diff --git "a/json/Second Temple/Josephus/The War of the Jews/Hebrew/merged.json" "b/json/Second Temple/Josephus/The War of the Jews/Hebrew/merged.json"
new file mode 100644--- /dev/null
+++ "b/json/Second Temple/Josephus/The War of the Jews/Hebrew/merged.json"
@@ -0,0 +1,979 @@
+{
+ "title": "The War of the Jews",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/The_War_of_the_Jews",
+ "text": {
+ "Preface": [
+ "א. יען כי גדלה המלחמה, שקמה בין היהודים ובין הרומאים, מכל מלחמות דורנו, ולא מהן בלבד, כי־אם גם כמעט מכל המלחמות, שהתחוללו בין מדינה ומדינה ובין עם ועם ושלשמע אזן נודעו לנו — ואלה הסופרים, שלא ראו את המעשים בעיניהם ורק אספו את ידיעותיהם מן השמועה, כתבו עליה דברי דמיונות וספורים סותרים זה את זה, כמעשה המליצים המתחכמים, — ואולם חבריהם, שהיו באותו מעמד, זיפו את המעשים מתוך משוא־פנים (לרומאים) או מתוך שנאה (ליהודים) וכתוביהם כוללים שטנה מזה ותשבחות מזה ואין בהם דברי הימים לאמתם, — על־כן שמתי את לבי לתרגם יונית למען יושבי ארצות ממשלת הרומאים את הדברים, אשר חברתי לפני זה בשפת אבותינו, ושלחתי אותם אל הלועזים היושבים בארצות העליונות — אני יוסף בן מתתיהו מכהני ירושלים, אשר נלחמתי לראשונה ברומאים ואחרי־כן הייתי עד־ראיה למעשים בעל־כרחי.",
+ "ב. כשפרצה התנועה הכבירה הזאת פשו נגעים בממשלת הרומאים מבית ואוהבי התמורות שבקרב היהודים הרימו ראש בעת השערורה ההיא וגם עצמו במספרם ועשו חיל רב, והמהומה הלכה וגדלה, עד אשר קוו היהודים להשתרר על כל ארצות הקדם, ולעמת־זאת פחדו הרומאים, פן תאבדנה להם המדינות האלה. היהודים שמו מבטחם באחיהם היושבים מעבר לנהר פרת כי יצאו במלחמותיהם, בעוד אשר חלו הרומאים ממרד שכניהם הגלים, וגם הקֶלטים לא שקטו תחתם. — כי אחרי מות נירון מלאה כל הארץ מהומה ורבים ראו אז שעת־הכשר לקחת להם את המלוכה, ואנשי הצבא שמחו לקראת התמורות בקוותם למצא שלל רב. ואני חושב, כי לא יתכן להעלים עין למראה האמת הנעדרה בדברים חשובים אלה. הן הפרתים והבבלים והערבים הרחוקים ואחינו היושבים מעבר לנהר פרת ובני חדיב — כלם יודעים מפֹרש מתוך עמל ידי את שרש המלחמה ואת כל פגעיה הרבים והנוראים ואת פרשת אחריתה, — ורק מעיני היונים והרומאים, אשר לא לקחו חלק במלחמה, נעלם דבר אמת, כי הם מוצאים לפניהם דברי חנופה או דברי פלסתר בלבד.",
+ "ג. ועדַין הם מעִזים בנפשם לקרא בשם ״הסטוריות״ (קורות הימים) לספריהם, שאין בהם שום דברים של טעם, ולפי ראות עיני הם גם מחטיאים את מטרתם. הם מתכונים להראות את גדלת הרומאים ואת היהודים הם מגנים ומשפילים תמיד. ואין אני מבין במה יחשבו לגדולים אלה שנצחו את הקטנים, — וגם לא יבושו הסופרים האלה מפני ארך המלחמה ולא מפני המספר העצום של הרומאים, אשר נשאו את סבלה, ולא מפני גדלת שרי הצבא, אשר צרו בזעת אפם על ירושלים. — ואני חושב, כי לא לכבוד הוא לאלה, כשבאים להוריד ערך נצחונם:",
+ "ד. ואין בדעתי להתקנא בסופרים המפריזים במעשי הרומאים ולהאדיר את מעשי אחי; רק אעביר בדיוק את מעשי שני הצדדים ובראש ספורי המעשים אקדיש דברים להלך־נפשי, ואתן ללבי הכואב לבכות על אסונות מולדתי. כי החריבה אותה מלחמה מחוץ, ועריצי היהודים משכו שמה את צבאות הרומאים בעל־כרחם, ויחד אתם את האש, שאכלה את ההיכל, כאשר יעיד על זה מחריב ירושלים בעצמו הקיסר טיטוס, אשר כל ימי המלחמה לא חדל מחמול על העם הסגור בידי המורדים, ופעמים רבות דחה בכונה את כבוש העיר והאריך את המצור לתת זמן לחיבים לשוב בתשובה. ואם יבוא איש ללמד חובה עלי, כי הפרזתי בגנות העריצים ומעשי הרצח אשר עשו, או גדשתי את הסאה בקינותי על אסונות מולדתי, ישא־נא פנים למכאובי, אשר קלקלו את שורת ההסטוריה. כי נפלאה עירנו לפנים מכל ערי ממשלת הרומאים וזכתה לעלות למרום ההצלחה, ועתה הגיעה שעתה לנפול אל תהום היגון. ואם ישקלו כל האסונות שהיו מימות עולם כנגד הפרענות אשר עברה על היהודים, תכריע את כלם. וגם לא ידי עם נכרי הביאו עלינו את כל הצרות האלה — ועל־כן קצר כחי להבליג על אנחותי. ואם ימצא שופט אכזרי, אשר יקשיח לבו מחמלה, הנה עליו לחשוב את ספורי המעשים לדברי הימים ואת הקינות לדברי הכותב.",
+ "ה. והן גם אני אוכל ליסר בצדק את סופרי היונים, שקרו בזמנם מעשים גדולים כאלה, המכריעים בכף מאזנים את כל מלחמות ימי קדומים — כי הם יושבים לכסא משפט ומשפילים את ערך הסופרים הראשונים, ולו גם יעלו על הסופרים ההם במליצת לשונם, הנה נופלים הם הרבה מהם ביֹשר לבם. הם כותבים בידיהם דברי ימי אשור ומדי, כאלו לא הצליחו הסופרים העתיקים למסור אותם כמשפט. — והם רחוקים מאלה בכשרון כתיבתם ובידיעותיהם. הן כל אחד מהסופרים הראשונים השתדל לכתוב את מאורעות זמנו בלבד, וקרבתם אל המעשים הביאה לידי ישרת כתיבתם, כי לא לכבוד נחשב בעיניהם לשקר במעמד עדי המאורעות. הסופר המשאיר לזכרון את הדברים אשר לא נכתבו לפניו, המוסר לדורות עולם את פרשת דברי ימי זמנו — הוא ראוי לשבח ועומד למופת, ולא כל המשנה את התכנית ואת הסדר בדברי אחרים נקרא זריז, כי־אם המספר דברים חדשים ומוסיף על גוף ההסטוריה בנין משלו. ואני, אף כי נכרי הנני, לא חסתי על הוצאותי ועל יגיעותי ברצותי להקדיש ליונים ולרומאים את זכר הגבורות ההן. כי אמנם סופריהם מקרב אחיהם ממהרים לפעור פיהם ולשלח לשונם כדי לקבל פרס או להתערב במחלקת, אבל בפרשת דברי הימים, כאשר הֻטָּל עליהם לספר את האמת בלבד וללקט את פרטי המעשים בעמל רב, הנה הם נאלמים מיד ונותנים לחלשים ולחסרי־הדעת שבהם לכתוב על מפעלי שרי הצבא. על־כן עלינו לקנא לכבוד האמת שבדברי הימים, אשר לא נמצא לה דורש בקרב היונים.",
+ "ו. ואני חושב, כי לא פה המקום לכתוב על קדמות היהודים ומוצאם ולא על יציאתם ממצרים ועל ארצות נדודיהם וגם על הארץ אשר כבשו ואחרי־כן גלו ממנה. כי הִרבּו כבר יהודים לפני לכתוב את דברי ימי אבותינו באר היטב, ואחדים מן היונים תרגמו את הדבר בשפת אבותיהם ולא נטו הרבה מהאמת. על־כן אחל את חבורי זה מן הזמן, אשר בו פסקו דברי הסופרים האלה ונחתמו דברי נביאינו, ומכל המעשים האלה אבחר את מאורעות זמני לדבר עליהם בפרוטרוט ובדיוק ככל אשר יש לאֵל־ידי, ועל כל הדברים אשר קרו לפני אעבור בקצרה ואספר:",
+ "ז. כי אנטיוכוס הנקרא אֶפִּיפַנֶּס כִּבש בחזק־יד את ירושלים ומשל בה שלש שנים וששה חדשים עד אשר גֹרש מן הארץ על־ידי בני חשמונאי, — ואחרי זמן רָבו יוצאי חלציהם של אלה (החשמונאים) ביניהם בדבר הממשלה ומשכו אל הענין את הרומאים ואת פומפיוס; וכי הורדוס בן אנטיפטרוס שם קץ לשלטון המשפחה ה��את בעזרת סוֹסִיּוּס. ואספר על מרד העם אחרי מות הורדוס בימי מלכות אוגוסטוס ברומא ונציבות קְוִינְטִילִיּוּס וַרוּס בסוריה; ואחרי־כן על ראשית המלחמה בשנת שתים־עשרה למלכות נירון ועל כל הקורות בזמן צֶסְטִיּוּס, ועל המקומות אשר כבשו היהודים בחרבם בשעת הקרבות הראשונים.",
+ "ח. ועוד אדבר על המצודות, שהקיפו בהן היהודים את הערים מסביב, ואחרי־כן על־דבר הפחד אשר נפל על נירון לשֵׁמע מפלת צֶסטיוס, כי חרד לשלום מלכותו, ועל־כן הפקיד את אספסינוס על המלחמה, והוא פרץ עם בנו הבכור אל ארץ יהודה; — ועל תכונת הצבא הרומאי, אשר היה בידי אספסינוס, ועל מספר בעלי בריתו בעת החריבוֹ את ארץ הגליל, ועל הערים אשר כבש בחֹזק־יד וברעש מלחמה, ועל הערים אשר לקח בברית שלום; — ואחרי־כן על־דבר הטכסיסים הטובים של הרומאים במלחמה ועל חִנוך־הקרב בלגיונות; ועל מדות שתי ארצות הגליל וטבע הארץ, על גבולי ארץ יהודה וסגֻלותיה ועל היאורות והמעינות שבה. ואחרי־כן אספר בפרוטרוט על הצרות אשר מצאו כל עיר ועיר. כי הייתי עֵד־ראִיה, או נמצאתי גם אני בצרה. וגם לא אכסה על פגעי אני, כי אני רוצה לדבר גם אל יודעי־המעשה.",
+ "ט. ואחרי־כן — כי בזמן שהיו כבר עניני היהודים יגעים, מת נירון, ואספסינוס, אשר מהר לעלות על ירושלים, לֻקח משם אחר כבוד לעמוד בראש הממשלה. וגם אדבר על האותות והמופתים, אשר קדמו לדבר, ועל־דבר המהפכות ברומא, וכי נקרא אספסינוס לקיסר בעל־כרחו על־ידי אנשי־הצבא; ועל־דבר מריבות־האחים, שקמו בין היהודים אחרי צאתו אל ארץ מצרים להכין את השלטון בידו, ועל העריצים אשר השתררו עליהם ועל המחלקת בין העריצים האלה.",
+ "י. ואוסיף לדבר על טיטוס, אשר עלה מארץ מצרים ופרץ אל הארץ שנית, ואיככה ואיפֹה הזעיק את צבאו ומה היה מספר הצבא ומה הדבר אשר מצא את העיר בגלל המריבה, כאשר קרב טיטוס אליה; וכמה פעמים הרעיש את חומות העיר וכמה סוללות שפך עליה; וגם על גבולות שלש החומות המקיפות את העיר ומדותיהן; וחזק העיר ותכונת הר־הבית וההיכל וגם מדותיהם ומדת המזבח — כל אלה אבאר היטב. ועוד אדבר על מקצת מנהגי המועדים ועל שבע הטהרות ועל עבודת הכהנים המשרתים בקדש, וגם על בגדי הכהֻנה ותלבשת הכהן הגדול ועל תבנית קדשי ההיכל, ולא אכסה דבר וגם לא אוסיף על הדברים אשר ידעתי כחֹק.",
+ "יא. ואחרי־כן אספר על אכזריות מעשי העריצים לאחיהם ועל רחמי הרומאים לעמים זרים, וכמה פעמים גלה טיטוס את רצונו להציל את העיר וההיכל וקרא אל המורדים לשלום. ואתאר גם את צרות העם ויסוריו ואת כל הנוראות אשר עברו עליו מחרב המלחמה ומאש המחלֹקת ומזלעפות הרעב עד קץ מפלתו. ולא אמנע מלדבר על תלאות הפליטים ועל ענויי השבויים. ועוד אספר על שרפת ההיכל שלא ברצון הקיסר ועל כלי הקֹדש, אשר נצלו מן האש והיו לבז, ועל חרבן ירושלים כֻּלה ועל האותות והמופתים אשר בִּשרו את הפרענות מראש; ועל שבי העריצים והמון הנמכרים לעבדים ועל הפקֻדה אשר מצאה את כל אחד ואחד. ואיך כבשו הרומאים את שארית הפלטה אשר נצלה מן המלחמה והרסו את מבצרי הארץ; ואיך עבר טיטוס בכל הארץ והקים בה סדרים ושב אחרי־כן אל איטליה וקדש את חג הנצחון.",
+ "יב. את כל הדברים האלה כללתי בשבעה ספרים ולא השארתי מקום לאיש מיודעי הדבר הזה ומאשר לקחו חלק במלחמה להתרעם עלי או ללמד עלי חובה. כי כתבתי את הדברים למען אוהבי האמת ולא למקרא שעשועים. ועתה אחל את ספורי מן המקום, אשר קבעתי בראש סדר הפרקים."
+ ],
+ "": [
+ [
+ [
+ "על כבוש ירושלים ועשק ההיכל ועל מעשי המכבים מתתיהו ויהודה ועל מות יהודה.
א. בעת מלחמות אנטיוכוס הנקרא אפיפנס עם תלמי הששי על־דבר השלטון בכל ארץ סוריה נפלה מריבה בין תקיפי היהודים, כי שלטה קנאה ביניהם בדבר שלטון־העם וכל אחד מאנשי־המשרה לא רצה להכנע לפני חבריו. חוניו, אחד הכהנים הגדולים, התחזק וגרש מן העיר את בני טוביה, ואלה ברחו אל אנטיוכוס וחלו את פניו להתנפל על ארץ יהודה והבטיחוהו להיות לו לעינים. המלך נעתר אליהם, כי זה מכבר זמם לעשות כדבר הזה, ומהר בעצמו לעלות על העיר בראש חַיִל גדול וכבש אותה בחזק־יד והמית המון גדול מאנשי־שלומו של תלמי ונתן רשות לאנשי־הצבא לבז את העיר באין מעצור, והוא בעצמו בזז את היכל ה׳ והשבית את עבודת התמיד שלש שנים וששה חדשים. והכהן הגדול חוניו ברח אל תלמי וקבל ממנו נחלה במחוז הליופוליס ושם יסד עיר קטנה כדמות ירושלים ובנה בה היכל לה׳ כתבנית בית־המקדש. ועל־זה עוד נשוב לדבר במקום הראוי.",
+ "ב. ועוד לא שב אף אנטיוכוס אחרי כבשו את העיר מבלי שקוה לדבר מראש, וגם לא מצא ספוקו במעשי העד וברצח הגדול, כי בזדון יצרו הרע ובזכרו את התלאות אשר מצאוהו בשעת המצור, אלץ את היהודים לעזוב את חקי אבותיהם, להשאיר את ילדיהם ערלים ולהקריב בשר־חזיר על המזבח. וכאשר סרבו כל היהודים למלא את מצותו, נמסרו החשובים אשר בהם לטבח. ובכחידֶס ראש המצב, שנשלח בידי אנטיוכוס, הוסיף באכזריות יצרו הרע מעשי רשעה על פקדות המלך הזד ולא נבצרה ממנו כל תועבה. הוא צוה לדוש את בשר היהודים נשואי־הפנים אחד־אחד וחדש בכל יום לעיני השמש את מחזה כבוש, העיר, עד אשר עורר בעצמת רשעתו את הסובלים להתאזר עז ולעמוד על נפשם.",
+ "ג. ומתתיהו בן חשמונאי מן הכהנים אשר בכפר מודיעין חגר נשק יחד עם בני ביתו — כי חמשה בנים היו לו — והמית את בכחידס במאכלת, ובפחדו מהמון חיל המצב מהר לברוח אל ההרים. שמה התלקטו אליו רבים מבני העם ויחד אתם התחזק וירד מן ההר ויצא לקרב על שרי צבא אנטיוכוס והכה אותם וגרשם מארץ יהודה. במעשה נצחונו זה הגיע לשלטון, כי אחרי גרשו את הנכרים קבלו אחיו היהודים את ממשלתו ברצון. ובמותו עזב את השלטון ליהודה בכור בניו.",
+ "ד. ויהודה הבין, כי לא ישב אנטיוכוס בחבוק־ידים, ולכן אסף את צבאות אחיו וגם כרת ראשון ברית עם הרומאים, וכאשר הוסיף אנטיוכוס להתנפל בחיל גדול על ארץ יהודה, הכה מכה רבה ופנה ערף. אחרי הנצחון מהר יהודה לעלות על חיל המצב השוכן בעיר, כי לא נשמד עוד, ונלחם אתו ודחף אותו מן העיר העליונה אל התחתונה, וחלק העיר הזה נקרא בשם חקרא (אקרה — מצודה). ואחרי־כן כבש יהודה את הר־הבית וטהר את המקום כלו ובנה עליו חומה והכין כלים חדשים לעבודת השרת והביאם אל ההיכל, כי נטמאו כלי הקדש הישנים. גם בנה מזבח חדש והשיב את עבודת הקרבנות על מכונה. וכאשר קבלה העיר מחדש את מעמד הקדֻשה, מת אנטיוכוס ואת כסא מלכותו ואת שנאתו ליהודים יחד ירש אנטיוכוס (החמישי) בנו.",
+ "ה. והוא אסף צבא רגלים חמשים אלף וחמשת אלפים רוכבים ושמונים פילים ופרץ בגבול יהודה אל ארץ ההרים וכבש את העיר בית־צור ועל־יד המקום הנקרא בית־זכריה פגש אותו יהודה עם חילו במעבר צר. עוד טרם יצאו שתי המערכות לקרב, ראה אלעזר אחי יהודה את הגדול מכל הפילים המקֻשט במגדל גבוה ובצִנות מצֻפות זהב, וחשב כי הרוכב על הפיל הוא המלך אנטיוכוס, ועל־כן מהר לרוץ מתוך מחנה אחיו ובקע לו דרך בין שורות האויבים והגיע עד הפיל. כראות אלעזר כי נבצר ממנו, מפני גֹבה הפיל, להשיג את האיש, אשר היה כאנטיוכוס בעיניו, דקר את החיה בבטנה, עד אשר נהפכה עליו, והוא נחנק תחת משאה ומת, ושכר לא היה למעשהו, מלבד זכרו הטוב, כי נשא את לבו לגדולות ובחר בשם־תהלה מחיים. כי המפגיע את הפיל היה הדיוט (ולא המלך), ואלו היה זה אנטיוכוס בעצמו, גם אז לא הצליח אלעזר בעז־נפשו רק להראות, כי בחר לו דרך מות מתקוה קלה לנצחון גדול. והדבר הזה היה אות מבשר רעה לאחיו על תוצאות הקרב כלו. כי היהודים נלחמו בגבורה זמן רב, אבל אנשי חיל המלך עלו עליהם במספר וגם השעה היתה משחקת להם. ואחרי אשר נפלו רבים מן היהודים במלחמה נמלט יהודה בראש שרידי צבאו אל נפת גוֹפנא. ואנטיוכוס נכנס אל ירושלים ונשאר שם ימים מספר, ואחרי־כן עלה משם, מפני מחסור הלחם, והשאיר בעיר חיל־מצב, אשר היה בו די הצֹרך לדעתו, ואת יתר הצבא הוליך אל ארץ סוריה לימי החרף.",
+ "ו. אחרי צאת המלך מן הארץ לא ישב יהודה בחבוק־ידים, כי נספחו עליו רבים מן העם וגם פליטי המלחמה נאספו אליו ובראשם התנפל על־יד הכפר חדשה על שרי צבאות אנטיוכוס, ואחרי אשר הפליא להראות את גבורתו במלחמה וגם המית רבים מן השונאים, נפל חלל; וכעבור ימים אחדים מת גם יוחנן אחיו, כי נלכד בפח אשר טמנו לו אוהבי אנטיוכוס."
+ ],
+ [
+ "על־דבר יורשי יהודה: יונתן, שמעון ויוחנן הורקנוס.
א. יונתן אחי [הגבורים] האלה ירש את משרתם ונהל בזהירות את עסקי אחיו היהודים וחזק את שלטונו בברית אשר כרת עם הרומאים, וגם עשה שלום עם בן אנטיוכוס. אבל כל הדברים האלה לא הועילו לו לשבת שאנן ובטוח. כי טריפון העריץ, שהיה אפיטרופוס לבן אנטיוכוס, זמם לקחת את נפש הילד ובתחלה נסה להמית את כל אוהביו ותפש במרמה את יונתן, שבא בלוית אנשים מתי מספר אל אנטיוכוס, ושם אותו בנחשתים ועלה למלחמה על ארץ יהודה. אבל גֹרש משם בידי שמעון אחי יונתן וברב כעסו על מפלתו הרג את יונתן.",
+ "ב. ושמעון נהג את משרתו בגבורה וכבש את גזר ואת יפו ואת יבנה ערי שכניו, וגם הרס את המצודה (חקרא) אחרי הכותו את המצב אשר בה; ואחרי־זאת כרת ברית עם אנטיוכוס בצורו על טריפון בעיר דאֹר, לפני צאתו למלחמה עם המדיים. אבל אף כי עזר שמעון למלך להמית את טריפון, לא מצאה ידו להשביעהו די תאות־בצעו. כי כעבור זמן קצר שלח אנטיוכוס חיל תחת פקדת קנדביוס שר־צבאו לשחת את ארץ יהודה ולשעבד את שמעון. ושמעון היה אז זקן ובא בימים, אך נהל את המלחמה בכח עלומים. הוא שלח לפניו את בניו בראש גבורי הצבא ובעצמו לקח את שארית הצבא ועלה להלחם מן העבר השני. ובמקומות רבים וגם בהרים טמן אורבים חזקים וכבש את כל המעברות. ואחרי נצחון מפאר הושם לכהן גדול והעביר את שלטון המקדונים מארץ יהודה, לקץ מאה ושבעים שנה.",
+ "ג. אבל גם הוא מת בענין רע, כי נפל בפח יוקשים, אשר טמן לו תלמי חתנו בעת המשתה. ותלמי תפש גם את אשת שמעון ואת שני בניו ואל השלישי, הוא יוחנן הנקרא גם הורקנוס, שלח מרצחי חרש להמיתו. אבל העלם הקדים לשמוע על־דבר בוא הרוצחים ומהר אל ירושלים ובטח בעם, כי יעמוד לימינו, בזכרו את חסדי אביו ובשנאתו לתועבות תלמי. אמנם גם תלמי נסה להכנס אל העיר דרך שער שני, אבל גֹרש משם בידי העם, אשר קבל את הורקנוס למושל. ותלמי מהר לברוח אל אחת המצודות. ממעל ליריחו הנקראת בשם דגון. הורקנוס ירש את הכהנה הגדולה, אשר היתה לאביו, והקריב זבחים לאלהים, ואחרי־כן מהר לרדוף אחרי תלמי למען הציל את אמו ואחיו.",
+ "ד. ובהצותו על המצודה גבר הורקנוס במלחמה, אבל צרות לבו הנאמנות היו לו למכשול. כי מדי פעם בפעם כשקשתה המלחמה על תלמי צוה להביא את אם הורקנוס ואחיו על החומה למקום רואים ולדוש את בשרם לעיני השמש, וגם הוליך עליהם אימים, כי ישליך אותם מראש החומה, אם לא יעזבהו יוחנן לנפשו חיש מהר. לשמע הדברים האלה כבשו רחמי הורקנוס ופחדו את כעסו ועברתו. ואמו לא שמה לב ליסורים ולאימת המות. ופרשה את ידיה אל בנה והשביעה אותו לבל יחת מהזדון הנעשה לה ולא יחמול על הרשע, כי ינעם לה מותה בידי תלמי מחיי נצחים, אם רק יתן הזד את הדין על כל הרעה אשר עולל למשפחתה. מדי השיב יוחנן אל לבו את אֹמץ רוח אמו ומדי שמעו את תחנוניה, מהר להתנפל על המצודה, אבל בראותו אותה לקויה ומרוטה שחה נפשו מעֹצם מכאוביו. על־כן ארך המצור זמן רב, עד אשר הגיעה שנת השמטה, אשר בה שובתים היהודים אחת לשבע שנים, כדרך שבת השבוע, ובעבור זה נפדה תלמי מן המצור והמית את אחי יוחנן על אמם וברח לו אל זינון המכֻנה קוֹטילא העריץ, המושל ברבת־עמון.",
+ "ה. ואנטיוכוס התאנף על המגפה אשר נגף מפני שמעון ויצא להלחם בארץ יהודה וחנה מסביב לירושלים והביא את הורקנוס במצור. והורקנוס פתח את קבר דוד, אשר היה עשיר מכל המלכים, והוציא משם יתר על שלשת אלפים ככר כסף והטה את לב אנטיוכוס לעזוב את המצור בשלמו לו שלש מאות ככר. והוא היה הראשון במושלי היהודים, אשר שכר לו גדוד נכרים ושלם לו מן הכסף הנשאר לו.",
+ "ו. וכאשר יצא אנטיוכוס למלחמה על המדיים המציא שעת הכֹּשר ליוחנן לקחת ממנו נקמה. הוא מהר לעלות למלחמה על ערי סוריה, בחשבו כי ימצא אותן עזובות מגבורי החיל. וכאשר קוה כן היה. הוא כבש את מֵידבא ואת סַמַּגָּא עם המקומות הקרובים ואת שכם ואת הר־גריזים לקח בחרבו וגם הכניע את עם הכותים, אשר ישב סביב לבית־מקדש כתבנית המקדש בירושלים, ומלבד־זאת לכד ערים רבות בארץ אדום ובכללן את אדורָים ואת מָרֵשה.",
+ "ז. הוא הגיע גם עד ארץ שמרון ובא אל המקום אשר נמצאה שם עתה סֶבַּסֶּטִּי, העיר הבנויה בידי המלך הורדוס, ובנה עליה מצו��ים והפקיד את שני בניו אריסטובולוס ואנטיגנוס על מצור העיר. הם לא הרפו מעבודת המצור, ומפני זה חזק הרעב בעיר, עד אשר אכלו יושביה דברים אשר לא באו אל פיהם מימיהם. הנצורים קראו לעזרה למלך אנטיוכוס המכֻנה אספנדיוס, והוא נעתר אליהם ברצון, אבל כרע במלחמה לפני חיל אריסטובולוס, וברח מפני האחים, אשר רדפו אחריו עד בית־שאן, ומשם שבו להלחם ביושבי שמרון וסגרו את המונם עוד הפעם בחומת עירם ואחרי־כן לכדו את העיר והרסו אותה עד היסוד ואת יושביה מכרו לעבדים, וכה הלכו מחיל אל חיל ולא שבתו ממלחמה, עד אשר נגשו בראש צבאם עד העיר בית־שאן והשתערו עליה פתאם והחריבו את כל הארץ אשר מבית להר הכרמל.",
+ "ח. אך הקנאה בהצלחת יוחנן ובניו עוררה מחלֹקת בקרב היהודים ורבים התלקטו יחד ולא שקטו עד צאתם למלחמה גלויה, אבל כשלו ונפלו. ויתר חיי יוחנן עברו בשלום ואחרי אשר נהל את עסקי הממשלה בתבונה יתרה שלשים ושלש שנה מת והשאיר אחריו חמשה בנים. הוא היה מאֻשר באדם ובשום דבר לא יכֹל להתאונן על מזלו. כי הוא לבדו זכה לשלשה דברים העולים על כֹּל: למעלת השלטון בעם (כתר מלכות), לכהֻנה גדולה ולנבואה (לרוח הקֹדש). כי רוח אלהים (השכינה) היתה קרובה אליו ולא נעלם ממנו כל דבר העתיד לבוא. הוא צפה מראש ונבא, כי שני בניו הגדולים לא יאריכו ימים בשלטונם ונָאֶה לספר פה את דבר מפלתם, ועד כמה שֻׁנה גורלם ממזל אביהם המאֻשר!"
+ ],
+ [
+ "על־דבר אריסטובולוס, הראשון ששם על ראשו נזר מלוכה ומלך שנה אחת ומת אחרי רצחו את אמו ואת אחיו.
א. אחרי מות יוחנן הפך אריסטובולוס בכור בניו את הנשיאות למלוכה והיה הראשון, אשר שם על ראשו את הנזר, במלאת ארבע מאות ושבעים ואחת שנה ושלשה ירחים לשיבת גולת העם אל ארצה מעבדות בבל. ומאחיו הבדיל לטובה את אנטיגנוס, הקרוב אליו בשנים והאהוב עליו למראה עין, וחלק לו מכבודו ואת יתר אחיו אסר והשליך אל בית־כלא. גם את אמו אסר בנחֻשתים על אשר חלקה עליו בעסקי השלטון, באמרה, כי עזב יוחנן בידה את הממשלה, וכה גדלה אכזריות הבן עד שנתן לה למות ברעב במאסרה.",
+ "ב. אך גמול מעלליו הרעים לאמו ולאחיו השיג את אחיו אנטיגנוס, אשר אותו אהב מאד ונתן לו חלק במלכותו — כי המית אריסטובולוס גם אותו על עלילות דברים ששמו לו אנשי בליעל מעבדי המלך. בתחלה מאן אריסטובולוס להאמין לדברי הלעז, כי אהב את אחיו וחשב את הלהג הרב לפרי הקנאה. אבל אנטיגנוס שב בהדר־נצחון למועד החג, שבו היהודים מקימים סכות לאלהים על־פי חֻקֵי האבות, ובמקרה נפל אריסטובולוס למשכב בעת ההיא. ולקץ החג עלה אנטיגנוס בלוית אנשי הצבא אשר עמו בעדי תפארה להתפלל אל האלהים בלב נאמן לשלום אחיו החולה. ובאותו מעמד באו אנשי הבליעל אל המלך וספרו לו על פאר אנשי הצבא ועל גאון אנטיגנוס, שאינו כדרך אחד־העם. והעידו עליו כי בא בחיל גדול למען המיתו, כי לא די לו בכבוד־מלוכה בלבד בעוד אשר יש לאל ידו לקחת את המלוכה לעצמו.",
+ "ג. כמעט בעל־כרחו נפתה אריסטובולוס להאמין לדברים האלה ונזהר לבל יַראה את חשדו בגלוי, וכדי להיות בטוח מכל צרה העמיד את שומרי ראשו במדור אפל מתחת לאדמה — כי הוא שכב על מטת חליו בבירה, אשר הוסב אחרי־כן שמה לשם אנטוניה — ונתן להם פקֻדה לעזוב את אנטיגנוס לנפשו, אם לא יהיה מזֻין, ולהמית אותו, כאשר יעבור עליהם בכלי נשקו, ואליו שלח להודיעו, כי יבוא בלי נשק. אולם המלכה התחברה עם יועצי הרעה ושנתה את הדבר בערמתה, כי הסיתה את שלוחי המלך לבל ימסרו את דבריו, רק יאמרו לאנטיגנוס, כי שמע אחיו על כלי הנשק היפים ועדי המלחמה אשר הכין לו בארץ הגליל, אבל נעצר על־ידי מחלתו לבוא ולראות את כל אלה, ועל־כן ישמח מאד לראותו בפאר נשקו בטרם ישים (אנטיגנוס) את פעמיו לדרך.",
+ "ד. בשמוע אנטיגנוס את הדברים האלה — והוא היה בטוח באהבת אחיו ולא עלה על לבו לחשדו במחשבה רעה — יצא בכלי נשקו, כאלו אמר להתהדר בהם, וכאשר בא אל הפרוזדור האפל, שנקרא בשם מגדל סטרַטוֹן, נהרג בידי שומרי ראש המלך. ומות אנטיגנוס היה מופת נאמן, כי לשון־הרע מנתקת את מוסרות האהבה וגם את קשרי־הטבע, וכי לא נמצאה בין מדות הנפש הטובות אף אחת שיהיה בכחה לעמוד בפני הקנאה לארך ימים.",
+ "ה. ומי לא ישתומם לדבר הזה על איש אחד ושמו יהודה, אשר היה ממשפחת האֵסיים ומעולם לא נכשל ולא שקר בהגידו את האותיות. כי בראותו את אנטיגנוס עובר דרך הר הבית קרא בקול גדול אל אוהביו (כי תלמידים רבים ישבו לרגליו): ״הוי, אמותה הפעם, כי נכרתה האמת מפי ואחת מנבואותי שבה ריקם. הן עוד חי זה האיש אנטיגנוס, אף כי נגזר עליו לֵהָרג היום ולמקום מותו נועד מגדל סטרטון והוא רחוק מפה שש מאות ריס וכבר עברו ארבע שעות היום. הזמן הוביש את דבר נבואתי״. ככלותו את דבריו שקע הזקן במחשבותיו סר וזעף. ואחרי זמן קצר הגיעה השמועה, כי נהרג אנטיגנוס במדור מתחת לאדמה שנקרא גם הוא בשם מגדל סטרטון. והדבר הזה התעה את הרואה הזקן.",
+ "ו. מוסר הכליות על התועבה הזאת חִזק את מחלת אריסטובולוס. זכר הרצח לא נתן מנוחה לנפשו והוא התהלך כצל ולאחרונה התפרדו מעיו מעצמת יגונו והקיא דם רב. ואחד הנערים המשרתים הוציא את הדם ובגזרת אלהים נכשל במקום אשר נשחט בו אנטיגנוס ושפך את דם הרוצח על כתמי דם אנטיגנוס, אשר נראו עוד לעין. קול צעקה התפרץ מפי רואי הדבר, באמרם, כי בצדיה שפך הנער את הדם. והמלך שמע את הצעקה וחקר לסבת הדבר וכאשר לא נועז איש מהעומדים עליו לפתוח את פיו הפציר בהם מאד, כי נכספה נפשו לדעת את המעשה. וכאשר דבר אליהם קשות ואִיֵם עליהם, גלו לו את הדבר, ואז זלגו עיניו דמעות ואנחה שברה את גופו ובשארית כחותיו קרא: ״הן לא קמה מחשבתי להעלים מעין האלהים הגדולה את כל אשר עשיתי בזדון, ומהר השיגה אותי נקמת דם קרובי השפוך. ועד מתי, גוִיָּה נבזה, תעצרי את נשמתי הנחרפת לאחי ולאמי? עד מתי אסיך להם את דמי טפה טפה? יקחו את הכל בבת־אחת ואל יוסיף אל זועם ללעוג לנסכי בני מעי!״ לדברים האלה גוע מיד, ומלכותו לא ארכה יותר משנה."
+ ],
+ [
+ "על מעשי אלכסנדרוס ינאי, אשר מלך עשרים ושבע שנה.
א. ואשת אריסטובולוס שלחה את אחיו לחפשי ממאסרם והקימה למלך את אלכסנדרוס, אשר היה ראוי למשרה זו על־פי שניו ומדות נפשו. ובעלות אלכסנדרוס לשלטון המית את אחיו האחד, אשר חשב בלבו לעשות מלוכה גם הוא, ונשא את ראש אחיו השני, שבחר בחיי מנוחה והתרחק מן השררה.",
+ "ב. ומלחמה היתה בינו ובין תלמי המכֻנּה לַתּוּרוֹס. כאשר כבש את העיר כפר שיחין (אסוֹכיס) ואלכסנדרוס המית רבים מן השונאים, אך הנצחון נטה לצד תלמי. אבל אחרי אשר נרדף תלמי על־ידי אמו קלֶאוֹפטרה ושב אל ארץ מצרים, כבש אלכסנדרוס במצור את גדר (גדרה) ואת חמתא (אמתוס), הגדול במבצרי עבר הירדן, שבו נמצאו מחמדי אוצרות תאודורוס וזנון. אבל תאודורוס בא עליו פתאם ולקח מידו את אוצרותיו וגם תפש את כבודת המלך והמית מן היהודים כעשרת אלפים איש. בשוב אלכסנדרוס לאיתנו אחרי המכה הזאת פנה אל ארץ החוף ולכד את עזה ואת רַפיה ואת אנתֵּדון, אשר נקראה אחרי־כן על־ידי הורדוס המלך בשם אגריפס.",
+ "ג. ואחרי אשר כבש המלך את הערים האלה ומכר את יושביהן לעבדים התקומם עליו עם יהודה בימי החג— כי רב המריבות פורצות בקרבם למועדי שמחתם — ויש לחשוב, כי לא היה בכחו להפר את העצה הרעה הזאת, לולא עזרו לו שכירי צבאו הנכרים מארצות פיסִדיּה וקִילִיקיה (כי את בני סוריה לא אסף אל צבא שכיריו, בדעתו את שנאתם הגדולה לעם יהודה). אחרי אשר הכה אלכסנדרוס במתקוממים יותר מששת אלפים איש יצא להלחם בגבולות הערבים ולקח מהם את הגלעד ואת מואב ושם מס על יושבי שתי הארצות ואחרי־כן שב להַצּות על חמתא. תאודורוס נבהל לשמע נצחונותיו וברח מפניו והמלך מצא את המבצר עזוב וריק ותפש אותו באפס־יד והחריבו.",
+ "ד. ואחרי־כן נלחם עם עֹבְדַת מלך הערבים; המלך הזה הכין לו פח בארץ הגולן ואלכסנדרוס נפל במלכֻּדתו וכל חילו נשמד, כי נדחק לתוך בקעה צרה ועמקה ונרמס בפרסות הגמלים הרבים, המלך בעצמו ברח אל ירושלים ובגדל האסון אשר המיט על העם העיר את שנאת הרבים הישנה אליו עד אשר קם מרד גלוי. גם הפעם היתה ידו על העליונה ובמלחמותיו הרצופות עם העם המית לא פחות מחמשים אלף איש מן היהודים בשש שנים, אבל לא יכל לשמוח בנצחונותיו, אשר כּלה בהם את כחות מלכותו. הוא נסה להפסיק את המלחמה ולדבר שלום אל נתיניו המורדים, אבל אלה הוסיפו עוד לשנֹא אותו על שרירות לבו ועל תהפוכותיו, וכאשר שאל אותם, מה היא סבת הדבר ובאיזה מעשה יוכל לשַׁכֵּך את חמתם, ענוהו האנשים, כי רק עם נבלתו יכרתו שלום, אף כי קשה לסלוח לעושה תועבות כאלה גם אחרי מותו. ויחד עם זה שלחו אל דימיטריוס המכנה אֵיקַיְרוֹס (נ״א אַקַּיְרוֹס) לעזרה, והוא נעתר אליהם, בקוותו לגדולות מאלה, ובא עם חילו אל הארץ ועל־יד העיר שכם התחברו אליו בני בריתו מן היהודים.",
+ "ה. ואלכסנדרוס קבל את פניהם באלף רוכבים ושמונת אלפים רגלים שכירי מלחמה. מלבד זאת נמצאו עמו עשרת אלפים יהודים נאמנים בבריתו. ומספר שונאיו היה שלשת אלפים רוכבים וארבעה־עשר אלף רגלים. ועוד בטרם יצאו שני האויבים לקרב נסו שני המלכים להעביר קול איש במחנה אויבו ולחולל שם מרד. ��י דימיטריוס קוה להטות אליו את לב שכירי אלכסנדרוס, ואלכסנדרוס — למשוך אחריו את היהודים אשר במחנה דימיטריוס. אבל היהודים לא שבו מחמתם והַהֶלֶנים לא הפרו שבועתם, ועל־כן קראו שני המלכים לחרב לשפוט ביניהם. במלחמה היתה יד דימיטריוס על העליונה, אף כי הרבו שכירי אלכסנדרוס לעשות נפלאות באֹמץ לבם ובעֹז ימינם. אבל תוצאות המלחמה לא היו כאשר דמו שני המלכים בלבם. כי אחרי נצחון דימיטריוס לא הוסיפו היהודים הקוראים לו להחזיק בבריתו, כי חמלו על אלכסנדרוס במפלתו, וששת אלפים מן היהודים עברו אליו בברחו אל הרי יהודה. דימיטריוס לא עצר כח לשאת את התמורה הזאת והבין כי יחליף אלכסנדרוס כח למלחמה וכל העם יעבור אליו, ועל־כן פנה ועלה מן הארץ.",
+ "ו. אבל המון המורדים הנשאר לא שבת מריב גם אחרי צאת העוזרים מן הארץ, ואלכסנדרוס נלחם בו מלחמה קשה עד אשר עלה בידו להמית. את רב השונאים ולגרש את הנשארים אל עיר בֶּמֶּסֶּלִיס ואחרי־כן הפך את העיר והוליך את הפליטים בשבי אל ירושלים. וכגדֹל אפו ובחרונו עליהם הסיתו יצר לבו הרע למעשי רשע. הוא צוה להוקיע שמונה מאות איש מהשבויים על צלבים בראש העיר, אחרי שחטו לעיניהם את נשיהם וטפם. ולמראה הדבר שתה יין והתחולל עם פילגשיו. פחד גדול נפל על כל העם ובלילה ההוא ברחו שמונת אלפים יהודים מהקמים על המלך מעבר לגבולות יהודה ורק מות אלכסנדרוס שם קץ לגלותם. ככה הקים אלכסנדרוס את השלום במלכותו, אחרי עבודה קשה לקץ זמן רב (באחור זמן), ואימת החרב סרה מן הארץ.",
+ "ז. ועוד הפעם קמו מהומות [בארץ יהודה] על־ידי אנטיוכוס המכֻנה דיוניסוס, אחי דימיטריוס, והוא האחרון למלכי בית סיליקוס. כאשר יצא זה להלחם עם הערבים פחד ממנו אלכסנדרוס [פן יעבר בגבולו] וחפר חריץ עמֹק לארך כל הארץ אשר בין ההרים בקרבת אנטיפטרס ובין חוף יפו, ועל־יד החריץ הקים חומה גבוהה ומגדלי־עץ בנה עליה לסגור את שערי הארץ. אבל בזה לא הצליח לעצוֹר את אנטיוכוס, כי הוא שלח את המגדלים באש וסתם את החריץ עפר ועבר עם חילו ביד רמה. הוא דחה לפי שעה את רצונו להנקם באלכסנדרוס על אשר לא נתן לו לעבור בארצו, כי מהר להביא מלחמה בגבולות הערבים. מלך הערבים נסוג אחור אל מקום אשר נוח למלחמה ואחרי־כן הפך פתאם את פני רוכביו, אשר היה מספרם עשרת אלפים, והתנפל על חיל אנטיוכוס קֹדם שהספיק להציג את צבאו במערכה. המלחמה היתה קשה מאד, וכל העת שנשאר אנטיוכוס בחיים החזיקו צבאותיו מעמד, אף כי עשתה בהם חרב הערבים שמות נוראות, כי חרף המלך את נפשו למהר עזרה במקום שנגפו אנשיו, עד אשר נפל שדוד ובמותו הפנו הסורים עֹרף ורֻבּם נפלו חללים במערכה או נהרגו בעת מנוסתם והפליטים שרדו אל כפר קנה ושם ספו כֻלם ממחסור לחם, ורק, מתי מספר הצילו את נפשם.",
+ "ח. ואחרי הדברים האלה הביאו אנשי דמשק משנאתם לתלמי בן מינאי את חרתת [הערבי] אל ארצם והמליכוהו על חילת סוריה. הוא עלה על יהודה והכה את אלכסנדרוס במלחמה, אבל כרת עמו ברית שלום ועזב את הארץ. ואלכסנדרוס כבש את פחל (פֵלָה) ועלה על גרש (גֵרַס��ָה), כי חשקה נפשו לבֹז את אוצר תאודורוס שנית, ובנה על העיר דָיֵק משֻׁלש וכבש אותה בסערת מלחמה. ואחרי־כן החריב את ארץ הגולן ואת סיליקיה ואת הבקעה הנקראת על שם אנטיוכוס ועל אלה כבש את גמלא, המבצר החזק, והוריד את דימיטריוס המושל בו משאתו, כי שמע תלונות רבים עליו, ואחרי־כן שב אל ארץ יהודה במלאת שלש שנים למלחמה הזאת, והפעם קבל העם את פניו ברצון, כי שמח על נצחונותיו. אבל בבוא קץ המלחמה החלה מחלה לענות את המלך וקדחת רביעית הציקה לו מאד. הוא חשב להתגבר על מחלתו בשובו אל עבודת המלחמה ועל־כן התמכר לצאת לקרב שלא בעונתו והכריה את גופו לטרוח ולעבוד למעלה מכחותיו, וכרע תחת כֹּבד משאו. הוא מת בעצם רעש המלחמה והימים אשר מלך היו עשרים ושבע שנה."
+ ],
+ [
+ "בתשע שנות מלכות אלכסנדרה נמצא השלטון בידי הפרושים.
א. הוא השאיר את מלכותו ביד אלכסנדרה אשתו, בבטחו בה כי ישמעו לה היהודים על־נקלה, יען אשר רחקו דרכיה מדרכי אכזריותו וגם התנגדה למעשי תועבותיו, ובזה קנתה את לב העם לאהבה אותה. ותקות המלך לא נכזבה. כי האשה הרפה השכילה להחזיק בידיה את השלטון וזכתה לתהלת מושלת ביראת אלהים. היא נזהרה מאד בחֻקי מסֹרת האבות והרחיקה מן השררה את הבועטים במצוות הקדושות. ומשני בניה אשר ילדה לאלכסנדרוס הקימה את הורקנוס, הוא הבכור, לכהן גדול, כי לו היה משפט הבכורה, ומלבד זאת היה רפה־ידים, ולא נועז לתבוע ממנה את הממשלה, ואת הצעיר, אריסטובולוס, אשר היתה לו נפש לוהטת, השאירה הדיוט.",
+ "ב. לעֻמת־זאת התערבו בשלטונה הפרושים, חבורה בקרב היהודים, שיצא לה שם, כי היא עולה על חברותיה ביראת אלהים ומרבה לדקדק מהן בבאור החֻקים. אלכסנדרה כִּבּדה את האנשים האלה יותר מן המדה, מיראתה את האלהים, ובידם עלה לגנוב מעט מעט את לב האשה התם, עד אשר היו הם המוציאים והמביאים את כל העם ורשות נתנה להם לרחק ולקרב את הבריות ככל אות נפשם, להתיר ולאסור כרצונם. ובכלל נהנו המה מכל הכנסות המלוכה וברכותיה, ואת ההוצאות והפגעים השאירו לאלכסנדרה המלכה. אמנם היא השכּילה מאד לעשות מלוכה, כי הגדילה את הצבא כל הימים עד הכפילה את מספרו וגם אספה אליה חיל שכירים רב ועצום, וככה הכינה בידה את הממשלה בעמה וגם הטילה את אימתה על המושלים בארצות נכריות. ידה משלה בכֹּל והפרושים משלו בה.",
+ "ג. הם המיתו את דיוגנס, איש נשוא־פנים ואוהב קרוב לאלכסנדרוס, בפקדם עליו את עונו, כי היה בעצה אחת עם המלך להוקיע את שמונה מאות האנשים. וגם הסיתו את אלכסנדרה לרדוף את יתר האנשים, אשר הפיחו את חמת אלכסנדרוס עליהם. המלכה מלאה את חפצם, ביראתה את האלהים, והם עשו משפט מות בשונאיהם כרצונם. ואנשי המעלה אשר נמצאו בצרה נמלטו אל אריסטובולוס, והוא העיר את לב אמו לשאת פנים למעמד האנשים האלה ולתת להם חנינה ולהרחיק אותם מן העיר, אם היא חושדת בהם, כי אינם נקיים מעון. כשנתנה המלכה לאלה האנשים את נפשם לשלל, נפוצו בכל הארץ. ואלכסנדרה שלחה צבא אל דמשק בטענה להציל את העיר מידי תלמי [בן מינאי], המציק לה כל הימים. אך השיבה את הצבא בטרם עשה מעשה רב. וכאשר חנה טִיגְרַנֶּס מלך ארמֶניה על עיר עכו ושם מצור על קלֵיאוֹפַּטְרָה, שלחה אליו אלכסנדרה מנחה, לכרות עמו ברית. אבל הוא הקדים לעזוב את הארץ, בשמעו כי קמו מהומות בממשלתו מבית כשפרץ לוקולוס אל ארץ ארמֶניה.",
+ "ד. בימים ההם חלתה אלכסנדרה ואריסטובולוס בנה הצעיר מצא לו שעת הכֹּשר להפיק זממו. ובעזרת אנשי שלומו — כי ידידים רבים היו לו וכלם אהבוהו על אֹמץ רוחו — כבש את כל מבצרי הארץ ובכסף אשר מצא שם אסף לו שכירי מלחמה והכריז את עצמו למלך. וכאשר התאונן הורקנוס על הדבר הזה באזני אמו, חמלה עליו ושמה את אשת אריסטובולוס ואת בניו במאסר באנטוניה — היא המצודה הסמוכה להר־הבית מצד צפון, ונקראה לפנים, כאשר דברתי למעלה, בשם בַּרִיס (הבירה) ואחרי־כן קבלה את שמה החדש לכבוד המושל אנטוניוס, כדבר אשר נקראו לכבוד אוגוסטוס (סבסטוס) ועל שם אגריפס שתי ערים בשמות חדשים סֶבַּסטי ואגריפס. בטרם הספיקה אלכסנדרה לקרא למשפט את בנה, על אשר נסה להרחיק את אחיו מן השלטון, נאספה אל עמה, אחרי אשר נהלה את הממשלה תשע שנים."
+ ],
+ [
+ "הורקנוס יורש אלכסנדרה מחל על המלוכה לטובת אריסטובולוס, ואחרי־כן נעשה למלך מחדש על־ידי חרתת בעזרת אנטיפטרוס ולבסוף קם פומפיוס לשפוט במריבת האחים.
א. אמנם ירֻשת השלטון היתה להורקנוס, כי בידו מסרה אלכסנדרה את המלוכה בחייה, אבל אריסטובולוס עלה עליו בגבורה ובתבונה. וכאשר פרצה ביניהם מלחמה על־דבר השלטון בקרבת יריחו, עזבו רבים את הורקנוס ועברו אל מחנה אריסטובולוס. הורקנוס מהר לברוח עם שארית חילו אל אנטוניה ותפש את בני התערובות, למען יהיו לו לישועה. אלה היו אשת אריסטובולוס וילדיה. אבל בטרם הגיע הדבר לידי איבת־משחית השלימו האחים ביניהם, אריסטובולוס קבל את המלוכה והורקנוס מחל על הממשלה וקבל את כל ההנחות והכבוד כמשפט לאחי המלך. אלה היו תנאי הברית אשר כרתו ביניהם בבית־המקדש לעיני כל העם וחבקו איש את רעהו בברכת שלום ואחרי־כן החליפו את דירותיהם. אריסטובולוס הלך אל ארמון המלך והורקנוס יצא לגור בבית אריסטובולוס.",
+ "ב. פחד נפל על שונאי אריסטובולוס, כי נוחלה תקותם בהגיעו למלוכה, ויותר מכלם התרגז אנטיפטרוס, שונא אריסטובולוס מימים. האיש הזה היה אדומי מלדה ובגלל יחס אבותיו ועשרו וכבוד ביתו נעשה לראש עמו, והוא עשה שני דברים: את הורקנוס פִּתּה לברוח אל חרתת מלך ערב, לרשת בעזרתו את המלוכה שנית, ועל לב חרתת דבר לקרב את הורקנוס ולהשיבו לכסא שלטונו. כי הרבה לדבר סרה באזני חרתת על אריסטובולוס ועל מדותיו הרעות, והפליג בשבח הורקנוס והעתיר בדברים לקבל אותו ברצון, כי ככה יאות למושל אדיר במלוכה לתמוך בידי העלובים עשוקי המשפט, והן עוֶל גדול נעשה להורקנוס בהלקח ממנו השלטון הראוי לו במשפט הבכורה. ואחרי אשר הצליח ביד אנטיפטרוס להטות את לב שניהם לחפצו לקח את הורקנוס בלילה וברח עמו מתוך העיר ובמנוסת חפזון נמלטו שניהם אל העיר הנקראה בשם הסלע, היא עיר המלוכה בממשלת הערבים. שם מסר את הורקנוס בידי חרתת והפציר בו בדברים וגם קנה את לבו במתנות רבות ויקרות לשלוח בידי הורקנוס צבא להשיבו לגדֻלתו. ומספר הצבא היו חמשים אלף רגלים ורוכבים. ואריסטובולוס לא יכֹל לעמוד בפני השונאים הרבים, כי עזבו אותו אנשיו לנפשו בקרב הראשון, ונדחף אל ירושלים, וכמעט נפל בשבי אויביו, הנלחמים בו ביד חזקה, לולא טרף עליהם סְקַוְרוּס שר צבא הרומאים את השעה והשבית את מצור ירושלים. כי הוא נשלח אל סוריה מארץ ארמניה במצות פּוֹמְפֵּיוּס מַגנוס, הנלחם עם טִיגְרַנֶּס, ובבואו אל דמשק, אשר זה מקרוב נכבשה בידי מֶטֶּלּוּס וְלוֹלִיּוּס, לרשת את משרות שניהם, שמע על הדברים הנעשים בארץ יהודה ומהר לעלות שמה כאדם הבא על שכרו.",
+ "ג. כשבא סְקַוְרוּס אל הארץ מהרו לבוא אליו צירי שני האחים, כל אחד בקש ממנו להיות בעזרו. אבל שלש מאות הככר אשר שלח אריסטובולוס הכריעו את שורת הצדק. כי סְקַוְרוּס קבל את הסכום הזה והפיל על הורקנוס ועל הערבים את אימת הרומאים ופומפיוס, למען ירפו ממצור־העיר. חרתת נבהל ועלה מארץ יהודה אל רבת־עמון וסקורוס חזר אל דמשק. ואריסטובולוס לא אמר די בהמלטו מן הפח, כי אסף את כל חילו ורדף אחרי האויבים והשתער עליהם על־יד המקום הנקרא פַּפִּירוֹן והמית מהם יותר מששת אלפים איש ובכללם גם את פַּלִּיוֹן אחי אנטיפטרוס.",
+ "ד. ובראות הורקנוס ואנטיפטרוס, כי לא יוכלו הערבים לעזור להם, נשאו עתה את עיניהם אל שונאיהם (הרומאים). וכשבא פומפיוס אל ארץ סוריה וסר אל דמשק פנו שניהם אליו לבקש מחסה; הם לא כפרו את פניו במנחה, רק באו לפניו בחזק הטענות הצודקות, אשר בהן הטו את לב חרתת, וחלו את פניו למאֹס במעשי זדון אריסטובולוס ולהשיב את אחיו למלוכה, כי לו יאתה על־פי מדותיו הטובות ומשפט הבכורה. אבל גם אריסטובולוס לא רצה להתמהמה, כי בטח לבו במנחה אשר נתן לסקורוס, ובא גם הוא אל פומפיוס בכל הדר תפארת מלכים. אבל יען אשר לכלמה נחשב בעיניו להתרפס כדרך עבדים, כי לא הסכין להשפיל את עצמו להנאתו יותר מן המדה, שב אל העיר דיון.",
+ "ה. לדבר הזה התאנף פומפיוס והטה אזניו לתחנות הורקנוס ואנשיו ויצא להלחם באריסטובולוס ולקח עמו את כל צבא הרומאים ורבים מבני־בריתם בסוריה. הוא נסע דרך פחל ובית־שאן ובא אל עיר קָרָוֵי, אשר שם ראשית גבול ארץ יהודה כשבאים אליה בדרך היבשה, ושם שמע, כי נמלט אריסטובולוס אל אלכסנדריון, הוא מבצר חזק ונהדר בראש הר גבוה, ושלח אליו פקדה בלשון מושל עריץ לרדת מן המבצר. כמעט בחר אריסטובולוס לסכן את נפשו מלמלא אחרי דבר הפקֻדה הזאת; אבל בראותו, כי לא קמה עוד רוח באנשיו, הטה את אזנו לעצת אוהביו, אשר דברו על לבו להתבונן ולזכור, כי איש לא יוכל לעמוד בפני כח הרומאים האדירים, וירד אל פומפיוס והרבה לדבר לפניו וללמד זכות על עצמו, כי בצדק נאה לו המשרה, ואחרי־כן שב אל המצודה. וכאשר תבע אותו אחיו לעמוד לפני כסא פומפיוס, ירד מן המבצר עוד הפעם ודבר עמו על ישר משפטו, ושוב יצא ופומפיוס לא עצרו. וברוח נפעמה, בין תקוה לפחד, ירד עוד הפעם אל פומפיוס להפיל תחנתו לפניו, כי ימסור בידו את כל השלטון — ושוב עלה אל המצודה, לבל יתראה, כי הפקיר את עצמו לפני זמנו. אבל פומפיוס צוה עליו לעזוב את המבצרים, ובדעתו כי שרי המלך קבלו פקֻדה למלא רק אחרי דברי המלך הכתובים בידו, אִלֵּץ את אריסטובולוס לכתוב לכל אחד ולצוות עליו לצאת מן המבצר. אריסטובולוס מלא את הפקֻדה הזאת, אבל התרגז מאד ושב אל ירושלים והתכונן להלחם בפומפיוס.",
+ "ו. אולם פומפיוס לא נתן לו זמן להתכונן למלחמה ורדף אחריו מיד, כי החליף עוד כח לשמע הבשורה על־דבר מות מתרדת, אשר הגיעה אליו בעמדו על־יד יריחו, הוא מקום משמני ארץ יהודה, ושם האדמה מגַדלת הרבה תמרים וגם צרי. את הצרי מוציאים, כשפוצמים בצורי אבנים את תחתית הגזע ומושכים דרך הפצימות את השְׂרף. במקום הזה לן פומפיוס עם מחנהו לילה אחד והשכים בבקר ומהר אל ירושלים. אריסטובולוס נבהל לדבר בוא פומפיוס ויצא לקראתו לדבר אליו תחנונים והפיס את דעתו בהבטיחו לתת לו כסף רב וגם למסור בידו את העיר. אבל מכל דברי הברית האלה לא קם אף אחד. כי כשנשלח גביניוס להביא את הכסף מאנו אוהבי אריסטובולוס להכניסו אל העיר."
+ ],
+ [
+ "ירושלים נמסרה בידי פומפיוס והוא כבש את בית־המקדש ובכנס אל קדשי־הקדשים, ויתר מעשיו בארץ יהודה.
א. פומפיוס התקצף מאד לדבר הזה ושם על אריסטובולוס משמר ואחרי־כן נגש אל ירושלים לתור לו מקום, אשר ממנו יביא מלחמה בשעריה. הוא ראה את חומות העיר הבצורות, כי לא נתנו להכבש על־נקלה, ואת פי התהום הנוראה לפני החומה ואת הר־הבית המֻקף מצודות חזקות, מעבר לעמק הצר, והבין, כי יהיה למשגב חדש לאויביו, כאשר תפול העיר בידו.",
+ "ב. זמן רב לא ידע פומפיוס לשית עצות בנפשו, והנה פרצה מריבה בין יושבי העיר, כי אוהבי אריסטובולוס אמרו לצאת במלחמה ולהושיע את המלך, ואנשי שלום הורקנוס רצו לפתוח את שערי העיר לפני פומפיוס, ומספרם הלך הלוך וגדול, מפני הפחד אשר אחז את העם למראה טכסיסי הרומאים הנאדרים. כאשר נגפה כת אריסטובולוס, נסוגה אחור אל הר־הבית ושרפה את הגשר המחבר אותו עם העיר והתכוננה לעמוד בפני האויב עד כלות כחותיה. אולם הכת השניה הכניסה את הרומאים אל העיר והסגירה בידם את ארמון המלך ופומפיוס הפקיד על העיר את פִּיסוֹן, אחד משרי החילים, ושלח אותו שמה בראש צבאו. פיסון העמיד חיל־מצב בכל פנות ירושלים וכאשר נבצר ממנו למשוך אליו בדברים את הפליטים אשר בבית־המקדש ולכרות אתם ברית, הכין סביב הר־הבית את כל צרכי המלחמה, למען הבקיע אל המקום בחזק־יד ואנשי הורקנוס נהלו אותו בעצותיהם וגם עזרו לו במעשים.",
+ "ג. פומפיוס צוה לסתום את החריץ לצד צפון ואת העמק כֻּלּוֹ, ואנשי חילו הביאו את כל החֹמר הדרוש לחפצו. אבל קשה היה למלא את החלל, כי היה עמֹק מאד, והיהודים מעל החומה עצרו את עושי המלאכה בכל מאמצי כחותיהם. וכמעט לא עלה בידי הרומאים להשלים את עמלם, לולא שמר פומפיוס את מועדי השבתות, אשר בהם היהודים נזהרים מכל מלאכה על־פי חקי עבודת אלהיהם, וצוה להגביה בימים האלה את הסוללה ומנע את אנשיו לצאת למלחמת־תנופה על היהודים, כי רק לשמור על נפשותיהם הם נלחמים ביום השבת. והנה נסתם פי העמק ופומפיוס צוה להעלות מגדלים גבוהים על הסוללה והקריב את מכונות המלחמה המובאות מצוֹר ונסה להרעיש את חומות הר־הבית אחרי אשר גרשו הבליסטראות את היהודים העומדים לו לשטן על החו��ה. אבל מגדלי הר־הבית במקום הזה, הנפלאים בגדלם ובהדרם, החזיקו מעמד זמן רב.",
+ "ד. בשעת התלאות והרעות הרבות, אשר מצאו את הרומאים הצרים על העיר, התבונן פומפיוס לדרכי היהודים והשתומם לאֹמץ־רוחם וכֹח־סבלם ועל כֹּל נפלא בעיניו, כי לא הרפו מעבודת אלהיהם בהתהלכם בין חצים מעופפים ואבני־קלע. כאלו שלטה בעיר מנוחה שלמה מעברים הֹעלו קרבנות התמיד דבר יום ביומו ונעשו כל הטבילות ויתר מנהגי עבודת האלהים לכל פרטיהם ודקדוקיהם. וגם בעצם היום שבו נכבש הר־הבית לא הפסיקו הכהנים את קרבנות היום כחק לעבודת האלהים, אף כי נהרגו לפני המזבח. כי בחדש השלישי למצור עלה בידי הרומאים בקשי להרוס אחד המגדלים ולבקוע בהר־הבית. הראשון אשר מלאו לבו לעלות על החומה היה פַוְסְטוּס קוֹרְנֶלְיוּס בן סוּלָה ואחריו עלו שני שרי מאות פוּרִיוּס ופַבִּיוּס, ואחרי כל אחד מהם עלו אנשי גדודו והקיפו את הר־הבית מכל רוח והמיתו את אלה [מן היהודים] בעת מנוסתם אל ההיכל ואת אלה — אחרי עמדם על נפשם זמן־מה.",
+ "ה. ורבים מן הכהנים ראו את האויבים עולים עליהם בחרבות שלופות ולא חתו מפניהם ונשארו על עמדם לעבוד את אלהיהם. ובעוד הם זורקים את דם הקרבן ומתקנים את מעשה הקטרת נשחטו על זבחיהם, כי עבודת האלהים קדמה בעיניהם להצלת נפשם. רבים נהרגו בחרב אחיהם הקמים עליהם ורבים לאין־מספר הפילו את עצמם מראשי המגדלים. ומקצתם יצאו מדעתם למראה הפרענות ושלחו אש מסביב לחומה ונשרפו חיים. מן היהודים נהרגו שנים־עשר אלף איש, ומהרומאים נפלו רק מעטים חללים, אך גדול מהם היה מספר הנפצעים.",
+ "ו. אולם בעצם הצרות הנוראות האלה לא נגע שום אסון עד נפש העם כמעשה חִלול חביון הקדש בידי זרים. כי פומפיוס נכנס יחד עם בני־לויתו אל ההיכל למקום, ששמה היה מֻתּר לבוא לכהן הגדול בלבד, וראה את המקדש לפני ולפנים, את המנורה ואת השלחן ואת כלי הנסכים ואת כלי הקטרת, כֻּלָּם זהב טהור, ואת סמי הקטֹרת הצבורים וגם את אוצר כסף הקדש, אשר הגיע לאלפַּים ככר. הוא לא שלח את ידו באוצר וגם לא ביתר כלי הקדש, ולמחרת יום כִּבוש הר־הבית צוה על משרתי ההיכל לטהר את המקדש ולהעלות את הקרבנות כחק. הוא הקים את הורקנוס לכהן גדול, בהכירו לו טובה על אשר התמכר למלא ברצון את מצוותיו בשעת המצור וגם הסיר לב רבים מעם הארץ מאחרי אריסטובולוס, כאשר בקשוֹ לבוא לעזרתו. בעבור הדבר הזה עשה פומפיוס מעשה שר־צבא מחֻכּם, למשוך אליו את לב העם מאהבה ולא מיראה. בין השבויים נתפש חותן אריסטובולוס אשר היה גם דודו. פומפיוס צוה לכרות את ראשי חַיבי המלחמה בגרזן ולפוסטוס ולחבריו, אשר הראו את גבורתם במלחמה, נתן מתנות יקרות, וגם שם מס על הארץ ועל ירושלים.",
+ "ז. הוא קרע מגבול היהודים גם את ערי חילת־סוריה, אשר כבשו לפנים במלחמה, ושם אותן תחת פקדת נציב הרומאים וסגר את היהודים בגבולות נחלתם לבד. הוא בנה מחדש את גֶּדֶר, שנהרסה בידי היהודים, מאהבתו לדימיטריוס הגרדי, אחד עבדיו המשחררים. הוא שחרר גם מעֹל היהודים את הערים בתוך הארץ, שלא הספיקו להרסן: את סוסִיתָא ובית־שאן ואת פחל ואת שמרון ואת יבנה ואת מרשה ואת אשדוד ואת ארתוסה. וככה עשה לערי שפת הים: לעזה ולדאר וגם לעיר אשר נקראה בראשונה מגדל סטרטון ואחרי־כן נבנתה מחדש ברב פאר והדר על־ידי המלך הורדוס ונקראה בשם חדש: קיסרי את כל הערים האלה השיב פומפיוס לתושבים השוכנים בהן וספח אותן על הנציבות הסורית. את הנציבות הזאת עם ארץ יהודה וכל הארץ אשר בין מצרים ובין נהר פרת נתן לסקורוס לצוות עליהן והפקיד בידו שני לגיונות. ואחרי־כן מהר לנסוע אל רומא דרך ארץ קִילִיקִיָּה והוליך אִתּוֹ בשבי את אריסטובולוס עם משפחתו, כי שתי בנות ושני בנים היו לו. ואחד הבנים, אלכסנדרוס, נמלט בהיותם בדרך ואנטיגנוס הבן השני הוּבל אל רומא עם אחיותיו יחד."
+ ],
+ [
+ "אלכסנדרוס בן אריסטובולוס הנמלט משבי פומפיוס נלחם עם הורקנוס, אבל הכה על־ידי גביניוס ומסר בידו את המבצרים, אחרי־כן ברח אריסטובולוס מרומא ואסף אליו צבא, אך נֻצח בידי הרומאים והושב אל רומא. ויתר מעשי גביניוס וקרסוס וקסיוס.
א. בימים ההם פרץ סקורוס בארץ ערב, אך נבצר ממנו להגיע עד הסלע מפני קשי הדרכים. הוא החרים את כל הארץ מסביב, אף כי תלאה קשה מצאה אותו: חיל צבאו התענה ברעב והורקנוס עזר לו בצרה ושלח אליו צידה בידי אנטיפטרוס. וסקורוס ידע, כי אנטיפטרוס הוא איש־שלום לחרתת ושלח אותו אליו לדבר עמו, כי ישלם לו כסף, והוא ישים קץ למלחמה. הערבי התרצה לשלם שלש מאות ככר, ואחרי זאת עזב סקורוס עם חילו את ארץ ערב.",
+ "ב. ואלכסנדרוס בן אריסטובולוס, אשר נמלט משבי פומפיוס, אסף מקץ ימים חיל גדול והציק להורקנוס, כי עבר בכל ארץ יהודה וכמעט שם קץ לשלטונו, כי כבר ערב את לבו לגשת אל ירושלים ולבנות מחדש את חומתה, אשר נהרסה בידי פומפיוס. אך גבּיניוס, אשר נשלח אל ארץ סוריה לרשת את משרת סקורוס וכבר הראה את כחו במלחמות רבות, יצא לקראת אלכסנדרוס. ואלכסנדרוס ירא מפניו והרבה את מספר צבאו עד אשר היו לו עשרת אלפים רגלים וחמש מאות רוכבים, וגם בצר את מעזי הארץ ובנה את חומת אלכסנדריון והורקניה ומכוֵר, אשר מול הרי ערב.",
+ "ג. גביניוס שלח לפניו את חלק צבאו בידי מרקוס אנטוניוס ונסע אחריו עם כל חילו, וגם בחורי החיל אשר לאנטיפטרוס ויתר צבא היהודים ובראשם מַלּיךְ ופיתוליאוס התחברו עם שרי החילים אשר למרקוס אנטוניוס ויצאו יחד לקראת אלכסנדרוס למלחמה, וכעבור זמן קצר בא גם גביניוס עם צבאו. ואלכסנדרוס לא התמהמה עד אשר יתחברו צבאות שונאיו למחנה אחד, ונסוג אחור מפניהם וכבר נמצא בקרבת ירושלים כאשר הדביקוהו האויבים ואלצוהו להתגרות אתם מלחמה. בקרב הזה אבדו לו ששת אלפים מאנשי צבאו, כי שלשת אלפים נפלו בחרב ושלשת אלפים נלקחו בשביה ועם הנשארים נמלט אלכסנדוס אל מבצר אלכסנדריון.",
+ "ד. גביניוס עלה על אלכסנדריון ומצא רבים מהיהודים חונים לפני המבצר. הוא נסה לדַבּר אִתּם שלום לפני הקרב והבטיחם להעביר את אשמתם, וכאשר לא רצו לקחת מוסר, המית רבים מהם, ואת הנשארים סגר בתוך המצודה. במלחמה הזאת הפליא לעשות חיל מכל חבריו שר הצבא מרקוס אנטוניוס, א��ר אמנם הראה את גבורתו בכל המלחמות, אבל מעולם לא הרבה לעשות גדולות כמעשהו הפעם. גביניוס השאיר צבא לכבוש את המבצר, והוא בעצמו יצא להקים סדרים בערים אשר לא נחרבו עוד [בידי היהודים] ולבנות מחדש את הערים הנחרבות. במצותו נושבו הערים בית־שאן ושֹׁמרון ואנתִּידון ואפּוֹלוֹניה ויבנה ורפִיה ומרֵשה וַאֲדוֹרַים וגבלא (נ״א גמלא) ואשדוד ועוד ערים רבות ויושביהן הראשונים נהרו אליהן ברצון מעברים.",
+ "ה. ואחרי הקימו את הדברים האלה שב גביניוס אל אלכסנדריון וחִזק את המצור, עד כי נואש אלכסנדרוס מתקותו ושלח אליו צירים לבקש ממנו חנינה והסגיר אליו את המבצרים הנשארים, את הורקניה ואח מכור, ואחרי־כן מסר בידו גם את אלכסנדריון. את כל המבצרים האלה הרס גביניוס בעצת אם אלכסנדרוס, לבל תפרוץ משם מלחמה חדשה. כי היא באה אל גביניוס לפיסו בדברים, בפחדה לשלום בעלה ויתר בניה השבויים ברומא. ואחרי־כן השיב גביניוס את הורקנוס אל ירושלים ונתן עליו את משמרת בית־המקדש ואת יתר עסקי השלטון מסר לטובי העם. הוא חלק את כל העם לחמשה בתי־דינים. את האחד הקים בירושלים ואת השני בגדר ואת בני הפלך השלישי שם תחת בית־הדין אשר בחמתא, ועל הפלך הרביעי נחשב חבל יריחו ובראש הפלך החמישי הוקמה צפורי העיר אשר בגליל. והיהודים שמחו, כי נפדו משלטון היחיד, ומהיום והלאה ינהלו אותם טובי אחיהם.",
+ "ו. כעבור זמן קצר קמו מהומות חדשות בארץ על־ידי אריסטובולוס, אשר ברח מרומא וקרא למרד ויהודים רבים נלוו אליו, אלה — מתאות־מהפכה ואלה — מאהבתם הישנה אליו. בראשונה כבש את אלכסנדריון ונסה לבנות את חומותיה, אבל כאשר נודע לו, כי שלח עליו גביניוס למלחמה את הצבא אשר לסִיסִינה ולאנטוניוס ולסֶרוִיָּנוֹס, מהר לעלות משם ופנה אל מכוֵר. הוא שלח מעליו את ההמון, אשר לא צלח למלחמה, ונהל עמו רק את אנשי הצבא המזֻיָּנים במספר שמונת אלפים איש. ובכללם היה גם פיתולאוס סגן־הצבא בירושלים, אשר עבר אליו עם אלף איש. הרומאים רדפו אחרי היהודים והתנגחו אתם, אנשי אריסטובולוס נלחמו בגבורה והחזיקו מעמד זמן רב, אבל אחרי־כן לחצו אותם הרומאים וחמשת אלפים מהם נפלו בחרב ואלפים שרדו אל גבעה אחת ואלף הנשארים ואריסטובולוס בראשם בקעו להם דרך בין מערכות הרומאים ומהרו אל מכוֵר. ושם לן המלך לילה אחד בין החרבות וקוה, כי עוד יצליח בידו לאסוף חיל חדש, אם יתנו לו הרומאים להנפש מהמלחמה, וגם חִזק מעט את המבצר ההרוס. כאשר התנפלו עליו הרומאים נלחם אתם בגבורה נפלאה למעלה מכחותיו ועמד בפניהם שני ימים ואחרי־כן נפל בשבי יחד עם אנטיגנוס בנו, אשר ברח יחד עמו מרומא, והובא אל גבּיניוס אסור בנחֻשתים וגביניוס שלח אותו עוד הפעם אל רומא. ומועצת הזקנים עצרה אותו ברומא ואת בניו שלחה אל ארץ יהודה, אחרי אשר הודיע גביניוס במכתב, כי הבטיח את הדבר הזה לאשת אריסטובולוס בשכר המצודות שנמסרו בידו.",
+ "ז. וגביניוס אמר בלבו לצאת למלחמה על הפרחים, והנה עמד לו תלמי לשטן, ולמענו שב מנהר פרת וירד אל ארץ מצרים והורקנוס ואנטיפטרוס הִרבּו להיטיב לו במסע־המלחמה הזה, כי אנטיפטרוס הביא לו כסף וכלי־נשק ולחם וגם חיל־עזר ומלבד־זאת פִּתָּה את יהודי מצרים השומרים על המעבר בקרבת העיר סין לעזור לגביניוס, אבל הנה עברה רוח מרד בכל ארץ סוריה בצאת גביניוס ממנה, וגם אלכסנדרוס בן אריסטובולוס התקומם מחדש ואסף לו חיל גדול מאד ואמר בלבו לבער את כל הרומאים מן הארץ. לשֵׁמע דבַר המבוכות מהר גביניוס לשוב אל ארץ סוריה, וכאשר נודע לו מעשה אלכסנדרוס, ירא מפניו ושלח לפניו את אנטיפטרוס להטות לב חלק המורדים מאחרי אלכסנדרוס, והדבר עלה בידו. ואחרי כל זאת נשארו לאלכסנדרוס שלשים אלף איש וגביניוס גמר להתגרות בו מלחמה, ויצא לקרב והיהודים יצאו לקראתו. וכשנפגשו שני האויבים על־יד הר תבור נפלו עשרת אלפים מן היהודים בחרב ושאריתם נפוצו לכל רוח, וגביניוס בא אל ירושלים וסדר את המדינה כרצון אנטיפטרוס ומשם עלה על הנבָטים והכה אותם במלחמה ושלח לחפשי בסתר את מתרדת ואת אורסן, אשר נמלטו מארץ הפרתים, ובמחנה הצבא הפיץ שמועה, כי ברחו האנשים שלא מדעתו.",
+ "ח. ואחרי הדברים האלה ירש קרסוס את משרתו בסוריה ובא אל הארץ. בצאת קרסוס למלחמה על הפרתים בזז את בית־המקדש בירושלים, בהוציאו ממנו את אלפַּים הככר, אשר לא נגע בהם פומפיוס, ואת כל יתר הזהב. וכאשר עבר את נהר פרת נספה במלחמה, הוא וצבאו עמו יחד. ואין פה המקום לדבר בזה.",
+ "ט. אחרי מפלת קרסוס מהרו הפרתים לפשוט על ארץ סוריה, אבל קסיוס, שנמלט מחרב הפרתים אל גבול הנציבות (סוריה), גרש אותם משם. ואחרי השקיטו את הארץ מהר לעלות על ארץ יהודה וכבש את טריכי ומכר שלשים אלף מיושביה היהודים לעבדים וגם המית את פיתולאוס, אשר הרים יד ברומאים יחד עם אוהבי אריסטובולוס. ובמעשה הרצח הזה היה אנטיפטרוס יועץ לקסיוס. אנטיפטרוס נשא אשה ממשפחה חשובה בערב ושמה קפרוס, והיא ילדה לו ארבעה בנים, את פצאל ואת הורדוס, אשר היה אחרי־כן למלך, ואחריהם את יוסף ואת פְרוֹרא ועוד בת אחת, היא שלמית. ואחרי אשר הטה אנטיפטרוס אליו את לב התקיפים בכל המקומות באהבה ובמתנות, משך אליו את מלך ערב, כי התחתן עם משפחתו. ובצאתו למלחמה על אריסטובולוס שלח אליו להפקיד על־ידו את בנו. אחרי־כן הכריח קסיוס גם את אלכסנדרוס לכרות ברית ולשבת במנוחה, ושב אל נהר פרת לבלי תת את הפרתים לעברו, ועל זה נדבר במקום אחר."
+ ],
+ [
+ "אריסטובולוס נהרג בידי אוהבי פומפיוס ובנו אלכסנדרוס בימי סציפיון. אנטיפטרוס גמל חסד עם צֵיזר והראה את גבורתו בעזרו למתרדת במלחמה.
א. וכאשר ברחו פומפיוס ואנשי המועצה מעבר לים יון וציזר כבש את רומא ותפש את השלטון, קרא דרור לאריסטובולוס ממאסרו ונתן בידו שני לגיונות ושלח אותו בחפזון אל סוריה, בקוותו כי על־ידי האיש הזה ימשוך את לב יושבי המדינה, ארץ יהודה וכל הארצות אשר מסביב, אבל קנאת אדם הֵפֵרה את מחשבת אריסטובולוס הטובה והובישה את תקות ציזר. כי הומת אריסטובולוס ברעל, אשר הגישו לו אוהבי פומפיוס, וימים רבים לא זכה להקבר בארץ אבותיו. כי גופתו נצפנה בדבש למשמרת עד אשר נשלחה בידי אנטוניוס אל היהודים להקבר בין עצמות המלכים.",
+ "ב. גם בנו אלכסנדרוס מת, כי סציפיון התיז את ראשו בגרזן בעיר אנטיוכיה במצות פומפיוס, אחרי אשר תבע אותו לבית־דין בדבר הנזק אשר עולל לרומאים. ואת אחי אלכסנדרוס אסף אליו תלמי בן מינאי, אשר משל בארץ כלקיס בהרי הלבנון, כי שלח את בנו פיליפיון אל אשקלון להביאם אליו והוא הוציא את אנטיגנוס ואת שתי אחיותיו בחזקה מידי אמם והביא אותם אל אביו. פיליפיון חשק באחת הבנות ולקח אותה לאשה ובגלל הדבר הזה נהרג אחרי־כן בידי אביו. ותלמי נשא את אלכסנדרה לאשה אחרי המיתו את בנו, ולרגלי הנשואים האלה משך חסד רב לאחותה ולאחיה.",
+ "ג. ואחרי מות פומפיוס עבר אנטיפטרוס אל ציזר ושרת אותו. כאשר הוליך מתרדת איש פרגמוס את צבאו אל ארץ מצרים ונעצר על־יד מעבר סין והתמהמה באשקלון, הטה אנטיפטרוס את לב הערבים הנאמנים בבריתו לצאת לעזרתו וגם הוא בא אליו להושיעו עם שלשת אלפים אנשי צבא מזֻינים מחיל היהודים, ואף את לב תקיפי סוריה הטה לחזק את ידי הרומאים, כי משך אליו את תלמי היושב בלבנון ואת יַמְלִיכוֹ, ואחריהם נתנו כל הערים ברצון את ידן למלחמה. ולמראה חיל העוזרים הרב, שהביא לו אנטיפטרוס, התאזר מתרדת עז ומהר אל מעבר סין, וכאשר לא נתנו לו בני העיר לעבור, שם עליה מצור. במלחמה על העיר הזאת עשה לו אנטיפטרוס שם בגבורים, כי מהר להבקיע את חלק החומה אשר נטל עליו לכבשו וקפץ ראשון אל תוך העיר עם אנשי צבאו.",
+ "ד. ככה נפלה סין. וכאשר עבר מתרדת את המקום סגרו בפניו את הדרך יושבי הארץ המכֻנה בשם חוניו, והם היו יהודי מצרים. אבל אנטיפטרוס הצליח לפתותם לבל יתיצבו בפני צבאו — ולא זו בלבד, כי הטה גם את לבם להספיק לחיל כל צרכיו, ועל־כן לא התגרו גם יושבי נף מלחמה ברומאים, כי־אם נלוו ברצון על צבא מתרדת. והוא הספיק לעבור את הדלתה ויצא להלחם עם שארית המצרים במקום הנקרא בשם ״מחנה היהודים״. בעת המערכה נמצא כל אגף הצבא הימני בצרה גדולה, ואנטיפטרוס הצילו מרעה בהקיפו את האויב מצד שפת הנהר. כי הוא עמד בראש האגף השמאלי וכבר הספיק להתג��ר על הצרים העומדים לנגדו ואחרי־כן התנפל מאחור על הרודפים אחרי מתרדת והמית בהט רבים ולנשארים הציק מאד, עד אשר עלה בידו לכבוש גם את מחנם. ומכל צבאו נפלו רק שמונים איש ולעמת זאת אבדו למתרדת שמונה מאות איש בעת אשר פנה ערף לפני האויב. ככה נחלץ מתרדת מן המצר, אף כי כבר נואש במעט מתקוה, ובלי קנאה העיד לפני ציזר על הגבורות אשר עשו ידי אנטיפטרוס.",
+ "ה. וציזר הרבה להודות לאנטיפטרוס ונתן לו תקוה טובה, ובזה חִזק אותו בבריתו והעירהו לחרף את נפשו עליו ובכל המלחמות הראה אנטיפטרוס את אֹמץ לבו הגדול וגם נפצע פצעים רבים, עד אשר כסו אותות גבורתו את כל בשרו. וכאשר הקים ציזר את המנוחה ואת הסדרים בארץ מצרים ועלה אל ארץ סוריה נתן לאנטיפטרוס משפט אזרח רומאי ועשה אותו חפשי בארץ וכבד אותו כבוד רב ונשא את ראשו באהבה לעיני כֹל, עד אשר קנאו רבים בו. ועל־ידי אנטיפטרוס הקים ציזר גם את משפט הכהֻנה הגדולה בידי הורקנוס."
+ ],
+ [
+ "ציזר הקים את אנטיפטרוס למנהיג ביהודה. אנטיפטרוס הקים את פצאל לשר־צבא בירושלים ואת הורדוס לנציב בגליל. לקץ זמן קצר נתבע הורדוס לבית־דין ונצל מהמשפט. סקסטוס ציזר נפל בשחיתות בסוס ואת משרתו ירש מורקוס.
א. בימים ההם בא גם אנטיגנוס בן אריסטובולוס אל ציזר ועזר שלא ברצונו לגדל את כבוד אנטיפטרוס, כי תחת אשר היה עליו להרים צעקת שבר על מות אביו, אשר הומת ברעל לרגלי הסכסוכים בינו ובין פומפיוס, וכן גם להתאונן על הרשעה אשר עשה סציפיון לאחיו מבלי לחלל את בקשות הרחמים בדברי קנאה ושנאה — בא ללמד חובה על הורקנוס ואנטיפטרוס, אשר הפרו כל חֹק בגרשם אותו עם אחיותיו מנחלת אבותיהם, וטען עליהם, כי הם מרבים לרעוץ את העם בגאות זדונם, וגם בשלחם עזרה לציזר אל מצרים לא עשו זאת מאהבה, כי־אם מיראתם אותו ורצו בזה למחות את זכר מריבותיהם הישנות עמו ולהשכיחו את אהבתם לפומפיוס.",
+ "ב. לדברים האלה קרע אנטיפטרוס את בגדיו מעליו והראה את פצעיו וקרא, כי למותר לו לדבר על אהבתו ואמונתו לציזר, כי גם אם יחריש למו פיו, הן יצעק קול דמי בשרו. ויחד עם זה אמר, כי נפלאה בעיניו עזות פני אנטיגנוס זה, אשר הוא בן איש צורר הרומאים ועבד הרומאים הבורח מפניהם, וגם בו דבקו מדות אביו, רוח פרצים ואהבת מריבה, ועוד הוא מנסה להוציא דִבּה על אחרים באזני מושל הרומאים ומקוה למצא טובת־הנאה תחת אשר עליו לשמוח כי נשאר בחיים, וגם הפעם אינו דורש את חלקו בממשלה להמלט ממחסור וממצוק, כי־אם להקים מריבות בין היהודים ולהפוך את חסדי הרומאים להם לקללה.",
+ "ג. כשמוע ציזר את הדברים האלה הוציא משפטו, כי הורקנוס ראוי יותר לכהנה גדולה ונתן לאנטיפטרוס לבחֹר במשרה כטוב בעיניו. אנטיפטרוס מסר את מדת המתנה בידי הנותן והוקם למנהל (אפיטרופוס) בכל ארץ יהודה וגם קבל רשות לבנות את חומת ירושלים ההרוסה. ואת פרשת הגדֻלה הזאת צוה ציזר לחרות על לוח במקדש הקפיטוליון להיות לעֵד צדקת אנטיפטרוס ולזכרון מעלותיו הטובות.",
+ "ד. ואנטיפטרוס שִׁלח את ציזר בצאתו מסוריה ושב אל ארץ יהודה. וראשית מעשהו היתה לבנות את חומת ירושלים, אשר נהרסה בידי פומפיוס, ואחרי־כן עבר בארץ והשקיט את המהומה, כי הטיל את אימתו על כל אדם וגם נתן לו עצה טובה לדעת, כי דורשי טובת הורקנוס יחיו בעשר ובמנוחה ויהנו מנכסיהם וישמחו בברכת השלום. אבל האיש אשר ישמע לדברי מחרחרי הרי��, ההולכים אחרי בצעם, וישא את נפשו לתקוות כוזבות, ימצא בו (באנטיפטרוס) רודה אכזרי תחת מנהיג־חסד ובהורקנוס שליט עריץ תחת מלך רחום והרומאים עם ציזר יהיו שונאים לאיש ההוא ולא מאַשרים ואוהבים, כי לא יתנו לקחת את השלטון מידי האנשים, אשר שמו אותם לראש. ועם הדברים האלה הקים אנטיפטרוס בלבדו סדר בארץ, בראותו כי הורקנוס הוא איש נרפה ואין בו כח למלוך. את פצאל בכור בניו שם לשר־צבא בירושלים וסביבותיה ולהורדוס הנולד אחריו נתן את המשרה הזאת בארץ הגליל, בשלחו אותו שמה, אף כי היה עוד צעיר לימים.",
+ "ה. והורדוס היה בעל מעשים מתכונתו ומצא תכף חֹמר לפעֻלה, להראות את אֹמץ רוחו. הוא תפש את חזקיה ראש השודדים, אשר פשט בגדוד רב על המקומות הסמוכים בסוריה, והמית אותו ועוד שודדים רבים, ובדבר הזה, משך את לבות הסורים לאהבה אותו מאד ובכל עריהם וכפריהם היה שמו מרומם על כל לשון, כי השיב להם את השלום והציל את רכושם, וככה הגיע שמו הטוב גם לאזני סקסטוס ציזר, הקרוב לציזר הגדול והנציב בארץ סוריה. ופצאל התחרה באחיו מקנאה טובה והוסיף למשוך אליו את אהבת יושבי ירושלים, ואף כי שלט בעיר על דעת עצמו, לא רמו עיניו במשרתו ולא עטה חרפה על כבודו. ככה זכה אנטיפטרוס לתפארת מלכים בעיני העם ולכבוד גדול בכל הליכותיו כמושל עליון בארץ, ובכל־זאת לא הסיר את חסדו ואת אמִתו מהורקנוס.",
+ "ו. אבל לא נתן בידי האדם להמלט מקנאת הבריות בעת טובתו! עוד לפני זה אכלה קנאה את לב הורקנוס במסתרים לשמע מַהלל הצעירים, ויותר מכֹּל התעצב על מעשי גבורת הורדוס, והרצים התכופים, אשר באו לפרסם את שמו כפעם בפעם, היו לקוץ בעיני הורקנוס. ובחצר המלך חזקו את קנאתו הולכי־רכיל רבים, אשר חכמת אנטיפטרוס ובניו עמדה להם לשטן, והם דברו באזני הורקנוס, כי בעזבו את השלטון בידי אנטיפטרוס ובניו השאיר לו רק שם מלך לבד, אבל אין לו חלק בממשלה, וגם שאלו אותו, עד מתי יתן להוליך עצמו שולל ויַגדל מלכים לצנינים בצדיו? הן גם עתה אינם מסתפקים במשרת נציבותם, כי־אם נוהגים ממשלה ברמה, כאלו הורידוהו מגדלתו. ועל כן המית הורדוס אנשים רבים ועבר על חֻקי היהודים בזדון מבלי לחכות לפקדתו ומבלי לשאול את פיו ואם הורדוס אינו מלך, רק הדיוט בלבד, עליו לתת את הדין לפני הורקנוס על־פי חֻקי האבות, האוסרים להמית אנשים בלי משפט.",
+ "ז. לדברים האלה התלקחה חמת הורקנוס מעט מעט, ולמען הפיג את כעסו תבע את הורדוס למשפט. והורדוס שמע לעצת אביו ובטח במעשיו ונסע אל ירושלים, אחרי אשר העמיד חיל משמר בכל ארץ הגליל. הוא בא אל העיר בגדוד חזק — כי לא רצה להכנס שמה בחיל עצום, לבל יֵרָאה בעיני הבריות, כי הוא אומר להוריד את הורקנוס ממשרתו, ובזה גלה לכל, כי לא באפס־יד יסגיר את נפשו בידי מקנאיו. וסקסטוס ציזר חרד לגורל העלם, פן ימצאהו אסון בהלכדו בידי שונאיו, ועל־כן שלח אל הורקנוס להודיעהו דבר מבֹאר, כי עליו לפטור את הורדוס מדיני נפשות. והורקנוס התכַּוֵן בעצמו לדבר הזה מאהבתו את הורדוס ושלח אותו לחפשי.",
+ "ח. והורדוס אמר בלבו, כי נמלט מהמשפט למרת־רוח המלך ויצא אל דמשק לעמוד לפני סקסטוס וגמר אמר לבל יוסיף לשמוע בקול הורקנוס כאשר יתבע אותו לדין עוד הפעם. ואנשי הבליעל לא חדלו להפיח את כעס הורקנוס, באמרם כי יצ�� הורדוס בחרי־אף לאסוף את צבאו ולעלות עליו למלחמה. והמלך האמין לדבר, אך היה אובד עצות, בראותו כי איש־ריבו גדול ממנו בכחו. וכאשר הוקם הורדוס על־פי סקסטוס ציזר לשר־צבא בבל ארץ חילת־סוריה ושמרון, ונוסף על חנו בעיני העם היה גם נורא בכח שלטונו, גדל פחד הורקנוס מאד־מאד, והוא חִכּה, כי עוד מעט יעלה עליו הורדוס למלחמה ברב חילו.",
+ "ט. ואמנם מגורת הורקנוס לא היתה לשוא. כי בחרונו על המשפטי, אשר זממו לעשות לו, אסף הורדוס צבא ועלה על ירושלים להוריד את הורקנוס מגדלתו. וכמעט מלא את מחשבתו, לולא יצאו לקראתו אביו ואחיו וכבשו את כעסו, בהשביעם אותו לצאת ידי חובת נקמתו באימה אשר הפיל על הורקנוס, בהעבירו לפניו את צבאותיו, ולחמול על המלך, אשר מידו בא לו כל החיל חזה, כי הן גם אם תקף עליו רגזו כאשר נתבע לדין, עליו להכיר טובה לאיש, אשר הצילו מרעה, ולא לשלם בעד העול הנעשה לו לבד ולכפות את טובתו על פדות נפשו. — ואם ישיב אל לבו, כי גורל המלחמה הוא בידי אלהים, יבין, כי לא יצליח העול ברב כח. ולכן אין עליו לבטוח בלבב שלם בנצחונו, כשהוא מתכּוֵּן להרים יד במלכו ואוהבו, שגמל לו חסד כפעם בפעם ומעולם לא הקשה ידו עליו, מלבד אשר הטה פעם אחת את אזניו לדברי יועצי רעה ועשה לו צל־עול. והורדוס נעתר לדברים האלה, בחשבו כי די בעבור תקוותיו לעתיד בזה, שהראה את כּחו לעם ירושלים.",
+ "י. בימים ההם פרצה מהומה בקרב הרומאים השוכנים בגבול אפמיה ומלחמת־אחים קמה ביניהם, כי צִיצִיליוס בַּסּוּס, אשר היה מאוהבי פומפיוס, המית במרמה את סקסטוס ציזר ולקח לו את שלטונו. ויתר שרי החילות. אשר לציזר מהרו שמה עם צבאותיהם לקחת את נקמת הרצח. ובאהבתו לנרצח ולציזר החי גם יחד שלח להם אנטיפטרוס חיל־עזר בידי בניו. המלחמה נמשכה עד שבא מוּרקוּס מארץ איטליה וירש את משרת סקסטוס."
+ ],
+ [
+ "הורדוס הוקם לנציב בכל ארץ סוריה ומליך ירא מפניו והמית את אנטיפטרוס. שרי האלף מסכימים להמית את מליך.
א. בימים ההם קמה מלחמה גדולה בין הרומאים, כי קסיוס וברוטוס המיתו את ציזר במרמה, אחרי שעמד בראש הממשלה כשלש שנים ושבעה חדשים. לרגלי הרצח הזה התחוללה מהומה גדולה והשליטים רבו ביניהם, וכל איש שעה בתקוותיו ונמשך אחרי המפלגה אשר אמר למצא בה חפץ. וקסיוס בא אל סוריה להטות אליו את הצבא החונה ליד אפמיה. הוא הקים שלום בין בסוס ובין מורקוס ופדה את אפמיה ממצור והתיצב בעצמו בראש הצבא ויצא להטיל מס על הערים. ונגש מהן את תבואות המסים בחזק־יד.",
+ "ב. כשנגזר גם על היהודים לשלם שבע מאות ככר, ירא אנטיפטרוס מאימת קסיוס ומלא את ידי בניו ואנשים אחרים מהקרובים אליו לגבות את הכסף מהרה. ובכללם הקים לגובה־מסים גם את מַליך, אחד מאנשי־ריבו, כי השעה היתה דוחקת. הורדוס היה הראשון, אשר הפיס את דעת קסיוס, בהביאו לו את מכסת הכסף העולה בחלקו מארץ הגליל, מאה ככר, ובדבר הזה מצא חן בעיניו מאד. ועם הנשארים דבר קסיוס קשות, כי התרפו במלאכתם, וגם על הערים העיר את כל חמתו: את יושבי גוֹפנא ואמאוס ושתי ערים קטנות מכר לעבדים, והלך להמית את מליך על אשר לא מהר לנגוש את המס. אבל אנטיפטרוס פדה אותו ממות ואת יתר הערים מכליון, כי מהר לכפר את פני קסיוס במאה ככר.",
+ "ג. אבל בעלות קסיוס מן הארץ לא זכר מליך את חסדי אנטיפטרוס וטמן פח לרגלי האיש הזה, אשר הושיעהו מצרה לא פעם ולא שתים, והתנכל עליו להמיתו על אשר עמד לשטן למעשי רשעתו. ואנטיפטרוס פחד מכֹּח האיש הזה וממזמות ערמתו והלך אל עבר הירדן לאסוף חיל ולשמור על נפשו מנכליו. ובראות מליך, כי נגלה סודו, סבב במצח נחֻשה את בני אנטיפטרוס, את פצאל נציב ירושלים ואת הורדוס פקיד בית־הנשק, והִרבה להצטדק לפניהם וגם להשבע באזניהם והטה את לבם להקים שלום בינו ובין אביהם. ושוב נצל מליך ממות בידי אנטיפטרוס, כי הפיס את דעת מוּרקוּס, נציב סוריה בימים ההם, אשר בקש להמיתו (את מליך) על מחשבות־מרד.",
+ "ד. וכאשר קמה המלחמה בין קסיוס וברוטוס ובין ציזר הצעיר ואנטוֹניוס, אספו קַסיוס ומורקוס צבא בסוריה ואחרי הוָכחם לראות, כי סִפֵּק להם הורדוס את רֹב צרכיהם, הקימו אותו לנציב בארץ סוריה ונתנו בידו חיל רגלים ופרשים וקסיוס הבטיחהו גם להקימו למלך ביהודה אחרי כלות המלחמה. אך גדֻלת הורדוס ועתידותיו היו בנפש אנטיפטרוס, כי מליך ירא את הדבר הזה ופִתּה בשֹׁחד את אחד המשקים אשר למלך לתת רעל בכוס אנטיפטרוס, והוא גוע בשעת המשתה. ככה נפל לקרבן תועבת מליך האיש רב־הפעלים בעסקי המדינה וביתר הליכותיו, אשר השיב את השלטון להורקנוס וסמך אותו כל הימים.",
+ "ה. וכל העם חשד ממליך, כי מידו בא משקה הרעל, והתקצף עליו, אבל הוא כחש בדבר והפיס את דעת העם, ועוד חזק את מעמדו באספו לו אנשי־צבא מזֻינים, כי הבין אשר לא ישב הורדוס בחבוק ידים — ואמנם מהר הורדוס לעלות על ירושלים עם צבא רב לנקום את דם אביו. אבל פצאל אחיו יעץ לו לבל ירדוף אחרי האיש בגלוי, פן תקום מריבה בעם. לדברים האלה נתן הורדוס למַליך לבוא אליו וללמד זכות על עצמו. וגם הסכים עמו בדברים להעביר מעליו את החשד ואחרי־כן קבר את אביו ברֹב תפארת.",
+ "ו. ואחרי הדבר הזה פנה הורדוס אל שומרון, אשר קמה בה מהומה, והשיב את הסדר בעיר וכהתִמו את מעשהו שב אל ירושלים לימי החג ונהל אתו את הצבא. בעצת מליך, אשר ירא את דבר בואו, שלח אליו הורקנוס פקֻדה, לבל יביא את בני הנכר בשערי העיר, אשר התקדשו יושביה לחג. והורדוס לא שם לב לפקדה הזאת וגם לא נשא את פני המצַוה ונכנס בלילה אל תוך העיר. ועוד הפעם בא אליו מליך לקַדם את פניו והתאבל על אנטיפטרוס. בקֹשי כבש הורדוס את כעסו והתחפש לפניו, ויחד עם זה שלח מכתבים אל קסיוס שונא מליך מכבר והתאונן בהם על רצח אביו. קסיוס השיבהו, כי הוא מסגיר בידו את רוצח אביו ושלח פקדה בסתר אל שרי האלפים אשר לו לתמוך בידי הורדוס בעשותו משפטו.",
+ "ז. אחרי־כן כבש קסיוס את לודקיא ומכל עבר נאספו אליו השליטים והביאו לו מתנות וזרי־נצחון, ובמעמד זה מצא הורדוס שעת־הכֹּשר לקחת את נקמתו. ומליך היה אז בצור ולִבּו נבא לו רעה. הוא גמר בדעתו להוציא בסתר את בנו, אשר היה לערבון בידי יושבי העיר, והתכונן לברוח אחרי־כן אל ארץ יהודה. ובעוד הוא רואה, כי רחוקה ישועה ממנו, נשא מרֹב יאוש את נפשו אל גדולות ונפלאות. הוא קוה להקים מרד בעם ולפרק את עֹל הרומאים בעוד קסיוס טרוד במלחמתו עם אנטוניוס. — וגם ליסד מלוכה ביהודה אחרי אשר יצליח בידו על־נקלה להוריד את הורקנוס ממשרתו.",
+ "ח. אבל הגורל לעג לכל חלומותיו. כי הורדוס צפה את מזמותיו וקרא אותו עם הורקנוס אל המשתה, ואחרי־כן שלח את אחד העבדים העומדים עליו אל העיר, להכין את צרכי הסערה למראה־עין, ובאמת למלא את פקֻדתו ולהגיד לשרי האלפים, כי יֵצאו מן העיר וישבו במארב. ושרי האלפים זכרו את פקדת קסיוס ויצאו חגורי חרבות חוצה לעיר על שפת הים, ושם הקיפו את מליך והמיתו אותו במדקרות רבות. הורקנוס נבהל מיד למראה הדבר הזה ומרב פחד נפל ארצה והתעלף. וכאשר שבה אליו רוח בינתו מהר לחקור את הורדוס, מי האיש אשר פקד להמית את מליך. ועל זה השיב אחד שרי האלפים: ״מצות קסיוס״. וכשמוע הורקנוס זאת, קרא: ״הנה כן הושיע קסיוס אותי ואת ארצי בהמיתו את האיש, אשר חרש רעה על שנינו יחד״. ואין יודע, אם בטא הורקנוס בזה דברים היוצאים מן הלב, או מרֹב פחדו המליט מפיו דברים אלה, כאִלו הסכים לדבר הנעשה. ככה עשה הורדוס נקמות ממליך."
+ ],
+ [
+ "פצאל מנצח את הליכס והורדוס מתגבר על אנטיגנוס במלחמה, היהודים התאוננו על מעשי הורדוס ופצאל, אבל אנטוניוס סלח להם והקיסם לטטררכים.
א. אחרי צאת קסיוס מארץ סוריה קמה מריבה חדשה בירושלים; הֶלִיכּס יחד עם צבאו הרים יד בפצאל, כי אמר לגאֹל את דם מליך מידי הורדוס בהמיתו את אחיו. והורדוס ישב אז יחד עם פביוס הנציב בדמשק ורצה למהר לעזרת אחיו, אבל נעצר מפני מחלתו. בין כה וכה נצח פצאל בכח עצמו את הליכס ודבר עם הורקנוס קשות על כפית טובתו, כי חזק את ידי הליכס וגם לא כִהה באחי מליך בעת תפשו את המבצרים. כי הרבה מבצרים כבש והחזק שביניהם היה מַצַּדָּה.",
+ "ב. אבל כל הדברים האלה לא עמדו לו בפני גבורת הורדוס, אשר השיב את כל המבצרים אחרי שובו לאיתנו, אך נעתר לתחנוניו לשלוח אותו בשלום ממצדה. הוא גרש גם מארץ הגליל את מריון העריץ השליט בצור, אשר הספיק ללכוד שם שלש מצודות, ולכל הצורים אשר נשבו במלחמה נתן הורדוס את נפשם לשלל ולאחדים מהם נתן מתנות ושלחם מעל פניו, ובזה הפך את לב יושבי העיר לאהבו ולשנא את העריץ. מריון קבל את העריצות מידי קסיוס בעת חלקו את כל ארץ סוריה לעריצים שליטים. משנאתו את הורדוס עזר להביא את אנטיגנוס בן אריסטובולוס ובדבר הזה עשה גם נחת־רוח לפביוס, אשר כפר אנטיגנוס פניו במנחה והטה את לבו לעזרו בעלותו על הארץ. ואת כל הכסף הדרוש לדבר המציא תלמי בעל אחות אנטיגנוס.",
+ "ג. הורדוס יצא על שונאיו וערך מערכה למולם בקרבת שערי ארץ יהודה והתגבר במלחמה וגרש את אנטיגנוס, ואחרי־כן שב אל ירושלים וכל אחיו רצוהו על נצחונו, וגם האנשים, אשר בזו אותו בלבם לפנים, בקשו עתה קרבתו, אחרי התחתנו במשפחת הורקנוס. כי בראשונה נשא לו אשה חשובה מבנות הארץ ושמה דוריס ועתה לקח לו לאשה את מרים בת אלכסנדרוס בן אריסטובולוס והיא גם נכדת הורקנוס, בת בתו, ונעשה קרוב למלך.",
+ "ד. וציזר ואנטוניוס המיתו את קסיוס על־יד פיליפי ואחרי הנצחון שב ציזר אל איטליה ואנטוניוס פנה אל ארץ אסיה. ובין צירי כל ערי הארץ, אשר באו לקדם את פני אנטוניוס בביתוניה, נמצאו גם טובי היהודים, אשר התאוננו באזניו על פצאל והורדוס, כי לקחו להם את שלטון המדינה בחֹזק־יד והשאירו להורקנוס רק את שם הכבוד לבד. אבל גם הורדוס נמצא באותו מעמד והחניף לאנטוניוס במתנות יקרות ובזה משך את לבו אליו, עד אשר מאן לשמוע את דברי שונאיו. ככה יצאו האנשים בפעם הזאת את פניו [במפח נפש].",
+ "ה. ושוב באו מאה מראשי היהודים אל אנטוניוס לעיר דפני הקרובה לאנטיוכיה, כשכבר נלכד ברשת אהבת קליאופטרה. והיהודים מלאו את ידי הגדולים ביניהם במעלתם ובכח לשונם לבאר את תלונותיהם על האחים. ולעֻמתם עמד מֶסַּלַה ללמד זכות עליהם. והורקנוס עזר לו מקרבת משפחה, ואנטוניוס שמע את טענות שני הצדדים ושאל את הורקנוס, מי מהם יצלח יותר לעמוד בראש העם. וכאשר ענה הורקנוס, כי הוא בוחר בהורדוס ובית אביו, שמח אנטוניוס, כי היה איש־שלום וידיד לאחים מימי חיי אביהם, אשר קבל אותו באהבה לפנים, בבואו עם גבּיניוס אל ארץ יהודה, — ועל־כן שׂם את שני האחים לנסיכים (טֶטְרַרְכִים) ומלא את ידם למשול בכל ארץ יהודה.",
+ "ו. וכאשר נרגנו צירי היהודים לדבר הזה, צוה אנטוניוס לתפוש חמשה־עשר מהם ולהושיבם במאסר ואת הנשארים גרש מעל פניו בחרפה. לדבר הזה קמה מהומה גדולה בירושלים ויושבי העיר שלחו עוד הפעם אלף צירים אל צור, כשחנה שם אנטוניוס בדרכו אל ירושלים. הצירים האלה הרימו קול צעקה ושאון ואנטוניוס שלח עליהם את שר העיר צור וצוהו לעשות שפטים בכל הבא לידו, וגם פקד להכין את הממשלה בידי הנסיכים אשר העלה לגדֻלה.",
+ "ז. בטרם נעשה הדבר, יצא הורדוס בלוית הורקנוס אל שפת הים והרבה לדבר על לב האנשים, לבל יתחזקו במחלֹקת לבלי דעת ותבונה ולא יתחיבו בנפשותיהם ולא יביאו מלחמה קשה על עירם. אבל לדברים האלה גדל עוד רגזם, ואנטוניוס שלח עליהם את אנשי־צבאו והמית רבים מהם ורבים כֻּסּוּ בפצעים. ועצמות המתים זכו לבוא לקבורה על־ידי הורקנוס, אשר דאג גם לרפא את הנפצעים. אבל גם הפליטים אשר נמלטו אל העיר (ירושלים) לא ישבו במנוחה, כי הקימו מהומה והרגיזו את אנטוניוס עד מאד, עד אשר צוה בגֹדל אפו להמית גם את האסורים."
+ ],
+ [
+ "הפרתים הביאו את אנטיגנוס אל ארץ יהודה ואסרו את הורקנוס ואת פצאל. מנוסת הורדוס. בזת ירושלים. יסורי הורקנוס ופצאל.
א. כעבור שנתים ימים כבשו בַּזַפְרַנּא האחשדרפן הפרתי ופַקּוֹרָא בן מלך הפרתים את ארץ סוריה. ליסַנַּיַס, אשר ירש את כסא אביו המת — הוא תלמי בן מינאי — דבר על לב האחשדרפן להושיב על כסא המלוכה את אריסטובולוס ולהוריד את הורקנוס והבטיחהו לשלם לו בעבור הדבר אלף ככר וחמש־מאות נשים. ופקורא נפתה לדבר הזה והסיע את חילו בדרך שפת הים ואת בזפרנא צוה להתנפל על יהודה בדרך היבשה. מיושבי החוף לא רצו הצורים לפתוח את שערי עירם לפני פקורא, אולם יושבי עכו וצידון מסרו את עריהם בידו. הוא נתן חלק מרוכביו בידי אחד ממַשקי המלך, אשר נקרא פקורא גם הוא, וצוה עליו לפרוץ בארץ יהודה ולרגל את מצב האויבים ולהפיק עזרה לאנטיגנוס בכל משאלותיו.",
+ "ב. כאשר השחיתו הפרתים את גבול הכרמל נהרו יהודים רבים לקראת אנטיגנוס והתנדבו לצאת במלחמותיו. הוא שלח אותם אל המקום הנקרא יער האלונים לכבשו, ובמלחמה אשר פרצה שם הדפו אוהבי אנטיגנוס את שונאיהם ורדפו אחריהם עד שערי ירושלים, וכאשר גדל מספרם, בקעו להם דרך והגיעו עד ארמון המלוכה. הורקנוס ופצאל קדמו את פניהם בחיל עצום והמלחמה נטשה בחוצות ירושלים. ואנשי הורדוס הניסו בקרב את צריהם וסגרו אותם בהר־הבית והעמידו בבתים הסמוכים ששים איש לשמור עליהם. אבל עם ירושלים התקומם על האחים (בני אנטיפטרוס) ושרף על השומרים את הבתים באש. והורדוס קנא לדם הנרצחים והתנפל על העם והמית ממנו רב; ומדי יום ביומו נהרו המונים המונים להלחם אלה באלה ולא היה קץ לרצח בירושלים.",
+ "ג. ובהגיע החג הנקרא בשם יום החמשים (שבֻעות) מלאו סביבות הר־הבית והעיר כֻּלה עולי רגלים, אשר היו מזֻינים בּרֻבָּם. ופצאל הקים משמר על חומות העיר והורדוס אחיו עם גדוד קטן שמר על ארמון המלך. הוא התנפל על האויבים הנמצאים במגרש העיר, אשר לא הספיקו לעמוד במערכה, והמית המון גדול מהם והבריח את כל הנשארים. אלה נמלטו אל העיר, ואלה אל הר־הבית, ואלה אל החֵל אשר מחוץ לעיר והורדוס סגר עליהם. בעת ההיא דבר אנטיגנוס על לב בני־העיר לתת לפקורא להכנס אליה ולהקים שלום בין הנלחמים. ופצאל נעתר אליו והכניס את הפרתי עם חמש מאות רוכבים לתוך העיר ונתן להם את ארֻחתם. פקודא טען, כי בא להשבית את המלחמה, אבל באמת כון לעזור את אנטיגנוס. הוא טמן פח לרגלי פצאל ופתה אותו לצאת עמו אל בזפרנה במלאכות השלום. אמנם הורדוס הרבה להזהיר את פצאל, לבל יעשה כדבר הזה וגם יעץ אותו להמית את איש־המזמה — ולא למסור את נפשו בפח מוקשו, כי הלועזים הם אנשי־שקר מתכונתם ואין לבטוח בדבריהם. אבל פצאל לא שמע. לדבריו ויצא מן העיר ואת הורקנוס לקח עמו. ופקורא אמר להרחיק ממנו כל חשד והשאיר בידי הורדוס מתי מספר מהרוכבים הנקראים חפשים ובשארית אנשיו יצא לשַׁלֵּח את פצאל.",
+ "ד. ובבוא פצאל והורקנוס אל ארץ הגליל ראו, כי מרדו כל יושבי הארץ וחגרו את כלי נשקם. ואחרי־כן התיצבו לפני האחשדרפן, אשר היה בעל ערמה יתרה והאיר להם את פניו, בכסותו על מזמתו הרעה. הוא נתן להם מתנות, אך בצאתם את פניו הפקיד עליהם אורבים. כאשר הובלו אל מקום אחד על שפת הים, הנקרא בשם כזיב, התבוננו כי רעה נגד פניהם. כי שם שמעו על־דבר אלף ככר הכסף, אשר אמר אנטיגנוס לשלם בעד המלוכה, וגם נודע להם, כי רֹב נשי ביתם נמצאו בין חמש מאות הפילגשים, אשר הקדיש אותן לפרתים. הם ראו כי הלועזים מפקידים עליהם שומרים בכל לילה והבינו כי לא נמנעו הפרתים לשימם במאסר זה מכבר, לולא דחו את המעשה עד אשר יתפשו את הורדוס בירושלים, בפחדם פן יגֻנב אליו דבר ויזהר מפניהם. והדברים האלה לא היו שמועה בלבד, כי בעיניהם ראו מרחוק את השומרים המָפקדים עליהם.",
+ "ה. ואוֹפֶליוס העתיר דברים על פצאל לברוח על נפשו, כי שמע את כל פרטי המזמה מפי שַׂרַמַּלָּא, העשיר בכל הסורים בימים ההם. אבל פצאל מאן לעזוב את הורקנוס והלך אל האחשדרפ�� והוכיח אותו בפניו על מזמתו הרעה, ויותר מזה על אשר מלאו לבו לעשות דבר־תועבה גדול כזה למען הבצע, וגם הבטיח להרבות בכֹפר פדיון נפשו על מכסת הכסף אשר ישלם. לו אנטיגנוס בעד המלוכה. הפרתי בחר לו לשון ערומים והרבה להצטדק לפניו והעביר מעליו את החשד בשבועות אמונים ויצא אל פקורא. ואחדים מן הפרתים הנותרים עשו כאשר צֻוו, ותפשו את פצאל ואת הורקנוס, אשר קללו אותם קללות נמרצות על חלול השבועה ועל מעשי מרמתם.",
+ "ו. ובעת ההיא נשלח שר־המשקים לצוד גם את הורדוס בחרמו והתנכל עליו למשוך אותו חוצה לחומת העיר ולתפשו בכף. אבל הורדוס לא האמין ללועזים מראש, וזה עתה הגיעה לאזניו בשורה, כי נפלה בידי אויביו אגרת אחת, המגלה לו את כל הרעה אשר נגד פניו. על־כן מאן לצאת משערי העיר החוצה, אף כי הרבה פקורא לְהִתַּמֵּם ולדבר על לבו, כי יצא לקראת נושאי האגרת, כי לא נפלה בידי האויבים וגם לא נמצא בה אף שמץ דבר מזמה רעה, רק דברי המעשים אשר עשה פצאל, כי כבר שמע הורדוס מפי אחרים על מאסר אחיו וגם בת הורקנוס [מרים], חכמת הנשים, באה אליו ופצרה בו, לבל יצא מן העיר ולא יסגיר את נפשו בידי הלועזים, כי כבר גלוי הדבר ומבֹאר, שהם אומרים לשלוח בו יד.",
+ "ז. ובעוד אנשי פקורא מבקשים עצה למלא מזמתם במסתרים, כי נבצר מהם להתגבר ביד רמה על איש נאדר בגבורה כמוהו, הקדים הורדוס את הסכנה ויצא בלילה עם בני־ביתו הקרובים אליו את פני העיר, ללכת אל ארץ אדום, והשונאים לא ידעו בצאתו, וכאשר נגלה להם הדבר, מהרו לרדוף אחריו. אבל הורדוס שלח את אמו ואת אחיותיו ואת הנערה אשר ארש לו לאשה עם אמה ואחיה הצעיר לעבור לפניו, והוא עם עבדיו עצר במנוחה את הלועזים, וכפעם בפעם התנגח אתם והמית רבים מהם, עד אשר הגיע אל מבצר מצדה.",
+ "ח. ובעת מנוסתו היו היהודים קשים לו מן הפרתים, כי הקיפו עליו בלי הרף ובמרחק ששים ריס מירושלים התיצבו במערכה למולו ונלחמו אתו זמן רב. אך הורדוס גבר והמית רבים מהם לפי חרב. ואחרי זמן בנה עיר במקום ההוא לזכר נצחונו ופאר אותה בארמנות נהדרים וגם בירה בצורה מאד הקים בה וקרא לה הורדיון על שמו. — בעת מנוסת הורדוס התלקטו אליו רבים מאנשי חילו ומספרם גדל מיום ליום. וכאשר הגיע אל העיר ריסה, אשר בגבול אדום, יצא לקראתו יוסף אחיו ויעץ אותו לשלוח מעליו רבים מבני־לויתו, יען אשר לא תוכל מצדה לשאת את ההמון הגדול הזה — כי מספר אנשיו עלה על תשעת אלפים. הורדוס שמע לעצת אחיו ושלח מעליו את האנשים, אשר היה טרחם גדול משכרם, ללכת אל ארץ אדום ונתן להם צדה לדרך. ואת גבורי החיל השאיר לו ועם האנשים האלה הדרושים לחפצו נמלט אל מבצר מצדה. שם השאיר את הנשים אשר עמו והפקיד עליהן שמונה מאות אנשי־חיל לסתרה ונתן להם די צֵדה לזמן מצור, ואחרי־כן מהר לנסוע אל סלע־ערב (פֶּטְרָה).",
+ "ט. והפרתים עטו אל השלל בירושלים ופרצו בבתי הבורחים ובארמון המלך ומשכו את ידיהם רק מאוצר הורקנוס, אשר לא נמצא בו יותר משלש מאות ככר. וגם ביתר הבתים לא מצאו את מספר השלל אשר קוו לו, כי הורדוס צפה מזמן את מרמת הלועזים והעביר את חמדת אוצרו אל ארץ אדום, וכמוהו עשה גם כל אחד מהקרובים אליו. ואחרי אשר הוציאו הפרתים את שלל ירושלים עלתה משובת זדונם למעלה, עד אשר שמו דמי מלחמה בשלום ומלאו את כל הארץ חמס, — ככה הכו את העיר מָרֵשָׁה תל שממה. ונקל היה בעיניהם להקים את אנטיגנוס למלך, כי הסגירו בידו גם את פצאל ואת הורקנוס האסורים להתעלל בהם. הוא בעצמו התנפל על הורקנוס ונשך בשניו את אזניו, למען אשר לא יוכל לקבל את הכהֻנה הגדולה לעת תמורה בארץ. כי רק לשלֵמים בגופם מֻתּר לשרת בכהֻנה גדולה.",
+ "י. אבל לעמת גבורת פצאל קצרה יד אנטיגנוס לעשות דבר. כי פצאל הקדים לנפץ את ראשו אל הסלע, כאשר לא נתנו לו לטרוף את נפשו בכפו או לנפול על חרבו. בדבר הזה הראה, כי הוא אח כשר להורדוס ועטה על הורקנוס חרפה. הוא מת מות־גבורים ובזה השלים לכבוד את מעשי הגבורה שעשה בחייו. אמנם יש עוד שמועה אחרת (לשון אחר): פצאל קם מן המכה, אבל הרופא השלוח אליו מאת אנטיגנוס לכלכל אותו במחלתו מלא את הפצע סם־מות ושם קץ לחייו. ואחת היא, אם תצדק השמועה הראשונה או השניה — כי בשתיהן יחד סבת מותו ראויה לשבח. אומרים, כי לפני צאת נפשו שמע מפי אשה אחת על־דבר מנוסת הורדוס וקרא: ״רב לי, עתה יערב עלי מותי, כי חי האיש אשר יקח את נקמתי משונאי״.",
+ "יא. ככה מת האיש. אף כי לא מצאו הפרתים את הנשים, אשר להן השתוקקו ביתר שאת, נתנו את שלטון ירושלים בידי אנטיגנוס, ואת הורקנוס הוליכו בשבי אל ארצם."
+ ],
+ [
+ "הורדוס גֹרש מארץ ערב ומהר אל רומי ושם הוקם למלך היהודים בידי אנטוניוס וציזר יחד.
א. הורדוס נסע בחפזון אל ארץ ערב, כי עוד בחיי אחיו בקש לקחת כסף ממלך הארץ, בדעתו כי רק בכסף יוכל לכפר את פני הלועזים אוהבי הבצע ולפדות את פצאל. הוא אמר בלבו, שאם לא יזכור לו הערבי את חסדי אביו ויקפוץ את ידו מתת לו את הכסף במתנה, אז יקח ממנו את הסכום במלוה וישאיר לו לערבון חלף כסף הפדיון את בן אחיו הנפדה, כי הוליך אתו את בן־אחיו והוא נער בן שבע שנים. הוא רצה לשלם שלש מאות ככר ומלא את ידי הצוֹרים לשאת ולתת בדבר הזה. אבל בגזרת־האלהים היה כל עמלו לריק, כי פצאל מת ושכר לא היה לאהבת הורדוס את אחיו. אמנם גם את הערבים לא מצא נאמנים בבריתו, כי מָלְכוּ מלכם שלח אליו וצוהו לעזוב את ארצו מהרה, בטענה כי הוא ירא את הפרתים, אשר שלחו אליו מלאכים לגרש את הורדוס מארץ ערב. ובאמת גמר בנפשו להחזיק בכל הרכוש אשר נתן לו אנטיפטרוס ובעזות מצחו לא רצה לשלם דבר לבניו הנמצאים בצרה חלף מתנותיו, ויועציו בדבר הנבלה היו מתי־און, אשר כמוהו בקשו גם הם למעול בפקדונות אנטיפטרוס. ואלה האנשים היו השרים הקרובים אליו והנכבדים בעיניו.",
+ "ב. כראות הורדוס, כי נהפכו לו הערבים לשונאים בדבר אשר ממנו קוה, כי יהיו נאמנים באהבתו, דבר אתם קשות ביד שלוחיהם ולא כסה על מרת נפשו ופנה ללכת אל ארץ מצרים. ובלילה הראשון לן במקום מקדש אחד ליושבי הארץ ושם מצא את אנשיו, אשר עזבם לפני זה. וממחרת הגיע אל רִינוֹקוּרוּרָהּ ושם השיגה ��ותו הבשורה הרעה על־דבר מות אחיו. אף כי הוסיפה הבשורה מכאובים על צרות לבבו, רָוח לו מעט מדאגותיו והוא יצא לדרכו. אחר זמן נחם הערבי על מעשהו ושלח רצים ממהרים לקרא אליו את הנעלב. אך הם לא מצאו עוד את הורדוס, כי כבר הקדים לבוא אל סין. כאשר בא שמה לא רצו האניות העומדות בנמל להעבירו, והורדוס פנה אל הפקידים לעזרה. ובהוָדע להם שם האיש ומעלתו שלחו אותו בכבוד עד אלכסנדריה. כאשר בא הורדוס אל העיר קבלה, קלֵיאופטרה את פניו בתפארה וקותה, כי יהיה לראש־הצבא במלחמה אשר אמרה לקרֹא על אויביה. אבל הורדוס דחה את בקשת המלכה ולא פחד מהקֹר החזק בעצם החֹרף ולא מהמהומות השולטות באיטליה וירד באניה אל רומא.",
+ "ג. בקרבת ארץ פמפיליה נמצא בצרה גדולה (מפני סערת הים) ונצל מן הסכנה אחרי הטילו הימה את מרבית הכבודה אשר לו, והגיע בשלום אל האי רוֹדוֹס, אשר נחרב מאד במלחמה עם קסיוס, ושם קבלו אותו ידידיו תלמי וצפיניה. ואף כי חסר לו כסף, בנה לו אניה גדולה עם שלש שורות משוטים ובה ירד עם ידידיו אל ברונדיזיון ומשם מהר אל רומי ולראשונה, פנה אל אנטוניוס, בזכרו את ברית אהבתו עם אביו, וספר לו את כל התלאה אשר מצאה אותו ואת משפחתו, עד אשר נטל עליו לעזוב את האנשים הקרובים אליו במצור וירד באניה בעצם החֹרף לבקש ממנו עזרה.",
+ "ד. התלאה אשר מצאה את הורדוס נגעה עד לב אנטוניוס והוא חמל עליו וזכר את ברית שלומו עם אנטיפטרוס, ובכלל שם את לבו למעלות האיש וגמר אֹמר להקים אותו למלך היהודים, תחת אשר שם אותו לפנים לנשיא. ולא האהבה להורדוס בלבד עוררה את אנטוניוס לעשות את הדבר, כי־אם גם איבתו לאנטיגנוס, כי חשב אותו לאיש־מדון ולשונא הרומאים. וגם לב ציזר היה נכון מאד עם הורדוס, כי זכר לו את מסע אנטיפטרוס ואת מלחמתו במצרים לישועת אביו ואת הברית ואת האהבה הישנה, וגם ראה, כי הורדוס הוא גדל־עלילה. הוא הקהיל את המועצה (הזקנים, הסֶנַּט), ומסלה ויחד עמו אטרטינוס הציגו את הורדוס לפני הזקנים וספרו להם על חסדי אביו ועל אהבתו לרומאים, ובכלל דבריהם בארו, כי אנטיגנוס הוא שונא הרומאים מכבר וזה עתה הוסיף להכעיסם, כי לקח את המלוכה מהפרתים ואליהם לא שת את לבו. הדברים האלה עשו רֹשם על הזקנים, ואחרי־כן נגש אנטוניוס אליהם ואמר, כי מלכות הורדוס תביא ברכה לרומאים במלחמתם עם הפרתים. לדבר הזה הסכימו פה־אחד להקים אותו למלך. וככלות האספה יצאו אנטוניוס וציזר והורדוס בַּתָּוך, בין שניהם, ויחד עם יתר הפקידים עלו גם ראשי העם להקריב זבח ולהניח את פתשגן פקֻדת הזקנים בקפיטוליון. וביום הראשון למלכות הורדוס עשה לו אנטוניוס משתה."
+ ],
+ [
+ "אנטיגנוס צר על מצדה והורדוס שב מרומי והציל את המבצר ומשם מהר אל ירושלים וגלה, כי לקח סילון שֹׁחד.
א. בימים ההם שם אנטיגנוס מצור על מצדה. אמנם די לחם נמצא בידי הנצורים, אבל המים אזלו מכליהם, ועל־כן יעץ יוסף אחי הורדוס בלבו לברוח עם בני־ביתו, בשמעו כי נחם מלכו על העול אשר עשה להורדוס. וכמעט מלא יוסף את מחשבתו לעזוב את המבצר, לולא ירד גשם חזק בלילה אשר אמר לצאת לדרך, וכל מקוי ��מים מלאו על גדותיהם ולא היה עוד צרך לברוח. הנצורים הגיחו מן המבצר כפעם בפעם והמיתו רבים מאנשי אנטיגנוס, את אלה הכו במלחמה על מרומי שדה, ואת אלה השחיתו מן המארב. אבל לא בכל פעם היתה ידם על העליונה, ויש אשר נגפו לפני אויביהם ושבו בבשת פנים אל המבצר.",
+ "ב. ובימים ההם נשלח ונטידיוס שר צבא הרומאים לגרש את הפרתים מארץ סוריה ומדי רדפו אחריהם פרץ בארץ יהודה, באמרו כי הוא רוצה לעזור את יוסף ואת אנשיו, אולם באמת לקח שחד כסף מאנטיגנוס. ונטידיוס חנה בקרבת ירושלים ואחרי קבלו כסף מלא סר מעל העיר עם רֹב צבאו והשאיר את סילון עם חלק החיל, כי לא רצה להסיע את כל הצבא משם, פן יגלה מעשה בצעו לעיני כל. ואנטיגנוס קוה, כי עוד הפעם יבואו הפרתים להצילו, ועד עת בואם החניף לסילון בפחדו ממנו, פן יפר את עצתו (ויוביש את תקותו).",
+ "ג. והורדוס שב באניה מאיטליה אל עכו והוליך אתו צבא רב מן בני־הנכר והיהודים והסיע את חילו דרך הגליל להלחם באנטיגנוס. ונטידיוס וסילון חזקו את ידי הורדוס, כי דליוס השלוח אליהם מאנטוניוס דבר על לבבם לצאת עמו ולהושיבו על כסא המלוכה. ונטידיוס הקים בימים ההם סדרים בערי סוריה, אחרי המהומות שקמו שם על־ידי הפרתים, וסילון עמד בארץ יהודה ולקח שחד מאנטיגנוס — ובכל־זאת לא נבצר חיל ועז מהורדוס, כי בבואו בגבולות הארץ הרבה את מספר צבאו מיום ליום וכל ארץ הגליל עברה אליו, מלבד יושבי ערים מעטות, וראשית חפצו היתה לעלות על מצדה ולפדות את קרוביו ממצור, אבל העיר יפו עמדה לו לשטן בדרכו, ולראשונה היה עליו לבצר את רוח יושביה, אשר נהפכו לו לאויבים, לבל תקום לו מלחמה מאחור בעלותו על ירושלים. גם סילון התחבר אליו ברצון, כי מצא לו סבה הפעם לסור מעל ירושלים, והיהודים רדפו אחריו והציקו לו. אבל הורדוס חש לעזרתו בגדוד קטן והניס את היהודים והציל מצרה את סילון, אשר לא ידע לעמוד על נפשו.",
+ "ד. ואחרי־כן לכד הורדוס את יפו ומהר ללכת אל מצדה ולהציל את נפשות בני־ביתו. ורבים מעם הארץ נלוו אליו, אלה — מאהבתם הישנה לאביו, ואלה — לשמע גבורתו, ואלה אמרו לשלם לו טובה חלף חסדיו וחסדי אביו יחד, אבל רב העם נמשך אחריו בתקוה, כי הכון יכון כסא מלכותו בידו (ואז ישלם שכר לאוהביו). ככה אסף לו הורדוס צבא עשוי לבלי חת, ואנטיגנוס שם לו מכשולים בדרך ובכל מקומות הכֹּשר צפן לו מארבים, אבל בדבר הזה כמעט לא עשה לו רעה. הורדוס אסף אליו על־נקלה את קרוביו היושבים במצדה וכבש את המבצר ריסה ועלה על ירושלים. ושם התחברו אליו חיל סילון וגם רבים מבני העיר, אשר חרדו מפני עצמת חילו.",
+ "ה. הורדוס תקע את מחנהו מערבה לירושלים, ושומרי העיר המטירו עליו חצים ואבני קלע, ורבים הגיחו בגדוד מן העיר ונסו להתגרות עם חלוצי חילו. הורדוס צוה לראשונה להעביר קול מסביב לחומה, כי בא לדרוש טוב לעמו ולהושיע את העיר, ועל־כן לא יקח נקמה גם מאויביו, אשר רדפו אחריו בגלוי, רק יתן חנינה לאנשי־ריבו. אבל אנשי אנטיגנוס צעקו לעֻמת אנשיו להשתיקם ולא נתנו את העומדים לשמוע את הדברים ולא לנפּול אל הורדוס. על־כן צוה הורדוס על אנשי חילו לגרש את האנשים מעל החומה, והם ירו בעומדים על החומה והבריחום מראשי המגדלים.",
+ "ו. באותו מעמד גלה סילון, כי לקח שחד. הוא פתה רבים מאנשי חילו לצעוק בקול על מחסור הלחם ולדרוש בחזקה כסף לכלכלתם וגם לבקש, כי יוליכו אותם אל מקומות טובים לנוח, שם כל ימי החֹרף. ויען אשר היו כל המקומות מסביב לעיר לשממה, כי אנשי אנטיגנוס החריבו את כלם, על־כן נטה סילון את מחנהו משם ונסה להסיע את חילו. הורדוס פגע בראשי החילות, שלישי סילון, ובהמון אנשי הצבא והפציר בהם, לבל יעזבו אותו, כי נשלח מטעם ציזר ואנטוניוס ובפקֻדת מועצת־הזקנים, וגם הבטיחם, כי ביום ההוא ירוח להם ממחסורם. ואחרי חלותו את פניהם מהר לשוט במקומות הקרובים והביא צדה למכביר, ובזה סתם את כל טענות סילון. והורדוס דאג גם לבל תשבת כלכלת הצבא בימים הבאים ושלח מכתבים אל יושבי שמרון, כי היתה העיר הזאת נאמנה בבריתו, לאסוף לחם ויין ושמן ובקר ולהוריד אל יריחו. כאשר נודע הדבר לאנטיגנוס, שלח בכל הארץ להניא את העצה הזאת ולהציג אורבים בדרך מוליכי הצדה. עם הארץ שמע לקול אנטיגנוס ובהמון רב נאספו אנשים מזֻינים ממעל ליריחו. הם רבצו בין ההרים וחכו למובילי הצדה. אבל הורדוס לא ישב בבטלה, כי לקח אתו עשרה גדודים — חמשה גדודי רומאים וחמשה גדודי יהודים, אשר נמצאו בקרבם גם שכירים, ורוכבים אחדים ומהר אל יריחו. הוא מצא את העיר עזובה, רק חמש מאות איש נשארו בה וישבו במצודה עם נשיהם וטפם. הורדוס תפש אותם ושלח אותם אחרי־כן לחפשי והרומאים פשטו על שארית העיר והוציאו את אלה, כי מצאו את הבתים העזובים מלאים כל־טוב, המלך השאיר חיל־מצב ביריחו וסר מעל העיר ושלח את הצבא הרומאי לשבת בימי החֹרף בארצות הנאמנות לו, אדום והגליל ושמרון. אולם גם אנטיגנוס קבל בשֹׁחד רשות מסילון לכלכל את חלק הצבא בעיר לוד, כי בזה אמר להחניף לאנטוניוס."
+ ],
+ [
+ "הורדוס כבש את צפורי והכניע את השודדים יושבי המערות ואחרי־כן לקח נקמה ממחירס, אשר היה לו כאויב, ויצא אל אנטוניוס הצר על סמוסטה.
א. והרומאים התפרקו את נשקם וישבו במנוחה ובשלוה, והורדוס לא ידע השקט, כי־אם הציב בארץ אדום כאלפים אנשי־צבא רגלים וארבע מאות רוכבים ואת אחיו יוסף שלח שמה לשמור על הארץ, פן תפשע בו ותעבור אל אנטיגנוס. והוא לקח את אמו ואת כל בני־ביתו, אשר הוציא אותם ממצדה, והוליכם אל העיר שמרון והושיבם שם לבטח, ואחרי־כן פנה להכניע את שארית ארץ הגליל ולגרש משם את חיל משמר אנטיגנוס.",
+ "ב. בעת סופת־שלג עזה מאד הגיע עד העיר צפורי וכבש אותה באפס יד, כי חיל־המצב נמלט על נפשו עוד לפני בואו. בעיר הזאת השיב אח נפש האנשים ההולכים אתו, אשר הציק להם הקר, כי צֵדה נמצאה לרֹב בקרב העיר. אחרי־כן יצא להלחם בשודדים יושבי המערות, כי הם פשטו בכל הארץ מסביב והרבו להרע ליושביה מחרב המלחמה האוכלת. הורדוס שלח לפניו שלשה גדודי רגלים ולהקת רוכבים אחת אל כפר ארבל וכעבור ארבעים יום בא שמה עם שארית חילו. אבל האנשים לא פחדו מפני בואו ויצאו לקראתו בכלי נשקם, כי היו מלֻמדי מלחמה ומרי־נפש כשודדים. כשנפגשו במערכה הבריח אגף השודדים הימני את אגף חיל הורדוס השמאלי. אבל הורדוס מהר לבוא לעזרת אנשיו מן האגף הימני אשר עמד בראשו, ואחרי עצרו בעד מנוסת צבאו התנפל על הרודפים אחריו ושבר את זרוע גבורתם, עד אשר לא יכלו לשאת את כֹּבד המלחמה ופנו עֹרף.",
+ "ג. והורדוס רדף אחריהם עד הירדן בחרב אוכלת והמית מהם חלק גדול והנשארים נפוצו מעבר לנהר, עד אשר שקטה ארץ הגליל מחמת המציק, כי נשארו רק האנשים אשר הסתתרו במערות, והורדוס האריך להם אפו עד לעת מצֹא, על־כן שלם לראשונה לצבאו את שכרו, פרי־עמלו הקשה, וחָלק לכל איש מאה וחמשים אדרכמונים כסף ולשרי־הצבא מנה יתרה הרבה פעמים. ואחרי־כן שלח את חילו אל נאות החֹרף לנוח. ואת פֵירוֹרא צעיר אחיו שלח לנַצח על כלכלת אנשיו וגם לבנות את חומות המבצר אלכסנדריון. ופירורא מלא את שני הדברים יחד.",
+ "ד. בימים ההם התגורר אנטוניוס באתונא. וֶנטידיוס שלח את סילון והורדוס להלחם בפרתים ובראשונה צוה עליהם להכין סדרים בארץ יהודה. הורדוס שלח ברצון את סילון מעליו ויצא להלחם בשוכני המערות. המערות האלה נמצאו בצלעות הרים תלולים ומכל עבר לא יכול הצבא לגשת אליהן, כי רק משעולים צרים ונפתלים הוליכו אל פי המערות, והסלע אשר מעבר פני המערות מלמעלה ירד אל תהום עמֻקה והיה זקוף על פי התהום. זמן רב לא ידע המלך לשית עצות בנפשו, כי נבצר ממנו להגיע עד המקום ההוא. ואחרי־כן מצא תחבולה מחֻכָּמה ומסֻכָּנה יחדו. הוא צוה לשלשל את בחורי צבאו בארונות (התלויים בחבלים) ולהציגם על פי המערות. והם שחטו את יושבי המערות עם טפם והשליכו אש על האנשים אשר אמרו לעמוד על נפשם. והורדוס רצה להציל אנשים אחדים ממות וצוה עליהם ביד שלוחיו לצאת אליו. אבל איש מיושבי המערות לא נעתר לדבריו ולא הסגיר את נפשו בידי הורדוס, ואלה אשר נתפשו בעל־כרחם בחרו במות מחיי שבי. גם נמצא שם זקן אחד, אשר אטם אזניו מצעקות אשתו ושבעת בניו, בחלותם את פניו לתת להם כי יצאו בברית שלום, והמית את כֻּלם, וכן עשה את הדבר: הוא צוה עליהם לצאת אחד אחד ועמד על פי המערה והמית כפעם בפעם את הבן היוצא משם. הורדוס ראה את הדבר, מרחוק ורחמיו נכמרו אליהם מאד, הוא פרש את יד ימינו מול הזקן והשביע אותו לחמול על נפשות בניו. אבל הזקן לא שעה אל דבריו, רק חרף וגדף את הורדוס, כי הוא בן חשכים, והמית את אשתו על הבנים, ואחרי־כן השליך את החללים אל התהום וקפץ בעצמו שמה.",
+ "ה. ככה כבש הורדוס את המערות ואת היושבים בהן. הוא השאיר בגליל את חלק צבאו, אשר היה בו כדי לבצור כל רוח מרד מראש, והפקיד על המצב את תלמי ואחרי־כן פנה עם חילו אל שומרון והוליך עמו שלשת אלפים רגלים ושש מאות פרשים להלחם באנטיגנוס. אבל אחרי צאתו סר פחדו מעל האנשים, אשר הסכינו לחרחר ריב בגליל, והם התנפלו פתאם על תלמי שר־הצבא והמיתוהו, ואחרי־כן החריבו את הארץ; והבצות ויתר המקומות הנשכחים מני רגל היו להם למסתור. וכאשר נודע להורדוס דבר המרד, עלה חיש מהר לעזרת אנשיו והמית המון גדול מהמורדים וכבש את כל המבצרים במצור והטיל על הערים לשלם מאה ככר כסף ענשים בעבור המרד.",
+ "ו. וכאשר גרשו הפרתים מארץ סוריה ופקורא נפל בחרב, שלח ונטידיוס במצות אנטוניוס לעזרה להורדוס אלף רוכבים ושני לגיונות, ואנטיגנוס שלח מכתבים אל מַחַיְרַס מפקד הרומאים וחִלה את פניו לבוא לעזרתו הוא, והרבה להתאונן על רשעת הורדוס וגם הבטיחהו לשלם לו כסף. אבל מַחַיְרַס לא נועז לעבור על מצות שולחו, ומה גם כי נתן לו הורדוס מתנות יתרות, ועל־כן לא הטה אזניו לבגוד בו, אולם התחפש כאוהב אנטיגנוס ויצא לרגל את מחנהו בירושלים, ולא שמע לקול הורדוס, אשר מנעהו מעשות את הדבר. אבל אנטיגנוס הבין, כי מחשבת אוֶן בלב מחירס, ועל־כן סגר בפניו את שערי העיר ונלחם אתו כאויב מראש החומה, עד אשר שב ��חירס בבשת פנים אל הורדוס לעיר אמאוס, ומרב כעסו על משוגתו הבה לפי חרב את כל היהודים אשר פגש בדרכו ולא חמל על אנשי־שלום הורדוס, כי לא רצה לשים פדות ביניהם ובין אוהבי אנטיגנוס.",
+ "ז. לדבר הזה התאנף הורדוס ונשא את נפשו להלחם במחירס כאויב, אבל כבש את כעסו ומהר לנסוע אל אנטוניוס להתאונן על מחירס ועל העול אשר עשו ידיו. ומחירס השיב אל לבו, כי עשה מעשה תעתועים, ורדף אחרי המלך והרבה להפציר בו עד השלימו עמו. אולם הורדוס לא שב ממחשבתו לנסוע אל אנטוניוס. הוא שמע, כי חנה אנטוניוס בחיל גדול לפני סַמּוֹסַטָּה ונלחם עליה — העיר הזאת היא מבצר חזק בקרבת נהר פרת — והחיש את מסעו שמה, כי מצא עתה שעת־הכשר להראות את גבורתו ולהגדיל את חנו בעיני אנטוניוס. וכבוא הורדוס שמה שם קץ במהרה למצור העיר, כי המית רבים מהשונאים ולקח מהם שלל גדול. ואנטוניוס, אשר זה מכבר השתומם על גבורת הורדוס, הוסיף יקר על כבודו וחזק אותו בתקותו לכסא המלוכה, ואנטיוכוס המלך הֻכרח להסגיר את העיר סמוסטה (בידי הרומאים)."
+ ],
+ [
+ "מות יוסף נגלה להורדוס בחלום הלילה. הורדוס נצל בנס מצרה פעמים. הוא המית את פפוס רוצח אחיו ושלח את ראשו אל פירורא, ואחרי־כן שם מצור על ירושלים ולקח את מרים לאשה.
א. בין כה וכה הורע מעמד הורדוס בארץ יהודה. הוא עזב שם את השלטון בידי יוסף אחיו וצוה עליו לבל יתגרה מלחמה באנטיגנוס עד שובו, בדעתו כי לא יהיה לו מחירס למשען חזק, כאשר הוכיח כבר במעשיו. אבל בשמוע יוסף כי הרחיק אחיו ללכת מאד לא שם אל לבו את מצוותיו ויצא אל יריחו עם חמשה גדודים אשר שלח עמו מחירס. הוא ירד שמה לגזול את תבואת השדה בעצם הקיץ. אבל בהרים ובין המצרים התנפלו עליו האויבים, ויוסף נפל בחרב, אחרי עשותו גבורות במלחמה, וכל צבא הרומאים נכרת. כי הגדודים האלה היו צעירים (טירונים) מארץ סוריה ולא נמצאו ביניהם אנשי־הצבא הנקראים ״ישנים״ (וֶטרנים, מלֻמדי מלחמה), אשר היה בהם כח להגן במלחמה על הצעירים אשר לא ידעו להלחם.",
+ "ב. ודעת אנטיגנוס לא התקררה בנצחון הזה. הוא העיר את כל חמתו על אויביו וגם התעלל בנבלת יוסף. כאשר תפש את גופות החללים צוה. לכרות את ראש יוסף מעליו, אף כי רצה פירורא אחי יוסף לשלם כֹּפר גוִיתו חמשים ככר. — אחרי נצחון אנטיגנוס קם מרד חדש בגליל, ואוהבי אנטיגנוס סחבו את טובי אנשי שלומו של הורדוס והטביעו אותם ביאור (בים כנרת). גם בארץ אדום, אשר שם בנה מחירס אחת המצודות הנקראת גִתָּא, עברו רבים אל אנטיגנוס. ואֹזן הורדוס לא שמעה דבר מכל הנעשה. אחרי אשר נפלה סמוסטה בידי הרומאים הקים אנטוניוס את סוסיוס על ארץ סוריה וצוה עליו לעזור להורדוס במלחמתו עם אנטיגנוס, ואנטוניוס בעצמו נסע אל מצרים, וסוסיוס שלח לפניו שני לגיונות אל ארץ יהודה, לעמוד לימין הורדוס, והוא עם שאר צבאו נסע אחריהם.",
+ "ג. וכאשר חנה הורדוס בדפני, אשר על־יד אנטיוכיה, נגלה לו בחלום לילה בהיר, כי מת אחיו, וכשקפץ מעל יצועו בחרדה, באו אליו מבשרי האסון. זמן קצר התאבל הורדוס על הצרה הזאת ואת שארית אבלו דחה [עד עשותו נקמה ברוצחי אחיו], ומהר לעלות על האויבים, בהאיצו באנשיו לעבור מעברות גדולות למעלה מכחם. ובהגיעו אל חבל הלבנון לקח לעזרתו שמונה מאות איש מיושבי ההר וגם לגיון אחד מצבא הרומאים נלוה אליו במקום ההוא. עם הצבא הזה לא חכה הורדוס לאור היום, כי מהר להתנפל על ארץ הגליל והדף את אויביו היוצאים לקראתו אל המקום אשר הגיחו ממנו ותכף פשט אל המבצר ההוא. אבל עוד טרם הספיק הורדוס לכבוש את המבצר בסערה, והנה ירדו גשמים בזעף ואלצו אותו ואת חילו לנוח בכפרים הסמוכים. כעבור ימים אחדים התחבר אליו הלגיון השני, השלוח על־ידי אנטוניוס, ושונאיו יראו את כחו הגדול ועזבו בלילה את המצודה.",
+ "ד. ומשם פנה הורדוס דרך יריחו להחיש את מעשהו ולמהר את נקמתו ברוצחי אחיו, ושם קרה אותו מופת, אצבע אלהים, כי נחלץ מצרה בהסח הדעת, ועל־כן יצא לו שם אהוב־אלהים. וזה הדבר: רבים משריו אכלו ושתו עמו בלילה ההוא וככלות הסעֻדה ואחרי צאת כל המסבים מבית המשתה נפל הבית תחתיו חיש מהר, ובדבר הזה ראה הורדוס אות המבשר תלאה וישועה יחד לקראת המלחמה העתידה. הוא השכים בבקר והסיע את צבאותיו. וגם אויביו ירדו מן ההרים, כששת אלפים איש, ונִסו להתגרות בחלוצי חיל הורדוס, אבל יראו להתנגח עם הרומאים בזרוע נטיה, ועל־כן עמדו מרחוק והשליכו עליהם אבנים וחניתות ופצעו רבים מן הצבא. וגם הורדוס נפצע בחנית בצלעו מדי רכבו במקום ההוא.",
+ "ה. ואנטיגנוס רצה להראות, כי לא באֹמץ־רוח אנשיו בלבד, כי גם במספרם הוא עולה על האויבים. על־כן שלח את פפוס, אחד מאוהביו, עם צבא אל שמרון להלחם שם עם מחירס. והורדוס עבר בארץ שונאיו והחריב חמשה מקומות־ישוב והמית אלפים איש מיושביהם, כי שרף את בתיהם באש. ואחרי־כן שב אל מקום תחנותו, כי חנה עם חילו על־יד הכפר הנקרא קָנָה.",
+ "ו. ומדי יום ביומו נהרו אליו המונים רבים מהיהודים היושבים ביריחו ובשאר מקומות הארץ. אלה עברו אליו משנאתם את אנטיגנוס ואלה לשמע :תהלת נצחונותיו ורבים באו אליו מאהבתם לתמורות מבלי דעת וחשבון. והנה נפש הורדוס נכספה להתנגח עם אויביו על שדה המלחמה וגם אנשי פפוס יצאו לקרב בחפץ־לב, כי לא חתו מגבורת חיל הורדוס ולא נבהלו מעז רוחו. וכאשר יצאו שתי המערכות לקרב, החזיקו אגפי צבא אנטיגנוס מעמד זמן־מה, אבל הורדוס חרף את נפשו, כי זֵכר אחיו הנהרג עורר אותו לעשות חיל, ונלחם בחמת גבורה, כאלו עמד לנֹכח רוצחי אחיו לשלם להם כגמול ידיהם, והתגבר על־נקלה על האגף העומד ממולו, ואחרי־כן פנה גם אל חלקי צבא השונא, אשר התעודד במערכה, והדף אותו ורדף אחריו בלי הרף. המטבֵּח היה נורא, כי אנשי חיל אנטיגנוס נדחפו כלם אל הכפר, אשר ממנו יצאו לקרב, והורדוס הציק למאסף אשר להם והֵצר את צעדיהם והמית אנשים לאיך־מספר, ואחרי־כן הרס אל הכפר עם האויבים יחדו, וכל בית היה שם מלא אנשי צבא מזֻיּנים עד אפס מקום וגם הגגות היו מכֻסים המונות אנשי מלחמה. ואחרי אשר התגבר הורדוס על העומדים בחוצות צוה להרוס את הבתים ולהוציא את הפליטים ממחבואיהם, והמית המונות צפופים, בהפילו עליהם את קורות הבתים, ואת הנמלטים מחָרבות הבתים קדמו אנשי המלחמה בחרבות שלופות ופגרי ההרוגים נערמו תלים תלים, עד כי חסמו את הדרך בעד המנצחים. השונאים לא עצרו כח להתנער מהמכה הזאת. כשהתלקטו בהמון עוד הפעם, ראו את תלי החללים הגדולים בכפר ולא קמה בהם עוד רוח, והם נפוצו לכל עבר. כמעט ערב הורדוס את לבו בגאות נצחונו למהר ולעלות על ירושלים ולהבקיענה אליו, לולא עצרוהו גשמים חזקים. הדבר הזה לא נתן להור��וס לארות את כל פרי נצחונו ולהשלים את תבוסת אנטיגנוס, אשר כבר אמר בלבו לעזוב את העיר.",
+ "ז. לפנות ערב שלח הורדוס את אוהביו העיפים לחלץ את עצמותיהם, ובעוד הוא כלו מכסה זעה מעמל המלחמה הלך לרחוץ את בשרו כדרך אנשי־הצבא ורק נער אחד נמצא עמו. ועוד טרם הספיק לבוא אל בית־המרחץ והנה קפץ משם לקראתו אחד מאויביו חגור חרב, ואחריו השני, ואחריו השלישי ועוד רבים. האנשים האלה נמלטו משדה־המערכה אל בית־המרחץ מזֻיּנים בכלי נשקם וישבו שם נדהמים ונבהלים ובראותם את המלך רחפו עצמותיהם ממגור. הם החלו לרוץ ועברו רועדים מפחד על פני המלך, אשר כבר התפרק את נשקו, ופנו אל פתח הבית. במקרה לא נמצא אף אחד מן הצבא לחפש את האנשים האלה, והורדוס שמח, כי לא אֻנה לו רע מהם. וככה ברחו כלם ונמלטו.",
+ "ח. ביום המחרת צוה הורדוס לכרות את ראש פפוס שר־צבא אנטיגנוס, אשר נפל חלל במערכה, ושלח את הגלגֹלת אל פירורא אחיו לכֹפר נפש אחיהם המומת, כי פפוס היה האיש, אשר צוה להמית את יוסף. ולקץ ימי הגשמים עלה הורדוס על ירושלים והגיע עם חילו עד חומת העיר וכמלאת שלש שנים ליום אשר בו הוקם למלך חנה עם צבאו לפני הר־הבית. כי משם היה קל להלחם בעיר, וגם פומפיוס כבש לפנים את העיר מן העבר ההוא. הורדוס שׂם על אנשי־הצבא את עבודות המצור והחריב את מגרשי העיר וצוה על אנשיו להעלות שם שלש סוללות ולהקים עליהן מגדלי מצור ואחרי־כן הפקיד על העבודה את הזריזים מקרב חבריו ויצא אל שמרון לקחת לו לאשה את בת אלכסנדרוס בן אריסטובולוס הארוסה לו מכבר, כאשר דברנו למעלה, ובדחותו את עבודת המצור מפני נשואיו, הראה, כי הוא בז למערכות שונאיו.",
+ "ט. ואחרי חתֻנתו שב הורדוס אל חומת ירושלים עם חיל גדול מבראשונה, כי התחבר אליו סוסיוס בצבא עצום, רוכבים ורגלים, אשר שלח לפניו בדרך היבשה, והוא בעצמו נסע בדרך הצידונים. וכאשר נאסף כל הצבא במספר אחד־עשר לגיונות אנשי־צבא רגלים וששת אלפים רוכבים, מלבד חיל־העזר שבא מארץ סוריה, וגם הוא היה עצום במספרו, חנו כֻלם בקרבת חומת ירושלים הצפונית. הורדוס סמך על פקֻדת מועצת־הזקנים, אשר הוקם למלך על־פיה. וסוסיוס מלא אחרי דברי אנטוניוס, אשר שלח אותו עם צבאו לעמוד לימין הורדוס."
+ ],
+ [
+ "הורדוס כבש בעזרת סוסיוס את ירושלים בחֹזק־יד. קץ אנטיגנוס. על קלֵיאופטרה ותאות בצעה.
א. בקרב העם היושב בעיר רבתה המהומה. המונות נקהלו לפני היכל ה׳ והחלשים אשר בהם בקשו את דבר־אלהים ואנשי הרוח קמו ביניהם להנבא לזמן ההוא. ומרי הנפש פשטו בגדוד והרבו שֹׁד וחמס והרבו לבֹז את הלחם במסִבּות העיר ולא השאירו מספוא לסוסים וצֵדה לאנשים. ואנשי המלחמה התיצבו במערכה להגן על העיר מפני המצור וגרשו את אנשי־הצבא שופכי הסוללות מקרבת החומה. ומיום ליום התחכמו להמציא מעצורים חדשים בעד מכונות המצור. ויותר מכֹּל עלו על שונאיהם בעבודת המחתרות, אשר חתרו תחתיהם.",
+ "ב. המלך הקים אורבים להניא את מעשי השֹׁד ובעזרתם מנע את השודדים לבל יגיחו מן העיר. וכנגד מחסור הלחם צוה להביא אֹכל מרחוק. אמנם גבורי ה��הודים נלחמו בעֹז־רוח לאין ערוך, אבל הרומאים חזקו מהם בדעת טכסיסי המלחמה, על־כן נשמרו הנצורים מהִלחם עם הרומאים פנים אל פנים, בדעתם כי בנפשם הדבר, רק הגיחו עליהם פתאם מן המנהרות — וטרם הספיקו הרומאים להרעיש חלק החומה, כבר מצאה ידם לבנות חומה חדשה. בכלל לא רפתה זרועם במלחמה ולא התבלעה עצתם; הם קבלו עליהם להחזיק מעמד עד הקץ. ועל אף החיל הגדול והעצום, אשר הקיף עליהם, עמדו היהודים על נפשם חמשה חדשים במצור — עד אשר עלו אנשים מתי מספר מבחורי חיל הורדוס על החומה והוסיפו אֹמץ להבקיע אל תוך העיר, ובראשם עמדו שרי מאות אחדים מצבא סוסיוס. לראשונה נכבש המקום מסביב להר־הבית, ומשם פרץ הצבא אל כל עברים כשטף זרם ברצח נורא, כי הרומאים התמרמרו מאד על ארך המצור והיהודים אשר בחיל הורדוס שקדו לבלי השאיר שריד לקמיהם. אנשים לאין מספר נדחפו אל המבואות הצרים ואל הבתים וגם אל היכל ה׳ ונשחטו שם, ואיש לא חמל על עוללים ועל זקנים ולא על נשים חדלות־כח. ואף כי העביר המלך קול בקרב הצבא ודרש לתת חנינה לאויבים, לא שמעו אנשי־הצבא לקולו ולא השיבו ימינם אחור, כי־אם רצחו זקן ונער, כאלו נטרפה דעתם. והנה ירד אנטיגנוס מן הבירה ושכח את גדֻלתו לפנים ולא שם לב אל מצבו הפעם, רק נפל לרגלי סוסיוס להתחנן על נפשו. אבל סוסיוס לא חמל עליו בצרתו וצחק עליו בזדון וקרא לו בשם ״אנטיגוני״. אולם לא נהג בו מנהג אשה ולא שלח אותו לחפשי ממאסרו, רק צוה לשימו בנחשתים ולשית עליו משמר.",
+ "ג. ואחרי אשר התגבר הורדוס על אויביו נטל עליו לבצר את רוח בני בריתו הנכרים. כי המון הזרים מהר לראות את ההיכל בעיניו ולהביט אל קדשיו. המלך עצר אותם מעשות הדבר, בהרבותו לדבר על לבם וגם להגזים עליהם. וגם פגע בהם בכלי נשקו — כי חשב אשר יהיה לו נצחונו קשה ממגפה רעה, אם תחזינה עיני זרים את צפוני המקדש. הוא עצר גם בעד מעשי השֹׁד בעיר, בהציקו לסוסיוס בדבריו, כי שאל אותו, הטרם יחשבו הרומאים להכין את כסא מלכותו בארץ ציה, בהפכם את ירושלים לעיר ריקה מיושב ובהוציאם ממנה את כל רכושה? ועוד אמר, כי הוא חושב למשפט, אשר גם שלטון כל העולם אינו שוה לו למצֹא כֹפר דם אזרחי ירושלים, הנשפך כמים. וסוסיוס השיבהו דבר, כי לצדק התיר את ידי אנשי הצבא לבֹז את העיר חלף עבודתם הקשה בעת המצור. ואז אמר הורדוס, כי ישלם בידיו לכל איש את שכרו מכספו הוא. ככה פדה הורדוס את שארית ירושלים וגם הקים את דברו, כי שלם בנדבת לב לכל איש ואיש מן הצבא את שכרו, ולשרי החילים נתן מנות כערכם, ואת סוסיוס פקד במתנות מלכים, ואיש לא יצא בידים ריקות. וסוסיוס הקדיש לאלהים זר זהב ואחרי־כן עלה עם חילו מעל ירושלים והוליך אתו בשביה את אנטיגנוס האסור. והאיש הזה דבק בחיים בכל נפשו ושגה בתקוות כוזבות עד בוא קצו, כאשר קדם את פניו הקרדֹם ושלם לו כגמול מֹרך־לבו.",
+ "ד. בשבת הורדוס על כסא המלוכה הִפלה בין יושבי ירושלים. לאנשי־שלומו הנאמנים נתן כבוד וחִזק את לבם לאהבה אותו, ואת אוהבי אנטיגנוס הכריע לטבח. וכאשר אזל הכסף מאוצרו, צוה להתיך את כל הכסף הנמצא בידו ושלח אותו למנחה לאנטוניוס ולקרובים אליו. אבל בדבר הזה לא הצליח הורדוס לפדות את נפשו מכל צרה, כי כבר נלכד אנטוניוס ברשת אהבת קליאוֹפַּטְרָה ובכל מעשיו היה לעבד תאותו. ואחרי אשר השמידה קליאוֹפַּטְרָה את כל בני־ביתה, מבלי השאיר שריד למ��פחתה, צמאה לדם אחרים. היא הכתה בלשון את נגידי הסורים באזני אנטוניוס והסיתה אותו להכותם נפש, למען יֵקל לה לרשת את רכושם. ואחרי־כן פרשה את רשת תאות בצעה על היהודים והערבים וחבלה מזמות למגר למות את שני מלכיהם, את הורדוס ואת מלכו.",
+ "ה. ואנטוניוס נתן לה רק חלק שאלתה, כי לתועבה נחשב בעיניו להמית את שני האנשים הטובים האלה, את שני המלכים הנאדרים; אבל לא נמנע מהפר את בריתו עם אוהביו הקרובים האלה, כי קרע חבלים רבים מעל גבולותיהם, וביניהם את ארץ התמרים בחבל יריחו, אשר שם מקום הצרי, ונתן אותם לקליאופטרה וגם מסר בידה את כל הערים בדרום נהר אֶלַתֵּירוֹס, מלבד צור וצידון. וכאשר היתה לשלטת בכל הארץ הזאת שלחה את אנטוניוס בצאתו להלחם בפרתים עד נהר פרת, ואחרי־כן באה אל ארץ יהודה דרך אַפַּמֵּיָה ודמשק. ושם עלה בידי הורדוס לשַׁכּך את כעסה במתנות רבות. הוא חכר מידי המלכה את המדינות אשר נקרעו מעל גבולו בעד מאתים ככר לשנה, ושלח אותה עד סין ברֹב כבוד ויקר. וכעבור זמן קצר שב אנטוניוס מארץ הפרתים והוביל אתו שי לקליאופטרה את אַרְתַּבַּז בן טִגְרָן, אשר נפל בשביה. את הפרתי הזה עם הכסף ועם כל השלל מהר אנטוניוס להקדיש לה."
+ ],
+ [
+ "אנטוניוס שמע לקול קליאופטרה ושלח את הורדוס להלחם בערבים. אחרי מלחמות קשות היתה יד הורדוס על העליונה. על־דבר הרעש הגדול.
א. וכאשר פרצה מלחמת אַקְטְיוּם, התכונן הורדוס לצאת לעזרת אנטוניוס, כי כבר הונח לו מן המהומות בארץ יהודה, אחרי כבשו את הורקניה, המקום אשר תפשה אותו אחות אנטיגנוס. אבל בערמת קליאופטרה נעצר הורדוס מלצאת במלחמות אנטוניוס ומהיות עמו יחד בצרה. כבר אמרנו, כי יעצה המלכה דבר־בליעל על שני המלכים והסיתה את אנטוניוס להפקיד את הורדוס על המלחמה בערבים, בחשבה למצא אחת משתי אלה: אם תהיה יד הורדוס על העליונה — אז תמשול היא בארץ ערב, ואם ינָגף במלחמה — אזי תשלוט ביהודה. ככה קותה להפיל את אחד השליטים בידי השני.",
+ "ב. אבל מחשבתה הרעה היתה להורדוס לישועה. בתחלה לקח ערבון (בני תערובות) מהאויבים ואחרי־כן אסף לו חיל רוכבים גדול והתנפל עליהם על־יד דְיוֹספּוֹלִיס והכה אותם במלחמה, אף כי עמדו על נפשם בגבורה. לשמע המפלה הזאת קמה תנועה גדולה בין הערבים, והם נאספו בהמון אין־מספר אל קְנָת, אשר בחילת־סוריה, לקדם שם את פני היהודים. והורדוס הגיע שמה עם צבאו ובקש לעשות מלחמה בתחבולות וצוה לבצר בחומה את מקום תחנותו. אבל המון צבאו לא שמע בקולו, כי כבר זחה דעתו בנצחונו הראשון, והוא מהר להתנפל על הערבים והניס אותם בראשית הקרָב והחל לרדוף אחריהם. אבל ברדפו אחרי אויביו נפל הורדוס בפח, כי בגד בו אַתֵּינִיּוֹן, אחד משרי צבא קליאופטרה, אשר היה איש־ריבו כל הימים, ושלח עליו את יושבי קנת, להלחם בו. וכאשר קמו גם אלה על הורדוס, החליפו הערבים כח והפכו את פניהם והתחברו במערכה המונים המונים במקום סלעים ולא־דרך והניסו את צבא הורדוס והכינו לו מטבח נורא. פליטי המלחמה ברחו אל אָרְמִיזָה למקום המחנה, אבל הערבים הקיפו עליו ותפשו אותו עם כל האנשים הנמצאים שם.",
+ "ג. זמן קצר אחרי הפֻּרענות הזאת בא הורדוס בראש חיל־עזר, אך עבר את המועד. ואמנם סבת המגפה הזאת היתה, כי המרו שרי־החילים את פיו: הן לולא התחוללה המלחמה פתאם, כי אז לא מצא לו אתיניון שעת־הכשר למלא את מזמתו הרעה. הורדוס מהר לעשות נקמה בערבים ופשט על ארצם כפעם בפעם וכה יסר אותם על נצחונם האחד פעמים הרבה. אולם בעוד הוא לוקח נקמה מאויביו, והנה נוספה לו פרענות חדשה, שבאה בידי שמים. כי בשנה השביעית למלכותו בעצם ימי מלחמת אקטיום רגזה ארץ יהודה תחתיה בראשית האביב והמיתה בהמה לאין־מספר, וגם שלֹשים אלף איש נהרגו. אמנם לצבא לא אֻנה כל רע, כי חנה בשדה, אך השמועה, אשר דרכה להפליג בדברי הנוראות, הגיעה אל מערכות הערבים והוסיפה להם אֹמץ. הם חשבו, כי נהפכה כל ארץ יהודה, ואמרו בלבם לרשת את הארץ הריקה מאין יושב, ומהרו לפשוט עליה ולפני צאתם זבחו לאלהיהם את צירי היהודים אשד נמצאו בתוכם. המון היהודים נבהל מפני המלחמה העתידה, כי לא קמה בו עוד רוח מעֹצם הפגעים, אשר התגלגלו עליו זה אחר זה, והורדוס אסף את אנשי־חילו ונִסה לחזק את רוחם, בדברו אליהם לאמר:",
+ "ד. ״מוזר הדבר בעיני, כי אחזה אתכם פלצות כיום הזה. אִלּוּ למראה נגעי האלהים נפלה רוחכם בקרבכם, החרשתי — אך לא יאות לאנשי־חיל להִמוג מפחד בקום עליהם אדם. הן גם לדבר הזה אין את רוחי להחבא מפני האויב אחרי הרעש, כי מאמין אני, אשר למוקש שלחהו האלהים לפני הערבים, למען יתנו לפנינו את הדין. כי לא בכלי מלחמתם ולא בכח ימינם הם בוטחים הפעם, כי־אם באסון אשר קרה אותנו פתאם. אך לשוא היא תקות אנוש, אשר אין יסודה בחילו ובגבורתו, רק בצרות אחרים ובפגעיהם. כי לא לעולם ימצא האדם פגע וצרה וגם לא לעולם חסן וישועה, וכל עין רואה צבא וחליפות בגורל האדם לטוב ולרע יחדו. בינו את הדבר מן המופתים אשר קרו אתכם. הן במלחמה הראשונה היתה ידנו על העליונה, ואחרי־כן גברו עלינו שונאינו וקרוב הדבר כי הפעם יתפשו במזמותיהם אשר הם חושבים להכריענו. הן הבִּטחה היתֵרה לא תדע להזָהר והפחד מלמד עצה ותחבולה, ועל־כן גם מחִתַּתְכֶם מוסיפה לי אֹמץ ותקוה: כי כאשר העזתם פניכם לבלי־חֹק והעפלתם לעלות על האויב מבלי שמוע לקולי, הנה מצא לו אתיניון עת רצון לבגוד בגד. אך עתה הנני רואה אתכם מתמהמהים ושבורי־לב למראה־עין, והדבר הזה הוא בעיני עֲרֻבּת הנצחון. והנה עליכם להשאר במעמד הזה עד עת מצֹא, אולם בהגיע עת המלחמה תעוררו את רוח גבורתכם ותלמדו את אנשי הבליעל להבין, כי רעת האדם אף פגע האלהים לא יעצרו כח להחליש את עזוז היהודים כל עוד נפשם בם! ואיש מכם לא יתן לערבי להיות למושל בביתו וברכושו, אחרי אשר תפש אותו בכפו כמעט לא פעם ולא שתים, ואל תחרֵדנה אתכם תנועות היסודות אשר אין בהם רוח־חיים, ואל תחשבו כי הרעש הוא אות ומופת לאסון חדש כי יבוא. כי חֻקי הטבע מושלים בפגעי היסודות ולא יוסיפו להביא שֹׁד על האדם, מלבד הנזק הצפון בהם. אמנם יש אשר יבוא איזה פגע קל כאות מבשר רעב או דבר לעתיד, אולם לכל האסונות יש גבול אשר לא יעברוהו. ואף גם זאת, היוכל נצחון שונאינו במלחמה להזיק לנו יותר מאשר עשה הרעש? והנה יש לי אות חזק, כי יפלו אויבינו במלחמה, והאות הזה לא פגע ומקרה הוא וגם לא מעשה אשר בא להם מידי זרים. כי הם המיתו את צירינו באכזריות רשע, לעבור על כל חֻקי האדם, ואת הדבר הזה עשו למען עקוד אותם לקרבן לאלהים, להצליח את מלחמתם. אבל הם לא ימלטו מעין האלהים הגדולה ומזרועו האדירה, ובמהרה יתנו לפנינו את הדין, אם עוד תפעם בלבנו רוח גבורת אבותינו ונקום בעֹז לקחת נקם מהם על אשר הפרו ברית ושבועה. ואל יצא איש מכם להלחם בעד אשתו ולא בעד בניו וגם לא בעד ארץ אבותיו הנמצאה ברעה, רק ילך לקחת את נקמת דם צירינו השפוך. וההרוגים יעברו לפניכם במלחמה ויפליאו לעזרכם משרי צבאותיכם החיים. וגם אני אצא בראשכם לקדם את פני הסכנה, בדעתי כי לקולי תשמעו. הן יודעים אתם, כי לא יעמוד איש בפני עֹצם גבורתכם, אם לא תחפזו במעשיכם ולא תגרמו לעצמכם רעה״.",
+ "ה. בדברים אלה חִזק הורדוס את לב אנשי־צבאו, ובראותו כי שבה אליהם רוח גבורתם, הקריב זבחים לאלהים, ואחרי הקרבן עבר את הירדן בראש חילו וחנה על־יד רבת־בני־עמון בקרבת האויבים ונִצָּה אתם על־יד המצודה אשר נמצאה בין שני המחנות בתּוֶך, והתכונן למלחמה קרובה, כי גם השונאים שלחו לפניהם אנשים מתי־מספר לכבוש את המצודה. אבל חלוצי־חצבא, אשר שלח המלך, הדפו אותם מהר ותפשו את ראש הגבעה, ולמחרת היום עלה הורדוס עם חילו וסִדר אותו במערכה וקרא את הערבים לצאת אליו למלחמה. אבל איש מהם לא יצא לקראתו, כי חרדה גדולה נפלה על האנשים וגם ראש־הצבא אלתם נמוג מפחד, ולכן נגש המלך והשחית את החֵל [הסוכך על מחנה האויבים]. ולדבר הזה באו הערבים במצוק ויצאו למלחמה בלי סדרים, ורגלִים התבוללו ברוכבים. ואמנם עלו במספרם על היהודים, אך נפלו מהם ברוח גבורתם, אף כי השליכו את נפשותיהם מנגד, בראותם כי רחוקה מהם ישועה.",
+ "ו. וכל העת אשר עמדו הערבים על נפשם, לא נפל מהם רב, אך כאשר הפנו את ערפם ספו רבים מהם בחרב היהודים, ורבים היו למרמס לרגלי אחיהם. חמשת אלפים נפלו מהם חללים בדרך מנוסתם, והנשארים נדחקו מבית לחֵל. והורדוס הקיפם ושם עליהם מצור וכבר היו עתידים להכנע לפני חרב הורדוס, והנה אזלו המים מכליהם והצמא החיש את מפלתם. המלך קבל את פני שלוחיהם בגאוה ובוז, ועוד הִרבה להציק להם, כאשר אמרו לתת לו חמש מאות ככר כֹּפר פדיון נפשם. וכאשר הוסיף הצמא ללהט בקרבם, יצאו המונים המונים והסגירו את נפשותיהם לרצונם בידי היהודים ובחמשה ימים נאסרו מהם ארבעת אלפים איש בנחֻשתים. וביום הששי נואש ההמון הנשאר מעזרה ויצא לקרב, והורדוס נלחם עמו והכה כשבעת אלפים איש בחרב. ובמכה העצומה הזאת נקם את נקמתו בערב ובצר את רוח גאון אנשיה, עד אשר נבחר גם לראש על־ידי העם."
+ ],
+ [
+ "הורדוס נמנה למלך מטעם אוקטוינוס הקיסר, כי הביא לו מתנות רבות, והוא שלם לו, בהשיבו לו את חלק ארצו, אשר נקרע מעליה בידי קלֵיאופטרא, וגם את חבל נחלת זינון.
א. תכף אחרי הנצחון הזה קדמה את הורדוס הדאגה, פן תלָקח מידו הממשלה על אהבתו לאנטוניוס, אחרי שהיתה יד אוקטוינוס־ציזר על העליונה בסביבות אקטיום. אבל מגורתו הגדולה לא קמה, כי אוקטוינוס לא חשב אשר תבוסת אנטוניוס היא שלֵמה כל הימים אשר ישאר הורדוס נאמן עמו. ובכל־זאת יעץ המלך בלבו לקדם את פני הסכ��ה ונסע באניה אל רוֹדוֹס, אשר ישב שם אוקטוינוס בימים ההם, ובא אליו בלי נזר מלוכה, ודמה לאיש הדיוט במראהו ובלבושו, אולם למלך בגֹדל רוחו, כי לא כחד ממנו דבר אמת ודבר אליו פנים אל פנים: ציזר, בידי אנטוניוס הוקמתי למלך והנני מודה לפניך, כי בכל דרכי בקשתי להועיל לאנטוניוס, ואף בדבר הזה לא אכסה את האמת תחת לשוני, כי גם במלחמה היו עיניך רואות את הכרת טובתי לאנטוניוס, לולא עצרוני הערבים. ובכל־זאת שלחתי אליו צבא־עזר כאשר היה לאל־ידי וגם המצאתי לו לחם וצידה הרבה רבבות כור. ואף אחרי המגפה על־יד אקטיום לא עזבתי את איש־חסדי, והייתי לו ליועץ נאמן, כאשר לא יכֹלתי עוד לעזרהו במלחמה, ואמרתי לו, כי באחת יוכל לתקון את אשר עות, — אם ימסור את קליאופטרה למָות. גם כסף הבטחתי לו וגם מבצרים להשגב בהם ואמרתי, כי אצא עמו יחד במלחמותיו, אחרי המיתו את האשה הזאת. אבל דודי־קליאופטרה הכבידו את אזניו וגם האלהים עצר בעדו, כי בחר בך ונתן בידך את השלטון. אמנם נפלתי בנופלים עם אנטוניוס יחדו, ואחרי אשר בגד בו מזלו הנה אני מניח לפניך את הנזר. ואליך באתי, בבטחי כי צדקתי תהיה לי לישועה ובתקותי כי תחקור לאמון־רוחי בבריתי ולא תזכור, מי האיש אשר דבקתי באהבתו.",
+ "ב. ולדברים האלה השיבהו אוקטוינוס: ״שלום לך, והתחזק על כסא מלכותך. הן לך יאתה לנהל ממשלה ברבים, כי הראית את כל חֹזק אהבתך. ועתה נסה־נא לשמור את בריתך לאלה אשר הצליחו בדרכיהם מאיש־חסדך, כי הנה גם אני מקוה ממך לגדולות על נדבת רוחך. ואף אמנם גמל לי אנטוניוס טובה כאשר שמע בקול קליאופטרה ומאס בעצתך, כי בשכר אוַלתו הזאת מצאתי את לבבך נאמן לפני, וכבר החִלות להיטיב לי, כי הנה כתב אלי דידיוס בדבר העזרה אשר הספקת לו נגד המתגוששים. ועתה אוציא פקדה להכין את הממלכה בידך ואנסה גם אני לגמול לך חסד, לבל תתהה על חסדי אנטוניוס״.",
+ "ג. ככה דבר אוקטוינוס טובות עם המלך ושם על ראשו את הנזר והוציא כתב־פקֻדה להיות לעד על המתנה הזאת, ועם המכתב בִּשׂר ברבים את מהלל האיש בדברי־חן. הורדוס נשא את פניו במנחה ואחרי־כן בקש אותו לחמול על אַלֶכְּסָא, הוא אחד מאוהבי אנטוניוס, אשר בא להתחנן לפניו. אולם הקיסר לא יכול לכבוש את כעסו והרבה לדבר קשות עם הורדוס המֵליץ עליו וגם השיב את פניו. ואחרי הדברים האלה, בנסוע אוקטַוינוס אל מצרים דרך ארץ סוריה, יצא הורדוס לקבל את פניו בפעם הראשונה בכל עֹשר מלכותו ורכב על־ידו בפקדו את צבאותיו בסביבות עכּו וגם עשה משתה לו ולכל אוהביו, ואחרי־כן נתן לכל אנשי־הצבא להיטיב את לבם ככל אות נפשם; ומלבד־זאת שקד להמציא מים לרֹב לאנשי־הצבא מדי עברם דרך ארץ הנגב עד סין וגם בעת שובם בדרך הזה, עד אשר לא חסר הצבא דבר ממזונותיו. ואוקטוינוס וכל אנשי־הצבא הראו לדעת, כי קטנה מלכות הורדוס הרבה מדי נדבת לבו. על־כן נשא אוקטוינוס את פני הורדוס בבואו אל ארץ מצרים אחרי מות אנטוניוס וקלֵיאופטרה ועשה לו יקר וגדֻלה וסִפּח על מלכותו את חבל הארץ אשר קרעה מידו קלֵיאופטרה והוסיף עליה מחוץ את גדר ואת סוסיתא ואת שמרון, וגם את הערים אשר על שפת הים עזה ואנתדון ויפו ומגדל סטרטון. ועוד נתן לו למנחה ארבע מאות גַּלִּים להיות שומרים ��ראשו, והם אשר היו לפנים נושאי כלי קלֵיאופטרה. אמנם סבת המתנות האלה, אשר העניק אוקטוינוס להורדוס, היתה נדבת לב המקבל.",
+ "ד. ואחרי האַקטְיַדה הראשונה הוסיף הקיסר על מלכות הורדוס את חבל הארץ הנקרא טרַכוֹן. (חבל ארגֹב) וגם את ארץ הבשן הקרובה אליו ואת ארץ חַוְרָן, וזאת סבת הדבר: זֶנּוֹדוֹרוֹס החוכר את נחלת לִיסַנִּיס לא חדל לשלוח את השודדים מחבל ארגֹב על יושבי דמשק, ובני העיר ברחו אל וַרוֹן הנציב אשר בסוריה וחִלו את פניו להודיע את הקיסר על־דבר מצוקותיהם. וכאשר שמע הקיסר את הדבר שלח פקֻדה לבער את השודדים מן הארץ. וַרוֹן עלה עליהם עם צבאותיו וטהר את הארץ מהאנשים האלה ולקח אותה מזֶנּוֹדוֹרוֹס, ואחרי זמן פחד הקיסר, פן תֵּהפך הארץ עוד הפעם לקן השודדים הפושטים על דמשק, ומסר אותה בידי הורדוס. וכאשר בקר הקיסר בפעם השניה את האפַרכיה (נציבות סוריה) בשנת עשר [למלכותו] הקים את הורדוס לנגיד־ראש (אפיטרופוס, מפקח) בכל ארץ סוריה, עד כי לא יכלו נציבי הרומאים לשלוט בארץ מבלי שאל בעצתו. ואחרי מות זֶנּוֹדוֹרוֹס נתן הקיסר להורדוס גם את כל הארץ אשר בין טרכון ובין ארץ הגליל (הגולן). ועוד גדול מכל הכבוד הזה היה בעיני הורדוס הדבר, כי אותו אהב הקיסר מכל האנשים אחרי אגריפס, ובעיני אגריפס יקר מכל האנשים זולת הקיסר. וכאשר הגיע המלך למרום הצלחתו, גדלה ועצמה רוחו הנדיבה והוא נשא את נפשו הגדולה אל מעשי הצדקה."
+ ],
+ [
+ "על הערים אשר פאר אותן הורדוס והערים אשר בנה ועל יתר מוסדותיו, כי הראה את נדבת לבו גם לבני הנכר והצליח בכל דרכיו.
א. בשנת חמש־עשרה למלכו חדש הורדוס את בנין היכל ה׳ והרחיב את החצר מסביב לו פי שנים ובנה עליה חומה והוציא על הדבר הזה כסף רב לאין־מספר ועשה את המלאכה בתפארת, אשר אין ערוך אליה. ועל הדבר הזה יעידו האולמים (האסתוניות) הגדולים מסביב למקדש והמצודה אשר עליו מצפון, כי את האולמים יסדו ובנו ידי הורדוס מחדש ואת המצודה הרחיב ופזר לדבר הזה הון עצום, עד אשר לא נפלה ביפיה מארמון מלכים, וקרא לה בשם אנטוניה לכבוד אנטוניוס. גם את בית־המלכות אשר לו הקים בעיר העליונה — שני בנינים גדולים וכלילי־יפי, אשר גם היכל ה׳ לא דמה אליהם בהדרו, וקרא להם על שמות שני ידידיו, לאחד קיסריון ולשני אגרפִּיון.",
+ "ב. אולם לא רק בבתים אשר בנה חקק הורדוס את זכר אוהביו ואת שמותיהם, כי עוד הגדיל מזה לכבד אותם במבנה ערים שלמות. כי בארץ שמרון בנה עיר והקיף עליה מסביב חומה נהדרה בארך עשרים ריס והביא אל העיר ששת אלפים תושבים וחלק להם לנחלה אדמה פוריה, ובתוך העיר אשר יסד הקים היכל גדול ומסביב לו הקדיש ככר לקיסר שלשה חצאי ריס, וקרא לעיר בשם סבַסטֵי, וליושביה נתן משפטים נבחרים.",
+ "ג. ובאשר הוסיף הקיסר לתת להורדוס ארץ על גבולו, בנה שם היכל לכבודו על־יד מקורות הירדן, כֻלו שיש לבן. ושם המקום ההוא פַּנֵּיאָס (פַּמָיִס). שם מתרומם אחד מראשי ההרים לגֹבה אין־חקר. ובצלע ההר מלמ��ה נפתח פי מערה מכֻסה, ובקרב המערה כמראה נקרת־צור תלולה, השוקעת אל תהום עמֻקה מאד, והיא מלאה מי־מנוחות, וחוקרי עֹמק־המים לא יכלו להגיע עד תחתית המצולה גם בחבל ארֹך מאד. מירכתי המערה הפונים החוצה פורצים מעינות, ושם מוצא הירדן לדעת אחדים. ועוד נבאר את זה לאשורו בדברים הבאים.",
+ "ד. ובעיר יריחו בין מצודת קפרוס ובין ארמון המלך הישן הקים המלך ארמון חדש וטוב מן הראשון ונוח ממנו למושב וקרא לו על שם שני אוהביו. ובכלל לא נוכל לאמר, כי נשאר בכל המלכות אף מקום אחד ראוי, אשר לא עשה בו כבוד לקיסר. ואחרי אשר מלא את ארצו היכלות הוסיף לכבד אותו באפרכיה והקים קיסריונים (בניני תפארה לכבוד הקיסר) בערים רבות.",
+ "ה. הוא בחר לו על שפת הים עיר אחת אובדת, ושמה מגדל סטרטון, כי היתה יפת־נוף וראויה להתכבד, ובנה מחדש את כלה אבנים לבנות וקשט אותה בארמון מלכים נהדר, ובו הראה לכל את תכונת רוחו הגדולה, כי בכל חוף הים בין דֹאר ובין יפו, ששם נמצאה העיר בתָוך, לא היה נמל לאניות, ועל־כן היו כל האניות היורדות בים מארץ הצידונים (פיניקיה) אל מצרים מפליגות בלב הים, כי פחדו מרוח דרומית־מערבית, אשר גם בעת נשיבתה בנחת היתה מכה גלים אדירים אל סלעי החוף ומשברי הגלים היו מרתיחים את מצולת הים למרחקים. אך המלך לא חס על הכסף ועל העמל הרב ברצותו לכבד את אוהביו וכבש את איתני הטבע והקים במקום ההוא נמל גדול מנמל פִּירֵיוֹס ובירכתי הנמל שם מבואות עמוקים לאניות.",
+ "ו. ואף כי טבע המקום היה לו לשטן במעשהו, נלחם עם המעצורים הקשים וגם יכול להם, והקים בנין מֻצק, אשר לא עצר הים כח להרסו, וכלל אותו ביפיו כמעשה הדבר אשר יעשה בלי עמל ויגיעה רבה. הנה כבר דברנו, כי קבע הורדוס את גדל הנמל במדה ושלשל אבנים בעֹמק עשרים חבל לתוך הים, ולרב האבנים היה אֹרך חמשים רגל וקומתן תשע רגלים ורחבן עשר רגלים, ואבנים אחדות גדלו עוד במדתן מאלה. וכאשר נסתם פי המצולה, צוה הורדוס להרחיב את חלק הסכר העולה מתוך המים עד מאתים רגל. ועל מאת הרגל החיצונות הקים שתות לעצור את שטף גלי הים, והחלק הזה בקרא בשם ״פרוֹקֻמִיָה״ (עוצר הגלים), והחלק הנשאר היה ליסוד חומת־אבנים, המקיפה את הנמל. ובחומה התנוססו מגדלים גבוהים והגדול ביניהם ביפיו נקרא דרוּסִיוֹן, כשם הבן החורג לקיסר (דרוסוּס).",
+ "ז. כפות רבות הוקמו שם למחסה לבאים באניות, והמרצפת המקיפה אותן בעגול היא מקום רחב־ידים לטַיָלים. ומבוא הנמל מצד צפון, כי רוח הצפון קלה במקום הזה מיתר הרוחות. ומשני צדי המבוא שלש מצבות־ענק נטועות על עמודים. המצבות משמאל לבאים מן הים אל החוף נשענות על מגדל מֻצק והמצבות מעבר ימין עמדו על שני סלעים זקופים ומחֻבּרים העולים בחסנם גם על המגדל אשר ממולם. הבתים הקרובים אל הנמל נבנו גם הם מאבנים לבנות ומרחק אחד היה בין רחובות העיר המשתרעים עד החוף. ולמול פי הנמל מתנשא היכל הקיסר בראש גבעה, והוא נפלא בגדלו וכליל יֹפי. ובקרבו פסל ענק תבנית הקיסר, שנעשה כדמות פסל זֶוס אשר באולימפיה ואינו נופל ממנו במדתו. ועל־ידו פסל האלילה רומא, הדומה לפסל הירה אשר בארגוס. ואת העיר הזאת נתן הורדוס נדבה לאֶפַּרכיה (לנציבות סוריה) ואת הנמל ליורדי הים הסרים אליו ואת כל כבוד המוסד נתן לקיסר, כי קרא לעיר ״קיסריה״ (קיסרי, קיסרין) על שמו.",
+ "ח. ואת יתר הבנינים, את האמפיתיאטרון ואת התיאטרון ואת השוָקים יסד הורדוס כמשפט לאיש אשר נקראה העיר על שמו. הוא תקן שם משחקים אחת לחמש שנים וגם אותם קרא על שם הקיסר. ובפעם הראשונה קבע פרסים גדולים מאד למנצחים באולימפידה המאה ותשעים ושתים, ולא המנצחים במשחקים בלבד, כי־אם גם השניים והשלישים להם נשאו משאות כיד המלך. הוא בנה מחדש גם את העיר אנתדון, אשר חרבה במלחמה, וקרא לה בשם אגרפיון. ומִגֹּדל אהבתו לידידו זה חרת את שמו גם מעל לשער אשר בנה להיכל.",
+ "ט. גם באהבתו לאביו ולאמו נפלא הורדוס מיתר האנשים. לאביו שם מצבת־זכרון בעיר אשר בנה בעמק היפה במלכותו, המלא נחלי מים ועצי חמד, וקרא לה בשם אַנְטִיפַּטְרִיס, וממעל ליריחו הקים מבצר נשגב בחסנו וכלול בהדרו והקדיש אותו לאמו בקראו את שמו קִפְּרוס. ולזכר פצאל אחיו בנה בירושלים מגדל על שמו ואת תכנית המגדל הזה ואת הדר גדלו עוד נספר בדברינו הבאים. וגם יסד עיר בעמק הצר מצפון בואכה יריחו וקרא לו פַצָאֶלִּיס.",
+ "י. וכאשר עשה הורדוס זכר עולם לקרוביו ולאוהביו, לא זלזל גם בזכר עצמו; על־כן בנה מבצר בהר הפונה אל ארץ ערב וקרא לו הורדיון (הֵירוֹדִיּוֹן) על שמו. ואף הרמה העשויה בידי אדם, במרחק ששים ריס מירושלים, אשר דמות לה כמראה שֵׁד, גם לה קרא הורדוס בשם הזה וכלל את יפיה בכבוד וברוח נדיבה, כי את ראש הרמה הקיף מגדלים עגֻלים ואת כל הככר המֻקף מלא ארמנות נהדרים, ולא רק מראה הבתים בפנים היה תאוה לעינים, כי־אם גם מחוץ היה עֹשר רב שפוך על הקירות והקרנות והגגות. המלך פִזר כסף רב למשוך ממרחק מים רבים עד ראש הרמה, ובשפוע הגבעה חצב מאתים מעלות שיש לבן צח, כי היתה הגבעה גבוהה למדי, אף כי כֻלה נעשתה בידי אדם. וגם בתחתית הגבעה הקים הורדוס בניני מלכים אחרים, בתי מסכנות לכלי בית המלך ובתי משכן לעבדיו, עד כי דמתה המצודה הזאת לכל חֻקיה לעיר שלֵמה בתחום ארמון־מלכים.",
+ "יא. ואחרי אשר יסד הורדוס את כל אלה הראה את נדבת רוחו גם לערים אשר מחוץ. הוא הקים גִמנסיאות בטריפוליס, בדמשק ובעכו ותקן את חומת גְבָל ובנה אכסדרות ואולמים [אסתוניות] והיכלות ושוָקים בבארות (בַּיְרות) ובצור. בצידון ובצור הקים הורדוס תיאטראות וליושבי לודקיה על שפת הים כרה תעלות להביא מים העירה ולאשקלונים יסד בתי־מרחץ וחפר בארות נחמדות. ומלבד אלה הקים שם אולמי־עמודים נפלאים בפאר מלאכתם ובגדלם. ולערים אחרות נתן שדי־עצים ושדי־חציר, וערים רבות קבלו ממנו גם אדמה לנחלה, כמשפט הערים הנחשבות על מלכותו. ובערים אחרות תקן משרות קבועות לראשי גמנסיאות ונתן להם את ארֻחתם שנה שנה ודרש מהם — כאשר עשה ליושבי האי קוֹס — שלא יחדלו הפרָסים כל הימים. וגם לחם הפיק הורדוס לכל שואל די מחסורו, וליושבי רודוס פזר כסף לרֹב כפעם בפעם, למען יתקנו את צי הים אשר להם. ואת היכל פִּתִּיּוֹן השרוף בנה מכספו והִרבה את הדרו מבראשונה. ומי יוכל למנות את כל המתנות אשר העניק הורדוס ליושבי לֻקִּיָּה וסַמּוֹס ולתַנות את נדבותיו לבני יוֹנִיָּה כֻּלה, לאיש ואיש כפי מחסורו, והאם האתונים והלַקֵּידימונים ויושבי נִיקוֹפּוֹלִיס ופֶרְגַמּוֹן אשר במוּסִיָּה לא שבעו את ברכותיו? הן גם תקן את הרחוב הגדול בעיר אנטיוכיה אשר בסוריה, כי לא יכול איש לעבור בו מפני זֻהמתו, ורצף אותו באֹרך עשרים פרסה מרצפת שיש לבן ובנה אולם (סטיו) ארֹך על כל פני המרצפת למחסה מגשם.",
+ "יב. ואם יבוא איש ויאמר, כי בדברים האלה גמל הורדוס חסד לערים יחידות, הנה בטובה אשר עשה ליושבי אֵילִיס אָצל ברכה רבה לא לכל עמי יון בלבד, כי־אם גם לכל באי העולם, אשר הגיע אליהם שֵׁמע משחקי המתנצחים באולימפיה. כי בראות הורדוס, אשר עוד מעט יחדלו המשחקים האלה מחֹסר כסף. ובזה יאבד השריד האחרון ליון הקדומה, תקן פרסים למחזור חמש השנים, אשר בו סר אל אולימפיה בדרך נסעו אל רומא, והגדיל עוד לעשות מזה, בהכינו תרומת כסף למשחקים האלה לאֹרך ימים, ועל־כן לא יסוף זכרו לעולם בגלל הפרסים אשר קבע. ומי יוכל לפרוט את כל חסדיו, בקראו שמטה לחובות־כספים ולמסים, כמעשׂהו ליושבי פצאלס ובלניה, וגם מעל יושבי ערי הפרזות בקיליקיה הֵקל את על המסים שנה שנה. ונדבת ידו עוד גדלה ועצמה מזה, לולא פחד, פן יקנאו בו רבים ופן יאמרו, כי עלתה בלבו מחשבה זרה ללכת בגדולות ובנפלאות ממנו, בהִכָּבדו במעשי חסדיו בערים נכריות על־פני מושליהן.",
+ "יג. גם תכונת גופו דמתה לגֹדל נפשו. הוא היה צַיָּד מצליח כל הימים והפליא לעשות בעבודת הציד, כי היה משכיל לרכוב על הסוס. ביום אחד הכריע בצידו ארבעים חיה, כי הארץ הזאת מגדלת חזירים וצבאים ועיָרים נמצאו בה לרֹב. והורדוס היה גם גבור־חיל במלחמה, עד אשר לא יכול איש לעמוד בפניו. גם בעת משחקי המתאבקים פחדו רבים ממנו, בראותם אותו מטיל את החנית ישר אל המטרה, וקולע בקשתו אל השערה. ונוסף על מעלות נפשו וכֹח גופו היה איש מצליח בכל דרכיו. ורק פעם או שתים נגף במלחמה, וגם המכשֵׁלה הזאת לא מידו יצאה, כי־אם מבגד זרים או מפחזות אנשי חילו."
+ ],
+ [
+ "על מות אריסטובולוס והורקנוס הכהנים הגדולים ומרים המלכה.
א. אולם כגֹדל אֹשר הורדוס מחוץ, ככה גדל היגון אשר נגזר עליו מבית. וראשית מזלו הרע היתה אשתו, אשר הִרבה לאהבהּ על פני כֹל. כי בהגיע הורדוס לממשלה שלח מעל פניו את אשתו הראשונה, אשר לקח בהיותו הדיוט, והיא אחת מבנות ירושלים ושמה דּוֹרִיס, ונשא את מִרים בת אלכסנדרוס בן אריסטובולוס, ובגללה קמו מריבות בקרב ביתו בזמן קרוב. ועוד גדלו ועצמו אחרי שוב הורדוס מעיר רומא. לראשונה גרש הורדוס מן העיר את בנו אנטיפטרוס, הנולד לו מדוריס, ושלח אותו מעל פני בני מרים, ואחרי־כן המית את הורקנוס אבי אם מרים, אשר בא אליו מארץ הפרתים, בהתגוללו עליו, כי זמם לקחת את נפשו. כי בַּזַּפְּרַנא לקח את הורקנוס בשביה בפשטו על ארץ סוריה, ואחיו היהודים היושבים בעבר נהר פרת חמלו עליו ופדו אותו ממאסרו. ולו שמע הורקנוס לקול היהודים האלה, כאשר יעצו אותו, לבל ישוב אל הורדוס, כי אז נצל ממות. אך נשואי בת בתו היו לו למוקש, כי בטח בדבר הזה והלך אל ארץ מולדתו, אשר נכספה נפשו לראותה. ואמנם לא היה לשטן להורדוס ולא בזה הכעיס את רוחו, כי־אם בדבר, אשר לו יאתה המלוכה במשפט.",
+ "ב. מרים ילדה להורדוס חמשה ילדים, שתי בנות ושלשה בנים. צעיר־בניה גדל ברומא ושם מת. ואת שני בניה הגדולים יעד הורדוס למלוכה, בעבור כבוד משפחת אמם ועל אשר נולדו לו אחרי שבתו על כסא מלכותו. ויותר מזה חִזקה אותו בדבר אהבתו למרים אשתו, אשר בערה בקרבו כאש ועצמה מיום ליום, עד כי לא חש את המכאובים אשר הביאה עליו אהובת נפשו. כי מרים שנאה את הורדוס שנאה עזה כאהבתו אשר אהבה. ולה היה המשפט לשטום את בעלה על מעשיו הרעים. ובבטחה כי דבק בה לב בעלה, היתה מיסרת אותו בדברים פנים אל פנים על תועבותיו אשר עשה להורקנוס אבי אמה ולאריסטובולוס אחיה. כי גם על הנער הזה ועל ימי עלומיו לא חמל הורדוס, ואחרי תתו לו את הכהֻנה הגדולה בהיותו בן שבע־עשרה שנה, צוה להמית אותו מיד. כי כאשר לבש הנער את בגדי הקדש ועלה לשרת על המזבח במועד החג, זלגו עיני העם דמעות. והורדוס קנא בנער הזה ושלח אותו אל יריחו בלילה, ושם טבלו הגַלים את בשרו בברֵכה עד אשר יצאה נשמתו, כאשר צוה עליהם המלך.",
+ "ג. על המעשים האלה דברה מרים קשות עם הורדוס ושפכה חרפות נוראות על ראש אחותו ואמו. אמנם המלך היה כמחריש מגֹדל אהבתו אליה, אבל את לב הנשים אכלה קנאה עזה. הן התמַכּרו להעלות את חמת הורדוס עליה עד להשחית והכו אותה בלשון לפניו, כי זנתה עליו, ובדו דברים רבים למען יאמין הורדוס לשטנתן, ובכלל דבריהן ספרו, כי שלחה מרים את תמונתה לאנטוניוס אל ארץ מצרים ובעצמת נאפופיה גלתה את יפיה מרחוק לאיש הזה, הנותן לנשים חילו, אשר בכחו לקחת אותה בחֹזק יד. כלהט ברק החרידה הדִבה הזאת את הורדוס, כי האהבה הפיחה בקרבו קנאת גבר עזה והוא שם אל לבו את עלילות קליאופטרה הנוראות, אשר הכריעו למות את לסניס ואת מלְכוֹ הערבי, וחרד מאד, פן תלקח אשתו ממנו, וגם אימת מות נפלה עליו.",
+ "ד. וכאשר שם הורדוס את פעמיו לדרך רחוקה, הפקיד את אשתו בידי יוסף בעל שלֹמית אחותו, אשר היה נאמן בעיניו ואהוב לו מקרבתו אליו, ובסתר צוה עליו להמית את מרים, כאשר יוציא עליו אנטוניוס משפט מות. ויוסף גלה את הסוד למרים, לא במחשבת בליעל, כי־אם ברצותו להראותה את אהבת בעלה הגדולה אליה עד כי גם המות לא יוכל להפריד בינו ובינה. וכאשר שב הורדוס מדרכו וישב עם אשתו יחד וברֹב שיחו הראה לה את תשוקתו העזה ונשבע לה, כי לא יאהב עד עולם אשה זולתה, ענתה אותו מרים: ״את כל עזוז אהבתך הראית בפקֻדתך אשר נתת בידי יוסף להמיתני״.",
+ "ה. וכששמע הורדוס, כי נגלה דבר סודו, יצא כמעט מדעתו וקרא: ״יוסף לא נועז לגלות לך את דבר פקֻדתי, לולא פִתּה אותך מאחרי״. מכאב לבו אבדה רוח בינתו; הוא קפץ מעל משכבו ורץ בחמתו בבית המלכות אנה ואנה. ושלֹמית אחותו מצאה הפעם עת רצון להפיח כזבים ולחזק את קנאת הורדוס ביוסף. ומעצמת קנאת הורדוס נטרפה דעתו ומיד צוה להמית את שניהם (את יוסף ואת מרים). אולם כשוב אליו בינתו יסרוהו כליותיו על המעשה וכשֹׁך חמתו התגברה אהבתו עוד הפעם ואש תאותו התלקחה בקרבו, עד אשר מאן להאמין כי מתה מרים, ובנוח עליו רוח עועים היה מדַבּר אליה כדַבּר אל החיים, עד אשר ארכו הימים והוא הכיר את כל האסון אשר קרהו, ואז גדל אבלו עליה כגֹדל אהבתו אותה בחיים."
+ ],
+ [
+ "עלילות דברים על בני מרים. אנטיפטרוס קבל את משפט הבכורה עליהם. הם עומדים למשפט לפני כסא הקיסר והוא מקים שלום ביניהם ובין הורדוס.
א. והבנים ירשו את משטמת אמם ומדי העלותם על לבם את מעשה הנבלה אשר עשה אביהם חשבו אותו לשונאם בנפש. ככה עשו מימיהם הראשונים כאשר גדלו ברומא, ועוד הוסיפו לשנאו אחרי שובם אל ארץ יהודה, וכאשר הלכו הנערים הלוך וגדול בשנים, כן גדלה גם שנאתם. ובהגיע עת נשואיהם והאחד לקח לאשה את בת דודתו שלֹמית, אשר עמדה לפנים על־יד אמם לשטנה, והשני נשא את בת אַרְכֵילַאוֹס מלך קַפּוֹדקיא, ערבו האחים את לבם להראות את שנאתם לעינים. ובעֹז נפש הצעירים מצאו הולכי רכיל חפצם ואנשי בליעל אחדים דברו אל המלך יום יום, כי רעה נגד פניו משני בניו אלה, כי חתן ארכילאוס אומר לברוח אל חותנו למצֹא מחסה, למען יוכל אחרי זאת להתאונן על אביו באזני הקיסר. וכאשר שׂבע הורדוס את דברי המלשינים האלה קֵרב אליו את אנטיפטרוס בנו, אשר ילדה לו דוריס, להיות לו למשען בפני אחיו, וגִדל את כבודו בכל הליכותיו.",
+ "ב. ושני האחים נלאו לשאת את התמורה הזאת, ובראותם את בן האשה ההדיוטית הולך וגדול, לא יכלו בגאון מולדתם להבליג על כעסם ולכל מקרה אשר עצָבם הראו את אפם וחמתם לעינים. מיום ליום גדלה משטמתם, ואנטיפטרוס מצא חפצו בדבר הזה לעלות למעלה. הוא הִרבה לדַבּר חלקות באזני אביו והתחכם לבדות על אחיו עלילות מעלילות שונות, ופעם היה בעצמו מוציא עליהם דִבּה לפניו, ויש אשר שלח את האנשים הקרובים אליו לדבר עליהם רעות, עד אשר הִשׂכּיל להוביש את כל תקוות אחיו לירֻשת הממלכה. על־פי צואת הורדוס נעשה אנטיפטרוס ליורש הכסא וכן היה בעיני כֹל. בכבוד מלכים נשלח אל הקיסר, בעדי עדיים ובעבֻדה רבה ורק הנזר לא היה על ראשו. לימים מצא אוֹן בנפשו להעלות את אמו על יצועי מרים. בשתים עשה מלחמה באחיו, בחנֻפה ובדברי רכיל, ובערמתו פתה את אביו להשיא מות על בניו.",
+ "ג. הורדוס סחב אחריו את אלכסנדרוס אל רומא והתאונן עליו באזני הקיסר, כי התנכל להמיתו ברעל. בקֹשי מצא אלכסנדרוס כֹּח לשפוך את יגונו, בהכירו כי הקיסר הוא שופט נבון, המיטיב לבחון את לב אנטיפטרוס וגם חכם במשפטו מהורדוס. על־כן הצניע לכת ולא גלה על עונות אביו, אולם הפר בחזקת־היד את כל הדִבּה הרעה אשר הוציא עליו. וגם נקה מאשם את אחיו, אשר נמצא אתו יחד בצרה, ואחרי־כן התאונן על מזמת אנטיפטרוס הרעה ועל החרפה אשר נעשתה לו ולאחיו. הוא בטח בבֹר לבבו, וגם כח מליצתו היה לו לעזרה, כי היה מפליא לדבר מאד. וכאשר קרא אלכסנדרוס באחרית דבריו, כי טוב לו ולאחיו למות בידי אביהם, אחרי שהטיל עליהם אשמה אשר כזו, העיר את חמלת כל העומדים שם, עד אשר זלגו עיניהם דמעות, וגם מצא חן בעיני הקיסר מאד, והוא העביר מעליהם את כל דברי האשמה והקים שלום ביניהם ובין הורדוס והִתְנָה אתם, כי ישמעו לקול אביהם לכל אשר יצום, ולו המשפט לתת את מלכותו לנחלה לבנו הטוב בעיניו.",
+ "ד. ואחרי הדברים האלה שב המלך מרומא, ולמראה עין העביר את אשמת בניו, אולם לא חדל לחשוד בהם, כי אנטיפטרוס מפיח־המדנים הלך אתו יחדו. אך לא גלה על שנאתו מיראתו את האיש, אשר הקים שלום ביניהם (הקיסר). וכאשר עבר הורדוס באניה אל ארץ קיליקיה וירד אל היבשה בְּאֶלַיּוּסָה, עשה לו ארכילאוס משתה־ידידים להודות לו על פדות נפש חתנו. ארכילאוס שמח לַשלום מאד, וכבר הואיל לכתוב אל אנשי־שלומו ברומא לעזור לאלכסנדרוס בריבו. הוא שלח את הורדוס עד זֶפִירְיוֹן ונתן לו מתנות עד שלשים ככר.",
+ "ה. ובבוא הורדוס אל ירושלים הקהיל את העם והציג לפניו את שלשת בניו והצטדק על־דבר מסעו והִרבה להודות לאלהים וגם לשבח את הקיסר, אשר הקים את ביתו הנופל ונתן לבניו את השלום, אשר הוא דבר גדול מהמלוכה, והוסיף לדבר: ״את השלום הזה אכין ביתר־עֹז, כי הנה הקים אותי הקיסר לאדוני הממשלה ונתן לי את המשפט לבחור ביורש כסאי. ובזה אני ממלא את רצונו והוא גם רצוני. את שלשת הבנים האלה אני מקים למלכים ומתפלל אל אלהים (כי יברכם) — ואחריו אני מבקש אתכם לשמוח בדבר הזה. הן לאחד תֵּאות המלוכה על־פי משפט הבכורה, ולשני אחיו בגלל יחש משפחתם, כי הנה הממלכה היא גדולה ותצלח לממשלת מלכים רבים. ועליכם להזהר לכבד את שלשת הבנים האלה, אשר חִבּר אותם הקיסר יחד ואביהם הקים אותם למושלים, ואל תתנו להם כבוד אשר לא יאות להם בצדק ובמשפט, כי־אם לכל אחד כפי מספר שניו. ואם יחשוב איש, אשר בהרבותו בכבוד אחד האחים ממדת שניו יתן שמחה בלבו, הן לא תשוה השמחה הזאת בכעס האח השני, אשר יגָרע מכבודו. וגם אני אגזור משפט, מי ומי ראויים לבוא בחברת שלשת בני אלה ולהיות להם לקרובים ולאוהבים, והם יערבוני את השלום. יודע אני היטב, כי מיצר לב חברים רעים תצא מריבה וקנאה, ואם יהיו להם חברים להועיל, — ישמרו דרכי אהבה (ושלום). ואמנם אני דורש מבני אלה וגם מכל שרי צבאות חילי, כי רק אלי תהיינה עיניהם נשואות כיום הזה. כי לא את המלוכה, רק את כבוד המלוכה לבד נתתי בידי בני, למען ישׂבעו מברכותיה, אולם כל כֹּבד (חֹזק) השלטון ישאר בידי, ולוּ גם יהיה הדבר בעל־כרחי. וכל איש ואיש יתן־נא אל לבו ויזכור את מדת ימי, את ארחות חיי ואת צדקתי לפני האלהים, הן עוד טרם זקנתי, כי אוָאש מחיי במהרה, ולא הלכתי אחרי חמדות־בשרים, אשר כֹּח להן לקצר שנות עלומים. וגם בעבודת־אלהים יצאתי ידי חובתי, ועל־כן אבטח, כי אאריך ימים הרבה. והאיש אשר יעבוד את בנַי בקוותו ליום חליפתי הוא יתן לפני את הדין גם על אשר עשה להם. כי לא מקנאה ביוצאי חלצי אני רוצה להרחיק מהם כל עבודת חנֻפה, כי־אם יודע אני, אשר הכבוד מלַמד את בני־הנעורים משובה וזדון. וכאשר ישיב אל לבו כל איש המתהלך לפני בני, כי בעשותו דבר להועיל ישא ברכה מידי חֵלף מעשיו, ואם יפיח מדנים — לא יראה שכר מדותיו הרעות ג�� מידי האיש אשר חפץ ביקרו — אז אבטח בדבר, כי כלכם תדרשו טובתי, והלא היא גם טובת בני, כי גם להם ייטב, אם תשאר הממשלה בידי ושלום יהיה ביני וביניהם. ואתם, בני היקרים, זכרו לראשונה את חבלי הטבע הקדושים, אשר בהם תכּון האהבה גם בקרב חיות רעות. והשנית — זכרו את הקיסר, אשר הקים שלום ביניכם, והשלישית — שימו לבכם אלי, אשר לי המשפט לצוות עליכם — ואיני עושה זאת ורק הנני מדבר על לבכם: שמרו ברית אחים! והנה אני נותן לכם בגדי מלכות ועבֻדת מלכים. ואל האלהים תפלתי, כי ישלים את עצתי הטובה, אם תחיו בשלום״. לדברים האלה חבק באהבה את כל אחד משלשת בניו ושִׁלח את העם. ורבים מן הקהל הנאסף התפללו גם הם, כי תצליח עצת־המלך. והאנשים, אשר נשאו את לבם לתמורות, עשו כאִלו לא שמעו דבר."
+ ],
+ [
+ "תועבות אנטיפטרוס ודוריס. בגלל גלפירה יצאה דבה על אלכסנדרוס. פירורא נחשד במעשה זר ונס אשמת שלֹמית נגלתה, והמלך סלח לפשעיהם. הורדוס ענה את הסריסים ואלכסנדרוס נאסר בנחֻשתים.
א. השנאה הכבושה נשארה בלבות האחים והם נפרדו במחשבות רעות — מבראשונה. אלכסנדרוס ואריסטובולוס נרגנו על אשר נתן לאנטיפטרוס משפט הבכורה, ואנטיפטרוס קנא באחיו על אשר היו לו למשנִים. אמנם הוא היה איש מזמות מתכונתו וידע לעצור במלים ובערמתו הרבה הבין לכסות את שנאתו לאחיו. אולם אחיו הגאים ביחש משפחתם היו מגלים בלשונם את כל מחשבות לבם. ואנשים רבים עמדו עליהם להגדיל את רגזם, ויותר מאוהביהם הנאמנים עשו זאת החנפים, אשר התגנבו אליהם לרגל את צפוניהם. וכל דבור אשר נזרק מפי אלכסנדרוס מצא דרכו מיד אל אנטיפטרוס ואחרי־כן נמסר עם תוסֶפת משלו אל הורדוס. וגם בדַבּר אלכסנדרוס דברים לתמו לא היה בטוח משוט־לשון, כי כל מוצא שפתיו שֻׁנה למצֹא בו מחשבה זרה, ומה גם כשדבּר ככל אשר עם לבו — כי נוספו על דבריו כזבים רבים והדבר הקטן נעשה לגדול מאד. ואנטיפטרוס שלח אליו כפעם בפעם אנשים מחרחרי ריב, למען יוכל אחרי־כן לסמוך את שקריו על איזה שרש דבר, בדעתו כי שמץ־אמת מחזק את האמונה בכל דברי להג. לעֻמת־זאת היו כל אוהבי אנטיפטרוס שומרי־סוד מתכונתם ועוד הוסיף להטות את לבם בכסף, לבל יגלו דבר מצפוניו. — אמת בפי האומר, כי כל חיי אנטיפטרוס היו תעלומת־רשע! גם את העומדים על אלכסנדרוס פִּתּה במתן שחד או בדברי חלקות, אשר התחכם בהם תמיד למצא את כל חפצו, למען יבגדו באדוניהם וימסרו לו את כל המעשים אשר עשה ואת כל ניב שפתיו. ואת כל דבריו עשה אנטיפטרוס בדעת ובחשבון כמעשה המשַׂחק בחזיון־עלילה ובתחבולה רבה מצא מסלות שונות לדברי שקריו אל לב הורדוס. הוא התחפש כאח נאמן ושלח מלשינים אחרים אל אביו, וכאשר יצא דבר רע על אלכסנדרוס במעמד אביו, היה אנטיפטרוס שׂם לו סתר פנים, כאלו בא במקרה ונכנס לתוך הדברים, בתחלה נסה להכחיש את השמועה ואחרי־כן חִזק כלאחר־יד את כל הדִבּה והעיר את חמת המלך. וכל הדברים נדרשו סמוכים למזמת אלכסנדרוס הרעה, למען יֵרָאה, כי הוא אומר בלבו להמית את אביו. ואיש לא השכיל לחַזק את אמונת־המלך בעלילות השקר האלה, כאשר עשה אנטיפטרוס בעמדו על אחיו למליץ־ישׁר.",
+ "ב. והורדוס נרגז מאד לשמועות האלה ומיום ליום רפתה אהבתו לשני הצעירים, ובמדה הזאת הוסיף לאהוב את אנטיפטרוס. ויחד עמו רחקו מן האחים גם השרים והעבדים בחצר המלך. אלה נטו מעליהם על דעת עצמם ואלה עשו זאת במצות המלך, כמעשה תלמי הנכבד בין ��ל אוהבי הורדוס, וגם אחי המלך וכל בני ביתו. וכל הגדֻלה היתה לאנטיפטרוס. ועוד רע ומר מזה היה לאלכסנדרוס, כי גם אֵם אנטיפטרוס עלתה לגדֻלה יתרה, היא האשה אשר יעצה רעה עליו ועל אחיו וקשה היתה להם מכל אם חורגת, בשנאהּ אותם ביתר שאת, כי היו בני צרתה המלכה. וכל העומדים בחצר המלך שרתו את אנטיפטרוס, כי אליו נשאו את עיניהם, ויותר מזאת, כי חזקו עליהם דברי המלך ומצותו, לבל ידרכו כל אנשי המשרה על סף בית אלכסנדרוס ולא יבואו עמו בדברים. ואימת הורדוס היתה מוטלת על אוהבי אלכסנדרוס לא בארץ יהודה בלבד, כי־אם גם בארצות נכריות. כי לו נתן הקיסר תֹּקף ועז מכל המלכים, עד אשר היה לאל־ידו להוציא את הבורחים גם מן הערים אשר לא סרו למשמעתו. והצעירים (בני מרים) לא ידעו מכל עלילות שוטניהם, ועל־כן לא נזהרו ונפלו בשחיתותיהם על־נקלה. כי לא הוכיח אותם אביהם פנים בפנים; ורק מעט מעט נגלה להם הדבר, בראותם יום יום, כי סר לבו מעליהם והוא מהיר לכעוס לכל שמועת עֹצב. אנטיפטרוס השכיל להעלות עליהם גם את שנאת דודו פירורא והרבה לבקש את קרבת דודתו שלֹמית, כאלו היתה אשת נעוריו, וגם לסכסך אותה באחיו כל הימים. וגם גלפירה אשת אלכסנדרוס עזרה לו להפיח את חמת שלֹמית, כי היתה מרבה לדבר על יחש משפחתה והתפארת, אשר לה המשפט להיות הגברת לכל נשי בית המלך, כי לבית אביה יצאה מגזע טֶמֶּנּוֹס ולבית אמה ממשפחת דריוש בן וִשְׁתַּסְפָּא; ולעמת־זאת הרבתה לחרף את אחות הורדוס ואת נשיו על בוז משפחתן וגם אמרה עליהן, כי לא בחר המלך בכל אחת מהן על יחש אבותיה, ורק על יפי־תארה לבד. ונשים רבות היו להורדוס, כי הֻתַּר ליהודים על־פי חקי אבותיהם להרבות נשים. וגם רבות מצאו חן בעיני המלך. וכל הנשים האלה שטמו את אלכסנדרוס על אשר דברה עליהן גלפירה בצואר עתק ושפכה עליהן בוז וחרפות.",
+ "ג. אריסטובולוס הפך את לב שלֹמית לשנֹא אותו, אף כי היתה, חותנתו. זה מכבר קצפה עליו וחרונה גדל עוד בגלל גדופי גלפירה, — כי אריסטובולוס היה בז לאשתו כל הימים על אשר יצאה ממשפחת חשֻׁכּים, באמרו כי הוא נשא אשה הדיוטית בעוד אשר לקח לו אלכסנדרוס בת מלכים לאשה. ואשתו בכתה לפני שלמית אמה וגלתה לה את הדבר וגם הוסיפה לספר: ״אלכסנדרוס והקרובים אליו מתפארים, כי אחרי הכינם את הממלכה בידם יתנו את אמות יתר אחיהם עם השפחות לשלוח בפלך את ידיהן ואת הבנים אחיהם יקימו לסופרים בכפרים, והם אומרים בלעג, כי לדבר הזה היו להם (לאחיהם) אומנים טובים״. לשֵׁמע זאת לא יכלה שלֹמית להתאפק וספרה להורדוס את כל הדברים האלה, והיא היתה נאמנה עליו מאד, בתתה דֹפי בחתנה. ועוד דִבה אחת נוספה אז והציתה כאש את חמת המלך, כי הגיעה השמועה לאזניו, אשר שני בניו מעלים תמיד על שפתיהם את שם אמם ומקללים את רוצחי נפשה, וכפעם בפעם מדי תתו מבגדי מרים לנשיו, הנופלות ממנה ביחש משפחתן, הם מאַיְמים, כי תחת בגדי מלכות יתנו לבושן שק בזמן קרוב.",
+ "ד. לשמע הדברים האלה חרד המלך מפני הצעירים על רום לבם, ובכל־זאת לא נואש עוד מקוות להם, כי ישובו מדרכיהם. על־כן קרא להם לבוא לפניו, כאשר התעַתּד לנסוע אל רומא, וגער בהם מעט כמלך ויותר מזה דבר על לבם כאב והוכיח אותם בדברים לאהוב את אחיהם, וגם הבטיחם למחות את פשעיהם, אם ייטיבו את דרכיהם לעתיד. והם כחשו בכל העלילות אשר יצאו עליהם, בטענם כי שקר יסודן, וגם אמרו, כי יַראו את צדקתם במעשים, אבל גם עליו מֻטל להרחיק ממנו כל שפתי־שקר ולא להאמין להן על־נקלה, כי לא יחדלו אנשי בליעל לטפל עליהם כזבים, אם יטה לדבריהם אֹזן קשבת.",
+ "ה. בדברים האלה הניחו הבנים את דעת אביהם על־נקלה והרחיקו מהם את הסכנה באותו־מעמד, אבל הם הבינו, כי עוד ישׂבעו ממרורים בעתיד, בדעתם כי שלֹמית עוינת אותם וגם דודם פירורא רודף את נפשם, ושני אלה היו חזקים וקשים מהם, ומה גם פירורא, אשר היתה לו יד בכל עסקי המלוכה ורק הנזר הבדיל בינו ובין אחיו. ותבואת רכושו (שנה בשנה) היתה מאה ככר, כי לו היה פרי עבר הירדן כֻּלו, אשר קבל במתנה מאת אחיו. והורדוס הקים אותו לנסיך (טטררכוס) ואת המשרה הזאת השיג למענו מידי הקיסר, וגם כִּבּד אותו להתחתן עם בית המלך, בתתו לו את אחות אשתו לאשה. ואחרי מות האשה הזאת יעד לו הורדוס את בתו הבכירה ונתן לה שלוחים שלש מאות ככר. אולם פירורא השתמט מלשאת את בת המלך, כי חשקה נפשו באחת השפחות. לדבר הזה קצף עליו הורדוס ונתן את בתו לאשה לבן אחיו, אשר נפל אחרי־כן במלחמה עם הפרתים. ולא ארכו הימים והורדוס השיב את חמתו מפירורא וסלח למחלתו (למחלת אהבתו).",
+ "ו. עוד לפנים, בחיי המלכה (מרים), הֻכּה פירורא בלשון, כי הוא מתנכל להמית את המלך ברעל, ועדים רבים גלו את אשמתו בימים ההם, עד אשר נפתה הורדוס להאמין לדברים, אף כי אהב את אחיו אהבה עזה. הוא צוה לענות רבים מהחשודים בדבר, והגיע לאחרונה גם עד אוהבי פירורא. אבל איש מהם לא הודה במזמת פירורא הרעה, ורק נגלה הדבר, כי התכונן לקחת את אהובתו ולברוח אתה אל הפרתים, וקסטבד בעל שלֹמית, אשר נתנה לו המלך אחרי המיתו את בעלה הראשון בעון זמה, עזר לפירורא בעצתו ונתן לו יד לברוח. גם שלֹמית לא נִקתה מעלילת דבר. כי פירורא אחיה העיד בה, אשר באה במסֹרת הברית עם סוּלי, המשנה לעֻבדת מלך הערבים, שונא הורדוס בנפש, ואמרה להנשא לו. ואף כי נלכדה שלֹמית באשמה הזאת, וגם צדקו יתר הדברים אשר ענה בה פירורא, בכל־זאת נתן לה המלך חנינה, וגם העביר את חטאת פירורא.",
+ "ז. והסערה אשר התחוללה בבית המלך פקדה עתה את אלכסנדרוס וחלה כֻּלה על ראשו. שלשה סריסים נכבדים היו בחצר המלך, אשר נשא את פניהם במשרות רמות: את האחד הפקיד לתת את הכוס על ידו ואת השני להגיש את הלחם לפניו והשלישי היה מכין את יצועיו וישן עמו בחדר. את הסריסים האלה פתה אלכסנדרוס במתנות רבות למלא תאותו. וכאשר נודע הדבר למלך, צוה לענותם ותחת סבל ענוייהם הודו על קרבתם לאלכסנדרוס וגם גלו לפניו את הדברים אשר הבטיחם אלכסנדרוס בעת פתוחו אותם, כי אמר להם: ״למה לכם לבטוח בהורדוס הזקן, אשר לא ידע להִכּלם, הצובע את שערותיו? — הבגלל הדבר הזה לצעיר תחשבוהו? פנו אלי, כי אני אירש את הממשלה בזמן קרוב, ברצון אבי או בעל־כרחו, ואז אעשה נקמות באויבי ואת אוהבי אשביע אֹשר ועדנים ואתכם אפקוד לטובה על פני כל״. והם הודיעו גם את המלך, כי כבר עובדים אילי הארץ במסתרים את אלכסנדרוס, ושרי ה��ילים וראשי הגדודים מתאספים אליו בלאט.",
+ "ח. לדברים האלה התחלחל הורדוס מאד, עד כי לא מצא עז בנפשו לפרסם את דברי העדים האלה, רק שלח מרגלים יומם ולילה לחקור את כל הדברים הנעשים והמדֻבּרים ואת האנשים החשודים הסגיר תכף להורגים. וחצר המלך מלא שערורה נוראה, כי מכעס או משנאה הלך כל איש רכיל ברעהו, ורבים מצאו חפצם בחמת המלך המשַׁכּלת להנקם מאנשי עברתם. וכל דבר שקר נאמן מיד, והעֹנש בא סמוך לדִבּה חיש מהר. ויש אשר נאשם איש מיד אחרי ענותו רעה בחברו, ויחד עם האיש, אשר גלה את אשמתו, הובל גם הוא לטבח. כי פחד המלך לנפשו מאד ולא נתן לחקור ולדרוש, ורגזו תקף עליו, עד אשר לא עצר כח להביט במנוחה אל פני האנשים הנקיים מאשם, וגם על אוהביו הקרובים היתה ידו נטויה. על רבים מהם אסר לבוא בשער המלך והוכיח בדברים קשים את האנשים, אשר לא מלָאוֹ לבו ליסרם ביד רמה. בקרב הרעה אשר קמה על אלכסנדרוס נוסדו עליו אנטיפטרוס וקרוביו לאגֻדה אחת [להבאיש את ריחו בעיני אביו] ולא היה דבַר דִבּה אשר נבצר מהם. והמלך נבהל מאד מתעתועי אנטיפטרוס ומכזביו, עד אשר נדמה בעיניו, כי אלכסנדרוס עומד עליו בחרב שלופה להרגהו. על־כן צוה לתפוש אותו פתאם ולאסרו בנחֻשתים, ואת אוהביו עִנה להוציא מפיהם דבר. רבים מהם נשאו את יסוריהם במנוחה ומתו מבלי להעיד דבר־שקר, אבל נמצאו בקרבם אנשים, אשר עיפה נפשם מרֹב מכאוביהם וענו שקר באלכסנדרוס ובאריסטובולוס, כי הם זוממים לנפש המלך ומחכים לשעת הכֹּשר להמית אותו בעת הציד ולברוח אחרי־כן אל רומא. אמנם כַּחש הדברים ענה בפניהם, כי רק באֹנס נזרקו מפי העדים, אך המלך האמין להם בנפש חפצה, כי מצא לו כסות עינים להצדיק את מאסר בנו ולהראות כי לא עבר על חֻקי הצדק."
+ ],
+ [
+ "ארכילאוס הקים שלום בין אלכסנדרוס ובין פירורא ובין הורדוס.
א. אלכסנדרוס ראה, כי לא יצלח בידו להפוך את מחשבת אביו, על־כן אמר בלבו לשלם לדורשי רעתו מדה כנגד מדה. הוא כתב ארבעה ספרים נגד אויביו ובהם הודה על מזמתו הרעה, אולם הראה, כי גם רבים מהאנשים, האלה נמצאו אִתּו בעצה אחת, ויותר מכּלם הרעו לעשות פירורא ושלֹמית ועל האשה הזאת ספר, כי פעם אחת אִלצה אותו לעשות אִתּה זמה בלילה. הספרים האלה הגיעו לידי הורדוס וענו דברים רבים ונוראים בגדולי מלכותו, והנה מהר ארכילאוס לבוא אל ארץ יהודה, כי חרד לנפשות חתנו ובתו, והיה להם לעוזר מחֻכָּם בהפרו בתחבולותיו את מחשבת המלך, הרעה עליהם. כי בגשת ארכילאוס אל הורדוס קרא בקול גדול: ״איה חתני הנבל? איפה אמצא את ראש רוצח־האב, למען אפוצץ אותו בידי? וגם את בתי אשלח אחרי בעלה הנאה. הן גם אם לא היתה אתו יחד במזמתו הרעה, כבר נטמאה כי היתה לו לאשה. מה יפָּלא בעיני אֹרך אפך למבקש רעתך, כי עוד חי הוא אלכסנדרוס. הן מהרתי לבוא אליך מקפודקיא, כי חשבתי, שכבר נשא את עונו, למען אחקר אתך יחד את בתי, אשר נתתי לו לאשה בנשאי פנים לכבודך. ועתה הנה אני רואה, כי עלינו להועץ על־דבר שניהם ואם ירך לבך, לב האב, מענוש את בנך הצודה את נפשך, נמסור איש את משפטו בידי אחיו וקנא כל אחד ממנו את קנאת השני״.",
+ "ב. בדברים האלה הניח ארכילאוס מעט את דעת הורדוס, אשר מאן להטות אליו אזנו לראשונה. הוא נתן בידו את הספרים אשר חבר אלכסנדרוס לבחון אותם ובראש כל פרק ופרק עמד והתבונן עמו בדבר. ועתה מצא ארכילאוס מקום להשלים את עצתו המחֻכּמה ומעט־מעט העביר את הא��מה על ראשי האנשים הנקובים בספר ויותר מכלם — על ראש פירורא. בראותו את המלך שומע את דבריו באמונה, קרא אליו: ״עלינו לחקור את הדבר, פן כרו אנשי הבליעל שוחה לרגלי הצעיר והוא לא התנכל עליך. כי אין אני רואה דבר, אשר יוכל להשיאו לעשות מעשה תועבה כזה. הן כבר שׂבע מכבוד המלוכה וגם קוה לרשת את כסאך, ואולי פתוהו אחרים והטו את דעת עלומיו הקלה למעשים רעים לטובתם. והן לא צעירים בלבד נפלו בפח אנשי ערמה כאלה, כי־אם גם זקנים ונבונים, ומשפחות מהֻללות וממלכות שלמות הֻכּוּ בידיהם חֵרם״.",
+ "ג. הדברים האלה מצאו חן בעיני הורדוס וחמתו העזה על אלכסנדרוס שככה מעט, ורגזו קפץ על פירורא, כי עליו נשאו ארבעת הספרים את דבריהם. וכראות פירורא את זעף המלך ואת אהבתו הגדולה לארכילאוס, אשר לא יפלא ממנה דבר, הבין כי לא ימצא ישועה בדרך כבוד ובקש להציל את נפשו בהשפילו את כבודו. הוא הרפה מאלכסנדרוס והתרפס לפני ארכילאוס, אך האיש הזה ענהו, כי אינו רואה דרך לבקש עליו רחמים, אחרי אשר רבו אותות אשמתו וברור הדבר, כי יעץ רעה על המלך ומידו קמה כל הרעה אשר מצאה את הצעיר, — רק אם ישמע לקולו ויעזוב את דרכי ערמתו ולא יוסיף עוד לכחש בדברים, כי־אם יודה על כל דברי האשמה ויבקש את אחיו ואוהבו לסלוח לחטאתו, ואם יעשה כדבר הזה, עזור יעזר לו גם הוא (ארכילאוס) בכל כחו.",
+ "ד. ופירורא שמע לעצת ארכילאוס והתקין את עצמו לעורר רחמים על נפשו ולבש שחורים ונפל בבכי לרגלי אחיו — כמעשהו זה פעמים רבות — ובקש ממנו להעביר את חטאתו והודה בפיו, כי הוא איש נבל ועשה את הדברים הנקובים בספר האשמה. ובכה על טרוף דעתו ועל שגעונו ואמר, כי סבת הדבר היא אהבתו לאשתו. וכאשר למד פירורא חובה על עצמו והעיד בפיו על אשמתו, קם ארכילאוס לעזרתו ובקש עליו רחמים מאת הורדוס לשכך את חמתו, בתתו לו מופתים אשר קרו בביתו. כי עוד הרבה יותר ממנו שבע צרות ומכאובים מאחיו, אבל כבש את כעסו ונקמתו, כי מאן לעבור על ברית אחים. כי הממלכות דומות לגופים גדולים, ותמיד חלקן שרוי בדלקת מפני כֹבד המשא, אבל אין לכרות את החלק הזה, כי־אם להעלות לו ארוכה בנחת ולרפאותו.",
+ "ה. ארכילאוס הרבה עוד לדבר על לב הורדוס ולהעיר את רחמיו על אחיו, אולם לא שב מחמתו השפוכה על אלכסנדרוס, והודיע כי התיר את ברית נשואיו עם בתו והוא אומר להשיבנה אל ביתו, בדברים האלה הפך את לב הורדוס, עד אשר עמד לדבר לפניו טובות על הצעיר ולבקש ממנו, כי יתן את בתו לאשה לבנו עוד הפעם. למען יאָמנו דבריו ענהו ארכילאוס בערמה, כי הוא מפקיד את בתו בידו לתִתּה לאשה לכל אשר יחפוץ, זולת אלכסנדרוס, וגם הודיעהו, כי יקר בעיניו מכֹּל לשמור את חק קרבת משפחתם. אולם הורדוס השיבהו, כי למנחה מידו יחשב בנו בעיניו, אם לא יתיר את קשרי הנשואים, כי כבר נולדו בנים לצמד הזה והאשה טובה מאד בעיני הצעיר, ואם תשאר לו, תשמור אותו מחטאים, ואם תלקח ממנו, אזי יִוָּאֵשׁ מכּל חפצו. הן תענוגי־המשפחה מחלישים את זדון לב האדם. בקֹשי נרצה ארכֵילאוס לדברי הורדוס והשלים עם העלם וגם הקים ברית־שלום בינו ובין אביו ואמר, כי הדבר נחוץ לשלוח אותו אל הקיסר, כי כבר כתב אליו והודיעהו את כל הדברים האלה.",
+ "ו. ככה הצליחה תחבולת ארכילאוס להציל את חתנו. ואחרי־כן עשו משתה ושמחה לכבוד השלום. ובצאת ארכילאוס לדרכו נתן לו הורדוס למנחה שבעים ככר וכסא־זהב רצוף אבני־חן וסריסים וגם פילגש אשר נקראה בשם פַּנּוּכִיס. ולרעי ארכילאוס נתן הורדוס מתנות לכל איש כפי מעלתו, ובמצות המלך נתנו גם קרוביו תשורות יקרות לארכילאוס, והורדוס וגדולי המלוכה שלחו אותו עד אנטיוכיה."
+ ],
+ [
+ "אֵירִיקְלֶס מבאיש את ריח בני מרים ולא הועילו להם דברי אֶוַּרַטּוּס הטובים.
א. כעבור זמן קצר סר אל ארץ יהודה איש אחד, אשר היה גדול במזמותיו מארכילאוס, והפר את השלום אשר הקים האיש הזה לטובת חתנו בחכמתו וגם המיט את אלכסנדרוס למות. האיש הזה היה לַקוֹני במשפחתו ושמו אֵירִיקְלֶס ובתאוה בצעו רץ להרע אל מלכות יהודה, כי לא יכלה עוד ארץ יון לכלכל אותו עם צרכיו הרבים. הוא הביא אל הורדוס מתנות יקרות לצוד את לבבו וקבל חליפתן מתנות כפולות ומכֻפּלות, אולם נפשו מאסה במנחה טהורה, כי רק בדם אמר למצֹא שכרו במלכות. הוא סבב את המלך בחנֻפה ובחלקת־לשון ורומם את שמו בשפתי שקר וחיש מהר תִּכּן את רוח הורדוס והבין לשַׂמח את לבבו בכל הליכותיו ומעשיו ונחשב לאחד מאוהביו הראשונים, כי גם על מולדתו נשא הסְפַּרְטִיַּטִּי הזה חן וכבוד בעיני המלך וכל העומדים עליו.",
+ "ב. וכאשר הכיר אֵירִיקלס את נגעי בית־המלוכה וידע את המריבות בין האחים ואת מחשבת המלך על כל אחד מבניו, נעשה לאוהב קרוב לאנטיפטרוס וגם התחפש כאוהב אלכסנדרוס, בסבבו אותו בכחש, כי הוא מודע לארכֵילאוס. על־כן ראה אלכסנדרוס את פניו במהרה כפני אוהב נאמן וגם הציג אותו לפני אריסטובולוס אחיו. ואיריקלס נִסה הרבה בימי חייו להתחפש ולשנות את פניו בדרכים רבים, אבל כבר נשכר מראש לאנטיפטרוס למַגר את אלכסנדרוס, והוכיח אותו (את אנטיפטרוס) על אשר לא ישים לבו לאחיו העומדים לשטן לתקוותיו (לכסא המלוכה) הראויות לו על־פי משפט הבכורה, ואת אלכסנדרוס היה מיַסר על אשר יתן לאחיו בן האשה ההדיוטית לרשת את המלוכה, והיא תֵאות רק לו, כי הוא בן מלכה וגם אשתו היא בת מלכים, ומה גם כי ארכילאוס יהיה לו למשען. ואיריקלס רמה את הצעיר, באמרו כי הוא אוהב לארכילאוס, עד אשר נחשב בעיניו ליועץ טוב. ועל־כן לא כסה ממנו אלכסנדרוס דבר והתאונן באזניו על כל הרעה אשר עשה לו אנטיפטרוס וגם אמר לו, כי לא יפלא הדבר אם יקח הורדוס רוצח נפש אמם את מלכותה מידו ומיד אחיו. איריקלס התחפש כאח לצרה ודבר על לבו לנחמו. ואחרי אשר הוציא גם מפי אריסטובולוס טענות כאלה ולכד את שני האחים יחדו בדברי תלונה על אביהם, יצא מלפניהם וגלה את סודם לאנטיפטרוס וגם הוסיף לדבר שקר, כי נוסדו אחיו עליו לקחת את נפשו ורק נשאר להם לקום עליו בחרב. חלף הדבר הזה קבל איריקלס כסף רב מידי אנטיפטרוס ויצא להלל אותו באזני אביו. ולאחרונה התמכר בשֹׁחד רב להכריע את אלכסנדרוס ואריסטובולוס, בעמדו לשטן עליהם לפני אביהם. הוא בא אל הורדוס ואמר לו: הנה אני משלם לך טובה תחת טובה ומציל את חייך חלף חסדיך הרבים ואת אור עיניך במחיר נדבותיך. הן זה מכבר הוחדה החרב לקחת את נפשך וימין אלכסנדרוס נטויה להמיתך, אולם אני מנעתי אותו להחיש את מעשהו, בסבבי אותו בכחש, כי גם ידי תכּון עמו. ככה דבּר אלכסנדרוס: ״המעט בעיני הורדוס, אשר מלך בארצות לא לו, בהמיתו את אמנו ובקחתו לו את מלכותה, — כי עוד הקים ממזר ליורש המלוכה ומסר בידי אנטיפטרוס המשחית את נחלת אבותינו? על־כן אקח נקם ממנו על דם הורקנוס ומִרים, כי בלי מעשה־רצח לא אוכל לקבל את המלוכה מידי אב אכזרי כזה. הן יום יום הוא משביע אותי רֹגז ובכל דבר היוצא מפי הוא מוצא דֹפי ומחשבה רעה. לזכר משפחה רמה זרה, אני נוחל קלון תמיד על לא דבר, בשמעי את קול אבי מדַבּר: ״הן אלכסנדרוס לבדו הוא רם היחש, ועל־כן הוא מתעב את אביו על בוז משפחתו״. ובעת הציד אני מרגיז את אבי כשאיני פותח פי, ומדי הללי את אבי, הוא שומע לעג מתוך דברי, ותמיד הוא מקשיח את רחמיו ממני, כי רק את אנטיפטרוס לבד הוא אוהב. על כל הדברים האלה ינעם לי המות, אם לא תצלח המזמה בידי; אולם אם תמצא ידי להמית את אבי, אבקש לראשונה מחסה אצל קרובי ארכילאוס, כי נקל יהיה לי להמלט אליו, ואחרי־כן אלך אל הקיסר, אשר לא ידע עד היום הזה את דרכי הורדוס. ולא אעמוד לפניו כבראשונה, רועד מפחד אבי הנצב ממולי, וגם לא אפתח את פי להעיד את הרעות אשר עשה לי בלבד, כי בתחלה אתַנה את צרות כל העם ואדבר על המסים המעיקים עליו עד כלות הנפש, ואספר מה הם מעשי־המותרות והזדון אשר כלה בהם הורדוס את הכסף, שנגש מאת העם במצצו את דמו, ומי הם האנשים אשר עשו עֹשר מעמל ידינו, וכמה כסף הוציא להיטיב לערים נכריות. גם אדרוש שם את דם זקן־אמי ואת דם אמי ואודיע את כל התועבות אשר עשה אבי, ולא יֵעָשה לי כמשפט רוצח־אב״.",
+ "ג. כדברים האלה ענה איריקלס באלכסנדרוס והרבה במחלל אנטיפטרוס, כי הוא לבדו אוהב את אביו, ועל־כן הוא עומד לאחיו לשטן במזמתם הרעה. והמלך לא שקט עוד מרגזו הראשון, ולשמע הדברים האלה עלתה חמתו עד להשחית. ואנטיפטרוס מצא הפעם שעת־הכֹּשר לשלוח אל המלך אנשים אחרים להעיד על אחיו, כי באו בסתר בדברים עם יוּקוּנדוּס וטִירַנּוֹס שרי הרוכבים למלך לפנים, אשד נדחו ממשמרותיהם על מעשי־שגגה. ולדברים האלה התאנף הורדוס מאד וצוה מיד לענות את האנשים. אבל הם לא הודו אף באחת העלילות אשר יצאו עליהם, והנה הובא אל הורדוס מכתב אחד, אשר שלח אלכסנדרוס אל שר המבצר אלכסנדריון לבקשתו, כי יקבל אותו ואת אחיו אחרי המיתם את אביהם וגם יסגיר בידם את הנשק ויתר כלי המלחמה למצֹא בהם חפץ. אלכסנדרוס אמר, כי המכתב הזה הוא מעשה דִיּוֹפַנְטוֹס. דִיּוֹפַנְטוֹס היה סופר למלך ואיש עז־נפש והבין לכתוב ככתב איש ואיש. הוא זִיֵּף כתבים רבים ולאחרונה הומת בעונו זה. הורדוס צוה לענות את שר המבצר, אך המעֻנה לא הוציא מפיו דבר מכל אשר ענו בו עדי השקר.",
+ "ד. אף כי מצא המלך, כי אין עוד דברי העדים האלה מספיקים, צוה לשום משמר על בניו, אך לא אסר אותם בנחֻשתים, ואת איריקלס, אשר הביא את כל הקללה על ביתו ואשר חבל במזמותיו את כל מעשה התועבה, קרא בשם מיטיבו ואיש־חסדו ונתן לו חמשים ככר למנחה. ואיריקלס מהר לעזוב את ארץ יהודה בטרם יוָדע דבר־אמת ונסע אל ארץ קפודקיא והוציא כסף גם מידי ארכילאוס — בספרו לו בעזות מצח, כי הקים שלום בין הורדוס ובין אלכסנדרוס. ואחרי־כן שב אל ארץ יון ופזר את הכסף, אשר עשה לו במעשי רשעתו, למעשי־נבלה חדשים. שתי פעמים התלוננו עליו לפני הקיסר, כי הפיח ריב בארץ אֲכַיָּה ונִצֵּל את עריה, ולאחרונה הגלה אותו הקיסר, וזה היה דבר העֹנש אשר מצא אותו על דם אלכסנדרוס ואריסטובולוס.",
+ "ה. ונאה להציג פה מול הספרטיטי המביש הזה את אֱוַרֶסְטוֹס איש קוֹס, אשר היה אוהב קרוב לאלכסנדרוס בימי התגורר איריקלס בארץ יהודה, וכאשר חקר אותו המלך בדבר העלילה אשר הוציא האיש הזה, נשבע לו שבועת אמונים, כי לא שמע מפי הצעירים דבר רע. אבל הדברים האלה לא היו להועיל לאֻמללים, כי הורדוס היה נכון להטות אזן קשבת ��ק לדברי רעה, ואהוב היה לו האיש, אשר האמין והתרגז עמו יחד [לעלילות השקר]."
+ ],
+ [
+ "בהסכמת הקיסר האשים הורדוס את בניו לפני בית־דין בבארות, והם לא הובאו אל בית־הדין ונשפטו משפט מות, וכעבור זמן קצר נשלחו אל שמרון והומתו.
א. שלֹמית הגדילה עוד את סאת אכזריות הורדוס ואת כעסו על בניו. כי אריסטובולוס רצה למשוך אל הסכנה את האשה הזאת, אשר היתה דודתו וחותנתו, ושלח אליה להזהירה, כי תציל את נפשה מפני המלך המתכונן להמיתה, כי עוד הפעם הכו אותה בלשון על עונותיה הראשונים, אשר היא אומרת להנשא לסולי הערבי בסתר ולגלות לאויב הזה את מצפוני המלך. הדבר הזה היה הגל האחרון, אשר דחף את הצעירים הטובעים לתוך המצולה, כי שלֹמית רצה אל המלך והודיעה את העצה היעוצה לה מאת אריסטובולוס. והמלך לא יכול עוד למשול ברוחו וצוה לאסור את שני בניו בנחֻשתים ולהפריד ביניהם, וגם שלח מהר אל הקיסר את ווֹלוּמְנִיּוּס ראש המחנה ואת אוֹלִמְפּוֹס ידידו, להביא לפניו את פתשגן כתב־האשמה ודברי העדים. והם נסעו באניה אל רומי ונתנו את מכתב המלך על־ידי אוקטַוינוס, הקיסר קצף על הצעירים מאד וחשב, כי לא יאות לו לקחת מהאב את המשפט לעשות בבניו כרצונו, ועל־כן השיב את הורדוס עם המכתב, כי הוא ממלא את ידו להיות שליט בדבר כטוב בעיניו, וגם חוה את דעתו, כי ייטיב לעשות, אם יחקור את דבר־העלילה לפני אספת קרוביו ומשפחתו ושרי הרומאים באפרכיה יחד, וכאשר ילכדו הבנים במחשבתם הרעה עליו — ימסור אותם להורג; אולם אם יגָלה הדבר, כי רק לנוס אל נפשם לבד אמרו בלבם, עליו להקל ממדת ענשם.",
+ "ב. והורדוס שמע לדברים האלה ונסע אל בארות, כאשר צוה עליו הקיסר, והקהיל שם את בית־הדין. ומשרי הרומים ישבו למשפט — כי כן כתב אליהם הקיסר —: סַטּוּרְנִינוּס ופֶדַנְיוּס עם המשנים (הצירים, הלֵגטים) העומדים עליו ואתם יחד ולומניוס הנציב — ואחריהם קרובי המלך ואוהביו וגם שלמית ופירורא. ומלבדם כל נכבדי ארץ סוריה, רק המלך ארכֵילאוס לא נמצא ביניהם, כי היה חשוד בעיני הורדוס מפני קרבתו לאלכסנדרוס. ואת בניו לא נתן הורדוס לבוא אל המשפט, כי הבין, אשר במראם לבד יעוררו עליהם את רחמי כל השופטים, ואם גם יפתחו את פיהם ללמד זכות על עצמם, יראה אלכסנדרוס על־נקלה, כי בתהו כל יסוד האשמה. על־כן נשארו האחים במשמר בכפר פְּלַטַּנֵּי אשר לצידונים.",
+ "ג. והמלך קם על רגליו להרשיע את בניו, כאלו עמדו לפניו. אמנם על־דבר מזמת הרצח דִבּר בשפה רפה, כי לא יכול למצֹא אותות ומופתים עליה, אולם הרבה לדבר על גדופי הבנים ועל לעגם, על גאות זדונם ועל מעשי הוללותם הרבים אשר עשו לו והראה לשופטים כי קשים עוד אלה ממות. ובראותו, כי אין איש מן השופטים משיב־אותו על דבריו, החל לקלל את יומו, כי רע ומר לו לנצח הפעם את בניו וכמפלה נחשב הדבר לנפשו. וככלותו לדבר שאל לדעת כל אחד מהשופטים. סטורנינוס הוציא את משפטו ראשונה, כי יאות לו ליסר את הצעירים, אולם לא בעֹנש מות, כי לא ישר בעיניו חדבר להוציא משפט מות על בני איש נכרי בעוד שלשת בניו עומדים עליו. וכמוהו חוו את דעתם שני מִשְׁנִים, ועוד שופטים אחדים החזיקו אחריהם. ווֹלומניוס היה הראשון, אשר דרש משפט אכזרי, ואחריו דנו גם יתר השופטים כּלם את הצעירים למות. אלה אמרו להחניף בדבר הזה להורדוס ואלה עשו זאת משנאתם אותו. ואף איש לא הוציא את משפטו מכעסו על הנאשמים. ועיני כל יושבי ��רץ סוריה וארץ יהודה היו נשואות לתוצאות העלילה הזאת. אולם איש לא רצה להאמין, כי תגדל אכזריות הורדוס עד אשר יוציא את בניו להורגים. המלך סחב את בניו אל צור ומשם נסע באניה אל קיסרי ושת עצות בנפשו למצא את הדרך אשר בו ימית את הצעירים.",
+ "ד. ואיש־צבא זקן היה למלך ושמו טֵרוֹן ולו היה בן והוא אוהב נאמן וקרוב מאד לאלכסנדרוס. וגם האב אהב את הצעירים ומרב כעסו (לשמע משפטם) יצא מדעתו, וראש דברו היה לסובב בחוצות ולצעוק, כי נרמס הצדק ברגל זדון ואבדה האמת ונהפכו סדרי־בראשית והחיים מלאו חמס ועוד דברים אשר שׂם הצער בפי איש מר־לבב המואס בחיים. ולאחרונה העז פניו לבוא אל המלך ולקרֹא באזניו: ״הנה עיני רואות, כי אתה האֻמלל בין כל בני־האדם, כי על־כן תאמין לדברי אנשי בליעל על הנפשות היקרות עליך, ונאמנים עליך שלֹמית ופירורא, אשר פעמים רבות הוצאת עליהם משפט מות, בדברם סרה בילדים האלה. והן כל חפצם הוא להכרית את יורשי כסאך, אשר להם המשפט, ולהשאיר את המלוכה בידי אנטיפטרוס לבד, כי בו בחרו למלך, בחשבם להטותו אל כל אשר יחפצו. הטרם תראה, כי מות האחים יהפוך את לב אנשי־הצבא לשנֹא את אנטיפטרוס? כי אין איש אשר לא ינוד לצעירים האלה ורבים משרי החילים מגלים את כעסם לעינים״. בדברו את זאת נקב לפניו את שמות הנרגנים ומיד צוה המלך לתפוש אותם וגם אותו ואת בנו.",
+ "ה. והנה קפץ אחד הגלבים בחצר המלך ושמו טריפון, אשר רוח עִועים עברה עליו להעיד עדות רעה בנפשו, וקרא: ״הן גם אותי הסית זה האיש טֵרון להמיתך בתער הגלבים בעת גלחי את בשרך, וגם תשורות יקרות אמר לתת לי מידי אלכסנדרוס. וכשמוע הורדוס את הדברים האלה צוה לעַנות את האב ואת הבן ואת הגלב ולחקור מפיהם דבר. אולם טֵרון ובנו כחשו והגלב לא הוסיף על דבריו הראשונים. על־כן צוה המלך לדוש את בשר טֵרון ביתר עֹז. הבן חמל על אביו והבטיח את המלך לגלות לו את כל הדברים, אם יתן חנינה לנפשו. וכאשר מִלא הורדוס את בקשתו ספר לו, כי שמע אביו לקול אלכסנדרוס ורצה לרצחו (את הורדוס) נפש. יש אומרים, כי בדה (בן טֵרון) את הדברים האלה להניח לאביו ממכאוביו. ויש אומרים, כי דבר־אמת היה בפיו.",
+ "ו. והורדוס העמיד את שרי־הצבא ואת טרון למשפט אספת־העם והאשים אותם והעיר עליהם את חמת כל העם. ומיד רגם ההמון אותם ואת הגלב בעצים ובאבנים. ואחרי הדבר הזה שלח הורדוס את בניו אל סבסטי (שמרון) הקרובה לקיסרי וצוה להמיתם בחנק. וכאשר נעשתה פקֻדתו צוה להעביר חיש מהר את גופות החללים אל מבצר אלכסנדריון ולקבר את עצמותיהם בקבר אלכסנדרוס אבי־אמם. זה היה דבר מות אלכסנדרוס ואריסטובולוס."
+ ],
+ [
+ "אנטיפטרוס נעשה שנוא לכל. המלך אמר לשדך את בני ההרוגים עם קרוביו, אך אנטיפטרוס שנה את הזווגים. על נשי הורדוס ובניו.
א. ועתה היתה ירֻשת הממלכה לאנטיפטרוס באין מכלים דבר. והנה התעוררה עליו שנאת העם, כי כל האנשים ידעו, אשר הוא לבדו חבל את כל עלילות הרשע על אחיו. ומחִתּה גדולה נפלה עליו, בראותו את בני אחיו הנרצחים הולכים וגדלים. גלפירה ילדה לאלכסנדרוס שני בנים, את טגרן ואת אלכסנדרוס, ולאריסטובולוס נולדו מבֵרניקי בת שלֹמית שלשה בנים: הורדוס, אגריפס ואריסטובולוס. את גלפירה השיב הורדוס עם שִׁלוחיה אל בית אביה בקפודקיא, אחרי המיתו את אלכסנדרוס, ואת ברניקי אשת אריסטובולוס נתן לאשה לדוד אנטיפטרוס, אחי אמו. כי אנטיפטרוס אמר ��השיב אליו את לב שלֹמית, אשר התעברה בו, ותקן את הנשואים האלה. וגם את פירורא סבב אנטיפטרוס במתנות ונשא את פניו בכל עת ולאוהבי הקיסר ברומי פזר כסף רב. גם כל העומדים על הנציב סטורנינוס בסוריה שבעו ממתנותיו. אך במדה אשר הִרבה לתת להם, גדלה שנאתם אליו, כי לא פזר את כספו ברוח נדיבה ובאהבה, כי־אם באֹנס. וסוף הדבר היה, כי לא נקשרו האנשים, אשר קבלו את מתנותיו, אליו לאהבתו, ושנאת האנשים, אשר לא פקד אותם במנחותיו, גדלה ועצמה. מיום ליום הוסיף אנטיפטרוס מַתָּת, בראותו דבר אשר לא חכה לו — כי המלך שם עינו על היתומים ובחמלתו הגדולה עליהם הוא מראה, כי נחם על הרעה אשר עשה לבניו הנרצחים.",
+ "ב. פעם אחת הקהיל הורדוס את קרוביו ואת אוהביו והציג לפניהם את הילדים ודבר אליהם בדמעות על עינים. ״שטן אכזרי לקח ממני את אבות הילדים האלה ונוסף על קרבתי אליהם עלי לצאת עוד ידי חובת החמלה על היתומים. על־כן אנסה, אולי יצלח בידי להיות אב־זקן מלא רחמים, אחרי היותי אב אֻמלל מאד, ואפקיד את אלה בידי האנשים היקרים לי מכֹּל. פירורא, את בתך אני מארש לבכור בני אלכסנדרוס, למען תהיה לו אתה לגואל ולמגן. ולבנך, אנטיפטרוס, אני נותן את בת אריסטובולוס, למען תהיה לאבי היתומה, ואת אחותה יקח לאשה בני הורדוס, הנולד לבת כהן־גדול. וכל היקרים בעיני ישימו את דברי אלה אל לבם ואל יפר איש מהם את עצתי. ולפני האלהים אפיל תחנתי, כי יחזק את הקשרים האלה לטובת מלכותי ולטובת יוצאי חלצי וישקיף על הילדים משמים בעיני חסדו וייטיב להם מאבותיהם״.",
+ "ג. וככלות הורדוס לדבר זלגו עיניו דמעות. הוא חִבּר את ידי הילדים וחבק כל אחד ואחד באהבה ושלח את הנאספים מעליו. ואנטיפטרוס התעצב לדבר הזה מיד והכרת פניו ענתה בו, כי הוא סר וזעף. הוא חשב, כי כבוד היתומים בעיני אביו יוריד אותו מִגדֻלתו וסכנה עתידה לשלטונו, אם מלבד ארכילאוס יהיה גם פירורא הנסיך לעזר לבני אלכסנדרוס. הוא השיב אל לבו, כי העם שונא אותו בנפש וחמל על היתומים וזכר את כבוד אחיו הנרצחים בחייהם על־פני כל היהודים ואת שמם הטוב אשר נשאר אחרי מותם. ועל־כן בקש לו דרך להתיר את הקשרים האלה.",
+ "ד. אנטיפטרוס פחד לסובב את אביו בנכלי ערמה, בראותו כי הוא איש קשה ונרגז עד להשחית לכל דבר חשד, ועל־כן לבש עֹז לבוא אל אביו ולהתחנן אליו פנים בפנים, לבל יעביר ממנו את המשרה אשר נתן בידו ולא ישאיר לו את שם המלך בלבד, בתתו את תֹּקף השלטון בידי אחרים. כי לא יוכל להחזיק בשבט־הממשלה, אם יקבל בן־אלכסנדרוס על ארכילאוס אבי אמו גם את פירורא למגן. ולזאת חִלה את פני המלך לשנות את הזווגים האלה, כי משפחת המלוכה היא גדולה ועצומה. כי תשע נשים היו להורדוס ושבע מהן ילדו לו בנים ובנות ואלה הם: אנטיפטרוס נולד לדוֹרִיס והורדוס למרים בת הכהן הגדול. את אַנְטִפַּס וארכילאוס ילדה לו מלְתַּקִּי משמרון וגם בת נולדה לה ושמה אוֹלִימְפִּיַּס, והיא היתה לאשה ליוסף בן אחי המלך. וקלֵיאופטרה מבנות ירושלים ילדה לו את הורדוס ואת פיליפוּס ומִפַּלַּס נולד לו פצאל. ועוד שתי בנות היו לו ושמותיהן רֹקְסַנֵּי ושלֹמית, האחת נולדה לו מפַאִידְרָה והשניה מאֶלְפִּיס. גם שתי נשים עקרות היו להורדוס, האחת בת דודו והשניה בת אחיו (או אחותו). ומלבד כל אלה היו שתי אחיות לאלכסנדרוס ולאריסטובולוס ממרים. ויען אשר היתה המשפחה גדולה ועצומה, בקש אנטיפטרוס לשנות את הזווגים.",
+ "ה. והמלך קצף על אנטיפטרוס מאד, בראותו כי אין לבו טוב על היתומים. וכבר עלתה בנפשו מחשבה על־דבר הנרצחים, אולי היו חללי רעת אנטיפטרוס ועלילות שקריו. בפעם ההיא השיב את אנטיפטרוס דברים רבים בחרי־אף וגרשהו מעל פניו. אולם אחרי־כן הטה אותו אנטיפטרוס בחלקת לשונו לשַׁנות את הדבר כרצונו והורדוס נתן את בת אריסטובולוס לו לאשה ולבנו נתן את בת פירורא.",
+ "ו. צא ולמד, מה גדול היה כח אנטיפטרוס למצא חפצו בחלקת לשונו, כי השיג מאת המלך דבר, אשר נבצר משלֹמית להשיג מָשְׁלוֹ. אף כי היתה שלֹמית אחות המלך והרבתה להתחנן אליו גם על־ידי לִיוִיָּה אשת הקיסר, כי יתן לה להנשא לסולי הערבי, נשבע לה הורדוס, כי לאויבת רעה תחָשב בעיניו, אם לא תחדל להוגיע אותו בדבריה, ולאחרונה נתן אותה בעל־כרחה לאשה לאחד מאוהביו ושמו אַלֶּכְּסָא, ואת האחת מבנותיה נתן לבן אלכסא ואת השנית לדוד אנטיפטרוס, אחי אמו. ומבנות מרים נִשאה האחת לאנטיפטרוס בן אחותו והשניה לבן אחיו פצאל."
+ ],
+ [
+ "אנטיפטרוס נמאס בעיני כֹל. הוא נשלח אל רומי עם צואת הורדוס. פירורא מאן לגרש את אשתו ועזב את אחיו ומת בביתו.
א. אחרי אשר האביד אנטיפטרוס את תקוות היתומים ושנה את הזווגים לטובתו חשב, כי הגיע בתקותו למלוכה אל חוף מבטחים והוסיף שלוה על רשעתו, עד אשר היה לטֹרח [על כל הבריות]. בראותו, כי אין לאל־ידו להפר את שנאת הבריות, בקש למצֹא מנוחה בהפילו את אימתו [על כל סביבותיו], ופירורא החזיק בידו, בחשבו, כי כבר נכונה המלוכה בידו. מלבד זאת נוסדו הנשים בחצר המלך יחד להקים מבוכות חדשות. כי אשת פירורא עם אמה ואחותה התחברו לאם אנטיפטרוס והרבו מעשי עזות בקרב הארמון. ואשת פירורא ערבה את לבה לחרף גם את בנות המלך, והורדוס שטם אותה מאד על הדבר הזה, ואף כי שנא המלך את הנשים, פרשו את מצודתן על יתר האנשים. רק שלֹמית לבדה עמדה להן לשטן ודברה רעות באזני המלך על אגֻדתן, כי לא תצא ממנה טובה למלכותו. וכאשר נודעה לנשים דבת שלֹמית הרעה, פחדו מכעס הורדוס וחדלו להתאסף ולהתרועע בגלוי והתחפשו במעמד המלך כאלו הן צוררות אשה רעותה, וגם רבו ביניהן. ואנטיפטרוס שִׁנה יחד אתן את טעמו ולמראה־עין התעבר בפירורא. אבל במסתרים היו מתאספים יחד בלילות ומטיבים את לבם, וכאשר הוסיף המלך לשמור את צעדיהם, כן חזקה אגֻדתם. ומעיני שלֹמית לא נעלם הדבר והיא גלתה את הכל להורדוס.",
+ "ב. וחמת הורדוס נצתה ויותר מכֹּל חרה אפו באשת פירורא, כי הרבתה שלֹמית לדבר עליה סרה. הוא אסף את קרוביו ואוהביו למועצה ושם על האשה הזאת חטאות שונות, והרבה לדבר על זדון לבה נגד בנותיו וגם ספר, כי שכרה את הפרושים בכסף להתקומם עליו והפכה בתרופות שונות את לב בעלה לשנאו, ולאחרונה פנה אל פירורא ודבר אליו לבחור באחת משתי אלה: בברית אחים עמו או באהבת אשתו, פירורא השיבהו, כי נקל יהיה לו לפרוש מן החיים מלעזוב את אשתו. והורדוס נבוך ולא מצא מענה ושם את פניו אל אנטיפטרוס וצוה עליו, לבל יבוא בדברים עם אשת פירורא, וגם לא עם בעלה ועם אחד האנשים הקרובים אליה. למראה־עין לא עבר אנטיפטרוס על פקֻדת אביו, אבל בסתר היה יושב אתם לילות רצופים. וביראת אנטיפטרוס את המרגלת [שלמית] התחכם להשיג בעזרת אנשי־שלומו אשר באיטליה רשות לנסוע אל רומי. האנשים האלה כתבו אל הורדוס, כי עליו לשלוח את אנטיפטרוס אל הקיסר בזמן קרוב. והורדוס לא דחה את הדבר ושלח אותו עם עבֻדָּה נהדרה ונתן בידו כסף רב וגם שלח עמו את צואתו, אשר על־פיה הוקם אנטיפטרוס למלך, וליורש כסאו נועד הורדוס, הנולד למרים בת הכהן הגדול.",
+ "ג. גם סוּלִי הערבי, שלא מלא את מצות הקיסר, מהר לנסוע באניה אל רומי להתעצם עם אנטיפטרוס ולהצדיק את נפשו מהדברים אשר טען עליו מחדש ניקולאוס איש דמשק. מריבה קשה קמה בין סולי ובין אדוניו המלך חרתת על אשר המית את כל אוהביו וגם את שׂהֵם (סואימוס) התקיף בכל אנשי הסלע. סולי כִפּר בכסף רב את פני פַבַּטּוּס פקיד הקיסר וקוה לו, כי יחזיק בידו גם נגד הורדוס. אולם הורדוס הרבה לתת שחד לפבטוס מסולי איש־ריבו והסיר את לבו מעליו והטה אותו לנגוש את הכסף כמצות הקיסר. סולי מאן לשלם ועוד התאונן על פבטוס באזני הקיסר, כי לא נהג את משרתו לטובתו הוא (לטובת הקיסר), רק לטובת הורדוס לבד. לדברים האלה קצף פבטוס על סולי מאד, וכאשר הוסיף הורדוס לשאת את פניו ולכבדו, בגד בסולי וגלה למלך את סודותיו, כי נתן שחד לקורינתוס, אחד משומרי ראשו, ועל־כן יהיה טוב למלך להזהר ממנו. המלך האמין לדברים האלה, כי אמנם גדל קורינתוס האיש הזה בחצר המלוכה, אבל היה ערבי מלדה, הורדוס צוה לחפשו מהר יחד עם שגי ערבים אחרים אשר נמצאו בביתו, אחד — אוהב סולי והשני — זקן־שבט. האנשים עֻנו והודו על אשמתם, כי הסיתו את קורינתוס בכסף רב להמית את הורדוס. גם סטורנינוס הנציב אשר בסוריה חקר את האנשים ואחרי־כן נשלחו אל רומי.",
+ "ג. והורדוס לא חדל מהציק לפירורא, כי יגרש את אשתו, אולם לא מצא תחבולה להנקם באשה הזאת, אף כי סבות רבות היו לו לשנאהּ, ולאחרונה עלתה חמתו עד להשחית ונאץ גם את אחיו בגללה וגרש את שניהם יחדו. ופירורא קבל באהבה את החרפה הזאת ונסע אל גבול נסיכותו ונשבע, כי רק מות הורדוס ישים קץ לגלותו — וכל עוד אחיו בחיים לא ישוב אליו. הוא לא רצה גם לנסוע אל אחיו בחלותו, באשר הפציר בו לבקרהו. כי חכה הורדוס למות ובקש לצוות לפירורא דברים אחדים. אולם הורדוס נצל ממות אחרי הואשו מחייו, וכעבור זמן קצר חלה פירורא, והורדוס לא שלם לו כפעלו, כי־אם בא אליו לבקרו וסעדהו בחמלה על מטת חליו. אך פירורא לא יכול להתגבר על מחלתו ומת אחרי ימים מעטים. והורדוס אהב אותו עד יום מותו, ולא שם לבו לשמועה אשר יצאה על אחיו, כי אמר להמיתו בסם־מות. הוא צוה להביא את גופת פירורא אל ירושלים ופקד על כל העם לעשות לו אבל גדול וגם תקן לו קבורה נהדרה מאד. ככה בא הקץ על אחד רוצחי אלכסנדרוס ואריסטובולוס."
+ ],
+ [
+ "הורדוס חקר את דבר מות פירורא ומצא את סם־המות אשר הכין לו אנטיפטרוס, ואחרי־כן גרש את דוריס ומרים והעביר את בנה הורדוס מנחלתו.
א. ואחרי הדבר הזה השיגה הנקמה גם את אנטיפטרוס, ראש מחוללי הרצח. הנקמה החלה במות פירורא. כי אחדים מעבדיו המשחררים באו אל המלך סרים וזועפים ואמרו, כי הומת אחיו ברעל, כי הקריבה לפניו אשתו מאכל, אשר לא הוכן כחֹק, ובטעמו מן המאכל הזה חלה מיד. כי הנה הביאו אמה ואחותה לפני שני ימים אשה אחת יודעת ברפואות מארץ ערב להכין שקוי אהבה לפירורא, ותחת השקוי הזה נתנה לו האשה סם־מות, כי סולי (הערבי) הסית אותה לעשות את הדבר.",
+ "ב. מחשבות רעות רבות בִּעתו את המלך, והוא צוה ליסר בענויים את השפחות וגם בני־חורין אחדים. ואחת הנשים קראה בקול גדול מעצמת מכאוביה: ״האל מושל הארץ והשמים ינקם באשה, אשר הביאה עלינו את כל הק��לה הזאת, באם אנטיפטרוס״. שיח האשה הזאת היה למלך לשֹׁרש דבר וממנו חקר ודרש למצא את האמת. והאשה גלתה לו דבר אהבת אם אנטיפטרוס לפירורא ולנשי ביתו, כי נאספו יחד במסתרים וגם פירורא ואנטיפטרוס שתו אתן כל הלילה אחרי שובם מחצר המלך ולא נתנו לאחד ממשרתי הבית וגם לא לאחת השפחות להִמצא אתם בחדר. אשה בת־חורין גלתה את הדבר הזה.",
+ "ג. ואת השפחות הבדיל הורדוס וצוה לחקור אותן בענויים אחת אחת וכֻלן העידו פה אחד כדברי האשה וגם הוסיפו לספר, כי על־פי חוזה שעשו ביניהם נסע אנטיפטרוס לרומא ופירורא לעבר הירדן. הנה כפעם בפעם נדברו איש אל רעהו, כי אחרי אשר המית הורדוס את אלכסנדרוס ואת אריסטובולוס יכַלה את חמתו גם בהם ובנשיהם, כי האיש, אשר רצח את מרים ואת בניה, לא ישא פני אדם. ועל־כן טוב לברוח למרחקים מפני החיה הטורפת הזאת. הנשים הוסיפו לסַפּר, כי אנטיפטרוס היה מתאונן לפעמים באזני אמו, שכבר זרקה בו שיבה בעוד אביו מוסיף עלומים מיום ליום, ועוד מעט יקדם אותו המות, טרם יעשה מלוכה באמת. הן גם אם ימות אביו — ומתי יהיה הדבר הזה? — ישאר לו רק זמן קצר לשמוח בירֻשת המלוכה, כי הנה הולכים וגדלים ראשי התנין (ההידרה), אלה בני אלכסנדרוס ואריסטובולוס. וגם תקותו להנחיל את המלוכה לבניו אחריו נגזלה ממנו בידי אביו, אשר לא כתב בצואתו את המלוכה אחרי מותו (אחרי מות אנטיפטרוס) לבניו, כי־אם להורדוס בן מרים. אולם בדבר הזה אבדה חכמת הזקן, כי הוא אומר בלבו, אשר צואתו תשאר בתקפה, והן הוא ישים את לבו, כי לא ישאר אחד מכל משפחתו בחיים. והמעט בעיני הורדוס, כי הוא מַרבּה לשנֹא את בניו מכל האבות האכזרים אשר היו מימות עולם — כי עוד יותר מהם הוא שונא את אֶחיו. על־כן נתן לו (לאנטיפטרוס) זה מקרוב מאה ככר, לבל ידבר עם פירורא דבר. וכאשר שאל פירורא: ״ומה היא הרעה אשר עשינו לו?״ השיבהו אנטיפטרוס: ״מה טוב יהיה, אם אחרי הפשיטו אותנו ערֻמים יתן לנו להמלט בעור שִׁנינו! אולם קשה להמלט מחית־טרף כמוהו, — הן גם לאהוב איש את רעהו בגלוי לא יתן לנו. ועל־כן עלינו להתאסף במסתרים. אבל הדבר יעשה בגלוי, אם נהיה לאנשי־חיל בעֹז רוחנו ובכֹח ידינו.״",
+ "ד. את הדברים האלה גלו הנשים תחת סבל ענוייהן, והוסיפו לסַפר, כי יעץ פירורא בנפשו לברוח אִתּן אל הסלע (פֶּטרה). והורדוס האמין לכל הדברים האלה בגלל דבר מאה הככר, כי רק עם אנטיפטרוס בלבד דבּר עליהם. לראשונה העיר את חמתו על דוריס אם אנטיפטרוס והפשיט אותה את כל עדיה, אשר נתן לה במחיר הרבה ככר, ואחרי־כן גרש אותה מעל פניו. ולנשי בית פירורא שלח וצוה לרַפא את פצעי ענוייהם. הפחד דִכּא את נפשו מאד ולכל חשד קל התרגז וצוה לעַנות גם אנשים רבים חפים מפשע, ביראו פן יפסח על אחד החַיָּבִים.",
+ "ה. בין כה וכה פנה הורדוס אל אנטיפטרוס השמרוני, אשר היה סוכן על בית אנטיפטרוס, ובענותו אותו הוציא מפיו דבר, כי שלח אנטיפטרוס מארץ מצרים סם־מות בידי אנטיפילוס, אחד מחבריו, להמית את המלך, ואת הסם הזה קבל תודיון, דוֹד אנטיפטרוס, ונתן אותו לפירורא, כי את ידו מלא אנטיפטרוס להמית את הורדוס בעוד הוא (אנטיפטרוס) נמצא ברומא ורחוק מכל חשד. ופירורא נתן את הסם בידי אשתו. המלך שלח אחרי האשה הזאת וצוה עליה להביא לפניו את הפקדון מיד. היא יצאה מעל פניו להביא את הרעל, אולם הפילה את עצמה מעל הגג לקדם את היסורים העתידים לה מאת המלך. נדמה כי היתה בזה יד אלהים, אשר רצה לשלם לאנטיפטרוס כגמול ידיו: האשה לא נפלה ארצה על ראשה, כי־אם על חלק אחר מגופה ונצלה ממות. כשהובאה אל המלך צוה להשיב את רוחה, כי התעלפה בעת נפלה, ושאל לסבת הדבר, אשר הפילה את עצמה, ונשבע לה כי לא יעשה בה נקמה, אם תגלה את האמת, אולם אם תכסה ממנו דבר — יצוה לשׁחוק את עצמותיה בכלי־הבלע, עד אשר לא ישאר שריד מגופה לבוא אל קבר.",
+ "ו. לדבר הזה החרישה האשה מעט, ואחרי־כן פתחה את פיה ואמרה: ״ולמה עלי לשמור את הסודות אחרי מות פירורא ולהציל את אנטיפטרוס, אשר השיא מות על כֻּלנו? הַקשיבה, מלכי, לדברי ויחד עמך ישמע האלהים ויהיה לי לעד צדקתי. כי מי יוכל להוליך אותו תועה? כאשר ישבת ושפכת דמעות על־יד מטת פירורא, קרא אלי פעם אחת ואמר: ״אוי לי, רעיתי, מה שגיתי בדבר מחשבת אחי הטובה עלי, כי שנאתי אותו חלף אהבתו העזה וגם אמרתי לרצוח את נפש האיש, אשר הוא מרבה להָמר עלי עוד טרם בא מותי. אולם הנה קבלתי את שכרי על תועבת לבי, ואני מבקש ממך להביא את הרעל, אשר הביא אותו אנטיפטרוס והוא נמצא בידך למשמרת, ולכלות אותו לעיני כרגע, לבל אשא עמי אל השאול את נקמת האלהים״. ואני עשיתי כמצותו והבאתי את הרעל ואת רֻבּו שפכתי לעיניו על האש, אבל מעט ממנו שמרתי על כל צרה שלא תבוא, כי יראתי אותך מאד״.",
+ "ז. בדברה זאת הביאה את הקֻפּסה, אשר נמצא בה עוד מעט מן הרעל. המלך צוה להקריב את כלי־הבלע ולענות את אחי אנטיפילוס ואמו, והם הודו, כי הביא אנטיפילוס ממצרים את הקֻפּסה עם הסם, אשר לקח מידי אחיו, איש רופא חולים באלכסנדריה. וכמו רחפו רוחות אלכסנדרוס ואריסטובולוס בחצר המלך לחקור ולדרוש ולגלות כל תעלומה, כי גם אנשים רחוקים מחשד נמשכו אל האשמה. ככה נגלה הדבר, כי ידעה מרים בת הכהן הגדול את המזמה הרעה, ואחיה עֻנו בידי המלך והודו על הדבר הזה. והמלך פקד את עזות האם על בנה, כי מחה מצואתו את שם הורדוס, אשר נמנה לפני זה ליורש אנטיפטרוס."
+ ],
+ [
+ "בתילוס הוכיח את אשמת אנטיפטרוס. אנטיפטרוס לא ידע דבר ושב מרומא והורדוס העמידהו למשפט.
א. בעת ההיא בא גם בַּתִּילוֹס להוסיף על דברי העדים והוכיח באותות נאמנים את מזמות אנטיפטרוס. בתילוס היה אחד מעבדי אנטיפטרוס המשֻׁחררים והביא בידו עוד סם־מות, עשוי מראש פתנים ומחמת זוחלי־עפר אחרים, מוכן לפירורא ולאשתו, להתנקש בנפש המלך, אם יבָּצר מהסם הראשון להכריעו. ונוסף על האותות האלה, עדי המזמות אשר חבל אנטיפטרוס נגד אביו, הביא בתילוס את המכתבים אשר הכין אנטיפטרוס בערמתו לכרות שוחה לאחיו, כי ארכילאוס ופיליפוס, שני בני המלך אשר גדלו ברומא, היו כבר בחורים מלאי רוח עלומים, ואנטיפטרוס פחד מהם, פן יהיו לו למכשול בתקוותיו לעתיד, ובקש לאבדם. הוא שלח אגרות — אלה נכתבו בשקר בשם אוהביו ברומא, ואלה נכתבו בידי אנשי־שלומו, אשר נפתו לו בכסף — לשטנה על אחיו הצעירים, כי הם מרבים לדבר סרה באביהם, והם מבַכִּים את אלכסנדרוס ואריסטובולוס לעיני השמש וכועסים מאד על אשר קרא להם אביהם לשוב אל חצרו. כי הורדוס שלח אחריהם להשיבם אליו, ובדבר הזה הרגיז את אנטיפטרוס מאד.",
+ "ב. וע��ד בשבת אנטיפטרוס בארץ יהודה, טרם ישום את פעמיו לדרך, השיג בכסף מכתבים כאלה מרומא להוציא דבה על אחיו, ולמען אשר לא יחשוד בו אביו עמד לפניו ללמד זכות על האחים, באמרו כי חלק הדברים הכתובים באגרות הוא שקר ושאריתם הם חטאות־נעורים. ועתה הרבה לפזר כסף לכותבי השטנה על אחיו ונסה למחות את עקבות הדבר, בקנותו בגדים יקרים ומצעות־צבעונים, כוסות כסף וזהב ועוד חפצים יקרים למכביר, למען אשר יוכל לכתוב על חשבון מחיר הדברים האלה גם את יתר הוצאותיו. כי פזר מאתים ככר ולכסות־עינים היה לו הריב עם סולי. אולם העונות הקטנים הרבים האלה נמחו מפני אשמתו הגדולה, כי כל העדים הנחקרים ענו פה אחד בדבר מזמתו הרעה אשר יעץ על אביו, והמכתבים כאלו צעקו בקול, כי התמכר לרצוח את אחיו שנית. ואיש מהנוסעים אל רומא לא גלה את אֹזן אנטיפטרוס על־דבר המעשים אשר קרו בארץ יהודה, אף כי עברו שבעה חדשים למן היום אשר בו מצא הורדוס את סודו עד שובו אל הארץ. ככה שנאו כל האנשים את אנטיפטרוס! ואולי סתמו רוחות הנרצחים את פי האנשים אשר בקשו להודיעהו דבר. הוא שלח אגרת ובִשר לאביו, כי ישוב אל ארצו במהרה, וגם סִפר על הכבוד אשר עשה לו הקיסר בשלחו אותו לשלום.",
+ "ג. והמלך שקד לתפוש בכפו את מבקש נפשו ופחד מאד, פן תגיע השמועה אל אנטיפטרוס וימלט לנפשו. על־כן עשה גם הוא במרמה ודבר אליו ידידות עם המכתב והעיר אותו להחיש את בואו, כי במהרו לשוב ישים קץ למריבה עם אמו, יען לא נעלם מעיני אנטיפטרוס הדבר אשר עשה המלך בשלחו את אמו מעל פניו. כאשר הגיע אנטיפטרוס בדרכו אל טַרַס (טַרֶנְס), קבל מכתב וממנו נודע לו לראשונה מות פירורא. אנטיפטרוס התאבל מאד לשמועה הזאת, ורבים הרבו להללו על הדבר הזה, באמרם כי הראה את גֹדל אהבתו לדודו, אולם הרואה יראה, כי התעצב אנטיפטרוס אל לבו על אשר לא קמה מזמתו הרעה, ולא על מות פירורא דודו שפך דמעות, רק על אשר נלקח ממנו עוזרו לרעה. וכבר פחד פחד בלבו על הדברים אשר אמר לעשות, פן יגלה הרעל [אשר הכין לאביו]. בבואו אל קיליקיה קבל את מכתב אביו, אשר דברנו עליו למעלה, ומהר לצאת לדרך. ובנסעו באניה אל קֶלֶנְדְּרִיס עלתה בלבו מחשבה על־דבר המעשה אשר נעשה לאמו ולבו נבא לו רעה. הנבונים אשר בקרב חבריו יעצוהו, לבל יסגיר את נפשו בידי אביו בטרם יחקור היטב, איזו סבה היתה מאתו לגרש את אמו, כי הם פחדו, פן תדבק גם בו העלילה אשר יצאה על אמו. אולם הנמהרים בחברי אנטיפטרוס, אשר חשקה נפשם לראות את ארץ מולדתם, לא שמו את לבם לשלומו ולטובתו ויעצו אותו להחיש את מסעו, פן יביא את אביו לחשוד בו במחשבה זרה, ובזה יתן פתחון־פה לשוטניו [להוציא עליו דבה רעה]. הן גם עתה, אם באמת התחולל איזה דבר נגדו, לא נעשה רק באשר נמצא אנטיפטרוס בארץ רחוקה, כי איש לא יעֵז לקום עליו בפניו. על־כן לא יתכן הדבר להפסיד את הטובה הגלויה מפני חשד אשר לא ידע שחרו ועליו למהר ולהפקיד את נפשו בידי אביו, למען חזק את העטרה הרועדת מעל לראשו כשהוא (אביו) נמצא לבדו [בלי עוזר]. ואנטיפטרוס שמע לעצת האנשים האלה — כי יד אלהים עשתה זאת — ועבר באניה את הים עד בואו אל סבסטוס, הנמל אשר בקיסרי.",
+ "ד. לתמהון לבבו קדם את פני אנטיפטרוס שממון רב. כי כל האנשים רחקו ממנו ואף אחד לא נוע�� לצאת לקראתו. כי זה מימים היה אנטיפטרוס שנוא לכל, ועתה נתנה רשות להראות את השנאה ברבים. ורבים שטו מעליו, בפחדם את אביו, כי הלעז על אנטיפטרוס מלא את כל העיר ורק אנטיפטרוס לבדו לא ידע דבר מכל אשר נגזר עליו. מה גדל כבוד אנטיפטרוס בצאתו מרומא, ומה נקלה היתה קבלת־פניו [בשובו אל ארצו]! הוא השיב אל לבו, כי אסונות נכונים לו מבית, אולם בערמתו התנכר לעיני רואים ובעוד לבו מת בקרבו ממגור התחזק לבל ישנה את עֹז פניו, כי כבר אבד מנוס ממנו ולא יכול להציל את נפשו ממסגרותיו וגם לא הֻגד לו דבר ברור מכל אשר עבר בבית אביו, כי ככה גזר המלך. ועוד נשאר לו שמץ תקוה לחשוב, כי לא קרה דבר רע, ואם גם נחקר שֹׁרש הדבר — אולי יעלה בידו להצדיק את עצמו בעזות מצחו ובנכליו, כי רק באלה לבד שם מבטחו להחלץ מן המצר.",
+ "ה. הוא התכסה בכלי המגן האלה והלך אל ארמון המלך בלי אוהביו, כי הם גֹרשו בחרפה לפני השער הראשון. ואז נמצא בבַּית וַרוס הנציב אשר בסוריה. אנטיפטרוס בא אל אביו החדרה וערב את לבו לגשת אליו ולחבקו. אולם אביו שלח את שתי ידיו לעצרו והטה את ראשו אחורנית וקרא בקול: ״כן נאה לרוצח נפש אב, אשר דבקו בו אשמות גדולות כאלה, כי יאמר לנפל על צוארי! מות, ראש נבל־רשע, ואל תגע בי טרם תצטדק על כל אשמותיך. אני מציב אותך למשפט ונותן לך לַדין את וַרוס, אשר בא הנה בשעת־רצון. לך לך והכן סנגוריה עליך ליום המחרת, כי אני נותן לך זמן לחַבּל מזמות ערמה״. מרֹב הבהלה לא עצר אנטיפטרוס כח להשיב דבר ויצא את פני אביו. אמו ואשתו הלכו לקראתו וספרו לו את כל דברי העדים. והוא התנער ממבוכתו והחל לחשׁוב דברי זכות על עצמו."
+ ],
+ [
+ "אנטיפטרוס נאשם לפני וַרוס וראיות מֻבהקות הוכיחו את מחשבת הרצח. הורדוס דחה את ענשו עד שובו לאיתנו ושִׁנה את צואתו.
א. ליום המחרת אסף המלך את קרוביו ואוהביו למשפט וקרא גם לאוהבי אנטיפטרוס. והוא ישב בראש יהד עם ורוס וצוה להביא את כל העדים ויחד אתם הובאו גם עדים חדשים מעבדי אם אנטיפטרוס, אשר נתפשו זה מקרוב ובידם מכתב שלוח ממנה אל בנה, לאמר: ״הנה הגיעו כל הדברים ההם (הידועים!) לאזני אביך. הזהר מבוא אליו, אם לא תשיג עזרה מאת הקיסר״. וכאשר הובאו אלה האנשים עם יתר העדים יחדו, בא אנטיפטרוס החדרה ונפל על פניו לרגלי אביו ודבר אליו: ״אני מפיל תחנתי לפניך, אבי, לבל תמהר להוציא דיני, ותהיינה נא אזניך קשובות לדברי צדקתי, ואני אוכיח, כי חף אני מפשע, אם יהיה לך הדבר לרצון״.",
+ "ב. אולם הורדוס השתיק אותו בגערה ופנה אל וַרוס ואמר: ״אני מאמין, וַרוס, כי עיניך ועיני כל שופט צדק תחזינה מישרים, אשר אנטיפטרוס זה הוא בן משחית בכל דרכיו. אך ירא אני אותך, פן תבוז גם לי על גורלי המר ותאמר בלבבך כי בצדק באו עלי כל הרעות האלה, אחרי אשר הולדתי בנים מבישים וחטאים. אולם באמת יאות לנוד לי ולחמול עלי, כי הייתי אב אוהב ורחום לבנים נבלים כאלה. כי את בנַי הראשונים העליתי למלוכה בנעוריהם ואמנתי אותם ברומא, למען יהיו לאוהבי הקיסר, וגדלתי אותם, עד אשר קנאו בהם מלכים אחרים, ובאחרונה מצאתי את לבם חורש און עלי. והם מתו בעונם בגלל אנטיפטרוס, כי לטובת הצעיר הזה, יורש כסאי, עשיתי את הדבר, למען תכון המלוכה בידו בשלוה. אולם החיה הרעה והנבזה הזאת, אשר שׂבעה את אֹרך אפי, בעטה מרֹב טובה. הוא ראה אותי מאריך ימים — וזקנתי לא נתנה לו מרגוע. ולא עצר בנפשו לעשות מלוכה, מבלי יַסד אותה ברצח אביו. ואמנע צדק בעצתו עלי, כי למה השיבותי את הבן הזה המגֹרש מארץ ולמה מאסתי בבנים אשר ילדה לי בת מלכים, למען הקים אותו ליורש־כסאי? אני מודה לדבריך, וַרוס, אם אמור תאמר, כי נטרפה דעתי. הפכתי את לב הבנים ההם לשנֹא אותי, בהובישי את תקוותיהם הצודקות למען אנטיפטרוס זה. והאֻמנם גמלתי גם להם טובה, כאשר עשיתי לבן הזה? בעודני חי חִסרתי אותו מעט ממלך ולעיני כֹל כתבתי לו בצואתי את כסא המלוכה אחרי וחלקתי לו חמשים ככר, לכלכל את ביתו, ועוד פזרתי לו כסף לאין־מספר מאוצרי. הן בנסעו אל רומא נתתי על־ידו שלש מאות ככר ומכל בני־ביתי נשאתי את פניו לבדו לפני הקיסר, באמרי עליו, כי הוא גואל נפש אביו. ובמה נחשבה חטאת הבנים ההם מול עון אנטיפטרוס? ובמה נחשבו אותות אשמתם מול דברי העדים אשר ענו במרצח הזה? הנה רוצח האב נועז להוציא קול ומקוה עוד הפעם לכסות את האמת בנכליו. וַרוס! השמר לנפשך! הנה מכיר אני את החיה הרעה וצופה מראש, כי תשים עליה מסוה צדיק תמים ותשפוך דמעות־רמיה. הלא זה האיש יעץ אותי להזהר מפני אלכסנדרוס בעודו בחיים ולבלתי הפקיד את נפשי בידי שום אדם! זה האיש אשר היה נגש אל יצועי להביט אנה ואנה, אם לא נמצא אורב לנפשי. זה האיש אשר שמר עלי בעת שנתי ושקד להרחיק ממני כל פחד ודאגה. זה האיש אשר במתק אמרותיו בקש לנחם אותי מאבלי על בני הנרצחים, והוא גם חרץ משפטו בדבר אהבת אחיו החיים אלי, הוא המגן הסוכך עלי, הוא השומר לראשי. וַרוס, וַרוס! מדי העלותי על לבבי את ערמתו בכֹּל ואת כחו לאחז את העינים, אחדל להאמין בנפשי, כי עוד חי הנני, ולפלא נחשב בעיני, כי עלה בידי להמלט מאיש המזמות העמֻקות הזה. והנה אם רוח רעה שמה את ביתי לשממה ומקימה לי לשונאים כפעם בפעם את האנשים האהובים לי מכל, לא נשאר לי רק להתאבל על הגורל אשר עִות משפטי ולבכות במסתרים על משואות ביתי. אולם איש מכל הצמאים לדמי לא ימלט את נפשו, ולוּ גם תקיף האשמה את כל בני יחד!״",
+ "ג. ובדבר הורדוס זאת עצר במלים מצרת נפשו ורמז לניקולאוס, אחד מידידיו, לבאר את פרטי האשמה. והנה הרים אנטיפטרוס את ראשו — כי כל העת שכב על הארץ לרגלי אביו — וקרא בקול: ״הנה אתה, אבי, למדת עלי זכות בדבריך. איך אחשב לרוצח־אב, אחרי אשר הודית בפיך, כי הייתי שומר לראשך כל הימים? את אהבתי אליך קראת בשם אחיזת עינים! והן אם הייתי ערום בכל הליכות,, איכה טח לבי מהבין, כי לא נקל יהיה לי לחבל תועבה כזאת ולהסתירנה מעיני אדם ולעולם לא אוכל להעלימנה מפני השופט הגדול היושב בשמים, הרואה כל דבר והוא נמצא בכל מקום? האם נסתרה מעיני אחרית אחי, אשר שלם להם אלהים על מזמותיהם הרעות? ואיזה דבר יכול להעיר את חמתי עליך? האמנם התקוה לכסא המלוכה? הלא כמלך נחשבתי! או הפחד מפני שנאתך? האם לא הייתי אהוב עליך? או היראה, פן ימשל בך איש אחר? הן בשמרי עליך הייתי נורא על כל סביבי. או מחסור הכסף? ובידי מי הספקת לפזר כסף יותר ממני? ואלו הייתי משחית את דרכי מכל בני האדם ונשמת חיה טורפת נמצאה בקרבי — הוי אבי, — האמנם לא היו חסדיך הגדולים כובשים אותי, אחרי אשר נשאת את ראשי — כאשר העידות בפיך — ובחרת בי מכל בניך הרבים והקימותני למלך ובהמון חסדיך שמתני לקנאת הרבים? — אוי לי על נסיעתי הארורה הזאת, כי נתתי שעת־כּשׁר למקנאי ועת־חפץ ארֻכּה למבקשי רעתי. והן למענך, אבי, עזבתי ארץ מולדתי לריב את ריבך, פן יעטה סולי חרפה על עטרת שיבתך. העיר רומא תעיד צדקתי, עדי הוא הקיסר, מושל העולם, אשר לא פעם ולא שתים קרא לי בשם ״אוהב־אב״. קבל־נא, אבי, את האגרת הזאת אשר שלח אליך, כי נאמנים דבריה מכל דברי הולכי רכיל אשר עמך. תהיה היא לבדה למליץ ישרי ותתן עדיה על אהבתי הרבה אליך. זכור, כי בלי חמדה יצאתי באניה למרחקים, הן ידעתי את השנאה הכבושה אלי בכל הממלכה. רק אתה, אבי, הבאת עלי שואה מבלי הדעת, כי חזקה ידך עלי לתת למקנאי עת־חפץ לעלילות רשעתם. והנה באתי לעמוד לפני עדי אשמתי, אני רוצח־האב, אחרי אשר לא אֻנה לי רע מסכנת הדרכים בים וביבשה. אולם רואה אני, כי עדותי זאת לא תועילני. הן כבר יצא משפטי לחובה מאת האלהים ומאתך, אבי! אולם אם כבר נחתם דיני, הנה אני מבקש אתכם, כי לא תשימו מבטחכם בדברים, אשר הוציאו עדים זרים תמה סבל ענוייהם בלבד, — ועליכם להקריב גם אלי את המדורה. ירטשו כלי־הזעם את כל קרבי ואל יחמול איש על מכאובי גופי הנבזה בשמעו קול נאקתי, כי אם באמת רוצח־אב הנני, איני רוצה למות בלי יסורי ענויים״. את הדברים האלה קרא אנטיפטרוס באנחה וגעה בבכי ועורר את חמלת כל האנשים וגם את רחמי וַרוס. רק לב הורדוס חזק בקרבו ולא הוריד דמעה, כי ידע אשר נאמנו דברי עדי האשמה.",
+ "ד. לדברים האלה פתח ניקולאוס איש דמשק את פיו במצות המלך והרבה לספר על ערמת אנטיפטרוס ובזה הפיג את רחמי האנשים, אשר נכמרו אליו, ואחרי־כן קרא עליו שִׂטנה קשה ושם בראשו את כל דברי־השערוריה אשר נעשו בחצר המלך, ויותר מכל פקד עליו את דם שני אחיו, בהראותו במופתים, כי הם חללי נכליו הרעים. ואחרי־זאת הוסיף ניקולאוס לדבר על הפחים אשר טמן אנטיפטרוס לאחיו החיים, בחשבו כי יהיו לו למכשול בירֻשת המלוכה. כי הלא הוא האיש, אשר הכין סם־מות לאביו — ומדוע יעצור ברוחו נגד אחיו? אחרי־כן זכר את האשמה בדבר הרעל והעביר את דברי העדים זה אחר זה, ומדי דברו הזכיר ברֹגז את פירורא, אשר גם אותו הפך אנטיפטרוס לרוצח־אחיו, וככה השחית את כל הנפשות היקרות בעיני המלך ומלא את כל ביתו תועבה. ועוד דברים רבים הוסיף ניקולאוס על אלה, להוכיח את האשמה, עד אשר כלה לדבר.",
+ "ה. וַרוס צוה על אנטיפטרוס ללמד זכות על עצמו. אולם הוא לא הוציא מפיו רק את הדבר הזה: ״אלהים הוא עדי, כי לא נמצא בי דבר עול״, והחריש וישב על מקומו. וַרוס צוה להביא את הרעל ונתן לשתות ממנו לאחד האסירים, אשר נחרץ עליו משפט מות, וכאשר טעם האסיר ומת מיד ישב ורוס יחד עם הורדוס ודבר עמו בסתר וכתב אל הקיסר על־דבר המשפט. ולמחרת היום הלך לדרכו. והמלך אסר את אנטיפטרוס בנחֻשתים ושלח אל הקיסר צירים להודיעהו את האסון הזה.",
+ "ו. ואחרי הדברים האלה נתפש אנטיפטרוס במומה אשר יעץ על שלֹמית. כי אחד מבני בית אנטיפטרוס בא מרומא ובידו מכתב מאחת המשרתות את לִיוִיָּה ושמה אַקְמִי. עם המכתב הזה שלחה אל המלך את אגרות שלֹמית, אשר נמצאו בין כתבי ליויה, והודיעה אותו, כי היא ממציאה אותן לידו בסתר מאהבתה אליו. באגרות נמצאו דברי שקוצים גדולים על המלך וגם שטנות קשות. את האגרות זיֵּף אנטיפטרוס ופתה בשחד את אקמי לשלוח אותן אל הורדוס. והדבר הזה נגלה מתוך האגרת אשר שלחה (אקמי) אליו (אל אנטיפטרוס). וככה כתבה אליו האשה באגרת ההיא: ״עשיתי את הטוב בעיניך. כתבתי אל אביך ושלחתי אליו את האגרות ההן (הידועות) ואני מאמינה, כי לא יחמול המלך על אחותו בהוָדע לו הדבר הזה. ואתה תיטיב לעשות בזכרך את הדבר אשר הבטחתני, אחרי אשר ימלא כל חפצך לטובה״.",
+ "ז. ובהִגלות דבר המכתב הזה יחד עם דברי האגרות הכתובות בידי שלֹמית, החל המלך לחשוב, אולי חבּר אנטיפטרוס גם את האגרות נגד אלכסנדרוס, והתעצב אל לבו מאד בדעתו, כי כמעט הוריד גם את אחותו לשחת בעלילות הבן הזה. הוא לא רצה עוד לדחות את נקמתו בו על כל תועבותיו. אך בעוד הוא מתכונן לעשות שפטים באנטיפטרוס והנה תקפה עליו מחלה קשה. הוא הודיע את הקיסר במכתב על־דבר אקמי ומעלליה הרעים נגד שלֹמית ואחרי־כן פקד להביא אליו את צואתו ושִּׁנה אותה וצוה את מלכותו אחריו לאנטיפס בנו, כי מאס באחיו הגדולים ממנו ארכילאוס ופיליפוס, אשר הכה אנטיפטרוס גם אותם בלשון. ולקיסר כתב הורדוס בצואתו אלף ככר, מלבד מתנות אחרות. וגם לאשת הקיסר ולבניו ולאוהביו ולעבדיו המשחררים — קרוב לחמש מאות ככר. וליתר אוהביו חלק הורדוס אחֻזות גדולות וכסף רב. ובמנחות יקרות פקד גם את שלֹמית אחותו. ככה סדר הורדוס את צואתו."
+ ],
+ [
+ "נשר הזהב השלך לארץ. אכזריות הורדוס לפני מותו. הוא נסה לטרוף נפשו בכפו, וצוה להמית את אנטיפטרוס ומת אחרי חמשה ימים.
א. ומחלת המלך גברה עליו, כי רפיון הזקנה וצרות לבבו חִבּרו עליו יחד להכריעהו. כבר היה כבן שבעים שנה והאסונות אשר באו עליו מידי בניו דִכּאו את נשמתו מאד, עד כי גם בהיותו בריא בגופו לא יכֹל לשמוח בחייו. וגם הדבר אשר נמצא עוד אנטיפטרוס בחיים [היה לו למגנת לב ו]חִזק את מחלתו. אולם הורדוס לא רצה להמיתו כלאחר־יד, ועל־כן דחה את הדבר עד אשר ירוַח לו מחליו.",
+ "ב. ולהוסיף על סאת מכאוביו קם בימים ההם מרד בקרב העם. שני חכמים נמצאו בעיר אשר יצא להם שם, כי הם יודעים באר היטב את תורת אבותינו, ועל־כן גדל כבודם מאד על־פני כל העם, שם האחד היה יהודה בן צפירא ושם השני מתתיה בן מרגלא, ורבים מבני הנעורים ישבו לפני החכמים האלה בדרשם את התורה ובכל יום ויום נאסף מסביב להם מחנה בחורים גדול. וכאשר נודע להם, כי המלך גוֵֹע מיגונו וממחלתו, נזרק דבר מפיהם בקהל תלמידיהם, כי הנה הגיעה שעת־הכֹשר לקנא לכבוד אלהים ולהרוס את הפסלים, אשר הוקמו נגד חֻקי האבות. כי אסור על־פי החֹק לתת בבית־המקדש צלמים וחצאי־פסלים וכל הדברים העשוים כתבנית בעלי־חיים, והנה הקים המלך נשר זהב ממעל לשער הגדול, ואת הנשר הזה דרשו החכמים לנתֹּץ ואמרו, כי גם אם תצא סכנה מהדבר הזה, יהיה טוב ויפה למות על תורת האבות, כי נשמות האנשים, אשר מתו מות ישרים כזה, תזכינה לחיי עולם ואֹשר נצחים יהיה חלקן בנעימים. ורק האנשים השפלים, אשר לא קנו חכמה לנפשם, אינם מבינים במה ייטיבו לנפשם, ועל־כן הם בּוחרים למות על מטת חליָם ומואסים במות הגבורים.",
+ "ג. עוד הם מדברים והנה פשטה השמועה, כי מת המלך, והצעירים חגרו אונים ונגשו לבצע את מעשיהם ובעצם היום, למראה ההמון הגדול, הנמצא בהר הבית, הורידו את עצמם בחבלים ארֻכּים מעל הגג ונתצו בקרדֻמות את נשר־הזהב. הדבר הזה הֻגַּד לשר־צבא המלך מיד והוא מהר בחיל גדול ותפש ארבעים צעירים והוליך אותם אל המלך. בתחלה שאל אותם הורדוס, אם הם האנשים, אשר נועזו לנפץ את נשר הזהב, והם הודו בדבר. אחרי־כן שאל אותם, מי הוא אשר צוה אותם לעשות את הדבר, והם השיבוהו: ״חֻקי התורה״. ואחרי זאת הוסיף לשאלם, מדוע פניהם צוהלים בעת אשר הם הולכים לקראת המות, ועל זה ענוהו, כי אחרי מותם ישבעו רֹב טובה.",
+ "ד. לדברים האלה עלתה חמת־המלך עד להשחית. הוא התגבר על כֹּבד מחלתו וקם ויצא אל העם הנאסף והִרבה ללמד חובה על האנשים האלה, אשר חללו את הקֹדש, וגם שם עליהם עלילות דברים, כי החֹק הזה להם לכסות־עינים ובאמת בקשו להם גדולות מאלה, ודרש לדון אותם משפט מגדפי אלהים. ההמון פחד, פן ילָכדו רבים באשמה הזאת, ועל־כן בקש מאת המלך לענוש לראשונה רק את האנשים אשר עשו את המעשה בידיהם, ואחריהם את הנתפשים בעת המעשה, ולהשיב את חמתו מן הנשארים. בקֹשי נעתר המלך לדברי העם וצוה לשרוף באש את האנשים אשר הורידו את עצמם בחבלים, יחד עם החכמים, ואת יתר העצורים נתן בידי עבדיו להמיתם.",
+ "ה. ואחרי המעשה הזה אכלה מחלת הורדוס את כל בשרו והתהפך במכאובים רבים. אמנם הקדחת לא היתה קשה, אולם הגרב (יקוד) הכה את כל עורו, עד אשר נלאה כַלכּל וחבלים היו במעיו תמיד וברגליו פשׂו מכות טריּוֹת, כאלו חלה בהדרוקן, ודלקת קמה בבטנו, ובמבושיו עלה רקב והֵרַם תולעים. ונוסף על זה לא יכול לנשום רק בזקיפה והנשימה היתה קשה לו מאד, ופלצות אחזה את כל אבריו. ואנשי הרוח אמרו, כי יסוריו הקשים היו עֹנש האלהים על דם החכמים השפוך. אולם בעוד הוא נלחם עם יסוריו הקשים הוסיף לאהוב את החיים וקוה כי ירוח לו מחליו ובקש למצֹא תעלה. הוא עבר את הירדן להתרפא בחמי קלרהי. המים האלה נופלים אל ים־המלח והם מתוקים וטובים לשתיה. שם צוו עליו הרופאים לטבול את כל בשרו בשמן חם, אבל כשהושב בערֵבה (אמבטי) מלאה שמן, התעלף והפך את עיניו כמת. מהומה קמה בקרב המשרתים ולקול צעקתם שבה אליו רוחו. עתה נואש הורדוס מכל ישועה וצוה לחלק לאנשי־הצבא חמש מאות דרכמונים לאיש ואיש וכסף רב לשרי הצבא ולאוהביו.",
+ "ו. והורדוס שב אל יריחו וכבר גברה עליו מרה שחורה, עד אשר כמעט רצה להפיל את פחדו על המות בעצמו ולבו מִלא אותו לעשות תועבה נוראה: הוא צוה לאסוף את האנשים נשואי־הפנים מכל ארץ יהודה אל המקום הנקרא הִפּוֹדְרומוֹס (מקום מרוץ הסוסים) ולתתם שם על מסגר, וקרא לאחותו שלֹמית ולבעלה אלֶכְּסא ואמר אליהם: ״ידעתי, כי יעשו היהודים חג ביום מותי. אולם יש לאל־ידי לתקן לי מספד — על־ידי אחרים — וגם לערוך לי קבורה מפֹארה, אם תרצו למלא אחרי מצותי. כאשר תצא נשמתי — תמהרו לקחת את האנשים העצורים ולהקיף אותם באנשי־צבא ולהמיתם, למען תתאבל עלי כל ארץ יהודה וכל בית ובית יבכה בעל־כרחו״.",
+ "ז. הורדוס צוה את הדבר הזה, והנה באו אגרות מאת הצירים, אשר שלח אל רומא, להודיעהו, כי אקמי הומתה במצות הקיסר ואנטיפטרוס נשפט למות [על־פי הקיסר] והם הוסיפו לכתוב, כי הקיסר ממלא את ידי האב לענוש את בנו ענש גלו��, אם ירצה בדבר. הבשורה הזאת נתנה שמחה בלב המלך עד אשר הבליג על מחלתו מעט־קט. אבל תכף הציקו לו מחסור המזון והשעול החזק, ובעצמת מכאוביו אמר לשלוח יד בנפשו, למען החיש את מותו. הוא לקח תפוח ודרש לתת לו שַׂכין, כי כן היה מנהגו לחתוך את התפוחים ולאכלם, ואחרי־כן הביט לעברים, אם לא יהיה לו איש לשטן במעשהו, והרים את ימינו לתקוע את השכּין בלבו. אולם אחיאב בן־דודו קפץ אליו והשיב את זרועו אחור. ובחצר המלך קמה תכף מהומה גדולה כאלו כבר מת המלך, והשמועה הגיעה אל אנטיפטרוס והוא שמח ולבש עֹז וחִלה את פני השומרים עליו להתיר אסוריו ולשלחהו לחפשי בכסף רב. אולם ראש השומרים לא שלח אותו לחפשי, רק מהר לרוץ אל המלך ולספר לו את הדבר. והמלך התחזק על מחלתו וקרא בקול גדול לשלוח את שומרי ראשו ולהמית את אנטיפטרוס, ואת גופתו צוה לקבור בהורקניה. ואחרי הדברים האלה שִׁנה את צואתו עוד הפעם והקים את בכור בניו (החיים) ארכילאוס אחי אנטיפס ליורש כסא המלוכה ואת אנטיפס לנסיך (טֶטְרַרְכוֹס).",
+ "ח. ואחרי רצח (אנטיפטרוס) בנו חי עוד הורדוס חמשה ימים. ולקץ הימים האלה מת; מן היום אשר המית את אנטיגנוס ותפש בידו את השלטון עברו שלשים וארבע שנה, ומיום אשר בו הוקם למלך בידי הרומאים מלאו שלשים ושבע שנה, ורק אנשים מעטים הצליחו כמוהו ועשו חיל בכל מעשיהם. אף כי היה הדיוט במשפחתו, הגיע למלוכה והחזיק בה זמן רב כזה, ואחרי מותו צוה אותה ליוצאי חלציו. ורק בעסקי משפחתו היה הורדוס אֻמלל מאד. בטרם נודע דבר מותו לאנשי־הצבא יצאה שלֹמית עם בעלה ושלחה לחפשי את האסורים, אשר צוה המלך להמיתם, באמרה כי נחם הורדוס על דברו — ונתנה להם ללכת איש אל ביתו. וכאשר יצאו האנשים האלה בשלום, הודיעו (שלֹמית ובעלה) לאנשי־הצבא [את דבר מות הורדוס] והקהילו אותם עם יתר העם יחד לאסֵפה באמפיתיאטרון אשר ביריחו. ושמה יצא אליהם תלמי, אשר בידו הפקיד המלך את טבעתו עם חותמו, וברך את זכר המלך ונחם את העם, ואחרי זאת קרא את המכתב אשר השאיר המלך לאנשי־הצבא ובו בקש מהם לשמור את הברית ליורש מלכותו. וככלות תלמי לקרא את המכתב הזה הסיר את החותם מעל צואת המלך הנוספה וקרא אותה באזני העם. על־פיה קבל פיליפוס לנחלה את חבל ארֹגב (ארץ טרַכון) והארץ אשר מסביב ואנטיפס נמנה לנסיך, כדבר אשר אמרנו למעלה, וארכילאוס הוקם למלך, ואת ידיו מלא הורדוס להביא את טבעתו ואת תעודות הממשלה החתומות אל הקיסר, כי בידו העֹז והתֹּקף לקיֵם את צואת הורדוס כרצונו ועליו נטל לאַשֵׁר אותה, וביתר הפרטים השאיר הורדוס את דברי הצואה הראשונה.",
+ "ט. בקול תרועה ברכו האנשים את ארכילאוס ואנשי־הצבא נגשו אליו גדודים גדודים ואִתָּם יחד כל העם, להבטיחהו כי יהיו נאמנים בבריתו, וגם התפללו אל האלהים לשלום מלכותו. ארכילאוס לא חמל על כסף והוציא את כל יקר המלוכה לפאר את קבורת המת. מטתו היתה כֻלה זהב, משֻׁבּצת אבני־חפץ והמצע עליה נעשה תולעת שני, וממעל לו היתה גופת המלך מכֻסה ארגמן, ועל ראשה נזר הזהב ובימינה שרביט המלוכה. ומסביב לארון המת הלכו בני המלך והמון קרוביו ובראשם נושאי כליו (שומרי ראשו) גדוד התְּרַכִּים והגרמנים והגַלים, כֻּלם חגורי נשק כערוכים למלחמה. ולפניהם עברו יתר אנשי־הצבא בכל כלי נשקם, כֻּלם בסדר ישר, אחרי שרי הצבא ��ראשי הגדודים, ואתם יחד חמש מאות ילידי־בית הורדוס ועבדיו המשֻׁחררים נושאים קטֹרת בידם. גופת המלך הובלה כשבעים ריס עד הגיעהּ אל הורדיון, ושם נקברה כמצות המת. ובזה כלו דברי ימי הורדוס."
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ארכילאוס עשה סעדת־הבראה לעם. מריבה גדולה קמה בקרב ההמון, והוא שלח עליהם את אנשי־צבאו והמיתו כשלשת אלפים איש.
א. על ארכילאוס הוטל לנסוע אל רומא, ומן הדבר הזה יצאה מהומה חדשה. כי אחרי התאבלו על אביו שבעה ימים עשה משתה גדול לעם, לזכר קבורת אביו, כי הדבר הזה הוא חק ליהודים ועל־ידו התרוששו רבים, אשר קצרה ידם לעשות כֵּרה להמון הרב ומלאו את הדבר בעל־כרחם, כי העובר על החֹק הזה כמפר מצוה יחָשב. אחרי זאת לבש ארכילאוס בגדים לבנים ועלה אל בית־המקדש ושם קִדם העם את פניו בברכות רבות, והוא ישב בראש בימה גבוהה על כסא זהב וממרום שבתו ברך את העם על הכבוד אשר עשה לו בעת הלוית אביו והודה אותו על אשר נשא את פניו כפני מלך אשר נכון כבר כסא המלוכה בידו; והוסיף לדבר, כי יזהר מנהוג שְׂרָרָה וגם לא יקָרא בשם מלך, עד אשר יקים הקיסר בידו את ירֻשת הכסא, כי הוא הנהו השליט העליון גם על־פי צואת אביו; ועל־כן לא קבל (ארכילאוס) את הנזר, אשר אמר הצבא לשים על ראשו בעיר יריחו. לעֻמת־זאת אמר, כי נכון לבו באהבה וברצון לשלם לאנשי־הצבא ולעם כגמול מעשיהם הטובים עמו, אחרי תת השליטים העליונים את הממלכה בידו, וגם יבקש בכל דרכיו להיטיב להם מאביו.",
+ "ב. לדברים האלה שמח העם ובקש תכף לתכן את רוח ארכילאוס, בדרשו ממנו גדולות. אלה צעקו אליו להקל עליהם מהמסים, ואלה בקשו לבטל את המכָסים, ורבים דרשו ממנו להוציא את האסירים לחפשי. ארכילאוס קבל ברצון את כל הבקשות האלה, למצֹא חן בעיני העם. ואחרי הקריבו את הזבחים היטיב את לבו בחברת אוהביו. ולעת נטות היום התאספו רבים מן האנשים, אשר נשאו את נפשם לתמורות (למרידות), להתאבל על אסונם, אסון הפרט, כי כבר כלו ימי אבל הכלל על המלך, והחלו להָמֵר על האנשים המומתים בידי הורדוס על נפצם את נשר הזהב אשר על שער המקדש. והמספד הזה לא נעשה במסתרים, כי הרימו האנשים קול יללה עד לב השמים וגעו בבכי כמצֻוים ועושים ותופפו על לבביהם בכֹח עד אשר הקיפה הזעקה את כל העיר. ובדבר הזה אמרו לכבּד את אלה אשר הערו נפשם למות על חֻקי התורה וטהרת המקדש. הם צעקו בקול לגאול את דם הנהרגים האלה מידי האנשים אשר היו נשואי פנים בעיני הורדוס, ועל־הכל — להוריד את הכהן הגדול אשר הקימהו הורדוס ולתת להם לבחר באיש ירא־אלהים וטהור ממנו.",
+ "ג. לדברים האלה התרגז ארכילאוס, אולם דחה את עֹנש המורדים, כי מהר לצאת לדרך ופחד, פן יעצור מרד העם את מסעו, כי יתגרה אתו מלחמה. על־כן לא יצא תכף נגד המורדים ביד־רמה, רק נסה להשקיטם בדברים ושלח אליהם את שר־צבאו לדרוש מהם, כי יחדלו ממעשיהם. שר־הצבא בא אל הר־הבית ולא הספיק עוד לפתוח את פיו והנה גרשו אותו המורדים, בהשליכם בו אבנים. וככה עשו גם ליתר האנשים, אשר יצאו אליהם להטות למוסר את אזנם, כי ארכילאוס שלח אנשים רבים אליהם לדבר על לבם, ואת פני כֻלם השיבו המורדים בחרי־אף, ובזה הראו, כי לא יחבקו את ידיהם כאשר יתלקטו אליהם רבים מן העם. וכן היה. בהגיע חג־המצות, הנקרא בפי היהודים פסח, אשר בו הם מרבים להקריב זבחים לאלהים, נאסף מכל הארץ המון עולי־רגל לאין־מספר, והאנשים אשר הספידו את החכמים עמדו עליהם בהר־הבית להפיח בהם את אש המרד. ארכילאוס נבהל מפני הדבר הזה ועוד טרם פשטה מחלת המרד בכל העם שלח אל ההמון שר־אלף עם גדוד צבא לבצר בחֹזק־יד את רוח מחוללי המרד. למראה הגדוד התעבר העם מאד, וסקל רבים מאנשי־הצבא באבנים ושר־האלף נפצע ובקֹשי נמלט ממות. ואחרי־כן שב ההמון להקריב את הזבחים כאלו לא נעשה דבר. אולם ארכילאוס נוכח הפעם לראות כי בלי שפך־דם לא יוכל לעצור בעם, ושלח עליו את כל אנשי המלחמה. צבא הרגלים עבר חוצץ דרך רחובות העיר, והרוכבים נשלחו אל השדה ואנשי־הצבא התנפלו פתאם על מקריבי הזבחים והמיתו כשלשת אלפים איש, ויתר העם נפוץ אל השדה. ואחרי־כן באו צירי ארכילאוס וצוו על כל איש לשוב לביתו. וכל עולי־הרגלים עזבו את משוש חגם ויצאו מן העיר."
+ ],
+ [
+ "ארכילאוס יצא אל רומא עם להקת קרוביו. אנטיפטרוס קרא עליו שטנה לפני הקיסר וניקולאוס למד עליו זכות, והוא יצא זכאי.
א. ארכילאוס יצא בדרך הים בלוית אמו ואוהביו פּוֹפְּלַס ותלמי וניקולאוס והשאיר את פיליפוס למנצח על עסקי המלוכה ולפקיד בביתו. יחד עמו יצאו לדרך גם שלֹמית עם בניה ובני אחי המלך וחתניו ולמראה־עין התנדבו לחזק את ידי ארכילאוס בירֻשת המלוכה, אולם באמת שמו את לבם ללמד עליו חובה על המטבח הגדול אשר עשה בהר־הבית.",
+ "ב. ובעיר קיסרי פגש אותם סַבּינוס נציב סוריה, אשר עלה אל ארץ יהודה לשמור את כסף עזבון הורדוס. אולם וַרוס לא נתן לו לנסוע משם והלאה, כי הִרבּה ארכילאוס לחלות את פניו בידי תלמי. בפעם הזאת נשא סַבּינוס את פני וַרוס ולא מהר לעלות על המבצרים ולא סגר בפני ארכילאוס על אוצרות אביו ואמר, כי יֵשב במנוחה עד אשר יוציא הקיסר את משפטו, ונשאר בקיסרי. אולם כאשר פנו שני האנשים העוצרים אותו איש איש לדרכו, כי וַרוס שב אל אנטיוכיה וארכילאוס יצא באניה אל רומא, מהר סַבּינוס לעלות על ירושלים ותפש את ארמון המלך וגם קרא אליו את שרי המבצרים ואת גזברי המלך ונסה לחקור את חשבונות הכספים ולקחת בידו את המבצרים. אולם פקידי המלוכה לא עברו על פקֻדת ארכילאוס והוסיפו לעמוד על משמרתם באמונה, באמרם כי בזה הם עובדים את הקיסר ולא את ארכילאוס בלבד.",
+ "ג. בין כה וכה יצא גם אנטיפס לדרך, לריב [עם ארכילאוס], באמרו כי יפה כח צואת אביו הראשונה, אשר על פיה הוקם למלך, מכח הצואה הנוספת. ושלֹמית ועוד רבים מקרוביו הנוסעים עם ארכילאוס אל רומא הבטיחוהו עוד לפני צאתם, כי ידם תכון עמו. הוא הוביל אתו את אמו וגם את תלמי אחי ניקולאוס, אשר בטח בו, כי כחו גדול להכריע את הכף לטובתו, יען כי שמר לו הורדוס את אמונתו כל הימים והוא היה הנכבד בכל אוהביו. ועוד יותר האמין אנטיפס בנואם אֵירֵנַיּוּס על כח מליצתו — ועל־כן מאס בעצת האנשים, אשר דברו על לבו לעזוב את המלוכה לארכילאוס, כי לו יאתה על־פי משפט הבכורה ותֹקף הצואה השניה. וברומא עמ��ו לו לעזרה כל בני בית אביו, אשר היו עוינים את ארכילאוס מאד. וראש דברים היה לבקש שלטון חפשי (אבטונומיה), אשר ינצח עליו נציב רומאי, — ואולם אם לא יצליח חפצם זה בידם — אמרו בלבם לבקש את אנטיפס למלך.",
+ "ד. גם סבינוס עמד לימינם בדבר הזה, כי כתב שטנה על ארכילאוס אל הקיסר והרבה עם המכתב להלל את אנטיפס. ושלֹמית ובניה אספו את כל דברי האשמה ונתנו אותם בידי הקיסר. לדברים האלה כתב ארכילאוס ראשי־פרקים להוכיח את צדקתו ושלח את טבעת אביו יחד עם הדברים האלה אל הקיסר בידי תלמי. והקיסר השיב אל לבו את טענות שני הצדדים והתבונן לגֹדל המלוכה ולמכסת תבואתה וגם למספר בני בית הורדוס, ואחרי זאת קרא את האגרות השלוחות אליו מוַרוס ומסבינוס, והקהיל את טובי הרומאים לאספה, ובראש האספה הושיב את גַיּוּס בן אגריפס הנולד ליוליה בתו, אשר לקחהו הקיסר לו לבן, ומִלא את ידי בעלי הריב להגיש את עצומותיהם.",
+ "ה. לראשונה עמד על רגליו אנטיפטרוס בן שלֹמית ללמד חובה על ארכילאוס, כי הוא היה גדול בכח לשונו מכל אנשי־ריבו. הוא אמר, כי רק בדברי־פה בלבד נצב ארכילאוס לריב על ירֻשת המלוכה, כי במעשה־ידיו כבר התנהג כמלך, וכמצחק הוא בדבריו הפעם באזני הקיסר, יען אשר לא חכה עד הוציאו משפטו בדבר נחלת הורדוס. הן אחרי מות הורדוס הכין לו אנשים בסתר לשים על ראשו את הנזר, וכבר ישב על כסא־מלכים ועשה מעשי מלך, בשנותו את סדרי הצבא ובהרימו את מעלות השרים, גם הבטיח למלא את משאלות העם הרואה את פניו כפני מלך וקרא דרור לאסורים, אשר שם אותם אביו בנחֻשתים על עונות קשים. ועתה בא אל השליט העליון לבקש ממנו את צל המלוכה, אחרי גזלו בידיו את עצם המלוכה, ובאמת הוא מקים את הקיסר לשופט בדבר שֵׁם המלוכה בלבד ולא בדבר השלטון. ומלבד זאת נשא אנטיפטרוס חרפה על ארכילאוס, כי גם את מספד אביו הפך לצחוק, בבּקר היה שׂם עליו מעטה אֵבל ובלילה שתה לשכרה ועשה מעשי־תעתועים; ועוד הוסיף אנטיפטרוס לספר, כי המעשים האלה העלו את כעס ההמון והיו לסבת המרד. ועמוד־התוך, אשר נשען עליו אנטיפטרוס בדבריו, היה מספר החללים הרבים מסביב להיכל ה׳: ״אלה האנשים באו אל יום טוב ובאכזריות רצח נשחטו על זבחיהם. ובחצר בית־המקדש נערמו הרוגים בהמון גדול, אשר כמוהו לא אכלה גם חרב שונאים נכרים במלחמת־פתאם. אמנם אבי ארכילאוס צפה את אכזריותו מראש, ועל־כן לא נתן תקוה בלבו לעשות מלוכה עד העת אשר קשתה עליו מחלת נשמתו מתחלואי גופו ונבצר ממנו לעשות את דברו בדעת ובחשבון ולא ידעה נפשו את מי הוא שׂם ליורש כסאו בצואה הנוספת, ומה גם שעשה את הדבר הזה מבלי מצֹא ערות־דבר באיש אשר כתב לו את המלוכה בצואתו הראשונה, בהיותו בריא בגופו ובעת אשר דעתו היתה עוד נכונה בקרבו. ואולם אם גם יחשוב איש, כי יפה כח המשפט אשר הוציא המלך בחליו, הנה עליו להודות, כי אִבֵּד ארכילאוס את המלוכה בידים בנאצותיו אשר עשה לנבל את מלכותו. ומה יהיה משפט המושל הזה אחרי קבלו את המלוכה מידי הקיסר, אם כבר ערך מטבח כזה בטרם נכונה המלוכה בידו?״",
+ "ו. כאלה וכאלה הוסיף אנטיפטרוס לדַבֵּר והעיד לו עדים נאמנים את קרוביו הרבים, העומדים עמו יחד לחזק כל פרט ופרט מדברי האשמה, ואחרי־זאת כלה את דבריו. ואחריו עמד ניקולאוס על רגליו להצדיק את ארכילאוס בריבו והוכיח בדברים, כי הרצח בהר־הבית נעשה באֹנס, יען אשר הרימו הנרצחים יד באיבה לא במלכות בלבד, כי־אם גם בקיסר, אשר מידו כל משפטה. ומלבד זאת הראה ניקולאוס לדעת, כי את יתר דברי האשמה עשה ארכילאוס בעצת האנשים, אשר באו עתה ללמד עליו חובה; וגם חרץ משפטו, כי בדבר הזה יפה כח הצואה הנוספת מכח הצואה הראשונה — על אשר מסר בה המת בידי הקיסר להכין את המלוכה בידי יורשו, והן האדם המבין להפקיד את שלטונו בידי מושל העולם לא יוכל לשגות במשפטו מי האיש אשר לו תֵאות ירֻשתו; אין זאת, כי־אם במחשבה צלולה בחר הורדוס באיש הזה להעמידו בראש העם, בדעתו את האיש אשר יקימהו על נחלתו.",
+ "ז. וכאשר באר ניקולאוס את דבריו, נגש ארכילאוס ונפל לרגלי הקיסר מבלי דַבּר דבר. והקיסר צוה עליו בדברי־חן לקום על רגליו וגלה את דעתו, כי הוא ראוי לשבת על כסא אביו, אולם לא הוציא משפט מבֹאר. ואחרי שלחו את הנאספים השיב אל לבו ביום ההוא את הדברים אשר שמעו אזניו ונמלך בדעתו אם להקים למלך אחד מבני הורדוס הנקובים בצואתו, או לחלק את מלכותו לכל בני משפחתו, בחשבו למשפט, כי עליו להשביע רצון את הנפשות הרבות האלה."
+ ],
+ [
+ "מלחמה עזה קמה בין היהודים ובין צבא סַבּינוס, ומטבח גדול נעשה בירושלים.
א. עוד טרם הוציא הקיסר את משפטו בדבר הזה חלתה מַלְתַּקִּי אם ארכילאוס ומתה ואגרות באו מוַרוס הנציב בסוריה על־דבר מרד היהודים. כי וַרוס צפה מראש את המרד הזה בבואו אל ירושלים אחרי צאת ארכילאוס באניה ובקש לבצור את רוח מחרחרי הריב. כל עין ראתה, כי לא ישב ההמון במנוחה, ועל־כן השאיר וַרוס בקרב העיר אחד משלשת הלגיונות אשר הביא אתו מסוריה ושב אל אנטיוכיה. אחריו בא סבינוס אל ירושלים ונתן במעשיו ליהודים תואנה לקום על נפשם, כי אִלֵּץ בחֹזק־יד את שרי המבצרים להסגיר אליו את המצודות וחקר בשרירות לבו למצֹא את אוצרות המלך. ובדבר הזה בטח לא באנשי־הצבא, אשר השאיר וַרוס בירושלים, בלבד, כי־אם גם בהמון עבדיו, אשר לכלם נתן כלי־נשק ועל־ידם בקש למצֹא בצע. ובבוא חג החמשים (השבועות), — כי כן קוראים היהודים לאחד ממועדי השנה אשר להם מקץ שבעה שבועות [לחג המצות] על־פי מספר הימים, — לא עלה ההמון אל ירושלים לעבוד את אלהיו כחֹק בלבד, כי־אם גם לשפוך את כעסו [על המעשים הרעים]. המון לאין־מספר נאסף מארץ הגליל ומאדום ומיריחו וגם מעבר הירדן, ועולי־הרגל הקרובים מארץ יהודה עוד עצמו במספרם ובנדבת רוחם מאלה. הם נפרדו לשלשה מחנות ונטשו בשלשה מקומות: האחד מצפון להר־הבית, השני — ליד מקום מרוץ הסוסים (הָאִפּוֹדְרוֹמִין) אשר לצד דרום והשלישי בקרבת ארמון המלך במערב. הם הקיפו את הרומאים מכל עבר ושמו עליהם מצור.",
+ "ב. וסַבּינוס ירא את ההמון הגדול הזה ואת עז נפשו ושלח רץ אחרי רץ אל וַרוס, לבקש ממנו עזרה חיש מהר מבלי התמהמה, פן יאבד כל הלגיון הרומאי. והוא עלה על המגדל הגבוה מכל חומת ירושלים, אשר קרא לו הורדוס על שם אחיו פצאל, הנהרג בידי הפרתים, ומשם נתן אות לאנשי־הצבא בני הלגיון להשתער על האויבים, והוא בעצמו נמוג מפחד ולא נועז לרדת אל אנשיו. אנשי־הצבא שמעו לקולו ובקעו להם דרך אל הר־הבית ושם פרצה מלחמה קשה ביניהם ובין היהודים. וכל העת אשר לא נלחם בהם איש ממעלה גברו הרומאים למודי־המלחמה על המון היהודים, אשר לא נֻסו בקרָב. אולם כאשר עלו יהודים רבים אל האולמים (האסתוניות) אשר למעלה ומשם השליכו אבני־קלע על ראשי הרומאים, נפלו מהם חללים רבים, וקשה היה להם לעמוד בפני האויבים הזורקים עליהם אבנים ממעלה וגם להתעודד בפני ההמון הגדול אשר שת עליהם והתגרה אִתּם מלחמה.",
+ "ג. ובראות הרומאים, כי קמה להם המלחמה משתי רוחות, שלחו אש באולמים הנפלאים בגדלם ובהדרם ומיד הקיפו עמודי אש את היהודים הנמצאים שם, ואלה מתו בלהבה, ואלה קפצו למטה אל שונאיהם ומתו בחרבם, ואלה הפילו עצמם מעל החומה אחורנית אל התהום. וגם נמצאו אנשים אשר נואשו מישועה ונפלו על חרבם טרם יהיו למאכֹלת אש. ואלה אשר ירדו בחומה אל הרומאים נמוגו מפחד ושונאיהם הכריעום על־נקלה. ואחרי אשר נפלו חללים רבים מקרב היהודים ויתרם נבהלו ונפוצו לכל רוח התנפלו אנשי־הצבא על אוצר בית־המקדש העזוב וגזלו כארבע מאות ככר. ואת פלֵטת האוצר, אשר לא נגנבה בידי הצבא, אסף סַבּינוס אליו.",
+ "ד. הריסת הבנינים הנהדרים ורצח האנשים הרבים הרגיזו את היהודים מאד ואנשים רבים ועצומים ומלֻמדי־מלחמה התקוממו על הרומאים היושבים בארמון המלך והקיפום סביב. הם הזהירו אותם כי ימיתו אותם בחרב, אם לא ימהרו לעזוב את העיר, וגם הבטיחו את סבינוס, כי לא יגעו בו לרעה, כאשר יבחר לצאת עם הלגיון את פני העיר. גם רֹב צבא המלך נלוה אל הקושרים, אולם ראשי גבורי המלך, שלשת אלפים בני סבסטי (שמרון) ובראשם רוּפוּס וגרַטּוּס — גרטוס היה שר צבא־הרגלים למלך ורופוס היה שר־הרוכבים, — אשר כל אחד מהם נחשב גם מבלעדי צבאו למשען חזק במלחמה בגבורתו ובחכמתו, חזקו את ידי הרומאים. היהודים צרו על ארמון המלך בחֹזק־יד ונסו להרעיש את חומותיו ונשאו את קולם אל אנשי סבינוס כי יֵצאו משם ולא יהיו להם לשטן בדרכם, כי נושאים הם את לבם אל החֹפש אשר היה לאבותיהם ואשר נעדר מהם זמן רב. אמנם סַבּינוס היה נכון לעזוב את העיר, אולם לא האמין ליהודים המבטיחים אותו, בחשדו בהם, כי הם אומרים לטמון לו פח בדבריהם הרכים, ומלבד־זאת קוה לעזרת וַרוס, ועל־כן נשא את המצור."
+ ],
+ [
+ "זקני חיל הורדוס נלוו אל המורדים. יהודה הגלילי הִרבה שֹׁד בארץ. שמעון ואַתּרוֹנְגַּיּוֹס לקחו להם את המלוכה.
א. ובימים ההם קמו מהומות רבות בקרב הארץ (ארץ־ישראל) והרבה אנשים מצאו שעת־הכֹּשר לעשות מלוכה. בארץ אדום התקשרו אלפים איש מזקני צבא הורדוס ויצאו בחרב להלחם עם חיל המלך, אשר עמד בראשו אחיאב ממשפחת המלוכה. ואחיאב נלחם אתם מתוך המצודות בלבד ונמנע מצאת עליהם לקרב בשדה. גם בצפורי אשר בגליל התקומם יהודה בן ראש השודדים חזקיה, אשר מלא לפנים את כל הארץ חמס, עד שנתפש בכף המלך הורדוס. והמון גדול נאסף אליו ויחד עמו פרץ בבית־נשק המלך ובנשק הנמצא שם חגר יהודה את חבריו להלחם בכל האנשים אשר נשאו את עיניהם אל הממשלה.",
+ "ב. ובעבר הירדן קם אחד מעבדי המלך ושמו שמעון, ובטח ביפי קומתו ובחֹסן גופו ושם על ראשו את נזר המלוכה. הוא אסף אליו המון שודדים ופשט בארץ מסביב ושרף את בית המלך אשר ביריחו וגם שלח באש אחֻזות־עשירים רבות, למען הוצא את שללן על־נקלה. וכמעט שׂם למאכֹלת־אש כל נוף יפה, לולא יצא לקראתו גְּרַטּוּס, שר הרגלים אשר למלך בראש הרובים מארץ טרכון ואנשי המלחמה הטובים מבני סבסטי. ובקרב הזה נפלו רבים מבני עבר הירדן חללים, ושמעון אמר להמלט דרך נקרה צרה, אולם גרטוס סגר עליו את הדרך והכה אותו בעת מנוסתו בצוארו מן הצד והמיתהו. ועוד אנשים התקוממו בעבר הירדן ושלחו באש את ארמון המלך אשר בבית־הרם (בית־רמתה) בקרבת הירדן.",
+ "ג. גם רועה אחד ערב את לבו בימים ההם לריב על־דבר המלוכה, ושמו אַתּרוֹנְגַּיּוֹס. ואת תקותו למלוכה העירו כֹח־גופו ואֹמץ־רוחו, אשר לא ירא מות, וגם ארבעת אחיו הדומים לו בתכונותיהם חזקו את ידיו. לכל אחד מאחיו נתן גדוד חמשים ומנה אותם לשרי־צבא ולאחשדרפנים ושלחם לבֹז בז, ואת עצמו חשב למלך ורק הדברים הגדולים באו אליו. הוא שׂם על ראשו את הנזר בימים ההם וימים רבים פשט על הארץ עם אחיו יחד. הם קבלו פקֻדה להמית את הרומאים ואת אנשי־שלום המלך (סיעת בית הורדוס), אולם גם כל איש יהודי לא נמלט מהם בעת נפלו בידם עם דברי חפץ. פעם אחת נועזו להתנפל גם על גדוד שלם נושא לחם ונשק מצבא הרומאים בקרבת העיר אמאוס והמיתו את שר־המאה אַרֵיוס עם ארבעים מאנשיו, וגם יתר אנשי־הצבא נמצאו בסכנת־מות, לולא חשו לעזרתם גרַטוס ובני סבסטי והניסו את השודדים. ועוד רעות רבות עוללו האחים האלה ליושבי הארץ ולנכרים כל ימי עשותם מלחמה. אך לקץ הימים נתפשו שלשה מהם בכף, הבכור נפל בידי ארכילאוס והשנים בידי גרטוס ותלמי ולאחרונה הסגיר גם האח הרביעי את נפשו בידי ארכילאוס. אולם קצם זה בא אחרי־זמן. ובימים ההם (אחרי מות הורדוס) מלאו את כל ארץ יהודה מלחמה ושֹׁד."
+ ],
+ [
+ "ורוס הכניע את היהודים המורדים והוקיע כאלפים מורדים על צלבים.
א. וכאשר קבל וַרוס את מכתבי סַבּינוס ושרי־החיָלים פחד, פן תאֻנה רעה ללגיון כֻּלו, ומהר לצאת לעזרתו. הוא לקח עמו את שני הלגיונות הנותרים ואת ארבע להקות־הרוכבים הנמנות עליהם ונסע אל עכו וצוה על המלכים והשליטים לשלוח אליו שמה חיל־עזר. בעברו דרך עיר בארות אסף אליו משם אלף וחמש מאות אנשי־צבא. וכאשר הגיע אל עכו, באו אליו גם יתר צבאות הברית, וחרתת הערבי, השונא את הורדוס, הביא עמו חיל גדול רוכבים ורגלים. וַרוס שלח את חלק הצבא אל ארץ הגליל הסמוכה לעכו ובראש החיל הזה הפקיד אחד מידידיו ושמו גַּיּוּס. גיוס הניס את כל היהודים אשר יצאו לקראתו ולכד את העיר צפורי ושלח אותה באש ואת יושביה מכר לעבדים. ועם יתר הצבא נסע וַרוס בעצמו דרך שמרון ולא נגע בעיר לרעה, בראותו כי לא מרדה בו בעת המהומה, אשר הקיפה את יתר המקומות. הוא חנה על־יד אחד הכפרים ושמו אַרוּס, אשר היה לאחֻזה לתלמי, ועל־כן בזזו אותו הערבים, בפקדם את חמתם גם על אוהבי הורדוס. ומשם נסע וַרוס אל כפר אחד מֻקף חומה ושמו צַפָּה וגם אותו בזזו הערבים עם כל סביבותיו בעברם עליהן (נ.א.: עם כל אֹרחות־הצֵדה אשר מצאו בדרכם). וגם העיר אמאוס נשרפה, אחרי אשר ברחו יושביה ממנה, כי ככה צוה וַרוס להנקם בה על רצח אריוס ואנשיו.",
+ "ב. ומשם עלה וַרוס על ירושלים ולמראה צבאו העצום נפוץ מחנה היהודים לכל רוח. הם נמלטו על נפשם אל השדה, ויושבי העיר פתחו את שעריה לפני וַרוס ופרקו מעליהם את אשם המרד, באמרם כי איש מהם לא הרים יד ברומאים, ובעל־כרחם קבלו את המון עולי־הרגלים, אשר צר עליהם ועל הרומאים יחד, והם לא עזרו למורדים במלחמתם. גם יוסף, קרובו של ארכילאוס, ורופוס וגרטוס עם צבא המלך ואנשי סבסטי יצאו לקדם את פני וַרוס ואנשי הלגיון הרומאי עברו לפניו כמנהגם בכל עדי נשקם. וסַבּינוס לא ערב את לבו לְהֵראות את פני וַרוס ומהר לעזוב את העיר ולפנות אל חוף הים. וַרוס שלח את חלק הצבא לשוט בארץ ולתפוש את מחוללי המרד, ושבוּים רבים הובאו אליו. את האנשים, אשר למראה־עיניו לא הרבו לעשות מרי, שם במשמר וּמראשי החַיָּבים הוקיע על צלבים כאלפים איש.",
+ "ג. לוַרוס הֻגד, כי בארץ אדום נשארו עוד כעשרת אלפים אנשי חיל מזֻיָּנים. הוא שלח מעל פניו את הערבים, כי ראה בהם, שלא נלחמו כדרך אנשי בריתו וכל חפצם היה רק לכלות את נקמתם, ומשנאתם הרבה להורדוס הרבו להשחית את הארץ מאשר עלה על רוחו. ואחרי־כן מהר יחד עם לגיונותיו ושם את פניו להלחם במורדים. אולם היהודים לא יצאו לעֻמתו למלחמה, כי שמעו לעצת אחיאב ומסרו את עצמם בידי הרומאים. וַרוס סלח לעון המון המורדים ורק את העומדים בראשם שלח אל הקיסר לעמוד לפניו למשפט. הקיסר העביר את חטאת האנשים, ורק את בני משפחת המלך — כי היו בין המורדים אחדים מהקרובים אל בית הורדוס — שפט משפט מות, כי הרימו יד במלך, אשר היה גואלם הקרוב אליהם. ככה השיב וַרוס את המנוחה בירושלים והפקיד לשמור על העיר את הלגיון, אשר חנה שם לפנים, ואחרי־זאת שב אל אנטיוכיה."
+ ],
+ [
+ "היהודים הרבו להתלונן על ארכילאוס ובקשו כי יֻתַּן להם נציב רומאי. הקיסר שמע את דבריהם וחלק לבני הורדוס את נחלת אביהם כרצונו.
א. ובעוד ארכילאוס יושב ברומי, והנה קם ריב חדש בינו ובין היהודים, אשר עוד לפני המרד קבלו רשות מוַרוס לשלוח צירים אל הקיסר ולבקש ממנו את חֹפש עמם. מספר הצירים הבאים היה חמשים איש ואליהם נלוו יהודים מיושבי רומא כשמונת אלפים איש ומעלה. הקיסר הקהיל את פקידי הרומאים ואת אוהביו לאספה אל מקדש אפולון אשר בפַלַּטיון (הגבעה הפַלַּטּינית), הוא הבית אשר יסד אותו הקיסר וכלל את הדרו ועשרו עד להפליא — ושמה באו הצירים בלוית המון היהודים הרב ולעֻמתם נצבו ארכילאוס ואוהביו יחד. וקרובי ארכילאוס ואנשי שלומם עמדו מרחוק, כי לא מלאם לבם לעזור לארכילאוס בריבו משנאתם וקנאתם אליו, וגם בושו מפני הקיסר לשים את ידם עם שוטניו לעיני השמש. אל הקרובים האלה נוסף עתה גם פיליפוס, אשר שלח אותו וַרוס באהבתו אותו אל רומא לעשות שם שני דברים: לחזק את ידי ארכילאוס וגם לקבל מנחלת אביו את חלקו, אם יעלה על רוח הקיסר לחלק את נחלת הורדוס לכל יוצאי חלציו.",
+ "ב. ואחרי אשר צוה הקיסר על שוטני ארכילאוס לדבר, החלו לפרט את התועבות הרבות אשר עשה הורדוס: ״לא עֹל מלך נשאנו על שכמנו, כי־אם עֹל עריץ רשע ואכזרי מכל העריצים אשר קמו מימות־עולם. הוא הרג ואבּד את רֹב העם והנשארים בחיים נמקו בעֹצר רעה ויגון, עד אשר קנאו במתים שנגזרו מידו. ונקל היה בעיניו לדוש את בשר נתיניו, כי גם על ערים שלמות עברה רעתו. הוא מצץ את לשד ערי מלכותו, למען פָּאר ערים נכריות ובדם היהודים אמר למצֹא חן בעיני עמים זרים. ותחת חֹסן־אֹשר העם לפנים וחֻקי האבות אשר חי בהם המיט עליו עֹני ופריצות עד אין גבול, והצרות אשר עברו על היהודים מידי הורדוס בשנים מעטות הכריעו בכף מאזנים את כל האסונות אשר התחוללו על אבותינו כל העת למן היום אשר שבו עולי הגולה מבבל בימי המלך אחשורוש. וכה שחה רוח העם, וכה הסכין לפגעיו הרבים, עד אשר בחר לרצונו להיות עבד־עבדים על־פי משפט הירֻשה. על־כן נכון לבו לקרא בשם מלך לארכילאוס בן הרשע הגדול הזה אחרי מות אביו ויחד עמו התאבל על מות הורדוס והתפלל לשלום מלכותו. אולם ארכילאוס שקד להראות, כי איננו ילד זנונים להורדוס וחנך את מלכותו בדם שלשת אלפים בני ירושלים, ואלה החללים, אשר מלא בהם את בית־המקדש ביום חג, הם היו הזבחים אשר הקריב לאלהים, להכין את מלכותו בידו. ולכן צדקו האנשים, אשר הצילו את נפשם מן הרעה הזאת, בהפכם הפעם את פניהם לעמוד לקראת מַכּיהם כמשפט המלחמה. והנה אנו מחלים את פני הרומאים, כי יחמלו על שארית יהודה ואל ישליכו את פלֵטתה לפני חיות־טרף אכזריות, רק יחברו אותה אל ארץ סוריה ויעמידו בראשה נציבים מקרבם. ואז יראו הכל עין בעין, כי היהודים האלה, אשר הוציאו עליהם שוטניהם קול, כי הם אנשי ריב ואוהבי מלחמה, יודעים לשמוע בקול נציבים ארכי־אפים״. בשאלתם זו כלו היהודים את דברי תלונתם, ואחריהם קם ניקולאוס ובטל את כל הטענות אשר טענו על המלכים, וקרא שטנה על העם, כי [הוא קשה־עֹרף ו]אינו מקבל עליו שררה ומתכונתו הוא ממרה את פי מלכיו, וגם נתן דֹפי בקרובי ארכילאוס, אשר היתה ידם עם שוטניו.",
+ "ג. ואחרי אשר שמע הקיסר את דברי כל בעלי הריב שלח את הנאספים מעליו. וכעבור ימים מִספר נתן את חצי המלכות לארכילאוס וקרא לו בשם נשיא־עם (אֶתּנַרְכוֹס) וגם הבטיחהו, כי ישימהו למלך, אם יראה במעשיו, כי יאות לו הכבוד הזה. ואת מחצית המלכות הנשארת חלק לשני חבלי נסיכים (טֶטְרַרְכִיּוֹת) ונתן לשני בני הורדוס, את האחד לפיליפוס ואת השני לאנטיפס, אשר רב עם ארכילאוס על־דבר המלוכה. לאנטיפטרוס נפלו לנחלה עבר הירדן והגליל עם מאתים ככר תבואות השנה. אולם הבשן וחבל ארגֹב (טרכון) וארץ חַורן וחלק גבול זֵינוֹן בסביבות אינו (אִנַּנוֹ) נפלו בחלק פיליפוס ותבואות נחלתו עלו למאה ככר. ועל ממשלת ארכילאוס נחשבו ארץ אדום וכל ארץ יהודה וארץ שמרון, אשר הֻנח לה מרביעית המס, כי לא מרדה יחד עם יתר המדינות. והערים אשר סרו למשמעת ארכילאוס היו: מגדל־סטרטון (קיסרי) וסבסטי, יפו וירושלים. ואת ערי היונים עזה, גדר וסוסיתא (הִפּוֹן) קרע הקיסר מעל הממלכה וספח אותן אל נציבות סוריה, ותבואות השנה בארץ נחלת ארכילאוס היו ארבע מאות ככר. ושלֹמית קבלה את כל אשר כתב לה המלך בצואתו וגם הוקמה לשליטה בערים יבנה ואשדוד (אזוטוס) ופצאליס. ומלבד־זאת נתן לה הקיסר את בית המלך באשקלון, ומכל אחֻזתה אספה ששים ככר תבואות השנה, אולם הקיסר העמיד את נחלתה תחת שלטון־הפלך אשר לארכילאוס. וגם ליתר בני בית הורדוס חלק הקיסר את המנות הראויות לתת להם על־פי צואת המלך. ולשתי בנות הורדוס אשר לא היו עוד לאיש הוסיף הקיסר על נחלתן חמש מאות אלף כסף (שקל, דינר) ונתן אותן לנשים לשני בני פירורא. ואחרי אשר הציב הקיסר את גבולות בני המלך, חלק ביניהם את אלף הככר אשר עזב לו הורדוס למנחה ובחר לו רק כלי־חפץ אחדים לא־יקָרים, למזכרת כבוד המת."
+ ],
+ [
+ "מעשה אלכסנדרוס הרמאי. ארכילאוס יצא בגולה. גלפירה מתה, וחלומות־נבואה גלו להם את הדברים מראש.
א. ובימים ההם קם איש אחד, יהודי מלֵדה, אשר גדל בעיר צידון בבית עבד רומאי משֻׁחרר, ושׂם עליו לשקר את שם אלכסנדרוס הנהרג בידי הורדוס, אשר היה דומה לו במראהו, ונסע אל רומא, בבטחו כי לא יענה כחש�� בפניו. ואיש ימינו היה אחד היהודים היודע את כל הדברים הנעשים במלכות ומפיו למד האיש לסַפּר, כי עבדי המלך, אשר נשלחו להמית אותו ואת אריסטובולוס, חמלו עליהם ונתנו להם להמלט ותמורתם הביאו פגרי אנשים דומים להם במראיהם. בדברים האלה התעה את היהודים יושבי כרתים (אי קרֵיטֵי) וקבל מהם מתנות יקרות ונסע משם אל מֵלוֹס. ובמקום הזה הרבה עוד לאסוף כסף, כי נאמנו דבריו מאד על היהודים התושבים, וגם משך את לב היהודים אשר אספוהו אל ביתם ללוותו במסעו אל רומא. וכאשר ירד מן האניה בדִיקְאַרכיה נתנו לו היהודים יושבי המקום תשורות רבות ואוהבי בית אביו (הורדוס) שלחו אותו אל רומא בכבוד מלכים. אמנם פניו דמו לפני אלכסנדרוס ובדבר הזה הטה את הבריות להאמין בו, כי גם האנשים אשר היטיבו להכיר את אלכסנדרוס פנים אל פנים נשבעו, כי זה הוא האיש, וכל היהודים אשר ברומא נהרו לראותו והמון לאין־מספר נאסף ברחובות העיר, אשר שם נִשא האיש על כפים. כי היהודים אשר באו עמו ממֵלוֹס התהוללו מאד, עד אשר נשאו אותו באפריון וגם פזרו את כספם לתת לו עבֻדת מלכים. ",
+ "ב. והקיסר היטיב להכיר את סמני אלכסנדרוס — כי העמיד אותו הורדוס [לפנים] למשפטו — ועוד לפני ראותו את האיש הבין, כי הוא מרַמה את הבריות בדמותו, אולם גם הוא נפתה להאמין מעט לתקוה הטובה ושלח את קֶלַּדּוּס, אחד ממיֻדעי אלכסנדרוס, וצוהו להביא אליו את הצעיר וכאשר הביט קלדוס בפני האיש הכיר מיד, כי הם שונים מפני אלכסנדרוס, והתבונן אל בשרו, כי כֻלו קשה (גס) כבשר העבד ונוכח לראות את תרמית הדבר, ועוד יותר הרגיזה אותו עזות פני האיש, כי בשאֹל אותו קלדוס לשלום אחיו אריסטובולוס השיבהו דבר, כי גם הוא נמלט ממות, אך נשאר בקפרוס, כי נשמר לנפשו מנכלי שונאיו. ואמנם יקשה הדבר לתפוש אותם, בהפרדם איש מעל אחיו. קלדוס משך את האיש הצדה ואמר לו: ״נפשך תהיה לך לשלל מידי הקיסר, אם תגלה את שם האיש, אשר הסיתך לעשות דבר־תרמית כזה!״ האיש אמר, כי יודיעהו את שם המסית, והלך אחריו אל הקיסר וגלה לו את דבר האיש היהודי, אשר מצא חפץ בתאר־פניו למען בוא על שכרו, וגם הודה בפיו, כי קבל בכל עיר ועיר המון מתנות, כאשר לא קבל אלכסנדרוס כל ימי חייו. הקיסר צחק למשמע אזניו וצוה להושיב את המכזב, אשר קרא עליו שם אלכסנדרוס, לעבוד עבודת פרך בספינות, כי יאתה העבודה הזאת לכֹח גופו, ואת המסית צוה להמית. ולאנשי־מֵלוס לא עשה דבר, כי כבר שלמו במיטב כספם על מעשי תעתועיהם.",
+ "ג. וכאשר נכונה הממשלה בידי ארכילאוס בארץ נחלתו, זכר את המריבות הראשונות ורעץ באכזריות לא את היהודים בלבד, כי־אם גם את השמרונים. על־כן שלחו היהודים והשמרונים צירים אל הקיסר בשנה התשיעית לממשלת ארכילאוס [להתאונן על מעשיו] והוא נשפט על־פי הקיסר לגלות אל וִיֶּנַּה, העיר אשר בגַליה, וכל רכושו החרם לאוצר הקיסר. ועל ארכילאוס יאמר, כי טרם נקרא לעמוד למשפט הקיסר ראה בחלומו כדמות תשע שבלים גדולות ומלאות, אשר אכלו אותן השורים. הוא שלח לקרא למנחשים (לפותרי חלומות) וגם לכשדים אחדים (כַּלְדָאִים), ושאל מהם את פתרון הדבר. בעוד זה אומר בכה וזה אומר בכה הגיד שמעון ממשפחת האֵסיים, כי השבלים הן שָׁנים והשורים הם אות לחליפות החיים, כי בחרשם את האדמה הם משנים את פניה, ודבר החלום הוא, כי ימלוך ארכילאוס [תשע] שנים כמספר השבלים וימות אחרי בוא חליפות רבות בחייו. וארכילאוס שמר את הדבר וכעבור חמשה ימים נקרא למשפט הקיסר.",
+ "ד. ואני חושב למשפט להזכיר פה גם את חלום אשתו גלפירה בת ארכילאוס מלך קפודקיא, אשד היתה לראשונה אשת אלכסנדרוס, הוא אחי ארכילאוס, אשר עליו אנו מדברים, ובן להורדוס המלך והומת בידיו, כאשר הראינו למעלה. ואחרי רצח אלכסנדרוס היתה גלפירה לאשה ליובה מלך לוב (ליביה, באפריקא), וכאשר מת גם בעלה זה, שבה אל בית אביה וישבה שם באלמנותה, והנשיא ארכילאוס ראה את פניה וחשק בה מאד, ועל־כן מהר לשלח מעליו את מרים אשת חיקו ונשא את גלפירה. היא באה אל ארץ יהודה, אולם ימים מעטים אחרי בואה שמה ראתה בעיניה והנה אלכסנדרוס עומד עליה ומדַבּר: ״המעט היה לך להנשא אל ארץ לוב, כי קטנה עוד זאת בעיניך, עד אשר הוספת לשוב אל עיר נָוי ובחרת לך בעל שלישי, והוא אחי! הוי, עזת־המצח! אני לא אסלח לחרפתך זו ואסוף אאסוף אותך אלי בעל־כרחך!״ גלפירה גִלתָה את דבר החלום הזה, אף כי האריכה רק שני ימים אחריו."
+ ],
+ [
+ "ארץ ממשלת ארכילאוס נהפכה לנציבות. מרד יהודה הגלילי. שלש מפלגות היהודים.
א. וארץ ארכילאוס נהפכה לאפרכיה (נציבות רומאית) ואליה נשלח נציב ממעמד הרוכבים ושמו קוֹפּוֹנִיּוּס, ובידו הפקיד הקיסר את כל השלטון, וגם נתן לו לדון דיני נפשות. ובימיו הסית איש אחד מהגליל ושמו יהודה את בני ארצו למרד [ברומאים], באמרו כי חרפה תהיה להם, אם יטו את שכמם לסבול וישלמו מס לרומאים, ומלבד מלכות השמים ישאו עליהם גם עֹל בשר־ודם. והחכם הזה יסד לו כת מיֻחדה, שלא דמתה ליתר הכתות [של היהודים].",
+ "ב. כי שלשה מיני חכמי הדת (פילוסופים) נמצאו בקרב היהודים. על האחד נמנים הפרושים, ועל השני — הצדוקים, ועל השלישי — אלה הנקובים בשם אסיים, והם נוהגים חסידות. האסיים הם יהודים מלֵדה, אולם הם עולים על יתר היהודים באהבתם איש את רעהו. הם נִזָּרים מתענוגי הבשר, בראותם בהם רעה, ולמעלה טובה נחשב בעיניהם למשול ברוחם ולכבוש את יצרם. גם חיי הנשואים נמאסים בעיניהם, אולם הם אוספים אליהם בני אנשים זרים בעודם רכים בשנים ונוחים לשמוע בלמודים, ומקרבים אותם באהבת־אבות וחורתים על לוח־לבם את חֻקיהם. אמנם אין הם רוצים בזה להעביר את נשואי האשה ואת נחלת־האלהים הקשורה בהם, אולם הם גודרים עליהם מפריצות הנשים, בהאמינם כי אף אחת מן הנשים אינה שומרת את אמונתה לבעלה האחד.",
+ "ג. הם מואסים בחיי עֹשר, ונפלא הוא שתוף הרכוש אצלם, עד כי לא נמצא בקרבם איש מֻפלג בנכסים. כי חֹק הוא להם, אשר כל הנלוה על חבורתם (שיטתם) יפקיר את רכושו לכל החבורה (המִסדר), ולא נמצאה בהם חרפת העֹני, ולא גאות העֹשר, כי נכסי כל היחידים התערבו יחד ורכוש אחד לכֻלם, כאִלו ה��ו אחים מבטן. הם חושבים, כי השֶׁמן מטמא את הגוף, וכאשר נמשח אחד מהם בשמן בלי רצונו, מֻטל עליו למרק את בשרו. כי יפים בעיניהם מכֹּל העור אשר לא רֻכּך והבגדים הלבנים. והפקידים על רכושם נבחרים בידי כל חבריהם וכן גם הממֻנים על כל דבר נבחרים על דעת כֻּלם.",
+ "ד. לא עיר אחת היא נחלת האסיים, כי בכל עיר ועיר יושבים רבים מהם. ולאנשי חבורתם הבאים ממקום אחר הם מוציאים את כל רכושם לשלט בו כאלו היה שלהם, ואלה האורחים מתהלכים כרֵעים ומיֻדעים בבתי חבריהם, אשר לא ראו את פניהם עד היום ההוא. ועל־כן אינם לוקחים אִתּם דבר בצאתם למסעיהם, מלבד כלי־הנשק כנגד השודדים. ובכל עיר נמצא משגיח אחד מבני החבורה, אשר נבחר לנהל את האורחים בבגדים ובלחם. בענוַת הלוכם ובמראה גופם הם דומים לילדים אשר מורא רבם שרוי עליהם, אינם לובשים בגדים ולא סנדלים חדשים בטרם נקרעו הישנים או בלו מרֹב זמן, אינם קונים דבר איש מעמיתו ואינם מוכרים דבר אחד לשני, וכל אחד נותן לחברו משלו את הדבר הדרוש לחפצו ולוקח ממנו את הדבר אשר יש לו צֹרך בו. וגם בלי שכר אין האחד מונע את חברו לקחת ממנו את הדבר אשר רצה בו.",
+ "ה. בדרך מיֻחדה הם עובדים את אלהים: לפני עלות השמש אינם מוציאים מפיהם דבר חֹל והם פונים אליו (אל השמש) בתפלות אשר קבלו מאבותיהם, כאלו הם מחלים את פניו לעלות. ואחרי הדבר (עלות השמש) הפקידים שולחים אותם איש איש אל המלאכה, אשר הוא יודע אותה (רגיל בה), והם עושים את מלאכתם בלי הרף עד חמש שעות ביום, ואחרי־זאת הם מתאספים אל מקום אחד וחוגרים אזור־בד ורוחצים את בשרם במים קרים ואחרי טהרתם הם פונים כֻּלם למדור מיֻחד, ששמה אינם נותנים לבוא לאיש זר, אשר לא מחברתם, והם הולכים בטהרה כהולך למקום קדוש ובאים אל מקום הסעֻדה הזה. ובבואם שמה, הם יושבים במנוחה והאופה עובר עליהם ומניח לפני כל איש את לחמו בסדר והמבשל מגיש לכל אחד קערה עם תבשיל אחד. והכהן מתפלל לפני אכלם, וקֹדם התפלה אסור עליהם לטעום דבר. ואחרי כלותם את הארֻחה קורא הכהן תפלה שנית. ככה הם פותחים וגומרים את סעֻדתם בתפלה לאלהים המכַלכל חיים. ואחרי זאת הם פושטים את בגדי הקֹדש ושבים לעשות את מלאכתם עד ערב. וגם בסעֻדת הערב הם עושים כן. ובבוא אליהם אורחים (מבני חבורתם) הם סועדים אתם יחד. ואין קול וצוחה מחלל את הדממה בבית (בעת אכלם). וכל איש נותן לחברו לדַבּר בסדר, ובעיני העומדים מחוץ נחשבה הדממה אשר בבית לסוד כמוס. ואולם סבת השתיקה היא, כי אין המסֻבּים שותים יין לעולם והם מודדים את מאכלם ומשתם רק די שׂבעם.",
+ "ו. האסיים אינם עושים דבר מבלי אשר יצוו עליהם פקידיהם, מלבד שני דברים, אשר להם הרשות לעשותם על דעת עצמם, והם מעשי העזרה ומעשי הצדקה. הרשות נתונה להם להפיק עזרה לכל שואל די מחסורו וגם לפרֹש לחם לרעבים ככל אות נפשם. אולם אסור להם להעניק לקרוביהם מבלי שאֹל את פי העומדים בראשם. והם אינם כועסים, רק כאשר נאה להם בצדק, וכובשים את רוחם ושוקדים לנצֹר אמונים ולהקים שלום [בין איש לחברו]. וכל דבר אשר יצא מפיהם חָמור בעיניהם מדבר־שבועה, והם גדרו עליהם לבלי הִשָּׁבע, בחשבם כי הדבר הזה (שבועת אמת) קשה יותר משבועת שקר. והם אומרים, כי כבר נחתם דין האדם, אשר לא יאָמנו דבריו בלתי אם בנשאו את שם אלהים. והם שוקדים בכל כֹּחם ללמד את ספרי הראשונים ויותר מכֻּלם את הספרים אשר נמצאה בהם תועלת לנשמתם ולגופם. ומהם הם חוקרים ודורשים את תכונות שרשי הצמחים המעלים ארוכה ואת כחות האבנים להסיר כל מחלה.",
+ "ז. וכי ירצה איש להִספח על חבורתם, לא יוכל להכנס מיד, כי הם נוטלים עליו להשאר מחוץ שנה אחת וללכת בדרכיהם, ולדבר הזה הם נותנים לו גרזן (מעדר) קטן ואת האזור, אשר בא זכרו למעלה, ובגד לבן. לאחרי אשר עמד האיש בנסיון כל העת והראה לדעת, כי הוא מושל ברוחו, הוא מוסיף לקרוב אל מנהגי חייהם ולוקח חלק בטבילותיהם במי־טהרה, אולם טרם נִתְּנה לו רשות לצאת ולבוא ביניהם ולהיות כאחד מהם, כי אחרי הראותו את כחו לכבשׁ את יצרו הם בוחנים את מדותיו עוד שתי שנים, ורק כאשר הוכיח, כי הוא ראוי לדבר הזה, הוא מקבל רשות לבוא בסודם, וטרם יגע בלחם החבורה הוא מוסר לפניהם שבועה נוראה, ראשונה, כי יעבוד את האלהים בצדקה, והשנית, כי ישמור משפט ומישרים לבני־האדם, ולא יעשה רעה לחברו על דעת עצמו וגם לא במצות אחרים, וישנא תמיד את הרשעים ויריב את ריב הצדיקים, וינצור אמונים לכל אדם ומה גם לשליטים, כי מבלי רצון האלהים לא תכּון הממשלה בידי אדם, וכי בהגיעו לשררה לא ירום לבבו במשרתו ולא יבָּדל מנתיניו בבגדים יקרים ולא בעדי תפארה, ויאהב את האמת בכל עת ויחרף את דוברי השקר על פניהם, וישמור את ידיו מגזל ואת טהרת נשמתו מכסף נמאס, ולא יסתיר דבר מאחיו בני חבורתו ולא יגלה את סודותיהם לזרים, ואף אם יעֻנה עד מות. ומלבד זאת נשבע האיש, כי במסרו את דברי תורתם לא ישַׁנה מן הלשון אשר קבל בעצמו, וימנע מן השֹׁד, וישמור מאד על ספרי חבורתם ועל שמות המלאכים. בדברי השבועה האלה האסיים מזהירים את כל הנלוים אל חבורתם.",
+ "ח. ואת האנשים, שנתפשו על עונות חמוּרים, הם מגרשים מקרב חבורתם. ויש אשר ימות המגֹרש הזה ברעה וביגון, כי הוא אסור בכבלי נדריו וחֻקיו ולא יוכל לנגֹע בלחם זרים, ועליו לאכול את צמח השדה, עד אשר יכלה בשרו ברעב ויגון. על־כן רחמו (האסיים) על רבים מאלה ואספום אליהם כל עוד נפשם בם, באמרם כי חבלי־המות כפרו על עונותיהם.",
+ "ט. בדיניהם הם חוקרים היטב ושופטים בצדק, ולא יֵשבו למשפט כאשר ימעט מספרם ממאה איש, ואת גזר־דינם אין להשיב. ואחרי האלהים הם מכבדים מאד את שם המחוקק, ולאיש המחרף אותו הם עושים משפט מות. ולמִדה טובה נחשב בעיניהם למלא את מצות הזקנים והגדולים בשנים. ובהאסף עשרה אנשים מהם אין האחד פותח את פיו בלי רצון התשעה. והם נזהרים לבל יירקו במעמד אדם ולא לצד ימין, ובימי השבתות הם מחמירים באִסור מלאכה מכל היהודים. ולא די להם שהם מכינים את המאכלים לעצמם מערב שבת, לבל יבעירו אש ביום [הקדוש] ההוא, כי אינם נועזים להעתיק כלי ממקומו ולצאת־חוץ (להִפּנות לצרכיהם). וביתר הימים הם חופרים במעדר (ביתד) — וזה הוא הגרזן הקטן אשר הם נותנים לחבריהם החדשים — חור עמֹק רגל באדמה ומכסים אותו במעילם, לבל יכלימו את אור האלהים, ועושים את צרכיהם, ואחרי־כן הם מושכים את העפר התחוח, לכסות את החור, ולמעשה הזה הם בוחרים להם מקומות שוממים. ואף כי הטלת הצֵאה היא צֹרך־הטבע לאדם, הם חושבים כי היא מטמאה את הגוף ונוהגים לרחוץ אחריה את בשרם במים.",
+ "י. ולפי ימי נזרם הם מתחלקים לארבע מעלות. והחברים הצעירים נופלים במעלתם מהזקנים, עד כי בגעת אלה בהם יטבלו את בשרם, כאלו נטמאו במגע איש נכרי. והם מאריכים ימים, ורבים מהם חיים מאה שנה ויותר. ורואה אני את שרש הדבר בדרכי־חייהם הפשוטים ובסדריהם הנאים. והם בזים לכל צרה ומתגברים בעֹז־רוחם על כל מכאוב, ויקר בעיניהם מות כבוד ותהלה מחיי עולם. המלחמה עם הרומאים חשפה את כֹּח נשמתם, אשר לא שב מפני כֹּל. כי כאשר נדוש בשרם בגלגל ונמתחו כל אבריהם, כאשר נשרפו חיים או נשחקו עצמותיהם וכל כלי־רצח עברו עליהם, ומעניהם נטלו עליהם לקלל את שם מחוקקם או לטמא את בשרם בדבר אשר לא יאָכל, עמדו בנסיון ולא עשו אף אחת מאלה, גם לא התחננו אל מעניהם ולא שפכו דמעות לפניהם, רק נשאו את יסוריהם באור־עינים ולעגו לאנשים אשר הקריבו אליהם את כלי־המשחית ובשמחה השלימו את נשמותיהם לאלהים, כי הוא ישיבן להם [לקץ הימין].",
+ "יא. הנה הם מאמינים באמונה שלמה, כי הגופות כלים, יען אשר אין חָמרם מתקַיֵם, אולם הנשמות תשארנה לנצח ומות לא ישלט בהן, יען כי צמחו מהאור העליון (אַיְתֵּר) ובלהטי הטבע נמשכו אל הגופות כמו אל בתי־כלא, ואחרי עזבן את מוסרות הבשר כאִלו הן נמלטות לחפשי מעבדות ארֻכּה ומתנשאות בשמחה למרום. והם מכַונים לדעה אחת עם בני ההֶלֵנים, בהראותם, כי הנפשות הטובות חיות מעבר לים אוקינוס, במקום אשר אין גשם ושלג וחֹם שולטים בהן לרעה ורוח ים מנשבת שם תמיד מים אוקינוס ומשיבה נפש. ונחלת הנשמות הרעות היא קרן חשכה, מקום סער וסופה ויסורי נצח. ואני חושב, כי גם היונים חשבו כדבר הזה, כאשר נתנו לנחלה לגבוריהם, אשר קראו להם בשם הֵרוֹאִים (אדירים) והֵמתּוֹאים (חציי־אלהים — בני־אלהים), את איי המאֻשרים, ואת הנשמות השפלות הושיבו בשאול (הַדֶּס), בנחלת הרשעים, הן כה יאמרו אחדים בשיחות מני קדם (מִתּולוגיה), כי שם נושאים את עונם סִיסִיפוֹס וטַנְטַלּוֹס ואִכּסִיּוֹן וטִיטִיאוֹס, ובזה הם רוצים להראות, לראשונה כי אין הנשמות כלות, ואחרי־כן להורות את האדם לבחֹר בטוב ולמאֹס ברע, כי הטובים עוד יתחזקו במעשי טובתם כל ימי חייהם, בקוותם לשכר אשר ימצאו אחרי מותם, והרעים יעצרו מלכת אחרי יצרם, כי גם אם ימָלטו מעֹנש כל ימי חייהם, הנה נצפנו להם יסורי נצחים אחרי מותם, וזאת היא גם דעת אלהים (תיאולוגיה), אשר האסיים מלמדים בדברם על הנשמה, והיא קסם, אשר הם מצודדים בו את נפש האדם, ולא ימָלט ממנו איש אשר טעם מפרי חכמתם.",
+ "יב. ובקרבם נמצאים אנשים המתאמרים לדעת את העתידות מראש. כי מילדותם שקדו ללמוד את ספרי הקֹדש וקנו להם דרכי־קדֻשה שונים. וגם התבוננו בדברי הנביאים, וכמעט לא שג�� מעולם בנבואותיהם לעתיד.",
+ "יג. ויש עוד כת שניה לאסיים, ואנשיה אינם שונים במנהגיהם ובחֻקותיהם מיתר אחיהם, ורק במשפטם על הנשואים נבדלו מהם, בחשבם כי האנשים, אשר אינם נושאים נשים, פורקים מעליהם חלק גדול מן החיים — את נחלת־אלהים. ועוד דבר גדול מזה: הן אם כל האנשים יחשבו זאת, יעבור זרע האדם מן העולם. אולם הם בודקים שלש שנים את הארושׂות ואחרי הכירם על־פי שלש טהרות, כי הן יכולות ללדת בנים, הם נושאים אותן לנשים. והם אינם נגשים אל נשיהם בעת הריונן, להראות, כי לא למלא את תאותם לקחו להם נשים, רק למען החיות זרע על האדמה. והנשים רוחצות את בשרן בסדין (בחלוק), בעוד אשר הגברים שמים עליהם אזור. אלה הליכות הכת הזאת.",
+ "יד. ומשתי הכתות הנשארות הפרושים הם האנשים, אשר יצא להם שם חכמים יודעים לבאר את החֻקים באר היטב, והם יצרו את הכת הראשונה [בין היהודים]. הם אומרים, כי הכל תלוי בגזֵרָה (הֵימַרְמֵנֵי — ההשגחה) ובאלהים, ורק מעשה הצדק (הטוב) והפכו (הרע) נמצא ברֻבּוֹ בידי האדם, אפס כי גם הגזרה מסַיעת לו בכל דבר. והם אומרים, כי כל הנשמות אינן כלות, אולם רק נשמות הטובים עוברות אל גוף שני (חדש), ונשמות הרשעים נדונות ליסורי עולם, והצדוקים, הם בני הכת השניה, כופרים בגזרה בכלל ואומרים, כי האלהים הוא רחוק ממעשה הרע ואינו משגיח אליו. והם אומרים, כי נִתּן לאדם לבחֹר בטוב או ברע וכל איש פונה אל אחד משני אלה על דעת עצמו, והם כופרים גם בנצח (השארת) הנשמה וגם בעֹנש ובשכר העתידים בשאול (הַדֶּס — כאן: בעולם הבא). והפרושים אוהבים איש את רעהו ודורשים שלום לכל העם. והצדוקים קשים גם לאחיהם (בני חבורתם) ומקבלים את פני חבריהם בכעס, כאלו היו נכרים להם. אלה הדברים היו לי לסַפּר על־דבר החכמים (הפילוסופים) בקרב היהודים."
+ ],
+ [
+ "מות שלֹמית. הערים אשר בנו הורדוס ופיליפוּס. פילַטוס הביא לידי מרידות. טִבֶּריוס אסר את אגריפס וקַיוס הוציאוֹ ממאסרו והקימו למלך. גלות הורדוס־אנטיפס.
א. וכאשר נהפכה ממשלת ארכילאוס לנציבות הוסיפו שני האחים הנותרים, הנסיכים פיליפוס והורדוס, המכֻנה אנטיפס, למשול בנחלותיהם. ושלֹמית השאירה במותה את מחוז ממשלתה עם יבנה ומטעי התמרים אשר בפצאליס לליויה, אשת אוגוסטוס. וכאשר מת אוגוסטוס, אחרי עמדוֹ בראש הממשלה חמשים ושבע שנה וששה חדשים ושני ימים, עבר שלטון הרומאים אל ידי טִבֶּריוס בן ליויה, והורדוס ופיליפוס נשארו נסיכים בנחלותיהם. ופיליפוס בנה את עיר קיסריה בפַנֵּיאַס על־יד מקורות הירדן זאת העיר יוליס בארץ הגולן. והורדוס בנה את טבריה בארץ הגליל ובעבר הירדן יסד עיר וקרא אותה על שם יוליה (יוּלִיַּס).",
+ "ב. וכאשר נשלח פִּילַטוּס לנציב (ביהודה) על־פי טבריוס צוה להביא בלילה בסתר אל ירושלים את צלמי הקיסר הנקראים סִמנים. ולעת הבֹּקר קמה מבוכה גדולה בקרב היהודים לדבר הזה. האנשים אשר נמצאו מקרוב נבהלו למראה הזה, כי חֻללה תורתם, יען אשר נאסר עליהם לשים כל פסל וכל תמונה בעיר [הקֹדש], ולשמע הרֹגז, אשר תקף את יושבי העיר, נהר גם עם־הארץ אל ירושלים מעברים. הם מהרו אל עיר קיסריה, להתיצב לפני פילטוס ולהתחנן אליו, כי יוציא את הסמנים מירושלים ויתן כבוד לחֻקי תורתם. וכאשר השיב פילטוס את פניהם, נאספו מסביב לביתו ונפלו לארץ וכה שכבו חמשה ימים וחמשה לילות ולא משו ממקומם.",
+ "ג. וביום הששי ישב פילטוס על בימה באצטדין (סטדיון) הגדול וקרא אליו את ההמון וסִבּב בכחש, כי הוא אומר להשיבו דבר, ונתן אות לאנשי־הצבא לעשות כאשר צוה עליהם מראש ולהקיף את כל היהודים בכלי־נשקם. ובראות היהודים, כי אנשי־הצבא עומדים מסביב להם בשלש שורות, נאלמו מפחד־פתאם, כי לא חכו למראה הזה. ופילטוס קרא אליהם, כי יצוה להמית אותם, אם ימאנו לקבל את צלמי הקיסר, ואל אנשי־הצבא נתן אות לשלוף את חרבותיהם. והיהודים נפלו כלם ארצה — כאלו נוסדו יחד לעשות את הדבר — והטו את צואריהם וצעקו בקול, כי טוב להם למסור נפשם לממיתים מעבור על חֻקי דתם. ופילטוס תמה מאד ליראת־האלהים האדירה הזאת ומיד צוה להוציא את הסמנים מירושלים.",
+ "ד. ואחרי הדברים האלה עורר פילטוס מהומה שניה, בפזרו את כסף הקדשים, הנקרא בשם קרבן (קֻרבנא), לחפור תעלת מים ממרחק ארבעים פרסה. לדבר הזה כעס העם מאד, ובבוא פילטוס אל ירושלים הקיפו בני העיר את הבימה [אשר עמד עליה] והרימו קול צעקה. אולם הוא צפה את המהומה מראש וצוה על אנשי־צבאו המזֻינים להתחפש במלבושי בני העם ולהתערב בין ההמון וגם הזהיר אותם לבל יוציאו את חרבותיהם, רק יכו במקלותיהם את היהודים הצועקים — ונתן להם אות מעל הבימה להחל את פקֻדתו. וכאשר הֻכּוּ היהודים במקלות מתו רבים מהם מן המכות ורבים נרמסו ברגלי אחיהם בדרך מנוסתם. ולמראה האסון אשר מצא את ההרוגים ירא העם ושקט.",
+ "ה. ובימים ההם הלך אגריפס — והוא בן אריסטובולוס, אשר המיתוֹ הורדוס אביו לפנים — אל טִבּריוס הקיסר, לדַבּר לפניו רעה על הנסיך הורדוס (אנטיפס). וטִבּריוס לא קבל את שטנתו, אולם אגריפס נשאר ברומא והחניף לאנשים נשואי הפנים ויותר מכלם לגַיוס בן גֶּרְמַנִּיקוּס, אשר היה עוד כאחד העם (הדיוט) בימים ההם. ופעם אחת עשה לו משתה והִרבּה לדבר אליו דברי שלום ואהבה, ואחרי־כן נשא את ידיו בתפלה לאלהים, כי יתנהו לראות במהרה אותו (את גיוס) בגדֻלתו ובשלטונו אחרי מות טבּריוס. ואחד ממשרתי הבית הודיע את הדבר לטִבּריוס והוא כעס על אגריפס ושם אותו במאסר ובששה חדשים עִנה אותו בחרפה בבית־כלא, עד יום מותו (של טבּריוס), והוא משל עשרים ושלש שנה וששה חדשים ושלשה ימים.",
+ "ו. וכאשר הוקם גַיוס לקיסר צוה ��פתח את אגריפס ממוסרותיו ונתן לו לנחלה את ארץ פיליפוס — אשר נאסף אל עמיו — וקרא לו בשם מלך. וכאשר עלה אגריפס למשרה הזאת, קנא בו הורדוס (אנטיפס) הנסיך והתאוה גם הוא למלוכה. כי אשתו הֵרוֹדִיַּס חִזקה את תקותו לדבר הזה, בהוכיחה אותו בפיה, כי הוא רפה־ידים, ואלו רצה לנסוע אל הקיסר, כי אז זכה גם הוא למשרה עליונה: הן בהקים הקיסר למלך את אגריפס, אשר היה איש הדיוט, נקל יהיה לו להרים אותו במעלתו, באשר הוא נסיך. הורדוס (אנטיפס) נפתה לדברים האלה ונסע אל גיוס, אולם הקיסר שפט אותו על תאות יצרו לגלות אל אספמיה (נ״א: אל גליה), כי [בעת צאתו אל רומא] נסע אחריו אגריפס לעמוד לו לשטן, ובידיו (בידי אגריפס) מסר גיוס גם את נשיאות אנטיפס (אחרי הגלותו אותו). גם אשת הורדוס (אנטיפס) הלכה עמו בגולה אל אספמיה (גליה), והוא מת בארץ ההיא."
+ ],
+ [
+ "גיוס צוה להקים את מצבת תבניתו בבית־המקדש והדבר אשר עשה פֶּטרוניוּס בזה.
א. ולב הקיסר גַיוס רם באשרו, עד אשר נתן את נפשו כאלהים וגם בקש להקרא בשם אלהים. ואחרי הסירו את עטרת ארץ מולדתו, בהמיתו את אנשי המעלה, פרש את מצודת רשעתו גם על ארץ יהודה. הוא שלח את פֶּטְרוֹנִיּוּס עם צבאו אל ירושלים, להקים את מצבות פסלי תמונתו (האנדרטאות שלו) בקרב ההיכל, וצוה עליו להמית את האנשים המוחים בידו ולמכור את כל יתר היהודים לעבדים, אם לא ירצו לקבל את הפסלים. אולם לא כן חשב האלהים על הפקֻדה הזאת. פטרוניוס הסיע את שלשת הלגיונות אשר לו מאנטיוכיה ולקח עמו רבים מאנשי בריתו אשר בסוריה ועלה על ארץ יהודה. רבים מן היהודים לא האמינו לשמועה, כי הרומאים יוצאים עליהם למלחמה, והמאמינים בדבר לא מצאו עצה לעמוד על נפשם. אך במהרה נפלה אימה על כל העם, כי הגיע צבא־הרומאים אל עכו.",
+ "ב. ועכו נבנתה בחוף ארץ הגליל, בעמק הגדול, והרים סביב לה משלש רוחות. מרוח מזרח סוככים עליה הרי הגליל, הרחוקים ממנה ששים ריס, ומצד דרום הר הכרמל, כמרחק מאה ועשרים ריס, וגבות מאלה הוא ההר הסוגר עליה מצפון, הנקרא בפי יושבי המקום בשם ״סֻלם הצוריים״ (סולמא דצור), והוא רחוק מהעיר מאה ריס. במרחק שני ריסים מהעיר עובר הנהר הנקרא על שם בֶּלֵיאוֹס (או בֵּל) ואינו מאריך בשטפו, ועל־ידו נמצאה מצבת מֶמְנוֹן ובקרבתו ככר גדולה מאה אמה ונפלאה מאד, כי היא עגֻלה וחלולה ושם מקום חול הזכוכית, ומדי הוסיפו הספינות הקרֵבות שמה להוציא ממנו את כל החול, ככה יוסיף המקום להתמלא חול חליפות, כי כמצֻוים ועושים הרוחות גורפים אל המקום הזה את החול הנוצץ מעברים, ותכונת הבור משַׁנה את החול לזכוכית חיש מהר. ועוד נפלא מזה הוא הדבר, כי בשטוף הזכוכית על גדות החלל הזה ובהשפכה החוצה היא משַׁנה את מראֶהָ מחדש ונהפכה לחול כבראשונה. אלה תכונות המקום הזה.",
+ "ג. והיהודים עם נשיהם וטפם נאספו בעמק אשר ממול עכו והתחננו אל פטרוניוס, כי יחוס על חֻקי אבותיהם ויחמול על נפשותיהם. הוא שם את לבו להמון העצום והטה את אזנו לתחנוניו והשאיר את הצבא ואת הפסלים בעכו, והוא הלך אל ארץ הגליל והקהיל את העם ואת כל נשואי־הפנים אל טבריה וספר להם את פרשת גבורת הרומאים ואת הדברים אשר צוה הקיסר להזהיר את היהודים. הוא הראה אותם לדעת, כי לא מחכמה הם מבקשים ממנו רחמים, כי כל העמים אשר נכנעו לפני ממשלת הרומאים הקימו בכל עיר ועיר את צלמי הקיסר על־יד פסלי אלהיהם, ורק הם לבדם ממאנים לשמוע בקולו וכמעט מתקוממים עליו בגאוה ובוז.",
+ "ד. וכאשר ענוהו היהודים בשם תורתם וחֻקי אבותיהם, כי אסור עליהם להציג תמונת סמל אלהים, ומה גם פסל דמות בשר־ודם, ולא בקרב ההיכל בלבד, כי־אם גם ביתר המקומות בארצם, השיבם פטרוניוס: ״הן גם עלי לשמור את פקֻדת אדוני, ואם אעבור עליה בחמלתי עליכם, הלא בן־מות אהיה בצדק ובמשפט, ואמנם לא אני אלחם בכם, רק האיש אשר שלחני, והן גם אני נכנע למצותיו כמוכם״. לדברים האלה קרא העם קול גדול, כי הוא נכון לכל סבל על חֻקי האבות. אך פטרוניוס השתיק את צעקתו ואמר: ״אם כן, מלחמה לכם בקיסר!״ היהודים השיבוהו, כי הם מקריבים פעמים ביום זבחים לשלום הקיסר ועם הרומאים, אולם אם ירצה להציג בהיכל את הצלמים, הנה מֻטל עליו לשחוט את כל עם היהודים לראשונה, כי ברצון ימסרו את נפשותיהם לטבח עם טפם ונשיהם. לשמע הדברים האלה השתאה פטרוניוס מאד על אֹמץ־לב האנשים האלה ועל יראתם את אלהים, אשר לא תשוב מפני כֹל, וחמל עליהם בראותו כי הם נכונים לקראת המות. ובפעם ההיא נפרדו מבלי אשר נעשה דבר.",
+ "ה. ובימים הבאים קרא אליו פטרוניוס את טובי היהודים, להוָעץ אתם בלבד, וגם הקהיל את כל בני העם לאספה והפציר בהם ודבר על לבם, ועוד יותר מזה הטיל אימתו עליהם ושִׁוה לנגד עיניהם את חֹזק־יד הרומאים ואת זעם הקיסר גיוס וגם את הדחק, אשר נמצא בו הוא בגלל הדבר הזה. אולם בראותו, כי אין העם מַטה אזן לדבריו, ובשימו אל לבו, כי עוד מעט ותשאר הארץ לא־זרועה — כי היו הימים ימי הזרע וכבר עברו חמשים יום והעם הלך בטל כל העת — אסף את העם בפעם האחרונה ואמר: ״אני נוטל עלי לסַכּן את עצמי, אולי יעזור אותי אלהים להשיב את מחשבת הקיסר, למען נשמח כּלנו יחד בישועתנו, — ואם יפקיד עלי הקיסר את חמתו, הנה אני נכון להקריב את נפשי כֹּפר כל העם הרב הזה״. ואחרי־כן שלח פטרוניוס מעליו את העם, אשר הִרבּה לברכו על מעשהו זה, ולקח עמו את הצבא ושב אל אנטיוכיה, ומשם מִהר להודיע את הקיסר על־דבר מסעו אל ארץ יהודה ועל־דבר תחנוני העם, וכתב כי אין לו עצה אחרת, אם לא ירצה להכות את הארץ חרם עם יושביה יחד, בלתי־אם לתת ליהודים לשמור את חֻקי דתם ולהפיל את דברי הפקֻדה. וגַיוס לא ענה את פטרוניוס בנחת על דברי האגרת הזאת, כי איֵם עליו לעשות לו משפט מות על אשר התרפה למלא את פקֻדתו, אולם במקרה נעצרו נושאי אגרות הקיסר שלשה חדשים בסער־הים, וצירים אחרים, אשר הוליכו אתם אל פטרוניוס את בשורת מות גַיוס, נסעו בשלום. ועל־כן קבל פטרוניוס את הבשורה הזאת עשרים ושבעה יום טרם הגיעו אגרות הקיסר אליו."
+ ],
+ [
+ "שלטון קלודיוס ומלכות אגריפס. מות אגריפס והורדוס (אחיו). הבנים אשר נשארו אחריהם.
א. אחרי אשר מלך גַיוס שלש שנים וששה ירחים נהרג במזמות ערומים וקלוֹדיּוּס הוקם למושל בעל־כרחו בידי הצבא העומד ברומא. אולם מועצת־הזקנים שמעה לקול שני היועצים העליונים (הקונסולים) סֶנְטִיוס סַטּוּרְנִינוּס ופוֹמְפּוֹנִיּוּס סֶקּוּנְדּוּס ומלאה את ידי שלשת הגדודים (קוהורטות) הנאמנים בבריתה לשמור על העיר. ואחרי זאת נקהלו הזקנים בהיכל הקפיטוליון והוציאו משפט להקדיש מלחמה על קלודיוס בגלל מעשי גַיוס ואכזריותו ולהעמיד בראש השלטון את טובי העם (אריסטוקרטיה), אשר בידם היתה הממשלה לפנים, או לבחור מדעתם מושל, אשר לו תֵאות המשרה.",
+ "ב. במקרה נמצא גם אגריפס ברומא בימים ההם ומועצת־הזקנים קראה אליו להועץ עמו בדבר, וגם קלודיוס שלח ממחנהו לקרא לו, כי אלה ואלה מצאוהו דרוש לחפצם. ובראות אגריפס, כי היה יהיה קלודיוס לקיסר ברֹב חילו, מהר ללכת אליו. וקלודיוס שלח אותו למלאך אל מועצת־הזקנים, להודיע אותה את מחשבות לבו, כי אחרי אשר נמשך בעל־כרחו אחרי אנשי־הצבא, לא יצדק בעיניו הדבר לבַיש את נדיבות רוחם, וגם אינו מאמין כי שלום יהיה לו [אם ימשוך ידו מן השלטון], יען רעה נגד פני האיש, אשר נקרא [לפנים] בשם ״מושל״. ומלבד־זאת הודיע את חברי המועצה, כי ינהג את משרתו כמושל־חסד ולא כעריץ, ודי יהיה לו כבוד השם אשר נִתּן לו ובכל הליכות הממשלה ישאל בעצת העם. הן גם לולא היה איש רך ומתון ביצרו, כבר ראה בעיניו את מות גַּיוס הרע, ובמופת הזה קנה לו מוסר חכמה.",
+ "ג. את הדברים האלה מסר אגריפס לזקני־המועצה והם ענו, כי הם בוטחים בצבא ובמחשבתם הטובה ולא ישלימו ברצון עם העבדות. כשמוע קלודיוס את דברי הזקנים שלח עוד הפעם את אגריפס, להודיעם את דברו, כי לא ימצא כֹח בנפשו לבגוד במבקשי טובתו, על־כן ילָחם בהם על אפו ועל חמתו, וטוב יהיה לבחור למלחמה מקום אחר מחוץ לעיר, פן תביא עצתם הנבערה אשם על כל העיר וגבעותיה תרוינה דם רצח אחים. ואגריפס שמע את דברי קלודיוס והגיד אותם לזקנים.",
+ "ד. בין כה וכה שלף אחד מאנשי־הצבא את חרבו וקרא בקול: ״אחי, אנשי־הצבא, על מה ולמה אנו אומרים לשפוך את דם אחינו ולהתגרות מלחמה בקרובינו אשר במחנה קלודיוס, הלא הוא מושל־חסד, אשר לא מצאנו בו דֹפי ועול. היצדק מעשנו זה כנגד אחינו, אשר אנחנו אומרים לצאת עליהם בחרב?״ לדברים האלה קפץ אל תוך אספת־הזקנים ומשך אחריו את כל חבריו. ואימה חשכה נפלה מיד על טובי העם, כאשר ראו בעיניהם, כי נשארו עזובים. וכאשר הביטו מסביב ונוכחו, כי אין עוזר להם, מהרו ללכת אל קלודיוס בעקבות אנשי־הצבא. ולפני החומה יצאו לקראתם אנשים בחרבות שלופות, כי אמרו להחניף בזה לאיש אשר שחקה לו השעה. והזקנים העוברים בראש היו ברעה גדולה, כי טרם שמע קלודיוס על־דבר קנאת אנשיו, לולא רץ אגריפס אל הקיסר ואמר לו, כי רע ומר יהיה המעשה, אם לא יבצור את רוח האנשים, אשר פשטו על טובי העם, פן יאבדו לו האנשים הנותנים כבוד לכסא מלכותו, והוא ידמה למלך בארץ ציה.",
+ "ה. וכשמוע קלודיוס את הדברים האלה עצר את רוח אנשי־צבאו, וקבל את חברי המועצה אל מחנהו ודבר אתם טובות, וגם יצא אתם במהרה, להקריב זבחי־תודה לאלהים על שלום ממשלתו. ולאגריפס נתן מיד את כל מלכות אבותיו והוסיף עליה את טְרַכוֹן וארץ חורן, אשר נתן אוגוסטוס לפנים להורדוס. ומלבד אלה עוד מלכות שנית, הנקראת על שם לִיסַנִּיַּס, והוציא דבר־פקֻדה גלוי לכל העם לקַיֵּם את המתנה הזאת, ועל פקידי העיר צוה לָחֹק את דבר נתינתו על לוחות־הנחשת ולהניחם למשמרת בקפיטוליון. גם להורדוס אחי אגריפס — והוא גם חתנו, בעל בתו בֶּרְנִיקֵי — נתן הקיסר למתנה את מלכות כַלְקִיס.",
+ "ו. בזמן קרוב נהר אל אוצר אגריפס עֹשר רב מתבואות ממשלתו הגדולה. אולם הוא לא פזר את הכסף לדברים קטנים, רק החל להקיף את ירושלים בחומה בצורה מאד, ואלו השלים את העבודה, כי אז לא היה שכר לרומאים [אחר־כך] בצורם על העיר. אולם בטרם הספיק אגריפס להרים את החומה למעלה קִדם אוהו המות בעיר קיסרי, והימים אשר מלך [על כל ארץ יהודה] היו שלש שנים, ועוד לפני זה מלך שלש שנים בארצות שני הנסיכים. הוא השאיר אחריו שלש בנות, אשר נולדו לו מאשתו קִפּרוס, את ברניקי ואת מרים ואת דרוּסִילָה, ובן אחד ממנה ושמו אגריפס, אשר היה עוד צעיר מאד. על־כן עשה קלודיוס את מדינות המלך עוד הפעם לנציבות (אפרכיה) ושלח שמה לנציב את קוּסְפִּיוּס פַדּוּס, ואחריו את טִבּריוס אלכסנדרוס ושניהם לא נגעו במנהגי יושבי הארץ ונהגו את העם בשלום ובמנוחה. ואחרי־זאת מת גם הורדוס מלך כלקיס והשאיר אחריו שני בנים, אשר נולדו לאשתו [השניה] ברניקי, והם בֶּרְנִיקְיַנּוּס והורקנוס, וגם את אריסטובולוס הנולד למרים אשתו הראשונה. והאח השני לאגריפס, אריסטובולוס שמו, נשאר הדיוט עד יום מותו, והשאיר אחריו בת ושמה יוֹטָפֵי (יודפי). אלה השלשה היו בני אריסטובולוס בן הורדוס, כאשר דברתי למעלה, ואריסטובולוס ואלכסנדרוס נולדו להורדוס ממרים, ואביהם המית אותם. ובני משפחת אלכסנדרוס מלכו בארמֶניה הגדולה."
+ ],
+ [
+ "מבוכות רבות בימי קוּמַנּוּס. קוַדְרַטּוּס שם קץ להן. אגריפס עזב את כלקיס וקבל ממלכה גדולה ממנה.
א. ואחרי מות הורדוס, המושל בכלקיס, הקים קלודיוס את אגריפס בן אגריפס למלך בנחלת דודו, וביתר חלקי הארץ (באפרכיה) ירש קוּמַנּוּס את משרת הנציב אחרי אלכסנדרוס, ובימיו החלו מהומות ועוד הפעם נעשה מטבח ליהודים. כי למועד חג־המצות נאסף המון עולי־רגלים, ולמעלה מאולם (מסטיו) המקדש עמד גדוד הרומאים, כי כן היה דרכם לעמוד על המשמר מזֻינים כפעם בפעם בימי החגים ולשמור על המון הנאספים, לבל יצא ממנו דבר־מרד. והנה הרים אחד מאנשי־הצבא את בגדו והטה את גופו בקלון (כיוצא חוץ) והִפנה ליהודים את אחוריו והוציא קול כדרך האדם הנזקק לדבר. כל העם התרגז מאד בראותו זאת ודרש מקומנוס בקול צעקה לענוש את איש־הצבא. אולם בני־הנעורים, אשר לא יכלו לכבוש את יצרם, והנרגנים בטבעם מקרב ההמון יצאו לקרב והרימו אבנים והשליכו אותן אל אנשי־הצבא. וקומנוס פחד פן ישתער עליו כל העם, ושלח אנשי־חיל רבים לעזור לאחיהם. וכאשר פשטו אנשי־הצבא באולמים, נפלה אימה נוראה על היהודים והם עזבו את ההיכל לברוח אל העיר. מבוכה גדולה קמה במוצאי הר־הבית, אשר שם נדחקו המוני הבורחים, וכעשרת אלפים איש נרמסו ברגלי אחיהם או נחנקו ומתו. ככה נהפך החג הזה לאבל כבד לכל העם ובכל בית היה נהי ואנחה.",
+ "ב. ואחרי הפרענות הזאת קמה מבוכה חדשה בגלל מעשה שֹׁד. כי בדרך המלך על־יד בית חורון התנפלו שודדים על כבודת סּטֶפַנּוּס, אחד מעבדי הקיסר, ובזזו את כֻּלהּ. קומנוס שלח את אנשי־צבאו אל הכפרים הסמוכים למקום השֹׁד וצוה לאסור את יושביהם ולהביאם אליו, כי מצא בהם עון על אשר לא רדפו אחרי השודדים לתפשם. ואחד מאנשי־הצבא מצא את ספר התורה הקדושה באחד הכפרים וקרע אותו והשליכהו אל האש. מכל עברים חרדו היהודים, כאלו היתה כל ארצם לנגדם למאכֹלת אש. לבשורה הראשונה נזעקו כלם ברוח קנאתם הרַבָּה לקדשיהם וכחצים עפים מכלי־קלע רצו אל קיסריה, לחלות את פני קומנוס, לבל ימנע את מעשה־נקמתו באיש, אשר הִרבה לחרף את אלהיהם ואת תורתם. הנציב הבין, כי לא תשקוט סערת העם עד אשר יפַיס את רוחו, ועל־כן גזר להביא את איש־הצבא ולהעלות אותו לגרדֹם בין מערכות המתלוננים עליו. והיהודים שבו אל עריהם.",
+ "ג. וכעבור זמן קצר פרצה מריבה בין בני הגליל ובין השמרונים, כי בקרבת הכפר גֶּנָה, בעמק הגדול אשר בארץ שמרון, עברו יהודים רבים, בעלותם אל ירושלים לחֹג את חגם, והנה נהרג אחד הגלילים. ולשמע הדבר מהרו אנשים רבים מארץ הגליל לעלות למלחמה על השמרוֹנים. ונשואי־הפנים אשר בקרב השמרונים הלכו אל קומנוס והתחננו אליו לקַדם את הפֻּרענות הגדולה ולנסוע אל ארץ הגליל, לעשות נקמה במחוללי הרצח, כי רק בדבר הזה יחדל ההמון להלחם. אולם קומנוס דחה את תחנוני האנשים מפני צרכי השעה ושלח את השואלים מעל פניו במפח־נפש.",
+ "ד. ובהגיע שמועת הרצח אל ירושלים סער לב העם מאד, ועולי־הרגל עזבו את חגם ומהרו אל שמרון, באין מפקד־מלחמה, ולא שמעו לקול טובי העם, אשר מנעום מעשות הדבר. ובקרב ההמון התערבו גם שודדים ומורדים ובראשם אלעזר בן דינאי ואלכסנדרוס, הם פשטו על השמרונים היושבים בקרבת מחוז עקרבים (עקרבתא) והמיתו אותם ולא חמלו על זקן וילד ואת כפריהם שלחו באש.",
+ "ה. וקומנוס יצא מקיסריה ולקח אתו להקת רוכבים, הנקראים בשם סֶבַּסְטִינים, והושיע את השמרונים, אשר נהפכה ארצם שממה, ולקח בשבי רבים מאנשי חיל אלעזר, ויותר מאלה המית בחרב. וכאשר אמר גם יתר ההמון הגדול לעלות למלחמה בשמרונים, לבשו ראשי ירושלים שקים ושמו אפר על ראשם ויצאו לקראת האנשים ודברו על לבם לשוב לבתיהם בשלום, לבל יעירו את חמת הרומאים, לעשות שפטים בירושלים על המעשים אשר היו בשמרון, רק יחמלו על העיר ועל ההיכל ועל טפם ועל נשיהם, אשר רעה נגד פניהם בגלל גאֻלת דם איש יחיד מבני הגליל. היהודים שמעו לדברים האלה וההמון נפוץ, אבל רבים מן העם פנו לשלוח ידם בגזל, באין מכלים דבר, וכל הארץ מלאה חמס ושד, ומרי־הנפש נסו להתקומם כפעם בפעם. טובי השמרונים הלכו אל צור לבקש מאוּמִידִיּוּס קְוַדְרַטּוּס, והוא נציב סוריה בימים ההם, כי יריב את ריבם ולנקם במחריבי ארצם. אבל גם נכבדי היהודים ובראשם יונתן בן חנן הכהן הגדול באו שמה ואמרו, כי מאת השמרונים יצאה המהומה הזאת ומידם בא הרצח, ובפשע קומנוס קרו המעשים הרעים, כי מאן לענוש את החיבים בדם הנרצח.",
+ "ו. קוַדרטוס הטיל על שני הצדדים לחכות עד אשר יבוא אל מקומותיהם ויחקור היטב את כל הדבר, ואחרי־כן בא אל קיסריה וצוה מיד להוקיע על צלבים את האנשים אשר נפלו בשבי קומנוס. ומשם נסע אל לוד ושם הטה אזנו עוד הפעם לתלונות השמרונים וצוה להביא אליו שמונה עשר מן היהודים, אשר שמע עליהם, כי לקחו חלק במלחמה, והתיז את ראשיהם בגרזן. ועל שנים מראשי היהודים עם הכהנים הגדולים יונתן וחנניה ובנו חנן ועוד אחדים מנשואי־הפנים בקרב היהודים צוה לנסוע אל הקיסר, וכמו כן שלח אליו גם את אנשי השם מבין השמרונים. מלבד־זאת פקד גם על קומנוס ועל צֶלר שר־האלף לנסוע באניה אל רומא, להצדיק מעשיהם לפני קלודיוס. וככלותו את הדבר נסע מלוד אל ירושלים בעצם חג המצות ודאה את העם חוגג את המועד במנוחה, ושב אל אנטיוכיה.",
+ "ז. וברומא שמע הקיסר את דברי קוּמַנּוּס והשמרונים וגם אגריפס (הצעיר) נמצא שם והתנדב לעזור ליהודים בריבם, בראותו כי רבים מגדולי הרומאים תומכים בידי קומנוס. והקיסר הרשיע את השמרונים במשפט וצוה להמית שנים מראשיהם ואת קומנוס הגלה בעונו ואת צֶלֶר שלח בנחֻשתים אל ירושלים וצוה להסגירו בידי היהודים, להתעלל בו ולסחוב אותו דר�� כל העיר ולכרות את ראשו.",
+ "ח. ואחרי הדברים האלה שלח הקיסר את פֶלִכְּס אחי פַּלַּס לנציב ביהודה ובשמרון ובגליל ובעבר הירדן. ואת אגריפס העביר ממלכותו אשר בכלקיס ונתן לו ממלכה גדולה ממנה, כי מסר בידו את כל הארץ (אפרכיה), אשר היתה לפיליפוס לפנים, את חבל ארגֹב (טרכון) ואת הבשן ואת הגולן, ועוד הוסיף על אלה את מלכות ליסניס ואת חבל הנסיכות (טטררכיה) אשר היה לוַרוס. קלודיוס מת אחרי עמדו בראש הממשלה שלש־עשרה שנה ושמונה חדשים ועשרים יום, ועזב את הממשלה בידי יורשו נירון, כי בנכלי אשתו אַגְרִיפִינה הקים אותו על נחלת השלטון, אף כי היה לו בן יוצא ירכו, הוא בְּרִיטַנִּיקוּס, אשר נולד לו ממֶסַּלִּינָה אשתו הראשונה, ובת היתה לו ושמה אוֹקטַוִּיָּה ואותה נתן לאשה לנירון. גם פַּיְטִינָה אשתו ילדה לו את אַנְטוֹנִיָּה."
+ ],
+ [
+ "הקיסר נירון הוסיף ארבע ערים על נחלת אגריפס ושארית ארץ יהודה סרה למשמעת פלכּס. הסיקריים והקוסמים ונביא־השקר הקימו מהומות. ריב בין היהודים והיונים על־דבר העיר קיסריה.
א. הנה מעללי הקיסר נירון, אשר עשה בגאות זדון, ברום לבו באשרו ועשרו, לנבּל את מזלו, ודרכיו [הרעים], ואשר המית את אחיו ואת אשתו ואת אמו יולדתו; ומהם העביר את אכזריות חמתו על טובי הארץ, ומעשי תעתועים אשר עולל באהלי (סקֵינֵי, סְצֶנָה)־משחקים ובבית־חזיון כאשר נטרפה דעתו — כל הדברים האלה היו לשיחה בפי כל הבריות, ועל־כן אפסח עליהם ואשים את פני אל הדברים אשר עברו על היהודים בימיו.",
+ "ב. על ארמניה הקטנה המליך נירון את אריסטובולוס בן הורדוס ועל מלכות אגריפס הוסיף ארבע ערים עם מחוזיהן, והן אָבֵל ויוליַס בעבר־הירדן וטַרִיכֵי עם טבריה בגליל. ועל שארית ארץ יהודה הקים את פֶלִכְּס לנציב. והוא לקח בשבי את אלעזר ראש השודדים, אשר מִלא את הארץ חמס עשרים שנה, עם רבים מאנשיו ושלח אותם אל רומא. ולא היה קץ למספר השודדים הרב, אשר הוקיע פלִכּס על צלבים, ולחברי השודדים האלה מקרב יושבי הערים, אשר גִלה את עונם ויִסר אותם קשה.",
+ "ג. וכאשר טהרה הארץ מהשודדים האלה צמח וגדל בירושלים מין שודדים אחרים, אלה הנקובים סיקריים. הם היו רוצחים את האנשים בעצם היום ובראש חוצות העיר ובחרו להם להתערב ביום מועד בקרב ההמון החוגג, בהסתירם תחת בגדיהם חרבות קצרות, ובהן המיתו את אנשי־חרמם, וכאשר נפלו האנשים חללים, היו הרוצחים צועקים חמס יחד עם כל ההמון, ועל־כן נחשבו לאנשי אמונים ואיש לא יכול לגלותם. יונתן הכהן הגדול היה הראשון אשר נשחט בידיהם ואחריו נרצחו אנשים רבים מדי יום ביומו. ועוד רע ומר מהאסונות היה הפחד אשר נפל על־פני כל, כי כמו בעת מלחמה ירא כל איש, פן יבוא מותו פתאם, ומרחוק נזהר מפני אנשי ריבו, וגם חדל לבטוח באוהביו הקרובים, אבל בעוד האנשים נזהרים ושומרים את נפשותיהם — מצאה אותם פתאם חרב מרצחיהם. כה מהירים היו האורבים האלה במלאכתם וכה השכילו להֵעלם מן העין!",
+ "ד. ועל אנשי הדמים האלה נוספה עוד כת אחת, אנשי בליעל, אשר ידיהם היו נקיות מדם, אולם במחשבות לבם הִרבו עוד אשם ותועבה מאלה (מאנשי הדמים) וכמרצחים החריבו גם הם את שלות העיר. אלה היו אנשים תועים ומתעים, אשר התאמרו, כי הם עומדים בסוד אלהים וכל יצר לבם היה להקים מרד ומהפכות בקרב העם, ובדבריהם מסכו עליו רוח שגעון ומשכו רבים אל המדבר, באמרם כי שם יַראה להם האלהים את אותות הגאֻלה. ופלִכּס חשד בהם, כי ממעשיהם יצמח מרד, ועל־כן שלח עליהם אנשי־צבא רוכבים ורגלים והמית מהם המון רב.",
+ "ה. אולם עוד יותר מהמכה הזאת הִרבה נביא־השקר מארץ מצרים לעשות ליהודים רעה. כי בא אל הארץ קוסם אחד והטה רבים להאמין בו, כי נביא הוא, עד אשר אסף אליו כשלשים אלף איש והתעה אותם ללכת אחריו מן המדבר אל ההר הנקרא הר הזיתים, ומשם אמר לעלות על ירושלים בחזק־יד ולהתגבר על חיל משמר הרומאים ולהיות למלך (לעריץ, טירנוס) על כל העם ולשום את האנשים ההולכים אחריו לנושאי כליו. אולם פלִכּס הפר את עצתו, כי יצא לקראתו עם צבא הרומאים וגם כל העם (היהודים) חִזק את ידו במלחמה. וכאשר החל הקרב נמלט המצרי לנפשו עם אנשים מתי־מספר, ורבים ועצומים מן האנשים אשר עמו נפלו בחרב או נתפשו חיים, ויתר המונו נפוץ איש איש לביתו להִסָּתר.",
+ "ו. אולם כדרך הגוף החולה, אשר הדלקת עוברת בו ממקום למקום, ככה קמה להבה חדשה אחרי שקוע האש הזאת, כי המכשפים והשודדים התחברו יחד והסיתו רבים לצאת ביד רמה וחזקו את רוחם להלחם בעד חרותם והפילו אימת מות על כל הנכנעים לפני שלטון הרומאים, באמרם להוציא בזרוע נטויה לחפשי את האנשים, אשר קבלו עליהם ברצון את העבדות. הם נפרדו לגדודים ופשטו בקרב הארץ ובזו את בתי העשירים ואת בעליהם המיתו ואת הכפרים שלחו באש וברשע זדונם מלאו את כל ארץ־יהודה חמס. והמלחמה הזאת גדלה ועצמה מיום ליום.",
+ "ז. ועוד מהומה אחת קמה מסביב לעיר קיסריה, כי היהודים רבו שם עם הסורים, אשר ישבו בתוכם, וטענו, כי להם היא העיר הזאת, יען אשר יִסד אותה איש יהודי, הוא המלך הורדוס. והסורים הודו, כי בונה העיר היה איש יהודי, אולם אמרו, כי העיר נוסדה למען היונים, כי אלו רצה הורדוס להקדיש אותה ליהודים, לא הקים בתוכה פסלים (אנדרטאות) ומקדשים (לאלילים). בגלל הדבר הזה רָבו אלה ביניהם וקנאתם גדלה מיום ליום, עד אשר לקחו חרב בידם, ועזי הנפש מבין היהודים והיונים יצאו לקרב מדי יום ביומו. כי לא היה לאל־ידי זקני היהודים לבצור את רוח אוהבי הריב אשר אִתּם, ולחרפה נחשב בעיני היונים להסוג אחור מפני היהודים. היהודים עלו על היונים בעשרם ובכח בשרם, אולם היונים נשגבו במעוז הצבא, כי רֹב אנשי־הצבא הרומאים במקומות ההם נאספו מארץ סוריה והיו קרובים ליונים יושבי קיסריה ונכונים לעמוד לימינם בכל עת. ושרי־הצבא שקדו להשקיט את המהומה ופעם בפעם תפשו את אוהבי הקרב ודשו את בשרם בשוטים וגם הושיבום בבתי־אסורים. אבל יסורי התפושים לא למדו את הנשארים לשבת מריב ולא הפילו עליהם אימה. ונהפוך הוא, כי חזקו עוד את רוח המריבה. ופעם אחת, כאשר גברו היהודים על שונאיהם בקרב, יצא פלִכּס בעצמו אל השוק להפיל עליהם את מוראו וצִום לעזוב את המקום. וכאשר לא שמעו היהודים לקולו, שלח עליהם את אנשי־צבאו והמית רבים מהם וגם נתן לבֹז את רכושם. אבל גם אחרי הדברים האלה לא חדלה המריבה, ועל־כן בחר פלִכּס את טובי היהודים והיונים ושלח אותם לצירים אל נירון להגיש לפניו עצומותיהם."
+ ],
+ [
+ "פֶסְטוּס ירש את משרת פלִכּס, ואחרי־כן בא אַלְבִּינוּס במקומו, ואחריו פְלוֹרוּס, אשר הכריח באכזריותו את היהודים למלחמה.
א. פֶסְטוּס ירש את משרת הנציב מפלִכּס ושקד לשרש את הספחת, אשר הרבתה לפשות בארץ. הוא תפש רבים מן השודדים והמית מהם לא מעט. אולם אַלְבִּינוּס, אשר קם לנציב אחרי פסטוס, לא הלך בדרכיו ולא נבצר ממנו כל דבר־נבלה, ונקל היה בעיניו לנהג את משרתו בזדון ולמלא אוצרותיו כסף־חמסים, לגזול מכל איש את רכושו וגם להכביד על כל העם את עֹל המסים, כי עוד מלאו לבו לקרֹא דרור לאסורים, אשר נתפשו במעשי שֹׁד, בקחתו כֹּפר מקרוביהם. ורק האיש אשר קפץ את ידו מתֵּת כסף נשאר במאסרו כאחד הנבלים. לדבר הזה הוסיפו דורשי־המהפכה בירושלים אֹמץ והעזו פנים, כי אדיריהם הטו את לב אַלבּינוס בשֹׁחד עד אשר נתן להם להפיח את אש המרד באין מכלים דבר. וחלק העם, אשר לא מצא חפצו בחיי־מנוחה ושלום, נטה אחרי הנרגנים האלה אנשי ברית אלבינוס, וכל איש נבל אסף לו גדוד והתיצב בראשו כראש־שודדים או כמושל עריץ ונושאי כליו עזרו לו לעשוק את האזרחים השקטים. ועל העשוקים הוטל לתת בעפר פיהם, תחת לצעוק חמס, כי האנשים, אשר לא פגעה בהם הרעה, פחדו, פן תהיה גם אחריתם מרה, והחניפו לרשעים אנשי־מות. ומחסום הושם לפי כל איש, לבל ידבר כאשר עם לבבו, ועריצים רבים רדו בזדון, וזרע החרבן העתיד נשלך אל האדמה.",
+ "ב. אף כי היה אלבינוס איש־חמס אשר כזה, בא אחריו גֶּסִיּוּס פלוֹרוּס והראה לדעת, כי למולו גם אַלְבִּינוּס לצדיק גדול יחשב. כי אלבינוס עשה את מעשיו במשאון והצניע ללכת בדרכי רשעתו, וגסיוס התפאר בתועבותיו לעיני כל העם ועשה את מעשהו כתלין שלוח להוציא משפט החַיָּבים ולא נבהל מכל שֹׁד ורצח ומכל עול וחרפה. במקום הרחמים היה רשע אכזרי ובמעשי הנבלה לא ידע בֹּשת. ואיש לא הבין כמוהו לכסות את פני האמת בשקריו ולמצא דרכי ערמה ומזִמה למעשי נכליו. ונקל היה בעיניו לקחת בצע מאיש ואיש, כי נִצל ערים שלמות והשחית קהלות רבות וכמעט העביר קול בכל הארץ, כי הרשות נתונה לכל איש לגזול גזל כאַות נפשו, אם יקבל (פלורוס) חלק מן החמס. בתאות בצעו הֵשַׁם מחוזות שלמים ורבים עזבו את נחלת אבותיהם וברחו אל מדינות זרות.",
+ "ג. וכל הימים אשר ישב הנציב הראשי צֶסְטִיּוּס גַּלּוּס בסוריה לא נועז איש לשלוח אליו צירים לצעוק חמס על מעשי פלורוס. אך בבוא גלוס אל ירושלים למועד חג המצות הקיפו אותו כל בני ההמון הגדול, אשר לא מעט מספרו משלש מאות רבוא, וחִלה את פניו לרחם על מצוקות העם וגם צעק לפניו על פלורוס, כי הוא מחריב העם. פלורוס היה באותו מעמד, כי עמד על־יד צסטיוס והקשיב לצעקות העם בצחוק לעג שאנן. וצסטיוס השקיט את סערת העם והבטיחהו, כי יהפוך את לב פלורוס לטובה עליהם בעתיד, ואחרי זאת שב אל אנטיוכיה. ופלורוס שלח אותו עד קיסריה, למען אחז את עיניו וכבר חשב בלבו להסית את העם למעשי־מלחמה, בהבינו כי רק בדבר הזה יוכל לכסות על עלילות רשעתו. הוא ידע, כי בעת שלום יהיה עליו להזהר, פן ילכו היהודים אל הקיסר להתלונן על מעלליו, אולם אם יעלה בידו להפיח מרד בקרבם, תשכיח הרעה הגדולה את אשמותיו הקטנות. ולמען סכסך את העם ברומאים העלה פלורוס את סאת מצוקותיו מיום ליום.",
+ "ד. ובימים ההם נצחו היונים אשר בקיסריה במשפט הקיסר נירון והביאו בידיהם את פתשגן כתב גזר־דין הקיסר, כי להם תֵּאות הממשלה בעיר, והדבר הזה היה ראשית המלחמה, בשנת שתים־עשרה לשלטון נירון, היא שנת שבע־עשרה למלכות אגריפס, בחדש ארטמיסיוס (אִיָּר), אם גם סבת המלחמה לא יאתה לצרות הגדולות אשר יצאו ממנה, וזה הדבר: ליהודים היושבים בקיסריה היה בית־כנסת במקום אחד, אשר אדוניו היה יוני מקיסריה. והיהודים בקשו כל הימים לקנות את המקום להם לאחֻזה וגם אמרו לשלם כסף יתר מדי שויו, אולם היוני השיב את פני היהודים בבוז ולמען הרעימם החל להקים בחצרו בנינים חדשים ויִסד שם בתי־חרשת והשאיר ליהודים משעול צר, אשר קשה היה לעבור בו. לראשונה התנפלו קצרי־הרוח אשר בקרב היהודים על עושי המלאכה, להשבית את העבודה. אולם פלורוס מנע אותם בחֹזק־יד מהמעשה הזה. במבוכה הזאת פנו אל פלורוס ראשי היהודים ואתם יוחנן המוכס (חוכר המסים) והבטיחוהו, כי ישלמו לו שמונה ככרי כסף, אם יעצור את המלאכה. פלורוס הבטיח אותם, כי ימלא את כל חפצם, אם יקבל את הכסף, אך כאשר הגיע הכסף לידיו עזב את קיסריה ויצא אל סבסטי והשאיר את בעלי הריב לעשות כטוב בעיניהם, כאלו מכר ליהודים בכסף את הרשות להלחם בשונאיהם ככל אות נפשם.",
+ "ה. ולמחרת היום, ביום השבת, כאשר נאספו כל היהודים בבית־הכנסת, יצא איש מחרחר ריב מקרב היונים יושבי קיסריה והפך סיר נפוח עם פיו למטה והציג אותו לפני מבוא בית־הכנסת וזבח עליו צפרים לקרבן. בדבר הזה חרף את היהודים מאד, כי חלל את חֻקי תורתם וטִמא את המקום. נכבדי היהודים והמיֻשבים בדעת אמרו, כי עליהם לפנות בדבר המריבה הזאת אל הנציב. אולם רוח אוהבי־המחלֹקת ובני־הנעורים היתה כאש בוערת והם מהרו להלחם באויביהם. ולעֻמתם התיצבו היונים במערכה, כי את מקריב הזבח שלחו במחשבת ערומים לפניהם, וכמעט התחולל קרב בין שני המחנות. ויוקונדוס שר הרוכבים, אשר צֻוה לעמוד בפרץ, נגש אל המקום ולקח את הסיר ונסה להשבית את הריב. אולם עצתו הטובה שבה ריקם מפני זדון היונים יושבי קיסריה, והיהודים מהרו לקחת את ספרי התורה ולצאת אל נרבתא — היא אחת אחֻזותיהם במרחק ששים ריס מקיסריה. שנים־עשר מטובי היהודים ואתם גם יוחנן (המוכס) באו אל פלורוס לסבסטי והתאוננו על המעשים אשר נעשו ובקשו עזרה ממנו וגם הזכירוהו בלשון כבוד את דבר שמונת ככרי הכסף. וכשמוע זאת פלורוס שם את האנשים במאסר, בהתגוללו עליהם כי הוציאו את ספרי התורה מקיסריה.",
+ "ו. ולשמע הדבר הזה מרה נפש כל העם אשר בירושלים מאד, אולם עוד כבשו את כעסם הפעם. אך פלורוס התמכר להפיח את אש המלחמה. הוא שלח אל בית־המקדש והוציא משם שבעה־עשר ככר, בטענו כי הם דרושים לקיסר. מיד קמה מבוכה בקרב העם ומכל עברים מהרו המונים אל בית־המקדש ובצעקות עד לב השמים קראו בשם הקיסר והתחננו אליו להצילם מרשעת פלורוס, ואחדים מחפֵצי־המרד שפכו חרפות וגדופים על פלורוס והביאו סל (של צדקה) ובקשו פרוטות למענו, כי הוא עני ואביון. אבל לשמע הדברים האלה לא נטה פלורוס מדרך בצעו ועוד הוסיף להתעבר ולבקש כסף־חמסים. ותחת ללכת אל קיסריה ולכבות את אש המלחמה אשר יצאה משם ולבער את כל סבות המהומה — כי הלא קבל את שכרו על הדבר הזה — מהר לעלות על ירושלים בצבא רוכבים ורגלים, למצֹא שלל רב לעצמו בנשק הרומאים ולתת את פחדו ואימתו על־פני כל יושבי העיר.",
+ "ז. והעם אמר להפר את כעס פלורוס בעוד מועד ויצא לקראת אנשי־הצבא בברכה וגם רצה לקבל את פני פלורוס בכבוד רב. אולם הוא שלח לפניו את קַפּיטוֹן שר־המאה עם חמשים רוכבים וצוה את יושבי ירושלים, כי ישובו אל בתיהם ו��א יעזו את פניהם לסובב בכחש אהבתם את האנשים, אשר זה לא כבר חרפו אותם בקלון ובוז. הן אם בעלי נפש הם — הלא יאות להם לבוז לו גם בפניו ולהוכיח לא באמרי פיהם בלבד, כי־אם גם בפֹעל כפיהם, כי הם אוהבים את החֹפש. ההמון נבהל לדברים האלה, וגם רוכבי קפיטון קפצו אל תוכו, והיהודים נפוצו טרם הספיקו לברך את פלורוס לשלום ולהראות לאנשי־הצבא את אֹמן רוחם. הם שבו לבתיהם והלילה עבר עליהם בפחד ובשברון־לב.",
+ "ח. ופלורוס לן בלילה ההוא בארמון המלך, ובבֹּקר הקים בימה לפני הארמון וישב עליה לכסא משפט. הכהנים הגדולים וראשי העם ונשואי הפנים אשר בעיר באו אליו ונצבו לפני הבימה ופלורוס צוה עליהם להסגיר בידו את חורפיו ואמר להם, כי יקח את נקמתו מהם, אם לא יביאו אליו את החַיָּבים. טובי העם הודיעוהו, כי העם הוא רודף שלום, ובקשו ממנו לסלוח לעון האנשים אשר לא שמרו לשונם, כי לא יפלא הדבר, אם נמצא בהמון רב כזה אנשים עזי־נפש אחדים וצעירים נבערים מתבונה, ואין לאל־ידם להבדיל את החַטאים, כי כבר נחם כל איש על אשמתו והוא מכחש בדבר אשר עשה, ואם הוא (פלורוס) דורש באמת ובתמים לחזק את השלום בקרב העם ולהציל את העיר למען הרומאים, עליו לשים לב לרבים הנקיים מאשם ולהעביר בגללם את עון המעטים ולא להרגיז את כל העם הגדול הרודף שלום באשמת נבזים אחדים.",
+ "ט. לדברים האלה חרה אף פלורוס מאד וקרא בקול אל אנשי־הצבא לבֹז את השוק העליון ולהמית את כל הנמצאים שם. באהבת בצעם שמחו אנשי־הצבא לפקֻדת הנציב ובזזו את המקום אשר נשלחו אליו וגם פרצו בכל הבתים ושחטו את יושביהם. ברחובות העיר נחפזו האנשים לברוח והנתפשים נרצחו באכזריות חמה, ולא היה שֹׁד ורצח אשר לא עשו הרומאים ביום ההוא. אנשי־הצבא תפשו אזרחים אוהבי־שלום והביאו אותם אל פלורוס והוא צוה לדוש את בשרם בשוטים ולהוקיעם על צלבים. ומִספר כל הנהרגים ביום ההוא, האנשים והנשים והטף, היה שלשת אלפים ושש מאות. ואת סאת הפרענות הגדילה עוד אכזריוּת הרומאים, אשר לא נראתה עוד כמוה, כי נועז פלורוס לעשות דבר, אשר לא עולל עוד איש לפניו: הוא צוה להלקות לפני הבימה אנשים ממעמד הרוכבים ולהוקיעם על צלבים, אף כי האנשים היהודים האלה נשאו משרת כבוד בקרב הרומאים.."
+ ],
+ [
+ "ברניקי התחננה אל פלורוס על היהודים לחנם. אש המרד שקעה, אולם פלורוס הפיח אותה מחדש.
א. ובעת ההיא נמצא המלך אגריפס באלכסנדריה, כי נסע שמה לברך את אלכסנדרוס, אשר שלח אותו נירון אל מצרים ומלא את ידו להיות שם לנציב. אולם ברניקי אחות אגריפס היתה אז בירושלים ולבה חלל בקרבה למראה רשעת הצבא. פעם בפעם שלחה את שרי הרוכבים אשר לה ואת שומרי ראשה לבקש את פלורוס, כי יאסף את ידי המרצחים. אולם פלורוס לא שם לבו למספר הנרצחים הגדול ולא למעלת האשה, אשר שלחה אליו לבקש רחמים עליהם, כי רק אל בצעו לטש את עיניו, ולא שמע לקולה. וחמת זדון אנשי־הצבא נתכה גם על המלכה ונקל היה בעיניהם להתעלל ביהודים הנתפשים ולשחוט אותם לעיניה, כי גם אותה הכו נפש כמעט, לולא קדמה לברוח אל חצר המלך ושם ישבה כל הלילה יחד עם שומרי ראשה, בפחדה פן יפרצו אנשי־הצבא בבית. היא באה אל ירושלים לשלם ��ת נדרה לאלהים, כי חֹק הוא לאנשים, אשר יצאו בשלום ממחלה רעה או מצרה אחרת, לקבל עליהם בנדר, כי שלשים יום בטרם יביאו את קרבנם ינזרו מן היין ו[לא] יגלחו את שערם. ובשַׁלם ברניקי את נדרה עמדה יחפה לפני הבימה והתחננה אל פלורוס [על עמה], אך פלורוס לא בוש מפניה, וגם חייה היו תלואים לה מנגד.",
+ "ב. הדברים האלה נעשו בששה־עשר לחדש ארטֶמיסיוס (איָּר) וממחרת היום מהר כל העם אל השוק העליון והתאבל על ההרוגים בזעקה גדולה ומרה וקללות רבות נזרקו מפי ההמון כנגד פלורוס. וראשי העם יראו את הדבר הזה מאד ויצאו יחד עם הכהנים הגדולים וקרעו את בגדיהם והתנפלו לרגלי העם והפצירו בו לכבוש את כעסו, לבל יעלה את חמת פלורוס עד להשחית ולא יוסיף צרות חדשות על כל הרעה אשר מצאתהו. ההמון נפתה במהרה למלא אחרי הדברים האלה, כי נשא את פני האנשים המפילים לפניו תחנוניהם וגם בטח, כי לא יוסיף פלורוס לעשות רשע.",
+ "ג. ופלורוס התעצב אל לבו, בראותו כי כבתה אש המרד, ובקש לו עצה להפיח אותה מחדש. הוא שלח לקרא לכהנים הגדולים ולחשובי העם ואמר להם, כי רק בזה יתנו מופת, כי לא יוסיף העם מעשי מרד, אם יצאו לקבל בכבוד את פני אנשי־הצבא הבאים מקיסריה, כי עוד שני גדודים (קוהורטות) עלו משם. בעוד טובי ירושלים מזעיקים את העם [למלא אחרי דברי הנציב] שלח פלורוס פקֻדה אל שרי־המאות אשר בשני הגדודים, לבל ידברו שלום ליהודים היוצאים לקראתם לברכם ויתנפלו עליהם בחרב, אם יחרפו אותו בפיהם. והכהנים הגדולים אספו את העם בהר־הבית ובקשו אותו לצאת לקראת הרומאים לשלום ולקַדם את פני הגדודים בברכה טרם תבוא עליהם רעה נוראה. אולם שוחרי המרד מאנו לשמוע בקולם ואחרי הרצח בירושלים נספח רֹב העם על מרי־הלב האלה.",
+ "ד. אז יצאו כל הכהנים ומשרתי בית ה׳ ונשאו לפניהם את כלי המקדש ואת בגדי הכהֻנה, אשר בהם היו משרתים בקדש, והמנגנים והמשוררים אשר במקדש לקחו אתם את כלי השיר וכלם התנפלו לרגלי העם וחלו את פניו לשמור על כלי הקדש אשר בידיהם ולבלי תת פתחון־פה לרומאים לבֹז את אוצרות בית־האלהים. מה נורא היה מראה הכהנים הגדולים בשימם עפר על ראשם ובקרעם את בגדיהם ובחשפם את סגור לבם; הם קראו אל האנשים הידועים בנקבם שֵׁם כל אחד מהם, וגם התחננו אל כל העם, לבל יהיה הדבר הקטן הזה קל בעיניהם ולא יסגירו את עיר קדשם בידי הרוצים להחריבנה: ״מה בצע יהיה לאנשי־הצבא הרומאים, כאשר יתנו להם היהודים כבוד? ובמה יונח לכם מהרעה אשר מצאתכם, אם לא תצאו לקבל את פניהם כיום הזה? אולם אם תקדמו בכבוד את פני הבאים כמשפט, הלא תסתמו בזאת את פי פלורוס, המבקש לו תֹאנה להקדיש עליכם מלחמה, וככה תהיה לכם עירכם לשלל ולא תוסיפו לשׂבוע מכאובות. הן מעשה כסל נורא יהיה, כאשר ישמע עם גדול כזה בקול מחרחרי ריב מתי־מספר, תחת לאַלֵץ אותם להודות לדברי הרבים״.",
+ "ה. כדברים האלה דברו הכהנים הגדולים על לב העם וגם השקיטו את רוח הנרגנים בדברי אימה וכבושים, ואחרי־כן יצאו בראש העם במנוחה ובסֵדר לקדם את אנשי־הצבא, וכאשר קרבו אליהם ברכו אותם לשלום. אולם הרומאים לא ענו לברכתם ומריבי־פלורוס הרימו קול צעקה. והדבר הזה היה האות הנתון לרומאים: מיד הקיפו אנשי־הצבא את ההמון והכו אותו במקלות וגם רדפו אחרי הבורחים ורמסום בפרסות סוסיהם. רבים נפלו ביום ההוא ממכות הרומאים ורבים ועצומים מאלה היו למרמס לרגלי אחיהם. כי נורא היה הדחק בשערי העיר, כאשר רצה כל אחד לעבור את חברו ולהִמלט, והדבר הזה עצר את כל הבורחים. ונורא היה גם מות הכושלים במנוסתם, כי נחנקו ונרמסו ברגלי האצים אחריהם, עד אשר לא נכרו עוד פניהם ולא נשאר אף חלל אחד אשר ידעו בו קרוביו כי זה הוא, לקברו עם אבותיו. ואנשי־הצבא פרצו עם הפליטים יחד בשערי העיר והכו מבלי הרף את האנשים אשר נפלו בידם ולחצו את ההמון דרך המגרש הנקרא ביזיתא אל העיר ובקשו לבקוע להם דרך ולכבוש את הר־הבית עם הבירה (מצודת אנטוניה) יחד. כי פלורוס התאוה ללכדם, ועל־כן הוציא את אנשי־צבאו מחצר המלך ונסה להבקיע אל הבירה. אולם מומתו הרעה לא קמה, כי התיצב העם לקרב לעֻמת אנשי־צבאו והשיב את ימינם אחור. רבים עמדו על גגות הבתים והמטירו משם אבנים על ראשי הרומאים, וכאשר עיפה נפש אלה ממטר אבני הקלע ממעלה וגם קצרה ידם לפלס דרך בין המונות האנשים, אשר סגרו את רחובות ירושלים, נסוגו אחור ושבו אל מקום מחנם אשר בחצר המלך.",
+ "ו. והמתקוממים יראו, פן יעלה פלורוס עוד הפעם דרך הבירה ויכבוש את הר־הבית, ועל־כן מהרו לעלות ולהרוס את האולמים המחברים את הר־הבית אל הבירה. ובדבר הזה התקררה תאות פלורוס ואהבת בצעו. כי כל מזמתו היתה לבֹז את אוצר בית־המקדש, ועל־כן השתוקקה נפשו להבקיע אל המצודה. ואחרי אשר נהרסו האולמים שלח לקרא לכהנים הגדולים ולמועצת־העם (הסנהדריה) ואמר להם, כי יצא את פני העיר וישאיר בה מספר אנשי־צבא כטוב בעיניהם. הם הבטיחו, כי יעשו ככל אשר לאל־ידם להקים את המנוחה ולהפר את עצת המרד, אם ישאיר להם גדוד (קוהורטה) אחד, רק לא את הגדוד אשר נלחם ביהודים, כי מרה עליו נפש כל העם על הצרות אשר עולל לו. ופלורוס הבדיל להם גדוד אחד למלא את משאלותיהם ושב עם שארית חילו אל קיסריה."
+ ],
+ [
+ "צסטיוס שלח את נֵאַפוליטנוס שר־האלף לחקור את המעשים שקרו ביהודה. אגריפס נשא נאום לפני היהודים להפר את מחשבת המרד.
א. פלורוס בקש לו דרך אחרת להביא מלחמה בשערי ירושלים ושלח אל צסטיוס מכתב מלא כזבים על־דבר מרד היהודים והתגולל עליהם, כי התגרו אתו מלחמה, וגם סִפּר, כי מהם יצאה הרעה, אשר עשה הוא להם. אולם גם ראשי ירושלים לא חבקו את ידיהם, כי מהרו לכתוב אל צֶסטיוס — וברניקי יחד אתם — על כל התועבות אשר עשה פלורוס בירושלים. וכאשר קרא צסטיוס את דברי פלורוס ואת דברי היהודים נועץ את שרי צבאותיו, והם החליטו, כי יעלה צסטיוס עם צבאו על ירושלים, למען יעשה שפטים ממתקוממים, כאשר יאמן הדבר, כי פרץ שם מרד, או יחזק את השלום עם היהודים, אם נשארו נאמנים בבריתו. אך צסטיוס בחר לשלוח אחד מחבריו, למען יחקור את המעשים אשר היו בירושלים ויתַכּן את רוח היהודים היושבים שם ויודיע אותו דבר־אמת, על־כן שלח אל ארץ יהודה את נֵאַפּוֹלִיטַנּוּס, אחד משרי־האלף. בקרבת יבנה פגש הציר הזה את אגריפס המלך בשובו מאלכסנדריה וספר לו על־דבר משלחתו ועל סבת הדבר.",
+ "ב. והכהנים הגדולים וראשי היהודים והמועצה יצאו לקראת המלך לברכו, ואחרי תתם לו כבוד התאוננו באזניו על האסונות אשר מצאו אותם וספרו לו את מעשה האכזריות של פלורוס. אמנם אגריפס נרגז לדברים האלה, אולם בתחבולות פקד את אפו על היהודים, אשר חמל עליהם בלבבו, בבקשו להשפיל את רוחם ולהרחיק מהם כל מחשבת נקמה, פן יאמרו בלבם, כי סבלו על לא עון בידם. האנשים האלה היו בחירי העם, וכלם היו רודפי שלום, כי חסה עינם על רכושם, ועל־כן הבינו את מחשבת המלך הטובה עליהם. גם עם ירושלים יצא כששים ריס מן העיר לקבל את פני אגריפס ונאפוליטנוס, ולפני ההולכים עברו נשי ההרוגים בקול בכי תמרורים, ולשמע יללתן קשר כל העם מספד והתחנן אל אגריפס להיות לו לעזר בצרתו, וגם צעק אל נאפוליטנוס על כל הרעה אשר עשה להם פלורוס, ובהגיעם העירה הראה להם העם את השוק החרב ואת הבתים ההרוסים. ואחרי זאת פתו היהודים בעזרת אגריפס את נאפוליטנוס לעבור עם אחד מעבדיו בכל העיר עד השִׁלֹּה, למען יראה בעיניו, כי היהודים נכנעים לפני הרומאים, ורק את פלורוס בלבדו הם שונאים על תועבותיו הגדולות אשר עשה להם בעברת זדון. נאפוליטנוס סבב בכל העיר ונוכח לדעת, כי באמת היהודים אוהבים את השלום, ואחרי־כן עלה אל הר־הבית ושם הקהיל את העם והרבה להלל אותו על אמון רוחו לרומאים, וגם העתיר עליו דברים והעירהו לשמור את השלום, ואחרי זאת התפלל לאלהים בעזרת הנכרים ושב אל צסטיוס.",
+ "ג. והמון היהודים פנה אל המלך ואל הכהנים הגדולים ובקש אותם לשלוח צירים אל הקיסר נירון, להתאונן על מעללי פלורוס, כי הלא אם יחרישו היהודים למעשה רצח נורא כזה, יתנו לחשוד בהם, כי באמת היה מרד בקרבם, ואם לא ימהרו להוכיח מי החל להתגרות בהם, ירָאה הדבר כאלו הוציאו הם את החרב מתערה. גלוי היה, כי לא ישוב העם אל המנוחה, אם ימנע אותם איש משלוח את הצירים. אגריפס שם אל לבו, כי לאיש צר ואויב יחָשב, אם ימלא את ידי האנשים לכתוב שטנה על פלורוס, וגם הבין, כי לא טוב יהיה, אם יעלים את עיניו מתאות־המלחמה, אשר פשתה בקרב היהודים. על־כן קרא לעם להאסף אל לשכת־הגזית ועמד במקום רואים על־יד אחותו לפני ארמון החשמונאים, הבנוי ממעל ללשכת־הגזית לעבר העיר העליונה, — וגשר חבּר את המקדש אֶל לשכת הגזית. — ואלה הדברים אשר דבר אגריפס [לפני העם]:",
+ "ד. אלו ראיתי, כי כלכם נושאים את נפשכם להלחם ברומאים ולא הכרתי, כי יש בכם אנשים ישרים ומחֻכּמים, הבוחרים בשלום, לא באתי אליכם ולא ערבתי את לבי לתת לכם את העצה הזאת. כי למותר הוא לדבר על הדרך הישרה באזני אנשים, אשר נוסדו כלם יחד בעצה נבערה, והנה אני רואה את הנרגנים ביניכם, כי הם בני־נעורים, אשר לא הכירו עוד את כל תלאות המלחמה, או אנשים אשר לקחה לבם תקוה נבערה לחרות, וגם אוהבי בצע אחדים, האומרים למצֹא שכר בעֹשק החלשים בהתמוטט סדרי הארץ. ולמען יקנו האנשים האלה בינה וישובו מדרכם הרעה ולא יסָפו הטובים בעצת המעטים האלה הנבערה, הנה חשבתי למשפט לאסוף את כלכם ולדבר באזניכם לטוב לכם כאשר עם לבבי. ואל ירים איש מכם קול שאון, אם לא יערבו דברי לאוניו. הן האיש, אשר יבצר ממנו לכבוש את תשוקת המרד אשר בלבבו, יוכל להחזיק בדעתו גם אחרי עצתי. לעֻמת־זאת לא יהיה שכר לדברי גם בקרב הרוצים להקשיבם, אם לא ישקטו כל העומדים מסביב. הנה אני יודע, כי רבים מכם מתַנים בשפת־יתר את רשעת הנציבים השליטים ומשמיעים שירי־תהלה לחֹפש. ועוד טרם אבוא לחקור, מי אתם ובמי אתם אומרים להלח��, אני רוצה לנתק את ארג טענותיכם. אם רק להגן על נפשכם מפני הרשעה אתם רוצים, למה לכם לרומם את החֹפש על שפתיכם? ואם אתם חושבים, כי קצר כֹּחכם לשאת את חיי העבדים, הלא למותר הן כל תלונותיכם על הנציבים, כי גם אם יהיו אלה אנשי־צדק, תשאר לכם העבדות לחרפה תמיד. התבוננו־נא בשני הדברים האלה יחדו וראו מה רפה שֹׁרש המלחמה. לראשונה אדבר על טענותיכם נגד הנציבים. הן מֻטל עליכם לכבד את הרָשות ולא לעורר את רגזהּ! אם על עונות קלים אתם באים עליהם בגדופים קשים, הנה רק לרעתכם אתם מגלים את רשעת האנשים אשר חרפתם, ותחת עשותם לכם רעה לפנים במסתרים ובבושה, מעתה הם מביאים עליכם שׁואה לעיני השמש! כי רק הסֵבל מרפה את כח המכה, והעלובים הנושאים את עלבונם במנוחה משיבים את זרוע עולביהם אחור! אולם אם באמת פקידי הרומאים הם נוגשים קשים עד אשר קצר כח סבלכם, הנה במה חטאו לכם כל הרומאים והקיסר, אשר בהם אתם אומרים להתגרות מלחמה? הן לא במצותם בא אליכם נבל להציק לכם, כי מרחוק לא יראו יושבי המערב את המעשים אשר במזרח, ואף לא נקל להם לשמוע משם את הדברים האמורים פה. והן תסכילו עשות, אם תפקדו את עון האחד על הרבים ועל דבר קטן תצאו להלחם בעם רב כזה, אשר לא ידע גם את דבר החטאת אשר שמתם עליו. ואולי יהיה בזמן קרוב שכר לתלונותינו. הן הנציב הזה לא ישאר בקרבנו כל הימים ויֵאות לנו לחשוב, כי במקומו יבואו אנשים טובים ממנו. ואם תעוררו הפעם את המלחמה, לא יקל לכם לשבות ממנה וגם לא להאריך אותה בלי אסונות ופגעים. ואמנם גם עבר הזמן לשגות באהבת החרות. — לפנים היה מֻטל עלינו להלחם עליה לבל תלקח מידינו, כי רע ומר הוא גורל העבדים, ועל־כן נאה וישר הדבר להלחם בו טרם יבוא. אולם האיש, אשר נכנע פעם ואחרי־כן התקומם (למען הסיר את עֻלו מעל צואריו], הלא עבד מתפרץ הנהו ולא אוהב חֹפש. אז, בימים אשר עלה פומפיוס על הארץ, הֻטּל על היהודים לחגור את כל כחותיהם לבלי תת לרומאים לבוא בשעריה. אולם אבות אבותינו והמלכים המושלים בהם, אשר היו גדולים וטובים הרבה ממנו בעשרם ובכח בשרם ובאֹמץ נפשם, לא עצרו כח לעמוד בפני חלק־מצער מחיל הרומאים. ואתם, אשר ירשתם מאבותיכם את הסבל ואשר קטן ודל כֹּחכם מחֹסן אבותיכם, שהטו את שכמם לסבול לראשונה, — התחשבו באמת ובתמים לעמוד בפני כל תֹּקף ממשלת הרומאים? הן גם האתּונים, אשר שלחו לפנים את עריהם באש למען חֵרות היונים, ובצאת עליהם אחשורוש (קסֶרקסֶס) היהיר, אשר נסע באניות בדרך היבשה ועבר ברגל ארחות ימים, ומי הים לא עצרו כח לשאתו ומרחבי הערב צרו מהכיל את חילו העצום, שברו (האתונים) את קרן אסיה הגדולה על־יד סַלַּמִּיס האי הקטן, עד אשר ברח המלך מפניהם עם אניה אחת והם רדפו אחריו — גם הם עובדים עתה לרומאים, והעיר אשר משלה לפנים בכל ארצות־יָון (הֶלַּס) שומרת את הפקֻדות הבאות מארץ איטליה. וגם הלקדֵימונים, אשר עשו גבורות על־יד תֶּרְמֹפִילֵי ועל־יד פְלַטִּיָּה ופרצו עם מלכם אַגֶּסּילָאוּס בלב ארץ אסיה, נכנעו באהבה תחת עֹל האדונים האלה. והמקדונים, הרואים עד היום במחזה את תמונת פיליפוס, ועוד לא משו מעיניהם זכרונות הימים הראשונים, כאשר פשטו עם אלכסנדרוס יחד ליסד להם ממשלת עולם — גם הם נושאים דומם את חליפות הגורל ועובדים את האדונים, אשר אליהם עבר מזלם. ועוד עמים לאין־מספר, אשר לבם מלא אהבת הדרור על כל גדותיו — התרפסו לפני הרומאים, ורק אתם לבד ת��שבו, כי לחרפה לכם לעבוד את האדונים, אשר נכנע כל העולם תחתיהם? ומה הצבא והנשק, אשר תבטחו עליהם במלחמה? ואֵי הצי האדיר, אשר תכבשו בו את הים מידי הרומאים? ואיה האוצרות, אשר יספקו את צרכיכם? התחשבו, כי על המצרים או על הערבים אתם יוצאים למלחמה? הטרם תראו את גֹדל ממשלת הרומאים? והאמנם לא תדעו את מדת קֹצר כֹּחכם? והאם לא כשל כחנו פעם בפעם במלחמתנו עם העמים השכנים, — ואולם ממשלת הרומאים לא נמוטה בכל מרחבי העולם? ועוד הם מוסיפים לבקש להם גדולות מאלה. כי קטנו בעיניהם גבולות ממשלתם, נהר פרת במזרח ונהר אִיסטְרוֹס בצפון, וארץ לוּב בדרום, אשר תרו אותה עד קצה המדבר, וגדֵירה אשר במערב — עד אשר בקשו להם עולם חדש מעבר לים אוקינוס והביאו חרב מלחמה אל גבולות הבריטנים, אשר לא ידע איש את שמם עד היום הזה. ומה [תוכלו עשות]? האֻמנם עשירים אתם מהגַלים וגבורי־כֹח מהגרמנים וחכמים מהיונים ורבים ועצומים מכל גויי הארץ? ועל מה תבטחו במלחמתכם עם הרומאים? הן יאמר איש מכם: קשה עֹל העבדות מנשוא! אולם הן יותר מכם קשה הדבר ליונים, הנדיבים בכל העמים אשר נמצאו תחת השמש והיושבים בארץ רחבת ידים — ובכל־זאת הם כורעים לשש אגֻדות שבטים. וככה עושים המקדונים, אשר יפה כחם מכחכם לבקש חיי־דרור. ומה דבר חמש מאות הערים אשר בעסיה? הלא גם מבלעדי חיל־משמר בקרבם הם משתחוים לאדון אחד ולשבטי השופטים, ומה אדבר על ההֶנִיּוֹכִים והקוֹלְכִים ועל משפחות הטַוְרִים, על הַבּוֹסְפּוֹרָנִים והעמים היושבים מסביב לים פוֹנְטוֹס ולים מַיּוֹטִיס? הן לפנים לא הסכינו לשמוע אף בקול מושל מאחיהם, ועתה הם עובדים לשלשת אלפים אנשי־צבא, וארבעים אניות־מלחמה מספיקות להכין את השלום בים הזועף, אשר לפנים לא יכול אדם לעבור בו. ומה יוכלו לספר לנו על־דבר החרות יושבי בִּתּוּנִיָּה וקַפּוֹדקיא, עם פַּמְפִילִיָּה והלוּקים והקִילִיקים; אך כלם משלמים מס מבלעדי חרב־מלחמה. ועוד מה? הנה התְּרַכִּים, היושבים בארץ אשר רחבה דרך חמשה ימים וארכה דרך שבעה ימים, והארץ קשה וחזקה מארצכם הרבה, והקרח הגדול עוצר בעד האויבים הבאים על הארץ, וגם הם נכנעים לפני אלפים איש מצבא משמר הרומאים. והאִילִירִים, היושבים על־ידם בין נהר איסְטרוֹס וגבול דַּלְמַטִּיָּה — האם אינם נכנעים תחת שני לגיונות רומאים ועוזרים בידם לבצור את רוח הדַקִּים? והדַלְמַטִּים, אשר פעמים רבות התנערו להלחם על חרותם ואחרי כל מגפה ומגפה חגרו מחדש כח וגבורה להתקומם, הטרם ישקטו עתה תחתיהם, אף כי רק לגיון אחד נמצא בארצם? אבל אם יתעוררו עמים שונים למרוד באדוניהם, בשימם את מחסם במשגבי ארצם — הנה למי יאות הדבר הזה יותר מן הגַלים, אשר הקים עליהם הטבע מבצרי־חֹסן. כי ממזרח סוגרים עליהם הרי האַלְפּים ומצפון הנהר רֵינוס, מדרום ההרים הפּירֵנַיִּים וים־אוקינוס ממערב, ואף כי נמצאו לַגלים מצודות מעוז כאלה והם עם גדול ועצום, אשר לו שלש מאות וחמשה שבטים, ואף כי מקורות הברכה — כאשר יאמר האומר — נמצאו בארצם מבית ובתבואת אדמתם הרבה יוכלו לכלכל את כל העולם, בכל־זאת הם נוטים שכמם לסבוֹל ומשלמים לרומאים מס ונותנים להם לשלוט בכל מגד ארצם. ולא באהבתם את השלום או ממֹרך־לב עושים הגלים את הדבר — הן שמונים שנה נלחמו בחֹזק־יד בעד חרותם — רק מיראתם את עצמת הרומאים וגם את מזלם, אשר הפליא לעזור להם מחרב עֻזם. ועל־כן הם עובדים לאלף ומאתים אנשי־צבא רומאים, אף כי המספר הזה הוא קטן ממספר עריהם כמעט. הן גם בצאת האִבֵּרים להלחם על חרותם [ברומאים] לא היה להם להועיל הזהב, אשר חפרו מאדמת ארצם ולא המרחק הגדול שבין ארצם ובין הרומאים בדרך הים ובדרך היבשה ולא גבורת שבטי הלוּסִיטַנִים והקַנְטַבְּרים בעת הקרב, ואף לא ים־האוקינוס המציף את ארצם, אשר גם יושבי המקום יראים את משבריו מאד. כי הרומאים עברו בחרב מלחמה את עמודי הֶרַקְלֶס ופלסו להם נתיבות בין העבים המכסים את ההרים הפירניים והעבידו את כל העמים האלה. ודי לו ללגיון אחד לשמור על גבורי־החיל הרחוקים האלה. הנמצא בכם איש, אשר לא שמעה אזנו על המונות הגרמנים? הן בעיניכם ראיתם פעם בפעם את האנשים הגדולים והחסֻנים האלה, כי אל כל מקום שולחים הרומאים את אסיריהם. והנה העמים הרבים האלה, אשר אין קץ לגבול ארצם ואשר עֹז גבורתם עולה עוד על מדת קומתם, כי בכֹח רוחם הם בזים למות ובחמתם הם נוראים ואכזרים מחיתו־טרף — גם את רוחם בצרו הרומאים על הנהר רינוס ושבטיהם, אשר נפלו בידי הרומאים, היו להם לעבדים, ויתר העם ברח ונמלט [מפני המנצחים]. ואם בחומת ירושלים תשימו מחסכם — התבוננו אל מבצרי מעוז הבריטַנים: הן ים־אוקינוס מקיף עליהם מכל עבר והאי, אשר עליו הם יושבים, אינו נופל בגדלו מכל עולם־הישוב, וגם עליהם באו הרומאים באניות ושמו אותם לעבדים, וארבעה לגיונות שומרים על האי הגדול הזה. והעוד עלי להרבות דברים ולהעלות על לבכם, כי הפַּרְתּים, גוי גבור־מלחמה, הרודה בעמים אין־מספר ואין קץ לצבאות חילו, — גם הם שולחים בני־תערובות אל הרומאים ובארץ איטליה רואה כל איש את זרע מלכי ארצות הקדם עובד לרומאים למען השלום! והנה כמעט כל העמים תחת השמש משתחוים לרומאים, — והאם אתם לבדכם תעצרו כח להלחם בהם? הטרם תשימו אל לבכם את אחרית אנשי קרתחדשת, אשר התגאו בחַנִּבַּעַל גבורם הגדול והתימרו בכבוד מוצאם מגזע הצידונים (הפיניקים) — וכרעו תחת גבורת ימין סקִפִּיוֹן (סציפיו). וגם יושבי קִירֵינִי, אשר יצאו מזרע הלַקּוֹנִים, והמַרְמַרִידִים, השבט היושב עד קצה המדבר, והסִירְטִים, אשר נתנו את פחדם ע�� כל שומעי שמם, והנַסַּמּוֹנים והמַוְרים ועמי הנודדים לאין־מספר — כלם לא עצרו כח לעצור בעד גבורת הרומאים. הן גם את כל הארץ הגדולה, אשר היא שלישית עולם הישוב, ולא קל הוא למנות את העמים היושבים בה, היא הארץ אשר בין גבול הים האטלנטי ועמודי הרקלס ובין הים האדֹם (ים סוף), כבשו הרומאים על יושביה, הם שבטי הכושים (האֵתּיוֹפים), אשר אין להם מספר. ומלבד חלק תבואת אדמתם די כלכל את כל יושבי העיר רומא שמונה חדשים בשנה הם משלמים עוד מסים שונים ונותנים בנפש חפצה את תרומתם לצרכי הממשלה, ואינם חושבים את פקֻדותיה — כמעשכם אתם — לדבר־חרפה, אף כי רק לגיון אחד חונה בקרבם. ואם עלי עוד להרבות דברים ולתנות לפניכם את עצמת הרומאים, הנה אזכיר אתכם על־דבר ארץ מצרים הקרובה אלינו, אשר היא משתרעת עד ארץ כוש וארץ ערב המאֻשרה (תימן) בואכה ארץ הֹדו, ומספר העם היושב בה שבעים וחמשה רבוא מלבד יושבי אלכסנדריה — על המספר הזה מעידה לנו מכסת מס הגלגֹלת — וגם היא אינה חושבת את ממשלת הרומאים לכלִמה, אף כי נמצא לה מרכז מרד גדול בעיר אלכסנדריה בגלל המון יושביה הרב וחֹסן עשרה — הן ארכה שלשים ריס ורחבה אינו נופל מעשרה — והיא מרבה לשלם לרומאים בחדש אחד ממכסת המס אשר אתם משלמים בשנה מלאה, ומלבד הכסף היא מנהלה את כל עם רומא בלחם ארבעה חדשים בשנה. והן מכל עבר מקיפים מבצרים את הארץ הזאת, מדבּר שממה, אשר לא תדרוך בו רגל אדם, או ימים בלי נמלים או נהרות ובִצות. אולם כל המשגבים האלה לא עמדו בפני מזל הרומאים ובשני לגיונות המצב השוכנים בעיר (אלכסנדריה) הם רודים בכל ארץ מצרים הרחבה ובוצרים את רוח המקדונים הגאיונים. ואחרי אשר חזקה יד הרומאים על כל עמי־הארץ, איפה תבקשו לכם עוזרים במלחמתכם, האם בארצות לא־נושבות? או אולי יקוה אחד מכם למצֹא ישועה מעבר לנהר פרת או יאמין, כי אחיו היושבים בארץ חַדִּיַּב (אדיבֵיני) יצאו עמו בקרב? הלא על דבר קטן כזה לא יסַכּנו את עצמם במלחמה קשה ונוראה, ואם גם ייעצו לעשות כדבר הרע הזה, לא יתנו אותם הפרתים להפיק רצונם, כי הם שוקדים מאד להכין את ברית המנוחה עם הרומאים, וכי יצא אחד העמים הנכנעים תחתיהם להלחם ברומאים, הלא תופר הברית הזאת. לא נשאר לכם רק לשים מהסכם בישועת אלהים, אולם הן גם הוא מחזק את ידי הרומאים, כי בלעדי עזרת אלהים לא היה לאל־ידם להקים ממשלה אדירה כזאת. השיבו אל לבכם, כי יקשה מכם למלא אחרי כל מצות האלהים כדת וכדין, גם אם תצאו למלחמה עם אויבים חלשים, — ולכן יהיה עליכם לעבור על החֻקים והמצוות, אשר בגללם אתם מצפים לישועת אלהים, ובדבר הזה תרגיזוהו עד הסתירו פניו מכם. הן אם תשמרו את חֻקי השבת ולא תעשו בה כל מלאכה, נפֹל תפלו בידי אויביכם על־נקלה, כאשר נפלו אבותיכם בידי פומפיוס בחזקו את עבודת המצור בימים אשר שבתו ממלחמה. ואם תאמרו לחלל את חֻקי התורה במלחמה, הן לא ישאר לכם דבר, אשר למענו תצאו למלחמה הזאת. הנה כל עמלכם ויגיעכם הוא לבל תעברו על מצוה קלה מתורת אבותיכם, ואיך תקראו לאלהים להלחם לכם, אם בזדון תעברו על חֻקי עבודתו. ואולם כל איש היוצא למלחמה בוטח באחת משתי אלה: בעזרת האדם או בישועת אלהים. ואם אבדה תקותו לשתיהן יחד, אינו יוצא לקרָב, רק בחפצו להסגיר את נפשו בידי אויביו. ומי מוחה בידכם להמית בידיכם את טפכם ונשיכם ולהעלות על המוקד את עיר תפארתכם? הלא בעשותכם מעשה־תעתועים כזה יהיה שכר לפעֻלתכם — כי תנצלו מחרפת המפלה לפני אויביכם. הן טוב ויפה הדבר, בהתכונן האניה לסערה העתידה עוד טרם תצא מן החוף, לבל תהיה פתאם לטרף לגלים ולא תרד תחתיות [בזעף הים]. ואמנם גם נאה לנו לרחם על נפש האיש אשר נפל בצרה פתאם בהסח הדעת, אולם הן לעג נלעֹג למִסת האנשים אשר הביאו שואה על נפשם בדעה צלולה. הנמצא בכם איש תמים, אשר יאמין בנפשו, כי הרומאים ילחמו בכם על־פי חוזה [שתעשו אתם], ובהיות ידם על העליונה יטו לכם חסד ולא ישרפו את עיר הקדש כמעשיהם בערי יתר העמים, ואף לא יכריתו את כל זרעכם? והן גם הנותרים בכם לא ימצאו מפלט, כי יד הרומאים מושלת בַּכֹּל ופחדם על־פני כֹל. ולא עליכם לבד תביאו רעה רבה, כי גם על היהודים היושבים בכל עיר ומדינה. הלא אין עם בעולם, אשר לא נדחו אליו פזורי אחיכם, ואם תקראו למלחמה, שחֹט ישחטו אויבינו את כֻּלם ובעון מזִמַּת אנשים מתי־מספר ישפך בכל עיר ועיר דם היהודים כמים, וכל שופכיו לא יאשמו. ואולם אם לא יֵעשה הדבר הזה (לא ישָׁפך דם היהודים) שום תשימו אל לבכם, כי דבר עוֶל עשיתם, בצאתכם למלחמה על אנשים ארכי־אפים אשר כאלה. ואם גם לא תעלה באזניכם צעקת נשיכם ובניכם, אנא חמלו על עיר אבותיכם זאת ועל האולמים הקדושים, חוסו על מקדשנו ושמרו על ההיכל עם קדשיו. כי לא יהיה מעצור לרוח הרומאים לעת תגבר ידם עליכם ולא יוסיפו לחמול על קדשינו, אחרי כפותכם טובתם. והנה אני מעיד בי את כל קדשיכם ואת מלאכי אלהים הקדושים ואת עיר אבותינו היקרה לנפשות כֻּלנו, כי לא מנעתי מכם דבר להצילכם מן הסכנה, ואתם הוָעצו בדבר, אם להחזיק בשלום, למען תהיה ידי עמכם — או ללכת אחרי אש קנאתכם ולסכן בעצמכם — ונפשי לא תבוא בסודכם״.",
+ "ה. וככלות אגריפס את הדברים האלה זלגו עיניו דמעות וגם אחותו בכתה עמו, ובדמעותיהם עלה בידם לשַׁכּך את חמת העם. ההמון הרים קול, כי אין חפצו להִלחם ברומאים ורק בפלורוס לבד, אשר עשה לו רעה. ולדברים האלה ענה אגריפס: ״אולם במעשיכם הן כבר הקדשתם מלחמה על הרומאים, כי לא הוספתם לשלם את המס לקיסר וגם הרסתם את אולמי הבירה. ורק בזה תסירו מכם את אשמת המרד, כאשר תחדשו את האולמים ותשלמו את המס. כי לא פלורוס הוא בעל הבירה ולא לו אתם משלמים את המס״."
+ ],
+ [
+ "היהודים החלו להלחם ברומאים. על־דבר מנחם.
א. העם שמע לדברים האלה ועלה יחד עם המלך ועם ברניקי אל הר־הבית והחל לבנות את האולמים ההרוסים. וראשי העם ואנשי המועצה (הסנהדריה) נפוצו בכפרים לגבות את המסים, ובזמן קצר אספו ארבעים ככר, כמספר אשר נשאר עוד לשלם. ככה דחה אגריפס את סכנת המלחמה לזמן קצר, ונסה עוד הפעם לדַבּר על לב העם להכנע תחת פלורוס, עד אשר ישלח הקיסר נציב אחר במקומו. אולם לדברים האלה התרגז העם וחרף את המלך וגם שלח אליו, כי יעזוב את העיר, ואחדים מסוד המורדים נועזו גם להשליך בו אבנים. וכאשר נוכח המלך לראות, כי לא יעלה עוד בידו לבצור את רוח חפֵצי המרד, ונלאה לשאת את כל החרפות אשר נשפכו עליו, שלח את ראשי העם וגדוליו לקיסריה אל פלורוס, כי יבחר מהם אנשים לגבות את המסים בקרב הארץ, והוא שב אל ארץ מלכותו.",
+ "ב. ובעת ההיא נוסדו יחד אנשים, אשר חגרו את כל כחם לעורר את המלחמה, ומהרו אל המבצר הנקרא מִצָדָה (מַסַּדָּה) ולכדו אותו פתאם ושחטו את כל הרומאים אנשי־המצב והושיבו תמורתם במבצר את אנשי שלומם. בעוד הם עושים את הדבר הזה יצא בחור עז־פנים ושמו אלעזר, בן חנניה הכהן הגדול, והוא פקיד בבית־המקדש בעת ההיא, והסית את הכהנים המשרתים, לבל יקבלו זבחים מידי בני הנכר. והדבר הזה היה ראשית המלחמה ברומאים. כי בטלו היהודים במעשים האלה את קרבן הקיסר. ואף כי הרבו הכהנים הגדולים וחשובי העם לדבר על לבם, לבל יפרו את החֹק להקריב זבחים לשלום המושלים, לא שמעו האנשים לקולם, בבטחם בגֹדל המונם, כי גבורי הכֹּח מקהַל חפֵצי המרד חזקו את ידיהם, ועיניהם היו נשואות אל אלעזר העומד בראשם.",
+ "ג. אז נאספו גדולי העם והכהנים הגדולים, ואִתּם גם חשובי הפרושים, להוָעץ יחד בדבר הסכנה, כי הגיעה הרעה עד מרום קצה. והם החליטו לנסות עוד הפעם לדבר על לב המורדים והקהילו את העם לפני שער הנחֹשת הפונה מחצר בית ה׳ הפנימית קדימה. ולראשונה הרבּו ליסר את הנאספים על עזות רוחם, כי מלאם לבם למרד ולהביא מלחמה נוראה בשערי עיר אבותיהם. ואחרי־כן הוכיחו אותם בדברים על טענותיהם הנבערות, ואמרו: ״הן אבותינו הִרבו לפאר את ההיכל במתנות בני הנכר וכל הימים היו מקבלים ברצון נדבות עמים זרים ולא עלה על לבם לבעט בזבחי איש ואיש — כי הדבר הזה הוא חטאה גדולה — ועוד הוסיפו לכבד את הנכרים, בהעמידם את מתנותיהם, אשר הקדישו לאלהים, בבית־המקדש סביב, ושם נשארו לעיני כֹל עד היום הזה. ואתם רוצים להוציא את חרב הרומאים מתערה ומבקשים תואנה להתגרות בהם מלחמה וגוזרים חֻקים חדשים בדבר קרבנות בני הנכר. ויחד עם סכנת המלחמה אתם מביאים חטאת על העיר, כי ישמע הדבר, אשר רק בקרב היהודים בלבד אסור לבן־הנכר להקריב לאלהים ולהתפלל אליו. ואִלו גזר אחד מכם חק כזה על אחד־העם (הדיוט), הלא קצוף קצבתם עליו, באמרכם כי הדבר הוא שנאת הבריות. ועתה אתם מחשים, כאשר הופרה ברית הרומאים והקיסר. אולם אנו יראים, פן ימָנעו האנשים, אשר בטלו את הזבחים לשלום הרומאים והקיסר, להקריב גם את זבחיהם הם, ופן תפר הממשלה גם את ברית עירנו, אם לא תחכמו לקחת מוסר ולהקריב את הזבחים מחדש ולהסיר את החרפה מעל ראש הרומאים בטרם יוָדע הדבר לנעלבים״.",
+ "ד. לדברים האלה הביאו את הכהנים יודעי ימי הדורות הראשונים והם בארו לעם, כי אבותיו היו מקבלים תמיד את קרבנות הנכרים. אולם איש מחפצי המרד לא הטה אזנו לדבר. והכהנים המשרתים, אשר העירו את סערת המלחמה, לא היו באותו מעמד. וכראות טובי העם, כי לא יוכלו עוד לעצור את המרד וכי סערת הרומאים תחול על ראשם לראשונה, שקדו להסיר את האשמה מעליהם ושלחו צירים אל פלורוס ובראשם את שמעון בן חנניה, וצירים אחרים אל אגריפס, ובראשם את שאול ואנטיפס וקוֹסטוֹבַּר, קרובי בית־המלך. הם בקשו את פלורוס ואגריפס למהר עם צבאותיהם אל ירושלים ולהכניע את המורדים, בטרם יקשה הדבר מאד. כבשורת נחומים היה הדבר באזני פלורוס ובאמרו להפיח את אש המלחמה לא ענה את הצירים דבר. ואגריפס חמל על היהודים וגם על הרומאים, אשר עליהם הקדישו מלחמה, ורצה להציל לרומאים את השלום עם היהודים וליהודים את מקדשם ואת עיר תפארתם, בדעתו, כי גם לו לא תהיה המלחמה להועיל, ועל־כן שלח לעם ירושלים לעזרה שלשת אלפים רוכבים מארץ חורן והבשן וחבל ארגב תחת פקֻדת דריוש שר־הרוכבים ופיליפוס בן יקים שר־הצבא.",
+ "ה. ובבוא הצבא הזה אל ירושלים החליפו טובי־העיר כֹּח ויחד עמם הכהנים הגדולים וכל אוהבי־השלום אשר בקרב העם, וכבשו את העיר העליונה. אולם בעיר התחתונה ובהר־הבית התחזקו המורדים, מבלי הרף נלחמו אלה ואלה באבנים ובמיני־קלע וכל העת עפו חצים משתי רוחות. ולפעמים יצאו גדודים קטנים להלחם פנים אל פנים. והמורדים הפליאו לעשות באֹמץ רוחם, אולם אנשי חיל המלך עלו עליהם בדעת הקרב וחגרו כח לכבוש את הר־הבית ולגרש ממנו את מחללי ההיכל, ולעֻמתם נִסו המורדים תחת פקֻדת אלעזר לתפוש בחֹזק־יד גם את העיר העליונה על חלקי העיר אשר נמצאו בידם. ושבעה ימים נלחמו ביניהם ברצח ואלה ואלה לא משו מחלקי העיר אשר לכדו.",
+ "ו. והיום השמיני היה חג קרבן העצים, אשר בו נהג כל העם להביא עצים אל המזבח, לבל יחסר טרף לאש־התמיד ולא תכבה כל הימים. והמורדים לא נתנו לאנשי ריבם לקחת חלק בעבודת־אלהים. יחד עם בני העם החלשים נמשכו אל הר־הבית רבים מן הסיקריים — בשם הזה נקראו השודדים הנושאים חרבות קצרות תחת כנפי בגדיהם, ואותם ספחו המורדים אליהם והחליפו כח להשתער על שונאיהם, ואנשי צבא המלך נגפו לפניהם, כי נפלו מהם במספרם ובעֹז רוחם, ונלחצו לעזוב את העיר העליונה. והמורדים הבקיעו אותה ושרפו באש את בית חנניה הכהן הגדול ואת ארמונות אגריפס וברניקי, ואחרי־כן יצאו לשלח אש גם בבית גנזי הכתבים (הארכיונות), כי בקשו להשחית את שטרי־החובות לכל הלוים ולהשבית את גבית הכספים, ואמרו למשוך אחריהם את לבות האנשים הרבים השקועים בחובות ולקרא חֹפש לעניים, למען יתקוממו על העשירים. פקידי אוצר־הכתבים נמלטו לנפשם והמורדים הציתו אותו באש, ואחרי שרפם את המקום הזה, הוא עוֹרק העיר, יצאו להִלחם באויביהם. רבים מטובי העם ומהכהנים הגדולים ירדו אל המִנהרות והסתתרו שם ורבים ברחו יחד עם צבא המלך אל חצר המלך אשר מעל לעיר העליונה ומהרו לסגור בעדם את השערים, וביניהם היו גם חנניה הכהן הגדול וחזקיה אחיו והצירים אשר נשלחו אל אגריפס. וביום ההוא הרפו המורדים מהם, כי הסתפקו בנצחונם ובשרפה אשר שרפו.",
+ "ז. אולם ביום המחרת, הוא יום חמשה־עשר לחדש לואוס (אב), מהרו המורדים לעלות על הבירה (אנטוניה) ולשום מצור על אנשי־הצבא השומרים עליה. שני ימים צרו על הבירה וביום השלישי תפשו את האנשים והמיתום לפי חרב ואת המצודה שלחו באש. ואחרי זאת עלו להלחם בחצר המלך, אשר ברחו שמה אנשי חיל אגריפס, ונפרדו לארבעה ראשים ונִסו להבקיע אל החומה. ומקרב העומדים מבית לא ערב איש את נפשו לצאת ולהלחם בשער עם ההמון הגדול הקם עליהם, ועל־כן עמדו על הצוות והמגדלים וירו משם בצריהם ושודדים רבים נפלו חללים. והמלחמה לא שבתה לילה ויום, כי המורדים בטחו, אשר יוָאשו הנצורים מישועה, כאשר יאזל הלחם מכליהם, והנצורים קוו, כי ייעפו הצרים עליהם מכֹּבד המלחמה.",
+ "ח. ובעת ההיא יצא איש אחד ושמו מנחם — והוא בן יהודה המכֻנה הגלילי, אשר היה חכם גדול ויִסר בימי קויריניוס את היהודים, כי הם עובדים את הרומאים על־פני האלהים — ולקח עמו את רעיו ומיֻדעיו ועלה על מצדה ושם פתח בחֹזק־יד את בית־הנשק אשר למלך הורדוס והוציא משם את כלי־הנשק וחלק אותם לעם־הארץ ולשודדים אחרים ושׂם אותם לנושאי כליו ובראשם בא בשערי ירושלים והתיצב בראש המורדים לנהל את המצור. אך למורדים לא היו מכונות־מצור וגם לא יכלו לערות את יסודות החומה לעיני הנצורים היורים בהם, על־כן חתרו מרחוק תחת אשיות אחד המגדלים וסמכו אותם על קורות עץ ואחרי זאת הציתו את הקורות באש ועזבו את המקום ההוא. וכאשר היו הקורות למאכֹלת־אש, נפל המגדל תחתיו פתאם, אולם מבית לו נראתה חומה בנויה חדשה, כי הנצורים צפו מראש את מזמת המורדים, ואולי כבר התמוטט המגדל בעת אשר חתרו תחתיו, ועל־כן מהרו לבנות עליהם מצודה שניה. והצרים, אשר כבר אמרו בלבם, כי תפשו את האויבים בכפם, נבהלו למראה הזה, אשר בא בהסח הדעת. אבל הנצורים שלחו אל מנחם ואל יתר ראשי המרד לכרות אִתּם ברית ולצאת בשלום. והמורדים כרתו ברית לאנשי־צבא המלך וליהודים בלבד ונתנו להם לצאת בשלום וללכת לדרכם. ובמצודה נשארו רק הרומאים ורוחם נפלה בקרבם, כי לא עצרו כֹח לבקוע להם דרך בחֹזק־יד בקרב ההמון הגדול הזה ולחרפה היה בעיניהם להתחנן אל היהודים, כי יכרתו אִתּם ברית שלום, וגם לא האמינו בהם, כי יקַימו את הברית בכרתם אותה. על־כן עזבו את המחנה, אשר היה [לאל־ידם של השונאים] לכבשו על־נקלה, ונמלטו אל מגדלי ארמון המלך, הנקראים בשמות הִפִּיקוֹס, פצאל ומרים, ואנשי מנחם הבקיעו אל המקום, אשר ברחו ממנו אנשי־הצבא הרומאים, והמיתו את הנחשלים, אשר נפלו בידם, כי לא קדמו להמלט, ובזזו את כבוּדת הצבא ושרפו את המחנה באש. והמעשים האלה היו בששי לחדש גּוֹרְפִּיאַיוֹס (אלול).",
+ "ט. ולמחרת היום נתפש הכהן הגדול חנניה, אשר הסתתר בצנור המים מסביב לחצר המלך, והומת בידי השודדים יחד עם חזקיה אחיו. והמורדים הקיפו את המגדלים ושמו עליהם משמר, לבל יברח משם אחד מאנשי־הצבא. ואחרי אשר כבש מנחם את המצודות והמית את חנניה הכהן הגדול רמו עיניו ואכזריותו גדלה מאד. הוא אמר בלבו, כי איש לא יוכל לעמוד לשטן לו בממשלתו, והיה לשליט עריץ, עד אשר קצר כח הרבים לשאת את עֻלו ואנשי אלעזר התקוממו על מנחם ונדברו איש אל רעהו: ״מה בצע, כי מרדנו ברומאים מאהבת הדרור אשר בלבנו, אם נפקיר את חרותנו לאיש מקרב אחינו ונשים אותו אדון לראשנו? הן גם מבלעדי מעשיו הרעים הוא נופל בגבורתו ממנו. ואם יֻטַּל עלינו להעמיד אדם בראש הממשלה, הנה תֵאות המשרה לכל אדם ולא לו״. הם נוסדו יחד והתנפלו עליו בעזרת בית־המקדש, כאשר עלה שם להתפלל לפני ה׳ כלול בהדרו בפאר בגדי מלכים ונהל אחריו את הקנאים המזֻינים. וכאשר רצו אליו אנשי אלעזר, נלוה אליהם גם יתר העם, בחרון אפו על מנחם, והוציא אבנים ורגם בהן את החכם, כי האמין, אשר במות האיש הזה יבוא קץ לכל המרד. זמן קצר עמדו אנשי מנחם על נפשם, אולם בראותם, כי כל ההמון משתער עליהם, ברחו איש אל אשר יכול לברוח, והאנשים אשר נתפשו הֻכּו נפש והעם התחקה גם אחרי עקבות המתחבאים. רק מתי־מספר נפדו ממות בנוסם בסתר אל מצדה ואתּם יחד אלעזר בן יאיר, איש קרוב למשפחת מנחם, ואחרי־כן היה למושל במצדה. ומנחם ברח אל המקום הנקרא עֹפל, ושם הסתתר במֹרך לבו, עד אשר לכדו אותו אויביו והוציאוהו ממחבואו וענו אותו עד מות ביסורים קשים. וכדבר הזה נעשה גם לשרי־צבאו ולאבשלום, החשוב בכל עבדי העריץ.",
+ "י. והנה כבר אמרתי, כי עזר העם לדָבר הזה, בהאמינו, כי בזה יונח לו מהמרד כֻּלו. אולם אנשי אלעזר לא המיתו את מנחם בשקדם לשים קץ למלחמה, כי־אם למען יוכלו להלחם ביתר שאת. ואף כי הִרבּה כל העם לבקש את המורדים, כי יחדלו ממצור אנשי־הצבא הרומאים, הכבידו עליהם את ידם ביתר שאת, עד אשר קצרה רוח אנשי מֶטִּילִיּוּס — כי הוא היה שר־הצבא לרומאים, — ושלחו אל אנשי אלעזר, לכרות להם ברית ולתת להם רק את נפשם לשלל, וחלף הדבר הזה אמרו להסגיר בידם את נשקם ואת יתר רכושם, והיהודים מהרו לשמוע לקול תחנוניהם ושלחו אליהם את גוֹרִיוֹן בן נִיקוֹמֵידֶס ואת חנניה בן צדוק ואת יהודה בן יונתן, לִכרות אתם ברית ולהשבע להם. ואחרי הִכּרת הברית ירד מטיליוס עם אנשי־צבאו. כל העת אשר חגרו עוד הרומאים את נשקם לא נגע בהם איש מן המורדים ולא גלה על מזמתו הרעה, אבל כאשר מסרו כלם את מגניהם וחרבותיהם, למַלא אחרי דברי הברית, ופנו לדרכם בטוחים מפחד רעה, התנפלו עליהם אנשי אלעזר והקיפו אותם מכל עבר והמיתו אותם; והרומאים לא עמדו על נפשם ולא בקשו מהם רחמים, ורק הזכירו אותם בקול רם את הברית ואת השבועה. ככה נשחטו כֻלם מלבד מטיליוס, כי לו לבד נתנו היהודים את נפשו לשלל, בהתחננו אליהם ובהבטיחו אותם להתיהד ולמול את בשר ערלתו. והנה האסון הזה במה נחשב לרומאים? — הלא מהמונם הרב והעצום נפקדו רק מתי־מספר. אולם בעיני היהודים נדמה הדבר לראשית המפלה. הם הכירו הפעם, כי אחרי הדברים האלה לא יוכלו עוד למלט נפשם ממלחמה ושמו אל לבם, כי עיר קדשם נטמאה בתועבה כזו, אשר לא תנקה במשפט אלהים, גם אם לא יקחו הרומאים מהם נקמה, ואֵבל גדול קם בקרב העם והעיר מלאה מבוכה. וכל אחד מאוהבי השלום הלך סר וזעף, בדעתו כי גם הוא ישא את עון המורדים, ומה גם כי נעשה הרצח ביום השבת, הוא יום מנוחה ליהודים, אשר בו הם עובדים את אלהיהם בקדֻשה ובמעשים טובים."
+ ],
+ [
+ "צרות היהודים ומעשי הרצח בכל המקומות.
א. וביום ההוא ובשעה ההיא — כאִלו נעשה הדבר בגזרת אלהים — עשו בני קיסריה טבח גדול ביהודים היושבים אתם, עד כי נשחטו בשעה אחת עשרים אלף איש ויותר, והעיר קיסריה שממה מיושביה היהודים. כי גם את הפלטים תפש פלורוס והוליך אותם בנחֻשתים לעבודת פרך בספינות. ולשמע המגפה הגדולה, אשר היתה בקיסריה, התעבר כל העם מאד ופשט על כפרי הסורים ועריהם הקרובות להחריבם. היהודים התנפלו על רבת־עמון (פילדלפיה) ועל חשבון ועל גרש (גֶּרַסָּה) ועל פחל (פֶּלָּה) ועל בית־שאן (סְקִתּוֹפּוֹלִיס), ואחרי־כן גם על גדר (גַּדַּרָה) ועל סוסיתא (הִפּוֹס) ועל ערי ארץ הגולן והרסו אחדות מהן ואת שאריתן שרפו באש ומשם פנו אל קֶדֶשׁ (קַדַּסָּה) אשר לצורים ואל עכו (פְּטוֹלֶמַאִיס) ואל גבע ואל קיסריה לשלח בהן אש. וגם הערים סֶבַּסְטֵי (שמרון) ואשקלון לא יכלו לעמוד בפני היהודים, אשר הציתו אותן באש, ואחרי־כן הרסו את אַנְתִּידוֹן ואת עזה וכפרים רבים מסביב ושמו אותם לבז והכריתו את כל הגברים אשר נפלו בידם עד אין־מספר.",
+ "ב. אבל גם הסורים המיתו המון רב מן היהודים, אשר לא נפל ממספר חלליהם הם, כי שחטו בעריהם את היהודים הנופלים בידם, ולא משנאה בלבד עשו את הדבר, כמעשיהם לפנים, כי־אם גם בבקשם לקדם את הסכנה העתידה. כי מהומה נוראה קמה בכל ארץ סוריה וכל עיר נחלקה לשני מחנות אויבים וכל מחנה חשב, כי רק בקדמו להכריע את משנהו ימצא רֶוח והצלה. ואחרי אשר הִרבו [הסורים] לשפוך דם ביום נדדה שנתם בלילה. כי גם אחרי הכחידם את כל היהודים היושבים בקרבם לא שקטו מאימת האנשים המתיהדים אשר בכל עיר ועיר, כי לא ערבו את לבם להמית את החשודים האלה אשר ביניהם וחרדו מהם כאלו היו יהודים מלֵדה. וגם האנשים, אשר נחשבו לרודפי שלום לפנים, נתעו הפעם באהבת בצעם לעשות טבח במריביהם, כי בזזו את רכוש הנרצחים באין פוצה פה ואספו את הבזה אל בתיהם כאסוף שלל הנופלים במלחמה. ושֵׁם האיש המרבה לאסוף שלל היה מהֻלל כשם גבור חיל, אשר נצח רבים. והערים היו מלאות פגרי אדם באין קובר, נבלות זקנים ועוללים וביניהן גם פגרי נשים ערֻמות כבעצם יום צאתן מבטן. וכל הנציבות (סוריה) מלאה תאניה ואניה, ונוראה ממעשי הרצח אשר בכל מקום ומקום היתה אימת השמועות הרעות על הדברים אשר עוד יעָשו.",
+ "ג. עד העת ההיא היו קרבות ליהודים רק עם בני הנכר, אולם בהצותם על בית־שאן ראו בעיניהם, כי גם אחיהם היהודים נהפכו להם לאויבים. כי היהודים אשר בבית־שאן התיצבו במערכה יחד עם יושבי העיר [הנכרים] ובדרשם שלום לעירם לא זכרו ברית אחים ויצאו להלחם בבני־עמם. אולם אזרחי בית־שאן לא האמינו בנדיבות רוחם ופחדו מהם, פן יקומו עליהם בלילה מבית ויביאו עליהם שואה נוראה, למען יתרצו בדמם אל אחיהם, לכפר את עון בגדם, ועל־כן צוו [האזרחים הנכרים] על היהודים לרדת עם כל בני ביתם אל החֹרשה אשר בקרבת העיר, כי בזה יחזקו את ברית השלום אתם ויתנו מופת, כי נאמן לבם עם אנשים נכרים. היהודים מלאו אחרי הדבר בתם־לב ושני ימים ישבו בני בית־שאן במנוחה והוליכו את היהודים שולל, למען יאמינו לדבריהם. ובלילה השלישי תרו את מחנה היהודים וראו, כי לא שמו להם שומרים ורבים מהם נמו שנתם — ושחטו את כֻּלם במספר שלשה־עשר אלף איש ובזזו את כל רכושם.",
+ "ד. נאה לזכור פה את הרעה אשר מצאה את שאול בן שמעון, אחד נשואי הפנים בעיר. הוא היה איש־מופת בכח בשרו ובעֹז־רוחו, ובשני אלה עשה רעות לאחיו בני עמו, כי יצא מדי יום ביומו אל השדה והמית רבים מהיהודים הצרים על בית־שאן, ויש אשר הניס את כלם והוא לבדו הכריע את הקרב כֻּלו. ועתה באה עת פקֻדתו, אשר יאתה לו על רצח אחיו. כאשר כתרו בני בית־שאן את היהודים בחֹרשה וירו בהם, הוציא האיש את חרבו מתערה, אך לא התנפל בה על שונאיו, כי ראה את המונם רב ועצום ממנו, רק צעק מעֹצר כאב לבו: ״אזרחי בית־שאן! אני מקבל מידכם את הגמול הנאה לי על מעשי, אחרי אשר נתתי לכם אות אהבה ואמונה בדם אחַי הרבים. עלינו לקדם בברכה את בגד הנכרים, כי הרבינו לפשוע ולחטֹא לאחינו. מות ארורים נמות, בטרפנו את נפשותינו בכפינו, כי לא לנו יאות לנפול בחרב שונאינו. והיה לי הדבר הזה לכפר על הדם אשר שפכתי ולתנות את מהלל גבורתי ולא יוכל איש מאויבי להתפאר, כי הכריעני בחרבו והריע למפלתי״ — וככלותו דבריו הביט בעיני חמלה וזעם יחד אל בני משפחתו מסביב, כי אשה ובנים היו לו וגם הורים באים בימים. הוא משך את אביו בשערות שיבתו ודקר אותו בחרבו, ואחרי זאת שחט את אמו, אשר קבלה את המות באהבה, ועל אלה המית את אשתו ובניו וכמעט נפל כל אחד על חרבו ברצון, כי כלם שקדו למות טרם ישחטום השונאים. וכאשר המית שאול את כל בני ביתו התיצב על החללים במקום רואים והרים את ימינו למעלה לעיני כֹל ושחט את עצמו, בתקעו בבשרו את החרב עד הנצב. ומי לא ינוד לעלם הזה עם חֹסן גופו ואֹמץ רוחו? אולם בצדק נשא את עונו חלף אמון לבו לבני־נכר.",
+ "ה. ואחרי הרצח בבית־שאן קמו יושבי יתר הערים על היהודים אשר בקרבם. האשקלונים המיתו כאלפים וחמש מאות איש ויושבי עכו רצחו אלפים איש ושמו רבים במאסר, הצורים המיתו יהודים במספר גדול ורבים מהם אסרו בנחֻשתים והפקידו עליהם מִשמר. ויושבי סוסיתא וגדר עשו כמוהם והמיתו את היהודים עזי־הנפש בנחֻשתים ושמו משמר על החלשים. וככה עשו יושבי יתר ערי סוריה, כי אזרחי כל עיר ועיר שנאו את היהודים או יראו אותם. רק אזרחי אנטיוכיה וצידון ואפמֵיה חמלו על היהודים היושבים בקרבם ולא נתנו אותם למות וגם לא שמו עליהם מאסר, ואולי עשו זאת [הנכרים] יען אשר בטחו בגֹדל המונם ולא פחדו פן יקומו עליהם היהודים. אולם יותר מזה אני חושב, כי רחמו על האנשים, אשר לא הכירו בהם מחשבות מרד. גם בני גרש (גרסה) לא עשו רעה ליהודים היושבים בתוכם וגם שלחו עד הגבול את היהודים, אשר רצו לעזוב את עירם.",
+ "ו. גם במלכות אגריפס קמו עלילות רעות על היהודים. בנסוע המלך לאנטיוכיה אל צסטיוס גלוס, עזב את ממשלתו בידי אחד מרעיו ושמו נואֵר, אשר היה קרוב למשפחת המלך שוהים. והנה באו אליו מארץ הבשן אנשים, כשבעים במספר, והם הידועים והנבונים בכל טובי היהודים היושבים שם, ובקשו ממנו לתת להם אנשי־צבא, למען יהיה לאֵל־ידם לבצור את רוח הקושרים כאשר יפרוץ מרד בגבולם. ונוֹאר שלח אליהם בלילה אנשי־צבא מארמון המלך והמית את כּלם. הוא נועז לעשות את הדבר הזה, מבלי שאֹל את פי אגריפס, כי תאוַת בצעו היתה גדולה לאין־גבול והשיאה אותו לעולל דבר תועבה נוראה לאחיו ולהביא אשם על המלוכה. ועוד הוסיף לעשות רעה לעם בזדון לבו, עד אשר שמע אגריפס את הדבר, והוא לא מצא עֹז בנפשו להמית את האיש, בתתו כבוד לשוהים, אולם לקח מידו את המשרה, — והמורדים כבשו את המבצר הנקרא קפרוס, אשר ממעל ליריחו, ושחטו את חיל־המצב ואת המצודות החריבו עד היסוד. ובימים ההם קם גם המון היהודים היושבים במכור (מכירוס) ודרש מאת אנשי המצב הרומאים לעזוב את המבצר ולמסרו בידם, והרומאים יראו, פן ילקח המבצר מהם בחֹזק־יד, וכרתו עם היהודים ברית, כי יתנו להם לצאת לשלום, וכאשר נכרתה האמָנה, מסרו הרומאים את המבצר בידי היהודים, ובני מכור השתררו על המצודה ושמו בה חיל משמר.",
+ "ז. ובעיר אלכסנדריה היה ריב בין היהודים ובין יושבי המקום כל הימים, למן העת אשר נשא אלכסנדרוס [הגדול] את פני היהודים המתנדבים לחזק את ידיו במלחמתו עם המצרים ונתן להם חלף אמון־לבם את הזכות לשבת בעיר ומשפט אחד עם היונים [האזרחים]. ובימי יורשיו (הדיֵדוכים) נשארה ליהודים הזכות הזאת, וגם חלקו להם המלכים מקום למשכן, למען יוכלו לשמור על חֻקי דתם ולא יתערבו בבני הנכר, ונ��סף על זה נתנו להם רשות להִקרא בשם מקדונים. וכאשר כבשו הרומאים את הארץ הזאת, לא נתן ציזר הראשון, ואף לא אחד השליטים אשר קמו אחריו, לגרוע מזכיות היהודים, אשר נתן להם אלכסנדרוס. אולם הקטטות בין היהודים ובין היונים לא חדלו, וכאשר הוסיפו הנציבים לענוש יום־יום רבים משני העמים יחד, התלקחה אש המריבה ביתר־שאת. ובימים ההם, בפרוע פרעות ביהודים היושבים ביתר הארצות, עלתה הלהבה באלכסנדריה למרום, ופעם אחת קראו האזרחים לאספת־עם להוָעץ בדבר משלוח צירים אל נירון ויחד עם היונים נהרו אל האמפיתיאטרון גם יהודים רבים. וכראות אותם אנשי ריבם צעקו בקול גדול, כי שונאים באו אליהם לרַגל את צפוניהם, ואחרי זאת קפצו עליהם להרים בהם יד. רֹב היהודים נפוצו ונמלטו. אולם שלשה אנשים מהם נלכדו בידי היונים, אשר סחבו אותם לשרפם חיים, וכל היהודים התעוררו לנקום את נקמתם. לראשונה השליכו אבנים ביונים ואחרי־כן תפשו לפידים בידיהם ומהרו אל האמפיתיאטרון והגזימו על היונים, כי ישרפו את הבית על כל העם אשר בו. וכמעט מִלאו אחרי דברם, לולא בצר נציב העיר טִבּריוס אלכסנדרוס את רוחם. לראשונה לא רצה ללמדם מוסר בחרב שלופה, ועל־כן שלח אליהם את האנשים נשואי־הפנים לבקשם, כי ישבתו מריב, פן יעירו עליהם את חמת צבא הרומאים. אולם הנרגנים אשר ביניהם דחו בשאט בנפש את עצת השלום וגם חרפו וגדפו את טבריוס.",
+ "ח. ובראות טבריוס, כי מבלעדי עֹנש קשה לא ישקטו המורדים, שלח עליהם את שני לגיונות הרומאים אשר בעיר ויחד אתם חמשת אלפים אנשי־צבא, אשר באו אז מארץ לוב לשבר היהודים ולאסונם, ונתן להם רשות להמית את היהודים וגם לבֹז את רכושם ולשרוף את בתיהם. ואנשי־הצבא מהרו ללכת אל המקום הנקרא דלתא, כי שם היתה שכונת־היהודים, ולמלא את פקֻדת הנציב. אולם הדבר לא עלה בידם בלי שפך דם. כי היהודים התחברו יחד לעמוד על נפשם, ואת המזֻינים אשר בקרבם שלחו לפניהם במערכה וזמן רב עצרו בעד הרומאים. אולם כאשר פנו עֹרף, נפלו חללים לאין־מספר. והמטבח היה נורא מכל עברים: אלה הומתו בשדה (בחוץ) בחרב אויביהם, ואלה נדחפו אל בתיהם ושם עלו על המוקד, כי שרפו הרומאים עליהם את הבתים אחרי הוציאם את כל שללם, ולא חמלו על עוללים ויונקים ולא בושו מפני שיבה, ובערו בחרב משכלת את כל העם מקטן ועד גדול, עד אשר נהפך כל המקום למצולת־דם ובה נערמו חמש רבבות חללים, וגם היהודים הנשארים היו עדי אובד, לולא שמו את פניהם לבקש רחמים על נפשם. ואלכסנדרוס (טִבּריוס) חמל עליהם וצוה את הרומאים להרפות מהם. ואנשי־הצבא, אשר היה מנהגם לשמוע לקול מצַוה, אספו את ידם לאות הראשון, אולם המון בני אלכסנדריה (הנכרים) לא יכול להשקט, כי גדלה שנאתו ליהודים, ורק בחֹזק־יד הפרידו אותם הרומאים מעל הפגרים.",
+ "ט. זה היה דבר האסון אשר מצא את היהודים באלכסנדריה. וכראות צסטיוס, כי קמה מלחמה על היהודים בכל מקום, לא רצה עוד להתמהמה. הוא לקח עמו מאנטיוכיה את הלגיון השׁנים־עשר כֻּלו ואלפים אלפים איש בחור ליתר הלגיונות ועוד ששה גדודי (קוהורטות) רגלים וארבע להקות (אַלות) רוכבים, ומאנטיוכוס לקח אלפים רוכבים ושלשת אלפים רגלים, כֻּלם רובי קשת, וגם מאגריפס קבל חיל רגלים כמספר הזה וכאלפים רוכבים, ומלבד אלה נלוה אליו שהים עם ארבעת אלפים איש, שלישיתם רוכבים ושאריתם רובי קשת. ובראש הצבא הזה בא צסטיוס ושם נאספו אליו עוזרים רבים מן הערים, והם לא היו למודי מלחמה כאנשי־הצבא, אולם בתאות־הקרב וגם בעֹז שנאתם את היהודים מלאו את חסרון הלמודים האלה. וגם אגריפס בא אל צסטיוס, להראותו את הדרך ולנהל אותו בעצה טובה. צסטיוס לקח עמו חלק מצבאו ויצא להלחם על אחת מערי הגליל הבצורות ושמה זבלון (נ״א: חבולון — היא כבול), והיא גבול ארץ היהודים מול עכו. הוא מצא את העיר עזובה מאדם — כי נמלטו יושביה אל ההרים — ומלאה כל טוב. וצסטיוס צוה על אנשי־צבאו להוציא את שלל העיר ולשרוף אותה באש, אף כי השתומם ליפי העיר, אשר בתיה נבנו כדמות הבתים אשר בצור ובצידון ובבארות. ואחרי זאת פשט בכל הארץ ובזז את כל המקומות הקרובים ושלח את הכפרים מסביב באש ושב אל עכו. וכאשר נפוצו הסורים — ובראשם בני בארות — לתת את הארץ לבז, ערבו היהודים את לבם לצאת ממחבואם, בשמעם כי עזב צסטיוס את הארץ, והתנפלו פתאֹם על הצבא הנשאר שם והמיתו בו כאלפים איש.",
+ "י. וצסטיוס יצא מעכו והלך אל קיסריה ואת חלק הצבא שלח לפניו אל עיר יפו וצוה עליו להציג מִשמר בעיר, אם יעלה בידו לכבשה פתאֹם, או לחכות עד אשר יעלה הוא עם כל חילו, אם יגלה דבר בואו ליושבי העיר. הצבא השלוח פשט על העיר משתי רוחות, החלק האחד בא מדרך היבשה והשני מדרך הים, ועל־כן נכבשה העיר על־נקלה ויושביה לא הספיקו להמלט וגם לא לעמוד על נפשם במערכה, כי מהרו הרומאים להתנפל עליהם והמיתו אותם לפי חרב עם הנשים והטף. ומספר ההרוגים היה שמונת אלפים וארבע מאות. גם אל מחוז נרבתא אשר בקרבת קיסריה שלח צסטיוס רוכבים רבים, אשר השחיתו את הארץ והכריתו חלק גדול מיושביה ובזזו את רכושם ואת הכפרים שלחו באש.",
+ "יא. ואל הגליל שלח צסטיוס את צֵיסֶנִיּוּס גַלּוּס, מפקד הלגיון השנים־עשר, והפקיד בידו חיל רב במספר, כדי לבצור את רוח העם היושב בארץ. וצפורי הבצורה בכל ערי הגליל קדמה את פני צֵיסֶנִיּוּס בברכת שלום וגם יתר הערים עשו בעצתה הטובה ושקטו. וכל המורדים והשודדים אשר בגליל שׂרדו אל ההר, הנמצא בטבור הארץ והנשקף על־פני צפורי, הוא הנקרא הר עצמון. וגַלוס הוליך את חילו להלחם בהם. וכל העת אשר נמצאו המורדים במרום היה נקל להם לעמוד על נפשם בפני הרומאים העולים עליהם וגם המיתו מהם כמאתים איש. אולם כאשר סבבו הרומאים את ההר והגביהו לעמוד, כרעו המורדים לפניהם במהרה, כי לא היה להם נשק ולא עצרו כח לשאת את כֹּבד מלחמת אנשי־הצבא המזֻינים. ובדרך מנוסתם לא יכלו להסתתר מפני סוסי הרוכבים. רק מעטים נמלטו אל מקומות נשכחים מני רגל ואלפים איש ויותר נפלו חללים."
+ ],
+ [
+ "מעשי צסטיוס בארץ יהודה. הוא צר על ירושלים ועזב פתאם את המצור. התלאות אשר מצאוהו במנוסתו.
א. וכראות [ציסניוס] גַלוס, כי תמו המורדים מארץ הגליל, הפך עם צבאו אל קיסריה. וצסטיוס חִבּר את כל צבאותיו ועלה להצות על אנטיפטרס ובשמעו, כי במגדל (מצודה) אחד, הנקרא אֲפֵק, התלקטו היהודים בחיל גדול, שלח צבא שמה להִלחם. פחד הצבא הזה נפל על היהודים, והם נפוצו עוד טרם התראו אתו פנים. הרומאים מצאו את המחנה שומם מאדם ושלחו באש את הכפרים הקרובים. מאנטיפטרס עלה צסטיוס על לוד ותפש את העיר הריקה מאדם, כי כל העם עלו אל ירושלים לחֹג את חג הסכות ורק חמשים איש פגש שם צסטיוס והמית אותם בחרב ואת העיר שרף ונסע משם לעלות על ירושלים. הוא עבר דרך בית־חורון וחנה במקום אחד הנקרא גבע (או גבעה) במרחק חמשים ריס מירושלים.",
+ "ב. וכראות היהודים, כי המלחמה הולכת וקרבה אל העיר הראשה (המטרופולין), עזבו את חגם ולקחו בידיהם כלי נשק, ובבטחם בהמונם הגדול הגיחו מן העיר בתרועת מלחמה בלי מערכה וסדר וגם לא שמו את לבם למנוחת השבת, אף כי נהגו תמיד לקדש את היום הזה בכל תֹּקף. אולם החֵמה העזה, אשר הסיחה את דעת היהודים מקדשי דתם, הוסיפה להם אֹמץ וגבורה למלחמה: הם התנפלו על הרומאים ברוח עצמה, עד אשר הבקיעו את מערכותיהם ופרצו בתוכם והרבו את חלליהם, ולולא מהרו הרוכבים לסובב את היהודים ולולא חש גם חלק הצבא, אשר לא נלאה עוד מכֹּבד המלחמה, לעזרה למערכת הרומאים השדודה, כי אז אבד כל צבא צסטיוס במלחמה. מקרב הרומאים נפלו חמש מאות וחמשה־עשר חללים ומהם כארבע מאות רגלים ושאריתם רוכבים. ומהיהודים נפלו בחרב רק עשרים ושנים איש. ויותר מכל היהודים הפליאו לעשות חיל שני קרובי מונבז מלך חדיב, מונבז וכנדאי (קנדיאוס), ויחד עמם גם נִיגֶר איש עבר הירדן ושִׁילָא (סילס) הבבלי, אשר שרת לפנים במחנה המלך אגריפס ועבר אל היהודים. ואחר אשר נהדפו היהודים, הנלחמים עם הרומאים פנים אל פנים, ושבו אל העיר, התנפל שמעון בן גיורא בערף הרומאים, העולים בדרך בית־חורון, והפיץ חלק גדול מחיל המאסף ולקח ממנו הרבה בהמות־סבל והוביל אל ירושלים. שלשה ימים התמהמה צסטיוס בבית־חורון, והיהודים הספיקו לתפוש את ראשי ההרים ושמו משמר על מעברות הארץ והראו, כי לא ישבו בחבוק ידים, כאשר יחלו הרומאים להסיע את מחנם.",
+ "ג. ואגריפס ראה, כי רעה נגד פני הרומאים מהמון השונאים הרב, אשר כבש את ארץ ההרים, ועל־כן נסה לבוא בדברים עם היהודים, אולי יצליח בידו לפתות את כֻּלם, כי יחדלו מהִלחם, או לסכסך את הנבערים אוהבי הריב בצריהם [רודפי השלום]. על־כן שלח אל יושבי ירושלים שני אנשים נשואי־פנים וידועים להם מאד, את בָּרקאי (בורקיוס) ואת פָיבּוֹס והבטיח אותם, כי יכרות צסטיוס ברית שלום עמם והרומאים יסלחו לכל פשעיהם, אם יפרקו את כלי נשקם מעליהם ויעברו אליהם. והמורדים יראו, פן יעבור כל העם אל אגריפס, בהאמינו כי יכֻפּר עונו, ועל־כן מהרו להמית את שליחיו. הם רצחו את פָיבּוֹס נפש עוד טרם פתח את פיו ובָרְקָאִי כֻסה בפצעים, אך הצליח להמלט. וכּאשר כעס כל העם [על מעשה התועבה הזה], התנפלו עליו המורדים והכוהו באבנים ובעצים וגרשו אותו אל תוך העיר.",
+ "ד. בעצם המהומה הזאת, אשר קמה בקרב יושבי ירושלים, מצא לו צסטיוס שעת־הכֹּשר להתנפל על העיר והסיע שמה את כל צבאו ורדף אחרי היהודים הנסוגים מפניו עד שערי ירושלים ושׂם את מחנהו במקום הנקרא צופים (סקוֹפּוֹס) במרחק שבעה רִיסים מן העיר. שלשה ימים לא השתער על העיר, ואולי האמין, כי יסגירו אותה יושביה בידו, — ושלח אנשי־צבא רבים לבֹז את הכפרים אשר מסביב לירושלים, וביום הרביעי, הוא יום שלשים לחדש הִפֶּרבֶּטַּיְאוֹס (תשרי), הציג את הצבא במערכות מלחמה לעלות על העיר. אולם המורדים שמו עיניהם על העם היושב בעיר [לבל יפול אל הרומאים]. הם נבהלו למראה סדר מערכות־הרומאים ועזבו את חלקי העיר אשר מחוץ לחומה ונסוגו אחור אל תוך העיר ואל הר־הבית. וצסטיוס נסע אחריהם ושרף את חלק העיר הנקרא ביציתא (ביזיתא) וגם ״העיר החדשה״ ואת המקום הנקרא ״שוק הקורות״ (שוק העצים) וחנה מול ארמון המלך. ולוּ רצה צסטיוס ביום ההוא להרעיש בחזקת־יד את חומות העיר, כי אז לכד את ירושלים מיד וגם שם קץ למלחמה, אולם ראש מחנהו טוּרַנִּיּוּס פְּרִיסְקוֹס ורֹב שרי הרוכבים אשר לו לקחו שֹׁחד מידי פלורוס ופתו אותו לבל ישתער על העיר. ובגלל הדבר הזה ארכה המלחמה מאד ונגזר על היהודים לשאת עוד צרות נוראות עד בוא הקץ.",
+ "ה. ובעת ההיא נפתו רבים מטובי העם לדברי חנן בן יונתן וקראו את צסטיוס אל העיר ואמרו לפתוח לפניו את שעריה. אולם בגֹדל אפו לא שם לב לדברים האלה ולא האמין לאנשים האלה, עד אשר שמעו המורדים על־דבר הבגד וגרשו את חנן ואנשיו מעל החומה ודחפו אותם אל בתיהם וסקלו באבנים אחריהם. ואחרי־זאת עמדו בראשי המגדלים וירו משם בשונאים המעפילים לעלות. חמשה ימים נִסו הרומאים להרעיש את החומה מכל צד ולא יכלו להלחם עליה, וביום הששי לקח צסטיוס רבים מבחורי־צבאו ואת רובי הקשת והשתער על הר־הבית מרוח צפון והיהודים נלחמו בהם מן האולמים (האסתוניות) ופעמים רבות גרשו את האנשים אשר קרבו אל החומה, אך לאחרונה תקף עליהם המון החצים ואבני הקלע, עד אשר נסוגו אחור וירדו מעל החומה. כי אנשי צבא הרומאים העומדים ראשונה במערכה סמכו את מגניהם אל החומה ואחריהם הדביקו העומדים בשורה, השניה את מגניהם אל מגני הראשונים וכמוהם עשו גם יתר שורות הצבא, עד אשר הקימו את הסוכך, הנקרא בפיהם ״צָב״, וממנו נרתעו כל חִצי־שונאיהם ואבני קלעם ושבו ריקם. ואנשי־הצבא יכלו הפעם לחתור תחת החומה, וכל רע לא אִנה להם, וגם התכוננו לשלח אש בשער הר־הבית.",
+ "ו. פלצות נוראה אחזה את המורדים ורבים מהם מהרו לברוח מתוך העיר, בחשבם כי תפול במהרה בידי אויביהם. הדבר הזה היה למשיב נפש ליושבי ירושלים, וכאשר הוסיפו המורדים להמלט מעל החומה, כן הוסיפו אלה להתקרב אל השערים ואמרו לפתוח אותם ולקבל את פני צסטיוס כפני מושיע וגואל. ואלו האריך צסטיוס את המצור עוד זמן מצער, כי אז לכד את העיר חיש מהר. אך מאמין אני, כי בעונות הנבלים הסתיר אלהים את פניו גם ממקדשו, ועל־כן לא נתן כי יבוא קץ למלחמה ביום ההוא.",
+ "ז. כי צסטיוס לא שם את לבו למפח־נפש הנצורים וגם לא למחשבת העם הטובה אליו ואסף אליו פתאם את אנשי־צבאו, ובלי פגע ומכה נואש מתקותו ונואל להסיע את מחנהו מן העיר. והשודדים, אשר לא חכו לדבר הזה, לבשו עֹז למראה מנוסת צסטיוס ורדפו אחרי המאסף אשר לרומאים והמיתו רבים מחיל הרוכבים והרגלים. ביום ההוא חנה צסטיוס במקום תחנותו הראשון, אשר בגבעת צופים, וביום המחרת עלה משם ובזה חִזּק את רוח שונאיו והם הצרו מאד את צעדי המאסף וגם התיצבו לשני עברי הדרך וירו על אגפי הצבא. והמא��ף אשר לרומאים לא נועז להפנות את פניו מול שונאיו, אשר ירו בו מאחור, בחשבוֹ, כי אין קץ למספר רודפיו. וגם לא מצאו הרומאים כח לבצור את רוח המתנפלים עליהם משני עבריהם, כי היו עמוסים משא לעיֵפה ויראו פן ינתקו את שורות המערכה, ובעיניהם ראו את היהודים, כי אין סבל ומשא על שכמיהם והם קלים במרוצתם. לכן נטלו עליהם לסבול צרות רבות, מבלי יכֹלת לשלם גמול לשונאיהם. לכל אֹרך־הדרך נגפו הרומאים ורבים נפלו שדודים מתוך מערכותיהם ובמספר ההרוגים העצומים היו גם פְּרִיסְקוּס מפקד הלגיון הששי ולוֹנְגִּינוּס שר־האלף ושר להקת הרוכבים האֵימִילִית ושמו יוּקוּנְדוּס. בדי עמל הגיעו הרומאים אל מקום מחנם לפנים אשר בגבע, ורבים מאנשי־הצבא השליכו בדרכם את כל הנשק מעליהם, בגבע התמהמה צסטיוס שני ימים והיה כאובד עצות וביום השלישי ראה, כי עָצמו שונאיו וכל המקומות מסביב מלאים יהודים, והבין כי לרעתו התמהמה במקום הזה ואם יחכה עוד מעט יִוָּספו רבים על שונאיו.",
+ "ח. למען החיש את מנוסת הצבא צוה צסטיוס להשליך את כל הדברים אשר הם לטֹרח בדרך מסעו. על־כן המיתו הרומאים את כל הפרדים והחמורים ובהמות־המשא, מלבד הבהמה הנושאה את כלי־הקלע ומכונות המלחמה, כי בכלים האלה החזיקו לגֹדל ערכם, ומה גם כי פחדו, פן יפלו בידי היהודים, אשר יהפכו אותם מול פניהם, — ואחרי־כן הוליך אותם צסטיוס אל בית־חורון. והיהודים לא הִרבו להציק להם בארץ המישור, אך כאשר נדחקו הרומאים אל בקעה צרה במורד ההר, קדמו היהודים אותם: אלה סגרו עליהם את מוצא הבקעה, ואלה רדפו אחריהם ולחצו אותם אל תוך הבקעה. וכל ההמון הגדול התיצב במרום ההר התלול אשר ממעל למסלה וכסה את מערכות הרומאים בברד חצים ואבני־קלע. גם הרגלים נבוכו ולא מצאו תחבולה לעמוד על נפשם. והרוכבים נמצאו עוד בצרה נוראה מהם, כי נבצר מהם ללכת לדרכם בסדר תחת מטר אבני־הקלע וגם לא יכלו לעלות בסוסיהם על צוקי הסלעים ולהדוף את שונאיהם. ומן העבר השני נמצאו תהומות ופחתים, אשר נפלו שמה הרומאים, כאשר מעדו רגליהם, ומנוס אבד מהם ואפסה כל תקוה לעמוד על נפשם. ומגֹדל צרתם הרימו קול זעקת שבר ויללת נואשים. ולקול נאקתם ענו היהודים קול ענות גבורה ותרועת נצחונם, בחַזְּקם איש את אחיו. וכמעט השמידו היהודים את כל חיל צסטיוס, לולא כִּסה עליהם הלילה, ובחשׁך הספיקו הרומאים להמלט אל בית־חורון. והיהודים חנו עליהם מסביב ושמרו על מוצאי הבקעה.",
+ "ט. וצסטיוס נוכח לראות, כי לא יוכל לצאת משם לדרכו ביד רמה ובקש תחבולה לברוח מפני האויב [במסתרים]. הוא בחר מן הצבא כארבע מאות אנשים אמיצי־לב והציג אותם על החֵל [אשר לפני מחנהו] וצוה עליהם להרים על נס את דגלי משמרת המחנה, למען יתעו היהודים להאמין, כי שם נמצא כל הצבא. והוא לקח עמו את שארית הצבא במסתרים והקדים ללכת דרך שלשים ריס. לאור הבֹּקר הכירו היהודים, כי מקום המחנה ריק, והתנפלו על ארבע מאות האנשים, אשר הוליכו אותם שולל, והמיתו אותם בחציהם במהרה ורדפו אחרי צסטיוס. אולם הוא הספיק בלילה להקדימם מהלך רב וביום החיש את מנוסתו, ומרב בהלה ופחד השליכו אנשי־הצבא בדרך את מכונות־הרעש (אילי הברזל) ואת הבליסטראות ואת יתר מכונות המלחמה, והיהודים לקחו אותן לשלל ואחרי־כן נלחמו בהן עם הרומאים. היהודים רדפו אחרי הרומאים עד אנטיפטרס וכאשר לא הדביקו אותם במקום ההוא נטו מעליהם ואספו את מכונות־המלחמה ופשטו את החללים וקבצו את יתר השלל ומהרו לשוב אל ירושלים בקול תרועה. כי מהיהודים נפלו רק חללים מתי מספר ומהרומאים עם עוזריהם יחד מתו כחמשת אלפים ושלש מאות רגלים ושלש מאות ושמונים רוכבים. הדברים האלה נעשו בשמיני לחֹדש דיוס (מרחשון), שנת שתים־עשרה לממשלת נירון."
+ ],
+ [
+ "צסטיוס שלח צירים אל נירון. יושבי דמשק הרגו את היהודים אשר בתוכם. בני־ירושלים חדלו לרדוף אחרי צסטיוס ושבו לעירם והתכוננו למלחמה והקימו שרי־צבא רבּים וביניהם את כותב הספר. מקצת מעשי יוסף בגליל.
א. ואחרי האסון אשר קרה את צסטיוס עזבו רבים מנכבדי היהודים את העיר, אשר דמתה לאניה טובעת בים. גם האחים קוֹסְטוֹבַּרוֹס ושאול יחד עם פיליפוס בן יקים, שהיה ראש־מחנה לאגריפס המלך, נמלטו מתוך העיר ובאו אל צסטיוס. רק אנטיפס, אשר היה לפנים אתם יחד בחצר המלך במצור, מאן לעזוב את העיר בימים ההם, ואחרי־כן נהרג בידי המורדים, ואת דבר מותו נספר [למטה]. צסטיוס שלח את שאול ואת האנשים אשר עמו לארץ אֲכֵיָה אל נירון, לספר לו על־דבר מצוקתם ולשים את אשמת המלחמה בראש פלורוס, ובטח, כי יקל לו מהסכנה, העתידה לו, כאשר יעיר הקיסר את כל חמתו על האיש הזה.",
+ "ב. ובעת ההיא שמעו יושבי דמשק על מגפת הרומאים והתעוררו להמית את היהודים היושבים בקרבם. עוד לפני הימים ההם חשדו אזרחי העיר ביהודים ואספו אותם אל הגמנסיון ושמו עליהם משמר, ועל־כן היה נקל להם לבצע את מזמתם, אולם הם פחדו מפני נשיהם, אשר כֻּלן — מלבד נשים אחדות — דבקו בדת היהודים, — ועל־כן שקדו בכל עז להסתיר מהן את הדבר. הם התנפלו על היהודים, אשר ישבו צפופים במקום צר ולא היו מזינים, ושחטו את כֻּלם בשעה אחת במספר עשרת אלפים וחמש מאות נפש, ואיש לא מחה בידם.",
+ "ג. ובשוב היהודים הרודפים אחרי צסטיוס אל ירושלים, משכו אליהם את אחיהם, אשר עוד היו נאמנים בברית הרומאים, את אלה בחֹזק־יד ואת אלה בדברי רצון, והתאספו כֻלם בהר־הבית והקימו שרי־צבא רבים לפַקד במלחמה. יוסף בן גוריון והכהן הגדול חנן נבחרו לראשי השליטים בכל העיר ונטלו עליהם לחזק את חומת ירושלים. ואת אלעזר בן שמעון, אשר בידו היו כל בזת הרומאים והכסף שלקחו היהודים מצסטיוס וגם כסף רב מאוצר העם, לא שמו היהודים בראש הממשלה, בראותם כי היה יהיה למושל עריץ בעזרת הקנאים הנלוים אליו, נושאי כליו. אולם כעבור זמן־מצער אזל הכסף מאוצר הצבור והפעם הצליח בידי אלעזר לצודד את העם בכשפיו, עד אשר נכנע תחת שלטונו.",
+ "ד. ועל ארץ אדום נתנו היהודים שני שרי־צבא, האחד יהושע בן צפא (סַפְּפַס), מן הכהנים הגדולים, והשני אלעזר בן הכהן הגדול חנניה. ועל ניגר, ראש ארץ אדום בימים ההם, אשר היה מילידי ארץ עבר־הירדן (פֶרַיָּה) ונקרא על שמה ״איש עבר־הירדן״ (איש פֶרַיָּה), צוו להִכּנע תחת שני שרי־הצבא האלה. וגם מיתר חלקי הארץ לא הסיחו את דעתם: אל יריחו נשלח יוסף בן שמעון לשר־צבא, ואל עבר־הירדן — מנשה, ואל מחוז תמנה (תמנתה) נשלח יוחנן האֵסי וגם לוד ויפו ואמאוס נפלו בחלקו. ולמפַקד בחבל גופנא ועקרבים (עקרבתא) הוקם יוחנן בן חנניה, ועל שתי ארצות הגליל — יוסף בן מתתיה ועל גבול שלטונו נחשבה גם גמלא הבצורה בכל ערי הארץ הזאת.",
+ "ה. וכל אחד משרי־הצבא משל במדינה, אשר הפקד עליה, כפי נדבת רוחו וכפי כח תבונתו. ויוסף, אחרי בואו אל ארץ הגליל, בקש למצֹא חן בעיני כל יושבי הארץ, בדעתו כי בדבר הזה יצליח לעשות טובה רבה, אם גם ישגה ביתר הדברים. הוא ראה, כי ימשוך אליו את לב טובי הארץ בתתו להם חלק בשלטון, ואת לב כל העם — בשימו עליו אנשים ידועים ונבונים מילידי הארץ, על־כן בחר לו שבעים אנשים חכמים מזקני העם ושם אותם למושלים בכל ארץ הגליל. ובכל עיר ועיר שׂם שבעה שופטים, להביא אליהם כל דבַר ריב קטן, אולם את הדבר הקשה ואת דיני הנפשות צוה לשלוח אליו ואל שבעים הזקנים אשר עמו.",
+ "ו. ואחרי אשר שׂם יוסף משפטי צדק בכל עיר ועיר מבית, שׂם את פניו לחַזק את הארץ. ובדעתו, כי הרומאים יעלו על ארץ ישראל דרך הגליל, בִּצּר את כל משגבי הארץ, את יודפת (יוטפטי) ואת באר־שבע ואת צלמין (סֵלַמֵּין) ואת כפר־איכו ואת יָפָה ואת סיגף ואת ההר הנקרא תבור (אִיטַבִּירִיּוֹן) ואת טַרִיכֵי ואת טבריה, ומלבד אלה בנה חומות על המערות אשר מסביב לים כנרת בחלק הארץ הנקרא הגליל התחתון, ובגליל העליון בנה את המקום הנקרא סלע עַכְבָּרָה ואת צפת ואת ימנית (או יבנית) ואת מֵרון, ובארץ הגולן את סיליקיה ואת סגנה (סוגני) ואת גמלא. רק לבני צפורי בלבד נתן יוסף לבנות את חומות העיר על דעת עצמם, בראותו כי הם עשירים בכסף ונכונים למלחמה גם באין מְצַוֶּה עליהם. וככה בנה גם יוחנן בן לוי בעצמו את חומת גוש־חלב במצות יוסף. לעמת־זאת טרח יוסף בבנין יתר המצודות, כי בא אל כל מקום ונצח על העבודה, הוא אסף בארץ הגליל חיל רב, אשר עלה במספרו על עשר רבבות (מאה אלף) אנשים צעירים. ולכֻלם חלק כלי־נשק ישנים, כאשר מצאה ידו לאסוף, וְזִיֵּן אותם.",
+ "ז. ויוסף ראה, כי כח הרומאים הגדול, אשר לא יעמוד איש בפניו, יסודו במשמעת הטובה ובשנוני המלחמה אשר להם. אמנם מדחק השעה לא יכול יוסף ללמד את אנשיו [את מלאכת המלחמה], אולם בהכירו, כי משמעת הצבא תלויה במספר הפקידים הרב, סדר את הצבא כדרך הרומאים ושם עליו שרי־צבא רבים. הוא חלק את אנשי־צבאו לקבוצים שונים, ובראשם העמיד את שרי־העשרות ועליהם שרי־מאות וממעלה להם שרי־אלפים, ועל כֻּלם הקים מפקדים, לעמוד בראש חילות גדולים. הוא לִמד אותם את הדרך למסור את סִמני הפקֻדה (בעת מלחמה), ואת אותות החצוצרות, להסיע את המחנה או לאסוף את הצבא, ואת מעשי אגפי המערכה בעלותם על האויב או בהקיפם אותו, וגם הורה אותם, באיזו דרך יטה האגף המנצח במלחמה לבוא לעזרת האגף הנִּגף במערכה, ואיך יחזקו אנשי־הצבא איש את אחיו לשאת את כֹּבד המלחמה. ותמיד הראה אותם, מה הם הדברים המחזקים את אֹמץ־הרוח ואת כּח הגוף. וביותר הִקנה להם את הליכות המלחמה, בבארו לפניהם את טכסיסי הרומאים בכל פרטיהם ובהזכירו אותם, כי נטלו עליהם להלחם בגבורי החיל, אשר בחֹזק־גופם ועֹצם־רוחם כבשו את כל עולם הישוב כמעט. הוא אמר להם, כי ינסו את כח משמעתם במלחמה עוד לפני צאתם לקרב ויראו אם יעצרו כח לחדול מדרכיהם הרעים, אשר הסכינו בהם, מדרכי הגנ��ה והגזל והעֹשק, ולא יוסיפו להונות את אחיהם ולא יבקשו שכר לעצמם בנזק האנשים הקרובים אליהם. כי סִמן טוב הוא לגורל המלחמות, אם כל אנשי הצבא היוצאים בהן נלחמים בלב טהור וישר, ולבני הבליעל מלחמה לא באויביהם בלבד, כי־אם גם באלהים.",
+ "ח. ככה הרבה יוסף לדבר על לב אנשיו כל הימים. ומספר העם, אשר נאסף אליו והיה מוכן למערכה, עלה עד ששים אלף רגלים ושלש מאות וחמשים רוכבים, ומלבד אלה היו לו ארבעת אלפים וחמש מאות שכירי מלחמה, אשר הִרבּה לבטוח בהם. ושש מאות בחורי חיל היו שומרים לראשו. ועל־נקלה כלכלו הערים את כל אנשי־הצבא האלה, זולת השכירים, כי כל עיר ועיר שלחה את חצי אנשי־החיל לעבודת הצבא ואת המחצית השניה — להמציא להם את לחמם וכל צרכיהם. ככה נחלק העם: אלה חגרו כלי־נשק, ואלה יצאו לעבוד בכל מלאכה. ואנשי המלחמה שלמו לאחיהם על הלחם, אשר נתנו להם, בסוככם עליהם מכל צרה."
+ ],
+ [
+ "יוחנן איש גוש־חלב ונכליו ומעשי יוסף להפר את מזמותיו. יוסף השיב אליו ערים אחדות, שמרדו בו.
א. ככה הוציא והביא יוסף את יושבי הגליל, אך איש־מזמות מעיר גוש־חלב ושמו יוחנן בן לוי קם לו לשטן. הוא היה ערום ונוכל מכל אנשי הבליעל, אשר קנו להם שם במעשי נבלה כאלה. לראשונה היה יוחנן איש עני וימים רבים היה חֹסר־הכסף לשטן למזמות רשעו. הוא היה משכיל על־דבר שקר והבין לשים את חותם האמת על כזביו, והתרמית נחשבה בעיניו למדה טובה, ובה נהג גם בהליכותיו עם אוהביו היקרים. הוא ידע להתחפש כאיש אוהב הבריות, אולם למען בצעו נקל היה לו לשפוך דם אדם כמים, ותמיד בקש גדולות לנפשו, ולמען השיג את משאת־נפשו עולל מעשי רשע נבזים. לפנים היה שודד יחידי, ואחרי־כן מצא לו חבר־משחיתים, אשר לא היו רבים במספרם בתחלה, אך גדלו ועצמו מיום ליום, ועינו היתה פקוחה, לבל יבוא בסודו איש, אשר יתָּפש בכף על־נקלה, ורק אנשים חזקים בכח גופם ואמיצי־רוח ויודעי־מלחמה אסף אליו, עד אשר התלקטו אליו ארבע מאות איש, ורֻבּם פליטי ארץ הצורים והכפרים אשר בה, ובראש האנשים האלה מִלא את כל הגליל חמס ונתן את פחדו על הרבים, אשר חכו באימה למלחמה הבאה.",
+ "ב. יוחנן בקש להיות שר־צבא (בגליל) ועוד הלך בגדולות מאלה, אולם מחסור הכסף לא נתן לו להפיק את מזמתו. ובראותו, כי יוסף אוהב אותו מאד על כשרון מעשהו, דבר על לבו למלא את ידו לבנות את חומת עירו, ובדבר הזה אסף כסף רב, אשר נגשׂ את העשירים, ואחרי זאת חבל עצת ערומים: בדעתו, כי כל היהודים היושבים בסוריה נזהרים מן השמן אשר לא נעשה בידי אחיהם, קבל רשות [מיוסף] לשלוח אליהם שמן אל הגבול. הוא שלם במטבע הצורים, אשר מחירו ארבעה [דרכמונים] אַתּיקים לכל ארבעה הינים ומכר במחיר זה חצי ההין, והנה ארץ הגליל היא ארץ זבת שמן, והשנה ההיא היתה שנת ברכה ויוחנן לבדו שלח שמן רב אל המקומות אשר היה שם מחסור, ועל־כן אסף לו כסף רב עד לאין־מִספּר. ומיד פזר מכספו לרעת האיש, אשר נתן לו לשלוח את ידיו בסחורה. הוא חשב, כי בהורידו את יוסף ממשמרתו יעלה בידו להשתרר על ארץ הגליל, ועל־כן צוה את השודדים אשר עמו להרבות מעשי חמס ושֹׁד, למען תרבה השערורה בקרב הארץ, ואז יוכל להתנפל מן המארב על ראש הגליל בצאתו לעזרת הסובלים ולהכותו נפש, או להבאיש את ריחו בעיני יושבי הארץ, אם לא ישים את לבו למעשי השודדים. ואחרי־כן הפיץ ממרחק את השמועה, כי יוסף אומר למסור את הארץ בידי הרומאים. ועוד עלילות רבות עשה, להוריד את האיש מגדֻלתו.",
+ "ג. ובימים ההם יצאו צעירים אחדים בני כפר דבתרתה (דַּבַּרִתָּה), מן הצופים אשר הציג יוסף בעמק הגדול (בעמק יזרעאל), ושמו אורב לתלמי, נאמן בית אגריפס וברניקי, וגזלו ממנו את כל הכבודה, אשר הוליך עמו, ובה היו בגדים יקרים למכביר וגביעי כסף רבים ושש מאות זהב. הם לא יכלו לחלק את הגזלה ביניהם בסתר והביאו את כל השלל ליוסף אל טריכי. הוא הוכיח אותם על מעשה החמס שעשו לאנשי המלך והניח את כל השלל בידי חנני, הנכבד בכל יושבי טריכי, ואמר בלבו להשיב את הגזלה לבעליה בשעת הכֹּשר. אולם הדבר הזה הביא על יוסף רעה גדולה. כי כאשר נוכחו החומסים לדעת, כי לא יקבלו חלק מן המלקוח, קצפו על יוסף מאד, וגם הבינו את מחשבתו, להשיב את יגיע כפיהם למלכים, להתרצות אליהם. על־כן ברחו החומסים בלילה אל הכפרים והודיעו את כל יושביהם, כי בגד יוסף בהם. והמהומה הקיפה גם את הערים הקרובות ולפנות בֹקר באו במרוצה כעשר רבבות אנשים מזֻינים אל טריכי להִנקם ביוסף. וההמון הגדול הזה נאסף במקום מרוץ הסוסים (האִפּוֹדְרוֹמִין), אשר בטריכי, והרים קול צעקה בחרי־אף: אלה צעקו להוריד את יוסף ממשרתו ואלה דרשו לשרוף את הבוגד באש. ואת חמת ההמון חזקו עוד יוחנן (בן לוי) ואיש אחד ושמו יהושע בן צפיא (סַפְּפִיס), ראש העיר טבריה בימים ההם. ואוהבי יוסף ושומרי ראשו נבהלו מחמת ההמון ונמלטו כלם אל נפשם, מלבד ארבעה אנשים. יוסף ישן עוד שנתו ונֵעור כאשר נגשו האנשים לשלוח אש בבית. וארבעת עבדיו הנאמנים יעצו אותו לברוֹח. אולם יוסף לא שׂם את לבו לדבר אשר נשאר עזוב באין מֵגֵן עליו וגם לא ירא את המון הקושרים הרבים. הוא קרע את בגדיו ושׂם אפר על ראשו והטה את ידיו לאחור וקשר את חרבו מגבו וקפץ אל ההמון. ולמראה הדבר הזה חמלו עליו קרוביו ואוהביו ואנשי טריכי יותר מכלם. ואולם האנשים אשר באו מחוץ לעיר וגם האנשים הקרובים, אשר לא יכלו לשאת את יוסף, הוסיפו לקלל אותו ודרשו ממנו להוציא אליהם כרגע את כסף הצבור ולהודות על הברית אשר כרת [עם שונאיהם] בבגד. כי בהביטם אל מראה יוסף האמינו, שלא יכחש בדברים אשר נחשד בהם, אחרי אשר עשה את הדבר לעורר רחמיהם, למען יסלחו לחטאתו. אולם באמת השפיל יוסף את עצמו בתחבולה, כי התחכם לסכסך את המתעברים בו איש באחיו למען הדבר אשר העלה את חרון אפם. הוא הבטיח אותם להודות על כל מעשיו, וכאשר נתנו לו האנשים לדבר, קרא אליהם: ״את הכסף הזה לא רציתי לשלוח אל אגריפס וגם לא אמרתי למצֹא בו חפץ לנפשי, כי לא יכֹלתי לחשוב את איש־ריבכם לאהוב־נפשי ואת נזק הכלל — לשכר לעצמי. למענכם עשיתי זאת, בני טריכי, בראותי כי אין לעירכם כל משגב ומחסה, על־כן אמרתי להוציא את הכסף הזה למבנה חומותיכם. ואמנם יראתי את יושבי טבריה ואת בני יתר הערים, פן ילטשו את עיניהם אל השלל, ובחרתי להסתיר אצלי את האוצר, למען אוכל לבנות את החומה. ואם לא ימצא הדבר חן בעיניכם, הוצא אוציא אליכם את הכסף המובא ואתן לכם לבז. והנה אני יעצתי טוב עליכם — ואתם צאו ועשו שפטים בשוחר טובתכם!״",
+ "ד. לדברים האלה הריעו יושבי טריכי לקראת יוסף בקול ברכה, אולם בני טבריה ויתר הערים החלו לחרף אותם ולבַעֲתָם. אלה ואלה עזבו את יוסף לנפשו ורבו ביניהם. ויוסף התחזק עתה ברבות אנשי שלומו, כי מספר בני טריכי היה כארבעים אלף, והוא פנה אל כל הנאספים לדַבּר עמם כאשר עם לבבו, ויִסר אותם בדברים קשים על פחזותם והבטיח אותם, כי בכסף הנמצא יבנה את חומת טריכי וגם ישים את לבבו להמציא חסות ליתר הערים, כי לא יחסר כסף, אם תהיה עצת שלום ביניהם בדבר הוצאת הכסף, ולא ירגזו באיש המוצא להם מקור לכסף.",
+ "ה. וככה סבב יוסף את האנשים בכחש, ורֹב ההמון שב לביתו, אף כי היה סר וזעף. רק אלפים אנשים חגורי חרב אמרו להתנפל על יוסף, אולם הוא מהר להמלט אל ביתו, והם סבבו את הבית בדברי־אימים. נגד האנשים האלה חבל יוסף עצת מרמה חדשה. הוא עלה על גג ביתו והשקיט את השאון בתנופת יד ימינו וקרא אל האנשים, כי אינו מבין מה הם דורשים ממנו, כי בתוך הקולות והשאון אינו יכול לשמוע דבר, אולם הוא נכון למלא את כל משאלותיהם, אם ישלחו לו אנשים נבחרים אל הבית פנימה, לדבר עמו במנוחה. לשמע הדבר הזה באו אל הבית טובי האנשים וראשיהם. והוא משך אותם אל קרן פנת הבית ואחרי־כן צוה לסגור את שער החצר ולדוש את בשרם בשוטים, עד אשר נחשפו מעיהם. וההמון עמד מסביב וחשב, כי האריכו האנשים הבאים אל הבית בדברי עצומותיהם. ופתאם צוה יוסף לפתוח את שערי החצר ולהוציא משם את האנשים הטובלים בדמם. ולדבר הזה נבהלו האנשים הנותנים עליו את פחדם והשליכו מעליהם את נשקם ונמלטו על נפשם.",
+ "ו. אחרי הדברים האלה גדלה עוד קנאת יוחנן והוא טמן עוד הפעם פח לרגלי יוסף. הוא התחפש כאיש חולה ובקש את יוסף במכתב לתת לו להתרפא במימי טבריה. ויוסף לא הבין את מחשבתו הרעה וכתב אל פקידי העיר (טבריה) לקבל את פני יוחנן בכבוד ולספק לו את כל צרכיו. יוחנן הפיק את רצונו מדבַר יוסף וכעבור שני ימים פִּתָּה את אנשי העיר בדברי כחש ובשֹׁחד למרוד ביוסף. ושילא (סילס), אשר הפקידהו יוסף לשמור על העיר, שמע את הדבר ומהר לכתוב אליו על מעשה המזמה. וכאשר קבל יוסף את המכתב, יצא חיש ממקומו ונסע כל הלילה ולעת עלות השחר בא אל טבריה, וכל המון יושבי העיר יצא לקראתו, ויוחנן חשד ביוסף, כי למענו בא אל העיר, ובכל־זאת שלח אליו בידי אחד ממכיריו, לכחש לו על־דבר מחלתו ולאמר, כי הוא שוכב במטה, ועל־כן אינו יכול לצאת אליו ולכבדהו. וכאשר הקהיל יוסף את בני טבריה אל האצטדין ונִסָּה לדַּבּר אתם על השמועה אשר הגיעה לאזניו, שלח יוחנן שמה אנשי־צבא מזֻינים וצוה עליהם להמית את יוסף, וכאשר חשפו האנשים את חרבותיהם, ראה אותם העם והרים קול צעקה. ולשמע הצעקה פנה יוסף לאחוריו ובראותו את להבות החרבות השלופות לשחטו קפץ למטה אל החוף — כי עמד על תל גבוה שש אמות לדבר משם אל העם — וירד מהר אל אחת הסירות העומדות שם ונמלט עם שני שומרי ראשו אל תוך היאור (ים כנרת).",
+ "ז. ואנשי צבא יוסף לקחו את נשקם מהר ויצאו להִלחם במבקשי נפשו. ויוסף פחד, פן תתלקח לרגלי הדבר הזה מלחמת־אחים, אשר תחריב את כל העיר בעון מתי־מספר, ושלח ציר אל אנשי־הצבא להודיעם, כי ידאגו רק להגן על נפשם ולא ימיתו גם לא יחרפו אחד מן החַיָּבים. ואנשי־הצבא עשו כמצותו ושבו למנוחתם, אולם יושבי הארץ אשר מסביב שמעו על־דבר המזמה ועל־דבר יועץ הרע ונאספו להכות את יוחנן, והוא מהר להמלט אל גוש־חלב, עיר אבותיו. ומכל ערי הגליל נהרו אל יוסף רבבות אנשים מזֻינים והודיעו בקול, כי באו להלחם ביוחנן, החורש און על כל העם, ולשרוף עליו את העיר, אשר נתנה לו מנוס ומחסה בקרבה. ויוסף ענה אותם, כי הוא מקבל ברצון את אותות אהבתם, ושִׁכֵּך את חמתם, כי בחר לו לכבוש את אוהביו בחכמה ולא רצה להכותם נפש. ואחרי אשר נודעו לו שמות האנשים, אשר התקשרו עליו יחד עם יוחנן בכל עיר ועיר, — כי בנפש חפצה גלה העם את שמותיהם, — שלח אליהם צירים להזהירם, כי יֵצא לבֹז את רכושם ולשרוף את בתיהם באש עליהם ועל בני משפחתם, אם לא יעזבו את יוחנן בעוד חמשה ימים, ובדבר הזה הִטה מאחרי יוחנן חיש מהר כשלשת אלפים איש והם באו אליו ופרקו את כלי־נשקם והניחום לרגליו. וליוחנן נשארו רק כאלפַּים איש — וכֻלם פלטים מארץ סוריה, והוא שב להתנכל במסתרים על יוסף, אחרי אשר לא יכול לו לעיני השמש. הוא שלח בלאט מלאכים אל ירושלים להכות את יוסף בלשון, כי אסף לו חיל לריב, וגם הוציא קול, כי לא יארכו עוד הימים ויוסף יבוא בשערי העיר (ירושלים) להיות שם למושל עריץ, אם לא יֻתַּן עליו משמר. העם היושב בירושלים הבין את עלילות יוחנן ולא שׂם לב אל דבריו, אולם טובי העם, אשר קנאו ביוסף, ואחדים מראשי הממשלה (בירושלים) שלחו בסתר כסף אל יוחנן לאסוף לו שכירים ולהלחם ביוסף וגם נמנו וגמרו ביניהם להוריד אותו (את יוסף) ממשרת ראש־הצבא, ובראותם, כי בגזרת פיהם לבד לא ישיגו את חפצם, שלחו אלפים וחמש מאות אנשי־חיל מזֻינים ועליהם את יועזר בן נומיקוס ואת חנניה בן צדוק ואת שמעון ויהודה בני יונתן, — כלם אנשים מטיבים לדַבּר, — להטות את לב העם מאחרי יוסף ולדרוש ממנו דין וחשבון על מעשיו, כאשר יבוא אליהם ברצון, או גם להלחם בו, אם יַקשה את לבו להחזיק במשרתו. אוהבי יוסף [אשר בירושלים] כתבו אליו, כי נשלח צבא אל הגליל, אולם את שרש הדבר לא הודיעוהו, יען אשר נועצו שונאיו עליו בסתר. ועל־כן לא הקדים יוסף להזהר. ארבע ערים פשעו בו ועברו אל מריביו, והן צפורי וגמלא (נ״א: וגברה) וגוש־חלב וטבריה. אולם בידו הצליח להשיב אליו את הערים בלי מלחמה ובתחבולות ערמה תפש בכף את ארבעת שרי החילים [השלוחים מירושלים] עם גבורי צבאם ושלח אותם לשוב אל ירושלים. וחמת העם בערה על האנשים עד להשחית, והוא רצה להמית אותם ואת כל הנלוים אליהם לשַׁלחם, לולא קדמו לברוח.",
+ "ח. ומן היום ההוא והלאה ירא יוחנן את יוסף ולא יצא מחומת גוש־חלב החוצה. וכעבור ימים אחדים פשעה טבריה ביוסף עוד פעם, ויושביה שלחו לקרֹא אליהם את אגריפס המלך. אמנם המלך לא הספיק לבוא למועד הקבוע, ורק רוכבים רומאים מתי־מספר באו אל העיר ביום ההוא, ולדבר הזה הודיעו יושבי טבריה, כי הפרו את בריתם עם יוסף. והשמועה על־דבר המרד הזה הגיעה לאזני יוסף בטריכי, כאשר שלח את אנשי־צבאו לאסוף צֵדה, ולא יכול לעלות לבדו על המורדים וגם לא רצה להשאר על עמדו, בפחדו פן ימהרו אנשי המלך לבוא בשערי העיר בעוד הוא מתמהמה, וגם לא יכול לדחות את מעשהו ליום המחרת, כי היה יום השבת, ועל־כן גמר בנפשו ללכוד את הקושרים בערמה. הוא צוה לסגור את שערי טריכי, פן יגלה שמץ מדבַר עצתו לאנשים הקמים עליו, ולאסוף את כל הסירות השטות בים כנרת — כי נמצאו אז שם מאתים ושלשים סירות ובכל אחת היו ארבעה מַלָּחִים ולא יותר. ובסירות האלה מהר יוסף להפליג אל טבריה, וצוה על הסירות להעצר במרחק גדול מן העיר, עד אשר לא היה קל משם לראות, כי הן ריקות מאדם, והוא עם שבעת שומרי ראשו, אשר לא היו חגורי נשק, קרב אל העיר, עד אשר נראה לעיני יושביה. וכאשר ראו אותו מראש החומה אנשי־ריבו, אשר זה עתה המטירו עליו חרפות, נבהלו מאד, בחשבם כי כל הסירות מלאות אנשי־צבא מזֻיָּנים. הם השליכו את כלי־נשקם והניפו ענפי־זית, להתחנן אליו, כי יחמול על העיר.",
+ "ט. ויוסף הרבה להפחידם וליַסרם בדברים, על אשר הם מכַלים את כחם במלחמות אחים, אחרי שקבלו עליהם להלחם ברומאים, ועושים מעשי תעתועים לשמחת נפש שונאיהם, ואחרי זאת הוכיח אותם, כי הם מבקשים את נפש האיש, השוקד על שלומם ושלוָתם ואינם בושים לסגור את שערי עירם בפני הבונה את חומותיה. וגם אמר אליהם, כי יקבל ברצון את האנשים, אשר יבואו להצטדק לפניו ויתנו לו ערֻבּה על אמון לב אנשי העיר. לשמע הדבר הזה ירדו אל יוסף מיד עשרה אנשים מטובי בני טבריה והוא קבל אותם וצוה להוליכם אל אחת הסירות העומדות מרחוק. ואחרי־כן דרש, כי ירדו אליו עוד חמשים איש מראשי זקני המועצה, למען יקח גם את ערֻבּתם. ועוד מצא לו טענות חדשות להוסיף ולקרֹא אלי אנשים, למען יכרות אִתּם ברית. ואת החובלים (הקברניטים) פקד לחפש את האנשים ולנסוע אתם בחפזון אל טריכי ולאסור אותם בבית־הכלא. וככה אסף אליו את כל יועצי העיר שש מאות איש וכאלפים מטובי העם וצוה להוליכם בסירות אל טריכי.",
+ "י. וכל האנשים צעקו בקול, כי ראש מחוללי המרד הוא איש אחד ושמו קלֵיטוֹס, ובקשו את יוסף לכלות בו את חמתו. אולם יוסף לא רצה להמית איש וקרא ללוי, אחד משומרי ראשו, וצוהו לרדת אל החוף ולקצץ את ידי קליטוס, אך לוי ירא לרדת לבדו אל המון שונאיו הרבים ומאן לעשות את הדבר. ובראות קליטוס את יוסף קם בחמתו בסירה, כאלו הוא אומר להתנפל עליו ולעשות בו שפטים, התחנן אליו מן החוף להשאיר לו אחת משתי ידיו. ויוסף נעתר אליו, אך דרש ממנו, כי יכרות את ידו בעצמו. קליטוס הוציא בימינו את החרב וכרת את שמאלו. כה נפל פחד יוסף עליו! ככה בא יוסף עם סירות ריקות ושבעת שומרי ראשו ולקח את עם טבריה בשבי והשיב אליו את העיר. ואחרי ימים מעטים ראה, כי התקוממו עליו בני העיר יחד עם יושבי צפורי, ומסר את העיר לאנשי־צבאו למשׁסה. וכאשר אסף אליו את כל רכוש האזרחים השיב אותו לבעליו. וככה עשה גם בעיר צפורי, כי כל חפצו היה ללַמד את האנשים מוסר אחרי הכניעו אותם ובהשיבו להם את כספם משך אליו את אהבתם מחדש."
+ ],
+ [
+ "היהודים התכוננו למלחמה. ושמעון בן גיורא הרבה שֹׁד בארץ.
א. ככה שקטו המהומות בארץ הגליל. וכאשר חדלו יושביה לריב ביניהם התמכרו להכין את הכל לקראת המלחמה עם הרומאים. ובעת ההיא בנוּ חנן הכהן הגדול וגדולי העם, אשר לא היו מאוהבי הרומאים, את חומת ירושלים והכינו מכונות רבות למלחמה. ובכל קצות העיר צרפו היהודים חצים וכל מיני קלע וכלי־נשק, והמונים המונים למדו בני־הנעורים את ידיהם לקרב בלי סדר, וכל העיר מלאה המֻלה ושאון. והאזרחים השקטים נבוכו מאד ורבים השכילו לראות מראש את הצרות העתידות לבוא וקראו לבכי ולמספד. גם אותות ומופתים היו אז [בשמים ובארץ] ורודפי השלום ראו בהם סִמן רע לעתיד, אולם אוהבי המלחמה הפכו אותם ופתרו אותם לטובה כאוַת נפשם. ומראה העיר לפני עלות הרומאים היה כמראה עיר נוטה למות. וחנן חשב בלבו להשבית מעט־מעט (או: לזמן קצר) את התכונה למלחמה, אולי יהפוך את לב המורדים ויָפֵר את העצה הנבערה, שיעצו המכֻנים בשם קנאים, למען ייטב לעם. אך הוא נפל שדוד בזרוע רמה, ובדברים הבאים נסַפֵּר, מה היתה אחריתו.",
+ "ב. ובמחוז עקרבים (עקרבתא) אסף אליו שמעון בן גיורא אנשי־ריב רבים ושם את פניו אל החמס. ונקל היה בעיניו לשום לבז את בתי העשירים, כי גם את בשרם נתן למַכּים ומרחוק הראה לדעת, כי יהיה לרודה עריץ בעמו. וכאשר שלחו חנן וראשי ירושלים צבא להלחם בו, לקח אתו את אנשיו וברח אל השודדים אשר במצדה, ואתם ישב עד אשר נרצחו חנן ויתר שונאי נפשו, ומשם פשט כל הימים על ארץ אדום. וכאשר גדל מספר ההרוגים בארץ ולא חדל השֹׁד והחמס, אספו ראשי האדומים צבא והקימו שומרים בכפרים. אלה הדברים אשר נעשו בימים ההם בארץ אדום."
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "נירון שלח את אספסינוס להלחם ביהודים.
א. וכאשר הגיעה שמועת המפלות בארץ יהודה לאזני נירון, נפלו עליו חרדה ופחד במסתרים; אולם לעין רואים עטה גאוה וזעם, באמרו, כי לא מגבורת האנשים (היהודים) יצא הדבר, רק מקַלות דעת שרי־הצבא (הרומאים). הוא חשב, כי נאה לכבוד תפארת שלטונו להביט בבוז על התלאות האלה ולהראות, כי נעלה היא נשמתו מכל הנוראות אולם דאגתו ורגזו גלו את מבוכת לבבו.",
+ "ב. הוא התבונן בדבר, מי האיש, אשר בידו יפקיד את ארצות־המזרח הסוערות, למען ינָקם ביהודים על מרדם ויציל מידם את העמים מסביב, אשר גם בהם פשׂה הנגע הזה,— ומצא, כי רק אספסינוס הוא האיש הדרוש לחפצו והוא לבדו יוכל לקבל עליו את כֹּבד המלחמה הגדולה הזאת, כי הוא איש־מלחמות מנעוריו, ושיבה זרקה בו על שדה־הקרב, וזה מכבר הקים שלום בארצות המערב, אשר החרידון הגרמנים ממנוחתן, ובחרב ימינוֹ הכניע את ארץ בריטניה, אשר לא נודע שמהּ עד היום ההוא, ובדבר הזה זִכה את אביו (של הקיסר) קלודיוס בחג־נצחון בלי עמל וזֵעת אפים.",
+ "ג. במעשי אספסינוס אלה ראה הקיסר סִמן טוב לעתיד, בהכירו, כי טעם זקנים ונסיון המלחמה גם יחד נמצאו בו, וגם בניו יהיו לערֻבּה נאמנה על ישר לבו, וכח־עלומיהם יהיה למשען לתבונת אביהם. ואולי עשתה זאת יד אלהים, אשר סדר את הדברים מראש! כי שלח נירון את האיש הזה לקחת בידו את כל צבאות הרומאים אשר בסוריה, ולמען עורר את רוחו הרבה לדַבּר אִתּו חלקות ועשה לו כבוד גדול בשעת הדחק הזאת. מארץ אֲכַיָּה, אשר נמצא שם אספינוס יחד עם נירון, שלח את טיטוס בנו אל אלכסנדריה, להעלות משם את הלגיון החמישי והלגיון העשירי, והוא עבר את ים הֶלֶסְפּוֹנְטוֹס ונסע אל ארץ סוריה בדרך היבשה ושמה אסף אליו את צבאות הרומאים ורבים מחיל הברית, אשר שלחו מלכי הארצות הסמוכות."
+ ],
+ [
+ "היהודים נגפו מגפה גדולה על־יד אשקלון. אספסינוס נסע אל עכו.
א. ואחרי אשר הכו היהודים את צסטיוס גבה לבם בנצחונותיהם, אשר לא קִווּ להם מראש, ולא עצרו כח לכבוש את תשוקת המלחמה וכמו להט אותם מזלם להעביר את המלחמה למרחקים. כי כל אנשי־החיל מהרו להאסף ולעלות על אשקלון, היא עיר עתיקה לימים, רחוקה חמש מאות ועשרים ריס מירושלים, אשר איבת עולם היתה בינה ובין היהודים, ועל־כן אמרו הפעם להגיח עליה ראשונה. ובראש המתנפלים עמדו שלשה שרי־חיל ואנשי־מעלה בגבורתם ובחכמתם, והם ניגֶר איש עבר־הירדן ושילא הבבלי ויחד אתם יוחנן האֵסי. ואמנם עיר אשקלון היתה בצורה למשגב, אולם כמעט היתה ריקה מאנשי מלחמה. כי רק גדוד רגלים אחד ולהקת רוכבים שמרו עליה ובראשם שר־הצבא אַנְטוֹנִיּוּס.",
+ "ב. והיהודים החישו את מסעם בזעף ועמדו לפני שערי העיר במהרה, כאלו מקרוב באו. אולם מעיני אנטוניוס לא נעלם דבַר מסעם והוא יצא לקראתם עם רוכביו ולא חת מגֹדל המונם ולא מעֹז רוחם והחזיק מעמד בפניהם בעצם גבורה, כאשר השתערו עליו בפעם הראשונה, וגרש את המעפילים לעלות על החומה. כי המון אשר לא נֻסה בקרָב הִצה פה על גבורי חיל מלֻמדי מלחמה, ורגלים נלחמו ברוכבים ואנשים צפופים בלי סדר התנגחו עם צבא מחֻבּר במערכה והשתרעו בכל נשק הבא לידם על אנשי־צבא מזֻינים מכף רגל ועד ראש, ומרי־נפש, אשר עשו מעשיהם בחמת אפם ולא בהשכל ודעת, ערכו מערכה נגד אנשי־צבא השומרים את פי מפקדיהם, אשר כוננו את כל צעדיהם לאות הנתון להם — על־כן כשלו היהודים באפס־יד. וכאשר התמוטטו שורות המערכה הראשונות, כי נלחצו להסוג אחור מפני הרוכבים, נדחפו אל תוך השורות האחרונות, אשר שתו גם הן אל החומה, וחרב איש היתה באחיו, ולאחרונה ברחו כל היהודים מפני דהרות הרוכבים ונפוצו על־פני כל העמק. ושם נמצא כר רחב לרוכבי הסוסים, והמקום עזר לרומאים להרבות את חללי היהודים. הרוכבים מהרו לעבור את הבורחים במרוצתם ולסגור עליהם את הדרך, ואחרי־כן הפנו את פניהם למולם והפיצו את הפליטים אשר התלקטו במנוסתם והכו בהם לאין־מספר. ורבים הקיפו את פליטי היהודים בכל המקומות אשר פנו שמה וצנפו אותם והמיתום ברמחיהם על־נקלה. וגֹדל המון היהודים לא הועיל להם בעת צרתם והרומאים, אשר היו מתי־מספר, כמו עצמו ורבו בעשותם חיל במלחמה. והיהודים נִסו להלחם במזלם הרע ועמדו על נפשם, כי בושו ממנוסתם המהירה, וגם קוו להסב את גורל המלחמה, אולם הרומאים לא חדלו מעשות חיל. וכה ארכה המלחמה עד הנשף ועשרת אלפים מן היהודים נפלו בחרב וביניהם שני שרי־הצבא יוחנן ושילא והנותרים כֻּסּוּ רֻבָּם פצעים ושרדו עם שר־הצבא הנשאר ניגר אל שעלית, והיא עיר מצער לאדומים. ומן הרומאים נפצעו מתי־מספר במלחמה הזאת.",
+ "ג. אולם גם אחרי הצרה הזאת לא סר גאון היהודים, ונהפוך הוא, כי חִזקה עוד הרעה את עזות פניהם ולא שמו לבם להמון החללים המתבוססים לרגליהם, וזכר נצחונותיהם הראשונים השׁיאם להביא עליהם מגפה שנית. הם לא חכו עד אשר ירפאו פצעיהם ואספו את כל חילם ובשארית חֵמות ובהמון גדול מבראשונה מהרו במרוצה אל אשקלון. אולם גם הפעם מצא אותם כפגע הראשון, גמול חֹסר דעת הקרָב ויתר מגרעותיהם למלחמה. כי אנטוניוס טמן להם אורב במעברות הארץ והם נפלו אל הפח מבלי דעת, ועוד טרם הסתדרו במערכה הקיפו עליהם הרוכבים ועוד הפעם נפלו חללים שמונת אלפים איש ומעלה והנשארים נמלטו על נפשם ויחד אתם גם ניגר, אשר הפליא להראות את גבורתו בעת מנוסתו. כי נלחצו היהודים בידי רודפיהם אל מגדל־מבצר אחד בכפר הנקרא בֶּלְצֶדֶק (נ״א: בֶּצֶדֶל, בֶּזֶדֶל), ואנשי אנטוניוס לא יכלו להתמהמה לפני המגדל, כי קשה היה לכבשו וגם לא רצו לתת לשר־הצבא הגדול מכל היהודים בגבורתו לצאת בשלום, ועל־כן ש��חו אש בחומה, וכאשר עלתה הלהבה מן המגדל שבו הרומאים לדרכם בשמחה וחשבו בלבם, כי מת ניגר. אולם הוא קפץ אל תוך מערה עמֻקה בירכתי המצודה ונצל מן הלהבה. ואחרי שלשה ימים שמע את נהי האנשים, אשר חקרו למצֹא את עצמותיו ולקברו, וענה לקולם. וכאשר יצא בשלום נפעמה רוח היהודים ושמחו שמחה גדולה, כי מאת האלהים באה ישועת האיש הזה, אשר נועד להוציא ולהביא את צבאותיהם במלחמה העתידה.",
+ "ד. ואספסינוס פקד את הצבא בעיר אנטיוכיה, היא העיר הגדולה בארץ סוריה, ועל־פי גדלהּ וחֹסן אשרהּ היא שלישית במעלתה בכל חלק העולם הסר לשלטון הרומאים, ושם אסף אליו גם את אגריפס המלך, המחכה לקראת בואו עם כל חילו, ומִהר לנסוע אל עכו. ובעיר הזאת קדמו את פניו אנשי צפורי עיר הגליל, אשר הם לבדם מכל יושבי הגליל דרשׁו שלום לרומאים, כי היטיבו לראות מאין יבוא עזרם וידעו את כל חֹזק, הרומאים, ועל־כן מהרו עוד לפני עלות אספסינוס לתת את ערֻבּתם לצֵסֶניוס גַּלוס וכרתו עמו ברית וקבלו חיל־משמר, ועתה יצאו בברכת שלום לקראת המצביא [החדש] והבטיחוהו, כי בכל אוַת־נפשם יהיו נאמנים בבריתו גם נגד אחיהם. וראש־הצבא מִלא את שאלתם ונתן להם חיל רוכבים ורגלים, אשר תמצא ידו לשמור את שלום העיר ולהגן עליה משֹׁד בעלות עליה היהודים למלחמה, כי לא קל היה בעיניו הנזק אשר ימצא אותו בהלקח ממנו לפני המלחמה העתידה העיר צפורי, היא הגדולה בכל ערי הגליל, הבנויה במקום משגב והמֻקפה חומה, אשר תהיה לו למבצר לעֻמת העם היושב בגליל."
+ ],
+ [
+ "תאור ארץ הגליל, ארץ שמרון וארץ יהודה.
א. שתים הן ארצות הגליל: האחת מכֻנה בשם הגליל העליון והשנית בשם הגליל התחתון, ומסביב להן נמצאו ארץ הצידונים (פיניקיה) וארץ סוריה. וממערב שמש גבולות הארץ הם עכו עם בנותיה והר הכרמל, אשר היה לפנים לבני הגליל, ועתה הוא נחשב על גבול הצורים. ובקרבתו נמצאה גבע עיר הרוכבים, אשר נקראה בשם הזה, כי ישבו בה רוכבים מצבא המלך הורדוס, אשר נפטרו מעבודתם. וגבול הדרום הן ארץ משרון ועיר בית־שאן עד מי הירדן. ומרוח קדם גבול הגליל הן ארצות סוסיתא (היפוס) וגדר וארץ הגולן, ושם נמצאו גם גבולות מלכות אגריפס. ומרוח צפון סובב הגבול על צור וארץ נחלתה. ואֹרך הגליל התחתון מעיר טבריה עד כבול (חבולון) בקרבת חוף עכו, ורחבה מן הכפר אשר בעמק הגדול ושמו כִּסָּלוֹת (כסלות־תבור) עד באר־שבע. ומשם רֹחב הגליל העליון עד כפר בקע (בַּקַּה), הוא קצה גבול ארץ הצורים. וארכהּ מכפר תֵּלָה אשר על הירדן עד מֵרון (מידות).",
+ "ב. ואף כי שתי ארצות הגליל קטנות במדה ומכל עברים הן מֻקפות ערי־נכר, בכל־זאת עצרו יושביהן. בכל המלחמות את האויבים מעלות על הארץ, כי היו הגלילים אנשי־מלחמה מנעוריהם ועצומים במספרם כל הימים ומעולם לא שלט מֹרך־לב באנשים ומעולם לא חסרה הארץ גברים [יוצאים לקראת נשק], כי כֻלה ארץ דשנה ואדמת־מִרעה וגם עצים שונים צומחים בה ועֹשר תנובת הארץ מושך גם את לב האנשים הרחוקים מאהבת עבודת־האדמה. וכל הארץ נזרעה בידי יושביה ולא נמצא בה אף חבל שומם אחד. ובגלל ברכת האדמה הטובה ערי־הגליל הרבות והמון הכפרים מלאים אדם (מרֻבּים באֻכלוסים) וגם מספר יושבי הקטן שבכפרים הוא חמשה־עשר אלף.",
+ "ג. ואף כי ארץ הגליל נופלת במדתה מעבר־הירדן (ארץ פֶרַיָּה), הנה היא עולה עליה בחֵילה ובעֹשרה, כי כֻּלה ארץ זרועה ופוריה בכל מקום, וארץ עבר־הירדן, הגדולה מהגליל הרבה, היא אדמת רכסים שוממה, וקשה לגִדול עצי־פרי טובים — ואמנם גם פה החלקות הטובות מלאות מֶגֶד שדה, ובעמקים צומחים כל מיני עצי־פרי, ויושבי הארץ מגַדלים זיתים וגפנים ותמרים לרֹב; הפלגים היורדים מראשי ההרים משקים את האדמה לרויה, ואִתּם יחד מקורות נאמנים, השוטפים כל ימי השנה, גם בחרבוני קיץ בעת יֹבש הפלגים. ואֹרך ארץ עבר־הירדן ממכור עד פחל, ורחבּהּ מרַבּת־עמון עד הירדן. ועיר פחל האמורה היא גבול צפון והירדן גבול מערב. ומעבר לגבול הארץ בדרום נמצאה ארץ מואב, ובגבול המזרח הן ארץ ערב וארץ חשבון והערים רבת־עמון וגרש (גרסה).",
+ "ד. וארץ שמרון נמצאה בין הגליל ובין ארץ יהודה בתוֶך. ותחלתה מן הכפר הנקרא גנים (גיניה), אשר בעמק הגדול, וסופה בקרבת פלך עקרבים, ובתכונתה אינה שונה מארץ יהודה, כי שתיהן ארצות הרים ועמקים רבים והן טובות לעבודת האדמה ונותנות יבול רב, וגם עצים נמצאים בהן למכביר ועושים פרי־הַבָּר ופרי־הגנים. אמנם ארצות צמאון הן מתכונת אדמתן (אינן עשירות במוצאי מים), אך מי הגשמים מרַוים אותן לרֹב. מי הנחלים השוטפים פה הם נפלאים במתקם והמון המרעה הטוב מביא שפע ברכה לחלֵב הבּהמה, אשר אין כמוהו ביתר הארצות. ועֵד נאמן על מעלות שתי הארצות וברכת אדמתן הוא המון יושביהן הרב.",
+ "ה. והגבול בין שתי הארצות הוא הכפר עַנְוַת, הנקרא ברקאי, ומעבר הדרום למקום הזה היא ארץ יהודה — והכפר הזה הוא גבולה מצפון, וגבול הדרום לפי מדת ארכה הוא הכפר הסמוך לגבולות ערב הנקרא בשם יַרְדֵּן. ולרחבּהּ ארץ יהודה משתרעת מנהר הירדן עד יפו ובין שני הגבולים בתוֶך מקום העיר ירושלים. על־כן קראו לה רבים בצדק בשם טבור הארץ. וגם אין ארץ יהודה חסרה שפע־ימים, כי היא נמשכת לאֹרך שפת הים עד עכו. והארץ נחלקת לאחד־עשר חבל, ועל כֻּלם מושלת העיר ירושלים כקרית מלוכה, כי היא מתרוממת על כל סביבותיה כדמיון הראש המתרומם מעל לגוף. ויתר הערים נחלקות לפלכים, הנקראים על שמן. גופנא הפלך השני ואחריו עקרבים (עקרבתא) ואחריו תמנה ולוד, אמאוס ופֶלֵי ואדום ועין־גדי, הורדיון ויריחו. ואחרי הערים האלה גם יבנה ויפו וסביבותיהן. ועל הארצות האלה נוספו מחוז גמלא והגולן והבשן וחבל ארגוב (ארץ טרכון) הם חלקי מלכות אגריפס. כי ראשית מלכות אגריפס היא בהרי הלבנון ועל־יד מקורות הירדן, ומשם היא נמשכת לרחבהּ עד ים טבריה (כנרת, גנוסר), וארכה מן הכפר הנקרא ערפה (ארפה) עד יולִיַס. והיהודים והסורים יושבים בה יחד. בדברים האלה הודעתי בקצור נמרץ את תכונות ארץ יהודה והארץ אשר מסביב."
+ ],
+ [
+ "יוסף התנפל על צפורי ונלחץ לשוב אחור, טיטוס בא בחיל גדול אל עכו.
א. ואנשי־הצבא, אשר שלח אספסינוס לעזרת בני צפורי, והם אלף רוכבים וששת אלפים רגלים, ובראשם שר־האלף פלַצידוס, חנו לראשונה בעמק הגדול ואחרי־כן נפרדו, הרגלים באו אל העיר לשמור עליה והרוכבים נשארו במקום תחנותם הראשון. ואלה ואלה יצאו כפעם בפעם ממקומם ופשטו בארץ והרבו לעשות רעה לאנשי יוסף היושבים במנוחה, כי בזזו את סביבות הערים והכו את האנשים הנועזים לצאת אל השדה. על־כן מהר יוסף לעלות על צפורי וקוה לכבוש את העיר, אשר ידיו חִזקו את חומותיה, בטרם פשעה בארץ הגליל, ושמו אותה למשגב, למען יקשה לרומאים ללכדו, והדבר היה לו עתה למוקש, כי נכזבה תוחלתו לקחת את העיר בחֹזק־יד וגם נבצר ממנו להפוך את לב יושבי צפורי עליו לטובה. ובמסעו זה חִזק יוסף את המלחמה בקרב הארץ, כי הרומאים קצפו עליו על אשר התנפל פתאם על העיר ולא נתנו לו מנוח בלילה וביום, כי השחיתו את הארץ ושדדו את כל רכוש יושביה הנמצא בשדה, וכפעם בפעם המיתו את בחורי המלחמה ומכרו לעבדים את הזקנים והחלשים. וכל ארץ הגליל מלאה אש ודם, ולא נמצא מכאוב ויגון אשר לא עבר עליה, ורק מנוס אחד נשאר לעם הבזוז והשסוי — בערים אשר חִזק יוסף את חומותיהן.",
+ "ב. וטיטוס נחפז לעבור דרך הים מאכֵיה אל אלכסנדריה, אף כי היו אז ימי הגשמים, וקבל את הצבא כאשר פקד עליו אביו והחיש את מסעו והגיע במהרה אל עכו. ושם מצא את אביו וחִבּר את שני הלגיונות המהֻללים, אשר הביא עמו, והם הלגיון החמישי והלגיון העשירי, אל הלגיון החמשה־עשר, אשר בידי אביו. ועליהם נוספו שמונה־עשר גדודים (קוהורטות) ועוד חמשה גדודים ולהקת רוכבים אחת באו מעיר קיסריה וחמש להקות רוכבים מארץ סוריה. ועשרה גדודים היו בני אלף רגלים האחד, ובכל אחד משלשה־עשר הגדודים הנותרים היו שש מאות רגלים. וכל להקת רוכבים היתה בת מאה ועשרים איש. וגם חיל־עזר רב ממלכי הברית נאסף שמה (אל עכו), כי אנטיוכוס (מלך קומחי) ואגריפס ושׁהים (מלך חמת) הביאו כל אחד אלפַּים אנשי־צבא רגלים רובי־קשת ואלף רוכבים, ומלכו הערבי (מלך נבטו, היושב בסלע) שלח אלף רוכבים וחמשת אלפים רגלים, כֻּלָּם רובי־קשת. וככה הגיע כל צבא הרומאים עם חיל המלכים עד ששים אלף איש, רוכבים ורגלים, מלבד משרתי הצבא אשר הלכו אחריו במספר רב ועצום, וגם הם לא נבדלו בדעת הקרב מחבריהם יוצאי המלחמה, כי בעת שלום למדו את טכסיסי הקרב יחד עם אדוניהם ובעת מלחמה היו אִתּם יחד בצרה ואיש לא עלה עליהם בדעת הליכות המלחמה ובגבורה, מלבד אדוניהם."
+ ],
+ [
+ "צבאות הרומאים ומחנותיהם ויתר שבחיהם ומעלותיהם.
א. ומי לא ישתומם לדברים האמורים על תבונת הרומאים, כי לִמדו את עבדיהם לא רק לשרת אותם לצרכי חייהם, כי־אם גם להועיל להם בעת מלחמה. ואם יתבונן איש ליתר טכסיסי צבאותיהם, יבין וידע, כי רק בתבונת כפיהם עשו להם הרומאים את הממשלה הגדולה הזאת ולא קבלו אותה למתנה ממזלם. כי אינם מחכים לעת מלחמה לאחוז את החרב, ולא רק בשעת דחקם הם שולחים ידיהם לקראת נשק, למען אסוף אותן בזמן־שלום, כי��אם דמיונם כאנשים אשר נולדו עם כלי מלחמתם יחד, וכל הימים אינם שובתים מלשאת את משמרת עבודת המלחמה, ואינם חושבים את חרבם לשעת הכֹּשר. שנוני־המלחמה אשר להם אינם שונים ממלחמת־אמת, וכל אחד מאנשי־הצבא מתרגל בעבודת המלחמה מדי יום ביומו בכל אַות־נפשו כבעת צאתו לקרב, ועל־כן נקל להם להפליא גבורה במלחמה. ואין מבוכה שולטת במערכותיהם, אשר הסכינו לסדרים, ואין פחד לנגד עיניהם, ואין יגיע המלחמה אוכל את כֹּחם; על־כן הנצחון רודף אחריהם תמיד, כי אין דומה להם בדרכיהם אלה. ואמנם לא ישגה אדם בקראו לשנוני־מלחמתם בשם מלחמה בלי שפך־דם ואת מעשיהם בעת הקרב בשם שעשועי־מלחמה עם שפך־דם. וגם בהגיח עליהם האויב פתאם לא יקל בידו להפילם תחתיו. כי הרומאים הפורצים בגבול האויב אינם נגשים למלחמה בטרם יבצרו את מחנם בחומה, וגם אינם שׂמים את מחנם בכל מקום או בלי סדרים, וגם לא כֻלָּם שולחים ידם במלאכה הזאת בערבוביה, כי במצאם מקום עקֹב הם הופכים אותו לראשונה למישור, ואחרי־כן הם מודדים את מקום המחנה כתבנית רבוע, ולאחרונה באים עושי המלאכה עם כל כלי עבודתם.",
+ "ב. ואת הככר אשר מבית למצודת המחנה הם חולקים לאהלי הצבא. וחֵל־המצודה מחוץ הוא כמראה חומה, שעליה מתנוססים מגדלים ברוָחים שוים. ובין המגדלים האלה הם מקימים את כלי־הקלע המהירים ואת זורקי־החצים (הקטפולטות) ואת הבליסטראות (רומי־האבנים, הבליסטות) ואת יתר מכונות הקלע, וכל הכלים האלה ערוכים לירות בהם. וארבעה שערים הם מקימים בחומת המחנה לכל רוחות השמים, והשערים מרֻוחים מאד, למען יוכלו לעבור בהם עם בהמות־הסבל, ורחבים כדי יכלת אנשי־הצבא להגיח מהם במהרה [על האויב]. ואת חלל המחנה מבית הם מחלקים למגרשים וביניהם הם תוקעים את אהלי שרי־החיָּלים ובטבור המחנה הם שמים את אהל המצביא הראש כדמות היכל, עד כי דמות המחנה כמראה עיר כמעט, עם שוק ומקום קבוע לבעלי־המלאכות וכסאות למושב המִּשנים וראשי־הגדודים, השופטים בכל דברי הריב בין אנשי־הצבא. עושי־המלאכה הרבים משלימים את בנין המצודה וכל אשר בקרבה בחפזון נשגב מכח בינת אדם. ויש אשר הם מקיפים את המחנה בחריץ, אשר מדת עמקו ורחבו היא ארבע אמות.",
+ "ג. ואחרי כלות אנשי־הצבא את המלאכה הזאת הם חונים במנוחה ובמשטר איש על דגלו. ואת כל הדברים הם ממלאים בסדר ובבטחה, וככה הם מביאים את העצים ואת הצֵדה הדרושה להם וגם את המים על־ידי משמרות קבועים, כי אסור לכל אחד לאכול את סעֻדת היום (הערב) או פת־שחרית בעת אשר ימצא חפצו בדבר, רק כֻּלָּם אוכלים בבת־אחת, והחצוצרה נותנת להם אות לישן את שנתם או לעמוד על המשמר או להשכים ממשכבם, ואין הם עושים דבר מבלי פקֻדה. וכעלות השחר נגשים אנשי־הצבא אל שרי־המאות לברכם. ושרי־המאות הולכים לקַדם בברכת־הבֹּקר את פני שרי־האלפים. ואחריהם כל שׂרי החיָּלים מתאספים לברך את המפקד הראשי. והוא נותן להם את הסִמן כחֹק היום ומוסר בידם את יתר הפקֻדות, למען יגַלה אותן כל איש לאנשי־הצבא העומדים למשמעתו. וכן הם עושים גם במערכות הקרב, וממהרים לפנות אל המקום הדרוש. וכאיש אחד הם יוצאים למלחמה ואוספים את ידיהם לאות הפקֻדה.",
+ "ד. והחצוצרה נותנת להם את האות להסיע את מחנם בעת הצֹרך. ואין איש נשאר במנוחה, כי לקול האות ממהרים הם כהרף־עין לפרק את אהליהם ולתקן את הכל למסע, ועוד הפעם נותנת להם החצוצרה אות להתכונן והם טוענים בחפזון את כל הכבודה על הע��ָרים ויתר בהמות המשא, ועומדים נכונים ומצפים כרצים מתחרים לפני מחיצת המעגל. ואחרי זאת הם שולחים אש במצודת מחנם, בדעתם כי נקל יהיה להם להקימה מחדש במקום הזה וביראם פן ימצאו שונאיהם בה חפץ. והחצוצרות נותנות להם אות שלישי, להחל את מסעם, ומעירות את האנשים, אשר פגרו מסבת־מה, להחיש את מעשיהם, לבל יִפָּקד איש מכל הצבא, והכּורז העומד לימין ראש־הצבא שואל אותם שלש פעמים בלשון הרומית, אם הם מוכנים למסע, והם עונים שלש פעמים בקול רם ובלבב שלם, כי הם נכונים, ויש אשר הם מקדימים את פי השואל ומרימים ברוח מלחמה את קולם ונושאים למעלה את יד־ימינם.",
+ "ה. ואחרי זאת הם יוצאים לדרך, וכֻלם צועדים במנוחה ובסדר, וכמו בעת מלחמה שומר כל איש את מקומו במערכה, והרגלִים לובשים שריונות וקובעים וחגורים נשק פיפיות על שתי ירכיהם, החרב אשר משמאלם היא הארֻכּה והמאכלת אשר מימינם אינה עולה על גמד בארכּהּ. ובחורי הצבא הרגלי, השומרים לראש המִפקד, נושאים חנית (לונכי) ומגן, ויתר אנשי־הצבא מזֻינים ברמחים ובשלטים ארֻכּים [רבועים], וכל איש נושא מַשׂור וסל, מעדר וגרזן. רצועות וּמַגַּל־יד. וצֵדה לשלשה ימים, וכמעט לא נבדל איש־הצבא הרגלי מבהמת־משא. והרוכבים נושאים חרב ארֻכּה על ירך ימינם ובידם חנית ארֻכּה, ושלט אֹרך רבוע נטוי על צלע הסוס, ובאשפה הרוכבים כשלשה או כארבעה כידונים בעלי להבות רחבות ואינם קטנים במדתם מן החנית. ובקובעיהם ושריוניהם דומים הרוכבים לרגלים. וגם בחירי הרוכבים השומרים לראש שר־הצבא אינם שונים בנשקם מאחיהם העוברים בלהקותיהם. ובראש המסע הולך הלגיון, אשר נפל עליו הגורל.",
+ "ו. אלה משפטי הרומאים בעת מסעיהם ובעת חנותם, וכלי־נשקם השונים. והם אינם יוצאים למלחמה בלי עצה (ישוב־הדעת) ובמקרה (באקראי), כי כל דבר נעשה תמיד במחשבה ולעת גזרם דבר הם ממלאים אותו מיד. על־כן כמעט אין הם שוגים במעשיהם, וכאשר יכשלו פעם, יתקנו את המעֻוָּת על־נקלה. והם חושבים, כי טוב להם אם יקרה אותם פגע בעשותם דברם במועצות ודעת מאשר תבוא עליהם טובה במקרה (בהסח הדעת), כי הטוב אשר הגיע לאדם פתאֹם משיא אותו לעשות דבריו בקלות־ראש. ולעֻמת־זאת תלַמד בחינת השכל את האדם — הבוש מתוחלתו — לבקש עצה ותחבולה לבל יִשָּׁנה הדבר עוד פעם, כי הטוב הבא לאדם מבלי דעתו אינו פֹעל ידיו של המקבל, אולם בהתגולל עליו צרה בדבר הנעשה בהשכל ובדעת מצֹא ימצא תנחומים, בהכירו כי מִלא את דברו בכֹבד־ראש.",
+ "ז. ובשנוני־המלחמה הרומאים מחזקים לא רק את גופם, כי־אם גם את רוחם. וגם האימה מועילה להם בדבר הזה. ואף כי חֻקיהם זוקקים עֹנש־מות לא על המנוסה מן המחנה לבד, כי־אם גם על עברות קלות מזו, — הנה אימת שרי־הצבא גדולה עוד ממורא החֻקים על פניהם. ורק בתתם כבוד רב לאנשי־הצבא המשֻׁבּחים, המפקדים שומרים על עצמם לבל יחָשבו כרשעים אכזרים בעשותם שפטים בחַיָּבים. וכה חזקה משמעת שרי־הצבא על־פני הרומאים, עד כי בעת שלום מראם נהדר מאד, ובמערכה כל אנשי־הצבא הם כבשר אחד. שורותיהם מה נצמדו יחד, תנועותיהם מה קלות, אזניהם מה נטויות להקשיב את הפקֻדה, והעינים מה לטושות להביט אל האותות, והידים מה נכונות לקראת המעשה! ובהגיע שעת עלילה הם קצרי־רוח ובעת סבל הם ארכי־אפים, ובעמדם במערכה לא יִכָּשׁלו לעולם מפ��י תחבולות שונאיהם ולא מפני מעצורי המקום וגם לא מפני גזרת הגורל, כי רצון הנצחון מתגבר בקרבם על פגעי הגורל. היפלא אפוא הדבר, כי העם, אשר העצה והתבונה עוברות בראש מערכותיו וצבא בעל מעשים כזה ממהר למלא אחרי העצה — הרחיב את גבולות ממשלתו עד נהר פרת במזרח וים אוקינוס במערב ועד משמני ארץ לוב בדרום והנהרות איסטרוס (דונה) ורינוס בצפון? הן כמעט יאמר האומר, כי אין הקנין שׁוֶֹה בקונהו.",
+ "ח. את כל הדברים האלה דרשתי פה, ויותר אשר רציתי להלל בהם את הרומאים אמרתי לנחם בהם את המנֻצחים ולהשיב את אוהבי המרד מדרכיהם. ואולי יוסיף ציור הליכות הרומאים דעת לאוהבי חכמה, אשר נעלם מהם הדבר. ועתה אשוב אל הדברים, אשר נטיתי מהם הצדה למען זאת."
+ ],
+ [
+ "פְּלַצִּידוס עלה על יודפת לכבשה ונִגף לפני היהודים. אספסינוס פרץ בארץ הגליל.
א. ואספסינוס וטיטוס בנו נשארו בעַכּו, לסַדר את צבאותיהם. וּפְלַצִּידוס, אשר פשט על הגליל, המית המון רב מן השבוים אשר בידו, והם הזקנים והחלשים, אשר עיפה נפשם להורגים, ובראותו כי אנשי המלחמה נמלטים כפעם בפעם אל ערי המבצר הבנויות בידי יוסף, מהר לעלות על יודפת, ראש מבצרי הארץ. כי חשב לתפוש את העיר על־נקלה, בהתנפלו עליה פתאם, וגם האמין, כי בדבר הזה יקנה לו שם גדול בעיני שרי־הצבא וגם יועיל להם הרבה בהליכות המלחמה, כי אחרי הִכָּבַשׁ המבצר החזק בכל הארץ ייראו בני יתר הערים ויִכָּנעו תחת הרומאים. אולם מה מאד נכזבה תוחלת פלצידוס! לבני יודפת נודע דבר בואו והם קדמו את פניו מחוץ לשערי העיר והתנפלו על הרומאים פתאם בהמון רב ומוכן למלחמה, והשליכו את נפשם מנגד כגבורי־חיל הנלחמים בעד עירם הנמצאה בצרה ובעד נשיהם וטפם, והניסו את שונאיהם חיש מהר, אחרי פצעם רבים מצבא הרומאים. ומספר ההרוגים היה רק שבעה אנשים, כי נסוגו הרומאים אחור בסדר ולהבת רודפיהם לא יכלה לפלח את בשרם המכֻסה שריון ומגן כלו, וגם הרבו היהודים בנשקם הקל לירות ברומאים מרחוק מהתנגח אתם פנים אל פנים. גם מבין היהודים נפלו שלשה אנשים ונפצעו אחדים. ככה הבין פלצידוס, כי יִבָּצר ממנו לכבוש את העיר, ונמלט על נפשו.",
+ "ב. אספסינוס גמר לעלות בעצמו על ארץ הגליל ונסע מעכו וצוה על צבאו לצאת למסע כדרך הרומאים. את כלי־הנשק מחיל־העזר ואת רובי־הקשת צוה לשלח לפניו, למען יעצרו את האויב מהתנפל עליהם פתאם וגם יתורו את היערים החשודים, אשר יוכלו להסתתר בהם אורבים. ואחרי החלוצים האלה נסע גם חלק אנשי־הצבא כבדי־הנשק, רגלים ורוכבים, ואחריהם הלכו עשרה איש למאה (צנטוריה), אשר נשאו מלבד הכבודה גם חבלי־מדה למֹד את מקום מצודת המחנה, ויחד אתם סוללי הדרכים, אשר נועדו להסיר מכשול מדרך הצבא ולישר את ההדורים וגם לחצוב את היערים העוצרים את הצבא במסעו, למען אשר לא ייעף הצבא מקֹשי הדרכים. ואחרי הסוללים האלה שלח אספסינוס את הכבודה אשר לו ולשרי־צבאותיו עם רוכבים רבים לסוכך עליה. ואחרי הכבודה נסע הוא בעצמו עם בחורי הרגלים והרוכבים ונושאי החניתות. ואחריהם הלכו הרוכבים אשר לכל לגיון ולגיון, כי מספר הרוכבים הנלוים אל כל לגיון מאה ועשרים איש. ואחריהם נסעו הפרדים נושאי מכונות־הרעש (אילי הברזל) ויתר מכונות המלחמה. ואחריהם שרי־החילים וראשי־הגדודים (הקוהורטות) ושרי־האלפים עם שומרי ראשם מבחורי הצבא. ואחריהם סִמני (דגלי) הלגיונות עם צלם נשר בתוך, כי לפני כל לגיון רומאי עובר הנשר, הוא מלך כל העופות והחזק בכלם, אשר נחשב בעיניהם (של הרומאים) לסמל הממשלה ולאות, כי ינצחו את אויביהם בצאתם עליהם למלחמה. ואחרי קדשי הצבא האלה נסעו המחצצרים, ואחריהם כל מערכות הלוחמים מסֻדרות בשורות, ובכל אחת ששה אנשים לרחבה, ואחריהם הלך שר־מאה להשגיח על המערכה כחֹק. ועבדי כל לגיון ולגיון הלכו אחרי צבא הרגלים ונשאו אִתם על כתף פרדים ויתר בהמות־סבל את כבודת אנשי־הצבא. ואחרי כל הלגיונות נסע המון שכירי המלחמה, ואחריהם חיל־המאסף, רגלים מזֻינים ורוכבים רבים, להגן על הצבא מאחור.",
+ "ג. ככה נסע אספסינוס עם חילו ובא בגבולות הגליל ושׁם שָׂם את מחנהו ועצר את רוח אנשי־צבאו המשתוקקים לצאת לקרב, כי לראשונה חשב להפיל את אימתו על השונאים, בהראותו את כל עֹצם חילו, ולתת להם זמן להנחם ממעשיהם, אם ירצו לשוב מדרכם עוד לפני המלחמה. ויחד עם זה הכין את הכל לקראת מצור המבצרים. למראה המפקד הרומאי נחמו רבים על מרדם וכל יושבי הגליל נבהלו מפניו. והאנשים אשר חנו יחד עם יוסף לא רחוק מצפורי בגבול העיר הנקראה גרסיס (גריס) שמעו, כי המלחמה הולכת וקרובה אליהם ועוד מעט ויתראו עם הרומאים פנים, ולא חכו לקרב הראשון, ועוד טרם ראו את האויב עין בעין ברחו ונפוצו לכל רוח. וליוסף נשארו מתי־מספר, ובראותו כי לא תמצא ידו לקַדם את פני השונאים בחיל קטן כזה וכי נפלה רוח היהודים ואם יאָמנו דבריהם בעיני הרומאים, יצאו המונים המונים לכרות אתם ברית שלום, על־כן ירא יוסף מאד לגורל כל המלחמה וגמר להרחיק מן הסכנה ולקח עמו את הנשארים ונמלט אל טבריה."
+ ],
+ [
+ "אספסינוס כבש את עיר גדר (נ״א: גברה) ועלה על יודפת ואחרי מצור ממֻשך נפלה העיר בידו באשמת בוגד אחד.
א. ואספסינוס עלה על עיר גברה וכבש אותה מיד, כי מצא אותה עזובה מאנשי־מלחמה, ובבואו בשעריה צוה להמית את כל בחוריה, אולם הרומאים לא שׂמו פדות בין זקן ונער, בשנאתם הגדולה ליהודים ובזכרם את התועבה אשר נעשתה לצסטיוס. ולא את העיר לבד שלח אספסינוס באש, כי־אם גם את כל הכפרים והערים הקטנות אשר מסביב; את אלה מצא ריקות מאדם, ובאלה מכר את היושבים לעבדים.",
+ "ב. ובבוא יוסף אל העיר, אשר בקש להִשָּׂגב שם מפני האויב, חרדו יושביה חרדה גדולה, כי אמרו אנשי טבריה אל לבם, אשר לא נמלט יוסף על נפשו לולא נואש כלה מתקות הנצחון במלחמה. ואמנם לא שגו האנשים במחשבתם על יוסף, כי כבר צפה את אחרית היהודים הרעה והבין, כי רק באחת יִוָּשעו, אם יִנָּחמו על מעשיהם. ואף כי האמין יוסף, אשר יסלחו הרומאים לחטאתו, בכל־זאת נקל היה לו למות שבעתים מבּגֹד בארץ אבותיו ומִנַּבּל את משרת שר־הצבא, אשר הפקיד העם בידו, כדי למצֹא רֶוח והצלה בידי העם, אשר נשלח להלחם בו. על־כן גמר אֹמר לכתוב אל ראשי הממשלה בירושלים ולהודיעם את הדברים לאשורם, מבלי להפריז במדת כח השונאים — פן יֵצא עליו שם רע, כי הוא רך־לבב — וגם מבלי להקטין את הסכנה — פן יבואו ראשי העם להתחזק במרדם, אחרי החִלם להנחם על מעשיהם. ועם המכתב הזה דרש יוסף מה�� לענות אותו במהרה, אולי הם בוחרים לכרות ברית שלום עם הרומאים, או לשלוח לו צבא, אשר כח בידו לעמוד בפני השונאים, אם יגזרו משפטם להלחם ברומאים. ואת המכתב הזה נתן יוסף בידי רצים ממהרים להביאו אל ירושלים.",
+ "ג. ואספסינוס גמר לעלות על יודפת להשחיתה, בשמעו כי נמלטו לתוכה רבים מאויביו ובדעתו כי המקום הוא משגב חזק לבני הגליל. הוא שלח לפניו חיל רגלים ורוכבים ליַשר את הדרך העולה שמה, כי היתה דרך מלאה אבנים וקשה היה ללכת בה ברגל ורוכבי הסוסים לא יכלו לעבור בה כלל. לקץ ארבעה ימים כלו האנשים את עבודתם ובקעו מסלה רחבה למעבר אנשי־הצבא, וביום החמישי, בעשרים ואחד לחדש ארטמיסיוס (אִיָּר), מהר יוסף לבוא מטבריה אל יודפת ולחזק את לב היהודים אשר נפל עליהם. ואחד הפליטים הנופלים אל הרומאים הביא לאספסינוס את הבשורה הטובה, כי בא האיש הזה אל המבצר, ועל־כן החיש אספסינוס ועלה להלחם בעיר, כי אמר בלבו להכניע את כל ארץ יהודה בכבשו את המבצר הזה, אם יעלה בידו לתפוש את יוסף בכפו. הוא שמח לבשורה הזאת כמוצא אֹשר רב, בהאמינו, כי בגזרת האלהים נפל האיש הזה — אשר נחשב לגדול בחכמתו מכל שונאיו — בפחת אשר כרה לו בידיו, — ומיד שלח אלף רוכבים תחת פקדת פלצידוס ושר־העשרה אֵיבּוּטִיּוּס, איש גבור־חיל וחכם־לב, וצוה אותם לסגור על העיר, פן ימָלט יוסף ממנה.",
+ "ד. ולמחרת היום לקח אספסינוס את כל צבאו ונסע גם הוא אחרי הרוכבים עד בואו לעת ערב לפני חומת יודפת. הוא חנה עם צבאו מצפון לעיר על גבעה רחוקה ממנה שבע פרסאות, כי בקש להראות לאויביו עין בעין את כל חילו העצום ולהפיל עליהם את פחדו. וכן היה, אימה חשכה נפלה על היהודים, עד אשר לא מצא איש כח בנפשו לצאת משערי החומה. אולם הרומאים לא רצו להשתער על העיר בלילה ההוא, כי קצרה נפשם מעמל הדרך כל היום, על־כן הקיפו את העיר במערכה כפולה ועליה הציגו בשורה שלישית את הרוכבים לסגור על כל מוצאי העיר. אבל הדבר הזה הפיח בלב היהודים עֹז וגבורה למלחמה, כי ראו אשר אבד מהם מנוס. כי אמנם האֹנס מפליא לגַבּר חילים במלחמה!",
+ "ה. וכעלות הבֹּקר התנפלו הרומאים על העיר. והיהודים החונים בשדה (לפני שערי העיר) החזיקו מעמד בראשונה לפני הרומאים. אך כאשר שלח אספסינוס את רובי־הקשת ואת הקלעים ואת כל היורים למיניהם וצוה עליהם לירות ביהודים, והוא העפיל לעלות עם חיל הרגלים על ראש הסלע התלול, אשר משם היה קל לתפוש את החומה, חרד יוסף לגורל העיר ויצא להלחם ברומאים בראש כל חיל היהודים. הם התנפלו בהמון על הרומאים וגרשו אותם מן החומה והגדילו להראות את גבורת ימינם ועֹצם רוחם. אולם מספר הנופלים מקרב היהודים לא קטן ממספר חללי שונאיהם. כי במדה שהוסיף היאוש גבורה ליהודים, ככה חזקה הבֹּשת (פן יִנָּגפו לפני שונאיהם) את רוח הרומאים, ואלה נלחמו בדעת הקרב ובכח ימינם ואלה באֹמץ לב ובחמת עֶברה, וכל היום ערכו מלחמה, ובלילה שקטו. והיהודים פצעו רבים מן הרומאים והמיתו בהם שלשה־עשר איש, ומהם נפלו שבעה־עשר חללים ושש מאות איש נפצעו.",
+ "ו. וביום המחרת יצאו היהודים עוד הפעם מן העיר לקראת הרומאים הנלחמים עליה והתנגחו אתם ביתר עֹז, כי החיל אשר עשו ביום אתמול, בעוד אשר לא קוו להחזיק מעמד — הוסיף להם כח ועצמה לעמוד אף הפעם על נפשם בפני הרומאים, אשר גם הם נלחמו בשארית גבורה, יען אשר בושו, כי לא עלה בידם לנצח את אויביהם חיש מהר ולמפלה נחשב הדבר בעיניהם, וחמתם בערת מאד. ועד היום החמישי השתערו הרומאים על החומה בלי־הרף, ובני יודפת יצאו לקראתם ונלחמו אתם לפני השערים. והיהודים לא חתו מעֹצם כח שונאיהם וגם הרומאים לא עיפו ממצור העיר הקשה.",
+ "ז. והעיר יודפת נמצאה כמעט כֻּלה בראש סלע תלול, המֻקף מעברים תהומות אין־חֵקר, ובנסות איש להשקיף למטה תחשכנה עיניו מעֹמק פי התהום, ורק מרוח צפון נמצאה דרך אל העיר, כי שם נבנתה בצלע ההר, ואת המקום הזה בִּצר יוסף בהקימו את חומת העיר, לבל יוכלו האויבים להגיע משם אל ראש ההר, המתנשא למעלה. ועוד הרים הקיפו את העיר מסביב, ועל־כן נסתרה מכל עבריה מעיני אדם טרם הגיע אליה. זאת היתה תכונת יודפת הבצורה.",
+ "ח. אספסינוס אמר להתגבר על טבע המקום וגם על אֹמץ־לב היהודים המגִנים עליו וגמר לחזק את עבודת המצור. הוא קרא את שרי צבאותיו להוָּעץ אִתּם בדבר מלחמת התנופה במבצר, והם יעצו עצה לשפוך סוללה במקום אשר משם יוכלו לגשת אל החומה. על־כן שלח את כל הצבא להביא את החֹמר הדרוש, והם חצבו בהרים אשר מסביב לעיר ויחד עם העצים הביאו אבנים לאין־מספר. ולמחסה מן החצים העפים ממעלה מתח חלק הצבא מקלעת ענפים על משוכות עצים, ותחת הצפוי לא נזקו אנשי־הצבא כמעט ממטר אבני הבליסטראות, אשר נתך עליהם מן החומה, ושפכו את הסוללה במנוחה, וחבריהם עדרו את התללים הקרובים והספיקו להם עפר לעבודה. ככה נחלק הצבא לשלשת משמרות בעבודה הזאת, ואיש לא הלך בטל. והיהודים השליכו מן החומה צורי־אבנים גדולים וכל מיני קלעים על צפוי אנשי המלחמה, ואף כי לא הצליחו לפלח אותו, החרידו בקול המֻלת מַפּצם את עושי המלאכה.",
+ "ט. אחרי־כן הציג אספסינוס מסביב את מכונות הקלע, ומספר הכלים היה מאה וששים, וצוה לנגח בהם את היהודים העומדים על החומה. זורקי החצים (הקטפולטות) הקיאו להבי־ברזל ואבנים גדולות בנות משקל ככר עפו מן הבליסטראות ולפידי אש וחצים נגרו בהמון ולא נתנו ליהודים לדרוך ברגליהם על החומה, ואף לצאת ולבוא בחוצות העיר. כי גם המון דורכי־הקשת הערבים וכל הרובים והקַלָּעים ירו על העיר עם המכונות יחד. וכאשר נבצר מהיהודים להשיב מלחמה לאויביהם מראש החומה, לא חבקו את ידיהם, רק עשו כמעשה שודדים והגיחו מן העיר חבורות חבורות וקרעו את צפוי בעלי־המלאכה והכו בהם, ומדי הניסם אותם הרסו את הסוללה ושלחו את המשוכה עם כל הקורות באש. לאחרונה הבין אספסינוס, כי סבת הנזק היא פרוד חלקי הסוללה, כי הרוָחים אשר בין החלקים נותנים ליהודים מקום לפרוץ בו, ועל־כן צוה לחבר את כל המשוכות לאחת, ובזה התלכדו גם חלקי הצבא העובד במלאכה ולא יכלו עוד היהודים להבקיעם.",
+ "י. והסוללה הלכה הלוך וגדול וכמעט הגיעה עד מרום צנות החומה. ויוסף הבין, כי רעה נגד פניו, אם לא ימצא תחבולה לסַכּל את עצת הרומאים. ועל־כן אסף את הבונים וצוה אותם להוסיף על גֹבה החומה, וכאשר ענוהו האנשים, כי אין לאֵל־ידם לעשות את המלאכה תחת מטר־החצים ואבני־הקלע, מצא תחבולה להגן עליהם. הוא צוה להקים מחיצת עצים [על החומה] ולשטוח עליה עורות בקר חדשים (לחים), אשר התכנסו בפני אבני־הקלע ועצרו אותן ויתר החצים והחניתות צנחו מעליהם ושבו אחור. וגם לפידי האש דעכו בלֵחָם. ותחת המחסה הזה עבדו הבונים במנוחה יומם ולילה והרימו את חומת העיר עשרים אמה. וגם הקימו עליה מגדלים רבים ושׂמו עליה צנה חזקה. והרומאים, אשר האמינו, כי עוד מעט תעמודנה רגליהם בקרב העיר, התעצבו אל לבם מאד על הדבר הזה, כי נבהלו מתחבולת יוסף ומאֹמץ לב בני העיר.",
+ "יא. וגם אספסינוס התרגז לתחבולת יוסף המחֻכּמה ולעֹז רוח אנשי יודפת, אשר החליפו כֹח למראה החומה הבנויה והגיחו משערי העיר על הרומאים, ומדי יום ביומו התנגשו אִתּם בגדודים קטנים וחבלו עליהם מזִמות ערמה כמעשה השודדים וגזלו כל אשר בא לידם, ואת יתר מלאכת הרומאים שלחו באש, עד אשר עצר אספסינוס את צבאו מהלחם וגמר לחנות מסביב לעיר ולכבשה בהכריתו לה משען לחם. הוא חשב, כי בבוא מחסור ומצוק יפנו אליו אנשי העיר לבקש חנינה, ואם יקשו את ערפם, יסופו ברעב. ועוד אמר בלבו, כי גם במלחמה יקל לו להכניעם, אם ירפה מהם הפעם ויתנפל עליהם לקץ ימים, כאשר יכשל כֹּחם. על־כן צוה לשמור על כל מוצאי העיר ומבואיה.",
+ "יב. ולחם נמצא בעיר לרֹב וגם יתר מיני מזונות, מלבד מלח. אולם מים חסרו שם, כי לא היו מעינות בקרב העיר ויושביה מצאו ספוקם במי־גשמים, ואין הגשמים מצוים בה בימות הקיץ, ויען אשר החל המצור בעצם הימים ההם, תקפה עצבת נוראה את לב האנשים, ביראם פן יגועו בצמא, וצערם גדל מאד, כאִלו כבר אזלו כל המים מכליהם. אך יוסף ראה, כי העיר עשירה בכל מיני אֹכל והאנשים אשר בה גבורי חיל ורצה להאריך את זמן המצור, למען הכזיב את תקות הרומאים, ועל־כן חלק את המים במשורה לכל יושבי העיר. אולם הזהירות הזאת היתה קשה ליושבי העיר ממחסור, ובמדה אשר לא יכלו לשתות לרויה ככל אַוַּת־נפשם הלך צמאונם הלוך וגדול ונפשם היתה שוקקה כאלו כבר התעלפה בצמא. ואמנם מחסור המים הזה לא נעלם מעיני הרומאים, כי בהשקיפם ממעל בעד חומת העיר ראו את האנשים נאספים אל מקום אחד ומחלקים את המים במדה, וכוננו אל המקום ההוא את כלי־הקלע המהירים והמיתו יהודים רבים.",
+ "יג. ואספסינוס האמין, כי לא ימשכו עוד הימים, עד אשר יאזלו כל מי הבארות והנצורים יסגירו בידו את עירם בעל־כרחם. אולם יוסף אמר להכזיב את תקותו זאת וצוה רבים מאנשי העיר לטבול בגדיהם במים ולתלות אותם מסביב לצנות החומה, עד אשר נטפה כל החומה מים. לדבר הזה נפלה רוח הרומאים, כי נבהלו בראותם את היהודים — אשר אמרו עליהם בלבם, כי אין להם מים לשתות — מפזרים מים רבים למעשי תעתועים. על־כן נואש ראש־הצבא מתקותו לכבוש את העיר במחסור ובמצוק ופנה עוד הפעם להִלחם בה בחֹזק־יד, ולדבר הזה נשאו היהודים את נפשם, אחרי אשר אפסה כל תקותם להושיע את עירם ולהציל את נפשותיהם, כי בחרו למות בחרב מלגוע ברעב ובצמא.",
+ "יד. ואחרי התחבולה הזאת מצא יוסף עוד עצה טובה לעצמו. דרך נִקרה צרה וקשה למדרך רגל, אשר לא שוטטו בה עיני הרומאים, בחלק העמק ממערב, שלח מכתבים בידי אנשיו אל היהודים הרחוקים כטוב בעיניו וקבל מהם מתנות, עד כי נמצאו לו מיני אֹכל רבים, אשר כבר חסרו ליושבי העיר. הוא צוה את שלוחיו לזחול על ארבע, בעברם על צופי הרומאים ולכסות את בשרם בעורות למען ידמו לכלבים בעיניהם. אבל לאחרונה גלו הצופים את ערמת יוסף וחנו סביב על הנקרה.",
+ "טו. יוסף נוכח עתה לראות, כי לא תוכל העיר להחזיק מעמד לאֹרך־ימים וכי קשה יהיה לו להציל את נפשו, אם ישאר בעיר. ועל־כן נועץ עם טובי־העיר לברוח ממנה. אולם הדבר נודע לכל בני העיר והם נבהלו אליו והקיפוהו בהמון וחִלו את פניו ��בל יעזוב אותם, כי אליו לבדו נשואות עיניהם. הן אם ישאר בעיר, לא יחדלו מקוות לישועה, כי כל איש יֵצא למלחמה תחת פקֻודתו ברוח נכונה. וגם לא יאות לו לברוח מפני האויבים ולעזוב את אוהביו לנפשם, כי בזה יעשה כמעשה החובל הקופץ בעת הסערה מתוך האניה, אשר ירד אליה בעת מנוחת הים, ויפיל את עירם אל התהום, כי איש מהם לא יעצור כח לצאת לקראת האויב אחרי עזוב אותם האיש, אשר בו עשו חיל.",
+ "טז. ויוסף כסה מהם, כי הוא אומר לשים לדרך פעמיו, למען מַלֵּט את נפשו, והודיע אותם, כי רק לטובתם הוא מבקש לעשות את הדבר, כי בהשארו בעיר לא יועיל להם הרבה, אם יעלה בידם להחלץ מן המצר, ואם יפלו בנופלים, יאבד אִתּם יחד חנם. אולם אם יצליח בידו להמלט מן המצור, הנה יוכל לעשות להם ישועה גדולה, כי יאסוף את יושבי ארץ הגליל במהרה ויביא מלחמה חדשה על הרומאים וימשוך אותם לסור מעל העיר. והן גם אינו רואה, במה יוכל להועילם, אם ישאר אצלם — הלא נהפוך הוא, כי בזה הוא מעורר את חמת הרומאים לחזק את המצור, כי חשוב בעיניהם מאד לתפוש אותו בכפם, אולם כאשר ישמעו הרומאים, כי ברח מן המבצר, יונח לעיר הרבה מחרון־אפם. אבל בדברים האלה לא הניח יוסף את דעת האנשים ועוד הלהיב את רוחם להחזיק בו. הנערים והזקנים והנשים עם עולליהן השתטחו לפניו ביללה וחבקו את רגליו וכלם החזיקו בו וגעו לפניו בבכיה והתחננו אליו להשאר אתם יחד בצרה. ואין אני חושב, כי עשו זאת מקנאתם בו פן יִמָּלט מצרה, כי־אם בהאמינם אשר ממנו תבוא ישועתם. הם בטחו, כי לא תאֻנה להם רעה, אם ישאר יוסף בקרבם!",
+ "יז. ויוסף הבין, כי רק אם תהיינה אזניו קשובות לדברי האנשים, ידברו אליו תחנונים, ואולם אם יתחזק בדעתו — יתנו עליו משמר; וגם תשוקתו לעזוב את העיר רפתה מאד לשמע בכי העם — על־כן גמר בלבו להשאר בעיר, והתאזר בגבורת היאוש אשר תקפה את כל העיר וקרא אל העם: ״הנה הגיעה השעה לצאת לקרָב, כי אין לנו עוד תקוה להמלט; וטוב יהיה, כי נקנה לנו שם טוב במחיר חיינו ולפני מותנו במלחמה נפליא לעשות גבורות לזכרון לדור אחרון״. ובדבּרו זאת פנה למלא אחרי דברו. הוא יצא עם גבורי המלחמה והפיץ את שומרי הרומאים והבקיע אל מקום מחנם ונתק את העורות אשר התכסו בהם שופכי הסוללה ושלח אש במעשה ידם. וגם ביום השני עשה כדבר הזה, וככה עשה גם ביום השלישי ועוד ימים רבים ולילות רצופים לא נלאה להלחם באויב.",
+ "יח. והרומאים נמצאו בצרה מדי הגיחו היהודים מן העיר, כי בושו להסוג אחור מפניהם, וכאשר נטו היהודים מהם לא יכלו לרדוף אחריהם, כי פגרו מלכת תחת משא כלי־נשקם. והיהודים היו מחישים את מעשיהם כפעם בפעם ונמלטים אל העיר טרם מצאה אותם רעה. עליכן צוה אספסינוס על אנשי־חילו לכבוש את כעסם ולבלי הלחם באנשים ההולכים למות, כי יאוש מפיח שארית גבורה בקרבם, אולם חמתם תשקע בהחטיאם את המטרה כדעוך אש קוצים, ולרומאים יאות לנצח בהשקט ובבטחה, כי אינם עושים מלחמה באֹנס, רק למען הרחיב את גבולם. ואת מושכי־הקשת הערבים והקלעים הסורים ורובי־האבנים שלח להרגיע את היהודים, גם המון כלי־הקלע הגדולים לא נח ולא שקט. והיהודים נטו מעל כלי־המשחית האלה, אולם לעת הצליחו לגשת אל שונאיהם מקרוב והחצים העפים למרחוק העבירו אותם, קשתה ידם על הרומאים, כי נלחמו ברוח עזה ושמו את נפשם בכפם; וכאשר עיפו הלוחמים בשתי המערכות, מהרו חבריהם לבוא תמורתם.",
+ "יט. ככה ארך זמן המצור והנצורים הוסיפו להגיח משערי העיר, ואספסינוס האמין כמעט, כי היהודים שמו עליו מצור תחת מצור; וכאשר קרבו הסוללות אל מרום החומה, צוה להביא את האיל (איל־הברזל). האיל הוא קורה ארֻכּה כדמות תֹּרן [של אניה] ובקצה נמצא מטיל־ברזל כתבנית איל, ועל־כן נקראה בשם הזה. ובתוֶך היא תלויה בחבלים — כעל מוט עגלה — על קורה שניה הנטועה משתי קצותיה על עמודים חזקים. ואנשים רבים מושכים את הקורה לאחור ואחרי־כן הם דוחפים אותה כלם יחדו אל עבר פניהם והיא מנגחת את החומה במטיל הברזל אשר בקצֶהָ. ולא נמצא מגדל נשגב או חומה עבה, אשר יוכלו לעמוד לארך ימים בפני המהלומות האלה, וגם אם ישאו אותן בראשונה. ראש צבא הרומאים אמר לנסות את כֹּחו בדבר הזה, כי רצה הפעם לקחת את העיר בחֹזק־יד, בראותו אשר מצור העיר מביא נזק לרומאים, כי אין היהודים אוספים את ידיהם. הרומאים הקריבו אל העיר את זורקי־החצים (הקטפולטות) ויתר כלי־הקלע, לגרש בהם את השונאים, אשר נסו לעצור אותם מעל החומה, והחלו לירות ביהודים ויחד אתם קרבו רובי־הקשת והקַלעים. וכאשר לא ערבו עוד היהודים את לבם לעלות על החומה הקריבו אנשי־צבא אחרים את איל־הברזל, המצֻפה כלו זמורות וממעל לצִפוי נמצא עוד מכסה עור לסוכך על המכונה ועל האנשים אשר עליה. למגח הראשון הזדעזעה החומה, וצעקת יושבי העיר עלתה השמימה, כאלו כבר נפלו בידי אויביהם.",
+ "כ. ובראות יוסף, כי הרומאים שולחים את כל מכותיהם אל מקום אחד ועוד מעט תבקע החומה, התחכם לעצור רגע קטן את כֹּח המכונה. הוא צוה להוריד שקים מלאים קש ומֹץ אל המקום אשר יראו את האיל נִשׂא שמה תמיד, למען יתעה במהלכו וגם למען יקבלו השקים הרכים את מגח האיל ויחלישו את כחו. בגלל הדבר הזה כלו הרומאים זמן רב לריק, כי בכל מקום אשר כוננו אליו מכונת הרעש, שמה שלשלו האנשים את שקיהם ממעלה והשיבו את מגח האיל אחור, עד כי לא נפגעה החומה. ולאחרונה מצאו הרומאים תחבולה להפר את עצת היהודים, כי עשו להם מוטות ארֻכּים וקשרו בקצותיהם חרמשים ובזה כרתו את השקים. ומני אז החלה המכונה לנגח ביתר עֹז והחומה, אשר נבנתה זה עתה, התמוטטה תחתיה. על־כן מהרו אנשי יוסף להגן על נפשם באש. הם לקחו את כל חֹמר השרפה, אשר מצאה ידם, והגיחו מן העיר בשלשה ראשים ושרפו את מכונות הרומאים ואת מקלעות סֻכּותיהם ואת סוללותיהם גם־יחד, והרומאים לא עמדו על נפשם, כי נבהלו מעֹז אף שונאיהם ולא קמה בהם רוח, ובעוד הם מבקשים להעזר עלתה הלהבה למעלה, כי כהרף־עין לִחכה האש את הכֹּפר והזפת והגפרית ואכלה סביב, וברגע אחד היו לבער כל בניני הרומאים, אשר הקימו בזֵעת אפם.",
+ "כא. ובאותו מעמד עשה איש אחד מן היהודים ושמו אלעזר בן שמי, יליד כפר סבא (או סב) בגליל, דבר־גבורה לשם ולזֵכר עולם, כי הרים אבן גדולה מאד והשליך אותה בכח גדול מראש החומה על מכונת הרעש, עד אשר התיז את ראש האיל, ואחרי זאת קפץ לתוך מחנה השונאים ולקח משם את ראש האיל ובמנוחה גדולה נשא אותו על החומה, וכל האויבים שמו אותו למטרה לחציהם והוא נתן את בשרו למכים, כי לא היה מכֻסה מגן, וחמשה חצים נחתו בו. אך אלעזר לא שׂם לב לדבר הזה, עד אשר עלה על ראש החומה. וכל האנשים ראו עין בעין את מעשה גבורתו. ואז קרס מעצמת מכאובי פצעיו ונפל למטה עם ראש האיל. ואחריו הפליאו לעשות גבורה שני האחים נטירא ופיליפוס, אנשי כפר רוּמָא, גם הם ילידי הגליל, כי קפצו אל תוך הלגיון העשירי והתנפלו בעֹצם־יד ובזרוע נטויה על הרומאים, עד אשר נתקו את שורותיהם, ובכל מקום אשר פנו שמה הפיצו את כל האויבים מפניהם.",
+ "כב. ואחרי הדברים האלה לקחו יוסף ויתר אנשיו עוד הפעם לפידי אש והניסו את הלגיון החמישי ואת הלגיון העשירי ושרפו את המכונות ואת הסוככים יחד עם הסוללה, ויתר הרומאים קִדמו את פני הסכנה והעלו מִכסֵה עפר על המכונות ועל כל מלאכת העץ אשר להם. לעת ערב החליפו הרומאים כח והקריבו עוד הפעם את איל־הברזל לנגח את החומה במקום אשר התרועעה. ואז ירה אחד הלוחמים [היהודים] מעל החומה ופגע את אספסינוס בעקבו. הפצע היה קל, כי כח המכה רפה ממרחק המקום. אולם מהומה גדולה קמה בקרב מחנה הרומאים לדבר הזה, כי למראה דם המכה נבהלו העומדים מקרוב והשמועה עברה בכל הצבא, ורבים הרפו מעבודת המצור ורצו בפחד ובבהלה לראות את פני המפקד. ולראשונה מהר טיטוס לבוא, כי חרד לנפש אביו, והמון הצבא נמוג מאהבתו לראש־הצבא ובראותו את חרדת בנו. אבל אספסינוס מהר להשיב את נפש בנו המפחד ולהשקיט את סערת הצבא, כי הבליג על מכאוביו ושקד להראות את פניו לעיני כל האנשים, אשר פחדו לחייו. ובדבר הזה העירם לגַבּר חיָלים במלחמתם עם היהודים. כי כל איש מאנשי־הצבא שמח עתה לצאת לקראת הסכנה ולקחת נקמה בעד המפקד, ובקול צעקה חִזקו איש את אחיו ומהרו אל החומה.",
+ "כג. המונים המונים מאנשי צבא יוסף נפלו חללים מחִצי האויבים ומאבני הקלע, ובכל־זאת לא משו מן החומה והמטירו אש וברזל ואבנים על שולחי האיל, אשר עמדו תחת מצפה הענפים. אולם כמעט לא עשו רעה לרומאים, בעוד אשר הם נפלו חללים בלי הרף, כי האויב היה רואה אותם והם לא ראוהו, יען אשר בלפידי האש האירו את פניהם ונעשו למטרה לחצי השונא, אשר ראה אותם כמו בעצם היום, ואולם הם לא ראו את מכונות הקלע למרחוק, ועל־כן היה קשה להם להשמר מפגעיהן. וכח כלי־הרובים המהירים וזורקי החצים היה חזק מאד, עד כי פלחו אנשים רבים בבת־אחת, והלם אבני הבליסטראות עקר את צוות החומה ופוצץ את קצות המגדלים, ולא נמצא המון אנשים גדול, אשר לא היה בכח מטר האבנים הגדולות והכבדות לנפץ את כֻּלו מבלי השאיר לו שריד. את כח המכונות האלה יבין כל איש מהמעשים אשר קרו בלילה ההוא, כי איש אחד מהעומדים על־יד יוסף נפגע באבן שלוחה [מאחת המכונות], והיא הסירה את ראשו וצנפה את גלגלתו במרחק שלשה ריסים. ובבֹּקר נפגעה אשה הרה בבטנה בצאתה מפתח ביתה והילד הגיח מבטן אמו מהלך חצי ריס. כה גדול היה כח הבליסטראות! אולם עוד נורא מזה היה קול רעש המכונות ונפץ אבני הקלע. ותלי פגרים התגלגלו בהמֻלה מעל החומה, וצעקת הנשים בתוך העיר עלתה עד לב השמים ולקולן ענתה אנקת החללים מחוץ. ובמקום המלחמה נטפה כל החומה דם ועל ערֵמות הנופלים כמעט יכלו השונאים לעלות עד מרום החומה. ונורא מכל הפחדים האלה היה הד ההרים מסביב, אשר ענה לכל הקולות ולא היה קץ לבלהות הלילה ההוא על אֹזן שומעת ועין רואה. רבים ממגני יודפת מתו אז מות גבורים, ועוד רבים מהם נפצעו. אחרי יגיע רב נבקעה החומה לעת אשמֹרת הבקר תחת מפץ המכונות, אשר לא חדל אף רגע, אך טרם הספיקו הרומאים להטיל את מכונות־העליה ולעלות בהן אל פרץ החומה, מהרו היהודים לכסות את בשרם בכלי־נשקם ולבצר את מקום הפרץ.",
+ "כד. אחרי מנוחה קצרה מעמל הלילה אסף אספסינוס את צבאו לפנות בקר לכבוש את העיר בסערה, וברצותו לגרש מתוך פרצי החומה את היהודים, העומדים לו לשטן, צוה לגבורי הרוכבים אשר לו לרדת מעל סוסיהם ולחגור את כל כלי־זינם ולהתיצב בשלש שורות לפני פרץ החומה ולשלוח את חניתותיהם לפניהם, למען אשר יבקיעו לראשונה אל העיר, אחרי אשר יטילו את מכונות־העליה, ואחריהם הציג במערכה את גבורי הרגלים, ואת יתר הרוכבים ערך ממול החומה לאֹרך כל צלעות ההרים, לבל יוכל אחד הבורחים מן השבי להִסָּתר. ומאחוריהם הציג את רובי־הקשת וצוה עליהם לכונן חציהם על יתר, וכה אמר גם אל הקַלעים ואל המנצחים על המכונות ואת יתר אנשי־צבאו צוה לקחת סֻלמות ולהגישם אל חלקי החומה אשר טרם נבקעו, למען ינסו היהודים לעצור את השונאים האלה ויעזבו את משמר פרץ־החומה, בעוד אשר הנשארים יסוגו אחור מפחד החצים ואבני הקלע ויפנו את דרך מבוא החומה.",
+ "כה. יוסף הבין את מחשבת אספסינוס, ועל־כן שלח את הזקנים ועיפי המלחמה אל יתר חלקי החומה, בהאמינו כי לא יקרה אותם פגע, ואל מקום פרץ־החומה שלח את גבורי צבאו, ובראש כֻּלם ששה ששה אנשים (לגדוד) על־פי הגורל, לעבור לפניהם, וגם הוא היה בין הששה. הוא צוה עליהם לאטום את אזניהם, לבל יבהלו מקול תרועת הלגיונות, ולכרוע על ברכיהם ולכסות עליהם בשלטיהם נגד החצים ואבני הקלע, וגם אמר להם להסוג אחור מעט עד אשר יריקו רובי־החצים את אשפותיהם, ולהיות עתידים לרגע, אשר בו יטילו הרומאים את מכונות־העליה על פרץ החומה, — למען התנפל עליהם ולצאת לקראת השונאים על הגשרים אשר להם: ״היום הזה ילָחם כל איש מכם לא למען הצל את עירו, רק למען קחת נקם על חרבנה, על־כן ישים לנגד עיניו את מראה הזקנים והטף הנשחטים בידי האויב ואת פני הנשים העתידות לֵהרג במהרה ויאסוף את כל זעמו על הצרות הבאות וישפוך אותו על ראשי עושי הרעה״.",
+ "כו. ככה ערך יוסף את צבאו להלחם משני עבריו. ובראות יושבי העיר אשר לא לקחו חלק במלחמה, הנשים והטף, כי העיר מֻקפה במערכה משֻׁלשת, — כי איש מהרומאים השומרים על מוצאי העיר מכבר לא נשלח להלחם [בפרץ החומה] — ועל־יד החומה הפרוצה עומדים אויבים וחרבות שלופות בידיהם, וההרים אשר ממעל לעיר נוצצים מרֹב נשק, והרובים הערבים דורכים את קשתותיהם, הרימו קול יללת נהי, כאלו כבר בא האסון אשר יראו ממנו. ויוסף ירא פן תרפינה הנשים את לב קרוביהן בבכין, וצוה לסגור אותן בבתיהן ולהפיל אימה עליהן, למען תשקטנה תחתיהן, והוא פנה אל מקומו בפרץ החומה, אשר עלה לו בגורל, ואל הרומאים המקריבים את סֻלמיהם מול יתר חלקי החומה לא שׂם את לבו, ובצפּיתו צִפּה אל רעם כּלי־הקלע.",
+ "כז. פתאם תקעו מחצצרי כל הלגיונות והצבא הריע לעֻמתם בקול ענות גבורה, ואור היום חשך בפני המון החצים ואבני הקלע, אשר עפו מכל עבָרים. אולם אנשי יוסף שמרו את פקֻדתו ואטמו את אזניהם, לבל ישמעו את קול הצעקה והשאון, וכסו את בשרם, לבל יפגעו בהם החצים, וכאשר הטילו הרומאים את מכונות־המעבר, קפצו היהודים על הגשרים טרם דרכו עליהם רגלי המשליכים אותם, והתנגחו עם העולים על הגשרים וגִלו את כל אֹמץ נפשם וגבורת ידם, ואף כי הגיעו מים עד נפש, שקדו בכל כֹּחם להראות, כי לא נופלים הם בגבורתם מצריהם הבטוחים מפחד רעה. הם לא הרפו מן הרומאים עד אשר נפלו חללים או הכריעו אותם. אולם מעט מעט עיפו מכֹּבד המלחמה ולא נמצאו אנשי־חיל חליפתם, ��עוד אשר בצבא הרומאים באו כפעם בפעם אנשי־צבא חדשים למלא חיש מהר את מקום העיֵפים. על־כן חִזקו הרומאים איש את אחיו והתלכדו יחד והתכסו במגניהם עד היותם כגוף מֻצק אחד ובעבי המערכה כֻּלה לחצו את היהודים, וכמעט עלו על החומה.",
+ "כח. ובעת הצרה הזאת לִמד האֹנס את יוסף עצה טובה — כי כן הוא דרך האֹנס להפליא מזמות לעת תקֹף היאוש — והוא צוה לשפוך שמן רותח על האויבים המתלכדים במגניהם. ואנשיו הביאו במהרה את השמן בהמון, כאלו כבר היה מוכן אצלם לדָבר, ושפכו אותו מכל עבר על הרומאים, ואחרי־זאת השליכו עליהם גם את כדי השמן הלוהטים מחֹם. השמן הקודח הזה לִהט את הרומאים והפיץ את מערכותיהם, ובמכאובים נוראים התגלגלו מעל החומה, כי על־נקלה חדר השמן דרך הנשק הסוכך עליהם והשתפך על־פני כל גופם מקדקדם ועד פעמי רגליהם ואכל את בשרם כאש להבה, יען אשר תכונת השמן להתחמם על־נקלה ולהתקרר רק מעט מעט מפני דשנו. והרומאים היו חבושים ואסורים בקובעיהם ובשריוניהם ולא עצרו כח להרחיק מהם את השרפה, על־כן קפצו למעלה וגם התעטפו מעצמת מכאובם עד אשר נפלו מעל הגשרים. ואלה אשר הפכו את פניהם מול אחיהם, המעפילים לעלות אחריהם, כרעו על־נקלה בידי היהודים, אשר הכו בהם מאחור.",
+ "כט. אולם גם בעצם התלאה הזאת לא כשל כח הרומאים — כאשר לא אבדה גם עצה מן היהודים. — ואף כי ראו אנשי־הצבא את צרת חבריהם הנכוים, הוסיפו לעלות אחריהם על היהודים שופכי השמן וכל אחד חרף את רעהו, כי הוא עומד לו לשטן בדרך גבורתו. והיהודים מצאו תחבולה חדשה, ושפכו קש יוני מבֻשׁל על קרשי רצפת הגשרים, להכשיל את הרומאים, והם מעדו וצנחו למטה. ולא יכלו עוד אנשי־הצבא לעמוד על רגליהם ברצותם לפנות לאחור או לעלות על האויב; אלה נפלו אחורנית על הגשר ונרמסו ברגלי אחיהם ורבים נפלו על מכסה הסוללה ובמפלתם היו למטרה לחצי היהודים. כי כאשר כשלו הרומאים היתה הרוָחה ליהודים ולא הֻטל עוד עליהם להלחם בהם פנים אל פנים ומצאו שעת־הכֹּשר לירות בהם מרחוק. ואחרי הרעה הרבה, אשר מצאה את אנשי־הצבא ביום ההוא, קרא אליהם ראש־הצבא למשוך את ידיהם בבוא הערב. רבים מהם נפלו חללים ועוד רבים מאלה נפצעו. ומהיהודים נפלו רק ששה חללים וכשלש מאות פצועים נִשׂאו ממקום הקרב. המלחמה הזאת היתה בעשרים לחֹדש דַּיְסִיּוֹס (סיון).",
+ "ל. ואספסינוס אמר לנחם את לב אנשי־צבאו אחרי הפגע הזה, אולם ראה, כי חמתם התלקחה מאד ואין הם דורשים תנחומים, כי־אם מבקשים לעשות מעשה, על־כן צוה להרים את הסוללות ולהקים שלשה מגדלים, חמשים רגל גֹּבה האחד, ולצַפּות אותם ברזל מכל עבריהם, למען יהיו מֻצקים בכֹבד משקלם ולא תשלֹט בהם האש. ואחרי־זאת העמיד את המגדלים בראשי הסוללות והעלה עליהם את נושאי הרמחים ואת רובי־הקשת וגם הציג בהם כלי־קלע קלים ויחד אִתּם את הקַלעים החזקים. והרומאים, אשר לא נראו מפני גֹבה המגדלים והַצִּנות, ירו בעומדים על החומה, אשר היו למול עיניהם. והיהודים לא יכלו לנטות הצדה על־נקלה מפני החצים ואבני הקלע, אשר עפו מעל לראשיהם, וגם לא להלחם באויביהם הנעלמים, ולמגִנת לבם ראו בעיניהם, כי אין ידם משיגה לשלח את הקֶלע עד מרום המגדלים, וגם אין האש שולט�� בצפוי הברזל, על־כן ירדו מראש החומה ויצאו כפעם בפעם השערה לגרש את השונאים המעפילים לעלות. ככה החזיקו עוד אנשי יודפת מעמד, אף כי בכל יום ויום נפלו רבים מהם חללים ונבצר מהם לגמול לשונאיהם רעה, מלבד אשר עצרו אותם בהשליכם את נפשם מנגד.",
+ "לא. ובימים ההם שלח אספסינוס את טרַיָּנוס, ראש הלגיון העשירי, עם אלף רוכבים ואלפים רגלים על יפה, אחת הערים הקרובות אל יודפת, אשר התעוררה למרוד ברומאים, בראותה, כי בני יודפת עומדים על נפשם בפני האויב זמן רב, כאשר לא האמין איש מראש. טרַיָּנוס חשב, כי יקשה בידו לכבוש את העיר, אשר נוסף על משגב מקומה היתה מֻקפה חומה כפולה. בראותו, כי יצאו יושבי העיר לקראתו מוכנים לקרב, התנפל עליהם והניסם מהרה וגם רדף אחריהם. בהגיע הבורחים עד החומה הראשונה הדביקו אותם הרומאים ובאו יחד אתם בשעריה. וכאשר בקשו היהודים לבוא גם מבית לחומה השניה, סגרו לפניהם אחיהם יושבי העיר את שעריה, כי פחדו פן יפלו האויבים יחד אִתּם אל העיר. אכן אחת גזר האלהים למסור את יושבי הגליל בכף הרומאים להרג ולאבדן! האנשים עמדו בהמון גדול ודפקו בשערי העיר ונקבו את שמות אחיהם והפצירו בהם למלט את נפשם, ועוד הם מתחננים, והנה נפלו חללים, כי את החומה הראשונה כבשו האויבים ואת השניה סגרו לפניהם אחיהם. הם נלחצו בין המצרים, בין שתי החומות בתוֶך ונדחקו יחדו, ורבים המיתו איש את אחיו או נפלו על חרבם, ורבים כרעו בחרב הרומאים, כי לא קמה בם עוד רוח להלחם בהם, ומלבד פחד האויבים דִכּא בגד אחיהם את נפשם. הם מתו במאֵרה על שפתיהם, ולא את הרומאים קללו, כי־אם את אחיהם, עצמם ובשרם. ומספּר כל הנופלים היה שנים־עשר אלף איש. טרַיָּנוס הבין, כי העיר ריקה עתה מאנשי־חיל, וגם אם נמצאו בקרבה אנשים, לא יעמוד לבם מפני גֹדל יראתם, אולם הוא קִדֵּש את כבוש העיר לראש־הצבא ושלח מלאכים אל אספסינוס לבקשהו, כי ימַלא את ידי בנו טיטוס להשלים את הנצחון [למען יִקָרא שמו עליו]. ואספסינוס אמר בלבו, כי עוד עבודה רבה נכונה לכובשי העיר, ועל־כן נתן בידי בנו חמש מאות רוכבים ואלף אנשי־צבא רגלים. טיטוס מהר לעלות על העיר והציג את צבאותיו במערכה והפקיד על האגף השמאלי את טרַיָּנוס, והוא עמד בראש האגף הימני. וכאשר הביאו אנשי־הצבא מכל עברים סֻלמות, לעלות בהם על החומה, נלחמו הגלילים זמן קצר, ואחרי־כן עזבו את המצודה, ואנשי טיטוס קפצו אל תוך העיר וכבשו אותה במהרה. אולם כאשר נטשו הרומאים בתוך העיר, קמה עליהם מלחמה קשה, כי בחורי החיל התנפלו עליהם ברחובות והנשים השליכו עליהם מן הבתים כל דבר אשר בא לידן. וכשש שעות ארכה המלחמה הזאת, עד אשר ספו כל היהודים אנשי המלחמה ויתר העם נפל ברחובות העיר ובבתיה בחרב הרומאים, אשר לא חמלו על זקן ונער ולא חִיו כל נפש זכר, מלבד הילדים, כי אותם מכרו לעבדים עם הנשים יחדו. ומספר כל ההרוגים יחד עם הנופלים במלחמה הראשונה [בין החומות] היה חמשה־עשר אלף איש, ומספר השבוים אלפַּים ומאה ושלשים. הצרה הזאת באה על יושבי הגליל ביום עשרים וחמשה לחדש דַיסיוס (סיון).",
+ "לב. וגם השמרונים לא נחלצו אז מצרה, כי הם נאספו בהר גריזים, אשר למקום קדוש הוא נחשב בעיניהם, ונשארו במקום ההוא. אולם אספתם זו נתנה עֵדיה, כי למלחמה הם נושאים את נפשם, ולא לקחו מוסר מהרעה אשר מצאה את שכניהם [היהודים]. לשמע נצחונות הרומאים גדלה קנאתם, ולא שמו לב לרפיון כחם, רק חכו בקֹצר רוח לעת מהומה. ואספסינוס יעץ לקדם את פני המרד הזה ולהפר את מזמותיהם, כי אף אם נמצאו מִשמרי הרומאים בכל ארץ שמרון, בכל־זאת ירא מפני ההמון הגדול הנאסף והערוך למלחמה. על־כן שלח עליו את צֶרְאַלִּיס, ראש הלגיון החמישי, עם שש מאות רוכבים ושלשת אלפים רגלים. וכראות צֶרְאַלִּיס את השונאים הרבים העומדים בראש ההר, אמר בלבו, כי לא יוכל להעפיל ולעלות בשלום על ראש ההר למען יתגרה אִתּם מלחמה, ועל־כן עמד למטה ושמר על ההמון כל היום. ולא נמצאו אז לשמרונים מים די מחסורם, כי הימים היו ימי עצם הקיץ וההמון לא הספיק לְהִצְטַיֵּד, והשמש להטה מאד ביום ההוא, עד אשר גועו אחדים מן השמרונים בצמא, ורבים מהם ברחו אל הרומאים, כי בחרו בחיי עבדים ממָות אשר כזה. וכאשר שמע צראליס מפיהם, כי גם נפשות הנשארים התעטפו עליהם מהיסורים הנוראים, עלה על ראש ההר וערך את צבאו במעגל מסביב לאויבים ולראשונה קרא עליהם לכרות אִתּוֹ ברית ולפרק את כלי־נשקם, למען יתן להם את נפשם לשלל. וכאשר לא שמעו השמרונים לדבריו, השתער עליהם והמית את כֻּלָּם יחד, אחד־עשר אלף ושש מאות איש. והדבר הזה נעשה ביום עשרים ושבעה לחדש דַיסיוס (סיון). אלה הרעות אשר מצאו את השמרונים.",
+ "לג. ויושבי יודפת חִזקו את לבם להביש את תקות הרומאים ולא שבו אחור מפני כל הנוראות. אולם ביום הארבעים ושבעה [למצור העיר] התרוממה סוללת הרומאים ממעל לחומת העיר, ואחד מבני העיר נפל אל אספסינוס ביום ההוא ובִשׂר לו, כי רק מתי־מספר נשארו להגן על העיר, וגם הם רפי־אונים, כי כשל כחם מלילות הנדודים התכופים ומִכֹּבד הקרָבות הרצופים ולא יוכלו לעמוד על נפשם בפני הנלחמים אִתּם ביד חזקה. והאיש הוסיף עוד לדבר, כי גם בערמה יִלָכדו יושבי העיר על־נקלה, אם ינסה איש להתנפל עליהם לעת האשמורה האחרונה (אשמֹרת הבֹּקר), יען כי אז הם אומרים למצֹא שעת מרגוע מהבלהות, ותרדמת שחרית נופלת על האנשים העיפים והיגעים, וגם הצופים נמים את שנתם. על־כן יעץ האיש להשתער על העיר בשעה הזאת. ואמנם אספסינוס לא הרבה להאמין בדברי הפליט, בדעתו כי היהודים נאמנים בברית אחים ואינם פוחדים מכל יסורים. כי עוד לפני זאת נתפש אחד מפליטי יודפת ועמד בכל העִנויים הקשים, כאשר דשו האויבים את בשרו וגם שמו אותו באש, לחקור ממנו את הדברים אשר נעשו בעיר, והוא לא הוציא אף הגה מפיו וקבל באור־פנים את המות, כאשר הוקע על הצלב. אולם נדמה בעיניו (בעיני אספסינוס), כי שמץ אמת נמצא בדברי הבוגד, ואולי גם כל דבריו נאמנים, וגם הבין, כי בנפול הרומאים בפח לא תצמח להם רעה גדולה, על־כן צוה לשים משמר על הבוגד והכין את צבאו לעלות על העיר ולכבשה.",
+ "לד. ולמועד האמור עלו הרומאים חרש על החומה. לראשונה עלה טיטוס עם דומיטיוס סַבּינוס, אחד משרי־האלף, בראש מתי־מספר מן הלגיון החמישי והלגיון העשירי. הם שחטו את הצופים [הנמים] ובאו אל העיר ואחריהם עלו סקסטוס קַלִוַריוס (נ״א צראליס) שר־האלף ופלָצִידוּס עם צבאותיהם. וכבר נכבש ראש הגבעה ורגלי הרומאים עמדו בתוך העיר, וכבר עלה השחר — ועוד לא חשו המנֻצחים, כי נפלו בידי הרומאים, כי רבים שקעו בתרדמה עזה אחרי עמלם הקשה. וגם הנעוֹרים משנתם לא ידעו דבר, כי במקרה פשט אז ענן־ערפל על העיר ועיניהם חשכו מראות. ורק כאשר פרצו כל צבאות הרומאים בתוך העיר, הקיצו האנשים, למען יראו בעיניהם את האסון אשר מצאם ויוָכחו ברגע מותם, כי נפלה עירם ביד צר. והרומאים זכרו את כל התלאות אשר עברו אליהם בעת המצור ולא נתנו חנינה לאיש ולא ידעו רחמים, רק לחצו את העם מראש העיר אל המורד בחמת רצח. גם האנשים, אשר היה עוד בהם כח להִלחם, לא יכלו לעמוד על נפשם במקום הקשה ההוא (במורד). הם נדחקו ברחובות והתגלגלו במקומות המשֻׁפּעים, והמון הצבא הרומאי נשפך כזֶרם מראש ההר וכסה עליהם. והדבר הזה העיר רבים מבחורי חיל יוסף לטרוף את נפשם בכפם, כי בראותם אשר אין לאל־ידם להמית אף איש אחד מן הרומאים, מאנו למות בידי השונאים ונאספו יחד אל מקום אחד בקצה העיר ושלחו יד בנפשם.",
+ "לה. ואחדים משומרי העיר הספיקו להִמלט לשמועה הראשונה על־דבר כבוש העיר ועלו על אחד המגדלים בצפון העיר ועמדו על נפשם עת־מזער, וכאשר שתו עליהם המונות האויבים מסביב, פרשו אליהם היהודים את ידיהם לשלום, אך אחרו את המועד וברצון נתנו לרומאים העולים לשחטם. וכמעט יכלו הרומאים להתגאות, כי בקץ המצור לא נפל אף אחד מהם חלל, לולא נהרג אחד הרומאים בעת כבוש העיר, הוא אנטוניוס שר־המאה אשר נפל בפח. כי אחד האנשים הרבים והעצומים אשר נמלטו אל המערות, התחנן אליו להושיט אליו את ידו, לאות כי יציל את נפשו ויעזור לו בעלותו מן המערה, ואנטוניוס לא נזהר ושלח אליו את ידו, והיהודי מִהר לתקוע את החנית בין רגליו והמית אותו כרגע.",
+ "לו. ביום ההוא המיתו הרומאים רק את ההמון אשר ראו עיניהם. ובימים הבאים חקרו את המחבואים ושחטו את האנשים אשר הסתתרו במנהרות ובמערות, והמיתו זקן ונער, ורק לנשים ולעוללים נתנו את נפשם לשלל. ומספר השבוים היה אלף ומאתים, אך מספר המתים בעת הכבוש ובמלחמות אשר היו לפניו הגיע עד ארבעים אלף. ואספסינוס צוה להרוס את העיר עד היסוד ולשלוח באש את כל מצודותיה. ככה נפלה יודפת בשנת שלש־עשרה לממשלת נירון בראש־חדש פַּנֵּמוֹס (תמוז)."
+ ],
+ [
+ "אשה אחת גלתה לרומאים את מחבוא יוסף — הוא אמר להסגיר את נפשו בידי הרומאים והתוַכּח עם האנשים העוצרים אותו מעשות את הדבר. הליכותיו עם אספסינוס, כאשר הובא אליו, והדברים אשר נעשו לו אחרי־כן.
א. והרומאים חִפשו את יוסף בגֹדל חמתם עליו, ויותר מכֻּלם התמַכּר ראש־הצבא לתפשו בכף, בחשבו כי בדבר הזה יכריע את גורל המלחמה; הם בדקו אותו בין החללים ובקשו אותו בכל המחבואים. כאשר נבקעה העיר, התגנב יוסף בעזרת אלהים בין שורות האויבים וירד אל בור עמֹק המחֻבּר אל מערה רחבת־ידים, אשר לא נראתה לעיני העומדים ממעל. ושם מצא ארבעים אנשים נשואי־פנים, אשר הסתתרו גם הם, ואִתּם צֵדה די ארֻחת ימים רבים. ביום התחבא יוסף, בדעתו כי האויבים נחִתּים בכל העיר, ובלילה עלה מן הבור לבקש לו דרך להמלט מן העיר ורִגל את משמר הרומאים. ובראותו, כי שומרים נמצאו על כל הדרכים, אשר בקש להמלט בהן, ירד עוד הפעם אל המערה. שני ימים הסתתר שם, וביום השלישי נתפשה אשה אחת בידי הרומאים וגלתה להם את המקום, אשר נמצאו בו יוסף וחבריו, ואספסינוס שלח בחפזון שני שרי־אלף, את פּוֹלִינוּס ואת גַּלִּיצִיָּנוּס, לתת את בריתם ליוסף ולפתותו, כי יעלה אליהם.",
+ "ב. האנשים יצאו אל המקום ההוא וקראו אל יוסף והבטיחו אותו באמונה, כי תהיה לו נפשו לשלל, אולם לא עצרו כח לפתותו. כי ידע את משפט האיש, אשר עשה רעות כאלה [לרומאים], ועל־כן לא האמין לאנשים טובי־הלב הקוראים בשמו, בפחדו פן נשלחו למשוך אותו משם, למען יעשו הרומאים בו שפטים. ואז שלח אליו אספסינוס מלאך ש��ישי, את נִקָּנור שר־האלף, אחד ממיֻדעי יוסף ואנשי־שלומו לפנים. ובהגיע נקנור אל הבור סִפר ליוסף את תכונות הרומאים להקדים רחמים לרֹגז, אחרי הכותם את אויביהם במלחמה, וכי שרי־הצבא מרבים להשתומם למעשי גבורותיו מאשר הם שונאים אותו, וגם המצביא הראש לא שקד לשלוח אותו אליו לעשות בו נקמות, כי גם מבלעדי בואו אל הבור יכול למלא את הדבר הזה, ורק גמר בנפשו להציל את האיש גבור־החיל. ועוד הוסיף לדבר אליו, כי אִלו חָרש אספסינוס עליו רעה, לא היה שולח אליו את אוהבו, לחלל את מדת האהבה, הטובה בכל מדות האדם, במעשה בגד, הנבזה מכל המעשים שבעולם, וגם הוא (נקנור) לא היה שומע למצותו להונות את אוהבו.",
+ "ג. ואת הדברים האלה השיב יוסף אל לבו, והנה בערה עליו חמת אנשי־הצבא העולים עם נקנור, והם אמרו לשלח אש במערה. אך שר־החיל השיב את ידיהם אחור, באמרו כי הוא רוצה לתפוש את האיש חי. ויוסף שמע את קול נקנור, המדבר אליו רכות, ואת צעקת אנשי־הצבא הרבים, המהלכים עליו אימים, ועל לבו עלה זכר חלומות הלילה, אשר גלה לו אלהים בהם את הצרות הבאות על היהודים ואת עתידות מלכי הרומאים. כי הבין יוסף לפתור חלומות וגם לבאר את חידות דברי האלהים (הנשמעים לשני פנים), בלמדו את הנבואות אשר בספרים הקדושים, כי היה כהן ויצא מזרע הכהֻנה. וברגע ההוא נחה עליו רוח ממרום, והוא שׂם לנגד עיניו את החזיונות הנוראים, אשר ראה בחלומו זה מקרוב, והתפלל אל אלהים חרש לאמר: ״בורא ישראל, הנה טוב בעיניך לשבור את קרן עמך ולהצליח את מעשי הרומאים כֻּלם, ובי בחרת לגלות את העתידות, על־כן אני תוקע את כפי לרומאים ברצון למען אחיה, ואתה עדי, כי לא בוגד אני בלכתי אליהם, רק עבדך, עושה רצונך״.",
+ "ד. ואחרי התפלה הזאת נעתר יוסף לדברי נקנור. וכראות האנשים, אשר היו יחד עמו במחבואו, כי הוא שומע לדברי הקוראים אליו, הקיפו אותו כֻלם וצעקו בקול: ״מר יבכו חֻקי אבותינו, אשר הוריד אותם אלהים, בבראו ליהודים נשמות אשר לא תיראנה מות. ואתה, יוסף, חפץ חיים — האמנם תעצור כח לראות אור בכבלי עבד? מה מהרת להתכחש לנפשך! התזכור כמה אנשים פתית לצאת אלי מות בעד החֵרות? לשקר עשית לך שֵׁם בגבורים, לשוא יצא שֵׁמע חכמתך, העל־כן תשא את נפשך הפעם למצֹא ישועה מידי האנשים, אשר נלחמת בהם בזרוע נטויה, — וגם אם תבטח בישועתם — התרצה בה? אולם אם הכה אותך מזל הרומאים בסנוֵרים, עד אשר שכחת את עצמך [ואת מעשיך הראשונים], הנה אנחנו, אנחנו נשמור על כבוד נחלת אבותינו. אנו מושיטים לך את ימיננו ואת חרבנו, ואם תבחר במות, תמות כראש צבאות היהודים, ואם תמאן, תמות מות בוגדים״. ובדברם זאת הרימו את חרבותיהם ואמרו להכותו נפש, אם יסגיר את עצמו בידי הרומאים.",
+ "ה. יוסף ירא פן תהיה בו יד האנשים וגם חשב, כי ימעל בפקֻדת אלהים, אם ימות בטרם יודיע את הבשורה השומה בפיו. ובצר לו פנה אל האנשים בדברי חכמה: ״מה זה ועל מה זה לנו, חברי, לשלוח יד בנפשנו? ולמה נפריד בין שני הדבֵקים היקרים, הגוף והנשמה? שומע אני את דבריכם, כי שֻׁניתי והייתי לאיש אחר — אולם הלא הדבר הזה ידוע גם לרומאים. טוב למות במלחמה — אתם אומרים, אמת ונכון, — אולם כמשפט המלחמה, לאמר: בידי המנצחים. ואִלו מחרב הרומאים ברחתי, היתה לי הצדקה למות בחרבי ובזרוע ימיני. אולם אם חסה עינם לחמול על האויב, הן לנו המשפט לחמול על נפשותינו ביתר־שאת! הלא נבער ונסכל בעשותנו בידינו את הדבר, אשר מנענו את ידיהם מעשותו במלחמה. ״יפה למות בעד החרות״ — גם אני רואה את דבריכם — אולם רק למות במלחמה עם האויבים, הגוזלים את חרותנו. ועתה אין הרומאים יוצאים לקראתנו למלחמה ואינם אומרים להמיתנו. ולא רק הפוחד מפני המות בעת הצֹרך נחשב לרך־לבב, כי־אם גם הבוחר במות באין־אונס. והנה מה נירא בעלותנו אל הרומאים? האמנם את מר־המות? — אולם הבעבור הדבר הזה עלינו להמית את עצמנו בודאי מפני הספק, פן ימיתונו הרומאים? את העבדות אנו יראים — קרא האחד. אשרינו, מה טובה חרותנו ברגע הזה! מעשה־גבורה יעשה השולח יד בנפשו — יאמר השני. לא ולא! אין זה מעשה־גבורה, רק מֹרך־לב מאין כמוהו. וככה אחשוב למשפט, כי איש רך־לב הוא הקברניט, אשר ירא את רוח הסערה והטביע את אניתו בים. הן בשלחנו יד בנפשנו נעבור על חֻקי הטבע, השולטים בכל היצורים, וגם נחטא לאלהים, הבורא אותנו. הלא אין בקרב היצורים אף אחד מאַבּד את עצמו לדעת, כי חק הטבע הנאמן גוזר על כֻּלם לבחור בחיים. על־כן נחשבים בעינינו לאויבים כל הקמים עלינו לגזול ממנו את חיינו לעיני השמש, וגם מהאורבים עלינו בסתר אנו לוקחים את נקמתנו. והטרם תבינו, כי יקצוף אלהים בראותו את האדם בועט במנחתו? הן מידו קבלנו את רוח חיינו ובידו אנו מפקידים אותה לאָספה אליו. אמנם הגופים כֻּלם עתידים למות, כי נעשו מחֹמר אובד (עובר, נפסד), אולם הנשמה לא תמות, רק תעמוד לנצח, יען אשר היא חלק האלהים השוכן בגופים. והנה אם יכלה (יבזבז) איש את הפקדון, אשר שם בידו אדם (בשר־ודם), או ישחית אותו (יקלקלנו), הן לנבזה ואיש־כזבים (רמאי) יחשב, ועתה אם יזרה האדם מבשרו את פקדון האלהים, האמנם תחשבו, כי יסתר מעיני העלוב (הַנִּזָּק)? הן לצדק נחשוב לעשות שפטים בעבדים הבורחים, ואם גם נמלטו מידי אדונים נבזים [הרודים בהם בפרך], ואנחנו לא נביא עלינו חטאת בברחנו מפני האלהים הטוב בכל האדונים? הטרם תּדעו כי הפורשׁים מן החיים על־פי חֻקי הטבע, המשלמים לאלהים את המִלוה אשר קבלו ממנו במועד אשר בחר הנותן (בעל־החוב) להפרע מהם, אלה האנשים יזכּו לשם־עולם וביתם וזרעם יכּונו לאֹרך ימים ונשמותיהם הטהורות והישרות (יראות האלהים) תִּשְׁכֹּנָה בחבל גורלן אשר בקדש־קדשי השמים ומשם תרדנה אל גופות טהורים לתקופת דורות נצחים (לקץ־הימין). ואולם נשמות האנשים, אשר טרפו נפשם בכפם, תרדנה אל השאול (הַדֶּס, גיהנום) מקום צלמות, והאלהים אביהם (שבשמים) יפקוד על בניהם את רשע אבותיהם. כי את הדבר הזה שנא האלהים, והמחוקק החכם מכל אדם גזר עליו עֹנש. ועל־כן חֹק לנו להשליך את כל השולח יד בנפשו בלי קבורה עד בוא השמש, אף כי אנו חושבים לצדקה לקבור את אויבינו. ומחוקקי עמים אחרים גזרו גם לכרות את זרוע האיש, אשר עשה הדבר הזה, כי משפט היד המפרידה בין הגוף ובין הנשמה להפרד מן הגוף. על־כן, חברי, טוב לנו להישיר את מחשבות לבנו, לבל נוסיף על הרעות, אשר עשה לנו אדם, עוד מעשה רֶשע להכעיס את יוצרנו. ואם נראה לפנינו רֶוח והצלה, נפדה את נפשותינו; הן לא חרפה תהיה לנו, אם נוָּשע בידי האנשים, אשר הראינו אותם את ג��ורתנו במעשים רבים ועצומים כאלה, ואם נגזר עלינו מות — נמות תחת ידי כובשינו. בינו זאת, כי לא אעבור אל מערכת האויבים למען אבגוד בנפשי (למות בידיהם), כי בדבר הזה הלא אסכיל עשות הרבה מהבורחים אשר נפלו אל האויב, כי הם עשו את הדבר להציל את נפשם, ואני אצא לקראת המות, — לקראת מותי אני! ובכל־זאת — מי יתן, כי יטמנו לי הרומאים פח. ואחרי תתם לי את בריתם שלום, אני נכון למות בשמחה מידם, כי עוֹנם, בחללם את השבועה, יהיה לי לנחמה גדולה משלל רב״.",
+ "ו. כאלה וכאלה הוסיף יוסף לדַבּר על לב חבריו, להטותם ממחשבתם הרעה לשלוח יד בנפשם. אולם מרֹב יאושם הכבידו את אזניהם משמוע, כדרך אנשים אשר זה מזמן הקדישו את עצמם למות. על־כן כעסו עליו מאד ומהרו אליו מכל עברים בחרבות שלופות וחרפו אותו על מֹרך־לבו וכל אחד הראה במעשיו, כי יכּה את יוסף בחרבו מיד. אולם יוסף קרא לאחד בשמו והביט על השני בעין מפקד־מלחמה ואת השלישי אחז בימינו ואל הרביעי דִבּר תחנונים, כי בצַר לו מצא לו דרכים שונים לעורר את רחמיהם עליו וככה מנע את חרבות כִּלם מדם. כי כדרך החיה, אשר כִּתּרוה הצדדים, הפך את פניו כפעם בפעם מול האיש הקרב אליו. וגם בתוך מצרי־המות פחדו היהודים את שר־צבאם והשיבו ימינם אחור, והחרבות נשמטו מידיהם, ורבים, אשר זה עתה הגישו את הלהבה אליו, הורידו אותה מבלי משים.",
+ "ז. וגם בעת המצוקה הזאת לא נבצרה מזִמה מיוסף; בהאמינו כי האלהים ישמור עליו מרעה, השליך את נפשו מנגד וקרא אל חבריו: אם אחת גזרתם למות, הבו ונפיל גורלות, מי ממנו ימית את חברו. והנלכד בגורל יפול בחרב הבא אחריו, וככה יהיה משפט אחד לכֻלנו, ולא יטרוף כל איש את נפשו בכפו, והן לא לצדק יהיה הדבר בהִנחם איש ממחשבתו אחרי רצח אחיו, ונפשו תהיה לו לשלל״. הדברים האלה נאמנו בעיני האנשים והם נפתו לדבריו להפיל גורלות, וגם הוא אִתּם יחד. וברצון פשט הזוכה בגורל את צוארו ללהט חרב חברו הבא אחריו, בדעתו, בי עוד מעט ימות גם שר־הצבא. כי יקר מחיים היה להם למות עם יוסף יחד. לאחרונה נשאר אך יוסף עם חברו לבד, — אולי היה זה מקרה ואולי אצבע אלהים, — והוא לא רצה להלכד בגורל ולמות, וגם לא לטמא את ידו בדם אחים, אם ישאר האחרון, ועל־כן פִּתּה את חברו לכרות ברית עם הרומאים ולחיות.",
+ "ח. ככה יצא יוסף בשלום ממלחמתו עם הרומאים וגם עם אחיו בני עמו, ונקנור הוליך אותו אל אספסינוס. וכל הרומאים מהרו מעברים לראות את פניו, ושאון גדול קם בקרב ההמון הרב הנדחק מסביב לשר־הצבא [היהודי]. אלה הריעו בשמחה על מפלתו ואלה צעקו למולו בקול פחדים, ואלה בקעו להם דרך בחֹזק־יד, למען יראוהו מקרוב. והעומדים מרחוק דרשו בקול רם לעשות שפטים באויב, והקרובים אליו זכרו את מעשיו ותמהו על תמורת גורלו. ומשרי־החילים לא היה אף איש, אשר לא שכח עתה את כעסו על יוסף ולא נד לו למראה צרתו. ויותר מכֻּלם רִחם טיטוס על יוסף בגלל כח סבלו הגדול בכל הרעות אשר מצאוהו, וגם חמל על שנות עלומיו. למראה האיש הזה, הנמצא עתה בידי אויביו, זכר את גבורתו הראשונה במלחמה, ושם אל לבו את מנת חיי האדם ואת הגלגל החוזר מהרה במלחמה, והבין, כי אין תקומה לכל מעשי איש. על־כן הטה את לב רֹב האנשים הקרובים אליו לחמול על נפש יוסף וגם היה לו למשען כביר לפני אביו לפדות את נפשו. אספסינוס צוה לשים משמר חזק על יוסף, באמרו לשלֹח אותו בקרוב אל נירון.",
+ "ט. וכשמוע יוסף את הדבר הזה שלח אל אספסינוס, כי יש לו דבר סוד לספר לו לבד. ואספסינוס הוציא מעליו את כל האנשים, מלבד טיטוס ושני אוהביו, ואז קרא אליו יוסף: ״אתה חושב, אספסינוס, כי יוסף הנלכד בידך הוא שבוי־מלחמה לבד, אולם באמת אני ציר שלוח לדַבּר אליך גדולות. הן יודע אני את חֻקי היהודים ולא נעלם ממני איזוהי דרך־מות ישרה שיָבֹר לו שר־הצבא, [על כן לא באתי אליך] לולא שלחני אלהים. הנה אתה אומר לשלח אותי אל נירון, — למה הדבר הזה? העוד יאריכו ימים נירון ויורשי כסאו זולתך? אתה, אספסינוס, תהיה קיסר, הנה שליט־יחיד אתה, ועמך טיטוס בנך. ולא רק אדון לנפשי תהיה אתה הקיסר, כי־אם גם אדונֵי היבשה והים וכל זרע האדם. ואני נוטל עליך לחַזק עלי את המשמר, למען עשות בי נקמות בהגלות לך, כי דברתי תעתועים באזניך בשם אלהים״. בדַבּר יוסף את זאת לא רצה אספסינוס להאמין לו לראשונה, באמרו בלבו, כי בחר לו יוסף דרכי ערמה, להציל את נפשו, אולם מעט מעט התעוררה בו האמונה, כי כבר הטה אלהים את לבו לבקש לו את הממשלה והראה לו את שרביט המלוכה באותות ובמופתים אחרים, וגם שמעה אזנו, כי קמה נבואת יוסף בדברים רבים. ומאוהבי אספסינוס, אשר שמעו את הסוד, אמר האחד, כי הוא משתאה ליוסף, מדוע לא נִבּא גם על מפלת יודפת ולא צפה כי יפול בשבי הרומאים, הלא זה האות, כי בדה את דבריו, להסיר את החֵמה מעליו. ויוסף ענה, כי באמת נבּא ליושבי יודפת, אשר מקץ ארבעים ושבעה יום יפלו בנופלים והוא יִתָּפש חי. אספסינוס צוה לחקור את הדבר חרש מפי השבוים ומצא, כי כנים דברי יוסף, ומני אז האמין בנבואותיו. אמנם לא פדה את יוסף ממשמר ולא התיר את אסוריו, אך נתן לו בגדי־כבוד והעניק לו דברי־חפץ שונים בעין יפה והאיר לו את פניו מן היום ההוא והלאה, וטיטוס הרבה גם הוא כבוד [ליוסף]."
+ ],
+ [
+ "יפו נכבשה וטבריה הסגירה את עצמה בידי האויבים.
א. וביום הרביעי לחדש פַּנֵּימוס (תמוז) שב אספסינוס אל עכו ומשם נסע אל קיסריה, אשר על שפת הים, היא העיר הגדולה בכל ערי יהודה ורֹב יושביה הם יונים. בני העיר קדמו את צבא הרומאים ואת המפקד הראש בברכות נצחון ובתרועה ששון מאהבתם את הרומאים ועוד יותר משנאתם ליהודים המנצחים, והמונים המונים נוסדו על יוסף ודרשו לעשות לו משפט מות. ואספסינוס ידע, כי הבקשות האלה יצאו מפי המון נבער, ולא שם אליהן את לבו והיה כמחריש. ושני לגיונות הושיב אספסינוס בקיסריה לימי הגשמים, כי ראה את העיר נוחה לדבר הזה, ואת הלגיון החמשה־עשר שלח אל בית־שאן, לבל יהיה כל הצבא לטֹרח על קיסריה, כי בעיר הזאת, הבנויה בעמק על שפת הים, החֹם בימות הגשמים הוא נעים [ומשיב נפש] ובימות הקיץ הוא קשה עד למחנק.",
+ "ב. בימים ההם התקבצו אנשים רבים, אשר גֹרשו מן הערים לרגלי המלחמות מבית ואשר נמלטו ממהפכת האויב, ובנו את העיר יפו ההרוסה בידי צסטיוס לעיר משגב להם. ויען אשר נבצר מהם לפשֹׁט על מקומות היבשה, אשר נלחמו עליהם האויבים, על־כן שמו את פניהם לשֹׁד הים. הם בנו להם ספינות שודדים רבות והרבו לעשות שֹׁד וחמס בדרך הים אשר בין סוריה וכנען (פיניקיה) ובין ארץ מצרים, עד אשר לא יכלה עוד אניה להפליג בים הזה מפחדם וממוראם. וכאשר הגיע שֵׁמע עלילותיהם לאזני אספסינוס, שלח על יפו אנשי־צבא רוכבים ורגלים, והם באו אל העיר בלילה, כי לא נמצא בה משמר, יען אשר שמעו בני העיר, כי צבא הרומאים הולך וקרב ולא נועזו לעצור את שונאיהם ביד חזקה, רק ברחו אל אניותיהם ולנו שם, ה��חק ממטחוֵי קשת.",
+ "ג. ולעיר יפו אין נמל מתכונת המקום, כי שפת הים היא שם כמעט שורת־רכסים ישרה, ורק משני קצותיה היא מתעקלת מעט. שתי הקרנות האלה הן צוקי סלעים גבוהים וראשי סלעים בולטים אל תוך הים, ושם נראו עוד כבלי אַנְדְּרוֹמֶדָה ומעידים, כי ספור־הפלא (הַמִּתּוֹס) הזה הוא עתיק לימים, ורוח הצפון סוער בכח לקראת החוף ומעלה משברים חזקים לפני הסלעים העומדים לו למעצור! ועל־כן קשה מפרץ־הים הזה ליורדי האניות מרַחבי הים. במקום הזה עמדו הפעם אנשי יפו בספינותיהם, ופתאם קם עליהם רוח סערה לפנות בקר, הוא הנקרא בפי יורדי הים הזה בשם ״רוח הצפון השחור״, והטביע ספינות רבות בהתנגחן אשה עם רעותה, וספינות אחרות נִפץ אל הסלעים. ורבים לא מצאו עצה בלתי־אם להמלט נגד הזרם אל לב הים, כי יראו מצוקי הסלעים אשר בחוף ומהרומאים העומדים עליהם, ושם כסו עליהם גלי הים, אשר עלו למרום בסערה. הנמלטים לא מצאו מקום מנוס וגם הנשארים על עמדם לא הצילו נפשם, כי כח הסערה דחף אותם מתוך הים אל החוף, והרומאים הדפו אותם מן העיר. ונוראה היתה צוחת האנשים בהתנגח הספינות ביניהן, ונורא היה קול נֵפץ הספינות, ורבים־מן ההמון הגדול מצאו להם קבר בגלי הים, ורבים נֻפּצו במפלת הספינות, ורבים נפלו על חרבם, כי קל היה להם המות הזה מרדת אל מצולת הים. אולם רֹב האנשים נסחפו בזרם הים ונֻפּצו אל צוקי הסלעים, עד אשר אדַם הים מדמם למרחוק, והחוף מלא חללים. וכאשר חתרו פליטים והגיעו אל החוף, קמו עליהם הרומאים והמיתום. ומספר הפגרים, אשר הקיא הים, היה ארבעת אלפים ומאתים. ואחרי אשר כבשו הרומאים את העיר בלי מלחמה הפכו אותה לשממה.",
+ "ד. ככה נפלה העיר יפו בידי הרומאים שנית, אחרי עבור זמן קצר. ולמען אשר לא יתקבצו שודדי־הים במקום הזה שנית, הקים אספסינוס מחנה במקום מצודת העיר והציג שם חיל רוכבים עם רגלים. על הרגלים צוה להשאר במקום ההוא ולשמור את המחנה, ואת הרוכבים שלח לפשֹׁט על הכפרים הסמוכים וערי הפרזות מסביב ליפו להשחיתם. הם מִלאו אחרי מצותו ופשטו יום יום על הארץ עד אשר הכריתו את יושביה והשַׁמו את כֻּלהּ.",
+ "ה. וכאשר הגיע אל ירושלים שֵּמע האסון אשר מצא את יודפת, לא רצו רבים לראשונה להאמין בדבר הזה, כי נורא היה האסון מהכיל וגם לא נמצא עדי־ראִיה לדבר. כי לא נשאר אף פליט אחד להביא את הבשורה הרעה הזאת, רק מאליה נפוצה השמועה על מפלת העיר, כדרך כל מעשה נורא, אך כעבור זמן קצר נגלתה האמת מפי בני המקומות הקרובים והיתה חזקה מן הספק (נעלה מכל ספק) בעיני כל. ועל המעשים שהיו עוד נוספו דברים אשר לא כן, והֻגד ליושבי ירושלים, כי גם יוסף נפל חלל בעת מפלת יודפת. ולשמע הדבר הזה היה אבל גדול בירושלים, כי על יתר ההרוגים בכו רק הקרובים אליהם משפחות משפחות, ואולם המִספד על שר־הצבא היה לאֵבל לכל העם. ובעוד אשר נשאו אלה נהי על אנשי בריתם, ואלה על קרוביהם ואלה על אוהביהם, בכו כל יושבי ירושלים על מות יוסף. והנהִי והאבל לא חדלו שלשים יום. ורבים שכרו להם מקוננים לענות בחלילים לקינותיהם.",
+ "ו. אולם ברבות הימים נגלתה כל האמת ונודעו הדברים הנעשים ביודפת לאשורם ויושבי ירושלים הָראו לדעת, כי שוא היתה השמועה על מות יוסף וכי הוא חי וגם גדול כבודו בעיני הרומאים מכבוד יתר השבוים. ועתה חזקה עברתם על יוסף החי, כחֹזק אהבתם הראשונה אליו בהחשבו למת בעיניהם. אלה חרפו אותו על מֹרך־לבו ואלה — על בגד־מעלו, וכל העיר מלאה גדופים וקללות, אשר נשפכו על ראשו. כי המכות הוסיפו עוד להרגיז את היהודים ומפלותיהם הציתו את חמתם עד להשחית. כי האסון, המלמד את האנשים הנבונים להִזהר לנפשם ולשמור עליהם לבל יפלו שנית בפח, היה ליושבי ירושלים למקור רעות חדשות וקץ צרה אחת היה להם לראשית צרה שניה. ועוד גדל כעסם על הרומאים, כי בקשו להִנקם גם ביוסף בעשותם בהם נקמה. אלה המהומות היו בירושלים בימים ההם.",
+ "ז. ואספסינוס אמר לתור את מלכות אגריפס, כי המלך בקש מידו את הדבר, ברצותו לקבל את פני המפקד יחד עם כל חילו בביתו בכל עֹשר מלכותו וגם לרפא בעזרתו לנגעי ממשלתו. על־כן נסע אספסינוס מקיסריה, אשר על שפת הים, אל קיסריה, הנקראה על שם פיליפוס, ושם נתן מנוחה לחילו עשרים יום והוא עשה משתה כל הימים וגם הקריב לאלהים זבחי תודה על נצחונותיו. בעת ההיא הגיעה אליו הבשורה, כי קם מרד בעיר טבריה וגם העיר טריכי התקוממה, — ושתי הערים היו חלק ממלכות אגריפס — ועתה מצא ראש־הצבא שעת־הכשר לצאת עליהן למלחמה, באמרו להכניע כליל את היהודים בכל מושבותיהם וגם להקים שלום לאגריפס בשתי הערים האלה חֵלף נדבת רוחו. הוא שלח את טיטוס אל קיסריה [אשר על שפת הים], להביא את הצבא החונה שם אל בית־שאן, היא הגדולה בכל עשר הערים (דֶּקַפּוֹליס) והקרובה אל טבריה, ושמה בא גם הוא ואסף אליו את בנו עם צבאו ויצא בראש שלשה לגיונות וחנה במרחק שלשים פרסה מטבריה במקום נראה לעיני המורדים ושמו צנבריי (סֶנַבְּרִיס). הוא שלח את וַלֶּרִיָּנוּס שר־העשרה עם חמשים רוכבים לדבר שלום עם יושבי העיר (טבריה) ולהטות את לבם לבוא עמו בברית, בשמעו כי בני העיר רודפים שלום ורק מורדים מתי־מספר מושכים אותם להלחם בעל־כרחם. וַלֶּרִיָּנוּס הגיע אל קרבת החומה וירד מעל סוסו וגם הוריד את הרוכבים הבאים עמו מעל סוסיהם, לבל יחשבו בני העיר, כי בא להתגרות בהם מלחמה. אולם עוד טרם פתחו הרומאים את פיהם, הגיחו עליהם מן העיר גבורי המורדים בכלי־נשקם, ובראשם עמד איש ושמו יהושע בן שפט (נ״א: טופא), ראש גדוד השודדים. גם אִלו בטח ולירינוס, כי תהיה ידו על העליונה, לא ערב את לבו לעבור על מצות ראש־הצבא ולהלחם, ומה גם הפעם, כאשר היתה רעה נגד פני אנשיו המעטים, אשר לא התכוננו להלחם בשונאים הרבים המוכנים לקרב, ומלבד־זאת נבהל מעֹז פני־היהודים, אשר לא עלה על לבו, ועל־כן עזב יחד עם חמשת אנשיו את הסוסים וברח ברגל. ואנשי יהושע הביאו את הסוסים העירה בתרועת נצחון, כאלו כבשום מהרומאים במלחמה ולא במרמה.",
+ "ח. זקני העם ונשואי־הפנים אשר בטבריה יראו את הדבר הזה וברחו אל מחנה הרומאים והלכו יחד עם המלך ונפלו לרגלי אספסינוס להתחנן על נפשם. הם חִלו את פניו, לבל יסיר חסדו מאתם ולא יפקוד את עון תעתועי אנשים מעטים על יושבי העיר כֻּלה, רק יחמול על העם הדורש את שלום הרומאים כל הימים וינקם בחַיָּבי־המרד לבד. כי לולא שמרו המורדים על יושבי העיר עד היום הזה, אזי כבר מהרו אלה מזמן לכרות ברית עם הרומאים. ראש־הצבא הִטה את אזניו לדברי התחנונים האלה, אף כי חרה אפו בכל יושבי העיר לשמע שֹׁד הסוסים, כי ראה גם את אגריפס חרד מאד לשלום העיר. ואחרי אשר כרתו הזקנים האלה ברית שלום בין יושבי העיר ובין הרומאים, הבינו יהושע ואנשיו, כי לא יוכלו עוד לשבת במנוחה בטבריה וברחו על נפשם אל טריכי. וכעבור יום אחד שלח אספסינוס לפניו את טרַיָּנוס עם רוכביו אל ראש הגבעה [ממול טבריה] להתבונן משם אל יושבי העיר, אם כלם רודפים שלום באמת. וכראות טרַיָּנוס, כי נאמן העם בברית הזקנים אשר בקשו עליו רחמים, לקח עמו את צבאו ופנה אל העיר. ויושבי טבריה פתחו את שערי עירם לפניו ויצאו לקראתו בקול ברכה וקראו לו בשם מושיעם ומיטיבם. וכאשר נדחקו אנשי־הצבא הבאים אל העיר, כי היו מבואיה צרים מאד, צוה אספסינוס לפרוץ בחומת הדרום ולהרחיב את המבוא לאנשי־צבאו. הוא נשא את פני אגריפס וצוה על אנשי־צבאו לבל ישלחו ידיהם בבזה ולא יעשו רעה ליושבי העיר, ולמען אגריפס חמל על חומת טבריה ולא הרס אותה כליל, אחרי אשר ערב המלך לפניו את יושבי העיר, כי ישמרו את ברית אמונתם לרומאים כל הימים. ככה השיב אספסינוס אליו את העיר הנדחת, אשר מצאו אותה צרות רבות."
+ ],
+ [
+ "כבוש טריכי. ציור הירדן וים גנוסר.
א. ואחרי הדברים האלה יצא אספסינוס את פני העיר וחנה בינה ובין טריכי בתוֶך. הוא צוה להקיף את מחנהו במצודה חזקה, בחשבו מראש, כי יתמהמה במקום הזה לרגלי המלחמה. כי אל עיר טריכי התאספו כל המורדים, בבטחם במשגב העיר הבצורה הזאת וביאור הנמצא בקרבתה, הנקרא בפי יושבי המקום בשם ים גנוסר (ים כנרת). כטבריה, ככה גם העיר הזאת בנויה לרגלי הר וגם עליה סוכך היאור, ומכל עברים בצר יוסף את חומותיה, ורק טבריה היתה הזקה ממנה, יען כי את המצודה הסוגרת על טבריה הקים יוסף בראשית המרד כאשר היה לו עוד כסף וחיל למכביר, אולם טריכי קבלה רק את שיָרי נדבת לבו. ולבני העיר היו סירות (ספינות) רבות ביאור למצֹא שם מנוס כאשר ינגפו במלחמתם ביבשה וגם היו מוכנות למלחמת־הים לעת מצֹא. וכאשר בצרו הרומאים את מחנם לא נבהלו אנשי יהושע מפני המון־האויבים הרב ולא מפני טכסיסיהס הטובים ומהרו להלחם בהם, ובעלותם עליהם פתאם הפיצו את עושי המלאכה והשחיתו חלק ממעשה ידיהם; וכאשר ראו, כי אנשי־הצבא המזֻיָּנים (כבדי הנשק) מתאספים לצאת לקראתם, פחדו פן תמצאם רעה ומהרו לברוח אל אחיהם, והרומאים רדפו אחריהם ולחצו אותם אל הספינות. והם הפליגו אל מקום, אשר יכלו להשיג משם את הרומאים בקלעיהם ושם הטילו את עָגני ספינותיהם וסדרו אותן במערכה, להלחם מהן בשונאים העומדים על היבשה. וכשמוע אספסינוס, כי נאספו המורדים בהמון גדול במישור אשר לפני העיר, שלח שמה את [טיטוס] בנו עם שש מאות מבחירי רוכבין.",
+ "ב. וטיטוס הכיר, כי חיל האויבים רב ועצום ממנו ושלח אל אביו לאמר, כי דרוש לו צבא גדול יותר. ובראותו, כי רבים מרוכביו נושאים את נפשם להלחם עוד בטרם תבוא עזרתם, אבל נמצאו ביניהם מתי־מספר הפוחדים במסתרים מפני המון היהודים הרב, עמד במקום גבוה [למען יִשָּׁמע קולו למרחוק] וקרא אל צבאו לאמר: ״רומאים! בפתח דברי נאה לי להזכירכם את מוצאכם, למען תשימו אל לבכם מי אתם ובמי אתם עתידים להלחם. הן מזרוע גבורתנו לא נמלט אף אחד מגויי הארצות. רק היהודים האלה — ובזה נדבר בשבחם — לא חדלו להלחם בנו גם אחרי כל מגפותיהם עד היום הזה. ונורא יהיה הדבר, אם הם יתעודדו אחרי נפלם ואנחנו ניעף בנצחונותינו! אני רואה בשמחה את פניכם, המפיקים עֹז ותאות־מלחמה, אולם אני ירא, פן יפיל ההמון הגדול הזה את פחדו על אחדים מכם במסתרים. ואלה האנשים ישיבו־נא אל לבם עוד הפעם מי הם ולקראת מי הם עומדים במערכה. אמנם היהודים האלה מרי־נפש מאד ואינם יראים מפני המות, אולם הם נבערים מדעת טכסיסי מלחמה, כי לא למדו ידיהם לקרב, ועל־כן נאה להם שם אספסוף (אֻכלוס) משם צבא. והאם עלי להפטיר דברים באזניכם על דעת המלחמה אשר לנו ועל הסדר השולט במערכותינו? הן בעת השלום אנו לבדנו מלמדים ידינו לקרב, למען אשר לא נשקול בעת המלחמה את מספרנו נגד מספר צרינו. ומה תועיל לנו עבודתנו בצבא כל הימים, אם חֵלק כחלק נלחם באנשים שלא עבדו בצבא? ושימו עוד אל לבכם, כי אתם יוצאים למלחמה בנשק כבד נגד שונאים קלי־הנשק ואתם רוכבים על סוסים והם יוצאים לקראתכם ברגל ומפקדיכם נמצאים אתכם בקרב והם באים בלי ראש ומנהל. וזכרו, כי המעלות הטובות מרבות את מספרכם כהֵנה וכהנה, ומגרעות שונאיכם ממעיטות את ערך מספרם מאד, כי לא מספר האנשים — ואם גם כֻּלם בני־חיל — מכריע את גורל הקרָב, כי־אם גבורת הלוחמים, אף אם הם מתי־מספר, כי קל להם לעמוד במערכה ולחַזק איש את רעהו, ואולם הצבאות הגדולים מַרבים להזיק לעצמם מאשר לשונאיהם והנה עז־נפש ואֹמץ־רוח ויאוש יוצאים לפני מערכות היהודים והרגשות האלה מתחזקים בעת ישועה, אך בעת מכשול קטן ידעכו כליל. ואנחנו נלחם בגבורה ובמשמעת וברוח נדיבה, אשר תעלה למעלה בעשותנו חיל וגם לא תפול עלינו בעת כשלון. — ודעו גם, כי גדולות אתם מבקשים במלחמה הזאת מאויביכם היהודים. הם מחרפים את נפשם להלחם בעד חרותם ובעד ארץ מולדתם, ואנחנו — היש לנו דבר גדול מכבוד שמנו, פן יאמר האומר, כי אחרי אשר הכנענו את כל עולם הישוב אספנו ידינו מן היהודים, באשר הם אנשים בערכנו. והתבוננו, כי אין לנו לירֹא פן תהיה מכתנו אנושה. הן רבים באים לעזרנו והם קרובים אלינו, אולם עוד יש לאל־ידנו למהר ולארות את פרי הנצחון הזה ועלינו להחיש את מעשנו בטרם יבואו העוזרים, אשר שלחם אבי אלינו, למען אשר לא יתערב זר בנצחוננו ובזה יגדל שמנו ביתר שאת. ואני חושב, כי השעה הזאת היא שעת הדין לאבי ולי ולכם, כי היא תראה, אם הוא ראוי לנצחונותיו הראשונים ואם אני ראוי להיות בנו ואם אתם אנשי־הצבא הראוים לי. הן דרך אבי להכות את שונאיו תמיד ואני לא אערב את לבי להֵרָאות את פניו בנוסי מהמלחמה. והאם לא תבושו גם אתם בהנגפכם לפני שונאיכם למראה עיני מפקדכם היוצא לפניכם במלחמה? דעו וראו, כי אחרף את נפשי לצאת לפניכם ואתנפל לראשונה על האויב. ואל־נא תשארו אתם מרחוק, בטחו בי, כי באלהים אגַבּר חֲיָלים והאמינו, כי רק על הדרך הזה תהיה תפארתנו ולא בהלחמנו עם אויבינו מרחוק!״",
+ "ג. וכדַבּר טיטוס את זאת נפלה רוח אלהים על האנשים, עד אשר התעצבו אל לבם בראותם, כי בא אליהם טרינוס עם ארבע מאות רוכבים לעזרה עוד לפני המלחמה, וחשבו כי בצאתו אתם יחד בקרָב ימעיט את ערך נצחונם. ומלבד טרינוס שלח עוד אספסינוס את אנטוניוס סילון עם אלפים רובי־קשת וצוה עליהם לכבוש את ההר אשר ממעל לעיר ולגרש את העומדים על החומה. וסילון ואנשיו עצרו את היהודים אשר בעיר, האומרים לצאת לעזרת אחיהם אל השדה, וטיטוס היה הראשון אשר קפץ על סוסו אל תוך מחנה אויביו, ואחריו מהרו כל אנשיו בצעקה ובתרועת מלחמה להתפשט לאֹרך המישור, אשר נמצאו בו האויבים, ועל־כן נדמו בעיני הרואים, כי גדלו ועצמו במספרם. והיהודים נבהלו מפני זעף הרומאים ומפני טכסיסי מלחמתם, ובכל־זאת נִסּוּ לעמוד על נפשם שעה קלה בפני האויב המשתער עליהם, עד אשר הפנו עֹרף מפני רמחי הרוכבים והלם עקבות סוסיהם הרבים. טבח גדול היה בהם בכל מקום והפליטים נפוצו וכל אחד מהר לברוח אל העיר כל עוד נפשו בו. וטיטוס רדף אחריהם, את אלה הכה מאחור והמיתם ואת אלה הפיץ בהתלקטם יחד ואת אלה הדביק והכם מִפָּנים. ורבים כשלו איש ברעהו והוא התנפל עליהם והמיתם וסגר על כֻּלם את הדרך במנוסתם אל החומה והשיב אותם אל השדה, עד אשר בקעו להם דרך בחזקת־היד בכח המונם הרב ונמלטו מידו אל העיר.",
+ "ד. ובקרב העיר קדמה את פניהם מחדש מריבה גדולה. כי אזרחי טריכי חמלו על רכושם ועל עירם ולא רצו להלחם ברומאים מבראשונה, ומה גם עתה אחרי המפלה. אולם המון הפליטים הזרים הכביד את ידו עליהם, ומספרם היה רב ועצום. ובאשר גדל האף ביניהם קמה צעקה גדולה ומהומה, וכמעט היתה חרב איש באחיו. והשאון הזה הגיע עד אזני טיטוס, אשר עמד קרוב לחומה, והוא קרא בקול: ״הנה השעה היא שעת רצון, ולמה אתם מחשים, אנשי־צבאי, כאשר הסגיר אלהים את היהודים בידינו? צאו וקחו לכם את הנצחון, הטרם תשמעו את הצעקות האלה? מלחמת־אחים פרצה בין הפליטים, אשר נמלטו מידינו. לנו היא העיר, אם נחיש מעשנו! אמנם מלבד החפזון דרוש לנו עמל ועֹז־נפש — אך כל דבר גדול אינו נקנה רק על־ידי סכנה, ועלינו להקדים את המעשה בטרם ישלימו האויבים יחד — כי האֹנס יקים שלום ביניהם מהרה — ובטרם יבואו גם אחינו לעזרתנו, — למען אשר נוכל להתפאר, כי אנחנו המעטים הכּינו את ההמון הגדול הזה וידנו לבדה כבשה את העיר״.",
+ "ה. לדברים האלה עלה טיטוס על סוסו וירד למטה אל היאור וחצה את המים, להבקיע אל העיר ראשונה, ואחריו מהרו כל הרוכבים אשר לו. ופחד גדול נפל על שומרי החומה למראה עֹז־הרוח של טיטוס, ואיש לא עצר כח לעמוד בפני הרומאים ולהניא את מחשבתם. ואנשי יהושע עזבו את משמרותיהם, אלה ברחו דרך היבשה ואלה רצו אל היאור לקראת אויביהם ונפלו בחרב; אלה נהרגו בעלותם על הספינות ואלה בנסותם לשׂחות ולהדביקן אחרי הפליגן ביאור. וטבח גדול היה בקרב העיר, כי הזרים, אשר לא מצאה ידם להִמלט, נהרגו בעמדם על נפשם בפני השונאים, ויושבי העיר נרצחו, אף כי לא שלחו ידיהם אל החרב. כי הם קוו לכרות ברית עם הרומאים ובטחו בתם לבם, כי לא היתה ידם עם חפצי המלחמה, ועל־כן לא לקחו חלק בקרב ועמדו מרחוק [ובכל־זאת הכו בהם הרומאים], עד אשר כלה טיטוס להמית את החיבים, וחמל על יושבי המקום והשיב את חרבו אל תערה. והבורחים אל היאור שמעו, כי נלכדה העיר, והפליגו במים רחוק מן השונאים מאד.",
+ "ו. וטיטוס שלח רוכבים אחדים לבַשֵּׂר לאביו את מפעלו. ואספסינוס שמח על גבורת בנו ועל נצחונו והאמין, כי בדבר הזה בִּצע חלק גדול מהמלחמה, ובא אל העיר וצוה להקיף עליה ולשמור את כל מוצאיה, לבל ימלט משם פליט, ונתן פּקֻדה להמית כל איש היוצא מן העיר. וביום השני ירד אל היאור וצוה לבנות ספינות־שַׁיִט, להלחם מהן עם הבורחים, והספינות נבנו במהרה, כי היו שם עצים רבים והמון אנשי־מלאכה.",
+ "ז. והיאור הזה נקרא גנוסר על שם הארץ הקרובה אליו (עמק גנוסר), ורחבו ארבעים ריס וארכו מאה וארבעים. ומֵימיו מתוקים וטובים לשתות, כי הם דקים (צלולים) ממי האגמים הגסים (העכורים) וגם טהורים (זכים), כי מכל עבריו מֻקף היאור חוף [יבש] וחול. ומֶזג המים השאובים הוא טוב, כי הם נוחים (חמים) ממי נהרות וממי מעינות ��עם זה הם קרים תמיד ממי יאורות רחבי־ידים כיאור הזה. והמים הנשארים מגֻלים בחוץ קרים כמי שלג, וככה עושים יושבי הארץ [בשאבם את המים] בלילות הקיץ. ומיני הדגים השורצים בקרב היאור שונים בטעמם ובמראיהם מהדגים אשר בכל מקום. ומימי־הירדן חותכים את היאור בתוֶך. למראה־עין מקור הירדן נמצא על־יד פַּנֵּיאַס (פּנַיוֹן, פַּמיס), ובאמת הוא פורץ מן הברֵכה הנקראת בשם הקערה (פיאַלי) ושוטף שמה (אל פניאס) מתחת לאדמה והברֵכה הזאת נמצאה בואכה ארגב (טרכון) ורחוקה מאה ועשרים ריס מקיסריה והיא קרובה לדרך המלך מימין. ועל מראֶהָ מסביב נקראה הברֵכה העגֻלה קערה. ומֵי הברֵכה מגיעים עד גּבה שפתה ואינם שוקעים למטה לעולם וגם אינם משתפכים על גדותיה, ואיש לא ידע לפנים, כי מן הברכה הזאת יוצא הירדן, עד אשר בא פיליפוס נסיך ארץ טרכון וגלה את הדבר במופת. הוא זרה מֹץ על־פני הקערה, ואחרי־כן מצא, כי נסחף המֹץ אל פּניאס, אשר שם בקשו הראשונים את מקורות הירדן, ובמקום ההוא צף על־פני המים. ופניאס הוא מקום יפֵה־נוף, והמלך אגריפס הוסיף עוד תפארה על הדר תכונתו, כי קִשט אותו בכל עֹשר מלכותו. ומהמערה הנמצאה פה יוצא הירדן החוצה ונראה לעינים, ואחרי־כן הוא עובר את הבצות והאגמים על־יד יאור סמך (״ימא דסמכא״ — סמכוניטיס, עכשו חוּלָה), ומשם הוא שוטף מאה ועשרים ריס, ובקרבת עיר יוליס הוא משתפך אל ים גנוסר וזורם בתוֶך, ובצאתו משם הוא עובר מהלך רב בערבה (ערבת הירדן) ונופל אל ים המלח (ים־הכֹּפר — אספליטיס).",
+ "ח. ולאֹרך יאור גנוסר משתרעת ארץ הנקראת גם היא בשם הזה (עמק, בקעת גנוסר), והיא נפלאה בתכונתה וביפיה. ואדמת הארץ הזאת שמֵנה, ועל־כן לא יחסר בה כל צמח האדמה ויושביה נטעו בה כל מיני מטעים. כי מזג האויר הטוב נוח לצמחים שונים זה מזה (בתכונתם). ופה צומחים לאין־מספר אגוזים, הדורשים להם קרה יותר מכל הנטעים, ועל־ידם עולים תמרים, היונקים את להט השמש, ובקרבת אלה ואלה גדֵלים עצי־תאנים ועצי־זיתים, אשר יפה להם האויר הממֻצע, עד אשר יאמר האומר, כי הטבע חגר את כל כחותיו לחַבּר פה את כל המינים השונים הנלחמים זה בזה, וגם תקופות השנה מקַנאות אשה ברעותה וכל אחת רוצה לכבוש את הארץ לעצמה. ואדמת הארץ מצמיחה את הפֵּרות השונים האלה למיניהם בדרך נפלאה — ועוד יותר מזה — היא שומרת עליהם כל השנה. מלכי כל עצי פרי, הגפן והתאנה, נותנים את פריָם תשעה חדשים רצופים בשנה ויתר פרי־העץ הולך ובשל אִתּם זה אחר זה כל ימי השנה. ומלבד מזג האויר הטוב, עוד מקור נאמן וחזק מביא ברכה לארץ, הוא הנקרא בפי יושבי המקום בשם כפר נחום. ויש חושבים את המקור הזה לאחד מעורקי (גידי) יאור מצרים (נילוס), כי הוא מגַדל דג כתבנית עורב־המים אשר ביאור אלכסנדריה. והארץ הזאת משתרעת לאֹרך ים גנוסר שלשים ריס ורחבה עשרים ריס. אלה תכונות המקום הזה.",
+ "ט. ואחרי אשר הוכנו כל ספינות־המלחמה הושיב בהן אספסינוס מִספר אנשי־צבא, אשר תמצא ידו להכות את הבורחים אשר על היאור. והיהודים אשר נדחפו אל הסירות לא יכלו עוד לחתור אל היבשה, למען המלט על נפשם, כי שם ארבו להם צריהם בכל מקום, וגם לא להלחם עם שונאיהם פנים בפנים, כי סירותיהם היו קטנות כדרך סירות השודדים ולא היה בהן כֹּח לעמוד בפני ספינות האויבים, וגם האנשים מתי־המספר אשר בכל אחת הסירות פחדו לגשת אל הרומאים הרבים, אשר עמדו צפופים יחד. הם סבבו מרחוק את הספינות, ויש אשר קרבו אליהן מעט והש��יכו אבנים ברומאים ממרחק או עברו עליהם, למען הכותם מקרוב. אולם גם בזה וגם בזה הִרבו לעשות רעה לעצמם. כי בהשליכם אבנים לא השיגו דבר, מלבד אשר צללו כלי־נשק שונאיהם כל פעם אשר פגעה בהם האבן, — ולעֻמת־זאת שׂמו עצמם למטרה לקלעי הרומאים, ואלה אשר נועזו לגשת אל הרומאים נפגעו בטרם עשו רעה לרומאים וטבעו עם סירותיהם יחד במצולה. וכאשר נסו היהודים לבקוע להם דרך בין האויבים נדקרו רבים ברמחיהם, ויש אשר קפצו הרומאים בחרב שלופה אל סירותיהם, וגם הקיפו סירות אחדות ולקחו אותן בשבי על האנשים היושבים בהן. והטובעים הצפים על־פני המים נהרגו בחצי האויבים או נחנקו תחת כֹּבד ספינותיהם, וכאשר אחז איש אובד־עצה בקיר ספינת האויב, קצצו הרומאים את ידו או כרתו את ראשו. ורבים היו חללי היהודים אשר ספו בכל מיני מיתה, והנשארים נלחצו בדרך מנוסתם אל היבשה בידי הרומאים, אשר כִּתּרו את סירותיהם וסגרו עליהם את הדרך ודקרו רבים מהם בעודם בתוך היאור, ורבים הספיקו לעלות על היבשה והרומאים התנפלו עליהם והמיתום שם. וצבע היאור היה אדֹם מדם וכֻלו היה מלא חללים, כי לא נמלט איש. ובימים הבאים עלתה צחנה נוראה בכל הארץ מסביב, ואיֹם היה המראה לעינים. כי החוף היה מלא שברי ספינות מנֻפצות וגם פגרי־אדם נפוחים, אשר נשחתו מלהט השמש ונרקבו והשחיתו את האויר, עד אשר לא היתה הצרה הזאת לאֵבל ליהודים בלבד, כי־אם גם לזרא לרומאים. זה היה קץ מלחמת המים. ומספר חללי היהודים יחד עם הנופלים בעיר לראשונה היה ששת אלפים וחמש מאות.",
+ "י. ואחרי המלחמה ישב אספסינוס לכסא משפט בטריכי. הוא הִפְלָה בין יושבי המקום ובין ההמון הזר, אשר הבין, כי ממנו יצאה המלחמה, ושאל בעצת שרי־צבאותיו, אם לתת חנינה גם לזרים האלה. ושרי־הצבא אמרו, כי יגרום רעה לעצמו, בתתו להם את נפשותיהם לשלל, יען אשר לא יוכלו האנשים הגולים ממשכנותיהם לשבת במנוחה אחרי צאתם לשלום, ובכל מקום אשר ימצאו מנוס יכבידו את ידם על האזרחים לשלחם [ברומאים]. גם אספסינוס ידע, כי לא יאות להציל את האנשים ממות, כי אחרי מנוסתם יקומו במציליהם, ובקש לו דרך להעביר אותם מן העולם. הוא ראה, כי בהמיתו אותם באותו מעמד יביא עליו מלחמה ביושבי הארץ, כי לא יוכלו להטות שכמם לסבול, בראותם ברצח המון גדול כזה המבקש רחמים, וגם לא מלָאוֹ לבו לשלח את האנשים בברית שלום ולהתנפל עליהם במעל. ואחרי־כן חזקו עליו דברי אוהביו, אשר אמרו, כי לא יאשם כל העושה תועבה ליהודים וכי יש לתת את הבכורה לדבר המועיל על הדבר הנאה (היאה), אם לא יכּונו שניהם יחדו. בשפתי מרמה נתן אספסינוס לאנשים חנינה וצוה עליהם ללכת בדרך העולה אל טבריה לבד. האנשים האמינו לדבר אשר אליו נשאו את נפשם ויצאו עם רכושם בבטחה בדרך אשר צוה עליהם. אולם הרומאים כבשו את כל הדרך העולה אל טבריה ולא נתנו לאיש לנטות הצדה, וככה סגרו אותם בעיר. ואחרי־כן בא אספסינוס והציג את כֻּלָּם במקום המרוץ (האצטדין) וצוה להמית את הזקנים והאנשים אשר לא יצלחו למלאכה, ומספרם כאלף ומאתים. ומן הצעירים הבדיל את גבורי החיל, כחמשת אלפים איש, ושלח אותם אל נירון לאִיסְתְּמוֹס, ואת יתר העם, כשלשים אלף וארבע מאות איש, מכר לעבדים, מלבד האנשים אשר הפריש לאגריפס, כי נתן בידו את כל ילידי מלכותו לעשות בהם כטוב בעיניו. והמלך מכר גם אותם לעבדים. ויתר ההמון הזר היו בני ארגֹב (טרכון) והגולן וסוסיתא (היפוס) וגבול גדר (גדרה), רֻבּם מורדים ובורחים ואנשי־משחית, אשר מעשיהם הרעים בעת שלום השיאו אותם לצאת למלחמה. הם נתפשו בשמיני לחֹדש גוֹרפִּאַיּוֹס (אלול)."
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מצור גמלא ומפלתה.
א. הגליליים, אשר התקוממו ברומאים אחרי מפלת יודפת, נכנעו לפניהם לשֵׁמע המגפה אשר היתה בטריכי, והרומאים כבשו את כל מבצרי הגליל מלבד גוש־חלב והר־תבור, אשר החזיקו בו היהודים. וגם העיר גמלא, אשר מעבר לים כנרת, מול טריכי, מרדה עוד ברומאים. העיר הזאת נחשבה על גבול אגריפס וכמוה גם הערים סוֹגַנִּי וסיליקיה, וכֻלן הן ערי הגולן, וסוגני היא בארץ הנקראה הגולן העליון וגמלא — בגולן התחתון; וסיליקיה — בקרבת יאור סמך. ורֹחב היאור הזה שלשים ריס וארכו ששים והאגמים אשר לו משתרעים עד דַּפְנֵי, ושם ארץ מעינות מים, אשר מהם יוצא הנהר המכֻנה בשם הירדן הקטן, ומימיו נופלים אל הירדן הגדול בקרבת מקדש עגל־הזהב. ועם יושבי סוגני וסיליקיה כרת אגריפס ברית־שלום בראשית המרד. אולם גמלא לא נכנעה תחתיו, כי יושביה בטחו במשגב עירם, אשר היתה חזקה מיודפת. כי ממעל להר גבוה מתנשא שם צוק זקוף ובתוך הוא מעלה גבנון ומשתרע במישור למעלה ונוטה [תלול] לפנים ולאחור, והוא דומה בתבניתו לגמל, ועל־כן נקרא בשם הזה (גמלא), אף כי יושבי המקום אינם מבטאים את השם הזה מבֹאר כמשפטו. משתי צלעותיו וממול פניו מֻקף הסלע הזה תהומות, אשר אין איש יכול לעבור בהן, ורק מאחור, אשר שם הכֵּף מסתעף מן ההר, אין הדרך אליו כה תלולה. אולם גם במקום הזה חפרו יושבי המקום חריץ עמֹק מן הצד (באלכסון) לסגור על מבואי העיר. ועל הצלע הזקופה נבנו הבתים צפופים מאד, עד אשר דמתה כל העיר התלולה כתלויה על פי התהום וצונחת למטה. ופני העיר היו למול רוח דרומית, והצוק המתרומם לאין־חקר ממעל לעיר גם הוא נשקף לצד דרום, ועליו נמצאה מצודת העיר (מרום העיר, הצריח), ולמטה ממנה היתה צלע ההר הזקופה באין חומה, כי נפלה אל תהום עמֻקה. ומקור מים נמצא מבית לחומה בקצה העיר.",
+ "ב. ואת העיר הזאת, אשר ככה שָׂגבה בתכונתה, חִזק עוד יוסף במנהרות ובשׁוּחות. ואף כי יושבי המקום הִרבו לבטוח בתכונת חֹסן עירם גם מיושבי יודפת, נפלה גמלא מיודפת במספר אנשי המלחמה אשר בקרבה. ובהאמינם במעוז מקומם לא נתנו ללוחמים חדשים לבוא בשעריה בהמון, כי כבר מלאה העיר פליטים מהקרבות הראשונים, אשר בקשו מנוס במבצר הנשגב הזה, ושבעה חדשים שָׂגבה העיר בפני הצבא, אשר שלח אגריפס לצור עליה.",
+ "ג. ואספסינוס הסיע את חילו מחַמַּת (חמתן), אשר שם חנה בקרבת טבריה — אם נבאר את השם חמת, נאמר אשר הוא ״חמים״, כי נמצא שם מעין מים חיים המעלים רפואה — ועלה על גמלא. הוא ראה, כי לא יהיה לאל־ידו לשים חיל־משמר על העיר מסביב מפני תכונת המקום, ועל־כן העמיד צופים רק במקומות אשר מצאה ידו וכבש את ההר אשר ממעל לעיר. ואחרי אשר בצרו הלגיונות שם את מחנם, כדרכם במלחמה, החל אספסינוס לשפוך סוללה מאחורי העיר (בצפון) והפקיד על הסוללה בצד מזרח, אשר שם נמצא המגדל הגבוה בכל העיר, את הלגיון החמשה־עשר, והלגיון החמישי שפך סוללה על חלק העיר בתוֶך, ואת החריצים והבורות סתמו אנשי הלגיון העשירי. ובעת ההיא נגש אגריפס המלך אל החומה ונסה לדבר אל המורדים, כי יסגירו את עירם, ואחד הַקַּלָּעים ירה בו אבן ופגע במרפקו הימני וקרובי המלך מהרו לסוכך עליו, והרומאים התעוררו לחַזק את עבודת המצור, כי קצפו על הדבר אשר נעשה למלך וגם חרדו לנפשם, באמרם, כי האנשים העושים רֶשע כזה לאחִיהם דורש טובתם לא ישובו מכל אכזריות־זדון בהצותם על אויבים זרים.",
+ "ד. ועבודת הסוללה שָׁלמה מהר, כי רב היה מספר הידים העוסקות בה, וכל אנשי־המלחמה היו מהירים במלאכתם והרומאים הקריבו את מכונות הרעש. וחרש ויוסף והאנשים הקרובים אליהם, הם טובי העיר, נבהלו מאד לדבר הזה, אך ערכו את אנשי־חילם המזֻינים למלחמה, בחשבם, כי לא יוכלו לשאת את המצור זמן רב, יען אשר לא נמצאו להם די מים ולחם וצֵּדה, על־כן אספו את האנשים ועלו על החומה וזמן מצער נלחמו באנשי־הצבא, המקריבים את המכונות, אולם מכונות־הקלע והבליסטראות הכו בהם וגרשו אותם אל העיר. והרומאים הביאו את אילי־הברזל והרעישו את החומה בשלשה מקומות ונשפכו דרך פרצי החומה [כזרם חזק] בתקיעת חצוצרות ובמשק כלי־נשקם ובתרועת נצחון אל תוך העיר והשתערו על יושביה. והיהודים עמדו על נפשם במבוא העיר בחֹזק־יד ולא נתנו את הרומאים לעבור, ואחרי־כן חזקה עליהם יד אויביהם הרבים והעצומים, הבאים עליהם מעברים, והם נסוגו אחור ועלו אל מרומי העיר. אך פתאם הפנו פניהם והתנפלו על האויבים, המעפילים לעלות אחריהם, ולחצו אותם אל מורד ההר התלול והמיתו בהם רבים, אשר לא מצאו מעמד במקום הצר והקשה הזה, כי לא יכלו הרומאים להלחם ביהודים העומדים מלמעלה ולא עצרו כח לבקוע להם דרך בקרב המון אחיהם, ההורסים לעלות על העיר אחריהם. ועל־כן בקשו להם מחסה על בתי האויבים, אשר היו שפלים לארץ. וכאשר נמלאו הבתים אנשים כרעו תחת סבל משאם ונהרסו, וכל בית נופל הרס את הבית העומד תחתיו, ומפלת הבית הזה הפכה גם היא את הבתים אשר מתחתיו והמון גדול מהרומאים נהרג. כי מרֹב מבוכתם קפצו רבים על הגגים, אף כי ראו אותם נופלים תחתיהם, ורבים נקברו תחת מפלת הבתים ורבים רסקו את חלקי גופם במנוסתם ועוד רבים מהם נחנקו באבק אשר כסה עליהם. ובני גמלא ראו בזה אות, כי אלהים עוזר להם במלחמתם ולא שמו לב אל פגעיהם ורדפו אחרי השונאים. הם דחפו אותם מעל הגגות והמיתו את הכושלים ברחובות התלולים ובלי הרף ירו ממעלה בשונאיהם הנופלים והכו בהם. כי מפלת הבתים הספיקה להם אבנים לרֹב ואת נשק הפיפיות המציאו להם החללים, כי הסירו את החרבות מעל הרומאים הנופלים ודקרו בהן את האויבים המטים למות. ורבים מן הרומאים התנפלו מעל הגגות הנוטים להשבר ומתו. וגם לבורחים לא היה קל להמלט, כי לא ידעו את הדרכים, וענן האבק לא נתן להם להכיר איש את פני רעהו והם נדחקו יחד וכשלו איש באחיו ונפלו.",
+ "ה. ויתר הרומאים מצאו ביגיע רב את מוצאי העיר ועזבו אותה. ואספסינוס נשאר כל העת עם אנשיו הנמצאים בצרה, כי התעצב אל לבו מאד בראותו את העיר נהפכת על אנשי־צבאו, ושכח להִ��מר לנפשו ועלה מבלי הדעת מעט־מעט אל מרום העיר ושם נשאר ברעה גדולה עם אנשים מתי־מספר, כי גם טיטוס בנו לא היה עמו יחד, יען אשר נשלח אל מוצִיָּנוס, נציב ארץ סוריה. ואספסינוס חשב, כי לא לישועה וגם לא לתפארת יהיה לו, אם יפנה ערפו לברוח מפני אויביו, וזכר את המלחמות אשר התענה בהן מימי נעוריו ואת מעשי גבורותיו, וכמו נחה עליו רוח אלהים. הוא התלכד עם אנשיו יחד וכֻלם חבּרו את כלי־נשקם (מגניהם) עד היותם כבשר אחד, ובזה התחזק אספסינוס בפני השונאים הנלחמים אתו מראש הגבעה ולא פחד מגֹדל המונם וגם מאבני־הקלע, אשר השליכו עליו, וכראות אנשי־הצבא את כח רוחו הנפלא הרפו מעט קט ממנו. וכאשר הונח לו מעט ממציקיו, נסוג אחורנית בשובה ונחת ולא הפנה את ערפו אל האויב עד הגיעו בשלום מחוץ לחומה. ורבים ועצומים מצבא הרומאים מתו במלחמה הזאת ובין המתים נמצא שר־העשרה אַיבּוּטִיּוּס, אשר הפליא לעשות גבורות לא במלחמה זו, שנספה בה, בלבד, כי־אם גם בכל הקרבות אשר לפניה, ורעות רבות ונוראות עולל ליהודים. ואחד משרי־המאות ושמו גַלּוּס, אשר הקיפוהו שונאיו מסביב בעת המבוכה, הסתַּתּר באחד הבתים ושמע את שיחת בני־הבית בעת־הסעֻדה על הדבר אשר אנשי העיר אומרים לעשות לרומאים וגם לו ולאנשיו, והוא וחבריו היו סוריים [ועל־כן הבינו את שפת היהודים], בלילה קם גַלוס ושחט את כל יושבי הבית ומהר עם אנשי־צבאו להמלט אל הרומאים.",
+ "ו. ואחרי המגפה נמס לבב הרומאים, בזכרם, כי לא קמה עוד עליהם פרענות גדולה כזאת, ועוד יותר מזה נכלמו אנשי־הצבא על אשר עזבו את המפַקד לנפשו בהיותו בצרה גדולה, ואספסינוס דבר על לבבם לנחמם וכסה על התלאה אשר מצאה אותו, לבל יראה בעיניהם פתח־דברו כמוסר־תוכחת. וקרא אליהם לאמר: ״הנה טוב יהיה, כי נשא שכם אחד במנוחת גבורים את פגעי המלחמה ונשיב אל לבנו, כי מעולם לא נקנה הנצחון בלי קרבנות־דם. דרך המזל לסֹב אחורנית (גלגל חוזר בעולם), ואחרי אשר הכּינו את היהודים לרבבותיהם נגזר גם עלינו להקריב קרבן קטן לאלהים. והנה כאשר לא יאות לאיש־המעלה להתגאות בלי חֹק בעת טובה, ככה לא יאות גם לאיש־חיל להִוָּאש בשעת צרה, כי חליפות הטוב והרע ממהרות לבוא. ואיש־מופת הוא האדם, אשר לא זחה דעתו בעת אשרו, למען אשר יוכל לשאת במנוחת־רוח גם את פגעיו. הנה הרעות, אשר מצאו אותנו, לא ממֹרך ידינו באו לנו ולא מגבורת היהודים, רק תכונת המקום הרעה הביאה להם שכר ולנו נזק. ואולי יוכיח אתכם איש, כי לא משלתם ברוחכם. כי כאשר ברחו אויביכם מפניכם אל מרומי העיר היה טוב לכם לעזבם לנפשם ולא לרדוף אחריהם עד הראש ולבוא בצרה, כי בכבשכם את העיר התחתונה היה לאֵל־ידכם לצור על הבורחים האלה עד אשר ירדו אליכם להלחם, למען תוכלו לנצחם במנוחה ובבטחה; אולם אתם נחפזתם לקראת הנצחון באין מעצור לרוחכם ולא שמתם את לבכם להשמר לנפשותיכם. אך לא נאה לרומאים לצאת למלחמה בלי ישוב־הדעת ולהתהולל בעת הקרב, כי בתבונתנו ובסדרי מערכותינו גברנו תמיד על שונאינו — וזאת (הפחזות) היא דרך העמים הנכרים (הברברים) ודרך היהודים יותר מכֻּלם. על־כן טוב יהיה, אם נשוב אל דרכי המלחמה אשר לנו, ונתקצף על הרעה אשר מצאה אותנו ללא־צדק, ולא נתעצב אל לבנו, וימצא כל איש מכם נחמה נכונה בכח גבורות ימינו, ואז יעלה בידכם לגאֹל את דם אחיכם הנהרגים ולקחת נקמה בהורגיהם. וגם אני אנסה לעשות הפעם, כאשר עשיתי עמכם בכל הקרבות עד היום הזה, ואהיה ראשון לצאת לפניכם ��אחרון לעזוב את המערכה״.",
+ "ז. בדברים האלה חִזק אספסינוס את רוח אנשי־צבאו, ושמחת יושבי גמלא על נצחונם היתה עד ארגיעה, אף כי היה הנצחון ישועה גדולה, אשר באה להם בהסח־הדעת. כעבור זמן קצר שׂמו אל לבם, כי אפסה כל תקוה להציל את נפשם בברית עם הרומאים וגם אבד מנוס מהם, וכבר חסרה להם צֵדה, ועל־כן התעצבו אל לבם מאד ורוחם נפלה בקרבם. אך לא חדלו לבקש ישועה בכל מאמצי כחם, וגבורי־החיל אשר ביניהם התיצבו בפרצי החומה והנשארים שמרו על יתר חלקי החומה מסביב. כאשר חִזקו הרומאים את הסוללות ונִסו להתנפל על החומה מחדש, נמלטו רבים מיושבי העיר דרך הנקיקים הקשים לעבור ברגל, אשר לא נמצאו שם שומרי הרומאים, ורבים ברחו דרך המנהרות. והאנשים אשר נשארו בעיר, ביראם פן יפלו בידי האויבים בעת מנוסתם, ספו בחֹסר־כֹּל, כי כל הלחם הנמצא בעיר נאסף למען אנשי־המלחמה השומרים עליה.",
+ "ח. בכל הצרות האלה הוסיפו בני גמלא לעמוד על נפשם ביד חזקה. בעצם ימי המצור עשה אספסינוס כלאחר־יד מלחמה גם ביושבי הר־תבור (אִיטַבּוּרִיּוֹן). ההר הזה הוא בין העמק הגדול ובין בית־שאן בתוֶך, והוא מתרומם לגֹבה שלשים ריס בקֵרוב, ורק מרוח צפונית עולה אליו דרך קשה, וראש ההר הוא מישור ומדתו עשרים וששה ריס מסביב, וכֻלו מֻקף חומה. את החומה הקים יוסף בארבעים יום, בהביאו את כל החֹמר מתחתית ההר וגם מים הביא עמו, כי יושבי המקום שותים מי גשמים לבד. כנגד ההמון הגדול הנאסף במקום הזה שלח אספסינוס את פלצידוס עם שש מאות רוכבים. ופלצידוס ראה, כי אין לאֵל־ידו לעלות על ההר, וקרא אל ההמון לרדת בשלום והבטיח לכרות אתו ברית. והיהודים ירדו אליו במחשבות ערומים, לסַכּל את עצתו הרעה, כי פלצידוס דִבּר אתם רכות, באמרו בלבו לתפוש אותם בעמק, והם ירדו מן ההר למלא למראה־עין את דברי הרומאים, ובלבם אמרו להתנפל עליהם פתאם לתֻמם. אולם ערמת פלצידוס נצחה את מזמות היהודים. כי כאשר התגרו אתו היהודים מלחמה, הוליך אותם שולל בנוסו מפניהם ומשך אותם לרדוף אחריו רחוק בעמק, ופתאם הפך את פניו והמית רבים מהם, ועל הנשארים סגר את הדרך העולה אל ההר. ורבים מן היהודים עזבו את הר תבור וברחו אל ירושלים. וכאשר לא היו עוד מים לשתות ליושבי המצודה, כרתו ברית עם פלצידוס והסגירו את ההר ואת נפשותיהם בידו.",
+ "ט. ומיושבי גמלא ברחו עזי־הנפש ונמלטו על נפשם, והחלשים ספו ברעב. ואנשי־המלחמה החזיקו עוד מעמד במצור עד יום עשרים ושנים לחֹדש הִפֶּרְבֶּרֶטַּיּוֹס (תשרי). כי ביום ההוא באשמֹרת הבֹקר התגנבו שלשה אנשים מן הלגיון החמשה־עשר בלאט אל המגדל הזקוף אשר ממולם וחתרו תחתיו. והצופים בראש המגדל לא ראו אותם בעלותם, כי חֹשך הלילה כסה עליהם, וגם לא חשו אותם בבואם. אנשי־הצבא נשמרו מכל המֻלה ובידם עלה לגולל חמש אבנים גדולות ולהִמלט. ופתאֹם נהפך המגדל תחתיו בקול שאון גדול והצופים התגלגלו אתו יחד אל התהום. והשומרים אשר על החומה נבהלו מאד ועזבו את משמרותיהם וברחו, ורבים נועזו לבקוע להם דרך בין מערכות הרומאים ונפלו בחרב, ואִתם היה גם יוסף, אשר ירה בו אחד הקלעים בעת מנוסתו דרך פרץ החומה. לקול ההרס קמה מבוכה גדולה בין יושבי העיר ומחִתּה נוראה נפלה עליהם, בחשב��, כי כבר פרצו כל האויבים לתוך העיר. בקרב המבוכה גוע חָרֶש, כי שכב חולה על מטתו והפחד והמחלה חברו עליו יחד להכריעהו. אולם הרומאים זכרו את תבוסתם הראשונה ולא באו בשערי העיר עד יום עשרים ושלשה לחֹדש הזה.",
+ "י. וטיטוס שב בעת ההיא והתאנף מאד על המכה אשר היתה בחיל הרומאים שלא בפניו, ובחר לו מאתים רוכבים וגם לקח עמו אנשי־צבא רגלים ובא בראשם בשערי העיר בלאט. אולם הצופים ראוהו בבואו והרימו קול צעקה ולקחו את נשקם בידיהם. ובהוָּדע הדבר לאנשי העיר, כי באו הרומאים אל תוכה, תפשו אלה את נשיהם ובניהם וסחבו אותם אחריהם לברוח אתם יחד אל ראש ההר ביללה ובזעקה, ואלה יצאו להִלחם בטיטוס ונפלו חללים איש אחרי אחיו. והאנשים, אשר לא מצאה ידם להמלט אל ראש ההר, קפצו בצר להם מתוך העיר ונפלו בידי שומרי הרומאים. ונוראה היתה אנקת החללים בכל מקום, ודמם הציף את כל העיר ונשפך למטה במורד. ואספסינוס בא לעזרת אנשיו בראש כל חילו ועלה להלחם בפליטים אשר נמלטו אל ראש ההר. כי הגבעה התרוממה לאין־חקר והיתה מכסה אבנים מסביב וקשה היה לעלות עליה, ועתה היתה מלאה המון אדם ומורדותיה התלולים סוככו עליה. וכאשר העפילו הרומאים לעלות עליה, ירו בהם היהודים חצים וכל מיני קלע וגם גוללו עליהם אבנים גדולות והשחיתו בהם, תחת אשר חִצי הרומאים לא יכלו להגיע עד מרום מעמדם. אולם לאסון היהודים שלח אלהים רוח סערה אל עֵבר פניהם והיא משכה אליהם את הצי הרומאים והשיבה את חציהם אחור או דחפה אותם הצדה. מפני כח הסערה לא יכלו היהודים להתחזק במורד התלול, כי לא מצאו שם מעמדלרגליהם וגם נבצר מהם לראות את השונאים העולים עליהם. והרומאים עלו על ההר והקיפו את היהודים והמיתו מהם את כל הלוחמים העומדים על נפשם וגם לא חמלו על האנשים הפושטים אליהם יד לבקש חנינה, כי זֵכר אחיהם הנִגפים בעת עלותם על העיר לראשונה הקשיח את לבם מאד. וכאשר נואשו היהודים מעזרה, תפשו רבים את טפם ונשיהם והתגלגלו אתם אל התהום, אשר פיה עמֹק מאד לצלע ההר. וזעם הרומאים היה קל יותר מִקּשִׁי־לב היהודים הנתפשים, כי מספר הנשחטים בידי הרומאים היה ארבעת אלפים ולעֻמתם נמנו חמשת אלפים חללים, אשר התנפלו מראש ההר. ואיש לא נשאר בחיים, מלבד שתי נשים בנות אחי פיליפוס, הוא פיליפוס בן יקים, איש נשוא־פנים ונסיך מטעם המלך אגריפס, וגם הן נצלו ממות בהצליחן להחבא מזעם הרומאים בעת מפלת העיר. כי ביום ההוא לא חמלו הרומאים גם על נפש עוללים ותפשו רבים מהם והשליכום מראש הגבעה. ככה נפלה גמלא בעשרים ושלשה להִפַּרְבֶּרֶטַּיּוֹס (תשרי) והמרד החל בה בעשרים ואחד לגוֹרְפִּיַּיּוֹס (אלול)."
+ ],
+ [
+ "גוש־חלב נמסרה בידי הרומאים, ויוחנן ברח אל ירושלים.
א. רק גוש־חלב לא נכבשה עוד בידי הרומאים, היא עיר קטנה בגליל, אשר יושביה היו רודפי־שלום, כי ברֻבּם עבדו את אדמתם ומשאת נפשם כל הימים היתה ברכת השדה לבד. אולם לאסונם באו לגור בקרבם רבים מהמון השודדים, והנגע פשׂה גם בחלק אזרחי העיר. והאיש, אשר עורר אותם למרד ונצח על קהלם, היה יוחנן בן איש אחד ושמו לוי, והוא בעל כשפים (איש מרמה) ורב־מזמות בכל דרכיו, אשר הלך בגדולות ובנפלאות ממנו תמיד והיה איש־מעשה חרוץ להשלים את תקוותיו וכל עין ראתה, כי הוא חפץ במלחמה למען ישלח ידו אל השלטון. את פקֻדת האיש הזה שמרו כל המורדים בגוש־חלב, ובגללם לא מהרו האזרחים לשלוח צירי שלום אל הרומאים ��לפתוח את שערי עירם לפניהם, רק אמרו לקדם את פניהם במלחמה. ואספסינוס שלח עליהם את טיטוס עם אלף רוכבים ואחרי־כן הסיע את הלגיון העשירי אל בית־שאן, והוא עם שני הלגיונות הנותרים שב אל קיסריה לתת מרגוע לאנשיו אחרי עבודת המלחמה הקשה בלי הרף, וגם חשב לחזק את גופות אנשי־הצבא ואת רוחם בטוּב הערים האלה לקראת הקרבות העתידים, בהבינו מראש, כי עוד עבודה קשה נשארה לו בירושלים, אשר היא קרית מלכים והעיר הראשה לכל העם, יען אשר אליה נהרו כל פליטי המלחמה. כי משגב העיר הזאת מתכונתה וחֹזק חומותיה הבצורות נתנו דאגה רבה בלב אספסינוס, והוא ידע, כי גם בלי חומה ומצודה יקשה בידו לבצור את רוח הגבורים היושבים בקרבה. על־כן רצה לחזק את אנשיו לקרב כדרך המתגוששים (אתליטים).",
+ "ב. וכאשר הגיע טיטוס עם רוכביו עד גוש־חלב, ראה, כי על־נקלה יעלה בידו להשתער על העיר ולכבשה, אולם ידע, כי בכבוש אנשי־צבאו את העיר ביד חזקה יערכו מטבח נורא ליושבי העיר. וכבר היה לו הרצח לזרא וגם חמל על המון האנשים, אשר יִסָּפוּ בלא משפט בעון הרשעים המעטים. על־כן בחר לו להטות אליו את יושבי העיר בברית שלום ועמד לפני החומה המלאה המון אנשים, אשר היו ברֻבּם מחֶבר הפריצים (המקֻלקלים), וקרא אליהם: ״נפלא בעיני הדבר, במה אתם בוטחים להשגב מנשק הרומאים לבדכם, אחרי אשר נפלו בידינו כל הערים, והלא עיניכם רואות, כי ערים חזקות ובצורות מעירכם כרעו תחת תנופת ידינו הראשונה, והערים אשר כרתו ברית עם הרומאים בטוחות ושאננות ונהנות מכל אשר להן. גם עתה אני נותן לכם את בריתי שלום ולא אפקוד על רום עיניכם. אמנם לתקות החֵרות יש סליחה, אולם עון המַקשים את ערפם בדברים, אשר נשגבו מכחותיהם, לא יכֻפּר עד עולם. ואם לא תשמעו לדברי החנינה והרחמים (״אהבת האדם״) האלה ולא תכרתו אִתּנו ברית־שלום אנסה להכניעכם בכל עֹז כלי־נשקי, ועוד מעט תִּוָכחו, כי משחק למכונות הרומאים היא חומת עֻזכם, אשר בה שמתם מבטחכם, ואתם לבדכם מכל יושבי הגליל תראו לעיני כֹל, כי שבוים עזי־מצח אַתּם״.",
+ "ג. אף אחד מאזרחי העיר לא יכול לענות לדברים האלה, באשר לא נִתּן להם לעלות על החומה, כי כל החומה נכבשה בידי השודדים; והם הציגו גם משמר בשערים, לבל יֵצא איש לכרות ברית עם הרומאים ולהביא את רוכביהם אל העיר. ויוחנן לבדו פנה אל הרומאים לאמר: ״העצה היעוצה מצאה חן בעיני ויש לאל־ידי לדַבּר על לב המסרבים או למנעם בחזקת־היד. אולם עליך, טיטוס, לתת ליהודים לשמור את היום הזה כמשפטו, כי הוא יום השבת, ובו אסור לנו לצאת למלחמה וגם לדבר שלום אל האויב. הן לא נעלם מעיני הרומאים, כי חֹק לנו לשבות בכל יום שביעי, ואם תאלצו אותנו לעבור על החֹק הזה, תהיה אשמתכם, אתם המחטיאים, גדולה מאשמת האנוסים. ואמנם אם תדחה, טיטוס, את המועד, לא תאֻנה אליך רעה, הלא גם אם יאמר אחד מאתנו בלבו לברוח בלילה הזה, הן יש לאל־יד הרומאים לחנות סביב לעיר ולשמור על כל מוצאיה. אולם לשכר גדול יהיה לנו, אם לא נעבור על חֻקי אבותינו. ואמנם אם יפליא איש חסדו לתת את ידו לשלום לאנשים, אשר לא יחלו לדבר הזה, ולפדותם מצרה, הנה נאה לו לכבד גם את חֻקי האנשים האלה״. בדברים האלה התחכם יוחנן לטיטוס, כי באמת לא היה ראש חפצו לשמור את השבת כהלכה, כי־אם להציל את נפשו. הוא ירא, פן יִתָּפש בכף, אם תפול העיר בידי האויב מיד, ובקש לו דרך לברוח בלילה ולפדות את חייו. ויד אלהים היתה בדבר הזה, כי הציל את יוחנן, למע�� שַׁחת בידו את ירושלים, והוא נתן בלב טיטוס להאמין לדברי האיש, וגם להסיע את מחנהו רחוק מן העיר אל קדש (קוּדַסי), היא כפר חזק לצורים בגבול הארץ, ואיבת עולם ומלחמה בין יושביה ובין הגלילים, ומספר יושבי הכפר הוא גדול ומעוז המקום היה להם למשגב בהצותם על היהודים.",
+ "ד. ויוחנן ראה בלילה, כי אין משמר הרומאים מסביב לעיר, ומצא לו שעת־הכֹּשר לקחת את אנשי־צבאו וגם רבים מן האנשים השקטים יחד עם נשיהם וטפם ולברוח אתם אל ירושלים. פחד השבי ואימת־המות הוסיפו כח לאנשים האלה, לנהל אחריהם במרוצה נמהרה את המון הנשים והטף עשרים ריס, ואחרי־כן פגרו אלה מלכת. ונוראה היתה יללת המון הנשים והילדים העזובים לנפשם, כי כאשר הוסיפו קרוביהם לרחק מהם, חשבו כי האויב הולך וקרוב אליהם, וכבר ראו בחזון את השובים העומדים עליהם, ועל־כן נחפזו במנוסתם בפחד; ולקול המֻלתם במרוצתם הפנו את ראשיהם לראות פן הדביקו אותם הרודפים, אשר הם בורחים מפניהם. ורבים תעו בלא־דרך, וגם בדרך המלך קמה מריבה ביניהם, כי כל אחד רצה לעבור את השני, והרבה נרמסו ברגלים. שבר הנשים והילדים היה אָיֹם ומחריד כל נפש, נשים רבות מצאו כח לקרֹא בקול רם בשמות בעליהן ולהתחנן אליהם ביללה לחכות להן. אולם מצות יוחנן חזקה על האנשים להציל את נפשם ולברוח אל המקום, אשר משם יקח מהרומאים גם את נקם בני ביתם העזובים, אם יפלו בשבי. ככה נפוץ המון הבורחים, כי כל אחד נחפז לברוח חיש מהר, ככל אשר לאל־ידו.",
+ "ה. וביום השני נגש טיטוס אל החומה לכרות את הברית עם יושבי גוש־חלב, ואזרחי העיר פתחו לפניו את שעריה ויצאו עם בני ביתם לקראתו וקדמו את פניו בברכה וקראו לו בשם מיטיבם ופודה עירם ממשמר [העריץ]. הם ספרו לו את דבר מנוסת יוחנן וחִלו את פניו לחמול עליהם ולבוא אל העיר ולעשות שפטים בשארית המורדים. וטיטוס דחה את בקשות אנשי העיר עד עת מצֹא ושלח חלק רוכביו לרדוף אחרי יוחנן, והם לא יכלו להדביקו, כי כבר קדם להמלט אל ירושלים, אולם מן האנשים הבורחים עמו המיתו כששת אלפים נפש, וגם הקיפו את הנשים והטף כשלשת אלפים נפש, והביאו אל טיטוס. והוא קצף מאד, כי לא עלה בידו הפעם להנקם ביוחנן על מעשי תרמיתו, אך מצא נחמה בתוחלתו הנכזבה למראה ההרוגים והשבוים הרבים. הוא בא בשערי העיר לקול ברכת האזרחים וצוה על אנשי־צבאו להרוס חלק החומה כמשפט ללוכד עיר והשקיט את רוח מחרחרי־הריב, בהפילו עליהם את פחדו, ולא הִרבה לענשם. כי הבין, אשר רבים יכו בלשון את מריביהם הנקיים מעון כגֹדל שנאתם אליהם, אם יבוא לעשות משפט בחַיָּבים, ועל־כן חשב, כי טוב יהיה לו להשאיר את החַיָּב מֻטל בפחד מאשר להמית יחד אתו את הזכאים. כי בדבר הזה יקח הפושע מוסר ויפחד תמיד מן הענש וגם יבוש מפני האנשים אשר נתנו לו חנינה, תחת אשר עֹנש האנשים הנספים בלא אשם הוא מעֻות אשר לא יוכל לתקון. הוא הציג מצב בעיר, לשמור על המנוחה ולעצור את אוהבי התמורות ולחזק את ידי רודפי השלום. ככה נכבשה ארץ הגליל כֻּלה, ובזֵעת־אפים רַבּה פנו להם הרומאים את הדרך אל ירושלים."
+ ],
+ [
+ "על יוחנן מגוש־חלב. על הקנאים וחנן הכהן הגדול והמריבות אשר ביניהם.
א. ובבוא יוחנן אל ירושלים חרד כל העם לקראתו ומסביב לכל אחד מאנשים הבורחים עמו נאסף המון גדול לחקור את דבר הפגעים אשר [מצאו את היהודים] מחוץ. אמנם נשימת האנשים הקצרה והלוהטת ענתה. בפניהם, כי נמצאו במֵצר, ובכל־זאת לבשו גאוה בצרתם והודיעו, כי לא, ברחו מפני הרומאים, רק באו להלחם בהם ממקום־מבטח. כי ללא חכמה וללא הועיל נחשב בעיניהם לחרף את נפשם במלחמה בעד גוש־חלב ועוד ערים קטנות, אשר אין בהן כח, תחת לשמור על כחותיהם ועל נשקם ולחשוך אותם לימי המלחמה בעד העיר הראשה. ואחרי־כן דברו על מפלת גוש־חלב וספּרו בלשון נקיה על־דבר נטִיָּתם מפני האויב, אך רבים הבינו, כי הנטיה הזאת היתה מנוסה, וכאשר הגיעה השמועה בדבר ההמון אשר נפל בשבי, אחזה פלצות את כל העם, בשומו אל לבו, כי אלה הם אותות גדולים מבַשרי מַפּלה בעתיד. אולם פני יוחנן לא לבשו בֹשת לזכר האנשים אשר עזב אותם לנפשם. הוא חזר על בני ירושלים ובתקוות כוזבות הֵעיר את לבם למלחמה, בסַפרו להם, כי אין כח לרומאים, ובהרימו את ערך חיל היהודים, וגם לעג לאִוֶּלת התמימים [הפוחדים מפני המלחמה], באמרו, כי גם בעשותם להם כנפים לא יעלו הרומאים בחומת ירושלים אחרי כל הרעות אשר מצאו אותם על־יד כפרי הגליל, כי בחומות הכפרים האלה השחיתו את כל מכונותיהם.",
+ "ב. לדברים האלה נפתו רבים מבני־הנעורים והתעוררו לצאת למלחמה; אולם הנבונים והזקנים צפו כֻּלם כאחד את הרעה אשר תמצא אותם וספדו על העיר, אשר נגזר עליה להחרב. והעם נמצא במבוכה גדולה, אך בטרם קמה עוד בירושלים מלחמת־אחים כבר חָלק לב העם היושב בארץ. כי טיטוס פנה מגוש־חלב אל קיסריה, ואספסינוס יצא מקיסריה אל יבנה ואל אשדוד והקים את בריתו עם הערים האלה והשאיר בקרבן מצב ושב אל קיסריה והוליך עמו המון אנשים גדול, אשר נפלו בידו על־פי דברי הברית. ואז קמו מהומות ומלחמות־אחים בכל עיר ועיר, ובכל מקום אשר שאפו היהודים רוח אחרי תנופת יד הרומאים היתה יד איש באחיו, ומריבה קשה היתה בין חפצֵי־הקרָב ובין רודפי־השלום. ובראשיתה פגעה המריבה בבתים, אשר זה מכבר שלטה קנאה ביניהם, ואחרי־כן קמו גם האוהבים הקרובים איש באחיו וכל אחד התחבר עם האנשים אשר היו מחשבותיו במחשבותיהם, והמונים המונים ערכו מערכה אלה לקראת אלה. והמריבה פשׁתה בכל מקום; אולם אנשי המרד ודורשי הקרב התגברו בכח עלומיהם ובעֹז נפשם על הזקנים והנבונים. ובראשונה פשטו אחד אחד לבֹז את יושבי הארץ, ואחרי־כן התחברו לגדודים ומִלאו את הארץ חמס. ובמעשי הזדון והרֶשע לא נבדלו בעיני אחיהם מהרומאים הזרים, ורבים מן העשוקים חשבו, כי עוד יקל להם בנפלם בידי הרומאים.",
+ "ג. והרומאים אנשי המצב אשר בערים לא יצאו לעזרת העשוקים או הושיעו להם רק מעט, כי יראו פן תמצא אותם רעה וגם שנאו את עם היהודים מאד, עד אשר שׂבעו ראשי להקות־השודדים בכל המקומות את החמס אשר עשו בארץ והתחברו יחד, וכל עדת־המרֵעים הבקיעה אל ירושלים. כי העיר הזאת היתה בעת ההיא בלי ראש ומושל ועל־פי חֻקי האבות קבלה אל שעריה כל איש מזרע היהודים מבלי להשמר מפניו ובימים ההם חשבו יושבי העיר כלם, כי כל הגדודים הנוהרים אליה הם אוהבים הבאים לעזור להם. והנה בדבר הזה היה דַי להחריב את העיר גם מבלעדי מלחמת־אחים. כי המונות אנשים ריקים ובטלים, אשר לא הצליחו למלחמה, אכלו את הלחם, אשר היה בו כדי למַלֵּא את סֵפק אנשי המלחמה, ונוסף על חרב האויב הביאו גם מלחמות־אחים ורעב בשערי העיר.",
+ "ד. ועוד רבים משודדי הארץ נאספו אל העיר והתחברו עם השודדים אשר מבית, הקשים עוד מהם, ולא נבצר מהם כל מעשה נורא. ונקלה היתה בעיניהם סאת רשעם וזדונם, בהרבותם שֹׁד וחמס ובפשטם את שמלות ה��נשים לעורם, כי שׂמו גם אל הרצח את פניהם, ולא עשו את דברם בלילה ובמסתרים וגם לא שלחו את ידם באנשים חשֻׁכּים, כי־אם בעצם היום ולעיני השמש יצא מעשה־הרצח, ובנשואי הפנים החלו. לראשונה תפשו את אַנְטִפַּס, אשר היה ממשפחת המלוכה וגם מגדולי העיר ובידו הפקיד העם את אוצר הצבור, ואסרו אותו בכלא, ואחריו שׂמו במאסר את לוי, אחד מנשואי־הפנים, ואת צופא בן רעואל, אשר יצא גם הוא מבית המלוכה, ואחריהם עוד אנשים מורמים מעם. ופחד גדול נפל על כל יושבי ירושלים וכל אחד בקש ישועה לנפשו, כאלו כבר הֻכּתה העיר במלחמה.",
+ "ה. אולם השודדים לא אמרו די בשימם את האסורים על מסגר, כי ראו רעה נגד פניהם בשמרם על אנשים תקיפים כאלה זמן רב, פן תמצא יד קרוביהם הרבים לבוא לעזרתם ופן יתרגז גם העם על מעשה התועבה ויקום עליהם ביד חזקה. על־כן יעצו עֵצה להמית את האסורים ושלחו אליהם את יוחנן, אחד מבני קהלם, איש מהיר במלאכת־הרוצחים, אשר נקרא בשם ״בן האילה״ בלשון עם־הארץ, ויחד עמו באו עוד עשרה אנשים מזֻינים אל בית־הכלא ושחטו את האסירים. ועל התועבה הנוראה הזאת הוציאו עוד הרוצחים על האנשים שמועת שקר ואמרו, כי באו בדברים עם הרומאים להַסגיר בידם את ירושלים ובזה רצו לבגוד בחֵרות העם, והתפארו במעשי הנבלה לעיני כל, כי עשו חסד לעיר והושיעו אותה מצרה.",
+ "ו. לדברים האלה נפלה רוח־העם מאד והפחד גבר עליו, ובמדה הזאת הוסיפו האנשים האלה אֹמץ, עד אשר לקחו בידם את המשפט למַלא את ידי הכהנים הגדולים. הם בזו לבתי האבות, אשר מהם נבחרו הכהנים הגדולים חליפות במשפט הירֻשה, והקימו להם כהנים בני בלי־שם וחשֻׁכּים, למצֹא בהם עוזרים למעשי תועבותיהם. כי האנשים, אשר הגיעו למשרה העליונה ללא־צדק, נטלו עליהם למלא את רצון האנשים, אשר מִלאו בה את ידם. בלשון רכיל ודִבּה הפיחו מדנים בין ראשי העם, למצֹא חפצם בריבות האנשים העומדים להם לשטן, וכאשר מלאה סאת רשעת מעשיהם לבני־האדם, השיאם זדון לבם לנַבּל את כבוד האלהים ולבוא ברגליהם המטֻמאות [הרוחצות בדם] אל היכל הקֹדש.",
+ "ז. ולאחרונה קם העם בעושי התועבה, כי העיר את לבבו הזקן בקרב הכהנים הגדולים חנן [בן חנן], איש חכם באדם, אשר כמעט עלה בידו להציל את העיר, אלו נמלט מידי מבקשי רעתו. והם (השודדים) שמו את היכל ה׳ למצודת משגַבּם ושמה נמלטו ממהומות העם, וכה נהפך להם המקדש למבצר עריצים. ועל מעשיהם הנוראים הוסיפו עוד לעג, להעציב את לב העם מכל עלילותיהם, כי נִסּוּ לתַכּן את פחד העם ולהראות את עֹצם ידם וערבו את לבם לבחור את הכהנים הגדולים על־פי הגורל, אף כי משפט הירֻשה היה רק למשפחות [הכהנים הגדולים], כאשר אמרנו. הם סמכו את המעשה הרע הזה על חֹק עתיק, באמרם, כי גם לפנים נבחרו הכהנים הגדולים על־פי הגורל. ובאמת חשבו לבַטל בזאת את המנהג ולתפוש להם את השלטון, בהקימם בידם את המשרה העליונה.",
+ "ח. על־כן קראו לאחת ממחלקות הכהֻנה הגדולה ושמה יָכין (נ״א: יקים) ובחרו להם כהן גדול בגורל. ובמקרה זכה בגורל — ובזה נראה כל גֹדל רשעתם — איש אחד ושמו פינחס בן שמואל מכפר־חפתא, אשר לא יצא מהכהנים הגדולים וגם לא הבין מה היא הכהֻנה הגדולה, כי היה אכר עובד־אדמה. אולם הם סחבו אותו בעל־כרחו מן השדה וכמעשה המשחקים בבית־החזיון קשטו אותו במסֵכה זרה והלבישו אותו את בגדי הקֹדש ולִמדו אותו את מעשה עבודתו לעת מצֹא. למעשה תעתועים ולצחוק ילדים היתה הנבלה הזאת בעיניהם. אולם עיני יתר הכהנים, העומדים מרחוק, זלגו דמעות למראה החֹק המחֻלל והם נאנחו על המשרה הקדושה הנרמסה ברגלים.",
+ "ט. ולמראה העזות הגדולה הזאת קצר כח סבל העם, ויושבי ירושלים מהרו כאיש אחד להסיר את עֹל הנוגש. והאנשים נשואי־הפנים בקרב העם, גוריון בן יוסף ושמעון בן גמליאל, הקהילו את כל העם לאספה והעתירו עליו דברים וגם חִלו את פני כל איש ואיש להחיש נקמה בשונאי החֵרות ולטהר את בית־המקדש משופכי הדם. וגם אנשי־המעלה בין הכהנים הגדולים, יהושע בן גמלא וחנן בן חנן, הרבו להוכיח את העם על רפיון ידיו ועוררו אותו בעצרותיו לקום על הקנאים, כי בשם הזה קראו לעצמם אנשי־הזדון, באמרם, כי הם מקנאים למעשים טובים (לשם שמים), ולא כן הדבר, כי קנאו רק בעלילות רעות והתמַכּרו להוסיף עוד עליהן.",
+ "י. וכאשר נאספו כל יושבי ירושלים יחד וכֻלם קצפו על כבוש בית־המקדש ועל מעשי החמס והרצח, אולם איש לא ערב את לבו להתגרותמלחמה בעושי הרשע, בחשבו, כי יבצר ממנו להתגבר עליהם — וכן היה הדבר באמת — התיצב חנן בן חנן בקרב העם והביט כפעם בפעם אל עבר ההיכל ודבר אל העם בדמעות על עינים, לאמר: ״מי יתן מותי בטרם ראו עיני את בית־האלהים מלא את כל התועבות האלה, בטרם היו המקומות הקדושים, אשר לא יעבור בהם זר, למרמס לרגלי מרצחים. אך הנה אני עומד לפניכם בלבוש הכהֻנה הגדולה ונושא את השם הגדול והנכבד בין כל שמות הכבוד, חי אני ועלי לשמור את נפשי, ולא זכיתי למות בשם טוב לעת זקנתי. ואם גם יחיד נשארתי [כערער] בערבה, נכון אני לחרף את נפשי לבדי למען כבוד אלהים, כי מה יסכּון לי להאריך ימים בקרב עם אובד, אשר טחו עיניו מראות את הצרות ולבו מת בקרבו מחוש את יסוריו ומכאוביו. עשוקים אתם כל היום — ונוטים שכמכם לסבול! אתם מֻכּים ונמרטים, ונושאים את בשרכם בשִׁניכם ואין איש נאנח ברמה על דם הנרצחים. אוי לי על ממשלת הזדון הזאת! אולם למה עלי לחרף את הזדים? הלא באשמתכם ובאֹרך־אפכם גדלו ועשו חיל! הן בהוָסדם עליכם לראשונה, בהיותם עוד מתי מספר, ראיתם את מעשיהם ולא שמתם אל לב, החרש החרשתם ונתתם להם להרבות מספרם, וגם כאשר חגרו חרב, חבקתם את ידיכם והסבֹּתם את כלי מלחמתם למול פניכם. ותחת לבצור את רוחם בראשונה, כאשר שפכו בוז וחרפות על אחיכם (נ״א: על הנדיבים), לא התבוננתם אל פֹּעל ידיהם, ובזה השאתם את הנבלים לעשות חמס ושֹׁד, וכאשר שׂמו בתים לשַׁמה, לא פצה איש את פיו, ועל־כן היה נקל בידם לתפוש גם את אדוני הבתים, ואחרי זאת נסחבו אלה בראש חוצות, ועוזר לא היה להם. על־כן הוסיפו הנבלים אֹמץ לעַנות בבתי־כלאים את האנשים אשר בגדתם בהם. ולא אֹמַר לכם, מי הם האנשים ומה מספרם; אבל זכרו, כי איש מכם לא יצא להציל את אלה האסורים בלא עון ובלא משפט, והלא נקל היה לראות מראש, כי יוצאו האנשים למות! ואחרי־כן ראינו גם את זאת בעינינו, כי הייתם כעדר בהמות נבערות, בהלקח ממנו החיות הטובות לקרבן, ואיש מכם לא הוציא קול ולא הניף את ימינו. שימו אפוא בעפר פיכם ודֹמו למראה בית־המקדש הנרמס ברגלים, כי אתם הרחבתם את צעדי הפריצים האלה לספות זדון על זדון, ולא לכם המשפט להתאונן על רום עיניהם. כי עוד הגדילו במעשיהם, לוּ מצאו להם דבר גדול מבית־המקדש להחריבהו. והנה עתה הם מושלים במרום משגב העיר, כי לא שם מקדש יִקָּרֵא להר־הבית כיום הזה, כי־אם שם מצודה או מבצר. השליטים העריצים האלה בוטחים במשגב חומותיהם ואתם רואים את שונאיכם עומדים ממעל לראשכם. ומה היא עצתכם הפעם ובמה תרגיעו את רוחכם? הלעזרת הרומאים אתם נושאים את פניכם, כי יבואו הם לפדות את מקדשכם? הוי, ככה ירד מעמד עירנו וכה גדלה הרעה אשר מצאה אותנו, עד כי באמת ינודו השונאים לשִׁברנו: הוי, עניים אמללים! הטרם תתעוררו ותִלָּפתו תחת סבל מכותיכם? ואיך לא תביטו אל מעשה בהמת השדה ולא תלמדו ממנה לעמוד על נפשכם בפני מכיכם? ואיך לא תזכרו את הרעות אשר שָׂבע כל אחד מכם, ואיך לא תשימו לנגד עיניכם את היסורים אשר נשאתם, ולא תגברו חיָלים להלחם במציקיכם? אבד, אבד מכם יצר לב האדם הטוב והרגש הנעלה מכֹּל — רגש אהבת החרות. לעבדים נרצעים היינו ועינינו אל יד אדונינו, כאִלו העבדות מנת חלקנו ונחלה לנו מאבותינו. לא! אבותינו נלחמו מלחמות רבות ועצומות בעד החרות ולא הכניעו את ערפם לפני המצרים ולא לפני המדיים, כי מאנו לשמוע בקול נוגש. ולמה לי להרבות דברים על מעשה אבותינו? הנה מלחמה לנו עתה ברומאים ולא אשפוט הפעם, אם טובה היא ומועילה, או רעה ומזיקה, אך על מה ולמה אנו יוצאים למלחמה הזאת? האם לא בעד חרותנו? ועתה, אם קצה נפשנו לשאת את עֹל מושלי העולם כֻּלּוֹ, איכה נִכָּנע תחת שבט עריצים מקרב אחינו? הן אם יעבוד איש אדונים זרים, יוכל לתלות את הדבר במזלו אשר בגד בו; אולם להֵעָנוֹת תחת עֹל נבלים היושבים מבית — זה הוא חלק רכי־לבב, הבוחרים בעבדות. והנה הואלתי לדבר אליכם על הרומאים, ולא אכסה מכם את הדבר, אשר עלה על לבי בין יתר הדברים (תוך כדי דבור), כי גם אם נִפֹּל בידם — מי יתן ולא יקום הדבר אשר יָצא מפי (אל תפתח פה לשטן!) — לא תגדל צרתנו מהרעה אשר פקדו עלינו האנשים האלה. ואיך לא נבכה בראותנו את מתנות האויבים ההם, אשר הרימו לבית־מקדשנו, ועל־ידן את השלל אשר נפל בידי אחינו אלה בהמיתם את נדיבי עיר־הקֹדש וברצחם נפשות אנשים, אשר גם השונאים היו אוספים ידם מהם בעת נצחונם? והנה הרומאים לא עברו מעולם את גבול העזרה המֻתָּרה להם ולא בזו למצוותינו הקדושות ובחרדה היו מביטים מרחוק אל חומת המקדש, ואלה האנשים, אשר נולדו בארצנו וגֻדלו בחֻקי תורתנו, אלה הנקראים בשם ״יהודים״ — מתהלכים בקרב המקדש בידים נוטפות דם אחים. ומי יירא עתה לצאת למלחמה עם שונאינו מחוץ? הלא הם נוחים לנו הרבה יותר, אם נדַמה אותם לאויבים האלה מבית! ואם יאות לקרֹא לכל המעשים בשמותיהם הראוים להם, הן יצדק האומר, כי הרומאים אנשי־ברית תורתנו, ואלה צרינו מבית הם אויביה. אולם אני חושב נאמנה, כי אתם הנאספים פה כֻּלכם נוכחתם לדעת מראש, אשר שונאי חרותנו אלה הם בנים משחיתים, ואיש לא יוכל למצֹא את העֹנש הנאה להם כגמול תועבותיהם, ועוד לפני שמעכם את דברַי נרגזתם על האסונות אשר מצאוכם מידם. אמנם רבים מכם יראים את המון האנשים ואת עֹז רוחם ופוחדים ממרום מִשכּנם. אולם הלא מידכם יצא הדבר הזה, בהעלימכם עיניכם מהם, ואם התמהמהו הפעם — עוד ירבו ויעצמו, כי מספרם הולך וגדול מיום ליום, יען אשר כל איש נבל יעזוב אתכם וילך אל בני מינו, וגם זדון לבם יחזק, כאשר לא יעמוד לו איש לשטן, וממרום שבתם יחליפו כח וילחמו בנו בעבי מגִנם, אם נתֵּן להם זמן להִשָּׂגב שם. אולם האמינו לדברי! אם נעלה להלחם בהם, יהיה מוסר עונם למכשול לפניהם וזֵכר מעשיהם יפיל את משגב חומותיהם. ואולי ילחם לנו האלהים, אשר נאצו אותו האנשים האלה, וישיב את אבני הקלע אל עבר פניהם והרשעים ימותו בחציהם השלוחים ולבם ימס כמים בראותם את פנינו. ואם גם יש סכנה בדבר הזה, הנה אשרי האיש אשר יפול חלל לפני שערי המקדש, בהשליכו את נפשו מנגד לא בעד אשתו ובניו, כי־אם בעד האלהים ומשכן קדשו! גם אני אצא לפניכם בעצה ובגבורה ולא יבצר ממני דבַר מזמה להצילכם, ועיניכם תראינה, כי לא אחמול על נפשי״.",
+ "יא. כדברים האלה דבּר חנן על לב העם לצאת לקראת הקנאים, אף כי לא נעלם מעיניו, אשר יקשה בידו להתגבר על האנשים הרבים האלה, המלאים כח עלומים ואֹמץ־רוח, אשר גם הכרת חטאתם הקשיחה את לבם, וגם הבין, כי לא ימסרו את עצמם בידי אויביהם עד צאת נפשם, בדעתם כי לא יכֻפּר להם עון ידיהם. בכל־זאת בחד לצאת לקראת כל צרה (שלא תבוא) מהעלים עיניו למראה השערורה הנוראה הזאת. והעם קרא בקול, כי ילך אחריו אל כל אשר יצונו וכל איש היה נכון לחרף את נפשו.",
+ "יב. ובעת אשר דבּר חנן אל העם ופקד את האנשים הראוים לקרָב, שמעו הקנאים את דבר עצתו, כי אנשי־שלומם, אשר נמצאו בכל מקום, גלו להם את כל אשר נעשה בקרב העם. הם התרגזו מאד והגיחו בהמון ובגדודים קטנים מהר־הבית ולא חמלו על כל איש אשר פגשו בדרכם. וחנן הקהיל במהרה את אזרחי ירושלים והם עלו במספרם על הקנאים, אך נפלו מהם בכלי־נשקם וגם לא היו ערוכים למלחמה כמוהם, אולם תאות המלחמה מלאה את חסרונות אלה ואלה. כי חמת הנקמה, אשר בערה בבני העיר, חִזקה את ידיהם מכל כלי־נשק, והקנאים אשר בהר־הבית נלחמו בעֹז־נפש ולא שמו לבם לכל המון שונאיהם. כי בני ירושלים האמינו, אשר לא יוכלו עוד לשבת בעירם, אם לא יכריתו את השודדים ממנה, והקנאים הבינו, כי עתידים הם לכל מיני יסורים, אם לא יתגברו על אויביהם. אלה התנגחו באלה והכעס והשנאה יצאו לפניהם בקרב. לראשונה המטירו איש על רעהו אבנים ברחובות העיר ולפני המקדש, וגם נלחמו בחניתותיהם מרחוק, וכאשר פנו בני המחנה האחד לאחור, רדפו אחריהם צריהם והכום בחרב. ורבים נפלו חללים מזה ומזה, ולא מעט היה גם מספר הפצועים, וכאשר נפצע אחד מבני העיר, אספו אותו קרוביו אל ביתו, אולם הנפצע מחבר הקנאים הובא אל בית־המקדש ודמו נשפך על אדמת הקֹדש. ובצדק יאמר האומר, כי הדם הזה טִמא את הקדשים. כאשר נלחמו פנים אל פנים, היתה יד השודדים על העליונה. אולם יושבי העיר נלחמו בזעם ועֶברה ומספרם הלך הלוך וגדול והעם חרף את הנחשלים, והעומדים מאחור, אשר נדחקו גם הם להלחם, לא נתנו לאחיהם לפנות עֹרף, עד אשר השתער כל העם על צריו, ואלה לא יכלו עוד לעמוד על נפשם בפני התקיפים מהם. ומעט מעט נסוגו אל הר־הבית, ואנשי חנן הבקיעו אִתּם יחד אל חצר המקדש. ורעדה אחזה את הקנאים, כאשר נלקחה מידם החומה הראשונה, והם נמלטו אל חצר בית ה׳ הפנימית וסגרו עליהם את השערים. וחנן נמנע להביא מלחמה בשערי הקֹדש. ומה גם כי ירו השונאים מלמעלה. הוא חשב, כי גם אם ינצח, יעבור על מצות התורה, בהביאו את העם אל שערי בית־המקדש בטרם יתקדש. על־כן בחר ששת אלפים אנשים מזֻינים בגורל והציג אותם לשמור על האולמים (האסתוניות), ואחרי־כן באו אחרים במקומם, כי על כל העם הֻטל לעמוד חליפות על המשמר. אולם ראשי העם פטרו רבים מאנשי־המעלה מעשות את הדבר ונתנו להם לשכור בכסף עניים ולשלוח אותם אל המשמר תחתם.",
+ "יג. אפס כי את כל האנשים האלה הכריע איש אחד, הוא יוחנן, אשר ספרנו על־דבר מנוסתו מגוש־חלב, כי היה איש־מרמה מאין כמוהו ונשא בלבו תאות־ממשלה באין־מצרים וזה מזמן חבל מזמות לקחת לו את השלטון. ובימים ההם התחפש כאיש אוהב־העם ולא סר מחנן ביום, כאשר נועץ עם טובי העם וגם לא בלילה, מדי עברו לפקד את אנשי המשמר, ואחרי־כן גלה את סודותיו לקנאים וכל עצה אשר יעץ העם נודעה לאויבים על־ידו בטרם עוד התבררה והתלבנה; הוא שקד להרחיק ממנו כל חשד, ועל־כן הרבה להתרפס לפני חנן וראשי העם, אולם במַלאו פיו את תהלת האנשים השיג את הפך רצונו, כי החֹנף הרב הגדיל עוד את החשד. ויען כי היה דרכו ללכת אל כל מקום אשר לא נקרא שמה, יצא עליו הקול, שהוא מגלה סוד, כי בראות ראשי העם, אשר הקנאים יודעים את כל דברי מועצותיהם, לא מצאו איש כיוחנן חשוד לגלות את הדברים. אולם לא קל היה להם להפטר ממנו, כי היה איש־חיל במעשי רשעו, וגם לא יצא מקרב חשֻׁכִּים ורבים מאנשי הסנהדריה סוככו לראשו. על־כן יעצו להשביע אותושבועת אמונים, כי הוא דורש טוב לעם. ויוחנן נשבע בנפש חפצה, כי יאהב את העם ולא יגלה את עצתו ואת מעשיו לאויבים, וגם יעזור במחשבה ובמעשה לבער אחרי חורשי הרעה. ואנשי חנן האמינו בשבועתו ולא הוסיפו לחשוד בו ונתנו לו לבוא אל מועצותיהם, וגם שלחו אותו לציר־אמונים אל הקנאים, לדבר על לבם לשבת מריב. כי התאמצו בכל כחם לבלתי טמא את המקדש בידיהם ולבלתי שפך בו דם איש אחד מאחיהם.",
+ "יד. ויוחנן עשה מעשה, כאלו נשבע שבועת אמונים לקנאים ולא לראשי העם. כי הוא בא אל הר־הבית ועמד בין הקנאים וקרא אליהם לאמר: ״לא פעם ולא שתים חרפתי את נפשי למענכם, פן יעלם מכם דבר מכל אשר יעצו אנשי חנן עליכם. והנה עתה רעה גדולה נגד פנַי ונגד פני כֻלכם, אם לא תהיה אתנו יד אלהים להצילנו. כי אין עוד חנן רוצה להתמהמה, וכבר פִּתּה את העם לשלוח צירים אל אספסינוס, למען יבוא במהרה ויכבש את העיר. וגם יעץ לתפוש אתכם בידו, כי צוה על כל העם להתקדש ליום מחר, למען יבוא אל המקדש לעבוד את האלהים או יתגרה בכם מלחמה בזרוע נטויה. איני יודע, עד מתי תעצרו כח לעמוד בפני המשמר המקיף עליכם ולערוך מערכה למול המון גדול אשר כזה״. ואחרי זאת הוסיף לדבּר: ״יד אלהים עשתה זאת, כי נבחרתי לציר־אמונים ונשלחתי לדבר שלום אליכם. דעו, כי חנן אומר לסובב אתכם בכחש בדברים האלה, למען יוכל להתנפל עליכם בעת אשר לא תִשָּׁמרו לנפשותיכם. ולא נשארה לכם רק אחת משתי אלה: להתחנן אל חיל־המשמר כי יתן לכם את נפשותיכם לשלל, או להמציא לכם עזרה מחוץ. ואם יש אתכם אנשים מתברכים בלבבם, כי ימצאו סליחה אחרי הִכשלם בקרָב, הנה הם שוכחים את מעשי זדונם או שוגים במחשבתם, כי אחרי תשובת העושקים ישלימו אִתם העשוקים מיד. והן גם בעשותם תשובה לא ינָקו העולבים משנאה וחמת הנעלבים מתגברת בעשותם חיל; והנה אוהבי הנרצחים וקרוביהם אורבים לנפשותיכם, וגדולה היא חמת העם על אשר נאצתם כל חֹק ומשפט, ואם גם יחמול עליכם חלק האזרחים, כאין יחָשב לעֻמת ההמון הרב אשר יקשיח רחמיו מכם״."
+ ],
+ [
+ "הקנאים קראו לאדומים והם עלו על ירושלים מיד וחנו בשדה לפני השערים הסגורים. משא יהושע הכהן הגדול ומענה שמעון האדומי.
א. בנכלי השקרים האלה הפיל יוחנן פּחד על כל הקנאים, וטרם ערב את לבו לבטא בפיו מי ומי הם העוזרים מחוץ; אולם בדבריו רמז אל האדומים. ולהרגיז את ראשי הקנאים, למען ייראו לנפשם, סִפּר להם כזבים על אכזריות חנן והעיד עליו, כי הוא אומר לעשות שפטים בהם על פני כֹל. וראשי הקנאים היו, האחד אלעזר בן שמעון, אשר נאמן על הקנאים מאד, כי היה משכיל למצֹא עצה ותחבולה והבין למלא אחרי עצתו, והשני זכריה בן אמפיקלוס, שניהם ממשפחות כהנים. וכשמוע האנשים האלה על־דבר הסכנה, העתידה לכל אנשיהם בכלל ולנפשותיהם בפרט, וגם כי חנן ואנשיו רוצים להכין את שלטונם וקוראים את הרומאים לעזרתם — כי גם בדבר הזה כזב להם יוחנן — נבוכו מאד ולא מצאו עצה, כי באו בין המצרים והשעה היתה דוחקת מאד. הם האמינו, כי אזרחי ירושלים נוסדו יחד להשתער עליהם בקרוב, למען החיש את הדבר ולהכרית מהם כל משען מחוץ, וגם יראו פן תכלה אליהם הרעה בטרם יִוָּדע שמץ דבר לאחד מבני בריתם, על־כן גמרו לקרֹא את האדומים לעזרה. הם כתבו אליהם אגרת קצרה והודיעום, כי חנן אומר לבגוד בעם ולהסגיר את העיר בידי הרומאים, והם, הקנאים, קמו להלחם בעד החֵרות ועתה הם נתונים בהר־הבית במצור, ורק זמן מצער נשאר להם לבקש ישועה, ואם לא ימהרו (האדומים) לבוא לעזרתם, יפלו בידי חנן ובידי מבקשי נפשם והעיר תִּכָּנע לפני הרומאים. ועוד הרבה דברים שׂמו הקנאים בפי מלאכיהם לדבּר אל ראשי האדומים, ולצירים נבחרו שני אנשים רבי־פעלים היודעים לכלכל דבר ולהטות לב אנשים למעשים אשר כאלה, וגם קלים ברגליהם — כי הדבר הזה היה נחוץ עוד יותר! הקנאים ידעו, כי האדומים יִפָּתו לדבריהם מיד, כי הם עם פריץ ואוהב מדנים, המחכה תמיד לעת מהומה ושמח לכל מהפכה, ואם ישמעו גם מעט דברי חֹנף ותחנונים מפי הצירים, יקחו את כלי־נשקם וימהרו לקרָב כהולך לקראת החג. ועל הצירים הֻטל להחיש את דברם, וככה עשו שני השליחים, אשר נקראו זה וזה בשם חנניה, כי התנדבו לרוץ אֹרח והתיצבו במהרה לפני ראשי האדומים.",
+ "ב. ראשי האדומים נבהלו מאד בקראם את האגרת ובשמעם את דבריהצירים, וכמשתוללים סבבו בקרב העם והזעיקו אותו למלחמה. עוד לפני המועד הנתון נאסף המון האדומים, כי כֻלם חגרו את חרבותיהם להלחם בעד חרות עיר־הקֹדש. כעשרים אלף איש חֻבּרו במערכה ועלו על ירושלים, ובראשם ארבעת שרי צבאותיהם, יוחנן ויעקב בני סוסא, שמעון בן כתלא ופינחס בן קלוצות (קלוסות, קלושות).",
+ "ג. חנן ושומרי העיר לא ראו את הצירים בצאתם, אולם לא נעלם מעיניהם הדבר, כי האדומים עולים על העיר. כי חנן שמע את הדבר בעוד זמן וצוה לסגור את שערי העיר ולהציג משמר על החומה. הוא לא רצה להחל במעשי־איבה נגד האדומים, כי־אם לדבר על לבם לפני המלחמה. ויהושע [בן גמלא], הוא זקן הכהנים הגדולים אחרי חנן, התיצב בראש המגדל אשר ממול האדומים וקרא אליהם, לאמר: ״אמנם מהומות רבות הקיפו את עירנו, אולם אף באחת מהן לא הרביתי לתמֹהּ על מזלה [הרע] כמו [היום הזה], בראותי, כי דברים שלא עלו במחשבה מסַיְעים לנבלים האלה. אתם מהרתם הֵנה לחַזק ידי אנשי בליעל משחיתים ולהלחם בנו בנפש חפצה, ומי יתן, כי תחישו כה לקול הקורא לפדות את עיר קדשנו מידי אויבים נכרים! ואִלו ראיתי, אשר העומדים במערכותיכם דומים לאנשים הקוראים לכם, כי אז לא היה דבַר בואכם מוזר בעיני, כי אין דבר מחַזק את האהבה כמו קרבת המדות. הן אם יבוא איש לבדוק את האנשים האלה לאחד אחד, יגֻלּה לו, כי כל אחד מהם הוא בן־מות, אשר חִיַּב את ראשו רבבות פעמים. כי הם חלאת כל ערי הארץ וצֵאָתן, אנשים פוחזים, אשר פזרו לראשונה את רכושם, ואחרי־כן למדו את ידיהם למעשי זדון בכפרים ובערים אשר מסביב, ולאחרונה התגנבו במסתרים אל עיר־הקֹדש. הם שודדים ומרצחים, המטַמאים בעצמת חטאותיהם את אדמת הקֹדש, וכל עין רואה אותם סובאים בבית־המקדש באין פוצה פה וממלאים מחמַס הנרצחים את כרסם, אשר לא תדע שָׂבעה. והנה אנחנו רואים אתכם בכל עדי נשקכם, כאשר היה לכם המשפט לבוא, אִלו קראו לכם אנשי העיר בעצה אחת לעזור להם ולהִלחם באויבים נכרים. והאם לא יאמר האומר, כי תעתועי הגורל לפניו בראותו עם שלם בא לעזרת חֶבֶר־נבלים. ואמנם כל העת נבצר ממני להבין, מה הוא הדבר, אשר הבהיל אתכם לבוא הֵנה חיש מהר, הן בלי סבה גדולה לא הואלתם לקחת אִתכם את כל כלי־זינכם ולהִלחם למען השודדים באחיכם, עצמכם ובשרכם. באזננו שמענו על־דבר הרומאים ועל־דבר מעשה בגד — הן דברים כאלה נזרקו זה עתה מפי אחדים מבני בריתכם בקול המֻלה — וגם כי באתם לפדות את העיר. מכל נאצות אנשי הבליעל נפלאות בעינינו מזמות השקר האלה. בדעתם כי זה דרככם לאהב, את החֹפש, ועל־כן אתם נכונים בכל עת לצאת למלחמה על האויבים הבאים מחוץ, — לא מצאו להם עצה אחרת להעיר את חמתכם עלינו, בלתי־אם הוציאו עלינו שֵׁם, כי בגדנו בחֵרות, אשר אליה תאוַת נפשנו. אולם עליכם להתבונן, מי ומי האנשים המכים אותנו בלשון, ועל מי הוציאו את השם הרע, ולברר את האמת לא מתוך דברי השקר אשר טפלו עלינו, כי־אם מתוך דברי המעשים לאשורם. אי זה רוח עבר עלינו לקרֹא אלינו את הרומאים הפעם, תחת אשר היה בידינו לבלי מרֹד בהם בתחלה, או להכנע, מפניהם לעת ראשית המרד, בטרם היתה כל הארץ מסביב לשממה? והן עתה לא יקל הדבר בידינו גם אם נתמכר לעשותו בלֵבב שָׁלם, כי רמו עיני הרומאים אחרי כבשם את הגליל, וחרפה קשה לנו ממות לבקש את רחמיהם בעת אשר קרבו להלחם בנו. אמנם בעיני גדול השלום מן המות, אולם כבר יצאתי לקרָב ולקחתי חלק במלחמה — ועל־כן אבחר למות בשם טוב מהאריך ימים בשבי. ומה הוא הדבר אשר ענו בנו: האם אנחנו, ראשי העם, שלחנו אל הרומאים בסתר [לדבר שלום אליהם] או כל האזרחים גמרו לעשות את הדבר פה־אחד? אם אנחנו עשינו את הדבר — נקבו־נא בשמות אנשי שלומנו השלוחים, בשמות העבדים, אשר היתה ידם אתנו בבגד הזה. הנלכד אחד מהם בצאתו או נתפש בדרך שובו? וידי מי לקחו מהם את המכתבים? ואיך יכֹלנו להסתיר את מעשינו מעיני האזרחים הרבים, אשר בכל עת ובכל שעה אנו יוצאים ובאים ביניהם, ולמתי־מספר הנמצאים במצור, אשר נבצר מהם לרדת מהר־הבית אל תוך העיר — רק להם לבד נגלו דברי הסתר הנעשים בארץ?! והאמנם רק עתה נודעו להם הדברים, לאשורם, כאשר הגיע הזמן לתת את הדין על כל מעשי זדונם — תחת אשר לפנים, בשבתם עוד לבטח בקרבנו, לא נחשד אף איש מאתנו על הבגד? ואם בראש העם שמו את האשם, הנה לא נאסף העם להִוָּעץ במסתרים ואיש לא נעדר ביום הקהל, ולוּ באמת ובתמים יעץ את העצה הזאת, כי אז מהרה השמועה הנכונה להגיע אליכם בטרם הלשינו האנשים האלה עלינו. ומה הגיע אליכם? ואם גזר העם לכרות ברית עם הרומאים, הלא היה עליו לשלוח מלאכי־שלום, ומי הם האנשים אשר מלא את ידיהם בזה? קראו־נא בשמותיהם! אולם לא כן הדבר! כל המעשה הוא תחבולת האנשים האלה, ההולכים למות, למען הרחיק את עת פקדתם הקרובה אליהם. ואם באמת נגזר על העיר להִסָּגר בבגד בידי אויביה, הנה אלה המלשינים לבדם יערבו את לבם למַלא את הדבר, כי תועבה אחת עוד נשארה, אשר לא נסו בה ידיהם, והיא — הבגד. ואם הואלתם לבוא הנה עם כלי־נשקכם, הלא יאות לכם מעשה טוב וישר — להלחם לעיר הקֹדש ולהכרית ממנה את העריצים, אשר בערו את המשפטים מן הארץ ורמסו ברגל־זדון את חֻקי תורתנו ושמו את החרב על כסא המשפט. כי תפשו בראש חוצות אנשים נקיים מעון, נכבדים ונשואי־פנים, וענו בכבל נפשם ולא שמעו לקול צעקתם ותחנוניהם והכו אותם נפש. ואם לא למלחמה עליתם עלינו, הן לא יִבָּצר מכם לראות בעיניכם, כי דברתי אליכם לאמונה, ועֵדַי יהיו הבתים, אשר החריבו האנשים האלה בחמס ידיהם, ונשי ההרוגים ומשפחותיהם, העוטות אֵבל, וגם יגיעו לאזניכם קול היללה והמספד בכל העיר, כי אין איש אשר לא טָעם את טַעם פגישת הרשעים הרעה. וכה גדלה שרירות לבם, עד אשר נקל היה בעיניהם להעביר את דרכי זדונם ואת חמסם מגבולות הארץ ומן הערים אשר מחוץ אל עיר־הקֹדש, היא הפנים והראש לכל העם, — כי עוד הוסיפו לעשות בהעבירם את מדותיהם אלה מן העיר אל המקדש, הוא היה להם למשגב ולמקלט וגם לבית־אוצר הנשק, אשר צפנו שם להלחם בנו. והמקום, אשר הוא בית־תפלה לכל עמי תבל ונכבד לשֵׁמע אֹזן גם לזרים יושבי קצות הארץ — היה למרמס (למדרס) לרגלי חיות רעות (פריצי אדם), אשר גדלו בקרבנו. ועתה, בראותם כי אפסה להם כל תקוה, הם עושים מעשי תעלולים לסכסך עמים בעמים וערים בערים ולגרות את העם, למען יתקע את חרבו במעיו. על־כן טוב ונאה לכם — כאשר דברתי אליכם — לבער את הרשעים האלה מקרבנו ולקחת מהם נקם על תרמית לבם, כי נועזו לקרֹא לכם לעזרתם תחת אשר היה להם לירֹא אתכם, פן תקומו לעשות בהם שפטים. ואם אתם בושים להשיב את פני הקוראים אליכם, הן יש לכם עוד דרך אחת: לפרק את כלי־נשקכם ולבוא בשערי העיר במשפט אחינו וקרובינו ולעמוד בין בעלי־בריתנו ובין שונאינו בתוֶך, ושופטים תהיו לנו. שימו אל לבכם, מה גדול יהיה שכר האנשים ההם, כאשר יוכלו לעמוד למשפט על חטאותיהם הנוראות אשר עשו לעיני כל, תחת אשר לא נתנו לאנשי־שלומינו הנקיים לפתוח את פיהם למען הצדיק את מעשיהם. ורק למענכם תהיה להם הצדקה הזאת, כי הואלתם לבוא הנה. ואם אין את רצונכם לעזור לנו בנקמתנו וגם לא לשפוט בינינו, עוד נשארה לכם דרך שלישית: הרפו ממנו ומהם יחד, ואל תוסיפו על סאת צרותינו ואל תחַזקו את ידי המֵרעים היועצים רעה על העיר. ואם יש אתנו אנשים החשודים בעיניכם מאד על אהבת הרומאים, הלא תוכלו לשמור על מוצאי העיר וכאשר יתבָּרר במעשה, כי כֵנים דברי המלשינים, יהיה לאֵל־ידכם לבוא בשערי העיר ולעשות משפט בחַיָּבים, אשר נחקרה אשמתם. כי האויב לא יוכל למהר ולבוא אל העיר לפניכם — הן אתם חונים בקרבתה! אולם אם כל אלה הדברים אינם טובים וישרים בעיניכם, אל תתמהו על הדבר, בראותכם את השערים סגורים על מסגר, עד אשר תתנצלו את כלי־זינכם״.",
+ "ד. אלה הדברים דִבּר יהושע. אולם המון האדומים לא שׂם אליהם את לבו, יען אשר היטב חרה לו, בראותו כי לא נִתַּן לו לבוא העירה. ושרי צבא האדומים התרגזו מאד, בשמעם כי עליהם לפרק את נשקם ואמרו, כי זה דרך שבויי המלחמה להשליך את הנשק במצות אנשים [אחרים]. ושמעון בן כתלא, אחד מראשי האדומים, השקיט בכח את רגשת הצבא ועמד במקום גבוה, למען יִשָּׁמע קולו באזני הכהנים הגדולים, וקרא אליהם לאמר: ״לא יפָּלא ממני הפעם, כי נסגרו חלוצי לוחמי הדרור בהר־הבית, בראותי כי נמצאו בקרבכם אנשים הסוגרים בפני העם את שערי העיר, אשר היא נחלת היהודים כֻּלם, ובעוד הם מתכוננים לקַבּל את פני הרומאים — ואולי גם לעַטֵּר את השערים לכבודם — הם מדַבּרים עם האדומים רק מראשי המגדלים ומצוים עליהם לפשוט את כלי־זינם, אשר חגרו למלחמת החרות, ואף כי אינם מאמינים לקרוביהם אלה ומסרבים להפקיד בידם את משמר העיר, הם שמים אותם לשופטים בריבם, ובעת אשר הם מתאוננים על אנשים אחדים, כי המיתו את אחיהם בלא משפט, הם בעצמם מוציאים משפט חרפה על עם כֻּלו. הנה סגרתם היום בפני אחיכם את שערי העיר, הפתוחים לכל בני־הנכר הבאים לעבוד את האלהים, ואחת אתם אומרים, כי מהרנו הֵנה לשפוך דם ולהקים מלחמות־אחים, תחת אשר חשנו רק לדבר אחד — לשמור על החרות למענכם. כי אמנם זאת היא גם אשמת הנצורים, אשר חטאו לפניכם. אני חושב, כי ככה נאמנות גם הטענות אשר מצאתם עליהם! רואה אני, כי כבדה ידכם על כל דורשי טובת העם מבית ושַׂמתם אותם במשמר וסגרתם את שערי העיר בפני בל בני עם־הארץ הקרובים אליכם וצויתם עליהם בגאון ובחרפה למַלא את פקֻדתכם. ואחרי כל אלה אתם אומרים, כי עריצים מושלים בכם, ובשם הזה אתם קוראים לאנשים, אשר בהם אתם רודים בזדון! ומי יוכל לשאת את לעג דבריכם, בראותו את המעשים מכחישים אותם (מטפחים על פניכם)? ואולי תאמרו, כי גם האדומים סוגרים בעדכם את שערי העיר — אלה האנשים, אשר אינכם נותנים להם לבוא אל מקדש אבותינו! והן בצדק נוכל להוכיח את הנצורים בהר־הבית, אשר התנדבו לבער את הבוגדים הנקראים בפיכם בשם נשואי־פנים ואנשים נקיים מעון — כי הם בני חברתכם ואנשי סודכם — ולא החלו את משפטם מכם ולא הכריתו את ראשי הבוגדים. אולם אם האנשים האלה התרפו בעת צרה, הנה אנחנו האדומים נשמור על בית אלהינו ועל עיר אבותינו ונצא להלחם בעדם כנגד האויבים הבאים מחוץ והבוגדיםאשר מבית. וחמושים נשאר פה לפני החומה, עד אשר ילאו הרומאים לשים לב לכם או תשובו מדרכיכם ותלמדו לאהב את החֹפש״.",
+ "ה. לדברים האלה הריע המון האדומים קול גדול, ויהושע ירד מעל החומה סר וזעף, בראותו כי לא יקחו האדומים מוסר ומלחמה תהיה לעיר מפנים ומאחור. אפס כי גם דעת האדומים לא נחה עליהם, כי כעסו מאד על חרפתם בהִסָּגר שערי העיר בפניהם ובטחו בכח הקנאים, ועתה ראו, כי אין איש בא לעזרתם, והיו כאובדי עצות, ורבים נחמו על מסעם, ובכל־זאת בושו פן ישובו אל בתיהם מבלי שכר לפעֻלתם, והבֹּשת התגברה על מוסר כליותיהם, ועל־כן נשארו על עמדם אצל החומה, אף כי נמצא מחנם ברעה. כי בלילה התחוללה סופה עזה מאד, ורוחות חזקים סערו והביאו אִתּם מטר־סוחף, וברקים האירו זה אחר זה בלי הרף, ורעמים נוראים התגוללו וקול המון הארץ הרועשת היה לחרדת אלהים, ונראה כי נהפכו תחתיהם מוסדי העולם להביא שואה על האדם, ונדמה כי המופתים האלה [בשמים ובארץ] הם אותות לדבר גדול (המתרחש ובא).",
+ "ו. ומחשבה אחת עלתה בלב האדומים וגם בלב יושבי העיר. האדומים אמרו בלבם, כי קצף אלהים על מסעם ולא יהיה להם מנוס מזעמו על אשר עלו להלחם בעיר־הקֹדש. ואנשי חנן חשבו, כי נצחו מבלי לעמוד במערכה, וכי האלהים נלחם להם. ואלה ואלה לא היטיבו לראות את העתידות ונבאו לאויביהם את הדברים אשר נגזרו על עצמם. האדומים התלכדו יחד להחם איש את בשר רעהו וכסו במגניהם על ראשיהם, לבל ירבה הגשם להציק להם. וצרת נפש הקנאים גדלה מאד, ביראתם את הרעה אשר תמצא אותם, ועוד יותר מזה התעצבו אל לבם בפחדם לגורל האדומים, ונאספו יחד להִוָּעץ, אולי ימצאו תחבולה להגן עליהם. וחמי־הלבב יעצו לבקוע להם דרך בין חיל־המשמר בזרוע נטויה ולהתנפל אל תוך העיר ולפתוח את השערים לפני בני־בריתם ביד רמה. הם בטחו, כי יברחו אנשי המשמר מפניהם, אם ישתערו עליהם לפתע פתאם, כי רבים מהם אינם מזֻינים ואינם יודעים מלחמה, וקשה יהיה הפעם להקהיל את יושבי העיר, אשר נמלטו אל בתיהם מפני המטר; וגם אם הדבר בחזקת סכנה, עליהם לשאת כל רעה ואין להם להעלים עיניהם מן ההמון הגדול הזה ההולך למות באשמתם. אולם הנבונים אשר בקרב הקנאים מאנו לבקוע להם דרך בחזקת היד, כי ראו אשר כל המקומות מלאים שומרים מזֻינים, ועוד יותר חזק המשמר בשערי העיר מפחד האדומים. הם ידעו, כי עיני חנן משוטטות בכל העיר ובכל שעה הוא פוקד את חיל־המשמר. וכן היה הדבר באמת בכל הלילות, רק לא בלילה ההוא. ולא קלות־דעת חנן עשתה זאת, כי־אם יד הגזֵרה אשר הכריעה אותו ואת המון שומרי העיר, היא הגזרה, אשר מסכה תרדמה על שומרי האולמים בנשף ההוא לעת זעף הסערה ונתנה בלב הקנאים לקחת את המַשׂורים אשר בבית־המקדש ולכרות את משקוף השער. ויללת הסופה וקול הרעמים המתגוללים בלי הרף עמדו להם, ולא נשמע קול ההמֻלה.",
+ "ז. הם יצאו בהֵחבא מהר־הבית והגיעו עד החומה ובמשורים אשר בידיהם פתחו את השער אשר למול מחנה האדומים. ובראשונה קמה מהומה בקרב האדומים, בחשבם כי אנשי חנן פתחו את השער להתגרות בהם מלחמה, וכל אחד שלח את ידו אל החרב להגן על נפשו, אך במהרה הכירו את האנשים היוצאים לקראתם ובאו יחד עמם בשערי העיר. ואִלו פשטו האדומים ברחובות העיר מיד, נקל היה להם להכרית את כל העם מקטן ועד גדול בלי מעצור, — כה גדלו כעסם וחמתם! אולם לראשונה מהרו האדומים לחלץ את הקנאים מן המצור, כי האנשים אשר קבלו אותם אל תוך העיר דברו אליהם תחנונים, לבל יתנכרו לבני־בריתם, אשר למענם באו, בעת צרתם, ולא יביאו עליהם שואה נוראה, רק יתפשו בתחלה את האנשים השומרים עליהם, ואחרי זאת יפנו אל העיר, כי הלא אם יחרידו את כל יושבי העיר, יִבָּצר מהם להתגבר על השומרים. כי לשֵׁמע הדבר יערכו מערכה עליהם ויסגרו על מוצאי הר־הבית."
+ ],
+ [
+ "מעשי רצח האדומים בבואם אל העיר בעת הסערה, והנוראות אשר עשו הקנאים. מות חנן, יהושע וזכריה. האדומים שבו לבתיהם.
א. דברי הקנאים מצאו חן בעיני האדומים, והם עלו דרך העיר אל בית־המקדש. והקנאים, אשר כלו עיניהם מיחל אל האדומים, החליפו כח למראה בואם ויצאו לקראתם מחצר בית ה׳ הפנימית, ואחרי־כן התחברו אליהם והשתערו יחד אתם על המשמר, שחטו שומרים אחדים אשר נמו שנתם, ויתר השומרים הקיצו והרימו קול צעקה, וכל חיל־המשמר התעורר בבהלה ולקח את כלי־נשקו ומהר לצאת לקרָב, וכל העת אשר חשׁבו השומרים, כי מלחמה להם בקנאים לבד, נלחמו באֹמץ לב, כי בטחו בעצם מספרם, אולם בראותם, כי מחוץ נוהרים אויבים חדשים אליהם, הבינו, כי באו האדומים בשערי העיר ונמוגו מפניהם וזרקו את כלי־נשקם והחלו לבכות ולהיליל. רק צעירים מתי־מספר חגרו עֹז לעמוד על נפשם בפני האדומים וזמן רב סוככו על ההמון, אשר השיב את ידיו אל חיקו. צעקת האנשים גלתה את הדבר לכל יושבי העיר, אולם איש לא ערב את לבו לצאת למלחמה, בהִוָּדע כי הבקיעו האדומים אל העיר, וכל ההמון הגדול לא מצא עצה, רק ענה בקול צעקה ויללה לקול זעקת השומרים. ונהי בכי הנשים עלה למרום, כי לכל אחת היו קרובים בין השומרים הנמצאים בצרה. והאדומים והקנאים יחד הריעו לעֻמת אלה תרועת נצחון, והמון הגשם והסופה היה נורא מכל הקולות. והאדומים לא ידעו רַחם, כי נוסף על יצר לבם האכזרי התלקחה עוד חמתם על יושבי העיר, הסוגרים בפניהם את שעריה, לרגלי התלאות אשר מצאו אותם בעת הסופה. הם לא שׂמו פדות בין המבקשים מהם רחמים ובין הלוחמים אתם, והכו בחרבותיהם גם את האנשים, אשר הזכירו אותם כי הם עצמם ובשרם והשביעו אותם לכַבּד את המקום הקדוש. ויושבי העיר לא מצאו מנוס ולא היתה להם כל תִּקוה להִנצל מרעה. הם נדחקו יחדו ואיש אחרי רעהו הֻצעו חללים, וכאשר נלחץ ההמון אל מקום אשר לא היה שם דרך לנטות, ומרצחיהם הֵצֵרוּ את צעדיהם, לא מצאו רבים עצה וקפצו מהר־הבית למטה אל העיר, ונדמה לי, כי המיתה, אשר בחרו לרצונם, היתה קשה מהרצח, אשר ברחו ממנו. ובכל חצַר בית ה׳ החיצונה שטפו נחלי דם ולפנות הבֹּקר נערמו שמונת אלפים וחמש מאות חללים.",
+ "ב. אולם בכל הרצח הזה לא שב אף האדומים. הם שמו את פניהם אל העיר ופשטו על הבתים ושלחו את ידם בבזה והמיתו כל איש הבא בידם. הם חשבו, כי יכלו את זמנם לריק, בהכותם את המון העם היושב בעיר, ובקשו את הכהנים הגדולים, ורֹב אנשיהם נטשו לחקור את מקום מחבואם. במהרה תפשו אותם ושחטום והתיצבו על החללים והתקלסו בחנן על אהבת העם אליו וביהושע על דבריו אשר דבר אליהם מן החומה. ובעצמת רשעתם לא נתנו לקבור את עצמות ההרוגים, אף כי חֹק ליהודים להזהר מאד בקבורת אדם וגם את התלוים במשפט בית־דין הם מורידים לפני בוא השמש וקוברים אותם. ואיני שוגה בדברי, כי במות חנן החלה מפלת העיר. כי התמוטטה חומת מעוז היהודים וכלתה אליהם הרעה ביום אשר ראו עיניהם את הכהן הגדול, העומד עליהם לישועה, נשחט בראש חוצות. כי היה חנן איש־מופת בכל מדותיו ורודף צדק מאין כמוהו, וממרום מעלת משפחתו והדר משרתו והכבוד אשר היה לו על־פני כל העם, אהב את השפלים והנדכאים ונתן להם כבוד אנשים כערכו. והוא אהב את החֵרות בכל נפשו וגם חשק מאד בשלטון־עם, וכל הימים היה דוחה את טובתו מפני טובת הרבים (הכלל), והשלום היה יקר לו מכֹּל. והוא ידע, כי אין תקומה לפני הרומאים, ובכל־זאת הכין בעל־כרחו את כל צרכי המלחמה, למען אשר יוכלו היהודים להצליח בה, אם לא יכרתו ברית־שלום עם השונאים, ובאמת נוכל לאמר, כי לוּ נשאר חנן בחיים, השלֵם השלימו היהודים [עם הרומאים]. כי היה מפליא לדבר ולצודד את לב העת, וכבר הכניע מפניו את האנשים העומדים לו לשטן, וגם אם נלחמו היהודים, היו מעבידים את הרומאים עוד עבודה גדולה, בעמוד בראשם איש אשר כזה. ונפש יהושע [בן גמלא] היתה קשורה בנפש חנן, ואף כי נפל האיש הזה במעלה מחנן, היה גבוה בערכו מכל העם. אני מאמין, כי האלהים, אשר גזר להחריב את העיר המטֻמאה ורצה לטהר [באש] את בית־מקדשו, הכרית את האנשים האלה העומדים לפניו בפרץ באהבתם את המקדש. ושני הגברים האלה, אשר לפני ימים מעטים לבשו עוד את בגדי הקֹדש ונצחו על עבודת אלהים בכל קצות העולם ואשד נכבדו על־פני כל יושבי תבל הבאים אל ירושלים, התגוללו ערֻמים בעפר לעיני השמש ובשרם היה למאכל לכלבים ולחיות השדה. אני חושב, כי גם כל מעלה טובה בכתה על האנשים האלה וקוננה על הרעה אשר מצאתם. ככה מתו חנן ויהושע.",
+ "ג. ואחרי מות הכהנים הגדולים עלו הקנאים והמון האדומים על עם ירושלים ושחטו אותם כשחוט בהמה טמֵאה וכל איש מדלת העם הומת במקום אשר נתפש בכף, ואת אנשי־המעלד, ואת הצעירים הבדילו הרוצחים ואסרו אותם בבתי־כלאים, בהאמינם, אולי יפֻתּה אחד מאלה לעבור אליהם בטרם יבוא מותו. אולם איש לא שׂם לב לדבריהם, וכֻלם בחרו במות ולא רצו להתחבר לסוד המרֵעים האלה לאבדן מולדתם, והם נשאו עִנויים קשים ונוראים על אשר מאנו [לעשות את דבר הנבלים], כי דשו את בשרם בשוטים ומתחו את אבריהם בכלי־משחית, עד אשר לא נשאר מתום בבשרם למעַניהם, ורק אחרי־כן זכו למות בחרב. זהנתפשים ביום נרצחו בלילה ונבלותיהם הוצאו והָשלכו על־פני השדה ופִנו מקום לאסירים חדשים. ומחִתָּה נוראה נפלה על כל העם, ואיש לא נועז לבכות לעיני רואים על החלל הקרוב אליו וגם לא להביא אותו לקבורה, ורק במסתרים שפכו האנשים דמעות, בסגרם את דלתיהם, ובעוד הם נאנחים הביטו לעבָרים, פן יגיעו דבריהם לאֹזן אחד משונאיהם; כי תכף נעשה למתאבל כמשפט המת, אשר קשר עליו מספד, ובלילות היו יושבי ירושלים צוברים מעט עפר לכסות בו את בשר החללים, ורק המחרף את נפשו למות עשה זאת ביום. ככה נהרגו שנים־עשר אלף איש, בחורים מנדיבי העם.",
+ "ד. וכאשר נלאו האנשים לטבוח טבח לאין־קץ, עשו להם התוליםוהקימו בית־דין ומשפט. ובדרך הזה אמרו להמית את זכריה בן ברוך, אחד מאנשי־השם. הוא הרגיז אותם בנדבת לבו, כי שנא כל תועבה ואהב את החֹפש, וגם היה עשיר, ועל־כן קוו לשני דברים: למלא אוצרותיהם חמס, וגם להִפּטר מן האיש, אשר כּח בידו להפילם. על־כן הו��יאו פקֻדה לאסוף שבעים איש מראשי העם אל בית־המקדש, ומסרו בידם — כמו בבית־חזיון — את דמות (תפקיד) השופטים, אשר אין להם כּח ושלטון, והעמידו לפניהם את זכריה למשפט ומצאו בו ערוַת דבר, כי אמר להסגיר את העיר בידי הרומאים ושלח צירים אל אספסינוס בבָגֶד. ואף עד אחד לא נמצא לענות בזכריה, וגם לא היה כל אות לעונו, אולם האנשים (הקנאים והאדומים) אמרו, כי הם בטוחים באשמתו, וחשבו, כי זה הוא אות נאמן על האמת. וזכריה ראה, כי אפסה כל תקוה להציל את נפשו, יען אשר נקרא במרמה אל בית־כלא ולא אל בית־הדין, ועל־כן לא רצה לפרוש מן החיים בטרם ידַבּר ככל אשר עם לבבו. הוא קם לפני השופטים ודִבּר בלעגי שפה על צדקת המלַמדים עליו חובה ובדברים קצרים בטל את כל דברי האשמה אשר יצאה עליו. ואחרי־כן פנה אל אנשי־ריבו וסִפּר את כל מעשי תועבותיהם, ועוד הִרבּה לדַבּר במר־נפשו על השערוריה הגדולה אשר בַּכֹּל. והקנאים התגעשו מאד, ורק בקֹשי כבשו את כעסם ולא שלפו את חרבותיהם, כי קבּלו עליהם לשמור על דמות בית־הדין ועל צחוק־המשפט עד תֻּמו, וגם אמרו לנסות את השופטים, אם יזכרו את חֻקי הצדק בעת מצוקתם. אולם כל שבעים השופטים הצדיקו את הנאשם פה־אחד, כי בחרו למות עמו יחד מהטות את דינו למות. וכאשר יצא זכריה צדיק בדינו, הרימו הקנאים קול צעקה וכֻלם קצפו על השופטים, כי לא הבינו את תֹּקף המשרה, אשר נִתּנה על שכמם לצחוק ולקלסה, ושני קנאים עזי־נפש התנַפלו על זכריה והמיתוהו, בקראם אליו בלעג־זדון בעת נפלו שדוד: ״הא לך גם משפטנו, אנחנו נותנים תֹּקף לצדקת־דינך״, ואחרי־כן השליכו את נבלתו מהר־הבית אל העמק אשר למטה, והפכו את פניהם אל השופטים והכו אותם בנצבי חרבותיהם בחרפה ובוז ודחפו אותם מחומת הר־הבית, ורק לדבר הזה פדו את נפשותיהם מרצח, למען אשר יפוצו בעיר לבַשׂר לכל יושבי ירושלים, כי היו לעבדים.",
+ "ה. והאדומים נחמו על בואם אל ירושלים, כי המעשים בעיר היו להם לזרא. אחד הקנאים בא אליהם בסתר והקהילם לאספה והודיע אותם כל תועבותיהם אשר עשו יחד עם הקוראים להם, וסִפר להם את כל הרעה אשר מצאה את העיר מידם, לאמר: ״הנה יצאתם אל המערכה, בחשבכם כי הכהנים הגדולים מוסרים את העיר בידי הרומאים, ואף כי לא נמצא שמץ דבר להוכיח על עלילת הבגד, ועתה עיניכם רואות את האנשים, אשר סבבו אתכם בכחש, למען תבואו להגן עליהם, והנה הם עושים מעשי שונאים עריצים, ועליכם היה למנוע אותם ממעשי־זדון למבראשונה. ואחרי אשר התחברתם להם לשפוך דם־אחים, עליכם הפעם לשים קץ לעלילותיהם הרעות, ואל תשארו פה להוסיף אֹמץ לרשעים, העוברים על חֻקי אבותיכם. וגם אם יש ביניכם אנשים, הכועסים עד היום הזה על אשר נסגרו שערי העיר בפניכם ולא נפתחו לרוָחה, למען תבואו בהם חמושים, השיבו אל לבכם, כי כבר עשיתם נקמות במנדיכם. כי חנן מת ובלילה אחד נשמד כמעט כל העם, ולא נעלם מכם, כי גם רבים מאנשי־שלומכם נחמו על הרעה אשר עשו, מדי ראותם את אכזריות האנשים, אשר קראו אתכם לעזרה. הן גם מפניכם אינם בושים, אף כי מידכם באה ישועתם, ועושים תועבות נוראות לעיני בני־בריתם. ועונותיהם יחולו על ראשכם, אתם האדומים, אם לא תעמדו להם לשטן או לא תבָּדלו מעליהם ומעל מעשיהם הרעים. גלוי וידוע לפניכם, כי דבר הבגד היה עלילת שקר, ואין איש חושב, כי יעלו הרומאים על העיר במהרה, וגם חיל חזק סוכך על העיר ולא באפס־יד יִשָּׁבר, ואתם שובו לבתיכם ולא תבואו עוד בסוד המרֵעים, ובזה תזכו א�� נפשותיכם מכל עונותיכם, אשר כשלתם בהם בערמת האנשים האלה״."
+ ],
+ [
+ "האדומים עזבו את העיר והקנאים הרבו מעשי רצח. הרומאים רצו לעלות על העיר ואספסינוס עצרם עד עת מצֹא.
א. האדומים הטו אֹזן לדברים האלה ובתחלה הוציאו לחפשי כאלפים מאזרחי ירושלים, אשר נמצאו במאסר, ואלה מהרו לברוח מתוך העיר ולבוא אל שמעון [בן גיורא], אשר עוד נדבר עליו בקרוב. ואחרי זאת עזבו האדומים את ירושלים ושבו איש לביתו. הם יצאו את פני העיר פתאם, ושתי המפלגות בירושלים לא חכו לזה. העם לא ידע, כי נחמו האדומים על מעשיהם, ושאף רוח לרגע קטן, בחשבו כי הונח לו מעֹל אויביו. והקנאים הוסיפו עוד גאוָה, כאלו לא נעזבו מבני־בריתם, רק נחלצו מידי אנשים, אשר הביטו עליהם בעין צרה ובקשו למנוע אותם מאשם. כי עתה לא הֻטל עליהם עוד לדחות את מעשי רשעתם או להִמָּלך בדבר תחלה, ובחפזון גדול יכלו לחַבּל כל אחת ממזמותיהם הרעות והחישו למלא אחרי עצתם כהרף עין. הם הרבו להמית את גבורי החיל ואת נדיבי העיר, כי באלה קנאו על מעלותיהם, ומאלה פחדו, פן יקומו להם לשטן; הם האמינו, כי רק בהכריתם את כל אנשי־המעלה, מבלי השאיר להם שריד, יוכלו לשבת בֶּטַח. ככה נרצחו אנשים רבים וביניהם גם גוריון, איש רם המעלה והיחש, חובב שלטון־עם ומלא רוח אהבת הדרור מכל יתר היהודים, כי ישרת לבו ויתר מעלות רוחו הכריעו אותו לטבח. וגם ניגר איש עבר־הירדן לא נמלט מידם, הוא האיש, אשר הפליא גבורה במלחמותיו עם הרומאים. וכאשר סחבו אותו ברחובות העיר, צעק מרה וגלה את סִמני הפצעים [שקבל במלחמת החרות]. אולם כאשר הוּצא משערי העיר נואש מישועה והפיל את תחנתו לפני מרצחיו, כי תהיה לו קבורה, אולם הם הודיעו אותו, כי לא יורידו את גויתו אל האדמה, אשר ככה חשקה בה נפשו, ואחרי זאת מסרו אותו לטבח. ובעת מותו קלל ניגר את האנשים, כי יבואו הרומאים וינקמו מהם את דמו, וחרב ורעב ויתר מוראי המלחמה יחולו על ראשיהם, ועוד הוסיף לקללם, כי תהיה יד איש באחיו. והאלהים הביא את כל דברי הקללה הזאת על הרשעים ושִׁלם להם בצדק כגמול ידיהם: כעבור זמן קצר קמו מריבות ביניהם וכל איש טעם את טעם שגעון חברו. כאשר נהרג ניגר בידם, הונח להם מפחדם, פן יבוא איש לשים קץ לשלטונם, אולם לא נשארה מפלגה בקרב העם, אשר לא שׂמו לה עלילות דברים להעבירה מן העולם. ואחרי אשר מריבי הקנאים כבר ספו כֻּלּם, הגיעה העת למצֹא את אשם אנשי השלום, אשר לא רבו עמהם. ככה באו בטענה על אחד העם, אשר לא דבק בהם בלבב שלם, ואמרו, כי הוא גבה־לבב (גס־רוח), והתגוללו על השני, אשר נספח עליהם מבלי לבטל את דעתו מפניהם, כי הוא בז להם, וגם האנשים, אשר החניפו להם ביתר שאת, נחשדו על מחשבה רעה. והם לא הבדילו בין אשמה גדולה ובין קטנה, ורק עֹנש אחד גזרו על החיָּבים — הוא עֹנש המות. ואיש לא נמלט מן העֹנש הזה, מלבד העניים והחשֻׁכּים, אשר יצאו משפל המעלה ולא בֹרכו בנכסים.",
+ "ב. וכל שרי צבאות הרומאים שמחו על מריבות האחים בקרב שונאיהם כמוצאי שלל רב ורצו למהר ולעלות על העיר, וגם האיצו באספסינוס, בחשבם כי יצליח כל חפצו בידו הפעם, ודברו אליו, כי עתה האלהים נלחם להם, בסכסכו את אויביהם איש באחיו, אולם הגלגל חוזר מהרה, ואולי ייעפו היהודים ממלחמת־האחים או יִנָּחמו על מעשיהם וישלימו ביניהם. ולדברים האלה ענה אותם אספסינוס: ״דעו, כי שגיתם מאד בעצתכם בפעם הזאת. אמנם משתוקקים אתם להראות את כח ידיכם ואת הדר נשקכם כדרך העומדים בבית־חזיון, אך הדבר הזה קשור בסכנה ואתם אינכם שׂמים לב לתועלתכם ולשלומכם. הן אם תמהרו לעלות על העיר מיד, תקימו בידיכם ברית־שלום בין שונאינו, ובעֹצם ימינם ישתערו עלינו. ואם תתנו להם אַרְכּה, ימעט אחרי־כן מספר שונאינו, כי תאכל אותם אש המריבה. כי האלהים מיטיב לערוך את המלחמה ממני, והוא יסגיר את היהודים בידי הרומאים חנם ויתן את הנצחון לצבאותינו בלי עמל וסכנה. ובעוד האויבים הולכים וכלים איש בידי רעהו, כי קמה עליהם קללה נוראה, מלחמת־אחים, טוב לנו להתבונן אליהם מרחוק ולשבת במנוחה, מאשר להתערב בריב אנשים הולכים למות, הנלחמים ביניהם ברוח שגעון. ואם יחשוב איש מכם, כי לא יישר הנצחון בלי מלחמה, עליו להשיב אל לבו, כי ניטיב לעשות לנפשותינו, בהשיגנו את משאלות לבנו לבטח, מהכניס את עצמנו בסכנת מלחמה. דעו לכם, כי גם האנשים המפיקים את רצונם באֹרך־אפם ובתבונתם קונים להם שם טוב ותהלה כחבריהם, אשר השלימו את חפצם בתפארת ישׁע ימינם. והנה במדה אשר יהיו האויבים הולכים ודַלים יחליפו צבאותינו כֹח מעמלם הקשה וילכו הלוך וחזק. ואמנם גם אין השעה עת־רצון לאנשים השוקדים לעשות להם בנצחונם שֵׁם תפארה, כי אין היהודים דואגים עתה להכין להם נשק וגם לא לחַזק את חומותיהם ולאסוף להם חיל־עוזרים, למען יהיה לנו הדבר לרעה, בתתנו להם אַרכּה, — רק חונקים הם איש את רעהו במלחמת־האחים ובמחלֹקת, וכל יום הם סובלים צרות ורעות נוראות, אשר גם בעלותינו עליהם ובכבשנו אותם לא נעשה להם כמוהן. ואם ירצה איש לשמור את נפשו, עליו לתת להם להמית איש את אחיו עד תֻּמם. ואם לתהלת הנצחון תשאו את נפשכם, הן לא תגדל תפארתכם בהתנפלכם על על אויב כזה, אשר אכלה אותו חרב מבית, כי יֵאָמר בצדק, אשר לא מידכם בא הנצחון, כי־אם מן המחלֹקת״.",
+ "ג. כל שרי החילים הודו לדברי אספסינוס. וכעבור זמן קצר נגלה הדבר, כי היתה עצתו עצה מחֻכּמה. כי מדי יום ביומו נפלו אל הרומאים אנשים רבים, אשר ברחו מפני הקנאים. אמנם קשה היתה מנוסתם, כי הציגו הקנאים משמר בכל מוצאי העיר ואת כל איש אשר תפשו שם שפטו משפט מות, באמרם כי אל הרומאים הוא נופל. אולם כל נותן שֹׁחד יצא לשלום, ורק האיש, אשר לא מצאה ידו לשַׁלם, נחשב לבוגד. על־כן קנו העשירים בכסף את המנוסה מן העיר, ורק העניים הבורחים נשחטו. וכאשר נערמו תלי הרוגים במסלות [על־יד מוצאי העיר] נחמו רבים, אשר יעצו לנפול אל הרומאים, ובחרו למות בקרב העיר, כי קוו להקבר בקברות אבותיהם ובזה רָוַח להם מעט מאימת המות, אולם הקנאים הרבו עוד תועבה באכזריות זדונם ולא נתנו לקַבּר את עצמות הנרצחים בעיר ובשדה, כאִלו כרתו ביניהם ברית לחלל את חֻקי האבות (התורה) ואת חֻקי הטבע גם־יחד ולהוסיף עוד חַטאה לאלהים על כל הרעות אשר עשו לאדם! הם השאירו את הפגרים בחוץ להעלות בָּאְשָׁם תחת קרני השמש, ומשפט אחד היה לקובר עצמות קרוביו ולבורחים מן העיר — משפט מות! ועל האיש, אשך גמל את החסד הזה לאחיו המת, נגזר להִשאר בלי קבורה. סוף דבר, בעת הצרה הזאת אבדו כל המדות הטובות — ומדת הרחמים יותר מכֻּלּן. כי כל דבר מעורר רחמים הִרגיז את לבות הרשעים האלה, אשר העבירו את עברתם מן החיים אל הנרצחים והשיבו אותה מן המתים אל החיים, והנשארים בחיים נמוגו מפחד לבבם וקנאו באֹשר המתים, אשר נחו מצרותיהם, והאנשים, אשר עֻנו בבתי־כלָאים, חשבו גם את המתים המתגוללים בלי קבורה למאֻשרים באדם. כי כל חֻקי ��אדם נרמסו ברגל הזדים וחֻקי אלהים היו לצחוק ולקלס בעיניהם, ולחזיונות הנביאים הלעיגו וקראו להם בשם להג מרמה. כי הרבו הנביאים לדַבּר על הטוב ועל הרע, והקנאים בעטו בתוכחותיהם ובזה קִימו גם את דברי הנבואה על קץ העיר. כי יצא דבר לפנים מפי האנשים האלה (הנביאים), אשר תפול העיר ובית־המקדש יהיה למאכֹלת אש במלחמה, לעת תקום מריבת־אחים וידי היהודים תטמאנה את משכנות האלהים; ואף כי ידעו הקנאים את הנבואה הנאמנה הזאת, התמַכּרו לקיֵם אותה בידיהם."
+ ],
+ [
+ "עריצות יוחנן. עלילות הקנאים במצדה. אספסינוס כבש את גדר. מעשי פלצידוס.
א. ויוחנן [בן לוי] אמר להיות לשליט עריץ וחשב, כי לא נאה לו הכבוד חלק כחלק עם חבריו, ומעט מעט משך אליו את הרעים אשר בקרב הנבלים ויחד אִתּם נפרד מעל המפלגה (מפלגת הקנאים). הוא מאן למַלא אחרי עצת חבריו תמיד וברוח מושל היה מוצא את פקֻדותיו, וכל עין ראתה, כי הוא שולח את ידו אל שלטון־יחיד (מונרכיה). אלה נכנעו לפניו מיראה ואלה מאהבה, כי הפליא לצודד את הלבבות במרמה וכחש. ורבים חשבו, כי יהיה להם הדבר לישועה בהִפָּקד עון תועבותיהם על האחד ולא על הרבים. גם היה רב־פעלים במעשיו ובתחבולותיו, ואנשים רבים נעשו לו לנושאי־כלים (לעבדים). אולם עוד חלק גדול מחבריו עמד לו לשטן, אלה מקנאתם בו, בחשבם כי חרפה להם להִכּנע תחת ידי איש, אשר היה לפנים אנוש כערכם, ואלה משנאתם לשלטון־יחיד. הם הבינו, כי לא יעלה בידם להורידו מגדֻלתו. על־נקלה, אחרי אשר יקח את השלטון בידו, וגם ירדוף אותם, בהתגוללו עליהם על אשר עמדו לו לשטן בממשלה. על־כן בחר כל אחד מהם לשאת כל צרה ופגע במלחמתו עם יוחנן מהיות לו לעבד ולהִמֹק בבית־שביו. וככה קמה מריבה בין האנשים האלה ובין צורריהם, אשר עמד יוחנן בראשם כמשפט מלך. אלה ואלה עמדו על המשמר מבית, אך טרם התנגחו בכלי־נשקם, או נלחמו ביניהם רק מעט, ולעֻמת־זאת חֻבּרו יחד להשחית בעם, ואיש התחרה ברעהו, כי ירבה לאסוף שלל מחמס יושבי ירושלים. ככה נפקדה העיר בשלשה שפטים רעים ונוראים: במלחמה [מחוץ] ובשלטון עריץ ובמריבת אחים, והמלחמה היתה קלה בכף מאזנים מיתר האסונות, על־כן ברחו רבים מפני אויביהם בני עמם אל השונאים הנכרים וקבלו מידי הרומאים את פדות נפשם, אשר נואשו ממנה בשבתם בקרב אחיהם.",
+ "ב. ועוד נגע רביעי נוסף אז להביא שואה על העם. לא רחוק מירושלים נמצא מבצר חזק, אשר בנו אותו המלכים, להפקיד בו את אוצרותיהם לעת תמורות מלחמה וגם להִשָּׂגב בו לנפשם, ושמו מצָדָה. את המבצר הזה תפשו האנשים הנקראים סיקריים ולראשונה פשטו על המקומות הקרובים וגזלו שם את הצֵדה הדרושה להם בלבד, כי יראתם [מפני הרומאים] מנעה אותם להרבות חמס. אולם בשמעם, כי חיל הרומאים יושב במנוחה וכי קמו מריבות ושלטון עריץ ומלחמת־אחים בקרב היהודים אשר בירושלים, החלו לעשות תועבות גדולות. ולמועד חג המצות, אשר אותו עושים היהודים לזכר גאֻלתם בעת צאתם מעבדות מצרים ושובם אל ארץ אבותיהם, יצאו הסיקריים בלילה, בהתחבאם מעיני רואים, לבל יהיו להם לשטן, ופשטו על עיר מצער אחת ושמה עין־גדי. וטרם הספיקו אנשי־החיל אשר בעיר לקחת את נשקם ולהאסף, מהרו הסיקריים להפיצם ולגרשם מתוך העיר והמיתו את החלשים, אשר לא היה להם כּח לברוח, את הנשים והילדים, שבע מאות נפש ומעלה. ואחרי זאת הוציאו את כל שלל הבתים וגזלו את כל פרי הבכּוּרים ונשאו אתם אל מצדה, ואחרי זא�� שדדו את כל הכפרים אשר מסביב למבצר והחריבו את כל הארץ, ומדי יום ביומו התרבה מספר המשחיתים, אשר באו אליהם מעבָרים. וגם ביתר קצות ארץ יהודה, אשר ישבו שם השודדים עד העת ההיא בחבּוק־ידים, התחוללו זוָעות, כדרך הגוף החולה, אשר קמה בו דלקת בחלק הראש והמחלה עוברת אל כל האברים. כי המריבה והמהומה בעיר הראשה התירו את ידי כל הנבלים אשר בארץ לעשות חמס, וכל אחד הוציא את גזלת כפר מגוריו אל המדבר. ושם התאספו יחד ונשבעו איש לרעהו והגיחו בגדודים, אשר היו קטנים במספרם מצבא־מלחמה וגדולים מלהקות שודדים, על מקדשים וערים, ובכל מקום, אשר פקדו עליו את חמתם, מצאה את האנשים רעה גדולה כצרת הנגפים במלחמה, והשודדים לא נתנו להם זמן להנקם בהם, כי מהרו לברוח עם הבזה אשר בידם. ולא נמצא מקום בארץ יהודה, אשר לא היה עדי אובד עם ירושלים יחדו.",
+ "ג. הדברים האלה נגלו לאספסינוס מפי הבורחים הנופלים אליו. אף כי שמרו המורדים על כל מוצאי ירושלים והמיתו את כל האנשים אשר נגשו אליהם, בכל־זאת הצליחו רבים להסתר מהם ולברוח אל הרומאים, והם דברו על לב ראש־הצבא (הרומאי) להגן על העיר ולהציל את שארית העם. כי על אהבתם לרומאים הומתו רבים בחרב והנותרים נמצאים באימת מות. אספסינוס חמל עליהם בצרתם הפעם והסיע את חילו לצור על ירושלים למראה־עין ובאמת — לפדות את יושבי העיר ממצור. אולם בתחלה נטל עליו להכניע את שארית הארץ, לבל תקום לו מלחמה מאחור בעת צורו על ירושלים. הוא עלה על גדור (גדרה), העיר הראשה והחזקה בכל עבר־הירדן, וברביעי לחדש דִּיסְטְרוֹס (אדר) בא בשערי העיר, כי טוּבי העיר הסתירו את עצתם מהמורדים ושלחו אליו צירים להסגיר את העיר בידו, יען אשר חשקה נפשם בשלום וגם רצו לשמור על רכושם, כי עשירים רבים ישבו בגדור. ואנשי־ריבם לא ידעו על־דבר השליחים ורק כאשר קרב אספסינוס אל העיר נודע להם המעשה. הם נואשו מתקותם להתחזק לבדם בעיר, כי רבים היו שונאיהם מבית וגם ראו את הרומאים בקרבת העיר. על־כן תפשו את דוֹלץ (דּוֹלֶסּוֹס), הגדול בין יושבי העיר במעלתו ובכבוד ביתו, אשר חשדו בו, כי הוא יעץ לשלוח את הצירים אל אספסינוס, ושחטו אותו, ובגֹדל חמתם התעללו בנבלתו, ואחרי זאת ברחו מן העיר. ולמחרת היום הגיע חיל הרומאים עד שערי העיר ואזרחי גדור קדמו את פני אספסינוס בברכה והוא נשבע להם להקים את בריתו אתם וגם נתן להם מצב רוכבים ורגלים לשמור על העיר, פן יעלו הבורחים עליה. כי יושבי גדור פרצו בידיהם את חומת עירם טרם דרשו הרומאים את הדבר, ובזה נתנו ערֻבּה, כי הם רודפי שלום, וגם ברצותם להלחם ברומאים לא יוכלו למלא חפצם.",
+ "ד. ואספסינוס שלח את פלצידוס עם חמש מאות רוכבים ושלשת אלפים רגלים לרדוף אחרי המורדים פליטי גדור, והוא עם שארית צבאו שב אל קיסריה. וכראות הפליטים פתאם את הרוכבים הרודפים אחריהם נדחקו לפני הקרָב אל כפר אחד הנקרא בית־נמרה ובו מצאו בחורים רבים והריקו חלק מהם לרצונם וחלק בחֹזק־יד והתנפלו יחד אתם על חיל פלצידוס. וכאשר הגיחו היהודים מן הכפר נסוגו הרומאים אחור מפניהם בתחלה והתחכמו למשוך אחריהם את השונאים רחוק מן החומה ובהגיעם למקום חפצם הקיפו את היהודים וירו בהם, הרוכבים סגרו עליהם את הדרך והרגלים נלחמו בהם מקרוב והכו בהם. והיהודים חרפו את נפשם במלחמה ונפלו חללים ושכר לא היה לגבורתם, כי בהשתערם על האויבים העומדים במערכה, אשר סוכך עליהם נשקם כחומת מבצר, לא מצאו מקום לשלוח אליו את חציהם וגם לא עצרו כח לבקוע להם דרך בין שורות הרומאים, ולעֻמת־זאת הרבו חִצי השונאים לפלח את קרביהם, כי נדמו היהודים כבהמות נבערות, הקופצות על חרב הצַיָּד, אלה הֻכּו לפי חרב ואלה נפוצו ונרמסו בפרסות סוסי הרוכבים.",
+ "ה. פלצידוס אמר לסגור בעדם (בעד היהודים הבורחים) את הדרך אל הכפר, ועל־כן מהר עם רוכביו כפעם בפעם אל העבר ההוא, ואחרי־כן הפך את פניו וירה בבורחים. הקרובים היו מטרה לחציו והרחוקים יראו ושבו אחור; אך לאחרונה בקעו להם הגבורים אשר בחיל היהודים בחֹזק־יד דרך בין שורות הרומאים ונמלטו אל חומת הכפר. ושומרי החומה נבוכו מאד, כי לא יכלו לסגור את השער לפני פליטי גדור, יען אשר גם בניהם וקרוביהם נמצאו יחד עמם, וגם הבינו, כי יפלו בחרב, אם יתנו להם לבוא בשערי העיר. ומגורתם קמה: כי בעוד הפליטים נדחקים לפני החומה, כבר הדביקום רוכבי הרומאים וכמעט באו אִתם יחד אל הכפר, לולא מהרו היושבים לסגור את השער. אולם פלצידוס השתער עליהם בגבורה ונלחם אִתּם עד הערב, ואחרי־כן הבקיע אל החומה ותפש את כל יושבי הכפר. ההמונים הנחשלים הֻכּו לפי חרב וגבורי החיל נמלטו לנפשם. ואנשי פלצידוס הוציאו את שלל הבתים ושלחו את הכפר באש. ופליטי הכפר נפוצו בכל הארץ מסביב והפליגו בדבר הצרה אשר מצאתם וגם אמרו, כי צבא הרומאים הולך וקרב, ובדבר הזה החרידו את כל יושבי המקומות הקרובים, ורבים נלוו אליהם בהמון וברחו אתם יחד בדרך יריחו, כי רק בעיר הזאת אמרו למצֹא רֶוח והצלה, בבטחם במשגב חומותיה ובהמון יושביה. ופלצידוס נשען על כח רוכביו וגם הוסיף אֹמץ בנצחונותיו הראשונים, על־כן רדף אחרי הפליטים עד הירדן והמית את הנופלים בידו כפעם בפעם, ולאחרונה לחץ את כל ההמון אל שפת הנהר, ושם נעצרו היהודים ולא יכלו לעבור, כי גאו מי הנהר (הירדן) מפני הגשמים, ופלצידוס ערך מערכה לקראתם. בעל־כרחם יצאו היהודים למלחמה, כי אבד מהם מנוס, והתיצבו בשורה ארֻכה לארך שפת הנהר, כמטרה לחצי האויב ולשטף סוסיו. והרוכבים המיתו רבים מהם והפילו אותם אל תוך הנהר. חמשה־עשר אלף נפש נפלו בחרב הרומאים, וההמון אשר נלחץ בחזקת היד לקפוץ אל הירדן היה לאין־מספר. וכאלפים ומאתים איש נלקחו בשבי ויחד אִתּם שלל כבד מאד, חמורים וצאן וגמלים ובקר.",
+ "ו. המגפה הזאת לא נפלה מיתר מגפות היהודים ועוד גדלה בעיניהם מן האסונות הקודמים, כי כל דרך מנוסתם היתה מלאה חללים, ומעבר הירדן נסגר מכֹּבד הפגרים, ואף ים המלח מלא גויות אדם, אשר סחפו אליו מי הנהר בהמון. ופלצידוס הלך מחיל אל חיל ומהר אל הערים הקטנות אשר מסביב וכבש את אָבֵל (אבל־השטים, אבילה) ואת יוּלִיַס (בית־הרם, או בית־רמתה) ואת בית־הישימות ואת כל הארץ עד ים המלח והושיב בכל עיר את אנשי־עצתו מן היהודים הנופלים אל הרומאים. ואחרי־כן הושיב את אנשי־צבאו באניות ותפש את הבורחים על־פני ים המלח. ככה נפלה בידי הרומאים כל ארץ עבר־הירדן בברית ובמלחמה, מלבד המבצר מכור אשר שׂגב מהם."
+ ],
+ [
+ "אספסינוס שמע על המעשים אשר היו בארץ גליה ומהר לכלות את מלחמת היהודים. ציור יריחו והעמק הגדול. על־דבר ים המלח.
א. בימים ההם הגיעה אל אספסינוס בשורת המרד, אשר פרץ בארץ גַּלִּיָּה, כי וִינְדֶּקְס וגדולי עם־הארץ פשעו בנירון, ופרשת המעשים האלה כתובה על ספרי הזכרונות לאשורה. הבשורה הזאת העירה את אספסינוס להחיש את המלחמה, כי צפה מראש את מלחמות־האחים [ברומא] ואת הרעה אשר נגד פני הממשלה כֻּלָּהּ, ועל־כן אמר להקים שלום בארצות המזרח ולהקל בזאת את המוראים בארץ איטליה. וכל העת אשר עצרוהו הגשמים הכין את המנוחה במקומות הנכנעים והציב בתוכם משמר והקים שרי־עשרות על הכפרים ושרי־מאות על הערים, וגם בנה רבות מן הערים הנהרסות ולראשית האביב לקח את מַרבּית חילו ונסע מקיסריה אל אנטיפטרס ושם שב שני ימים והקים סדר בעיר וביום השלישי נסע הלאה והחריב ולִהט באש את כל הארץ אשר מסביב. אחרי הכניעוֹ את כל מחוז תִּמנה פנה אל לוד ואל יבנה, אשר כרתו אתּוֹ ברית־שלום, והושיב בהן את היהודים אשר נכנעו לפניו ומצאו חן בעיניו, ומשם עלה על אמאוס וכבש שם את מעברות ההרים בדרך ירושלים, ושׂם במקום ההוא את מחנהו והקיף עליו מצודה והשאיר שם את הלגיון החמישי, ומשם פנה אל מחוז בית לפתפי (או בית לפתנפי) ושלח אותה באש, וגם את כל הארץ מסביב לגבול אדום, ואחרי־כן צוה להקים מבצרים במקומות הכֹּשר וגם לכד שני כפרים גדולים בארץ אדום בתּוֶך, את בית־גברֵי, ואת כפר טבא, והמית עשרת אלפים איש ויותר וכאלף נפש לקח בשבי ואת יתר העם גרש מנחלתו והעמיד בכפרים האלה משמר מאנשי־חילו, למען יפשוט על ארץ ההרים להחריבנה. והוא עם שארית חילו שב אל אמאוס ומשם נסע אל ארץ שֹׁמרון ועבר על העיר הנקראה בשם ״עיר־חדשה״ (נאפוליס) ובפי יושבי המקום — מַבַּרְתָּא, ומשם ירד אל קָרָוָה (קוריאי) ולן במקום ההוא ביום השני לחדש דיסיוס (סיון), ובמחרתו שם את פניו אל יריחו, ושם התחבר אליו טרַיָּנוס, אחד משרי־צבאו, אשר העביר את חילו מעבר־הירדן, כי כבר נכנעה כל הארץ ההיא לפניהם.",
+ "ב. המון גדול מיושבי יריחו מִהר עוד לפני בוא הרומאים לברוח אל ארץ ההרים מול ירושלים, ואנשים רבים נשארו ונפלו בחרב, והרומאים־לכדו את העיר העזובה. העיר יריחו בנויה בעמק, אולם ממעל לה רמה ארֻכּה מאד, קרחה ושוממה. לרוח צפון היא נמשכת עד גבול בית־שאן, ולרוח דרום עד ארץ סדום (הסדומים) וקצה ים המלח, ומול הרמה הזאת נמצאה רמת עבר־הירדן, תחלתה על־יד יוליס (בית הרם) וצפונה לה, והיא נמשכת לרוח דרום עד סומורה הקרובה לגבול סלע־ערב. ובארץ הזאת נמצא גם ההר הנקרא בשם הר־הברזל, המשתרע עד ארץ מואב. והארץ בין שתי הרמות האלה בתָוֶך נקראה בשם ״העמק הגדול״ (ככר־הירדן, ערבות הירדן), תחלתו על־יד כפר צנבריי, והוא מגיע עד ים המלח. ואֹרך העמק הזה אלף ומאתים ריס ורחבו מאה ועשרים והירדן עובר בקרבו בתוֶך דרך שני יאורות השונים בתכונותיהם, ים המלח וים טבריה (כנרת, גינוסר), כי הראשון הוא מלא מלח ולא נמצא בקרבו דבר, אשר בו רוח חיים, ומימי השני הם מתוקים ומגַדלים יצורים חיים. ובימות־החמה מראה העמק הזה כשרוף באש ומרֹב היֹבש האויר מחניק ומביא חליים. וכל העמק הוא ככר שוממה, מלבד נחל הירדן, ועל־כן התמרים על שפת הנהר דשנים ונותנים פרים לרֹב, אולם הרחוקים ממנו הם רעים ושֹׁערים.",
+ "ג. ובקרבת יריחו נמצא מקור מים חיים עשיר, אשר מֵימיו טובים מאד להשקות את האדמה. המקור הזה נפתח בקרבת העיר הישנה, היא הראשונה בערי הכנענים, אשר כבש יהושע בן־נון, ראש צבא העברים, בחרב. ועל המקור הזה מסֻפר, כי לפנים היה משחית את תנובת השדה ואת פרי העצים וגם מזיק לילודי אשה, ומֵימיו היו מביאים מחלה ומוֶת לכל הברואים, אולם אחרי־כן נרפאו המים ונהפכו להיות בריאים ומַפְרִים בידי אלישע הנביא, הוא אוהב אליהו ויורשו. כי הנביא הזה גר בתוך יושבי יריחו, אשר קדמו את פניו באהבה רבה, ושִׁלם להם טובה תחת טובה ואָצל להם ברכה עומדת לעד, כי נגש אל המקור והשליך אל המים כלי חרש מלא מלח, ואחריהן נשא את ימין צדקו לשמים והסיך נסך לכַפּר את פני הארץ ולכרות אתה ברית ובקש ממנה לרַפֵּא את המים ולפתוח גידים מתוקים, ואל האלהים התפלל כי יותיר לטובה את יושבי הארץ בפרי אדמתם ובפרי בטנם ולא ימנע מהם את מֵי הברכה האלה כל הימים, אשר יחזיקו בתֻמם. ובתפלה הזאת, אשר הקדים לה הנביא מעשים בתבונות כפיו, רִפּא את המקור, ותחת אשר היו המים לפנים משַׁכּלים ומביאים דֶּבר ליושבי הארץ, החלו מהיום ההוא וחלאה להביא ברכה לפרי בטנם וליבול ארצם. כי גדול מאד כֹּח המים להרוות את האדמה, עד אשר בנגעם רק בפניה יביאו עליה ברכה גדולה יתר ממי מעינות אחרים, המשקים את הארץ לרויה. ותחת אשר שכר המעינות ההם אינו גדול גם אם ילקחו מהם מים רבים, הנה המועט במקור הזה מחזיק ברכה מרֻבה. ומלבד־זאת המקור מרוה ככר גדולה מיתר המעינות כֻלּם, כי אֹרך עמק יריחו הוא שבעים ריס ורחבו עשרים ריס, והוא מגַדל פרדסים נחמדים צפופים, ובהם עולים עצי תמרים רבים, שונים בטעמם ובשמותיהם, והמינים הדשנים נדרכים [ביקבים] ומוציאים דבש לרֹב, אשר אינו נופל בטעמו הרבה מדבש הדבורים הרבות אשר בארץ הזאת. ושם נמצא עץ הקטף (עץ הצרי), היקר בכל פרי הארץ ההיא, והכֹּפֶר ועץ המֹר, ובצדק יֹאמר האומר, כי הארץ הזאת היא גן אלהים, אשר בו גדלים העצים היקרים וכלילי היֹפי למיניהם למכביר. ואמנם הארץ הזאת היא מבֹרכה גם ביתר פרי האדמה ולא נקל למצֹא בעולם הישוב מקום אשר כמוה, כי האדמה משיבה את הזרע המָשלך אליה בברכה מרֻבּה. ואני חושב, כי חֹם האויר הרָוה ומזג המים הם סבת הברכה יחד, כי כח המים מצמיח את הנטעים ומשגשג אותם ולֵח האויר מחַזּק את שרשיהם באדמה ונותן להם כֹּח להתעודד בחרבוני קיץ. כי בימי־החמה הארץ הזאת היא כיקוד אש, ועל־כן אין איש יוצא ממקומו על־נקלה, אך המים השאובים לפני עלות השמש מַרבּים להתקרר בחוץ, ותכונתם היא הפך תכונות האויר אשר מסביב. אולם בימי הקֹר המים מתחממים וטובים מאד לרחוץ בהם; אמנם גם מזג האויר הוא רך מאד בימים האלה, ועל־כן לובשים יושבי הארץ בגדי בד על בשרם בעת אשר יורדים שלגים בשאר ארץ יהודה. מיריחו עד ירושלים מהלך מאה וחמשים ריס, ועד הירדן ששים ריס, והארץ בין יריחו ובין ירושלים הי�� מקום ציה, מלאה אבני נגף. ובין יריחו ובין הירדן נמצא מקום מישור וגם הוא ערבה שממה וארץ לא־זרועה. ובזה ספרתי את כל מעלות ארץ יריחו המבֹרכה.",
+ "ד. ונאה לדבר גם על תכונת ים המלח. הוא אשר אמרתי, כי מימיו הם מרים ואין בו נפש חיה, ומימיו הקלים נושאים על־פניהם את כל הדברים הכבדים ביותר המָשלכים אליהם, וקשה מאד לאדם לטבול במי הים הזה, גם אם ינסה לעשות זאת בכל מאמצי כחו. כאשר הגיע אספסינוס אל שפת הים, אמר לחקור את תכונותיו, וצוה לקחת אנשים, אשר לא ידעו לשׂחות, ולכפות את ידיהם על אחוריהם ולהשליכם אל תוך המצולה, אך כֻּלם צפו על־פני המים, כאלו צנפה אותם רוח למעלה. ונפלאות הן חליפות צבע המים, כי שלש פעמים ביום הים משנה את מראה פניו לנֹגה קרני השמש ומופיע בעתרת צבעים שונים. במקומות רבים הוא מקיא מקרבו גושי מלח (חֵמָר, כֹּפֶר) שחורים והם נִשאים על־פני המים ודומים במראם ובגדלם לשוָרים כרותי ראש. עושי־המלאכה על־פני הים נגשים אל הגוּשים האלה ואוספים את הרגבים המדֻבּקים אל תוך ספינותיהם. וכאשר הם ממלאים את הסירות, לא נקל להם להוציא מהן את הרגבים. כי הסירה נדבקת אל הכֹּפֶר הנטפל אליה, ורק דמי־נדה או מי־רגלים עוצרים להפריד בין הדבקים האלה. והכֹּפר הזה הוא טוב למלא בו את סדקי האניות וגם מעלה ארוכה לגוף, ועל־כן מערבים אותו בסמי־רפואה רבים. ואֹרך היאור הזה חמש מאות ושמונים ריס, כי הוא משתרע עד צֹער אשר בערָב למטה, ורחבו מאה וחמשים ריס. וסמוכה לים־המלח היא ארץ סדום, אשר היתה לפנים מבֹרכה במגד אדמתה ובכל טוּב עריה ועתה היא כֻלּה ארץ שרֵפה; על־כן יֵאָמר, כי ברקים להטו את הארץ הזאת בחטאות יושביה. ועוד עתה נשארו עקבות (רשמי) אש האלהים, ויש לראות שם צללי חמש ערים. וגם האפר הולך ומתחדש בפרי המקום ההוא, אשר צבע קלִפתו דומה לצבע פרי עץ־מאכל, אולם בהִתָּלשו בכף הוא כָלה כעשן וכאבק. והמראה הזה מוסיף אמון לשיחות מני קדם (המִתּים) על־דבר ארץ סדום."
+ ],
+ [
+ "אחרי כבוש גדרה(!) התכונן אספסינוס לצור על ירושלים, והנה הגיעה אליו בשורת מות נירון והוא שִׁנה את עצתו. שמעון איש־גרש.
א. ואספסינוס גמר להקיף את ירושלים מכל עבריה והקים מצודות למחנהו ביריחו ובחדיד ובשתיהן השאיר מצב מצבא הרומאים ומחיל עוזריהם. הוא שלח אל גרש את לוציוס אניוס ונתן בידו את חלק הרוכבים וחיל רגלי גדול. הוא עלה על העיר וכבש אותה מיד והמית אלף מבחורי היהודים, אשר לא מהרו לברוח, ואת בני־ביתם לקח בשבי ואת רכושם נתן לאנשי־צבאו לשלל. ואחרי־כן שרף את הבתים ויצא להלחם בכפרים אשר מסביב. אנשי־החיל נמלטו והחלשים הֻכּו בחרב והמקומות העזובים היו למאכֹלת אש. ככה נכבשו במלחמה כל ההר והעמק ונלקחו מידי יושבי ירושלים כל מוצאי העיר. והקנאים שמרו מאד על האנשים האומרים לנפול אל הרומאים, וגם מאנשי־ריבם, אשר לא השלימו עם הרומאים, אבד מנוס, ��י סגר עליהם הצבא המקיף את כל העיר מעבָרים.",
+ "ב. ואספסינוס שב אל קיסריה והתכונן לעלות עם כל חילו על ירושלים, והנה באה אליו הבשורה, כי נהרג נירון, כעבור שלש־עשרה שנה ושמונה חדשים ושמונה ימים למלכו. כל דברי נירון ודרכיו הרעים, אשר נִבַּל את כבוד שלטונו, במסרו את הממשלה בידי נבלים גדולים כנִימְפִידִיּוּס וטִיגֶלִּינוּס ובידי נבזים מקרב עבדיו המשֻׁחררים, וגם דבַר קצו הרע, כאשר התנכלו האנשים האלה עליו להמיתו והוא נעזב מכל שומרי ראשו וברח עם ארבעת עבדיו המשֻׁחררים הנאמנים אל מגרש העיר ושם טרף את נפשו בכפו, והמורידים אותו מכסאו נשאו את עונם כעבור זמן קצר, וכן גם דבַר קץ המלחמה בגַליה, וכל דברי גַלְבָּה, אשר הוקם למושל יחיד (לקיסר) ובא אל רומא מארץ אספמיה, ואחרי־כן יצא עליו שם רע בקרב אנשי־הצבא, כי הוא איש שפל ונבזה והוא נהרג בראש השוק אשר ברומא, ובמקומו הוקם אָתּוֹן למושל יחיד, וכל דברי אָתּוֹן ומלחמתו עם שרי־הצבא אשר לוִיטֶלִּיּוּס ומַפּלתו, וכל דברי המהומות בימי ויטליוס והמלחמה על־יד היכל הקפיטוליון, עד אשר הכו אַנטוֹנִיּוּס פְּרִימוּס ומוּצִיָּנוּס אותו ואת כל לגיונות גרמניה לפי חרב, ובזה שמו קץ למלחמת־האחים [ברומא] — כל הדברים האלה אין אני רוצה לסַפּר פה לאשורם, כי המעשים האלה ידועים לכל ההמון, וגם נכתבו בספר בידי יונים ורומאים רבים. ורק למען השאיר את הקשר בין המעשים ולבלי נַתּק את שלשלת דברי הימים אזכיר בראשי־פרקים את הדברים: אספסינוס דחה לראשונה את המלחמה בירושלים ועיניו היו נשואות אל האיש, אשר יהיה למושל אחרי נירון. וגם בשמעו, כי היה גלבה לקיסר, לא רצה להחל את המלחמה, טרם אשר ימלא גם הוא (הקיסר החדש) את ידו בזה. על־כן שלח אליו את טיטוס בנו לברכו ולקַבּל מפיו פקֻדה בדבר ארץ יהודה. ולדבר הזה יצא גם אגריפס באניה אל גלבה יחד עם טיטוס. הם עברו באניות גדולות (אניות־מלחמה) — כי הימים היו ימי החֹרף — על ארץ אְכַיָּה ושמעו, כי נהרג גלבה אחרי מלכו שבעה חדשים ושבעה ימים, ואָתּוֹן נחל את שלטונו, כי לקח לו את הממשלה בחֹזק־יד. אגריפס גמר ללכת אל רומא ולא שׂם אל לבו את תמורת השלטון. ואת לב טיטוס העיר האלהים לנסוע מארץ יון אל סוריה והוא מִהר לשוב אל קיסריה לעמוד לפני אביו. ושניהם חכו בדאגה לעתידות הממשלה, כי שלטון הרומאים דמה אז לאניה מטֹרפת בים, ולא שתו את לבם למלחמת היהודים, כי חרדו לגורל ארץ מולדתם וחשבו, כי אין עתה שעת־הכֹּשר להלחם בעם נכרי.",
+ "ג. אולם מלחמה אחרת קמה על היהודים בעת ההיא. שמעון בן גיורא מילידי עיר גרש (גרסה) היה איש צעיר לימים ונופל בערמתו מיוחנן המושל בעיר, אולם גדל ממנו בחֹזק־גופו ובעזות־נפשו, ובעבור זאת גֹרש בידי חנן הכהן הגדול מחבל עקרבים, אשר החזיק בו, ופנה אל השודדים המושלים במצדה. לראשונה היה חשוד בעיני האנשים ההם, ועל־כן צוו עליו לשבת עם האנשים, אשר הביא עמו בשפל העיר, והם ישבו במרומי המקום. אולם אחרי־כן נגלה להם, כי הוא קרוב אליהם בדרכיו ונאמן בבריתם, ומני אז החל לצאת במלחמותיהם, בהגיהם מן המבצר, והחריב אִתּם יחד את המקומות מסביב. אבל בידו לא עלה להטות את לבם לדברים גדולים מאלה, כי כבר הסכינו לשבת במבצר ויראו להרחיק ממאורתם. אולם שמעון התאוה לעשות מִמשל עריץ ובקש גדולות לנפשו, ובהגיע אליו השמועה, כי מת חנן, פנה אל ארץ ההרים והעביר קול מסביב, כי יקרא דרור לעבדים ויתן שלל רב לבני־חורין, ולדבר הזה התלקטו אליו אנשי־בליעל מכל עבר.",
+ "ד. וכאשר אסף לו שמעון גדוד חזק, פשט על הכפרים בארץ ההרים, ומיום ליום הלך מספר אנשיו הלוך וגדול, עד אשר ערב את לבו לרדת גם אל ארץ המישור, וכבר נתן את פחדו על הערים, וגם רבים מגדולי העם ראו, כי עצמה ידו והוא עושה חיל בכל דרכיו, ונפתו ללכת אחריו וחילו לא היה עוד אספסוף עבדים ושודדים לבד, כי נמצאו בקרבו גם אזרחים רבים, אשר שמרו את פקֻדותיו כדבר מלך שליט. הוא פשט על נפת עקרבים (עקרבה) ועל כל הארץ עד אדום־רבּה. ובכפר אחד הנקרא עין (או: נעין) בנה חומה ועשה לו כתבנית מבצר לשבת בו לבטח ובעמק הנקרא פרעתֵי (או: פארן) הרחיב הרבה מערות, ורבות מהן מצא דרושות לחפצו ושם אותן לבתי־מסכנות לטמון שם את אוצרותיו ולאסוף שמה את השלל, וגם הניח שם את פרי האדמה, אשר בזז, ורבים מגדודיו שכנו במקום ההוא. וגלוי היה, כי הוא מלמד את חילו לקרב ואוסף לו כלי־מלחמה, למען עלות על ירושלים.",
+ "ה. והקנאים יראו, פן יתנפל שמעון על העיר, ואמרו להפר את עצתו בטרם יתחזק מאד, ויצאו לקראתו בחרב בהמון גדול. אבל שמעון קִדם את פניהם במערכה, והמית רבים מהם לפי חרב, ואת הנשארים גרש אל תוך העיר, אך טרם ערב את לבו להשתער בחֹזק־יד על חומת העיר ונטה מעליה, ונסה להכניע לראשונה את ארץ אדום, ועלה על גבולה בראש עשרים אלף אנשי־צבא מזֻינים. ראשי האדומים הקהילו בחפזון את אנשי המלחמה בקרב הארץ, עשרים וחמשה אלף שולפי חרב, ושלחו רבים לשמור על ארצם בפני הסיקריים היושבים במצדה, ואחרי־כן יצאו לקראת שמעון אל גבול ארצם. שמעון התנגש אתם ונלחם בהם כל היום, ולא נגף לפניהם, אך לא עצר כח להכותם, ושב אל נעין, והאדומים הלכו לבתיהם, וכעבור זמן קצר עלה שמעון על ארצם בחיל גדול מבראשונה, וחנה על־יד כפר אחד ושמו תקוע, ושלח את אחד מחבריו ושמו אלעזר אל המבצר הקרוב הורדיון לדַבּר על לב אנשי המשמר, כי יסגירו אותו בידו. השומרים קבלו את פני אלעזר ברצון, כי לא ידעו את סבת בואו, אולם כאשר פתח את פיו ודרש מהם למסור את המבצר בידו, שלפו את חרבותיהם, ואלעזר לא מצא מנוס והתנפל מראש החומה אל העמק אשר למטה ומת מיד. פחד נפל על האדומים בראותם את חיל שמעון הגדול, ועל־כן אמרו לשלוח מרגלים לפני המלחמה לתור את מחנה אויביהם.",
+ "ו. אחד מראשי האדומים, ושמו יעקב, התנדב לעשות את הדבר הזה ובלבו צפן מחשבת בגד. הוא יצא מאלוּרוֹס, הכפר, אשר בו נאסף חיל האדומים, ומהר לכרות ברית עם שמעון ולמסור בידו את ארץ מולדתו, ושמעון נשבע לו, כי תשאר לו משרת כבודו כל הימים, ואז הבטיח יעקב את שמעון, כי יעזור לו להכניע את כל הארץ, ואחרי־כן עשה לו שמעון כֵּרה גדולה בכבוד ויקר והבטיחהו להרים את קרנו ברב פאר, וכאשר שב יעקב אל אנשיו דבר אליהם שקרים להפליג במספר צבא שמעון, ואחרי־כן היה דברו בלאט אל שרי־הצבא, וגם פִּתּה את ההמון אחד אחד לקבל את פני שמעון ולתת בידו את השלטון בלא מלחמה. ובעוד הוא עושה דברו, שלח מלאכים אל שמעון לקרֹא לו וגם הבטיחהו להפיץ את האדומים מפניו. וכן עשה: כאשר קרב חיל שמעון, קפץ יעקב ראשון על סוסו וברח יחד עם מתי־סודו. פלצות אחזה את האדומים וכלם נשמטו מן המערכה לפני הקרב ושבו איש למקומו.",
+ "ז. ככה עלה בידי שמעון לבוא בגבול אדום בלי מלחמה, כאשר לא קוה מראש. הוא התנפל פתאם על העיר הקטנה חברון ולכד אותה והוציא ממנה שלל גדול וגם גזל הרבה פרי האדמה. לדברי אנשי המקום חברון עתיקה לימים מכל ערי הארץ הזאת וגם נבנתה לפני מֹף (מנפי, ממפיס) אשר במצרים ומִספר ימיה אלפים ושלש מאות שנה והם מספרים, כי העיר הזאת היתה משכן אברהם אבי היהודים אחרי עלותו מארם נהרים (מסופוטמיה), ואומרים, כי משם ירדו בני אברהם מצרימה. וגם מצבות קברותיהם נראות בעיר הזאת עד היום הזה והן עשויות שיש יפה, לכבוד ולתפארת. ובמרחק ששה ריס מן העיר נראה שם אֵלָה גדולה, ולדברי האנשים האֵלָה הזאת עומדת מראשית בריאת העולם עד עתה. — ושמעון יצא מחברון ועבר בכל ארץ אדום והחריב את הכפרים והערים ושחת את כל הארץ, עד אשר לא יכלה עוד לנהל בלחם את המונו העצום, כי מלבד אנשי־המלחמה עלו עם שמעון עוד ארבעים אלף איש. אולם שמעון הוסיף להחריב את הארץ יותר מדי ספקו בזדון לבו ובעברתו על העם (האדומים), עד אשר נהפכת ארץ אדום למדבר ציה וכמראה היער, המכֻרסם כֻּלו אחרי הארבה, ככה נשארה ארץ אדום שוממה מאחורי צבא שמעון. כי שרף ונתץ ורמס ושם לבער את כל פרי השדה ואחרי צבאו היתה האדמה הפוריה נוראה מארץ מלֵחה, ובכל הארץ החרבה לא נשאר זֵכר, כי היתה לפנים עושה פרי.",
+ "ח. הדברים האלה החרידו את הקנאים עוד הפעם, והם לא נועזו לצאת לקראת שמעון ולהתראות אִתּוֹ פנים, ורק שׂמו מארבים במעברות ההרים ולקחו בשבי את אשת שמעון עם רבים מעבדיה, ושמחו מאד לדבר הזה, כאלו מצאה ידם לתפוש את שמעון בעצמו, ושבו אל העיר ואמרו בלבם, כי עוד מעט ויניח שמעון את כלי־נשקו ויתחנן אליהם על אשתו. אולם לא חמלה תקפה את שמעון לשמע העשׁק הזה, כי־אם חֵמה עזה, והוא נגש אל חומת ירושלים כחית־טרף פצועה, אשר לא עצרה כֹּח לתפוש את המכּה אותה וכלתה את חמתה בכל אשר מצאה לפניה, ואחז את כל האנשים החלשים והזקנים היוצאים משערי העיר ללקט את ירק השדה או לקושש עצים וענה אותם וגם הכּם נפש ובכבד־אפו כמעט טרף את בשר החללים, אף תפש רבים וקצץ את ידיהם ושלח אותם העירה, באמרו להפיל אימה על השונאים וגם לסכסך את העם באנשים אשר עשו לו רעה. והוא צוה על קצוצי הידים להודיע בעיר, אשר נשבע שמעון באלהים המשגיח על כל יושבי הארץ, כי ירעיש את חומת העיר ויעשה לכל העם כאשר עשה להם ולא יחמול על נער וזקן ולא יבדיל בין הנקיים ובין החַיָּבים, אם לא תוּשב אליו אשתו חיש מהר. לדבר הזה נבהלו כל יושבי ירושלים וגם הקנאים חרדו מאד ושלחו אליו את אשתו, ואז שככה חמתו, ורגע קטן חדל לשפוך דם כמים.",
+ "ט. לא בארץ יהודה בלבד היו מחלֹקת ומלחמות־אחים, כי־אם גם בארץ איטליה. כי גלבה נהרג בשוק במרומי עיר רומא, ואָתּוֹן הוקם למלך ונלחם עם וִיטֶלִּיּוּס, אשר שׂם גם הוא נזר מלכות על ראשו, כי בחרו בו הלגיונות אשר בגרמניה, וכאשר פגש אתּוֹן על־יד בֵּדְרִיָּקוֹן (נ״א: פְּרֵגְדיַּקּוֹן) בארץ גליה את וַלֶּנְס וצֶצִינָה, שרי־צבא ויטליוס, התגבר עליהם ביום הראשון, וביום השני היתה יד צבא ויטליוס על העליונה. ואחרי אשר נשפך דם רב טּרף אתּון את נפשו בכפו בעיר ברוכסלון, בשמעו על־דבר מפלתו, ושלשה חדשים ושני ימים עמד בראש הממשלה. וצבאותיו עב��ו אל מפקדי חיל ויטליוס, והוא (ויטליוס) נסע עם הצבא אל רומא. — ובין כה וכה נסע אספסינוס מקיסריה בחמישי לחדש דַּיְסיוס (סיון) ויצא להלחם בארצות היהודים, אשר לא נכנעו עוד לפניו. הוא עלה על ארץ ההרים וכבש שני פלכים, את ארץ גופנא ואת ארץ עקרבתה (עקרבים), וגם את הערים הקטנות בית־אל ועפרים (עפרין), והציג שם משמר ורכב עד שערי ירושלים, ורבים מהנופלים בידו הומתו בחרב ורבים נלקחו בשבי. וצראליס, אחד משרי החילים, לקח עמו את חלק הרוכבים והרגלים והחריב את ארץ אדום העליונה ולכד פתאֹם את כפתרא, הנקראה בשקר בשם עיר, ושרף אותה, ואחרי־זאת עלה על עיר אחרת, הנקראה כפר־ביש (כַּפַּרַבִּיס), ושם מצור עליה. חומתה היתה חזקה מאד, וצראליס אמר בלבו להתמהמה בקרבתה זמן רב, והנה פתחו לפניו יושביה פתאם את שעריהם ויצאו לקראתו בענפי זית והסגירו את עירם בידו. צראליס הכניע אותם ועלה משם על עיר אחרת עתיקה מאד, היא חברון, הבנויה — כאשר אמרתי לפני זה — בארץ ההרים לא רחוק מירושלים. הוא כבש את מבואי העיר בחֹזק־יד וצִוה להמית את כל המון אנשי־המלחמה הנשאר בתוכה, ואת העיר שרף באש. וככה נכנעו כל המקומות בארץ יהודה, מלבד הורדיון ומצדה ומכור, אשר נתפשו בידי השודדים, ועיני הרומאים היו נשואות אל ירושלים.",
+ "י. וכאשר הציל שמעון את אשתו מידי הקנאים, שב עוד הפעם אל שארית האדומים והרדיף את העם הזה ממקום למקום ואִלץ את הרבים לברוח אל ירושלים, אולם גם שמה רדף אחריהם והקיף עוד פעם על החומה והכרית את כל היוצאים לעבוד בשדה מדי תפשו אותם בכפו. מחוץ שִׁכּלה חרב הרומאים וחרב שמעון הנוראה ממנה, ומבית הציקו לעם הקנאים, הקשים מהרומאים ומשמעון גם יחד, ועל כֻּלם עלה חֶבר הגלילים בחכמתו להרע ובמעשי זדונו. כי האנשים האלה העלו את יוחנן לגדֻלה, ומן היום, אשר עשה ממשלה, שלם להם גמול חסדם, ונתן להם לעשות כטוב בעיניהם. ובתאות שֹׁד וחמס, אשר לא ידעה שָׂבעה, בדקו הגלילים את בתי העשירים, ורצחו את הגברים והתעללו בנשים בזדון, ובעודם מגֹאלים בדם זבחיהם נתנו את הגזלה ביין ושתו לשכרה, וכשׂבע נפשם עוללו מעשי תעתועים, כי עשו את שערותיהם ולבשו שמלות נשים, ומשחו את בשרם בשמן המֹר, ולמען התיַפּות קרעו בפוך עיניהם. ולא רק את עדי הנשים שׂמו עליהם, כי גם עגבת נשים חמדו להם, ובעצמת זמתם בקשו דרכי אהבים אסורים. הם התגוללו בקרב העיר כמו בבית־זונות וטמאו אותה כֻּלה במעשיהם הנתעבים. ובפָנים כמראה נשים הרבו לרצוח בזרוע ימינם, ועוד הם הולכים הלוך וטפוף ברגליהם, נהפכו פתאם לאנשי־מלחמה, והוציאו חרבות מתחת בגדי הצבעונים, ודקרו בהן את כל הנמצא. וכאשר נמלט איש מידי יוחנן, קדם שמעון את פניו בתאות רצח, והבורח מפני העריץ מבית נפל בחרב העריץ אשר מחוץ. וכל הדרכים נסגרו בפני אנשי השלום, האומרים לנפול אל הרומאים.",
+ "יא. ועל יוחנן קמה מריבה מקרב אנשי חילו; כל האדומים, אשר היו ביניהם, נפרדו מהם וגמרו להתנפל על העריץ, כי קנאו בעֹצם ידו ושנאו אותו על אכזריותו. הם התנגשו עם הקנאים והמיתו מהם רבים והנשארים נדחפו אל חצר המלך הבנויה בידי גְרַפְטֵי, הוא קרוב אִיזט מלך חדיב. אולם האדומים הרסו אתם יחד אל המקום הזה וגרשו ממנו את הקנאים אל הר־הבית, ונטשו לבֹז את אוצרות יוחנן, כי מקום מושב העריץ היה בחצר־המלך ההיא, ושם צבר את כל הבִּזה אשר מצאה ידו. בין כּה וכה התלקטו כל הקנאים הנפוצים בעיר אל המקדש והתחבּרו לב��רחים, ויוחנן התכונן לצאת אתם למלחמה לקראת האדומים ועַם ירושלים. אמנם האדומים לא יראו את תנופת יד הקנאים, כי היו גבורים מהם במלחמה, אך פחדו משגעונם, פן יתגנבו פתאם בלילה מבית־המקדש וימיתו אותם וישלחו באש את כל העיר. על־כן נאספו יחד ונועצו את הכהנים הגדולים למצֹא דרך ישרה להִשָּׁמר מעלילות הקנאים. אולם האלהים בלע את כל רוח עצתם, עד אשר מצאו להצלתם רפואה מרה ממות. הם גמרו לקרֹא לשמעון, למען הסיר מעליהם את עֹל יוחנן, ולהביא בתפלה ובתחנה עריץ שני בשערי העיר. העצה הזאת נצחה, והם שלחו את מתתיה אל שמעון ובקשו את האיש הנורא הזה לבוא בשערי העיר; וגם פליטי ירושלים, הבורחים מפני הקנאים, הפצירו בשמעון, כי כלתה נפשם לשוב אל נחלותיהם. בעינים רמות נעתר שמעון לקול תחנוניהם לבוא ולהשתרר עליהם ובא אל תוך העיר לפדותה מידי הקנאים והעם קדם את פניו בברכה כפני מושיע ומגן. אולם בהגיע שמעון עם חילו אל העיר, נתן את לבו להכין את שלטונו, וגם הקוראים לו לעזרה נחשבו לאויבים בעיניו, כאנשים אשר נקרא להלחם בהם.",
+ "יב. ככה היה שמעון למושל ירושלים בשנה השלישית למלחמה בחֹדש קְסַנְתִּיקוֹס (ניסן). ויוחנן והמון הקנאים נסגרו בהר־הבית והפסידו את כל רכושם בעיר — כי חיש מהר היה לבז בידי אנשי שמעון — ולא ידעו מאין תבוא ישועתם. שמעון השתער בעזרת העם על הר הבית, אולם הקנאים התיצבו באולמים ועל צנות המגדלים וגרשו את המתנפלים עליהם. ורבים מאנשי שמעון נפלו חללים ורבים נפצעו, כי ממרום שבתם השכילו הקנאים לקלוע ולא החטיאו את המטרה. משגב המקום היה לישועה לקנאים, ועוד הוסיפו לבנות ארבעה מגדלים אדירים, ומהם הגביהו לשלח את חציהם אל האנשים. המגדל האחד הוקם בקרן מזרחית־צפונית, השני מעל ללשכת הגזית, והשלישי מן הקצה האחר למול העיר התחתונה, והרביעי נבנה על ראש לשכות בית־המקדש, במקום אשר שם נהג אחד הכהנים לעמוד בכל ערב שבת ולתקוע בחצוצרה לאות כי בא הלילה (ליל־שבת), וככה עשה גם ליום המחר בערב, כי האות הראשון לִמד את העם לשבות מכל עבודה, והאות השני — לשוב אל המלאכה. בראשי המגדלים האלה הציגו הקנאים את כלי־הקלע המהירים ואת הבליסטראות וגם את הרובים והָקַּלָּעים אשר להם. על־כן לא הוסיף עוד שמעון להתנפל כפעם בפעם [עליהם], כי נפל לב רבים מאנשיו, ובכל־זאת החזיק מעמד בפני הקנאים בעֹצם ידו, אף כי אבני־הקלע, המתעופפות מן המכונות למרחוק, המיתו רבים מאנשי־המלחמה."
+ ],
+ [
+ "אנשי־הצבא הרומאים ביהודה ובמצרים קראו אה אספסינוס לקיסר. — הוא פתּח את יוסף מן האזִקים.
א. גם את עיר רומא מצאו צרות נוראות בעת ההיא. ויטליוס בא עם צבאו מארץ גרמניה ועוד הוליך עמו אספסוף גדול מלבד אנשי־הצבא, וכאשר צרו מקומות מחני־הצבא (הקסרקטין) מהכיל את ההמון הגדול הזה, הפך את כל העיר רומא למקום מחנה ומִלא כל בית ובית אנשי־צבא. והאנשים האלה, אשר לא ראו עֹשר ויקר מימיהם, הביטו בעיניהם אל כל חֹסן הרומאים ואל הכסף והזהב, אשר מצאו בכל מקום, וקשה היה להם לכבוש את תאות בצעם, וכמעט שלחו את ידיהם בבזה והמיתו את העומדים להם לשטן. אלה הדברים היו בארץ איטליה בימים ההם.",
+ "ב. ואספסינוס כִּלה לכבוש את המקומות הקרובים אל ירושלים ושב אל קיסריה ושמע שם על־דבר המהומות בארץ איטליה וגם נודע לו, כי היה ויטליוס למושל יחיד. ואף כי הבין אספסינוס כחֹק לשמוע מצות אדוניו ולהכנע, כהבינו להיות נגיד ומצוה, בכל־זאת נרגז מאד לבשורה הזאת ולחרפה נחשב בעיניו לשמע בקול ההולל הפרוע הזה, אשר הפקיר את כל עניני הממשלה. הוא התעצב אל לבו מאד על הצרה הזאת ולא יכול להבליג על יסוריו, וגם לא לעשות מלחמה עם שונאים זרים בעת חרבן מולדתו. אולם במדה אשר בערה חמתו והִשִּׁיאה אותו לעשות מעשי־נקם, עצרה אותו רוח בינתו, בשומו אל לבו את המרחק הגדול ובדעתו, כי הגלגל החוזר בעולם יתנכל להביא עוד חליפות רבות, בטרם יגיע עד ארץ איטליה, ומה גם כי היה עליו להפליג בים בעת החֹרף. על־כן כבש את חמתו המתלקחת בקרבו.",
+ "ג. אולם שרי־החֲיָלות ואנשי־הצבא נועצו איש את רעהו להקים מהפכה וצעקו בכעס: ״הנה אנשי־הצבא ברומא המתענגים על רֹב שלום, אלה מוגי־הלב הנבהלים לשמע אֹזן על־דבר מלחמה, נותנים את השלטון בידי אנשי־שלומם כטוב בעיניהם, והם מקימים להם מושלים למלא את תאות בצעם, ואנחנו, אנשי־המלחמה, אשר עבדנו עבודה קשה, אנחנו, אשר כבר הלבינו שערותינו תחת קובע המלחמה, יושבים ומחשים ונותנים את הממשלה לאחרים, אף כי נמצא בקרבנו איש, אשר נאה לו לעשות ממשלה מכל חבריו? ובמה נגמול לו טובה חֵלף חסדיו אתנו, אם נאחר לעשות את הדבר למועד הזה? כי בצדק תֵּאות הממשלה לאספסינוס ולא לויטליוס, ולנו המשפט להקים מלך ולא לאנשים, אשר המליכו את זה! כי המלחמות, אשר התענֵּינו בהן, אינן קלות ממלחמות הצבא העומד בגרמניה, ואין אנו נופלים בגבורת נשקנו מהאנשים, אשר הביאו להם עריץ משם. והן בלי מלחמה נצליח את מעשינו, כי מועצת הזקנים ועַם הרומאים לא יתנו את משפט הבכורה למשובת ויטליוס על חכמת אספסינוס, ולא יבחרו להם לראש עריץ אכזרי תחת מושל־חסד ואיש עקר — במקום אבי־בנים. כי ערֻבּה נאמנה לשלום המלכות היא נחלת־הכסא הכּשֵׁרה. אם יאתה הממשלה לבינת הזקנים, הנה נמצאה המדה הזאת באספסינוס, ואם כח העלומים נאה למלוכה, הנה נמצא אתנו טיטוס בנו, וזקנת האחד ועלומי השני שקולים יחד לטובת השלטון. ולא אנחנו לבד נִתּן כח לבחירינו במעֹז שלשת הלגיונות וחיל־עזר מלכי הברית אשר אתנו, כי־אם גם כל ארצות המזרח וגם ארצות המערב (אירופה), הרחוקות מפחד ויטליוס, תהיינה נאמנות בבריתנו, וגם בארץ איטליה נמצאו עוזרים לנו, הלא הם אחי אספסינוס ובנו הצעיר. והנה אל הבן הזה יִלָּוו רבים מהבחורים בני־המעלה, ואחי אספסינוס הוא פקיד על משמר־העיר ובמשרתו הזאת יהיה לנו לעזר לא מעט בכבשנו את הממשלה, אולם אם נשב בעצלתים, הנה תקים מועצת־הזקנים את הממשלה בידי האיש ההוא, הנבזה גם בעיני אנשי־חילו, השומרים על מלכותו״.",
+ "ד. ככה נדברו אנשי־הצבא איש אל אחיו, ואחרי־כן נאספו והתחזקו יחד וקראו את אספסינוס לקיסר, וביקשו ממנו להציל את הממשלה הנמצאה ברעה. ואף כי דאג אספסינוס מכבר לעתידות הממשלה, לא מִלא אותו לבו לקחת את השלטון לעצמו, כי בחר מנת הדיוט היושב במנוחה מפאר מלכות הקשור בסכנה. על־כן מאן אספסינוס למלא את רצון הצבא, אולם שרי החַילים הציקו לו מאד ואנשי־הצבא כִתּרוהו בחרבות שלופות ואמרו להמיתו נפש, אם ינער את כפיו מכבוד המשרה. הוא הפציר בהם והִרבּה לדבר אליהם ולבאר, מדוע הוא מואס בממשלה, אך לא עצר כח לשנות את דעתם, ולאחרונה נדרש למשאלותיהם.",
+ "ה. מוּצִיֵּנוּס וכל שרי הַחֲילים דברו על לב אספסינוס לנהג מנהג מושלים, ויתר הצבא דרש ממנו לצאת בראשו למלחמה על כל העומדים לו לשטן, אולם אספסינוס גמר להכין את שלטונו באלכסנדריה, בדעתו אשר ארץ מצרים היא מבחר חלקי ממשלת הרומאים, כי היא מנהלת את רומא בלחם, ועל־כן האמין, כי רק בהשתררו על הארץ הזאת יוכל להוריד את ויטליוס ממשרתו, גם אם תהיה ידו על התחתונה במלחמה, כי לא יוכל המון עיר רומי לשאת את הרעב, ומלבד זאת אמר למשוך אליו את שני הלגיונות החונים באלכסנדריה, כי הִתאוה להִשָּׂגב בפני כל תמורות הגורל בארץ הזאת, אשר קשה להבקיע אליה בדרך היבשה, ומעֵבר הים אין בה נמלים, כי ממערב סוככת עליה לוב, ארץ הצמא, וגבול הדרום לצד ארץ כוש הוא סוֵן (סיאֵני) עם משברי היאור, אשר נבצר מכל אני־שיט לעבור בהם, וממזרח משתרע הים האדֹם (ים סוף) עד קופטוס, ומצודת הצפון היא הארץ, המשתרעת עד גבול סוריה, ויחד עמה הים הנקרא בשם ים מצרים, אשר אין בו אף נמל אחד. ככה ארץ מצרים מֻקפת חומה מכל עבריה. ואֹרך הארץ בין סין (פלוסיון) ובין סוֵן אלפים ריס, אולם דרך האניה מִפְּלִינְתִּינִי עד פֶּלוּסִיּוֹן הוא שלשת אלפים ושש מאות ריס. והאניות המפליגות במימי יאור מצרים (נילוס) מגיעות עד העיר הנקראת על שם הפילים (יֵב, אלפנטיני), ושם עוצרים עליה משברי הנהר הנזכרים מנסוע הלאה. וחוף אלכסנדריה קשה לאניות גם בעת שלום, כי מבוא הים צר שם מאד, ונתיב האניות מתפתל מפני הסלעים, אשר מתחת למים. ועל חלק המבוא מצד שמאל סוככות שָׁתות עשויות בידי אדם, ומעבר ימין נמצא לפני המבוא האי פַּרוֹס, אשר כבר דברתי עליו, ובו מגדל גבוה, המאיר את דרך יורדי הים למרחק שלש מאות ריס, למען יוכלו להטיל את עגני אניותיהם מרחוק בעת לילה, כאשר יקשה מהם להגיע אל היבשה. וגם מסביב לאי הזה נמצאו שָׁתות גדולות, מעשי ידי אדם, וגלי הים מתפוררים לפניהן וגם לפני המצודות, אשר ממולן ומשבריהם הגדולים מרתיחים את מפרץ הים והם מסֻכָּנים מאד במקום הצר הזה. אולם מבית למפרץ הים חוף אלכסנדריה הוא חוף מבטחים, וגֹדל הנמל שלשים ריס, ודרך הנמל הזה באים אל מצרים כל הדברים החסרים לחֹסן הארץ, ומשם יוצא עודף חֹסן התושבים אל כל קצוי תבל.",
+ "ו. על־כן שׂם אספסינוס את לבו לשלוט בארץ הזאת ולהכין בזה את ממשלתו ומִהר לשלוח אל טִבּריוס אלכסנדרוס, הנציב במצרים ובאלכסנדריה, ולהודיעהו, כי התנדב הצבא לקרֹא אותו למלך, והוא נטל עליו בעל־כרחו את כל כֹּבד השלטון, וגם לבקש ממנו, כי יהיה איש־ימינו ועוזרו. וכקרֹא אלכסנדרוס את דברי האגרת, שמח מאד, ומִהר להשביע את צבאו ואת עם מצרים לתת את ידם לקיסר החדש. אלה ואלה שמעו לדבריו ברצון, כי ידעו את האיש ואת גבורתו וחכמתו למראה־עין. אספסינוס מִלא את ידי אלכסנדרוס להכין את ממשלתו, והוא ערך את כל הדברים לקראת בואו. כהרף־עין נפוצה השמועה על־דבר הקיסר, הבא מארץ המזרח, וכל עיר ועיר קראה חג לבשורה הטובה והקריבה זבחים לשלום אספסינוס, וגם הלגיונות במוּסִיָּה ובפַנּוֹנִיָּה, אשר התקוממו זה מקרוב לשֵׁמע זדון לב ויטליוס, נשבעו בשמחה רבה להכיר את אספסינוס למושל. והוא הסיע את חילו מקיסריה והלך אל בארות, ושם קדמו את פניו צירים רבים מארץ סוריה וגם מיתר מדינות (אפרכיות) המזרח, ומסרו לו נזרים ומכתבי־ברכה מכל עיר ועיר. גם מוצינוס נציב סוריה בא אל בארות והודיע את אספסינוס, כי נכון לב כל עם הארץ בבריתו וכל עיר נשבעה לו שבועת אמונים.",
+ "ז. וכראות אספסינוס, כי השעה משחקת לו כרצונו וכבר הצליח בידו רֹב חפצו, השיב אל לבו, כי יד אלהים העלתה אותו לגדֻלה וגזרת הצדק המושל בעולם השלימה בידו את השלטון. הוא זכר את כל האותות — כי מופתים רבים בִּשׂרו לו את שלטונו העתיד — וגם את דבר יוסף, אשר ערב את לבו לקראו בשם קיסר עוד בחיי נירון, ונבהל בהעלותו על לבו, כי האיש הזה עודנו אסור תחת ידו, ועל־כן קרא למוצינוס וליתר שרי־הצבא ולאוהביו, וספר להם את מפעלי יוסף ואת כל הרעה, אשר מצאה את הרומאים מידיו בעיר יודפת, ואחרי־כן את דבר נבואתו, אשר נחשבה בזמנה בעיניו לחזון־בדים, יליד הפחד, אולם עתה הוכיחו הזמן והמעשים, כי היא דבר אלהים, והוסיף לדבּר: ״לחרפה יהיה הדבר, אם כמשפט העבדים יִעָשה לאיש, אשר נִבּא לי את שלטוני וגלה לי את קול האלהים וחלקו יהיה כחלק יתר האסירים״. לדברים האלה צוה להביא את יוסף ולהתיר אסוריו. והחסד הזה, הנעשה לשבוי נכרי, היה אות לטובה לשרי־הצבא, כי גם להם ישלם אספסינוס ביד נדיבה. וטיטוס, אשר נצב לפני אביו, קרא: ״הן נצדק במעשנו, כאשר נגֹל מעל יוסף את חרפתו בחרב; אם לא נתיר את הכבלים, רק נרתק אותם, יהיה משפטו כמשפט איש, אשר לא נאסר מעולם — כי כדבר הזה יֵעשה לאיש, אשר נאסר על לא עון.״ העצה הזאת מצאה חן בעיני אספסינוס, ובפקֻדתו יצא אחד מאנשי־הצבא וגדע את הכבלים בקרדֹם. ככה קבל יוסף בשכר נבואתו את כבודו הראשון, ומן היום ההוא והלאה נאמן לצופה עתידות."
+ ],
+ [
+ "אחרי תבוסת ויטליוס ומותו מִהר אספסינוס אל רומא, וטיטוס בנו שב להלחם בירושלים.
א. ואספסינוס נדרש לכל הצירים במשאלותיהם והפקיד בכל עיר ועיר פקידים ישרים ובני־המעלה ונסע אל אנטיוכיה, ושם נועץ לאן יפנה, והוציא משפט, כי טוב לו למהר אל רומא מלנסוע אל אלכסנדריה, כי ראה את העיר הזאת בטוחה בבריתו, בעוד אשר בארץ רומא קמו מהומות על־ידי ויטליוס. על־כן שלח את מוצינוס אל איטליה ונתן בידו צבא גדול, רוכבים ורגלים. אולם מוצינוס ירא לנסוע בעצם ימי החרף בדרך הים, ועל־כן נהל את צבאו ברגל דרך ארץ קפודקיה ופריגיה.",
+ "ב. ובעת ההיא לקח עמו אַנְטוֹנִיּוּס פְּרִימוּס את הלגיון השלישי מן הצבא החונה במוּסיה, כי הוא היה נציב בארץ ההיא, ומִהר להקדיש מלחמה על ויטליוס. ויטליוס שלח לקראתו את צֶצִינָה אַלֵּינוּס עם צבא רב, כי בטח באיש הזה, אשר השכיל לנצח את אָתּוֹן. צצינה יצא מרומא והחיש את מסע צבאו, עד אשר מצא את אנטוניוס בקרבת קרֵמוֹנָה העיר אשר בגַליה, והיא גם עיר הגבול לארץ איטליה. אולם בראות צצינה את המון אויביו ואת טכסיסי מלחמתם הטובים לא נועז להתנגש אתּם, ובהבינו, כי לא יעלה בידו להסוג אחור לבטח, גמר לבגוד באדוניו והקהיל את שרי־המאות ואת שרי־האלפים אשר לו ופתּה אותם לעבור אל אנטוניוס, בהשפילו את חסן ויטליוס ובהרימו למעלה את עֹצם ידי אספסינוס. הוא אמר להם: ״הנה ויטליוס נושא רק שם מלכים, אולם כל תֹּקף המלוכה. נמצא בידי אספסינוס. על־כן טוב לנו למהר ולהפוך את הצרה לרוָחה ולהפר בעצמנו את הסכנה, בטרם נכרע במלחמה. כי אספסינוס יעצור כֹּח לכבוש את שארית הממשלה גם זולתנו וּויטליוס לא יוכל להציל את כסאו אף בעזרתנו״.",
+ "ג. ככה הִרבּה צצינה לדבר על לבות אנשיו ועבר עם חילו יחד אל אנטוניוס. אולם בלילה ההוא נחמו אנשי־הצבא ממחשבתם, כי פחדו מחמת שולחם, פן תהיה ידו על העליונה. הם שלפו את חרבותיהם, ורצו להכות את צצינה נפש, וכמ��ט מִלאו את רצונם, לולא נפלו שרי־האלפים לרגליהם והתחננו אליהם על נפשו. אנשי־הצבא השיבו את ידיהם מהמית את צצינה, אך אסרו אותו בנחשתים והתכוננו לשלח אותו אל ויטליוס. וכשמוע אנטוניוס את הדברים האלה, ערך את אנשיו והוליך אותם להלחם במתקוממים, ואלה עמדו על נפשם מעט מזער ואחרי־כן פנו עֹרף ונמלטו אל קרֵימונה. פרימוס לקח עמו את רוכביו, וסגר על מוצאי המבצר, ואחרי־זאת הקיף את רֹב צבאם לפני שערי העיר והכה את האנשים לפי חרב ויחד עם פליטיהם הבקיע אל העיר ונתן אותה לאנשי־צבאו לבז, וסוחרים רבים מן הנכרים וגם רבים מאזרחי העיר נפלו בחרב ויחד אתם נשמד כל צבא ויטליוס, שלשים אלף ומאתים איש. אולם גם מאנשי־צבא אנטוניוס, הבאים עמו ממוסיה, נפלו ארבעת אלפים וחמש מאות חללים. ואחרי־כן הוציא פרימוס את צצינה לחפשי ושלח אותו אל אספסינוס לבשר את דבר המעשה. ובבואו קבל אותו אספסינוס באור־פנים וכסה על חרפת בגדו בעשותו לו כבוד, אשר לא קִוָּה לו.",
+ "ד. וכאשר הגיעה הבשורה אל סַבּינוס, היושב ברומא, כי אנטוניוס הולך וקרב, התאזר עֹז ואסף את גדודי אנשי־הצבא, השומרים על העיר בלילות וכבש בעזרתם את היכל הקפיטוליון בלילה ובבֹּקר נלוו אליו רבים מנכבדי העם וגם דומיטיַנוס בן אחיו, אשר בו שמו מבטחם, כי יתגבר על האויב. ויטליוס לא שם לבו לצבא פרימוס, והֵעיר את כל חמתו על סבינוס והמתקוממים עמו, כי ביצר לבו האכזרי צמא לדם נדיבי העם ושלח את חלק הצבא, אשר בא עמו [מגרמניה], להשתער על הקפיטוליון. בגבורה רבה נלחמו אנשי־הצבא האלה, וגם צריהם העומדים במקדש למעלה, אך לאחרונה התגברו הלגיונות הבאים מגרמניה בעֹצם מספרם וכבשו את הגבעה. בדרך פלא נמלטו דומִיטיַנוּס ורבים מראשי הרומאים, ויתר ההמון כֻּלו הֻכּה לפי חרב, וסבינוס הובא אל ויטליוס והומת. ואנשי־הצבא בזזו את קדשי ההיכל, ואחרי־זאת שלחו אותו באש. וכעבור יום אחד בא אנטוניוס עם חילו אל שערי העיר, ואנשי ויטליוס יצאו לקראתו להלחם ברחובות העיר והֻכּו שלש פעמים ונשמדו כֻלם. ויטליוס יצא שכּוֹר מארמון המלוכה, כי הִרבּה לאכול ולהיטיב את לבו — כאלו ידע כי זאת היא סעֻדתו האחרונה — וההמון סחב אותו ברחובות העיר, והִרבּה ליסרו ולענותו בכל מיני ענויים, ושחט אותו בראש חוצות רומא. וימי מלכותו היו שמונה חדשים וחמשה ימים. ולוּ נגזר עליו להאריך ימים, כי עתה קצרו ממשלת רומא למלא את שׂפק תאותו. ומספר יתר החללים היה חמשים אלף ומעלה. הדברים האלה קרו בשלישי להדק אַפֶּלַּיּוֹס (כסלו), וביום המחרת בא מוצינוס בראש צבאו אל רומא ומנע את אנשי אנטוניוס מבּוא עוד בדמים, כי הוסיפו לבדוק בבתים ולהמית רבים משרידי ויטליוס וגם מן האזרחים, אשר נחשדו בעיניהם כי ידם נכונה עמו, ובגֹדל כעסם לא רצו לחכות עד אשר יפֹרש הדבר במשפט. מוצינוס הביא את דומיטינוס והקים אותו למושל בעם עד אשר יבוא אביו. והעם הנפדה מכל צרותיו הריע תרועת שמחה וברך את שם הקיסר אספסינוס ושמח, כי נכונה הממשלה בידו וכי סר מעליו שבט ויטליוס.",
+ "ה. ואספסינוס נסע אל אלכסנדריה וקבל שם את הבשורה הטובה מרומא ושמה נאספו צירים מכל קצות הארץ לברכו. והעיר הגדולה הזאת, השניה לרומא בעולם, צרה מהכיל את המון הבאים. ואחרי אשר קמה ישועה לרומאים, שלא קוו לה מראש, וכל הממשלה נכונה בידי אספסינוס, שׂם אספסינוס את פניו להכניע את שארית יהודה. הוא גמר לשוב אל רומא לקץ החֹרף ואת בנו טיטוס שלח בראש צבא בחור לכבוש את ירושלים. טיטוס העביר את חילו ברגל אל נִיקוֹפּוֹלִיס, הרחוקה עשרים ריס מאלכסנדריה, ושם הושיב את צבאו באניות מלחמה ונסע דרך היאור (נילוס) בנפת מֶנְּדֶּס עד העיר תמוּיִס, ושם הוריד את הצבא והסיע את צבאו ביבשה וחנה על־יד העיר הקטנה צֹעַן (טָנֵס, טַנִּיס) ובלילה השני לן בְּהֵרַקְלִיּוֹפּולִיס ובלילה השלישי בסין (פֶּלוּסיוֹן) ושם נתן מנוחה לחילו שני ימים, וביום השלישי עבר את מעברות סין (פלוסיון) ואחרי־כן נסע במדבר דרך יום אחד ושׂם את מחנהו בקרבת מקדש האל זֶוס קַסִּיוּס, ובלילה השני לן באוֹסְטְרַקִּינִי, ובמקום תחנותו זה לא נמצאו מים, כי יושבי המקום מביאים שמה את המים ממרחק. אחרי־כן נח טיטוס ברִינוֹקוּרוּרָה, ומשם הגיע אל רָפִיה (רפיח) ביום הרביעי, והעיר הזאת היא תחלת גבול סוריה. וביום החמישי שׂם טיטוס את מחנהו בעזה ומשם בא אל אשקלון. ואחרי־כן נסע מאשקלון וחנה ביבנה, ומיבנה נסע אל יפו. ומיפו בא אל קיסריה, ושם חשב לאסוף גם את יתר צבאותיו."
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מלחמות הקנאים בירושלים והצרות אשר מצאו את העיר.
א. בדרך, אשר אמרנו למעלה, עבר טיטוס את המדבר הגדול אשר ממעל (צפונה) למצרים עד ארץ סוריה ובא אל קיסריה ושם אמר לפקד את צבאותיו [ולהלחם ביהודים]. אולם בעת אשר היה עוד טיטוס באלכסנדריה יחד עם אביו ועזר לו להכין את הממשלה החדשה, אשר הפקיד אלהים בידו, גדלה ועצמה מלחמת־האחים בירושלים, כי שלש מפלגות קמו הפעם וכל אחת רָבה בצרותיה, עד אשר יאמר האומר, כי היה הדבר הזה לחסד־מעט בקרב הרעות ולאות גמול אלהים [לרשעים]. כבר למעלה סֻפר על־דבר זדון הקנאים נגד העם, אשר ממנו היתה ראשית מפלת העיר, וגם פֹּרש מאַין צָמח [הזדון הזה] ואיך פרח ועלה למעלה ודבַר כל הרעות אשר הביא לרגליו, ולא ישגה איש באמרו על המעשה הזה, כי הוא מריבה, אשר נולדה מתוך מריבה (מחלֹקת גוררת מחלֹקת), כדרך החיה הרעה, אשר חסרה את טַרפּהּ מן החוץ והחלה לאכול את בשר עצמה.",
+ "ב. כי אלעזר בן שמעון, הוא אשר סכסך לראשונה את הקנאים בעם והוליך אותם אל הר־הבית, התעַבּר בעת ההיא ביוחנן, באמרו, כי נלאה לשאת את תועבותיו יום־יום — כי לא חדל יוחנן משפוך דם — ובאמת, יען אשר לא רצה להכנע לפני עריץ הבא אחריו [להסיג את גבולו] והתאוה לעשות ממשלה בעם ולקחת את השלטון לעצמו. הוא משך אחריו את יהודה בן חלקיה ואת שמעון בן חצרון, שני אנשי־חיל, ויחד אתָּם את חזקיה בן חובר, איש נשוא־פנים, ולכל אחד מהם נלוו קנאים רבים. הם תפשו את חומת בית ה׳ הפנימית ושמו את נשקם מעל לשערי הקֹדש נֹכח פני ההיכל. ולחם היה להם לשׂבע, כי כל מתנות הקֹדש נמצאו תחת ידי האנשים האלה, אשר כל אשם [ומעל בקדשים] כאין נחשב בעיניהם, ועל־כן גברו חֲיָלים. בכל־זאת לא נועזו להתנפל על צריהם, כי היו מתי־מספר, אך התחזקו במקום אשר תפשו בידם ועמדו במרדם. במדה אשר עלה עליהם יוחנן במספר אנשיו, נפל מהם בערך מקום תחנותו, כי השונאים עמדו ממעל לו ולא היה לו שכר בהתנפלו עליהם. ובכל־זאת לא הִרפּה יוחנן מהם בחמתו, אף כי בכל קרָב מצאו אותו רעות רבות יותר מאשר עשה לאנשי אלעזר, ולא שקט ולא נח. והקרָבות בין אלה ואלה לא חדלו, ואבני־הקלע והחצים נזרקו כל הימים, וכל פנות המקדש רוו מדם הרוגי��.",
+ "ג. ושמעון בן גיורא, אשר קרא לו העם לעזרו בצרתו, כאשר קוה אליו, כי ממנו תבוא ישועתו, והקים אותו לשליט עריץ לרצונו — משל עתה בעיר העליונה ובחלק העיר התחתונה והחליף כֹּח לקרב עם אנשי יוחנן, בראותו, כי קמה להם מלחמה מלמעלה. אולם מדי התנגחו אִתּם היתה ידו על התחתונה, תחת אשר עצמוּ עליהם שונאיהם, העומדים על גביהם. וכאשר נלחם יוחנן מפנים ומאחור, היה מזיק ונזק גם־יחד, כי במדה אשר נגף לפני אנשי אלעזר, בהיות מצבו שפל מהם, ככה הצליח במלחמתו עם אנשי שמעון, כי הגביה מהם לשבת. הוא בכֹח ימינו עצר את הנלחמים בו מלמטה, ואת [הקנאים], המורים עליו מן המקדש ממעל, השקיט במכונות המלחמה. כי היו לו כלי־קלע מהירים וגם זורקי־רמחים ורומֵי־אבנים, ובכלי־המשחית האלה הגן על עצמו בפני אנשי מלחמתו, ועוד הוסיף לעשות, בהמיתו רבים ממקריבי הזבחים. כי אף אשר היו הקנאים (אנשי אלעזר) פריצים עושים כל מעשה רשעה, בכל־זאת נתנו לכל הרוצה להביא זבח לבוא אל הקֹדש, והיו בודקים את בני העיר הבאים בחשד ובזהירות רבה, ואת הזרים היו חוקרים בלבד. וכאשר עלה בידי האנשים האלה לשַׁכּך את אכזריות הקנאים ולבוא בשערי המקדש, נפלו לקרבן מלחמת־האחים, כי אבני־הקלע השלוחות מן המכונות היו מגיעות עד המזבח ונופלות על הכהנים ועל מקריבי הזבחים. ורבים, אשר עלו מקצות הארץ אל המקום המהֻלל והמקֻדש בקרב כל באי עולם, נפלו חללים על־יד זבחיהם והשקו מדמם את המזבח הנכבד גם ליונים ולכל הלועזים (הגויים), ונבלות בני העיר והזרים, הכהנים והעם התערבו יחד, ובכל קצות חצר־האלהים נאסף דם החללים לאגמים. הוי, העיר האֻמללה, האמנם גם מידי הרומאים הגיעו אליך נוראות כאלה, בבואם אל שעריך לטהר אותך באש משקוצי בניך? כי לא הוספת להיות עוד מִשְׁכּן האלהים וגם לא יכלת להשאר חבל נחלתו אחרי אשר היית לבית־קברות לבניך ובית־מקדשך נהפך לשדה־מתים! ואולי עוד תשובי לראות בטובה, אם תעצרי כֹח לכפר את פני האלהים, אשר שמך לשממה! אך משפט הכתב הזה דורש ממני להבליג על מרי־לבי, כי לא פה המקום לקונן על צרות עמי, רק לספר את פרשת המעשים. ועל־כן אוסיף לדבר על הליכות מלחמת־האחים.",
+ "ד. ככה נחלקו עוכרי ירושלים לשלשה מחנות: אנשי אלעזר, השומרים על בכּורי הקֹדש, הִצו ברוח שכרון על יוחנן, ויוחנן ואנשיו בזזו את בני העיר ורָבו בשמעון ואנשיו. וגם לו היתה העיר לטֶרף במלחמתו עם צריו. ומדי היות מלחמה ליוחנן מפנים ומאחור, חצה את אנשיו להלחם לשני עברים: אלה ירו מן האולמים בשונאיהם העולים עליהם מן העיר, ואלה הגַנו על עצמם במכונות־מלחמה בפני המורים עליהם מבית־המקדש. וכאשר רָוח לפעמים ליוחנן מצריו העומדים למעלה, כי עיפו ממלחמתם או שתו לשכרה ושבתו מריב לזמן־מה, היה יורד בלב אמיץ עם רבים מאנשיו להלחם בשמעון ושולח אש בבתים המלאים צידה מכל המינים בחלק העיר אשר פנה שמה. וכדבר הזה היה גם שמעון עושה, מדי רדפו אחרי יוחנן לעת ברחו מפניו. ככה השחיתו שניהם את הלחם, אשר הכינה העיר לעת מצור, ובזה עשו טובה לרומאים, כי נתקו בידיהם את עורק כֹּחם. כי כל המקומות מסביב להר־הבית היו למאכֹלת אש ו[חלק] העיר אשר בין שני השונאים בתוָך נהפך לשדה־מערכה שומם וכמעט כל הצידה הנמצאה בירושלים היתה לבָער — הצידה אשר היתה מַספקת את צרכי יושבי העיר למצור שנים לא מעט. ולאחרונה הסגיר הרעב את העיר בידי האויב — אמנם איש לא האמין, כי יקום הדבר הזה, — ורק ידי ��מורדים עשו והבינו זאת!",
+ "ה. ובעת אשר היתה העיר לשדה־מלחמה בין חורשי רעה ואספסוף ריקים ופוחזים, נדמה העם הסגור בין הלוחמים בתוֶך לגוף גדול הנכרת אברים אברים. הזקנים והנשים לא ידעו מאין יבוא עזרם והתפללו אל הרומאים ועיניהם כלו מיַחל למלחמה הבאה מן החוץ, אשר תפדם מכל צרותיהם מבית. בהלה נוראה ופחד נפלו על יושבי ירושלים, כי נסתרה מהם עצה לשַׁנות את מצבם ולא נשארה להם תקוה להשלים [עם הרומאים]. ומנוס אבד מאוהבי השלום; כי בכל מקום היו עיני השומרים צופיות ולמרות המריבות אשר ביניהם חשבו ראשי השודדים, כי האזרחים המדברים שלום אל הרומאים והחשודים במחשבתם לברוח אליהם — הם שונאים בנפש לכֻלם יחד, ועשו להם מטבח. ואמנם רק בעצה הזאת השלימו ביניהם — להמית את האנשים הטובים הראוים לישועה. וקול צוחת הלוחמים לא נדם יומם ולילה, ונוראה ממנו היתה יללת הסובלים [במסתרים]. כי הצרות, אשר התגוללו עליהם מבלי־הרף, היו להם למקור דמעה תמיד. אמנם חרדתם סגרה בעד נאקותיהם: הם כבשו מגֹדל פחדם את מכאוביהם ברובם ונאנקו דֹם — אולם אנחותיהם העצורות היו להם כענויי שחת. ואיש לא נשא את פני אחיו [ההולכים למות] בעודם בחיים ולא דאג להביא את ההרוגים אל קבר — וסבת שני הדברים יחד היה מפח־נפש האנשים, אשר נואשו מחייהם — כי אלה, אשר לא היה חלקם במלחמות־האחים, קבלו עליהם ברצון את כל הבא עליהם, בדעתם, כי הם בני־מות באין מנוס. והמורדים דרכו על החללים, אשר נערמו מסביב להם, והתנגחו איש את רעהו בשארית עֶברה, כאלו שאפו רוח עִועים מהפגרים המֻצעים לרגליהם. הם חִבּלו מחשבות־רצח חדשים לבקרים ומִלאו אחרי עצתם הרעה מיד, ולא נבהלו מכל דרכי נאצה ורֶשע. ואף בעצי הקדש מָעל יוחנן ובנה לו מהם מכונות־מלחמה. כי לפנים יעצו הכהנים הגדולים והעם לחַזק את יסודות ההיכל ולהרים אותו עשרים אמה, והמלך אגריפס פזר כסף לרֹב והביא מן הלבנון את העץ הדרוש לבנין, גזעי עצים נפלאים בהדר גזרתם ובגדלם. אולם המלחמה השביתה את העבודה, ויוחנן גזר את העצים והקים לו מגדלים, בראותו, כי אֹרך העצים יספיק כנגד הנלחמים אתו ממעלֵה המקדש. הוא אמר להקריב את המגדלים אל בית־המקדש ולהציגם מאחורי החומה למול האכסדרה במערב, כי רק שם יכול להעמיד אותם, תחת אשר שאר חלקי הר־הבית נפסקו על־ידי מדרגות למרחוק.",
+ "ו. ויוחנן קוה להתגבר על אויביו בעזרת המכונות אשר עשה, בחללו את הקֹדש, אך אלהים הוביש את יגיע כפיו והביא את הרומאים על העיר בטרם הספיק להציג אף אחד מן המגדלים. כי טיטוס אסף את כל חלקי צבאו וצוה את אנשיו לעלות על העיר והסיע אותם מקיסריה. תחת פקֻדתו נמצאו שלשת הלגיונות, אשר החריבו את ארץ יהודה לפני זה יחד עם אביו, וגם הלגיון השנים־עשר, אשר נִגף לפנים יחד עם צסטיוס. ללגיון הזה יצא שם בגבורים, ועוד התמַכּר להלחם ביתר עֹז למחות את זֵכר מפלתו. טיטוס פקד על הלגיון החמישי לצאת לקראתו דרך אמאוס ועל הלגיון העשירי לעלות אליו דרך יריחו. והוא נסע עם צבאותיו הנשארים ואליהם נלוו גם חיל מלכי הברית, המון גדול מאד, ועוזרים רבים מארץ סוריה. גם את חסרון אנשי־הצבא בארבעת הלגיונות, כמספר אשר לקט אספסינוס ושלח עם מוצינוס אל איטליה, מִלאו הפעם האנשים הבאים עם טיטוס. כי אלפים איש בחור באו אליו מן הצבא החונה באלכסנדריה ושלשת אלפים מחיל־המשמר אשר על נ��ר פרת. ועל כל ידידי טיטוס גדל טִבּריוס אלכסנדרוס ברוחו הנדיבה ובחכמתו, הוא אשר היה לפנים נציב במצרים ועתה נלקח אחר כבוד להיות למצביא הראש חֵלף הדבר אשר עשה, כי היה הראשון אשר תמך בימינו את הממשלה החדשה בתחלתה ובאמונה רבה נקשר אליה על כל צרה שלא תבוא. והוא הלך אחרי טיטוס להיות לו ליועץ בדברי המלחמה, כי היה גדול מחבריו במדת שניו ובדעת זקנים."
+ ],
+ [
+ "טיטוס עלה על ירושלים ותר את המקום ונמצא בסכנה. מקום מחנהו. סוללי הדרכים.
א. בעלות טיטוס על ארץ שונאיו הלכו לפניו עבדי המלך וכל צבא הברית ואִתּם יחד הסוללים ומודדי המחנה, ואחריהם נושאי כבודת שרי־הצבא, ואחרי אנשי־החיל המזֻינים הסוככים על אלה נסע טיטוס בעצמו עם בחורי הצבא ונושאי הרמחים (הלונכיאות), ומאחוריו חיל הרוכבים אשר ללגיונות; אלה נסעו בראש לפני מכונות־המלחמה ויחד אִתּם שרי־האלף עם בחורי צבאם ושרי הגדודים (הקוהורטות), ואחריהם דגלי הצבא (הסמנים) עם הנשר בתוֶך, ולפניהם המחצצרים הנותנים את האותות, ואחר אלה כל צבא המערכה מסֻדר בשורות, ששה ששה אנשים ברֹחב. ואחרי הצבא הלכו משרתי כל לגיון ולגיון ולפניהם כבודת הצבא, ומאחורי כל הצבא נסעו השכירים וחיל־המאסף השומר עליהם. ככה הסיע טיטוס את הצבא בסדר, כמשפט הרומאים, ועלה דרך ארץ שמרון ונכנם לראשונה אל גופנא, אשר נתפשה לפני זה בידי אביו, ובה נמצא מצב הרומאים, ושם לן לילה אחד והשכים בשחר ופנה קֵדמה ועבר עוד מעברה וחנה במקום הנקרא בלשון היהודים עמק הקוצים בקרבת כפר אחד הנקרא גבעת שאול, הרחוק כשלשים ריס מירושלים. ובבואו שמה לקח עמו כשש מאות מבחורי רוכביו והלך לתור את העיר מסביב ולבחון את חֹזק חומותיה ולתַכּן את רוח היהודים, אולי יִבּהלו בראותם אותו ויכנעו לפניו בטרם יתנגח אִתּם. לאזניו הגיע דבר האמת, כי העם, המדֻכּא בידי אנשי־הריב והשודדים, חושק בשלום, אבל אינו ממלא אחרי רצונו, כי כשל כֹּחו לקום על נפשו.",
+ "ב. כל העת אשר רכב טיטוס בדרך המלך העולה אל החומה לא יצא לקראתו איש משערי העיר. אולם כאשר נטה מן הדרך הזאת על־יד מגדל פְּסֶפִינוֹס ונהג את גדוד הרוכבים הצדה, הגיחו פתאם אנשים לאין־מספר אצל המגדלים הנקראים מגדלי־הנשים מתוך השער אשר לנֹכח מזכרת (מצבת־הזכרון של) הילני והבקיעו את שורות אנשיו והתנגחו פנים אל פנים עם הרוכבים ההולכים בדרך המלך ולא נתנו להם להתחבר עם אחיהם הנוטים מעליהם וסגרו את הדרך על טיטוס עם רוכבים מתי־מספר. אלה לא יכלו עוד לעלות, כי הככר לפני חומת העיר נחרשה כֻלּה תלמים וחריצים מסביב לשׂדי בתי האילנות וגם גנים עברו בה לארכה ולרחבה וגדרות רבות הפרידו ביניהם. ומלבד־זאת ראה טיטוס, אשר לא יצלח בידו לשוב במרוצה אל אנשיו, כי האויבים נצבו ביניהם בהמון גדול, וכבר הפכו הרוכבים העולים בדרך המלך את פניהם [לשוב אל מחנם], כי רבים מהם לא ידעו את הרעה, אשר נמצא בה המלך, וחשבו, כי גם הוא נסוג אחור, ונמלטו על נפשם. וכראות טיטוס, כי רק בגבורתו לבד יוכל למצֹא ישועה, הפך את סוסו וקרא אל חבריו אשר עמו ללכת אחריו וקפץ אל תוך המון אויביו לבקוע לו דרך ביניהם בחֹזק־יד ולשוב אל אנשיו. והפעם נגלה לעין מבין, כי מְסִבּוֹת המלחמות ופגעי המלכים בידי האלהים המה: אף כי הרבו המורים לירות בטיטוס, אשר לא היה לו קובע ולא שריון — כי לא יצא להלחם, רק לתור [את מחנה האויב] — לא נגע חץ אחד בבשרו, כי כל החצים ואבני־הקלע פסחו עליו ושבו ריקם, כאלו נשלחו להחטיא את המטרה. והוא גזר בחרבו בלי־הרף על ימין ועל שמאל ורבים, אשר נלחמו אִתּו, הדף בפרסות סוסיו אל עבר פניו וגם רמס את הנופלים לארץ. למראה אֹמץ־לב הקיסר הרימו שונאיו קול צעקה וחִזקו איש את רעהו להתנפל עליו, אולם בכל מקום אשר דפק שמה את סוסו, נסו אויביו מפניו והמונם נפוץ מעליו. חבריו, אשר היו עמו בצרה, דבקו אחריו, אף כי מטר חצים ואבני־קלע נִתַּךְ עליהם מאחור ומשני צדיהם, ורק תקוה אחת נשארה להם להציל את נפשם, אם יגיעו למקום חפצם יחד עם טיטוס בטרם יקיפו אותם האויבים. רק שנים מהם הרחוקים [מטיטוס] נפלו חללים. את האחד הקיפו היהודים ברכבו על סוסו ודקרוהו בחנית, ואת השני המיתו בקפצו למטה ולקחו את הסוס. ועם הנותרים שב טיטוס בשלום אל המחנה. ככה עשו היהודים חיל בקרָב הראשון הזה והדבר עורר בלבם תקוה נמהרה, והשעה הקלה אשר שחקה להם נתנה להם אֹמץ־לב הרבה ובטחון בעתיד.",
+ "ג. ואחרי אשר התחבר בלילה הלגיון הבא מאמאוס אל צבאו, יצא הקיסר משם (מגבעת־שאול) לפנות בֹּקר והגיע אל המקום הנקרא צופים (סקוֹפוֹס), אשר שם מתגלה העיר לעיני רואים ובית־המקדש מופיע בכל גדֻלתו, ועל־כן נקראה בצדק הרמה הסמוכה לעיר מצפון בשם צופים. במרחק שבעה ריסים מן העיר צוה טיטוס על שני הלגיונות לחנות שם יחדו, ועל הלגיון החמישי — לחנות מאחורי אלה שלשה ריסים, כי קצר כֹּחו מעמל המסע בלילה ועל־כן גמר טיטוס לתת לו מקום מנוחה, למען יוכל לבנות לו שם מצודה לבטח. וכאשר החלו הלגיונות להקים את המצודות, בא גם הלגיון העשירי מדרך יריחו, אחרי השאירו שם חלק אנשי־הצבא המזֻינים לשמור על המעברה, אשר לכד אספסינוס לפנים. הלגיון הזה צֻוה לחנות במרחק ששה ריסים מירושלים בהר הנקרא הר־הזיתים, אשר מפאת מזרח לעיר, ונחל עמֹק מפריד בינו ובינה, ושֵׁם הנחל קדרון.",
+ "ד. והמלחמה הקשה מן החוץ, אשר התגוללה פתאם על העיר, הפסיקה בפעם הראשונה את מריבות האחים הנִצים ביניהם בלי־הרף. בבהלה השקיפו המורדים על הרומאים החונים בשלשה מקומות, ונוסדו יחדו בעצה רעה ונדברו איש אל רעהו: ״למה אנחנו מחשים ואיזה רוח עבר עלינו לשאת במנוחה את שלשת המצודים אשר נבנו עלינו לעצור את רוח אפנו? הנה אנשי מלחמתנו מוסיפים אֹמץ באין מכלים דבר — ואנחנו סגורים בחומותנו ואוספים את ידנו ומניחים את כלי־נשקנו ומביטים אל החזיון הזה, כאִלו דבר יפה היה ונעשה לטובתנו! גבורים אנחנו — צעקו בקול — להלחם בינינו בלבד, והרומאים יראו ברכה בריבנו ויתפשו את העיר באפס־יד״. כדברים האלה דברו בהתאספם יחד ותפשו את כלי־נשקם והגיחו במרוצה להלחם בלגיון העשירי. הם קפצו דרך הנחל והתנפלו בצעקה נוראה על האויבים הבונים את מצודת המחנה. והאנשים האלה נפרדו אז לגדודים רבים למלא את עבודתם ולרגלי הדבר הזה פרקו את רֹב נשקם, כי האמינו, אשר לא יערבו היהודים את לבם להתנפל עליהם, וגם אם יתנדבו לעשות כדבר הזה תפֵר מלחמת־האחים את עצתם — על־כן נבהלו עתה לדבר הבא עליהם פתאם ועזבו את מלאכתם, ואחדים נחפזו לברוח, ורֻבּם רצו לקחת את נשקם, אבל בטרם הסבו את פניהם אל השונאים הֻכּו [בחרבותיהם]. כי היהודים התאזרו עֹז בראותם את נצחון חלוציהם ומספרם הלך הלוך ורב, והמונם גדל עוד הרבה פעמים יותר בעיניהם ובעיני השונאים, כי היתה השעה משַׂחקת להם. כי אנשי־הצבא (הרומאים) הסכינו לעמוד במערכה ישרה ולמדו להלחם בסדר על־פי הפקֻדה הנתונה להם, ומהומה גדולה היתה בהם הפעם, כאשר קמה עליהם מלחמה בטרם יכלו לערוך מערכה. על־כן נסוגו הרומאים אחור בפני השונאים המתנפלים עליהם פתאם, אבל מדי הפוך הנרדפים את פניהם אל היהודים המדביקים אותם, עצרו בעד מרוצתם וגם פצעו רבים מהם, אשר לא נזהרו בשטף רדיפתם. אולם מספר המגיחים מן העיר גדל כפעם בּפעם, והמבוכה רַבָּה בקרב הרומאים, עד אשר נדחפו ממקום המחנה. וכמעט היה כל הלגיון עדי אובד, לולא מהר טיטוס לעזרתו, בהגיע לאזניו שמועת הדבר. הוא הִרבּה ליסר את האנשים על מֹרך לבם והפך את פני הבורחים, והתנפל עם בחורי הצבא אשר אִתּו על אגף היהודים מן הצד, והמית בהם לא מעט וגם פצע רבים, וגרש את כֻּלם ודחף אותם אל הנחל אשר למטה. והיהודים נמצאו ברעה גדולה בהתגלגלם במורד ההר, אבל אחרי עלותם מן הנחל הפכו את פניהם אל הרומאים ונלחמו בהם מעבר לנחל, וכה ארך הקרב עד חצות היום, וכאשר ירדה השמש מעט מרוח דרום, הציג טיטוס במערכה את אנשי־הצבא, אשר באו עמו לעזרה, ועוד אנשים מן הגדודים למול המגיחים מן העיר, ואת שארית הלגיון שלח אל ראש הר־הזיתים להקים מצודה.",
+ "ה. ובעיני היהודים נדמה הדבר למנוסת האויבים, והצופה אשר עמד להם על ראש החומה הניף את מעילו, ולאות הנתון הזה פרץ המון חדש מתוך העיר בזרם חזק מאד, עד אשר דמתה מרוצתו למרוצת חיות־טרף, ובאמת לא עצר איש מהעומדים במערכה לשאת את כֹּבד גבורת היהודים וכאִלו נתּך על הרומאים ברד מכלי־קלע: הם נתקו את שורותיהם ופנו עֹרף ונמלטו אל ראש ההר. רק טיטוס נשאר עם אנשים מתי־מִספר במורד ההר. אמנם אוהביו, אשר בושו מפני ראש־הצבא ונשארו יחד עמו ולא פחדו מהסכנה, הרבו לדבר על לבו, כי יסוג אחור מפני היהודים [מרי הנפש] ההולכים למות, ולא יחרף את נפשו בעד אנשי־צבאו, תחת אשר עליהם מֻטל להשאר ולהגן עליו, וגם ישים אל לבו את ערכו, כי הוא ראש־הצבא וגם מושל העולם, ולא עליו לעמוד במערכה כאחד אנשי־הצבא, פן יביא עליו שואה, והוא כתֹרן אשר הכל נשען עליו. אולם טיטוס לא הטה את אזנו לשמוע, והתיצב למול האויבים הרצים אליו ונלחם פנים אל פנים עם המעפילים לעלות והכה בהם, ואחרי־כן ירד מן ההר והבקיע אל המון היהודים והדף אותם. הם נבהלו מאד מאֹמץ לבו ומעֹצם גבורתו, אולם לא ברחו אל העיר, רק נטו מעליו לשני עברים ורדפו אחרי אנשי־הצבא הבורחים אל מרום ההר. וטיטוס התנפל על השונאים מן הצד ובצר את רוחם. בין כה וכה ראו אנשי־הצבא, בוני המצודה בראש ההר, את אחיהם הבורחים למטה, ועוד הפעם נפל עליהם פחד ומהומה קמה ביניהם, וכל הלגיון נפוץ, בחשבו, כי איש לא יוכל לעמוד בפני עֹצם רוח היהודים, וגם טיטוס בעצמו פנה עֹרף, כי לולא הדבר הזה לא יכלו אנשי־הצבא לברוח ולעזוב אותו לנפשו. וכאלו נפלה מחִתּת אלהים על האנשים: כי הסתובבונאנה ואנה, ופתאם ראו אחדים מהם את ראש־הצבא בקרב האויבים ופחדו מאד פן ימצאנו אסו��, והרימו קול צעקות להודיע את הדבר בכל הלגיון. הבושה הפכה את פני אנשי־הצבא, והם החלו לחרף איש את אחיו על מנוסתם ועוד יותר על אשר עזבו את הקיסר לנפשו. ואחרי־כן התנפלו על היהודים בכל כחם והבריחו אותם בפעם אחת ממורד ההר ודחפו אותם אל הנחל. לאט לאט פנו היהודים אחור ולא חדלו להלחם, אולם הרומאים גברו עליהם בגֹבה מעמדם והדפו אותם אל העמק. טיטוס מהר עם אנשיו לרדוף אחריהם, ואת הלגיון שלח לבנות את המצודה מחדש, והוא עם העומדים עליו בראשונה עצרו את השונאים. ואם עלינו להודיע דבר אמת, מבלי להפריז על המדה מתוך חֹנף וגם מבלי להקטין את הדבר מתוך קנאה, יֵצֵא מדברינו, כי הקיסר בעצמו הציל את כל הלגיון הנמצא בצרה פעמַים, וגם נתן לו להקיף ולבצר את מצודת מחנהו לבטח."
+ ],
+ [
+ "מריבה־אחים חדשה בירושלים. היהודים טמנו פח לרומאים וטיטוס יסר את הצבא על פחזותו.
א. וכאשר שבתה המלחמה לפני שערי העיר למִצער, התעוררה מחדש המריבה אשר מבית, כי הגיע מועד חג־המצות בארבעה־עשר יום לחֹדש קְסַנְתּיקוֹס (ניסן), אשר הוא לדעת היהודים ראשית זמן צאתם מעבדות מצרים. ואנשי אלעזר פתחו את שערי המקדש וקבלו את כל בני העם הבאים שמה לעבוד את האלהים. ויוחנן עשה את החג כסות־עינים למזמתו הרעה ושקד לשלוח את החשֻׁכים מקרב אנשיו, אשר היו גם ברֻבּם טמאים, עם חרבות מתחת למדיהם, אל בית־המקדש לתפשו. ובבוא האנשים אל העזרה הפשילו את בגדיהם והראו פתאם את כלי־נשקם. מהומה גדולה קמה מיד סביב לבית־המקדש וצעקה עלתה למרום, כי בני העיר, שעמדו מרחוק למלחמת־האחים, חשבו, כי לנפשות כֻּלּם אורבים המרצחים, והקנאים הבינו, כי עליהם לבדם נטשה החרב, ועל־כן עזבו את משמר השערים וקפצו אל צנות המגדלים בטרם השיבו מלחמה אל חיק שונאיהם, ונמלטו אל המנהרות אשר מתחת למקדש. ובני העם נלחצו אל המזבח ונדחקו סביב לבית־המקדש ונרמסו ברגלים וגם הֻכּו במקלות ובחרבות לאין־מספר, ורבים מן האזרחים השקטים נהרגו בידי אנשי ריבם משנאת חנם או מקנאת איש, כאלו נלחמו אתם בשער. וכל איש, אשר היה לו לפנים דבר קטטה עם אחד המרצחים ופניו הֻכּרו עתה בבית־המקדש, נחשב לאחד הקנאים ונסחב ליסורים קשים. ואחרי אשר עשו אנשי יוחנן נוראות באנשים הזכאים והנקיים, נתנו סליחה לחַיָּבים ושלחו לחפשי את היוצאים מן המנהרות, ותפשו בידם את חצר בית ה׳ הפנימית ואת כל הנשק הצבור שם והחליפו כֹח להלחם בשמעון. ככה נהפכה המלחמה המשֻׁלשת אשר לפני זה למלחמת שתי מפלגות.",
+ "ב. ובעת ההיא גמר טיטוס להעתיק את מחנהו מהר־צופים אל קרבת העיר ובחר לו מאנשי־צבאו רוכבים ורגלים כדי לעצור בעד היהודים לעת אשר יפרצו מן העיר, והציג אותם במערכה, ועל יתר צבאותיו פקד ליַשר את כל המקום עד חומת העיר. הם הרסו את כל הגדרות והמחיצות אשר הקימו יושבי המקום סביב לגני הירק ולשׂדי בתי האילנות, וכרתו את כל עצי־הפרי אשר נמצאו שם, וככה סתמו את כל השוחות והפחתים במקום ההוא, וגם את אבני־המכשול חצבו בקרדֻמים, והפכו למישור את כל המקום אשר בין הר־צופים ובין מצבות הורדוס הסמוכות לברכה הנקראת עין־התנין (עין הנחשים).",
+ "ג. ובימים ההם טמנו היהודים מוקש לרומאים, וזה הדבר: אמיצי־הלב מבין המורדים יצאו מחוץ למגדלים הנקראים ״מגדלי הנשים״, כאלו גֹרשו מן העיר בידי אוהבי השלום, ולמראה־עין חרדו, פן יעלו עליהם הרומאים והתלכדו יחד והתחבאו איש ��חת כנפי רעהו, ובין כה וכה התיצבו חבריהם על החומה והתחפשו כבני עם ירושלים והרימו קול: ״שלום, שלום״ ובקשו מהרומאים לכרות אתם ברית וקראו אליהם לבוא אל העיר והבטיחום לפתוח את שעריה, ובעוד הם קוראים כדברים האלה השליכו אבנים על חבריהם אשר יצאו מן העיר, כאלו אמרו לגרש אותם מעל החומה. ואלה שמו להם פנים כאלו הם רוצים לכבוש את מבוא העיר, ודברו תחנונים אל בני העיר, ומהרו מדי פעם בפעם אל הרומאים ושבו אחור כנבהלים. ואנשי־הצבא הרומאים לא נמנעו מהאמין בדבר הערמה הזאת וחשבו, כי שונאיהם נסגרו בידיהם לעשות בהם נקמות וקוו, כי אנשי העיר יפתחו את שעריה לפניהם, ולכן מהרו לעשות מעשה. אולם בעיני טיטוס נחשד דבר הקריאה מן העיר, אשר באה לפתע פתאם, כי עוד לפני יום אחד קרא אל העיר דברי שלום ביד יוסף ולא מצא אזנים קשובות, על־כן צוה הפעם לאנשי־הצבא להשאר על עמדם. אבל אחדים מאנשי־הצבא המָפקדים לשמור על עושי המלאכה הקדימו לקחת את נשקם ולרוץ לקראת שערי העיר. והאנשים אשר גֹרשו מן העיר למראה־עין נסוגו מפניהם לראשונה, אך כאשר הגיעו אל המקום אשר בין מגדלי העיר מהרו במרוצה והקיפו את הרומאים והציקו להם מאחור, והעומדים על החומה המטירו עליהם חצים ואבני־קלע מכל המינים יחד, ורבים מהם נפלו חללים, ועוד יותר נפצעו, כי לא קל היה להם להמלט מחומת העיר בעת אשר לחצו אותם אויביהם מאחור. וגם הבושה על האִוֶּלת אשר עשו ויראתם מפני שרי־הצבא אלצו אותם להתחזק בעת מפלתם. על־כן עמדו על־נפשם זמן רב, ואחרי אשר קבלו מכות גדולות מן היהודים והשיבו אל חיקם כמספר המכות אשר הֻכּו, הצליח בידם לאחרונה להדוף את האויבים הסובבים אותם. הם נסוגו אחור והיהודים רדפו אחריהם ויֹרו בהם עד מצבת הילני.",
+ "ד. ואחרי אשר עלה הדבר הזה בידי היהודים, לבשו גאוה לבלי חֹק ושפכו את לעגם על מערכות הרומאים, אשר נפלו במלכֹּדת ערמתם, והניפו את מגִניהם ורקדו בתרועת גיל. ואת פני אנשי־הצבא השבים קדמו גערות שרי החילים ופני הקיסר הזועמים, כי דִבּר אליהם קשות: ״הנה היהודים האלה, אשר היאוש לבדו הולך לפניהם במלחמה, עושים את כל דבריהם בעצת־מזמה ובאים עלינו בנכלים וטומנים לנו פחים, וגם מצליחים בעלילותיהם, כי הם שומעים לקול מפקדיהם ואוהבים איש את אחיו ושומרים ברית אמונים ביניהם, והרומאים, אשר כל הימים היו עושים חיל בטכסיסי מלחמתם ובמשמעתם לשרי צבאותיהם, נִגפו הפעם, כאשר נהפך לבם לעזוב את המדות האלה. הם נופלים, כי אינם יכולים לעצור את ימינם, ועוד חרפה גדולה מזאת — הם יוצאים במלחמה באין שר ומפקד, בעת אשר הקיסר נמצא אִתּם בקרָב״. וטיטוס הוסיף לדַבּר: ״הן חֻקי המלחמה יאנחו במרירות ומה יגדל כאֵב אבי בשמעו את דבר המכה הזאת. הוא האיש, אשר שיבה זרקה בו על שדה־המלחמה וכל ימיו לא מצאה אותו מגפה אשר כזאת. והן חֻקי המלחמה גוזרים תמיד עֹנש־מות על דבר קל, אשר עשה איש־הצבא בעברו על סדרי המערכה, ועתה ראו עיני החֻקים האלה חַיל מלא עוזב את משמרתו. אולם בִּין יבינו הפעם עזי־הנפש אשר בכם, כי גם הנצחון מבלי פקֻדה לחרפה נחשב בעיני הרומאים!״ את הדברים האלה קרא טיטוס באזני שרי־החילים והראה לדעת, כי הוא רוצה לשפוט את האנשים בכל חֹמר הדין. ולבות האנשים חללו בקרבם בחכותם לעֹנש־המות, אשר יעשה להם כמשפט, אולם ה��גיונות הקיפו את טיטוס והתחננו על אחיהם אנשי־הצבא וגם נפלו לרגליו וחִלו את פניו להעביר את אשם פחזות המעטים, בזכרו את משמעת כל הצבא הטובה, כי עוד ימחו האשֵׁמים את זֵכר מפלתם זאת במעשי גבורתם בעתיד.",
+ "ה. וטיטוס הטה את אזניו לבקשות האלה, כי גם הוא מצא חפץ בדבר, בחשבו, כי את היחיד החוטא יש לענוש בכל חֹמר המעשה, אולם את הרבים יאות ליסר רק בדברי תוכחת. הוא סלח לעון אנשי־הצבא, אחרי אשר הִרבּה ליסרם בדברים, כי יקנו חכמה לעתיד, ואחרי־זאת התבונן בדבר, איכה ינקום ביהודים על מרמתם. מקץ ארבעה ימים נהפך כל המקום לפני החומה למישור, וטיטוס רצה להעתיק את כבודת הצבא ואת ההמון הנשאר (נושאי הכלים) בלא פגע, ועל־כן הציג את מבחר גבורי צבאו למול החומה במערבה מרוח צפון לרוח מערב בעֹמק שבע שורות. הוא העמיד בראש המערכה את הרגלים, ואת הרוכבים מאחריהם, אלה ואלה היו שלש שלש שורות, והרובים התיצבו לאחרונה בשורה השביעית. המערכה הגדולה הזאת עצרה כֹח לשַׁבּר את זרוע היהודים המגיחים מן העיר, ועל־כן עברו בהמות־הסבל אשר לשלשת הלגיונות וההמון אשר לרגליהם לבטח. וטיטוס בעצמו שם את מחנהו במקום קרוב כשני ריסים אל העיר, מול קרן החומה אשר נמצא שם המגדל הנקרא פְּסֶפִינוֹס, אשר שם חוג החומה המשתרע לצפון העיר סובב לצד מערב. וחלק הצבא הנשאר חנה לנֹכח המגדל הנקרא הִפִּיקוֹס, גם הוא במרחק שני ריסים מהעיר. רק הלגיון העשירי נשאר במקום תחנותו על הר־הזיתים."
+ ],
+ [
+ "תבנית ירושלים.
א. והעיר ירושלים היתה מֻקפה בשלש חומות בצורות מכל עבריה, מלבד המקומות אשר סוככו עליהם נקרות עמֻקות, אשר לא תעבור בהן רגל איש, כי שם נמצאה רק מצודה אחת. העיר נוסדה על שתי גבעות צופות ועמק מפריד ביניהן בתוֶך, והעמק הזה חסם בעד הבתים הצפופים משתי הגבעות האלה. האחת, אשר נמצאה עליה העיר העליונה, היא גבוהה הרבה מאחותה וגם ישרה ממנה בארכה. על חסנה נקראה הגבעה הזאת בשם ״מצודת דוד המלך״, הוא אבי שלמה, בונה בית־המקדש הראשון, ובימינו נקראה בשם השוק העליון. הגבעה השניה היא הנקראה בשם חקרא (אקרא), אשר עמדה עליה העיר התחתונה והיא עקומה משתי רוחותיה. ממול הגבעה הזאת נמצאה גבעה שלישית, אשר היתה לכתחלה שפלה מגבעת חקרא ועמק רחב הפריד בין שתיהן. אולם אחרי־כן בימים, אשר מלכו החשמונאים, סתמו את העמק הזה, ברצותם לחַבּר את העיר אל בית־המקדש ועִדרו את ראש חקרא והשפילו את קומתה, למען אשר יתרומם בית־המקדש עליה. והגיא הנקרא בשם עמק עושי הגבינה, אשר אמרנו עליו, כי הוא מפריד בין העיר העליונה ובין הגבעה התחתונה, משתרע עד השִׁלֹח — בשם הזה אנו קוראים למעין מים חיים (מתוקים) חזק. ומחוץ מֻקפות שתי הגבעות, אשר נוסדה עליהן העיר, נְקָרות עמֻקות, ומפני מורדות־הגבעות התלולים מכל הרוחות אין לעלות אל העיר משום עבר.",
+ "ב. והנה משלש החומות האלה האחת היא החומה הישנה, אשר נוסדה על הגבעה המתרוממת מעל לנבכי התהום, וקשה היה להבקיע אליה, כי מלבד משגב המקום היה גם בנינה איתן, מעשה ידי דוד ושלמה, והמלכים המולכים אחריהם החרו החזיקו בעבודה הזאת. ראשית החומה ��זאת היתה ברוח צפון על־יד המגדל הנקרא הִפִּיקוֹס ומשם השתרעה לעבר לשכת הגזית (הַקְסוּסְטוֹס) ומשם נגעה בבנין המועצה וכלתה בקרבת אולם־המערב אשר לבית־המקדש. ולעֶברהּ השני, מרוח מערב, החלה במקום ההוא ועברה דרך המקום הנקרא בית צוא אל שער האסיים, ומשם נסבה לרוח דרום ועברה על מעין השִׁלֹח, ומשם סבבה עוד הפעם ונטתה לרוח מזרח אל ברכת שלמה, עד הגיעה אל המקום הנקרא עֹפל, ופגעה באולם־המזרח אשר להר־הבית. והחומה השניה החלה על־יד השער הנקרא מת אשר לחומה הראשונה והקיפה את רוח הצפון לבד והשתרעה עד מצודת אנטוניה. וראשית החומה השלישית היה מגדל הִפּיקוס ומשם לרוח צפון השתרעה עד מגדל פספינוס, ואחרי־כן ירדה אל מול מצבת הילני, היא שהיתה מלכת חריב ובת המלך איזט. ומשם נמשכה לאֹרך מערות המלכים וסבבה את מגדל הפנה על־יד אבן הזכרון הנקראה מצבת הכובס ופגעה בחומה הישנה וכלתה אל נחל קדרון. את החומה הזאת הקים אגריפס על העיר שׁחֻבּרה לירושלים, אשר ישבה כֻלה פרזות, כי העיר צרה מהמון יושביה ומעט מעט פרצה מתוך חומותיה, ויושביה ספחו על גבול העיר את מורד הגבעה אשר מצפון להר־הבית, הרחיבו את העיר הרבה ובנו את הגבעה הרביעית הנקראת ביזיתא (בציתא), המתרוממת למול אנטוניה וחריץ עמֹק מפריד ביניהן. החריץ הזה נחפר במחשבה תחלה, פן יגעו יסודות אנטוניה בגבעה הזאת, ויֵקל להגיע אליהם וגם יקטנו בגבהם. ועֹמק החריץ הוסיף הרבה גם על גֹּבה המגדלים. חלק העיר הנבנה מחדש נקרא בפי יושבי המקום ״ביזיתא״ ואולי יש לתרגם את השם הזה יונית: ״העיר החדשה״. וכאשר שאלו יושבי העיר הזאת חומה להגן עליהם, החל אגריפס המלך — אבי המלך המושל עתה, הנקרא כשמו — לבנות את החומה, אשר דברנו־עליה, אך ירא את הקיסר קלודיוס, פן יחשֹׁד בו, כי בבנין המבצר הגדול הזה הוא מכַוֵּן לחולל תמורות ולקשור קשר — ועל־כן השבית את עבודת החומה, ורק את יסודותיה בלבד הציב. ובאמת נבצר מידי אדם לכבוש את העיר, אִלו הצליח אגריפס לכלות את מלאכת החומה אשר החל. כי אָשיות החומה חֻבּרו מאבני גזית, עשרים אמה ארכן ועשר אמות רחבן, ולא קל היה לחתור תחתיהן בכלי־ברזל, וגם מכונות־מלחמה לא עצרו כֹח, לערער אותן. ועבי החומה היה עשר אמות וקומתה היתה עולה הרבה על עביה, לולא הופרה עצת המיסד הנעלה. אחרי־כן שקדו היהודים על מלאכת החומה הזאת, אולם לא יכלו להרים אותה אלא עד עשרים אמה, והצנות עליה היו גבוהות שתי אמות, ולמעלה מהן בַּחונים בני שלש אמות, עד אשר־הגיע גֹּבה החומה כֻלה עד עשרים וחמש אמה.",
+ "ג. וממעל לחומה התרוממו מגדלים, עשרים אמה רחבם ועשרים אמה גבהם, רבועים ומֻצקים כמו החומה בעצמה, ובטוּב דבק האבנים וביפין לא עלו עליהן כל אבני היכל, ועל יסודות המגדלים המֻצקים, אשר היו עשרים אמה, נבנו חדרים מפֹארים ועליות על גבם, ובהן אגנים למקוה מי־הגשמים ושלַבּים רחבים אל כל עליה ועליה. בחומה השלישית היו תשעים מגדלים כאלה ובין כל מגדל ומגדל רֶוַח מאתים אמה, ומגדלי החומה התיכונה היו ארבעה־עשר, והחומה הישנה נחלקה לששים מגדלים. וכל מעגל חומת העיר מסביב היה שלשים ושלשה ריס. והנה כל החומה השלישית הזאת היתה נפלאה בתכונתה, אך נפלא עוד ממנה היה המגדל פּסֶפִינוֹס בקרן צפון־מערב, אשר על־ידו חנה טיטוס. כי גבהו הגיע עד שבעים אמה ולעת עלות השמש היו משקיפים מראשו על־פני ארץ ערב עד הים, קצה נחלת העברים. והוא היה בן שמונה קרנות. ממעל המגדל הזה נמצא מגדל הִפִּיקוֹס, אשר בנה אותו המלך הורדוס יחד עם שני המגדלים הסמוכים אליו, והם נפלאו בגדלם וביָפיָם ובחסנם בין מגדלי העולם כֻּלּוֹ. כי מלבד רוח המלך הנדיבה וקנאתו לכבוד ירושלים כללו את הדר הבנינים האלה רגשות לב האדם אשר בו, בהקדישו אותם לזכרון שלש נפשות היקרות בעיניו מכּל, נפשות אחיו ואוהבו ואשתו, אשר על שמם קרא את המגדלים — הלא הם אשתו, אשר המית אותה מקנאת אהבתו — כאשר ספרנו למעלה, ואחיו ואוהבו, אשר אבדו לו במותם מות גבורים במלחמה. והנה מגדל הִפּיקוס, הנקרא על־שם אוהב המלך, היה רבוע, רחבו וארכו עשרים וחמש אמה וגבהו שלשים אמה, ולא היה בו מקום נבוב. ממעל למבנה־הסלעים המֻצק הזה נמצא מקוה למי הגשמים עמֹק עשרים אמה, ולמעלה ממנו בית שתי דיוטות גבוה עשרים וחמש אמה, אשר נמצאו בו חדרים מחדרים שונים, ועוד למעלה ממנו שני מגדלים גבוהים שתי אמות ובַחונים גבוהים שלש אמות, עד אשר הגיע גֹּבה כל המגדל לשמונים אמה. והמגדל השני, הנקרא על שם פצאל אחי הורדוס, היה שוה במדת ארכו ורחבו ארבעים, ארבעים אמה, וגם קומת יסודו המֻצק היתה ארבעים אמה, וממעל ליסוד הזה נמצא אולם על־פני כל המגדל גבוה עשר אמות ועליו סככו צנות ואַתּיקים, ובתוֶך נבנה ממעל לאולם מגדל שני, אשר נחלק לחדרים נהדרים, וגם מרחץ נמצא בו, עד אשר נראה, כי אין המגדל הזה נופל מבית מלכים. וראש המגדל היה מקֻשט בצִנות ומגדלים קטנים ממעל להן. וגֹבה כֻּלּוֹ היה כתשעים אמה ובתבניתו דמה למגדל המאור אשר בפַרוֹס, המַנחה את הבאים לחוף אלכסנדריה, אולם עוד עלה עליו במדתו סביב. בימים ההם היה המגדל הזה למצודת נוגש לשמעון [בן גיורא]. והמגדל השלישי הוא מרים, הנקרא בשם המלכה, ויסודו המֻצק היה עשרים על עשרים אמה וגם קומתו היתה עשרים אמה. והעליות אשר על גבו עלו עוד בהדרן ובתפארתן על יתר המגדלים, כי חשב המלך, אשר נאה לפאר את המגדל הנקרא על שם אשתו יותר מהמגדלים האחרים, הנקובים בשמות הגברים, תחת אשר היו המגדלים האלה חזקים יותר ממגדל האשה. וכל גֹּבה המגדל היה חמשים וחמש אמה.",
+ "ד. זאת היתה מדת המגדלים. אולם למראה־עין עלו עוד יותר בגבהם בגלל תכונת המקום, כי החומה הישנה, אשר ממנה התרוממו, נוסדה על גבעה גבוהה והתנוססה ממעל לגבעה ככִפָּה גבוהה שלשים אמה, ועל־כן נוסף עוד הרבה על מדת המגדלים העומדים במרום החומה. ונפלא היה גם גֹּדל האבנים, כי לא מאבני השדה הוקמו המגדלים האלה, ואף לא מאבנים, אשר ישא אותן אדם בכתף, כי־אם מאבני־גזית, כֻּלָּן שַׁיִש לבן, ואֹרך האבן האחת היה עשרים אמה ורחבה וקומתה עשר, עשר אמות, והן חֻבּרו אשה אל אחותה, עד כי נדמה כל מגדל לעֵין רואה כבנוי כֻּלּו מסלע אחד, אשר חלו בו אחרי־כן ידי הַסַּתָּתים ונתנו לו את תבניתו ועשו מקצועותיו, ולא נִכּרו הסדקים בין האבנים המדֻבּקות. המגדלים האלה נמצאו ��צפון החומה, ומבית חֻבּר אליהם ארמון המלך, אשר קצרה לשון אדם למנות את שבחו, כי היה כלול בהדרו ובפאר חסנו. ומסביב לו התנוססה חומה גבוהה שלשים אמה, אשר נמצאו בה ברוָחים שוים מגדלי־תפארה וחדרים גדולים לסעֻדה ויציעות־אורחים למאות. מי יוכל לתאר את מרצפת הבנינים האלה, אבנים מאבנים שונות ויקרות, אשר הובאו מכל הארצות למכביר. ומה נפלא היה סִפּוּן החדרים בגֹדל קורותיו המצֻפּות לתפארה, ולא היה קץ למִספר החדרים ולעֹשר תכונתם ושפעתם. וכל חדר היה מלא כלי־בית, ורֹב הכלים אשר בהם היו כסף וזהב, ואִסטוָניות מסביב לחדרים השתרגו יחד ועמודים מעמודים שונים נמצאו בהם, וחלל האויר היה ירֹק כֻּלּו, כי עצים מעצים שונים צמחו שם ובין העצים היו שבילים ארֻכּים לשוח ומסביב לאלה נמצאו ברֵכות עמֻקות ומִקוֵי־מים מלאים ובכל מקום מזרקות־נחֹשת רבים מאד, אשר קלחו מהם מים, ומסביב לברֵכות היו מגדלים קטנים רבים, שובכים ליוֹני הבית. אכן לא יוכל איש לפרש את כל הדר ארמון המלך כהלכה, ועד היום הזה מאדיב את הנפש זכרון השממה, אשר עשתה בו אש השודדים. כי לא הרומאים שלחו את הבנינים האלה באש, רק שונאי העיר מבית, כאשר ספרנו למעלה, כי בראשית המרד יצאה אש מן הבירה (אנטוניה) ועברה אל ארמון המלך ואכלה את עליות שלשת המגדלים."
+ ],
+ [
+ "תכנית המקדש.
א. כבר דברתי, כי נוסד בית־המקדש בראש גבעה בצורה ובראשונה נשא המישור, אשר במרום הגבעה, בקֹשי את ההיכל והמזבח, כי מכל עבריה היתה תלולה על־פני התהום. המלך שלמה, הוא אשר בנה את ההיכל, הקיף את חלק המזרח חומה והעלה על הסוללה (הַסֶּכר) אולם אחד. וההיכל נשאר חשוף מיתר צדדיו. אולם בדורות הבאים אחרי שלמה הוסיף העם כל הימים להעלות עפר [מסביב להיכל], עד אשר התיַשר ראש הגבעה והתרחב, ואחרי־כן פרצו בחומת הצפון (של העיר) והוסיפו [על תחום המקדש] כמדה, אשר היה בה אחרי־כן כדי להקים חומה מסביב לכל המקדש. שָׁתות בנויים שלש מדרגות הוקמו על הגבעה מסביב, משרשיה למטה עד ראשה למעלה, ובזה בצעו היהודים מעשה גדול, אשר לא קוו אליו — אחרי אשר השקיעו בעבודה הזאת עמל דורות אין־חקר ופזרו את אוצרות הַקֹּדש, אשר הובלו מכל אפסי ארץ שי לאלהים — ואחרי־כן בנו את החומה העליונה ואת החומה התחתונה מסביב למקדש. ובמקום הַשֶּׁפל נבנתה החומה על יסוד גבוה שלש מאות אמה ובמקומות רבים עלתה עוד קומת אָשיוֹתיה. אולם מוסדות הבנין לא נראו בכל עמקם, כי נִסְתַּם העמק [לרגלי החומה] הרבה, למען יַשֵּׁר את רחובות העיר. ואבני היסוד היו גדולות ארבעים אמה, כי עֹשר הכסף ורוּח העם הנדיבה חִזקו את מאמצי הַכֹּח במדה אשר לא תאֻמן כי תסֻפּר, והדבר, אשר לא נועז איש לפנים לצפות לו, תם ונשלם אחרי עבודה נצחת לקץ עִדָּן ועִדנים.",
+ "ב. והבנינים, אשר הוקמו על האשיות האלה, היו נאים למוסדיהם הנפלאים. כי כל האולמים (האסטוניות) היו כפולים (סטיו לפנים מסטיו) והעמודים, אשר נשענו עליהם, היו גבוהים עשרים וחמש אמה, וכל אחד מהם היה אבן אחת, שיש לבן, ספונה בלוחות ארזים, ועֹשר תכונת העמודים האלה והדר פִּתּוחיהם וחֵן מזגם היו תאוה לעין־רואה, אף כי לא הוסיפו על התפארה הזאת מעשה צלמים (ציורים) ולא מעשי פסלים. ורֹחב האולמים היה כשלשים אמה. וכל אֹרך האולמים מסביב היה כששה ריסים, יחד עם אולמי אנטוניה (הבירה). וכל הככר מתחת לרקיע היה רצוף אבני צבעונים, אבנים מאבנים שונות. והעובר דרך הככר הזה (הר־הבית, החצר החיצונה) אל המקדש השני הגיע עד מחיצת אבנים מסביב למקדש (הסורג), אשר היתה גבוהה שלש אמות וכלילת יֹפי במלאכתה, ובמחיצה הזאת נמצאו ברוָחים שוים עמודים המודיעים את חֻקי הטהרה (הקדֻשה), אלה בכתב יון ואלה בכתב רומא, לאמר, כי אסור לאיש נכרי לבוא אל הקֹּדש, כי המקדש השני (חצר בית ה׳ הפנימית, העזרה) נקרא בשם קֹדש ובארבע־עשרה מעלות עלו אליו מן המקדש הראשון (החצר החיצונה, הר־הבית) והוא היה רבוע ממעלה [למקדש הראשון] וגם לו היתה חומה מסביב. והחומה הזאת היתה גבוהה מחוץ כארבעים אמה, אך המעלות כסו את חלקה, ומבית היה גֹבה החומה עשרים וחמש אמה, יען אשר נשענה החומה בבנינה למקום גבוה יותר, ועל־כן לא נראתה בכל קומתה, כי כסתה עליה הגבעה. ובין ראש ארבע־עשרה המעלות ובין החומה נמצא רֶוַח עשר אמות כֻּלו מישור (החֵיל). ומשם העלו מדרגות בנות חמש מעלות אל השערים (שערי העזרה). ומספר השערים מצפון ומדרום היה שמונה, ארבעה בכל אחת משתי הרוחות, ושני שערים לרוח מזרח מפני הצֹרך, כי מהעבר הזה נמצאה עזרה מֻקפה חומה לנשים, למען תוכלנה לעבוד את אלהים, ועל־כן היה דרוש שם שער שני, אשר נחצב מול השער הראשון, וגם ביתר הרוחות נמצאו שער אחד בדרום ושער אחד בצפון לעבור בהם אל עזרת הנשים. כי נאסר לנשים לבוא ביתר השערים ולעבור את מחיצת העזרה אשר להן. והמקום הזה (העזרה) הֻתּר לנשי ירושלים ולנשי היהודים אשר מחוץ לתקן בו את עבודת אלהים. ובחלק [של המקדש השני, העזרה] אשר לרוח מערב לא היה שער, ובנין החומה היה מלא מהעבר הזה (בלי פרץ שער) לכל ארכה, והאולמים (האִסטוָניות) אשר בין השערים מבית לחומה השתרעו לפני הלשכות ונשענו על עמודים יפים וגדולים מאד. אף כי לא היו האולמים האלה כפולים, לא נבדלו במאומה — מלבד גדלם — מן האולמים אשר בשפל המקדש.",
+ "ג. ותשעה ממספר השערים היו מצֻפּים כֻּלָּם זהב וכסף, הדלתות והמשקופים [והמזוזות] גם יחד, ורק השער האחד, הוא השער החיצון אשר להיכל, היה מצֻפּה נחשׁת מקורינתוס ובהדרו הרב עלה על השערים המכספים והמזהבים. ובפתח כל שער היו שתי דלתות, שלשים אמה גֹבה האחת וחמש־עשרה רחבה. פתחי השערים גדלוּ ורָחבוּ מבית למבוא לשני עבריו והיו לאכסדרות, אשר מראה מִגדלים להן, שלשים אמה רֹחב האחת ושלשים אמה ארכה וארבעים אמה ומעלה קומתה, וכל אחת נשענה על שני עמודים וחוט שתים־עשרה אמה סבב את העמוד האחד. ומדה אחת היתה לכל השערים, מלבד השער אשר ממעל לשער הקורינתי (שער ניקנור), הוא אשר העלה מעזרת הנשים מרוח מזרח ונמצא ממול לפתח ההיכל (האולם), כי הוא היה גדול יותר הרבה, רום קומתו הגיע עד חמשים אמה ודלתותיו היו גבוהות ארבעים אמה ובעֹשר תפארת עֶדיוֹ עלה על כל חבריו והיה מצֻפּה כסף וזהב סגור. ואת צפוי הזהב על תשעת השערים הנותרים עשה אלכסנדרוס אבי טִבּריוס. חמש־עשרה מעלות העלו ממחיצת עזרת הנשים אל השער הגדול והן היו שפלות מחמש המעלות, אשר עלו בהן אל יתר השערים.",
+ "ד. ובית ה׳ (ההיכל) נמצא בקרב מקום המקדש ובשתים־עשרה מעלות עלו אליו, ולעבר פניו היתה מדת קומתו שוה אל מדת רחבו, מאה אמה, ומאחור היה הבנין צר ארבעים אמה מהמדה הזאת, כי לעֵבר פניו פשטו לשתי צלעות הבית כדמות כתפות (אגפים), עשרים אמה האחת. ופתח השער הראשון (החיצון) אשר לבית היה גבוה שבעים אמה ורחב עשרים וחמש אמה, ודלתים לא היו לו, כי היה מכֻון כנגד מרחבי השמים ואפסי־תבל, אשר אין להם גבול. ומעֵבר פניו היה הבית כֻּלּוֹ מכֻסה זהב. ודרך הפתח הופיע הבית הראשון, הוא ההיכל אשר מחוץ (האולם), הגדול מאד וכל אשר מסביב לשער הפנימי (שער ההיכל לִפְנָי, או ההיכל סתם) האיר את עיני הרואים בנֹגה זהבו. כי הבית הפנימי (ההיכל) נבנה עם עליה ממעלה (שתי דיוטות) ורק הבית הראשון אשר לפניו (האולם) לא נפסק בקומתו. והתרומם למעלה תשעים אמה, וארכו היה חמשים אמה ורחבו עשרים אמה. והשער מבעד לבית הזה (המוליך מן האולם אל ההיכל) היה כֻלּוֹ מצֻפּה זהב, כאשר אמרתי, וככה גם הקירות מסביב לו. וממעל לשער נמצאה גפן זהב, אשר ירדו ממנה אשכלות כקומת איש. והנה הבית הפנימי (ההיכל) נבנה עם עליה, ועל־כן נראה שפל בקומתו מהבית החיצון (האולם) ודלתות זהב היו לו, חמשים וחמש אמה קומתן ושש־עשרה אמה רחבן. ולפניהן נמצא מסך (פרֹכת) בבלי כמדה הזאת, עשוי מעשה חושב, תכלת ובוץ (שֵׁשׁ) ותולעת־שני וארגמן. ועבודת המסך היתה נפלאה, כי תערֹבת המינים האלה לא נעשתה בלי דעת ותבונה, כי־אם להראות את צלם העולם, ועלה במחשבה לתת בתולעת־השני את סמל האש, ובבוץ את סמל האדמה, בתכלת את סמל האויר ובארגמן את סמל הים; אלה (תולעת־השני והתכלת) נבחרו לזה לפי דמות צבעיהם, והשש והארגמן על־פי מוצאם, כי את הראשון מצמיחה האדמה והשני בא מן הים. והפרֹכת היתה רקומה תבנית כל השמים וצבאם מלבד החיות (מזלות גלגל החמה).",
+ "ה. והעובר מבית לאלה (הפרֹכת ושער ההיכל) היה בא אל החלק התחתי אשר להיכל, גבהו ששים אמה וארכו ששים ורחבו עשרים אמה. וגם חלק ששים האמה נחלק לשנים. החלק הראשון, אשר נבדל ממנו, היה ארֹך ארבעים אמה, ובו נמצאו שלשת הדברים הנפלאים, הכלים אשר יצא שמם לתהלה בקרב כל באי עולם, הלא הם: המנורה והשלחן ומזבח־הקטרת. הנרות רמזו לשבעת הכוכבים הנבוכים (הפּלַנֶּטים), כי זה היה מספר הקנים היוצאים מן המנורה. ושנים־עשר הלחם, אשר על שלחן־השרת, רמזו לגלגל החיות (מזלות החמה) ולחדשי השנה. והמזבח, הנושא עליו שלשה־עשר סמי קטֹרת משפע הימים והמדבר והארץ הנושבת, הראה, כי תבל ומלואה היא מהאלהים ולאלהים. ההיכל אשר לפני ולפנים היה ארֹך עשרים אמה. וגם הוא נבדל בפרֹכת מחלק ההיכל אשר מחוץ לו. וכל דבר לא נמצא בו. ואסור היה לכל אדם להכנס ולנגוע ולהסתכל בו. הוא נקרא בשם ״קדש־הקדשים״. מסביב לצלעות ההיכל התחתון נמצאו תאים רבים, תחתיים, שניים ושלישיים. ולכל אחד מהתאים האלה היה מבוא מעבר השער. והחלק העליון (העליה שעל־גבי ההיכל) לא היה מֻקף סביב, ועל־כן היה צר יותר. וגבהו היה ארבעים אמה והיה דל מהחלק התחתון. ואם נחבר את ארבעים האמה אל ששים האמה אשר להיכל התחתון, יצאו לנו מאה אמה קומת ההיכל כֻּלּוֹ.",
+ "ו. ופני ההיכל מחוץ לא חסרו אף דבר אחד המרהיב את הלב והמצודד את העינים. כי בכל מקום היה מצֻפּה לוחות זהב כבֵדים ולעת עלות השמש היה זורע נֹגה כמראה אש לוהטת, וכאשר העפיל איש להתבונן אל ההיכל, אלץ אותו הנֹגה להסב את עיניו מנגדו, כאִלו עִורו אותן קרני השמש. ולזרים העולים אל ירושלים נראה למרחוק כדמות הר מכֻסה שלג, כי במקומות אשר לא צֻפּה זהב היה לבן־צח, ועל ראש כפתו היו נעוצים וָוֵי זהב מוּחדים, לבל ירד שמה עוף השמים ולא יזַהם את המקום. ומאבני ההיכל הגיעו אחדות למדת ארבעים וחמש אמה בארכן, וקומתן חמש אמות ורחבן שש. ולפני ההיכל נמצא המזבח (מזבח העולה), חמש־עשרה אמה קומתו, וארכו ורחבו חמשים אמה על חמשים אמה, בנין רבוע, ופנותיו היוצאות ממנו היו כדמות קרנות והמעלה על המזבח השתרע מדרום בשפוע קל (בכבש), וכל ברזל לא נגע בו מעולם. ואת ההיכל והמזבח עִטרה מחיצה בגֹבה אמה, עשויה מאבנים נאות, חמדה לעינים, והיא הבדילה בין הכהנים ובין העם. לזבים ולמצֹרעים היה אסור לבוא בשערי העיר כֻּלה, ולנשים דווֹת נאסר לבוא בשערי המקדש. אולם גם בעת טהרתן לא היה להן המשפט לעבור את הגבול, אשר דברנו עליו למעלה. ומן הגברים נעצר כל איש, אשר לא התקדש כליל מטֻמאתו, לבוא אל החצר הפנימית. וגם הכהנים, אשר לא הִטֶּהָרוּ, לא יכלו לבוא שמה.",
+ "ז. ובני משפחת הכהֻנה, אשר לא יכלו לשָׁרֵת בקֹדש מפני מום אשר בבשרם, היו באים לפנים מן הקלעים עם אחיהם הכשרים ומקבלים את חלקי הזבחים על־פי משפט הכהֻנה, אך לבושיהם היו בגדי חֹל. כי רק הכהנים המשרתים שׂמו עליהם בגדי קֹדש. ואל המזבח וההיכל קרבו רק הכהנים, אשר לא נמצא בהם פסול, בלבוש בוץ (שש), ונאסר עליהם באִסוּר חמוּר לשתות יין מפני כבוד עבודת אלהים, פן יקרה להם מכשול בעת שרתם בקֹדש. גם הכהן הגדול עלה אִתּם יחד אל המקדש, אולם לא בכל ימי השנה, רק בשבתות ובראשי־חדשים, במועדי השנה הכתובים בתורה, וכן גם ביום עצרה לכל העם מימים ימימה. ובשרת הכהן הגדול בקֹדש היה לבוש אזור (מכנסי) בד על ירכיו עד מתניו וממתניו ולמעלה נשא כתֹנת בד על בשרו, ועל הכֻּתֹּנת מעיל כליל תכלת, היורד על הרגלים, עם שפה וגדילים עליה ועל הגדילים נעשו פעמוני זהב ורמוני זהב, פעמון ורמון. הפעמונים היו סִמן לרעם והרמונים סִמן לברק. והחֵשב (חֵשב האפוד), המהדק את המעיל אל החזה, היה רקום חמש רצועות חוטים שונים מָשזרים, מעשה חושב, זהב וארגמן ותולעת־שני ובוץ (שש) ותכלת, אלה המינים אשר ספרנו, כי מהם נרקמה הפרֹכת להיכל. גם האפוד נרקם מחמשת המינים האלה, אולם בו נמצא זהב יותר. ומראה הבגד הזה (האפוד) היה כתבנית שריון המכסה על הבשר. ושני שלטי זהב קטנים (כתפות) חִבּרו את האפוד ובהם שֻׁבּצו אבני־שֹׁהם גדולות ויפות, ועליהן נחרתו שמות שבטי העם. ומהעבר השני (מעבר־פני הכהן הגדול) היו תלויות שתים־עשרה אבנים יקרות אחרות, שלש שלש בארבעה טורים, ואלה הן: אֹדם, פטדה וברקת, נפך, יהלֹם וספיר, שבו, אחלמה ולֶשֶׁם, ישפה, שֹׁהם ותרשיש, ועל כל אחת מהן נכתב אחד משמות השבטים. ואת ראשו כסה הכהן הגדול במצנפת שש ומסביב לה פתיל תכלת, ועל הפתיל מסביב זר זהב, הנושא פתּוחי חותם הכתב הקדוש, אלה היו ארבע אותיות. אולם לא בכל עת נשא הכהן הגדול את הבגדים האלה, כי לבש בגדים פשוטים מהם (בגדי לבן) מדי בואו אל הדביר. רק פעם אחת בשנה בא לבדו אל המקום הזה, ביום אשר בו צֻוה כל העם לעַנות את נפשו לאלהים. ויתר דברי העיר וההיכל ומשפטיהם וחֻקיהם אכתוב לכל פרטיהם בפעם אחרת, כי עוד דברים רבים נשארו לסַפּר עליהם.",
+ "ח. והבירה (מצודת אנטוניה) נמצאה בקרן הפנה, אשר בה נפגשו שני אולמות המקדש הראשון (הר־הבית), האולם אשר לרוח צפון והאולם אשר לצד מערב. היא נבנתה בראש סלע גבוה חמשים אמה ותלול מכל עבריו ובנינה היה מעשה ידי המלך הורדוס, אשר הראה בה את תכונת רוחו הנדיבה ביתר שאת. לראשונה צוה לצפות את הסלע מן היסוד בלוחות אבן, למען יהיה כלול בהדרו וגם יצנח כל איש אשר ינסה לעלות עליו או לרדת ממנו, ולפני בניני המצודה נמצאה חומה, שלש אמה קומתה, ומבית למחיצה הזאת התרוממה המצודה (אנטוניה) בכל שׂיאה עד גֹבה ארבעים אמה. בשטחה ובתכנית בנינה דמתה המצודה מבית לארמון מלכים, כי נחלקה לחדרים רבים למיניהם, שונים במראיהם ובתכונתם, לאולמים ולבתי־מרחץ ולחצרות רחבי־ידים למחנה־הצבא, עד כי נמצא בה כל טוּב חמדות העיר והדר בית מלכות. כֻּלָּהּ היתה כתבנית מִגדל אחד, אשר מארבע פנותיו נפרדו ארבעה מגדלים אחרים וכֻלם היו גבוהים חמשים אמה, מלבד המגדל לרוח דרום־מזרח, אשר היה גבוה שבעים אמה, עד כי נקל היה להשקיף ממנו על כל הר־הבית. במקום אשר נגעה המצודה באולמי הר־הבית נמצאו מדרגות ממנה לשני הצדדים (לשני האולמות, הצפוני והמערבי), ובהן היו אנשי צבא המשמר יורדים — כי תמיד חנה בה מצב הרומאים — ועומדים חמושים באולמים למועד החג לשמור על העם, פן יפרוץ בקרבו מרד. כי כאשר היה הר־הַקֹּדש למִצפה העיר כֻּלה, ככה היתה הבירה למִצפה בית־המקדש ובה שכן המצב השומר על כל שלשה אלה (העיר, המקדש ואנטוניה) יחד, ובעיר העליונה נמצאה מצודה לעצמה — הלא היא ארמון הורדוס. והגבעה ביזזתא (בציתא) נפרדה מאנטוניה, כאשר ספרנו למעלה, והיא היתה רמה מכל הגבעות וחֻבּרה אל חלק העיר החדשה והיא לבדה כסתה על מראה הר־הבית מצפון. ו��נה אני חושב לדבּר באר היטב על העיר ועל החומה במקום אחר, ועל־כן יספיקו לי הדברים האמורים לעניני."
+ ],
+ [
+ "על העריצים שמעון ויוחנן. בעת אשר סבב טיטוס את החומה נפצע נקנור וטיטוס התעורר לחזק את מלאכת המצור.
א. וזה מספר אנשי המלחמה מן המורדים אשר בקרב העיר. עשרת אלפים איש פקודי שמעון, מלבד האדומים. וחמשים שלישים על עשרת האלפים ושמעון היה שליט עליון על כּלּם. והאדומים אנשי בריתו היו כחמשת אלפים איש, ועליהם עשרה שרי־צבא ונשואי־פנים, אשר בהם היו יעקב בן סוֹסא (שושא, צובא) ושמעון בן כִתלא. וליוחנן, אשר כבש את הר־הבית, היו ששת אלפים אנשי־חיל ועליהם עשרים שלישים, וגם הקנאים התחברו אליו הפעם אחרי שבתם מריב ומספרם אלפים וארבע מאות ועליהם אלעזר, אשר עמד בראשם לראשונה, ושמעון בן ארי. ובעוד הם נלחמים ביניהם — כאשר ספרנו — היו אלה ואלה מפילים גורל על העם היושב בעיר, וכל האזרחים, אשר לא חֻבּרו אתם במעשי רשעתם, היו לבז לשתי המפלגות המריבות. בידי שמעון נמצאה העיר העליונה והחומה הגדולה עד קדרון, ומלבד אלה גם חלק החומה הישנה, אשר נטה לצד מזרח וירד אל חצר בית מונבז, הוא מלך ארץ חדיב מעבר לנהר. ובידיו היה גם המעין (השִּׁלח) וחלק חקרא (אקרה), היא העיר התחתונה, עם ארמון הילני אֵם מונבז. ויוחנן תפש את הר־הבית וחלק גדול מן הככר אשר מסביב ואת העֹפל ואת הנחל הנקרא קדרון. ואת המקום אשר בּיניהם בתוֶך שלחו באש, למען יהיה להם לשדֵה מלחמת־אחים. כי גם בעת אשר חנו הרומאים לפני חומת העיר לא שבתה המריבה מבית. רק למצער נרפאה משובת יוחנן ושמעון בהניחם לראשונה יחד משערי העיר על השונאים, אולם אחרי זאת שבו אל סורם ולבם חָלק כבתחלה; הם נלחמו איש באחיו וכלכלו את כל דבריהם לשמחת לב הצרים על העיר. כי הרעה, אשר מצאה אותם מידי הרומאים, לא היתה קשה מהצרות, אשר עוללו איש לאחיו בידיהם, ואחריהם לא יכלה עוד שואה להוסיף על נגעי העיר. כי נוראים היו האסונות, אשר קרו את ירושלים לפני בוא מפלתה [מכל אשר מצא אותה אחרי המפלה] וכובשיה הגדילו לעשות בנצחונם, לאמר: המריבה כבשׁה את העיר והרומאים כבשו את המריבה, אשר היתה חזקה הרבה יותר מחֹסן חומותיה הבצורות. ובאמת נאה לנו לתלות את כל הנוראות ביהודים ולראות במעשי הרומאים משפט צדק; אולם כל איש ישים אל לבו את המעשים ויחרץ משפטו!",
+ "ב. אלה היו הליכות ירושלים בימים ההם. וטיטוס סבב בראש רוכבים בחורים את חומת העיר מחוץ ותר לו מקום, אשר ממנו ישתער על החומה. אולם בכל אשר הביט לא מצא חפץ, כי מעבר הנחלים לא נמצאה כל דרך אל העיר, ומן העבר השני נראתה לעיניו החומה הראשונה החזקה מאד והוא פחד, פן תִּשׂגב מפני כל מכונות־הרעש. ועל־כן יעץ להתנפל על העיר אצל מצבת־הזכרון ליוחנן הכהן הגדול, כי במקום הזה היתה המצודה הראשונה שפלה יותר והחומה השניה לא התלכדה בה, יען אשר לא שמו אנשי ירושלים את לבם לבצר את העיר החדשה גם במקומות אשר לא רב מספר יושביהם. ומשם היה נקל לצרים להבקיע אל החומה השלישית. בדרך הזאת אמר טיטוס בלבו ללכוד את העיר העליונה ואת הר־הבית יחד. ובעת אשר תר את החומה מסביב נפצע אחד מאוהביו ושמו נקנור בשכמו השמאלית, כי הוא נגש יחד עם יוסף קרוב אל החומה ונסה לדַבּר שלום אל העומדים עליה למעלה, אשר היה מיֻדָּעם מכבר. בדבר הזה הכיר הקיסר ל��עת את חרון־אף היהודים, אשר לא עצרו כח לאסוף את ידיהם גם מדורשי שלומם הבאים להצילם, ובזה התעורר עוד יותר לעבוד במלאכת המצור ושלח את הלגיונות אשר לו להחריב את כל המקום אשר לפני העיר, וגם צוה עליהם לאסוף את כל העצים הדרושים לשפוך הסוללות. הוא פקד את צבאו בשלש שורות, למלא את העבודה, ובין הסוללות בתוֶך הציג את היורים ורובי־הקשת, ולפניהם את כלי־הקלע המהירים ואת זורקי־הרמחים (הקטפולטות) ואת מכונות רומי־האבנים (הבליסטראות), לעצור בעד האויבים מהגיח על עושי המלאכה ולגרש מעל החומה את האנשים, אשר יבקשו לעמוד להם לשטן. חיש מהר נחטבו העצים וכל המקום לפני חומת־העיר נהפך לשממה. ובעת אשר אספו הרומאים את כל הדברים הדרושים לשפך הסוללות וכל הצבא יגע בעבודה הזאת, לא ישבו היהודים בחבוק ידים. עַם העיר, אשר סבל את הַשֹּׁד והרצח לבלי הרף, החליף הפעם כח, כי קוד, לשאוף רוח מהיום והלאה, כאשר יהיו המורדים טרודים במלחמה מחוץ, וגם האמין, אשר יוכל לקחת שפטים בחַיָּבים (עושי התועבות) לעת אשר תהיה יד הרומאים על העליונה.",
+ "ג. ואנשי יוחנן האיצו בו לצאת בראשם למלחמה עם האויבים מחוץ לשערי העיר, אבל הוא שקט תחתיו, כי ירא את שמעון. לעֻמת־זאת לא חבק שמעון את ידיו, כי הוא היה קרוב יותר אל הצרים. הוא הציג על החומה את מכונות־הקלע, אשר גזלו היהודים לפנים מידי צסטיוס ומידי מצב אנטוניה, שנפל בידם, אולם בידי רֹב היהודים היו המכונות לבלי הועיל, כי לא נִסּוּ בהן. רק מתי־מספר למדו את הדבר מפי הבורחים (הרומאים), אשר נפלו אליהם, ואם גם לא היטיבו לירות מכלי־הקלע. לעֻמת־זאת המטירו על הרומאים אבנים וחצים וגם הגיחו אליהם בגדוד והתגרו אתם מלחמה מקרוב. ולאנשי המלאכה (הרומאים) היתה מקלעת הענפים הפרושה על מצודתם (משוכתם) למחסה, וכלי־הקלע עצרו בעד האויבים המגיחים אליהם. כי לכל הלגיונות היו כלי־קלע נפלאים, וביותר ללגיון העשירי נמצאו כלי־קלע מהירים ומזיקים מאד ובליסטראות גדולות, ולא לבד את הפורצים מן העיר הניסו המכונות האלה, כי־אם גם את העומדים על החומה, כי משקל האבנים אשר פלטו המכונות היה ככר, והן היו עפות במרחק שני ריסים ויותר, ולא רק הנפגעים על־ידן לא עצרו כח לשאת את כֹּבד נפילתם, כי־אם גם העומדים מאחוריהם. לראשונה נִסּוֹ היהודים להזהר מפני אבני־הבליסטראות, כי היו לבנות, ולא שאונן בלבד בִּשֵּׂר את בואן, כי־אם גם מרחוק נִכּרו בצבען הנוצץ. וצופים היו ליהודים, אשר עמדו בראשי המגדלים וגלו להט את הדבר מדי פעם כאשר פערה המכונה את פיה והאבן הגיחה ממנה, בקראם אליהם בלשון עמם: ״הבֵּן (בן הקלע) הולך!״ אז נפוצו היהודים, אשר אליהם כוננה אבן־הקלע, והשתוחחו לארץ, וכאשר נשמרו לנפשותיהם נפלה האבן ביניהם ולא נגעה בהם. ואחרי־כן התנַכּלו הרומאים להשחיר את האבנים השלוחות, ויען אשר לא נראו עוד האבנים מרחוק כבראשונה, הצליחו הרומאים בקלעם ובמכה אחת המיתו אנשים רבים. אולם היהודים לא שמו את לבם לפגעים הרעים ולא נתנו לרומאים לשפוך את הסוללה במנוחה, כי עמדו על נפשם בתחבולה ובאֹמץ־לב ועצרו בעד מעשי השונאים בלילה וביום.",
+ "ד. כאשר כלתה מלאכת הסוללות, מדדו הבונים הרומאים את המרחק ביניהן ובין החומה בפתיל פשתים עם משקֹלת עופרת, אשר ה��ליכו מראשי הסוללות מהם והלאה, כי לא מצאו להם עצה אחרת נגד המורים עליהם מראש החומה, ובראותם, כי מעתה יהיה לאל־יד מכונות־הרעש (הכרים, אילי הברזל) להשיג את חומות העיר, הגישו את כלי־המלחמה האלה. וטיטוס הקריב את מכונות־הקלע אל חומת העיר, למען אשר לא יכשילו היהודים העומדים למעלה את הכרים, וצוה לנגח את החומה. פתאם נשמע קול רעש גדול, כי חומת ירושלים נֻגחה בשלשה מקומות, ולקול הרעש צללו אזני יושבי העיר וצעקה גדולה היתה בחוצותיה, וחלחלה אחזה את המורדים אנשי־המלחמה בראותם, כי רעה נגד פני כֻלּם, ועל־כן גמרו בנפשם להתחַבּר יחדו ולעמוד על נפשם. האנשים, אשר היו עד־עתה כאויבים, קראו איש אל אחיו: ״הן כל מעשינו עד היום הזה היו כנפש שונאינו, וגם אם לא יתן האלהים עצת שלום בינינו לאֹרך ימים, עלינו לעזוב דרכי קנאת אחים ולצאת יד־אחת למלחמה על הרומאים״. ושמעון הודיע את האנשים אשר בהר־הבית, כי יתן להם לעלות לבטח על החומה, ויוחנן מִלא את ידי אנשיו לעשות את הדבר, אף כי לא האמין לדברי שמעון. ואנשי־המלחמה אשר בעיר שכחו את שנאתם ואת מריבתם והיו לבשר אחד ועלו על החומה והשליכו מעליה לפידי אש רבים על המכונות וירו מבלי הרף על מניעי הכרים. ומרי־הנפש אשר בהם הגיחו גדודים גדודים משערי העיר וקרעו את הצפוי הסוכך על מכונות־המלחמה והתנפלו על אנשי־הצבא העומדים תחתיו, ואף כי לא היו מלֻמדי מלחמה, התגברו עליהם בעזוז רוחם. אך טיטוס מִהר כפעם בפעם לעזרת אנשיו הנמצאים בצרה והעמיד לשני עברי המכונות את הרוכבים והרובים להבריח את היהודים עם לפידיהם, וגם השיב אחור את היהודים המורים מעל החומה. ואחרי זאת צוה לחַזק את עבודת הכרים, אולם חומת העיר לא הזדעזעה מהֹלם הכרים. רק האיל אשר ללגיון החמשה־עשר העתיק מעט פנת מגדל אחד, אך לחומה בעצמה לא קרה כל רע, כי לא נפגעה מיד יחד עם המגדל, אשר היה בולט הרבה ולא עצר להרעיש עמו על־נקלה את חלק החומה הסובבת.",
+ "ה. זמן קצר ישבו היהודים במנוחה ולא הגיחו מן העיר, ופעם אחת הכירו, כי נפוצו הרומאים למלאכתם בקרב מחנם, בחשבם כי נסוגו היהודים מפניהם, באשר כשל כחם ופחד נפל עליהם, — ולמראה הדבר הזה פרצו המורדים בהמון רב מתוך מגדל הִפִּיקוֹס דרך השער הנעלם ושלחו באש את בניני הרומאים וגם העפילו להבקיע עד מצודות מחנם. לקול צעקת היהודים מהרו הרומאים הקרובים להתיצב במערכה והנמצאים מרחוק נהרו לעזרתם. אולם המורדים התחזקו באֹמץ לבם על טכסיסי הרומאים והצליחו להניס את העומדים במערכה, אשר פגעו בהם לראשונה, ויחד אתם גם את הנאספים לעזרתם. ומלחמה נוראה פרצה מסביב למכונות־המלחמה, כי היהודים בקשו לשרפן והרומאים התאמצו לסַכּל את עצתם. וצעקת הנלחמים הפרועה עלתה השמימה, ורבים מהעומדים ראשונים במערכה נפלו חללים. אולם היהודים נלחמו כנואשים וידם היתה על העליונה ואש נגעה במצודות הרומאים וכמעט עלו כֻלּן על המוקד עם המכונות יחדו, לולא עמדו על נפשם רבים מפקודי אלכסנדריה בשארית גבורה, כאשר לא קוו מראש, וקנו להם שם תפארה בקרב הזה, ובזה נתנו זמן לקיסר לאסוף את גבורי הרוכבים ולהתנפל על האויבים. הוא המית בידו שנים־עשר מחלוצי היהודים, ולמראה הנגף הזה פנה ההמון הנשאר עֹרף, והקיסר רדף אחריו ולחץ את היהודים אל תוך העיר והציל את בניני הרומאים מאש. וגם אחד היהודים נתפש חי במלחמה הזאת, וטיטוס צוה להוקיע אותו על צלב לפני החומה, למען יראו הנשארים וייראו ��יכנעו לפניו. ואחרי אשר נסוגו היהודים אחור נפגע גם יוחנן ראש האדומים, בדבּרו עם אחד ממכיריו מאנשי־הצבא לפני החומה, כי אחד הערבים ירה בו חץ והמיתהו מיד, ואסון גדול היה ליהודים ואֵבל כבד למורדים במותו, כי היה איש גבור־חיל בזרוע ימינו וגם נשוא־פנים בתבונתו."
+ ],
+ [
+ "אחד המגדלים הבנוים בידי הרומאים נבקע ונפל תחתיו. הרומאים כבשו את החומה הראשונה ועשו מטבח גדול. טיטוס השתער על ההומה השניה. מעשי לָנְגִּינוּס הרומאי וקַסְטוֹר היהודי.
א. בלילה ההוא קמה פתאם מהומה גדולה במחנה הרומאים. כי טיטוס צוה לבנות שלשה מגדלים, חמשים אמה האחד, להציג על כל אחת הסוללות ולהניס מראשם את היהודים, ופתאם נהרס אחד המגדלים בעצם הלילה ולקול הנפץ הגדול נפלה חרדה על כל המחנה, והרומאים חשבו, כי האויבים השתערו עליהם, וכל אחד רץ לחגור את כלי־נשקו. ומהומה קמה בקרב הלגיונות ומבוכה, כי איש לא ידע להגיד את שרש הדבר, ובזה גדלה עוד מצוקת האנשים, וכאשר לא ראו את האויב לעיניהם, יראו איש את אחיו, וכל אחד שאל בבהלה את חברו העומד על ימינו לאות הצבא, כאלו הבקיעו היהודים אל המחנה. הם היו כאנשים אשר נפלה עליהם מחִתּת אלהים, עד אשר חקר טיטוס את המעשה וצוה להודיע את הדבר בכל המחנה, ואחרי עמל רב שבתו הרומאים ממהומתם.",
+ "ב. והיהודים עמדו על נפשם בכח ועֹז, אולם מגדלי הרומאים הביאו עליהם רעות רבות, כי היו למפגע למכונות־הקרָב, אשר הוקמו בראשי המגדלים, וגם למטילי־החניתות ורובי־הקשת ורומי־האבנים. והיהודים לא יכלו להשיב מלחמה לשונאיהם, המגביהים לשבת מהם, וגם לא מצאו עצה ללכוד את המגדלים, כי נבצר מהם להפוך אותם מפני כֹבד משאם, וגם לא יכלו לשלח אותם באש, כי היו מצֻפּים ברזל, וכאשר נסוגו היהודים רחוק ממטחוי קשת, לא היה לאל־ידם לעצור את מהלֻמות הכרים, אשר נגחו את החומה בלי הרף ומעט מעט השלימו את חפצם. כבר הזדעזעה החומה מפני הנִיקוֹן — בשם הזה קראו היהודים בעצמם למכונת־הרעש הגדולה אשר לרומאים, כי היתה נוצחת בכל מקום, והנצורים עיפו זה מזמן מכֹּבד הקרבות התכופים ולילות הנדודים אשר עמדו על המשמר רחוק מחלקי העיר הנושבים. וגם קלוּת דעתם עמדה להם לסַכּל את כל עצתם, עד כי חשבו למותר לשמור על החומה הראשונה, כי בטחו בשתי החומות הנשארות, על־כן הרפו רבים את ידיהם ונסוגו אחור. וכאשר עלו הרומאים בפרץ החומה, אשר הבקיע הניקון, עזבו כל היהודים את משמרותיהם וברחו אל החומה השניה. והרומאים באו מבית לחומה ופתחו את השערים והביאו שמה את כל הצבא. ככה כבשו הרומאים את החומה הראשונה לקץ חמשה־עשר יום (למצור ירושלים) בשביעי לחֹדש אַרְטֶמִיסִיּוֹס (אִיָּר), והרסו חלק גדול ממנה והחריבו את צפון העיר, כמעשה צסטיוס לפנים.",
+ "ג. וטיטוס העביר את צבאו אל המקום הנקרא, בשם ״מחנה האשורים״, אחרי כבשו את כל הככר עד נחל קדרון וקרב במטחוי קשת אל החומה השניה להשתער עליה במהרה. היהודים נפרדו לשני ראשים והגֵנו על החומה ביד חזקה. אנשי יוחנן נלחמו בהם מן הבירה (אנטוניה) ומאולם הצפון אשר להר־הבית ולפני מצבת המלך אלכסנדרוס, וחיל שמעון התיצב במבוא העיר על־יד מצבת יוחנן הגדול וסכך על החומה עד השער, אשר משם באו המים אל מגדל הִפּיקוס. כפעם בפעם הגיחו מן השערים והתראו פנים עם האויבים, וכאשר נהדפו אחור, הוסיפו להלחם אִתּם מעל החומה. אמנם בהתנגחם עם הרומאים כשלו לפניהם, כי לא ידעו את טכסיסי מלחמתם, אולם בהלחמם אִתּם מעל החומה היתה ידם על העליונה, הרומאים נאזרו בגבורה ובדעת הקרָב והיהודים התחזקו בעֹז נפשם, אשר גדל עוד מפני הפחד, וגם כֹּח סבלם עמד להם. כי היהודים קוו להנצל והרומאים להחיש את נצחונם. אלה ואלה לא עיפו ולא יגעו, וכל היום השתערו הרומאים על החומה, והקרבות על־יד שעריה נמשכו בלי־הרף, ולא נשארה צורת מלחמה אשר לא נִּסּוּ בה. ורק בקשׁי השבית הלילה את המלחמה, אשר החלה לאור השחר, אולם כל לילה היה ליל נדודים ללוחמים משני העברים וקשה היה להם מאור היום, כי היהודים יראו, פן תפול החומה בידי אויביהם והרומאים — פן ישתערו היהודים על מחנם. על־כן לא פרקו מעליהם את נשקם כל הלילה והיו נכונים למלחמה לעת עלות עמוּד השחר. והיהודים התחרו איש באחיו לחרף את נפשם, למען הפיק את רצון שרי צבאותיהם, וביותר היה כבוד שמעון ומוראו על פניהם, כי כל אחד מפקודיו נקשר בו בכל לב, עד אשר היה מוכן לשלוח יד בנפשו לעת יצוהו. והרומאים גם הם גברו חילים, כי ידעו אשר הנצחון ירֻשה להם ולא הסכינו להנגף לפני אויביהם. גם מלאכת המלחמה כל הימים ושנוני הקרב מבלי הרף וגאות גֹדל ממשלתם הוסיפו להם עָצמה, ויותר מאלה חִזק טיטוס את ידם, כי תמיד היו עיניו צופות את הכל בכל מקום. ונורא היה בעיני אנשי־הצבא להראות אותות מֹרך־לב במעמד הקיסר, ההולך אִתּם יחד בקרב, בדעתם, כי עֵד־ראיה למעשה הלוחם המשכיל הוא הפעם האיש, אשר ישלם לו כגמול ידיו, וגדול יהיה שכר האיש, אשר יכיר בו הקיסר, כי הוא גבור־חיל. על־כן התנדבו רבים להפליא גבורה נשגבה מכחותיהם. בימים ההם ערכו היהודים פעם מערכה בחיל רב לעֻמת הרומאים לפני החומה, ובעוד אשר נלחמו שתי המערכות ממרחק קפץ לָנְגִּינוּס, אחד מרוכבי הרומאים, על סוסו לתוך שורות היהודים והתנפל עליהם והפיצם והמית שנים מגבוריהם, את האחד הכה בפניו, כאשר התיצב לקראתו, ואחרי־כן שלף את חנית האיש הזה והכה את השני בצלעו, בהפנותו עֹרף לפניו, ואחרי־כן שב במרוצה מתוך מערכת האויבים אל אנשיו, מבלי אשר נפצע בבשרו. האיש הזה קנה לו שם בגבורים ורבים קנאו במעשה גבורתו והתאוו אף הם לעשות כמוהו. גם היהודים לא שמו לב לפגעיהם וכל מחשבותיהם היו רק להשחית באויביהם, וקל היה המות בעיניהם, אם נפלו חללים אחרי המיתם אחד משונאיהם. ובעיני טיטוס לא היה שלום אנשי־צבאו קל מהנצחון ולמעשה המעפיל להלחם בלי ישוב־הדעת קרא בשם שגעון. הוא חשב, כי הגבורה הנכונה קשורה בתבונת האדם הנזהר, כי לא יקרהו אסון, ועל־כן צוה לאנשיו להראות את אותות גבורתם מבלי לסַכּן את עצמם.",
+ "ד. טיטוס הקריב את מכונת־הרעש אל המגדל התיכון אשר לחומה הצפונית, ושם ישב במארב נוכל אחד מקרב היהודים ושמו קַסְטוֹר עם עשרה אנשים דומים לו במדותיהם, ויתר השומרים ברחו מפני רובי־הקשתות. זמן־מה רבצו קסטור וחבריו תחת חסות צנת המגדל, אך כאשר התנועע המגדל, קמו ועמדו תחתיהם, כל איש במקומו, וקסטור פרשׂ בידיו כמבקש רחמים וקרא בשם הקיסר וחִלה את פניו בקול תחנונים לחמול עליו ועל חבריו. בתם לבו האמין טיטוס לדברים האלה וחשב, כי החלו היהודים להנחם על מעשיהם, וצוה להפסיק את תנופת האיל וגם הזהיר את אנשיו מירות על המתחננים, ואל קסטור קרא לדבּר ככל אשר עם לבו. קסטור ענהו, כי הוא רוצה לרדת אליו בברית שלום, ועל הדבר הזה השיב טיטוס, כי מחשבתו הטובה מוצאה חן בעיניו, וגם ישמח מאד, אם יעשו כל היהודים כמעשהו, והוא נכון לתת את בריתו שלום לעיר ומעשרת האנשים אשד עם קסטור התחפשו חמשה כאִלו הסכימו עמו בעצתו ובקשו גם הם רחמים, והנשארים צעקו בקול, כי לא יהיו לעבדים לרומאים כל עוד יש לאֵל־ידם למות מות בני־חורין. זמן ממֻשך רבו אלה עם אלה, וכל העת שבתו הרומאים מרעש החומה. וקסטור שלח אל שמעון להודיעהו, כי יוכל להִוָּעץ במנוחה בדבר אשר עליו לעשות נגד השונאים ההורסים אל העיר, כי עוד זמן רב יעצור לסובב בכחש את מפַקד הרומאים. ובעוד הוא שולח את הצירים שם לו כסות־עינים, כאִלו הוא מדַבּר על לב האנשים המַמרים את קולו לכרות ברית, והם התחפשו כאלו אינם אובים לשמוע לו, והרימו את חרבותיהם השלופות מעל לצנת המגדל ושלחו אותן בשריונותיהם, כאלו הם שוחטים את עצמם. תמהון הכה את לב טיטוס והעומדים עליו למראה קשי־לב האנשים: הם לא יכלו לראות מלמטה את הדברים הנעשים לאשורם, ועל־כן התפלאו מאד לאֹמץ־רוח האנשים ונדו לשברם. בין כה וכה ירה אחד האנשים בקסטור בחטמו, והוא מהר להוציא את החץ ולהראותו לטיטוס והתאונן על העוֶל אשר נעשה לו. הקיסר התאנף ברובה החץ ושלח את יוסף הנמצא עמו יחד לתת את ימינו לקסטור. אך יוסף אמר, כי לא יוכל ללכת שמה, בדעתו, כי אין נכונה בפי המתחננים, וגם עצר בעד אוהביו, אשר מלאם רוחם לעלות אל קסטור. ואחד הבורחים אשר נפלו אל הרומאים, ושמו אַיְנֶיַּס, הודיע, כי הוא נכון לעשות את הדבר, וכאשר קרא אליו קסטור, כי יקח אחד הרומאים גם את צרור כספו, מהר אַיְנֶיַּס לעלות על המגדל ולפרוש את כנף בגדו. אולם קסטור הרים אבן ורמה בו, ואמנם לא פגע באיש הזה, כי נשמר לנפשו [ונטה הצדה], אולם פצע את אחד אנשי־הצבא, אשר נגש שמה. כראות הקיסר את המִרמה הזאת, הבין, אשר חמלתו על האויב תהיה לו למחִתּה, כי רק איש קשה־לב לא יפול על־נקלה בפח ערומים. הוא כעס על אשר נלכד בערמה וצוה לחַזּק את תנופת מכונות־הרעש. וכאשר רעש המגדל תחתיו, שלחו אותו אנשי קסטור באש, ומתוך האש קפצו אל אחת המנהרות אשר מתחתם ובזה התעו את הרומאים להשתומם עוד הפעם למעשה גבורתם, כי חשבו, אשר השליכו האנשים את עצמם אל תוך האש."
+ ],
+ [
+ "הרומאים כבשו את החומה השניה ושמו את פניהם לכבוש את החומה השלישית.
א. בזה כבש הקיסר את החומה [השניה] ביום החמישי אחרי כבשו את הראשונה, וכאשר ברחו היהודים מפניו, פרץ שמה, עם אלף חמושים ועם בחורי הצבא העומדים עליו, במקום, אשר נמצאו שם חנֻיות הצמר ובתי מלאכת הנפחים ושוק הבגדים אשר לעיר החדשה, והרחובות נטו באלכסון אל החומה. ואני חושב, אשר אִלו מִהר טיטוס להרוס את רֹב החומה הזאת, או החריב בכל חֹמר חֻקי המלחמה את העיר הנכבשה, כי אז לא התערב נזק בנצחונו. אולם הוא אמר בלבו, כי יבושו היהודים, בראותם, אשר הוא יכול לגמול להם רעה ולא עשה זאת, ועל־כן לא הרחיב את פרץ החומה, עד אשר יהיה נקל לו להסוג אחור [בעת הצֹרך], ובבואו אל תוך העיר נתן פקֻדה לאנשי־צבאו, לבל ימיתו איש מהתפושים ולא יציתו את הבתים באש, וגם הבטיח את המורדים, כי יתן להם לצאת במנוחה מן העיר ולהלחם בו כטוב ב��יניהם, למען אשר לא יבֻלע לעם ירושלים, ואת יושבי העיר — כי ישיב להם את נחלתם ורכושם. כי יקר היה בעיניו מאד להציל את העיר למענו ואת בית־המקדש למען העיר. אמנם את לב העם מצא נכון למצותיו מני אז, אולם בעיני אנשי־המלחמה [שבין היהודים] נדמתה חבּת־הבריות אשר לו לאות חסרון־כח, והם חשבו, כי טיטוס פונה אליהם בדברים האלה, באשר קצרה ידו לכבוש את שארית העיר. הם אִיְּמו על אנשי ירושלים בעֹנש מות, אם יבטאו בשפתיהם למסור את עירם, וגם שחטו את כל האנשים, אשר הרימו קולם לדרוש שלום, ואחרי־כן השתערו על הרומאים הבאים אל העיר, אלה יצאו לקראתם ברחובות ואלה נלחמו בהם מן הבתים, ואלה הגיחו מן השערים אשר ממעל ויצאו מחוץ לחומה, ושומרי החומה [הרומאים] נבעתו מפניהם וקפצו מעל המגדלים וברחו אל המחנות. והרומאים הנמצאים מבית לחומה צעקו צעקה גדולה, כי מכל עברים שתו עליהם היהודים, וגם העומדים מחוץ צעקו בקול, כי דאגו לאחיהם הנלכדים. ומספר היהודים גדל מרגע לרגע, ודעתם את הרחובות הרבתה להועיל להם, ועל־כן פצעו רבים מן הרומאים והדפום מתוך החומה. והרומאים נאלצו להשאר על עמדם זמן רב, כי נבצר מהם להִמָּלט בהמון דרך הפרץ הצר, וכמעט נפלו כל הבאים אל העיר בחרב, לולא החיש להם טיטוס עזרה. כי הוא העמיד בראשי הרחובות את דורכי־הקשתות והתיצב בעצמו במקום אשר נדחקו בו הרבים והשקיט את השונאים בחצים. ויחד עמו היה דוֹמִיטִיּוּס סַבִּינוּס, איש־חיל, אשר הראה את גבורתו גם במלחמה הזאת. הקיסר נשאר במקום ההוא ולא חדל להמטיר חצים ולעצור בעד היהודים, עד תֹּם כל אנשי־הצבא לצאת [מן המצר].",
+ "ב. ככה גֹרשו הרומאים מן החומה השניה אחרי אשר לכדו אותה. ואנשי־המלחמה אשר בעיר לבשו גאוה וברום לבבם על החיל אשר עשו האמינו, כי לא יהינו עוד הרומאים לעלות על העיר, וגם אם יעלו עליהם למלחמה, לא יִנָּגפו הם (היהודים) לפניהם לעולם. האלהים התעה את רוח בינתם על כל תועבותיהם, ועל־כן טחו עיניהם מראות, כי חיל הרומאים הוא גדול לאין־ערך מההמון אשר גרשו מן העיר, וגם לא שמו לבם לרעב המתרגש עליהם. אמנם הם יכלו עוד לשׂבוע משֹׁד בני העיר ולשתות לרויה את דם יושבי ירושלים; אולם האנשים הטובים (אוהבי השלום) היו זה מכבר במצוק, ורבים גועו ממחסור־מזון. אך באבדן העם ראו המורדים רֶוַח והצלה לנפשם, בחשבם כי המשפט למצֹא ישועה (להשאר בחיים) הוא רק לשונאי השלום, אשר קבלו עליהם לחיות לרעת הרומאים, אולם ההמון הרב, אשר לא בחר בדרכי אלה, נחשב בעיניהם לנטל כבד, והם שמחו בראותם אותו פוחת והולך. אלה היו הליכותיהם עם היושבים בקֶרב העיר. וכאשר נסו הרומאים עוד הפעם לבוא בקרב העיר, הזדַינו המורדים וסוככו בבשרם על פרץ החומה ושלשה ימים נלחמו ביד חזקה ברומאים ולא נתנו להם לעבור, וביום הרביעי השתער עליהם טיטוס ביתר עֹז ולא יכלו לעמוד בפניו; הם נגפו במקום אשר היתה שם תבוסתם לראשונה ונמלטו משם. וטיטוס כבש עוד הפעם את החומה [השניה] וצוה מיד להרוס את כל חלקה ברוח הצפון, ועל המגדלים אשר בצלע החומה מנגב העמיד צופים וחשב מחשבות לעלות על החומה השלישית."
+ ],
+ [
+ "טיטוס הרפה מעט מעבודת המצור, ובראותו כי לא נפל רוח היהודים, חִזק את המצור מחדש ושלח את יוסף לדַבּר שלום אל אחיו.
א. טיטוס גמר להִנפש מעט מעבודת המצור ולתת בזה זמן למורדים להשיב את הדבר אל לבם, אולי יכנעו מפניו בראותם את הריסות החומה השנ��ה או ביראתם מפני הרעב — באשר לא יספיק החמס את צרכיהם לאֹרך ימים. בזמן המרגוע הזה מצא טיטוס חפץ, כי הגיע יום השִׁלום, אשר בו היה חק לרומאים לשקול על־ידי אנשי־הצבא את משכֻּרתם. הוא צוה על שרי החַיָּלים לסדר את הצבא במקום נשקף לעיני האויבים ולתת לכל אחד את מכסת הכסף. ואנשי־הצבא עברו כחֹק עם חרבות שלופות מנדניהן וחמושים בכל כלי־נשקם, והרוכבים הוליכו את סוסיהם הערוכים למלחמה. והככר אשר לפני העיר הבריק למרחוק מנֹגה הכסף והזהב [של כלי־הנשק], ולא היה כמראה הזה מחזה־שעשועים לרומאים [לשַׂמח את לבם] וחזון אימה לאויבים. כל החומה הישנה ורוח הצפון אשר להר־הבית כֻּסו אנשים, אשר נהרו לראות במחזה. ומרחוק נראה, כי כל הבתים היו מלאים אנשים נטויי גרון, ונדמה, כי לא נמצא מקום בעיר, אשר לא כסו אותו המונות אדם. מחִתּה נוראה נפלה גם על אבירי־הלב למראה החיל הגדול הזה וברַק נשקו והדרת מערכותיו. ואני חושב, כי גם המורדים נִחמו על מעשיהם למחזה הזה, לולא זכרו את הרעה הגדולה, אשר הביאו על העם, ונואשו מתקותם לקבל חנינה מאת הרומאים. הם ידעו, כי ימותו מות נבלים, כאשר יכנעו תחת הרומאים, וחשבו, כי ייטב להם הרבה המות במלחמה. וכה נגזרה גזרה, כי יסופו הצדיקים עם הרשעים, והעיר תחרב עם המורדים יחדו.",
+ "ב. בארבעה ימים כלו הרומאים לשלם לאנשי־הצבא אשר בכל לגיון ולגיון את משׂכֻּרתם, וביום החמישי ראה טיטוס, כי אין איש יוצא אליו מהיהודים לדַבּר שלום, וחצה את צבאו והחל לשפוך סוללות על הבירה (מצודת אנטוניה) ועל מצבת יוחנן [הכהן הגדול], כי מצד המצבה הזאת חשב לכבוש את העיר העליונה, ומצד הבירה את הר־הבית, — וכל עוד לא נפל הר־הבית בידו לא יכול להשתרר על העיר לבטח. בכל אחד משני המקומות האלה נשפכו שתי סוללות, אחת לכל לגיון. האדומים ואנשי־המלחמה, פקודי שמעון [בן גיורא], הגיחו מן העיר להשיב אחור את ידי עושי המלאכה על־יד המצבה, ואת העובדים על־יד הבירה עצרו אנשי יוחנן והמון הקנאים. ולא בקלע־היד לבד הפליאו להעזר ממרום שבתם, כי־אם גם במכונות־המלחמה קשתה ידם על הרומאים, יען כבר למדו ידיהם לעבוד עבודתן, כי בעשותם בהן יום־יום קנו להם נסיון. שלש מאות כלי־קלע מהירים וארבעים בליסטראות (רומי־אבנים) היו להם, ובאלה הכשילו את כֹּח הרומאים בשפכם את הסוללות. וטיטוס ידע, כי ישועת העיר תהיה לו לברכה וחרבּנה יהיה לו לקללה, ובעוד הוא מחזק את עבודת המצור לא שב ממחשבתו לדבּר על לב היהודים, כי יקחו מוסר, ואל מעשיו צרף גם עצה טובה, ובדעתו, כי יש אשר הדבר [הנכנס אל הלב] מפליא לעשות מן החרב, פנה אל הלוחמים להסגיר בידו את העיר, אשר כבר נכבשה כמעט, וגם שלח את יוסף לדבר אתם בשפת אבותיהם, אולי יטו אזנם לדברי אחיהם בן־עמם.",
+ "ג. יוסף סבב את החומה ותר לו מקום, אשר יִשָּׁמע ממנו קולו ולא ישיגהו שם חץ שלוח, והרבה לדַבּר תחנונים אל יושבי העיר לאמר: ״חוסו על נפשותיכם ועל נפשות אחיכם, חוסו על עיר אבותיכם ועל מקדשכם, ואל תהיו קשים ורעים להם מהנכרים (האויבים). הן אין לרומאים חלק ונחלה ביניכם, ובכל־זאת הם מכבדים את מקדשי שונאיהם, ועד היום הזה לא שלחו בהם את ידיהם לרע, ורק אתם לבדכם, אתם שתילי המקומות הקדושים האלה, נושאים את נפשכם להחריבם, וגם אם תעמוד להם הצלה [לא מידכם תבוא]. הן עיניכם רואות, כי חומותיכם הגדולות והבצורות כבר נפלו, והחומה הזאת הנשארה היא רפה ודלה מהנכבשות. שימו אל לבכם, כי אין לעמוד בפני עזוז הרומאים, והן כבר משכתם בעֻלם מתמול־שלשום. אם גם טוב ויפה להִלחם בעד החֵרות — הנה הדבר הזה הוא נאה לכתחלה. אולם מי שכרע פעם אחת ונכנע זמן רב, ואחרי־כן הוא מנסה לפרק את העֹל מעל צואריו, עושה מעשה־מי שמתהפך בחבלי מות ולא מעשה אוהב החרות. אמנם יאות לנַבּל כבוד אדונים רפי־ידים, אבל לא להרים יד במושלים, אשר כל העולם עובד להם. היש ארץ בעולם, אשר נמלטה משבט הרומאים, מלבד מקומות השרב או הקרח, אשר אין בהם חפץ? בכל מקום עבר המזל אליהם (תפשו את השלטון) והאלהים השׂם חליפות לממשלות העמים עוזר עתה לשליטי איטליה. גם לחית הארץ וגם לבני־האדם נתן חֹק ולא יעבור, כי עליהם להכנע בפני התקיפים מהם והשליט בקרבם הוא אשר לו עצם הנשק. על־כן נכנעו גם אבותינו לפני הרומאים, אף כי היו גדולים וטובים ממנו ברוחם ובכח גופם ובכל חֹסן, ולולא ידעו, כי האלהים עוזר לרומאים, כי אז לא עשו כדבר הזה, ואתם אומרים להתחזק ולעמוד בפני הרומאים ובמה תשימו מבטחכם? הן כבר נלכדה העיר ברֻבּהּ, ואם גם נשאר עוד חלק החומה לעומדים מבית, הן מצבם קשה ממצב שבויי־מלחמה. כי לא נעלם מעיני הרומאים דבַר הרעב אשר בעיר, האוכל עתה את בשר העם, ולא יארכו הימים והוא יגע גם עד נפש אנשי־המלחמה. והלא אם יחדלו הרומאים להרעיש את חומת העיר ולא ישתערו עליכם בחרבות שלופות, הנה אויב נורא רובץ בקרבכם מבית, אשר לא תוכלו לו במלחמה, והוא הולך הלוך ועצום משעה לשעה. האמנם תקחו חרב בידכם להלחם גם ברעב, ורק אתם לבדכם מכל בני־האדם תעצרו כח לכבוש את זלעפותיו? מה טוב יהיה לכם בהנחמכם על מעשיכם עד אשר לא יבוא קץ האסון, ותבקשו ישועה כל עוד יש לאֵל־ידכם להשיגנה. כי לא יזכרו לכם הרומאים את מעשיכם הראשונים, אם לא תקשו את לבבכם עד הקץ, כי מתכונתם הם מתונים בנצחונם ודרכם לכבוש את כעסם בפני תועלתם. הן לא יהיה להם הדבר לתועלת בכבשם עיר ריקה מאדם וארץ שאיה, ועל־כן רוצה הקיסר לתת לכם את בריתו שׁלום. אולם לא יציל ממות נפש־אדם, אם יכבוש את העיר בחֹזק־יד, ועל כֹּל יקשיח את רחמיו מהאנשים, אשר לא הטו אֹזן לקולו בדברו טוב אליהם בעת צרתם הגדולה. הלא מפלת שתי החומות הראשונות היא ערֻבּה נאמנה, כי בעוד זמן מצער תִּכָּבש גם החומה השלישית, ואף אם לא יצליח כל כלי־משחית לערער את מבצרכם, הנה הרעב ילחם בכם לרומאים.״",
+ "ד. בעוד יוסף מדַבּר את דברי התוכחות האלה התלו בו רבים מהעומדים על החומה ורבים שפכו עליו חרפות ובוז ואחדים ירו בו. כאשר ראה יוסף, כי לא הטה את לב האנשים בדברי העצה הנכוחים, פנה להזכיר להם את דברי ימי אבותיהם ונשא את קולו ואמר: ״הוי בנים אמללים, אשר שכחתם מאין תבוא עזרתכם, האם בחרב ובזרוע תלחמו עם הרומאים? מי הוא האויב, אשר נצחנו אותו בדרך הזאת? האם לא האלהים בורא היהודים הוא שעשה בכל עת שפטים בעושקיהם? ואיך לא תסבו את עיניכם לראות את המקום, אשר ממנו אתם יוצאים למלחמה, ולא תכירו את עוזרכם, אשר חללתם את שמו? האמנם לא תזכרו את נפלאות האלהים בימי אבותינו ואת האויבים, הרבים והעצומים, אשר השמיד לפנים במקום הקדוש הזה? רעדה תאחזני מדי דבּרי על מעשי אלהים באזנים טמאות כאלה. אך הסכיתו ושמעו, למען תדעו, כי לא ברומאים לבד אתם עושים מלחמה, כי־אם גם באלהים. נכו מלך מצרים לפנים, הוא הנקוב גם בשם פרעה, יצא בחיל עצום וגזל את שׂרה המלכה, אמנו. ומה עשה בעלה אברהם אבינו? האם יצא להלחם בחרב עם הַזֵּד הבליעל, אף כי היו לו שלש מאות ושמונה־עשר שלישים ולכל אחד מהם נמצא חיל לאין־מספּר? או הטרם חשב, כי כל החיל הזה הוא כאפס, אם לא יהיה אלהים בעזרו, והרים את ידיו הטהורות אל המקום, אשר טמאתם אתם כיום הזה, לשחר את פני העוזר הגדול, אשר לא יפָּלא ממנו דבר? והאם לא הושבה המלכה לבעלה עד ערב היום הבא וכל רע לא אֻנה לה, והאם לא השתחוה המצרי [לאלהים] במקום הזה, אשר מלאתם אותו דם־אחים, וכֻלּוֹ רועד מפחד חזיונות־לילה — ולא ברח [אל ארצו] אחרי כפּרו במנחת זהב וכסף את פני העברים אהובי אלהים? והאם עלי לספר לכם על מושב אבותינו במצרים? הטרם התענו בעֹל מלכים זרים ארבע מאות שנה, ותחת לעמוד על נפשם בחרב נקמה ולהִוָּשׁע בכח ימינם הפקידו את נפשם בידי אלהים? ומי מכם לא ידע את העָרֹב, אשר מִלא את ארץ מצרים, ואת החלאים הרעים, אשר השחיתוה, ואת המאֵרה ביבול הארץ, כאשר אזלו המים מן היאור (נילוס), ואת עשר המכות, אשר ירדו רצופות, עד אשר שלחו [המצרים] את אבותינו ממצרים בלי שפיכת־דם ובלי סכנה ושמרו עליהם בדרכם? וכאשר גזלו הארמים (הסורים) את ארון־הקדש מידינו, האם, לא הקיפה הצעקה את כל שדה פלשתים עם פסל דגון? האם לא עלתה צעקת כל עם הגוזלים (את הקֹדש] בעלות רקב במעורי בשרם ובצאת מעיהם יחד עם מאכלם — עד אשר השיבו ידי העושקים את הארון למקומו בקול צלצלים ובתֻפּים והביאו כל מיני קרבנות לכַפֵּר את המקדש? האלהים עשה את כל התשועות האלה לאבותינו, כאשר לא בטחו בזרועם ובחרבם והפקידו בידו את גורלם! וכאשר משך אחריו סנחריב את כל המונות ארץ אסיה וחנה על העיר הזאת, הֲבִידֵי אדם נשברה זרועו? הטרם השליכו [אבותינו] את הנשק מידיהם ופרשׂו אותן בתפלה [לאלהים] ומלאך־האלהים השמיד את כל החיל הזה, אשר לא יִמָּנה, בלילה אחד? וממחרת השכים מלך אשור ומצא מאה ושמונים וחמשה אלף פגרים וברח עם הנשארים אל ארצו, אף כי לא לקחו העברים חרב בידם ולא רדפו אחריו. הלא תדעו גם את עבדות בבל, אשר חי שם העם בגלות שבעים שנה ולא קם להשיב לו את חדותו, עד אשר התעורר כֹּרש לעשות את הדבר הזה למצֹא חן בעיני אלהים, ועל־ידו נשלחו [מגלותם] לעבֹד את האלהים, אשר כרת אתם ברית. בקצרה אֹמַּר לכם, כי מעולם לא עשו אבותינו גבורות בעֹז־ידם ומעולם לא בושו מתקותם, כאשר לא חגרו את כלי־נשקם ורק שׂמו מִבְטַחָם באלהים. מדי שבתם בארצם במנוחה עשו חיל ברצון השופט העליון, ולעת צאתם למלחמה כשלו תמיד ונפלו. כה היה הדבר, בעת אשר צָר מלך בבל על העיר הזאת, וצדקיהו מלכנו נלחם בו ולא שמע לנבואת ירמיהו, ונפל בשבי האויב ועיניו ראו בחרבן העיר וההיכל, אף כי היה טוב וישר הרבה מנשיאיכם אתם, והעם אשר עמו עלה בצדקתו על המונכם כיום הזה. הן כאשר קרא אליהם ירמיהו בקול, כי הרגיזו את האלהים בתועבותיהם, אשר עשו להכעיסו, וכי יכרעו [לפני האויב], אם לא יסגירו את העיר [בידו], לא שלחו בו המלך והעם יד! ומה אתם עושים עתה? אם גם לא אזכיר את מעשיכם בקרב העיר, כי תִלְאֶה לשוני לפרש את כל מעשי רשעתכם כהלכה — הן גם אותי אתם מנאצים וממטירים עלי חצים על אשר באתי לדבּר על לבכם למען הושיעכם, ואתם מתרגזים עלי מאד לעת שׂאֵתי על שפתי את זֵכר עונותיכם, ולטֹרח עליכם לשמוע את דברי המעשים, אשר אתם עושים יום יום! ועוד דבר: כאשר חנה על העיר הזאת אנטיוכוס הנקרא אֶפִּיפַנֶס, אשר הִרבּה לנבּל את שם אלהים, יצאו אבותיכם לקראתו בחרב, והם נפלו חללים במלחמה, והעיר היתה לבז בידי האויבים, ובית־המקדש שמם שלש שנים וששה חדשים! והאם עלי עוד להוסיף דברים? מי העיר את הרומאים לעלות על עמנו — האם לא אשמת יושבי הארץ? מתי החל זמן עבדותנו — האם לא במלחמת האחים בימי אבותינו? הלא שגעון אריסטובולוס והורקנוס והמריבה אשר ביניהם עוררו את פומפֵּיוס לבוא אל העיר, והאלהים הכניע לפני הרומאים את האנשים, אשר לא היו ראוים לחיי־חֹפש. אחרי מצור שלשה חדשים הסגירו את עצמם בידיהם, אף כי לא הרבו עונות לחלל את הקדשים ולהפר את החֻקים במעשיכם היום, ואף כי הרבה הרבה עלו, גדלו מכם בחסנם ותכונתם למלחמה. ואיך לא נזכור את קץ אנטיגנוס בן אריסטובולוס, אשר בימי מלכותו שפט האלהים את העם החוטא למפלה עוד הפעם, והורדוס בן אנטיפטרוס הביא עמו את סוֹסִיּוּס, וסוֹסִיּוּס הביא עמו את חיל הרומאים, וששה חדשים נמצאו אבותינו במצור, עד אשר השיגם גמול אשמתם והם נפלו בשבי והעיר היתה לבז לשונאים? מעולם לא נִתַּן בידי העם להצליח בחרב, ותמיד היתה המפלה סמוכה למלחמה. על־כן אני חושב, כי נאה ליושבי ארץ־הקדש להפקיד את כל משפטם בידי אלהים ולמאוס בכח זרוע האדם, למען ימצאו חן בעיני השופט העליון. ואתם — המלאתם אף אחד הדברים, אשר צוה עליהם המחוקק את הברכה, או הנזהרתם אף באחד הדברים, אשר פקד עליהם את המאֵרה? עד כמה הרביתם לחטוא מאבותיכם, אשר נפלו בידי אויביהם חיש מהר! הן קל היה בעיניכם לעשות עוֹן במסתרים, לגנוב ולארוב ולנאף, כי עוד תתחרו איש באחיו במעשי רצח ושֹׁד, ואתם בוקעים לכם דרכי־רשעה חדשים ומוזרים, והמקדש נהפך למקוה כל [שודד ורוצח] ומקום משכן אלהים נטמא בידי בניו, המקום הקדוש, אשר גם הרומאים התפללו אליו מרחוק ורבים מהם עזבו מנהגי־עמם ודבקו בחֻקינו. האַחרי כל התועבות האלה אתם מחכים לעזרת האלהים, אשר חללתם את שמו? ואם גם אנשים ישרים אתם ובידים נקיות אתם מחַלים את פני אלהים, כבֹר ידי מלכנו בעת התפללו [אל האלהים] לעוררו מידי מלך אשור — כאשר השמיד האלהים את כל החיל הגדול בלילה אחד — האם כמעשה מלך אשור עשו גם הרומאים, ועל־כן לכם המשפט לקוות, כי יחדש לכם אלהים את עזרתו כקדם? האם לא לקח מלך אשור כסף מידי מלכנו לבלתי החריב את העיר, ואחרי־כן הפר את שבועתו ועלה לשרוף את ההיכל? ואולם הרומאים עולים עליכם לדרוש מידכם את המס כחֹק להם, אשר שִׁלמו אבותיכם לאבותיהם, ואם יקבלו את המס, לא יחריבו את העיר ולא יגעו בקדשיה ויתנו לכם את כל נחלתכם, ובני־ביתכם ישארו בני־חורין, ואתם תמשלו ברכושכם כטוב בעיניכם, וגם את חֻקי־קדשֵׁנו ישמֹרו. הן תועי־לב אתם בחשבכם, כי יעשה אלהים לצדיקים האלה כמעשהו לרשעים לפנים. והלא דרך האלהים הוא להחיש את נקמתו בעת רצונו, ולכן השמיד את חיל אשור בלילה הראשון לחנותו על העיר, ואִלו באמת היה עמנו ראוי לחיי־חֹפש והרומאים היו ראוים לעֹנש, כי אז פגע אלהים בהם מיד, כאשר עשה לאשור, בעת אשר נלחם פומפֵּיוס בעמנו או אחרי־כן לעת עלות סוֹסִיּוּס על העיר, או בזמן אשר החריב אֶספַּסיָנוס את ארץ הגליל, או לאחרונה, כאשר נגש טיטוס אל העיר. אולם מַגְנוּס (פומפיוס) וסוֹסִיּוּס כבשו את העיר בחֹזק־יד וכל רעה לא מצאה אותם, ואספסינוס עוד עלה לגדֻלה אחרי הלחמו בנו וקבל את נזר המלוכה, ולטיטוס נפתחו מקורות הארץ בברכה רבה, אשר כזבו מימיהם לכם לפנים. הלא תדעו, כי לפני בוא טיטוס דללו מֵי הַשִּׁלֹּחַ ויתר המעינות אשר בקרבת העיר, עד כי הֻטל עליכם לקנות לכם מים במשורה (בכדים), ועתה כל המקורות האלה נותנים את מימיהם לרויה לאויביכם, לא רק דֵי צֹרך האנשים והבהמה, כי־אם גם דֵי השקוֹת את הגנים. וכבר היה האות הזה פעם אחת לפני חרבן העיר, כאשר עלה מלך בבל, אשר דברתי עליו, להלחם בירושלים וכבש אותה ושלח אותה באש על ההיכל, אף כי אין אני חושב, אשר הרבו בני הדור ההוא מעשי־רשע כמוכם היום. על־כן אני מאמין, כי זה הוא אות, אשר עזב אלהים את המקדש ועבר אל מחנה צָרֵיכֶם, אשר אתם נלחמים בהם הפעם. הן כל איש ישר יברח מבית טמא, ונפשו תגעל ביושביו — והאמנם תחשבו, כי האלהים יִשָּׁאר אִתּכם אחרי כל מעשי תועבותיכם, הוא אשר עינו צופה כל תעלומה ואזנו שומעת גם בעת אשר אתם מחרישים? והנמצא דבר, אשר עשיתם אותו בלאט ובמסתרים, אם יש אִתּכם סוד, אשר לא נגלה לאויביכם? הלא אתם עושים נבלה ביד רמה (בפומבי) ומדי יום ביומו אתם רָבים ביניכם, מי מכם יַרבה להרֵע, ונושאים את רשעתכם לעיני השמש, כאלו למעלה טובה נחשבה בעיניכם. ובכל־זאת עוד נשארה לכם דרך ישועה, אם תרצו בה, כי האלהים מרבה לסלוח למודים ועוזבים. הוי לבות־הברזל! פרקו מעליכם את נשקכם, עוררו רחמיכם על עיר אבותיכם, אשר נהפכה כבר למעי־מפלה, הביטו מאחריכם וראו את צבי־עֶדְיְכֶם, אשר אתם מפקירים בידיכם, את תפארת העיר, הדַר המקדש, יקַר מתּנות עמים רבים, ומי יערוב את לבו לשלח בכל אלה את האש? מי ירצה, אשר לא תוספנה עוד עיניו לראות את אלה? והיֵש לנו דבר יקר מאלה להצילהו? הוי, אבירי־לב, הקשים מאבן! אם לא תביטו על הדברים האלה בעיני־בשר, חמלו על משפחותיכם ותעבורנה לנגד עיני כל איש מכם תמונות בניו ואשתו והוריו, אשר יסופו במהרה ברעב או בחרב. יודע אני, כי יחד אתכם נמצאו בצרה גם אמי ואשתי, משפחתי נשואת־הפנים ובית־אבי המפֹאר מקדם, ואולי יֵרָאה בעיניכם, כי רק למענם אני נותן לכם את העצה הזאת. המיתו אותם בידיכם, ויהיה דם קרובי כֹּפר ישועת נפשכם, וגם אני נכון למות, אם תקחו מוסר אחרי מותי!״"
+ ],
+ [
+ "רבים מבני ירושלים מתאמצים לנפֹּל אל הרומאים. הרעב והמצוקות הקשות, שעברו על הנשארים בעיר.
א. כאשר קרא יוסף את הדברים האלה בדמעות על עיניו, לא נכנע לב המורדים ולא האמינו, כי תהיה להם נפשם לשלל, כאשר ימסרו את עצמם [בידי השונאים], אולם בני העיר התעוררו לנפֹּל אל הרומאים. אלה מכרו את רכושם בלא־כסף ואלה מכרו את תכשיטיהם היקרים ובלעו את מטבעות־הזהב, לבל תשיגם יד השודדים, ואחרי־כן ברחו אל הרומאים, וכאשר הוציאו את הזהב מקרבם, נמצא להם כסף די־מחסורם, וטיטוס שלח רבים לחפשי ונתן לכל אחד לבחֹר מקום־מושב לו כטוב בעיניו, ובדבר הזה חִזק עוד את היהודים אשר בעיר ברצונם לנפֹּל אליו, למען החלץ מכל צרותיהם, מבלי היות עבדים לרומאים. אולם חברי יוחנן ושמעון שמרו על מוצאי העיר בפני האנשים האלה יותר מאשר שקדו לסגור על מבואיה בפני הרומאים. וכל איש, אשר דבק בו צל חשד, נשחט בידיהם מיד.",
+ "ב. עשירי ירושלים תמו לגוע גם בהשארם בתוך העיר. המורדים שׂמו על רבים עלילות דברים, כי הם אומרים בלבם לנפֹּל אל הרומאים, והמיתום ולקחו את רכושם. וככֹל אשר כבד הרעב בעיר, כן חזק זדון המורדים ומיום ליום גדלו שתי הרעות גם יחד. וכאשר נעלם הלחם מעיני הרואים, פרצו המורדים בבתים ובדקו שם, ובמצאם לחם הִכּו את יושבי הבתים על אשר כִּחשו בדבר, וכאשר לא מצאו לחם בבית, עִנו את בעליו על אשר השכיל לטמון את המזונות. והכרת פני האנשים ענתה בהם, אם נשאר להם לחם אם לא: אלה אשר היה להם עוד כח נחשדו, כי נמצאה להם צידה למכביר, ואלה אשר שֻׁפּוּ עצמותיהם שֻׁלחו לחפשי, כי לא לחכמה נחשב להמית את האנשים, אשר יגועו עוד מעט במחסור כֹּל. העשירים נתנו בסתר את כל רכושם באיפת־חטים והעניים הסתפקו במדת־שׂעורים, ואחרי־כן נסגרו בחביון פנות בתיהם ובגֹדל רעבונם בלעו את הגרעינים כמו־שהם או אפו את לחמם בחפזון, לעת אשר רָוַח להם מעט מהרעב ומהפחד. ובשום מקום לא נמצא שלחן ערוך, כי הוציאו הרעבים את המאכלים מן האש בטרם בֻּשלו דַּיָּם, ובלעום בעודם בכפם.",
+ "ג. מה עלובים היו מזונות יושבי ירושלים, ודָמֹעַ דָמעה כל עין לַמראה הנורא, כאשר תפשו להם התקיפים את המאכלים והחלשים מררו בבכי. כי דרך הרעב לדַכּא את כל רגשות האדם, ויתר על כֹּל הוא משבית את רגש־הבֹּשת. הנשים טרפו את הצידה מידי בעליהן, והבנים מידי אבותיהם, ועוד גדול מזה היה הכאב למראה האִמות, אשר הוציאו מפי עולליהן את לחמם, וכאשר התעטפו מחמדי־נפשן ברעב בעודם מֻנָחים בזרועותיהן, לא חמלו עליהם ולקחו מהם את רסיסי־חייהם [האחרונים]. ובאכלם ככה את לחמם לא נסתרו מעיני המורדים, אשר שוטטו בכל עבר, ולא נחלצו ממעשי חמסם. כי בראות המורדים בית סגור על מסגר, היה להם הדבר לאות, כי יושבי הבית מוציאים את לחמם לאכלו, ומהרו ושברו את הדלתות ופרצו אל הבית, וכמעט חנקו את האנשים להוציא את המאכל מגרונם. הם היו מכים את הזקנים המחזיקים את מזונם בידם, וסוחבים את הנשים בשערותיהן על הסתירן את הצידה בכפיהן, לא נשאו פני איש־שיבה ולא חמלו על נפש עוללים, כי היו מרימים את הילדים עם טרפם בין שִׁניהם ומשליכים אותם ארצה. וכאשר מהרו האנשים להקדים את פני החומסים ולבלוע את טרפם, הרבו השודדים ליסרם באכזריות חמה, כאלו נעשה להם דבַר־עָוֶל. הם מצאו דרכי ענויים נוראים לחקור את האנשים, אם נמצא מזון בידם, כי סתמו את נקביהם בעדשים (באפונים) ודקרו את אחוריהם בשבטים חדים. תסַמר שערת איש לשֵׁמע דברי היסורים, אשׁר סבל כל אחד מיושבי ירושלים, למען יודה על פת־לחם אחת ויגלה קֹמץ־קמח אחד, אשר הניח במסתרים. ואת הדברים האלה עשו מעַניהם לא מתוך דחקם — הן לוּ היה כדבר הזה, לא היתה סאת אכזריותם גדולה כה, כי כִפּר עליה האֹנס — כי־אם למען הראות את זדון נפשם וגם לצבור להם מזון לימים הבאים. וכאשר יצאו אנשים בלילה והתגנבו בלאט אל מקום השומרים הרומאים ללקט אורות־שדה וירקות, וכבר חשבו, כי נמלטו מכף שונאיהם, פגעו בהם המורדים וגזלו מידם את כל אשר הביאו אתם, ואף כי הפצירו בהם האנשים וגם השביעום בשם אלהים הנורא להשאיר להם חלק המזונות, א��ר אספו בנפשם, לא שמעו להם ולא השיבו להם דבר. ועל העשוקים היה לשמוח בחלקם, אשר רק טרפם נלקח מהם ונפשם היתה להם לשלל.",
+ "ד. ובעוד העניים סובלים את כל הנוראות האלה מידי נושאי כלֵי העריצים, הובלו נשואי־הפנים והעשירים למשפט העריצים עצמם. על אלה מצאו עלילת־שקר, כי יעצו בנפשם עצת־בליעל, והמיתום בעלילה הזאת, ועל אלה התגוללו, כי אמרי למסור את העיר בידי השונאים. ועל־הרֹב נמצאו עֵדי־שקר להעיד באנשים, כי אמרו לנפֹּל אל הרומאים. האיש אשר הֻצג ככלי־ריק בידי שמעון נשלח אל יוחנן, והנמלט בעור־שִׁניו מידי יוחנן נפל בידי שמעון. שניהם שתו חליפות את דם יושבי ירושלים והפילו גורלות ביניהם על נחלת האֻמללים. אמנם רָבו איש באחיו על־דבר השלטון, אולם דעה אחת היתה לשניהם בכל מעשי־רשע. וכאשר לא נתן האחד למשנהו לקחת חלק במעשי רשעתו, אשר עולל לאחרים, נחשב בעיניו לאיש מביש, והאיש, אשר נשאר מרחוק למעשה אכזרי, התעצב אל לבו, כאִלו החמיץ מצוה גדולה.",
+ "ה. אכן נבצר מכֹּח אדם לפרט את כל חטאות האנשים האלה לאחת אחת! סוף דבר: אף אחת מערי הארץ לא סבלה כסֵבל ירושלים, ואף אחד מדורות עולם לא הרבה לעשות רשע כאנשי־הבליעל האלה, אשר חרפו לאחרונה גם את גזע העברים, למען תקטן מדת חטאתם בעיני הנכרים. ובזה הודו במו־פיהם, כי הם עבדים ואספסוף והמון ממזרים וחלאת־העם, וכן היה הדבר באמת. ידי האנשים האלה החריבו את העיר, הם אשר אלצו את הרומאים לתת את שמם על הנצחון הזה בעל־כרחם, וכמעט בעצמם סחבו את האש, אשר בידי הרומאים המתמהמהים, אל המקדש. במנוחת־נפש הביטו מן העיר העליונה אל המקדש הבוער ולא התעצבו אל לבם ולא שפכו דמעה, ורק נפש הרומאים דאבה לשרפה הזאת. אך על זאת נדבר עוד אחרי־כן במקום הראוי, כאשר נספר על המעשים ההם."
+ ],
+ [
+ "היהודים נצלבו למול החומה. אנטיוכוס אפיפןם. היהודים הרפו את בניני המצור אשר לרומאים.
א. והסוללות, אשר צוה טיטוס לשפוך על העיר עלו למעלה, אף כי הרבו היהודים אשר על החומה להשחית באנשי־צבאו. הוא שלח להקת־רוכבים וצוה עליה לארוב בעמקים לאנשים היוצאים מן העיר ללקט להם אֹכל. במספר המלקטים האלה היו גם אחדים מאנשי־המלחמה, אשר לא עצרו כח למצֹא להם טרף בחמס־ידם, ויתרם היו עניי־העם, אשר נמנעו לנפֹּל אל הרומאים, ביראם פן תמצא רעה את בני־ביתם, כי לא קוו אשר יעלה בידם להִסָּתר מן העיר בברחם יחד עם נשיהם ובניהם, וגם לא מִלא לבם אותם לעזוב את אלה בידי השודדים, פן ימיתו אותם על מנוסתם הם. הרעב הוסיף להם אֹמץ לצאת מן העיר, אבל כאשר יצאו ממנה בהחבא נגזר עליהם לנפֹּל בידי הרומאים. ובעת התּפשם בכף עמדו על נפשם מפני האֹנס, כי יראו את המות. ואחרי אשר עמדו במלחמה נדמה להם, כי עברה שעת־הכֹּשר לבקש רחמים. על־כן דשו הרומאים את בשרם ועִנו אותם בכל יסורי־מות וצלבו אותם למול החומה. אף כי חמל טיטוס על האמללים האלה — כי מספר הנתפשים הגיע עד חמש מאות בכל יום, ולפעמים עָצם מספרם יותר — לא ראה דרך אחרת לפניו, כי לסכנה נחשב בעיניו להוציא לחפשי אנשים, אשר נתפשו בחֹזק־יד, וגם לא יכול לשום משמר על רבים ועצומים כאלה, אשר נדמו כאלו הם שומרים לשומריהם. ועוד יותר לא מלאו לבו למנוע את הדבר, כי אמר לתת במחזה הזה מופת ליהודים אשר בעיר, למען ידעו, כי סופם יהיה כסוף האנשים האלה, אם לא יסגירו את עצמם בידו. בחמתם ובשנאתם ליהודים הרבו אנשי־הצבא להתעלל בנתפשים וקבעו את כל אחד בצלב בדרך אחרת, וכאשר עצם מספר הנתפשים, צר המקום לצלבים, אף לא נמצאו דֵי צלבים לגופות המוּקעים.",
+ "ב. אולם המורדים לא רצו להנחם על מעשיהם למראה הפרענות הזאת, ונהפוך הוא, כי התחכמו עוד לתת בזה לקח־חכמה ליתר העם. הם סחבו אל החומה את קרובי הבורחים ואת יושבי העיר, האומרים לכרות ברית עם השונאים, והראו את כל היסורים, אשר סבלו הנמלטים אל הרומאים, וספרו להם, כי אלה המעֻנים באו להתחנן על נפשם ולא היו שבויי־מלחמה. בדבר הזה השיבו אחור ידי רבים, אשר היו עתידים לנפֹּל אל הרומאים, עד אשר נגלה דבר־אמת. כי גם אחרי כל אלה נמלטו אנשים רבים לקראת השפטים אשר חכו להם, בחשבם, כי המות בידי האויבים יניח להם ממצוקות הרעב. טיטוס צוה לקצץ את ידי רבים מהנתפשים, למען לא יחָשבו בעיני־בני העיר כפליטים, אשר נפלו אל האויב בשלום, ולמען יאָמנו דבריהם למראה מכאוביהם. הוא שלח אותם אל שמעון ואל יוחנן לדרוש מהם, כי ישבתו הפעם מריב ולא יאלצו אותו להחריב את העיר, ואם ינחמו על מעשיהם, יפדו בדבר הזה את נפשותיהם ממות ואת עיר אבותיהם הגדולה מחרבן ובבית־המקדש לא תדרוך רגל זרים. ויחד עם זה הלך וסבב טיטוס בסוללות והאיץ בעושי־המלאכה, להראות, כי ישקוד על דברו לעשותו. לשֵׁמע הדברים האלה קללו העומדים על החומה את הקיסר ואת אביו וקראו בקול: ״בוז נבוז למָות ויקר הוא בעינינו מן העבדות, ועל־כן נוסיף להרע לרומאים בכל כֹּח־ידנו כל עוד נפשנו בנו. מה לנו ולעיר־קדשנו, אשר אומר אתה, כי חָרֹב תחרב, הן יש לאלהים מקדש נעלה על ההיכל הזה — העולם כֻּלו. ואמנם גם ההיכל הזה ינצל בידי השוכן בו, ואם יהיה אלהים בעוזרינו, נצחק לכל מורָאיך, כי לא תמצא ידך לבצע את דברך. הן קץ כל מעשה הוא בידי אלהים״. ככה צעקו האנשים ועֵרבו את דבריהם בחרפות ובגדופים.",
+ "ג. בימים ההם בא אל מחנה הרומאים אנטיוכוס אֶפִּיפַנֶּס עם אנשי־צבא מזֻיָּנים רבים ועם גדוד שומרים לראשו הנקראים ״מקדונים״, כֻּלּם בני גיל אחד, גבוהי־קומה, אשר זה לא כבר יצאו משנות הילדות, מזֻיָּנים ומחֻנכים כדרך המקדונים, ועל־כן נקראו בשם הזה, אף כי רבים מהם לא היו מבני העם הזה. מושל קֻמחי (קוֹמַגֵּנֵי), עד שבגד בו גורלו, היה המאֻשר בכל המלכים אשר תחת שלטון הרומאים; רק לעת זקנתו הוכיח גם הוא, כי לא יאות לאדם להקרא ״מאֻשר״ עד בוא יומו. בן המלך הזה, אשר בא אל מחנה הרומאים בעצם עת גדֻלת אביו, הודיע, כי הוא משתומם מאד על אשר הרומאים מתרַפּים להבקיע אל החומה. הוא היה גבור־מלחמה ועז־נפש מאד מתכונתו, ורק פעמים מזער נכשל במעשי אֹמץ־רוחו. טיטוס צחק וענהו: ״הן עבודה אחת לשנינו״. ולדברים האלה מהר אנטיוכוס עם המקדונים אל החומה. בהיותו איש־חיל מלֻמד־מלחמה הצליח להזהר מחִצי היהודים בעת יְרוֹתוֹ בהם. אולם הצעירים אשר עלו עמו נגפו כֻלּם ורק מתי־מספר שָׂרדו מהם. הם בושו, כי הבטיחו [את הרומאים] על שקר, וחרפו את נפשם במלחמה, ואחרי־כן שבו מכֻסי־פצעים והוכיחו בזה, כי גם המקדונים האמתיים, הרוצים לנצח את אויביהם, לא יצליחו בחפצם באין מזל אלכסנדרוס [הגדול] הולך לפניהם.",
+ "ד. והרומאים החלו לשפוך את הסוללות בשנים עשר לחֹדש ארטֶמיסיוֹס (אִיָּר) וכלו את עבודתם בעמל רב בעשרים ותשעה לחֹדש, אחרי יגעם שבעה־עשר ימים רצופים. ארבע סוללות גדולות שפכו הרומאים ושתים מהן כוננו למול הבירה, האחת היתה מעשה ידי הלגיון החמישי בתוך הברֵכה הנקראת בשם סְתְּרוֹטִיּוֹס, והשניה — נעשתה בידי הלגיון השנים־עשר והיתה רחוקה ממנה עשרים אמה. רחוקה הרבה משתי אלה היתה הסוללה, אשר עשה הלגיון העשירי בצד צפון, במקום הנקרא ברכת־השקֵדים, ובמרחק שלשים אמה ממנה שפך הלגיון החמשה־עשר סוללה בקרבת מצבת הכהן הגדול. הרומאים הקריבו את כלי־הרעש (לנפץ את החומה), אך יוחנן חתר חתירה תחת יסודות אנטוניה עד מקום הסוללות וסתם את חלל המחתרת במוטות, ובהביאו שמה עצים משוחים בזפת ובגפרית, הציתם באש, וכאשר אכלה הלהבה את המוטות, נפלה המחתרת כֻּלּה תחתיה, ובקול רעש גדול התפוצצה הסוללה ושקעה בתוכה. לראשונה התרומם רק עשן ואבק, כי כמעט נחנקה האש תחת מעי־המפֹלה. אולם כאשר היו גם עצי הסוללה השוקעת למאכלת־אש. פרצה הלהבה החוצה, ופלצות אחזה את הרומאים למראה הדבר אשר נעשה פתאֹם, וכאשר הכירו את דבר המזמה, נפל לבם בקרבם, כי נכזבה תקותם לעתיד אחרי המקרה הזה. הם חשבו, כי אך למותר הוא להם לעמוד עתה בפני האש, כי מה בצע בכַבּותם אותה, אחרי אשר היו הסוללות לבָער.",
+ "ה. וכעבור שני ימים השתערו אנשי שמעון גם על יתר הסוללות, אחרי אשר הביאו אליהן הרומאים את מכונות־הרעש והחלו לנַפּץ את החומה. טִפְתָּאי אחד מבני גַרִיס, העיר אשר בגליל, ומַגַּסַּרוֹס, מעבדי חצר־המלך, אשר היה משרת למרים, ואתם איש אחד מחדיב, בן נַבַּטָּאי, אשר נקרא במקרה בשם חגירא, לאמר: הַפִּסֵּחַ, לקחו בידיהם לפידי־אש והגיחו אל מכונות הרומאים. ומכל בני ירושלים לא נמצא אף אחד, אשר עלה בעֹז־רוחו על האנשים האלה ואשר היה כמוהם נורא על סביביו. הם עשו את מעשיהם, כאלו הלכו לקדם את פני אוהביהם ולא להתראות פנים בצריהם, ולא נמלכו בדעתם ולא נעצרו בלכתם, כי־אם קפצו אל תוך מערכת האויבים והציתו את המכונות באש. ואף כי המטירו עליהם הרומאים מכל עבר חצים ואבני־קלע והניפו עליהם את צורי חרבותם, לא זעו האנשים ממקום הסכנה, עד אשר אחזה האש את המכונות. וכאשר עלתה הלהבה למרום, מהרו הרומאים מכל מקומות מחניהם לבוא לעזרת אחיהם והיהודים עמדו להם לשטן, כי נלחמו בהם מראש החומה וגם התנגחו פנים בפנים עם השונאים, ��שר נסו לכבות את הבערה, ולא חמלו על בשרם ולא נשמרו לנפשותיהם. הרומאים משכו אליהם את מכונות־הרעש מתחת מכסה הזמורות הבוערות באש, והיהודים החזיקו במכונות בתוך הלהבה ותפשו את הכרים ולא הרפו מן הברזל הלוהט. משם עברה האש אל הסוללות, בטרם הספיק הצבא הסוכך עליהן להניא את הדבר. וכראות הרומאים, כי הקיפה אותם האש מסביב, נואשו מתקנתם להציל את הבנינים האלה ונסוגו אל מחנם. והיהודים רדפו אחריהם, כי עצם מספרם מרגע לרגע על־ידי אחיהם הפורצים משערי העיר לעזרתם, ונצחונם הוסיף להם עֹז ועצמה, ואש קנאתם עברה כל חֹק. הם הגיעו עד מצודות מחנה הרומאים והתנגחו עם שומרי המחנה. כי לפני המחנה עומד משמר עד בוא חליפתו, וחֹק חמוּר לרומאים, אשר העוזב את משמרתו, מאיזו סבה שהיא — אחת דתו להמית. אנשי המשמר בחרו למות מות־גבורים ממות־נבל ונשארו על עמדם, ולמראה צרתם שבו רבים מהבורחים בבֹשת־פנים. הם העמידו על חֵל המחנה את כלי־הקלע המהירים ועצרו בהם את ההמון הפורץ מן העיר, אשר לא שׂם לב לשלומו ולא שמר את נפשו. והיהודים התנגחו עם היוצאים להלחם אִתּם ולא נזהרו מנפֹל על צורי חרבותיהם, ובכֹבד גופם הכו את שונאיהם לארץ. היהודים לא הפליאו לעשות בכֹח ימינם, כי־אם נצחו באֹמץ־רוחם. והרומאים חַתּוּ מפני עֹז־נפשם ולא מפני הרעה אשר עוללו להם.",
+ "ו. וטיטוס מהר לבוא מקרבת הבירה, אשר הלך שמה לתור מקום למבנה סוללות חדשות, והִרבּה לחרף את אנשי־הצבא על מֹרך־לבם, אשר אחרי כבשם את חומות אויביהם, הביאו סכנה על חומותיהם הם ונשארו במצור, בתִתּם ליהודים להגיח אליהם כדרך הנמלטים מתוך כלא. טיטוס יצא בעצמו עם בחורי צבאו והשתער על השונאים מן הצד. אולם היהודים לא שׂמו לב לדבר, אשר היתה להם מלחמה גם מפנים, והפכו את פניהם אל טיטוס ונלחמו בו בזרוע נטויה. מערכות השונאים התערבו יחד, והאבק עלה למרום וכסה כל עינים, ולקול אנקת הנלחמים צללו כל אזנים, עד כי איש לא יכל להבדיל בין צָרוֹ ובין איש־בריתו. היהודים לא הוסיפו לבטוח בזרוע־עֻזם, ובכל־זאת החזיקו מעמד בגבורת־יאוש. והרומאים חגרו אונים בקַנאם לכבודם ולתהִלת חרבם, וגם מראה הקיסר היוצא לפניהם במלחמה עודד את גבורתם. ואמנם לוּ נמשכה המלחמה עד תֻּמה, כי אז השמידו הרומאים בעֹצם קנאתם את כל היהודים העומדים לקראתם, אולם היהודים לא חִכּו עד אשר יָכרע גורל המלחמה ומהרו לשוב אל העיר. אפס כי למראה חרבן הסוללות לא קמה עוד רוח ברומאים, בהכירם, אשר בשעה אחת היתה כל עבודתם הקשה לבָער, ורבים נואשו מתקותם לכבוש את העיר במכונות־המלחמה, כדרכם תמיד."
+ ],
+ [
+ "טיטוס הקים חֵל מסביב לחומות העיר. הרעב שׂם בתים ומשפחות חֵרם.
א. וטיטוס נועץ את שרי צבאותיו. הנמהרים שבהם אמרו להקריב את את כל הצבא אל החומה ולנסות להבקיע אותה בחֹזק־יד, באמרם, כי עד־עתה נלחמו ביהודים רק גדודים גדודים ועל־כן לא הצליחו, אולם בעלות כל הצבא על העיר לא ישאו היהודים את תנופת ידו, כי החצים ואבני־הקלע יכַסום כנחל שוטף. המתונים שבהם דרשו לשפוך סוללות עוד הפעם והמתונים ביותר לא יעצו גם את הדבר הזה, כי־אם לחנות לפני העיר ולשמור על מוצאיה ולהכרית מיושביה כל משען־לחם, לשבות ממלחמה ולהסגיר את ירושלים בידי הרעב. כי אין להלחם באנשים נואשים, אשר כל חפצם הוא למות בחרב, כי מבלעדי החרב הם צפוים לרעה גדולה עוד ממנה. אך טיטוס גלה דעתו, כי לא יאות לו לשבת בחבוק־ידים עם חיל עצום אשר כזה וגם למותר יהיה לו להלחם עם שונאים, העתידים לאכול איש את בשׂר אחיו. גם הראה לדעת, כי יכבד ממנו לשפוך סוללות (חדשות) מפני חֹסר עצים ועוד יקשה מזה לשמור על מבואי העיר, כי לא יצלח בידו להקיף את העיר מפני גָדלה ומעצורי המקום, והדבר הזה יהיה לרעת הרומאים לעת אשר יתנפלו עליהם [היהודים מתוך החומה], וגם אם ישמרו הרומאים על מוצאי העיר הגלוים, יתחכמו היהודים למצֹא להם שבילים נעלמים בשעת־דחקם, כי מיטיבים הם לדעת את המקום, ואם יעצרו כֹח להמציא להם צידה במסתרים, ארוך יארך זמן המצור, ויש לירֹא פן ישפיל אֹרך הזמן את כבוד הנצחון, כי הלא ברֹב ימים ישלם כל דבר וחפץ, ורק הממהר לנַצח זוכה לשם טוב. על־כן יעץ טיטוס לרומאים להקיף בחֵל (בדָיֵק) את העיר מסביב, למען יוכלו להזהר בנפשותיהם וגם להחיש את דברם, כי רק בדרך הזה יסגרו על כל מוצאי העיר וליהודים לא יִשָּׁאר בלתי־אם להִוָּאש מכל ישועה ולמסור את העיר בידיהם, או להתמוגג ברעב — ואז יִלָּכדו באפס־יד. מלבד־זאת אמר טיטוס, כי לא יַרפּה מיתר דרכי המלחמה, וגם ידאג לבנות את הסוללות מחדש, אם לא יוסיפו האויבים להרגיזם ביד־חזקה, ואם יחשוב איש, כי העבודה הזאת היא גדולה וקשה למלאותה, עליו להשיב אל לבו, כי לא נאה לרומאים לאחוז במעשים קטנים, ובלא עמל רב לא יִכּוֹן לאדם לעשות גדולות [בלתי לאלהים לבדו].",
+ "ב. עצת טיטוס טובה בעיני שרי־החַיָּלות, והוא צוה להפקיד את העבודה בידי כל צבאותיהם. וכמו רוח אלהים נפלה על אנשי־הצבא, וכאשר חלקו ביניהם את בנין הדָּיֵק התחרו הלגיונות זה בזה, וגם חלקי הלגיונות התנצחו ביניהם. וכל איש־צבא אמר למצֹא חן בעיני שר־העשרה, ושר־העשרה — בעיני שר־המאה, ושר־המאה — בעיני שר־האלף, ושרי־האלפים נשאו את נפשם להכּבד לפני ראשי הלגיונות, וקנאת ראשי הלגיונות עמדה למשפט הקיסר. כי בכל יום ויום היה סובב את המקום לא פעם ולא שתים ומתבונן אל כל המלאכה. ראשית הַחֵל היתה ממחנה אשור, אשר שם נמצא מקום תחנותו (של טיטוס), ומשם נמשך דרך נחל קדרון אל עבר הר־הזיתים, ומשם נָסַב דרומה והקיף את ההר עד הסלע, הנקרא ״שובך היונים״ (פֶרִיסְטֵרֵאוֹן) ואת הגבעה הסמוכה לו, אשר ממעל לעמק בקרבת הַשִּׁלֹּחַ, ומשם נטה הדָּיֵק מערבה וירד אל עמק (תּעלת) המקור הזה ועלה משם אל מצבת חנן הכהן הגדול ונקף את ההר, אשר חנה בו פומפיוס לפנים, ומשם נטה צפונה והגיע עד כפר אחד, הנקרא בית־עדשים (אפונים), ואחריו הקיף את מצבת הורדוס ופגע במזרח במקום מחנה טיטוס, אשר משם היתה תחלתו. ואֹרך הַחֵל הזה היה ארבעים ריס חסר אחד, ושלש־עשרה מצודות נבנו עליו מחוץ ומדת כֻּלן יחד מסביב עשרה ריסים. בשלשה ימים נשלמה כל העבודה הזאת, אשר לא נפלה בערכה מעבודת חדשים [רבים], בחפזון אשר לא יֵאָמן כי יסֻפּר. ואחרי אשר סגר טיטוס על העיר בַּדָּיֵק הזה ושׂם צבא־משמר במצודות, סבב באשמֹרת־הלילה הראשונה את החֵל לפקוד את המשמר, ובאשמֹרת השניה שלח את אלכסנדרוס, ובאשמֹרת השלישית סבבו ראשי הלגיונות על־פי הגודל. ועל־פי הגורל חלקו להם שומרי הַדָּיֵק את שעות הַשֵּׁנה וכל הלילה עברו הלוך ושוֹב בָּרֶוַח אשר בין המצודות בַּתָּוֶך.",
+ "ג. ואחרי אשר נסגרו כל מוצאי העיר, נכרתה מהיהודים שארית ת��וָתם להִוָּשע, והרעב המאמיר השמיד את העם לבתיו ולמשפחותיו. הגגות היו מלאים נשים ועוללים גוְֹעים, וברחובות נערמו פגרי זקנים. נערים ובחורים נפוחי־רעב תעו כצללים בשוָקים ונפלו לארץ באשר הדביקם המות. וקרוביהם, אשר תַּמּוּ לגוֹע גם הם, לא מצאו כֹח להביאם אל קבר, וגם האנשים הבריאים משכו את ידיהם מהמון הפגרים הרב, ביראם מהביט אל פני הרעה, אשר תשיג גם אותם. כי רבים נפלו מתים על הפגרים, אשר אמרו לקָברם, ורבים נעו אל מקום קבורתם בטרם הגיעה עִתּם. ואיש לא הוריד דמעה בצרה ואיש לא ספד למתים, כי דִכּא הרעב כל רגשות אדם. בעינים יבשות ובשפתים נַעוות הביטו האנשים ההולכים למות אל חבריהם, אשר קדמו למצֹא שנת עולם. דממה עמֻקה הקיפה את כל העיר וליל־המות השחור כסה עליה. אך נוראים מהאימות האלה היו מעשי השודדים, אשר סבבו כמנַצלי קברים בבתים ופשטו את המתים וקרעו מעליהם את מכסיהם והלכו להם בצחוק־זדון. הם בדקו את צורי חרבותיהם בבשר המתים וגם דקרו את המתעלפים בעודם בחיים, לנסות את כֹּח חרבם. אולם כאשר דברו הגוְֹעים אליהם תחנונים לשלוח בהם את ידם ואת להב חרבם [ולשים קץ ליסוריהם], בזו להם והניחו להם להתעטף ברעב. וכל אחד מן הגוססים כונן את עיניו אל ההיכל וראה שם [בפעם האחרונה] את המורדים, אשר נשארו אחריו בחיים. לראשונה צוו המורדים לקבור את המתים בכסף הצבור, כי לא יכלו לשאת את צחנת הפגרים. וכאשר לא מצאה עוד ידם לשַׁלם, השליכו את המתים מעל החומה אל העמקים.",
+ "ד. וכאשר סבב טיטוס בעמקים וראה אותם מלאים פגרים והביט אל המֻגלה הרַבָּה השוטפת מקרב הנבלות המסריחות, נאנח ונשא את ידיו למרום ובקש את האלהים להיות עֵד־צדקו, כי לא ידיו עשו את הדבר הזה. כל אלה הדברים היו בקרב העיר, ולא הוסיף עוד איש מן המורדים להגיח משעריה, כי לבם נפל עליהם, והרעב נגע גם עד בשרם. והרומאים התענגו על רֹב טובה, כי היה להם לחם למכביר וגם יתר המזונות, אשר הובאו מארץ סוריה ומהמדינות (האפרכיות) הסמוכות, ורבים מהם התיצבו בקרבת החומה והראו את המון מאכליהם הרבים, לחַזק את רעבון האויבים בשׂבע אשר להם. אולם גם האסון הזה לא הכניע את לב המורדים הקשה. וכראות זאת טיטוס, חמל על שארית העם ובקש להציל את הנותרים, ועל־כן החל עוד הפעם לשפוך את הסוללות, אף כי קשה היה להמציא את העצים הדרושים, כי כל האילנות אשר מסביב לעיר נכרתו לעבודת הסוללות הראשונות. ועל־כן הביאו אנשי־הצבא עצים חדשים ממקומות רחוקים תשעים ריס, ובידם עלה לשפוך על הבירה בלבד ארבע סוללות גדולות הרבה מהראשונות. והקיסר חזר כפעם בפעם על הלגיונות להחיש את העבודה למען הראות לשודדים, כי כבר נתפשו בכפו [ואבד מהם מנוס]. אולם בלבם כבר מת כל רגש־נֹחם על מעשיהם הרעים, וכאִלו נפרדו נשמותיהם מגוִיותיהם ואלה ואלה כזרות נחשבו להם. כל צרה לא הֵרַכּה את לבם וכל מכאוב לא נגע בבשרם. הם פשטו על העם החלל וקרעו את בשרו ככלבים ומלאו את בתי־הכלאים אנשים נמַקי־רעב."
+ ],
+ [
+ "הרג רב בירושלים וחלול הקדש.
א. ושמעון [בן גיורא] המית ביסורים קשים גם את מתתיהו, אשר בעזרתו כבש את העיר. הוא מתתיהו בן ביתוס מהכֹּהנים הגדולים, אשר היה נאמן ונכבד מאד על־פני כל העם; בעת אשר התענו יושבי ירושלים בעֹל הקנאים שכבר נלוה אליהם גם יוחנן, הטה מתתיהו את לב העם לקרֹא את שמעון, כי יבוא אל העיר לעזרה, ולא הביא אותו בברית־שבועה, כי לא ח��ב, אשר ידו תהיה בו לרעה. אולם כאשר בא שמעון אל ירושלים ועשה בה ממשלה, חשב את מתתיהו לשונא־נפשו כיתר בני העם ואמר, כי רק באִוַּלתו יעץ עליו [להביאו אל העיר]. בימים ההם נתפש מתתיהו והוּעד בו, כי הוא דורש טוב לרומאים, ושמעון לא נתן לו ללַמד זכות על עצמו והוציא את משפטו למות עם שלשת בניו יחדו — כי בנו הרביעי הקדים להמלט אל טיטוס. וכאשר התחנן מתתיהו אל שמעון להמיתו ראשונה, לבל תראינה עיניו במות בניו, ודרש ממנו לגמול לו את החסד הזה חֵלף הטוב, אשר עשה לו בפתחו לפניו את שערי העיר — [לא שמע לקולו ו]צוה להמיתו לאחרונה. הוא הוּצא למול מחנה הרומאים ובניו נשחטו לעיניו, ואחרי־כן נשחט גם הוא, כי כה צוה שמעון על חנן בן בַּגַּדָּת האכזרי בכל נושאי־כליו, וגם לעג למתתיהו לאמר: אולי יֵצאו לעזרתו הרומאים, אשר אמר לנפול אליהם! אף לא נתן להביא את גויות ההרוגים אל קבר. יחד עם אלה נהרגו חנניה בן מַסְבַּל הכהן, איש נשוא־פנים, וסופר המועצה אריסטֵיוס איש־אמאוס ואתם חמשה־עשר מאנשי־המעלה בקרב העם. ואת אבי יוסף הושיבו [המורדים] בבית־כּלא ושׂמו עליו משמר והכריזו, כי איש מיושבי ירושלים לא ידבר עם חברו ולא יאספו יחדו לדבר הזה, ואת כל המקוננים המיתו, מבלי לחקור אותם.",
+ "ב. את הדברים האלה ראה יהודה בן יהודה משרי צבא שמעון, אשר הָפקד על־ידו לשמור על אחד המגדלים. ובמקצת התעורר לבו לחמול על חללי הרצח האכזרי, ועוד יותר מזה רצה לשמור את נפשו, ואסף עשרה אנשים נאמנים בבריתו ופנה אליהם בדברים: ״עד מתי נִשָּׂא את הרעות האלה? העוד יש לנו תקוה להִוָּשע, אם נשמֹר באמונה את ברית הנבל? הטרם הגיע הרעב גם עָדינו ועוד מעט ויבואו הרומאים בתוך העיר? והאין שמעון מחלל את בריתו גם עם אנשי־חסדו, ועלינו לפחוד פן יעשה בנו שפטים — בעוד אשר הרומאים נאמנים בבריתם? הבה נסגיר בידיהם את החומה ונמלט את נפשותינו וגם את העיר! ולשמעון לא יעָשה עול — הוא האיש, אשר כבר אמר נואש לנפשו — אם ימהר לתת את הדין״. כאשר הטו עשרת אלה אֹזן לדבר, שלח יהודה לפנות הבֹּקר את יתר האנשים אשר תחת פקֻדתו אל כל רוח, למען לא יִגָּלה דבר עצתו. ולעת השעה השלישית קרא אל הרומאים מראש המגדל [לבוא]. רבים מן הרומאים בזו לדבריו, ורבים לא האמינו להם והנשארים התמהמהו, בהבינם, כי לקץ זמן־מצער יכבשו את העיר באפס־יד. וכאשר רצה טיטוס לגשת אל החומה עם חמושיו, כבר נודע הדבר לשמעון, והוא מהר לכבוש את המגדל ואחז באנשים והמיתם לעיני הרומאים והתעלל בגויותיהם והשליכן מראש החומה.",
+ "ג. בעת ההיא סבב יוסף את החומה — כי לא חדל לדבּר שלום אל יושבי העיר — ואבן שלוחה פגעה בראשו ומיד נפל לארץ והתעלף. למראה מפלתו הגיחו היהודים מן העיר וכמעט סחבו אותו אל העיר, לולא מהר הקיסר לשלוח אנשי־צבא להגן עליו. ובעוד אלה ואלה נלחמים, הורם יוסף שלא מדעתו מן הארץ, ורק שמץ לקחה אזנו מהדברים הנעשים מסביב, והמורדים הריעו תרועת־ששון, בהאמינם, כי עלה בידם להמית את האיש, אשר זממו לקחת את נפשו. הדבר נשמע בעיר, ולב ההמון הנשאר נפל עליו, בהאמינו, כי אמת נכון הדבר וכי מת האיש, אשר שמו בו מבטֶחָם כל האומרים לנפול אל הרומאים. וכאשר שמעה אֵם יוסף בבית־הכלא, כי מת בנה, אמרה לשומרים: ״מיודפת [ועד הנה] האמנתי זאת (כמת נחשב בעיני), כי לא יכולתי עוד לשמֹח בחייו״. אולם בהיותה לבדה עם נערותיה בכתה על מותו ואמרה: ״זה הוא שכר ברכת רחמי — כי לא אוכל לקבור את עצמות בני, אשר אליו קויתי, כי יביא אותי אלֵי קבר!״ אך שמועת השוא לא עצבה אותה זמן רב ולא הרנינה את לב המורדים. כי במהרה קם יוסף ממכּתו ונגש אליהם וקרא, כי לא יארכו עוד הימים והם יתנו לפניו את הדין על אשר פצעוהו, ואל העם קרא עוד הפעם לכרות ברית. למראה יוסף התאזר העם עֹז ובהלה נפלה על המורדים.",
+ "ד. ומן הבורחים אל הרומאים יש אשר קפצו בשעת־דחקם בחפזון מן החומה אליהם, ויש אשר יצאו למראית־עין להלחם באויבים ואחרי־כן נמלטו אליהם. אך פה מצאו אותם רעות גדולות, אשר היו קשות להם מכל התלאה אשר בעיר. כי הנה השׂבע אשר במחנה הרומאים השיא עליהם מות קשה ממוֹת־הרעב בירושלים, באשר באו אל מחנה הרומאים נפוחי־רעב ומראיהם כחולי־הִדְרוֹקָן, וכאשר מלאו את בטנם הריקה בהמון מאכלים, נבקעו מעיהם, — מלבד האנשים, אשר לקחו מוסר מהדבר הזה וכבשו את יצרם ורק מעט־מעט הביאו את המאכל אל הקבה, אשר לא הסכינה לקבּלו. וכאשר נחלצו האנשים מהצרה הזאת, קמה עליהם מכה אחרת. אנשי־הצבא הסורים מצאו את אחד הבורחים באספו זהב מפלֵטת קֵבתו, כי דרך הנמלטים היה לבלוע את הזהב לפני ברחם, כאשר אמרנו למעלה, יען אשר היו המורדים בודקים את כֻּלּם. ובקרב העיר נמצא זהב בהמון רב, עד כי שלמו האנשים שנים־עשר אתיקים (דרכמונים) בעד חתיכת זהב, אשר מחירה היה לפנים עשרים וחמשה (אתיקים). וכאשר נגלה דבַר המזמה, אשר עשה הפליט האחד, עברה הרִנה במחנה הרומאים, כי כל הבורחים מִלאו את כרסיהם במטבעות־זהב, והמון הערבים והסורים בִּקעו את בטן הבורחים המתחננים על נפשם ובדקו את קבותיהם. אני חושב למשפט, כי גדול היה האסון הזה מכל הצרות, אשר מצאו את היהודים, כי בלילה אחד נבקעו בטני אלפַּים איש!",
+ "ה. וכאשר נודע לטיטוס דבר התועבה הזאת, כמעט אמר בלבבו להקיף את האשֵׁמים בגדוד רומאי ולהמית את כֻּלם כרגע — לולא שָׂם לבו אל ההמון הרב של הנבָלים וראה, כי מספר חַיבי־העֹנש גדול הרבה מונים ממספר הנרצחים. הוא קרא לשרי צבאות הברית ולראשי הלגיונות — כי גם על אחדים מאנשי־הצבא הרומאים יצא שֵׁם רע בדבר הזה — ודִבּר קשות עם כל אחד מהם, באמרו, כי רע בעיניו דבַר התועבה הזאת, אשר עשו אנשים נלחמים תחת דגלו למען סָפק־בצע ולא בושו מפני כבוד כלי־נשקם, העשוים גם הם כסף וזהב. ואת הערבים והסורים יִסר טיטוס על אשר הם חושבים בצאתם למלחמה שאינה שלהם, כי להם המשפט לעשות ככל אַוַּת נפשם הרעה, ואחרי־כן הם תולים את אכזריותם ואת שנאתם ליהודים ברומאים, וככה דבק השם הרע גם באנשים מקרב הצבא (הרומאי). הוא אִיֵּם עליהם, כי יעשה משפט־מות באיש, אשר יוסיף לעשות דבר תועבה כזאת, ועל אנשי־הצבא צוה לחקור אחרי הנחשדים ולהביאם אליו. אך נראה, כי חמדת־הכסף בָּזָה לכל עֹנש, ונוראה היא התשוקה הנטועה בלב האדם למצֹא שלל, ואין תאו�� מעבירה אותו מן העולם כאהבת הבצע, כי ליתר תאוותיו יש מדה וגם היראה מכניעה אותן. ואמנם הדבר הזה היה אצבע אלהים, אשר שפט את כל העם לכליון, והפך כל נתיב־ישועה לדרך־מות. כי גם אחרי אשר אסר הקיסר לעשות את הדבר במוראי־מות עוד נועזו האנשים לשלוח יד בבורחים בלאט. עוד טרם הספיקו הנמלטים מתוך העיר להֵראות לעיני הרומאים, פגעו בהם הנכרים (הלועזים, הברברים) ושחטום, בהביטם כה וכה, אם לא יראה את מעשיהם אחד הרומאים, ואחרי־כן שסעו את החללים להוציא מהם את הבצע המגֹאל בדמים, כי מתי־מספר היו האנשים, אשר נמצא זהב בקרבם, ומרביתם היו חללי התקוה הכוזבת. האסון הזה עצר בעד רבים מן העם, אשר אמרו בנפשם לברוח ולנפול אל הרומאים.",
+ "ו. וכאשר לא השיגה עוד יד יוחנן לגזול (מאת העם), שׂם את פניו למעול בקדשים וצוה להַתּיך רבים מקדשי ההיכל והרבה כלי־שרת לעבודת אלהים, את הקנקנים והקערות והשלחנות, וגם על מזרקי־היין, אשר שלחו הקיסר אוגוסטוס ואשתו מתנה אל בית־המקדש, לא חמלה עינו. והנה מלכי הרומאים כבדו את ההיכל תמיד והוסיפו עליו פאר, ועתה בא היהודי הזה וגזל את מתנות הזרים, ואל העומדים עליו אמר, כי במלחמה לשֵׁם־שמים מֻתָּר להשתמש בקדשי־שמים ולמגִני ההיכל המשפט לקבל ממנו את לחם־חֻקָּם. על־כן הוציא גם את יין־הקֹדש ואת השמן [הכתית], אשר שמרו אותם הכהנים להקריבם על עולת־התמיד — והם נמצאו בבית־המקדש לפנים — וחִלק אותם לאנשי־המונו, ואלה משחו את בשרם בלי אימה בשמן־הקֹדש ושתו מיין־הנסכים [לרויה]. אמנם אין בכֹחי לעצור בדברים, אשר שׂם בפי יגון־נפשי! אני חושב, אשר לו פִגרו הרומאים לקחת את נקמתם באנשי־הבליעל, כי אז פתחה האדמה את פיה ובלעה את העיר, או בא עליה מבול סוחף והציף אותה, או הברקים, אשר ירדו לפנים על סדום מן השמים, שׂמו אותה לבער. כי נמצא בקרבה דור רשע, אשר הִרבּה להכעיס את אלהים מהדורות החטאים, אשר נדונו בעֳנָשׁים האלה, ובשגעון הדור החוטא הזה נספָּה העם כֻּלּוֹ.",
+ "ז. ולמה עלי לספר את כל הצרות לאחת אחת? בימים ההם נמלט אל טיטוס מנוח בן אלעזר וסִפּר, כי דרך שער אחד משערי העיר, אשר הָפקד עליו לשמרו, הוצאו אחד־עשר רבוא וחמשת אלפים ושמונה מאות ושמונים חללים מן היום, אשר בו שׂמו הרומאים את מחנם בקרבת העיר, הוא הארבעה־עשר לקסַנתּיקוס (ניסן) עד ראש־חדש פַּנֵּמוֹס (תמוז), וכל ההמון הזה היו עניים בלבד, והנה האיש הזה לא עמד על הפגרים ברצותו למנותם, רק עשה זאת באֹנס, בשַׁלמו שכר [למוציאי הפגרים] מכסף הצבור. ואת יתר האנשים קברו בני־ביתם. ודרך הקבורה היה להוציא את המתים מתוך השער ולהשליכם למטה. ואחרי מנוח נמלטו רבים מנשואי־הפנים והודיעו, כי ששים רבוא מתים הָשלכו משערי ירושלים ומספר יתר חללי הרעב הוא לאין־חקר. כאשר כשל כֹּח האנשים להוציא את גוִיות המתים העניים, צברו אותן צבורים צבורים בבתים הגדולים אשר בעיר וסגרו על הפגרים. איפת־חטים אחת נמכרה בככר־כסף, ואחרי־כן, כאשר נסגרה העיר בדָיֵק, ולא יכלו עוד יושביה ללקט להם ירקות, גדל המצוק ועלה למעלה ראש, עד אשר בדקו את תעלות־השופכים וחפשו בגללי־הבקר להוציא משם דבר אשר יֵאָכֵל. והדברים, אשר היו לגֹעל־נפש לכל רואיהם לפנים, נעשו עתה למאכל־העם. כשמוע הרומאים את הדבר הזה, נדו לאסון העם, אולם המורדים, אשר ראו את הדברים בעיניהם, לא שבוּ ממעשיהם, כי־אם החזיקו במרדם, עד אשר הגיעה הרעה גם אליהם. כי הגזרה, שנגזרה על העיר, אשר קרב לבוא קִצה, הכתה את עיניהם בסנוֵרים [ולא ראו ולא שׂמו אל לב]."
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "תלאות היהודים עברו כל מדה. הרומאים התנפלו על הבירה.
א. וצרות ירושלים עצמו מיום ליום, כי כאשר גדלו התלאות עלה גם רֹגז המורדים, והרעב, אשר שת קציר לעם, כבר החל להציק גם להם. מראה ערֵמות הפגרים הרבים היה לזוָעה לעין־רואה, וצחנתם הֶעלתה רוח־קטב, ותִלי הגוִיות היו למכשול לאנשי־המלחמה בהגיחם מן העיר, כי היה עליהם לדרוך על חללים, כמעשה הלוחמים במערכה, הבוקעים להם דרך ביום הרג רב. אך גם בבוססם את הגויות לא סמרו שערותיהם ולא התעוררו רחמיהם, אף לא ראו אות, מבַשׂר רעה בַּחרפה, אשר הביאו על המתים, ובידים מגֹאלות בדם אחיהם רצו משערי העיר להתגרות מלחמה באויביהם, כאִלו אמרו ליַסר את האלהים על אשר האריך להם במדת־דינו. כי לא תקוה לנצחון הוסיפה עוד להפיח עֹז בלב המורדים, כי־אם היאוש מכל ישועה יצא לפניהם במלחמותם. ואף כי עבדו הרומאים עבודת־פרך בהביאם את העצים ממרחק, עלה בידם להשלים את עבודת הסוללות מקץ עשרים ואחד יום, אחרי חשׂפם — כאשר אמרתי למעלה — את כל הארץ מסביב לעיר במרחק תשעים ריס. ומראה הארץ עורר חמלה בלב כל רואה, כי בהִגָּדע כל האילנות במקומות, אשר עטו לפנים עצי־פרי ופרדסים, נהפכה כֻלה לשאִיָּה. וגם האישׁ הנכרי, אשר ראה לפנים את ארץ יהודה ואת מגרשי ירושלים כלילי־היֹפי והביט עתה אל המקומות האלה בחֻרבנם, לא עצר כֹּח למנוע קולו מבכי ולהבליג על אנחותיו למראה המהפכה הנוראה הזאת. כי מחתה המלחמה את כל עקבות הדַר העיר לפנים, ולוּ הגיע שמה פתאֹם איש, אשר ידע את המקומות האלה לפנים, כי אז נבצר ממנו להכירם, ובדרוך רגליו על אדמת ירושלים היה עליו לבקש את מקומה אַיּוֹ.",
+ "ב. וכאשר תמה מלאכת הסוללות, באו ימי דאגה ומגור לרומאים וליהודים יחדו. כי היהודים הבינו, אשר נפֹל תפֹּל העיר בידי האויבים, אם לא יצלח חפצם לשרוף את הסוללות האלה, כמעשיהם אשר עשו לסוללות הראשונות. והרומאים חשבו, כי לא יעלה בידם לכבוש את העיר לעולם, אם גם הסוללות האלה תאבדנה, כי לא נמצאו עוד עצים [לעבודה חדשה] וכבר כשל כֹּח אנשי־הצבא מהעבודה הקשה, וגם רוחם השתוחחה בקרבם אחרי המפלות הרצופות. ואף התלאות אשר בירושלים המסו את לב הרומאים יותר מאשר דכאו את רוח אנשי העיר. לשוא קוו הרומאים, אשר הרעות תַּכשלנה את כֹּח צריהם במלחמה, כי היהודים הבישו כפעם בפעם את כל תקוותיהם: הם השחיתו את הסוללות בתחבולותיהם, ומכונות־הרעש לא יכלו להרעיש את חומות העיר המוצקות, וגם בזרוע נטויה לא עצרו הרומאים כֹּח לכבוש את העיר, כי התגברו עליהם היהודים בהלחמם בהם פנים בפנים, — ועוד יותר התעצבו הרומאים בשומם אל לבם, כי אחרי מלחמת־האחים בירושלים והרעב ויתר פגעי המלחמה וכל הנוראות אשר מצאו את היהודים, לא סר אֹמץ־רוחם, ועל־כן האמינו, כי איש לא יוכל לעמוד בפניהם בצאתם להלחם מלחמת־תנופה וכי גם הצרות לא תעצרנה להחליש את כֹּח־סֻבּלם. הם חשבו בלבם: מה יבָּצר מהאנשים האלה לעשות לעת תהיה השעה משַׂחקת להם? הלא גם האסונות מוסיפים להם כֹּח ואיָל! על־כן שקדו הרומאים לחַזק את משמר הסוללות מאד.",
+ "ג. ואנשי יוחנן המגִנים על הבירה (אנטוניה) הכינו להם משׂגב לעתיד, לכשתִּבָּקע חומת המצודה, וגם נִסו ��הגיח אל הסוללות בטרם יספיקו הרומאים להציג עליהן את הכרים, אולם הפעם לא הצליחו במזמתם. כי בצאתם עם הלפידים, לא הספיקו לגשת אל הסוללות ופנו עֹרף. הסבה הראשונה לדבר היתה, כי לא עשו את הדבר בלב אחד ובהשכל ובדעת, ולא יצאו חוצץ כּלם, כי־אם בגדודים [קטנים], וגם אלה התפרדו ונזהרו [יותר מן המדה] ויראו לנפשם. סוף דבר: הם עשו את מעשיהם שלא כדרך היהודים. כי לא נִכּרו בהם הפעם מעלות לוחמי עם־יהודה, עֹז הנפש וקנאת־הקרָב, שטף המרוצה בהמון צפוף ושיבה מהירה בטרם תבוא רעה. ובצאתם על אויביהם בלא רוח נכונה כדרכם תמיד, מצאו את הרומאים חזקים מבתחלה, כי סוככו בבשרם ובכלי־נשקם על הסוללות בכל מקום, עד אשר לא מצאו להם היהודים נתיב להבקיע שמה ולהצית שם אש — וגם כל אחד מן הרומאים היה מוכן לבלתי עזוב את המערכה עד צאת נפשו. כי ידעו אנשי־הצבא, אשר כל תקוותיהם תאבדנה, אם תִּשָׂרף גם המלאכה הזאת באש, ומלבד זאת בושו מאד לנפשם, פן תכריע ערמת היהודים את גבורתם הם, ורוח היהודים הנואשה — את תֹּקף נשקם, וההמון הרב יתגבר על למודי־המלחמה — ויד היהודים תהיה בעֹרף הרומאים. גם כלי־הקלע היו לעזרה לרומאים, כי ירו ביהודים הקמים אליהם, וכאשר נפל בהם הנופל, היה למכשול לכל המעפילים לעלות אחריו, ואימת המות שברה את רוחם, ולא נועזו ללכת הלאה. והיהודים, אשר הגיעו במרוצתם אל האויב קרוב ממטחוי־קשת, נבהלו למראה שונאיהם, העומדים צפופים במערכות מלחמה, ולא ערבו את לבם להלחם בהם פנים בפנים, והנשארים נרתעו מפני החניתות הרבות [אשר לאויביהם] ונסוגו אחור במרוצה. לאחרונה שבו כלם במפח־נפש אל החומה, וכל איש חרף את רעהו על מרך־לבו. המלחמה הזאת היתה בראש־חֹדש פַּנֵּמוֹס (תמוז). וכאשר נסוגו היהודים אחור, הקריבו הרומאים את כלי־הרעש, והיהודים המטירו עליהם מראש המצודה (אנטוניה) אבנים ואש לוהט וכל מיני קלע, אשר השיגה ידם בעת דחקם. אף כי הרבו היהודים לבטוח במעוז חומתם ובזו לכלי־המשחית, בכל־זאת נִסו להניא את הרומאים מגשת אליהם. והרומאים האמינו, כי היהודים חוגרים את כֹּחם לבלי תת לכרים לנגח את הבירה, יען כי חומתה היא דלה ורפה, והיו בטוחים, כי התמוטטו אשיותיה, ועל־כן התמכרו להלחם ביתרון־אונים. אמנם החומה לא הזדעזעה תחת מכת הכרים, אולם הרומאים לא נבהלו מפני היהודים היורים עליהם, ולא שמו לב לפגעים המוכנים להם מידי העומדים בראש החומה, והוסיפו לנגח את המצודה בחֹזק־יד. וכאשר כשל כּחם בעבודה הזאת, והאבנים השלוחות אליהם מכל־עבר הפיצו את שורותיהם, באו אנשי־צבא אחרים וסוככו על בשרם במגִניהם וחתרו בידיהם ובדרבנותיהם תחת יסודות המצודה, ואחרי עמל רב עלה בידם להוציא משם ארבע אבנים. הלילה בא והפסיק את המלחמה ובלילה ההוא נבקע חלק החומה, אשר הרעישו אותו הרומאים באילי־הברזל, ונהרס פתאם במקום, אשר חתר בו יוחנן לפנים בהתנקשו לסוללות הרומאים, כי נפלה המנהרה תחתיה.",
+ "ד. אך מוזר היה הרֹשם, שעשה המקרה הזה בלבות היהודים והרומאים. היהודים, אשר היה להם להתעצב אל לבם לַשׁבר, אשר בא אליהם בהסח־הדעת, בטרם הספיקו למצֹא להם מבטח אחר, חגרו עֹז, כאלו נשארה עוד החומה בשלֵמותה. ושמחת הרומאים על פרץ החומה, אשר לא קוו לו, ערבה למראה החומה השניה, אשר הקימו אנשי יוחנן מִבַּיִת למול החומה הפרוצה. אמנם למראית־עין נקל היה לכבּשׁ את החומה הזאת מאשר את החומה הראשונה, כי דרך פרצי ההרס היה קל לרומאים לעלות עליה, ��גם חשבו הרומאים נכונה, כי החומה החדשה הזאת רפה הרבה מחומת הבירה הישנה, כי נבנתה בחפזון בשעת הדחק, ועל־כן תהָרס במהרה. אולם איש לא ערב את לבו לעלות בפרץ החומה, וכל אחד ירא להחל בדבר, בדעתו, כי הוא הולך לקראת המות בבטחה.",
+ "ה. וטיטוס הבין, כי בתקוות טובות ובדברים נכונים יוכל לחַזק את רוח אנשי־המלחמה, כי דברים מעוררים והבטחות טובות משכיחים לפעמים את מוראי הסכנה, ויש אשר הם מביאים את האדם לבוז למות. על־כן צוה להקהיל את גבורי־החיל אשר בקרב אנשיו ונשא אליהם את דבריו לאמר: שמעו אלי, חבֵרַי, היוצאים עמי במלחמה. לוְ בא אדם להעירכם לעשות דברים שאין בהם סכנה, היתה התוכחת הזאת לחרפה לכם ויחד עם זאת היתה גם לאות ולעֵד על מֹרך־לב המוכיח אתכם. אני חושב, כי יש לעורר את האנשים בדברים רק למעשים גדולים ומסֻכּנים, ואולם את הדברים הקטנים עליהם למלא מכֹּח עצמם. אני חושב כמוכם, כי יקשה מכם לעלות על החומה, ואולם עלי להוסיף, כי נאה מאד לאנשים מבקשי המַעלה להלחם במכשולים, ויפה למות בשֵׁם טוב (שם גבורים), וגבורת האיש המחרף את נפשו ראשונה לא תשוב ריקם. בתחלה אעיר אתכם על דבר אחד, אשר רבים מכם נבהלים מפניו, — הוא אֹרך־רוח היהודים וכח־סבלם הגדול בצרותיהם. הן כדַי בזיון יהיה, אם אתם הרומאים — אתם אנשי־חֵילי, אשר למדתם את מלאכת המלחמה בעתות־שלום ומאז הסכנתם לנצח במלחמותיכם — תכרעו לפני כֹּח זרוע היהודים או לפני עֹצם רוחם בשעה הזאת, לעת קץ הנצחון, אשר נִתּן לנו בעזרת אלהים. הן כל מפלותינו אינן רק פרי שגעון היהודים הנואשים, אולם צרות היהודים הן מעשי גבורתנו, אשר גדלו ועצמו בעזר אלהים: מריבת האחים והרעב והמצור והחומה שנפלה תחתיה בלי רעש המכונות — האין זה אצבע אלהים, אות כעסו עליהם ואות ישועתו לנו? ולא לנו יאות לכרוע לפני החלשים ממנו, ועוד יותר מזה — לבגוד בברית אלהים. ואיך לא נכָּלם בראותנו את היהודים האלה, אשר לא יגדל קלונם בהכנעם לפנינו, כי כבר למדו להיות עבדים — והנה הם בזים למוֶת, למען לא יוסיפו להטות שכמם לסֵבל, וכפעם בפעם הם פורצים בתוך מערכותינו, ואמנם אינם מקוים להתגבּר עלינו, כי־אם באים להראות את גבורתם לבד. ואנחנו? הנה אנחנו מושלים בכל הארץ כמעט ובמרחבי הים, והלא אם [גם לא תהיה ידנו על התחתונה] רק לא ננַצח את אויבינו — יחָשב לנו הדבר לחרפה נצחת, ובכל־זאת לא נִסינו אף פעם להשליך את נפשנו מנגד במלחמה עם צרינו — ואנחנו מחכים כל הימים, עד אשר יכרית אותם הרעב או במקרה יכרעו לפנינו, ויושבים בחבוק ידים עם כל המון נשקנו הרב, אף כי נִתּן הפעם בידינו להשלים את הנצחון בּחרפנו את נפשנו מעט. אם נעפיל ונעלה על המצודה — והיתה לנו כל העיר. אין אני מאמין, כי תקום לנו מלחמה מבית לחומה, אך לו גם יהיה כדבר הזה — הנה מרום־מעמדנו, אשר משם נוכל לעצור את נשימת צרינו, הוא ערֻבּה נאמנה לנצחון. ואני לא אבוא פה לזַמר את תהלת מות־גבורים במלחמה ולא אדבר אל חיי־הנצחים העתידים לאבירים, אשר נפלו חללים, כי־אם רוצה אני לברך את האנשים, אשר לא כמחשבותי מחשבותיהם, כי ימותו בשלום מְמוֹתי־תחלואים ויחד עם גופם תִּשָּׁפט גם נשמתם לקבורת־עולם. מי מכם לא ידע, כי את נשמות הגברים הטובים, אשר הפרידה חרב המלחמה ביניהן ובין גויותיהן, יחבק היסוד הטהור בכל היסודות, הוא האַיתֵּר, וירים אותן בין כוכבים, ומשם יופיעו הגבורים האלה בדמות רוחות טובים ואבירים הסוככים על יוצאי־חלציהם, ועל הנשמות הגוְֹעות מגוף חולה, ולוְ גם תהיינה טהורות מכל דֹּפי ומכל כתם, יכסה ליל־אפלה מתחת לאדמה, ותהום־נשיה תקדם את פניהן, כי עם קץ חייהן וכליון־בשרן יסוף גם זכרן? ואם נגזר על בני־האדם, כי בעל־כרחם יבוא קץ לחייהם, והחרב היא שליח (שַׁמַּש) הגזרה הזאת, הנוח לאדם מכל מחלה, האֻמנם לכבוד יהיה לנו, אם לא נפרע לצרכינו את החוב, שמוטל עלינו לשַׁלם אחרי־זמן לַגורל בעל־כרחנו? והנה את כל הדברים האלה אמרתי, לכשלא יוכלו גבורי־החיל להושיע את נפשם. אולם הלא נִתָּן בידי המגברים חיָלים להציל את חייהם גם בעת צרה גדולה. הן לראשונה לא יקשה מכם לעלות בפרץ הזה, ומלבד זאת יֵקל לכם מאד לכבוש את החומה החדשה. ואם רבים ועצומים מכם יחגרו עֹז לעשות מעשה, יחַזק האחד את לב משנהו ויהיה לו לעזרה, ולמראה אֹמץ־לבכם יפול לב שונאיכם במהרה. ואולי יעלה הדבר בידכם גם בלי שפך־דם, אם תחֵלו אותו הפעם. אמנם כאשר תעפילו ותעלו ביד רמה, הלֹא נַסֵּה ינסו האויבים לעצרכם, אולם אחרי אשר תעשו בלָאט ותתחזקו [עליהם] פעם אחת, לא יוסיפו לעמוד בפניכם, גם אם תקדמו [אותם] במתי־מספר. ולי תהיה לחרפה, אם לא אשלם לאשר יעפיל לעלות על החומה לראשונה כגמול ידיו, עד כי יקַנאו בו רואיו, וכי יִשָּׁאר בחיים, יהיה נגיד ומצוה לחבריו, ואם יפול במלחמה, ישא משאת־כבוד אחרי מותו לזכר נשמתו.״",
+ "ו. בדבֵּר טיטוס את הדברים האלה לא חדל ההמון הגדול לירֹא מפני גֹדל הסכנה. רק אחד מאנשי־הצבא אשר בגדודים ושמו סַבּינוּס, בן משפחה סורית, גלה הפעם, כי הוא עולה על חבריו בעֹז־ימינו ובכֹח־נפשו, אף כי האדם הרואה לעינים, שהביט אל מבנה גופו, לא יכול להאמין, כי איש־חיל הוא באמת, כי היה שחור בעורו, צנום ודל־בשר. אולם נשמת גבור נערץ שכנה בגוִיה הדקה, אשר צרה מהכיל את כֹּח־הנפש הזה. הוא קם ראשון על רגליו ואמר: ״ברצון אקריב לך את נפשי ואעלה לראשונה על החומה ואתפלל, כי מזלך הטוב ימַלא אחרי אֹמץ־לבי ומחשבתי הנכונה, אך אם אבוש מתקותי, דע לך, כי לא תבוא מפלתי בהסח־הדעת, כי־אם בדעה צלולה אבחר במות למענך״. לדברים האלה הרים בשמאלו את המגן לסוכך בו מעל לראשו ובימִינו שלף את החרב וקפץ אל החומה. הדבר הזה היה קרוב לשש שעות ביום. אחריו הלכו עוד אחד־עשר איש, אשר הם לבדם קִנאו בגבורתו. והשומרים העומדים על החומה הטילו עליהם חניתות לאין־מספר וגם ירו בהם חצים מכל עבר. אולם סַבּינוס רץ לקראת חניתות אויביו, ואף כי כסו אותו החצים, לא נעצר בשטף מרוצתו, עד אשר הגיע למרום המצודה והניס את האויבים. כי נבהלו היהודים מפני זרוע־עֻזו ותֹקף־נפשו וחשבו, כי יחד עמו עולים אנשים רבים ועל־כן פנו עֹרף. אך בצדק עלינו לחרף את הגורל המקנא במעלות האדם והבוצר את הרוח המפליאה לעשות חיל. כי כאשר השלים הגבור הזה את רצונו, מעדו רגליו בהכָּשלו באבן אחת, והוא נפל מלא־קומתו ארצה בהמֻלה רבה. ולקול ההמֻלה הביטו היהודים מאחריהם ובראותם, כי הוא נופל לארץ ואין איש אתו, החלו לירות בו מעברים. הוא קם מעל הארץ וכרע על אחת מברכיו, ובסוככו על בשרו במגִנו עמד על נפשו לראשונה וגם פצע רבים מהשונאים הנגשים אליו. אולם מרֹב פצעיו צנחה יד־ימינו, ועוד טרם יצאה נשמתו נקבר תחת ��מון חצים וקלעים — הוא הגבר, אשר ראוי היה לקבל טובה יתרה על גבורתו. אולם מות־הגבורים היה נאה לגֹדל־רוחו. ומיתר הרומאים, אשר העפילו לעלות, המיתו היהודים שלשה אנשים, אשר הגיעו עד מרום המצודה, בפוצצם את עצמותיהם באבנים, ושמונת הנשארים נסחבו למטה [בידי חבריהם] מכֻסים בפצעים ונִשׂאו אל המחנה. הדבר הזה היה בשלישי לחֹדש פַּנֵּמוֹס (תמוז).",
+ "ז. וכעבור יומַים נועדו עשרים איש מהשומרים הרומאים הסוככים על הסוללה, ומשכו אליהם את נושא־הנשר אשר ללגיון החמישי ושני אנשים מלהקות הרוכבים וגם את אחד המחצצרים, ובתשע שעות בלילה עלו בלאט על הבירה דרך פרץ החומה ושחטו את שומרי המצודה הראשונים הנמים את שנתם וכבשו את החומה וצוו את המחצצר לתת אות. לקול החצוצרה נעורו פתאם משנתם יתר שומרי המצודה ומהרו לברוח, בטרם הספיקו לראות את מספר האנשים הבאים. כי הפחד וקול החצוצרה התעו אותם לראות בעיניהם כדמות המון־אויבים רב העולה עליהם למלחמה. וכשמוע הקיסר את קול החצוצרה, צוה להריע ולהזעיק את הצבא במהרה, ויחד עם ראשי־הלגיונות עלה בפרץ החומה בראש בחורי חילו. כאשר ברחו היהודים מפניהם אל הר־הבית, פרצו הרומאים גם במנהרה, אשר חפר יוחנן לסוללותיהם. המורדים משני המחנות הנפרדים, אנשי יוחנן ואנשי שמעון, עצרו בעד הרומאים ונלחמו בהם בשארית אונים והשליכו את נפשם מנגד במדה אשר אין למעלה ממנה, כי הבינו, אשר תהיה תבוסתם שלמה בבוא הרומאים אל הר־הבית — בעוד אשר הרומאים חשבו, כי הדבר הזה יהיה ראש נצחונם. מסביב למבואי הר־הבית התחוללה מלחמה עזה, כי הרומאים בקשו להבקיע בחֹזק־יד אל המקדש ולכבשו, והיהודים הדפו אותם אחור אל הבירה (אנטוניה). והחניתות והחצים לא היו הפעם ליהודים ולרומאים להועיל, כי שלפו את חרבותיהם ונלחמו פנים בפנים, ובהתלקח הקרב לא ידעו אלה ואלה איה מערכות לוחמיהם, כי התלכדו יחד ונדחקו במקומות הצרים, ובתוך הצעקות הנוראות לא נשמע קול המפקדים. ורבים ועצומים נפלו חללים מן היהודים והרומאים, והלוחמים רמסו את הנופלים ורסקו את אבריהם ואת כלי־נשקם. וכל העת נשמע במקום, אשר נעתק שמה כֹּבד המלחמה, קול ענות גבורה, תרועת העושים חיל, יחד עם קול יללת הפונים עֹרף, ולא היה מקום לכושלים לברוח בו ולא רֶוַח לרדוף אחריהם. ובהתערב שתי המערכות יחד גברה יד האחת במקום אחד ויד השניה במקום אחר. והעומדים בשורה הראשונה לא יכלו בלתי־אם לנפול או להפיל את אויביהם באבֹד מהם כל מנוס, כי אלה ואלה נדחפו בידי חבריהם הנלחמים מאחוריהם ולא נשאר אף רֶוַח קטן ליוצאי הקרב. לאחרונה התגברו היהודים בעֹז קנאתם על הרומאים מלֻמדי־המלחמה, והקרָב בא עד קצו, אחרי אשר נמשך מתשע שעות בלילה עד שבע שעות ביום. היהודים יצאו לקרָב בכל המונם ועשו גבורות נפלאות, ביָראם פן יפלו בידי אויביהם. והרומאים נלחמו רק בחלק צבאם, כי טרם הספיקו להגיע שמה הלגיונות, אשר בהם שׂמו הלוחמים מבטחם. על־כן שמחו הרומאים בחלקם, כי עלה בידם לכבוש את הבירה.",
+ "ח. ויוּליָנוס שר־המאה מארץ ביתוּניה, איש מבני הנדיבים, עלה בדעת־הקרָב ובכח־גופו וגם בעֹז־נפשו על כל האנשים, אשר ידעתי במלחמה הזאת. הוא עמד בַּבִּירָה על־יד טיטוס וראה את הרומאים, והנה הם נסוגים אחור ואין בהם כֹּח לעמוד על־נפשם, והגיח לבדו אל־תוך היהודים המנצחים והניס אותם עד קרן החצר הפנימית אשר למקדש. הם ברחו כֻלם יחד, בחשבם כי עֹצם־ידו ועזוז־רו��ו אינם דרך־אדם. והוא קפץ בקרב הבורחים הנפוצים מעליו אנה ואנה והמית את הנופלים בידו. והקיסר ראה את הדבר הזה ותמַה מאד מאד ויתר רואיו שׂערו שׂער. אולם גם אחריו רדף הגורל, אשר לא יִמָּלט ממנו בשר־ודם: על רגליו היו סנדלים מסֻמרים כחֹק לאנשי־הצבא והמסמרים היו צפופים וחדים, וברוצו על־גבי מרצפת־האבנים מעדו רגליו והוא נפל ארצה אחורנית. לקול שאון נשקו במפלתו הפכו הבורחים את פניהם אליו והכו אותו מכל עבר ברמחיהם ובחרבותיהם. אולם בעבי־מגִנו השיב יוּליָנוס זמן רב את חרב שונאיו אחור וכפעם בפעם נִסּה לעמוד על רגליו, אך המון המכים אותו השליך אותו לארץ. וגם בשכבו מָחַץ בחרבו רבים [מהמתנפלים עליו], ולא במהרה נפל שדוד, כי הקובע והשריון סוככו על חלקי גופו הנוחים לדקירה, וגם כנס את צוארו (ערפו), ורק כאשר נקצצו ראשי יתר אבריו וראה, כי אין איש מחרף את נפשו לבוא לעזרתו, עיפה נפשו להורגים. ועצב נורא דכא את לב הקיסר בראותו איש גבור־חיל כזה נרצח לעיני חבריו הרבים. הוא רצה להחיש לו עזרה, אך לא יכל לעשות את הדבר ממקום עָמדו והאנשים [הקרובים], אשר יכלו לעָזרוֹ, נמוגו מפחד ולא משו ממקומם. ואחרי אשר שׂרר יוּליָנוס זמן רב אל המות ונלחם בממיתיו ופצע את כֻּלם מלבד מתי־מעט, נהרג בעמל רב והשאיר את שמו לתהלה לא בפי הקיסר בלבד, כי־אם גם בפי השונאים. והיהודים לקחו להם את נבלת המת, ואחרי זאת גרשו את הרומאים ולחצו אותם אל חומת אנטוניה. במלחמה הזאת הפליאו לעשות גבורות אַלֶּכּסא וגִפְתָּאי מצבא יוחנן, ומאנשי שמעון מַלכִּיה ויהודה בן מֶרְטוֹן, וגם יעקב בן סוֹסא ראש האדוֹמים, ושני אחים מקרב הקנאים שמעון ויהודה בני אֲרִי."
+ ],
+ [
+ "טיטוס צוה להרוס את הבירה, ושלח את יוסף לדבר עוד הפעם אל המורדים דברי־מוסר.
א. וטיטוס צוה על אנשי־הצבא אשר עמו להרוס את יסודות הבירה ולפתוח מבוא רחב ונוח לכל חילו. והוא שלח לקרֹא ליוסף, כי שמע אשר ביום ההוא, הוא יום שבעה־עשר לחדש פַּנֵּמוֹס (תמוז), שבת קרבן־האלהים, הנקרא בשם קרבן־התמיד, מחֹסר אנשים [הראוים להקריבו כהלכה] והעם התעצב על זה מאד. הוא צוה את יוסף לדבּר אל יוחנן עוד הפעם כדברים הראשונים לאמר: ״אם תקף עליך יצרך הרע לעשות מלחמה, הלא יש לאל־ידך לצאת עם כל הרוצים להלחם, מבלי להחריב את העיר ואת ההיכל עמך יחד, ולא תטמא את המקדש ולא תנאץ את האלהים; והרשות נתונה לך לחַדש את עבודת הזבחים הנפסקת בידי אנשים, אשר תבחר מקרב היהודים כטוב בעיניך״. ויוסף בחר לו מקום, אשר משם יִשָּׁמע קולו לא באזני יוחנן בלבד, כי־אם גם באזני יתר היהודים, וקרא עברית את הדברים, אשר שָׂם הקיסר בפיו, ועוד הרבה תחנונים לרחם על עיר־האבות ולהפיץ את האש, אשר כבר לחכה את ההיכל, ולהקריב לאלהים את הזבחים. העם נכלם מדברי יוסף והחריש. והעָריץ הִרבּה לחרף ולקלל את יוסף, ולאחרונה הוסיף, כי אינו ירא פן תפול העיר, אשר היא נחלת אלהים. ויוסף ענהו קול גדול, לאמר: ״אמן ואמן! הן אתה שקרת על טהרת העיר הזאת למען אלהים, ובית־המקדש לא נטמא בידיך, ולא חטאת לאשר אתה מקוה לעזרתו הפעם. והוא מקבל את לחם־אִשו כחֹק. הוי, כבד־עון, הן אם יגזול ממך איש את לחם־חָקך, חשוב תחשבהו לאויב לך, ואתה קובע את האלהים ועושק את קרבנות־ניחוחיו מימי עולם — ועודך נושא את נפשך אליו, כי יהיה לך לעזר במלחמה? ואיך תאמר לשית חטאת (חטאתך אתה) על הרומאים, אשר הם מכבדים את דתנו עד היום הזה ומחזקים [את דבריהם עליך] להקריב לאלהים את הזבחים, אשר השביתו ידיך? ומי לא יאָנח ולא יתאבּל על התמורות המוזרות שהיו בעיר, בראותו את הנכרים והשונאים מבקשים לכפר על פשעיך, ואתה, איש [יהודי מבטן ומלדה], אתה, אשר גדלת על חֻקי התורה בועט בחקים האלה, יותר מכל בני־הנכר, אולם גם לך, יוחנן, לא יהיה הדבר לחרפה, אם תשוב ממעשיך הרעים לעת אשר קרב הקץ. הואילה להציל את העיר! ויהיה לך יכניה מלך יהודה למופת נאה: הן כאשר עלה עליו מלך בבל למלחמה, מהר לצאת אליו בטרם תפול העיר בידי אויביו, ובחר ללכת בשביה יחד עם בני־ביתו, כי לא רצה לתת את המקומות הקדושים האלה בידי השונא ולראות את בית־האלהים בוער באש ועל־כן נשאר שמו לברכה בדברי־הקֹדש בפי כל היהודים וזכרו לא ימוש כל ימות עולם וכבודו יהיה חדש עמו, כי דור לדור יספר תהלתו לנצח נצחים. מה נאה הוא המופת הזה, והן עליך לעשות כמוהו, גם אם ידוע תדע, כי בנפשך הדבר! אולם אני נותן לך ערֻבּה, כי תמצא חנינה בידי הרומאים, זכור, כי פי אחיך מדבּר אליך את העצה הזאת, כי יהודי אני, המבשר לך [את ישועתך], ועליך לשים אל לבך, מי הוא יועצך ומאין בא. כי לא בחרתי להשאר בחיים בשבי האויב, למען אתנכּר לעמי ואשכח את אבותיו. הנה אתה מחרף אותי עוד הפעם ומקלל אותי בקול גדול. אכן ראוי אני לעֹנש גדול מזה, אשר באתי להוכיחכם בדברים, למרות הגזרה אשר יצאה עליכם, ונסיתי להציל את האנשים, אשר נחתּם גזר־דינם בידי אלהים! מי לא יֵדע את כתבי נביאינו הקדמונים ואת החזון אשר נשאו בימיהם על העיר האֻמללה הזאת? והנה דבר החזון נמלא הפעם! הלא הם, אשר ראו את העתידות, כי נפול תפול העיר הזאת, כאשר יחל איש לשפוך בה את דם אחיו. והטרם מלאה העיר יחד עם הר־הקֹדש חללי ידיכם? הנה אלהים, הוא ולא אחר, מעלה עליכם עם הרומאים את האש לטהר את המקדש ולכלות מעל־פני האדמה את העיר המלאה תועבות גדולות כאלה.״",
+ "ב. את הדברים האלה קרא יוסף בקול נהי ובדמעות על עיניו, עד אשר שם בכיו מחנק לגרונו ולא הוסיף לדבּר. הרומאים נדו לו בצרתו והשתוממו על מערכי־לבו. אולם אנשי יוחנן הוסיפו עוד רֹגז על הרומאים ותשוקתם בערה בהם לתפוש אותו (את יוסף) בכפם. אך דברי יוסף עשו רֹשם על נדיבי ירושלים. אמנם מקצתם לא נועזו עוד להמלט על נפשם, כי אימת משמרות המורדים היתה עליהם, ועל־כן נשארו בירושלים, אף כי היטיבו לראות מראש את אחריתם הרעה ואת אבדן העיר. אולם נמצאו בקרבם גם אנשים, אשר שמרו את שעת־הכֹּשר לצאת מן העיר לבטח, וברחו אל הרומאים. במספרם היו יוסף ויהושע הכהנים הגדולים וגם בני כהנים גדולים, הלא הם שלשה בני ישמעאל, אשר נכרת ראשו בקירֵינֵי, וארבעת בני מתתיהו, ובן אחד של מתתיהו אחר, אשר ברח אחרי רצח אביו, אשר המיתוֹ שמעון בן גיורא על שלשת בניו, כאשר סֻפּר למעלה. ויחד עם הכהנים הגדולים ברחו עוד רבים מנדיבי העם אל הרומאים. והקיסר האיר להם את פניו, ובדעתו, כי לא ינעם להם לשבת בקרב בני־הנכר, אשר דתיהם זרות להם, שלח אותם אל עיר גוֹפנא ויעץ להם להשאר שם ולחכות, עד אשר יונח לו מן המלחמה, ואז יקים את כל אחד מהם על נחלתו. העצה הזאת מצאה חן בעיניהם, והם יצאו אל העיר הקטנה הנתונה להם, לשבת בה בשלום ובבטח. אך כאשר לא הוסיפו האנשים להִרָאות העבירו המורדים קול, כי עוד הפעם נשחטו הבורחים, וגלוי היה, כי זממו בזאת להפיל אימה על יתר האומרים לברֹח. וגם הפעם הצליחו בערמתם זמן־מה, כאשר הצליחו לפנים, והיהודים יראו לנפשם וחדלו לברֹח אל הרומאים.",
+ "ג. וטיטוס צוה להשיב את האנשים מגוֹפנא ולהעבירם יחד עם יוסף מסביב לחומה, למען יראו פניהם לעיני כל העם, ומני אז הוסיפו רבים לנפול אל הרומאים. הבורחים התאספו כֻלם יחד והתיצבו לפני מערכות הרומאים והתחננו אל המורדים בבכי ויללה: ״אנא, פתחו את שערי ירושלים לפני הרומאים והצילו את עיר־אבותינו, ואם תמאנו לעשות כדבר הזה — צאו כלכם מהר־הבית והשאירו את בית המקדש לפלֵטה, כי לא יערבו הרומאים את לבם לשרוף את המקדש, אם לא תחזק עליהם יד האֹנס״. אולם בדברים האלה רק העלו את חמת המורדים, ואלה חרפו אותם בקול גדול והציגו לפני שערי המקדש את כלי־הקלע המהירים ואת זורקי החניתות (קַטַּפּוּלְטוֹת) ואת הבליסטראות, עד כי נראה כל הר־הבית מסביב כדמות שדת־קברות מרֹב הפגרים. וההיכל דמה לבית־משמר־הקברות. הם קפצו אל הקֹדש ואל המקומות האסורים למדרך־רגל בכלי־נשקם, וידיהם מגֹאלות בדם אחיהם הנרצחים; וכֹה עצמו תועבותיהם, עד אשר עלה קצף הרומאים בראותם, כי הם מטמאים את קדשיהם בזדון, — כקצף אשר היו היהודים קוצפים על הרומאים, לוּ באו אלה לחלל את מקדשם. כי מאנשי צבא הרומאים לא נמצא אף אחד, אשר לא הרים את עיניו אל־בית־המקדש ברעד ולא התפלל, כי ישובו השודדים ממזמתם הרעה, טרם יבוא השבר האחרון.",
+ "ד. וטיטוס כעס מאד על הדבר הזה והִרבּה לדבר קשות אל אנשי יוחנן, בקראו אליהם לאמר: ״הוי נבלים טמאים, האם לא הקימו ידיכם את הסורג הזה מסביב לקֹדש? האם לא העמדתם בסוֹרג את העמודים האלה, אשר נחרת עליהם בכתב יוני ובכתבנו (רומית), כי לא יהין איש זר לעבור את המחיצה הזאת? והאם לא מִלֵּאנוּ אנחנו את ידיכם להמית את כל העובר על הדבר הזה, אף אם יהיה אזרח רומאי? הוי אנשי־בליעל! איכה תדרכו על החללים במקום הקדוש הזה, ואיככה תטמאו אותו בדם אחיכם ובדם בני־נכר יחד? מעיד אני עלי את אלהי אבותי ואת האלהים, אשר האיר פניו לפנים אל המקום הזה — ואמנם אני מאמין, כי עתה העלים עיניו מכם — מעיד אני עלי את צבאותי ואת היהודים אשר אתי, וגם אתם, אתם הֱיוּ עֵדַי, כי לא אני הקשיתי את ידי עליכם לטמא את המקדש הזה. ואם תרחיקו את מערכותיכם מן המקום הזה, לא יקרב איש רומאי אל מקדשכם ולא יחללהו, ואני שמור אשמור על ההיכל למענכם, גם על אפכם ועל חמתכם.״",
+ "ה. וכאשר קרא יוסף לפני העם את הדברים האלה בשם הקיסר, בזו להם המורדים והעָריץ, בהאמינם, כי לא מרחמי הקיסר עליהם יצאו הדברים, כי־אם ממֹרך־לבו. וכראות טיטוס, כי לא יחמלו האנשים על נפשותיהם ולא יחוסו על ההיכל, צוה בלי־חמדה לחַדש את המלחמה. הוא לא יכול לעלות על המורדים בכל חילו הרב, כי צר המקום לשאת את כל המונו, ועל־כן בחר לו את הטובים והגבורים אשר בכל מאה ומאה מאנשי־חילו, והפקיד אלף אלף איש מהם על־ידי שר־אלף, ובראש כֻּלם העמיד את צֵרֵאלִּיס וצוה עליו להתנפל על שומרי המקדש בתשע שעות בלילה. וגם הוא לא הסיר מעליו את נשקו ואמר לצאת במלחמה אִתּם יחד. אולם אוהביו מנעו אותו מלמלא את חפצו מפני גֹדל הסכנה, וגם שרי־החַיָּלים הניאו אותו ממחשבתו, באמרם אליו, כי ייטיב לעשות בהשארו בבירה, לשפוט משם את מעשי אנשי־הצבא, מאשר יֵרד אל המלחמה וישים את נפשו בכפו. כי בראות עיני אנשי־הצבא את הקיסר בכל עת המלחמה, יתנדבו לעשות חיל. הקיסר הטה אזנו לדברים האלה והודיע את אנשי־הצבא, כי רק לדבר הזה יִשָּׁאר ולא יֵצא אִתּם להלחם, למען יוכל לשפוט למראה־עיניו את מעשי גבורותיהם, וכל איש גבור־חיל לא ישוב בטרם ישא מַשׂאת מאִתּוֹ, והירא ורך־הלבב לא יִפָּטר מעֹנש, כי הוא יהיה שופט נאמן ועֵד־ראיה לכל הדברים אשר יַעֲשׂוּ, הוא האיש, אשר בידו לענשם או לשַׁלם להם בעד מפעליהם. בדברים האלה שלח מעל פניו את האנשים לקשור את המלחמה, והוא הלך אל מקום־צופים בבירה (באנטוניה) ומשם חכה בקֹצר־רוח למעשים העתידים לבוא.",
+ "ו. אולם אנשי־הצבא השלוחים לא מצאו את השומרים ישֵׁנים, כאשר קוו מראש, ואלה קפצו עליהם בקול צעקה גדולה והחלו להכות בהם. לשֵׁמע הצעקה הגיחו המורדים מבַּית בהמונות צפופים. הרומאים עצרו את תגרת השורות הראשונות של אויביהם, והשורות הבאות אחריהן התערבו בקרב אלה ורבים לא הכירו את פני אחיהם ונלחמו בהם, כאִלו היו שונאיהם. כי לצעקת הלוחמים היהודים והרומאים גם יחד לא שמע איש את קול חברו ובחשׁך הלילה לא ראה איש את רעהו לעינים. רבים הֻכּוּ בסנוֵרים מעֹצם קנאתם, ועיני רבים חשכו מפחד. על־כן היתה יד איש בכל אשר פגע בו, מבלי לדעת מי הוא. הרומאים, אשר התלכדו במגִניהם והגיחו בשורות מחֻבּרות, לא נִגפו הרבה מהעורון הזה, ומה גם כי זכרו כֻלָּם את המאמר, אשר היה לאות ביניהם. והיהודים, אשר נפוצו כפעם בפעם והשתערו על האויב ופנו עֹרף בלי משטר, נחשבו לפרקים כאויבים בעיני אחיהם, וכאשר נסוג האחד אחור, פגשו אותו חבריו בחֹשך כפני רומאי המגיח אליהם. על־כן הרבו היהודים לפצוע את אחיהם מאשר היתה בהם יד הרומאים, עד אשר עלה עמוד השחר, והנלחמים ראו איש את פני אחיו, אז נפרדו בקרָב והתיצבו כל אחד במערכתו וירו איש באויבו וגם הגֵנו על עצמם בטכסיסי־מלחמה. ואלה ואלה מֵאנו להסוג אחור ולא עיפו מכֹּבד המלחמה, כי הרומאים לבשו רוח־קנאות והתחרו איש באיש ושורה בשורה, בדעתם, כי עיני הקיסר צופות למעשיהם, וכל איש האמין, כי היום הזה יעלה אותו לגדֻלה, אם ילחם ביתר עֹז. אף קנאת היהודים גדלה, ביָראם לנפשותיהם וּבחָרדם לגורל מקדשם, וגם העָריץ עמד על־ידם ודִבּר על לב הנחשלים, את אלה הכה בשוט ועל אלה הִלֵּךְ אימים ועוררם לקרָב. על־כן עמדה המלחמה כל העת במקומה, ורק מעט־מזער הכריעה אחת המערכות את אויבתה ובמהרה נלחצה לאחור, כי לא היה רֶוַח לברֹח או לרדוף אחרי הכושל. וכל העת לא חדלה צעקת הרומאים מעל הבירה בעת תמורות המלחמה, בחַזקם בתרועתם את ידי אחיהם המנצחים ובעודדם את הנחשלים, האומרים לפנות עֹרף. הדבר היה כמלחמה בבית־חזיון. ומעיני טיטוס והעומדים עליו לא נעלם כל דבר אשר נעשה בקרָב. וכעבור ארבע שעות היום נפרדו מערכות הלוחמים, אשר החלו את המלחמה בתשע שעות בלילה, ונשארו על עמדן במקום אשר נפגשו זו את זו, ובידי אחת מהן לא עלה להכריע את צרתהּ והנצחון נשאר בין שתיהן בתָּוֶך. רבים מהרומאים עשו חיל בקרָב, ומן היהודים הפליאו להלחם: מאנשי שמעון יהודה בן מריות ושמעון בן יאשיה, ומן האדומים יעקב בן סוֹסא ושמעון בן כָּתְלָא, ומאנשי יוחנן גִפְתָּאִי ואלֶכּסא, ומן הקנאים שמעון בן אֲרִי.",
+ "ז. בין כה וכה הרסו יתר אנשי חיל הרומאים את יסודות הבירה בשבעה ימים ופלסו דרך רחבה אל הר־הבית. כאשר קרבו הלגיונות אל החומה הראשונה, הסובבת את הר־הבית, החלו לשפוך סוללות. הסוללה האחת למול קרן חצר בית־ה׳ הפנימית אשר בפאת צפון־מערב, השניה למול האכסדרה אשר בצפון, ומשתי הסוללות הנשארות הֹעלתה האחת לעבר האולם המערבי בחצר בית־ה׳ החיצונה, והשניה — חוצה לה לפאת צפון. המלאכה הזאת התנהלה ביגיע רב ובזעת־אפים, כי היה על הרומאים להביא את העצים בדרך רחוקה מאה ריס, וכפעם בפעם מצאה אותם רעה מידי היהודים המגיחים עליהם פתאם. כי הרומאים, אשר ידעו, כי להם הנצחון, לא הִרבּוּ להזהר, בעוד אשר היהודים, הנואשים מישועה, הוסיפו עֹז במר־נפשם. מדי צאת אחדים מרוכבי הרומאים אל השדה ללקט עצים או מספוא, היו שולחים רסן מעל־פני סוסיהם ונותנים להם לרעות בשדה, והיהודים היו מגיחים מן העיר בהמון רב וחוטפים את הסוסים האלה. ובהִשָּׁנות המקרים כפעם בפעם חשב הקיסר, — וכה היה הדבר — כי קלוּת־דעת אנשי־צבאו גרמה לנזק הזה יותר מגבורת היהודים, וגזר אֹמר לענוש קשה את האשֵׁמים ולהעיר בזאת את לבות הנשארים לשמור על סוסיהם. הוא צוה להוציא להורג את אחד מאנשי־הצבא, אשר אבדו להם הסוסים, ובזה הפיל אימה על חבריו, והם החלו לשמור על הסוסים ולא נתנו אותם עוד לרעות בשדה, וגם יצאו לצרכיהם ברכבם על סוסיהם, כאִלו חֻבּרו להם. ככה הוסיפו הרומאים לצור על הר־הבית ולשפוך את הסוללות.",
+ "ח. וכעבור יום אחרי עלות הרומאים [אל הבירה] התאספו רבים מן המורדים, אשר החמס אזל מכליהם והרעב הציק להם, והתנפלו על שומרי הרומאים בהר־הזיתים, קרוב לאחת־עשרה שעות ביום. הם חשבו, כי יעלה בידם על־נקלה לבקוע להם דרך בין שורות הרומאים, בעלותם עליהם פתאם לעת אשר הם [נחים מעבודת היום ו]נפנים לצרכי־גופם, אולם הרומאים הכירו את דבר בואם ונזעקו מהרה מכל המשמרים הקרובים ועצרו בעדם, לבל יעפילו לעלות על מצודתם ולהבקיע אל מחנם. בין היהודים והרומאים התלקחה מלחמה קשה ואלה ואלה עשו גבורות, כי הרומאים נלחמו בחֹזק־יד וגם דעת המלחמה עמדה להם, והיהודים חגרו שארית חֵמות, ואיש לא יכול לעמוד מפני זעמם. הבֹּשת חִזקה את זרוע הרומאים הנלחמים, ואת גבורת היהודים חִזק המחסור (האֹנס), כי לחרפה נחשב בעיני הרומאים לתת ליהודים, הנלכדים כבתוך רשת, להמלט מן הפח. והיהודים ראו לפניהם רק דרך ישועה אחת, בהבקיעם את חומת הרומאים. לאחרונה פנו היהודים עֹרף ונלחצו אל הנחל, ואחד מרוכבי הרומאים ושמו פֵּדַנִּיּוּס קפץ אליהם על סוסו הדוהר באלכסון, ובשטף מרוצתו תפש את אחד האויבים, והוא עלם גבור־כח ומזֻין מכּף־רגלו ועד ראשו, באחזו אותו בעקבו, ומשך אותו למעלה. כה השכיל להטות את גופו מן הסוס בעצם מרוצתו וכה הפליא להראות את עֹצם תנופת ימינו וכֹח בשרו הרב וגם את גֹדל תבונתו במרכּב הסוס! כאדם אשר עלה בידו לגזול כלי־חמדה, מהר ונשא את השבוי אל הקיסר. וטיטוס התפלא לכֹח האיש, ועל התפוש הוציא משפט־מות על אשר נועז להרוס אל חומת הרומאים. והוא בעצמו שׂם את לבו לקרָבות בהר־הבית והאיץ את עבודת הסוללות.",
+ "ט. בקרבות האלה מצאו את היהודים רעות רבות, ומעט מעט עלו וגברו נוראות המלחמה וכבר הגיעו עד ההיכל. על־כן עשו היהודים כמעשה האדם בגויה, אשר עלה בה רקב, לחתוך את האברים, אשר דבק בהם הרקבון, לבל יעבור אל יתר הגוף. הם שִׁלחו באש את האולמים לרוח צפון ולרוח מערב, אשר חבּרו את הר־הבית אל הבירה, ואחרי־כן פרצו באולמי הר־הבית עוד עשרים אמה. ככה החלו ידי היהודים לשרוף את המקדש. וכעבור שני ימים, בעשרים וארבעה לחדש האמור (פַּנֵּמוֹס, תמוז), הציתו הרומאים באש את האולם (האסתּוָנית) הקרוב אליהם, ואחרי אשר אכלה בו הלהבה מדת חמש־עשרה אמה, קצצו היהודים את קורות האולם, כאשר עשו תחלה, ולא למען הפקיר את הבנינים האלה (האולמים) בפעם אחת, כי־אם למען הרוס את החלקים המחַבּרים אותם עם הבירה. על־כן לא מנעו היהודים את הרומאים לשלוח אש באולם, אף כי היה הדבר הזה לאל־ידם, והשיבו את ידיהם אל חיקם למראה האש השלוחה, ונתנו לה טרף במדה, אשר היתה להם להועיל. והקרבות סביב המקדש לא חדלו וכל העת הגיחו גדודים מן הרומאים ומן היהודים ונלחמו אלה באלה.",
+ "י. ובימים ההם יצא ממחנה היהודים איש אחד קטן בגופו (גוץ) וחדל־אישים במראהו, בן חשֻׁכִּים, אשר לא נמצאה בו אף אחת המעלות, ושמו יונתן, וקרב אל מצבת יוחנן הכהן הגדול והרבה לחרֵף בפה מדבּר עתק את מערכות הרומאים וקרא לגדול מקרב גבוריהם לצאת אליו למלחמה. רבים מאנשי־הצבא הרומאים, העומדים במקום ההוא, הביטו אל האיש בבוז, אלה חרדו למראה עיניהם, ואלה השיבו את הדבר אל לבם והשכילו להבין, כי לא טוב לצאת לקרָב עם איש הולך למות. כי הנואשים מישועה הם מרי־נפש, אשר לא ישובו מפני כֹל ולא יבושו גם מפני אלהים, ולא דבר־גבורה הוא, כי־אם מעשה עזות־פנים, לצאת למלחמה על אנשים כאלה, אשר מנצחם לא ימצא כבוד רב והנכשל בפניהם יגרום חרפה וגם רעה רבה לנפשו. זמן רב לא יצא אחד הרומאים אליו לקרב. והיהודי הִרבּה לשפוך עליהם לעג ולחרפם על מֹרך־לבם, כי היה בעל לשון מדברת גדולות ושונא הרומאים בנפש. לאחרונה קפץ אליו איש אחד מלהקות הרוכבים ושמו פוּדֶס, כי חרה אפו בו על דבריו ועל עזות פניו, ולמראית־עין בז ליהודי הזה קטן־הקומה, מבלי חשוב את דרכו. ובצאתו לקראת יונתן היתה ידו על העליונה בכל דבר, אך [חיש מהר] התכחש לו מזלו, והוא נפל ארצה ויונתן מהר לרוץ אליו והמיתו בחרב, ואחרי־כן עלה ועמד על נבלתו ונופף ביד־ימינו את החרב המלאה דם וביד־שמאלו את המגן והריע תרועת נצחון למול־צבא הרומאים והִרבּה להתפּאר במעשהו ולחלל ולגדף את הרומאים רואי המעשה. אך בעוד הוא מרקד [על החלל] ומפטיר בשפה, ירה בו אחד משרי־המאה, ושמו פְּרִיסְקוֹס, ופלח אותו בחץ. למראה הדבר הריעו הרומאים תרועת־שמחה והיהודים הרימו זעקת־שבר, ויונתן התעַות במכאוביו ונפל על נבלת שונאו ומת, ובזה הראה, כי עד מהרה בא במלחמה הגמול לאדם, אשר גבה לבו בעשותו חיל."
+ ],
+ [
+ "היהודים טמנו פח לרומאים ורבים נשרפו באש. דברים חדשים על הרעב בירושלים.
א. והמורדים אשר בהר־הבית לא חדלו להלחם פנים בפנים עם אנשי־הצבא העומדים על הסוללות מדי יום ביומו. וביום עשרים ושבעה לחֹדש האמור (תמוז) הכינו להם מוקש באולם המערב, כי מִלאו את כל החלל אשר בין צִפוי הקורות ובין הגג זרדים יבשים ושׂמוּ בתוכם חֵמָר וזפת, ואחרי־כן התחפשו כאִלו כשל כֹּחם ונסוגו אחור למראית־עין. ובראות הרומאים את הדבר לא נזהרו רבים מהם ומהרו באף ובחֵמה להציק את צעדי הבורחים והעמידו סֻלמות לפניהם ועלו בהם וקפצו אל האולם. אולם הנבונים במחנה הרומאים חשדו ביהודים, כי טמנו להם פח בהסוגם אחור פתאם. ובכל־זאת מלא האולם המון אנשים, אשר העפילו לעלות, ובין כה וכה שלחו היהודים את כל האולם באש. כאשר התנשאה פתאם שלהבת־האש למרום, נפלה אימה גדולה על הרומאים העומדים מחוץ, וחבריהם הנמצאים באולם היו אובדי־עצות, כי מכל עברים הקיפה עליהם האש. אלה הפילו את־עצמם למטה אל העיר, אלה צנחו אל האויבים, ורבים קפצו למטה אל אחיהם בקַוותם לישועה ורסקו את אבריהם, ורבים מאד נשרפו באש בטרם מצאו עצה, ואחדים בחרו למות על חרבם מעלות על המוקד. והאש פשטה למרחוק ואכלה גם את האנשים, אשר מצאו להם מיתה אחרת. אף כי היטב חרה לקיסר על הנספים, כי עלו אל האולם בלי פקֻדה, נכמרו רחמיו עליהם, וכאשר נבצר מכֹּח איש להמציא עזרה לאובדים, היה להם הדבר הזה לנחמה בצרתם, בהביטם אל צער האיש, אשר למענו חרפו את נפשותיהם, כי כל אחד מהם שמע את צעקת הקיסר וראה אותו קופץ בבהלה ומדבר על לב האנשים אשר מסביב להמציא רוָחה לאחיהם ככל אשר יש לאֵל־ידם. ולשֵׁמע צעקות הקיסר ולמראה יגון נפשו מת כל אחד ברצון, כי היה הדבר בעיניו כאֵבל נהדר על מותו. ואחדים נִצלו ממות־שׂרפה, בהִסּוֹגם אל קיר האולם הרחב. אולם היהודים שתו עליהם סביב, וזמן רב עמדו הרומאים הנפצעים על־נפשם עד אשר נהרגו אחד אחד.",
+ "ב. לאחרונה כרע למות עלם אחד ושמו לוֹנְגּוּס, ומותו כאִלו שפך הדר על המקרה הנורא הזה, כי הוא היה הגבור בכל האובדים ההם, אשר כֻּלָּם היו ראוים לשם־תהלה. גם היהודים השתוממו על חֹסן כֹּחו, וכאשר נבצר מהם להמיתו בדרך אחרת, קראו אליו לרדת אליהם לשלום. אולם ממחנה הרומאים קרא אליו אחיו קוֹרְנֵליוֹס קול גדול, כי לא יעשה כדבר הזה לנַבּל את כבוד משפחתו ולעטות קלון על צבא הרומאים. הוא שמע לדברי אחיו ולעיני שתי המערכות שלף את חרבו ונפל עליה. ומאנשי־הצבא, אשר סבבה אותם האש, נִצל ממות איש אחד ושמו אַרְטוֹריוֹס בערמתו, כי צעק בקול גדול אל חברו היושב עמו יחד באהל במחנה הרומאים, והוא אחד אנשי־הצבא ושמו לוּציוּס, לאמר: ״אני אשׂים אותך ליורש כל רכושי, אם תגש הֵנה לקבל אותי [בנפלי]״. לוּציוּס מִהר אל המקום לקבל אותו ברצון, וארטוריוס קפץ אליו ונשאר חי, אולם חברו נלחץ מכֹּבד משאו אל מרצפת־האבנים ונפשו יצאה מיד. אחרי הפֻּרענות הזאת נפל לב הרומאים עליהם. ואף כי לא מצאו תנחומים בעת ההיא, הנה היה להם האסון להועיל, כי לִמד אותם להזהר מפני נכלי היהודים, אשר הרבו להרע להם, כי לא ידעו אנשי־הצבא את המקום ולא תִּכּנו את רוח האנשים [הנלחמים בהם]. והאולם נשרף עד ל״מגדל יוחנן״, הוא אשר הקים אותו יוחנן [בן לוי] בעת אשר נלחם בשמעון מעל לשער היוצא אל לשכת־הגזית. ואת החלק הנשאר הרסו היהודים אחרי אשר נפלו כל הרומאים העולים. וביום השני שרפו הרומאים גם את אולם־הצפון כֻּלּוֹ עד אולם־המזרח, אשר חֻבּרו יחד בקרן הבנויה מעל לנחל קדרון, מקום נורא בעמקו. אלה הדברים נעשו מסביב ל��ית־המקדש בימים ההם.",
+ "ג. ומהאנשים הגוְֹעים מרעב בקרב העיר מת המון רב לאין־מספר אחרי מצוקות וצרות, אשר עָצמוּ מִסַּפֵּר. כי בכל בית קמה מלחמה לעת נראה שם צֵל דבר אשר יֵאָכל. והאוהבים נִצּוּ יחדו בזרוע וטרפו איש מידי אחיו את הפרורים הדלים, למען החיות את נפשם. גם בגוְֹעים לא האמין איש, אשר אין להם כֹּל, והשודדים התנפלו על הגוססים ובדקו בהם, פן טמן איש בכנף־בגדו דבר־מאכל והוליך אותם שולל בהתחפשו כנוטה למות. מגֹדל הרעב פערו האנשים את פיהם ככלבים שוטים, וכשכּורים מתהוללים בסבאם נפצו את הדלתות, ובאבוד מהם כל עצה פרצו בבית אחד שתים או שלש פעמים. המחסור אִלצם לשׂום כל דבר בין שִׁניהם, והם אספו את הדברים, אשר בחלו בהם גם החיות הטמאות, ולא נמנעו ללעסם ולבלעם. לאחרונה לא משכו את ידיהם גם מהחגורות ונעלי־העור הישנות, אף קרעו את העורות מעל המגִנים ולעסו אותם. מאכל אלה היה שארית חציר יבש, ואלה אספו גידים ומכרו את המדה הקטנה בארבעה אתיקים (דרכמונים). ולמה לי עוד לפרט את כל הדברים שאין בהם רוח־חיים, אשר לא בושו היהודים לאכלם בתגרת הרעב? רק אגַלה מעשה אחד, אשר לא נשמע כמוהו בדברי ימי היונים והנכרים, דבר, אשר יסמר שערות ראש המסַפּר, והשומע לא ירצה להאמין לו, ואני לא באתי להתהדר בסַפְּרי מעשים זרים לדורות הבאים, ומה נעים היה לי לפסוח על המעשה הנורא הזה, לולא נמצאו עֵדים אין־מספר על אמתּת הדבר, וגם לא רציתי להיות כפוי־טובה לעיר־אבותי בהסתירי דבר מכל הנוראות אשר מצאוה.",
+ "ד. אשה אחת מארץ עבר־הירדן היתה [בירושלים] ושמה מַריָה בת־אלעזר מכפר בֵּית־אֵזוֹב, בת משפחה נדיבה ועשירה. עם יתר המון הפליטים באה גם היא אל ירושלים ושם נסגרה במצור. העריצים גזלו ממנה את כל רכושה, אשר הביאה אִתּהּ מעבר־הירדן אל העיר, ואת שארית אוצרותיה ואת הצֵדה, אשר השׂכּילה להכין לה, היו חומסים ממנה חברי העריצים, אשר פרצו אל ביתה מדי יום ביומו. והאשה מלאה חֵמה עזה וכפעם בפעם חֵרפה וקִללה את השודדים. כי אמרה להרגיזם, למען יקחו את נפשה. אולם אף כי הרבתה להרעימם תמיד, לא חמל עליה איש לשום קץ לחייה, וכבר נלאתה להכין טרף לזרים, כי לא נמצא עוד לחם בכל פנות העיר, ומפני זלעפות הרעב חמרמרו מעיה ויבש לשַׁדָּה, ומצוקות הרעב הוסיפו עוד להצית אש באפה, ובעת הצרה הזאת שמעה לקול זעמה לשַׁכּח רחמי אם ולקחה את ילדהּ — והוא היה יונק־שדים — וקראה אליו: ״הוי עולל אֻמלל! למי ולמה אשמור עליך הפעם? הנה השונא עומד מחוץ, והרעב וריב־האחים משַׁכְּלים מבית. הן בית־עבדים הוא נחלתנו בידי הרומאים, אם גם תהיה לנו נפשנו לשלל, והרעב ישית לנו קציר בטרם נעבֹד את אלה, והמורדים קשים לנו משני השפטים האלה יחד. מוּת! היֵה לבָרות לאמך ולרוח רעה לעריצים, וגם למשל ולשנינה בפי החיים, כי רק הדבר הזה נשאר למַלא את סאת יסורי היהודים.״ לדברים האלה המיתה את בנה ואחרי זאת צלתה אותו ואכלה את מחציתו, ואת הנשאר הניחה למשמרת. המורדים מהרו לבוא אל ביתה, כאשר עלה באפם ריח זבח הרצח הזה, ואִיְמו עליה, כי ישחטו אותה מיד, אם לא תראה להם את הטבח אשר הכינהּ. היא קראה אליהם: ״עוד השארתי לכם מנה יפה!״ וגִלתה לפניהם את שארית בשׂר עוללה. פלצות אחזה את בשר האנשים, עד אשר לא יכלו למוש ממקומם ועיניהם חשכו מראות, והאשה הוסיפה לדבּר: ״הן לי הילד הזה, בשר מבשרי הוא, פרי בטני! אכלו — הלא אכלתי גם אני, אל יֵרך לבבכם מלב אשה ואל תוסיפו רחמים מרחמי אם, ואם את האלהים אתם יראים ובעוט תבעטו בזבחי, — ראו, כי כבר אכלתי מבשרו וגם הנשאר יהיה לי לאכלה״. לדברים האלה יצאו האנשים מן הבית אחוזי חלחלה, כי מֹרך־לבם לא נתן אותם לעשות את הדבר הזה לבדו, ועל־כן השאירו את המזון לאם השכולה. ושֵׁמע המעשה הזה פשט בכל העיר, וחזון־הבלהות לא מש מעיני איש ואיש, כאלו ידיו עשו את הדבר. ומני אז התחזקו הרעבים בכל תֹּקף לשים קץ לחייהם ושִׁבּחו את המאֻשרים, אשר נאספו אל עמם בטרם שמעו או ראו נוראות כאלה.",
+ "ה. המאורע הזה נודע במהרה במחנה הרומאים. אלה לא רצו להאמין לדברי השמועה, ואלה נדו לאמללים, אך רבים הוסיפו עוד לשנֹא את היהודים לדבר הזה. והקיסר הצטדק על המעשה לפני אלהים באמרו: ״הנה דברתי שלום אל היהודים והבטחתי אותם לשמור את חֵרותם ולסלוח לכל מעשי זדונם, אולם הם בחרו במריבה תחת ברית־אחים ובמלחמה תחת שלום [עם השונא] ובכּרו את הרעב על השׂבע והשלוה, וידיהם החלו לשלח אש בבית־מקדשם, אשר שמרנו על כבודו אנחנו. על־כן נאים להם מאכלים באלה. אולם אני אכסה עתה על תועבות רצח הבן הזה בחרבות העיר ולא אתן לשמש הסובב את כל העולם להשקיף על עיר, אשר האִמות אוכלות בה את בשר בניהן. ואמנם הלחם הזה נאה יותר לאָבות, הממאנים להתפרק את נשקם אחרי צרות רבות כאלה״. בדבּרו זאת חשב טיטוס על היאוש הנורא של אנשי ירושלים, וכי אנשים, אשר מצאו אותם כל המצוקות האלה, לא יוסיפו לקחת מוסר, אחרי אשר לא שׂמו את הדבר אל לבם בעוד מועד, בטרם באה עליהם הרעה הגדולה."
+ ],
+ [
+ "אחרי תֹם מעשה הסוללות הקריבו הרומאים את הכרים אל החומה ולא הצליחו. טיטוס צוה לשלֹח אח שערי המקדש באש. בזמן קצר נשרף הבית נגד רצון טיטוס.
א. וכאשר כלו שני הלגיונות לשפוך את הסוללות, צוה טיטוס ביום השמיני לחֹדש לוֹאוֹס (אב) להקריב את אילי־הברזל אל האכסדרה המערבית אשר למקדש הפנימי (לעזרה). עוד לפני זה נִגחה החזקה בכל מכונות־הרעש ששה ימים את החומה ולא הצליחה במעשיה, כי גם ממנה וגם מחברותיה עצמו האבנים הגדולות והדבק החזק ביניהן. אחדים מצבא הרומאים חתרו תחת שער־הצפון ואחרי עמל רב הוציאו את האבנים הראשונות, אולם נעצרו על־ידי האבנים אשר מאחוריהן והשער נשאר על מכונו, עד אשר נכזבה תקות הרומאים למצֹא חפצם במכונות ובכלי־המעדר, והקריבו את סֻלמותיהם אל האולמים. והיהודים לא עמדו להם לְשטן במעשם זה וחכּו עד עלות הרומאים למעלה, ואז התנגחו אִתּם והדפום והשליכום למטה אחורנית, פגשו אותם והמיתום, אף הכו בחרבותיהם רבים מן הרומאים הקופצים מן הסֻלמות, בטרם הספיקו עוד להתכסות במגִניהם, והרסו סֻלמות אחדים מלאים אנשי־צבא, בהפכם אותם ממעלה, והכינו לעומדים עליהם מַטבח גדול. ונושאי־הנשרים נלחמו בחֹזק־יד להגן עליהם, כי לחרפה נוראה נחשב ביניהם, אשר יגזול האויב אותם, אך לאחרונה לכדו היהודים גם את הנשרים והשמידו את כל העולים. והנשארים ראו את המגפה, אשר היתה באחיהם, ו��ראו ושבו לאחור. מן הרומאים לא נפל אף אחד, בטרם עשה ככל אשר מצאה ידו, ומן המורדים הפליאו גבורה עוד הפעם הגבורים, אשר עשו להם שם בקרבות הראשונים, ועוד נוסף עליהם אלעזר בן אחי שמעון העריץ. כראות טיטוס, כי חמלתו על מקדשי נכרים הביאה רעה על אנשי־צבאו, צוה לשלֹח את השער (של המקדש, העזרה) באש.",
+ "ב. ובעת ההיא נפלו אל טיטוס חנן איש אַמַּאוס, הוא אחד מנושאי כלי שמעון, אשר הִרבּה לשפוך דם מחבריו, ואַרכֵלַאוס בן מַגַּדָּת. הם קוו למצֹא חנינה לפניו, כי ברחו אליו אחרי נצחון היהודים. טיטוס כעס על ערמת האנשים האלה וגם שמע על־דבר מעשיהם האכזרים, אשר עשו לבני־עמם, ונפשו אִוְּתה להמית את שניהם, באמרו, כי באו אליו בעת דחקם ולא ברוח נכונה, וגם אינם ראוים לחנינה, אחרי אשר התמלטו מתוך עירם, כשכבר עלתה על המוקד מרֹע מעלליהם. בכל־זאת שמר טיטוס את אמונתו וכבש את כעסו ושלח את האנשים לחפשי, אם כי לא נהג בהם כמעשהו עם יתר הבורחים. וכבר הגישו אנשי־הצבא את האש אל השערים, וכאשר נמס הכסף אחזה האש את חלקי העץ, ומשם יצאה להבה גדולה אל האולמים. וכראות היהודים את האש אשר מסביב להם, כשל כּחם ונפל לבם עליהם ופלצות נוראה אחזה אותם, ולא עצר איש כֹּח לעמוד על נפשו ולכבות את הלהב, כי כֻלם עמדו נדהמים והביטו אל הבערה. אולם גם בעצם יגונם למראה האולמים הנשרפים, לא לקחו המורדים מוסר להציל את שארית מקדשם, ועוד התלקחה חמתם ברומאים, כאִלו כבר היה גם ההיכל למאכֹלת־אש. והאש להטה את האולמים כל היום ההוא וכל הלילה אחריו, כי הרומאים עצרו כֹּח להצית את האולמים באש רק אחד אחד ולא את כֻּלּם יחד.",
+ "ג. וביום השני צוה טיטוס על חלק מאנשי חילו לכבות את האש וליַשר מסלה רחבה על־יד השערים ללגיונות, ואחרי זאת הקהיל אליו את שרי־צבאותיו. ששת גדולי־השרים נאספו יחד והם טבֶּריוס אלכסנדרוס מפַקד כל הצבא, וסֶקסטוס צֵרֵאליס ראש הלגיון החמישי, וְלַרַצִיוס לֶפידוס ראש הלגיון העשירי, וטיטוס פְּרִיגיוס ראש הלגיון החמשה־עשר, ופרוֹנטוֹן לִיטֶרְנִיוּס ראש מחנה שני הלגיונות אשר מאלכסנדריה, ומַרקוס אנטוניוס יוליָנוס נציב ארץ יהודה, ויחד אִתּם נקהלו גם יתר הנציבים ושרי־האלפים, וטיטוס נועץ אתם בדבר ההיכל. אלה יָעצו לעשות בו ככל חֹמר משפט המלחמה, כי לא יחדלו היהודים ממחשבות־מרד כל העת אשר יהיה ההיכל על מכונו, הוא המקום, אשר אליו הם מתאספים מכל עברים. ואלה יעצו להציל את בית־המקדש, אם יעזבו אותו היהודים ולא יוסיפו להניח בו את כלי־נשקם, ולשרוף אותו רק כאשר יעלו עליו היהודים לעשות משם מלחמה, כי בעשותם זאת, יהפך למבצר־אויב ולא יוסיף עוד להיות בית־אלהים, ולא על הרומאים יפול האשם הזה, כי��אם על היהודים, אשר אִלצו אותם לעשות את הדבר. אולם טיטוס גלה את דעתו, כי לא יאות לקחת נקמה מהבית הזה, אשר אין בו רוח־חיים, על חטאות אדם ולהשחית באש את הבנין הנהדר, אם גם יעלו אליו היהודים להלחם משם, כי הדבר הזה יהיה נזק הרומאים, ואם ישאר ההיכל על מכונו, יתנוסס כאבן־נזר בכתר־מלכותם. דברי טיטוס נתנו אֹמץ בלב פרוֹנטוֹן ואלכסנדרוס וצֵרֵאַליס, והם הסכימו לדעתו. אחרי זאת שלח טיטוס מעליו את הנאספים וצוה על שרי־החילים לתת לאנשי־הצבא להנפש ולהחליף כֹּח למלחמה העתידה, ואל בחורי הגדודים אמר לבקוע דרך בין החָרבות ולכבות את האש.",
+ "ד. ביום ההוא תקפה הבהלה על היהודים ולא מצאו בנפשם כֹּח להלחם. אולם למחרת היום אספו את כל חילם והתאזרו עֹז והגיחו בשתי שעות ביום דרך שער הקדים אל הרומאים, השומרים על חצר בית־ה׳ החיצונה. והשומרים קִדמו את פני המגיחים ביד חזקה וסוככו על עצמם במגִניהם אל עבר פניהם והתלכדו יחד במערכה, עד אשר דָמוּ לחומת־עֹז. ובכל־זאת נגלה הדבר, כי לא יוכלו להחזיק מעמד זמן רב וכשול יכשלו לפני המון צריהם ועֹז קנאתם. אבל הקיסר, אשר הביט אל המלחמה מראש הבירה, לא נתן את מערכותיו למוט ומהר לבוא לעזרה בראש בחורי הרוכבים. היהודים לא עצרו כֹח לשאת את תנופת יד הרוכבים, וכאשר נפלו מהם העומדים בשורות הראשונות, פנו הנשארים עֹרף. אולם כאשר אמרו הרומאים לשוב מן המערכה, חזרו אליהם להצר את צעדיהם, ואז הפכו גם הרומאים את פניהם ועוד הפעם נמלטו היהודים על נפשם. ובחמש שעות ביום נלחצו היהודים אל חצר בית־ה׳ הפנימית ונסגרו שם.",
+ "ה. וטיטוס שב אל הבירה והחליט להשׂתער ממחרת היום כעלות השחר על ההיכל בראש כל חילו ולכבשו. אולם האלהים כבר גזר מימים ראשונים לתת את היכלו למאכֹלת־אש והנה בא יום־הדין לקץ העתּים, הוא היום העשירי לחֹדש לוֹאוֹס (אב), אשר בו נשרף גם בית־המקדש הראשון בידי מלך בבל. ומידי היהודים יצאה האש לראשונה ומעִמָּם היתה הסִבּה. כי אחרי שוב טיטוס ממקום המלחמה, שאפו המורדים רוח מעט ויצאו עוד הפעם להַצּוֹת ברומאים. שומרי ההיכל התנגחו עם השונאים המכַבּים את הבערה (בחצר בית ה׳ הפנימית), ואלה הניסו את היהודים ורדפו אחריהם עד ההיכל. ואחד אנשי־הצבא לא חכה לפקֻדת המצביא ולא נבהל מהמעשה הנורא אשר אמר לעשות, כאִלו צֻוָּה למלא את הדבר מפי הגבורה, ותפש בידו לפיד בוער מתוך האש, ואחד מחברי האיש הרים אותו למעלה, והוא שלח את האש אל חלון־הזהב, אשר בקרבתו היה המבוא מצד צפון אל הלשכות הסובבות את ההיכל. וכאשר התלקחה הלהבה, הרימו היהודים קול צעקה נוראה, בהכּירם את גֹדל האסון, ומהרו מכל עברים לעצור בעד האש ולא חסו על חייהם ולא חמלו על כֹּחותיהם, בראות עינם באבדן מקדשם ובית־חייהם, אשר למענו שמרו את נפשותיהם.",
+ "ו. ואיש אחד רץ לבשׂר את הדבר לטיטוס, אשר נח באהלו מעמַל המלחמה. הקיסר קפץ כמו־שהוא מעל משכבו ומהר במרוצה אל ההיכל לעצור את האש, ואחריו הלכו כל שרי־הצבא, ואחריהם הלגיונות, אשר חרדו מרבצם. וצעקה נוראה וקול שאון גדול עלו למרום, כאשר התנועע החיל הרב והעצום הזה בלא סדרים. והקיסר נשא את קולו והרים את יד־ימינו לתת אות לנלחמים, כי יכַבּו את האש, אולם שומע לא היה לו, כי לצעקה הנוראה צללו אזני אנשי־הצבא ולא שׂמו לב לאות, אשר נתן להם בידו, כי תקפה על אלה סערת המלחמה ועל אלה — קנאת הנקמה. וגם דברי־תוכחה, וגם דברי־אימים לא יכלו לעצור בעד רוח הלגיונות בהרסם אל ההיכל, כי זעמם ועברתם הלכו לפניהם, והם נדחקו במבואי בית־המקדש, ורבים נרמסו ברגלי חבריהם, ורבים נפלו בתוך חרבות האולמים הלוהטות והעשנות, ותלאות המנצחים מצאו גם אותם. וכאשר קרבו אנשי־הצבא אל ההיכל, הכבידו אזניהם משמוע את מצוות הקיסר וקראו אל העומדים לפניהם להוסיף עוד אש על המוקד. והמורדים נואשו מתקותם להציל את המקדש, בראותם את חרב המות מקיפה אותם מעברים, ופנו עֹרף לפני האויב. ומרבית הנמצאים בהיכל היו בני העם, אנשים רפי כֹח, בלי נשק בידם, והרומאים שחטו מהם את כל הבא לידם. ומסביב למזבח נערם המון חללים ועל מעלות ההיכל נגרו נחלי דם, וגוִיות הנשחטים למעלה התגלגלו מהן.",
+ "ז. וכראות הקיסר, כי אין לאל־ידו לכבוש את כעס אנשי־צבאו המתהוללים והאש מוסיפה לאכול סביב, בא עם שרי צבאותיו אל הבית לפְנַי ולפנים והביט אל דביר ההיכל ואל כל אשר בו וראה, כי גדול הרבה הדר בית־המקדש מן השמועה אשר בפי הנכרים, ובצדק מתגאים בו היהודים ומרבים בשבחו. בראותו, כי לא נגעה עוד הלהבה עד ההיכל לפנים, רק אכלה את הלשכות הסובבות אותו לבד, עלתה בלבו מחשבה נכונה, כי עוד יוכל להציל את הבנין, ומהר החוצה ונִסה בעצמו לדבּר על לב אנשי־הצבא, כי יכַבּו את האש, וצוה את לִבֵּרַלִּיוּס שר־מאה, מנושאי־הרמחים השומרים לראשו, לחבוט במקלות את המַמרים לקולו ולגרשם. אולם חמת אנשי־הצבא ושנאתם ליהודים גברו על הכבוד, אשר כבדו את הקיסר, וגם על יראת העֹנש מידו, ורוח קנאתם במלחמה לא ידעה מעצור. רבים נמשכו אחרי תאות בצעם, באמרם בלבם, כי היכל הבית מלא אוצרות מפה אל פה, אחרי ראותם אותו מחוץ, והנה הוא מצֻפּה זהב כֻּלו מסביב. וכאשר יצא הקיסר לבצור את רוח אנשי־הצבא, מהר איש אחד מאחריו להניח אש במחשך בין צירי השער. ובהֵרָאות הלהבה פתאֹם גם בבית מבפנים, נסוגו הקיסר ושרי־הצבא, ואיש לא עצר עוד את העומדים מחוץ להוסיף אש על הלהבה. ככה היה בית־המקדש למאכֹלת אש על אף הקיסר ועל חמתו.",
+ "ח. מי האיש אשר לא יַרבּה להָמֵר על חרבן הבית הזה, הוא הנפלא מכל הבנינים, אשר ראו עינינו ואשר שמעו מהם אזנינו, והנעלה מכֻּלם בגדלו ובהדרו ובתפארתו לכל חלקיו וגם במהלל כבוד קדֻשתו? אך דבר אחד יהיה לו לנחמה גדולה, בשומו אל לבו, כי מקרה אחד לכל אשר בו רוח־חיים וגם לבנינים [הנהדרים] ולמקומות [הקדושים], וכֻלם לא יִמָּלטו מפני הגזרה אשר יצאה עליהם. ומי לא ישתומם על מועד החרבן הנכון לתקופת הזמנים? כי קץ הבית השני שמר — כאשר אמרתי למעלה — את החדש ואת היום, אשר בו נשרף הבית הראשון בידי הבבלים. ולמן בנין הבית הראשון — הוא הבית, אשר הקים המלך שלֹמה — עד חרבן הבית בימינו, אשר היה בשנה השנית למלכות אספסינוס, מלאו אלף ומאה ושלשים שנה ושבעה ירחים וחמשה־עשר יום. ומבנין הבית השני, הוא מעשה ידי הנביא חגי בשנה השניה למלכות כֹּרש, עד חרבנו בידי אספסינוס נשלמו שש מאות ותשע ושלשים שנה וארבעים וחמשה יום."
+ ],
+ [
+ "צרות היהודים הנשרפים בבית־המקדש. על נביא־השקר ועל האותות, אשר בשׂרו את האסון מכבר.
א. ובעת אש�� בער ההיכל באש, גזלו הרומאים כל דבר הבא לידם וערכו מטבח נורא לכל היהודים אשר פגעו בהם, ולא חמלו על עוּלים ומלאי־ימים ולא הדרו פני שרי־קֹדש, כי־אם המיתו זקנים ועוללים, הדיוטות וכהנים יחד, וחרב האויב אכלה את כל משפחות העם מסביב, וגם המבקשים חנינה וגם העומדים על נפשם נשחטו בלא חמלה; וקול משק הלהבה העולה למרום התערב בקול אנקת החללים, ומפני גֹבה הר־הבית וגֹדל הבנין הלוהט באש נדמה לעין רואה, כי כל העיר בוערת. ואיש לא יוכל לשער בנפשו דבר נורא ואיֹם מקול הצעקות במעמד ההוא. כי קול תרועת הלגיונות הרומאים השוטפים ואנקות המורדים, אשר הקיפו אותם האש וחרבות השונאים, ויללת העם העזוב העומד מלמעלה, אשר נדחף בבהלה אל תוך האויבים לקראת המות, ונאקות השבר — כל אלה חֻבּרו יחד. ולקול הצעקות העולות מהר־הבית ענתה צעקת העם אשר בעיר, כי אנשים רבים, אשר כִּלה הרעב את כֹּחם ולשונם דבקה אל חִכָּם, ראו את האש אשר בבית־המקדש ומצאו כֹח בנפשם לקשור מספד־תמרורים וגם להרים קול צעקה. והֵד הרמה אשר מעבר לנחל וההרים שמסביב לעיר חִזק את הצעקה הנוראה, אולם הכאב היה גדול ונורא מכל הצעקות האלה יחד. לעין הרואה נדמה, כי הר־הבית בוער כֻּלו מתחתית שרשיו, כי מכל פנותיו יצאו להבות־אש. אולם נחלי־הדם גברו עוד על להבות־האש, ומספר הנשחטים היה רב ועצום ממספר שוחטיהם, ובכל מקום לא נראתה־האדמה תחת מכסה החללים, ואנשי־הצבא דרכו על תלי פגרים ברדפם אחרי הבורחים. בעמל רב הדפו השודדים את הרומאים ונמלטו אל חצר בית ה׳ החיצונה, ומשם אל תוך העיר, ושרידי העם ברחו אל האולם החיצון. ואחדים מן הכֹּהנים הוציאו לראשונה את השפודים אשר על גג ההיכל עם קרקעיותיהם העשויות עופרת והשליכו אותם אל הרומאים, וכאשר לא היה שׂכר לפעלם זה והאש התנשאה למרום והגיעה עדיהם, עלו על קיר ההיכל הרחב שמונה אמות ונשארו שם. ושני טובי הכֹּהנים ראו לפניהם שני דרכים — לעבור אל הרומאים ולהציל את נפשם, או להשאר למעלה עד אשר ימצא אותם גורל הנשארים, ובחרו להפיל את עצמם אל תוך האש ולהשרף יחד עם ההיכל. אלה היו מאיר בן בִּלְגָה ויוסף בן דלָיָה.",
+ "ב. והרומאים חשבו, כי למותר הוא לרחם על הבנינים אשר מסביב אחרי שרפת ההיכל, והעבירו את הכּל באש: את שרידי האולמים ואת השערים — מלבד שׁנַים, הם אחד משערי המזרח ושער הדרום, וגם את השערים האלה הרסו לאחר זמן. הם שרפו גם את לשכות בית־האוצר, אשר נמצא שם המון כסף לאין־מספר ובגדים וכלי־חפץ, אשר לא ימָנו מרֹב. בקצרה, שם נערם כל עֹשר היהודים, כי הניחו שם העשירים את כל כבוד ביתם. משם עברו הרומאים אל האולם הנשאר בחצר בית ה׳ החיצונה, ושמה נמלטו מבני־העם נשים וילדים ועֵרב רב כששת אלפים נפש. ואנשי־הצבא לא חכו עד אשר יוציא הקיסר את משפט השרידים ושרי־החילים יתנו להם פקֻדה, כי־אם מהרו אל האולם בחמת־נקם ושִׁלחו בו אש. הקופצים מתוך האש [נפּצו את עצמותיהם ו]מתו והנשארים נשרפו חיים ואיש לא נִצל מהם. נביא־שקר אחד השיא מות על האנשים: הוא קם ביום ההוא והעביר קול בין יושבי העיר, כי האלהים מצַוה לעלות אל המקדש ולקבּל את אותות הישועה. והנה נביאים רבים נשלחו בימים ההם בידי העריצים אל העם לחַזק את לבו ולהודיעו, כי עוד מעט תבוא ישועת אלהים, למען ימעט מספר הבורחים הנופלים אל הרומאים, וגם האנשים, אשר לא יפחדו מאימת השומרים [על מוצאי העיר], יתעוררו להשאר בעיר בתקותם זאת. בעת צרה מאמין האדם לכל דבר על־נקלה, ובבוא אליו נוֹכל להבטיח לו רֶוַח ופדות ממצוקותיו הקשות, יהָפך הסובל לעבד נרצע לתקוותיו.",
+ "ג. כדברים האלה דברו מתעים נוכלים, בנשאם את שם אלהים לשוא, והוליכו את העם האמלל שולל, כי נפתה אחרי דבריהם ולא שׂם את לבו לכל האותות והמופתים המבשׂרים לו את החרבן בעתיד ולא האמין בהם. ככה עמדו היהודים כהלומי־רעם, אשר טחו עיניהם מראות וטפש לבם מהבין, ולא הקשיבו לאותות אלהים, ואלה היו האותות: האחד, כי נראה ממעל לעיר כוכב במרום, אשר היה לו מראה חרב, וגם דָרַך כוכב תועה בשמים ולא מש משם שנה שלמה. והשני, כי בהתאסף עולי־רגלים לחֹג את חג־המצות, עוד לפני המרד ותנועת המלחמה, ביום השמיני לחֹדש קסַנתּיקוס (ניסן), עלה בתשע שעות בלילה אור גדול והגיה את המזבח ואת ההיכל, עד אשר נראו כמו בעצם יום בהיר; והמראה הזה ארך חצי שעה. והנה בעיני האנשים, אשר לא למדו חכמה, נראה, כי הדבר הזה הוא סִמן טוב. אולם המבינים בכתבי־הקֹדש דרשו מיד את הדבר על המעשים אשר היו אחר זמן. ולמועד החג ההוא המליטה פרה אחת עגל, כאשר הוליך אותה איש לשחוט אותה לקרבן בתוך חצר בית ה׳. וגם שער הקדים להיכל לפנים, אשר היה עשוי כֻלו נחֹשת וכבד מאד, עד כי בעמל רב מצאה יד עשרים איש לסגרו בערב, ואשר נשען במסגרותיו על קורות מצֻפּות ברזל ועל בריחים נעוצים עמֹק אל הסף העשוי כֻלו אבן אחת — נראה פתאֹם פתוח לרוָחה מאליו בשש שעות בלילה, ושומרי המקדש רצו להודיע את הדבר לפקיד המשמר, והוא עלה למעלה, ורק אחרי עמל רב ועבודה קשה עלה בידו לסגור את השער. וגם בדבר הזה ראו ההדיוטות אות לטובה, כי יפתח להם האלהים את שערי הברכה. אולם המשכילים הבינו, כי חלפה פתאם שלות ההיכל, והשער הסגור נפתח למען האויב, והודיעו, כי האות הזה הוא מופת גלוי לחרבן. לא עברו ימים רבים אחרי חג־המצות ההוא, והנה נראה בעשרים ואחד לחדש ארטֵמיסיוס (אִיָּר) מראה אלהים, אשר לא יאמן כי יסֻפּר. אמנם לסִפּור־בדים ירָאה בעיני רבים הדבר אשר אספּר, לולא היו עדי־ראיה להצדיק את דברי, וגם הפֻּרענות הבאה מִלאה אחרי המופת הגדול. וזה הדבר: לפני בוא השמש נראו במרום בכל הארץ כדמות מרכבות־מלחמה ומערכות אנשי־צבא מזֻינים, המפלסים להם דרך בין העבים ומקיפים את הערים מסביב, ובעת החג הנקרא בשם יום החמשים (חג השבועות) עלו הכהנים בלילה אל חצר בית ה׳ הפנימית לשרת בעבודת הקדש כחֹק, וספּרו, כי שמעו קול רעש ואחרי־כן קול המון רב: ״נסעה ונלכה מזה״ (נעברה מזה). ועוד דבר נורא מזה: ארבע שנים לפני המלחמה, בעוד נמצאה ירושלים בשלוָתה והתענגה על רֹב טובה, בא אכר הדיוט אחד ושמו ישוע בן חנניה אל העיר למועד החג, אשר בו חֹק לכל היהודים להקים סֻכּות לכבוד אלהים, והחל פתאם לקרא בקול רם בחצר בית ה׳: ״קול ממזרח, קול ממערב, קול מארבע רוחות. קול על ירושלים וההיכל, קול על חתן וכלה, קול על כל העם״. ואת הדברים האלה הוסיף לקרֹא ביום ובלילה בסבבו בכל רחובות העיר. ואחדים משועי העם קצפו עליו בדבר הקללות האלה ותפשו את האיש והרבו להכותו וליסרהו. אולם הוא לא הרים את קולו לבקש על נפשו ולהשיב דבר למַכּיו, ולא חדל להשמיע את הקריאה אשר קרא. וראשי העם חשבו לצדק, כי רוח אלהים נמצאה באיש הזה והוליכו אותו אל נציב הרומאים, והוא צוה לדוש את בשרו בשוטים, עד אשר נחשׂפו עצמותיו. אולם האיש לא בקש רחמים ולא הזיל דמעות, ובשארית כֹּחו הרים קול יללה לכל מכה ומכה: ״הוי, הוי, ירושלים!״ וכאשר שאל אותו אלבּינוס — כי הוא היה הנציב בימים ההם — מי הוא ואֵי מזה בא, ועל מה ולמה הוא קורא את הקריאה הזאת, לא ענה על אחת משאלותיו ולא חדל להוציא מפיו את הנהי על העיר, עד אשר גזר אלבינוס, כי נטרפה עליו דעתו, ושלח אותו לנפשו. וכל העת עד בוא המלחמה לא פנה ישוע אל אחד מיושבי ירושלים, ולא נראה בדַבּרו עם בן־אדם, כי־אם הוציא נהי מפיו ברגש רב, כאִלו התפלל לאלהים, [את המלים:] ״הוי, הוי, ירושלים״ מדי יום ביומו, ומעולם לא בטא בשפתיו דבר קללה למַכּיו המתעללים בו יום יום, וגם לא ברך את האנשים הנותנים לו לחם לאכול, כי רק מענה אחד נמצא בפיו, והוא המשׂא הנורא [על ירושלים], ויותר מכֹּל הרבה לצעוק במועדי השנה. ואת הדברים האלה קרא שבע שנים וחמשה חדשים, ולא נִחר גרונו, ולא עיף ולא יגע, עד אשר בא מצור ירושלים וראה בעיניו, כי קמו דברי נבואתו, ואז נאלם לנצח. כי פעם אחת סבב בחומה וקרא בקול איֹם: ״הוי, הוי על ירושלים ועל העם ועל ההיכל״, ולאחרונה הוסיף: ״אוי, אוי גם לי״, כי אבן אחת שלוחה מכלי־קלע פגעה בו והמיתה אותו מיד, ובעוד הוא קורא בקול את נבואתו יצאה נפשו.",
+ "ד. אם ישים איש אל לבו את הדברים האלה, ימצא, כי עין אלהים פקוחה על האדם, והוא מגלה לבני־אנוש את דרכי הישועה, ורק מסכלותם ומרֹע מעשיהם הם בוחרים להם דרכי־מות. ככה עשו היהודים את מקדשם רָבוּע אחרי אשר נהרסה הבירה אף כי נמצא כתוב בספריהם, כי יבוא חרבן העיר וההיכל גם־יחד, כאשר יהיה בית־המקדש רבוע. והדבר, אשר הרבה להעיר את לבם למלחמה הזאת היה גם הוא דבר חזון סתום, אשר נמצא בכתבי־הקֹדש, כי בימים ההם יקום מארצם איש, אשר ימלוך בכל העולם. הם דרשו את החזון הזה על אחד מאחיהם, ורבים מן החכמים נבוכו בפתרון הנבואה, ולא הבינו, כי היא מראָה על מלכות אספסינוס, אשר נקרא לקיסר בארץ יהודה. אפס לא נִתּן לאדם להמלט מגזר־דינו גם בצפותו אותו מראש. על־כן דרשו היהודים את חלק דברי הנבואה לטובתם, ולשאריתם לא שמו לב, עד אשר בא חרבן עירם וקִצם הרע הוכיח על סכלותם."
+ ],
+ [
+ "הרומאים העלו את נשריהם אל הר־הבית וקדמו את טיטוס בהדר כבוד. הדברים, אשר קרא טיטוס באוני היהודים המבקשים רחמים, ומעבה היהודים, אשר העיר את חמת טיטוס.
א. אחרי אשר ברחו המורדים אל העיר, והיכל ה׳ וכל אשר מסביב לו בערו באש, העלו הרומאים את דגליה�� (הנשרים, הסִמנים) אל מקום המקדש והציגו אותם למול שער הקדים וקראו את טיטוס בתרועת־ברכה למושל מנַצח (אימפּרַטור). ואנשי־הצבא הרבו לגזול ולמלא את ידיהם חמס, עד אשר נמכר בארץ סוריה משקל זהב בחצי המחיר אשר היה לו לפנים. והכהנים אשר על קיר ההיכל החזיקו עוד מעמד, ונער אחד מהם צמֵא למים והתחנן אל השומרים הרומאים לתת לו את בריתם, וסִפר להם, כי הוא צמא מאד. השומרים חמלו על הנער הנמצא בצרה ונתנו לו את בריתם שלום, והוא ירד ושתה מן המים וגם נתן אל הכד אשר הביא עמו, והלך לו וברח ועלה למעלה אל אחיו, ואיש מן השומרים לא עצר כֹּח לתפשו, הם חרפו אותו על אשר חלל את אמונתו, והוא ענה להם, כי לא עבר על הדבר אשר הבטיחם, יען שלא כרת אִתּם ברית להשאר אצלם, כי־אם לרדת ולקחת את המים, והנה עיניהם רואות, כי מִלא את שני הדברים באמונה. ואנשי־הצבא, אשר הוליך אותם הנער שולל, השתוממו על ערמתו הרַבּה, העולה על מדת שָׁניו. וביום החמישי אִלֵּץ הרעב את הכהנים לרדת מעל המקדש, והשומרים הוליכו אותם אל טיטוס. הם בקשו ממנו לתת להם את נפשם לשלל, אך הוא השיבם דבר, כי כבר נסגרו בפניהם שערי הרחמים, יען חָרב ההיכל, אשר למענו היה חומל עליהם למשפט, וגם נאה לכהנים לסוּף יחד עם מקדשם. ואחרי־זאת צוה להמיתם.",
+ "ב. וכראות העריצים והאנשים אשר אִתּם, כי נִגפו במלחמה בכל מקום, וחומת האויב הקיפה עליהם, עד אשר אבד מהם מנוס, שלחו אל טיטוס לקחת עמו דברים. והקיסר, אשר היה אוהב הבריות מתכונתו, אמר בלבו להציל את העיר, וגם אוהביו החזיקו אחרי עצתו. בחשבו, כי יכָּנעו השודדים מפניו הפעם, עמד בקצה המערב לחצר בית ה׳ החיצונה, אשר שם נמצאו השערים הפונים אל לשכת־הגזית, בקרבת הגשר המחבר את הר־הבית לעיר העליונה, והגשר היה בתּוֶך בין העריצים ובין הקיסר. ומסביב לכל אחד עמדו אנשיו בהמון רב. היהודים העומדים עם שמעון ויוחנן קוו בכליון־עינים למצֹא חנינה, והרומאים הסובבים את הקיסר חכּוּ למוצא פי היהודים. טיטוס צוה על אנשי־צבאו לכבוש את כעסם ולבלתי יְרוֹת באויבים, והציג את המליץ (התֻּרגמן) לפניו ופתח בדברים לאות, כי הוא המנַצח, וכה אמר: ״הנה כבר שׂבעתם את הרעות, אשר מצאו את עיר־אבותיכם, אתם האנשים, אשר לא השיבותם אל לבכם את כל עֹז חילנו ואת כל רפיון־כֹּחכם, ובקנאה נבערה וברוח־שגעון הבאתם את הקץ על עמכם ועל עירכם ועל מקדשכם. ואמנם הצדק היה לי לכַלות אתכם מעל־פני האדמה, כי למן הימים הראשונים, אשר כבש אתכם פומפיוס בחֹזק־יד, לא חדלתם ממעשי־מרד, עד אשר יצאתם למלחמה על הרומאים ביד רמה. ובמי בטחתם, כי עשיתם את הדבר הזה? האם בגֹדל המונכם? הנה חלק מצער מחיל הרומאים הספיק להכריעכם! או בעזרת בני־בריתכם? היש עַם מחוץ לגבול ממשלתנו, אשר יעלה על לבו לבחור בברית היהודים מברית הרומאים? ואולי נשענתם על כֹּח זרועכם? הן יודעים אתם, כי גם הגרמנים [אדירי הכֹּח] עובדים אותנו. או בעֹז חומותיכם הבצורות שׂמתם מַחסכם? האם יש חומה נשגבה ממעוז ים־אוקינוס, הסוכך על הבריטַנים, אשר נכנעו גם הם לפני חרב הרומאים? או אולי בטחתם באֹמץ־רוחכם ובתחבולות. שרי־צבאותיכם? הלא ידעתם, כי גם בני קרת־חדשת כרעו לפנינו. אין זאת, כי העירה אתכם נגד הרומאים אהבת הבריות אשר לרומאים, כי בראשונה נתַנו לכם למשול בארצכם כטוב בעיניכם והקימונו עליכם מלכים מקרב אחיכם, ואחרי־כן שמרנו על חֻקי תורתכם ונתנו לכם לחיות כאשר עם לבבכם, לא רק בארצכם, כי־אם גם בקרב עמים אחרים, ועוד הוספנו להיטיב עמכם, כי מִלאנו את ידכם להרים תרומה לעבודת אלהיכם ולאסוף נדבות כטוב בעיניכם, ולא יסרנו בדברים את נושאי המתנות ולא עמדנו להם לשטן, למען תּרבּו עֹשר לרעתנו ובכספנו אנו תתכוננו להלחם בנו. מרֹב טובתנו שמַנתּם ובשׂבע נפשכם בעטתם באנשי־חסדכם וכדרך נחשים, אשר אין להם לחש, תקעתם את עֻקציכם בבשר המתרפקים עליכם. בזיתם את נירון בלבכם על קלות־דעתו, ותחת אשר שקטתם תחתיכם במחשבות־זדון זמן רב, כדרך המכות והחבלים העצורים בגוף עד אשר יתגלו בבוא עליו תחלואים קשים, הראיתם הפעם את כל יצר לבכם הרע, ולא בושתם לשאת את נפשכם לתקוות גדולות לבלי־חֹק. ואחרי־כן בא אבי אל הארץ הזאת, והוא לא עלה עליכם לעשות בכם שפטים על הדבר אשר עשיתם לצֶסטיוס, כי־אם למען שַׁחֵר למוסר את אזניכם. כי לוּ בא להכרית את עמכם, הלא היה עליו למהר ולעקור את שֹׁרש הזדון ולהחריב את העיר הזאת מיד, אך הוא לא עשה כזאת, כי־אם השחית את ארץ הגליל ואת סביבותיה, ונתן לכם זמן להִנָּחם על מעשיכם. אולם אהבת־הבריות הזאת היתה בעיניכם לאות רפיון־כֹּח, ואֹרך־אפינו חִזק את עזות־לבכם. ואחרי מות נירון עשיתם כמעשה הנבלים, כי בקוּם מלחמות־אחים בקרבנו הוספתם אֹמץ, וכאשר יצאתי עם אבי אל ארץ מצרים, מצאתם לכם שעת־הכֹּשר להרבות תכונה למלחמה, ולא בושתם להחריד את מנוחת האנשים העולים לכסא־המלוכה, אשר ידעתם בהם, כי היו שרי־צבא אנשי־חסד. ואחרי־כן מצאה כל הממשלה מחסה בנו, וכל הארצות נחו ושקטו, וגם העמים הנכרים שלחו אלינו מלאכים לברכנו, ורק היהודים לבדם היו לנו לאויבים, ואתם שלחתם את ציריכם מעבר לנהר פרת להקים מרד, והעליתם מצודות חדשות על חומותיכם, ומריבות וקנאת־עריצים ומלחמות־אחים השחיתו בכם, כמשפט לאנשי־בליעל, — ורק להם לבד! — ואחרי־זאת עליתי על העיר הזאת, ואבי נתן בידי פקֻדה נוראה על אפו ועל חמתו. והנה שמעתי, כי העם רוצה להשלים אתנו, ושמחתי, ועוד לפני המלחמה קראתי לכם לשבות מריב, וזמן רב חמלתי על האויבים הנלחמים בי, ונתתי את בריתי לנופלים אלי, ושמרתי אמונים לבורחים, ורחמתי על רבים משבויי־החרב, וענשתי את המתעללים בהם עֹנש קשה, ובלי חמדה הקרבתי את מכונות־המלחמה אל חומותיכם ועצרתי בעד רוח אנשי־צבאי וחמת־רצחם עליכם כל היום, ואחרי כל נצחון עשיתי כמעשה הנִּגָּף במלחמה ודברתי אליכם שלום, וכאשר קרבתי אל המקדש, הואלתי עוד הפעם לעזוב את חֻקי המלחמה וקראתי אליכם לרחם על קדשיכם אתם ולהציל את ההיכל למענכם, וגם הבטחתי אתכם להוציאכם בשלום ונשבעתי לכם לפדות את נפשותיכם, וגם נתתי לכם לבחור במקום אחר ולהלחם אתנו משם כטוב בעיניכם. אולם אתם מאסתם את כל דברי, וידיכם שלחו אש בהיכל. ואחרי כל אלה — הוי טמאים נבזים! — באתם כיום הזה לדבּר אלי דברים! ומה תוכלו עוד להציל, אחרי אשר אבדו לכם הקדשים האלה? ובמה נחשבה בעיניכם פדות נפשכם אחרי אבדן ההיכל? והן גם עתה עודכם עומדים בכלי־נשקכם, ובהגיע מים עד נפש אינכם רוצים להתנכּר ולדבּר תחנונים. הוי, עלובים! במי עוד תשימו מבטחכם? עמכם חלַל־חרב, היכלכם — שַׁמה ושאיה, עירכם — מרמס לרגלי, וביָדי רוחכם ונשמתכם! אולי תחשבו לכם את הדבר לגבורה בלכתכם לקראת המות? אך לא אוסיף לדון עוד ברוח שגעונכם! אם תפרקו את כלי־נשקכם ותסגירו את עצמכם בידי — אתן לכם את נפשכם לשלל, וכבעל־בית ארך־אפים אעשה שפטים באשר אין לו תקנה, ואת הפלֵטה אציל למ��ני.״",
+ "ג. לדברים האלה ענו המורדים, כי לא יוכלו לכרות עמו ברית, יען נשבעו לבלתי עשות את הדבר הזה לעולם. ועל־כן בקשו ממנו, כי יתן להם לצאת דרך החומה עם נשיהם ובניהם, למען ילכו להם אל המדבר ויעזבו את העיר בידו. לשֵׁמע הדבר הזה חרה אף טיטוס באנשים האלה, העתידים לנפול בידו בקרוב, כי מלאם לבם לדרוש ממנו דברים, כאִלו נצחו במלחמה, וצוה להודיע אותם, כי לא יוסיפו לנפול אליו ולקוות, אשר ישמור להם את הברית, כי לא יחמול על נפש איש, ועל־כן עליהם להלחם בכל כֹּחם ולהִוָּשע בזרוע־ימינם, אם יעלה הדבר בידם, ומן היום ההוא והלאה יעשה להם ככל חֹמר משפטי המלחמה. ועל אנשי־הצבא צוה לשרוף את העיר (התחתונה) ולהוציא את שללה. אנשי־הצבא שבתו ביום ההוא, וביום השני שרפו את הארכיון (בית־הפקודות) ואת המצודה (חקרא) ואת בית־המועצה ואת העֹפל, והאש הגיעה עד ארמון הֵיליני, הבנוי בתוך המצודה. גם הרחובות והבתים המלאים חללי רעב היו למאכֹלת־אש.",
+ "ד. וביום ההוא שלחו בני המלך אִיזַט ואֶחיו וגם רבים מטוּבי ירושלים, אשר נאספו אִתּם יחד, להתחנן אל הקיסר, כי יכרות אִתּם ברית. ואף כי היטב חרה לטיטוס על כל שארית העם, לא כבש את יצרו הטוב, וקבּל את פני האנשים בשלום ונתן אותם במשמר, ואחרי־כן אסר את בני המלך ואת קרוביו והוליך אותם אל רומא, למען יהיו לו לבני־תערובות."
+ ],
+ [
+ "מעשי המורדים, צרותיהם ויסוריהם. טיטוס כבש את העיר התחתונה.
א. והמורדים מהרו ללכת אל ארמון המלך, אשר רבים מבני ירושלים בטחו במשׂגַּבּו והניחו בו את רכושם, והניסו את הרומאים משם והכו נפש את כל העם הנאסף שם, כשמונת אלפים וארבע מאות נפש, וגזלו את כל הכסף. ושנַים מן הרומאים נתפשו חיים, האחד מחיל־הרוכבים והשני מן הצבא הרגלי. את הרגלי שחטו היהודים מיד וסחבו את נבלתו אל העיר. והרוכב אמר, כי יוכל לגַלות ליהודים דבר, אשר יהיה להם לישועה, והובל אל שמעון. ואחרי אשר לא נמצא דבר בפיו, נמסר על־ידי ארדַּלא, אחד משרי־הצבא, לעשות לו משפט־מות. ארדַּלא עקד את ידיו לאחוריו וכסה את עיניו והוציאו אל מול מחנה הרומאים להמיתו. אך בעוד היהודי שולף את חרבו מתּערהּ, מִהר השבוי לברוח אל הרומאים. ובהמלט האיש מפני השונאים, לא צוה טיטוס להמיתו, אבל חשב, כי אין מקום בצבא־הרומאים לאדם, אשר נתפש חי בידי שונאיו. על־כן לקחו הרומאים ממנו את כלי־נשקו וגרשו אותו ממחנה צבאם. והדבר הזה נחשב בעיני בעל־נפש לעֹנש קשה ממות.",
+ "ב. וביום השני גרשו הרומאים את השודדים מן העיר התחתונה ושלחו באש את כֻּלהּ עד הַשִּׁלֹּחַ. ואף כי שמחו למראה העיר הבוערת, הנה נואשו מתקותם לשאת את שללה, כי כבר הספיקו המורדים לְנַצֵּל את כֻּלה ויצאו עם הבז אל העיר העליונה. הם לא נחמו על מעשיהם הרעים גם בפעם הזאת, ועוד התפארו כדרך אנשים העושים טובה רבה. למראה העיר היוקדת אמרו באור־פנים, כי הפעם יערב להם מותם, אחרי אשר נשמד כל עם ירושלים ובית־המקדש נשרף והעיר בוערת באש, ולא נשאר דבר לאויביהם. אולם גם בהגיע הצרה למרום־קִצה לא חדל יוסף מלבקש מהם רחמים על שארית העיר והִרבּה ליַסר אותם על אכזריותם ועל חטאותיהם וגם להורותם דרך ישועה, אך שׂכר לא היה לדבריו, כי־אם לעג וקלס. ויען אשר לא נאותו המורדים להסגיר את נפשם בידי האויב ולהפר בזה את שבועתם, אף לא עצרו כֹח לצאת על הרומאים למלחמה ולקוות לישועה, כי היו סגורים כמו בכלוב, וגם לא יכלה ימינם להשאר במנוחה, אחרי אשר הסכינה לשפוך דם כל היום, — על־כן פשטו לפני העיר וארבו בין החרבות לנפשות האנשים האומרים לנפול אל הרומאים. רבים נתפשו בכף, והם שחטו את כֻּלם, כי מרֹב המצוק לא היה כח לאיש להשמט מידם, ואת נבלותיהם השליכו למאכל לכלבים. אולם בעיני אלה היתה כל מיתה קלה ממות־רעב, ועל־כן בחרו גם לנוס אל הרומאים, אף כי נואשו כבר מתקותם למצֹא חנינה, וברצון נפלו בידי המורדים המרצחים. ובקרבת העיר לא היתה אף כברת־ארץ ריקה, כי בכל מקום נמצא אחד מחללי הרעב או המרד — או היה מלא המונים של חללי הרעב והמרד יחד.",
+ "ג. עוד צל תקוה נשאר לעריצים ולחֶבר השודדים אשר אתם, כי יעלה בידם להמלט דרך המנהרות: הם בטחו, כי לא יוכלו הרומאים למצאם בברחם שמה, ואמרו בנפשם להתחבא שם, עד אשר יחריבו הרומאים את העיר כליל ויסורו מעליה, ואז יוכלו גם הם להמלט על נפשם. אולם תקותם זאת היתה חלום, כי לא נגזר עליהם להסתר מעיני האלהים וגם מעיני הרומאים. אך עד בוא פקֻדתם בטחו במחסה הנקָבות אשר מתחת לאדמה, והרבו לשרוף בעיר יותר מהרומאים, ואת הבורחים מן השרפה אל המחתרות המיתו בהמון ושללו את רכושם. וכאשר מצאו בידי איש פת־לחם, גזלו אותה ובלעוה בעודה טבולה בדם [בעליה]. וגם בקרבם כבר פרצו מריבות־אחים בגלל השלל אשר גזלו, ולולא מִהֲרָה מפלת העיר לבוא, כי אז החלו לאכול גם את בשר המתים בחמת־יאושם."
+ ],
+ [
+ "הקיסר שפך סוללות על העיר העליונה והקריב את כלי־הרעש וכבש את העיר.
א. וכראות הקיסר, כי העיר העליונה היא תלולה מכל עבריה ולא יוכל לכבשה בלי סוללות־מלחמה, חִלק את העבודה הזאת בין אנשי־חילו ביום עשרים לחֹדש לוֹאוֹס (אב). וקשה היה להביא את כל העצים הדרושים, כי נחשפו, כאשר אמרתי, כל המקומות מסביב לעיר במרחק מאה ריס למען הסוללות הראשונות. ארבעת הלגיונות הקימו את בניני־המלחמה ממערב לעיר, למול חצר המלך, והמון צבא־הברית ויתר החיל שפך סוללה על לשכת־הגזית ועל הגשר ועל מגדל שמעון [בן גיורא], הוא אשר הקים אותו למשגב בעת מלחמתו עם יוחנן.",
+ "ב. ובימים ההם נאספו שרי־צבא האדומים בסתר ויעצו עצה להסגיר את עצמם בידי הרומאים ושלחו חמשה אנשים אל טיטוס ובקשוהו לכרות אִתּם ברית. טיטוס קוה, כי גם העריצים יכָּנעו מפניו, בסור מעליהם האדומים, אשר נטלו חלק במלחמה בראש. אחרי הִמָּלכו זמן רב בדעתו הסכים לאחרונה ושלח מעליו את האנשים. והאדומים התכוננו לעזוב את העיר, והנה נודע הדבר לשמעון והוא מִהר להמית את חמשת האנשים, אשר יצאו לדבר עם טיטוס, ואת ראשי האדומים עם יעקב בן סוֹסא נשוא־הפנים ביניהם תפש ואסר בכלא, אף צוה לשמור על המון האדומים, אשר היו כאובדי־עצות בהלקח מהם נשיאיהם, ולהציג על החומה אנשי־משמר זריזים. אולם נבצר מכֹּח השומרים לעצור בעד הפליטים הרבים, הנופלים אל השונא, ואף כי גדל מספר ההרוגים, רבּו ועצמו מהם הנמלטים, והרומאים קבלו את כֻּלם, כי טיטוס בטוּב־לבו לא נזקק לפקֻדותיו הראשונות, וגם אנשי־הצבא כבר שׂבעו מדם ולא הוסיפו להמית את הבורחים, ועוד קִוו לבוא על שׂכרם, כי רק את אזרחי־העיר שלחו לחֹפש, אולם את יתר ההמון עם הנשים והטף מכרו לעבדים ולא הרבו במחירם, כי גדל מאד המון הנמכרים ומספר הקונים היה מצער. ואף כי העביר טיטוס קול, לבלי יפול אליו איש בגפו, למען יצאו אליו האנשים לבתיהם ולמשפחותיהם, בכל־זא�� קבל גם את היחידים בחסד והקים בית־דין להבדיל מהם את הראוים לעֹנש־מות. והנמכרים לעבדים היו לאין־מספר, ורק בני ירושלים, ארבעים אלף נפש ויותר, נפדו מעבדות, כי שלח אותם הקיסר ללכת אל כל הטוב בעיניהם.",
+ "ג. ובימים ההם יצא אחד הכהנים, ושמו יהושע בן תֵּבוּתִי, אשר נשבע לו הקיסר להציל את נפשו, אם ימסור בידו חלק מכלי־הקֹדש, והוציא אליו מקיר ההיכל שתי מנורות־זהב כתבנית מנורות ההיכל ושלחנות ומזרקים וקערות, כֻּלם זהב סגור וכבדים במשקלם מאד. מלבד זאת נתן לו גם את הפרֹכת ואת בגדי הכהנים הגדולים עם אבני־החן ועוד רבים מכלי עבודת־הקֹדש. גם שומר אוצר־המקדש, ושמו פינחס, נפל בידי הרומאים וגִלה להם את מקום כתנות הכהנים ואַבנטיהם, גם הרבה ארגמן ותולעת־שני, אשר נצבר שם לצרכי הפרֹכת, ומלבד זאת הרבה קנמון וקציעה והמון בשמים (סמים) אחרים, אשר בללו אותם והקריבו קטֹרת לאלהים יום־יום. ונוסף על אלה מסר הרבה מיתר כלי־המקדש וגם מעדי־הקֹדש ואף כי נתפש בחֹזק־יד, עשה לו טיטוס כמשפט בורחי־המלחמה ונתן לו את נפשו לשלל.",
+ "ד. וכאשר כלתה עבודת הסוללות לקץ שמונה־עשר יום בשביעי לחֹדש גורְפִּיאַיּוֹס (אלול), הקריבו הרומאים את מכונותיהם אל החומה, ורבים מן המורדים נואשו הפעם מתקותם להציל את העיר, אלה עזבו את החומה ועלו אל המצודה ואלה ירדו אל המנהרות. ורבים התיצבו על החומה ונלחמו בשונאים המקריבים את מכונות־הרעש, אולם הרומאים התגברו עליהם בגֹדל המונם ובכֹח־ידם, ומה גם כי נלחמו ברוח גבורה עם שונאים, אשר נמס לבבם וכשל כֹּחם, וכאשר נבקע חלק החומה ואחדים מן המגדלים כרעו תחת הכרים המנַגחים, מהרו מגִני העיר לברוח. וגם על העריצים נפלה מחִתּה נוראה וגדולה עוד יותר מהצרה אשר מצאתם; כי עוד טרם נִסּוּ הרומאים לעלות על החומה, נמוגו אלה מפחד ובקשו להם מנוס. ואלה האנשים, אשר הרימו לפנים למָרום קרנם והשתבחו במעשי תועבותיהם, שחו עתה לארץ ועצמותיהם רחפו ממגור, עד אשר נדו כל רואיהם לתמורה הזאת ושכחו, פי הם נבזים מאדם. הם אמרו לרוץ אל החֵל [אשר הקימו הרומאים] ולהדוף את השומרים מפניהם ולהבקיע להם דרך ולהמלט. אולם בהביטם כה וכה ראו, כי אין אִתּם אנשיהם הנאמנים בבריתם מתמול שלשום, כי נמלט כל איש אל אשר מצאה ידו בצרה הזאת. והנה מהרו אליהם אנשים והגידו, כי כבר נבקעה כל חומת המערב והרומאים פרצו בתוך העיר, ואלה ספרו. כי מבקשי נפשם הולכים וקרבים, ואנשים אחרים, אשר עיניהם ראו זרות מגֹדל פחדם, אמרו, כי נראה כבר האויב עומד בראש המגדלים. לשֵׁמע הדברים האלה נפלו העריצים על פניהם ובכו על תעתועי־לבבם, וזמן רב לא עצרו כֹּח לקום ולברוח, כאלו נִתּקו עורקיהם. וגם בדבר הזה יראה כל איש את יד־האלהים הקשה על הרשעים ואת מזל הרומאים, כי העריצים שדדו את מבטחם בידיהם וברצונם הטוב ירדו מן המגדלים, אשר שם לא יכלו האויבים לתפשם ביד חזקה לעולם, בלתי־אם ברעב. והרומאים, אשר עבדו בזעת־אפים לכבוש את החומות הרפות, כבשו באפס־יד את המגדלים, אשר נבצר מהם ללכדם בכלי־מלחמה, כי שלשת המגדלים, אשר תארתי את צורתם למעלה, שׂגבו מכל מיני מכונות שבעולם.",
+ "ה. העריצים עזבו את המגדלים — ונכון הדבר, כי בידי אלהים הָשלכו מש�� — וברחו אל העמק אשר מתחת השִּׁלֹּחַ. וכאשר השיבו רוחם מעט ורָוַח להם מפחדם, מהרו לרוץ אל החֵל הקרוב שמה, אולם לא מצאו בנפשם די־עֹז בצרתם הגדולה, כי הפחד והאסונות הכשילו את כֹּחם — ובידי השומרים עלה להדפם ולהפיצם, ואחד אחד נמלטו אל המנהרות. וכאשר כבשו הרומאים את החומה, הקימו את נִסֵּיהם בראשי המגדלים ומחאו כף בקול־תרועה ופצחו פה בשירת־נצחון, כי סוף המלחמה היה קל להם מתחלתה, ובלא שפך־דם עלו על החומה האחרונה. הם לא האמינו כמעט למראה עיניהם, ובהביטם סביב ואין איש מן האויבים, נדהמו ונבוכו. ואחרי זאת פרצו כנחל ברחובות, והכו בחרב את כל הנופל בידם, והמיתו אנשים לאין־מספר, ושרפו את הבתים באש על הנמלטים בתוכם. ואחרי אשר הִרבּו להרוס ולנתּוץ את הבתים, באו בתוכם לשלוח ידם אל הבזה, ומצאו את החדרים מלאים חללי רעב, ושׂערו שׂער לַמראה ויצאו בידם ריקות. אך אם גם נרתעו אנשי־הצבא מפני המתים האלה, הנה לא חסה עינם על החיים, וכל הנמצא נדקר בידיהם הם הקימו תלי חללים ברחובות והציפו את כל העיר במצולת דם, עד אשר כבה הדם את הלהבה במקומות רבים. לעת ערב השיבו הרוצחים את ידיהם ובלילה פשׂתה הלהבה, וביום השמיני לחֹדש גוֹרפּיאַיּוֹס (אלול) עלה השחר על מוקד ירושלים, היא העיר, אשר כה רבּו צרותיה ומצוקותיה בימי המצור, ולוּ ראתה טובה בכל ימי היותה כמדת צרותיה אלה, כי אז קַנֵא קנאו כל באי־עולם באשרה. ורק עָוֹן אחד הביא עליה את כל האסונות האלה, כי הצמיחה דור [נבל ומשחית] אשר כזה, ומידו בא עליה הקץ."
+ ],
+ [
+ "פקֻדות הקיסר אחרי בואו אל העיר. מספר השבוים וחללי המלחמה. על־דבר הפליטים, אשר שׂרדו אל המנהרות, ושמעון ויוחנן בכללם.
א. וטיטוס בא אל העיר והשתומם עליה מאד ובפרט על חֹזק חומותיה ומגדליה, אשר עזבו אותם העריצים בשגעונם. בראותו את גֹּבה־המגדלים הַמֻצק ואת גֹּדל סלעי הבנין ואת הַדֶּבק המכֻוָּן ביניהן וגם את מדת עֲבִי המגדלים וקומתם, קרא: ״האלהים נלחם לנו — כי רק יד האלהים החזקה גרשה את היהודים מן המצודות האלה, כי מה תעשינה ידי אדם ומכונותיו למגדלים אשר כאלה?״ הוא הִרבּה עוד לדבּר עם אוהביו, ואחרי־כן שלח לחפשי את אסירי העריצים, אשר נמצאו עצורים במצודות, וצוה להרוס את שארית העיר ולהפיל את חומותיה, והשאיר רק את המגדלים האלה (השלשה) לזֵכר מזלו הטוב, אשר עמד לו במלחמה וּמִגֵּר לפניו את העיר הבצורה, אשר נבצר מידי אדם לכבשה.",
+ "ב. וכאשר עיפו ידי אנשי־הצבא מכֹּבד הרצח, נראה בעיר המון רב מיושביה, אשר נצלו מן המטבֵּח. והקיסר צוה להמית רק את המזֻיָּנים העומדים על נפשם ולקחת את יתר העם בשבי. ואנשי־הצבא עשו כמצותו ועוד הוסיפו להמית גם את הזקנים ואת החלשים, ואת הבריאים והאנשים, אשר מצאו בהם חפץ, דחפו אל הר־הבית וסגרו אותם בעזרת־הנשים. והקיסר הפקיד את אחד עבדיו המשֻׁחררים לשמור עליהם, ואל פרונטון אוהבו אמר לעשות משפט כל איש ואיש. פרונטון צוה להמית את כל המורדים והשודדים, אשר גִלה מהם איש את תועבות רעהו, ומקרב הצעירים הבדיל את הגדולים בקומה ואת יפי־התֹאר וחשף אותם לחג־הנצחון, ומיתר העם אסר כל בחור מבן שבע־עשרה ומעלה ושלח אותם לעבוד בסבלות מצרים. ורבים מהם נתן טי��וס למנחה למדינות שונות להעבירם בבתי־חזיון, למען ימותו איש בחרב אחיו או במלחמה עם חיות רעות. והקטנים מבני שבע־עשרה נמכרו לעבדים. ובעוד פרונטון שׂם פדות בין הנתפשים, והנה גועו מהם כאחד־עשר אלף איש ברעב, כי מנעו מהם השומרים את לחמם מגֹדל שנאתם אליהם, וגם רבים מהם מאנו לנגוע בלחם אשר נִתּן להם. ואמנם לא נמצא די־לחם להמון השבוים הרב.",
+ "ג. ומספר השבוים, אשר נתפשו בכל עת המלחמה, היה תשע רבבות ושבעת אלפים, ומספר המתים בכל עת המצור היה מאה ועשרה רבוא. רֻבּם יהודים, אך לא ילידי המקום (ירושלים). כי מכל עברים נאספו אנשים אל ירושלים למועד חג־המצות, ופתאֹם סגרה עליהם המלחמה. ובאשר צר המקום לשאתם, פרץ ביניהם לראשונה דֶבֶר־הַוּוֹת, ואחרי־כן בא הרעב והִרבּה את חלליהם. ואמנם לא נבצר מירושלים להכיל המון עצום כזה, והדבר הזה נגלה, כאשר מָנה צֶסטיוס את היהודים. כי ברצות צסטיוס להראות את תפארת ירושלים לקיסר נירון, למען אשר לא יבוז לעם היהודים, בקש את הכהנים למצֹא את מספר העם הגדול, אם יש הדבר לאֵל־ידם. והנה הגיע החג הנקרא פסח (פסחא), אשר בו היהודים מקריבים זבחים מתשע שעות עד אחת־עשרה שעה, והחבורה הנמנית על קרבן אחד לא מעטה מעשרה אנשים, כי לא יכול אדם לאכול מבשר הקרבן לבדו — ורבים הצטרפו גם לחבורות בנות עשרים איש —, והכהנים מנו את הזבחים ומספרם היה עשרים וחמשה רבוא וחמשת אלפים ושש מאות, והמקריבים אותם היו אנשים טהורים, אשר התקדשו לחג, כי למצֹרעים ולזבים ולנשים דווֹת וליתר הטמאים היה אסור לאכול מבשׂר הזבח, וגם בני־הנכר [הערלים] הבאים אל ירושלים לעבוד את האלהים לא לקחו בו חלק.",
+ "ד. והנה רֹב העם, אשר נמצא אז בירושלים, נאסף מכל הארץ, כאִלּוּ נגזרה גזרה על כל העם להסגר כמו בבית־כלא. וכאשר התלקחה המלחמה מסביב לירושלים, היתה העיר מלאה המונות אדם; על־כן עצם מספר החללים ממספר המתים בכל מגפה רעה הבאה בידי אדם או בידי שמים. — ואחרי אשר המיתו הרומאים חלק האנשים היוצאים אליהם ואת שאריתם לקחו בשבי, חקרו למצֹא את האנשים המסתתרים במנהרות וקרעו את שכבת האדמה אשר על־גבן ואת כל הנופלים בידם הכו לפי חרב. ובמנהרות נמצאו כאלפַּים פגרים, מהם פגרי אנשים, אשר טרפו את נפשם בכפם, ורֻבּם חללי רעב. ונוראה היתה צחנת הפגרים, אשר עלתה באף הרומאים הפורצים במנהרות, ורבים מהם מִהרו לעזוב את המקום. אך נמצאו גם אנשים, אשר תאות בצעם השיאתם לרדת ולפַלס להם דרך על ערמות הפגרים. כי הרבה כלי־חפץ נגלו במחתרות, ואין דרך אשר לא תישר בעיני חומד־כסף. הם הוציאו רבים מאסירי העריצים, כי גם בבוא צרתם עד קִצּה לא חדלו ממעשי־רשעתם. ואמנם אלהים שִׁלם לשניהם יחד כגמול ידיהם. כי יוחנן, אשר התענה ברעב יחד עם אָחיו בקרב המנהרות, פנה כדַל שואל אל הרומאים לתת לו את בריתם, אשר בעט בה לפנים לא פעם ולא שתים. וגם שמעון, אשר נלחם זמן רב עם המצוק, הסגיר את עצמו בידי השונאים, כאשר נסַפּר עוד למטה. הוא הושׂם במשמר והֻקדש להרֵגה ביום חג־הנצחון. ויוחנן נשפט למאסר־עולם. — הרומאים שרפו את כל קצות העיר ונתצו את החומה."
+ ],
+ [
+ "ירושלים נפלה לפני זה חמש פעמים בידי אויביה, ועתה חרבה בפעם השניה. קורות העיר בקצרה.
א. ככה נפלה ירושלים בשנה השנית למלכות אספסינוס בשמיני לחֹדש גוֹרפִּיאַיוֹס (אלול). וכב�� לפני זה נכבשה חמש פעמים [בידי אויביה] ועתה חרבה בפעם השנית. אַסוֹכַיּוֹס מלך מצרים, ואחריו אנטיוכוס, ואחריו פומפֵּיוס, ואחרי אלה סוֹסיוס יחד עם הורדוס — כבשו כֻלם את העיר, אולם השאירו אותה על תִּלָּהּ. ועוד לפני אלה כבש מלך בבל את העיר והחריבה במלֹאת אלף וארבע מאות וששים ושמונה שנה וששה חדשים ליום הוָּסְדָהּ. והראשון, אשר בנה את העיר, היה מושל הכנענים, אשר נקרא בלשון אבותינו ״מלך צדיק״ (מלכי־צדק), וכשמו כן היה, כי הוא הראשון אשר כִּהֵן לאלהים והוא אשר בנה את המקדש לראשונה וקרא שֵׁם ירושלים לעיר, אשר היה שמה שָׁלֵם בתחלה. דָּוִד מלך היהודים גרש את עם הכנעני מירושלים והושיב בקרבה את אֶחיו ואחריו, לקץ ארבע מאות ושבעים ושבע שנה וששה חדשים, הרבה העיר בידי הבבלים. ומימי דוד, הוא מלך היהודים הראשון, אשר משל בירושלים, עד חרבן העיר בידי טיטוס עברו אלף ומאה ושבעים ותשע שנה. ומראשית הִוָּסְדָהּ עד חרבנה האחרון עברו אלפים ומאה ושבעים ושבע שנה. אולם כל קדמות העיר וכל עָשׁרהּ הגדול והמון בניה הרבים הנפוצים בכל אפסי תבל וכל גֹדל תהלת עבודת־האלהים בקרבה, — כל אלה לא עמדו לירושלים בהגיע קִצָּהּ. אלה דברי אחרית מְצוֹר ירושלים."
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ירושלים נהרסה כליל מלבד שלשה מגדלים. טיטוס הקהיל את אנשי־הצבא והִללם על גבורתם ונתן להם מתנות ושלח רבים לבתיהם.
א. וכאשר לא השיגה עוד יד אנשי־הצבא לטבּוח ולבֹז בז, כי לא נשאר להם דבר לכלות בו את חמתם, — כי הן לא ידעו [הרומאים] חמלה ולא היו מושכים ידיהם, לוּ מצאו דבר להשחיתו, — צוה טיטוס עליהם להרוס את כל העיר עם ההיכל עד היסוד ולהשאיר רק את המגדלים העולים על חבריהם בשׂיאם, הם פצאל, הִפִּיקוֹס ומִרים, ואת חלק החומה הסוגר על העיר ממערב, למען יהיה שם מקום־מחנה לחיל־המשמר הנשאר בירושלים, והמגדלים יספרו לדורות אחרונים את פרשת העיר הגדולה עם מצודותיה החזקות והבצורות, אשר הכניעו הרומאים בגבורת ידיהם. ואת יתר חלקי החומה הגיעו הרומאים לארץ והפכו (את ירושלים) למשואות, עד אשר לא יאמין העובר (על תּל־שממונה), כי היתה במקום הזה לפנים עיר נושבה. זה הקץ, אשר הביאו המורדים ברוח־שגעונם על ירושלים, העיר המעטירה, אשר התברכו בה כל בני־האדם.",
+ "ב. והקיסר גמר להעמיד שם למשמר את הלגיון העשירי ועמו להקות אחדות מחיל־הרוכבים וגדודי־רגלים מספר. ואחרי אשר כלה טיטוס את כל מעשי המלחמה, חשקה נפשו לברך את כל הצבא על נצחונותיו ולחלק את המתנות הראויות לגבורי־החיל. על־כן צוה להקים לו בימה גדולה במקום־תחנותו הראשון בתָּוך, ועמד עליה יחד עם שרי־צבאו וקרא באזני כל הצבא, לאמר: ״היום הזה יש עם לבי לברך אתכם על חסדכם ואמתכם אתי כל הימים. והנה אני מודה אתכם על משמעתכם במלחמה, אשר חֻבּרה אל גבורתכם בכל הסכנות הרבות והעצומות. הן בזה הגדלתם את חֹסן ארצכם ונתתם אותו מופת לעיני כל הגויים, כי המון האויבים הרב ומשגב חומותיהם הבצורות ועֹז נפשם אשר אין לו חקר וכל חמת־רוח הצרים, הפראים כחיות־השדה, — כל אלה לא יוכלו לעמד בפני גבורת הרומאים, ולוּ גם תהיה פעמים רבות השעה משחקת לשונאיכם. הנה שׂמתם אחרית טובה למלחמה, אשר ארכה ימים ושנים. והן גם בצאתכם לקרָב לא פללתם, כי תפליאו לעשות מאשר השיגה ידכם כיום הזה! ועוד הוספתם לעשות לכם שם כבוד ותפארת, כי השכלתם לבחֹר מקרבכם מושלים ושליטים בכל מלכות הרומאים ונתתם את המשרה בידם, ושלחתם אותם אל ארץ־אבותיכם וכל העם קבל אותם בלבב שלם ונכנע למשפטיהם והחזיק טובה לכם על אשר בחרתם בהם. והנה כֻלכם עשיתם גדולות ונפלאות, ואני שמח בכם ויודע, כי אין מכם איש, אשר קצרה נדיבות־רוחו מכֹּחותיו. אולם לאלה האנשים, אשר הושיע להם כח ימינם הגדול להלחם ביתר עֹז, לאלה, אשר פארו במעשי־גבורתם את דרך חייהם וגם השכילו לעטר את צבאותי הוד והדר בנצחונותיהם — אני רוצה לתת כבוד ויקר חֵלף גבורתם, ולא אקפח את השׂכר הראוי לאנשים, אשר התנדבו לעשות גדולות מחבריהם. ואמנם יקר בעיני מאד לשקֹד על הדבר לעשותו, כי יערב עלי לשלם ללוחמים את שׂכר גבורתם מאשר לענשם על משוגותיהם.״",
+ "ג. ומיד צוה טיטוס על האנשים הממֻנים לדָבר לפרוט את שמות האנשים, אשר עשו גבורות במלחמה. הוא קרא את האנשים אחד אחד לגשת אליו והלל את נצחונותיהם בשמחה רבה, כדרך האדם השׂמח במעשה־ידיו, ועִטר אותם בזרי־זהב וקשר להם שרשרות־זהב על צואריהם ונתן להם חניתות־זהב ארֻכּות ודגלים עשוים כסף ואת כל אחד מהם גִדַּל במעלת משׂרתו. וגם משלל המלחמה הרים להם זהב וכסף ובגדים יקרים ויתר הבָּז ביד רחבה, ואחרי אשר נשא טיטוס בעצמו את ראש כל הנזכרים לכבוד ולתהלה, ברך את כל הצבא, ולקול תרועה גדולה ירד מן הבימה והלך להקריב את קרבנות־הנצחון. לפני המזבחות עמדו פרים בהמון רב, והוא צוה לשחוט את כלם ולחלק את בשרם לאנשי־הצבא, למען ייטיבו את לבבם, והוא עם שרי־הצבא עשה משתה שלשה ימים, ואחרי־כן שלח מעליו את כל צבא־הנכרים ונתן לכל איש ללכת אל המקום הטוב בעיניו. וללגיון השנים־עשר זכר את חרפתו, כי נִגף לפנים לפני היהודים, כאשר עמד צֶסטיוס בראשו, והֶגלה אותו מארץ סוריה, אשר שם היה מקום־תחנותו לפנים בַרַפַּנֵּיאָה, ושלח אותו אל הארץ הנקראה מֶלִיטֵינֵי, אשר על נהר פרת, בגבול ארמיניה וקפודקיה, ושני לגיונות כִּבֵּד להשאר עמו עד בואו אל ארץ מצרים, הם הלגיון החמישי והחמשה־עשר. אחרי־כן ירד עם הצבא אל קיסריה אשר על שפת הים ושם הניח את המון השלל הרב וגם צוה לשום משמר על השבוּים, כי קֹר ימי הגשמים לא נתן לו לנסוע באניה אל איטליה."
+ ],
+ [
+ "טיטוס ערך חזיונות בקיסריה, אשר בנה פיליפוס. על־דבר שמעון העריץ, אשר נתפש בכף ונשמר לחג־נצחון הרו��אים.
א. ובימים, אשר חנה טיטוס לפני ירושלים ושׂם מצור עליה, הלך אספסינוס באנית־משׂא ועבר מאלכסנדריה אל רודוס ומשם נסע באניות־מָשוֹט וירד אל החוף בכל הערים, אשר עבר עליהן, ויושביהן קבּלו את פניו בברכה, כה הפליג בַּיָּם מיוֹניה אל ארץ הֶלַּס, ומשם דרך אי קֶרְקִירָה אל קרן ארץ יַפִּיגִיָּה, ומשם הלאה בדרך היבשה. — וטיטוס נסע מקיסריה אשר על חוף הים ובא אל קיסריה הנקראה על־שם פיליפּוס, ושם ישב ימים רבים וערך חזיונות־שעשועים שונים. ורבים מן השבוּים מתו — אלה הָשלכו לחיות רעות ואלה נאלצו להלחם איש באחיו עד מות. ובעיר הזאת הֻגד לטיטוס, כי נתפש שמעון בן גיורא. וזה הדבר:",
+ "ב. שמעון היה בעיר העליונה בעת מצור ירושלים, וכאשר לכדו צבאות הרומאים את החומה ופרצו בתוך העיר והחלו להחריבה, לקח עמו את רעיו הנאמנים ואִתּם יחד סַתָּתים עם כלי־ברזל הדרושים לעבודתם וגם צֵדה דֵי סִפּוק צרכיהם ימים רבים, ועם כל אלה ירד אל אחת המנהרות הנעלמות. הם הגיעו עד קצה הַנִּקבה (המחתרת) הישָׁנה ומצאו אדמת־סלעים והחלו לחצוב בה בקַווֹתם, אשר אחרי האריכה את החפירה יעצרו כֹח לעלות לבטח על־פני הארץ ולהמלט. אולם כאשר נִסּוּ למלא אחרי עצתם, נוכחו במהרה לדעת כי נכזבה תוחלתם, אחרי אשר בעמל רב הצליח בידי החוצבים לצעוד הלאה מעט מעט, ואף כי אכלו את לחמם במשורה, ראו, כי עוד מעט יאזל מכליהם. ואז אמר שמעון בלבו, כי יעלה בידו לבַעת את הרומאים ולהוליכם שולל: הוא לבש מכנסי־בד לבנים ועטה מעיל ארגמן ועלה פתאם מן האדמה במקום אשר היה שם המקדש לראשונה. כאשר ראו אותו הרומאים, אחזה אותם רעדה ובראשונה לא יכלו למוּש ממקומם, אולם אחרי־כן ערבו את לבם לגשת אליו ולשאלו מי הוא. ושמעון מאן לגלות את שמו להם וצוה לקרֹא לשר־הצבא. הם מהרו לרוץ אל שר־צבאם ושבו יחד עם טֶרֶנְטִיּוּס רוּפוּס, הוא אשר השאירהו טיטוס לראש על הצבא. וכאשר גִלה לו שמעון את כל הדבר באמונה, צוה טרנטיוס לאסרו והודיע את טיטוס, כי נתפש בכף. ככה שִׁלם אלהים לשמעון כגֹדל רשעתו ליושבי ירושלים, אשר השׂתרר עליהם בעברת־זדון — בהסגירו אותו בידי צריו ושונאיו בנפש, ולא בהלחמו בזרוע נטויה נפל בידיהם, כי־אם לרצונו הפקיר את עצמו לאויביו, למען יעשו בו שפטים, תחת אשר לפנים המית הוא רבים באכזריות־חֵמה על עוֹן אשר כזה, בשׂוּמוֹ להם לשֶׁקר עלילות־דברים, כי אמרו לנפול אל הרומאים. אכן לא תמלט הרִשעה מעברת אלהים וימין־צדקו לא תקצר, וגם אם יאריך אפו לפושעים בו, נַקה לא ינַקם, ועוד יפליא את נקמתו ברשעים, אשר יתברכו בלבבם, כי נמלטו מעֹנש, בראותם, כי לא מצאה אותם יד הדין מהרה! ומבשׂרו חזה זאת שמעון הפעם בעת נפלו בידי הרומאים אנשי־עברתו. ואחרי אשר עלה שמעון מתחתית האדמה, נגלה המון מורדים רבים, אשר ירדו גם הם אל המנה��ות. — והקיסר שב אל קיסריה אשר על שפת הים, ושמה הובא אליו שמעון אסור בנחֻשתים. וטיטוס צוה לשמור עליו, כי חשׂך אותו ליום חג־הנצחון ברומא."
+ ],
+ [
+ "טיטוס עשה חגים ומסר יהודים רבים לטבח. על־דבר הצרה אשר מצאה את יהודי אנטיוכיה בעלילת המומר אנטיוכוס ורשעתו.
א. בשבת טיטוס בקיסריה אשר על שפת הים עשה חג ליום הולדת אחיו ברֹב פאר ולכבודו הקדיש רבים מן היהודים לטבח. מספר היהודים, אשר ספו בהאבקם עם חיות רעות ואשר נשרפו על המדורה ואשר מתו איש בחרב אחיו, עלה על אלפים וחמש מאות. אולם כל זה לא שָׁוָה לרומאים, וכל המיתות המשֻׁנות, אשר נעשו ליהודים, היו לעֹנש קל בעיניהם. אחרי זאת נסע הקיסר אל בארות, היא עיר אשר לרומאים בגבול הצידונים, וגם שם התמהמה ימים רבים וחגג בהדר רב את יום הולדת אביו וערך חזיונות מלאי־תפארת והוציא כסף רב לכל מיני שעשועים, וגם התּיר המון רב מהשבוים לטבח, כאשר עשה בחג הראשון.",
+ "ב. ובימים ההם יצאה עלילה רעה גם על שארית היהודים באנטיוכיה וצרת־מות מצאתם, כי בני אנטיוכיה הקימו מהומה גדולה בעיר לרגלי שמועת־שוא, אשר הוציאו מלשינים על היהודים, וגם בגלל המעשים, אשר היו לפני זמן־מצער. ואמנם מוטל עלי לספר את פרשת המעשים בקצרה, למען אוּכל לבאר ביֶתר־ענין את הדברים, אשר קרו אחריהם.",
+ "ג. היהודים הם עם מפֻזר ומפֹרד בכל קצוות תבל בקרב גויי הארצות, ועל כֹּל גדל מספר היהודים היושבים בסוריה, כי היא הארץ הקרובה אליהם (אל ארץ־ישראל), ויותר מכֻּלם עצמו המונות היהודים בעיר אנטיוכיה, כי המלכים, אשר מלכו אחרי אנטיוכוס, נתנו להם לשבת בעיר לבטח. אמנם אנטיוכוס, הנקרא אֶפִּיפַנֶּס, עשה שַׁמות בירושלים ונִצל את ההיכל, אולם אלה, אשר נחלו אחריו את המלוכה, השיבו ליהודים את כל כלי־המקדש העשוים נחשׁת, להעמידם בבית־הכנסת אשר להם, וגם נתנו להם חֹק אחד ומשפט אחד עם היונים היושבים בעיר. וגם המלכים, אשר ישבו אחריהם לכסא, הלכו בדרכיהם וגמלו טובה ליהודים, ועל־כן עצמו אלה במספרם והִרבּו את תפארת מקדשם בכלי־חפץ ובמתנות יקרות, וגם משכו אחריהם תמיד אל עבודת אלהיהם (אל דתם) המון גדול מן היונים וספחו אותם עליהם. ובהגיע שמועת המלחמה אל אנטיוכיה, כעבור זמן־מצער אחרי בוא אספסינוס באניה אל ארץ סוריה, התלקחה המשטמה ליהודים בלב כל יושבי העיר, ואז קם אנטיוכוס, אחד מראשי נכבדי־היהודים בגלל אביו, אשר היה ראש קהִלת היהודים באנטיוכיה, והלך אל אזרחי־העיר הנאספים בבית־החזיון והכה לפניהם בלשון את אביו ואת יתר היהודים וקרא עליהם שִׂטנה, כי הם אומרים לילה אחד להצית אש בכל פִּנות העיר, וגם הסגיר בידי האזרחים אורחים יהודים אחדים, בהעידו בהם, כי לקחו גם הם חלק בעצה הזאת. לשֵׁמע הדברים האלה לא עצר עם אנטיוכיה כֹּח לכבוש את כעסו וצוה להביא אש ולהעלות את האנשים האלה על המוקד, והם נשרפו כֻּלם כרגע בבית־החזיון. ואחרי־כן מהר ההמון לרוץ אל שכונת היהודים ולהחיש נקמות בהם, כי אמרו להציל בזה את עירם. ואנטיוכוס הוסיף לחַזק את חמת האזרחים, וברצותו לתת ��ות נאמן, כי נהפך לאיש אחר ולמד לשנֹא את דת־היהודים, עמד להקריב זבח כחֹק היונים, וגם צוה לאַלץ את יתר היהודים לעשות כמעשהו, למען אשר המסרבים למלא את הדבר יגלו במעשיהם, כי הם חורשי־הרעה. ובני אנטיוכיה נִסו לעשות כדבר אנטיוכוס, ורק יהודים מספר נפתּו למלא את מצותם, ואלה אשר המרו את פיהם הֻכּו נפש. ואנטיוכוס לקח אנשי־צבא מהנציב הרומאי והִרבּה להציק לאזרחים: היהודים אשר באנטיוכיה ולא נתן להם לנוח ביום השבת, כי־אם הקשה ידו עליהם לעשות בו כל מלאכה כמו ביתר ימי השבוע. וכֹה הכביד את הלחץ על היהודים, עד כי בטלה מנוחת השבת לא באנטִיוכיה לבד, כי בהפתח משם הרעה פשטה גם אל יתר ערי סוריה לזמן־מצער.",
+ "ד. ואחרי הרעות האלה, אשר מצאו את יהודי אנטיוכיה בימים ההם, קמה עליהם עתה צרה חדשה, אשר רצינו לדבּר עליה ועל־כן הקדמנו את הדברים האלה. כי הנה פרצה אש באנטיוכיה ואכלה את השוק הרָבוּעַ ואת הארכיון (בית־שלטון־העיר) ואת בית־גנזי־הכתבים ואת הבַּסיליקוֹת, ורק אחרי יגיעה רבה שקעה הלהבה, אשר חשבה לשרוף את כל העיר. ואנטיוכוס קם והתגולל על היהודים, כי מידיהם יצא הדבר הזה. והנה גם לולא היתה שנאה כבושה בלב יושבי אנטיוכיה ליהודים, נקל היה להם להאמין לדבַר הַדִּבּה הזאת בסערת לבבם על המעשה, ומה גם אחרי הרעה אשר עוללו ליהודים לפנים. ועל־כן מצא אנטיוכוס אזנים קשובות וכל האנשים האמינו, כאלו ראו עיניהם את היהודים בשלחם בידיהם את האש, וכמֻכּים בשגעון מהרו כֻלם בעברה־וזעם להתנפל על האנשים, אשר יצאה עליהם הַדִּבּה. רק בעמל גדול עלה בידי הצִיר הרומאי נַיּוּס קוֹלֶגה לכבּוֹש את כעסם, בדרשו להודיע לראשונה את הקיסר את דבר המעשה, כי כבר שלח אספסינוס את צֶסֶניוּס פֵּיטוּס להיות נציב בסוריה, אולם זה לא הספיק עוד לבוא אל אנטיוכיה. ואחרי־כן חקר קוֹלֶגה ודרש היטב וגלה את דבר האמת, כי אף אחד מהיהודים, אשר שׂם אנטיוכוס בראשם את האשם, לא לקח חלק בדבר, וכל המעשה יצא מידי אנשים נבזים אחדים, אשר הציקו להם נושיהם, ועל־כן האמינו, כי בשלחם אש בשוק ובבתי־הקהל יִפָּטרו מכל חובותיהם. אולם כל העת אשר ארכה חקירת האשמה הזאת כלו עיני היהודים מיַחל למשפטם ועצמותיהם רחפו מפחד וממגור."
+ ],
+ [
+ "קבלת פני אספסינוס ברומא. הגרמנים התקוממו על הרומאים ונכנעו מיד. הסַרמַטים פשטו על ארץ מוּסיה וגֹרשו אל גבול ארצם.
א. וכאשר הגיעה אל הקיסר טיטוס הבשורה על־דבר אביו, כי חשקו בו כל ערי איטליה אשר עבר עליהן, ומה גם כי קִדמה עיר רומא את פניו באהבה רבה ובתפארה, שׂמח שמחה גדולה ונפשו עלזה מאד, כי הוּנח לו מכל הדאגות אשר דאג לאביו. כי בעוד אספסינוס נמצא במרחקים דבקו בו לבות כל אנשי איטליה, כאִלו כבר בא אליהם, וכֹה ערגה נפשם אליו, עד אשר נדמה בעיניהם, כי הוא שוכן בקרבם. ואהבתם היתה נקיה מכל אֹנס. כי חברי המועצה זכרו את כל הצרות, אשר מצאום בהמיר הארץ מושליה, ועל־כן התכוננו לקַדם בברכה את פני המושל הזקן ונשוא־הפנים, המפֹאר בכל יקר מעשי־גבורתו במלחמה, וכלם ידעו, כי ישא את נפשו רק להכין את שלום נתיניו. והעם, אשר כשל כחו במלחמות־האחים, עוד הוסיף לערוג אל הקיסר, כי קִוה, אשר הפעם תהיה לו פדות שלמה מכל צרותיו, והאמין, כי יחד עם המנוחה תבוא עליו הברכה, ויותר מהם נשאו אנשי־הצבא את עיניהם אל אספסינוס. כי היטיבו לדעת את כל גֹדל נצחונותיו במלחמה, אחרי אשר שׂבעה נפשם את חֹסר־דעת יתר מפַקדיהם ואת מרך־לבּם, ועל־כן חפצו לגֹל את חרפתם מעליהם ויִחלו לקבל את פני האיש, אשר רק ידו תמצא להושיעם ולעטרם בתפארה. למראה האהבה הזאת, אשר רחש לב כל בני־העם, לא יכלו אנשי־המשׂרה נשואי־הפנים להתאפק, כי־אם מהרו לצאת לקראתו מרחק רב מעיר רומא. וגם יתר בני־העם לא עצרו לדחות את קבלת פניו, וכזרם מים נשפך המון־אדם [משערי העיר], כי טוב ונעים היה לכל איש לצאת מן העיר מהִשָׁאר בקרבה. וזאת היתה הפעם הראשונה, אשר ראתה העיר בנחת־רוח, כי נותרו בה רק מתי־מעט, יען אשר קטן מספר הנשארים בעיר ממספר היוצאים ממנה. וכאשר באה הבשורה, כי הקיסר הולך וקרֵב, והאנשים, אשר מהרו לעבור, הודיעו, כי האיר את פניו לכל איש ואיש היוצא לקראתו, רץ גם ההמון הנִשׁאר עם האנשים והטף אל דרכי העיר לראות את פניו, ובכל מקום אשר הגיע שמה הקיסר מדי עברו, הריע העם תרועת שמחה לחין־מראהו ולמאור פניו, וכל איש קרא בקול, כי הקיסר הוא המֵיטיב והוא המושיע, ולו לבדו יאות להיות מושל ברומא. וכל העיר מלאה זרי־פרחים וענני־קטֹרת. רק בעמל רב בקע לו אספסינוס דרך בין ההמון הגדול העומד עליו, ובא אל ארמון־המלכים ושם הקריב לאלֹהי־העיר זבחי־תודה על אשר שׁב בשלום, וכל ההמון הגדול יצא להיטיב את לבו. לשבטיהם ולמשפחותיהם ולשִׁכניהם עשו בני־העיר משתה ושמחה והתפללו אל אלהים וחִלו את פניו להכין את ממשלת הקיסר אספסינוס ברומא לאֹרך־ימים ולהקים את השלטון בידי בניו ובני־בניו אחריו לדורות־עולם באין שטן ומכשול. ככה קבלה העיר רומא את פני אספסינוס בשמחה, ועוד הפעם עלתה מעלה מעלה ברֹב אָשרה.",
+ "ב. זמן־מה קֹדם לכן, כשנמצא עוד אספסינוס בגבול אלכסנדריה וטיטוס בנו חנה סביב לירושלים וצר עליה, התעורר חלק גדול מהגרמנים למרֹד [ברומאים], ובעצה אחת עם המורדים היו גם רבים ועצומים מן הַגַּלִּים, ויחדו הלכו בגדולות וקוו לפרוק מעליהם את עֹל שלטון הרומאים. וראשית הדבר, אשר השׂיא את הגרמנים להרים יד ולמרֹד, היתה תכונת רוחם [הסוערת], כי לא הסכינו לעשות מעשיהם במחשבה צלולה, והיו מוכנים תמיד לשׂום את נפשם בכפם על כל תקוה קלה. ומלבד זאת עָצמה שנאתם לנוגשׂיהם, בדעתם, כי מכל העמים השׂכילו הרומאים לבד להעבידם ביד חזקה. אולם יותר מכֹּל אזרה אותם שעת־הכּשׁר הזאת בגבורה. הם ראו בהמוט הממשלה ברומא מפני חליפות המושלים הרבות ושמעו, כי כל ארצות הישוב, אשר נכנעו לפניה, חלות ורועדות תחתיהן. על־כן חשבו, כי בקרב צרות הרומאים ומריבותיהם ימצאו להם עת רצון וברכה. ויועצי העצה, אשר עודדו אותם בתקוותיהם אלה, היו קלַסִּיקוס וצִיוִיליוּס, שנַים משרי־צבאם, אשר גִלו במעשיהם, כי זה מזמן נשאו את נפשם לַמרד הזה, אבל רק עתה ערבו את לבם להשלים את רצונם לעיני השמש, כי שעת־הכּשׁר הפיחה בקרבם רוח־גבורה. הם אמרו לנסות את הדבר בעזרת המוני הגרמנים, אשר היו שואפי־מרד בכל נפשם. וכבר היה חלק גדול מן הגרמנים אתם בעצה אחת בדבר הזה, וגם הנשארים לא שִׁנו מהם במ��שבותיהם. והנה, כאִלו מאלהים יצא הדבר, שלח אספסינוס מכתב אל פֶּסִּילִיוּס צֵרֵאַלִּיס, אשר היה לפנים נציב בגרמניה, ושׂם משרה עליונה על שכמו וצִוה אותו ללכת אל ארץ בריטניה ולמשול בה. ובצאת צֵרֵאליס לדרכו, כאשר צֻוה, שמע על־דבר מרד הגרמנים, כי כבר התלקטו יחדו, וערך לקראתם מלחמה והמית רבים מהם בקרָב ואִלץ את הנשארים לעזוב את משובתם ולקחת מוסר. ולוּ לא מהר צראליס לעלות על מקומות המורדים, גם אז היה קרוב עֹנש הגרמנים לבוא. כי בהגיע השמועה הראשונה על־דבר המרד אל רומא ודוֹמִיטִיָּנוס שמע את הדבר, לא עשה כמעשה בני־גילו — כי היה עוד צעיר לימים מאד — ולא התמהמה לקחת עליו את העבודה הכבירה הזאת, כי מבטן ומלֵּדה שכנה בקרבו רוח גבורת אביו, וגם היה מלֻמד־מלחמה יותר ממִדת שנותיו. על־כן מִהר מיד לצאת למלחמה על הפראים. וכשהגיעה אליהם השמועה, כי הוא הולך וקרב, נמס לבבם, עד אשר נכנעו לפניו לרצונם, ומגֹדל חרדתם חשבו להם לטובה רבה, כי בלי צרה ויסורים שבו למשוך בעֹל כבראשונה. ודוֹמִיטִיָּנוס השאיר גדודי־צבא בכל המקומות אשר מסביב לגַליה, לשמור עליהם לבלתי יוסיפו עוד יושביהם להקים מהומה על־נקלה, ושב אל רומא מעֻטר כבוד ותהלה על מעשי נצחונותיו, אשר היו נעלים ממִדת שנותיו ונאים לבן איש גבור־חיל כאביו.",
+ "ג. בימים ההם, כאשר פרץ המרד הנזכר בארץ גרמניה, נועזו גם הַסְּקִתִּים להתנפל על הרומאים. כי שבטי הסקִתּים, הנקראים בשם סַרמַטים והם המון גדול ורב, עברו בלאט את נהר אִיסְטְרוס ובאו אל ארץ מוּסיה. בכֹח גדול השתערו על הרומאים ופגיעתם היתה קשה, כי לפתע פתאם עלו על הארץ, ועל־כן הצליחו להמית רבים מחיל־המשמר, וכאשר יצא לקראתם הציר, אשר היה שופט לפנים, (פוֹנְטֵיוס) אַגרִפּס, המיתו אותו אחרי מלחמה קשה, ואחרי־כן פשטו בכל המדינה, הסרה למשמעת הרומאים, ונהלו אתם [את האנשים והבהמה] ונשאו את כל אשר בא לידם. וכשמוע אספסינוס את הדבר, כי ארץ מוסיה היתה לבז ולשממה, שלח את רוּבְרִיוּס גַּלּוּס לעשות שפטים בסַרמַטים, והוא המית רבים מהם במלחמותיו, והנשארים ברחו בחרדה אל ארצם. בזה שם שר־הצבא קץ למלחמה ושקד להקים את המנוחה במדינה ולהגן עליה לימים הבאים. הוא חִזק והִרבּה את חיל־המשמר במקום ההוא, לבל יוכלו הפראים לעבור את הנהר מן היום והלאה. וכה בא קץ המלחמה אשר במוסיה חיש מהר."
+ ],
+ [
+ "על־דבר נהר־השבת, אשר ראה טיטוס בדרך עברו בסוריה. בני אנטיוכיה באו אל טיטוס לדבר רעה על היהודים, ולא שמע אליהם. על־דבר תהלוכת־הנצחון של טיטוס ואספסינוס.
א. והקיסר טיטוס ישב ימים רבים בבארות, כאשר דברנו למעלה, ואחרי־כן הסיע את צבאו משם. ובכל ערי סוריה, אשר עבר עליהן, ערך חזיונות־שעשועים בעֹשר רב, ושלח את השבוים היהודים לשַׂמח את הרבים במראה מותם. ובדרך עברו ראה טיטוס נהר אחד, אשר שוֶֹה הדבר להגיד את תכונתו. הוא נמצא בדרך בין עַרְקה אשר במלכות אגריפס ובין רֵפַנֵּאָה, ויש לו תכונה נפלאה: הוא מלא מים בעת שטפו ואינו מפגר בזרמו. אחרי־כן הוא נעלם ששה ימים רצופים לכל ארכו עד מקורותיו ושטחו נראה יבש כֻּלו. אולם ביום השביעי הוא שולח את מימיו עוד הפעם, כאִלו לא חלה בו כל תמורה. וכבר נחקר הדבר, כי את חֻקיו אלה שומר הנהר באמונה כל הימים ועל־כן קראו לו ״נהר השבת״ (סַבַּטיקוס) על שם היום השביעי הקדוש ליהודים.",
+ "ב. וכשמוע אזרחי אנטיוכיה, כי טיטוס הולך וקרֵב, שמחו שמחה גדולה ואיש לא רצה להשאר בביתו, כי־אם כֻּלם מהרו ללכת ולקדם את פניו ויצאו לקראתו משערי העיר דרך שלשים ריס. ולא הגברים בלבד, כי־אם גם הנשים יחד עם הטף נהרו אליו מן העיר, ובראותם אותו מרחוק, התיצבו לשני עברי הדרך ופרשׂו אליו את ידיהם וקראו לו לשלום ובעתרת ברכות הפכו את פניהם ולִוּוּ אותו העירה. אך בין המון הברכות נשמעו כל העת דברי־בקשה לגרש את היהודים מתוך העיר. טיטוס לא השיבם על הבקשה הזאת ושמע את דבריהם והחריש. ופחד גדול נפל על היהודים, כי לא ידעו את אשר טיטוס חושב עליהם ואת אשר הוא אומר לעשות. וטיטוס לא נשאר הפעם באנטיוכיה, כי מהר ללכת למסעיו עד בואו אל זִיגְמָה אשר על נהר פרת, ושם יצאו לקראתו צירים שלוחים מאת ווֹלוֹגֶז מלך הפרתים והביאו לו נזר־זהב לכבוד נצחונו על היהודים, והוא קבל את התשורה ועשה משתה לצירי המלך, ומשם שב אל אנטיוכיה. ויועצי העיר ואזרחי אנטיוכיה הפצירו בו ללכת אל בית־החזיון, אשר שם נאסף כל עם־העיר לקבל את פניו, והוא נעתר להם ברֹב חסדו. אולם כאשר הוסיפו להציק לו בדבריהם ולדרוש ממנו בלי־הרף, כי יגרש את היהודים מן העיר, ענה אותם בדברים נמרצים, לאמר: ״הן עיר־אבותיהם חרבה ולא אוכל להגלותם שמה. ואֵי זה המקום, אשר ירצה לקבלם?״ ואנשי אנטיוכיה הניחו את בקשתם הראשונה ופנו אל טיטוס בבקשה שנית, כי ישבּר את לוחות־הנחשׁת, אשר נחקקו עליהם משפטי (זכיות) היהודים. אולם גם בדבר הזה לא נענה להם טיטוס, כי־אם השאיר ליהודי אנטיוכיה את כל משפטיהם, אשר היו להם בארץ הזאת מכבר, ואחרי־כן נסע אל ארץ מצרים. בדרך מסעו עבר על ירושלים, ובראותו שממת צלמות מסביב, שִׁוָּה לנגד עיניו את הדַר העיר לפנים, והעלה על לבו את זֵכר בניני־ההדר, אשר נהרסו עד היסוד, וכל התפארת, אשר היתה פה מימי־קדם, ונאנח במרירות על אבדן העיר, ולא גבה לבו על אשר מצאה ידו לכבוש עיר גדולה כזאת בכֹח ובעֹז, כי־אם קלל פעמים רבות את מחוללי המרד, אשר הביאו על העיר את הפֻּרענות הגדולה הזאת, וככה הראה לעינים, כי הוא ממאן לעשות לו שֵׁם גבורה באיד השונאים חללי־ידו. ומעֹשר העיר הרב נגלה עוד חלק גדול בתוך החרבות: הרבה מצאו הרומאים בעצמם, ועוד יותר גִלו אחרי־כן על־פי עדות השבוים, זהב וכסף ויתר כלי חפץ ויקר, אשר טמנו בעליהם באדמה בעת המלחמה, כי לא ידעו מה ילד יום.",
+ "ג. וטיטוס נסע אל מצרים, כאשר היה עם לבבו, ועבר את המדבר במהרה והגיע עד אלכסנדריה, וגמר לצאת באניה אל איטליה. ואת שני הלגיונות אשר נסעו עמו השיב אל המקומות, אשר באו משם: את הלגיון החמישי אל ארץ מוסיה, ואת החמשה־עשר אל ארץ פַנּוֹנִיָּה. ומן השבוים לקח עמו את שמעון ואת יוחנן, ומן הנותרים הבדיל לו שבע מאות בחורי־חמד, העולים על חבריהם בקומתם וביפי־מראֵיהם, וצוה להובילם בחפזון אל ארץ איטליה, למען יעביר אותם לפניו בתהלוכת־הנצחון. וטיטוס בצע את מחשבתו, ונסע באניה והגיע בשלום אל מחוז־חפצו, והעיר רומא חרדה לקראתו וקבלה אותו בשמחה, כאשר עשתה לאביו. ועוד גדל כבוד טיטוס, כי גם אביו יצא לקראתו לקדם את פניו. ולב עַם־רומא פחד ורחב למראה שני המושלים בשבתם יחד, כראות פני אלהים. וכעבור ימים מצער גמרו אזרחי־רומא לערוך חג אחד לכבוד שני המנצחים יחדו, אף כי המועצה הוציאה משפט לעשות חג לכל אחד בפני עצמו. והיום הנועד לחג־הנצחון נודע לעם מראש. ובבוא היום ההוא לא נשאר בביתו אף אחד מכל המון יושבי־העיר, הרבים לאין־מספר, כי כֻלם יצאו וכבשו את כל המקומות, אשר יכלה כף־רגל לעמוד שם, והשאירו רק מַעבר צר [לתהלוכת־הנצחון].",
+ "ד. בעוד לילה פקדו שרי־הלגיוגות את כל הצבא הנמצא בעיר לגדודיו ולמערכותיו והציגו אותו בסדר לפני השערים, ולא על־יד ארמון המלכים אשר בעיר העליונה, כי־אם בקרבת מקדש אִיסִיס, אשר שם לנו שני השליטים בלילה ההוא, וכאשר החל עמוד־השחר לעלות, יצאו אספסינוס וטיטוס בעדי זֵרי־דפנים ובלבוש־ארגמן, כחֹק לרומאים מימי־קדם, ונכנסו אל אולמי אוֹקטַוִּיָּה, כי שמה נאספו היועצים והשרים ראשי־העם וגם נשואי־הפנים ממעמד־הרוכבים וחִכּו לבואם. ולפני האולמים הוקמה להם בימה, ועל הבימה עמד כסא־שן כפול. על הכסא הזה ישבו שני השליטים בעלותם על הבימה, ואז הריע הצבא לקראתם בקול תרועת־ברכה, וכל איש הִרבּה לתַנות את פרשת מעשי־גבורתם. ואנשי־הצבא לא חגרו את כלי־נשקם, כי־אם לבשו כתנות־משי ועִטרו את ראשיהם בדפנים, ואספסינוס קבל את ברכותיהם ורצה להשיבם דבר ונתן להם אות להחריש. וכאשר קמה דממה גדולה מסביב, עמד על רגליו והליט את רֹב ראשו באדרתו וקרא את התפלה כחֹק, ועמו יחד התפלל גם טיטוס. ואחרי התפלה דבּר אספסינוס אל כל הנאספים דברים קצרים ושלח את אנשי־הצבא לאכול את לחם־הבֹּקר (אריסטון), אשר הכינו להם המושלים כמשפט־היום, והוא הלך אל השער, אשר בו עברו תמיד תהלוכות־הנצחון, ועל־כן נקרא על שם חג־הנצחון, ושם סעדו שניהם (הוא וטיטוס) את לבם ולבשו את בגדי־הנצחון והקריבו לאלהים על המזבחות, אשר נבנו בשער, ושלחו לפניהם את התהלוכה לעבור דרך מקומות החזיון (תיאטראות), למען יֵקל על ההמון לראותה.",
+ "ה. קשה לפרוט כהלכה את המון שכיות־החמדה הרבות ואת תפארת כל כלי־היקר למיניהם, ולפרש את יפי־מלאכתם ואת חין־ערכם ואת נפלאות־תכונתם — כי לא נעדר שם דבר, אשר יעלה במחשבת האדם, כי כמעט כל הברכה, אשר צברו לפנים ידי בני־אדם מאֻשרים, כלים מכלים שונים, וכל נפלאות עמים רבים וחֹסן עשרם — כל אלה חֻבּרו יחד ביום ההוא ונתנו עֵדֵיהם על גֹדל ממשלת הרומאים. כסף וזהב ושן בכל צורה ותבנית ובכל מעשה־חושב נִשׂאו בהמון רב, ולא נִכּר, כי הם עוברים בתהלוכה, כי היו בעיני רואיהם כנחל שוטף, בגדים עשוים ארגמן יקר ושמלות מרֻקמות מלאכת־הבבלים, אשר דָמוְ באמת לציורי־צבעונים, אבני־חן מגֻוָּנוֹת, משֻׁבּצוֹת בנזרי־זהב ובמסגרות אחרות, העברו לאין־מספר, עד אשר אמר הרואה בנפשו, כי לחנם נחשבו לכלי־יקר. גם פסלי־אלים נִשׂאו לפני התהלוכה, פסלים נפלאים בגדלם וביפי מלאכתם, אשר לא נעשתה כלאחר־יד, וכֻלם מחֹמר יקר מאד, ואחריהם בעלי־חיים רבים למיניהם, כל אחד בעדיוֹ המיֻחד. וגם המון האנשים נושאי הכבודה הרַבּה הזאת היה לבוש שָׁני עם רקמת־זהב. אולם אלה, אשר נבחרו לצאת בעצם התהלוכה, עלו על הכֹּל ביקַר תפארת־עדיָם והכו את כל רואיהם בתמהון. גם קהל השבוים העוברים בין אלה נראה בעדי־עדיים, בבגדי־רקמה והדר־צבעים, אשר כסו על הרזון אשר עלה בבשרם מעצמת צרותיהם. ונפלאה מכֹּל היתה מלאכת הבנינים הצוענים הנִשׂאים בכתף. כי גדלם הפיל אימה על האנשים, פן יכרעו תחת משאם, כי רבים מהם היו בני שלש עליות וגם בני ארבע עליות, ולב רואיהם פחד ורחב למראה עתרת עשרם. רבים מהם היו עטופים יריעות רקומות זהב ובכל־מקום היו מצֻפּים זהב ושֵׁן מעשה־חושב, ובהמון תמונות נראתה המלחמה עין בעין לכל חלקיה השונים. כי פה נגלה מראה נוה שאנן הנהפך לשממה, ושם נראו מערכות אויבים רבים נופלים בחרב, אלה בורחים ואלה הולכים בשבי, וגם דמות חומות מתנשאות למרום הנבקעות במכונות־מלחמה, ומצודות נשגבות נלכדות, וערים מלאות־אדם מֻקפות חומות חזקות, אשר עלו הרומאים למרומיהן, ומראה הצבא הנשפך כנחל אל העיר מבית לחומה ועושה מטבח מעבָרים, ודמות החלשים הנושאים את ידיהם לבקש רחמים, ובית־המקדש הבוער באש, והבתים שנעשו קברי יושביהם, ומחזה נהרות השוטפים בארץ ציה וצלמות ולא באדמת זרע, אשר אינם מרוים את האדם והבהמה, כי עוברים הם דרך ארץ־שרפה מסביב. — כל אלה הפגעים, אשר הביאו היהודים עליהם במלחמה הזאת. מלאכת הבנינים האלה וגדלם תארו את כל הדברים האלה לעיני האנשים, אשר לא ראו אותם, כאִלו היו באותו מעמד. כי בכל אחד מהמגדלים הצוענים הֻצג ראש־העיר הנלכדה, כמו שהיה בשעת־מעשה (בעת נפלו בשבי). ואחרי־כן עברו גם אניות רבות ואחריהן שלל המלחמה לאין־קץ, ומכל השלל נפלאו ביותר הכלים, אשר לֻקחו בבית־המקדש בירושלים: שלחן־הזהב, אשר היה משקלו הרבה ככרים, והמנורה העשויה גם היא זהב טהור. ואמנם שָׁנתה מלאכת המנורה הזאת מדרך כל המנורות אשר בידינו. כי מן הבסיס התרומם הגזע (העמוד, הירֵך) בתָּוֶך, וממנו נִטשו ענפים דקים, אשר דמו בצורתם לקלשון שלש־השנים, ובראש כל קנה מלמעלה נר־נחֹשת. ומספר הקנים היה שבעה לכבוד שבעת ימי השבוע אשר ליהודים. — וכמאסף לכל השלל עבר ספר תורת היהודים, ואחרי השלל עברו אנשים רבים הנושאים בידיהם צלמי נִיקֵי עשוים כֻּלם שֵׁן וזהב. ואחריהם נסע אספסינוס ראשונה ואחריו טיטוס, ודוֹמיטיָנוס רכב על סוסו ליָדם, וגם הוא לבש עדי־עדיים ומראה סוסו היה נחמד לעינים.",
+ "ו. וקץ התהלוכה היה בקרבת היכל יופיטר הקַפּיטולי. ובהגיע העוברים שמה עמדו, כי חֹק עתיק היה לרומאים מימי־קדם לעמוד במקום הזה, עד אשר יודיע המבשׂר, כי מת ראש צבא־האויבים. ושמעון [בן גיורא] היה האיש [אשר נגזר עליו למות], אחרי עברו בתהלוכה עם יתר השבוים. עתה הפילו חבל על צואריו וסחבו אותו אל מקום אשר ממעל לשוק, והמוליכים אותו דשו את בשרו בדרך [עד בואם אל המקום, אשר] חק לרומאים להמית שם את עושי־הרעה הנדונים למות. וכאשר הגיעה הבשורה, כי בא קצו (של שמעון), ה��יע העם תרועת־ששון, ואז החלו [השליטים] להקריב את הזבחים. ואחרי אשר נעשו הזבחים כחֹק וכמשפט ועלו לרצון, הלכו אספסינוס וטיטוס אל ארמון־המלך וקראו אל המשתה רבים מן העם. ולנשארים נערכו בבתיהם שלחנות מלאים כל טוב. כי ביום הזה חגגה עיר רומא את חג נצחון צבאותיה על השונאים, וגם את אחרית מלחמות־האחים בקרבּה ואת תחלת תקוותיה הטובות לימים הבאים.",
+ "ז. ואחרי חג־הנצחון, כאשר הכין אספסינוס את ממשלת הרומאים, צוה לבנות מקדש לאיריני. מלאכת המקדש שָׁלמה במהרה ועבודתו היתה למעלה מכל מחשבת־אנוש. כי פזר אספסינוס את עשרו הרב ברוח נדיבות נעלה והעלה עוד את תפארת המקדש במעשי הַצַּיָּרים והפַּסָּלים, שלל־הנצחונות מימי־קדם, והניח במקדש כל שכיות ארצות רחוקות, אשר הוטל לפנים על בני־האדם לכתּת את רגליהם ולעבור כל קצוי־עולם, מדי חָשׁקם לראות את החמֻדות הפזורות אלה בכֹה ואלה בכֹה, גם הניח שם את כלי־הזהב מבית־מקדש היהודים, כי נכבדו בעיניו מאד. ואת ספר תורת־היהודים ואת פרֹכת־הארגמן אשר לדביר הניח בארמון־המלך וצוה לשמור עליהם."
+ ],
+ [
+ "על־דבר המבצר מָכוֹר והדרך אשר כבשו בה הרומאים אותו ואת יתר המבצרים.
א. ואל ארץ יהודה נשלח הציר לוּצִילִיּוּס בַּסּוּס וקבל את הצבא מידי צֵרֵאַלִּיס וִיטֶליָנוס, והכניע בשלום את מבצר הורדיון עם היושבים בו, ואחרי־כן אסף את כל צבא מַצַּב־הרומאים, אשר נחלק לגדודים רבים ונפוץ בארץ, וגם לקח את הלגיון העשירי והחליט לעלות על מָכוֹר ולשים עליו מצור, כי נחוץ היה מאד לכבוש את המבצר, פן יתעוררו רבים לשוב ולמרוד, בבטחם במשׂגַּב חומותיו. ואמנם תכונת המבצר חִזקה את תקות היושבים בו להציל את נפשם והפילה מגור ופחד על העולים להלחם בו. כי חומתו סגרה על ראש סלע המתרומם עד לב השמים, ועל־כן היה קשה להבקיעו; עם זה לא נתנה תכונת המקום לגשת אליו, כי מסביב הקיפוהו תהומות נעלמות בעמקן מעין־רואים ולא נקל היה לרגל לעבור בהן, אף נבצר מיַד אדם לסתּום אותן. כי העמק החוסם את מכור מצד מערב נמשך ששים ריס עד ים המלח, ואל העבר הזה שולחת גבעת מכור את מרום־קַרנהּ. ואף כי העמקים אשר בצפון ובדרום נופלים במדתם מהעמק הזה, הנה גם הם לא נתנו לגשת אל המבצר למלחמה. רק הבקעה לצד מזרח, אשר מדת עמקה אינה קטנה ממאה אמה, נעצרה על־ידי ההר הנשקף ממול מָכוֹר.",
+ "ב. אלכסנדרוס מלך היהודים היה הראשון, אשר התבונן אל תכונת המקום הזה ובנה בו מבצר, ולקץ הימים הרס אותו גַבִּינְיוּס במלחמתו עם אריסטובולוס. ובשבת הורדוס על כסא המלוכה נכבד בעיניו מכֹּל לשים את עיניו אל המבצר הזה ולחזק את חומתו ביתר שאת, כי קרוב הוא אל גבול הערבים ונשקף ממרום־מכונו כמגדל־צופים על ארץ ערב. על־כן לקח אחֻזת ארץ גדולת והקיף אותה חומה ויסד שם עיר, ומן העיר הזאת עלתה דרך אל מרום הגבעה וגם על ראש הגבעה למעלה שׂם חומה מסביב והציג מגדלים בכל קרניה, ששים אמה גֹבה המגדל. ומבית לחומה הקים בית־מלכים בתָּוֶך, בנין נהדר בחדריו הגדולים וכלילי־היֹּפי, ובמקומות, אשר מצא בהם חפץ, חפר בארות לאסוף בהם את מי־הגשמים, למען יּמָּצאו לָרֹב. ככה התחרה הורדוס במעוז תכונת המקום, ועוד הוסיף על משׂגַּבּו הטבעי מצודות עשויות בידי־אדם. גם המון חצים ואבני־קלע ומכונות־מלחמה הניח במבצר והשׂכיל להמציא ליושביו את כל הדברים דֵי־מחסורם, למען יוכלו להתחזק ימים רבים לעת מצור.",
+ "ג. ובחצר המלך צמח פִּגָם (פיגן) נפלא בגדלו, כי לא נפל מכל עצי־תאנים בגבהו ובעביו, ועליו ספרו, כי עמד מימי הורדוס ועוד היה עומד ימים רבים מאד, לולא כרתו אותו היהודים, אשר תפשו את המקום. ובעמק החוסם את העיר מצד צפון נמצא מקום אחד ושמו בעֵרה, ושם גדֵל שֹׁרש, הנקרא גם הוא בשם הזה. צבע השֹׁרש הזה דומה לאש, ולפנות ערב הוא מפיץ זֹהר, וכאשר יגש אליו איש וירצה לתפשו ביד, לא יקל הדבר בידו, כי יִשָּׁמט השֹׁרש מידו ולא יעמוד במקומו, עד אשר יביא איש מי רגלי אשה או דם־נדה ויַזה עליו. אך גם בהעשות הדבר הזה בן־מות הוא כל הנוגע בשֹׁרש, אם לא ישא את השֹׁרש כשהוא תלוי למטה בידו. אולם יש גם דרך אחרת ללכוד את השֹׁרש בלי פגע, וזה הדבר: חופרים באדמה מסביב לו עד הִשָּׁאר רק מעט מצער ממנו בקרקע, ואחרי־כן אוסרים אליו כלב, וברצות הכלב ללכת אחרי בעליו יעקור את השרש על־נקלה. אמנם הכלב ימות במהרה, כאלו נתן את חייו כֹּפר האיש, האומר לתלוש את השֹׁרש, אולם מעתה לא יהיה כל פחד לנגד עיני הנוגע בו. והגה האנשים חומדים את השֹׁרש הזה ואינם שבים אחור מפני הסכנה הגדולה, כי כֹּח נפלא נמצא בו לגרש במהרה את כל אלה הנקובים בשם רוחות, לאמר: נשמות בני־בליעל, הנכנסות בקרב האנשים החיים והממיתות אותם, אם לא ימהרו להמציא להם עזרה ולהקריב אליהם את השֹׁרש. ובמקום הזה נוזלים מעינות חמים רבים ושונים בטעמם מאד: מהם מעינות נושאים מים מרים ומהם מקורות מים חיים נעימים ומתוקים מאין כמוהם, וגם נחלים קרים שוטפים שם ממקורות מקבילים, היוצאים למטה בעמק. ולא זה בלבד, כי נמצא שם דבר, אשר הוא לפלא לעיני כל רואה: בקרבת המקום מתגלה מערה, אשר חללהּ אינה עמֹק וממעלה מכַסה עליה סלע זקוף. ומעל לסלע כשני דדים קרובים זה לזה, ומתוך האחד פורץ מעין קר מאד, והשני פולט מקרבו נחל חם, ובהתבולל מֵי שׁני המקורות יחד, יוצא מרחץ נעים מאד ומעלה ארוכה לכל מחלה, ועל כֹּל — למחלת העצבים. וגם רגבי גפרית ומלח סדומית נמצאו שם.",
+ "ד. בַּסּוֹס תר את המקום מסביב וגמר להבקיע אליו בסתמו את העמק אשר ממזרח, ונגש אל העבודה ושקד בכל עֹז למהר ולהגביה את הסוללה, למען יֵקל לו בדבר הזה להביא את המקום במצור. והיהודים הסגורים במבצר נבדלו מן הזרים, אשר היו כאספסוף בעיניהם, וגזרו עליהם לשבת בעיר התחתונה ולהיות ראשונים לפֻּרענות, והם תפשו את המבצר אשר למעלה וישבו בו, כי התחזקו במעוז המקום וגם קִוו מראש למצֹא ישועה, כי האמינו, אשר ישלחו אותם הרומאים בשלום, אם יסגירו בידיהם את המקום. אולם בתחלה בקשו עוד לנסות דבר, אולי יעלה בידם להחלץ מן המצור. על־כן הגיחו מן המבצר מדי יום ביומו והתנגחו עם שופכי הסוללות ורבים מהם נפלו חללים, וגם המיתו רבים מן הרומאים. ��י אלה ואלה עשו חיל לעת אשר ידעו לכַוֵּן את השעה. היהודים השכילו לנצח את הרומאים בהשתערם עליהם פתאם, בטרם הספיקו להזהר, ויד עושי הסוללות היתה על העליונה, כאשר הקדימו לראות את היהודים היוצאים לקראתם וקבלו את פניהם בַּעֲבִי־מגִנָּם. אולם לא הקרבות האלה נועדו לשים קץ למצור העיר, כי־אם מעשה אחד, שהיה במקרה ולא עלה במחשבה תחלה, אִלֵּץ את היהודים למסור את מבצרם. בקרב הנצורים היה עלם אחד אמיץ־לב ונאדר בכח־ימינו ושמו אלעזר, אשר מדי הַגיח היהודים מן העיר עשה נפלאות והֵעיר לבות רבים לצאת עמו יחד ולהפריע את עבודת הסוללות, ובעת אשר נלחם עם הרומאים פנים בפנים הִרבּה להשחית בהם ובקע דרך רחבה לכל המתנדבים להגיח עמו על האויב וגם סוכך עליהם בעת הסוגם אחור, למען יוכלו לשוב אל העיר בלי פגע. ופעם אחת, כאשר כלה הקרָב ושתי המערכות נטו האחת מעל רעותה, בז אלעזר לאויבים וחשב, כי איש מהם לא יחדש את הקרב הפעם, ונשאר עומד מחוץ לחומה ודבּר עם העומדים למעלה ושׂם את כל לבו אליהם, והנה מִהר אחד ממחנה הרומאים, שמו רופוס והוא איש מצרי, וקפץ פתאם, בטרם עלה הדבר במחשבת איש, אל העלם והניף אותו תנופה יחד עם כלי־נשקו, ובעוד הבהלה אוחזת את העומדים על החומה למראה הדבר, מצאה ידו להעביר את אלעזר אל מחנה הרומאים. וראש־הצבא צוה להפשיטו ערֹם ולהקים אותו במקום נראה לעיני יושבי העיר ולדוש את בשרו בשוטים. ורחמי היהודים נכמרו מאד אל העלם הנמצא בצרה, והצעקה הקיפה את כל העיר ויושביה הִרבּו לבכות לשברו מהָמֵר על היחיד. וכראות בַּסּוּס את צרת לב האנשים, מצא חפצו בדבר וחִבּל תחבולת־ערמה להרבות את עצבונם ולאלצם, כי יסגירו את המבצר בידו, למען הציל את נפש אלעזר, ותקותו לא נכזבה. הוא צוה לחצוב צלב, למען הוקיע עליו את אלעזר מיד. וכראות אנשי העיר את הדבר הזה עצמוּ מכאובי־לבם, והם קראו בקול יללה גדולה, כי גדול הכאב מנשׂא. וגם אלעזר חנן אליהם קולו, כי לא יתעלמו למראה מותו הקשה, וטוב יותר כי ימהרו להציל את נפשם בהכּנעם לפני זרוע הרומאים ולפני מזלם, אחרי אשר גברה ידם על הכֹּל. לשֵׁמע דבריו נפל לב בני־העיר עליהם, וכאשר הפצירו בהם רבים ובקשו רחמים עליו, כי היה אלעזר בן משפחת נדיבים גדולה ועצומה מאד — כבשו רחמיהם את יצרם, והם שלחו בחפזון צירים אל הרומאים לדבר אליהם, כי יסגירו בידם את המבצר, אם יתנו להם לצאת בשלום יחד עם אלעזר. והדבר ישר בעיני הרומאים וראש־צבאם. ההמון הזר, היושב בעיר התחתונה, שמע על־דבר הברית הזאת, אשר נכרתה עם היהודים בלבד, וגמר לברוח חרש בלילה. כאשר פתחו את שערי העיר, הודיעו אלה, אשר כרתו את הברית, את בַסוס על־דבר מחשבות האנשים האלה — מי יודע, אולי שנאו אותם וקנאו בהם, ואולי פחדו פן יפקדו הרומאים עליהם את עון הבורחים. גבורי־החיל מבין היוצאים מן העיר (הזרים) מהרו לבקוע להם דרך ולהמלט, ומן הנשארים בעיר הומתו כל הגברים, כאלף ושבע מאות נפש, והנשים והילדים נמכרו לעבדים. אך תחת זה קבּל עליו בסוס לשמור את דברי הברית לאנשים, אשר הסגירו את העיר בידו, ושלח אותם לשלום והשיב להם את אלעזר.",
+ "ה. אחרי אשר כִּלה בַּסוס את מעשהו זה, מִהר להסיע את צבאו אל היער הנקרא בשם יַרדֵּי, כי הֻגד לו, אשר נאספו שם רבים מן הבורחים, שנמלטו לפנים ממצור ירושלים וגם ממָכוֹר. ובהגיעו שמה נוכח לדעת, כי אמת היה דבר השמועה, וצוה לראשונה על הרוכבים להקיף את כל המקום מסביב, לבל יוכלו היהו��ים מרי־הנפש לבקוע להם דרך במחנה השונאים, מפני הרוכבים, ואחרי זאת שלח את הרַגלים לכרות את כל עצי היער, אשר נמלטו אליו השרידים. היהודים לא ראו אפוא כל דרך לפניהם בלתי־אם להלחם בשארית־גבורה. הם קפצו בהמון ובקול צעקה והשתערו על הרומאים המקיפים אותם, ואלה קדמו את פניהם בחֹזק־יד. היהודים נלחמו בנפש מרה וביאוש והרומאים ברוח־קנאות, ועל־כן ארך הקרָב זמן רב. אולם אחרית המלחמה לא היתה שוָֹה לשתי מערכות הלוחמים, כי מקרב הרומאים מתו שנים־עשר בחרב ומתי־מספר נפצעו, וממערכת היהודים לא יצא אף אחד בשלום, כי כֻלם נפלו חללים — ומספרם לא מעט משלשת אלפים — ויחד אִתּם שר־צבאם יהודה בן ארי, אשר ספּרנו עליו למעלה, כי היה ראש־גדוד בעת מצור ירושלים ואחרי־כן ירד אל אחת המנהרות ונמלט על נפשו בסתר.",
+ "ו. ובימים ההם שלח הקיסר אל בַּסוס ואל לִבֶּריוס מַקסימוס, אשר היה נציב (אפוטרופוס) בארץ, וצוה עליהם למכּור את כל ארץ היהודים. כי לא בנה הקיסר שם עיר, כי־אם השאיר את כל הארץ למענו (לקחהּ לו לנחלה), זולת המקום אשר נתן למושב לשמונה מאות אנשי־חיל הנפטרים מעבודת־הצבא, הוא הנקרא אמאוס, דרך שלשים ריס מירושלים. ועל היהודים בכל מקומות מושבותיהם שׂם הקיסר מס שני דרכמונים לגלגֹלת, להרים אותו מימים ימימה תרומה לקַפּיטוליון, כמשפטם לפנים לשַׁלם לבית־המקדש בירושלים. זה היה מצב היהודים בימים ההם."
+ ],
+ [
+ "על צרות אנטיוכוס מלך קֻמחי (קוֹמַגֵּינֵג), ועל האַלַנִּים, אשר הרבו שֹׁד בארצות מדי וארמיניה.
א. בשנה הרביעית לשבת אספסינוס על כסא הממשלה מצאו צרות רבות את אנטיוכוס מלך קֻמחי עם כל בני ביתו. וזה הדבר: צֵיסֶנִּיּוּס פֵּיטוּס, אשר הוקם בימים ההם לנציב בסוריה, עשה מעשה, אשר לא נגלתה סבּתו כהלכה — אולי היה בו שֹׁרש דבר־אמת ואולי לא היה בלתי־אם פרי שנאת הנציב לאנטיוכוס. הוא שלח מכתבים אל הקיסר והודיעהו, כי אנטיוכוס ובנו אֶפִּיפַנֶּס יעצו עצה למרוד ברומאים וכרתו ברית עם מלך הפַּרתּים, וטוב יהיה למהר ולתפשם, בטרם יחלו לעשות מעשיהם ויביאו מהומת־מלחמה על כל ממשלת הרומאים. כאשר הגיעה השִׂטנה (ההלשנה) הזאת אל הקיסר, לא יכול להעלים עיניו ממנה, בדעתו, אשר גבולות שני המלכים הם סמוכים, ומן הנכון אפוא להזהר מאד, כי הנה מקום שִׁמְשַׁת (סַמּוֹסַטי), העיר הגדולה בארץ קֻמחי, הוא על נהר פרת, ולוּ זממו הפרתים באמת להתקומם, היה נקל להם לעבור את הנהר במקום הזה והעיר היתה להם למשגב חזק. על־כן נאמנו דברי פֵיטוס [בעיני הקיסר] והוא קבּל רשות לעשות ככל הטוב בעיניו לשלום הארץ. והנציב לא התמהמה, ובטרם עוד לקחה אֹזן אנטיוכוס ואנשיו שמץ דבר, פרץ בארץ קֻמחי בראש הלגיון הששי ועוד גדודים שונים ולהקות־רוכבים אחדות, ויחד עמו יצאו למלחמה גם אריסטובולוס, מלך הארץ הנקראת כַּלְקִידִיקֵי, ושׁוֹהֵים, המושל במדינה אשר שמה חֲמָת (אֶמְסָה). ובבוא פֵיטוס בגבולות הארץ לא עמד איש בפניו, כי אף אחד מבני־המדינה לא רצה להרים יד [ברומאים]. ובהגיע השמועה הזאת אל אנטיוכוס לפתע פתאֹם, לא עלתה בלבו מחשבה להלחם ברומאים, כי־אם אמר לעזוב את כל המלוכה כמו־שהיא ולקחת את אשתו ובניו ולברוח אִתּם יחד. בדבר הזה קִוה להראות לרומאים, כי נקי הוא מכל העלילה אשר שׂמו עליו. הוא יצא והרחיק מן העיר דרך מאה ועשרים ריס ותקע את אהלו בשדה.",
+ "ב. פֵּיטוס שלח אנשי־צבא ללכוד את שִׁמְשַׁת ועל־ידם הכין את ממשלתו בעיר, ועם שארית צבאו יצא אל אנטיוכוס להלחם בו. אך גם בעת הצרה הזאת לא ערב המלך את לבו להרים יד ברומאים, כי־אם בכה על גורלו וחכה לכל התלאה אשר תמצא אותו. אולם בניו הצעירים מלֻמדי־המלחמה ומלאי כֹח־העלומים לא יכלו לקבל את הפֻּרענות באהבה מבלי לעמוד על נפשם. אֶפִּיפַנֶּס וקַלִינִיקוס החליטו להעָזר בגבורת־ימינם. ומלחמה קשה פרצה וארכה כל היום, והם הראו את עצמת גבורתם, וזרועם לא כשלה, ולפנות ערב נפרדו האויבים. אך גם אחרי אשר כלה הקרָב בדרך הזה, לא מלא לב אנטיוכוס אותו להשאר על עמדו, כי־אם לקח את אשתו ובנותיו וברח אתן אל קיליקיה, ובמעשה הזה הֵמס את לב אנשי־צבאו. הם חשבו, כי הפקיר את מלכותו, ועל־כן קמו ועברו אל הרומאים, ונראה היה, כי כֻלם נואשו מתקותם. אֶפִּיפַנֶּס ועוזריו נאלצו למלט נפשם מידי האויבים, בטרם יֵעָזְבו מכל עוזריהם, והוא ועשרה רוכבים עמו צלחו את נהר פרת, וכאשר הוּנח להם מפחד האויב, נסעו אל ווֹלוגֵז מלך הפרתּים, והוא לא קבל את פניהם כּפני פליטי־מלחמה, כי־אם נתן להם כבוד רב, כאלו נמצאה עוד בידם משׂרתם הישנה.",
+ "ג. כאשר הגיע אנטיוכוס אל טַרְסוּס אשר בקיליקיה, פקד עליו פֵּיטוס שר־מאה אחד לאסרו בנחֻשתים ולשלחו אל רומא. אולם אספסינוס לא נתן להביא אליו את המלך בבגדי־אסירים, כי זכר לו את אהבתו הישנה ולא ישר בעיניו לנצור לו חמה בדבר עלילת־המלחמה, אשר לא נחקרה כל־צרכה. על־כן צוה להסיר את הנחֻשתים מעליו בעודו בדרך ודחה את זמן בואו לרומא ונתן לו לשבת בלַקֵּדֵמוֹן עד עת־מצֹא, וגם חָלק לו תרומת כסף רב, לא די מחית־ביתו לבד, כי־אם גם דֵי חיי־מלכים. וכאשר נודע הדבר לאֶפִּיפַנֶּס ולאחיו, אשר חרדו מאד לגורל אביהם, רָוַח להם מדאגותיהם הגדולות והקשות וגם תקוה קמה להם להשלים עם הקיסר, בשלוח אליו ווֹלוֹגֵז מכתבים לדבּר טוב עליהם. כי אמנם ראו טובה רבה [בחצר מלך־הפַּרתּים], אך לא עצרו כֹח להשאר לאֹרך ימים מחוץ לגבול ממשלת הרומאים, וכאשר נתן להם הקיסר חנינה, שבו אל רומא וגם אביהם מִהר לבוא אליהם מלַקֵּדַמוֹן והם ישבו שם בכבוד גדול.",
+ "ד. ועַם־הָאַלַּנים, אשר כבר ספּרנו עליו למעלה, כי הוא אחד משבטי הסקִתּים היושבים על נהר טַנַּיִּס ועל ים מאוֹטִיס, נשא את לבו בימים ההם לפשוט על ארץ מדי והמדינות הקרובות לבֹז בז. לדבר הזה כרתו האלנים ברית עם מלך ההורקנים, השליט במעבר, אשר סגר עליו [לפנים] המלך אלכסנדרוס [מוקדון] בשערי־ברזל. וכאשר נִתַּן להם לעבור, יצאו בהמון רב והתנפלו על בני מדי השוכנים לבטח, ושׂמו לבז את הארץ רבת־העם והמלאה כל מיני בקר ומקנה, ואיש לא נועז לעמוד בפניהם. כי גם פַּקוֹרא מלך הארץ נבהל מהם וברח אל מקום נשכח מני רגל, והפקיר את הכֹּל בידי השודדים, ורק בעמל רב מצאה ידו לפדות מהם את אשתו ואת פלגשיו אשר נפלו בשבי, בשַׁלמו כֹּפר נפשן מאה ככר. ככה קל היה מאד לאלנים להוציא את שלל הארץ באין פוצה פה, ואחרי־כן פנו אל ארץ ארמיניה ושמו גם אותה לבז. וכאשר נִסה תִּרְדָּת, המושל בארץ בעת ההיא, לצאת לקראתם למלחמה, כמעט נתפשׂ חי בידם בעת הקרָב, כי אחד האלנים השליך עליו חבל ואמר למשוך אותו אחריו, אך יד המלך מצאה לפסוק את הרצועה ולהמלט. המלחמה הוסיפה עוד לעורר את חמת האלַנים, והם הפכו את כל הארץ לשממה, ואחרי־כן יצאו עם שלל גדול, שֹׁד שתי הארצות, ושבו אל גבולם."
+ ],
+ [
+ "על־דבר מְצָדָה ועל הסיקריים אשר ישבו בה. סילְוָה עלה להלחם במבצר. נאום אלעזר.
א. ואחרי מות בַּסּוּס ירש פלַוִּיּוּס סִילְוָה את משׂרתו והיה לנציב ביהודה. וכל הארץ נכנעה במלחמה, רק מבצד אחד עוד החזיק במרדו. על־כן הקהיל סִילְוָה את הצבא המפֻזר בכל המקומות ויצא להלחם במבצר הזה. ושם המבצר מְצָדָה וראש הסיקריים, אשר כבשו את המבצר, היה אלעזר, איש־חיל ונשוא־פנים, מנכדי יהודה, אשר ספּרנו עליו למעלה, כי פִתּה יהודים רבים לבלתי תת [את הרומאים] לפקוד את העם בעת אשר נשלח קְוִיריניוּס המעריך אל ארץ יהודה. וגם בימים ההם נוסדו הסיקריים יחד על כל האנשים, אשר בחרו להכּנע לפני הרומאים, וכאויבים הציקו להם באשר יכלו, גזלו את רכושם ושׁבו את בקרם ושלחו אש בבתיהם, באמרם, כי אין לשׂום פדות בין השונאים הנכרים ובין האחים האלה רכי־הלב, הבועטים בחֵרות, אשר העם מחרף את נפשו עליה, והמודים בפיהם, כי בחרו להיות עבדים לרומאים. אולם הטענה הזאת היתה רק כסות־עינים על אכזריותם ותאות־בצעם, והמעשים באו וטפחו על פניהם. כי פגיעתם היתה קשה גם על האנשים, אשר חֻבּרו אליהם והרימו יד ברומאים אתם יחד. ומדי שמוע הסיקריים דברי־תוכחה על תרמית־לבבם, הוסיפו עוד לרדוף בעברת־זדון את המוכיחים, העונים בפניהם רשעתם, כי חרה להם על צדקת דבריהם. ובעת ההיא פרח הזדון למעלה בכל ארץ יהודה ולא היה דבר־תועבה, אשר לא נעשה, וגם אם יתחכם אדם לגלות דרכי־רשע חדשות, יבצר ממנו להוסיף על המעשים ההם. כי דבק הרקב בַּכֹּל ואכל את היחיד ואת הצבור, וכל אחד נצח את חברו בחטאותיו לאלהים, ואיש ברעהו התחרה להרבות עָוֶל לאחיו הקרובים אליו. כי התקיפים לחצו את המון העם, וההמון שקד לאַבֵּד את התקיפים, אלה התאוו תאוה למשול ממשל־עריצים, ואלה השתוקקו לעשות חמס ולבֹז את הון העשירים. והסיקריים היו הראשונים, אשר החלו לעשות רשע וקמו באכזריות־רצח על אחיהם, ולא נבצר מפיהם כל דבר־חרפה ומידיהם כל מעשה־תועבה לאבדם ולכַלותם (את אחיהם). ואחריהם בא יוחנן והראה, כי הסיקריים היו עוד מתונים במעשיהם, ונקל היה בעיניו להמית את כל דורש�� היֹשר והטוב, בעשותו בהם מעשים אשר יעָשו לנבלים ולשונאי העם בנפש, כי מִלא גם את עיר־הקדש נאצות נוראות, כמעשה האיש אשר נועז לנַבּל את כבוד האלהים, ועל שלחנו העלה מאכלים אסורים ובטל את חֻקי הטהרה, מצוות התורה ונחלת אבותינו. ועל־כן לא יפָּלא בעינינו, כי לא שמר האיש הזה את חֻקי החמלה והאהבה לרעהו, אחרי אשר עבר ברוח שגעון על חֻקי יראת אלהים. ובּבוא אחריו שמעון בן גיורא — הנשאר דבר רע, אשר לא עשו ידיו? או הנמצא בוז וקלון, שלא הביא על האזרחים החפשים, אשר הקימו אותו לעריץ? הזכר ברית־אהבה, הזכר רחמי־אחים, בהוסיפו אֹמץ במעשי־רצח מיום ליום? הם חשבו, כי דרך איש נבזה ונבל היא לעשות רעה לזרים, ורק השופך את חמתו על אחיו נותן אות לנדבת־לבו. ולשגעון האנשים האלה חֻבּרה הוללות האדוֹמים, כי אלה הטמאים המבישים שחטו בידיהם את הכֹּהנים הגדולים, למען תכבה הגחלת האחרונה, אשר נשארה מיראת האלהים, ואחרי־כן הכריתו את השריד האחרון לסדרי המדינה, ועל מקומו הקימו ממשלת־זדון מאין כמוה בכל העיר. ובקרב השערורה הזאת פרח זרע הנקרא קנאים, אשר כשמם כן היו מעשיהם, כי כל מעשה רע היה להם למופת ומכל התועבות, אשר נעשו לפנים ונשארו לזכרון, לא היתה אף אחת, אשר נמנעו מִקַּנא בה ומעשות כמוה. אמנם הם קראו לעצמם בשם הזה, באמרם, כי הם מקנאים לדברים טובים (לשם שמים), ולא נודע, אם צחוק עשו להם בעשוקים מתוך יֵצר לבם האכזרי כחית־טרף, או כל רֶשע ואון למעשה טוב היה בעיניהם. ואולם כל אחד מהם מצא באחריתו את הגמול הראוי לו, כי האלהים שלם לכֻלם את שכר פעֻלתם, וכל היסורים, אשר יוכל לשאת אדם חי, כֻּלם עברו עליהם, עד בוא הקץ לחייהם, ונוראים ומשֻׁנים היו ענוייהם במותם. ובכל־זאת יצדק האומר, כי סבלותיהם לא הגיעו עד מדת מעשיהם הרעים. הן באמת לא נמצא [בעולם] גמול־צדק למעלליהם. אולם לא פה המקום לספֹּד כהלכה לחללי אכזריותם, ועלי לשוב אל החלק אשר נשאר לי עוד מספור המעשים.",
+ "ב. שׂר צבא הרומאים יצא עם חילו להלחם באלעזר ובסיקריים היושבים עמו במְצדה וכבש במהרה את כל הארץ מסביב והעמיד חיל־משמר בכל מקומות־הַכֹּשר, גם בנה דָיֵק על כל המבצר מסביב, למען אשר לא יקל לאחד הנצורים לברוח, וקבע משמרות על הַדָּיֵק. והוא חנה במקום, אשר מצא בו חפץ לצור משם על המבצר, כי שם היו סלעי המבצר קרובים אל ההר אשר ממולו, אף כי קשה היה לנהל את הצבא דֵי־מחסורו במקום הזה. ולא הלחם בלבד הובא ממרחק ביגיעה רבה בידי היהודים המֻּפְקדים על הדבר, כי היה עליהם גם להוביל (על כתף בהמות־סבל) את המים, אחרי אשר לא נמצא בכל המקום ההוא אף מעין אחד, וכאשר הכין לו סילוה את כל צרכיו, שׂם את לבו לעבודת המצור, אשר דרשה תבונה רבה ויגיעה קשה, כי חזק היה המבצר מאד וזאת היא תכונתו:",
+ "ג. מכל עברי סלע רחב־ידים וגבוה מאד נמצאו מורדות תלולים, השוקעים למטה אל תוך תהומות, אשר אין חקר לעמקן ולא תעבור בהן רגל כל חיה. רק בשני מקומות משֻׁפּע הסלע מעט, ושם נמצאים משעולים אליו, וגם הם לא רחבים. שתי הדרכים האלה, אחת עולה ממזרח־שמש, מעבר ים־המלח, והשניה ממערב, ונקל יותר לעבור בה. הדרך הראשונה נקראה בשם הנחש, כי היא צרה ומתעקלת בלי־הרף כנחש, כי ראשי הצוקים הגבוהים סוגרים עליה והיא פונה לאחור פעמים רבות, ואחרי־כן היא מתארכת מעט ומתקרבת בקשׁי אל קִצה. העולה בדרך הזאת צריך להתחזק על עמדו באחת מרגליו חליפות, כי המות נשקף לקראתו, באשר משני ע��ריו פוערות תהומות עמֻקות את פיהן, ולאימת מראֵיהן לא יעמוד גם לב איש־חיל בקרבו. וההולך שלשים ריס בדרך הזאת מגיע עד כִּפת הגבעה, אשר אין ראש הצוק חד, כי־אם מישור רחב על גבה. יונתן הכהן הגדול הוא אשר בנה לראשונה מבצר במקום הזה וקרא לו מְצָּדָה, ואחרי־כן שקד המלך הורדוס ימים רבים לחזק את המקום. הוא הקים חומה מסביב לכל ראשי ההר, שבעה ריס ארכה, כֻּלה עשויה אבן לבנה, קומתה שתים־עשרה אמה ועביה שמונה אמות, ובנה על החומה מלמעלה שלשים ושבעה מגדלים גבוהים חמשים אמה, ומן המגדלים האלה היה מבוא אל הבתים הבנוים מבית לחומה לכל ארכה. ואת ראש ההר, אשר היתה אדמתו דשנה ופוריה מכל שדה־זרע, יעד המלך לעבודת האדמה, למען אשר לא יגועו ברעב כל החוסים במבצר הזה בהִכּרת להם משען לחם מחוץ. וגם בית־מלכים בנה לו הורדוס במבצר במורד המערב, מתחת לחומה הסוגרת על ראש ההר, והארמון נשקף לצד צפון, וחומת הארמון היתה גבוהה ובצורה מאד, ובארבע קרנותיו היו מגדלים גבוהים ששים אמה. ותכונת חדריו אשר בקרבו והאולמים והמרחצים היתה רבה ועשירה, ובכל מקום התנשאו עמודים עשוּים אבן אחת (שלֵמה) והקירות וקרקע הבתים נרצפו אבני־צבעונים. ובכל מקום אשר היה בו משכן־אדם, בעיר העליונה ומסביב לבית־המלך ולפני החומה, חצב הורדוס בין הסלעים ברֵכות למקוֵה המים, ובזה התחכם להשקות את יושבי המקום, כאִלו נמצאו להם מי־מעיָנות. ומסִלה חצובה בסלעים עלתה מארמון המלך אל ראש ההר ולא נראתה לעיני העומדים מחוץ. אך גם בדרכים הגלויות לא עצרו האויבים לעלות על־נקלה. כי תכונת דרך המזרח לא נתנה לעבור כאשר דברנו למעלה. ואת דרך המערב גדר המלך במגדל הבנוי במקום צר, במרחק אלף אמות ויותר מראש הגבעה, ולא קל היה לפסוח על המגדל או לכבשו, וגם לעוברי־דרך ההולכים לבטח קשה היה לעבור במקום ההוא. ככה שֻׂגב המבצר הזה בידי שמים ובידי אדם גם־יחד נגד האויב העולה עליו למלחמה.",
+ "ד. ועוד נפלא מאלה היה חֹסן אוצרות הצידה, אשר נצברו בקרב המבצר ונשמרו ימים רבים. כי לחם רב נמצא פה די־צֹרך הנצוּרים וגם יין ושמן למכביר. ומלבד זאת נערמו שם מיני קטניות שונים ותמרים. וכאשר תפשו אלעזר והסיקריים את המבצר בערמה, מצאו שם את כל הצֵידה, והנה היא טובה ורעננה וכמעט לא שֻׁנתה מפרי חדש אשר הֻנח זה מקרוב, אף כי מן העת אשר הֻנחה למשמרת עד אשר נפל המבצר בידי הרומאים עבר זמן מאה שנה. — ואף הרומאים ראו את הצידה והיא לא נשחתה עוד. ואמנם לא ישגה איש באמרו, כי סבת הדבר, אשר נשאר הפרי בתקונו, היא טהרת האויר ברום המצודה הזאת, כי נקי הוא מכל אֵדים עכורים, המרחפים [בשפל] בקרבת האדמה. — במבצר נמצא גם המון כלי־נשק, אשר השאיר שם המלך די עשרת אלפים חמושים, גם ברזל מֻצָּק ונחֹשת ועופרת. והנה סבה גדולה היתה לכל הכבודה הזאת, כי אומרים, אשר הכין הורדוס את המבצר הזה למענו, למצֹא שם לעת־מצֹא מנוס מפני הרעה הכפולה אשר היתה נגד פניו. כי רעה אחת נשקפה לו מעם־היהודים, פן יוריד אותו מכסאו וימליך עליו איש מבית המלכים אשר היו לפניו. והרעה השניה והקשה עוד מן הראשונה היתה אימת קלֵיאופּטרה המולכת במצרים, אשר לא כסתה על מזמותיה וכפעם בפעם אִלצה את אנטוניוס בדבריה ודרשה ממנו להמית את הורדוס ולתת לה את מלכות יהודה למנחה. ומה נפלא הדבר, אשר לא שמע אנטוניוס למצוותיה, אף כי נלכד בשחיתות אהבתה לאין־מרפא והיה לה לעבד, ואיש לא פלל, כי ימנע ממנה את אשר שאלה. אך הדאגות האלה העירו את הורדוס להכין את מבצר מצָדה, ובזאת השאיר לרומאים עבודה לעת קץ המלחמה ביהודים.",
+ "ה. ואחרי אשר בנה שר צבא הרומאים דָיק על המקום מסביב, כאשר אמרנו כבר למעלה, ושקד להאביד מנוס מן הנצורים, החל את עבודת המצור ומצא לפניו רק מקום אחד, אשר יוכל לשפוך עליו סוללה. מאחורי המגדל, הסוכך על הדרך העולה מפאת־מערב אל ארמון־המלך, ומשם עד ראש־ההר נמצאה רמת־סלעים רחבה למדי ובולטת, והיא כשלש מאות אמה למטה מגֹבה מְצָדָה. לרמה הזאת קראו בשם ״הלבנה״. סילוה עלה על הרמה וכבש אותה וצוה על אנשי־הצבא לשפוך שם סוללה. בנפש חפֵצה מִלאו אנשי־הצבא את מצותו והרבה ידים עסקו בעבודה הזאת, עד אשר העלו סוללה חזקה ברוּם מאתים אמה. ואולם גם הבנין הזה לא היה מוצק כהלכה, וגם נראה, כי קצרה מדת גבהו להיות בסיס למכונות־המצור. על־כן הוקמה עליה במת אבני־גזית גדולות, חמשים אמה רחבה וחמשים אמה קומתה. ומעשה המכונות היה כמעשה כלי־המלחמה הראשונים, אשר המציאו לפנים אספסינוס ואחריו טיטוס בתבונת־כפיהם. מלבד זאת נבנה עוד מגדל גבוה ששים אמה, מצֻפּה כֻלו ברזל, ומראש המגדל הזה הרבו הרומאים לירות מכלי־הקלע המהירים ומהבליסטראות וגרשו על־נקלה את העומדים בראש החומה ולא נתנו להם להרים ראש (להציץ). ובין כה וכה הקים לו סילוה כר גדול וצוה לנגח את חומת־המבצר בלי־הרף, ואחרי עמל רב עשה פרץ בחומה והרס אותה במקום ההוא. אולם הסיקריים הקדימו לבנות להם בחפזון חומה שניה מבית, אשר אמרו בלבם, כי תחזיק מעמד גם בפני המכונות, כי בנו אותה מחֹמר רך, למען תוכל לעצור את הֹלם הכרים. וזה מעשה החומה: הם רבדו שורות קורות גדולות אחת על השנית וחברו אותן בקצותיהן, וככה עשו להם שני דפנים מקבילים ורֶוַח ביניהם כעבִי־חומה, ואת הרֶוח הזה אשר בתָּוך מִלאו עפר. ולבל יִשָּׁפך העפר בהעלותם את גֹּבה הסוללה, חבּרו את קורות־השְּׁתִי בקורות־עֵרֶב (כלונסאות), עד אשר היה כל הבנין כמראה בית. והכרים בהלמם נעצרו על־ידי החֹמר הרך ושבו ריקם, ובנַגחם את העפר התחוח הפכו אותו לחֹמר מוצק. כאשר הכיר סילוה את הדבר הזה, שׂם אל לבו, כי יֵקל בידו לכבוש את החומה הזאת באש, וצוה על אנשי־הצבא ליַדות בה לפידים בוערים בהמון. חיש מהר אחזה האש במצודה, אשר נבנתה עץ ברֻבּהּ, וגם לִהטה במחִלות־העפר עד היסוד ושלחה להבות גדולות למרחוק. והנה בראשונה נשב רוח מצפון (מצפון־מזרח) והפיל אימה על הרומאים, כי הרים את הלהבה למעלה וסחף אותה על פניהם, עד שכמעט נואשו ממכונות־המלחמה, בחשבם, כי תהיינה למאכלת־אש. אולם אחרי־כן נהפך הרוח פתאם והיה לרוח דרום (דרום־מערב) — כאִלו עשתה זאת יד־אלהים — ונשב בחזקה אל העבר השני ונשא את הלהבה אל החומה והרס את כֻּלה עד היסוד. והרומאים ראו בדבר הזה אות ומופת, כי האלהים נלחם להם, ושבו בשמחה אל מחנם וגמרו להבקיע אל אויביהם ביום מחר, ובלילה חִזקו את השומרים והזהירו אותם, פן יברחו אנשים מן המבצר ויִמָּלטו.",
+ "ו. אולם אלעזר לא חשב להמלט על נפשו. וגם לא עלה על לבו לתת לאחד מאנשיו לעשות כזאת. ובראותו, כי החומה שרופה באש וכי נסתרה ממנו כל דרך־ישועה וכל עצת־גבורה, שִׁוה לנגד עיניו את כל אשר יעשו הרומאים לו ולאנשיו ולנשיהם ולטפם לעת תגבר ידם עליהם, וגמר בנפשו למות הוא וכל אשר עמו, בחשבו, כי זאת היא הישרה מכל הדרכים במעמד הזה. הוא הקהיל את בעלי־הנפש אשר בקרב חבריו ועורר אותם לעשות את המעשה, בדברו אליהם לאמר: ״הוי אנשים גבורי־החיל! הן מני־אז קבלנו עלינו, לבלתי עבֹד את הרומאים, וגם לא אדונים אחרים, זולתי את אלהים לבדו, כי רק הוא מושל האדם באמת ובצדק. והנה הגיעה השעה המצַוָּה עלינו להשלים בפֹעל־כפינו את משאת־נפשנו, ואל נַעטה בשעה הזאת קלון עלינו. ואחרי אשר בחלה נפשנו בעבדות שאין בה סכנה, לא נבחר לנו הפעם חיי־עבדות עם שפטים נוראים — והן זה יהיה חלקנו מאת הרומאים, אם נפֹּל חיים בידם. כי הנה אנחנו היינו הראשונים להרים יד בהם, ואנחנו נשארנו האחרונים להלחם אתם. והנה אני חושב, כי צדקה עשה אתנו אלהים בתִתּו בידֵנו למות מוֹת גבורים בני־חורין, כאשר לא היה לאֵל־יד אחינו, אשר באה מפלתם כחֶתף. והנה גלוי וידוע לפנינו, כי מחר יבוא אֵידֵנו, אך הרשות נתונה לנו לבחֹר מוֹת־גבורים, אנו ומחמדי־עינינו יחד. הן יִבָּצר מן האויבים להניא את עצתנו זאת, אף כי כל חפצם הוא לתפשנו חיים! וגם ממנו יִבָּצר לנַצח אותם במלחמה. ואמנם מתחִלה, לעת אשר קמנו להלחם בעד חרותנו ותלאות רבות מצאונו מידי אחֵינו, ועוד גדולות מאלה מידי אויבינו, — אולי אז היה עלינו לתַכֵּן את רוח אלהים ולהבין, כי חתם את גזר־דינו על זרע היהודים אשר אהב לפנים. כי לוּ הוסיף להאיר את פניו אלינו או רק רגע קטן קצף עלינו, כי אז לא הסתיר את פניו מֵראות את האבדן הגדול הזה ולא הסגיר את עיר־קדשו לאש ולהריסות האויב. ואנחנו — האמנם נדַמה בנפשנו להנצל לבדנו מכל זרע היהודים ולשמור על חרותנו, כאִלו לא חטאנו לאלהים ולא דבק עָול בידינו — תחת אשר לִמַּדנו גם אחרים להָרֵע? התבוננו וראו! הנה הראה לנו אלהים, כי כל בטחוננו היה הבל ותֹהו, בהביאו עלינו צרה נוראה להוביש את תקוותינו הטובות. כי תכונת משׂגב המבצר לא היתה לנו לישועה, ועם כל הלחם הנמצא בידינו לשׂבע והמון הנשק הגדול וכל הכבודה הרבה והעצומה בושנו מכל תקוותינו ולא נוכל להציל נפשנו, — אין זה כי־אם יד אלהים עשתה זאת! הן לא במקרה הפכה האש הנטויה לקראת האויב את פניה אל החומה, אשר הקימו ידינו. רק אות עבֵרה הוא, גמול חטאותינו הרבות, אשר חטאנו במשובה ובזדון לאחינו בני־עמנו. ואמנם על הדברים האלה לנו לתת דין וחשבון לא לפני הרומאים אויבי־נפשנו, כי־אם לפני האלהים, ונוח יהיה לנו משפטו ממשפט השונאים. על־כן תמותנה־נא נשינו בטרם נִטמאו, ימותו־נא בנינו בטרם טעמו טעם עבדות. ואחרי־כן נגמול איש לרעהו חסד־גבורים, ומה טוב ומה יפה יהיה בנשאנו את חרותנו אלֵי־קבר, ולפני מותנו נשחית באש את הרכוש ואת המבצר. ויודע אני נכונה, כי יתעצבו הרומאים אל לבם, אם לא יתפשונו חיים, ויבוֹשו מתקותם למצֹא שלל. רק את הצידה נשאיר להם, למען תהיה לעֵדה אחרי מותנו, כי לא סַפנו ברעב ובמחסור, כי־אם בחרנו במות מחיי־עבדות, כאשר קבלנו עלינו מראש.״",
+ "ז. אלה הדברים אשר דבר אלעזר. אך דבריו לא נכנסו אל לבות כל העומדים עליו. אמנם רבים מהרו לשמוע לעצתו, וכמעט נגשו בתאות־נפש למַלא אחריה, בחשבם, כי טוב ויפה יהיה להם המות. אולם רכי־הלב בהם התעוררו לחמול על נשיהם וטפם ושִׁוו לנגד עיניהם את המות העתיד לעצמם, והביטו זה אל זה ודמעות עיניהם ענו בהם, כי אין דעתם נוחה מהמחשבה הזאת. ואלעזר ראה את מֹרך־לב האנשים, אשר לא קמה בהם רוח לשמוע לעצתו הכבירה, וחרד פן ימסו באנחותיהם ובדמעותיהם את לב גבורי־החיל אשר הטו אֹזן לדבריו, ועל־כן לא חדל לדבּר על לבם, כי־אם עמד על רגליו מלא־קומתו בלב נכון וברוח אדירה ודבּר אליהם דברים נשגבים על נצח נשמת האדם, וקרא אליהם בקול גדול וחזק, בנעצו את עיניו בּבוֹכים: ״מה מאד נכזבה תוחלתי! אמֹר אמרתי בלבי, כי אני יוצא למלחמת החרות ואִתּי אנשים גבורי־חיל, אשר קבלו עליהם לבחֹר בחיי־כבוד או במות, והנה לא נבדלתם מכל החשֻׁכּים בגבורתכם ובעֹז־רוחכם, וירֵאים אתם את המות הזה, הבא לפדוֹתכם מצרות נוראות, תחת אשר היה לכם לקבלו מבלי התמהמה ומבלי חכות לעצתי. הן מאז, מן היום אשר הגענו לבינה, לִמדונו חֻקי תורתנו, תורת אלהים, וגם אבות־אבותינו הראונו זאת במעשיהם ובגֹדל נפשם, כי אסון האדם הוא החיים ולא המות. כי המות קורא דרור לנשמות ושולח אותן לשוב אל נוה הטהרה, אשר שם ביתן, לבלתי תוספנה עוד לדַאבה; וכל העת אשר הן אסורות בגוִיה הבָּלה ושבֵעות רֹגז יחד עמה הן באמת חשובות כמֵתות. כי לא יכּון הקשר בין חלק האלהים ובין החלק הבָּלה. ואמנם הנשמה חושפת את כֹּחה הגדול בעודה אסורה בגוף, כי היא עושה אותו לכלי מקבל רשמי החושים, וגם היא מניעה אותו באין רואה ומגדלה ומרוממה אותו במעשים מעל לתכונתו הכָּלה; אולם אחרי אשר תפָּטר הנשמה מהסבל המושך אותה אל האדמה, הדבק בה, ותגיע אל משכן נחלתה, רק אז תחליף כֹּח־נצחים ותִגבּר אונים באין־מעצור מעברים, ולא תראה עוד לעיני אדם, כי תהיה כאלהים. והן אין רואה אותה גם בעודה בגוף, כי היא נסתרה מן העין בבואה אליו ונעלמה בצאתה ממנו. ורק תכונה אחת לה — כי אין כליון שולט בה, והיא סבת כל התמורות אשר בגוף, וכל אשר תגע בו הנשמה יחיה ויפרח, וכל אשר תרחק ממנו יִבלה וימות. כה גדול חלקה בַּנֵּצח! הַשֵּׁנה תהיה לנו למופת נאמן על צדקת דברינו, כי בעת השֵּׁנה אין הגוִיה מושכת אחריה את הנשמה, והשעה היא שעת מנוחה נעימה לנשמות העזובות לנפשן, והן באות בסוד אלהים, הקרוב אליהן, ומשוטטות בּכֹּל וצופות עתידות רבות. ולמה זה נירָא מות — תחת אשר אנו אוהבים את המרגֻּעה בעת שנתנו? והלא אִוֶּלת היא בלבנו לרדוף אחרי החֵרות בחיים (בעולם־הזה), בעוד עיננו צרה בחֵרות־נצחים (בעולם־הבא). והנה אם נלך בדרכים, אשר למדנו מאבותינו, עלינו לתת מופת לרבים ולקבל את המות באהבה, ואם נבקש עֵדי־אמת בקרב הנכרים, נתבונן אל דרכי אנשי הֹדוּ, השוקדים על דרכי החכמה כל ימיהם. האנשים המשכילים האלה נושאים את עֹל חיי־הבלם בלי־חמדה, כי חלדם נחשב בעיניהם לעבודה זרה, אשר נגזרה עליהם מידי שמים, וכל ישעם וחפצם להתיר את הנשמות ממאסר הגוִיות, ובאין צר ומצוק ולחץ נגד פניהם, רק מעֹצם תשוקתם לחיי־נצחים הם גולים את אזני חבריהם, כי עוד מעט ילכו ואינם, ואין איש מניא את עצתם, כי־אם כל האנשים מתברכים בהם, וכל אחד נותן בידיהם פקֻדות (בשׂורות) לאֶחיו [המתים], והם מאמינים בלבב שלם, כי חיי הנשמות יחד הם נצח ואמת. ואלה (ההולכים למות) שומעים את דברי הפקֻדות, ואחרי־כן הם נותנים את בשרם לאש, למען אשר תצא הנשמה בטהרה מן הגוף, ומתים לקול שירה וברכה. ונוח לאוהביהם לשלוח אותם לקראת המות מאשר ליתר האנשים לשלוח את בני־עירם לדרך רחוקה, והם (החיים) ��וכים על מנת־חלקם ומהללים את המתים, כי זכו לעמוד במערכות הכתובים לחיי־עולם. ואיך לא נבוש ונכָּלם, אם נפֹּל ברוחנו מההֹדים, ובמֹרך־לבנו נעטה חרפה רבה על חֻקי תורתנו, אשר קנאו בהם כל בני־האדם? ולו גם למדנו למבראשונה את הפך הדבר הזה, כי החיים הם תכלית הטוב לאדם והמות הוא אסון נורא, הנה השעה מצַוה עלינו ודורשת ממנו לשאת את המות בלב נכון, כי רצון אלהים הוא, ולא נוכל להמלט מן הגזרה. ורואה אני, כי מימי־קדם הוציא אלהים את המשפט הזה על כל זרע היהודים ואין לנו עצה למצֹא ישועה ממנו, אם נמאן הפעם לפרֹש מן החיים. ואל תלמדו חובה על עצמכם ולא זכות על הרומאים, כי במלחמתנו אִתּם אבדנו כֻלנו. הן לא יד גבורתם עשתה זאת, כי־אם כֹּח נעלה מהם היה סבּת הדבר ונתן להם להתיַמר בנצחון. האם בנשק הרומאים נפלו היהודים היושבים בקיסריה? הן לא עלה על לבם למרוד ברומאים, ובעוד הם מקַדשים את יום־השבת קפץ אליהם המון אזרחי קיסריה ושחט אותם עם נשיהם וטפם, בטרם הספיקו לעמוד על נפשם, ולא שׂם את לבו לדברי הרומאים בעצמם, אשר הודיעו, כי רק אנו המורדים לאויבים נחשבים בעיניהם. ואולי יאמרו, כי יושבי קיסריה היו אנשי־ריב כל הימים לשכניהם היהודים ומצאו הפעם שעת־הכֹּשר לכַלות בהם את חמתם הישנה, אך מה נדבר על־דבר היהודים בבית־שאן? הן אלה ערבו את לבם להלחם ליוָנים בנו, ולא זכרו ברית־אחים לנו במלחמתנו עם הרומאים; ואמנם הרבה הועילה להם אהבתם ואמונתם לאלה (ליוָנים)! הם נרצחו בידיהם בענויים קשים עם כל בני־ביתם יחד, וזה היה שׂכרם, אשר קבלו חֵלף אמונתם בברית. והרעה, אשר לא נתנוּנו לעשות לאלה (ליונים), נִתּנה בראשם, כאִלו הם זממו לעשותה. הלא תדעו, כי אין אף אחת בכל ערי סוריה, אשר לא המיתה את היהודים היושבים בקרבה, אף כי היהודים האלה היו לנו שונאים קשים ורעים מהרומאים. ככה עשו יושבי דמשק, אשר לא ידעו אף לבדות איזו עלילה שיש בה טעם, ומִלאו את עירם רצח תועבה, בשחטם שמונה־עשר אלף נפש, יהודים ונשיהם יחד. וגם שמעו אזנינו, כי מספר היהודים, אשר מתו מוֹת־ענויים בארץ מצרים, עלה על ששים אלף נפש. אמנם היהודים האלה מתו ככה, כי ישבו בארץ לא להם ולא יכלו להשיב לשונאיהם אל חיקם — אולם מה היה לאחינו היושבים בארץ נחלתם, לכל אלה אשר קראו מלחמה על הרומאים? הנבצר מהם דבר, למען חַזק את לבם בתקוה נאמנה לנַצח את שונאיהם? הן נשק נמצא בידם למכביר וחומות ומצודות נשגבות היו להם ורוח נערצה עוררה אותם למלחמה בעד החרות, ולבם היה לב־גבורים אשר לא ישוב מפני כֹל, וכל אלה יחד עודדו אותם למרד. אבל רק למצער הועילו להם כל אלה, ובנַשאם את תקוותינו למעלה נהפכו והיו למקור תלאות נוראות. נפלו, נפלו כל משגביהם! כלם כרעו לפני האויבים, כאלו הוכנו לפאר את נצחונם, ולא להיות לישועה לכל החוסים בהם. ועלינו לאמר: אשרי הנופלים בקרָב, כי מתו בהלחמם בעד חרותנו ולא במכרם אותה [לאויבים]. ומי לא ינוד לגורל ההמון הרב, אשר נכנע תחת ידי הרומאים? ומי לא ימהר לבחֹר במות, בטרם ראו עיניו ברעה אשר מצאה אותם? אלה כרעו למות תחת כלי־המשחית, אלה נשרפו באש, אלה נפחו נפשם תחת שוטי מציקיהם ואלה — נאכל חצי־בשרם בשִׁני חיות רעות, ועוד נשארו בחיים ונקדשו לסעֻדה שנית להיות להן לטרף, לשעשע את לב השונאים ולמלא פיהם שחוק. אולם מ��מין אני, כי יש עוד אמללים מאלה — כל אלה אשר נשארו חיים, המתפללים כל היום למָות ואיננו! ואיה העיר הגדולה, עיר ואם לכל זרע היהודים, עם חומותיה הרבות והבצורות עם כל חֹסן מצודותיה ותפארת מגדליה הנאדרים, היא אשר צרה מהכיל את כל הכבודה הרבה הערוכה למלחמה, ולא היה מספר לרבבות האנשים המתנדבים להלחם למענה? איה הקריה הנאמנה, אשר אמרנו, כי אותה אִוה אלהים למושב לו? עד היסוד נהרסה, נהפכה משֹּׁרש, ורק זֵכר אחד נשאר לה — מרבץ מחריביה על משואותיה! וזקנים יגיעי־כח מתאבקים באפר הר־הבית ונשים אחדות מסתופפות בה, אשר השאירון השונאים בחיים להתעלל בהן בחרפה ובכלִמה. וכי ישיב אחד ממנו זאת אל לבו — היעצור כֹּח להביט אל אור השמש, אף אם לא יהיו חייו תלואים לו מנגד? מי האיש, אשר מלאוֹ לבו לשנֹא את עיר אבותיו, מי האיש רך־הלבב החפץ חיים, אשר לא יתמרמר בלבו, כי עודנו חי כיום הזה? הוי מי יתן מוּתנו כֻּלנו, טרם ראו עינינו את העיר הקדושה ההיא נהרסה בידי האויבים, ואת היכל־הקֹדש מחֻלל ונִתּץ. והנה שעשעה נפשנו תקוה, הנאה לאנשי־חיל, אולי תמצא ידנו לקחת מאויבינו את נקמת ירושלים, ואחרי אשר נכזבה תוחלתנו והשאירה אותנו לבד בצרה גדולה, נמהר לבחֹר לנו מיתה יפה. נרחם על נפשותינו ועל נפשות עוללינו ונשינו בעוד לאל־ידינו לרחם עליהם. חן למות נולדנו ולמות הולדנו את צאצאינו, ומן המות לא יִמָּלטו אף המאֻשרים בבני־האדם. אולם חיי חרפה ועבדות ומנת הרואה בקלון אשתו ובניו— כל אלה הרעות לא נגזרו על האדם מברִיָּתו, ורק מִמֹרך־לב נושאים האנשים את סבל הנוראות האלה, כי סרבו לבחֹר מות בשעת הכֹּשר. והנה בגבורה וברוח נדיבה מרדנו ברומאים, וכאשר קראו לנו זה מקרוב להכָּנע בפניהם ולהציל את נפשותינו, לא שמענו לקולם. ומי בקרבנו לא יבין את עֹצם עברתם, כאשר תמצא ידם לתפֹּש אותנו חיים? אוי לבני הנעורים, אשר יפרכו היסורים הרבים את כֹּח עלומיהם, ואוי למלאי־הימים, אשר יִכְשׁל כֹּח זקנתם לשאת את הצרות. ראֹה יראה האחד בהלקח ממנו אשת־נעוריו לחרפות ושמוע ישמע את קול בנו המשַׁוע לעזרת אביו — וידיו תהיינה אסורות ולא יהיה לו כֹח להושיע. לא ולא! עוד ידינו לא אסורות והן מחזיקות בשלח, תהיינה לנו לישועה הפעם! ומוֹת נמות בטרם נהיה עבדים לשונאינו, ובני־חורין נִּשָּׁאר בעזבנו את ארצות החיים, אנחנו, נשינו ובנינו! ככה צוו עלינו חֻקי תורתנו, על זאת מתחננים אלינו נשינו ובנינו! האלהים פקד עלינו את הגזרה הזאת, והיא העצה היעוצה על אף הרומאים ועל חמתם: יראים הם, פן ימות אחד ממנו, טרם ילך שבי לפניהם. נמהר־נא במעשינו ותחת שמחת השונאים על שברנו, אשר אליה הם נושאים את נפשם, נשאיר להם מבוכה ותמהון, בראותם את גבורת־לבנו.״"
+ ],
+ [
+ "היהודים אשר במבצר שמעו לדברי אלעזר ושלחו יד בנפשם, חוץ משתי נשים וחמשה ילדים.
א. עוד טרם כלה אלעזר לדבּר על לב אנשיו, הפסיקו כֻלם את דבריו ומהרו לעשות מעשה, כי מלאו רוח גבורה, אשר נלאו להכיל. וכמו חזקה עליהם יד אלהים, יצאו כֻלם, ורבים בקשו לעבור במרוצתם את רעיהם, בהאמינם, כי בזאת יַראו את גבורתם ונדיבות־לבם, כשלא יהיה חלקם עם האחרונים. ככה גדלה תשוקתם לשחוט את נשיהם, את בניהם, ולשלוח יד בנפשם! וכאשר נגשו לעשות את דברם, לא נפל לבם עליהם — כאשר יחשוב החושב — ולא מָשה מהם הרוח, אשר צלחה עליהם לשֵׁמע דברי אלעזר. אמנם רחמיהם נכמרו על קרוביהם מחמדי־עיניהם, אולם המחשבה, כי יעצו טובה על הנפשות היקרות להם, חִזקה את לבם. הם חבקו את נשיהם באהבה רבה ולחצו אל לבם את הילדים ונשקו להם בדמעות על עיניהם בפעם האחרונה, ויחד עם זה השלימו את עצתם, וידיהם כנכריות נחשבו בעיניהם למעשה הזה. ובהשיבם אל לבם את הרעה, אשר תמצא אותם בנפלם בידי הרומאים, מצאו את נחמתם בצרת הרצח הזה. ולא היה אף איש ביניהם, אשר נבצר ממנו אֹמץ־לב לעשות את הדבר, וכֻלם שחטו את בני־ביתם. אוי לאמללים האלה, אשר לקלה בכל הרעות נחשב בעיניהם לשחוט בידיהם את נשיהם ואת בניהם! ואחרי כַלותם את הדבר הזה, לא יכלו עוד לשאת את מכאוביהם וחשבו, כי חטא יחטאו להרוגים, אם יִוָּתרו בחיים אחריהם אף שעה קלה. על־כן מהרו לאסוף את כל רכושם אל מקום אחד ולשלוח בו אש. ואחרי זאת בחרו בגורל עשרה אנשים מתוכם, אשר ישחטו את כֻּלם. וכל אחד השתרע על הארץ ליד אשתו ובניו ההרוגים וחבק אותם בזרועותיו ופשט ברצון את צוארו לשחיטה בידי האנשים, אשר מִלאו את המעשה הנורא הזה. והאנשים האלה שחטו את כֻּלם בלֹא־רעד, ואחרי־כן הפילו גורל ביניהם, למען ישחט הנלכד בגורל את תשעת חבריו, ואחרי המיתו את כֻּלם יטרוף את נפשו בכפו. וכֻלם בטחו איש ברעהו והאמינו, כי אף אחד מהם לא ישַׁנה אחרי המשפט אשר יצא עליו לשחוט או להִשָּׁחט. לאחרונה מסרו התשעה את עצמם לשחיטה, והאחד, אשר נותר אחריהם, בדק את המון השוכבים על הארץ, פן נשאר אחד מהמטבח הגדול ויבקש ממנו לשלוח בו יד. וכאשר נוכח לדעת, כי כֻלם מתו, הצית אש בכל פִּנות ארמון־המלך, ובכל עֹצם ידו תקע את חרבו בבשרו עד הנִּצב. ונפל מת על־יד קרוביו [הנשחטים]. ככה מתו כֻלם באמונה, כי לא השאירו אחריהם נפש חיה למשוך בעֹל הרומאים. בכל־זאת נסתרו מפניהם אשה זקנה אחת ואשה אחרת ממשפחת אלעזר, אשר נפלאה מיתר הנשים בתבונה ובלמודים [בהשכלתה], ואִתּן יחד עוד חמשה ילדים, כי התחבּאו בצנורות המוליכים את המים אל העיר, בעת אשר יתר האנשים שׂמו את כל לבם לשחוט את קרוביהם. ומספר ההרוגים היה תשע מאות וששים נפש והנשים והטף בכלל. הדבר הנורא הזה נעשה בחמשה־עשר לחֹדש קסַנתּיקוֹס (ניסן).",
+ "ב. והרומאים אמרו בנפשם, כי עוד תהיה להם מלחמה, ולבשו את נשקם לעת עלות השחר והקימו גשרים על המעברות אשר בין הסוללות ובין פרצי החומה והבקיעו אל העיר. ובראותם, כי אין איש מקרב האויבים ורק שממון נורא בקרב הארמון ודממה מסביב, נלאו להבין את דבר המעשה, ולאחרונה הרימו קול־סְאוֹן, כאִלו אמרו לשלח אבן־קלע. וכאשר שמעו הנשים את הסאון הזה, עלו מן המנהרות וספּרו לרומאים את כל הנעשה, והאשה השניה היטיבה לבאר את הכֹּל ולתאר את המעשה לפרטיו. אך לא נקל היה לרומאים להבין את דבריה, כי לא יבלו להאמין לאֹמץ־הלב הגדול הזה. הם פנו לכבות את האש ובמהרה בקעו להם דרך בקרבּה עד בואם אל ארמון המלך. וכאשר מצאו שם את המון ההרוגים, לא שמחו הפעם על אשר ראתה עינם באויביהם, כי־אם השתוממו על רוחם הנדיבה ועצתם הנאדרה, אשר צחקה למָות ולא שבה אחזר מהמעשה הגדול הזה."
+ ],
+ [
+ "הסיקריים הבורחים אל אלכסנדריה הביאו תלאה על רבים, ולרגלי זה נהרס (נסגר) שם ההיכל, אשר בנה לפנים חוניו הכהן הגדול.
א. אחרי אשר נכבש המבצר בדרך הזאת, השאיר בו שר־הצבא חיל־משמר ושב עם צבאו אל קיסריה. ולא נותר אף אויב אחד בכל הארץ (ביהודה), כי כֻלה נכנעה במלחמה הארֻכָּה, אשר פגעה גם ברבים מן היהודים ה��חוקים, כי קמו בקרבם מהומות והביאו עליהם שואה. וגם אחרי כלות המלחמה ספו בגללה רבים מהיהודים היושבים באלכסנדריה של מצרים, כי נמלטו שמה סיקריים מתוך המהפכה, והמעט היה בעיניהם להציל את נפשם, כי עוד נשאו את נפשם למעשי־מרד חדשים ופִתּו רבים מהאוספים אותם אל בתיהם לקום ולהלחם בעד החרות ולהאמין, כי אין הרומאים טובים מהם (ראוים למשול בהם), ולקבל את עֹל מלכות אלהים לבדו. וכאשר יצאו אחדים מטובי היהודים להפר את העצה הזאת, המיתו אותם הסיקריים ואִלצו בדברים את יתר היהודים לעשות מעשה־מרד. וכראות ראשי הזקנים את משובת האנשים האלה, הבינו, כי תכלה אליהם הרעה, לכשיעלימו עיניהם מן הדבר, וכנסו את כל היהודים יחד וגִלו להם את העצה הנבערה, אשר יעצו עליהם הסיקריים, והראו אותם לדעת, כי יד אלה הביאה את כל הרעה [על ארץ יהודה], והוסיפו לדבר: ״גם הסיקריים הנמלטים אינם יכולים לבטוח בישועתם, בדעתם, כי בני־מות הם לעת יגַלו אותם הרומאים, על־כן הם מושכים אל העֹנש הנאה להם את הנקיים, אשר לא חטאו עמם״. ועוד הרבו הזקנים לדבּר על לב העם, למען יִזָּהר ממוקשי־המות, אשר טמנו לו הסיקריים, ויתרצה אל הרומאים, בהסגירו בידם את האנשים האלה. וכאשר נוכח העם לראות את גֹדל הצרה, הטה אזנו לדברים האלה והתנפל על הסיקריים בחֹזק־יד וסחב אותם אל משפט הרומאים. שש מאות איש נתפשו מיד, והשרידים, אשר נמלטו אל ארץ מצרים [העליונה] ואל העיר נֹא, נלכדו אחרי זמן־מצער והובאו אל אלכסנדריה. וכל רואיהם תמהו ונבהלו על כֹּח־סבלם הכביר ועל תכונת רוחם, אשר האחד יקרא לה בשם מרי־שגעון והשני בשם עזוז־אמונה. כי מעַניהם התחכּמו להביא עליהם כל מיני יסורים נוראים וקרעו את בשרם לגזרים, בדרשם מהם רק אחת — כי יודו במו פיהם, אשר הם מקבלים עליהם את עֹל מלכות הקיסר, ובכל־זאת לא נכנע לבם, ואיש לא הוציא הגה מפיו, כי־אם כֻּלם התחזקו בדעתם והתגברו על יסוריהם הנוראים, כאִלו לא חשו את מכאובי בשרם, וכמעט בשמחת־נפש קבלו את ענוייהם ואת להט־האש. ועוד יותר הכּו הנערים הצעירים את כל רואיהם בתמהון, כי גם מהם לא נכנע אף אחד לבַטא בשפתיו, כי הקיסר אדון לו. ככה נצח עֹז־הרוח את רפיון־הבשר!",
+ "ב. לוּפוּס היה נציב באלכסנדריה בימים ההם ומִהר להודיע את הקיסר על־דבר התנועה הזאת. וכראות הקיסר, כי לא יחדלו היהודים מחַבּל מזִמות־מרד כל הימים, ירא, פן יתאספו המורדים בהמון עוד הפעם אל מקום אחד וגם ימצאו להם עוזרים, וצוה את לופוס להרוס את מקדש היהודים בארץ הנקרא על שם חוניו. בית־המקדש הזה נמצא בארץ מצרים ונבנה בידי חוניו ונקרא בשמו, וזה הדבר: חוניו בן שמעון, אחד הכֹּהנים הגדולים בירושלים, ברח מפני אנטיוכוס מלך סוריה בעת מלחמתו ביהודים ובא אל אלכסנדריה, וכאשר קבל אותו תלמי באור־פנים משנאתו לאנטיוכוס, הבטיחהו הכהן הגדול, כי יביא את עם היהודים עמו בברית, אם יטה המלך אֹזן לדבריו. והמלך הבטיח את חוניו לתת לו את שאלתו ככל אשר לאל־ידו, ואז בקש ממנו הכהן הגדול, כי ימַלא את ידיו לבנות בית־מקדש בארץ מצרים ולעבֹד שם את אלהים כחֻקי האבות, כי לדבר הזה יחַזק לב היהודים [היושבים בארצו] להלחם בשארית חֵמות עם אנטיוכוס, אשר החריב את בית־המקדש בירושלים, וגם תגדל אהבתם לו (לתלמי) ורבים יתלקטו אליו, למען עבֹד את אלהיהם לבטח.",
+ "ג. ותלמי שמע לדברים האלה ונתן לחוניו אחֻזת־ארץ דרך שמונים ריס מעיר נֹף (מֶנפי) במדינה הנקראת ע�� שם הִירוֹפוליס. וחוניו בנה שם מבצר והקים לו היכל, אשר לא דמה במראהו להיכל ירושלים, כי היה כתבנית מגדל עשוי אבנים גדולות, ששים אמה קומתו. אולם את המזבח הקים כתבנית המזבח בירושלים, וככה עשה גם לכל כלי־הקֹדש, מלבד צורת המנורה. כי לא עשה לו מנורה עם כֵּן, כי־אם נברשת־זהב מעשה צורף, השולחת את קרניה לעברים, ותלה אותה על שרשרת־זהב. ואת חצר־המקדש הקיף בחומת־לבֵנים ואת דלתות השערים עשה אבן. והמלך נתן לו גם נחלת־ארץ גדולה לאכול את פריה, למען ימצאו הכֹּהנים את לחם־חֻקם לשׂבע ועוד תשאר תרומה גדולה לעבודת אלהים. אמנם חוניו לא עשה את הדבר הזה בלב טהור, כי אמר להכעיס את היהודים אשר בירושלים, בשמרו להם עֶברה על אשר גֹּרש משם. ועל־כן בנה את המקדש להדיח מהם את העם. בזה קם דבר חזון עתיק, אשר מלאו לו אז שש מאות שנה ושֵׁם ישעיהו נקרא עליו, כי הוא נבּא לבנין המקדש הזה במצרים לקץ הימים בידי איש יהודי. זה דבַר בנין המקדש ההוא.",
+ "ד. וכאשר קבל לופוס נציב אלכסנדריה את מכתב הקיסר, נסע אל המקדש והוציא משם חלק מכלי־הקֹדש וסגר את שערי ההיכל. ואחרי זמן־מצער מת לופוס ופוֹלּינוס ירש את משרתו, והוא לקח את כל כלי־הקֹדש ולא השאיר דבר, כי הִרבה ליָרא את הכֹּהנים ואִלצם להוציא אליו את כל הכלים ולא נתן את האנשים לגשת אל מקום המקדש ברצותם לעבֹד את אלהים, כי סגר את כל השערים ולא יכול עוד איש לבוא בהם, ולא השאיר אף זֵכר לעבודת אלהים במקום הזה. ובעת אשר נסגר ההיכל הזה מלאו שלש מאות וארבעים ושלש שנה לבנינו."
+ ],
+ [
+ "על־דבר יונתן, אחד הסיקריים, אשר הקים מהומות בקירֵינֵי והוציא דבה רעה.
א. כמחלה רעה פשטה משובת הסיקריים גם אל ערי קירֵינֵי. כי הנה טֻלטל שמה יונתן, איש נבל ונבזה, אשר היתה מלאכתו עבודת האורגים, והוא פִתּה רבים מדלת־העם ללכת אחריו והוליך אותם אל המדבר והבטיחם לתת להם אותות ומופתים, ואמנם נסתר מעיני הרבים במעשי תעתועיו ובתרמיתו, אך הטובים והנכבדים בקרב יהודי קיריני שׂמו לבם אליו וספּרו על־דבר מסעו ותחבולותיו לקַטּוּלוּס הנציב בחמש ערי לוּב. והוא שלח אנשי־צבא רוכבים ורגלים אחריו ונצח באפס־יד את היהודים, אשר לא היו מזֻינים, ורבים מהם הומתו מיד, ומתי־מספר נתפשו חיים והובאו אל קַטולוס. ויונתן, הראש לכל דבר המזִמה הזאת, נמלט על נפשו, אך הרומאים שלחו אחריו לבקשהו בכל הארץ ושקדו הרבה על הדבר, עד אשר נתפש בידם והובא אל הנציב. ובעמדו לפניו התחכם להסיר מעל ראשו את חרב נקמת הרומאים, בתתו לקַטולוס פתחון־פה לעשות מעשי־רשע. הוא דבּר שקר על עשירי היהודים, כי הם הורוהו לעשות את המזמה הזאת.",
+ "ב. וקַטולוס קבל את דבר הדִבּה בנפש חפצה והפך את המעשה לעלילה גדולה, בהוסיפו עליו דברים נוראים רבים, למען ירָאה גם הוא כגבור מנצח את היהודים במלחמה, והרשיע לעשות מאד, כי נוסף על אמונתו הנמהרה לדבַר הדבּה לִמד עוד את הסיקריים להפיח שקרים. הוא צוה על יונתן לנקוב לפניו בשם אלכסנדרוס, והוא אחד היהודים, אשר זה מזמן התעבּר בו קַטולוס ולא כסה על שנאתו. וגם את בֵּרֵנִיקֵי, אשת אלכסנדרוס, משך קַטולוס אל העלילה והמית אותה עם בעלה לראשונה. ואחרי־כן המית את כל האנשים המצֻינים בעשרם, כאלף איש. חשוב חשַׁב, כי יוכל לעשות את זאת באין מכלים דבר, אחרי אשר החרים את רכוש הנרצחים אל אוצר הקיסר.",
+ "ג. וקַטולוס ירא, פן יפרסמו היהודים היושבים ביתר המדינות את מעשי־רשעתו, ושלח את שקריו למרחוק ופִתּה את יונתן ועוד אחדים מהאסורים עמו לשׂים את עון המרד בראש טובי היהודים אשר באלכסנדריה וברומא, ובמספר האנשים, אשר הוציא עליהם את עלילת השקר הזאת, היה גם יוסף כותב הספרים האלה. אפס כי נכלי קַטולוס לא הצליחו, כאשר היה עם נפשו: כי הוא עלה אל רומא והוליך עמו את יונתן עם אנשיו האסורים באזִקים, והאמין בלבבו, כי איש לא יחקור את דברי השקר אשר העידו לפניו, כאשר צוה אותם. אולם המעשה לא ישר בעיני אספסינוס, והוא חקר למצֹא דבר־אמת, ובהכירו, כי שקר הוא יסוד האַשמה, אשר יצאה על האנשים (טובי היהודים), נִקה אותם מפשע, כי גם טיטוס דבּר טוב עליהם, ועל יונתן פקד את מעשה־ידיו. הוא נשרף חי, אחרי אשר דשו את בשרו בשוטים.",
+ "ד. וקַטולוס יצא אז בשלום, כי בחסדי שני המושלים לא נגזר עליו עֹנש קשה, מלבד אשר יסרו אותו בדברים. אולם כעבור זמן־מצער אחזה אותו מחלה קשה, והוא התהפך על משכבו ולא מצא מזור, עד אשר מת במכאובים רעים. לא גופו בלבד לקה, כי עוד קשים ממכאוביו היו יסורי נשמתו. חזיונות נוראים בּעתוהו, ובלי־הרף צעק, כי הוא רואה בעיניו את צלמי חללי־ידיו עומדים לפניו. ולא יכול לעצור ברוחו וקפץ מעל משכבו, כאלו הגישו אליו מעַניו כלי־משחית ואש ללַהט את בשרו. ומדי יום ביום רבו מכאוביו ורקב עלה במעיו, עד אשר יצאו מבשרו, וככה קִדם אותו המות ונתן מופת נאמן, כי עין־אלהים צופיה בַכֹּל והוא עושה שפטים ברשעים.",
+ "ה. ובזה הגיע הקץ לדברי הימים, אשר מסרנו אותם בעצם הדיוק לכל הרוצה לדעת את הליכות מלחמת הרומאים עם היהודים. והנה בדבר דרך מִדְרָשִׁי יוציאו הקוראים משפט. אבל בדבר האמת — אבטח ולא אפחד לאמֹר, כי רק אליה לבד כִּוַּנתּי בכל הכתובים האלה."
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "versions": [
+ [
+ "The Jewish Wars, trans. Y.N. Simhoni, Warsaw, 1923",
+ "http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300952/NLI"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "מלחמת היהודים",
+ "categories": [
+ "Second Temple",
+ "Josephus"
+ ],
+ "schema": {
+ "heTitle": "מלחמת היהודים",
+ "enTitle": "The War of the Jews",
+ "key": "The War of the Jews",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "פתח דבר",
+ "enTitle": "Preface"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file