diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Arakhin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Arakhin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3d52deb6d404c9ef8cc33acd3e09c10c082bf126
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Arakhin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json	
@@ -0,0 +1,93 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Arakhin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה ערכין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>הכל מעריכין ונערכין. </b>לשון הרמב\"ם הערכין הם מכלל נדרי הקדש שנאמר איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה' לפיכך חייבים עליהם משום לא יחל דברו ולא תאחר לשלמו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה עכ\"ל. עוד כתב שם (הלכה י\"ז) וצריך המעריך שיהא פיו ולבו שוים כשאר הנדרים ונשאלים על הערכים ועל הדמים כדרך שנשאלים על שאר נדרים והקדשות:",
+                "[אות ב] <b>הרע\"ב ד\"ה ומעריכין. אם אמר על א'. </b>בסוגי' (ד' ד' ע\"ב) אין לי אלא א' שהעריך אחד. אחד שהעריך ק' מנין ת\"ל נפשות. ונותן ערך כולם כל אחד ואחד כפי שניו ואם היה עני נותן על יד כולם ערך אחד עני היינו שיגיע סלע לכל אחד ואחד מהנערכים ואם לא יגיע סלע לא הוי נתינה ולכי יעשיר יתן ערך עשיר (לח\"מ) ואם היה עשיר נותן ע\"י כולם ערך עשיר. רמב\"ם:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ג] <b>תוי\"ט ד\"ה רבי יוסי אומר. בנודר ומעריך יחול מיד. </b>לא זכיתי להבין דברי התוס' אלו דהא פשיטא דנודר ומעריך הוי רק בע\"ח. ואם מת למ\"ד מע\"פ אינו גובה מיורשים אין גובין הערך מן היורשים אא\"כ עמד בדין כמבואר להדיא במסכתא (דף כ' ע\"א) והובא בתי\"ט (לקמן פ\"ה מ\"ד) וצלע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות ד] <b>במשנה אין ממתינים לה עד שתלד. </b>רש\"י כתב דחד גופא הוא ומקצת פוסקים מביאים ראיה מכאן דאמרי' עובר ירך אמו. ועיין בתי\"ט (ספ\"ו דתמורה). אבל הר\"ן (פ\"ג דחולין דף רע\"ו). כתב דהך דהכא הטעם כיון שהיא מחוייבת מיתה אין מענין את דינה. ולולד כיון שלא יצא לאויר העולם לא חיישינן תדע שאילו נגמר דינה להריגה וילדה אין הורגים את הולד משום דעובר לאו ירך אמו הוא ולא נגמר דינו למיתה עיין שם:",
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה האשה שנהרגה. דגמר דינה. </b>לא הבנתי דאם בא לומר דנהרגה היינו יוצאת ליהרג דבשעת גמר דין נאסרה בהנאה ולא משתרי השער אלא א\"כ פאה נכרית דזה ודאי אינו דלא מצינו דבאדם גמ\"ד אוסרו וכדאמרינן להדיא בסוגיין לרנב\"י ובזה לא פליג רב. ואם בא לומר דהרבותא משום סיפא דבהמה אפילו יוצאת ליהרג אסור דגמר דין אוסרתה. א\"כ מה זה שכתב התי\"ט. אבל הרמב\"ם (בסוף הל' אבל) כתב המת אסור בהנאה משמע מדבריו דשנהרגה דוקא והא האמת הוא כן דבאדם ליכא איסור אלא אחר מיתתו ממש. ומ\"ש התי\"ט אכן כבר השיגו הכ\"מ ובב\"י יו\"ד (סימן שמ\"ט) השיג גם כן על הסמ\"ג לא מצאתי מזה דבר לא בכ\"מ ולא בב\"י אלא דהשיג שם אמה דפסק הרמב\"ם והסמ\"ג דחוץ משערו דהא בשמעתין מבואר דשער מת אסור בהנאה ובהכרח דיש ט\"ס בדבור רבינו תוי\"ט בזה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ו] <b>תוי\"ט ד\"ה פחות מסלע. כל הערך חוץ מסלע אחד. </b>ר\"ל שהכהן העריכו ה' ונתן ד' והעשיר צריך ליתן עוד מ\"ו להשלים ערך חמשים כ\"כ הבה\"ז וצ\"ק לפ\"ז משמע דס\"ל דמה דקתני במתני' דלקמן (פ\"ד) עני והעשיר נותן ערך עשיר היינו אפילו העשיר אחר הערכה קודם נתינת הערכתו ואפילו נתן הכל חוץ מסלע אחד והכי משמע גם כן מדברי תוס' בסוגיין ד\"ה בעידנא דיהיב לראשון. דכתב דעשיר ועני היינו עשיר בשעת הערכה אבל העני קודם הערכה נותן רק ערך עני. אם כן דומיא דהכי משמע אידך בבא עני והעשיר היינו עני בשעת הערכה והעשיר אחר כך קודם נתינה. אולם בתי\"ט (פ\"ד ד\"ה והעשיר) כתב בפשיטות בכוונת רש\"י במ\"ש והעשיר קודם נתינה דל\"ד אלא דר\"ל קודם הערכה וצ\"ע. והכי מבואר גם כן בתוס' (דף י\"ז ע\"ב ד\"ה אבל בקרבנות כו') במ\"ש אבל בערכין אינו כן דאם העריכו הכהן בעניו לתת סלע (כן הוא גרסת הצאן קדשים) ועד לא גמר לתת סלע מת אביו והעשיר נותן ערך עשיר עכ\"ל הרי מפורש דבהעשיר אחר הערכה קודם נתינה צריך ליתן ערך עשיר. אולם מלשון רש\"י (דף כ\"ד ד\"ה שלא ישהה כו') ולפי דמים ששמאוהו יתן. משמע דאף בנותן אחר שמכר המרגליות ביוקר נותן רק כשעת הערכה והיינו כמ\"ש התוי\"ט. וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "[אות ז] <b>במשנה עני שהעריך את העשיר. </b>היינו עשיר שאמר על אחר ערכו עלי ואמר העני על המעריך ה\"ה עלי ליתן עבורו נותן רק כמו עני. ובהיפוך היה עני ואמר עשיר עליו עלי ליתן נותן כעשיר. ואמר בקרבנות אינו כן היינו דקאי על עני ועל עשיר דאם עני אמר על מצורע עשיר קרבנותיו עלי צריך ליתן כמו מצורע עשיר אבל לא קאי על עשיר ועני דגם במצורע צריך ליתן כמו עשיר. דבעי שהמצורע והנודר יהיו עניים. ור' פליג ואומר דגם בערכין בעני שאמר על עשיר צריך ליתן כמו עשיר. אבל בעשיר ועני גם לרבי צריך ליתן כמו עשיר. וכן מבואר בתוס':"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ח] <b>ברע\"ב ד\"ה אפילו אביו. בשעה שנתחייב זה בקרבן. </b>עיין כריתות (פ\"ב מ\"ג) וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ט] <b>תי\"ט ד\"ה יתנו היורשים. היינו במקרקעי שירשו. </b>לענ\"ד אינו מספיק דבמטלטלין גם בעמד בדין לא מהני דמה בכך דהוי כמלוה בשטר הא גם מבש\"ט אינו גובה ממטלטלי דיתמי ולא משכחת דגבו מן היורשים רק בהניח להם אחריות נכסים וממילא גם בלא עמד בדין גובין למאי דקיי\"ל מלוה על פה גובה מן היורשים. וא\"כ יפה כתב הראב\"ד דלדינא נדחית אוקימתא זו מההל' לגמרי. ודברי תי\"ט בזה צל\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יא] <b>תי\"ט ד\"ה שום היתומים. ותמיהה טובא דמה מקום לשבועה זו. </b>לא ידעתי סרך קושיא בזה דהר\"ב אמר [דהיכא] דגובי' מקרקעי בשבועה כגון כתובת אשה וכן בעו\"ג להסוברים דמותר לקבל שבועה מעו\"ג או בגר תושב גם ממטלטלים גובין בשבועה לבתר תקנת הגאונים:",
+                "[אות יב] <b>בא\"ד מה צריך לשבועה. </b>אף דהתו' פ\"ק דב\"ב ס\"ל דאף דאין אדם פורע ת\"ז מ\"מ לגבי יתומים קטנים חיישינן לצררי. מ\"מ הא הרע\"ב שכתב דגובים מיתומים ת\"ז א\"כ ס\"ל דלא חיישינן שם לצררי ת\"ז דהא ביתומים קטנים חשש צררי מועיל שלא להגבות כלל אפילו בשבועה וכיון דלא חיישי' לצררי ת\"ז ממילא גם שבועה לא בעי וכן הוא באמת דעת הרמב\"ן והרא\"ש. ולא מצינו בדין זה חילוק לומר דחיישינן לצררי ת\"ז לענין שיהיה צריך לישבע דממנ\"פ או דחיישינן ואינו גובה כלל מיתומים קטנים. או דל\"ח ואפי' שבועה ל\"צ כנלע\"ד כוונת התוי\"ט לא כהרמ\"ז שהשיג על התי\"ט. עיין שם:",
+                "[אות י] <b>ברע\"ב ד\"ה בבקר ובערב. לנכסי יתומים למכרן. </b>היינו לנכסי יתומים קטנים:",
+                "[אות יג] <b>בתי\"ט ד\"ה הערב לאשה. והיינו דרב הונא דאמר ש\"מ שהקדיש. </b>ובתוספות ב\"ב (דף קע\"ב ע\"ב) הקשו הא דבעי פרק מי שמת שכ\"מ שהקדיש כל נכסיו מהו אם הדין דעמד חוזר כמו בנותן להדיוט או שכל לגבי הקדש גמר ומקני. תפשוט מהכא דאינו חוזר דאל\"כ מאי קנוניא שייך הלא היה יכול לחזור מיד עיי\"ש. ולכאורה י\"ל הא אמרי' ב\"ב (דף קמ\"ח ע\"ב) אר\"נ שכ\"מ שכתב כל נכסיו לאחרים (הידועים לנו ולא נמצא לו שיור) ועמד אינו חוזר דחיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת ואלא מתני' דקתני לא שייר קרקע כ\"ש אין מתנתו קיימת היאך משכחת לה אר\"ח באומ' כל נכסיו. א\"כ י\"ל דהך דר\"ה שכ\"מ שהקדיש כל נכסיו לא שאמר כל נכסי הקדש אלא שהקדיש נכסים הידועים לנו ולא נמצא לו שיור כלישנא דר\"נ ובזה א\"י לחזור דחיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת מזה נלע\"ד דתוס' ס\"ל כמ\"ש הרשב\"א בתשובה (סימן אלף נ\"ח) דהטעם שם דאיכא הוכחה דיש לו נכסים כיון שעשה קנין דבכולו לא צריך קנין וא\"כ הכא בהקדש דאף דאמירתו לגבוה כקנין הוא מ\"מ הא לא עשה דבר מיותר וליכא הוכחה למיחש דיש לו נכסים במקום אחר ויכול לחזור. ובזה מיושב קושית הסמ\"ע (סי' ר\"ן סק\"י) וכמ\"ש שם בגליון:"
+            ],
+            [
+                "[אות יד] <b>ברע\"ב ד\"ה אלא הפודה. דודאי לא חייל עלייהו הקדש. </b>והרמב\"ם בפי' ובחבורו ס\"ל דההקדש חל דהקדש מפקיע מידי שעבוד ואין הבע\"ח יכול לטרוף ממנו אלא אם מכרו ההקדש לאחר אז טורף ממנו וכשפודין הקרקע מיד ההקדש אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ע\"מ שיתן לבעל חוב את חובו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות טו] <b>תי\"ט ד\"ה בשעת היובל. דלשון תורה לחוד. </b>כדאיתא בחולין קל\"ז. עיין תוי\"ט (חולין פי\"א מ\"א):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות טז]  <b>במשנה שהחרמים שלהם. </b>בקרקע ל\"ש טעם זה דהא מחרם קרקע נוטלים כהנים של המשמר וא\"כ אי המחרימים אינו משל המשמר א\"י להחזיק לעצמו אלא דבקרקע הטעם מקרא דאחוזת עולם תהיה להם דמה\"ט גם הלוים אין מחרימים. אבל במטלטלים דיוצא לכל הכהנים (דרק בקרקע ילפינן מגזירה שוה לכהן לכהן מגזל הגר דנוטלים כהנים של המשמר ובמטלטלים ליכא לימוד). וא\"כ לר\"ש דס\"ל דלא מקשינן מטלטלים לקרקע הדין דבמטלטלים כל הכהנים שוים בזה ושפיר שייך הטעם שהחרמים שלהם. ולר\"י דס\"ל שמקשינן קרקע למטלטלים לענין לוים ה\"נ מקשינן לענין דנוטלים הכהנים שבמשמר. והא דאין מחרימים היינו מכח היקישא דמטלטלים לקרקע דכתיב ביה אחוזת עולם תהיה להם. גמ'. ותו': ",
+                "[אות יז] <b>תוי\"ט ד\"ה אינן מוחרמים. למוכרה לעולם. </b>לא דבעי שיהא המכירה קיימת לעולם דהא אינו מוכר לעולם דהא הדרה ביובל אלא די\"ל שיכול למכרה בכל עת ובכל זמן. אבל בתו אינו יכול למוכרה בכל עת דאחר שתגדל אינו יכול למוכרה. תוספות:"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>הרע\"ב ד\"ה וחכ\"א. והלכה כחכמים. </b>עיין בהרע\"ב (פ\"ה דביצה מ\"ב) ובתי\"ט שם:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Arakhin/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Arakhin/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2b9a14f228e3b07d048968b00a02b531164c1ac7
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Arakhin/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,90 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Arakhin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Arakhin",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>הכל מעריכין ונערכין. </b>לשון הרמב\"ם הערכין הם מכלל נדרי הקדש שנאמר איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה' לפיכך חייבים עליהם משום לא יחל דברו ולא תאחר לשלמו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה עכ\"ל. עוד כתב שם (הלכה י\"ז) וצריך המעריך שיהא פיו ולבו שוים כשאר הנדרים ונשאלים על הערכים ועל הדמים כדרך שנשאלים על שאר נדרים והקדשות:",
+                "[אות ב] <b>הרע\"ב ד\"ה ומעריכין. אם אמר על א'. </b>בסוגי' (ד' ד' ע\"ב) אין לי אלא א' שהעריך אחד. אחד שהעריך ק' מנין ת\"ל נפשות. ונותן ערך כולם כל אחד ואחד כפי שניו ואם היה עני נותן על יד כולם ערך אחד עני היינו שיגיע סלע לכל אחד ואחד מהנערכים ואם לא יגיע סלע לא הוי נתינה ולכי יעשיר יתן ערך עשיר (לח\"מ) ואם היה עשיר נותן ע\"י כולם ערך עשיר. רמב\"ם:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ג] <b>תוי\"ט ד\"ה רבי יוסי אומר. בנודר ומעריך יחול מיד. </b>לא זכיתי להבין דברי התוס' אלו דהא פשיטא דנודר ומעריך הוי רק בע\"ח. ואם מת למ\"ד מע\"פ אינו גובה מיורשים אין גובין הערך מן היורשים אא\"כ עמד בדין כמבואר להדיא במסכתא (דף כ' ע\"א) והובא בתי\"ט (לקמן פ\"ה מ\"ד) וצלע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות ד] <b>במשנה אין ממתינים לה עד שתלד. </b>רש\"י כתב דחד גופא הוא ומקצת פוסקים מביאים ראיה מכאן דאמרי' עובר ירך אמו. ועיין בתי\"ט (ספ\"ו דתמורה). אבל הר\"ן (פ\"ג דחולין דף רע\"ו). כתב דהך דהכא הטעם כיון שהיא מחוייבת מיתה אין מענין את דינה. ולולד כיון שלא יצא לאויר העולם לא חיישינן תדע שאילו נגמר דינה להריגה וילדה אין הורגים את הולד משום דעובר לאו ירך אמו הוא ולא נגמר דינו למיתה עיין שם:",
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה האשה שנהרגה. דגמר דינה. </b>לא הבנתי דאם בא לומר דנהרגה היינו יוצאת ליהרג דבשעת גמר דין נאסרה בהנאה ולא משתרי השער אלא א\"כ פאה נכרית דזה ודאי אינו דלא מצינו דבאדם גמ\"ד אוסרו וכדאמרינן להדיא בסוגיין לרנב\"י ובזה לא פליג רב. ואם בא לומר דהרבותא משום סיפא דבהמה אפילו יוצאת ליהרג אסור דגמר דין אוסרתה. א\"כ מה זה שכתב התי\"ט. אבל הרמב\"ם (בסוף הל' אבל) כתב המת אסור בהנאה משמע מדבריו דשנהרגה דוקא והא האמת הוא כן דבאדם ליכא איסור אלא אחר מיתתו ממש. ומ\"ש התי\"ט אכן כבר השיגו הכ\"מ ובב\"י יו\"ד (סימן שמ\"ט) השיג גם כן על הסמ\"ג לא מצאתי מזה דבר לא בכ\"מ ולא בב\"י אלא דהשיג שם אמה דפסק הרמב\"ם והסמ\"ג דחוץ משערו דהא בשמעתין מבואר דשער מת אסור בהנאה ובהכרח דיש ט\"ס בדבור רבינו תוי\"ט בזה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ו] <b>תוי\"ט ד\"ה פחות מסלע. כל הערך חוץ מסלע אחד. </b>ר\"ל שהכהן העריכו ה' ונתן ד' והעשיר צריך ליתן עוד מ\"ו להשלים ערך חמשים כ\"כ הבה\"ז וצ\"ק לפ\"ז משמע דס\"ל דמה דקתני במתני' דלקמן (פ\"ד) עני והעשיר נותן ערך עשיר היינו אפילו העשיר אחר הערכה קודם נתינת הערכתו ואפילו נתן הכל חוץ מסלע אחד והכי משמע גם כן מדברי תוס' בסוגיין ד\"ה בעידנא דיהיב לראשון. דכתב דעשיר ועני היינו עשיר בשעת הערכה אבל העני קודם הערכה נותן רק ערך עני. אם כן דומיא דהכי משמע אידך בבא עני והעשיר היינו עני בשעת הערכה והעשיר אחר כך קודם נתינה. אולם בתי\"ט (פ\"ד ד\"ה והעשיר) כתב בפשיטות בכוונת רש\"י במ\"ש והעשיר קודם נתינה דל\"ד אלא דר\"ל קודם הערכה וצ\"ע. והכי מבואר גם כן בתוס' (דף י\"ז ע\"ב ד\"ה אבל בקרבנות כו') במ\"ש אבל בערכין אינו כן דאם העריכו הכהן בעניו לתת סלע (כן הוא גרסת הצאן קדשים) ועד לא גמר לתת סלע מת אביו והעשיר נותן ערך עשיר עכ\"ל הרי מפורש דבהעשיר אחר הערכה קודם נתינה צריך ליתן ערך עשיר. אולם מלשון רש\"י (דף כ\"ד ד\"ה שלא ישהה כו') ולפי דמים ששמאוהו יתן. משמע דאף בנותן אחר שמכר המרגליות ביוקר נותן רק כשעת הערכה והיינו כמ\"ש התוי\"ט. וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "[אות ז] <b>במשנה עני שהעריך את העשיר. </b>היינו עשיר שאמר על אחר ערכו עלי ואמר העני על המעריך ה\"ה עלי ליתן עבורו נותן רק כמו עני. ובהיפוך היה עני ואמר עשיר עליו עלי ליתן נותן כעשיר. ואמר בקרבנות אינו כן היינו דקאי על עני ועל עשיר דאם עני אמר על מצורע עשיר קרבנותיו עלי צריך ליתן כמו מצורע עשיר אבל לא קאי על עשיר ועני דגם במצורע צריך ליתן כמו עשיר. דבעי שהמצורע והנודר יהיו עניים. ור' פליג ואומר דגם בערכין בעני שאמר על עשיר צריך ליתן כמו עשיר. אבל בעשיר ועני גם לרבי צריך ליתן כמו עשיר. וכן מבואר בתוס':"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ח] <b>ברע\"ב ד\"ה אפילו אביו. בשעה שנתחייב זה בקרבן. </b>עיין כריתות (פ\"ב מ\"ג) וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ט] <b>תי\"ט ד\"ה יתנו היורשים. היינו במקרקעי שירשו. </b>לענ\"ד אינו מספיק דבמטלטלין גם בעמד בדין לא מהני דמה בכך דהוי כמלוה בשטר הא גם מבש\"ט אינו גובה ממטלטלי דיתמי ולא משכחת דגבו מן היורשים רק בהניח להם אחריות נכסים וממילא גם בלא עמד בדין גובין למאי דקיי\"ל מלוה על פה גובה מן היורשים. וא\"כ יפה כתב הראב\"ד דלדינא נדחית אוקימתא זו מההל' לגמרי. ודברי תי\"ט בזה צל\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יא] <b>תי\"ט ד\"ה שום היתומים. ותמיהה טובא דמה מקום לשבועה זו. </b>לא ידעתי סרך קושיא בזה דהר\"ב אמר [דהיכא] דגובי' מקרקעי בשבועה כגון כתובת אשה וכן בעו\"ג להסוברים דמותר לקבל שבועה מעו\"ג או בגר תושב גם ממטלטלים גובין בשבועה לבתר תקנת הגאונים:",
+                "[אות יב] <b>בא\"ד מה צריך לשבועה. </b>אף דהתו' פ\"ק דב\"ב ס\"ל דאף דאין אדם פורע ת\"ז מ\"מ לגבי יתומים קטנים חיישינן לצררי. מ\"מ הא הרע\"ב שכתב דגובים מיתומים ת\"ז א\"כ ס\"ל דלא חיישינן שם לצררי ת\"ז דהא ביתומים קטנים חשש צררי מועיל שלא להגבות כלל אפילו בשבועה וכיון דלא חיישי' לצררי ת\"ז ממילא גם שבועה לא בעי וכן הוא באמת דעת הרמב\"ן והרא\"ש. ולא מצינו בדין זה חילוק לומר דחיישינן לצררי ת\"ז לענין שיהיה צריך לישבע דממנ\"פ או דחיישינן ואינו גובה כלל מיתומים קטנים. או דל\"ח ואפי' שבועה ל\"צ כנלע\"ד כוונת התוי\"ט לא כהרמ\"ז שהשיג על התי\"ט. עיין שם:",
+                "[אות י] <b>ברע\"ב ד\"ה בבקר ובערב. לנכסי יתומים למכרן. </b>היינו לנכסי יתומים קטנים:",
+                "[אות יג] <b>בתי\"ט ד\"ה הערב לאשה. והיינו דרב הונא דאמר ש\"מ שהקדיש. </b>ובתוספות ב\"ב (דף קע\"ב ע\"ב) הקשו הא דבעי פרק מי שמת שכ\"מ שהקדיש כל נכסיו מהו אם הדין דעמד חוזר כמו בנותן להדיוט או שכל לגבי הקדש גמר ומקני. תפשוט מהכא דאינו חוזר דאל\"כ מאי קנוניא שייך הלא היה יכול לחזור מיד עיי\"ש. ולכאורה י\"ל הא אמרי' ב\"ב (דף קמ\"ח ע\"ב) אר\"נ שכ\"מ שכתב כל נכסיו לאחרים (הידועים לנו ולא נמצא לו שיור) ועמד אינו חוזר דחיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת ואלא מתני' דקתני לא שייר קרקע כ\"ש אין מתנתו קיימת היאך משכחת לה אר\"ח באומ' כל נכסיו. א\"כ י\"ל דהך דר\"ה שכ\"מ שהקדיש כל נכסיו לא שאמר כל נכסי הקדש אלא שהקדיש נכסים הידועים לנו ולא נמצא לו שיור כלישנא דר\"נ ובזה א\"י לחזור דחיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת מזה נלע\"ד דתוס' ס\"ל כמ\"ש הרשב\"א בתשובה (סימן אלף נ\"ח) דהטעם שם דאיכא הוכחה דיש לו נכסים כיון שעשה קנין דבכולו לא צריך קנין וא\"כ הכא בהקדש דאף דאמירתו לגבוה כקנין הוא מ\"מ הא לא עשה דבר מיותר וליכא הוכחה למיחש דיש לו נכסים במקום אחר ויכול לחזור. ובזה מיושב קושית הסמ\"ע (סי' ר\"ן סק\"י) וכמ\"ש שם בגליון:"
+            ],
+            [
+                "[אות יד] <b>ברע\"ב ד\"ה אלא הפודה. דודאי לא חייל עלייהו הקדש. </b>והרמב\"ם בפי' ובחבורו ס\"ל דההקדש חל דהקדש מפקיע מידי שעבוד ואין הבע\"ח יכול לטרוף ממנו אלא אם מכרו ההקדש לאחר אז טורף ממנו וכשפודין הקרקע מיד ההקדש אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ע\"מ שיתן לבעל חוב את חובו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות טו] <b>תי\"ט ד\"ה בשעת היובל. דלשון תורה לחוד. </b>כדאיתא בחולין קל\"ז. עיין תוי\"ט (חולין פי\"א מ\"א):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות טז]  <b>במשנה שהחרמים שלהם. </b>בקרקע ל\"ש טעם זה דהא מחרם קרקע נוטלים כהנים של המשמר וא\"כ אי המחרימים אינו משל המשמר א\"י להחזיק לעצמו אלא דבקרקע הטעם מקרא דאחוזת עולם תהיה להם דמה\"ט גם הלוים אין מחרימים. אבל במטלטלים דיוצא לכל הכהנים (דרק בקרקע ילפינן מגזירה שוה לכהן לכהן מגזל הגר דנוטלים כהנים של המשמר ובמטלטלים ליכא לימוד). וא\"כ לר\"ש דס\"ל דלא מקשינן מטלטלים לקרקע הדין דבמטלטלים כל הכהנים שוים בזה ושפיר שייך הטעם שהחרמים שלהם. ולר\"י דס\"ל שמקשינן קרקע למטלטלים לענין לוים ה\"נ מקשינן לענין דנוטלים הכהנים שבמשמר. והא דאין מחרימים היינו מכח היקישא דמטלטלים לקרקע דכתיב ביה אחוזת עולם תהיה להם. גמ'. ותו': ",
+                "[אות יז] <b>תוי\"ט ד\"ה אינן מוחרמים. למוכרה לעולם. </b>לא דבעי שיהא המכירה קיימת לעולם דהא אינו מוכר לעולם דהא הדרה ביובל אלא די\"ל שיכול למכרה בכל עת ובכל זמן. אבל בתו אינו יכול למוכרה בכל עת דאחר שתגדל אינו יכול למוכרה. תוספות:"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>הרע\"ב ד\"ה וחכ\"א. והלכה כחכמים. </b>עיין בהרע\"ב (פ\"ה דביצה מ\"ב) ובתי\"ט שם:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה ערכין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bekhorot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bekhorot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1756c4a82fb816cb4a1e5e4e72248a6e8ab0b4b4
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bekhorot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json	
@@ -0,0 +1,168 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bekhorot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה בכורות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>תוי\"ט ד\"ה הלוקח. צריכי דאי תנא לוקח. </b>דאי משום דאשמעי' בין דהאם דנכרי והעובר דישראל ובין דהאם דישראל והעובר דנכרי דפטור. לתני הלוקח עובר או לוקח האם. תוס':",
+                "[אות ב] <b>שם בא\"ד פי' התוס' קדושת בכורה. </b>דפעמים שהעובר נקיבה ומייתי לה לקדושת בכורה ובלא טעם דמייתי לקדושה מצי למימר כיון דלא מפקע מקדושתיה ל\"ש למקנסי' אלא ניחא ליה למימר אפי' הבאת קדושה איכא. תוס':",
+                "[אות ג] <b>שם במשנה שנאמר בישראל אבל לא באחרים. </b>דרשא זו קאי על המוכר לו דהולד דהנכרי אבל הלוקח עובר דהאם דנכרי נפקא לן מקרא מקנך תזכר (שמות ל\"ד) דכל האם בעי שיהיה מקנך ולא שיש לנכרי חלק בו. והא דלא דרשינן שותפות עם ישראל. היינו משום דכתיב בקרכם וצאנכם לרבות שותפות ישראל. ועיין בתוס':",
+                "[אות ד] <b>הרע\"ב ד\"ה אם פטרו. ואם הפקיעה קדושת הלויים. </b>היינו לויים פשוטים לוי אחד פשוט פטר בכור ישראל אחד אבל בכור לוי לא פטר לבכור ישראל דדיו לפטור עצמו. גמרא. ומ\"מ ילפי' הכא בק\"ו דפוטר עצמו אף דבכור לוי לא פטר לישראל (משום דהק\"ו מהקדושה של לוים) ועיין תוס':"
+            ],
+            [
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה שילדה. ג\"כ במשנה בספרים. </b>לענ\"ד מוכח כן ממה דדייקינן בסוגיא על הברייתא דחמור שילדה כמין סוס למאי קתני לה השתא מה פרה שילדה כמין חמור דאידי ואידי בני מקדש בכורה נינהו אמרת פטור. חמור שילדה כמין סוס פשיטא ומוכחינן מיניה דקתני משום סיפא דאם יש בו מקצת סימנים חייב. ומשנינן דסד\"א חמור אדום בעלמא הוא. ולס\"ד דהש\"ס יקשה על מתני' דלא קתני לדין דמקצת סימנים חייב ובפרט למ\"ש תוס' (דף ה' ע\"ב ד\"ה תלמוד) דמתני' דהכא ס\"ל דמקצת סימנים פטור אפילו בעז שילדה כמין רחל (ופליג על מתני' ה' (דפ\"ב) דלקמן) חמור שילדה כמין סוס למאי קתני לה. אע\"כ דל\"ג לה במתני' וזה ראיה ברורה לענ\"ד:"
+            ],
+            [
+                "[אות ז] <b>תוי\"ט סד\"ה חמור שלא ביכרה. דאפשר לצמצם. </b>דאי כריה\"ג אף דלא קתני ויצאו כאחד דמשמע דלא ראה הלידה. מ\"מ יצטרך להפריש ג\"כ טלה א' לעצמו דשמא יצאו כא' כיון דאפשר בתקנת מועט (טוב להחמיר בדבר) תוס':",
+                "[אות ו] <b>בהרע\"ב ד\"ה שני זכרים. כשילדו שתי נקבות וזכר. </b>הדרישה והט\"ז יו\"ד סס\"י שכ\"א תמהו בזה דהא אדרבה הנך ספיקות כולם הם לחיוב בבכורה ואין לך מקום לפטור אא\"כ בהך צד דשתיהן ילדו נקיבות והנקיבה קודם לזכר (ואפשר מפני שתירוץ הט\"ז דחוק לכן לא הביאו רבינו):"
+            ],
+            [
+                "[אות ח] <b>תוי\"ט ד\"ה נכנס לדיר. כבר תרצו התוס' דנקטה עשרה. </b>תוס' כ\"כ על קושיא אחרת אהך ברייתא דקתני שיש לו עשרה ספק פטרי חמורים דמפריש עשרה שיין ומחזיקם לעצמו ונכנסים לדיר להתעשר דלמה צריך להפריש יו\"ד שיין הא בס' פודה וחוזר ופודה בו פעמים הרבה לפירושם. הובא בתוי\"ט ד\"ה ופודה וע\"ז תרצו דנקט הכי לרבותא כו':"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "[אות ט]  <b>תוי\"ט ד\"ה זה הכלל. לא לאתויי. </b>י\"ל דזה הכלל ר\"ע קאמר לה והיינו דתחלה אמר דטינוף סימן ולד וממילא הבא אחריו אפי' ספק לא הוי אבל בא\"י אם טנפה הוי ספק ומוסיף בזה הכלל דכל ספק דהיינו אף בחולבת מקרי ספק דחיישינן למיעוטא דחולבת אע\"פ שאינה יולדת עי' בסוגיא ודו\"ק:"
+            ],
+            [
+                "[אות י] <b>הר\"ב ד\"ה אין חוששין. ודאי ל\"א אלא בנה הוא. </b>בסוגיא איבעיא דלא אפשיטא אם אמרינן דודאי בנה ולוקה משום או\"ב וכן אם הוא חזיר או גמל מותר באכילה דנולד מטהור. או דאמרינן דאם ילדה מכבר מרחמא ג\"כ על אחר ומבכורה הוא דפטור דמ\"מ מוכח דכבר ילדה. ובסיפא דאינו חושש שמא בנה של זו בא לו אצל זו היינו דבמקום דידה לא מרחמא על אחר:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יא] <b>במשנה. מה שעשה עשוי וישלם מביתו. </b>בטיהר את הטמא מיירי ע\"כ בעירבם עם פירותיו ובטלי ברוב ובכה\"ג ל\"ש ישלם מביתו אלא דלצדדין קתני אם ערבן ברוב היתר מה שעשה עשוי. ואם עירבן בתוך מיעוט פירות ישלם מביתו. ולר\"מ דדאין דד\"ג מיירי כשעירבן הבעלים ולרבנן מיירי שערבן החכם. תוס' (סנהדרין דל\"ג ע\"א ובב\"ק ד\"ק ע\"א):",
+                "[אות יב] <b>תוי\"ט ד\"ה וישלם מביתו. הוה ניחא טפי. </b>דלא הוי מזיק ודאי דדלמא מה שרואים עתה המום נשתנה מחמת מיתה. ואם לא היה נשחט לא היה ניתר:",
+                "[אות יג] <b>תוי\"ט ד\"ה מה שעשה עשוי. אע\"פ שלא נשא ונתן ביד. </b>ולמאי דמוקמינן מתני' כרבנן ובנשא ונתן ביד צ\"ל דהכא הוי כמו מזיד דלמה היה לו לטמא אותה כדי להחזיק דבריו תוס' (בגיטין שם ובב\"ק ד\"ק) כתבו דכמו דמחייבינן התם בגיטין במזיד כדי שלא יהא כל או\"א הולך ומטמא טהרות חבירו ה\"נ הכא חייבוהו חכמים כדי שידקדק בדין יפה. ולפ\"ז מ\"ש התוי\"ט דהכא סתם כר\"מ דקנסינן שוגג אטו מזיד ובגיטין סתם כר\"י אינו הכרח דהא הכא בכלל מזיד. ואף אי מוקים הכא כר\"מ דדאין דינא דגרמי מ\"מ יש לקיים הסברא דהוי בכלל מזיד אלא דתוס' בגיטין בקושי' נקטו דאי מוקמי' כר\"מ ניחא דקנסו שוגג אטו מזיד אבל לפי תירוצם דהוי בכלל מזיד בכל ענין י\"ל כן וסתמא דהכא כסתמא דגיטין. שוב ראיתי דלפי תירוצא דתוס' דגיטין הנ\"ל נכונים דברי התוי\"ט דתירוצא דלמה היה לו לטמאותם כדי להחזיק דבריו. זהו שייך בטימא בידים. ונגע בו שרץ. אבל למה דמוקמינן כר\"מ דד\"ג חייב ולא מוקמי לה בטימא ביד שפיר מוכח דקנסו שוגג אטו מזיד. אך לדברי התוס' בב\"ק הנ\"ל שפיר י\"ל דאף אי מוקמינן כר\"מ ומיירי בלא טימא ביד מ\"מ הו\"ל בכלל מזיד כדי שידקדק בדין יפה:",
+                "[אות יד] <b>שם בד\"ה פטור אתה. הוא דאפסיד אנפשיה. </b>ודעת תוס' והרא\"ש דזהו רק לרבנן דר\"מ דלא דנין דד\"ג בזה פטור היכי דאי הוי קמן מצי למיהדר ולא האכיל הדיין לכלבים והיכא דלא מצי למיהדר גם לרבנן חייב דבדיבורא הוי מזיק ממש. והא דמוקמינן לרבנן מתני' דהכא בנשא ונתן ביד אף בדעת (צ\"ל בשקול הדעת) לא מצי למיהדר. היינו משום טיהר את הטמא דזהו בודאי אם איתא קמן היה אוסרו. אבל ר\"מ אף היכא דאי איתא קמן מצי למיהדר ולא האכיל הדיין לכלבים מ\"מ חייב מטעם גרמי. וראיה לזה דהרי לר\"מ לא מוקמינן מתני' בנשא ונתן ביד והא בטיהר את הטמא מקרי מצי למיהדר:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות טו] <b>הרע\"ב ד\"ה אין חשוד. ואין מעשרים מהן ודאי. </b>וכן הוא לשון רש\"י. ולא ידעתי אף בחשוד על המעשר אין מעשר מהן ודאי דהא מ\"מ הוא ספק אם עישר זו (ואפשר דבחשוד הוי כמו ודאי דבזה לא אמרינן רוב ע\"ה מעשרים הן ובעי ברכה. עי' שבת (דף כ\"ג ע\"א). ובדברי רבינו בדמאי (אות ל\"ג) ובשביעית (אות כו):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות טז] <b>הרע\"ב ד\"ה לא ימנה. אין ישראל לא. </b>קשה לי דנימא ג\"כ דבע\"מ נאכל רק לב' ימים ולילה א' מהיקשא דחזה ושוק כמו דילפי' בתם לענין זה. עיין בהרע\"ב (ספ\"ה) דזבחים. גם לב\"ה קשה דמה דלא יליף לאסור לזרים ולנכרים היינו מחמת היקישא דצבי ואיל אבל לענין זה נלמד דיהיה נאכל רק לב' ימים ולילה דלענין זמן האכילה לא שייך הלימוד כצבי ואיל דא\"כ נימא גם כן דל\"צ שיהיה תוך שנתו ונימא תאכלנו שנה בשנה קאי רק אתם וצ\"ע:",
+                "[אות יז] <b>תוי\"ט ד\"ה ואפילו נכרי. הא אמרינן בסוגיא דהכא. </b>בסוגיי' לא מצרכי לכך רק לת\"ק דברייתא דמתיר רק לזרים ולא לנכרים דלא דרשינן צבי ואיל להכי מש\"ה הא דמותר לזר היינו מק\"ו. אבל למתני' דמתיר אפי' לנכרי ומטעם דכצבי וכאיל ממילא מכ\"ש לזרים ול\"צ לק\"ו. ואולי י\"ל דאי לאו קל וחומר היינו מוקמינן לדרשא כצבי ואיל רק על זרים ולא להתיר אפי' לנכרי דמה שאפשר לקיים הקישא דכחזה ושוק מקיימים לזה דרשינן הק\"ו ול\"צ קרא לזר ומוכח דאתי להתיר לנכרי:"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>בהרע\"ב ד\"ה היו תינוקות משחקים. וצריכא. </b>קשה לי דלימא בפשוטו דאי אשמעי' נכרי הוא דמקילינן בפעם אחד כיון דאף במדעת ישראל ואף באומרו בפירוש לנכרי לעשות כן הוא רק מדרבנן מדין אמירה לנכרי שבות דקיל מגרמא וכמוכח מהרא\"ש (פ\"ז דב\"מ סי' ו'). אבל בקטן דאסור מדאורייתא לומר לו לעשות דהא אין מאכילין לקטן איסור בידים אימא לא. ואי אשמעינן בקטן הוא דאסרי' בכורות האחרים דנתכוונו להתירו כיון דלדעת הגדול הוי דאורייתא משא\"כ בנכרי כיון דבאומר לו בפירוש הוא מדרבנן לא נאסרו האחרות וצ\"ע:<br><b>ובדברי </b>הרא\"ש בב\"מ שם הוקשה לי דעל האיבעיא דשם בחסימה אם בכל לאוין הוי שבות באמירה לנכרי הביא דברי הראב\"ד דכיון דלא אפשיטא אזלינן לקולא. וכתב הרא\"ש עלה ואע\"ג דמסקינן במטיל מום בקדשים ע\"י נכרי אסור כדאיתא בבכורות פרק פסולי המוקדשים התם משום חומרא דקדשים הוא. ואיך תלה קושיא זו על פסקא דהראב\"ד הא בלא\"ה יקשה אמאי לא פשטינן שם האיבעי ממתניתין דהכא דמטיל מום ע\"י נכרי אסור. וצריך עיון:"
+            ],
+            [
+                "[אות יט] <b>בהרע\"ב ד\"ה רועים כהנים. וה\"ה דכהן רועה א\"נ. </b>לשון הגמרא וה\"ה כהן לכהן דחיישינן לגומלין. ועלה כתב רש\"י כלומר ומסברא נפקא לן דרועה כהן אינו נאמן להעיד על הבכור של כהן אחר. וקשה לי דאיך שייך לומר ומסברא נפקא לן דחיישינן לגומלים ואלולי פירש\"י היה נ\"ל דהכי אמרינן דכיון דקתני רועה כהנים א\"נ דרועים ישראל נאמן על רבם מי שיהיה כהן או ישראל ורועה כהנים א\"נ היינו על רבם מי שיהיה והא ברבו כהן יהיה נאמן דל\"ש דאמר לא שביק ליה רביה דהא רבו כהן יחזיקנו לעצמו וללגימה הא לא חיישינן. אע\"כ דהטעם דחיישי' לגומלים וממילא ה\"ה הכהן אחר. או דבאמת רק לרבו כיון דרועה קאי גביה וכמ\"ש רש\"י בסוף הסוגיא במה דאמרינן מאי דאיכא בין לר' מאיר ולרבנן וכמ\"ש בתוי\"ט (בסמוך ד\"ה לא דנו) ונכון בעזה\"י:<br><b>גם </b>קשה לי אמאי נקט רש\"י הכהן אחר ולא נקט דרועה כהן א\"נ לרועה כהן אחר דגומלין זה לזה שרבו יתן לו הבכור:"
+            ],
+            [
+                "[אות כ] <b>תוי\"ט ד\"ה נאמן הכהן. דלא שייך אשתמוטי. </b>ומ\"מ קשה אם דברי ר\"י אמר רב בלא אמר פלוני איך אמרינן בתר הכי סיפא מסייע ליה מאיש פלוני נאמן מאי ראיה סתמא מדין איש פלוני דהא פשיטא דיש חילוק גדול בין פלוני דבקל עבידא לגלויי מבסתם. וצ\"ע:",
+                "[אות כא] <b>תוי\"ט ד\"ה בני הכנסת. הפרת נדרים בשלשה. </b>לפנינו הגירסא שם התרת:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כב] <b>תוס' חדשים ד\"ה נקבה מלא כרשינה. מסקינן בש\"ס. </b>לא מצאתי כן בסוגיא אלא דרבי אושעיא בעי' זה מר\"ה רביה אם כרשינה הנכנסת ויוצאת. או כרשינה העומדת. וא\"ל זו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי כו' ואפשר דבמה דאמר כיוצא בה שמעתי היינו כי היכי דאמרי' התם גבי מלא מקדח דהוא וחיסורו שנינו. שיהיה נכנס ויוצא ה\"נ כרשינה הנכנסת ויוצאת. והיינו דהתם גופיה דייקינן לה מלישנא דמלא מקדח. וה\"נ דייקינן מלישנא דמלא כרשינה. ואולם הרמב\"ם (פ\"י מה' ביאת מקדש) ניקב ככרשינה כו' וצריך עיון:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כג] <b>בהרע\"ב סד\"ה אכל יבש כו'. ושוחטין עליו. </b>ומ\"מ הוי ספק אם למפרע הוי מום או מכאן ולהבא הוי מום ונ\"מ בפסולי המוקדשין כה\"ג אם תוך זמן בדיקה זו הפריש פדיונה אם הנהנה מפדיון חייב מעילה. גמרא. וברש\"י שהפריש מיד פדיונם וכו' וקודם שתכלה זמן בדיקתו נהנה מן הפדיון. ולא ידעתי למאי דייק רש\"י שנהנה תוך זמן בדיקתו הלא גם בנהנה (אחר זמן בדיקתו אי מיכן ולהבא הוי מומא)לא מעל כיון דלא עלה הפדיון ולא נתפס המעות בקדושה. ובהרמב\"ם איתא ונהנה מהפדיון אחר שנתייאשו מרפואתו. ובזה גם כן קשה אמאי נקט דוקא הכי הלא הנ\"מ בין נהנה תוך הזמן בדיקה בין נהנה אח\"כ. וגם בעיקרא דמלתא אמאי לא נקט הסוגיא הנ\"מ בפשוטו אם עלה אותו הפדיון או דלא עלה וצריך לפדותו מחדש. וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כד] <b>בהרע\"ב ד\"ה הזובן. אבל ניטל. </b>ומ\"מ נפגם הוי מום קבוע לשחוט עליו במדינה אף דיש לו תקנה ליטלו כולו. מ\"מ כיון דמעצמו אינו מתרפא כ\"א ע\"י מעשה מקרי מום קבוע. או די\"ל דכי נפגם תחלה אין לו תקנה אף אם יטלנו אח\"כ. תוס' (דף ל\"ח ע\"ב ד\"ה וסימנך ברקא):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כה] <b>בהרע\"ב ד\"ה ואם אינה עצם אחד. אינו נראה כל כך. </b>וכ\"כ רש\"י וקשה לי הא מבואר (דף ל\"ט) דלכ\"ע ג' כליות הוי פסול דיתר כנטול דמי והוי כחסר כוליא דחסרון בפנים שמיה חסרון. הרי דיתר בפנים ממש דאינו נראה כלל פסול לאקרוביה דממעטינן מן תמים יהיה עיין שם ואולי באמת דקתני דכפול ואינה עצם אחד אינו מום היינו דלא הוי מאבראי לשחוט בחוץ אבל באמת פסול לאקרוביה. וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות כו] <b>תוי\"ט ד\"ה עינו אחת גדולה. אבל אחת גדולה ואחת קטנה. </b>בפשוטו נראה דעינו אחת גדולה והשנייה כדרכו. או אחת קטנה והשנייה כדרכו הוי מום דמחמת ברייתה או כחישתה היה ראוי שיהיה שניהם שווים. וכן נראה מלשון רש\"י בריש מסכתין (דף ג' ע\"ב) דכתב או אחת גדולה כשל עגל או אחת קטנה כשל אווז. ואולם מלשון הרמב\"ם בפירושו. ובחבורו. ובטור שתהא עינו א' גדולה כשל עגל והשנייה קטנה כשל אווז. מבואר דס\"ל דמתני' לאו או או קתני אלא דדוקא בשינוי בשתיהן שהאחת גדולה והאחת קטנה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כז] <b>בהרע\"ב ד\"ה יבלת. בלובן העין. </b>זהו דלא כפירש\"י בסוגיא (דף מ' ע\"ב) דמפורש דהכא בלובן ויש בה שיער אבל אין בה שיער שוחטין עליה במקדש דאין מום בלבן אפי' לפסול. ומתני' דלעיל דחשיב מומין לשחוט עליו במדינה מיירי בשחור. ובאמת לפירוש הרע\"ב לכאורה תמוה דהא ממה דפריך הש\"ס והא אין מומין בלבן מוכח דפשיטא ליה להש\"ס דהיינו אפי' לפסול וא\"כ איך יתורץ זה במה דמשני הש\"ס אידי ואידי בלבן הא דלית בה שיער והיינו מתני' דהכא לפי' הרע\"ב. הא הדרא קושיא לדוכתיה דאין מומין בלבן. אחר כך ראיתי שתמה כן הלח\"מ על הרמב\"ם בפסקים (בפ\"ב מהלכות איסורי מזבח) שהם גם כן כשיטת הרע\"ב:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כח] <b>הרע\"ב ד\"ה רואה את החדר. חדר למטה ועליה למעלה. </b>לשון הברייתא (דף מ\"ד) ורואה את החדר והעליה כאחת או שמדבר עם חבירו ואחר אומר לו רואה. ולשון הרע\"ב צ\"ע:",
+                "[אות כט] <b>שם ד\"ה סכי שמש. מעמץ עיניו. </b>בגמ' תני רב יוסף סני שמש ופירש\"י ששונא את השמש וא\"י לראות מקום שהחמה זורחת שם:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ל] <b>במשנה והדרש והשוטה. </b>בשו\"ת נודע ביהודה חלק אה\"ע (סי' נ\"ג) מסתפק אם חרש היינו דוקא אינו שומע ואינו מדבר או דאף באינו שומע לחוד הוי מום:"
+            ],
+            [
+                "[אות לא] <b>תוי\"ט ד\"ה ושנעבדה. וכ\"ש לעבודה. </b>בתוספות (יבמות דף ז' ע\"א) כתב להדיא דהרג נפש אף דפסול לנשיאת כפיו אינו פסול לעבודה. וראיתי במ\"ל (פ\"ט מהלכות ביאת מקדש הל' ט\"ז) שהשיג כן ע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לב] <b>הרע\"ב ד\"ה סנדל. ורגילה לבוא עם ולד. </b>וכענין זה עצמו שהולד שבא עמו ויצא אחר הסנדל אינו בכור לכהן דהסנדל פטר רחמה. דאילו לענין בא אחריו לסוף שנה. בלא\"ה אינו בכור לכהן משום הולד שעם הסנדל. (נדה דף כ\"ו ע\"א) ופירש\"י שם. וע' במהרש\"ל ומהרש\"א שם:"
+            ],
+            [
+                "[אות לג] <b>הרע\"ב ד\"ה יוצא דופן. כ' הרמב\"ם דא\"א. </b>לפ\"ז קשה על הירושלמי הובא בתוס' בנדה (דף כ\"ו ע\"ב ד\"ה סנדל) דהולד שבא עם הסנדל אינו מתקיים אין פתרון כלל למתני' דהכא וצ\"ע: (כן מצאתי בהעתקה ולפע\"נ ט\"ס יש בכאן ושייך למאמר הקודם]:",
+                "[אות לד] <b>תוי\"ט ד\"ה רבי שמעון אומר. ל' לידה משמעותו. </b>קשה להבין הא כתבו תוס' והביאו תוי\"ט לעיל בסמוך ד\"ה שניהם אינן בכור דמלשון לידה לא ממעט יוצא דופן. אלא דרבנן ס\"ל דגמרינן לידה לידה מטומאת לידה דכתיב כי תזריע ממקום שמזרעת. וא\"כ לר\"ש ל\"צ ללמוד מטומאת לידה דהא בלאו הכי ליכא למעט יוצא דופן מלשון וילדו. והתם בטומאת לידה לאפוקי דלא נימא דכי תזריע משמע דוקא ממקום שמזרעת:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לה] <b>במשנה או שני זכרים ושתי נקיבות. </b>ואפילו ב' זכרים ונקבה אין לכהן כלום דכל א' יאמר אני איני בכור שנולדתי אחר הזכר או אחר הנקיבה. והא דלא תני כן כיון דבאיש אחד וב' נשים לא משכחת לה לא מתני ליה. גמרא:"
+            ],
+            [
+                "[אות לו] <b>במשנה אף על פי שלא נתן יתן. </b>דילפינן ערך ערך מערכין דבבכור כתיב תפדה בערכך (במדבר י\"ח) מה ערך אם אמר ערך פלוני עלי ומת אותו פלוני חייב כדקתני ערכין (פ\"ה מ\"ד) ה\"נ במת הבן חייב. גמרא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לז] <b>במשנה משמע כל צאן אחד. </b>היינו דלא לכתוב בקר וצאן ולכתוב וכל מעשר בהמה והוי ידעינן מזה על זה מק\"ו דחדש וישן. אע\"כ דבא לרבות דכל צאן אחד. והא דאין מעשרין מבקר על צאן ולא אמרי' בקר וצאן דבא לרבות ולערב דהכל אחד (ואי מק\"ו דחדש וישן נימא דכבשים ועזים יוכיחו) דלענין זה ילפינן מהיקישא דמעשר דגן. דאין מעשרין מזה על זה. גמרא:",
+                "[אות לח] <b>תוי\"ט ד\"ה ואין מעשרין. ומפיק מק\"ו. </b>דהא יש ללמוד בק\"ו מה כבשים ועזים דהוי כלאים זה בזה מעשרין מזה על זה חדש וישן דאינן כלאים לא כ\"ש דמעשרין מזה על זה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לט] <b>הרע\"ב ד\"ה הכל נכנס. ואתנן זונה. </b>ומשכחת לה שנתן לה כשהוא עובר במעי אמו דבכה\"ג לא מפטר משום לקוח. דאילו לקח עשרה עוברים במעי אמן כולן נכנסים לדיר להתעשר (גמרא דף נ\"ו ע\"א):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מ] <b>תוי\"ט סד\"ה יצאו תשיעי. תוס' פ\"ב דף י\"ח. </b>דברי תוס' אלו אין להם שייכות על מתני' זו ודבריהם אהא דתני בברייתא יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי עשירי ואחד עשר מעורבים דע\"ז הקשו דאם א\"א לצמצם מה שיצא הראשון הוא עשירי ומה שיצא אח\"כ יהיה כמו קרא לעשירי עשירי ולאחד עשר עשירי דאין אחד עשר קדוש. ובזה תירצו דמ\"מ כיון דא\"י להכיר כו':"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bekhorot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bekhorot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..30033e11308884d23b4eb01c57a15be623d537e4
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bekhorot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,165 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bekhorot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Bekhorot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>תוי\"ט ד\"ה הלוקח. צריכי דאי תנא לוקח. </b>דאי משום דאשמעי' בין דהאם דנכרי והעובר דישראל ובין דהאם דישראל והעובר דנכרי דפטור. לתני הלוקח עובר או לוקח האם. תוס':",
+                "[אות ב] <b>שם בא\"ד פי' התוס' קדושת בכורה. </b>דפעמים שהעובר נקיבה ומייתי לה לקדושת בכורה ובלא טעם דמייתי לקדושה מצי למימר כיון דלא מפקע מקדושתיה ל\"ש למקנסי' אלא ניחא ליה למימר אפי' הבאת קדושה איכא. תוס':",
+                "[אות ג] <b>שם במשנה שנאמר בישראל אבל לא באחרים. </b>דרשא זו קאי על המוכר לו דהולד דהנכרי אבל הלוקח עובר דהאם דנכרי נפקא לן מקרא מקנך תזכר (שמות ל\"ד) דכל האם בעי שיהיה מקנך ולא שיש לנכרי חלק בו. והא דלא דרשינן שותפות עם ישראל. היינו משום דכתיב בקרכם וצאנכם לרבות שותפות ישראל. ועיין בתוס':",
+                "[אות ד] <b>הרע\"ב ד\"ה אם פטרו. ואם הפקיעה קדושת הלויים. </b>היינו לויים פשוטים לוי אחד פשוט פטר בכור ישראל אחד אבל בכור לוי לא פטר לבכור ישראל דדיו לפטור עצמו. גמרא. ומ\"מ ילפי' הכא בק\"ו דפוטר עצמו אף דבכור לוי לא פטר לישראל (משום דהק\"ו מהקדושה של לוים) ועיין תוס':"
+            ],
+            [
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה שילדה. ג\"כ במשנה בספרים. </b>לענ\"ד מוכח כן ממה דדייקינן בסוגיא על הברייתא דחמור שילדה כמין סוס למאי קתני לה השתא מה פרה שילדה כמין חמור דאידי ואידי בני מקדש בכורה נינהו אמרת פטור. חמור שילדה כמין סוס פשיטא ומוכחינן מיניה דקתני משום סיפא דאם יש בו מקצת סימנים חייב. ומשנינן דסד\"א חמור אדום בעלמא הוא. ולס\"ד דהש\"ס יקשה על מתני' דלא קתני לדין דמקצת סימנים חייב ובפרט למ\"ש תוס' (דף ה' ע\"ב ד\"ה תלמוד) דמתני' דהכא ס\"ל דמקצת סימנים פטור אפילו בעז שילדה כמין רחל (ופליג על מתני' ה' (דפ\"ב) דלקמן) חמור שילדה כמין סוס למאי קתני לה. אע\"כ דל\"ג לה במתני' וזה ראיה ברורה לענ\"ד:"
+            ],
+            [
+                "[אות ז] <b>תוי\"ט סד\"ה חמור שלא ביכרה. דאפשר לצמצם. </b>דאי כריה\"ג אף דלא קתני ויצאו כאחד דמשמע דלא ראה הלידה. מ\"מ יצטרך להפריש ג\"כ טלה א' לעצמו דשמא יצאו כא' כיון דאפשר בתקנת מועט (טוב להחמיר בדבר) תוס':",
+                "[אות ו] <b>בהרע\"ב ד\"ה שני זכרים. כשילדו שתי נקבות וזכר. </b>הדרישה והט\"ז יו\"ד סס\"י שכ\"א תמהו בזה דהא אדרבה הנך ספיקות כולם הם לחיוב בבכורה ואין לך מקום לפטור אא\"כ בהך צד דשתיהן ילדו נקיבות והנקיבה קודם לזכר (ואפשר מפני שתירוץ הט\"ז דחוק לכן לא הביאו רבינו):"
+            ],
+            [
+                "[אות ח] <b>תוי\"ט ד\"ה נכנס לדיר. כבר תרצו התוס' דנקטה עשרה. </b>תוס' כ\"כ על קושיא אחרת אהך ברייתא דקתני שיש לו עשרה ספק פטרי חמורים דמפריש עשרה שיין ומחזיקם לעצמו ונכנסים לדיר להתעשר דלמה צריך להפריש יו\"ד שיין הא בס' פודה וחוזר ופודה בו פעמים הרבה לפירושם. הובא בתוי\"ט ד\"ה ופודה וע\"ז תרצו דנקט הכי לרבותא כו':"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "[אות ט]  <b>תוי\"ט ד\"ה זה הכלל. לא לאתויי. </b>י\"ל דזה הכלל ר\"ע קאמר לה והיינו דתחלה אמר דטינוף סימן ולד וממילא הבא אחריו אפי' ספק לא הוי אבל בא\"י אם טנפה הוי ספק ומוסיף בזה הכלל דכל ספק דהיינו אף בחולבת מקרי ספק דחיישינן למיעוטא דחולבת אע\"פ שאינה יולדת עי' בסוגיא ודו\"ק:"
+            ],
+            [
+                "[אות י] <b>הר\"ב ד\"ה אין חוששין. ודאי ל\"א אלא בנה הוא. </b>בסוגיא איבעיא דלא אפשיטא אם אמרינן דודאי בנה ולוקה משום או\"ב וכן אם הוא חזיר או גמל מותר באכילה דנולד מטהור. או דאמרינן דאם ילדה מכבר מרחמא ג\"כ על אחר ומבכורה הוא דפטור דמ\"מ מוכח דכבר ילדה. ובסיפא דאינו חושש שמא בנה של זו בא לו אצל זו היינו דבמקום דידה לא מרחמא על אחר:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יא] <b>במשנה. מה שעשה עשוי וישלם מביתו. </b>בטיהר את הטמא מיירי ע\"כ בעירבם עם פירותיו ובטלי ברוב ובכה\"ג ל\"ש ישלם מביתו אלא דלצדדין קתני אם ערבן ברוב היתר מה שעשה עשוי. ואם עירבן בתוך מיעוט פירות ישלם מביתו. ולר\"מ דדאין דד\"ג מיירי כשעירבן הבעלים ולרבנן מיירי שערבן החכם. תוס' (סנהדרין דל\"ג ע\"א ובב\"ק ד\"ק ע\"א):",
+                "[אות יב] <b>תוי\"ט ד\"ה וישלם מביתו. הוה ניחא טפי. </b>דלא הוי מזיק ודאי דדלמא מה שרואים עתה המום נשתנה מחמת מיתה. ואם לא היה נשחט לא היה ניתר:",
+                "[אות יג] <b>תוי\"ט ד\"ה מה שעשה עשוי. אע\"פ שלא נשא ונתן ביד. </b>ולמאי דמוקמינן מתני' כרבנן ובנשא ונתן ביד צ\"ל דהכא הוי כמו מזיד דלמה היה לו לטמא אותה כדי להחזיק דבריו תוס' (בגיטין שם ובב\"ק ד\"ק) כתבו דכמו דמחייבינן התם בגיטין במזיד כדי שלא יהא כל או\"א הולך ומטמא טהרות חבירו ה\"נ הכא חייבוהו חכמים כדי שידקדק בדין יפה. ולפ\"ז מ\"ש התוי\"ט דהכא סתם כר\"מ דקנסינן שוגג אטו מזיד ובגיטין סתם כר\"י אינו הכרח דהא הכא בכלל מזיד. ואף אי מוקים הכא כר\"מ דדאין דינא דגרמי מ\"מ יש לקיים הסברא דהוי בכלל מזיד אלא דתוס' בגיטין בקושי' נקטו דאי מוקמי' כר\"מ ניחא דקנסו שוגג אטו מזיד אבל לפי תירוצם דהוי בכלל מזיד בכל ענין י\"ל כן וסתמא דהכא כסתמא דגיטין. שוב ראיתי דלפי תירוצא דתוס' דגיטין הנ\"ל נכונים דברי התוי\"ט דתירוצא דלמה היה לו לטמאותם כדי להחזיק דבריו. זהו שייך בטימא בידים. ונגע בו שרץ. אבל למה דמוקמינן כר\"מ דד\"ג חייב ולא מוקמי לה בטימא ביד שפיר מוכח דקנסו שוגג אטו מזיד. אך לדברי התוס' בב\"ק הנ\"ל שפיר י\"ל דאף אי מוקמינן כר\"מ ומיירי בלא טימא ביד מ\"מ הו\"ל בכלל מזיד כדי שידקדק בדין יפה:",
+                "[אות יד] <b>שם בד\"ה פטור אתה. הוא דאפסיד אנפשיה. </b>ודעת תוס' והרא\"ש דזהו רק לרבנן דר\"מ דלא דנין דד\"ג בזה פטור היכי דאי הוי קמן מצי למיהדר ולא האכיל הדיין לכלבים והיכא דלא מצי למיהדר גם לרבנן חייב דבדיבורא הוי מזיק ממש. והא דמוקמינן לרבנן מתני' דהכא בנשא ונתן ביד אף בדעת (צ\"ל בשקול הדעת) לא מצי למיהדר. היינו משום טיהר את הטמא דזהו בודאי אם איתא קמן היה אוסרו. אבל ר\"מ אף היכא דאי איתא קמן מצי למיהדר ולא האכיל הדיין לכלבים מ\"מ חייב מטעם גרמי. וראיה לזה דהרי לר\"מ לא מוקמינן מתני' בנשא ונתן ביד והא בטיהר את הטמא מקרי מצי למיהדר:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות טו] <b>הרע\"ב ד\"ה אין חשוד. ואין מעשרים מהן ודאי. </b>וכן הוא לשון רש\"י. ולא ידעתי אף בחשוד על המעשר אין מעשר מהן ודאי דהא מ\"מ הוא ספק אם עישר זו (ואפשר דבחשוד הוי כמו ודאי דבזה לא אמרינן רוב ע\"ה מעשרים הן ובעי ברכה. עי' שבת (דף כ\"ג ע\"א). ובדברי רבינו בדמאי (אות ל\"ג) ובשביעית (אות כו):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות טז] <b>הרע\"ב ד\"ה לא ימנה. אין ישראל לא. </b>קשה לי דנימא ג\"כ דבע\"מ נאכל רק לב' ימים ולילה א' מהיקשא דחזה ושוק כמו דילפי' בתם לענין זה. עיין בהרע\"ב (ספ\"ה) דזבחים. גם לב\"ה קשה דמה דלא יליף לאסור לזרים ולנכרים היינו מחמת היקישא דצבי ואיל אבל לענין זה נלמד דיהיה נאכל רק לב' ימים ולילה דלענין זמן האכילה לא שייך הלימוד כצבי ואיל דא\"כ נימא גם כן דל\"צ שיהיה תוך שנתו ונימא תאכלנו שנה בשנה קאי רק אתם וצ\"ע:",
+                "[אות יז] <b>תוי\"ט ד\"ה ואפילו נכרי. הא אמרינן בסוגיא דהכא. </b>בסוגיי' לא מצרכי לכך רק לת\"ק דברייתא דמתיר רק לזרים ולא לנכרים דלא דרשינן צבי ואיל להכי מש\"ה הא דמותר לזר היינו מק\"ו. אבל למתני' דמתיר אפי' לנכרי ומטעם דכצבי וכאיל ממילא מכ\"ש לזרים ול\"צ לק\"ו. ואולי י\"ל דאי לאו קל וחומר היינו מוקמינן לדרשא כצבי ואיל רק על זרים ולא להתיר אפי' לנכרי דמה שאפשר לקיים הקישא דכחזה ושוק מקיימים לזה דרשינן הק\"ו ול\"צ קרא לזר ומוכח דאתי להתיר לנכרי:"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>בהרע\"ב ד\"ה היו תינוקות משחקים. וצריכא. </b>קשה לי דלימא בפשוטו דאי אשמעי' נכרי הוא דמקילינן בפעם אחד כיון דאף במדעת ישראל ואף באומרו בפירוש לנכרי לעשות כן הוא רק מדרבנן מדין אמירה לנכרי שבות דקיל מגרמא וכמוכח מהרא\"ש (פ\"ז דב\"מ סי' ו'). אבל בקטן דאסור מדאורייתא לומר לו לעשות דהא אין מאכילין לקטן איסור בידים אימא לא. ואי אשמעינן בקטן הוא דאסרי' בכורות האחרים דנתכוונו להתירו כיון דלדעת הגדול הוי דאורייתא משא\"כ בנכרי כיון דבאומר לו בפירוש הוא מדרבנן לא נאסרו האחרות וצ\"ע:<br><b>ובדברי </b>הרא\"ש בב\"מ שם הוקשה לי דעל האיבעיא דשם בחסימה אם בכל לאוין הוי שבות באמירה לנכרי הביא דברי הראב\"ד דכיון דלא אפשיטא אזלינן לקולא. וכתב הרא\"ש עלה ואע\"ג דמסקינן במטיל מום בקדשים ע\"י נכרי אסור כדאיתא בבכורות פרק פסולי המוקדשים התם משום חומרא דקדשים הוא. ואיך תלה קושיא זו על פסקא דהראב\"ד הא בלא\"ה יקשה אמאי לא פשטינן שם האיבעי ממתניתין דהכא דמטיל מום ע\"י נכרי אסור. וצריך עיון:"
+            ],
+            [
+                "[אות יט] <b>בהרע\"ב ד\"ה רועים כהנים. וה\"ה דכהן רועה א\"נ. </b>לשון הגמרא וה\"ה כהן לכהן דחיישינן לגומלין. ועלה כתב רש\"י כלומר ומסברא נפקא לן דרועה כהן אינו נאמן להעיד על הבכור של כהן אחר. וקשה לי דאיך שייך לומר ומסברא נפקא לן דחיישינן לגומלים ואלולי פירש\"י היה נ\"ל דהכי אמרינן דכיון דקתני רועה כהנים א\"נ דרועים ישראל נאמן על רבם מי שיהיה כהן או ישראל ורועה כהנים א\"נ היינו על רבם מי שיהיה והא ברבו כהן יהיה נאמן דל\"ש דאמר לא שביק ליה רביה דהא רבו כהן יחזיקנו לעצמו וללגימה הא לא חיישינן. אע\"כ דהטעם דחיישי' לגומלים וממילא ה\"ה הכהן אחר. או דבאמת רק לרבו כיון דרועה קאי גביה וכמ\"ש רש\"י בסוף הסוגיא במה דאמרינן מאי דאיכא בין לר' מאיר ולרבנן וכמ\"ש בתוי\"ט (בסמוך ד\"ה לא דנו) ונכון בעזה\"י:<br><b>גם </b>קשה לי אמאי נקט רש\"י הכהן אחר ולא נקט דרועה כהן א\"נ לרועה כהן אחר דגומלין זה לזה שרבו יתן לו הבכור:"
+            ],
+            [
+                "[אות כ] <b>תוי\"ט ד\"ה נאמן הכהן. דלא שייך אשתמוטי. </b>ומ\"מ קשה אם דברי ר\"י אמר רב בלא אמר פלוני איך אמרינן בתר הכי סיפא מסייע ליה מאיש פלוני נאמן מאי ראיה סתמא מדין איש פלוני דהא פשיטא דיש חילוק גדול בין פלוני דבקל עבידא לגלויי מבסתם. וצ\"ע:",
+                "[אות כא] <b>תוי\"ט ד\"ה בני הכנסת. הפרת נדרים בשלשה. </b>לפנינו הגירסא שם התרת:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כב] <b>תוס' חדשים ד\"ה נקבה מלא כרשינה. מסקינן בש\"ס. </b>לא מצאתי כן בסוגיא אלא דרבי אושעיא בעי' זה מר\"ה רביה אם כרשינה הנכנסת ויוצאת. או כרשינה העומדת. וא\"ל זו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי כו' ואפשר דבמה דאמר כיוצא בה שמעתי היינו כי היכי דאמרי' התם גבי מלא מקדח דהוא וחיסורו שנינו. שיהיה נכנס ויוצא ה\"נ כרשינה הנכנסת ויוצאת. והיינו דהתם גופיה דייקינן לה מלישנא דמלא מקדח. וה\"נ דייקינן מלישנא דמלא כרשינה. ואולם הרמב\"ם (פ\"י מה' ביאת מקדש) ניקב ככרשינה כו' וצריך עיון:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כג] <b>בהרע\"ב סד\"ה אכל יבש כו'. ושוחטין עליו. </b>ומ\"מ הוי ספק אם למפרע הוי מום או מכאן ולהבא הוי מום ונ\"מ בפסולי המוקדשין כה\"ג אם תוך זמן בדיקה זו הפריש פדיונה אם הנהנה מפדיון חייב מעילה. גמרא. וברש\"י שהפריש מיד פדיונם וכו' וקודם שתכלה זמן בדיקתו נהנה מן הפדיון. ולא ידעתי למאי דייק רש\"י שנהנה תוך זמן בדיקתו הלא גם בנהנה (אחר זמן בדיקתו אי מיכן ולהבא הוי מומא)לא מעל כיון דלא עלה הפדיון ולא נתפס המעות בקדושה. ובהרמב\"ם איתא ונהנה מהפדיון אחר שנתייאשו מרפואתו. ובזה גם כן קשה אמאי נקט דוקא הכי הלא הנ\"מ בין נהנה תוך הזמן בדיקה בין נהנה אח\"כ. וגם בעיקרא דמלתא אמאי לא נקט הסוגיא הנ\"מ בפשוטו אם עלה אותו הפדיון או דלא עלה וצריך לפדותו מחדש. וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כד] <b>בהרע\"ב ד\"ה הזובן. אבל ניטל. </b>ומ\"מ נפגם הוי מום קבוע לשחוט עליו במדינה אף דיש לו תקנה ליטלו כולו. מ\"מ כיון דמעצמו אינו מתרפא כ\"א ע\"י מעשה מקרי מום קבוע. או די\"ל דכי נפגם תחלה אין לו תקנה אף אם יטלנו אח\"כ. תוס' (דף ל\"ח ע\"ב ד\"ה וסימנך ברקא):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כה] <b>בהרע\"ב ד\"ה ואם אינה עצם אחד. אינו נראה כל כך. </b>וכ\"כ רש\"י וקשה לי הא מבואר (דף ל\"ט) דלכ\"ע ג' כליות הוי פסול דיתר כנטול דמי והוי כחסר כוליא דחסרון בפנים שמיה חסרון. הרי דיתר בפנים ממש דאינו נראה כלל פסול לאקרוביה דממעטינן מן תמים יהיה עיין שם ואולי באמת דקתני דכפול ואינה עצם אחד אינו מום היינו דלא הוי מאבראי לשחוט בחוץ אבל באמת פסול לאקרוביה. וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות כו] <b>תוי\"ט ד\"ה עינו אחת גדולה. אבל אחת גדולה ואחת קטנה. </b>בפשוטו נראה דעינו אחת גדולה והשנייה כדרכו. או אחת קטנה והשנייה כדרכו הוי מום דמחמת ברייתה או כחישתה היה ראוי שיהיה שניהם שווים. וכן נראה מלשון רש\"י בריש מסכתין (דף ג' ע\"ב) דכתב או אחת גדולה כשל עגל או אחת קטנה כשל אווז. ואולם מלשון הרמב\"ם בפירושו. ובחבורו. ובטור שתהא עינו א' גדולה כשל עגל והשנייה קטנה כשל אווז. מבואר דס\"ל דמתני' לאו או או קתני אלא דדוקא בשינוי בשתיהן שהאחת גדולה והאחת קטנה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כז] <b>בהרע\"ב ד\"ה יבלת. בלובן העין. </b>זהו דלא כפירש\"י בסוגיא (דף מ' ע\"ב) דמפורש דהכא בלובן ויש בה שיער אבל אין בה שיער שוחטין עליה במקדש דאין מום בלבן אפי' לפסול. ומתני' דלעיל דחשיב מומין לשחוט עליו במדינה מיירי בשחור. ובאמת לפירוש הרע\"ב לכאורה תמוה דהא ממה דפריך הש\"ס והא אין מומין בלבן מוכח דפשיטא ליה להש\"ס דהיינו אפי' לפסול וא\"כ איך יתורץ זה במה דמשני הש\"ס אידי ואידי בלבן הא דלית בה שיער והיינו מתני' דהכא לפי' הרע\"ב. הא הדרא קושיא לדוכתיה דאין מומין בלבן. אחר כך ראיתי שתמה כן הלח\"מ על הרמב\"ם בפסקים (בפ\"ב מהלכות איסורי מזבח) שהם גם כן כשיטת הרע\"ב:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כח] <b>הרע\"ב ד\"ה רואה את החדר. חדר למטה ועליה למעלה. </b>לשון הברייתא (דף מ\"ד) ורואה את החדר והעליה כאחת או שמדבר עם חבירו ואחר אומר לו רואה. ולשון הרע\"ב צ\"ע:",
+                "[אות כט] <b>שם ד\"ה סכי שמש. מעמץ עיניו. </b>בגמ' תני רב יוסף סני שמש ופירש\"י ששונא את השמש וא\"י לראות מקום שהחמה זורחת שם:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ל] <b>במשנה והדרש והשוטה. </b>בשו\"ת נודע ביהודה חלק אה\"ע (סי' נ\"ג) מסתפק אם חרש היינו דוקא אינו שומע ואינו מדבר או דאף באינו שומע לחוד הוי מום:"
+            ],
+            [
+                "[אות לא] <b>תוי\"ט ד\"ה ושנעבדה. וכ\"ש לעבודה. </b>בתוספות (יבמות דף ז' ע\"א) כתב להדיא דהרג נפש אף דפסול לנשיאת כפיו אינו פסול לעבודה. וראיתי במ\"ל (פ\"ט מהלכות ביאת מקדש הל' ט\"ז) שהשיג כן ע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לב] <b>הרע\"ב ד\"ה סנדל. ורגילה לבוא עם ולד. </b>וכענין זה עצמו שהולד שבא עמו ויצא אחר הסנדל אינו בכור לכהן דהסנדל פטר רחמה. דאילו לענין בא אחריו לסוף שנה. בלא\"ה אינו בכור לכהן משום הולד שעם הסנדל. (נדה דף כ\"ו ע\"א) ופירש\"י שם. וע' במהרש\"ל ומהרש\"א שם:"
+            ],
+            [
+                "[אות לג] <b>הרע\"ב ד\"ה יוצא דופן. כ' הרמב\"ם דא\"א. </b>לפ\"ז קשה על הירושלמי הובא בתוס' בנדה (דף כ\"ו ע\"ב ד\"ה סנדל) דהולד שבא עם הסנדל אינו מתקיים אין פתרון כלל למתני' דהכא וצ\"ע: (כן מצאתי בהעתקה ולפע\"נ ט\"ס יש בכאן ושייך למאמר הקודם]:",
+                "[אות לד] <b>תוי\"ט ד\"ה רבי שמעון אומר. ל' לידה משמעותו. </b>קשה להבין הא כתבו תוס' והביאו תוי\"ט לעיל בסמוך ד\"ה שניהם אינן בכור דמלשון לידה לא ממעט יוצא דופן. אלא דרבנן ס\"ל דגמרינן לידה לידה מטומאת לידה דכתיב כי תזריע ממקום שמזרעת. וא\"כ לר\"ש ל\"צ ללמוד מטומאת לידה דהא בלאו הכי ליכא למעט יוצא דופן מלשון וילדו. והתם בטומאת לידה לאפוקי דלא נימא דכי תזריע משמע דוקא ממקום שמזרעת:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לה] <b>במשנה או שני זכרים ושתי נקיבות. </b>ואפילו ב' זכרים ונקבה אין לכהן כלום דכל א' יאמר אני איני בכור שנולדתי אחר הזכר או אחר הנקיבה. והא דלא תני כן כיון דבאיש אחד וב' נשים לא משכחת לה לא מתני ליה. גמרא:"
+            ],
+            [
+                "[אות לו] <b>במשנה אף על פי שלא נתן יתן. </b>דילפינן ערך ערך מערכין דבבכור כתיב תפדה בערכך (במדבר י\"ח) מה ערך אם אמר ערך פלוני עלי ומת אותו פלוני חייב כדקתני ערכין (פ\"ה מ\"ד) ה\"נ במת הבן חייב. גמרא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לז] <b>במשנה משמע כל צאן אחד. </b>היינו דלא לכתוב בקר וצאן ולכתוב וכל מעשר בהמה והוי ידעינן מזה על זה מק\"ו דחדש וישן. אע\"כ דבא לרבות דכל צאן אחד. והא דאין מעשרין מבקר על צאן ולא אמרי' בקר וצאן דבא לרבות ולערב דהכל אחד (ואי מק\"ו דחדש וישן נימא דכבשים ועזים יוכיחו) דלענין זה ילפינן מהיקישא דמעשר דגן. דאין מעשרין מזה על זה. גמרא:",
+                "[אות לח] <b>תוי\"ט ד\"ה ואין מעשרין. ומפיק מק\"ו. </b>דהא יש ללמוד בק\"ו מה כבשים ועזים דהוי כלאים זה בזה מעשרין מזה על זה חדש וישן דאינן כלאים לא כ\"ש דמעשרין מזה על זה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לט] <b>הרע\"ב ד\"ה הכל נכנס. ואתנן זונה. </b>ומשכחת לה שנתן לה כשהוא עובר במעי אמו דבכה\"ג לא מפטר משום לקוח. דאילו לקח עשרה עוברים במעי אמן כולן נכנסים לדיר להתעשר (גמרא דף נ\"ו ע\"א):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מ] <b>תוי\"ט סד\"ה יצאו תשיעי. תוס' פ\"ב דף י\"ח. </b>דברי תוס' אלו אין להם שייכות על מתני' זו ודבריהם אהא דתני בברייתא יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי עשירי ואחד עשר מעורבים דע\"ז הקשו דאם א\"א לצמצם מה שיצא הראשון הוא עשירי ומה שיצא אח\"כ יהיה כמו קרא לעשירי עשירי ולאחד עשר עשירי דאין אחד עשר קדוש. ובזה תירצו דמ\"מ כיון דא\"י להכיר כו':"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה בכורות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Chullin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Chullin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..83b05f977192756b2d8ecba7c04f6aa2d835cad1
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Chullin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json	
@@ -0,0 +1,210 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Chullin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה חולין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>תוי\"ט ד\"ה וכולן ששחטו. ולאו אדעתייהו. </b>והרשב\"א והר\"ן בחידושיהם כתבו עוד כיון דמועדים לקלקל תמיד איכא משום בל תשחית דאסור לנבל בהמה טהורה:"
+            ],
+            [
+                "[אות ג] <b>תוי\"ט ד\"ה בצור ובקנה. ולא כן לענין ע\"ז. </b>תמוה דהא אדרבה דמי לע\"ז דכמו בע\"ז תלוש ולבסוף חברו הוי תלוש ונאסר משום נעבד. ה\"נ הכא הוי תלוש ומש\"ה השחיטה כשרה דיעבד אלא דרבנן אסרו לשחוט לכתחלה כה\"ג משום אטו מחובר גמור:",
+                "[אות ב] <b>הרע\"ב ד\"ה ובכל שוחטין. ונוקבים הסימנים. </b>וכ\"כ בפירש\"י. ובט\"ז (יו\"ד סי' ו' סק\"ב) הוכיח מזה מדלא כתב כפשוטו כיון דנימין פורשין ממנו יש לחוש שנפגם. היינו דבא לאורויי דאפי' בדיעבד ובדקנו ולא נפגם ג\"כ אסורה דחיישינן שמא פרשו נימין ממנו באורך כל הקנה ונקבו הסימנים עיי\"ש. ולדבריו ישאר הקושיא על הרע\"ב דכתב דאין שוחטין בו לכתחלה ואעפ\"כ כתב הטעם דנקיבת סימנים:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ד] <b>הר\"ב ד\"ה תחלת הצהוב. דיצאו מכלל קטנים. </b>ובסוגייא מספקא אם הוי ספק קטן או גדול ואם אמר הרי עלי להביא מן תורים או מן בני יונה. והביא תחלת ציהוב שבזה ובזה יוצא בממנ\"פ. (והיינו בהקריבם הכהן. אבל לכתחילה לא מצי להקריב כיון דממנ\"פ אחד פסול. תוס') או דהוי בריה בפני עצמו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ה] <b>במשנה התיז את הראש. </b>מלשון הכתוב הסיר התז (ישעיה י\"ח):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ו] <b>תוי\"ט ד\"ה ולא יצא. רמב\"ם (פ\"ד מהמ\"א). </b>והרשב\"א בתורת הבית (דף כ') כתב וז\"ל ולא באה במתני' אלא לאשמעי' דאע\"ג דלא יצא מהם דם וא\"י לכסות דמן אפ\"ה מותר דכיסוי אינו מעכב (וצ\"ל דבהמה דנקט אגב גררא). וא\"נ משום דיוקא דדוקא בחולין מדקתני חיה אבל בקדשים אין נאכלים בידים מסואבות דחיבת הקודש מכשרתן וא\"נ לאשמעינן דאע\"ג דלא יצא מהם דם מותר דדם אברים שלא פירש מותר עכ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ז] <b>הרע\"ב ד\"ה מקום. מיהו לאו עבודה היא לאפסולי בהמה. </b>משמע דזריקה הוי עבודה לאסור הבהמה. וכבר תמהו בזה תוס' על רש\"י כיון דכבר ניתרת הבהמה איך תחזור ותאסר ע\"י הזריקה ושאני קדשים דלא מתכשרי קודם זריקה. עיין בהרז\"ה והרשב\"א והר\"ן שכתבו דפי' הסוגיא כך במקום שמחשבה פוסלת בד' עבודות בקדשים היינו במחשבה בשעת שחיטה לזרוק או להוליך או להקטיר או לקבל חוץ לזמנו וכו' מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין היינו דאינו פוסל אלא בב' עבודות דהיינו דשוחט ע\"מ לזרוק או להקטיר לע\"ז אבל חשב בשחיטה לקבל או להוליך לע\"ז לא מפסלא ומיירי הכל במחשב בשעת שחיטה. (ועמ\"ש פ\"ב מ\"ב דזבחים אות ט\"ז) וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות ח] <b>תוי\"ט ד\"ה שנים כו'. וחדא בישראל מומר. </b>לפי\"מ דנקט הקושיא מכלאים דקיי\"ל דאא\"א דבר שאינו שלו מה מהני בזה מומר. דלא מהני רק אם אמרינן דאאדש\"ש אלא דאמרינן לצעוריה קמכוון. בזה מהני מומר:"
+            ],
+            [
+                "[אות ט] <b>במשנה ובשוק לא יעשה כן. </b>ואם שחט אסור לאכול משחיטתו עד שיבדקו אחריו שמא מין הוא. והרשב\"א בתה\"א כתב דאם איתא דבדיעבד שחיטתו פסולה אמאי לא תני כאן במתני' שחיטתו פסולה כמו דקתני במתני' הקודמת (מ\"ד ומ\"ח). ובטורי אבן מגילה (ד' כ\"ד ע\"ב) כתב לתרץ דלעיל הפסול רק באותה השחיטה דנשחטה בפסול ושארי שחיטתו כשרות. אבל הכא הפסול בגברא וכל מה שישחוט פסול דחיישי' שמא מין הוא מש\"ה לא קתני שחיטתו פסולה דהיה במשמע דרק שחיטה זו פסולה:"
+            ],
+            [
+                "[אות י] <b>תוי\"ט ד\"ה ור\"ש מכשיר. דר\"ש לטעמיה (דבפי\"ב דמנחות). </b>והיינו דלא שייך כאן מראית עין דדומה למקריב ע\"מ שאשחטנה בחוץ:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יא] <b>במשנה נקובת הושט. </b>הא דלא קתני ניקב הושט נפסק הגרגרת כתב הת\"ח משום דהנך תרתי מקום שחיטה נינהו לכך נקט בהיפוך לישנא דקאי אפירקא קמאי דאיירי בשחיטת ושט וגרגרת. וקתני השתא דנקובתו ופסוקתו טריפה ולהכי נקט ופסוקת הגרגרת בוי\"ו כיון דלענין שחיטה שייכי להדדי:",
+                "[אות יב] <b>במשנה הריאה שנקבה. </b>והא דלא קתני ניקבה קרומית הריאה כדקתני נקב קרום של מוח כתב בת\"ח (דף מ\"ו) כיון דקרומית הריאה דבוקין בבשר וכי חדא נינהו מש\"ה קתני נקבה הריאה:"
+            ],
+            [
+                "[אות יג] <b>הרע\"ב ד\"ה וחרותה. או שאר כל הבריות. </b>הרשב\"א וכן הטור פסקו דשאר כל הבריות כשר חוץ מבידי אדם. ותבואת שור סימן ל\"ו כתב בטעמא דהר\"ב דבסוגיא קתני בברייתא חרותה בידי אדם טריפה רשב\"א אומר אף בידי כל הבריות וי\"ל דהוא מוסיף ולא פליג דהכי אשכחן במתניתין (פ\"י דערובין מ\"ה) רי\"א אף משנתלש רוקו כו' וס\"ל לטור (סימן ש\"ן) דהוא מוסיף ולא פליג. וכן בנדרים (רפ\"ג) ראב\"י אומר אף הרוצה להדיר וכו' ומיבעי לן שם מי פליגי רבנן עליו או לא:",
+                "[אות יד] <b>הרע\"ב ד\"ה ירוקים פסולין. כמו שהיו כשרים. </b>ואפילו הוסיפו באדמימות:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות טו] <b>במשנה הקבועין בו. </b>והרמב\"ם (ספ\"א מהמ\"א) כתב הדבוקה בכל גופה וכתב הר\"מ דשינה מלשון המשנה להורות מ\"ש הרמב\"ן דדוקא שהם נקלפים ביד או בכלי. אבל אם קבועים ואינם נקלפים כלל מעור הדג אינה קשקשת:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות טז] <b>הרע\"ב ד\"ה בהמה המקשה. חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר. </b>ואף אם ירצה לשחוט הולד לא הותר האבר דהסימנים הם מכבר כשחוטים מכח האם. דאף דבד' סימנים אכשר רחמנא כמ\"ש לקמן (במתני' ה') היינו היכא דלא הותר בשחיטת האם דהיתה טרפה אבל היכא דניתר בשחיטת אם הסימנים כשחוטים ואין לו שחיטת עצמו:"
+            ],
+            [
+                "[אות יז] <b>ומשליך לכלבים. </b>ודוקא מחתך ומשליך אבל במחתך ומניח יקבר. והא דקתני סיפא יצא רובו דמשמע רובו בב\"א היינו דמחתך ומניח נעשה כמי שיצא רובו בב\"א. גמרא. ולשון הרע\"ב דכתב דרך פירוש יצא רובו כאחד. כאילו בא לומר דיצא רובו היינו דוקא כא'. צ\"ע דהא למסקנא אף אם אינו כאחד אלא דחתך והניח ג\"כ יקבר:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יח] <b>הרע\"ב ד\"ה הבשר מגע נבלה. שהוא מטמא כנבלה. </b>א\"נ אם יצא עובר מת נבילה גמורה הוי האבר מאחר שלא טהרה שחיטת אמו עכ\"ל רש\"י. נראה דכוונת רש\"י ז\"ל דלר\"ח דאמר (דף ע\"ד) מחלוקת באבר דעובר חי כו' א\"כ מתני' מיירי בחי. ומוכרחים לדחוק דמגע נבילה ל\"ד אלא דהוי מגע אמ\"ה דמטמא כנבילה אבל לרבה דאמר כמחלוקת באבר דעובר חי כך מחלוקת באבר דעובר מת מפרשינן למתני' כפשטא דמיירי במת והוי נבלה ממש. ומ\"ש תוס' להוכיח דקודם שחיטה לכ\"ע אדם הנוגע בו טהור היינו דאפילו בעובר מת אין האבר מטמא והיינו דראייתם מדברי רבה דס\"ל דפלוגתייהו גם בעובר מת:",
+                "[אות יט] <b>במשנה טרפה מן הבטן מנין. </b>ואין להקשות דהא מ\"מ היה לה שעת הכושר ע\"י שחיטת אם משא\"כ בטמאה. ואף אם גם אמה היתה טריפה מ\"מ כיון דלאמה היה שחיטה מטהרתה מידי נבלה דהיה לה שעה\"כ ע\"י שחיטת אמה ממילא שחיטתה מהני גם לולד הזה לטהרה מידי נבלה וא\"כ היו לה שעה\"כ לענין לטהר מידי נבלה ולא פקע ממנה הכשר זה. ואף אם גם אמה היה לה נקובת הושט דאינה מטהרת מידי נבלה מ\"מ למה דמשני הש\"ס תני דנוצרה מן הבטן (דבלא\"ה היה לה שעה\"כ לשוחטה במעי אמה אם אמרי' ד' סימנים אכשר בה רחמנא) וא\"כ לשיטת הרמב\"ן דטריפה אינה מתעברת כלל. ע\"כ אמה אינה טריפה בשעה שנוצרה ותקשי כנ\"ל דבאותו שעה היה לה שעה\"כ ע\"י שחיטת אמה. וביותר דאף לאינך שיטות דטריפה מתעברת אלא דאינה יולדת מ\"מ תיקשי להמקשן דמוכיח ממתני' דלא אמרי' ד' סימנים אכשר רחמנא וס\"ל דנולד היינו לידה ממש בזה תקשי הא בילדה ע\"כ בשעת העיבור לא היתה אם טריפה וא\"כ עדיין היה שעה\"כ ע\"י שחיטת אמה די\"ל בן ח' חי יוכיח דג\"כ היה לו שעה\"כ ע\"י אמו ואעפ\"כ אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה:",
+                "[אות כ] <b>במשנה בן שמנה חי אין שחיטתו מטהרתו. </b>עיין בתוס' (דף ע\"ד ד\"ה נפקא ליה) דלתנא דמתני' לית ליה קרא לבן ח' דאין שחיטתו מטהרתו. וקשה לי הא אף דאין במינו א\"א למילף מטמאה דהא טמאה לא היתה לה שעה\"כ אבל בן ח' היה לו שעה\"כ אילו נשחטה אמו דאף דלענין מיני שחיטה לא מהני זה שע\"י אמו אבל מ\"מ היה לולד זה כושר לאכילה וצע\"ג. (ואפשר לומר דכמו דתנא דידן לא חשיב מינא דאימיה כן לא חשיב כושר דאימיה):"
+            ],
+            [
+                "[אות כא] <b>במשנה קרעה ומצא בה בן תשעה חי. </b>ואפי' נשחטה ונמצאת טריפה יש היתר להולד בשחיטה דד' סימנים אכשר ביה רחמנא. גמרא (דף ע\"ה ע\"א):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כב] <b>תוי\"ט ד\"ה הראשון חייב כרת ושניהם סופגים. כ\"כ התוס'. </b>ולפ\"ז קשה בסוגיא דמכות דאמרי' חלוקין עליו חביריו על רחב\"ג ופרכינן תנינא אין בין יוה\"כ לשבת כו'. ודחינן. הא מ\"מ תנינא ממתני' דהכא:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כד] <b>הרע\"ב ד\"ה ועגלה ערופה. ובגמרא מסיק כו' אינה משנה. </b>דשניהן הוי שחיטה ראויה דבפרה יכול לפדות אפילו ע\"ג מערכתה ובעגלה ערופה אם נמצא ההורג תצא ותרעה בעדר. גמ':",
+                "[אות כה] <b>תוי\"ט ד\"ה רבי שמעון פוטר. קדשים בפנים כמה דלא זריק דם. </b>מסקנא לא קיימא הכי דמ\"מ כיון דזרק מקרי שחיטה ראויה כיון דאילו נחר וזרק לא מהני א\"כ שחיטה היא דמתרת (ובתוס' נקטו משום דכל העומד לזרוק כזרוק דמי) אלא דמה\"ט לא אתיא הך מלתא כר\"ש דעל השני לא לחייב מלקות דהוי התראת ספק שמא לא יזרוק (ואף דר\"ש דס\"ל כל העומד לזרוק. הכא דאין הב' עומד לזרוק כיון דהוי מחוסרת זמן ל\"א כזרוק דמי. תוס'):",
+                "[אות כג] <b>במשנה פטור משום או\"ב. </b>דייק כן להורות דמשום או\"ב הוא דפטור. אבל מ\"מ איסורא עבד משום צער בע\"ח. ומשום לתא דבל תשחית. ש\"ל:",
+                "[אות כו] <b>במשנה בארבעה פרקים בשנה המוכר. </b>מניינא לאפוקי דל\"ת תנא ושייר יו\"ט א' של חג ויו\"ט אחרון של פסח דסד\"א דנקט חד בכל יו\"ט קמ\"ל. ש\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כז] <b>הרע\"ב ד\"ה ואין שוחטין. ומספיקא לא מחללינן יו\"ט. </b>הלשון מגומגם דהא אף היכא דלא היה חילול יו\"ט כגון שיש לו עפר מוכן לא יהא רשאי לכסות וכמ\"ש הרע\"ב אח\"כ משום חשש התרת חלבו. והר\"ן כ' ואם שחט אין מכסין את דמו אפילו במידי דלא מתסר אלא מדרבנן. וק' לי הא אפילו בליכא איסור כלל אין מכסין כדמסקינן בביצה משום התרת חלב וצ\"ע:",
+                "[אות כח] <b>תוי\"ט ד\"ה אבל. דא\"ק חיה או עוף. </b>אף דמינה ליכא למעוטי קדשי ב\"ה דהא זהו שייך גם בחיה אפילו הכי כתב הרע\"ב בין בבד\"ה דהוי שחיטה שא\"ר. לפי דסתם מתני' ב' דבכיסוי כר\"ש דשחיטה שא\"ר ל\"ש שחיטה ולפי מה דקיי\"ל דקדשי ב\"ה בעי העמדה והערכה. דר\"א דמשני מה חיה שאינה קדוש היינו לאוקמי מתני' אף במזבח דהוי ראוי. או דדחיקא ליה לומר מה דאמרי' בל\"ק דלענין שחיטה שא\"ר אתיא כר\"ש ולענין העמדה והערכה דלא כר\"ש דס\"ל דקדשי ב\"ה לא היו בכלל העמדה והערכה. אבל לדינא ב\"ה פטור מכיסוי:"
+            ],
+            [
+                "[אות כט] <b>במשנה רבי מאיר מחייב. </b>ואף דדרשי' עוף דומיא דחיה מה חיה שאינה קודש אף עוף שאינה קודש כמ\"ש התוי\"ט בריש פירקין. היינו דדרשי' מה חיה שאינה קודש בפנים תוס' (דף פ\"ד ע\"א ד\"ה מה חיה):",
+                "[אות ל] <b>במשנה הנוחר והמעקר. </b>אף דבכיסוי לא כתיב שחיטה רק שפיכה (ור\"ש דפוטר בטריפה היינו דאשר יאכל כתיב כדאמרינן בסוגיא אבל ר\"מ דמחייב טריפה ואשר יאכל למעט עוף טמא א\"כ גם נוחר חייב). היינו דילפינן שפיכה שפיכה משחוטי חוץ דכתיב דם שפך מה התם בעי שחיטה ולא נחירה ה\"נ בכיסוי. רש\"י (לעיל ד' י\"ז ע\"א). וקשה לי דא\"כ למאי צריך למעט עוף טמא הא בטמא כל שחיטה הוי נחירה. וצ\"ע. ויעויין בתוס' רי\"ד (קדושין דף נ\"ו ע\"ב) שכתבו ויש מקשין מהיכן ממעטינן עוף טמא (ולר\"ש ממעטינן גם טריפה). נימא דאשר אכל היינו הנאה כדדרשינן לא יאכל א' איסור הנאה במשמע ונרבה עוף טמא וכו' ומתרץ דא\"כ לשתוק קרא מיניה ולכתוב חיה ועוף סתם והכל במשמע ע\"ש. ותמוה דנימא דקרא ממעט לחיה ועוף הנסקלין ושחטן לאחר שנגמר דינן דפטור מכיסוי דאשר יאכל היינו דבר המותר בהנאה. וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות לא] <b>בהרע\"ב ד\"ה פטור מלכסות. ורוב מעשיהן מקולקלין. </b>אע\"ג דר\"מ חייש למיעוטא מ\"מ הוי חזקת איסור דמסייע להרוב והוי מיעוטא דמיעוטא תוס'. אבל אי היה סובר ר\"מ רוב מעשיהן מתוקנים היה אסור מספק. אע\"ג דר\"מ ס\"ל בטהרות (פ\"ג מ\"ח) דסמוך מעוטא לחזקה. היינו דהוי פלגא ופלגא והוי ספק טומאה ברה\"ר ואף ברה\"י מ\"מ כיון דאין בו דעת לשאול טהור. גמ' ע\"פ פי' תוס'. והא דלא אמרי' דמחצה מתוקנים ומחצה מקולקלין ואוקמי בחזקת איסור. היינו דעיקר מעלה דחזקה דאמרי' סמוך פלגא לחזקה והוי רובא ולר\"מ דרוב לא מהני גם חזקה לא מהני ובעינן דוקא חזקה דמסייע לרובא. מהרש\"א:",
+                "[אות לב] <b>תוי\"ט ד\"ה פטור. ורבנן מספקא להו. </b>דאל\"כ אלא דחכמים ס\"ל דחש\"ו מחצה מתוקנים ומחצה מקולקלים ניזל בתר חזקת איסור דבהמה ויהיה ודאי נבלה:",
+                "[אות לג] <b>בא\"ד ובהמה בחזקת איסור עומדת. </b>זהו צריך לר\"מ דחייש למיעוטא. והכא דאיכא רובא וחזקה הוי המיעוט כמו מיעוטא דמיעוטא. אבל לדידן דקיי\"ל דלא חיישינן למיעוטא א\"צ לטעמא דחזקה:"
+            ],
+            [
+                "[אות לד] <b>תוי\"ט סד\"ה כסהו הרוח. אין דחוי אצל מצות. </b>ואף שכתבתי (בפ\"ג מ\"ב) דסוכה דבנראה ונדחה גם במצות הוי דיחוי היינו דהוי ספק וזיל הכא לחומרא דחייב לכסות דשמא אין דיחוי. וזיל התם לחומרא דהדם פסול דשמא יש דיחוי. גמרא. ומזה כתב הפר\"ח ביו\"ד דהכא מכסה בלא ברכה. ולא דמי לההיא (דפ\"ג מ\"ב) דזבחים דקבל הבשר ונתן לפסול דיחזיר לכשר. אף דהוי נראה ונדחה לא הוי דיחוי כיון שהוא בידו וה\"נ הוא בידו לגלות כמ\"ש תוס' בזבחים (דף ל\"ד) כיון דאין מצוה לבטל הדיחוי לא חשיב בידו עיי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לה] <b>במשנה ואינו נוהג בטמאה. </b>למ\"ד אין בגידים בנ\"ט. אף דליכא איסור טמאה א\"כ לא שייך לומר אין אחע\"א מ\"מ אמרו דלא יאכלו את גיד משמע דוקא היכא דבשרו מותר אבל לא בטמאה דבשרו אסור. גמרא:",
+                "[אות לו] <b>במשנה ועדיין בהמה טמאה מותרת להן. </b>וראוי לחול על איסור טמאה דהוי איסור חמור אבל מוסיף לא הוי דהא משעת מתן תורה ואילך פקע איסורא מב\"נ כיון דנאמרה ולא נשנית. (תוס') ולאידך טעמא דמי שבשרו מותר קאמר ר\"י דלבני יעקב נאסר ואז נאסר גם בטמאה כיון דלב\"נ בטמאה מקרי בשרו מותר. תו לא פקע. תוס':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לז] <b>הרע\"ב ד\"ה הנודר מן הבשר. ולכל מין בשר. </b>בסוגיא מוקמינן לה כר\"ע דרפ\"ז דנדרים דכל מידי דמימלך עליה שליח מיירי ביומא דהקזה. או דכאיביה ליה עיניה דלא אכיל אינש דגים ולאו דעתו עליהם. ולפ\"ז למאי דפסק הרע\"ב (ברפ\"ז דנדרים) כת\"ק דר\"ע היה להרע\"ב לפרש דלית הלכתא כסתמא דמתני' דהכא. אולם דעת כל הפוסקים דהלכה כרע\"ק בנדרים שם:",
+                "[אות לח] <b>שם ד\"ה וב\"ה אומרים. ואין זה סתם ואח\"כ מחלוקת. </b>בתשובת חוות יאיר (סי' צ\"ד) כתב דמ\"מ מדקתני אח\"כ באיזה שולחן אמרו הוי סתם לאסור שאינו עולה עליו:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לט] <b>תוי\"ט ד\"ה אם יש בה. ובניער או כסה לבסוף. </b>אינו מוכרח דאפשר דהר\"ב סבר כהר\"ן דאפי' בלא ניער בסוף. החתיכה אוסרת כולם אם אין בהם ס' נגד כל החתיכה. ואהא דאמרי' מבלע בלע מפלט לא פליט יישב שם הר\"ן:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מ] <b>חומר בחלב מבדם. </b>מדלא חשיב שחלב מבושל עובר עליו ודם מבושל אינו עובר כדאמר זעירי מנחות (ד' כ\"א) מוכח דלא קיי\"ל כזעירי בזה. וכ\"כ הר\"ן בחי' במסכתין (ד' ק\"כ ע\"א ד\"ה תנן כו') ע\"ש. וק\"ק לי דמ\"מ יקשה לזעירי אמאי לא חשיב חלב שבשלו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מא] <b>הרע\"ב ד\"ה והאלל. גיד השדרה. </b>ואי תני גידין ולא מרטקא הו\"א דמרטקא שהיא קשה לא מצטרף. ואי תני מרטקא ה\"א שאר גידין מטמאין אפילו טומאת נבילות בצירוף עכ\"ל. תוס'. וקשה לי אמאי לא כתב בפשיטות דהו\"א שאר גידים מטמאין בין אוכלים בין נבילות אפי' בלא צירוף ולמה נקיט נבילות בצירוף דוקא:",
+                "[אות מב] <b>במשנה השוחט בהמה טמאה לנכרי. </b>וכן נכרי בטהורה אבל בטמאה לא:",
+                "[אות מג] <b>הרע\"ב ד\"ה השוחט בהמה טמאה. ישראל ששחט. </b>ודוקא בשחיטה מעליא כטהורה ובדיקת סכין ובלא שהיה ודרסה וכדומה דבלא\"ה לאו שם שחיטה עלה והוי כנחירה ולא הוי אוכל במפרכסת. גמרא:",
+                "[אות מד] <b>תוי\"ט ד\"ה חייב עליו. וכן פירש\"י. </b>במתני'. אבל (בד' קכ\"א) כתב רש\"י ד\"ה חייבין עליו. משום נבלה בין שאוכלו ובין שנוגע בו ונכנס למקדש. ומלשון תוס' שם כמו שפי' בקונטרס בלשון אחר. נראה דס\"ל דהוי כמו ב' לשונות ברש\"י דבפירושו במתני' משמע דמיירי רק לענין טומאה ונכנס למקדש. ומפירושו בגמ' מבואר דס\"ל שחייבים עליו מיירי ג\"כ מאכילה דחייב על לאו דנבילה:",
+                "[אות מה] <b>בא\"ד אין כינוס גדולה מזו. </b>וגם לענין אכילה ל\"ש מחשבה דגבי טומאה שייך לחלק דאי מבטל ליה עץ בעלמא הוא אבל משום דבטלי לא משתרי באכילה (תוס'):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מו] <b>תוי\"ט ד\"ה שתחבן בקיסם. דלר\"י איבעי לן בגמרא. </b>לפמ\"ש הרע\"ב בטעמא דר\"י דולא במגע דאין נוגע וחוזר ונוגע. א\"כ מדטמא במשא מוכח דר' ישמעאל לא ס\"ל להך כללא דאת שבא לכלל מגע. אלא לבר פדא דס\"ל דלר\"י דמטהר במגע היינו במגע מאחוריה משום דאין שומר לפחות מכזית אבל בנוגע לפניו בבשר עצמו טמא. דיש נוגע וחוזר ונוגע בזה מספקינן דאפשר דר\"י ס\"ל כן ג\"כ להך כללא דאת שבא לכלל מגע אלא דס\"ל דמקרי בא לכלל מגע ע\"י נגיעת לפניו:"
+            ],
+            [
+                "[אות מז] <b>הרע\"ב ד\"ה קולית נבלה. ואע\"ג דשומר מכניס ומוציא. </b>ומ\"מ בקולית המת אם יש בתוכו כזית המוח ומקצת העצם שלא כנגד המוח בבית מביא את הטומא' לבית מדין שומר. ואף דעור הוי שומר לבשר בעינן דווקא שיגע בעור כנגד הבשר. מ\"מ בקולית כיון דאם ינקב ישפך המוח מקרי כולו שומר כך מבואר במסכתין (דף קי\"ט ע\"א) וברש\"י שם. ואף היכא דא\"א לבא לידי מגע לא מטמא משום שומר כמו הכא קולית נבילה סתומה צ\"ל דהתם מקרי אתיא לכלל מגע דאילו מאהיל על העצם שנגד המוח טמא משום טומאה בוקעת ועולה והוי כמגע ועיין מהרש\"א (דף קכ\"א ע\"ב) בתד\"ה נוגע אין:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות מח] <b>במשנה נשחטה בהמה הוכשרו בדמיה. </b>דבהמה נעשה יד לאבר. כ\"כ הרמב\"ם והיינו כדאוקימתא דרבה בסוגיא:",
+                "[אות מט] <b>הר\"ב ד\"ה ור\"ש מטהר. א\"א לאוקמי מילתא דר\"ש. </b>תמהני הא מסקי' בסוגי' דקאי אסיפא ואהא דקתני הבשר צריך הכשר ור\"ש מטהר לגמרי משום דא\"י להאכיל לאחרים לא הוי אוכל. וצע\"ג:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות נ] <b>במשנה ת\"ל ואתן אותם לאהרן הכהן. </b>והא דלא ילפי' בהיפוך דחולין חייב בחזה ושוק מה קדשים שאין מתנות נוהג בו כו' משום דא\"א דבחזה ושוק כתיבה תנופה ובחולין א\"א דאם לנפינהו מאבראי לפני ה' כתיב ולעייל בגואי הא מעייל חולין בעזרה. גמרא:",
+                "[אות נא] <b>תוי\"ט סד\"ה שהיה בדין. דפטורים ממעשר. </b>הומ\"ל נמי תיתי מכלאים וטריפה דתנן בפ' מעשר בהמה שאין נכנסים לדיר להתעשר תוס' ומה דנקטו בלשונם וטריפה הוא אשגירות דלישנא דהא טריפה פטור ממתנות כדאיתא במסכתין (דף קל\"ו ע\"ב):"
+            ],
+            [
+                "[אות נב] <b>תוי\"ט ד\"ה להגזז. וא\"ת אמאי איצטריך למכתב. </b>קשה לי הא מקרא דתזבח ולא גיזה הוי לאו הבא מכלל עשה דלא לקי. אלא טעמא דלקי על גיזת פסולי המוקדשים שנפדו דאהדריה לאיסורא קמא דלענין גיזה קיימי בלאו דלא תגוז וכמ\"ש תוס' בכמה דוכתי וא\"כ צריך קרא דלא תגוז למלקי עלה וצע\"ג אח\"ז מצאתי בעזה\"י שעמד בזה המ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "[אות נג] <b>הרע\"ב ד\"ה בכור. ונפל בו מום ביד כהן. </b>וקשה לי אמאי לא מוקי בפשיטות יותר שירש הבכור מאבי אמו כהן (קושית רבינו על ומכרו לישראל. דבמום צריך בודאי לאוקמי כמ\"ש תי\"ט בשם תוס'):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות נד] <b>הרע\"ב ד\"ה נוהג בארץ ובחו\"ל. נהוג עלמא כר\"א. </b>מסתפקנא אם גם בא\"י בלוקח (גז) צאן מנכרי דפטור כיון דנהיגים כרבי אלעאי ולדידיה בכה\"ג גם בא\"י פטור דילפינן נתינה נתינה מתרומה דגדל בפטור פטור כדאיתא בסוגיא (דף קל\"ו ע\"א) (מלת גז מיותר לכן שמתי בין ב' חצאי לבנה):",
+                "[אות נה] <b>תוי\"ט ד\"ה אבל לא במוקדשים. כמ\"ש בפ' דלעיל מ\"ב. </b>אי משום הא לא איריא דהא אמרינן בסוגיא דמ\"מ סד\"א כיון דמדאורייתא בני גיזה נינהו היכי דגזז ליתב לכהן. אלא דפרכי' הא קיי\"ל דקדשי ב\"ה בעי העמדה והערכה וא\"כ גיזה לאו בר פדיה הוא וא\"כ פשיטא דא\"צ ליתן לכהן. כך מבואר בסוגיא ואף דמקדיש מטלטלים בני פדייה מ\"מ גיזה כיון דהיה תחילתה מחובר בבהמה דבת העמדה והערכה היא צריך הגיזה העמדה והערכה. תוס':",
+                "[אות נו] <b>שם ד\"ה חומר בזרוע. זה חומר. </b>זה אינו מפורש במתני'. אבל בברייתא קתני לה במסכתי' (דף קל\"ג סוף ע\"ב):",
+                "[אות נז] <b>שם ד\"ה אלא ברחלות. ואין צמר אלא של רחלים ע\"כ. </b>במתני' כ' רש\"י אלא ברחלות דגז צאנך כתיב ועזים לא גז אקרי כדמפרש בגמרא עכ\"ל. ותמוה לי הא זהו לא לפי הס\"ד ולא לפי המסקנא ולא נזכר כלל דעזים לאו גז הוי אלא דממעטי' אי מגז\"ש דמוגז כבשים. אי מקרא דלעמוד ולשרת. ואולי י\"ל דרש\"י נקט הס\"ד דמכח הגז\"ש ילפינן דגז הוי רק דכבשים ובפרט למ\"ש תוס' דהוי גילוי מלתא בעלמא והיינו דמקרא וגז כבשים הוי גילוי מלתא דגיזה הוי רק דכבשים:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נח] <b>במשנה רי\"א לוקה ואינו משלח. </b>ונראה דלר\"י בעבר ונטלה אסורה האם באכילה דהא במסכתין (ד' קט\"ו ע\"א) פרכינן דשלוח הקן לתסר משום ל\"ת כל תועבה. ומשנינן לא אמרה תורה שלח לתקלה. ועי' פי' רש\"י שם דהא קרא קאמר דאם נטלה ישלח עי\"ש. וא\"כ לר\"י דשלח רק מעיקרא ליכא לימוד להתיר וקיימא הדין דאסור משום ל\"ת כל תועבה. ואולם לפמ\"ש רש\"י וה\"ה דהומ\"ל בכל הני מה שבת דחמירה ממילא שרי מכח הק\"ו. ואמנם מזה הטעם קשה אמאי נקט הגמרא טעם זה דזהו רק לדרבנן ואמאי לא נקט הטעם מק\"ו דשבת דהוי אליבא דכולי עלמא:<br><b>(עי' </b>רש\"י שם דלל\"א ניחא):"
+            ],
+            [
+                "[אות נט] <b>תוי\"ט ד\"ה אפילו. מהו דתימא ליתיה עשה. </b>והיינו היכא דליכא אלא עשה כגון דנטל ע\"מ לשלחה. דלאו ליכא ולגבי העשה ס\"ד דלא נימא ביה מאי אולמיה האי עשה מהאי עשה דכיון דגדול השלום. גמרא (דף קמ\"א ע\"א):"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Chullin/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Chullin/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3052ab6888b17a38e7e6567ac835647b00e32685
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Chullin/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,207 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Chullin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Chullin",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>תוי\"ט ד\"ה וכולן ששחטו. ולאו אדעתייהו. </b>והרשב\"א והר\"ן בחידושיהם כתבו עוד כיון דמועדים לקלקל תמיד איכא משום בל תשחית דאסור לנבל בהמה טהורה:"
+            ],
+            [
+                "[אות ג] <b>תוי\"ט ד\"ה בצור ובקנה. ולא כן לענין ע\"ז. </b>תמוה דהא אדרבה דמי לע\"ז דכמו בע\"ז תלוש ולבסוף חברו הוי תלוש ונאסר משום נעבד. ה\"נ הכא הוי תלוש ומש\"ה השחיטה כשרה דיעבד אלא דרבנן אסרו לשחוט לכתחלה כה\"ג משום אטו מחובר גמור:",
+                "[אות ב] <b>הרע\"ב ד\"ה ובכל שוחטין. ונוקבים הסימנים. </b>וכ\"כ בפירש\"י. ובט\"ז (יו\"ד סי' ו' סק\"ב) הוכיח מזה מדלא כתב כפשוטו כיון דנימין פורשין ממנו יש לחוש שנפגם. היינו דבא לאורויי דאפי' בדיעבד ובדקנו ולא נפגם ג\"כ אסורה דחיישינן שמא פרשו נימין ממנו באורך כל הקנה ונקבו הסימנים עיי\"ש. ולדבריו ישאר הקושיא על הרע\"ב דכתב דאין שוחטין בו לכתחלה ואעפ\"כ כתב הטעם דנקיבת סימנים:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ד] <b>הר\"ב ד\"ה תחלת הצהוב. דיצאו מכלל קטנים. </b>ובסוגייא מספקא אם הוי ספק קטן או גדול ואם אמר הרי עלי להביא מן תורים או מן בני יונה. והביא תחלת ציהוב שבזה ובזה יוצא בממנ\"פ. (והיינו בהקריבם הכהן. אבל לכתחילה לא מצי להקריב כיון דממנ\"פ אחד פסול. תוס') או דהוי בריה בפני עצמו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ה] <b>במשנה התיז את הראש. </b>מלשון הכתוב הסיר התז (ישעיה י\"ח):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ו] <b>תוי\"ט ד\"ה ולא יצא. רמב\"ם (פ\"ד מהמ\"א). </b>והרשב\"א בתורת הבית (דף כ') כתב וז\"ל ולא באה במתני' אלא לאשמעי' דאע\"ג דלא יצא מהם דם וא\"י לכסות דמן אפ\"ה מותר דכיסוי אינו מעכב (וצ\"ל דבהמה דנקט אגב גררא). וא\"נ משום דיוקא דדוקא בחולין מדקתני חיה אבל בקדשים אין נאכלים בידים מסואבות דחיבת הקודש מכשרתן וא\"נ לאשמעינן דאע\"ג דלא יצא מהם דם מותר דדם אברים שלא פירש מותר עכ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ז] <b>הרע\"ב ד\"ה מקום. מיהו לאו עבודה היא לאפסולי בהמה. </b>משמע דזריקה הוי עבודה לאסור הבהמה. וכבר תמהו בזה תוס' על רש\"י כיון דכבר ניתרת הבהמה איך תחזור ותאסר ע\"י הזריקה ושאני קדשים דלא מתכשרי קודם זריקה. עיין בהרז\"ה והרשב\"א והר\"ן שכתבו דפי' הסוגיא כך במקום שמחשבה פוסלת בד' עבודות בקדשים היינו במחשבה בשעת שחיטה לזרוק או להוליך או להקטיר או לקבל חוץ לזמנו וכו' מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין היינו דאינו פוסל אלא בב' עבודות דהיינו דשוחט ע\"מ לזרוק או להקטיר לע\"ז אבל חשב בשחיטה לקבל או להוליך לע\"ז לא מפסלא ומיירי הכל במחשב בשעת שחיטה. (ועמ\"ש פ\"ב מ\"ב דזבחים אות ט\"ז) וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות ח] <b>תוי\"ט ד\"ה שנים כו'. וחדא בישראל מומר. </b>לפי\"מ דנקט הקושיא מכלאים דקיי\"ל דאא\"א דבר שאינו שלו מה מהני בזה מומר. דלא מהני רק אם אמרינן דאאדש\"ש אלא דאמרינן לצעוריה קמכוון. בזה מהני מומר:"
+            ],
+            [
+                "[אות ט] <b>במשנה ובשוק לא יעשה כן. </b>ואם שחט אסור לאכול משחיטתו עד שיבדקו אחריו שמא מין הוא. והרשב\"א בתה\"א כתב דאם איתא דבדיעבד שחיטתו פסולה אמאי לא תני כאן במתני' שחיטתו פסולה כמו דקתני במתני' הקודמת (מ\"ד ומ\"ח). ובטורי אבן מגילה (ד' כ\"ד ע\"ב) כתב לתרץ דלעיל הפסול רק באותה השחיטה דנשחטה בפסול ושארי שחיטתו כשרות. אבל הכא הפסול בגברא וכל מה שישחוט פסול דחיישי' שמא מין הוא מש\"ה לא קתני שחיטתו פסולה דהיה במשמע דרק שחיטה זו פסולה:"
+            ],
+            [
+                "[אות י] <b>תוי\"ט ד\"ה ור\"ש מכשיר. דר\"ש לטעמיה (דבפי\"ב דמנחות). </b>והיינו דלא שייך כאן מראית עין דדומה למקריב ע\"מ שאשחטנה בחוץ:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יא] <b>במשנה נקובת הושט. </b>הא דלא קתני ניקב הושט נפסק הגרגרת כתב הת\"ח משום דהנך תרתי מקום שחיטה נינהו לכך נקט בהיפוך לישנא דקאי אפירקא קמאי דאיירי בשחיטת ושט וגרגרת. וקתני השתא דנקובתו ופסוקתו טריפה ולהכי נקט ופסוקת הגרגרת בוי\"ו כיון דלענין שחיטה שייכי להדדי:",
+                "[אות יב] <b>במשנה הריאה שנקבה. </b>והא דלא קתני ניקבה קרומית הריאה כדקתני נקב קרום של מוח כתב בת\"ח (דף מ\"ו) כיון דקרומית הריאה דבוקין בבשר וכי חדא נינהו מש\"ה קתני נקבה הריאה:"
+            ],
+            [
+                "[אות יג] <b>הרע\"ב ד\"ה וחרותה. או שאר כל הבריות. </b>הרשב\"א וכן הטור פסקו דשאר כל הבריות כשר חוץ מבידי אדם. ותבואת שור סימן ל\"ו כתב בטעמא דהר\"ב דבסוגיא קתני בברייתא חרותה בידי אדם טריפה רשב\"א אומר אף בידי כל הבריות וי\"ל דהוא מוסיף ולא פליג דהכי אשכחן במתניתין (פ\"י דערובין מ\"ה) רי\"א אף משנתלש רוקו כו' וס\"ל לטור (סימן ש\"ן) דהוא מוסיף ולא פליג. וכן בנדרים (רפ\"ג) ראב\"י אומר אף הרוצה להדיר וכו' ומיבעי לן שם מי פליגי רבנן עליו או לא:",
+                "[אות יד] <b>הרע\"ב ד\"ה ירוקים פסולין. כמו שהיו כשרים. </b>ואפילו הוסיפו באדמימות:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות טו] <b>במשנה הקבועין בו. </b>והרמב\"ם (ספ\"א מהמ\"א) כתב הדבוקה בכל גופה וכתב הר\"מ דשינה מלשון המשנה להורות מ\"ש הרמב\"ן דדוקא שהם נקלפים ביד או בכלי. אבל אם קבועים ואינם נקלפים כלל מעור הדג אינה קשקשת:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות טז] <b>הרע\"ב ד\"ה בהמה המקשה. חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר. </b>ואף אם ירצה לשחוט הולד לא הותר האבר דהסימנים הם מכבר כשחוטים מכח האם. דאף דבד' סימנים אכשר רחמנא כמ\"ש לקמן (במתני' ה') היינו היכא דלא הותר בשחיטת האם דהיתה טרפה אבל היכא דניתר בשחיטת אם הסימנים כשחוטים ואין לו שחיטת עצמו:"
+            ],
+            [
+                "[אות יז] <b>ומשליך לכלבים. </b>ודוקא מחתך ומשליך אבל במחתך ומניח יקבר. והא דקתני סיפא יצא רובו דמשמע רובו בב\"א היינו דמחתך ומניח נעשה כמי שיצא רובו בב\"א. גמרא. ולשון הרע\"ב דכתב דרך פירוש יצא רובו כאחד. כאילו בא לומר דיצא רובו היינו דוקא כא'. צ\"ע דהא למסקנא אף אם אינו כאחד אלא דחתך והניח ג\"כ יקבר:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יח] <b>הרע\"ב ד\"ה הבשר מגע נבלה. שהוא מטמא כנבלה. </b>א\"נ אם יצא עובר מת נבילה גמורה הוי האבר מאחר שלא טהרה שחיטת אמו עכ\"ל רש\"י. נראה דכוונת רש\"י ז\"ל דלר\"ח דאמר (דף ע\"ד) מחלוקת באבר דעובר חי כו' א\"כ מתני' מיירי בחי. ומוכרחים לדחוק דמגע נבילה ל\"ד אלא דהוי מגע אמ\"ה דמטמא כנבילה אבל לרבה דאמר כמחלוקת באבר דעובר חי כך מחלוקת באבר דעובר מת מפרשינן למתני' כפשטא דמיירי במת והוי נבלה ממש. ומ\"ש תוס' להוכיח דקודם שחיטה לכ\"ע אדם הנוגע בו טהור היינו דאפילו בעובר מת אין האבר מטמא והיינו דראייתם מדברי רבה דס\"ל דפלוגתייהו גם בעובר מת:",
+                "[אות יט] <b>במשנה טרפה מן הבטן מנין. </b>ואין להקשות דהא מ\"מ היה לה שעת הכושר ע\"י שחיטת אם משא\"כ בטמאה. ואף אם גם אמה היתה טריפה מ\"מ כיון דלאמה היה שחיטה מטהרתה מידי נבלה דהיה לה שעה\"כ ע\"י שחיטת אמה ממילא שחיטתה מהני גם לולד הזה לטהרה מידי נבלה וא\"כ היו לה שעה\"כ לענין לטהר מידי נבלה ולא פקע ממנה הכשר זה. ואף אם גם אמה היה לה נקובת הושט דאינה מטהרת מידי נבלה מ\"מ למה דמשני הש\"ס תני דנוצרה מן הבטן (דבלא\"ה היה לה שעה\"כ לשוחטה במעי אמה אם אמרי' ד' סימנים אכשר בה רחמנא) וא\"כ לשיטת הרמב\"ן דטריפה אינה מתעברת כלל. ע\"כ אמה אינה טריפה בשעה שנוצרה ותקשי כנ\"ל דבאותו שעה היה לה שעה\"כ ע\"י שחיטת אמה. וביותר דאף לאינך שיטות דטריפה מתעברת אלא דאינה יולדת מ\"מ תיקשי להמקשן דמוכיח ממתני' דלא אמרי' ד' סימנים אכשר רחמנא וס\"ל דנולד היינו לידה ממש בזה תקשי הא בילדה ע\"כ בשעת העיבור לא היתה אם טריפה וא\"כ עדיין היה שעה\"כ ע\"י שחיטת אמה די\"ל בן ח' חי יוכיח דג\"כ היה לו שעה\"כ ע\"י אמו ואעפ\"כ אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה:",
+                "[אות כ] <b>במשנה בן שמנה חי אין שחיטתו מטהרתו. </b>עיין בתוס' (דף ע\"ד ד\"ה נפקא ליה) דלתנא דמתני' לית ליה קרא לבן ח' דאין שחיטתו מטהרתו. וקשה לי הא אף דאין במינו א\"א למילף מטמאה דהא טמאה לא היתה לה שעה\"כ אבל בן ח' היה לו שעה\"כ אילו נשחטה אמו דאף דלענין מיני שחיטה לא מהני זה שע\"י אמו אבל מ\"מ היה לולד זה כושר לאכילה וצע\"ג. (ואפשר לומר דכמו דתנא דידן לא חשיב מינא דאימיה כן לא חשיב כושר דאימיה):"
+            ],
+            [
+                "[אות כא] <b>במשנה קרעה ומצא בה בן תשעה חי. </b>ואפי' נשחטה ונמצאת טריפה יש היתר להולד בשחיטה דד' סימנים אכשר ביה רחמנא. גמרא (דף ע\"ה ע\"א):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כב] <b>תוי\"ט ד\"ה הראשון חייב כרת ושניהם סופגים. כ\"כ התוס'. </b>ולפ\"ז קשה בסוגיא דמכות דאמרי' חלוקין עליו חביריו על רחב\"ג ופרכינן תנינא אין בין יוה\"כ לשבת כו'. ודחינן. הא מ\"מ תנינא ממתני' דהכא:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כד] <b>הרע\"ב ד\"ה ועגלה ערופה. ובגמרא מסיק כו' אינה משנה. </b>דשניהן הוי שחיטה ראויה דבפרה יכול לפדות אפילו ע\"ג מערכתה ובעגלה ערופה אם נמצא ההורג תצא ותרעה בעדר. גמ':",
+                "[אות כה] <b>תוי\"ט ד\"ה רבי שמעון פוטר. קדשים בפנים כמה דלא זריק דם. </b>מסקנא לא קיימא הכי דמ\"מ כיון דזרק מקרי שחיטה ראויה כיון דאילו נחר וזרק לא מהני א\"כ שחיטה היא דמתרת (ובתוס' נקטו משום דכל העומד לזרוק כזרוק דמי) אלא דמה\"ט לא אתיא הך מלתא כר\"ש דעל השני לא לחייב מלקות דהוי התראת ספק שמא לא יזרוק (ואף דר\"ש דס\"ל כל העומד לזרוק. הכא דאין הב' עומד לזרוק כיון דהוי מחוסרת זמן ל\"א כזרוק דמי. תוס'):",
+                "[אות כג] <b>במשנה פטור משום או\"ב. </b>דייק כן להורות דמשום או\"ב הוא דפטור. אבל מ\"מ איסורא עבד משום צער בע\"ח. ומשום לתא דבל תשחית. ש\"ל:",
+                "[אות כו] <b>במשנה בארבעה פרקים בשנה המוכר. </b>מניינא לאפוקי דל\"ת תנא ושייר יו\"ט א' של חג ויו\"ט אחרון של פסח דסד\"א דנקט חד בכל יו\"ט קמ\"ל. ש\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כז] <b>הרע\"ב ד\"ה ואין שוחטין. ומספיקא לא מחללינן יו\"ט. </b>הלשון מגומגם דהא אף היכא דלא היה חילול יו\"ט כגון שיש לו עפר מוכן לא יהא רשאי לכסות וכמ\"ש הרע\"ב אח\"כ משום חשש התרת חלבו. והר\"ן כ' ואם שחט אין מכסין את דמו אפילו במידי דלא מתסר אלא מדרבנן. וק' לי הא אפילו בליכא איסור כלל אין מכסין כדמסקינן בביצה משום התרת חלב וצ\"ע:",
+                "[אות כח] <b>תוי\"ט ד\"ה אבל. דא\"ק חיה או עוף. </b>אף דמינה ליכא למעוטי קדשי ב\"ה דהא זהו שייך גם בחיה אפילו הכי כתב הרע\"ב בין בבד\"ה דהוי שחיטה שא\"ר. לפי דסתם מתני' ב' דבכיסוי כר\"ש דשחיטה שא\"ר ל\"ש שחיטה ולפי מה דקיי\"ל דקדשי ב\"ה בעי העמדה והערכה. דר\"א דמשני מה חיה שאינה קדוש היינו לאוקמי מתני' אף במזבח דהוי ראוי. או דדחיקא ליה לומר מה דאמרי' בל\"ק דלענין שחיטה שא\"ר אתיא כר\"ש ולענין העמדה והערכה דלא כר\"ש דס\"ל דקדשי ב\"ה לא היו בכלל העמדה והערכה. אבל לדינא ב\"ה פטור מכיסוי:"
+            ],
+            [
+                "[אות כט] <b>במשנה רבי מאיר מחייב. </b>ואף דדרשי' עוף דומיא דחיה מה חיה שאינה קודש אף עוף שאינה קודש כמ\"ש התוי\"ט בריש פירקין. היינו דדרשי' מה חיה שאינה קודש בפנים תוס' (דף פ\"ד ע\"א ד\"ה מה חיה):",
+                "[אות ל] <b>במשנה הנוחר והמעקר. </b>אף דבכיסוי לא כתיב שחיטה רק שפיכה (ור\"ש דפוטר בטריפה היינו דאשר יאכל כתיב כדאמרינן בסוגיא אבל ר\"מ דמחייב טריפה ואשר יאכל למעט עוף טמא א\"כ גם נוחר חייב). היינו דילפינן שפיכה שפיכה משחוטי חוץ דכתיב דם שפך מה התם בעי שחיטה ולא נחירה ה\"נ בכיסוי. רש\"י (לעיל ד' י\"ז ע\"א). וקשה לי דא\"כ למאי צריך למעט עוף טמא הא בטמא כל שחיטה הוי נחירה. וצ\"ע. ויעויין בתוס' רי\"ד (קדושין דף נ\"ו ע\"ב) שכתבו ויש מקשין מהיכן ממעטינן עוף טמא (ולר\"ש ממעטינן גם טריפה). נימא דאשר אכל היינו הנאה כדדרשינן לא יאכל א' איסור הנאה במשמע ונרבה עוף טמא וכו' ומתרץ דא\"כ לשתוק קרא מיניה ולכתוב חיה ועוף סתם והכל במשמע ע\"ש. ותמוה דנימא דקרא ממעט לחיה ועוף הנסקלין ושחטן לאחר שנגמר דינן דפטור מכיסוי דאשר יאכל היינו דבר המותר בהנאה. וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות לא] <b>בהרע\"ב ד\"ה פטור מלכסות. ורוב מעשיהן מקולקלין. </b>אע\"ג דר\"מ חייש למיעוטא מ\"מ הוי חזקת איסור דמסייע להרוב והוי מיעוטא דמיעוטא תוס'. אבל אי היה סובר ר\"מ רוב מעשיהן מתוקנים היה אסור מספק. אע\"ג דר\"מ ס\"ל בטהרות (פ\"ג מ\"ח) דסמוך מעוטא לחזקה. היינו דהוי פלגא ופלגא והוי ספק טומאה ברה\"ר ואף ברה\"י מ\"מ כיון דאין בו דעת לשאול טהור. גמ' ע\"פ פי' תוס'. והא דלא אמרי' דמחצה מתוקנים ומחצה מקולקלין ואוקמי בחזקת איסור. היינו דעיקר מעלה דחזקה דאמרי' סמוך פלגא לחזקה והוי רובא ולר\"מ דרוב לא מהני גם חזקה לא מהני ובעינן דוקא חזקה דמסייע לרובא. מהרש\"א:",
+                "[אות לב] <b>תוי\"ט ד\"ה פטור. ורבנן מספקא להו. </b>דאל\"כ אלא דחכמים ס\"ל דחש\"ו מחצה מתוקנים ומחצה מקולקלים ניזל בתר חזקת איסור דבהמה ויהיה ודאי נבלה:",
+                "[אות לג] <b>בא\"ד ובהמה בחזקת איסור עומדת. </b>זהו צריך לר\"מ דחייש למיעוטא. והכא דאיכא רובא וחזקה הוי המיעוט כמו מיעוטא דמיעוטא. אבל לדידן דקיי\"ל דלא חיישינן למיעוטא א\"צ לטעמא דחזקה:"
+            ],
+            [
+                "[אות לד] <b>תוי\"ט סד\"ה כסהו הרוח. אין דחוי אצל מצות. </b>ואף שכתבתי (בפ\"ג מ\"ב) דסוכה דבנראה ונדחה גם במצות הוי דיחוי היינו דהוי ספק וזיל הכא לחומרא דחייב לכסות דשמא אין דיחוי. וזיל התם לחומרא דהדם פסול דשמא יש דיחוי. גמרא. ומזה כתב הפר\"ח ביו\"ד דהכא מכסה בלא ברכה. ולא דמי לההיא (דפ\"ג מ\"ב) דזבחים דקבל הבשר ונתן לפסול דיחזיר לכשר. אף דהוי נראה ונדחה לא הוי דיחוי כיון שהוא בידו וה\"נ הוא בידו לגלות כמ\"ש תוס' בזבחים (דף ל\"ד) כיון דאין מצוה לבטל הדיחוי לא חשיב בידו עיי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לה] <b>במשנה ואינו נוהג בטמאה. </b>למ\"ד אין בגידים בנ\"ט. אף דליכא איסור טמאה א\"כ לא שייך לומר אין אחע\"א מ\"מ אמרו דלא יאכלו את גיד משמע דוקא היכא דבשרו מותר אבל לא בטמאה דבשרו אסור. גמרא:",
+                "[אות לו] <b>במשנה ועדיין בהמה טמאה מותרת להן. </b>וראוי לחול על איסור טמאה דהוי איסור חמור אבל מוסיף לא הוי דהא משעת מתן תורה ואילך פקע איסורא מב\"נ כיון דנאמרה ולא נשנית. (תוס') ולאידך טעמא דמי שבשרו מותר קאמר ר\"י דלבני יעקב נאסר ואז נאסר גם בטמאה כיון דלב\"נ בטמאה מקרי בשרו מותר. תו לא פקע. תוס':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לז] <b>הרע\"ב ד\"ה הנודר מן הבשר. ולכל מין בשר. </b>בסוגיא מוקמינן לה כר\"ע דרפ\"ז דנדרים דכל מידי דמימלך עליה שליח מיירי ביומא דהקזה. או דכאיביה ליה עיניה דלא אכיל אינש דגים ולאו דעתו עליהם. ולפ\"ז למאי דפסק הרע\"ב (ברפ\"ז דנדרים) כת\"ק דר\"ע היה להרע\"ב לפרש דלית הלכתא כסתמא דמתני' דהכא. אולם דעת כל הפוסקים דהלכה כרע\"ק בנדרים שם:",
+                "[אות לח] <b>שם ד\"ה וב\"ה אומרים. ואין זה סתם ואח\"כ מחלוקת. </b>בתשובת חוות יאיר (סי' צ\"ד) כתב דמ\"מ מדקתני אח\"כ באיזה שולחן אמרו הוי סתם לאסור שאינו עולה עליו:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לט] <b>תוי\"ט ד\"ה אם יש בה. ובניער או כסה לבסוף. </b>אינו מוכרח דאפשר דהר\"ב סבר כהר\"ן דאפי' בלא ניער בסוף. החתיכה אוסרת כולם אם אין בהם ס' נגד כל החתיכה. ואהא דאמרי' מבלע בלע מפלט לא פליט יישב שם הר\"ן:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מ] <b>חומר בחלב מבדם. </b>מדלא חשיב שחלב מבושל עובר עליו ודם מבושל אינו עובר כדאמר זעירי מנחות (ד' כ\"א) מוכח דלא קיי\"ל כזעירי בזה. וכ\"כ הר\"ן בחי' במסכתין (ד' ק\"כ ע\"א ד\"ה תנן כו') ע\"ש. וק\"ק לי דמ\"מ יקשה לזעירי אמאי לא חשיב חלב שבשלו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מא] <b>הרע\"ב ד\"ה והאלל. גיד השדרה. </b>ואי תני גידין ולא מרטקא הו\"א דמרטקא שהיא קשה לא מצטרף. ואי תני מרטקא ה\"א שאר גידין מטמאין אפילו טומאת נבילות בצירוף עכ\"ל. תוס'. וקשה לי אמאי לא כתב בפשיטות דהו\"א שאר גידים מטמאין בין אוכלים בין נבילות אפי' בלא צירוף ולמה נקיט נבילות בצירוף דוקא:",
+                "[אות מב] <b>במשנה השוחט בהמה טמאה לנכרי. </b>וכן נכרי בטהורה אבל בטמאה לא:",
+                "[אות מג] <b>הרע\"ב ד\"ה השוחט בהמה טמאה. ישראל ששחט. </b>ודוקא בשחיטה מעליא כטהורה ובדיקת סכין ובלא שהיה ודרסה וכדומה דבלא\"ה לאו שם שחיטה עלה והוי כנחירה ולא הוי אוכל במפרכסת. גמרא:",
+                "[אות מד] <b>תוי\"ט ד\"ה חייב עליו. וכן פירש\"י. </b>במתני'. אבל (בד' קכ\"א) כתב רש\"י ד\"ה חייבין עליו. משום נבלה בין שאוכלו ובין שנוגע בו ונכנס למקדש. ומלשון תוס' שם כמו שפי' בקונטרס בלשון אחר. נראה דס\"ל דהוי כמו ב' לשונות ברש\"י דבפירושו במתני' משמע דמיירי רק לענין טומאה ונכנס למקדש. ומפירושו בגמ' מבואר דס\"ל שחייבים עליו מיירי ג\"כ מאכילה דחייב על לאו דנבילה:",
+                "[אות מה] <b>בא\"ד אין כינוס גדולה מזו. </b>וגם לענין אכילה ל\"ש מחשבה דגבי טומאה שייך לחלק דאי מבטל ליה עץ בעלמא הוא אבל משום דבטלי לא משתרי באכילה (תוס'):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מו] <b>תוי\"ט ד\"ה שתחבן בקיסם. דלר\"י איבעי לן בגמרא. </b>לפמ\"ש הרע\"ב בטעמא דר\"י דולא במגע דאין נוגע וחוזר ונוגע. א\"כ מדטמא במשא מוכח דר' ישמעאל לא ס\"ל להך כללא דאת שבא לכלל מגע. אלא לבר פדא דס\"ל דלר\"י דמטהר במגע היינו במגע מאחוריה משום דאין שומר לפחות מכזית אבל בנוגע לפניו בבשר עצמו טמא. דיש נוגע וחוזר ונוגע בזה מספקינן דאפשר דר\"י ס\"ל כן ג\"כ להך כללא דאת שבא לכלל מגע אלא דס\"ל דמקרי בא לכלל מגע ע\"י נגיעת לפניו:"
+            ],
+            [
+                "[אות מז] <b>הרע\"ב ד\"ה קולית נבלה. ואע\"ג דשומר מכניס ומוציא. </b>ומ\"מ בקולית המת אם יש בתוכו כזית המוח ומקצת העצם שלא כנגד המוח בבית מביא את הטומא' לבית מדין שומר. ואף דעור הוי שומר לבשר בעינן דווקא שיגע בעור כנגד הבשר. מ\"מ בקולית כיון דאם ינקב ישפך המוח מקרי כולו שומר כך מבואר במסכתין (דף קי\"ט ע\"א) וברש\"י שם. ואף היכא דא\"א לבא לידי מגע לא מטמא משום שומר כמו הכא קולית נבילה סתומה צ\"ל דהתם מקרי אתיא לכלל מגע דאילו מאהיל על העצם שנגד המוח טמא משום טומאה בוקעת ועולה והוי כמגע ועיין מהרש\"א (דף קכ\"א ע\"ב) בתד\"ה נוגע אין:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות מח] <b>במשנה נשחטה בהמה הוכשרו בדמיה. </b>דבהמה נעשה יד לאבר. כ\"כ הרמב\"ם והיינו כדאוקימתא דרבה בסוגיא:",
+                "[אות מט] <b>הר\"ב ד\"ה ור\"ש מטהר. א\"א לאוקמי מילתא דר\"ש. </b>תמהני הא מסקי' בסוגי' דקאי אסיפא ואהא דקתני הבשר צריך הכשר ור\"ש מטהר לגמרי משום דא\"י להאכיל לאחרים לא הוי אוכל. וצע\"ג:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות נ] <b>במשנה ת\"ל ואתן אותם לאהרן הכהן. </b>והא דלא ילפי' בהיפוך דחולין חייב בחזה ושוק מה קדשים שאין מתנות נוהג בו כו' משום דא\"א דבחזה ושוק כתיבה תנופה ובחולין א\"א דאם לנפינהו מאבראי לפני ה' כתיב ולעייל בגואי הא מעייל חולין בעזרה. גמרא:",
+                "[אות נא] <b>תוי\"ט סד\"ה שהיה בדין. דפטורים ממעשר. </b>הומ\"ל נמי תיתי מכלאים וטריפה דתנן בפ' מעשר בהמה שאין נכנסים לדיר להתעשר תוס' ומה דנקטו בלשונם וטריפה הוא אשגירות דלישנא דהא טריפה פטור ממתנות כדאיתא במסכתין (דף קל\"ו ע\"ב):"
+            ],
+            [
+                "[אות נב] <b>תוי\"ט ד\"ה להגזז. וא\"ת אמאי איצטריך למכתב. </b>קשה לי הא מקרא דתזבח ולא גיזה הוי לאו הבא מכלל עשה דלא לקי. אלא טעמא דלקי על גיזת פסולי המוקדשים שנפדו דאהדריה לאיסורא קמא דלענין גיזה קיימי בלאו דלא תגוז וכמ\"ש תוס' בכמה דוכתי וא\"כ צריך קרא דלא תגוז למלקי עלה וצע\"ג אח\"ז מצאתי בעזה\"י שעמד בזה המ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "[אות נג] <b>הרע\"ב ד\"ה בכור. ונפל בו מום ביד כהן. </b>וקשה לי אמאי לא מוקי בפשיטות יותר שירש הבכור מאבי אמו כהן (קושית רבינו על ומכרו לישראל. דבמום צריך בודאי לאוקמי כמ\"ש תי\"ט בשם תוס'):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות נד] <b>הרע\"ב ד\"ה נוהג בארץ ובחו\"ל. נהוג עלמא כר\"א. </b>מסתפקנא אם גם בא\"י בלוקח (גז) צאן מנכרי דפטור כיון דנהיגים כרבי אלעאי ולדידיה בכה\"ג גם בא\"י פטור דילפינן נתינה נתינה מתרומה דגדל בפטור פטור כדאיתא בסוגיא (דף קל\"ו ע\"א) (מלת גז מיותר לכן שמתי בין ב' חצאי לבנה):",
+                "[אות נה] <b>תוי\"ט ד\"ה אבל לא במוקדשים. כמ\"ש בפ' דלעיל מ\"ב. </b>אי משום הא לא איריא דהא אמרינן בסוגיא דמ\"מ סד\"א כיון דמדאורייתא בני גיזה נינהו היכי דגזז ליתב לכהן. אלא דפרכי' הא קיי\"ל דקדשי ב\"ה בעי העמדה והערכה וא\"כ גיזה לאו בר פדיה הוא וא\"כ פשיטא דא\"צ ליתן לכהן. כך מבואר בסוגיא ואף דמקדיש מטלטלים בני פדייה מ\"מ גיזה כיון דהיה תחילתה מחובר בבהמה דבת העמדה והערכה היא צריך הגיזה העמדה והערכה. תוס':",
+                "[אות נו] <b>שם ד\"ה חומר בזרוע. זה חומר. </b>זה אינו מפורש במתני'. אבל בברייתא קתני לה במסכתי' (דף קל\"ג סוף ע\"ב):",
+                "[אות נז] <b>שם ד\"ה אלא ברחלות. ואין צמר אלא של רחלים ע\"כ. </b>במתני' כ' רש\"י אלא ברחלות דגז צאנך כתיב ועזים לא גז אקרי כדמפרש בגמרא עכ\"ל. ותמוה לי הא זהו לא לפי הס\"ד ולא לפי המסקנא ולא נזכר כלל דעזים לאו גז הוי אלא דממעטי' אי מגז\"ש דמוגז כבשים. אי מקרא דלעמוד ולשרת. ואולי י\"ל דרש\"י נקט הס\"ד דמכח הגז\"ש ילפינן דגז הוי רק דכבשים ובפרט למ\"ש תוס' דהוי גילוי מלתא בעלמא והיינו דמקרא וגז כבשים הוי גילוי מלתא דגיזה הוי רק דכבשים:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נח] <b>במשנה רי\"א לוקה ואינו משלח. </b>ונראה דלר\"י בעבר ונטלה אסורה האם באכילה דהא במסכתין (ד' קט\"ו ע\"א) פרכינן דשלוח הקן לתסר משום ל\"ת כל תועבה. ומשנינן לא אמרה תורה שלח לתקלה. ועי' פי' רש\"י שם דהא קרא קאמר דאם נטלה ישלח עי\"ש. וא\"כ לר\"י דשלח רק מעיקרא ליכא לימוד להתיר וקיימא הדין דאסור משום ל\"ת כל תועבה. ואולם לפמ\"ש רש\"י וה\"ה דהומ\"ל בכל הני מה שבת דחמירה ממילא שרי מכח הק\"ו. ואמנם מזה הטעם קשה אמאי נקט הגמרא טעם זה דזהו רק לדרבנן ואמאי לא נקט הטעם מק\"ו דשבת דהוי אליבא דכולי עלמא:<br><b>(עי' </b>רש\"י שם דלל\"א ניחא):"
+            ],
+            [
+                "[אות נט] <b>תוי\"ט ד\"ה אפילו. מהו דתימא ליתיה עשה. </b>והיינו היכא דליכא אלא עשה כגון דנטל ע\"מ לשלחה. דלאו ליכא ולגבי העשה ס\"ד דלא נימא ביה מאי אולמיה האי עשה מהאי עשה דכיון דגדול השלום. גמרא (דף קמ\"א ע\"א):"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה חולין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Keritot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Keritot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..bceae765373d3550a0edf35f73e972d3862980b5
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Keritot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json	
@@ -0,0 +1,107 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Keritot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה כריתות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות א] <b>במשנה המפלת סנדל או שליא. </b>אע\"ג דבלא\"ה מחוייבת קרבן משום הולד דהא אין סנדל בלא ולד שעמו כמ\"ש התי\"ט (פ\"ג דנדה משנה ד') מ\"מ נ\"מ דאם ילדה הולד בעודה נכרית וסנדל אחר שנתגיירה. גמ' (פ\"ג דנדה דף כ\"ו):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ב] <b>בר\"ב ד\"ה והמצורע. זה אחר זה. </b>וכן זכר מטמא בלובן ונקיבה באודם. תוספות:",
+                "[אות ג] <b>ברע\"ב ד\"ה גר מחוסר. וטבל מותר. </b>וכ\"כ הרמב\"ם בפירוש המשנה. אולם בפ\"א מהלכות מחוסרי כפרה כתב דאסור לאכול בקדשים ומ\"מ אינו ממחוסרי כפרה שקרבנו עכבו מלהיות גר גמור ומפני זה אינו אוכל בקדשים שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל כו'. וכ\"כ רש\"י בסוגיא ד\"ה גר מעוכב כו' ולפ\"ז לא פליגי ראב\"י ורבנן לדינא והא דאמרי' בריש מסכתין דמניינא דמתני' דהכא לאפוקי מדראב\"י. היינו לענין דאינו ראוי לחשבו מכלל מחוסר כפרה. וכ\"כ להדיא בתוס' שם:",
+                "[אות ד] <b>תוי\"ט ד\"ה ונזיר ליינו. נתני נמי נזיר טמא. </b>כך פרכי' בגמרא. וקשה הא בסמוך מתניתין ג' ס\"ל דמונה נזירות טהרה מיום השביעי כמ\"ש הרע\"ב שם. וא\"כ י\"ל דראב\"י ג\"כ סל\"כ וא\"כ ליכא עיכוב בקרבן למיחל נזירות טהרה. גם י\"ל דס\"ל כר' דמיום השמיני מונה אף דלא הביא קרבנותיו כדאיתא בנזיר (דף י\"ח ע\"ב) וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה ונזיר שנטמא. כי מייתי קרבן בשוגג. </b>תימא א\"כ נכתוב קרא בשוגג. תוס':"
+            ],
+            [
+                "[אות ו] <b>במשנה עד שיביא את חטאתו. </b>עיין ערכין (פ\"ד מ\"ג) בהרע\"ב וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ז] <b>במשנה עד אומר אכל. </b>עיין בהרמב\"ם ובהשגות דפירשו דמיירי שהיה ב' חתיכות אחד חלב ואחד שומן וע\"א אומר שאכל החלב וע\"א אומר שאכל השומן. ועיין בתי\"ט לקמן (ברפ\"ד):",
+                "[אות ח] <b>במשנה מביא אשם תלוי. </b>משמע דעד אחד בהכחשה מע\"א מיקרי ספק ולא אמרינן דע\"א בהכחשה לא כלום וכן משמע במתניתין (ספ\"ה דטהרות). ועיין בספר מחנה אפרים (ה' עדות סי' ח'). (עיין בש\"ך יו\"ד סי' קכ\"ז):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ט] <b>במשנה היתה שבת. </b>בס' קצות החושן (רס\"י כ\"ח) הקשה הא בכה\"ג אינו חייב אשם כיון דקלב\"מ ופטור מקרן ואשם כמ\"ש תוס' פסחים (דף כ\"ט) עיי\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות י] <b>במשנה צירף המעילה לזמן מרובה. </b>בהרמב\"ם (פרק ח' מהלכות שגגות) איתא דבמעילה שליח שעשה שליחותו חייב המשלח:",
+                "[אות יא] <b>ברע\"ב ד\"ה תאמר באכילת נותר. אי קבלה מיניה ר\"י. </b>לענ\"ד נראה דמסתימת סוגי' (דף י\"ב) דלר\"י תמחויין מחלקין גם בחטאת מוכח דהעיקר דלא קביל מיניה ומשום דס\"ל לדמות חטאת למעילה. ובאמת בה' תמחויין מחלק גם בחטאות דאם לא כן אלא דקיבל ממנו והיינו מכח הפירכא דמעילה חמור יהא מוכח דס\"ל לר\"י דה' תמחויין מחלקים רק במעילה דאם איתא דגם בחטאת מחלקים קיימא הק\"ו דה' זבחים מתמחויין דחטאת:"
+            ],
+            [
+                "[אות יב] <b>במשנה ומה אם הנדה. </b>קשה לי איך ילפינן שבת מנדה הא איכא למפרך דנדה שאני שכן נהנה. כמ\"ש הרע\"ב (במ\"ט):",
+                "[אות יג] <b>ברע\"ב ד\"ה בהמה כשבת. מרבי אליעזר. </b>לפ\"ז המסקנא דבא על ה' בהמות דאינו חייב אלא אחת כיון דרק הוא מוזהר. ותמוה לי על דברי תוס' רי\"ד (קדושין דף ע\"ז ע\"ב) דכתב בפשיטות דנ\"ל דגם בבהמה אמרי' גופים מחולקים דמה לי רבע ה' בהמות ומה לי בא על ה' נשים נדות והא הכא מבואר בהיפוך דיש חילוק בנדה יש בה ב' אזהרות מה שאין כן בבהמה. ואם התוספות רי\"ד ס\"ל דלהלכה כר\"ח דרע\"ק קיבל ואף שבתות כגופים מחולקין. כמו שפסק הרמב\"ם. קשה בהיפוך דמה צריכים לדון מסברא דרבע ה' בהמות חייב. הא כיון דרע\"ק קיבל דבריו הרי מפורש דחייב. וגם ל' התוספות רי\"ד דמה לי רבע ומה לי בא על ה' נשים. הא הפרש גדול ביניהם. דבנדה היא מוזהרת כדקתני הכא במתניתין. וצע\"ג. גם קשה לי לרבה דלא קיבלה ממנו ובהמה כשבת היינו דגם בבהמה מיבעיא ליה כיון דהיא אינה מוזהרת עליו. הא במתני' (ג' פ\"ה דחולין) שחטה ואח\"כ שחט שני בניה סופג שמונים הרי דגם בבהמה אמרינן גופים מחולקים:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יד] <b>הרע\"ב ד\"ה משום שם אחד. כגון שתי נשים נדות. </b>קשה לי דבזה אף בנדה וטהורה עמו ונתכוין לטהורה ובא על הנדה דהוי מתעסק ממש דנתכוין על דבר המותר גם כן חייב כדאמרינן המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה ורש\"י כתב דשם א' היינו תאנים ותאנים. ותאנים וענבים הוי ב' שמות ותאנים לבנות ושחורות בזה פליגי דר\"ש ס\"ל דהוי שם א' ולכ\"ע חייב ורבי יהודה ס\"ל דהוי ב' שמות וגם בזה פוטר ר\"י:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות טו] <b>תי\"ט ד\"ה בין טמאים. חיה ועוף. </b>זהו אינו בסוגיין דממילא בכלל עוף ובהמה גם טמאים. אלא דדרשינן כלל ופרט לרבות כוי והיינו למ\"ד דכוי בריה בפ\"ע. ובתוס' דהקשו דעוף טמא דלית ביה טומאה חמורה ומנלן דדמו אסור. לשונם בזה אינו מדוקדק. דהא לעוף סתם כתיב וגם טמא בכלל. אלא דקושייתם דאיך אמרינן מה הפרט שיש בו טומאה קלה וחמורה וכו' הא בעוף טמא ליכא טומאה חמורה וצ\"ע:",
+                "[אות טז] <b>תי\"ט ד\"ה שהנפש. דלאחר שמת לא ע\"כ. </b>דחלל לא שייך רק באדם ולא בבהמה. אלא דדם שחיטה מכשיר מדכתיב על הארץ תשפכנו כמים מה מים מכשיר אף דם מכשיר וזהו רק בדם השחיטה אבל לא במת דנפק אחר שמתה (* עיין פסחים ד' ט\"ז):"
+            ],
+            [
+                "[אות יז] <b>הרע\"ב ד\"ה וחכמים פוטרים. דבחטאת כתיב מצות. </b>ור' עקיבא ס\"ל דמצות א\"ת דדוקא היכא דודאי קרבן קבוע אבל מטומאת מקדש דהיא בעולה ויורד אינו מביא על ספיקו א\"ת והא דלא אמרינן דאין גז\"ש למחצה היינו מכח הקישא דואם נפש דההיקש מייתרא. ורבנן דס\"ל דההיקש לא מייתרא דצריך לכסף שקלים אלא דראוי לומר דאין הקש למחצה בזה אמרינן דגז\"ש עדיף לומר אין גזירה שוה למחצה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יח] <b>במשנה שניהם מביאים חטאת אחת. </b>ותימא דהא בעי סמיכה ושניהם אי אפשר לסמוך דא\"כ איך יעשה עבודה בקדשים. תוס' ישנים פ\"ק (ז' ע\"ב). וע' בתוס' זבחים (דף ע\"ה ד\"ה האי משוך) שתירצו דתקנו חז\"ל שיביא בלא סמיכה כדי לפטור עצמו מחיוב קרבן. והובא בתי\"ט (רפ\"ח דזבחים מ\"ב ד\"ה וזה יקריב):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יט] <b>תוי\"ט סד\"ה ר\"ש אומר. משנה דשבועות. </b>לא ידעתי סרך קושיא דהא בשבועות יש עוד אוקימתא דמיירי בחצי שיעור ור\"ש לטעמיה דכ\"ש למכות אלא ר\"י מוקי לה בכולל נבילות וכשרות דאמרינן התם דר\"ש לטעמיה דלית ליה כולל דתניא האוכל נבילה. וא\"כ י\"ל דניחא ליה הכא למפרך לכ\"ע אף לר\"ל וגם ר\"י בעצמו אלולי ברייתא דהאוכל נבילה דשמעינן ליה לר\"ש דל\"ל כולל לא היה מוקי לה מתני' בכולל דמקשה מ\"ט דר\"ש דפוטר והוי מוקי לה בח\"ש אף דלא אתיא מתני' ככ\"ע אלא כיון דממילא מצינו דר\"ש ל\"ל כולל מוקי יותר באוקימתא רויחא בכולל. גם י\"ל דאף לאוקימתא דר\"י הא י\"ל דטעמא דר\"ש דלית ליה כולל באיסור הבא ע\"י עצמו. אבל באיסור הבא מאליו אית ליה. כדס\"ל התם לר\"ל אליבא דכ\"ע ה\"נ ס\"ל לר\"י אליבא דר\"ש. ומה דאמרינן התם על אוקימתא דר\"י מ\"ט דר\"ש וכו' ר\"ש לטעמיה דתניא האוכל נבלה וכו' היינו דנקט האמת דר\"ש ל\"ל כולל אבל פשיטא דלא הו\"מ למפרך מהתם די\"ל דר\"ש רק באיסור הבא ע\"י עצמו לית ליה כולל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כ] <b>תי\"ט סד\"ה והבשר יצא. דגמר ומקדיש. </b>קשה לי הא כיון דאמרינן דגם לר\"מ בנשחט גמר ומקדיש א\"כ הוי זבח פסול ממש ואמאי כתבו דמיחזי וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כא] <b>הרע\"ב ד\"ה מתנדב אדם. נדבה הוא. </b>בתבואות שור (סי' ה' סק\"ח) כתב דמשמע דתרי תנאי הוי דר\"א דת\"ק ס\"ל דהוי נדבה ממש ור\"א דאמרו לו ס\"ל דהיא מספק שמא חטא. ומה דפירש\"י והרע\"ב (בפ\"ב מ\"י דחולין) כר\"א דאמרו לו ע\"ש:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Keritot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Keritot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4bc87c7152839ca108b690670d47515e0bec8b0b
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Keritot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,104 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Keritot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Keritot",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות א] <b>במשנה המפלת סנדל או שליא. </b>אע\"ג דבלא\"ה מחוייבת קרבן משום הולד דהא אין סנדל בלא ולד שעמו כמ\"ש התי\"ט (פ\"ג דנדה משנה ד') מ\"מ נ\"מ דאם ילדה הולד בעודה נכרית וסנדל אחר שנתגיירה. גמ' (פ\"ג דנדה דף כ\"ו):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ב] <b>בר\"ב ד\"ה והמצורע. זה אחר זה. </b>וכן זכר מטמא בלובן ונקיבה באודם. תוספות:",
+                "[אות ג] <b>ברע\"ב ד\"ה גר מחוסר. וטבל מותר. </b>וכ\"כ הרמב\"ם בפירוש המשנה. אולם בפ\"א מהלכות מחוסרי כפרה כתב דאסור לאכול בקדשים ומ\"מ אינו ממחוסרי כפרה שקרבנו עכבו מלהיות גר גמור ומפני זה אינו אוכל בקדשים שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל כו'. וכ\"כ רש\"י בסוגיא ד\"ה גר מעוכב כו' ולפ\"ז לא פליגי ראב\"י ורבנן לדינא והא דאמרי' בריש מסכתין דמניינא דמתני' דהכא לאפוקי מדראב\"י. היינו לענין דאינו ראוי לחשבו מכלל מחוסר כפרה. וכ\"כ להדיא בתוס' שם:",
+                "[אות ד] <b>תוי\"ט ד\"ה ונזיר ליינו. נתני נמי נזיר טמא. </b>כך פרכי' בגמרא. וקשה הא בסמוך מתניתין ג' ס\"ל דמונה נזירות טהרה מיום השביעי כמ\"ש הרע\"ב שם. וא\"כ י\"ל דראב\"י ג\"כ סל\"כ וא\"כ ליכא עיכוב בקרבן למיחל נזירות טהרה. גם י\"ל דס\"ל כר' דמיום השמיני מונה אף דלא הביא קרבנותיו כדאיתא בנזיר (דף י\"ח ע\"ב) וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה ונזיר שנטמא. כי מייתי קרבן בשוגג. </b>תימא א\"כ נכתוב קרא בשוגג. תוס':"
+            ],
+            [
+                "[אות ו] <b>במשנה עד שיביא את חטאתו. </b>עיין ערכין (פ\"ד מ\"ג) בהרע\"ב וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ז] <b>במשנה עד אומר אכל. </b>עיין בהרמב\"ם ובהשגות דפירשו דמיירי שהיה ב' חתיכות אחד חלב ואחד שומן וע\"א אומר שאכל החלב וע\"א אומר שאכל השומן. ועיין בתי\"ט לקמן (ברפ\"ד):",
+                "[אות ח] <b>במשנה מביא אשם תלוי. </b>משמע דעד אחד בהכחשה מע\"א מיקרי ספק ולא אמרינן דע\"א בהכחשה לא כלום וכן משמע במתניתין (ספ\"ה דטהרות). ועיין בספר מחנה אפרים (ה' עדות סי' ח'). (עיין בש\"ך יו\"ד סי' קכ\"ז):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ט] <b>במשנה היתה שבת. </b>בס' קצות החושן (רס\"י כ\"ח) הקשה הא בכה\"ג אינו חייב אשם כיון דקלב\"מ ופטור מקרן ואשם כמ\"ש תוס' פסחים (דף כ\"ט) עיי\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות י] <b>במשנה צירף המעילה לזמן מרובה. </b>בהרמב\"ם (פרק ח' מהלכות שגגות) איתא דבמעילה שליח שעשה שליחותו חייב המשלח:",
+                "[אות יא] <b>ברע\"ב ד\"ה תאמר באכילת נותר. אי קבלה מיניה ר\"י. </b>לענ\"ד נראה דמסתימת סוגי' (דף י\"ב) דלר\"י תמחויין מחלקין גם בחטאת מוכח דהעיקר דלא קביל מיניה ומשום דס\"ל לדמות חטאת למעילה. ובאמת בה' תמחויין מחלק גם בחטאות דאם לא כן אלא דקיבל ממנו והיינו מכח הפירכא דמעילה חמור יהא מוכח דס\"ל לר\"י דה' תמחויין מחלקים רק במעילה דאם איתא דגם בחטאת מחלקים קיימא הק\"ו דה' זבחים מתמחויין דחטאת:"
+            ],
+            [
+                "[אות יב] <b>במשנה ומה אם הנדה. </b>קשה לי איך ילפינן שבת מנדה הא איכא למפרך דנדה שאני שכן נהנה. כמ\"ש הרע\"ב (במ\"ט):",
+                "[אות יג] <b>ברע\"ב ד\"ה בהמה כשבת. מרבי אליעזר. </b>לפ\"ז המסקנא דבא על ה' בהמות דאינו חייב אלא אחת כיון דרק הוא מוזהר. ותמוה לי על דברי תוס' רי\"ד (קדושין דף ע\"ז ע\"ב) דכתב בפשיטות דנ\"ל דגם בבהמה אמרי' גופים מחולקים דמה לי רבע ה' בהמות ומה לי בא על ה' נשים נדות והא הכא מבואר בהיפוך דיש חילוק בנדה יש בה ב' אזהרות מה שאין כן בבהמה. ואם התוספות רי\"ד ס\"ל דלהלכה כר\"ח דרע\"ק קיבל ואף שבתות כגופים מחולקין. כמו שפסק הרמב\"ם. קשה בהיפוך דמה צריכים לדון מסברא דרבע ה' בהמות חייב. הא כיון דרע\"ק קיבל דבריו הרי מפורש דחייב. וגם ל' התוספות רי\"ד דמה לי רבע ומה לי בא על ה' נשים. הא הפרש גדול ביניהם. דבנדה היא מוזהרת כדקתני הכא במתניתין. וצע\"ג. גם קשה לי לרבה דלא קיבלה ממנו ובהמה כשבת היינו דגם בבהמה מיבעיא ליה כיון דהיא אינה מוזהרת עליו. הא במתני' (ג' פ\"ה דחולין) שחטה ואח\"כ שחט שני בניה סופג שמונים הרי דגם בבהמה אמרינן גופים מחולקים:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יד] <b>הרע\"ב ד\"ה משום שם אחד. כגון שתי נשים נדות. </b>קשה לי דבזה אף בנדה וטהורה עמו ונתכוין לטהורה ובא על הנדה דהוי מתעסק ממש דנתכוין על דבר המותר גם כן חייב כדאמרינן המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה ורש\"י כתב דשם א' היינו תאנים ותאנים. ותאנים וענבים הוי ב' שמות ותאנים לבנות ושחורות בזה פליגי דר\"ש ס\"ל דהוי שם א' ולכ\"ע חייב ורבי יהודה ס\"ל דהוי ב' שמות וגם בזה פוטר ר\"י:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות טו] <b>תי\"ט ד\"ה בין טמאים. חיה ועוף. </b>זהו אינו בסוגיין דממילא בכלל עוף ובהמה גם טמאים. אלא דדרשינן כלל ופרט לרבות כוי והיינו למ\"ד דכוי בריה בפ\"ע. ובתוס' דהקשו דעוף טמא דלית ביה טומאה חמורה ומנלן דדמו אסור. לשונם בזה אינו מדוקדק. דהא לעוף סתם כתיב וגם טמא בכלל. אלא דקושייתם דאיך אמרינן מה הפרט שיש בו טומאה קלה וחמורה וכו' הא בעוף טמא ליכא טומאה חמורה וצ\"ע:",
+                "[אות טז] <b>תי\"ט ד\"ה שהנפש. דלאחר שמת לא ע\"כ. </b>דחלל לא שייך רק באדם ולא בבהמה. אלא דדם שחיטה מכשיר מדכתיב על הארץ תשפכנו כמים מה מים מכשיר אף דם מכשיר וזהו רק בדם השחיטה אבל לא במת דנפק אחר שמתה (* עיין פסחים ד' ט\"ז):"
+            ],
+            [
+                "[אות יז] <b>הרע\"ב ד\"ה וחכמים פוטרים. דבחטאת כתיב מצות. </b>ור' עקיבא ס\"ל דמצות א\"ת דדוקא היכא דודאי קרבן קבוע אבל מטומאת מקדש דהיא בעולה ויורד אינו מביא על ספיקו א\"ת והא דלא אמרינן דאין גז\"ש למחצה היינו מכח הקישא דואם נפש דההיקש מייתרא. ורבנן דס\"ל דההיקש לא מייתרא דצריך לכסף שקלים אלא דראוי לומר דאין הקש למחצה בזה אמרינן דגז\"ש עדיף לומר אין גזירה שוה למחצה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יח] <b>במשנה שניהם מביאים חטאת אחת. </b>ותימא דהא בעי סמיכה ושניהם אי אפשר לסמוך דא\"כ איך יעשה עבודה בקדשים. תוס' ישנים פ\"ק (ז' ע\"ב). וע' בתוס' זבחים (דף ע\"ה ד\"ה האי משוך) שתירצו דתקנו חז\"ל שיביא בלא סמיכה כדי לפטור עצמו מחיוב קרבן. והובא בתי\"ט (רפ\"ח דזבחים מ\"ב ד\"ה וזה יקריב):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יט] <b>תוי\"ט סד\"ה ר\"ש אומר. משנה דשבועות. </b>לא ידעתי סרך קושיא דהא בשבועות יש עוד אוקימתא דמיירי בחצי שיעור ור\"ש לטעמיה דכ\"ש למכות אלא ר\"י מוקי לה בכולל נבילות וכשרות דאמרינן התם דר\"ש לטעמיה דלית ליה כולל דתניא האוכל נבילה. וא\"כ י\"ל דניחא ליה הכא למפרך לכ\"ע אף לר\"ל וגם ר\"י בעצמו אלולי ברייתא דהאוכל נבילה דשמעינן ליה לר\"ש דל\"ל כולל לא היה מוקי לה מתני' בכולל דמקשה מ\"ט דר\"ש דפוטר והוי מוקי לה בח\"ש אף דלא אתיא מתני' ככ\"ע אלא כיון דממילא מצינו דר\"ש ל\"ל כולל מוקי יותר באוקימתא רויחא בכולל. גם י\"ל דאף לאוקימתא דר\"י הא י\"ל דטעמא דר\"ש דלית ליה כולל באיסור הבא ע\"י עצמו. אבל באיסור הבא מאליו אית ליה. כדס\"ל התם לר\"ל אליבא דכ\"ע ה\"נ ס\"ל לר\"י אליבא דר\"ש. ומה דאמרינן התם על אוקימתא דר\"י מ\"ט דר\"ש וכו' ר\"ש לטעמיה דתניא האוכל נבלה וכו' היינו דנקט האמת דר\"ש ל\"ל כולל אבל פשיטא דלא הו\"מ למפרך מהתם די\"ל דר\"ש רק באיסור הבא ע\"י עצמו לית ליה כולל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כ] <b>תי\"ט סד\"ה והבשר יצא. דגמר ומקדיש. </b>קשה לי הא כיון דאמרינן דגם לר\"מ בנשחט גמר ומקדיש א\"כ הוי זבח פסול ממש ואמאי כתבו דמיחזי וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כא] <b>הרע\"ב ד\"ה מתנדב אדם. נדבה הוא. </b>בתבואות שור (סי' ה' סק\"ח) כתב דמשמע דתרי תנאי הוי דר\"א דת\"ק ס\"ל דהוי נדבה ממש ור\"א דאמרו לו ס\"ל דהיא מספק שמא חטא. ומה דפירש\"י והרע\"ב (בפ\"ב מ\"י דחולין) כר\"א דאמרו לו ע\"ש:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה כריתות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Meilah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Meilah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4429d17ee4699c11d612bd528a8ca5fb4c7f16ab
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Meilah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json	
@@ -0,0 +1,100 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Meilah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מעילה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות א] <b>תי\"ט ד\"ה רע\"ק. פ\"י דזבחים </b>(דף צ'). דהאימורים קודם זריקה לאו קדשי ה' נינהו ולא מפסלי ביוצא ע\"ש. וקשה הא מ\"מ פשיטא דלא קילי מהבשר דפסול עכ\"פ בפסול דיוצא מחוץ לירושלים אלא דלא מפסלי ביוצא חוץ לעזרה וא\"כ מאי פרכינן הא י\"ל דמתני דהכא מיירי ביוצא חוץ לירושלים ולא מהני אהדרינהו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ב] <b>במשנה אבל מועלין באימורין. </b>ודוקא באימורין דקדשי קדשים. אבל באימורין דקדשים קלים כיון דהעלן על המזבח פקע דין מעילה. כך מבואר במסכתין (דף יו\"ד ע\"א). עיין בתוס' שם טעמא להא:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ג] <b>במשנה פיגול נותר. </b>אבל קודם שקרב הקומץ אין חייב משום נותר וטמא היינו על השירים כיון דיש לו מתירין בעי שיקרבו מתירין. ומה דקתני במתני' דבסמוך קדשו בכלי חייבין עליה משום נותר וטמא היינו בקומץ עצמו דאין לו מתירין מש\"ה משיקדשו בכלי חייבים עליו משום נותר וטמא וכדנראה מדברי התוס' זבחים (מ\"ב ע\"ב ד\"ה בקומץ) בתירוצם האחרון כ\"כ המ\"ל (פח\"י מהלכות פהמ\"ק):"
+            ],
+            [
+                "[אות ד] <b>הרע\"ב ד\"ה כל שיש לו מתירין. בפ' כל הזבחים. </b>לא מצאתי כן ובסוגיא דזבחים (דף מ\"ה ע\"ב) מבואר דלא ילפינן להו מפיגול אלא דמקרא אשר יקריב ילפינן דבהוכשר ליקרב הכתוב מדבר עיי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה ואין מועלין. וכן כתב הרשב\"ם בב\"ב. </b>והרמב\"ן בחידושיו לב\"ב (דף ע\"ט) כתב ע\"ז וי\"ל אי נמי קני לה אין מעילה בזכייתה. עכ\"ל. כוונתו דבמה דקדוש ממילא אין מעילה דהא אפילו בגידולי הקדש למאן דס\"ל דאין מועלין אף דמ\"מ הקדש זכי בגידולים מ\"מ אין בו מעילה. ועד כאן לא פליג ר' יוסי וס\"ל דיש מעילה בגידולין אלא משום דינקי מהקדש. אבל במה שחצר הקדש זוכה מודה דאין מעילה בזכייתה. וכן ראיתי אחר כך מפורש בשיטה מקובצת:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ו] <b>ברע\"ב ד\"ה וכל השרצים. לחייב האוכלן בכעדשה. </b>היינו במיתתן אבל בחייהן שיעורן בכזית:",
+                "[אות ז] <b>ברע\"ב ד\"ה טומאתו ולא שיעורו. דתרווייהו הוו טומאתן עד הערב. </b>וכ\"כ רש\"י והיינו אף דטומאתן חלוקה דשרץ אינו מטמא במשא ונבילה מטמא במשא כיון דהמשך זמן טומאתן כהדדי מיקרי טומאתן שוה. אבל בהרמב\"ם (פ\"ד הי\"ב מהט\"א) מבוא' דזה מיקרי ג\"כ אין טומאתן שוין כיון דחלוקים לענין משא. וטומאתו ולא שעורו היינו בשר המת והרקב שלו. וכן מבואר בתוס' בשמעתין:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ח] <b>תוי\"ט ד\"ה כל דבר. דילפינן בגמרא ממעילה. </b>כפי המבואר בסוגיין דבר זה למידין בגזרה שוה דחטא חטא מתרומה דמה חטא בתרומה פוגם ונהנה. אף חטא האמור במעילה פוגם ונהנה. אלא דהיינו אומרים דאף בדבר שאין בו פגם אינו חייב עד שיפגום דמה\"ת לחלק. לזה ילפינן ממעילה האמור בסוטה דהוי נהנה בלא פגימה. גם כיון דילפינן מתרומה דבעינן נהנה היינו אומרים דמשנה מרשות לרשות שנותן לחבירו דלא למעול כיון דלא נהנה. לזה ילפי' ממעילה האמור בע\"ז דהוה משנה רשות בלי נהנה. ומתרומה ילפינן דבעי נהנה היינו לענין שמזיק פטור עיין שם ובתוספות:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ט] <b>ברע\"ב ד\"ה רבי אומר. שנעשו בע\"מ ועבר ושחטן. </b>ובתוספות ל\"ג ועבר ושחטן ומיירי מחיים. אלא דרבי ס\"ל דאין לו פדיון אלא ע\"י העמדה והערכה מש\"ה ע\"י מעיל' לא נפק לחולין ויש מועל אחר מועל עיין שם:",
+                "[אות י] <b>תוי\"ט ד\"ה רבי אומר. ואין לתמוה לומר כן. </b>לר\"י דאמר התם דלרבנן דר\"ש אחד קדשי מזבח וא' קדשי ב\"ה בעי העמדה והערכה למה לי' לומר כן דג' מחלוקות כו':"
+            ],
+            [
+                "[אות יא] <b>תי\"ט ד\"ה הרי זה לא מעל. אלא שיתכוין לחסר. </b>ואפילו למ\"ד של\"י צריכה חסרון הנ\"מ כשאין מתכוין לקנות הכל. והכא קא מכוין ליטלם לעצמו:",
+                "[אות יב] <b>תי\"ט ד\"ה נתנה לחבירו. בנתינת המתנה. </b>אינו מובן לי דהתם בב\"מ בקורדום שהשאיל לחבירו לבקע בו א\"כ נתן לו רק הנאת בקוע. אבל בנתן כולו מעל בכולו. וכ\"כ תוספות שם להדיא:",
+                "[אות יג] <b>תי\"ט ד\"ה נתנן לבלן. וההיא לר\"ל היא. </b>לא זכיתי להבין עומק דעת התי\"ט בזה דהא הך דרשא דדרשינן בבכורו' לעמיתך לישראל בחדא מפורש שם דזהו בין לר\"ל ובין לר\"י דלר\"ל דישראל במשיכה הוי המיעוט דלעובד כוכבים בחדא אחריתא דהיינו כסף. ולר\"י דלישראל בכסף דרשינן לישראל בחדא דהיינו כסף ולעובד כוכבים בחדא דהיינו משיכה. ודברי תוספות פשוטים:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יד] <b>תוי\"ט ד\"ה והם נטלו. יודעים הן שעושים מדעתם. </b>אבל תוספות בשמעתין כתבו דגם האורחים אמרו כן דנוטלי' השלישי מדעתן:",
+                "[אות טו] <b>במשנה החנוני מעל כשיוציא. </b>אבל מקודם אינו מועל בקבלת המעות וזוכה בו כיון דאיכא דעת נותן שמוציא מרשותו. אינו מועל המקבל במעשה קבלה דיכול לומר דאיסורא לא ניחא לי דלקני וכדאיתא בנדרים (דף ל\"ה). ואולם קשה לי אמאי שאל רב אחא בריה דר\"י לר\"א הכין הא כך מפורש הכא במתניתין דהמקבל אינו מועל בקבלתו וצ\"ע:",
+                "[אות טז] <b>תי\"ט ד\"ה ונזכר. השליח מעל. </b>אף דהוא עושה בשליחות הבעה\"ב. מ\"מ כיון דהבעה\"ב נזכר ואינו מועל. תו הוי כמו בכל מילי דאין שליח לד\"ע דהגזה\"כ הוי רק היכא דיש מעילה להמשלח רש\"י קדושין (ד\"נ ע\"א). וזהו רק להסוברים דבשוגג ג\"כ א\"ש לד\"ע. אבל להסוברים דבשוגג גם בעלמא יש שליח לדבר עבירה עיין בתי\"ט ריש פרקין א\"כ ליתא להך טעמא ונ\"ל כמ\"ש רש\"י חגיגה דכשנזכר אנן סהדי דלא ניחא ליה עוד בשליחותיה ומבטל השליחות:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יז] <b>תוי\"ט ד\"ה וחכמים. שאין מעילה מן הספק. </b>ורע\"ק לטעמיה דס\"ל (פ\"ה מ\"ב) בכריתות דחייב על ספק מעילות אשם תלוי. תוספות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Meilah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Meilah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..19028da8c32896edb39703be1fa6a2d6fb83cdce
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Meilah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,97 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Meilah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Meilah",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות א] <b>תי\"ט ד\"ה רע\"ק. פ\"י דזבחים </b>(דף צ'). דהאימורים קודם זריקה לאו קדשי ה' נינהו ולא מפסלי ביוצא ע\"ש. וקשה הא מ\"מ פשיטא דלא קילי מהבשר דפסול עכ\"פ בפסול דיוצא מחוץ לירושלים אלא דלא מפסלי ביוצא חוץ לעזרה וא\"כ מאי פרכינן הא י\"ל דמתני דהכא מיירי ביוצא חוץ לירושלים ולא מהני אהדרינהו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ב] <b>במשנה אבל מועלין באימורין. </b>ודוקא באימורין דקדשי קדשים. אבל באימורין דקדשים קלים כיון דהעלן על המזבח פקע דין מעילה. כך מבואר במסכתין (דף יו\"ד ע\"א). עיין בתוס' שם טעמא להא:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ג] <b>במשנה פיגול נותר. </b>אבל קודם שקרב הקומץ אין חייב משום נותר וטמא היינו על השירים כיון דיש לו מתירין בעי שיקרבו מתירין. ומה דקתני במתני' דבסמוך קדשו בכלי חייבין עליה משום נותר וטמא היינו בקומץ עצמו דאין לו מתירין מש\"ה משיקדשו בכלי חייבים עליו משום נותר וטמא וכדנראה מדברי התוס' זבחים (מ\"ב ע\"ב ד\"ה בקומץ) בתירוצם האחרון כ\"כ המ\"ל (פח\"י מהלכות פהמ\"ק):"
+            ],
+            [
+                "[אות ד] <b>הרע\"ב ד\"ה כל שיש לו מתירין. בפ' כל הזבחים. </b>לא מצאתי כן ובסוגיא דזבחים (דף מ\"ה ע\"ב) מבואר דלא ילפינן להו מפיגול אלא דמקרא אשר יקריב ילפינן דבהוכשר ליקרב הכתוב מדבר עיי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה ואין מועלין. וכן כתב הרשב\"ם בב\"ב. </b>והרמב\"ן בחידושיו לב\"ב (דף ע\"ט) כתב ע\"ז וי\"ל אי נמי קני לה אין מעילה בזכייתה. עכ\"ל. כוונתו דבמה דקדוש ממילא אין מעילה דהא אפילו בגידולי הקדש למאן דס\"ל דאין מועלין אף דמ\"מ הקדש זכי בגידולים מ\"מ אין בו מעילה. ועד כאן לא פליג ר' יוסי וס\"ל דיש מעילה בגידולין אלא משום דינקי מהקדש. אבל במה שחצר הקדש זוכה מודה דאין מעילה בזכייתה. וכן ראיתי אחר כך מפורש בשיטה מקובצת:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ו] <b>ברע\"ב ד\"ה וכל השרצים. לחייב האוכלן בכעדשה. </b>היינו במיתתן אבל בחייהן שיעורן בכזית:",
+                "[אות ז] <b>ברע\"ב ד\"ה טומאתו ולא שיעורו. דתרווייהו הוו טומאתן עד הערב. </b>וכ\"כ רש\"י והיינו אף דטומאתן חלוקה דשרץ אינו מטמא במשא ונבילה מטמא במשא כיון דהמשך זמן טומאתן כהדדי מיקרי טומאתן שוה. אבל בהרמב\"ם (פ\"ד הי\"ב מהט\"א) מבוא' דזה מיקרי ג\"כ אין טומאתן שוין כיון דחלוקים לענין משא. וטומאתו ולא שעורו היינו בשר המת והרקב שלו. וכן מבואר בתוס' בשמעתין:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ח] <b>תוי\"ט ד\"ה כל דבר. דילפינן בגמרא ממעילה. </b>כפי המבואר בסוגיין דבר זה למידין בגזרה שוה דחטא חטא מתרומה דמה חטא בתרומה פוגם ונהנה. אף חטא האמור במעילה פוגם ונהנה. אלא דהיינו אומרים דאף בדבר שאין בו פגם אינו חייב עד שיפגום דמה\"ת לחלק. לזה ילפינן ממעילה האמור בסוטה דהוי נהנה בלא פגימה. גם כיון דילפינן מתרומה דבעינן נהנה היינו אומרים דמשנה מרשות לרשות שנותן לחבירו דלא למעול כיון דלא נהנה. לזה ילפי' ממעילה האמור בע\"ז דהוה משנה רשות בלי נהנה. ומתרומה ילפינן דבעי נהנה היינו לענין שמזיק פטור עיין שם ובתוספות:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ט] <b>ברע\"ב ד\"ה רבי אומר. שנעשו בע\"מ ועבר ושחטן. </b>ובתוספות ל\"ג ועבר ושחטן ומיירי מחיים. אלא דרבי ס\"ל דאין לו פדיון אלא ע\"י העמדה והערכה מש\"ה ע\"י מעיל' לא נפק לחולין ויש מועל אחר מועל עיין שם:",
+                "[אות י] <b>תוי\"ט ד\"ה רבי אומר. ואין לתמוה לומר כן. </b>לר\"י דאמר התם דלרבנן דר\"ש אחד קדשי מזבח וא' קדשי ב\"ה בעי העמדה והערכה למה לי' לומר כן דג' מחלוקות כו':"
+            ],
+            [
+                "[אות יא] <b>תי\"ט ד\"ה הרי זה לא מעל. אלא שיתכוין לחסר. </b>ואפילו למ\"ד של\"י צריכה חסרון הנ\"מ כשאין מתכוין לקנות הכל. והכא קא מכוין ליטלם לעצמו:",
+                "[אות יב] <b>תי\"ט ד\"ה נתנה לחבירו. בנתינת המתנה. </b>אינו מובן לי דהתם בב\"מ בקורדום שהשאיל לחבירו לבקע בו א\"כ נתן לו רק הנאת בקוע. אבל בנתן כולו מעל בכולו. וכ\"כ תוספות שם להדיא:",
+                "[אות יג] <b>תי\"ט ד\"ה נתנן לבלן. וההיא לר\"ל היא. </b>לא זכיתי להבין עומק דעת התי\"ט בזה דהא הך דרשא דדרשינן בבכורו' לעמיתך לישראל בחדא מפורש שם דזהו בין לר\"ל ובין לר\"י דלר\"ל דישראל במשיכה הוי המיעוט דלעובד כוכבים בחדא אחריתא דהיינו כסף. ולר\"י דלישראל בכסף דרשינן לישראל בחדא דהיינו כסף ולעובד כוכבים בחדא דהיינו משיכה. ודברי תוספות פשוטים:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יד] <b>תוי\"ט ד\"ה והם נטלו. יודעים הן שעושים מדעתם. </b>אבל תוספות בשמעתין כתבו דגם האורחים אמרו כן דנוטלי' השלישי מדעתן:",
+                "[אות טו] <b>במשנה החנוני מעל כשיוציא. </b>אבל מקודם אינו מועל בקבלת המעות וזוכה בו כיון דאיכא דעת נותן שמוציא מרשותו. אינו מועל המקבל במעשה קבלה דיכול לומר דאיסורא לא ניחא לי דלקני וכדאיתא בנדרים (דף ל\"ה). ואולם קשה לי אמאי שאל רב אחא בריה דר\"י לר\"א הכין הא כך מפורש הכא במתניתין דהמקבל אינו מועל בקבלתו וצ\"ע:",
+                "[אות טז] <b>תי\"ט ד\"ה ונזכר. השליח מעל. </b>אף דהוא עושה בשליחות הבעה\"ב. מ\"מ כיון דהבעה\"ב נזכר ואינו מועל. תו הוי כמו בכל מילי דאין שליח לד\"ע דהגזה\"כ הוי רק היכא דיש מעילה להמשלח רש\"י קדושין (ד\"נ ע\"א). וזהו רק להסוברים דבשוגג ג\"כ א\"ש לד\"ע. אבל להסוברים דבשוגג גם בעלמא יש שליח לדבר עבירה עיין בתי\"ט ריש פרקין א\"כ ליתא להך טעמא ונ\"ל כמ\"ש רש\"י חגיגה דכשנזכר אנן סהדי דלא ניחא ליה עוד בשליחותיה ומבטל השליחות:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יז] <b>תוי\"ט ד\"ה וחכמים. שאין מעילה מן הספק. </b>ורע\"ק לטעמיה דס\"ל (פ\"ה מ\"ב) בכריתות דחייב על ספק מעילות אשם תלוי. תוספות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מעילה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Menachot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Menachot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c25f14ab52301ee6b2f68d1df00c27aebd104c06
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Menachot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json	
@@ -0,0 +1,159 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Menachot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מנחות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>תוס' חדשים ד\"ה ומנחת קנאות. לא קיימי הכי. </b>גם להס\"ד דהש\"ס הוא מדאורייתא. דילפינן מגז\"ש במזכרת עון עון מקרא ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה:",
+                "[אות ב] <b>בא\"ד מדכתיב היא בשניהם. </b>וברש\"י (דף ה' ד\"ה ובדבר הראוי לעבודה וכו') במנחת קנאות פסול משום דרחמנא קריא חטאת וזה תימה דהא במנחת קנאות לא כתיב חטאת (עיין בדברי רבינו בזבחים אות כ\"ה):"
+            ],
+            [
+                "[אות ג] <b>תוי\"ט סד\"ה אחת מנחת חוטא. גמ'. </b>והא דלא קתני ברפ\"ב דזבחים כל הזבחים כו' ואפי' חטאת חלב דהא גם בזה אר\"ש טעמא דחטאת חלב לא בעי נסכים שלא יהיה קרבנו מהודר. היינו דהכא דרישא דמתני' היינו מתני' דלעיל דמנחות שקמצן שלא לשמה פסולות אתיא דלא כר\"ש דמכשיר בברייתא. סיפא נמי דלא כר\"ש. דלר\"ש דיהיב טעמא שלא יהיה קרבנו מהודר פסולים נמי לתכשר קמ\"ל (גמ') ופירש\"י דתני משנה יתירא דלא אצטריך לאשמועינן אלא לר\"ש דמודה בסיפא:",
+                "[אות ד] <b>שם ד\"ה קמץ ועלה. הנעשית מפסולין תוס'. </b>(דף יו\"ד ע\"ב). ומ\"ש התוי\"ט אבל הר\"ב כו' לא ידעתי דהא י\"ל דהר\"ב קאי אכל הפסולין דחשיב במתני' מקודם היינו שנעש' מפסולין. וכדכתב הרע\"ב ויחזור כהן כשר דמשמע דהפסול היה ע\"י שנעשה מהפסולים וכדדייק הרע\"ב שאם עבר אחד מהן דמשמע דמיירי שהפסול בגברא אבל שעלה בידו צרור מזה לא מיירי הרע\"ב:"
+            ],
+            [
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה ריבה שמנה. אבל שיטת הרמב\"ם. </b>נראה דס\"ל לתוי\"ט בדעת הרמב\"ם דאף בנתן לתוכה שמן דחולין ודחברתה לא מפסיל אלא בב' לוגין. ואולם להדיא כתב הרמב\"ם שם בהל' ח' מנחה שנפל לתוכה שמן מנחה אחרת או שמן חולין כ\"ש נפסלה. ובהלכה ט' ריבה שמנה ולבונתה עד ב' לוגים כו' נראה דדעת הרמב\"ם לחלק דבהפריש לה שמן לא מפסלי אלא בב' לוגין. אבל בשמן דחולין ודחברתה פסול בכ\"ש. אח\"ז מצאתי דכ\"כ בס' מנחת כהן:",
+                "[אות ו] <b>בהרע\"ב ד\"ה חסר לבונתה. שלא נתן בה. </b>תמהני דמסוגיין דקאמר ר\"י סבר קומץ בתחילה ב' קרטין בסוף. ור\"ש סבר קומץ בתחילה וקורט אחד בסוף. משמע להדיא דלכ\"ע בעי שיהיה בתחילה קומץ לבונה אלא דבנחסר אח\"כ קודם הקטרה מכשרי'. וכ\"נ להדיא בפרש\"י וצ\"ע אח\"כ מצאתי שהוקשה כן להרב מנחת כהן זצ\"ל. גם קשה לי על הרע\"ב שכ\"כ דרך פירוש למתניתין דחסר לבונתה היינו דליכא אלא קורט א' ובאמת פליגי עלה וס\"ל לר\"ש דקורט אחד סגי ור\"י ס\"ל דב' קורטים אבל ר\"מ דהיינו סתם (ע' רש\"י) ס\"ל דחסר כ\"ש פסול. ואולם מתני' דבסמוך או להקטיר לבונתה למחר ולא קתני להקטיר כזית לבונתה למחר כדקתני גבי קומץ כתב רש\"י שם דהך סתמא כרבנן דאמרינן לעיל דלבונה כשר בקורט אחד (והיינו ר\"ש. ולשון רש\"י רבנן אינו מדוקדק) ומה דלא נקט רש\"י כר\"י דסגי בב' קורטין דא\"כ הו\"ל למתני להקטיר ב' קורטין אמנם עדיין אף לר\"ש לתני להקטיר קורט אחד דהא בחסר כ\"ש מקורט אחד פסול כמבואר בסוגיין:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ז] <b>תוי\"ט ד\"ה מודה ר\"י. והדרא קושין לדוכתה. </b>בפשוטו לק\"מ דאין כוונת הר\"ב כאן שחישב בשעת ההקטרה. אלא דכוונת הרע\"ב במ\"ש כי חישב בהקטרת קומץ היינו שחישב בקמיצה להקטיר קומצה. ופשוט. אח\"ז מצאתי שכ\"כ בס' קול הרמ\"ז:"
+            ],
+            [
+                "[אות ח] <b>במשנה ואותו הסדר. </b>הא בחישב על חלה א' מן הסדרים נפגל כל הסדר והא דנקט א' מן הסדרים משום רבותא דר' יוסי דאפ\"ה אין כרת על הסדר הב'. וכן בסיפא גבי טומאה נקט א' מן הסדרים לרבותא דחכמים דאפ\"ה הטהור יאכל. תוס':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ט] <b>תוי\"ט ד\"ה לא מלח. כדתניא (דף כ') יכול. </b>תמוה לי הא אדרבה כיון דאמרינן דאין מנחה טעונה מלח איך אפשר לפרש מתני' דלא מלח היינו המנחה כולה הא אף לכתחילה לא בעי מליחה כלל. אלא ודאי דמתני' דלא מלח קאי אקומץ ומאי דקתני בברייתא דמדכתיב ברית מעכבא מתני' פליג בזה וכדאמרי' בסוגיא דרב סבר כמתני' ולאידך שינויא גם רב סבר כהברייתא. אבל מ\"מ מתני' לא ס\"ל כהברייתא. והרמב\"ם השמיט באמת לא מלח דלהלכה קיי\"ל כהברייתא וכמ\"ש בכ\"מ (בפ\"ה מהל' איסורי מזבח) ונתן טעם על זה דפסק הרמב\"ם כהברייתא ולא כמתני' עכ\"פ זהו ברור דלא מלח היינו הקומץ. ודברי הרע\"ב והתוי\"ט שגבו ממני וצ\"ע:",
+                "[אות י] <b>שם ד\"ה והן בולעות. לא הבינותי דברי רש\"י. </b>לענ\"ד בפשוטו דכוונת רש\"י ותוס' דסולת של קומץ רבה על שמן שבלע ממנחת נסכים. [ולרבנן] דס\"ל דעולין אין מבטלין זא\"ז אף מבשא\"מ לא בטל השמן בסולת וכיון דלא בטל היכא דאיתא אמנחת נסכים שדינן ליה ולא הוי הקומץ ריבה שמנה ולא המנחת נסכים חסר שמנה. אבל לר\"י דמבשא\"מ בטל אמרינן סלק כו' ובטל השמן שבלע בסולת ומש\"ה לא שדינן ליה אמנחת נסכים כיון דבטל בסולת ומקרי זה רבה שמנה וזה חסר שמנה. וכן משמע להדיא בפירש\"י (דף כ\"ב ד\"ה והן) עיי\"ש וברור:",
+                "[אות יא] <b>בא\"ד וכתבו עוד התוס' כו'. של הקומץ רבה עליו השמן. </b>בתוס' שלפנינו איתא רבה על השמן ומבטלו והיינו כמש\"ל דהעיקר דס\"ל לרש\"י ותוס' דהסולת מבטל להשמן. ועי\"ז מקרי ריבה שמנה:"
+            ],
+            [
+                "[אות יב] <b>תוי\"ט ד\"ה אם יכול. הא מב\"מ בטל. </b>וא\"כ כי קמץ לאחת ליתי שיריים ולבטל לטבלא והו\"ל אינך מנחה שחסרה קודם קמיצה (כדר\"ז כו'):",
+                "[אות יג] <b>במשנה וכמדת ר' יהושע פסולה. </b>היינו רק לכתחילה אבל בדיעבד הורצה והיינו בנטמא דציץ מרצה על אכילות ורק מדרבנן לא יזרוק לכתחילה. אבל באבוד ושרוף אפי' דיעבד פסול. כן מבואר בפסחים. ואפשר לומר דפסולה כמשמעו אפילו דיעבד אלא דה\"ק כמדת ר\"י ביסוד זה דאם אין דם אין בשר ולא כר\"י דמתני' דהכא דאין ציץ מרצה על האוכלין והוי כנאבד ואפילו דיעבד פסול. וע' בפסחים. והא דפרכי' שם חדא פסולה דיעבד משמע היינו למה דרצה לומר דר\"י סבירא ליה אפילו בכל מילי דזרק הורצה אפילו בשרוף דדינא דאין בשר אין דם כיון דלא שינה לעכב כך הדין מדאורייתא דלכתחילה לא יזרוק ובדיעבד הורצה (וכדסבירא ליה לר' יוסי באמת) מש\"ה פריך דהא פסולה קתני. אבל למה דמשני כאן ביחיד כאן בציבור היינו מדין ריצוי ציץ דבדאוריי' אין חילוק בין יחיד לציבור. וע\"כ מדין ריצוי ציץ דאף ביחיד מדאוריי' יזרוק דציץ מרצה על האוכלין ורק מדרבנן לא יזרוק ובצבור שרי לכתחילה. בזה שפיר י\"ל דהא דקתני הכא פסולה היינו דמתני' סבר דאין ציץ מרצה על האוכלין וקאמר כמדת ר\"י לענין זה דאין דם אין בשר אף בדיעבד פסול כמו בנשרף ודו\"ק:",
+                "[אות יד] <b>תוי\"ט ד\"ה וכמדת ר\"י פסולה. דה\"ה לשרוף ואבוד. </b>דאם נשתייר מקצת מקטיר הקומץ אבל מ\"מ השיריים אסורין באכילה (גמרא דף ט' ע\"ב):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות טו] <b>תוי\"ט ד\"ה לא הקטירו. משמא דגמרא דמסתבר. </b>כ\"כ רש\"י בפירושא דשם אבל התוס' ישנים כתבו פירוש אחר ולפירושם גם עולה מעשרת:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות טז] <b>במשנה ועל הלבונה בפני עצמה. </b>תוס' (דף ס' ע\"א) כתבו דמיירי אפי' במנחה א' שנתן שמן ואח\"כ לבונה דאף דכבר נפסלה במתן שמן מ\"מ חייב על הלבונה. כמו במחמץ אחר מחמץ. ובשם ר\"ת כתבו דא\"ח אא\"כ בב' מנחות ע\"ז שמן וע\"ז לבונה. או במנחה א' ונתן השמן והלבונה בב\"א (זה כתב רבינו לפי צד תירוץ הב' של התוס'):",
+                "[אות יז] <b>תוי\"ט סד\"ה נתן כלי. או לבונה. </b>לשון הרמב\"ם נתן כלי שיש בו שמן או לבונה על גבה אינו עובר ולא פסלה. ובלח\"מ הקשה מנ\"ל להרמב\"ם דלא עבר הא לשון המשנה לא משמע הכי מדנקט תחלה נתן שמן על שיריים לא עבר ובסיפא לא נקט לא עבר ונקט לא פסל משמע דמעבר עבר ונדחק בזה. ולענ\"ד דיצא זה להרמב\"ם דלענין פסול ל\"צ לדרשא דברייתא דעליה משמע בגופא הא בלא\"ה כיון דלבונה לא פסל דאפשר ללוקטו ממילא ה\"נ בשמן שבללו (צ\"ל שלא בלל) הא ג\"כ אפשר ללוקטו. אע\"כ דהדרשא אתיא דשלא עבר:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יח] <b>הרע\"ב ד\"ה ויורות הערביין. כמין גומא. </b>ע' (פ\"ה מ\"י דכלים) (ובתוי\"ט שם):",
+                "[אות יט] <b>שם ד\"ה אם רצה. דכופח מין תנור. </b>דכתיב תנור ב' פעמים להכשיר מאפה כופח. גמרא:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "[אות כ] <b>בהרע\"ב ד\"ה במדה ירושלמית. הי' עשרה עשרונים. </b>דמדכתיב גבי שתי הלחם ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שאין ת\"ל תביאו אלא ללמד שכל מה שאתה מביא ממקום אחר (חמץ ועם הזבח רש\"י) הרי הוא כזה. מה להלן עשרון לחלה אף כאן עשרון לחלה אי מה להלן שתי עשרונים אף כאן שתי עשרונים ת\"ל תהיינה וכיון דידעינן דחלה לעשרון וידעינן שהי' יו\"ד חלות. ממילא נשמע שהיה י' עשרונים לחמץ (גמרא):"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כא] <b>הרע\"ב ד\"ה שהיה גודשה. ולית הלכתא כותיה. </b>קשה לי אמאי לא פסקי' כר\"מ הא הוי מחלוקת במתני' דר\"פ זו ואח\"כ סתם במתני' זו וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כב] <b>בהרע\"ב ד\"ה שאחד מניף. אבל כולן יחד אין יכולין להניף. </b>משני הש\"ס אמאי דפרכינן דנילף תנופה מסמיכה מה סמיכה דלא נתרבתה בשחוטים נתרבתה בחברים תנופה וכו' ומשני משום דלא אפשר לנפו כולהו כהדדי הו\"ל חציצה. ובסוכה ד' ל\"ז כתב תוס' אף לרבא דס\"ל התם מב\"מ אינו חוצץ מ\"מ פירכא הוי. ועוד מידי דלאו אורחיה סברא הוא דחוצץ כדתנן (רפ\"ט דזבחים) ע\"ג רגל חברו פסול. וע' בתוי\"ט (פי\"ג מ\"ה) דזבחים:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כג] <b>בהרע\"ב ד\"ה שהיו אומרים. הוא המתיר. </b>אע\"ג דמחרת הפסח הוא ט\"ו בניסן שהוא מחרת שחיטת הפסח כדכתיב בפ' מסעי ממחרת הפסח יצאו בני ישראל וזה היה בט\"ו. מ\"מ מחרת הפסח דהכא הוא ט\"ז וקרי ליה ג\"כ מחרת הפסח לפי שהוא יום מחרת אכילתו. תוס' פ\"ק דר\"ה (ד' י\"ג ע\"א):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כד] <b>הרע\"ב ד\"ה ואם לאו. אלא לאחר קצירת העומר. </b>אף דנשרש קודם הבאת העומר אין העומר מתיר. מזה משמע דהשרשה אינו תלוי בימים ואין לו זמן קצבה. דאל\"כ לא משכחת שיהיה השרשה בין קצירה להבאה. וע' (פ\"ב מ\"ו) דשביעית. וע' בזה בספר טורי אבן (ר\"ה י' ע\"ב ד\"ה כל הרכבה):"
+            ],
+            [
+                "[אות כה] <b>הרע\"ב ד\"ה קוצרים בית השלחים. ממקום שאתה יכול להביא העומר. </b>והא דלא דרשינן ממין שאתה מביא אי אתה קוצר ולתסר רק בקצירת שעורים. היינו דמגז\"ש ראשית ראשית מחלה ילפינן דקצירת כל ה' מינין אסורים. (גמ'):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כו] <b>הר\"ב ד\"ה ובטפוס. ומתקן הבצק בתוך הדפוס. </b>וכ\"נ מלשון רש\"י בסוכה (דף ל\"ו ע\"א) שכ' וז\"ל כל העשוי לעשות למדתו דברים אחרי' ע\"ג כמו מנעלים. או בתוכו. כעין שהיה עושין קדירות ללחם הפנים שיכניסו העיסה לתוך הקדירה והלחם נעשה בצורתה כגון אלו קרי דפוס ע\"כ (וכ\"כ ברש\"י בסוגיא וע' תוס'):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כז] <b>תוי\"ט ד\"ה הרי עלי. ולמנחה מעליא אכווין. </b>ולפ\"ז אם אמר הרי עלי מנחה מן העדשים לאו כלום הוא כמבואר בסוגיין. והרמב\"ם כתב בחיבורו וז\"ל האומר ה\"ע מנחת שעורים או מנחת חצי עשרון או *) מנחה בלא שמן ולבונה הר\"ז פטור שלא התנדב כדרך שמקריבים. אמר ה\"ע מנחה מן השעורים או מן העדשים או מנחה בלא שמן ולבונה כו' שואלים אותו אם אמר וכו' ואילו ידעתי שאין מקריבים וכו' לא הייתי נודר הר\"ז פטור. ואם אמר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך שמקריבים הר\"ז חייב להקריב כדרך שמקריבים עכ\"ל מבואר דמחלק בין אמר מנחת דבוק או מנחה שהוא מוכרת ומקורו בסוגיי' עיי\"ש. וכן אם לא הזכיר כלל מנחה רק אמר ה\"ע חצי עשרון פטור. ולא מהני בדיקה אלא בהזכיר תחלה מנחה בזה ע\"י בדיקה שאומר הייתי נודר כדרך שמקריבים הוי כאילו אמר ה\"ע מנחה לבד עיי\"ש: *) הכ\"מ מגיה מנחת וע\"ש. (רמ\"ש). "
+            ],
+            [
+                "[אות כח] <b>הרע\"ב ד\"ה שכן ציבור. ואי מערב להו מפסיל. </b>קשה לי הא (פ\"ג מ\"ב) דמסכתין ת\"ק ס\"ל דכשר ור\"י ס\"ל התם דפסול ומבואר בסוגיא דשם דר\"י לטעמיה דתליא במב\"מ ולא תלינן בעולין. ורבנן ס\"ל דעולין אין מבטלין עיי\"ש הטיב. ולא מצינו בשום מקום דר\"ש יסבור כר\"י דמב\"מ לא בטיל. וצ\"ע:",
+                "[אות כט] <b>שם תוי\"ט ד\"ה אין מתנדבים. בין בנדר בין בנדבה. </b>בלח\"מ ובמ\"ל כתבו דהרמב\"ם לשיטתו אזיל כמו שהעתקתי לעיל במתני' ג' דגבי חצי עשרון מהני כיון דאמר תחלה מנחה אבל הכא לא הזכיר מנחה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ל] <b>במשנה נחשת. </b>בשבת ד\"צ ע\"א הקשו תוס' בשם ר\"י דלא יפחות מפרוטה הו\"ל למימר כמו בדינר זהב וכסף:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לא] <b>הרע\"ב ד\"ה שאקריבנה בבית חוניו. ע\"מ שאהרגנה. </b>זהו לשון רש\"י שמפרש כן אההיא דאמרינן בסוגיא נעשה כאומר ה\"ע עולה ע\"מ שלא אתחייב באחריותה והוסיף רש\"י בזה ע\"מ שאהרגנה ולא אתחייב באחריותה. ונראה דס\"ל לרש\"י דבאומר סתם ע\"מ שלא אתחייב באחריותה היינו רק באחריות אונסים ואפשר אף לפשיעה. אבל מ\"מ לא על מזיק בידים. ולזה הוסיף רש\"י כיון דאמר ע\"מ שאקריבנה בבית חוניו הוי כפירש ע\"מ שלא אתחייב על הריגתה בידים. וע' בתשובות מיימוני (ס' משפטים סי' י\"א) שדקדק כן מלשון הש\"ס הנ\"ל דבאומר ע\"מ שלא אתחייב באחריותה פטר נפשיה מכולו ואפי' ממזיקו בידים דמקטל קטלה. ולענ\"ד מל' רש\"י והרע\"ב לא משמע כן:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Menachot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Menachot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1fab9aae13765e92150697cfd96588e15c24ada6
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Menachot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,156 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Menachot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Menachot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>תוס' חדשים ד\"ה ומנחת קנאות. לא קיימי הכי. </b>גם להס\"ד דהש\"ס הוא מדאורייתא. דילפינן מגז\"ש במזכרת עון עון מקרא ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה:",
+                "[אות ב] <b>בא\"ד מדכתיב היא בשניהם. </b>וברש\"י (דף ה' ד\"ה ובדבר הראוי לעבודה וכו') במנחת קנאות פסול משום דרחמנא קריא חטאת וזה תימה דהא במנחת קנאות לא כתיב חטאת (עיין בדברי רבינו בזבחים אות כ\"ה):"
+            ],
+            [
+                "[אות ג] <b>תוי\"ט סד\"ה אחת מנחת חוטא. גמ'. </b>והא דלא קתני ברפ\"ב דזבחים כל הזבחים כו' ואפי' חטאת חלב דהא גם בזה אר\"ש טעמא דחטאת חלב לא בעי נסכים שלא יהיה קרבנו מהודר. היינו דהכא דרישא דמתני' היינו מתני' דלעיל דמנחות שקמצן שלא לשמה פסולות אתיא דלא כר\"ש דמכשיר בברייתא. סיפא נמי דלא כר\"ש. דלר\"ש דיהיב טעמא שלא יהיה קרבנו מהודר פסולים נמי לתכשר קמ\"ל (גמ') ופירש\"י דתני משנה יתירא דלא אצטריך לאשמועינן אלא לר\"ש דמודה בסיפא:",
+                "[אות ד] <b>שם ד\"ה קמץ ועלה. הנעשית מפסולין תוס'. </b>(דף יו\"ד ע\"ב). ומ\"ש התוי\"ט אבל הר\"ב כו' לא ידעתי דהא י\"ל דהר\"ב קאי אכל הפסולין דחשיב במתני' מקודם היינו שנעש' מפסולין. וכדכתב הרע\"ב ויחזור כהן כשר דמשמע דהפסול היה ע\"י שנעשה מהפסולים וכדדייק הרע\"ב שאם עבר אחד מהן דמשמע דמיירי שהפסול בגברא אבל שעלה בידו צרור מזה לא מיירי הרע\"ב:"
+            ],
+            [
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה ריבה שמנה. אבל שיטת הרמב\"ם. </b>נראה דס\"ל לתוי\"ט בדעת הרמב\"ם דאף בנתן לתוכה שמן דחולין ודחברתה לא מפסיל אלא בב' לוגין. ואולם להדיא כתב הרמב\"ם שם בהל' ח' מנחה שנפל לתוכה שמן מנחה אחרת או שמן חולין כ\"ש נפסלה. ובהלכה ט' ריבה שמנה ולבונתה עד ב' לוגים כו' נראה דדעת הרמב\"ם לחלק דבהפריש לה שמן לא מפסלי אלא בב' לוגין. אבל בשמן דחולין ודחברתה פסול בכ\"ש. אח\"ז מצאתי דכ\"כ בס' מנחת כהן:",
+                "[אות ו] <b>בהרע\"ב ד\"ה חסר לבונתה. שלא נתן בה. </b>תמהני דמסוגיין דקאמר ר\"י סבר קומץ בתחילה ב' קרטין בסוף. ור\"ש סבר קומץ בתחילה וקורט אחד בסוף. משמע להדיא דלכ\"ע בעי שיהיה בתחילה קומץ לבונה אלא דבנחסר אח\"כ קודם הקטרה מכשרי'. וכ\"נ להדיא בפרש\"י וצ\"ע אח\"כ מצאתי שהוקשה כן להרב מנחת כהן זצ\"ל. גם קשה לי על הרע\"ב שכ\"כ דרך פירוש למתניתין דחסר לבונתה היינו דליכא אלא קורט א' ובאמת פליגי עלה וס\"ל לר\"ש דקורט אחד סגי ור\"י ס\"ל דב' קורטים אבל ר\"מ דהיינו סתם (ע' רש\"י) ס\"ל דחסר כ\"ש פסול. ואולם מתני' דבסמוך או להקטיר לבונתה למחר ולא קתני להקטיר כזית לבונתה למחר כדקתני גבי קומץ כתב רש\"י שם דהך סתמא כרבנן דאמרינן לעיל דלבונה כשר בקורט אחד (והיינו ר\"ש. ולשון רש\"י רבנן אינו מדוקדק) ומה דלא נקט רש\"י כר\"י דסגי בב' קורטין דא\"כ הו\"ל למתני להקטיר ב' קורטין אמנם עדיין אף לר\"ש לתני להקטיר קורט אחד דהא בחסר כ\"ש מקורט אחד פסול כמבואר בסוגיין:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ז] <b>תוי\"ט ד\"ה מודה ר\"י. והדרא קושין לדוכתה. </b>בפשוטו לק\"מ דאין כוונת הר\"ב כאן שחישב בשעת ההקטרה. אלא דכוונת הרע\"ב במ\"ש כי חישב בהקטרת קומץ היינו שחישב בקמיצה להקטיר קומצה. ופשוט. אח\"ז מצאתי שכ\"כ בס' קול הרמ\"ז:"
+            ],
+            [
+                "[אות ח] <b>במשנה ואותו הסדר. </b>הא בחישב על חלה א' מן הסדרים נפגל כל הסדר והא דנקט א' מן הסדרים משום רבותא דר' יוסי דאפ\"ה אין כרת על הסדר הב'. וכן בסיפא גבי טומאה נקט א' מן הסדרים לרבותא דחכמים דאפ\"ה הטהור יאכל. תוס':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ט] <b>תוי\"ט ד\"ה לא מלח. כדתניא (דף כ') יכול. </b>תמוה לי הא אדרבה כיון דאמרינן דאין מנחה טעונה מלח איך אפשר לפרש מתני' דלא מלח היינו המנחה כולה הא אף לכתחילה לא בעי מליחה כלל. אלא ודאי דמתני' דלא מלח קאי אקומץ ומאי דקתני בברייתא דמדכתיב ברית מעכבא מתני' פליג בזה וכדאמרי' בסוגיא דרב סבר כמתני' ולאידך שינויא גם רב סבר כהברייתא. אבל מ\"מ מתני' לא ס\"ל כהברייתא. והרמב\"ם השמיט באמת לא מלח דלהלכה קיי\"ל כהברייתא וכמ\"ש בכ\"מ (בפ\"ה מהל' איסורי מזבח) ונתן טעם על זה דפסק הרמב\"ם כהברייתא ולא כמתני' עכ\"פ זהו ברור דלא מלח היינו הקומץ. ודברי הרע\"ב והתוי\"ט שגבו ממני וצ\"ע:",
+                "[אות י] <b>שם ד\"ה והן בולעות. לא הבינותי דברי רש\"י. </b>לענ\"ד בפשוטו דכוונת רש\"י ותוס' דסולת של קומץ רבה על שמן שבלע ממנחת נסכים. [ולרבנן] דס\"ל דעולין אין מבטלין זא\"ז אף מבשא\"מ לא בטל השמן בסולת וכיון דלא בטל היכא דאיתא אמנחת נסכים שדינן ליה ולא הוי הקומץ ריבה שמנה ולא המנחת נסכים חסר שמנה. אבל לר\"י דמבשא\"מ בטל אמרינן סלק כו' ובטל השמן שבלע בסולת ומש\"ה לא שדינן ליה אמנחת נסכים כיון דבטל בסולת ומקרי זה רבה שמנה וזה חסר שמנה. וכן משמע להדיא בפירש\"י (דף כ\"ב ד\"ה והן) עיי\"ש וברור:",
+                "[אות יא] <b>בא\"ד וכתבו עוד התוס' כו'. של הקומץ רבה עליו השמן. </b>בתוס' שלפנינו איתא רבה על השמן ומבטלו והיינו כמש\"ל דהעיקר דס\"ל לרש\"י ותוס' דהסולת מבטל להשמן. ועי\"ז מקרי ריבה שמנה:"
+            ],
+            [
+                "[אות יב] <b>תוי\"ט ד\"ה אם יכול. הא מב\"מ בטל. </b>וא\"כ כי קמץ לאחת ליתי שיריים ולבטל לטבלא והו\"ל אינך מנחה שחסרה קודם קמיצה (כדר\"ז כו'):",
+                "[אות יג] <b>במשנה וכמדת ר' יהושע פסולה. </b>היינו רק לכתחילה אבל בדיעבד הורצה והיינו בנטמא דציץ מרצה על אכילות ורק מדרבנן לא יזרוק לכתחילה. אבל באבוד ושרוף אפי' דיעבד פסול. כן מבואר בפסחים. ואפשר לומר דפסולה כמשמעו אפילו דיעבד אלא דה\"ק כמדת ר\"י ביסוד זה דאם אין דם אין בשר ולא כר\"י דמתני' דהכא דאין ציץ מרצה על האוכלין והוי כנאבד ואפילו דיעבד פסול. וע' בפסחים. והא דפרכי' שם חדא פסולה דיעבד משמע היינו למה דרצה לומר דר\"י סבירא ליה אפילו בכל מילי דזרק הורצה אפילו בשרוף דדינא דאין בשר אין דם כיון דלא שינה לעכב כך הדין מדאורייתא דלכתחילה לא יזרוק ובדיעבד הורצה (וכדסבירא ליה לר' יוסי באמת) מש\"ה פריך דהא פסולה קתני. אבל למה דמשני כאן ביחיד כאן בציבור היינו מדין ריצוי ציץ דבדאוריי' אין חילוק בין יחיד לציבור. וע\"כ מדין ריצוי ציץ דאף ביחיד מדאוריי' יזרוק דציץ מרצה על האוכלין ורק מדרבנן לא יזרוק ובצבור שרי לכתחילה. בזה שפיר י\"ל דהא דקתני הכא פסולה היינו דמתני' סבר דאין ציץ מרצה על האוכלין וקאמר כמדת ר\"י לענין זה דאין דם אין בשר אף בדיעבד פסול כמו בנשרף ודו\"ק:",
+                "[אות יד] <b>תוי\"ט ד\"ה וכמדת ר\"י פסולה. דה\"ה לשרוף ואבוד. </b>דאם נשתייר מקצת מקטיר הקומץ אבל מ\"מ השיריים אסורין באכילה (גמרא דף ט' ע\"ב):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות טו] <b>תוי\"ט ד\"ה לא הקטירו. משמא דגמרא דמסתבר. </b>כ\"כ רש\"י בפירושא דשם אבל התוס' ישנים כתבו פירוש אחר ולפירושם גם עולה מעשרת:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות טז] <b>במשנה ועל הלבונה בפני עצמה. </b>תוס' (דף ס' ע\"א) כתבו דמיירי אפי' במנחה א' שנתן שמן ואח\"כ לבונה דאף דכבר נפסלה במתן שמן מ\"מ חייב על הלבונה. כמו במחמץ אחר מחמץ. ובשם ר\"ת כתבו דא\"ח אא\"כ בב' מנחות ע\"ז שמן וע\"ז לבונה. או במנחה א' ונתן השמן והלבונה בב\"א (זה כתב רבינו לפי צד תירוץ הב' של התוס'):",
+                "[אות יז] <b>תוי\"ט סד\"ה נתן כלי. או לבונה. </b>לשון הרמב\"ם נתן כלי שיש בו שמן או לבונה על גבה אינו עובר ולא פסלה. ובלח\"מ הקשה מנ\"ל להרמב\"ם דלא עבר הא לשון המשנה לא משמע הכי מדנקט תחלה נתן שמן על שיריים לא עבר ובסיפא לא נקט לא עבר ונקט לא פסל משמע דמעבר עבר ונדחק בזה. ולענ\"ד דיצא זה להרמב\"ם דלענין פסול ל\"צ לדרשא דברייתא דעליה משמע בגופא הא בלא\"ה כיון דלבונה לא פסל דאפשר ללוקטו ממילא ה\"נ בשמן שבללו (צ\"ל שלא בלל) הא ג\"כ אפשר ללוקטו. אע\"כ דהדרשא אתיא דשלא עבר:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יח] <b>הרע\"ב ד\"ה ויורות הערביין. כמין גומא. </b>ע' (פ\"ה מ\"י דכלים) (ובתוי\"ט שם):",
+                "[אות יט] <b>שם ד\"ה אם רצה. דכופח מין תנור. </b>דכתיב תנור ב' פעמים להכשיר מאפה כופח. גמרא:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "[אות כ] <b>בהרע\"ב ד\"ה במדה ירושלמית. הי' עשרה עשרונים. </b>דמדכתיב גבי שתי הלחם ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שאין ת\"ל תביאו אלא ללמד שכל מה שאתה מביא ממקום אחר (חמץ ועם הזבח רש\"י) הרי הוא כזה. מה להלן עשרון לחלה אף כאן עשרון לחלה אי מה להלן שתי עשרונים אף כאן שתי עשרונים ת\"ל תהיינה וכיון דידעינן דחלה לעשרון וידעינן שהי' יו\"ד חלות. ממילא נשמע שהיה י' עשרונים לחמץ (גמרא):"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כא] <b>הרע\"ב ד\"ה שהיה גודשה. ולית הלכתא כותיה. </b>קשה לי אמאי לא פסקי' כר\"מ הא הוי מחלוקת במתני' דר\"פ זו ואח\"כ סתם במתני' זו וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כב] <b>בהרע\"ב ד\"ה שאחד מניף. אבל כולן יחד אין יכולין להניף. </b>משני הש\"ס אמאי דפרכינן דנילף תנופה מסמיכה מה סמיכה דלא נתרבתה בשחוטים נתרבתה בחברים תנופה וכו' ומשני משום דלא אפשר לנפו כולהו כהדדי הו\"ל חציצה. ובסוכה ד' ל\"ז כתב תוס' אף לרבא דס\"ל התם מב\"מ אינו חוצץ מ\"מ פירכא הוי. ועוד מידי דלאו אורחיה סברא הוא דחוצץ כדתנן (רפ\"ט דזבחים) ע\"ג רגל חברו פסול. וע' בתוי\"ט (פי\"ג מ\"ה) דזבחים:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כג] <b>בהרע\"ב ד\"ה שהיו אומרים. הוא המתיר. </b>אע\"ג דמחרת הפסח הוא ט\"ו בניסן שהוא מחרת שחיטת הפסח כדכתיב בפ' מסעי ממחרת הפסח יצאו בני ישראל וזה היה בט\"ו. מ\"מ מחרת הפסח דהכא הוא ט\"ז וקרי ליה ג\"כ מחרת הפסח לפי שהוא יום מחרת אכילתו. תוס' פ\"ק דר\"ה (ד' י\"ג ע\"א):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כד] <b>הרע\"ב ד\"ה ואם לאו. אלא לאחר קצירת העומר. </b>אף דנשרש קודם הבאת העומר אין העומר מתיר. מזה משמע דהשרשה אינו תלוי בימים ואין לו זמן קצבה. דאל\"כ לא משכחת שיהיה השרשה בין קצירה להבאה. וע' (פ\"ב מ\"ו) דשביעית. וע' בזה בספר טורי אבן (ר\"ה י' ע\"ב ד\"ה כל הרכבה):"
+            ],
+            [
+                "[אות כה] <b>הרע\"ב ד\"ה קוצרים בית השלחים. ממקום שאתה יכול להביא העומר. </b>והא דלא דרשינן ממין שאתה מביא אי אתה קוצר ולתסר רק בקצירת שעורים. היינו דמגז\"ש ראשית ראשית מחלה ילפינן דקצירת כל ה' מינין אסורים. (גמ'):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כו] <b>הר\"ב ד\"ה ובטפוס. ומתקן הבצק בתוך הדפוס. </b>וכ\"נ מלשון רש\"י בסוכה (דף ל\"ו ע\"א) שכ' וז\"ל כל העשוי לעשות למדתו דברים אחרי' ע\"ג כמו מנעלים. או בתוכו. כעין שהיה עושין קדירות ללחם הפנים שיכניסו העיסה לתוך הקדירה והלחם נעשה בצורתה כגון אלו קרי דפוס ע\"כ (וכ\"כ ברש\"י בסוגיא וע' תוס'):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כז] <b>תוי\"ט ד\"ה הרי עלי. ולמנחה מעליא אכווין. </b>ולפ\"ז אם אמר הרי עלי מנחה מן העדשים לאו כלום הוא כמבואר בסוגיין. והרמב\"ם כתב בחיבורו וז\"ל האומר ה\"ע מנחת שעורים או מנחת חצי עשרון או *) מנחה בלא שמן ולבונה הר\"ז פטור שלא התנדב כדרך שמקריבים. אמר ה\"ע מנחה מן השעורים או מן העדשים או מנחה בלא שמן ולבונה כו' שואלים אותו אם אמר וכו' ואילו ידעתי שאין מקריבים וכו' לא הייתי נודר הר\"ז פטור. ואם אמר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך שמקריבים הר\"ז חייב להקריב כדרך שמקריבים עכ\"ל מבואר דמחלק בין אמר מנחת דבוק או מנחה שהוא מוכרת ומקורו בסוגיי' עיי\"ש. וכן אם לא הזכיר כלל מנחה רק אמר ה\"ע חצי עשרון פטור. ולא מהני בדיקה אלא בהזכיר תחלה מנחה בזה ע\"י בדיקה שאומר הייתי נודר כדרך שמקריבים הוי כאילו אמר ה\"ע מנחה לבד עיי\"ש: *) הכ\"מ מגיה מנחת וע\"ש. (רמ\"ש). "
+            ],
+            [
+                "[אות כח] <b>הרע\"ב ד\"ה שכן ציבור. ואי מערב להו מפסיל. </b>קשה לי הא (פ\"ג מ\"ב) דמסכתין ת\"ק ס\"ל דכשר ור\"י ס\"ל התם דפסול ומבואר בסוגיא דשם דר\"י לטעמיה דתליא במב\"מ ולא תלינן בעולין. ורבנן ס\"ל דעולין אין מבטלין עיי\"ש הטיב. ולא מצינו בשום מקום דר\"ש יסבור כר\"י דמב\"מ לא בטיל. וצ\"ע:",
+                "[אות כט] <b>שם תוי\"ט ד\"ה אין מתנדבים. בין בנדר בין בנדבה. </b>בלח\"מ ובמ\"ל כתבו דהרמב\"ם לשיטתו אזיל כמו שהעתקתי לעיל במתני' ג' דגבי חצי עשרון מהני כיון דאמר תחלה מנחה אבל הכא לא הזכיר מנחה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ל] <b>במשנה נחשת. </b>בשבת ד\"צ ע\"א הקשו תוס' בשם ר\"י דלא יפחות מפרוטה הו\"ל למימר כמו בדינר זהב וכסף:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לא] <b>הרע\"ב ד\"ה שאקריבנה בבית חוניו. ע\"מ שאהרגנה. </b>זהו לשון רש\"י שמפרש כן אההיא דאמרינן בסוגיא נעשה כאומר ה\"ע עולה ע\"מ שלא אתחייב באחריותה והוסיף רש\"י בזה ע\"מ שאהרגנה ולא אתחייב באחריותה. ונראה דס\"ל לרש\"י דבאומר סתם ע\"מ שלא אתחייב באחריותה היינו רק באחריות אונסים ואפשר אף לפשיעה. אבל מ\"מ לא על מזיק בידים. ולזה הוסיף רש\"י כיון דאמר ע\"מ שאקריבנה בבית חוניו הוי כפירש ע\"מ שלא אתחייב על הריגתה בידים. וע' בתשובות מיימוני (ס' משפטים סי' י\"א) שדקדק כן מלשון הש\"ס הנ\"ל דבאומר ע\"מ שלא אתחייב באחריותה פטר נפשיה מכולו ואפי' ממזיקו בידים דמקטל קטלה. ולענ\"ד מל' רש\"י והרע\"ב לא משמע כן:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מנחות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Middot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Middot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f4c7b9f46be3f48e56577871e518d48988dfc1f1
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Middot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json	
@@ -0,0 +1,60 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Middot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מדות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות א] <b>הר\"ב ד\"ה במסיבה ההולכת. לזה הקילו. </b>דמדאורייתא שרי לטב\"י ליכנס למחנה לויה אלא דמדרבנן אסרו ליכנס לעזרת נשים וכמ\"ש בתוי\"ט (פ\"א דכלים מ\"ח ד\"ה שאין טבו\"י):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ב] <b>מה לך מקיף לשמאל. </b>דאף איטר מקיף דרך ימין העולם. מג\"א (סי' תרנ\"א ס\"ק כ\"ח):"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ג] <b>תוי\"ט סד\"ה ועל גגה היתה. כשפתוחות לקודש. </b>וצ\"ל ג\"כ שהיה גג בית הפרוה שוה לקרקע עזרה דאל\"כ הא גגין לא נתקדשו כדאיתא במתניתין שם בפי' הרע\"ב והיא מסוגיא (דפ\"ז) דפסחים. והא דהוצרך למסיבה מלשכת המדיחים לגג בית הפרוה משום דלא היה לו לגג בית הפרוה פתח לעזרה משום צניעות לפי שכה\"ג טובל שם. אלא היו נכנסי' לו דרך לשכת המדיחים שהיתה תחת הקרקע ותוכה של לשכות המדיחים היה קדש דאלת\"ה הו\"ל גג בית הפרוה כמו לשכות הבנויות בקודש ופתוחות לחול דתוכן חול. תוס' פ\"ג דיומא (* דף ל\"א ע\"א ד\"ה וכולן כו' יעו\"ש):"
+            ],
+            [
+                "[אות ד] <b>תוי\"ט סד\"ה אבא שאול כו'. לא יפלא כו'. </b>כ\"כ להדיא בתוס' יומא (דף ח' ע\"ב ד\"ה דאי ר\"ח סגן הכהנים) ע\"ש:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Middot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Middot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ad38e8e36ddf598eab53e29285208bc50220c6ea
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Middot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,57 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Middot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Middot",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות א] <b>הר\"ב ד\"ה במסיבה ההולכת. לזה הקילו. </b>דמדאורייתא שרי לטב\"י ליכנס למחנה לויה אלא דמדרבנן אסרו ליכנס לעזרת נשים וכמ\"ש בתוי\"ט (פ\"א דכלים מ\"ח ד\"ה שאין טבו\"י):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ב] <b>מה לך מקיף לשמאל. </b>דאף איטר מקיף דרך ימין העולם. מג\"א (סי' תרנ\"א ס\"ק כ\"ח):"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ג] <b>תוי\"ט סד\"ה ועל גגה היתה. כשפתוחות לקודש. </b>וצ\"ל ג\"כ שהיה גג בית הפרוה שוה לקרקע עזרה דאל\"כ הא גגין לא נתקדשו כדאיתא במתניתין שם בפי' הרע\"ב והיא מסוגיא (דפ\"ז) דפסחים. והא דהוצרך למסיבה מלשכת המדיחים לגג בית הפרוה משום דלא היה לו לגג בית הפרוה פתח לעזרה משום צניעות לפי שכה\"ג טובל שם. אלא היו נכנסי' לו דרך לשכת המדיחים שהיתה תחת הקרקע ותוכה של לשכות המדיחים היה קדש דאלת\"ה הו\"ל גג בית הפרוה כמו לשכות הבנויות בקודש ופתוחות לחול דתוכן חול. תוס' פ\"ג דיומא (* דף ל\"א ע\"א ד\"ה וכולן כו' יעו\"ש):"
+            ],
+            [
+                "[אות ד] <b>תוי\"ט סד\"ה אבא שאול כו'. לא יפלא כו'. </b>כ\"כ להדיא בתוס' יומא (דף ח' ע\"ב ד\"ה דאי ר\"ח סגן הכהנים) ע\"ש:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מדות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tamid/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tamid/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..acefca8bd16c0e40d1d69043daf29622ad4cfa24
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tamid/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json	
@@ -0,0 +1,58 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tamid",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה תמיד",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>תוי\"ט ד\"ה בבית הניצוץ. לא שמעתי בו טעם. </b>והראב\"ד כתב בשם התוס' דעל שם האור נקראת ניצוץ שהיה עשוי כמין אכסדרא כדאיתא במתני' (פ\"א מ\"ה) דמסכת מדות:",
+                "[אות ב] <b>תוי\"ט ד\"ה והרובין. כגון פחותים מי\"ג. </b>ובבאר שבע השיג לנכון דהא מבואר בחולין (דף כ\"ד ע\"ב) דדוקא בדיעבד עבודתו כשרה משהביא ב' שערות. אבל לכתחלה לא עד שהוא בן עשרים:",
+                "[אות ג] <b>במשנה ובית כסא של כבוד. </b>כתב בב\"ש די\"ל דמש\"ה היה שם בה\"כ כדי שיטיל מים קודם טבילה מטעמא דתנן (בפ\"ח מ\"ד) דמקואות דבע\"ק שטבל ולא הטיל מים כשיטיל מים טמא. ע\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ד] <b>במשנה לעשות חביתים. </b>בירוש' (ספ\"ק דר\"ה) פסיק דאפי' בשבת דמחללים שבת בלילה לדבר שהוא צורך היום:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה החלו מעלים. וז\"ל בבוקר עורכים עצים. </b>בספ\"ב דיומא מבואר דסידור מערכה כשר בלילה. ובתוספות שם ד\"ה איכא דאמרי כתבו דזמנו רק בלילה אבל סידור ב' גזרי עצים זמנו ביום:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ו] <b>תוי\"ט ד\"ה לא היה שוחט. מצאתי כתוב. </b>וכן כתב להדיא בתוספת יומא  (דף כט ע\"א).  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tamid/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tamid/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..260e62e557e6b5f632959a3b14788230f949bcf8
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tamid/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,55 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tamid",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Tamid",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>תוי\"ט ד\"ה בבית הניצוץ. לא שמעתי בו טעם. </b>והראב\"ד כתב בשם התוס' דעל שם האור נקראת ניצוץ שהיה עשוי כמין אכסדרא כדאיתא במתני' (פ\"א מ\"ה) דמסכת מדות:",
+                "[אות ב] <b>תוי\"ט ד\"ה והרובין. כגון פחותים מי\"ג. </b>ובבאר שבע השיג לנכון דהא מבואר בחולין (דף כ\"ד ע\"ב) דדוקא בדיעבד עבודתו כשרה משהביא ב' שערות. אבל לכתחלה לא עד שהוא בן עשרים:",
+                "[אות ג] <b>במשנה ובית כסא של כבוד. </b>כתב בב\"ש די\"ל דמש\"ה היה שם בה\"כ כדי שיטיל מים קודם טבילה מטעמא דתנן (בפ\"ח מ\"ד) דמקואות דבע\"ק שטבל ולא הטיל מים כשיטיל מים טמא. ע\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ד] <b>במשנה לעשות חביתים. </b>בירוש' (ספ\"ק דר\"ה) פסיק דאפי' בשבת דמחללים שבת בלילה לדבר שהוא צורך היום:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה החלו מעלים. וז\"ל בבוקר עורכים עצים. </b>בספ\"ב דיומא מבואר דסידור מערכה כשר בלילה. ובתוספות שם ד\"ה איכא דאמרי כתבו דזמנו רק בלילה אבל סידור ב' גזרי עצים זמנו ביום:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ו] <b>תוי\"ט ד\"ה לא היה שוחט. מצאתי כתוב. </b>וכן כתב להדיא בתוספת יומא  (דף כט ע\"א).  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה תמיד",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Temurah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Temurah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..542ea63d61011d6d05efa74f2aa5523a1b785d23
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Temurah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json	
@@ -0,0 +1,94 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Temurah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה תמורה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות א] <b>ברע\"ב ד\"ה מה הוא מיוחד. דכתיב הוא. </b>ובמאור (פ\"ד דחולין) כתב לפרש דמה הוא היינו המעשר יחיד כדאמר רבה יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי עשר ואחד עשר מעורבין אף תמורה ביחיד:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ב] <b>תי\"ט ד\"ה אין מי חטאת. ונפלאתי הפלא ופלא. </b>כך הקשה המהרש\"א בסוטה שם:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "[אות ג] <b>במשנה ועל ולד ולד תמורה. </b>קשה לי למ\"ש רש\"י (דף כ' ע\"ב) דולד תמורה הוי בכלל ולד שני. דתמורה קרי ולד הואיל ומכח אחר אתי. א\"כ אמאי נקט ועל ולד ולד תמורה הא בולד תמורה עצמו לא קרב דהוי בכלל ולד ולד. וצ\"ע:",
+                "[אות ד] <b>ברע\"ב ד\"ה ולד שלמים. מדרבנן משום גזירה. </b>והולד תודה מודה ר\"א דקרב כדאיתא בסוגיין. ופירש\"י דתודה לא שכיח כ\"כ ומש\"ה ל\"ג. ומה\"ט ניחא דר\"ש ס\"ל דולד ולדה לכ\"ע לא יקרבו מ\"מ בתודה י\"ל דיקרבו וכסתמא דמתני' דבסמוך דלא מצינו דפליג עלה. ואולם מדברי הרמב\"ם (רפ\"ד דתמורה ה\"ב) מבואר דס\"ל דגם בתודה ולד ולדה לא יקרבו. ולא ידעתי מנין לנו זה דולד ולדה לר\"ש חמור מולד ראשון לר\"א. וצ\"ע. ואף אם נימא דבולד ולד מטעם דניכרת מתוך מעשיו דלגדל בעי חיישינן אף בלא שכיח. ויש סעד לזה דתמורה ג\"כ לא שכיח דעבר בלאו (ומשמע באמת דלר\"א ולד תמורה קרב מדנקט במתני' רא\"א ולד שלמים לא יקרב שלמים ושייר ולד תמורה). וכיון דס\"ל לר\"ש דולד ולד תמורה לא יקרבו מוכח דגם דלא שכיח חיישינן בולד ולד כיון דניכר מחשבתו דלגדל עדרים בא ומתני' דבסמוך באמת כת\"ק דס\"ל לחכמים גם ולד ולד יקרבו ולא חמיר מולד עצמו. ואולם לפ\"ז קשה דאמאי פסק הרמב\"ם כר\"ש הא הוי מחלוקת ואח\"כ סתם דבמתני' דבסמוך סתם כת\"ק. וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ה] <b>במשנה תמורת אשם ולד תמורתה. </b>והא דלא אמרי' דולד תמותר אשם יקרב אשם כמו בולד תמורת עולה במתני' ב'. י\"ל דמיירי שהקריב האשם הראשון וא\"א להביא ב' אשמות. גם אף אם נאבד ולא קרב האשם הראשון מ\"מ כיון דלכפרה אתי אינו מתכפר בדבר עבירה. שבא מכח תמורה דעבר על לאו דלא יחליפנו כדאיתא בסוגיא (כ\"כ ועי' תוס' ד\"כ ע\"ב ד\"ה אבל לפני כפרה):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ו]  <b>במשנה ולד חטאת. </b>מתני' זו שנויה עוד (רפ\"ג) דמעילה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ז] <b>תוי\"ט ד\"ה ילדה שני. מציעתא נמי בבהמת חולין. </b>דהרי סיפא דבחולין איירי ואפ\"ה אתפיס בזבחי שלמים (תוס'):",
+                "[אות ח] <b>ברע\"ב ד\"ה אין קדושה. דולדות קדשים. </b>דמש\"ה אין קדושה חלה עליהן אף אם הקדושה מכח האם (דהא סתם אין קדושה קאמר. רש\"י):"
+            ],
+            [
+                "[אות ט] <b>ברע\"ב ד\"ה נמלך. חוץ ממקדיש. </b>בנדרים (דף פ\"ז ע\"א) איתא רק חוץ ממגדף וע\"ז ומקדש ומגרש. אבל מקדיש ליתא התם. ועיין בש\"ך ח\"מ (סימן רנ\"ה סק\"ה) תמה דמסוגיא דבב\"ק (דע\"ג ע\"ב) מוכח להדיא דאף במקדיש תכ\"ד כ\"ד. דפרכינן התם מדרבי יוסי דסבר תכ\"ד כ\"ד לענין עדות ממתני' דהכא דסבר ר\"י הר\"ז תמורת עולה ומשני' התם דתרי כדי דיבור הוי עיי\"ש. הרי מוכח דאין לחלק בין עדות להקדש לענין תכ\"ד ע\"ש. ועיין בפ\"י בב\"ק:"
+            ],
+            [
+                "[אות י] <b>במשנה הרי זו תמורת עולה. </b>ע' בתי\"ט (פ\"ז מ\"ו) דדמאי:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יא] <b>במשנה והכלאים. </b>וקשה לי אמאי לא חשיב הנדמה דג\"כ פסול להקרבה והוי יותר רבותא מכלאים עיין בב\"ק (דף ע\"ז) ובכורות (ד' י\"ב) וצ\"ע. עיין תוס' בכורות (דף נ\"ז ע\"א ד\"ה חוץ) שהקשו כן על מתני' דהתם. וע' מה שתירצו בזה. (והובא בתי\"ט בכורות פ\"ט מ\"ד):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יב] <b>תוס' חדשים ד\"ה לכאורה י\"ל. רק מדרבנן בע\"ח חשיבי. </b>נפלאתי על כבודו הגדולה דלמאי צריך לזה דקאי אמתניתין דלעיל דריש פרקי' הא בלא\"ה בהך מתני' עצמו י\"ל כן כיון דהמחיר כלב מעורב עם ט' האחרים שהם מחיר טלה מה\"ת בטלים ברוב ורק משום בע\"ח לא בטל והוי דרבנן. וא\"כ זה מספיק גם על הרמב\"ם:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יג] <b>במשנה ר\"ש אומר. </b>פליג ג\"כ על בב\"ח דר\"ש ס' בב\"ח מותר בהנאה כדאי' בחולין (ד' קט\"ז) אלא לא נחית לפלוגי רק בחולין שנ\"ב. כ\"כ תוספות נדה (דף מ\"א ע\"א ד\"ה קסבר כו') וכתבו שם עוד בחד תירוצא דר\"ש פליג גם בקדשים שהפילו כיון דקסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושים לא חלה קדושה על הנפלים ומותרים בהנאה כמו בילדה טומטום ואנדרוגינוס לרשב\"ג לעיל (פ\"ה מ\"ב) עיי\"ש:",
+                "[אות יד] <b>תוי\"ט ד\"ה וכן חיה. והוא מלתא בלא טעמא. </b>בחולין (דפ\"ה ע\"ב) כתבו תוס' הטעם דגזרי' חיה אטו בהמה ואע\"ג דבבהמה גופה לא הוי בשריפה אלא גזירה אטו קדשים שיצאו לחוץ ובחי' ליכא למטעי אטו קדשים לא הוי גזירה לגזירה כיון דאסירא מיהא דאורייתא הוי כולה חדא גזירה עיי\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות טו] <b>במשנה ואת שדרכו ליקבר יקבר. </b>קאי על ערלה וכ\"כ אבל בתרומ' טמאה הדין דיעשה זילוף. תוס' פסחים:",
+                "[אות טז] <b>ברע\"ב ד\"ה ותרומה טמאה. שלך תהא להסיקה. </b>קשה לי האיך נלמוד מזה דבשריפה הא לך. אתי' דמותר בהנאה ומנ\"ל דבשריפה. ובסוגי' שבת (דכ\"ה) איתא כשם שמצוה לשרוף את הקדשים כך מצוה לשרוף תרומה טמאה. ובתוס' שם דמשום דדמי לקודש ומדרבנן. או דמדאורייתא דמקרי קודש. וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות יז] <b>ברע\"ב ד\"ה כל הנשרפים. דלמא חפר איניש. </b>לא ידעתי למאי צריך לזה הא בפשוטו הטעם דלא יקברו דהא צריך לקיים מצות שריפה וצ\"ע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Temurah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Temurah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4bdd2af84bd18cd5f24f0046c8c9cb66408d7e95
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Temurah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,91 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Temurah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Temurah",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות א] <b>ברע\"ב ד\"ה מה הוא מיוחד. דכתיב הוא. </b>ובמאור (פ\"ד דחולין) כתב לפרש דמה הוא היינו המעשר יחיד כדאמר רבה יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי עשר ואחד עשר מעורבין אף תמורה ביחיד:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ב] <b>תי\"ט ד\"ה אין מי חטאת. ונפלאתי הפלא ופלא. </b>כך הקשה המהרש\"א בסוטה שם:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "[אות ג] <b>במשנה ועל ולד ולד תמורה. </b>קשה לי למ\"ש רש\"י (דף כ' ע\"ב) דולד תמורה הוי בכלל ולד שני. דתמורה קרי ולד הואיל ומכח אחר אתי. א\"כ אמאי נקט ועל ולד ולד תמורה הא בולד תמורה עצמו לא קרב דהוי בכלל ולד ולד. וצ\"ע:",
+                "[אות ד] <b>ברע\"ב ד\"ה ולד שלמים. מדרבנן משום גזירה. </b>והולד תודה מודה ר\"א דקרב כדאיתא בסוגיין. ופירש\"י דתודה לא שכיח כ\"כ ומש\"ה ל\"ג. ומה\"ט ניחא דר\"ש ס\"ל דולד ולדה לכ\"ע לא יקרבו מ\"מ בתודה י\"ל דיקרבו וכסתמא דמתני' דבסמוך דלא מצינו דפליג עלה. ואולם מדברי הרמב\"ם (רפ\"ד דתמורה ה\"ב) מבואר דס\"ל דגם בתודה ולד ולדה לא יקרבו. ולא ידעתי מנין לנו זה דולד ולדה לר\"ש חמור מולד ראשון לר\"א. וצ\"ע. ואף אם נימא דבולד ולד מטעם דניכרת מתוך מעשיו דלגדל בעי חיישינן אף בלא שכיח. ויש סעד לזה דתמורה ג\"כ לא שכיח דעבר בלאו (ומשמע באמת דלר\"א ולד תמורה קרב מדנקט במתני' רא\"א ולד שלמים לא יקרב שלמים ושייר ולד תמורה). וכיון דס\"ל לר\"ש דולד ולד תמורה לא יקרבו מוכח דגם דלא שכיח חיישינן בולד ולד כיון דניכר מחשבתו דלגדל עדרים בא ומתני' דבסמוך באמת כת\"ק דס\"ל לחכמים גם ולד ולד יקרבו ולא חמיר מולד עצמו. ואולם לפ\"ז קשה דאמאי פסק הרמב\"ם כר\"ש הא הוי מחלוקת ואח\"כ סתם דבמתני' דבסמוך סתם כת\"ק. וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ה] <b>במשנה תמורת אשם ולד תמורתה. </b>והא דלא אמרי' דולד תמותר אשם יקרב אשם כמו בולד תמורת עולה במתני' ב'. י\"ל דמיירי שהקריב האשם הראשון וא\"א להביא ב' אשמות. גם אף אם נאבד ולא קרב האשם הראשון מ\"מ כיון דלכפרה אתי אינו מתכפר בדבר עבירה. שבא מכח תמורה דעבר על לאו דלא יחליפנו כדאיתא בסוגיא (כ\"כ ועי' תוס' ד\"כ ע\"ב ד\"ה אבל לפני כפרה):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ו]  <b>במשנה ולד חטאת. </b>מתני' זו שנויה עוד (רפ\"ג) דמעילה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ז] <b>תוי\"ט ד\"ה ילדה שני. מציעתא נמי בבהמת חולין. </b>דהרי סיפא דבחולין איירי ואפ\"ה אתפיס בזבחי שלמים (תוס'):",
+                "[אות ח] <b>ברע\"ב ד\"ה אין קדושה. דולדות קדשים. </b>דמש\"ה אין קדושה חלה עליהן אף אם הקדושה מכח האם (דהא סתם אין קדושה קאמר. רש\"י):"
+            ],
+            [
+                "[אות ט] <b>ברע\"ב ד\"ה נמלך. חוץ ממקדיש. </b>בנדרים (דף פ\"ז ע\"א) איתא רק חוץ ממגדף וע\"ז ומקדש ומגרש. אבל מקדיש ליתא התם. ועיין בש\"ך ח\"מ (סימן רנ\"ה סק\"ה) תמה דמסוגיא דבב\"ק (דע\"ג ע\"ב) מוכח להדיא דאף במקדיש תכ\"ד כ\"ד. דפרכינן התם מדרבי יוסי דסבר תכ\"ד כ\"ד לענין עדות ממתני' דהכא דסבר ר\"י הר\"ז תמורת עולה ומשני' התם דתרי כדי דיבור הוי עיי\"ש. הרי מוכח דאין לחלק בין עדות להקדש לענין תכ\"ד ע\"ש. ועיין בפ\"י בב\"ק:"
+            ],
+            [
+                "[אות י] <b>במשנה הרי זו תמורת עולה. </b>ע' בתי\"ט (פ\"ז מ\"ו) דדמאי:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יא] <b>במשנה והכלאים. </b>וקשה לי אמאי לא חשיב הנדמה דג\"כ פסול להקרבה והוי יותר רבותא מכלאים עיין בב\"ק (דף ע\"ז) ובכורות (ד' י\"ב) וצ\"ע. עיין תוס' בכורות (דף נ\"ז ע\"א ד\"ה חוץ) שהקשו כן על מתני' דהתם. וע' מה שתירצו בזה. (והובא בתי\"ט בכורות פ\"ט מ\"ד):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יב] <b>תוס' חדשים ד\"ה לכאורה י\"ל. רק מדרבנן בע\"ח חשיבי. </b>נפלאתי על כבודו הגדולה דלמאי צריך לזה דקאי אמתניתין דלעיל דריש פרקי' הא בלא\"ה בהך מתני' עצמו י\"ל כן כיון דהמחיר כלב מעורב עם ט' האחרים שהם מחיר טלה מה\"ת בטלים ברוב ורק משום בע\"ח לא בטל והוי דרבנן. וא\"כ זה מספיק גם על הרמב\"ם:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יג] <b>במשנה ר\"ש אומר. </b>פליג ג\"כ על בב\"ח דר\"ש ס' בב\"ח מותר בהנאה כדאי' בחולין (ד' קט\"ז) אלא לא נחית לפלוגי רק בחולין שנ\"ב. כ\"כ תוספות נדה (דף מ\"א ע\"א ד\"ה קסבר כו') וכתבו שם עוד בחד תירוצא דר\"ש פליג גם בקדשים שהפילו כיון דקסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושים לא חלה קדושה על הנפלים ומותרים בהנאה כמו בילדה טומטום ואנדרוגינוס לרשב\"ג לעיל (פ\"ה מ\"ב) עיי\"ש:",
+                "[אות יד] <b>תוי\"ט ד\"ה וכן חיה. והוא מלתא בלא טעמא. </b>בחולין (דפ\"ה ע\"ב) כתבו תוס' הטעם דגזרי' חיה אטו בהמה ואע\"ג דבבהמה גופה לא הוי בשריפה אלא גזירה אטו קדשים שיצאו לחוץ ובחי' ליכא למטעי אטו קדשים לא הוי גזירה לגזירה כיון דאסירא מיהא דאורייתא הוי כולה חדא גזירה עיי\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות טו] <b>במשנה ואת שדרכו ליקבר יקבר. </b>קאי על ערלה וכ\"כ אבל בתרומ' טמאה הדין דיעשה זילוף. תוס' פסחים:",
+                "[אות טז] <b>ברע\"ב ד\"ה ותרומה טמאה. שלך תהא להסיקה. </b>קשה לי האיך נלמוד מזה דבשריפה הא לך. אתי' דמותר בהנאה ומנ\"ל דבשריפה. ובסוגי' שבת (דכ\"ה) איתא כשם שמצוה לשרוף את הקדשים כך מצוה לשרוף תרומה טמאה. ובתוס' שם דמשום דדמי לקודש ומדרבנן. או דמדאורייתא דמקרי קודש. וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות יז] <b>ברע\"ב ד\"ה כל הנשרפים. דלמא חפר איניש. </b>לא ידעתי למאי צריך לזה הא בפשוטו הטעם דלא יקברו דהא צריך לקיים מצות שריפה וצ\"ע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה תמורה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Zevachim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Zevachim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1fab927672e2c2e0836e4e3d4c8be67e777c84fb
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Zevachim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json	
@@ -0,0 +1,326 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Zevachim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה זבחים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>במשנה כל הזבחים שנזבחו ש\"ל. </b>ותודה לשם שלמים כשר ומרצה. ושלמים לשם תודה אינו מרצה דכתיב זבח תודת שלמיו תודה אקרי שלמים ולא שלמים אקרי תודה (גמ' דף ד' וז'):",
+                "[אות ב] <b>הרע\"ב ד\"ה אלא שלא כו'. לשם נדר ולשם הבעלים. </b>דילפינן מקראי דלמצוה בעי לשם נדר ולשם הבעלים כמבואר בסוגיין:",
+                "[אות ג] <b>שם ד\"ה חוץ מן הפסח. עד שיהו כל עשיותיו. </b>ולמצוה לא צריך קרא דנפקא מקרא דזאת התורה לעולה כו' דאתקש כולה לשלמים. אע\"כ דאתא לעכב. ואף דשינוי בעלים דילפינן מקרא דואמרתם זבח פסח לא שמעינן רק הזביחה מ\"מ אמרינן מה שלמים לא חלקת בין שחיטה לשאר עבודות למצוה אף פסח לא תחלוק ביניהם לעיכוב. וכן בחטאת דנפקא שינוי בעלים מוכפר עליו ולא על חבירו דלא שמעינן רק בזריקה מ\"מ אמרי' דלא תחלוק. (גמ' דף ז' ע\"ב ורש\"י דף ח' ע\"א):",
+                "[אות ד] <b>תוי\"ט ד\"ה שנזבחו שלא כו'. וה\"ה. </b>ודוקא שינוי קודש אבל שינוי בעלים ליכא אלא בזריקה. או שהשחיטה וקבלה והולכה היה ע\"מ לזרוק דמו לשם בעלים אחרים. (גמ' ד' י' ע\"א) עיי' במ\"ל (רפט\"ו מהל' פ\"מ):",
+                "[אות ה] <b>שם ד\"ה כשרים. דייק ליה הרמב\"ם. </b>בפי' המשניות. ותמוה לי על הרע\"ב והרמב\"ם הא להדיא מבואר בסוגיין (ד\"ד) דשינוי קודש ישנו בציבור כביחיד. אלא דשינוי בעלים לא שייך בקרבן ציבור דכולם בעלים. ולשם נכרים לא מפסל דבעינן חבירו דומיא דידיה וכן פי' הרמב\"ם (פ' ט\"ו מהל' פ\"מ) וצע\"ג. ועיין במהרש\"א ביצה (ד\"כ ב' ד\"ה בפירש\"י) דנקט נמי בפשיטות דבק\"צ אין בו דין שלא לשמו. ובמחכ\"ת אינו כן: ",
+                "[אות ו] <b>בהרע\"ב ד\"ה אף האשם. וכתיב כחטאת כאשם. </b>בתוס' במסכתין (דנ\"ה ע\"א ד\"ה מה חטאת) תמהו דלר\"א גם זבחי שלמי ציבור לפסול שלא לשמה דאתקיש לחטאת דמהאי טעמא אינו נאכל אלא לזכרי כהונה כדלקמן (פ\"ה מ\"ה) כמ\"ש הרע\"ב שם. וא\"כ ניקוש ג\"כ לענין שלא לשמה:",
+                "[אות ז] <b>תוס' חדשים בד\"ה וק' הא קיי\"ל אין היקש למחצה. </b>ובתוס' (ד' י' ע\"ב ד\"ה הרי הוא אומר) הו\"מ למילף דאשם פסול שלא לשמו מגז\"ש דעון עון כו' אלא היינו ממעטינן מקרא דאותה. וקשה לי כי היכי דאף דאין גז\"ש למחצה מ\"מ כיון דהגז\"ש אצטריך למותרו נדבה ממעטינן לאשם מאותה. א\"כ גם מהיקישא דכחטאת כאשם נימא כן דהא ההיקש צריך לסמיכה אלא אין היקש למחצה ונמעט לאשם מאותה:"
+            ],
+            [
+                "[אות ח] <b>במשנה הבכור והמעשר. </b>דל\"ת דדוקא קדשי קדשים וקדשים קלים הוא דאיכא גבוה. אבל קלים וקלים לא קמ\"ל. ואע\"ג דתנינן לה לקמן (פ\"י מ\"ב) שלמים קודמים לבכור כו' הכא עיקר התם אגב גררא נסבא. גמרא. ויש לעיין אמאי לא קתני נמי הכא דבכור לשם מעשר פסול ומעשר לשם בכור כשר כההיא (דפ\"י מ\"ג) דבכור קודם למעשר. ואפשר כיון דנקט בכור ומעשר לשם שלמים דקמ\"ל דגם בקלים וקלים שייך גבוה ונמוך ממילא ידעי' דה\"נ לענין בכור לשם מעשר וסמך על מתני' דלקמן (סברת רבינו דמקושי' הגמרא משמע דגם זה בכלל גבוה ונמוך):",
+                "[אות ט] <b>תוי\"ט ד\"ה כשרים. ועולים קאמר. </b>אבל בהיפוך ליכא למימר דפליגי רק בגבוה מהם ולשם נמוך פסולים היינו שאין מרצים ומכשירים כיון דדרשינן בנמוך מהם מתחללים וחילול היינו דפסול לגמרי ואע\"ג דדרשי' בגמרא ואין חולין מחללין קדשים וקדשים מחללין קדשים ולא מפסלי שאר קדשים שלא לשמן מ\"מ שייך בהם חילול משום פסח וקדשים עכ\"ל תוס'. ותמוה לי הא קדשים מחללים קדשים בודאי היינו פסול ממש דהא לעניין שלא עלו לשם חובה גם בלשם חולין הכי הוא כדאמרי' להדיא (דף מ\"ו ע\"ב) וכ\"כ הרע\"ב כאן וצע\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות י] <b>בהרע\"ב ד\"ה אבל. והולכת דם עבודה היא. </b>תמהני הא פריך באמת לה הש\"ס בפרקין (ד' ד' ע\"א) דמנ\"ל למפסל שלא לשמה בהולכה הא ליכא למילף משחיטה וקבלה וזריקה דמה להנך דהויין עבודה שא\"א לבטלה. ומשנינן דמדאפיק רחמנא לקבלה בלשון הולכה (דוהקריבו בני אהרן היינו קבלה ומ\"מ לישנא דהולכה הוא כדכתיב והקריב את הכל המזבח דמיירי בהולכת אברים לכבש). למימרא דהולכה לא תפקי' מכלל קבלה. עיי\"ש:",
+                "[אות יא] <b>ד\"ה המהלך. ואין הלכה כר\"א. </b>אבל מפירש\"י בסוף פרקין מבואר דס\"ל דר\"א ות\"ק לא פליגי ור\"א פליג רק על ר\"ש אבוה ועיין במ\"ל (פי\"ג מהלכות פ\"מ):",
+                "[אות יב] <b>בתוס' חדשים ד\"ה נראה. והוא ר\"א בן שמוע. </b>ומדברי רש\"י שהבאתי בדבור הקדום מבואר דהיינו ר\"א בר\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יג] <b>בהרע\"ב ד\"ה כל הזבחים. למד על הזר. </b>יש לעיין דלרבא דאמר בתמורה כ\"מ דאמר רחמנא ל\"ת א\"ע לא מהני למ\"ל קראי למפסל העבודה בזר וטמא ששימש ובאונן וכדומה הא כיון דמוזהרים שלא לעבוד ממילא א\"ע ל\"מ והקרבתם פסולה. ואפשר לומר שנ\"מ לענין הולכה בזר דמבואר בס\"פ דלעיל דהולכה בזר פסול אף לר\"ש ולא מהני התיקון לחזור ולהוליך עיי\"ש. אבל שאם נתקבל הדם למזבח בלא הילוך כגון הילוך ברגל יש תקנה לחזור ולהוליך ואם מצד א\"ע ל\"מ הוי רק כאילו לא עשה יהיה תקנה שיחזור כהן ויוליך אבל באמור מצד שבעצמותו מחלל העבודה אין תקנה בהולכת כהן. ואף דבמתני' דהכא שקבלו ועלה דייקי' מנ\"ל. באמת שקבל היינו מקבלה ואילך והולכה בכלל (ועי' לעיל אות יו\"ד) גם י\"ל כיון דמצינו בחלל אף דמוזהר אם עבד בשוגג עבודתו כשרה כדאיתא בקדושין (דף ס\"ו ע\"ב) וילפי' לה מקרא. הרי גילה קרא דבאזהרה דעבודה א\"ע מהני. ובאמת יש לעיין בסוגיא דתנא דבר\"י דיליף זר בק\"ו מבע\"מ שאוכל כו' ואמאי לא נימא חלל יוכיח שאינו אוכל ומוזהר ואפ\"ה אינו מחלל. ובתו' תענית (ד' י\"ז ע\"ב ד\"ה דבר וכו') כתבו על ערל דליכא למילף בק\"ו מבע\"מ דחלל יוכיח עיי\"ש ותמוה לי דא\"כ גם על הלימוד זר בק\"ו נימא חלל יוכיח וצע\"ג:",
+                "[אות יד] <b>שם ד\"ה ור\"ש מכשיר. קאי אלקיחה דלפניו. </b>והא דפסול בשארי קדשים צ\"ל דאתיא מהקישא דזאת התורה. ולמסקנא דסוגיא דקיי\"ל דכהונה לא בעיא אצבע ממילא ניחא דבכולה כתיבי כהונה וא\"צ לומר מטעם דמקרא נדרש לפניו עכ\"פ הדין קבל בשמאל לרבנן פסול בכל הקדשים ולר\"ש גם בחטאת כשר ומזה תמוהים לי דברי תוס' מנחות (ד\"ב ע\"ב ד\"ה זריקה כו') ועוד קשה מקבלה דאשם קבלתו גם בשמאל כו' הא פשיטא דגם באשם ובכל הקדשים קבלתו דוקא בימין. ולר\"ש גם בחטאת כשר בשמאל ולאו מעשיה מוכיחים עלה וצע\"ג. וה' יאיר עיני:",
+                "[אות טו] <b>תוי\"ט ד\"ה ואין בו כרת. דחוץ לזמנו פסול. </b>היינו לאכול מבשר חוץ לזמנו (ולר\"ל הך פסול היינו דלא נתכפרו בעלים כמבואר בסוגיא דר\"ל סבירא ליה כשמואל דשלא במקומו כמקומו. ומ\"מ מפרש פסול לגמרי דמיירי במחשבת פיגול. אבל תמוה לי כיון דהיכא דלא שרי בשר באכילה לא מפגלי אפסול נמי לא מפסל וכדפרכינן בסוגיא על הבריי' בחישב ליתן של מעלה למטה ולמחר כו'. ומה דמשנינן דמידי דהוי מחשבת הינוח ור\"י זהו ל\"ש הכא דנתן הדם מיד וחושב לאכול מבשרו למחר דליכא מחשבת הינוח וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות טז] <b>במשנה או מקצת אמוריו. </b>לא ידעתי אמאי לא נקט בלשון או להקטיר כזית אמורים כדנקט כה\"ג באכילה או כזית מבשרו:",
+                "[אות יז] <b>במשנה לזרוק דמו למחר. </b>משמע דוקא בלזרוק או להקטיר או לאכול. אבל במחשב ע\"מ לקבל או להוליך למחר לא הוי פיגול ועמ\"ש (בפ\"ב מ\"ז) דחולין וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>במשנה והזורק. </b>וה\"ה במחשב לשפוך שיריים למחר אבל אם מחשב בשעת שפיכת שיריים ע\"מ להקטיר אמורים למחר לא הוי פיגול. גמרא (דף י\"ג ע\"ב):",
+                "[אות יט] <b>במשנה דבר שדרכו לאכול. </b>אמרי' בסוגיא (דף ל\"א) אר\"י חישב שיאכלו כלבים למחר פיגול דכתיב ואת איזבל יאכלו הכלבים בחלק יזרעאל. לכן חישב שתאכלו אש למחר ג\"כ פיגול דכתיב תאכלהו אש לא נופח. והא דקתני להקטיר דבר שדרכו להקטיר הא דבר שאין דרכו להקטיר לא. וכן במתני' דסוף פרקין שאין אכילה והקטרה מצטרפין מיירי דאפקה בלשון הקטרה. ואי אפקה אכילה בכל ענין חייב. עיי\"ש:",
+                "[אות כ] <b>תוי\"ט סד\"ה חוץ למקומו. גמרא. </b>תמהני דהא אין זה מסקנת הסוגיא. אלא דמסקינן דמהך קרא דפ' צו ואם האכל יאכל כו' דכתיב פיגול יהיה. זהו חוץ למקומו וכתיב והנפש האוכלת ממנו א' ולא שנים. ואיזה חוץ לזמנו. וגמרי' עון עון מנותר דחייב כרת ומוקמי' ליה בחוץ לזמנו ולא בחוץ למקומו משום דחוץ למקומו דמי לנותר בז\"ב. דהיינו דשניהם פסולים בזמן. ופסולים בבמה. שוב ראיתי דבמנחות (ד' י\"א ע\"ב) פירש\"י ג\"כ דחוץ למקומו ילפי' מקרא זוטא דפ' קדושים. וכן פירש\"י (פסחים דף ט\"ז ע\"ב). וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כא] <b>במשנה לאכול כזית בחוץ. </b>אבל חישב לאכול או להקטיר חצי זית חוץ למקומו. ולהקטיר או לאכול כזית חוץ לזמנו. או שחישב חצי זית במחשבת זמנו ועל חצי זית במחשבת מקום וחזר וחישב על חצי זית אחר במחשבת הזמן הרי זה פיגול. כן מתבאר מסוגיא. וכתבה הרמב\"ם (פט\"ז מהלכות פסהמ\"ק):",
+                "[אות כב] <b>תוי\"ט ד\"ה וחכמים. צ\"ע. </b>במחכת\"ה. זהו קושית תוס' מנחות (ד' י\"ב ע\"א) על מתני' דהתם דקתני לענין מנחות כמשנה זו. ותירצו דאתא למסתם כוותייהו דכה\"ג משני בפ' המפלת עכ\"ל:",
+                "[אות כג] <b>במשנה שאין אכילה והקטרה מצטרפין. </b>הא אכילה ואכילה בכה\"ג להאכיל כזית לב' בני אדם מצטרפין והוי פיגול. גמרא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כד] <b>תוי\"ט ד\"ה יחזור הכשר. משום דחטאת קריא רחמנא. </b>תמוה לי הא מנחת קנאות לא מקרי חטאת וכדאיתא להדיא מנחות (דף ד' ע\"א) בשלמא מנחת חוטא חטאת קריא רחמנא אלא מנחת קנאות מנ\"ל. ומסקי' שם דבין מנחת חוטא ובין מנחת קנאות פסולים משום דכתיב היא. וע' בהרע\"ב (ריש מנחות). וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות כה] <b>במשנה יחזיר לכלי קדש. </b>והא דלא הוי דיחוי דכל שבידו לא הוי דיחוי. גמרא (וע' בתוס' ד' ל\"ד ב'):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כו] <b>במשנה ונותר. </b>ע' בתוי\"ט (לקמן פ\"י מ\"ז) [ד\"ה שלא] כו':"
+            ],
+            [
+                "[אות כז] <b>הרע\"ב ד\"ה לאכול שליל. לאו גופא דזיבחא הוא. </b>לפ\"ז אף אם פיגל בזבח ואכל מהשליל אינו חייב משום פיגול דלא נתפגל מכח הזבח דלא גופא דזיבחא הוא כמו בחלב המוקדשים וביצי תורים. אולם בסוגיא דייקינן מדלא כייל במתני' גבי חלב המוקדשים וביצי תורים ג\"כ שליל ושליא ע\"כ מוכח דאם פיגל בזבח חייב על השליל והשליא משום פיגול. וא\"כ מוכח דמיקרי גופא דזיבחא. והא דחישב לאכול שליל לא פיגל ע\"כ הטעם כמ\"ש רש\"י דאין דרכו לאכול דרובא דאינשי לא אכלי להו. והוי כמחשב לאכול בדבר שאין דרכו לאכול ומ\"מ חייב עליו משום פיגול היכא דפיגל בזבח כיון דאיכא קצת אינשי דאכלי להו. וכ\"כ תוס'. וכך פי' הרמב\"ם לפי שהם מאוסים על האדם כמו עור ואלל עכ\"ל. וכ\"כ בחבורו (פי\"ד הפ\"מ). ודעת הרמב\"ם ז\"ל דפיגל הזבח לא נתפגל המוראה. וכן בפרים הנשרפים. אינו מפגל ולא מתפגל וגם מבואר שם דבשליל ושליא חייב גם על נותר וטמא ע\"ש. וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות כח] <b>תוי\"ט ד\"ה שחטו. חוץ למקומו כתיב. </b>אינו ענין לכאן דמה דס\"ל לר\"י דחשב לזרוק על המזבח את הניתנים למטה למעלה כו' לא פסל היינו דסבר דאף נתנן ממש כה\"ג בעלים נתכפרו דשלא במקומו כמקומו דמי וכמו דקיי\"ל הכי כמ\"ש הרע\"ב לעיל בר\"פ [ובאמת אפשר דכמו בנתנן את הניתנין למטה למעלה נפסל בשר באכילה ה\"נ במחשב ליתן את הניתנין למטה למעלה כו' פסול באכילה לר\"י. או אפשר דכיון דעכ\"פ נתכפרו הבעלים ל\"א כה\"ג מחשבה כמעשה תוס' (לעיל דף כ\"ז ע\"א)] אולם לגבי את הניתנין בחוץ בפנים דבזה בוודאי אם נתן פסול דכתיב וכל חטאת אשר יובא מדמה כו' בזה פרכינן בסוגיא דגם במחשבה לפסול לר\"י ועלה משנינן דבעי דוקא מקום משולש. ובזה תמיה במה שכ' התוי\"ט וצ\"ע בנתנים בפנים ונתנם בחוץ שהוא מקום משולש אמאי כשר. במחכ\"ת אין התחלה לקושי' דבזה בלא\"ה כשר דאף בנתנן ממש נתכפרו בעלים דשלא במקומו כמקומו דמי. וכ\"כ רש\"י בהדיא בפרכת הש\"ס מניתנין בחוץ ונתנם בפנים קמקשו. וכ\"כ תוס' (לעיל ד' כ\"ז ע\"ב ד\"ה לאו כו'). וברור:",
+                "[אות כט] <b>שם בא\"ד לא פליג נמי מההיא טעמא. </b>ושיקריבו טמאים באימורים קאמר ולא בדם כיון דדם נזרק כהלכתו אם הקריבו טמאים האימורים לא פסול זיבחא והא דפסל ר\"י להניח אימורים למחר היינו דאי עביד במחשבתו נפסל כולי קרבן בנאכלים ליום ולילה כיון דהוי אימורים בעין כ\"כ דלא נתקטרו אימורים לא משתרי בשר באכילה. וכי מטי למחר מפסל הבשר משום נותר. אבל שיקריבו טמאים הוי נטמאו אימורים דמשתרי בשר באכילה והא דקתני במתני' או להוציאן לחוץ ע\"כ קאי רק אדם ולא על האימורים דהא אי עביד כמחשבתו לא נמנע הדם מלרצות וגם בשר משתרי באכילה דכיון שהוציא אימורים לחוץ הוי כנטמאו אימורים. תוס'. וק\"ל דמאי בכך דאם הניח אימורים למחר מפסל כולי זיבחא הא מ\"מ הזריקה מרצה ונתכפרו בעלים וא\"כ בחישב להניח אימורים למחר למה יפסל משום מחשבה הא מ\"מ יהא הדין שנתכפרו בעלים כמו בהניחם באמת למחר וכמו במחשב ליתן למעלה את הניתנין למטה דכשר כיון דשלא במקומו כבמקומו אף דמ\"מ מפסל כולי בשר מלאכלו ואם דבאמת הא דקתני ר\"י פוסל היינו לצדדים דהניח אימורים למעלה מפסיל הבשר באכילה ונתכפרו בעלים. עדיין קשה דא\"כ גם בחישב ליתן את הניתנין למטה למעלה יהא הדין דפסול מלאכלו וא\"כ איך חלקם המתני' דבחשב להניח אימורים למחר פסול ובחשב ליתן את הניתנין למטה למעלה כשר הא בשניהם נתכפרו הבעלים. ופסול באכילה. ואיני יודע טעם לחלק בין מחשבת להניח אימורים למחר למחשב ליתן את הניתנין למטה למעלה כיון דבשניהם אי עביד כמחשבתו נתכפרו בעלים ונפסל כולא זיבחא באכילה. ובתוס' לעיל (כ\"ז ע\"א ד\"ה יצא) העלו בסוף דבריהם כיון דבמעשה שנתן הדמים דלמטה למעלה כפרו בעלים אלא דהבשר אסור אם חישב לעשות כן מותר הבשר דלא עביד ר\"י מחשבה כמעשה אלא היכא דבמעשה פסול גמור ולא נתכפרו. אח\"ז מצאתי בתוס' מנחות (דף י\"ח ע\"א ד\"ה גזירה) שכתבו באמת דמדינא גם להניח אמורים כשר אלא דגזרינן בין להניחן בין להוציאן אטו להניח או להוציא דמו עיי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ל] <b>בהרע\"ב ד\"ה ואין בו כרת. שאין מפגלין כו'. </b>בסוגיא דייק ואמאי לא תני יותר רבותא דראשונה במחשבת חוץ לזמנו ואחרים כתקנן ג\"כ לא פיגל ומסקינן דכולן כתקנן היינו כתקנת פיגול ואחת שלא כתקנה היינו שלא כתקנו' פיגול אלא במחשבת חוץ למקומו או שלא לשמו. וה\"ה בשתיקה כיון דאין מפגלין בחצי המתיר. וצ\"ע על הרע\"ב דלא פי' כמסקנא:"
+            ],
+            [
+                "[אות לא] <b>תוי\"ט ד\"ה והלבונה. הקטרה דקמיצה לא מיחייבה שתקדום. </b>זה תירוץ שני של תוס'. ועוד תירצו שם מקודם דהלבונה נהי דיש לה מתירין דהיינו קמיצת הקמיצה מ\"מ כיון דהוא ג\"כ מתיר עצמו אינו מחויבים עליו משום פיגול ושאני אמורים דלא מקרי מתיר את הבשר דהא בנטמאו או נאבדו האמורים ג\"כ הבשר מותר. והנה הא דהקטרה דקמיצה לא מחייב שתקדום להקטרת לבונה. מפורש במנחות (די\"ג ע\"ב). ומה די\"מ קמיצת קומץ מחייב שתקדום. כ\"כ תוס' מסברא בלשון מ\"מ קודם קמיצה בודאי נראה שלא להקטירה. ולענ\"ד ראיה ברורה לזה מסוגיא דמנחות (די\"ז ע\"א) הנ\"מ היכא דשיריים דקומץ מתיר דידהו. אבל הכא דקומץ לאו מתיר דלבונה וכו'. וקשה הא מפורש במתני' (דרפ\"ב דהקומץ) ע\"מ להקטיר לבונתה דחייב. אע\"כ דזהו החילוק דלענין קמיצה דהקומץ הוא מתיר דידהו ודהלבונה דצריך שיקמוץ תחלה אבל לענין הקטרה דהקומץ לא הוי מתיר דהקטרת לבונה ודו\"ק:",
+                "[אות לב] <b>תוס' חדשים ד\"ה ול\"נ דקמל\"ן. </b>במחכ\"ת זו נגד סוגיא ערוכה דמ\"ד דר\"י הוא דמשני לה אברייתא הכי דאתיא כרבנן דבמנחת נסכים ליכא פיגול. ומ\"מ בלוג שמן איכא פיגול לר' דסבר מתנותיו שרו ליה ה\"נ דמפגלי ליה ודחינן לה ומסקינן דברייתא ר\"מ היא ע\"ש מבואר דלמסקנא א\"א לאוקמי' כרבנן דלדידהו גם בלוג ליכא פיגול:"
+            ],
+            [
+                "[אות לד] <b>תוי\"ט ד\"ה פרים. אין בהם משום פיגול. </b>היינו דאם חישב לאכול או להקטיר הבשר למחר לא נתפגל דאין לבשרה לא אכילת מזבח ולא אכילת אדם אבל אם חישב להקטיר אמורים נתפגל גם הבשר כך איתא בסוגיא (דל\"ה). ואולם מדברי הרמב\"ם (פי\"ח) דחשיב בכלל דברים שאין חייבים משום פיגול מ' שאין לו מתירים. אוכל בשר חטאת הנשרפת מבואר דאף בנתפגלו הפרים אינו חייב על אכילת הבשר וצ\"ע:",
+                "[אות לג] <b>במשנה אין חייבין עליו. </b>אבל מ\"מ פסול בק\"ו מה שלא לשמה דלא מיפסל בשלמים פוסל בחטאת הפנימיות. פיגול דפוסל בשלמים לכ\"ש דפוסל בחטאת הפנימיות גמרא פ\"ק (ד' י\"ד ע\"א):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לה] <b>במשנה לשם ששה דברים. </b>דעת תוס' במכילתין שבכל ד' עבודות צריך כוונת וי\"ו דברים וכן בשעת הקטרה צריך כוונה חוץ מכוונת הזובח דל\"ש בהקטרה. ובדיעבד אם כיון בד' עבודות שלא לשם השם ושלא לשם אישים כו' כשר. דכל הנהו כוונות אינן אלא למצוה ע\"ש. אבל הרמב\"ם העתיק רק דבשעת זביחה צריך אלו הו' כוונות ע\"ש:",
+                "[אות לו] <b>בהרע\"ב ד\"ה לשם ריח. לאפוקי אם צלאן. </b>עי' לקמן (פי\"ד מ\"י) בהרע\"ב ובתוי\"ט שם:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לז] <b>במשנה בכלי שרת בצפון. </b>אין למידק מדלא קתני גבי שחיטתן בכלי שרת דמוכח דשחיטה לא בעי כ\"ש. די\"ל דלא בא להשמיענו דבעי כלי שרת. אלא דאשמעי' דגם הכ\"ש בעי להיות בצפון (כמ\"ש לקמן במשנה ז') תוס':",
+                "[אות לח] <b>תוי\"ט ד\"ה שחיטתן בצפון. אבתראי סמיך ע\"כ. </b>וכתבו עוד דבחטאת דכתיב ולקח באצבעו. ובאצבעו ל\"ש קבלה וע\"כ דהקבלה בכלי ובאצבע היינו דעביד אוזן לכלי ולקחו באצבעו:",
+                "[אות לט] <b>הרע\"ב ד\"ה שירי הדם. כדכתיב. </b>בתוס' הקשו דלמ\"ל קרא תיפוק ליה דאין מעבירים על המצות דהא פגע תחלה בהך יסוד ע\"ש. ואף דיסוד דרומי תדיר צ\"ל דאין מעבירין עדיף מתדיר. קרבן נתנאל סוף מגילה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות מ] <b>שירי הדם היה שופך על יסוד דרומית. </b>צ\"ל דרומי:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מא] <b>במשנה בכל מקום בעזרה. </b>ולא קתני וקבול דמן בכלי שרת כדקתני בריש פרקין גבי קדשי קדשים דגם התם לא בעי לאשמעינן דבעי כ\"ש אלא דאשמעינן דגם הכ\"ש צריך להיות בצפון לאפוקי אם הבהמה בצפון והכלי בדרום והדם מקלח לתוכו. תוס' בריש פרקין:"
+            ],
+            [
+                "[אות מב] <b>תוי\"ט ד\"ה לשני ימים ולילה אחד. ודבר הלמד בהיקש. </b>והא דל\"א כחזה ושוק דאיל נזיר דכתיב בגופיה. דמסתברא לאקושי לשלמים שנוהגת בכל בהמה כבכור. אבל איל נזיר אינו אלא באיל. א\"נ בשוק הימין כתיב (ובתודה ג\"כ כתיב ימין) ובאיל נזיר לא כתיב בו ימין. תוס':",
+                "[אות מג] <b>בא\"ד דלא ידע מנ\"ל. </b>דל\"ל דילפי' מגז\"ש העברה העברה מבכור. דהא בכור למד בהיקש מחזה ושוק ואינו חוזר ומלמד בגז\"ש. תוס':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מד] <b>הרע\"ב ד\"ה היו נקמצות. דלא קבע הכתוב. </b>ומחטאת ואשם ליכא למילף שכן מיני דמים. ובסוגיא מבואר דמ\"מ ס\"ד דיהיה דוקא בקרן מערבית דרומית כמו ההגשה אלא דילפי' מקרא וקמץ משם היינו ממקום שרגלי הזר עומדות. וא\"כ ממילא איכא קרא דאינו טעון צפון. אלא דלזה לא יהיה צריך הקרא ואתיא רק שלא בעיא מערבית דרומית. ואם קמצה בהיכל ג\"כ כשר דמצינו כזה בסילוק בזיכים:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות מה] <b>תוי\"ט סד\"ה וחוזרים לעקב. דרך ימין. </b>דאל\"כ כשיהיה בקרן דרומית מזרחית נמי יחזור על עקבו:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות מו] <b>הרע\"ב ד\"ה עלה בכבש. תלה היסוד בעולה. </b>ובפירש\"י (דף ס\"ד ע\"ב) דכתיב בחטאת המחטא אותה. אותה למעלה ואין אחרת למעלה כדדרשינן פ\"ק (דף יו\"ד):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מח] <b>תוי\"ט בד\"ה שחט חולין. בפנים כבחוץ. </b>ואף דאין דנין שלא בהכשרו מדבר שבהכשרו כמ\"ש התוי\"ט בסמוך ד\"ה זה הכלל. מ\"מ דנין משחיטת חולין בחוץ ונמצא טריפה דהוי שלא בהכשרו ואעפ\"כ מטהר מידי נבילה כדס\"ל לר\"מ במתני' שאח\"ז כ\"כ רש\"י. וקשה לי דמסוגי' (ד\"ע ע\"א) ור\"מ חד למעוטי חולין בפנים כו' ור\"י מנבלה גמר לה. משמע לר\"י ג\"כ דרשי' חד טריפה למעוטי חולין בפנים. והרי לר\"י דס\"ל דבטריפה אין שחיטתה מטהרתה ממילא ליכא ללמוד דחולין בפנים דמטהר כיון דאינו שוה בפנים כבחוץ. דהא אין דנין דבר שלא בהכשרו מדבר שבהכשרו. ודוחק לומר דלר\"י באמת דרשי' מטריפה רק לקדשים בפנים. דלישנא דש\"ס לא משמע כן. ותוס' כתבו דילפי' חולין בפנים מקדשים בפנים:"
+            ],
+            [
+                "[אות מט] <b>הרע\"ב ד\"ה אינו דין. בבנין אב מה מצינו. </b>ומ\"מ אין ללמוד מזה דדבר הלמד בק\"ו מלמד בבנין אב די\"ל דבאמת ר\"מ סמיך אדרשה דזאת תורת הבהמה והעוף שהביא התוי\"ט בסמוך ד\"ה רי\"א דיה כנבילה (לעיל ד\"נ) ובתוס' שם ג\"כ הכי מוכח מכח קושיא אחרת דאיך למד עוף מק\"ו דבהמה הא איכא למיפרך מה לבהמה דאינה מטמאה בגדים בבית הבליעה אע\"כ דסמך אדרשא הנ\"ל ע\"ש:",
+                "[אות נ] <b>תוי\"ט ד\"ה רי\"א דיה כנבלה. מטהר טרפתה מטומאתה. </b>ואפי' מליקת קדשים. דאי לשחיטה בק\"ו אתיא לן עכ\"ל רש\"י. ולפ\"ז ישאר לן קושית תוס' שכתבתי לעיל דהא איכא למיפרך מה לבהמה שאינה מטמאה בבית הבליעה. ותירוצם דאהקישא דזאת תורת סמיך ליתא דהא כל כמה דלא ידעינן שחיטת עוף בק\"ו י\"ל דהיקשא אתיא רק לשחיט' אבל לא למליק':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות נא] <b>במשנה ובטריפה. </b>בענין דא\"א לידע איזהו האיסור כגון דאיערוב נקובת הקוץ בדרוסת הזאב. או בולד טריפה ואליבא דר\"א (ספ\"ו דתמורה) גמרא. ואף דבולד טריפה לעולם לא יהיה תקנה להתירו להדיוט (דלר\"א ולד טריפה אף להדיוט אסור ע' בתוי\"ט שם) מ\"מ מהני תקנת ירעו לפדות ולהאכיל לכלבים כיון דאותו שהוא הקרבן מותר הוא להדיוט אלא כיון דאין מכירים איזה היא אסורים לאכילה כה\"ג מותר לפדותו לכלבים. תוס':",
+                "[אות נב] <b>תוי\"ט ד\"ה כל הזבחים. אי מהתם ה\"א הנ\"מ לגבוה. </b>זהו לשון הסוגיא אי מהתם הנ\"מ לגבוה אבל להדיוט אימא לא. ומדברי רש\"י נראה דדוקא לגבוה חמיר דלא לבטל והוי ידעינן ג\"כ הכא דלא לקרבו. אבל מ\"מ היה ס\"ד דירעו ולשתרי מכח שביטול. ואח\"כ כדפרכי' דנמי תנינא (במשנה ט' פ' בתרא דעכו\"ם). ומשני דאי מהתם הו\"א ה\"מ להדיוט אבל לגבוה הו\"א דלא לפסדנהו לכולהו. היינו די\"ל דכיון דההפסד לגבוה נשתרי ע\"י ביטול להדיוט ולומר ירעו. או דס\"ד כיון דלא יהיה תקנה נשתרי מיד בביטול משום פסידא דקדשים. וא\"כ מה שהוסיף התוי\"ט לבאר דמידי דאיסורו רק משום גבוה מאוס יותר ממידי דאיסורו לאו משום גבוה לחוד. לא ידעתי מי הכריחו לזה:"
+            ],
+            [
+                "[אות נג] <b>תוי\"ט ד\"ה זה יקרב. מ\"מ קרבן אחר שהוא מחויב סמיכה. </b>אין חילוק זה שייך על משנתינו. אלא דהתו' כתבו לתרץ (קושייתם דלוקמה בערל וטמא) דהכא כיון דיש תקנה ברעיה לא מבטלין מצות סמיכה. אלא דהקשו דבההיא דבפ\"ח דפסחים בחמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהן דפטורים מפסח שני. אף על פי שיכולין להביא במותר הפסח. דמבטלי מצות סמיכה (ומ\"ש מערל וטמא) וצ\"ל כיון שהוא ספק דשמא פטור הוא מלעשות פסח לא עשו לו חכמים תקנה ולעבור מצות סמיכה. וע\"ז הקשו מההיא דשניהם מביאים חטאת אחר (ומנזיר) הרי דמייתי קרבן בלא סמיכה כדי לפטור עצמו מספק חיובא. וע\"ז תירצו דאפי' שתקנו שיביא קרבן מספק בלא סמיכה כדי לפטור עצמו מספק מ\"מ קרבן אחר כו':",
+                "[אות נד] <b>בא\"ד והרמב\"ם פ\"ו מהפה\"מ. </b>הרמב\"ם כ\"כ על נתערב מב\"מ וקרבן אנשים ובעיני תמוהים לי דברי רבינו איך יכול להקנות לחבירו הא רבי' כתב (פ\"ד דמעילה ה\"ח) דהמוכר עולה ושלמים לא עשה כלום. והתוי\"ט כתב שלמד כן מדברי ר\"ש בכריתות. והתם שייך שפיר כן דמקנה לו בהמתו חולין. וצלע\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נה] <b>במשנה רא\"א אם קרב. </b>אבל לא קרב ראש א' מהן לא יקרבו. ולומר רואה אני את הבעלי מומים כאילו הם עצים, דדוקא בנתערבו אברי חטאת באברי עולה כיון דשניהם מין כשר בזה ס\"ל לר\"א (במתני' ד') דרואה אני כאילו הן עצים (וע') בסמוך במתני' ח'. (צ\"ל וכן בסמוך כו'):",
+                "[אות נו] <b>במשנה יקרבו כל הראשין. </b>ואף דקודם שקרב הראש א' נדחו כולם מלהקריב והוי נראה ונדחה צ\"ל דר\"ע ס\"ל דאין דיחוי אפי' בשחוטין גמרא (דף ע\"ד ע\"א):"
+            ],
+            [
+                "[אות נז] <b>הרע\"ב ד\"ה אם יש בו מראה דם. אמרי' קמא קמא בטל. </b>היינו דטפות טפות קודם שנתרבו נדחו מלהזות בו. עיין חולין (פ\"ו מ\"ה) בתוי\"ט שם:",
+                "[אות נח] <b>תוי\"ט ד\"ה נתערב בדם. הדבר ידוע שדמו של פר מרובה. </b>ואע\"ג דתנן (בפ\"ה מ\"ד דיומא) עירה דם הפר לתוך דם השעיר. א\"כ איפכא הו\"ל למידק דדם השעיר יבטל לדם הפר דקמא קמא בטל כמ\"ש הרע\"ב בנתערב דם קדשים לתוך מים דהיכא דמערה מדבר דנפישא עמוד טפי מחביות לכ\"ע ל\"א קמא קמא בטל. והכא במערה מן המזרק דנפיש עמודיה. תוס' ועיין (בפ\"ה מ\"ח דע\"ז) בתוי\"ט:"
+            ],
+            [
+                "[אות נט] <b>תוי\"ט ד\"ה ר\"א מכשיר. דלא כפירש\"י כו' דא\"כ לפלוג. </b>ועלה כתבו תוס' דמ\"מ לר\"פ דס\"ל דהגזירה דלמא יהיה רבה ישאר בקושיא דלפלוג ר\"י בהאי. ולענ\"ד י\"ל דלפי המסקנא דמוקמי' מתני' יו\"ד דלקמן בכוס שנתערב בכוסות. גם מתני' דהכא מיירי בזה. וכמ\"ש תוי\"ט שם. א\"כ ליכא קושיא דלפלוג ר\"י דבכוסות הוי כמו יבש ביבש דמודה ר\"י דמב\"מ בטל כמ\"ש תוספות (במנחות דף כ\"ב ע\"ב) וברישא בנתערב בדם בהמה דמיירי בבלול דהא אח\"כ רואים כאילו הוא מים והיינו דתנינן במראה דם דזהו רק בבלול מש\"ה פליג ר\"י ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ס] <b>תוי\"ט ד\"ה ואם לא. אבל לר\"א לא קשיא. למאי דמסקי'. </b>אין זה מובן דהא למסקנא מיירי בב' כוסות ויתן למטה היינו שתעלה לתחלת עולה כמ\"ש התוי\"ט במשנה יו\"ד. וא\"כ לר\"א ג\"כ קשה אמאי יתן למטה הא כבר נתכפר והבשר נפסל ואין לו תקנה ותוספות דנקטו בקושייתם על ר\"א ודייק מינה לקמן דיש בילה. היינו לאפוקי לפי\"מ דמשני דאין בילה ומיירי דהעליונים מרובים ונתן כשיעור תחתונים ועוד ואח\"כ יתן למטה היינו דעלו לשפיכת שיריים בזה היה. אבל למה דכתב התוי\"ט במ\"י דלמסקנא מיירי בכוסות וא\"כ מה בכך דאין בילה הא מ\"מ כבר נתכפר במה דנתנן מב' כוסות למעלה. גם לא ידעתי אמאי לא נקט התוי\"ט כדכתבו תוס' לתרץ דלר\"א ליכא קושיא כיון דאית ליה רואים כאילו הוא מים לא הוי כמכופר. אבל לרבנן דלית להו רואים וכו' הרי דלר\"א ליכא קושיא כלל:"
+            ],
+            [
+                "[אות סא] <b>במשנה רבי יהושע אומר ינתנו במתנה אחת. </b>אף דבמתני' הקודם אין משנים זה להכשיר זה וס\"ל לחכמים דישפכו לאמה מ\"מ הכא משנים ועובר משום בל תגרע כיון דאינו פוסלו בידים אלא עומד במקומו שב ואל תעשה שאני. תוס' בסוגיא (ד' פ\"א ע\"א ד\"ה תנאי היא):",
+                "[אות סב] <b>במשנה עובר על בל תוסיף. </b>וא\"ת איזה בל תוסיף יש וליהוי מתנה שניה בשביל שיריים של בכור וי\"ל מתנה ראשונה של עולה ניכרת משני צדדי' וזהו בל תוסיף דמתנה של בכור אינו רק מצד א'. תוס' (ד\"פ ע\"ב ד\"ה בל תוסיף מהיכא):",
+                "[אות סג] <b>תי\"ט ד\"ה הניתנין. בהדיא פי' הר\"ב לעיל. </b>ר\"ל דאם היינו מפרשים דיחזור ויתן למטה היינו שתעלה רק לשפיכת שיריים דחטאת היה אפשר לומר דמיירי בבלול וכגון שהעליונים מרובים ונותן למעלה כשיעור התחתונים ועוד:"
+            ],
+            [
+                "[אות סה] <b>תי\"ט ד\"ה נתן בחוץ. וקצת קשה אמאי פסול. </b>קשה בלא\"ה יקשה כן ארישא דקתני ישפכו לאמה ולא פליג עלה ר\"א והיינו מטעם דלא פסיקא ליה דאיכא חטאת ואשם כדאיתא בסוגיי' וכ\"כ הרע\"ב הא כי היכי דס\"ל בנתערבו דמים של מטה עם של מעלה דנותן תחלה למעלה לשם מים ה\"נ בנתערבו פנימים עם חיצונים אף בחטאת ואשם יתן תחלה בפנים לשם מים דבזה לא מפסלי כיון דאינם מכניסים לכפר:",
+                "[אות סד] <b>הרע\"ב סד\"ה חכמים מכשירים. והלכה כחכמים. </b>אמרי' בגמ' (דפ\"ב ע\"ב) ת\"ר פנימי אין לי אלא פנימי (שנכנס דמה לפני ולפנים) היכל מנין ת\"ל אל הקדש פנימה. ופרכינן כיון דאפסיל בהיכל לפני ולפנים מאי בעי (וכיון דמהיכל אפסיל ליה לפני ולפנים מאי בעי הלא כבר פסול הוא היה לו לפרש בקרא היכל) אמר רבא כל מידי דיחשיב עליה לפני ולפנים לא מיפסל בהיכל ופירש\"י דאשמועי' קרא היכא דחשיב עליה מתחלתו להכניסו לפני ולפנים ותחלת הבאתו להיכל ע\"מ פנים היה לא מפסל עד דמטי לפנים ואם החזירו לחוץ כשר. עוד מבואר בסוגייא דלא מיפסל אלא הכניסו דרך פתחים אבל הכניסו דרך גגין ועליות לא:",
+                "[אות סו] <b>תוי\"ט סד\"ה שהיה ר\"ע אומר. כ\"מ חטאות. </b>דהקרא מיירי בחטאת יחיד דרובא נקיבות ואתרבי אפי' חטאת זכר ואפי' חטאת ציבור:"
+            ],
+            [
+                "[אות סז] <b>הרע\"ב ד\"ה וחכמים פוסלים. דכתיב אשר יובא מדמה. </b>והא דלא ילפינן בהיפוך יוצא מנכנס לפנים דגם ביוצא יהיה המשואר כיוצא בו. דהובא מדמה ממעט אבל לא יוצא מדמה. גמ':",
+                "[אות סח] <b>שם סד\"ה מקום שאין. דאמר קרא אשר יובא מדמה. </b>דלא נימא דפסול בק\"ו מיוצא דלא עשה המשואר כיוצא פסול הבשר. נכנס לפנים דעשה המשואר כנכנס מכ\"ש דפסול הבשר. גמרא. וקשה לי הא איכא למיפרך מה ליוצא דהמחשבה פוסלת בחוץ:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות סט] <b>במשנה לדברי ר\"י אלא הדם והנסכים. </b>היינו דאם עלה בכלי לר\"ג יזרוק אבל אם כבר זרק גם לר\"י לא יקנחנו, תוס' (דף פ\"ז ד\"ה כלי שרת):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ע] <b>הרע\"ב ד\"ה מכשיר בבעלי מומין. לכתחלה בעופות. </b>עיין במ\"ש הרע\"ב במנחות (פרק ז' מ\"ג) ובתוי\"ט:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות עא] <b>במשנה בזמן שהן מחוברים יעלו. </b>בתו' בשבת (ד' ק\"ח ע\"א ד\"ה ואי כו') כתבו וי\"ל דבהמה נמי אשכחן שהיה קרב שער שבראשי כבשים כו' דלא קפיד קרא אלא אהפשט עור. וזה תמוה דאיך אפשר דהיה צמר בלא העור. ומצאתי שעמד בזה הרב מהר\"י אלפאנדרי בקונטרס מוצל מאש (סי' א'):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות עב] <b>במשנה כך הכבש מקדש. </b>ומעלים אותו מכבש למזבח דכשאוחזין בידו להעלותם לא מקרי ירדו דאויר מזבח כמזבח דמי:",
+                "[אות עג] <b>במשנה כך הכלים מקדשים. </b>לענין דלא יהיה לו פדייה. אבל לא ליקרב:",
+                "[אות עד] <b>הרע\"ב בד\"ה שהיו עושין. ואפי' שירי מנחות אינם נאכלים. </b>ואף אם נתקן פגימת המזבח בו ביום אין נאכלין דהוי דחוי. תוס' במסכתין (ד' ס\"א ע\"ב ד\"ה לאחר):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות עה] <b>במשנה קודמין למוספי ר\"ח. </b>ואף להחטאת דמוסף ר\"ח כיון דעולת מוסף דשבת קודמת לעולת מוסף דר\"ח משום דתדירה קודמת נמי לחטאת אף דמקודש שהשוה הכתוב עולות דמוסף עם החטאת תוס' (ד\"צ ע\"ב ד\"ה תדיר):"
+            ],
+            [
+                "[אות עו] <b>במשנה דם חטאת. </b>דם חטאת ואיברי עולה. וכן אימורי חטאת ודם עולה איבעיא דלא איפשטה איזה מהן קודם:",
+                "[אות עז] <b>במשנה קודם לדם עולה. </b>ויצא מהכלל הזה פרי ע\"ז קודם לשעירי ע\"ז (דכתיב ביה ומנחתו ונסכו כמשפט משמע כמשפט כסדר מקרא וכך סדר עבודותיה ופר ברישא כתיב) וברגל כבשים קודם לשעירים דכמשפט כתיב בהו. גמרא (דף צ' ע\"ב): ",
+                "[אות עח] <b>במשנה חטאת קודמת לאשם. </b>דם עולה ודם אשם אבעיא דלא אפשיטא איזה מהן קודם:",
+                "[אות עט] <b>במש' התודה ואיל נזיר. </b>תודה קודם לאיל נזיר דטעון ד' מיני לחם. ואיל נזיר טעון רק ב' מיני לחם:",
+                "[אות פ] <b>תוי\"ט סד\"ה מפני שדמה. לא סגי בטעמא. </b>לפ\"ז מוכח דטעמא דמרצה עדיף מטעמא דד' קרנות וא\"כ קשה איך כתב התוי\"ט מקודם דלא סגי בטעמא דחטאת קודם לאשם מטעם דמרצה משום דאיכא באשם טעמא די\"ל קצבה והא כיון דטעמא דמרצה לא מהני לגבי מעלת יש לו קצבה. מכ\"ש דטעמא דד' קרנות לא מהני. ואולי י\"ל דריצוי דחטאת לגבי עולה עדיף מטעמא דד' קרנות כיון דעולה לא מרצה כלל. אבל טעמא דריצוי דחטאת לגבי אשם דשניהם מרצים אלא דחטאת מרצה יותר על ח\"כ לא אלים כ\"כ כמו טעמא דד' קרנות:",
+                "[אות פא] <b>תוי\"ט סד\"ה ועל היסוד. בלמוד בעלמא. </b>וכעין זה ברש\"י ברכות (ד' כ\"א ע\"א ד\"ה שאינו טעון): "
+            ],
+            [
+                "[אות פב] <b>הרע\"ב ד\"ה ויש בו קדשי קדשים. כ\"ש לעולת העוף. </b>אבל עולת בהמה קודם למעשר. ואם יש לפנינו חטאת עוף ועולת בהמה ומעשר. חטאת עוף קודם לכולם (גמ' ד\"צ ע\"ב):",
+                "[אות פג] <b>תוי\"ט ד\"ה דמו ואימוריו. ויראה לי דמתניתין אליבא דר\"א. </b>תמוה לי הא מסקינן בסוגיא דפלוגתא דר\"א ורע\"ק במעילה היינו רק בלא עיילינהו לגואי קודם הזריקה. וא\"כ מתני' דהכא אף כר\"א לא אתיא דהא מודה ר\"א בעיילינהו לגואי וא\"כ אין יוצא פסול באימורים קודם זריקה. והתוי\"ט במעילה העתיק מסקנא זו דפלוגתייהו רק באתנהו באבראי אבל באמת כתבו תוס' (ד' כ\"ו) דהכי אמרינן בעיילינהו לגואי לכ\"ע זריקה מועלת ליוצא להביאו לידי מעילה ופליגי רק באיתנהו לאבראי אי זריקה מועלת ליוצא אבל לכ\"ע נפסלו האמורים ביוצא עיי\"ש היטיב. וא\"כ מתני' דהכא ככ\"ע דלא פליגי בדין פסול יוצא רק באם זריקה מועלת ליוצא, ודו\"ק:"
+            ],
+            [
+                "[אות פד] <b>במשנה מפני שהיא באה על חטא. </b>ומנחת נדבה ומנחת סוטה אבעיא דלא אפשיטא אם נדבה קודמת דטעונה שמן ולבונה או דסוטה קודמת דבא לברר עון: ",
+                "[אות פה] <b>תוי\"ט ד\"ה מפני שבאה. כדאיתא בגמ'. </b>לא ידעתי הא אדרבה משמע בהיפוך דהש\"ס רצה למפשט מהכא דדוקא מנחת חוטא דבא על חטא לכפר קודם לנדבה אבל מנחת סוטה לא. ודחי מי קתני מפני שמכפרת מפני שהיא באה על חטא קתני. הרי דלאותה צד דמנחת סוטה קודם למנחת נדבה פירושא דמתני' אינו דמכפרת אלא דבאה על חטא היינו חוטא לכפר וסוטה לברר. וכיון דאבעיא לא אפשיטא לא הו\"ל להתוי\"ט לכתוב כן בפשיטות:"
+            ],
+            [
+                "[אות פו] <b>במשנה מפני שהוא בא ע\"י הכשר. </b>וא\"ת אדרבא חטאת מצורע עדיף דאכשורי ומכפר. וי\"ל מכיון דמתן בהונות מדם האשם חשיב ליה מכשיר טפי. א\"נ האי כל חטאות שבתורה דקתני לאו בחטאת הבאה עם האשם קאמר אלא בשאר חטאת. תוס'. היינו דמתני' לא מיירי מחטאת מצורע הבאה עם האשם. אבל מ\"מ הדין אמת דאשם מצורע קודם לחטאת מצורע כדאיתא במנחות (ד' ה'). ודלא כבה\"ז וצאן קדשים וראיתי שכ\"כ בספר מראה כהן:"
+            ],
+            [
+                "[אות פז] <b>הרע\"ב ד\"ה וחכ\"א. ונראה דתדיר קודם. </b>עמ\"ש ברפ\"ז דנזיר (אות מ\"א):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות פח] <b>במשנה שנטמאה. </b>ומיירי בנשבר הציץ או דאינו על מצחו למאן דאית ליה דלא מרצה אא\"כ על מצחו. דאל\"כ הא מדאורייתא ראוי לזריקה לכתחילה מכח ריצוי הציץ. תוס':"
+            ],
+            [
+                "[אות פט] <b>הרע\"ב ד\"ה מן הקרן. של מזבח. </b>היינו לאחר שהיה על הקרן אבל בראוי לקרן אף דבחטאת מתן א' כיפר מ\"מ כ\"ז שלא נתן ד' מתנות טעון כיבוס:"
+            ],
+            [
+                "[אות צ] <b>במשנה ואחד העור. </b>בהרע\"ב (פכ\"א דשבת מ\"ב) מבואר דרק ברכים שייך כיבוס אבל לא ביבשים וא\"כ הוי כעץ דעלמא דגורר הדם. וכ\"כ הרמב\"ם (פ\"ח מה' מע\"ק ה\"ב). והרע\"ב שכתב במתני' שלפניו דראוי לכיבוס למעוטי כלי עץ ה\"ה דהו\"מ למנקט עורות יבשים. וסוגיא שמפרש למעוטי כלי עץ י\"ל דמלתא דפסיקא נקט אף לאחרים דס\"ל דגם עור יבש בר כיבוס הוא:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות צא] <b>תוי\"ט ד\"ה טעונין מריקה. ואפשר לי ליישב דבריהם. </b>בפשוטו י\"ל דנקט מריקה ושטיפה לרבותא דאף דאינו משום הבליעה דכבר יצא ע\"י ההגעלה. ובתרומה באמת בעי רק הגעלה ולא מרו\"ש מ\"מ בקדשים קלים בעינן מרו\"ש אבל שבירה בכלי חרס ליכא חידוש דאף בתרומה בעי שבירה דהא אינו יוצא מידי דפיו לעולם ואף ר\"ש מודה בזה ופלוגתייהו רק לעניין מרו\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות צב] <b>במשנה ואינו חולק. </b>אפי' כה\"ג אונן דראוי לחטוי אעפ\"כ אינו חולק כיון דאינו ראוי לאכילה (גמרא):",
+                "[אות צד] <b>תוספות חדשים ד\"ה וזה אינו כו' דמדאורייתא ראוי הוא. </b>במחכ\"ת לק\"מ דבאמת טבילתן אינה מעכבתו מלחלוק אלא דמחוסר כפורים היינו דעדיין לא הביא כפרתו. ואם הי' הדין דמח\"כ אסור מדרבנן עד לערב הי' נכון הלשון לאכול בערב דקודם שהביא כפרתו אינו חולק כדי לאכול לערב כיון דבאמת מדרבנן לא יאכל עד לערב. ולזה כתב התוי\"ט דמותר לאכול מיד אחר הטבילה והוי ראוי למתני כדי לאכול אחר הטבילה אלא דלערב נקט משום טבול יום. אבל פשיטא דמתני' מיירי בעדיין לא הביא כפרתו ופשוט (וכן כתבו ג\"כ בתוס'):",
+                "[אות צג] <b>תוי\"ט ד\"ה וכל שאין לו בבשר. כך מצאתי. </b>נפלאתי דהא סוגיא ערוכה היא בפרקין (דף ק\"ג ע\"ב) דלר' ישמעאל דיליף דעור קדשי קדשים לכהנים מק\"ו דעולה מוקי לה לקרא דאשר הקריב למעט טבול יום ומח\"כ ואונן דאינו חולק בעורות. וזה הדרשה דרמז עלה התוי\"ט בסמוך (במ\"ג) דלר\"י איצטריך קרא לענין אחר: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות צה] תי\"ט ד\"ה <b>עורות קדשים קלים. אלא כל שהוא קדשי קדשים כמוה. </b>הלשון מגומגם דלא תלוי בקדשי קדשים אלא דרק בחטאת הוי ק\"ו כיון דבשרה לכהנים אבל בקדשים קלים דבשרם לבעלים ליכא ק\"ו: ",
+                "[אות צו]  בא\"ד <b>דלר' ישמעאל איצטריך קרא לע\"א למעט אונן וטב\"י ומח\"כ. </b>ובסוגיא אמרינן עלה ותיפוק ליה מלו יהיה ר\"י לטעמיה דלו יהיה אתיא לגז\"ש דעצמותיו מותרים וקשה לי הא בברייתא קתני נמי ר' אומר כל עצמו לא הוצרכנו אלא לעולה כו' לו יהיה פרט לטב\"י כו' ויקשה אשר תקריב למ\"ל כדפרכינן לר\"י. ולמעט טב\"י ואונן הא רבי דריש ליה מלו יהיה וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "[אות צז] <b>תוי\"ט ד\"ה בעורו. תוס' (רפ\"ח ד' ע\"א). </b>(דאף לכלבים שרי) ובר\"ן (פ\"ד דחולין) דר\"פ כתב בשם תוס' דכל שהוא נאכל לכהן שרי לזמן עליו את העכו\"ם דאתקש לצבי ואיל אלא דלהאכילו לכלבים אסור מואכלת ולא לכלביך עכ\"ל וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "[אות צח] <b>הרע\"ב ד\"ה מטמאין בגדים. כדכתיב והשורף. </b>דמדכתיב שם ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם באוהל מועד לכפר כו' והשורף אותם כו' מה ת\"ל לכפר לימד על כל המתכפרים שהשורפן מטמא בגדים. גמרא (דף פ\"ג ע\"א):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות צט] <b>במשנה כיון שהוציאו פסלו. </b>תמוה לי הא בפסול דיוצא דאם עלו לא ירדו מקרי מתקבל בפנים וכה\"ג חייב בחוץ כדאיתא להדיא בסמוך (במשנה ד') ובאמת בסוגיא (דף ק\"ח ע\"א) איתא דהשיב כן ראב\"ש תחת ריה\"ג. אבל מ\"מ תמוה לי מה עלה על רבנן להקשות. וגם שם איתא דר' השיב תירוץ אחר תחת ריה\"ג ואמרי' עלה שחיטת לילה וקבלה בכלי חול איכא בינייהו דלראב\"ש חייב ולרבי פטור הא באמת הכלל הוא דהיכא דאם עלה לא ירד חייב בחוץ ואמאי לרבי פטור בשחיטת לילה וקבלה בכלי חול וצע\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ק] <b>הרע\"ב ד\"ה המעלה בחוץ. משום העלאת חוץ. </b>ונ\"מ בהזיד בעכו\"ם ושגג בהעלאת חוץ רש\"י. ובתוס' הקשו דא\"כ מקרי לא שב מידיעתו. ולהרע\"ב י\"ל דשגג בשתיהן דאינו חייב ב' חטאות:",
+                "[אות קא] <b>שם ד\"ה ושחטו פטורים. דכתיב דם יחשב. </b>בריטב\"א (קדושין דף מ\"ג) כתב הא דלא ידעינן זה מסברא דבעשותה יחיד שעושה ולא שנים כדדרשי' בשבת (דף צ\"ב ע\"ב) היינו דלא נימא לרבות הכא מאיש איש. ואני מסתפק אם ב' ששחטו דפטורים היינו דדמי לשאר חייבי חטאות דקי\"ל דזה יכול וזה יכול דפטור דבעשותה אבל זה א\"י וזה א\"י חייב כסתם מתני' שם (פ\"י מ\"ה) ה\"נ הכא ממעטא מקרא רק זה יכול וזה יכול. דבזה א\"י וזה א\"י פשיטא דחייב כמו בעלמא. ולהכי כתיב הוא למעט שיהיה דינו שוה כמו בעלמא וב' ששחטו וזא\"י וזא\"י באמת חייב. ובהעלאה דמרבינן מאיש איש ב' דהעלוהו היינו אפי' בזה יכול וזה יכול. והכי משמע לכאורה מדברי הריטב\"א מדמקשה דכבר נפקא מקרא דבעשותה ולא תירץ דאתיא לזה א\"י וזה א\"י. וצ\"ע לדינא:",
+                "[אות קב] <b>שם ד\"ה והעלוהו חייבין. אלא לרבות. </b>דלא נילף לפטור מק\"ו משחיטה דחייב להדיוט ופטור בשנים ק\"ו במעלה דפטור להדיוט מכ\"ש דפטור בשנים:",
+                "[אות קג] <b>תוי\"ט ד\"ה והעלוהו חייבים. דסבר דאף בהעלאה שנים פטורין. </b>דס\"ל דמההוא דכתיב בהעלאה דרשינן מהוא ולא אונס ושוגג ומוטעה. ומההוא ממעטינן ב' שהעלו. קשה לי כיון דדריש הוא ההוא א\"כ תרי ההוא דכתיב בשחיטה דרשינן תרי הוא למעוטי שוגגים וב' ששחטו. ותרי ההוא היינו ולא שלוחו וחד אם אינו ענין לשחוטי חוץ תנהו לכל התורה כולה דאין שליח לד\"ע א\"כ ע\"כ דסבר כב\"ש (ספ\"ג) דמציעא דחישב לשלוח יד חייב. דאי כב\"ה אף אם יסבור דש\"כ הבאים כא' מלמדין. מ\"מ הא הוו ג\"כ מעילה ושליחות יד וטביחה (צ\"ל) [צ\"ל ול\"ל] קרא בשחוטי חוץ למעט שלוחו. ומצטרך לומר לא נחלקו ב\"ש וב\"ה וס\"ל לר\"י לדינא דחישב לשלוח יד חייב וזה לא מצינו. עיין היטיב בקדושין (דמ\"ג ע\"א) וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות קד] <b>הרע\"ב ד\"ה שהיה פסולן. הואיל ובפנים. </b>וכיוצא בזה בפ\"י מ\"ב דחולין:",
+                "[אות קה] <b>תוי\"ט ד\"ה שהקריב מאחד. והיינו כזית. </b>ותמהני דהא לפ\"מ דנקט התוי\"ט במתני' הקודם פלוגתייהו דר\"י ור\"ש דלר\"ש אותו קאי על אבר. ולר\"י קאי על קרבן כולו וזהו כאוקימתא דר\"ל א\"כ לכ\"ע בעי עכ\"פ אבר שלם ולא בכזית לחודיה. ולפמ\"ש התוס' לעיל דהא דממעטי חסר היינו דבשעת הקטרת חוץ כבר חסר מקצתו מן האבר לר\"ש. ומן הבהמה לר\"י אבל כשהוא שלם בפנינו לכ\"ע מחייב אכזית קמא. והא דר\"י פוטר בהעלה וחזר והעלה היינו דאינו חייב על העלאה השנית דאז כבר חסר מקצת א\"כ ניחא מתני' דהכא ואתיא ככ\"ע. אבל לפמ\"ש רש\"י שם דלר\"י בעי שיקריב כל הבהמה בחוץ. וה\"נ לר\"ש בעי שיקריב כל האבר בחוץ. ומש\"ה פירש\"י הכא דמתני' ס\"ל דאותו דרשינן למעט פחות מכזית קשה דלאוקימתא דר\"ל בעי' עכ\"פ אבר אחד ובמתני' דהכא מפורש דחייב בכזית. אח\"ז מצאתי בעז\"ה שעמד בזה המ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות קו] <b>הרע\"ב ד\"ה ר\"ש אומר. חסורי מחסרא וה\"ק. </b>קשה לי הא מסקנת הסוגיא אינו כן אלא דמאחר דמצינו בברייתא דפליגי במליקה בחוץ והעלאה בחוץ דלר\"ש מחייב אמרינן ג\"כ במתני' דר\"ש קאי אהך בבא ותני כל שחייבים עליו בפנים והעלה בחוץ (דהיינו מלק בפנים) חייבים עליו בחוץ:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות קז] <b>תוי\"ט ד\"ה וכן שעיר המשתלח. ראוי לבוא. </b>וליכא למעוטי מקרא דהכא וילפינן לה מקרא להקריב קרבן לה'. וכמ\"ש התוי\"ט בפרק דלעיל מ\"ג והא דלא נקט במתני' דהכא מקרא דלה'. דמיניה ממועט בין קודם וידוי בין לאחר וידוי. היינו דבעי לאתויי קרא זה למעט ג\"כ פרה. תוס':"
+            ],
+            [
+                "[אות קח] <b>תוי\"ט ד\"ה שנאמר לפני. ושעיר משתלח נמי. </b>שהרי זה הביאו כשנראה לבא ומשיצא כו' (כ\"כ ברש\"י):",
+                "[אות קט] <b>שם במשנה לבוא לאחר זמן. </b>התוס' ישנים יומא (דף מ\"ד ע\"ב) הקשו דלר\"י דס\"ל דבע\"ח נדחים אמאי באו\"ב ראוי לבוא לאח\"ז נימא הואיל ונדחה ידחה עיי\"ש מה שתירצו:",
+                "[אות קי] <b>בהרע\"ב סד\"ה ומחוסר זמן. לר' שמעון צריכא. </b>כך היא הגירסא בפנינו ודברי תוס' שכתבו בד\"ה משום דפסולה כו' בכל דוכתי משמע דפסול הגוף חמיר מפסולא דאתי מעלמא כדאמרי' בפ\"ק כו' והא דמשמע הכא איפכא לאו משום דפסול הגוף קיל. אלא ה\"ק דמום עובר ותורים הפסול תלוי בגופה ואם היה מום עובר מיד היה ראוי אבל או\"ב אין הפסול תלוי בגופה שיועיל לו שום תיקון דכולא יומא לא חזי. עכ\"ל. מזה מוכח דהי' להם הגירסא אבל או\"ב דפסולה מעלמא אימא מודה להו ר\"ש לרבנן דאילו לגרסתינו הנ\"ל גם כאן מחשבים פסול הגוף דחמיר דמש\"ה הי' ס\"ד דדוקא בזה דחמיר מש\"ה אינו ראוי כלל בפנים ופטור:",
+                "[אות קיא]  <b>תוי\"ט ד\"ה וחכ\"א. שאין לוקין עליו. </b>קשה לי הא הלאו אתי ללקות באם שחט בחוץ מה שעתה ראוי לבוא לפנים והתרו בו למלקות ואם לקה פטור מכרת. ואם לא התרו חייב כרת וכמו כל חייבי כריתות שיש בהם לאו כמו אחותו וכדומה. והאזהרה לא אתיא לכרת דהא קי\"ל כרת לא בעי אזהרה כדאיתא (רפ\"ג דמכות) אלא דאזהרה למלקות דהתרו בו וצ\"ע. ולשון חכמים כל שאין בו כרת כו' אינו בדוקא דהא הקדיש בשעת היתר במות ושחטו בשעת איסור במות אין בו כרת והוא בל\"ת כדלקמן (בפרקין מ\"ט):"
+            ],
+            [
+                "[אות קיב] <b>הרע\"ב ד\"ה אין חייבין. אינו חייב מיתה. </b>אלא באזהרה. והרמב\"ם (פ\"ט מהלכות ביאת מקדש) השמיט מחוסר בגדים (דבכלל זר הוא כ\"מ בשם מהרי\"ק) והוסיף בעל מום. אף דבעל מום שעבד אינו חייב מיתה מ\"מ נ\"מ דלא הוי באזהרה אלא בעבודה תמה. ובמ\"ל (פ\"ב מהלכו' תמידים ומוספים הלכה יו\"ד) כתב דמ\"מ איסורא איכא. וכתב המ\"ל דמסוגיא דזבחים (ד' י\"ח) משמע דשתויי יין דמי למחוסר בגדים ואינו חייב אלא בעבודה תמה:"
+            ],
+            [
+                "[אות קיג] <b>הרע\"ב ד\"ה משהוקם. ואסור לישראל להיות שלוחם. </b>עיין במנחות (ד' ק\"ט ע\"ב תוס' ד\"ה והעלה) וצלע\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות קיד]  <b>במשנה וכיהון ובגדי שרת. </b>גם יושב כשר בבמת יחיד כדאיתא (ברפ\"ב דמסכתין) דילפינן לה מדכתיב לעמוד לפני ה' לשרתו. לפני ה' ולא לפני במה. ולענין אונן מסתפק בש\"ס שם ובתו' שם כתב הא דלא חשיב במתני' דהכא אונן דלמא תנא ושייר. דשייר נמי יושב עכ\"ל:",
+                "[אות קטו]  <b>תוי\"ט סד\"ה והטמא. בגמרא שבידינו. </b>בברכת הזבח כתב דכונת הרמב\"ם. לסוגיא (דפ\"ב דט\"ז ע\"א) דפרכינן שם מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו בבמה עיי\"ש. וראי' זו כתב ג\"כ בתוס' במסכתין (דף כ\"ח ע\"ב ד\"ה מסתברא וכו'):"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Zevachim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Zevachim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..352eb37e649c7eccc72b66f57a606a38407be3b2
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Zevachim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,323 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Zevachim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Zevachim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>במשנה כל הזבחים שנזבחו ש\"ל. </b>ותודה לשם שלמים כשר ומרצה. ושלמים לשם תודה אינו מרצה דכתיב זבח תודת שלמיו תודה אקרי שלמים ולא שלמים אקרי תודה (גמ' דף ד' וז'):",
+                "[אות ב] <b>הרע\"ב ד\"ה אלא שלא כו'. לשם נדר ולשם הבעלים. </b>דילפינן מקראי דלמצוה בעי לשם נדר ולשם הבעלים כמבואר בסוגיין:",
+                "[אות ג] <b>שם ד\"ה חוץ מן הפסח. עד שיהו כל עשיותיו. </b>ולמצוה לא צריך קרא דנפקא מקרא דזאת התורה לעולה כו' דאתקש כולה לשלמים. אע\"כ דאתא לעכב. ואף דשינוי בעלים דילפינן מקרא דואמרתם זבח פסח לא שמעינן רק הזביחה מ\"מ אמרינן מה שלמים לא חלקת בין שחיטה לשאר עבודות למצוה אף פסח לא תחלוק ביניהם לעיכוב. וכן בחטאת דנפקא שינוי בעלים מוכפר עליו ולא על חבירו דלא שמעינן רק בזריקה מ\"מ אמרי' דלא תחלוק. (גמ' דף ז' ע\"ב ורש\"י דף ח' ע\"א):",
+                "[אות ד] <b>תוי\"ט ד\"ה שנזבחו שלא כו'. וה\"ה. </b>ודוקא שינוי קודש אבל שינוי בעלים ליכא אלא בזריקה. או שהשחיטה וקבלה והולכה היה ע\"מ לזרוק דמו לשם בעלים אחרים. (גמ' ד' י' ע\"א) עיי' במ\"ל (רפט\"ו מהל' פ\"מ):",
+                "[אות ה] <b>שם ד\"ה כשרים. דייק ליה הרמב\"ם. </b>בפי' המשניות. ותמוה לי על הרע\"ב והרמב\"ם הא להדיא מבואר בסוגיין (ד\"ד) דשינוי קודש ישנו בציבור כביחיד. אלא דשינוי בעלים לא שייך בקרבן ציבור דכולם בעלים. ולשם נכרים לא מפסל דבעינן חבירו דומיא דידיה וכן פי' הרמב\"ם (פ' ט\"ו מהל' פ\"מ) וצע\"ג. ועיין במהרש\"א ביצה (ד\"כ ב' ד\"ה בפירש\"י) דנקט נמי בפשיטות דבק\"צ אין בו דין שלא לשמו. ובמחכ\"ת אינו כן: ",
+                "[אות ו] <b>בהרע\"ב ד\"ה אף האשם. וכתיב כחטאת כאשם. </b>בתוס' במסכתין (דנ\"ה ע\"א ד\"ה מה חטאת) תמהו דלר\"א גם זבחי שלמי ציבור לפסול שלא לשמה דאתקיש לחטאת דמהאי טעמא אינו נאכל אלא לזכרי כהונה כדלקמן (פ\"ה מ\"ה) כמ\"ש הרע\"ב שם. וא\"כ ניקוש ג\"כ לענין שלא לשמה:",
+                "[אות ז] <b>תוס' חדשים בד\"ה וק' הא קיי\"ל אין היקש למחצה. </b>ובתוס' (ד' י' ע\"ב ד\"ה הרי הוא אומר) הו\"מ למילף דאשם פסול שלא לשמו מגז\"ש דעון עון כו' אלא היינו ממעטינן מקרא דאותה. וקשה לי כי היכי דאף דאין גז\"ש למחצה מ\"מ כיון דהגז\"ש אצטריך למותרו נדבה ממעטינן לאשם מאותה. א\"כ גם מהיקישא דכחטאת כאשם נימא כן דהא ההיקש צריך לסמיכה אלא אין היקש למחצה ונמעט לאשם מאותה:"
+            ],
+            [
+                "[אות ח] <b>במשנה הבכור והמעשר. </b>דל\"ת דדוקא קדשי קדשים וקדשים קלים הוא דאיכא גבוה. אבל קלים וקלים לא קמ\"ל. ואע\"ג דתנינן לה לקמן (פ\"י מ\"ב) שלמים קודמים לבכור כו' הכא עיקר התם אגב גררא נסבא. גמרא. ויש לעיין אמאי לא קתני נמי הכא דבכור לשם מעשר פסול ומעשר לשם בכור כשר כההיא (דפ\"י מ\"ג) דבכור קודם למעשר. ואפשר כיון דנקט בכור ומעשר לשם שלמים דקמ\"ל דגם בקלים וקלים שייך גבוה ונמוך ממילא ידעי' דה\"נ לענין בכור לשם מעשר וסמך על מתני' דלקמן (סברת רבינו דמקושי' הגמרא משמע דגם זה בכלל גבוה ונמוך):",
+                "[אות ט] <b>תוי\"ט ד\"ה כשרים. ועולים קאמר. </b>אבל בהיפוך ליכא למימר דפליגי רק בגבוה מהם ולשם נמוך פסולים היינו שאין מרצים ומכשירים כיון דדרשינן בנמוך מהם מתחללים וחילול היינו דפסול לגמרי ואע\"ג דדרשי' בגמרא ואין חולין מחללין קדשים וקדשים מחללין קדשים ולא מפסלי שאר קדשים שלא לשמן מ\"מ שייך בהם חילול משום פסח וקדשים עכ\"ל תוס'. ותמוה לי הא קדשים מחללים קדשים בודאי היינו פסול ממש דהא לעניין שלא עלו לשם חובה גם בלשם חולין הכי הוא כדאמרי' להדיא (דף מ\"ו ע\"ב) וכ\"כ הרע\"ב כאן וצע\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות י] <b>בהרע\"ב ד\"ה אבל. והולכת דם עבודה היא. </b>תמהני הא פריך באמת לה הש\"ס בפרקין (ד' ד' ע\"א) דמנ\"ל למפסל שלא לשמה בהולכה הא ליכא למילף משחיטה וקבלה וזריקה דמה להנך דהויין עבודה שא\"א לבטלה. ומשנינן דמדאפיק רחמנא לקבלה בלשון הולכה (דוהקריבו בני אהרן היינו קבלה ומ\"מ לישנא דהולכה הוא כדכתיב והקריב את הכל המזבח דמיירי בהולכת אברים לכבש). למימרא דהולכה לא תפקי' מכלל קבלה. עיי\"ש:",
+                "[אות יא] <b>ד\"ה המהלך. ואין הלכה כר\"א. </b>אבל מפירש\"י בסוף פרקין מבואר דס\"ל דר\"א ות\"ק לא פליגי ור\"א פליג רק על ר\"ש אבוה ועיין במ\"ל (פי\"ג מהלכות פ\"מ):",
+                "[אות יב] <b>בתוס' חדשים ד\"ה נראה. והוא ר\"א בן שמוע. </b>ומדברי רש\"י שהבאתי בדבור הקדום מבואר דהיינו ר\"א בר\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יג] <b>בהרע\"ב ד\"ה כל הזבחים. למד על הזר. </b>יש לעיין דלרבא דאמר בתמורה כ\"מ דאמר רחמנא ל\"ת א\"ע לא מהני למ\"ל קראי למפסל העבודה בזר וטמא ששימש ובאונן וכדומה הא כיון דמוזהרים שלא לעבוד ממילא א\"ע ל\"מ והקרבתם פסולה. ואפשר לומר שנ\"מ לענין הולכה בזר דמבואר בס\"פ דלעיל דהולכה בזר פסול אף לר\"ש ולא מהני התיקון לחזור ולהוליך עיי\"ש. אבל שאם נתקבל הדם למזבח בלא הילוך כגון הילוך ברגל יש תקנה לחזור ולהוליך ואם מצד א\"ע ל\"מ הוי רק כאילו לא עשה יהיה תקנה שיחזור כהן ויוליך אבל באמור מצד שבעצמותו מחלל העבודה אין תקנה בהולכת כהן. ואף דבמתני' דהכא שקבלו ועלה דייקי' מנ\"ל. באמת שקבל היינו מקבלה ואילך והולכה בכלל (ועי' לעיל אות יו\"ד) גם י\"ל כיון דמצינו בחלל אף דמוזהר אם עבד בשוגג עבודתו כשרה כדאיתא בקדושין (דף ס\"ו ע\"ב) וילפי' לה מקרא. הרי גילה קרא דבאזהרה דעבודה א\"ע מהני. ובאמת יש לעיין בסוגיא דתנא דבר\"י דיליף זר בק\"ו מבע\"מ שאוכל כו' ואמאי לא נימא חלל יוכיח שאינו אוכל ומוזהר ואפ\"ה אינו מחלל. ובתו' תענית (ד' י\"ז ע\"ב ד\"ה דבר וכו') כתבו על ערל דליכא למילף בק\"ו מבע\"מ דחלל יוכיח עיי\"ש ותמוה לי דא\"כ גם על הלימוד זר בק\"ו נימא חלל יוכיח וצע\"ג:",
+                "[אות יד] <b>שם ד\"ה ור\"ש מכשיר. קאי אלקיחה דלפניו. </b>והא דפסול בשארי קדשים צ\"ל דאתיא מהקישא דזאת התורה. ולמסקנא דסוגיא דקיי\"ל דכהונה לא בעיא אצבע ממילא ניחא דבכולה כתיבי כהונה וא\"צ לומר מטעם דמקרא נדרש לפניו עכ\"פ הדין קבל בשמאל לרבנן פסול בכל הקדשים ולר\"ש גם בחטאת כשר ומזה תמוהים לי דברי תוס' מנחות (ד\"ב ע\"ב ד\"ה זריקה כו') ועוד קשה מקבלה דאשם קבלתו גם בשמאל כו' הא פשיטא דגם באשם ובכל הקדשים קבלתו דוקא בימין. ולר\"ש גם בחטאת כשר בשמאל ולאו מעשיה מוכיחים עלה וצע\"ג. וה' יאיר עיני:",
+                "[אות טו] <b>תוי\"ט ד\"ה ואין בו כרת. דחוץ לזמנו פסול. </b>היינו לאכול מבשר חוץ לזמנו (ולר\"ל הך פסול היינו דלא נתכפרו בעלים כמבואר בסוגיא דר\"ל סבירא ליה כשמואל דשלא במקומו כמקומו. ומ\"מ מפרש פסול לגמרי דמיירי במחשבת פיגול. אבל תמוה לי כיון דהיכא דלא שרי בשר באכילה לא מפגלי אפסול נמי לא מפסל וכדפרכינן בסוגיא על הבריי' בחישב ליתן של מעלה למטה ולמחר כו'. ומה דמשנינן דמידי דהוי מחשבת הינוח ור\"י זהו ל\"ש הכא דנתן הדם מיד וחושב לאכול מבשרו למחר דליכא מחשבת הינוח וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות טז] <b>במשנה או מקצת אמוריו. </b>לא ידעתי אמאי לא נקט בלשון או להקטיר כזית אמורים כדנקט כה\"ג באכילה או כזית מבשרו:",
+                "[אות יז] <b>במשנה לזרוק דמו למחר. </b>משמע דוקא בלזרוק או להקטיר או לאכול. אבל במחשב ע\"מ לקבל או להוליך למחר לא הוי פיגול ועמ\"ש (בפ\"ב מ\"ז) דחולין וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>במשנה והזורק. </b>וה\"ה במחשב לשפוך שיריים למחר אבל אם מחשב בשעת שפיכת שיריים ע\"מ להקטיר אמורים למחר לא הוי פיגול. גמרא (דף י\"ג ע\"ב):",
+                "[אות יט] <b>במשנה דבר שדרכו לאכול. </b>אמרי' בסוגיא (דף ל\"א) אר\"י חישב שיאכלו כלבים למחר פיגול דכתיב ואת איזבל יאכלו הכלבים בחלק יזרעאל. לכן חישב שתאכלו אש למחר ג\"כ פיגול דכתיב תאכלהו אש לא נופח. והא דקתני להקטיר דבר שדרכו להקטיר הא דבר שאין דרכו להקטיר לא. וכן במתני' דסוף פרקין שאין אכילה והקטרה מצטרפין מיירי דאפקה בלשון הקטרה. ואי אפקה אכילה בכל ענין חייב. עיי\"ש:",
+                "[אות כ] <b>תוי\"ט סד\"ה חוץ למקומו. גמרא. </b>תמהני דהא אין זה מסקנת הסוגיא. אלא דמסקינן דמהך קרא דפ' צו ואם האכל יאכל כו' דכתיב פיגול יהיה. זהו חוץ למקומו וכתיב והנפש האוכלת ממנו א' ולא שנים. ואיזה חוץ לזמנו. וגמרי' עון עון מנותר דחייב כרת ומוקמי' ליה בחוץ לזמנו ולא בחוץ למקומו משום דחוץ למקומו דמי לנותר בז\"ב. דהיינו דשניהם פסולים בזמן. ופסולים בבמה. שוב ראיתי דבמנחות (ד' י\"א ע\"ב) פירש\"י ג\"כ דחוץ למקומו ילפי' מקרא זוטא דפ' קדושים. וכן פירש\"י (פסחים דף ט\"ז ע\"ב). וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כא] <b>במשנה לאכול כזית בחוץ. </b>אבל חישב לאכול או להקטיר חצי זית חוץ למקומו. ולהקטיר או לאכול כזית חוץ לזמנו. או שחישב חצי זית במחשבת זמנו ועל חצי זית במחשבת מקום וחזר וחישב על חצי זית אחר במחשבת הזמן הרי זה פיגול. כן מתבאר מסוגיא. וכתבה הרמב\"ם (פט\"ז מהלכות פסהמ\"ק):",
+                "[אות כב] <b>תוי\"ט ד\"ה וחכמים. צ\"ע. </b>במחכת\"ה. זהו קושית תוס' מנחות (ד' י\"ב ע\"א) על מתני' דהתם דקתני לענין מנחות כמשנה זו. ותירצו דאתא למסתם כוותייהו דכה\"ג משני בפ' המפלת עכ\"ל:",
+                "[אות כג] <b>במשנה שאין אכילה והקטרה מצטרפין. </b>הא אכילה ואכילה בכה\"ג להאכיל כזית לב' בני אדם מצטרפין והוי פיגול. גמרא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כד] <b>תוי\"ט ד\"ה יחזור הכשר. משום דחטאת קריא רחמנא. </b>תמוה לי הא מנחת קנאות לא מקרי חטאת וכדאיתא להדיא מנחות (דף ד' ע\"א) בשלמא מנחת חוטא חטאת קריא רחמנא אלא מנחת קנאות מנ\"ל. ומסקי' שם דבין מנחת חוטא ובין מנחת קנאות פסולים משום דכתיב היא. וע' בהרע\"ב (ריש מנחות). וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות כה] <b>במשנה יחזיר לכלי קדש. </b>והא דלא הוי דיחוי דכל שבידו לא הוי דיחוי. גמרא (וע' בתוס' ד' ל\"ד ב'):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כו] <b>במשנה ונותר. </b>ע' בתוי\"ט (לקמן פ\"י מ\"ז) [ד\"ה שלא] כו':"
+            ],
+            [
+                "[אות כז] <b>הרע\"ב ד\"ה לאכול שליל. לאו גופא דזיבחא הוא. </b>לפ\"ז אף אם פיגל בזבח ואכל מהשליל אינו חייב משום פיגול דלא נתפגל מכח הזבח דלא גופא דזיבחא הוא כמו בחלב המוקדשים וביצי תורים. אולם בסוגיא דייקינן מדלא כייל במתני' גבי חלב המוקדשים וביצי תורים ג\"כ שליל ושליא ע\"כ מוכח דאם פיגל בזבח חייב על השליל והשליא משום פיגול. וא\"כ מוכח דמיקרי גופא דזיבחא. והא דחישב לאכול שליל לא פיגל ע\"כ הטעם כמ\"ש רש\"י דאין דרכו לאכול דרובא דאינשי לא אכלי להו. והוי כמחשב לאכול בדבר שאין דרכו לאכול ומ\"מ חייב עליו משום פיגול היכא דפיגל בזבח כיון דאיכא קצת אינשי דאכלי להו. וכ\"כ תוס'. וכך פי' הרמב\"ם לפי שהם מאוסים על האדם כמו עור ואלל עכ\"ל. וכ\"כ בחבורו (פי\"ד הפ\"מ). ודעת הרמב\"ם ז\"ל דפיגל הזבח לא נתפגל המוראה. וכן בפרים הנשרפים. אינו מפגל ולא מתפגל וגם מבואר שם דבשליל ושליא חייב גם על נותר וטמא ע\"ש. וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות כח] <b>תוי\"ט ד\"ה שחטו. חוץ למקומו כתיב. </b>אינו ענין לכאן דמה דס\"ל לר\"י דחשב לזרוק על המזבח את הניתנים למטה למעלה כו' לא פסל היינו דסבר דאף נתנן ממש כה\"ג בעלים נתכפרו דשלא במקומו כמקומו דמי וכמו דקיי\"ל הכי כמ\"ש הרע\"ב לעיל בר\"פ [ובאמת אפשר דכמו בנתנן את הניתנין למטה למעלה נפסל בשר באכילה ה\"נ במחשב ליתן את הניתנין למטה למעלה כו' פסול באכילה לר\"י. או אפשר דכיון דעכ\"פ נתכפרו הבעלים ל\"א כה\"ג מחשבה כמעשה תוס' (לעיל דף כ\"ז ע\"א)] אולם לגבי את הניתנין בחוץ בפנים דבזה בוודאי אם נתן פסול דכתיב וכל חטאת אשר יובא מדמה כו' בזה פרכינן בסוגיא דגם במחשבה לפסול לר\"י ועלה משנינן דבעי דוקא מקום משולש. ובזה תמיה במה שכ' התוי\"ט וצ\"ע בנתנים בפנים ונתנם בחוץ שהוא מקום משולש אמאי כשר. במחכ\"ת אין התחלה לקושי' דבזה בלא\"ה כשר דאף בנתנן ממש נתכפרו בעלים דשלא במקומו כמקומו דמי. וכ\"כ רש\"י בהדיא בפרכת הש\"ס מניתנין בחוץ ונתנם בפנים קמקשו. וכ\"כ תוס' (לעיל ד' כ\"ז ע\"ב ד\"ה לאו כו'). וברור:",
+                "[אות כט] <b>שם בא\"ד לא פליג נמי מההיא טעמא. </b>ושיקריבו טמאים באימורים קאמר ולא בדם כיון דדם נזרק כהלכתו אם הקריבו טמאים האימורים לא פסול זיבחא והא דפסל ר\"י להניח אימורים למחר היינו דאי עביד במחשבתו נפסל כולי קרבן בנאכלים ליום ולילה כיון דהוי אימורים בעין כ\"כ דלא נתקטרו אימורים לא משתרי בשר באכילה. וכי מטי למחר מפסל הבשר משום נותר. אבל שיקריבו טמאים הוי נטמאו אימורים דמשתרי בשר באכילה והא דקתני במתני' או להוציאן לחוץ ע\"כ קאי רק אדם ולא על האימורים דהא אי עביד כמחשבתו לא נמנע הדם מלרצות וגם בשר משתרי באכילה דכיון שהוציא אימורים לחוץ הוי כנטמאו אימורים. תוס'. וק\"ל דמאי בכך דאם הניח אימורים למחר מפסל כולי זיבחא הא מ\"מ הזריקה מרצה ונתכפרו בעלים וא\"כ בחישב להניח אימורים למחר למה יפסל משום מחשבה הא מ\"מ יהא הדין שנתכפרו בעלים כמו בהניחם באמת למחר וכמו במחשב ליתן למעלה את הניתנין למטה דכשר כיון דשלא במקומו כבמקומו אף דמ\"מ מפסל כולי בשר מלאכלו ואם דבאמת הא דקתני ר\"י פוסל היינו לצדדים דהניח אימורים למעלה מפסיל הבשר באכילה ונתכפרו בעלים. עדיין קשה דא\"כ גם בחישב ליתן את הניתנין למטה למעלה יהא הדין דפסול מלאכלו וא\"כ איך חלקם המתני' דבחשב להניח אימורים למחר פסול ובחשב ליתן את הניתנין למטה למעלה כשר הא בשניהם נתכפרו הבעלים. ופסול באכילה. ואיני יודע טעם לחלק בין מחשבת להניח אימורים למחר למחשב ליתן את הניתנין למטה למעלה כיון דבשניהם אי עביד כמחשבתו נתכפרו בעלים ונפסל כולא זיבחא באכילה. ובתוס' לעיל (כ\"ז ע\"א ד\"ה יצא) העלו בסוף דבריהם כיון דבמעשה שנתן הדמים דלמטה למעלה כפרו בעלים אלא דהבשר אסור אם חישב לעשות כן מותר הבשר דלא עביד ר\"י מחשבה כמעשה אלא היכא דבמעשה פסול גמור ולא נתכפרו. אח\"ז מצאתי בתוס' מנחות (דף י\"ח ע\"א ד\"ה גזירה) שכתבו באמת דמדינא גם להניח אמורים כשר אלא דגזרינן בין להניחן בין להוציאן אטו להניח או להוציא דמו עיי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ל] <b>בהרע\"ב ד\"ה ואין בו כרת. שאין מפגלין כו'. </b>בסוגיא דייק ואמאי לא תני יותר רבותא דראשונה במחשבת חוץ לזמנו ואחרים כתקנן ג\"כ לא פיגל ומסקינן דכולן כתקנן היינו כתקנת פיגול ואחת שלא כתקנה היינו שלא כתקנו' פיגול אלא במחשבת חוץ למקומו או שלא לשמו. וה\"ה בשתיקה כיון דאין מפגלין בחצי המתיר. וצ\"ע על הרע\"ב דלא פי' כמסקנא:"
+            ],
+            [
+                "[אות לא] <b>תוי\"ט ד\"ה והלבונה. הקטרה דקמיצה לא מיחייבה שתקדום. </b>זה תירוץ שני של תוס'. ועוד תירצו שם מקודם דהלבונה נהי דיש לה מתירין דהיינו קמיצת הקמיצה מ\"מ כיון דהוא ג\"כ מתיר עצמו אינו מחויבים עליו משום פיגול ושאני אמורים דלא מקרי מתיר את הבשר דהא בנטמאו או נאבדו האמורים ג\"כ הבשר מותר. והנה הא דהקטרה דקמיצה לא מחייב שתקדום להקטרת לבונה. מפורש במנחות (די\"ג ע\"ב). ומה די\"מ קמיצת קומץ מחייב שתקדום. כ\"כ תוס' מסברא בלשון מ\"מ קודם קמיצה בודאי נראה שלא להקטירה. ולענ\"ד ראיה ברורה לזה מסוגיא דמנחות (די\"ז ע\"א) הנ\"מ היכא דשיריים דקומץ מתיר דידהו. אבל הכא דקומץ לאו מתיר דלבונה וכו'. וקשה הא מפורש במתני' (דרפ\"ב דהקומץ) ע\"מ להקטיר לבונתה דחייב. אע\"כ דזהו החילוק דלענין קמיצה דהקומץ הוא מתיר דידהו ודהלבונה דצריך שיקמוץ תחלה אבל לענין הקטרה דהקומץ לא הוי מתיר דהקטרת לבונה ודו\"ק:",
+                "[אות לב] <b>תוס' חדשים ד\"ה ול\"נ דקמל\"ן. </b>במחכ\"ת זו נגד סוגיא ערוכה דמ\"ד דר\"י הוא דמשני לה אברייתא הכי דאתיא כרבנן דבמנחת נסכים ליכא פיגול. ומ\"מ בלוג שמן איכא פיגול לר' דסבר מתנותיו שרו ליה ה\"נ דמפגלי ליה ודחינן לה ומסקינן דברייתא ר\"מ היא ע\"ש מבואר דלמסקנא א\"א לאוקמי' כרבנן דלדידהו גם בלוג ליכא פיגול:"
+            ],
+            [
+                "[אות לד] <b>תוי\"ט ד\"ה פרים. אין בהם משום פיגול. </b>היינו דאם חישב לאכול או להקטיר הבשר למחר לא נתפגל דאין לבשרה לא אכילת מזבח ולא אכילת אדם אבל אם חישב להקטיר אמורים נתפגל גם הבשר כך איתא בסוגיא (דל\"ה). ואולם מדברי הרמב\"ם (פי\"ח) דחשיב בכלל דברים שאין חייבים משום פיגול מ' שאין לו מתירים. אוכל בשר חטאת הנשרפת מבואר דאף בנתפגלו הפרים אינו חייב על אכילת הבשר וצ\"ע:",
+                "[אות לג] <b>במשנה אין חייבין עליו. </b>אבל מ\"מ פסול בק\"ו מה שלא לשמה דלא מיפסל בשלמים פוסל בחטאת הפנימיות. פיגול דפוסל בשלמים לכ\"ש דפוסל בחטאת הפנימיות גמרא פ\"ק (ד' י\"ד ע\"א):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לה] <b>במשנה לשם ששה דברים. </b>דעת תוס' במכילתין שבכל ד' עבודות צריך כוונת וי\"ו דברים וכן בשעת הקטרה צריך כוונה חוץ מכוונת הזובח דל\"ש בהקטרה. ובדיעבד אם כיון בד' עבודות שלא לשם השם ושלא לשם אישים כו' כשר. דכל הנהו כוונות אינן אלא למצוה ע\"ש. אבל הרמב\"ם העתיק רק דבשעת זביחה צריך אלו הו' כוונות ע\"ש:",
+                "[אות לו] <b>בהרע\"ב ד\"ה לשם ריח. לאפוקי אם צלאן. </b>עי' לקמן (פי\"ד מ\"י) בהרע\"ב ובתוי\"ט שם:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לז] <b>במשנה בכלי שרת בצפון. </b>אין למידק מדלא קתני גבי שחיטתן בכלי שרת דמוכח דשחיטה לא בעי כ\"ש. די\"ל דלא בא להשמיענו דבעי כלי שרת. אלא דאשמעי' דגם הכ\"ש בעי להיות בצפון (כמ\"ש לקמן במשנה ז') תוס':",
+                "[אות לח] <b>תוי\"ט ד\"ה שחיטתן בצפון. אבתראי סמיך ע\"כ. </b>וכתבו עוד דבחטאת דכתיב ולקח באצבעו. ובאצבעו ל\"ש קבלה וע\"כ דהקבלה בכלי ובאצבע היינו דעביד אוזן לכלי ולקחו באצבעו:",
+                "[אות לט] <b>הרע\"ב ד\"ה שירי הדם. כדכתיב. </b>בתוס' הקשו דלמ\"ל קרא תיפוק ליה דאין מעבירים על המצות דהא פגע תחלה בהך יסוד ע\"ש. ואף דיסוד דרומי תדיר צ\"ל דאין מעבירין עדיף מתדיר. קרבן נתנאל סוף מגילה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות מ] <b>שירי הדם היה שופך על יסוד דרומית. </b>צ\"ל דרומי:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מא] <b>במשנה בכל מקום בעזרה. </b>ולא קתני וקבול דמן בכלי שרת כדקתני בריש פרקין גבי קדשי קדשים דגם התם לא בעי לאשמעינן דבעי כ\"ש אלא דאשמעינן דגם הכ\"ש צריך להיות בצפון לאפוקי אם הבהמה בצפון והכלי בדרום והדם מקלח לתוכו. תוס' בריש פרקין:"
+            ],
+            [
+                "[אות מב] <b>תוי\"ט ד\"ה לשני ימים ולילה אחד. ודבר הלמד בהיקש. </b>והא דל\"א כחזה ושוק דאיל נזיר דכתיב בגופיה. דמסתברא לאקושי לשלמים שנוהגת בכל בהמה כבכור. אבל איל נזיר אינו אלא באיל. א\"נ בשוק הימין כתיב (ובתודה ג\"כ כתיב ימין) ובאיל נזיר לא כתיב בו ימין. תוס':",
+                "[אות מג] <b>בא\"ד דלא ידע מנ\"ל. </b>דל\"ל דילפי' מגז\"ש העברה העברה מבכור. דהא בכור למד בהיקש מחזה ושוק ואינו חוזר ומלמד בגז\"ש. תוס':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מד] <b>הרע\"ב ד\"ה היו נקמצות. דלא קבע הכתוב. </b>ומחטאת ואשם ליכא למילף שכן מיני דמים. ובסוגיא מבואר דמ\"מ ס\"ד דיהיה דוקא בקרן מערבית דרומית כמו ההגשה אלא דילפי' מקרא וקמץ משם היינו ממקום שרגלי הזר עומדות. וא\"כ ממילא איכא קרא דאינו טעון צפון. אלא דלזה לא יהיה צריך הקרא ואתיא רק שלא בעיא מערבית דרומית. ואם קמצה בהיכל ג\"כ כשר דמצינו כזה בסילוק בזיכים:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות מה] <b>תוי\"ט סד\"ה וחוזרים לעקב. דרך ימין. </b>דאל\"כ כשיהיה בקרן דרומית מזרחית נמי יחזור על עקבו:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות מו] <b>הרע\"ב ד\"ה עלה בכבש. תלה היסוד בעולה. </b>ובפירש\"י (דף ס\"ד ע\"ב) דכתיב בחטאת המחטא אותה. אותה למעלה ואין אחרת למעלה כדדרשינן פ\"ק (דף יו\"ד):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מח] <b>תוי\"ט בד\"ה שחט חולין. בפנים כבחוץ. </b>ואף דאין דנין שלא בהכשרו מדבר שבהכשרו כמ\"ש התוי\"ט בסמוך ד\"ה זה הכלל. מ\"מ דנין משחיטת חולין בחוץ ונמצא טריפה דהוי שלא בהכשרו ואעפ\"כ מטהר מידי נבילה כדס\"ל לר\"מ במתני' שאח\"ז כ\"כ רש\"י. וקשה לי דמסוגי' (ד\"ע ע\"א) ור\"מ חד למעוטי חולין בפנים כו' ור\"י מנבלה גמר לה. משמע לר\"י ג\"כ דרשי' חד טריפה למעוטי חולין בפנים. והרי לר\"י דס\"ל דבטריפה אין שחיטתה מטהרתה ממילא ליכא ללמוד דחולין בפנים דמטהר כיון דאינו שוה בפנים כבחוץ. דהא אין דנין דבר שלא בהכשרו מדבר שבהכשרו. ודוחק לומר דלר\"י באמת דרשי' מטריפה רק לקדשים בפנים. דלישנא דש\"ס לא משמע כן. ותוס' כתבו דילפי' חולין בפנים מקדשים בפנים:"
+            ],
+            [
+                "[אות מט] <b>הרע\"ב ד\"ה אינו דין. בבנין אב מה מצינו. </b>ומ\"מ אין ללמוד מזה דדבר הלמד בק\"ו מלמד בבנין אב די\"ל דבאמת ר\"מ סמיך אדרשה דזאת תורת הבהמה והעוף שהביא התוי\"ט בסמוך ד\"ה רי\"א דיה כנבילה (לעיל ד\"נ) ובתוס' שם ג\"כ הכי מוכח מכח קושיא אחרת דאיך למד עוף מק\"ו דבהמה הא איכא למיפרך מה לבהמה דאינה מטמאה בגדים בבית הבליעה אע\"כ דסמך אדרשא הנ\"ל ע\"ש:",
+                "[אות נ] <b>תוי\"ט ד\"ה רי\"א דיה כנבלה. מטהר טרפתה מטומאתה. </b>ואפי' מליקת קדשים. דאי לשחיטה בק\"ו אתיא לן עכ\"ל רש\"י. ולפ\"ז ישאר לן קושית תוס' שכתבתי לעיל דהא איכא למיפרך מה לבהמה שאינה מטמאה בבית הבליעה. ותירוצם דאהקישא דזאת תורת סמיך ליתא דהא כל כמה דלא ידעינן שחיטת עוף בק\"ו י\"ל דהיקשא אתיא רק לשחיט' אבל לא למליק':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות נא] <b>במשנה ובטריפה. </b>בענין דא\"א לידע איזהו האיסור כגון דאיערוב נקובת הקוץ בדרוסת הזאב. או בולד טריפה ואליבא דר\"א (ספ\"ו דתמורה) גמרא. ואף דבולד טריפה לעולם לא יהיה תקנה להתירו להדיוט (דלר\"א ולד טריפה אף להדיוט אסור ע' בתוי\"ט שם) מ\"מ מהני תקנת ירעו לפדות ולהאכיל לכלבים כיון דאותו שהוא הקרבן מותר הוא להדיוט אלא כיון דאין מכירים איזה היא אסורים לאכילה כה\"ג מותר לפדותו לכלבים. תוס':",
+                "[אות נב] <b>תוי\"ט ד\"ה כל הזבחים. אי מהתם ה\"א הנ\"מ לגבוה. </b>זהו לשון הסוגיא אי מהתם הנ\"מ לגבוה אבל להדיוט אימא לא. ומדברי רש\"י נראה דדוקא לגבוה חמיר דלא לבטל והוי ידעינן ג\"כ הכא דלא לקרבו. אבל מ\"מ היה ס\"ד דירעו ולשתרי מכח שביטול. ואח\"כ כדפרכי' דנמי תנינא (במשנה ט' פ' בתרא דעכו\"ם). ומשני דאי מהתם הו\"א ה\"מ להדיוט אבל לגבוה הו\"א דלא לפסדנהו לכולהו. היינו די\"ל דכיון דההפסד לגבוה נשתרי ע\"י ביטול להדיוט ולומר ירעו. או דס\"ד כיון דלא יהיה תקנה נשתרי מיד בביטול משום פסידא דקדשים. וא\"כ מה שהוסיף התוי\"ט לבאר דמידי דאיסורו רק משום גבוה מאוס יותר ממידי דאיסורו לאו משום גבוה לחוד. לא ידעתי מי הכריחו לזה:"
+            ],
+            [
+                "[אות נג] <b>תוי\"ט ד\"ה זה יקרב. מ\"מ קרבן אחר שהוא מחויב סמיכה. </b>אין חילוק זה שייך על משנתינו. אלא דהתו' כתבו לתרץ (קושייתם דלוקמה בערל וטמא) דהכא כיון דיש תקנה ברעיה לא מבטלין מצות סמיכה. אלא דהקשו דבההיא דבפ\"ח דפסחים בחמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהן דפטורים מפסח שני. אף על פי שיכולין להביא במותר הפסח. דמבטלי מצות סמיכה (ומ\"ש מערל וטמא) וצ\"ל כיון שהוא ספק דשמא פטור הוא מלעשות פסח לא עשו לו חכמים תקנה ולעבור מצות סמיכה. וע\"ז הקשו מההיא דשניהם מביאים חטאת אחר (ומנזיר) הרי דמייתי קרבן בלא סמיכה כדי לפטור עצמו מספק חיובא. וע\"ז תירצו דאפי' שתקנו שיביא קרבן מספק בלא סמיכה כדי לפטור עצמו מספק מ\"מ קרבן אחר כו':",
+                "[אות נד] <b>בא\"ד והרמב\"ם פ\"ו מהפה\"מ. </b>הרמב\"ם כ\"כ על נתערב מב\"מ וקרבן אנשים ובעיני תמוהים לי דברי רבינו איך יכול להקנות לחבירו הא רבי' כתב (פ\"ד דמעילה ה\"ח) דהמוכר עולה ושלמים לא עשה כלום. והתוי\"ט כתב שלמד כן מדברי ר\"ש בכריתות. והתם שייך שפיר כן דמקנה לו בהמתו חולין. וצלע\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נה] <b>במשנה רא\"א אם קרב. </b>אבל לא קרב ראש א' מהן לא יקרבו. ולומר רואה אני את הבעלי מומים כאילו הם עצים, דדוקא בנתערבו אברי חטאת באברי עולה כיון דשניהם מין כשר בזה ס\"ל לר\"א (במתני' ד') דרואה אני כאילו הן עצים (וע') בסמוך במתני' ח'. (צ\"ל וכן בסמוך כו'):",
+                "[אות נו] <b>במשנה יקרבו כל הראשין. </b>ואף דקודם שקרב הראש א' נדחו כולם מלהקריב והוי נראה ונדחה צ\"ל דר\"ע ס\"ל דאין דיחוי אפי' בשחוטין גמרא (דף ע\"ד ע\"א):"
+            ],
+            [
+                "[אות נז] <b>הרע\"ב ד\"ה אם יש בו מראה דם. אמרי' קמא קמא בטל. </b>היינו דטפות טפות קודם שנתרבו נדחו מלהזות בו. עיין חולין (פ\"ו מ\"ה) בתוי\"ט שם:",
+                "[אות נח] <b>תוי\"ט ד\"ה נתערב בדם. הדבר ידוע שדמו של פר מרובה. </b>ואע\"ג דתנן (בפ\"ה מ\"ד דיומא) עירה דם הפר לתוך דם השעיר. א\"כ איפכא הו\"ל למידק דדם השעיר יבטל לדם הפר דקמא קמא בטל כמ\"ש הרע\"ב בנתערב דם קדשים לתוך מים דהיכא דמערה מדבר דנפישא עמוד טפי מחביות לכ\"ע ל\"א קמא קמא בטל. והכא במערה מן המזרק דנפיש עמודיה. תוס' ועיין (בפ\"ה מ\"ח דע\"ז) בתוי\"ט:"
+            ],
+            [
+                "[אות נט] <b>תוי\"ט ד\"ה ר\"א מכשיר. דלא כפירש\"י כו' דא\"כ לפלוג. </b>ועלה כתבו תוס' דמ\"מ לר\"פ דס\"ל דהגזירה דלמא יהיה רבה ישאר בקושיא דלפלוג ר\"י בהאי. ולענ\"ד י\"ל דלפי המסקנא דמוקמי' מתני' יו\"ד דלקמן בכוס שנתערב בכוסות. גם מתני' דהכא מיירי בזה. וכמ\"ש תוי\"ט שם. א\"כ ליכא קושיא דלפלוג ר\"י דבכוסות הוי כמו יבש ביבש דמודה ר\"י דמב\"מ בטל כמ\"ש תוספות (במנחות דף כ\"ב ע\"ב) וברישא בנתערב בדם בהמה דמיירי בבלול דהא אח\"כ רואים כאילו הוא מים והיינו דתנינן במראה דם דזהו רק בבלול מש\"ה פליג ר\"י ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ס] <b>תוי\"ט ד\"ה ואם לא. אבל לר\"א לא קשיא. למאי דמסקי'. </b>אין זה מובן דהא למסקנא מיירי בב' כוסות ויתן למטה היינו שתעלה לתחלת עולה כמ\"ש התוי\"ט במשנה יו\"ד. וא\"כ לר\"א ג\"כ קשה אמאי יתן למטה הא כבר נתכפר והבשר נפסל ואין לו תקנה ותוספות דנקטו בקושייתם על ר\"א ודייק מינה לקמן דיש בילה. היינו לאפוקי לפי\"מ דמשני דאין בילה ומיירי דהעליונים מרובים ונתן כשיעור תחתונים ועוד ואח\"כ יתן למטה היינו דעלו לשפיכת שיריים בזה היה. אבל למה דכתב התוי\"ט במ\"י דלמסקנא מיירי בכוסות וא\"כ מה בכך דאין בילה הא מ\"מ כבר נתכפר במה דנתנן מב' כוסות למעלה. גם לא ידעתי אמאי לא נקט התוי\"ט כדכתבו תוס' לתרץ דלר\"א ליכא קושיא כיון דאית ליה רואים כאילו הוא מים לא הוי כמכופר. אבל לרבנן דלית להו רואים וכו' הרי דלר\"א ליכא קושיא כלל:"
+            ],
+            [
+                "[אות סא] <b>במשנה רבי יהושע אומר ינתנו במתנה אחת. </b>אף דבמתני' הקודם אין משנים זה להכשיר זה וס\"ל לחכמים דישפכו לאמה מ\"מ הכא משנים ועובר משום בל תגרע כיון דאינו פוסלו בידים אלא עומד במקומו שב ואל תעשה שאני. תוס' בסוגיא (ד' פ\"א ע\"א ד\"ה תנאי היא):",
+                "[אות סב] <b>במשנה עובר על בל תוסיף. </b>וא\"ת איזה בל תוסיף יש וליהוי מתנה שניה בשביל שיריים של בכור וי\"ל מתנה ראשונה של עולה ניכרת משני צדדי' וזהו בל תוסיף דמתנה של בכור אינו רק מצד א'. תוס' (ד\"פ ע\"ב ד\"ה בל תוסיף מהיכא):",
+                "[אות סג] <b>תי\"ט ד\"ה הניתנין. בהדיא פי' הר\"ב לעיל. </b>ר\"ל דאם היינו מפרשים דיחזור ויתן למטה היינו שתעלה רק לשפיכת שיריים דחטאת היה אפשר לומר דמיירי בבלול וכגון שהעליונים מרובים ונותן למעלה כשיעור התחתונים ועוד:"
+            ],
+            [
+                "[אות סה] <b>תי\"ט ד\"ה נתן בחוץ. וקצת קשה אמאי פסול. </b>קשה בלא\"ה יקשה כן ארישא דקתני ישפכו לאמה ולא פליג עלה ר\"א והיינו מטעם דלא פסיקא ליה דאיכא חטאת ואשם כדאיתא בסוגיי' וכ\"כ הרע\"ב הא כי היכי דס\"ל בנתערבו דמים של מטה עם של מעלה דנותן תחלה למעלה לשם מים ה\"נ בנתערבו פנימים עם חיצונים אף בחטאת ואשם יתן תחלה בפנים לשם מים דבזה לא מפסלי כיון דאינם מכניסים לכפר:",
+                "[אות סד] <b>הרע\"ב סד\"ה חכמים מכשירים. והלכה כחכמים. </b>אמרי' בגמ' (דפ\"ב ע\"ב) ת\"ר פנימי אין לי אלא פנימי (שנכנס דמה לפני ולפנים) היכל מנין ת\"ל אל הקדש פנימה. ופרכינן כיון דאפסיל בהיכל לפני ולפנים מאי בעי (וכיון דמהיכל אפסיל ליה לפני ולפנים מאי בעי הלא כבר פסול הוא היה לו לפרש בקרא היכל) אמר רבא כל מידי דיחשיב עליה לפני ולפנים לא מיפסל בהיכל ופירש\"י דאשמועי' קרא היכא דחשיב עליה מתחלתו להכניסו לפני ולפנים ותחלת הבאתו להיכל ע\"מ פנים היה לא מפסל עד דמטי לפנים ואם החזירו לחוץ כשר. עוד מבואר בסוגייא דלא מיפסל אלא הכניסו דרך פתחים אבל הכניסו דרך גגין ועליות לא:",
+                "[אות סו] <b>תוי\"ט סד\"ה שהיה ר\"ע אומר. כ\"מ חטאות. </b>דהקרא מיירי בחטאת יחיד דרובא נקיבות ואתרבי אפי' חטאת זכר ואפי' חטאת ציבור:"
+            ],
+            [
+                "[אות סז] <b>הרע\"ב ד\"ה וחכמים פוסלים. דכתיב אשר יובא מדמה. </b>והא דלא ילפינן בהיפוך יוצא מנכנס לפנים דגם ביוצא יהיה המשואר כיוצא בו. דהובא מדמה ממעט אבל לא יוצא מדמה. גמ':",
+                "[אות סח] <b>שם סד\"ה מקום שאין. דאמר קרא אשר יובא מדמה. </b>דלא נימא דפסול בק\"ו מיוצא דלא עשה המשואר כיוצא פסול הבשר. נכנס לפנים דעשה המשואר כנכנס מכ\"ש דפסול הבשר. גמרא. וקשה לי הא איכא למיפרך מה ליוצא דהמחשבה פוסלת בחוץ:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות סט] <b>במשנה לדברי ר\"י אלא הדם והנסכים. </b>היינו דאם עלה בכלי לר\"ג יזרוק אבל אם כבר זרק גם לר\"י לא יקנחנו, תוס' (דף פ\"ז ד\"ה כלי שרת):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ע] <b>הרע\"ב ד\"ה מכשיר בבעלי מומין. לכתחלה בעופות. </b>עיין במ\"ש הרע\"ב במנחות (פרק ז' מ\"ג) ובתוי\"ט:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות עא] <b>במשנה בזמן שהן מחוברים יעלו. </b>בתו' בשבת (ד' ק\"ח ע\"א ד\"ה ואי כו') כתבו וי\"ל דבהמה נמי אשכחן שהיה קרב שער שבראשי כבשים כו' דלא קפיד קרא אלא אהפשט עור. וזה תמוה דאיך אפשר דהיה צמר בלא העור. ומצאתי שעמד בזה הרב מהר\"י אלפאנדרי בקונטרס מוצל מאש (סי' א'):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות עב] <b>במשנה כך הכבש מקדש. </b>ומעלים אותו מכבש למזבח דכשאוחזין בידו להעלותם לא מקרי ירדו דאויר מזבח כמזבח דמי:",
+                "[אות עג] <b>במשנה כך הכלים מקדשים. </b>לענין דלא יהיה לו פדייה. אבל לא ליקרב:",
+                "[אות עד] <b>הרע\"ב בד\"ה שהיו עושין. ואפי' שירי מנחות אינם נאכלים. </b>ואף אם נתקן פגימת המזבח בו ביום אין נאכלין דהוי דחוי. תוס' במסכתין (ד' ס\"א ע\"ב ד\"ה לאחר):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות עה] <b>במשנה קודמין למוספי ר\"ח. </b>ואף להחטאת דמוסף ר\"ח כיון דעולת מוסף דשבת קודמת לעולת מוסף דר\"ח משום דתדירה קודמת נמי לחטאת אף דמקודש שהשוה הכתוב עולות דמוסף עם החטאת תוס' (ד\"צ ע\"ב ד\"ה תדיר):"
+            ],
+            [
+                "[אות עו] <b>במשנה דם חטאת. </b>דם חטאת ואיברי עולה. וכן אימורי חטאת ודם עולה איבעיא דלא איפשטה איזה מהן קודם:",
+                "[אות עז] <b>במשנה קודם לדם עולה. </b>ויצא מהכלל הזה פרי ע\"ז קודם לשעירי ע\"ז (דכתיב ביה ומנחתו ונסכו כמשפט משמע כמשפט כסדר מקרא וכך סדר עבודותיה ופר ברישא כתיב) וברגל כבשים קודם לשעירים דכמשפט כתיב בהו. גמרא (דף צ' ע\"ב): ",
+                "[אות עח] <b>במשנה חטאת קודמת לאשם. </b>דם עולה ודם אשם אבעיא דלא אפשיטא איזה מהן קודם:",
+                "[אות עט] <b>במש' התודה ואיל נזיר. </b>תודה קודם לאיל נזיר דטעון ד' מיני לחם. ואיל נזיר טעון רק ב' מיני לחם:",
+                "[אות פ] <b>תוי\"ט סד\"ה מפני שדמה. לא סגי בטעמא. </b>לפ\"ז מוכח דטעמא דמרצה עדיף מטעמא דד' קרנות וא\"כ קשה איך כתב התוי\"ט מקודם דלא סגי בטעמא דחטאת קודם לאשם מטעם דמרצה משום דאיכא באשם טעמא די\"ל קצבה והא כיון דטעמא דמרצה לא מהני לגבי מעלת יש לו קצבה. מכ\"ש דטעמא דד' קרנות לא מהני. ואולי י\"ל דריצוי דחטאת לגבי עולה עדיף מטעמא דד' קרנות כיון דעולה לא מרצה כלל. אבל טעמא דריצוי דחטאת לגבי אשם דשניהם מרצים אלא דחטאת מרצה יותר על ח\"כ לא אלים כ\"כ כמו טעמא דד' קרנות:",
+                "[אות פא] <b>תוי\"ט סד\"ה ועל היסוד. בלמוד בעלמא. </b>וכעין זה ברש\"י ברכות (ד' כ\"א ע\"א ד\"ה שאינו טעון): "
+            ],
+            [
+                "[אות פב] <b>הרע\"ב ד\"ה ויש בו קדשי קדשים. כ\"ש לעולת העוף. </b>אבל עולת בהמה קודם למעשר. ואם יש לפנינו חטאת עוף ועולת בהמה ומעשר. חטאת עוף קודם לכולם (גמ' ד\"צ ע\"ב):",
+                "[אות פג] <b>תוי\"ט ד\"ה דמו ואימוריו. ויראה לי דמתניתין אליבא דר\"א. </b>תמוה לי הא מסקינן בסוגיא דפלוגתא דר\"א ורע\"ק במעילה היינו רק בלא עיילינהו לגואי קודם הזריקה. וא\"כ מתני' דהכא אף כר\"א לא אתיא דהא מודה ר\"א בעיילינהו לגואי וא\"כ אין יוצא פסול באימורים קודם זריקה. והתוי\"ט במעילה העתיק מסקנא זו דפלוגתייהו רק באתנהו באבראי אבל באמת כתבו תוס' (ד' כ\"ו) דהכי אמרינן בעיילינהו לגואי לכ\"ע זריקה מועלת ליוצא להביאו לידי מעילה ופליגי רק באיתנהו לאבראי אי זריקה מועלת ליוצא אבל לכ\"ע נפסלו האמורים ביוצא עיי\"ש היטיב. וא\"כ מתני' דהכא ככ\"ע דלא פליגי בדין פסול יוצא רק באם זריקה מועלת ליוצא, ודו\"ק:"
+            ],
+            [
+                "[אות פד] <b>במשנה מפני שהיא באה על חטא. </b>ומנחת נדבה ומנחת סוטה אבעיא דלא אפשיטא אם נדבה קודמת דטעונה שמן ולבונה או דסוטה קודמת דבא לברר עון: ",
+                "[אות פה] <b>תוי\"ט ד\"ה מפני שבאה. כדאיתא בגמ'. </b>לא ידעתי הא אדרבה משמע בהיפוך דהש\"ס רצה למפשט מהכא דדוקא מנחת חוטא דבא על חטא לכפר קודם לנדבה אבל מנחת סוטה לא. ודחי מי קתני מפני שמכפרת מפני שהיא באה על חטא קתני. הרי דלאותה צד דמנחת סוטה קודם למנחת נדבה פירושא דמתני' אינו דמכפרת אלא דבאה על חטא היינו חוטא לכפר וסוטה לברר. וכיון דאבעיא לא אפשיטא לא הו\"ל להתוי\"ט לכתוב כן בפשיטות:"
+            ],
+            [
+                "[אות פו] <b>במשנה מפני שהוא בא ע\"י הכשר. </b>וא\"ת אדרבא חטאת מצורע עדיף דאכשורי ומכפר. וי\"ל מכיון דמתן בהונות מדם האשם חשיב ליה מכשיר טפי. א\"נ האי כל חטאות שבתורה דקתני לאו בחטאת הבאה עם האשם קאמר אלא בשאר חטאת. תוס'. היינו דמתני' לא מיירי מחטאת מצורע הבאה עם האשם. אבל מ\"מ הדין אמת דאשם מצורע קודם לחטאת מצורע כדאיתא במנחות (ד' ה'). ודלא כבה\"ז וצאן קדשים וראיתי שכ\"כ בספר מראה כהן:"
+            ],
+            [
+                "[אות פז] <b>הרע\"ב ד\"ה וחכ\"א. ונראה דתדיר קודם. </b>עמ\"ש ברפ\"ז דנזיר (אות מ\"א):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות פח] <b>במשנה שנטמאה. </b>ומיירי בנשבר הציץ או דאינו על מצחו למאן דאית ליה דלא מרצה אא\"כ על מצחו. דאל\"כ הא מדאורייתא ראוי לזריקה לכתחילה מכח ריצוי הציץ. תוס':"
+            ],
+            [
+                "[אות פט] <b>הרע\"ב ד\"ה מן הקרן. של מזבח. </b>היינו לאחר שהיה על הקרן אבל בראוי לקרן אף דבחטאת מתן א' כיפר מ\"מ כ\"ז שלא נתן ד' מתנות טעון כיבוס:"
+            ],
+            [
+                "[אות צ] <b>במשנה ואחד העור. </b>בהרע\"ב (פכ\"א דשבת מ\"ב) מבואר דרק ברכים שייך כיבוס אבל לא ביבשים וא\"כ הוי כעץ דעלמא דגורר הדם. וכ\"כ הרמב\"ם (פ\"ח מה' מע\"ק ה\"ב). והרע\"ב שכתב במתני' שלפניו דראוי לכיבוס למעוטי כלי עץ ה\"ה דהו\"מ למנקט עורות יבשים. וסוגיא שמפרש למעוטי כלי עץ י\"ל דמלתא דפסיקא נקט אף לאחרים דס\"ל דגם עור יבש בר כיבוס הוא:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות צא] <b>תוי\"ט ד\"ה טעונין מריקה. ואפשר לי ליישב דבריהם. </b>בפשוטו י\"ל דנקט מריקה ושטיפה לרבותא דאף דאינו משום הבליעה דכבר יצא ע\"י ההגעלה. ובתרומה באמת בעי רק הגעלה ולא מרו\"ש מ\"מ בקדשים קלים בעינן מרו\"ש אבל שבירה בכלי חרס ליכא חידוש דאף בתרומה בעי שבירה דהא אינו יוצא מידי דפיו לעולם ואף ר\"ש מודה בזה ופלוגתייהו רק לעניין מרו\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות צב] <b>במשנה ואינו חולק. </b>אפי' כה\"ג אונן דראוי לחטוי אעפ\"כ אינו חולק כיון דאינו ראוי לאכילה (גמרא):",
+                "[אות צד] <b>תוספות חדשים ד\"ה וזה אינו כו' דמדאורייתא ראוי הוא. </b>במחכ\"ת לק\"מ דבאמת טבילתן אינה מעכבתו מלחלוק אלא דמחוסר כפורים היינו דעדיין לא הביא כפרתו. ואם הי' הדין דמח\"כ אסור מדרבנן עד לערב הי' נכון הלשון לאכול בערב דקודם שהביא כפרתו אינו חולק כדי לאכול לערב כיון דבאמת מדרבנן לא יאכל עד לערב. ולזה כתב התוי\"ט דמותר לאכול מיד אחר הטבילה והוי ראוי למתני כדי לאכול אחר הטבילה אלא דלערב נקט משום טבול יום. אבל פשיטא דמתני' מיירי בעדיין לא הביא כפרתו ופשוט (וכן כתבו ג\"כ בתוס'):",
+                "[אות צג] <b>תוי\"ט ד\"ה וכל שאין לו בבשר. כך מצאתי. </b>נפלאתי דהא סוגיא ערוכה היא בפרקין (דף ק\"ג ע\"ב) דלר' ישמעאל דיליף דעור קדשי קדשים לכהנים מק\"ו דעולה מוקי לה לקרא דאשר הקריב למעט טבול יום ומח\"כ ואונן דאינו חולק בעורות. וזה הדרשה דרמז עלה התוי\"ט בסמוך (במ\"ג) דלר\"י איצטריך קרא לענין אחר: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות צה] תי\"ט ד\"ה <b>עורות קדשים קלים. אלא כל שהוא קדשי קדשים כמוה. </b>הלשון מגומגם דלא תלוי בקדשי קדשים אלא דרק בחטאת הוי ק\"ו כיון דבשרה לכהנים אבל בקדשים קלים דבשרם לבעלים ליכא ק\"ו: ",
+                "[אות צו]  בא\"ד <b>דלר' ישמעאל איצטריך קרא לע\"א למעט אונן וטב\"י ומח\"כ. </b>ובסוגיא אמרינן עלה ותיפוק ליה מלו יהיה ר\"י לטעמיה דלו יהיה אתיא לגז\"ש דעצמותיו מותרים וקשה לי הא בברייתא קתני נמי ר' אומר כל עצמו לא הוצרכנו אלא לעולה כו' לו יהיה פרט לטב\"י כו' ויקשה אשר תקריב למ\"ל כדפרכינן לר\"י. ולמעט טב\"י ואונן הא רבי דריש ליה מלו יהיה וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "[אות צז] <b>תוי\"ט ד\"ה בעורו. תוס' (רפ\"ח ד' ע\"א). </b>(דאף לכלבים שרי) ובר\"ן (פ\"ד דחולין) דר\"פ כתב בשם תוס' דכל שהוא נאכל לכהן שרי לזמן עליו את העכו\"ם דאתקש לצבי ואיל אלא דלהאכילו לכלבים אסור מואכלת ולא לכלביך עכ\"ל וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "[אות צח] <b>הרע\"ב ד\"ה מטמאין בגדים. כדכתיב והשורף. </b>דמדכתיב שם ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם באוהל מועד לכפר כו' והשורף אותם כו' מה ת\"ל לכפר לימד על כל המתכפרים שהשורפן מטמא בגדים. גמרא (דף פ\"ג ע\"א):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות צט] <b>במשנה כיון שהוציאו פסלו. </b>תמוה לי הא בפסול דיוצא דאם עלו לא ירדו מקרי מתקבל בפנים וכה\"ג חייב בחוץ כדאיתא להדיא בסמוך (במשנה ד') ובאמת בסוגיא (דף ק\"ח ע\"א) איתא דהשיב כן ראב\"ש תחת ריה\"ג. אבל מ\"מ תמוה לי מה עלה על רבנן להקשות. וגם שם איתא דר' השיב תירוץ אחר תחת ריה\"ג ואמרי' עלה שחיטת לילה וקבלה בכלי חול איכא בינייהו דלראב\"ש חייב ולרבי פטור הא באמת הכלל הוא דהיכא דאם עלה לא ירד חייב בחוץ ואמאי לרבי פטור בשחיטת לילה וקבלה בכלי חול וצע\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ק] <b>הרע\"ב ד\"ה המעלה בחוץ. משום העלאת חוץ. </b>ונ\"מ בהזיד בעכו\"ם ושגג בהעלאת חוץ רש\"י. ובתוס' הקשו דא\"כ מקרי לא שב מידיעתו. ולהרע\"ב י\"ל דשגג בשתיהן דאינו חייב ב' חטאות:",
+                "[אות קא] <b>שם ד\"ה ושחטו פטורים. דכתיב דם יחשב. </b>בריטב\"א (קדושין דף מ\"ג) כתב הא דלא ידעינן זה מסברא דבעשותה יחיד שעושה ולא שנים כדדרשי' בשבת (דף צ\"ב ע\"ב) היינו דלא נימא לרבות הכא מאיש איש. ואני מסתפק אם ב' ששחטו דפטורים היינו דדמי לשאר חייבי חטאות דקי\"ל דזה יכול וזה יכול דפטור דבעשותה אבל זה א\"י וזה א\"י חייב כסתם מתני' שם (פ\"י מ\"ה) ה\"נ הכא ממעטא מקרא רק זה יכול וזה יכול. דבזה א\"י וזה א\"י פשיטא דחייב כמו בעלמא. ולהכי כתיב הוא למעט שיהיה דינו שוה כמו בעלמא וב' ששחטו וזא\"י וזא\"י באמת חייב. ובהעלאה דמרבינן מאיש איש ב' דהעלוהו היינו אפי' בזה יכול וזה יכול. והכי משמע לכאורה מדברי הריטב\"א מדמקשה דכבר נפקא מקרא דבעשותה ולא תירץ דאתיא לזה א\"י וזה א\"י. וצ\"ע לדינא:",
+                "[אות קב] <b>שם ד\"ה והעלוהו חייבין. אלא לרבות. </b>דלא נילף לפטור מק\"ו משחיטה דחייב להדיוט ופטור בשנים ק\"ו במעלה דפטור להדיוט מכ\"ש דפטור בשנים:",
+                "[אות קג] <b>תוי\"ט ד\"ה והעלוהו חייבים. דסבר דאף בהעלאה שנים פטורין. </b>דס\"ל דמההוא דכתיב בהעלאה דרשינן מהוא ולא אונס ושוגג ומוטעה. ומההוא ממעטינן ב' שהעלו. קשה לי כיון דדריש הוא ההוא א\"כ תרי ההוא דכתיב בשחיטה דרשינן תרי הוא למעוטי שוגגים וב' ששחטו. ותרי ההוא היינו ולא שלוחו וחד אם אינו ענין לשחוטי חוץ תנהו לכל התורה כולה דאין שליח לד\"ע א\"כ ע\"כ דסבר כב\"ש (ספ\"ג) דמציעא דחישב לשלוח יד חייב. דאי כב\"ה אף אם יסבור דש\"כ הבאים כא' מלמדין. מ\"מ הא הוו ג\"כ מעילה ושליחות יד וטביחה (צ\"ל) [צ\"ל ול\"ל] קרא בשחוטי חוץ למעט שלוחו. ומצטרך לומר לא נחלקו ב\"ש וב\"ה וס\"ל לר\"י לדינא דחישב לשלוח יד חייב וזה לא מצינו. עיין היטיב בקדושין (דמ\"ג ע\"א) וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות קד] <b>הרע\"ב ד\"ה שהיה פסולן. הואיל ובפנים. </b>וכיוצא בזה בפ\"י מ\"ב דחולין:",
+                "[אות קה] <b>תוי\"ט ד\"ה שהקריב מאחד. והיינו כזית. </b>ותמהני דהא לפ\"מ דנקט התוי\"ט במתני' הקודם פלוגתייהו דר\"י ור\"ש דלר\"ש אותו קאי על אבר. ולר\"י קאי על קרבן כולו וזהו כאוקימתא דר\"ל א\"כ לכ\"ע בעי עכ\"פ אבר שלם ולא בכזית לחודיה. ולפמ\"ש התוס' לעיל דהא דממעטי חסר היינו דבשעת הקטרת חוץ כבר חסר מקצתו מן האבר לר\"ש. ומן הבהמה לר\"י אבל כשהוא שלם בפנינו לכ\"ע מחייב אכזית קמא. והא דר\"י פוטר בהעלה וחזר והעלה היינו דאינו חייב על העלאה השנית דאז כבר חסר מקצת א\"כ ניחא מתני' דהכא ואתיא ככ\"ע. אבל לפמ\"ש רש\"י שם דלר\"י בעי שיקריב כל הבהמה בחוץ. וה\"נ לר\"ש בעי שיקריב כל האבר בחוץ. ומש\"ה פירש\"י הכא דמתני' ס\"ל דאותו דרשינן למעט פחות מכזית קשה דלאוקימתא דר\"ל בעי' עכ\"פ אבר אחד ובמתני' דהכא מפורש דחייב בכזית. אח\"ז מצאתי בעז\"ה שעמד בזה המ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות קו] <b>הרע\"ב ד\"ה ר\"ש אומר. חסורי מחסרא וה\"ק. </b>קשה לי הא מסקנת הסוגיא אינו כן אלא דמאחר דמצינו בברייתא דפליגי במליקה בחוץ והעלאה בחוץ דלר\"ש מחייב אמרינן ג\"כ במתני' דר\"ש קאי אהך בבא ותני כל שחייבים עליו בפנים והעלה בחוץ (דהיינו מלק בפנים) חייבים עליו בחוץ:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות קז] <b>תוי\"ט ד\"ה וכן שעיר המשתלח. ראוי לבוא. </b>וליכא למעוטי מקרא דהכא וילפינן לה מקרא להקריב קרבן לה'. וכמ\"ש התוי\"ט בפרק דלעיל מ\"ג והא דלא נקט במתני' דהכא מקרא דלה'. דמיניה ממועט בין קודם וידוי בין לאחר וידוי. היינו דבעי לאתויי קרא זה למעט ג\"כ פרה. תוס':"
+            ],
+            [
+                "[אות קח] <b>תוי\"ט ד\"ה שנאמר לפני. ושעיר משתלח נמי. </b>שהרי זה הביאו כשנראה לבא ומשיצא כו' (כ\"כ ברש\"י):",
+                "[אות קט] <b>שם במשנה לבוא לאחר זמן. </b>התוס' ישנים יומא (דף מ\"ד ע\"ב) הקשו דלר\"י דס\"ל דבע\"ח נדחים אמאי באו\"ב ראוי לבוא לאח\"ז נימא הואיל ונדחה ידחה עיי\"ש מה שתירצו:",
+                "[אות קי] <b>בהרע\"ב סד\"ה ומחוסר זמן. לר' שמעון צריכא. </b>כך היא הגירסא בפנינו ודברי תוס' שכתבו בד\"ה משום דפסולה כו' בכל דוכתי משמע דפסול הגוף חמיר מפסולא דאתי מעלמא כדאמרי' בפ\"ק כו' והא דמשמע הכא איפכא לאו משום דפסול הגוף קיל. אלא ה\"ק דמום עובר ותורים הפסול תלוי בגופה ואם היה מום עובר מיד היה ראוי אבל או\"ב אין הפסול תלוי בגופה שיועיל לו שום תיקון דכולא יומא לא חזי. עכ\"ל. מזה מוכח דהי' להם הגירסא אבל או\"ב דפסולה מעלמא אימא מודה להו ר\"ש לרבנן דאילו לגרסתינו הנ\"ל גם כאן מחשבים פסול הגוף דחמיר דמש\"ה הי' ס\"ד דדוקא בזה דחמיר מש\"ה אינו ראוי כלל בפנים ופטור:",
+                "[אות קיא]  <b>תוי\"ט ד\"ה וחכ\"א. שאין לוקין עליו. </b>קשה לי הא הלאו אתי ללקות באם שחט בחוץ מה שעתה ראוי לבוא לפנים והתרו בו למלקות ואם לקה פטור מכרת. ואם לא התרו חייב כרת וכמו כל חייבי כריתות שיש בהם לאו כמו אחותו וכדומה. והאזהרה לא אתיא לכרת דהא קי\"ל כרת לא בעי אזהרה כדאיתא (רפ\"ג דמכות) אלא דאזהרה למלקות דהתרו בו וצ\"ע. ולשון חכמים כל שאין בו כרת כו' אינו בדוקא דהא הקדיש בשעת היתר במות ושחטו בשעת איסור במות אין בו כרת והוא בל\"ת כדלקמן (בפרקין מ\"ט):"
+            ],
+            [
+                "[אות קיב] <b>הרע\"ב ד\"ה אין חייבין. אינו חייב מיתה. </b>אלא באזהרה. והרמב\"ם (פ\"ט מהלכות ביאת מקדש) השמיט מחוסר בגדים (דבכלל זר הוא כ\"מ בשם מהרי\"ק) והוסיף בעל מום. אף דבעל מום שעבד אינו חייב מיתה מ\"מ נ\"מ דלא הוי באזהרה אלא בעבודה תמה. ובמ\"ל (פ\"ב מהלכו' תמידים ומוספים הלכה יו\"ד) כתב דמ\"מ איסורא איכא. וכתב המ\"ל דמסוגיא דזבחים (ד' י\"ח) משמע דשתויי יין דמי למחוסר בגדים ואינו חייב אלא בעבודה תמה:"
+            ],
+            [
+                "[אות קיג] <b>הרע\"ב ד\"ה משהוקם. ואסור לישראל להיות שלוחם. </b>עיין במנחות (ד' ק\"ט ע\"ב תוס' ד\"ה והעלה) וצלע\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות קיד]  <b>במשנה וכיהון ובגדי שרת. </b>גם יושב כשר בבמת יחיד כדאיתא (ברפ\"ב דמסכתין) דילפינן לה מדכתיב לעמוד לפני ה' לשרתו. לפני ה' ולא לפני במה. ולענין אונן מסתפק בש\"ס שם ובתו' שם כתב הא דלא חשיב במתני' דהכא אונן דלמא תנא ושייר. דשייר נמי יושב עכ\"ל:",
+                "[אות קטו]  <b>תוי\"ט סד\"ה והטמא. בגמרא שבידינו. </b>בברכת הזבח כתב דכונת הרמב\"ם. לסוגיא (דפ\"ב דט\"ז ע\"א) דפרכינן שם מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו בבמה עיי\"ש. וראי' זו כתב ג\"כ בתוס' במסכתין (דף כ\"ח ע\"ב ד\"ה מסתברא וכו'):"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה זבחים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Beitzah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Beitzah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7ed2b3c80b67523d0e52e413c5365b57425219cc
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Beitzah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json	
@@ -0,0 +1,128 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Beitzah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה ביצה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>בתוי\"ט ד\"ה ביצה כו'. ויהיה פירושו שבת שאחר י\"ט. </b>לענ\"ד י\"ל דהי' ס\"ד דדוקא בשבת אחר י\"ט כיון דאי אפשר לו לאכול הביצה אלא ע\"י הלידה שהוא בגמרתו דגמרא לה מאתמול בזה הוי הכנה אבל בי\"ט אחר שבת דאף בלא גמרו דאתמול היה יכול לאכול הביצה היום ע\"י שחיטת התרנגולת. וכמו דבאם שחט התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות דמותרים ולא הוו ספק שמא מאתמול גמרה לה דמ\"מ לא צריכים לגמרו דאתמול וא\"כ מה\"ט גם בנולד לישתרי לזה קמ\"ל כיון דסוף סוף לא שחטו ובא לו הביצה ע\"י הלידה מקרי הכנה ע\"י גמר דאתמול. עיין במלחמות בסוגיין כנלע\"ד נכון בעה\"י:",
+                "[אות ב] <b>בתי\"ט ד\"ה בה\"א. דגם בשעת לידה שייך הכנה. </b>ומ\"מ לא הוי רק הכנה דרבנן דמדאורייתא דמותר ביומו הכינה לעצמו. רק כיון דמדרבנן אסור ביומו. ממילא הכינה רק למחר מש\"ה הוי הכנה דרבנן. רמב\"ן במלחמות:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ג] <b>תי\"ט ד\"ה ובית הלל. ואע\"ג דלעיל לא התירו אלא בדקר. </b>המה דברי' תמוהים דהא ב\"ה לא התירו אפילו דקר נעוץ:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ד] <b>אין נותנין את העור. </b>בסוגי' (דף יו\"ד ע\"א) אלא אי קשיא הא קשיא בש\"א אין נותנין וכו' ורמינהו השוחט חי' ועוף וכו' א\"נ ע\"כ לא קאמרי ב\"ה הכא אלא דחזי למזגא עלויה. נלענ\"ד דפירכת הש\"ס רק מעור לפני הדורסן דעל יגביהנה ליכא קושיא אף דמיירי היכי דהעור לא חזי למזגא כגון בלח או בבהמה דקה כמ\"ש תוספת שבת (ד' מ\"ט ע\"א) ד\"ה טומנין מ\"מ הא אף דאסור לב\"ה לשחוט היכא דאין לו עפר מוכן. אבל אם יש לו רק אפר שהוסק בי\"ט אסור לשחוט כמ\"ש תוס' (דף ח') בשם הירושלמי. מ\"מ הא המג\"א סס\"י ק\"ט הקשה באמת הא תוס' כ' דמותר לסלק אפר מהכירה כדי לאפות פשטיד\"א דטלטול מוקצה שרי משום שי\"ט וא\"כ אמאי אסרי' לשחוט (וכן הקשה המהרש\"א ותירוצו מוקשה) [וע\"כ צ\"ל] היינו דרק טלטול מוקצה שרי משום שי\"ט אבל לא שמוש מוקצה לכסות עיי\"ש. וא\"כ ממילא ליכא קושיא מהא דב\"ה מתירים דיגביהנה דאנו דנין סופן משום תחלתן ויהיה מניעת שי\"ט בזה מתירים טלטול מוקצה אלא דפירכת הש\"ס רק מהא דב\"ה מתירים ליתן לפני הדורסן דמחזי כעיבוד דלא הוה ראוי להתיר משום שי\"ט כמו דאין מתירים לשחוט בשביל איסור גומא או איסור שמוש מוקצה ועלה משנינן דחזי למזגא ולא מחזי כ\"כ כעיבוד. ובזה מיושב היטב פסקא דהמרדכי וכן פסק להלכה (הרמ\"א) בש\"ע (סי' תצ\"ט) דמותר לטלטל אחר שחיטה נוצות העופות שלא יאבדו. ותמה הפר\"ח הא בזה ל\"ש חזי למזגא. ומזה דחה לדברי המרדכי והרמ\"א. ולענ\"ד לק\"מ דנוצות דהוי רק טלטול מוקצה שריא משום שי\"ט. והתירו משום תחלתן היינו דחיישינן למנועי שי\"ט וטעמא דחזי למזגא צריכים רק לענין ההיתר דלפני הדורסן. והוא ברור בעזה\"י: <b>ובדברי </b>תוס' שבת מ\"ט הנ\"ל יש לי מקום עיון במ\"ש הא דאמר (בפ\"ק דביצה) נותנין העור לפני הדורסן דהתירו סופן משום תחלתן אבל בשחט מעי\"ט משמע התם דאסור לטלטל (וקשה ממתני' דשבת שם טומנין בשלחין) עיי\"ש. ובפשוטו תמוה דלפני הדורסן האיסור משום מחזי כעיבוד. ובהכרח צ\"ל דלשונם לאו דוקא וקושייתם מההיא דלא יגביהנה. וב\"ה מתירים דמשמע ג\"כ דרק מטעם סופן משו\"ת כיון דקתני בחד בבא עם עור דורסן מזה מוכח דיש בו איסור מוקצה. ועדיין יש לעיין דטומנין בשלחין דמיירי בהופשט מע\"ש דנעשה כלי מבע\"י אבל הכא בנשחט בי\"ט דמעי\"ט היה מאכל ועתה נעשה כלי אסור דילמא באמת בנשחט מעי\"ט מותר אלא דבנשחט בי\"ט היה ראוי לאסור משום מוקצה בזה צריך לטעמא דסמשו\"ת עי' מג\"א (סימן תצ\"ט). וגם בעי\"ט באמת אסור בשחטו ולא הפשיטו עד י\"ט ונ\"ל דקושיית תוספות לב\"ה דמתיר להגביה מעל השלחן עצמות וקליפים ולאינך אמוראי ריש מסכתן אין חילוק בין י\"ט לשבת וא\"כ מדאית מוקצה בעור שהופשט בי\"ט ע\"כ משום דלא חזי למידי ולאו שם כלי עלה ושפיר הקשו מטומנין בשלחים. כנלע\"ד בעזה\"י:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ה] <b>בורר כדרכו. </b>לכאורה קשה איך הותר לברור הפסולת מתוך האוכל הא הפסולת הוי מוקצה ואינו רשאי לטלטלו ודוחק לומר דמיירי בפסולת שראוי למאכל בהמה. גם לפ\"מ דפירש\"י בפירכת הש\"ס פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי היינו דבטל האוכל לגבי פסולת ואסור לטלטלו. הרי דמיירי בפסולת דלא חזי לכלבים וא\"כ גם באוכל מרובה מן הפסולת איך מטלטל הפסולת הא הוה טלטול מוקצה. ומכאן נלע\"ד ראיה למ\"ש תוס' במסכתן (דף ח' ע\"א) ד\"ה אר\"י דמותר לסלק אפר כירה המוקצה בשביל לאפות פשטיד\"א דטלטול מוקצה לצורך אוכל נפש מותר בי\"ט וכ\"כ תוס' (בדף כ\"ח ע\"ב ד\"ה גריפת ודף ל\"א ע\"ב ד\"ה אר\"ז). אם כן ניחא דמותר לטלטל הפסולת שמוקצה בשביל אוכל נפש: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ו] <b>משלחין כלים. </b>הרז\"ה כתב דמתני' ב\"ה היא. דכי היכי דפליגי במדורה (לקמן פ\"ב מ\"ה) דאסרי ב\"ש ה\"נ בהוצאת כלים דאידי ואידי הנאת גופו ולא אוכל נפש. והראב\"ד השיג על זה דהוצאת מלבוש כהוצאת אוכל נפש ממש ושרי לכ\"ע:",
+                "[אות ז] <b>בתי\"ט ד\"ה סנדל המסומר. ומימרא דאביי היא. </b>דאסור לנעלו ומותר לטלטלו דאי ס\"ד אסור לטלטלו השתא לטלטולי אסור משלחין מבעי' וזהו כרבנן דר\"א בר\"ש בברייתא דשבת דשרי לטלטלו לכסות בו הכלי כמו שאר כלים שמלאכתן לאיסור אבל ר\"א בר\"ש ס\"ל התם דאסור לטלטלו כלל. וכ' תוס' בשבת (דף ס') דטעמא דראב\"ש דחמיר משאר כלים דמלאכתן לאיסור דהחמירו בו לפי שבא תקלה על ידו. ויעויין בתוס' שם שכ' ונראה לר\"י דאפילו לרבנן דר\"א דשרו לטלטל לצורך גופו ומקומו אסור לשלחו בי\"ט וכו'. ותמוה לי דלמה כ' כן מסברא הא בפירוש מבואר כן דהא אביי אמר על מתני' דהכא דמדקתני אין משלחין מוכח דלטלטל שרי והיינו דאתי כרבנן דראב\"ש. הרי מפורש דלדידהו מ\"מ אסור לטלטלו בי\"ט. וצע\"ג:",
+                "[אות ח] <b>בתי\"ט ד\"ה כל שנאותין. אלא איפכא דלמ\"ד (שבת) זמן תפילין אסור גזירה שמא תפסק רצועה. </b>זה תמוה דהא מה\"ט גם למ\"ד שבת לאו זמן תפילין נהי דמטעם לך לאות ליכא איסורא מ\"מ אסור מטעם זה שמא תפסק רצועה והא לב' לשונות בשבת (דף סא) מתני' דלא יצא בתפילין אתי' בין כמ\"ד שבת ז\"ת ובין כמ\"ד לאו ז\"ת וכ\"כ רש\"י להדיא בסנהדרין (דף ס\"ח ע\"א) דקסבר שבת לאו זמן תפילין הוא ואסור להניחן שמא יצא בהם לרה\"ר ואדרבא אם לאו ז\"ת אפי' בבית אסור דשמא ישכח ויצא בהן לרה\"ר כיון דמותר להסיח דעתו אבל למ\"ד שבת ז\"ת מותר בבית כמ\"ש תוס' (מנחות דף ל\"ו.) ומה\"ט כ' רש\"י בסנהדרין דס\"ל לאו ז\"ת דהא בר\"א בן הורקנס דמיירי בבית היה מותר למ\"ד שבת ז\"ת. ועכ\"פ לא קיל בזה אם לאו ז\"ת. וא\"כ יקשה על תוס' בהיפוך דאיך כ' דאין איסור להניח הא באמת אסור להניחן אפילו בבית. אבל באמת לענ\"ד כל יסוד דברי התי\"ט תמוהים דמטעם שמא תפסק ואתי לאתויי ד\"א ברה\"ר ל\"ש בי\"ט דהוצאה לאו איסור הוא ובפרט לפמ\"ש תוס' בשבת דלא גרסינן דלמא מפסקי אלא דלמא מצטריך לילך לבית הכסא ואתי לאתויי ברה\"ר. דבי\"ט כיון דמטלטלן לצרכו לחזור וללבשן אח\"כ הוו הוצאה לצורך. ודברי תוס' כפשטן דמ\"ש אין איסור להניחם היינו בי\"ט דמיניה מיירי הכא ולזה לא מבעי' למ\"ד שבת ויו\"ט זמן תפילין דמותר להניחן בי\"ט אלא אפילו למ\"ד לאו ז\"ת משום לך לאות מ\"מ ליכא איסורא ולא אמרי' דהוא זלזול לאות די\"ט. והכל בי\"ט. אבל בשבת באמת אסור להניחן. ועיי' בב\"י (סי' ש\"ח) דהעתיק בשם תוס' דביצה דבשבת אין איסור להניחם ולענ\"ד י\"ל כהנ\"ל דתוס' קאי על יו\"ט ועיי' מג\"א (שם סקי\"א). ועיין בתוס' בשבת שכתב טעם אחר הא דסנדל מסומר אסור לשלח אע\"ג דנאותין בו בחול דהחמירו בו כיון דבאת תקלה על ידו. וק' לי למאי צריכים לזה הא לפ\"מ דכתבו בדבריהם שם בסוף הדבור דטעמא דכלים שמלאכתן לאיסור מותר לשלח דמשום שמחת יו\"ט מקרי צריך לגופו ובסנדל כיון דבאת תקלה ע\"י ליכא שמחת י\"ט עיי\"ש וכיון דלית ביה שמחת י\"ט ממילא הוי א\"צ לגופן ואסור מדינא גם לשון תוס' כאן בביצה כל שנאותין ואתי לאתויי תפילין אבל לא תני לאתויי סנדל מסומר וכו' וא\"י לפרש דברים אלו דאיך שייך לאתויי סנדל מסומר הא קתני ברישא דאין משלחין והו\"ל לאקשויי על הדין אמאי אין משלחין. אבל הלשון אבל לא תני לאתויי וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ט] <b>בהרע\"ב ד\"ה ועושה. אית דאמרי. </b>ונ\"מ בין הטעמים. דלטעם א' צריך לערב דוקא מעי\"ט כדי שיברור מנה יפה לשבת. ולטעם הב' יכול לערב אפילו קודם ערב י\"ט ויו\"ט של סוכות שחל להיות בה' יכול לערב עי\"ט עירוב א' לשבת זו ולשבת הבאה. הרא\"ש:",
+                "[אות י] <b>בתי\"ט ד\"ה וסומך. ונראה ליישב דהואיל ואי מקלעי. </b>והא דילפי' מקרא דוהכינו דאין י\"ט מכין לשבת לא משכחת אלא לענין ביצה שנולדה בשבת אחר יו\"ט. (ר\"ן ריש מסכתין). ותוס' (פ\"ג דפסחים) כתבו דמשכחת עוד בסמוך לערב דבודאי לא יבואו אורחים עיי\"ש. וא\"כ בכה\"ג אסור להכין מי\"ט לשבת בסמוך לערב דלענין דאורייתא לא מהני עירוב תבשילין דרבנן:",
+                "[אות יא] <b>שם בא\"ד והכי קיי\"ל. </b>ומ\"ש הר\"ב ק\"ו מי\"ט דאף דאמרי' הואיל מ\"מ אסור מדרבנן וד\"ס צריכים חיזוק. הרמב\"ן (במלחמות פ\"ג דפסחים). והא דצריכים טעם לעירוב תבשילין ולא בפשוטו דמשום הואיל היה אסור מדרבנן היינו כיון שהוא שעת הדחק לצורך שבת הו\"ל לרבנן למשרי כה\"ג משום הואיל. הרז\"ה שם:"
+            ],
+            [
+                "[אות יב] <b>תוי\"ט ד\"ה ואדם בשבת. מטיט וצואה. </b>ואף ביה\"כ דאסור ברחיצה להקר ומוכח מלתא דלטבילה מכוין אפ\"ה שרי דמי איכא מידי דשבת שרי ויה\"כ אסור. גמרא:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יג] <b>בהרע\"ב ד\"ה ואין סומכין כו'. שבכל כחו היה סומך. </b>תמוה לי בסוגיא (דף כ' ע\"א) דאמר לך מני ב\"ש היא וקס\"ד השתא דב\"ש ל\"ל סמיכה כלל בשלמי חובה עיי\"ש ברש\"י וא\"כ גם בחול יהא אסור לסמוך משום עבודה בקדשים. כיון דבכל כחו הוא סומך. דאי לאו בכל כחו גם בי\"ט אינו אסור וצלע\"ג:",
+                "[אות יד] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה ובית הלל אומרים. ולא שלמים. </b>אף דיוצא בהם ידי שלמי שמחה כדאיתא במתני' (ג' פ\"א דחגיגה). כבר תירצו תוספות שם דמיירי דכבר נפיק ידי שלמי שמחה או דאינו יוצא ידי ש\"ש אלא א\"כ התכוון כן בתחלת הקרבתו:"
+            ],
+            [
+                "[אות טו] <b>בהרע\"ב ד\"ה וב\"ה מתירין. דמתוך שהותרה הבערה. </b>וכ\"כ הר\"ן וק\"ל דהא ע\"כ דאף בלאו מתוך י\"ל דמותר דהוי כאוכל נפש עצמו דאל\"כ דליכא היתר רק מדין מתוך יקשה לרבה דמתקיף (בביצה דף י\"ב ע\"א) ממאי דבמתוך פליגי דלמא בעירוב והוצאה לי\"ט פליגי וא\"כ קיימי' עתה דגם ב\"ה לית ליה מתוך ואמאי התיר ב\"ה הכא להחם לרחיצה ולעשות מדורה. ואפשר דלרבה היה באמת מוכח דב\"ש וב\"ה פליגי במציאות אם מקרי אוכל נפש ממש או לא. אבל לפי האמת דבמתוך פליגי מה\"ת לן לדחוק דפליגי בזה כיון די\"ל בפשיטות דלשיטתייהו אזלי בפלוגתייהו במתוך:",
+                "[אות טז] <b>בתי\"ט ד\"ה אא\"כ. הא לית להו לב\"ש מתוך. </b>ותמוה לי מה שייכות ראויה לשתייה לענין מתוך דמצד מתוך אין חילוק בין ראויה לשתייה לאין ראויי' אלא דראויה עדיף מדין הואיל דאי מקלעו אורחים וישתו וראיתי בחידושי רשב\"א שבת דהוסיף דהא ב\"ש לית להו מתוך וכ\"ש דלית להו הואיל עיי\"ש (ובזה מיושב לי דברי תוס' (פסחים דף ה' ע\"א) ד\"ה ואומר מיירי בכל ענין אפילו א\"צ לגחלתו. ולכאורה ק\"ל הא מ\"מ לשתרי מטעם הואיל דמקלעי אורחים דצריכים לגחלתו והיה מוכח דרע\"ק לית ליה הואיל והו\"ל להגמ' לומר עוד ש\"מ דרע\"ק לית ליה הואיל ולפי הנ\"ל ניחא כיון דאמרינן ש\"מ ל\"א מתוך שהותרה הבערה לצורך. וכיון דלית ליה מתוך ממילא מכ\"ש דלית ליה הואיל. ואולם הא אמרינן פסחים (דף מ\"ו ע\"ב) איתבי' בהמה מסוכנת וכו' א\"כ יהיה מוכח דרע\"ק ס\"ל הואיל דהא במתני' שם קתני רעק\"א אפילו כזית חי מבית טביחתה היינו ג\"כ דיכול לאכלו אע\"ג דלא בעי למיכל. הרי אף דרע\"ק ל\"ס מתוך מ\"מ יכול לסבור הואיל. והנה לכאורה יקשה זה על תי' תוס' הנ\"ל דמיירי בכ\"ע אפילו א\"צ לגחלתו הא מ\"מ יקשה לס\"ד דהש\"ס דפסחים גבי מסוכנת הנ\"ל דס' רע\"ק הואיל. ונ\"ל ליישב במה דק' לי לכאורה על תרוצם ב' שם דבתחלת הבערה א\"י להנות ממנו, הא מ\"מ יכול להנות משום זו\"ז גורם דהא כששורף החמץ יש ג\"כ עצי היתר. ויהיה הכרח דרע\"ק ס' דזוז\"ג אסור והו\"ל לומר עוד ש\"מ דזוז\"ג אסור. ולזה נראה דחדא מתורצת בחברתה וכוונת תוס' בב' תרוצים יחד אי דס' דל\"א הואיל והוכחת דרע\"ק דמיירי בכ\"ע אף בא\"צ לגחלתו אי דס' דזוז\"ג אסור וכיון דבתחלת הבערה א\"י להנות ממנו וכו' וא\"כ א\"א למחשביה במנין ש\"מ ד' דאינו מוכח דבר מיוחד בביאור. ולס\"ד דפסחים בההיא דמסוכנת הנ\"ל דס\"ל לרע\"ק הואיל יהא מוכח באמת דרע\"ק סבר דזוזג\"א וקיימא תירוצא ב' דתוס' ורק למסקנא דפסחים י\"ל דלא ס\"ל הואיל ומש\"ה לא אמר ש\"מ ד'. ובחידושים הארכתי בעזה\"י). ואף דרבה דאמר ממאי דבמתוך פליגי דמשמע דרבה לית ליה מתוך ואעפ\"כ ס\"ל דאמרינן הואיל י\"ל דרבה אמר כן רק בדרך אתקפת' אבל לדינא ס\"ל ג\"כ דבמתוך פליגי וכעין זה כתבו תוס' כתובות. ואולם ק' לי הא יסוד זה נסתר מסוגיא דפסחים (דף מ\"ז ע\"ב) דפרכי' לרבה מברייתא דהמבשל גיד הנשה בחלב בי\"ט וכו' ואם איתא אהבערה לא לחייב דנימא הואיל. והרי ברייתא זו ממילא כב\"ש דלית להו מתוך כדאמרינן (בביצה דף י\"ב.) ואעפ\"כ פריך דלימא הואיל. וכ\"כ תוס' שם ד\"ה אהבערה דאפשר דס\"ל לב\"ש הואיל א\"כ מוכח להדיא דאף מאן דלית ליה מתוך מצי סבר דאמרינן הואיל. וצע\"ג: <b>עוד </b>כתבו תוס' (בשבת ד' ל\"ט ע\"ב) ד\"ה אלא א\"כ. ונראה לר\"י דיכול לחמם אפילו ביותר מכדי שתייה כדאמר בפרק הדר נישייליה לאימיה אי צריכה נחיימו אגב אימיה. וקשה לי דלמ\"ל לראיה זו דאפשר לדחות דמדרבנן אסור והקילו לצורך מילה. וגם יש גורסי' שם נחיימיה ע\"י נכרי. ואמאי לא הביאו מסוגיא ערוכה (ביצה דף י\"ז ע\"א) ממלא נחתום חבית של מים אע\"פ שא\"צ אלא לקיתון אחד. וצ\"ע. ומזה קשה לי לב\"ה דמותר להחם בי\"ט בשביל רחיצת פניו יו\"ר דזהו שוה לכל נפש אמאי אסור להחם לרחיצת כל גופו הא בכלל גופו הוא פיו\"ר וא\"כ שאר המים הוי כמרבה בבישול דמותר כההיא דביצה הנ\"ל ועיין. ועיין בר\"ן אההיא דממלא חביות הנ\"ל דריבוי הוא ג\"כ בישול גמור מדאורייתא והא דאמרינן ניחיימיה אגב אימי' היינו לשבות דאמירה לנכרי מותר לצורך מילה. ולא הבנתי דא\"כ ליחום ע\"י נכרי בלא אגב אימיה דמה הפרש בין אגב אימיה או לא כיון דשניהן מלאכה דאורייתא:"
+            ],
+            [
+                "[אות יז] <b>במשנה ר\"ג מחמיר. </b>והא דלא חשיב ג\"כ ההיא דפ\"ק דשבת (משנה ט') נוהגין היו בית אבא וכו' כ' הר\"ן שם דלא איירי הכא אלא במילי די\"ט אבל במילי דחול לא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יח] <b>בר\"ב ד\"ה אין צדין כו'. לא הותרה ביו\"ט. </b>לדעת הרמב\"ן מדאורייתא ולדעת הר\"ן וסייעתו מותר מדאורייתא אלא דרבנן אסרו דישה וכדומה שהיא לימים הרבה עיין בהר\"ן (רפ\"ג דביצה) וקשה לי מיבמות (דף קי\"ד ע\"א) רש\"א נוהגין היינו שיונקים מבהמה טהורה בי\"ט. ה\"ד אי דאיכא סכנה אפילו בשבת נמי ואי דליכא סכנה אפי' בי\"ט אסור. ומשני ל\"צ דאיכא צערא. שבת דאיסור סקילה גזרו רבנן י\"ט דאיסור לאו לא גזרו ביה רבנן. ולשיטת הר\"ן למאי קאמר לחלק בין שבת דאיסור סקילה ליו\"ט דאיסור לאו ואמאי לא כפשוטו דבי\"ט דמה\"ת הותרה דישה להשביע הרעבון והוי רק דרבנן ולא גזרו במקום צער. וצ\"ע. אח\"כ מצאתי שהרמב\"ן במלחמות (פכ\"ב דשבת) בההיא דחולב עז לקדירה עמד בזה ונדחק עיי\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות יט] <b>בתוי\"ט ד\"ה לא יטול, דספק מוכן אסור. </b>בפשטן משמע דס' מוכן בעצמותו חמור וכמ\"ש התוס' ישנים במסכתן (דף ג' ע\"ב) ד\"ה אלא לר\"י דלר\"נ דאמר משום מוקצה לא פריך דמוקצה חמירא והוי כעין דאורייתא כספק מוכן דאסור לקמן עכ\"ל נראה כוונתם דמדלא פריך ממתני' דהכא דספק ניצוד אסור הא הוי ספק דרבנן. וביותר קשה למה דמשני שם דספיקו אתאן לספק טריפה מ\"מ יקשה ממתני' דהכא אע\"כ דספק מוכן חמור. ומ\"מ לכאורה למסקנא דמסקינן לעיל דס' דרבנן בדשיל\"מ אסור ה\"נ הטעם רק משום זה דאל\"כ יקשה הא ר\"ג דמתיר ס' מוכן ע\"כ לא ס\"ל להך כללא דס' דרבנן בישל\"מ אסור והיכן מצינו תנא דפליג הא טעמא דת\"ק מטעם ס' מוכן, ומהכ\"ת לן לומר שני טעמים דס' מוכן אסור וגם בעלמא בדשיל\"מ אסור הא ר\"ג תרווייהו לית ליה ומנ\"ל לומר דת\"ק פליג בתרתי. אלא ע\"כ מוכח דליתא שום חומרא במוכן יותר מבעלמא ופליגי רק בדין דשיל\"מ אלא דלשינויא קמא דאתאן לס' טריפה מוכח לומר בטעמא דמתני' דהכא דס' מוכן חמור אבל למסקנא מוכח בהיפוך. ונ\"מ לדינא בס' מוכן והמאכל מתקלקל עד למחר דאין בזה מדין ישל\"מ. זולת דנאמר דגם ר\"ג ס\"ל דס' דרבנן אסור בישל\"מ אלא דבטלטול לא הוי ישל\"מ כיון דיכול היום ומחר לטלטל ועיין ובזה מיושב קושית הלח\"מ (פ\"ב מהלכות י\"ט):",
+                "[אות כ] <b>בא\"ד וטעמא כתב הר\"ן בפרק שואל משום כו'. </b>דברים תמוהים הם דבמתני' דהכא במצודה שעשה מעי\"ט ל\"ש טעם זה. ובאמת הר\"ן לא כתב כן אההיא דהכא אלא שכ' כן אההיא דאמר ר\"פ א\"י שהביא דורון דאם יש במינו מחובר אסור ולערב אסורים בכ\"ש. ובזה לענין איסור לערב בכ\"ש כיון דלית בי' משום מוכן רק משום שלא יהנה ממלאכת י\"ט ס\"ל להרבה פוסקים דספיקו מותר. וע\"ז בא הר\"ן ליתן טעם הא דבהביא דורון אסור לערב משום דדרכן של מביאים דורון לבא מהנלקט ביומו. אבל בטעמא דמתני' דהכא גם הר\"ן מודה דהטעם משום דספק מוכן אסור. וכ\"כ הר\"ן להדיא במשנתנו דהכא. והתוי\"ט בכאן במחכ\"ת לא דק:",
+                "[אות כא] <b>בא\"ד ועיין ספי\"ו דשבת דהתם נמי אסור לשתות בעצמו. </b>דברים אלו תמוהים דאם התם הוי מוקצה איך משקה לבהמתו והתם לא נזכר מזה רק באם מילא א\"י מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור דנהנה ממלאכתו. ולא מיירי שם כלל מדין מוקצה דכיון דבעצמו יכול למלא ליכא בו מוקצה ומיירי רק מדין נהנה ממלאכת א\"י בשביל ישראל:",
+                "[אות כב] <b>בא\"ד וא\"כ י\"ל. </b>עי' מג\"א (סי' ש\"ח ס\"ק מ\"א) דאבנים שהם מוקצה אם הם כבידים מותר לישב עליהם דמוקצה מותר בנגיעה כ\"ז שאינו מזיזו ממקומו עיי\"ש. א\"כ בלא\"ה א\"ש הך דכבש דאין מזיזו בדרך הלוכו:",
+                "[אות כג] <b>בא\"ד טעם אחר נ\"ל. </b>עדיין יקשה אמאי לא אסור משום שלא יהנה כמו בהדליק נר ומוכרחים לטעם הא' לחלק בין תחומין דרבנן להדלקת נר שהוא דאורייתא:"
+            ],
+            [
+                "[אות כד] <b>בתי\"ט סוף ד\"ה ר' עקיבא. פי\"א דמנחות עכ\"ל. </b>דהרבה פוסקים ס\"ל דדם אברים שלא פירש שרי ניחא הכא. ואולם מ\"ש שם בשם הרמב\"ם דדם אברים שלא פירש אסור. אלא דהתם במקדש התירו שבות למלחו. א\"כ יקשה הכא היכי שרי לאכול חי ואי דבאמת ע\"י מליחה הא הפוסקים כתבו דשיעור מליחה כשיעור צליי' וא\"כ היינו שיעור כזית צלי. וראי' זו כתב בשיטה מקובצת כאן דממתני' דהכא ראיה מוכרחת דדם אברים שלא פירש שריא ובשער המלך (פ\"ו הי\"ב מהל' מאכלות אסורות) כתב לישב לשיטת הרמב\"ם די\"ל דכזית חי היינו לאכול ע\"י חליטה בחומץ דשרי כמ\"ש הרמב\"ם שם:"
+            ],
+            [
+                "[אות כה] <b>בתוי\"ט ד\"ה אין זה. דמזדקק לי' חכם. </b>ור\"י דשרי אף דמחמיר בכ\"מ במוקצה יותר מר\"ש מ\"מ כיון דס\"ל רואין מומין בי\"ט לא הוי מוקצה דדעתו להראותו לחכם:"
+            ],
+            [
+                "[אות כו] <b>הר\"ב ד\"ה בהמה. בבהמת קדשים מיירי. </b>ור\"ט שהי' מסופק דס\"ד דשרי משום בזיון קדשים. ת\"י:",
+                "[אות כז] <b>הרע\"ב ד\"ה החלה. אף להסקה. </b>למה דכתב הרע\"ב דדוקא מסוכנת שמתה שרי בלא\"ה אין החלה שנטמאת בי\"ט חזי להסקה ולכלבים דבה\"ש היה מוכן לאדם ואסור משום מוקצה אלא דלפי אוקימתא דהש\"ס דמתני' כר\"ש ובהמת חולין מותר אף בבע\"ח שמתו בזה צריכים לטעמא דחלה דאין שורפים קדשים בי\"ט. ובזה מיושב לי קושית תוס' בשבת שהבאתי שם (פ\"ב מ\"ב) בד\"ה בשמן שריפה די\"ל דרבה ס\"ל דמתני' דהכא כר\"י או דר\"ש מודה בבע\"ח שמתו מש\"ה חלה שנטמאת אף דחזי להסקה ולכלבים אסור משום מוקצה דבה\"ש היה עומד לאכילה ואף דאמרינן בסוגיא דיקא נמי דקתני דומי' דחלה מה חלה דקדישא אף בהמה דקדישא היינו דבחולין מותר במסוכנת אבל חלה הוי כמו בהמה בריאה שמתה דאינה עומד שתטמא דהא מוזהרין בשמירתן ונכון בעזה\"י. וביותר י\"ל אף אם ס\"ל דחלוק ר\"ש אף בבע\"ח שמתו י\"ל דמוקי מתני' כר\"י וכנ\"ל. ואי משום דומי' דחלה י\"ל דמה דאמרי' מה חלה דקדישא. היינו מה חלה דלא חזי כלום ה\"נ בהמה דלא חזי לכלום והיינו בהקדש והיינו רק לפי האמת דקי\"ל דתרומה טמאה אין שורפים בי\"ט וא\"כ חלה טמאה לא חזי לכלום אבל לרבה דס\"ל שורפים ליכא כלל דיוקא זה וחלה ובהמה מיירי הכל בחזייה לכלבים ואסור מטעם מוקצה דבה\"ש לא היה עומד לכך ומצאתי אח\"כ שכ\"כ הרי\"ף וז\"ל דומיא דחלה שנטמאת היא דאינה ראוייה לכלום עכ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כח] <b>בהרע\"ב ד\"ה ומתחילין. ולא הי' רגיל להסיק ממנה. </b>משמע דבא לומר דמ\"מ מתחילין להסיק וכ\"כ רש\"י להדיא מתחילין בערימת התבן להסיקו אעפ\"י שלא זימנה מבע\"י ולא היה רגיל להסיק ממנה דלית ליה מוקצה. וקשה לי דממנ\"פ אם אינו אוצר מה מוקצה בזה אף דאינו עומד להסקה מ\"מ כיון שיכול ליטול ולהאכיל לבהמה יכול לעשות בו כל צרכו דהא מסיקים באוכלים ובכלים אף לר\"י וכן כתב המג\"א להדיא (סימן תקי\"ח ס\"ק י') ואי דמיירי באוצר אם כן למאן דאית ליה מוקצה אסור להאכיל ממנה לבהמה אם כן למאי הלכתא נקט רש\"י דמתחילים להסיק ולא בפשוטו דמתחילים בערימת התבן להאכיל לבהמה ומה חידוש יותר בהסקה מלהאכיל לבהמה וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כט] <b>בהרע\"ב ד\"ה וחכמים. שכל דבר הראוי למאכל בהמה. </b>בגמרא אר\"י אוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי (ומותר לקטום לחצוץ שיניו) איתיביה כו' אבל אסור לחצוץ בו שיניו וכו' ואם קטמו חייב חטאת וכו' כי תניא ההיא בקשין. ובתוס' ד\"ה פטור וכו' וע\"ק דמשמע דבקשין מתסר לר\"י ובסמוך מתיר ר\"י אף להריח דאמר דמפשח ויהיב אלותא וכו' ולא זכיתי להבין מהיכן משמע כן הא רב יהודא הוצרך לתרץ דלא יקשה מהברייתא דמוכח מיניה דאוכלי בהמה יש בהם משום תיקון כלי ובזה לא מצינו חולק דנהי דבמה דס\"ל להברייתא דבקוטם לחצוץ שיניו מחייב חטאת מצינו דרבנן פליגי וס\"ל דהוי כלאחר יד מ\"מ דין דמוכח מהברייתא דבאוכלי בהמה שייך תיקון כלי לא מצינו מאן דפליג ומש\"ה השיב לו ר\"י דמיירי בקשים ומ\"מ אין הלכה כברייתא דקטימה חייב אלא כרבנן דהוי כלאחר יד והוא פשוט לכאורה: <b>ועל </b>תרוצם קשה טובא איך שייך אבל לדידך קשה דבקשים נמי קאמרת וכו' הא זהו קושיא על אידך מימרא דר\"י דמפשח אלותא אבל על הך מימרא דאוכלי בהמה ליכא קושיא כיון דמיירי בקשי' וצלע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות לא] <b>בתי\"ט ד\"ה וחכמים. אלא דגבי שבת קמ\"ל דטבל מוכן הוא. </b>דמדלא קתני העומד על המוקצה בע\"ש בשביעית הר\"ז מן המוכן דנידוק דבשאר השנים אינו מן המוכן. מזה משמע דבכל פעם הוי הכנתו הכנה לענין אם עבר ותקנו אלא דלכתחלה אין לו לעמוד על המוקצה אלא בשביעית דבשאר השנים אסור משום טבל. רש\"י ותוס':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לב] <b>בתי\"ט ד\"ה ומכסין. וכ\"כ רש\"י. </b>ותמוה לי לשיטה זו הא קתני בברייתא בסוגיא פורסי' מחצלת ע\"ג אבנים בשבת. פורסים מחצלת ע\"ג לבינים בשבת. ומ\"ש דלבנים ואבנים מותר לכסותן בשבת ומ\"ש פירות דאסור לכסותן בשבת וצע\"ג (* שוב מצאתי שהקשה כן בס' מים חיים):"
+            ],
+            [
+                "[אות לג] <b>אלא אוכל נפש בלבד. </b>ולמקצת פוסקים שבב\"י (סי' תצ\"ה) יש עוד חילוק לענין שביתת בהמתו דאינו מוזהר בי\"ט עי' בתי\"ט (לעיל פ\"ב מ\"ח) ד\"ה בי\"ט וכו':",
+                "[אות לד] <b>בתי\"ט ד\"ה אין בין י\"ט כו'. דלא חשיב מוקצה דבי\"ט אסור. </b>בספר מחנה ראובן השיג דהא זהו לב\"ה ואילו מתני' דהכא כב\"ש כמ\"ש הרע\"ב. ואי דהקושיא בהיפוך דלב\"ש בשבת יש מוקצה ובי\"ט אין מוקצה כדאיתא בריש מסכתין. בזה ליתא לתירוצו דהתי\"ט:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לה] <b>בתי\"ט ד\"ה בור של יחיד. פי' הממלא ראשון. </b>היינו דאם אותו יחיד נתן רשות בי\"ט לאחר למלא מן הבור כרגלי אותו הממלא כיון דבעודם מושכים אין להם שביתה ולא נעשו כרגלי הבעלים וכי ממלא זה כשראויי' לקנות שביתה תיכף הממלא הוא הבעלים כיון דברשות עשה וכאומר מלא לך וזכי. אבל במילא שלא ברשות מיד כשמילא נעשו כרגלי הבעלים דהיינו כאותו יחיד שהוא בעל הבור:",
+                "[אות לו] <b>בתי\"ט ד\"ה כרגלי אותה העיר. ואפשר לי לומר דגם רש\"י סובר כן. </b>לענ\"ד הדין עם הב\"י דלהדיא כ' רש\"י (בערובין דף מ\"ה ע\"ב) על משנתינו זאת ד\"ה כרגלי אותה העיר אלפים לכל רוח ואם עירב זה למערב או למזרח א\"י זה להוליכן חוץ לאלפים עכ\"ל והיינו ממש כדברי הטור. ומזה נלע\"ד דמה שהוציא התי\"ט ממשמעות לשון הטור דלא הפסידו אחרים בערובו של זה ואינו מעכב על ידיהם הוא לנכון דיש ללמוד כן מלשון רש\"י עירובין שם דכ' עלה דרישא בור של יחיד כרגלי היחיד וז\"ל בעל הבור ואם לקח מהם אדם אחר א\"י להוליכן אלא למקום שזה יכול להוליכן ואם עירב הוא למזרח א\"י זה להוליכן חוץ לעיר לצד מערב אפי' פסיעה אחת עכ\"ל. א\"כ מוכח דבסיפא דבור של אותה העיר אינו כן דאם א' עירב למזרח אינו מעכב על אחרים מלהוליכן למערב ומ\"מ עיקר היסוד קשה דמה הפרש בזה דהאחרים מעכבים עליו מלהוליכן למקום שעירב הוא למזרח והוא אינו מעכב על ידיהן וצ\"ע. ועכ\"ז לישנא דרש\"י בעירובין הנ\"ל ק\"ל דפירושו בסיפא דכרגלי אותה העיר דאם עירב למזרח א\"י להוציאן חוץ לאלפים זהו אינו ההיפוך מהרישא דכרגלי אותה היחיד לפי פירושו דהנ\"ל והו\"ל לרש\"י למנקט דכרגלי אותה העיר היינו דאם עירב א' למזרח אינו מעכב על האחרים להוליכן למערב דברישא היחיד מעכב על האחרים ובסיפא אינו מעכב או דהו\"ל לפרש דכרגלי אותה היחיד היינו דאם עירב למזרח יכול להוליכן חוץ לאלפים ובסיפא דכרגלי אנשי אותה העיר א\"י להוליכן חוץ לאלפים וצ\"ע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Beitzah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Beitzah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8d64a82b2df90833b4162786b153ab575e2eeadc
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Beitzah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,125 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Beitzah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Beitzah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>בתוי\"ט ד\"ה ביצה כו'. ויהיה פירושו שבת שאחר י\"ט. </b>לענ\"ד י\"ל דהי' ס\"ד דדוקא בשבת אחר י\"ט כיון דאי אפשר לו לאכול הביצה אלא ע\"י הלידה שהוא בגמרתו דגמרא לה מאתמול בזה הוי הכנה אבל בי\"ט אחר שבת דאף בלא גמרו דאתמול היה יכול לאכול הביצה היום ע\"י שחיטת התרנגולת. וכמו דבאם שחט התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות דמותרים ולא הוו ספק שמא מאתמול גמרה לה דמ\"מ לא צריכים לגמרו דאתמול וא\"כ מה\"ט גם בנולד לישתרי לזה קמ\"ל כיון דסוף סוף לא שחטו ובא לו הביצה ע\"י הלידה מקרי הכנה ע\"י גמר דאתמול. עיין במלחמות בסוגיין כנלע\"ד נכון בעה\"י:",
+                "[אות ב] <b>בתי\"ט ד\"ה בה\"א. דגם בשעת לידה שייך הכנה. </b>ומ\"מ לא הוי רק הכנה דרבנן דמדאורייתא דמותר ביומו הכינה לעצמו. רק כיון דמדרבנן אסור ביומו. ממילא הכינה רק למחר מש\"ה הוי הכנה דרבנן. רמב\"ן במלחמות:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ג] <b>תי\"ט ד\"ה ובית הלל. ואע\"ג דלעיל לא התירו אלא בדקר. </b>המה דברי' תמוהים דהא ב\"ה לא התירו אפילו דקר נעוץ:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ד] <b>אין נותנין את העור. </b>בסוגי' (דף יו\"ד ע\"א) אלא אי קשיא הא קשיא בש\"א אין נותנין וכו' ורמינהו השוחט חי' ועוף וכו' א\"נ ע\"כ לא קאמרי ב\"ה הכא אלא דחזי למזגא עלויה. נלענ\"ד דפירכת הש\"ס רק מעור לפני הדורסן דעל יגביהנה ליכא קושיא אף דמיירי היכי דהעור לא חזי למזגא כגון בלח או בבהמה דקה כמ\"ש תוספת שבת (ד' מ\"ט ע\"א) ד\"ה טומנין מ\"מ הא אף דאסור לב\"ה לשחוט היכא דאין לו עפר מוכן. אבל אם יש לו רק אפר שהוסק בי\"ט אסור לשחוט כמ\"ש תוס' (דף ח') בשם הירושלמי. מ\"מ הא המג\"א סס\"י ק\"ט הקשה באמת הא תוס' כ' דמותר לסלק אפר מהכירה כדי לאפות פשטיד\"א דטלטול מוקצה שרי משום שי\"ט וא\"כ אמאי אסרי' לשחוט (וכן הקשה המהרש\"א ותירוצו מוקשה) [וע\"כ צ\"ל] היינו דרק טלטול מוקצה שרי משום שי\"ט אבל לא שמוש מוקצה לכסות עיי\"ש. וא\"כ ממילא ליכא קושיא מהא דב\"ה מתירים דיגביהנה דאנו דנין סופן משום תחלתן ויהיה מניעת שי\"ט בזה מתירים טלטול מוקצה אלא דפירכת הש\"ס רק מהא דב\"ה מתירים ליתן לפני הדורסן דמחזי כעיבוד דלא הוה ראוי להתיר משום שי\"ט כמו דאין מתירים לשחוט בשביל איסור גומא או איסור שמוש מוקצה ועלה משנינן דחזי למזגא ולא מחזי כ\"כ כעיבוד. ובזה מיושב היטב פסקא דהמרדכי וכן פסק להלכה (הרמ\"א) בש\"ע (סי' תצ\"ט) דמותר לטלטל אחר שחיטה נוצות העופות שלא יאבדו. ותמה הפר\"ח הא בזה ל\"ש חזי למזגא. ומזה דחה לדברי המרדכי והרמ\"א. ולענ\"ד לק\"מ דנוצות דהוי רק טלטול מוקצה שריא משום שי\"ט. והתירו משום תחלתן היינו דחיישינן למנועי שי\"ט וטעמא דחזי למזגא צריכים רק לענין ההיתר דלפני הדורסן. והוא ברור בעזה\"י: <b>ובדברי </b>תוס' שבת מ\"ט הנ\"ל יש לי מקום עיון במ\"ש הא דאמר (בפ\"ק דביצה) נותנין העור לפני הדורסן דהתירו סופן משום תחלתן אבל בשחט מעי\"ט משמע התם דאסור לטלטל (וקשה ממתני' דשבת שם טומנין בשלחין) עיי\"ש. ובפשוטו תמוה דלפני הדורסן האיסור משום מחזי כעיבוד. ובהכרח צ\"ל דלשונם לאו דוקא וקושייתם מההיא דלא יגביהנה. וב\"ה מתירים דמשמע ג\"כ דרק מטעם סופן משו\"ת כיון דקתני בחד בבא עם עור דורסן מזה מוכח דיש בו איסור מוקצה. ועדיין יש לעיין דטומנין בשלחין דמיירי בהופשט מע\"ש דנעשה כלי מבע\"י אבל הכא בנשחט בי\"ט דמעי\"ט היה מאכל ועתה נעשה כלי אסור דילמא באמת בנשחט מעי\"ט מותר אלא דבנשחט בי\"ט היה ראוי לאסור משום מוקצה בזה צריך לטעמא דסמשו\"ת עי' מג\"א (סימן תצ\"ט). וגם בעי\"ט באמת אסור בשחטו ולא הפשיטו עד י\"ט ונ\"ל דקושיית תוספות לב\"ה דמתיר להגביה מעל השלחן עצמות וקליפים ולאינך אמוראי ריש מסכתן אין חילוק בין י\"ט לשבת וא\"כ מדאית מוקצה בעור שהופשט בי\"ט ע\"כ משום דלא חזי למידי ולאו שם כלי עלה ושפיר הקשו מטומנין בשלחים. כנלע\"ד בעזה\"י:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ה] <b>בורר כדרכו. </b>לכאורה קשה איך הותר לברור הפסולת מתוך האוכל הא הפסולת הוי מוקצה ואינו רשאי לטלטלו ודוחק לומר דמיירי בפסולת שראוי למאכל בהמה. גם לפ\"מ דפירש\"י בפירכת הש\"ס פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי היינו דבטל האוכל לגבי פסולת ואסור לטלטלו. הרי דמיירי בפסולת דלא חזי לכלבים וא\"כ גם באוכל מרובה מן הפסולת איך מטלטל הפסולת הא הוה טלטול מוקצה. ומכאן נלע\"ד ראיה למ\"ש תוס' במסכתן (דף ח' ע\"א) ד\"ה אר\"י דמותר לסלק אפר כירה המוקצה בשביל לאפות פשטיד\"א דטלטול מוקצה לצורך אוכל נפש מותר בי\"ט וכ\"כ תוס' (בדף כ\"ח ע\"ב ד\"ה גריפת ודף ל\"א ע\"ב ד\"ה אר\"ז). אם כן ניחא דמותר לטלטל הפסולת שמוקצה בשביל אוכל נפש: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ו] <b>משלחין כלים. </b>הרז\"ה כתב דמתני' ב\"ה היא. דכי היכי דפליגי במדורה (לקמן פ\"ב מ\"ה) דאסרי ב\"ש ה\"נ בהוצאת כלים דאידי ואידי הנאת גופו ולא אוכל נפש. והראב\"ד השיג על זה דהוצאת מלבוש כהוצאת אוכל נפש ממש ושרי לכ\"ע:",
+                "[אות ז] <b>בתי\"ט ד\"ה סנדל המסומר. ומימרא דאביי היא. </b>דאסור לנעלו ומותר לטלטלו דאי ס\"ד אסור לטלטלו השתא לטלטולי אסור משלחין מבעי' וזהו כרבנן דר\"א בר\"ש בברייתא דשבת דשרי לטלטלו לכסות בו הכלי כמו שאר כלים שמלאכתן לאיסור אבל ר\"א בר\"ש ס\"ל התם דאסור לטלטלו כלל. וכ' תוס' בשבת (דף ס') דטעמא דראב\"ש דחמיר משאר כלים דמלאכתן לאיסור דהחמירו בו לפי שבא תקלה על ידו. ויעויין בתוס' שם שכ' ונראה לר\"י דאפילו לרבנן דר\"א דשרו לטלטל לצורך גופו ומקומו אסור לשלחו בי\"ט וכו'. ותמוה לי דלמה כ' כן מסברא הא בפירוש מבואר כן דהא אביי אמר על מתני' דהכא דמדקתני אין משלחין מוכח דלטלטל שרי והיינו דאתי כרבנן דראב\"ש. הרי מפורש דלדידהו מ\"מ אסור לטלטלו בי\"ט. וצע\"ג:",
+                "[אות ח] <b>בתי\"ט ד\"ה כל שנאותין. אלא איפכא דלמ\"ד (שבת) זמן תפילין אסור גזירה שמא תפסק רצועה. </b>זה תמוה דהא מה\"ט גם למ\"ד שבת לאו זמן תפילין נהי דמטעם לך לאות ליכא איסורא מ\"מ אסור מטעם זה שמא תפסק רצועה והא לב' לשונות בשבת (דף סא) מתני' דלא יצא בתפילין אתי' בין כמ\"ד שבת ז\"ת ובין כמ\"ד לאו ז\"ת וכ\"כ רש\"י להדיא בסנהדרין (דף ס\"ח ע\"א) דקסבר שבת לאו זמן תפילין הוא ואסור להניחן שמא יצא בהם לרה\"ר ואדרבא אם לאו ז\"ת אפי' בבית אסור דשמא ישכח ויצא בהן לרה\"ר כיון דמותר להסיח דעתו אבל למ\"ד שבת ז\"ת מותר בבית כמ\"ש תוס' (מנחות דף ל\"ו.) ומה\"ט כ' רש\"י בסנהדרין דס\"ל לאו ז\"ת דהא בר\"א בן הורקנס דמיירי בבית היה מותר למ\"ד שבת ז\"ת. ועכ\"פ לא קיל בזה אם לאו ז\"ת. וא\"כ יקשה על תוס' בהיפוך דאיך כ' דאין איסור להניח הא באמת אסור להניחן אפילו בבית. אבל באמת לענ\"ד כל יסוד דברי התי\"ט תמוהים דמטעם שמא תפסק ואתי לאתויי ד\"א ברה\"ר ל\"ש בי\"ט דהוצאה לאו איסור הוא ובפרט לפמ\"ש תוס' בשבת דלא גרסינן דלמא מפסקי אלא דלמא מצטריך לילך לבית הכסא ואתי לאתויי ברה\"ר. דבי\"ט כיון דמטלטלן לצרכו לחזור וללבשן אח\"כ הוו הוצאה לצורך. ודברי תוס' כפשטן דמ\"ש אין איסור להניחם היינו בי\"ט דמיניה מיירי הכא ולזה לא מבעי' למ\"ד שבת ויו\"ט זמן תפילין דמותר להניחן בי\"ט אלא אפילו למ\"ד לאו ז\"ת משום לך לאות מ\"מ ליכא איסורא ולא אמרי' דהוא זלזול לאות די\"ט. והכל בי\"ט. אבל בשבת באמת אסור להניחן. ועיי' בב\"י (סי' ש\"ח) דהעתיק בשם תוס' דביצה דבשבת אין איסור להניחם ולענ\"ד י\"ל כהנ\"ל דתוס' קאי על יו\"ט ועיי' מג\"א (שם סקי\"א). ועיין בתוס' בשבת שכתב טעם אחר הא דסנדל מסומר אסור לשלח אע\"ג דנאותין בו בחול דהחמירו בו כיון דבאת תקלה על ידו. וק' לי למאי צריכים לזה הא לפ\"מ דכתבו בדבריהם שם בסוף הדבור דטעמא דכלים שמלאכתן לאיסור מותר לשלח דמשום שמחת יו\"ט מקרי צריך לגופו ובסנדל כיון דבאת תקלה ע\"י ליכא שמחת י\"ט עיי\"ש וכיון דלית ביה שמחת י\"ט ממילא הוי א\"צ לגופן ואסור מדינא גם לשון תוס' כאן בביצה כל שנאותין ואתי לאתויי תפילין אבל לא תני לאתויי סנדל מסומר וכו' וא\"י לפרש דברים אלו דאיך שייך לאתויי סנדל מסומר הא קתני ברישא דאין משלחין והו\"ל לאקשויי על הדין אמאי אין משלחין. אבל הלשון אבל לא תני לאתויי וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ט] <b>בהרע\"ב ד\"ה ועושה. אית דאמרי. </b>ונ\"מ בין הטעמים. דלטעם א' צריך לערב דוקא מעי\"ט כדי שיברור מנה יפה לשבת. ולטעם הב' יכול לערב אפילו קודם ערב י\"ט ויו\"ט של סוכות שחל להיות בה' יכול לערב עי\"ט עירוב א' לשבת זו ולשבת הבאה. הרא\"ש:",
+                "[אות י] <b>בתי\"ט ד\"ה וסומך. ונראה ליישב דהואיל ואי מקלעי. </b>והא דילפי' מקרא דוהכינו דאין י\"ט מכין לשבת לא משכחת אלא לענין ביצה שנולדה בשבת אחר יו\"ט. (ר\"ן ריש מסכתין). ותוס' (פ\"ג דפסחים) כתבו דמשכחת עוד בסמוך לערב דבודאי לא יבואו אורחים עיי\"ש. וא\"כ בכה\"ג אסור להכין מי\"ט לשבת בסמוך לערב דלענין דאורייתא לא מהני עירוב תבשילין דרבנן:",
+                "[אות יא] <b>שם בא\"ד והכי קיי\"ל. </b>ומ\"ש הר\"ב ק\"ו מי\"ט דאף דאמרי' הואיל מ\"מ אסור מדרבנן וד\"ס צריכים חיזוק. הרמב\"ן (במלחמות פ\"ג דפסחים). והא דצריכים טעם לעירוב תבשילין ולא בפשוטו דמשום הואיל היה אסור מדרבנן היינו כיון שהוא שעת הדחק לצורך שבת הו\"ל לרבנן למשרי כה\"ג משום הואיל. הרז\"ה שם:"
+            ],
+            [
+                "[אות יב] <b>תוי\"ט ד\"ה ואדם בשבת. מטיט וצואה. </b>ואף ביה\"כ דאסור ברחיצה להקר ומוכח מלתא דלטבילה מכוין אפ\"ה שרי דמי איכא מידי דשבת שרי ויה\"כ אסור. גמרא:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יג] <b>בהרע\"ב ד\"ה ואין סומכין כו'. שבכל כחו היה סומך. </b>תמוה לי בסוגיא (דף כ' ע\"א) דאמר לך מני ב\"ש היא וקס\"ד השתא דב\"ש ל\"ל סמיכה כלל בשלמי חובה עיי\"ש ברש\"י וא\"כ גם בחול יהא אסור לסמוך משום עבודה בקדשים. כיון דבכל כחו הוא סומך. דאי לאו בכל כחו גם בי\"ט אינו אסור וצלע\"ג:",
+                "[אות יד] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה ובית הלל אומרים. ולא שלמים. </b>אף דיוצא בהם ידי שלמי שמחה כדאיתא במתני' (ג' פ\"א דחגיגה). כבר תירצו תוספות שם דמיירי דכבר נפיק ידי שלמי שמחה או דאינו יוצא ידי ש\"ש אלא א\"כ התכוון כן בתחלת הקרבתו:"
+            ],
+            [
+                "[אות טו] <b>בהרע\"ב ד\"ה וב\"ה מתירין. דמתוך שהותרה הבערה. </b>וכ\"כ הר\"ן וק\"ל דהא ע\"כ דאף בלאו מתוך י\"ל דמותר דהוי כאוכל נפש עצמו דאל\"כ דליכא היתר רק מדין מתוך יקשה לרבה דמתקיף (בביצה דף י\"ב ע\"א) ממאי דבמתוך פליגי דלמא בעירוב והוצאה לי\"ט פליגי וא\"כ קיימי' עתה דגם ב\"ה לית ליה מתוך ואמאי התיר ב\"ה הכא להחם לרחיצה ולעשות מדורה. ואפשר דלרבה היה באמת מוכח דב\"ש וב\"ה פליגי במציאות אם מקרי אוכל נפש ממש או לא. אבל לפי האמת דבמתוך פליגי מה\"ת לן לדחוק דפליגי בזה כיון די\"ל בפשיטות דלשיטתייהו אזלי בפלוגתייהו במתוך:",
+                "[אות טז] <b>בתי\"ט ד\"ה אא\"כ. הא לית להו לב\"ש מתוך. </b>ותמוה לי מה שייכות ראויה לשתייה לענין מתוך דמצד מתוך אין חילוק בין ראויה לשתייה לאין ראויי' אלא דראויה עדיף מדין הואיל דאי מקלעו אורחים וישתו וראיתי בחידושי רשב\"א שבת דהוסיף דהא ב\"ש לית להו מתוך וכ\"ש דלית להו הואיל עיי\"ש (ובזה מיושב לי דברי תוס' (פסחים דף ה' ע\"א) ד\"ה ואומר מיירי בכל ענין אפילו א\"צ לגחלתו. ולכאורה ק\"ל הא מ\"מ לשתרי מטעם הואיל דמקלעי אורחים דצריכים לגחלתו והיה מוכח דרע\"ק לית ליה הואיל והו\"ל להגמ' לומר עוד ש\"מ דרע\"ק לית ליה הואיל ולפי הנ\"ל ניחא כיון דאמרינן ש\"מ ל\"א מתוך שהותרה הבערה לצורך. וכיון דלית ליה מתוך ממילא מכ\"ש דלית ליה הואיל. ואולם הא אמרינן פסחים (דף מ\"ו ע\"ב) איתבי' בהמה מסוכנת וכו' א\"כ יהיה מוכח דרע\"ק ס\"ל הואיל דהא במתני' שם קתני רעק\"א אפילו כזית חי מבית טביחתה היינו ג\"כ דיכול לאכלו אע\"ג דלא בעי למיכל. הרי אף דרע\"ק ל\"ס מתוך מ\"מ יכול לסבור הואיל. והנה לכאורה יקשה זה על תי' תוס' הנ\"ל דמיירי בכ\"ע אפילו א\"צ לגחלתו הא מ\"מ יקשה לס\"ד דהש\"ס דפסחים גבי מסוכנת הנ\"ל דס' רע\"ק הואיל. ונ\"ל ליישב במה דק' לי לכאורה על תרוצם ב' שם דבתחלת הבערה א\"י להנות ממנו, הא מ\"מ יכול להנות משום זו\"ז גורם דהא כששורף החמץ יש ג\"כ עצי היתר. ויהיה הכרח דרע\"ק ס' דזוז\"ג אסור והו\"ל לומר עוד ש\"מ דזוז\"ג אסור. ולזה נראה דחדא מתורצת בחברתה וכוונת תוס' בב' תרוצים יחד אי דס' דל\"א הואיל והוכחת דרע\"ק דמיירי בכ\"ע אף בא\"צ לגחלתו אי דס' דזוז\"ג אסור וכיון דבתחלת הבערה א\"י להנות ממנו וכו' וא\"כ א\"א למחשביה במנין ש\"מ ד' דאינו מוכח דבר מיוחד בביאור. ולס\"ד דפסחים בההיא דמסוכנת הנ\"ל דס\"ל לרע\"ק הואיל יהא מוכח באמת דרע\"ק סבר דזוזג\"א וקיימא תירוצא ב' דתוס' ורק למסקנא דפסחים י\"ל דלא ס\"ל הואיל ומש\"ה לא אמר ש\"מ ד'. ובחידושים הארכתי בעזה\"י). ואף דרבה דאמר ממאי דבמתוך פליגי דמשמע דרבה לית ליה מתוך ואעפ\"כ ס\"ל דאמרינן הואיל י\"ל דרבה אמר כן רק בדרך אתקפת' אבל לדינא ס\"ל ג\"כ דבמתוך פליגי וכעין זה כתבו תוס' כתובות. ואולם ק' לי הא יסוד זה נסתר מסוגיא דפסחים (דף מ\"ז ע\"ב) דפרכי' לרבה מברייתא דהמבשל גיד הנשה בחלב בי\"ט וכו' ואם איתא אהבערה לא לחייב דנימא הואיל. והרי ברייתא זו ממילא כב\"ש דלית להו מתוך כדאמרינן (בביצה דף י\"ב.) ואעפ\"כ פריך דלימא הואיל. וכ\"כ תוס' שם ד\"ה אהבערה דאפשר דס\"ל לב\"ש הואיל א\"כ מוכח להדיא דאף מאן דלית ליה מתוך מצי סבר דאמרינן הואיל. וצע\"ג: <b>עוד </b>כתבו תוס' (בשבת ד' ל\"ט ע\"ב) ד\"ה אלא א\"כ. ונראה לר\"י דיכול לחמם אפילו ביותר מכדי שתייה כדאמר בפרק הדר נישייליה לאימיה אי צריכה נחיימו אגב אימיה. וקשה לי דלמ\"ל לראיה זו דאפשר לדחות דמדרבנן אסור והקילו לצורך מילה. וגם יש גורסי' שם נחיימיה ע\"י נכרי. ואמאי לא הביאו מסוגיא ערוכה (ביצה דף י\"ז ע\"א) ממלא נחתום חבית של מים אע\"פ שא\"צ אלא לקיתון אחד. וצ\"ע. ומזה קשה לי לב\"ה דמותר להחם בי\"ט בשביל רחיצת פניו יו\"ר דזהו שוה לכל נפש אמאי אסור להחם לרחיצת כל גופו הא בכלל גופו הוא פיו\"ר וא\"כ שאר המים הוי כמרבה בבישול דמותר כההיא דביצה הנ\"ל ועיין. ועיין בר\"ן אההיא דממלא חביות הנ\"ל דריבוי הוא ג\"כ בישול גמור מדאורייתא והא דאמרינן ניחיימיה אגב אימי' היינו לשבות דאמירה לנכרי מותר לצורך מילה. ולא הבנתי דא\"כ ליחום ע\"י נכרי בלא אגב אימיה דמה הפרש בין אגב אימיה או לא כיון דשניהן מלאכה דאורייתא:"
+            ],
+            [
+                "[אות יז] <b>במשנה ר\"ג מחמיר. </b>והא דלא חשיב ג\"כ ההיא דפ\"ק דשבת (משנה ט') נוהגין היו בית אבא וכו' כ' הר\"ן שם דלא איירי הכא אלא במילי די\"ט אבל במילי דחול לא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יח] <b>בר\"ב ד\"ה אין צדין כו'. לא הותרה ביו\"ט. </b>לדעת הרמב\"ן מדאורייתא ולדעת הר\"ן וסייעתו מותר מדאורייתא אלא דרבנן אסרו דישה וכדומה שהיא לימים הרבה עיין בהר\"ן (רפ\"ג דביצה) וקשה לי מיבמות (דף קי\"ד ע\"א) רש\"א נוהגין היינו שיונקים מבהמה טהורה בי\"ט. ה\"ד אי דאיכא סכנה אפילו בשבת נמי ואי דליכא סכנה אפי' בי\"ט אסור. ומשני ל\"צ דאיכא צערא. שבת דאיסור סקילה גזרו רבנן י\"ט דאיסור לאו לא גזרו ביה רבנן. ולשיטת הר\"ן למאי קאמר לחלק בין שבת דאיסור סקילה ליו\"ט דאיסור לאו ואמאי לא כפשוטו דבי\"ט דמה\"ת הותרה דישה להשביע הרעבון והוי רק דרבנן ולא גזרו במקום צער. וצ\"ע. אח\"כ מצאתי שהרמב\"ן במלחמות (פכ\"ב דשבת) בההיא דחולב עז לקדירה עמד בזה ונדחק עיי\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות יט] <b>בתוי\"ט ד\"ה לא יטול, דספק מוכן אסור. </b>בפשטן משמע דס' מוכן בעצמותו חמור וכמ\"ש התוס' ישנים במסכתן (דף ג' ע\"ב) ד\"ה אלא לר\"י דלר\"נ דאמר משום מוקצה לא פריך דמוקצה חמירא והוי כעין דאורייתא כספק מוכן דאסור לקמן עכ\"ל נראה כוונתם דמדלא פריך ממתני' דהכא דספק ניצוד אסור הא הוי ספק דרבנן. וביותר קשה למה דמשני שם דספיקו אתאן לספק טריפה מ\"מ יקשה ממתני' דהכא אע\"כ דספק מוכן חמור. ומ\"מ לכאורה למסקנא דמסקינן לעיל דס' דרבנן בדשיל\"מ אסור ה\"נ הטעם רק משום זה דאל\"כ יקשה הא ר\"ג דמתיר ס' מוכן ע\"כ לא ס\"ל להך כללא דס' דרבנן בישל\"מ אסור והיכן מצינו תנא דפליג הא טעמא דת\"ק מטעם ס' מוכן, ומהכ\"ת לן לומר שני טעמים דס' מוכן אסור וגם בעלמא בדשיל\"מ אסור הא ר\"ג תרווייהו לית ליה ומנ\"ל לומר דת\"ק פליג בתרתי. אלא ע\"כ מוכח דליתא שום חומרא במוכן יותר מבעלמא ופליגי רק בדין דשיל\"מ אלא דלשינויא קמא דאתאן לס' טריפה מוכח לומר בטעמא דמתני' דהכא דס' מוכן חמור אבל למסקנא מוכח בהיפוך. ונ\"מ לדינא בס' מוכן והמאכל מתקלקל עד למחר דאין בזה מדין ישל\"מ. זולת דנאמר דגם ר\"ג ס\"ל דס' דרבנן אסור בישל\"מ אלא דבטלטול לא הוי ישל\"מ כיון דיכול היום ומחר לטלטל ועיין ובזה מיושב קושית הלח\"מ (פ\"ב מהלכות י\"ט):",
+                "[אות כ] <b>בא\"ד וטעמא כתב הר\"ן בפרק שואל משום כו'. </b>דברים תמוהים הם דבמתני' דהכא במצודה שעשה מעי\"ט ל\"ש טעם זה. ובאמת הר\"ן לא כתב כן אההיא דהכא אלא שכ' כן אההיא דאמר ר\"פ א\"י שהביא דורון דאם יש במינו מחובר אסור ולערב אסורים בכ\"ש. ובזה לענין איסור לערב בכ\"ש כיון דלית בי' משום מוכן רק משום שלא יהנה ממלאכת י\"ט ס\"ל להרבה פוסקים דספיקו מותר. וע\"ז בא הר\"ן ליתן טעם הא דבהביא דורון אסור לערב משום דדרכן של מביאים דורון לבא מהנלקט ביומו. אבל בטעמא דמתני' דהכא גם הר\"ן מודה דהטעם משום דספק מוכן אסור. וכ\"כ הר\"ן להדיא במשנתנו דהכא. והתוי\"ט בכאן במחכ\"ת לא דק:",
+                "[אות כא] <b>בא\"ד ועיין ספי\"ו דשבת דהתם נמי אסור לשתות בעצמו. </b>דברים אלו תמוהים דאם התם הוי מוקצה איך משקה לבהמתו והתם לא נזכר מזה רק באם מילא א\"י מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור דנהנה ממלאכתו. ולא מיירי שם כלל מדין מוקצה דכיון דבעצמו יכול למלא ליכא בו מוקצה ומיירי רק מדין נהנה ממלאכת א\"י בשביל ישראל:",
+                "[אות כב] <b>בא\"ד וא\"כ י\"ל. </b>עי' מג\"א (סי' ש\"ח ס\"ק מ\"א) דאבנים שהם מוקצה אם הם כבידים מותר לישב עליהם דמוקצה מותר בנגיעה כ\"ז שאינו מזיזו ממקומו עיי\"ש. א\"כ בלא\"ה א\"ש הך דכבש דאין מזיזו בדרך הלוכו:",
+                "[אות כג] <b>בא\"ד טעם אחר נ\"ל. </b>עדיין יקשה אמאי לא אסור משום שלא יהנה כמו בהדליק נר ומוכרחים לטעם הא' לחלק בין תחומין דרבנן להדלקת נר שהוא דאורייתא:"
+            ],
+            [
+                "[אות כד] <b>בתי\"ט סוף ד\"ה ר' עקיבא. פי\"א דמנחות עכ\"ל. </b>דהרבה פוסקים ס\"ל דדם אברים שלא פירש שרי ניחא הכא. ואולם מ\"ש שם בשם הרמב\"ם דדם אברים שלא פירש אסור. אלא דהתם במקדש התירו שבות למלחו. א\"כ יקשה הכא היכי שרי לאכול חי ואי דבאמת ע\"י מליחה הא הפוסקים כתבו דשיעור מליחה כשיעור צליי' וא\"כ היינו שיעור כזית צלי. וראי' זו כתב בשיטה מקובצת כאן דממתני' דהכא ראיה מוכרחת דדם אברים שלא פירש שריא ובשער המלך (פ\"ו הי\"ב מהל' מאכלות אסורות) כתב לישב לשיטת הרמב\"ם די\"ל דכזית חי היינו לאכול ע\"י חליטה בחומץ דשרי כמ\"ש הרמב\"ם שם:"
+            ],
+            [
+                "[אות כה] <b>בתוי\"ט ד\"ה אין זה. דמזדקק לי' חכם. </b>ור\"י דשרי אף דמחמיר בכ\"מ במוקצה יותר מר\"ש מ\"מ כיון דס\"ל רואין מומין בי\"ט לא הוי מוקצה דדעתו להראותו לחכם:"
+            ],
+            [
+                "[אות כו] <b>הר\"ב ד\"ה בהמה. בבהמת קדשים מיירי. </b>ור\"ט שהי' מסופק דס\"ד דשרי משום בזיון קדשים. ת\"י:",
+                "[אות כז] <b>הרע\"ב ד\"ה החלה. אף להסקה. </b>למה דכתב הרע\"ב דדוקא מסוכנת שמתה שרי בלא\"ה אין החלה שנטמאת בי\"ט חזי להסקה ולכלבים דבה\"ש היה מוכן לאדם ואסור משום מוקצה אלא דלפי אוקימתא דהש\"ס דמתני' כר\"ש ובהמת חולין מותר אף בבע\"ח שמתו בזה צריכים לטעמא דחלה דאין שורפים קדשים בי\"ט. ובזה מיושב לי קושית תוס' בשבת שהבאתי שם (פ\"ב מ\"ב) בד\"ה בשמן שריפה די\"ל דרבה ס\"ל דמתני' דהכא כר\"י או דר\"ש מודה בבע\"ח שמתו מש\"ה חלה שנטמאת אף דחזי להסקה ולכלבים אסור משום מוקצה דבה\"ש היה עומד לאכילה ואף דאמרינן בסוגיא דיקא נמי דקתני דומי' דחלה מה חלה דקדישא אף בהמה דקדישא היינו דבחולין מותר במסוכנת אבל חלה הוי כמו בהמה בריאה שמתה דאינה עומד שתטמא דהא מוזהרין בשמירתן ונכון בעזה\"י. וביותר י\"ל אף אם ס\"ל דחלוק ר\"ש אף בבע\"ח שמתו י\"ל דמוקי מתני' כר\"י וכנ\"ל. ואי משום דומי' דחלה י\"ל דמה דאמרי' מה חלה דקדישא. היינו מה חלה דלא חזי כלום ה\"נ בהמה דלא חזי לכלום והיינו בהקדש והיינו רק לפי האמת דקי\"ל דתרומה טמאה אין שורפים בי\"ט וא\"כ חלה טמאה לא חזי לכלום אבל לרבה דס\"ל שורפים ליכא כלל דיוקא זה וחלה ובהמה מיירי הכל בחזייה לכלבים ואסור מטעם מוקצה דבה\"ש לא היה עומד לכך ומצאתי אח\"כ שכ\"כ הרי\"ף וז\"ל דומיא דחלה שנטמאת היא דאינה ראוייה לכלום עכ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כח] <b>בהרע\"ב ד\"ה ומתחילין. ולא הי' רגיל להסיק ממנה. </b>משמע דבא לומר דמ\"מ מתחילין להסיק וכ\"כ רש\"י להדיא מתחילין בערימת התבן להסיקו אעפ\"י שלא זימנה מבע\"י ולא היה רגיל להסיק ממנה דלית ליה מוקצה. וקשה לי דממנ\"פ אם אינו אוצר מה מוקצה בזה אף דאינו עומד להסקה מ\"מ כיון שיכול ליטול ולהאכיל לבהמה יכול לעשות בו כל צרכו דהא מסיקים באוכלים ובכלים אף לר\"י וכן כתב המג\"א להדיא (סימן תקי\"ח ס\"ק י') ואי דמיירי באוצר אם כן למאן דאית ליה מוקצה אסור להאכיל ממנה לבהמה אם כן למאי הלכתא נקט רש\"י דמתחילים להסיק ולא בפשוטו דמתחילים בערימת התבן להאכיל לבהמה ומה חידוש יותר בהסקה מלהאכיל לבהמה וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כט] <b>בהרע\"ב ד\"ה וחכמים. שכל דבר הראוי למאכל בהמה. </b>בגמרא אר\"י אוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי (ומותר לקטום לחצוץ שיניו) איתיביה כו' אבל אסור לחצוץ בו שיניו וכו' ואם קטמו חייב חטאת וכו' כי תניא ההיא בקשין. ובתוס' ד\"ה פטור וכו' וע\"ק דמשמע דבקשין מתסר לר\"י ובסמוך מתיר ר\"י אף להריח דאמר דמפשח ויהיב אלותא וכו' ולא זכיתי להבין מהיכן משמע כן הא רב יהודא הוצרך לתרץ דלא יקשה מהברייתא דמוכח מיניה דאוכלי בהמה יש בהם משום תיקון כלי ובזה לא מצינו חולק דנהי דבמה דס\"ל להברייתא דבקוטם לחצוץ שיניו מחייב חטאת מצינו דרבנן פליגי וס\"ל דהוי כלאחר יד מ\"מ דין דמוכח מהברייתא דבאוכלי בהמה שייך תיקון כלי לא מצינו מאן דפליג ומש\"ה השיב לו ר\"י דמיירי בקשים ומ\"מ אין הלכה כברייתא דקטימה חייב אלא כרבנן דהוי כלאחר יד והוא פשוט לכאורה: <b>ועל </b>תרוצם קשה טובא איך שייך אבל לדידך קשה דבקשים נמי קאמרת וכו' הא זהו קושיא על אידך מימרא דר\"י דמפשח אלותא אבל על הך מימרא דאוכלי בהמה ליכא קושיא כיון דמיירי בקשי' וצלע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות לא] <b>בתי\"ט ד\"ה וחכמים. אלא דגבי שבת קמ\"ל דטבל מוכן הוא. </b>דמדלא קתני העומד על המוקצה בע\"ש בשביעית הר\"ז מן המוכן דנידוק דבשאר השנים אינו מן המוכן. מזה משמע דבכל פעם הוי הכנתו הכנה לענין אם עבר ותקנו אלא דלכתחלה אין לו לעמוד על המוקצה אלא בשביעית דבשאר השנים אסור משום טבל. רש\"י ותוס':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לב] <b>בתי\"ט ד\"ה ומכסין. וכ\"כ רש\"י. </b>ותמוה לי לשיטה זו הא קתני בברייתא בסוגיא פורסי' מחצלת ע\"ג אבנים בשבת. פורסים מחצלת ע\"ג לבינים בשבת. ומ\"ש דלבנים ואבנים מותר לכסותן בשבת ומ\"ש פירות דאסור לכסותן בשבת וצע\"ג (* שוב מצאתי שהקשה כן בס' מים חיים):"
+            ],
+            [
+                "[אות לג] <b>אלא אוכל נפש בלבד. </b>ולמקצת פוסקים שבב\"י (סי' תצ\"ה) יש עוד חילוק לענין שביתת בהמתו דאינו מוזהר בי\"ט עי' בתי\"ט (לעיל פ\"ב מ\"ח) ד\"ה בי\"ט וכו':",
+                "[אות לד] <b>בתי\"ט ד\"ה אין בין י\"ט כו'. דלא חשיב מוקצה דבי\"ט אסור. </b>בספר מחנה ראובן השיג דהא זהו לב\"ה ואילו מתני' דהכא כב\"ש כמ\"ש הרע\"ב. ואי דהקושיא בהיפוך דלב\"ש בשבת יש מוקצה ובי\"ט אין מוקצה כדאיתא בריש מסכתין. בזה ליתא לתירוצו דהתי\"ט:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לה] <b>בתי\"ט ד\"ה בור של יחיד. פי' הממלא ראשון. </b>היינו דאם אותו יחיד נתן רשות בי\"ט לאחר למלא מן הבור כרגלי אותו הממלא כיון דבעודם מושכים אין להם שביתה ולא נעשו כרגלי הבעלים וכי ממלא זה כשראויי' לקנות שביתה תיכף הממלא הוא הבעלים כיון דברשות עשה וכאומר מלא לך וזכי. אבל במילא שלא ברשות מיד כשמילא נעשו כרגלי הבעלים דהיינו כאותו יחיד שהוא בעל הבור:",
+                "[אות לו] <b>בתי\"ט ד\"ה כרגלי אותה העיר. ואפשר לי לומר דגם רש\"י סובר כן. </b>לענ\"ד הדין עם הב\"י דלהדיא כ' רש\"י (בערובין דף מ\"ה ע\"ב) על משנתינו זאת ד\"ה כרגלי אותה העיר אלפים לכל רוח ואם עירב זה למערב או למזרח א\"י זה להוליכן חוץ לאלפים עכ\"ל והיינו ממש כדברי הטור. ומזה נלע\"ד דמה שהוציא התי\"ט ממשמעות לשון הטור דלא הפסידו אחרים בערובו של זה ואינו מעכב על ידיהם הוא לנכון דיש ללמוד כן מלשון רש\"י עירובין שם דכ' עלה דרישא בור של יחיד כרגלי היחיד וז\"ל בעל הבור ואם לקח מהם אדם אחר א\"י להוליכן אלא למקום שזה יכול להוליכן ואם עירב הוא למזרח א\"י זה להוליכן חוץ לעיר לצד מערב אפי' פסיעה אחת עכ\"ל. א\"כ מוכח דבסיפא דבור של אותה העיר אינו כן דאם א' עירב למזרח אינו מעכב על אחרים מלהוליכן למערב ומ\"מ עיקר היסוד קשה דמה הפרש בזה דהאחרים מעכבים עליו מלהוליכן למקום שעירב הוא למזרח והוא אינו מעכב על ידיהן וצ\"ע. ועכ\"ז לישנא דרש\"י בעירובין הנ\"ל ק\"ל דפירושו בסיפא דכרגלי אותה העיר דאם עירב למזרח א\"י להוציאן חוץ לאלפים זהו אינו ההיפוך מהרישא דכרגלי אותה היחיד לפי פירושו דהנ\"ל והו\"ל לרש\"י למנקט דכרגלי אותה העיר היינו דאם עירב א' למזרח אינו מעכב על האחרים להוליכן למערב דברישא היחיד מעכב על האחרים ובסיפא אינו מעכב או דהו\"ל לפרש דכרגלי אותה היחיד היינו דאם עירב למזרח יכול להוליכן חוץ לאלפים ובסיפא דכרגלי אנשי אותה העיר א\"י להוליכן חוץ לאלפים וצ\"ע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה ביצה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Eruvin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Eruvin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f93e59d1daea481f87695e34eec80fdeb67af9ce
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Eruvin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json	
@@ -0,0 +1,235 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Eruvin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה עירובין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>ברע\"ב ד\"ה מבוי. ואם הניח את הקורה למעלה. </b>הלשון אינו מדוקדק דהא מסקינן בסוגיא דחלל מבוי תנן היינו דחלל המבוי לא יהיה יותר מכ' אבל בחלל המבוי כ' ומניח עליו הקורה אף דהקורה למעלה מכ' כשר. גם מ\"ש הרע\"ב ושריוה בתקנתא דלחי או קורה דתיהוי ליה הכירא אינו מדוקדק כ\"כ דקי\"ל דלחי משום מחיצה עיין בסוגיין (דף ט\"ו ע\"א):",
+                "[אות ב] <b>ברע\"ב ד\"ה ר\"י אומר. לאו משום הכירא. </b>ותמהני דלכאורה משמע בסוגייא דטעמא דר\"י דס\"ל דלמעלה מכ' ג\"כ שלטא ביה עינא דהא בסוגין (דף ג' ע\"א) אמרינן דלרבה דס\"ל דבסוכה למעלה מכ' דפסול משום דלא שלט ביה עינא הא דפליגי ת\"ק ור\"י בתרתי בסוכה ובמבוי. דאי אשמעינן גבי סוכה וכו' עכ\"פ משמע דטעמא דר\"י הכא משום דשלטא ביה עינא כמו בסוכה לרבה. גם בסוגיא (דף י\"ב ע\"ב) פרכי' לרבה ורבא דס\"ל דקורה משום היכר מברייתא דס\"ל לר\"י שני בתים בשני צידי רה\"ר דעושה קורה מכאן וקורה מכאן ומשני דר\"י סבר ב' מחיצות דאורייתא הרי מבואר דהש\"ס מסיק דגם לר\"י קורה משום היכר ובכל הסוגיא לא מצאנו בזה פלוגתא דתנאי אם קורה משום היכר או לא וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות ג] <b>בר\"ב ד\"ה אמר ר\"ע. ולא הוברר מתוך. </b>ולא אמרי' תנא בתרא לטפויי אתי כיון דאיכא תנא דאפסקיה. תוספות:",
+                "[אות ד] <b>בתוי\"ט ד\"ה לא נחלקו. וצריך לעיין. </b>עיי' בתוי\"ט (רפ\"ג דפאה):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ה] <b>בתוי\"ט ד\"ה ר' יוסי. מן הכותל בשלשה. </b>ותמהני דאף בלחי ג' אם מפליגו מן הכותל בג' לא מהני דאף דרבינו יונתן לשיטתיה ס\"ל דטעמא דלחי שהפליגו מן הכותל ג' דלא מהני דהטעם משום דאתי אוירא מהאי גיסא ומבטל ליה וממילא אם הלחי יותר מג' מותר להפליגו ג' מ\"מ בלחי ג' לכאורה לא מהני דאף דקי\"ל פרוץ כעומד מותר מ\"מ כיון דמהאי גיסא שוה פרוץ לעומד ומהאי גיסא רבה על העומד מבטלים ליה כדאיתא בסוגיא (ד' י' ע\"ב) וצלע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות ו] <b>ברע\"ב ד\"ה ומטמא. אפי' ניטל משם. </b>עיין (פט\"ו דאהלות משנה ט') בתוי\"ט שם:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ז] <b>ברע\"ב ד\"ה בשיירא. לא הקילו. </b>היינו דלא הקיל רק בבית סאתיים. אבל ג' נעשה כשיירא ונותנים להם כל צרכן. גמרא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ח] <b>במשנה עושין פסין לביראות. </b>מצי אתיא אפילו כרע\"ק דמתני' ד' והא דקתני לביראות דהוי מלתא דפסיקא בין דרבים בין דיחיד אבל בור לא הוי מילתא דפסיקא דבעינן דוקא דרבים ומצי אתיא ג\"כ כריב\"ב דמתני' ד' ומה דקתני לביראות לא משום דאיירי בשני מיני ביראות דרבים ודיחיד אלא דמיירי רק דרבים וביראות היינו ביראות דעלמא. גמרא:",
+                "[אות ט] <b>בתוי\"ט ד\"ה אחת. לא בעינן מצומצמות. </b>אלא שוחקות:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות י] <b>במשנה עד בית סאתים. </b>גמרא מסתפק אם בור ופסין קאמר דאם הבור וחלל דפסין יחד יותר מבית סאתים אסור. או דבור בלא פסין קאמר דהיינו אם הבור סאתיים מותר לעשות פסין ברחבת ב' אמות כדי ראשה ורובה של פרה:",
+                "[אות יא] <b>שם להרחיק כל שהוא. </b>והא דלעיל (ספ\"א) בשיירא בעינן שלא יהא בית סאתים פנוי אף דהתם הוי מחיצה טובה יותר מן פסין דהרי בשיירא לא התירו פסין כתבו תוס' לחלק משום דבשיירא הואיל ונעשה לצורך שעה לא חשיב כ\"כ מוקף לדירה. א\"נ הכא גבי עולי רגלים הקילו והחשיבו פסין כמו מחיצה גמורה:"
+            ],
+            [
+                "[אות יב] <b>ברע\"ב ד\"ה לבאר. דאיכא תרתי למעליותא. </b>דאף ברבים דוקא באר משום דבעינן מידי דחזיא לאדם:",
+                "[אות יג] <b>ברע\"ב בא\"ד וכן הלכה. </b>ומתני' דריש פירקין עושין פסין לביראות לא דשני מיני באר דרבים ודיחיד אלא לביראות דעלמא ורק בשל רבים. גמ':",
+                "[אות יד] <b>ברע\"ב בא\"ד או עושה מחיצה. </b>ע' תוס' שבת (דף צ\"ט ע\"ב) ד\"ה אא\"כ דדייקי מברייתא דהתם דקתני בור ברה\"ר עמוקה עשרה ורחבה ארבע אין ממלאים הימנה בשבת אא\"כ עשו לה מחיצה גבוה י\"ט ומדקתני עמוקה י' הא גם באינה עמוקה אסור למלאות ממנה דהוי מכרמלית לרה\"ר. ע\"כ משום דבעמוקה י' בעי' עשו מחיצה ממש ולא פסין דלא מהני בבור דיחיד אבל בכרמלית מהני פסין דלא החמירו כ\"כ עיי\"ש. מדלא הזכירו דמהני לעולי רגלים משמע דבכל ענין שרי ובאמת לא ידעתי הא דנקטו דבעמוקה יו\"ד בעי' מחיצה ולא פסין דלא התירו רק בבאר או בבור הרבים ולא כתבו בפשוטו דלא התירו רק לעולי רגלים (לפ\"ז לדידן דלית לן רה\"ר יהיה היתר בפסין וצ\"ע לדינא שלא נמצא חידוש דין זה בפוסקים):",
+                "[אות טו] <b>בתוי\"ט ד\"ה לבאר הרבים. והקשו בתוס' כמ\"ש הרע\"ב במשנה דלעיל. </b>במח\"כ משם ליכא קושיא דהתם השיבו רבנן לר\"י דבבאר (דמיניה מיירי מתני' דלעיל) אפי' כיריים שרי דדמי לדיר וסחר ובזה כתב הרע\"ב הואיל ומימיהן ראויות לשתיות אדם וכן מבואר ברש\"י ותוס' שם. וא\"כ מה\"ט בעי' ראוי לשתית אדם שיהיה מוקף לדירה ואף דלא התירו אלא לבהמת עולי רגלים מ\"מ מקרי מוקף לדירה דבחול שותים ממנו בנ\"א. אבל קושייתם רק אהא דאמר שמואל דלא התירו אלא לבאר מים חיים בלבד והיינו דפסק כריב\"ב דמתני' וס\"ל דריב\"ב ס\"ל דתרתי בעי' באר ורבים אבל בור רבים לא דבזה ליכא למימר משום דעביד דמפסקי דבשל רבים דמדכרי אהדדי ליכא חשש. (כ\"כ תוס' בר\"פ ד\"ה בור לחוד) ומשנינן דבעי' מידי דחזי לאדם וע\"ז הקשו דלמא באמת בעינן חזי לאדם דאמאי ב' סאתים ובפחות לא מהני בור דבעינן דוקא חזי לאדם והא לא הותר להעלות לשתיית אדם. והוא ברור. ועכ\"פ זהו ברור דאף דרע\"ק ס\"ל דלבור רבים מהני פסים זהו רק בב\"ס אבל ביותר מזה לא כיון דלא חזי לאדם לא הוי דירה וכן מבואר להדיא בתוס' בר\"פ בד\"ה אפי' י' כורין וכו' ואין להקשות וכו'. ולפ\"ז תמוה לי דאמאי פסק שמואל כריב\"ב דבור דרבים לא הא ליכא ראי' מריב\"ב נגד רע\"ק ביסוד זה אם להתירא פסי ביראות בעי' חזי לאדם. דהא י\"ל דטעמא דריב\"ב דלשיטתיה דס\"ל במתני' שלאח\"ז דבית סאתים (ובתוס' שם כתב דה\"ה לפחות מב\"ס) בעי' שיהא שם שומירה או בית דירה. א\"כ ממילא בעי' באר דוקא דבבור דלא חזי לאדם ליכא דירה וכמו דאמרינן הכי לרע\"ק ביתר מב\"ס ה\"ה לריב\"ב בב\"ס ורע\"ק לשיטתיה דסבירא ליה לקמן במתני' אפי' אין בה א' מכל אלו מטלטלים בתוכה משום הכי מהני בבור דרבים ואם כן אנן דפסקינן לקמן כרע\"ק דלא בעינן שומירה וב\"ד ראו לפסוק הכא ג\"כ כרע\"ק. ומה\"ת להמציא פלוגתא חדשה כיון דבאמת לריב\"ב לשיטתיה אי אפשר להתיר בבור דליכא דירה. והיינו מרויחים גם כן הא דקתני ועוד אמר ריב\"ב ופרכי' עלה מאי ועוד דהא הוי ב' ענינים. דהא י\"ל דבאמת הוי ענין א' דזה בזה תליא דמה\"ט לא מהני פסים בבור רבים דליכא היקף דירה. ואפשר לומר דע\"כ אין זה טעם דריב\"ב דא\"כ איך אמר ולשאר עושים חגורה דהיינו בין באר בין בור. מה מהני חגורה בבור הא מ\"מ לא הוי היקף לדירה. אולם מ\"מ היא גופא קשה באמת אמאי מהני חגורה בבור הא לא הוי היקף לדירה ודוחק לומר דמה דקאמר דבבור מהני חגורה היינו באמת היכא דיש שם ג\"כ שומירה או ב\"ד בזה התירו חגורה. וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות טז] <b>הרע\"ב ד\"ה ועוד. </b>דאף במוקף לדירה לא שרו טפי מבית סאתיים. וכ' תוס' דלפ\"ז צריך לומר דהיינו דוקא בגנה וקרפף דאין תשמישם רב. אבל בדיר וסחר אפי' כוריים מותר דמסתמא לא יאסור ריב\"ב בכל עיירות שהם יותר מסאתים. והם כתבו דרך אחרת די\"ל דשומירה דהכא לא מקרי מוקף לדירה דמיירי בהוקף ולבסוף פתח ומש\"ה שרי רק עד סאתים ואם הוא פחות מע' אמה ושיריים בעי' ג\"כ שומירה או בית דירה לריב\"ב דמסתמא לא יהי' חילוק בג' משהויין. תוס'. ורע\"ק פליג דאפי' בע' אמה ושיריים על ע\"א ושיריים לא בעי שומירה ובית דירה. והא דקאמר רע\"ק ובלבד שיהיה בה ע' אמה וכו' אף דקאי על ריב\"ב דג\"כ לא מיירי ביותר מב\"ס היינו דריב\"ב דהדבר מועט שיותר מע' אמה ושיריים עד יותר מב\"ס מהני שומירה וב\"ד והיה ס\"ד דרע\"ק סובר בכל זה דאפי' אין בה א' מכל אלו מטלטלים לזה הוצרך לומר ובלבד שיהי' ע\"א אבל ביותר מזה דהיינו באותו מועט אין מטלטלים בתוכה. והמהרש\"א נסתפק אם באותו דבר מועט ס\"ל כריב\"ב דמהני שומירה וב\"ד או דדינו כיתר מב\"ס ע\"ש. ובפשוטו נראה דדינו כמו יותר מב\"ס ולא מהני שומירה וב\"ד דאל\"כ יהי' הקושיא על רע\"ק דיהיה חילוק בג' משהויין:",
+                "[אות יז] <b>בהרע\"ב ד\"ה אם היה. דמרובע הוא דשרו. </b>תמוה לי הא בסוגיין פריך הש\"ס מברייתא דקתני ר\"א אומר אם היתה ארכה יתר ע\"פ שנים ברחבה אפי' אמה א' אין מטלטלים בתוכה. ומשנינן כי תנן נמי מתני' יתר על פי שנים ברחבה תנן. והדר פרכינן אי הכי היינו ר\"י. ומשני א\"ב ריבועא דרבעוה רבנן. הרי מבואר דגם ר\"א ס\"ל דלא בעי' מרובע. וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יח] <b>הנודר מן המזון. </b>שינה בלשון ולא קתני הנודר מן המזון אסור בכל חוץ ממים ומלח. וכה\"ג במתני' (רפ\"ח דחולין ). עיין תשובת מהרי\"ק (שורש צ\"ט):",
+                "[אות יט] <b>בהרע\"ב ד\"ה הנודר. אלא חמשת המינין. </b>קשה לי הא למאי דמסקינן להלכה (בפ\"ו דברכות) דעל אורז מברכין במ\"מ א\"כ גם אורז הוי מזון ולתסר גם באורז. וצ\"ע:",
+                "[אות כ] <b>בהרע\"ב ד\"ה ולישראל בתרומה </b>דהא חזי לכהנים. הכי איתא במפורש בסוגיא (דף כ\"ח ע\"א) דהא חזי למרובי בנים מי לא תנן מערבים לנזיר ביין ולישראל בתרומה. הרי דטעמא דרבנן משום דחזי לאחריני ולכאורה קשה כיון דטעמא דסומכוס דס\"ל דמשום שבות גזרו בה\"ש וכמ\"ש הרע\"ב בסמוך א\"כ דלמא גם ת\"ק ס\"ל דבעי' דחזיא לדידיה אלא דס\"ל כר' דל\"ג על שבות בה\"ש מש\"ה מערבין דלא בעי מתשיל עלה ומפריש ממנו. אמנם באמת לק\"מ דמה דמכרחינן בסומכוס דס\"ל דמשום שבות גזרו בה\"ש היינו כדפרכינן ומאי פסקא דמשמע דוקא לישראל בחולין אבל לא בתרומה הא משכחת לה דמערבין בתרומה ביותר מב\"ס בענין דאי מתשיל עלה ומפריש מיניה וביה ישאר בחולין שיעור ב\"ס ועלה משנינן דס\"ל דגזרו על שבות בה\"ש. אבל מ\"מ כיון דרבנן אמרי סתם ולישראל בתרומה משמע כשאר עירוב בשיעור ב\"ס מצומצם וכמ\"ש תוס' כעין זה (דף ל\"א ע\"א) ד\"ה דמאי א\"כ ע\"כ אין הטעם משום דאי בעי מתשל ומפריש מינה דהא יחסר משיעורו אע\"כ דהטעם דלא בעינן חזי לדידיה גם מבואר כן מהברייתא בסוגיין דב\"ש ס\"ל דאין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה והשיב ב\"ה מהא דמערבין ביה\"כ וע\"כ משום דחזי לקטנים מבואר דטעמא דב\"ה דמערבינן בתרומה דחזי לאחריני וברש\"י פסחים (דף כ\"ג ע\"א) כתב הטעם דאי בעי מתשיל ומפריש עלה. תמוה. וברש\"י ריש פירקין כתב באמת במתני' הטעם דחזי לאחריני. ולכאורה קשה לי על סומכוס דלישראל בתרומה דבעי' חזי לדידיה ישאר קושית ב\"ה דמ\"ש ממערבים ביה\"כ כיון דחזי לקטנים ומה דמשנינן בסוגיין על ב\"ש דהתם איכא סעודה הראוייה מבע\"י. מ\"מ בתרומה ביותר מב\"ס הא השתא חזי לכהנים. ומבע\"י הוי סעודה הראויה לכל במגו דאי בעי מתשיל ומפריש מיניה. בשלמא לב\"ש ניחא דהא ס\"ל דלא מקרי סעודה ראויה בשביל דמתשיל עלה דהא ס\"ל דאין מערבין לנזיר ביין, אבל לסומכוס יקשה. ואולי יש לדחוק דדוקא היכא דמבע\"י חזי בלאו מתשיל עלה בזה מהני אם השתא חזי לאחריני אבל לא דחזי מבע\"י ע\"י מתשיל עלה אא\"כ היכא דהוי סעודה אפי' בה\"ש ע\"י מתשיל עלה ודוחק:",
+                "[אות כא] <b>תוי\"ט ד\"ה סומכוס. אפילו בה\"ש. </b>דסבר כרבנן דמשום שבות גזרו בה\"ש. אבל לנזיר ביין דמודה סומכוס היינו דליכא שבות לשאול עלה בשבת דהוא לצורך שבת שיהא מותר לשתות יין בשבת ונשאלין לנדרים שהן לצורך שבת בשבת. תוס':"
+            ],
+            [
+                "[אות כג] <b>במשנה אבל לא בטבל. </b>אף למה דקי\"ל כרבי דכל שהוא משום שבות לא גזרו בה\"ש א\"כ יכול להפריש בה\"ש מ\"מ כיון דעכשיו לא חזי לשום אדם לא מהני במה דיכול להפרישו ודוקא בההיא דסומכוס דס\"ל דישראל בתרומה לא. בזה היה קשה כיון דעכשיו חזי לאחריני בזה נימא אי בעי מתשיל עלה ויחזור ויפריש והיה חזי גם לדידיה מש\"ה צריכים לומר דסומכוס סבר כרבנן דגזרו משום שבות בה\"ש. תוס':",
+                "[אות כב] <b>תוי\"ט ד\"ה והכהנים. מתני' דלקמן דסתם כר'. </b>אין זה מספיק דאף דסתם מתני' דלקמן לענין זה דלא כסומכוס דמשום שבות לא גזרו בבה\"ש. מ\"מ היה לנו לומר מדנקט הכהנים בחלה ובתרומה מוכח דסתם לענין זה כסומכוס דבעי' דוקא חזיא ליה ומש\"ה אף דמ\"מ גם ישראל בתרומה מערב משום דאי בעי מתשל עליה ומפריש עליה מניה וביה. מ\"מ אם הוא בצמצום ב\"ס אין מערבים ונקט הכהנים בחלה דהוי מלתא דפסיקא אף בב\"ס מצומצם. והכי מוכח מדברי תוס' (דף ל' ע\"ב) דהקשו על מתני' דאבל לא בטבל הא חזי לתקוני בה\"ש ואין לומר דההיא אתיא דלא כר' וכו' ותירצו כיון דעכשיו לא חזי לשום אדם. ולכאורה תמוה דמ\"מ אמאי קתני כהנים בחלה ובתרומה גם לישראל לשתרי כיון דהשתא חזי לאחריני וגם לדידיה חזי ע\"י דאי בעי מתשל עלה ויהיה מוכרח בהחלט דמתני' דלא כר' (זולת דנימא דס\"ל לתוס' כמ\"ש הרא\"ש די\"ל דכהנים בחלה ובתרומה אורחא דמלתא נקט וה\"ה לישראל) א\"ו כנ\"ל דנקט כהנים דהוי מלתא דפסיקא אף בב\"ס מצומצם אבל קושייתם רק על דינא אבל לא בטבל דמשמע ג\"כ סתם אף ביתר מב\"ס:<br><b>אולם </b>ק\"ל על דבריהם שם שכתבו ומיהו איכא למימר הא דפריך פשיטא היינו משום דמרישא שמעינן להו דקתני מערבין בדמאי וכו'. הא מזה אין ראיה דבדמאי מערבים היינו בכל ענין אף בב\"ס מצומצמות דכיון דאי בעי מפקר לנכסיה ונידוק מזה באמת דבטבל כה\"ג אסור אבל עדיין י\"ל דביותר מב\"ס גם בטבל מערבין לזה קתני אבל לא בטבל לומר דבכל ענין לא דמשום שבות גזרו בה\"ש. וביותר י\"ל דמה דקתני אבל לא בטבל קאי על מה דקתני תחלה והכהנים בחלה ובתרומה ע\"ז אמר אבל לא בטבל ר\"ל דכהנים בטבל דאף דאי בעי מפריש וחזי כולה לדידיה מ\"מ אין מערבים דמשום שבות גזרו בה\"ש וזה לא ידענו מבבא דמערבים בדמאי דהא החידוש בדמאי דאף לישראל מערבים בו:<br><b>ויעויין </b>ברשב\"א בחי' יבמות (פ' חרש) שהקשה לשיטתיה דאיסור דרבנן מאכילים לקטן בידים דאמאי אין מערבים בטבל ומפרשי' לה בטבל דרבנן הא חזי לקטנים וכמו דמערבים ביוה\"כ מה\"ט דחזי לקטנים. יע\"ש. ולכאורה קשה הא מתני' דקתני אבל לא בטבל אתיא כפשטא כסומכוס דהא קתני ברישא והכהנים בחלה ובתרומה דמשמע לישראל לא (זולת דנימא דס\"ל ג\"כ כהרא\"ש הנ\"ל דאורחא דמלתא קתני) ולסומכוס הא לא מהני חזי לאחריני. ואפשר לומר דקושייתו דלא בטבל סתמא קתני אף ביותר מב\"ס וכנ\"ל. ובזה אף דמתני' זו סבר כסומכוס מ\"מ הא השתא חזי לאחריני לקטנים ובזה מהני היכא דבה\"ש חזי לדידיה ע\"י מתשל עלה כמו לנזיר ביין אלא דסומכוס ס\"ל דמשום שבות גזרו בה\"ש אבל מתני' דמשמע דס\"ל דל\"ג בה\"ש כמ\"ש תוס' שפיר יקשה וזהו ממש כקושית תוס' אלא דתוס' כתבו היכא דהשתא לא חזו כלל לשום אדם לא מהני מכח מתשיל עלה ובזה יחול קושית הרשב\"א דהא חזי לאחריני לקטנים. אמנם עדיין יש לפקפק דהא לסומכוס צ\"ע בטעמא דמערבין ביוה\"כ משום דהוי סעודה הראויה מבע\"י כדאמרינן לב\"ש וא\"כ אין הכרח דמשום קטנים מקרי חזי לאחריני היכא דלא הוי סעודה הראויה מבע\"י וכמ\"ש התוי\"ט בשם הרא\"ש וכן ר\"ה דאמר שבועה שלא אוכל וכו' קשה לי דמה זו ראיה הא י\"ל דהטעם משום דאי בעי מתשל עלה כמו בנזיר ביין דמודה סומכוס ועיין. וא\"כ סתמא דהכא ודלקמן לא סתרי אהדדי. ואדרבה בזה היה ניחא טפי הא דלא נקט בהיפוך ג\"כ בסיפא בין הדברים שאין מערבים דישראל בתרומה לא. די\"ל דלאו מלתא דפסיקא היא דהא אפשר בישראל בתרומה דידיה שהוא יותר מב\"ס. ולזה מוכרחים אנו לדברי הרא\"ש:",
+                "[אות כה] <b>תוי\"ט ד\"ה השולח ערובו. ולא המנוהו רבנן לקטן. </b>וכתבו תוס' עלה ואע\"ג דאמרי' בפסחים גבי בדיקת חמץ המנוהו רבנן בדרבנן היינו בבית שלהם וכו'. ולא זכיתי להבין קושייתם דהתם מעידים שבדקו המנוהו רבנן לעדותם במידי דרבנן וה\"נ הכא באמת י\"ל דאם באו ואמרו הנחנו עירוב דנאמנים. אבל מתני' מיירי רק בשולח ולא באו לחזרה להעיד שעשו כן. דגם בשולח ע\"י גדול ליכא בזה ענין עדות ומצריכים לטעמא דחזקה שליח עושה שליחותו כמבואר בסוגיין ובקטן ליכא חזקה זו וה' יאיר עיני:",
+                "[אות כו] <b>בא\"ד והר\"ר יונתן פירש. </b>וכ\"כ רש\"י. ותוס' הקשו ע\"ז ע\"ש:",
+                "[אות כד] <b>במשנה או ביד מי שאינו מודה בעירוב. </b>כתב בלח\"מ ונ\"ל דבזה אפי' בערובי חצירות אינו עירוב:"
+            ],
+            [
+                "[אות כז] <b>הרע\"ב ד\"ה למעלה מעשרה אין ערובו. </b>בסוגיא מבואר דאם נתנו באילן תוך ד\"א למקום שביתתו אף למעלה מעשרה עירובו עירוב ומתני' רק כשהאילן רחוק ד\"א ממקום שביתתו או דמתכוין לשבות בעקרו ונופו נוטה חוץ לד' אמות וצריך עיון על הרע\"ב שלא כתב כלום מזה אח\"כ ראיתי שהרב המגיד (פ\"ו מהל' ערובין) תמה כן על הרמב\"ם והרי\"ף שהשמיטו כ\"ז. וכתב נראה שהם סוברים שאינה כהלכה אבל האחרונים פסקו כן וכן כתב הרשב\"א עכ\"ל:",
+                "[אות כח] <b>בהרע\"ב ד\"ה אפי'. מקום ד' בעינן. </b>היינו במניחו על דבר שגבוה י':",
+                "[אות ל] <b>תוי\"ט ד\"ה נתנו בבור. הכי מוקי בגמרא. </b>דאי בעומד ברה\"ר הוא במקום אחד ועירובו במק\"א ואי דקאי ברה\"י פשיטא אע\"כ דקאי בכרמלית. וכתב תוס' הו\"מ למימר דעומד ברה\"ר ומשום דהנותן עירובו יש לו ד\"א אלא דבעי לשנויי אפי' נתכוון לשבות חוץ לד\"א מן הבור דומיא דרישא וכו', וקשה לי הא עתה דמוקי דקאי בכרמלית ג\"כ לא הוי דומיא דרישא דע\"כ לא מיירי רישא בכך דא\"כ אמאי למעלה מי' אין ערובו עירוב הא הוי רק שבות דל\"ג בין השמשות. ואף דהוי ב' שבותים שימוש מחובר ואפוקי מרה\"י לכרמלית. מ\"מ לא גזרינן בה\"ש דהרי לפי מה דמוקי בסוגיא הרישא בעמד ברה\"ר וא\"כ למטה מי' הוי ב' שבותים וכי היכי דלמטה מי' בעומד ברה\"ר ל\"ג בה\"ש ה\"נ בלמעלה מי' ועומד בכרמלית וכמו דס\"ל כן להתוי\"ט בפשיטות במה דהקשה דלפלוג ולתני בדידיה באילן גופיה כו'. וא\"כ ע\"כ רישא רק בעומד ברה\"ר. וא\"כ עדיין לא הוי דומיא דרישא:",
+                "[אות כט] <b>בהרע\"ב ד\"ה נתנו במגדל. והואיל ואיכא תרתי. </b>תמוה לי דהא באילן למטה מי' ג\"כ הוי ב' שבותים דמוציא מכרמלית לרה\"ר וגם משתמש באילן. אח\"כ מצאתי בשו\"ת שער אפרים שתמה כן וע' בחידושי אבן העוזר שכתב ליישב ע\"ש. ותוס' כתבו דמיירי במגדל שאינו של בנין ואינו בא במדה דבזה מותר לכתחלה למשוך החבלים דחותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך והא דלא שרי בלא\"ה דיכול לסתור הכלי דאין סתירה בכלים היינו דבנין וסתירה גמורה יש ג\"כ בכלים. ויעויין בתוס' בשבת (דף קנ\"ה ע\"א) ד\"ה למטה. א\"נ כר' דאמר משום שבות ל\"ג בה\"ש. ולכאורה תמוה דא\"כ גם בלא נעץ יתד באילן דהוי שבות דמשתמש בצידי אילן יהיה ג\"כ עירובו ערוב דהא משום שבות ביה\"ש ל\"ג ואף דהוי ב' שבותים מכרמלית לרה\"ר ושימוש במחובר מ\"מ ל\"ג בה\"ש וכנ\"ל. אח\"כ מצאתי שתמה כן בתשובת מעיל צדקה (סי' ט'). ולענ\"ד י\"ל דנקט נעץ יתד דיהיה מלתא דפסיקא דערובו עירוב דבלא נעץ יתד אם עירב בין יו\"ט לשבת דהא קי\"ל יו\"ט ושבת ב' קדושות וצריך שיקנה העירוב ליום ב' בבה\"ש שבין יו\"ט לשבת דבזה אסור להשתמש באילן בה\"ש דהא ממנ\"פ אם הוא יום אסור משום יו\"ט ואם הוא לילה אסור משום שבת וכה\"ג אין ערובו עירוב. אבל בנעץ יתד גם בכה\"ג עירובו עירוב דמצד הוצאה מכרמלית לרה\"ר בזה שייך דגם בבה\"ש כזה ל\"ג דהא מצד יו\"ט ליכא איסור הוצאה:",
+                "[אות לב] <b>בתוי\"ט ד\"ה אם ספק כו'. התם תרי חזקות לקולא. </b>ור' ירמיה משני הקושיא דר\"מ אדר\"מ דטהרות משנתינו שהיה עליו שרץ כל בה\"ש. ומקשה א\"כ בהא לימא ר\"י ספק עירוב כשר. ותימא דלמאי צריך לאוקמי שהיה עליו כל בה\"ש לוקמי רק דנגע בפנינו שרץ רגע אחד בבה\"ש דאין הספק באיזה זמן נטמא התרומה דהא אנן רואים באיזו רגע נגע השרץ והספק רק על אותו רגע אם הוא יום או לילה דל\"ש בזה חזקה דתרומה ומש\"ה ר\"מ מטמא ור\"י ס\"ל דספק עירוב לקולא. וצ\"ע. ובתוס' ד\"ה אר\"י הקשו על שיטת רש\"י דחזקת העמד על תחום ביתו הוי חזקה דא\"כ מה מקשה דר\"מ אדר\"מ הא י\"ל דבמתני' מש\"ה לא אוקי תרומה אחזקתה משום דאיכא חזקה אחרת דהעמד אדם על תחום ביתו. וכתבו דניחא ליה לשנויי אפי' סבר ר\"מ ערובי תחומין דרבנן דהשתא לא מצי לשנויי הכי משום דמתני' איכא חזקה לחומרא דכיון דאיכא נמי חזקה לקולא הו\"ל דהוי עירוב דספק דרבנן לקולא מש\"ה מוקי מתני' בב' כיתי עדים דלא שייך למימר הכי כיון דאיכא דמפקא ליה מחזקתה עכ\"ל. ותמיהני הא השתא קיימינן דבתחומין דרבנן ראוי להקל בספיקא בלא חזקה דהא נגד חזקת תרומה איכא חזקת תחום ביתו. וא\"כ מה בכך דתרי ותרי מפקי לה מחזקה. הא כי היכא דמפקי מחזקה דתרומה מפקי נמי מחזקה דתחום ביתו והוי שוב ספק השקול ולקולא. וצ\"ע. ומ\"ש התוס' בד\"ה הכא בשני כיתי עדים דר\"מ ל\"ל אוקי תרי בהדי תרי אע\"ג דבפ\"ג דכתובות אמרי' אוקי ב' בהדי ב' אפי' בדאורייתא כו'. קשה לי הא התם אמר: כן בממון דאוקי בחזקת בר שטיא. אבל באיסור באמת אמרינן דלכה\"פ הוי ספיקא דרבנן היינו דחז\"ל אמרו שלא לסמוך אחזקה בתרי ותרי ועיין תוס' כתובות (דף כ\"ו ע\"ב) דנקטו הקושיא דתרומה דרבנן ולא החמירו כדאמרי' התם גבי כהן. ותירצו אי משום דמ\"מ תחומים דאורייתא או כיון דנטמאו לפנינו גרע ודבריהם כאן צ\"ע. וביותר קשה הא ביבמות (דף ל\"א) אמרי רבה ור\"י דתרי ותרי ספק דאורייתא והגמ' דחי לה מהאי עובדא דבר שטיא הרי דרבה ור\"י ס\"ל דאפי' מן התורה לא אוקמי אחזקתה והכא הרי מרא דשמעתתא רבה ור\"י וא\"כ מה הקשו התוס'. וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות לא] <b>בהרע\"ב ד\"ה ר\"י ור\"ש. דאמרינן העמד ערוב. </b>והכי אמרי' בסוגיין כיצד אר\"י ספק עירוב כשר עירב בתרומה ספק מבע\"י נטמאת וכו' מ\"ש תרומה דאמרי' העמד תרומה על חזקתה דבלא\"ה היה אסור מספק דאמרי' העמד אותו על חזקת תחום ביתו ואימור לא עירב ואיכא חזקה לחומרא כנ\"ל וחזקה לקולא חזקת תרומה דהיא טהורה ובדרבנן אזלי' לקולא דסבר ר' יוסי תחומים דרבנן ושאני בההיא דמקואות (פ\"ב מ\"ב) דר\"י מטמא בספק אף בטומאה קלה. דהתם איכא חזקה לחומרא חזקת טומאה. גמ' עפ\"י פירש\"י ותוס'. אך בתוס' ד\"ה א\"ר ירמיה צידדו לומר דחזקת תחום ביתו לא מקרי חזקה. וקשה לי דא\"כ מוכח מדלא משני מן דר\"י אדר\"י דהתם ליכא חזקת היתר והכא איכא חזקת תרומה. וגם מה פרכינן אדרבה העמד מקוה על חזקתה דלמא באמת מכח זה הוי ספק השקול דאוקי חזקה בהדי חזקה וספיקא לחומרא. אבל הכא איכא חזקת תרומה. ובהכרח צ\"ל דבנתגלגל או נפל גל ליכא כ\"כ חזקה כיון דאיכא שינוי בגוף התרומה א\"כ הרי חזינן דר\"י מיקל אפי' בספק השקול וצ\"ע. ועיין שבת (דף ל\"ד ע\"א) תוס' ד\"ה שניהם קנו עירוב:<br><b>ובאמת </b>לא זכיתי להבין פשטות הסוגיא דכל שאין אנו מקשים מסברא דבפירות ספק נתקנו נוקי בח' טבל ע\"כ דאפשר דמ\"מ כיון דתחומים דרבנן מקילי' כמו דס' ר\"מ במקוה בספק טבל וכן לר' יוסי לשנוייא דר\"ה ב\"ח דבטומאה הוא דמחמירי' דיש לו עיקר בדאורייתא. יהיה איך שיהיה אם מסברא בעלמא לא פרכינן מה זה קושיא מ\"ש בתרומה דאמרי העמד תרומה על חזקתה דלמא באמת ל\"צ לחזקת טהרה דתרומה אלא בפשוטו דבכל ספק מקילין בעירוב ואפי' באתחזק איסורא וא\"כ עיקר הפרכא רק לשנויי דרבא דמחלק דטעמא דר\"י במקוה משום העמד טמא על חזקתו וה\"נ בפירות טבל והו\"ל לאקשויי לרבא מ\"ש טבל ממקוה אבל לא למנקט הקושיא מ\"ש תרומה וצע\"ג וה' יחנני וילמדני:"
+            ],
+            [
+                "[אות לג] <b>תוי\"ט ד\"ה מתנה אדם כו'. דבדרבנן יש ברירה </b>אבל אילו היה דאורייתא לא היה יכול להתנות. ואינו דומה לכל תנאי שאדם מתנה ולא אמרי' ביה אין ברירה דהתם מתנה על דבר א' כגון האומר כתוב גט לפלונית אשתי אם תצא בפתח תחלה וכן האומר אם בא חכם למזרח יהא עירובי עירוב ואם לאו יהא בטל. לא היה תלוי בברירה. אבל המתנה על שני דברים כגון האומר לאיזו שתצא בפתח תחלה וכו' וכן אם בא חכם למזרח עירובי למזרח למערב עירובי למערב זה תליא בברירה. הר\"ן בשם הרמב\"ן (פ' כל הגט). ואני עני בדעת איני מבין דברי קדשם במה נקרא הך דהכא מתנה על ב' דברים דהא תינח אם עירוב א' היה קונה או למזרח או למערב אבל כיון דבאמת אין עירוב המזרח פועל כלל למערב וכן בהיפוך. וכל א' הוי מלתא בפ\"ע ולגבי כל א' הוי מתנה לדבר אחד. דכשמניח במזרח ואומר אם בא למזרח יהא עירובי זה עירוב ובאם לאו יהא עירובי זה בטל. זה מהני. וכשמניח אח\"כ למערב ואומר אם בא למערב יהא עירובי למערב ואם לאו יהא בטל זהו ג\"כ מהני. וכיון דכ\"א בפני עצמו מהני למה יגרע מה שמערב בב' מקומות ובכל חד מהנה תנאי בחד מלתא. וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות לד] <b>הרע\"ב ד\"ה או מערב לשני ימים. דספיקא להו לרבנן שבת ויו\"ט. </b>ותמוה לי דבסוגיין איתא א\"ל לר\"א אי אתה מודה שאין מערבין בתחלה מיו\"ט לשבת א\"ל אבל הא לאו קדושה אחת היא ור\"א התם משום הכנה. והא אינהו לנפשייהו ע\"כ ג\"כ ס\"ל יסוד זה דאף אם ב' קדושות הם דא\"י לערב מזה לזה משום הכנה דהרי בסוגיין (דף ל\"ט ע\"א) דייקי' ממתני' דכיצד הוא עושה וכו' ונוטלו וכו' דדוקא באותו פת. ויקשה אמאי בפת אחר לא הא בממנ\"פ אם חדא קדושה היא ל\"צ כלל לעירוב ליום השני ואי ב' קדושות יהא הדין דמערבים מזה לזה אע\"כ דמ\"מ אין מערבים מזה לזה משום הכנה ופת אחר הוי כמערב לכתחלה א\"כ מאי הקשו לר\"א ואף לתרוצא ב' דתוס' ד\"ה ור\"א התם וכו' דרבנן הקשו לר\"א גם מעירובי חצירות. הא מ\"מ משמע מדבריהם דקושיתם לר\"א גם על ע\"ת ובפרט למ\"ש תוד\"ה משום הכנה דסוגיא דאלו עוברין ס\"ל דר\"א לית ליה הכנה ובאמת מערבים ע\"ח לר\"א מיו\"ט לשבת א\"כ מה דקאמר ר\"א אבל היינו בע\"ת ועלה הקשו לו הא לאו קדושה אחת היא ויקשה כנ\"ל הא לרבנן לנפשייהו ס\"ל ג\"כ הכי דאף לפי הצד דב\"ק הם אין מערבים מזה לזה וצע\"ג:",
+                "[אות לה] <b>תוי\"ט ד\"ה מערב. ואין נראה לחלק. </b>בפרישה כתב באמת לחלק כן דבב' רוחות אסור דמיד שנטלו ממקום הראשון ביו\"ט ורוצה להניחו למקום אחר נתעקר שם עירוב ראשון והוי כמניח עירוב מחדש משא\"כ כשמניחו על מקום הראשון. ומ\"מ כשמערב ברגליו אפשר דאפי' למקום אחר מותר כיון שאינו עושה שום הנחה ולא מדבר שום דיבור לא הוי מעשה הכנה ע\"ש. ומדברי הט\"ז (רס\"י תט\"ז) משמע דאף לערב ברגליו אסור לרוח אחרת:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לו] <b>תוי\"ט ד\"ה ועוד אמר ר\"י. וצריכא דאי אשמועינן. </b>ראש השנה (היינו מתני' שלפני זו) בהא קאמר ר\"י משום דלא קעביד מידי אבל כלכלה דמחזי כמתקן טיבלא אימא מודה להו לרבנן ואי אשמעינן הני תרתי משום דליכא למגזר עלייהו אבל ביצה דאיכא למגזר בה משום פירות הנושרין ומשום משקין שזבו אימא מודה להו לרבנן צריכא. גמ'. וקשה לי דהתינח לר' יוסף ולר' יצחק ריש ביצה דטעמא דביצה משום פירות הנושרין ומשום משקין שזבו. אבל לאינך טעמי דאיסורא דביצה משום מוקצה בבא דביצה מיותר. וי\"ל דלאינך טעמא אשמעינן בבבא דביצה דל\"א מוקצה מחמת יום שעבר דא\"א דאמרינן ליה נימא הכא נמי מגו דאתקצאי כו' עיין תוס' (סוכה י' ע\"ב). וא\"ת א\"כ למה לא עביד בגמ' האי צריכותא ותו קשה הא מכלכלה נמי נשמע זה דל\"א מוקצה מחמת יום שעבר דאל\"כ מה מהני התנאי מ\"מ ליתסר משום מגו דאתקצאי. י\"ל דלמ\"ד (בפ\"ג) דגיטין דטעמא דר\"י דאוסר בלוקח יין מבין הכותים הוא מטעם שמא יבקע. לא נשמע מכלכלה די\"ל דע\"כ ל\"ח לשמא יבקע אלא בדאורייתא אבל בכלכלה כיון דתרומות פירות דרבנן ואפילו של זיתים וענבים להרמב\"ן הוי דרבנן דדוקא יין הוא דאורייתא כמ\"ש הב\"י או\"ח בשמו ל\"ח לשמא יבקע וא\"כ לא אתקצאי בה\"ש דיוכל לתקן ולומר מה שאני עתיד להפריש. ומ\"מ לא עביד בגמ' האי צריכותא גבי ביצה משום דלרב משרשיא בגיטין שם דטעמא דר\"י בלוקח יין משום דאין ברירה ועי' עירובין (דף ל\"ו ע\"ב) דמההיא דאיו משמיה דר\"י מוכח דאפי' בדרבנן אין ברירה א\"כ כבר נשמע מכלכלה דל\"א מוקצה מחמת יום שעבר והגמ' נקט הצריכותא באופן דיספיק לכל האמוראים. וא\"ת א\"א דר\"י ס' י\"ב ובכלכלה כיון דהוא דרבנן ל\"ח לשמא יבקע, א\"כ למה צורך להתנות בראשון ובשני יעמוד בבה\"ש שבין ב' הימים ויאמר מה שאני עתיד להפריש אחר יו\"ט דהא אם יום א' הוא יו\"ט בה\"ש זה הוי בה\"ש. דאפוקי יומא ואי יום ב' יו\"ט הוי בה\"ש דעיולי יומא. י\"ל דמה דל\"ח בדרבנן לשמא יבקע, היינו בא\"א בענין אחר אבל לכתחילה בודאי טוב לתקוני שלא יהא חשש איסור כלל. אך עכ\"פ מיגו דאתקצאי ל\"ש ביה דהא אלו צריך לאוכלו בה\"ש היה מותר ע\"י שיאמר מה שאני עתיד להפריש. ולפ\"ז אתי שפיר הא דקשיא ליה בביצה (דף ג') דר\"י ורבינא סוברים בטעמא דר\"י דהכא בביצה דתאכל בשני אבל בראשון לא משום משקין שזבו. והוקשה להם דר\"י אדר\"י והוצרכו לדחוק לתרץ דמוחלפת השיטה או דלדבריהם דרבנן קאמר עיי\"ש וקשה וכי כעורה אוקימתא דעולא שם דטעמיה דר\"י הכא משום דמיירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצה ורויחא טובא ועל מה מיאנו בדעולא. גם קושיות מהרש\"א שם בתוס' ד\"ה מוחלפת דתקשה דרבנן דר\"י אדרבנן דר\"י קשיא מאד. ולדברינו אתי שפיר דר\"י ורבינא נדו מאוקימתא דעולא די\"ל דסבירא להו דטעמא דר\"י בלוקח יין משום דאין ברירה (ואף דר\"י סבר דאין חילוק בין תולה בד\"ע או לא מדפריך לאיו מ\"ש לכאן ולכאן כו' א\"כ מוכח מהאי דר\"י דמהיום אם מתי דס\"ל לר\"י יש ברירה מ\"מ י\"ל דבלוקח יין כיון דאפשר דלא יבורר כלל דאפשר דלא יפרוש בזה אמרי' א\"ב וכפי דמחלקי התוס' בגיטין ד\"ה ר\"י) ומש\"ה לא ניחא להו אוקימתא דעולא דא\"כ אייתרא בבא דביצה הכא דמוקצה מחמת יום שעבר כבר נשמע מכלכלה דלא אמרינן. אבל דרבנן אדרבנן לא קשיא דשפיר י\"ל כאוקימתא דעולא דהם יכולים לסבור יש ברירה ולא נשמע מכלכלה דהא יש תקנה בה\"ש לומר מה שאני עתיד ואצטרי' בבא דביצה להשמיענו דל\"א מוקצה מחמת יום שעבר:",
+                "[אות לז] <b>תוי\"ט ד\"ה ולא הודו. וליכא למימר מגו דאתקצאי. </b>דברי התוי\"ט סתומים ובאמת בתוס' סוכה (דף י' ע\"ב) ד\"ה עד. מבואר דהקושיא גם בב' י\"ט של גליות דליתסר בשני דהא בבה\"ש אסור דשמא יו\"ט הוא ולתסר בב' דשמא היום יו\"ט ואסור משום מוקצה דבה\"ש והוכיחו מזה דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן ע\"ש. ולפ\"ז יש לי לדון בפסקא דהש\"ע א\"ח (סי' תקט\"ו ס\"א) בעובד כוכבים שהביא דורן לישראל ביו\"ט א' דמותר לערב יו\"ט ב' בכדי שיעשו. הא לפסקא דהמחבר (סי' תצ\"ה ס\"ד) דביו\"ט קי\"ל כר\"י דמוקצה אסור. וא\"כ נימא דאתקצאי וזהו לא מקרי מחמת יום שעבר דהא אפילו הוא לילה אסור בשיעור כד\"ש. ובזה יש ליישב דברי רש\"י בההיא דעובד כוכבים שהביא דורן דכתב דמוקצה דמחובר אפי' ר\"ש מודה והיינו דהיה קשה לרש\"י דאם איתא דר\"פ סבר כר\"י אמאי לערב מותר אחר שיעור כד\"ש דלערב משמע דלערב יו\"ט ראשון ונימא מגו דאתקצאי אע\"כ דסבר הר\"ש זולת דמוקצה דמחובר גם לר\"ש אסור:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לח] <b>במשנה מהלך את כולה. </b>וזהו אף אם יצא לשם במזיד כיון דכל העיר נחשב כד' אמות דגם במזיד יש לו ד\"א. כ\"כ תוס' לעיל (דף כ\"ט ע\"א) ד\"ה והושיבו וכו'. ובב\"י דקדק כן מדברי תוס' (מ\"ג ע\"א) ד\"ה הלכה וכו' ולא ידעתי אמאי לא הביא דברי תוס' הנ\"ל המפורשים אולם דעת הרמב\"ם והרמב\"ן דביצא לדעת אינו מהלך את כולה וכתב הה\"מ שנראה לו עיקר כדבריהם מדקתני הוליכוהו לעיר אחרת דמשמע דהוליכוהו באונס ולא נקט כחה דהתירא בהלך מעצמו אלא ע\"כ דבאמת בהלך במזיד אסור:",
+                "[אות לט] <b>במשנה שרצו להחמיר. </b>מיירי בספינה שהולכת ברקק דאם לא כן כיון דקי\"ל אין תחומין למעלה מי' אמאי רצו להחמיר. וכן במתני' דבסמוך מיירי בהכי. דאל\"כ אף אם לא היה בתוך תחום קודם חשיכה מאי הוי הא אין תחומין למעלה מי'. גמ'. והיכא דהיה למעלה מי' במקום שבאו בשבת תוך י' שם קנו השביתה ויש להם משם אלפים אמה לכל רוח. תוס' (דף מ\"ה ע\"ב) ד\"ה ליקנו. ועיין במהרש\"א שם דהיינו הכא כיון שראו העיר מרחוק על הים והיה דעתם לקנות שביתה בעיר. וכיון דאין תחומין למעלה מעשרה הרי העיר לא היה חוץ לתחומן וקנו שביתה בתחלת שבת בעיר ההיא כההיא דלקמן בפרקין (מ\"ד) דאם הוא בתוך התחום של עיר כשחשיכה ודעתו לשבות בעיר דקנה שם והוא כבני העיר. אבל בעלמא אם היה תחלת שבת למעלה מי' כשבא בשבת תוך י' אין לו אלא ד\"א משם דבשבת לא קנה שביתה כמו בגשמים שירדו בשבת. וכן בישן (לקמן מ\"ה). ע\"ש. וזה דין חדש שלא הובא באחרונים:",
+                "[אות מ] <b>בהרע\"ב ד\"ה שרצו. ועוד שהרי שבתו באויר מחיצות. </b>מסוגיין לא משמע כן אלא דלרע\"ק בעומדת מדינא אסור ובמהלכת החמיר על עצמו שמא תעמוד ולאו אדעתיה והא דבאמת בעמדה אסור מדינא אף דמשמע היכא דשבת באויר מחיצות גם רע\"ק מודה דהוי כד' אמות כתבו תוס' דבספינה ס\"ל לרע\"ק דלא מקרי מוקף מחיצות דהמחיצות להבריח מים עשויות. נמצא דפליגי בתרתי דבדיר וסהר פליגי היכא דלא שבת באויר מחיצות. ובספינה פליגי אף בשבת אם נקרא מוקף מחיצות ובמהלכת כ\"ע ס\"ל דמותר מדינא ע\"ש ומה\"ט גם דברי התוי\"ט ד\"ה שרצו וכו' דהואיל ויצאו חוץ לתחום רצו להחמיר וכו'. פלא בעיני שנטה מדברי תוס' אלו ובחר לו דרך לעצמו וזהו דלא כמסקנא דסוגיין וכנ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "[אות מא] <b>במשנה עד שלא חשיכה. </b>ואם אמרינן אין תחומין למעלה מי' מיירי מתני' בספינה שהולכת ברקק גמ'. אבל בלא\"ה לא קנו שביתה בשום מקום ובכה\"ג במקום שבאו בשבת תוך י' שם קנו שביתה ויש להם משם אלפים אמה לכל רוח. תוס' (דף מ\"ח ע\"א ד\"ה ליקנו וכו'):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מב] <b>הרע\"ב ד\"ה יש לו אלפים. חפצי הפקר אין קונין שביתה. </b>ומ\"מ חפצי א\"י קונה שביתה במקום שהי' החפץ כשקדש היום. אף דא\"י לאו בר שביתה והוי כהפקר גזרו חז\"ל בעלים א\"י אטו בעלים ישראל. גמ'. ואם הביאם ע\"י מחוץ לתחום שביתתן אף מי שלא באו בשבילו אסור לטלטלם ביו\"ט מחוץ לד\"א אא\"כ הוא בעיר שמוקף מחיצות מטלטלים בכל העיר:"
+            ],
+            [
+                "[אות מג] <b>ברע\"ב ד\"ה פתוחות. ואין להם דריסת הרגל. </b>וכ\"כ רש\"י ובדרישה (סי' שע\"ח) תמה בזה. הא כיון דכל אחת עירבה לעצמה הוי רגל המותרת במקומה דאינה אוסרת (כמו שפסק הרע\"ב (לקמן פ\"ו מ\"ט) ותירץ דכונת רש\"י למה דאמרינן בסוגיין דהא דב' החיצונים אסורין מיירי שנתנה אמצעית עירובן בזו ועירובן בזו. אבל בהניחו החיצונים עירובן באמצעית כולם מותרין זה בזה כיון דערבו החיצונים בהדי אמצעי הו\"ל חדא. או דמיירי שנתנו באמצעית ובב' בתים. (דהשתא לא מחברן חיצונית בהדדי. רש\"י) ועלה פרכינן דלתסרו כולן כיון דנתנו עירובן באמצעית לתסרו שנים החיצונים אהדדי ולתסרו כלהו דהוי כחמשה ששרויין בחצר אחת ושכח אחד מהן ולא עירב דאסרי אהדדי. ומשני אם אמרו דיורין להקל יאמרו דיורין להחמיר (יאמר שהעירוב מביא הדיורין לתוכה כדי לאסור עליהם הא לא דיירי ממש בגוה. רש\"י) ולזה ס\"ל לרש\"י דמש\"ה נקט במתני' ופתוחות לרשות הרבים דאילו פתוחים זה לזה מאחר שיש להם דריסת הרגל זה ע\"ז וגם עירובן מונח באמצעית הוי כאילו דיירי ממש ואוסרים על האמצעי ע\"ש. וזה אינו מספיק על רע\"ב שלא הביא כלל אוקימתא דהש\"ס וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "[אות מד] <b>ברע\"ב ד\"ה לא אמר. ואין לו אלא ד'. </b>זהו דברי רב בסוגיין אבל כל הפוסקים פסקו כשמואל דתניא כוותיה. ובפירושא דשמואל רבו דברי הפוסקים ע\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מה] <b>ברע\"ב ד\"ה רמ\"א. הר\"ז חמר גמל. </b>והא דלא אמרי' דלא יזוז ממקומו דשמא לאו עני הוא ולא קנה שביתה שם וממקומו עקר דעתו ואין לו אלא ד\"א וכדלעיל (במשנה ז'). צ\"ל ג\"כ כיון דעומד בעירו לא עקר דעתו מעירו וכמ\"ש התוי\"ט שם בשם התוס' ועיין במהרש\"א:"
+            ],
+            [
+                "[אות מו] <b>ברע\"ב ד\"ה אפילו אמה. הבלעת תחומים. </b>היינו לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מודו. ומש\"ה אתי שפיר ההיא דפרקין מ\"ג דהתם יצא לדבר מצוה. גמרא (דף מ\"ה ע\"א):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מז] <b>ברע\"ב ד\"ה מה שנשכר מפסיד. אלא כלה כד' אמות. </b>ונגד זה במקום שנותן ערובו נותנים לו ד\"א וחוצה להן אלפים לכל רוח ומתני' דהכא כר\"י דמתני' (פ\"ד מ\"ה). דאילו לחכמים דשם דס\"ל דיש לו ד\"א לכל רוח. א\"כ הלא נשכר ד\"א דהא עתה מה שמפסיד דחושבין העיר לחשבון ד\"א נגד זה במקום ערובו יש לו ח' אמות. תוס' וריטב\"א:",
+                "[אות מח] <b>בא\"ד אינו יכול לילך בתוך העיר. </b>וכתבו תוס' דמ\"מ אם לן באותו העיר מהלך את כלה אבל מ\"מ אינו נחשב לד\"א להלך חוצה לה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות מט] <b>תוי\"ט ד\"ה ר\"י אומר. עד שלא יצא היום. </b>ולפ\"ז גם ר\"י ס\"ל לענין דין ביטול דאחר שהחזיק זה א\"י דהמבטל לחזור מביטול ופליגי רק אם צדוקי כעו\"ג וזה כוונת התוי\"ט (במתני' ד') ד\"ה רי\"א ובש\"ס איכא עוד שינוי' ואב\"א כאן במומר לחלל שבתות בצינעא כאן במומר לחלל שבתות בפרהסיא היינו דמתני' מיירי בצינעא דאינו כעו\"ג ועד שלא יוציא היינו כפשטא וטעמא דר\"י דס\"ל דאף אחר שהחזיק יכול לחזור מביטולו וכתב הרא\"ש דהאי שינוי' עיקר דא\"צ להגיה המשנה ומ\"מ אפשר דהלכה כר\"מ דא\"י לחזור מביטולו אחר שהחזיק דקי\"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב. ורש\"י במתני' כתב ועשו צרכיכם במבוי מבעוד יום דבשבת לא מהני לכו האי ביטול שמא יוציא ויאסור עליכם דקסבר ר\"י אע\"ג דהחזיקו בני מבוי במבוי תחלה מצי לאהדורי ביה עכ\"ל. ותמוה לי טובא דמאי בעי רש\"י בזה דעשו צרכיכם היינו מבע\"י ולא כפשוטו דלר\"מ הזהיר שיראו לזרז דמיד כשקידש היום יעשו איזה שימוש במבוי. ובזה סגי דאחר החזקה א\"י לחזור ולזכות בו. ולר\"י הזהיר שימהרו במה דאפשר. לעשות כל תשמישם בנחיצה קודם שיוציא ויחזור לזכות. וברייתא דקתני עד שלא תחשך היינו דהברייתא נקט הטעם דהוי כעו\"ג ולא מהני ביטולו אבל למה דנקט רש\"י הטעם דמצי לאהדורי ביה למאי צריך לפרש החזיקו מבע\"י. וצ\"ע:<br><b>ובריטב\"א </b>הביא בשם הירושלמי דאף לשינויא ב' הנ\"ל דטעמא דר\"י דיחזור מביטולו זהו רק בצדוקי דאע\"ג דמבטל כישראל לא אלים ביטוליה ולא גמר ומבטל אבל בישראל גמור אלים ביטוליה וכיון דאחזיקו בני מבוי במבוי תו לא מצי למיהדר ביה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נ] <b>במשנה ואחד זה אינם צריכים לערב. </b>בסוגיין מוקי רבה בחצר שבין ב' מבואות וערבו עם מבוי זה ועם מבוי זה והניחו העירוב בחצר כדין שיתופי מבואות ואין צריכין לערב דקאמר ר\"ש. היינו דהחצר מותר עם המבואות והם עמה. אבל המבואות אסורות זו לזו. ור\"ש לטעמיה דס\"ל הכי (לעיל פ\"ד מ\"ו) בג' חצירות. ורבנן לטעמייהו דס\"ל דהאמצעית ג\"כ אסורה עם שניהם משום הכי אילו ערבו ביין היו כולם מותרים זה בזה דלעיל מיירי שהניחו העירוב באמצע בב' בתים מש\"ה לא מהני לחיצונות אבל הכא במונח בחצר שלשתן מותרות זו בזו. אבל ביין ושמן דלא הוי עירוב להדדי והחיצונות אסורות זה בזה גם האמצעי אסור עמהם. ורב יוסף מוקי פלוגתייהו דר\"ש ורבנן בפלוגתא דרבנן ור\"י בן נורי דר\"ש ס\"ל כריב\"ן דיין ושמן מחוברים זה לזה ומקרי יכול לערב זה בזה והך תירוצא דר\"י לא שייך רק אליבא דאביי דמוקי מתני' דהכא דיין ביין גם בב' כלים מהני ויין ושמן לא דלא חזי לעירובי מש\"ה ר\"ש דס\"ל כריב\"נ מקרי חזי לערובי אבל לרבא דמוקי מתני' דיין ביין מהני רק בכלי א' והא דנקט ביין ושמן משום דאורחא דמלתא דהם בב' כלים א\"כ מה בכך דר\"ש ס\"ל כריב\"נ דחזי לערובי הא אפילו יין ביין בב' כלים לא מהני. וע\"כ דרבא ס\"ל כאוקימתא דרבה דמיירי בחצר שבין ב' מבואות. והרע\"ב קיצר מאד ולא ביאר פירושא דמתני'. וביותר דלפי מה דנקט כרבא דמיירי בכלי א' א\"כ צריכים לאוקימתא דרבה. א\"כ האיך כתב הרע\"ב דאין הלכה כר\"ש והא קי\"ל לעיל (פ\"ד) גבי שלש חצירות דהלכה כר\"ש כמ\"ש הרע\"ב שם וא\"כ גם הכא הלכה כר\"ש וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות נא] <b>ברע\"ב בסוף המשנה ד\"ה או שאין. לערב דכיחידים דמו עכ\"ל. </b>ומבואר בסוגיין דאף אם מערבי' עם חצר אחרת אינם צריכים ליתן רק עירוב א' ורק אם יש דיורים באותו חצר כיון דאסרי אהדדי ומוליכים עירובם לאחד מבתי חצר בזה צריכים לערב כל חבורה וחבורה:"
+            ],
+            [
+                "[אות נב] <b>בתוי\"ט ד\"ה מבני מבוי וכו'. דהכא טעמא אחרינא. </b>עדיין אינו מתורץ מה דאמרי' בסוגיא כולה ר\"מ וכו' והיינו לפי הגירסא במתני' דפתוחות זו לזו וטעמא דמציעתא כיון דרובה ערבא לא משתכח. ה\"נ נבימא וסיפא דשכח אחד ולא נשתתף וצ\"ע. ומ\"ש התוי\"ט ובתוס' (דף ע\"א) נדחקו בזה. אנכי בעניי לא מצאתי מזה בדבריהם:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נג] <b>תוי\"ט ד\"ה מלא. והך מלא סגי. </b>מתניתין ודאי דוקא מלא קאמר דהא קתני מערבין אחד ואין מערבין שנים והיינו דוקא במלא הוא דאין מערבין דהוי נפרצה במלואה למקום האסור וכן במלא במשך יותר מעשר אמות. אבל במלא משך ד\"ט רוחב רצו מערבין אחד ורצו מערבין ב' דהוי כפתח:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות נד] <b>תוי\"ט ד\"ה מאכילין. אבל בידים לא. </b>ואפילו להעמיד הבהמה שם בידים אסור דגזרינן שמא יתן לה בידים ויחסר הרבה ואינו מותר אלא בקאים לה באפה בענין שמעצמה תלך לשם. ודוקא במתבן שבין ב' חצירות אבל במתבן שבבית כיון דיש לו תקרה אי מפחית ניכר ומותר אפי' ליתן לתוך קופתו:"
+            ],
+            [
+                "[אות נה] <b>במשנה. מניח את החבית כו' ומזכה כו'. </b>בסוגיין (ד' ע\"ג ע\"ב) הקשו ממתני' זו על רב יוסף בטעמא דרב דשיתוף שאינו מכניסו ומוציאו דרך פתחים לא שמיה שיתוף. ומשני דאפקיה ועייליה, ותמיה לי ממ\"ש תוס' שם ד\"ה בני חבורה דהכנסה והוצאה אינו מועיל אם אינו של השותפים באותו שעה דמפיק ומעייל וא\"כ איך שייך במתני' דהכא דאפקיה ועייליה הא מקודם לזה דהחבית כולו של בעה\"ב קודם שרצה להקנות להם לא מהני. וע\"כ דאפקיה ועיילי' אחר השיתוף וזיכה להם א\"כ אמאי צריך לזכות להם ע\"י אחר הא כיון דעייל לכל חצר וחצר יוכל להקצות לכל א' כשבא לחצירו בקנין חצר דחצירו יקנה לו חלקו. וגם כשמעייל לחצר ראשון יכול בעל החצר לזכות בקנין חצר בעד כולם. ואף בחצר שאינו משתמר זהו השליח דעייל ואפקי' יהי' שליח לשמור החצר על ידו והוי משתמר לדעת בעלים ע\"י שלוחם וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נו] <b>הרע\"ב ד\"ה נותן. ודר עמו בחצר. </b>עי' בריטב\"א שהקשה דבדר עמו בחצר קיי\"ל דמעות קונות כדאמרינן (פ\"ד דמציעא) בעליי' של לוקח מושכרת ביד מוכר דל\"ש שמא נשרפו חיטיך בעלי' דלוקח גופיה טרח ומציל ועי' בתי\"ט (פ\"ד מ\"ב דבב\"מ):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות נז] תוי\"ט ד\"ה לכל מי שילך. [וסייעתא להרמב\"ם והטור]. הרמב\"ם ס\"ל דאם עירב לדבר רשות דיעבד ערובו עירוב וכן הוא בש\"ע (סי' תט\"ו). וא\"כ בלא\"ה ניחא לישנא דאין מערבין ועי' בהה\"מ דהביא דעת החולקים דס\"ל דאף דעבד אין עירוב עירוב:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות נח] <b>בהרע\"ב ד\"ה אפילו גבוה וכו'. אף לחצר. </b>מאי לחצר אילימא לחצר ושרי אמאי רשותא דתרוייהו הוא אלא מאי לחצר אף לחצר. גמרא ותמיהני מה מקשה רשותא דתרוייהו הוא הא לחצר הוי בזריקה לחוד ולהמרפסת זריקת הפלגה ושלשול מש\"ה נותנים לחצר אף דהתוס' כתבו דלמסקנא לרב לאחד בזריקה ושלשול ולאחד בשלשול שניהם שוים. היינו לרב דלא אזלינן בתר נחת יותר אבל לשמואל דאזל בתר נחת יותר דמה\"ט לזה בשלשול ולזה בזריקה נותנים לזה שבשלשול ה\"נ לחצר נחת יותר דהוי לזה בזריקה ולזה בשלשול וזריקה. ומל' רש\"י דזריקת הפלגה לא הוי קשה כמו זריקת גובה מש\"ה זריקת הפלגה עם שלשול הוי בשוה עם זריקת גובה לחוד, אבל בתוס' ד\"ה בור מא\"ל מבואר דס\"ל דאדרבה הפלגה קשה יותר מגובה ואח\"כ דחו דהם שוים. אבל מ\"מ גובה אינו קשה יותר מהפלגה א\"כ קשה כנ\"ל וצע\"ג וד' יאיר עיני:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות נט] <b>בהרע\"ב ד\"ה הרי זה אוסר. דדירה בלא בעלים. </b>וכ\"כ ג\"כ בפירוש רש\"י ותמוה לי דהא בר\"פ הדר מסקי' דר\"מ ס\"ל דדירה בלא בעלים לאו שמה דירה אלא דגזר רבנן בליתיה אטו דאיתיה ועו\"ג כיון דגם באיתיה אינו אוסר רק מטעם גזירה שמא ילמד ממעשיו לא גזרי' ליתיה אטו איתיה והא דקתני הכא אחד עו\"ג היינו דאתי ביומיה ע\"ש וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ס] <b>תוי\"ט ד\"ה אא\"כ. כמ\"ש הרב רבינו אשר. </b>ועי' בתוי\"ט (פ\"א מ\"ה דב\"ב ובפ\"ה מ\"י דשם):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות סא] <b>בהרע\"ב ד\"ה אבל לא לכלים כו'. ע\"י שערבו. </b>בגמרא (דף צ\"א ע\"א) אלא אי אמרת בשלא עירבו היכי משכחת לה מאני דבתים בחצר ומשני בכומתא וסודרא (ששבתו בתוך הבית והוציאן לחצר דרך מלבוש רש\"י) ותמוה לי על דברי רש\"י (שבת ד' ק\"ל ע\"ב ד\"ה מותר לטלטל בכולה כו' או בגדיו שהוציאן מן הבית לתוכן דרך מלבוש עכ\"ל והרי הכא מבואר דבהוציאן לחצר דרך מלבוש אסור להוציאם משם לחצר חבירו וא\"כ ה\"נ במכש\"כ דאסורים לטלטל בחצירו שלא עירב וכ\"כ להדיא בהריטב\"א עירובין ע\"ז דמה\"ט אמרי' שם אין בו ד\"א רשות שניהם שולטת בו ולא יזיזנו ממקומו וכ\"ה בעבודת הקודש להרשב\"א. אלא דשם אסור רק לטלטול ד\"א. ונראה לי ראיה לדברי' מסוגיא דעירובין (ד' פ\"ז ע\"ב) והא ר\"י ברשויות דרבנן. וא\"כ דברי רש\"י הנ\"ל צ\"ע וד' יאיר עיני העורות והי' למאורות:"
+            ],
+            [
+                "[אות סב] <b>גדולה מותרת. </b>ולא מיבעי' לזרוק אלא אפי' לטלטל נמי. גמרא במסכתי' (דף ח' ע\"ב) ולרבה דאמר זה כנגד זה אסור הא דרב במאי מוקי לה כו' אי מהתם הוה אמינא ה\"מ דזורק אבל לטלטל אימא לא קמל\"ן. ועי' שם (דף זיין ע\"ב) בתוס' ד\"ה בעירבו כו' חצר מותרת ומבוי אסורה השתא ס\"ד אסור כו' ועי' בחידושי מהר\"ש איידלס שכתב אין זה מדוקדק דהא לתירוצא דמוקי לה בלא עירבו מצי קאי כולה מלתא כדס\"ד עכ\"ל היינו בפשוטו דמימרא דרב קאי במסקנא כדס\"ד בצדי חצר או זה כנגד זה ואסור משום תרתי משום מפולש ומשום לא עירבו אלא דהתרצן חידש כדרב ששת דכאן בעירבו היינו דהך דר\"י דמתיר בנפרץ לרחבה מיירי בעירבו ודר' בלא עירבו ולענין מפולש רב מיירי בצדו או זה כנגד זה אמנם תמוה לי איך פרכינן ולרבה דאמר זה כנגד זה אסור כו' הא דברי רבה קאי על ר\"י בנפרצה לרחב' דמתיר דמיירי דוקא בזה שלא כנגד זה אבל מלתא דרב י\"ל דקיים כדס\"ד דאוסר גם משום מפולש ומיירי זה כנגד זה וכדקאמר ונפרצה חצר כנגדו ושפיר אשמעינן דאפי' זה כנגד זה החצר מותר וצע\"ג:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות סג] <b>בהרע\"ב ד\"ה האסקופה. וכרמלית היא. </b>בסוגי' פרכי' דילמא מעייל מרה\"ר לרה\"י (דלמא נפל כוליה מידו ואזיל ושקיל ליה ברה\"ר ומייתי לי' ברגלי' בתוך הבית דרך האסקופה וקא מעייל מרה\"ר לרה\"י. רש\"י) ומשני באסקופה ארוכה אדהכי והכי מידכר וכבר תמה הט\"ז (סי' שנ\"ב) על השמטת הרמב\"ם הך מילתא דבעינן דוקא אסקופה ארוכה:",
+                "[אות סד] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה לעשרה. בד\"א בכותל משופע. </b>בשבת (ד' ה' ע\"ב) בתוס' ד\"ה בכותל משופע כתבו וז\"ל אומר ר\"י דאיירי כגון שרבים מכתפי' עליו דהוי רה\"ר עכ\"ל ואולם לפמ\"ש רש\"י בשבת (ד' ח' ע\"א) בההיא דינא דעמוד גבוה ט' ורבים מכתפים עליו דהוי רה\"ר דדוקא ט' לא גבוה ולא נמוך. א\"כ הכא דקתני משהגיע לי' טפחים משמע דמשהו בתוך י\"ט התחתונים הופכו על הכתב. והא בכה\"ג הכותל גבוה יותר מט' לא מקרי רבי' מכתפי' ולא הוי רה\"ר. וצ\"ל דרש\"י ס\"ל דמשופע היינו שרואה פני הקרקע דהוי רה\"ר כדאיתא במתני' (פי\"א מ\"ו דשבת) וכמו שכתב הריטב\"א עיי\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות סה] <b>וישתין ברה\"ר. </b>וה\"ה לכרמלית. ואם הוציא אמתו לחוץ וגופו בפנים מבעיא בגמ' ולא אפשט וקי\"ל לחומרא בזה אפשר דבכרמלית הוי ספק דרבנן:"
+            ],
+            [
+                "[אות סו] <b>בהרע\"ב ד\"ה וכן בגת. לענין מעשר. </b>דליכא למימר דקאי על שבת ובגת כרמלית דג\"כ אסור אא\"כ הכניס ראשו ורובו דבכרמלית ל\"ג דלמא אתי לאמשוכי דהוי גזירה לגזירה כך מפורש בסוגיין והיינו דבמעשר לא ישתה (לר\"מ בחמים ובצונן ולרבנן בצונן) אא\"כ שהכניס ראשו ורובו לגת. וקשה לי הא ג\"ז הוי גזירה לגזירה דהא אף אתי לאתויי וישתה מחוץ לגת דהוי קבע אסור רק מדרבנן דהא לא נגמר מלאכתו וצ\"ע והרמב\"ם השמיט זה בפ\"ה ממעשר שני ונראה דס\"ל כפי' ר\"ח שהביא הרשב\"א בחי' בפירוש הסוגיא עיי\"ש וא\"כ קיימא דלענין מעשר לא בעינן שיכניס ראשו ורובו דבדרבנן ל\"ג:",
+                "[אות סז] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה לא יעמוד. הואיל ונחו בפיו. </b>ותמוה לי מהא דאמרינן ריש מסכתין עקירת גופו כעקירת חפץ דמי ואינו דומה לידו. היינו דפשט ידו לפנים ונתן הבעה\"ב לתוכה והוציא העני דאמאי פטור ולא אמרינן דהוצאת ידו הוי כעקירת חפץ והא מ\"מ מיד שהניחו הבעה\"ב על ידו של עני שאינו עם גופו במקום אחד הוי מונח במקום פטור ואח\"כ כשמוציא ידו הוי עקירה ממקום פטור. וכן קשה בהיפוך למה דמשני שם שאינו דומה לידו לא נייח הרי כיון דאין גופו וידו במק\"א לא מקרי נייח ואמאי בפיו מקרי נייח ומה הפרש בין יד לפה בזה וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות סח] <b>בהרע\"ב ד\"ה וחולייתו. דרך מקום פטור. </b>אבל למטה מי' אסור דהוי מוציא מרה\"י לרה\"י דרך רה\"ר דאסור אפילו אוגדו בידו. והא דלעיל במשנה ג' דאסור רק בכותל משופע דנח קצת אבל בלא\"ה מותר כיון דאגדו בידו התם בכתבי הקדש התירו. ט\"ז ומג\"א (סי' שנ\"ד). ומ\"מ מאויר כרמלית מותר להכניס באגדו בידו אפי' בשאר דברים. מג\"א (סי' שנ\"ב סק\"ד):"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Eruvin/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Eruvin/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f8e5080d2be7ec261c316dbf32ee11956d474b58
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Eruvin/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,232 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Eruvin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Eruvin",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>ברע\"ב ד\"ה מבוי. ואם הניח את הקורה למעלה. </b>הלשון אינו מדוקדק דהא מסקינן בסוגיא דחלל מבוי תנן היינו דחלל המבוי לא יהיה יותר מכ' אבל בחלל המבוי כ' ומניח עליו הקורה אף דהקורה למעלה מכ' כשר. גם מ\"ש הרע\"ב ושריוה בתקנתא דלחי או קורה דתיהוי ליה הכירא אינו מדוקדק כ\"כ דקי\"ל דלחי משום מחיצה עיין בסוגיין (דף ט\"ו ע\"א):",
+                "[אות ב] <b>ברע\"ב ד\"ה ר\"י אומר. לאו משום הכירא. </b>ותמהני דלכאורה משמע בסוגייא דטעמא דר\"י דס\"ל דלמעלה מכ' ג\"כ שלטא ביה עינא דהא בסוגין (דף ג' ע\"א) אמרינן דלרבה דס\"ל דבסוכה למעלה מכ' דפסול משום דלא שלט ביה עינא הא דפליגי ת\"ק ור\"י בתרתי בסוכה ובמבוי. דאי אשמעינן גבי סוכה וכו' עכ\"פ משמע דטעמא דר\"י הכא משום דשלטא ביה עינא כמו בסוכה לרבה. גם בסוגיא (דף י\"ב ע\"ב) פרכי' לרבה ורבא דס\"ל דקורה משום היכר מברייתא דס\"ל לר\"י שני בתים בשני צידי רה\"ר דעושה קורה מכאן וקורה מכאן ומשני דר\"י סבר ב' מחיצות דאורייתא הרי מבואר דהש\"ס מסיק דגם לר\"י קורה משום היכר ובכל הסוגיא לא מצאנו בזה פלוגתא דתנאי אם קורה משום היכר או לא וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות ג] <b>בר\"ב ד\"ה אמר ר\"ע. ולא הוברר מתוך. </b>ולא אמרי' תנא בתרא לטפויי אתי כיון דאיכא תנא דאפסקיה. תוספות:",
+                "[אות ד] <b>בתוי\"ט ד\"ה לא נחלקו. וצריך לעיין. </b>עיי' בתוי\"ט (רפ\"ג דפאה):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ה] <b>בתוי\"ט ד\"ה ר' יוסי. מן הכותל בשלשה. </b>ותמהני דאף בלחי ג' אם מפליגו מן הכותל בג' לא מהני דאף דרבינו יונתן לשיטתיה ס\"ל דטעמא דלחי שהפליגו מן הכותל ג' דלא מהני דהטעם משום דאתי אוירא מהאי גיסא ומבטל ליה וממילא אם הלחי יותר מג' מותר להפליגו ג' מ\"מ בלחי ג' לכאורה לא מהני דאף דקי\"ל פרוץ כעומד מותר מ\"מ כיון דמהאי גיסא שוה פרוץ לעומד ומהאי גיסא רבה על העומד מבטלים ליה כדאיתא בסוגיא (ד' י' ע\"ב) וצלע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות ו] <b>ברע\"ב ד\"ה ומטמא. אפי' ניטל משם. </b>עיין (פט\"ו דאהלות משנה ט') בתוי\"ט שם:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ז] <b>ברע\"ב ד\"ה בשיירא. לא הקילו. </b>היינו דלא הקיל רק בבית סאתיים. אבל ג' נעשה כשיירא ונותנים להם כל צרכן. גמרא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ח] <b>במשנה עושין פסין לביראות. </b>מצי אתיא אפילו כרע\"ק דמתני' ד' והא דקתני לביראות דהוי מלתא דפסיקא בין דרבים בין דיחיד אבל בור לא הוי מילתא דפסיקא דבעינן דוקא דרבים ומצי אתיא ג\"כ כריב\"ב דמתני' ד' ומה דקתני לביראות לא משום דאיירי בשני מיני ביראות דרבים ודיחיד אלא דמיירי רק דרבים וביראות היינו ביראות דעלמא. גמרא:",
+                "[אות ט] <b>בתוי\"ט ד\"ה אחת. לא בעינן מצומצמות. </b>אלא שוחקות:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות י] <b>במשנה עד בית סאתים. </b>גמרא מסתפק אם בור ופסין קאמר דאם הבור וחלל דפסין יחד יותר מבית סאתים אסור. או דבור בלא פסין קאמר דהיינו אם הבור סאתיים מותר לעשות פסין ברחבת ב' אמות כדי ראשה ורובה של פרה:",
+                "[אות יא] <b>שם להרחיק כל שהוא. </b>והא דלעיל (ספ\"א) בשיירא בעינן שלא יהא בית סאתים פנוי אף דהתם הוי מחיצה טובה יותר מן פסין דהרי בשיירא לא התירו פסין כתבו תוס' לחלק משום דבשיירא הואיל ונעשה לצורך שעה לא חשיב כ\"כ מוקף לדירה. א\"נ הכא גבי עולי רגלים הקילו והחשיבו פסין כמו מחיצה גמורה:"
+            ],
+            [
+                "[אות יב] <b>ברע\"ב ד\"ה לבאר. דאיכא תרתי למעליותא. </b>דאף ברבים דוקא באר משום דבעינן מידי דחזיא לאדם:",
+                "[אות יג] <b>ברע\"ב בא\"ד וכן הלכה. </b>ומתני' דריש פירקין עושין פסין לביראות לא דשני מיני באר דרבים ודיחיד אלא לביראות דעלמא ורק בשל רבים. גמ':",
+                "[אות יד] <b>ברע\"ב בא\"ד או עושה מחיצה. </b>ע' תוס' שבת (דף צ\"ט ע\"ב) ד\"ה אא\"כ דדייקי מברייתא דהתם דקתני בור ברה\"ר עמוקה עשרה ורחבה ארבע אין ממלאים הימנה בשבת אא\"כ עשו לה מחיצה גבוה י\"ט ומדקתני עמוקה י' הא גם באינה עמוקה אסור למלאות ממנה דהוי מכרמלית לרה\"ר. ע\"כ משום דבעמוקה י' בעי' עשו מחיצה ממש ולא פסין דלא מהני בבור דיחיד אבל בכרמלית מהני פסין דלא החמירו כ\"כ עיי\"ש. מדלא הזכירו דמהני לעולי רגלים משמע דבכל ענין שרי ובאמת לא ידעתי הא דנקטו דבעמוקה יו\"ד בעי' מחיצה ולא פסין דלא התירו רק בבאר או בבור הרבים ולא כתבו בפשוטו דלא התירו רק לעולי רגלים (לפ\"ז לדידן דלית לן רה\"ר יהיה היתר בפסין וצ\"ע לדינא שלא נמצא חידוש דין זה בפוסקים):",
+                "[אות טו] <b>בתוי\"ט ד\"ה לבאר הרבים. והקשו בתוס' כמ\"ש הרע\"ב במשנה דלעיל. </b>במח\"כ משם ליכא קושיא דהתם השיבו רבנן לר\"י דבבאר (דמיניה מיירי מתני' דלעיל) אפי' כיריים שרי דדמי לדיר וסחר ובזה כתב הרע\"ב הואיל ומימיהן ראויות לשתיות אדם וכן מבואר ברש\"י ותוס' שם. וא\"כ מה\"ט בעי' ראוי לשתית אדם שיהיה מוקף לדירה ואף דלא התירו אלא לבהמת עולי רגלים מ\"מ מקרי מוקף לדירה דבחול שותים ממנו בנ\"א. אבל קושייתם רק אהא דאמר שמואל דלא התירו אלא לבאר מים חיים בלבד והיינו דפסק כריב\"ב דמתני' וס\"ל דריב\"ב ס\"ל דתרתי בעי' באר ורבים אבל בור רבים לא דבזה ליכא למימר משום דעביד דמפסקי דבשל רבים דמדכרי אהדדי ליכא חשש. (כ\"כ תוס' בר\"פ ד\"ה בור לחוד) ומשנינן דבעי' מידי דחזי לאדם וע\"ז הקשו דלמא באמת בעינן חזי לאדם דאמאי ב' סאתים ובפחות לא מהני בור דבעינן דוקא חזי לאדם והא לא הותר להעלות לשתיית אדם. והוא ברור. ועכ\"פ זהו ברור דאף דרע\"ק ס\"ל דלבור רבים מהני פסים זהו רק בב\"ס אבל ביותר מזה לא כיון דלא חזי לאדם לא הוי דירה וכן מבואר להדיא בתוס' בר\"פ בד\"ה אפי' י' כורין וכו' ואין להקשות וכו'. ולפ\"ז תמוה לי דאמאי פסק שמואל כריב\"ב דבור דרבים לא הא ליכא ראי' מריב\"ב נגד רע\"ק ביסוד זה אם להתירא פסי ביראות בעי' חזי לאדם. דהא י\"ל דטעמא דריב\"ב דלשיטתיה דס\"ל במתני' שלאח\"ז דבית סאתים (ובתוס' שם כתב דה\"ה לפחות מב\"ס) בעי' שיהא שם שומירה או בית דירה. א\"כ ממילא בעי' באר דוקא דבבור דלא חזי לאדם ליכא דירה וכמו דאמרינן הכי לרע\"ק ביתר מב\"ס ה\"ה לריב\"ב בב\"ס ורע\"ק לשיטתיה דסבירא ליה לקמן במתני' אפי' אין בה א' מכל אלו מטלטלים בתוכה משום הכי מהני בבור דרבים ואם כן אנן דפסקינן לקמן כרע\"ק דלא בעינן שומירה וב\"ד ראו לפסוק הכא ג\"כ כרע\"ק. ומה\"ת להמציא פלוגתא חדשה כיון דבאמת לריב\"ב לשיטתיה אי אפשר להתיר בבור דליכא דירה. והיינו מרויחים גם כן הא דקתני ועוד אמר ריב\"ב ופרכי' עלה מאי ועוד דהא הוי ב' ענינים. דהא י\"ל דבאמת הוי ענין א' דזה בזה תליא דמה\"ט לא מהני פסים בבור רבים דליכא היקף דירה. ואפשר לומר דע\"כ אין זה טעם דריב\"ב דא\"כ איך אמר ולשאר עושים חגורה דהיינו בין באר בין בור. מה מהני חגורה בבור הא מ\"מ לא הוי היקף לדירה. אולם מ\"מ היא גופא קשה באמת אמאי מהני חגורה בבור הא לא הוי היקף לדירה ודוחק לומר דמה דקאמר דבבור מהני חגורה היינו באמת היכא דיש שם ג\"כ שומירה או ב\"ד בזה התירו חגורה. וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות טז] <b>הרע\"ב ד\"ה ועוד. </b>דאף במוקף לדירה לא שרו טפי מבית סאתיים. וכ' תוס' דלפ\"ז צריך לומר דהיינו דוקא בגנה וקרפף דאין תשמישם רב. אבל בדיר וסחר אפי' כוריים מותר דמסתמא לא יאסור ריב\"ב בכל עיירות שהם יותר מסאתים. והם כתבו דרך אחרת די\"ל דשומירה דהכא לא מקרי מוקף לדירה דמיירי בהוקף ולבסוף פתח ומש\"ה שרי רק עד סאתים ואם הוא פחות מע' אמה ושיריים בעי' ג\"כ שומירה או בית דירה לריב\"ב דמסתמא לא יהי' חילוק בג' משהויין. תוס'. ורע\"ק פליג דאפי' בע' אמה ושיריים על ע\"א ושיריים לא בעי שומירה ובית דירה. והא דקאמר רע\"ק ובלבד שיהיה בה ע' אמה וכו' אף דקאי על ריב\"ב דג\"כ לא מיירי ביותר מב\"ס היינו דריב\"ב דהדבר מועט שיותר מע' אמה ושיריים עד יותר מב\"ס מהני שומירה וב\"ד והיה ס\"ד דרע\"ק סובר בכל זה דאפי' אין בה א' מכל אלו מטלטלים לזה הוצרך לומר ובלבד שיהי' ע\"א אבל ביותר מזה דהיינו באותו מועט אין מטלטלים בתוכה. והמהרש\"א נסתפק אם באותו דבר מועט ס\"ל כריב\"ב דמהני שומירה וב\"ד או דדינו כיתר מב\"ס ע\"ש. ובפשוטו נראה דדינו כמו יותר מב\"ס ולא מהני שומירה וב\"ד דאל\"כ יהי' הקושיא על רע\"ק דיהיה חילוק בג' משהויין:",
+                "[אות יז] <b>בהרע\"ב ד\"ה אם היה. דמרובע הוא דשרו. </b>תמוה לי הא בסוגיין פריך הש\"ס מברייתא דקתני ר\"א אומר אם היתה ארכה יתר ע\"פ שנים ברחבה אפי' אמה א' אין מטלטלים בתוכה. ומשנינן כי תנן נמי מתני' יתר על פי שנים ברחבה תנן. והדר פרכינן אי הכי היינו ר\"י. ומשני א\"ב ריבועא דרבעוה רבנן. הרי מבואר דגם ר\"א ס\"ל דלא בעי' מרובע. וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יח] <b>הנודר מן המזון. </b>שינה בלשון ולא קתני הנודר מן המזון אסור בכל חוץ ממים ומלח. וכה\"ג במתני' (רפ\"ח דחולין ). עיין תשובת מהרי\"ק (שורש צ\"ט):",
+                "[אות יט] <b>בהרע\"ב ד\"ה הנודר. אלא חמשת המינין. </b>קשה לי הא למאי דמסקינן להלכה (בפ\"ו דברכות) דעל אורז מברכין במ\"מ א\"כ גם אורז הוי מזון ולתסר גם באורז. וצ\"ע:",
+                "[אות כ] <b>בהרע\"ב ד\"ה ולישראל בתרומה </b>דהא חזי לכהנים. הכי איתא במפורש בסוגיא (דף כ\"ח ע\"א) דהא חזי למרובי בנים מי לא תנן מערבים לנזיר ביין ולישראל בתרומה. הרי דטעמא דרבנן משום דחזי לאחריני ולכאורה קשה כיון דטעמא דסומכוס דס\"ל דמשום שבות גזרו בה\"ש וכמ\"ש הרע\"ב בסמוך א\"כ דלמא גם ת\"ק ס\"ל דבעי' דחזיא לדידיה אלא דס\"ל כר' דל\"ג על שבות בה\"ש מש\"ה מערבין דלא בעי מתשיל עלה ומפריש ממנו. אמנם באמת לק\"מ דמה דמכרחינן בסומכוס דס\"ל דמשום שבות גזרו בה\"ש היינו כדפרכינן ומאי פסקא דמשמע דוקא לישראל בחולין אבל לא בתרומה הא משכחת לה דמערבין בתרומה ביותר מב\"ס בענין דאי מתשיל עלה ומפריש מיניה וביה ישאר בחולין שיעור ב\"ס ועלה משנינן דס\"ל דגזרו על שבות בה\"ש. אבל מ\"מ כיון דרבנן אמרי סתם ולישראל בתרומה משמע כשאר עירוב בשיעור ב\"ס מצומצם וכמ\"ש תוס' כעין זה (דף ל\"א ע\"א) ד\"ה דמאי א\"כ ע\"כ אין הטעם משום דאי בעי מתשל ומפריש מינה דהא יחסר משיעורו אע\"כ דהטעם דלא בעינן חזי לדידיה גם מבואר כן מהברייתא בסוגיין דב\"ש ס\"ל דאין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה והשיב ב\"ה מהא דמערבין ביה\"כ וע\"כ משום דחזי לקטנים מבואר דטעמא דב\"ה דמערבינן בתרומה דחזי לאחריני וברש\"י פסחים (דף כ\"ג ע\"א) כתב הטעם דאי בעי מתשיל ומפריש עלה. תמוה. וברש\"י ריש פירקין כתב באמת במתני' הטעם דחזי לאחריני. ולכאורה קשה לי על סומכוס דלישראל בתרומה דבעי' חזי לדידיה ישאר קושית ב\"ה דמ\"ש ממערבים ביה\"כ כיון דחזי לקטנים ומה דמשנינן בסוגיין על ב\"ש דהתם איכא סעודה הראוייה מבע\"י. מ\"מ בתרומה ביותר מב\"ס הא השתא חזי לכהנים. ומבע\"י הוי סעודה הראויה לכל במגו דאי בעי מתשיל ומפריש מיניה. בשלמא לב\"ש ניחא דהא ס\"ל דלא מקרי סעודה ראויה בשביל דמתשיל עלה דהא ס\"ל דאין מערבין לנזיר ביין, אבל לסומכוס יקשה. ואולי יש לדחוק דדוקא היכא דמבע\"י חזי בלאו מתשיל עלה בזה מהני אם השתא חזי לאחריני אבל לא דחזי מבע\"י ע\"י מתשיל עלה אא\"כ היכא דהוי סעודה אפי' בה\"ש ע\"י מתשיל עלה ודוחק:",
+                "[אות כא] <b>תוי\"ט ד\"ה סומכוס. אפילו בה\"ש. </b>דסבר כרבנן דמשום שבות גזרו בה\"ש. אבל לנזיר ביין דמודה סומכוס היינו דליכא שבות לשאול עלה בשבת דהוא לצורך שבת שיהא מותר לשתות יין בשבת ונשאלין לנדרים שהן לצורך שבת בשבת. תוס':"
+            ],
+            [
+                "[אות כג] <b>במשנה אבל לא בטבל. </b>אף למה דקי\"ל כרבי דכל שהוא משום שבות לא גזרו בה\"ש א\"כ יכול להפריש בה\"ש מ\"מ כיון דעכשיו לא חזי לשום אדם לא מהני במה דיכול להפרישו ודוקא בההיא דסומכוס דס\"ל דישראל בתרומה לא. בזה היה קשה כיון דעכשיו חזי לאחריני בזה נימא אי בעי מתשיל עלה ויחזור ויפריש והיה חזי גם לדידיה מש\"ה צריכים לומר דסומכוס סבר כרבנן דגזרו משום שבות בה\"ש. תוס':",
+                "[אות כב] <b>תוי\"ט ד\"ה והכהנים. מתני' דלקמן דסתם כר'. </b>אין זה מספיק דאף דסתם מתני' דלקמן לענין זה דלא כסומכוס דמשום שבות לא גזרו בבה\"ש. מ\"מ היה לנו לומר מדנקט הכהנים בחלה ובתרומה מוכח דסתם לענין זה כסומכוס דבעי' דוקא חזיא ליה ומש\"ה אף דמ\"מ גם ישראל בתרומה מערב משום דאי בעי מתשל עליה ומפריש עליה מניה וביה. מ\"מ אם הוא בצמצום ב\"ס אין מערבים ונקט הכהנים בחלה דהוי מלתא דפסיקא אף בב\"ס מצומצם. והכי מוכח מדברי תוס' (דף ל' ע\"ב) דהקשו על מתני' דאבל לא בטבל הא חזי לתקוני בה\"ש ואין לומר דההיא אתיא דלא כר' וכו' ותירצו כיון דעכשיו לא חזי לשום אדם. ולכאורה תמוה דמ\"מ אמאי קתני כהנים בחלה ובתרומה גם לישראל לשתרי כיון דהשתא חזי לאחריני וגם לדידיה חזי ע\"י דאי בעי מתשל עלה ויהיה מוכרח בהחלט דמתני' דלא כר' (זולת דנימא דס\"ל לתוס' כמ\"ש הרא\"ש די\"ל דכהנים בחלה ובתרומה אורחא דמלתא נקט וה\"ה לישראל) א\"ו כנ\"ל דנקט כהנים דהוי מלתא דפסיקא אף בב\"ס מצומצם אבל קושייתם רק על דינא אבל לא בטבל דמשמע ג\"כ סתם אף ביתר מב\"ס:<br><b>אולם </b>ק\"ל על דבריהם שם שכתבו ומיהו איכא למימר הא דפריך פשיטא היינו משום דמרישא שמעינן להו דקתני מערבין בדמאי וכו'. הא מזה אין ראיה דבדמאי מערבים היינו בכל ענין אף בב\"ס מצומצמות דכיון דאי בעי מפקר לנכסיה ונידוק מזה באמת דבטבל כה\"ג אסור אבל עדיין י\"ל דביותר מב\"ס גם בטבל מערבין לזה קתני אבל לא בטבל לומר דבכל ענין לא דמשום שבות גזרו בה\"ש. וביותר י\"ל דמה דקתני אבל לא בטבל קאי על מה דקתני תחלה והכהנים בחלה ובתרומה ע\"ז אמר אבל לא בטבל ר\"ל דכהנים בטבל דאף דאי בעי מפריש וחזי כולה לדידיה מ\"מ אין מערבים דמשום שבות גזרו בה\"ש וזה לא ידענו מבבא דמערבים בדמאי דהא החידוש בדמאי דאף לישראל מערבים בו:<br><b>ויעויין </b>ברשב\"א בחי' יבמות (פ' חרש) שהקשה לשיטתיה דאיסור דרבנן מאכילים לקטן בידים דאמאי אין מערבים בטבל ומפרשי' לה בטבל דרבנן הא חזי לקטנים וכמו דמערבים ביוה\"כ מה\"ט דחזי לקטנים. יע\"ש. ולכאורה קשה הא מתני' דקתני אבל לא בטבל אתיא כפשטא כסומכוס דהא קתני ברישא והכהנים בחלה ובתרומה דמשמע לישראל לא (זולת דנימא דס\"ל ג\"כ כהרא\"ש הנ\"ל דאורחא דמלתא קתני) ולסומכוס הא לא מהני חזי לאחריני. ואפשר לומר דקושייתו דלא בטבל סתמא קתני אף ביותר מב\"ס וכנ\"ל. ובזה אף דמתני' זו סבר כסומכוס מ\"מ הא השתא חזי לאחריני לקטנים ובזה מהני היכא דבה\"ש חזי לדידיה ע\"י מתשל עלה כמו לנזיר ביין אלא דסומכוס ס\"ל דמשום שבות גזרו בה\"ש אבל מתני' דמשמע דס\"ל דל\"ג בה\"ש כמ\"ש תוס' שפיר יקשה וזהו ממש כקושית תוס' אלא דתוס' כתבו היכא דהשתא לא חזו כלל לשום אדם לא מהני מכח מתשיל עלה ובזה יחול קושית הרשב\"א דהא חזי לאחריני לקטנים. אמנם עדיין יש לפקפק דהא לסומכוס צ\"ע בטעמא דמערבין ביוה\"כ משום דהוי סעודה הראויה מבע\"י כדאמרינן לב\"ש וא\"כ אין הכרח דמשום קטנים מקרי חזי לאחריני היכא דלא הוי סעודה הראויה מבע\"י וכמ\"ש התוי\"ט בשם הרא\"ש וכן ר\"ה דאמר שבועה שלא אוכל וכו' קשה לי דמה זו ראיה הא י\"ל דהטעם משום דאי בעי מתשל עלה כמו בנזיר ביין דמודה סומכוס ועיין. וא\"כ סתמא דהכא ודלקמן לא סתרי אהדדי. ואדרבה בזה היה ניחא טפי הא דלא נקט בהיפוך ג\"כ בסיפא בין הדברים שאין מערבים דישראל בתרומה לא. די\"ל דלאו מלתא דפסיקא היא דהא אפשר בישראל בתרומה דידיה שהוא יותר מב\"ס. ולזה מוכרחים אנו לדברי הרא\"ש:",
+                "[אות כה] <b>תוי\"ט ד\"ה השולח ערובו. ולא המנוהו רבנן לקטן. </b>וכתבו תוס' עלה ואע\"ג דאמרי' בפסחים גבי בדיקת חמץ המנוהו רבנן בדרבנן היינו בבית שלהם וכו'. ולא זכיתי להבין קושייתם דהתם מעידים שבדקו המנוהו רבנן לעדותם במידי דרבנן וה\"נ הכא באמת י\"ל דאם באו ואמרו הנחנו עירוב דנאמנים. אבל מתני' מיירי רק בשולח ולא באו לחזרה להעיד שעשו כן. דגם בשולח ע\"י גדול ליכא בזה ענין עדות ומצריכים לטעמא דחזקה שליח עושה שליחותו כמבואר בסוגיין ובקטן ליכא חזקה זו וה' יאיר עיני:",
+                "[אות כו] <b>בא\"ד והר\"ר יונתן פירש. </b>וכ\"כ רש\"י. ותוס' הקשו ע\"ז ע\"ש:",
+                "[אות כד] <b>במשנה או ביד מי שאינו מודה בעירוב. </b>כתב בלח\"מ ונ\"ל דבזה אפי' בערובי חצירות אינו עירוב:"
+            ],
+            [
+                "[אות כז] <b>הרע\"ב ד\"ה למעלה מעשרה אין ערובו. </b>בסוגיא מבואר דאם נתנו באילן תוך ד\"א למקום שביתתו אף למעלה מעשרה עירובו עירוב ומתני' רק כשהאילן רחוק ד\"א ממקום שביתתו או דמתכוין לשבות בעקרו ונופו נוטה חוץ לד' אמות וצריך עיון על הרע\"ב שלא כתב כלום מזה אח\"כ ראיתי שהרב המגיד (פ\"ו מהל' ערובין) תמה כן על הרמב\"ם והרי\"ף שהשמיטו כ\"ז. וכתב נראה שהם סוברים שאינה כהלכה אבל האחרונים פסקו כן וכן כתב הרשב\"א עכ\"ל:",
+                "[אות כח] <b>בהרע\"ב ד\"ה אפי'. מקום ד' בעינן. </b>היינו במניחו על דבר שגבוה י':",
+                "[אות ל] <b>תוי\"ט ד\"ה נתנו בבור. הכי מוקי בגמרא. </b>דאי בעומד ברה\"ר הוא במקום אחד ועירובו במק\"א ואי דקאי ברה\"י פשיטא אע\"כ דקאי בכרמלית. וכתב תוס' הו\"מ למימר דעומד ברה\"ר ומשום דהנותן עירובו יש לו ד\"א אלא דבעי לשנויי אפי' נתכוון לשבות חוץ לד\"א מן הבור דומיא דרישא וכו', וקשה לי הא עתה דמוקי דקאי בכרמלית ג\"כ לא הוי דומיא דרישא דע\"כ לא מיירי רישא בכך דא\"כ אמאי למעלה מי' אין ערובו עירוב הא הוי רק שבות דל\"ג בין השמשות. ואף דהוי ב' שבותים שימוש מחובר ואפוקי מרה\"י לכרמלית. מ\"מ לא גזרינן בה\"ש דהרי לפי מה דמוקי בסוגיא הרישא בעמד ברה\"ר וא\"כ למטה מי' הוי ב' שבותים וכי היכי דלמטה מי' בעומד ברה\"ר ל\"ג בה\"ש ה\"נ בלמעלה מי' ועומד בכרמלית וכמו דס\"ל כן להתוי\"ט בפשיטות במה דהקשה דלפלוג ולתני בדידיה באילן גופיה כו'. וא\"כ ע\"כ רישא רק בעומד ברה\"ר. וא\"כ עדיין לא הוי דומיא דרישא:",
+                "[אות כט] <b>בהרע\"ב ד\"ה נתנו במגדל. והואיל ואיכא תרתי. </b>תמוה לי דהא באילן למטה מי' ג\"כ הוי ב' שבותים דמוציא מכרמלית לרה\"ר וגם משתמש באילן. אח\"כ מצאתי בשו\"ת שער אפרים שתמה כן וע' בחידושי אבן העוזר שכתב ליישב ע\"ש. ותוס' כתבו דמיירי במגדל שאינו של בנין ואינו בא במדה דבזה מותר לכתחלה למשוך החבלים דחותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך והא דלא שרי בלא\"ה דיכול לסתור הכלי דאין סתירה בכלים היינו דבנין וסתירה גמורה יש ג\"כ בכלים. ויעויין בתוס' בשבת (דף קנ\"ה ע\"א) ד\"ה למטה. א\"נ כר' דאמר משום שבות ל\"ג בה\"ש. ולכאורה תמוה דא\"כ גם בלא נעץ יתד באילן דהוי שבות דמשתמש בצידי אילן יהיה ג\"כ עירובו ערוב דהא משום שבות ביה\"ש ל\"ג ואף דהוי ב' שבותים מכרמלית לרה\"ר ושימוש במחובר מ\"מ ל\"ג בה\"ש וכנ\"ל. אח\"כ מצאתי שתמה כן בתשובת מעיל צדקה (סי' ט'). ולענ\"ד י\"ל דנקט נעץ יתד דיהיה מלתא דפסיקא דערובו עירוב דבלא נעץ יתד אם עירב בין יו\"ט לשבת דהא קי\"ל יו\"ט ושבת ב' קדושות וצריך שיקנה העירוב ליום ב' בבה\"ש שבין יו\"ט לשבת דבזה אסור להשתמש באילן בה\"ש דהא ממנ\"פ אם הוא יום אסור משום יו\"ט ואם הוא לילה אסור משום שבת וכה\"ג אין ערובו עירוב. אבל בנעץ יתד גם בכה\"ג עירובו עירוב דמצד הוצאה מכרמלית לרה\"ר בזה שייך דגם בבה\"ש כזה ל\"ג דהא מצד יו\"ט ליכא איסור הוצאה:",
+                "[אות לב] <b>בתוי\"ט ד\"ה אם ספק כו'. התם תרי חזקות לקולא. </b>ור' ירמיה משני הקושיא דר\"מ אדר\"מ דטהרות משנתינו שהיה עליו שרץ כל בה\"ש. ומקשה א\"כ בהא לימא ר\"י ספק עירוב כשר. ותימא דלמאי צריך לאוקמי שהיה עליו כל בה\"ש לוקמי רק דנגע בפנינו שרץ רגע אחד בבה\"ש דאין הספק באיזה זמן נטמא התרומה דהא אנן רואים באיזו רגע נגע השרץ והספק רק על אותו רגע אם הוא יום או לילה דל\"ש בזה חזקה דתרומה ומש\"ה ר\"מ מטמא ור\"י ס\"ל דספק עירוב לקולא. וצ\"ע. ובתוס' ד\"ה אר\"י הקשו על שיטת רש\"י דחזקת העמד על תחום ביתו הוי חזקה דא\"כ מה מקשה דר\"מ אדר\"מ הא י\"ל דבמתני' מש\"ה לא אוקי תרומה אחזקתה משום דאיכא חזקה אחרת דהעמד אדם על תחום ביתו. וכתבו דניחא ליה לשנויי אפי' סבר ר\"מ ערובי תחומין דרבנן דהשתא לא מצי לשנויי הכי משום דמתני' איכא חזקה לחומרא דכיון דאיכא נמי חזקה לקולא הו\"ל דהוי עירוב דספק דרבנן לקולא מש\"ה מוקי מתני' בב' כיתי עדים דלא שייך למימר הכי כיון דאיכא דמפקא ליה מחזקתה עכ\"ל. ותמיהני הא השתא קיימינן דבתחומין דרבנן ראוי להקל בספיקא בלא חזקה דהא נגד חזקת תרומה איכא חזקת תחום ביתו. וא\"כ מה בכך דתרי ותרי מפקי לה מחזקה. הא כי היכא דמפקי מחזקה דתרומה מפקי נמי מחזקה דתחום ביתו והוי שוב ספק השקול ולקולא. וצ\"ע. ומ\"ש התוס' בד\"ה הכא בשני כיתי עדים דר\"מ ל\"ל אוקי תרי בהדי תרי אע\"ג דבפ\"ג דכתובות אמרי' אוקי ב' בהדי ב' אפי' בדאורייתא כו'. קשה לי הא התם אמר: כן בממון דאוקי בחזקת בר שטיא. אבל באיסור באמת אמרינן דלכה\"פ הוי ספיקא דרבנן היינו דחז\"ל אמרו שלא לסמוך אחזקה בתרי ותרי ועיין תוס' כתובות (דף כ\"ו ע\"ב) דנקטו הקושיא דתרומה דרבנן ולא החמירו כדאמרי' התם גבי כהן. ותירצו אי משום דמ\"מ תחומים דאורייתא או כיון דנטמאו לפנינו גרע ודבריהם כאן צ\"ע. וביותר קשה הא ביבמות (דף ל\"א) אמרי רבה ור\"י דתרי ותרי ספק דאורייתא והגמ' דחי לה מהאי עובדא דבר שטיא הרי דרבה ור\"י ס\"ל דאפי' מן התורה לא אוקמי אחזקתה והכא הרי מרא דשמעתתא רבה ור\"י וא\"כ מה הקשו התוס'. וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות לא] <b>בהרע\"ב ד\"ה ר\"י ור\"ש. דאמרינן העמד ערוב. </b>והכי אמרי' בסוגיין כיצד אר\"י ספק עירוב כשר עירב בתרומה ספק מבע\"י נטמאת וכו' מ\"ש תרומה דאמרי' העמד תרומה על חזקתה דבלא\"ה היה אסור מספק דאמרי' העמד אותו על חזקת תחום ביתו ואימור לא עירב ואיכא חזקה לחומרא כנ\"ל וחזקה לקולא חזקת תרומה דהיא טהורה ובדרבנן אזלי' לקולא דסבר ר' יוסי תחומים דרבנן ושאני בההיא דמקואות (פ\"ב מ\"ב) דר\"י מטמא בספק אף בטומאה קלה. דהתם איכא חזקה לחומרא חזקת טומאה. גמ' עפ\"י פירש\"י ותוס'. אך בתוס' ד\"ה א\"ר ירמיה צידדו לומר דחזקת תחום ביתו לא מקרי חזקה. וקשה לי דא\"כ מוכח מדלא משני מן דר\"י אדר\"י דהתם ליכא חזקת היתר והכא איכא חזקת תרומה. וגם מה פרכינן אדרבה העמד מקוה על חזקתה דלמא באמת מכח זה הוי ספק השקול דאוקי חזקה בהדי חזקה וספיקא לחומרא. אבל הכא איכא חזקת תרומה. ובהכרח צ\"ל דבנתגלגל או נפל גל ליכא כ\"כ חזקה כיון דאיכא שינוי בגוף התרומה א\"כ הרי חזינן דר\"י מיקל אפי' בספק השקול וצ\"ע. ועיין שבת (דף ל\"ד ע\"א) תוס' ד\"ה שניהם קנו עירוב:<br><b>ובאמת </b>לא זכיתי להבין פשטות הסוגיא דכל שאין אנו מקשים מסברא דבפירות ספק נתקנו נוקי בח' טבל ע\"כ דאפשר דמ\"מ כיון דתחומים דרבנן מקילי' כמו דס' ר\"מ במקוה בספק טבל וכן לר' יוסי לשנוייא דר\"ה ב\"ח דבטומאה הוא דמחמירי' דיש לו עיקר בדאורייתא. יהיה איך שיהיה אם מסברא בעלמא לא פרכינן מה זה קושיא מ\"ש בתרומה דאמרי העמד תרומה על חזקתה דלמא באמת ל\"צ לחזקת טהרה דתרומה אלא בפשוטו דבכל ספק מקילין בעירוב ואפי' באתחזק איסורא וא\"כ עיקר הפרכא רק לשנויי דרבא דמחלק דטעמא דר\"י במקוה משום העמד טמא על חזקתו וה\"נ בפירות טבל והו\"ל לאקשויי לרבא מ\"ש טבל ממקוה אבל לא למנקט הקושיא מ\"ש תרומה וצע\"ג וה' יחנני וילמדני:"
+            ],
+            [
+                "[אות לג] <b>תוי\"ט ד\"ה מתנה אדם כו'. דבדרבנן יש ברירה </b>אבל אילו היה דאורייתא לא היה יכול להתנות. ואינו דומה לכל תנאי שאדם מתנה ולא אמרי' ביה אין ברירה דהתם מתנה על דבר א' כגון האומר כתוב גט לפלונית אשתי אם תצא בפתח תחלה וכן האומר אם בא חכם למזרח יהא עירובי עירוב ואם לאו יהא בטל. לא היה תלוי בברירה. אבל המתנה על שני דברים כגון האומר לאיזו שתצא בפתח תחלה וכו' וכן אם בא חכם למזרח עירובי למזרח למערב עירובי למערב זה תליא בברירה. הר\"ן בשם הרמב\"ן (פ' כל הגט). ואני עני בדעת איני מבין דברי קדשם במה נקרא הך דהכא מתנה על ב' דברים דהא תינח אם עירוב א' היה קונה או למזרח או למערב אבל כיון דבאמת אין עירוב המזרח פועל כלל למערב וכן בהיפוך. וכל א' הוי מלתא בפ\"ע ולגבי כל א' הוי מתנה לדבר אחד. דכשמניח במזרח ואומר אם בא למזרח יהא עירובי זה עירוב ובאם לאו יהא עירובי זה בטל. זה מהני. וכשמניח אח\"כ למערב ואומר אם בא למערב יהא עירובי למערב ואם לאו יהא בטל זהו ג\"כ מהני. וכיון דכ\"א בפני עצמו מהני למה יגרע מה שמערב בב' מקומות ובכל חד מהנה תנאי בחד מלתא. וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות לד] <b>הרע\"ב ד\"ה או מערב לשני ימים. דספיקא להו לרבנן שבת ויו\"ט. </b>ותמוה לי דבסוגיין איתא א\"ל לר\"א אי אתה מודה שאין מערבין בתחלה מיו\"ט לשבת א\"ל אבל הא לאו קדושה אחת היא ור\"א התם משום הכנה. והא אינהו לנפשייהו ע\"כ ג\"כ ס\"ל יסוד זה דאף אם ב' קדושות הם דא\"י לערב מזה לזה משום הכנה דהרי בסוגיין (דף ל\"ט ע\"א) דייקי' ממתני' דכיצד הוא עושה וכו' ונוטלו וכו' דדוקא באותו פת. ויקשה אמאי בפת אחר לא הא בממנ\"פ אם חדא קדושה היא ל\"צ כלל לעירוב ליום השני ואי ב' קדושות יהא הדין דמערבים מזה לזה אע\"כ דמ\"מ אין מערבים מזה לזה משום הכנה ופת אחר הוי כמערב לכתחלה א\"כ מאי הקשו לר\"א ואף לתרוצא ב' דתוס' ד\"ה ור\"א התם וכו' דרבנן הקשו לר\"א גם מעירובי חצירות. הא מ\"מ משמע מדבריהם דקושיתם לר\"א גם על ע\"ת ובפרט למ\"ש תוד\"ה משום הכנה דסוגיא דאלו עוברין ס\"ל דר\"א לית ליה הכנה ובאמת מערבים ע\"ח לר\"א מיו\"ט לשבת א\"כ מה דקאמר ר\"א אבל היינו בע\"ת ועלה הקשו לו הא לאו קדושה אחת היא ויקשה כנ\"ל הא לרבנן לנפשייהו ס\"ל ג\"כ הכי דאף לפי הצד דב\"ק הם אין מערבים מזה לזה וצע\"ג:",
+                "[אות לה] <b>תוי\"ט ד\"ה מערב. ואין נראה לחלק. </b>בפרישה כתב באמת לחלק כן דבב' רוחות אסור דמיד שנטלו ממקום הראשון ביו\"ט ורוצה להניחו למקום אחר נתעקר שם עירוב ראשון והוי כמניח עירוב מחדש משא\"כ כשמניחו על מקום הראשון. ומ\"מ כשמערב ברגליו אפשר דאפי' למקום אחר מותר כיון שאינו עושה שום הנחה ולא מדבר שום דיבור לא הוי מעשה הכנה ע\"ש. ומדברי הט\"ז (רס\"י תט\"ז) משמע דאף לערב ברגליו אסור לרוח אחרת:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לו] <b>תוי\"ט ד\"ה ועוד אמר ר\"י. וצריכא דאי אשמועינן. </b>ראש השנה (היינו מתני' שלפני זו) בהא קאמר ר\"י משום דלא קעביד מידי אבל כלכלה דמחזי כמתקן טיבלא אימא מודה להו לרבנן ואי אשמעינן הני תרתי משום דליכא למגזר עלייהו אבל ביצה דאיכא למגזר בה משום פירות הנושרין ומשום משקין שזבו אימא מודה להו לרבנן צריכא. גמ'. וקשה לי דהתינח לר' יוסף ולר' יצחק ריש ביצה דטעמא דביצה משום פירות הנושרין ומשום משקין שזבו. אבל לאינך טעמי דאיסורא דביצה משום מוקצה בבא דביצה מיותר. וי\"ל דלאינך טעמא אשמעינן בבבא דביצה דל\"א מוקצה מחמת יום שעבר דא\"א דאמרינן ליה נימא הכא נמי מגו דאתקצאי כו' עיין תוס' (סוכה י' ע\"ב). וא\"ת א\"כ למה לא עביד בגמ' האי צריכותא ותו קשה הא מכלכלה נמי נשמע זה דל\"א מוקצה מחמת יום שעבר דאל\"כ מה מהני התנאי מ\"מ ליתסר משום מגו דאתקצאי. י\"ל דלמ\"ד (בפ\"ג) דגיטין דטעמא דר\"י דאוסר בלוקח יין מבין הכותים הוא מטעם שמא יבקע. לא נשמע מכלכלה די\"ל דע\"כ ל\"ח לשמא יבקע אלא בדאורייתא אבל בכלכלה כיון דתרומות פירות דרבנן ואפילו של זיתים וענבים להרמב\"ן הוי דרבנן דדוקא יין הוא דאורייתא כמ\"ש הב\"י או\"ח בשמו ל\"ח לשמא יבקע וא\"כ לא אתקצאי בה\"ש דיוכל לתקן ולומר מה שאני עתיד להפריש. ומ\"מ לא עביד בגמ' האי צריכותא גבי ביצה משום דלרב משרשיא בגיטין שם דטעמא דר\"י בלוקח יין משום דאין ברירה ועי' עירובין (דף ל\"ו ע\"ב) דמההיא דאיו משמיה דר\"י מוכח דאפי' בדרבנן אין ברירה א\"כ כבר נשמע מכלכלה דל\"א מוקצה מחמת יום שעבר והגמ' נקט הצריכותא באופן דיספיק לכל האמוראים. וא\"ת א\"א דר\"י ס' י\"ב ובכלכלה כיון דהוא דרבנן ל\"ח לשמא יבקע, א\"כ למה צורך להתנות בראשון ובשני יעמוד בבה\"ש שבין ב' הימים ויאמר מה שאני עתיד להפריש אחר יו\"ט דהא אם יום א' הוא יו\"ט בה\"ש זה הוי בה\"ש. דאפוקי יומא ואי יום ב' יו\"ט הוי בה\"ש דעיולי יומא. י\"ל דמה דל\"ח בדרבנן לשמא יבקע, היינו בא\"א בענין אחר אבל לכתחילה בודאי טוב לתקוני שלא יהא חשש איסור כלל. אך עכ\"פ מיגו דאתקצאי ל\"ש ביה דהא אלו צריך לאוכלו בה\"ש היה מותר ע\"י שיאמר מה שאני עתיד להפריש. ולפ\"ז אתי שפיר הא דקשיא ליה בביצה (דף ג') דר\"י ורבינא סוברים בטעמא דר\"י דהכא בביצה דתאכל בשני אבל בראשון לא משום משקין שזבו. והוקשה להם דר\"י אדר\"י והוצרכו לדחוק לתרץ דמוחלפת השיטה או דלדבריהם דרבנן קאמר עיי\"ש וקשה וכי כעורה אוקימתא דעולא שם דטעמיה דר\"י הכא משום דמיירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצה ורויחא טובא ועל מה מיאנו בדעולא. גם קושיות מהרש\"א שם בתוס' ד\"ה מוחלפת דתקשה דרבנן דר\"י אדרבנן דר\"י קשיא מאד. ולדברינו אתי שפיר דר\"י ורבינא נדו מאוקימתא דעולא די\"ל דסבירא להו דטעמא דר\"י בלוקח יין משום דאין ברירה (ואף דר\"י סבר דאין חילוק בין תולה בד\"ע או לא מדפריך לאיו מ\"ש לכאן ולכאן כו' א\"כ מוכח מהאי דר\"י דמהיום אם מתי דס\"ל לר\"י יש ברירה מ\"מ י\"ל דבלוקח יין כיון דאפשר דלא יבורר כלל דאפשר דלא יפרוש בזה אמרי' א\"ב וכפי דמחלקי התוס' בגיטין ד\"ה ר\"י) ומש\"ה לא ניחא להו אוקימתא דעולא דא\"כ אייתרא בבא דביצה הכא דמוקצה מחמת יום שעבר כבר נשמע מכלכלה דלא אמרינן. אבל דרבנן אדרבנן לא קשיא דשפיר י\"ל כאוקימתא דעולא דהם יכולים לסבור יש ברירה ולא נשמע מכלכלה דהא יש תקנה בה\"ש לומר מה שאני עתיד ואצטרי' בבא דביצה להשמיענו דל\"א מוקצה מחמת יום שעבר:",
+                "[אות לז] <b>תוי\"ט ד\"ה ולא הודו. וליכא למימר מגו דאתקצאי. </b>דברי התוי\"ט סתומים ובאמת בתוס' סוכה (דף י' ע\"ב) ד\"ה עד. מבואר דהקושיא גם בב' י\"ט של גליות דליתסר בשני דהא בבה\"ש אסור דשמא יו\"ט הוא ולתסר בב' דשמא היום יו\"ט ואסור משום מוקצה דבה\"ש והוכיחו מזה דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן ע\"ש. ולפ\"ז יש לי לדון בפסקא דהש\"ע א\"ח (סי' תקט\"ו ס\"א) בעובד כוכבים שהביא דורן לישראל ביו\"ט א' דמותר לערב יו\"ט ב' בכדי שיעשו. הא לפסקא דהמחבר (סי' תצ\"ה ס\"ד) דביו\"ט קי\"ל כר\"י דמוקצה אסור. וא\"כ נימא דאתקצאי וזהו לא מקרי מחמת יום שעבר דהא אפילו הוא לילה אסור בשיעור כד\"ש. ובזה יש ליישב דברי רש\"י בההיא דעובד כוכבים שהביא דורן דכתב דמוקצה דמחובר אפי' ר\"ש מודה והיינו דהיה קשה לרש\"י דאם איתא דר\"פ סבר כר\"י אמאי לערב מותר אחר שיעור כד\"ש דלערב משמע דלערב יו\"ט ראשון ונימא מגו דאתקצאי אע\"כ דסבר הר\"ש זולת דמוקצה דמחובר גם לר\"ש אסור:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לח] <b>במשנה מהלך את כולה. </b>וזהו אף אם יצא לשם במזיד כיון דכל העיר נחשב כד' אמות דגם במזיד יש לו ד\"א. כ\"כ תוס' לעיל (דף כ\"ט ע\"א) ד\"ה והושיבו וכו'. ובב\"י דקדק כן מדברי תוס' (מ\"ג ע\"א) ד\"ה הלכה וכו' ולא ידעתי אמאי לא הביא דברי תוס' הנ\"ל המפורשים אולם דעת הרמב\"ם והרמב\"ן דביצא לדעת אינו מהלך את כולה וכתב הה\"מ שנראה לו עיקר כדבריהם מדקתני הוליכוהו לעיר אחרת דמשמע דהוליכוהו באונס ולא נקט כחה דהתירא בהלך מעצמו אלא ע\"כ דבאמת בהלך במזיד אסור:",
+                "[אות לט] <b>במשנה שרצו להחמיר. </b>מיירי בספינה שהולכת ברקק דאם לא כן כיון דקי\"ל אין תחומין למעלה מי' אמאי רצו להחמיר. וכן במתני' דבסמוך מיירי בהכי. דאל\"כ אף אם לא היה בתוך תחום קודם חשיכה מאי הוי הא אין תחומין למעלה מי'. גמ'. והיכא דהיה למעלה מי' במקום שבאו בשבת תוך י' שם קנו השביתה ויש להם משם אלפים אמה לכל רוח. תוס' (דף מ\"ה ע\"ב) ד\"ה ליקנו. ועיין במהרש\"א שם דהיינו הכא כיון שראו העיר מרחוק על הים והיה דעתם לקנות שביתה בעיר. וכיון דאין תחומין למעלה מעשרה הרי העיר לא היה חוץ לתחומן וקנו שביתה בתחלת שבת בעיר ההיא כההיא דלקמן בפרקין (מ\"ד) דאם הוא בתוך התחום של עיר כשחשיכה ודעתו לשבות בעיר דקנה שם והוא כבני העיר. אבל בעלמא אם היה תחלת שבת למעלה מי' כשבא בשבת תוך י' אין לו אלא ד\"א משם דבשבת לא קנה שביתה כמו בגשמים שירדו בשבת. וכן בישן (לקמן מ\"ה). ע\"ש. וזה דין חדש שלא הובא באחרונים:",
+                "[אות מ] <b>בהרע\"ב ד\"ה שרצו. ועוד שהרי שבתו באויר מחיצות. </b>מסוגיין לא משמע כן אלא דלרע\"ק בעומדת מדינא אסור ובמהלכת החמיר על עצמו שמא תעמוד ולאו אדעתיה והא דבאמת בעמדה אסור מדינא אף דמשמע היכא דשבת באויר מחיצות גם רע\"ק מודה דהוי כד' אמות כתבו תוס' דבספינה ס\"ל לרע\"ק דלא מקרי מוקף מחיצות דהמחיצות להבריח מים עשויות. נמצא דפליגי בתרתי דבדיר וסהר פליגי היכא דלא שבת באויר מחיצות. ובספינה פליגי אף בשבת אם נקרא מוקף מחיצות ובמהלכת כ\"ע ס\"ל דמותר מדינא ע\"ש ומה\"ט גם דברי התוי\"ט ד\"ה שרצו וכו' דהואיל ויצאו חוץ לתחום רצו להחמיר וכו'. פלא בעיני שנטה מדברי תוס' אלו ובחר לו דרך לעצמו וזהו דלא כמסקנא דסוגיין וכנ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "[אות מא] <b>במשנה עד שלא חשיכה. </b>ואם אמרינן אין תחומין למעלה מי' מיירי מתני' בספינה שהולכת ברקק גמ'. אבל בלא\"ה לא קנו שביתה בשום מקום ובכה\"ג במקום שבאו בשבת תוך י' שם קנו שביתה ויש להם משם אלפים אמה לכל רוח. תוס' (דף מ\"ח ע\"א ד\"ה ליקנו וכו'):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מב] <b>הרע\"ב ד\"ה יש לו אלפים. חפצי הפקר אין קונין שביתה. </b>ומ\"מ חפצי א\"י קונה שביתה במקום שהי' החפץ כשקדש היום. אף דא\"י לאו בר שביתה והוי כהפקר גזרו חז\"ל בעלים א\"י אטו בעלים ישראל. גמ'. ואם הביאם ע\"י מחוץ לתחום שביתתן אף מי שלא באו בשבילו אסור לטלטלם ביו\"ט מחוץ לד\"א אא\"כ הוא בעיר שמוקף מחיצות מטלטלים בכל העיר:"
+            ],
+            [
+                "[אות מג] <b>ברע\"ב ד\"ה פתוחות. ואין להם דריסת הרגל. </b>וכ\"כ רש\"י ובדרישה (סי' שע\"ח) תמה בזה. הא כיון דכל אחת עירבה לעצמה הוי רגל המותרת במקומה דאינה אוסרת (כמו שפסק הרע\"ב (לקמן פ\"ו מ\"ט) ותירץ דכונת רש\"י למה דאמרינן בסוגיין דהא דב' החיצונים אסורין מיירי שנתנה אמצעית עירובן בזו ועירובן בזו. אבל בהניחו החיצונים עירובן באמצעית כולם מותרין זה בזה כיון דערבו החיצונים בהדי אמצעי הו\"ל חדא. או דמיירי שנתנו באמצעית ובב' בתים. (דהשתא לא מחברן חיצונית בהדדי. רש\"י) ועלה פרכינן דלתסרו כולן כיון דנתנו עירובן באמצעית לתסרו שנים החיצונים אהדדי ולתסרו כלהו דהוי כחמשה ששרויין בחצר אחת ושכח אחד מהן ולא עירב דאסרי אהדדי. ומשני אם אמרו דיורין להקל יאמרו דיורין להחמיר (יאמר שהעירוב מביא הדיורין לתוכה כדי לאסור עליהם הא לא דיירי ממש בגוה. רש\"י) ולזה ס\"ל לרש\"י דמש\"ה נקט במתני' ופתוחות לרשות הרבים דאילו פתוחים זה לזה מאחר שיש להם דריסת הרגל זה ע\"ז וגם עירובן מונח באמצעית הוי כאילו דיירי ממש ואוסרים על האמצעי ע\"ש. וזה אינו מספיק על רע\"ב שלא הביא כלל אוקימתא דהש\"ס וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "[אות מד] <b>ברע\"ב ד\"ה לא אמר. ואין לו אלא ד'. </b>זהו דברי רב בסוגיין אבל כל הפוסקים פסקו כשמואל דתניא כוותיה. ובפירושא דשמואל רבו דברי הפוסקים ע\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מה] <b>ברע\"ב ד\"ה רמ\"א. הר\"ז חמר גמל. </b>והא דלא אמרי' דלא יזוז ממקומו דשמא לאו עני הוא ולא קנה שביתה שם וממקומו עקר דעתו ואין לו אלא ד\"א וכדלעיל (במשנה ז'). צ\"ל ג\"כ כיון דעומד בעירו לא עקר דעתו מעירו וכמ\"ש התוי\"ט שם בשם התוס' ועיין במהרש\"א:"
+            ],
+            [
+                "[אות מו] <b>ברע\"ב ד\"ה אפילו אמה. הבלעת תחומים. </b>היינו לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מודו. ומש\"ה אתי שפיר ההיא דפרקין מ\"ג דהתם יצא לדבר מצוה. גמרא (דף מ\"ה ע\"א):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מז] <b>ברע\"ב ד\"ה מה שנשכר מפסיד. אלא כלה כד' אמות. </b>ונגד זה במקום שנותן ערובו נותנים לו ד\"א וחוצה להן אלפים לכל רוח ומתני' דהכא כר\"י דמתני' (פ\"ד מ\"ה). דאילו לחכמים דשם דס\"ל דיש לו ד\"א לכל רוח. א\"כ הלא נשכר ד\"א דהא עתה מה שמפסיד דחושבין העיר לחשבון ד\"א נגד זה במקום ערובו יש לו ח' אמות. תוס' וריטב\"א:",
+                "[אות מח] <b>בא\"ד אינו יכול לילך בתוך העיר. </b>וכתבו תוס' דמ\"מ אם לן באותו העיר מהלך את כלה אבל מ\"מ אינו נחשב לד\"א להלך חוצה לה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות מט] <b>תוי\"ט ד\"ה ר\"י אומר. עד שלא יצא היום. </b>ולפ\"ז גם ר\"י ס\"ל לענין דין ביטול דאחר שהחזיק זה א\"י דהמבטל לחזור מביטול ופליגי רק אם צדוקי כעו\"ג וזה כוונת התוי\"ט (במתני' ד') ד\"ה רי\"א ובש\"ס איכא עוד שינוי' ואב\"א כאן במומר לחלל שבתות בצינעא כאן במומר לחלל שבתות בפרהסיא היינו דמתני' מיירי בצינעא דאינו כעו\"ג ועד שלא יוציא היינו כפשטא וטעמא דר\"י דס\"ל דאף אחר שהחזיק יכול לחזור מביטולו וכתב הרא\"ש דהאי שינוי' עיקר דא\"צ להגיה המשנה ומ\"מ אפשר דהלכה כר\"מ דא\"י לחזור מביטולו אחר שהחזיק דקי\"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב. ורש\"י במתני' כתב ועשו צרכיכם במבוי מבעוד יום דבשבת לא מהני לכו האי ביטול שמא יוציא ויאסור עליכם דקסבר ר\"י אע\"ג דהחזיקו בני מבוי במבוי תחלה מצי לאהדורי ביה עכ\"ל. ותמוה לי טובא דמאי בעי רש\"י בזה דעשו צרכיכם היינו מבע\"י ולא כפשוטו דלר\"מ הזהיר שיראו לזרז דמיד כשקידש היום יעשו איזה שימוש במבוי. ובזה סגי דאחר החזקה א\"י לחזור ולזכות בו. ולר\"י הזהיר שימהרו במה דאפשר. לעשות כל תשמישם בנחיצה קודם שיוציא ויחזור לזכות. וברייתא דקתני עד שלא תחשך היינו דהברייתא נקט הטעם דהוי כעו\"ג ולא מהני ביטולו אבל למה דנקט רש\"י הטעם דמצי לאהדורי ביה למאי צריך לפרש החזיקו מבע\"י. וצ\"ע:<br><b>ובריטב\"א </b>הביא בשם הירושלמי דאף לשינויא ב' הנ\"ל דטעמא דר\"י דיחזור מביטולו זהו רק בצדוקי דאע\"ג דמבטל כישראל לא אלים ביטוליה ולא גמר ומבטל אבל בישראל גמור אלים ביטוליה וכיון דאחזיקו בני מבוי במבוי תו לא מצי למיהדר ביה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נ] <b>במשנה ואחד זה אינם צריכים לערב. </b>בסוגיין מוקי רבה בחצר שבין ב' מבואות וערבו עם מבוי זה ועם מבוי זה והניחו העירוב בחצר כדין שיתופי מבואות ואין צריכין לערב דקאמר ר\"ש. היינו דהחצר מותר עם המבואות והם עמה. אבל המבואות אסורות זו לזו. ור\"ש לטעמיה דס\"ל הכי (לעיל פ\"ד מ\"ו) בג' חצירות. ורבנן לטעמייהו דס\"ל דהאמצעית ג\"כ אסורה עם שניהם משום הכי אילו ערבו ביין היו כולם מותרים זה בזה דלעיל מיירי שהניחו העירוב באמצע בב' בתים מש\"ה לא מהני לחיצונות אבל הכא במונח בחצר שלשתן מותרות זו בזו. אבל ביין ושמן דלא הוי עירוב להדדי והחיצונות אסורות זה בזה גם האמצעי אסור עמהם. ורב יוסף מוקי פלוגתייהו דר\"ש ורבנן בפלוגתא דרבנן ור\"י בן נורי דר\"ש ס\"ל כריב\"ן דיין ושמן מחוברים זה לזה ומקרי יכול לערב זה בזה והך תירוצא דר\"י לא שייך רק אליבא דאביי דמוקי מתני' דהכא דיין ביין גם בב' כלים מהני ויין ושמן לא דלא חזי לעירובי מש\"ה ר\"ש דס\"ל כריב\"נ מקרי חזי לערובי אבל לרבא דמוקי מתני' דיין ביין מהני רק בכלי א' והא דנקט ביין ושמן משום דאורחא דמלתא דהם בב' כלים א\"כ מה בכך דר\"ש ס\"ל כריב\"נ דחזי לערובי הא אפילו יין ביין בב' כלים לא מהני. וע\"כ דרבא ס\"ל כאוקימתא דרבה דמיירי בחצר שבין ב' מבואות. והרע\"ב קיצר מאד ולא ביאר פירושא דמתני'. וביותר דלפי מה דנקט כרבא דמיירי בכלי א' א\"כ צריכים לאוקימתא דרבה. א\"כ האיך כתב הרע\"ב דאין הלכה כר\"ש והא קי\"ל לעיל (פ\"ד) גבי שלש חצירות דהלכה כר\"ש כמ\"ש הרע\"ב שם וא\"כ גם הכא הלכה כר\"ש וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות נא] <b>ברע\"ב בסוף המשנה ד\"ה או שאין. לערב דכיחידים דמו עכ\"ל. </b>ומבואר בסוגיין דאף אם מערבי' עם חצר אחרת אינם צריכים ליתן רק עירוב א' ורק אם יש דיורים באותו חצר כיון דאסרי אהדדי ומוליכים עירובם לאחד מבתי חצר בזה צריכים לערב כל חבורה וחבורה:"
+            ],
+            [
+                "[אות נב] <b>בתוי\"ט ד\"ה מבני מבוי וכו'. דהכא טעמא אחרינא. </b>עדיין אינו מתורץ מה דאמרי' בסוגיא כולה ר\"מ וכו' והיינו לפי הגירסא במתני' דפתוחות זו לזו וטעמא דמציעתא כיון דרובה ערבא לא משתכח. ה\"נ נבימא וסיפא דשכח אחד ולא נשתתף וצ\"ע. ומ\"ש התוי\"ט ובתוס' (דף ע\"א) נדחקו בזה. אנכי בעניי לא מצאתי מזה בדבריהם:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נג] <b>תוי\"ט ד\"ה מלא. והך מלא סגי. </b>מתניתין ודאי דוקא מלא קאמר דהא קתני מערבין אחד ואין מערבין שנים והיינו דוקא במלא הוא דאין מערבין דהוי נפרצה במלואה למקום האסור וכן במלא במשך יותר מעשר אמות. אבל במלא משך ד\"ט רוחב רצו מערבין אחד ורצו מערבין ב' דהוי כפתח:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות נד] <b>תוי\"ט ד\"ה מאכילין. אבל בידים לא. </b>ואפילו להעמיד הבהמה שם בידים אסור דגזרינן שמא יתן לה בידים ויחסר הרבה ואינו מותר אלא בקאים לה באפה בענין שמעצמה תלך לשם. ודוקא במתבן שבין ב' חצירות אבל במתבן שבבית כיון דיש לו תקרה אי מפחית ניכר ומותר אפי' ליתן לתוך קופתו:"
+            ],
+            [
+                "[אות נה] <b>במשנה. מניח את החבית כו' ומזכה כו'. </b>בסוגיין (ד' ע\"ג ע\"ב) הקשו ממתני' זו על רב יוסף בטעמא דרב דשיתוף שאינו מכניסו ומוציאו דרך פתחים לא שמיה שיתוף. ומשני דאפקיה ועייליה, ותמיה לי ממ\"ש תוס' שם ד\"ה בני חבורה דהכנסה והוצאה אינו מועיל אם אינו של השותפים באותו שעה דמפיק ומעייל וא\"כ איך שייך במתני' דהכא דאפקיה ועייליה הא מקודם לזה דהחבית כולו של בעה\"ב קודם שרצה להקנות להם לא מהני. וע\"כ דאפקיה ועיילי' אחר השיתוף וזיכה להם א\"כ אמאי צריך לזכות להם ע\"י אחר הא כיון דעייל לכל חצר וחצר יוכל להקצות לכל א' כשבא לחצירו בקנין חצר דחצירו יקנה לו חלקו. וגם כשמעייל לחצר ראשון יכול בעל החצר לזכות בקנין חצר בעד כולם. ואף בחצר שאינו משתמר זהו השליח דעייל ואפקי' יהי' שליח לשמור החצר על ידו והוי משתמר לדעת בעלים ע\"י שלוחם וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נו] <b>הרע\"ב ד\"ה נותן. ודר עמו בחצר. </b>עי' בריטב\"א שהקשה דבדר עמו בחצר קיי\"ל דמעות קונות כדאמרינן (פ\"ד דמציעא) בעליי' של לוקח מושכרת ביד מוכר דל\"ש שמא נשרפו חיטיך בעלי' דלוקח גופיה טרח ומציל ועי' בתי\"ט (פ\"ד מ\"ב דבב\"מ):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות נז] תוי\"ט ד\"ה לכל מי שילך. [וסייעתא להרמב\"ם והטור]. הרמב\"ם ס\"ל דאם עירב לדבר רשות דיעבד ערובו עירוב וכן הוא בש\"ע (סי' תט\"ו). וא\"כ בלא\"ה ניחא לישנא דאין מערבין ועי' בהה\"מ דהביא דעת החולקים דס\"ל דאף דעבד אין עירוב עירוב:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות נח] <b>בהרע\"ב ד\"ה אפילו גבוה וכו'. אף לחצר. </b>מאי לחצר אילימא לחצר ושרי אמאי רשותא דתרוייהו הוא אלא מאי לחצר אף לחצר. גמרא ותמיהני מה מקשה רשותא דתרוייהו הוא הא לחצר הוי בזריקה לחוד ולהמרפסת זריקת הפלגה ושלשול מש\"ה נותנים לחצר אף דהתוס' כתבו דלמסקנא לרב לאחד בזריקה ושלשול ולאחד בשלשול שניהם שוים. היינו לרב דלא אזלינן בתר נחת יותר אבל לשמואל דאזל בתר נחת יותר דמה\"ט לזה בשלשול ולזה בזריקה נותנים לזה שבשלשול ה\"נ לחצר נחת יותר דהוי לזה בזריקה ולזה בשלשול וזריקה. ומל' רש\"י דזריקת הפלגה לא הוי קשה כמו זריקת גובה מש\"ה זריקת הפלגה עם שלשול הוי בשוה עם זריקת גובה לחוד, אבל בתוס' ד\"ה בור מא\"ל מבואר דס\"ל דאדרבה הפלגה קשה יותר מגובה ואח\"כ דחו דהם שוים. אבל מ\"מ גובה אינו קשה יותר מהפלגה א\"כ קשה כנ\"ל וצע\"ג וד' יאיר עיני:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות נט] <b>בהרע\"ב ד\"ה הרי זה אוסר. דדירה בלא בעלים. </b>וכ\"כ ג\"כ בפירוש רש\"י ותמוה לי דהא בר\"פ הדר מסקי' דר\"מ ס\"ל דדירה בלא בעלים לאו שמה דירה אלא דגזר רבנן בליתיה אטו דאיתיה ועו\"ג כיון דגם באיתיה אינו אוסר רק מטעם גזירה שמא ילמד ממעשיו לא גזרי' ליתיה אטו איתיה והא דקתני הכא אחד עו\"ג היינו דאתי ביומיה ע\"ש וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ס] <b>תוי\"ט ד\"ה אא\"כ. כמ\"ש הרב רבינו אשר. </b>ועי' בתוי\"ט (פ\"א מ\"ה דב\"ב ובפ\"ה מ\"י דשם):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות סא] <b>בהרע\"ב ד\"ה אבל לא לכלים כו'. ע\"י שערבו. </b>בגמרא (דף צ\"א ע\"א) אלא אי אמרת בשלא עירבו היכי משכחת לה מאני דבתים בחצר ומשני בכומתא וסודרא (ששבתו בתוך הבית והוציאן לחצר דרך מלבוש רש\"י) ותמוה לי על דברי רש\"י (שבת ד' ק\"ל ע\"ב ד\"ה מותר לטלטל בכולה כו' או בגדיו שהוציאן מן הבית לתוכן דרך מלבוש עכ\"ל והרי הכא מבואר דבהוציאן לחצר דרך מלבוש אסור להוציאם משם לחצר חבירו וא\"כ ה\"נ במכש\"כ דאסורים לטלטל בחצירו שלא עירב וכ\"כ להדיא בהריטב\"א עירובין ע\"ז דמה\"ט אמרי' שם אין בו ד\"א רשות שניהם שולטת בו ולא יזיזנו ממקומו וכ\"ה בעבודת הקודש להרשב\"א. אלא דשם אסור רק לטלטול ד\"א. ונראה לי ראיה לדברי' מסוגיא דעירובין (ד' פ\"ז ע\"ב) והא ר\"י ברשויות דרבנן. וא\"כ דברי רש\"י הנ\"ל צ\"ע וד' יאיר עיני העורות והי' למאורות:"
+            ],
+            [
+                "[אות סב] <b>גדולה מותרת. </b>ולא מיבעי' לזרוק אלא אפי' לטלטל נמי. גמרא במסכתי' (דף ח' ע\"ב) ולרבה דאמר זה כנגד זה אסור הא דרב במאי מוקי לה כו' אי מהתם הוה אמינא ה\"מ דזורק אבל לטלטל אימא לא קמל\"ן. ועי' שם (דף זיין ע\"ב) בתוס' ד\"ה בעירבו כו' חצר מותרת ומבוי אסורה השתא ס\"ד אסור כו' ועי' בחידושי מהר\"ש איידלס שכתב אין זה מדוקדק דהא לתירוצא דמוקי לה בלא עירבו מצי קאי כולה מלתא כדס\"ד עכ\"ל היינו בפשוטו דמימרא דרב קאי במסקנא כדס\"ד בצדי חצר או זה כנגד זה ואסור משום תרתי משום מפולש ומשום לא עירבו אלא דהתרצן חידש כדרב ששת דכאן בעירבו היינו דהך דר\"י דמתיר בנפרץ לרחבה מיירי בעירבו ודר' בלא עירבו ולענין מפולש רב מיירי בצדו או זה כנגד זה אמנם תמוה לי איך פרכינן ולרבה דאמר זה כנגד זה אסור כו' הא דברי רבה קאי על ר\"י בנפרצה לרחב' דמתיר דמיירי דוקא בזה שלא כנגד זה אבל מלתא דרב י\"ל דקיים כדס\"ד דאוסר גם משום מפולש ומיירי זה כנגד זה וכדקאמר ונפרצה חצר כנגדו ושפיר אשמעינן דאפי' זה כנגד זה החצר מותר וצע\"ג:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות סג] <b>בהרע\"ב ד\"ה האסקופה. וכרמלית היא. </b>בסוגי' פרכי' דילמא מעייל מרה\"ר לרה\"י (דלמא נפל כוליה מידו ואזיל ושקיל ליה ברה\"ר ומייתי לי' ברגלי' בתוך הבית דרך האסקופה וקא מעייל מרה\"ר לרה\"י. רש\"י) ומשני באסקופה ארוכה אדהכי והכי מידכר וכבר תמה הט\"ז (סי' שנ\"ב) על השמטת הרמב\"ם הך מילתא דבעינן דוקא אסקופה ארוכה:",
+                "[אות סד] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה לעשרה. בד\"א בכותל משופע. </b>בשבת (ד' ה' ע\"ב) בתוס' ד\"ה בכותל משופע כתבו וז\"ל אומר ר\"י דאיירי כגון שרבים מכתפי' עליו דהוי רה\"ר עכ\"ל ואולם לפמ\"ש רש\"י בשבת (ד' ח' ע\"א) בההיא דינא דעמוד גבוה ט' ורבים מכתפים עליו דהוי רה\"ר דדוקא ט' לא גבוה ולא נמוך. א\"כ הכא דקתני משהגיע לי' טפחים משמע דמשהו בתוך י\"ט התחתונים הופכו על הכתב. והא בכה\"ג הכותל גבוה יותר מט' לא מקרי רבי' מכתפי' ולא הוי רה\"ר. וצ\"ל דרש\"י ס\"ל דמשופע היינו שרואה פני הקרקע דהוי רה\"ר כדאיתא במתני' (פי\"א מ\"ו דשבת) וכמו שכתב הריטב\"א עיי\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות סה] <b>וישתין ברה\"ר. </b>וה\"ה לכרמלית. ואם הוציא אמתו לחוץ וגופו בפנים מבעיא בגמ' ולא אפשט וקי\"ל לחומרא בזה אפשר דבכרמלית הוי ספק דרבנן:"
+            ],
+            [
+                "[אות סו] <b>בהרע\"ב ד\"ה וכן בגת. לענין מעשר. </b>דליכא למימר דקאי על שבת ובגת כרמלית דג\"כ אסור אא\"כ הכניס ראשו ורובו דבכרמלית ל\"ג דלמא אתי לאמשוכי דהוי גזירה לגזירה כך מפורש בסוגיין והיינו דבמעשר לא ישתה (לר\"מ בחמים ובצונן ולרבנן בצונן) אא\"כ שהכניס ראשו ורובו לגת. וקשה לי הא ג\"ז הוי גזירה לגזירה דהא אף אתי לאתויי וישתה מחוץ לגת דהוי קבע אסור רק מדרבנן דהא לא נגמר מלאכתו וצ\"ע והרמב\"ם השמיט זה בפ\"ה ממעשר שני ונראה דס\"ל כפי' ר\"ח שהביא הרשב\"א בחי' בפירוש הסוגיא עיי\"ש וא\"כ קיימא דלענין מעשר לא בעינן שיכניס ראשו ורובו דבדרבנן ל\"ג:",
+                "[אות סז] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה לא יעמוד. הואיל ונחו בפיו. </b>ותמוה לי מהא דאמרינן ריש מסכתין עקירת גופו כעקירת חפץ דמי ואינו דומה לידו. היינו דפשט ידו לפנים ונתן הבעה\"ב לתוכה והוציא העני דאמאי פטור ולא אמרינן דהוצאת ידו הוי כעקירת חפץ והא מ\"מ מיד שהניחו הבעה\"ב על ידו של עני שאינו עם גופו במקום אחד הוי מונח במקום פטור ואח\"כ כשמוציא ידו הוי עקירה ממקום פטור. וכן קשה בהיפוך למה דמשני שם שאינו דומה לידו לא נייח הרי כיון דאין גופו וידו במק\"א לא מקרי נייח ואמאי בפיו מקרי נייח ומה הפרש בין יד לפה בזה וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות סח] <b>בהרע\"ב ד\"ה וחולייתו. דרך מקום פטור. </b>אבל למטה מי' אסור דהוי מוציא מרה\"י לרה\"י דרך רה\"ר דאסור אפילו אוגדו בידו. והא דלעיל במשנה ג' דאסור רק בכותל משופע דנח קצת אבל בלא\"ה מותר כיון דאגדו בידו התם בכתבי הקדש התירו. ט\"ז ומג\"א (סי' שנ\"ד). ומ\"מ מאויר כרמלית מותר להכניס באגדו בידו אפי' בשאר דברים. מג\"א (סי' שנ\"ב סק\"ד):"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה עירובין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Megillah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Megillah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3b930c674e547c7bc4be7e1c3a4c091668f00710
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Megillah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json	
@@ -0,0 +1,123 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Megillah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מגילה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>אלא שהכפרים. </b>מוקפים אם הם כפרים דעת תוספות דלא הקילו עליהם להקדים. ודעת הר\"ן דרשאים ג\"כ להקדים ליום הכניסה אבל לא רצו להקדים קורין בט\"ו. ודעת הרמב\"ן דאם רצו להקדים קורין בי\"ד:",
+                "[אות ב] <b>במשנה מקדימין ליום הכניסה. </b>וכשם שהקילו חכמים על הכפרים להקדים כן הקילו עליהם שלא לקרות אלא מגילה של יום או אפשר שקורים אותה בלילה ביחיד ולמחר קורים אותה בעיירות בעשרה, הר\"ן:",
+                "[אות ג] <b>בהרע\"ב ד\"ה אלא שהכפרים כו'. שיקראנה להם אחד וכו'. </b>ובתוספות (יבמות דף י\"ד ע\"א) כתבו בשם הירושלמי דבן עיר א\"י להוציא אותם דמקרי אינו מחוייב בדבר וכ\"כ הר\"ן דא' מהכפר קורא אותה. ואפשר דמ\"ש רש\"י והרע\"ב שיקרא א' מבני העיר היינו שיהא מקרא והם עונים אחריו מלה במלה:"
+            ],
+            [
+                "[אות ד] <b>במשנה חל להיות אחר השבת. </b>דהו\"ל י\"א וטפי לא משכחת לה דמיום הכניסה ליהכ\"נ לא מקדמינן עכ\"ל רש\"י וקשה לי הא בלא\"ה אמרי' לקמן דעשר לא תקנו רבנן אלא דמכח הקושיא דחל בחמישי לדחי ליהכ\"נ שלפניו דהו\"ל י\"א ועלה משנינן דמיהכ\"נ ליהכ\"נ לא מקדמינן. והו\"ל לרש\"י לפרש זה מקודם על בבא דחל בחמישי. אבל לענין דלא משכחת טפי מי\"א ל\"צ לה. וביותר דגם על הרישא דחל בה' ל\"צ לה דפירכת הש\"ס הנ\"ל רק לס\"ד דכדי שיספיקו היינו לטובת הכרכים שיהיה שהות להכפרים להספיק מים ומזון להם לזה פרכינן דבחל בה' לקדמו ליהכ\"נ בכדי שיהיו פנויים ביום ה'. אבל למסקנא דמפני שמספיקים ממילא ליכא קושיא דמה טיבותא להכפרים בהקדמה דהא ביומו שהוא יום ה' ג\"כ יוהכ\"נ וכיון דרש\"י פירש תחלה שהקילו שלא יצטרכו לבא לעיר והיינו מפני שמספיקים ממילא ליתא לפירכ' הש\"ס וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות ה] <b>בהרע\"ב ד\"ה עשרה. ונזונים משל צבור. </b>והר\"ן כ' דא\"צ לזה רק כל שמשכימים ומעריבים בזה להיות מצוין בשעת התפלה בבהכ\"נ מקרי י' בטלנים: ",
+                "[אות ו] <b>בתוי\"ט ד\"ה והקהל. משום בימה. </b>והרמב\"ם (סוף הלכות חגיגה) כ' הטעם מפני תקיעת חצוצרות והתחינה שאינן דוחים את שבת. ושניהם איתא בירושלמי הובא בכ\"מ שם:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ז]  <b>במשנה אין בין י\"ט לשבת. </b>קשה לי למ\"ש הב\"י (סימן רמ\"ו ובהגהת ש\"ע (שם) [רמ\"ו] ס\"ג) בשם שבולי לקט דאין אדם מצוה על שביתת בהמתו בי\"ט. וכן הרמב\"ן בס' תולדות אדם כ' די\"ל דליכא בי\"ט איסור שביתת עבדו. הובא בב\"י (סי' תקכ\"ו) א\"כ אמאי לא חשיב במתני' דבין י\"ט לשבת שביתת בהמתו ועבדו:",
+                "[אות ח] <b>וזה זדונו בכרת. </b>הא לענין תשלומים זה וזה שוים דמתני' רבי נחוניא בן הקנה היא ויה\"כ כשבת לענין קלב\"מ. גמרא:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ט] <b>בתי\"ט ד\"ה פריעה. ובמצורע מוחלט כתיב. </b>דכתיב והצרוע אשר בו הנגע מי שצרעתו תלוי בגופו ולא בימים:"
+            ],
+            [
+                "[אות י] <b>אין בין ספרים. </b>דעת הרמב\"ן במלחמות פ\"ק בסוגיא דסוכה ישנה דס\"ת בעיא עיבוד לשמה ובתפילין ומזוזות לא בעיא עיבוד לשמה והא דלא חשיב לה הכא במתניתין משום דחומרי תפילין ומזוזות קא חשיב אבל לא קולייהו עיי\"ש. ובשבת (ד' ע\"ט ע\"ב) הקשו תוספות דאמאי לא חשיב דס\"ת כשר על גויל משא\"כ בתפילין ומזוזות. ותירצו דלא הוי מחד טעמא אלא משום שזה דינו בקלף וזה דינו בדוכסוסטוס עיי\"ש (ועיין בתוס' מנחות דף ל\"ב ע\"א ד\"ה תפילין) ולי קשה אמאי לא חשיב דבס\"ת כשר בכותב שלא כסדרן משא\"כ בתפילין ומזוזות דבעי' דוקא כסדרן כדקיי\"ל בא\"ח (סי' ל\"ב) וביו\"ד (סי' רפ\"ח) וצ\"ע. אח\"ז מצאתי בתשובת מוהר\"ר יוסף קצבי (סי' ב') דהקשה כן מהר\"י אפנדרי ומה דרצה לחלק שם דלא חשיב רק דבר הנראית לעין אחר כתיבה מהותו זה נסתר מדברי הרמב\"ן הנ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "[אות יא] <b>בהרע\"ב ד\"ה פר. ועשה כהוראתו. </b>אבל לא מיירי בפר העלם דבר של צבור דכתיב ביה הכהן המשיח יחטא דהא מרבי' בת\"כ דאפילו כהן הדיוט יכול להביאו וכ\"ש מרובה בגדים. תוס'. ועי' ביומא (דף נ\"ז ע\"א) תוס' ד\"ה אני ראיתי וכו' דדעת ריב\"א דאף פר הבא על כל המצות דשל צבור דוקא הכהן המשיח מקריבו ודעת הר\"י שם כדעת תוס' בסוגיין הנ\"ל:",
+                "[אות יב] <b>בהרע\"ב ד\"ה כהן המשמש. הראשון קרוי משמש. </b>ואפי' בשעה שמשמש האחר תחתיו בא הפר מכה\"ג הקבוע שיחזור לעבודתו. אלא דנקט לכהן שעבר דאפילו בזה ליכא חילוק רק לענין פר יה\"כ ועשירית האיפה אבל לשארי דברים שווים. תוס':",
+                "[אות יג] <b>הרע\"ב ד\"ה אלא פר. משמש בשמונה בגדים. </b>ואין הלכה כן דבסוגיא מוקמינן מתני' כר\"מ אבל רבי יוסי ס\"ל שני אינו לא ככה\"ג ולא ככהן הדיוט ככהן הדיוט לא דמעלין בקודש ולא מורידין ככה\"ג לא משום איבה. ובפ\"ק דיומא פסקינן הלכתא בזה כר\"י:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יד] <b>אבל קורים אותה. </b>בטורי אבן דקדק דבתחלה נקט מתני' הכל על הקורא ואמאי נקט אח\"כ על השומע והו\"ל למנקט אבל הלועז קורא לועזות. והאריך בזה ליישב. ולענ\"ד דהרי באמת בשארי דברים בבהמ\"ז וכדומה אינו יוצא בשמיעה אא\"כ מבין לה\"ק אבל אם מברך בעצמו יוצא אע\"פ שאינו מבין כמ\"ש תוספות והרא\"ש בברכות (דף מ\"ה) וכן פסקינן בש\"ע א\"ח (סימן קצ\"ג) וא\"כ אשמעינן הכא רבותא דלא מבעי' כשהלועז קורא בעצמו אשורית דיצא אלא אפילו שמע אשורית אף דבעלמא לא יצא מ\"מ הכא יוצא דמ\"מ איכא פרסומי ניסא כמ\"ש ברכות שם:"
+            ],
+            [
+                "[אות טו] <b>היה כותבה. </b>בירוש' הדא דתימא דפורים מותר בעשיית מלאכה. ואע\"ג דכתיב משתה ושמחה וי\"ט מ\"מ כיון דלבסוף כתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ואילו י\"ט לא כתיב אלמא דהספד ותענית קבילו עלייהו ומלאכה לא קבילו עלייהו. גמרא פ\"ק (דף ה' ע\"ב). ולשינויא קמא דהתם דפורים אסור במלאכה צ\"ל דמשנתינו דהכא מיירי בכפרים המקדימים וקוראים. פר\"ח:"
+            ],
+            [
+                "[אות טז] <b>בהרע\"ב ד\"ה אם עתיד. וביום לא יהיה בעיר. </b>והר\"ן והרא\"ש דקדקו מדברי הרי\"ף בנתעכב במקרה ביום כיון שלא היה בדעתו לכך קורא כמקומו. וכן פסקי' בש\"ע:",
+                "[אות יז] <b>בתי\"ט ד\"ה אם עתיד. כתב הר\"ן. </b>והרא\"ש כתב דודאי לישנא דהש\"ס משמע דרבא אכולה מתני' קאי וגם בבן עיר שהלך לכרך תליא בעתיד לחזור בליל י\"ד כיון דבזמן חיוב קריאת מקומו אינו עמהם נסתלק ממנו חובת קריאת אנשי מקומו וקרינן ביה מוקף ב\"י ואף אם חוזר לעירו קורא בט\"ו:"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>בהרע\"ב ד\"ה הכל כשרים. לאתויי נשים. </b>בתוס' (פ\"ק דף ד') הוכיחו דנשים אין מוציאות אנשים ונתקשו בטעמא דמלתא והטורי אבן שם כ' עפ\"י דברי תוס' דהא דצריך קרא לחייב נשים במצה היינו דהך דאף הן היו באותו נס הוא רק סברא דרבנן. וא\"כ י\"ל כיון דאסתר ברוח הקודש נאמרה הוי כמו דאורייתא והיה החיוב רק לאנשים אלא מדרבנן הוסיפו לחייב נשים מטעם דאף הן היו באותו הנס וא\"כ חיובא דנשים אינו ברה\"ק והוי כמו חיוב דרבנן דאינו מוציא לחיוב דאורייתא עיי\"ש. ולענ\"ד הא תוס' בפסחים (דף ק\"ח ע\"ב) ד\"ה היו כתבו והא דאמרינן דפטורות מסוכה אע\"ג דהן היו באותו הנס כו' (היינו אף דקרא כתיב האזרח למעוטי נשים. דהתינח אם סברא דהן היו באה\"נ הוי דאורייתא מש\"ה בסוכה פטורות דהתורה פטרתן אבל כיון דהוי רק סברת דרבנן א\"כ מה בכך דתורה פטרתן מ\"מ לחייבינהו דרבנן), התם בעשה דאורייתא אבל בד' כוסות דרבנן תקנו גם לנשים. נ\"ל כוונתם דדוקא במילי דרבנן כמו ד' כוסות וחנוכה דעיקרו דרבנן מעיקרא כי תקנו תקנו גם לנשים שהיו באה\"נ אבל במצות דאורייתא לא תקנו חז\"ל חיובא ביחוד לנשים. וא\"כ ליתא לדברי ט\"א דאם מצד רה\"ק לא נתחייבו נשים לא היה להם לחכמים לעשות חיוב ביחוד לנשים כמו דלא עשו בסוכה:",
+                "[אות יט] <b>בהרע\"ב ד\"ה חוץ מחרש כו'. ולא השמיע לאזניו. </b>כ\"ה בגמרא והטעם כיון דא\"י להשמיע לאזניו אינו מחויב בדבר ע\"כ א\"י להוציא. והכי קיי\"ל בש\"ע (סימן תקפ\"ה) לענין תקיעה דחרש המדבר ואינו שומע א\"י להוציא אחרים בתקיעה והיינו ג\"כ כיון דהוא א\"י לשמוע אינו מחוייב בתקיעה. ותימא. דהרא\"ש בברכות (ד' כ') הקשה מ\"ש דנשים דאינן מוציאות אנשים בבהמ\"ז משום ספק דלמא אין מחויבות בבהמ\"ז כ\"א מדרבנן ולא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ומ\"ש באיש שאכל רק שעורא דרבנן דמוציא למי שאכל שעורא דאורייתא. ותירץ דאיש אע\"ג שלא אכל כלום דין הוא שיוציא דכל ישראל ערבים זב\"ז וכמו דבברכת המצות אם יצא מוציא אלא דבברכת הנהנין מדרבנן אמרו שלא יברכו בלא הנאה אבל אשה אינה בכלל הערבות עכת\"ד. וא\"כ הכא דליתא לתירוצו דהרא\"ש דהא מיירי באנשים דיש דין ערבות תיקשי מ\"ש מיצא מוציא. וע\"כ נלע\"ד דאין כוונת הרא\"ש לחלק בין אנשים לנשים אלא כוונתו דחילוק יש בין יצא מוציא לאינו מחויב במצוה זו בעצמותו דערבות רק במי שמחוייב ג\"כ במצוה זו מש\"ה אף שהוא כבר יצא לעצמו מוציא לאחרים. אבל במצוה שאינו בר חיובא כלל דהיינו לפי הצד דנשים אינם מחוייבות בבה\"מ מדאורייתא אינם ערבים על מצוה דבהמ\"ז. אבל לא שיש חילוק בין איש לאשה.  ולפ\"ז במצות דנשים חייבות גם הם בכלל ערבות ושייך בהו דינא דאם יצא מוציא. וכ\"מ גבי ינאי מלכא ומלכתא דכריכו רפתא משמע דאם היה שמעון בן שטח אוכל כזית היה מוציא גם למלכתא והא לצד דנשים בבהמ\"ז דאורייתא מה מהני שאכל כזית הא חיובא דידיה רק מדרבנן ודידה דאורייתא (דדוחק לומר דהיא לא אכלה כדי שביעה) ואתינן עליה רק מטעם יצא מוציא. גם לא מצינו בשום דוכתא דבאשה לא יהיה הדין אם יצא מוציא וע\"כ נ\"ל דליתא למ\"ש בס' דגול מרבבה דאיש שכבר התפלל א\"י להוציא לאשה דלא התפללה דל\"ש כאן דין דיצא מוציא דאשה אינה בכלל ערבות אלא דמסתפק דאפשר רק נשים אינן ערבים אבל ערבות דאנשים היא גם על הנשים. ולדבריו אשה שיצאה ידי קידוש אינה יכולה להוציא לאחרים שלא יצאו. ולדעתי ז\"א. דנהי דראייתי מינאי מלכא יש ליישב לצד ספיקו דערבותן דאנשים הוא גם על הנשים. מ\"מ דראיה ממתני' דהכא מכרעת דאין כוונת הרא\"ש כפשוטו. עיין מ\"ש בגליון (מ\"ח פ\"ג) דר\"ה ובגליון (משנה ג' פ\"ג דברכות):",
+                "[אות כא] <b>בתי\"ט ד\"ה ר\"י וכו'. הוי קטן תרתי. </b>ועי' בהר\"ן שכתב דהרמב\"ן תירץ דטעמא דרבנן דקטן לא מקרי חיובא כלל דעליו אין המצוה אלא על אביו לחנכו. וההיא דבן מברך לאביו היינו בן גדול. והא דמוקמינן (פ\"ג דברכות) באכל שיעורא דרבנן היינו משום אשה מברכת לבעלה ולא זכיתי להבין הא בברכות שם אמרינן ולטעמיך קטן בר חיובא הוא אלא דאכל שיעורא דרבנן. ולהרמב\"ן הא בקטן לא מהני אף שאכל אביו שיעורא דרבנן ומיירי רק בבן גדול ואיך אמרינן קטן בר חיובא הוא וצע\"ג:",
+                "[אות כ] <b>במשנה ולא טובלין ולא מזין. </b>בתוספות ופיר\"ת דב' טבילות היה א' לפני הזאה לקבל הזאה ואותה הוי בלילה וא' אחר הזאה והוי ביממא וכו' ומ\"מ ק' הכא באיזה טבילה מיירי וכו' ואי מיירי באותה שלאחר הזאה וכו'. וקשה לי דמה הכריחם להמציא דהיה חיוב ב' טבילות דהיינו דאחר הזאה בעי' טבילה בעצמותו ולא בפשוטו דטבילה א' היה ביום הז' לטהרת טומאתו כמו טמא שרץ וזב וזבה דצריכים טבילה ביום האחרון דטומאתן ביום דוקא ה\"נ טמא מת. וטבילה זו הברירה בידו אם לעשותו כיום הז' קודם ההזאה ואזי סגי בטבילה זו דעולה לשתיהן לקבלת הזאה ולטהרה מטומאה אבל אם אינו רוצה ביום הז' לטבול עד אחר ההזאה מ\"מ צריך טבילה קודם הזאה לקבלת ההזאה ואזי יכול לעשות טבילה זו בלילה ואינה עולה לטהרתו כיון דהוא בלילה וא\"כ שפיר קתני ואין טובלין קודם לאין מזין היינו אם רצונו שהטבילה דקודם הזאה יעלה ג\"כ לטהרתו צריכה להיות ביום. גם בלא\"ה הא זה ברור דזב וזבה צריך להיות טבילתן ביום א\"כ אצטריך ואין טובלין להנך דאין בהם הזאה וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות כב]  <b>במשנה ולמוספין. </b>ואף דלא קרב קודם תמיד של שחר ולא אחר תמיד של בין הערבים עי' בהרע\"ב (רפ\"ה דפסחים) מ\"מ הכשר המוספים הוא כל היום אלא דדבר אחר מעכב עליהן או דאפשר דאם בדיעבד הקדים מוספים לתמיד של שחר או שהקריב אחר תמיד של בין הערבים כשר חידושי הרשב\"א:",
+                "[אות כג] שם <b>במשנה ולוידוי הפרים. </b>אף דכבר תנא כל היום כשר לסמיכה ממילא ידעינן דוידוי כשר כל היום דהוידוי היה בשעת סמיכה מ\"מ היה ס\"ד דוידוי זה אינו כוידוי דשאר סמיכות ואינו כשר כל היום ויגרום נמי לסמיכה זו שלא תהיה כשר כל היום. תוס':",
+                "[אות כד] <b>בתי\"ט ד\"ה לקריאת המגילה. ובתרווייהו נמי א\"צ כהן. </b>תמהני מאד הא מקרא מלא זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן דמיירי בהגשה כדאיתא בסוטה (דף י\"ד) וכן בספ\"ק דקדושין ילפינן מיניה דהגשה פסולה בנשים ובתוס' קדושין שם כתבו דמהגשות ואילך מיירי בכהנים והתי\"ט שם העתיק לדברי תוס' ולא הרגיש דהוא סתירה לדבריהם דהכא:"
+            ],
+            [
+                "[אות כה]  <b>במשנה ולהקטר חלבים. </b>הא דלא קתני ג\"כ להרמת הדשן משום דבשום פעם לא היו רגילים לתרום קודם אשמורה הראשונה תוספת (פ\"ק דיומא ד' כ' ע\"ב). ואינני מבין דבריהם הקדושים. הא בפשיטות י\"ל דקחשיב רק מה דמצותו בלילה דוקא בזה השמיענו דכל הלילה כשר לכך. אבל הרמת הדשן הלא אף לכתחלה מרימים מקרות הגבר דהוא בעמוד השחר כמ\"ש הרמב\"ם (פ\"ב מהלכות תמידים ומוספים) ואין מצותו דוקא בלילה. שוב ראיתי דהתוספות (פ\"ב דיומא דף כ\"ז ע\"ב) בד\"ה איכא שכתב להדיא דתרומת הדשן דוקא בלילה עיי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כו] <b>בתי\"ט ד\"ה קדושתן. מדלא כתיב. </b>ומהרי\"ט בתשו' (ח\"א סי' קכ\"ג) כתב דהכי דייקי' דודאי אי היה כתיב והחרבתי את מקדשיכם היה אפשר לפרש מקדשיכם שהיה כבר בשעת החורבן אבל לשון שממה אינו נופל אלא על שעת חורבתה מכבר שנים רבות ואינה נבנית כדכתיב על הר ציון ששמם. ואילו נחרב וחזר ונבנה תיכף אף שהיה נופל עליו לשון חורבן לא היה נופל עליו לשון שממה, והכא דכתיב והשמותי את מקדשיכם אלמא קדושתן אף כשהן שוממים אף אחר שנחרבו עיי\"ש וכ\"כ המהרי\"ט בדרשותיו (פ' וישב דרוש א') ועיי\"ש מ\"ש עוד בזה ועי' במ\"ש המ\"ל (פ\"א מהלכות קרבן פסח הלכה ה') ובתשו' מוצל מאש (סי' מ\"ג):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כז] <b>בתי\"ט ד\"ה אין מפסיקין וכו'. י\"ל דמ\"מ בתעניות משכחת כו'. </b>כתב הלח\"מ שמצא בירושלמי רבי סימון בשם ריב\"ל אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא שירת הים ועשרת הדברות וקללות שבת\"כ ושבשמ\"ת ע\"כ, וא\"כ א\"צ לכל הדחוקים ומשנתינו עולה יפה בלי גמגום ע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות כח] <b>בתוי\"ט ד\"ה זה הכלל. לא אתי לאתויי. </b>עיין בתוי\"ט (בפ\"ב מ\"ג) דיבמות:",
+                "[אות כט] <b>שם בתי\"ט ד\"ה אבל מוסיפין וכו'. ואחרים מפרשין וכו' ובשבת דוקא מוסיפים משום דליכא יומא דעדיף מיניה הר\"ן. </b>ותמוה לי הא סברא זו נסתר מהברייתא (בדף כ\"ג ע\"א) רע\"ק אומר בי\"ט חמשה וביוה\"כ שבעה ובשבת ששה אין פוחתין מהן אבל מוסיפים. והא עכ\"פ קאי אדסמיך ליה דהיינו שבת והרי לרע\"ק דיוה\"כ טפי גברא משבת ואפ\"ה מוסיפים בשבת ולא אמרי' דמשוי ליה ליוה\"כ א\"כ ה\"ה לדידן ביו\"ט ויה\"כ. וצלע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות ל] <b>בהרע\"ב ד\"ה ואדם כיוצא. אם אמר דמי עלי. </b>והא דלא מוקמינן בהקדיש עבדו כנעני דגופו קדוש דאית' בירושלמי דע\"כ שמין בג' כדי שלא ישמעו ויברחו. תוס':"
+            ],
+            [
+                "[אות לא] <b>בהרע\"ב ד\"ה מדלגין בנביא. מפרשה לפרשה כו'. </b>אבל לא מנביא לנביא. ובנביא של שנים עשר מדלג. מסוף הספר לתחלתו. גמרא. ופירש\"י מסוף הספר לתחלתו למפרע. וכתב בכ\"מ דבנביא של שנים עשר לא ידלג מנביא לנביא למפרע. אבל בנביא אחד מדלג מסופו לתחלתו מידי דהוי אשאר נביאים עכ\"ל. ועי' במג\"א לא\"ח (סי' קמ\"ד ס\"ק ד'):"
+            ],
+            [
+                "[אות לב] <b>בתוי\"ט ד\"ה והוא נושא. משום סיפא. </b>ובט\"א כתב די\"ל למאי דקי\"ל בש\"ע (סימן קכ\"ח סעיף כ\"ה) הוא מסוגיא דסוטה (דף ל\"ח.) דבהכ\"נ שכולה כהנים אם אין שם אלא יו\"ד כולם עולים לדוכן יש שם יותר מעשרה היתירים מעשרה יעלו לדוכן והעשרה עונים אחריהם אמן עיי\"ש. ולזה קמ\"ל במתני' היכי דאין כולן עולים המפטיר בנביא הוא מן העולים:",
+                "[אות לג] <b>במשנה או רבו. </b>בט\"א כתב דהיינו באין לו אב. אבל ביש לו אב האב קודם. ול\"ד להנהו דמתני' (דספ\"ב דב\"מ) דרבו קודם. דהכא דהוא זכות הקטן וכבוד האב קודם לזכות בו כמו דיורשו. וגם בהנהו דבב\"מ על הבן מוטל להקדים כבוד רבו. משא\"כ הכא שהוא דבר הבא מאליו ע\"י תקנת חז\"ל מטעם דמפרש בגמרא אביו קודם:"
+            ],
+            [
+                "[אות לד] <b>בהרע\"ב ד\"ה רי\"א. הנאה מהם לעולם. </b>אבל ראה ונסתמא פורש עיי\"ש וכ' תוס' אע\"ג דר\"י ס\"ל בב\"ק דסומא פטור מן המצות וחייב רק מדרבנן והוי ב' דרבנן אפ\"ה ל\"ד לקטן דמודה ר\"י דאינו פורס ע\"ש דכיון שהוא גדול ובר דעת עדיף מקטן:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לה] <b>בהרע\"ב ד\"ה סכנה. שלא תכנס בראשו. </b>ותוס' כ' פר\"ת בשעת הסכנה יכול להסתכן בהן ולא תגין עליו המצוה ולא יעשה לו נס כמו לאלישע בעל כנפים:",
+                "[אות לו] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה ציפהו זהב. והכתוב אומר. </b>וכ\"כ רש\"י והר\"ן אבל לכאורה אינו מספיק דאטו זהב מן האסור לפיך. וברש\"י במנחות (דף מ\"ו ע\"ב) כתב על ציפן זהב דהטעם דעור בעיא דאפי' קשירתן אינן אלא רצועות במינו כדאיתא (בפ' הקומץ דף מ\"ה) ואח\"כ גבי טלה עליהן עור בהמה טמאה כ' רש\"י דבעינן מן המותר בפיך ובסנהדרין (דף מ\"ח ע\"ב) כ' רש\"י על ציפן זהב דפסולות דהלכה למ\"מ הוא:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Megillah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Megillah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9945bcec604f7d7d3509d44ae754d84dcd1e2d81
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Megillah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,120 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Megillah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Megillah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>אלא שהכפרים. </b>מוקפים אם הם כפרים דעת תוספות דלא הקילו עליהם להקדים. ודעת הר\"ן דרשאים ג\"כ להקדים ליום הכניסה אבל לא רצו להקדים קורין בט\"ו. ודעת הרמב\"ן דאם רצו להקדים קורין בי\"ד:",
+                "[אות ב] <b>במשנה מקדימין ליום הכניסה. </b>וכשם שהקילו חכמים על הכפרים להקדים כן הקילו עליהם שלא לקרות אלא מגילה של יום או אפשר שקורים אותה בלילה ביחיד ולמחר קורים אותה בעיירות בעשרה, הר\"ן:",
+                "[אות ג] <b>בהרע\"ב ד\"ה אלא שהכפרים כו'. שיקראנה להם אחד וכו'. </b>ובתוספות (יבמות דף י\"ד ע\"א) כתבו בשם הירושלמי דבן עיר א\"י להוציא אותם דמקרי אינו מחוייב בדבר וכ\"כ הר\"ן דא' מהכפר קורא אותה. ואפשר דמ\"ש רש\"י והרע\"ב שיקרא א' מבני העיר היינו שיהא מקרא והם עונים אחריו מלה במלה:"
+            ],
+            [
+                "[אות ד] <b>במשנה חל להיות אחר השבת. </b>דהו\"ל י\"א וטפי לא משכחת לה דמיום הכניסה ליהכ\"נ לא מקדמינן עכ\"ל רש\"י וקשה לי הא בלא\"ה אמרי' לקמן דעשר לא תקנו רבנן אלא דמכח הקושיא דחל בחמישי לדחי ליהכ\"נ שלפניו דהו\"ל י\"א ועלה משנינן דמיהכ\"נ ליהכ\"נ לא מקדמינן. והו\"ל לרש\"י לפרש זה מקודם על בבא דחל בחמישי. אבל לענין דלא משכחת טפי מי\"א ל\"צ לה. וביותר דגם על הרישא דחל בה' ל\"צ לה דפירכת הש\"ס הנ\"ל רק לס\"ד דכדי שיספיקו היינו לטובת הכרכים שיהיה שהות להכפרים להספיק מים ומזון להם לזה פרכינן דבחל בה' לקדמו ליהכ\"נ בכדי שיהיו פנויים ביום ה'. אבל למסקנא דמפני שמספיקים ממילא ליכא קושיא דמה טיבותא להכפרים בהקדמה דהא ביומו שהוא יום ה' ג\"כ יוהכ\"נ וכיון דרש\"י פירש תחלה שהקילו שלא יצטרכו לבא לעיר והיינו מפני שמספיקים ממילא ליתא לפירכ' הש\"ס וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות ה] <b>בהרע\"ב ד\"ה עשרה. ונזונים משל צבור. </b>והר\"ן כ' דא\"צ לזה רק כל שמשכימים ומעריבים בזה להיות מצוין בשעת התפלה בבהכ\"נ מקרי י' בטלנים: ",
+                "[אות ו] <b>בתוי\"ט ד\"ה והקהל. משום בימה. </b>והרמב\"ם (סוף הלכות חגיגה) כ' הטעם מפני תקיעת חצוצרות והתחינה שאינן דוחים את שבת. ושניהם איתא בירושלמי הובא בכ\"מ שם:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ז]  <b>במשנה אין בין י\"ט לשבת. </b>קשה לי למ\"ש הב\"י (סימן רמ\"ו ובהגהת ש\"ע (שם) [רמ\"ו] ס\"ג) בשם שבולי לקט דאין אדם מצוה על שביתת בהמתו בי\"ט. וכן הרמב\"ן בס' תולדות אדם כ' די\"ל דליכא בי\"ט איסור שביתת עבדו. הובא בב\"י (סי' תקכ\"ו) א\"כ אמאי לא חשיב במתני' דבין י\"ט לשבת שביתת בהמתו ועבדו:",
+                "[אות ח] <b>וזה זדונו בכרת. </b>הא לענין תשלומים זה וזה שוים דמתני' רבי נחוניא בן הקנה היא ויה\"כ כשבת לענין קלב\"מ. גמרא:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ט] <b>בתי\"ט ד\"ה פריעה. ובמצורע מוחלט כתיב. </b>דכתיב והצרוע אשר בו הנגע מי שצרעתו תלוי בגופו ולא בימים:"
+            ],
+            [
+                "[אות י] <b>אין בין ספרים. </b>דעת הרמב\"ן במלחמות פ\"ק בסוגיא דסוכה ישנה דס\"ת בעיא עיבוד לשמה ובתפילין ומזוזות לא בעיא עיבוד לשמה והא דלא חשיב לה הכא במתניתין משום דחומרי תפילין ומזוזות קא חשיב אבל לא קולייהו עיי\"ש. ובשבת (ד' ע\"ט ע\"ב) הקשו תוספות דאמאי לא חשיב דס\"ת כשר על גויל משא\"כ בתפילין ומזוזות. ותירצו דלא הוי מחד טעמא אלא משום שזה דינו בקלף וזה דינו בדוכסוסטוס עיי\"ש (ועיין בתוס' מנחות דף ל\"ב ע\"א ד\"ה תפילין) ולי קשה אמאי לא חשיב דבס\"ת כשר בכותב שלא כסדרן משא\"כ בתפילין ומזוזות דבעי' דוקא כסדרן כדקיי\"ל בא\"ח (סי' ל\"ב) וביו\"ד (סי' רפ\"ח) וצ\"ע. אח\"ז מצאתי בתשובת מוהר\"ר יוסף קצבי (סי' ב') דהקשה כן מהר\"י אפנדרי ומה דרצה לחלק שם דלא חשיב רק דבר הנראית לעין אחר כתיבה מהותו זה נסתר מדברי הרמב\"ן הנ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "[אות יא] <b>בהרע\"ב ד\"ה פר. ועשה כהוראתו. </b>אבל לא מיירי בפר העלם דבר של צבור דכתיב ביה הכהן המשיח יחטא דהא מרבי' בת\"כ דאפילו כהן הדיוט יכול להביאו וכ\"ש מרובה בגדים. תוס'. ועי' ביומא (דף נ\"ז ע\"א) תוס' ד\"ה אני ראיתי וכו' דדעת ריב\"א דאף פר הבא על כל המצות דשל צבור דוקא הכהן המשיח מקריבו ודעת הר\"י שם כדעת תוס' בסוגיין הנ\"ל:",
+                "[אות יב] <b>בהרע\"ב ד\"ה כהן המשמש. הראשון קרוי משמש. </b>ואפי' בשעה שמשמש האחר תחתיו בא הפר מכה\"ג הקבוע שיחזור לעבודתו. אלא דנקט לכהן שעבר דאפילו בזה ליכא חילוק רק לענין פר יה\"כ ועשירית האיפה אבל לשארי דברים שווים. תוס':",
+                "[אות יג] <b>הרע\"ב ד\"ה אלא פר. משמש בשמונה בגדים. </b>ואין הלכה כן דבסוגיא מוקמינן מתני' כר\"מ אבל רבי יוסי ס\"ל שני אינו לא ככה\"ג ולא ככהן הדיוט ככהן הדיוט לא דמעלין בקודש ולא מורידין ככה\"ג לא משום איבה. ובפ\"ק דיומא פסקינן הלכתא בזה כר\"י:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יד] <b>אבל קורים אותה. </b>בטורי אבן דקדק דבתחלה נקט מתני' הכל על הקורא ואמאי נקט אח\"כ על השומע והו\"ל למנקט אבל הלועז קורא לועזות. והאריך בזה ליישב. ולענ\"ד דהרי באמת בשארי דברים בבהמ\"ז וכדומה אינו יוצא בשמיעה אא\"כ מבין לה\"ק אבל אם מברך בעצמו יוצא אע\"פ שאינו מבין כמ\"ש תוספות והרא\"ש בברכות (דף מ\"ה) וכן פסקינן בש\"ע א\"ח (סימן קצ\"ג) וא\"כ אשמעינן הכא רבותא דלא מבעי' כשהלועז קורא בעצמו אשורית דיצא אלא אפילו שמע אשורית אף דבעלמא לא יצא מ\"מ הכא יוצא דמ\"מ איכא פרסומי ניסא כמ\"ש ברכות שם:"
+            ],
+            [
+                "[אות טו] <b>היה כותבה. </b>בירוש' הדא דתימא דפורים מותר בעשיית מלאכה. ואע\"ג דכתיב משתה ושמחה וי\"ט מ\"מ כיון דלבסוף כתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ואילו י\"ט לא כתיב אלמא דהספד ותענית קבילו עלייהו ומלאכה לא קבילו עלייהו. גמרא פ\"ק (דף ה' ע\"ב). ולשינויא קמא דהתם דפורים אסור במלאכה צ\"ל דמשנתינו דהכא מיירי בכפרים המקדימים וקוראים. פר\"ח:"
+            ],
+            [
+                "[אות טז] <b>בהרע\"ב ד\"ה אם עתיד. וביום לא יהיה בעיר. </b>והר\"ן והרא\"ש דקדקו מדברי הרי\"ף בנתעכב במקרה ביום כיון שלא היה בדעתו לכך קורא כמקומו. וכן פסקי' בש\"ע:",
+                "[אות יז] <b>בתי\"ט ד\"ה אם עתיד. כתב הר\"ן. </b>והרא\"ש כתב דודאי לישנא דהש\"ס משמע דרבא אכולה מתני' קאי וגם בבן עיר שהלך לכרך תליא בעתיד לחזור בליל י\"ד כיון דבזמן חיוב קריאת מקומו אינו עמהם נסתלק ממנו חובת קריאת אנשי מקומו וקרינן ביה מוקף ב\"י ואף אם חוזר לעירו קורא בט\"ו:"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>בהרע\"ב ד\"ה הכל כשרים. לאתויי נשים. </b>בתוס' (פ\"ק דף ד') הוכיחו דנשים אין מוציאות אנשים ונתקשו בטעמא דמלתא והטורי אבן שם כ' עפ\"י דברי תוס' דהא דצריך קרא לחייב נשים במצה היינו דהך דאף הן היו באותו נס הוא רק סברא דרבנן. וא\"כ י\"ל כיון דאסתר ברוח הקודש נאמרה הוי כמו דאורייתא והיה החיוב רק לאנשים אלא מדרבנן הוסיפו לחייב נשים מטעם דאף הן היו באותו הנס וא\"כ חיובא דנשים אינו ברה\"ק והוי כמו חיוב דרבנן דאינו מוציא לחיוב דאורייתא עיי\"ש. ולענ\"ד הא תוס' בפסחים (דף ק\"ח ע\"ב) ד\"ה היו כתבו והא דאמרינן דפטורות מסוכה אע\"ג דהן היו באותו הנס כו' (היינו אף דקרא כתיב האזרח למעוטי נשים. דהתינח אם סברא דהן היו באה\"נ הוי דאורייתא מש\"ה בסוכה פטורות דהתורה פטרתן אבל כיון דהוי רק סברת דרבנן א\"כ מה בכך דתורה פטרתן מ\"מ לחייבינהו דרבנן), התם בעשה דאורייתא אבל בד' כוסות דרבנן תקנו גם לנשים. נ\"ל כוונתם דדוקא במילי דרבנן כמו ד' כוסות וחנוכה דעיקרו דרבנן מעיקרא כי תקנו תקנו גם לנשים שהיו באה\"נ אבל במצות דאורייתא לא תקנו חז\"ל חיובא ביחוד לנשים. וא\"כ ליתא לדברי ט\"א דאם מצד רה\"ק לא נתחייבו נשים לא היה להם לחכמים לעשות חיוב ביחוד לנשים כמו דלא עשו בסוכה:",
+                "[אות יט] <b>בהרע\"ב ד\"ה חוץ מחרש כו'. ולא השמיע לאזניו. </b>כ\"ה בגמרא והטעם כיון דא\"י להשמיע לאזניו אינו מחויב בדבר ע\"כ א\"י להוציא. והכי קיי\"ל בש\"ע (סימן תקפ\"ה) לענין תקיעה דחרש המדבר ואינו שומע א\"י להוציא אחרים בתקיעה והיינו ג\"כ כיון דהוא א\"י לשמוע אינו מחוייב בתקיעה. ותימא. דהרא\"ש בברכות (ד' כ') הקשה מ\"ש דנשים דאינן מוציאות אנשים בבהמ\"ז משום ספק דלמא אין מחויבות בבהמ\"ז כ\"א מדרבנן ולא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ומ\"ש באיש שאכל רק שעורא דרבנן דמוציא למי שאכל שעורא דאורייתא. ותירץ דאיש אע\"ג שלא אכל כלום דין הוא שיוציא דכל ישראל ערבים זב\"ז וכמו דבברכת המצות אם יצא מוציא אלא דבברכת הנהנין מדרבנן אמרו שלא יברכו בלא הנאה אבל אשה אינה בכלל הערבות עכת\"ד. וא\"כ הכא דליתא לתירוצו דהרא\"ש דהא מיירי באנשים דיש דין ערבות תיקשי מ\"ש מיצא מוציא. וע\"כ נלע\"ד דאין כוונת הרא\"ש לחלק בין אנשים לנשים אלא כוונתו דחילוק יש בין יצא מוציא לאינו מחויב במצוה זו בעצמותו דערבות רק במי שמחוייב ג\"כ במצוה זו מש\"ה אף שהוא כבר יצא לעצמו מוציא לאחרים. אבל במצוה שאינו בר חיובא כלל דהיינו לפי הצד דנשים אינם מחוייבות בבה\"מ מדאורייתא אינם ערבים על מצוה דבהמ\"ז. אבל לא שיש חילוק בין איש לאשה.  ולפ\"ז במצות דנשים חייבות גם הם בכלל ערבות ושייך בהו דינא דאם יצא מוציא. וכ\"מ גבי ינאי מלכא ומלכתא דכריכו רפתא משמע דאם היה שמעון בן שטח אוכל כזית היה מוציא גם למלכתא והא לצד דנשים בבהמ\"ז דאורייתא מה מהני שאכל כזית הא חיובא דידיה רק מדרבנן ודידה דאורייתא (דדוחק לומר דהיא לא אכלה כדי שביעה) ואתינן עליה רק מטעם יצא מוציא. גם לא מצינו בשום דוכתא דבאשה לא יהיה הדין אם יצא מוציא וע\"כ נ\"ל דליתא למ\"ש בס' דגול מרבבה דאיש שכבר התפלל א\"י להוציא לאשה דלא התפללה דל\"ש כאן דין דיצא מוציא דאשה אינה בכלל ערבות אלא דמסתפק דאפשר רק נשים אינן ערבים אבל ערבות דאנשים היא גם על הנשים. ולדבריו אשה שיצאה ידי קידוש אינה יכולה להוציא לאחרים שלא יצאו. ולדעתי ז\"א. דנהי דראייתי מינאי מלכא יש ליישב לצד ספיקו דערבותן דאנשים הוא גם על הנשים. מ\"מ דראיה ממתני' דהכא מכרעת דאין כוונת הרא\"ש כפשוטו. עיין מ\"ש בגליון (מ\"ח פ\"ג) דר\"ה ובגליון (משנה ג' פ\"ג דברכות):",
+                "[אות כא] <b>בתי\"ט ד\"ה ר\"י וכו'. הוי קטן תרתי. </b>ועי' בהר\"ן שכתב דהרמב\"ן תירץ דטעמא דרבנן דקטן לא מקרי חיובא כלל דעליו אין המצוה אלא על אביו לחנכו. וההיא דבן מברך לאביו היינו בן גדול. והא דמוקמינן (פ\"ג דברכות) באכל שיעורא דרבנן היינו משום אשה מברכת לבעלה ולא זכיתי להבין הא בברכות שם אמרינן ולטעמיך קטן בר חיובא הוא אלא דאכל שיעורא דרבנן. ולהרמב\"ן הא בקטן לא מהני אף שאכל אביו שיעורא דרבנן ומיירי רק בבן גדול ואיך אמרינן קטן בר חיובא הוא וצע\"ג:",
+                "[אות כ] <b>במשנה ולא טובלין ולא מזין. </b>בתוספות ופיר\"ת דב' טבילות היה א' לפני הזאה לקבל הזאה ואותה הוי בלילה וא' אחר הזאה והוי ביממא וכו' ומ\"מ ק' הכא באיזה טבילה מיירי וכו' ואי מיירי באותה שלאחר הזאה וכו'. וקשה לי דמה הכריחם להמציא דהיה חיוב ב' טבילות דהיינו דאחר הזאה בעי' טבילה בעצמותו ולא בפשוטו דטבילה א' היה ביום הז' לטהרת טומאתו כמו טמא שרץ וזב וזבה דצריכים טבילה ביום האחרון דטומאתן ביום דוקא ה\"נ טמא מת. וטבילה זו הברירה בידו אם לעשותו כיום הז' קודם ההזאה ואזי סגי בטבילה זו דעולה לשתיהן לקבלת הזאה ולטהרה מטומאה אבל אם אינו רוצה ביום הז' לטבול עד אחר ההזאה מ\"מ צריך טבילה קודם הזאה לקבלת ההזאה ואזי יכול לעשות טבילה זו בלילה ואינה עולה לטהרתו כיון דהוא בלילה וא\"כ שפיר קתני ואין טובלין קודם לאין מזין היינו אם רצונו שהטבילה דקודם הזאה יעלה ג\"כ לטהרתו צריכה להיות ביום. גם בלא\"ה הא זה ברור דזב וזבה צריך להיות טבילתן ביום א\"כ אצטריך ואין טובלין להנך דאין בהם הזאה וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות כב]  <b>במשנה ולמוספין. </b>ואף דלא קרב קודם תמיד של שחר ולא אחר תמיד של בין הערבים עי' בהרע\"ב (רפ\"ה דפסחים) מ\"מ הכשר המוספים הוא כל היום אלא דדבר אחר מעכב עליהן או דאפשר דאם בדיעבד הקדים מוספים לתמיד של שחר או שהקריב אחר תמיד של בין הערבים כשר חידושי הרשב\"א:",
+                "[אות כג] שם <b>במשנה ולוידוי הפרים. </b>אף דכבר תנא כל היום כשר לסמיכה ממילא ידעינן דוידוי כשר כל היום דהוידוי היה בשעת סמיכה מ\"מ היה ס\"ד דוידוי זה אינו כוידוי דשאר סמיכות ואינו כשר כל היום ויגרום נמי לסמיכה זו שלא תהיה כשר כל היום. תוס':",
+                "[אות כד] <b>בתי\"ט ד\"ה לקריאת המגילה. ובתרווייהו נמי א\"צ כהן. </b>תמהני מאד הא מקרא מלא זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן דמיירי בהגשה כדאיתא בסוטה (דף י\"ד) וכן בספ\"ק דקדושין ילפינן מיניה דהגשה פסולה בנשים ובתוס' קדושין שם כתבו דמהגשות ואילך מיירי בכהנים והתי\"ט שם העתיק לדברי תוס' ולא הרגיש דהוא סתירה לדבריהם דהכא:"
+            ],
+            [
+                "[אות כה]  <b>במשנה ולהקטר חלבים. </b>הא דלא קתני ג\"כ להרמת הדשן משום דבשום פעם לא היו רגילים לתרום קודם אשמורה הראשונה תוספת (פ\"ק דיומא ד' כ' ע\"ב). ואינני מבין דבריהם הקדושים. הא בפשיטות י\"ל דקחשיב רק מה דמצותו בלילה דוקא בזה השמיענו דכל הלילה כשר לכך. אבל הרמת הדשן הלא אף לכתחלה מרימים מקרות הגבר דהוא בעמוד השחר כמ\"ש הרמב\"ם (פ\"ב מהלכות תמידים ומוספים) ואין מצותו דוקא בלילה. שוב ראיתי דהתוספות (פ\"ב דיומא דף כ\"ז ע\"ב) בד\"ה איכא שכתב להדיא דתרומת הדשן דוקא בלילה עיי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כו] <b>בתי\"ט ד\"ה קדושתן. מדלא כתיב. </b>ומהרי\"ט בתשו' (ח\"א סי' קכ\"ג) כתב דהכי דייקי' דודאי אי היה כתיב והחרבתי את מקדשיכם היה אפשר לפרש מקדשיכם שהיה כבר בשעת החורבן אבל לשון שממה אינו נופל אלא על שעת חורבתה מכבר שנים רבות ואינה נבנית כדכתיב על הר ציון ששמם. ואילו נחרב וחזר ונבנה תיכף אף שהיה נופל עליו לשון חורבן לא היה נופל עליו לשון שממה, והכא דכתיב והשמותי את מקדשיכם אלמא קדושתן אף כשהן שוממים אף אחר שנחרבו עיי\"ש וכ\"כ המהרי\"ט בדרשותיו (פ' וישב דרוש א') ועיי\"ש מ\"ש עוד בזה ועי' במ\"ש המ\"ל (פ\"א מהלכות קרבן פסח הלכה ה') ובתשו' מוצל מאש (סי' מ\"ג):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כז] <b>בתי\"ט ד\"ה אין מפסיקין וכו'. י\"ל דמ\"מ בתעניות משכחת כו'. </b>כתב הלח\"מ שמצא בירושלמי רבי סימון בשם ריב\"ל אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא שירת הים ועשרת הדברות וקללות שבת\"כ ושבשמ\"ת ע\"כ, וא\"כ א\"צ לכל הדחוקים ומשנתינו עולה יפה בלי גמגום ע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות כח] <b>בתוי\"ט ד\"ה זה הכלל. לא אתי לאתויי. </b>עיין בתוי\"ט (בפ\"ב מ\"ג) דיבמות:",
+                "[אות כט] <b>שם בתי\"ט ד\"ה אבל מוסיפין וכו'. ואחרים מפרשין וכו' ובשבת דוקא מוסיפים משום דליכא יומא דעדיף מיניה הר\"ן. </b>ותמוה לי הא סברא זו נסתר מהברייתא (בדף כ\"ג ע\"א) רע\"ק אומר בי\"ט חמשה וביוה\"כ שבעה ובשבת ששה אין פוחתין מהן אבל מוסיפים. והא עכ\"פ קאי אדסמיך ליה דהיינו שבת והרי לרע\"ק דיוה\"כ טפי גברא משבת ואפ\"ה מוסיפים בשבת ולא אמרי' דמשוי ליה ליוה\"כ א\"כ ה\"ה לדידן ביו\"ט ויה\"כ. וצלע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות ל] <b>בהרע\"ב ד\"ה ואדם כיוצא. אם אמר דמי עלי. </b>והא דלא מוקמינן בהקדיש עבדו כנעני דגופו קדוש דאית' בירושלמי דע\"כ שמין בג' כדי שלא ישמעו ויברחו. תוס':"
+            ],
+            [
+                "[אות לא] <b>בהרע\"ב ד\"ה מדלגין בנביא. מפרשה לפרשה כו'. </b>אבל לא מנביא לנביא. ובנביא של שנים עשר מדלג. מסוף הספר לתחלתו. גמרא. ופירש\"י מסוף הספר לתחלתו למפרע. וכתב בכ\"מ דבנביא של שנים עשר לא ידלג מנביא לנביא למפרע. אבל בנביא אחד מדלג מסופו לתחלתו מידי דהוי אשאר נביאים עכ\"ל. ועי' במג\"א לא\"ח (סי' קמ\"ד ס\"ק ד'):"
+            ],
+            [
+                "[אות לב] <b>בתוי\"ט ד\"ה והוא נושא. משום סיפא. </b>ובט\"א כתב די\"ל למאי דקי\"ל בש\"ע (סימן קכ\"ח סעיף כ\"ה) הוא מסוגיא דסוטה (דף ל\"ח.) דבהכ\"נ שכולה כהנים אם אין שם אלא יו\"ד כולם עולים לדוכן יש שם יותר מעשרה היתירים מעשרה יעלו לדוכן והעשרה עונים אחריהם אמן עיי\"ש. ולזה קמ\"ל במתני' היכי דאין כולן עולים המפטיר בנביא הוא מן העולים:",
+                "[אות לג] <b>במשנה או רבו. </b>בט\"א כתב דהיינו באין לו אב. אבל ביש לו אב האב קודם. ול\"ד להנהו דמתני' (דספ\"ב דב\"מ) דרבו קודם. דהכא דהוא זכות הקטן וכבוד האב קודם לזכות בו כמו דיורשו. וגם בהנהו דבב\"מ על הבן מוטל להקדים כבוד רבו. משא\"כ הכא שהוא דבר הבא מאליו ע\"י תקנת חז\"ל מטעם דמפרש בגמרא אביו קודם:"
+            ],
+            [
+                "[אות לד] <b>בהרע\"ב ד\"ה רי\"א. הנאה מהם לעולם. </b>אבל ראה ונסתמא פורש עיי\"ש וכ' תוס' אע\"ג דר\"י ס\"ל בב\"ק דסומא פטור מן המצות וחייב רק מדרבנן והוי ב' דרבנן אפ\"ה ל\"ד לקטן דמודה ר\"י דאינו פורס ע\"ש דכיון שהוא גדול ובר דעת עדיף מקטן:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לה] <b>בהרע\"ב ד\"ה סכנה. שלא תכנס בראשו. </b>ותוס' כ' פר\"ת בשעת הסכנה יכול להסתכן בהן ולא תגין עליו המצוה ולא יעשה לו נס כמו לאלישע בעל כנפים:",
+                "[אות לו] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה ציפהו זהב. והכתוב אומר. </b>וכ\"כ רש\"י והר\"ן אבל לכאורה אינו מספיק דאטו זהב מן האסור לפיך. וברש\"י במנחות (דף מ\"ו ע\"ב) כתב על ציפן זהב דהטעם דעור בעיא דאפי' קשירתן אינן אלא רצועות במינו כדאיתא (בפ' הקומץ דף מ\"ה) ואח\"כ גבי טלה עליהן עור בהמה טמאה כ' רש\"י דבעינן מן המותר בפיך ובסנהדרין (דף מ\"ח ע\"ב) כ' רש\"י על ציפן זהב דפסולות דהלכה למ\"מ הוא:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מגילה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Moed Katan/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Moed Katan/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1376f7d71a268dbbad2c9d1dd10718e2476e2483
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Moed Katan/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,59 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Moed Katan",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Moed_Katan",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>בהרע\"ב ד\"ה משקין במועד כו'. לא שרי במועד דלא פסדי כו'. </b>וכ' הר\"ן אע\"ג דאם היה משקה שדה בית הבעל הוי עביד טפי. לא מקרי פסידא אא\"כ דבר שהגיע לפירות והדר מפסיד. אבל להוסיף על מה שנראה לעינים הרוחה מקרי ולא פסידא:",
+                "[אות ב] <b>בתוי\"ט ד\"ה במועד. ורי\"ף ורמב\"ם והרא\"ש כו'. </b>בטור ססי' תקל\"ו סיים להרי\"ף דסבר מלאכת חוה\"מ דאורייתא ע\"ש ועי' בב\"י וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות ג] <b>בתוי\"ט ד\"ה וחכמים. דמיירי דשדי לאבראי. </b>בסוגיא אינו כן ואדרבה מבואר ההיפוך דאם שדי לאבראי לית ביה משום מכשיר אגפיה לזריעה. אלא דהש\"ס קאמר דא\"ב בשדי לאבראי דלמ\"ד כעודר איכא ולמ\"ד מכשיר אגפיה ליכא ועלה פרכינן למ\"ד משום שמכשיר תיפוק ליה משום עודר ור\"ל וליתסר גם בשדי אבראי ומשני עודר נמי כי שקיל בדוכתא מנח לה. ור\"ל דהך מ\"ד ס\"ל דבשדי לאבראי אינו דומה לעודר. הרי מבואר דלמ\"ד מפני שמכשיר אגפיה לזריעה מיירי מתני' באינו משליך לאבראי וממילא ל\"צ לטעם דעודר דבלא\"ה אסור משום דמכשיר. ואדרבא זהו מוסיף חומרא דאפי' היכא דאתא מיא בתריה דליכא משום עודר מ\"מ אסור משום שמכשיר אגפיה לזריעה. וא\"כ ע\"כ דברי הר\"ן קאי למ\"ד משום דנראה כעודר דאיהו ס\"ל דבשדי לאבראי ג\"כ שייך משום עודר ולדידיה י\"ל דמתניתין מיירי בשדי לאבראי דוקא דכה\"ג מתירים חכמים דבהא פליגי ראב\"ע וחכמים אם כה\"ג נראה כעודר אבל בלא שדי אבראי גם חכמים ס\"ל דנראה כעודר דפלוגתא רחוקה לא משוינן וכיון דהך חילוק מבואר בגמרא אליבא דמ\"ד מפני שמכשיר אגפיה לזריעה וממילא י\"ל הכי לאידך מ\"ד אליבא דחכמים. כנלע\"ד מוכח בכוונת הר\"ן אף דדחוק קצת. ודברי התוי\"ט צע\"ג. ואולם בדברי הר\"ן הנ\"ל קשה לי דנראה דס\"ל דבלא שדי אבראי אסור משום דמיחזי כעודר. ועדיפא הו\"ל למנקט דאסור משום שמכשיר אגל\"ז. כמבואר בסוגיא דמאן דאוסר משום דמיחזי כעודר ס\"ל ג\"כ האיסור דמכשיר אגל\"ז, ולהך טעמא דמכשיר אגפיה לזריעה אסור גם באתא מיא אבתריה וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ד] <b>במשנה בונה כדרכו. </b>ואשמעי' דאע\"ג דמיחזי כמאן דעביד נטירותא לפירי אפ\"ה שרי. גמרא:"
+            ],
+            [
+                "[אות ה] <b>במשנה את הנגעים בתחלה. </b>ברש\"י וכן הרע\"ב לא העתיקו תיבת בתחלה ובאמת הגירסא בתחלה קשה דהא מבואר בסוגיא דבתחלת הסגר הראשון דהיינו בטהור גמור לכו\"ע לא חזי כלל. ובתחלת הסגר ב' כו\"ע חזי ומטמאי' ליה. ולשיטת תוס' דבתחלת הסגר ראשון חזו (וע\"כ דלא גרסי בטהור כ\"ע ל\"פ דלא חזי) מ\"מ הא ס\"ל דבתחלת הסגר הראשון גם לחכמים רואים להקל ולא להחמיר דרשאי לשתוק וא\"כ פלוגתייהו לא הוי בתחלה. משנה למלך (פ\"ז מהלכות יו\"ט):",
+                "[אות ו] <b>בהר\"ב ד\"ה ששמחה היא לו. כשרואה אותם. </b>תמהני דהא מסקינן בסוגיא אימא מפני ששמחת הרגל עליו. והיינו דגם ר\"מ ס\"ל דיום ליקוט עצמות אבל הוא לו וחייב להתאבל כל היום כדאיתא בברייתא דאבל רבתי. אבל הכא ס\"ל כיון דעוסק בשמחת הרגל אינו מצטער בליקוט עצמות וצ\"ע:",
+                "[אות ז] <b>בהרע\"ב ד\"ה קודם לרגל. ושמא יתן המעות. </b>ולהך טעמא היכי דעביד בחנם שרי. גמרא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ח] <b>בתוי\"ט ד\"ה ומניחה. כלומר דפתח באבל. </b>כוונת התי\"ט להשוות דברי הרע\"ב עם לישנא דהש\"ס דקאמר פתח באבל וסיים במועד וכו' משמע דהראי' מדלא פירש דינא דאבל. אבל באמת תמוה לי דלפי מה דפירש הרע\"ב דאירעו אבל היינו דמחמת האבל עכב עד המועד (וכן מבואר ממ\"ש הרא\"ש בשם הראב\"ד להוכיח דדבר האבד אף אם ליכא אחר דאסור לעשות ע\"י עצמו בצינעא דאם איתא דבצנעא מותר הו\"ל כמכוין מלאכתו במועד דהא לאו אונס הוא עכ\"ל. הרי מבואר דמפרש כהרע\"ב דמוכח דארעו אבל מותר במועד) א\"כ מפרשים הוכחת הש\"ס דפתח באבל וסיים במועד. הא מה דלא מפרש דינא דאבל. היינו דמתני' לא מיירי הכא כלל מדין אבל. והא דקתני וארעו אבל לא משום דינא דאבל אלא דע\"י שאירעו אבל מותר בחה\"מ. ועדיפא הו\"ל להש\"ס למידק מהא גופא מדשרי במועד ע\"כ דאסור באבל דאל\"כ לאו אונס הוא וליתסר במועד ולזה היה נלע\"ד בדעת הרע\"ב והראב\"ד דהכי קאמר הש\"ס מדפתח באבל וסיים במועד ולא פירש דינא דאבל ע\"כ דלא מיירי מדין אבל. ולא מלתא באפי' נפשי' הוא אלא דחדא קתני דארעו אבל מותר במועד א\"כ ש\"מ דבימי אבל אסור. ומה דמשני רב אשי לא מבעיא קאמר לא מיבעיא בימי אבלו דשרי כו' היינו דר\"א קאמר דלאו חדא קתני אלא דמתני' מילי מילי קתני דארעו אבל ואף במועד מותר. אבל למה דקיי\"ל כשינויא דרב שישא כו' דאבל חמור מתני' חדא קתני דמכח דארעו אבל מותר במועד. כנלע\"ד ברור בעה\"י. ואולם תמוה לי למ\"ש הרא\"ש לדחות הוכחת הראב\"ד הנ\"ל דאף שהיה מותר בימי אבל מ\"מ מתוך מרירות אבילות אין דעתו סובלת להתעסק במלאכה. א\"כ מאי מדייק הש\"ס פתח באבל. הא כיון דחדא קתני ליכא הוכחה למה דלא פירש דינא דאבל דלא מיירי מיני' וגם ההוכחה מדשרי במועד לאו ראי' הוא דהא אף דשרי בימי אבלו מותר במועד כמ\"ש הרא\"ש וצע\"ג:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ט] <b>בתוי\"ט ד\"ה והנזיר. אבל בגמרא מסיק כו'. </b>ר\"ל דלפי מה דמספקא לן בש\"ס דדלמא מתני' בלא היה לו פנאי קודם הרגל היה קשה קושית הר\"ן דפשיטא ומוכרחים לתירוצו דהי' ס\"ד לחוש דשמא ישהה קרבנותיו והיינו דניחוש דלפעמים יהי' לו פנאי קודם הרגל וישהה קרבנותיו עד רגל שהוא בטל ממלאכה שיטעה ויסבור דיהי' מותר לגלח. או כמ\"ש רש\"י (דף י\"ד ע\"ב) דשמא ישהה קרבנותיו עד יו\"ט האחרון ומקריבו ואסור להקריב קרבן יחיד ביו\"ט אבל לפי מה דמסקי' דאעפ\"י שיש להם פנאי מותר בלאו הכי ניחא דחידוש גדול הוא דאף דהי' יכול לגלח קודם הרגל מ\"מ אם לא גילח מקודם מותר לגלח ברגל. ולא קנסי' לי' כי היכי דלא לשהי קרבנותיו. וא\"כ קשה על הרע\"ב שכתב אם חל ז' שלו הא באמת אף אם הי' לו פנאי מותר. ורש\"י שכתב ג\"כ בהרע\"ב היינו שכן דרך רש\"י לפרש המשנה כפי ס\"ד דהש\"ס. והיינו לפי האבעי' דבהי' לו פנאי אסור. וגם דממה דפשיט אביי (דף י\"ד ע\"ב) הא בימי טומאתו נהיג מוכח דהי' ס\"ל דמתני' מיירי באין לו פנאי דאל\"כ אדרבא איכא רבותא בעולה מטומאתו קודם הרגל דהי' לו פנאי אפ\"ה שרי. אבל הרע\"ב הי' לו למנקט לפי המסקנא דגם בהיה לו פנאי שרי. ויעויין בתוס' ד\"ה ומנורה וכו' במה שכתב וא\"ת מאי קמ\"ל נזיר ומצורע (ר\"ל כיון דגם בבא ממדינת הים ואינך מותר בגילוח כל הראש מכ\"ש נזיר ומצורע דאיכא מצוה) ותירצו דס\"ד דאסור שלא ישהו קרבנותיהן. והיינו לכאורה כתירוץ הר\"ן הנ\"ל דס\"ד למיסר מחששא דלא ישהה קרבנותיו. ואולם מה שכתבו אחר זה ואי מיירי רבא בשלא הי' להם פנאי וכו' לא הבנתי דהא כל עיקר דבריהם הראשונים היינו לאותו צד דמיירי באין לו פנאי דס\"ד למיסר משום שמא ישהה קרבנותיו דאילו לאידך צד דמיירי דיש להם פנאי בלא\"ה ליכא קושיא דזהו קמ\"ל דאף שהיה לו פנאי דבכה\"ג בבא ממדה\"י אסור מ\"מ בנזיר ומצורע שרי. וצל\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות י] <b>בהרע\"ב ד\"ה ומטפחות ספרים. בין כתפיו. </b>ובמסתפר לכל אותם שהתירו חכמים. תוס' (דף י\"ח ע\"ב):",
+                "[אות יא] <b>בתוס' חדשים ד\"ה בהרע\"ב ד\"ה ומטפחות. ובטור וב\"י משמע. </b>גם בתוס' (ד' י\"ח ע\"ב) כתבו ב' הגירסות וכתבו דמן הירושלמי אין הכרח. עיי\"ש:",
+                "[אות יב] <b>בתי\"ט ד\"ה וכל העולים. כ\"כ הר\"ן. </b>ובתוס' (דף י\"ח ע\"ב) נסתפקו אם הוא דוקא במצורע דאסור בתכבוסת או אף בעולה מטומאת מת ונבילה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מועד קטן",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Pesachim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Pesachim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e92b30212258c4f37d102272a4684a0e7fe26448
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Pesachim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json	
@@ -0,0 +1,211 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Pesachim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה פסחים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>בהרע\"ב ד\"ה ולמה אמרו. לקמן במתני'. </b>ובס' הכריתות כ' שקודם ר' הי' סדרי משנה (עמ\"ש בגליון סוף מס' כלים) ושם הי' שונים ב' שורות במרתף:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ב] <b>ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה. </b>בשער המלך (פ\"ד ה\"ב מהל' גירושין) הקשה הא בת\"ט דקאי לשריפה הוי כתותי מכתת שיעוריה (כמ\"ש התוי\"ט (פ\"ג מ\"ה דסוכה) בשם תוס' שם) וממילא אין הת\"ט מטמא לטהורה דכיון דכתותי מיכתת שיעוריה הוי כמו פחות מכביצה דאינו מטמא ועיי\"ש:",
+                "[אות ג] <b>בתוי\"ט ד\"ה ששורפין. נמי מוסיף אדרבי עקיבא. </b>לא מבעי' למ\"ד אוכל מטמא אוכל מדאורייתא דנשמע מדברי ר\"ח סגן הכהנים דטמא דרבנן מותר לעשותו טמא דאורייתא. אלא אפילו למ\"ד אין אוכל מטמא אוכל דאורייתא מ\"מ הוי חידוש יותר מה דשרי להוסיף בדרבנן ממה דשרי להוסיף מדאורייתא דאל\"כ יקשה האיך אמר ר\"י אינה היא המדה (הא) הא במה ששורפין טהורה עם הטמאה לא נעשה טמא מדאורייתא כיון דד\"ת אין אוכל מטמא אוכל וא\"כ נלמד מדרע\"ק כי היכי דלרע\"ק פסול דאורייתא מותר לעשותו ראשון דאורייתא ה\"נ אסור דרבנן מותר לעשותו שני דרבנן. אלא ע\"כ היכי דטמא מדאורייתא הוי יותר מקולקל מטומאה דרבנן. וא\"כ שפיר הוסיף רחס\"ה על רע\"ק. עיין בתוס' ומהרש\"א. וגם ל\"ל דדוקא ר\"י ס\"ל דאין לדמותו להדדי ולדידיה בלא\"ה לק\"מ דהא רחס\"ה מיירי בטמא דאורייתא אבל ר\"מ ס\"ל דיש לדמות הוספה בדרבנן להוספה בדאורייתא דא\"כ מנ\"ל להש\"ס לאוקמי לר\"מ בולד הטומאה דרבנן הא בלא\"ה י\"ל דר\"מ למד מדרע\"ק בדמיון הוספה בדרבנן להוספה דאורייתא. אלא ע\"כ דהסברא פשוטה דאין לדמותו. וא\"כ ממילא הוי רחס\"ה מוסיף אדרע\"ק לענין הוספה בדרבנן: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ד] <b>בהרע\"ב ד\"ה עבר זמנו. מד\"ס אסור בהנאתו. </b>בסוגיין אמרינן עבר זמנו א\"ב פשיטא ל\"צ לשעות דרבנן דאר\"ג המקדש מו' שעות ולמעלה אפי' בח\"ק א\"ח לקידושין. ובתוס' כתבו להסכים עם פירש\"י דל\"ג פשיטא. דהא ריה\"ג ס\"ל דשרי בהנאה כל שבעה ואי משום דמוכח כן מרישא דהא דרך התנא לכפול דבריו. ועוד דע\"ז לא הוי משני מידי ע\"ש: <b>ולדידי </b>צ\"ע דעדיין אף דל\"ג פשיטא מ\"מ יקשה מהא דאמרינן ל\"צ אלא שעות דרבנן דאר\"ג וכו' דמאי ראייה מייתי מדר\"ג הא בלא\"ה ידעינן הדין דמשש ולמעלה אסור בהנאה מדיוקא דרישא. ולענין דינא דקידושין הא מזה לא מיירי מתניתין. וביותר למה דכתב תוס' בפ\"ק (דף ו' ע\"ב) דמו' שעות ולמעלה דנקט ר\"ג מיירי בסוף שש ועיקר החידוש דאפילו ח\"ק דהוי רק חמץ דרבנן א\"ח לקידושין. א\"כ לא נשמע מדר\"ג אסור בהנאה מתחלת שש וא\"כ היאך שייך דינא דר\"ג עלה דמתניתין: <b>ולזה </b>היה נראה לענ\"ד דקושייתם ב' דתוס' לק\"מ דהש\"ס משנ' ל\"צ אלא לשעות דרבנן. ר\"ל דאשמעינן דאסור בהנאתו. כלומר ודינו ממש כמו איסורי הנאה דאורייתא לענין דא\"ח לקידושין דזה לא נשמע מדיוקא דרישא. ועל זה מייתי שפיר ראיה מדר\"ג כי היכי דחמץ דרבנן בשעות דאורייתא א\"ח לקידושי' ה\"נ חמץ דאורייתא בשעות דרבנן. והכי דייקא לישנא דהרע\"ב. כנלע\"ד:",
+                "[אות ה] <b>בהרע\"ב ד\"ה ר\"י. דיליף מנותר דאסור. </b>תמהני הא מסקינן בסוגיין. דמכח הפירכא דחלב של שור הנסקל יוכיח חזר ר\"י ודן דין אחר דילפינן במה מצינו מנותר דנותר ישנו בבל תותירו וחמץ בבל תותירו מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה ורבנן השיבו דחטאת עוף הבא על הספק יוכיח למה דס\"ל לר\"י בפ' בתרא דתמורה יקברו. <b>אח\"ז </b>רב מצאתי בתשובת נודע ביהודה (ח' יו\"ד סי' ל\"ד) שהק' לו כן מספרי ארי' דבי עילאה הרב הגאון מו\"ה יהודה ליב איגר זצ\"ל אבד\"ק האלברשטאט. ובעל נ\"ב כתב לתרץ דהא באמת קשה לר\"י לשיטתיה נימא חטאת עוף וכו' אלא די\"ל דר\"י מחזיק בלימוד דמה נותר אסור באכילה וכו' ולא חש לפירכת חכמים דחלב של שהנ\"ס יוכיח די\"ל דר\"י ס\"ל דאין אחע\"א אפי' בכולל וכו' עי\"ש. לענ\"ד דבריו תמוהים דמ\"ש דר\"י מחזיק בלימוד דמה נותר וכו' הא עדיין קשה דנימא חטאת עוף הבא עה\"ס יוכיח. וגם מ\"ש דר\"י ס\"ל דאין אחע\"א. הא מ\"מ משום זה אינו חייב על החלב משום אכילת שור הנסקל אבל עכ\"פ אסור בהנאה משום שהנ\"ס ועי' ברמב\"ם בפי' המשניות דכריתות וכמו דאמרינן שם אקדשיה מגו דאתוסף איסור הנאה. הרי דאיסור הנאה ודאי חייל ויהא הטעם כסברת הרמב\"ם שם כיון דההקדש חל על כללות הבהמה בודאי החלב אסור בהנאה. ה\"נ בחלב שהנ\"ס וא\"כ עדיין שייך חלב שהנ\"ס יוכיח דאסור באכילה משום חלב ובהנאה משום שהנ\"ס וחייב כרת:"
+            ],
+            [
+                "[אות ו] <b>בהרע\"ב ד\"ה שנאמר. אבל אתה רואה של אחרים. </b>וילפינן שאור דאכילה משאור דראייה ובדין הוא דאפילו תוך הפסח שרי אלא לאשמעינן דשל ישראל אפילו אחר הפסח אסור. זהו אוקימתא דראב\"י ומסקינן דהדר ביה וא\"כ העיקר כפירוש א' דהרע\"ב ומתניתין אתיא כר\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ז] <b>בתוי\"ט ד\"ה במזיד. והא ליתא וכו' וודאי דפטור. </b>וגם בהיפוך קשה כיון דנקט הטעם דאינו לוקה ומשלם ל\"צ לטעמא דאסור בהנאה. וגם היא אוקימתא חדשה דהא הש\"ס מוקי כרנב\"ה ולא מטעם דאינו לוקה ומשלם וע\"כ משום דבמזיד אף בלא אתרו כלל וא\"כ איך לקח לו הרמב\"ם דרך עצמו: <b>ותו </b>תמוהים דברי הרמב\"ם מ\"ש בעשירי מתרומות האוכל תרומה בין במזיד בין בשוגג אינו משלם אלא מן חולין המתוקנים שהוציא מהם תרומת מעשר עכ\"ל משמע דס\"ל דדרשא דונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיו' קדש גם בתשלומין מזיד הוא. א\"כ ממילא צריך לשלם פירות למ\"ד לפי מדה משלם אם כן יקשה מסוגיין דאמרינן אא\"ב לפי מדה משלם וקשיא א\"כ אמאי פטור במזיד. וכבר נכלל זה בתמיהת המ\"ל: <b>ונלע\"ד </b>דהנה דעת המאור דלרנב\"ה ח\"כ שוגגים פטורים. וההיא דאוכל תרומת חמץ בשוגג הטעם כיון דגזירת הכתוב הוא בתרומה דמיתה דידיה לא פטרתו ה\"נ כרת דחמץ לא פטרתו. והרמב\"ן במלחמות הקשה דא\"כ יקשה לרבא דס\"ל דבמיתה ביד\"ש ליכא קלב\"מ לדידיה ליכא גזרת הכתוב בתרומה. ולזה הוכיח דלרנבה\"ק אף דכרת פוטר מתשלומים מ\"מ לא הוי כמו מיתת ב\"ד. דשוגג כרת אינו פוטר וכשיט' רש\"י עי\"ש. ולכאורה תמוה כיון דסותר להמאור מכח מימרא דרבא הרי דס\"ל להחלט דאוקימתא דה\"ט קאי גם לרבא א\"כ ישאר הקושיא להרמב\"ן דלרבא למה לי דנקט מתניתין כלל תרומה לתני האוכל חמץ לחוד וכקושית רש\"י. ורש\"י תירץ והוכיח מזה דאפילו הזיד בתרומה ושגג בחמץ דפטור ואשמעינן דאפילו מיתה בידי שמים פוטר והיינו דבאמת אזלא רק לאביי. ולרבא מוכח באמת דלפי מדה משלם. אבל להרמב\"ן דלא ניחא ליה בכך דהסוגיא אזלא רק לאביי. א\"כ יקשה כזאת (ואפשר לומר בזה דהרמב\"ן ס\"ל ג\"כ דיש סברא לומר דתשלומי תרומה דכפרה הם לא אמרינן בהו קלב\"מ אלא דזהו נסתר דא\"כ גם בחמץ של הקדש אמאי לא מעל דגם שם הוי כפרה אפ\"ה פטור בהזיד בחמץ) וי\"ל למה דאיתא במתניתין (ספ\"ה דבכורות) השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהוא טריפה מה שאכלו אכלו והכי קיי\"ל בחוה\"מ (סי' רל\"ד). ויש להפוסקים בזה ב' טעמים אי משום קנסא אי משום דאכילת איסור לא מקרי נהנה דיותר היה ניחא ליה אילו לא אכלו. ומעתה י\"ל דבחמץ לחודיה לא הו\"מ למנקט משום דממנ\"פ היכי דשייך מדאגביה קניא גם במזיד חייב וכמ\"ש תוס' להדיא בכתובות דגם במתני' דתרומת חמץ ע\"כ מיירי כאוקימתא דכתובות בתחב לו חבירו. ואי בתחב לו חבירו היכי דאינו חייב מטעם מזיק רק מטעם מה שנהנה גם בשוגג פטור כיון דלא מקרי נהנה (זולת לשיטת הריצב\"א כתובות (דף ל' ע\"ב) משכחת לה דתחב לו חבירו באונס עד מקום דא\"א לאהדורי כי אם ע\"י הדחק דבמזיד דהחוב ממון אז מדלא אהדר קנהו בפיו מ\"מ כיון דמיד אח\"כ בא חיוב מיתה הוי מיתה ותשלומים באים כאחד ובשוגג חייב מטעם קנין פיו ובענין דלא נמאס הרבה והוא ש\"פ) מש\"ה נקט בתרומה דחייב בשוגג מצד אכיל' ולא משום שנהנה. ורש\"י לשיטתו דנראה דס\"ל בבכורות דהטעם משום קנסא ועיין ש\"ך יו\"ד דדוקא במוכר במזיד טריפה בחזקת כשר משום הכי שפיר הקשה דליתני חמץ לחודיה אבל להרמב\"ן י\"ל כדברים האלה. ובהכי יתישבו דברי הרמב\"ם (בפ\"י מהל' תרומות). דשפיר י\"ל דאם לפי מדה משלם גם במזיד כן הוא. והכי אמרינן אא\"ב לפי מדה משלם י\"ל דבמזיד פטור דמיירי באתרו ביה ומטעם דאין לוקה ומשלם. והא דנקט דוקא בתרומה היינו בפשוטו דבחמץ לחודיה לא משכחת שוגג חייב דלאו בר דמים הוא אבל למ\"ד לפי דמים משלם וע\"כ מתני' כריה\"ג דחמץ מותר בהנאה שפיר קשה א\"ה במזיד נמי ואי באתרו ביה ומטעם דאינו לוקה ומשלם ליתני בחמץ גרידא ואי דבחמץ גרידא לא משכחת דשוגג חייב דלא מקרי נהנה כיון דהוא אכילת איסור וכנ\"ל, הא משכחת בלא תחב חבירו ובשוגג חייב דבעידנא דאגביה קניא במזיד פטור באתרו ביה גם על לאו דבל יראה דגם על הגבהה אינו לוקה ומשלם כיון דלקח חמץ חבירו ועשה בו קנין הוי כקנה חמץ דמקרי מעשה וחייב מלקות לשיטת הרמב\"ם. ומשני דאתי כרנבה\"ק וא\"כ מזיד מיירי בלא אתרו ביה והא דפטור היינו בהזיד בחמץ. ובשוגג חייב דחייבי כריתות שוגגים חייבים וכדעת רש\"י והרמב\"ן. והא דלא נקט חמץ לחודיה היינו דרוצה למנקט מזיד אף דלא אתרו וזהו ל\"ש בחמץ לחודי' דהיכי דאגביה מעידן דאגביה חייב בתשלומין ואם בענין דל\"ש מדאגבי' גם בשוגג פטור דלא מקרי נהנה או כשיטת תוס' דגם שגגת כרת פוטר ורק בתרומה חייב כיון דגלי גלי ודו\"ק. ומעתה דברי הרמב\"ם בפירושו להמשנה מדוקדקים היטב דהא דנקט הטעם דחמץ לאו בר דמים היינו דנקט האמת דאף בלא אתרו ביה למלקות על לאו דבל יראה מ\"מ ל\"א מדאגביה קניא כיון דלאו בר דמים הוא. ואך משום הא לחוד ליכא למפטרי' דמ\"מ לחייב על האכילה דגם במזיד לפי מדה משלם לזה נקט הטעם דאתרו על האכילה ומטעם דאינו לוקה ומשלם והיינו ממש כפירוש הסוגיא דנקט אא\"ב לפי מדה משלם וכפי פירושינו הנזכר ואסברה לה הרמב\"ם בלא אתרו על לאו דב\"י ומשום דלאו בר דמים דלא תקשי דלנקט בחמץ לחודיה והיכא דאגביה ואתרו ביה משום ב\"י פטור לזה ביאר דמ\"מ גם בשוגג פטור דלאו בר דמים הוא. ודו\"ק. וע' מ\"ש על משנה זו (בריש פ\"ז מתרומות): אחרי זאת ראיתי לבני הרב הגאון מוהר\"ר שלמה איגר נ\"י רשום בחידושיו בזה\"ל ואשר השיג הראב\"ד בששי לעשירי מתרומות על הרמב\"ם דפסק דגם באכל בשוגג פטור מהתשלומין. ובגמ' אמרו אא\"ב לפי מדה משלם שפיר. יראה למה דכ' הרמב\"ם הלכה י\"א. ונזיר ששגג ושתה יין של תרומה כו' משלמים את הקרן ולא החומש ובכ\"מ שם כ' והטעם משום דכיון דהיה אסור ביין אף אם היה חולין לאו שתיה הוא. ע\"כ. ולפ\"ז יחוייב התעוררות במתני' נימא ג\"כ כיון דהיה אסור בחמץ אף אם היה חולין לאו אכילה הוא והנראה דדין זה שכתב בהלכה י\"א תלוי במ\"ש בהלכה שקודם לה. דהמאכיל את פועליו תרומה משלם להם דמי סעודתן כו' שדבר האסור נפשו של האדם חיתה ממנו ע\"כ. ור' מאיר דפליג בהאי דהמאכיל את פועליו. ע\"כ יסבור כרשב\"א בבכורות (דף ל\"ז א') דלאו בכל האסורים נפשו של אדם קצה בהם. וא\"כ י\"ל מה דקאמר בגמ' אא\"ב לפי מדה משלם שפיר. היינו דבאמת נימא מתני' ר\"מ היא ככל סתם מתני' אבל הרמב\"ם דפסק כרבנן. גם אם לפ\"מ משלם פטור דלאו אכילה היא כיון דבל\"ז אסור מטעם חמץ. והראב\"ד שהשיג לשיטתו אזיל שהשיג גם על דינו שבהלכה י\"א הנזכר. עכ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "[אות ח] <b>בתוי\"ט ד\"ה והכהנים. כדיליף לקמן. </b>כך קתני בברייתא לענין דאינו יוצא י\"ח במצה של טבל. ובסוגייא פריך עלה מידי בלבד קתני' ומסקי' דר\"ש היא דס\"ל אין איסור חל ע\"א ואינו חייב משום ב\"ת חמץ רק משום ב\"ת טבל. וא\"כ לדידן דקיי\"ל איסור חע\"א וגם בתרומה הוי איסור מוסיף דהא חמץ נאסר אף לכהן וחייב עלה ג\"כ אף משום ל\"ת חמץ ליתא להך טעמא. וליכא טעמא כי אם משום מה\"ב א\"כ לא הוי להתוי\"ט להעתיק דברי רש\"י אלו דהוא רק לס\"ד דדרשינן מי שאינו מוזהר רק משום ל\"ת חמץ בלבד:",
+                "[אות ט] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה ולא במעשר שני. ותנא דידן מצות מצות ריבה. </b>ומה ראית לרבות מ\"ש ולהוציא בכורים. מרבה אני מ\"ש שיש לו היתר בכל מושבות כו' גמרא (דף ל\"ו). ובדף (ל\"ח) בעי רשב\"ל מהו שיצא אדם יד\"ח בחלה של מ\"ש בירושלים. בחולין הוא דנפיק דאי מטמו יש להן היתר במושבות כו' א\"ד אמרינן הואיל ואילו לא קרא עליה שם ואיטמי איתא לה היתר כו' השתא נמי נפיק. וכתב בתוס' ד\"ה אבל חלתו זו הסוגיא כמ\"ד מחיצה לקלוט דאורייתא דאי מדרבנן יש לה היתר במושבות דאי יצאה חוץ למחיצה נפדית אפילו טהורה אי נמי כיון דמדרבנן אין לה פדיה לא חשיב נאכל בכ\"מ ע\"כ. וקשה לי הא רבא אמר הכא מסתברא שם מעשר חד הוא והא לרבא לא צריך לכל זה דהא בלאו טומאה נאכל בכל מושבות דהא הוא סובר מחיצה לקלוט דרבנן וא\"כ ממילא ליכא ב' הואיל דבהואיל אלו לא היה לקוח סגי דהא במ\"ש עצמה והיא חלה לא צריך לאילו לא קרא שם דאף כשהיא חלה נאכל בכל מושבות כ\"ז שלא נטמא יכול להוציא לחוץ ולפדותו. גם על תירוצם הב' קשה לי דהא משמע לעיל דמכח רבוי דמצות מצות אמרינן דמ\"ש מקרי נאכל בכל מושבות הואיל ואילו נטמא. ולמ\"ד מחיצה לקלוט דרבנן הא ע\"כ לא אתי קרא להכי דהא בלא\"ה נאכל מה\"ת בכל מושבות. ואף די\"ל דמ\"מ כיון דקודם פדייה אינו נאכל לא היה מקרי נאכל בכל מקום וכדמשמע מדברי תוס' לעיל ד\"ה דאר\"א מדציינו עצמם על זה ולא הקשו כן מקודם אההיא דיכול שאני מוציא אף מ\"ש וגם יקשה על האמת למ\"ד מחיצה לקלוט דרבנן איך יתרץ הברייתא הנ\"ל דקתני יכול שאני מוציא אע\"כ דמ\"מ בלא פדייה אינו נאכל בכל מושבות וצריך לזה ריבוי דקרא והקשה רק אחר שאמר ומה ראית כו' דאר\"א הוי ליה לומר דמשכחת לה שיוציא ויפדה. מ\"מ עדיין קשה אימא דהריבוי רק במה שבידו לפדות בחוץ אבל הסברא דמשכחת לה אם נטמא לא שמעינן. וא\"כ לבתר דאחז\"ל דמחיצה לקלוט מנ\"ל דמכח דאלו נטמא מקרי נאכל בכל מושבות וצ\"ע. וה' יפתח לבבי בתורתו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות י] <b>בתוי\"ט סוף ד\"ה אלו עוברין. ודייק מדתנן שיאור ישרוף. </b>במתניתין דפרקין (משנה ה') תנן שיאור ישרוף והאוכלו פטור, ובאמת התוס' לא דייקי מהך מתני' אלא מבריית' (בדף מ\"ג) דשיאור ישרף והתוי\"ט לא דקדק בזה כיון דגם ממשנה יש לדייק אך צריך להבין למה באמת שבקו התוס' מתניתין והביאו ראיה מהברייתא ובתשובה כתבתי ישוב לזה:",
+                "[אות יא] <b>שם במשנה וזומן של צבעים. </b>לכאורה היה אפשר לומר דדוקא מו' שעות ולמעלה. דכיון דבאותו זמן חמץ גמור אסור מדאורייתא גזרו נוקשה אטו חמץ גמור. אבל בשעה ו' דחמץ גמור נמי עדיין מותר מדאורייתא ורבנן הוא דגזרו לאסור י\"ל דנוקשה לא גזרו דהוי כעין גזירה לגזירה ובהכי היה מתיישב מאד האי דרב גידל בריש מסכתין דאמר המקדש מו' שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדניתא א\"ח לקדושי' דמש\"ה אמר מו' שעות ולמעלה. משום דבתוך ו' אין איסור כלל בחיטי קורדניתא אך התוס' דדייקי מזה דאמר משש ולמעלה דבשעות דרבנן וחמץ דרבנן מקודשת ע\"כ לא ניחא להו בכך. ולא ידענא למה מיאנו לומר כן וד' יאיר עיני: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יב] <b>בבית חמיו. </b>משמע דוקא החתן דאי אפשר לקיים המצוה על ידי אחרים אבל אחר ההולך לסעודת מצוה יחזור אבל הרמב\"ם כתב וז\"ל משיצא לעשות מצוה או לאכול סעודה של מצוה כגון סעודת אירוסין ונשואין וכו' משמע דאפי' באחר הדין כן. מג\"א (סי' תמ\"ד). והפר\"ח כתב דהא דנקט במתני' לבית חמיו משום דההיא בכל גוונא איכא מצוה לאפוקי אחרים דאמרינן בסוף פרקין כל סעודה שאינה של מצוה אין ת\"ח רשאי להנות ממנה כגון מאי אר\"י כגון בת כהן לישראל ובת ת\"ח לע\"ה:",
+                "[אות יג]  <b>שם במשנה ואם לאו מבטלו בלבו. </b>המג\"א (בסי' תמ\"ד סקי\"א) כ' דאם הוא מו' שעות ולמעלה דאין יכול לבטל והולך למול בנו יחזור מיד משום דהאי עשה והאי עשה ועשה דתשביתו חמור טפי דבכל שעתא עובר עליו משא\"כ במילה ובאבן העזר שם השיג דהרי בהולך לשחוט פסחו בודאי דינא דמתני' גם מו' שעות ולמעלה דאינו חוזר לבער דהא עשה דפסח הוי עשה שיש בו כרת ודחי לעשה דתשביתו (נ\"ל דכוונתו אף דלא הוי בעידנא מ\"מ דחי כמ\"ש תוס' פסחים (דף נ\"ט א') גבי עשה דהשלמה) וממילא ה\"ה בהולך למול בנו כיון דמתני' כייל ליה בחד בבא והטעם דמשהה חמץ ע\"מ לבערו אינו עובר בעשה כמ\"ש תוס' (פסחים דף כ\"ט) עיי\"ש. ובחידושי צל\"ח פסחים הביא בשם חכם א' השגה גדולה על האה\"ע. דבלשחוט פסחו בודאי דינא דהמג\"א אמת דהא א\"א לו לשחוט פסחו כשיש לו חמץ בביתו דעובר על לאו דלא תשחט על חמץ. ולא שייך דעשה דפסח ידחה ללאו דלא תשחט. (והיינו דעשה דתשביתו לא עבר כמ\"ש האה\"ע כיון דמשהה ע\"מ לבערו) דל\"א כן בדבר שהלאו הזה בעצמותו דמצוה שהתורה אמרה דהעשה דשחיטת פסח לא יהיה על חמץ. ואף דאיכא לאוקמי קרא ביש לו פנאי לבער חמצו תחלה מ\"מ לא שייך בדבר זה עצמו לומר דעשה דוחה לא תעשה שאין זה דומה לשארי מקומות שלא נאמר הל\"ת על דבר זה רק שאירע דמזדמנים יחד העשה ול\"ת. וכיון שכן אדרבא הוא סייעתא להמג\"א כיון דבלשחוט פסחו בודאי לאחר שש ולא ביטל דחוזר לבער הכי נמי בלמול בנו דחד דינא אית להו. עכ\"ד: <b>והנה </b>ביסוד הזה דהיכא דל\"ת בדבר זה עצמו ל\"ש לומר דעשה דוחה ל\"ת מצאנו לקדוש א' מדבר בהיפוך ה\"ה הגאון שאגת אריה בספר טורי אבן (בחגיגה דף ד') ד\"ה אצטריך קרא. הקשה דנימא דעשה דראיית פנים ידחה לל\"ת דלא יראה פני ריקם דהא ממנ\"פ אם הוא נקבה לא עבר בלאו דל\"י ואם הוא זכר מקיים העשה דראיית פנים ודחי ללאו דל\"י עיי\"ש. הרי אף דהלאו הוא באותו דבר עצמו דהזהיר התורה דראיית פנים לא יקיים רק להביא עמו קרבן מ\"מ אמרינן דזהו רק באפשר להביא קרבן. דעבר אלאו אם אין מביא והוי כמו לאו דעלמא ואם אי אפשר להביא קרבן דוחה העשה לל\"ת [והנה מ\"מ נדחים דברי האה\"ע דהרי הט\"א תירץ על קושיתו הנ\"ל דאין עשה דוחה לל\"ת שבמקדש. וא\"כ מה\"ט נתקיים השגת החכם הנ\"ל על האה\"ע דבלשחוט פסחו בודאי צריך לחזור לבער דהעשה דפסח אינו דוחה ללאו דלא תשחט דאין עשה דוחה לל\"ת שבמקדש. אמנם בזה דעשה דפסח שהוא בכרת דוחה לל\"ת שבמקדש כדמוכח בפסחים (דף נ\"ט) דעשה דפסח דוחה להשלמה אף דהיא עשה שבמקדש. ה\"נ י\"ל לל\"ת וראיה מסוגיא דזבחים (דף ל\"ג) דדחי עשה דפסח ללאו דלא תבא אל המקדש. וא\"כ יש מקום לדברי האה\"ע] ולענ\"ד נראה לקיים דברי האה\"ע. ובתחלה נאמר דאף לדעת החכם הנ\"ל דבפסח בודאי יחזור ויבער משום לאו דלא תשחט. מ\"מ מה שדן דיש ראיה להמג\"א דה\"נ בלמול בנו כיון דבחד בבא קתני. ז\"א כיון דבפסח אין הטעם דמוטל עליו יותר לקיים עשה דתשביתו. אלא דאין בידו לעשות פסח דאף אם אינו יכול לחזור כלל ולבער דפסקי' מברא ג\"כ א\"י לשחוט פסח משום לאו דלא תזבח. וא\"כ ל\"ש לומר למול דומיא דלשחוט. דבפסח אינו הולך לשחוט דכ\"ז שיש חמץ בביתו אין שייכות לשחיטת פסחו ומעתה אני אומר בהיפוך דראיית האה\"ע לנכון. והיינו דלר\"ל דס\"ל בפסחים (דף ס\"ג) דלאו דלא תשחט הוא רק באם החמץ עמו בעזרה. ולדידיה מיירי לשחוט פסחו אף אחר שש דעשה דפסח שיש בו כרת דוחה לעשה דתשביתו ודומיא דהכי מיירי למול גם כן אף אחר שש. ומוכח באמת הטעם דבדעתו לבערו א\"ע על תשביתו. ובזה לא מצינו דפליג ר\"י דאף דלר\"י לשחוט פסחו לא מיירי מן לאחר שש היינו מטעם אחר דלאו בר שחיטת פסח כ\"ז שהחמץ בביתו אבל לענין למול בנו הדין לר\"י כמו לר\"ל. ובתשובה הארכתי בעז\"ה:",
+                "[אות יד] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה ולשבות. והקשו בתוספות. </b>והמג\"א כתב דלפמ\"ש הב\"י א\"ח (סי' תט\"ו) דדוקא במערב בפת הוא דאין מערבין אלא לדבר מצוה אבל לערב ברגליו ולקנות שם שביתה מותר אפי' לדבר הרשות. א\"כ ליתא ממילא לקושיית תוס':"
+            ],
+            [
+                "[אות טו] <b>בהרע\"ב ד\"ה בשר קודש. משום חומרא דקדשים. </b>ובתוס' כתבו אומר ריב\"א דמפורש בירושלמי משום דבשר קודש לית ליה תקנה בביטול החמירו בכזית אבל חמץ דאית ליה תקנה בביטול לא החמירו עד כביצה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות טז] <b>בהרע\"ב ד\"ה מקום שנהגו. דהחמירו על עצמן כו'. </b>דאילו מחמת חשש רביעה כדאי' (ברפ\"ב דע\"ז) דאין מעמידים בהמה בפונדקאות של עו\"ג משום חשש רביעה. דהכא במכירה אמרינן עו\"ג חס על בהמתו שלא תעקר. דמה\"ט דינא דאין מעמידי' לא תליא במנהגא. דהתם לכ\"ע אסור מחשש רביעה אבל במכירה דחס על בהמתו תליא במנהגא. וס\"ל לרש\"י ולהרע\"ב דטעמא דנוהגין שלא למכור משום אטו בהמה גסה. ולא ניחא להו לפרש דמקום שנהגו חוששים אף לבהמתו דלמא לא חס. די\"ל דקשה להו קושית תוספת (בע\"ג דף כ\"ג) דא\"כ בהנך מקומות יהא הדין דאין לוקחין מהם בהמה לקרבן דהא חוששין אף לרביעה. אע\"כ דאין חוששין כלל לזה. אלא דנהגו שלא למכור אטו בהמה גסה ותוס' שהקשו כן ע\"כ דס\"ל דטעמא דמנהגא דחוששין אף לבהמתו לרביעה. והנה מתוס' (ע\"ז דף י\"ד ע\"ב) ד\"ה אמר רב כו' נראה דס\"ל כרש\"י והרע\"ב. והיינו ממה דכתב ולמאי דהדר ביה רב ניחא. ובפשוטא תמיה דעדיין תקשה הא מכל מקום טעם דנהגו שלא למכור משום רביעת בהמתו. ואמאי נהגו בכותי שלא למכור הא כותי אינו חשוד על הרביעה. ולזה נראה למה דהקשה המהרש\"א על קושית תוס' הא אמרינן דאין מוכרין לכותי שמא יחזור וימכור לישראל ותירץ דתוס' קאי באידך תירוצא דזהו מקרי לפני דלפני. ולזה שפיר כתבו למאי דהדר ביה רב ניחא. היינו דאין הטעם משום רביעה אלא משום אטו בהמה גסה דאסור משום שאלה ונסיוני, וזה שייך גם כן בכותי דימכור לעו\"ג ויהיה נסיוני או דישאל לעו\"ג ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יז] <b>בין בשבת. </b>ואף דבשבת ליכא נו\"נ והיה ראוי להקדים התמיד במה דאפשר משום פסח שאחריו. מ\"מ כיון דעבדינן מוספים בשש ובזיכין בז' א\"א לעשות התמיד רק בז' ומחצה. גמרא:"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>תוי\"ט ד\"ה ששחטו כו'. פ\"ג דבב\"מ. </b>ובמסכתין (דף ס\"ג ע\"א) ד\"ה רבי מאיר סבר וכו':"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יט] <b>בהרע\"ב ד\"ה ושאר כל הזבחים. פטו' דכתיב זבחי. </b>ביומא (דף כ\"ט ע\"א) בתוס' ד\"ה אלא וכו' הקשו דלמה לי קרא להכי הא בלא\"ה פטור דהקרבן פסול כיון דשחטו בזמן פסח שהוא אחר התמיד של הערביים. והוכיחו מזה דבדיעבד אף דעבר על העשה דעליה השלם. מ\"מ הקרבן לא מפסיל בכך עיי\"ש. ולא הבנתי קושיי' דהא באמת זמן פסח מחצות ואילך ואם שחטו להפס' קודם תמיד כשר וממילא אם שחט אז לזבחים על החמץ פטור ואצטריך קרא להכי להיכא דשחט שלמים בי\"ד אחר חצות קודם התמיד. וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כ] <b>בתוי\"ט סוף ד\"ה שלא. דדלמא קרקע עולם היתה. </b>במחילת כתה\"ק אשתמיטתיה סוגי' ערוכה בשבת (דף קנ\"א ע\"ב) עלה דההיא קרקע בקרקע מיחלף פירש\"י שם אע\"ג דמרחץ רצפת אבנים הוא מ\"מ מיחלף בקרקע אחר. ולענ\"ד דגם תוס' ס\"ל הכי דלא יחלקו על סוגי' ערוכה. וקושיי' תוס' דבעזרה ל\"ש אשוויי גומות היינו למה דס\"ד לאוקמי מתני' כר\"א דמרבץ הוי מלאכה דאורייתא דאילו לרבנן דהוי רק שבות הא ל\"ג שבות במקדש וע\"ז הקשו דהא מ\"מ כיון דהיה מרוצף ליכא איסור דאורייתא דהא ליכא אשויי גומות ואין אסור רק מגזירה דמחליף בקרקע אחר. והמעיין בתוס' יראה להדיא דלא הקשו כלל על המסקנא לרבנן רק לס\"ד. ובמהרש\"א (בפ\"י דשבת) נדחק בדבריהם מה דלא הקשו להם למסקנא לרבנן ולפמ\"ש ניחא דהא באמת אסור גם במרוצף. ודלא כנראה מהתי\"ט דתוס' והרמב\"ם מחולקים בזה. כנלע\"ד ברור:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כא] <b>והשלישית במקומה עומדת. </b>רמז בזה דגבי הראשונה נקט וישבה לה בהר הבית ועלה קאמר שניה בחיל. אבל השלישית שהיתה במקומה לא היה ישיבה אלא עמידה דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב\"ד בלבד עיין בירושלמי (פ\"ז דסוטה סוף הלכה ז'):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כב] <b>בהרע\"ב ד\"ה ואלו דברים. האמור בפסח דוחה את השבת. </b>ואף היכא דרוב הציבור זבין ומיעוט עושים את הפסח מ\"מ דחי שבת ולא אמרי' דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה בתמיד כל ישראל אף כאן כל ישראל אלא כיון דגמרינן בגז\"ש מתמיד הכי גמרי' מה להלן בתמיד במועדו ואפילו בשבת ואינו בטל בשביל שהוא שבת אף פסח לא יתבטל בשבת ואם היו כל ישראל זבין חוץ מאדם אחד או שנים וחל ע\"פ בשבת אי אמרת לא דחי שבת ביחיד הרי הוא בטל לגמרי. תוס' (יומא דף נ\"א ע\"א) ד\"ה דוחה וכו':",
+                "[אות כג] <b>בהרע\"ב ד\"ה הרכבתו. שהחי נושא את עצמו. </b>עיין בהרע\"ב (לעיל פ\"ד מ\"ג) ובתוי\"ט שם וצ\"ע. והרמב\"ם בפי' כתב דהרכבתו היא דאורייתא וכן הבאת חוץ לתחום לרע\"ק דסבר תחומין דאורייתא ור\"א ס\"ל דתחומים דרבנן וגם חי נושא את עצמו אפילו בהמה כבן בתירא לפיכך הם כולם אצלו משום שבות לבד:"
+            ],
+            [
+                "[אות כד] <b>במשנה אמר לו רע\"ק או חלוף. </b>מסקי' בסוגיא דר\"א אגמרי' לרע\"ק דהזאה אינו דוחה שבת אלא דגמרא אתעקר ליה ובא רע\"ק לאדכורי ליה [לפיכך דן ק\"ו זה לפניו כדי שישים אל לבו אחרי שבא זה ללמוד שחיטה מהזאה מכלל דבהזאה פשיטא ליה דלא דחי מתוך כך יזכור מה שלמד לו] והא דלא אמר לו להדיא. סבר לאו אורח ארעא והא דבאמת לר\"א הזאה אינו דוחה משום שמא יעבירנו ד\"א ברה\"ר אף דלר\"א מכשירים דחי שבת מ\"מ ההעברה ד\"א ברה\"ר לא דחי דר\"א סבר שוחטים וזורקים על טמא שרץ וכן בטמא מת שחל שביעי שלו בע\"פ וסבר ג\"כ אכילת פסחים לא מעכבא א\"כ אין צורך להזאה ולא מקרי נשחט שלא לאוכליו כיון דמחזי חזי תקוני הוא דלא מתקן:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כה] <b>שלא לשמו בשבת. </b>מוקמי' בש\"ס דמיירי בעוקר אבל בטועה דסבר שהוא שלמים הפסח כשר דעקירה בטעות ל\"ש עקירה וסיפא דשאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח מיירי בטועה דסבר שהוא פסח. אבל בעוקר לא מקרי טעה בדבר מצוה. ולפ\"ז תמוהים דברי הרע\"ב [וכ\"כ רש\"י] במ\"ש ואם אינן ראוין וכו' או סבור שמותר לשחוט זבחים אחרים לשם פסח בשבת הא מיירי בטועה והו\"ל להרע\"ב ורש\"י לפרש בפשוטו דהוא שוגג דטעה וסבור דפסח הוא וכמ\"ש הרע\"ב ורש\"י באמת אח\"כ ואם ראויין כו' ולא נזכר שהקדישו לזבח אחר:",
+                "[אות כו] <b>ברע\"ב ד\"ה ור\"י פוטר כו'. טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כו'. </b>והא דלא מחלק ר' דבפסח ששינה את שמו חייב דלא עשה מצוה אבל בזבחים ששינה את שמן עשה מצוה. היינו דלדבריו דר\"א קאמר דס\"ל להדיא בזבחים (דף י\"א) דבשוחט זבחים אחרים לשם פסח פסול. תוס'. וזהו אם אמרי' עקירה בטעות שמה עקירה. אבל למה דקיימי' דל\"ש עקירה א\"כ סיפא דמיירי בטועה הוי שלמים וגם לר\"א עשה מצוה וצ\"ע ועיין מהרש\"ל:",
+                "[אות כז] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה שחטו. ותימא דלא פריך לה ברישא. </b>כך הקשה מהרש\"ל עיי\"ש:",
+                "[אות כח] <b>בתוי\"ט ד\"ה אם אמרת. אי קדם ומל של שבת בע\"ש. </b>יותר הו\"ל למנקט דאף אם קדם ומל של שבת בשבת דג\"כ חייב כמו קדם ושחט לאימורי צבור ברישא:"
+            ],
+            [
+                "[אות כט] <b>בהרע\"ב ד\"ה שמשכו. פטור שאנוס הוא. </b>ובתוספות הוכיחו מסוגיין דאין הטעם משום אנוס הוא אלא משום דטעה בדבר מצוה ואף דלא עשה מצוה צ\"ל דכולה מדברי ר\"מ היא דס\"ל להדיא בתינוקות דאף בלא עשה מצוה פטור:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ל] <b>בהרע\"ב ד\"ה נטף. והסולת רותחת. </b>גם מקודם גבי נטף מרוטבו על החרס הו\"ל לפרש דמיירי בחרס רותח כדאמרינן להדיא בסוגיין. והיינו דבגמרא מקשה אם הסולת או החרס צונן נימא אקורי קא מיקר דתתאה גבר וכשמואל. וא\"ת מה מקשה בסולת צוננת נימא אקורי קא מיקר לוקמי כגון שהרוטב ירד עד קרקעות הכלי ועשה גומא והסולת נפל לתוכה והוי עילאה. וי\"ל דלשון על הסולת לא משמע כן דהו\"ל למתני בתוך הסולת אי נמי י\"ל והוא עיקר דמ\"מ מקרי הסולת תתאה כיון דהוא במקומו והרוטב נכנס לגבולו הוא גובר ומיקר ובהכי מתיישבת הסוגיא דאיתא תניא כוותיה דשמואל ומייתי שתי ברייתות חדא דתניא חם כו' חם לתוך צונן מדיח ותניא אידך בשר רותח שנפל לתוך חלב כו' חם לתוך צונן מדיח ותמהו בתוס' למה לי להביא אידך ברייתא ולמ\"ש ניחא דאילו הביא רק ברייתא קמייתא הייתי אומר דמיירי בב' חתיכות ועדיין בחתיכה שנפל לדבר לח כסולת או משקה סד\"א דמקרי תתאה כיון דשקועה בו לזה מביא אידך לאשמעינן דאף בכה\"ג מקרי החתיכה עילאה: <b>ומה </b>דמביא ברייתא ראשונה ולא השניה בלחוד זהו קשה גם לתרוצם דהתוס' אבל נלע\"ד דגם זה לא קשה די\"ל דס\"ד דרק על אידך ברייתא שייך להקשות אדמיקר ליה בלע כיון דאין צריך להפליט רק להבליע החלב בתוכו אבל בשני גושיים י\"ל דכולי האי ל\"א אדמיקר ליה מפליט ומבליע לזה מביא ברייתא ראשונה לבאר דגם בזה אמרינן אדמיקר כו' ובעי קליפה ובדרך זה יש ג\"כ ליישב תמיהת תוס' הנ\"ל די\"ל גם להיפוך דסד\"א דרק בברייתא ראשונה אמרינן אדמיקר כו' משום דאף אם הוא רק חשש בעלמא אי בלע מ\"מ אסור כיון דהוי חשש דאורייתא אבל באידך ברייתא דאף אם בלע ליכא דאורייתא דהא מ\"מ לאו דרך בישול הוא למתסר בב\"ח מדאורייתא ולגבי רבנן לא חיישינן כולי האי לומר אדמיקר ליה בלע לזה מביא גם אידך ברייתא למפרך עליה אדמיקר ליה בלע. וישוב הראשון יותר נכון. ועכ\"פ תמהני על הרשב\"א שכתב ומובא בב\"י (יו\"ד סי' צ\"א) ד\"ה כתב הרשב\"א בתשובה על שיטת רש\"י במה שאמרו בבר יונה דנפל לכדא דכמחא ואי צלי הוא בעי קליפה דהכוונה בצלי חם דוקא. וכתב עליו הרשב\"א וז\"ל אע\"פ שהבר יונה שקוע והכמחא צף עליו מלמעלה כו' אינו כצונן לתוך חם כו' ולא זכיתי להבין איך תלה קושיא זו בפירוש רש\"י הא גם לאינך פירושי יקשה מברייתא דהכא בשר חם שנפל לתוך חלב ויקשה הא הבשר שקועה והוי תתאה וצע\"ג וה' יאיר עיני:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לא] <b>תוי\"ט ד\"ה חמשה. ונראה דלחם הפנים. </b>בתוס' בסוגיין כתב בשם ריב\"א דמדכתיב תמיד ילפינן לה דאפילו בשבת ועיין במהרש\"א:"
+            ],
+            [
+                "[אות לב] <b>אע\"פ שנטמא הבשר והחלב קיים. </b>משמע דבנטמא שניהם אינו זורק והיינו כר\"י (בפרק ג' משנה ד' דמנחות) והא דקתני במתני' דמקודם חמשה דברים באין בטומאה היינו דבציבור מודה ר\"י כדמסקינן בסוגיין ואף למ\"ד דטומאה דחוייה בציבור ובעי ריצוי ציץ מ\"מ מדינא ציץ מרצה על האוכלין ורק מדרבנן לא יזרוק ולא אמרי' רק ביחיד ולא בציבור תוס'. אבל באבוד ושרוף אף בציבור לא יזרוק ואף דיעבד פסול כמבואר בסוגיין. ובזה מיושב מה דאמרינן בסוגיא חדא דפסולה דיעבד משמע ועוד חמשה דברים באין לכתחילה משמע ומשני הא ביחיד הא בציבור ועיין מהרש\"א דלא חש להשיב על קושיא הראשונה ופסולה היינו לכתחילה. ולענ\"ד י\"ל דבתחלה דמשני כי קאמר ר\"י לכתחילה אבל דיעבד לא היינו דשרש הדין דאם אין דם אין בשר הוא לכתחילה דלא שינה הכתוב לעכב ואף בשרוף ואבוד כן (וכדס\"ל לר' יוסי באמת) אפילו בציבור אסור לכתחילה כיון דדינא דאורייתא הוא דלכתחילה ל\"י. ומש\"ה פרכינן דהא פסולה קתני אבל למה דמשני כאן ביחיד כאן בציבור דבציבור אפי' לכתחילה שרי וע\"כ זהו רק בטומאה די\"ל דציץ מרצה על אכילות ורק מדרבנן ל\"י ובציבור התירו לכתחילה. וממילא י\"ל דבאבוד ושרוף אפילו דיעבד לא דאם אין דם אין בשר הוא לעכב וכדאיתא כן להדיא בסוף סוגיין. וא\"כ י\"ל דלשון פסולה נקט משום נשרף. וביותר די\"ל דמתני' ס\"ל דציץ אינו מרצה על אכילות וקאמר כמדת ר\"י היינו לענין היסוד דאם אין דם אין בשר פסולה אבל ר\"י לנפשיה סבר דמרצה על האוכלין ומדרבנן לא יזרוק ובדיעבד כשר ודו\"ק היטב:"
+            ],
+            [
+                "[אות לג] <b>נטמא מיעוט הקהל. </b>הא דנקט ברישא נטמא הקהל או רובו ובסיפא נקט נטמא מיעוט הקהל היינו דבנטמא רובו אף הטהורים עושים בטומאה ובנטמא מיעוט הקהל הטמאים נדחים לפסח שני אבל במחצה ע\"מ כולן עושים בראשון הטהורים בטהרה והטמאים בטומאה:",
+                "[אות לד] <b>בתוי\"ט ד\"ה שהיו הכהנים טמאים. שלא יגעו בבשר. </b>דבריהם הקדושים לא זכיתי להבין דהא אין ההיתר כלל משום טומאת בשר כמבואר בסוגיין דבכהנים טהורים והסכין נטמא בטמא שרץ דאף דמטמא לבשר טמאים לא עביד מוטב יאכל טומאת בשר בלאו ואל יאכל בטומאת הגוף שהוא בכרת ואם כן כל עיקר תלוי בכהנים טמאים כיון דדחינן כרת דנכנסים לעזרה בטומאת הגוף וגם מ\"ש תוס' כיון דאשתרי טומאות אימורין תמוה הא מבואר בסוגיין בכהנים טהורים והסכין טמא מת כיון דהסכין מטמא לגברי עושים בטומאה והא בזה רק השוחט נטמא והזריקה והקטרת אמורים אפשר בכהן טהור אלא ע\"כ העיקר כיון דדחינן הכרת ליכנס בטומאה בעזרה וצע\"ג. ובתוספות הקשו דבסכין טמא מת ישחוט בסכין ארוכה ולא יצטרך לכנס לעזרה. (והיינו דהעבודה בטומאה ליכא דהא שחיטה מותר בטמאין וזריקה והקטרה אפשר בכהנים טהורים). אי נמי יאחוז הסכין בפשוטי כ\"ע. ותירצו דאין פנאי לכל הפסחים לשחוט בענין זה ואף להביא סכינים אחרים אין פנאי עכ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "[אות לה] <b>בהרע\"ב ד\"ה ואח\"כ. מרצ' ופטור. </b>וכן פירש רש\"י והיינו לשיטתייהו דפירשו דמיירי גם בנטמא הבשר וזה ע\"כ רק לענין הפטור מפסח שני דהא אין הציץ מרצה להתיר בשר באכילה. אבל תוס' הקשו ע\"ז דהא הגמרא מדייק דוקא נזרק ואח\"כ נודע שהוא טמא אבל נודע ואח\"כ נזרק לא. וע\"כ זהו רק מדרבנן וא\"כ היכי מחייבינן ליה בפסח שני כיון דמדאורייתא פטור הוי חולין בעזרה. ולזה פי' הריב\"א דמיירי בנטמא הדם וע\"ז קאי הדיוקא דנודע ואח\"כ נזרק לא הותר הבשר באכילה אבל מ\"מ פטור מפ\"ש. וכתב עוד מיהו יש ליישב פי' רש\"י דהציץ מרצה היינו להקטיר אימורי' ובנודע ואח\"כ נזרק אינו מרצה להקטיר אימורים ומ\"מ פטור מפ\"ש: ",
+                "[אות לו] <b>בהרע\"ב ד\"ה הציץ מרצה. שהקריב פסחו. </b>ואפילו בין שחיטה לזריקה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לז] <b>בהרע\"ב ד\"ה העצמות. וטעון שריפה. </b>ואף אחר שניתותר א\"י לשברם ולהוציא המוח לשורפו דכיון דהיה לו שעת הכושר יש בו משום שבירת עצם וגם אף בעבר ושברם ולקח מהם המוח או בפסח הבא בטומאה דיכול לשברם מ\"מ העצמות טעונים שריפה דכיון ששימשו לנותר הם ג\"כ דינם כנותר:"
+            ],
+            [
+                "[אות לח] <b>בהרע\"ב ד\"ה כל. אין נמנין עליו בפסח. </b>והרמב\"ם (בפ\"י מהלכות קרבן פסח) פירש למשנתינו דעצמות הנאכלין בשור גדול אחר שליקה מותר לאכלן בגדי הרך היינו דאין בהם משום שבירת עצמות עיי\"ש:",
+                "[אות לט] <b>בתוי\"ט סד\"ה המותיר כו'. בפסח שבא בטומאה. </b>דגם זה ממעט מקרא בו בכשר ולא בפסול דמקרי נעשה בפסול כיון דטומאה דחוייה היא בציבור. פירש\"י:"
+            ],
+            [
+                "[אות מ] <b>בתוי\"ט ד\"ה מן האגף. הא האגף עצמו נעשה. </b>ודיוקא דמתני' לענין אגף עצמו מוקמי' בסוגיא כאן בשערי ירושלים דאגף עצמו כלחוץ כאן בשערי עזרה דאף אגף עצמו כלפנים חוץ משער נקנור:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מא] <b>בתוי\"ט ד\"ה אפטרופסין. אבי ילדים. </b>כן הוא בהרע\"ב (פ\"א מ\"ה דבכורים):"
+            ],
+            [
+                "[אות מב] <b>בהרע\"ב סד\"ה ופטורים. דקמי שמיא גליא. </b>ודוקא בשכח רבו אחר הזריקה דבעידן זריקה היה עומד לברר אבל שכח קודם זריקה דכי אזדרק לא הוי חזי לאכילה חייבים לעשות פסח שני מימרא דאביי בלישנא קמא ופסקו הרמב\"ם (פ\"ג מהל' ק\"פ):"
+            ],
+            [
+                "[אות מג] <b>במשנה רש\"א עד שיזרק. </b>יש לעיין הא ר\"ש ס\"ל דכל העומד לזרוק כזרוק דמי כדאיתא במנחות (דק\"ב):"
+            ],
+            [
+                "[אות מד] במשנה 'את שלו'. ואף בלא ממנה אחרים אם דרך א' מהם למהר ולאכול הרבה יכולים לומר טול חלקך וצא אלא דנקט ממנה דבזה אפילו היכי דבתרוייהו אכלי כחד מבני חבורה מצי אמרי ליה לא ניחא לן אינש נכרי גבן. גמרא:"
+            ],
+            [
+                "[אות מה] <b>בתוי\"ט ד\"ה ראה שלש. גמרא. </b>וכ\"כ הרמב\"ם וכתב עלה הכ\"מ שכן הוא בגמרא. ואני בעניי לא ידעתי הא הטעם שכתב התוי\"ט מקודם דקודם טבילה אין שוחטים דחיישינן דלמא פשע זהו ס\"ד דהש\"ס ולאותו ס\"ד פרכי' א\"ה מחוסר כפורים נמי דלמא פשע ומשנינן דמסרום לכהנים אבל למאי דפרכינן עלה ורב סבר מדאורייתא מיחזי חזי [ופי' רש\"י דאם הטעם דלמא פשע הוי רק גזירה ומדרבנן] וכו' ומסקינן דרב מקרא יליף ע\"ש. וע\"כ החילוק בין קודם טבילה לקודם כפרה היינו דאח\"כ קליש טומאה ולא מצינו כלל בדרב החשש דשמא יפשע וכיון דחזי' דעולא דסבר שו\"ז על ט\"ש לא ס\"ל חששא דיפשע ולדידיה ל\"צ למסירתם לכהנים ובסברא זו היכן מצינו דפליג רב כיון דטעמא דאין שו\"ז עט\"ש דיליף לה מקרא. וצע\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מו] <b>הר\"ב ד\"ה אונן. וטבילה בעי. </b>כדאיתא (פ\"ג משנה ג' דחגיגה):",
+                "[אות מז] <b>בתוי\"ט ד\"ה כפורש כו'. במקום כרת. </b>בגמ' אמר רבא ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהן במקום כרת אונן ומצורע ובית הפרס לא העמידו דבריהן במקום כרת כו' מצורע מאי היא דתניא מצורע שחל שמיני שלו בערב הפסח וראה קרי בו ביום טובל ואוכל כו' יבא עשה שיש בו כרת כו' ואמר ר\"י דבר תורה אפילו עשה אין בו ובתוס' ד\"ה ואמר ר\"י כו' ר\"י לא פליג אבריי' דלאו תנא הוא כו' אלא פרושי קא מפרש לה [דמה דקתני וידחה לעשה שאין בו כרת לאו דוקא אלא איסור דרבנן הוא] וכן מוכח דגבי יולדת כו' ע\"ש וכן ביבמות האריכו להוכיח דרק פרושי קא מפרש וקשה לי הא בפשוטו מוכח כן דאם איתא דהברייתא ס\"ל דהוי דאורייתא א\"כ מוכח דעשה דפסח דיש בו כרת דוחה לעשה דאורייתא. א\"כ היאך חשיב מצורע בהא דלא העמידו דבריהן. מה ראיה דנהי דר\"י לנפשיה סבר דאפילו עשה אין בו באמת. אבל מ\"מ מצי סובר ג\"כ דאפילו הי' בו עשה היה נדחה מפני הפסח דהא הברייתא סובר כן וא\"כ ל\"ש לומר לא העמידו דהא אף אלו העמידו שיהא כשל תורה הא גם דאורייתא ממש נדחה מפני הפסח אע\"כ מוכח דר\"י פירושי מפרש וס\"ל לסוגיא מסברא דעשה דאורייתא לא היה ראוי להיות נדחים מפני הפסח אלא כיון דמדרבנן הוא נדחית ולא העמידו דבריהן לעשות כש\"ת: <b>אמנם </b>מ\"מ קשה לי הא האמת כן הוא דאף אם הוא דאורייתא ראוי שידחה מפני פסח דכן מוכח בזבחים (דף ל\"ג ע\"ב) דאמרינן רבינא אמר למלקות אתמר וע' בתוס' שם דהא עדיין איכא לאקשויי דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה ועוד הא בעי בעידנא ותירצו דעשה שיש בו כרת עדיף הרי דאף ל\"ת ועשה דאורייתא נדחים מפני הפסח וא\"כ איך חשיב מצורע בכללא דלא העמידו הא אף אם יעמידו דבריהם יהי' נדחה מפני פסח וצלע\"ג הבינני ד' ואלמדה תורתיך: <b>ובהרא\"ש </b>(פ\"ג דמ\"ק סי' ג'). אבל אינו נוהג אבילות. והכי קאמר אע\"פ שחכמים עשו חיזוק לדבריהם כש\"ת והעמידו במקום עשה כאן לא החמירו עליו ואתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד דדבריהם ואע\"פ שלא עשו כן לענין שופר כו' תמוה לי מאד למאי צריך הרא\"ש לכנוס בפרצה דחוקה לחלק בין שופר דעשו חיזוק. ובין אבילות דלא עשו חיזוק. הא חזינן דלפי מה דהביא הרא\"ש תחלה שיטת הרי\"ף והראב\"ד דדייקי מסוגיא דהכא דאיכא אבילות דאורייתא. מוכח דאף בדאורייתא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד אלא דר\"י הוכי' דליכא אבילו' כלל מדאורייתא אבל הסברא יכולה להיות קיימת דאף אילו הי' דאורייתא הי' הדין דנדחה עשה אבילות דיחיד מפני עשה דרבים דיו\"ט. וא\"כ רווחא שמעתא שפיר דגבי שופר כיון דבמלאכה דאורייתא אין עשה דשופר דוחה ל\"ת ועשה דיו\"ט ה\"נ עשו שבות של דבריהם כשל תורה והעמידו דבריהם כאילו הי' ש\"ת. אבל באבילות ל\"ש דהעמידו דבריהם כש\"ת דהא אף אילו הי' דאורייתא ממש היה נדחה מפני עשה דרבים די\"ט. ומיושב יותר לישנא דאתי עשה דרבים כו' והיינו להמתיק דבאמת אלו לא היה אבילות דאורייתא נדחה מפני יו\"ט גם אבילות דרבנן לא היה נדחה דהיו מעמידים דבריהם כש\"ת לזה נקט יסוד הטעם דעשה דרבים דוחה עשה דיחיד ומש\"ה אף אם יעמידו דבריהם מ\"מ נדחה אבילות מפני יו\"ט וצע\"ג:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מח] <b>בתוי\"ט ד\"ה מה. כדאיתא בגמרא (דף צ\"ו). תוספות. </b>בתוספות כתבו עוד דבתוספתא דלא קתני ביקור י\"ל דלא קחשיב אלא הנך שנוהגין בפסח לבדו וביקור נוהג נמי בתמיד [וקשה לי דמ\"מ אמאי לא חשיב מקחו מבעשור דנוהג רק בפסח לבד ואפשר כיון דזה החילוק הוא רק בפסח מצרים לא חשיב לה]: <b>וביומא </b>(דף כ\"ט) בתוס' ד\"ה אלא אפילו כו' בסוף דבריהם כתבו דאפשר לומר ג\"כ דפסח ראשון זמנו אחר תמיד של הערביים כדתניא יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערביים לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערביים לבד אבל פסח שני הי מיניי' דבעי קדים ועביד ברישא והא דלא חשיב לה במתני' דהכא י\"ל תנא ושייר:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מט] <b>בתוי\"ט ד\"ה ויפלו. ומזה ראיה גמורה. </b>עיין תשובות חכם צבי (סימן מ\"ה):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות נ] <b>בתוי\"ט ד\"ה ואפילו עני. עד שתחשך. </b>ובספר ברית שלום על התורה כ' (בפרשת בא) בשם החכם מוה' יעקב זצ\"ל דיש לפרש לפי מה דאי' ריש ברכות משעה שעני נכנס לאכול פתו. ופירש\"י עני שאין לו נר אוכל מבע\"י. ולזה קאמר הכא דאפילו עני שבישראל שאין לו לקנות נר ובכל השנה אוכל מבע\"י אפ\"ה בליל פסח לא יאכל עד שתחשך:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נא] <b>בהרע\"ב ד\"ה מפטירין. אפיקומן אפיקו מיני מתיקה. </b>בס' תשבי כתב ותמוה לי איך לא ידעו שהוא לשון יון ממש אפיקומם נקרא סעודה גדולה. ומה שאוכלים אחר הסעודה נקרא אפיקומן:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Pesachim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Pesachim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..222cab64239ba41dde5a6d1cd37b7a269229c058
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Pesachim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,208 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Pesachim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Pesachim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>בהרע\"ב ד\"ה ולמה אמרו. לקמן במתני'. </b>ובס' הכריתות כ' שקודם ר' הי' סדרי משנה (עמ\"ש בגליון סוף מס' כלים) ושם הי' שונים ב' שורות במרתף:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ב] <b>ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה. </b>בשער המלך (פ\"ד ה\"ב מהל' גירושין) הקשה הא בת\"ט דקאי לשריפה הוי כתותי מכתת שיעוריה (כמ\"ש התוי\"ט (פ\"ג מ\"ה דסוכה) בשם תוס' שם) וממילא אין הת\"ט מטמא לטהורה דכיון דכתותי מיכתת שיעוריה הוי כמו פחות מכביצה דאינו מטמא ועיי\"ש:",
+                "[אות ג] <b>בתוי\"ט ד\"ה ששורפין. נמי מוסיף אדרבי עקיבא. </b>לא מבעי' למ\"ד אוכל מטמא אוכל מדאורייתא דנשמע מדברי ר\"ח סגן הכהנים דטמא דרבנן מותר לעשותו טמא דאורייתא. אלא אפילו למ\"ד אין אוכל מטמא אוכל דאורייתא מ\"מ הוי חידוש יותר מה דשרי להוסיף בדרבנן ממה דשרי להוסיף מדאורייתא דאל\"כ יקשה האיך אמר ר\"י אינה היא המדה (הא) הא במה ששורפין טהורה עם הטמאה לא נעשה טמא מדאורייתא כיון דד\"ת אין אוכל מטמא אוכל וא\"כ נלמד מדרע\"ק כי היכי דלרע\"ק פסול דאורייתא מותר לעשותו ראשון דאורייתא ה\"נ אסור דרבנן מותר לעשותו שני דרבנן. אלא ע\"כ היכי דטמא מדאורייתא הוי יותר מקולקל מטומאה דרבנן. וא\"כ שפיר הוסיף רחס\"ה על רע\"ק. עיין בתוס' ומהרש\"א. וגם ל\"ל דדוקא ר\"י ס\"ל דאין לדמותו להדדי ולדידיה בלא\"ה לק\"מ דהא רחס\"ה מיירי בטמא דאורייתא אבל ר\"מ ס\"ל דיש לדמות הוספה בדרבנן להוספה בדאורייתא דא\"כ מנ\"ל להש\"ס לאוקמי לר\"מ בולד הטומאה דרבנן הא בלא\"ה י\"ל דר\"מ למד מדרע\"ק בדמיון הוספה בדרבנן להוספה דאורייתא. אלא ע\"כ דהסברא פשוטה דאין לדמותו. וא\"כ ממילא הוי רחס\"ה מוסיף אדרע\"ק לענין הוספה בדרבנן: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ד] <b>בהרע\"ב ד\"ה עבר זמנו. מד\"ס אסור בהנאתו. </b>בסוגיין אמרינן עבר זמנו א\"ב פשיטא ל\"צ לשעות דרבנן דאר\"ג המקדש מו' שעות ולמעלה אפי' בח\"ק א\"ח לקידושין. ובתוס' כתבו להסכים עם פירש\"י דל\"ג פשיטא. דהא ריה\"ג ס\"ל דשרי בהנאה כל שבעה ואי משום דמוכח כן מרישא דהא דרך התנא לכפול דבריו. ועוד דע\"ז לא הוי משני מידי ע\"ש: <b>ולדידי </b>צ\"ע דעדיין אף דל\"ג פשיטא מ\"מ יקשה מהא דאמרינן ל\"צ אלא שעות דרבנן דאר\"ג וכו' דמאי ראייה מייתי מדר\"ג הא בלא\"ה ידעינן הדין דמשש ולמעלה אסור בהנאה מדיוקא דרישא. ולענין דינא דקידושין הא מזה לא מיירי מתניתין. וביותר למה דכתב תוס' בפ\"ק (דף ו' ע\"ב) דמו' שעות ולמעלה דנקט ר\"ג מיירי בסוף שש ועיקר החידוש דאפילו ח\"ק דהוי רק חמץ דרבנן א\"ח לקידושין. א\"כ לא נשמע מדר\"ג אסור בהנאה מתחלת שש וא\"כ היאך שייך דינא דר\"ג עלה דמתניתין: <b>ולזה </b>היה נראה לענ\"ד דקושייתם ב' דתוס' לק\"מ דהש\"ס משנ' ל\"צ אלא לשעות דרבנן. ר\"ל דאשמעינן דאסור בהנאתו. כלומר ודינו ממש כמו איסורי הנאה דאורייתא לענין דא\"ח לקידושין דזה לא נשמע מדיוקא דרישא. ועל זה מייתי שפיר ראיה מדר\"ג כי היכי דחמץ דרבנן בשעות דאורייתא א\"ח לקידושי' ה\"נ חמץ דאורייתא בשעות דרבנן. והכי דייקא לישנא דהרע\"ב. כנלע\"ד:",
+                "[אות ה] <b>בהרע\"ב ד\"ה ר\"י. דיליף מנותר דאסור. </b>תמהני הא מסקינן בסוגיין. דמכח הפירכא דחלב של שור הנסקל יוכיח חזר ר\"י ודן דין אחר דילפינן במה מצינו מנותר דנותר ישנו בבל תותירו וחמץ בבל תותירו מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה ורבנן השיבו דחטאת עוף הבא על הספק יוכיח למה דס\"ל לר\"י בפ' בתרא דתמורה יקברו. <b>אח\"ז </b>רב מצאתי בתשובת נודע ביהודה (ח' יו\"ד סי' ל\"ד) שהק' לו כן מספרי ארי' דבי עילאה הרב הגאון מו\"ה יהודה ליב איגר זצ\"ל אבד\"ק האלברשטאט. ובעל נ\"ב כתב לתרץ דהא באמת קשה לר\"י לשיטתיה נימא חטאת עוף וכו' אלא די\"ל דר\"י מחזיק בלימוד דמה נותר אסור באכילה וכו' ולא חש לפירכת חכמים דחלב של שהנ\"ס יוכיח די\"ל דר\"י ס\"ל דאין אחע\"א אפי' בכולל וכו' עי\"ש. לענ\"ד דבריו תמוהים דמ\"ש דר\"י מחזיק בלימוד דמה נותר וכו' הא עדיין קשה דנימא חטאת עוף הבא עה\"ס יוכיח. וגם מ\"ש דר\"י ס\"ל דאין אחע\"א. הא מ\"מ משום זה אינו חייב על החלב משום אכילת שור הנסקל אבל עכ\"פ אסור בהנאה משום שהנ\"ס ועי' ברמב\"ם בפי' המשניות דכריתות וכמו דאמרינן שם אקדשיה מגו דאתוסף איסור הנאה. הרי דאיסור הנאה ודאי חייל ויהא הטעם כסברת הרמב\"ם שם כיון דההקדש חל על כללות הבהמה בודאי החלב אסור בהנאה. ה\"נ בחלב שהנ\"ס וא\"כ עדיין שייך חלב שהנ\"ס יוכיח דאסור באכילה משום חלב ובהנאה משום שהנ\"ס וחייב כרת:"
+            ],
+            [
+                "[אות ו] <b>בהרע\"ב ד\"ה שנאמר. אבל אתה רואה של אחרים. </b>וילפינן שאור דאכילה משאור דראייה ובדין הוא דאפילו תוך הפסח שרי אלא לאשמעינן דשל ישראל אפילו אחר הפסח אסור. זהו אוקימתא דראב\"י ומסקינן דהדר ביה וא\"כ העיקר כפירוש א' דהרע\"ב ומתניתין אתיא כר\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ז] <b>בתוי\"ט ד\"ה במזיד. והא ליתא וכו' וודאי דפטור. </b>וגם בהיפוך קשה כיון דנקט הטעם דאינו לוקה ומשלם ל\"צ לטעמא דאסור בהנאה. וגם היא אוקימתא חדשה דהא הש\"ס מוקי כרנב\"ה ולא מטעם דאינו לוקה ומשלם וע\"כ משום דבמזיד אף בלא אתרו כלל וא\"כ איך לקח לו הרמב\"ם דרך עצמו: <b>ותו </b>תמוהים דברי הרמב\"ם מ\"ש בעשירי מתרומות האוכל תרומה בין במזיד בין בשוגג אינו משלם אלא מן חולין המתוקנים שהוציא מהם תרומת מעשר עכ\"ל משמע דס\"ל דדרשא דונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיו' קדש גם בתשלומין מזיד הוא. א\"כ ממילא צריך לשלם פירות למ\"ד לפי מדה משלם אם כן יקשה מסוגיין דאמרינן אא\"ב לפי מדה משלם וקשיא א\"כ אמאי פטור במזיד. וכבר נכלל זה בתמיהת המ\"ל: <b>ונלע\"ד </b>דהנה דעת המאור דלרנב\"ה ח\"כ שוגגים פטורים. וההיא דאוכל תרומת חמץ בשוגג הטעם כיון דגזירת הכתוב הוא בתרומה דמיתה דידיה לא פטרתו ה\"נ כרת דחמץ לא פטרתו. והרמב\"ן במלחמות הקשה דא\"כ יקשה לרבא דס\"ל דבמיתה ביד\"ש ליכא קלב\"מ לדידיה ליכא גזרת הכתוב בתרומה. ולזה הוכיח דלרנבה\"ק אף דכרת פוטר מתשלומים מ\"מ לא הוי כמו מיתת ב\"ד. דשוגג כרת אינו פוטר וכשיט' רש\"י עי\"ש. ולכאורה תמוה כיון דסותר להמאור מכח מימרא דרבא הרי דס\"ל להחלט דאוקימתא דה\"ט קאי גם לרבא א\"כ ישאר הקושיא להרמב\"ן דלרבא למה לי דנקט מתניתין כלל תרומה לתני האוכל חמץ לחוד וכקושית רש\"י. ורש\"י תירץ והוכיח מזה דאפילו הזיד בתרומה ושגג בחמץ דפטור ואשמעינן דאפילו מיתה בידי שמים פוטר והיינו דבאמת אזלא רק לאביי. ולרבא מוכח באמת דלפי מדה משלם. אבל להרמב\"ן דלא ניחא ליה בכך דהסוגיא אזלא רק לאביי. א\"כ יקשה כזאת (ואפשר לומר בזה דהרמב\"ן ס\"ל ג\"כ דיש סברא לומר דתשלומי תרומה דכפרה הם לא אמרינן בהו קלב\"מ אלא דזהו נסתר דא\"כ גם בחמץ של הקדש אמאי לא מעל דגם שם הוי כפרה אפ\"ה פטור בהזיד בחמץ) וי\"ל למה דאיתא במתניתין (ספ\"ה דבכורות) השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהוא טריפה מה שאכלו אכלו והכי קיי\"ל בחוה\"מ (סי' רל\"ד). ויש להפוסקים בזה ב' טעמים אי משום קנסא אי משום דאכילת איסור לא מקרי נהנה דיותר היה ניחא ליה אילו לא אכלו. ומעתה י\"ל דבחמץ לחודיה לא הו\"מ למנקט משום דממנ\"פ היכי דשייך מדאגביה קניא גם במזיד חייב וכמ\"ש תוס' להדיא בכתובות דגם במתני' דתרומת חמץ ע\"כ מיירי כאוקימתא דכתובות בתחב לו חבירו. ואי בתחב לו חבירו היכי דאינו חייב מטעם מזיק רק מטעם מה שנהנה גם בשוגג פטור כיון דלא מקרי נהנה (זולת לשיטת הריצב\"א כתובות (דף ל' ע\"ב) משכחת לה דתחב לו חבירו באונס עד מקום דא\"א לאהדורי כי אם ע\"י הדחק דבמזיד דהחוב ממון אז מדלא אהדר קנהו בפיו מ\"מ כיון דמיד אח\"כ בא חיוב מיתה הוי מיתה ותשלומים באים כאחד ובשוגג חייב מטעם קנין פיו ובענין דלא נמאס הרבה והוא ש\"פ) מש\"ה נקט בתרומה דחייב בשוגג מצד אכיל' ולא משום שנהנה. ורש\"י לשיטתו דנראה דס\"ל בבכורות דהטעם משום קנסא ועיין ש\"ך יו\"ד דדוקא במוכר במזיד טריפה בחזקת כשר משום הכי שפיר הקשה דליתני חמץ לחודיה אבל להרמב\"ן י\"ל כדברים האלה. ובהכי יתישבו דברי הרמב\"ם (בפ\"י מהל' תרומות). דשפיר י\"ל דאם לפי מדה משלם גם במזיד כן הוא. והכי אמרינן אא\"ב לפי מדה משלם י\"ל דבמזיד פטור דמיירי באתרו ביה ומטעם דאין לוקה ומשלם. והא דנקט דוקא בתרומה היינו בפשוטו דבחמץ לחודיה לא משכחת שוגג חייב דלאו בר דמים הוא אבל למ\"ד לפי דמים משלם וע\"כ מתני' כריה\"ג דחמץ מותר בהנאה שפיר קשה א\"ה במזיד נמי ואי באתרו ביה ומטעם דאינו לוקה ומשלם ליתני בחמץ גרידא ואי דבחמץ גרידא לא משכחת דשוגג חייב דלא מקרי נהנה כיון דהוא אכילת איסור וכנ\"ל, הא משכחת בלא תחב חבירו ובשוגג חייב דבעידנא דאגביה קניא במזיד פטור באתרו ביה גם על לאו דבל יראה דגם על הגבהה אינו לוקה ומשלם כיון דלקח חמץ חבירו ועשה בו קנין הוי כקנה חמץ דמקרי מעשה וחייב מלקות לשיטת הרמב\"ם. ומשני דאתי כרנבה\"ק וא\"כ מזיד מיירי בלא אתרו ביה והא דפטור היינו בהזיד בחמץ. ובשוגג חייב דחייבי כריתות שוגגים חייבים וכדעת רש\"י והרמב\"ן. והא דלא נקט חמץ לחודיה היינו דרוצה למנקט מזיד אף דלא אתרו וזהו ל\"ש בחמץ לחודי' דהיכי דאגביה מעידן דאגביה חייב בתשלומין ואם בענין דל\"ש מדאגבי' גם בשוגג פטור דלא מקרי נהנה או כשיטת תוס' דגם שגגת כרת פוטר ורק בתרומה חייב כיון דגלי גלי ודו\"ק. ומעתה דברי הרמב\"ם בפירושו להמשנה מדוקדקים היטב דהא דנקט הטעם דחמץ לאו בר דמים היינו דנקט האמת דאף בלא אתרו ביה למלקות על לאו דבל יראה מ\"מ ל\"א מדאגביה קניא כיון דלאו בר דמים הוא. ואך משום הא לחוד ליכא למפטרי' דמ\"מ לחייב על האכילה דגם במזיד לפי מדה משלם לזה נקט הטעם דאתרו על האכילה ומטעם דאינו לוקה ומשלם והיינו ממש כפירוש הסוגיא דנקט אא\"ב לפי מדה משלם וכפי פירושינו הנזכר ואסברה לה הרמב\"ם בלא אתרו על לאו דב\"י ומשום דלאו בר דמים דלא תקשי דלנקט בחמץ לחודיה והיכא דאגביה ואתרו ביה משום ב\"י פטור לזה ביאר דמ\"מ גם בשוגג פטור דלאו בר דמים הוא. ודו\"ק. וע' מ\"ש על משנה זו (בריש פ\"ז מתרומות): אחרי זאת ראיתי לבני הרב הגאון מוהר\"ר שלמה איגר נ\"י רשום בחידושיו בזה\"ל ואשר השיג הראב\"ד בששי לעשירי מתרומות על הרמב\"ם דפסק דגם באכל בשוגג פטור מהתשלומין. ובגמ' אמרו אא\"ב לפי מדה משלם שפיר. יראה למה דכ' הרמב\"ם הלכה י\"א. ונזיר ששגג ושתה יין של תרומה כו' משלמים את הקרן ולא החומש ובכ\"מ שם כ' והטעם משום דכיון דהיה אסור ביין אף אם היה חולין לאו שתיה הוא. ע\"כ. ולפ\"ז יחוייב התעוררות במתני' נימא ג\"כ כיון דהיה אסור בחמץ אף אם היה חולין לאו אכילה הוא והנראה דדין זה שכתב בהלכה י\"א תלוי במ\"ש בהלכה שקודם לה. דהמאכיל את פועליו תרומה משלם להם דמי סעודתן כו' שדבר האסור נפשו של האדם חיתה ממנו ע\"כ. ור' מאיר דפליג בהאי דהמאכיל את פועליו. ע\"כ יסבור כרשב\"א בבכורות (דף ל\"ז א') דלאו בכל האסורים נפשו של אדם קצה בהם. וא\"כ י\"ל מה דקאמר בגמ' אא\"ב לפי מדה משלם שפיר. היינו דבאמת נימא מתני' ר\"מ היא ככל סתם מתני' אבל הרמב\"ם דפסק כרבנן. גם אם לפ\"מ משלם פטור דלאו אכילה היא כיון דבל\"ז אסור מטעם חמץ. והראב\"ד שהשיג לשיטתו אזיל שהשיג גם על דינו שבהלכה י\"א הנזכר. עכ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "[אות ח] <b>בתוי\"ט ד\"ה והכהנים. כדיליף לקמן. </b>כך קתני בברייתא לענין דאינו יוצא י\"ח במצה של טבל. ובסוגייא פריך עלה מידי בלבד קתני' ומסקי' דר\"ש היא דס\"ל אין איסור חל ע\"א ואינו חייב משום ב\"ת חמץ רק משום ב\"ת טבל. וא\"כ לדידן דקיי\"ל איסור חע\"א וגם בתרומה הוי איסור מוסיף דהא חמץ נאסר אף לכהן וחייב עלה ג\"כ אף משום ל\"ת חמץ ליתא להך טעמא. וליכא טעמא כי אם משום מה\"ב א\"כ לא הוי להתוי\"ט להעתיק דברי רש\"י אלו דהוא רק לס\"ד דדרשינן מי שאינו מוזהר רק משום ל\"ת חמץ בלבד:",
+                "[אות ט] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה ולא במעשר שני. ותנא דידן מצות מצות ריבה. </b>ומה ראית לרבות מ\"ש ולהוציא בכורים. מרבה אני מ\"ש שיש לו היתר בכל מושבות כו' גמרא (דף ל\"ו). ובדף (ל\"ח) בעי רשב\"ל מהו שיצא אדם יד\"ח בחלה של מ\"ש בירושלים. בחולין הוא דנפיק דאי מטמו יש להן היתר במושבות כו' א\"ד אמרינן הואיל ואילו לא קרא עליה שם ואיטמי איתא לה היתר כו' השתא נמי נפיק. וכתב בתוס' ד\"ה אבל חלתו זו הסוגיא כמ\"ד מחיצה לקלוט דאורייתא דאי מדרבנן יש לה היתר במושבות דאי יצאה חוץ למחיצה נפדית אפילו טהורה אי נמי כיון דמדרבנן אין לה פדיה לא חשיב נאכל בכ\"מ ע\"כ. וקשה לי הא רבא אמר הכא מסתברא שם מעשר חד הוא והא לרבא לא צריך לכל זה דהא בלאו טומאה נאכל בכל מושבות דהא הוא סובר מחיצה לקלוט דרבנן וא\"כ ממילא ליכא ב' הואיל דבהואיל אלו לא היה לקוח סגי דהא במ\"ש עצמה והיא חלה לא צריך לאילו לא קרא שם דאף כשהיא חלה נאכל בכל מושבות כ\"ז שלא נטמא יכול להוציא לחוץ ולפדותו. גם על תירוצם הב' קשה לי דהא משמע לעיל דמכח רבוי דמצות מצות אמרינן דמ\"ש מקרי נאכל בכל מושבות הואיל ואילו נטמא. ולמ\"ד מחיצה לקלוט דרבנן הא ע\"כ לא אתי קרא להכי דהא בלא\"ה נאכל מה\"ת בכל מושבות. ואף די\"ל דמ\"מ כיון דקודם פדייה אינו נאכל לא היה מקרי נאכל בכל מקום וכדמשמע מדברי תוס' לעיל ד\"ה דאר\"א מדציינו עצמם על זה ולא הקשו כן מקודם אההיא דיכול שאני מוציא אף מ\"ש וגם יקשה על האמת למ\"ד מחיצה לקלוט דרבנן איך יתרץ הברייתא הנ\"ל דקתני יכול שאני מוציא אע\"כ דמ\"מ בלא פדייה אינו נאכל בכל מושבות וצריך לזה ריבוי דקרא והקשה רק אחר שאמר ומה ראית כו' דאר\"א הוי ליה לומר דמשכחת לה שיוציא ויפדה. מ\"מ עדיין קשה אימא דהריבוי רק במה שבידו לפדות בחוץ אבל הסברא דמשכחת לה אם נטמא לא שמעינן. וא\"כ לבתר דאחז\"ל דמחיצה לקלוט מנ\"ל דמכח דאלו נטמא מקרי נאכל בכל מושבות וצ\"ע. וה' יפתח לבבי בתורתו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות י] <b>בתוי\"ט סוף ד\"ה אלו עוברין. ודייק מדתנן שיאור ישרוף. </b>במתניתין דפרקין (משנה ה') תנן שיאור ישרוף והאוכלו פטור, ובאמת התוס' לא דייקי מהך מתני' אלא מבריית' (בדף מ\"ג) דשיאור ישרף והתוי\"ט לא דקדק בזה כיון דגם ממשנה יש לדייק אך צריך להבין למה באמת שבקו התוס' מתניתין והביאו ראיה מהברייתא ובתשובה כתבתי ישוב לזה:",
+                "[אות יא] <b>שם במשנה וזומן של צבעים. </b>לכאורה היה אפשר לומר דדוקא מו' שעות ולמעלה. דכיון דבאותו זמן חמץ גמור אסור מדאורייתא גזרו נוקשה אטו חמץ גמור. אבל בשעה ו' דחמץ גמור נמי עדיין מותר מדאורייתא ורבנן הוא דגזרו לאסור י\"ל דנוקשה לא גזרו דהוי כעין גזירה לגזירה ובהכי היה מתיישב מאד האי דרב גידל בריש מסכתין דאמר המקדש מו' שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדניתא א\"ח לקדושי' דמש\"ה אמר מו' שעות ולמעלה. משום דבתוך ו' אין איסור כלל בחיטי קורדניתא אך התוס' דדייקי מזה דאמר משש ולמעלה דבשעות דרבנן וחמץ דרבנן מקודשת ע\"כ לא ניחא להו בכך. ולא ידענא למה מיאנו לומר כן וד' יאיר עיני: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יב] <b>בבית חמיו. </b>משמע דוקא החתן דאי אפשר לקיים המצוה על ידי אחרים אבל אחר ההולך לסעודת מצוה יחזור אבל הרמב\"ם כתב וז\"ל משיצא לעשות מצוה או לאכול סעודה של מצוה כגון סעודת אירוסין ונשואין וכו' משמע דאפי' באחר הדין כן. מג\"א (סי' תמ\"ד). והפר\"ח כתב דהא דנקט במתני' לבית חמיו משום דההיא בכל גוונא איכא מצוה לאפוקי אחרים דאמרינן בסוף פרקין כל סעודה שאינה של מצוה אין ת\"ח רשאי להנות ממנה כגון מאי אר\"י כגון בת כהן לישראל ובת ת\"ח לע\"ה:",
+                "[אות יג]  <b>שם במשנה ואם לאו מבטלו בלבו. </b>המג\"א (בסי' תמ\"ד סקי\"א) כ' דאם הוא מו' שעות ולמעלה דאין יכול לבטל והולך למול בנו יחזור מיד משום דהאי עשה והאי עשה ועשה דתשביתו חמור טפי דבכל שעתא עובר עליו משא\"כ במילה ובאבן העזר שם השיג דהרי בהולך לשחוט פסחו בודאי דינא דמתני' גם מו' שעות ולמעלה דאינו חוזר לבער דהא עשה דפסח הוי עשה שיש בו כרת ודחי לעשה דתשביתו (נ\"ל דכוונתו אף דלא הוי בעידנא מ\"מ דחי כמ\"ש תוס' פסחים (דף נ\"ט א') גבי עשה דהשלמה) וממילא ה\"ה בהולך למול בנו כיון דמתני' כייל ליה בחד בבא והטעם דמשהה חמץ ע\"מ לבערו אינו עובר בעשה כמ\"ש תוס' (פסחים דף כ\"ט) עיי\"ש. ובחידושי צל\"ח פסחים הביא בשם חכם א' השגה גדולה על האה\"ע. דבלשחוט פסחו בודאי דינא דהמג\"א אמת דהא א\"א לו לשחוט פסחו כשיש לו חמץ בביתו דעובר על לאו דלא תשחט על חמץ. ולא שייך דעשה דפסח ידחה ללאו דלא תשחט. (והיינו דעשה דתשביתו לא עבר כמ\"ש האה\"ע כיון דמשהה ע\"מ לבערו) דל\"א כן בדבר שהלאו הזה בעצמותו דמצוה שהתורה אמרה דהעשה דשחיטת פסח לא יהיה על חמץ. ואף דאיכא לאוקמי קרא ביש לו פנאי לבער חמצו תחלה מ\"מ לא שייך בדבר זה עצמו לומר דעשה דוחה לא תעשה שאין זה דומה לשארי מקומות שלא נאמר הל\"ת על דבר זה רק שאירע דמזדמנים יחד העשה ול\"ת. וכיון שכן אדרבא הוא סייעתא להמג\"א כיון דבלשחוט פסחו בודאי לאחר שש ולא ביטל דחוזר לבער הכי נמי בלמול בנו דחד דינא אית להו. עכ\"ד: <b>והנה </b>ביסוד הזה דהיכא דל\"ת בדבר זה עצמו ל\"ש לומר דעשה דוחה ל\"ת מצאנו לקדוש א' מדבר בהיפוך ה\"ה הגאון שאגת אריה בספר טורי אבן (בחגיגה דף ד') ד\"ה אצטריך קרא. הקשה דנימא דעשה דראיית פנים ידחה לל\"ת דלא יראה פני ריקם דהא ממנ\"פ אם הוא נקבה לא עבר בלאו דל\"י ואם הוא זכר מקיים העשה דראיית פנים ודחי ללאו דל\"י עיי\"ש. הרי אף דהלאו הוא באותו דבר עצמו דהזהיר התורה דראיית פנים לא יקיים רק להביא עמו קרבן מ\"מ אמרינן דזהו רק באפשר להביא קרבן. דעבר אלאו אם אין מביא והוי כמו לאו דעלמא ואם אי אפשר להביא קרבן דוחה העשה לל\"ת [והנה מ\"מ נדחים דברי האה\"ע דהרי הט\"א תירץ על קושיתו הנ\"ל דאין עשה דוחה לל\"ת שבמקדש. וא\"כ מה\"ט נתקיים השגת החכם הנ\"ל על האה\"ע דבלשחוט פסחו בודאי צריך לחזור לבער דהעשה דפסח אינו דוחה ללאו דלא תשחט דאין עשה דוחה לל\"ת שבמקדש. אמנם בזה דעשה דפסח שהוא בכרת דוחה לל\"ת שבמקדש כדמוכח בפסחים (דף נ\"ט) דעשה דפסח דוחה להשלמה אף דהיא עשה שבמקדש. ה\"נ י\"ל לל\"ת וראיה מסוגיא דזבחים (דף ל\"ג) דדחי עשה דפסח ללאו דלא תבא אל המקדש. וא\"כ יש מקום לדברי האה\"ע] ולענ\"ד נראה לקיים דברי האה\"ע. ובתחלה נאמר דאף לדעת החכם הנ\"ל דבפסח בודאי יחזור ויבער משום לאו דלא תשחט. מ\"מ מה שדן דיש ראיה להמג\"א דה\"נ בלמול בנו כיון דבחד בבא קתני. ז\"א כיון דבפסח אין הטעם דמוטל עליו יותר לקיים עשה דתשביתו. אלא דאין בידו לעשות פסח דאף אם אינו יכול לחזור כלל ולבער דפסקי' מברא ג\"כ א\"י לשחוט פסח משום לאו דלא תזבח. וא\"כ ל\"ש לומר למול דומיא דלשחוט. דבפסח אינו הולך לשחוט דכ\"ז שיש חמץ בביתו אין שייכות לשחיטת פסחו ומעתה אני אומר בהיפוך דראיית האה\"ע לנכון. והיינו דלר\"ל דס\"ל בפסחים (דף ס\"ג) דלאו דלא תשחט הוא רק באם החמץ עמו בעזרה. ולדידיה מיירי לשחוט פסחו אף אחר שש דעשה דפסח שיש בו כרת דוחה לעשה דתשביתו ודומיא דהכי מיירי למול גם כן אף אחר שש. ומוכח באמת הטעם דבדעתו לבערו א\"ע על תשביתו. ובזה לא מצינו דפליג ר\"י דאף דלר\"י לשחוט פסחו לא מיירי מן לאחר שש היינו מטעם אחר דלאו בר שחיטת פסח כ\"ז שהחמץ בביתו אבל לענין למול בנו הדין לר\"י כמו לר\"ל. ובתשובה הארכתי בעז\"ה:",
+                "[אות יד] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה ולשבות. והקשו בתוספות. </b>והמג\"א כתב דלפמ\"ש הב\"י א\"ח (סי' תט\"ו) דדוקא במערב בפת הוא דאין מערבין אלא לדבר מצוה אבל לערב ברגליו ולקנות שם שביתה מותר אפי' לדבר הרשות. א\"כ ליתא ממילא לקושיית תוס':"
+            ],
+            [
+                "[אות טו] <b>בהרע\"ב ד\"ה בשר קודש. משום חומרא דקדשים. </b>ובתוס' כתבו אומר ריב\"א דמפורש בירושלמי משום דבשר קודש לית ליה תקנה בביטול החמירו בכזית אבל חמץ דאית ליה תקנה בביטול לא החמירו עד כביצה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות טז] <b>בהרע\"ב ד\"ה מקום שנהגו. דהחמירו על עצמן כו'. </b>דאילו מחמת חשש רביעה כדאי' (ברפ\"ב דע\"ז) דאין מעמידים בהמה בפונדקאות של עו\"ג משום חשש רביעה. דהכא במכירה אמרינן עו\"ג חס על בהמתו שלא תעקר. דמה\"ט דינא דאין מעמידי' לא תליא במנהגא. דהתם לכ\"ע אסור מחשש רביעה אבל במכירה דחס על בהמתו תליא במנהגא. וס\"ל לרש\"י ולהרע\"ב דטעמא דנוהגין שלא למכור משום אטו בהמה גסה. ולא ניחא להו לפרש דמקום שנהגו חוששים אף לבהמתו דלמא לא חס. די\"ל דקשה להו קושית תוספת (בע\"ג דף כ\"ג) דא\"כ בהנך מקומות יהא הדין דאין לוקחין מהם בהמה לקרבן דהא חוששין אף לרביעה. אע\"כ דאין חוששין כלל לזה. אלא דנהגו שלא למכור אטו בהמה גסה ותוס' שהקשו כן ע\"כ דס\"ל דטעמא דמנהגא דחוששין אף לבהמתו לרביעה. והנה מתוס' (ע\"ז דף י\"ד ע\"ב) ד\"ה אמר רב כו' נראה דס\"ל כרש\"י והרע\"ב. והיינו ממה דכתב ולמאי דהדר ביה רב ניחא. ובפשוטא תמיה דעדיין תקשה הא מכל מקום טעם דנהגו שלא למכור משום רביעת בהמתו. ואמאי נהגו בכותי שלא למכור הא כותי אינו חשוד על הרביעה. ולזה נראה למה דהקשה המהרש\"א על קושית תוס' הא אמרינן דאין מוכרין לכותי שמא יחזור וימכור לישראל ותירץ דתוס' קאי באידך תירוצא דזהו מקרי לפני דלפני. ולזה שפיר כתבו למאי דהדר ביה רב ניחא. היינו דאין הטעם משום רביעה אלא משום אטו בהמה גסה דאסור משום שאלה ונסיוני, וזה שייך גם כן בכותי דימכור לעו\"ג ויהיה נסיוני או דישאל לעו\"ג ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יז] <b>בין בשבת. </b>ואף דבשבת ליכא נו\"נ והיה ראוי להקדים התמיד במה דאפשר משום פסח שאחריו. מ\"מ כיון דעבדינן מוספים בשש ובזיכין בז' א\"א לעשות התמיד רק בז' ומחצה. גמרא:"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>תוי\"ט ד\"ה ששחטו כו'. פ\"ג דבב\"מ. </b>ובמסכתין (דף ס\"ג ע\"א) ד\"ה רבי מאיר סבר וכו':"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יט] <b>בהרע\"ב ד\"ה ושאר כל הזבחים. פטו' דכתיב זבחי. </b>ביומא (דף כ\"ט ע\"א) בתוס' ד\"ה אלא וכו' הקשו דלמה לי קרא להכי הא בלא\"ה פטור דהקרבן פסול כיון דשחטו בזמן פסח שהוא אחר התמיד של הערביים. והוכיחו מזה דבדיעבד אף דעבר על העשה דעליה השלם. מ\"מ הקרבן לא מפסיל בכך עיי\"ש. ולא הבנתי קושיי' דהא באמת זמן פסח מחצות ואילך ואם שחטו להפס' קודם תמיד כשר וממילא אם שחט אז לזבחים על החמץ פטור ואצטריך קרא להכי להיכא דשחט שלמים בי\"ד אחר חצות קודם התמיד. וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כ] <b>בתוי\"ט סוף ד\"ה שלא. דדלמא קרקע עולם היתה. </b>במחילת כתה\"ק אשתמיטתיה סוגי' ערוכה בשבת (דף קנ\"א ע\"ב) עלה דההיא קרקע בקרקע מיחלף פירש\"י שם אע\"ג דמרחץ רצפת אבנים הוא מ\"מ מיחלף בקרקע אחר. ולענ\"ד דגם תוס' ס\"ל הכי דלא יחלקו על סוגי' ערוכה. וקושיי' תוס' דבעזרה ל\"ש אשוויי גומות היינו למה דס\"ד לאוקמי מתני' כר\"א דמרבץ הוי מלאכה דאורייתא דאילו לרבנן דהוי רק שבות הא ל\"ג שבות במקדש וע\"ז הקשו דהא מ\"מ כיון דהיה מרוצף ליכא איסור דאורייתא דהא ליכא אשויי גומות ואין אסור רק מגזירה דמחליף בקרקע אחר. והמעיין בתוס' יראה להדיא דלא הקשו כלל על המסקנא לרבנן רק לס\"ד. ובמהרש\"א (בפ\"י דשבת) נדחק בדבריהם מה דלא הקשו להם למסקנא לרבנן ולפמ\"ש ניחא דהא באמת אסור גם במרוצף. ודלא כנראה מהתי\"ט דתוס' והרמב\"ם מחולקים בזה. כנלע\"ד ברור:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כא] <b>והשלישית במקומה עומדת. </b>רמז בזה דגבי הראשונה נקט וישבה לה בהר הבית ועלה קאמר שניה בחיל. אבל השלישית שהיתה במקומה לא היה ישיבה אלא עמידה דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב\"ד בלבד עיין בירושלמי (פ\"ז דסוטה סוף הלכה ז'):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כב] <b>בהרע\"ב ד\"ה ואלו דברים. האמור בפסח דוחה את השבת. </b>ואף היכא דרוב הציבור זבין ומיעוט עושים את הפסח מ\"מ דחי שבת ולא אמרי' דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה בתמיד כל ישראל אף כאן כל ישראל אלא כיון דגמרינן בגז\"ש מתמיד הכי גמרי' מה להלן בתמיד במועדו ואפילו בשבת ואינו בטל בשביל שהוא שבת אף פסח לא יתבטל בשבת ואם היו כל ישראל זבין חוץ מאדם אחד או שנים וחל ע\"פ בשבת אי אמרת לא דחי שבת ביחיד הרי הוא בטל לגמרי. תוס' (יומא דף נ\"א ע\"א) ד\"ה דוחה וכו':",
+                "[אות כג] <b>בהרע\"ב ד\"ה הרכבתו. שהחי נושא את עצמו. </b>עיין בהרע\"ב (לעיל פ\"ד מ\"ג) ובתוי\"ט שם וצ\"ע. והרמב\"ם בפי' כתב דהרכבתו היא דאורייתא וכן הבאת חוץ לתחום לרע\"ק דסבר תחומין דאורייתא ור\"א ס\"ל דתחומים דרבנן וגם חי נושא את עצמו אפילו בהמה כבן בתירא לפיכך הם כולם אצלו משום שבות לבד:"
+            ],
+            [
+                "[אות כד] <b>במשנה אמר לו רע\"ק או חלוף. </b>מסקי' בסוגיא דר\"א אגמרי' לרע\"ק דהזאה אינו דוחה שבת אלא דגמרא אתעקר ליה ובא רע\"ק לאדכורי ליה [לפיכך דן ק\"ו זה לפניו כדי שישים אל לבו אחרי שבא זה ללמוד שחיטה מהזאה מכלל דבהזאה פשיטא ליה דלא דחי מתוך כך יזכור מה שלמד לו] והא דלא אמר לו להדיא. סבר לאו אורח ארעא והא דבאמת לר\"א הזאה אינו דוחה משום שמא יעבירנו ד\"א ברה\"ר אף דלר\"א מכשירים דחי שבת מ\"מ ההעברה ד\"א ברה\"ר לא דחי דר\"א סבר שוחטים וזורקים על טמא שרץ וכן בטמא מת שחל שביעי שלו בע\"פ וסבר ג\"כ אכילת פסחים לא מעכבא א\"כ אין צורך להזאה ולא מקרי נשחט שלא לאוכליו כיון דמחזי חזי תקוני הוא דלא מתקן:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כה] <b>שלא לשמו בשבת. </b>מוקמי' בש\"ס דמיירי בעוקר אבל בטועה דסבר שהוא שלמים הפסח כשר דעקירה בטעות ל\"ש עקירה וסיפא דשאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח מיירי בטועה דסבר שהוא פסח. אבל בעוקר לא מקרי טעה בדבר מצוה. ולפ\"ז תמוהים דברי הרע\"ב [וכ\"כ רש\"י] במ\"ש ואם אינן ראוין וכו' או סבור שמותר לשחוט זבחים אחרים לשם פסח בשבת הא מיירי בטועה והו\"ל להרע\"ב ורש\"י לפרש בפשוטו דהוא שוגג דטעה וסבור דפסח הוא וכמ\"ש הרע\"ב ורש\"י באמת אח\"כ ואם ראויין כו' ולא נזכר שהקדישו לזבח אחר:",
+                "[אות כו] <b>ברע\"ב ד\"ה ור\"י פוטר כו'. טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כו'. </b>והא דלא מחלק ר' דבפסח ששינה את שמו חייב דלא עשה מצוה אבל בזבחים ששינה את שמן עשה מצוה. היינו דלדבריו דר\"א קאמר דס\"ל להדיא בזבחים (דף י\"א) דבשוחט זבחים אחרים לשם פסח פסול. תוס'. וזהו אם אמרי' עקירה בטעות שמה עקירה. אבל למה דקיימי' דל\"ש עקירה א\"כ סיפא דמיירי בטועה הוי שלמים וגם לר\"א עשה מצוה וצ\"ע ועיין מהרש\"ל:",
+                "[אות כז] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה שחטו. ותימא דלא פריך לה ברישא. </b>כך הקשה מהרש\"ל עיי\"ש:",
+                "[אות כח] <b>בתוי\"ט ד\"ה אם אמרת. אי קדם ומל של שבת בע\"ש. </b>יותר הו\"ל למנקט דאף אם קדם ומל של שבת בשבת דג\"כ חייב כמו קדם ושחט לאימורי צבור ברישא:"
+            ],
+            [
+                "[אות כט] <b>בהרע\"ב ד\"ה שמשכו. פטור שאנוס הוא. </b>ובתוספות הוכיחו מסוגיין דאין הטעם משום אנוס הוא אלא משום דטעה בדבר מצוה ואף דלא עשה מצוה צ\"ל דכולה מדברי ר\"מ היא דס\"ל להדיא בתינוקות דאף בלא עשה מצוה פטור:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ל] <b>בהרע\"ב ד\"ה נטף. והסולת רותחת. </b>גם מקודם גבי נטף מרוטבו על החרס הו\"ל לפרש דמיירי בחרס רותח כדאמרינן להדיא בסוגיין. והיינו דבגמרא מקשה אם הסולת או החרס צונן נימא אקורי קא מיקר דתתאה גבר וכשמואל. וא\"ת מה מקשה בסולת צוננת נימא אקורי קא מיקר לוקמי כגון שהרוטב ירד עד קרקעות הכלי ועשה גומא והסולת נפל לתוכה והוי עילאה. וי\"ל דלשון על הסולת לא משמע כן דהו\"ל למתני בתוך הסולת אי נמי י\"ל והוא עיקר דמ\"מ מקרי הסולת תתאה כיון דהוא במקומו והרוטב נכנס לגבולו הוא גובר ומיקר ובהכי מתיישבת הסוגיא דאיתא תניא כוותיה דשמואל ומייתי שתי ברייתות חדא דתניא חם כו' חם לתוך צונן מדיח ותניא אידך בשר רותח שנפל לתוך חלב כו' חם לתוך צונן מדיח ותמהו בתוס' למה לי להביא אידך ברייתא ולמ\"ש ניחא דאילו הביא רק ברייתא קמייתא הייתי אומר דמיירי בב' חתיכות ועדיין בחתיכה שנפל לדבר לח כסולת או משקה סד\"א דמקרי תתאה כיון דשקועה בו לזה מביא אידך לאשמעינן דאף בכה\"ג מקרי החתיכה עילאה: <b>ומה </b>דמביא ברייתא ראשונה ולא השניה בלחוד זהו קשה גם לתרוצם דהתוס' אבל נלע\"ד דגם זה לא קשה די\"ל דס\"ד דרק על אידך ברייתא שייך להקשות אדמיקר ליה בלע כיון דאין צריך להפליט רק להבליע החלב בתוכו אבל בשני גושיים י\"ל דכולי האי ל\"א אדמיקר ליה מפליט ומבליע לזה מביא ברייתא ראשונה לבאר דגם בזה אמרינן אדמיקר כו' ובעי קליפה ובדרך זה יש ג\"כ ליישב תמיהת תוס' הנ\"ל די\"ל גם להיפוך דסד\"א דרק בברייתא ראשונה אמרינן אדמיקר כו' משום דאף אם הוא רק חשש בעלמא אי בלע מ\"מ אסור כיון דהוי חשש דאורייתא אבל באידך ברייתא דאף אם בלע ליכא דאורייתא דהא מ\"מ לאו דרך בישול הוא למתסר בב\"ח מדאורייתא ולגבי רבנן לא חיישינן כולי האי לומר אדמיקר ליה בלע לזה מביא גם אידך ברייתא למפרך עליה אדמיקר ליה בלע. וישוב הראשון יותר נכון. ועכ\"פ תמהני על הרשב\"א שכתב ומובא בב\"י (יו\"ד סי' צ\"א) ד\"ה כתב הרשב\"א בתשובה על שיטת רש\"י במה שאמרו בבר יונה דנפל לכדא דכמחא ואי צלי הוא בעי קליפה דהכוונה בצלי חם דוקא. וכתב עליו הרשב\"א וז\"ל אע\"פ שהבר יונה שקוע והכמחא צף עליו מלמעלה כו' אינו כצונן לתוך חם כו' ולא זכיתי להבין איך תלה קושיא זו בפירוש רש\"י הא גם לאינך פירושי יקשה מברייתא דהכא בשר חם שנפל לתוך חלב ויקשה הא הבשר שקועה והוי תתאה וצע\"ג וה' יאיר עיני:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לא] <b>תוי\"ט ד\"ה חמשה. ונראה דלחם הפנים. </b>בתוס' בסוגיין כתב בשם ריב\"א דמדכתיב תמיד ילפינן לה דאפילו בשבת ועיין במהרש\"א:"
+            ],
+            [
+                "[אות לב] <b>אע\"פ שנטמא הבשר והחלב קיים. </b>משמע דבנטמא שניהם אינו זורק והיינו כר\"י (בפרק ג' משנה ד' דמנחות) והא דקתני במתני' דמקודם חמשה דברים באין בטומאה היינו דבציבור מודה ר\"י כדמסקינן בסוגיין ואף למ\"ד דטומאה דחוייה בציבור ובעי ריצוי ציץ מ\"מ מדינא ציץ מרצה על האוכלין ורק מדרבנן לא יזרוק ולא אמרי' רק ביחיד ולא בציבור תוס'. אבל באבוד ושרוף אף בציבור לא יזרוק ואף דיעבד פסול כמבואר בסוגיין. ובזה מיושב מה דאמרינן בסוגיא חדא דפסולה דיעבד משמע ועוד חמשה דברים באין לכתחילה משמע ומשני הא ביחיד הא בציבור ועיין מהרש\"א דלא חש להשיב על קושיא הראשונה ופסולה היינו לכתחילה. ולענ\"ד י\"ל דבתחלה דמשני כי קאמר ר\"י לכתחילה אבל דיעבד לא היינו דשרש הדין דאם אין דם אין בשר הוא לכתחילה דלא שינה הכתוב לעכב ואף בשרוף ואבוד כן (וכדס\"ל לר' יוסי באמת) אפילו בציבור אסור לכתחילה כיון דדינא דאורייתא הוא דלכתחילה ל\"י. ומש\"ה פרכינן דהא פסולה קתני אבל למה דמשני כאן ביחיד כאן בציבור דבציבור אפי' לכתחילה שרי וע\"כ זהו רק בטומאה די\"ל דציץ מרצה על אכילות ורק מדרבנן ל\"י ובציבור התירו לכתחילה. וממילא י\"ל דבאבוד ושרוף אפילו דיעבד לא דאם אין דם אין בשר הוא לעכב וכדאיתא כן להדיא בסוף סוגיין. וא\"כ י\"ל דלשון פסולה נקט משום נשרף. וביותר די\"ל דמתני' ס\"ל דציץ אינו מרצה על אכילות וקאמר כמדת ר\"י היינו לענין היסוד דאם אין דם אין בשר פסולה אבל ר\"י לנפשיה סבר דמרצה על האוכלין ומדרבנן לא יזרוק ובדיעבד כשר ודו\"ק היטב:"
+            ],
+            [
+                "[אות לג] <b>נטמא מיעוט הקהל. </b>הא דנקט ברישא נטמא הקהל או רובו ובסיפא נקט נטמא מיעוט הקהל היינו דבנטמא רובו אף הטהורים עושים בטומאה ובנטמא מיעוט הקהל הטמאים נדחים לפסח שני אבל במחצה ע\"מ כולן עושים בראשון הטהורים בטהרה והטמאים בטומאה:",
+                "[אות לד] <b>בתוי\"ט ד\"ה שהיו הכהנים טמאים. שלא יגעו בבשר. </b>דבריהם הקדושים לא זכיתי להבין דהא אין ההיתר כלל משום טומאת בשר כמבואר בסוגיין דבכהנים טהורים והסכין נטמא בטמא שרץ דאף דמטמא לבשר טמאים לא עביד מוטב יאכל טומאת בשר בלאו ואל יאכל בטומאת הגוף שהוא בכרת ואם כן כל עיקר תלוי בכהנים טמאים כיון דדחינן כרת דנכנסים לעזרה בטומאת הגוף וגם מ\"ש תוס' כיון דאשתרי טומאות אימורין תמוה הא מבואר בסוגיין בכהנים טהורים והסכין טמא מת כיון דהסכין מטמא לגברי עושים בטומאה והא בזה רק השוחט נטמא והזריקה והקטרת אמורים אפשר בכהן טהור אלא ע\"כ העיקר כיון דדחינן הכרת ליכנס בטומאה בעזרה וצע\"ג. ובתוספות הקשו דבסכין טמא מת ישחוט בסכין ארוכה ולא יצטרך לכנס לעזרה. (והיינו דהעבודה בטומאה ליכא דהא שחיטה מותר בטמאין וזריקה והקטרה אפשר בכהנים טהורים). אי נמי יאחוז הסכין בפשוטי כ\"ע. ותירצו דאין פנאי לכל הפסחים לשחוט בענין זה ואף להביא סכינים אחרים אין פנאי עכ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "[אות לה] <b>בהרע\"ב ד\"ה ואח\"כ. מרצ' ופטור. </b>וכן פירש רש\"י והיינו לשיטתייהו דפירשו דמיירי גם בנטמא הבשר וזה ע\"כ רק לענין הפטור מפסח שני דהא אין הציץ מרצה להתיר בשר באכילה. אבל תוס' הקשו ע\"ז דהא הגמרא מדייק דוקא נזרק ואח\"כ נודע שהוא טמא אבל נודע ואח\"כ נזרק לא. וע\"כ זהו רק מדרבנן וא\"כ היכי מחייבינן ליה בפסח שני כיון דמדאורייתא פטור הוי חולין בעזרה. ולזה פי' הריב\"א דמיירי בנטמא הדם וע\"ז קאי הדיוקא דנודע ואח\"כ נזרק לא הותר הבשר באכילה אבל מ\"מ פטור מפ\"ש. וכתב עוד מיהו יש ליישב פי' רש\"י דהציץ מרצה היינו להקטיר אימורי' ובנודע ואח\"כ נזרק אינו מרצה להקטיר אימורים ומ\"מ פטור מפ\"ש: ",
+                "[אות לו] <b>בהרע\"ב ד\"ה הציץ מרצה. שהקריב פסחו. </b>ואפילו בין שחיטה לזריקה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לז] <b>בהרע\"ב ד\"ה העצמות. וטעון שריפה. </b>ואף אחר שניתותר א\"י לשברם ולהוציא המוח לשורפו דכיון דהיה לו שעת הכושר יש בו משום שבירת עצם וגם אף בעבר ושברם ולקח מהם המוח או בפסח הבא בטומאה דיכול לשברם מ\"מ העצמות טעונים שריפה דכיון ששימשו לנותר הם ג\"כ דינם כנותר:"
+            ],
+            [
+                "[אות לח] <b>בהרע\"ב ד\"ה כל. אין נמנין עליו בפסח. </b>והרמב\"ם (בפ\"י מהלכות קרבן פסח) פירש למשנתינו דעצמות הנאכלין בשור גדול אחר שליקה מותר לאכלן בגדי הרך היינו דאין בהם משום שבירת עצמות עיי\"ש:",
+                "[אות לט] <b>בתוי\"ט סד\"ה המותיר כו'. בפסח שבא בטומאה. </b>דגם זה ממעט מקרא בו בכשר ולא בפסול דמקרי נעשה בפסול כיון דטומאה דחוייה היא בציבור. פירש\"י:"
+            ],
+            [
+                "[אות מ] <b>בתוי\"ט ד\"ה מן האגף. הא האגף עצמו נעשה. </b>ודיוקא דמתני' לענין אגף עצמו מוקמי' בסוגיא כאן בשערי ירושלים דאגף עצמו כלחוץ כאן בשערי עזרה דאף אגף עצמו כלפנים חוץ משער נקנור:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מא] <b>בתוי\"ט ד\"ה אפטרופסין. אבי ילדים. </b>כן הוא בהרע\"ב (פ\"א מ\"ה דבכורים):"
+            ],
+            [
+                "[אות מב] <b>בהרע\"ב סד\"ה ופטורים. דקמי שמיא גליא. </b>ודוקא בשכח רבו אחר הזריקה דבעידן זריקה היה עומד לברר אבל שכח קודם זריקה דכי אזדרק לא הוי חזי לאכילה חייבים לעשות פסח שני מימרא דאביי בלישנא קמא ופסקו הרמב\"ם (פ\"ג מהל' ק\"פ):"
+            ],
+            [
+                "[אות מג] <b>במשנה רש\"א עד שיזרק. </b>יש לעיין הא ר\"ש ס\"ל דכל העומד לזרוק כזרוק דמי כדאיתא במנחות (דק\"ב):"
+            ],
+            [
+                "[אות מד] במשנה 'את שלו'. ואף בלא ממנה אחרים אם דרך א' מהם למהר ולאכול הרבה יכולים לומר טול חלקך וצא אלא דנקט ממנה דבזה אפילו היכי דבתרוייהו אכלי כחד מבני חבורה מצי אמרי ליה לא ניחא לן אינש נכרי גבן. גמרא:"
+            ],
+            [
+                "[אות מה] <b>בתוי\"ט ד\"ה ראה שלש. גמרא. </b>וכ\"כ הרמב\"ם וכתב עלה הכ\"מ שכן הוא בגמרא. ואני בעניי לא ידעתי הא הטעם שכתב התוי\"ט מקודם דקודם טבילה אין שוחטים דחיישינן דלמא פשע זהו ס\"ד דהש\"ס ולאותו ס\"ד פרכי' א\"ה מחוסר כפורים נמי דלמא פשע ומשנינן דמסרום לכהנים אבל למאי דפרכינן עלה ורב סבר מדאורייתא מיחזי חזי [ופי' רש\"י דאם הטעם דלמא פשע הוי רק גזירה ומדרבנן] וכו' ומסקינן דרב מקרא יליף ע\"ש. וע\"כ החילוק בין קודם טבילה לקודם כפרה היינו דאח\"כ קליש טומאה ולא מצינו כלל בדרב החשש דשמא יפשע וכיון דחזי' דעולא דסבר שו\"ז על ט\"ש לא ס\"ל חששא דיפשע ולדידיה ל\"צ למסירתם לכהנים ובסברא זו היכן מצינו דפליג רב כיון דטעמא דאין שו\"ז עט\"ש דיליף לה מקרא. וצע\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מו] <b>הר\"ב ד\"ה אונן. וטבילה בעי. </b>כדאיתא (פ\"ג משנה ג' דחגיגה):",
+                "[אות מז] <b>בתוי\"ט ד\"ה כפורש כו'. במקום כרת. </b>בגמ' אמר רבא ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהן במקום כרת אונן ומצורע ובית הפרס לא העמידו דבריהן במקום כרת כו' מצורע מאי היא דתניא מצורע שחל שמיני שלו בערב הפסח וראה קרי בו ביום טובל ואוכל כו' יבא עשה שיש בו כרת כו' ואמר ר\"י דבר תורה אפילו עשה אין בו ובתוס' ד\"ה ואמר ר\"י כו' ר\"י לא פליג אבריי' דלאו תנא הוא כו' אלא פרושי קא מפרש לה [דמה דקתני וידחה לעשה שאין בו כרת לאו דוקא אלא איסור דרבנן הוא] וכן מוכח דגבי יולדת כו' ע\"ש וכן ביבמות האריכו להוכיח דרק פרושי קא מפרש וקשה לי הא בפשוטו מוכח כן דאם איתא דהברייתא ס\"ל דהוי דאורייתא א\"כ מוכח דעשה דפסח דיש בו כרת דוחה לעשה דאורייתא. א\"כ היאך חשיב מצורע בהא דלא העמידו דבריהן. מה ראיה דנהי דר\"י לנפשיה סבר דאפילו עשה אין בו באמת. אבל מ\"מ מצי סובר ג\"כ דאפילו הי' בו עשה היה נדחה מפני הפסח דהא הברייתא סובר כן וא\"כ ל\"ש לומר לא העמידו דהא אף אלו העמידו שיהא כשל תורה הא גם דאורייתא ממש נדחה מפני הפסח אע\"כ מוכח דר\"י פירושי מפרש וס\"ל לסוגיא מסברא דעשה דאורייתא לא היה ראוי להיות נדחים מפני הפסח אלא כיון דמדרבנן הוא נדחית ולא העמידו דבריהן לעשות כש\"ת: <b>אמנם </b>מ\"מ קשה לי הא האמת כן הוא דאף אם הוא דאורייתא ראוי שידחה מפני פסח דכן מוכח בזבחים (דף ל\"ג ע\"ב) דאמרינן רבינא אמר למלקות אתמר וע' בתוס' שם דהא עדיין איכא לאקשויי דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה ועוד הא בעי בעידנא ותירצו דעשה שיש בו כרת עדיף הרי דאף ל\"ת ועשה דאורייתא נדחים מפני הפסח וא\"כ איך חשיב מצורע בכללא דלא העמידו הא אף אם יעמידו דבריהם יהי' נדחה מפני פסח וצלע\"ג הבינני ד' ואלמדה תורתיך: <b>ובהרא\"ש </b>(פ\"ג דמ\"ק סי' ג'). אבל אינו נוהג אבילות. והכי קאמר אע\"פ שחכמים עשו חיזוק לדבריהם כש\"ת והעמידו במקום עשה כאן לא החמירו עליו ואתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד דדבריהם ואע\"פ שלא עשו כן לענין שופר כו' תמוה לי מאד למאי צריך הרא\"ש לכנוס בפרצה דחוקה לחלק בין שופר דעשו חיזוק. ובין אבילות דלא עשו חיזוק. הא חזינן דלפי מה דהביא הרא\"ש תחלה שיטת הרי\"ף והראב\"ד דדייקי מסוגיא דהכא דאיכא אבילות דאורייתא. מוכח דאף בדאורייתא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד אלא דר\"י הוכי' דליכא אבילו' כלל מדאורייתא אבל הסברא יכולה להיות קיימת דאף אילו הי' דאורייתא הי' הדין דנדחה עשה אבילות דיחיד מפני עשה דרבים דיו\"ט. וא\"כ רווחא שמעתא שפיר דגבי שופר כיון דבמלאכה דאורייתא אין עשה דשופר דוחה ל\"ת ועשה דיו\"ט ה\"נ עשו שבות של דבריהם כשל תורה והעמידו דבריהם כאילו הי' ש\"ת. אבל באבילות ל\"ש דהעמידו דבריהם כש\"ת דהא אף אילו הי' דאורייתא ממש היה נדחה מפני עשה דרבים די\"ט. ומיושב יותר לישנא דאתי עשה דרבים כו' והיינו להמתיק דבאמת אלו לא היה אבילות דאורייתא נדחה מפני יו\"ט גם אבילות דרבנן לא היה נדחה דהיו מעמידים דבריהם כש\"ת לזה נקט יסוד הטעם דעשה דרבים דוחה עשה דיחיד ומש\"ה אף אם יעמידו דבריהם מ\"מ נדחה אבילות מפני יו\"ט וצע\"ג:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מח] <b>בתוי\"ט ד\"ה מה. כדאיתא בגמרא (דף צ\"ו). תוספות. </b>בתוספות כתבו עוד דבתוספתא דלא קתני ביקור י\"ל דלא קחשיב אלא הנך שנוהגין בפסח לבדו וביקור נוהג נמי בתמיד [וקשה לי דמ\"מ אמאי לא חשיב מקחו מבעשור דנוהג רק בפסח לבד ואפשר כיון דזה החילוק הוא רק בפסח מצרים לא חשיב לה]: <b>וביומא </b>(דף כ\"ט) בתוס' ד\"ה אלא אפילו כו' בסוף דבריהם כתבו דאפשר לומר ג\"כ דפסח ראשון זמנו אחר תמיד של הערביים כדתניא יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערביים לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערביים לבד אבל פסח שני הי מיניי' דבעי קדים ועביד ברישא והא דלא חשיב לה במתני' דהכא י\"ל תנא ושייר:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מט] <b>בתוי\"ט ד\"ה ויפלו. ומזה ראיה גמורה. </b>עיין תשובות חכם צבי (סימן מ\"ה):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות נ] <b>בתוי\"ט ד\"ה ואפילו עני. עד שתחשך. </b>ובספר ברית שלום על התורה כ' (בפרשת בא) בשם החכם מוה' יעקב זצ\"ל דיש לפרש לפי מה דאי' ריש ברכות משעה שעני נכנס לאכול פתו. ופירש\"י עני שאין לו נר אוכל מבע\"י. ולזה קאמר הכא דאפילו עני שבישראל שאין לו לקנות נר ובכל השנה אוכל מבע\"י אפ\"ה בליל פסח לא יאכל עד שתחשך:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נא] <b>בהרע\"ב ד\"ה מפטירין. אפיקומן אפיקו מיני מתיקה. </b>בס' תשבי כתב ותמוה לי איך לא ידעו שהוא לשון יון ממש אפיקומם נקרא סעודה גדולה. ומה שאוכלים אחר הסעודה נקרא אפיקומן:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה פסחים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Shabbat/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Shabbat/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..54cb28e272c308c4b765aeade074815aa8612517
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Shabbat/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json	
@@ -0,0 +1,451 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Shabbat",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה שבת",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות ב] <b>פשט בעה\"ב את ידו וכו' ונתן לתוך ידו של עני. </b>דוקא כשידו תוך יו\"ד אבל למעלה מיו\"ד הוי מקום פטור ודינו כדין הזורק בכותל (פי\"א מ\"ג) הרשב\"א בחידושיו והובא בקצרה בהה\"מ (פי\"ג מהלכות שבת):",
+                "[אות א] <b>בר\"ב ד\"ה או שנטל מתוכה והוציא. החפץ והניח ברה\"ר. </b>וכ\"כ רש\"י במתני' ובאמת כפי מה דמסקי' בסוגין דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי וה\"נ הנחת גופו כהנחת חפץ דמי ואף בלא הניח ברה\"ר אלא אחזו בידו ג\"כ חייב דכיון שהוציא ידו לחוץ והיא עומד הוי כהנחת חפץ ועל רש\"י אין קושיא שכן דרכו לפרש כפי ס\"ד דהש\"ס כמ\"ש התוי\"ט (פ\"ב מ\"ב דפאה). ולפי האיבעיא דעקירת גופו כו'. דלא תקשה דנפשט ממתני' הוצרך לפרש די\"ל דמיירי בהניח ברה\"ר וכמ\"ש התוס' בסוגיין ואף דהתוס' ישנים כתבו דהרשב\"א פי' דהנחה פשיטא ליה דהוי הנחה והאיבעיא רק על העקירה. מ\"מ י\"ל דרש\"י ס\"ל כתוס' דגם לענין הנחה מיבעי'. ובאמת דברי התוס' ישנים תמוהים לי דאיך חשיב ר' דהוי עקירה ואינה דומה לידו וכו' הא בלא\"ה צריך הך חילוק דאינו דומה לידו דהא ידו אפי' הנחה לא הוי. דהא פשט בעה\"ב את ידו לחוץ ונטל העני ממנו פטור ול\"א דבעה\"ב חייב מכח הנחת גופו דהנחת חפץ דמי וצע\"ג אבל על הרע\"ב קשה כהנ\"ל:",
+                "[אות ג] <b>תוי\"ט ד\"ה פשט העני. משא\"כ במילה ולולב. </b>אינו מובן הא גבי לולב ג\"כ לא ניתן לדחות דהא הנטילה הוי רק טילטול בעלמא והעברה ברה\"ר באמת אסור וראיית התוי\"ט משתי תינוקות אינו מהדומה דהתם בתינוקות אינו טרוד כלל דהא אין לו למול שום תינוק באותו יום. משא\"כ בלולב דטרוד הוא ליטול לולב וה\"נ בצדקה דטרוד ליתן צדקה הוי ממש כלולב:",
+                "[אות ד] <b>תוי\"ט ד\"ה ובעה\"ב פטור. דבלתא דידיה לא מיירי. </b>ויש אפילו נ\"מ דהא קיי\"ל מומר לדבר אחד לא הוי מומר לכה\"ת כולה אבל מומר לחלל שבת בפרהסיא הוי מומר לכה\"ת כולה ושחיטתו אסורה ודעת הרבה מהאחרונים דאפי' במומר לחלל שבת באיסור דרבנן הוי מומר לכל התורה כולה. וא\"כ היכא דהוא פטור אבל אסור מצד שבת אם עושה כן בפרהסיא הוי מומר לכה\"ת כולה. ולזה אמרי' דהכא פטור ומותר מצד שבת ולא עבר רק על לפני עור דהוא כמו לאו בעלמא. ואינו בכלל מומר לחלל שבת:",
+                "[אות ה] <b>ברע\"ב ד\"ה שניהם פטורים וכו'. משום דל\"ח אלא עקירות. </b>והכי אמרי' בסוגי' פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת קא חשיב ועלה פרכי' שניהם פטורין והא אתעבידא מלאכה מבינייהו וכתבו תוספות להוכיח דהפירכא לא קאי אמתני' אלא אשינוי' זו דפטורי דאתי לידח\"ח. מ\"מ תמוה מאד הא באמת הקושיא על מתני' עצמה ואמאי תולה הקושיא בשינויא זו והנלע\"ד דעל מתני' י\"ל דבפשט ידו לחוץ ונטל העני מתוכה דנמצא דידו דבעה\"ב נחה והרגיעה מעט כדי שיטול העני ממנו י\"ל דהעני פטור דהוו כמונח כמו הנחת גופו דכהנחת חפץ דמי. והא דלא מחייב הבעה\"ב בהרגיע ידו היינו משום דאגד יד שמיה אגד, עי' בתוס' בשמעתין ד\"ה ידו לא נייח ולקמן (דף צ\"ב ע\"א) כתוס' שם. וא\"כ לא איתעביד מלאכה מבינייהו דכשנטלו העני נטלו ממקום המונח ברה\"ר ואגוד ברה\"י ונתבטל עקירה ראשונה דבעה\"ב. אבל ברישא דפשט לחוץ ונתנו לידו דעני דלא הרגיעה ידו דבעה\"ב ועסק בנענוע ידו בהושטה לידו דעני לא נעשה כמונח בינתיים. אבל לבתר דמשני פטורי דאתי לידי חיוב חטאת חשיב אלו דפושט ע\"ד שיטול העני ממנו דבזה ירגיע ידו מעט מ\"מ אתי לידי חיוב חטאת אם הוא עצמו יגמור ויעשה מה שעושה העני. היינו אף שיניח ידו מעט ויניח אח\"כ ברה\"ר יתחייב. ומוכח דלא מקרי הנחה כלל כיון דידו וגופו אינם ברשות א' וכדאי' באמת בסוגיין משחשיכה אי שדי להו אתי לידי חיוב חטאת לזה שפיר פרכי' והא אתעבידו מלאכה מבינייהו ונכון בעזה\"י:"
+            ],
+            [
+                "[אות ו] <b>במשנה לא ישב אדם. </b>לא ערבי' עם אידך דבזה שייך הגזירה טפי מכלהו משום דבאינך כשיראה שעובר הזמן אם ירצה יוכל להפסיק משא\"כ בזה לא יפסיק באמצע התספרת משום כבוד הבריות (ש\"ל):",
+                "[אות ז] <b>בהר\"ב ד\"ה סמוך למנחה. מנחה גדולה. </b>ושיעור דמתני' כך היא דלא יתחיל אפי' סמוך למ\"ג. אבל אם התחילו אין מפסיקין אפי' סמוך למ\"ק, כ\"כ הרמב\"ן במלחמות בשיטת הרי\"ף. ודעת תוס' דאף בהתחילו מפסיקים למ\"ק ומתני' רק במ\"ג. ודעת המאור דמתני' רק במ\"ק אבל במ\"ג שרי הכל אפי' סעודה גדולה:",
+                "[אות ח] <b>בתוי\"ט ד\"ה מפסיקין כו'. דאל\"ה הא כבר תנא לה רישא. </b>וקשה לי הא סיפא מיירי בתפלת ערבית כדקתני מפסיקין לק\"ש (וגם להרבה פוסקים צריך להפסיק לתפלת שחרית משום ל\"ת על הדם) והוי חידוש אף דשכיח שכרות וגם כיון דכוליה לילה זמניה אתי לאמשוכי דהא מהנך טעמי חמיר מתפלת מנחה לענין משיתיר חגורו דצריך להפסיק לתפלת ערבית למ\"ד חובה לזה קמ\"ל בסיפא דגם לתפלת ערבית אין מפסיקין אי משום דת\"ע רשות אי משום דבהתחיל ממש גם בזה אין מפסיקין ורק משיתיר חגורה לא מהני כמ\"ש הר\"ן. וא\"כ לא היינו יודעים זה מרישא דמיירי בתפלת מנחה. וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות ט] <b>במשנה ולא הלבלר בקולמוסו. </b>אפילו הקולמוס שהוא גדול מן המחט ולא שייך ביה שכחה כולי האי. ומש\"ה לא ערבי' עם המחט דעביד להשכח יותר (הרמ\"ז):",
+                "[אות י] <b>ולא יפלה את כליו. </b>ק\"ל אמאי דייק למנקט את כליו דהיינו בגדיו כמ\"ש הרע\"ב. והא בודאי גם ראשו אסור דשמא יטה. ובברייתא קתני סתם אין פולין ואין קורים. וכ\"כ הרמב\"ם אין פולין לאור הנר ולא הזכיר כליו. ובמתני' אפשר לומר דנקט כליו לדיוקא דאפילו כליו דוקא לאור הנר אסור אבל ביום שרי. דאף דמפלה גם מפרעושים דמצויים בבגדים דההורגו חייב. מ\"מ לא חיישינן לשמא יהרוג (ומ\"מ לפי האיבעי דהגמ' אם לא יפלה היינו אפילו ביום ור\"א היא דאמר ההורג כנה חייב וקשה אמאי נקט כליו הא אדרבה ראש הוי רבותא יותר דליכא פרעוש אפ\"ה אסור דההורג כנה חייב) אבל בש\"ע (רס\"י ער\"ה) דנקט סתם אין פולין. והרמ\"א ביאר הפירוש לבער את הכנים מהבגדים כו' לא ידעתי אמאי דייק מהבגדים הא בפשוטו גם ראשו אסור. ובלבוש השמיט הגהה זו ועיין. ואולי י\"ל דמפלה ראשו א\"א על ידי עצמו ואחר המפלה לראשו י\"ל דמותר כיון דאם יבוא להטות ירגיש זה שמניחו לפלות ראשו והוי כעסוקים ב' בענין [אחד]. ואולם אינו מספיק לדעת הב\"ח הובא במג\"א (סי' ער\"ה) דהא דשריא בב' קורים לאור הנר זהו רק משום מצוה אבל לא בדבר הרשות ע\"ש:",
+                "[אות יא] <b>ולא יקרא לאור הנר. </b>הא דברישא גבי לא יצא החייט נקט הטעם משום דשמא ישכח וכן בסיפא לא יאכל הזב נקט הטעם מפני הרגל עבירה. והכא לא נקט הטעם דשמא יטה היינו דבעי לומר דאפי' היכא דל\"ש כ\"כ שמא יטה כגון דגבוה ב' קומות מ\"מ אסור משום לא פלוג. כ\"כ הפנ\"י בסוגיא דרבה דאמר אפילו ב' קומות למד זה מדלא נקט מתני' טעמא דשמא יטה. ועדיין יש לעיין קצת דמה מיבעי בש\"ס אם לא יפלה היינו ביום ומשום שמא יהרוג דתקשה אמאי לא קתני הטעם דאסור לפלות דמשום שמא יהרוג דבזה ל\"ש תירוצא הנ\"ל וי\"ל:"
+            ],
+            [
+                "[אות יב] <b>בתוי\"ט ד\"ה י\"ח דברים. וכתבו התוס' דאוכלין ממשקין נמי לא הוי ידעינן דה\"א דוקא משקין דחמירי אבל אוכל לא פסיל כלל. </b>וקשה לי דהא קושית תוס' לא הוי דהאוכל אוכל ראשון הוא מיותר דנלמוד ממשקים דזהו אינו מתורץ בתירוצם דהא נהי דממשקים לא גמירי הא מ\"מ נלמוד מאוכל אוכל שני והא דקתני לה דה\"א דטמויי נמי מטמא אע\"כ דקושית תוס' דאוכל אוכל שני הוא מיותר דנלמוד ממשקים הא גם זה לק\"מ דהא מה דאוכל שני שני היינו דמצינו כיוצא בזה ע\"י משקים והיינו משום דבלא\"ה היה כחוכא וטלולא שיהיה שני עושה שני וכמ\"ש הרע\"ב והתוי\"ט (פ\"ב דטהרות מ\"ב). והא דשני עושה שני ע\"י משקים היינו כיון דבדעתם היה לגזור דכל הפוסל תרומה מטמא משקה להיות תחלה וכמ\"ש התוס'. וכיון שכן פשיטא דהוצרך למנקט אוכל שני שני דה\"א דהויא כחוכא וטלולא דשני יעשה שני. ומשותה משקים טמאים דסתמא קתני אף משקים שני אין ראיה דכיון דבדעתם לגזור דמשקים הוי תחלה א\"כ הוי תמיד שותה משקים ראשון. מש\"ה ראוי לומר דהשותה נעשה שני מש\"ה צריך למתני' דאוכל אוכל שני הוי שני משום דמצינו כן ע\"י משקים. וצע\"ג. והא דהוצרך למתני' דהאוכל ראשון אף דהשותה משקים סתמא קתני אפי' הן משקים ראשון דאורייתא ואפ\"ה לא מטמא. צ\"ל דהא סד\"א דשאני התם דל\"ש כ\"כ שיאכל עם שתייתו אבל זה שכיח יותר דשותה עם אכילתו. ועיין במהרש\"א:",
+                "[אות יג] <b>שם בא\"ד לא רצו לגזור יותר אלא דוקא בנפילה. </b>אבל ברמב\"ם מבואר דבין טהור בין טבו\"י בין בא ראשו ורובו בין נפל טמא:",
+                "[אות יד] <b>ברע\"ב ד\"ה וי\"ח דברים וכו'. אוכלין דתרומה בפיו ופסיל להו. </b>והתורה הזהירה על התרומה לשמרה בטהרה דכתיב את משמרת תרומתי לפיכך גזרו שלא יהא רגיל אצל תרומה. עכ\"ל רש\"י. וכתב המהרש\"א דלא הוצרך לזה ועדיפא מיניה הוה ליה למנקט דקאכיל תרומה טמאה שהיא במיתה. ולענ\"ד י\"ל דרש\"י בא לתרץ דלא יקשה מה הועילו חז\"ל בזה דאמרו שהוא טמא דאם ישכח דהאוכלים טמאים בפיו ושדי משקים דתרומה ופוסל להו. לזה מפרש דכיון דהוא מוזהר ועומד שלא לטמא תרומה כשגזרו עליו שהוא טמא יהיה בדיל ולא יהא רגיל להיות אצל תרומה אבל אם הוא טהור מתוך שהוא רגיל אצל תרומה חיישינן שישכח ויתן לתוך פיו. ומה דנקט מהרש\"א דשותה תרומה טמאה במיתה. באמת כ\"כ רש\"י בבכורות (דף י\"ב ע\"ב) ד\"ה חלה טמאה וכן נקטו תוס' ע\"ז (דף מ\"ו ע\"ב) ד\"ה אביי אמר. אבל מאד תמהני הא אוכל תרומה טמאה אינה במיתה אלא בעשה אלא דבאוכל בטומאת הגוף במיתה כדאיתא ביבמות (דף ע\"ג) וצ\"ע:",
+                "[אות טו] <b>בר\"ב [בא\"ד] והגזירה הט\"ו והט\"ז אין פולין ואין קורין. </b>ודעת התוס' דגם הך דלא יאכל הזב עם הזבה דקתני בתר אין פולין וכו' היא מן המנין. אלא דאוכל אוכל ראשון ואוכל אוכל שני כחדא חשיב להו או דהבא ראשו ורובו וטהור שנפלו על ראשו כחדא חשיב להו:"
+            ],
+            [
+                "[אות טז] <b>שם ד\"ה אין שורין דיו. לכתיבה. </b>דהוי מלאכה משום לישה דנתינת מים זהו גיבולו. ואי עביד הכי בשבת חייב. וההיא דפרק בתרא מ\"ג דנותנין מים למורסן היינו כיון דבר גיבול אינו חייב עד שיגבל אבל דיו לאו בר גיבול הוא ונתינת מים זה הוא גיבולו וזהו לשיטת תוס' והראב\"ד והר\"ן אבל דעת הרמב\"ם (פ\"ח מה\"ש הלכה ט\"ז) דבמידי דלאו בר גיבול אין בו חיוב לישה אפי' במגבלו. והכא החיוב משום צובע המים כמ\"ש (פ\"ט הל' י\"ד) וכמ\"ש הה\"מ שם:",
+                "[אות יז] <b>בתוי\"ט ד\"ה וכרשינין. שכוסמת אינו כוסמין. </b>ממתני' דספ\"ק דכלאים דקתני או חטה ושעורה וכוסמת משמע דכוסמת היינו כוסמין ועיין מ\"ש הב\"ד בשם הרמ\"ח (ש\"ל):"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>בהרע\"ב ד\"ה אונין. אגודות של פשתן. </b>עמ\"ש בגליון (פי\"א מ\"ח) דנגעים:",
+                "[אות יט] <b>שם בא\"ד ונותנין אותן בתנור. </b>ברש\"י נקט ונותנין אותו בקדירה לתנור ומתלבן. ולפי מה דאמרינן בסוגיא הא דלא חיישינן לשמא יחתה דכיון דקשה להו זיקא לא מגלי. מוכח דלא הוי בקדירה כמ\"ש המג\"א (סי' רנ\"ד) לענין בשר דגדיא דאם הוא נתין בקדירה ל\"ש קשה להו זיקא. ואף דלכאורה מוכח דאיירי בנותן האונין בקדירה דהרי בסוגיין במה דאמרינן מאן תנא להא דת\"ר וכו' אפילו תימא ב\"ה גזירה שמא יחתה. וכתבו תוס' וא\"ת מעיקרא דלא ידע האי טעמא תקשי ליה מתני' דבשר ובצל. וי\"ל דהתם ידע שפיר דהוי טעמא משום שמא יחתה כיון שאין דבר מפסיק בינו לגחלים עכ\"ל. ולכאורה קשה דמאי הקשו הא י\"ל דהמקשן סבר משום שמא יחתה לא היה ראוי לאסור בדיעבד לאכלו וכדס\"ל לרבה ור\"י לקמן (דף ל\"ח) מבשל הוא דקא עביד מעשה אבל האי דלא קא עביד מעשה במזיד נמי יאכל ועי' בתוס' שם דהו\"מ למפרך מברייתא דהכא דאפילו למ\"ש אסורים בכ\"ש. וא\"כ ממילא י\"ל דהמקשן היה ס\"ל כן לקושטא דמלתא דמשום שמא יחתה אינו אסור בדיעבד ועכ\"פ אינו ראוי כ\"כ לאסור למ\"ש בכ\"ש מש\"ה מוקי כב\"ש משום שביתת כלים ועבר אדאורייתא. והוינא מרויחים בזה קושית הרשב\"א דהא גם לב\"ש לא אתסר כמו דאמרינן בגיגית נר וקדירה דאפקורי מפקר להו והיינו דלב ב\"ד מתנה עליהם דיהיה הפקר ע\"ש. ולפי הנ\"ל ניחא דדוקא נר וקדירה דעביד ברשות ובהיתר בזה אמרינן דלב ב\"ד מתנה. אבל בקדירה עססיות דאסור להניחו משום שמא יחתה וכיון דעבר ע\"ד חכמים ל\"א בזה לב ב\"ד מתנה וממילא עבר אדאורייתא מש\"ה דיעבד אסור. אמנם באמת יפה הקשו תוספות דאם איתא דהמקשן ידע לטעמא דשמא יחתה אלא דהיה ס\"ל שלא לאסרו בדיעבד. א\"כ לבתר דמשני שמא יחתה דפרכי' א\"ה מוגמר וגפרית נמי לגזור וכן אונין של פשתן לגזור. הא בל\"ז היה קשה דאמאי מותר לכתחילה ניחוש ליחתה כמו דאין צולין בשר ובצל מש\"ה הוצרכו לתירוצא דהיכא דקדירה מפסיק בינו לגחלים היה ס\"ד שלא לגזור. ולפ\"ז יהיה מוכח דאונין של פשתן מיירי בקדירה ממה דהיה ניחא ליה מעיקרא דל\"ח בזה שמא יחתה. ואפ\"ה משני כיון דקשה לה זיקא הרי דאפי' בקדירה אמרינן קשה להו זיקא. אמנם נראה דלק\"מ דהכי אמרינן דבל\"ז לא היה קשה להמקשן מאונין של פשתן דלגזור שמא יחתה דהיה אפשר למוקמי בקדירה מפסיק אבל השתא דקאמרת דאפילו בקדירה אמרינן שמא יחתה יקשה. ומשני התרצן משום דקשה להו זיקא והיינו דאדרבה דמיירי דוקא בלא קדירה ומשום דקשה להו זיקא. ועדיין קשה לי בדברי תוס' בתירוצם הנ\"ל דמ\"מ קשה הא במתני' דריש כירה אסור לשהות בקדירה משום שמא יחתה. ואף אם נימא דהמקשן היה סבר דלהחזיר מיירי אבל לשהות משהין. הא מה דצדדו הש\"ס ר\"פ כירה לפרש כן היינו משום דתיתי כחנניא דאמר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו ע\"ג כירה וא\"כ בממנ\"פ אם ידע מברייתא דחנניא הרי דבפחות מכמאב\"ד אסור אפילו לשהות ע\"ג כירה דהיינו בקדירה. ואם לא ידע מברייתא זו ממילא מתני' כפשטא דלשהות תנן. וצע\"ג:",
+                "[אות כ] <b>בתוי\"ט ד\"ה וב\"ה מתירין. לא פי' הר\"ן צריכותא. </b>בפשוטו י\"ל דקמ\"ל דבצמר ליורה אף דלא קשה להו זיקא מ\"מ לא חיישינן לשמא יחתה כיון דשריק וטח בטיט כולי האי לא טריח ומדכר:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כא] <b>במשנה נוהגין. </b>והא דלא תני הך מלתא בהדי ג' דברים דר\"ג מחמיר כב\"ש במתני' (פ\"ב מ\"ו דביצה) משום דהתם לא מיירי רק במילי די\"ט. אבל במידי דחול לא מיירי. תוס' מס' ע\"ז דכ\"א ע\"ב:",
+                "[אות כב] <b>בהר\"ב ד\"ה ועגולי הגת וכו'. ליכא חיוב חטאת. </b>ואתיא כר\"י (בפ\"ב דעדיות משנה ו') (כאוקימתא דריב\"ח בסוגיין (דף י\"ט)):",
+                "[אות כג] <b>שם בא\"ד ובלאו קורה נמי. </b>ומלישנא דהר\"ן במ\"ש ובמתני' מיירי שלא עשה מבע\"י אלא ריסוק שהקורה והעיגולים מבעו\"י אינן אלא מרסקים וכו' נ\"ל דמפרש למתני' דמש\"ה טוענים קורות בית הבד דע\"י אותה טעינה מבעו\"י מתרסק ואם כן במה שמונחים עליהם בשבת אז אין שם סחיטה עליה מדאורייתא ולית ביה משום שביתת כלים דבשבת תו ליכא דאורייתא כיון דע\"י הקורה כבר נתרסקו קודם שבת אף דבמתני' מפורש ג\"כ בדברי הר\"ן כפירש\"י שהוא לישנא דהרע\"ב מ\"מ מלישנא דהר\"ן הנ\"ל נלענ\"ד כמו שכתבתי. ואף לדעת תוס' דטעמא דב\"ש משום גזירה שיעשה כן בשבת. מ\"מ אם המלאכה דאורייתא נעשית ממילא בשבת ע\"י הכלי חיישינן שמא יעשה כן בידים. אבל בקורה אף דאם יטעון הקורה בשבת חייב מ\"מ עתה שטוען מבעו\"י ונתרסק עי\"ז מבעו\"י לא נעשה כלל מלאכה דאורייתא בשבת אף בממילא מש\"ה לא גזרינן: ודע דמדברי תוס' בסוגיין ד\"ה ולימא מר דלרבה דטעמא דב\"ש לאו משום שביתת כלים אלא דטעמיה דגזרינן דלמא אתי למיעבד בשבת הטעם דטוענים קורה כיון דאי עביד בשבת א\"ח חטאת ל\"ג. ולרב יוסף דס\"ל דטעמא דב\"ש משום שביתת כלים לא תקשה אמאי טוענים קורה היינו דאזיל ממילא טפי מכל הנך דמתני'. מזה נסתר לענ\"ד דברי המג\"א (סי' ש\"ה סק\"ו) דס\"ל בפשיטות דבכרמלית ליכא משום שביתת בהמה כדאמרי' ר\"פ מי שהחשיך דכל שחבירו פטור אבל אסור בבהמתו מותר לכתחלה. דא\"כ הא בפשוטו לרב יוסף ניחא. די\"ל דכמו לדידן דבמילי דרבנן ליכא משום שביתת בהמתו ה\"נ לב\"ש לענין שביתת כלים מש\"ה בטעינת קורה דהוי רק דרבנן אין בו משום שביתת כלים. עי' בס' תוס' שבת שם. אך לדברי הר\"ן דנקט באמת הכי כיון דהוי דרבנן אין בו משום שביתת כלים. י\"ל דה\"נ לדידן לענין שביתת בהמתו:",
+                "[אות כד] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה שטוענין. איכא חיוב חטאת משום הצד. </b>לענ\"ד נראה דהתוס' לא הוצרכו לזה אלא למה דס\"ל דהא דאמרינן (בדף י\"ט) דהנך דאי עביד בשבת חייב חטאת גזרו בהו ערב שבת עם חשיכה היינו דלאו משום שביתת כלים הוא אלא מטעם גזירה שיעשה כן בשבת כמבואר בדבריהם (בדף י\"ח ע\"א) ד\"ה ולימא מר מש\"ה הוצרכו לומר בטעמא דאין פורסים מצודה דשמא בשעת פריסתו בשבת ילכוד המצודה משא\"כ למה דנקט התוי\"ט דטעמא דב\"ש משום שביתת כלים הטעם הוא כל מלאכה שאם היה הוא עושה מה שהכלי עושה היה חייב חטאת מצווה על שביתת הכלי שלא יעשה הכלי מלאכה זו. א\"כ בלאו הכי אף אם ליכא חשש דבשעת פריסתו ילכוד מ\"מ בשעה שיצוד בשבת באותה שעה כשהכלי לוכד הבא לתוכו עושה הכלי מלאכה גמורה מלאכת צידה מה שאדם חייב חטאת אם עושה כיוצא בו שלוכד וצד דבר כנלע\"ד ברור. אח\"ז מצאתי ת\"ל שכ\"כ בחי' הרשב\"א במקומו. <b>ומ\"מ </b>בעיקר קושית תוס' לא הבנתי דהא מדבריהם בד\"ה ולימא מר וכו' מבואר דס\"ל דלרב יוסף דטעמא דב\"ש בכולהו משום שביתת כלים ולרבה ס\"ל דלב\"ש שביתת כלים שייך רק בעביד מעשה אבל לא במה דאתי ממילא. וא\"כ י\"ל דלמא באמת בצידה אין הטעם משום גזירה אלא משום שביתת כלים ומיירי במצודה ממש ולא בלחי וקוקרי. ואדרבה בזה מרווח יותר. דלכאורה באמת תמוה כיון דרבה ס\"ל לחלק בדין שביתת כלים בין עביד מעשה לאתי ממילא מנ\"ל לרבה דרק ב\"ש ס\"ל ש\"כ דאורייתא דלמא גם ב\"ה ס\"ל כך. והנך דמתירים כגון הני כיון דלא עביד מעשה. גם קשה איך שייך דרבה ס\"ל דברייתא דש\"כ אתיא כב\"ש היכן מצינו דב\"ש ס\"ל ש\"כ דאורייתא הא טעמייהו משום גזירה ולפי הנ\"ל ניחא דבמצודה לא שייך גזירה כקושית תוס' כיון דגם בפירש מצודה בשבת אינו חייב אלא ע\"כ דבמצודה דהכלי עביד מעשה אסור משום שביתת כלים ולא מיירי בלחי וקוקרי. וממילא מוכח דב\"ה ס\"ל דגם בעביד מעשה ליכא איסור ש\"כ ומרווח שמעתא ודו\"ק ותוס' בסוף דבריהם (דף י\"ח ע\"א) ד\"ה ולימא מר סיימו ומתני' דבמצודה בלחי וקוקרי. ולא זכיתי להבין דמנ\"ל זה ואדרבה אם לא מיירי בהכי מרווח שמעתא יותר וכנ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "[אות כה] <b>בהר\"ב ד\"ה כדי שיקרום. דהוא נאפה תחלה. </b>ורש\"י פי' איפכא דר\"א חומרא היא דפניה שכלפי האור ממהר לקרום והדבר קשה שיחלקו במציאות. ונראה דרש\"י מיירי בתנור שאינו גרוף וכיון שיש בו עדיין אש בודאי הצד שכלפי האש נאפה תחלה. והר\"ב מיירי בתנור גרופה שאז צד המדובק נאפה תחלה מן הצד שכלפי האויר ודייקא לישנא דרש\"י שכתב לצד האור והר\"ב כתב כלפי אויר התנור והיינו כנ\"ל (ש\"ל):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כט] <b>במשנ' ולא באליה. </b>היינו לא בשומן טהור ולא בחלב ושומן חזי להדלקה טפי מחלב. והא דלא תני איפכא דלהוי זו אף זו משום דבעי למתני עלה דחלב פלוגתא דנחום ורבנן (ב\"ד):",
+                "[אות כו] <b>ברע\"ב ד\"ה לא בזפת. </b>בהרמ\"ז כתב שהיא הגי' הנכונה בלא וי\"ו משום דהוא ראשית השמנים:",
+                "[אות כז] <b>ברע\"ב ד\"ה לא בשמן קיק. שמא יטה. </b>טעם זה כתב הרמב\"ם (פ\"ה מהל' שבת) וכן מבואר בתוס'. וטעם הב' כתב הרמב\"ם בפירושו ולא הזכיר רק טעם ההוא. אבל באמת קשה לי דהא מוכרח דהטעם שמא יטה מהא דאסרינן להדליק בהם נר חנוכה בשבת למ\"ד דמותר להשתמש באורה והיינו ע\"כ משום שמא יטה וכ\"כ הה\"מ:",
+                "[אות כח] <b>ברע\"ב ד\"ה ולא בשמן שרפה. דכתיב והנותר. </b>אע\"ג דיכול להנות בשעת שריפה והוי הבערה לצורך כמו שמן חולין. מ\"מ כיון דאסרה תורה לכל הנאות זולת בשעת שריפה עיקרו משום מצות שריפה והוי כמו נדרים ונדבות דאין קריבים ביו\"ט דמשלחן גבוה קזכו. ריב\"א. ולר\"י נראה דבתרומה טמאה דאין עושין ממנו דבר לגבוה ל\"ש בזה משלחן גבוה קזכו אלא דגזרו חכמים אטו שריפת קדשים. תוס':",
+                "[אות ל] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה וחכ\"א אחד מבושל. דשרי להדליק בחלב מבושל כשמערב בו שמן. </b>אף דבכל פסולי שמנים לא מהני ליתן בו שמן כ\"ש. היינו דגזרינן דלמא אתי לאדלוקי בעינייהו (ולא חשיב גזירה לגזירה דודאי יטה כיון דאינו נמשך אחר הפתילה) אבל בחלב מהותך דאסור רק משום גזירה אטו שאינו מהותך (ולא הוי גזירה לגזירה כנ\"ל תוס' (דף כ\"ג ע\"ב) ד\"ה גזירה) מש\"ה בנתן לתוכו שמן כל שהוא הוי גזירה לגזירה. גמ' (דף כ\"א ע\"א):",
+                "[אות לא] <b>שם בא\"ד ולא נתברר לחכמי הש\"ס. </b>ולא אמרי' דתנא בתרא לטפויי אתא כיון דאיכא למימר דלא אתא לטפויי אלא אנחום המדי תוס' ד\"ה א\"ב (דף כ\"ד ע\"ב). ועמ\"ש בגליון (פ\"א דעירובין מ\"ב):"
+            ],
+            [
+                "[אות לב] <b>במשנה בשמן שריפה ביו\"ט. </b>מסתפקנא אם רשאי להדליק בעיו\"ט שמנים שאין נמשכים אחר הפתילה והם תרומה שנטמאת. די\"ל כיון דאין נמשכים חיישי' שמא יטה ונמצא שורף שמן שריפה ביו\"ט, ולכאורה יש הכרע מסוגיא דלא חיישי' לזה דהרי רבה מפרש למתני' דלעיל ולא בשמן שריפה דמיירי בע\"ש דעלמא מתוך שמצוה עליו לבערו חיישינן שמא יטה. ופריך ליה אביי אלא מעתה בי\"ט לישתרי אלמה תנן אין מדליקין בש\"ש ביו\"ט. ובתוס' שם כתבו בשם הרשב\"א אף דאביי לנפשיה ס\"ל דאין מדליקין שמן שריפה ביו\"ט דאין מדליקים קדשים ביו\"ט מ\"מ פריך ליה דמה שייך יו\"ט למתני הכא כיון דביו\"ט טעמא אחרינא הוא ע\"ש (ומזה קשה לי על תוס' שם ד\"ה גזירה י\"ט אטו שבת וקשה להרשב\"א הא דתני (בפ\"ב דביצה) מעשה ושאל ר\"ט עליה ועל החלה שנטמאת וכו' הא להרשב\"א לשיטתיה לק\"מ די\"ל דס\"ל לרבה ג\"כ הדין דאין שורפין תרומה טהורה ביו\"ט משום דאין שורפין קדשים ביו\"ט אלא דאי אפשר לפרש כן במתני' דמה שייך למתני הכא אע\"כ דמיירי בעיו\"ט ומשום גזירה יו\"ט אטו שבת וצ\"ע) והרווחנו בזה ליישב ג\"כ קושיות תוס' דלרבה דגזרו בש\"ש יו\"ט אטו שבת ואמאי לא גזרינן בכל השמנים שאין נמשכים אחר הפתילה יו\"ט אטו שבת ולפי הנ\"ל דדוקא בש\"ש דבי\"ט עצמו מדינא אין מדליקים ומש\"ה אם יראו דמדליקין בעי\"ט מה שאין מדליקים בי\"ט. יתירו ג\"כ להדליק בע\"ש. ונכון בעזה\"י. אח\"כ ראיתי במאור שכ\"כ אבל לא ידעתי דבתחלת דברי המאור אין מורה כן אלא כתוס' דלרבה אין בשריפת ת\"ט איסור בי\"ט וחילוק בין שמן לההיא דחלה שנטמאה. וסוף דבריו נוטים ממש לדברינו דגם לרבה אסור ת\"ט משום שריפת קדשים אלא דל\"ש למתני' בפרקין וע\"כ דמיירי בעי\"ט ע\"ש ואולי יש חיסור לשון והוא כמו ב' תירוצים. ולכאורה קשה דהא מ\"מ יש לפרש דמתני' מיירי בעי\"ט וכיון דמצוה עליו לבערו חיישינן שמא יטה והוי שורף ש\"ש ביו\"ט ושייך שפיר למתני הכא כיון דחד טעמא עם שבת דכמו דאסור בע\"ש אסור ג\"כ בעי\"ט, אלא ע\"כ מוכח כיון דמדינא מותר להבעיר תרומה טמאה בי\"ט דהא יכול להנות בשעת שריפה אלא דאסור אטו קדשים מש\"ה לא חיישינן לשמא יטה כיון דגם אם יטה ליכא איסור מדינא. ולשיטת הריב\"א הנ\"ל דשריפת ת\"ט בי\"ט הוי דאורייתא יקשה כנ\"ל דהא תרוצא א' דתוס' שם דאביי ורבא קיימיה רק על דינא דאין שורפין קדשים בי\"ט אבל לא ס\"ל דת\"ט אין שורפין דל\"ס להו הגזירה אטו קדשים הא זהו ל\"ש להריב\"א דת\"ט הוי ג\"כ בכלל קדשים בזה ועל תרוצא דהרשב\"א ג\"כ לריב\"א קשה כנ\"ל זולת דנימא דס\"ל לאביי דביו\"ט דאיסור לאו ל\"ש למגזר שמא יטה וצ\"ע. מ\"מ י\"ל דדוקא בשמנים טובים דהחשש הוא שמא יטה אינו קרוב לודאי אלא כיון דמצווה עליו לבערו חיישינן שמא יטה בזה לא חיישינן בעי\"ט. אבל באין נמשכים אחר הפתילה דודאי יטה כמ\"ש תוס' הנ\"ל י\"ל דגם בעי\"ט אסור דאם יטה הוי שורף שמן שריפה בי\"ט וצ\"ע לדינא:",
+                "[אות לג] <b>בהרע\"ב ד\"ה ובנפט. מין זפת הוא ולבן. </b>עי' בס' ש\"ל דתיבת לבן ט\"ס דהרי הר\"ב כתב אח\"כ וחוץ משמן אפרסמון ונפט לבן אע\"כ דנפט דמתני' לאו היינו נפט לבן ע\"ש:",
+                "[אות לד] <b>שם בא\"ד והמסתפק ממנו. </b>בתוס' (פ\"ב דביצה דף כ\"ב) כתבו דאין החיוב מפני שממהר כבוי דזהו לא הוי רק גרם כיבוי דאינו חייב (עי' לקמן פט\"ז מ\"ה) אלא ה\"ט דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכהה אורו דלא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנר. והרא\"ש כתב דלפ\"ז יקשה הא בסמוך מ\"ד בשפופרת שע\"פ הנר דבזה כשמסתפק מהשפופרת אינו מכחיש מאור הנר כלל וליכא אלא משום מהירת הכיבוי. אלא העיקר דע\"כ לא שריא לקמן פט\"ז אלא משום דאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר החוצה לה הגורם את הכיבוי כשמגיע שמה הדליקה אבל הכא השמן והפתילה שתיהן גורמים את הדליקה והממעט מא' מהן וממהר הכיבוי חייב. ע\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות לה] <b>במשנה טומאת אוהלים. </b>היינו בקבעו וחברו לקרקע דבטל מתורת בגד ואינו מטמא אלא פשתן דגמרינן ממשכן דהוו קבוע. וכ\"כ בתוס' והיינו דדייק הרע\"ב אם עשה מהן אהל והוי כשאר בית וכו' היינו בקבעו. הרמ\"ז והב\"ד:",
+                "[אות לו] <b>בהרע\"ב ד\"ה הבהבה. על השלהבת. </b>מלשון הקרא זבחי הבהבי (הושע ח'):",
+                "[אות לז] <b>שם בסוף א\"ד מצומצמות עסקינן. </b>תמוה לי דהא מבואר בסוגיין דהך בבא פלוגתייהו בטומאה מיירי אף ביותר מג' על ג' אלא דפלוגתייהו דמדליקין זה מיירי רק בג' על ג' מצומצמות דבזה דוקא אמר ר\"א אין מדליקין דמכי אדליק בה פורתא ונעשה פחות מג' על ג' נעשה שבר כלי כמ\"ש הרע\"ב. וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות לח] <b>בהר\"ב ד\"ה שפופרת של ביצה. הקליפה הקשה. </b>במהרי\"ל בסופו בליקוטים פי' שהוא קנה אגם. ביצה פירוש בריכה שגדילים בו קנים עכ\"ל. והוא מלשון הכתוב היגאה גמא בלא בצה (איוב ח׳:י״א):"
+            ],
+            [
+                "[אות לט] <b>בהר\"ב ד\"ה ואם בשביל החולה. </b>כך גירסת הרע\"ב והא דלא ערבי' ותני' מפני חולה היינו משום דתלת דרישא הוי עושה מלאכה בשבילו שהוא מתיירא מפני עכו\"ם כו' ובשביל החולה היינו לצורך אדם אחר (ש\"ל):",
+                "[אות מ] <b>שם בא\"ד האי חולה חולה שיש בו סכנה. </b>מדנקט הר\"ב האי חולה ולא נקט לה כולהו דמפני הפרסיים וכו' כולהו ביש בו סכנה. משמע דס\"ל כהר\"מ דאינך כולהו סתמא הויין סכנה ועכ\"פ ספק סכנה ודלא כרש\"י: ",
+                "[אות מא] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה שהוא עושה פחם. שהוא מתכוין לעשותה. </b>וכ\"כ רש\"י ולפ\"ז במה דקאמר חוץ מן הפתילה דבזה ג\"כ פוטר אא\"כ דמכבה בשביל לעשות פחם. אבל לענ\"ד צ\"ע דבסוגיין איתא סתם בפתילה שצריך להבהבה עסקי' וא\"כ י\"ל דה\"ק דמיירי בפתילה שלא הבהבה מבעו\"י ובזה אף דהכיבוי עכשיו משום דחס על הפתילה מ\"מ כיון דרצונו להדליק אותו לזה מקרי צריכה לגופו דהא אפילו באינו מתכוין למלאכה רק דהוי פסיק רישא אם ניחא ליה חייב אפי' לר\"ש וכדאיתא בסוגיא דשבת (דף ק\"ג ע\"א) דבתולש עולשים לאכילה פחות מכגרוגרת בארעא דידיה חייב משום בונה אפילו לר\"ש דאע\"ג דלא מתכוון לבנין. מ\"מ כיון דהוי פסיק רישא ומקרי מלאכה שצריכה לגופה כיון דניחא ליה בכך. מכש\"כ הכא דמכוין למלאכת כיבוי. וכיון דנעשה פחם וניחא ליה מקרי צריכה לגופא. וצל\"ע. ומצאתי און לי בדברי תוס' במסכתין (ד' צ\"ד ע\"א) ד\"ה ר\"ש וכו' על הפתילה המהובהבת כבר. משמע דאם אינה מהובהבת ומכבה משום דחס על הפתילה חייב:"
+            ],
+            [
+                "[אות מב] <b>במשנה ובהדלקת הנר. </b>הא דלא תני סתם ובנר כמו דתני ובחלה ולא תני ובהפרשת חלה. התנא רצה לרמז למה דאיתא בתקוני זהר שבעה\"ב יתקן את הנרות ואשתו תדליק משום הכי תני ובהדלקת הנר לומר דתיקון לאו עלה רמי (ש\"ל):"
+            ],
+            [
+                "[אות מג] <b>במשנה אבל מעשרין את הדמאי. </b>עיין מ\"ש לקמן (ר\"פ כ\"א) על הגליון:",
+                "[אות מד] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה אין מעשרין וכו'. ומיהו קשיא למה החמירו. </b>לענ\"ד למ\"ש תוס' דאף דיעבד אם עירב ע\"ת בה\"ש לא מהני דדוקא במתני' (ד' פ\"ג) דעירובין מקילים בספק עירוב דאוקמי' אחזקתה. דהשתא הוא דנטמאת או נשרף. א\"כ ממילא לק\"מ דאין הטעם דאין מערבין ע\"ת בין השמשות משום איסור מעשה העירוב אלא משום דלא מהני העירוב מספיקא להתיר לילך חוץ לתחומו. ואף לשיטת הרמב\"ם דפסק דבדיעבד עירובו עירוב. מ\"מ י\"ל דחמיר בזה מע\"ח דלכתחלה אין מערבין בענין ספק. ואף דבאמת רש\"י פי' בהדיא בסוגיין בטעמא דא\"מ ע\"ת בבה\"ש. משום דהוי תיקון דאסמכוה אקרא. י\"ל דרש\"י לשיטתו דפי' במתני' דס\"ל דמשום שבות גזרו בבה\"ש מש\"ה ג\"כ אין מערבין ע\"ת. ובאמת י\"ל להלכה למאי דקי\"ל דמשום שבות ל\"ג בה\"ש הדין דמערבין ע\"ת. ואין מהצורך למה דכ' תוס' בסוגיין בההוא מימרא דרבה אמרו לו שנים צא וערב דלפירש\"י דמיירי בע\"ת מוכח לחלק בין לכתחלה בין דיעבד די\"ל דבאמת דרבה אף לכתחלה קאמר לפי ההלכה דקי\"ל משום שבות ל\"ג בה\"ש אבל הרמב\"ם דפסק לדינא דאין מערבין ע\"ת בה\"ש ובדיעבד מהני נ\"ל דהטעם דאין לערב לכתחלה בדרך ספק עירוב. אבל מ\"ש התוי\"ט דעשאוהו לענין זה כשל תורה שגזרו עלי' בה\"ש. לענ\"ד אינו נראה דלו יהא דבאמת תחומים דאורייתא הא מ\"מ מלאכת העירוב דהוי כמתקן זהו לא הוי רק שבות בעלמא כמו הפרשת תרומה ומעשרות דג\"כ דאורייתא ומותר בבה\"ש לצורך מצוה. ובתוס' חדשים ראיתי דבר נחמד דספק חשיכה היינו ה\"ש דעיולי יומא וספק אינה חשיכה היינו בה\"ש דאפוקי יומא. ועי' במג\"א (סי' שמ\"ב). וקשה לי איך כייל במתני' זו וטומנין את החמין הא בסוגיא פרכינן דבה\"ש נמי נגזור שמא ימצא קדרה צוננת וירתיחנה ומשנינן סתם קדרות רותחות בה\"ש וזהו לא שייך בבה\"ש דאפוקי יומא וצ\"ע. ואולי י\"ל דביה\"ש דאפוקי יומא כיון דהזמן מועט עד הלילה לא בהיל כ\"כ ולא ירתיחנה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מה] <b>במשנה. עד שיגרוף. </b>יש לעיין דמ\"מ נגזור שמא יגיס בה דחייב משום מבשל כמו באונין של פשתן באינה טוחה כמ\"ש הרע\"ב (פ\"א מ\"ו) ועי' בהרשב\"א בחי' (פ\"ק) אההיא דאמרינן בעקורה וטוחה דלפי תירוצו בתרא מיירי דהכא בנתבשל כמאכל בן דרוסאי דבזה אף אם יגיס א\"ח משום מבשל ע\"ש לפ\"ז בלא הגיע למאכל ב\"ד אסור להשהות אף בגרופה. אולם הרשב\"א בחי' כאן האריך אם מותר להשהות בגרופה בלא הגיע למאכל ב\"ד אי חיישי' לחיתוי ולא הזכיר כלל דמחששא דשמא יגיס יש מקום לאסור בלא הגיע למאכל ב\"ד וצ\"ע. ויש לדחוק דספיקו דהרשב\"א בטוחה דל\"ש שמא יגיס אם מ\"מ אסור בגרופה קודם שנתבשל כמאב\"ד משום חששא דחיתוי. אח\"כ ראיתי דבכ\"מ (רפ\"ט מהלכות שבת) במ\"ש שם בשם הרמ\"ך מבואר דעתו דקודם מאב\"ד אסור לשהות ולא מהני גו\"ק דשמא יגיס וחייב משום מבשל. וחידוש בעיני דבש\"ע (סי' רכ\"ג ס\"א) נקט בפשיטות ולא הוזכרו אלא גו\"ק כשהתחיל להתבשל ולא הגיע למאב\"ד. והאחרונים כולם שתקו ולא הערו. דלהרשב\"א וכן לדעת הרמ\"ך אסור משום שמא יגיס. וביותר דהא מ\"ש הרא\"ש בשם רבינו יונה דמה דקתני אין צולין בשר וכו' וכמה כדי שיצולו מבעוד יום כמאב\"ד אתיא בין לחנניא בין לרבנן וכו' ולרבנן בגרוף הרי דאף בגרוף צריך שיצולו מבע\"י כמאב\"ד וצ\"ע:",
+                "[אות מו] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה או שיתן. ורע לו מותר להשהותו. </b>ודוקא להשהותו אבל להחזיר אף במצטמק ורע לו אסור אא\"כ גרופה וקטומה. ועוד חמיר לענין חזרה דאף בגרוף אינו מותר אלא על גבה אבל תוכה אסור משא\"כ בשהייה היכא דבעינן גרוף מהני ג\"כ להשהות בתוכה:",
+                "[אות מז] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה וב\"ה אומרים. אבל לאחר שהניחן בקרקע. </b>תמוה לי הא בסוגיין איכא ב' לישני דלל\"ק בעי ב' לטיבותא עודן בידו ודעתו להחזיר. ולל\"ב אינו אסור אלא בב' לריעותא. הניח ע\"ג קרקע ואין דעתו להחזיר וא\"כ או דהו\"ל להרע\"ב לכתוב דבעי' ג\"כ דעתו להחזיר [או] דהו\"ל לכתוב דעג\"ק אסור בלא היה דעתו להחזיר וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות מח] <b>בהרע\"ב ד\"ה כופח. שפיתת קדרה אחת. </b>ומש\"ה דייק התנא הכא דתני ה\"ז ככירים בלשון כפל ע\"ש שמשמשת בב' קדירות בכפליים ככופח (הרמ\"ז):",
+                "[אות מט] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה לא יתן. והלכך כל דשרי בכירה. </b>ומ\"מ יש חילוק דבכירה אף היכא דאסור להשהות מ\"מ מותר לסמוך אף באינו גרוף ובתנור אסור לסמוך אף בגרוף וכן בכופח בהסיקו בגפת ובעצים:"
+            ],
+            [
+                "[אות נ] <b>במשנה בצד המיחם. </b>ובדיעבד חייב חטאת (כן מבואר בגמ'):",
+                "[אות נא] <b>בהרע\"ב ד\"ה ולא יפקיענה. דגזרינן תולדות חמה. </b>אבל בחמה עצמה מותר להחם דל\"ש לגזור חמה אטו אור:",
+                "[אות נב] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה לא יטמיננה. דגזר חול אטו רמץ. </b>אבל הפקעת סודרים ל\"ג אטו רמץ דסודרים לא דמי לרמץ. תוס'. וק\"ל הא גם בחול לא אסור לר\"י רק דרך הטמנה וא\"כ הפקעת סודרים דלא הוי הטמנה שרי עי' בתוס' ד\"ה ואין מגלגלין דכתבו להדיא דלגלגל על חול שרי. ואי דס\"ל דמדלא קתני ולא יטמיננה בסודרים משמע דבסודר אפילו דרך הטמנה א\"כ מה תירצו בזה דסודר ל\"ד לרמץ הא הטמנה בדבר המוסיף אסור בכל מילי וכי חמי טבריא דומה לרמץ. וצל\"ע:",
+                "[אות נג] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה ולא יפקיענה. ובערוך ערך כו'. </b>נ\"ב מדברי הרמב\"ם (פ\"ט) דייקא הכי דכתב המפקיע את הביצה בבגד חם או בחול ובאבק דרכים. ומדכיילינהו בחדא מחתא משמע בגד דומיא דחול ואינו שוברו (ש\"ל):"
+            ],
+            [
+                "[אות נד] <b>במשנה שעשו אנשי טבריא. </b>תמוה לי דלא ביאר הרע\"ב כלל אהיכא קאי הך מעשה. דלפי הטעם דכ' הרע\"ב במ\"ג דר\"י מודה דלא יטמיננה בחול משום שמא יטמין ברמץ קאי עלה המעשה זו להוכיח זה דבדרך הטמנה אסור. ולאידך טעמא שכ' הרע\"ב במ\"ג דהא דמודה ר\"י דלא יטמיננה בחול משום שמא יזיז עפר וזה לא שייך במעשה זו. ע\"כ דקאי ארישא דחכמים באו להוכיח ממעשה זו דתולדת חמה אסור. (ומוכח באמת דהך מעשה לא היה בהטמנה אלא דהמים באו לשם בשבת ונתבשלו ועי' במהר\"מ לובלין). ור\"י ס\"ל דליכא ראיה דחמי טבריא הוו תולדה דאור דחלפי ועברי אפתחא דגיהנם וכך מבואר בסוגיין:",
+                "[אות נה] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה סלון. שאסורים לרחוץ בהם כל הגוף. </b>מבואר דאילו הוחמו מעיו\"ט שרי לרחוץ בהם כל הגוף. וכ\"כ הרע\"ב להדיא (פ\"ב דביצה מ\"ה). וזהו דעת הרי\"ף והרמב\"ם אבל דעת תוס' דאסור. והא דמוכח ממתני' דיש חילוק בין הוחמו מעיו\"ט להוחמו ביו\"ט היינו להשתטף בהם כל גופו דבזה גם בשבת מותר בהוחמו מע\"ש ומתני' כר\"ש דס\"ל הכי בברייתא (אבל להלכה קי\"ל כר\"י בברייתא דאף שיטוף אסור):<br><b>ומ\"מ </b>קשה לי על הרע\"ב דמפרש למשנתינו דלצדדים קתני דכחמים שהוחמו בשבת היינו לרחיצת פניו ידיו ורגליו וכחמים שהוחמו ביו\"ט היינו לרחיצת כל גופו וכ\"כ הרמב\"ם בפי' והרי בסוגיין פרכינן לה מאי רחיצה אילימא רחיצת כל גופו הא חמים שהוחמו מע\"ש ג\"כ אסור אלא ברחיצת פניו וכו' הא חמים שהוחמו ביו\"ט מותר ומשנינן להשתטף כל גופו עסקינן. הרי דלא רצו לפרש דמתני' לצדדים קתני וה\"ל להר\"ב לפרש דלהשתטף עסקינן. ואפשר לדחות כיון דלהלכה קי\"ל כר\"י דגם שיטוף אסור בחמים שהוחמו בע\"ש ניחא ליה להרע\"ב יותר לפרש כפי ההלכתא ובדרך לצדדים קתני. ודוחק:<br><b>ולשיטת </b>תוס' הנ\"ל מהך בבא עצמה דכחמים שהוחמו ביו\"ט ג\"כ מוכרח דמיירי בשיטוף דהא לענין רחיצה אין חילוק בין הוחמו ביו\"ט להוחמו בעיו\"ט דכל גופו אף בהוחמו מעיו\"ט אסור ופניו יו\"ר גם בהוחמו ביו\"ט שרי. והא דפרכינן בסוגיא מכח הרישא כנ\"ל ולא פריך מסיפא כתבו התוס' דדרך הש\"ס כמה דיכול לדקדק מרישא מדקדק וכ\"כ הרשב\"א בחי' אבל קשה לי הא הרשב\"א בחי' בד\"ה ואצ\"ל חמין שהוחמו ביו\"ט כתב דמדלא קתני וה\"ה לחמים שהוחמו מעיו\"ט שמעינן דהוחמו מעיו\"ט רוחץ בהם כל גופו אבר אבר והרי\"ף התיר לרחוץ כל גופו עכ\"ל. הרי דס\"ל להרשב\"א דעכ\"פ מוכח מברייתא זו דכל גופו אבר אבר שרי (וכך נראה מסברא ג\"כ כפי מה שביאר הר\"ן מחלוקת תוס' והרי\"ף דכיון דס\"ל לתוס' דלהחם חמים לרחיצת כל גופו ביו\"ט אסור מדאורייתא ממילא בחמים שהוחמו מעיו\"ט אסור ברחיצת כל גופו וכמו בשבת ע\"ש. והרי הרשב\"א בחי' ביאר דאף להתוספות מ\"מ שרי מדאורייתא להחם ביו\"ט לרחיצת כל גופו אבר אבר ע\"ש א\"כ ממילא שרי בהוחמו מעיו\"ט) וא\"כ ממילא ל\"ק לקושית תוס' הנ\"ל דהא מסיפא לא הו\"מ לדקדק די\"ל דמיירי ברחיצת כ\"ג אבר אבר דבהוחמו מעי\"ט שרי ובהוחמו בי\"ט אסור. לזה מדייק מרישא דבהוחמו מע\"ש אסור ג\"כ אבר אבר. וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות נו] <b>במשנה האילפס והקדרה. </b>בתוס' הקשו הדיוקים אהדדי דברישא משמע דדוקא לתוכו אסור אבל לערות על התבלין שרי דעירוי אינו מבשל. ובסיפא קתני אבל נותן הוא לתוך הקערה דמשמע לערות עליהם מכלי ראשון אסור ע\"ש. ולכאורה י\"ל דעירוי מבשל מדרבנן ונקט לא יתן לתוכו דאפילו בה\"ש אסור. ובסיפא נקט הנותן לתוך הקערה אפי' בשבת. ובעירוי יש חילוק דבשבת אסור ובה\"ש מותר. גם בלא\"ה י\"ל דדיוקא דסיפא עיקר ורישא דנקט לא יתן לתוכו לרבותא דר\"י דאף בתוכו מותר אא\"כ יש בו חומץ וציר. ולפי אידך צד איבעיא דר\"י אסיפא פליג י\"ל בהיפוך דדיוקא דרישא עיקר וסיפא נקט דנותן לתוך הקערה לרבותא דר\"י דאפי' בכ\"ש אוסר ביש בו חומץ וציר. והא דלא נקט רבותא לת\"ק דהוי כהא דהתירא דזה כבר נשמע מדיוקא דרישא דעירוי מותר. ובזה היה מרווח האיבעיא אי ר\"י ארישא קאי או אסיפא די\"ל דנ\"מ גם להלכתא דאם ר\"י ארישא קאי מוכח דדיוקא דסיפא דוקא ועירוי אסור לת\"ק. ואם ר\"י אסיפא קאי מוכח דדיוקא דרישא עיקר ועירוי מותר. גם י\"ל עוד האיבעי' אליבא דהלכתא להפוסקים שסוברים דכ\"ש שיש בו חומץ וציר אינו בולע ומפליט. די\"ל זה לפי האמת דר\"י ארישא קאי ולא מצינו כלל דבר ממשנתינו בכ\"ש. אבל אי אסיפא קאי י\"ל כיון דר\"י ס\"ל דכ\"ש מבשל ביש בו חומץ וציר י\"ל דלרבנן נהי דאינו מבשל עכ\"פ מבליע ומפליט וק\"ל:",
+                "[אות נז] <b>שם במשנה רי\"א לכל הוא נותן. </b>כתבו התוס' דדוקא בתבלין פליג אבל בשאר דברים מודה דכ\"ר מבשל אף כשהעבירו מעל האור. ולפ\"ז ניחא דלא פליג ר\"י ברישא במיחם. וביותר לפמש\"ל דהמיחם שפינהו כר\"י דדבר שא\"מ אסור. ובפ\"י תמה ממתני' (דפ\"א מ\"ז דמעשרות) דמבואר דס\"ל דאפילו בשמן פליג ועיין מ\"ש בגליון לקמן (פכ\"ב מ\"ב):",
+                "[אות נח] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה שפינהו. ויש בתוכו מים חמין. </b>דמדלא קתני שפינה מים משמע שפינהו עם המים דבזה דוקא נותן לתוכו מים להפשירן אבל בפינה ממנו מים אסור ליתן לתוכה מים דהוי מצרף ואף דהוי דבר שאינו מתכוין אתיא מתני' כר\"י דאמר דבר שא\"מ אסור. גמרא. ומהתימה על הרע\"ב דלא ביאר דלפסק ההלכה גם בפינה מים מותר:",
+                "[אות נט] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה או לתוך הכוס. דוקא להפשירן. </b>ובתוס' בשמעתין ד\"ה מי סברת וכו' מבואר דס\"ל בפי' דלתוך הכוס בכל גווני שרי. וע\"כ מתני' ה\"ק אבל נותן לתוכו להפשירן או לתוך הכוס דהוי תמיד רק להפשירן כיון דכ\"ש אינו מבשל. וכ\"כ הר\"ן והרשב\"א. ומ\"מ מה דנקטו תוס' זה להוכחה דר' שמעון ב\"מ אסיפא קאי אבל ברישא בכוס מודה דשרי בכל גווני אף בצונן מועטים לחמים מרובים ואתי מתני' דשרי בכוס כהלכתא. קשה מאי ראי' היא הא י\"ל דרשב\"מ ארישא קאי ומתני' באמת בכוס בעינן גם כן כדי להפשירן כפשטא דמתני' וצ\"ע:",
+                "[אות ס] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה לא יתן לתוכו תבלין. משתחשך. </b>עיין מ\"ש בגליון לקמן פרק כ\"ב מ\"ב:"
+            ],
+            [
+                "[אות סא] <b>במשנה ר\"ש אומר כל הנרות. </b>מדברי הר\"ן (ביצה פ\"ג קצ\"ו ע\"ב) גבי שפוד שצלו בו בשר. נ\"ל ללמוד פלוגתייהו דר\"י ור\"ש דעתה שרוצה להשתמש ואינו חושש למיאוסו נסתלקה ממנו הקצאתו. ור\"י אוסר משום מיגו דאיתקצאי ביה\"ש. ובאם ביה\"ש לא היה מאוס ובאמצע שבת נעשה מאוס. באמת מותר להשתמש כיון דאינו חושש עתה למיאוסו בטלה הקצאתו ובה\"ש ג\"כ לא היה מוקצה הדרינן לכללא דקי\"ל אין מוקצה לחצי שבת ור\"ש ס\"ל דלא אמרינן מיגו דאיתקצאי ע\"ש. לפ\"ז מותר לר\"ש לטלטל רק לאשתמושי ביה אבל לטלטל ממקום למקום עדיין מאיסותיה עליו לשמש בו והוי מוקצה לאסור בטלטול:",
+                "[אות סב] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה כלי. אסור לבטל כלי מהיכנו. </b>בהג\"א כתב דדוקא שמן דלא ירצה לנער משום הפסד שמן אבל לקבל שעוה מותר דיכול לנער והיינו דהכלי לא הוי בסיס כיון דלא היה בסיס בה\"ש או דאין דעתו להניח שם לכל השבת. מג\"א (סי' רס\"ה) ומה דפרכינן בסוגיא מההיא דנותנין כלי לקבל ניצוצות עי' מג\"א דכתב ליישב דבניצוצות אין רשאי לנער מיד קודם שכבו. ומ\"מ קשה לי דמאי פרכי' מנותנים כלי תחת הדלף. הא זהו ממש כמו שעוה דיכול לנער מיד ואין לו הפסד בהניעור וצריך עיון:",
+                "[אות סג] <b>שם בסוף הדבור מוקצה הוא ואסור לטלטלו. </b>ולפ\"ז ממילא מוקצה מחמת מיאוס אסור לטלטלו לצורך מקומו דכל זמן דלא ביטל הקצאתו דמיאוס ואינו עומד לשום שמוש ולשמוש דהדלקה הא לא חזי בשבת הוי כמו אוכל דלא חזו בו ביום דהוי מוקצה כמו אבנים עי' במג\"א (רס\"י תקט\"ו) ה\"נ הכא בכלי דלא חזי בו ביום לשום דבר והכי מוכח מדברי הר\"ן הנ\"ל דמדאמר שם בביצה דשומטו בקרן זוית כקוץ ברה\"ר ומשמע משום הזיקא דרבים שרי לטלטל מוקצה והא כיון דנוטלו ממקום הילוך הרבים שלא יזוקו הוי טלטול לצורך מקומו ואפי' בטלטול גמור לשתרי אע\"כ דאף לצורך מקומו אסור:",
+                "[אות סד] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה אין ניאותין. אין נהנין. </b>ואף לר\"ש דוקא מותר השמן אחר שכבה הנר מותר. אבל בשעה שדולק אף המטפטף אסור דהוקצה למצותו. תוס' והרשב\"א:",
+                "[אות סה] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה חוץ מן הנר. גזירה שמא יכבה. </b>וכ\"כ רש\"י ז\"ל וכתב עלה המהרש\"א לא קאי הכי לקמן אלא דמסיק הטעם דנר שמן ופתילה הוי בסיס לשלהבת, ומ\"מ אין זה תמוה כ\"כ על רש\"י שכן דרכו לפרש המשנה כס\"ד דש\"ס כמ\"ש התוי\"ט (בפ\"ב מ\"ב דפאה) אבל על הרע\"ב צד התמוה במקומה עומדת דהוא צריך לפרש כפי המסקנא כמ\"ש התוי\"ט שם. והא דאינו אסור בלא\"ה משום דאתקצאי למצותו כמ\"ש לעיל דר' שמעון מודה דאין ניאותין משמן המטפטף בשעה שדולק היינו דאין ביטול מצוה במה שמטלטלו תוס' (דף מ\"ב ע\"ב) ד\"ה ואין ניאותין. ומ\"מ נראה לענ\"ד דשמן המטפטף בשעה שדולק אסור כיון דאסור בשתיה ובסיכה ממילא הוי מוקצה כמו אבן וכמו כל מאכל האסור דהוי מוקצה כיון דלא חזי למידי. ודוקא לטלטל הנר הדולק היה ראוי להתיר דמטלטלו להנאתו להאיר. ומסולק בזה קושית המהרש\"א בתוס' הנ\"ל ודו\"ק. ובהא דאמרינן הנח לנר שמן ופתילה דהוי בסיס כתבו תוס' וא\"ת פתילה אמאי משום בסיס היא עצמה הוי דבר האסור כדאמרינן לקמן וכו' וי\"ל דשברי פתילה וכו' וכן הביא המג\"א (סי' ש\"ח ס\"ק י\"ח). ובעניי איני מבין החילוק דהא דפתילה הוי כלי משום דהודלקה ואמאי שברי פתילה לא הוי כלי מה\"ט והא עושה מעין מלאכתו ומ\"ש פתילה שלימה וקטנה מאינה שלימה וגדולה יותר. ולולי שאיני כדאי היה נ\"ל על קושית תוס' דפתילה לא הוי כלי כלל והיינו דמלאכתו לאיסור ואין משתמשין בחול שום דבר אחר רק הדלקה. והרי בחצוצרות כתבו תוס' שבת (דף ל\"ו) דגרע משאר כלי שמלאכתו לאיסור כיון דלא חזי להיתר רק מעט. ואף דכתבו שם דלר' שמעון שרי מ\"מ דוקא חצוצרות כיון דחזי קצת להיתר אבל פתילה דלא חזי לשום היתר אפילו ר' שמעון מודה וכמו מטה שיחדה למעות דצידדו תוס' (דף מ\"ד ע\"ב) דאפילו לר' שמעון אסור. וזהו הכל בפתילה הכבוי בין שלימה בין חתוכה דלא חזי לשום דבר בשבת אבל הכא בנר הדלוק דחזי הפתילה לתשמישו להאיר לו אינה מוקצה והיה רשאי לטלטלו מש\"ה צריכה לטעמא דבסיס לשלהבת. וצע\"ג:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות סו] <b>במשנה ולא בחול. </b>עי' מ\"ש בגליון לקמן (פכ\"ג מ\"ח):",
+                "[אות סז] שם <b>ולא בעשבים בזמן שהן לחים. </b>והא דלא תני ולא בעשבים כשהן לחים כדקתני בסיפא כשהן יבשים לאורויי דדוקא בזמן שהם לחים היינו שהם לחים מעצמם. אבל יש זמן שהם לחים ומותרים כגון מד\"א (ש\"ל):",
+                "[אות סח] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה נעורת. דק דק. </b>עי' רש\"י חולין (דף נ\"א ע\"ב) בהא דאמרי' דקתא חיישינן:",
+                "[אות סט] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה ר\"י אוסר בדקה. ואסרו להטמין בשבת. </b>דהכי מוכח מדקתני במתני' דלעיל (סוף פ\"ב) וטומנין את החמין. הרי דרק בה\"ש מותר אבל משהחשיך אסור. והא ליכא למימר דלעיל מיירי במוסיף הבל דזהו אסור משחשיכה אבל בה\"ש מותר וכ\"ש מבע\"י. ומתניתין דהכא מיירי במשחשיכה דהא ממתני' דלעיל בפרקין (מ\"ד) במעשה דאנשי טבריא מוכח דמוסיף הבל אפי' מבעו\"י אסור וע\"כ מתני' (דספ\"ב) מיירי במעמיד הבל ואפ\"ה רק בה\"ש מותר אבל משחשיכה אסור:<br><b>ומזה </b>תמוה לי על תוס' (דף ל\"ט ע\"ב ד\"ה ממעשה וכו') דמשחשיכה אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל אסור כדאמר בפ\"ב (דף ל\"ד). הא י\"ל דלעיל קאי למסקנא דהכא דמכח מעשה דאנשי טבריא מוכח דמוסיף הבל מבעו\"י אסור וממילא דמתני' ספ\"ב מיירי באינו מוסיף הבל ואפ\"ה משחשיכה אסור. אבל אלולי הוכחה דאנשי טבריא הוי אמינא דמשנתינו דהכא מיירי במשחשיכה ולעיל (סוף פ\"ב) מיירי במוסיף הבל. וצ\"ע, ואפשר לומר דתוס' ס\"ל דלענין חששא דשמא ימצא קדירתו צונן וירתיחנה לא שייך להקל במעמיד הבל אא\"כ דהטעם שמא יטמין ברמץ וא\"כ גם בה\"ש לתסר דהא בסוגיא פרכי' א\"ה בה\"ש נמי לתסר ומשני סתם קדירות רותחות בה\"ש וזה לא שייך לענין גזירה שמא יטמין ברמץ. וברש\"י (דף ל\"ד ע\"ב) בההיא דמפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל מבעו\"י כ' דההיא דתנן אין טומנין בגפת וסתם הטמנה מבע\"י הא דלא נקט רש\"י הראיה דמוכח דמיירי מבע\"י דהא משחשיכה אפי' מעמיד הבל אסור. צ\"ל לקושטא דמלתא כקושייתנו הנ\"ל דדילמא באמת משחשיכה אסור רק מוסיף הבל. וטומנין את החמין מיירי במוסיף הבל. אך באמת לא היה צריך ראיה לזה דבודאי מתני' דאין טומנין ע\"כ לא מיירי משחשיכה דהיאך קתני וטומנים בגיזי צמר הא הוי מוקצה. אלא נראה דרש\"י בא לומר דדילמא מתני' דאין טומנין מיירי בבה\"ש דמוסיף הבל אסור ומעמיד הבל מותר לזה כ' רש\"י דסתם הטמנה מבע\"י דהא אסור משחשיכה ובזה מובן דברי רש\"י אלו דבפשוטו תמוהים במ\"ש רש\"י דהא אסור משחשיכה דהא ע\"ז אנו דנין דלמא משחשיכה מותר בדבר שאינו מוסיף הבל. ולפי הנ\"ל ניחא דזהו ודאי דמשחשיכה אסור באמ\"ה דהא מתני' לא מיירי משחשיכה (ומותר בדבר שאין מוסיף הבל ולפי הנ\"ל) מדקתני טומנין בגיזי צמר ואם מיירי בבה\"ש וקתני דמוסיף הבל אסור. א\"כ הא דקתני ספק חשיכה. וטומנין את החמין ע\"כ מיירי באמ\"ה ומוכח דבודאי לילה אסור גם באמ\"ה א\"כ ממילא אין דרך הטמנה בבה\"ש דמה\"ת יצמצם הזמן להטמין בבה\"ש דאי יעבור זמן מעט ויחשך יהא אסור לו להטמין. ונכון בעזה\"י. אבל מ\"מ קשה לי דלמאי הוצרך רש\"י לכל זה ולא בפשוטו דהא דאמרי' מפני מה אסור להטמין במוסיף הבל היינו דממעשה אנשי טבריא נשמע דזהו אסור וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות ע] <b>תוי\"ט ד\"ה ומטלטלין. כי היכי דלא תיקשי ממשנה ח' </b>(פ\"ק דביצה). כ\"כ התוס' וז\"ל הא דאמר פ\"ק דביצה נותנין העור לפני הדורסן דהתירו סופן משום תחלתן אבל עור דבעי\"ט משמע התם דאסור לטלטל וכו'. לכאורה דבריהם תמוהין דמהיכן משמע דאסור לטלטלן הא י\"ל דרק ליתן לפני הדורסן בזה הטעם סופן משום תחלתן ובנשחטה מעי\"ט אסור דמחזי כעיבוד אבל בטלטול י\"ל דבלא\"ה שרי. וצ\"ל דעיקר קושייתם מדקתני בש\"א אין נותנין את העור לפני הדורסן ולא יגביהנו אא\"כ יש עליו כזית בשר וב\"ה מתירין א\"כ מדאסר ב\"ש להגביה משום דאסור לטלטל וע\"כ לא פליגי ב\"ה רק דהתירו סופן משום תחלתן כמו דהתירו מה\"ט ליתן לפני דורסן:<br><b>אמנם </b>עדיין י\"ל דדוקא בנשחטה בי\"ט אסור לב\"ש אבל בנשחטה מעי\"ט י\"ל דשרי והיינו דאף דהעור חזי למזגא מ\"מ דמי לעצמות וקליפים דבנתפרקו בשבת הוי מוקצה דמעיקרא שהיה יחד עם הבשר היה אוכל ועתה שנתפרקו הוי מאכל בהמה ובנתפרקו מע\"ש שרי דנעשה מקודם מאכל בהמה ה\"נ י\"ל בעור דבנשחטה מערב יו\"ט נעשה מקום מוכן לישיבה מבעוד יום אבל נשחטה ביו\"ט נהי דמחזי למזגא מ\"מ בתחלה היה אוכל אדם ועתה נעשה כסא לישיבה. ולישנא דהש\"ס בביצה סופן משום תחלתן די\"ט אין דערב יו\"ט לא י\"ל דהיינו ליתן לפני הדורסן דמיניה מיירי התם ואסור משום דמחזי כעיבוד אבל לטלטל י\"ל דנשחטה מעי\"ט שרי יותר. או אפשר גם בנשחטה מעיו\"ט ולא הופשט העור מבעי\"ט י\"ל דבעוד הבשר עם העור יחד הוי כמו עצמות וגרע יותר מן בני מעיים עי' שבת (כ\"ט ע\"א) אבל נפשט מע\"ש הוא דשרי. ואף דבמתני' (סוף פכ\"א דשבת) בש\"א מגביהין מן השולחן עצמות וקליפין א\"כ אם איתא דהעור חזי למזגא ובנפשט מעי\"ט שרי גם בנפשט בי\"ט לשתרי מ\"מ הא אמרי' שם אר\"נ אנו אין לנו אלא ב\"ש כר\"י וב\"ה כר\"ש וא\"כ ב\"ש לשיטתיה שפיר סבר דלא יגביהנה ולב\"ה לשיטתיה י\"ל באמת דהגבהה מדינא שרי אלא דליתן לפני הדורסן דמחזי כעיבוד צריכים לטעמא דסופן משום תחלתן. ואולי דקושייתם לר\"נ דס\"ל בריש ביצה דמתני' בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ובי\"ט ס\"ל לב\"ש דמוקצה שרי אמאי ס\"ל דלא יגביהנה. ועדיין לשון התוס' צ\"ע:",
+                "[אות עא] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה רא\"א קופה. לא יוכל לטלטל הגיזין. </b>והרמב\"ם בפי' המשניות כ' ונמצא כמי שטומן בשבת. ולפי\"ז גם בטומן בדבר שניטל בשבת אם נתקלקלה הגומא אסור להחזירה והב\"י כתב דנראה כן ג\"כ מדברי הרמב\"ם בחבורו וקבע כן בשולחנו הטהור (בסי' רנ\"ט ס\"ג) בשם י\"א. ותמוה לי הא כבר מוטמן מע\"ש והוי מהטמנה להטמנה דקי\"ל בסי' רנ\"ז ס\"ד דאפילו ליטלו כולו ולתת אחר במקומו שרי. וצע\"ג:",
+                "[אות עב] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה ואינו יכול להחזיר. שמא יטלטל. </b>לשון הרא\"ש דודאי יטלטל הגיזין בידו לתקן מושב הקדירה וע\"י הקדירה לא יטלטל פן ישפך התבשיל אם ינענע ועי' לקמן (סוף פ\"כ) בהרע\"ב:",
+                "[אות עג] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה ונותן. שמשים מראשותיו. </b>שלא יחמו בחום הקיץ והחמה. רש\"י. אבל הר\"ן כתב דמותר להטמין שיחום קצת או שלא יתקרר יותר כיון שהוא צונן אינו דרך הטמנה בכך ולא גזרו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות עד] <b>בהרע\"ב ד\"ה במה יוצאה. על שביתת בהמתו. </b>דכתיב למען ינוח וגו'. ומיהו לאו דל\"ת מלאכה אתה ובהמתך ליכא אלא במחמר אחר בהמתו. תוס', ואני מסתפק אם נשים מצווין על שביתת בהמתן היכא דליכא משום מחמר כיון דהוי רק עשה. י\"ל דהוי מ\"ע שהז\"ג דנשים פטורות אף דחייבות בקידוש היום מהקישא דזכור ושמור י\"ל דדוקא בקידוש דהיינו הזכירה אבל בשאר מ\"ע י\"ל דפטורות. ועי' בהר\"ן (פ' כל כתבי) שכתב דכל מילי דשבת נשים שווין לאנשים. ועי' בב\"י בא\"ח (סס\"י רצ\"א) וצ\"ע (אמר י\"מ התלמיד בדין הנ\"ל שמסתפק רבינו כמו כן מצאתי שמסתפק בזה הפרי מגדים בא\"ח (סימן רמ\"ה) ובספרו תיבת גמא (פ' בשלח) ולי העני צריך עיון דמלשון הגמרא גבי פרתו של ראב\"ע של שכנתו וכו' מיחה בה כו' לשון שכנתו ולשון בה מוכח בהדיא דנשים מצווין על שביתת בהמתן ומוכח כסברת הר\"ן הנ\"ל):",
+                "[אות עה] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה בחטם. חוטם הנאקה. </b>אבל נאקה באפסר לא כיון דלא מנטרא בי' הוי משאוי. וכן גמל בחטם. דכל נטירותא יתירה הוי משאוי וכן דבר שהוא לנוי הוי משאוי וכההיא דסוף פירקין. ודעת הר\"ן דנוי הרגיל בחול אפילו בשבת שרי. זולת דבר שאינו רגיל בו בכל אלא מקצתם עושים כן לעתים אסור. ומיניה מיירי בסוף פרקין ומיישב בזה קושיות תוספות בפרקין (מ\"ד) והובא בתוס' יו\"ט ד\"ה ולא בזוג:"
+            ],
+            [
+                "[אות עח] <b>במשנה אבל לא לחלב. </b>היינו לשמור החלב בדדיה שלא יזוב לארץ ובזה שרי לת\"ק דהוי כמו רחלים כבונות דחשבינן ליה מלבוש אע\"פ שאינו עשוי לצורך עצמן אלא לשמור הצמר. אבל ברוצה שיקבל הכיס החלב הנוטף מדדיהן גם הת\"ק מודה דאסור דהוי משאוי במה שנושאת החלב והוא מלאכה הצריכה לגופה. תוס' בשם הר\"ר פורת:",
+                "[אות עו] <b>ברע\"ב ד\"ה בזמן וכו'. מערב שבת. </b>ומוכח כן מסיפא דמתני' אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו ואי בשאינה קשורה כלל פשיטא שאסור אלא ע\"כ דבזמן שאינה קשורה לו מע\"ש קאמר הגמרא. והא דלא דייק מרישא דבזמן שהיא קשורה לו דפשיטא דבעי קשורה י\"ל דה\"א דבא לומר בהיפוך דיוצאת בקשורה אפילו בקשורה בשבת. תוס':",
+                "[אות עז] <b>ברע\"ב ד\"ה צרורות. שלא יטפטף החלב. </b>ובתוס' הקשו דהא במה שהבהמה נושאת החלב הוי משא ואסור משום שביתת בהמתו. ולזה פירשו דמיירי הכל שקושר בשביל שלא יסרטו דדיהן וליבש היינו בזמן שאין חפץ בחלב שרי לפי שמהדקו אבל לחלוב שאינו רוצה שיתייבשו אינו מהדק וחיישי' דלמא נפל ואתי לאתויי:"
+            ],
+            [
+                "[אות עט] <b>ברע\"ב ד\"ה ובלבד שלא יכרוך. דכי כריך להו הוו כלאים. </b>וס\"ל למתני' כר\"י דבדבר שא\"מ אסור, פירש\"י. ובשלטי הגבורים כתב דהוי פסיק רישא דא\"א דע\"י אחיזתן שלא תחמם ידיו ועי' מ\"ש בכלאים (פ\"ט מ\"ה):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות פ] <b>תוי\"ט ד\"ה שבראשה. לא חיישי' בהו שתתירם. </b>דאשה שרצונה לטבול בשבת צריכה לסתור שערות קליעותיה מבע\"י. הרא\"ש:",
+                "[אות פא] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה לרה\"ר. דה\"ה בבית. </b>וכן הוכיחו תוס' מנחות (דף ל\"ו ע\"ב) ד\"ה אי קסבר וכו'. ולכאורה דברי תוס' דמסכתין (ס\"ד ע\"ב) סותרים לזה ועיין במהרש\"א:"
+            ],
+            [
+                "[אות פב] <b>תוי\"ט סד\"ה בסנדל. בעשיית מלאכה. </b>ואף דתענית צבור דגשמים אסור במלאכה כדקתני (פ\"א דתענית) מ\"מ הותרה במלאכה בלילה כדאיתא שם (דף י\"ב ע\"ב) ואינו דומה כל כך לשבת:",
+                "[אות פג] <b>בתוס' חדשים ד\"ה תוי\"ט ד\"ה ולא בתפלין וכו'. צריכין ג\"כ האי טעמא. </b>וכן הוא להדיא ברש\"י סנהדרין (דף ס\"ח ע\"א) בד\"ה לחלוץ תפילין וכו'. דקסבר שבת לאו זמן תפילין הוא ואסור להניחן בשבת שמא יצא בהם לרה\"ר עכ\"ל:",
+                "[אות פד] <b>ברע\"ב סד\"ה מגיפין. אסור ללבשן בשבת. </b>שלא יחשדוהו באיסור. פירש\"י (דף ס\"ד ע\"ב) ד\"ה כ\"מ שאסרו:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות פה] <b>במשנה ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת. </b>בתוס' כ' פי' הר\"ר פורת גזירה משום שחיקת סממנים כיון דלרפואה הוא. וקשה לי הא איתא בתוספתא הובא בהרי\"ף (סו\"פ שמנה שרצים) אין לועסים מצטיכי בשבת אימתי בזמן שמכוין לרפואה ואם מפני ריח הפה מותר וכן פסקינן בש\"ע (סי' שכ\"ח) הרי דמפני ריח הפה לא מקרי רפואה והא הכא דפלפל דהוא משום ריח הפה ואסור. ולמאי דמסקו תוספות דהטעם דמחזי כמערמת להוציא ניחא אבל להר\"ר פורת קשה וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות פו] <b>בר\"ב ד\"ה היודע עיקר. אלא שלא נזכר במלאכות. </b>תוס' הקשו ע\"ז והוכיחו דזה לא מקרי ידיעה כיון דלא נודע לו דחטא והעלו דהוי גזה\"כ לחייב על כל שבת ושבת:"
+            ],
+            [
+                "[אות פז] <b>במשנה אבות מלאכות. </b>בתוס' (דף ע\"ח ע\"ב) ד\"ה חסר אחת מבואר דהי' גרסתם גם ברישא דמתני' אלו אבות מלאכות:",
+                "[אות פח] <b>שם במשנה והקוצר. </b>ואפי' בעומד ליקצר דאין צריך לקרקע אפי' לר\"מ דס\"ל (בפ\"ו מ\"ו דשבועות) דאינו כקרקע מ\"מ לענין שבת מחייב דקצירת סמנין במשכן מסתמא הי' אחרי שעומדים ליקצר. תוס' בשבועות (דף מ\"ג ע\"א):",
+                "[אות פט] <b>שם במשנה והאופה. </b>וחייב סקילה אם התרו בו קודם שהדביק פת בתנור ולא הוי התראת ספק דשמא היה בדעתו לרדות פת קודם שתאפה ומה שלא רדה דשכח ההתראה. דכיון שהודבק תוכ\"ד של התראה ובודאי תאפה אם לא ירדנה ואין האפיה מחוסר מעשה לאו התראת ספק היא דודאי לא היה בדעתו לרדות קודם אפייה (תוס' שבת דף ד' ע\"א ד\"ה קודם שיבא) מלשון זה משמע דדוקא כיון דלא היה בדעתו לרדותו וגם מחוסר מעשה וקשה לי ממה דסיימו בתוס' וכן בשבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכליה לאיסור והדר אכליה לתנאי דכשמתנה בו בשעת אכילת איסור עדיין מחוסר מעשה אכילה של תנאי קודם שיתחייב מלקות עכ\"ל משמע דאם אמר שבועה שלא אוכל ככר זו אם לא אוכל ככר זו למחר ואכליה לאיסורא ולא אכליה לתנאי דלוקה דלא הוי התראת ספק כיון דהוא מחוסר מעשה לאכול לתנאי. והא בזה ל\"ש דלא היה בדעתו לאכלו דהא אדרבה דנראה דמקשר עצמו לאכלו וקונס עצמו שאם לא יאכלנו אסור בככר זו לאכלו א\"כ משמע דבמחוסר מעשה לחוד מספיק דלא הוי התראת ספק וצ\"ע. והנה הדבר פשוט דאף אם בלא אוכל זו אם לא אוכל זו לא הוי התראת ספק כיון דמחוסר מעשה. מ\"מ לא מלקי' ליה עד שעבר ממש ולא אכל להתנאי דרק ההתראה לא מקרי בכלל התראת ספק כיון דמחוסר מעשה אבל פשיטא דא\"י להלקות בספק ומזה נ\"ל לדון במ\"ש תוס' גיטין (דף ל\"ג ע\"א) ד\"ה ואפקעינהו דהקשו דבא על א\"א איך ממיתין הא הוי התראת ספק שמא ישלח לה גט ויבטל הגט שלא בפניו דאפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה ותהיה פנויה למפרע. וכן בנזיר דשותה יין דקתני במתני' דלוקה הא הוי התראת ספק שמא ישאל על נדרו ומדלא הקשו דאף למ\"ד שמה התראה מ\"מ איך ממיתין בבא על א\"א קטנה או באונס במקום דאין ממיתין אותה איך ממיתין אותו שמא ע\"י ביטול גט שלא בפניו תהיה פנויה למפרע ולא נתחייב מיתה. וכן בנזיר שמא ישאל ולא נתחייב מלקות. נלע\"ד די\"ל דבאמת אין ממיתין אותו מיד אלא דממתינים עד שתמות היא או בעלה. ובנזיר מלקין אותו אחר שכלו ימי נזירתו. דאף דקי\"ל אכלה כולה נשאל עליה מ\"מ הא כתב בתשובת שער אפרים סימן ע\"ב דדוקא היכא דאיכא עונש כרת או מלקות אבל במזיד ולא אתרו לא. וכ\"כ בכנה\"ג בשם הראב\"ד בס' תמים דעים. ואף דהרא\"ש כתב דגם במזיד ולא אתרו נשאל. מ\"מ הא כתב הרא\"ש הטעם ומיהו איכא עונש מלקות. א\"כ במה שמלקים אותו אין עוד ספק שישאל דלאחר שלקה דהרי הוא כאחיך אין מה לחול עליו השאלה. לזה נקטו הקושיא רק למ\"ד התראת ספק ל\"ש התראה. ולפ\"ז י\"ל דאף לאחר דתירצו תוס' דלא מקרי התראת ספק דרוב אין מגרשים וכן בנזיר. היינו דלא מקרי בגדר התראת ספק וכדדייקי בלשונם שם דהתראה כה\"ג שמה התראה. אבל מ\"מ י\"ל דאין ממיתין אותו עד שיתברר שאינה פנויה למפרע דהיינו אחר שתמות היא. ובנזיר אחר שיכלו ימי הנזירות. וכן בתוס' בנדה (דמ\"ו ב') ד\"ה ר\"י וכו' וי\"ל דאזלי בתר רוב שמביאים ב\"ש. היינו ג\"כ דמקרי התראה מעליא אבל מ\"מ אין מלקים עד אחר שנתברר דהיה מופלא סמוך לאיש דהרי בכל מילי דאורייתא לא סמכי' על רוב זה שהביאו ב\"ש בזמנן לחליצה וכדומה כך היה נלע\"ד. ואולם קשה לי מסוגיא דסנהדרין (דף ס\"ט) ואמאי דלמא איילונית היא. ועיין במהרש\"א קדושין (דף ט\"ו) הא אפשר לומר דממיתין אותו אחר שתגדל ויתברר דאינה איילונית היינו דא\"כ הוי התראת ספק ע\"ש ולפי הנ\"ל הא מ\"מ י\"ל דכה\"ג כיון דרובן לאו איילונית מקרי התראה מעליא אבל מ\"מ אין ממיתין אותו עד שיתברר שאינה איילונית. ובאמת בלאו כל הנ\"ל קשה מסברא דאיך אפשר לדמות העונש המיתה לההתראה. דהא כיון דבכל התורה אזלי' בתר רוב א\"כ מקרי התראה ודאי דזהו הוי כמו כה\"ת דרוב כודאי. אלא לענין נפשות לא אזלי' בתר רובא וממתינין להמית אותו עד שתגדיל ויתברר דאינה איילונית. וכן יש ראיה לכאורה מתוס' סנהדרין (דף ס\"ח ע\"ב) ד\"ה בן סורר וא\"ת דלמא שנה לפני גדלות כדאשכחן נדה (דף מ\"ו) וכו'. והיינו ע\"כ דלאו התראת ס' הוא דשמא לא יביא ב\"ש לסוף השנה ואינו סמוך לאיש. היינו ג\"כ כיון דרוב מביאים ב\"ש בזמנן לא מקרי התראת ס' ואם נימא דזהו רק לענין ההתראה אבל מ\"מ אין עונשים על זה עד שיתברר אח\"כ א\"כ אם נדרוש סמוך לאיש דהיינו שנת י\"ג. א\"כ לאחר י\"ג אינו נעשה בן סו\"מ דהוא איש וממילא לא משכחת במופלא סמוך לאיש דין בן סו\"מ דהא עתה א\"י להענישו דשמא לא יביא ב\"ש סוף השנה ואינו עתה סמוך לאיש ואם נמתין עד אחר שיביא ב' שערות סוף השנה הא אח\"כ יפטר כיון דאשתני דינא כדאיתא במתני' סנהדרין (דף ע\"א ע\"ב) ברח עד שלא נגמר דינו ואח\"כ הקיף זקן התחתון פטור. ואמרי' שם בסוגיא הטעם דכיון דאשתני דינא ח\"נ בזה כשיביא ב\"ש אשתני דינא כיון דאלו עבד השתא אינו מחייב. ואם דגומרים דינו עתה וממתינין בעונש עד אחר שיביא ב\"ש הא הוי בכלל עינוי הדין לגמור דינו עתה להמיתו אח\"ז. כדאיתא בסנהדרין (דף ל\"ה ע\"א)  ולומר דגומרים דינו שמחייב מיתה אם יביא ב\"ש בסוף השנה. ובזה ליכא עינוי הדין כיון דעדיין ליכא חיוב מיתה ודאי רק על תנאי. הא מ\"מ בכה\"ג נימא אשתני דינא דהא הטעם דנגמר דינא ואח\"כ הקיף זקן התחתון דפטור דגברא קטילא הוא וזהו שייך אם היה ראוי להמיתו אז דבזה קודם שהקיף זקן בר קטלא היא והוי כהוקף אחר דקטלו ליה אבל אם זהו עצמו הגמר דין שמחייב מיתה לאחר שיביא ב\"ש ועתה א\"י להמיתו א\"כ עדיין אינו בר קטלא עד זמן שהביא ב\"ש וא\"כ מקרי אשתני דינו. אע\"כ דבאמת יכולים להמיתו מיד מכח הרוב דיביא ב\"ש בזמנו וצע\"ג:",
+                "[אות צ] <b>שם במשנה הקורע על מנת לתפור. </b>נראה דהטעם דבאינו על מנת לתפור פטור משום דהוי מקלקל אבל היכא דהוי תיקון חייב אף באינו על מנת לתפור. וראיה לזה ממתני' (ג' דפי\"ג) הקורע על מתו המוטל עליו דחייב הרי אף דאינו על מנת לתפור חייב. אולם מדברי הב\"י (סי' שי\"ז) הובא במג\"א שם סק\"י מבואר דכל שאינו על מנת לתפור ממש אף במקום תיקון אינו חייב וצלע\"ג. אחר כך מצאתי בעזה\"י בעולת שבת שהקשה כן על הב\"י מסברא דנפשיה דהא דבעינן על מנת לתפור משום דאל\"ה הוה ליה מקלקל אבל לענ\"ד ראיה מוכרחת כן וכנ\"ל. והנה באמת משמע להדיא בתוס' כהב\"י שכתבו בפרקין (דף ע\"ג) ד\"ה וצריך לעצים וכו' דלא מיקרי בעצים קוצר אלא בענין זה מידי דהוה כקורע ע\"מ לתפור. הרי מפורש דס\"ל דבעצמותו ליכא מלאכה בקריעה אלא בצריך לתפור דמזה באו לדמות דלא מקרי קצירה אלא בצריך לעצים וצלע\"ג:",
+                "[אות צא] <b>שם במשנה המוציא מרשות לרשות. </b>מדלא קתני המוציא לרה\"ר מוכח דבעי לכלול גם הכנסה מרה\"ר לרה\"י גמרא ריש שבועות והא דתני הכנסה שהיא תולדה דהוצאה ולא תני שארי תולדות כיון דיכול לכוללו בקוצר הלשון. תוס' שם ובריש מסכתין:",
+                "[אות צב] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה והמתיר. אלא שהתוס'. </b>לענ\"ד אין כונת תוס' לדייק מל' רש\"י כן דלא בעי' ע\"מ שיקשור אלא דכוונת תוס' דאם נפרש כפירש\"י דקטר חד היינו שמניח חדא קשר ממילא אף למסקנא כן דמה\"ת לומר דמחולקים לענין הדין:<br><b>ואף </b>דבאמת מל' רש\"י גבי צדי חלזון משמע דלמסקנא בעינן ע\"מ שיקשור וע\"כ דבאמת הס\"ד והמסקנא פליגי בזה לדינא. מ\"מ תוס' לנפשייהו לא רצו בזה:",
+                "[אות צג] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה מכה בפטיש. ומנינא דרישא וכו'. </b>בסוגיא אמרי' מנינא דרישא למ\"ל אר\"י שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת וסוגיא זו הובא ג\"כ לעיל (פ\"ק דף ז' ע\"ב) ושם פירש\"י כהרע\"ב דאשמעינן סכום חטאות דלא מחייב יותר דאתולדה במקום אב לא מחייב אלא חד וזה באמת תמוה. דהא בסוגיא אמרי' כן על הסיפא דאלו אבות למעוטי מאי למעוטי דלא מחייב אתולדה במקום אב וכמו שתמה התוי\"ט. אבל בשמעתין פירש\"י דאשמעינן דנתעלמו כל הלכות שבת ממנו דחייב כמה חטאות דקדק לומר דנתעלם כל הלכות שבת היינו דאף דכבר תנא בריש פרקין חייב על כל אב מלאכה ומלאכה. היינו דהתם קאמר עשה מלאכות הרבה חייב על כל אב מלאכה ושמעי' רק דשגג באיזה מלאכות וידע לשבת באינך מלאכות. אבל בנתעלם ממנו כל המלאכות היה ס\"ד דמקרי שגגת שבת ואינו חייב אלא אחת לזה אשמעינן דמשכחת דחייב ל\"ט חטאות וכגון דשגג בכרת והזיד בלאו או דידע בתחומים ואליבא דרע\"ק וכ\"כ התוס' ישנים בפ\"ק. והנה כזה מוכרחים לומר בפי' הסוגיא דפ\"ק דפריך על איסי מההיא מימרא דר\"י דמניינא אתיא שאם עשאן כולם וכו' וקשה ג\"כ אמאי לא פריך ממה דמפורש בריש פרקין דחייב על כל אב מלאכה ומלאכה (ועי' בתוס' שם ד\"ה ואר\"י וכו', א\"צ לפרש דפריך דמסתמא לא פליג וכו' והא לכאורה א\"א לפרש דפריך מכח זה דא\"כ הו\"ל לפרוך מר\"פ דחייב על כל אב מלאכה) וצ\"ל ג\"כ כפי' הנ\"ל דמר\"פ ליכא למפרך די\"ל דגם איסי ס\"ל דיש חילוק מלאכות לשבת אלא דאיסי אמר דאם עשה כל הל\"ט מלאכות בהעלם אחת בזה אינו חייב אלא א' כיון דנעלם ממנו כל הלכות שבת מיקרי שגגת שבת. ולזה פריך מהך דמניינא למ\"ל דאתי לומר דאפי' בכה\"ג חייב על כל מלאכה ומלאכה:<br><b>ואולם </b>עדיין קשה הא באמת לא משכחת לה אלא בידע בשבת בלאו ושגג בכרת או ידע בתחומין אליבא דרע\"ק. וא\"כ דלמא איסי ס\"ל כר' דיליף דבעי זדונו כרת מגז\"ש דעליה עליה מאחות אשתו וממילא בעי' ג\"כ ששגג בלאו כמ\"ש תוס' (דף ס\"ט ע\"א) ד\"ה כגון ששגג וכו' וס\"ל ג\"כ כרבנן דרע\"ק דתחומים לאו דאורייתא ומש\"ה ס\"ל דא\"א לחייב ל\"ט כיון דלא ידע לשבת בכלום ואינו חייב אלא אחת. ואף דמשכחת לה בידע בעשה דשבת. הא חזינן דסוגיא לא ניחא ליה בכך. ותוס' (דף ס\"ט ע\"א) ד\"ה דידע הניחו בקושיא דאמאי לא משני לר\"ל דמיירי בשגג בעשה עכ\"פ כיון דסוגיא לא ניחא ליה בכך. יהיה מאיזה טעם שיהיה ממילא ליכא קושיא על איסי וכנ\"ל:<br><b>ולהכרח </b>קושיא צ\"ל באמת דלא פרכי' בדרך דמסתמא לא פליג איסי. אלא דפריך מכח דהא גם לישנא דאיסי דקאמר מ' חסר א' מוכחים לומר דמנינא אתא לומר דחייב ל\"ט חטאות. ודלא כמשמעות תוס' הנ\"ל דיש מקום לפרש דפריך בדרך דמסתמא לא פליג. ואף דעדיין י\"ל דדלמא מניינא דאיסי היינו דדוקא בעשה כל ל\"ט מלאכות ואינו חייב אלא א' דהוי שגגת שבת דס\"ל דלא כרע\"ק וס\"ל כר' דבעינן שישגוג בלאו וכנ\"ל. י\"ל דס\"ל להש\"ס לדוחק לומר דאיסי בא לומר דדוקא בעשה כל ל\"ט מלאכות אינו חייב אלא אחת דזהו לא נזכר במפורש ומסתמא מיירי אף בעשה איזה מלאכות מהל\"ט דמ\"מ אינו חייב אלא א'. והא דלא פריך מריש פרקין דחייב על כל אב מלאכה. די\"ל דרצה למפרך מדברי איסי דכיון דנקט מנינא מוכח דאשמעי' דחייב ל\"ט חטאות ודו\"ק:<br><b>ודע </b>דלפי דברי תוס' (דף ס\"ט) הנ\"ל דלר' דיליף עליה עליה מאחות אשתו בודאי בעינן עד שישגוג בלאו ור\"י דקאמר כיון ששגג בכרת היינו לרבנן דר' דוקא. קשה לי בהאי דאמרי' (בדף ס\"ט) הניחא לר\"י דאמר שגג בכרת. הא גם לר\"י תיקשי בברייתא דר' דברים הדברים אלו ל\"ט מלאכות וכו' והיינו דקרא אשמעי' דאם עשה כולם בהעלם אחת חייב ל\"ט וכמ\"ש תוס' שם וע\"ז יקשה דידע לשבת במאי דהא ר\"י מודה דלר' בעי' דוקא עד שישגוג בלאו וצע\"ג:<br><b>עוד </b>כתב בת\"י שם לתרץ דקמ\"ל אף דיש מלאכה א' שאינו חייב סקילה מ\"מ חייב חטאת עליה. תירוץ זה קשה להולמו לענ\"ד דאיך תלינן זה לענין אם עשאן בהעלם א' דאף אם היה בדין דבהעלם א' אינו חייב אלא אחת. מ\"מ נ\"מ דאם עשאן כולן שלא בהעלם א' דחייב ל\"ט אף דבחדא ליכא סקילה גם הא עדיין יקשה בסוגיא דפ\"ק כשהביא המקשן להך מימרא דר\"י דעדיין לא ידעינן מדאיסי דאינו חייב סקילה על א' מהן היאך היה מפרש חידושא דר\"י ומוכרחים לתירוצם הא'. א\"כ מה הרויחו בתירוצם השני. וצ\"ע:",
+                "[אות צד] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה הרי. דאי מהתם ה\"א. </b>וכ\"כ הריב\"א בתוס' ישנים (פ\"א דף ו' ע\"ב) בחד תירוצא:"
+            ],
+            [
+                "[אות צה] <b>במשנה כל הכשר. </b>אתא לאפוקי דם נדה דלא חזי להצניע דאין מצניעים אותה ליתן לחתול משום דהמאכיל דם אדם לחתול נעשה חלוש אותו אדם. גמרא:",
+                "[אות צו] <b>שם בהר\"ב ד\"ה ומצניעים כמוהו. שיש בו שיעור. </b>היינו דתרתי למעליותא בעי'. דבעי' דבר הראוי להצניע ושיעור הראוי להצניע אבל עצי אשירה אף בשיעור גדול מ\"מ הוי אינו כשר להצניע ופטור. עי' בתוי\"ט (פ' דלקמן מ\"ו). ומה דקתני בסיפא וכל שאינו כשר להצניע ואין מצניעים כמוהו. ואין הוי וי\"ו המחלקת כמו או שאין מצניעים כמוהו הה\"מ (פי\"ח הלכה כ\"ב) מהל' שבת:"
+            ],
+            [
+                "[אות צז] <b>במשנה ואין מצטרפין זה עם זה. </b>היינו דדבר ששיעורו גדול אינו מצטרף לדבר ששיעורו קטן דהיינו עצה אינו מצטרף לתבן להתחייב במלא פי פרה. אבל בהיפוך דבר ששיעורו קטן מצטרף לדבר ששיעורו גדול. ומצטרף תבן לעצה להתחייב במלא פי גמל. גמ':",
+                "[אות צח] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה פי טלה. נפיש כו'. </b>שיעורו כגרוגרת והא דלא קתני עמיר כגרוגרת כתבו תוס' דא\"כ לא הוי ידעי' למה נתנו בו חכמים שיעור זה:",
+                "[אות צט] <b>שם תוי\"ט סד\"ה חוץ. במסכת חלה שם. </b>באלי' רבה (סי' תנ\"ד) כתב ליישב דבמס' חלה דקתני סובן ומורסן מצטרף משמע כהרמב\"ם דמורסן גרע דאם לא כן הוי זו ואין צ\"ל זו וכן במסכת תרומות דקתני המורסן מותר וסובין ישינות מותר חדשות אסור משמע דסובין קיל יותר ומוכח כהרמב\"ם דמורסן גרע מסובין. אבל במתני' דהכא דקתני וסובן ומורסנן אין מצטרף דייקא יותר כפירש\"י דמורסן עדיף דאם לא כן הוי זו ואין צ\"ל זו. משום הכי הביא הרע\"ב גם כן פירש\"י ע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ק] <b>בהר\"ב ד\"ה אבר קטן. אצבע קטנה. </b>וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו ובחבורו. אבל רש\"י כתב אבר קטן א' מפרקי אצבע קטנה:",
+                "[אות קא] <b>תוי\"ט ד\"ה מים. דכל משקין. </b>היינו דלא תקשה הא דיין כדי מזיגה וחלב כדי גמיעה אף דג\"כ אפשר לשוף בהם קילור מ\"מ כיון דזהו אפשר במים מקרי רפואתו ביין וחלב לא שכיח ואזלינן בתר שכיח לקולא א\"כ ה\"נ במים נימא דרפואתו אפשר ג\"כ ביין וחלב ניזול בתר שתייתו לקולא לזה צריכים לטעמא דכל משקים וכו'. גמרא:"
+            ],
+            [
+                "[אות קב] <b>תוי\"ט ד\"ה והמוציא. תוספות. </b>ואפשר לומר עוד דמתני' אשמעינן אף דכבר הראהו למוכס דלא חזי עוד מ\"מ חייב וכדעת רבי יהודה בברייתא וכדמפרש ר\"א לטעמיה דצריך להראות למוכס שני דא\"ל חזי גברא דמוכס אנא. ומה\"ט י\"ל פסק הרמב\"ם כר\"י. ובכ\"מ נתן טעם כיון דסתמא קתני במתני' והמוציא קשר מוכסין משמע דסתם כר\"י בכל גוונא חייב ע\"ש. ולפי הנ\"ל י\"ל דלהרמב\"ם קושית תוס' דוחקתו כיון דקתני נייר כדי לכתוב קשר מוכסים למאי צריך עוד למתני דהמוציא ק\"מ חייב. אלא ע\"כ דבא לומר דאפי' כבר הראהו למוכס חייב וסתמא כר\"י:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות קג] <b>בתו\"ח ד\"ה פטפוט. בכל שיעורי דשבת. </b>מדאמר במשנה ב' כדי ליטול ממנו מדת מנעל לקטן:"
+            ],
+            [
+                "[אות קד] <b>הר\"ב ד\"ה כדי לעשות כו'. של אמצע אצבעותיו. </b>בגמ' תנא קולמוס המגיע לקשרי אצבעותיו בעי ר\"א קשר העליון או קשר תחתון תיקו. ופירש\"י קשר עליון של אמצע היד או קשר תחתון של אמצע האצבע. וכיון דהוא איבעיא דלא אפשיטא ממילא מספק אינו חייב חטאת אא\"כ הוציאו כשיעור המגיע לקשר עליון שהוא של אמצע היד וכן פסק הרמב\"ם וז\"ל (בפח\"י הל\"ד) קולמס המגיע לראשי אצבעותיו. אבל הרע\"ב שכתב באמצע אצבעותיו והיינו קשר תחתון צ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות קה] <b>ברע\"ב ד\"ה שהיא טמאה. הראוי להזריע. </b>ועי' ריש כלים ובריש פ\"ז דנדה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות קו] <b>במשנה ועטרן. </b>עיין פירושו בהרע\"ב לעיל (פ\"ב מ\"ב):",
+                "[אות קז] <b>שם תוי\"ט ד\"ה פלפלת. וכפירש\"י ונ\"ל. </b>ועיין בט\"ז ובנקוה\"כ יו\"ד (סוף סי' ק\"ח):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות קח] <b>במשנה שהוציאן אחר פטור. </b>וקמ\"ל טעמא דנח בכרמלית אבל לא נח אע\"ג דהעבירו דרך כרמלית חייב ול\"א מהלך כעומד דמי. גמ':",
+                "[אות קט] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה עד שיוציא. אא\"כ הוציא בראשונה. </b>וכ\"כ רש\"י. וכתב הה\"מ (פי\"ב מה' שבת הלכה י\"א) ביאור דבריו שאם אחר שהניח הקופה מקצתה ברשות זו ומקצתה ברשות זו עקרה וגמר להוצאה אינו חייב לפי שלא היתה בשעת עקירה שניה הוצאה בבת אחת שכבר היה מקצת הכלי ברה\"ר עכ\"ל. ומזה תמוה לי לכאורה על מ\"ש תוס' שבת (דף צ\"ב ע\"א) ד\"ה התם למעלה מג' וכו' דרבה סבר אגד יד שמיה אגד או דבלמעלה מג' אגד יד שמיה אגד ע\"ש. א\"כ יקשה בהיפוך בנתן לתוך ידו של בעל הבית או בנטל ממנו והוציא אמאי חייב הא תיכף כשהכניס העני ידו עם החפץ או כשנטל החפץ מבעה\"ב החפץ כמונח מכח קלוטה דלא גרע מדרך הלוכו באויר וכשחזר והוציאו הוי עקירה חדשה ופטור כיון דכבר היה מקצתו בחוץ וצע\"ג. והנלע\"ד עפ\"י דברי תוס' לעיל (דף ד' ע\"א) ד\"ה קלוטה וכו' לא דמיא כלל דכיון דכמי שהונחה דמי. ובת\"י כ' לדחות דלקולא לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמי דאל\"כ כל זורק ד\"א ברה\"ר נימא דבתוך ד\"א כהונחה עיי\"ש. ולענ\"ד כוונת תוס' עפ\"י מ\"ש תוס' (כתובות דף ל\"א ע\"ב) ד\"ה מהלך כעומד וכו' ומעביר ד\"א הלכתא גמירי לה ולא ילפי' מיניה דהתם מקום חיובא הוא אבל בן עזאי מיירי במקום פטור ועי' מהרש\"א הא דגם במקום חיוב אמרינן מהלך כעומד בנטל חפץ ע\"מ להצניע ונמלך להוציאו היינו דלחיובא אמרינן בכל מקום מהלך כעומד וממעביר ילפינן דלקולא ל\"א דמקום חיובא מהלך כעומד ומ\"מ במקום פטור ליכא למילף ממעביר דלא נימא לקולא מהלך כעומד עי\"ש. א\"כ שפיר כ' תוס' דאם איתא דרע\"ק ס\"ל דקלוטה כמי שהונחה אין ראוי למילף זורק ממושיט דבמקום פטור הו\"ל לומר דאפי' לקולא קלוטה כהונחה דליכא ראיה מזורק דהתם הוי במקום חיובא. וגם אין לומר נהי דבן עזאי ס\"ל כן. מ\"מ דלמא רע\"ק סבר דלגמרי ילפי' מזורק ד\"א דלקולא ל\"א קלוטה כהונחה ולא ס\"ל לחלק בין מקום חיוב למקום פטור דא\"כ יקשה מנ\"ל לדידן דנטל חפץ להצניע ונמלך להוציאו דפטור דמהלך לאו כעומד הא מצינו דבן עזאי ס\"ל דמהלך כעומד והיכן מצינו חולק בזה. ורבנן דבן עזאי היינו דס\"ל דלקולא לא אמרינן מהלך כעומד דילפינן ממעביר ד\"א אבל לחיובא מצי סברי דמהלך כעומד. אע\"כ דזהו סברא החלטית דאם איתא דמהלך כעומד וילפי' רק דלקולא ל\"א הכי ממעביר ד\"א אין לך ראיה רק במקום חיוב. אבל במקום פטור ראוי לומר דאפי' לקולא מהלך כעומד. ומדחייבו רבנן ע\"כ דלא ס\"ל כלל מהלך כעומד. א\"כ שפיר קאמרי' דלרע\"ק אם איתא דמהלך כעומד אין ללמוד זורק ממושיט די\"ל דזורק פטור דבמקום פטור אף לקולא ראוי לומר דקלוטה כהונחה דעל זה ליכא ראיה מזורק ד\"א וא\"כ כ\"ז בזורק למעלה מי' אבל על קושייתנו הנ\"ל דבנתן לתוך ידו של בעה\"ב או בנטל ממנו והוציא דלפטור מכח קלוטה בזה שפיר יש לומר דבמקום חיובא לא אמרי' לקולא כמי שהונחה. ודו\"ק:",
+                "[אות קי] <b>שם בא\"ד כל הקופה וחייב. </b>והרמב\"ם פי\"ב פסק דפטור עד שיוציא את הקופה דאגד כלים שמיה אגד ופירושא דמתני' אע\"ג דרוב פירות מבחוץ פטור ולא רוב פירות בלבד אלא אפילו כל הפירות עד שיוציא את כל הקופה. גמ':",
+                "[אות קיא] <b>שם תוי\"ט ד\"ה עד שיוציא. והא דתנן. </b>לא ידעתי המשך דברים אלו דזהו קושיא בפ\"ע בלא\"ה על מתני' דלעיל ואיך תלי' זה בדינא דאגד כלי ל\"ש אגד דאטו אם שמיה אגד לא מצינן למימר דמתני' אשמעינן דאינו חייב עד שיוציא כל הקופה דזהו לא נזכר במתני' ותוס' הקשו באמת בסתם לעיל במתני' ואולי י\"ל בכוונת התוי\"ט במה שתרצו תוס' שם בתחלה דאשמעינן דאף דבעלמא באכל ב' זיתי חלב בהעלם א' ונודע לו וחזר ונודע או בהפריש וחזר ונודע מחייב ב' הכא כיון דהכל בכלי א' פטור. ולזה ס\"ל להתוי\"ט דאף דבקושייתם לא היה ס\"ל לחלק כן לדינא היינו למ\"ד לא שמיה אגד אבל למ\"ד שמיה אגד כיון דלא נעשה הוצאה עד גמר הוצאת הקופה הויא רק הוצאה א' ואפי' בנודע וחזו\"נ אינו חייב אלא א' ושפיר אשמעינן מתני' דא\"כ שמיה אגד מש\"ה פטור וא\"ח אלא אחת. אף בנו\"נ ולזה קושייתם רק למ\"ד ל\"ש אגד דראוי לחייב באמת בנו\"נ כמו בעלמא כיון דמלאכת הוצאה מכל מין ומין כשיצא לחוץ נגמר חיובו:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות קיא] ב <b>במשנה הוציאוהו שנים. </b>ושיעור א' לשניהם. עי' לקמן (פי\"ג מ\"ו) היה כח בא' להוציא לבדו והב' אין יכול להוציא לבדו ונשתתפו שניהם והוציא זה שיכול חייב וזה שא\"י הוי מסייע ואין בו ממש ואפי' הוא בעל כח הרבה אלא שנושא הקורה באצבעו דאלמלא האחר לא היה בכחו להוציאו בכה\"ג דמה לנו לכחו כיון דהשתא מיהא אינו יכול. תוספות. ובסוגיא איתא אמר מר זה יכול וזה יכול ר\"מ מחייב. איבעיא להו בעינן שיעור לזה ושיעור לזה או דילמא שיעור א' לכולן וכו' אר\"פ משמיה דרבא אף אנן נמי תנינא היה יושב ע\"ג מטה וכו' ארנב\"י אף אנן נמי תנינא צבי שנכנס לבית וכו'. ובתוס' הקשו למאן דס\"ל דבעי' שיעור לכל א' אטו מי לא שמיע לי' מתני' דצבי ותירצו דבאמת בזה א\"י וזה א\"י כולהו מודים דשיעור א' לכולם ומאן דמייתי מצבי לא נראה לו לחלק בין זה יכול וזה יכול לבין זה א\"י וזה א\"י. ותמוה לי דמה הועילו בזה הא מ\"מ תשאר הקושיא על ר\"פ משמיה דרבא דפשיט מההיא דזב יושב על המטה דצ\"ל ג\"כ דלא ס\"ל לחלק בזה א\"כ אמאי פשיט ממתני' דזב ובדמיון שבת למשכב הזב אמאי לא פשיט מדמוקדם ומדין זה דעשו מלאכה ממתני' דצבי וצע\"ג:",
+                "[אות קיב] <b>שם במשנה שנים חייבים. </b>ואם זה יכול וזה אינו יכול זה שיכול חייב וזה שא\"י פטור דמסייע אין בו ממש. גמ'. ובתוס' שם ד\"ה אר\"ז הקשו דהכא אית ליה לר\"ז דמסייע אין בו ממש ובפ\"ב דביצה אמרי' אמימר כחל עינא ע\"י עובד כוכבים בשבת כו' משמע דר\"ז סובר דיש בו ממש ע\"כ. ולדעתי לכאורה קשה להיפוך איך ס\"ל לאמימר שם בכוחל דמסייע אין בו ממש הא אי לא עמיץ ופתח אין העובד כוכבים יכול לכחול והוי כמו זה אינו יכול וזה אינו יכול דלא מקרי מסייע. ולזה נראה דהם תרי ענינים. דהתם בביצה מה דעמיץ ופותח אינו עושה ועצם מעשה כוחל שהוא אינו נותן הכחל לעיניו אלא דמסייע בסבה ועושה הכנה שיכול העובד כוכבים לכחול וזהו אין בו ממש היינו דהגורם אינו נקרא כוחל. משא\"כ הכא דשניהם עושים בעצמות ההוצאה. בזה אם זה א\"י וזה א\"י שניהם מקרי עושי מלאכת ההוצאה. וא\"כ ממילא ליתא לקושית התוס' דר\"ז ור\"א היה סבירא להו דהתם הוי ג\"כ כמו הכא כיון דהעובד כוכבים א\"י לכחול אם לא עמיץ ופתח הוא לא מקרי מסייע ואמימר ס\"ל דמ\"מ מסייע כזה לא מקרי כוחל דהא אינו נותן הכחול רק מכין שיכחול העובד כוכבים:",
+                "[אות קיג] שם <b>וכן כזית מן המת. </b>אבל פחות מכזית פטור. ודוקא שהוציא חצי זית מזית ומחצה אבל חצי זית מזית חייב דהוצאה חשובה היא להציל שלא ישאר בבית שיעור טומאה. גמ':"
+            ],
+            [
+                "[אות קיד] <b>ברע\"ב ד\"ה וחכמים אוסרים. שתי שערות חייב. </b>ובמלקט לבנה מתוך שחורות אף על שער א' חייב וזה אף בחול אסור משום לא ילבש גבר. גמ':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות קטו] <b>בהרע\"ב ד\"ה הזורק מרשות היחיד לרה\"ר. וביניהן ד' טפחים. </b>היינו בחללו. ואם ליכא ד' רק בצירוף עובי המחיצות לא הוי רה\"י רק על גבי מחיצות דחזי לאשתמושי עלייהו להניח דבר מזה על זה אבל תוכו לא הוי רשות היחיד והרשב\"א (פ\"ק דשבת דף ח') כתב דאם המחיצות חלושות גם על גבן לא הוי רה\"י:",
+                "[אות קטז] <b>ברע\"ב בא\"ד ועובי הכתלים של רה\"י נדון. </b>אף היכא דרוחב חללו כעשר אמות או כעשרים דלא חזי לאשתמושי על גבי הכתלים. מ\"מ כיון דלאחרים עושים מחיצה לעצמו לכ\"ש (תוס' סוכה דף ד' ע\"ב ועיין שבת דף צ\"ט ע\"ב):",
+                "[אות קיז] <b>שם במשנה ר\"ע מחייב. </b>דסבר ר\"ע דלא בעי הנחה על מקום ד' על ד'. ובגמ' (דף ד') ודלמא הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי. משמע דלא פסיקא ליה איך סבר בעקירה אך רש\"י פי' דדייק מדלא מחייב רע\"ק שתים א' משום הוצאה וא' משום הכנסה משמע דזה ודאי דעקירה בעי לר\"ע ממקום ד' על ד'. ובתוס' בד\"ה ודלמא הנחה הקשו על רש\"י דדילמא הא דלא מחייב ב' משום דלא מחייב אתולדה במקום אב ויראה דבתוס' (דף צ\"ז ד\"ה למימרא) הקשה הר\"פ מנ\"ל דמחייב אתולדה במקום אב דלמא הא דמחייב ב' היינו בנודע וחזר ונודע ואור\"י דא\"כ לא היה ר\"י משמיענו שום חידוש וע\"ש. ולכאורה קשה הא מ\"מ יש חידוש דמחייב ב' דמיניה ידעינן דאפילו עקירה לא בעי מקום ד'. אמנם לק\"מ דהא אמרי' דלא מחייב ר' אלא ברה\"י מקורה דכמאן דמליא דמי ובזה אין חילוק בין הנחה לעקירה. וכיון שכן מיושב קושית תוס' דשפיר מוכח מדלא קתני ר\"ע מחייב שתים היינו אף אם אינו מחייב אתולדה במק\"א מ\"מ משכחת דחייב ב' בנודע וחזר ונודע. והחידוש דאפי' עקירה לא בעי ממקום ד' אע\"כ דבאמת עקירה בעי. ובהכי מתיישב לי הא דאמרו ודלמא הנחה לא בעי. ולרש\"י דבא מכח הוכחה א\"כ ודאי הכי הוא ואמאי נקט בלשון ודלמא ומצאתי אח\"כ דהקשה כן הרשב\"א (ובפשוטו י\"ל דההוכחה רק דעקירה שני' מהנחה אבל מ\"מ אינו מוכח דבעי ממקום ד' די\"ל דעקירה בעי ממקום מונח ממש ולא מאויר אלא כיון דעכ\"פ מוכח דעקירה גרע לזה פריך ודלמא בעי ממקום ד') ולפי האמור ניחא דהכי אמרי' דהא כפי דקתני התם ר\"ע מחייב אפשר למטעי ולספק דדלמא הנחה לא בעי דיש מקום סברא לחלק. ממילא מוכח דהאמת כן הוא מדלא קתני ר\"ע מחייב ב' לאשמועינן דאפי' עקירה לא בעי. דודאי אם לא הוה שום סברא לחלק בין הנחה לעקירה לא היה הוכחה כלל די\"ל מה דלא קתני מחייב ב' היינו דבהעלם א' אינו חייב אלא א' ובנודע וחזר ונודע אין חידוש. לזה הקדים דהא באמת יש לטעות דדלמא הנחה לא בעי. ממילא ההוכחה קיימת מדלא קתני להדיא מחייב ב' לאפוקי מסברא זו. ע\"כ משום דבאמת עקירה בעי:<br><b>ומה </b>דהכריח רש\"י לזה ולא כפשוטו דמקשה רק דרך דלמא הנחה לא בעי. דהיה קשה לרש\"י דמה מרויח רב יוסף בתירוצו דה\"מ ר' היא דמ\"מ יקשה ודלמא הנחה הוא דלא בעי וכקושית תוס'. וכן במה דמשני ר\"ז הא מני אחרים קשה דמה מרויח בזה הא מ\"מ לא שמעינן רק הנחה ולא עקירה. והגאון מוהר\"ש איידלס בתוס' ד\"ה זרק ונח הרגיש בזה דתוס' הו\"מ להקשות בפשיטות על ר\"ז. אבל באמת יותר הוי מצי להקשות דמה הועיל ר\"ת בתירוצו דגרסינן בהזורק יתיב ר\"י כו' הא זהו מספיק על ר\"י דמה דקאמר ר' היא היינו ההיא דזרק מרה\"ר דלא ס\"ל דמיירי ברה\"י מקורה אבל מ\"מ תשאר הקושיא על שנויא דר\"ז דאמר ה\"מ אחרים היא דמה הרויח בזה. הא עדיין קשה דלמא הנחה הוא דלא בעי. וזהו שהכריח לרש\"י לפירושו והיינו דמדר\"ע מוכח דס\"ל דעקירה בעי והוי קושיא אלימתא. והרויחו בתירוצם דה\"מ ר' היא וה\"מ אחרים דעכ\"פ אינה הוכחה ויכולים לסבור דגם עקירה לא בעי:<br><b>ובהכי </b>מיושב היטב גם קושית תוס' ד\"ה זרק ונח במ\"ש דלגרסת ר\"ת בהזורק יתיב ר\"י וקשיא ליה אתי שפיר דר\"י היה מתני דברי ר\"י על רבי וע\"ז הקשו מבסמוך דפריך והא איתמר כו' הו\"מ למפרך הא דקשיא ליה לר\"י בהזורק דר' לא מחייב אתולדה במקום אב. וזהו אינו קושיא כל כך דבפירכא זו דר' לא מחייב ב' ליכא קושיא רק על העקירה דדלמא בעי ד' לזה עדיפא פריך דאפי' על הנחה ליכא ראיה וכדמוכח בהא דפרכינן ודלמא כאביי. אבל באמת לענ\"ד קשה ביותר דעדיין יקשה איך אמר ר\"י ה\"מ ר' היא והיינו ההיא דהזורק מרה\"ר לרה\"ר ורה\"י באמצע הא ר\"י בעצמו הקשה בהזורק על דברי ריא\"ש. וא\"כ אין קיום לדברי ריא\"ש דר' מחייב ב'. וא\"כ עדיין קשה דלמא עקירה בעי. ולפי הנ\"ל מיושב היטב דהא כפי מה דביארנו בכונת תוס' בהזורק הנ\"ל דעיקר הקושיא רק לפי האמת דמיירי ברה\"י מקורה דבזה אא\"ל דמיירי בנודע וחזר ונודע דא\"כ ליכא חידוש דחייב ב'. אבל אילו לא מיירי ברה\"י מקורה שפיר היה מקום לומר דמחייב ב' ומיירי בנודע וחזר ונודע. והחידוש דאפי' עקירה לא בעי ד'. וכיון שכן רווחא שמעתתא דר\"י לנפשיה ס\"ל דר' מיירי ברה\"י שאינו מקורה. ולזה ס\"ל דמה שקיבל ריא\"ש מרבותיו דר' מחייב ב' מתקיימות היטב דליכא עלה קושיא ומיירי בנודע וחזר ונודע והחידוש דאפי' עקירה לא בעי. מש\"ה אר\"י שפיר ה\"מ ר' היא אלא דבהזורק הקשה על שמואל לשיטתיה דאמר לא מחייב ר' אלא ברה\"י מקורה וליכא למימר בנוחו\"נ דא\"כ מאי למימרא. אבל מ\"מ ס\"ל לר\"י דקבלת ריא\"ש מרבותיו היא אמת דר' מחייב ב' וקושייתו בהזורק רק על שמואל לשיטתיה. ודו\"ק:<br><b>אך </b>עדיין יש לפקפק קצת דמאי פריך ר\"י בהזורק על שמואל דלמא הא דאמר שמואל לא חייב ר' רק ברה\"י מקורה לא דקדק כן מדלא נקט רה\"ר באמצע כדס\"ל ר\"י לנפשיה. דאין זה דקדוק אלא דס\"ל לשמואל בפשיטות דעקירה בעי ודאי ממקום ד' וכיון דקיבל מרבותיו דר' מחייב שתים מוכח דמיירי ברה\"י מקורה. וא\"כ שפיר י\"ל דמיירי בנודע וחו\"נ והחידוש דחייב ב' דמזה נדע דמיירי ברה\"י מקורה ומשום דכמאן דמליא דמי. ואילו לא היה אמר דחייב ב' היה אפשר לומר דלא מיירי במקורה או דאף במקורה לאו כמליא דמי אלא דחייב על ההנחה. דאפשר דלא בעי מקום ד' כדס\"ל לרע\"ק ויש ליישב:"
+            ],
+            [
+                "[אות קיח] <b>בהר\"ב ד\"ה הזורק פטור כו'. למעלה מעשרה שמצינו. </b>ובמושיט למטה מעשרה רצו בתוס' להוכיח דחייב וכתבו (בדף ד') ד\"ה אבל למעלה וז\"ל יש להוכיח קצת מכאן דמושיט חייב נמי למטה מי' דאת\"ל פטור לפי שלא מצינו במשכן מושיט למטה מי' כו' א\"כ לימא הכא אבל למעלה מי' ד\"ה חייב דילפינן זורק ממושיט עכ\"ל. וקשה לי הא לפי האמת דהוכיחו דלמטה מי' חייב ג\"כ במושיט א\"כ מוכח דאף דקי\"ל כרבנן דר\"ע דלא ילפינן זורק ממושיט דבעי דמי ליה ממש מ\"מ למטה ממעלה ילפינן דדמי יותר זה לזה וא\"כ מה הוכיחו דלמא באמת לדידן דלא ילפינן זורק ממושיט דבעי דמי ליה ממש גם למטה ממעלה לא ילפינן. אבל למאן דיליף זורק ממושיט דלא בעי דמי ליה ממש מכ\"ש דיליף למטה מלמעלה ומש\"ה לא הוי מצי למימר איפכא דלמעלה מי' ד\"ה חייב דאם ילפינן זורק ממושיט מכ\"ש דילפינן למטה מלמעלה אבל לעולם לדידן דלא ילפינן זורק ממושיט גם למטה מלמעלה לא ילפינן וה' יגיה חשכי:",
+                "[אות קיט] <b>שם בר\"ב ד\"ה חולית הבור. דבור וחולייתו מצטרפים. </b>כתבו תוס' דמתני' מיירי דהחוליא בעצמה גבוה יו\"ד כיון דקתני והנותן ע\"ג וע\"י צירוף י' לא הוי רה\"י אלא תוך הבור אבל לא על החוליא אלא ע\"כ דמיירי בחוליא עצמה גבוה י' ומיירי שאין בחללו רוחב ד' אלא חללו ועובי החוליא הם ד' ואשמעינן מתני' דבור וחולייתו מצטרפים לרוחב ד' ומחייב בנותן ע\"ג חוליא דראוי' להשתמש וליתן שם נסר רחב אבל חללו לא הוי רה\"י כיון דבחללו אינו רחב ד'. ועי' תוי\"ט (פ' בתרא דערובין מ\"ז) ד\"ה ממלאים:"
+            ],
+            [
+                "[אות קכ] <b>שם בהר\"ב ד\"ה למטה. אלא ד\"א מצומצמות. </b>ודעת תוספות בפירקין (דף צ\"ט ע\"ב) דבעי' ד\"א חוץ מעובי דבילה: ",
+                "[אות קכא] <b>תוי\"ט ד\"ה בכותל. בפני הכותל. </b>וכי אמרינן למטה מי' ברוחב ד' הוי כרמלית וכשאין רחב ד' הוי מקום פטור היינו בתשמיש מסויים כגון ע\"ג כותל או עמוד אבל אויר כגון פני הכותל דבר הנדבק בו לא הוי רשותא לנפשיה אלא אי למטה מי' הוא הוי רה\"ר גמור ולמעלה מי' מקום פטור עכ\"ל רש\"י (פ\"ק דף ז' ע\"א) ד\"ה חייב. ובתוס' שם דר\"ת ס\"ל דמ\"מ בעי' שיהא פני הכותל רחב ד' דבעי' הנחה ע\"ג ד' וריב\"א ס\"ל דלא בעי' ד' דכיון דנח בפני הכותל וראה את הקרקע חשוב כמונח בקרקע:",
+                "[אות קכב] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה הזורק. גמרא גמירי לה. </b>בירושלמי פריך על דעתיה דבן עזאי דמהלך כעומד דמי אין אדם מתחייב על ד\"א ברה\"ר לעולם דנעשה כמי שהונחה על כל אמה ואמה ויפטר ומשני משכחת לה בקופץ. ובשבת (דף ח' ע\"ב) תוס' ד\"ה בשלמא לבן עזאי כתבו והש\"ס דידן לא חשיב לה פירכא כדאמר בהזורק ד\"א ברה\"ר הלכתא גמירי לה ולהכי לא מקשה עלה וכן קלוטה לרע\"ק אע\"ג דכמי שהונחה דמי בזורק ד\"א ברה\"ר חייב ול\"א כמי שהונחה תוך ד\"א ברה\"ר. וריב\"א מספקא ליה כיון דבד' אמות ברה\"ר לא אמרי' מהלך כעומד דמי אע\"ג דבעלמא כעומד דמי לבן עזאי אם חייב לב\"ע אפי' עמד לפוש תוך ד\"א אם לאו וכן אם לא עמד וכו' וכן קלוטה לר\"ע אם אמר כמי שהונחה דמי חוץ לד\"א אפי' קלטה אחר כו' כיון דתוך ד\"א לא אמרינן עכ\"ד. (וקשה לי לאידך צד דמ\"מ בסוף ד' אמרי' לב\"ע מהלך כעומד וכן לרע\"ק קלוטה כמי שהונחה א\"כ מעביר ח' אמות ברה\"ר לבן עזאי וזורק ח' אמות לרע\"ק לחייב שתים בנודע וחזר ונודע דבסוף ד' הוי כמונח ואח\"כ הוי עוד מחדש מעביר או זורק וצ\"ע) וקשה לי דלכאורה נפשט ספיקתם מסוגיין בדף צ\"ז ע\"ב מרה\"י לרה\"ר ועבר ד\"א ברה\"ר ר\"י מחייב וחכמים פוטרין ואמרינן עליה מחייב היה ר\"י שתים א' משום הוצאה וא' משום העברה דאי ס\"ד חדא הוא דמחייב מכלל דרבנן פטרי לגמרי הא אפיק לה מרה\"י לרה\"ר ע\"ש. והיינו דרבנן לא ס\"ל דקלוטה כמי שהונחה שתהיה כמו שהונחה משיצאה מפתח הבית דחזרה ונעקרה לסוף ד' ור\"י סובר דכמי שהונחה כשיצאה מפתח הבית וחזרה ונעקרה ונחה לבסוף וע\"ש ברש\"י. הרי דאלו לא מחשבינן להונח בתחלת ד' וחזרה ונעקרה לא היה מחייב משום העברה דבהעברת ד\"א ברה\"ר בעינן שיהיה עקירה ברה\"ר תחלת ד' והנחה בסוף ד' (ומ\"ש תוס' בסוכה (מ\"ג א' ד\"ה ויעבירנו כו') וטעם זה לא יתכן דגבי העברה נמי כו' וטעם ראשון נראה א\"כ משמע לכאורה דאם עוקרו מכרמלית ומעבירו ד\"א ברה\"ר חייב. נראה דרק כוונתם דלטעם א' י\"ל דחיישינן לענין דיעמוד לפוש בינתיים והוצאה ליכא דהא לא הוציא מרה\"י ומטעם מעביר איכא כיון דעמד לפוש הוי אח\"כ עקירה ברה\"ר. ואולם בתוס' עירובין (ל\"ג א') כתבו דמעביר מרה\"י לרה\"י דרך רה\"ר חייב משום מעביר ד\"א ברה\"ר והובא דבריהם בח\"ר שבת (צ\"ז א') וצ\"ע הרי דחייב לר\"י משום מעביר אף ע\"י קלוטה. ול\"א דממנ\"פ אם תדין להקלוטה להונחה להוי כהונחה בכל אמה ואולי יש לחלק דהתם דכבר היינו דנין קלוטה להונחה לענין דנגמר מלאכת ההוצאה מרה\"י לרה\"ר מש\"ה ממילא הוי אח\"כ עקירה גם לענין מעביר ד\"א. ודוחק:<br><b>אבל </b>עוד תמה אני בדבריהם איך הונח להם בתירוצם דזורק לרע\"ק הוא משום דזורק ד\"א ברה\"ר הלכתא גמירא לה. הא עדיין יקשה מסוגיא הנ\"ל דלר\"י חייב ב' משום הוצאה ומשום מעביר. וע' תוס' שבת (פ' א') ד\"ה והא אמר רבא דהוכיחו מסוגיא דעירובין דר\"י לא ס\"ל דקלוטה באויר כהונחה דמי אלא דר\"י מיירי במתגלגל על הקרקע ברה\"ר. וא\"כ בזה תשאר הקושיא דנימא בכל אמה הוי כמונח דהא ההלכה דזורק משכחת לה באינו מתגלגל על הקרקע דלא הוי כמונח וכן למה דתירצו תוס' (עירובין צ\"ח ע\"ב) דלר\"י לא הוי כמונח אלא באומר כ\"מ שתרצה תנוח אבל באם אינו רוצה שתנוח כאן ל\"א בי' קלוטה כמי שהונחה דמי וקשה ג\"כ כהנ\"ל. דבאומר כ\"מ שתרצה תנוח אמאי חייב לר\"י משום מעביר נימא דכל אמה ואמה הוי כמונח. וההלכתא מתקיימת באינו רוצה שתנוח עד סוף ד' דלא הוי כהינחה וה' יאיר עיני:"
+            ],
+            [
+                "[אות קכג] <b>בהר\"ב ד\"ה רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו כו'. לאשמעי'. </b>בש\"ס משמע דאשמעי' דדיוקא דהילוך ע\"י הדחק שמיה הילוך אבל תשמיש ע\"י הדחק ל\"ש תשמיש:",
+                "[אות קכד] <b>שם בתי\"ט ד\"ה רקק. לאשמעי' דאפי' רקק רחב ד' אמות. </b>דסד\"א דאקופי מקפי ליה כו' כצ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות קכה] <b>[במשנה] אם להסיק. </b>היינו באילן יבש דליכא תיקון וכן בסיפא במלקט עשבים אם לבהמה היינו באגם דליכא תיקון שדה דאל\"כ אף דאינו מכוין רק להסיק חייב בכ\"ש דהוי פסיק רישא ומשכחת לה נמי בעביד בארעא דחבריה דהוי פסיק רישא דלא ניחא ליה. גמרא. וברש\"י כתב בארעא דחבריה דלא איכפת ליה ליפות. וקשה לי' ממ\"ש רש\"י לעיל (דף ע\"ה ע\"א) ד\"ה טפי ניחא לי' וכו' מודה ר\"ש במידי דלא איכפת ליה וצלע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות קכו] <b>ברע\"ב ד\"ה בין. שתיהן אלפין. </b>וכן פירש\"י ותמהני מנ\"ל לרש\"י והרע\"ב לפרש כן הא מדברי הסוגיא נראה שני שמות דהיינו שם גד וכדומה ושם א' היינו שש גג כיון שהוא תיבה אבל אא דאינו תיבה כלל אינו חייב וכדס\"ל לר' יהודה בברייתא אלא דהש\"ס בעי לומר דר\"ש מחייב אף באא דאאזרך ודחי לה וא\"כ למסקנא לא מצינו מאן דמחייב באא וכן פסק הרמב\"ם (פי\"א הלכה י\"ג) הכותב אות כפולה פעמיים והוא שם א' כמו דד תת. חייב. משמע להדיא דדוקא כה\"ג אבל אא פטור וכמ\"ש הה\"מ שם. וצריך לדחוק דס\"ל לרש\"י והרע\"ב דמדקתני סתמא במתני' בין משם א' משמע דכל אותיות כפולים חייב אפי' אא ודוקא ר' יהודה דקאמר בברייתא אפילו לא כתב אלא ב' אותיות והן משם א' חייב כגון תת וכו' הרי דפירש בהדיא כגון תת וכו' וממעט אא אבל מתני' סתמא קתני ומשמע בכל ענין חייב:",
+                "[אות קכז] <b>בתוי\"ט ד\"ה שם. לא נחוש אלא הלשון. </b>קשה לי הא אין מתקיימת במקום אחר דבכותב שם במ' פתוחה א\"א לקיימו במקום תיבה שלימה שם ואינו דומה לאורג ב' חוטים מבגד גדול דמתקיימת במקום א' דב' חוטים שוים למי שירצה לארוג רק ב' חוטים ודמי לגד מגדיאל ולהדיא אמרינן בסוגיא דזאת אומרת דר' יהודה ס\"ל דסתום ועשאו פתוח כשר ואנן לא קיי\"ל הכי אלא כאידך תנא דבעינן כתיבה תמה ע' בסוגיא וצ\"ע. גם מ\"ש ברמב\"ם ויארוג כל השבת ויהי' פטור וכו' משמע דלמדים זה מסברא דל\"ש לומר שיארוג כל השבת ויהיה פטור. הוא תמוה דהא בברייתא לא ילפינן כן מסברא אלא מקרא מאחת מהנה דרשינן אחת מהנה דהיינו שם משמעון וארג מקצת בגד מכל הבגד. והתוי\"ט כתב עלה ומבואר בברייתא. ולא ידעתי הכוונה אי לענין גוף הדין הא תני זה הכא במתני' שם קטן משם גדול. ואי הטעם. הא הטעם זה לא נזכר. אלא דיליף מקרא וצריך עיון:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות קכח] <b>במשנה נתכוין לכתוב ח' וכתב ב' זייני\"ן. </b>משום דזייני\"ן בעי זיוני. והיינו אף דנתכוין לכתוב ב' אותיות איזה שתי אותיות שיהיו דנתכוין למלאכת איסור ונעשית מחשבתו והא דלא קתני נתכוין לכתוב ב' זייני\"ן וכתבן בלא זיון פטור. דאשמעי' רבותא לדייק הא ב' אותיות אחרות דלא בעי זיון חייב אף דהשתא מיהא לאחת הוא דמכוין. תוס':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות קכט] <b>במשנה בין בסוף. </b>לאו בסוף הבגד ממש דבזה כיון דהשלימה לבגד אפי' בחוט א' חייב כדאיתא בסוגיין (דף ק\"ד ע\"ב) אלא באמצע הבגד קרי לה בין בסוף. תוס':"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות קל] <b>בהרע\"ב ד\"ה בחמתו. הא מתני' אדחיא לה. </b>זהו להרע\"ב לשיטתיה דפסק לעיל (פ\"ב מ\"ה) דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. אבל לרוב הפוסקים דפסקו כר' יוסי שם דמלאכת שאצל\"ג פטור קיימא מתני' להלכה דבחמתו דפטור דהוי מלאכה שאצל\"ג עיין בסוגיין: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות קלא] <b>בהרע\"ב ד\"ה והחובל. שהיא תולדה דדש. </b>לטעם זה בעינן שיצא דם כגרוגרת וכ\"כ הרמב\"ם (פ\"ח ה\"ז מהל' שבת) וקשה לי דהרמב\"ם כתב ריש פי\"א דהשוחט חייב משום נטילת נשמה ואמאי אינו חייב גם משום מפרק הדם כמו בחובל ואף אם אין צריך ליתן הדם לכלבו מ\"מ הא בחובל להזיק פטור רק משום מקלקל והא שחיטה לא הוי קלקול. ודוחק לומר דמיירי בלא יצא דם או שלא יצא כגרוגרת:",
+                "[אות קלב] <b>שם ד\"ה ושאר שקצים. וחלזונות. </b>לטעם הא' שכתב הרמב\"ם דחובל משום מפרק והוי תולדה דדש. בחלזון. בלא\"ה פטור אף אילו היה לו עור כדקיי\"ל דאין דישה אלא בגד\"ק כדאיתא בשבת (דף ע\"ה ע\"א) דחלזון דאין בו משום מפרק ובבהמה ס\"ל להרמב\"ם דהוי גד\"ק עיי\"ש. ובהיפוך קשה ג\"כ כיון דחלזון אין לו עור איך פליגי ר\"י ורבנן בשבת (דף ע\"ה) אי חייב בחלזון משום מפרק אם יש דישה שלא בגד\"ק או לא. הא בשאר שקצים דאין להם עור חובל פטור ואפילו ביצא מהם דם כמ\"ש הרמב\"ם במפורש (בפ\"ח ה\"ז) (ודחה סוגיא דחולין (דמ\"ו ע\"ב) מהלכה ע' בכ\"מ) וע\"כ משום דבלא עור לא מקרי מפרק א\"כ בחלזון ל\"ש כלל מפרק. ומצאתי שעמד בזה הפמ\"ג בס' א\"א סי' שט\"ז סקט\"ו. וכזה ק' לי על רש\"י (דף ע\"ח ע\"ב) ד\"ה משום נטילת נשמה דנטנ\"ש הוה במשכן באילים מאדמים ותחש וחלזון עכ\"ל קשה לי במה דנקט חלזון הא מסקי' לעיל (דף ע\"ה ע\"א) דבחלזון שמוציא דמו לצביעה אין בו משום נטילת נשמה דהוי מתעסק דכל כמה דאית ביה חיותא וכו'. ואף דלר\"י דמשני שם שפצעו מת ס\"ל דיש בו משום נטילת נשמה מ\"מ הא רבא מסיק התם דאפ\"ת שפצעו חי ובפשטא דמלתא קי\"ל הכי וא\"כ מאי בעי רש\"י בזה למנקט חלזון מה דהוי רק לר\"י וצ\"ע:",
+                "[אות קלג] <b>תוי\"ט ד\"ה והחובל. ודומה זה לכותב שם משמעון. </b>והוא תמוה לענ\"ד דשאני התם דבכותב שם לחוד הוי מלאכה וחייב מש\"ה אף ברצה לכתוב שמעון לא גרע וחייב מיד כשכתב שם אף כשעדיין לא נתקיים כל מחשבתו. מ\"מ שם מלאכה עלה. אבל הכא דבנצרר הדם ולא יצא דא\"י ליתנו לכלבו. אם היה תחלת מחשבתו לחבול בענין שיצרור לחוד ולא יצא היה פטור משום מקלקל וא\"כ מה בכך דחשב שיצא הדם ויתן לכלבו. הא מ\"מ עתה שלא יצא הדם לא נעשה מלאכת חיוב דהא מקלקל הוא. והרי מפורש בתוס' (דף ק\"ו ע\"א) ד\"ה בחובל וכו' דהא דר' אבהו ס\"ל לר\"ש דמקלקל גמור בחבורה אף דא\"צ לכלבו חייב. היינו דהוא היה סבור שיכול ליתן לכלבו (דבלא\"ה הוי מלאכה שאצ\"ל) אלא דהיה איסורי הנאה וא\"י ליתן לכלבו. הרי אף דלפי מחשבתו לא היה מקלקל מ\"מ מקרי מקלקל כיון דבאמת נעשה קלקול. וא\"כ לר' יוחנן דס\"ל שם דבאמת בזה דהוי מקלקל גמור גם בחובל פטור אלא בענין דנותנין באמת לכלבו. ומכש\"כ לדידן דקי\"ל כר' יהודה דגם בחובל מקלקל פטור. ובנצרר הדם אמאי חייב הא הוי מקלקל. ואולי יש לדחוק דגם בנצרר יכול ליתן לכלבו הדם כשהוא נצרר שישליך הבשר הצרור לכלבו אלא דס\"ל להתוי\"ט דכפשוטו מיירי אף שדעתו היה בחבלה שיצא הדם ליתן לכלבו אם כן עדיין לא גמר כל מחשבתו. דמ\"מ חייב ודמי לשם משמעון דגם זה בנצרר מלאכה גמורה ליתן כך לכלבו. ועדיין צ\"ע."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות קלד] <b>ברע\"ב ד\"ה קשר הגמלים. והוי דומיא דקושרי חוטי יריעות הנפסקים. </b>ואח\"כ בהא דחייב על התירן כתב שכן צדי חלזון וכו'. וקשה לי הא זהו דקושרים יריעות הנפסקות אמרינן כן בפ' כלל גדול (דף ע\"ד ע\"ב) לס\"ד ואח\"כ כדאמר ליה רבא תרצת קושר מתיר מאי איכא למימר ומסקי' אלא וכו' שכן צדי חלזון וכו' ל\"צ תו לההיא דקושרי יריעות אלא דבצדי חלזון היה קשירה והתרה. וכן הרע\"ב בפ' כלל גדול במתני' דקתני הקושר והמתיר כ' הר\"ב על שניהם שכן צדי חלזון וכו' וצ\"ע:",
+                "[אות קלה] <b>שם בא\"ד וקשר של קיימא ואינו מעשה אומן. </b>זהו שיטת הרי\"ף דליכא חילוקים בין קיימא לגמרי לקצת קיימא אלא דאם הוא ג\"כ מעשה אומן חייב ובליכא מעשה אומן אסור מדרבנן ואם לא הוי קיימא וגם לא מעשה אומן מותר. והרע\"ב כ' במתני' ב' דקשר שאינו של קיימא לעולם רק לזמן קבוע אסור מדרבנן וזהו שיטת רש\"י וארכביה אתרי ריכשי וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות קלו] <b>במשנה אפילו ארבעה וכו'. </b>עי' תוי\"ט לקמן (רפי\"ח):",
+                "[אות קלז] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה רע\"ק אומר. שקרבים ביו\"ט. </b>בסוגיא אמרי' דר\"י ס\"ל דנדרים ונדבות קריבים ביו\"ט ול\"צ קרא דקריבים ביו\"ט ורע\"ק ס\"ל נו\"נ א\"ק ביו\"ט. וק\"ל הא פלוגתייהו רק בשלמי נדבה אבל בעולת נדבה לכ\"ע א\"ק וכמ\"ש תוס' חגיגה (דף ז' ע\"ב) וא\"כ הכא דמיירי בעולה לכ\"ע א\"ק וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות קלט] <b>במשנה שאינו מפולש. </b>והא דנקט במתני' ג' לחצר מעורבת ולא נקט למבוי המשותפת היינו דמבוי עצמו יש הפרש דבכ\"ק דהכא מהני מבוי שיש לו ג' מחיצות ולחי א' אבל לענין שאר דברים לא מהני לחי א' דס\"ל כר\"א (פ\"א דעירובין מ\"ב) דבעי' לחיים גמרא עפ\"י פירש\"י אבל הרשב\"א כ' דא\"ל דמתני' ס\"ל כת\"ק דהתם דבעלמא מהני ג\"כ לחי א'. אלא דהא דלא נקט במתני' דלקמן למבוי המשותפת משום דאינו פסיקא דהא לר\"א אסור בלחי א' אבל הכא נקט למבוי דגם ר\"א מודה הכא לענין כתבי קודש:",
+                "[אות קלח] <b>ברע\"ב ד\"ה כל כתבי. אע\"פ שלא ערבו. </b>וכ\"כ רש\"י וכה\"פ והכי מוכח דבמתני' ג' קתני לחצר המעורבת הכא לא קתני המעורבת. ואולם תמוה לי דברי רש\"י שבת (דף ס\"א ע\"ב) ד\"ה לאצולינהו לחצר המעורבת כשאר כתבי קודש עכ\"ל משמע דבכ\"ק מצילין רק למעורבת וצ\"ע:",
+                "[אות קמ] <b>שם בהר\"ב ד\"ה ואע\"פ. ואיכא למ\"ד דלא נתנו לקרות בהן. </b>היינו רשב\"ג במתני' (פ\"א דמגילה מ\"ח) ונ\"מ ג\"כ לאידך תנא בכתובים שלא בדיו עיין בסוגיא ובתוס'. ולישנא דהר\"ב ואיכא למ\"ד מגומגם דהא הר\"ב במגילה שם כתב דהלכה כרשב\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות קמא] <b>בהר\"ב ד\"ה מצילין. בהול על ממונו. </b>ואע\"פ דלקמן ריש פרק בתרא במי שהחשיך אמרי' בהיפוך דהקילו חז\"ל דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שריית ליה אתי לאתויי ד\"א ברה\"ר כ' הר\"ן לקמן דכל הפסד שהוא נופל פתאום דאפי' בלא איסור שבת אדם בהול עליו וצריך שימהר הצלתו כמו בדליקה בכה\"ג אמרי' מתוך שאדם בהול אי שריית ליה אתי לכבויי לפי שהדבר נחפז הרבה ואין לבו עליו ואי שריית ליה מידי לא יתן דבריו לשיעורים וכל כה\"ג איכא למיחש טפי למתוך שאדם בהול ממאי דאיכא למיחש דאין אדם מעמיד. אבל במי שהחשיך אין השעה דחוקה לו ואי שריית ליה אף היא יציל בכה\"ג דשריית לי' לחוד ואי לא שריית ליה מידי אפי' הוא לא יעמיד עצמו על ממונו ויציל כי היכי דבעי ע\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות קמב] <b>במשנה ולובש כל מה שיכול ללבוש. </b>בסמ\"ג והג\"מ והובא ברמ\"א דאפילו לחצר שאינה מעורבת מותר כיון דהוא דרך מלבוש והוי בבא בפ\"ע ולא קאי על ולשם מוציא. ולענ\"ד אולי גם למבוי שאינו מפולש ואפשר אף לרה\"ר מותר כיון דליכא בזה איסור הוצאה הוי כמו חצר המעורבת. ואולם לדעת הר\"ן שהעתקתי לקמן בסמוך אצל דברי התוי\"ט ד\"ה רי\"א יש בזה איסור הוצאה ואינו מותר רק למעורבת:",
+                "[אות קמג] <b>בהר\"ב ד\"ה בואו. יותר ממה שהם יכולים להציל. </b>מזה נשמע דדעת הרע\"ב דהאחרים ג\"כ א\"י להציל רק מזון ג\"ס דלא כדעת הר\"י טראני שכ' הר\"ן בשמו דהאחרים דלאו ממונם הוא לא בהילי ול\"ח לאתי לכבויי ומותרים להציל כמה דבעו:",
+                "[אות קמד] <b>בתוי\"ט ד\"ה רבי יוסי אומר. דלמא נפיק בהו לרה\"ר. </b>ואפשר דע\"כ לא פליגי רבנן עליה אלא משום דכיון דאינו מציל אלא ברה\"י לא חיישי' להכי אבל היכא דנפק לרה\"ר בהא מודו דאסור משום משא. ולפ\"ז אסור לצאת ברה\"ר במלבושים הרבה שאין דרך לישא אותם ביחד. הר\"ן:",
+                "[אות קמה] <b>בתוי\"ט ד\"ה בואו והצילו עמי. כמ\"ש שם הר\"ן. </b>אבל רש\"י כתב דהוי הפקר כיון דאמר בואו והצילו לכם וכ\"ה בש\"ע (סי' של\"ד) וכ' המג\"א דבלא אמירה יכול לומר הייתי ממציא לי אנשים שהיו מצילים ומחזירים לי. ולענ\"ד היה נראה דבאוכלים דא\"א לו להציל יותר מג' סעודות הוי הפקר דכמציל מזוטו של ים הוא. אבל במלבושים דהיה ביד הבעל הבית לחזור פעם אחר פעם לא הוי הפקר ואפשר דזהו כוונת הש\"ס דברישא תני הצילו לכם כיון דלא חזי אלא ג\"ס וממילא הוי הפקר אבל במלבושים דחזי לכולי יומא לא הוי הפקר מש\"ה אומר בואו והצילו עמי:"
+            ],
+            [
+                "[אות קמו] <b>ברע\"ב ד\"ה שאין יכולין לקבל. וסבר ר\"י גרם כיבוי אסור. </b>היינו בדליקה דחיישינן כיון דבהול דלמא אתי לכבויי. גמרא:",
+                "[אות קמז] <b>בתוי\"ט ד\"ה פורסין. וביו\"ט אף בלחין. </b>היינו בנשחטה ביו\"ט שרי לטלטל עור הלח דהתירו סופן משום תחלתן שלא ימנע לשחוט ביו\"ט כדאיתא בביצה (פ\"א מ\"ה):"
+            ],
+            [
+                "[אות קמח] <b>במשנה אין אומרים לו כבה. </b>בסוגיין (דף קכ\"א) אמרי' אמר ר' אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. והנה אם מותר לומר לנכרי אם תכבה לא תפסיד לא נתבאר בפוסקים ומדברי תוס' כתובות (דף ע' ע\"ב) שכתבו שם דבמודר הנאה דמותר לומר כל הזן אינו מפסיד דמ\"מ לומר ליחיד אם תזון לא תפסיד אסור דדמי לשלוחו א\"כ הכא בדליקה מדלא נקט רבותא יותר דמותר לומר אם תכבה ל\"ת מוכח דזהו באמת אסור. אמנם קשה לי דהא בסוגיין אמרינן נימא מסייע ליה אין אומרים לו כבה וכו' כבה הוא דלא אמרינן ליה הא כל המכבה א\"מ אמרינן ליה והא מהך דיוקא יהא מוכח דדוקא כבה ממש אסור אבל לומר לו אם תכבה ל\"ת רשאי וא\"כ אמאי לא נקט ר\"א יותר רבותא דגם זה מותר. וכן ק' למסקנא דאמרי' אימא סיפא אל תכבה ל\"א ליה וכל המכבה אינו מפסיד נמי ל\"א ליה אלא מהא ליכא למשמע מיניה. והא זהו ל\"ש רק היכא דאפשר לקיים דיוקא אי דרישא אי דסיפא. אבל הכא דעכ\"פ דיוקא דרישא בודאי לא הוי דיוק דהא אסור לומר אם תכבה ל\"ת וכיון דדיוקא דרישא בודאי ל\"ד ממילא ננקיט לעיקר דיוקא דסיפא דהכל אסור. מכל הלין יהא מוכח לכאורה דבאמת מותר לומר אם תכבה ל\"ת וצ\"ע לדינא. ובמה דאמרי' מהא ליכא למשמע מיניה ק\"ל הא י\"ל דמתני' מילתא פסיקא נקט לה במה דאיתא לכ\"ע והיי' דנימא דכל המכבה א\"מ תליא בפלוגת' דר\"ש ור\"י דאם מלאכה שאצ\"ל דאורייתא והוי כיבוי מלאכה דאורייתא לא מקילי' לומר כל המכבה א\"מ אבל לר\"ש דכיבוי הוי דרבנן אם אינו עושה לעשות פחם מותר לומר כל המכבה א\"מ ובזה לא יסתרו הדיוקים די\"ל דנקט מלתא דפסיקא דכבה לכ\"ע לא אמרינן ואל תכבה לכ\"ע ל\"צ לומר לו. ולומר כל המכבה א\"מ תליא בפלוגתא דר\"י ור\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות קמט] <b>במשנה וירדו בו ר\"ג. </b>במתני' שברי\"ף איתא וירדו אחריו ר\"ג וזקנים:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות קנ] <b>ברע\"ב ד\"ה ליטול בה את הקוץ. ובלבד שלא יתכוין. </b>אף דזהו מספיק רק לר\"ש דהלכה כמותו דדשא\"מ מותר מ\"מ מתני' כ\"ע הוא דפשיטא ליה להש\"ס דליכא פלוגתא במשנה זו. תוס' במסכתין (ריש דף ק\"ז). וטעמא דשרי לר' יהודה משום דהוא סובר מקלקל בחבורה פטור. גמרא סנהדרין (דף פ\"ד ע\"ב). וזה שאמר בעלמא בגמרא דר\"י סובר מקלקל בחבורה פטור ממתני' דהכא שמעינן לה דכיון דס' דמשאצ\"ל חייב ע\"כ טעמא דשרי ליטול הקוץ משום דמקלקל בחבורה פטור. תוס' סנהדרין שם ד\"ה מאן. והיינו ג\"כ משום דמסתברא להש\"ס שאין חולק כלל בדין זה דמחט של יד. והנה מצינו בכריתות (דף כ') דמה דמחייב ר\"א במל את שלאחר השבת בשבת כיון דמקלקל בחבורה חייב גם מתעסק חייב. וא\"כ לכאורה ממה דשרי ליטול הקוץ יחויב דיסבור דמשאצ\"ל פטור. וא\"כ באינו מתכוין דממילא א\"צ לגופו אינו חייב. ולפ\"ז ע\"כ מה דמחייב ר\"א חטאת במכבד ומרבץ בפסחים (דף ס\"ה) אף דהוי אינו מתכוין דהא לרבנן שרי משום דשא\"מ. צ\"ל או כמ\"ש התוס' פ' המצניע דבזהו עצמו פליגי דרבנן ס' דלא הוי פסיק רישא ור\"א ס' דהוי פ\"ר או כמ\"ש התוס' בסנהדרין (דף פ\"ה ע\"א) דס\"ל לר\"א דהך תיקון דכיבוד וריבוץ זהו בעצמו ענין בנין וע\"כ קשיא לי מה דמבואר מדבריהם שם דמכח ההקדמה שהקדימו דגם לר\"י דשא\"מ בשבת רק מדרבנן אסור הוצרכו לכך. אבל לולא ההקדמה היה אפשר לומר בפשיטות דר\"א דהמכבד ס\"ל כר\"י והרי בלא\"ה צ\"ל הכי דהא ר\"א ע\"כ סובר דשא\"מ מותר וצ\"ע:<br><b>ועוד </b>תימה על התוס' אי מהכא ידעינן לה לר\"י דמקלקל בחבורה פטור א\"כ איך מספקינן פ\"ק דכתובות גבי דם מפקיד פקיד דדלמא הלכה דדשא\"מ אסור וגם מקלקל בחבורה חייב הא זהו א\"א דא\"כ מחט של יד ליתסר לדינא והרי לפי שיטתם ס\"ל להש\"ס דמחט של יד אתיא ככ\"ע ואין בזה חולק ואיך נאמר דלדידן להלכה באמת אסור. ותו קשיא לי דלדבריהם צ\"ל הא דאמרינן בשבת ג\"כ דמקלקל בהבערה תלוי בדר\"ש ור\"י היינו דזה תלוי בזה דמאן דס' מקלקל בחבורה חייב וע\"כ דיליף לה מדאיצטריך קרא למשרי מילה בשבת ומוכח דס\"ל דתיקון מצוה לא הוי תיקון ממילא מדאסר רחמנא הבערת בת כהן והא בישול פתילה דלמצוה לא הוי תיקון ע\"כ מוכח דמקלקל בהבערה חייב. וכיון שכן יקשה לראב\"צ בכריתות לשינויא דר\"א דמיירי בנתכוין לכבות העליונות והובערו התחתונות ומיירי ע\"כ בלא ניחא ליה דאל\"כ גם לר\"ש חייב א\"כ הוי מקלקל לענין הבערה. ומוכח דס\"ל לראב\"צ דמשאצ\"ל חייב וגם מקלקל בהבערה חייב. וממילא יחויב שגם מקלקל בחבורה חייב וכנ\"ל, הרי דאפשר שיסברו תרווייהו בהדדי דמשאצל\"ג חייב וגם מקלקל בחבורה חייב וא\"כ דלמא גם ר\"י סובר כן. וצע\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות קנא] <b>בהר\"ב ד\"ה רבי נחמיה. ולא לצורך דבר אחר. </b>ולצורך מקומו שרי לרבי נחמיה. גמרא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות קנב] <b>תוי\"ט ד\"ה ודמאי. וכתבו התוס' דהמ\"ל. </b>והרשב\"א כתב דדוקא תרומה מותר לישראל דעומד ליתנה לכהן אבל דמאי שאינו עומד לעניים אלא להחזיק לעצמו ע\"י הפרשה וכיון דהיום אסור להפריש לא חזי היום לכלום אלא כיון דאי בעי חזי ליה השתא נמי מטלטל ליה דראוי הוא לו עיי\"ש ועי' מה שכתבתי בגליון במסכתין פכ\"ד מ\"ד:",
+                "[אות קנג] <b>במשנה מתיר בלוף. </b>היינו בלוף ומכש\"כ בחרדל תוס' (דף קכ\"ח ע\"א ד\"ה רשב\"ג):",
+                "[אות קנד] <b>ברע\"ב ד\"ה לעורבים. עורבים לגדולה. </b>דכל ישראל בני מלכים הם כדס\"ל לר\"ש לעיל (ספי\"ד). גמ':"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות קנה] <b>תוי\"ט ד\"ה ומחללין. ותיובתא לחולקים עליו. </b>עיין בחידושי רשב\"א דהקשה כן ומוכח מזה דמילדים את האשה היינו מלאכה ולא טורח בעלמא ופירכת הש\"ס דלמאי קתני ומחללים עליה את השבת הא כבר קתני ומילדים את האשה:",
+                "[אות קנו] <b>בתוי\"ט ד\"ה וכל וכו'. מביום השמיני. </b>ושם בעי תחלה למילף מק\"ו ומה צרעת שדוחה עבודה ועבודה דוחה שבת מילה דוחה אותה שבת שנדחית מפני העבודה אינו דין שתהא מילה דוחה אותה. ובתוס' הקשו לימא רציחה תוכיח שדוחה את העבודה ואינה דוחה שבת אף אני אביא מילה וכי תימא מילה עדיפא שדוחה צרעת הדוחה את העבודה אכתי נימא קבורת מ\"מ תוכיח דעדיפא ממילה שדוחה את המילה מולאחותו הדוחה את הצרעת הדוחה את העבודה הדוחה את השבת אפילו הכי לא דחיא שבת ע\"כ. ותמהני הא לאותו ס\"ד מהראוי שקבורת מ\"מ תהיה דוחה שבת כיון שדוחה מילה הדוחה את השבת דהא בסנהדרין (דף ל\"ח) פרכינן ותהא קבורת מ\"מ דוחה שבת מק\"ו כיון דדוחה עבודה ועבודה דוחה שבת משנינן רציחה תוכיח שדוחה עבודה ואינה דוחה שבת. ובתוס' שם הקשו דנלמד הק\"ו קבורת מ\"מ דדוחה מילה ומילה דוחה שבת ותירצו דמ\"מ שייך רציחה תוכיח שדוחה עבודה שדוחה שבת והיא גופה אינה דוחה שבת ה\"נ י\"ל קבורת מ\"מ אף שדוחה מילה שדוחה שבת היא גופה לא תדחה שבת ולכאורה קשה דמ\"מ קבורת מ\"מ עדיפא שדוחה מילה דדוחה צרעת דדוחה עבודה דדוחה שבת ועדיף משבת בכמה מדרגות וכמ\"ש תוס' כאן וכ\"ת כו' וצ\"ל למסקנא ניחא דצרעת לא משום דחמירא אלא משום דגברא לא חזי ולרב ספרא בתירוץ א' בתוס' לקמן בד\"ה הדר אמר דלא ס\"ל דהך סברא דגברא לא חזי. באמת צ\"ל דבלא\"ה ל\"ל קו\"ח כזה כמ\"ש הרש\"א שם או דבאמת נסתר סברת תוס' בוכי תימא שכ' כאן. ואין חילוק בין אם עדיף במדרגות או לא כיון דמצינו גבי רציחה דדוחה דבר שדוחה שבת ומ\"מ היא אינו דוחה נסתר הק\"ו מכל וכל. עכ\"פ לפי מה דקיימי התוס' השתא בסברת וכ\"ת מילה כו' ק' איך כתבו אכתי נימא קבורת מ\"מ תוכיח נימא דהיא גופה אתיא בק\"ו דדוחה שבת כיון דדוחה מילה דדוחה צרעת כו' ולאותו הו\"א ל\"ש רציחה תוכיח כי היכי דל\"ש רציחה תוכיח על מילה ומאי אולמא הק\"ו לגבי מילה מלגבי קמ\"מ ותרווייהו נילף בקו\"ח שדוחה שבת וצע\"ג וה' יפתח לבבי בתורתו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות קנז] <b>תוי\"ט ד\"ה מביאו בשבת. למהר המצוה. </b>ותוס' הניחו בקושיא בסוגיין ד\"ה שלא ברצון ר\"א דהא מ\"מ אפשר לקיים שניהם דבכה\"ג אין עשה דוחה ל\"ת והרשב\"א בחידושיו תירץ כיון דמ\"מ צריך לחלל שבת במילה גופה מש\"ה הכל שרי:",
+                "[אות קנח] <b>שם ד\"ה על פי עדים. לתני ע\"פ א'. </b>עי' בהרא\"ש (פ\"ק דמציעא סוף סי' ג') שכתב וז\"ל ואיכא למימר שלא דקדק התנא בלשונו לשנות עדים ולאשמועינן דע\"א לא מהני ואלא אגב רהיטיה נקט דאורחיה בכל דוכתא למיתני עדים ופירוש עדות המועלת לו עכ\"ל. וצ\"ע מפירכת הש\"ס בשמעתין דליתני ואם יש ע\"א. ואח\"כ מצאתי בעזה\"י שעמד בזה הראנ\"ח בתשובה (ח\"א סי' פ\"ט):"
+            ],
+            [
+                "[אות קנח] ב <b>במשנה אפילו מחצר אחרת. </b>משמע דמרה\"ר אסור וכ\"כ המג\"א להדיא (בסי' של\"א ס\"ק ה'). אבל בהר\"ן במה שהביא דברי הרמב\"ן להוכיח דנשפכו מים שלאחר המילה יכול למולו ולהחם חמין באמצע דבריו כתב ומביא דרך רה\"ר וצ\"ע ובאמת לכאורה ק' אמאי נימא דאסור מרה\"ר דמ\"ש מלועס בשיניו דהוי טחינה כלאחר יד דשרי ומ\"ש הוצאה מרה\"ר כלאחד יד. וגם ק' לי בדברי הרמב\"ן שבר\"ן הנ\"ל דנקט ההוכחה מדשרינן למול אף דיודע שיהיה צריך להביא הסמרטוטין לכרוך על אצבעו להביא מרה\"ר דהוי שבות דלא דחי במכשירים אמאי הניח מלהביא ראיה מלועס בשיניו דהוי נמי שבות דהוא טוחן כלאחר יד:",
+                "[אות קנט] <b>בר\"ב ד\"ה אם לא טרף. בדרך שטורפים ביצים בקערה. </b>נראה דדקדק בזה לאורויי דדוקא בכה\"ג לטרוף ולערב יפה יפה אסור אבל בלא עירב כל כך שרי וזהו בכלל ינתן זה בעצמו וכדאיתא בסוגיין:"
+            ],
+            [
+                "[אות קס] <b>במשנה ספק ואנדרוגינוס. </b>בהרי\"ף איתא במתני' ספק בן ז' ספק בן ח' ולענ\"ד הוא ט\"ס וראוי למחקו וצ\"ל כמו שלפנינו בש\"ס ספק ואנדרוגינוס וראיה לזה מהא דאמרי' (דף קל\"ו ע\"א) ואלא הא דתניא ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת אמאי נימהליה ממנ\"פ. ואמאי פריך מברייתא ולא ממשנתנו זו. ולכאורה היה אפשר לומר דצ\"ל דתנן וכו' ובאמת הפירכא ממתני'. והיינו מרויחים בזה כי באמת תמוה לכאורה לפמ\"ש הטור והש\"ע או\"ח סי' ש\"ל דספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללים עליו את השבת לפיקוח נפשו. והיינו מברייתא הנ\"ל דס\"ל דסתמא קתני אין מחללים ולא מיירי ממילא א\"כ מאי פרכי' נימהליה ממנ\"פ הא לא מיירי כלל ממילה. אבל אי הפירכא ממתני' דמיירי ממילה ניחא. <b>ואולם </b>קשה דאיך תלוי הפירכא על רב אדא דאמר דבן ח' מחתך בבשר בעלמא בלא\"ה יקשה ממתני' זו דקתני עלה ור\"י מתיר באנדרוגינוס דמשמע דבספק מודה והא לר\"י דס\"ל דמקלקל בחבורה פטור והא דצריך קרא למילה היינו דמה לי תיקון גברא מה לי תקון כלי ולדידיה ס' בן ז' או ח' נימהליה ממנ\"פ דאם בן ח' [הוא] וליכא תיקון גברא לא הוי תיקון. ואולי י\"ל כיון דצריך למצוץ אח\"כ דהוי חבורה דבזה הוי תיקון גם בבן ח' לחיות חיי שעה ולהטור וש\"ע הנ\"ל דאסור לחלל שבת בפקוח נפשו דס' בן ז'. מ\"מ א\"א למולו להניחו בלא מציצה לגרום בידים סכנה כמו דאסור להרגו מספק. לזה פריך מדרב אדא דהוי כבשר ואין בו משום חבורה. אך מ\"מ האמת יורה דרכו דל\"ג במתני' ס' בן ז' והראיה מדאמרי (דף קל\"ה ע\"א) אמר מר ולא ספק דוחה את השבת לאתויי מאי לאתויי הא דת\"ר ספק בן ז'. ול\"ק לאתויי הא דקתני במתני' א\"ו דלא גרסי' ליה וממתני' ליכא ראיה די\"ל דמיירי בנולד בה\"ש. ומה\"ט קשה לי על רש\"י והרע\"ב דמפרשי במתני' ספק בן ח' ספק בן ט'. והרי מסוגיא משמע דממתני' ליכא הכרח לדין זה די\"ל ספק היינו נולד לבה\"ש וא\"כ למה נדחוק דמיירי בס' בן ח' וממילא ע\"כ דמיירי במכשירים ואליבא דר\"א כדמשנינן אברייתא ואמאי לא פירשו בפשוטו בנולד בה\"ש וצ\"ע:<br><b>ובקושיא </b>הנ\"ל דמאי פרכינן ואלא הא דתנא לא מיירי ממילה צריך לדחוק דכוונת הש\"ס על הברייתא דערלתו ודאי דוחה את השבת דאמרי' עלה לאתויי מאי (דנולד בין השמשות קתני בסיפא בברייתא) לאתויי הא מתני' ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללים:",
+                "[אות קסא] א <b>שם בהרע\"ב ד\"ה ראב\"ע. בין לפני המילה. </b>לכאורה קשה דהיכן מצינו דפליג ראב\"ע על לפני המילה וכיון דלת\"ק מותר רק זילוף ה\"נ לראב\"ע ולא פליג רק על לאחר המילה. וכזה הקשה הר\"ן על הרי\"ף דפסק להלכה דמרחיצים את הקטן לפני המילה ותירץ דהרי\"ף פסק כאוקימתא דרבא דלת\"ק ג\"כ מרחיצים ממש וסיפא דקתני מזלפים היינו ביום ג' עיי\"ש. וזהו אינו מספיק על הר\"ב דכ' תחלה כאוקימתא דר\"י ורב\"א דמרחיצים דת\"ק היינו מזלפים וצ\"ע. ועיין במהרש\"א דכתב דלהך אוקימתא דמרחיצים דתנא קמא היינו מזלפין ה\"נ מרחיצים דראב\"ע היינו מזלפים והוסיף רק דאפילו ביום ג' מזלפין וא\"כ אפילו אחר המילה לא שרי רחיצה רק זילוף. אח\"כ ראיתי בכ\"מ (פ\"ב מה' מילה) שכ' על הר\"ן הנ\"ל די\"ל אף לשינויא דמרחיצים דקאמר דת\"ק היינו מזלפים מ\"מ ראב\"ע פליג דמרחיצים כדרכו בין לפני המילה בין לאחר המילה ואפי' ביום הג' והיינו כדברי הר\"ב:"
+            ],
+            [
+                "[אות קסא] ב <b>תוי\"ט ד\"ה חייב. מתקן הוא. </b>ואף דמל קודם זמנו צ\"ל דמ\"מ מקרי תקוני גברא דהוא נימול וא\"צ עוד למולו. ומ\"מ קשה לי הא בכריתות פרכינן עלה דמשנתנו דליפטר מטעם מתעסק ומשני הנח לחבורה כיון דמקלקל חייב מתעסק ג\"כ חייב. הרי דמתני' זו צ\"ל דס\"ל דמקלקל בחבורה חייב. ובסוגיא זו קשה לי דהתינח מתעסק שנתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דבכל התורה חייב ורק בשבת פטור משום מלאכת מחשבת אסרה תורה בזה שייך לומר דחבורה כיון דמקלקל חייב ולא בעי' מלאכת מחשבת הוי כמו שאר איסורים אבל מתעסק שנתכוין באמת לחתוך זה אבל סבר שהוא תלוש דכפי מה שהיה חושב היה באמת היתר זה בכל התורה כולה פטור ורק בחלבים ועריות שהיה סבר שהוא שומן או שהיא אשתו חייב שכן נהנה וכך מבואר להדיא בתוס' א\"כ ה\"נ נהי דמצד מתעסק שחשב לימול תינוק זה ומל זה הדין דחייב התינח אם שניהם לא היה זמנם היום דבשניהם איכא איסור אבל כיון דאחד זמנו היום והוא חושב שתינוק זה זמנו היום והוי מלאכת היתר דהא התורה התירה והוי כמו נתכוין לחתוך תלוש וחתך מחובר ובזה גם בחבורה לפטר כיון דגם בשאר איסורים פטור. ודוחק לחלק דדוקא כסבור תלוש דליכא כלל מלאכת שבת אבל הכא דגם בתינוק שזמנו היום מכל מקום הוי מלאכ' אלא דהתורה התירה זהו לא הוי מתעסק. וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות קסב] <b>ברע\"ב ד\"ה אבל. דדבר שא\"מ מותר. </b>וכ\"כ רש\"י עיין בהר\"ש (פ\"ט מ\"ב דכלאים) במ\"ש להקשות על סוגיא דשבת (דף פ\"א ע\"ב) דפריך על ר\"י מסתם מתני' דנזיר חופף דדשא\"מ מותר הא איכא סתמא בכלאים שם מ\"ב דלא ילבש כלאים לגנוב את המכס דדשא\"מ אסור ותירץ דאיכא שם סתם בתרא במתני' ה' דמוכרי כסות מוכרין כדרכן וע\"ז חזר והקשה דמ\"מ הא איכא סתמא בשבת (פ\"ג) מיחם שפינהו לאוקימתא דאביי וכן מתני' שם (פ\"ה מ\"ג) ובלבד שלא יכרוך עיי\"ש. וקשה לי דגם ע\"ז יש לתרץ דהוי סתם בתרא מתני' דהכא דנוטל בכברה דסתם דדשא\"מ מותר. ועל תירוצו דהר\"ש שם דפירכת הש\"ס בדרך מאי אולמא האי סתמא מהאי סתמא יש לעיין דדלמא באמת מכח מאי אולמא כו' מהאי סתמא הוי ספק איזה סתם עיקר מש\"ה אר\"י דאסור לקנח בחרס. ועל מ\"ש תוס' חולין (דף מ\"ג ע\"א) ד\"ה והאר\"י וכו' דפירכת הש\"ס מכח מאי אולמא וכו' ל\"ק כנ\"ל דמ\"מ מספיקא אסור בלא נשתייר כזית. די\"ל דמ\"מ מדאמר ר\"י הלכה כדברי האומר כזית דמשמע דהלכה ברורה כן והוי ודאי טריפות ולא ספק ושפיר פריך. אבל בההיא דהנ\"ל דאמרי' אסור לקנח בחרס שפיר י\"ל דמספק הוא דאסור. וצ\"ל כיון דדבר שא\"מ בשבת גם לר\"י הוי רק דרבנן כמ\"ש תוס' שבת (דף מ\"א ע\"ב) ד\"ה מיחם וכ\"כ רש\"י שבת (דף קכ\"א ע\"ב) ד\"ה דילמא לפ\"ת ולזה פריך הש\"ס מכח מאי אולמיה והוי ספק בדרבנן ולקולא. ובזה ניחא דבסוף מסכתין דמשנינן סתמא אחרינא אשכח דתנן מגביהין מעל השלחן. ולכאורה קשה מאי אולמיה האי סתמא מהאי סתמא ולפי הנ\"ל ניחא דבאמת כיון דהוי ספק מקילים דמוקצה מותר כיון דאף לר\"י מוקצה רק דרבנן ואף דהוי דשיל\"מ מ\"מ בספק דדינא בדרבנן לקולא כמ\"ש הפר\"ח. ואף למ\"ש התוי\"ט (פ\"א דביצה) דמוקצה חמור כעין דאורייתא וספיקו אסור היינו בספק בנולד ביו\"ט דכיון דאילו נולד הוה אסור משום מוקצה למאן דס\"ל מוקצה אסור מש\"ה גם ספיקו אסור. אבל הכא דדנין על היסוד אם סתמא כר\"י עיקר ומוקצה אסור או סתמא כר\"ש עיקר ומוקצה מותר כיון דהספק על היסוד איסור מוקצה בזה הוי כמו כל ספק דרבנן. ואולם עדיין קשה מההיא תוס' דחולין הנ\"ל דהא התם מהספק בעי' נשתייר כזית. אלא דקושיא על לשון ההלכה שאמר ר\"י וא\"כ גם הכא בסוף מסכתין דאמר ר\"י הלכה כר\"ש יקשה נהי דמדינא מספק מותר מ\"מ לא הו\"ל לומר בלשון הלכה. ואולי יש לחלק דהכא אין חילוק אם מתירים מוקצה משום דודאי הלכה כרבי שמעון או דהוי ספק דשמא הלכה כר\"ש. אבל בטריפות דהוי נ\"מ גדול בין ודאי טריפה לספק טריפה לענין כסוי הדם וכדומה לא הו\"ל לומר בלשון הלכה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות קסג] <b>בתוי\"ט ד\"ה והאבן בידו. דאינו צריך כ\"כ טלטול התינוק. </b>קשה לי דלפ\"ז ביש לו געגועים דודאי צריך לטלטול התינוק הוי היתר גמור כמו בכלכלה ולמאי צ\"ל דלא העמידו טלטול שלא בידים במקום סכנה הא הוי היתר גמור. וביותר ק' לפ\"מ דפירשו תוס' בל' אי הכי היינו דהמקשן ידע דדינר אסור משום דלמא נפיל ואתי לאתויי אלא דמקשה כמו דמטלטלים טלטול האבן שביד תינוק משום סכנה ה\"נ נתיר טלטול הדינר בידו ומאי דומיא הא הטלטול האבן שביד התינוק הוי היתר גמור היכא דצריך לתינוק ביש לו געגועים וצע\"ג:",
+                "[אות קסד] <b>בתו\"ח ד\"ה הר\"ב ד\"ה אף מעלין. דיכול לאוכלו מן המדומע קודם. </b>ע\"י שנותן עיניו בצד זה להעלותו ואוכל בצד אחר. ועיין בפ\"ק דחולין (דף ז' ע\"א) ובבכורות (דף נ\"ט ע\"א) דהקשו תוס' הא גם בדמאי רשאי לקרות שם ע\"י שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר כדמוכח (פ\"ק דחולין ) א\"כ אמאי קתני במתני' דפ\"ב דשבת בספק חשיכה מעשרין את הדמאי גם בשבת לשתרי ותירצו דשאני מדומע דכבר היה מתוקן אבל תחלת טבל לא שרי ע\"י דאפשר שנותן עיניו בצד זה וכו' וכזה כתב ג\"כ הרמב\"ן (פ\"ק דביצה) בסוגיא דגלגל עיסה:<br><b>ובעיקר </b>קושית תוספות י\"ל דהרי בסוגיין אמרינן דר\"י עדיפא מדרשב\"א והיינו דרשב\"א מיקל רק על ידי שנותן עיניו ור\"י מיקל טפי דכיון דיכול ליתן עיניו לא הוי מתקן בהעלאתו. א\"כ י\"ל דמתני' דפ\"ב דשבת כרשב\"א אתיא ואפשר דגם רבנן דר\"י ס\"ל דבמדומע מותר על ידי שנותן כו' אלא דס\"ל דמ\"מ הוי מתקן בהעלאתו ור\"י הוא שחידש סברא זו דלא מקרי מתקן וכ\"כ הרמב\"ן (פ\"ק דביצה) וז\"ל שר\"י אומר מעלין את המדומע וחביריו חולקים עליו שאעפ\"כ אסור לקרוא שם עכ\"ל ואם כן ממילא ליתא לקושי' תוס':"
+            ],
+            [
+                "[אות קסה] <b>בר\"ב ד\"ה מטה כו'. לא יטול אותה. </b>בגמ' מאן תנא כו' בהתירא טרחינן באסורא לא טרחינן. דקתני מגביה ומטה על צידה כו' בחביות דהוי התירא ולא יטול האבן ממש דהוי איסור רש\"י. ולא זכיתי להבין דאיך שייך היתר נטילת האבן הא א\"א לטלטל מוקצה בשביל שתיית היין דהא חזינן במניח דהחבית נעשה בסיס ואסור לנער ולא שרינן טלטול חביות המוקצה בשביל שתיית היין (והא דהחבית הוי בסיס ול\"א דהוי מוקצה לדבר איסור והיתר דהא היין היתר הוא עי' בס' ת\"ש (סי' שי\"ט) כיון דהאבן מונח על החבית גבוה מן היין מקרי בסיס לאבן לחוד) וא\"כ מה לי טלטול אבן דלשתרי מטלטול חבית דאסורה. והאי דנוטל את הפסולת. צ\"ל באמת דטלטול מוקצה ביו\"ט לצורך אוכל נפש שרי כמ\"ש התוס' ריש ביצה (דף ח' ע\"א ד\"ה אר\"י ובדף כ\"ה ע\"ב ד\"ה גריפת ובדף ל\"א ע\"ב ד\"ה אר\"ז) ע\"ש אבל בשבת דאסור כדמוכח מניעור חבית במניח דאסור וכנ\"ל א\"כ איך אפשר לטלטל האבן וליכא היתר רק בניעור החבית דהוי לגבי האבן טלטול מן הצד לצורך דבר המותר וצלע\"ג:<br><b>ואולם </b>לשיטת התוס' ניחא דפרכת הש\"ס דנימא דבטל האבן לגביה כמו באוכלים מרובה על הפסולת ובזה ל\"ק דמנ\"ל הך סברא דבטל הא התם אף אם אין הפסולת בטל לגבי אוכלים מ\"מ הא טלטול מוקצה לצורך א\"נ מותר ביו\"ט. בזה י\"ל דזהו דוקא בא\"א בעניין אחר אבל היכא דאפשר לברר האוכל אלא דנפיש בטרחא לא היה לנו להתיר טלטול מוקצה אע\"כ דפקע שם מוקצה מיניה דבטל לגבי האוכל ושפיר פריך:<br><b>וביותר </b>י\"ל דפריך בדרך הכרח דהא בסיפא בפסולת מרובה על האוכלים דנוטל האוכל ולשיטת התוספות הפירוש דנפיש בטרחא וזוטר בשיעורא קאי על האוכלים הרי דמחייבי' ליה לאפושי בטרחא ולא מתירין לו טלטול מוקצה דפסולת. וא\"כ מ\"ש ברישא דהאוכל מרובה בשעורי' ומ\"ש בסיפא דהפסולת מרובה בשעורי'. הא מ\"מ בזה ובזה נפיש טרחא לברור האוכל. ע\"כ ברישא הטעם כיון דהאוכל מרובה בשיעורי' בטל הפסולת לגבי האוכלים:<br><b>ובזה </b>אפשר לפרש כוונת תוס' בהמשך דבריהם במ\"ש והא דמוקי לה בפ\"ק דביצה כו'. ודו\"ק:",
+                "[אות קסו] <b>תוי\"ט ד\"ה מטה. ובדין דכר. </b>בסוגיין איתא ב' מימרות משמיה דרב. הא'. על אבן ל\"ש בשוכח. והב'. על מעות שעל הכר ל\"ש אלא בשוכח. ובתוס' הקשו תרתי דרב למ\"ל. ותירצו דחדא מכלל חברתה אתמר. ולענ\"ד נראה לתרץ קושייתם דהנה במסכתין פ' כל הכלים [דף קכ\"ה ע\"ב] איתא תנן התם אבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת. אמר רבה א\"ר אמי אר\"י ל\"ש אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. ורב יוסף א\"ר אסי אר\"י ל\"ש אלא בשוכח אבל במניח נעשה כיסוי להחבית אמר רבה מותבי' אשמעתין האבן שבקירויה וכו'. וכ' רש\"י שם במימרא דרבה ל\"ש דמותר לטלטל החבית והאבן עליה דקתני ואם היתה בין החביות מגביהה ומטה על צידה בשכח האבן שעליה. אבל במניח נעשית החבית בסיס להאבן ואין מטלטלים את החבית. והיא תמוה דאמאי נקט רש\"י ל\"ש אלא בשוכח קאי אסיפא דמתני' דמגביהים להחבית ולא בפשוטו על הרישא דמטה על צידה דל\"ש אלא בשוכח אבל במניח אסור להטות על צידה דהא באמת בבסיס אפי' ניעור אסור דהא בההיא דמעות שעל הכר דלא קתני במתני' רק דינא דניעור ועלה אמר רב דבמניח אסור ובפרט דהגמרא מביא רק הרישא. ונדחק רש\"י לפרש דקאי אסיפא. וטעמא בעי. ורש\"י בפ' נוטל [דף קמ\"ב ע\"ב] כ' בפשוטו דל\"ש דמטה ע\"צ וכו'. אח\"כ ראיתי שהקשה כן המהרש\"א. ומה שתירץ דכ' רש\"י כן דלא ליהוי פלוגתא דר' אמי ור\"א פלוגתא רחוקה בתלתא דרגי דלר' אמי אפילו ניעור אסור ולר' אסי אפילו האבן עצמו מותר לטלטלה. דחיק טובא. דבדינא דבסיס ל\"פ דתרווייהו ס\"ל דהיכא דהוי בסיס אפי' ניעור אסור אלא דפליגי אם האבן עצמו הותר בנעשה כלי או דלא נעשה כלי. וממילא החבית בסיס לדבר אסור וא\"כ הפלוגתא רק בחד מלתא ביסוד זה אם האבן נעשה כלי או לא וליכא בזה פלוגתא רחוקה דגם רב אסי מודה היכא דלא נעשה האבן כלי אפילו ניעור אסור ובזה ממילא נדחה גם תירוצו השני של המהרש\"א דלכך פירש בטלטול ולא בניעור דהוי דומיא דמייתי עלה ואזדי לטעמייהו. כיון דשורש הפלוגתא רק אם האבן נעשה כלי או לא. שייך שפיר ואזדי לטעמייהו. והנלע\"ד דהנה לעיל (פרק ד' מ\"ב) נוטל את הכיסוי והן נופלות. כ' רש\"י והרע\"ב דלא נעשית בסיס להן שאין עשוי אלא לכסות הקדירה. ונראה דכוונתם למ\"ש הר\"ן שם (דף כ\"ה ע\"א) בשם הרז\"ה שאין הקדירה תשמיש להטמנה וכיסוי אלא אדרבה דהם תשמישים לקדירה. והוא במג\"א (סי' רנ\"ט סק\"ט) [ובתוספות פרק כירה (דף מ\"ג ע\"ב) ד\"ה דכ\"ע כ' טעם אחר כיון דאין דעתו להניח שם כל השבת לא מקרי בסיס]. ולכאורה תמוה משמעתין דאמר רבה אבל במניח נעשה בסיס. נהי דס\"ל לרבה דהאבן לא נעשה כלי ואסור משום מוקצה. מ\"מ למה יהיה החבית בסיס הא החבית אינו משמש להאבן. אלא אדרבא האבן משמש לחבית לכסוי. והוי ממש כההיא דטמן וכיסה. וראיתי ברז\"ה פ' כל הכלים ונראה תוכן דבריו הקדושים דבאמת מה דאמר רבה אבל במניח. היינו במניח שלא ע\"ד כיסוי. וע\"ד כיסוי הוי כשוכח ע\"ש. והא דאמר רבה ומותבינן אשמעתין אף דמיירי במניח שלא ע\"ד כיסוי. וצ\"ל דמ\"מ מדלא אמר עוד בבא אבל במניח לכיסוי הותר גם האבן. ומוכח דלא נעשה כלי ואין כאן אלא ב' דינים. דבמניח ע\"ד כיסוי דינו כשוכח וע\"ז אמר ומותבי' אשמעתי'. אמנם עדיין דחוק דאמאי אמר ל\"ש אלא בשוכח ה\"ל למנקט ל\"ש אלא במניח ע\"ד כיסוי. ולזה י\"ל דרש\"י ס\"ל כמ\"ש תוס' (דף קכ\"ג ע\"א) ד\"ה האי פיגלא כו' דבמניח ע\"מ ליטלה בשבת אף דלא הוי בסיס ומותר לנער מ\"מ לא הוי כשוכח ממש ואסור בטלטול החבית ואבן עליו דלא היה לו להניחו באותו ענין דיצטרך לטלטלו עיי\"ש היטב. ה\"נ י\"ל לשיטת רש\"י הנ\"ל דנהי דהיכא דההיתר אינו משמש להאיסור לא מקרי בסיס מ\"מ רק בניעור מותר אבל לא בטלטול גמור ואינו בזה כשוכח. ולפ\"ז מדוקדקים דברי רש\"י (דבדף קכ\"ה) במימרא דרבה אבל במניח נעשה בסיס דמיירי ע\"כ אף במניח ע\"ד כיסוי מדקאמר ומותבינן אשמעתין. וגם מדקאמר ל\"ש אלא בשוכח ולא קאמר ל\"ש אלא במניח ע\"ד כיסוי וכנ\"ל. לזה פירש\"י דקאי אסיפא דקתני מגביהה ומטה ע\"צ דאילו ארישא דמטה ע\"צ גם במניח ע\"ד כיסוי מותר כיון דהחביות אינו משמש להאבן. אבל (בדף קמ\"ב) במימרא דרב דאפשר לפרש דמה דקאמר אבל במניח היינו שלא ע\"ד כיסוי ומה דלא קאמר לא שנו אלא במניח ע\"ד כיסוי י\"ל דסבר דע\"ד כיסוי נעשה האבן כלי כרב אסי מש\"ה נקט רש\"י בפשוטו דקאי ארישא ולפ\"ז מיושב קושית תוס'. די\"ל באמת דרב מיירי ג\"כ במניח ע\"ד כיסוי דס\"ל כר' אמי וקאי באמת רק אסיפא לענין טלטול החבית כדצ\"ל במימרא דרבה א\"ר אמי וכיון דקאי אסיפא עדיין לא שמענו דבבסיס גמור אפי' הניעור אסור. לזה הוצרך לאידך מימרא דרבה במעות שעל הכר דלא קתני במתני' רק דין ניעור ועלה אמר דבמניח נעשה בסיס דאפי' ניעור לחוד אסור. ומימרא קמייתא דרב אצטריך דלא נימא דהאבן עצמו אשתרי דנעשה כלי ולאפוקי מרב אסי וק\"ל:<br><b>ובאמת </b>מזה תמוהים לי דברי הר\"ן דבפרק במה טומנים כ' כהרז\"ה כיון דאין הקדירה משמש להכיסוי לא מקרי בסיס ובפרק נוטל (דף ס\"ה ע\"ב) כ' ל\"ש דמטה ע\"צ וכו' אלא בשוכח וכו' וא\"ת והא קיי\"ל בחריות של דקל וכו'. ובזה נשאר הקושיא דמ\"מ אף דלא דמי לחריות ואין האבן נעשה כלי מ\"מ הא החבית אינו משמש להאבן ולא יהיה בסיס ובזה ליכא למימר כמש\"ל בשיטת רש\"י דמ\"מ אסור להגביה החבית. דהא כ' הר\"ן ל\"ש אלא דמטה ע\"צ הרי דמפרש דקאי ארישא דבמניח אפילו מטה ע\"צ אסור. וגם ל\"ל כמו שתירץ הרז\"ה את עצמו דאבל במניח היינו שלא ע\"ד כיסוי דא\"כ לא שייך עלה דברי הר\"ן במ\"ש להקשות מחריות של דקל דהא מיירי במניח של ע\"ד כיסוי וצע\"ג: "
+            ],
+            [
+                "[אות קסז] <b>במשנה עצמות וקליפין. </b>נלענ\"ד דנקט תרווייהו דעצמות הוי רבותא לב\"ה דאף דמכוסין מ\"מ מותר לטלטלם. וקליפים רבותא לב\"ש דאף דמגולין מ\"מ אסור לטלטלם וכדאמרינן בשבת (דכ\"ט ע\"א) ואי אשמעינן גרעינין הו\"א דמעיקרא מכסיין וכו' אבל קליפי אגוזין דמעיקרא מיגלו וכו'. ובזה מיושב לי היטב קושית תוספות דשם ד\"ה והא דרב וכו' וא\"ת ובאגוזים וכו' והיינו דלכאורה קשה היאך אמרינן שם והא דרב לאו בפירוש איתמר וכו' הא בלא\"ה מוכח כן ממתני' דהכא דלר\"י אפילו גרעינין הוי מוקצה ונולד מדס\"ל לבית שמאי דאסור לטלטלם וכיון דמהא דאין מסיקין בשברי כלים ידעינן דס\"ל כר\"י ממילא ידעינן דגם בגרעי' אסור ומה צריכים לראיה מכללא דס\"ל לרב הכי. אמנם נראה דלק\"מ דס\"ד לומר דדלמא באמת זהו גופיה טעמא דב\"ה דמסלקים מעל הטבלא דס\"ל דלא הוי מוקצה דמעיקרא עצמות והשתא עצמות ואדרבא היינו מרויחים בזה דלא תקשה דהא ב\"ה אית להו מוקצה גבי ביצה שנולדה ביו\"ט כדפרכינן בריש ביצה דבאמת ס\"ל דמוקצה אסור אלא דהכא לא הוי מוקצה ולפ\"ז מיושב קושית תוס' דכיון דס\"ל לרב דבגרעין אסור דל\"א מעיקרא גרעין ממילא ידעינן דאוסר אף בקליפי אגוזין דהא ע\"כ ר\"י ס\"ל דקליפי אגוזים אף דמגולין הוי מוקצה מדחזינן דב\"ש ס\"ל דקליפות אסורים לטלטלם דבזה ליכא למימר דלמא זהו באמת טעמא דב\"ה דהא ב\"ה מתיר אפי' עצמות דמכוסין דהוי מוקצה ומוכח דב\"ה ס\"ל כר\"ש ממילא נקטינן מדברי ב\"ש דלר\"י אפילו קליפים אסור וכיון דרב ס\"ל כר\"י גם קליפים אסורים. והוא נכון מאד בעזה\"י: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות קסח] <b>במשנ' מצילין הימנה. </b>דחיישי' שמא יביא כלים דרך רה\"ר. וכתבו תוס' (דף קי\"ז ע\"ב) ד\"ה הא דתניא בשם ר\"ת דוקא נשברה דבהול אבל נסדקה דעושה טיף טיף מותר להציל הרבה:",
+                "[אות קסט] <b>במשנה ור' אליעזר מתיר. </b>צ\"ל ור' אלעזר. ועיין במסכתין (דף י\"ט ע\"ב) וברש\"י שם ד\"ה ר\"א:"
+            ],
+            [
+                "[אות קע] <b>במשנה מדיחין אותו. </b>לפירוש הרשב\"א דעירוי ככלי שני א\"ש הכא דאין שורים בכלי אחד אבל מדיחים אותו מכלי אחד דרך עירוי אבל לר\"ת דעירוי ככלי ראשון ע\"כ מדיחים היינו מכלי שני וא\"כ מאי איריא מדיחים דאפי' שורים נמי לשרי בכלי שני ואומר ר\"י דאפילו בכ\"ש אין שורין דהואיל דהמים חמין מחזי כמבשל ואע\"ג דתנן (פ\"ג מ\"ה) אבל נותן הוא לתוך הקערה. היינו דוקא תבלין שהן עשויין למתק את הקדרה ולא מיחזי כמבשל א\"נ ה\"ה דשורים בכ\"ש והא דנקט מדיחים לרבותא דסיפא דבמליח הישן קולייס האיספנין אפילו הדחה מכלי שני אסור. תוספות לעיל (דף ל\"ט ע\"א) ד\"ה כל. וקשה לי דלפ\"ז אמאי מותר במתני' (פ\"ג מ\"ה) ליתן לתוך הכוס והיינו אפילו צונן מועטין לתוך חמים מרובים הא מחזי כמבשל. ומצאתי בס' תוס' שבת (סי' ש\"ח ס\"ק מ\"ו) שעמד בזה ותירץ דהתם בכוס שתייה אינו נראה אלא כמו שמצנן החמים ע\"ש ולפ\"ז י\"ל במ\"ש הרע\"ב לעיל במתני' הנ\"ל בשיטתו דנותן לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן דכדי להפשירן קאי ג\"כ אכוס כפשטא דמתני' משום דס\"ל למתני' זו דכ\"ש מבשל וסיפא דמתני' דנותן לתוך הקערה ס\"ל דכ\"ש אינו מבשל ודחוק. ולפי הנ\"ל י\"ל דבכוס אסור משום דכל כ\"ש אסור מדרבנן דמחזי כמבשל משא\"כ בתבלין דלמתק לא מחזי כ\"כ כמבשל. ומה\"ט י\"ל ג\"כ ליישב הא דס\"ל לר\"י דלכל קדרה הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר ולא פליג ברישא דהמיחם שפנהו ועמ\"ש שם על הגליון. ולפי הנ\"ל ניחא דאף דבהעבירוהו מהאור ס\"ל לר\"י דלא מבשל מ\"מ י\"ל דלא עדיף מכ\"ש לדידן דמ\"מ מדרבנן אסור דמחזי כמבשל ורק בתבלין דלמתק אוקמי אדינא בזה ס\"ל לר\"י דשרי בהעבירוהו מעל האור:<br><b>ובעיקר </b>דברי תוס' הנ\"ל שהמציאו חילוק דבתבלין דלמתק קיל. לענ\"ד היה מקום לומר כיון דחזינן דר\"י מתיר בתבלין בהעבירוהו מעל האור ועיין בתוס' שם דדוקא בתבלין פליג אבל בשאר דברים מודה דמבשל בכ\"ר א\"כ י\"ל דת\"ק דאוסר בתבלין ס\"ל באמת דתבלין לא הוי בישול דאורייתא בכלי ראשון בהעבירוהו מהאור אלא מדרבנן אסור (וממילא צ\"ל כן לרב ששת דאמר במסכתין (דף קל\"ח ע\"א) מי איכא מידי דחד תנא מחייב חטאת ולחד תנא שרי לכתחילה). א\"כ י\"ל דמש\"ה מותר בכלי ב' כיון דאף בכלי ראשון הוי רק דרבנן. ובזה מיושב לשון רש\"י והרע\"ב לעיל שכתב האלפס והקדרה שהעבירן מרותחים בהש\"מ לא יתן לתוכן משתחשך. ולכאורה תמוה אמאי דייקי משתחשך והא בה\"ש ג\"כ אסור ליתן תוכו ולפי הנ\"ל ניחא דתבלין דלא הוי בישול דאורייתא מותר בה\"ש למ\"ד משום שבות ל\"ג בה\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות קעא] <b>ברע\"ב ד\"ה ובלבד וכו'. לזמן מרובה משמע וקי\"ל. </b>אבל בשאלה יכול לתובעו כל עת שירצה ואע\"ג דהכא בכדי יין דלא הדרא בעינא ולא שייך בזה ענין השאלה אלא לשון הלואה הכי קא\"ל הריני מחזיר לך כל זמן שתרצה כמו שאל' אבל באומר הלויני ע\"מ שאחזיר לך כל זמן שתרצה אסור. הרשב\"א בחידושיו:",
+                "[אות קעב] <b>בתוי\"ט ד\"ה וכן האשה. ומש\"ה נמי בגמ' כי דייק. </b>לענ\"ד מלבד שהוא דחוק הא מ\"מ הו\"מ למפרך מרישא דמתני' דבב\"מ אבל אומר הלויני עד שיבא בני וב\"ה אוסר א\"כ הוי מצי למפרך על רישא דמתני' דהכא גבי כדי יין מרישא דמתני' דבב\"מ, וביותר דהא ע\"כ פירכת הש\"ס מכח הרישא דהא מהך בבא דלא תלוה כד ליכא קושיא דדלמא ב\"ה מודה דביש לו שרי כמו לדידן בפירש סאה בסאה. אע\"כ דסמיך ארישא דקתני וב\"ה אוסר דלא מהני יש לו וא\"כ יקשה כנ\"ל:<br><b>ולזה </b>נלע\"ד לפי מ\"ש בחי' הרשב\"א בשם הרמב\"ן שהקשה בדברי ב\"ה דלא תלוה הא בשעת הלואה לאו מידי עביד ולא הול\"ל רק אשה שהלותה ככר והוקר נותנת לה דמים ותירץ דמתוך שהוא דבר מועט חוששים שאע\"פ שהוקרו תתן לה הככר דאומרת שמא תוחזק בשכונתה לצרת עין. א\"כ זהו רק בככר דהוא דבר מועט אבל בשאר מילי אסור רק סאה בסאה. אבל להלוות סתם סאה מותר דאם יתייקר תתן לו דמים וא\"כ ממילא ברישא כדי יין ליכא קושיא דלא פירש כדי יין בכדי יין. מש\"ה פריך רק אסיפא דאשה מחברתה ככרות. וכן למה שתירץ הרשב\"א לנפשי' שם קושית הרמב\"ן הנ\"ל הוא דוקא בככר והוא נכון מאד בעזה\"י:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות קעג] <b>במשנה ולהביא פירות. </b>היינו מן המחובר אבל מחוץ לתחום או דרך רה\"ר שרי להחשיך כיון דאפשר לעשותו בשבת אם היה מחיצות. הכי מסקי' בסוגיא. וצ\"ע על הר\"ב שסתם בזה:",
+                "[אות קעד] <b>שם ברע\"ב ד\"ה ולא יאמר כו'. אבל אומר לו הנרא' שתעמוד עמי לערב. </b>בתוס' כתבו דה\"ה דשרי לומר לעובד כוכבים כן. ובהג\"א (פ\"א דע\"ז) כתב לאסור. ונראה לי כדעת הג\"א דהא ר\"א אקשי לר\"פ הא אמירה לעובד כוכבים שבות. והיינו כבר תני לה במתני' דלעיל דא\"א לו כבה. רש\"י. וכיון שכן קשה לי למה אוקי ר\"א בחבר ישראל ולדיוקא. והרי זהו דחוק מאד דגוף הדין דלא יאמר לחבירו ישראל אין לו מציאות בדין דהא אף אם היה רשאי לומר הא מ\"מ חבירו ישראל אינו יכול לשכור ונקטו רק משום הדיוק והו\"ל לר\"א יותר לומר כדר\"פ בחבירו עובד כוכבים דיש לו שייכות לעצם הדין. אלא דמשנה שא\"צ היא דכבר תני לה וע\"ז י\"ל שפיר דתני לה משום דיוקא דאומר לו הנראה כו' אע\"כ כדעת הג\"א דלעובד כוכבים באמת אסור:",
+                "[אות קעה] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה ולא יאמר וכו'. ומ\"ש חבירו כדאיתא בגמ' </b>בסוגיא מקשה מ\"ש הוא ומ\"ש חבירו אר\"פ חבר עובד כוכבים מתקיף לה ר\"א אמירה לעובד כוכבים שבות. וכבר סתמה ר' למתני' נכרי שבא לכבות א\"א לו כבה. רש\"י. וקשה לי הא מהך מתני' דעובד כוכבים שבא לכבות שמעינן רק דאמירה לעובד כוכבים אסור במלאכה דאורייתא ואשמעה לן מתני' דהכא דאף במלאכה דרבנן דהא שכירות עצמו מדרבנן והוי שבות דשבות דמ\"מ אסור. וי\"ל דמשמע ליה דמתני' דלעיל ככו\"ע אתי ואף ר' שמעון דס' דאינו חייב בכבוי משום דהוי משאצ\"ל מודה בה הרי אף דכבוי עצמה הוי שבות מ\"מ אסור לומר לעובד כוכבים. אבל אין לתרץ דהכי קא קשיא ליה דלתני מתני' דהכא ולמה ליה למתני מתני' דלעיל דהא שם החידוש דאף במקום פסידא אסור גם דדוקא לומר כבה אסור אבל א\"צ למחות לומר אל תכבה אך בתוס' (דף קכ\"א ע\"א) ד\"ה ש\"מ וכו' צ\"ל דמוקי מתני' כר\"י. הרי דהיה ס\"ד לאוקמי מתני' כר\"י דוקא. ותו קשה לי למ\"ש הר\"ן בפ' חביות דשבות דשבות מותר במקום פסידא. והא דא\"א לכבות אף לר\"ש דמשאצ\"ל פטור היינו דמ\"מ כיון דכבוי הוי מלאכה אם עושים לגופו לא חילקו בין עושה לגופו או לא עיי\"ש א\"כ הרי לקושטא דמלתא אמירה לכבות חמור מאמירה לעשות שבות דעלמא. א\"כ ממתני' דכבוי לא שמעינן דיהא אסור האמירה לעובד כוכבים לשכור פועלים וצ\"ע. גם קשה לי אמאי נקט רש\"י דכבר סתם ר' במתני' דעובד כוכבים שבא לכבות ולא נקט מתני' שלפני זה בפרק קמא דאין נותנים עורות לעבדן כו' ובכולן ב\"ה מתירים עם השמש. הרי דבשבת לכ\"ע אסור. ולפמ\"ש היה ניחא דמשם ליכא קושיא די\"ל משום דהוא מלאכה דאורייתא. וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות קעו] <b>ארון ותכריכין. </b>היינו ג\"כ למיגזא ליה גלימא דבכה\"ג דוקא למת שרי אבל לאחר אסור דאלו להביא מחוץ לתחום או דרך רה\"ר גם לאחר שרי כמש\"ל. גמרא:",
+                "[אות קעז] <b>בתוי\"ט ד\"ה עשו לו ארון. ולרש\"י טעמא. </b>למאי דמסיק רש\"י דעיקר הגירסא ת\"כ דשמואל ומספק לא בעי' כדי שיעשו ל\"צ לאוקמי בעומד באסרטיא וע\"כ הך אוקימתא קאי לרב וכמ\"ש המהרש\"א אף דמהרש\"א כ' רק דלתוס' דבחלילין אסור רק כ\"ש ומוכח דשמואל דמיקל מספק היינו אף לענין כ\"ש א\"כ ע\"כ פירכת הש\"ס גבי קבר דלבעי כ\"ש היינו דרב אבל באמת דברי מהרש\"א תמוהים דאף לרש\"י דלא יספוד בהן לעולם מ\"מ א\"א לומר דלשמואל מקילים בספק רק לענין איסור עולם אבל מ\"מ צריך כד\"ש דאיך אמרי' בסוגיא ת\"כ דרב ומייתי ממרחץ והא לענין כ\"ש גם שמואל מודה דמחמרי' מספק וכן להגיה ת\"כ דשמואל דהיינו מדר\"י דאם יש רשות דמ\"מ הוי ספק. הרי דמספק לא בעינן כ\"ש. וכ\"כ רש\"י להדיא דלשמואל סופדין בהן למ\"ש מיד. וברור. ואולם קשה לי כיון דגם לרש\"י פירכת הש\"ס רק לרב א\"כ אמאי פריך דלצטריך כד\"ש ולא פריך דליתסר לעולם כמו בחלילים דאסור מספק לעולם וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות קעח] <b>על החול. </b>ומה דמשמע לעיל במתני' (רפ\"ד) דחול מחמם תירץ הר\"ן שם דטבע חול להוסיף איכות על איכותו אם קר מקרר ואם חם מחמם ועי' בתוי\"ט (ריש פ\"ב דב\"ב) ד\"ה ואת הסלעים:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות קעט] <b>במשנה והשקים נופלים. </b>ואם הם דברים שישברו בנפילתם מניח כרים וכסתות תחתיהם. ודוקא במשאות קטנות דאפשר לנער הכרים (דלא הוי בסיס כיון דאין דעתו להניח שם כל השבת כמ\"ש תוס' (רפ\"ק דביצה) בתירוצם הא'. והובא בתוס' חדשים לעיל (פכ\"א מ\"ג) לאידך תירוצם דשם דלא ברירא להו כן וע\"כ דס\"ל דאפי' במניח בשבת כההיא דעצמות וקליפים ואין דעתו להניח כל השבת ג\"כ הוי מוקצה וכן מוכח דעת תוס' בשבת (דף מ\"ד ע\"ב) ד\"ה יש עליה מעות. ולפ\"ז קשה ההיא דהכא איך יכול לנער הכרים הא הוי בסיס וא\"כ גם משאות קטנות יהיה ביטול כלי מהיכנו וצ\"ע. ובגליון המג\"א כתבתי די\"ל דכשירצו להשתמש בכרים יגיד עליה גם דבר המותר חשוב וכיון דבה\"ש לא הי' בסיס וגם עתה אחר הנחת ההיתר עליה לא הוי בסיס אף דשעה א' היה בסיס לדבר אסור מ\"מ הוי בכלל אין מוקצה לחצי שבת) אבל משאות גדולות דא\"א לנער לא דהוי ביטול כלי מהיכנו (עיין לעיל פ\"ג מ\"ו) ודוקא דאיכא פסידא בשבירתם. אבל בלא\"ה אף משאות קטנות אסור. גמרא:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות קפ] <b>ברע\"ב ד\"ה מחתכין. אלא לאדם. וכ\"כ רש\"י במתני'. </b>ולפ\"ז צ\"ל דאף דהדלועים עדיין עומדים להצניעם עד אחר שבת ולבשלם לאדם מ\"מ מותר לר\"ש להאכילו לכלבים. ונ\"ל לא מיבעי' לשיטת תוס' פרק מפנין (דף קכ\"ח ע\"א) ד\"ה דג תפל דס\"ל שם דלר\"ש מותר לטלטל בשבת בשר תפל כיון דראוי לכלבים. וכן נ\"ל לדייק בדעת רש\"י ומלשונו פרק כירה (דף מ\"ה ע\"ב) ד\"ה דאית בה ביצת אפרוח. דהכא שרי. אלא אפילו לדעת הרשב\"א בחידושיו פרק מפנין ופרק נוטל. וכ\"ה דעת הרז\"ה (פרק נוטל) דגם לר\"ש בשר חי אסור לטלטל כיון דעדיין עומדת לאדם לא שדי להו לכלבים ובההיא דמפנין אינו מותר אלא בבשר סרוח דעומדת לכלבים כמו נבלה. מ\"מ י\"ל דמודו דבשר חי מותר להאכילו לכלבים לר\"ש דדוקא לטלטול בעלמא אסור דאמרינן מסתמא לא יתנהו לכלבים ולא חזי היום לכלום. אבל אם באמת רוצה ליתנהו לכלבים מותר דעתה שמזמינו לכלבים עומד לכלבים. אלא דבה\"ש עדיין לא היה עומד לכלבים ודמי לנבלה שנתנבלה בשבת. באופן די\"ל דפי' הרע\"ב עולה יפה אף לשיטת הרז\"ה והרשב\"א הנ\"ל. ובתוי\"ט כתב וכתבו התוס' (בחולין דף י\"ד) דקמ\"ל דמשוי אוכלא וכו'. ולענ\"ד דברי רש\"י והרע\"ב לא מפרשי' כן אלא דגם דלועים שייכים בפלוגתא דר\"י ור\"ש דלר\"י אסור לחתכם לפני הכלבים כיון דבה\"ש לא היה עומד לכלבים והוי כמו נתנבלה בשבת והקושיא באמת על תוס' דנדחקו ולא נחתי להכי וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות קפא] <b>במשנה לצורך השבת. </b>בנדרים (דף ע\"ז ע\"א) כתב הר\"ן כיון דצריך חכם או ג' הדיוטות מחזי כדינא. א\"נ שאין שעה עוברת לשאלה. תמוה לי הא ע\"כ מוכח טעם הב' דאילו לטעם הא' ממילא בהפרת בעל דלא מחזי כדינא אף אלו לא היה שעה עוברת יכול להפר בשבת ומה דקתני במתני' דנדרים נדרה עם חשיכה מיפר עד שלא תחשך שאם חשכה ולא הפר אינו יכול להפר. זהו לאו דרך נתינת טעם הוא אלא דהוא מלתא באפי נפשה כיון דיכול להפר בשבת צריך להקדים עצמו להפר מיד עם חשיכה דאם חשכה אינו יכול להפר (וכדמוכחי' לומר לפי צד האיבעי' דבעל מפר ג\"כ רק נדרים שלצורך שבת דודאי לאו נתינת טעם היא דהא לצורך שבת אף חכם דאין שעה עוברת מותר) א\"כ יקשה מה פרכי' בנדרים (דף ע\"ט ע\"א) אמאי להוי כשותק ע\"מ למיקט. דהא אף אם נידון כן ויהיה בידו להפר למחר מ\"מ יכול להפר בשבת וממילא שתיקתו לא הוי כמו ע\"מ למיקט. אע\"כ דס\"ל להש\"ס דלפי האמת דפשטי' ממתני' דנדרה עם חשיכה דבזמן מועט כזה דלאו צורך שבת היא מ\"מ מיפר ומוכח דמיפר אף שלא לצורך שבת בזה צריכים לטעם דשעה עוברת ושפיר פרכינן דאמאי מקרי שעה עוברת הא יהיה כשותק ע\"מ למיקט. וכן בסוגיא דנדרים (דף ע\"ז) מסקי' דלהך תנא דס\"ל הפרת נדרים מעל\"ע אינו יכול להפר בשבת הרי דבאין שעה עוברת גם בעל דלא מחזי כדינא אינו יכול להפר ומוכח כטעם שני דהר\"ן הנ\"ל וצ\"ע:",
+                "[אות קפב] <b>ברע\"ב ד\"ה שהן לצורך. דאלו בעל או אב. </b>הכי מסקינן בנדרים (דף ע\"ז) דמוכח ממתני' דמיפר אף שלא לצורך שבת. ואם כן מתני' דהכא דקתני שהן לצורך השבת קאי רק על ונשאלין לחכם. מזה קשה לי בסוגיא בשבת (דמ\"ו ע\"ב) מתיב רמב\"ח מפירים נדרים בשבת. ואמאי נימא מי יימר דמיזדקק לה בעל. ומאי קושיא דלמא באמת לא תותר לאכול בשבת וההפרה מועיל על אחר שבת דהא מיפר אף של\"צ שבת. ודוחק לומר דפריך מברייתא דמייתי בנדרים שם דתני ר\"ז דבר\"פ אין מפירין נדרים אלא לצורך שבת ומקצר הלשון. וגם מהרש\"ל מגיה דצ\"ל מפירין נדרים בשבת ונשאלים דמשמע ליה דפרכת הש\"ס ממתני' דהכא וצ\"ע:",
+                "[אות קפג] <b>בתי\"ט ד\"ה שפקקו כו'. עד לטפיח. </b>וע' (פ\"ו מ\"ב דאהלו') ובתי\"ט שם:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Shabbat/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Shabbat/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..93c656ac7a56ebaebd085aa8706ccf92dc53615f
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Shabbat/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,448 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Shabbat",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Shabbat",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות ב] <b>פשט בעה\"ב את ידו וכו' ונתן לתוך ידו של עני. </b>דוקא כשידו תוך יו\"ד אבל למעלה מיו\"ד הוי מקום פטור ודינו כדין הזורק בכותל (פי\"א מ\"ג) הרשב\"א בחידושיו והובא בקצרה בהה\"מ (פי\"ג מהלכות שבת):",
+                "[אות א] <b>בר\"ב ד\"ה או שנטל מתוכה והוציא. החפץ והניח ברה\"ר. </b>וכ\"כ רש\"י במתני' ובאמת כפי מה דמסקי' בסוגין דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי וה\"נ הנחת גופו כהנחת חפץ דמי ואף בלא הניח ברה\"ר אלא אחזו בידו ג\"כ חייב דכיון שהוציא ידו לחוץ והיא עומד הוי כהנחת חפץ ועל רש\"י אין קושיא שכן דרכו לפרש כפי ס\"ד דהש\"ס כמ\"ש התוי\"ט (פ\"ב מ\"ב דפאה). ולפי האיבעיא דעקירת גופו כו'. דלא תקשה דנפשט ממתני' הוצרך לפרש די\"ל דמיירי בהניח ברה\"ר וכמ\"ש התוס' בסוגיין ואף דהתוס' ישנים כתבו דהרשב\"א פי' דהנחה פשיטא ליה דהוי הנחה והאיבעיא רק על העקירה. מ\"מ י\"ל דרש\"י ס\"ל כתוס' דגם לענין הנחה מיבעי'. ובאמת דברי התוס' ישנים תמוהים לי דאיך חשיב ר' דהוי עקירה ואינה דומה לידו וכו' הא בלא\"ה צריך הך חילוק דאינו דומה לידו דהא ידו אפי' הנחה לא הוי. דהא פשט בעה\"ב את ידו לחוץ ונטל העני ממנו פטור ול\"א דבעה\"ב חייב מכח הנחת גופו דהנחת חפץ דמי וצע\"ג אבל על הרע\"ב קשה כהנ\"ל:",
+                "[אות ג] <b>תוי\"ט ד\"ה פשט העני. משא\"כ במילה ולולב. </b>אינו מובן הא גבי לולב ג\"כ לא ניתן לדחות דהא הנטילה הוי רק טילטול בעלמא והעברה ברה\"ר באמת אסור וראיית התוי\"ט משתי תינוקות אינו מהדומה דהתם בתינוקות אינו טרוד כלל דהא אין לו למול שום תינוק באותו יום. משא\"כ בלולב דטרוד הוא ליטול לולב וה\"נ בצדקה דטרוד ליתן צדקה הוי ממש כלולב:",
+                "[אות ד] <b>תוי\"ט ד\"ה ובעה\"ב פטור. דבלתא דידיה לא מיירי. </b>ויש אפילו נ\"מ דהא קיי\"ל מומר לדבר אחד לא הוי מומר לכה\"ת כולה אבל מומר לחלל שבת בפרהסיא הוי מומר לכה\"ת כולה ושחיטתו אסורה ודעת הרבה מהאחרונים דאפי' במומר לחלל שבת באיסור דרבנן הוי מומר לכל התורה כולה. וא\"כ היכא דהוא פטור אבל אסור מצד שבת אם עושה כן בפרהסיא הוי מומר לכה\"ת כולה. ולזה אמרי' דהכא פטור ומותר מצד שבת ולא עבר רק על לפני עור דהוא כמו לאו בעלמא. ואינו בכלל מומר לחלל שבת:",
+                "[אות ה] <b>ברע\"ב ד\"ה שניהם פטורים וכו'. משום דל\"ח אלא עקירות. </b>והכי אמרי' בסוגי' פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת קא חשיב ועלה פרכי' שניהם פטורין והא אתעבידא מלאכה מבינייהו וכתבו תוספות להוכיח דהפירכא לא קאי אמתני' אלא אשינוי' זו דפטורי דאתי לידח\"ח. מ\"מ תמוה מאד הא באמת הקושיא על מתני' עצמה ואמאי תולה הקושיא בשינויא זו והנלע\"ד דעל מתני' י\"ל דבפשט ידו לחוץ ונטל העני מתוכה דנמצא דידו דבעה\"ב נחה והרגיעה מעט כדי שיטול העני ממנו י\"ל דהעני פטור דהוו כמונח כמו הנחת גופו דכהנחת חפץ דמי. והא דלא מחייב הבעה\"ב בהרגיע ידו היינו משום דאגד יד שמיה אגד, עי' בתוס' בשמעתין ד\"ה ידו לא נייח ולקמן (דף צ\"ב ע\"א) כתוס' שם. וא\"כ לא איתעביד מלאכה מבינייהו דכשנטלו העני נטלו ממקום המונח ברה\"ר ואגוד ברה\"י ונתבטל עקירה ראשונה דבעה\"ב. אבל ברישא דפשט לחוץ ונתנו לידו דעני דלא הרגיעה ידו דבעה\"ב ועסק בנענוע ידו בהושטה לידו דעני לא נעשה כמונח בינתיים. אבל לבתר דמשני פטורי דאתי לידי חיוב חטאת חשיב אלו דפושט ע\"ד שיטול העני ממנו דבזה ירגיע ידו מעט מ\"מ אתי לידי חיוב חטאת אם הוא עצמו יגמור ויעשה מה שעושה העני. היינו אף שיניח ידו מעט ויניח אח\"כ ברה\"ר יתחייב. ומוכח דלא מקרי הנחה כלל כיון דידו וגופו אינם ברשות א' וכדאי' באמת בסוגיין משחשיכה אי שדי להו אתי לידי חיוב חטאת לזה שפיר פרכי' והא אתעבידו מלאכה מבינייהו ונכון בעזה\"י:"
+            ],
+            [
+                "[אות ו] <b>במשנה לא ישב אדם. </b>לא ערבי' עם אידך דבזה שייך הגזירה טפי מכלהו משום דבאינך כשיראה שעובר הזמן אם ירצה יוכל להפסיק משא\"כ בזה לא יפסיק באמצע התספרת משום כבוד הבריות (ש\"ל):",
+                "[אות ז] <b>בהר\"ב ד\"ה סמוך למנחה. מנחה גדולה. </b>ושיעור דמתני' כך היא דלא יתחיל אפי' סמוך למ\"ג. אבל אם התחילו אין מפסיקין אפי' סמוך למ\"ק, כ\"כ הרמב\"ן במלחמות בשיטת הרי\"ף. ודעת תוס' דאף בהתחילו מפסיקים למ\"ק ומתני' רק במ\"ג. ודעת המאור דמתני' רק במ\"ק אבל במ\"ג שרי הכל אפי' סעודה גדולה:",
+                "[אות ח] <b>בתוי\"ט ד\"ה מפסיקין כו'. דאל\"ה הא כבר תנא לה רישא. </b>וקשה לי הא סיפא מיירי בתפלת ערבית כדקתני מפסיקין לק\"ש (וגם להרבה פוסקים צריך להפסיק לתפלת שחרית משום ל\"ת על הדם) והוי חידוש אף דשכיח שכרות וגם כיון דכוליה לילה זמניה אתי לאמשוכי דהא מהנך טעמי חמיר מתפלת מנחה לענין משיתיר חגורו דצריך להפסיק לתפלת ערבית למ\"ד חובה לזה קמ\"ל בסיפא דגם לתפלת ערבית אין מפסיקין אי משום דת\"ע רשות אי משום דבהתחיל ממש גם בזה אין מפסיקין ורק משיתיר חגורה לא מהני כמ\"ש הר\"ן. וא\"כ לא היינו יודעים זה מרישא דמיירי בתפלת מנחה. וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות ט] <b>במשנה ולא הלבלר בקולמוסו. </b>אפילו הקולמוס שהוא גדול מן המחט ולא שייך ביה שכחה כולי האי. ומש\"ה לא ערבי' עם המחט דעביד להשכח יותר (הרמ\"ז):",
+                "[אות י] <b>ולא יפלה את כליו. </b>ק\"ל אמאי דייק למנקט את כליו דהיינו בגדיו כמ\"ש הרע\"ב. והא בודאי גם ראשו אסור דשמא יטה. ובברייתא קתני סתם אין פולין ואין קורים. וכ\"כ הרמב\"ם אין פולין לאור הנר ולא הזכיר כליו. ובמתני' אפשר לומר דנקט כליו לדיוקא דאפילו כליו דוקא לאור הנר אסור אבל ביום שרי. דאף דמפלה גם מפרעושים דמצויים בבגדים דההורגו חייב. מ\"מ לא חיישינן לשמא יהרוג (ומ\"מ לפי האיבעי דהגמ' אם לא יפלה היינו אפילו ביום ור\"א היא דאמר ההורג כנה חייב וקשה אמאי נקט כליו הא אדרבה ראש הוי רבותא יותר דליכא פרעוש אפ\"ה אסור דההורג כנה חייב) אבל בש\"ע (רס\"י ער\"ה) דנקט סתם אין פולין. והרמ\"א ביאר הפירוש לבער את הכנים מהבגדים כו' לא ידעתי אמאי דייק מהבגדים הא בפשוטו גם ראשו אסור. ובלבוש השמיט הגהה זו ועיין. ואולי י\"ל דמפלה ראשו א\"א על ידי עצמו ואחר המפלה לראשו י\"ל דמותר כיון דאם יבוא להטות ירגיש זה שמניחו לפלות ראשו והוי כעסוקים ב' בענין [אחד]. ואולם אינו מספיק לדעת הב\"ח הובא במג\"א (סי' ער\"ה) דהא דשריא בב' קורים לאור הנר זהו רק משום מצוה אבל לא בדבר הרשות ע\"ש:",
+                "[אות יא] <b>ולא יקרא לאור הנר. </b>הא דברישא גבי לא יצא החייט נקט הטעם משום דשמא ישכח וכן בסיפא לא יאכל הזב נקט הטעם מפני הרגל עבירה. והכא לא נקט הטעם דשמא יטה היינו דבעי לומר דאפי' היכא דל\"ש כ\"כ שמא יטה כגון דגבוה ב' קומות מ\"מ אסור משום לא פלוג. כ\"כ הפנ\"י בסוגיא דרבה דאמר אפילו ב' קומות למד זה מדלא נקט מתני' טעמא דשמא יטה. ועדיין יש לעיין קצת דמה מיבעי בש\"ס אם לא יפלה היינו ביום ומשום שמא יהרוג דתקשה אמאי לא קתני הטעם דאסור לפלות דמשום שמא יהרוג דבזה ל\"ש תירוצא הנ\"ל וי\"ל:"
+            ],
+            [
+                "[אות יב] <b>בתוי\"ט ד\"ה י\"ח דברים. וכתבו התוס' דאוכלין ממשקין נמי לא הוי ידעינן דה\"א דוקא משקין דחמירי אבל אוכל לא פסיל כלל. </b>וקשה לי דהא קושית תוס' לא הוי דהאוכל אוכל ראשון הוא מיותר דנלמוד ממשקים דזהו אינו מתורץ בתירוצם דהא נהי דממשקים לא גמירי הא מ\"מ נלמוד מאוכל אוכל שני והא דקתני לה דה\"א דטמויי נמי מטמא אע\"כ דקושית תוס' דאוכל אוכל שני הוא מיותר דנלמוד ממשקים הא גם זה לק\"מ דהא מה דאוכל שני שני היינו דמצינו כיוצא בזה ע\"י משקים והיינו משום דבלא\"ה היה כחוכא וטלולא שיהיה שני עושה שני וכמ\"ש הרע\"ב והתוי\"ט (פ\"ב דטהרות מ\"ב). והא דשני עושה שני ע\"י משקים היינו כיון דבדעתם היה לגזור דכל הפוסל תרומה מטמא משקה להיות תחלה וכמ\"ש התוס'. וכיון שכן פשיטא דהוצרך למנקט אוכל שני שני דה\"א דהויא כחוכא וטלולא דשני יעשה שני. ומשותה משקים טמאים דסתמא קתני אף משקים שני אין ראיה דכיון דבדעתם לגזור דמשקים הוי תחלה א\"כ הוי תמיד שותה משקים ראשון. מש\"ה ראוי לומר דהשותה נעשה שני מש\"ה צריך למתני' דאוכל אוכל שני הוי שני משום דמצינו כן ע\"י משקים. וצע\"ג. והא דהוצרך למתני' דהאוכל ראשון אף דהשותה משקים סתמא קתני אפי' הן משקים ראשון דאורייתא ואפ\"ה לא מטמא. צ\"ל דהא סד\"א דשאני התם דל\"ש כ\"כ שיאכל עם שתייתו אבל זה שכיח יותר דשותה עם אכילתו. ועיין במהרש\"א:",
+                "[אות יג] <b>שם בא\"ד לא רצו לגזור יותר אלא דוקא בנפילה. </b>אבל ברמב\"ם מבואר דבין טהור בין טבו\"י בין בא ראשו ורובו בין נפל טמא:",
+                "[אות יד] <b>ברע\"ב ד\"ה וי\"ח דברים וכו'. אוכלין דתרומה בפיו ופסיל להו. </b>והתורה הזהירה על התרומה לשמרה בטהרה דכתיב את משמרת תרומתי לפיכך גזרו שלא יהא רגיל אצל תרומה. עכ\"ל רש\"י. וכתב המהרש\"א דלא הוצרך לזה ועדיפא מיניה הוה ליה למנקט דקאכיל תרומה טמאה שהיא במיתה. ולענ\"ד י\"ל דרש\"י בא לתרץ דלא יקשה מה הועילו חז\"ל בזה דאמרו שהוא טמא דאם ישכח דהאוכלים טמאים בפיו ושדי משקים דתרומה ופוסל להו. לזה מפרש דכיון דהוא מוזהר ועומד שלא לטמא תרומה כשגזרו עליו שהוא טמא יהיה בדיל ולא יהא רגיל להיות אצל תרומה אבל אם הוא טהור מתוך שהוא רגיל אצל תרומה חיישינן שישכח ויתן לתוך פיו. ומה דנקט מהרש\"א דשותה תרומה טמאה במיתה. באמת כ\"כ רש\"י בבכורות (דף י\"ב ע\"ב) ד\"ה חלה טמאה וכן נקטו תוס' ע\"ז (דף מ\"ו ע\"ב) ד\"ה אביי אמר. אבל מאד תמהני הא אוכל תרומה טמאה אינה במיתה אלא בעשה אלא דבאוכל בטומאת הגוף במיתה כדאיתא ביבמות (דף ע\"ג) וצ\"ע:",
+                "[אות טו] <b>בר\"ב [בא\"ד] והגזירה הט\"ו והט\"ז אין פולין ואין קורין. </b>ודעת התוס' דגם הך דלא יאכל הזב עם הזבה דקתני בתר אין פולין וכו' היא מן המנין. אלא דאוכל אוכל ראשון ואוכל אוכל שני כחדא חשיב להו או דהבא ראשו ורובו וטהור שנפלו על ראשו כחדא חשיב להו:"
+            ],
+            [
+                "[אות טז] <b>שם ד\"ה אין שורין דיו. לכתיבה. </b>דהוי מלאכה משום לישה דנתינת מים זהו גיבולו. ואי עביד הכי בשבת חייב. וההיא דפרק בתרא מ\"ג דנותנין מים למורסן היינו כיון דבר גיבול אינו חייב עד שיגבל אבל דיו לאו בר גיבול הוא ונתינת מים זה הוא גיבולו וזהו לשיטת תוס' והראב\"ד והר\"ן אבל דעת הרמב\"ם (פ\"ח מה\"ש הלכה ט\"ז) דבמידי דלאו בר גיבול אין בו חיוב לישה אפי' במגבלו. והכא החיוב משום צובע המים כמ\"ש (פ\"ט הל' י\"ד) וכמ\"ש הה\"מ שם:",
+                "[אות יז] <b>בתוי\"ט ד\"ה וכרשינין. שכוסמת אינו כוסמין. </b>ממתני' דספ\"ק דכלאים דקתני או חטה ושעורה וכוסמת משמע דכוסמת היינו כוסמין ועיין מ\"ש הב\"ד בשם הרמ\"ח (ש\"ל):"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>בהרע\"ב ד\"ה אונין. אגודות של פשתן. </b>עמ\"ש בגליון (פי\"א מ\"ח) דנגעים:",
+                "[אות יט] <b>שם בא\"ד ונותנין אותן בתנור. </b>ברש\"י נקט ונותנין אותו בקדירה לתנור ומתלבן. ולפי מה דאמרינן בסוגיא הא דלא חיישינן לשמא יחתה דכיון דקשה להו זיקא לא מגלי. מוכח דלא הוי בקדירה כמ\"ש המג\"א (סי' רנ\"ד) לענין בשר דגדיא דאם הוא נתין בקדירה ל\"ש קשה להו זיקא. ואף דלכאורה מוכח דאיירי בנותן האונין בקדירה דהרי בסוגיין במה דאמרינן מאן תנא להא דת\"ר וכו' אפילו תימא ב\"ה גזירה שמא יחתה. וכתבו תוס' וא\"ת מעיקרא דלא ידע האי טעמא תקשי ליה מתני' דבשר ובצל. וי\"ל דהתם ידע שפיר דהוי טעמא משום שמא יחתה כיון שאין דבר מפסיק בינו לגחלים עכ\"ל. ולכאורה קשה דמאי הקשו הא י\"ל דהמקשן סבר משום שמא יחתה לא היה ראוי לאסור בדיעבד לאכלו וכדס\"ל לרבה ור\"י לקמן (דף ל\"ח) מבשל הוא דקא עביד מעשה אבל האי דלא קא עביד מעשה במזיד נמי יאכל ועי' בתוס' שם דהו\"מ למפרך מברייתא דהכא דאפילו למ\"ש אסורים בכ\"ש. וא\"כ ממילא י\"ל דהמקשן היה ס\"ל כן לקושטא דמלתא דמשום שמא יחתה אינו אסור בדיעבד ועכ\"פ אינו ראוי כ\"כ לאסור למ\"ש בכ\"ש מש\"ה מוקי כב\"ש משום שביתת כלים ועבר אדאורייתא. והוינא מרויחים בזה קושית הרשב\"א דהא גם לב\"ש לא אתסר כמו דאמרינן בגיגית נר וקדירה דאפקורי מפקר להו והיינו דלב ב\"ד מתנה עליהם דיהיה הפקר ע\"ש. ולפי הנ\"ל ניחא דדוקא נר וקדירה דעביד ברשות ובהיתר בזה אמרינן דלב ב\"ד מתנה. אבל בקדירה עססיות דאסור להניחו משום שמא יחתה וכיון דעבר ע\"ד חכמים ל\"א בזה לב ב\"ד מתנה וממילא עבר אדאורייתא מש\"ה דיעבד אסור. אמנם באמת יפה הקשו תוספות דאם איתא דהמקשן ידע לטעמא דשמא יחתה אלא דהיה ס\"ל שלא לאסרו בדיעבד. א\"כ לבתר דמשני שמא יחתה דפרכי' א\"ה מוגמר וגפרית נמי לגזור וכן אונין של פשתן לגזור. הא בל\"ז היה קשה דאמאי מותר לכתחילה ניחוש ליחתה כמו דאין צולין בשר ובצל מש\"ה הוצרכו לתירוצא דהיכא דקדירה מפסיק בינו לגחלים היה ס\"ד שלא לגזור. ולפ\"ז יהיה מוכח דאונין של פשתן מיירי בקדירה ממה דהיה ניחא ליה מעיקרא דל\"ח בזה שמא יחתה. ואפ\"ה משני כיון דקשה לה זיקא הרי דאפי' בקדירה אמרינן קשה להו זיקא. אמנם נראה דלק\"מ דהכי אמרינן דבל\"ז לא היה קשה להמקשן מאונין של פשתן דלגזור שמא יחתה דהיה אפשר למוקמי בקדירה מפסיק אבל השתא דקאמרת דאפילו בקדירה אמרינן שמא יחתה יקשה. ומשני התרצן משום דקשה להו זיקא והיינו דאדרבה דמיירי דוקא בלא קדירה ומשום דקשה להו זיקא. ועדיין קשה לי בדברי תוס' בתירוצם הנ\"ל דמ\"מ קשה הא במתני' דריש כירה אסור לשהות בקדירה משום שמא יחתה. ואף אם נימא דהמקשן היה סבר דלהחזיר מיירי אבל לשהות משהין. הא מה דצדדו הש\"ס ר\"פ כירה לפרש כן היינו משום דתיתי כחנניא דאמר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו ע\"ג כירה וא\"כ בממנ\"פ אם ידע מברייתא דחנניא הרי דבפחות מכמאב\"ד אסור אפילו לשהות ע\"ג כירה דהיינו בקדירה. ואם לא ידע מברייתא זו ממילא מתני' כפשטא דלשהות תנן. וצע\"ג:",
+                "[אות כ] <b>בתוי\"ט ד\"ה וב\"ה מתירין. לא פי' הר\"ן צריכותא. </b>בפשוטו י\"ל דקמ\"ל דבצמר ליורה אף דלא קשה להו זיקא מ\"מ לא חיישינן לשמא יחתה כיון דשריק וטח בטיט כולי האי לא טריח ומדכר:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כא] <b>במשנה נוהגין. </b>והא דלא תני הך מלתא בהדי ג' דברים דר\"ג מחמיר כב\"ש במתני' (פ\"ב מ\"ו דביצה) משום דהתם לא מיירי רק במילי די\"ט. אבל במידי דחול לא מיירי. תוס' מס' ע\"ז דכ\"א ע\"ב:",
+                "[אות כב] <b>בהר\"ב ד\"ה ועגולי הגת וכו'. ליכא חיוב חטאת. </b>ואתיא כר\"י (בפ\"ב דעדיות משנה ו') (כאוקימתא דריב\"ח בסוגיין (דף י\"ט)):",
+                "[אות כג] <b>שם בא\"ד ובלאו קורה נמי. </b>ומלישנא דהר\"ן במ\"ש ובמתני' מיירי שלא עשה מבע\"י אלא ריסוק שהקורה והעיגולים מבעו\"י אינן אלא מרסקים וכו' נ\"ל דמפרש למתני' דמש\"ה טוענים קורות בית הבד דע\"י אותה טעינה מבעו\"י מתרסק ואם כן במה שמונחים עליהם בשבת אז אין שם סחיטה עליה מדאורייתא ולית ביה משום שביתת כלים דבשבת תו ליכא דאורייתא כיון דע\"י הקורה כבר נתרסקו קודם שבת אף דבמתני' מפורש ג\"כ בדברי הר\"ן כפירש\"י שהוא לישנא דהרע\"ב מ\"מ מלישנא דהר\"ן הנ\"ל נלענ\"ד כמו שכתבתי. ואף לדעת תוס' דטעמא דב\"ש משום גזירה שיעשה כן בשבת. מ\"מ אם המלאכה דאורייתא נעשית ממילא בשבת ע\"י הכלי חיישינן שמא יעשה כן בידים. אבל בקורה אף דאם יטעון הקורה בשבת חייב מ\"מ עתה שטוען מבעו\"י ונתרסק עי\"ז מבעו\"י לא נעשה כלל מלאכה דאורייתא בשבת אף בממילא מש\"ה לא גזרינן: ודע דמדברי תוס' בסוגיין ד\"ה ולימא מר דלרבה דטעמא דב\"ש לאו משום שביתת כלים אלא דטעמיה דגזרינן דלמא אתי למיעבד בשבת הטעם דטוענים קורה כיון דאי עביד בשבת א\"ח חטאת ל\"ג. ולרב יוסף דס\"ל דטעמא דב\"ש משום שביתת כלים לא תקשה אמאי טוענים קורה היינו דאזיל ממילא טפי מכל הנך דמתני'. מזה נסתר לענ\"ד דברי המג\"א (סי' ש\"ה סק\"ו) דס\"ל בפשיטות דבכרמלית ליכא משום שביתת בהמה כדאמרי' ר\"פ מי שהחשיך דכל שחבירו פטור אבל אסור בבהמתו מותר לכתחלה. דא\"כ הא בפשוטו לרב יוסף ניחא. די\"ל דכמו לדידן דבמילי דרבנן ליכא משום שביתת בהמתו ה\"נ לב\"ש לענין שביתת כלים מש\"ה בטעינת קורה דהוי רק דרבנן אין בו משום שביתת כלים. עי' בס' תוס' שבת שם. אך לדברי הר\"ן דנקט באמת הכי כיון דהוי דרבנן אין בו משום שביתת כלים. י\"ל דה\"נ לדידן לענין שביתת בהמתו:",
+                "[אות כד] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה שטוענין. איכא חיוב חטאת משום הצד. </b>לענ\"ד נראה דהתוס' לא הוצרכו לזה אלא למה דס\"ל דהא דאמרינן (בדף י\"ט) דהנך דאי עביד בשבת חייב חטאת גזרו בהו ערב שבת עם חשיכה היינו דלאו משום שביתת כלים הוא אלא מטעם גזירה שיעשה כן בשבת כמבואר בדבריהם (בדף י\"ח ע\"א) ד\"ה ולימא מר מש\"ה הוצרכו לומר בטעמא דאין פורסים מצודה דשמא בשעת פריסתו בשבת ילכוד המצודה משא\"כ למה דנקט התוי\"ט דטעמא דב\"ש משום שביתת כלים הטעם הוא כל מלאכה שאם היה הוא עושה מה שהכלי עושה היה חייב חטאת מצווה על שביתת הכלי שלא יעשה הכלי מלאכה זו. א\"כ בלאו הכי אף אם ליכא חשש דבשעת פריסתו ילכוד מ\"מ בשעה שיצוד בשבת באותה שעה כשהכלי לוכד הבא לתוכו עושה הכלי מלאכה גמורה מלאכת צידה מה שאדם חייב חטאת אם עושה כיוצא בו שלוכד וצד דבר כנלע\"ד ברור. אח\"ז מצאתי ת\"ל שכ\"כ בחי' הרשב\"א במקומו. <b>ומ\"מ </b>בעיקר קושית תוס' לא הבנתי דהא מדבריהם בד\"ה ולימא מר וכו' מבואר דס\"ל דלרב יוסף דטעמא דב\"ש בכולהו משום שביתת כלים ולרבה ס\"ל דלב\"ש שביתת כלים שייך רק בעביד מעשה אבל לא במה דאתי ממילא. וא\"כ י\"ל דלמא באמת בצידה אין הטעם משום גזירה אלא משום שביתת כלים ומיירי במצודה ממש ולא בלחי וקוקרי. ואדרבה בזה מרווח יותר. דלכאורה באמת תמוה כיון דרבה ס\"ל לחלק בדין שביתת כלים בין עביד מעשה לאתי ממילא מנ\"ל לרבה דרק ב\"ש ס\"ל ש\"כ דאורייתא דלמא גם ב\"ה ס\"ל כך. והנך דמתירים כגון הני כיון דלא עביד מעשה. גם קשה איך שייך דרבה ס\"ל דברייתא דש\"כ אתיא כב\"ש היכן מצינו דב\"ש ס\"ל ש\"כ דאורייתא הא טעמייהו משום גזירה ולפי הנ\"ל ניחא דבמצודה לא שייך גזירה כקושית תוס' כיון דגם בפירש מצודה בשבת אינו חייב אלא ע\"כ דבמצודה דהכלי עביד מעשה אסור משום שביתת כלים ולא מיירי בלחי וקוקרי. וממילא מוכח דב\"ה ס\"ל דגם בעביד מעשה ליכא איסור ש\"כ ומרווח שמעתא ודו\"ק ותוס' בסוף דבריהם (דף י\"ח ע\"א) ד\"ה ולימא מר סיימו ומתני' דבמצודה בלחי וקוקרי. ולא זכיתי להבין דמנ\"ל זה ואדרבה אם לא מיירי בהכי מרווח שמעתא יותר וכנ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "[אות כה] <b>בהר\"ב ד\"ה כדי שיקרום. דהוא נאפה תחלה. </b>ורש\"י פי' איפכא דר\"א חומרא היא דפניה שכלפי האור ממהר לקרום והדבר קשה שיחלקו במציאות. ונראה דרש\"י מיירי בתנור שאינו גרוף וכיון שיש בו עדיין אש בודאי הצד שכלפי האש נאפה תחלה. והר\"ב מיירי בתנור גרופה שאז צד המדובק נאפה תחלה מן הצד שכלפי האויר ודייקא לישנא דרש\"י שכתב לצד האור והר\"ב כתב כלפי אויר התנור והיינו כנ\"ל (ש\"ל):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כט] <b>במשנ' ולא באליה. </b>היינו לא בשומן טהור ולא בחלב ושומן חזי להדלקה טפי מחלב. והא דלא תני איפכא דלהוי זו אף זו משום דבעי למתני עלה דחלב פלוגתא דנחום ורבנן (ב\"ד):",
+                "[אות כו] <b>ברע\"ב ד\"ה לא בזפת. </b>בהרמ\"ז כתב שהיא הגי' הנכונה בלא וי\"ו משום דהוא ראשית השמנים:",
+                "[אות כז] <b>ברע\"ב ד\"ה לא בשמן קיק. שמא יטה. </b>טעם זה כתב הרמב\"ם (פ\"ה מהל' שבת) וכן מבואר בתוס'. וטעם הב' כתב הרמב\"ם בפירושו ולא הזכיר רק טעם ההוא. אבל באמת קשה לי דהא מוכרח דהטעם שמא יטה מהא דאסרינן להדליק בהם נר חנוכה בשבת למ\"ד דמותר להשתמש באורה והיינו ע\"כ משום שמא יטה וכ\"כ הה\"מ:",
+                "[אות כח] <b>ברע\"ב ד\"ה ולא בשמן שרפה. דכתיב והנותר. </b>אע\"ג דיכול להנות בשעת שריפה והוי הבערה לצורך כמו שמן חולין. מ\"מ כיון דאסרה תורה לכל הנאות זולת בשעת שריפה עיקרו משום מצות שריפה והוי כמו נדרים ונדבות דאין קריבים ביו\"ט דמשלחן גבוה קזכו. ריב\"א. ולר\"י נראה דבתרומה טמאה דאין עושין ממנו דבר לגבוה ל\"ש בזה משלחן גבוה קזכו אלא דגזרו חכמים אטו שריפת קדשים. תוס':",
+                "[אות ל] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה וחכ\"א אחד מבושל. דשרי להדליק בחלב מבושל כשמערב בו שמן. </b>אף דבכל פסולי שמנים לא מהני ליתן בו שמן כ\"ש. היינו דגזרינן דלמא אתי לאדלוקי בעינייהו (ולא חשיב גזירה לגזירה דודאי יטה כיון דאינו נמשך אחר הפתילה) אבל בחלב מהותך דאסור רק משום גזירה אטו שאינו מהותך (ולא הוי גזירה לגזירה כנ\"ל תוס' (דף כ\"ג ע\"ב) ד\"ה גזירה) מש\"ה בנתן לתוכו שמן כל שהוא הוי גזירה לגזירה. גמ' (דף כ\"א ע\"א):",
+                "[אות לא] <b>שם בא\"ד ולא נתברר לחכמי הש\"ס. </b>ולא אמרי' דתנא בתרא לטפויי אתא כיון דאיכא למימר דלא אתא לטפויי אלא אנחום המדי תוס' ד\"ה א\"ב (דף כ\"ד ע\"ב). ועמ\"ש בגליון (פ\"א דעירובין מ\"ב):"
+            ],
+            [
+                "[אות לב] <b>במשנה בשמן שריפה ביו\"ט. </b>מסתפקנא אם רשאי להדליק בעיו\"ט שמנים שאין נמשכים אחר הפתילה והם תרומה שנטמאת. די\"ל כיון דאין נמשכים חיישי' שמא יטה ונמצא שורף שמן שריפה ביו\"ט, ולכאורה יש הכרע מסוגיא דלא חיישי' לזה דהרי רבה מפרש למתני' דלעיל ולא בשמן שריפה דמיירי בע\"ש דעלמא מתוך שמצוה עליו לבערו חיישינן שמא יטה. ופריך ליה אביי אלא מעתה בי\"ט לישתרי אלמה תנן אין מדליקין בש\"ש ביו\"ט. ובתוס' שם כתבו בשם הרשב\"א אף דאביי לנפשיה ס\"ל דאין מדליקין שמן שריפה ביו\"ט דאין מדליקים קדשים ביו\"ט מ\"מ פריך ליה דמה שייך יו\"ט למתני הכא כיון דביו\"ט טעמא אחרינא הוא ע\"ש (ומזה קשה לי על תוס' שם ד\"ה גזירה י\"ט אטו שבת וקשה להרשב\"א הא דתני (בפ\"ב דביצה) מעשה ושאל ר\"ט עליה ועל החלה שנטמאת וכו' הא להרשב\"א לשיטתיה לק\"מ די\"ל דס\"ל לרבה ג\"כ הדין דאין שורפין תרומה טהורה ביו\"ט משום דאין שורפין קדשים ביו\"ט אלא דאי אפשר לפרש כן במתני' דמה שייך למתני הכא אע\"כ דמיירי בעיו\"ט ומשום גזירה יו\"ט אטו שבת וצ\"ע) והרווחנו בזה ליישב ג\"כ קושיות תוס' דלרבה דגזרו בש\"ש יו\"ט אטו שבת ואמאי לא גזרינן בכל השמנים שאין נמשכים אחר הפתילה יו\"ט אטו שבת ולפי הנ\"ל דדוקא בש\"ש דבי\"ט עצמו מדינא אין מדליקים ומש\"ה אם יראו דמדליקין בעי\"ט מה שאין מדליקים בי\"ט. יתירו ג\"כ להדליק בע\"ש. ונכון בעזה\"י. אח\"כ ראיתי במאור שכ\"כ אבל לא ידעתי דבתחלת דברי המאור אין מורה כן אלא כתוס' דלרבה אין בשריפת ת\"ט איסור בי\"ט וחילוק בין שמן לההיא דחלה שנטמאה. וסוף דבריו נוטים ממש לדברינו דגם לרבה אסור ת\"ט משום שריפת קדשים אלא דל\"ש למתני' בפרקין וע\"כ דמיירי בעי\"ט ע\"ש ואולי יש חיסור לשון והוא כמו ב' תירוצים. ולכאורה קשה דהא מ\"מ יש לפרש דמתני' מיירי בעי\"ט וכיון דמצוה עליו לבערו חיישינן שמא יטה והוי שורף ש\"ש ביו\"ט ושייך שפיר למתני הכא כיון דחד טעמא עם שבת דכמו דאסור בע\"ש אסור ג\"כ בעי\"ט, אלא ע\"כ מוכח כיון דמדינא מותר להבעיר תרומה טמאה בי\"ט דהא יכול להנות בשעת שריפה אלא דאסור אטו קדשים מש\"ה לא חיישינן לשמא יטה כיון דגם אם יטה ליכא איסור מדינא. ולשיטת הריב\"א הנ\"ל דשריפת ת\"ט בי\"ט הוי דאורייתא יקשה כנ\"ל דהא תרוצא א' דתוס' שם דאביי ורבא קיימיה רק על דינא דאין שורפין קדשים בי\"ט אבל לא ס\"ל דת\"ט אין שורפין דל\"ס להו הגזירה אטו קדשים הא זהו ל\"ש להריב\"א דת\"ט הוי ג\"כ בכלל קדשים בזה ועל תרוצא דהרשב\"א ג\"כ לריב\"א קשה כנ\"ל זולת דנימא דס\"ל לאביי דביו\"ט דאיסור לאו ל\"ש למגזר שמא יטה וצ\"ע. מ\"מ י\"ל דדוקא בשמנים טובים דהחשש הוא שמא יטה אינו קרוב לודאי אלא כיון דמצווה עליו לבערו חיישינן שמא יטה בזה לא חיישינן בעי\"ט. אבל באין נמשכים אחר הפתילה דודאי יטה כמ\"ש תוס' הנ\"ל י\"ל דגם בעי\"ט אסור דאם יטה הוי שורף שמן שריפה בי\"ט וצ\"ע לדינא:",
+                "[אות לג] <b>בהרע\"ב ד\"ה ובנפט. מין זפת הוא ולבן. </b>עי' בס' ש\"ל דתיבת לבן ט\"ס דהרי הר\"ב כתב אח\"כ וחוץ משמן אפרסמון ונפט לבן אע\"כ דנפט דמתני' לאו היינו נפט לבן ע\"ש:",
+                "[אות לד] <b>שם בא\"ד והמסתפק ממנו. </b>בתוס' (פ\"ב דביצה דף כ\"ב) כתבו דאין החיוב מפני שממהר כבוי דזהו לא הוי רק גרם כיבוי דאינו חייב (עי' לקמן פט\"ז מ\"ה) אלא ה\"ט דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכהה אורו דלא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנר. והרא\"ש כתב דלפ\"ז יקשה הא בסמוך מ\"ד בשפופרת שע\"פ הנר דבזה כשמסתפק מהשפופרת אינו מכחיש מאור הנר כלל וליכא אלא משום מהירת הכיבוי. אלא העיקר דע\"כ לא שריא לקמן פט\"ז אלא משום דאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר החוצה לה הגורם את הכיבוי כשמגיע שמה הדליקה אבל הכא השמן והפתילה שתיהן גורמים את הדליקה והממעט מא' מהן וממהר הכיבוי חייב. ע\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות לה] <b>במשנה טומאת אוהלים. </b>היינו בקבעו וחברו לקרקע דבטל מתורת בגד ואינו מטמא אלא פשתן דגמרינן ממשכן דהוו קבוע. וכ\"כ בתוס' והיינו דדייק הרע\"ב אם עשה מהן אהל והוי כשאר בית וכו' היינו בקבעו. הרמ\"ז והב\"ד:",
+                "[אות לו] <b>בהרע\"ב ד\"ה הבהבה. על השלהבת. </b>מלשון הקרא זבחי הבהבי (הושע ח'):",
+                "[אות לז] <b>שם בסוף א\"ד מצומצמות עסקינן. </b>תמוה לי דהא מבואר בסוגיין דהך בבא פלוגתייהו בטומאה מיירי אף ביותר מג' על ג' אלא דפלוגתייהו דמדליקין זה מיירי רק בג' על ג' מצומצמות דבזה דוקא אמר ר\"א אין מדליקין דמכי אדליק בה פורתא ונעשה פחות מג' על ג' נעשה שבר כלי כמ\"ש הרע\"ב. וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות לח] <b>בהר\"ב ד\"ה שפופרת של ביצה. הקליפה הקשה. </b>במהרי\"ל בסופו בליקוטים פי' שהוא קנה אגם. ביצה פירוש בריכה שגדילים בו קנים עכ\"ל. והוא מלשון הכתוב היגאה גמא בלא בצה (איוב ח׳:י״א):"
+            ],
+            [
+                "[אות לט] <b>בהר\"ב ד\"ה ואם בשביל החולה. </b>כך גירסת הרע\"ב והא דלא ערבי' ותני' מפני חולה היינו משום דתלת דרישא הוי עושה מלאכה בשבילו שהוא מתיירא מפני עכו\"ם כו' ובשביל החולה היינו לצורך אדם אחר (ש\"ל):",
+                "[אות מ] <b>שם בא\"ד האי חולה חולה שיש בו סכנה. </b>מדנקט הר\"ב האי חולה ולא נקט לה כולהו דמפני הפרסיים וכו' כולהו ביש בו סכנה. משמע דס\"ל כהר\"מ דאינך כולהו סתמא הויין סכנה ועכ\"פ ספק סכנה ודלא כרש\"י: ",
+                "[אות מא] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה שהוא עושה פחם. שהוא מתכוין לעשותה. </b>וכ\"כ רש\"י ולפ\"ז במה דקאמר חוץ מן הפתילה דבזה ג\"כ פוטר אא\"כ דמכבה בשביל לעשות פחם. אבל לענ\"ד צ\"ע דבסוגיין איתא סתם בפתילה שצריך להבהבה עסקי' וא\"כ י\"ל דה\"ק דמיירי בפתילה שלא הבהבה מבעו\"י ובזה אף דהכיבוי עכשיו משום דחס על הפתילה מ\"מ כיון דרצונו להדליק אותו לזה מקרי צריכה לגופו דהא אפילו באינו מתכוין למלאכה רק דהוי פסיק רישא אם ניחא ליה חייב אפי' לר\"ש וכדאיתא בסוגיא דשבת (דף ק\"ג ע\"א) דבתולש עולשים לאכילה פחות מכגרוגרת בארעא דידיה חייב משום בונה אפילו לר\"ש דאע\"ג דלא מתכוון לבנין. מ\"מ כיון דהוי פסיק רישא ומקרי מלאכה שצריכה לגופה כיון דניחא ליה בכך. מכש\"כ הכא דמכוין למלאכת כיבוי. וכיון דנעשה פחם וניחא ליה מקרי צריכה לגופא. וצל\"ע. ומצאתי און לי בדברי תוס' במסכתין (ד' צ\"ד ע\"א) ד\"ה ר\"ש וכו' על הפתילה המהובהבת כבר. משמע דאם אינה מהובהבת ומכבה משום דחס על הפתילה חייב:"
+            ],
+            [
+                "[אות מב] <b>במשנה ובהדלקת הנר. </b>הא דלא תני סתם ובנר כמו דתני ובחלה ולא תני ובהפרשת חלה. התנא רצה לרמז למה דאיתא בתקוני זהר שבעה\"ב יתקן את הנרות ואשתו תדליק משום הכי תני ובהדלקת הנר לומר דתיקון לאו עלה רמי (ש\"ל):"
+            ],
+            [
+                "[אות מג] <b>במשנה אבל מעשרין את הדמאי. </b>עיין מ\"ש לקמן (ר\"פ כ\"א) על הגליון:",
+                "[אות מד] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה אין מעשרין וכו'. ומיהו קשיא למה החמירו. </b>לענ\"ד למ\"ש תוס' דאף דיעבד אם עירב ע\"ת בה\"ש לא מהני דדוקא במתני' (ד' פ\"ג) דעירובין מקילים בספק עירוב דאוקמי' אחזקתה. דהשתא הוא דנטמאת או נשרף. א\"כ ממילא לק\"מ דאין הטעם דאין מערבין ע\"ת בין השמשות משום איסור מעשה העירוב אלא משום דלא מהני העירוב מספיקא להתיר לילך חוץ לתחומו. ואף לשיטת הרמב\"ם דפסק דבדיעבד עירובו עירוב. מ\"מ י\"ל דחמיר בזה מע\"ח דלכתחלה אין מערבין בענין ספק. ואף דבאמת רש\"י פי' בהדיא בסוגיין בטעמא דא\"מ ע\"ת בבה\"ש. משום דהוי תיקון דאסמכוה אקרא. י\"ל דרש\"י לשיטתו דפי' במתני' דס\"ל דמשום שבות גזרו בבה\"ש מש\"ה ג\"כ אין מערבין ע\"ת. ובאמת י\"ל להלכה למאי דקי\"ל דמשום שבות ל\"ג בה\"ש הדין דמערבין ע\"ת. ואין מהצורך למה דכ' תוס' בסוגיין בההוא מימרא דרבה אמרו לו שנים צא וערב דלפירש\"י דמיירי בע\"ת מוכח לחלק בין לכתחלה בין דיעבד די\"ל דבאמת דרבה אף לכתחלה קאמר לפי ההלכה דקי\"ל משום שבות ל\"ג בה\"ש אבל הרמב\"ם דפסק לדינא דאין מערבין ע\"ת בה\"ש ובדיעבד מהני נ\"ל דהטעם דאין לערב לכתחלה בדרך ספק עירוב. אבל מ\"ש התוי\"ט דעשאוהו לענין זה כשל תורה שגזרו עלי' בה\"ש. לענ\"ד אינו נראה דלו יהא דבאמת תחומים דאורייתא הא מ\"מ מלאכת העירוב דהוי כמתקן זהו לא הוי רק שבות בעלמא כמו הפרשת תרומה ומעשרות דג\"כ דאורייתא ומותר בבה\"ש לצורך מצוה. ובתוס' חדשים ראיתי דבר נחמד דספק חשיכה היינו ה\"ש דעיולי יומא וספק אינה חשיכה היינו בה\"ש דאפוקי יומא. ועי' במג\"א (סי' שמ\"ב). וקשה לי איך כייל במתני' זו וטומנין את החמין הא בסוגיא פרכינן דבה\"ש נמי נגזור שמא ימצא קדרה צוננת וירתיחנה ומשנינן סתם קדרות רותחות בה\"ש וזהו לא שייך בבה\"ש דאפוקי יומא וצ\"ע. ואולי י\"ל דביה\"ש דאפוקי יומא כיון דהזמן מועט עד הלילה לא בהיל כ\"כ ולא ירתיחנה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מה] <b>במשנה. עד שיגרוף. </b>יש לעיין דמ\"מ נגזור שמא יגיס בה דחייב משום מבשל כמו באונין של פשתן באינה טוחה כמ\"ש הרע\"ב (פ\"א מ\"ו) ועי' בהרשב\"א בחי' (פ\"ק) אההיא דאמרינן בעקורה וטוחה דלפי תירוצו בתרא מיירי דהכא בנתבשל כמאכל בן דרוסאי דבזה אף אם יגיס א\"ח משום מבשל ע\"ש לפ\"ז בלא הגיע למאכל ב\"ד אסור להשהות אף בגרופה. אולם הרשב\"א בחי' כאן האריך אם מותר להשהות בגרופה בלא הגיע למאכל ב\"ד אי חיישי' לחיתוי ולא הזכיר כלל דמחששא דשמא יגיס יש מקום לאסור בלא הגיע למאכל ב\"ד וצ\"ע. ויש לדחוק דספיקו דהרשב\"א בטוחה דל\"ש שמא יגיס אם מ\"מ אסור בגרופה קודם שנתבשל כמאב\"ד משום חששא דחיתוי. אח\"כ ראיתי דבכ\"מ (רפ\"ט מהלכות שבת) במ\"ש שם בשם הרמ\"ך מבואר דעתו דקודם מאב\"ד אסור לשהות ולא מהני גו\"ק דשמא יגיס וחייב משום מבשל. וחידוש בעיני דבש\"ע (סי' רכ\"ג ס\"א) נקט בפשיטות ולא הוזכרו אלא גו\"ק כשהתחיל להתבשל ולא הגיע למאב\"ד. והאחרונים כולם שתקו ולא הערו. דלהרשב\"א וכן לדעת הרמ\"ך אסור משום שמא יגיס. וביותר דהא מ\"ש הרא\"ש בשם רבינו יונה דמה דקתני אין צולין בשר וכו' וכמה כדי שיצולו מבעוד יום כמאב\"ד אתיא בין לחנניא בין לרבנן וכו' ולרבנן בגרוף הרי דאף בגרוף צריך שיצולו מבע\"י כמאב\"ד וצ\"ע:",
+                "[אות מו] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה או שיתן. ורע לו מותר להשהותו. </b>ודוקא להשהותו אבל להחזיר אף במצטמק ורע לו אסור אא\"כ גרופה וקטומה. ועוד חמיר לענין חזרה דאף בגרוף אינו מותר אלא על גבה אבל תוכה אסור משא\"כ בשהייה היכא דבעינן גרוף מהני ג\"כ להשהות בתוכה:",
+                "[אות מז] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה וב\"ה אומרים. אבל לאחר שהניחן בקרקע. </b>תמוה לי הא בסוגיין איכא ב' לישני דלל\"ק בעי ב' לטיבותא עודן בידו ודעתו להחזיר. ולל\"ב אינו אסור אלא בב' לריעותא. הניח ע\"ג קרקע ואין דעתו להחזיר וא\"כ או דהו\"ל להרע\"ב לכתוב דבעי' ג\"כ דעתו להחזיר [או] דהו\"ל לכתוב דעג\"ק אסור בלא היה דעתו להחזיר וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות מח] <b>בהרע\"ב ד\"ה כופח. שפיתת קדרה אחת. </b>ומש\"ה דייק התנא הכא דתני ה\"ז ככירים בלשון כפל ע\"ש שמשמשת בב' קדירות בכפליים ככופח (הרמ\"ז):",
+                "[אות מט] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה לא יתן. והלכך כל דשרי בכירה. </b>ומ\"מ יש חילוק דבכירה אף היכא דאסור להשהות מ\"מ מותר לסמוך אף באינו גרוף ובתנור אסור לסמוך אף בגרוף וכן בכופח בהסיקו בגפת ובעצים:"
+            ],
+            [
+                "[אות נ] <b>במשנה בצד המיחם. </b>ובדיעבד חייב חטאת (כן מבואר בגמ'):",
+                "[אות נא] <b>בהרע\"ב ד\"ה ולא יפקיענה. דגזרינן תולדות חמה. </b>אבל בחמה עצמה מותר להחם דל\"ש לגזור חמה אטו אור:",
+                "[אות נב] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה לא יטמיננה. דגזר חול אטו רמץ. </b>אבל הפקעת סודרים ל\"ג אטו רמץ דסודרים לא דמי לרמץ. תוס'. וק\"ל הא גם בחול לא אסור לר\"י רק דרך הטמנה וא\"כ הפקעת סודרים דלא הוי הטמנה שרי עי' בתוס' ד\"ה ואין מגלגלין דכתבו להדיא דלגלגל על חול שרי. ואי דס\"ל דמדלא קתני ולא יטמיננה בסודרים משמע דבסודר אפילו דרך הטמנה א\"כ מה תירצו בזה דסודר ל\"ד לרמץ הא הטמנה בדבר המוסיף אסור בכל מילי וכי חמי טבריא דומה לרמץ. וצל\"ע:",
+                "[אות נג] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה ולא יפקיענה. ובערוך ערך כו'. </b>נ\"ב מדברי הרמב\"ם (פ\"ט) דייקא הכי דכתב המפקיע את הביצה בבגד חם או בחול ובאבק דרכים. ומדכיילינהו בחדא מחתא משמע בגד דומיא דחול ואינו שוברו (ש\"ל):"
+            ],
+            [
+                "[אות נד] <b>במשנה שעשו אנשי טבריא. </b>תמוה לי דלא ביאר הרע\"ב כלל אהיכא קאי הך מעשה. דלפי הטעם דכ' הרע\"ב במ\"ג דר\"י מודה דלא יטמיננה בחול משום שמא יטמין ברמץ קאי עלה המעשה זו להוכיח זה דבדרך הטמנה אסור. ולאידך טעמא שכ' הרע\"ב במ\"ג דהא דמודה ר\"י דלא יטמיננה בחול משום שמא יזיז עפר וזה לא שייך במעשה זו. ע\"כ דקאי ארישא דחכמים באו להוכיח ממעשה זו דתולדת חמה אסור. (ומוכח באמת דהך מעשה לא היה בהטמנה אלא דהמים באו לשם בשבת ונתבשלו ועי' במהר\"מ לובלין). ור\"י ס\"ל דליכא ראיה דחמי טבריא הוו תולדה דאור דחלפי ועברי אפתחא דגיהנם וכך מבואר בסוגיין:",
+                "[אות נה] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה סלון. שאסורים לרחוץ בהם כל הגוף. </b>מבואר דאילו הוחמו מעיו\"ט שרי לרחוץ בהם כל הגוף. וכ\"כ הרע\"ב להדיא (פ\"ב דביצה מ\"ה). וזהו דעת הרי\"ף והרמב\"ם אבל דעת תוס' דאסור. והא דמוכח ממתני' דיש חילוק בין הוחמו מעיו\"ט להוחמו ביו\"ט היינו להשתטף בהם כל גופו דבזה גם בשבת מותר בהוחמו מע\"ש ומתני' כר\"ש דס\"ל הכי בברייתא (אבל להלכה קי\"ל כר\"י בברייתא דאף שיטוף אסור):<br><b>ומ\"מ </b>קשה לי על הרע\"ב דמפרש למשנתינו דלצדדים קתני דכחמים שהוחמו בשבת היינו לרחיצת פניו ידיו ורגליו וכחמים שהוחמו ביו\"ט היינו לרחיצת כל גופו וכ\"כ הרמב\"ם בפי' והרי בסוגיין פרכינן לה מאי רחיצה אילימא רחיצת כל גופו הא חמים שהוחמו מע\"ש ג\"כ אסור אלא ברחיצת פניו וכו' הא חמים שהוחמו ביו\"ט מותר ומשנינן להשתטף כל גופו עסקינן. הרי דלא רצו לפרש דמתני' לצדדים קתני וה\"ל להר\"ב לפרש דלהשתטף עסקינן. ואפשר לדחות כיון דלהלכה קי\"ל כר\"י דגם שיטוף אסור בחמים שהוחמו בע\"ש ניחא ליה להרע\"ב יותר לפרש כפי ההלכתא ובדרך לצדדים קתני. ודוחק:<br><b>ולשיטת </b>תוס' הנ\"ל מהך בבא עצמה דכחמים שהוחמו ביו\"ט ג\"כ מוכרח דמיירי בשיטוף דהא לענין רחיצה אין חילוק בין הוחמו ביו\"ט להוחמו בעיו\"ט דכל גופו אף בהוחמו מעיו\"ט אסור ופניו יו\"ר גם בהוחמו ביו\"ט שרי. והא דפרכינן בסוגיא מכח הרישא כנ\"ל ולא פריך מסיפא כתבו התוס' דדרך הש\"ס כמה דיכול לדקדק מרישא מדקדק וכ\"כ הרשב\"א בחי' אבל קשה לי הא הרשב\"א בחי' בד\"ה ואצ\"ל חמין שהוחמו ביו\"ט כתב דמדלא קתני וה\"ה לחמים שהוחמו מעיו\"ט שמעינן דהוחמו מעיו\"ט רוחץ בהם כל גופו אבר אבר והרי\"ף התיר לרחוץ כל גופו עכ\"ל. הרי דס\"ל להרשב\"א דעכ\"פ מוכח מברייתא זו דכל גופו אבר אבר שרי (וכך נראה מסברא ג\"כ כפי מה שביאר הר\"ן מחלוקת תוס' והרי\"ף דכיון דס\"ל לתוס' דלהחם חמים לרחיצת כל גופו ביו\"ט אסור מדאורייתא ממילא בחמים שהוחמו מעיו\"ט אסור ברחיצת כל גופו וכמו בשבת ע\"ש. והרי הרשב\"א בחי' ביאר דאף להתוספות מ\"מ שרי מדאורייתא להחם ביו\"ט לרחיצת כל גופו אבר אבר ע\"ש א\"כ ממילא שרי בהוחמו מעיו\"ט) וא\"כ ממילא ל\"ק לקושית תוס' הנ\"ל דהא מסיפא לא הו\"מ לדקדק די\"ל דמיירי ברחיצת כ\"ג אבר אבר דבהוחמו מעי\"ט שרי ובהוחמו בי\"ט אסור. לזה מדייק מרישא דבהוחמו מע\"ש אסור ג\"כ אבר אבר. וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות נו] <b>במשנה האילפס והקדרה. </b>בתוס' הקשו הדיוקים אהדדי דברישא משמע דדוקא לתוכו אסור אבל לערות על התבלין שרי דעירוי אינו מבשל. ובסיפא קתני אבל נותן הוא לתוך הקערה דמשמע לערות עליהם מכלי ראשון אסור ע\"ש. ולכאורה י\"ל דעירוי מבשל מדרבנן ונקט לא יתן לתוכו דאפילו בה\"ש אסור. ובסיפא נקט הנותן לתוך הקערה אפי' בשבת. ובעירוי יש חילוק דבשבת אסור ובה\"ש מותר. גם בלא\"ה י\"ל דדיוקא דסיפא עיקר ורישא דנקט לא יתן לתוכו לרבותא דר\"י דאף בתוכו מותר אא\"כ יש בו חומץ וציר. ולפי אידך צד איבעיא דר\"י אסיפא פליג י\"ל בהיפוך דדיוקא דרישא עיקר וסיפא נקט דנותן לתוך הקערה לרבותא דר\"י דאפי' בכ\"ש אוסר ביש בו חומץ וציר. והא דלא נקט רבותא לת\"ק דהוי כהא דהתירא דזה כבר נשמע מדיוקא דרישא דעירוי מותר. ובזה היה מרווח האיבעיא אי ר\"י ארישא קאי או אסיפא די\"ל דנ\"מ גם להלכתא דאם ר\"י ארישא קאי מוכח דדיוקא דסיפא דוקא ועירוי אסור לת\"ק. ואם ר\"י אסיפא קאי מוכח דדיוקא דרישא עיקר ועירוי מותר. גם י\"ל עוד האיבעי' אליבא דהלכתא להפוסקים שסוברים דכ\"ש שיש בו חומץ וציר אינו בולע ומפליט. די\"ל זה לפי האמת דר\"י ארישא קאי ולא מצינו כלל דבר ממשנתינו בכ\"ש. אבל אי אסיפא קאי י\"ל כיון דר\"י ס\"ל דכ\"ש מבשל ביש בו חומץ וציר י\"ל דלרבנן נהי דאינו מבשל עכ\"פ מבליע ומפליט וק\"ל:",
+                "[אות נז] <b>שם במשנה רי\"א לכל הוא נותן. </b>כתבו התוס' דדוקא בתבלין פליג אבל בשאר דברים מודה דכ\"ר מבשל אף כשהעבירו מעל האור. ולפ\"ז ניחא דלא פליג ר\"י ברישא במיחם. וביותר לפמש\"ל דהמיחם שפינהו כר\"י דדבר שא\"מ אסור. ובפ\"י תמה ממתני' (דפ\"א מ\"ז דמעשרות) דמבואר דס\"ל דאפילו בשמן פליג ועיין מ\"ש בגליון לקמן (פכ\"ב מ\"ב):",
+                "[אות נח] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה שפינהו. ויש בתוכו מים חמין. </b>דמדלא קתני שפינה מים משמע שפינהו עם המים דבזה דוקא נותן לתוכו מים להפשירן אבל בפינה ממנו מים אסור ליתן לתוכה מים דהוי מצרף ואף דהוי דבר שאינו מתכוין אתיא מתני' כר\"י דאמר דבר שא\"מ אסור. גמרא. ומהתימה על הרע\"ב דלא ביאר דלפסק ההלכה גם בפינה מים מותר:",
+                "[אות נט] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה או לתוך הכוס. דוקא להפשירן. </b>ובתוס' בשמעתין ד\"ה מי סברת וכו' מבואר דס\"ל בפי' דלתוך הכוס בכל גווני שרי. וע\"כ מתני' ה\"ק אבל נותן לתוכו להפשירן או לתוך הכוס דהוי תמיד רק להפשירן כיון דכ\"ש אינו מבשל. וכ\"כ הר\"ן והרשב\"א. ומ\"מ מה דנקטו תוס' זה להוכחה דר' שמעון ב\"מ אסיפא קאי אבל ברישא בכוס מודה דשרי בכל גווני אף בצונן מועטים לחמים מרובים ואתי מתני' דשרי בכוס כהלכתא. קשה מאי ראי' היא הא י\"ל דרשב\"מ ארישא קאי ומתני' באמת בכוס בעינן גם כן כדי להפשירן כפשטא דמתני' וצ\"ע:",
+                "[אות ס] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה לא יתן לתוכו תבלין. משתחשך. </b>עיין מ\"ש בגליון לקמן פרק כ\"ב מ\"ב:"
+            ],
+            [
+                "[אות סא] <b>במשנה ר\"ש אומר כל הנרות. </b>מדברי הר\"ן (ביצה פ\"ג קצ\"ו ע\"ב) גבי שפוד שצלו בו בשר. נ\"ל ללמוד פלוגתייהו דר\"י ור\"ש דעתה שרוצה להשתמש ואינו חושש למיאוסו נסתלקה ממנו הקצאתו. ור\"י אוסר משום מיגו דאיתקצאי ביה\"ש. ובאם ביה\"ש לא היה מאוס ובאמצע שבת נעשה מאוס. באמת מותר להשתמש כיון דאינו חושש עתה למיאוסו בטלה הקצאתו ובה\"ש ג\"כ לא היה מוקצה הדרינן לכללא דקי\"ל אין מוקצה לחצי שבת ור\"ש ס\"ל דלא אמרינן מיגו דאיתקצאי ע\"ש. לפ\"ז מותר לר\"ש לטלטל רק לאשתמושי ביה אבל לטלטל ממקום למקום עדיין מאיסותיה עליו לשמש בו והוי מוקצה לאסור בטלטול:",
+                "[אות סב] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה כלי. אסור לבטל כלי מהיכנו. </b>בהג\"א כתב דדוקא שמן דלא ירצה לנער משום הפסד שמן אבל לקבל שעוה מותר דיכול לנער והיינו דהכלי לא הוי בסיס כיון דלא היה בסיס בה\"ש או דאין דעתו להניח שם לכל השבת. מג\"א (סי' רס\"ה) ומה דפרכינן בסוגיא מההיא דנותנין כלי לקבל ניצוצות עי' מג\"א דכתב ליישב דבניצוצות אין רשאי לנער מיד קודם שכבו. ומ\"מ קשה לי דמאי פרכי' מנותנים כלי תחת הדלף. הא זהו ממש כמו שעוה דיכול לנער מיד ואין לו הפסד בהניעור וצריך עיון:",
+                "[אות סג] <b>שם בסוף הדבור מוקצה הוא ואסור לטלטלו. </b>ולפ\"ז ממילא מוקצה מחמת מיאוס אסור לטלטלו לצורך מקומו דכל זמן דלא ביטל הקצאתו דמיאוס ואינו עומד לשום שמוש ולשמוש דהדלקה הא לא חזי בשבת הוי כמו אוכל דלא חזו בו ביום דהוי מוקצה כמו אבנים עי' במג\"א (רס\"י תקט\"ו) ה\"נ הכא בכלי דלא חזי בו ביום לשום דבר והכי מוכח מדברי הר\"ן הנ\"ל דמדאמר שם בביצה דשומטו בקרן זוית כקוץ ברה\"ר ומשמע משום הזיקא דרבים שרי לטלטל מוקצה והא כיון דנוטלו ממקום הילוך הרבים שלא יזוקו הוי טלטול לצורך מקומו ואפי' בטלטול גמור לשתרי אע\"כ דאף לצורך מקומו אסור:",
+                "[אות סד] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה אין ניאותין. אין נהנין. </b>ואף לר\"ש דוקא מותר השמן אחר שכבה הנר מותר. אבל בשעה שדולק אף המטפטף אסור דהוקצה למצותו. תוס' והרשב\"א:",
+                "[אות סה] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה חוץ מן הנר. גזירה שמא יכבה. </b>וכ\"כ רש\"י ז\"ל וכתב עלה המהרש\"א לא קאי הכי לקמן אלא דמסיק הטעם דנר שמן ופתילה הוי בסיס לשלהבת, ומ\"מ אין זה תמוה כ\"כ על רש\"י שכן דרכו לפרש המשנה כס\"ד דש\"ס כמ\"ש התוי\"ט (בפ\"ב מ\"ב דפאה) אבל על הרע\"ב צד התמוה במקומה עומדת דהוא צריך לפרש כפי המסקנא כמ\"ש התוי\"ט שם. והא דאינו אסור בלא\"ה משום דאתקצאי למצותו כמ\"ש לעיל דר' שמעון מודה דאין ניאותין משמן המטפטף בשעה שדולק היינו דאין ביטול מצוה במה שמטלטלו תוס' (דף מ\"ב ע\"ב) ד\"ה ואין ניאותין. ומ\"מ נראה לענ\"ד דשמן המטפטף בשעה שדולק אסור כיון דאסור בשתיה ובסיכה ממילא הוי מוקצה כמו אבן וכמו כל מאכל האסור דהוי מוקצה כיון דלא חזי למידי. ודוקא לטלטל הנר הדולק היה ראוי להתיר דמטלטלו להנאתו להאיר. ומסולק בזה קושית המהרש\"א בתוס' הנ\"ל ודו\"ק. ובהא דאמרינן הנח לנר שמן ופתילה דהוי בסיס כתבו תוס' וא\"ת פתילה אמאי משום בסיס היא עצמה הוי דבר האסור כדאמרינן לקמן וכו' וי\"ל דשברי פתילה וכו' וכן הביא המג\"א (סי' ש\"ח ס\"ק י\"ח). ובעניי איני מבין החילוק דהא דפתילה הוי כלי משום דהודלקה ואמאי שברי פתילה לא הוי כלי מה\"ט והא עושה מעין מלאכתו ומ\"ש פתילה שלימה וקטנה מאינה שלימה וגדולה יותר. ולולי שאיני כדאי היה נ\"ל על קושית תוס' דפתילה לא הוי כלי כלל והיינו דמלאכתו לאיסור ואין משתמשין בחול שום דבר אחר רק הדלקה. והרי בחצוצרות כתבו תוס' שבת (דף ל\"ו) דגרע משאר כלי שמלאכתו לאיסור כיון דלא חזי להיתר רק מעט. ואף דכתבו שם דלר' שמעון שרי מ\"מ דוקא חצוצרות כיון דחזי קצת להיתר אבל פתילה דלא חזי לשום היתר אפילו ר' שמעון מודה וכמו מטה שיחדה למעות דצידדו תוס' (דף מ\"ד ע\"ב) דאפילו לר' שמעון אסור. וזהו הכל בפתילה הכבוי בין שלימה בין חתוכה דלא חזי לשום דבר בשבת אבל הכא בנר הדלוק דחזי הפתילה לתשמישו להאיר לו אינה מוקצה והיה רשאי לטלטלו מש\"ה צריכה לטעמא דבסיס לשלהבת. וצע\"ג:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות סו] <b>במשנה ולא בחול. </b>עי' מ\"ש בגליון לקמן (פכ\"ג מ\"ח):",
+                "[אות סז] שם <b>ולא בעשבים בזמן שהן לחים. </b>והא דלא תני ולא בעשבים כשהן לחים כדקתני בסיפא כשהן יבשים לאורויי דדוקא בזמן שהם לחים היינו שהם לחים מעצמם. אבל יש זמן שהם לחים ומותרים כגון מד\"א (ש\"ל):",
+                "[אות סח] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה נעורת. דק דק. </b>עי' רש\"י חולין (דף נ\"א ע\"ב) בהא דאמרי' דקתא חיישינן:",
+                "[אות סט] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה ר\"י אוסר בדקה. ואסרו להטמין בשבת. </b>דהכי מוכח מדקתני במתני' דלעיל (סוף פ\"ב) וטומנין את החמין. הרי דרק בה\"ש מותר אבל משהחשיך אסור. והא ליכא למימר דלעיל מיירי במוסיף הבל דזהו אסור משחשיכה אבל בה\"ש מותר וכ\"ש מבע\"י. ומתניתין דהכא מיירי במשחשיכה דהא ממתני' דלעיל בפרקין (מ\"ד) במעשה דאנשי טבריא מוכח דמוסיף הבל אפי' מבעו\"י אסור וע\"כ מתני' (דספ\"ב) מיירי במעמיד הבל ואפ\"ה רק בה\"ש מותר אבל משחשיכה אסור:<br><b>ומזה </b>תמוה לי על תוס' (דף ל\"ט ע\"ב ד\"ה ממעשה וכו') דמשחשיכה אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל אסור כדאמר בפ\"ב (דף ל\"ד). הא י\"ל דלעיל קאי למסקנא דהכא דמכח מעשה דאנשי טבריא מוכח דמוסיף הבל מבעו\"י אסור וממילא דמתני' ספ\"ב מיירי באינו מוסיף הבל ואפ\"ה משחשיכה אסור. אבל אלולי הוכחה דאנשי טבריא הוי אמינא דמשנתינו דהכא מיירי במשחשיכה ולעיל (סוף פ\"ב) מיירי במוסיף הבל. וצ\"ע, ואפשר לומר דתוס' ס\"ל דלענין חששא דשמא ימצא קדירתו צונן וירתיחנה לא שייך להקל במעמיד הבל אא\"כ דהטעם שמא יטמין ברמץ וא\"כ גם בה\"ש לתסר דהא בסוגיא פרכי' א\"ה בה\"ש נמי לתסר ומשני סתם קדירות רותחות בה\"ש וזה לא שייך לענין גזירה שמא יטמין ברמץ. וברש\"י (דף ל\"ד ע\"ב) בההיא דמפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל מבעו\"י כ' דההיא דתנן אין טומנין בגפת וסתם הטמנה מבע\"י הא דלא נקט רש\"י הראיה דמוכח דמיירי מבע\"י דהא משחשיכה אפי' מעמיד הבל אסור. צ\"ל לקושטא דמלתא כקושייתנו הנ\"ל דדילמא באמת משחשיכה אסור רק מוסיף הבל. וטומנין את החמין מיירי במוסיף הבל. אך באמת לא היה צריך ראיה לזה דבודאי מתני' דאין טומנין ע\"כ לא מיירי משחשיכה דהיאך קתני וטומנים בגיזי צמר הא הוי מוקצה. אלא נראה דרש\"י בא לומר דדילמא מתני' דאין טומנין מיירי בבה\"ש דמוסיף הבל אסור ומעמיד הבל מותר לזה כ' רש\"י דסתם הטמנה מבע\"י דהא אסור משחשיכה ובזה מובן דברי רש\"י אלו דבפשוטו תמוהים במ\"ש רש\"י דהא אסור משחשיכה דהא ע\"ז אנו דנין דלמא משחשיכה מותר בדבר שאינו מוסיף הבל. ולפי הנ\"ל ניחא דזהו ודאי דמשחשיכה אסור באמ\"ה דהא מתני' לא מיירי משחשיכה (ומותר בדבר שאין מוסיף הבל ולפי הנ\"ל) מדקתני טומנין בגיזי צמר ואם מיירי בבה\"ש וקתני דמוסיף הבל אסור. א\"כ הא דקתני ספק חשיכה. וטומנין את החמין ע\"כ מיירי באמ\"ה ומוכח דבודאי לילה אסור גם באמ\"ה א\"כ ממילא אין דרך הטמנה בבה\"ש דמה\"ת יצמצם הזמן להטמין בבה\"ש דאי יעבור זמן מעט ויחשך יהא אסור לו להטמין. ונכון בעזה\"י. אבל מ\"מ קשה לי דלמאי הוצרך רש\"י לכל זה ולא בפשוטו דהא דאמרי' מפני מה אסור להטמין במוסיף הבל היינו דממעשה אנשי טבריא נשמע דזהו אסור וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות ע] <b>תוי\"ט ד\"ה ומטלטלין. כי היכי דלא תיקשי ממשנה ח' </b>(פ\"ק דביצה). כ\"כ התוס' וז\"ל הא דאמר פ\"ק דביצה נותנין העור לפני הדורסן דהתירו סופן משום תחלתן אבל עור דבעי\"ט משמע התם דאסור לטלטל וכו'. לכאורה דבריהם תמוהין דמהיכן משמע דאסור לטלטלן הא י\"ל דרק ליתן לפני הדורסן בזה הטעם סופן משום תחלתן ובנשחטה מעי\"ט אסור דמחזי כעיבוד אבל בטלטול י\"ל דבלא\"ה שרי. וצ\"ל דעיקר קושייתם מדקתני בש\"א אין נותנין את העור לפני הדורסן ולא יגביהנו אא\"כ יש עליו כזית בשר וב\"ה מתירין א\"כ מדאסר ב\"ש להגביה משום דאסור לטלטל וע\"כ לא פליגי ב\"ה רק דהתירו סופן משום תחלתן כמו דהתירו מה\"ט ליתן לפני דורסן:<br><b>אמנם </b>עדיין י\"ל דדוקא בנשחטה בי\"ט אסור לב\"ש אבל בנשחטה מעי\"ט י\"ל דשרי והיינו דאף דהעור חזי למזגא מ\"מ דמי לעצמות וקליפים דבנתפרקו בשבת הוי מוקצה דמעיקרא שהיה יחד עם הבשר היה אוכל ועתה שנתפרקו הוי מאכל בהמה ובנתפרקו מע\"ש שרי דנעשה מקודם מאכל בהמה ה\"נ י\"ל בעור דבנשחטה מערב יו\"ט נעשה מקום מוכן לישיבה מבעוד יום אבל נשחטה ביו\"ט נהי דמחזי למזגא מ\"מ בתחלה היה אוכל אדם ועתה נעשה כסא לישיבה. ולישנא דהש\"ס בביצה סופן משום תחלתן די\"ט אין דערב יו\"ט לא י\"ל דהיינו ליתן לפני הדורסן דמיניה מיירי התם ואסור משום דמחזי כעיבוד אבל לטלטל י\"ל דנשחטה מעי\"ט שרי יותר. או אפשר גם בנשחטה מעיו\"ט ולא הופשט העור מבעי\"ט י\"ל דבעוד הבשר עם העור יחד הוי כמו עצמות וגרע יותר מן בני מעיים עי' שבת (כ\"ט ע\"א) אבל נפשט מע\"ש הוא דשרי. ואף דבמתני' (סוף פכ\"א דשבת) בש\"א מגביהין מן השולחן עצמות וקליפין א\"כ אם איתא דהעור חזי למזגא ובנפשט מעי\"ט שרי גם בנפשט בי\"ט לשתרי מ\"מ הא אמרי' שם אר\"נ אנו אין לנו אלא ב\"ש כר\"י וב\"ה כר\"ש וא\"כ ב\"ש לשיטתיה שפיר סבר דלא יגביהנה ולב\"ה לשיטתיה י\"ל באמת דהגבהה מדינא שרי אלא דליתן לפני הדורסן דמחזי כעיבוד צריכים לטעמא דסופן משום תחלתן. ואולי דקושייתם לר\"נ דס\"ל בריש ביצה דמתני' בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ובי\"ט ס\"ל לב\"ש דמוקצה שרי אמאי ס\"ל דלא יגביהנה. ועדיין לשון התוס' צ\"ע:",
+                "[אות עא] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה רא\"א קופה. לא יוכל לטלטל הגיזין. </b>והרמב\"ם בפי' המשניות כ' ונמצא כמי שטומן בשבת. ולפי\"ז גם בטומן בדבר שניטל בשבת אם נתקלקלה הגומא אסור להחזירה והב\"י כתב דנראה כן ג\"כ מדברי הרמב\"ם בחבורו וקבע כן בשולחנו הטהור (בסי' רנ\"ט ס\"ג) בשם י\"א. ותמוה לי הא כבר מוטמן מע\"ש והוי מהטמנה להטמנה דקי\"ל בסי' רנ\"ז ס\"ד דאפילו ליטלו כולו ולתת אחר במקומו שרי. וצע\"ג:",
+                "[אות עב] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה ואינו יכול להחזיר. שמא יטלטל. </b>לשון הרא\"ש דודאי יטלטל הגיזין בידו לתקן מושב הקדירה וע\"י הקדירה לא יטלטל פן ישפך התבשיל אם ינענע ועי' לקמן (סוף פ\"כ) בהרע\"ב:",
+                "[אות עג] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה ונותן. שמשים מראשותיו. </b>שלא יחמו בחום הקיץ והחמה. רש\"י. אבל הר\"ן כתב דמותר להטמין שיחום קצת או שלא יתקרר יותר כיון שהוא צונן אינו דרך הטמנה בכך ולא גזרו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות עד] <b>בהרע\"ב ד\"ה במה יוצאה. על שביתת בהמתו. </b>דכתיב למען ינוח וגו'. ומיהו לאו דל\"ת מלאכה אתה ובהמתך ליכא אלא במחמר אחר בהמתו. תוס', ואני מסתפק אם נשים מצווין על שביתת בהמתן היכא דליכא משום מחמר כיון דהוי רק עשה. י\"ל דהוי מ\"ע שהז\"ג דנשים פטורות אף דחייבות בקידוש היום מהקישא דזכור ושמור י\"ל דדוקא בקידוש דהיינו הזכירה אבל בשאר מ\"ע י\"ל דפטורות. ועי' בהר\"ן (פ' כל כתבי) שכתב דכל מילי דשבת נשים שווין לאנשים. ועי' בב\"י בא\"ח (סס\"י רצ\"א) וצ\"ע (אמר י\"מ התלמיד בדין הנ\"ל שמסתפק רבינו כמו כן מצאתי שמסתפק בזה הפרי מגדים בא\"ח (סימן רמ\"ה) ובספרו תיבת גמא (פ' בשלח) ולי העני צריך עיון דמלשון הגמרא גבי פרתו של ראב\"ע של שכנתו וכו' מיחה בה כו' לשון שכנתו ולשון בה מוכח בהדיא דנשים מצווין על שביתת בהמתן ומוכח כסברת הר\"ן הנ\"ל):",
+                "[אות עה] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה בחטם. חוטם הנאקה. </b>אבל נאקה באפסר לא כיון דלא מנטרא בי' הוי משאוי. וכן גמל בחטם. דכל נטירותא יתירה הוי משאוי וכן דבר שהוא לנוי הוי משאוי וכההיא דסוף פירקין. ודעת הר\"ן דנוי הרגיל בחול אפילו בשבת שרי. זולת דבר שאינו רגיל בו בכל אלא מקצתם עושים כן לעתים אסור. ומיניה מיירי בסוף פרקין ומיישב בזה קושיות תוספות בפרקין (מ\"ד) והובא בתוס' יו\"ט ד\"ה ולא בזוג:"
+            ],
+            [
+                "[אות עח] <b>במשנה אבל לא לחלב. </b>היינו לשמור החלב בדדיה שלא יזוב לארץ ובזה שרי לת\"ק דהוי כמו רחלים כבונות דחשבינן ליה מלבוש אע\"פ שאינו עשוי לצורך עצמן אלא לשמור הצמר. אבל ברוצה שיקבל הכיס החלב הנוטף מדדיהן גם הת\"ק מודה דאסור דהוי משאוי במה שנושאת החלב והוא מלאכה הצריכה לגופה. תוס' בשם הר\"ר פורת:",
+                "[אות עו] <b>ברע\"ב ד\"ה בזמן וכו'. מערב שבת. </b>ומוכח כן מסיפא דמתני' אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו ואי בשאינה קשורה כלל פשיטא שאסור אלא ע\"כ דבזמן שאינה קשורה לו מע\"ש קאמר הגמרא. והא דלא דייק מרישא דבזמן שהיא קשורה לו דפשיטא דבעי קשורה י\"ל דה\"א דבא לומר בהיפוך דיוצאת בקשורה אפילו בקשורה בשבת. תוס':",
+                "[אות עז] <b>ברע\"ב ד\"ה צרורות. שלא יטפטף החלב. </b>ובתוס' הקשו דהא במה שהבהמה נושאת החלב הוי משא ואסור משום שביתת בהמתו. ולזה פירשו דמיירי הכל שקושר בשביל שלא יסרטו דדיהן וליבש היינו בזמן שאין חפץ בחלב שרי לפי שמהדקו אבל לחלוב שאינו רוצה שיתייבשו אינו מהדק וחיישי' דלמא נפל ואתי לאתויי:"
+            ],
+            [
+                "[אות עט] <b>ברע\"ב ד\"ה ובלבד שלא יכרוך. דכי כריך להו הוו כלאים. </b>וס\"ל למתני' כר\"י דבדבר שא\"מ אסור, פירש\"י. ובשלטי הגבורים כתב דהוי פסיק רישא דא\"א דע\"י אחיזתן שלא תחמם ידיו ועי' מ\"ש בכלאים (פ\"ט מ\"ה):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות פ] <b>תוי\"ט ד\"ה שבראשה. לא חיישי' בהו שתתירם. </b>דאשה שרצונה לטבול בשבת צריכה לסתור שערות קליעותיה מבע\"י. הרא\"ש:",
+                "[אות פא] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה לרה\"ר. דה\"ה בבית. </b>וכן הוכיחו תוס' מנחות (דף ל\"ו ע\"ב) ד\"ה אי קסבר וכו'. ולכאורה דברי תוס' דמסכתין (ס\"ד ע\"ב) סותרים לזה ועיין במהרש\"א:"
+            ],
+            [
+                "[אות פב] <b>תוי\"ט סד\"ה בסנדל. בעשיית מלאכה. </b>ואף דתענית צבור דגשמים אסור במלאכה כדקתני (פ\"א דתענית) מ\"מ הותרה במלאכה בלילה כדאיתא שם (דף י\"ב ע\"ב) ואינו דומה כל כך לשבת:",
+                "[אות פג] <b>בתוס' חדשים ד\"ה תוי\"ט ד\"ה ולא בתפלין וכו'. צריכין ג\"כ האי טעמא. </b>וכן הוא להדיא ברש\"י סנהדרין (דף ס\"ח ע\"א) בד\"ה לחלוץ תפילין וכו'. דקסבר שבת לאו זמן תפילין הוא ואסור להניחן בשבת שמא יצא בהם לרה\"ר עכ\"ל:",
+                "[אות פד] <b>ברע\"ב סד\"ה מגיפין. אסור ללבשן בשבת. </b>שלא יחשדוהו באיסור. פירש\"י (דף ס\"ד ע\"ב) ד\"ה כ\"מ שאסרו:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות פה] <b>במשנה ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת. </b>בתוס' כ' פי' הר\"ר פורת גזירה משום שחיקת סממנים כיון דלרפואה הוא. וקשה לי הא איתא בתוספתא הובא בהרי\"ף (סו\"פ שמנה שרצים) אין לועסים מצטיכי בשבת אימתי בזמן שמכוין לרפואה ואם מפני ריח הפה מותר וכן פסקינן בש\"ע (סי' שכ\"ח) הרי דמפני ריח הפה לא מקרי רפואה והא הכא דפלפל דהוא משום ריח הפה ואסור. ולמאי דמסקו תוספות דהטעם דמחזי כמערמת להוציא ניחא אבל להר\"ר פורת קשה וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות פו] <b>בר\"ב ד\"ה היודע עיקר. אלא שלא נזכר במלאכות. </b>תוס' הקשו ע\"ז והוכיחו דזה לא מקרי ידיעה כיון דלא נודע לו דחטא והעלו דהוי גזה\"כ לחייב על כל שבת ושבת:"
+            ],
+            [
+                "[אות פז] <b>במשנה אבות מלאכות. </b>בתוס' (דף ע\"ח ע\"ב) ד\"ה חסר אחת מבואר דהי' גרסתם גם ברישא דמתני' אלו אבות מלאכות:",
+                "[אות פח] <b>שם במשנה והקוצר. </b>ואפי' בעומד ליקצר דאין צריך לקרקע אפי' לר\"מ דס\"ל (בפ\"ו מ\"ו דשבועות) דאינו כקרקע מ\"מ לענין שבת מחייב דקצירת סמנין במשכן מסתמא הי' אחרי שעומדים ליקצר. תוס' בשבועות (דף מ\"ג ע\"א):",
+                "[אות פט] <b>שם במשנה והאופה. </b>וחייב סקילה אם התרו בו קודם שהדביק פת בתנור ולא הוי התראת ספק דשמא היה בדעתו לרדות פת קודם שתאפה ומה שלא רדה דשכח ההתראה. דכיון שהודבק תוכ\"ד של התראה ובודאי תאפה אם לא ירדנה ואין האפיה מחוסר מעשה לאו התראת ספק היא דודאי לא היה בדעתו לרדות קודם אפייה (תוס' שבת דף ד' ע\"א ד\"ה קודם שיבא) מלשון זה משמע דדוקא כיון דלא היה בדעתו לרדותו וגם מחוסר מעשה וקשה לי ממה דסיימו בתוס' וכן בשבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכליה לאיסור והדר אכליה לתנאי דכשמתנה בו בשעת אכילת איסור עדיין מחוסר מעשה אכילה של תנאי קודם שיתחייב מלקות עכ\"ל משמע דאם אמר שבועה שלא אוכל ככר זו אם לא אוכל ככר זו למחר ואכליה לאיסורא ולא אכליה לתנאי דלוקה דלא הוי התראת ספק כיון דהוא מחוסר מעשה לאכול לתנאי. והא בזה ל\"ש דלא היה בדעתו לאכלו דהא אדרבה דנראה דמקשר עצמו לאכלו וקונס עצמו שאם לא יאכלנו אסור בככר זו לאכלו א\"כ משמע דבמחוסר מעשה לחוד מספיק דלא הוי התראת ספק וצ\"ע. והנה הדבר פשוט דאף אם בלא אוכל זו אם לא אוכל זו לא הוי התראת ספק כיון דמחוסר מעשה. מ\"מ לא מלקי' ליה עד שעבר ממש ולא אכל להתנאי דרק ההתראה לא מקרי בכלל התראת ספק כיון דמחוסר מעשה אבל פשיטא דא\"י להלקות בספק ומזה נ\"ל לדון במ\"ש תוס' גיטין (דף ל\"ג ע\"א) ד\"ה ואפקעינהו דהקשו דבא על א\"א איך ממיתין הא הוי התראת ספק שמא ישלח לה גט ויבטל הגט שלא בפניו דאפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה ותהיה פנויה למפרע. וכן בנזיר דשותה יין דקתני במתני' דלוקה הא הוי התראת ספק שמא ישאל על נדרו ומדלא הקשו דאף למ\"ד שמה התראה מ\"מ איך ממיתין בבא על א\"א קטנה או באונס במקום דאין ממיתין אותה איך ממיתין אותו שמא ע\"י ביטול גט שלא בפניו תהיה פנויה למפרע ולא נתחייב מיתה. וכן בנזיר שמא ישאל ולא נתחייב מלקות. נלע\"ד די\"ל דבאמת אין ממיתין אותו מיד אלא דממתינים עד שתמות היא או בעלה. ובנזיר מלקין אותו אחר שכלו ימי נזירתו. דאף דקי\"ל אכלה כולה נשאל עליה מ\"מ הא כתב בתשובת שער אפרים סימן ע\"ב דדוקא היכא דאיכא עונש כרת או מלקות אבל במזיד ולא אתרו לא. וכ\"כ בכנה\"ג בשם הראב\"ד בס' תמים דעים. ואף דהרא\"ש כתב דגם במזיד ולא אתרו נשאל. מ\"מ הא כתב הרא\"ש הטעם ומיהו איכא עונש מלקות. א\"כ במה שמלקים אותו אין עוד ספק שישאל דלאחר שלקה דהרי הוא כאחיך אין מה לחול עליו השאלה. לזה נקטו הקושיא רק למ\"ד התראת ספק ל\"ש התראה. ולפ\"ז י\"ל דאף לאחר דתירצו תוס' דלא מקרי התראת ספק דרוב אין מגרשים וכן בנזיר. היינו דלא מקרי בגדר התראת ספק וכדדייקי בלשונם שם דהתראה כה\"ג שמה התראה. אבל מ\"מ י\"ל דאין ממיתין אותו עד שיתברר שאינה פנויה למפרע דהיינו אחר שתמות היא. ובנזיר אחר שיכלו ימי הנזירות. וכן בתוס' בנדה (דמ\"ו ב') ד\"ה ר\"י וכו' וי\"ל דאזלי בתר רוב שמביאים ב\"ש. היינו ג\"כ דמקרי התראה מעליא אבל מ\"מ אין מלקים עד אחר שנתברר דהיה מופלא סמוך לאיש דהרי בכל מילי דאורייתא לא סמכי' על רוב זה שהביאו ב\"ש בזמנן לחליצה וכדומה כך היה נלע\"ד. ואולם קשה לי מסוגיא דסנהדרין (דף ס\"ט) ואמאי דלמא איילונית היא. ועיין במהרש\"א קדושין (דף ט\"ו) הא אפשר לומר דממיתין אותו אחר שתגדל ויתברר דאינה איילונית היינו דא\"כ הוי התראת ספק ע\"ש ולפי הנ\"ל הא מ\"מ י\"ל דכה\"ג כיון דרובן לאו איילונית מקרי התראה מעליא אבל מ\"מ אין ממיתין אותו עד שיתברר שאינה איילונית. ובאמת בלאו כל הנ\"ל קשה מסברא דאיך אפשר לדמות העונש המיתה לההתראה. דהא כיון דבכל התורה אזלי' בתר רוב א\"כ מקרי התראה ודאי דזהו הוי כמו כה\"ת דרוב כודאי. אלא לענין נפשות לא אזלי' בתר רובא וממתינין להמית אותו עד שתגדיל ויתברר דאינה איילונית. וכן יש ראיה לכאורה מתוס' סנהדרין (דף ס\"ח ע\"ב) ד\"ה בן סורר וא\"ת דלמא שנה לפני גדלות כדאשכחן נדה (דף מ\"ו) וכו'. והיינו ע\"כ דלאו התראת ס' הוא דשמא לא יביא ב\"ש לסוף השנה ואינו סמוך לאיש. היינו ג\"כ כיון דרוב מביאים ב\"ש בזמנן לא מקרי התראת ס' ואם נימא דזהו רק לענין ההתראה אבל מ\"מ אין עונשים על זה עד שיתברר אח\"כ א\"כ אם נדרוש סמוך לאיש דהיינו שנת י\"ג. א\"כ לאחר י\"ג אינו נעשה בן סו\"מ דהוא איש וממילא לא משכחת במופלא סמוך לאיש דין בן סו\"מ דהא עתה א\"י להענישו דשמא לא יביא ב\"ש סוף השנה ואינו עתה סמוך לאיש ואם נמתין עד אחר שיביא ב' שערות סוף השנה הא אח\"כ יפטר כיון דאשתני דינא כדאיתא במתני' סנהדרין (דף ע\"א ע\"ב) ברח עד שלא נגמר דינו ואח\"כ הקיף זקן התחתון פטור. ואמרי' שם בסוגיא הטעם דכיון דאשתני דינא ח\"נ בזה כשיביא ב\"ש אשתני דינא כיון דאלו עבד השתא אינו מחייב. ואם דגומרים דינו עתה וממתינין בעונש עד אחר שיביא ב\"ש הא הוי בכלל עינוי הדין לגמור דינו עתה להמיתו אח\"ז. כדאיתא בסנהדרין (דף ל\"ה ע\"א)  ולומר דגומרים דינו שמחייב מיתה אם יביא ב\"ש בסוף השנה. ובזה ליכא עינוי הדין כיון דעדיין ליכא חיוב מיתה ודאי רק על תנאי. הא מ\"מ בכה\"ג נימא אשתני דינא דהא הטעם דנגמר דינא ואח\"כ הקיף זקן התחתון דפטור דגברא קטילא הוא וזהו שייך אם היה ראוי להמיתו אז דבזה קודם שהקיף זקן בר קטלא היא והוי כהוקף אחר דקטלו ליה אבל אם זהו עצמו הגמר דין שמחייב מיתה לאחר שיביא ב\"ש ועתה א\"י להמיתו א\"כ עדיין אינו בר קטלא עד זמן שהביא ב\"ש וא\"כ מקרי אשתני דינו. אע\"כ דבאמת יכולים להמיתו מיד מכח הרוב דיביא ב\"ש בזמנו וצע\"ג:",
+                "[אות צ] <b>שם במשנה הקורע על מנת לתפור. </b>נראה דהטעם דבאינו על מנת לתפור פטור משום דהוי מקלקל אבל היכא דהוי תיקון חייב אף באינו על מנת לתפור. וראיה לזה ממתני' (ג' דפי\"ג) הקורע על מתו המוטל עליו דחייב הרי אף דאינו על מנת לתפור חייב. אולם מדברי הב\"י (סי' שי\"ז) הובא במג\"א שם סק\"י מבואר דכל שאינו על מנת לתפור ממש אף במקום תיקון אינו חייב וצלע\"ג. אחר כך מצאתי בעזה\"י בעולת שבת שהקשה כן על הב\"י מסברא דנפשיה דהא דבעינן על מנת לתפור משום דאל\"ה הוה ליה מקלקל אבל לענ\"ד ראיה מוכרחת כן וכנ\"ל. והנה באמת משמע להדיא בתוס' כהב\"י שכתבו בפרקין (דף ע\"ג) ד\"ה וצריך לעצים וכו' דלא מיקרי בעצים קוצר אלא בענין זה מידי דהוה כקורע ע\"מ לתפור. הרי מפורש דס\"ל דבעצמותו ליכא מלאכה בקריעה אלא בצריך לתפור דמזה באו לדמות דלא מקרי קצירה אלא בצריך לעצים וצלע\"ג:",
+                "[אות צא] <b>שם במשנה המוציא מרשות לרשות. </b>מדלא קתני המוציא לרה\"ר מוכח דבעי לכלול גם הכנסה מרה\"ר לרה\"י גמרא ריש שבועות והא דתני הכנסה שהיא תולדה דהוצאה ולא תני שארי תולדות כיון דיכול לכוללו בקוצר הלשון. תוס' שם ובריש מסכתין:",
+                "[אות צב] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה והמתיר. אלא שהתוס'. </b>לענ\"ד אין כונת תוס' לדייק מל' רש\"י כן דלא בעי' ע\"מ שיקשור אלא דכוונת תוס' דאם נפרש כפירש\"י דקטר חד היינו שמניח חדא קשר ממילא אף למסקנא כן דמה\"ת לומר דמחולקים לענין הדין:<br><b>ואף </b>דבאמת מל' רש\"י גבי צדי חלזון משמע דלמסקנא בעינן ע\"מ שיקשור וע\"כ דבאמת הס\"ד והמסקנא פליגי בזה לדינא. מ\"מ תוס' לנפשייהו לא רצו בזה:",
+                "[אות צג] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה מכה בפטיש. ומנינא דרישא וכו'. </b>בסוגיא אמרי' מנינא דרישא למ\"ל אר\"י שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת וסוגיא זו הובא ג\"כ לעיל (פ\"ק דף ז' ע\"ב) ושם פירש\"י כהרע\"ב דאשמעינן סכום חטאות דלא מחייב יותר דאתולדה במקום אב לא מחייב אלא חד וזה באמת תמוה. דהא בסוגיא אמרי' כן על הסיפא דאלו אבות למעוטי מאי למעוטי דלא מחייב אתולדה במקום אב וכמו שתמה התוי\"ט. אבל בשמעתין פירש\"י דאשמעינן דנתעלמו כל הלכות שבת ממנו דחייב כמה חטאות דקדק לומר דנתעלם כל הלכות שבת היינו דאף דכבר תנא בריש פרקין חייב על כל אב מלאכה ומלאכה. היינו דהתם קאמר עשה מלאכות הרבה חייב על כל אב מלאכה ושמעי' רק דשגג באיזה מלאכות וידע לשבת באינך מלאכות. אבל בנתעלם ממנו כל המלאכות היה ס\"ד דמקרי שגגת שבת ואינו חייב אלא אחת לזה אשמעינן דמשכחת דחייב ל\"ט חטאות וכגון דשגג בכרת והזיד בלאו או דידע בתחומים ואליבא דרע\"ק וכ\"כ התוס' ישנים בפ\"ק. והנה כזה מוכרחים לומר בפי' הסוגיא דפ\"ק דפריך על איסי מההיא מימרא דר\"י דמניינא אתיא שאם עשאן כולם וכו' וקשה ג\"כ אמאי לא פריך ממה דמפורש בריש פרקין דחייב על כל אב מלאכה ומלאכה (ועי' בתוס' שם ד\"ה ואר\"י וכו', א\"צ לפרש דפריך דמסתמא לא פליג וכו' והא לכאורה א\"א לפרש דפריך מכח זה דא\"כ הו\"ל לפרוך מר\"פ דחייב על כל אב מלאכה) וצ\"ל ג\"כ כפי' הנ\"ל דמר\"פ ליכא למפרך די\"ל דגם איסי ס\"ל דיש חילוק מלאכות לשבת אלא דאיסי אמר דאם עשה כל הל\"ט מלאכות בהעלם אחת בזה אינו חייב אלא א' כיון דנעלם ממנו כל הלכות שבת מיקרי שגגת שבת. ולזה פריך מהך דמניינא למ\"ל דאתי לומר דאפי' בכה\"ג חייב על כל מלאכה ומלאכה:<br><b>ואולם </b>עדיין קשה הא באמת לא משכחת לה אלא בידע בשבת בלאו ושגג בכרת או ידע בתחומין אליבא דרע\"ק. וא\"כ דלמא איסי ס\"ל כר' דיליף דבעי זדונו כרת מגז\"ש דעליה עליה מאחות אשתו וממילא בעי' ג\"כ ששגג בלאו כמ\"ש תוס' (דף ס\"ט ע\"א) ד\"ה כגון ששגג וכו' וס\"ל ג\"כ כרבנן דרע\"ק דתחומים לאו דאורייתא ומש\"ה ס\"ל דא\"א לחייב ל\"ט כיון דלא ידע לשבת בכלום ואינו חייב אלא אחת. ואף דמשכחת לה בידע בעשה דשבת. הא חזינן דסוגיא לא ניחא ליה בכך. ותוס' (דף ס\"ט ע\"א) ד\"ה דידע הניחו בקושיא דאמאי לא משני לר\"ל דמיירי בשגג בעשה עכ\"פ כיון דסוגיא לא ניחא ליה בכך. יהיה מאיזה טעם שיהיה ממילא ליכא קושיא על איסי וכנ\"ל:<br><b>ולהכרח </b>קושיא צ\"ל באמת דלא פרכי' בדרך דמסתמא לא פליג איסי. אלא דפריך מכח דהא גם לישנא דאיסי דקאמר מ' חסר א' מוכחים לומר דמנינא אתא לומר דחייב ל\"ט חטאות. ודלא כמשמעות תוס' הנ\"ל דיש מקום לפרש דפריך בדרך דמסתמא לא פליג. ואף דעדיין י\"ל דדלמא מניינא דאיסי היינו דדוקא בעשה כל ל\"ט מלאכות ואינו חייב אלא א' דהוי שגגת שבת דס\"ל דלא כרע\"ק וס\"ל כר' דבעינן שישגוג בלאו וכנ\"ל. י\"ל דס\"ל להש\"ס לדוחק לומר דאיסי בא לומר דדוקא בעשה כל ל\"ט מלאכות אינו חייב אלא אחת דזהו לא נזכר במפורש ומסתמא מיירי אף בעשה איזה מלאכות מהל\"ט דמ\"מ אינו חייב אלא א'. והא דלא פריך מריש פרקין דחייב על כל אב מלאכה. די\"ל דרצה למפרך מדברי איסי דכיון דנקט מנינא מוכח דאשמעי' דחייב ל\"ט חטאות ודו\"ק:<br><b>ודע </b>דלפי דברי תוס' (דף ס\"ט) הנ\"ל דלר' דיליף עליה עליה מאחות אשתו בודאי בעינן עד שישגוג בלאו ור\"י דקאמר כיון ששגג בכרת היינו לרבנן דר' דוקא. קשה לי בהאי דאמרי' (בדף ס\"ט) הניחא לר\"י דאמר שגג בכרת. הא גם לר\"י תיקשי בברייתא דר' דברים הדברים אלו ל\"ט מלאכות וכו' והיינו דקרא אשמעי' דאם עשה כולם בהעלם אחת חייב ל\"ט וכמ\"ש תוס' שם וע\"ז יקשה דידע לשבת במאי דהא ר\"י מודה דלר' בעי' דוקא עד שישגוג בלאו וצע\"ג:<br><b>עוד </b>כתב בת\"י שם לתרץ דקמ\"ל אף דיש מלאכה א' שאינו חייב סקילה מ\"מ חייב חטאת עליה. תירוץ זה קשה להולמו לענ\"ד דאיך תלינן זה לענין אם עשאן בהעלם א' דאף אם היה בדין דבהעלם א' אינו חייב אלא אחת. מ\"מ נ\"מ דאם עשאן כולן שלא בהעלם א' דחייב ל\"ט אף דבחדא ליכא סקילה גם הא עדיין יקשה בסוגיא דפ\"ק כשהביא המקשן להך מימרא דר\"י דעדיין לא ידעינן מדאיסי דאינו חייב סקילה על א' מהן היאך היה מפרש חידושא דר\"י ומוכרחים לתירוצם הא'. א\"כ מה הרויחו בתירוצם השני. וצ\"ע:",
+                "[אות צד] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה הרי. דאי מהתם ה\"א. </b>וכ\"כ הריב\"א בתוס' ישנים (פ\"א דף ו' ע\"ב) בחד תירוצא:"
+            ],
+            [
+                "[אות צה] <b>במשנה כל הכשר. </b>אתא לאפוקי דם נדה דלא חזי להצניע דאין מצניעים אותה ליתן לחתול משום דהמאכיל דם אדם לחתול נעשה חלוש אותו אדם. גמרא:",
+                "[אות צו] <b>שם בהר\"ב ד\"ה ומצניעים כמוהו. שיש בו שיעור. </b>היינו דתרתי למעליותא בעי'. דבעי' דבר הראוי להצניע ושיעור הראוי להצניע אבל עצי אשירה אף בשיעור גדול מ\"מ הוי אינו כשר להצניע ופטור. עי' בתוי\"ט (פ' דלקמן מ\"ו). ומה דקתני בסיפא וכל שאינו כשר להצניע ואין מצניעים כמוהו. ואין הוי וי\"ו המחלקת כמו או שאין מצניעים כמוהו הה\"מ (פי\"ח הלכה כ\"ב) מהל' שבת:"
+            ],
+            [
+                "[אות צז] <b>במשנה ואין מצטרפין זה עם זה. </b>היינו דדבר ששיעורו גדול אינו מצטרף לדבר ששיעורו קטן דהיינו עצה אינו מצטרף לתבן להתחייב במלא פי פרה. אבל בהיפוך דבר ששיעורו קטן מצטרף לדבר ששיעורו גדול. ומצטרף תבן לעצה להתחייב במלא פי גמל. גמ':",
+                "[אות צח] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה פי טלה. נפיש כו'. </b>שיעורו כגרוגרת והא דלא קתני עמיר כגרוגרת כתבו תוס' דא\"כ לא הוי ידעי' למה נתנו בו חכמים שיעור זה:",
+                "[אות צט] <b>שם תוי\"ט סד\"ה חוץ. במסכת חלה שם. </b>באלי' רבה (סי' תנ\"ד) כתב ליישב דבמס' חלה דקתני סובן ומורסן מצטרף משמע כהרמב\"ם דמורסן גרע דאם לא כן הוי זו ואין צ\"ל זו וכן במסכת תרומות דקתני המורסן מותר וסובין ישינות מותר חדשות אסור משמע דסובין קיל יותר ומוכח כהרמב\"ם דמורסן גרע מסובין. אבל במתני' דהכא דקתני וסובן ומורסנן אין מצטרף דייקא יותר כפירש\"י דמורסן עדיף דאם לא כן הוי זו ואין צ\"ל זו. משום הכי הביא הרע\"ב גם כן פירש\"י ע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ק] <b>בהר\"ב ד\"ה אבר קטן. אצבע קטנה. </b>וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו ובחבורו. אבל רש\"י כתב אבר קטן א' מפרקי אצבע קטנה:",
+                "[אות קא] <b>תוי\"ט ד\"ה מים. דכל משקין. </b>היינו דלא תקשה הא דיין כדי מזיגה וחלב כדי גמיעה אף דג\"כ אפשר לשוף בהם קילור מ\"מ כיון דזהו אפשר במים מקרי רפואתו ביין וחלב לא שכיח ואזלינן בתר שכיח לקולא א\"כ ה\"נ במים נימא דרפואתו אפשר ג\"כ ביין וחלב ניזול בתר שתייתו לקולא לזה צריכים לטעמא דכל משקים וכו'. גמרא:"
+            ],
+            [
+                "[אות קב] <b>תוי\"ט ד\"ה והמוציא. תוספות. </b>ואפשר לומר עוד דמתני' אשמעינן אף דכבר הראהו למוכס דלא חזי עוד מ\"מ חייב וכדעת רבי יהודה בברייתא וכדמפרש ר\"א לטעמיה דצריך להראות למוכס שני דא\"ל חזי גברא דמוכס אנא. ומה\"ט י\"ל פסק הרמב\"ם כר\"י. ובכ\"מ נתן טעם כיון דסתמא קתני במתני' והמוציא קשר מוכסין משמע דסתם כר\"י בכל גוונא חייב ע\"ש. ולפי הנ\"ל י\"ל דלהרמב\"ם קושית תוס' דוחקתו כיון דקתני נייר כדי לכתוב קשר מוכסים למאי צריך עוד למתני דהמוציא ק\"מ חייב. אלא ע\"כ דבא לומר דאפי' כבר הראהו למוכס חייב וסתמא כר\"י:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות קג] <b>בתו\"ח ד\"ה פטפוט. בכל שיעורי דשבת. </b>מדאמר במשנה ב' כדי ליטול ממנו מדת מנעל לקטן:"
+            ],
+            [
+                "[אות קד] <b>הר\"ב ד\"ה כדי לעשות כו'. של אמצע אצבעותיו. </b>בגמ' תנא קולמוס המגיע לקשרי אצבעותיו בעי ר\"א קשר העליון או קשר תחתון תיקו. ופירש\"י קשר עליון של אמצע היד או קשר תחתון של אמצע האצבע. וכיון דהוא איבעיא דלא אפשיטא ממילא מספק אינו חייב חטאת אא\"כ הוציאו כשיעור המגיע לקשר עליון שהוא של אמצע היד וכן פסק הרמב\"ם וז\"ל (בפח\"י הל\"ד) קולמס המגיע לראשי אצבעותיו. אבל הרע\"ב שכתב באמצע אצבעותיו והיינו קשר תחתון צ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות קה] <b>ברע\"ב ד\"ה שהיא טמאה. הראוי להזריע. </b>ועי' ריש כלים ובריש פ\"ז דנדה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות קו] <b>במשנה ועטרן. </b>עיין פירושו בהרע\"ב לעיל (פ\"ב מ\"ב):",
+                "[אות קז] <b>שם תוי\"ט ד\"ה פלפלת. וכפירש\"י ונ\"ל. </b>ועיין בט\"ז ובנקוה\"כ יו\"ד (סוף סי' ק\"ח):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות קח] <b>במשנה שהוציאן אחר פטור. </b>וקמ\"ל טעמא דנח בכרמלית אבל לא נח אע\"ג דהעבירו דרך כרמלית חייב ול\"א מהלך כעומד דמי. גמ':",
+                "[אות קט] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה עד שיוציא. אא\"כ הוציא בראשונה. </b>וכ\"כ רש\"י. וכתב הה\"מ (פי\"ב מה' שבת הלכה י\"א) ביאור דבריו שאם אחר שהניח הקופה מקצתה ברשות זו ומקצתה ברשות זו עקרה וגמר להוצאה אינו חייב לפי שלא היתה בשעת עקירה שניה הוצאה בבת אחת שכבר היה מקצת הכלי ברה\"ר עכ\"ל. ומזה תמוה לי לכאורה על מ\"ש תוס' שבת (דף צ\"ב ע\"א) ד\"ה התם למעלה מג' וכו' דרבה סבר אגד יד שמיה אגד או דבלמעלה מג' אגד יד שמיה אגד ע\"ש. א\"כ יקשה בהיפוך בנתן לתוך ידו של בעל הבית או בנטל ממנו והוציא אמאי חייב הא תיכף כשהכניס העני ידו עם החפץ או כשנטל החפץ מבעה\"ב החפץ כמונח מכח קלוטה דלא גרע מדרך הלוכו באויר וכשחזר והוציאו הוי עקירה חדשה ופטור כיון דכבר היה מקצתו בחוץ וצע\"ג. והנלע\"ד עפ\"י דברי תוס' לעיל (דף ד' ע\"א) ד\"ה קלוטה וכו' לא דמיא כלל דכיון דכמי שהונחה דמי. ובת\"י כ' לדחות דלקולא לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמי דאל\"כ כל זורק ד\"א ברה\"ר נימא דבתוך ד\"א כהונחה עיי\"ש. ולענ\"ד כוונת תוס' עפ\"י מ\"ש תוס' (כתובות דף ל\"א ע\"ב) ד\"ה מהלך כעומד וכו' ומעביר ד\"א הלכתא גמירי לה ולא ילפי' מיניה דהתם מקום חיובא הוא אבל בן עזאי מיירי במקום פטור ועי' מהרש\"א הא דגם במקום חיוב אמרינן מהלך כעומד בנטל חפץ ע\"מ להצניע ונמלך להוציאו היינו דלחיובא אמרינן בכל מקום מהלך כעומד וממעביר ילפינן דלקולא ל\"א דמקום חיובא מהלך כעומד ומ\"מ במקום פטור ליכא למילף ממעביר דלא נימא לקולא מהלך כעומד עי\"ש. א\"כ שפיר כ' תוס' דאם איתא דרע\"ק ס\"ל דקלוטה כמי שהונחה אין ראוי למילף זורק ממושיט דבמקום פטור הו\"ל לומר דאפי' לקולא קלוטה כהונחה דליכא ראיה מזורק דהתם הוי במקום חיובא. וגם אין לומר נהי דבן עזאי ס\"ל כן. מ\"מ דלמא רע\"ק סבר דלגמרי ילפי' מזורק ד\"א דלקולא ל\"א קלוטה כהונחה ולא ס\"ל לחלק בין מקום חיוב למקום פטור דא\"כ יקשה מנ\"ל לדידן דנטל חפץ להצניע ונמלך להוציאו דפטור דמהלך לאו כעומד הא מצינו דבן עזאי ס\"ל דמהלך כעומד והיכן מצינו חולק בזה. ורבנן דבן עזאי היינו דס\"ל דלקולא לא אמרינן מהלך כעומד דילפינן ממעביר ד\"א אבל לחיובא מצי סברי דמהלך כעומד. אע\"כ דזהו סברא החלטית דאם איתא דמהלך כעומד וילפי' רק דלקולא ל\"א הכי ממעביר ד\"א אין לך ראיה רק במקום חיוב. אבל במקום פטור ראוי לומר דאפי' לקולא מהלך כעומד. ומדחייבו רבנן ע\"כ דלא ס\"ל כלל מהלך כעומד. א\"כ שפיר קאמרי' דלרע\"ק אם איתא דמהלך כעומד אין ללמוד זורק ממושיט די\"ל דזורק פטור דבמקום פטור אף לקולא ראוי לומר דקלוטה כהונחה דעל זה ליכא ראיה מזורק ד\"א וא\"כ כ\"ז בזורק למעלה מי' אבל על קושייתנו הנ\"ל דבנתן לתוך ידו של בעה\"ב או בנטל ממנו והוציא דלפטור מכח קלוטה בזה שפיר יש לומר דבמקום חיובא לא אמרי' לקולא כמי שהונחה. ודו\"ק:",
+                "[אות קי] <b>שם בא\"ד כל הקופה וחייב. </b>והרמב\"ם פי\"ב פסק דפטור עד שיוציא את הקופה דאגד כלים שמיה אגד ופירושא דמתני' אע\"ג דרוב פירות מבחוץ פטור ולא רוב פירות בלבד אלא אפילו כל הפירות עד שיוציא את כל הקופה. גמ':",
+                "[אות קיא] <b>שם תוי\"ט ד\"ה עד שיוציא. והא דתנן. </b>לא ידעתי המשך דברים אלו דזהו קושיא בפ\"ע בלא\"ה על מתני' דלעיל ואיך תלי' זה בדינא דאגד כלי ל\"ש אגד דאטו אם שמיה אגד לא מצינן למימר דמתני' אשמעינן דאינו חייב עד שיוציא כל הקופה דזהו לא נזכר במתני' ותוס' הקשו באמת בסתם לעיל במתני' ואולי י\"ל בכוונת התוי\"ט במה שתרצו תוס' שם בתחלה דאשמעינן דאף דבעלמא באכל ב' זיתי חלב בהעלם א' ונודע לו וחזר ונודע או בהפריש וחזר ונודע מחייב ב' הכא כיון דהכל בכלי א' פטור. ולזה ס\"ל להתוי\"ט דאף דבקושייתם לא היה ס\"ל לחלק כן לדינא היינו למ\"ד לא שמיה אגד אבל למ\"ד שמיה אגד כיון דלא נעשה הוצאה עד גמר הוצאת הקופה הויא רק הוצאה א' ואפי' בנודע וחזו\"נ אינו חייב אלא א' ושפיר אשמעינן מתני' דא\"כ שמיה אגד מש\"ה פטור וא\"ח אלא אחת. אף בנו\"נ ולזה קושייתם רק למ\"ד ל\"ש אגד דראוי לחייב באמת בנו\"נ כמו בעלמא כיון דמלאכת הוצאה מכל מין ומין כשיצא לחוץ נגמר חיובו:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות קיא] ב <b>במשנה הוציאוהו שנים. </b>ושיעור א' לשניהם. עי' לקמן (פי\"ג מ\"ו) היה כח בא' להוציא לבדו והב' אין יכול להוציא לבדו ונשתתפו שניהם והוציא זה שיכול חייב וזה שא\"י הוי מסייע ואין בו ממש ואפי' הוא בעל כח הרבה אלא שנושא הקורה באצבעו דאלמלא האחר לא היה בכחו להוציאו בכה\"ג דמה לנו לכחו כיון דהשתא מיהא אינו יכול. תוספות. ובסוגיא איתא אמר מר זה יכול וזה יכול ר\"מ מחייב. איבעיא להו בעינן שיעור לזה ושיעור לזה או דילמא שיעור א' לכולן וכו' אר\"פ משמיה דרבא אף אנן נמי תנינא היה יושב ע\"ג מטה וכו' ארנב\"י אף אנן נמי תנינא צבי שנכנס לבית וכו'. ובתוס' הקשו למאן דס\"ל דבעי' שיעור לכל א' אטו מי לא שמיע לי' מתני' דצבי ותירצו דבאמת בזה א\"י וזה א\"י כולהו מודים דשיעור א' לכולם ומאן דמייתי מצבי לא נראה לו לחלק בין זה יכול וזה יכול לבין זה א\"י וזה א\"י. ותמוה לי דמה הועילו בזה הא מ\"מ תשאר הקושיא על ר\"פ משמיה דרבא דפשיט מההיא דזב יושב על המטה דצ\"ל ג\"כ דלא ס\"ל לחלק בזה א\"כ אמאי פשיט ממתני' דזב ובדמיון שבת למשכב הזב אמאי לא פשיט מדמוקדם ומדין זה דעשו מלאכה ממתני' דצבי וצע\"ג:",
+                "[אות קיב] <b>שם במשנה שנים חייבים. </b>ואם זה יכול וזה אינו יכול זה שיכול חייב וזה שא\"י פטור דמסייע אין בו ממש. גמ'. ובתוס' שם ד\"ה אר\"ז הקשו דהכא אית ליה לר\"ז דמסייע אין בו ממש ובפ\"ב דביצה אמרי' אמימר כחל עינא ע\"י עובד כוכבים בשבת כו' משמע דר\"ז סובר דיש בו ממש ע\"כ. ולדעתי לכאורה קשה להיפוך איך ס\"ל לאמימר שם בכוחל דמסייע אין בו ממש הא אי לא עמיץ ופתח אין העובד כוכבים יכול לכחול והוי כמו זה אינו יכול וזה אינו יכול דלא מקרי מסייע. ולזה נראה דהם תרי ענינים. דהתם בביצה מה דעמיץ ופותח אינו עושה ועצם מעשה כוחל שהוא אינו נותן הכחל לעיניו אלא דמסייע בסבה ועושה הכנה שיכול העובד כוכבים לכחול וזהו אין בו ממש היינו דהגורם אינו נקרא כוחל. משא\"כ הכא דשניהם עושים בעצמות ההוצאה. בזה אם זה א\"י וזה א\"י שניהם מקרי עושי מלאכת ההוצאה. וא\"כ ממילא ליתא לקושית התוס' דר\"ז ור\"א היה סבירא להו דהתם הוי ג\"כ כמו הכא כיון דהעובד כוכבים א\"י לכחול אם לא עמיץ ופתח הוא לא מקרי מסייע ואמימר ס\"ל דמ\"מ מסייע כזה לא מקרי כוחל דהא אינו נותן הכחול רק מכין שיכחול העובד כוכבים:",
+                "[אות קיג] שם <b>וכן כזית מן המת. </b>אבל פחות מכזית פטור. ודוקא שהוציא חצי זית מזית ומחצה אבל חצי זית מזית חייב דהוצאה חשובה היא להציל שלא ישאר בבית שיעור טומאה. גמ':"
+            ],
+            [
+                "[אות קיד] <b>ברע\"ב ד\"ה וחכמים אוסרים. שתי שערות חייב. </b>ובמלקט לבנה מתוך שחורות אף על שער א' חייב וזה אף בחול אסור משום לא ילבש גבר. גמ':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות קטו] <b>בהרע\"ב ד\"ה הזורק מרשות היחיד לרה\"ר. וביניהן ד' טפחים. </b>היינו בחללו. ואם ליכא ד' רק בצירוף עובי המחיצות לא הוי רה\"י רק על גבי מחיצות דחזי לאשתמושי עלייהו להניח דבר מזה על זה אבל תוכו לא הוי רשות היחיד והרשב\"א (פ\"ק דשבת דף ח') כתב דאם המחיצות חלושות גם על גבן לא הוי רה\"י:",
+                "[אות קטז] <b>ברע\"ב בא\"ד ועובי הכתלים של רה\"י נדון. </b>אף היכא דרוחב חללו כעשר אמות או כעשרים דלא חזי לאשתמושי על גבי הכתלים. מ\"מ כיון דלאחרים עושים מחיצה לעצמו לכ\"ש (תוס' סוכה דף ד' ע\"ב ועיין שבת דף צ\"ט ע\"ב):",
+                "[אות קיז] <b>שם במשנה ר\"ע מחייב. </b>דסבר ר\"ע דלא בעי הנחה על מקום ד' על ד'. ובגמ' (דף ד') ודלמא הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי. משמע דלא פסיקא ליה איך סבר בעקירה אך רש\"י פי' דדייק מדלא מחייב רע\"ק שתים א' משום הוצאה וא' משום הכנסה משמע דזה ודאי דעקירה בעי לר\"ע ממקום ד' על ד'. ובתוס' בד\"ה ודלמא הנחה הקשו על רש\"י דדילמא הא דלא מחייב ב' משום דלא מחייב אתולדה במקום אב ויראה דבתוס' (דף צ\"ז ד\"ה למימרא) הקשה הר\"פ מנ\"ל דמחייב אתולדה במקום אב דלמא הא דמחייב ב' היינו בנודע וחזר ונודע ואור\"י דא\"כ לא היה ר\"י משמיענו שום חידוש וע\"ש. ולכאורה קשה הא מ\"מ יש חידוש דמחייב ב' דמיניה ידעינן דאפילו עקירה לא בעי מקום ד'. אמנם לק\"מ דהא אמרי' דלא מחייב ר' אלא ברה\"י מקורה דכמאן דמליא דמי ובזה אין חילוק בין הנחה לעקירה. וכיון שכן מיושב קושית תוס' דשפיר מוכח מדלא קתני ר\"ע מחייב שתים היינו אף אם אינו מחייב אתולדה במק\"א מ\"מ משכחת דחייב ב' בנודע וחזר ונודע. והחידוש דאפי' עקירה לא בעי ממקום ד' אע\"כ דבאמת עקירה בעי. ובהכי מתיישב לי הא דאמרו ודלמא הנחה לא בעי. ולרש\"י דבא מכח הוכחה א\"כ ודאי הכי הוא ואמאי נקט בלשון ודלמא ומצאתי אח\"כ דהקשה כן הרשב\"א (ובפשוטו י\"ל דההוכחה רק דעקירה שני' מהנחה אבל מ\"מ אינו מוכח דבעי ממקום ד' די\"ל דעקירה בעי ממקום מונח ממש ולא מאויר אלא כיון דעכ\"פ מוכח דעקירה גרע לזה פריך ודלמא בעי ממקום ד') ולפי האמור ניחא דהכי אמרי' דהא כפי דקתני התם ר\"ע מחייב אפשר למטעי ולספק דדלמא הנחה לא בעי דיש מקום סברא לחלק. ממילא מוכח דהאמת כן הוא מדלא קתני ר\"ע מחייב ב' לאשמועינן דאפי' עקירה לא בעי. דודאי אם לא הוה שום סברא לחלק בין הנחה לעקירה לא היה הוכחה כלל די\"ל מה דלא קתני מחייב ב' היינו דבהעלם א' אינו חייב אלא א' ובנודע וחזר ונודע אין חידוש. לזה הקדים דהא באמת יש לטעות דדלמא הנחה לא בעי. ממילא ההוכחה קיימת מדלא קתני להדיא מחייב ב' לאפוקי מסברא זו. ע\"כ משום דבאמת עקירה בעי:<br><b>ומה </b>דהכריח רש\"י לזה ולא כפשוטו דמקשה רק דרך דלמא הנחה לא בעי. דהיה קשה לרש\"י דמה מרויח רב יוסף בתירוצו דה\"מ ר' היא דמ\"מ יקשה ודלמא הנחה הוא דלא בעי וכקושית תוס'. וכן במה דמשני ר\"ז הא מני אחרים קשה דמה מרויח בזה הא מ\"מ לא שמעינן רק הנחה ולא עקירה. והגאון מוהר\"ש איידלס בתוס' ד\"ה זרק ונח הרגיש בזה דתוס' הו\"מ להקשות בפשיטות על ר\"ז. אבל באמת יותר הוי מצי להקשות דמה הועיל ר\"ת בתירוצו דגרסינן בהזורק יתיב ר\"י כו' הא זהו מספיק על ר\"י דמה דקאמר ר' היא היינו ההיא דזרק מרה\"ר דלא ס\"ל דמיירי ברה\"י מקורה אבל מ\"מ תשאר הקושיא על שנויא דר\"ז דאמר ה\"מ אחרים היא דמה הרויח בזה. הא עדיין קשה דלמא הנחה הוא דלא בעי. וזהו שהכריח לרש\"י לפירושו והיינו דמדר\"ע מוכח דס\"ל דעקירה בעי והוי קושיא אלימתא. והרויחו בתירוצם דה\"מ ר' היא וה\"מ אחרים דעכ\"פ אינה הוכחה ויכולים לסבור דגם עקירה לא בעי:<br><b>ובהכי </b>מיושב היטב גם קושית תוס' ד\"ה זרק ונח במ\"ש דלגרסת ר\"ת בהזורק יתיב ר\"י וקשיא ליה אתי שפיר דר\"י היה מתני דברי ר\"י על רבי וע\"ז הקשו מבסמוך דפריך והא איתמר כו' הו\"מ למפרך הא דקשיא ליה לר\"י בהזורק דר' לא מחייב אתולדה במקום אב. וזהו אינו קושיא כל כך דבפירכא זו דר' לא מחייב ב' ליכא קושיא רק על העקירה דדלמא בעי ד' לזה עדיפא פריך דאפי' על הנחה ליכא ראיה וכדמוכח בהא דפרכינן ודלמא כאביי. אבל באמת לענ\"ד קשה ביותר דעדיין יקשה איך אמר ר\"י ה\"מ ר' היא והיינו ההיא דהזורק מרה\"ר לרה\"ר ורה\"י באמצע הא ר\"י בעצמו הקשה בהזורק על דברי ריא\"ש. וא\"כ אין קיום לדברי ריא\"ש דר' מחייב ב'. וא\"כ עדיין קשה דלמא עקירה בעי. ולפי הנ\"ל מיושב היטב דהא כפי מה דביארנו בכונת תוס' בהזורק הנ\"ל דעיקר הקושיא רק לפי האמת דמיירי ברה\"י מקורה דבזה אא\"ל דמיירי בנודע וחזר ונודע דא\"כ ליכא חידוש דחייב ב'. אבל אילו לא מיירי ברה\"י מקורה שפיר היה מקום לומר דמחייב ב' ומיירי בנודע וחזר ונודע. והחידוש דאפי' עקירה לא בעי ד'. וכיון שכן רווחא שמעתתא דר\"י לנפשיה ס\"ל דר' מיירי ברה\"י שאינו מקורה. ולזה ס\"ל דמה שקיבל ריא\"ש מרבותיו דר' מחייב ב' מתקיימות היטב דליכא עלה קושיא ומיירי בנודע וחזר ונודע והחידוש דאפי' עקירה לא בעי. מש\"ה אר\"י שפיר ה\"מ ר' היא אלא דבהזורק הקשה על שמואל לשיטתיה דאמר לא מחייב ר' אלא ברה\"י מקורה וליכא למימר בנוחו\"נ דא\"כ מאי למימרא. אבל מ\"מ ס\"ל לר\"י דקבלת ריא\"ש מרבותיו היא אמת דר' מחייב ב' וקושייתו בהזורק רק על שמואל לשיטתיה. ודו\"ק:<br><b>אך </b>עדיין יש לפקפק קצת דמאי פריך ר\"י בהזורק על שמואל דלמא הא דאמר שמואל לא חייב ר' רק ברה\"י מקורה לא דקדק כן מדלא נקט רה\"ר באמצע כדס\"ל ר\"י לנפשיה. דאין זה דקדוק אלא דס\"ל לשמואל בפשיטות דעקירה בעי ודאי ממקום ד' וכיון דקיבל מרבותיו דר' מחייב שתים מוכח דמיירי ברה\"י מקורה. וא\"כ שפיר י\"ל דמיירי בנודע וחו\"נ והחידוש דחייב ב' דמזה נדע דמיירי ברה\"י מקורה ומשום דכמאן דמליא דמי. ואילו לא היה אמר דחייב ב' היה אפשר לומר דלא מיירי במקורה או דאף במקורה לאו כמליא דמי אלא דחייב על ההנחה. דאפשר דלא בעי מקום ד' כדס\"ל לרע\"ק ויש ליישב:"
+            ],
+            [
+                "[אות קיח] <b>בהר\"ב ד\"ה הזורק פטור כו'. למעלה מעשרה שמצינו. </b>ובמושיט למטה מעשרה רצו בתוס' להוכיח דחייב וכתבו (בדף ד') ד\"ה אבל למעלה וז\"ל יש להוכיח קצת מכאן דמושיט חייב נמי למטה מי' דאת\"ל פטור לפי שלא מצינו במשכן מושיט למטה מי' כו' א\"כ לימא הכא אבל למעלה מי' ד\"ה חייב דילפינן זורק ממושיט עכ\"ל. וקשה לי הא לפי האמת דהוכיחו דלמטה מי' חייב ג\"כ במושיט א\"כ מוכח דאף דקי\"ל כרבנן דר\"ע דלא ילפינן זורק ממושיט דבעי דמי ליה ממש מ\"מ למטה ממעלה ילפינן דדמי יותר זה לזה וא\"כ מה הוכיחו דלמא באמת לדידן דלא ילפינן זורק ממושיט דבעי דמי ליה ממש גם למטה ממעלה לא ילפינן. אבל למאן דיליף זורק ממושיט דלא בעי דמי ליה ממש מכ\"ש דיליף למטה מלמעלה ומש\"ה לא הוי מצי למימר איפכא דלמעלה מי' ד\"ה חייב דאם ילפינן זורק ממושיט מכ\"ש דילפינן למטה מלמעלה אבל לעולם לדידן דלא ילפינן זורק ממושיט גם למטה מלמעלה לא ילפינן וה' יגיה חשכי:",
+                "[אות קיט] <b>שם בר\"ב ד\"ה חולית הבור. דבור וחולייתו מצטרפים. </b>כתבו תוס' דמתני' מיירי דהחוליא בעצמה גבוה יו\"ד כיון דקתני והנותן ע\"ג וע\"י צירוף י' לא הוי רה\"י אלא תוך הבור אבל לא על החוליא אלא ע\"כ דמיירי בחוליא עצמה גבוה י' ומיירי שאין בחללו רוחב ד' אלא חללו ועובי החוליא הם ד' ואשמעינן מתני' דבור וחולייתו מצטרפים לרוחב ד' ומחייב בנותן ע\"ג חוליא דראוי' להשתמש וליתן שם נסר רחב אבל חללו לא הוי רה\"י כיון דבחללו אינו רחב ד'. ועי' תוי\"ט (פ' בתרא דערובין מ\"ז) ד\"ה ממלאים:"
+            ],
+            [
+                "[אות קכ] <b>שם בהר\"ב ד\"ה למטה. אלא ד\"א מצומצמות. </b>ודעת תוספות בפירקין (דף צ\"ט ע\"ב) דבעי' ד\"א חוץ מעובי דבילה: ",
+                "[אות קכא] <b>תוי\"ט ד\"ה בכותל. בפני הכותל. </b>וכי אמרינן למטה מי' ברוחב ד' הוי כרמלית וכשאין רחב ד' הוי מקום פטור היינו בתשמיש מסויים כגון ע\"ג כותל או עמוד אבל אויר כגון פני הכותל דבר הנדבק בו לא הוי רשותא לנפשיה אלא אי למטה מי' הוא הוי רה\"ר גמור ולמעלה מי' מקום פטור עכ\"ל רש\"י (פ\"ק דף ז' ע\"א) ד\"ה חייב. ובתוס' שם דר\"ת ס\"ל דמ\"מ בעי' שיהא פני הכותל רחב ד' דבעי' הנחה ע\"ג ד' וריב\"א ס\"ל דלא בעי' ד' דכיון דנח בפני הכותל וראה את הקרקע חשוב כמונח בקרקע:",
+                "[אות קכב] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה הזורק. גמרא גמירי לה. </b>בירושלמי פריך על דעתיה דבן עזאי דמהלך כעומד דמי אין אדם מתחייב על ד\"א ברה\"ר לעולם דנעשה כמי שהונחה על כל אמה ואמה ויפטר ומשני משכחת לה בקופץ. ובשבת (דף ח' ע\"ב) תוס' ד\"ה בשלמא לבן עזאי כתבו והש\"ס דידן לא חשיב לה פירכא כדאמר בהזורק ד\"א ברה\"ר הלכתא גמירי לה ולהכי לא מקשה עלה וכן קלוטה לרע\"ק אע\"ג דכמי שהונחה דמי בזורק ד\"א ברה\"ר חייב ול\"א כמי שהונחה תוך ד\"א ברה\"ר. וריב\"א מספקא ליה כיון דבד' אמות ברה\"ר לא אמרי' מהלך כעומד דמי אע\"ג דבעלמא כעומד דמי לבן עזאי אם חייב לב\"ע אפי' עמד לפוש תוך ד\"א אם לאו וכן אם לא עמד וכו' וכן קלוטה לר\"ע אם אמר כמי שהונחה דמי חוץ לד\"א אפי' קלטה אחר כו' כיון דתוך ד\"א לא אמרינן עכ\"ד. (וקשה לי לאידך צד דמ\"מ בסוף ד' אמרי' לב\"ע מהלך כעומד וכן לרע\"ק קלוטה כמי שהונחה א\"כ מעביר ח' אמות ברה\"ר לבן עזאי וזורק ח' אמות לרע\"ק לחייב שתים בנודע וחזר ונודע דבסוף ד' הוי כמונח ואח\"כ הוי עוד מחדש מעביר או זורק וצ\"ע) וקשה לי דלכאורה נפשט ספיקתם מסוגיין בדף צ\"ז ע\"ב מרה\"י לרה\"ר ועבר ד\"א ברה\"ר ר\"י מחייב וחכמים פוטרין ואמרינן עליה מחייב היה ר\"י שתים א' משום הוצאה וא' משום העברה דאי ס\"ד חדא הוא דמחייב מכלל דרבנן פטרי לגמרי הא אפיק לה מרה\"י לרה\"ר ע\"ש. והיינו דרבנן לא ס\"ל דקלוטה כמי שהונחה שתהיה כמו שהונחה משיצאה מפתח הבית דחזרה ונעקרה לסוף ד' ור\"י סובר דכמי שהונחה כשיצאה מפתח הבית וחזרה ונעקרה ונחה לבסוף וע\"ש ברש\"י. הרי דאלו לא מחשבינן להונח בתחלת ד' וחזרה ונעקרה לא היה מחייב משום העברה דבהעברת ד\"א ברה\"ר בעינן שיהיה עקירה ברה\"ר תחלת ד' והנחה בסוף ד' (ומ\"ש תוס' בסוכה (מ\"ג א' ד\"ה ויעבירנו כו') וטעם זה לא יתכן דגבי העברה נמי כו' וטעם ראשון נראה א\"כ משמע לכאורה דאם עוקרו מכרמלית ומעבירו ד\"א ברה\"ר חייב. נראה דרק כוונתם דלטעם א' י\"ל דחיישינן לענין דיעמוד לפוש בינתיים והוצאה ליכא דהא לא הוציא מרה\"י ומטעם מעביר איכא כיון דעמד לפוש הוי אח\"כ עקירה ברה\"ר. ואולם בתוס' עירובין (ל\"ג א') כתבו דמעביר מרה\"י לרה\"י דרך רה\"ר חייב משום מעביר ד\"א ברה\"ר והובא דבריהם בח\"ר שבת (צ\"ז א') וצ\"ע הרי דחייב לר\"י משום מעביר אף ע\"י קלוטה. ול\"א דממנ\"פ אם תדין להקלוטה להונחה להוי כהונחה בכל אמה ואולי יש לחלק דהתם דכבר היינו דנין קלוטה להונחה לענין דנגמר מלאכת ההוצאה מרה\"י לרה\"ר מש\"ה ממילא הוי אח\"כ עקירה גם לענין מעביר ד\"א. ודוחק:<br><b>אבל </b>עוד תמה אני בדבריהם איך הונח להם בתירוצם דזורק לרע\"ק הוא משום דזורק ד\"א ברה\"ר הלכתא גמירא לה. הא עדיין יקשה מסוגיא הנ\"ל דלר\"י חייב ב' משום הוצאה ומשום מעביר. וע' תוס' שבת (פ' א') ד\"ה והא אמר רבא דהוכיחו מסוגיא דעירובין דר\"י לא ס\"ל דקלוטה באויר כהונחה דמי אלא דר\"י מיירי במתגלגל על הקרקע ברה\"ר. וא\"כ בזה תשאר הקושיא דנימא בכל אמה הוי כמונח דהא ההלכה דזורק משכחת לה באינו מתגלגל על הקרקע דלא הוי כמונח וכן למה דתירצו תוס' (עירובין צ\"ח ע\"ב) דלר\"י לא הוי כמונח אלא באומר כ\"מ שתרצה תנוח אבל באם אינו רוצה שתנוח כאן ל\"א בי' קלוטה כמי שהונחה דמי וקשה ג\"כ כהנ\"ל. דבאומר כ\"מ שתרצה תנוח אמאי חייב לר\"י משום מעביר נימא דכל אמה ואמה הוי כמונח. וההלכתא מתקיימת באינו רוצה שתנוח עד סוף ד' דלא הוי כהינחה וה' יאיר עיני:"
+            ],
+            [
+                "[אות קכג] <b>בהר\"ב ד\"ה רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו כו'. לאשמעי'. </b>בש\"ס משמע דאשמעי' דדיוקא דהילוך ע\"י הדחק שמיה הילוך אבל תשמיש ע\"י הדחק ל\"ש תשמיש:",
+                "[אות קכד] <b>שם בתי\"ט ד\"ה רקק. לאשמעי' דאפי' רקק רחב ד' אמות. </b>דסד\"א דאקופי מקפי ליה כו' כצ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות קכה] <b>[במשנה] אם להסיק. </b>היינו באילן יבש דליכא תיקון וכן בסיפא במלקט עשבים אם לבהמה היינו באגם דליכא תיקון שדה דאל\"כ אף דאינו מכוין רק להסיק חייב בכ\"ש דהוי פסיק רישא ומשכחת לה נמי בעביד בארעא דחבריה דהוי פסיק רישא דלא ניחא ליה. גמרא. וברש\"י כתב בארעא דחבריה דלא איכפת ליה ליפות. וקשה לי' ממ\"ש רש\"י לעיל (דף ע\"ה ע\"א) ד\"ה טפי ניחא לי' וכו' מודה ר\"ש במידי דלא איכפת ליה וצלע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות קכו] <b>ברע\"ב ד\"ה בין. שתיהן אלפין. </b>וכן פירש\"י ותמהני מנ\"ל לרש\"י והרע\"ב לפרש כן הא מדברי הסוגיא נראה שני שמות דהיינו שם גד וכדומה ושם א' היינו שש גג כיון שהוא תיבה אבל אא דאינו תיבה כלל אינו חייב וכדס\"ל לר' יהודה בברייתא אלא דהש\"ס בעי לומר דר\"ש מחייב אף באא דאאזרך ודחי לה וא\"כ למסקנא לא מצינו מאן דמחייב באא וכן פסק הרמב\"ם (פי\"א הלכה י\"ג) הכותב אות כפולה פעמיים והוא שם א' כמו דד תת. חייב. משמע להדיא דדוקא כה\"ג אבל אא פטור וכמ\"ש הה\"מ שם. וצריך לדחוק דס\"ל לרש\"י והרע\"ב דמדקתני סתמא במתני' בין משם א' משמע דכל אותיות כפולים חייב אפי' אא ודוקא ר' יהודה דקאמר בברייתא אפילו לא כתב אלא ב' אותיות והן משם א' חייב כגון תת וכו' הרי דפירש בהדיא כגון תת וכו' וממעט אא אבל מתני' סתמא קתני ומשמע בכל ענין חייב:",
+                "[אות קכז] <b>בתוי\"ט ד\"ה שם. לא נחוש אלא הלשון. </b>קשה לי הא אין מתקיימת במקום אחר דבכותב שם במ' פתוחה א\"א לקיימו במקום תיבה שלימה שם ואינו דומה לאורג ב' חוטים מבגד גדול דמתקיימת במקום א' דב' חוטים שוים למי שירצה לארוג רק ב' חוטים ודמי לגד מגדיאל ולהדיא אמרינן בסוגיא דזאת אומרת דר' יהודה ס\"ל דסתום ועשאו פתוח כשר ואנן לא קיי\"ל הכי אלא כאידך תנא דבעינן כתיבה תמה ע' בסוגיא וצ\"ע. גם מ\"ש ברמב\"ם ויארוג כל השבת ויהי' פטור וכו' משמע דלמדים זה מסברא דל\"ש לומר שיארוג כל השבת ויהיה פטור. הוא תמוה דהא בברייתא לא ילפינן כן מסברא אלא מקרא מאחת מהנה דרשינן אחת מהנה דהיינו שם משמעון וארג מקצת בגד מכל הבגד. והתוי\"ט כתב עלה ומבואר בברייתא. ולא ידעתי הכוונה אי לענין גוף הדין הא תני זה הכא במתני' שם קטן משם גדול. ואי הטעם. הא הטעם זה לא נזכר. אלא דיליף מקרא וצריך עיון:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות קכח] <b>במשנה נתכוין לכתוב ח' וכתב ב' זייני\"ן. </b>משום דזייני\"ן בעי זיוני. והיינו אף דנתכוין לכתוב ב' אותיות איזה שתי אותיות שיהיו דנתכוין למלאכת איסור ונעשית מחשבתו והא דלא קתני נתכוין לכתוב ב' זייני\"ן וכתבן בלא זיון פטור. דאשמעי' רבותא לדייק הא ב' אותיות אחרות דלא בעי זיון חייב אף דהשתא מיהא לאחת הוא דמכוין. תוס':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות קכט] <b>במשנה בין בסוף. </b>לאו בסוף הבגד ממש דבזה כיון דהשלימה לבגד אפי' בחוט א' חייב כדאיתא בסוגיין (דף ק\"ד ע\"ב) אלא באמצע הבגד קרי לה בין בסוף. תוס':"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות קל] <b>בהרע\"ב ד\"ה בחמתו. הא מתני' אדחיא לה. </b>זהו להרע\"ב לשיטתיה דפסק לעיל (פ\"ב מ\"ה) דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. אבל לרוב הפוסקים דפסקו כר' יוסי שם דמלאכת שאצל\"ג פטור קיימא מתני' להלכה דבחמתו דפטור דהוי מלאכה שאצל\"ג עיין בסוגיין: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות קלא] <b>בהרע\"ב ד\"ה והחובל. שהיא תולדה דדש. </b>לטעם זה בעינן שיצא דם כגרוגרת וכ\"כ הרמב\"ם (פ\"ח ה\"ז מהל' שבת) וקשה לי דהרמב\"ם כתב ריש פי\"א דהשוחט חייב משום נטילת נשמה ואמאי אינו חייב גם משום מפרק הדם כמו בחובל ואף אם אין צריך ליתן הדם לכלבו מ\"מ הא בחובל להזיק פטור רק משום מקלקל והא שחיטה לא הוי קלקול. ודוחק לומר דמיירי בלא יצא דם או שלא יצא כגרוגרת:",
+                "[אות קלב] <b>שם ד\"ה ושאר שקצים. וחלזונות. </b>לטעם הא' שכתב הרמב\"ם דחובל משום מפרק והוי תולדה דדש. בחלזון. בלא\"ה פטור אף אילו היה לו עור כדקיי\"ל דאין דישה אלא בגד\"ק כדאיתא בשבת (דף ע\"ה ע\"א) דחלזון דאין בו משום מפרק ובבהמה ס\"ל להרמב\"ם דהוי גד\"ק עיי\"ש. ובהיפוך קשה ג\"כ כיון דחלזון אין לו עור איך פליגי ר\"י ורבנן בשבת (דף ע\"ה) אי חייב בחלזון משום מפרק אם יש דישה שלא בגד\"ק או לא. הא בשאר שקצים דאין להם עור חובל פטור ואפילו ביצא מהם דם כמ\"ש הרמב\"ם במפורש (בפ\"ח ה\"ז) (ודחה סוגיא דחולין (דמ\"ו ע\"ב) מהלכה ע' בכ\"מ) וע\"כ משום דבלא עור לא מקרי מפרק א\"כ בחלזון ל\"ש כלל מפרק. ומצאתי שעמד בזה הפמ\"ג בס' א\"א סי' שט\"ז סקט\"ו. וכזה ק' לי על רש\"י (דף ע\"ח ע\"ב) ד\"ה משום נטילת נשמה דנטנ\"ש הוה במשכן באילים מאדמים ותחש וחלזון עכ\"ל קשה לי במה דנקט חלזון הא מסקי' לעיל (דף ע\"ה ע\"א) דבחלזון שמוציא דמו לצביעה אין בו משום נטילת נשמה דהוי מתעסק דכל כמה דאית ביה חיותא וכו'. ואף דלר\"י דמשני שם שפצעו מת ס\"ל דיש בו משום נטילת נשמה מ\"מ הא רבא מסיק התם דאפ\"ת שפצעו חי ובפשטא דמלתא קי\"ל הכי וא\"כ מאי בעי רש\"י בזה למנקט חלזון מה דהוי רק לר\"י וצ\"ע:",
+                "[אות קלג] <b>תוי\"ט ד\"ה והחובל. ודומה זה לכותב שם משמעון. </b>והוא תמוה לענ\"ד דשאני התם דבכותב שם לחוד הוי מלאכה וחייב מש\"ה אף ברצה לכתוב שמעון לא גרע וחייב מיד כשכתב שם אף כשעדיין לא נתקיים כל מחשבתו. מ\"מ שם מלאכה עלה. אבל הכא דבנצרר הדם ולא יצא דא\"י ליתנו לכלבו. אם היה תחלת מחשבתו לחבול בענין שיצרור לחוד ולא יצא היה פטור משום מקלקל וא\"כ מה בכך דחשב שיצא הדם ויתן לכלבו. הא מ\"מ עתה שלא יצא הדם לא נעשה מלאכת חיוב דהא מקלקל הוא. והרי מפורש בתוס' (דף ק\"ו ע\"א) ד\"ה בחובל וכו' דהא דר' אבהו ס\"ל לר\"ש דמקלקל גמור בחבורה אף דא\"צ לכלבו חייב. היינו דהוא היה סבור שיכול ליתן לכלבו (דבלא\"ה הוי מלאכה שאצ\"ל) אלא דהיה איסורי הנאה וא\"י ליתן לכלבו. הרי אף דלפי מחשבתו לא היה מקלקל מ\"מ מקרי מקלקל כיון דבאמת נעשה קלקול. וא\"כ לר' יוחנן דס\"ל שם דבאמת בזה דהוי מקלקל גמור גם בחובל פטור אלא בענין דנותנין באמת לכלבו. ומכש\"כ לדידן דקי\"ל כר' יהודה דגם בחובל מקלקל פטור. ובנצרר הדם אמאי חייב הא הוי מקלקל. ואולי יש לדחוק דגם בנצרר יכול ליתן לכלבו הדם כשהוא נצרר שישליך הבשר הצרור לכלבו אלא דס\"ל להתוי\"ט דכפשוטו מיירי אף שדעתו היה בחבלה שיצא הדם ליתן לכלבו אם כן עדיין לא גמר כל מחשבתו. דמ\"מ חייב ודמי לשם משמעון דגם זה בנצרר מלאכה גמורה ליתן כך לכלבו. ועדיין צ\"ע."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות קלד] <b>ברע\"ב ד\"ה קשר הגמלים. והוי דומיא דקושרי חוטי יריעות הנפסקים. </b>ואח\"כ בהא דחייב על התירן כתב שכן צדי חלזון וכו'. וקשה לי הא זהו דקושרים יריעות הנפסקות אמרינן כן בפ' כלל גדול (דף ע\"ד ע\"ב) לס\"ד ואח\"כ כדאמר ליה רבא תרצת קושר מתיר מאי איכא למימר ומסקי' אלא וכו' שכן צדי חלזון וכו' ל\"צ תו לההיא דקושרי יריעות אלא דבצדי חלזון היה קשירה והתרה. וכן הרע\"ב בפ' כלל גדול במתני' דקתני הקושר והמתיר כ' הר\"ב על שניהם שכן צדי חלזון וכו' וצ\"ע:",
+                "[אות קלה] <b>שם בא\"ד וקשר של קיימא ואינו מעשה אומן. </b>זהו שיטת הרי\"ף דליכא חילוקים בין קיימא לגמרי לקצת קיימא אלא דאם הוא ג\"כ מעשה אומן חייב ובליכא מעשה אומן אסור מדרבנן ואם לא הוי קיימא וגם לא מעשה אומן מותר. והרע\"ב כ' במתני' ב' דקשר שאינו של קיימא לעולם רק לזמן קבוע אסור מדרבנן וזהו שיטת רש\"י וארכביה אתרי ריכשי וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות קלו] <b>במשנה אפילו ארבעה וכו'. </b>עי' תוי\"ט לקמן (רפי\"ח):",
+                "[אות קלז] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה רע\"ק אומר. שקרבים ביו\"ט. </b>בסוגיא אמרי' דר\"י ס\"ל דנדרים ונדבות קריבים ביו\"ט ול\"צ קרא דקריבים ביו\"ט ורע\"ק ס\"ל נו\"נ א\"ק ביו\"ט. וק\"ל הא פלוגתייהו רק בשלמי נדבה אבל בעולת נדבה לכ\"ע א\"ק וכמ\"ש תוס' חגיגה (דף ז' ע\"ב) וא\"כ הכא דמיירי בעולה לכ\"ע א\"ק וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות קלט] <b>במשנה שאינו מפולש. </b>והא דנקט במתני' ג' לחצר מעורבת ולא נקט למבוי המשותפת היינו דמבוי עצמו יש הפרש דבכ\"ק דהכא מהני מבוי שיש לו ג' מחיצות ולחי א' אבל לענין שאר דברים לא מהני לחי א' דס\"ל כר\"א (פ\"א דעירובין מ\"ב) דבעי' לחיים גמרא עפ\"י פירש\"י אבל הרשב\"א כ' דא\"ל דמתני' ס\"ל כת\"ק דהתם דבעלמא מהני ג\"כ לחי א'. אלא דהא דלא נקט במתני' דלקמן למבוי המשותפת משום דאינו פסיקא דהא לר\"א אסור בלחי א' אבל הכא נקט למבוי דגם ר\"א מודה הכא לענין כתבי קודש:",
+                "[אות קלח] <b>ברע\"ב ד\"ה כל כתבי. אע\"פ שלא ערבו. </b>וכ\"כ רש\"י וכה\"פ והכי מוכח דבמתני' ג' קתני לחצר המעורבת הכא לא קתני המעורבת. ואולם תמוה לי דברי רש\"י שבת (דף ס\"א ע\"ב) ד\"ה לאצולינהו לחצר המעורבת כשאר כתבי קודש עכ\"ל משמע דבכ\"ק מצילין רק למעורבת וצ\"ע:",
+                "[אות קמ] <b>שם בהר\"ב ד\"ה ואע\"פ. ואיכא למ\"ד דלא נתנו לקרות בהן. </b>היינו רשב\"ג במתני' (פ\"א דמגילה מ\"ח) ונ\"מ ג\"כ לאידך תנא בכתובים שלא בדיו עיין בסוגיא ובתוס'. ולישנא דהר\"ב ואיכא למ\"ד מגומגם דהא הר\"ב במגילה שם כתב דהלכה כרשב\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות קמא] <b>בהר\"ב ד\"ה מצילין. בהול על ממונו. </b>ואע\"פ דלקמן ריש פרק בתרא במי שהחשיך אמרי' בהיפוך דהקילו חז\"ל דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שריית ליה אתי לאתויי ד\"א ברה\"ר כ' הר\"ן לקמן דכל הפסד שהוא נופל פתאום דאפי' בלא איסור שבת אדם בהול עליו וצריך שימהר הצלתו כמו בדליקה בכה\"ג אמרי' מתוך שאדם בהול אי שריית ליה אתי לכבויי לפי שהדבר נחפז הרבה ואין לבו עליו ואי שריית ליה מידי לא יתן דבריו לשיעורים וכל כה\"ג איכא למיחש טפי למתוך שאדם בהול ממאי דאיכא למיחש דאין אדם מעמיד. אבל במי שהחשיך אין השעה דחוקה לו ואי שריית ליה אף היא יציל בכה\"ג דשריית לי' לחוד ואי לא שריית ליה מידי אפי' הוא לא יעמיד עצמו על ממונו ויציל כי היכי דבעי ע\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות קמב] <b>במשנה ולובש כל מה שיכול ללבוש. </b>בסמ\"ג והג\"מ והובא ברמ\"א דאפילו לחצר שאינה מעורבת מותר כיון דהוא דרך מלבוש והוי בבא בפ\"ע ולא קאי על ולשם מוציא. ולענ\"ד אולי גם למבוי שאינו מפולש ואפשר אף לרה\"ר מותר כיון דליכא בזה איסור הוצאה הוי כמו חצר המעורבת. ואולם לדעת הר\"ן שהעתקתי לקמן בסמוך אצל דברי התוי\"ט ד\"ה רי\"א יש בזה איסור הוצאה ואינו מותר רק למעורבת:",
+                "[אות קמג] <b>בהר\"ב ד\"ה בואו. יותר ממה שהם יכולים להציל. </b>מזה נשמע דדעת הרע\"ב דהאחרים ג\"כ א\"י להציל רק מזון ג\"ס דלא כדעת הר\"י טראני שכ' הר\"ן בשמו דהאחרים דלאו ממונם הוא לא בהילי ול\"ח לאתי לכבויי ומותרים להציל כמה דבעו:",
+                "[אות קמד] <b>בתוי\"ט ד\"ה רבי יוסי אומר. דלמא נפיק בהו לרה\"ר. </b>ואפשר דע\"כ לא פליגי רבנן עליה אלא משום דכיון דאינו מציל אלא ברה\"י לא חיישי' להכי אבל היכא דנפק לרה\"ר בהא מודו דאסור משום משא. ולפ\"ז אסור לצאת ברה\"ר במלבושים הרבה שאין דרך לישא אותם ביחד. הר\"ן:",
+                "[אות קמה] <b>בתוי\"ט ד\"ה בואו והצילו עמי. כמ\"ש שם הר\"ן. </b>אבל רש\"י כתב דהוי הפקר כיון דאמר בואו והצילו לכם וכ\"ה בש\"ע (סי' של\"ד) וכ' המג\"א דבלא אמירה יכול לומר הייתי ממציא לי אנשים שהיו מצילים ומחזירים לי. ולענ\"ד היה נראה דבאוכלים דא\"א לו להציל יותר מג' סעודות הוי הפקר דכמציל מזוטו של ים הוא. אבל במלבושים דהיה ביד הבעל הבית לחזור פעם אחר פעם לא הוי הפקר ואפשר דזהו כוונת הש\"ס דברישא תני הצילו לכם כיון דלא חזי אלא ג\"ס וממילא הוי הפקר אבל במלבושים דחזי לכולי יומא לא הוי הפקר מש\"ה אומר בואו והצילו עמי:"
+            ],
+            [
+                "[אות קמו] <b>ברע\"ב ד\"ה שאין יכולין לקבל. וסבר ר\"י גרם כיבוי אסור. </b>היינו בדליקה דחיישינן כיון דבהול דלמא אתי לכבויי. גמרא:",
+                "[אות קמז] <b>בתוי\"ט ד\"ה פורסין. וביו\"ט אף בלחין. </b>היינו בנשחטה ביו\"ט שרי לטלטל עור הלח דהתירו סופן משום תחלתן שלא ימנע לשחוט ביו\"ט כדאיתא בביצה (פ\"א מ\"ה):"
+            ],
+            [
+                "[אות קמח] <b>במשנה אין אומרים לו כבה. </b>בסוגיין (דף קכ\"א) אמרי' אמר ר' אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. והנה אם מותר לומר לנכרי אם תכבה לא תפסיד לא נתבאר בפוסקים ומדברי תוס' כתובות (דף ע' ע\"ב) שכתבו שם דבמודר הנאה דמותר לומר כל הזן אינו מפסיד דמ\"מ לומר ליחיד אם תזון לא תפסיד אסור דדמי לשלוחו א\"כ הכא בדליקה מדלא נקט רבותא יותר דמותר לומר אם תכבה ל\"ת מוכח דזהו באמת אסור. אמנם קשה לי דהא בסוגיין אמרינן נימא מסייע ליה אין אומרים לו כבה וכו' כבה הוא דלא אמרינן ליה הא כל המכבה א\"מ אמרינן ליה והא מהך דיוקא יהא מוכח דדוקא כבה ממש אסור אבל לומר לו אם תכבה ל\"ת רשאי וא\"כ אמאי לא נקט ר\"א יותר רבותא דגם זה מותר. וכן ק' למסקנא דאמרי' אימא סיפא אל תכבה ל\"א ליה וכל המכבה אינו מפסיד נמי ל\"א ליה אלא מהא ליכא למשמע מיניה. והא זהו ל\"ש רק היכא דאפשר לקיים דיוקא אי דרישא אי דסיפא. אבל הכא דעכ\"פ דיוקא דרישא בודאי לא הוי דיוק דהא אסור לומר אם תכבה ל\"ת וכיון דדיוקא דרישא בודאי ל\"ד ממילא ננקיט לעיקר דיוקא דסיפא דהכל אסור. מכל הלין יהא מוכח לכאורה דבאמת מותר לומר אם תכבה ל\"ת וצ\"ע לדינא. ובמה דאמרי' מהא ליכא למשמע מיניה ק\"ל הא י\"ל דמתני' מילתא פסיקא נקט לה במה דאיתא לכ\"ע והיי' דנימא דכל המכבה א\"מ תליא בפלוגת' דר\"ש ור\"י דאם מלאכה שאצ\"ל דאורייתא והוי כיבוי מלאכה דאורייתא לא מקילי' לומר כל המכבה א\"מ אבל לר\"ש דכיבוי הוי דרבנן אם אינו עושה לעשות פחם מותר לומר כל המכבה א\"מ ובזה לא יסתרו הדיוקים די\"ל דנקט מלתא דפסיקא דכבה לכ\"ע לא אמרינן ואל תכבה לכ\"ע ל\"צ לומר לו. ולומר כל המכבה א\"מ תליא בפלוגתא דר\"י ור\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות קמט] <b>במשנה וירדו בו ר\"ג. </b>במתני' שברי\"ף איתא וירדו אחריו ר\"ג וזקנים:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות קנ] <b>ברע\"ב ד\"ה ליטול בה את הקוץ. ובלבד שלא יתכוין. </b>אף דזהו מספיק רק לר\"ש דהלכה כמותו דדשא\"מ מותר מ\"מ מתני' כ\"ע הוא דפשיטא ליה להש\"ס דליכא פלוגתא במשנה זו. תוס' במסכתין (ריש דף ק\"ז). וטעמא דשרי לר' יהודה משום דהוא סובר מקלקל בחבורה פטור. גמרא סנהדרין (דף פ\"ד ע\"ב). וזה שאמר בעלמא בגמרא דר\"י סובר מקלקל בחבורה פטור ממתני' דהכא שמעינן לה דכיון דס' דמשאצ\"ל חייב ע\"כ טעמא דשרי ליטול הקוץ משום דמקלקל בחבורה פטור. תוס' סנהדרין שם ד\"ה מאן. והיינו ג\"כ משום דמסתברא להש\"ס שאין חולק כלל בדין זה דמחט של יד. והנה מצינו בכריתות (דף כ') דמה דמחייב ר\"א במל את שלאחר השבת בשבת כיון דמקלקל בחבורה חייב גם מתעסק חייב. וא\"כ לכאורה ממה דשרי ליטול הקוץ יחויב דיסבור דמשאצ\"ל פטור. וא\"כ באינו מתכוין דממילא א\"צ לגופו אינו חייב. ולפ\"ז ע\"כ מה דמחייב ר\"א חטאת במכבד ומרבץ בפסחים (דף ס\"ה) אף דהוי אינו מתכוין דהא לרבנן שרי משום דשא\"מ. צ\"ל או כמ\"ש התוס' פ' המצניע דבזהו עצמו פליגי דרבנן ס' דלא הוי פסיק רישא ור\"א ס' דהוי פ\"ר או כמ\"ש התוס' בסנהדרין (דף פ\"ה ע\"א) דס\"ל לר\"א דהך תיקון דכיבוד וריבוץ זהו בעצמו ענין בנין וע\"כ קשיא לי מה דמבואר מדבריהם שם דמכח ההקדמה שהקדימו דגם לר\"י דשא\"מ בשבת רק מדרבנן אסור הוצרכו לכך. אבל לולא ההקדמה היה אפשר לומר בפשיטות דר\"א דהמכבד ס\"ל כר\"י והרי בלא\"ה צ\"ל הכי דהא ר\"א ע\"כ סובר דשא\"מ מותר וצ\"ע:<br><b>ועוד </b>תימה על התוס' אי מהכא ידעינן לה לר\"י דמקלקל בחבורה פטור א\"כ איך מספקינן פ\"ק דכתובות גבי דם מפקיד פקיד דדלמא הלכה דדשא\"מ אסור וגם מקלקל בחבורה חייב הא זהו א\"א דא\"כ מחט של יד ליתסר לדינא והרי לפי שיטתם ס\"ל להש\"ס דמחט של יד אתיא ככ\"ע ואין בזה חולק ואיך נאמר דלדידן להלכה באמת אסור. ותו קשיא לי דלדבריהם צ\"ל הא דאמרינן בשבת ג\"כ דמקלקל בהבערה תלוי בדר\"ש ור\"י היינו דזה תלוי בזה דמאן דס' מקלקל בחבורה חייב וע\"כ דיליף לה מדאיצטריך קרא למשרי מילה בשבת ומוכח דס\"ל דתיקון מצוה לא הוי תיקון ממילא מדאסר רחמנא הבערת בת כהן והא בישול פתילה דלמצוה לא הוי תיקון ע\"כ מוכח דמקלקל בהבערה חייב. וכיון שכן יקשה לראב\"צ בכריתות לשינויא דר\"א דמיירי בנתכוין לכבות העליונות והובערו התחתונות ומיירי ע\"כ בלא ניחא ליה דאל\"כ גם לר\"ש חייב א\"כ הוי מקלקל לענין הבערה. ומוכח דס\"ל לראב\"צ דמשאצ\"ל חייב וגם מקלקל בהבערה חייב. וממילא יחויב שגם מקלקל בחבורה חייב וכנ\"ל, הרי דאפשר שיסברו תרווייהו בהדדי דמשאצל\"ג חייב וגם מקלקל בחבורה חייב וא\"כ דלמא גם ר\"י סובר כן. וצע\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות קנא] <b>בהר\"ב ד\"ה רבי נחמיה. ולא לצורך דבר אחר. </b>ולצורך מקומו שרי לרבי נחמיה. גמרא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות קנב] <b>תוי\"ט ד\"ה ודמאי. וכתבו התוס' דהמ\"ל. </b>והרשב\"א כתב דדוקא תרומה מותר לישראל דעומד ליתנה לכהן אבל דמאי שאינו עומד לעניים אלא להחזיק לעצמו ע\"י הפרשה וכיון דהיום אסור להפריש לא חזי היום לכלום אלא כיון דאי בעי חזי ליה השתא נמי מטלטל ליה דראוי הוא לו עיי\"ש ועי' מה שכתבתי בגליון במסכתין פכ\"ד מ\"ד:",
+                "[אות קנג] <b>במשנה מתיר בלוף. </b>היינו בלוף ומכש\"כ בחרדל תוס' (דף קכ\"ח ע\"א ד\"ה רשב\"ג):",
+                "[אות קנד] <b>ברע\"ב ד\"ה לעורבים. עורבים לגדולה. </b>דכל ישראל בני מלכים הם כדס\"ל לר\"ש לעיל (ספי\"ד). גמ':"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות קנה] <b>תוי\"ט ד\"ה ומחללין. ותיובתא לחולקים עליו. </b>עיין בחידושי רשב\"א דהקשה כן ומוכח מזה דמילדים את האשה היינו מלאכה ולא טורח בעלמא ופירכת הש\"ס דלמאי קתני ומחללים עליה את השבת הא כבר קתני ומילדים את האשה:",
+                "[אות קנו] <b>בתוי\"ט ד\"ה וכל וכו'. מביום השמיני. </b>ושם בעי תחלה למילף מק\"ו ומה צרעת שדוחה עבודה ועבודה דוחה שבת מילה דוחה אותה שבת שנדחית מפני העבודה אינו דין שתהא מילה דוחה אותה. ובתוס' הקשו לימא רציחה תוכיח שדוחה את העבודה ואינה דוחה שבת אף אני אביא מילה וכי תימא מילה עדיפא שדוחה צרעת הדוחה את העבודה אכתי נימא קבורת מ\"מ תוכיח דעדיפא ממילה שדוחה את המילה מולאחותו הדוחה את הצרעת הדוחה את העבודה הדוחה את השבת אפילו הכי לא דחיא שבת ע\"כ. ותמהני הא לאותו ס\"ד מהראוי שקבורת מ\"מ תהיה דוחה שבת כיון שדוחה מילה הדוחה את השבת דהא בסנהדרין (דף ל\"ח) פרכינן ותהא קבורת מ\"מ דוחה שבת מק\"ו כיון דדוחה עבודה ועבודה דוחה שבת משנינן רציחה תוכיח שדוחה עבודה ואינה דוחה שבת. ובתוס' שם הקשו דנלמד הק\"ו קבורת מ\"מ דדוחה מילה ומילה דוחה שבת ותירצו דמ\"מ שייך רציחה תוכיח שדוחה עבודה שדוחה שבת והיא גופה אינה דוחה שבת ה\"נ י\"ל קבורת מ\"מ אף שדוחה מילה שדוחה שבת היא גופה לא תדחה שבת ולכאורה קשה דמ\"מ קבורת מ\"מ עדיפא שדוחה מילה דדוחה צרעת דדוחה עבודה דדוחה שבת ועדיף משבת בכמה מדרגות וכמ\"ש תוס' כאן וכ\"ת כו' וצ\"ל למסקנא ניחא דצרעת לא משום דחמירא אלא משום דגברא לא חזי ולרב ספרא בתירוץ א' בתוס' לקמן בד\"ה הדר אמר דלא ס\"ל דהך סברא דגברא לא חזי. באמת צ\"ל דבלא\"ה ל\"ל קו\"ח כזה כמ\"ש הרש\"א שם או דבאמת נסתר סברת תוס' בוכי תימא שכ' כאן. ואין חילוק בין אם עדיף במדרגות או לא כיון דמצינו גבי רציחה דדוחה דבר שדוחה שבת ומ\"מ היא אינו דוחה נסתר הק\"ו מכל וכל. עכ\"פ לפי מה דקיימי התוס' השתא בסברת וכ\"ת מילה כו' ק' איך כתבו אכתי נימא קבורת מ\"מ תוכיח נימא דהיא גופה אתיא בק\"ו דדוחה שבת כיון דדוחה מילה דדוחה צרעת כו' ולאותו הו\"א ל\"ש רציחה תוכיח כי היכי דל\"ש רציחה תוכיח על מילה ומאי אולמא הק\"ו לגבי מילה מלגבי קמ\"מ ותרווייהו נילף בקו\"ח שדוחה שבת וצע\"ג וה' יפתח לבבי בתורתו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות קנז] <b>תוי\"ט ד\"ה מביאו בשבת. למהר המצוה. </b>ותוס' הניחו בקושיא בסוגיין ד\"ה שלא ברצון ר\"א דהא מ\"מ אפשר לקיים שניהם דבכה\"ג אין עשה דוחה ל\"ת והרשב\"א בחידושיו תירץ כיון דמ\"מ צריך לחלל שבת במילה גופה מש\"ה הכל שרי:",
+                "[אות קנח] <b>שם ד\"ה על פי עדים. לתני ע\"פ א'. </b>עי' בהרא\"ש (פ\"ק דמציעא סוף סי' ג') שכתב וז\"ל ואיכא למימר שלא דקדק התנא בלשונו לשנות עדים ולאשמועינן דע\"א לא מהני ואלא אגב רהיטיה נקט דאורחיה בכל דוכתא למיתני עדים ופירוש עדות המועלת לו עכ\"ל. וצ\"ע מפירכת הש\"ס בשמעתין דליתני ואם יש ע\"א. ואח\"כ מצאתי בעזה\"י שעמד בזה הראנ\"ח בתשובה (ח\"א סי' פ\"ט):"
+            ],
+            [
+                "[אות קנח] ב <b>במשנה אפילו מחצר אחרת. </b>משמע דמרה\"ר אסור וכ\"כ המג\"א להדיא (בסי' של\"א ס\"ק ה'). אבל בהר\"ן במה שהביא דברי הרמב\"ן להוכיח דנשפכו מים שלאחר המילה יכול למולו ולהחם חמין באמצע דבריו כתב ומביא דרך רה\"ר וצ\"ע ובאמת לכאורה ק' אמאי נימא דאסור מרה\"ר דמ\"ש מלועס בשיניו דהוי טחינה כלאחר יד דשרי ומ\"ש הוצאה מרה\"ר כלאחד יד. וגם ק' לי בדברי הרמב\"ן שבר\"ן הנ\"ל דנקט ההוכחה מדשרינן למול אף דיודע שיהיה צריך להביא הסמרטוטין לכרוך על אצבעו להביא מרה\"ר דהוי שבות דלא דחי במכשירים אמאי הניח מלהביא ראיה מלועס בשיניו דהוי נמי שבות דהוא טוחן כלאחר יד:",
+                "[אות קנט] <b>בר\"ב ד\"ה אם לא טרף. בדרך שטורפים ביצים בקערה. </b>נראה דדקדק בזה לאורויי דדוקא בכה\"ג לטרוף ולערב יפה יפה אסור אבל בלא עירב כל כך שרי וזהו בכלל ינתן זה בעצמו וכדאיתא בסוגיין:"
+            ],
+            [
+                "[אות קס] <b>במשנה ספק ואנדרוגינוס. </b>בהרי\"ף איתא במתני' ספק בן ז' ספק בן ח' ולענ\"ד הוא ט\"ס וראוי למחקו וצ\"ל כמו שלפנינו בש\"ס ספק ואנדרוגינוס וראיה לזה מהא דאמרי' (דף קל\"ו ע\"א) ואלא הא דתניא ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת אמאי נימהליה ממנ\"פ. ואמאי פריך מברייתא ולא ממשנתנו זו. ולכאורה היה אפשר לומר דצ\"ל דתנן וכו' ובאמת הפירכא ממתני'. והיינו מרויחים בזה כי באמת תמוה לכאורה לפמ\"ש הטור והש\"ע או\"ח סי' ש\"ל דספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללים עליו את השבת לפיקוח נפשו. והיינו מברייתא הנ\"ל דס\"ל דסתמא קתני אין מחללים ולא מיירי ממילא א\"כ מאי פרכי' נימהליה ממנ\"פ הא לא מיירי כלל ממילה. אבל אי הפירכא ממתני' דמיירי ממילה ניחא. <b>ואולם </b>קשה דאיך תלוי הפירכא על רב אדא דאמר דבן ח' מחתך בבשר בעלמא בלא\"ה יקשה ממתני' זו דקתני עלה ור\"י מתיר באנדרוגינוס דמשמע דבספק מודה והא לר\"י דס\"ל דמקלקל בחבורה פטור והא דצריך קרא למילה היינו דמה לי תיקון גברא מה לי תקון כלי ולדידיה ס' בן ז' או ח' נימהליה ממנ\"פ דאם בן ח' [הוא] וליכא תיקון גברא לא הוי תיקון. ואולי י\"ל כיון דצריך למצוץ אח\"כ דהוי חבורה דבזה הוי תיקון גם בבן ח' לחיות חיי שעה ולהטור וש\"ע הנ\"ל דאסור לחלל שבת בפקוח נפשו דס' בן ז'. מ\"מ א\"א למולו להניחו בלא מציצה לגרום בידים סכנה כמו דאסור להרגו מספק. לזה פריך מדרב אדא דהוי כבשר ואין בו משום חבורה. אך מ\"מ האמת יורה דרכו דל\"ג במתני' ס' בן ז' והראיה מדאמרי (דף קל\"ה ע\"א) אמר מר ולא ספק דוחה את השבת לאתויי מאי לאתויי הא דת\"ר ספק בן ז'. ול\"ק לאתויי הא דקתני במתני' א\"ו דלא גרסי' ליה וממתני' ליכא ראיה די\"ל דמיירי בנולד בה\"ש. ומה\"ט קשה לי על רש\"י והרע\"ב דמפרשי במתני' ספק בן ח' ספק בן ט'. והרי מסוגיא משמע דממתני' ליכא הכרח לדין זה די\"ל ספק היינו נולד לבה\"ש וא\"כ למה נדחוק דמיירי בס' בן ח' וממילא ע\"כ דמיירי במכשירים ואליבא דר\"א כדמשנינן אברייתא ואמאי לא פירשו בפשוטו בנולד בה\"ש וצ\"ע:<br><b>ובקושיא </b>הנ\"ל דמאי פרכינן ואלא הא דתנא לא מיירי ממילה צריך לדחוק דכוונת הש\"ס על הברייתא דערלתו ודאי דוחה את השבת דאמרי' עלה לאתויי מאי (דנולד בין השמשות קתני בסיפא בברייתא) לאתויי הא מתני' ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללים:",
+                "[אות קסא] א <b>שם בהרע\"ב ד\"ה ראב\"ע. בין לפני המילה. </b>לכאורה קשה דהיכן מצינו דפליג ראב\"ע על לפני המילה וכיון דלת\"ק מותר רק זילוף ה\"נ לראב\"ע ולא פליג רק על לאחר המילה. וכזה הקשה הר\"ן על הרי\"ף דפסק להלכה דמרחיצים את הקטן לפני המילה ותירץ דהרי\"ף פסק כאוקימתא דרבא דלת\"ק ג\"כ מרחיצים ממש וסיפא דקתני מזלפים היינו ביום ג' עיי\"ש. וזהו אינו מספיק על הר\"ב דכ' תחלה כאוקימתא דר\"י ורב\"א דמרחיצים דת\"ק היינו מזלפים וצ\"ע. ועיין במהרש\"א דכתב דלהך אוקימתא דמרחיצים דתנא קמא היינו מזלפין ה\"נ מרחיצים דראב\"ע היינו מזלפים והוסיף רק דאפילו ביום ג' מזלפין וא\"כ אפילו אחר המילה לא שרי רחיצה רק זילוף. אח\"כ ראיתי בכ\"מ (פ\"ב מה' מילה) שכ' על הר\"ן הנ\"ל די\"ל אף לשינויא דמרחיצים דקאמר דת\"ק היינו מזלפים מ\"מ ראב\"ע פליג דמרחיצים כדרכו בין לפני המילה בין לאחר המילה ואפי' ביום הג' והיינו כדברי הר\"ב:"
+            ],
+            [
+                "[אות קסא] ב <b>תוי\"ט ד\"ה חייב. מתקן הוא. </b>ואף דמל קודם זמנו צ\"ל דמ\"מ מקרי תקוני גברא דהוא נימול וא\"צ עוד למולו. ומ\"מ קשה לי הא בכריתות פרכינן עלה דמשנתנו דליפטר מטעם מתעסק ומשני הנח לחבורה כיון דמקלקל חייב מתעסק ג\"כ חייב. הרי דמתני' זו צ\"ל דס\"ל דמקלקל בחבורה חייב. ובסוגיא זו קשה לי דהתינח מתעסק שנתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דבכל התורה חייב ורק בשבת פטור משום מלאכת מחשבת אסרה תורה בזה שייך לומר דחבורה כיון דמקלקל חייב ולא בעי' מלאכת מחשבת הוי כמו שאר איסורים אבל מתעסק שנתכוין באמת לחתוך זה אבל סבר שהוא תלוש דכפי מה שהיה חושב היה באמת היתר זה בכל התורה כולה פטור ורק בחלבים ועריות שהיה סבר שהוא שומן או שהיא אשתו חייב שכן נהנה וכך מבואר להדיא בתוס' א\"כ ה\"נ נהי דמצד מתעסק שחשב לימול תינוק זה ומל זה הדין דחייב התינח אם שניהם לא היה זמנם היום דבשניהם איכא איסור אבל כיון דאחד זמנו היום והוא חושב שתינוק זה זמנו היום והוי מלאכת היתר דהא התורה התירה והוי כמו נתכוין לחתוך תלוש וחתך מחובר ובזה גם בחבורה לפטר כיון דגם בשאר איסורים פטור. ודוחק לחלק דדוקא כסבור תלוש דליכא כלל מלאכת שבת אבל הכא דגם בתינוק שזמנו היום מכל מקום הוי מלאכ' אלא דהתורה התירה זהו לא הוי מתעסק. וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות קסב] <b>ברע\"ב ד\"ה אבל. דדבר שא\"מ מותר. </b>וכ\"כ רש\"י עיין בהר\"ש (פ\"ט מ\"ב דכלאים) במ\"ש להקשות על סוגיא דשבת (דף פ\"א ע\"ב) דפריך על ר\"י מסתם מתני' דנזיר חופף דדשא\"מ מותר הא איכא סתמא בכלאים שם מ\"ב דלא ילבש כלאים לגנוב את המכס דדשא\"מ אסור ותירץ דאיכא שם סתם בתרא במתני' ה' דמוכרי כסות מוכרין כדרכן וע\"ז חזר והקשה דמ\"מ הא איכא סתמא בשבת (פ\"ג) מיחם שפינהו לאוקימתא דאביי וכן מתני' שם (פ\"ה מ\"ג) ובלבד שלא יכרוך עיי\"ש. וקשה לי דגם ע\"ז יש לתרץ דהוי סתם בתרא מתני' דהכא דנוטל בכברה דסתם דדשא\"מ מותר. ועל תירוצו דהר\"ש שם דפירכת הש\"ס בדרך מאי אולמא האי סתמא מהאי סתמא יש לעיין דדלמא באמת מכח מאי אולמא כו' מהאי סתמא הוי ספק איזה סתם עיקר מש\"ה אר\"י דאסור לקנח בחרס. ועל מ\"ש תוס' חולין (דף מ\"ג ע\"א) ד\"ה והאר\"י וכו' דפירכת הש\"ס מכח מאי אולמא וכו' ל\"ק כנ\"ל דמ\"מ מספיקא אסור בלא נשתייר כזית. די\"ל דמ\"מ מדאמר ר\"י הלכה כדברי האומר כזית דמשמע דהלכה ברורה כן והוי ודאי טריפות ולא ספק ושפיר פריך. אבל בההיא דהנ\"ל דאמרי' אסור לקנח בחרס שפיר י\"ל דמספק הוא דאסור. וצ\"ל כיון דדבר שא\"מ בשבת גם לר\"י הוי רק דרבנן כמ\"ש תוס' שבת (דף מ\"א ע\"ב) ד\"ה מיחם וכ\"כ רש\"י שבת (דף קכ\"א ע\"ב) ד\"ה דילמא לפ\"ת ולזה פריך הש\"ס מכח מאי אולמיה והוי ספק בדרבנן ולקולא. ובזה ניחא דבסוף מסכתין דמשנינן סתמא אחרינא אשכח דתנן מגביהין מעל השלחן. ולכאורה קשה מאי אולמיה האי סתמא מהאי סתמא ולפי הנ\"ל ניחא דבאמת כיון דהוי ספק מקילים דמוקצה מותר כיון דאף לר\"י מוקצה רק דרבנן ואף דהוי דשיל\"מ מ\"מ בספק דדינא בדרבנן לקולא כמ\"ש הפר\"ח. ואף למ\"ש התוי\"ט (פ\"א דביצה) דמוקצה חמור כעין דאורייתא וספיקו אסור היינו בספק בנולד ביו\"ט דכיון דאילו נולד הוה אסור משום מוקצה למאן דס\"ל מוקצה אסור מש\"ה גם ספיקו אסור. אבל הכא דדנין על היסוד אם סתמא כר\"י עיקר ומוקצה אסור או סתמא כר\"ש עיקר ומוקצה מותר כיון דהספק על היסוד איסור מוקצה בזה הוי כמו כל ספק דרבנן. ואולם עדיין קשה מההיא תוס' דחולין הנ\"ל דהא התם מהספק בעי' נשתייר כזית. אלא דקושיא על לשון ההלכה שאמר ר\"י וא\"כ גם הכא בסוף מסכתין דאמר ר\"י הלכה כר\"ש יקשה נהי דמדינא מספק מותר מ\"מ לא הו\"ל לומר בלשון הלכה. ואולי יש לחלק דהכא אין חילוק אם מתירים מוקצה משום דודאי הלכה כרבי שמעון או דהוי ספק דשמא הלכה כר\"ש. אבל בטריפות דהוי נ\"מ גדול בין ודאי טריפה לספק טריפה לענין כסוי הדם וכדומה לא הו\"ל לומר בלשון הלכה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות קסג] <b>בתוי\"ט ד\"ה והאבן בידו. דאינו צריך כ\"כ טלטול התינוק. </b>קשה לי דלפ\"ז ביש לו געגועים דודאי צריך לטלטול התינוק הוי היתר גמור כמו בכלכלה ולמאי צ\"ל דלא העמידו טלטול שלא בידים במקום סכנה הא הוי היתר גמור. וביותר ק' לפ\"מ דפירשו תוס' בל' אי הכי היינו דהמקשן ידע דדינר אסור משום דלמא נפיל ואתי לאתויי אלא דמקשה כמו דמטלטלים טלטול האבן שביד תינוק משום סכנה ה\"נ נתיר טלטול הדינר בידו ומאי דומיא הא הטלטול האבן שביד התינוק הוי היתר גמור היכא דצריך לתינוק ביש לו געגועים וצע\"ג:",
+                "[אות קסד] <b>בתו\"ח ד\"ה הר\"ב ד\"ה אף מעלין. דיכול לאוכלו מן המדומע קודם. </b>ע\"י שנותן עיניו בצד זה להעלותו ואוכל בצד אחר. ועיין בפ\"ק דחולין (דף ז' ע\"א) ובבכורות (דף נ\"ט ע\"א) דהקשו תוס' הא גם בדמאי רשאי לקרות שם ע\"י שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר כדמוכח (פ\"ק דחולין ) א\"כ אמאי קתני במתני' דפ\"ב דשבת בספק חשיכה מעשרין את הדמאי גם בשבת לשתרי ותירצו דשאני מדומע דכבר היה מתוקן אבל תחלת טבל לא שרי ע\"י דאפשר שנותן עיניו בצד זה וכו' וכזה כתב ג\"כ הרמב\"ן (פ\"ק דביצה) בסוגיא דגלגל עיסה:<br><b>ובעיקר </b>קושית תוספות י\"ל דהרי בסוגיין אמרינן דר\"י עדיפא מדרשב\"א והיינו דרשב\"א מיקל רק על ידי שנותן עיניו ור\"י מיקל טפי דכיון דיכול ליתן עיניו לא הוי מתקן בהעלאתו. א\"כ י\"ל דמתני' דפ\"ב דשבת כרשב\"א אתיא ואפשר דגם רבנן דר\"י ס\"ל דבמדומע מותר על ידי שנותן כו' אלא דס\"ל דמ\"מ הוי מתקן בהעלאתו ור\"י הוא שחידש סברא זו דלא מקרי מתקן וכ\"כ הרמב\"ן (פ\"ק דביצה) וז\"ל שר\"י אומר מעלין את המדומע וחביריו חולקים עליו שאעפ\"כ אסור לקרוא שם עכ\"ל ואם כן ממילא ליתא לקושי' תוס':"
+            ],
+            [
+                "[אות קסה] <b>בר\"ב ד\"ה מטה כו'. לא יטול אותה. </b>בגמ' מאן תנא כו' בהתירא טרחינן באסורא לא טרחינן. דקתני מגביה ומטה על צידה כו' בחביות דהוי התירא ולא יטול האבן ממש דהוי איסור רש\"י. ולא זכיתי להבין דאיך שייך היתר נטילת האבן הא א\"א לטלטל מוקצה בשביל שתיית היין דהא חזינן במניח דהחבית נעשה בסיס ואסור לנער ולא שרינן טלטול חביות המוקצה בשביל שתיית היין (והא דהחבית הוי בסיס ול\"א דהוי מוקצה לדבר איסור והיתר דהא היין היתר הוא עי' בס' ת\"ש (סי' שי\"ט) כיון דהאבן מונח על החבית גבוה מן היין מקרי בסיס לאבן לחוד) וא\"כ מה לי טלטול אבן דלשתרי מטלטול חבית דאסורה. והאי דנוטל את הפסולת. צ\"ל באמת דטלטול מוקצה ביו\"ט לצורך אוכל נפש שרי כמ\"ש התוס' ריש ביצה (דף ח' ע\"א ד\"ה אר\"י ובדף כ\"ה ע\"ב ד\"ה גריפת ובדף ל\"א ע\"ב ד\"ה אר\"ז) ע\"ש אבל בשבת דאסור כדמוכח מניעור חבית במניח דאסור וכנ\"ל א\"כ איך אפשר לטלטל האבן וליכא היתר רק בניעור החבית דהוי לגבי האבן טלטול מן הצד לצורך דבר המותר וצלע\"ג:<br><b>ואולם </b>לשיטת התוס' ניחא דפרכת הש\"ס דנימא דבטל האבן לגביה כמו באוכלים מרובה על הפסולת ובזה ל\"ק דמנ\"ל הך סברא דבטל הא התם אף אם אין הפסולת בטל לגבי אוכלים מ\"מ הא טלטול מוקצה לצורך א\"נ מותר ביו\"ט. בזה י\"ל דזהו דוקא בא\"א בעניין אחר אבל היכא דאפשר לברר האוכל אלא דנפיש בטרחא לא היה לנו להתיר טלטול מוקצה אע\"כ דפקע שם מוקצה מיניה דבטל לגבי האוכל ושפיר פריך:<br><b>וביותר </b>י\"ל דפריך בדרך הכרח דהא בסיפא בפסולת מרובה על האוכלים דנוטל האוכל ולשיטת התוספות הפירוש דנפיש בטרחא וזוטר בשיעורא קאי על האוכלים הרי דמחייבי' ליה לאפושי בטרחא ולא מתירין לו טלטול מוקצה דפסולת. וא\"כ מ\"ש ברישא דהאוכל מרובה בשעורי' ומ\"ש בסיפא דהפסולת מרובה בשעורי'. הא מ\"מ בזה ובזה נפיש טרחא לברור האוכל. ע\"כ ברישא הטעם כיון דהאוכל מרובה בשיעורי' בטל הפסולת לגבי האוכלים:<br><b>ובזה </b>אפשר לפרש כוונת תוס' בהמשך דבריהם במ\"ש והא דמוקי לה בפ\"ק דביצה כו'. ודו\"ק:",
+                "[אות קסו] <b>תוי\"ט ד\"ה מטה. ובדין דכר. </b>בסוגיין איתא ב' מימרות משמיה דרב. הא'. על אבן ל\"ש בשוכח. והב'. על מעות שעל הכר ל\"ש אלא בשוכח. ובתוס' הקשו תרתי דרב למ\"ל. ותירצו דחדא מכלל חברתה אתמר. ולענ\"ד נראה לתרץ קושייתם דהנה במסכתין פ' כל הכלים [דף קכ\"ה ע\"ב] איתא תנן התם אבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת. אמר רבה א\"ר אמי אר\"י ל\"ש אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. ורב יוסף א\"ר אסי אר\"י ל\"ש אלא בשוכח אבל במניח נעשה כיסוי להחבית אמר רבה מותבי' אשמעתין האבן שבקירויה וכו'. וכ' רש\"י שם במימרא דרבה ל\"ש דמותר לטלטל החבית והאבן עליה דקתני ואם היתה בין החביות מגביהה ומטה על צידה בשכח האבן שעליה. אבל במניח נעשית החבית בסיס להאבן ואין מטלטלים את החבית. והיא תמוה דאמאי נקט רש\"י ל\"ש אלא בשוכח קאי אסיפא דמתני' דמגביהים להחבית ולא בפשוטו על הרישא דמטה על צידה דל\"ש אלא בשוכח אבל במניח אסור להטות על צידה דהא באמת בבסיס אפי' ניעור אסור דהא בההיא דמעות שעל הכר דלא קתני במתני' רק דינא דניעור ועלה אמר רב דבמניח אסור ובפרט דהגמרא מביא רק הרישא. ונדחק רש\"י לפרש דקאי אסיפא. וטעמא בעי. ורש\"י בפ' נוטל [דף קמ\"ב ע\"ב] כ' בפשוטו דל\"ש דמטה ע\"צ וכו'. אח\"כ ראיתי שהקשה כן המהרש\"א. ומה שתירץ דכ' רש\"י כן דלא ליהוי פלוגתא דר' אמי ור\"א פלוגתא רחוקה בתלתא דרגי דלר' אמי אפילו ניעור אסור ולר' אסי אפילו האבן עצמו מותר לטלטלה. דחיק טובא. דבדינא דבסיס ל\"פ דתרווייהו ס\"ל דהיכא דהוי בסיס אפי' ניעור אסור אלא דפליגי אם האבן עצמו הותר בנעשה כלי או דלא נעשה כלי. וממילא החבית בסיס לדבר אסור וא\"כ הפלוגתא רק בחד מלתא ביסוד זה אם האבן נעשה כלי או לא וליכא בזה פלוגתא רחוקה דגם רב אסי מודה היכא דלא נעשה האבן כלי אפילו ניעור אסור ובזה ממילא נדחה גם תירוצו השני של המהרש\"א דלכך פירש בטלטול ולא בניעור דהוי דומיא דמייתי עלה ואזדי לטעמייהו. כיון דשורש הפלוגתא רק אם האבן נעשה כלי או לא. שייך שפיר ואזדי לטעמייהו. והנלע\"ד דהנה לעיל (פרק ד' מ\"ב) נוטל את הכיסוי והן נופלות. כ' רש\"י והרע\"ב דלא נעשית בסיס להן שאין עשוי אלא לכסות הקדירה. ונראה דכוונתם למ\"ש הר\"ן שם (דף כ\"ה ע\"א) בשם הרז\"ה שאין הקדירה תשמיש להטמנה וכיסוי אלא אדרבה דהם תשמישים לקדירה. והוא במג\"א (סי' רנ\"ט סק\"ט) [ובתוספות פרק כירה (דף מ\"ג ע\"ב) ד\"ה דכ\"ע כ' טעם אחר כיון דאין דעתו להניח שם כל השבת לא מקרי בסיס]. ולכאורה תמוה משמעתין דאמר רבה אבל במניח נעשה בסיס. נהי דס\"ל לרבה דהאבן לא נעשה כלי ואסור משום מוקצה. מ\"מ למה יהיה החבית בסיס הא החבית אינו משמש להאבן. אלא אדרבא האבן משמש לחבית לכסוי. והוי ממש כההיא דטמן וכיסה. וראיתי ברז\"ה פ' כל הכלים ונראה תוכן דבריו הקדושים דבאמת מה דאמר רבה אבל במניח. היינו במניח שלא ע\"ד כיסוי. וע\"ד כיסוי הוי כשוכח ע\"ש. והא דאמר רבה ומותבינן אשמעתין אף דמיירי במניח שלא ע\"ד כיסוי. וצ\"ל דמ\"מ מדלא אמר עוד בבא אבל במניח לכיסוי הותר גם האבן. ומוכח דלא נעשה כלי ואין כאן אלא ב' דינים. דבמניח ע\"ד כיסוי דינו כשוכח וע\"ז אמר ומותבי' אשמעתי'. אמנם עדיין דחוק דאמאי אמר ל\"ש אלא בשוכח ה\"ל למנקט ל\"ש אלא במניח ע\"ד כיסוי. ולזה י\"ל דרש\"י ס\"ל כמ\"ש תוס' (דף קכ\"ג ע\"א) ד\"ה האי פיגלא כו' דבמניח ע\"מ ליטלה בשבת אף דלא הוי בסיס ומותר לנער מ\"מ לא הוי כשוכח ממש ואסור בטלטול החבית ואבן עליו דלא היה לו להניחו באותו ענין דיצטרך לטלטלו עיי\"ש היטב. ה\"נ י\"ל לשיטת רש\"י הנ\"ל דנהי דהיכא דההיתר אינו משמש להאיסור לא מקרי בסיס מ\"מ רק בניעור מותר אבל לא בטלטול גמור ואינו בזה כשוכח. ולפ\"ז מדוקדקים דברי רש\"י (דבדף קכ\"ה) במימרא דרבה אבל במניח נעשה בסיס דמיירי ע\"כ אף במניח ע\"ד כיסוי מדקאמר ומותבינן אשמעתין. וגם מדקאמר ל\"ש אלא בשוכח ולא קאמר ל\"ש אלא במניח ע\"ד כיסוי וכנ\"ל. לזה פירש\"י דקאי אסיפא דקתני מגביהה ומטה ע\"צ דאילו ארישא דמטה ע\"צ גם במניח ע\"ד כיסוי מותר כיון דהחביות אינו משמש להאבן. אבל (בדף קמ\"ב) במימרא דרב דאפשר לפרש דמה דקאמר אבל במניח היינו שלא ע\"ד כיסוי ומה דלא קאמר לא שנו אלא במניח ע\"ד כיסוי י\"ל דסבר דע\"ד כיסוי נעשה האבן כלי כרב אסי מש\"ה נקט רש\"י בפשוטו דקאי ארישא ולפ\"ז מיושב קושית תוס'. די\"ל באמת דרב מיירי ג\"כ במניח ע\"ד כיסוי דס\"ל כר' אמי וקאי באמת רק אסיפא לענין טלטול החבית כדצ\"ל במימרא דרבה א\"ר אמי וכיון דקאי אסיפא עדיין לא שמענו דבבסיס גמור אפי' הניעור אסור. לזה הוצרך לאידך מימרא דרבה במעות שעל הכר דלא קתני במתני' רק דין ניעור ועלה אמר דבמניח נעשה בסיס דאפי' ניעור לחוד אסור. ומימרא קמייתא דרב אצטריך דלא נימא דהאבן עצמו אשתרי דנעשה כלי ולאפוקי מרב אסי וק\"ל:<br><b>ובאמת </b>מזה תמוהים לי דברי הר\"ן דבפרק במה טומנים כ' כהרז\"ה כיון דאין הקדירה משמש להכיסוי לא מקרי בסיס ובפרק נוטל (דף ס\"ה ע\"ב) כ' ל\"ש דמטה ע\"צ וכו' אלא בשוכח וכו' וא\"ת והא קיי\"ל בחריות של דקל וכו'. ובזה נשאר הקושיא דמ\"מ אף דלא דמי לחריות ואין האבן נעשה כלי מ\"מ הא החבית אינו משמש להאבן ולא יהיה בסיס ובזה ליכא למימר כמש\"ל בשיטת רש\"י דמ\"מ אסור להגביה החבית. דהא כ' הר\"ן ל\"ש אלא דמטה ע\"צ הרי דמפרש דקאי ארישא דבמניח אפילו מטה ע\"צ אסור. וגם ל\"ל כמו שתירץ הרז\"ה את עצמו דאבל במניח היינו שלא ע\"ד כיסוי דא\"כ לא שייך עלה דברי הר\"ן במ\"ש להקשות מחריות של דקל דהא מיירי במניח של ע\"ד כיסוי וצע\"ג: "
+            ],
+            [
+                "[אות קסז] <b>במשנה עצמות וקליפין. </b>נלענ\"ד דנקט תרווייהו דעצמות הוי רבותא לב\"ה דאף דמכוסין מ\"מ מותר לטלטלם. וקליפים רבותא לב\"ש דאף דמגולין מ\"מ אסור לטלטלם וכדאמרינן בשבת (דכ\"ט ע\"א) ואי אשמעינן גרעינין הו\"א דמעיקרא מכסיין וכו' אבל קליפי אגוזין דמעיקרא מיגלו וכו'. ובזה מיושב לי היטב קושית תוספות דשם ד\"ה והא דרב וכו' וא\"ת ובאגוזים וכו' והיינו דלכאורה קשה היאך אמרינן שם והא דרב לאו בפירוש איתמר וכו' הא בלא\"ה מוכח כן ממתני' דהכא דלר\"י אפילו גרעינין הוי מוקצה ונולד מדס\"ל לבית שמאי דאסור לטלטלם וכיון דמהא דאין מסיקין בשברי כלים ידעינן דס\"ל כר\"י ממילא ידעינן דגם בגרעי' אסור ומה צריכים לראיה מכללא דס\"ל לרב הכי. אמנם נראה דלק\"מ דס\"ד לומר דדלמא באמת זהו גופיה טעמא דב\"ה דמסלקים מעל הטבלא דס\"ל דלא הוי מוקצה דמעיקרא עצמות והשתא עצמות ואדרבא היינו מרויחים בזה דלא תקשה דהא ב\"ה אית להו מוקצה גבי ביצה שנולדה ביו\"ט כדפרכינן בריש ביצה דבאמת ס\"ל דמוקצה אסור אלא דהכא לא הוי מוקצה ולפ\"ז מיושב קושית תוס' דכיון דס\"ל לרב דבגרעין אסור דל\"א מעיקרא גרעין ממילא ידעינן דאוסר אף בקליפי אגוזין דהא ע\"כ ר\"י ס\"ל דקליפי אגוזים אף דמגולין הוי מוקצה מדחזינן דב\"ש ס\"ל דקליפות אסורים לטלטלם דבזה ליכא למימר דלמא זהו באמת טעמא דב\"ה דהא ב\"ה מתיר אפי' עצמות דמכוסין דהוי מוקצה ומוכח דב\"ה ס\"ל כר\"ש ממילא נקטינן מדברי ב\"ש דלר\"י אפילו קליפים אסור וכיון דרב ס\"ל כר\"י גם קליפים אסורים. והוא נכון מאד בעזה\"י: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות קסח] <b>במשנ' מצילין הימנה. </b>דחיישי' שמא יביא כלים דרך רה\"ר. וכתבו תוס' (דף קי\"ז ע\"ב) ד\"ה הא דתניא בשם ר\"ת דוקא נשברה דבהול אבל נסדקה דעושה טיף טיף מותר להציל הרבה:",
+                "[אות קסט] <b>במשנה ור' אליעזר מתיר. </b>צ\"ל ור' אלעזר. ועיין במסכתין (דף י\"ט ע\"ב) וברש\"י שם ד\"ה ר\"א:"
+            ],
+            [
+                "[אות קע] <b>במשנה מדיחין אותו. </b>לפירוש הרשב\"א דעירוי ככלי שני א\"ש הכא דאין שורים בכלי אחד אבל מדיחים אותו מכלי אחד דרך עירוי אבל לר\"ת דעירוי ככלי ראשון ע\"כ מדיחים היינו מכלי שני וא\"כ מאי איריא מדיחים דאפי' שורים נמי לשרי בכלי שני ואומר ר\"י דאפילו בכ\"ש אין שורין דהואיל דהמים חמין מחזי כמבשל ואע\"ג דתנן (פ\"ג מ\"ה) אבל נותן הוא לתוך הקערה. היינו דוקא תבלין שהן עשויין למתק את הקדרה ולא מיחזי כמבשל א\"נ ה\"ה דשורים בכ\"ש והא דנקט מדיחים לרבותא דסיפא דבמליח הישן קולייס האיספנין אפילו הדחה מכלי שני אסור. תוספות לעיל (דף ל\"ט ע\"א) ד\"ה כל. וקשה לי דלפ\"ז אמאי מותר במתני' (פ\"ג מ\"ה) ליתן לתוך הכוס והיינו אפילו צונן מועטין לתוך חמים מרובים הא מחזי כמבשל. ומצאתי בס' תוס' שבת (סי' ש\"ח ס\"ק מ\"ו) שעמד בזה ותירץ דהתם בכוס שתייה אינו נראה אלא כמו שמצנן החמים ע\"ש ולפ\"ז י\"ל במ\"ש הרע\"ב לעיל במתני' הנ\"ל בשיטתו דנותן לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן דכדי להפשירן קאי ג\"כ אכוס כפשטא דמתני' משום דס\"ל למתני' זו דכ\"ש מבשל וסיפא דמתני' דנותן לתוך הקערה ס\"ל דכ\"ש אינו מבשל ודחוק. ולפי הנ\"ל י\"ל דבכוס אסור משום דכל כ\"ש אסור מדרבנן דמחזי כמבשל משא\"כ בתבלין דלמתק לא מחזי כ\"כ כמבשל. ומה\"ט י\"ל ג\"כ ליישב הא דס\"ל לר\"י דלכל קדרה הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר ולא פליג ברישא דהמיחם שפנהו ועמ\"ש שם על הגליון. ולפי הנ\"ל ניחא דאף דבהעבירוהו מהאור ס\"ל לר\"י דלא מבשל מ\"מ י\"ל דלא עדיף מכ\"ש לדידן דמ\"מ מדרבנן אסור דמחזי כמבשל ורק בתבלין דלמתק אוקמי אדינא בזה ס\"ל לר\"י דשרי בהעבירוהו מעל האור:<br><b>ובעיקר </b>דברי תוס' הנ\"ל שהמציאו חילוק דבתבלין דלמתק קיל. לענ\"ד היה מקום לומר כיון דחזינן דר\"י מתיר בתבלין בהעבירוהו מעל האור ועיין בתוס' שם דדוקא בתבלין פליג אבל בשאר דברים מודה דמבשל בכ\"ר א\"כ י\"ל דת\"ק דאוסר בתבלין ס\"ל באמת דתבלין לא הוי בישול דאורייתא בכלי ראשון בהעבירוהו מהאור אלא מדרבנן אסור (וממילא צ\"ל כן לרב ששת דאמר במסכתין (דף קל\"ח ע\"א) מי איכא מידי דחד תנא מחייב חטאת ולחד תנא שרי לכתחילה). א\"כ י\"ל דמש\"ה מותר בכלי ב' כיון דאף בכלי ראשון הוי רק דרבנן. ובזה מיושב לשון רש\"י והרע\"ב לעיל שכתב האלפס והקדרה שהעבירן מרותחים בהש\"מ לא יתן לתוכן משתחשך. ולכאורה תמוה אמאי דייקי משתחשך והא בה\"ש ג\"כ אסור ליתן תוכו ולפי הנ\"ל ניחא דתבלין דלא הוי בישול דאורייתא מותר בה\"ש למ\"ד משום שבות ל\"ג בה\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות קעא] <b>ברע\"ב ד\"ה ובלבד וכו'. לזמן מרובה משמע וקי\"ל. </b>אבל בשאלה יכול לתובעו כל עת שירצה ואע\"ג דהכא בכדי יין דלא הדרא בעינא ולא שייך בזה ענין השאלה אלא לשון הלואה הכי קא\"ל הריני מחזיר לך כל זמן שתרצה כמו שאל' אבל באומר הלויני ע\"מ שאחזיר לך כל זמן שתרצה אסור. הרשב\"א בחידושיו:",
+                "[אות קעב] <b>בתוי\"ט ד\"ה וכן האשה. ומש\"ה נמי בגמ' כי דייק. </b>לענ\"ד מלבד שהוא דחוק הא מ\"מ הו\"מ למפרך מרישא דמתני' דבב\"מ אבל אומר הלויני עד שיבא בני וב\"ה אוסר א\"כ הוי מצי למפרך על רישא דמתני' דהכא גבי כדי יין מרישא דמתני' דבב\"מ, וביותר דהא ע\"כ פירכת הש\"ס מכח הרישא דהא מהך בבא דלא תלוה כד ליכא קושיא דדלמא ב\"ה מודה דביש לו שרי כמו לדידן בפירש סאה בסאה. אע\"כ דסמיך ארישא דקתני וב\"ה אוסר דלא מהני יש לו וא\"כ יקשה כנ\"ל:<br><b>ולזה </b>נלע\"ד לפי מ\"ש בחי' הרשב\"א בשם הרמב\"ן שהקשה בדברי ב\"ה דלא תלוה הא בשעת הלואה לאו מידי עביד ולא הול\"ל רק אשה שהלותה ככר והוקר נותנת לה דמים ותירץ דמתוך שהוא דבר מועט חוששים שאע\"פ שהוקרו תתן לה הככר דאומרת שמא תוחזק בשכונתה לצרת עין. א\"כ זהו רק בככר דהוא דבר מועט אבל בשאר מילי אסור רק סאה בסאה. אבל להלוות סתם סאה מותר דאם יתייקר תתן לו דמים וא\"כ ממילא ברישא כדי יין ליכא קושיא דלא פירש כדי יין בכדי יין. מש\"ה פריך רק אסיפא דאשה מחברתה ככרות. וכן למה שתירץ הרשב\"א לנפשי' שם קושית הרמב\"ן הנ\"ל הוא דוקא בככר והוא נכון מאד בעזה\"י:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות קעג] <b>במשנה ולהביא פירות. </b>היינו מן המחובר אבל מחוץ לתחום או דרך רה\"ר שרי להחשיך כיון דאפשר לעשותו בשבת אם היה מחיצות. הכי מסקי' בסוגיא. וצ\"ע על הר\"ב שסתם בזה:",
+                "[אות קעד] <b>שם ברע\"ב ד\"ה ולא יאמר כו'. אבל אומר לו הנרא' שתעמוד עמי לערב. </b>בתוס' כתבו דה\"ה דשרי לומר לעובד כוכבים כן. ובהג\"א (פ\"א דע\"ז) כתב לאסור. ונראה לי כדעת הג\"א דהא ר\"א אקשי לר\"פ הא אמירה לעובד כוכבים שבות. והיינו כבר תני לה במתני' דלעיל דא\"א לו כבה. רש\"י. וכיון שכן קשה לי למה אוקי ר\"א בחבר ישראל ולדיוקא. והרי זהו דחוק מאד דגוף הדין דלא יאמר לחבירו ישראל אין לו מציאות בדין דהא אף אם היה רשאי לומר הא מ\"מ חבירו ישראל אינו יכול לשכור ונקטו רק משום הדיוק והו\"ל לר\"א יותר לומר כדר\"פ בחבירו עובד כוכבים דיש לו שייכות לעצם הדין. אלא דמשנה שא\"צ היא דכבר תני לה וע\"ז י\"ל שפיר דתני לה משום דיוקא דאומר לו הנראה כו' אע\"כ כדעת הג\"א דלעובד כוכבים באמת אסור:",
+                "[אות קעה] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה ולא יאמר וכו'. ומ\"ש חבירו כדאיתא בגמ' </b>בסוגיא מקשה מ\"ש הוא ומ\"ש חבירו אר\"פ חבר עובד כוכבים מתקיף לה ר\"א אמירה לעובד כוכבים שבות. וכבר סתמה ר' למתני' נכרי שבא לכבות א\"א לו כבה. רש\"י. וקשה לי הא מהך מתני' דעובד כוכבים שבא לכבות שמעינן רק דאמירה לעובד כוכבים אסור במלאכה דאורייתא ואשמעה לן מתני' דהכא דאף במלאכה דרבנן דהא שכירות עצמו מדרבנן והוי שבות דשבות דמ\"מ אסור. וי\"ל דמשמע ליה דמתני' דלעיל ככו\"ע אתי ואף ר' שמעון דס' דאינו חייב בכבוי משום דהוי משאצ\"ל מודה בה הרי אף דכבוי עצמה הוי שבות מ\"מ אסור לומר לעובד כוכבים. אבל אין לתרץ דהכי קא קשיא ליה דלתני מתני' דהכא ולמה ליה למתני מתני' דלעיל דהא שם החידוש דאף במקום פסידא אסור גם דדוקא לומר כבה אסור אבל א\"צ למחות לומר אל תכבה אך בתוס' (דף קכ\"א ע\"א) ד\"ה ש\"מ וכו' צ\"ל דמוקי מתני' כר\"י. הרי דהיה ס\"ד לאוקמי מתני' כר\"י דוקא. ותו קשה לי למ\"ש הר\"ן בפ' חביות דשבות דשבות מותר במקום פסידא. והא דא\"א לכבות אף לר\"ש דמשאצ\"ל פטור היינו דמ\"מ כיון דכבוי הוי מלאכה אם עושים לגופו לא חילקו בין עושה לגופו או לא עיי\"ש א\"כ הרי לקושטא דמלתא אמירה לכבות חמור מאמירה לעשות שבות דעלמא. א\"כ ממתני' דכבוי לא שמעינן דיהא אסור האמירה לעובד כוכבים לשכור פועלים וצ\"ע. גם קשה לי אמאי נקט רש\"י דכבר סתם ר' במתני' דעובד כוכבים שבא לכבות ולא נקט מתני' שלפני זה בפרק קמא דאין נותנים עורות לעבדן כו' ובכולן ב\"ה מתירים עם השמש. הרי דבשבת לכ\"ע אסור. ולפמ\"ש היה ניחא דמשם ליכא קושיא די\"ל משום דהוא מלאכה דאורייתא. וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות קעו] <b>ארון ותכריכין. </b>היינו ג\"כ למיגזא ליה גלימא דבכה\"ג דוקא למת שרי אבל לאחר אסור דאלו להביא מחוץ לתחום או דרך רה\"ר גם לאחר שרי כמש\"ל. גמרא:",
+                "[אות קעז] <b>בתוי\"ט ד\"ה עשו לו ארון. ולרש\"י טעמא. </b>למאי דמסיק רש\"י דעיקר הגירסא ת\"כ דשמואל ומספק לא בעי' כדי שיעשו ל\"צ לאוקמי בעומד באסרטיא וע\"כ הך אוקימתא קאי לרב וכמ\"ש המהרש\"א אף דמהרש\"א כ' רק דלתוס' דבחלילין אסור רק כ\"ש ומוכח דשמואל דמיקל מספק היינו אף לענין כ\"ש א\"כ ע\"כ פירכת הש\"ס גבי קבר דלבעי כ\"ש היינו דרב אבל באמת דברי מהרש\"א תמוהים דאף לרש\"י דלא יספוד בהן לעולם מ\"מ א\"א לומר דלשמואל מקילים בספק רק לענין איסור עולם אבל מ\"מ צריך כד\"ש דאיך אמרי' בסוגיא ת\"כ דרב ומייתי ממרחץ והא לענין כ\"ש גם שמואל מודה דמחמרי' מספק וכן להגיה ת\"כ דשמואל דהיינו מדר\"י דאם יש רשות דמ\"מ הוי ספק. הרי דמספק לא בעינן כ\"ש. וכ\"כ רש\"י להדיא דלשמואל סופדין בהן למ\"ש מיד. וברור. ואולם קשה לי כיון דגם לרש\"י פירכת הש\"ס רק לרב א\"כ אמאי פריך דלצטריך כד\"ש ולא פריך דליתסר לעולם כמו בחלילים דאסור מספק לעולם וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות קעח] <b>על החול. </b>ומה דמשמע לעיל במתני' (רפ\"ד) דחול מחמם תירץ הר\"ן שם דטבע חול להוסיף איכות על איכותו אם קר מקרר ואם חם מחמם ועי' בתוי\"ט (ריש פ\"ב דב\"ב) ד\"ה ואת הסלעים:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות קעט] <b>במשנה והשקים נופלים. </b>ואם הם דברים שישברו בנפילתם מניח כרים וכסתות תחתיהם. ודוקא במשאות קטנות דאפשר לנער הכרים (דלא הוי בסיס כיון דאין דעתו להניח שם כל השבת כמ\"ש תוס' (רפ\"ק דביצה) בתירוצם הא'. והובא בתוס' חדשים לעיל (פכ\"א מ\"ג) לאידך תירוצם דשם דלא ברירא להו כן וע\"כ דס\"ל דאפי' במניח בשבת כההיא דעצמות וקליפים ואין דעתו להניח כל השבת ג\"כ הוי מוקצה וכן מוכח דעת תוס' בשבת (דף מ\"ד ע\"ב) ד\"ה יש עליה מעות. ולפ\"ז קשה ההיא דהכא איך יכול לנער הכרים הא הוי בסיס וא\"כ גם משאות קטנות יהיה ביטול כלי מהיכנו וצ\"ע. ובגליון המג\"א כתבתי די\"ל דכשירצו להשתמש בכרים יגיד עליה גם דבר המותר חשוב וכיון דבה\"ש לא הי' בסיס וגם עתה אחר הנחת ההיתר עליה לא הוי בסיס אף דשעה א' היה בסיס לדבר אסור מ\"מ הוי בכלל אין מוקצה לחצי שבת) אבל משאות גדולות דא\"א לנער לא דהוי ביטול כלי מהיכנו (עיין לעיל פ\"ג מ\"ו) ודוקא דאיכא פסידא בשבירתם. אבל בלא\"ה אף משאות קטנות אסור. גמרא:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות קפ] <b>ברע\"ב ד\"ה מחתכין. אלא לאדם. וכ\"כ רש\"י במתני'. </b>ולפ\"ז צ\"ל דאף דהדלועים עדיין עומדים להצניעם עד אחר שבת ולבשלם לאדם מ\"מ מותר לר\"ש להאכילו לכלבים. ונ\"ל לא מיבעי' לשיטת תוס' פרק מפנין (דף קכ\"ח ע\"א) ד\"ה דג תפל דס\"ל שם דלר\"ש מותר לטלטל בשבת בשר תפל כיון דראוי לכלבים. וכן נ\"ל לדייק בדעת רש\"י ומלשונו פרק כירה (דף מ\"ה ע\"ב) ד\"ה דאית בה ביצת אפרוח. דהכא שרי. אלא אפילו לדעת הרשב\"א בחידושיו פרק מפנין ופרק נוטל. וכ\"ה דעת הרז\"ה (פרק נוטל) דגם לר\"ש בשר חי אסור לטלטל כיון דעדיין עומדת לאדם לא שדי להו לכלבים ובההיא דמפנין אינו מותר אלא בבשר סרוח דעומדת לכלבים כמו נבלה. מ\"מ י\"ל דמודו דבשר חי מותר להאכילו לכלבים לר\"ש דדוקא לטלטול בעלמא אסור דאמרינן מסתמא לא יתנהו לכלבים ולא חזי היום לכלום. אבל אם באמת רוצה ליתנהו לכלבים מותר דעתה שמזמינו לכלבים עומד לכלבים. אלא דבה\"ש עדיין לא היה עומד לכלבים ודמי לנבלה שנתנבלה בשבת. באופן די\"ל דפי' הרע\"ב עולה יפה אף לשיטת הרז\"ה והרשב\"א הנ\"ל. ובתוי\"ט כתב וכתבו התוס' (בחולין דף י\"ד) דקמ\"ל דמשוי אוכלא וכו'. ולענ\"ד דברי רש\"י והרע\"ב לא מפרשי' כן אלא דגם דלועים שייכים בפלוגתא דר\"י ור\"ש דלר\"י אסור לחתכם לפני הכלבים כיון דבה\"ש לא היה עומד לכלבים והוי כמו נתנבלה בשבת והקושיא באמת על תוס' דנדחקו ולא נחתי להכי וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות קפא] <b>במשנה לצורך השבת. </b>בנדרים (דף ע\"ז ע\"א) כתב הר\"ן כיון דצריך חכם או ג' הדיוטות מחזי כדינא. א\"נ שאין שעה עוברת לשאלה. תמוה לי הא ע\"כ מוכח טעם הב' דאילו לטעם הא' ממילא בהפרת בעל דלא מחזי כדינא אף אלו לא היה שעה עוברת יכול להפר בשבת ומה דקתני במתני' דנדרים נדרה עם חשיכה מיפר עד שלא תחשך שאם חשכה ולא הפר אינו יכול להפר. זהו לאו דרך נתינת טעם הוא אלא דהוא מלתא באפי נפשה כיון דיכול להפר בשבת צריך להקדים עצמו להפר מיד עם חשיכה דאם חשכה אינו יכול להפר (וכדמוכחי' לומר לפי צד האיבעי' דבעל מפר ג\"כ רק נדרים שלצורך שבת דודאי לאו נתינת טעם היא דהא לצורך שבת אף חכם דאין שעה עוברת מותר) א\"כ יקשה מה פרכי' בנדרים (דף ע\"ט ע\"א) אמאי להוי כשותק ע\"מ למיקט. דהא אף אם נידון כן ויהיה בידו להפר למחר מ\"מ יכול להפר בשבת וממילא שתיקתו לא הוי כמו ע\"מ למיקט. אע\"כ דס\"ל להש\"ס דלפי האמת דפשטי' ממתני' דנדרה עם חשיכה דבזמן מועט כזה דלאו צורך שבת היא מ\"מ מיפר ומוכח דמיפר אף שלא לצורך שבת בזה צריכים לטעם דשעה עוברת ושפיר פרכינן דאמאי מקרי שעה עוברת הא יהיה כשותק ע\"מ למיקט. וכן בסוגיא דנדרים (דף ע\"ז) מסקי' דלהך תנא דס\"ל הפרת נדרים מעל\"ע אינו יכול להפר בשבת הרי דבאין שעה עוברת גם בעל דלא מחזי כדינא אינו יכול להפר ומוכח כטעם שני דהר\"ן הנ\"ל וצ\"ע:",
+                "[אות קפב] <b>ברע\"ב ד\"ה שהן לצורך. דאלו בעל או אב. </b>הכי מסקינן בנדרים (דף ע\"ז) דמוכח ממתני' דמיפר אף שלא לצורך שבת. ואם כן מתני' דהכא דקתני שהן לצורך השבת קאי רק על ונשאלין לחכם. מזה קשה לי בסוגיא בשבת (דמ\"ו ע\"ב) מתיב רמב\"ח מפירים נדרים בשבת. ואמאי נימא מי יימר דמיזדקק לה בעל. ומאי קושיא דלמא באמת לא תותר לאכול בשבת וההפרה מועיל על אחר שבת דהא מיפר אף של\"צ שבת. ודוחק לומר דפריך מברייתא דמייתי בנדרים שם דתני ר\"ז דבר\"פ אין מפירין נדרים אלא לצורך שבת ומקצר הלשון. וגם מהרש\"ל מגיה דצ\"ל מפירין נדרים בשבת ונשאלים דמשמע ליה דפרכת הש\"ס ממתני' דהכא וצ\"ע:",
+                "[אות קפג] <b>בתי\"ט ד\"ה שפקקו כו'. עד לטפיח. </b>וע' (פ\"ו מ\"ב דאהלו') ובתי\"ט שם:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה שבת",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sukkah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sukkah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6e296a0eb0d1629ad7536a2fbb1d0620531f1686
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sukkah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json	
@@ -0,0 +1,119 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sukkah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה סוכה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>במשנה סוכה שהיא גבוה. </b>היינו חללה דלא מפסל אא\"כ חללה גבוהה מכ' אמה ומש\"ה קתני למעלה מכ' אמה ולא קתני שהיא גבוהה מכ' אמה אלא ע\"כ דהכי קאמר סוכה שהיא הסכך שהוא למעלה מעשרים אמה מחללה ר\"ן:",
+                "[אות ב] <b>למעלה מעשרים אמה. </b>ואם מיעט חללה אח\"כ ע\"י שהציע תחתיו כרים וכסתות אף בבטלו לא מהני דבטלה דעתו אצל כ\"א. אבל בתבן ועפר ובטלו בפירוש מהני וכההיא (דספט\"ז מ\"ז) דאהלות ולא בעיא שיבטלם לעולם דבביטול לשבעת ימי החג מהני. הרא\"ש והר\"ן:",
+                "[אות ג] <b>בהרע\"ב ד\"ה ושאין לה. ונמצא רוב דופן עשוי. </b>אע\"ג דבטפח כל דהו ג\"כ הוי רוב דופן דהוא טפי מג\"ט ומחצה אפ\"ה בפחות מד' לא חשיב מקום בשום דוכתא. הר\"ן:",
+                "[אות ד] <b>במשנה ואיזו היא סוכה ישנה. </b>כ' תוס' דאפילו לב\"ה נ\"מ שא\"צ לחדש בה דבר כדאיתא בירושלמי דבסוכה ישנה לב\"ה צריך לחדש בה דבר. ואפילו לא נ\"מ אלא לב\"ש יש לו לתנא לפרש במה נחלקו ול\"ש לאקשויי טעמא דב\"ש אתא לאשמעינן אלא היכי דפליגי תנאי אליבא דב\"ש וכו' ועי' בתי\"ט (רפ\"ג דפאה) והר\"ן כתב דכדי שלא תאמר דב\"ה מכשרי דוקא בעשאה תוך ל' יום סמוך לחג להכי קמ\"ל דבכה\"ג אפילו לב\"ש כשרה ומינה דלב\"ה בכל גווני כשרה:"
+            ],
+            [
+                "[אות ה] <b>במשנה סוכה ע\"ג סוכה. </b>ודוקא אם כל אחד בפ\"ע צלתה מרובה מחמתה. אבל אם העליונה חמתה מרובה מצלתה. העליונה פסולה. והתחתונה כשרה. ואם העליונה צלתה מרובה מחמתה והתחתונה חמתה מרובה מצלתה שתיהן כשירות. וההפרש שבין סוכה לסוכה אפלגו אמוראי בגמרא ופסק הרי\"ף כמ\"ד עשרה:",
+                "[אות ו] <b>תי\"ט ד\"ה כאילו. וחבטן ועירבן עם הסכך. </b>אבל בלא\"ה לא מתכשר. ודעת תוספות דוקא כשאין הסוכה צלתה מרובה מחמתה בלא האילן אבל אם א\"צ לאילן גם בלא חבטן כשר והא דלא מוקי מתני' בהכי. דמלתא דפשיטא הוא ולא הוצרך למתני כאילו עשאה בתוך הבית למידק מיניה דאם אילן חמתו מרובה מצלתה כשרה. ודעת הר\"ן אף אם בלא אילן צלתה מרובה מחמתה מ\"מ אם כשינטל מה שתחת האילן לא ישאר אח\"כ הכשר סוכה פסול בלא חבטן דמה שתחת האילן ומכוון לנגדו מפסל עיי\"ש והביאן התי\"ט בקצרה (בסמוך משנה ד'):"
+            ],
+            [
+                "[אות ז] <b>תי\"ט ד\"ה מפני. כך כתוב בתוספות. </b>אבל להגן על האדם מפני החמה הוי בכלל לנאותה וכשר אף דהסדין מסתמא צלתה מרובה מחמתה ומ\"מ בעינן שלא יהא בין הסדין להסכך יו\"ד טפחים דאז פסול מדין סוכה שתחת סוכה. ועיין במהרש\"א דבעיא ג\"כ דקדם צל סכך לצל סדין עיי\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות ח] <b>במשנה ואת הדלעת. </b>עי' (פ\"ח דאהלות מ\"ה) ומ\"ש שם על הגליון:"
+            ],
+            [
+                "[אות ט] <b>בהרע\"ב ד\"ה אין מסככין. אלא פעמים. </b>ואפילו דיעבד פסול מדרבנן כ\"כ תוס' ממשמעות סוגיין:",
+                "[אות י] <b>שם ד\"ה כשרים לדפנות. דסכה סכך וכו'. </b>ובמאור הביא ירושלמי וסכות על הארון את הפרוכת מכאן שעושין דפנות מדבר המקבל טומאה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יא] <b>בתי\"ט ד\"ה בארוכות. מוקי לה בגמרא בארוכה. </b>הוא תמוה דלמה דפסקינן דסככה בבלאי כלים פסול כיון דבאים מדבר שהיה מקבלים טומאה. א\"כ א\"צ לאוקמי בארוכה וב' כרעיים. ובסוגיא אמרי' כן בדרך דחייה דליכא לאוכוחי ממתני' דסככה בבלאי כלים פסול די\"ל דמיירי בארוכה וב' כרעיים. אבל לפי האמת א\"צ לזה. וכ\"כ הר\"ן במתני' או בארוכות המטה אע\"פ שאין המטה שלימה פסולים לסיכוך דהא אמרי' בגמ' דסככה בבלאי כלים כיון דמכלים שלמים אתו פסולים עכ\"ל. וכן פסקי' בש\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יב] <b>תי\"ט סוף ד\"ה אמר ר\"י. דלא עדיף ממטה. </b>לענ\"ד הא חזינן דקינוף עדיף ממטה דהרי מבואר בסוגיין בפ\"ק דקינוף אע\"ג דלא גבוה עשרה פסולה ואילו גבי מטה להדיא תרגמא שמואל דוקא בגבוה יו\"ד אע\"כ דקינוף גרע ממטה משום דלתוכו עשוי משא\"כ במטה דלגבה עשוי בעינן דוקא שגבוה עשרה כמ\"ש הר\"ן בריש פרקין. וא\"כ י\"ל ה\"נ לר\"י דמטה כיון דלגבה עשוי לא מקרי קבע לגבי הישן תחתיה מה שאין כן בקינוף:"
+            ],
+            [
+                "[אות יג] <b>בהרע\"ב ד\"ה מדובללת. אלא קנה עולה כו'. </b>היינו שאין בין העולה ליורד ג\"ט או שהעליונה רחב טפח והאויר התחתון ג\"כ טפח דאמרי' חבוט רמי. כך מבואר בסוגיין ובש\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יד] <b>בתוי\"ט סוף ד\"ה ב\"ש פוסלין. הלכה כב\"ש בתרוייהו. </b>ודעת תוספות דתרי טעמי נינהו. דבאינה מחזקת פסולה מדינא דהוי דירה סרוחה. ובסוכה גדולה ושולחנו בתוך הבית משום גזירה ואנן קי\"ל כב\"ש לענין אינה מחזקת. אבל לא לענין הגזירה דשמא ימשוך עיי\"ש. ונ\"ל דבסוכה קטנה סמוך לסוכה גדולה וראשו ורובו בסוכה קטנה שאינו ז' על ז' ושולחנו בסוכה גדולה בזה הרי\"ף לקולא ותוס' לחומרא. דלהרי\"ף יצא דל\"ש למגזר שמא ימשוך דהא גם שלחנו בתוך סוכה כשירה. ולתוס' פסולה. דמ\"מ הקטנה דירה סרוחה היא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות טו] <b>לולב הגזול. </b>ואף שאול פסול דבעי' לכם. והא דקתני גזול משום דהוי מילתא דפסיקא דפסול ג\"כ בי\"ט ב' משום מצוה הבאה בעבירה. ודעת תוס' דבגבולים ביום א' ובמקדש כל ז' שוו להדדי וכל הפסולים שבגבולים ביום א' פסולים ג\"כ במקדש כל ז' אלא דבגבולים בשאר הימים דהוי רק לזכר למקדש במלתא דתליא בעיקר הלקיחה דהיינו ד' מינים. וכן ביבש משום הידור מצוה פסלוהו חז\"ל, אבל חסר ושאול לא פסלוהו. וגזול פסולה משום מה\"ב. והרמב\"ן ס\"ל דשאול כשר במקדש באינך יומי אבל אינך פסולים דהמה בגוף האתרוג פסול במקדש כל ז' מדאורייתא. אבל בגבולין יבש וכל הפסולים כשר באינך יומי זולת גזול משום מה\"ב. וכן הפסולי' משום דבציר להו שיעורא או כתותי מיכתת שיעורי' או דהוא מין אחר עיי\"ש:",
+                "[אות טז] <b>בתי\"ט ד\"ה הגזול. ומדברי הר\"ב למדתי שנויא אחרינא. </b>ולענ\"ד עדיין צריכים אנו לתירוץ התוס' דהא ביו\"ט ב' כשר אשירה דעו\"ג אף קודם ביטול לדעת רוב הפוסקים דכיון דאפשר בביטול ל\"א כתותי מכתת שיעוריה ובזה יקשה דמ\"מ לפסול משום מה\"ב אלא ע\"כ כתירוצם דתוספות ומה\"ט קשה לי באמת על תוס' דנקטו קושייתם דלמ\"ל טעם דכתותי תיפוק ליה משום מה\"ב דזה ליכא קושי' כ\"כ די\"ל דצריך לטעם דכתותי לשמואל דלא ס\"ל מה\"ב עכ\"פ ביו\"ט ב' והו\"ל למנקט קושייתם בחזקה יותר לדינא דאמאי אשירה דעו\"ג קודם ביטול כשר לרוב הפוסקים בי\"ט ב' הא הוי מה\"ב. וזה יש ליישב בקל. אבל תמוה לי יותר למה דהיה ס\"ל בקושייתם דאשירה מקרי מה\"ב היה להם לאלם קושייתם דלמ\"ל קרא לאסור נעבד לגבוה תיפוק ליה משום מה\"ב וצ\"ע. גם לפי מ\"ש תוס' דהא דאמרי' באשירה דמשה דכתותי מכתת שיעוריה הך טעמא לא אצטריך רק ליו\"ט ב' דבי\"ט א' בלא\"ה פסול דלא מקרי לכם כיון דאין בו דין ממון והעתיק דבריהם התוי\"ט בדיבור הסמוך. והיינו ע\"כ ליו\"ט ב' בגבולין לשיטתייהו דתוס' דס\"ל דפסולה דבעי' לכם שייך ג\"כ מה\"ת בי\"ט ב' במקדש וכיון דטעמא דכתותי ממילא מיירי רק בי\"ט ב' בגבולין דהוא דרבנן בזה יקשה תיפוק ליה משום מה\"ב. דל\"ש לתרץ דנקט יותר פסולי דאורייתא דכתותי שיעוריה דהא בלא\"ה מיירי רק בדרבנן:",
+                "[אות יז] <b>בא\"ד קרא דדברי קבלה הוא כו'. </b>עדיין יקשה לרבא דיליף בב\"ק דיאוש ל\"ק מדכתיב קרבנו ולא הגזול דמיירי אחר יאוש והרי מ\"מ הוי יאוש ושינוי השם וע\"כ הטעם משום מה\"ב כמ\"ש תוספ' שם. וא\"כ הוי דאורייתא ויקשה דלמ\"ל קרא דלכם. ובתוספות (סוכה דף ט') כתב לתרץ דמה\"ב הוא דרבנן וקרא דקרבנו היינו דלהקרבה שבשעת הקדישו יהיה שלו דבזה ל\"צ לדברי התי\"ט דקרא דדברי קבלה הוא דהא באמת בקרבן מדאורייתא פסול. אלא דבשאר מצות הוא דרבנן:",
+                "[אות יח] <b>בהרע\"ב ד\"ה של אשירה. אילן הנעבד. </b>מדסתם לה הרע\"ב ולא מפרש דאשירה היא של ישראל נראה דס\"ל כדעת ר\"ת שכתבו תוספות בשמו דאף ע\"ז של עו\"ג כ\"ז שלא נתבטל אמרי' ביה כתותי מכתת שיעוריה אלא שמ\"ש תוס' דמ\"מ מתני' ע\"כ מיירי באשירה דמשה. דבשל עו\"ג כבר נתבטל בקציצת הלולב. בזה י\"ל דלא ס\"ל להרע\"ב כן דהא אפשר שהישראל קצצו וביטול ע\"י ישראל לא מהני כדאמרינן במסכת ע\"ז דגזרי' דלמא מגבה לה והדר מבטל לה. והא דמוקי הש\"ס באשירה דמשה ולא מוקי בעו\"ג וקודם ביטול י\"ל משום דבאמת מתני' בהכי מיירי כדאמרינן עלה בש\"ס דיקא נמי דקתני דומיא דעיר הנדחת (דלא מהני לה ביטול) וכמ\"ש תוס' שם מקודם עיי\"ש:",
+                "[אות יט] <b>בהרע\"ב ד\"ה כל לולב. וטפח יותר. </b>הא דלא קתני סתם דלולב בעי ד' טפחים. היינו דאם ההדס וערבה גבוהים הרבה צריך שיהא שדרו של לולב למעלה מהן טפח כדי לנענע. הר\"ן:"
+            ],
+            [
+                "[אות כ] <b>בהרע\"ב ד\"ה ואין ממעטין. דהו\"ל מתקן. </b>ואם עבר ולקטן כשר. דדיחוי מעיקרא (בה\"ג דבידו למעט באיסור) לא הוי דיחוי. ואם אשחור ביו\"ט דהוי נראה ונדחה מספקינן בגמרא אם בעבר ומיעטן כשר. דאף דבמלתא דבידו אף נראה ונדחה כשר מ\"מ לא דמי לגמרי אע\"ג דבידו ללקטן. תוס'. ובזבחים (דף ל\"ד) ביארו דבריהם דמ\"מ כיון דאסור ללקוט משום איסור יו\"ט לא הוי כ\"כ בידו. תמוה לי מסוגיין דדייקינן ארישא ואם מיעטן כשר דמעטינהו אימת וכו' ואי לבתר דלאגדיה תפשוט דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי והא ברישא דמיירי בעי\"ט דהוי בידו לגמרי פשיטא דלא הוי דיחוי ואפילו בנראה ונדחה וצע\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כא] <b>בתוי\"ט ד\"ה של תרומה. והכא איכא בינייהו כדאיתא בגמרא. </b>ונ\"מ נמי בהיפוך היכא דהאתרוג כבר הוכשר למ\"ד שמכשיר ליכא ולמ\"ד שמפסיד איכא. תוספות:",
+                "[אות כב] <b>בתי\"ט ד\"ה בירושלים. אלא לרבותא דלכתחלה לא. </b>והריטב\"א בחידושיו כ' דהוא רבותא דאפי' נכנס ואינו רשאי לפדותו מ\"מ מיקרי לכם וכ\"ש קודם שנכנס לירושלים שיכול לפדותו שנוטלו ויוצא בו לכתחילה עכ\"ל:",
+                "[אות כג] <b>בא\"ד הו\"ל לפרש הה\"נ חוץ לירושלים כהר\"ן. </b>לענ\"ד י\"ל דס\"ל כל\"א שהביא רש\"י בסנהד' דהטעם דפטורה מחלה משום דלית ביה היתר אכילה ולא מקרי עריסותיכם. וכן דעת תוספות (קדושין דף מ\"ג ע\"ב) ד\"ה איהו וכו' שהוכיחו שם דאף בגבולין הוי ממון הדיוט ומה דכ' התי\"ט וממאי דמותיב התם בגמרא מוכח הכי. נראה דבא לסתור פירוש זה ממה דמותיב התם מעיר הנדחת. אך כבר כתבו תוספות (בכורות דף ט') ע\"ב ד\"ה ותנן רי\"א וכו' וז\"ל והא דאמר בס\"פ חלק בגבולין ד\"ה פטורין. לאו משום דחשיב ממון גבוה לכ\"ע בגבולין אלא משום דלא קרינן ביה עריסותיכם כיון דאסור באכילה וכן עיר הנדחת לא שללה הוא עכ\"ל. וא\"כ דברי הרע\"ב עולים כהוגן:",
+                "[אות כד] <b>בהרע\"ב ד\"ה ובית הלל מכשירין. דהא כו'. </b>משמע דבטבל גמור לכו\"ע פסול ומפירש\"י משמע דטבל פסול. דלית ביה היתר אכילה. ודעת תוס' דפסול משום דיש לכהן חלק בו והוי כשותפים. ודעת הרמב\"ן דטבל כשר. ומתני' דקתני של דמאי קאי על תרומה טמאה היינו ת\"ט של דמאי וכשר לב\"ה דחזיא לעניים דגם ת\"ט של דמאי שרי לעניים כמ\"ש להדיא הריטב\"א בחידושיו:",
+                "[אות כה] <b>בא\"ד כדתנן מאכילין את העניים דמאי. </b>וב\"ש לטעמייהו דס\"ל דאין מאכילין עניים דמאי כמ\"ש הרע\"ב (רפ\"ג דדמאי):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כו] <b>בתי\"ט ד\"ה ר\"מ. א\"צ אגד לית ביה משום בל תוסיף. </b>עיין בתוס' בסוגיין (דף ל\"א ע\"ב) שהעלו דאף לרבנן הוי בב\"ת וההיא דסנהדרין דאמרינן האי לחודיה קאי היינו לענין שאינו מגרע המצוה מכח ההוספה והא דאגדיה הלולב שלא במינו היינו משום דאין זה כדרך גדילתו ומינים שבלולב בעינן כדרך גדילתן. אבל לר\"י דצריך אגד יש לחשוב כמוסיף באגודתו דכל אגודה אינו כדרך גדילתו. ועיין בהר\"ן והרא\"ש דס\"ל דאף דרך גדילתו אם מוסיף לנוי בעלמא לא הוי כמוסיף. והטעם כתב הרא\"ש וז\"ל ואע\"ג דבזמנו לא בעי כוונה לבל תוסיף היינו בסתם. אבל אם כיון לנוי אפילו כדרך גדילתו לא הוי בב\"ת (ונ\"ל דהסברא כמ\"ש הר\"ן (בפ\"ג דר\"ה) דאף למ\"ד דמצות א\"צ כוונה מ\"מ כל שמכוין שלא לצאת אינו יוצא.) (וכן מבואר בתוספות (בפרקין דף ל\"ט) ד\"ה עובר לעשייתן ע\"ש) וכיון דלענין לצאת לא יצא מש\"ה ליכא בל תוסיף כמו דמדמה הש\"ס (ספ\"ג דר\"ה) להדיא. והר\"ן כתב הטעם וז\"ל כיון דלרבנן דל\"צ אגד ליכא למיחש משום ב\"ת מדרבנן כל לנאותו לא גזרו עכ\"ל. נ\"ל שהר\"ן מפרש ההיא דסנהדרין דהאי לחודיה קאי כפשטא דליכא ב\"ת כלל מדאורייתא וההיא דשמעתין דמשמע דהוי בב\"ת היינו מדרבנן ולק\"מ קושית תוספות:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כז] <b>בהרע\"ב ד\"ה בשביעית. לפי שלולב עץ בעלמא הוא. </b>לכאורה דברי הרע\"ב תמוהים להמעיין בסוגיין דנראה דלולב יש בו קדושת שביעית כיון דהנאתו וביערו שוים ואינו דומה לשאר עצים דעומדים להסקה. אלא דהכי מיירי דהחנטה היה בששית ומש\"ה אין בלולב משום שביעית דאזלינן באילן בתר חנטה. אבל באתרוג אזלינן בתר לקיטה (ומתניתי' דהכא פליגי על מתני' (דפ\"ב מ\"ו) דבכורים) אח\"כ מצאתי בעזה\"י שעמד בזה בס' כפות תמרים עיי\"ש. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כח] <b>בתי\"ט ד\"ה מוליכין. מסקינן דהכא בגבולין מיירי כו' בזמן שבהמ\"ק קיים. </b>ולפ\"ז ק\"ק סיפא דמתני'. ושאר ימות החג אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו. דבזמן שבהמ\"ק קיים היכי משכחת לה הא בגבולין אין נוטלין רק יום א'. ובמקדש בעי לכם כל ז' לשיטת תוס' שכתבתי בגליון ריש פרקין. ועיין:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כט] <b>במשנה ובהן היו מדליקין. </b>אף דבגדי כהונה שבלו מועלים בהם. הואיל ולכבוד קרבן היו עושין צורך קרבן חשיב ליה. תוספות (פ\"ב דשבת דף כ\"א ע\"א):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ל] <b>במשנה ערב שבת שבתוך החג. </b>והא דלא חשיב עוד ערב פסח דהיה כ\"ז תקיעות בקריאת הלל דהא ליכא למימר תנא ושייר דמאי שייר דהאי שייר דר\"ה שחל להיות בשבת ליכא שיורא למה דקי\"ל דאין תוקעים לכל מוסף ומוסף כמ\"ש התי\"ט. צ\"ל דמתני' כר\"י דס\"ל דכת שלישית לא הגיע לאהבתי ובצרי להו ששה תקיעות. ואף דמשכחת לה בע\"פ שחל בע\"ש דאיכא עוד ו' תקיעות משום ע\"ש. צ\"ל כיון דלאו מלתא דפסיקא בכל שנה לא חשיב:",
+                "[אות לא] <b>בתי\"ט ד\"ה ערב שבת. ובשבת שבתוך החג שהיו תשע למוספים. </b>לפי מסקנת הסוגיא דאין תוקעים לכל מוסף ומוסף וכמ\"ש התי\"ט במשנתינו בדיבור הראשון בלא\"ה ליכא למפרך כן דהא לא היה תשעה למוספים דבשבת בפ\"ע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sukkah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sukkah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f9bd72dc66ae3cfdc20e5798fbd4cd56bfbbf004
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sukkah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,116 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sukkah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Sukkah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>במשנה סוכה שהיא גבוה. </b>היינו חללה דלא מפסל אא\"כ חללה גבוהה מכ' אמה ומש\"ה קתני למעלה מכ' אמה ולא קתני שהיא גבוהה מכ' אמה אלא ע\"כ דהכי קאמר סוכה שהיא הסכך שהוא למעלה מעשרים אמה מחללה ר\"ן:",
+                "[אות ב] <b>למעלה מעשרים אמה. </b>ואם מיעט חללה אח\"כ ע\"י שהציע תחתיו כרים וכסתות אף בבטלו לא מהני דבטלה דעתו אצל כ\"א. אבל בתבן ועפר ובטלו בפירוש מהני וכההיא (דספט\"ז מ\"ז) דאהלות ולא בעיא שיבטלם לעולם דבביטול לשבעת ימי החג מהני. הרא\"ש והר\"ן:",
+                "[אות ג] <b>בהרע\"ב ד\"ה ושאין לה. ונמצא רוב דופן עשוי. </b>אע\"ג דבטפח כל דהו ג\"כ הוי רוב דופן דהוא טפי מג\"ט ומחצה אפ\"ה בפחות מד' לא חשיב מקום בשום דוכתא. הר\"ן:",
+                "[אות ד] <b>במשנה ואיזו היא סוכה ישנה. </b>כ' תוס' דאפילו לב\"ה נ\"מ שא\"צ לחדש בה דבר כדאיתא בירושלמי דבסוכה ישנה לב\"ה צריך לחדש בה דבר. ואפילו לא נ\"מ אלא לב\"ש יש לו לתנא לפרש במה נחלקו ול\"ש לאקשויי טעמא דב\"ש אתא לאשמעינן אלא היכי דפליגי תנאי אליבא דב\"ש וכו' ועי' בתי\"ט (רפ\"ג דפאה) והר\"ן כתב דכדי שלא תאמר דב\"ה מכשרי דוקא בעשאה תוך ל' יום סמוך לחג להכי קמ\"ל דבכה\"ג אפילו לב\"ש כשרה ומינה דלב\"ה בכל גווני כשרה:"
+            ],
+            [
+                "[אות ה] <b>במשנה סוכה ע\"ג סוכה. </b>ודוקא אם כל אחד בפ\"ע צלתה מרובה מחמתה. אבל אם העליונה חמתה מרובה מצלתה. העליונה פסולה. והתחתונה כשרה. ואם העליונה צלתה מרובה מחמתה והתחתונה חמתה מרובה מצלתה שתיהן כשירות. וההפרש שבין סוכה לסוכה אפלגו אמוראי בגמרא ופסק הרי\"ף כמ\"ד עשרה:",
+                "[אות ו] <b>תי\"ט ד\"ה כאילו. וחבטן ועירבן עם הסכך. </b>אבל בלא\"ה לא מתכשר. ודעת תוספות דוקא כשאין הסוכה צלתה מרובה מחמתה בלא האילן אבל אם א\"צ לאילן גם בלא חבטן כשר והא דלא מוקי מתני' בהכי. דמלתא דפשיטא הוא ולא הוצרך למתני כאילו עשאה בתוך הבית למידק מיניה דאם אילן חמתו מרובה מצלתה כשרה. ודעת הר\"ן אף אם בלא אילן צלתה מרובה מחמתה מ\"מ אם כשינטל מה שתחת האילן לא ישאר אח\"כ הכשר סוכה פסול בלא חבטן דמה שתחת האילן ומכוון לנגדו מפסל עיי\"ש והביאן התי\"ט בקצרה (בסמוך משנה ד'):"
+            ],
+            [
+                "[אות ז] <b>תי\"ט ד\"ה מפני. כך כתוב בתוספות. </b>אבל להגן על האדם מפני החמה הוי בכלל לנאותה וכשר אף דהסדין מסתמא צלתה מרובה מחמתה ומ\"מ בעינן שלא יהא בין הסדין להסכך יו\"ד טפחים דאז פסול מדין סוכה שתחת סוכה. ועיין במהרש\"א דבעיא ג\"כ דקדם צל סכך לצל סדין עיי\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות ח] <b>במשנה ואת הדלעת. </b>עי' (פ\"ח דאהלות מ\"ה) ומ\"ש שם על הגליון:"
+            ],
+            [
+                "[אות ט] <b>בהרע\"ב ד\"ה אין מסככין. אלא פעמים. </b>ואפילו דיעבד פסול מדרבנן כ\"כ תוס' ממשמעות סוגיין:",
+                "[אות י] <b>שם ד\"ה כשרים לדפנות. דסכה סכך וכו'. </b>ובמאור הביא ירושלמי וסכות על הארון את הפרוכת מכאן שעושין דפנות מדבר המקבל טומאה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יא] <b>בתי\"ט ד\"ה בארוכות. מוקי לה בגמרא בארוכה. </b>הוא תמוה דלמה דפסקינן דסככה בבלאי כלים פסול כיון דבאים מדבר שהיה מקבלים טומאה. א\"כ א\"צ לאוקמי בארוכה וב' כרעיים. ובסוגיא אמרי' כן בדרך דחייה דליכא לאוכוחי ממתני' דסככה בבלאי כלים פסול די\"ל דמיירי בארוכה וב' כרעיים. אבל לפי האמת א\"צ לזה. וכ\"כ הר\"ן במתני' או בארוכות המטה אע\"פ שאין המטה שלימה פסולים לסיכוך דהא אמרי' בגמ' דסככה בבלאי כלים כיון דמכלים שלמים אתו פסולים עכ\"ל. וכן פסקי' בש\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יב] <b>תי\"ט סוף ד\"ה אמר ר\"י. דלא עדיף ממטה. </b>לענ\"ד הא חזינן דקינוף עדיף ממטה דהרי מבואר בסוגיין בפ\"ק דקינוף אע\"ג דלא גבוה עשרה פסולה ואילו גבי מטה להדיא תרגמא שמואל דוקא בגבוה יו\"ד אע\"כ דקינוף גרע ממטה משום דלתוכו עשוי משא\"כ במטה דלגבה עשוי בעינן דוקא שגבוה עשרה כמ\"ש הר\"ן בריש פרקין. וא\"כ י\"ל ה\"נ לר\"י דמטה כיון דלגבה עשוי לא מקרי קבע לגבי הישן תחתיה מה שאין כן בקינוף:"
+            ],
+            [
+                "[אות יג] <b>בהרע\"ב ד\"ה מדובללת. אלא קנה עולה כו'. </b>היינו שאין בין העולה ליורד ג\"ט או שהעליונה רחב טפח והאויר התחתון ג\"כ טפח דאמרי' חבוט רמי. כך מבואר בסוגיין ובש\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יד] <b>בתוי\"ט סוף ד\"ה ב\"ש פוסלין. הלכה כב\"ש בתרוייהו. </b>ודעת תוספות דתרי טעמי נינהו. דבאינה מחזקת פסולה מדינא דהוי דירה סרוחה. ובסוכה גדולה ושולחנו בתוך הבית משום גזירה ואנן קי\"ל כב\"ש לענין אינה מחזקת. אבל לא לענין הגזירה דשמא ימשוך עיי\"ש. ונ\"ל דבסוכה קטנה סמוך לסוכה גדולה וראשו ורובו בסוכה קטנה שאינו ז' על ז' ושולחנו בסוכה גדולה בזה הרי\"ף לקולא ותוס' לחומרא. דלהרי\"ף יצא דל\"ש למגזר שמא ימשוך דהא גם שלחנו בתוך סוכה כשירה. ולתוס' פסולה. דמ\"מ הקטנה דירה סרוחה היא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות טו] <b>לולב הגזול. </b>ואף שאול פסול דבעי' לכם. והא דקתני גזול משום דהוי מילתא דפסיקא דפסול ג\"כ בי\"ט ב' משום מצוה הבאה בעבירה. ודעת תוס' דבגבולים ביום א' ובמקדש כל ז' שוו להדדי וכל הפסולים שבגבולים ביום א' פסולים ג\"כ במקדש כל ז' אלא דבגבולים בשאר הימים דהוי רק לזכר למקדש במלתא דתליא בעיקר הלקיחה דהיינו ד' מינים. וכן ביבש משום הידור מצוה פסלוהו חז\"ל, אבל חסר ושאול לא פסלוהו. וגזול פסולה משום מה\"ב. והרמב\"ן ס\"ל דשאול כשר במקדש באינך יומי אבל אינך פסולים דהמה בגוף האתרוג פסול במקדש כל ז' מדאורייתא. אבל בגבולין יבש וכל הפסולים כשר באינך יומי זולת גזול משום מה\"ב. וכן הפסולי' משום דבציר להו שיעורא או כתותי מיכתת שיעורי' או דהוא מין אחר עיי\"ש:",
+                "[אות טז] <b>בתי\"ט ד\"ה הגזול. ומדברי הר\"ב למדתי שנויא אחרינא. </b>ולענ\"ד עדיין צריכים אנו לתירוץ התוס' דהא ביו\"ט ב' כשר אשירה דעו\"ג אף קודם ביטול לדעת רוב הפוסקים דכיון דאפשר בביטול ל\"א כתותי מכתת שיעוריה ובזה יקשה דמ\"מ לפסול משום מה\"ב אלא ע\"כ כתירוצם דתוספות ומה\"ט קשה לי באמת על תוס' דנקטו קושייתם דלמ\"ל טעם דכתותי תיפוק ליה משום מה\"ב דזה ליכא קושי' כ\"כ די\"ל דצריך לטעם דכתותי לשמואל דלא ס\"ל מה\"ב עכ\"פ ביו\"ט ב' והו\"ל למנקט קושייתם בחזקה יותר לדינא דאמאי אשירה דעו\"ג קודם ביטול כשר לרוב הפוסקים בי\"ט ב' הא הוי מה\"ב. וזה יש ליישב בקל. אבל תמוה לי יותר למה דהיה ס\"ל בקושייתם דאשירה מקרי מה\"ב היה להם לאלם קושייתם דלמ\"ל קרא לאסור נעבד לגבוה תיפוק ליה משום מה\"ב וצ\"ע. גם לפי מ\"ש תוס' דהא דאמרי' באשירה דמשה דכתותי מכתת שיעוריה הך טעמא לא אצטריך רק ליו\"ט ב' דבי\"ט א' בלא\"ה פסול דלא מקרי לכם כיון דאין בו דין ממון והעתיק דבריהם התוי\"ט בדיבור הסמוך. והיינו ע\"כ ליו\"ט ב' בגבולין לשיטתייהו דתוס' דס\"ל דפסולה דבעי' לכם שייך ג\"כ מה\"ת בי\"ט ב' במקדש וכיון דטעמא דכתותי ממילא מיירי רק בי\"ט ב' בגבולין דהוא דרבנן בזה יקשה תיפוק ליה משום מה\"ב. דל\"ש לתרץ דנקט יותר פסולי דאורייתא דכתותי שיעוריה דהא בלא\"ה מיירי רק בדרבנן:",
+                "[אות יז] <b>בא\"ד קרא דדברי קבלה הוא כו'. </b>עדיין יקשה לרבא דיליף בב\"ק דיאוש ל\"ק מדכתיב קרבנו ולא הגזול דמיירי אחר יאוש והרי מ\"מ הוי יאוש ושינוי השם וע\"כ הטעם משום מה\"ב כמ\"ש תוספ' שם. וא\"כ הוי דאורייתא ויקשה דלמ\"ל קרא דלכם. ובתוספות (סוכה דף ט') כתב לתרץ דמה\"ב הוא דרבנן וקרא דקרבנו היינו דלהקרבה שבשעת הקדישו יהיה שלו דבזה ל\"צ לדברי התי\"ט דקרא דדברי קבלה הוא דהא באמת בקרבן מדאורייתא פסול. אלא דבשאר מצות הוא דרבנן:",
+                "[אות יח] <b>בהרע\"ב ד\"ה של אשירה. אילן הנעבד. </b>מדסתם לה הרע\"ב ולא מפרש דאשירה היא של ישראל נראה דס\"ל כדעת ר\"ת שכתבו תוספות בשמו דאף ע\"ז של עו\"ג כ\"ז שלא נתבטל אמרי' ביה כתותי מכתת שיעוריה אלא שמ\"ש תוס' דמ\"מ מתני' ע\"כ מיירי באשירה דמשה. דבשל עו\"ג כבר נתבטל בקציצת הלולב. בזה י\"ל דלא ס\"ל להרע\"ב כן דהא אפשר שהישראל קצצו וביטול ע\"י ישראל לא מהני כדאמרינן במסכת ע\"ז דגזרי' דלמא מגבה לה והדר מבטל לה. והא דמוקי הש\"ס באשירה דמשה ולא מוקי בעו\"ג וקודם ביטול י\"ל משום דבאמת מתני' בהכי מיירי כדאמרינן עלה בש\"ס דיקא נמי דקתני דומיא דעיר הנדחת (דלא מהני לה ביטול) וכמ\"ש תוס' שם מקודם עיי\"ש:",
+                "[אות יט] <b>בהרע\"ב ד\"ה כל לולב. וטפח יותר. </b>הא דלא קתני סתם דלולב בעי ד' טפחים. היינו דאם ההדס וערבה גבוהים הרבה צריך שיהא שדרו של לולב למעלה מהן טפח כדי לנענע. הר\"ן:"
+            ],
+            [
+                "[אות כ] <b>בהרע\"ב ד\"ה ואין ממעטין. דהו\"ל מתקן. </b>ואם עבר ולקטן כשר. דדיחוי מעיקרא (בה\"ג דבידו למעט באיסור) לא הוי דיחוי. ואם אשחור ביו\"ט דהוי נראה ונדחה מספקינן בגמרא אם בעבר ומיעטן כשר. דאף דבמלתא דבידו אף נראה ונדחה כשר מ\"מ לא דמי לגמרי אע\"ג דבידו ללקטן. תוס'. ובזבחים (דף ל\"ד) ביארו דבריהם דמ\"מ כיון דאסור ללקוט משום איסור יו\"ט לא הוי כ\"כ בידו. תמוה לי מסוגיין דדייקינן ארישא ואם מיעטן כשר דמעטינהו אימת וכו' ואי לבתר דלאגדיה תפשוט דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי והא ברישא דמיירי בעי\"ט דהוי בידו לגמרי פשיטא דלא הוי דיחוי ואפילו בנראה ונדחה וצע\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כא] <b>בתוי\"ט ד\"ה של תרומה. והכא איכא בינייהו כדאיתא בגמרא. </b>ונ\"מ נמי בהיפוך היכא דהאתרוג כבר הוכשר למ\"ד שמכשיר ליכא ולמ\"ד שמפסיד איכא. תוספות:",
+                "[אות כב] <b>בתי\"ט ד\"ה בירושלים. אלא לרבותא דלכתחלה לא. </b>והריטב\"א בחידושיו כ' דהוא רבותא דאפי' נכנס ואינו רשאי לפדותו מ\"מ מיקרי לכם וכ\"ש קודם שנכנס לירושלים שיכול לפדותו שנוטלו ויוצא בו לכתחילה עכ\"ל:",
+                "[אות כג] <b>בא\"ד הו\"ל לפרש הה\"נ חוץ לירושלים כהר\"ן. </b>לענ\"ד י\"ל דס\"ל כל\"א שהביא רש\"י בסנהד' דהטעם דפטורה מחלה משום דלית ביה היתר אכילה ולא מקרי עריסותיכם. וכן דעת תוספות (קדושין דף מ\"ג ע\"ב) ד\"ה איהו וכו' שהוכיחו שם דאף בגבולין הוי ממון הדיוט ומה דכ' התי\"ט וממאי דמותיב התם בגמרא מוכח הכי. נראה דבא לסתור פירוש זה ממה דמותיב התם מעיר הנדחת. אך כבר כתבו תוספות (בכורות דף ט') ע\"ב ד\"ה ותנן רי\"א וכו' וז\"ל והא דאמר בס\"פ חלק בגבולין ד\"ה פטורין. לאו משום דחשיב ממון גבוה לכ\"ע בגבולין אלא משום דלא קרינן ביה עריסותיכם כיון דאסור באכילה וכן עיר הנדחת לא שללה הוא עכ\"ל. וא\"כ דברי הרע\"ב עולים כהוגן:",
+                "[אות כד] <b>בהרע\"ב ד\"ה ובית הלל מכשירין. דהא כו'. </b>משמע דבטבל גמור לכו\"ע פסול ומפירש\"י משמע דטבל פסול. דלית ביה היתר אכילה. ודעת תוס' דפסול משום דיש לכהן חלק בו והוי כשותפים. ודעת הרמב\"ן דטבל כשר. ומתני' דקתני של דמאי קאי על תרומה טמאה היינו ת\"ט של דמאי וכשר לב\"ה דחזיא לעניים דגם ת\"ט של דמאי שרי לעניים כמ\"ש להדיא הריטב\"א בחידושיו:",
+                "[אות כה] <b>בא\"ד כדתנן מאכילין את העניים דמאי. </b>וב\"ש לטעמייהו דס\"ל דאין מאכילין עניים דמאי כמ\"ש הרע\"ב (רפ\"ג דדמאי):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כו] <b>בתי\"ט ד\"ה ר\"מ. א\"צ אגד לית ביה משום בל תוסיף. </b>עיין בתוס' בסוגיין (דף ל\"א ע\"ב) שהעלו דאף לרבנן הוי בב\"ת וההיא דסנהדרין דאמרינן האי לחודיה קאי היינו לענין שאינו מגרע המצוה מכח ההוספה והא דאגדיה הלולב שלא במינו היינו משום דאין זה כדרך גדילתו ומינים שבלולב בעינן כדרך גדילתן. אבל לר\"י דצריך אגד יש לחשוב כמוסיף באגודתו דכל אגודה אינו כדרך גדילתו. ועיין בהר\"ן והרא\"ש דס\"ל דאף דרך גדילתו אם מוסיף לנוי בעלמא לא הוי כמוסיף. והטעם כתב הרא\"ש וז\"ל ואע\"ג דבזמנו לא בעי כוונה לבל תוסיף היינו בסתם. אבל אם כיון לנוי אפילו כדרך גדילתו לא הוי בב\"ת (ונ\"ל דהסברא כמ\"ש הר\"ן (בפ\"ג דר\"ה) דאף למ\"ד דמצות א\"צ כוונה מ\"מ כל שמכוין שלא לצאת אינו יוצא.) (וכן מבואר בתוספות (בפרקין דף ל\"ט) ד\"ה עובר לעשייתן ע\"ש) וכיון דלענין לצאת לא יצא מש\"ה ליכא בל תוסיף כמו דמדמה הש\"ס (ספ\"ג דר\"ה) להדיא. והר\"ן כתב הטעם וז\"ל כיון דלרבנן דל\"צ אגד ליכא למיחש משום ב\"ת מדרבנן כל לנאותו לא גזרו עכ\"ל. נ\"ל שהר\"ן מפרש ההיא דסנהדרין דהאי לחודיה קאי כפשטא דליכא ב\"ת כלל מדאורייתא וההיא דשמעתין דמשמע דהוי בב\"ת היינו מדרבנן ולק\"מ קושית תוספות:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כז] <b>בהרע\"ב ד\"ה בשביעית. לפי שלולב עץ בעלמא הוא. </b>לכאורה דברי הרע\"ב תמוהים להמעיין בסוגיין דנראה דלולב יש בו קדושת שביעית כיון דהנאתו וביערו שוים ואינו דומה לשאר עצים דעומדים להסקה. אלא דהכי מיירי דהחנטה היה בששית ומש\"ה אין בלולב משום שביעית דאזלינן באילן בתר חנטה. אבל באתרוג אזלינן בתר לקיטה (ומתניתי' דהכא פליגי על מתני' (דפ\"ב מ\"ו) דבכורים) אח\"כ מצאתי בעזה\"י שעמד בזה בס' כפות תמרים עיי\"ש. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כח] <b>בתי\"ט ד\"ה מוליכין. מסקינן דהכא בגבולין מיירי כו' בזמן שבהמ\"ק קיים. </b>ולפ\"ז ק\"ק סיפא דמתני'. ושאר ימות החג אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו. דבזמן שבהמ\"ק קיים היכי משכחת לה הא בגבולין אין נוטלין רק יום א'. ובמקדש בעי לכם כל ז' לשיטת תוס' שכתבתי בגליון ריש פרקין. ועיין:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כט] <b>במשנה ובהן היו מדליקין. </b>אף דבגדי כהונה שבלו מועלים בהם. הואיל ולכבוד קרבן היו עושין צורך קרבן חשיב ליה. תוספות (פ\"ב דשבת דף כ\"א ע\"א):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ל] <b>במשנה ערב שבת שבתוך החג. </b>והא דלא חשיב עוד ערב פסח דהיה כ\"ז תקיעות בקריאת הלל דהא ליכא למימר תנא ושייר דמאי שייר דהאי שייר דר\"ה שחל להיות בשבת ליכא שיורא למה דקי\"ל דאין תוקעים לכל מוסף ומוסף כמ\"ש התי\"ט. צ\"ל דמתני' כר\"י דס\"ל דכת שלישית לא הגיע לאהבתי ובצרי להו ששה תקיעות. ואף דמשכחת לה בע\"פ שחל בע\"ש דאיכא עוד ו' תקיעות משום ע\"ש. צ\"ל כיון דלאו מלתא דפסיקא בכל שנה לא חשיב:",
+                "[אות לא] <b>בתי\"ט ד\"ה ערב שבת. ובשבת שבתוך החג שהיו תשע למוספים. </b>לפי מסקנת הסוגיא דאין תוקעים לכל מוסף ומוסף וכמ\"ש התי\"ט במשנתינו בדיבור הראשון בלא\"ה ליכא למפרך כן דהא לא היה תשעה למוספים דבשבת בפ\"ע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה סוכה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Taanit/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Taanit/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5ab77f86c9d0bf05b92add509c58e3258d819f3d
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Taanit/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json	
@@ -0,0 +1,61 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Taanit",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה תענית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>סימן קללה בחג. </b>אף דכל שהוא גבוה פחות מכ' אמה יכול לעשות סוכה קבוע במחיצות של ברזל (כמ\"ש התי\"ט ריש סוכה) וא\"כ מאי קללה איכא הא יכול לקבוע הסכך במסמרים שלא ירדו גשמים בסוכה. ואפילו את\"ל דאסור משום גזרת תקרה (כההיא דפ\"א מ\"ו דסוכה) מ\"מ כיון דלא אסור אלא מדרבנן ל\"ש לומר דהוי סימן קללה (לענ\"ד ביאור דבריהם דמ\"מ יכול לקבוע במסמורות ויהיה יוצא עכ\"פ ידי סוכה דאורייתא, ואף די\"ל דבעי\"ט דעדיין לא ירדו גשמים לא היה קובעם במסמרות כיון דצריך לצאת אף ידי דרבנן. ואח\"כ כשירדו גשמים בי\"ט א\"י לקבוע במסמורות דהוי בנין בי\"ט, מ\"מ דחיקא להו לומר דסימן קללה בחג היינו רק בי\"ט א' או בשבת שבתוך החג). צ\"ל דנהי דל\"ח בדפנות אי עביד להו קבע מ\"מ בסככה שעיקר הסוכה על שם הסכך לא מיתכשרא עד דעביד לה עראי. תוס' (פ\"א דסוכה דף ב' ע\"א) ד\"ה כי עביד:"
+            ],
+            [
+                "[אות ב] <b>בהרע\"ב ד\"ה והראשון. והלכה כר\"י. </b>ובגמרא ומי אמר ר\"י הכי (דהלכה כר\"י) והתנן בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים ר\"ג אומר בשבעה בו ואמר ר\"א הלכה כר\"ג. ומשני גברא אגברא קא רמית. איבעית אימא ל\"ק כאן לשאול כאן להזכיר. והאר\"י במקום ששואל מזכיר. ומשני ההוא להפסקה איתמר. ופירש\"י והאר\"י במקום והיכי א\"ר יוחנן דהלכה כר\"י דמזכיר בי\"ט האחרון הא ליכא שאלה דאין אומר ברכת השנים בי\"ט ע\"כ. ולא אבינה דא\"כ היאך משני דההיא להפסקה אתמר הא עדיין קשה כן על ההפסקה דהא בע\"פ אחר המנחה פוסק מלשאול ואעפ\"כ מזכיר בשחרית ביו\"ט ואם דנימא מה דפוסק מלשאול בליל י\"ט לא מקרי אינו שואל כיון דבתפלת י\"ט לא שייך שאלה דא\"כ גם לענין התחלה י\"ל כן די\"ט האחרון במה דאינו שואל אינו בכלל אינו שואל כיון דליכא כלל הזכרת שאלה בתפלה די\"ט ותיכף אחר י\"ט שיכול לשאול הוא שואל. ויותר קשה מ\"ש רש\"י אח\"כ והאר\"י התחיל להזכיר כו' דהקושיא מהא דאמר פסק מלשאול אינו מזכיר והא בע\"פ פוסק ואיך אמר ר\"י הלכה כר\"י דמזכיר בשחרית בי\"ט וזה תמוה דמה צורך להביא האי דר\"י הא תיכף כשתירץ האי להפסקה אתמר לפרוך הא גם על ההפסקה קשה דהא פוסקים בע\"פ ומזכיר עד תפלת מוסף.  <b>ולולי </b>דברי רש\"י היה נ\"ל בפשוטו דזהו וודאי מה דאינו שואל בליל א' דפסח וכן במוסף דסוכות זהו (אינו) בכלל אינו שואל כיון דבתפלת י\"ט ל\"ש כלל שאלה אלא דפרכת הש\"ס קאי על שנויא דמקודם ואב\"א כאן לשאול כאן להזכיר דלא ניחא לומר דר\"י פליג על ר\"א אלא דגם ר\"י סובר דהלכה כר\"ג לזה פריך והאמר ר\"י במקום ששואל והא קודם מרחשוון אינו שואל ומזכיר. ומשני דלהפסקה אתמר דשאלה והזכרה שוים דמה דפוסק מלשאול בי\"ט זהו לא מקרי אינו שואל דהתפלה בעצמותה גורמת דאינו שואל והדר פריך דהא תרתי אתמר דאר\"י התחיל להזכיר וישאר קושיא הראשונה על ההתחלה אם לא נרצה לעשות פלוגתא בין ר\"י ור\"א. ומשני אלא ל\"ק הא לן והא להו והיינו אף אם ר\"י סובר כר\"א דהלכה כר\"ג ניחא דהא לן היינו או כפירש\"י דלבני בבל באמת אינו מזכיר עד זיי\"ן במרחשון והא דאמר הלכה כר\"י היינו לבני א\"י דמיד אחר יו\"ט דאפשר לשאול שואל או כפירוש תוס' דבאמת אין הזכרה ושאלה שוים דלבני בבל מזכיר קודם ז' מרחשוון אף דאינו שואל. והא דאר\"י דהזכרה בזמן שאלה היינו לבני א\"י והסוגיא מרווחת ועל פירש\"י צלע\"ג.  <b>ובדברי </b>רש\"י הנ\"ל בההיא דהא לן דלבני בבל אינו מזכיר עד זיי\"ן מרחשון קשה לי איך אמרי' ואנן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן והא בממנ\"פ בא\"י לא עבדי ב' יומי ובני בבל הא אין מזכירין עד ז' דמרחשון וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ג] <b>בתוי\"ט ד\"ה נידוי. כ\"כ רש\"י. </b>עיין במל\"מ (פ\"ו הל' י\"ד מהל' ת\"ת):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ד] <b>בהרע\"ב ד\"ה ובה' מותרים. מותרים לכבס כו'. </b>וכ\"ה לשון רש\"י, ומדהשמיט לספר משמע דתספורת אסור. וכמ\"ש בהגהת אשר\"י והמג\"א [סי' תקנ\"א ס\"ק י\"ד] נתן טעם דבלא\"ה אין דרך לספר לכבוד שבת. אבל בתוס' (דף כ\"ט ע\"ב) ד\"ה ותרווייהו מפורש דגם לספר מותר:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Taanit/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Taanit/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2ee8ec6594ab907fff1eb985a21ccf1011ef5f74
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Taanit/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,58 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Taanit",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Taanit",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>סימן קללה בחג. </b>אף דכל שהוא גבוה פחות מכ' אמה יכול לעשות סוכה קבוע במחיצות של ברזל (כמ\"ש התי\"ט ריש סוכה) וא\"כ מאי קללה איכא הא יכול לקבוע הסכך במסמרים שלא ירדו גשמים בסוכה. ואפילו את\"ל דאסור משום גזרת תקרה (כההיא דפ\"א מ\"ו דסוכה) מ\"מ כיון דלא אסור אלא מדרבנן ל\"ש לומר דהוי סימן קללה (לענ\"ד ביאור דבריהם דמ\"מ יכול לקבוע במסמורות ויהיה יוצא עכ\"פ ידי סוכה דאורייתא, ואף די\"ל דבעי\"ט דעדיין לא ירדו גשמים לא היה קובעם במסמרות כיון דצריך לצאת אף ידי דרבנן. ואח\"כ כשירדו גשמים בי\"ט א\"י לקבוע במסמורות דהוי בנין בי\"ט, מ\"מ דחיקא להו לומר דסימן קללה בחג היינו רק בי\"ט א' או בשבת שבתוך החג). צ\"ל דנהי דל\"ח בדפנות אי עביד להו קבע מ\"מ בסככה שעיקר הסוכה על שם הסכך לא מיתכשרא עד דעביד לה עראי. תוס' (פ\"א דסוכה דף ב' ע\"א) ד\"ה כי עביד:"
+            ],
+            [
+                "[אות ב] <b>בהרע\"ב ד\"ה והראשון. והלכה כר\"י. </b>ובגמרא ומי אמר ר\"י הכי (דהלכה כר\"י) והתנן בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים ר\"ג אומר בשבעה בו ואמר ר\"א הלכה כר\"ג. ומשני גברא אגברא קא רמית. איבעית אימא ל\"ק כאן לשאול כאן להזכיר. והאר\"י במקום ששואל מזכיר. ומשני ההוא להפסקה איתמר. ופירש\"י והאר\"י במקום והיכי א\"ר יוחנן דהלכה כר\"י דמזכיר בי\"ט האחרון הא ליכא שאלה דאין אומר ברכת השנים בי\"ט ע\"כ. ולא אבינה דא\"כ היאך משני דההיא להפסקה אתמר הא עדיין קשה כן על ההפסקה דהא בע\"פ אחר המנחה פוסק מלשאול ואעפ\"כ מזכיר בשחרית ביו\"ט ואם דנימא מה דפוסק מלשאול בליל י\"ט לא מקרי אינו שואל כיון דבתפלת י\"ט לא שייך שאלה דא\"כ גם לענין התחלה י\"ל כן די\"ט האחרון במה דאינו שואל אינו בכלל אינו שואל כיון דליכא כלל הזכרת שאלה בתפלה די\"ט ותיכף אחר י\"ט שיכול לשאול הוא שואל. ויותר קשה מ\"ש רש\"י אח\"כ והאר\"י התחיל להזכיר כו' דהקושיא מהא דאמר פסק מלשאול אינו מזכיר והא בע\"פ פוסק ואיך אמר ר\"י הלכה כר\"י דמזכיר בשחרית בי\"ט וזה תמוה דמה צורך להביא האי דר\"י הא תיכף כשתירץ האי להפסקה אתמר לפרוך הא גם על ההפסקה קשה דהא פוסקים בע\"פ ומזכיר עד תפלת מוסף.  <b>ולולי </b>דברי רש\"י היה נ\"ל בפשוטו דזהו וודאי מה דאינו שואל בליל א' דפסח וכן במוסף דסוכות זהו (אינו) בכלל אינו שואל כיון דבתפלת י\"ט ל\"ש כלל שאלה אלא דפרכת הש\"ס קאי על שנויא דמקודם ואב\"א כאן לשאול כאן להזכיר דלא ניחא לומר דר\"י פליג על ר\"א אלא דגם ר\"י סובר דהלכה כר\"ג לזה פריך והאמר ר\"י במקום ששואל והא קודם מרחשוון אינו שואל ומזכיר. ומשני דלהפסקה אתמר דשאלה והזכרה שוים דמה דפוסק מלשאול בי\"ט זהו לא מקרי אינו שואל דהתפלה בעצמותה גורמת דאינו שואל והדר פריך דהא תרתי אתמר דאר\"י התחיל להזכיר וישאר קושיא הראשונה על ההתחלה אם לא נרצה לעשות פלוגתא בין ר\"י ור\"א. ומשני אלא ל\"ק הא לן והא להו והיינו אף אם ר\"י סובר כר\"א דהלכה כר\"ג ניחא דהא לן היינו או כפירש\"י דלבני בבל באמת אינו מזכיר עד זיי\"ן במרחשון והא דאמר הלכה כר\"י היינו לבני א\"י דמיד אחר יו\"ט דאפשר לשאול שואל או כפירוש תוס' דבאמת אין הזכרה ושאלה שוים דלבני בבל מזכיר קודם ז' מרחשוון אף דאינו שואל. והא דאר\"י דהזכרה בזמן שאלה היינו לבני א\"י והסוגיא מרווחת ועל פירש\"י צלע\"ג.  <b>ובדברי </b>רש\"י הנ\"ל בההיא דהא לן דלבני בבל אינו מזכיר עד זיי\"ן מרחשון קשה לי איך אמרי' ואנן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן והא בממנ\"פ בא\"י לא עבדי ב' יומי ובני בבל הא אין מזכירין עד ז' דמרחשון וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ג] <b>בתוי\"ט ד\"ה נידוי. כ\"כ רש\"י. </b>עיין במל\"מ (פ\"ו הל' י\"ד מהל' ת\"ת):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ד] <b>בהרע\"ב ד\"ה ובה' מותרים. מותרים לכבס כו'. </b>וכ\"ה לשון רש\"י, ומדהשמיט לספר משמע דתספורת אסור. וכמ\"ש בהגהת אשר\"י והמג\"א [סי' תקנ\"א ס\"ק י\"ד] נתן טעם דבלא\"ה אין דרך לספר לכבוד שבת. אבל בתוס' (דף כ\"ט ע\"ב) ד\"ה ותרווייהו מפורש דגם לספר מותר:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה תענית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Gittin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Gittin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b623b110013eb4163e6ba6a14ef75c0c6c0618d6
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Gittin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json	
@@ -0,0 +1,269 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Gittin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה גיטין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>במשנה המביא גט ממדה\"י צריך כו'. </b>לשון רש\"י ז\"ל צריך השליח המביאו וכו' ושליח זה הבעל עשאו שליח הולכה. ופי' הר\"ן דאי שליח קבלה כיון דהאשה נתגרשה בקבלתו א\"צ שיאמר בפ\"נ ובפנ\"ח וטעמא דמלתא כיון דמדינא ל\"צ אלא מפני חשש ערעור דיבוא הבעל ויערער מש\"ה אין לחוש לזה רק כשנתנו לשליח הולכה דבשעה שהגט יוצא מתחת יד הבעל אינו גומר ומגרש עדיין לפיכך חוששין שמא ימלך ויערער אבל כל שהבעל בעצמו נותנו לידה או ליד ש\"ק שלה דבשעה שהגט יוצא מתחת יד הבעל גומר ומגרש מסתמא לא יערער אח\"כ. מיהו אם בא הבעל וערער צריכים לקיים כמו במביא בא\"י דאנן ל\"ח ואם ערער צריך קיום. וע' לקמן (פ\"ב מ\"ז) בהרע\"ב:",
+                "[אות ב] <b>תוי\"ט ד\"ה צריך שיאמר. עוד פרש\"י בדף ג'. </b>לענ\"ד י\"ל בכוונת רש\"י עפ\"י דברי תוס' ד\"ה לפי שאין בקיאים וכו' ומפרש ר\"ת דבכל הלכות גיטין בקיאים וכו' והא דפי' הקונטרס דממילא שיילי' וכו' ואומר ר\"י דמסתמא לשמה מסהיד. נראה מהמשך דבריהם דאי הוי אמרי' דלשמה לאו בדוקא אלא גם משום מחובר וכדומה פסול באמת היו צריכים למישיילי' דלא היה שייך לומר דסתמא לשמה מסהיד כיון דאין ידוע לשליח על מה דהצריכו להעיד בשביל זה. וכ\"כ המפרשים. והנה בעיקר קושיא דאמאי נקט רבה לשמה ולא נקט אינך פסולי'. זהו שייך רק לס\"ד. אבל למה דמסיק דסתם ספרי דדייני מגמר גמירי ורבנן הוא דאצרוך ופירש\"י דלמא דאשכח דכתוב ועומד לשם א' מבני עירו ונמלך הוא לגרש. ממילא זהו שייך רק לענין לשמה אבל לאינך דברים ליכא חשש דהא הסופר מגמר גמר ובודאי כתב כדינו בלי פיסול. ומה\"ט ליתא לקושית תוס' דאם נימא דלשמה לאו דוקא הא דפרכי' לקמן בין לרבה בין לרבא האיכא מחובר. הא ג\"ז נכלל בכלל מוליך ומביא. די\"ל דהתם קאי למסקנא דהחשש רק משום לשמה. לפ\"ז י\"ל דבתחלת הסוגיא דאין בקיאים היינו דלא בקיאי' בדינים וממילא לשמה הוא לאו דוקא דהצריכוהו לומר בפ\"נ גם משום אינך פסולים בזה כ' רש\"י דשיילי' ליה אם נכתב לשמה וה\"ה דשיילי' לי' על שארי פסולים. אבל לבתר דמסקי' סתם ספרי ממילא החשש רק משום לשמה מש\"ה כ' רש\"י די\"ל דסתמא לשמה מסהיד. גם לפי אידך טעמא דכ' הר\"ן שהובא בתי\"ט בסמוך דל\"צ לשיילי' כיון שהוא שלוחו של בעל זה ואומר בפ\"נ תולין להקל ואמרי' שבעלה של זו כתב וכו' זהו לא שייך רק למסקנא דהחשש רק לשמא נכתב לשם אחר ונמלך הוא לגרש. אבל לס\"ד דאין בקיאים מה בכך דתולין דהבעל זה כתבו מ\"מ החשש דהבעל זה כתבו בפסולים אחרים מש\"ה כ' רש\"י דשיילינן לי'. והנה בעיקר קושית תוס' הנ\"ל מהא דפרכינן בין לרבה בין לרבא האיכא מחובר. לכאורה תמוה דהא מ\"מ בלאו פסול מחובר צריך ג\"כ לומר בפ\"נ בשביל פסול דלשמה א\"כ מהא דשוו למוליך ומביא לא נשמע פסול מחובר מש\"ה פרכינן דליחשוב מחובר. והא דפריך ממחוב' ולא בהיפוך דמדין מוליך ומביא לא נשמע פסול דשלא לשמה דדלמא צ\"ל בפ\"נ משום מחובר. זה אינו דאם מחובר פסול משום ג\"ש דלה לה ממילא גם שלא לשמה פסול. ורק בהיפוך י\"ל דדלמא שלא לשמה פסול. משום דלה דכתיב בשפחה הוא לה לשמה ול\"צ בזה לגז\"ש דלה לה אבל מחובר דאיתא מוכתב ונתן דאינו מחוסר קציצה דזהו נכתב רק בגט אשה לא ידענו דפסול בשיחרור והכי דייק לישנא דרש\"י (לקמן דף ט' ע\"ב) דעל מה דפרכי' והאיכא מחובר כ' דכתיב וכתב ונתן ושחרור ילפי' לה לה מאשה. ולא נקט רש\"י כן מקודם לזה במאי דפרכי' והאיכא לשמה. והיינו כנ\"ל דלענין לשמה דאתי' מן לה בעצמו ל\"צ לגז\"ש דמלה דכתיב בשחרור דרשינן לה לשמה ורק לענין מחובר צריכין מדין גז\"ש. וא\"כ לכאורה אין התחלה לקושית התוס'. אח\"כ אמרו לי שהקשה כן בפ\"י. ולענ\"ד בהקדם דברי תוס' ג' ב' ד\"ה דתנן אין כותבים וכו' ותימא לר\"י דהכא משמע דלא מתוקמא כר\"מ וכו' ביאור דבריהם דאף די\"ל דעיקר הטעם דהולד ממזר כיון דלא אמר בפנ\"ח. ובפנ\"כ דנקט היינו דרך גררא בעלמא מ\"מ הא לר\"מ לא נתקן מעולם לומר בפנ\"כ וליכ' זה נוסחא כלל ל\"ש לומר דנקטה אגב גררא. ואף לתירוצם ב' שתירצו בתחלה דפירכת הש\"ס חתימה בעי כתיבה לא בעי היינו ואמאי קתני בסיפא דאי לא אמר בפנ\"כ פסול. אבל על גוף התקנה י\"ל דתקנו כן משום לכתחילה וא\"כ שפיר י\"ל דגם לר\"מ צ\"ל בפנ\"כ משום לכתחילה ומש\"ה נקט ר\"מ ול\"א בפנ\"כ ובפנ\"ח והולד ממזר משום דלא אמר בפנ\"ח. וביותר י\"ל דהא לכאורה קשה על תירוצם הנ\"ל דהא י\"ל כיון דהוצרכו לתקן בפנ\"כ משום לכתחלה תקנו זה ג\"כ משום אחלופי כמ\"ש תוס' (ד\"ה ע\"ב) ד\"ה רבה אית ליה דרבא עיי\"ש. וא\"כ י\"ל דגם אם התקנה בפנ\"כ רק משום לכתחילה. מ\"מ כיון דתקנו שיאמר כן תקנו ג\"כ משום אחלופי. מ\"מ זהו רק למסקנא דלרבה ג\"כ משום קיום וא\"כ בפנ\"ח הוא באמת גם משום קיום בזה שייך אחלופי משום קיום דעלמא. אבל להס\"ד דהש\"ס הכא דרבה לית ליה דרבא ואין בעדות דבפני נחתם ענין קיום ל\"ש כלל אחלופי. וא\"כ למסקנא שפיר י\"ל דלר\"מ ג\"כ בפני נכתב מעכב בדיעבד דקתני משום לכתחילה וממילא תקנו ג\"כ משום אחלופי. מ\"מ שפיר הקשו דכל בנין דתוס' רק למה דנקט הש\"ס תחלה הקושי' כתיבה לא בעי דתנן אין כותבים במחובר. וא\"כ י\"ל דלכתחלה בעינן כתיבה לשמה גזירה אטו חתימה כמו מחובר. מש\"ה הקשו דדלמא התקנה משום לכתחלה. אבל באמת למה דאמרי' אח\"כ והא אר\"נ אומר היה ר\"מ אפילו מצאו באשפה וכו' וכ' תוס' שם דאפילו לכתחילה ל\"צ כתיבה לשמה וחילקו שם בין לשמה ובין מחובר. א\"כ שפיר קשה לר\"מ למה תקנו כלל בפנ\"כ דהא אפילו לכתחילה ל\"צ כתיבה לשמה ואמאי נקט ר\"מ בלישני' ול\"א בפנ\"כ דמשמע דהתקנה היה לומר כך. ואי דנימא דתקנו משום מחובר דלכתחילה פסול ותקנו ג\"כ משום אחלופי. מ\"מ קושייתם למה דהוכיחו בשמעתין דדוק' משום לשמה תקנו ולא משום מחובר. וביותר דלהך תירוצם הנ\"ל דפירכת הש\"ס כתיבה לא בעי קאי על סיפא דמתני' דאם ל\"א בפנ\"כ פסול. ובררנו דהיינו לס\"ד דרבה לית ליה דרבא וליכא משום אחלופי. והא מ\"מ קשה למסקנא למה צריך לשנויי (כר\"א) דמשום מזוייף מתוכו הא למסקנא דרבה אית ליה דרבא י\"ל דכיון דתקנו משום לכתחי' תקנו ג\"כ משום אחלופי ונצטרך לומר דכל הסוגיא קאי רק לס\"ד דרבה לית ליה דרבא וזה דוחק כמ\"ש תוס' (ע\"א שם) בד\"ה מאן האי תנא. ואך באמת לק\"מ דהא אחר דפריך מדר\"נ דאומר היה ר\"מ וכו' דאפילו לכתחילה ל\"צ כתיבה לשמה מוכרחים לתירוצא דהש\"ס דמזוייף מתוכו. או לשינוי דרב אשי ה\"מ ר\"י היא. וא\"כ אי נימא דתקנו ג\"כ משום מחובר עדיין קשה הא למסקנא ל\"צ כלל להנך שינויי דהא י\"ל דתקנו משום מחובר ולענין לכתחילה ותקנו ג\"כ משום אחלופי. ואי דצריכא לתרוצא על לישנא דרבה דנקט מטעם לשמה היא גופה קשה דלפי תירוצא דהש\"ס אתי מתני' רק כר\"א או כר\"י אמאי נקט באמת רבה משום לשמה לנקוט משום מחובר ואתי' ככ\"ע. אע\"כ מוכח להך תירוצא דלא תקנו רק משום לשמה [ומה דלא נקט תוס' בשמעתין זה להוכח' דתקנו רק משום לשמה. היינו דהא י\"ל כתירוצם קמא דמשום לכתחילה בעלמא לא היו מתקנים כלל] וא\"כ שפיר הניחו תוס' קושייתם בתמי' מתקיימת דלר\"מ למה תקנו כלל בפנ\"כ דבממנ\"פ לתירוצם קמא הא לא תקנו כלל משום לכתחילה. ולאידך תירוצא הנ\"ל הא מוכח דמשום מחובר לא תקנו וכיון דאפי' לכתחילה ל\"צ כתיבה לשמה לר\"מ למה תקנו כלל בפנ\"כ. ואחרי כל אלה מובנים היטב דברי תוס' שהתחלנו דשפיר הוכיחו מפרכת הש\"ס והאיכא מחובר דהא נכלל בכלל מוליך ומביא ואי דאף אם מחובר היה כשר צריך לומר משום לשמה. הא שם מוקמי' להך ברייתא כר\"מ דע\"ח כרתי ולפי הך סברא דמשום מחובר ג\"כ תקנו א\"כ לר\"מ צריך לומר בפנ\"כ משום מחובר לענין לכתחלה. וא\"כ שפיר נכלל בכלל מוליך ומביא דהא מטעם לשמה לא היה צ\"ל בפנ\"כ דהא אפי' לכתחילה ל\"צ כתיבה לשמה ומוכח שפיר מדין מוליך ומביא דמחובר פסול בשחרור וממילא גם שלא לשמו פסול כנ\"ל. אע\"כ דמשום מחובר לא תקנו כלל ודברי תוס' ברורים ומאירים:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ג] <b>תוי\"ט ד\"ה יתקיים בחותמיו כו'. משום דלא קביעי ב\"ד. </b>וכ\"כ הר\"ן בשם הרמב\"ם וז\"ל והאידנא א\"י כח\"ל לגיטין דליכא בתי דינין דקביעי עכ\"ל. משמע דדינו כח\"ל דממדינה למדינה צ\"ל בפ\"נ ובאותה מדינה א\"צ. ואח\"כ הוסיף הר\"ן בשם ר\"ת דהאידנא הוי כבני מחוזא דניידי דאמרי' בסוגיין דאפי' באותה שכונה צ\"ל בפ\"נ וכ\"כ תוספות והרא\"ש בשם ר\"ת. ועמ\"ש לקמן (בפ\"ב מ\"ז):"
+            ],
+            [
+                "[אות ד] <b>תוי\"ט ד\"ה שוים למוליך כו'. וי\"ל דחשיב עגון. </b>והר\"ן תירץ דלפעמים האדון שולחו לו בע\"כ ומשנתנו השליח לידו לישא שפחה א\"י ולישא ב\"ח א\"י והוי עיגון:"
+            ],
+            [
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה לא הוזכרו. הר\"ן. </b>אבל דעת תוס' בסוגייא דבגט אין חילוק בין ערכאות או להדיוט ותלי' הכל בשמות מובהקים וע\"י עידי מסירה ובשארי שטרות תליא הכל בערכאות דבערכאות בכל ענין כשר. ובהדיוטות אף במובהקים וע\"מ פסולים כיון דמשכחת בהו הכשר בערכאות בלא ע\"מ אם נכשיר בהדיוטות יבואו להכשיר גם בלא ע\"מ כמו בערכאות. בזה חמירי שארי שטרות מגיטי נשים. ומה דקתני במתני' לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט קאי אגיטי ממון:"
+            ],
+            [
+                "[אות ו] <b>תוי\"ט ד\"ה מפני שהוא קנינו. ולא מהדרו ליה דאי בעי כו' בתוך ד' אמותיו. </b>בסוגיי' איתא דר\"מ אומר כך לרבנן וכ\"ת אי בעי זריק ליה גיטא ופסיל ליה שביק ליה ועריק ואזיל לעלמא. ובתו' ד\"ה וכ\"ת אי בעי. וא\"ת מה בכך מ\"מ חוב הוא לו זה השחרור שפוסלו מתרומה. וי\"ל דקסבר דלא חשיב ליה חוב מה שמקבלו זה כיון דאפי' אם לא יקבלנו יכול רבו לפוסלו בענין אחר. א\"נ ה\"פ אי בעי זריק ליה האדון ספק קרוב לו ויאסור בתרומ' ובשפחה ובב\"ח עכ\"ל משמע לתי' שנייה אמרי' באמת דמשום זריק ליה גט לחוד מ\"מ מעשה השחרור בעצמו חוב וא\"י המקבל הזה לזכות לו עבורו כיון דבעצמותו הוא ענין חוב אל' דהאדון יכול לגרע כחו לאסרו בתרומה. ואעפ\"כ יאסר בב\"ח ובשפחה שיזרוק לו ספק קרוב לו. וקשה לי דא\"כ איך אמרי' עלי' שביק לי' וערק ומה אילו עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה. והיינו דר\"מ רוצה להוכיח זה דכמו דס\"ל לכם דגט אשה הוי חוב ול\"א אי בעי זריק לה גיטא וע\"כ משום דערקא ושבקה לי' (כפי' התוס' ד\"ה ומה אילו). והא בגט אשה דהחוב פסידא דמזונות בזה מה בכך דזריק לה גיטא ויסתלק חיוב מזונות הא מ\"מ זהו עצמו ענין חוב ואי דיכול ליגרע כחה דיזרוק לה ס' קרוב לה ויפסיד לה מזונות ותאסר להנשא הא בזריקת ספק קרוב לה לא מפסידה מזונות דהא קי\"ל דמגורשת ואינה מגורשת חייב במזונות וצ\"ע:",
+                "[אות ז] <b>במשנה לא יתנו לאחר מיתה. </b>וקמ\"ל דאין גט לאחר מיתה. וכ' התוס' אע\"ג דבהדי' תנן בפ' מי שאחזו דאין גט לא\"מ הכא אצטריך לאשמועינן דאע\"ג דמינה המגרש שליח בחיי' לא חשיב השליח להיות כמותו אחר מותו כאילו הוא עצמו קיים עכ\"ל וקשה לי הא מ\"מ ג\"ז מוכח ממתניתין דמסכתין (פ\"ג מ\"ג) המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים. הרי דאילו מת אין נותן לה וצע\"ג:",
+                "[אות ח] <b>תוי\"ט ד\"ה האומר תנו. שלא מסרם ליד שליח בחייו. </b>ותוס' כתבו א\"נ דנטלו לאלתר ונאמר דל\"א תן כזכי אלא במסרו מיד ליד. וקשה לי הא בכה\"ג ל\"ש כלל לומר תן כזכי דאפי' בזכי במפורש לא מהני כיון דהיא עצמה אם אינו נותן לה מיד ליד אלא דמראה לה הגט ואומר קחי גיטך ולקחה הגט לא מהני דהוי כטלי גיטיך מעג\"ק וה\"נ מסתמא בשחרור דדמי בכל דבר לגט אשה וא\"כ ה\"נ לא מהני לאחר ליטלו מעג\"ק ולזכות עבורה. ואי דרצו לתרץ גם למ\"ד בגיטין דס\"ג ב' דיכולה לומר לשליח הולכה הוי את ש\"ק ולא בעי' שחזרה שליחות אצל הבעל וא\"כ נפרש דתן היינו דבתחלת נטילתך תהיה את שליח דידי ואח\"כ זכה עבורה. מ\"מ בזה בוודאי בפשוטו יש לחלק דל\"א תן כזכי היכא דצריך להיות תחילה שלוחו ולא מצי לזכות לה מיד בנטילתו ול\"א דתן הוי תרי ענינים הולכה ולקבלה וצ\"ע. ואולי שבאו לתרץ דא\"כ למאי טרחו בגמ' למצוא טעם בסיפא דמתני' בתנו מנה דאמאי יתנו לאח\"מ הא י\"ל דהתם אמרי' מטעם תן כזכי דיכול לזכות מיד עבורו ומיירי בנטלו בחייו והיינו לשיטת ר\"ת בתוס' (לעיל די\"א ב') דגם במתנה אמרי' תן כזכי. ואולם זה אינו מספיק דהרי תוס' רצו לתרץ דמתני' כר\"מ דוקא והא יקשה ג\"כ כזה דא\"כ בסיפא בפשוטו הטעם מטעם תן כזכי ועיין:",
+                "[אות ט] <b>בא\"ד שמשעה ראשונה זכה לו השליח. </b>אבל שיטת הרי\"ף דגם באומר תן (אף דלא מצו למיהדר מ\"מ) בעי דמטא לידה. ולא קשיא מהאי (דלקמן דס\"ג) אשתך אמרה התקבל כו'. דשאני הכא כיון דלא אמר בלשון זכה ואפקיה בל' תן מקפיד שיהיה נתון לה וכן מבואר ברמב\"ם (ריש פ\"ו מה' עבדים). והרא\"ש והר\"ן שהקשו על הרי\"ף מהאי דהתקבל הנ\"ל איני מבין עומק כוונתם. ואי דלא ניחא להו לחלק בכך היה להם להקשות מסברא על הרמב\"ם:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות י] <b>תוי\"ט ד\"ה ור\"י מכשיר. כיון דאיכא תרי. </b>הך לישנא אינו מפורש בש\"ס אלא סתם ת\"ק סבר גזרי' דלמא אתו לאחלופי ור\"י סבר ל\"ג. ורש\"י הוא דפי' דטעמא דר\"י דל\"ג כיון דצריכי' תרי על הכתיבה וכן מבואר מתוך דברי התוס' ד\"ה במאי פליגי. לפ\"ז ממילא ר\"י לא פליג רק בסיפא אבל ברישא דא' אומר בפנ\"כ וא' אומר בפנ\"ח מודה ר\"י דפסול. ומזה תמוה לי לשון רש\"י במתני' ד\"ה ור\"י מכשיר דכיון דמצריכינן לאסהודי נמי אכתיבה או הוא או אחר תו לא אתי לאחלופי ובגמ' אמרי' חלוק היה ר\"י בראשונה עכ\"ל. ותמהני הא הגמרא אמר כן בלישנא בתרא דמיירי באתיוה בי תרי וטעמא דר\"י דס\"ל דב' שהביאו א\"צ לומר. מש\"ה פליג גם ברישא. אבל למה דנקט רש\"י דטעמא דר\"י דבזה לא אתו לאחלופי והיינו לישנא קמא דמתני' מיירי באין גט יוצא מתחת ידי שניהם. בזה לא פליג על רישא דפסול כיון דליכא ב' מעידים על הכתיבה החשש אחלופי במקומו. ומלשון רש\"י או הוא או אחר משמע דאפילו בעד אחד מעיד על הכתיבה מועיל לענין אחלופי. ומש\"ה כ' רש\"י דפליג גם ארישא. אבל הא רש\"י כתב להדיא בסוגיין דכיון דאיכא ב' המעידים על הכתיבה וצע\"ג:",
+                "[אות יא] <b>שם ד\"ה אחד אומר בפנ\"כ. שכיון שיש שנים א\"צ שיאמר כו'. </b>לפ\"ז הא דקתני א' אומר בפנ\"כ גם לרבה הוא מיותר כיון דמיירי ביוצא מתחת ב' עידי החתימה וב' שהביאו א\"צ לומר כלל. והרי תוס' שהביא התי\"ט עצמו בתחלת דבור זה כתבו למאן דס\"ל לפי שאין עדים מצויים לקיימו אפי' אין שם עד מעיד על הכתיבה. משמע דלרבה הוא בדוקא. אבל הדבר פשוט לרבה מיירי בלא אתיוה בי תרי וצריכים לאמירת בפנ\"כ אלא דהשליח הוא הא' שאומר בפנ\"כ והשליח נאמן כבי תרי. ועל החתימה יש ב'. וזהו כמ\"ש התי\"ט בדרך ואין לומר. ומה דסבר התי\"ט שכל שלא העיד כתקנת חז\"ל אינו כלום. זה אינו דדווקא עד החתימה אם אינו מעיד כתקנת חז\"ל היינו שלא העיד גם על הכתיבה. אף דיש ב' עדים על הכתיבה מ\"מ פסול. וזהו רישא דמתני' ומטעם דעד החתימה צריך להעיד על הכתיבה כיון דעדותו ענין קיום שייך אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא אבל עד הכתיבה עדותו מעליא אף שאינו מעיד על החתימה ומה\"ט בסיפא כשר והוא ברור. ומותיבנא תיובתא על התי\"ט הא מבואר בסוגי' ללישנא בתרא דמיירי מתני' ביוצא מתח\"י שניהם. וברישא פסול דב' שהביאו צריכים שיאמרו. ולהתי\"ט יקשה כיון דצריכים שיאמרו אמאי כשר בסיפא הא לא העיד כתחז\"ל א\"ו דעדותו על הכתיבה לחוד הוי עדות מעליא. וה\"נ לל\"ק באין יוצא מתח\"י שניהם כיון דב' מקיימים החתימה אף דמ\"מ צריכים לאמירה בפנ\"כ מ\"מ מהני כיון דהוא שליח והוי כתרי והכי איתא להדי' בסוגיי' על סיפא דמתני' א\"ר אמי אר\"י ל\"ש אלא שהגט יוצא מתחת יד עד הכתיבה דנעשה כשנים מעידין ע\"ז וב' מעידין ע\"ז וכו'. ודברי תי\"ט בזה הדיבור תמוהים מאד:"
+            ],
+            [
+                "[אות יב] <b>תוי\"ט ד\"ה ור\"ש מכשיר. ורבנן ס' כו' כשיבא הגט ליד האשה כו'. </b>והיינו דס\"ל דיש להבעל פירות עד שעת נתינה. ואמת שכן הוא בסוגיי' דר\"י ס' עד שעת נתינה. אבל עכ\"ז תמוה דמנ\"ל דרבנן פליגי גם בהא עם ר\"ש בדין פירות. הא י\"ל דת\"ק ס\"ל כר\"ש לענין פירות דמשעה שנותן עיניו. אלא דס\"ל דמוקדם פסול משום חיפוי. ותיקון זמן באמת משום חיפוי ומשום פירות ג\"כ ופליגי רק אם חיישינן לחיפוי או לא. והוא תמוה טובא לכאורה. ומצאתי אח\"כ שתמה כן במהר\"ם שיף. והנלע\"ד בהקדם דברי התוס' עד שעת נתינה וכו' וא\"ת ולר\"י היאך כותבין גט לאיש וכו' וי\"ל דגבי כותבים וכו' וא\"ת ואמאי כותבים שמא תזנה וכו' דלא מקדים אינש פורענותא לנפשיה. ביאור דבריהם דאמאי לא תירצו מיד דלא מקדים אינש פורענותא היינו דניחוש דשמא באמת גמר בדעתו לגרשה לזמן פלוני וכותב במכוון מיד הגט כדי לעשות קנוניא על הלקוחות לטרוף מזמן הכתוב בו לזה הוצרכו לתרץ דמסתמא נותן גט בפרהסיא ויוציאו קול ויאמרו אייתי סהדי (כי הוא כמו גט הנמצא המוזכר בתוס' שם), וע\"ז הקשו דמ\"מ ניחוש שמא תזנה וימסור לה בצנעא משום חיפוי ולזה תירצו דהא ודאי לא יקדים לכתוב הגט בשביל שמא תזנה דודאי לא אסיק אדעתא לחוש שמא תזנה וא\"כ ממילא בלא טעם אינו מקדים פורענותא ואינו כותב הגט עד שעת נתינה ממש. ולפ\"ז ניחא כיון דמוכח דת\"ק דפוסל מוקדם דחייש לחיפוי ממילא מוכח דס' דיש לבעל פירות עד נתינה דאל\"כ אמאי כותבים גט לאיש בלא אשתו ניחוש שגמר דעתו לגרשה לזמן פלוני והוא מקדים לכתוב הגט מיד כדי שתטרוף הפירות דאף דימסור בפרהסיא מ\"מ לא יוכלו לומר אייתי ראיה. דהא אף אם מטא גיטה לידה אח\"כ טורפת פירות משעה שנתן עיניו לגרשה. ואף דבאמת כדין תטרוף מ\"מ ניחוש לשמא תזנה בינתים וימסור לה הגט בצנעא ויהיה חיפוי שלא כדין. אע\"כ דיש לבעל פירות עד שעת נתינה וממילא לא ירויח מידי בהקדמת כתיבת הגט כיון דהפירות שלו עד נתינה לא תוכל לטרוף דיאמרו אייתי ראיה ממילא לא יקדים מעשה הכתיבה עד נתינת הגט דלא מקדים פורענותא לנפשיה דהא לא יעשה כן מחשש שמא תזנה. ולענין פירות לא יועיל כלום דיאמרו אייתי ראיה כנ\"ל. והוא נכון מאוד בעזה\"י:",
+                "[אות יג] <b>בהרע\"ב ד\"ה אין כותבין במחובר. מפני שמחוסר קציצה. </b>ואם לא יקצוץ ויתן לה במחובר ג\"כ אינו גט דבעי' נתינה מיד ליד או דמספר ממעטינן מחובר. רשב\"א. ובקרבן עדה בפי' להירושל' הקשה דא\"כ נמעט ג\"כ עבד כדאמרי' בכ\"מ יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות:",
+                "[אות יד] <b>במשנה עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש. </b>וא\"ת למ\"ל למנקט וחתימתו כיון דהיתה כתיבתו בתלוש. וי\"ל דמשכחת שכתבו על אילן תלוש ואח\"כ נטעו והשריש וחתמו עכ\"ל תוספ' בריש מכילתין (ד\"ד א'). א\"כ ממילא משמע דאם היה כתיבתו וחתימתו באילן תלוש ואח\"כ נטעו והשרישו ועקרו ונתן לה דכשר דאף שהיה בזמן מה מחוסר קציצה מ\"מ כיון דבשעת כתיבה וחתימה (ונתינה) היה ראוי ליתן לה הגט בלא קציצה כשר. ובאמת קושי' תוס' לענ\"ד אינה חזקה די\"ל דר\"י בעי לאורויי דבעצמות צריך הכתיבה וגם החתימה (במחובר) [בתלוש] דוכתב קאי אתרוייהו אכתיבה וחתימה ומזה נשמע דה\"נ פסול דשלא לשמה הוא בין בכתיבה בין בחתימה. ודברי תוס' אלו רק בסוגי' דהתם במה דמשני ר\"א ה\"מ ר\"י דתנן ר\"י פוסל ובעי למידק מיניה דכתיבה וחתימה בעינן לשמה מש\"ה צ\"ל השליח בפנ\"כ ובפנ\"ח א\"כ מוכח דמפרש למתני' כתבו במחובר היינו תורף וחתמו היינו עדים (דאילו מפרש כהך מ\"ד דכתבו היינו טופס וחתמו תורף ומתני' ר\"א א\"כ ר\"י דקאמר כתיבתו וחתימתו היינו טופס ותורף דס\"ל משום גזירה טופס אטו תורף אפילו דיעבד פסול. א\"כ אין מוכח דס' דוכתב קאי אתרוייהו ויקשה כתיבה בעי חתימה לא בעי). מש\"ה שפיר הקשו דאם כתיבה בתלוש ממילא החתימה ג\"כ בתלוש. אבל לפי\"מ דנקט הרע\"ב דכתבו היינו טופס וחתמו תורף א\"כ ר\"י דקאמר עד שיהיה כתיבתו וחתימתו היינו טופס ותורף ממילא ליתא לקושית תוס' דשפיר משכחת כתיבתו היינו טופס בתלוש והתורף היה במחובר שהקדים לכתוב תורף קודם להטופס:",
+                "[אות טו] <b>תוי\"ט ד\"ה על הנייר. והרא\"ש מפרש דמתניתין בעדים על המחק והגט שלא על המחק. </b>וכ\"כ תוספות (ואף הגט לפנינו כתוב על הנייר אם כן ידעינן דלא נמחק ולא זייפה מ\"מ כיון דהיה בידה לזייף ולמחוק הוי שטר פסול). וקשה לי דאמאי מכשירים חכמים ע\"י ע\"מ הא מ\"מ היה בידה לזייף דימחוק הכתב ויהיה הוא ועדים עהמ\"ח דכשר ולא תצטרך להביא ע\"מ דנהי' דנין דמסתמא נמסר כהלכה כמו כל גיטין דעלמא. וגם כיון דכותבין עדים עהמ\"ח והוא על הנייר איך כשר בהוא ועדי' עהמ\"ח בלא עידי מסירה נחוש דהיה כתוב על הנייר באיזה תנאי והיא מחקה ונעשה שניהם על המחק. ואם נימא דבאמת בהוא ועדי' עהמ\"ח צריכה להביא ע\"מ ובזה ר\"א מחמיר ור\"מ מיקל. דלר\"מ בהוא ועדים עהמ\"ח כשר כמו כל שטרי דעלמא ולר\"א בעי' ע\"מ. א\"כ תקשי להיפוך בהוא על הנייר ועדים על המחק אמאי צריך ע\"מ הא חזינן דכתוב על הנייר ולא זייפה כלום ואי דחיישינן דיכולה לזייף ולמחוק והא אם תמחוק יהיה הוא ועדים עהמ\"ח ויצטרך להביא ע\"מ. דרך כלל ק' איך שייך בהוא על הנייר ועדים עהמ\"ח להכשיר בע\"מ דמה תועלת יש בע\"מ הא בלא\"ה ידעינן דהיא לא זייפה כיון דאין כאן מחק. ולחששא דיכולה לזייף מה תועלת יש בע\"מ. אם בהוא ועדים על המחק בעי ג\"כ ע\"מ ליכא חשש דיכולה לזייף. ואם לא בעי' ע\"מ מה מהני ע\"מ דהשתא הא יכולה למחוק ולא תצטרכה לע\"מ. ואם נימא דבאמת מה דקתני וחכמים מכשירים היינו בלא ע\"מ וניקום ונאמר באמת דבהוא ועדים עהמ\"ח בעיא ע\"מ והוא על הנייר ועדים על המחק כשר בלא ע\"מ מ\"מ איך תליא זה בפלוגתא דר\"מ ור\"א הא גם לר\"מ היה באפשרי לחז\"ל לתקן בהיפוך דהוא על הנייר ועדים על המחק כשר ובשניהם עהמ\"ח פסול וכמו שהקשו תוס' ב\"ב באמת. וא\"כ אין זה תלוי בפלוגת' דע\"ח או ע\"מ כרתי. גם הא להדיא כ' הב\"י (סי' קכ\"ד) דבשניהם עהמ\"ח כשר בלא ע\"מ זולת לשיטת רש\"י והעיטור וא\"כ יקשה כנ\"ל דבהוא על הנייר ועדים עהמ\"ח למאי נ\"מ בע\"מ הא חזינן דלא זייפה וליכולה לזייף לא מהני הע\"מ דעכשיו דהא יכולה למחוק ולא תצטרך לע\"מ וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות טז] <b>בהרע\"ב ד\"ה ואפי' חש\"ו. ואדעתא דנפשייהו עבדי. </b>לא הבנתי בעבד דהוא ישראל מעליא אלא דלאו בר גיטין וקדושין הוא. מה שייך ביה אדעתא דנפשיה עביד (*אף שהרמב\"ם סובר ג\"כ בעבד. אך מטעם שאינו בן כריתות):",
+                "[אות יז] <b>תוי\"ט ד\"ה אפילו חש\"ו כו'. כ\"כ הר\"ן שם. </b>הר\"ן כ\"כ לשיטתו שהחליט דלפי אוקימת' דמתני' מיירי בטופס. לא מוקמי בגדול עומד ע\"ג. אבל לפירוש הר\"ע והרמב\"ם דבעי' תרוייהו טופס וגעע\"ג אבל בלא געע\"ג באמת גם בטופס פסול א\"כ באמת דינו כמו במחובר (מ\"ש רבינו שפסול הוא לר\"י וה\"ה לת\"ק אסור לכתחילה כי לדעת הרמב\"ם מותר לסופר להזמין טופסי גיטין):",
+                "[אות יח] <b>הרע\"ב ד\"ה ונכרי. דליתי' בתורת גיטין כו'. </b>בלא\"ה ליתא בכלל שליחות גם בעלמא כדדרשינן מה אתם בני ברית אלא דמכח טעם זה גם עבד פסול לשליחות גט. והא דלא נקט במתני' עבד דהוי יותר רבותא מנכרי. היינו דבא לאשמועינן דאפי' נתגייר אף דבאותו שעה היה דעתו להתגייר מ\"מ פסול דבזה נכרי יותר רבותא מבעבד דאין בידו להשתחרר. תוס'. אבל דעת הר\"י מגא\"ש דעבד באמת כשר להולכת גט דדווקא לענין קבלה בעינן מידי דחזי לנפשי' ורק נכרי פסול משום דלאו בר שליחות הוא. והר\"ן כ' דבירושלמי מוכח כדעת הרע\"ב. וזהו שיטת רש\"י ותוס' והרי\"ף והרמב\"ם (אך דעת הרשב\"א לחומרא לפסוק כדעת הר\"י מגא\"ש): והנה בעיקר קושי' תוס' דאמאי נקט בר היתירא הא בלא\"ה פסול משום דהא נכרי לאו בר שליחות. לענ\"ד יש ליישב למ\"ש האבן העוזר בא\"ח (סי' קפ\"ט) ליישב להסוברים (והוא דעת תוספות בסנהדרין ע\"ב) דמומר לאו בכלל בני ברית אמאי מומר יכול לעשות שליח לגירושין הא דרשינן מה אתם בני ברית. היינו דסגי להיות שלוחו דומיא דאתם בחד מלתא. דעבד אע\"פ שאינו דומה דאתם לענין מה אתם ישראל מ\"מ מהני כיון דהוי דומיא דאתם לענין בני ברית (כסברת הגמ'. ופסול משום דאינו בתורת גו\"ק) וכן מומר דהוי דומיא דאתם בחד צד לענין מה אתם ישראל. זהו תורף דבריו עיי\"ש. ונראה לפ\"ז למ\"ש המשאת בנימין בתשוב' והובא במג\"א (סי' תמ\"ח סק\"ד) דנכרי לנכרי נעשה שליח (וכ\"כ המוריק\"ש חוה\"מ (סי' קפ\"ח)) והיינו כיון דהשליח דומה למשלח. ה\"נ י\"ל דנכרי נעשה שליח למומר דדומה בחד צד שליח להמשלח דשניהם אינם בני ברית. ורק נכרי לישראל א\"נ שליח דאינו דומה בשום צד להמשלח דהמשלח הוא ישראל ובן ברית והשליח אינו בשניהם וא\"כ מש\"ה לא מצי למנקט הטעם דאין שליחות לנכרי דהא משכחת דנעשה שליח להביא גט ממומר לאשתו. מש\"ה נקט טעם דלאו בר היתירא הוא:",
+                "[אות יט] <b>תוי\"ט ד\"ה וסומא. דסגי בקל קולמסא. </b>קשה לי הא לכאורה קן קולמסא מהני דיכול לומר בפנ\"כ דהוא משום לשמה או משום דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא. אבל לענין בפנ\"ח דצריך משום קיום ואף לרבה הא מסקינן דרבה אית ליה דרבא לכאורה לש\"ל דקן קולמסא מקרי קיום א\"כ י\"ל דסומא פסול משום דאי\"ל בפנ\"ח:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כ] <b>במשנה שהכתב מוכיח. </b>בסוגיין מוקמינן לה בח\"ל דאדיבורא דידה סמכי'. ואי אתא בעל ומערער לא משגחינן ביה כמ\"ש הרע\"ב בריש מסכתין ולא תהיה מקולקלת מש\"ה נאמני'. אבל בא\"י היכי דלא אמרה בפ\"נ דאם אתי בעל ומערער משגחינן ביה י\"ל דלמא לקלקלה לצרה מכוונא ולא מהימנא. ואם בא\"י אמרה בפ\"נ דמהני לסלק ערעורו דהבעל דעת תוס' והרמב\"ן דנאמנים כיון דלא מקלקלה לה. אבל הר\"ן בשם הרשב\"א כתב די\"ל דאיהי לאו דינא גמירי דכיון דכולהו דמייתי בא\"י לא קפדי' בין אמרה ללא אמרה ואי אתי בעל ומערער משגחינן בי' אף זו סבורה דאף שאומרת בפ\"נ אי אתי בעל ומערער נשגח ביה וסבורה לקלקל ולא מהימנא: <b>ומדברי </b>הרע\"ב דלא העתיק לאוקימתא דהש\"ס. נלע\"ד דס\"ל כתוס' והרמב\"ן דבא\"י אם אמרה נאמנת וכיון דכבר כ' הרע\"ב (בפ\"א מ\"ג) דבזה\"ז אף בא\"י צ\"ל בפ\"נ ממילא דינא דמתני' דהכא בזה\"ז גם בא\"י. והא דכ' הרע\"ב בפרקין (מ\"ה) לענין סומא אוקימתא דהש\"ס דבא\"י נאמן. היינו דנ\"מ גם לדידן במקויים הגט דכשר סומא להיות שליח אבל הכא דבמקויים בלא\"ה נאמנים להביא הגט ליכא נ\"מ לדידן. אמנם י\"ל דהרע\"ב ס\"ל כשיטת הרשב\"א הנ\"ל. אלא דלדידן דבכל הגיטין צ\"ל בא\"י בפ\"נ ואי אתי בעל לא משגחי' ביה אף להרשב\"א נאמנים. דהא בכל הגיטין אי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה והוי כמו בח\"ל בזמן הש\"ס. ובין כך ובין כך ק\"ל לפמ\"ש לעיל (בפ\"א מ\"ג) (א\"ג) דנראה מלשון הרע\"ב (שהביא התי\"ט שם) דגם בזה\"ז באותה מדינה אין צ\"ל בפ\"נ א\"כ בזה עכ\"פ אם אינן אומרת בפ\"נ אין נאמנים להיות שליח הגט. והו\"ל להרע\"ב להעתיק אוקימתא דהש\"ס כמו שהביא לענין סומא. וצ\"ע:",
+                "[אות כא] <b>בהרע\"ב ד\"ה ובלבד שהיא צריכה כו'. ודוקא כשהתנה הבעל כו'. </b>והא דלא מהימנא (שלא) לומר בפ\"נ במיגו דגרשני בעלי בגט זה בקבלתי מידו דלא היתה צ\"ל בפ\"נ. היינו דהא הטעם דבגרשה סתם ל\"צ לומר בפ\"נ דכיון דגמר ומגרש לא יבוא ויערער וכמ\"ש בריש מסכתין בשם הר\"ן. ואם באמת יבא ויערער ערעורו ערעור אלא דלא חיישינן דיערער וא\"כ הכא דכפי דברי עצמה דאמר לה לא תתגרשי עד דמטית לב\"ד של פלוני. דבזה דלא מגרשה בקבלתו ליכא ראי' דגמר לגרש וחיישי' דימלך ויבא לערער ולגבי ערעורו לא יהיה לה מגו דהא אף בגרושה סתם אם מערער ערעורו ערעור. ולענין החשש דשמא יערער ל\"ש מגו דסוף סוף כיון דלא נתן לה הגט להתגרש מיד יש חשש דיערער ודו\"ק. (וזה כוונת הר\"ן שהביא התי\"ט). אח\"כ ראיתי בספ\"י דנדחק בזה הרבה. ולענ\"ד העיקר כמ\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כב] <b>במשנה כשם אשתך פסול לגרש בו. </b>אבל הראשון מצי לגרש בו ומוקמינן בסוגייא דדוקא בע\"מ אבל בליכא ע\"מ לא. ופי' הר\"ן דשמא חבירו נתן לה להפקיע אותה מבעלה:",
+                "[אות כג] <b>תי\"ט ד\"ה יתר מכן אמר ללבלר. מבורר בשעת כתיבה ע\"כ. </b>לפ\"ז אינה מגורשת כלל ואם קבלה קדושין מאחר א\"צ גט אבל דעת הר\"ן דתלי בדין ברירה וכיון דקיימ\"ל דבדרבנן יש ברירה וע\"כ הטעם דאנן מספקינן לדינא אם אין ברירה או יש ברירה ובדרבנן אזלי' לקולא א\"כ הכא הוי ספק גירושין דדלמא הדין דיש ברירה:"
+            ],
+            [
+                "[אות כד] <b>במשנה ר\"א מכשיר בכולן. </b>אפי' תורף דל\"ג אטו גט. כך העלו תוספ' וכל הראשונים מסוגיין וכתבו דמוכח ג\"כ הכי מסידור המתני'. דאם איתא דר\"א לא מכשיר בשטרות רק בטופס היה לו להתנא דמתני' לקצר ולשנות ולקבוע דברי ר\"א אחר הת\"ק והכי הו\"ל למיתני ר\"א פוסל בג\"נ ור\"י פוסל בכולם. והוי כסדר שכל אחד מחמיר מחבירו אבל אי ר\"א אתי לאכשורי תורף בשטרות ניחא דתנא דברי ר\"י קודם דקאי את\"ק דמיירי בטופס. ור\"א מכשיר בשטרות טפי מת\"ק ובגיטין פוסל טפי:",
+                "[אות כה] <b>הרע\"ב ד\"ה צריך שיניח. ובגמרא כו' מותרת לכל אדם. </b>כך הוא מימרא דר\"י א\"ש. ובריש זבחים (ד\"ב) דייק הש\"ס דבג\"נ סתמא לאו לשמה קאי ופסול מהא הכותב טופסי גיטין וכו' ואר\"י א\"ש אף צריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם. וכ' תוספות אצטריך לאתויי דר\"י משום דמינה דייקינן בגיטין דאתיא כר\"א דע\"מ כרתי דקי\"ל כותי'. ואיכא דמוקי לה התם כר\"מ ומפרשי מפני התקנה משום קטט[ה] ולדידיה ליכא למידק מיניה דסתמא פסול עכ\"ל. ולכאורה תמוה לי הא מ\"מ אף אם רישא כר\"מ מ\"מ יש לדייק כן מסיפא דמתני' ר\"א מכשיר בכולן חוץ מג\"נ שנאמר וכתב לה לשמה (ואסור אף טופס) מוכח להדיא דסתמא לא מקרי לשמה אח\"ז זכני ד' בספר שער המלך מצאתי שעמד בזה ולענ\"ד נראה דהנה לכאורה יש לעיין למה דכתב תוס' דר\"א מכשיר בכולן היינו אף בתורף מאי פרכי' בסוגיי' אההיא דר\"א והא כי כתיב לה אתורף הוא דכתיב דלמא באמת פוסל הגט רק בתורף. וצ\"ל כיון דת\"ק ור\"י ס\"ל ג\"כ דתורף פסול מדאורייתא בגט משום דבעי' לשמה אלא דת\"ק ס\"ל דבשאר שטרות גזרינן תורף אטו גיטין ור\"י ס\"ל דאפילו בטופס בשטרות גזרי' לא הו\"ל לומר רק ר\"א מכשיר בשטרות אף בתורף חוץ מגיטין אבל הטעם דכתיב לה לשמה הוא מיותר דהא בזה גם הת\"ק ור\"י מודים אע\"כ דבעי לו לפלוגי גם בגט דאפילו טופס פסול. וכ\"ז למסקנא דמוקמי' לת\"ק כר\"א אבל למ\"ד דת\"ק ר\"מ היא שפיר י\"ל בפשוטו דר\"מ דקאמר דמדרבנן פסול תורף אף בשטרות ומדאורייתא כשר אפילו בגט לזה פליג ר\"א בתרתי דבשטרות כשר לגמרי. ובגט פסול אפילו מדאורייתא משום דכתיב לה לשמה. ונ\"מ טובא (במה שהביא הפסוק לה) לענין אם צריך לשייר הרי את מותרת לכל אדם. לפ\"ז י\"ל בכוונת תוספ' דבלאו מימרא דריא\"ש י\"ל דת\"ק הוא ר\"מ ומפני התקנה היינו תקנת קטט וממילא י\"ל דר\"א דקאמר חוץ מג\"נ היינו בתורף והי' מקום לומר דסתמא לשמה קאי אלא דחז\"ל החמירו בגט לכתוב סתמא אטו שלא לשמה ממש. ובגט פליג רק על הך דלת\"ק הוא רק דרבנן משום קטט וא\"צ לשייר הרי את מותרת לכל אדם ור\"א פוסל מדאורייתא שלא לשמה ומדרבנן בסתמא (וממילא) זהו ג\"כ לענין הרי את מותרת לכל אדם. לזה הביא מימרא דר\"י א\"ש דצריך לשייר הרי את מותרת לכל אדם דת\"ק כר\"א. ומוכח מזה דר\"א דסיפא פליג ג\"כ על טופס דגזרי' אטו תורף א\"כ מוכח דתורף מדאורייתא פסול בסתמא דאל\"כ לא הו\"ל למגזר בטופס (שהוא) סתמא אטו תורף כיון דתורף ג\"כ מדרבנן פסול (ועוד למה צריך לראיה מלה כנ\"ל). ובזה מיושב לי מה דקשה לכאורה על מ\"ש הרשב\"א בחי' דמה דמשני שמואל דההיא דחש\"ו מיירי בשייר מקום תורף היינו דמתניתין אתיא כת\"ק דהכותב טופסי גיטין דל\"ג טופס אטו תורף א\"כ היכי אמרי' בסוגי' ואי אשמעי' בההיא נמי איכא לאוקמי כר\"א אבל בהא מדסיפא ר\"א רישא לאו ר\"א היאך אפשר לומר כן דרישא לאו ר\"א איך מוקי למתני' דלעיל כר\"א ובשייר מקום תורף הא ר\"א ס\"ל במתני' דהכא דגזרי' טופס אטו תורף דהא ליכא תרי תנאי אליבא דר\"א כיון דת\"ק ר\"מ היא. והערוני לזה הבחורים בלימוד הישיבה. ולפי הנ\"ל ניחא דלאותו ס\"ד דרישא לאו ר\"א באמת מפרשי' מה דקתני במתני' בדר\"א חוץ מג\"נ דהיינו דתורף פסול אבל בטופס ל\"ג. ואף דבמחובר גזרי' מ\"מ י\"ל דמשום תקנת עגונות הקילו שיכתוב הטופס סתמא. ואף אם מוקמי' רישא כר\"מ לא מצינו הך תקנת עגונות מ\"מ י\"ל דמהך מתני' דהכל כשרים לכתוב אפילו חש\"ו שמעינן דהקילו אי משום תק\"ע אי משום תקנת סופר. גם לפי דרכנו י\"ל דסתם באמת כשר מדאוריית' ומש\"ה מותר סתם בטופס ול\"ג אטו תורף כמו במחובר משום דתורף עצמו סתמא כשר מדאורייתא וכנ\"ל ומש\"ה גם בחש\"ו בטופס דהוי כסתמא ודו\"ק:"
+            ],
+            [
+                "[אות כו] <b>במשנה והניחו זקן. </b>ובסוגיא איתא אמר רבה ל\"ש אלא שלא הגיע לגבורות אבל הגיע לגבורות לא. ויש מחלוקת בפוסקים אם קיי\"ל כהא דרבה אם לא. וע' בתוס' יומא (דנ\"ה ב') שכ' בחד תירוץ דרבה קאי רק ארישא דהשולח גט משום חומרא דא\"א. ותמוה לי דמה חומר א\"א שייך כאן הא בין כך ובין כך איננה א\"א דנתרת או בגט או במיתת הבעל. והחשש רק דשמא מת ואסורה לעלמא משום לאו דיבמה לשוק. ואולי י\"ל דס\"ל לתוס' דחומר איסור יבמה לשוק חמור ג\"כ יותר משאר איסורי' כיון דהוא ענין ערוה. ועי' במרדכי פרק מצות חליצה דאיסור יבמה לשוק הוא בכלל אין דבר שבערוה פחות מב'. ונראה ראיה לזה מסוגיא דב\"מ (דף כ') מיפשיט מדאיסור' ממונא וכו' שטרי חליצה ומיאוני' תנן וע' בתוס' שם הא דלא ילפי' איסורא מממונ' היינו דבחומרא דא\"א החמירו. ואעפ\"כ פשיט לה מחליצה ומיאון דממיאון לכאורה ליכא ראיה כ\"כ כיון דלא הוי אלא קדושי דרבנן אלא דהראיה מחליצה הרי דמדמי לה חליצה לאיסור א\"א. ובתשובה כתבתי מזה בעזה\"י. ובעיקר דברי תוספ' הנ\"ל ק' לי דאמאי לא חילקו כפשוטו דברישא כיון דאיכא חזקת איסור יבמה לשוק מש\"ה כיון דחזקת חי איתרע קצת בהגיע לגבורו' מש\"ה אלים חזקת יבמה לשוק. אבל באינך דמתני' דליכא חזקה כנגדו אזלי' בתר חזקת חי אף בהגיע לגבורות וצ\"ע:",
+                "[אות כז] <b>במשנה או חולה. </b>ביש\"ש כתוב דה\"ה זקן שהוא חולה. והא דנקט או חולה היינו משום הדיוק דוקא חולה אבל גוסס לא מש\"ה הוי רבות' דאפי' אינו זקן ג\"כ דוקא חולה אבל לא גוסס עי\"ש:",
+                "[אות כח] <b>במשנה בחזקת שהוא קיים. </b>נ\"ל לדון דאף במקום דליכא יבם מיירי דאילו לא מוקמינן בחזקת שהוא קיים לא היה אפשר ליתן לה הגט ולהתירה לעלמא בממנ\"פ דשמא יתברר דמת מקודם ומותרת לכהונה ואתה מצריכה כרוז לכהונה כההי' דמתני' דר\"פ ט\"ז דיבמות עיי\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כט] <b>במשנה שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר. </b>ק\"ק לי מאי שנא גט משאר חפץ בעלמא. ואף אם אין בנייר כלום מ\"מ אם יאבד יפסיד הבעל שכר סופר מחדש. ואמאי סתמא שליח עושה שליח נימא דאינו מחזיק השליח ב' למזורז כמו הא'. ואין רצונו שיהיה פקדונו שהוא הגט ביד אחר וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות ל] <b>בתי\"ט ד\"ה ואין שליח. ממי שבא מכחו. </b>וכ' הר\"ן דמסברא הי' אפשר לחלק דנהי בשליח הא' בעיא חלה היינו דאולי כיון שעשאו הבעל חפץ בו יותר מאחר כ\"ז שלא חלה אבל בשליח דהשליח כיון דאין הבעל יודע בו לא איכפת ליה בין זה או אחר אלא שכבר החמירו הפוסקים דבעי' חלה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לא] <b>במשנה מפריש עליהן בחזקת שהן קיימי'. </b>בירושלמי תמן תנינן הלוקח יין מבין הכותים ר\"י ור\"ש אוסרים שמא יבקע הנוד. א\"ר זעירא תמן למפרע נתקלקלה הכא מכאן ואילך נתקלקלו ע' בקרבן עדה ובפני משה שנדחקו למאד בזה. ולענ\"ד נרא' למה דאמרינן גיטין (דכ\"ח) הר\"ז גיטך שעה אחת קודם מיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד דחיישינן שמא ימות ומסקי' שם דשמא מת לא חיישינן אבל לשמא ימות חיישי' וע' בתוס' קדושין (דמ\"ה ע\"ב) ותמצית דבריהם דדעת ר\"ת דקטנה שהלך אביה למדה\"י מותרת לאיש ולא חיישינן שמא קידש אביה דשמא קידש לא חיישינן ואף לשמא יקדש לא חיישינן דהא אם יקדש אביה לא נאסרו הביאות הראשונות אלא משעת קדושי אביה ואילך ובכל ביאה וביאה נידון דשמא קידש ל\"ח ושאני בההי' דהר\"ז גיטך שעה א' דהמיתה יגרום איסור האכילה למפרע זהו מקרי שמא ימות דבשעה שבאה לאכול בתרומה חיישי' שמא באכילה זו אסורה דימות אחר כך תוך שעה עיי\"ש היטב. וכ\"כ בתוס' יומא (דכ\"ה ב' ד\"ה אלא בחטאת). ולפ\"ז דברי הירושלמי מתפרשים כראוי דמחלק התם חיישינן שמא יבקע דתמן למפרע נתקלקל היינו דאם יבקע הנוד טבל למפרע בזה חיישינן בשעה ששותה שמא הוא טבל דיבקע הנוד אח\"כ. הכא מכאן ואילך נתקלקלו והיינו דאם יתקלקלו הפירות אינם עושים טבל למפרע מה שהפריש עליהם מקודם אלא דהאיסור במה דיפריש עליהם אח\"כ וא\"כ בכל הפרשה והפרשה נידון דשמא נתקלקלו ולזה ל\"ח והוא נכון וברור בעז\"ה וסייעת' גדולה לשיטת ר\"ת הנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לב] <b>במשנ' גט שנתתי כו' הר\"ז בטל. </b>ואם נמלך הבעל לגרש יכול לגרש בגט זה. ואם אמר במפורש שמבטל להגט יש דעות בין הפוסקים אם בטל לגמרי וא\"י לחזור ולגרש בו:",
+                "[אות לג] <b>בהרע\"ב ד\"ה השולח. ול\"א לצעורא בעלמא מכוון. </b>חדש או חדשים. לשון רש\"י ובחידושי רשב\"א סתר זה דא\"כ למאי נ\"מ הא אף אם לצעורי א\"י השליח להוליך הגט כל כמה דלא מרשהו הבעל דהא לא ידעי' שיעור דציעור כמה הוא. ואם ירשהו הבעל אף דהיה ביטול מ\"מ הא חוזר ומגרש בו. ולענ\"ד י\"ל להפוסקים דשליח להולכה צריך לעשותו בפני עדים ע' בהרא\"ש א\"כ י\"ל דזה הנ\"מ אם מרשה הבעל שלא בפני עדים להוליך לה הגט דאם היינו דנין לצעורא א\"כ מעולם לא נתבטל שליחותו אלא דרצה לצער לעכב זמן מה מלמסור לה הגט א\"כ ל\"צ עדים בהרשאתו למסור לה הגט לזה אשמעי' מתני' דהר\"ז בטל ואם מרשהו אח\"כ הוי כמו עשיי' שליח מחדש וצריך להרשותו בפני ב' עדים. גם י\"ל דנ\"מ באם שליח זה עשה שליח אחר קודם שהרשהו אח\"כ למסור לה דאם היינו דנין דלצעורי ולא נתבטל השליח יכול השני למסור לה הגט אבל אם הוא ביטל ומה שמרשהו אח\"כ הוי כעושהו שליח מחדש א\"י השליח השני למסור לה הגט כיון דהשליח עשאו קודם שהיה הוא שליח. (ואפשר עוד לומר דרש\"י סבר כפי דעת הפוסקים שהזכיר רבינו בדה\"ק. שיכול לבטל גם הגט ע' רש\"י כאן ובקדושין נ\"ט. ואי אמרי' לצעורי אז יכול לגרש בגט זה. או כשהשליח מסר לה הגט ואנו מחמירים מחמת שאין ידוע לנו שיעור הציעור. ע' תוס' ד\"ה ולא):",
+                "[אות לד] <b>תוי\"ט ד\"ה או ששלח אצלה. נזדמן אצל אשתו או שלוחו. </b>כתב המהרש\"א היינו דלתני חדא נזדמן אצלה או נזדמן שלוחו. ביאור דברי המהרש\"א דבשלוחו ג\"כ שייך נזדמן שהבעל אמר לשלוחו כשתזדמן אצלה תבטל הגט דאילו בשלח שלוחו מה ריעותא יש דנזדמן שליח אצלה לומר דלצעורי מכוין הא הוא שלחו לילך להשליח א\"ו כדאמרן. ולכאורה ק' דהא זהו קשה גם ברישא דקתני ב' בבות הגיע בשליח לארויי דל\"א לצעורי ושלח אחריה שליח לארויי דל\"א לא אלים שליח בתרא מקמא. לתני חדא בבא הגיעו גבי שלח אחריה שליח דהיינו ששלח לכשתגיע אצל שלוחי הראשון תבטל (כפי סברת המהרש\"א) ונשמע מיני' תרתי דל\"א לצעורי וגם דאלימא שליח בתרא. והנלע\"ד דמה דאמרינן מ\"ד לא אלים היינו היכי דמסר הבעל כחו להשליח שיהא הוא המבטל אבל בודאי אם שלח שליח להודיע לו שהבעל ביטל הגט בזה פשיטא דל\"ש לומר לא אלים דהא השליח אינו עושה דבר אלא שהבעל הוא המבטל והשליח מעשה קוף בעלמא עביד להודיע מה שעשה הבעל. וכיון שכן צ\"ל הא דאשמעינן מתני' דל\"א לא אלים ומתני' מיירי ששליח השני הוא המבטל היינו משום יתורא דמתני' דאילו בהודעה דהבעל מבטל ליכא חידוש אע\"כ דמיירי אפילו במבטל ע\"י השליח. ולפ\"ז ניחא דאילו נקט גבי שלח שלוחו הגיע ממילא איכא חידוש בגוף הדבר דל\"א לצעורי א\"כ היה אפשר לאוקמי במודיע הביטול ע\"י השליח ולא היה נשמע הדין דל\"א לא אלים ואי דעדיין היינו מוכרחים זה מדלא נקט הגיע בבעל עצמו אע\"כ דבעי' לאשמועינן ג\"כ דל\"א לא אלים. בזה י\"ל דהוי רבותא טפי גבי שליח דל\"א לצעורי. והיינו דבשלמא בבעל שהגיע ממילא אין ראיה כ\"כ לומר לצעורי מדלא קידם עצמו די\"ל דבאמת בתחילה לא היה בדעתו לבטל ורק בזו הרגע דהגיע בשליח עלה בדעתו לבטל אבל בשלח שליח ואמר לו לכשתזדמן אצלו תבטל בזה אלים ההוכחה כיון דעתה בשעה שבא לבטל אינו חושש למהר לרדוף אחר השליח ותולה רק בהזדמנות ניכר מזה דלצעורא מכוין מש\"ה אשמעי' דאף כה\"ג ל\"א לצעורי (והסברא לענ\"ד נכונה מאד וזה דלא כמהרש\"א דנקט דקושית תוספ' דלתני חדא נזדמן הוא או נזדמן שלוחו דהא נזדמן שלוחו לא ידעינן מנזדמן הוא) וא\"כ דהוי רבותא טפי בשליח שפיר היינו מוקמינן במודיע הביטול ע\"י השליח ולא היו יודעים דל\"א לא אלים. וביותר י\"ל דבמה שדקדקנו היאך נשמע ממתני' דל\"א לא אלים הא י\"ל דמיירי במודיע ע\"י שלוחו מעשה הביטול דלכאורה יש להסתפק באם מבטל שלא בב\"ד ושלא בפני השליח ומודיע אח\"כ לה ליה או להאשה קודם שבא הגט לידה שכבר ביטל אם לימא דמהני הביטול דאין זה נגד תקנת חז\"ל כיון דמודיע כן להשליח או להאשה ליכא חשש ממזרת ועגונות או דנימא כיון דבשעת הביטול לא חל הביטול כיון דבטלו אינו מבוטל. אף שמודיע אח\"כ להשליח לא מהני דהוי כמודיע דבר שאין בו ממש דמעולם לא חל הביטול. ופשיטנא לה מדברי הרשב\"א בחי' בסוגיא דהקשה במה דאמרי' למימרא דבטל להבא משמע. הא י\"ל דבטל לשעבר משמע. ובטל דקאמר היינו דכבר ביטלו בב\"ד ואתיא דלא כרשב\"ג עיי\"ש. מדנקט דבטלו בב\"ד ודלא כרשב\"ג משמע לרשב\"ג וכן לר' בבטלו שלא בב\"ד לא מהני ההודעה להשליח. וכיון שכן ליכא למטעי דמתני' מיירי במודיע להשליח שהוא ביטל דממנ\"פ אם ההודעה דביטל שלא בב\"ד הא לא מהני ההודעה. ואם ההודעה דביטל בפני ב\"ד ואתיא דלא כרשב\"ג הא אף בלא הודיע להשליח דהא לר' בטלו בב\"ד מבוטל. וכ\"ז למה דקתני שלח אחריו שליח אבל אי הוי קתני הגיע שפיר יש למטעי דמיירי במודיעו דהיינו שאמר לשלוחו השני כשתזדמן בשליח הראשון תודיע לו שבטלתי הגט כדינו והחידוש שלא נתלי דלצעורי מכוין ולא הוי ידעי' דל\"א לא אלים (במה שכתב רבינו דלא כמהרש\"א לא זכיתי להבין דבוודאי קושי' תוס' דלתני חדא כיון דל\"א לא אלים ידעינן מרישא כפי משמעות מסתימת הגמרא. אך לפי כוונת רבינו יהיה קושית תוס' דלתני נזדמן שלוחו והתוס' לא כתבו כן ועיין): ודע דבמה דאמרי' מ\"ד לא אלים דביארנו דמיירי במבטל ע\"י השליח ולא בהודעה בעלמא. לכאורה יש לדון אמאי מהני ביטול ע\"י שליח הא קיי\"ל (במסכתין דף ס\"ו) דמילי לא ממסרן לשליח ולכמה פוסקים קי\"ל דאפילו אומר אמרו פסול. ולכאורה נראה דעיקר הפלוגתא אם אומר אמרו כשר או לא פליגי בזה דלמ\"ד אומר אמרו כשר עיקר הדין דמילי לא מימסרן לשליח היינו דאין כח להשליח למסור כחו לאחרים מדין שליח עושה שליח אם אינו מוסר להשני מעשה אלא מילי בעלמא מש\"ה בלא אומר אמרו לסופר רק שאמר לסופר כתוב דנעשה הוא שלוחו דהבעל לכתוב אין בכחו לחזור ולמסור כח שליחותו לאחר לומר לו כתוב כיון דמוסר לו רק מילי. אבל חד שליחות אפשר ע\"י מילי לעשות שליח למילי. דהיינו באומ' אמרו לסופר דהבעל עשאו לזה עצמו שליח שיאמר עבורו להסופר לכתוב. ובמה שאומר זה לסופר בשליחותו דהבעל הוי כאילו הבעל עצמו אומר לסופר לכתוב דהבעל יכול לעשות שליח למילי דמילי שעושה שליח הוי כמילי דהבעל עצמו. אבל מאן דס\"ל דאומר אמרו פסול ס\"ל דחד שליחות ג\"כ לא נתפס על מילי בעלמא ואין כח להבעל לעשות שליח למילי בעלמא. וכיון שכן למ\"ד אומר אמרו פסול היאך יכול לבטל ע\"י שליח הא הוי מילי בעלמא ואינו נתפס בזה שליחות כלל. ובהכרח צ\"ל דדוקא אמירה לסופר לכתוב זהו מקרי מילי כיון דהמילי לא היה גמר מעשה אלא שעי\"ז יכתוב הסופר אבל היכי שנגמר הכל ע\"י המילי כמו ביטול הגט דע\"י הביטול נגמר כל הענין זה חשיב כמעשה וראי' לדבר ממה דפליגי ר' יאשיה ור' יונתן אם יכול להפר נדרה ע\"י שליח. ותיפוק ליה דהו\"ל מילי אע\"כ כיון דהפרה הוא גמר הענין חשיב כמעשה ועי' בר\"ן (פ\"ק דפסחים) שכתב דביטול חמץ דמתורת הפקר הוא א\"י לבטל ע\"י שליח שהרי אם אומר לחבירו הפקר נכסי אין בכך כלום. ולא הבנתי בפשוטו על דמפשט פשיטא ליה זה להר\"ן דא\"י להפקיר ע\"י שליח. ורציתי לומר דהטעם משום דהוי מילי. אבל הא בררנו דיכול לבטל הגט ע\"י שליח וכן מהפרת נדרים מוכח דכה\"ג מהני שליח. אח\"ז רב מצאתי בעזה\"י מזה בס' בית מאיר לאה\"ע (סימן ק\"כ ס\"ד) שהביא דברי הר\"ן הנ\"ל והניחם בקושיא. וגם הביא דברי תשובת מהרי\"ט (ח\"א סימן קכ\"ז) דא\"י להקדיש ע\"י שליח משום דהוי מילי. וסתר זה מדין הפרת נדרים ע\"י שליח. ע\"ש. ובאמת גם מסוגין דשלח אחריה שליח נסתרים דברי מהרי\"ט. וביותר שבגוף הדין דמהרי\"ט לענ\"ד הא סוגיא ערוכה בתמורה (ד\"י א') אמר רבא וכו' דשווייא שליח לאקדושי הרי להדיא דיכול להקדיש ע\"י שליח (אף דמרי' דשמעתא התם הוא רבא ואיהו ס\"ל במסכתין דכ\"ט א' דמילי לא ממסרן לשליח) ואמנם מה שראיתי בדברי הב\"מ הנ\"ל בתחלת דבריו שפקפק על דברי מהרי\"ט הנ\"ל דמפי' רש\"י נראה דגריעותא דמילי הוא רק שא\"י השליח הראשון למנות שליח שני תחתיו אבל חד שליח מהני במילי דהרי גט ומתנה גופא נמי אינו אלא ע\"י מילי והם כותבים ונותנים עכ\"ל לענ\"ד כבר כתבנו דזהו למ\"ד אומר אמרו כשר אבל למ\"ד אומר אמרו פסול א\"א לומר דהגריעותא דמילי רק דא\"י למנות שליח אחר תחתיו דהא באומר אמרו במה שאומר לסופר לכתוב אינו ממנה להסופר תחתיו והוא אינו משויהו לשליח במקומו אלא דבציווי דהבעל אומר לו לכתוב שזהו בעצמו שליחות ראשון שיעשה להסופר שליח במקומו של הבעל והסופר נתמנה לשלוחו דהבעל ע\"י שליח זה. ולדבר זה עושהו הבעל שליח שבשליחותו יאמר לסופר כתוב. אע\"כ דא\"י לעשות כלל שליח למילי (כמו שאין אנו מקבלים דברי הבעל ע\"י השליח) ומה דמביא הב\"מ ראיה משטר גט ומתנה עצמו במחכ\"ת אינו דאף שהבעל אינו מוסר דבר להסופר. מ\"מ מצוהו ומשוי אותו שליח לעשות מעשה לכתוב אבל אם מצוהו לעשות מילי בעלמא י\"ל דלא מהני. ואולם עדיין יש לעיין למה דס\"ל למהר\"ר מרדו\"ש הובא בב\"ש (סי' ל\"ה ס\"ו) דבקדושין אף בשטר אין שליח עושה שליח כיון דתליא ברצונה עדיין אין מעשה ביד השליח דהא אין ביד השליח לגמור המעשה דשמא לא תתרצה מש\"ה מקרי מילי בזה יקשה דא\"כ לר' יוסי דס\"ל אומר אמרו פסול דבררנו דשליחות ראשון ג\"כ א\"א במילי א\"כ שליח דקדושין היכי משכחת לה ועיין:<br><b>והנה </b>הרי\"ף השמיט מה דאיתא בסוגיא איבעיא להו בטל מהו תיקו. ונ\"ל עפ\"י דברי הרשב\"א בחי' הנ\"ל שהקשה אהא דאמרי' בסוגי' על הברייתא אלמא בטל הוא לישנא דלבטיל משמע. הא י\"ל מעיקרא משמע ואומר דביטל שלא בפניה בפני ב\"ד ואתי' כר' דבטלו מבוטל ומהימן במיגו דאי בעי מבטלו עתה ותירץ דדומיא דאי אפשר קתני דהוא להבא עיי\"ש. ולכאורה קשה למאי הלכתא מבעי' בבטל סתם מהו הא אף לשון בטל מעיקרא מהני דמהימן שכבר בטלו במגו דמבטלו עכשיו וצ\"ל דהאיבעיא לרשב\"ג דבטלו אינו מבוטל ולא מהני הביטול דמעיקרא שלא בפני השליח. וא\"כ לדידן דקי\"ל כר' דביטלו מבוטל ליכא נ\"מ באיבעיא זו דבין כך ובין כך מהני. ואולם אינו מספיק דבעיקר קושית הרשב\"א דמהני מדין מגו הא בהגיעו להשליח ולא ידע אם כבר מסר לה השליח הגט או לא ואומר להשליח בטל הוא. דאם מעיקרא משמע לא מהימן דליכא מגו דלבטיל עכשיו דאינו רוצה לבטל עכשיו דחושש שמא כבר הגט בא לידה ואין בכחו לבטל עכשיו לזה אומר דביטלו כבר. אלא דקושי' הרשב\"א דלמא הברייתא מיירי ברואה שהגט עדיין ביד השליח ואיכא מגו ובזה מרווח יותר תירוצא דדומיא דאי אפשי דמיירי ג\"כ אף בלא ידע אם כבר נמסר לה הגט דהא לישנא דלהבא משמע ה\"נ מיירי בטל הוא וכיון שכן שפיר יש נ\"מ בבטל סתם. בגוונא הנ\"ל דלא ידע אם כבר נמסר לה הגט וליכא מגו:"
+            ],
+            [
+                "[אות לה] <b>בתוי\"ט ד\"ה היה עושה. ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה. </b>זהו לא נאמר בסוגיא אלא אליבא דרשב\"ג דס\"ל דאף בביטלו בב\"ד אלא דהביטול היה שלא בפני השליח ועבר על תקנת ר\"ג דאינו מבוטל אבל למה דקיי\"ל כר' דביטלו מבוטל. אף דבביטול שלא בב\"ד גם לר' אינו מבוטל וכמ\"ש התוי\"ט ד\"ה מפני תק\"ע מ\"מ א\"צ לטעמא דאפקעינהו אלא דבמקום טעם חשוב יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כמ\"ש תוס' ריש פרקין. ונ\"מ לדינא בקידשה אחר קודם הגט הזה דאם צריכים לבוא לידי אפקעינהו א\"כ קדושיו קידושין אבל אם נימא דעקרה לד\"ת ולא אפקעינהו אין קדושין השני קדושין ודאי אלא דחיישינן דהוי כאילו אמרה נתגרשתי:",
+                "[אות לו] <b>בא\"ד הוא לא יטרח בכל אלה. </b>כ\"כ תוס' והרשב\"א כתב עוד בשם ירושלמי דשמא יבטל אחר שהגיע גט לידה ויצא הקול שביטל הגט ותחשוש שמא היה הביטול קודם שהגיע גט לידה ותתעגן בחנם:",
+                "[אות לז] <b>בא\"ד ומיהו עדות בעינן. </b>ובתוס' (דל\"ג א' ד\"ה ר' ס' וכו') מבואר דס\"ל דלאו מדין עדות הוא דמזה הטעם היה יכול לבטל בפני ב' זה שלא בפני זה. ואך היה התקנה שיהיה ב\"ד של שנים וצריך לבטל בפני ב' ביחד:",
+                "[אות לח] <b>תוי\"ט ד\"ה מפני תקון העולם. וטעמא דמלקין. </b>בתוס' בסוגיין כ' דאף למ\"ד דהלכה כרשב\"ג דביטלו אינו מבוטל ניחא הא דרב מנגיד משום דמ\"מ עי\"ז יוצא לעז על הגט ולכאור' בפשוטו י\"ל כיון דגורם דלפקעו רבנן לקידושין מיניה ויהיה בעילותיו בעילת זנות. ואולי י\"ל דבאו ליתן טעם על גט דארוסה:",
+                "[אות לט] <b>בא\"ד אפי' בדיעבד הוא. </b>ותוס' בריש פרקין (נסתפקו) אם בדיעבד אינו מבוטל רק להחמיר ולא להקל או דאף להקל אינו מבוטל דבטעם חשוב יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה\"ת והא דלא כתבו מטעם אפקעינהו היינו מדלא פרכי' בסוגיי' גם לר' מי איכא מידי וכו' משמע דלר' ל\"צ לזה:"
+            ],
+            [
+                "[אות מ] <b>תוי\"ט ד\"ה אין אלמנה. דאין כתובה ניתנה כו' קמ\"ל. </b>היינו דבגרושה איכא תרתי תנאי ב\"ד ואחר זמנו מש\"ה איכא חידוש יותר באלמנה אף דהוי ת\"ז. (משום דאית בה תנאי ב\"ד) מש\"ה אצטריך לסברה הראשונה דהחידוש באלמנה אף דיש בה משום חינא. תוס':",
+                "[אות מא] <b>בתוי\"ט ד\"ה שתהא נודרת. שמא יפר לה בלחש כו' ע\"כ. </b>והרא\"ש כ' עוד שמא ישאל על הקמתו ולכאורה קשה לי הא אפשר שלא יכניסו אצלו ג' שיתירו לו הקמתו כל יום ההוא ולמחר אם ישאל על הקמתו א\"י להפר כיון דלא הוי יום שמעו לדעת הי\"א בש\"ע (סי' רל\"ד סמ\"ט) דא\"י להשאל על הקמה רק ביום שמעו והטור שם מסתפק בזה וכ' להכריע מסברא דיכול לשאול למחר. ואמאי לא הוכיח הטור כן מדברי אביו הרא\"ש הנ\"ל. ונלע\"ד די\"ל דחיישינן שמא אחר ההקמה בו ביום יפר ולכשישאל למחר על ההקמה כיון דעוקר הנדר מעיקרא בטלה הקמתו למפרע וחלה למפרע ההפרה של היום. ואי דנשמור אותו שלא יפר דהא להך תירוצא לא ניחא להרא\"ש לומר דחיישינן שיפר בלחש. היינו דרגע א' יכולים להשגיח עליו שלא ינדנד שפתיו אבל כל היום א\"א לשומרו בכך. דאל\"כ יקשה דנשגיח שהבעל ישתוק כל היום ולא יכול להפר אחר כן אע\"כ דא\"א לשומרו בכך כל היום דאולי באיזה פעם יפר בלחש. וא\"כ שפיר החשש שיפר אחר ההקמ' ובזה י\"ל לכ\"ע מהני בשואל על הקמתו למחר (כי ההפרה היה ביום שמעו):"
+            ],
+            [
+                "[אות מב] <b>בהרע\"ב ד\"ה אלא מפני תיקון העולם. ויוציא לעז על בניו. </b>וכ\"ה לשון רש\"י וקשה לי הא קי\"ל דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ומה לעז איכא וגם להסוברים דמ\"מ בתה פסול לכהונה מ\"מ למאי צריך ללעז דפסול דבניו ולא על עצמו שיוציא לעז עליו שהוא עבד ופסול לקהל ומאי אולמא לעז דבניו ממנו ובפרט דלעז בניו דהיינו בתו הוא רק לעז דפסול כהונה ועל עצמו הוא לעז דפסולי קהל. וצ\"ע (ואפשר דסבר רש\"י דכשהחשש מחמת לעז עצמו אז כשיוצא לעז יכתוב לו שחרור. אבל כשהחשש משום בניו צריך לשחרר תיכף ולשון הגמרא משמע כן עיי\"ש):"
+            ],
+            [
+                "[אות מג] <b>הרע\"ב ד\"ה מי שחציו עבד כו'. רבו ממנו חצי דמיו. </b>דאלו בשטר א\"י לשחרר חציו דגמרי' בגז\"ש כי חופשה לא ניתן לה (דהיינו שטר) לה לה מאשה. מה אשה חציה לא אף עבד חציו לא אלא א\"כ בעבד של ב' שותפים כיון דאין בו אלא חצי ושחרר כל חלקו ולא שייר גביה מידי דמי לגירושי אשה דנפקא מיניה לגמרי. גמרא:",
+                "[אות מד] <b>תוי\"ט ד\"ה שנאמר וכו'. משום פרו ורבו כו'. דאנוס הוא. </b>ומה\"ט ניחא הא דקתני לישא שפחה א\"י דמשמע אלו היה יכול לישא שפחה היה די בכך ואף דלא מקיים בזה פו\"ר דעבד אין לו חייס (ע' יבמות פ\"ב מ\"ה) אבל כיון דעכ\"פ מקיי' שבת כל דהו אין כופין לשחרר משום מצות פרו ורבו. תוס':"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות מה] <b>תוי\"ט ד\"ה המוציא. באינו אומר כלום כו' חייש לקלקלה. </b>לא מצאתי כן בסוגיי' אלא דלל\"ב דאין הטעם משום קלקול אלא משום פריצות גם בלא אמר לא יחזיר אבל בהא לא פליג דטעמ' דקלקולא ל\"ש אלא באמר לה. ונ\"מ מזה דבלא אמר לה דל\"ש קלקול א\"צ לומר לו הוי יודע. וכך מבואר בהה\"מ (פ\"י מהלכות גירושין):",
+                "[אות מו] <b>תי\"ט ד\"ה רבי יהודה. שנתפרסם הרבה. </b>מלשון זה משמע דעיקר הפריצות ברבים מטעם פרסום הדבר וכ\"נ קצת מלשון הרע\"ב אבל באמת תמוה דבסוגיין מבואר דהפריצות הוא דנודרת נדר שאין לו התרה דס\"ל לר\"י נדר שהודר ברבים אין לו התרה עיי\"ש ולת\"ק דס\"ל טעמא דקלקולא לכאורה יהא הדין בהיפוך דידעו בו רבים יחזיר דהא באמת אין לו התרה ול\"ש קלקול. ונ\"ל דבאמת ס\"ל לת\"ק דנדר שהודר ברבים יש לו התרה כך מבואר בסוגיין ובתוס'. והא לא קשיא דמ\"מ הא קימ\"ל דע\"ד רבים לכ\"ע אין לו התרה וא\"כ הו\"ל לת\"ק לאפלוגי דבעל דעת רבים יחזור דליכא קלקול. דמ\"מ איכא גוונא דיש לו התרה כגון מדעתם של אותם הרבים או לדבר מצוה ושייך ביה קלקול אבל בנדר שהודר ברבים אלו ס\"ל דאין לו התרה גם לדבר מצוה אין לו התרה. כ\"כ תוס' במסכתין (דף ל\"ה ע\"ב ד\"ה אבל נשאת): ",
+                "[אות מז] <b>הרע\"ב ד\"ה לא אסרו זה. לילך לב\"ד ולשאול על נדרה. </b>דהנודר א\"י לעשות שליח וצריך בעצמו לבוא לב\"ד כדקיי\"ל בש\"ע י\"ד (סימן רכ\"ח סעי' ט\"ז) ואף דהבעל נעשה שליח לחרטת אשתו (כדאיתא בש\"ע סימן רל\"ד סעיף נ\"ו) דכ\"ש דאינו רוצה שיתבזה הוא בב\"ד להיות שליח לחרטת אשתו. ולהפוסקים דכל אדם יכול להיות שליח להתיר נדרים צ\"ל דהבזיון דהכא לא ההליכה לב\"ד אלא משום שלא ישמעו הב\"ד נדרה. הרשב\"א והר\"י בחידושיהם:",
+                "[אות מח] <b>בר\"ב ד\"ה מפני תיקון העולם. התירו להחזיר. </b>והא דל\"ח שמא ימצא פתח לנדרו ויאמר אילו הייתי יודע לר' מאיר דס\"ל אדם רוצה כו'. היינו דזה כ\"ע ידעי שהנדרים ניתרים ע\"י חכם והלכך בנדר הוא דסמיה בידיה לילך לחכם ולהתחרט או לבקש פתחים ל\"ש קלקולא אבל בנדרה היא כיון דאין הולכת לב\"ד סבור דלא מתחרטה ויודעה בעצמה שאין לה פתח ואדעתא דכולהו פתחים נדרה מש\"ה מצי לקלקל. הרשב\"א:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מט] <b>הרע\"ב ד\"ה וכתובת אשה. ממה שהאיש רוצה לישא כו'. </b>ובנדוניא מחלוקת הפוסקים אם הוא ג\"כ בזיבורית:"
+            ],
+            [
+                "[אות נ] <b>במשנה מנכסי יתומים. </b>לאו דוקא דה\"ה מהאחים או שאר יורשים. הר\"ן:",
+                "[אות נא] <b>תוי\"ט ד\"ה אין נפרעים מנכסים משועבדים. אפילו ממשעבדי בבינונית. </b>כשהנכסים ב\"ח הם זבורית אבל אם גם הב\"ח הם בינונית בלא התקנה נמי א\"י לגבות ממשעבדי כיון דהלוה עצמו היה יכול לדחותו לזו השדה ממילא אינו יכול לגבות מהלוקח משום מה מכר ראשון לשני כו'. ובהר\"ן פ' מי שהיה נשוי (עלה קי\"ד ב') כ' דאם לוי לקח מראובן הלוקח ושייר אצלו זבורית דא\"י לדחותו על לוקח הראשון לזבורית דל\"ש בזה תק\"ח דאין נפרעים כיון דאין הזיבורית ב\"ח. ומ\"מ בשבק אצלו בינונית דכותה צריך הבע\"ח לגבות מלוקח ראשון משום מה מכר כו'. וע\"כ תמה אני עמ\"ש הר\"ן שם לקמן (עלה קי\"ז ב') בשם הרשב\"א במי שמכר לשנים לא' פירש בשטר בכ\"ה בניסן ולשני בניסן סתמא דאין כל אחד יכול לדחות לבע\"ח לומר הנחתי כו' ויהיב טעמא דמלתא משום דשדות שניהם משתעבדים לבע\"ח אלא דהתקינו חז\"ל דאין נפרעים כו' במקום שיש נכסים ב\"ח. א\"כ על הלוקח לברר. ולא אבין אחרי כונתו הקדושה. איך סתם דמשום תקנה הוא דהא בקרקעות שוים מדינא א\"י לגבות מהשני משום מה מכר. וד' יחנני. ויאיר עיני:",
+                "[אות נב] <b>שם ד\"ה אין נפרעים מנכסי יתומים. אוקמוה אדאורייתא. </b>וק\"ל דבסוגייא מ\"ט ע\"ב אמר רבא ת\"ש רמ\"א כתובת אשה בבינונית ואי מיתמי לית ליה לר\"מ הא דתניא אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בזיבורית. והא רבא לשיטתו (דבנזקין) דמדאורייתא בעדיות גם מיתומים לא הפקיעו דיניה א\"כ בכתובה לר\"מ דס\"ל כתובה דאורייתא מדאורייתא בעדית אלא דהפקיעו דינה מעדית לבינונית. דשמא תקניטנו. והובא בתי\"ט במתני' הקודם ד\"ה וכתובת אשה. וא\"כ הא דמיתומים אינו גובה מעדיות דהא בזה ל\"ש שמא תקניטנו. צ\"ל דל\"ש לחייב יתומים יותר ממה שהיה אביהן חייב. וא\"כ עכ\"פ בינונית דהיה חייב אביהן. גם מיתומים ראוי לגבות מבינונית דהא מדינא מגיע לה אפילו עדית וא\"כ לענין הבינונית הוי כמו (נזקין) דלא מגרעי' כחן בבאי' לגבות מיתומים. וצלע\"ג (מ\"ש רבינו נזקים. היינו אם הם מדאורייתא בעדית. וה\"ה שטר שכתוב שבח כי בזה איירי הגמר' ד\"נ):"
+            ],
+            [
+                "[אות נג] <b>בהרע\"ב ד\"ה והמוצא מציאה. שלא החזיר כולה. </b>היכי דתובעו בברי ע\"י הודאתו של זה שמצא א'. מדינא נאמן מכח מגו. ואם תובעו בברי שראהו מגביה ב' זהו הוי כשארי תביעות דעלמא ולא תיקנו בזה. אלא דהכא מיירי בתבעו ראיתיך בראש גג דמצאת כיס שלי וממילא מסתמא היה ב' כיון דהיה ב' קשורים. וכיסים לא מנתחי מהדדי ומקרי טענת ברי ומדינא היה נשבע. בזה תקנו דלא ישבע. הרשב\"א. וכן פסקי' בש\"ע חוה\"מ (ססי' רס\"ז) עיי\"ש ובסמ\"ע וכן הסכים היש\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות נד] <b>במשנה המטמא. </b>עמ\"ש במתני' ((פ\"ו) [פ\"ז] מ\"ה דכלאים (אות כ\"ג)):",
+                "[אות נה] <b>שם במשנה בשוגג פטור. </b>ואם נתכוון לטמא טהרות של זה וטימא את של זה ע' בשיטה מקובצת בב\"ק (ד\"ה ע\"א) דדייק מדברי תוס' דשם ד\"ה המטמא דזהו בכלל בשוגג דפטור:",
+                "[אות נו] <b>שם במשנה במזיד חייב. </b>ואם מת א\"צ יורשים לשלם דלדידיה קנסו לבריה לא קנסו. ע' בהרע\"ב (פ\"ה מ\"ג) דבכורות:",
+                "[אות נז] <b>בהרע\"ב ד\"ה מזידים. ואי נמי נדבה. </b>ומה\"ט נקט במתני' שפגלו שהקרבן נפסל בכך ולא נקט במחשבת שלא לשמה דהקרבן כשר אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה וחייב לשלם כיון דהבעלים צריכים להביא אחרת. היינו דנקט מלתא דפסיקא דשייך ג\"כ בנדבה דבזה בשלא לשמה כיון דהקרבן כשר. וא\"צ להביא אחרת אף דאינו ממובחר מ\"מ א\"צ לשלם. דהרי גדולה מזו אמרי' בב\"ק (דע\"ח) דהאומר הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנבו דמצי פטר נפשיה בשה אף דשור מצוה מן המובחר. אבל בפיגול דהקרבן פסול גם בנדבה צריך לשלם. ובאמת בכלל שפגלו היינו מחשבת חוץ לזמנו וכן מחשבת חוץ למקומו. והרא\"ש בנדרים (דף ל\"ה ב') נקט תרווייהו. משנה למלך:",
+                "[אות נח] <b>תוי\"ט ד\"ה במזיד חייב. לגבי הנך כו' תוס' (לעיל דמ\"א). </b>כפי\"מ דנקט הרע\"ב לעיל דשחררו רבו הראשון ופליגי רשב\"ג ורבנן במזיק שעבודו והתי\"ט נקט הכא ג\"כ במזיק שעבודו. בזה כ' תוס' שם דמדלא קאמר בהיזק שאינו ניכר פליגי היינו דהוי ניכר כיון דהשחרור מהני מדין. והיינו כיון דהפקיע שעבודו לגמרי מקרי ניכר. אלא דלאוקימתא דעולא דמיירי בשחררו שני דמדין אינו משועבד אלא כיון דיצא עליו שם ב\"ח כופין לרבו ראשון לשחררו ופליגי בהיזק שאינו ניכר ועלה כ' תוס' כיון דהלכה כרשב\"ג צ\"ל דהתם אף דקרי ליה להיזק שאינו ניכר מכל מקום מקרי ניכר לגבי הנך דהכא:"
+            ],
+            [
+                "[אות נט] <b>הרע\"ב ד\"ה שהיא מכפרת. וא\"צ להביא אחרת. </b>מדסתם הרע\"ב נראה דדעתו דאף קודם יאוש מכפרת. אף דבסוגיא אמרינן דבר תורה בין נודע בין לא נודע אינה מכפרת מ\"ט יאוש כדי לא קני. היינו דאפילו בתר יאוש דבר תורה אינה מכפרת אבל מצד התקנה מכפר אפילו קודם יאוש וכ\"כ הרשב\"א בחי' בשם איכא מאן דמפרש. אבל מדעת תוס' ד\"ה מ\"ט וכו' נראה דדעתם דדוקא לאחר יאוש הוא דתקנו דמכפרת עיי\"ש:",
+                "[אות ס] <b>תוי\"ט ד\"ה שהיא מכפרת. דלאו מעקר הוא. </b>ולפ\"ז הוא דוקא אם הכהנים כבר אכלו הבשר והקטירו האמורים. אבל אם נודע מקודם אין כח ביד חכמים לומר שיקריבו חולין בעזרה וכן מבואר להדיא בלשון רש\"י ז\"ל. וכ\"כ המהר\"ם שיף בדעת רש\"י. אבל דעת הרשב\"א בחי' אף בנודע מקודם רשאים להקריבו דהפקר ב\"ד הפקר ואוקמי ברשותיה ולא הוי חולין בעזרה. (ומ\"ש בתוספת חדשים דלמסקנא אפילו לרש\"י מטעם הפקר. אינו כן דרש\"י כתב דקנסוהו רבנן ועי' בתוס' ד\"ה כי היכי):"
+            ],
+            [
+                "[אות סא] <b>הרע\"ב ד\"ה בשעת הרוגי. תלוהו וזבין כו'. </b>וכן לשון רש\"י ז\"ל. והוא תמוה דמאי שייטה דתלו' וזבין הכא דהא הך מתני' מוקמי' בלא יהיב זוזי דאילו יהיב זוזי גם מהרוגי מלחמה ואילך קנה. אבל הרשב\"א בחי' כתב טעמא דמתני' כיון שהמלך הפקירן להריגה ואינו מקוה עוד לשוב לנחלתו גמר ומקני. אבל מהרוגי מלחמה ואילך אמר האידנא לשקול ומחר תבענא ליה לדינא כדאיתא בסוגיי' והכל בלא יהיב דמי:",
+                "[אות סב] <b>תוי\"ט ד\"ה לקח. וכ\"ש שאר נכסים. </b>ומ\"מ מתני' דקתני בטל דמשמע דמיד בטל היינו בג' שדות דאילו בשאר נכסים אין המכר בטל מיד אלא כשהגיע זמן הגביי' תטרוף. וכ\"כ רש\"י אלא דמ\"מ לענין נחת רוח הוא כ\"ש דאמרינן נחת רוח ויכולה לטרוף כתובתה מהם. ובתוס' ב\"ב (ד\"נ ד\"ה אילימא) כ' ומיהו קשה להרשב\"א הא מקמי דמוקי הכא בג' שדות היה ס\"ד דמיירי בשאר נכסים ואע\"ג דקתני מקחו בטל עכ\"ל. ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דהיכן מצינו דלס\"ד מיירי מתני' בשאר נכסים הא י\"ל בפשוטו דלס\"ד מיירי מתני' בין בג' שדות ובין בנכסי מלוג דאמרינן נחת רוח ומכ\"ש בשאר נכסים לענין טענת נחת רוח אבל מתני' לא מיירי בשאר נכסים מדקתני לשון בטל. ולבתר הכי מסקינן דמיירי רק בג' שדות ולא בנכסי מלוג דבנכסי מלוג לא אמרינן נחת רוח. וצע\"ג:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות סג] <b>במשנה האומר התקבל. </b>אחרי דסידר דיני תיקון עולם דמה\"ט תני במסכתין פ' הניזקין בתר השולח. חוזר לענין ראשון של שליחות ותני התקבל ואיידי דתני בפרקין אמר לב' כתבו ותנא נמי מי שהיה מושלך לבור ואמר כתבו תני נמי מי שאחזו קורדייקוס ואמר כתבו ואיידי דתנא התם זו היא שאמרו מגורשת ואינה מגורשת תני הזורק דתנן ביה ספק קרוב לו וספק קרוב לה מגורשת וא\"מ. הר\"ן בסוף פרקין בסוגיא דמילי לא ממסרי לשליח. וכ\"כ תוס' בריש פרקין:",
+                "[אות סד] <b>שם במשנה אי אפשי שתקבל לה אלא הולך כו'. </b>והא דמשמע במתני' דאם לא אמר א\"א אלא סתם הולך היתה מגורשת מיד היינו בהילך אבל בהולך לדעת הרי\"ף בודאי אינה מגורשת עד שיגיע גט לידה ויכול לחזור. ולאינך פוסקים הוי ספק מגורשת:",
+                "[אות סה] <b>תוי\"ט ד\"ה לפיכך. שמא חזרה וחוב הוא לה לפי' ה\"נ כו'. </b>דאם היה הדין במחזרת להתגרש יכול הבעל לזכות לה הגט הכא אף דאמר א\"א שתקבל היינו מפרשים דבריו א\"א שתקבל מחמת שליחות דידה אלא הריני מזכהו לה על ידך. עיי\"ש בהר\"ן. ועדיין צריך להבין דאיך היה ס\"ד לומר דכוונת הבעל דאין רצונו שיקבלנו מחמת השליחות דידה אלא שיזכה הגט לה מחמת הבעל שמזכהו לה הגט. הא גם ענין זכיה היינו שנעשה שלוחה ובפרט לרוב הפוסקים דס\"ל דזכים מטעם שליחות הוא וא\"כ מה הפרש בין תורת שליחות ממנה לבין תורת זכיה. וגם מה נ\"מ לו לבעל בזה בענין הגירושין כיון דבין כך ובין כך מתגרשת מיד. אמנם לשיטת הרי\"ף פ' קמא דמסכתין (והובא בדברי רבינו לעיל אות ט') דבתן כזכי בעי' דימטי לידה ואם מת לא יתנו לאח\"מ מרווח שפיר די\"ל דכוונת הבעל דאין רצונו שיקבלנו מ' שליחות דידה ותהיה מגורשת מיד ולא בעינן דלמטי לידה אלא דהוא מזכהו לה הגט ובעי' דלמטי לידה ומ\"מ א\"י לחזור. והנה הא דבאמת לא מפרשינן כך כתב הר\"ן הטעם דאפי' גליא דעתה לא מקרי זכות דדלמא חזרה בה כההיא דהירושלמי בצווחת להתגרש עיי\"ש. לענ\"ד יש לדון טובא דדוקא בההיא דהירושלמי דצווחת להתגרש שייך לומר דחיישינן דחזרה מזה אבל בעשאתה שליח במפורש שיקבל לה הרי דרצונה בכך שיקבל לה הגט ואלו קיבל השליח בשליחתה היה מהני ול\"ח לחזרה כ\"ז דלא שמענו דחזרה במפורש וכיון דבאותו רגע שמוסר הגט להשליח אנו דנין דמתרצית שיעשה שליח שליחותה לקבל הגט וחזינן דניחא לה להתגרש ועומדת בדעתה א\"כ ממילא הוי זכות דמה לה אם מקבל בשליחותה אם בדרך זכי'. ולפי מה שבארנו דדברי הר\"ן הם לפי שיטת הרי\"ף הנ\"ל ג\"ז ניחא כיון שיש שינוי ביסוד הגירושים בין שליחות לזכיי' לענין בעי דמטא לידה י\"ל דעל אופן זה דבעי שימטי לידה לא ניחא לה. אלא דהיה ראוי לדון כיון דעכ\"פ חזינן דניחא לה בגירושין ממילא מקרי זכות. לזה מדמי' לה להירושלמי דגילוי דעת לא מהני לזה ואין אנו דנין רק על מה שעשתה מעשה במפורש לשויי' שליח שעל אופן זה מרוצית ודאי. וממילא כל שיש איזה שינוי אין לדון על מעשיה ומקרי רק גילוי דעת דלא מהני בגט. ולפי דברי הר\"ן היה נראה לדינא במתנה אם עשאו המקבל שליח לקבלה והנותן אמר א\"א שתקבל לו אלא הילך ותן לו דהדין דאם רצה לא יחזור דמפרש דברי' א\"א שתקבל מחמת שליחות אלא שיזכה בו מחמת הנותן דהא מתנה בעצמו הוי זכות. אמנם באמת יש לדון בזה טובא די\"ל דגם בגט הוי זכות גמור כיון דעשאתו שליח במפורש (ובפרט לפי דעת הרא\"ש והר\"ן שהקשו על הרי\"ף כפי שמבואר לעיל) והא דלא מפרשינן דבריו א\"א שתקבל אלא שתזכה היינו לפמ\"ש תוספות והר\"ן בסוגי' בטעמא דר' דס' במתנה הולך לאו כזכי ובגט באמרה התקבל והוא אמר הולך הוי כזכי היינו כיון דעשאתו שליח לקבל עדיף ואמרי' ביה הולך כזכי כמו בחוב. א\"כ י\"ל דעיקר הסברא דכל דאפשר בשום אופן לומר הולך כזכי כדחזינן בחוב י\"ל וודאי היכא דאמר השליח אשתך אמרה התקבל דמסכים לדבריו. ומה דאמר הולך היינו זכי דמסתמא לא בא לעקור שליחותה. והיינו הכל אם מסכים בשליחותה. אבל כל שאמר א\"א שתקבל כיון דאינו מסכים בשליחותה ממילא הוי ענין חדש והוי כמתנה דל\"א הולך כזכי. וא\"כ י\"ל דגם במתנה כה\"ג באומר א\"א שתקבל כיון דאינו מסכים לשליחותו במה שאמר הולך הוי ענין חדש ואמרי' דהולך לאו כזכי. ובזה מרווח היטב הסוגיא דכאן במה דאמרי' אב\"ע אי אפשי אתי לאשמועינן היינו דפליגי בא\"א דת\"ק אפשר דסבר דגם במתנה הולך כזכי א\"כ אף דאמר א\"א שתקבל לה ועוקר שליחותה מ\"מ כיון דזכות הוא לה ממילא אמרינן הולך כזכי כמו במתנה ור' לשיטתו דס' במתנה הולך לאו כזכי אלא דהכא עדיף כיון דעשאתו שליח בזה כיון דעוקר לשליחותה אף דזכות הוא לה מ\"מ הולך לאו כזכי. ובזה יש לפרש על נכון הא דאמרינן לעיל (דף ל\"ב) אמר אביי נקטינן שליח מתנה כשליח הגט נ\"מ להולך לאו כזכי דנדחקו מאד תוס' והראשונים. דגם לפי\"מ דמפרשים הראשונים דמיירי בעשאתו שליח קבלה הוא דוחק דהא בגט עצמו לאו פשיטא כ\"כ דהא פליגי בזה ר' ור' נתן. וגם נצטרך לומר דאביי ס\"ל דהלכה כר' נתן ופליג אדרב דאמר חולצת. ולפי הנ\"ל י\"ל דה\"ק אביי דמגט היכא דאמר א\"א שתקבל לה אלא הולך דרצה לחזור יחזור. אף דמ\"מ חזינן דזכות הוא לה מוכח לומר דבמילי דזכות ג\"כ ל\"א הולך כזכי וכיון דעוקר לשליחותה הוי מלתא חדתא ול\"א הולך כזכי. מזה נשמע דבמתנה ל\"א הולך כזכי:"
+            ],
+            [
+                "[אות סו] <b>בהרע\"ב ד\"ה אינה מתגרשת. ואפי' בקבלת אבי'. </b>זהו שיטת רש\"י ז\"ל אבל תוס' וש\"פ סברי דע\"י אביה מתגרשת דאביה משמרה שלא תחזור ולפ\"ז הך בבא אזלא לת\"ק דהא לר\"י בלא\"ה אביה ולא היא ולהפוסקים דס\"ל כשיטת רש\"י והרע\"ב דבקטנה גם לת\"ק אביה ולא היא צ\"ל דהך בבא מלתא באפי נפשיה ומיירי ביתומה:",
+                "[אות סז] <b>תוי\"ט ד\"ה ושנים שאומרים. שיאמר השליח שקבלו בפני ב'. </b>היינו דלא בעי' עדי קבלה וסגי בראהו ביד השליח כשהוא שלם:"
+            ],
+            [
+                "[אות סח] <b>במשנה הבעל לחזור יחזור. </b>אבל משבא הגט לידה מתגרשת אע\"ג דהבעל לאו בר שויא שליח לקבלה הוא ושליח להולכה לא שוויא. אפ\"ה אמרי' אדם יודע שאין שליחות לקטן וגם יודע שאין הבעל יכול לעשות שליח לקבלה והתקבל והולך קאמר. גמרא (דף ס\"ג ע\"א). ומשמע דאף ביש לה אב הכי הוא ולא אמרי' דטעה הבעל וסבר דאביה עשה אותו שליח לקבלה. אף דבקדושין (דמ\"ד) דמוקי למשנתינו זו דמיירי באין לה אב היינו משום קושיא אחרת דהדיוק דנערה מצית משוית שליח קבלה ואלו במקום אביה גם נערה א\"י לעשות ש\"ק מש\"ה מוקי דוקא באין לה אב. אבל הדין דין אמת אף ביש לה אב. וראי' מפורשת דהרי משמע מסוגי' דקדושין הנ\"ל דדייק דנערה מצי לשווייה שליח קבלה ופריך מזה על ר\"נ. ומדלא קאמר דהדיוק בהיפוך דבנערה אפי' מטי גיטה לידה לא מתגרשה דהבעל טעה דנערה מצי לשויי' שליח קבלה אלא ע\"כ דאפי' בזה דרבא היה מסופק בזה אפ\"ה לא אמרי' דטעה א\"כ מכ\"ש בקטנה ויש לה אב דאמרי' הכי דכי מטא גיטה לידה מגורשת (ועוד ראיה דא\"כ מאי הקשה לר\"נ הא מוכרח לומר דאיירי באין לה אב):",
+                "[אות סט] <b>תוי\"ט ד\"ה הבא לי. ליכא קפידא כו'. </b>אף דהוא שלוחו של בעל דהא אשה א\"י לעשות שליח להולכה צ\"ל דאצטריך לאשמעי' בא\"ל הבעל הילך כמו שאמרה. אולם לשיטת הרמב\"ם (רפ\"ב מהל' גירושין) דאשה יכולה לעשות שליח הבאה והוא שליח דידה [דכיון דשלוחו של אדם כמותו הוי כקבלתו היא אלא דהיא מתנה שאינה רוצית להתגרש אלא כשיגיע הגט לידה] ניחא יותר דאצטריך לאשמעי' אף דהוי שליח דידה מ\"מ כיון דאינה מתגרשת בקבלתו ליכא קפידא אם מקבל לה במקום אחר עמ\"ש בר\"ן בריש פרקין:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ע] <b>במשנה מי שהיה מושלך לבור. </b>בסוגיא פרכי' וליחוש שמא שד הוא ומוקמי' בחזו בבואה דבבואה. והדר פרכי' ודלמא צרה היא. ומסקינן תנא דר\"י בשעת הסכנה כותבים ונותנים אף על פי שאין מכירים. ונחלקו בזה הפוסקים אם קאי רק על הפירכא ודלמא צרה אבל זה קיימא דבעינן דחזו בבואה דבבואה או דקאי על הכל דגם לשד לא חיישינן בשעת הסכנה. וקשה לי דמאי פרכי' הא י\"ל דכל עיקרו דמתני' לאשמעינן רק דאע\"ג דלא אמר תנו הוי ככתבו ותנו דבפחדיה טריד ולא פריש ופשטא דמלתא מורה כן דהוי כמו מתני' דקודם דיוצא בקולר. וכן מדקתני במתני' שאח\"ז הבריא שאמר כתבו רצה לשחק בה. דמשמע דכך סדרא דמתני' דביוצא בקולר ומושלך אע\"ג דאמר רק כתבו הוי כתנו אבל בריא שאמר כתבו לא הוי כתנו. וא\"כ י\"ל דפשיטא שראינו שהשליכו בעלה לבור והשמיע קולו מבור שיכתבו גט לאשתו. אף דלא אמר תנו כותבים ונותנים. והכי דייקא לישנא מי שהיה מושלך בבור ואמר. משמע דידענו מי שהושלך בבור. או עכ\"פ דראינו דא' הושלך לבור ואמר כל השומע קולו. וכיון דידענו שאיש אחד הושלך לבור מה\"ת ניחוש עוד (ואפשר כיון דאמר מן הבור. ושם מצוין שדים. אף שראינו שהשליכו את אדם לשם חיישינן דילמא היה הקול מן השד וע\"ז פריך הגמ' עיין בב\"ש (סימן י\"ז סק\"ו)) גם בפירכת ודילמא צרה היא הא י\"ל כפשוטו דחמשה צרות של האשה המה לפנינו וידעינן שהמושלך אינו מהם וזה יספיק גם כן במתניתין דפרק בתרא דיבמות. גם ק\"ל לס\"ד מקמי דמייתא הך דתנא דבר\"י בשעת הסכנה כותבים ונותנים אע\"פ שאין מכירים יקשה הא בגיטין דעלמא דצריכים שיהיו מכירים שזה שמו וזה שמה. וא\"כ מאי איריא דניחוש לצרה הא בלא\"ה ניחוש זה שאומר אין שמו כן ויהיה מי שיהיה שמא משקר שאין שמו כן כמו דחיישינן בכל גיטין דעלמא. וברמב\"ם איתא הלשון אע\"פ שהעלוהו ולא הכירוהו ולא ידעתי מאי רבותא בזה במה שהעלוהו הא בלא העלוהו ממילא אין מכירים אותו וכ\"ז צל\"ע:",
+                "[אות עא] <b>שם במשנה רצה לשחק בה. </b>לא זכיתי להבין לשון זה דמה ענין שחוק לכאן הא באמת אם כתבו ומסרו להבעל ונתן לה דמהני דהכתיבה הוי כתיבה מעליא ולא בדרך שחוק ולגבי הנתינה ממילא א\"א ליתן כל כמה דלא עשה שליח והוא לא כיון לשחוק אלא שלאחר הכתיבה עשה הוא שליח ומה צורך למליצה דמשחק בה (ואפשר דסבר המשנה דמי שאומר כתבו גומר בלבו ליכתוב וליתן כמו בחולה. אך מחמת שיכול לומר שרציתי לשחק בה לכן אמרינן דצריך לעשות שליח גם על הנתינה. ולהיות ידוע שהדיבור הזה והקודם לא היה כתב יד רבינו אך העתק. ואולי יש בזה איזה חסרון מהמעתיק):"
+            ],
+            [
+                "[אות עב] <b>הרע\"ב ד\"ה אמר לשנים. ולא יאמרו לסופר כו'. </b>ולפי זה צ\"ל דר\"מ ס\"ל חתם סופר ועד כשר אף דס\"ל דבאומר אמרו מילי ממסרן לשליח ושייך ביה חשש חורבא ע' בהרע\"ב ותי\"ט (לקמן פ\"ט מ\"ח) צ\"ל דמ\"מ לכתחילה אסור לעשות שליח ע\"י אומר אמרו וליכא חורבא. והא דקתני במתניתין הרי אלו יכתבו ויתנו לכתחילה ממש קאמר דחתם סופר ועד כשר. אבל שיטת תוספות בסוגיין דלרבי מאיר בודאי חתם סופר ועד פסול מטעם חשש חורבא ואם כן ע\"כ הא דיכתבו ויתנו לאו דבעי' שניהם הכתיבה והחתימה דזה אי אפשר דאם כן הוי ליה חתם סופר ועד אלא דחדא מיניהו קאמר או כתיבת גט או החתימה דהבעל לא נתכוון באומר כתבו רק על א' [ואנן מספקי' בסוגיין בפירושא דמתני' אם קאי אכתיבת הגט או אחתימה] ומה דנקט יכתבו ויתנו לאו לכתחלה ממש קאמר דהא הכתיבה או החתימ' צריך להיות ע\"י אחר וזה א\"א לכתחלה דאף דהוי כאומר אמרו מ\"מ הוי כשר ולא תעשה ולפחות בחתימה בודאי הוא כשר ול\"ת אלא דמתני' מיירי בשעת הדחק או בדיעבד. תוס':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות עג] <b>בהרע\"ב ד\"ה אין בדבריו כו'. אין כותבין הגט. </b>כיון דבאותו שעה לאו בר גירושין הוא. ומ\"מ אם הוא ישן כותבים כיון דלאו מחוסר מעשה הוא. וכתבו הראשונים בשם הירושלמי דאף בנתן גט לאשתו ואמר הר\"ז גט לאחר ל' יום ואח\"כ קודם חלות הגט אחזו קורדייקוס אינה מגורשת:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות עד] <b>במשנה מהיום ולאחר מיתה. </b>חדא מינייהו נקט והו\"ה במעכשיו ולא\"מ גט ואינו גט זולת לדעת הרמ\"ה בטור (סי' קמ\"ה) דבמעכשיו ודאי תנאי הוי. וכבר תמהו עליו:",
+                "[אות עה] <b>במשנה ועמד והלך בשוק. </b>הר\"ן מסתפק בשטת רש\"י די\"ל דוקא בהלך על משענתו אבל בהלך בלא משענת אף דלא נתרפא לגמרי לא מהני אומדנא לקיים הגט. ואף אם לא אמר מחולי זה רק סתם אם מתי אם אמר כן כשהיה שכ\"מ והלך בשוק בלא משענת להר\"ן או דנתרפא לגמרי לכ\"ע הגט בטל אף דמת אח\"כ. אלא דאם הלך על משענתו ל\"צ אומד דאף אם אינו מת מחולי הראשון מכל מקום הוי גט משא\"כ בחולי זה בעינן דמחמת חולי הראשון מת:",
+                "[אות עו] <b>שם במשנה מחמת חולי הראשון מת. </b>דעת רש\"י דאם יש במקצת מחולי הראשון הוי גט דמחולי זה היינו שימות בתוך אותו חולי ולא בעינן שהחולי גורם המיתה [ומ\"מ אם נפל עליו הבית או נשכו נחש לא הוי גט דלא אסיק אדעתיה לאונס דלא שכיח]. ודעת הרשב\"א והר\"ן דבעי' דהחולי הראשון הפילו לחולי האחר שמת ממנו. דמחולי זה היינו מחמת חולי זה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות עז] <b>הרע\"ב ד\"ה אמר רשב\"ג. ואבדה איצטלתו כו'. </b>וא\"ת למה הוצרך להגיה דרבנן פליגי עליה ומנ\"ל דרבנן פליגי עלה ואור\"י דקבלה היתה בידם. תוס' (פי' כיון דקבלה היתה בידם דבצידן אין הלכה כרשב\"ג ש\"מ דפליגי רבנן). והר\"ן כ' עוד הו\"ל למתני רשב\"ג אומר תתן לו דמים ומעשה בצידן ומדקתני אמר רשב\"ג משמע דת\"ק פליג עלה:",
+                "[אות עח] <b>בא\"ד דוקא קאמר לה. </b>וכ' הרא\"ש דמדעתו לקבל הדמים הוי גט אף דבמחולים לך ניפשט דלא הוי גיטא היינו משום דלא ציערה אבל הכא דיהבה דמי וציערה יכול למחול על גוף האצטלית וע' תוס' ערכין (דל\"ב ע\"א ד\"ה מדאצטריך וכו') מבואר דלא ס\"ל כן:"
+            ],
+            [
+                "[אות עט] <b>הרע\"ב ד\"ה כמה היא כו'. שאם הניקתו. </b>וכ' הר\"ן והה\"מ בשם הרשב\"א דבדיני ממונות ג\"כ הכי אם אמר בית זה נתון לך במתנה ע\"מ שתזון את בני יש לומר דג\"כ כמפרש יום א' דמי. וי\"ל גם כן דוקא בגט דלצעורה מכוין והא ציערה יום א' אבל בעלמא להרוחה מכוין כ\"ז שצריך קאמר דהיינו כל ימי חייו עיי\"ש. והרא\"ש בתשובה (סי' כ\"ו) כ' בהיפוך דאף לרבא דס\"ל בסוגיין דצריכה להניק כ\"ד חודש י\"ל דוקא בגיטין דלצעורה מכוין אבל בעלמא מודה דיום א' מהני:",
+                "[אות פ] <b>תוי\"ט ד\"ה הרי זה גט. ול\"ק דרבנן אדרבנן כמ\"ש התוס'. </b>תוס' לא כתבו כן אלא לרשב\"ג דס\"ל בסיפא דמת הבן מגורשת ומ\"מ ס\"ל דבאצטלא אם אמר מחולים לך לא מהני והיינו כיון דאפשר לו לקבלם עיי\"ש (*בתוס' ד\"ה כלל אמר) אבל רבנן דמתני' דהכא דסברי בסיפא דמת הבן אינה מגורשת ע\"כ דס\"ל דנתכוון לצעורה בחנם. וברישא דמת הבן דמגורשת היינו כיון דלא פריש זמן ההנקה אמרי' דלהרוחה מכוין וכוונתו לינק מה שצריך לו ומש\"ה מת הבן מגורשת. והיינו לאוקימתא דרבא דבריש' בסתם בעי' שתינק כ\"ד חודש אבל לאוקימתא דרב אשי דיום א' בלבד הוא א\"כ הוי כפריש ואמרי' לצעורא מכוין ק' באמת מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא (*כ\"כ בתוס' ד\"ה בשלמא לרבא. ומ\"ש בתוס' ד\"ה מתניתין כמבואר בתוי\"ט היינו לחלק בין איצטלית לרישא דכאן. אבל רישא לסיפא דמשנתינו קשה באמת כמ\"ש רבינו):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות פא] <b>הרע\"ב ד\"ה הזורק. והוא שתהא עומדת. </b>אפי' בזרקו לה שלא בידיעתה ואמר בפני עדים ראו גט זה שאני נותן לה אפשר דמהני כמו בנתן לידה ממש. ואם היא ישנה צ\"ע אם היא מגורשת די\"ל דלא עדיפא חצרה מידה. ומסתברא הואיל ואין לה יד אין לה חצר. הר\"ן בשם הרשב\"א והה\"מ (פ\"ה מהל' גירושין). ובחידושי הרשב\"א כ' בשם הראב\"ד דאף בישנה מגורשת:"
+            ],
+            [
+                "[אות פב] <b>במשנה הא גיטך. </b>וה\"נ באומר כנסי שט\"ח. אבל אמר זכי בשט\"ח זה כיון דקנאתו לצור על פי צלוחית צריך לחזור וליטול ממנה. טור בשם הרמ\"ה:",
+                "[אות פג] <b>תוי\"ט ד\"ה אמר לה. דהא קי\"ל צריך לפרש. </b>אבל הרמב\"ם ס\"ל דבסתם מגורשת מדאורייתא אלא דמדרבנן צ\"ל הא גיטך. א\"כ מתני' כפשטה:",
+                "[אות פד] <b>שם ד\"ה אינו גט. דנתינה ראשונה לאו כלום היא. </b>וה\"ה בנתן לידה לשם פקדון או בנתן לחצירה לשם גרושין ואח\"כ עמדה בצדי החצר ואמר לה הא גיטיך הוי גט כיון דמיד הבעל בא לידה או לחצירה. ומיהו אם דחאתו הרוח לחצירה ואח\"כ א\"ל הר\"ז גיטך הוי כטלי גיטך מע\"ג קרקע דאינה מגורשת כיון דליכא נתינת הבעל. ר\"ן:",
+                "[אות פה] <b>במשנה עד שיאמר לה הא גיטך. </b>ואם נפל הגט מידה קודם שננערה אינו גט עד שיחזור ויתן לה. הרא\"ש בשם הרמ\"ה:",
+                "[אות פו] <b>בהרע\"ב ד\"ה קרוב לה. זה מחצה על מחצה. </b>דאין לפרש מע\"מ שהיו שניהם עומדים בארבע אמות. דא\"כ נחזי הי מיניהו קדים וכ\"ת דאתו תרווייהו בהדי הדדי והא א\"א לצמצם. גמרא. וא\"ת ואכתי דלמא מיירי בקדם איש אחר לד' אמות ובעודו שם באו האיש והאשה לשם זא\"ז ובהאי שעתא לא זכו לא האיש ולא האשה בד\"א דהא האחר קדים וזכה בד\"א. ואח\"כ הלך האחר משם וזכו תרוייהו האיש והאשה בהדי הדדי בד\"א. וי\"ל כיון דהאחר אין לו שייכות לזכיית הגט מש\"ה לענין זכיית הגט גם בעודו שם זכה בד\"א מי שיבא לשם תחלה האיש או האשה. וזהו דלא כדברי הב\"ש (בסי' קל\"ט (*ס\"ק כ\"ג ועיי\"ש)):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות פז] <b>במשנה שנתייחד עמה כו'. </b>כ' בחי' רשב\"א דמסתברא מדלא קתני ג\"כ הכא ומודים בנתגרשה מן האירוסין כדקתני בסמוך במתניתין ט' דהכא בין בזה ובין בזה מחלוקת דדוקא התם שהיא מגורשת גמורה ומן הארוסין דאין לבו גס בה לא אמרינן הן הן עידי יחוד. אבל הכא כל שלא גרשה שמא עדיין דעתו עליה וגייסי אהדדי וחוששים שבא עליה. ולענ\"ד י\"ל דלקמן לענין קדושין דבעינן דוקא בעדים אלא דמכח דעידי יחוד הן הן עידי ביאה מקרי קדושין בעדים דאנו דנין דבודאי בא עליה ושם עדות עלה. בזה אמרינן במן הארוסין דאין ודאי דבא עליה כיון דלא גייסי אהדדי והעידי יחוד א\"י לדון דבוודאי בא עליה ואינם נקראים עידי ביאה א\"כ ממילא ליכא חשש דשמא בא עליה דמה בכך. הא הביאה לא הוי קידושין כיון דעידי היחוד אינם עידי ביאה. אבל הכא לענין גיטה קודם לבנה חיישי' דאף דלא גייסי מ\"מ הוי ספק שמא בא עליה ודו\"ק:"
+            ],
+            [
+                "[אות פח] <b>במשנה ולא זה וזה מטמאין כו'. </b>כ' הרש\"ל בח\"ש וז\"ל ומ\"ש רש\"י אם שניהם כהנים לאו דוקא אלא א' כהן וא' נזיר עכ\"ל ויפה הקשה לי הרבני מו\"ה עזרא נ\"י מוואלט\"ש הא נזיר אף לאשתו כשרה אינו מטמא כדאיתא (רפ\"ז דנזיר). תו כתב הרש\"ל א\"נ יש לפרש אינם מחוייבים לטמא ואיירי שפיר אפילו בישראל עכ\"ל. וזה תלוי במחלוקת הרמב\"ם והראב\"ד (פ\"ב מהלכות אבל). דלדעת הרמב\"ם שם ישראלים ונשים שאינם מוזהרים בלא יטמא ליתנהו במצות לה יטמא עיי\"ש. א\"כ ליתא להך פירושא (וגם רש\"י סובר בזה כהרמב\"ם עיין בשאגת אריה (סימן ס\"ו)). ועיין במהרש\"א שכתב דרך אחרת בזה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות פט] <b>במשנה אע\"פ שנתנו לה ע\"ת כו' לא פסלה מן הכהונה. </b>וכן פסקינן בפשיטות בש\"ע סימן קמ\"ג ותמוה לי מסוגיא ערוכה במסכתין (דף פ\"ג א') דבר אחר הרי שהיה זה שנאסרה עליו כהן כו' ובמאי אי בע\"מ. והא בע\"מ באמת מותרת לזה הכהן דכשנישאת אחר מיתת המגרש ולא נתקיים התנאי ובטל הגט למפרע מותרת לו דלא נפסלה מכהונה וצל\"ע (ואפשר לחלק דבכל תנאי היא אסורה לכל קודם קיום התנאי. אבל בכאן לא גרע מריח גט ודו\"ק וע' לקמן (אות צ\"ה) מ\"ש רבינו בשם הרשב\"א והר\"ן) עוד תמיה לי ברש\"י שם ריש ע\"ב ד\"ה הרי גרושה אצלו בזנות כו' ומעתה אין כאן ק\"ו. וק' לי הא מ\"מ הוי ק\"ו מן צד גירושין דעלמא בנתגרשה רק מאישה דאסורה לכהן משום צד גירושין (כדדריש בסוגיא דף פ\"ב). ואמאי לא פי' רש\"י כפשוטו הרי גרושה אצלו בזנות היינו דמותרת לכל דאין כאן צד אישות דהא גם לזה פלוני מגורשת דמותרת לו בזנות וצלע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות צ] <b>בהרע\"ב ד\"ה גט קרח. תצא מזה ומזה. </b>וא\"ת הא קי\"ל לעיל (דף י\"ח) דהאומר כולכם ב' משום עדים וכולם משום תנאי ואי חתים בי תרי מינייהו ביומיה ואינך מכאן ועד עשרה ימים כשר א\"כ אמאי תצא נחקור למי ציוה עוד לחתום ולקיימו לתנאי ויחתמו. י\"ל נהי דאנו מפרשים דכולכם תנאי היא מ\"מ הא לא פירש מעכשיו ולא על מנת וסתם תנאי הוי תנאי אם. ולא הוו גט עד דמקיים לתנאי. וכשנשאת היה עדיין א\"א ואסורה לבעל ולבועל. והאי דאינך מכאן ועד י' ימים ע\"כ מיירי קודם שנשאת. והר\"ן ז\"ל בסוגיא הקשה קושיא זו וטרח הרבה בישובו ולא ידעתי טורח זו למה. וע' בח\"מ (סימן ק\"ך ס\"ק כ\"ב) שתפס ג\"כ בפשיטות דתנאי דכולכם הוי תנאי אם. ומדברי הר\"ן אלו לא הזכיר:",
+                "[אות צא] <b>תוי\"ט ד\"ה וב\"ה אומרים כו'. ואין אדם כו' בעילת זנות. </b>גמרא. וקשה לי הא מתני' סתמא קתני משמע אף אם מיד יום או יומים אחרי הגירושין לנה עמו והרי קיי\"ל דתבעוה להנשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים דחיישינן דלמא מחמת חימוד ראתה. וא\"כ איך נסמוך על חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ולא עבד איסורא והרי חזינן דעובר עבירה ובועל בלי נקיים. והרי דומה לזה כ' בש\"ג (פ\"ז) במסכתין דבנשאת לאחר ונתארמלה ונתייחדה עם הראשון שנתגרשה ממנו א\"צ ממנו גט דלא בעל לשם קדושין דא\"כ עובר על מחזיר גרושתו. וי\"ל דשאני התם דאם בועל לשם קדושין מוסיף איסור דמחזיר גרושתו. משא\"כ בבועל לשם זנות. ע\"כ לא אמרינן דבעל לשם קידושין משום חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. דאדרבה נימא חזקה דלא עביד איסורא דמחזיר גרושתו. משא\"כ באיסור חימוד דבין שבעל לשם זנות בין לשם קידושין עביד איסורא שפיר אמרינן דחזקה דלא עבד ג\"כ איסור זה דבעילת זנות. ומכאן נ\"ל ראיה דלאו דוקא בבעל לשם אישות שייך חשש חימוד (וכמו שעלה על דעת חביבי בעל חות דעת) אלא אף בביאת זנות דאל\"כ הדרא קושיא לדוכתא כיון דאם יבעול לשם קידושין יתוסף איסור חימוד. היה לנו לתלות בביאת זנות. מיהו אכתי קשיא לי ממ\"ש הרדב\"ז (מובא במ\"ל פ\"י הלכה ח\"י מגירושין) דבפרסה נידה דהתיר עצמו לעבירה אמרינן דהתיר עצמו גם לזנות. והרי התם לא ניתוסף איסור ע\"י הקידושין. וע\"כ נ\"ל דדוקא בעבירה דאורייתא אמרינן הכי אבל בחשש חימוד דהוי שלא בהרגשה ואיסורו רק מדרבנן לא אמרינן הכי. ויותר ניחא לדעת הה\"מ (פ\"א מהלכות אישות) דבפנוי הבא על הפנויה איכא עכ\"פ איסור עשה ואמרינן חזקה דלא עבר אאיסורא דאורייתא אף דחזינן דעבר על איסורא דרבנן. ודווקא בלא ניתוסף אבל בניתוסף איסור ע\"י הקדושין מסתברא דגם באיסור דרבנן ל\"א חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות (*כן מצאתי. ואפשר כוונת רבינו כיון דגם בהקדושין עובר על איסור הנוסף. התיר עצמו לעבירה קרינן ודו\"ק):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות צב] <b>במשנה ר\"א מתיר. </b>בסוגיא איתא ברייתא מודה ר\"א באמר חוץ מפלוני והלכה וניסת לאחד מהשוק ונתארמלה או נתגרשה שמותרת לזה שנאסרה עליו. והפוסקים השמיטוהו דכיון דקי\"ל כרבנן הגט בטל לגמרי. ותמהני הא נ\"מ לדינא גם לדידן באומר חוץ מנכרי ועבד דלא הוי שיור כדאיתא במתני' ב' ובכה\"ג בנשאת לאחר ומת או נתגרשה תהיה מותרת לנכרי ועבד שנתגיירו ושנשתחררו דלענין זה קיימא דר\"א כיון דאפסקה אפסקה וצ\"ע (*ובזה תהיה מיושב קושית תוס' (ד' פ\"ג ב' ד\"ה מודה).  אך הא אמרינן בסוגיא דהשיב ר\"ש ב\"א ע\"ז עיי\"ש). ובאמת מה\"ט קשה לי בסוגיא דאמרינן דבר אחר הרי שהיה זה שנאסר כהן וכו' אלא בחוץ. דאיך יתרץ זה ר\"ע לנפשיה הא בחוץ מנכרי גם לדידיה הוי גט כיון דשייר לנכרי אסור לנכרי משום א\"א דאילו פנויה לנכרי ליכא איסור דאורייתא כמ\"ש תוס' (ספ\"ק דיבמות) אבל זו אסורה מדאורייתא משום א\"א לאחר שיתגייר ג\"כ אסורה לו. ויקשה ג\"כ דבחוץ לפלוני דאינו גט ואסורה לכהן משום צד גירושין. מכ\"ש בחוץ לנכרי כיון דנשאר צד א\"א לנכרי דתתסר לעלמא משום צד א\"א. וכן פירכא דר' יהושע דמקיש קודמי הויה שנייה לקודמי הוי' ראשונה דלא היה בה צד אישות תקשי לנפשיה מבחוץ לנכרי וצ\"ע:",
+                "[אות צד] <b>תוי\"ט ד\"ה וחכמים אוסרים. זוהי דעת הרמב\"ם. </b>אין זה מוכרח דהלא גם רש\"י ותוס' ס\"ל כן בסוגיא אבל לא מטעמיה דהרמב\"ם אלא מטעם דגזרינן ע\"מ אטו חוץ דבחוץ אפי' בע\"פ פסול מדאורייתא וא\"כ י\"ל דגם דעת הרע\"ב כן. וע' ברשב\"א ור\"ן דכמה פוסקים ס\"ל דבחוץ בע\"פ כשר מדאורייתא ופסול רק מדרבנן אטו בכתב ובע\"מ בע\"פ כשר דהוי גזירה לגזירה וכמו שכתבתי בסמוך:",
+                "[אות צג] <b>במשנה ויאמר לה הרי את כו'. </b>אבל אם יאמר לה סתם הר\"ז גיטך לא מהני כיון דמעיקרא אמר בהדיא אלא לפלוני אי אמר בתר הכי הר\"ז גיטך לא מבטל מה דאמר מעיקרא בהדיא. הר\"ן. אבל הרמב\"ם כ' או יאמר הר\"ז גיטיך:",
+                "[אות צה] <b>תי\"ט ד\"ה יטלנו ממנה. הואיל וקנאתו בנתינה. </b>ואם נתן לה גט בתנאי ואח\"כ רצה שתתגרש בלא קיום התנאי כ' הרשב\"א פ\"ז דגיטין (בדף ע\"ב ב' בד\"ה אצטליתא דוקא). דא\"צ ליטול ממנה כיון דאי בעי לא מקיימא תנאה ונמצא גט בטל בבטולו של תנאי ולא קנאתו לפסול מכהונה. כ\"כ הר\"ן והה\"מ (פ\"ח הל' כ\"ג מה\"ג). ומלשון הרשב\"א משמע דבתנאי דאם ירדו גשמים דאין בידה לבטל התנאי צריך לחזור וליטול ממנה ולדידי צ\"ע הא יכול לומר אח\"כ הר\"ז גיטיך מעכשיו בלי תנאי ובדרך ממנ\"פ אם יתקיים התנאי ממילא מגורשת למפרע ואם לא יתקיים התנאי ממילא בטל הגט למפרע ולא קנאתו לפסול מכהונה ותהיה מגורשת מעתה. וצלע\"ג:",
+                "[אות צו] <b>הרע\"ב ד\"ה וחכמים אוסרים כו'. אבל אי אמר כו' על מנת שלא תנשאי כו'. </b>ואפי' אמר על מנת שלא תנשאי ולא תבעלי לפלוני. מסקנת רוב הפוסקים. ואם נישאת לאחיו של אותו פלוני ומת אינה פוטרת צרתה דאינו דומה לאחות אשתו כיון דעתה אינה ערוה עליה אלא דא\"י לעבור על תנאי ואם יעבור ויקחנה בטלה האישות למפרע ולא הוי צרתה. והיא עצמה מסתפק הרשב\"א ריש יבמות אי צריכה חליצה או לא:",
+                "[אות צז] <b>בא\"ד שלא נכתב התנאי בתוכו פסול. </b>והא דקתני במתני' ואם כתבו בתוכו דמשמע דוקא בכתבו ממש וגם משמע דדוקא בחוץ דמזה מיירי מתניתין אבל בתנאי אפילו בכתבו בתוכו וכן בחוץ בלא כתבו בתוכו כשר. היינו בלאחר התורף דבזה לא פסול אלא בב' לריעותא דכתבו בתוכו וכן בחוץ דגזרינן אטו לפני התורף. אבל בתנאי דעלמא דלפני התורף לא פסול רק מגזירה דאטו חוץ בלאחר התורף כשר דהוי גזירה לגזירה וכן בחוץ בע\"פ לא גזר אחר תורף אטו לפני תורף אבל לפני תורף אף בתנאי ובע\"פ פסול. ודעת הרבה פוסקים דלפני התורף לא פסול אלא בחדא לריעותא דהיינו בחוץ בע\"פ או בתנאי בכתב ובלאחר התורף בעי' ב' לריעותא חוץ ובכתבו:"
+            ],
+            [
+                "[אות צח] <b>במשנה ולכל מי שיש כו'. </b>ובכלל הזה באומר חוץ מפלוני והוא קטן כיון שיש לה עליו קדושין כשיגדיל. ובחוץ לנולדים וחוץ מבעל אחותה איבעיא דלא איפשיטא דאפשר דהוי שיור דעתידי דמתילדי וזמנין דמתה אחותה וחזיא ליה ושאני לנכרי ועבד דגירות ל\"ש. ומלשון רש\"י דדייק חוץ לפלוני והוא קטן משמע דאילו אמר סתם חוץ מקטנים לא הוי שיור דאינו משייר רק על הזמן שהם קטנים ואז בלא\"ה אין להם קדושין בה. ואולם תמוה לי מסוגייא דאמרינן א\"ל תניתוה חוץ מעבד ונכרי אם איתא עבד ונכרי עבידי דמגיירי. הא י\"ל חוץ מנכרי ועבד לא מיירי באמר חוץ מפלוני והוא נכרי או עבד. אלא באמר חוץ מנכרי ועבד ושייר רק לזמן שהם נכרים ועבדים וכשיתגיירו יהא הגט מתיר להם וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות צט] <b>תי\"ט ד\"ה רי\"א כו'. וטעמא משום דאמרינן בגמרא דפליג ת\"ק ור\"י. </b>אין זה מוכרח דהא אם זהו טעמא דהרע\"ב הו\"ל לפרש ג\"כ דבעי' דוקא מנאי דבלא זה אינו מוכח דמגרשה ממנו כדאיתא בריש נדרים (דף ו') (*הרע\"ב לא נתן טעם אלא על ודין) לזה נראה יותר בכוונת הרע\"ב דס\"ל כדאמר רבא שם דגם רבנן דס\"ל דידים שאין מוכיחות לא הוי ידים אלא דס\"ל דהוי מוכיח (*מן הענין דלגבי ודין מוכח דאין אדם מגרש בדיבורא ולגבי מנאי מוכח דאין אדם מגרש אשת חבירו) וא\"כ ראוי לפסוק כרבנן אלא דלענין ודין הוא איבעי דלא אפשיטא בסוגייא אי בעי ודין והיינו דמספקא לן הלכתא כמאן דדלמא מסתבר טעמא דר\"י בזה דלא מיקרי מוכח. אבל לענין מנאי דלא מבעי לן קי\"ל כרבנן לגבי דזהו מקרי מוכח. דאין אדם מגרש אשת חבירו. ורק לגבי ודין חזינן דמספקא להש\"ס דדלמא זהו לא מיקרי מוכח ממה דבדבורא לא מגרש ע' בר\"ן (ריש נדרים). וברור:",
+                "[אות ק] <b>תי\"ט ד\"ה גופו של גט. אלא ערוה שיש בה הויה כו' משא\"כ בשחרור. </b>אין זה מספיק אלא לאביי דאמרינן אליביה (פ\"ק דנדרים) דר\"י ס\"ל ג\"כ דידים שא\"מ הוי ידים ורק בגט משום דבעי' כריתות וליכא. ואפשר דהירושלמי ס\"ל כאביי. אבל לרבא דטעמא דר\"י דבכ\"מ ידים שא\"מ לא הוי ידים וכדנקט התי\"ט בקושייתם ממילא גם בשחרור אף אם לא בעינן כריתות מ\"מ לא מהני דהא בכל מילי ידים שא\"מ לא הוי ידים. גם על עיקר יסוד זה דבשחרור ל\"צ כריתות קשה מסוגיא דגיטין ד\"ט א' דאמרי' גבי שחרור בעי כריתות. והעיקר פי' הירושלמי כמ\"ש הק\"ע והפ\"מ דקאי אמתני' דלעיל חוץ מאבא ומאביך דלא התפיסה התורה שם כריתות רק נגד יש בו הויה. אם משיירו לא הוי כריתות אבל לא אם משייר למי שאין בו הויה. וברור:"
+            ],
+            [
+                "[אות קא] <b>במשנה ואין בו זמן. </b>אף דזמן הוא משבע חקירות דבעי' מן התורה בכל עדות כדאיתא (רפ\"ד) דסנהדרין מ\"מ כמו דתקון רבנן בממון דלא בעינן דו\"ח משום שלא תנעול דלת ה\"נ בגט תקנו כן וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. נ\"י (רפ\"ד) דסנהדרין:"
+            ],
+            [
+                "[אות קב] <b>תוי\"ט ד\"ה היה כתוב טופס. דאל\"ה הראשון מוקדם. </b>כ\"ה בסוגיא וק' לי הא מוכח מתוכו דהוא מוקדם כיון דחתימת עדים אחר זמן המאוחרים והוי ככתבו קודם חתימתן לא כתבנו בזמנו רק בזמן פלוני. וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות קג] <b>תוי\"ט סד\"ה ושנים עדים עברים. והאב על השני. </b>אע\"כ דמתני' מיירי דלא כתב עד וא\"כ בין כתב ראובן בן תחת הראשון בין כתב ראובן תחת הראשון ובן יעקב תחת השני אין כשר אלא הראשון בשמו לבד דבן פלוני לבד אינו מתכשר אם לא כתב עד. או דמיירי דכתב עד וכתב ראובן בן תחת הראשון וידעי' דהאי חתימה תחת שני לאו דיעקב הוא. גמרא:",
+                "[אות קד] <b>במשנה ע\"א עברי וע\"א יוני. </b>דחיישינן שמא היוני הראשון גונדלית חתם והוי על גט הראשון ג' חתימות או דהעברי שני גונדלית חתם והוי על השני ג' חתימות (לשון רש\"י). וכ' הר\"ן דמרישא לא שמעי' רק דחיישי' שהיוונים חתמו גונדלית ואשמעי' דחיישינן גם לעברים חותם גונדלית. וקשה לי הא ג\"ז מוכח מרישא דהא אם היונים חתומים בראשונה השמאלי כשר ולא הימיני וע\"כ משום דחיישינן שהעברים חתמו גונדלית (ובמתני' סתמא קתני את שהעדים הראשונים כו'). וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות קה] <b>בתוי\"ט ד\"ה כתב סופר כו'. הא מני ר' יוסי היא. </b>לפי' הרע\"ב (לעיל פ\"ו מ\"ז) דיכתבו ויתנו היינו הכתיבה והחתימה א\"כ מוכח דלר\"מ ג\"כ חתם סופר ועד כשר. ועמ\"ש לעיל שם (אות ע\"ב):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות קו] <b>תוי\"ט ד\"ה שנאמר. לעבור עליו בב' לאוין. </b>כבר כתבו האחרונים דט\"ס הוא וצ\"ל לעבור עליו בלאו ועשה דהא סוטה הוא רק עשה. ואולם עדיין קשה לי היאך חל לאו דמחזיר גרושתו על איסור הקודם לו מחמת סוטה לפמ\"ש תוס' פ\"ג דשבועות (דף כ\"ג ב') דאין איסור חל על עשה המפורשת עיי\"ש וצ\"ע. ולומר דהוא גזה\"כ הא י\"ל דאצטריך הקרא באם אח\"כ הוזמו עידי טומאה אלא דהירושלמי עדיפא משני אבל מנין לנו דגזה\"כ לומר בו דאין איסור חל על איסור הא הקרא משכחת בהוזמו:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Gittin/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Gittin/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3fc3d18ac3092bb7671116dd2ae10106e61613b7
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Gittin/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,266 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Gittin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Gittin",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>במשנה המביא גט ממדה\"י צריך כו'. </b>לשון רש\"י ז\"ל צריך השליח המביאו וכו' ושליח זה הבעל עשאו שליח הולכה. ופי' הר\"ן דאי שליח קבלה כיון דהאשה נתגרשה בקבלתו א\"צ שיאמר בפ\"נ ובפנ\"ח וטעמא דמלתא כיון דמדינא ל\"צ אלא מפני חשש ערעור דיבוא הבעל ויערער מש\"ה אין לחוש לזה רק כשנתנו לשליח הולכה דבשעה שהגט יוצא מתחת יד הבעל אינו גומר ומגרש עדיין לפיכך חוששין שמא ימלך ויערער אבל כל שהבעל בעצמו נותנו לידה או ליד ש\"ק שלה דבשעה שהגט יוצא מתחת יד הבעל גומר ומגרש מסתמא לא יערער אח\"כ. מיהו אם בא הבעל וערער צריכים לקיים כמו במביא בא\"י דאנן ל\"ח ואם ערער צריך קיום. וע' לקמן (פ\"ב מ\"ז) בהרע\"ב:",
+                "[אות ב] <b>תוי\"ט ד\"ה צריך שיאמר. עוד פרש\"י בדף ג'. </b>לענ\"ד י\"ל בכוונת רש\"י עפ\"י דברי תוס' ד\"ה לפי שאין בקיאים וכו' ומפרש ר\"ת דבכל הלכות גיטין בקיאים וכו' והא דפי' הקונטרס דממילא שיילי' וכו' ואומר ר\"י דמסתמא לשמה מסהיד. נראה מהמשך דבריהם דאי הוי אמרי' דלשמה לאו בדוקא אלא גם משום מחובר וכדומה פסול באמת היו צריכים למישיילי' דלא היה שייך לומר דסתמא לשמה מסהיד כיון דאין ידוע לשליח על מה דהצריכו להעיד בשביל זה. וכ\"כ המפרשים. והנה בעיקר קושיא דאמאי נקט רבה לשמה ולא נקט אינך פסולי'. זהו שייך רק לס\"ד. אבל למה דמסיק דסתם ספרי דדייני מגמר גמירי ורבנן הוא דאצרוך ופירש\"י דלמא דאשכח דכתוב ועומד לשם א' מבני עירו ונמלך הוא לגרש. ממילא זהו שייך רק לענין לשמה אבל לאינך דברים ליכא חשש דהא הסופר מגמר גמר ובודאי כתב כדינו בלי פיסול. ומה\"ט ליתא לקושית תוס' דאם נימא דלשמה לאו דוקא הא דפרכי' לקמן בין לרבה בין לרבא האיכא מחובר. הא ג\"ז נכלל בכלל מוליך ומביא. די\"ל דהתם קאי למסקנא דהחשש רק משום לשמה. לפ\"ז י\"ל דבתחלת הסוגיא דאין בקיאים היינו דלא בקיאי' בדינים וממילא לשמה הוא לאו דוקא דהצריכוהו לומר בפ\"נ גם משום אינך פסולים בזה כ' רש\"י דשיילי' ליה אם נכתב לשמה וה\"ה דשיילי' לי' על שארי פסולים. אבל לבתר דמסקי' סתם ספרי ממילא החשש רק משום לשמה מש\"ה כ' רש\"י די\"ל דסתמא לשמה מסהיד. גם לפי אידך טעמא דכ' הר\"ן שהובא בתי\"ט בסמוך דל\"צ לשיילי' כיון שהוא שלוחו של בעל זה ואומר בפ\"נ תולין להקל ואמרי' שבעלה של זו כתב וכו' זהו לא שייך רק למסקנא דהחשש רק לשמא נכתב לשם אחר ונמלך הוא לגרש. אבל לס\"ד דאין בקיאים מה בכך דתולין דהבעל זה כתבו מ\"מ החשש דהבעל זה כתבו בפסולים אחרים מש\"ה כ' רש\"י דשיילינן לי'. והנה בעיקר קושית תוס' הנ\"ל מהא דפרכינן בין לרבה בין לרבא האיכא מחובר. לכאורה תמוה דהא מ\"מ בלאו פסול מחובר צריך ג\"כ לומר בפ\"נ בשביל פסול דלשמה א\"כ מהא דשוו למוליך ומביא לא נשמע פסול מחובר מש\"ה פרכינן דליחשוב מחובר. והא דפריך ממחוב' ולא בהיפוך דמדין מוליך ומביא לא נשמע פסול דשלא לשמה דדלמא צ\"ל בפ\"נ משום מחובר. זה אינו דאם מחובר פסול משום ג\"ש דלה לה ממילא גם שלא לשמה פסול. ורק בהיפוך י\"ל דדלמא שלא לשמה פסול. משום דלה דכתיב בשפחה הוא לה לשמה ול\"צ בזה לגז\"ש דלה לה אבל מחובר דאיתא מוכתב ונתן דאינו מחוסר קציצה דזהו נכתב רק בגט אשה לא ידענו דפסול בשיחרור והכי דייק לישנא דרש\"י (לקמן דף ט' ע\"ב) דעל מה דפרכי' והאיכא מחובר כ' דכתיב וכתב ונתן ושחרור ילפי' לה לה מאשה. ולא נקט רש\"י כן מקודם לזה במאי דפרכי' והאיכא לשמה. והיינו כנ\"ל דלענין לשמה דאתי' מן לה בעצמו ל\"צ לגז\"ש דמלה דכתיב בשחרור דרשינן לה לשמה ורק לענין מחובר צריכין מדין גז\"ש. וא\"כ לכאורה אין התחלה לקושית התוס'. אח\"כ אמרו לי שהקשה כן בפ\"י. ולענ\"ד בהקדם דברי תוס' ג' ב' ד\"ה דתנן אין כותבים וכו' ותימא לר\"י דהכא משמע דלא מתוקמא כר\"מ וכו' ביאור דבריהם דאף די\"ל דעיקר הטעם דהולד ממזר כיון דלא אמר בפנ\"ח. ובפנ\"כ דנקט היינו דרך גררא בעלמא מ\"מ הא לר\"מ לא נתקן מעולם לומר בפנ\"כ וליכ' זה נוסחא כלל ל\"ש לומר דנקטה אגב גררא. ואף לתירוצם ב' שתירצו בתחלה דפירכת הש\"ס חתימה בעי כתיבה לא בעי היינו ואמאי קתני בסיפא דאי לא אמר בפנ\"כ פסול. אבל על גוף התקנה י\"ל דתקנו כן משום לכתחילה וא\"כ שפיר י\"ל דגם לר\"מ צ\"ל בפנ\"כ משום לכתחילה ומש\"ה נקט ר\"מ ול\"א בפנ\"כ ובפנ\"ח והולד ממזר משום דלא אמר בפנ\"ח. וביותר י\"ל דהא לכאורה קשה על תירוצם הנ\"ל דהא י\"ל כיון דהוצרכו לתקן בפנ\"כ משום לכתחלה תקנו זה ג\"כ משום אחלופי כמ\"ש תוס' (ד\"ה ע\"ב) ד\"ה רבה אית ליה דרבא עיי\"ש. וא\"כ י\"ל דגם אם התקנה בפנ\"כ רק משום לכתחילה. מ\"מ כיון דתקנו שיאמר כן תקנו ג\"כ משום אחלופי. מ\"מ זהו רק למסקנא דלרבה ג\"כ משום קיום וא\"כ בפנ\"ח הוא באמת גם משום קיום בזה שייך אחלופי משום קיום דעלמא. אבל להס\"ד דהש\"ס הכא דרבה לית ליה דרבא ואין בעדות דבפני נחתם ענין קיום ל\"ש כלל אחלופי. וא\"כ למסקנא שפיר י\"ל דלר\"מ ג\"כ בפני נכתב מעכב בדיעבד דקתני משום לכתחילה וממילא תקנו ג\"כ משום אחלופי. מ\"מ שפיר הקשו דכל בנין דתוס' רק למה דנקט הש\"ס תחלה הקושי' כתיבה לא בעי דתנן אין כותבים במחובר. וא\"כ י\"ל דלכתחלה בעינן כתיבה לשמה גזירה אטו חתימה כמו מחובר. מש\"ה הקשו דדלמא התקנה משום לכתחלה. אבל באמת למה דאמרי' אח\"כ והא אר\"נ אומר היה ר\"מ אפילו מצאו באשפה וכו' וכ' תוס' שם דאפילו לכתחילה ל\"צ כתיבה לשמה וחילקו שם בין לשמה ובין מחובר. א\"כ שפיר קשה לר\"מ למה תקנו כלל בפנ\"כ דהא אפילו לכתחילה ל\"צ כתיבה לשמה ואמאי נקט ר\"מ בלישני' ול\"א בפנ\"כ דמשמע דהתקנה היה לומר כך. ואי דנימא דתקנו משום מחובר דלכתחילה פסול ותקנו ג\"כ משום אחלופי. מ\"מ קושייתם למה דהוכיחו בשמעתין דדוק' משום לשמה תקנו ולא משום מחובר. וביותר דלהך תירוצם הנ\"ל דפירכת הש\"ס כתיבה לא בעי קאי על סיפא דמתני' דאם ל\"א בפנ\"כ פסול. ובררנו דהיינו לס\"ד דרבה לית ליה דרבא וליכא משום אחלופי. והא מ\"מ קשה למסקנא למה צריך לשנויי (כר\"א) דמשום מזוייף מתוכו הא למסקנא דרבה אית ליה דרבא י\"ל דכיון דתקנו משום לכתחי' תקנו ג\"כ משום אחלופי ונצטרך לומר דכל הסוגיא קאי רק לס\"ד דרבה לית ליה דרבא וזה דוחק כמ\"ש תוס' (ע\"א שם) בד\"ה מאן האי תנא. ואך באמת לק\"מ דהא אחר דפריך מדר\"נ דאומר היה ר\"מ וכו' דאפילו לכתחילה ל\"צ כתיבה לשמה מוכרחים לתירוצא דהש\"ס דמזוייף מתוכו. או לשינוי דרב אשי ה\"מ ר\"י היא. וא\"כ אי נימא דתקנו ג\"כ משום מחובר עדיין קשה הא למסקנא ל\"צ כלל להנך שינויי דהא י\"ל דתקנו משום מחובר ולענין לכתחילה ותקנו ג\"כ משום אחלופי. ואי דצריכא לתרוצא על לישנא דרבה דנקט מטעם לשמה היא גופה קשה דלפי תירוצא דהש\"ס אתי מתני' רק כר\"א או כר\"י אמאי נקט באמת רבה משום לשמה לנקוט משום מחובר ואתי' ככ\"ע. אע\"כ מוכח להך תירוצא דלא תקנו רק משום לשמה [ומה דלא נקט תוס' בשמעתין זה להוכח' דתקנו רק משום לשמה. היינו דהא י\"ל כתירוצם קמא דמשום לכתחילה בעלמא לא היו מתקנים כלל] וא\"כ שפיר הניחו תוס' קושייתם בתמי' מתקיימת דלר\"מ למה תקנו כלל בפנ\"כ דבממנ\"פ לתירוצם קמא הא לא תקנו כלל משום לכתחילה. ולאידך תירוצא הנ\"ל הא מוכח דמשום מחובר לא תקנו וכיון דאפי' לכתחילה ל\"צ כתיבה לשמה לר\"מ למה תקנו כלל בפנ\"כ. ואחרי כל אלה מובנים היטב דברי תוס' שהתחלנו דשפיר הוכיחו מפרכת הש\"ס והאיכא מחובר דהא נכלל בכלל מוליך ומביא ואי דאף אם מחובר היה כשר צריך לומר משום לשמה. הא שם מוקמי' להך ברייתא כר\"מ דע\"ח כרתי ולפי הך סברא דמשום מחובר ג\"כ תקנו א\"כ לר\"מ צריך לומר בפנ\"כ משום מחובר לענין לכתחלה. וא\"כ שפיר נכלל בכלל מוליך ומביא דהא מטעם לשמה לא היה צ\"ל בפנ\"כ דהא אפי' לכתחילה ל\"צ כתיבה לשמה ומוכח שפיר מדין מוליך ומביא דמחובר פסול בשחרור וממילא גם שלא לשמו פסול כנ\"ל. אע\"כ דמשום מחובר לא תקנו כלל ודברי תוס' ברורים ומאירים:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ג] <b>תוי\"ט ד\"ה יתקיים בחותמיו כו'. משום דלא קביעי ב\"ד. </b>וכ\"כ הר\"ן בשם הרמב\"ם וז\"ל והאידנא א\"י כח\"ל לגיטין דליכא בתי דינין דקביעי עכ\"ל. משמע דדינו כח\"ל דממדינה למדינה צ\"ל בפ\"נ ובאותה מדינה א\"צ. ואח\"כ הוסיף הר\"ן בשם ר\"ת דהאידנא הוי כבני מחוזא דניידי דאמרי' בסוגיין דאפי' באותה שכונה צ\"ל בפ\"נ וכ\"כ תוספות והרא\"ש בשם ר\"ת. ועמ\"ש לקמן (בפ\"ב מ\"ז):"
+            ],
+            [
+                "[אות ד] <b>תוי\"ט ד\"ה שוים למוליך כו'. וי\"ל דחשיב עגון. </b>והר\"ן תירץ דלפעמים האדון שולחו לו בע\"כ ומשנתנו השליח לידו לישא שפחה א\"י ולישא ב\"ח א\"י והוי עיגון:"
+            ],
+            [
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה לא הוזכרו. הר\"ן. </b>אבל דעת תוס' בסוגייא דבגט אין חילוק בין ערכאות או להדיוט ותלי' הכל בשמות מובהקים וע\"י עידי מסירה ובשארי שטרות תליא הכל בערכאות דבערכאות בכל ענין כשר. ובהדיוטות אף במובהקים וע\"מ פסולים כיון דמשכחת בהו הכשר בערכאות בלא ע\"מ אם נכשיר בהדיוטות יבואו להכשיר גם בלא ע\"מ כמו בערכאות. בזה חמירי שארי שטרות מגיטי נשים. ומה דקתני במתני' לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט קאי אגיטי ממון:"
+            ],
+            [
+                "[אות ו] <b>תוי\"ט ד\"ה מפני שהוא קנינו. ולא מהדרו ליה דאי בעי כו' בתוך ד' אמותיו. </b>בסוגיי' איתא דר\"מ אומר כך לרבנן וכ\"ת אי בעי זריק ליה גיטא ופסיל ליה שביק ליה ועריק ואזיל לעלמא. ובתו' ד\"ה וכ\"ת אי בעי. וא\"ת מה בכך מ\"מ חוב הוא לו זה השחרור שפוסלו מתרומה. וי\"ל דקסבר דלא חשיב ליה חוב מה שמקבלו זה כיון דאפי' אם לא יקבלנו יכול רבו לפוסלו בענין אחר. א\"נ ה\"פ אי בעי זריק ליה האדון ספק קרוב לו ויאסור בתרומ' ובשפחה ובב\"ח עכ\"ל משמע לתי' שנייה אמרי' באמת דמשום זריק ליה גט לחוד מ\"מ מעשה השחרור בעצמו חוב וא\"י המקבל הזה לזכות לו עבורו כיון דבעצמותו הוא ענין חוב אל' דהאדון יכול לגרע כחו לאסרו בתרומה. ואעפ\"כ יאסר בב\"ח ובשפחה שיזרוק לו ספק קרוב לו. וקשה לי דא\"כ איך אמרי' עלי' שביק לי' וערק ומה אילו עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה. והיינו דר\"מ רוצה להוכיח זה דכמו דס\"ל לכם דגט אשה הוי חוב ול\"א אי בעי זריק לה גיטא וע\"כ משום דערקא ושבקה לי' (כפי' התוס' ד\"ה ומה אילו). והא בגט אשה דהחוב פסידא דמזונות בזה מה בכך דזריק לה גיטא ויסתלק חיוב מזונות הא מ\"מ זהו עצמו ענין חוב ואי דיכול ליגרע כחה דיזרוק לה ס' קרוב לה ויפסיד לה מזונות ותאסר להנשא הא בזריקת ספק קרוב לה לא מפסידה מזונות דהא קי\"ל דמגורשת ואינה מגורשת חייב במזונות וצ\"ע:",
+                "[אות ז] <b>במשנה לא יתנו לאחר מיתה. </b>וקמ\"ל דאין גט לאחר מיתה. וכ' התוס' אע\"ג דבהדי' תנן בפ' מי שאחזו דאין גט לא\"מ הכא אצטריך לאשמועינן דאע\"ג דמינה המגרש שליח בחיי' לא חשיב השליח להיות כמותו אחר מותו כאילו הוא עצמו קיים עכ\"ל וקשה לי הא מ\"מ ג\"ז מוכח ממתניתין דמסכתין (פ\"ג מ\"ג) המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים. הרי דאילו מת אין נותן לה וצע\"ג:",
+                "[אות ח] <b>תוי\"ט ד\"ה האומר תנו. שלא מסרם ליד שליח בחייו. </b>ותוס' כתבו א\"נ דנטלו לאלתר ונאמר דל\"א תן כזכי אלא במסרו מיד ליד. וקשה לי הא בכה\"ג ל\"ש כלל לומר תן כזכי דאפי' בזכי במפורש לא מהני כיון דהיא עצמה אם אינו נותן לה מיד ליד אלא דמראה לה הגט ואומר קחי גיטך ולקחה הגט לא מהני דהוי כטלי גיטיך מעג\"ק וה\"נ מסתמא בשחרור דדמי בכל דבר לגט אשה וא\"כ ה\"נ לא מהני לאחר ליטלו מעג\"ק ולזכות עבורה. ואי דרצו לתרץ גם למ\"ד בגיטין דס\"ג ב' דיכולה לומר לשליח הולכה הוי את ש\"ק ולא בעי' שחזרה שליחות אצל הבעל וא\"כ נפרש דתן היינו דבתחלת נטילתך תהיה את שליח דידי ואח\"כ זכה עבורה. מ\"מ בזה בוודאי בפשוטו יש לחלק דל\"א תן כזכי היכא דצריך להיות תחילה שלוחו ולא מצי לזכות לה מיד בנטילתו ול\"א דתן הוי תרי ענינים הולכה ולקבלה וצ\"ע. ואולי שבאו לתרץ דא\"כ למאי טרחו בגמ' למצוא טעם בסיפא דמתני' בתנו מנה דאמאי יתנו לאח\"מ הא י\"ל דהתם אמרי' מטעם תן כזכי דיכול לזכות מיד עבורו ומיירי בנטלו בחייו והיינו לשיטת ר\"ת בתוס' (לעיל די\"א ב') דגם במתנה אמרי' תן כזכי. ואולם זה אינו מספיק דהרי תוס' רצו לתרץ דמתני' כר\"מ דוקא והא יקשה ג\"כ כזה דא\"כ בסיפא בפשוטו הטעם מטעם תן כזכי ועיין:",
+                "[אות ט] <b>בא\"ד שמשעה ראשונה זכה לו השליח. </b>אבל שיטת הרי\"ף דגם באומר תן (אף דלא מצו למיהדר מ\"מ) בעי דמטא לידה. ולא קשיא מהאי (דלקמן דס\"ג) אשתך אמרה התקבל כו'. דשאני הכא כיון דלא אמר בלשון זכה ואפקיה בל' תן מקפיד שיהיה נתון לה וכן מבואר ברמב\"ם (ריש פ\"ו מה' עבדים). והרא\"ש והר\"ן שהקשו על הרי\"ף מהאי דהתקבל הנ\"ל איני מבין עומק כוונתם. ואי דלא ניחא להו לחלק בכך היה להם להקשות מסברא על הרמב\"ם:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות י] <b>תוי\"ט ד\"ה ור\"י מכשיר. כיון דאיכא תרי. </b>הך לישנא אינו מפורש בש\"ס אלא סתם ת\"ק סבר גזרי' דלמא אתו לאחלופי ור\"י סבר ל\"ג. ורש\"י הוא דפי' דטעמא דר\"י דל\"ג כיון דצריכי' תרי על הכתיבה וכן מבואר מתוך דברי התוס' ד\"ה במאי פליגי. לפ\"ז ממילא ר\"י לא פליג רק בסיפא אבל ברישא דא' אומר בפנ\"כ וא' אומר בפנ\"ח מודה ר\"י דפסול. ומזה תמוה לי לשון רש\"י במתני' ד\"ה ור\"י מכשיר דכיון דמצריכינן לאסהודי נמי אכתיבה או הוא או אחר תו לא אתי לאחלופי ובגמ' אמרי' חלוק היה ר\"י בראשונה עכ\"ל. ותמהני הא הגמרא אמר כן בלישנא בתרא דמיירי באתיוה בי תרי וטעמא דר\"י דס\"ל דב' שהביאו א\"צ לומר. מש\"ה פליג גם ברישא. אבל למה דנקט רש\"י דטעמא דר\"י דבזה לא אתו לאחלופי והיינו לישנא קמא דמתני' מיירי באין גט יוצא מתחת ידי שניהם. בזה לא פליג על רישא דפסול כיון דליכא ב' מעידים על הכתיבה החשש אחלופי במקומו. ומלשון רש\"י או הוא או אחר משמע דאפילו בעד אחד מעיד על הכתיבה מועיל לענין אחלופי. ומש\"ה כ' רש\"י דפליג גם ארישא. אבל הא רש\"י כתב להדיא בסוגיין דכיון דאיכא ב' המעידים על הכתיבה וצע\"ג:",
+                "[אות יא] <b>שם ד\"ה אחד אומר בפנ\"כ. שכיון שיש שנים א\"צ שיאמר כו'. </b>לפ\"ז הא דקתני א' אומר בפנ\"כ גם לרבה הוא מיותר כיון דמיירי ביוצא מתחת ב' עידי החתימה וב' שהביאו א\"צ לומר כלל. והרי תוס' שהביא התי\"ט עצמו בתחלת דבור זה כתבו למאן דס\"ל לפי שאין עדים מצויים לקיימו אפי' אין שם עד מעיד על הכתיבה. משמע דלרבה הוא בדוקא. אבל הדבר פשוט לרבה מיירי בלא אתיוה בי תרי וצריכים לאמירת בפנ\"כ אלא דהשליח הוא הא' שאומר בפנ\"כ והשליח נאמן כבי תרי. ועל החתימה יש ב'. וזהו כמ\"ש התי\"ט בדרך ואין לומר. ומה דסבר התי\"ט שכל שלא העיד כתקנת חז\"ל אינו כלום. זה אינו דדווקא עד החתימה אם אינו מעיד כתקנת חז\"ל היינו שלא העיד גם על הכתיבה. אף דיש ב' עדים על הכתיבה מ\"מ פסול. וזהו רישא דמתני' ומטעם דעד החתימה צריך להעיד על הכתיבה כיון דעדותו ענין קיום שייך אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא אבל עד הכתיבה עדותו מעליא אף שאינו מעיד על החתימה ומה\"ט בסיפא כשר והוא ברור. ומותיבנא תיובתא על התי\"ט הא מבואר בסוגי' ללישנא בתרא דמיירי מתני' ביוצא מתח\"י שניהם. וברישא פסול דב' שהביאו צריכים שיאמרו. ולהתי\"ט יקשה כיון דצריכים שיאמרו אמאי כשר בסיפא הא לא העיד כתחז\"ל א\"ו דעדותו על הכתיבה לחוד הוי עדות מעליא. וה\"נ לל\"ק באין יוצא מתח\"י שניהם כיון דב' מקיימים החתימה אף דמ\"מ צריכים לאמירה בפנ\"כ מ\"מ מהני כיון דהוא שליח והוי כתרי והכי איתא להדי' בסוגיי' על סיפא דמתני' א\"ר אמי אר\"י ל\"ש אלא שהגט יוצא מתחת יד עד הכתיבה דנעשה כשנים מעידין ע\"ז וב' מעידין ע\"ז וכו'. ודברי תי\"ט בזה הדיבור תמוהים מאד:"
+            ],
+            [
+                "[אות יב] <b>תוי\"ט ד\"ה ור\"ש מכשיר. ורבנן ס' כו' כשיבא הגט ליד האשה כו'. </b>והיינו דס\"ל דיש להבעל פירות עד שעת נתינה. ואמת שכן הוא בסוגיי' דר\"י ס' עד שעת נתינה. אבל עכ\"ז תמוה דמנ\"ל דרבנן פליגי גם בהא עם ר\"ש בדין פירות. הא י\"ל דת\"ק ס\"ל כר\"ש לענין פירות דמשעה שנותן עיניו. אלא דס\"ל דמוקדם פסול משום חיפוי. ותיקון זמן באמת משום חיפוי ומשום פירות ג\"כ ופליגי רק אם חיישינן לחיפוי או לא. והוא תמוה טובא לכאורה. ומצאתי אח\"כ שתמה כן במהר\"ם שיף. והנלע\"ד בהקדם דברי התוס' עד שעת נתינה וכו' וא\"ת ולר\"י היאך כותבין גט לאיש וכו' וי\"ל דגבי כותבים וכו' וא\"ת ואמאי כותבים שמא תזנה וכו' דלא מקדים אינש פורענותא לנפשיה. ביאור דבריהם דאמאי לא תירצו מיד דלא מקדים אינש פורענותא היינו דניחוש דשמא באמת גמר בדעתו לגרשה לזמן פלוני וכותב במכוון מיד הגט כדי לעשות קנוניא על הלקוחות לטרוף מזמן הכתוב בו לזה הוצרכו לתרץ דמסתמא נותן גט בפרהסיא ויוציאו קול ויאמרו אייתי סהדי (כי הוא כמו גט הנמצא המוזכר בתוס' שם), וע\"ז הקשו דמ\"מ ניחוש שמא תזנה וימסור לה בצנעא משום חיפוי ולזה תירצו דהא ודאי לא יקדים לכתוב הגט בשביל שמא תזנה דודאי לא אסיק אדעתא לחוש שמא תזנה וא\"כ ממילא בלא טעם אינו מקדים פורענותא ואינו כותב הגט עד שעת נתינה ממש. ולפ\"ז ניחא כיון דמוכח דת\"ק דפוסל מוקדם דחייש לחיפוי ממילא מוכח דס' דיש לבעל פירות עד נתינה דאל\"כ אמאי כותבים גט לאיש בלא אשתו ניחוש שגמר דעתו לגרשה לזמן פלוני והוא מקדים לכתוב הגט מיד כדי שתטרוף הפירות דאף דימסור בפרהסיא מ\"מ לא יוכלו לומר אייתי ראיה. דהא אף אם מטא גיטה לידה אח\"כ טורפת פירות משעה שנתן עיניו לגרשה. ואף דבאמת כדין תטרוף מ\"מ ניחוש לשמא תזנה בינתים וימסור לה הגט בצנעא ויהיה חיפוי שלא כדין. אע\"כ דיש לבעל פירות עד שעת נתינה וממילא לא ירויח מידי בהקדמת כתיבת הגט כיון דהפירות שלו עד נתינה לא תוכל לטרוף דיאמרו אייתי ראיה ממילא לא יקדים מעשה הכתיבה עד נתינת הגט דלא מקדים פורענותא לנפשיה דהא לא יעשה כן מחשש שמא תזנה. ולענין פירות לא יועיל כלום דיאמרו אייתי ראיה כנ\"ל. והוא נכון מאוד בעזה\"י:",
+                "[אות יג] <b>בהרע\"ב ד\"ה אין כותבין במחובר. מפני שמחוסר קציצה. </b>ואם לא יקצוץ ויתן לה במחובר ג\"כ אינו גט דבעי' נתינה מיד ליד או דמספר ממעטינן מחובר. רשב\"א. ובקרבן עדה בפי' להירושל' הקשה דא\"כ נמעט ג\"כ עבד כדאמרי' בכ\"מ יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות:",
+                "[אות יד] <b>במשנה עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש. </b>וא\"ת למ\"ל למנקט וחתימתו כיון דהיתה כתיבתו בתלוש. וי\"ל דמשכחת שכתבו על אילן תלוש ואח\"כ נטעו והשריש וחתמו עכ\"ל תוספ' בריש מכילתין (ד\"ד א'). א\"כ ממילא משמע דאם היה כתיבתו וחתימתו באילן תלוש ואח\"כ נטעו והשרישו ועקרו ונתן לה דכשר דאף שהיה בזמן מה מחוסר קציצה מ\"מ כיון דבשעת כתיבה וחתימה (ונתינה) היה ראוי ליתן לה הגט בלא קציצה כשר. ובאמת קושי' תוס' לענ\"ד אינה חזקה די\"ל דר\"י בעי לאורויי דבעצמות צריך הכתיבה וגם החתימה (במחובר) [בתלוש] דוכתב קאי אתרוייהו אכתיבה וחתימה ומזה נשמע דה\"נ פסול דשלא לשמה הוא בין בכתיבה בין בחתימה. ודברי תוס' אלו רק בסוגי' דהתם במה דמשני ר\"א ה\"מ ר\"י דתנן ר\"י פוסל ובעי למידק מיניה דכתיבה וחתימה בעינן לשמה מש\"ה צ\"ל השליח בפנ\"כ ובפנ\"ח א\"כ מוכח דמפרש למתני' כתבו במחובר היינו תורף וחתמו היינו עדים (דאילו מפרש כהך מ\"ד דכתבו היינו טופס וחתמו תורף ומתני' ר\"א א\"כ ר\"י דקאמר כתיבתו וחתימתו היינו טופס ותורף דס\"ל משום גזירה טופס אטו תורף אפילו דיעבד פסול. א\"כ אין מוכח דס' דוכתב קאי אתרוייהו ויקשה כתיבה בעי חתימה לא בעי). מש\"ה שפיר הקשו דאם כתיבה בתלוש ממילא החתימה ג\"כ בתלוש. אבל לפי\"מ דנקט הרע\"ב דכתבו היינו טופס וחתמו תורף א\"כ ר\"י דקאמר עד שיהיה כתיבתו וחתימתו היינו טופס ותורף ממילא ליתא לקושית תוס' דשפיר משכחת כתיבתו היינו טופס בתלוש והתורף היה במחובר שהקדים לכתוב תורף קודם להטופס:",
+                "[אות טו] <b>תוי\"ט ד\"ה על הנייר. והרא\"ש מפרש דמתניתין בעדים על המחק והגט שלא על המחק. </b>וכ\"כ תוספות (ואף הגט לפנינו כתוב על הנייר אם כן ידעינן דלא נמחק ולא זייפה מ\"מ כיון דהיה בידה לזייף ולמחוק הוי שטר פסול). וקשה לי דאמאי מכשירים חכמים ע\"י ע\"מ הא מ\"מ היה בידה לזייף דימחוק הכתב ויהיה הוא ועדים עהמ\"ח דכשר ולא תצטרך להביא ע\"מ דנהי' דנין דמסתמא נמסר כהלכה כמו כל גיטין דעלמא. וגם כיון דכותבין עדים עהמ\"ח והוא על הנייר איך כשר בהוא ועדי' עהמ\"ח בלא עידי מסירה נחוש דהיה כתוב על הנייר באיזה תנאי והיא מחקה ונעשה שניהם על המחק. ואם נימא דבאמת בהוא ועדי' עהמ\"ח צריכה להביא ע\"מ ובזה ר\"א מחמיר ור\"מ מיקל. דלר\"מ בהוא ועדים עהמ\"ח כשר כמו כל שטרי דעלמא ולר\"א בעי' ע\"מ. א\"כ תקשי להיפוך בהוא על הנייר ועדים על המחק אמאי צריך ע\"מ הא חזינן דכתוב על הנייר ולא זייפה כלום ואי דחיישינן דיכולה לזייף ולמחוק והא אם תמחוק יהיה הוא ועדים עהמ\"ח ויצטרך להביא ע\"מ. דרך כלל ק' איך שייך בהוא על הנייר ועדים עהמ\"ח להכשיר בע\"מ דמה תועלת יש בע\"מ הא בלא\"ה ידעינן דהיא לא זייפה כיון דאין כאן מחק. ולחששא דיכולה לזייף מה תועלת יש בע\"מ. אם בהוא ועדים על המחק בעי ג\"כ ע\"מ ליכא חשש דיכולה לזייף. ואם לא בעי' ע\"מ מה מהני ע\"מ דהשתא הא יכולה למחוק ולא תצטרכה לע\"מ. ואם נימא דבאמת מה דקתני וחכמים מכשירים היינו בלא ע\"מ וניקום ונאמר באמת דבהוא ועדים עהמ\"ח בעיא ע\"מ והוא על הנייר ועדים על המחק כשר בלא ע\"מ מ\"מ איך תליא זה בפלוגתא דר\"מ ור\"א הא גם לר\"מ היה באפשרי לחז\"ל לתקן בהיפוך דהוא על הנייר ועדים על המחק כשר ובשניהם עהמ\"ח פסול וכמו שהקשו תוס' ב\"ב באמת. וא\"כ אין זה תלוי בפלוגת' דע\"ח או ע\"מ כרתי. גם הא להדיא כ' הב\"י (סי' קכ\"ד) דבשניהם עהמ\"ח כשר בלא ע\"מ זולת לשיטת רש\"י והעיטור וא\"כ יקשה כנ\"ל דבהוא על הנייר ועדים עהמ\"ח למאי נ\"מ בע\"מ הא חזינן דלא זייפה וליכולה לזייף לא מהני הע\"מ דעכשיו דהא יכולה למחוק ולא תצטרך לע\"מ וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות טז] <b>בהרע\"ב ד\"ה ואפי' חש\"ו. ואדעתא דנפשייהו עבדי. </b>לא הבנתי בעבד דהוא ישראל מעליא אלא דלאו בר גיטין וקדושין הוא. מה שייך ביה אדעתא דנפשיה עביד (*אף שהרמב\"ם סובר ג\"כ בעבד. אך מטעם שאינו בן כריתות):",
+                "[אות יז] <b>תוי\"ט ד\"ה אפילו חש\"ו כו'. כ\"כ הר\"ן שם. </b>הר\"ן כ\"כ לשיטתו שהחליט דלפי אוקימת' דמתני' מיירי בטופס. לא מוקמי בגדול עומד ע\"ג. אבל לפירוש הר\"ע והרמב\"ם דבעי' תרוייהו טופס וגעע\"ג אבל בלא געע\"ג באמת גם בטופס פסול א\"כ באמת דינו כמו במחובר (מ\"ש רבינו שפסול הוא לר\"י וה\"ה לת\"ק אסור לכתחילה כי לדעת הרמב\"ם מותר לסופר להזמין טופסי גיטין):",
+                "[אות יח] <b>הרע\"ב ד\"ה ונכרי. דליתי' בתורת גיטין כו'. </b>בלא\"ה ליתא בכלל שליחות גם בעלמא כדדרשינן מה אתם בני ברית אלא דמכח טעם זה גם עבד פסול לשליחות גט. והא דלא נקט במתני' עבד דהוי יותר רבותא מנכרי. היינו דבא לאשמועינן דאפי' נתגייר אף דבאותו שעה היה דעתו להתגייר מ\"מ פסול דבזה נכרי יותר רבותא מבעבד דאין בידו להשתחרר. תוס'. אבל דעת הר\"י מגא\"ש דעבד באמת כשר להולכת גט דדווקא לענין קבלה בעינן מידי דחזי לנפשי' ורק נכרי פסול משום דלאו בר שליחות הוא. והר\"ן כ' דבירושלמי מוכח כדעת הרע\"ב. וזהו שיטת רש\"י ותוס' והרי\"ף והרמב\"ם (אך דעת הרשב\"א לחומרא לפסוק כדעת הר\"י מגא\"ש): והנה בעיקר קושי' תוס' דאמאי נקט בר היתירא הא בלא\"ה פסול משום דהא נכרי לאו בר שליחות. לענ\"ד יש ליישב למ\"ש האבן העוזר בא\"ח (סי' קפ\"ט) ליישב להסוברים (והוא דעת תוספות בסנהדרין ע\"ב) דמומר לאו בכלל בני ברית אמאי מומר יכול לעשות שליח לגירושין הא דרשינן מה אתם בני ברית. היינו דסגי להיות שלוחו דומיא דאתם בחד מלתא. דעבד אע\"פ שאינו דומה דאתם לענין מה אתם ישראל מ\"מ מהני כיון דהוי דומיא דאתם לענין בני ברית (כסברת הגמ'. ופסול משום דאינו בתורת גו\"ק) וכן מומר דהוי דומיא דאתם בחד צד לענין מה אתם ישראל. זהו תורף דבריו עיי\"ש. ונראה לפ\"ז למ\"ש המשאת בנימין בתשוב' והובא במג\"א (סי' תמ\"ח סק\"ד) דנכרי לנכרי נעשה שליח (וכ\"כ המוריק\"ש חוה\"מ (סי' קפ\"ח)) והיינו כיון דהשליח דומה למשלח. ה\"נ י\"ל דנכרי נעשה שליח למומר דדומה בחד צד שליח להמשלח דשניהם אינם בני ברית. ורק נכרי לישראל א\"נ שליח דאינו דומה בשום צד להמשלח דהמשלח הוא ישראל ובן ברית והשליח אינו בשניהם וא\"כ מש\"ה לא מצי למנקט הטעם דאין שליחות לנכרי דהא משכחת דנעשה שליח להביא גט ממומר לאשתו. מש\"ה נקט טעם דלאו בר היתירא הוא:",
+                "[אות יט] <b>תוי\"ט ד\"ה וסומא. דסגי בקל קולמסא. </b>קשה לי הא לכאורה קן קולמסא מהני דיכול לומר בפנ\"כ דהוא משום לשמה או משום דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא. אבל לענין בפנ\"ח דצריך משום קיום ואף לרבה הא מסקינן דרבה אית ליה דרבא לכאורה לש\"ל דקן קולמסא מקרי קיום א\"כ י\"ל דסומא פסול משום דאי\"ל בפנ\"ח:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כ] <b>במשנה שהכתב מוכיח. </b>בסוגיין מוקמינן לה בח\"ל דאדיבורא דידה סמכי'. ואי אתא בעל ומערער לא משגחינן ביה כמ\"ש הרע\"ב בריש מסכתין ולא תהיה מקולקלת מש\"ה נאמני'. אבל בא\"י היכי דלא אמרה בפ\"נ דאם אתי בעל ומערער משגחינן ביה י\"ל דלמא לקלקלה לצרה מכוונא ולא מהימנא. ואם בא\"י אמרה בפ\"נ דמהני לסלק ערעורו דהבעל דעת תוס' והרמב\"ן דנאמנים כיון דלא מקלקלה לה. אבל הר\"ן בשם הרשב\"א כתב די\"ל דאיהי לאו דינא גמירי דכיון דכולהו דמייתי בא\"י לא קפדי' בין אמרה ללא אמרה ואי אתי בעל ומערער משגחינן בי' אף זו סבורה דאף שאומרת בפ\"נ אי אתי בעל ומערער נשגח ביה וסבורה לקלקל ולא מהימנא: <b>ומדברי </b>הרע\"ב דלא העתיק לאוקימתא דהש\"ס. נלע\"ד דס\"ל כתוס' והרמב\"ן דבא\"י אם אמרה נאמנת וכיון דכבר כ' הרע\"ב (בפ\"א מ\"ג) דבזה\"ז אף בא\"י צ\"ל בפ\"נ ממילא דינא דמתני' דהכא בזה\"ז גם בא\"י. והא דכ' הרע\"ב בפרקין (מ\"ה) לענין סומא אוקימתא דהש\"ס דבא\"י נאמן. היינו דנ\"מ גם לדידן במקויים הגט דכשר סומא להיות שליח אבל הכא דבמקויים בלא\"ה נאמנים להביא הגט ליכא נ\"מ לדידן. אמנם י\"ל דהרע\"ב ס\"ל כשיטת הרשב\"א הנ\"ל. אלא דלדידן דבכל הגיטין צ\"ל בא\"י בפ\"נ ואי אתי בעל לא משגחי' ביה אף להרשב\"א נאמנים. דהא בכל הגיטין אי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה והוי כמו בח\"ל בזמן הש\"ס. ובין כך ובין כך ק\"ל לפמ\"ש לעיל (בפ\"א מ\"ג) (א\"ג) דנראה מלשון הרע\"ב (שהביא התי\"ט שם) דגם בזה\"ז באותה מדינה אין צ\"ל בפ\"נ א\"כ בזה עכ\"פ אם אינן אומרת בפ\"נ אין נאמנים להיות שליח הגט. והו\"ל להרע\"ב להעתיק אוקימתא דהש\"ס כמו שהביא לענין סומא. וצ\"ע:",
+                "[אות כא] <b>בהרע\"ב ד\"ה ובלבד שהיא צריכה כו'. ודוקא כשהתנה הבעל כו'. </b>והא דלא מהימנא (שלא) לומר בפ\"נ במיגו דגרשני בעלי בגט זה בקבלתי מידו דלא היתה צ\"ל בפ\"נ. היינו דהא הטעם דבגרשה סתם ל\"צ לומר בפ\"נ דכיון דגמר ומגרש לא יבוא ויערער וכמ\"ש בריש מסכתין בשם הר\"ן. ואם באמת יבא ויערער ערעורו ערעור אלא דלא חיישינן דיערער וא\"כ הכא דכפי דברי עצמה דאמר לה לא תתגרשי עד דמטית לב\"ד של פלוני. דבזה דלא מגרשה בקבלתו ליכא ראי' דגמר לגרש וחיישי' דימלך ויבא לערער ולגבי ערעורו לא יהיה לה מגו דהא אף בגרושה סתם אם מערער ערעורו ערעור. ולענין החשש דשמא יערער ל\"ש מגו דסוף סוף כיון דלא נתן לה הגט להתגרש מיד יש חשש דיערער ודו\"ק. (וזה כוונת הר\"ן שהביא התי\"ט). אח\"כ ראיתי בספ\"י דנדחק בזה הרבה. ולענ\"ד העיקר כמ\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כב] <b>במשנה כשם אשתך פסול לגרש בו. </b>אבל הראשון מצי לגרש בו ומוקמינן בסוגייא דדוקא בע\"מ אבל בליכא ע\"מ לא. ופי' הר\"ן דשמא חבירו נתן לה להפקיע אותה מבעלה:",
+                "[אות כג] <b>תי\"ט ד\"ה יתר מכן אמר ללבלר. מבורר בשעת כתיבה ע\"כ. </b>לפ\"ז אינה מגורשת כלל ואם קבלה קדושין מאחר א\"צ גט אבל דעת הר\"ן דתלי בדין ברירה וכיון דקיימ\"ל דבדרבנן יש ברירה וע\"כ הטעם דאנן מספקינן לדינא אם אין ברירה או יש ברירה ובדרבנן אזלי' לקולא א\"כ הכא הוי ספק גירושין דדלמא הדין דיש ברירה:"
+            ],
+            [
+                "[אות כד] <b>במשנה ר\"א מכשיר בכולן. </b>אפי' תורף דל\"ג אטו גט. כך העלו תוספ' וכל הראשונים מסוגיין וכתבו דמוכח ג\"כ הכי מסידור המתני'. דאם איתא דר\"א לא מכשיר בשטרות רק בטופס היה לו להתנא דמתני' לקצר ולשנות ולקבוע דברי ר\"א אחר הת\"ק והכי הו\"ל למיתני ר\"א פוסל בג\"נ ור\"י פוסל בכולם. והוי כסדר שכל אחד מחמיר מחבירו אבל אי ר\"א אתי לאכשורי תורף בשטרות ניחא דתנא דברי ר\"י קודם דקאי את\"ק דמיירי בטופס. ור\"א מכשיר בשטרות טפי מת\"ק ובגיטין פוסל טפי:",
+                "[אות כה] <b>הרע\"ב ד\"ה צריך שיניח. ובגמרא כו' מותרת לכל אדם. </b>כך הוא מימרא דר\"י א\"ש. ובריש זבחים (ד\"ב) דייק הש\"ס דבג\"נ סתמא לאו לשמה קאי ופסול מהא הכותב טופסי גיטין וכו' ואר\"י א\"ש אף צריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם. וכ' תוספות אצטריך לאתויי דר\"י משום דמינה דייקינן בגיטין דאתיא כר\"א דע\"מ כרתי דקי\"ל כותי'. ואיכא דמוקי לה התם כר\"מ ומפרשי מפני התקנה משום קטט[ה] ולדידיה ליכא למידק מיניה דסתמא פסול עכ\"ל. ולכאורה תמוה לי הא מ\"מ אף אם רישא כר\"מ מ\"מ יש לדייק כן מסיפא דמתני' ר\"א מכשיר בכולן חוץ מג\"נ שנאמר וכתב לה לשמה (ואסור אף טופס) מוכח להדיא דסתמא לא מקרי לשמה אח\"ז זכני ד' בספר שער המלך מצאתי שעמד בזה ולענ\"ד נראה דהנה לכאורה יש לעיין למה דכתב תוס' דר\"א מכשיר בכולן היינו אף בתורף מאי פרכי' בסוגיי' אההיא דר\"א והא כי כתיב לה אתורף הוא דכתיב דלמא באמת פוסל הגט רק בתורף. וצ\"ל כיון דת\"ק ור\"י ס\"ל ג\"כ דתורף פסול מדאורייתא בגט משום דבעי' לשמה אלא דת\"ק ס\"ל דבשאר שטרות גזרינן תורף אטו גיטין ור\"י ס\"ל דאפילו בטופס בשטרות גזרי' לא הו\"ל לומר רק ר\"א מכשיר בשטרות אף בתורף חוץ מגיטין אבל הטעם דכתיב לה לשמה הוא מיותר דהא בזה גם הת\"ק ור\"י מודים אע\"כ דבעי לו לפלוגי גם בגט דאפילו טופס פסול. וכ\"ז למסקנא דמוקמי' לת\"ק כר\"א אבל למ\"ד דת\"ק ר\"מ היא שפיר י\"ל בפשוטו דר\"מ דקאמר דמדרבנן פסול תורף אף בשטרות ומדאורייתא כשר אפילו בגט לזה פליג ר\"א בתרתי דבשטרות כשר לגמרי. ובגט פסול אפילו מדאורייתא משום דכתיב לה לשמה. ונ\"מ טובא (במה שהביא הפסוק לה) לענין אם צריך לשייר הרי את מותרת לכל אדם. לפ\"ז י\"ל בכוונת תוספ' דבלאו מימרא דריא\"ש י\"ל דת\"ק הוא ר\"מ ומפני התקנה היינו תקנת קטט וממילא י\"ל דר\"א דקאמר חוץ מג\"נ היינו בתורף והי' מקום לומר דסתמא לשמה קאי אלא דחז\"ל החמירו בגט לכתוב סתמא אטו שלא לשמה ממש. ובגט פליג רק על הך דלת\"ק הוא רק דרבנן משום קטט וא\"צ לשייר הרי את מותרת לכל אדם ור\"א פוסל מדאורייתא שלא לשמה ומדרבנן בסתמא (וממילא) זהו ג\"כ לענין הרי את מותרת לכל אדם. לזה הביא מימרא דר\"י א\"ש דצריך לשייר הרי את מותרת לכל אדם דת\"ק כר\"א. ומוכח מזה דר\"א דסיפא פליג ג\"כ על טופס דגזרי' אטו תורף א\"כ מוכח דתורף מדאורייתא פסול בסתמא דאל\"כ לא הו\"ל למגזר בטופס (שהוא) סתמא אטו תורף כיון דתורף ג\"כ מדרבנן פסול (ועוד למה צריך לראיה מלה כנ\"ל). ובזה מיושב לי מה דקשה לכאורה על מ\"ש הרשב\"א בחי' דמה דמשני שמואל דההיא דחש\"ו מיירי בשייר מקום תורף היינו דמתניתין אתיא כת\"ק דהכותב טופסי גיטין דל\"ג טופס אטו תורף א\"כ היכי אמרי' בסוגי' ואי אשמעי' בההיא נמי איכא לאוקמי כר\"א אבל בהא מדסיפא ר\"א רישא לאו ר\"א היאך אפשר לומר כן דרישא לאו ר\"א איך מוקי למתני' דלעיל כר\"א ובשייר מקום תורף הא ר\"א ס\"ל במתני' דהכא דגזרי' טופס אטו תורף דהא ליכא תרי תנאי אליבא דר\"א כיון דת\"ק ר\"מ היא. והערוני לזה הבחורים בלימוד הישיבה. ולפי הנ\"ל ניחא דלאותו ס\"ד דרישא לאו ר\"א באמת מפרשי' מה דקתני במתני' בדר\"א חוץ מג\"נ דהיינו דתורף פסול אבל בטופס ל\"ג. ואף דבמחובר גזרי' מ\"מ י\"ל דמשום תקנת עגונות הקילו שיכתוב הטופס סתמא. ואף אם מוקמי' רישא כר\"מ לא מצינו הך תקנת עגונות מ\"מ י\"ל דמהך מתני' דהכל כשרים לכתוב אפילו חש\"ו שמעינן דהקילו אי משום תק\"ע אי משום תקנת סופר. גם לפי דרכנו י\"ל דסתם באמת כשר מדאוריית' ומש\"ה מותר סתם בטופס ול\"ג אטו תורף כמו במחובר משום דתורף עצמו סתמא כשר מדאורייתא וכנ\"ל ומש\"ה גם בחש\"ו בטופס דהוי כסתמא ודו\"ק:"
+            ],
+            [
+                "[אות כו] <b>במשנה והניחו זקן. </b>ובסוגיא איתא אמר רבה ל\"ש אלא שלא הגיע לגבורות אבל הגיע לגבורות לא. ויש מחלוקת בפוסקים אם קיי\"ל כהא דרבה אם לא. וע' בתוס' יומא (דנ\"ה ב') שכ' בחד תירוץ דרבה קאי רק ארישא דהשולח גט משום חומרא דא\"א. ותמוה לי דמה חומר א\"א שייך כאן הא בין כך ובין כך איננה א\"א דנתרת או בגט או במיתת הבעל. והחשש רק דשמא מת ואסורה לעלמא משום לאו דיבמה לשוק. ואולי י\"ל דס\"ל לתוס' דחומר איסור יבמה לשוק חמור ג\"כ יותר משאר איסורי' כיון דהוא ענין ערוה. ועי' במרדכי פרק מצות חליצה דאיסור יבמה לשוק הוא בכלל אין דבר שבערוה פחות מב'. ונראה ראיה לזה מסוגיא דב\"מ (דף כ') מיפשיט מדאיסור' ממונא וכו' שטרי חליצה ומיאוני' תנן וע' בתוס' שם הא דלא ילפי' איסורא מממונ' היינו דבחומרא דא\"א החמירו. ואעפ\"כ פשיט לה מחליצה ומיאון דממיאון לכאורה ליכא ראיה כ\"כ כיון דלא הוי אלא קדושי דרבנן אלא דהראיה מחליצה הרי דמדמי לה חליצה לאיסור א\"א. ובתשובה כתבתי מזה בעזה\"י. ובעיקר דברי תוספ' הנ\"ל ק' לי דאמאי לא חילקו כפשוטו דברישא כיון דאיכא חזקת איסור יבמה לשוק מש\"ה כיון דחזקת חי איתרע קצת בהגיע לגבורו' מש\"ה אלים חזקת יבמה לשוק. אבל באינך דמתני' דליכא חזקה כנגדו אזלי' בתר חזקת חי אף בהגיע לגבורות וצ\"ע:",
+                "[אות כז] <b>במשנה או חולה. </b>ביש\"ש כתוב דה\"ה זקן שהוא חולה. והא דנקט או חולה היינו משום הדיוק דוקא חולה אבל גוסס לא מש\"ה הוי רבות' דאפי' אינו זקן ג\"כ דוקא חולה אבל לא גוסס עי\"ש:",
+                "[אות כח] <b>במשנה בחזקת שהוא קיים. </b>נ\"ל לדון דאף במקום דליכא יבם מיירי דאילו לא מוקמינן בחזקת שהוא קיים לא היה אפשר ליתן לה הגט ולהתירה לעלמא בממנ\"פ דשמא יתברר דמת מקודם ומותרת לכהונה ואתה מצריכה כרוז לכהונה כההי' דמתני' דר\"פ ט\"ז דיבמות עיי\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כט] <b>במשנה שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר. </b>ק\"ק לי מאי שנא גט משאר חפץ בעלמא. ואף אם אין בנייר כלום מ\"מ אם יאבד יפסיד הבעל שכר סופר מחדש. ואמאי סתמא שליח עושה שליח נימא דאינו מחזיק השליח ב' למזורז כמו הא'. ואין רצונו שיהיה פקדונו שהוא הגט ביד אחר וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות ל] <b>בתי\"ט ד\"ה ואין שליח. ממי שבא מכחו. </b>וכ' הר\"ן דמסברא הי' אפשר לחלק דנהי בשליח הא' בעיא חלה היינו דאולי כיון שעשאו הבעל חפץ בו יותר מאחר כ\"ז שלא חלה אבל בשליח דהשליח כיון דאין הבעל יודע בו לא איכפת ליה בין זה או אחר אלא שכבר החמירו הפוסקים דבעי' חלה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לא] <b>במשנה מפריש עליהן בחזקת שהן קיימי'. </b>בירושלמי תמן תנינן הלוקח יין מבין הכותים ר\"י ור\"ש אוסרים שמא יבקע הנוד. א\"ר זעירא תמן למפרע נתקלקלה הכא מכאן ואילך נתקלקלו ע' בקרבן עדה ובפני משה שנדחקו למאד בזה. ולענ\"ד נרא' למה דאמרינן גיטין (דכ\"ח) הר\"ז גיטך שעה אחת קודם מיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד דחיישינן שמא ימות ומסקי' שם דשמא מת לא חיישינן אבל לשמא ימות חיישי' וע' בתוס' קדושין (דמ\"ה ע\"ב) ותמצית דבריהם דדעת ר\"ת דקטנה שהלך אביה למדה\"י מותרת לאיש ולא חיישינן שמא קידש אביה דשמא קידש לא חיישינן ואף לשמא יקדש לא חיישינן דהא אם יקדש אביה לא נאסרו הביאות הראשונות אלא משעת קדושי אביה ואילך ובכל ביאה וביאה נידון דשמא קידש ל\"ח ושאני בההי' דהר\"ז גיטך שעה א' דהמיתה יגרום איסור האכילה למפרע זהו מקרי שמא ימות דבשעה שבאה לאכול בתרומה חיישי' שמא באכילה זו אסורה דימות אחר כך תוך שעה עיי\"ש היטב. וכ\"כ בתוס' יומא (דכ\"ה ב' ד\"ה אלא בחטאת). ולפ\"ז דברי הירושלמי מתפרשים כראוי דמחלק התם חיישינן שמא יבקע דתמן למפרע נתקלקל היינו דאם יבקע הנוד טבל למפרע בזה חיישינן בשעה ששותה שמא הוא טבל דיבקע הנוד אח\"כ. הכא מכאן ואילך נתקלקלו והיינו דאם יתקלקלו הפירות אינם עושים טבל למפרע מה שהפריש עליהם מקודם אלא דהאיסור במה דיפריש עליהם אח\"כ וא\"כ בכל הפרשה והפרשה נידון דשמא נתקלקלו ולזה ל\"ח והוא נכון וברור בעז\"ה וסייעת' גדולה לשיטת ר\"ת הנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לב] <b>במשנ' גט שנתתי כו' הר\"ז בטל. </b>ואם נמלך הבעל לגרש יכול לגרש בגט זה. ואם אמר במפורש שמבטל להגט יש דעות בין הפוסקים אם בטל לגמרי וא\"י לחזור ולגרש בו:",
+                "[אות לג] <b>בהרע\"ב ד\"ה השולח. ול\"א לצעורא בעלמא מכוון. </b>חדש או חדשים. לשון רש\"י ובחידושי רשב\"א סתר זה דא\"כ למאי נ\"מ הא אף אם לצעורי א\"י השליח להוליך הגט כל כמה דלא מרשהו הבעל דהא לא ידעי' שיעור דציעור כמה הוא. ואם ירשהו הבעל אף דהיה ביטול מ\"מ הא חוזר ומגרש בו. ולענ\"ד י\"ל להפוסקים דשליח להולכה צריך לעשותו בפני עדים ע' בהרא\"ש א\"כ י\"ל דזה הנ\"מ אם מרשה הבעל שלא בפני עדים להוליך לה הגט דאם היינו דנין לצעורא א\"כ מעולם לא נתבטל שליחותו אלא דרצה לצער לעכב זמן מה מלמסור לה הגט א\"כ ל\"צ עדים בהרשאתו למסור לה הגט לזה אשמעי' מתני' דהר\"ז בטל ואם מרשהו אח\"כ הוי כמו עשיי' שליח מחדש וצריך להרשותו בפני ב' עדים. גם י\"ל דנ\"מ באם שליח זה עשה שליח אחר קודם שהרשהו אח\"כ למסור לה דאם היינו דנין דלצעורי ולא נתבטל השליח יכול השני למסור לה הגט אבל אם הוא ביטל ומה שמרשהו אח\"כ הוי כעושהו שליח מחדש א\"י השליח השני למסור לה הגט כיון דהשליח עשאו קודם שהיה הוא שליח. (ואפשר עוד לומר דרש\"י סבר כפי דעת הפוסקים שהזכיר רבינו בדה\"ק. שיכול לבטל גם הגט ע' רש\"י כאן ובקדושין נ\"ט. ואי אמרי' לצעורי אז יכול לגרש בגט זה. או כשהשליח מסר לה הגט ואנו מחמירים מחמת שאין ידוע לנו שיעור הציעור. ע' תוס' ד\"ה ולא):",
+                "[אות לד] <b>תוי\"ט ד\"ה או ששלח אצלה. נזדמן אצל אשתו או שלוחו. </b>כתב המהרש\"א היינו דלתני חדא נזדמן אצלה או נזדמן שלוחו. ביאור דברי המהרש\"א דבשלוחו ג\"כ שייך נזדמן שהבעל אמר לשלוחו כשתזדמן אצלה תבטל הגט דאילו בשלח שלוחו מה ריעותא יש דנזדמן שליח אצלה לומר דלצעורי מכוין הא הוא שלחו לילך להשליח א\"ו כדאמרן. ולכאורה ק' דהא זהו קשה גם ברישא דקתני ב' בבות הגיע בשליח לארויי דל\"א לצעורי ושלח אחריה שליח לארויי דל\"א לא אלים שליח בתרא מקמא. לתני חדא בבא הגיעו גבי שלח אחריה שליח דהיינו ששלח לכשתגיע אצל שלוחי הראשון תבטל (כפי סברת המהרש\"א) ונשמע מיני' תרתי דל\"א לצעורי וגם דאלימא שליח בתרא. והנלע\"ד דמה דאמרינן מ\"ד לא אלים היינו היכי דמסר הבעל כחו להשליח שיהא הוא המבטל אבל בודאי אם שלח שליח להודיע לו שהבעל ביטל הגט בזה פשיטא דל\"ש לומר לא אלים דהא השליח אינו עושה דבר אלא שהבעל הוא המבטל והשליח מעשה קוף בעלמא עביד להודיע מה שעשה הבעל. וכיון שכן צ\"ל הא דאשמעינן מתני' דל\"א לא אלים ומתני' מיירי ששליח השני הוא המבטל היינו משום יתורא דמתני' דאילו בהודעה דהבעל מבטל ליכא חידוש אע\"כ דמיירי אפילו במבטל ע\"י השליח. ולפ\"ז ניחא דאילו נקט גבי שלח שלוחו הגיע ממילא איכא חידוש בגוף הדבר דל\"א לצעורי א\"כ היה אפשר לאוקמי במודיע הביטול ע\"י השליח ולא היה נשמע הדין דל\"א לא אלים ואי דעדיין היינו מוכרחים זה מדלא נקט הגיע בבעל עצמו אע\"כ דבעי' לאשמועינן ג\"כ דל\"א לא אלים. בזה י\"ל דהוי רבותא טפי גבי שליח דל\"א לצעורי. והיינו דבשלמא בבעל שהגיע ממילא אין ראיה כ\"כ לומר לצעורי מדלא קידם עצמו די\"ל דבאמת בתחילה לא היה בדעתו לבטל ורק בזו הרגע דהגיע בשליח עלה בדעתו לבטל אבל בשלח שליח ואמר לו לכשתזדמן אצלו תבטל בזה אלים ההוכחה כיון דעתה בשעה שבא לבטל אינו חושש למהר לרדוף אחר השליח ותולה רק בהזדמנות ניכר מזה דלצעורא מכוין מש\"ה אשמעי' דאף כה\"ג ל\"א לצעורי (והסברא לענ\"ד נכונה מאד וזה דלא כמהרש\"א דנקט דקושית תוספ' דלתני חדא נזדמן הוא או נזדמן שלוחו דהא נזדמן שלוחו לא ידעינן מנזדמן הוא) וא\"כ דהוי רבותא טפי בשליח שפיר היינו מוקמינן במודיע הביטול ע\"י השליח ולא היו יודעים דל\"א לא אלים. וביותר י\"ל דבמה שדקדקנו היאך נשמע ממתני' דל\"א לא אלים הא י\"ל דמיירי במודיע ע\"י שלוחו מעשה הביטול דלכאורה יש להסתפק באם מבטל שלא בב\"ד ושלא בפני השליח ומודיע אח\"כ לה ליה או להאשה קודם שבא הגט לידה שכבר ביטל אם לימא דמהני הביטול דאין זה נגד תקנת חז\"ל כיון דמודיע כן להשליח או להאשה ליכא חשש ממזרת ועגונות או דנימא כיון דבשעת הביטול לא חל הביטול כיון דבטלו אינו מבוטל. אף שמודיע אח\"כ להשליח לא מהני דהוי כמודיע דבר שאין בו ממש דמעולם לא חל הביטול. ופשיטנא לה מדברי הרשב\"א בחי' בסוגיא דהקשה במה דאמרי' למימרא דבטל להבא משמע. הא י\"ל דבטל לשעבר משמע. ובטל דקאמר היינו דכבר ביטלו בב\"ד ואתיא דלא כרשב\"ג עיי\"ש. מדנקט דבטלו בב\"ד ודלא כרשב\"ג משמע לרשב\"ג וכן לר' בבטלו שלא בב\"ד לא מהני ההודעה להשליח. וכיון שכן ליכא למטעי דמתני' מיירי במודיע להשליח שהוא ביטל דממנ\"פ אם ההודעה דביטל שלא בב\"ד הא לא מהני ההודעה. ואם ההודעה דביטל בפני ב\"ד ואתיא דלא כרשב\"ג הא אף בלא הודיע להשליח דהא לר' בטלו בב\"ד מבוטל. וכ\"ז למה דקתני שלח אחריו שליח אבל אי הוי קתני הגיע שפיר יש למטעי דמיירי במודיעו דהיינו שאמר לשלוחו השני כשתזדמן בשליח הראשון תודיע לו שבטלתי הגט כדינו והחידוש שלא נתלי דלצעורי מכוין ולא הוי ידעי' דל\"א לא אלים (במה שכתב רבינו דלא כמהרש\"א לא זכיתי להבין דבוודאי קושי' תוס' דלתני חדא כיון דל\"א לא אלים ידעינן מרישא כפי משמעות מסתימת הגמרא. אך לפי כוונת רבינו יהיה קושית תוס' דלתני נזדמן שלוחו והתוס' לא כתבו כן ועיין): ודע דבמה דאמרי' מ\"ד לא אלים דביארנו דמיירי במבטל ע\"י השליח ולא בהודעה בעלמא. לכאורה יש לדון אמאי מהני ביטול ע\"י שליח הא קיי\"ל (במסכתין דף ס\"ו) דמילי לא ממסרן לשליח ולכמה פוסקים קי\"ל דאפילו אומר אמרו פסול. ולכאורה נראה דעיקר הפלוגתא אם אומר אמרו כשר או לא פליגי בזה דלמ\"ד אומר אמרו כשר עיקר הדין דמילי לא מימסרן לשליח היינו דאין כח להשליח למסור כחו לאחרים מדין שליח עושה שליח אם אינו מוסר להשני מעשה אלא מילי בעלמא מש\"ה בלא אומר אמרו לסופר רק שאמר לסופר כתוב דנעשה הוא שלוחו דהבעל לכתוב אין בכחו לחזור ולמסור כח שליחותו לאחר לומר לו כתוב כיון דמוסר לו רק מילי. אבל חד שליחות אפשר ע\"י מילי לעשות שליח למילי. דהיינו באומ' אמרו לסופר דהבעל עשאו לזה עצמו שליח שיאמר עבורו להסופר לכתוב. ובמה שאומר זה לסופר בשליחותו דהבעל הוי כאילו הבעל עצמו אומר לסופר לכתוב דהבעל יכול לעשות שליח למילי דמילי שעושה שליח הוי כמילי דהבעל עצמו. אבל מאן דס\"ל דאומר אמרו פסול ס\"ל דחד שליחות ג\"כ לא נתפס על מילי בעלמא ואין כח להבעל לעשות שליח למילי בעלמא. וכיון שכן למ\"ד אומר אמרו פסול היאך יכול לבטל ע\"י שליח הא הוי מילי בעלמא ואינו נתפס בזה שליחות כלל. ובהכרח צ\"ל דדוקא אמירה לסופר לכתוב זהו מקרי מילי כיון דהמילי לא היה גמר מעשה אלא שעי\"ז יכתוב הסופר אבל היכי שנגמר הכל ע\"י המילי כמו ביטול הגט דע\"י הביטול נגמר כל הענין זה חשיב כמעשה וראי' לדבר ממה דפליגי ר' יאשיה ור' יונתן אם יכול להפר נדרה ע\"י שליח. ותיפוק ליה דהו\"ל מילי אע\"כ כיון דהפרה הוא גמר הענין חשיב כמעשה ועי' בר\"ן (פ\"ק דפסחים) שכתב דביטול חמץ דמתורת הפקר הוא א\"י לבטל ע\"י שליח שהרי אם אומר לחבירו הפקר נכסי אין בכך כלום. ולא הבנתי בפשוטו על דמפשט פשיטא ליה זה להר\"ן דא\"י להפקיר ע\"י שליח. ורציתי לומר דהטעם משום דהוי מילי. אבל הא בררנו דיכול לבטל הגט ע\"י שליח וכן מהפרת נדרים מוכח דכה\"ג מהני שליח. אח\"ז רב מצאתי בעזה\"י מזה בס' בית מאיר לאה\"ע (סימן ק\"כ ס\"ד) שהביא דברי הר\"ן הנ\"ל והניחם בקושיא. וגם הביא דברי תשובת מהרי\"ט (ח\"א סימן קכ\"ז) דא\"י להקדיש ע\"י שליח משום דהוי מילי. וסתר זה מדין הפרת נדרים ע\"י שליח. ע\"ש. ובאמת גם מסוגין דשלח אחריה שליח נסתרים דברי מהרי\"ט. וביותר שבגוף הדין דמהרי\"ט לענ\"ד הא סוגיא ערוכה בתמורה (ד\"י א') אמר רבא וכו' דשווייא שליח לאקדושי הרי להדיא דיכול להקדיש ע\"י שליח (אף דמרי' דשמעתא התם הוא רבא ואיהו ס\"ל במסכתין דכ\"ט א' דמילי לא ממסרן לשליח) ואמנם מה שראיתי בדברי הב\"מ הנ\"ל בתחלת דבריו שפקפק על דברי מהרי\"ט הנ\"ל דמפי' רש\"י נראה דגריעותא דמילי הוא רק שא\"י השליח הראשון למנות שליח שני תחתיו אבל חד שליח מהני במילי דהרי גט ומתנה גופא נמי אינו אלא ע\"י מילי והם כותבים ונותנים עכ\"ל לענ\"ד כבר כתבנו דזהו למ\"ד אומר אמרו כשר אבל למ\"ד אומר אמרו פסול א\"א לומר דהגריעותא דמילי רק דא\"י למנות שליח אחר תחתיו דהא באומר אמרו במה שאומר לסופר לכתוב אינו ממנה להסופר תחתיו והוא אינו משויהו לשליח במקומו אלא דבציווי דהבעל אומר לו לכתוב שזהו בעצמו שליחות ראשון שיעשה להסופר שליח במקומו של הבעל והסופר נתמנה לשלוחו דהבעל ע\"י שליח זה. ולדבר זה עושהו הבעל שליח שבשליחותו יאמר לסופר כתוב. אע\"כ דא\"י לעשות כלל שליח למילי (כמו שאין אנו מקבלים דברי הבעל ע\"י השליח) ומה דמביא הב\"מ ראיה משטר גט ומתנה עצמו במחכ\"ת אינו דאף שהבעל אינו מוסר דבר להסופר. מ\"מ מצוהו ומשוי אותו שליח לעשות מעשה לכתוב אבל אם מצוהו לעשות מילי בעלמא י\"ל דלא מהני. ואולם עדיין יש לעיין למה דס\"ל למהר\"ר מרדו\"ש הובא בב\"ש (סי' ל\"ה ס\"ו) דבקדושין אף בשטר אין שליח עושה שליח כיון דתליא ברצונה עדיין אין מעשה ביד השליח דהא אין ביד השליח לגמור המעשה דשמא לא תתרצה מש\"ה מקרי מילי בזה יקשה דא\"כ לר' יוסי דס\"ל אומר אמרו פסול דבררנו דשליחות ראשון ג\"כ א\"א במילי א\"כ שליח דקדושין היכי משכחת לה ועיין:<br><b>והנה </b>הרי\"ף השמיט מה דאיתא בסוגיא איבעיא להו בטל מהו תיקו. ונ\"ל עפ\"י דברי הרשב\"א בחי' הנ\"ל שהקשה אהא דאמרי' בסוגי' על הברייתא אלמא בטל הוא לישנא דלבטיל משמע. הא י\"ל מעיקרא משמע ואומר דביטל שלא בפניה בפני ב\"ד ואתי' כר' דבטלו מבוטל ומהימן במיגו דאי בעי מבטלו עתה ותירץ דדומיא דאי אפשר קתני דהוא להבא עיי\"ש. ולכאורה קשה למאי הלכתא מבעי' בבטל סתם מהו הא אף לשון בטל מעיקרא מהני דמהימן שכבר בטלו במגו דמבטלו עכשיו וצ\"ל דהאיבעיא לרשב\"ג דבטלו אינו מבוטל ולא מהני הביטול דמעיקרא שלא בפני השליח. וא\"כ לדידן דקי\"ל כר' דביטלו מבוטל ליכא נ\"מ באיבעיא זו דבין כך ובין כך מהני. ואולם אינו מספיק דבעיקר קושית הרשב\"א דמהני מדין מגו הא בהגיעו להשליח ולא ידע אם כבר מסר לה השליח הגט או לא ואומר להשליח בטל הוא. דאם מעיקרא משמע לא מהימן דליכא מגו דלבטיל עכשיו דאינו רוצה לבטל עכשיו דחושש שמא כבר הגט בא לידה ואין בכחו לבטל עכשיו לזה אומר דביטלו כבר. אלא דקושי' הרשב\"א דלמא הברייתא מיירי ברואה שהגט עדיין ביד השליח ואיכא מגו ובזה מרווח יותר תירוצא דדומיא דאי אפשי דמיירי ג\"כ אף בלא ידע אם כבר נמסר לה הגט דהא לישנא דלהבא משמע ה\"נ מיירי בטל הוא וכיון שכן שפיר יש נ\"מ בבטל סתם. בגוונא הנ\"ל דלא ידע אם כבר נמסר לה הגט וליכא מגו:"
+            ],
+            [
+                "[אות לה] <b>בתוי\"ט ד\"ה היה עושה. ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה. </b>זהו לא נאמר בסוגיא אלא אליבא דרשב\"ג דס\"ל דאף בביטלו בב\"ד אלא דהביטול היה שלא בפני השליח ועבר על תקנת ר\"ג דאינו מבוטל אבל למה דקיי\"ל כר' דביטלו מבוטל. אף דבביטול שלא בב\"ד גם לר' אינו מבוטל וכמ\"ש התוי\"ט ד\"ה מפני תק\"ע מ\"מ א\"צ לטעמא דאפקעינהו אלא דבמקום טעם חשוב יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כמ\"ש תוס' ריש פרקין. ונ\"מ לדינא בקידשה אחר קודם הגט הזה דאם צריכים לבוא לידי אפקעינהו א\"כ קדושיו קידושין אבל אם נימא דעקרה לד\"ת ולא אפקעינהו אין קדושין השני קדושין ודאי אלא דחיישינן דהוי כאילו אמרה נתגרשתי:",
+                "[אות לו] <b>בא\"ד הוא לא יטרח בכל אלה. </b>כ\"כ תוס' והרשב\"א כתב עוד בשם ירושלמי דשמא יבטל אחר שהגיע גט לידה ויצא הקול שביטל הגט ותחשוש שמא היה הביטול קודם שהגיע גט לידה ותתעגן בחנם:",
+                "[אות לז] <b>בא\"ד ומיהו עדות בעינן. </b>ובתוס' (דל\"ג א' ד\"ה ר' ס' וכו') מבואר דס\"ל דלאו מדין עדות הוא דמזה הטעם היה יכול לבטל בפני ב' זה שלא בפני זה. ואך היה התקנה שיהיה ב\"ד של שנים וצריך לבטל בפני ב' ביחד:",
+                "[אות לח] <b>תוי\"ט ד\"ה מפני תקון העולם. וטעמא דמלקין. </b>בתוס' בסוגיין כ' דאף למ\"ד דהלכה כרשב\"ג דביטלו אינו מבוטל ניחא הא דרב מנגיד משום דמ\"מ עי\"ז יוצא לעז על הגט ולכאור' בפשוטו י\"ל כיון דגורם דלפקעו רבנן לקידושין מיניה ויהיה בעילותיו בעילת זנות. ואולי י\"ל דבאו ליתן טעם על גט דארוסה:",
+                "[אות לט] <b>בא\"ד אפי' בדיעבד הוא. </b>ותוס' בריש פרקין (נסתפקו) אם בדיעבד אינו מבוטל רק להחמיר ולא להקל או דאף להקל אינו מבוטל דבטעם חשוב יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה\"ת והא דלא כתבו מטעם אפקעינהו היינו מדלא פרכי' בסוגיי' גם לר' מי איכא מידי וכו' משמע דלר' ל\"צ לזה:"
+            ],
+            [
+                "[אות מ] <b>תוי\"ט ד\"ה אין אלמנה. דאין כתובה ניתנה כו' קמ\"ל. </b>היינו דבגרושה איכא תרתי תנאי ב\"ד ואחר זמנו מש\"ה איכא חידוש יותר באלמנה אף דהוי ת\"ז. (משום דאית בה תנאי ב\"ד) מש\"ה אצטריך לסברה הראשונה דהחידוש באלמנה אף דיש בה משום חינא. תוס':",
+                "[אות מא] <b>בתוי\"ט ד\"ה שתהא נודרת. שמא יפר לה בלחש כו' ע\"כ. </b>והרא\"ש כ' עוד שמא ישאל על הקמתו ולכאורה קשה לי הא אפשר שלא יכניסו אצלו ג' שיתירו לו הקמתו כל יום ההוא ולמחר אם ישאל על הקמתו א\"י להפר כיון דלא הוי יום שמעו לדעת הי\"א בש\"ע (סי' רל\"ד סמ\"ט) דא\"י להשאל על הקמה רק ביום שמעו והטור שם מסתפק בזה וכ' להכריע מסברא דיכול לשאול למחר. ואמאי לא הוכיח הטור כן מדברי אביו הרא\"ש הנ\"ל. ונלע\"ד די\"ל דחיישינן שמא אחר ההקמה בו ביום יפר ולכשישאל למחר על ההקמה כיון דעוקר הנדר מעיקרא בטלה הקמתו למפרע וחלה למפרע ההפרה של היום. ואי דנשמור אותו שלא יפר דהא להך תירוצא לא ניחא להרא\"ש לומר דחיישינן שיפר בלחש. היינו דרגע א' יכולים להשגיח עליו שלא ינדנד שפתיו אבל כל היום א\"א לשומרו בכך. דאל\"כ יקשה דנשגיח שהבעל ישתוק כל היום ולא יכול להפר אחר כן אע\"כ דא\"א לשומרו בכך כל היום דאולי באיזה פעם יפר בלחש. וא\"כ שפיר החשש שיפר אחר ההקמ' ובזה י\"ל לכ\"ע מהני בשואל על הקמתו למחר (כי ההפרה היה ביום שמעו):"
+            ],
+            [
+                "[אות מב] <b>בהרע\"ב ד\"ה אלא מפני תיקון העולם. ויוציא לעז על בניו. </b>וכ\"ה לשון רש\"י וקשה לי הא קי\"ל דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ומה לעז איכא וגם להסוברים דמ\"מ בתה פסול לכהונה מ\"מ למאי צריך ללעז דפסול דבניו ולא על עצמו שיוציא לעז עליו שהוא עבד ופסול לקהל ומאי אולמא לעז דבניו ממנו ובפרט דלעז בניו דהיינו בתו הוא רק לעז דפסול כהונה ועל עצמו הוא לעז דפסולי קהל. וצ\"ע (ואפשר דסבר רש\"י דכשהחשש מחמת לעז עצמו אז כשיוצא לעז יכתוב לו שחרור. אבל כשהחשש משום בניו צריך לשחרר תיכף ולשון הגמרא משמע כן עיי\"ש):"
+            ],
+            [
+                "[אות מג] <b>הרע\"ב ד\"ה מי שחציו עבד כו'. רבו ממנו חצי דמיו. </b>דאלו בשטר א\"י לשחרר חציו דגמרי' בגז\"ש כי חופשה לא ניתן לה (דהיינו שטר) לה לה מאשה. מה אשה חציה לא אף עבד חציו לא אלא א\"כ בעבד של ב' שותפים כיון דאין בו אלא חצי ושחרר כל חלקו ולא שייר גביה מידי דמי לגירושי אשה דנפקא מיניה לגמרי. גמרא:",
+                "[אות מד] <b>תוי\"ט ד\"ה שנאמר וכו'. משום פרו ורבו כו'. דאנוס הוא. </b>ומה\"ט ניחא הא דקתני לישא שפחה א\"י דמשמע אלו היה יכול לישא שפחה היה די בכך ואף דלא מקיים בזה פו\"ר דעבד אין לו חייס (ע' יבמות פ\"ב מ\"ה) אבל כיון דעכ\"פ מקיי' שבת כל דהו אין כופין לשחרר משום מצות פרו ורבו. תוס':"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות מה] <b>תוי\"ט ד\"ה המוציא. באינו אומר כלום כו' חייש לקלקלה. </b>לא מצאתי כן בסוגיי' אלא דלל\"ב דאין הטעם משום קלקול אלא משום פריצות גם בלא אמר לא יחזיר אבל בהא לא פליג דטעמ' דקלקולא ל\"ש אלא באמר לה. ונ\"מ מזה דבלא אמר לה דל\"ש קלקול א\"צ לומר לו הוי יודע. וכך מבואר בהה\"מ (פ\"י מהלכות גירושין):",
+                "[אות מו] <b>תי\"ט ד\"ה רבי יהודה. שנתפרסם הרבה. </b>מלשון זה משמע דעיקר הפריצות ברבים מטעם פרסום הדבר וכ\"נ קצת מלשון הרע\"ב אבל באמת תמוה דבסוגיין מבואר דהפריצות הוא דנודרת נדר שאין לו התרה דס\"ל לר\"י נדר שהודר ברבים אין לו התרה עיי\"ש ולת\"ק דס\"ל טעמא דקלקולא לכאורה יהא הדין בהיפוך דידעו בו רבים יחזיר דהא באמת אין לו התרה ול\"ש קלקול. ונ\"ל דבאמת ס\"ל לת\"ק דנדר שהודר ברבים יש לו התרה כך מבואר בסוגיין ובתוס'. והא לא קשיא דמ\"מ הא קימ\"ל דע\"ד רבים לכ\"ע אין לו התרה וא\"כ הו\"ל לת\"ק לאפלוגי דבעל דעת רבים יחזור דליכא קלקול. דמ\"מ איכא גוונא דיש לו התרה כגון מדעתם של אותם הרבים או לדבר מצוה ושייך ביה קלקול אבל בנדר שהודר ברבים אלו ס\"ל דאין לו התרה גם לדבר מצוה אין לו התרה. כ\"כ תוס' במסכתין (דף ל\"ה ע\"ב ד\"ה אבל נשאת): ",
+                "[אות מז] <b>הרע\"ב ד\"ה לא אסרו זה. לילך לב\"ד ולשאול על נדרה. </b>דהנודר א\"י לעשות שליח וצריך בעצמו לבוא לב\"ד כדקיי\"ל בש\"ע י\"ד (סימן רכ\"ח סעי' ט\"ז) ואף דהבעל נעשה שליח לחרטת אשתו (כדאיתא בש\"ע סימן רל\"ד סעיף נ\"ו) דכ\"ש דאינו רוצה שיתבזה הוא בב\"ד להיות שליח לחרטת אשתו. ולהפוסקים דכל אדם יכול להיות שליח להתיר נדרים צ\"ל דהבזיון דהכא לא ההליכה לב\"ד אלא משום שלא ישמעו הב\"ד נדרה. הרשב\"א והר\"י בחידושיהם:",
+                "[אות מח] <b>בר\"ב ד\"ה מפני תיקון העולם. התירו להחזיר. </b>והא דל\"ח שמא ימצא פתח לנדרו ויאמר אילו הייתי יודע לר' מאיר דס\"ל אדם רוצה כו'. היינו דזה כ\"ע ידעי שהנדרים ניתרים ע\"י חכם והלכך בנדר הוא דסמיה בידיה לילך לחכם ולהתחרט או לבקש פתחים ל\"ש קלקולא אבל בנדרה היא כיון דאין הולכת לב\"ד סבור דלא מתחרטה ויודעה בעצמה שאין לה פתח ואדעתא דכולהו פתחים נדרה מש\"ה מצי לקלקל. הרשב\"א:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מט] <b>הרע\"ב ד\"ה וכתובת אשה. ממה שהאיש רוצה לישא כו'. </b>ובנדוניא מחלוקת הפוסקים אם הוא ג\"כ בזיבורית:"
+            ],
+            [
+                "[אות נ] <b>במשנה מנכסי יתומים. </b>לאו דוקא דה\"ה מהאחים או שאר יורשים. הר\"ן:",
+                "[אות נא] <b>תוי\"ט ד\"ה אין נפרעים מנכסים משועבדים. אפילו ממשעבדי בבינונית. </b>כשהנכסים ב\"ח הם זבורית אבל אם גם הב\"ח הם בינונית בלא התקנה נמי א\"י לגבות ממשעבדי כיון דהלוה עצמו היה יכול לדחותו לזו השדה ממילא אינו יכול לגבות מהלוקח משום מה מכר ראשון לשני כו'. ובהר\"ן פ' מי שהיה נשוי (עלה קי\"ד ב') כ' דאם לוי לקח מראובן הלוקח ושייר אצלו זבורית דא\"י לדחותו על לוקח הראשון לזבורית דל\"ש בזה תק\"ח דאין נפרעים כיון דאין הזיבורית ב\"ח. ומ\"מ בשבק אצלו בינונית דכותה צריך הבע\"ח לגבות מלוקח ראשון משום מה מכר כו'. וע\"כ תמה אני עמ\"ש הר\"ן שם לקמן (עלה קי\"ז ב') בשם הרשב\"א במי שמכר לשנים לא' פירש בשטר בכ\"ה בניסן ולשני בניסן סתמא דאין כל אחד יכול לדחות לבע\"ח לומר הנחתי כו' ויהיב טעמא דמלתא משום דשדות שניהם משתעבדים לבע\"ח אלא דהתקינו חז\"ל דאין נפרעים כו' במקום שיש נכסים ב\"ח. א\"כ על הלוקח לברר. ולא אבין אחרי כונתו הקדושה. איך סתם דמשום תקנה הוא דהא בקרקעות שוים מדינא א\"י לגבות מהשני משום מה מכר. וד' יחנני. ויאיר עיני:",
+                "[אות נב] <b>שם ד\"ה אין נפרעים מנכסי יתומים. אוקמוה אדאורייתא. </b>וק\"ל דבסוגייא מ\"ט ע\"ב אמר רבא ת\"ש רמ\"א כתובת אשה בבינונית ואי מיתמי לית ליה לר\"מ הא דתניא אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בזיבורית. והא רבא לשיטתו (דבנזקין) דמדאורייתא בעדיות גם מיתומים לא הפקיעו דיניה א\"כ בכתובה לר\"מ דס\"ל כתובה דאורייתא מדאורייתא בעדית אלא דהפקיעו דינה מעדית לבינונית. דשמא תקניטנו. והובא בתי\"ט במתני' הקודם ד\"ה וכתובת אשה. וא\"כ הא דמיתומים אינו גובה מעדיות דהא בזה ל\"ש שמא תקניטנו. צ\"ל דל\"ש לחייב יתומים יותר ממה שהיה אביהן חייב. וא\"כ עכ\"פ בינונית דהיה חייב אביהן. גם מיתומים ראוי לגבות מבינונית דהא מדינא מגיע לה אפילו עדית וא\"כ לענין הבינונית הוי כמו (נזקין) דלא מגרעי' כחן בבאי' לגבות מיתומים. וצלע\"ג (מ\"ש רבינו נזקים. היינו אם הם מדאורייתא בעדית. וה\"ה שטר שכתוב שבח כי בזה איירי הגמר' ד\"נ):"
+            ],
+            [
+                "[אות נג] <b>בהרע\"ב ד\"ה והמוצא מציאה. שלא החזיר כולה. </b>היכי דתובעו בברי ע\"י הודאתו של זה שמצא א'. מדינא נאמן מכח מגו. ואם תובעו בברי שראהו מגביה ב' זהו הוי כשארי תביעות דעלמא ולא תיקנו בזה. אלא דהכא מיירי בתבעו ראיתיך בראש גג דמצאת כיס שלי וממילא מסתמא היה ב' כיון דהיה ב' קשורים. וכיסים לא מנתחי מהדדי ומקרי טענת ברי ומדינא היה נשבע. בזה תקנו דלא ישבע. הרשב\"א. וכן פסקי' בש\"ע חוה\"מ (ססי' רס\"ז) עיי\"ש ובסמ\"ע וכן הסכים היש\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות נד] <b>במשנה המטמא. </b>עמ\"ש במתני' ((פ\"ו) [פ\"ז] מ\"ה דכלאים (אות כ\"ג)):",
+                "[אות נה] <b>שם במשנה בשוגג פטור. </b>ואם נתכוון לטמא טהרות של זה וטימא את של זה ע' בשיטה מקובצת בב\"ק (ד\"ה ע\"א) דדייק מדברי תוס' דשם ד\"ה המטמא דזהו בכלל בשוגג דפטור:",
+                "[אות נו] <b>שם במשנה במזיד חייב. </b>ואם מת א\"צ יורשים לשלם דלדידיה קנסו לבריה לא קנסו. ע' בהרע\"ב (פ\"ה מ\"ג) דבכורות:",
+                "[אות נז] <b>בהרע\"ב ד\"ה מזידים. ואי נמי נדבה. </b>ומה\"ט נקט במתני' שפגלו שהקרבן נפסל בכך ולא נקט במחשבת שלא לשמה דהקרבן כשר אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה וחייב לשלם כיון דהבעלים צריכים להביא אחרת. היינו דנקט מלתא דפסיקא דשייך ג\"כ בנדבה דבזה בשלא לשמה כיון דהקרבן כשר. וא\"צ להביא אחרת אף דאינו ממובחר מ\"מ א\"צ לשלם. דהרי גדולה מזו אמרי' בב\"ק (דע\"ח) דהאומר הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנבו דמצי פטר נפשיה בשה אף דשור מצוה מן המובחר. אבל בפיגול דהקרבן פסול גם בנדבה צריך לשלם. ובאמת בכלל שפגלו היינו מחשבת חוץ לזמנו וכן מחשבת חוץ למקומו. והרא\"ש בנדרים (דף ל\"ה ב') נקט תרווייהו. משנה למלך:",
+                "[אות נח] <b>תוי\"ט ד\"ה במזיד חייב. לגבי הנך כו' תוס' (לעיל דמ\"א). </b>כפי\"מ דנקט הרע\"ב לעיל דשחררו רבו הראשון ופליגי רשב\"ג ורבנן במזיק שעבודו והתי\"ט נקט הכא ג\"כ במזיק שעבודו. בזה כ' תוס' שם דמדלא קאמר בהיזק שאינו ניכר פליגי היינו דהוי ניכר כיון דהשחרור מהני מדין. והיינו כיון דהפקיע שעבודו לגמרי מקרי ניכר. אלא דלאוקימתא דעולא דמיירי בשחררו שני דמדין אינו משועבד אלא כיון דיצא עליו שם ב\"ח כופין לרבו ראשון לשחררו ופליגי בהיזק שאינו ניכר ועלה כ' תוס' כיון דהלכה כרשב\"ג צ\"ל דהתם אף דקרי ליה להיזק שאינו ניכר מכל מקום מקרי ניכר לגבי הנך דהכא:"
+            ],
+            [
+                "[אות נט] <b>הרע\"ב ד\"ה שהיא מכפרת. וא\"צ להביא אחרת. </b>מדסתם הרע\"ב נראה דדעתו דאף קודם יאוש מכפרת. אף דבסוגיא אמרינן דבר תורה בין נודע בין לא נודע אינה מכפרת מ\"ט יאוש כדי לא קני. היינו דאפילו בתר יאוש דבר תורה אינה מכפרת אבל מצד התקנה מכפר אפילו קודם יאוש וכ\"כ הרשב\"א בחי' בשם איכא מאן דמפרש. אבל מדעת תוס' ד\"ה מ\"ט וכו' נראה דדעתם דדוקא לאחר יאוש הוא דתקנו דמכפרת עיי\"ש:",
+                "[אות ס] <b>תוי\"ט ד\"ה שהיא מכפרת. דלאו מעקר הוא. </b>ולפ\"ז הוא דוקא אם הכהנים כבר אכלו הבשר והקטירו האמורים. אבל אם נודע מקודם אין כח ביד חכמים לומר שיקריבו חולין בעזרה וכן מבואר להדיא בלשון רש\"י ז\"ל. וכ\"כ המהר\"ם שיף בדעת רש\"י. אבל דעת הרשב\"א בחי' אף בנודע מקודם רשאים להקריבו דהפקר ב\"ד הפקר ואוקמי ברשותיה ולא הוי חולין בעזרה. (ומ\"ש בתוספת חדשים דלמסקנא אפילו לרש\"י מטעם הפקר. אינו כן דרש\"י כתב דקנסוהו רבנן ועי' בתוס' ד\"ה כי היכי):"
+            ],
+            [
+                "[אות סא] <b>הרע\"ב ד\"ה בשעת הרוגי. תלוהו וזבין כו'. </b>וכן לשון רש\"י ז\"ל. והוא תמוה דמאי שייטה דתלו' וזבין הכא דהא הך מתני' מוקמי' בלא יהיב זוזי דאילו יהיב זוזי גם מהרוגי מלחמה ואילך קנה. אבל הרשב\"א בחי' כתב טעמא דמתני' כיון שהמלך הפקירן להריגה ואינו מקוה עוד לשוב לנחלתו גמר ומקני. אבל מהרוגי מלחמה ואילך אמר האידנא לשקול ומחר תבענא ליה לדינא כדאיתא בסוגיי' והכל בלא יהיב דמי:",
+                "[אות סב] <b>תוי\"ט ד\"ה לקח. וכ\"ש שאר נכסים. </b>ומ\"מ מתני' דקתני בטל דמשמע דמיד בטל היינו בג' שדות דאילו בשאר נכסים אין המכר בטל מיד אלא כשהגיע זמן הגביי' תטרוף. וכ\"כ רש\"י אלא דמ\"מ לענין נחת רוח הוא כ\"ש דאמרינן נחת רוח ויכולה לטרוף כתובתה מהם. ובתוס' ב\"ב (ד\"נ ד\"ה אילימא) כ' ומיהו קשה להרשב\"א הא מקמי דמוקי הכא בג' שדות היה ס\"ד דמיירי בשאר נכסים ואע\"ג דקתני מקחו בטל עכ\"ל. ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דהיכן מצינו דלס\"ד מיירי מתני' בשאר נכסים הא י\"ל בפשוטו דלס\"ד מיירי מתני' בין בג' שדות ובין בנכסי מלוג דאמרינן נחת רוח ומכ\"ש בשאר נכסים לענין טענת נחת רוח אבל מתני' לא מיירי בשאר נכסים מדקתני לשון בטל. ולבתר הכי מסקינן דמיירי רק בג' שדות ולא בנכסי מלוג דבנכסי מלוג לא אמרינן נחת רוח. וצע\"ג:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות סג] <b>במשנה האומר התקבל. </b>אחרי דסידר דיני תיקון עולם דמה\"ט תני במסכתין פ' הניזקין בתר השולח. חוזר לענין ראשון של שליחות ותני התקבל ואיידי דתני בפרקין אמר לב' כתבו ותנא נמי מי שהיה מושלך לבור ואמר כתבו תני נמי מי שאחזו קורדייקוס ואמר כתבו ואיידי דתנא התם זו היא שאמרו מגורשת ואינה מגורשת תני הזורק דתנן ביה ספק קרוב לו וספק קרוב לה מגורשת וא\"מ. הר\"ן בסוף פרקין בסוגיא דמילי לא ממסרי לשליח. וכ\"כ תוס' בריש פרקין:",
+                "[אות סד] <b>שם במשנה אי אפשי שתקבל לה אלא הולך כו'. </b>והא דמשמע במתני' דאם לא אמר א\"א אלא סתם הולך היתה מגורשת מיד היינו בהילך אבל בהולך לדעת הרי\"ף בודאי אינה מגורשת עד שיגיע גט לידה ויכול לחזור. ולאינך פוסקים הוי ספק מגורשת:",
+                "[אות סה] <b>תוי\"ט ד\"ה לפיכך. שמא חזרה וחוב הוא לה לפי' ה\"נ כו'. </b>דאם היה הדין במחזרת להתגרש יכול הבעל לזכות לה הגט הכא אף דאמר א\"א שתקבל היינו מפרשים דבריו א\"א שתקבל מחמת שליחות דידה אלא הריני מזכהו לה על ידך. עיי\"ש בהר\"ן. ועדיין צריך להבין דאיך היה ס\"ד לומר דכוונת הבעל דאין רצונו שיקבלנו מחמת השליחות דידה אלא שיזכה הגט לה מחמת הבעל שמזכהו לה הגט. הא גם ענין זכיה היינו שנעשה שלוחה ובפרט לרוב הפוסקים דס\"ל דזכים מטעם שליחות הוא וא\"כ מה הפרש בין תורת שליחות ממנה לבין תורת זכיה. וגם מה נ\"מ לו לבעל בזה בענין הגירושין כיון דבין כך ובין כך מתגרשת מיד. אמנם לשיטת הרי\"ף פ' קמא דמסכתין (והובא בדברי רבינו לעיל אות ט') דבתן כזכי בעי' דימטי לידה ואם מת לא יתנו לאח\"מ מרווח שפיר די\"ל דכוונת הבעל דאין רצונו שיקבלנו מ' שליחות דידה ותהיה מגורשת מיד ולא בעינן דלמטי לידה אלא דהוא מזכהו לה הגט ובעי' דלמטי לידה ומ\"מ א\"י לחזור. והנה הא דבאמת לא מפרשינן כך כתב הר\"ן הטעם דאפי' גליא דעתה לא מקרי זכות דדלמא חזרה בה כההיא דהירושלמי בצווחת להתגרש עיי\"ש. לענ\"ד יש לדון טובא דדוקא בההיא דהירושלמי דצווחת להתגרש שייך לומר דחיישינן דחזרה מזה אבל בעשאתה שליח במפורש שיקבל לה הרי דרצונה בכך שיקבל לה הגט ואלו קיבל השליח בשליחתה היה מהני ול\"ח לחזרה כ\"ז דלא שמענו דחזרה במפורש וכיון דבאותו רגע שמוסר הגט להשליח אנו דנין דמתרצית שיעשה שליח שליחותה לקבל הגט וחזינן דניחא לה להתגרש ועומדת בדעתה א\"כ ממילא הוי זכות דמה לה אם מקבל בשליחותה אם בדרך זכי'. ולפי מה שבארנו דדברי הר\"ן הם לפי שיטת הרי\"ף הנ\"ל ג\"ז ניחא כיון שיש שינוי ביסוד הגירושים בין שליחות לזכיי' לענין בעי דמטא לידה י\"ל דעל אופן זה דבעי שימטי לידה לא ניחא לה. אלא דהיה ראוי לדון כיון דעכ\"פ חזינן דניחא לה בגירושין ממילא מקרי זכות. לזה מדמי' לה להירושלמי דגילוי דעת לא מהני לזה ואין אנו דנין רק על מה שעשתה מעשה במפורש לשויי' שליח שעל אופן זה מרוצית ודאי. וממילא כל שיש איזה שינוי אין לדון על מעשיה ומקרי רק גילוי דעת דלא מהני בגט. ולפי דברי הר\"ן היה נראה לדינא במתנה אם עשאו המקבל שליח לקבלה והנותן אמר א\"א שתקבל לו אלא הילך ותן לו דהדין דאם רצה לא יחזור דמפרש דברי' א\"א שתקבל מחמת שליחות אלא שיזכה בו מחמת הנותן דהא מתנה בעצמו הוי זכות. אמנם באמת יש לדון בזה טובא די\"ל דגם בגט הוי זכות גמור כיון דעשאתו שליח במפורש (ובפרט לפי דעת הרא\"ש והר\"ן שהקשו על הרי\"ף כפי שמבואר לעיל) והא דלא מפרשינן דבריו א\"א שתקבל אלא שתזכה היינו לפמ\"ש תוספות והר\"ן בסוגי' בטעמא דר' דס' במתנה הולך לאו כזכי ובגט באמרה התקבל והוא אמר הולך הוי כזכי היינו כיון דעשאתו שליח לקבל עדיף ואמרי' ביה הולך כזכי כמו בחוב. א\"כ י\"ל דעיקר הסברא דכל דאפשר בשום אופן לומר הולך כזכי כדחזינן בחוב י\"ל וודאי היכא דאמר השליח אשתך אמרה התקבל דמסכים לדבריו. ומה דאמר הולך היינו זכי דמסתמא לא בא לעקור שליחותה. והיינו הכל אם מסכים בשליחותה. אבל כל שאמר א\"א שתקבל כיון דאינו מסכים בשליחותה ממילא הוי ענין חדש והוי כמתנה דל\"א הולך כזכי. וא\"כ י\"ל דגם במתנה כה\"ג באומר א\"א שתקבל כיון דאינו מסכים לשליחותו במה שאמר הולך הוי ענין חדש ואמרי' דהולך לאו כזכי. ובזה מרווח היטב הסוגיא דכאן במה דאמרי' אב\"ע אי אפשי אתי לאשמועינן היינו דפליגי בא\"א דת\"ק אפשר דסבר דגם במתנה הולך כזכי א\"כ אף דאמר א\"א שתקבל לה ועוקר שליחותה מ\"מ כיון דזכות הוא לה ממילא אמרינן הולך כזכי כמו במתנה ור' לשיטתו דס' במתנה הולך לאו כזכי אלא דהכא עדיף כיון דעשאתו שליח בזה כיון דעוקר לשליחותה אף דזכות הוא לה מ\"מ הולך לאו כזכי. ובזה יש לפרש על נכון הא דאמרינן לעיל (דף ל\"ב) אמר אביי נקטינן שליח מתנה כשליח הגט נ\"מ להולך לאו כזכי דנדחקו מאד תוס' והראשונים. דגם לפי\"מ דמפרשים הראשונים דמיירי בעשאתו שליח קבלה הוא דוחק דהא בגט עצמו לאו פשיטא כ\"כ דהא פליגי בזה ר' ור' נתן. וגם נצטרך לומר דאביי ס\"ל דהלכה כר' נתן ופליג אדרב דאמר חולצת. ולפי הנ\"ל י\"ל דה\"ק אביי דמגט היכא דאמר א\"א שתקבל לה אלא הולך דרצה לחזור יחזור. אף דמ\"מ חזינן דזכות הוא לה מוכח לומר דבמילי דזכות ג\"כ ל\"א הולך כזכי וכיון דעוקר לשליחותה הוי מלתא חדתא ול\"א הולך כזכי. מזה נשמע דבמתנה ל\"א הולך כזכי:"
+            ],
+            [
+                "[אות סו] <b>בהרע\"ב ד\"ה אינה מתגרשת. ואפי' בקבלת אבי'. </b>זהו שיטת רש\"י ז\"ל אבל תוס' וש\"פ סברי דע\"י אביה מתגרשת דאביה משמרה שלא תחזור ולפ\"ז הך בבא אזלא לת\"ק דהא לר\"י בלא\"ה אביה ולא היא ולהפוסקים דס\"ל כשיטת רש\"י והרע\"ב דבקטנה גם לת\"ק אביה ולא היא צ\"ל דהך בבא מלתא באפי נפשיה ומיירי ביתומה:",
+                "[אות סז] <b>תוי\"ט ד\"ה ושנים שאומרים. שיאמר השליח שקבלו בפני ב'. </b>היינו דלא בעי' עדי קבלה וסגי בראהו ביד השליח כשהוא שלם:"
+            ],
+            [
+                "[אות סח] <b>במשנה הבעל לחזור יחזור. </b>אבל משבא הגט לידה מתגרשת אע\"ג דהבעל לאו בר שויא שליח לקבלה הוא ושליח להולכה לא שוויא. אפ\"ה אמרי' אדם יודע שאין שליחות לקטן וגם יודע שאין הבעל יכול לעשות שליח לקבלה והתקבל והולך קאמר. גמרא (דף ס\"ג ע\"א). ומשמע דאף ביש לה אב הכי הוא ולא אמרי' דטעה הבעל וסבר דאביה עשה אותו שליח לקבלה. אף דבקדושין (דמ\"ד) דמוקי למשנתינו זו דמיירי באין לה אב היינו משום קושיא אחרת דהדיוק דנערה מצית משוית שליח קבלה ואלו במקום אביה גם נערה א\"י לעשות ש\"ק מש\"ה מוקי דוקא באין לה אב. אבל הדין דין אמת אף ביש לה אב. וראי' מפורשת דהרי משמע מסוגי' דקדושין הנ\"ל דדייק דנערה מצי לשווייה שליח קבלה ופריך מזה על ר\"נ. ומדלא קאמר דהדיוק בהיפוך דבנערה אפי' מטי גיטה לידה לא מתגרשה דהבעל טעה דנערה מצי לשויי' שליח קבלה אלא ע\"כ דאפי' בזה דרבא היה מסופק בזה אפ\"ה לא אמרי' דטעה א\"כ מכ\"ש בקטנה ויש לה אב דאמרי' הכי דכי מטא גיטה לידה מגורשת (ועוד ראיה דא\"כ מאי הקשה לר\"נ הא מוכרח לומר דאיירי באין לה אב):",
+                "[אות סט] <b>תוי\"ט ד\"ה הבא לי. ליכא קפידא כו'. </b>אף דהוא שלוחו של בעל דהא אשה א\"י לעשות שליח להולכה צ\"ל דאצטריך לאשמעי' בא\"ל הבעל הילך כמו שאמרה. אולם לשיטת הרמב\"ם (רפ\"ב מהל' גירושין) דאשה יכולה לעשות שליח הבאה והוא שליח דידה [דכיון דשלוחו של אדם כמותו הוי כקבלתו היא אלא דהיא מתנה שאינה רוצית להתגרש אלא כשיגיע הגט לידה] ניחא יותר דאצטריך לאשמעי' אף דהוי שליח דידה מ\"מ כיון דאינה מתגרשת בקבלתו ליכא קפידא אם מקבל לה במקום אחר עמ\"ש בר\"ן בריש פרקין:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ע] <b>במשנה מי שהיה מושלך לבור. </b>בסוגיא פרכי' וליחוש שמא שד הוא ומוקמי' בחזו בבואה דבבואה. והדר פרכי' ודלמא צרה היא. ומסקינן תנא דר\"י בשעת הסכנה כותבים ונותנים אף על פי שאין מכירים. ונחלקו בזה הפוסקים אם קאי רק על הפירכא ודלמא צרה אבל זה קיימא דבעינן דחזו בבואה דבבואה או דקאי על הכל דגם לשד לא חיישינן בשעת הסכנה. וקשה לי דמאי פרכי' הא י\"ל דכל עיקרו דמתני' לאשמעינן רק דאע\"ג דלא אמר תנו הוי ככתבו ותנו דבפחדיה טריד ולא פריש ופשטא דמלתא מורה כן דהוי כמו מתני' דקודם דיוצא בקולר. וכן מדקתני במתני' שאח\"ז הבריא שאמר כתבו רצה לשחק בה. דמשמע דכך סדרא דמתני' דביוצא בקולר ומושלך אע\"ג דאמר רק כתבו הוי כתנו אבל בריא שאמר כתבו לא הוי כתנו. וא\"כ י\"ל דפשיטא שראינו שהשליכו בעלה לבור והשמיע קולו מבור שיכתבו גט לאשתו. אף דלא אמר תנו כותבים ונותנים. והכי דייקא לישנא מי שהיה מושלך בבור ואמר. משמע דידענו מי שהושלך בבור. או עכ\"פ דראינו דא' הושלך לבור ואמר כל השומע קולו. וכיון דידענו שאיש אחד הושלך לבור מה\"ת ניחוש עוד (ואפשר כיון דאמר מן הבור. ושם מצוין שדים. אף שראינו שהשליכו את אדם לשם חיישינן דילמא היה הקול מן השד וע\"ז פריך הגמ' עיין בב\"ש (סימן י\"ז סק\"ו)) גם בפירכת ודילמא צרה היא הא י\"ל כפשוטו דחמשה צרות של האשה המה לפנינו וידעינן שהמושלך אינו מהם וזה יספיק גם כן במתניתין דפרק בתרא דיבמות. גם ק\"ל לס\"ד מקמי דמייתא הך דתנא דבר\"י בשעת הסכנה כותבים ונותנים אע\"פ שאין מכירים יקשה הא בגיטין דעלמא דצריכים שיהיו מכירים שזה שמו וזה שמה. וא\"כ מאי איריא דניחוש לצרה הא בלא\"ה ניחוש זה שאומר אין שמו כן ויהיה מי שיהיה שמא משקר שאין שמו כן כמו דחיישינן בכל גיטין דעלמא. וברמב\"ם איתא הלשון אע\"פ שהעלוהו ולא הכירוהו ולא ידעתי מאי רבותא בזה במה שהעלוהו הא בלא העלוהו ממילא אין מכירים אותו וכ\"ז צל\"ע:",
+                "[אות עא] <b>שם במשנה רצה לשחק בה. </b>לא זכיתי להבין לשון זה דמה ענין שחוק לכאן הא באמת אם כתבו ומסרו להבעל ונתן לה דמהני דהכתיבה הוי כתיבה מעליא ולא בדרך שחוק ולגבי הנתינה ממילא א\"א ליתן כל כמה דלא עשה שליח והוא לא כיון לשחוק אלא שלאחר הכתיבה עשה הוא שליח ומה צורך למליצה דמשחק בה (ואפשר דסבר המשנה דמי שאומר כתבו גומר בלבו ליכתוב וליתן כמו בחולה. אך מחמת שיכול לומר שרציתי לשחק בה לכן אמרינן דצריך לעשות שליח גם על הנתינה. ולהיות ידוע שהדיבור הזה והקודם לא היה כתב יד רבינו אך העתק. ואולי יש בזה איזה חסרון מהמעתיק):"
+            ],
+            [
+                "[אות עב] <b>הרע\"ב ד\"ה אמר לשנים. ולא יאמרו לסופר כו'. </b>ולפי זה צ\"ל דר\"מ ס\"ל חתם סופר ועד כשר אף דס\"ל דבאומר אמרו מילי ממסרן לשליח ושייך ביה חשש חורבא ע' בהרע\"ב ותי\"ט (לקמן פ\"ט מ\"ח) צ\"ל דמ\"מ לכתחילה אסור לעשות שליח ע\"י אומר אמרו וליכא חורבא. והא דקתני במתניתין הרי אלו יכתבו ויתנו לכתחילה ממש קאמר דחתם סופר ועד כשר. אבל שיטת תוספות בסוגיין דלרבי מאיר בודאי חתם סופר ועד פסול מטעם חשש חורבא ואם כן ע\"כ הא דיכתבו ויתנו לאו דבעי' שניהם הכתיבה והחתימה דזה אי אפשר דאם כן הוי ליה חתם סופר ועד אלא דחדא מיניהו קאמר או כתיבת גט או החתימה דהבעל לא נתכוון באומר כתבו רק על א' [ואנן מספקי' בסוגיין בפירושא דמתני' אם קאי אכתיבת הגט או אחתימה] ומה דנקט יכתבו ויתנו לאו לכתחלה ממש קאמר דהא הכתיבה או החתימ' צריך להיות ע\"י אחר וזה א\"א לכתחלה דאף דהוי כאומר אמרו מ\"מ הוי כשר ולא תעשה ולפחות בחתימה בודאי הוא כשר ול\"ת אלא דמתני' מיירי בשעת הדחק או בדיעבד. תוס':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות עג] <b>בהרע\"ב ד\"ה אין בדבריו כו'. אין כותבין הגט. </b>כיון דבאותו שעה לאו בר גירושין הוא. ומ\"מ אם הוא ישן כותבים כיון דלאו מחוסר מעשה הוא. וכתבו הראשונים בשם הירושלמי דאף בנתן גט לאשתו ואמר הר\"ז גט לאחר ל' יום ואח\"כ קודם חלות הגט אחזו קורדייקוס אינה מגורשת:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות עד] <b>במשנה מהיום ולאחר מיתה. </b>חדא מינייהו נקט והו\"ה במעכשיו ולא\"מ גט ואינו גט זולת לדעת הרמ\"ה בטור (סי' קמ\"ה) דבמעכשיו ודאי תנאי הוי. וכבר תמהו עליו:",
+                "[אות עה] <b>במשנה ועמד והלך בשוק. </b>הר\"ן מסתפק בשטת רש\"י די\"ל דוקא בהלך על משענתו אבל בהלך בלא משענת אף דלא נתרפא לגמרי לא מהני אומדנא לקיים הגט. ואף אם לא אמר מחולי זה רק סתם אם מתי אם אמר כן כשהיה שכ\"מ והלך בשוק בלא משענת להר\"ן או דנתרפא לגמרי לכ\"ע הגט בטל אף דמת אח\"כ. אלא דאם הלך על משענתו ל\"צ אומד דאף אם אינו מת מחולי הראשון מכל מקום הוי גט משא\"כ בחולי זה בעינן דמחמת חולי הראשון מת:",
+                "[אות עו] <b>שם במשנה מחמת חולי הראשון מת. </b>דעת רש\"י דאם יש במקצת מחולי הראשון הוי גט דמחולי זה היינו שימות בתוך אותו חולי ולא בעינן שהחולי גורם המיתה [ומ\"מ אם נפל עליו הבית או נשכו נחש לא הוי גט דלא אסיק אדעתיה לאונס דלא שכיח]. ודעת הרשב\"א והר\"ן דבעי' דהחולי הראשון הפילו לחולי האחר שמת ממנו. דמחולי זה היינו מחמת חולי זה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות עז] <b>הרע\"ב ד\"ה אמר רשב\"ג. ואבדה איצטלתו כו'. </b>וא\"ת למה הוצרך להגיה דרבנן פליגי עליה ומנ\"ל דרבנן פליגי עלה ואור\"י דקבלה היתה בידם. תוס' (פי' כיון דקבלה היתה בידם דבצידן אין הלכה כרשב\"ג ש\"מ דפליגי רבנן). והר\"ן כ' עוד הו\"ל למתני רשב\"ג אומר תתן לו דמים ומעשה בצידן ומדקתני אמר רשב\"ג משמע דת\"ק פליג עלה:",
+                "[אות עח] <b>בא\"ד דוקא קאמר לה. </b>וכ' הרא\"ש דמדעתו לקבל הדמים הוי גט אף דבמחולים לך ניפשט דלא הוי גיטא היינו משום דלא ציערה אבל הכא דיהבה דמי וציערה יכול למחול על גוף האצטלית וע' תוס' ערכין (דל\"ב ע\"א ד\"ה מדאצטריך וכו') מבואר דלא ס\"ל כן:"
+            ],
+            [
+                "[אות עט] <b>הרע\"ב ד\"ה כמה היא כו'. שאם הניקתו. </b>וכ' הר\"ן והה\"מ בשם הרשב\"א דבדיני ממונות ג\"כ הכי אם אמר בית זה נתון לך במתנה ע\"מ שתזון את בני יש לומר דג\"כ כמפרש יום א' דמי. וי\"ל גם כן דוקא בגט דלצעורה מכוין והא ציערה יום א' אבל בעלמא להרוחה מכוין כ\"ז שצריך קאמר דהיינו כל ימי חייו עיי\"ש. והרא\"ש בתשובה (סי' כ\"ו) כ' בהיפוך דאף לרבא דס\"ל בסוגיין דצריכה להניק כ\"ד חודש י\"ל דוקא בגיטין דלצעורה מכוין אבל בעלמא מודה דיום א' מהני:",
+                "[אות פ] <b>תוי\"ט ד\"ה הרי זה גט. ול\"ק דרבנן אדרבנן כמ\"ש התוס'. </b>תוס' לא כתבו כן אלא לרשב\"ג דס\"ל בסיפא דמת הבן מגורשת ומ\"מ ס\"ל דבאצטלא אם אמר מחולים לך לא מהני והיינו כיון דאפשר לו לקבלם עיי\"ש (*בתוס' ד\"ה כלל אמר) אבל רבנן דמתני' דהכא דסברי בסיפא דמת הבן אינה מגורשת ע\"כ דס\"ל דנתכוון לצעורה בחנם. וברישא דמת הבן דמגורשת היינו כיון דלא פריש זמן ההנקה אמרי' דלהרוחה מכוין וכוונתו לינק מה שצריך לו ומש\"ה מת הבן מגורשת. והיינו לאוקימתא דרבא דבריש' בסתם בעי' שתינק כ\"ד חודש אבל לאוקימתא דרב אשי דיום א' בלבד הוא א\"כ הוי כפריש ואמרי' לצעורא מכוין ק' באמת מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא (*כ\"כ בתוס' ד\"ה בשלמא לרבא. ומ\"ש בתוס' ד\"ה מתניתין כמבואר בתוי\"ט היינו לחלק בין איצטלית לרישא דכאן. אבל רישא לסיפא דמשנתינו קשה באמת כמ\"ש רבינו):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות פא] <b>הרע\"ב ד\"ה הזורק. והוא שתהא עומדת. </b>אפי' בזרקו לה שלא בידיעתה ואמר בפני עדים ראו גט זה שאני נותן לה אפשר דמהני כמו בנתן לידה ממש. ואם היא ישנה צ\"ע אם היא מגורשת די\"ל דלא עדיפא חצרה מידה. ומסתברא הואיל ואין לה יד אין לה חצר. הר\"ן בשם הרשב\"א והה\"מ (פ\"ה מהל' גירושין). ובחידושי הרשב\"א כ' בשם הראב\"ד דאף בישנה מגורשת:"
+            ],
+            [
+                "[אות פב] <b>במשנה הא גיטך. </b>וה\"נ באומר כנסי שט\"ח. אבל אמר זכי בשט\"ח זה כיון דקנאתו לצור על פי צלוחית צריך לחזור וליטול ממנה. טור בשם הרמ\"ה:",
+                "[אות פג] <b>תוי\"ט ד\"ה אמר לה. דהא קי\"ל צריך לפרש. </b>אבל הרמב\"ם ס\"ל דבסתם מגורשת מדאורייתא אלא דמדרבנן צ\"ל הא גיטך. א\"כ מתני' כפשטה:",
+                "[אות פד] <b>שם ד\"ה אינו גט. דנתינה ראשונה לאו כלום היא. </b>וה\"ה בנתן לידה לשם פקדון או בנתן לחצירה לשם גרושין ואח\"כ עמדה בצדי החצר ואמר לה הא גיטיך הוי גט כיון דמיד הבעל בא לידה או לחצירה. ומיהו אם דחאתו הרוח לחצירה ואח\"כ א\"ל הר\"ז גיטך הוי כטלי גיטך מע\"ג קרקע דאינה מגורשת כיון דליכא נתינת הבעל. ר\"ן:",
+                "[אות פה] <b>במשנה עד שיאמר לה הא גיטך. </b>ואם נפל הגט מידה קודם שננערה אינו גט עד שיחזור ויתן לה. הרא\"ש בשם הרמ\"ה:",
+                "[אות פו] <b>בהרע\"ב ד\"ה קרוב לה. זה מחצה על מחצה. </b>דאין לפרש מע\"מ שהיו שניהם עומדים בארבע אמות. דא\"כ נחזי הי מיניהו קדים וכ\"ת דאתו תרווייהו בהדי הדדי והא א\"א לצמצם. גמרא. וא\"ת ואכתי דלמא מיירי בקדם איש אחר לד' אמות ובעודו שם באו האיש והאשה לשם זא\"ז ובהאי שעתא לא זכו לא האיש ולא האשה בד\"א דהא האחר קדים וזכה בד\"א. ואח\"כ הלך האחר משם וזכו תרוייהו האיש והאשה בהדי הדדי בד\"א. וי\"ל כיון דהאחר אין לו שייכות לזכיית הגט מש\"ה לענין זכיית הגט גם בעודו שם זכה בד\"א מי שיבא לשם תחלה האיש או האשה. וזהו דלא כדברי הב\"ש (בסי' קל\"ט (*ס\"ק כ\"ג ועיי\"ש)):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות פז] <b>במשנה שנתייחד עמה כו'. </b>כ' בחי' רשב\"א דמסתברא מדלא קתני ג\"כ הכא ומודים בנתגרשה מן האירוסין כדקתני בסמוך במתניתין ט' דהכא בין בזה ובין בזה מחלוקת דדוקא התם שהיא מגורשת גמורה ומן הארוסין דאין לבו גס בה לא אמרינן הן הן עידי יחוד. אבל הכא כל שלא גרשה שמא עדיין דעתו עליה וגייסי אהדדי וחוששים שבא עליה. ולענ\"ד י\"ל דלקמן לענין קדושין דבעינן דוקא בעדים אלא דמכח דעידי יחוד הן הן עידי ביאה מקרי קדושין בעדים דאנו דנין דבודאי בא עליה ושם עדות עלה. בזה אמרינן במן הארוסין דאין ודאי דבא עליה כיון דלא גייסי אהדדי והעידי יחוד א\"י לדון דבוודאי בא עליה ואינם נקראים עידי ביאה א\"כ ממילא ליכא חשש דשמא בא עליה דמה בכך. הא הביאה לא הוי קידושין כיון דעידי היחוד אינם עידי ביאה. אבל הכא לענין גיטה קודם לבנה חיישי' דאף דלא גייסי מ\"מ הוי ספק שמא בא עליה ודו\"ק:"
+            ],
+            [
+                "[אות פח] <b>במשנה ולא זה וזה מטמאין כו'. </b>כ' הרש\"ל בח\"ש וז\"ל ומ\"ש רש\"י אם שניהם כהנים לאו דוקא אלא א' כהן וא' נזיר עכ\"ל ויפה הקשה לי הרבני מו\"ה עזרא נ\"י מוואלט\"ש הא נזיר אף לאשתו כשרה אינו מטמא כדאיתא (רפ\"ז דנזיר). תו כתב הרש\"ל א\"נ יש לפרש אינם מחוייבים לטמא ואיירי שפיר אפילו בישראל עכ\"ל. וזה תלוי במחלוקת הרמב\"ם והראב\"ד (פ\"ב מהלכות אבל). דלדעת הרמב\"ם שם ישראלים ונשים שאינם מוזהרים בלא יטמא ליתנהו במצות לה יטמא עיי\"ש. א\"כ ליתא להך פירושא (וגם רש\"י סובר בזה כהרמב\"ם עיין בשאגת אריה (סימן ס\"ו)). ועיין במהרש\"א שכתב דרך אחרת בזה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות פט] <b>במשנה אע\"פ שנתנו לה ע\"ת כו' לא פסלה מן הכהונה. </b>וכן פסקינן בפשיטות בש\"ע סימן קמ\"ג ותמוה לי מסוגיא ערוכה במסכתין (דף פ\"ג א') דבר אחר הרי שהיה זה שנאסרה עליו כהן כו' ובמאי אי בע\"מ. והא בע\"מ באמת מותרת לזה הכהן דכשנישאת אחר מיתת המגרש ולא נתקיים התנאי ובטל הגט למפרע מותרת לו דלא נפסלה מכהונה וצל\"ע (ואפשר לחלק דבכל תנאי היא אסורה לכל קודם קיום התנאי. אבל בכאן לא גרע מריח גט ודו\"ק וע' לקמן (אות צ\"ה) מ\"ש רבינו בשם הרשב\"א והר\"ן) עוד תמיה לי ברש\"י שם ריש ע\"ב ד\"ה הרי גרושה אצלו בזנות כו' ומעתה אין כאן ק\"ו. וק' לי הא מ\"מ הוי ק\"ו מן צד גירושין דעלמא בנתגרשה רק מאישה דאסורה לכהן משום צד גירושין (כדדריש בסוגיא דף פ\"ב). ואמאי לא פי' רש\"י כפשוטו הרי גרושה אצלו בזנות היינו דמותרת לכל דאין כאן צד אישות דהא גם לזה פלוני מגורשת דמותרת לו בזנות וצלע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות צ] <b>בהרע\"ב ד\"ה גט קרח. תצא מזה ומזה. </b>וא\"ת הא קי\"ל לעיל (דף י\"ח) דהאומר כולכם ב' משום עדים וכולם משום תנאי ואי חתים בי תרי מינייהו ביומיה ואינך מכאן ועד עשרה ימים כשר א\"כ אמאי תצא נחקור למי ציוה עוד לחתום ולקיימו לתנאי ויחתמו. י\"ל נהי דאנו מפרשים דכולכם תנאי היא מ\"מ הא לא פירש מעכשיו ולא על מנת וסתם תנאי הוי תנאי אם. ולא הוו גט עד דמקיים לתנאי. וכשנשאת היה עדיין א\"א ואסורה לבעל ולבועל. והאי דאינך מכאן ועד י' ימים ע\"כ מיירי קודם שנשאת. והר\"ן ז\"ל בסוגיא הקשה קושיא זו וטרח הרבה בישובו ולא ידעתי טורח זו למה. וע' בח\"מ (סימן ק\"ך ס\"ק כ\"ב) שתפס ג\"כ בפשיטות דתנאי דכולכם הוי תנאי אם. ומדברי הר\"ן אלו לא הזכיר:",
+                "[אות צא] <b>תוי\"ט ד\"ה וב\"ה אומרים כו'. ואין אדם כו' בעילת זנות. </b>גמרא. וקשה לי הא מתני' סתמא קתני משמע אף אם מיד יום או יומים אחרי הגירושין לנה עמו והרי קיי\"ל דתבעוה להנשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים דחיישינן דלמא מחמת חימוד ראתה. וא\"כ איך נסמוך על חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ולא עבד איסורא והרי חזינן דעובר עבירה ובועל בלי נקיים. והרי דומה לזה כ' בש\"ג (פ\"ז) במסכתין דבנשאת לאחר ונתארמלה ונתייחדה עם הראשון שנתגרשה ממנו א\"צ ממנו גט דלא בעל לשם קדושין דא\"כ עובר על מחזיר גרושתו. וי\"ל דשאני התם דאם בועל לשם קדושין מוסיף איסור דמחזיר גרושתו. משא\"כ בבועל לשם זנות. ע\"כ לא אמרינן דבעל לשם קידושין משום חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. דאדרבה נימא חזקה דלא עביד איסורא דמחזיר גרושתו. משא\"כ באיסור חימוד דבין שבעל לשם זנות בין לשם קידושין עביד איסורא שפיר אמרינן דחזקה דלא עבד ג\"כ איסור זה דבעילת זנות. ומכאן נ\"ל ראיה דלאו דוקא בבעל לשם אישות שייך חשש חימוד (וכמו שעלה על דעת חביבי בעל חות דעת) אלא אף בביאת זנות דאל\"כ הדרא קושיא לדוכתא כיון דאם יבעול לשם קידושין יתוסף איסור חימוד. היה לנו לתלות בביאת זנות. מיהו אכתי קשיא לי ממ\"ש הרדב\"ז (מובא במ\"ל פ\"י הלכה ח\"י מגירושין) דבפרסה נידה דהתיר עצמו לעבירה אמרינן דהתיר עצמו גם לזנות. והרי התם לא ניתוסף איסור ע\"י הקידושין. וע\"כ נ\"ל דדוקא בעבירה דאורייתא אמרינן הכי אבל בחשש חימוד דהוי שלא בהרגשה ואיסורו רק מדרבנן לא אמרינן הכי. ויותר ניחא לדעת הה\"מ (פ\"א מהלכות אישות) דבפנוי הבא על הפנויה איכא עכ\"פ איסור עשה ואמרינן חזקה דלא עבר אאיסורא דאורייתא אף דחזינן דעבר על איסורא דרבנן. ודווקא בלא ניתוסף אבל בניתוסף איסור ע\"י הקדושין מסתברא דגם באיסור דרבנן ל\"א חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות (*כן מצאתי. ואפשר כוונת רבינו כיון דגם בהקדושין עובר על איסור הנוסף. התיר עצמו לעבירה קרינן ודו\"ק):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות צב] <b>במשנה ר\"א מתיר. </b>בסוגיא איתא ברייתא מודה ר\"א באמר חוץ מפלוני והלכה וניסת לאחד מהשוק ונתארמלה או נתגרשה שמותרת לזה שנאסרה עליו. והפוסקים השמיטוהו דכיון דקי\"ל כרבנן הגט בטל לגמרי. ותמהני הא נ\"מ לדינא גם לדידן באומר חוץ מנכרי ועבד דלא הוי שיור כדאיתא במתני' ב' ובכה\"ג בנשאת לאחר ומת או נתגרשה תהיה מותרת לנכרי ועבד שנתגיירו ושנשתחררו דלענין זה קיימא דר\"א כיון דאפסקה אפסקה וצ\"ע (*ובזה תהיה מיושב קושית תוס' (ד' פ\"ג ב' ד\"ה מודה).  אך הא אמרינן בסוגיא דהשיב ר\"ש ב\"א ע\"ז עיי\"ש). ובאמת מה\"ט קשה לי בסוגיא דאמרינן דבר אחר הרי שהיה זה שנאסר כהן וכו' אלא בחוץ. דאיך יתרץ זה ר\"ע לנפשיה הא בחוץ מנכרי גם לדידיה הוי גט כיון דשייר לנכרי אסור לנכרי משום א\"א דאילו פנויה לנכרי ליכא איסור דאורייתא כמ\"ש תוס' (ספ\"ק דיבמות) אבל זו אסורה מדאורייתא משום א\"א לאחר שיתגייר ג\"כ אסורה לו. ויקשה ג\"כ דבחוץ לפלוני דאינו גט ואסורה לכהן משום צד גירושין. מכ\"ש בחוץ לנכרי כיון דנשאר צד א\"א לנכרי דתתסר לעלמא משום צד א\"א. וכן פירכא דר' יהושע דמקיש קודמי הויה שנייה לקודמי הוי' ראשונה דלא היה בה צד אישות תקשי לנפשיה מבחוץ לנכרי וצ\"ע:",
+                "[אות צד] <b>תוי\"ט ד\"ה וחכמים אוסרים. זוהי דעת הרמב\"ם. </b>אין זה מוכרח דהלא גם רש\"י ותוס' ס\"ל כן בסוגיא אבל לא מטעמיה דהרמב\"ם אלא מטעם דגזרינן ע\"מ אטו חוץ דבחוץ אפי' בע\"פ פסול מדאורייתא וא\"כ י\"ל דגם דעת הרע\"ב כן. וע' ברשב\"א ור\"ן דכמה פוסקים ס\"ל דבחוץ בע\"פ כשר מדאורייתא ופסול רק מדרבנן אטו בכתב ובע\"מ בע\"פ כשר דהוי גזירה לגזירה וכמו שכתבתי בסמוך:",
+                "[אות צג] <b>במשנה ויאמר לה הרי את כו'. </b>אבל אם יאמר לה סתם הר\"ז גיטך לא מהני כיון דמעיקרא אמר בהדיא אלא לפלוני אי אמר בתר הכי הר\"ז גיטך לא מבטל מה דאמר מעיקרא בהדיא. הר\"ן. אבל הרמב\"ם כ' או יאמר הר\"ז גיטיך:",
+                "[אות צה] <b>תי\"ט ד\"ה יטלנו ממנה. הואיל וקנאתו בנתינה. </b>ואם נתן לה גט בתנאי ואח\"כ רצה שתתגרש בלא קיום התנאי כ' הרשב\"א פ\"ז דגיטין (בדף ע\"ב ב' בד\"ה אצטליתא דוקא). דא\"צ ליטול ממנה כיון דאי בעי לא מקיימא תנאה ונמצא גט בטל בבטולו של תנאי ולא קנאתו לפסול מכהונה. כ\"כ הר\"ן והה\"מ (פ\"ח הל' כ\"ג מה\"ג). ומלשון הרשב\"א משמע דבתנאי דאם ירדו גשמים דאין בידה לבטל התנאי צריך לחזור וליטול ממנה ולדידי צ\"ע הא יכול לומר אח\"כ הר\"ז גיטיך מעכשיו בלי תנאי ובדרך ממנ\"פ אם יתקיים התנאי ממילא מגורשת למפרע ואם לא יתקיים התנאי ממילא בטל הגט למפרע ולא קנאתו לפסול מכהונה ותהיה מגורשת מעתה. וצלע\"ג:",
+                "[אות צו] <b>הרע\"ב ד\"ה וחכמים אוסרים כו'. אבל אי אמר כו' על מנת שלא תנשאי כו'. </b>ואפי' אמר על מנת שלא תנשאי ולא תבעלי לפלוני. מסקנת רוב הפוסקים. ואם נישאת לאחיו של אותו פלוני ומת אינה פוטרת צרתה דאינו דומה לאחות אשתו כיון דעתה אינה ערוה עליה אלא דא\"י לעבור על תנאי ואם יעבור ויקחנה בטלה האישות למפרע ולא הוי צרתה. והיא עצמה מסתפק הרשב\"א ריש יבמות אי צריכה חליצה או לא:",
+                "[אות צז] <b>בא\"ד שלא נכתב התנאי בתוכו פסול. </b>והא דקתני במתני' ואם כתבו בתוכו דמשמע דוקא בכתבו ממש וגם משמע דדוקא בחוץ דמזה מיירי מתניתין אבל בתנאי אפילו בכתבו בתוכו וכן בחוץ בלא כתבו בתוכו כשר. היינו בלאחר התורף דבזה לא פסול אלא בב' לריעותא דכתבו בתוכו וכן בחוץ דגזרינן אטו לפני התורף. אבל בתנאי דעלמא דלפני התורף לא פסול רק מגזירה דאטו חוץ בלאחר התורף כשר דהוי גזירה לגזירה וכן בחוץ בע\"פ לא גזר אחר תורף אטו לפני תורף אבל לפני תורף אף בתנאי ובע\"פ פסול. ודעת הרבה פוסקים דלפני התורף לא פסול אלא בחדא לריעותא דהיינו בחוץ בע\"פ או בתנאי בכתב ובלאחר התורף בעי' ב' לריעותא חוץ ובכתבו:"
+            ],
+            [
+                "[אות צח] <b>במשנה ולכל מי שיש כו'. </b>ובכלל הזה באומר חוץ מפלוני והוא קטן כיון שיש לה עליו קדושין כשיגדיל. ובחוץ לנולדים וחוץ מבעל אחותה איבעיא דלא איפשיטא דאפשר דהוי שיור דעתידי דמתילדי וזמנין דמתה אחותה וחזיא ליה ושאני לנכרי ועבד דגירות ל\"ש. ומלשון רש\"י דדייק חוץ לפלוני והוא קטן משמע דאילו אמר סתם חוץ מקטנים לא הוי שיור דאינו משייר רק על הזמן שהם קטנים ואז בלא\"ה אין להם קדושין בה. ואולם תמוה לי מסוגייא דאמרינן א\"ל תניתוה חוץ מעבד ונכרי אם איתא עבד ונכרי עבידי דמגיירי. הא י\"ל חוץ מנכרי ועבד לא מיירי באמר חוץ מפלוני והוא נכרי או עבד. אלא באמר חוץ מנכרי ועבד ושייר רק לזמן שהם נכרים ועבדים וכשיתגיירו יהא הגט מתיר להם וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות צט] <b>תי\"ט ד\"ה רי\"א כו'. וטעמא משום דאמרינן בגמרא דפליג ת\"ק ור\"י. </b>אין זה מוכרח דהא אם זהו טעמא דהרע\"ב הו\"ל לפרש ג\"כ דבעי' דוקא מנאי דבלא זה אינו מוכח דמגרשה ממנו כדאיתא בריש נדרים (דף ו') (*הרע\"ב לא נתן טעם אלא על ודין) לזה נראה יותר בכוונת הרע\"ב דס\"ל כדאמר רבא שם דגם רבנן דס\"ל דידים שאין מוכיחות לא הוי ידים אלא דס\"ל דהוי מוכיח (*מן הענין דלגבי ודין מוכח דאין אדם מגרש בדיבורא ולגבי מנאי מוכח דאין אדם מגרש אשת חבירו) וא\"כ ראוי לפסוק כרבנן אלא דלענין ודין הוא איבעי דלא אפשיטא בסוגייא אי בעי ודין והיינו דמספקא לן הלכתא כמאן דדלמא מסתבר טעמא דר\"י בזה דלא מיקרי מוכח. אבל לענין מנאי דלא מבעי לן קי\"ל כרבנן לגבי דזהו מקרי מוכח. דאין אדם מגרש אשת חבירו. ורק לגבי ודין חזינן דמספקא להש\"ס דדלמא זהו לא מיקרי מוכח ממה דבדבורא לא מגרש ע' בר\"ן (ריש נדרים). וברור:",
+                "[אות ק] <b>תי\"ט ד\"ה גופו של גט. אלא ערוה שיש בה הויה כו' משא\"כ בשחרור. </b>אין זה מספיק אלא לאביי דאמרינן אליביה (פ\"ק דנדרים) דר\"י ס\"ל ג\"כ דידים שא\"מ הוי ידים ורק בגט משום דבעי' כריתות וליכא. ואפשר דהירושלמי ס\"ל כאביי. אבל לרבא דטעמא דר\"י דבכ\"מ ידים שא\"מ לא הוי ידים וכדנקט התי\"ט בקושייתם ממילא גם בשחרור אף אם לא בעינן כריתות מ\"מ לא מהני דהא בכל מילי ידים שא\"מ לא הוי ידים. גם על עיקר יסוד זה דבשחרור ל\"צ כריתות קשה מסוגיא דגיטין ד\"ט א' דאמרי' גבי שחרור בעי כריתות. והעיקר פי' הירושלמי כמ\"ש הק\"ע והפ\"מ דקאי אמתני' דלעיל חוץ מאבא ומאביך דלא התפיסה התורה שם כריתות רק נגד יש בו הויה. אם משיירו לא הוי כריתות אבל לא אם משייר למי שאין בו הויה. וברור:"
+            ],
+            [
+                "[אות קא] <b>במשנה ואין בו זמן. </b>אף דזמן הוא משבע חקירות דבעי' מן התורה בכל עדות כדאיתא (רפ\"ד) דסנהדרין מ\"מ כמו דתקון רבנן בממון דלא בעינן דו\"ח משום שלא תנעול דלת ה\"נ בגט תקנו כן וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. נ\"י (רפ\"ד) דסנהדרין:"
+            ],
+            [
+                "[אות קב] <b>תוי\"ט ד\"ה היה כתוב טופס. דאל\"ה הראשון מוקדם. </b>כ\"ה בסוגיא וק' לי הא מוכח מתוכו דהוא מוקדם כיון דחתימת עדים אחר זמן המאוחרים והוי ככתבו קודם חתימתן לא כתבנו בזמנו רק בזמן פלוני. וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות קג] <b>תוי\"ט סד\"ה ושנים עדים עברים. והאב על השני. </b>אע\"כ דמתני' מיירי דלא כתב עד וא\"כ בין כתב ראובן בן תחת הראשון בין כתב ראובן תחת הראשון ובן יעקב תחת השני אין כשר אלא הראשון בשמו לבד דבן פלוני לבד אינו מתכשר אם לא כתב עד. או דמיירי דכתב עד וכתב ראובן בן תחת הראשון וידעי' דהאי חתימה תחת שני לאו דיעקב הוא. גמרא:",
+                "[אות קד] <b>במשנה ע\"א עברי וע\"א יוני. </b>דחיישינן שמא היוני הראשון גונדלית חתם והוי על גט הראשון ג' חתימות או דהעברי שני גונדלית חתם והוי על השני ג' חתימות (לשון רש\"י). וכ' הר\"ן דמרישא לא שמעי' רק דחיישי' שהיוונים חתמו גונדלית ואשמעי' דחיישינן גם לעברים חותם גונדלית. וקשה לי הא ג\"ז מוכח מרישא דהא אם היונים חתומים בראשונה השמאלי כשר ולא הימיני וע\"כ משום דחיישינן שהעברים חתמו גונדלית (ובמתני' סתמא קתני את שהעדים הראשונים כו'). וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות קה] <b>בתוי\"ט ד\"ה כתב סופר כו'. הא מני ר' יוסי היא. </b>לפי' הרע\"ב (לעיל פ\"ו מ\"ז) דיכתבו ויתנו היינו הכתיבה והחתימה א\"כ מוכח דלר\"מ ג\"כ חתם סופר ועד כשר. ועמ\"ש לעיל שם (אות ע\"ב):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות קו] <b>תוי\"ט ד\"ה שנאמר. לעבור עליו בב' לאוין. </b>כבר כתבו האחרונים דט\"ס הוא וצ\"ל לעבור עליו בלאו ועשה דהא סוטה הוא רק עשה. ואולם עדיין קשה לי היאך חל לאו דמחזיר גרושתו על איסור הקודם לו מחמת סוטה לפמ\"ש תוס' פ\"ג דשבועות (דף כ\"ג ב') דאין איסור חל על עשה המפורשת עיי\"ש וצ\"ע. ולומר דהוא גזה\"כ הא י\"ל דאצטריך הקרא באם אח\"כ הוזמו עידי טומאה אלא דהירושלמי עדיפא משני אבל מנין לנו דגזה\"כ לומר בו דאין איסור חל על איסור הא הקרא משכחת בהוזמו:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה גיטין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Ketubot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Ketubot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6d096772a79360de464996eae122f7fda2dbcd59
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Ketubot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json	
@@ -0,0 +1,308 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Ketubot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה כתובות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>במשנה ואלמנה כו'. </b>דוקא בעולה אבל נכנסה לחופה ולא נבעלה אף דאין לה טענת בתולים כדאי' (במתני' ד') היינו להפסיד כתובתה. אבל מ\"מ שייך לטעון לאסרה עליו מש\"ה נשאת בד' ירושלמי:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ב] <b>במשנה ואין להם כו'. </b>בכנה\"ג כ' דאם היתה נדה כשנכנסה לחופה עם הראשון ונתאלמנה קודם שתטהר יש לה ט\"ב:"
+            ],
+            [
+                "[אות ג] <b>במשנה מפני שמתייחד כו'. </b>ולא מהימנין ליה דלא בעל משום חזקה דא\"א טורח בסעודה כמ\"ש הרע\"ב במתניתין שלאח\"ז. דאמרי' שמא שכח שבא עליה או שהעיר בה מתוך חיבתו ולא ידע ששיבר בתוליה פירש\"י (ד' יו\"ד) ותוס' כ' א\"נ כיון דמתייחד עמה בודאי בא עליה דלא מוקי אינש אנפשיה:"
+            ],
+            [
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה לא כי. א\"א לפרש שמכחישה כו'. </b>הא ודאי דמתני' לא איירי בברי וברי דהא להדיא אמרי' בסוגיין (רפ\"ב) דלא אמר ר\"ג בברי וברי. אלא דמ\"מ ק' לישנא דלא כי. דלשון זה משמע ברי כדאיתא (ספ\"ג דבב\"ק). וע\"ז תירצו תוס' דהכא דליכא למטעי דמיירי בברי דמהיכא ידע וכו' מש\"ה שייך שפיר לשון לא כי. ואולם ק' לי לשיטת ר\"ח דמ\"ע פתחה סתום א\"כ במתני' דבסמוך היא אומרת מ\"ע איך קתני והוא אומר לא כי הא איכא למטעי דמיירי בברי דאומר דמצא פתחה פתוח דהיינו דלא נמצא דמים ואומרת מכ\"ע אני והוא אומר לא כי בברי כי מצאתיך ג\"כ פ\"פ ומה דאר\"י תביא ראי' לדברי' היינו על הבירור של טענת דמים ועל טענתו פ\"פ י\"ל דס' ר\"י כתובה דאורייתא וא\"נ להפסידה וגם אף אם נאמן מטעם חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה י\"ל דבזה דנמצאת בעולה ע\"י ט\"ד י\"ל דעכשיו נהפך על כך ושנאה דאינו רוצה גם במכ\"ע כי בחזקת שלימה נשאה מש\"ה משקר ואומר שמצא פ\"פ וצ\"ע:",
+                "[אות ו] <b>שם ד\"ה נאמנת. דוקא כשאפשר שנאנסה משנשאת. </b>היינו אף דהיא טוענת משארסתני נאנסתי דמשמע באירוסין קודם נשואים. מ\"מ מהימנא במגו דנאנסתי אחר נשואין. ואף דהתוי\"ט כ' בסמוך בשם הרא\"ש דהא דבאומרת בתולה הייתי לא מהימנ' במגו דמכ\"ע דהוי מגו להוציא היינו דבברי וברי לא מהני להוציא אבל הכא בברי ושמא אמרי' מגו להוציא. דהרי לפי חד טעמא הטעם דר\"ג דנאמנ' משארסתני במגו דמ\"ע והיינו ג\"כ אף דהוי להוציא מ\"מ בברי ושמא אמרי' מגו להוציא וכמ\"ש הש\"ך (סי' פ\"ב בריש דיני מגו) בשם הר\"ש מקינון והגהת מרדכי. אף דלפ\"ז גם לאידך טעמא דר\"ג דנאמנת משום דאיכא חזקת הגוף וכיון דמ\"מ צריך לבא לדין מגו דמשנשאת נאנסתי א\"כ מאי הרווחנו באידך תירוצא. י\"ל דבעי לשנויי אף לר\"י במתני' שבסמוך היא אומרת מכ\"ע טענתייהו במאתים ומנה א\"כ ליכא מגו. וכמ\"ש תוס' להדיא דשנויא קמא דמגו לא קאי לר\"י. גם י\"ל דלא ניחא להך תירוצא הך מיגו דמכ\"ע כיון דמכ\"ע עצמו לא מהימנא באומרת מכ\"ע אני תחתך לטעמא קמא כיון דליכא מגו והוי רק קצת מגו דטענה טענה מעליא בזה לא ניחא לאידך תירוצא:",
+                "[אות ד] <b>במשנה לא מפיה אנו חיין. </b>משום דאחד משלשה עמודי העולם הוא אמת לזה אמר דעל פי' של זו אין אנו חיין להחזיק דבריה לאמת כ\"כ הש\"מ בשם תלמידי הר\"י:",
+                "[אות ז] <b>בתוי\"ט ד\"ה נאמנת. לא אמרי' מגו לאפוקי ממונא ע\"כ. </b>ובתוס' תירצו עוד דהוי מגו במקום חזקה דא\"א טורח בסעודה ועדיף מחזקה דעלמא דמבעי' לן (בפ\"ק דב\"ב) במגו במקום חזקה:",
+                "[אות ח] <b>שם בא\"ד מהיכא תיתי שתהא היא נאמנת כו'. </b>ויש שתירצו דבחזקה ורוב מוציאין ממון והכא אית לה חזקת בתולה ורוב אין מזנים:"
+            ],
+            [
+                "[אות ט] <b>תוי\"ט ד\"ה נאמנת כו'. אפי' לא הכיר בה. </b>זהו עדיין לא נשמע ממתני' דהא י\"ל דלרבנן דמכ\"ע יש לה ר' ודמי לבתולה. ואי דמסתמא מתני' גם כרבנן. א\"כ ממילא נשמע דנמצאת בעולה אין לה כלום דהא היא תבעה רק מנה ואם גם לפי טענתו דרוסת איש יש לה מנה טענתייהו במאי. וא\"כ למאי אצטריך מתני' דנאנסתי לאשמעי' דמקח טעות לגמרי. אלא ע\"כ דממתני' דהכא אין ראיה די\"ל דאתיא כר\"מ וטענתייהו במאתים ומנה. אבל בסוגיי' איתא דמתני' דהכא לאפוקי מדרב\"ח. והיינו דרמב\"ח אמר לעיל דאפי' לר\"מ בלא הכיר בה לאו כלום דמ\"מ הוי טעות ולשון הרע\"ב צ\"ע:",
+                "[אות י] <b>בא\"ד צ\"ל כמו שכתבו התוס' בשם ר\"ח כו'. </b>זה תמוה לי דלשיטת ר\"ח ע\"כ מתני' דקתני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש היינו דטוען טענת דמים. דאי בטוען פ\"פ הוי ברי וברי דהא לדבריו אינה מוכת עץ. והא אמרי' (רפ\"ב) דבברי וברי לא אמר ר\"ג אלא ע\"כ דמיירי בטענת דמים וא\"כ עדיין במתני' דהכא הוי ס\"ס:"
+            ],
+            [
+                "[אות יא] <b>משנה לנתין ולממזר. </b>אף דבבא זו רק מן להכשיר בה א\"כ למאי הלכתא נקט לנתין ולממזר מה פסול יש בה בזה יותר מנבעלה לנכרי. י\"ל דרצה להשמיענו אף דנתין וממזר בודאי הוי מיעוטא דאפילו ברוב כשרים אסורה מחששא דנבעלה למיעוט וכדאמרי' בסוגיא דמאן דפוסל פוסל אפילו ברוב כשירים. אולם לפ\"ז קשה מהא דאמרינן בסוגיא עלה דברייתא ראוה שנכנסה עם אחד לסתר או לחורבה דלר\"א דנסתרה נבעלה. הא דקתני לסתר היינו לסתר חורבה דמתא או לחורבה דדברא וצריכי דאי אשמעי' חורבה דדברא בההיא קאמר ר\"י דאיכא ר\"פ והא מדנקט ר\"י בחזקת בעולה לנתין ולממזר דגם בדברא הויין מיעוטא נשמע דפוסל אפי' בר\"כ. ונלע\"ד דהא לר\"א אמרינן דמכשיר גם בבתה כמבואר מסוגיא וא\"כ דינא דפלוגתא דר\"ג ור\"י אף לבתה דר\"ג מכשיר דחזקת אם מועיל לבת. וא\"כ שפיר י\"ל דס\"ד דר\"י מודה ברוב כשרים כיון דאיכא רוב וחזקת כשרות נאמנת ואפי' לגבי בתה. והא דנקט לנתין ולממזר היינו לענין דפסלי' להולד לבא בקהל דכיון דאיכא רוב נכרים ודנין דעכ\"פ היא נתחללה ואזדא לה חזקת כשרות דהאם מש\"ה הולד פסול לקהל דבליכא חזקת כשרות פסלי' גם משום מיעוטא אבל בחורבה דמתא דאיכא חזקת כשרות וגם רוב ס\"ד דנאמנת:",
+                "[אות יב] <b>שם במשנה עד שתביא ראיה לדבריה. </b>וא\"ת ומה מועיל ראיה שזהו כשר מ\"מ ניחוש דלמא אפקרה נמי לאחריני ונבעלה לפסול וי\"ל כיון דלר\"ג מהני בריא וח\"כ גם ר\"י לא פליג עליו אלא בנבעלה וודאי והספק למי דאתרע חזקה או מטעם דהירושלמי דהזונות רצות אחר פסולים. אבל בספיקא דאפקרה דהספק בעיקר המעשה אם נבעלה עוד גם לר\"י מהימנא לא נבעלתי עוד בברי וח\"כ. וא\"ת הא בבא על ארוסתו ספ\"ז דיבמות (דס\"ט ב') ס' רב דהולד ממזר ולא מהני בדיקת האם ובפשוטו טעמא דרב דס' כר\"י אלמא דלר\"י גם בספיקא דאפקרה לא מהני ברי וח\"כ וי\"ל דלאו משום דס' רב כר\"י אלא דס' כר\"א דאמר מאן דמכשר בה פוסל בבתה דחזקת האם לא מהני להבת. וראיה לדבר מדפרכינן בסוגיא הא דא\"ר אין אוסרים על היחוד לימא דלא כר\"י. ולא פריך בחזקה יותר דרך רומיא דרב אדרב מהאי דבא על ארוסתו. אלא ע\"כ די\"ל דטעמיה בהאי משום דס' כר\"א. וא\"ת והא ביבמות שם מדמי האי דילדה תאכל בתרומה אף דמיירי לגבי עצמה. וי\"ל דמ\"מ לענין דנבעלה לישראל אין ח\"כ מסייעתה דהא לא נפסלה בכך אלא דאין העובר מאכילה בתרומה ולגבי זה אין לה חזקה ואדרבה קצת חזקת איסור נמי איכא:"
+            ],
+            [
+                "[אות יג] <b>תוי\"ט ד\"ה נאמנת כו'. אבל בתה הא פסקי' כו'. </b>נראה דעת התי\"ט דבתה כיון דאילו לא נאמין לעדותה היו פוסלין אותה לקהל והוי כדיעבד מש\"ה מכשירים אותה אף לכהונה. אך לא ידעתי למה צריך לדחוק בכוונת הרע\"ב כאן ובקדושין הלא בפשוטו י\"ל דדוקא לאכשורה בקהל נאמנת דהוי דיעבד. אבל לכהונה גם בתה פסולה לכתחילה. וזהו מסקנת דעת הרמ\"א בשו\"ת (סימן כ\"ד) עיי\"ש."
+            ],
+            [
+                "[אות יד] <b>במשנה אם רוב אנשי העיר משיאים לכהונה. </b>נראה דאם הרוב עודף על המיעוט רק בא' דיש למשל נ\"א כשירים ונ' פסולים דבזה אסורה לכהן מאותה העיר דהא הוא יודע בעצמו שהוא לא בא עליה וא\"כ הוא אינו בכלל הספיקות ולגבי דידיה נשאר רק מע\"מ שעומדים בספק ואינו יכול לתלות ברוב וחידוש שלא נמצא מפורש מי שדיבר מזה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות טו] <b>תוי\"ט ד\"ה כתובתה וכו'. דמגו במקום עדים הוא. </b>לפ\"ז לא הוצרך התוי\"ט לומר בתחלה דהכא מודה ר\"ג כיון דאיכא ברי וברי דהא בלא\"ה ניחא דבליכא עדים הבעל מהימן משום מגו. ובתוס' כתב דהא דמצרכינן לתרוצא דמודה ר\"ג בברי וברי היינו למ\"ד הטוען אחר מעשה ב\"ד ל\"א כלום. וא\"כ לדידן בפשוטו ניחא. ואפשר לומר דמ\"מ כיון דהאמת הכי הוא מש\"ה נקט לה התוי\"ט כדי לאוקמי מתני' בכל גווני דאף במקום שאין כותבין דא\"נ לומר פרעתי וליכא מגו מ\"מ בלא עדים הבעל מהימן דהוי ברי וברי. ואף במקום שכותבין ונאבדה דאיכא מגו מ\"מ מהני עדים דהוי מגו במקום עדים:",
+                "[אות טז] <b>בא\"ד מפני שהוא מודה במקצת. </b>ובבעל התרומות (שער ז' ח\"ב סימן כ\"ז) כתב בשם יש מפרשים דהכא ליכא שבועה דאורייתא דלא הוי הודאה ממין הטענה וכטענו חטים והודה בשעורים דמי עיי\"ש וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות יז] <b>תוי\"ט ד\"ה ומודה ר\"י. ומכיון דלאיסור והיתר לא מהימנא. </b>ק' לי דלענין מאי לא מהימנא לאיסור הא באשת כהן אף לדבריה אסורה היא. ובאשת ישראל כיון דמיירי בנתקדשה אחר ג\"ש ויום אחד מדקתני עד שלא ארסתיך נאנסת הא באמת מותרת לבעלה מטעם ס\"ס וא\"כ לא נתבטל דבריה לענין איסור:",
+                "[אות יח] <b>בא\"ד והתוספות מפרשים וכו' יכול לומר חי אני. </b>היינו דהתם במכ\"ע עצמה לא היתה נאמנת כדס\"ל לר\"י והוי רק קצת מגו דהוא טענה מעולה דלא פסלה נפשה מכהונה בזה ס\"ל לר\"י דלא מהני מגו אבל היכא דאי טען להד\"ם הוי נאמן הוי מגו מעלי' כ\"כ מהרש\"א והוציא כן מדברי תוס' (די\"ג א' ד\"ה רב אסי כו'). ועדיין ק\"ל דתוס' בקושייתם על רב אסי הא בלא\"ה יקשה דאמאי במשארסתני נאנסתי לא ס\"ל לר\"י מגו וגבי שדה זו של אביך אמרי' מגו והא זהו פרכת הש\"ס ולפי שינוי' דשור שחוט והיינו כסי' הנ\"ל ממילא ליכא קושיא לר\"א וזהו תירוצם דתוס' וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות יט] <b>בהרע\"ב ד\"ה אנוסים כו'. מחמת קורבה. </b>ולא משוו נפשייהו רשעים בכך דהא אומרים דהאמת שהלוהו ואף דגורמים שיטרוף ממשעבדי שלא כדין מ\"מ אין זה מעשה רשע כיון דהלוהו באמת קודם שקנה ולא הי' לו לקנות. ועוד יכולים להתנצל ולומר סברנו שהמלוה לא יסמוך עלינו אלא יחתום עליו עוד עדים כשרים סמ\"ע. ולפ\"ז מיירי רק באומרים שההלואה היא אמת אלא דבאו לפסול השטר ע\"י שקרובים היו ומ\"מ אפי' מע\"פ לא הוי דהוי תחלתו בפסול. אבל הט\"ז כתב דסמכו עצמם דמסתמא יהא גלוי לכל שהם קרובים ולא ידונו על השטר עיי\"ש. א\"כ אפשר דגם באומרים קרובים היינו וההלואה הי' שקר מהימני. אמנם לענ\"ד נסתר זה מדברי תוס' בשמעתין (ד\"ה חזקה אין העדים וכו') וצ\"ע דבעיא היא (פ\"ק דב\"ב) ולא אפשיטה וכו' כוונתם לא דנפשט מדר\"מ דלא אמרינן מגו במק\"ח דהא למסקנא טעמא דר\"מ דס\"ל מודה בשטר שכתבו א\"צ לקיימו. אלא כוונתם דנפשוט מדרבנן דאמרי' מגו במק\"ח. ואם נימא דאף באומרים פס\"ע היינו והמלוה חתם אותנו בלא דעת הלוה ולא ראינו ההלואה וחתמנו שהיינו קרובים. א\"כ לא נפשוט האיבעיא דדלמא באמת מיירי רק בכה\"ג ואלו אמרי פס\"ע היינו והלואה היה אמת א\"נ דהוי מגו במק\"ח דמלוה גופי' מידק דייק אע\"כ דס\"ל א\"א לאוקמי בהכי דבזה גם בפס\"ע היינו משוי נפשייהו רשעים. (אמר י\"מ התלמיד לכאורה יש לדחות דברי רבינו די\"ל דהתוס' ס\"ל כהט\"ז ומ\"מ קושייתם מהא דאמר חזקה אין העדים וכו' והיינו לפי סברא הראשונה שכתבו התוס' (שם ד\"ה קטנים) דהך חזקה אין העדים כו' לא תליא בהך סברא דמלוה מידק. וכן מבואר בהדיא באורים ותומים בכללי מגו (סי' ס\"ג) עיי\"ש. ויהיה מדוקדק מה דהעמידו תוס' קושייתם על הא חזקה אין העדים ולא על דלעיל מלוה גופי' כו'. אך אפשר לתרץ דברי רבינו דהוא אזיל לשיטתו אשר בספר דרוש וחידוש שלו בסוגיין עמד בקושיא על תירוץ שני של התוס' ותופס לעיקר שהחזקה אין העדים כו' ג\"כ עיקר הטעם דמלוה מידק דייק עיי\"ש ויהי' מוכח דהתוס' לא ס\"ל כהט\"ז. וע\"כ צריכים לומר דקושי' התוס' היא רק מפ\"ע דבקטנים בודאי לא שייך שמשווים עצמם רשעים כיון דבאותה שעה קטנים היו ומה שהעמידו קושי' על חזקה אין העדים כו' ע\"כ היינו משום דכאן מוזכר לשון חזקה ועדיין הדבר צ\"ע ובפרט בענין סברת החזקה אין העדים שאפשר לפרש דלא כמבואר בספר דרוש וחידוש ואין כאן מקום להאריך):",
+                "[אות כ] <b>תוי\"ט ד\"ה אינן נאמנים וכו'. דבשני עדים לא אמרינן מגו. </b>וברישא דמתני' דאמרינן מגו דאי בעי שתקי. והר\"ן הוסיף דברישא אין אחד צריך לחבירו דאם הוא שותק ממילא לא היה מתקיים השטר וכ\"כ הש\"ך (סימן פ\"ב) בכללי מגו וכ\"כ בספ\"י. ולפ\"ז הא ואם יש עדים היינו אפי' ע\"א דבזה אם הוא שתק מ\"מ יהיה קיום ע\"י השני בצירוף העד מן השוק. ואף לפ\"ז אם הי' ג' עידי השטר ואמרו כת\"י הוא זה אבל אנוסים היינו לא היו נאמנים דהא כל אחד לעצמו אינו מועיל בשתיקתו כיון דאיכא ב' עדים מבלעדו. וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כא] <b>במשנה שהפה שאסר. </b>ק\"ל למאי צריך לזה הא בדיבורה א\"א הייתי לא מהימנא לב\"ד בדרך נאמנות ועדות ואנן אמרי' שאינו אמת אלא מדין שויי' אנפשה חד\"א וכיון דהיא מסיימת וגרושה אני מעולם לא אסרה. ובפרט בנשביתי וטהורה אני דשבויה עצמה ליכא איסור כלל אלא הטומאה והיא ידעה בעצמה אם נטמאה אי לא ולזה באמירתה נשביתי ליכא ענין שויי' אנפשי' חד\"א אם יודעת בעצמה שלא נטמאה וכאשר אמרה בעצמה טהורה אני א\"כ למ\"ל טעמא דהפה שאסר הא לדידן ליכא בירור כלל על השביה ושויי' אנפשי' חד\"א ג\"כ ליכא. גם ק' לי לישנא דמתני' ואם יש עדים שהיתה א\"א והיא אומרת גרושה אני דמשמע דאחר שבאו עדים אמרה גרושה אני. והא באמת אף באמרה תחלה א\"א הייתי וגרושה אני ואח\"כ באו עדים לא מהני ואפי' בבאו עדים אחר שנשאת לא מהני. וא\"כ הי\"ל למתני' סתם ואם באו עדים שהייתה א\"א א\"נ והי' קאי ארישא דא\"א הייתי וגרושה אני נאמנת ואם באו עדים אח\"כ א\"נ. וכן בסיפא דשבויי' למאי קתני ואם באו עדים וכו' ואמרה טהורה לא לתני כלל ואמרה טהורה אני והוי קאי ארישא דנשביתי וטהורה אני דנאמנת ואם באו עדים היינו אח\"כ (והיינו קודם שהתירוה להנשא) ועלה שייך למתני ואם משנשאת וכו' וצלע\"ג:",
+                "[אות כב] שם <b>ואם יש עדים שנשבית. </b>ודוקא אם העדים לפנינו אבל על קול שיש עדים במדה\"י שנשבית אין אוסרין (גמרא כ\"ג א'). ואינו דומה לקול שיש עידי קדושיה. משום דשאני שבויה דמנוולה נפשה גבי שבאי. או משום דשבויה רק איסור לאו וקדושי' איסור מיתה תוספות קדושין (י\"ב ב' ד\"ה אם). ותמהני ואיך אפשר לומר כטעם השני והא ב\"ב (קל\"ה א') באיכא סהדי במדה\"י דאית ליה אחי קאמר גם כן אם הקלו בשבויה ניקל בא\"א (וגם שם פירשב\"ם דאיכא איסור חנק וצ\"ע) ומה איסור מיתה איכא התם והא היא אלמנה והחשש רק דהיא זקוקה ליבם ואסורה בלאו. וכ\"כ ק\"ל בתוס' יומא (נ\"ה ב' בד\"ה השולח חטאתו). דדוקא במביא גט חיישינן למיתה משום חומרא דא\"א. והא החשש רק דמת והגט בטל וזקוקה ליבם וא\"כ אין כאן חשש א\"א:",
+                "[אות כג] <b>תוי\"ט ד\"ה אשת איש הייתי וכו'. דלא הוי תיובתא לי\"א בתרא נ\"ל דלהכי איצטריך. </b>לענ\"ד בפשוטו לק\"מ דנראה דמה דקתני ואם יש עדים שהיתה א\"א והיא אומרת גרושה אני וכן בשבויי' ואם יש עדים שנשבית ואמרה טהורה אני לא דאומרת השתא שהיא גרושה או טהורה דזהו פשיטא דא\"כ בטלה כל דיני שבויי' וגם א\"כ היכי קתני עלה ואם משנשאת באו עדים לא תצא הא בלית לה מגו פשיטא דתצא ואף בשבויה דהא אף בנשבית תחת בעלה תצא כדאיתא בפרקין במשנה ט' מכ\"ש בנשבית מקודם ונשאת אח\"כ ובאו אח\"כ עדים דנשבית דתצא א\"ו דאומרת טהורה היינו שמחזקת דבריה מה שאמרה מקודם מש\"ה בנשאת ובאו עדים ל\"ת כיון דכבר היתה נאמנת במגו. וא\"כ ממילא ליכא קושיא דלתני רבותא יותר דאף באמרה א\"א אני. ואחר כ\"ד גרושה אני דא\"נ. דזהו רבותא דאף שאמרה א\"א הייתי וגרושה אני דכבר נאמנת בדבורה דגרושה אני מ\"מ אם אח\"כ באו עדים דהיא א\"א אסורה:"
+            ],
+            [
+                "[אות כד] <b>בהרע\"ב ד\"ה הרי כו'. מסיח לפי תומו. </b>והר\"ן הוכיח מסוגיין דקטן אף בלא מסיח לפי תומו נאמן:",
+                "[אות כה] <b>בתוי\"ט ד\"ה שנשבו וכו'. וכתבו התוס'. </b>לענ\"ד לפי מ\"ש הרא\"ש בתשו' (כלל ס\"ו סי' ח') והובא בש\"ך (סי' נ\"ח ס\"ק י\"א ובסי' פ\"ב בכללי מגו אות ה') דאם על הטענה שהיה יכול לטעון יש עדים פסולים נגדו לא הוי מגו דלא רצה להכחיש העדים עיי\"ש א\"כ מתני' דהכא י\"ל דמיירי דעדים פסולים מעידים דנשבו ואילו לא הודית דנשבית לא נאסרה ע\"י פסולים ולזה נקט אמרה נשביתי וטהורה אני דאסורה מחמת הודאתה דנשבית וא\"נ לומר טהורה אני במגו דלא רצתה להכחיש עדים פסולים:"
+            ],
+            [
+                "[אות כו] <b>בתוי\"ט ד\"ה וכן שני אנשים. משום פלוגתא דר\"י ורבנן. </b>וכ' תוס' אבל בב' נשים משמע דלא פליג וכו' אבל למאי דמוקי פלוגתייהו משום גומלים קשה. וק' לי הא י\"ל דהך אוקימתא אזלא לר\"י לקמן (דף ל\"ו) דר\"י ור' דוסא אמרו ד\"א ולר\"י שבויי' מותרת א\"כ לא מצי ר\"י למפלג על ב' נשים שנשבו וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות כז] <b>בתוי\"ט ד\"ה רבן שמעון ב\"ג כו'. דבמקום קול הוי חד מהימן. </b>אף דקול עדיף מע\"א דע\"י קול אחתינהו וע\"י ע\"א לא היינו מחתין ליה דאין ערעור פחות משנים מ\"מ מסקינן ע\"פ ע\"א כיון דמסייע ליה החזקה לבטל הקול. תוס':",
+                "[אות כח] <b>בא\"ד אלא שראיתי להר\"ן כו'. </b>וגם בתוס' מפורש כן דכתבו לעיל לפי אוקימתא דפליגי בגומלין דמיירי בתרומה דאורייתא ואלו הכא כ' דהך מיירי בתרומה דרבנן דבתרומ' דאורייתא לא מוקמי' אחזקה אף למ\"ד תרי ותרי ספיקא דרבנן:"
+            ],
+            [
+                "[אות כט] <b>הר\"ב ד\"ה פסולות כו'. דאשת כהן אסורה. </b>אף דזהו שייך גם בפנויה להנשא לכהן ולפסול מתרומה דבי נשא מ\"מ אסברא לה באשת כהן דאילו בפנויה ע\"כ דמיירי באומרת טהורה אני. דבאומרת טמאה אני פשיטא דאסורה משום דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא. וא\"כ נשמע דאינה נאמנת על עצמה ולא הוי צריך למיתני הסיפא ואין נאמן אדם ע\"י עצמו. אבל אם מיירי באשת כהן י\"ל דס\"ד דמיירי באומרת טמאה אני דבעלמא אינה נאמנת משום דאמרי' עיניה נתנה באחר והכא נאמנת. ספר כתובה. ועדיין אינו מספיק על לשון הרע\"ב דא\"כ אסורה כשנאנסה והתוי\"ט הביא עלה הילפותא הא בלא\"ה אסורה דנתחללה מביאת נכרי דאפי' פנוייה אסורה לכהן וכמ\"ש. ולפי מ\"ש בהגהת ש\"ע (סי' ז') בשם ש\"ג דבנשואה שבוייה וע\"א מעיד דטהורה והיא אומרת נטמאתי נאמנת לאסרה עצמה על בעלה ול\"א בזה עיניה נתנה באחר. נסתרו דברי הס\"כ דאיך היה אפשר לומר דמתני' בנשואה ודוקא באמרה טמאה אני א\"כ היכי קתני עלה אפילו עבד ואפי' שפחה נאמנות הא באמרה טמאה היא נאמנת נגד העבד ושפחה:",
+                "[אות ל] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה אין אדם. הר\"ז לא ישאנה. </b>ואם נשאה לא תצא כ\"כ הריטב\"א יבמות בשם תוספות. וההיא דזכריה בן הקצב דאסרוה עליו צ\"ל דבעל גרע דעל עצמו ליכא עדות כלל אבל בפנויה שהמעיד אינו בעלה ושם עדות עליו ואח\"כ נשאה בזה ל\"ת:",
+                "[אות לא] <b>תוי\"ט ד\"ה אפילו שפחה. חוץ משפחתה. </b>וכן בנה ובתה א\"נ ובמסל\"ת הכל נאמנים חוץ היא ובעלה:",
+                "[אות לב] <b>שם ד\"ה ר\"ז בן הקצב. והי' כהן כ\"כ רש\"י. </b>לענ\"ד יש הפרש בין הרע\"ב לרש\"י בזה דהרע\"ב מפרש כן במתני' משמע דצריך לזה דרך פירוש במתני' דאילו לא היה כהן למאי נ\"מ דא\"נ ע\"י עצמו נשמע מיני' דס\"ל להרע\"ב דבעלה ישראל שמעיד על אשתו דנאמן לענין שאם תתאלמן ממנו דמותרת לכהן דזהו לא מקרי על עצמו כיון דלדידיה ליכא נ\"מ בזה. אבל רש\"י לא פי' כלום במתני' רק על הברייתא דקתני ואף עפ\"כ יחד לה בית בחצרו. ע\"ז כתב רש\"י אעפ\"כ שאסרו עליו שהיה כהן מדלא פי' כן במתני' שהיה כהן משמע דבמתניתין אינו הכרח לזה דלא קתני דאסרו עליו די\"ל דהיה ישראל אלא דא\"ל דא\"נ להתירה לכהן לכשתתאלמן ורק בברייתא דמוכח דאסרי עליו כתב רש\"י דכהן היה:"
+            ],
+            [
+                "[אות לג] <b>הרע\"ב ד\"ה זה כתב כו'. שקיום שטרות דרבנן. </b>ודוקא לקיים חתימת עדים אבל לקיים חתימת הלוה היא דאורייתא ובעינן עדות מעליא. סמ\"ע וש\"ך:",
+                "[אות לד] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה ושהי' איש פלוני. תרומה דרבנן. </b>ומיירי באין גדול עמו דאל\"כ באותו גדול לחוד סגי כיון דאין מעלין ממנה ליוחסין. תוס'. וע\"ז קאמר הרע\"ב אבל תרומה דאורייתא אין מאכילין ע\"פ עדות כזה ר\"ל בלא גדול עמו והא דלא מוקי בתרומה דאורייתא וביש גדול עמו דממנ\"פ אם אין מעלין מתרומה דאורייתא ליוחסין מהני הך גדול לחוד דע\"א נאמן ואם מעלין מתרומה ליוחסין לא מהני גדול עמו דדלמא יעלו ליוחסין ע\"י עדות זו דראו בקוטנם. אע\"כ דמיירי בתרומה דרבנן ובאין גדול עמו:",
+                "[אות לה] <b>תוי\"ט ד\"ה שיצתה. ויש מחלוקת בין המפרשים. </b>בתוס' ערובין דנ\"ט א' ד\"ה אפי' עבד נסתפקו אם קאי ההיא דהכא ביש גדול עמו גם על עד כאן היינו באים בשבת. ויהיה נשמע דע\"א לחוד א\"נ. וההיא (דפ\"ה מ\"ה) דעירובין אפי' עבד אפי' שפחה מיירי באמת דיש אחר עמו. או דלא קאי על הך דע\"כ היינו באים בשבת ובאמת ע\"א נאמן ומתני' דערובין כפשטא עיי\"ש. ובאמת ק' לי מה\"ת לומר דאין ע\"א נאמן דמ\"ש זה מכל איסורים דע\"א דנאמן עכ\"פ בלא אתחזק איסורא. ועל ההיא דעירובין דקתני דעבד או שפחה נאמן דלא אמרו חכמים את הדבר להחמיר אלא להקל. ומפרש בסוגיא שם דתחומין דרבנן. והלא אף היה דאורייתא אמאי לא נאמנו מדין ע\"א נאמן באיסורין (דאפילו עבד ושפחה דדינייהו בכל דבר כאשה נאמנות) [אמר י\"מ התלמיד תיבות אלו דאפי' כו' רשמתי בין שני חצאי לבנה כי לענ\"ד הדבר צ\"ע דאם נפרש כוונת רבינו בפשיטות דקושיא שני' מקשה על הגמרא דעבד ושפחה בעצמם יהו נאמנים דדינייהו כאשה הא זה כבר הקשה בתוס' ד\"ה ותחומין ותירצו בתחומין לא הוו בידה אף דלכאורה אין ראיה לסברתם והדבר צ\"ע עכ\"ז התוס' מכריחין סברתם מחמת קושיא הנ\"ל וגם ראיה מקטן כמבואר בדבריהם יעו\"ש (ועוד אפשר לתרץ קושיית תו' דבתחומין יש טירחא רבה כמבואר בריטב\"א שם משום הכי לא האמינו לנשים) ואולי יש איזה חסרון תיבות בדברי רבינו וקודם תיבות דאפי' כו' צ\"ל אע\"כ מיירי בלא גדול עמו ומחמת שהוא מדרבנן משום הכי אמרו דאפי' כו' ויהיה כוונת רבינו לאלם קושיתו על התוס' וצ\"ע כי הלשון קצת דחוק]:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לו] <b>במשנה על הגיורת. </b>היינו באונס דאילו במפותה כיון דקנסה לעצמה הוי מחילה כמו במתני' ו':",
+                "[אות לז] <b>תוי\"ט ד\"ה הכותית. וא\"ת אמאי לא חשיב נמי אלמנה לכ\"ג. </b>בתו' תירצו תחלה ע\"ז דבפסולי כהונה לא מיירי והא דלא חשיב מצרי ואדומי משום שיש להם היתר. א\"נ דלא חשיב אלא חייבי לאוין אבל קשה דלתני מחזיר גרושתו משנשאת ונבעל' שלא כדרכה (מבואר דס\"ל דנשאת וגרשה ג\"כ יש לה קנס וזה דלא כמ\"ש התוי\"ט בפרקין (מ\"ג) בשם הטור. והא דלא נקטי משנתארסה היינו דזה אפילו לר\"י בן כיפר דס\"ל ביבמות (י\"א ע\"ב) דמחזיר גרושתו מאירוסין מותרת מן הנשואין אסורה וס\"ל דבעי ג\"כ נבעלה כיון דטעמא דריב\"כ דכתיב אשר הוטמאה. ומ\"מ דברי תוס' תמוהים דהא מבואר קדושין (ט' ע\"ב) דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה וא\"כ אין כאן קנס. וכמדומה מצאתי אח\"כ הקושיא בס' כתובה). ועוד הו\"מ למתני יבמה לשוק (וק\"ל אמאי לא נקטי דהו\"מ למתני בא על סוטתו שאירסה וזנתה תחתיו שלא כדרכה וגירשה ואח\"כ אנס אותה. ואפשר לומר דתוס' רצו להקשות דליתני מה שהוא לאו אליבא דכ\"ע אבל סוטה לר\"י ב\"כ ביבמות שם ליכא לאו בסוטה). וע\"ז מסקו דתנא ושייר א\"נ דלא חשיב אלא פסולי קהל עכ\"ל. ומ\"מ אין זה כולל תירוץ על הכל דהא מצרי ואדומי הוא ג\"כ פסולי קהל וצריכים לתירוץ הראשון דיש להם היתר או דלא חשיב חייבי עשה:",
+                "[אות לח] <b>במשנה הבא על אחותו. </b>בפ\"ח דסנהדרין (מ\"ז) איתא דבחייבי כריתות וחייבי מיתות ב\"ד מצילין אותן ע\"י נפשן להורגן כמו שכתב הרע\"ב שם. ובש\"ס שם הקשו ממתניתין דהכא דמחייב קנס בחייבי כריתות הא אין אדם מת ומשלם (דאף ע\"ג דלא אקטל הו\"ל כמו חייבי מיתות שוגגים דפטורים לשלם פירוש רש\"י). ומסיק דהכא מיירי ביכול להצילו באחד מאיבריו:",
+                "[אות לט] שם <b>אע\"פ שהן בהכרת. </b>אבל סתם מתני' דפ\"ק דמגלה (מ\"ה) כר' נחוניא בה\"ק דח\"כ פטורים מתשלומים כדאיתא בסוגיא דשם (דף ז' ב'):"
+            ],
+            [
+                "[אות מ] <b>במשנה ולא יהיה אסון. </b>בתוספות בסנהדרין (דמ\"א ע\"א ד\"ה אבל סקילה וכו') הקשו כיון דקרא כתיב ברוצח מנ\"ל בנסקלין ונשרפין דפטורים מתשלומים כדמשמע בסוגיא דסנהדרין שם דלא ילפי' חייבי מיתות מהדדי:",
+                "[אות מא] <b>בתוי\"ט ד\"ה ועל השבויה. אף ע\"ג דמדאורייתא כו'. </b>לכאורה י\"ל דשאני התם דחזקת היתר שלה מסייע לברי שלה אבל להוציא ממון י\"ל דמאורייתא חיישינן שנבעלה. אח\"כ ראיתי שכ\"כ הפ\"י:",
+                "[אות מב] <b>שם ד\"ה שנאמר וכו'. לענין חובל דמשלם ואינו לוקה. </b>והא דכ' הרע\"ב ומפורש כן בסוגייא דמתני' דהכא דיש להם קנס מיירי בלא אתרו בו. הא גם באתרו לא ללקי כיון דאיכא בושת ופגם דזהו חבלה דממונא משלם מלקי לא לקי. ועיין בתו' בשמעתין ד\"ה אלמא כו' בת\"י דנקט לבושת ופגם דהוי חובל. וצ\"ל דס\"ל ממונא לקולא וא\"כ י\"ל דהטעם דהתורה היקל בחובל כיון דהלאו דלא יוסיף הותר מכללו במלקות וכדאיתא בסוגיין וא\"כ י\"ל דזהו רק לגבי לאו דחבלה אבל הכא דלאו הוא ממזר וכדומה הוי כמו בעלמא דמלקי לקי וממונא לא משלם. וזהו שלא כפסקא דהש\"ע חוה\"מ (סי' תכ\"ד בסמ\"ע סק\"ג) שחובל בחבירו ביוה\"כ אפי' אתרו ביה משלם דבחבלא ממונא משלם מלקי לא לקי הרי דאפילו בלאו דמעלמא אמרינן בחובל דממונא משלם מלקי לא לקי וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות מג] <b>תוי\"ט ד\"ה נערה. טור (סי' קע\"ז) </b>עמ\"ש לעיל במ\"א (אות ל\"ט) בתוי\"ט ד\"ה הכותית דמדברי התוס' מבואר דיש לה קנס. ומ\"ש התוי\"ט וראיה גמורה ממשנה ד' דפ\"ק. לענ\"ד אפילו קצת ראיה ליכא דהתם הטעם דהוא נושא אותה בחזקת בעולה דאף דעדים מעידים אותה שלא נבעלה מ\"מ חושב דלשבחה אומרים כן כמ\"ש תוס' (שם די\"ב א' ד\"ה שאני) וכיון דהוא נושא אות' בחזקת בעולה לא תקנו לה כתובה רק מנה. משא\"כ הכא דלא שייך כן וכיון דמעידים עדים שלא נבעלה מה\"ת לא יהיה לה קנס ובפרט באם היתה נדה כשנשאת לחופה ונתאלמנה קודם שתטהר דכתבנו לעיל פ\"ק (א\"ב) בשם שה\"ג דיש לה כתובה מאתים אם כן פשיטא די\"ל דגם קנס יש לה:"
+            ],
+            [
+                "[אות מד] <b>בהרע\"ב ד\"ה לכשיוציאה כו'. לכשלא יכנוס כו'. </b>בין שהוא אינו רוצה בין שהיא או אביה מעכבים. והא דהיא יכולה לעכב היינו ביתומה או שבגרה אח\"כ דבלא\"ה הרי אביה יכול לקדשה בע\"כ. ולחד תירוץ בתוס' אף בנערה אף דמיאון דידה אין מבטל הקדושין דאב כונסה באמת מ\"מ מהניא מיאון דידה שישלם קנס (ויהיה הפירוש לכשלא יכנוס מדעתה תוספות):"
+            ],
+            [
+                "[אות מה] <b>בתוי\"ט סד\"ה שנאמר כו'. ולא דחי לל\"ת. </b>ות\"י כ' דהכא בדידה ליכא עשה דהא אי בעי אמרה לא בעינא ליה הלכך אין לה לעבור בלאו משום עשה דידיה. והא דנקט במתני' הטעם דלו תהיה לאשה אשה הראוייה היינו דלאו מיתורא דריש אלא דכתיב ולו תהיה דילפינן מיניה דמדעתה א\"כ לא מקרי ראוייה לו דאין עשה דוחה לל\"ת דכיון דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל. או דמתני' מיתורא יליף ומה דפרכינן וניתי עשה ולדחי לל\"ת היינו דדלמ' קרא אתי' לחייבי כריתות דלא נימא כיון דאתרבאי לקנס אתרבאי לנשואין להכי כתי' קרא דלענין נשואין רק בראויי' לו ולהכי פרכינן דנימא דחייבי לאוין מקרי ראויה לו דעשה דוחה לל\"ת. תוס'. וביבמות (דנ\"ט ב' ד\"ה ה\"מ ר\"מ) אחר תירוצם זה דפירכת הש\"ס דדלמא קרא אתיא לח\"כ דלא נימא כיון דאיתרבאי לקנס מותר לקיימן כתבו עלה אבל קשה דמשני היכי אמרי' דדחו כגון מילה בצרעת וכו' א\"כ למ\"ל קרא שלא ישאנה. ולא זכיתי לעמוד על עומק כוונתם בזה דהא אפי' לח\"כ צריך קרא דלא נדמי לקנס וגלי לן קרא דמ\"מ לנשואין בעינן ראוייה לו וממעטים לח\"כ וכן לח\"ל כיון דמצד דחייה עשה לל\"ת ליכא כיון דכי אמרה לא בעינא ליכא עשה וא\"כ בעצמותו אינו ראוי לו וצע\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מו] <b>בהרע\"ב ד\"ה המית שורי. דקסבר כופרא ממונא. </b>משמע דאילו כופרא כפרה הוי קנס וזה תמוה דהא בב\"ק (דמ\"א ע\"ב) דמשנינן דר\"א סבר כופרא כפרה מש\"ה אפי' בתם לא הוי קנס עיי\"ש. וגם הא בב\"ק (מ' ע\"א) אמרי' דכ\"ע כופרא כפרה וא\"כ יקשה ממתני' דהכא דמשלם ע\"פ עצמו וכן הרמב\"ם פסק כופרא כפרה ואפ\"ה פסק דמשלם ע\"פ עצמו וצע\"ג. וע' בפני משה על הירושלמי (פ\"ד דבב\"ק ה\"ד):",
+                "[אות מז] <b>תוי\"ט ד\"ה האומר כו'. מדתנן בתו של פלוני כו'. </b>בלא\"ה מוכח כן דהיכא דלדידיה היא כמפותה מחלה ואי דמשכחת באמר שפיתה אותה ברשות אביה ועתה בגרה דלא הוי מחילה כיון דבשעת ביאה לא הוי דידה כמ\"ש התוי\"ט (רפ\"ד) בשם הר\"ן. ואף לשיטת הסוברים דבבגרה קודם העמדה בדין בושת ופגם לאביה מ\"מ י\"ל דמיירי במת אביה והבת היא יורשת א\"כ גם דקדוקו של התוי\"ט ליתא דמה\"ט נקט פתיתי את בתו של פלוני היינו דבשעת פיתוי היתה של פלוני:",
+                "[אות מח] <b>שם ד\"ה המית. דאף ע\"ג דבכלל כפל יש קרן. </b>היינו דמרישא בפתיתי דמחייב בבו\"פ ומ\"מ פטור מקנס היינו דכל אחד הוא ענין בפ\"ע ואינו כלול הבו\"פ בתוך הקנס. אבל כפל דהוא שני פעמים קרן הוי כמו קרן מרובה בזה הוה ס\"ד כיון דמחייב במקצת מהכפל דהיינו הקרן יתחייב בכולו. ודוחק, ולהסוברים דבגרה או מת האב עד שלא עמד בדין הבו\"פ דאב או דאחיה. י\"ל דמדרישא הו\"א דמיירי דוקא בגוונא זה דבהודאתו מחייב עצמו בבו\"פ להאב או לאחיה ובקנס לדידה בזה פטור מקנס. אבל גנבתי דמחייב הכל לבעלים ס\"ד מגו דמהני הודאתו לזה על הקרן יהנה ג\"כ על הקנס כיון דהכל לחד גברא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מט] <b>תוי\"ט ד\"ה נערה כו'. לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה. </b>וכתב תוס' אף ע\"ג דאיכא למימר דהא דמחייבים מפתה היינו בקטנה דלאו בת מחילה היא (והא דאינו נותן צער אף דפיתוי קטנה אונס מ\"מ כיון דעושית ברצון אין לה צער). וכרבנן דאמרי יש קנס במקום מכר. מ\"מ משמע לי' דבנערה מיירי דפשטא דמתני' אאלו נערות דרישא קאי עכ\"ל. ולכאורה בפשוטו ניחא דא\"א לומר דמיירי בקטנה דהא קתני בסיפא דמתני' שם והמפתה לכשיוציא כו'. ואם בקטנה כיון דפיתוי קטנה אונס מחייב לישאנה כמו אונס:",
+                "[אות נ] <b>במשנה עד שבגרה. </b>וכן נשאת קודם העמדה בדין אבל נתארסה אף לרע\"ק דמתני' (ג' בפ\"ג) דנתארסה קנסה לעצמה מ\"מ בנבעלה קודם שנתארסה ואחר כך נתארסה קודם העמדה בדין הקנס לאביה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות נא] <b>במשנה יש לה אב ואין לה פתח בית אב. </b>בתוס' הקשו למ\"ד בסנהדרין נקטעה יד העדים פטור דבעינן קרא כדכתיב ה\"נ נימא בעינן קרא כדכתיב. ותירצו דשאני הכא דגלי קרא ומתה לרבות הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה והיינו נמי אין לה אב עכ\"ל. והו\"ה דהומ\"ל דמדאיצטריך בישראל למעט הורתה ולידתה שלא בקדושה אף דממילא אין לה אב. אולם ק\"ל דהא תוס' בדיבור שלאח\"ז ד\"ה ואימא לרבות וכו' כתבו דבחליצה דאייתר בישראל ממעטינן אף הורתו ולידתו בקדושה אבל הכא דבישראל לא אייתר מסברא לא היינו ממעטינן הורתה ולידתה בקדושה וע\"כ קרא דומתה בא לרבות הורתה שלב\"ק ולידתה בקדושה עיי\"ש לפ\"ז קשה לי למ\"ד בעי קרא כדכתיב מנ\"ל דומתה מרבינן הורתה שלב\"ק ולב\"ק דלמא ומתה אתי להורתה ולידתה בקדושה דאי לא כ' ומתה היינו אומרים דבישראל לא איצטריך ללידתה שלב\"ק דבלא\"ה ממעט כיון דאין לה אב ובעי' קרא כדכתיב ועל כרחך דבישראל ממעט להורתה ולידתה בקדושה כמו בחליצה לזה אצטריך ומתה לרבות הולדב\"ק. וע\"כ בישראל קאי להורתה שלא בקדושה ולב\"ק ומוכח באמת דלא בעי' קרא כדכתיב. וצע\"ג:",
+                "[אות נב] <b>הרע\"ב ד\"ה הר\"ז בחנק. דכתיב כי עשתה נבלה בישראל. </b>מבואר בסוגיין דבישראל אתא למעוטי הורתה ולידתה שלא בקדושה וק\"ל למה דס\"ל לתוספות פ\"ק (י\"א ע\"א) דההיא דגר קטן מטבילין ע\"ד ב\"ד דזכין לאדם שלא בפניו הוי רק גר מדרבנן אבל לא מדאורייתא דקטן לית ליה זכייה מדאורייתא ולא משכחת מדאורייתא גר קטן רק בנתגיירה אמה כשהיא מעוברת עיי\"ש א\"כ נהי דמתני' דהכא דנתגיירה פחותה מבת ג' דהיא בחנק היינו באמת דאחר שגדלה חזרה וטבלה לשם גירות ואח\"כ זנתה ומ\"מ הוי חידוש דאינה בסקילה דמ\"מ אחרי שהיתה מחזקת עצמה לגיורת דרבנן היא בחזקת שלא נבעלה אבל מ\"מ קשה למאי צריך קרא למעט לידתה שלא בקדושה הא מה\"ת אין הב\"ד מגיירים בעודה קטנה עד שתגדל. וא\"כ היא בחזקת בעולה וממילא ליכא סקילה וצ\"ע:",
+                "[אות נג] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה ולא מאה סלע. דכולה פרשה בישראל כתיבא. </b>וכ\"כ רש\"י. משמע דמהך קרא דכי עשתה נבלה בישראל ילפי' הכל דבישראל קאי אכולה פרשה וכ\"כ תוס' ד\"ה א\"כ בישראל בתירוצם הא'. אבל תמוה לי הא להדיא קתני בברייתא בתולת ישראל ולא בתולת גרים הרי דלענין לעונש הבעל כתיב ביחוד ישראל למעט גיורת וכמו שכתב תוס' באמת בתירוצם הב' ומה עלה על דעתם בקושייתם ובתירוצם הא' וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות נד] <b>בהרע\"ב ד\"ה ובמעשה ידיה. דכתי' וכו'. </b>בש\"ס (קדושין ד') מצרכינן לב' קראי בקדושיה ובמעשה ידיה דאי כתיב קדושיה ס\"ד משום דלא טרחה בה אבל מעשה ידיה דטרחה י\"ל דלעצמה ואי כתיב מעשה ידיה י\"ל משום דמתזנא מיניה ואע\"ג דאין האב חייב לזונה דרך האב לזונה. תוס' (גיטין דמ\"ז ע\"ב ד\"ה ולביתך). והא דלא ילפי' מציאה מקדושיה ומעשה ידיה דמה להנך דמפסיד האב על ידה. דבמעשה ידיה מפסיד מזונות ובקדושיה מפסיד זכותו דנפקא מרשותו תוס'. וק\"ל היאך יהא אפשר ללמוד מע\"י מכסף קדושיה הא באמת אביה מקבל קידושיה וא\"כ הכסף קדושיה מצד עצמותו הוא לו כדאמרי' השתא אביה מקבל קדושי' אבל מע\"י דיזכה אביה בשלה לא ידעי' וצע\"ג:",
+                "[אות נה] <b>תוי\"ט ד\"ה ומקבל את גיטה. כיון דאיכא מ\"ד דלא ס\"ל הכי. </b>אני בעניי לא מצאתי פלוגתא דתנאי בזה אם ארוסה יש לה כתובה או לא אלא דהוא איבעי' בש\"ס ס\"פ הכותב ופשיט לה מכמה מתני' וברייתות ודחי' לה. ואיך שייך לומר דמתני' סובר דאין לה כתובה או דנקט דלא נחית לפרש בפלוגתא:",
+                "[אות נו] <b>שם ד\"ה שאוכל כו'. וא\"כ קשיא אמאי שייר. </b>והמהר\"ם שי\"ף תירץ (ברפ\"ו דכתובות) דהא באב לא שייך כלל הדין דאינו יורש במקום שיש בן דהא אי אפשר שתלד קודם שתבגר וממילא לא הוי ברשות האב כיון דבגרה וכיון דמתניתין רצה למתני דזכיות הבעל הם יותר מזכיות האב עד שתבגר אם כן לא מצי למתני לענין ירושה במקום שיש לה בן דהא זהו לא שייך קודם שתבגר וליכא שייכות בשום פעם שהאב לא יירש את בתו קודם שתבגר עיי\"ש. אך עדיין קשה איך קתני יתר עליו הבעל הא גרע כחו מאב לענין ירושת ראוי (ב\"ב דף קי\"ג א') גם לענין מע\"י גרע כח הבעל דהא יכולה לומר איני ניזונית וא\"ע וההעדפה לעצמה. אבל לגבי האב אם אומרת א\"נ וא\"ע ההעדפה להאב כדאיתא במסכתין דמ\"ג ע\"א. גם קשה דלתני יתר עליו הבעל לענין ירושה דאם מכרה ונתנה אין האב יורש. והבעל יורש ומוציא מן הלקוחות מכח תקנת אושא. ואף דיש לומר דמתניתין לא רצה לתני מה שהוא רק אחר תקנת אושא. מכל מקום למה דאמרי' ר\"פ האשה שנפלו לימא תנינא לתק\"א דרצה לומ' דמתני' דקתני מה שהוא לאחר תק\"א יקשה כנ\"ל. ולזה נראה דמתני' חשיב רק כללי שרשי זכיות מה שיש לאב ומה שיש יתרון להבעל שם ירושה ושם מע\"י אבל לענין פרטי דיניהם לא חשיב:"
+            ],
+            [
+                "[אות נז] <b>בתוי\"ט ד\"ה עד כו'. וקודם אביי ורבא אין הלכה כו'. </b>ולא ידעתי מאי צורך באריכות הזה הלא להדיא מסקי' בסוגיא בתיובתא לרב אסי מברייתא מפורשת:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נח] <b>במשנה הרי גיטה וכתובתה תרפא וכו'. </b>מלשון זה דייק הרשב\"א בתשו' (סי' אלף רנ\"ד) דאינו יכול לגרש אשתו בע\"כ אם אין לו לשלם כתובתה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות נט] <b>תוי\"ט ד\"ה כותבת כו'. כשל תורה. </b>אין זה מספיק דהא ר\"י ס\"ל בדאורייתא בדבר שבממון תנאו קיים. ובסוגיי' איתא דס\"ל לר\"י כתובה דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה:",
+                "[אות ס] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה כל הפוחת. ואף ע\"פ שהר\"ב פוסק בספ\"ז וכו' כ' הר\"ן. </b>אין זה מוכרח בדעת הרע\"ב דיש לומר דפוסק כר\"מ ביסוד דהוי בעילת זנות אבל במה דס\"ל לר\"מ דתנאו בטל י\"ל כיון דקי\"ל כר\"י דבדבר שבממון תנאו קיים אין לה כתובה אלא דהוי בעילת זנות כיון דר' יוסי ס\"ל בסוגיי' דתנאו קיים י\"ל דקי\"ל הכי. וכן כתב הר\"ן בפשיטות דמשמע כן אלא דבדעת הרמב\"ם כתב דקי\"ל דעשו חיזוק יותר משל תורה אבל בדעת הרע\"ב אינו מוכח כן. ומה דס\"ל לר\"מ דהפוחת תנאו בטל משום דכתובה דאורייתא אף דנקט נמי ולאלמנה מנה וכתובה אלמנה היא דרבנן מ\"מ כיון דעיקר כתובתה דאורייתא תנאו בטל. תוס'. ואפשר לומר נמי הא דס\"ל לר\"מ דמדרבנן תנאו קיים ול\"א דעשו חיזוק היינו דליכא גבי' צד דאורייתא ל\"ש לומר כשל תורה כגון אי מזונות היא דרבנן וכן כתובה אבל כיון דכתובה דאורייתא עשו בכתובת אלמנה חיזוק כשל תורה היינו שיהא שוה כמו הכתובה דהבתולה דהוא דאוריי'. וכמ\"ש תוס' (ב\"ב דף מ\"ט ד\"ה וכדרב כהנא) לחלק לרב בין ירושה דס\"ל דעשו חיזוק כיון דשאר ירושות דאוריי' עשו ירושות בעל כשאר ירושות דאוריי' אבל בפירות לא עשו חיזוק עיין שם:"
+            ],
+            [
+                "[אות סא] <b>במשנה הגיע זמן ולא נשאו. </b>ברש\"י בכתובות (ד' מ\"ח ע\"ב) ולא נשאו כגון שעכב החתן או אונס שלו. וקשה לי הא לל\"ק דריש מכילתין חלה הוא אינו מעלה לה מזונות א\"כ מתני' רק בעיכב בפשיעתו. ולל\"ב שם הוא אבעי' דלא אפשטה וגם הא האבעי' גם באונס מצידה דחלתה היא. וא\"כ איך בחר רש\"י לפרש אונס שלו וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות סב] <b>במשנה לעשות בצמר. </b>והוא לבעל דאל\"כ מי ישגיח עליה ותלך בטל. הר\"ן:",
+                "[אות סג] <b>בתוי\"ט ד\"ה יושבת כו'. ובכפיה הני לא כפי כו'. </b>הא דהוצרך רש\"י לב' החילוקים לחלק בין הצעת המטה לפריסת סדין ובין ע\"י כפיי' לעצה טובה היינו דהוקשה לרש\"י דד' יושבת בקתדרא משמע דא\"צ לעשות לו שום דבר מש\"ה ס\"ל לרש\"י דמתני' מיירי שא\"י לכוף אותה. ומ\"מ הוצרך לחילוק הצעת מטה לפריסת סדין דלישנא דמתני' ג' אינה מצעת לו המטה משמע דאפי' דרך עצה טובה לא. דומיא דאינך ב' אינה מבשלת. משנה למלך:"
+            ],
+            [
+                "[אות סד] <b>במשנה המדיר את אשתו מתשמיש.*) </b>קשה לי הא לפ\"מ דפסקינן כשמואל בגיטין (דף י\"ח ע\"א) דג\"ח דהבחנה מונין מיום הכתיב' א\"כ אמאי כופין אותו להוציא אחר שבת א' הא אפשר להמתין ג\"ח דיכתוב לה הגט עתה ואם לא ימצא פתח תוך ג' חדשים ינתן לה הגט ולא מגרע בזה דהא ממילא אסורה להנשא עד ג\"ח לאחר נתינת הגט ולאחר ג\"ח תהיה מותרת להנשא מיד וצ\"ע: *) (סבר רבינו שהגמ' פריך מגמל כו' ובודאי לא ניחא להו למימר שלא חלקו חכמי' בזה. אך באמת הקושיא ג\"כ אפילו לרב דמונין מיום הנתינה מפני מה תקנו חכמים במפרש א' או ב' שבועות הי' להם לתקן ג' חדשי' דבהבחנה ג\"כ צריכה להמתין. ואם יגרע באם שנדר יותר שצריכה להמתין עוד ג\"ח הרי רב ס' בכאן שבסתם וה\"ה על יותר מהזמן צריך לגרש תיכף ולא מגרע בזה. ומוכרחים אנו לומר דסברתם הוא כשיש לה בעל היא מצערת על נדר שלו. ובזה ג\"כ נתישב קושית רבינו דגם לשמואל אשתו היא. אלא שזה גזר משום שתי נשים וזה לא גזר. ועיין בגיטין שם בתו' ד\"ה השולח):",
+                "[אות סה] <b>בהרע\"ב ד\"ה ב\"ש אומרי' כו'. אם הדירה כו'. </b>קשה לי הא לפי מה דפסקי' כשמואל מתני' גם בהדירה סתם דמ\"מ תמתין ב' שבתות לב\"ש ושבת א' לב\"ה דשמא ימצא פתח לנדרו:"
+            ],
+            [
+                "[אות סו] <b>במשנה כנגד כתובתה. </b>אבל לא מנכסים שנפלו לה בירושה. ולפ\"ז פליג ר\"י בתרתי דפוחתים גם מנ\"מ וגם אף בלית לה פוחתים על העתיד דשמא תפול לה. והר\"ן כתב דיש שפירש דגם לת\"ק פוחתים אף מנ\"מ ופליגי רק בלית לה דת\"ק ס\"ל דאין פוחתים על להבא ור\"י ס\"ל דפוחתים על להבא. והנך ז' דינרין אף דאינם שוים דשל כתובה שוים רק כפי טובת ההנאה ובנ\"מ שוים יותר וכן בנכסים שאין לבעלה רשות בהם שוים עוד יותר מ\"מ השוו חז\"ל מדותיהם לפחות לעולם ז' דינרים דהרי בכתובה ג\"כ אין שוים לעולם. דשל ילדה הט\"ח הוא ביותר משל זקינה:<br><b>ומדברי </b>תוס' (ריש פרקין ד\"ה ולמורדת) נ\"ל לדייק דס\"ל דלת\"ק אין פוחתים מנ\"מ. ולאינך שיטות צ\"ל דקאי התם לדינא דרבותינו דמפסידים לה ביחד כל הכתובה דלדידהו אין מפסידין לנ\"מ שלה ולענין זה נ\"מ דת\"כ הכתובה או דמיירי באומרת מאיס עלי דמפסידין לה כל הכתובה ביחד דה\"נ איתא בסוגיין כלתי' דר\"ז אימרד' פירש\"י דאמרה מאיס עלי. <b>אמנם </b>תמוה לי דהרא\"ה כתב בר\"פ ולמורדת כלומר שפוחתים לה מן הכל בין מן כתובה בין מן תוספת עכ\"ל. דמשמע מדין פחת לדינא דמתני' ואילו הכא בסוגיי' כתב בפשיטות דלת\"ק גם מנ\"מ פוחתין וא\"כ למאי הלכתא אמרי' דת\"כ ככתובה הא בלא\"ה פוחתים דלא גרע מנ\"מ וצלע\"ג:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות סז] <b>תוי\"ט ד\"ה מה כו'. פירש הרע\"ב עישור כו'. </b>בשטה מקובצת כ' הא דפירש\"י כן משום דס\"ל כהרמב\"ם דבדבר שאינו קצוב לא מהני מחילה וא\"כ אין חידוש במה שתוכל להוציא כשתגדיל וגם אף בניסה כשהיא גדולה נימא כן אלא ע\"כ דס\"ל דמגבי' לה ע\"ג והוי קצוב. ובספר כתובה כ' דס\"ל דלא מהני מחילתה דקטנה אף דהפעוטות מקחן מקח ומתנתן מתנה היינו במטלטלין מ\"מ כיון דפרנסה לא נגבית רק ממקרקעי כקרקע דמי כמ\"ש המרדכי. וא\"כ אם איתא דהכא מיירי כשגובית לפי אומדנא דאב הא בכה\"ג דגובים גם ממטלטלים כמ\"ש תוס' פרק נערה יהיה מהני מחילתה ואמאי תוכל להוציא' כשתגדיל. ויסוד הדבר זה הוא בר\"ן פ' נערה (דפ\"א ע\"ב) הרשב\"א כתב דאפי' ארסוה מדעתה לא הפסידה מזונותיה משום דאין מעשה קטנה כלום וכדתנן פ' מציאת האשה יתומה שהשיאוה וכו' יכולה היא משתגדיל להוציא מידן אעפ\"י דקי\"ל דהפעוטות מתנתן מתנה במטלטלין מזונות ופרנסה שאני דכיון דאינן אלא מן הקרקע הו\"ל כמקרקעי (ולענ\"ד מדברי תוס' כתובות (דפ\"ו ע\"א ד\"ה תיזיל וכו') מבואר דחולקים ע\"ז וס\"ל דאף בנגבית רק מקרקעי מהני מחילת פעוטות) והר\"ן שם כ' עלה דמתני' די\"ל דאע\"ג דהשיאוה מדעתה מסתמא לא מחלה עיי\"ש וא\"כ ממילא ממה דכ' רש\"י מדעתה רבותא קמ\"ל דאפילו נתרצית לא הוי מחילתה מחילה דמשמע דדנין אותה למחילה אלא דלא מהני מחילתה. וע\"כ מסברת הרשב\"א הנ\"ל ממילא מוכרח רש\"י למנקט דמיירי בליכא לאמוד אלא מדין עישור דגובה רק ממקרקעי ומתוך הדברים אלו תמוה לי דברי הר\"ן במתניתין דהכא דכ' תחלה לישנא דרש\"י מדעתה וכו' אין מחילתה מחילה. ואח\"כ מיד כ' מה שראוי להנתן לה כ' רש\"י עישור נכסים ואפשר דת\"ק ה\"ק מה שראוי להנתן לה לר\"י לפי אודמנא דהאב ולרבנן לפי שומת הנכסים עכ\"ל והא ע\"כ לא מיירי בלפי אומדנא דכיון דגובית ממטלטלים מהני מחילתה וכמ\"ש הר\"ן בפ' נערה הנ\"ל וצל\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות סח] <b>תוי\"ט ד\"ה מעכשיו. משום הא דמקשה הר\"ן. </b>אף דמבואר בסוגיא דב\"ב שם דדוקא למכור אינו יכול אבל יכול ליתן וא\"כ נימא הכא וכי אינה אלא שדה ואומרת שנותנת להבעל מ\"מ קושי' הר\"ן על לשון מתני' והיא רוצה למכרה. ויעויין בהגהת אשר\"י (ספ\"ו דכתובות) דכתב דפחות מבן כ' אין ממכרו ממכר ואין מתנתו מתנה ותמוה לי הא מפורש שם בב\"ב דמתנתו מתנה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות סט] <b>תוי\"ט ד\"ה המדיר כו'. ואכתי איכא למידק דכי נמי כו'. </b>בפשוטו לק\"מ דהא באמת א\"י לומר כן רק בספקה מע\"י למזונותיה ולדברים קטנים דארגלה בבית אביה. וא\"כ ל\"ש לומר דמה הועילו חכמים בתקנתן דהא באם לא יספוק מע\"י למזונותיה אין בידו לומר כן. ופשוט:"
+            ],
+            [
+                "[אות ע] <b>בתוי\"ט ד\"ה שלא תטעום וכו'. דאל\"ת הכי מאי שנא כו'. </b>היינו דאלת\"ה אלא דמיירי בנדר הוא ממילא ליכא לאוקמי בנדר רק שלא תטעום אחד מפירות דאין בידו להדירה ונצטרך לאוקמי דתלה הדבר בתשמיש שאמר אם תטעום א' מפירות יאסר הנאת תשמישך עלי. וא\"כ יקשה תטעום ותמתין שבת א' או בתלנהו במזונות תטעום ותמתין ל' יום. <b>ומ\"ש </b>התוי\"ט ומסיק הר\"ן בטעמא דמתני' וכו' באמת בהך בבא דלא תטעום לא צריכנא להכי דכיון דמוקמינן בנדרה היא וקיים לה הוא מוקמי' כפשטא בלא תלתה בשום דבר ומש\"ה יוציא מיד דאינה יכולה לסבול אפי' יום א' (ומיירי בנדרה לכל זמן שתהיה תחתיו דאי בנדרה סתם מה תרויח בגרושין תוס'. והר\"ן כתב דאף בנדרה סתם יכולה לומר לא בעי' גברא דמקיים לי נדרי) אבל מה דמסקינן בסוגיין בטעמא דמסני סני היינו משום סיפא המדיר את אשתו שלא תתקשט דקאמר ר' יוסי בעניות וכו' דזה מיירי ע\"כ בתלתה לקשוטה בתשמיש דבלא תלתה הא ס\"ל לר\"י (בפי\"א דנדרים) דקישוט לא הוי עינוי נפש ואין הבעל יכול להפר. ובזה יקשה תתקשט ותאסר שבת א'. ועלה מסקי' בסוגיין דבנדרה איהי ושתיק לה סברה מיסני סני לה. ולפ\"ז לפי\"מ דכתב התוי\"ט ברפי\"א דנדרים דר' יוסי ס\"ל בקישוט דמדין עינוי נפש א\"י להפר אבל מדין בינו לבינה יכול להפר עיי\"ש. א\"כ גם בקישוט י\"ל דמיירי בלא תלתה בתשמיש וא\"כ ליכא הכרח כלל לסברת מסני סני לה וי\"ל באמת לדינא דאם תלתה בתשמיש וכדומה דתמתין כשיעור המפורש. <b>אולם </b>לפמ\"ש הר\"ן דממתני' דלקמן דאמר לה ע\"מ שתאמרי לפלוני וכו' מוכח דמיירי בתלתה בתשמיש דאמרה אם לא אומר לפלוני כו' יאסר עלי תשמיש או מזונות וכ\"כ הטור לקמן בבבא דהמדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה דמיירי בכה\"ג וכמו שהעתיק התוי\"ט לקמן. א\"כ גם לדידן מוכח דקימ\"ל דמסני סני. דאין לומר דתלנהו בפירות או בקישוט לת\"ק דא\"צ לסבול יום א' דהו\"ל לר\"י ולר' יוסי לאפלוגי גם בסיפא וכדמוכח לומר כן מהא דלא מוקי בסוגיין בבא דקישוט בתלתה בפירות כמ\"ש תוס'. אלא ע\"כ דקימ\"ל דמסני סני לה. ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות עא] <b>תוס' חדשים ד\"ה הר\"ב סד\"ה רגל א' כו' דהלכה כשמואל בגמרא כו'. </b>זהו טעות דהא בנדרה היא דאמרי' מסני סני לה וע\"כ מיירי בפרשה שיעור רגלים:"
+            ],
+            [
+                "[אות עב] <b>תוי\"ט ד\"ה א\"ל על מנת. אני מיפר לך ע\"מ. </b>ק' לי הא קיי\"ל בש\"ע יו\"ד (סימן רל\"ד) דא\"י להפר ע\"י שליח וא\"כ המעשה ההפרה דא\"א לעשות ע\"י שליח יהא התנאי בטל ומעשה קיים כדקי\"ל בחולץ ע\"מ שתתן לי מאתים זוז דא\"צ לקים התנאי כיון דהמעשה א\"א לקיים ע\"י שליח כדאמרי' בכתובו' (דע\"ד) ובתשובה הארכתי בעז\"ה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות עג] <b>הרע\"ב סד\"ה שאין עליה כו'. אבל בשאר נדרים מקודשת. </b>דעת הרי\"ף דאפי' ביש בהם עינוי נפש מ\"מ מסתמא לא קפיד בהו:"
+            ],
+            [
+                "[אות עד] <b>תוי\"ט ד\"ה האב כו'. אמרינן כאן נמצאו כאן היו. </b>וסיפא דמתני' אתיא ג\"כ ככ\"ע אף כר\"י דדוקא בפ\"ק דא\"א כשנאנסה תחתיו דקתני הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים דמשמע מיד שנשאה נבעלה ואתרע רשות האב. אבל הכא בסיפא דאפשר שנולד הריעותא ברשות הבעל גם ר\"י מודה. <b>ועיין </b>בסוגיין דרב אשי משני רישא מנה לאבא בידך וסיפא מנה לי בידך ופי' הר\"ן דמתני' מיירי דהבת טוענת ברי (והאב שמא וברישא דכתובה לאב הוי שמא ובסיפא כתובה שלה טענת ברי) עיי\"ש. ולפ\"ז לא אצטריך לן לסברת חדא במקום תרתי די\"ל מש\"ה לא מהני בסיפא עדים משתתארס כיון דטוענת ברי אף דאתרע רשות האב מהני כההיא דפרק קמא במשארסתני נאנסתי וכדסבר רבא. <b>ועיין </b>בר\"ן דכ' דמדסתם הרי\"ף כסתמא דמתניתין היינו דסבר כאוקימתא דרבא. ולכאורה יש לעיין דאדרבה דא\"כ הו\"ל להרי\"ף להביא טעמא דחדא במקום תרתי. וגם מה\"ת לא נפסוק כר\"א נגד רבא. וביותר י\"ל דרבא לטעמיה אזיל דס\"ל בב\"ב (דף קל\"ה ע\"א) גבי זה אחי דברי עפ\"י אחר מהני. וה\"נ מהני ברי דהבת להאב. מש\"ה הוצרך לדחוק במתני' דגם היא טוענת שמא ועד משתתארס לא. דהוי חדא במ\"ת. אבל למאי דקי\"ל דברי ע\"פ אחר לא מהני י\"ל דרויחא יותר אוקימתא דר\"א ומש\"ה סתם לה הרי\"ף כפשטא דמתני'. ועיין ודו\"ק:",
+                "[אות עה] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה אבל במומין. וקאי בין ארשות אב בין ארשות בעל. </b>ר\"ל דמכח הקושיא דהא קאי אמתני' דלעיל דמיירי בהתנה. הי' אפשר לתרץ אי דקאי ארישא דנמצא ברשות האב דעל האב להביא ראיה עלה אמרי' דבמומים שבגלוי א\"צ האב להביא ראיה דאילו הי' המומין היה חזי לה ומוכח דבאמת נולדו אח\"כ ומה דקתני א\"י לטעון היינו בלא בירור שהיה המומין קודם אירוסין. או דהיה אפשר לומר דקאי אסיפא דנכנסה ברשות הבעל וכיון דלא התנה בשעת נשואין כדקתני במתני' דלעיל כנסה סתם אמרי' דחזי לה ומחל עלה אבל השתא דמתרצי' דאמרינן דהתנאי היה על מומין אחרים מצי קאי בין ארשות אב ובין ארשות בעל ובשניהם הפי' דא\"י לטעון דאפילו הביא ראיה אינו כלום:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות עו] <b>בהרע\"ב ד\"ה והמקמץ. מקבץ צואת כלבים. </b>כתב רש\"י לא ידעתי מה צורך בה אבל באשכנז ראיתי ששורים בהם הבגדים עכ\"ל. וע' ברכות דכ\"ה ע\"א בהא דאמרינן שם לא יקרא ק\"ש נגד צואת כלבים בזמן שנתן עורות לתוכן כתב רש\"י שדרכן לתתן בעבוד עורות וצ\"ע. וכן איתא בילקוט (פ' בא) בפסוק ולכל ב\"י לא יחרץ כלב לשונו. ולא עוד אלא שזכו לעבד עורות מצואתן לכתוב בהם ס\"ת תפילין ומזוזות:<br><b>(נ\"ל </b>דרש\"י לא רצה לפרש כמו בברכות דא\"כ מאי פריך הגמרא קשיא לר' יהודה עיין בתוס' לכן כתב רש\"י לא ידעתי פי' בלא בורסקי ועיין בריטב\"א שמיישב קושיית התוספות ונשאר קושית רבינו על רש\"י. ועיין ברש\"י חגיגה (דף ד' ד\"ה המקמץ) מפ' במסכת כתובות המקמץ בידו צואת כלבים ואומר אני כי לתקן בהן עורות כו' ועי\"ש וצע\"ג שדברי רש\"י שם סותרים למה שפירש כאן וגם הלשון מה שכתב ואומר אני הלא היא גמרא בברכות וכנ\"ל):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות עז] <b>תוי\"ט ד\"ה בש\"א תמכר כו'. שמדעתו הוא מפקיר. </b>והתנן העומר שהוא סמוך לגפה כו' הרי היא קל לבעה\"ב וחומר לעניים. שעדיין לא זכו בהן. אף הכא קל הוא לאשה ואינו חומר להבעל שעדיין לא זכה בהן א\"ל מכיון שקידשה לזכותו ולזכותה נפלו עכ\"ל הירושלמי וקשה לי אמאי פריך ממתניתין דעומר שהוא סמוך לגפה דתני לה במשנה ד' (פ\"ד דעדיות) ולא פריך ממתני' ג' שם כל עומרי השדה של קב קב וכו' קל הוא לבעה\"ב וחומר לעניים. ובפרט דפריך תחלה מהפקר לעניים דהוא רישא דמתני' ג' שם ושביק לסיפא דמתניתין ופריך ממתניתין ד' דסמוך לגפה. וצ\"ע. ובר\"ש (פ\"ו מ\"ה דפיאה) הביא הירושלמי הזה וכתב עלה ומשנתינו לא מצאנו בעדיות אבל פלוגתא דהפקר לעניים ופלוגתא דהעומר של ד' קבין שנויי' שם עכ\"ל. ולפנינו איתא כן בעדיות. (*כבר נזכר זה בדברי רבינו (בפ\"י מ\"ה דפאה באות ס') יעו\"ש):",
+                "[אות עח] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה ובה\"א לא כו'. דמוחין אנו לו. </b>וכ' המ\"ל (פ\"ו הלכה א' מהלכות זכייה ומתנה) דזה רק אם באה למכור הב\"ד אומרי' ללוקח דלא ליזבן ולא יתן מעותיו להפסיד אבל בנותנת במתנה ל\"ש לומר דאומרים לו שלא יקבל במתנה ומש\"ה לא נקט במתני' אלא לא תמכור ומה דקתני ברישא אלו ואלו מודים שמוכרת ונותנת באמת נותנת אשגירת לישנא הוא עיי\"ש:",
+                "[אות עט] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה עד שלא נישאת ונישאת. משמע שנפלו לפני נישואין ואין דבר מפסיק. </b>תוס' לא כתבו כן מסברא אלא דהוכיחו מדפרכינן בסוגיא על רב ושמואל דאמרי בין שנפלו לה קודם שנתארסה וניסת דמכרה בטל דכמאן דלא כר\"י ודלא כרבי חנינא ב\"ע והא הוי כר' חנינא ב\"ע דבעי לומר דאפילו בנפלו לה קודם שנתארסה ונשאת דמכרה בטל (דמה דאמר אמרו לו לא בדרך קושיא בעלמא אלא דס\"ל כן לאמת כדהוכיחו בדבריהם בד\"ה לא כר\"י ממתני' דלקמן בהכותב א\"כ למה כתב לה דו\"ד א\"ל בנכסייך שאם מכרה ונתנה קיים והתם מוקמינן בכותב ועודה ארוסה הרי דבלא סילק עצמו היה מכרה בטל ואתיא כתנא דאמרו לו. והר\"ן ס\"ל דאמרו לו הוא רק קושיא ומתני' דלקמן ר\"פ הכותב מוקי דכותב בעודה ארוסה מועיל לענין נכסים שנפלו אחר הנשואים לימכרם) אע\"כ דס\"ל להש\"ס דעד שלא נישאת משמע דאין דבר מפסיק רק הנישואים דמיירי בנפלה לה באירוסין עיי\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות פ] <b>במשנה המחוברין לקרקע שלו. </b>אפילו היכא שהפירות גמורים והגיעו לתלוש. הרא\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות פא] <b>תוי\"ט ד\"ה וביציאתה כו'. והר\"ן כתב בשם הראב\"ד. </b>גם הרא\"ש כתב כן בשם הראב\"ד:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות פב] <b>תוי\"ט ד\"ה שאם מכרה כו'. אף קושיית הר\"ן מסולקת כו'. </b>אינו מיושב כ\"כ דנהי די\"ל דאם מכרה לאו דוקא מ\"מ כיון דבלא\"ה המכירה מהני דיעבד. ועיקר התנאי הוא לענין לכתחלה לא הו\"ל למתני' למנקט לשון דיעבד דהא ל\"צ לתנאי לענין דיעבד (עיין תוס' ע\"ח ד\"ה האשה) גם מ\"ש התוי\"ט וכבר כתב הטור וכו' וא\"כ ע\"כ לתרץ קושית הר\"ן. אינו מוכרח די\"ל דהטור ס\"ל כתירוץ תוס' דמתני' אתי' כאמרו לו והעתקתי דבריהם לעיל (רפ\"ח מ\"א בתוי\"ט ד\"ה עד שלא נשאת):",
+                "[אות פג] <b>שם תוי\"ט ד\"ה עד עולם כו'. ושבמותה לא יאכל פירות כו'. </b>דאלו לכל ימי חייה אף אם לא כ' עד עולם הכי הוא ועיין מ\"ש תוס' בשם רש\"י. וע' בתשובת מהר\"א ששון (סימן מ\"ח):",
+                "[אות פד] <b>שם ד\"ה כתב לה כו'. וצ\"ל דסתם לן כר\"י. </b>לענ\"ד י\"ל דהוי כרבנן ואשמעינן רבותא דלא נימא כיון דבכתב ובפירותיהן לחוד מסולק מכל פירות. כי כתב ג\"כ ובפירי פירותיהן י\"ל כיון דנחית למניינא ולא סגי ליה באמירת פירותיהן לחוד דבא למעט דפירות השלישי יאכל קמ\"ל דמ\"מ אינו אוכל כלל פירות:"
+            ],
+            [
+                "[אות פה] <b>בהרע\"ב ד\"ה ינתנו ליורשים. ולא מהני תפיסה. </b>לשון רש\"י הוא ומבואר דלאו דוקא אם תפס מטלטלים אלא גם תפיסת מעות לא מהני דהא קאי גם על מלוה ביד אחרים. וא\"ת מנ\"ל לרש\"י הא. ודלמא באמת דוקא במטלטלים דמיחסרא גוביינא ובא עליו רק מטעם תפיסה בזה אמרינן דתפיסה לא מהני. אבל במעות דמיד נפרע בהם י\"ל דאינו בכלל תופס אלא בכלל גביה מהני. וי\"ל דמהאי מסכת (דף צ\"ב) ראובן שמכר שדה לשמעון וכו' אנן מטלטלים שבק אבון גבך כו' מוכח דגם תפיסת מעות לא מהני. דאילו היה מהני כש\"כ שהיה מהני בתופס חוב שהוא עצמו חייב לאבי היתומים. ותמהני על הר\"ן ר\"פ אלמנה ניזונית שכתב נ\"ל דכי אמרינן לכתובה מפקינן מיניה דוקא במטלטלים דמכ\"מ מיחסרי גוביינא. אבל במעות לא שהרי כבר נפרעה עכ\"ל. ובל ידעתי איך לפרש לדבריו האי דאנן מטלטלים שבק וכו'. ואולי י\"ל דע\"כ לא קאמר הר\"ן אלא היכי דלא מיחסרא שבועה והאי דרישא בב' תפיסות מיירי בנאמנות לי וליורשי דבמטלטלים לא מהני דמ\"מ מיחסרי גוביינא ובמעות מהני. אבל בהאי דראובן שמכר כו' דצריך לישבע כמ\"ש בתוס' בזה ל\"א כבר נפרעה דהא מחוסר שבועה. ועדיין קשה דהא דעת הרי\"ף פרק הכותב גבי הא דאי פקח מייתי לה לידי ש\"ד. דבאותן נשבעין ונוטלין שמן הדין היה נוטלים בלא שבועה אי תפשי ואין רוצה לישבע לא נחתי' לנכסיה ומשמע שם בהר\"ן דס\"ל ג\"כ הכי להלכה. אלא דהביא בשם הרמב\"ן דמסתברא דוקא בתפס מעות אבל מטלטלים כיון דגופייהו לא קני מפקינן מיניה והדר לא גבי בשבועה (ובאמת קשה לי דבכתובה אפי' מיניה לא גבה רק ממקרקעי. א\"כ גם בתפס מעות אינה תפיסה דהא א\"י להחזיק במעות בפרעון דיאמר לה אני רוצה לסלק כדינך בקרקע ומפקינן מינה המעות) א\"כ כיון דהלוקח תפס במעותיו לא מיחסרי שבועה דהא בלא שבועה מחזיק בידו כיון דתפס וצע\"ג (* עיין לקמן פ\"י אות צ\"ה):",
+                "[אות פו] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה שכולן צריכין שבועה. שהבא ליפרע מנכסי יתומים. </b>וכ\"כ רש\"י וקשה לי הא על זה גופה אנו דנין אם מקרי נפרעת מהיתומים. דכמו דאנו דנין כיון שהוא ביד אחרים עדן לא זכו בהם יתומים ולא מקרי מטלטלי דיתמי ה\"נ לענין שבועה הבא ליפרע מנ\"י. והו\"ל לרש\"י ולהרע\"ב למנקט שבועה דנפרעת שלא בפניו ל\"ת אלא בשבועה. ובזה מיושב היטב מ\"ש הר\"ן והרא\"ש בשם הירושלמי הגע עצמך שפטרוה מן השבועה. ומאי קושיא הא י\"ל דרע\"ק ס\"ל כאבא שאול וכר\"ש בפרקין (מ\"ח) דלא מהני נאמנות נגד יורשים. ולפי הנ\"ל דכיון דהמטלטלים ברשות אחרים אין בכלל שבועת דהבא ליפרע מנכ\"י אלא השבועה מדין נפרעת שלא בפניו ובזה מהני הנאמנות לכ\"ע:",
+                "[אות פז] <b>בתוי\"ט ד\"ה לכושל כו'. וכתב הרב רבינו ניסים כו'. </b>תמוה לי דהר\"ן סותר לדבריו בנדרים (דף ס\"ה סוף ע\"ב) שכתב ולר\"מ עדיפא כתובה טפי מבע\"ח דמטלטלין דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי וא\"כ איך אפשר לומר דר\"ט דהכא יסבור כר\"מ א\"כ בכתובה אף אם אינו ביד אחרים תגבה דהא מטלטלי דיתמי לכתוב' משתעבד לר\"מ:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות פח] <b>בהרע\"ב ד\"ה משביעה כו'. ויכול לגלגל עליה כו'. </b>אבל בלאו גלגול כגון שלא מינה אפוטרופסת א\"י להשביעה על פלכה ועיסתה שהיא ממילא אפטרופסת עליהם דאין אדם דר עם נחש בכפיפה א' ומש\"ה נקט אשתו דבזה עיקר פלוגתייהו דרבנן ור\"א. וא\"נ למ\"ש התוי\"ט ד\"ה המושיב בשם הר\"ן:"
+            ],
+            [
+                "[אות פט] <b>בתוי\"ט ד\"ה אבל משביעה כו'. אבל כשהיא פגמה ומתה כו'. </b>זהו מילתא יתירתא דאף בלא פגמה כיין דמה בעלה תחלה נתחייבה לישבע שבועת הבא ליפרע מיתומים וכשמתה אח\"כ אינה מוריש שבועה לבנים ובפגמה ס\"ל לכמה פוסקים דאף בחייה אם מתה אינו גובה ממנו משום דאאמ\"ש לבניו:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות צא] <b>תוי\"ט ד\"ה הרי אלו כו'. מגו דיכול כו'. </b>והא דקתני וכן בע\"ח כו' היינו ג\"כ כה\"ג שהב\"ח טוען פרוזבול היה לי ואבד. וזה מודה לו בכך אלא שטען דפרעו דנאמן במגו דלא היה לך פרוזבול ושביעית משמטתו. תוס':",
+                "[אות צ] <b>בהרע\"ב ד\"ה מן הסכנה. שגזרו כו'. </b>הרמב\"ם (פ\"ט מהלכות שמיטה הלכה כ\"ד) כתב ואם אמר הי' לי פרוזבול ואבד נאמן שמזמן סכנה ואילך בע\"ח גובה שלא בפרוזבול וכתב הכ\"מ דהרמב\"ם מפרש דאז כשהיה הסכנה תקנו כן להאמין למלוה שהיה לו פרוזבול ואף על פי שעבר הגזירה נאמן שלא לחלק בין זמן לזמן. ופסק כרשב\"ג אי משום דמפרש לדת\"ק אי משום דהלכה כרשב\"ג במשנתינו עיי\"ש: (* עיין בפי' המשנה שכתב והלכה כרשב\"ג ועיין בתוי\"ט (פ\"ו מ\"ד) מ\"ש בשם הר\"ן): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות צב] <b>תוי\"ט ד\"ה שנייה. וא\"צ שיהיה שם מותר דינר כו'. </b>היינו דא\"צ שיהיה מותר על ב' הכתובות דינר אבל מ\"מ צריך שיהיה עכ\"פ כשיעור כתובת הראשונה ומותר דינר דבזה אם לא היו יורשי השנייה נוטלים בשביל החוב. היה כאן מותר דינר לקיים נחלה דאוריי' מש\"ה אף דעתה יורשי השנייה נוטלים החוב לא מגרעה בכך ושפיר מקרי מותר דינר במה דעושים מצוה לפרוע חוב אביהן אבל אם לא היה מותר דינר על כתובה הראשונה לא משוינן ליה מותר דינר ע\"י פרעון השנייה (* והמותר יקחו בני הראשונה בתורת כתובת בנין דכרין). דבע\"ח מכאן ולהבא הוא גובה ומיד כשמת אביהן קודם שבא הבע\"ח היה מועטים וזכו בהם בני השנייה שלא ליתן ממנו כתובת ב\"ד. הסכמת הפוסקים:",
+                "[אות צג] <b>שם בא\"ד בפרעון כתובת השנייה כו'. </b>ומקרי מותר דינר. בטור כתב וכן אם גירש א' ומתה (א' בחייה) נלע\"ד דצ\"ל ומתו בחייו. ואח\"כ מת והניח בנים משתיהן בני המתה נוטלים כב\"ד אפי' אין שם מותר דינר וכו'. וכתב ב\"י עלה שהוא פשוט. ואלולי שאיני כדאי הייתי אומר דדין זה צריכה רבה דהא בסוגיא אמרי' לחד מ\"ד בע\"ח נעשה מותר ולא כתובה ופירש\"י דבע\"ח דנוטל מקרי בזה קיום נחלה דאורייתא אבל בכתובה דהן מקבלין ולא פורעים (והיינו במותר שתיהן) לא מקיימי בזה נחלה דאורייתא אלא דאנן קי\"ל דאפילו כתובה נ\"מ. וא\"כ י\"ל דהטעם דכשמת והשנייה קיימת היה בזה דין כב\"ד כיון דהאם נוטלת והוי כבע\"ח ומש\"ה אף שמתה אח\"כ והיורשים דידה מקבלים ולא פורעים מ\"מ הוי כמרובים ונתמעטו. וא\"כ י\"ל דבגוונא דהטור כיון דהגרושה מתה בחייו תיכף כשמת זוכים היורשים הראשונים בפרעון כתובת אמם והן מקבלים ולא פורעים י\"ל דלא מקרי מותר דינר:<br><b>ובאמת </b>בלימוד הישיבה אמרתי די\"ל בכוונת הסוגיא דר\"ל דבע\"ח נעשה מותר ולא כתובה י\"ל הטעם דבע\"ח דמכאן ולהבא הוא גובה א\"כ קודם שגובה הבע\"ח יש כאן מותר דינר ואף דהבע\"ח בא וגבה הוי כמרובים ונתמעטו (וכמו דכ' הרא\"ש דבאם גם בלאו הבע\"ח ליכא מותר דינר על כתובת ב\"ד לא משוי גביות בע\"ח למותר דינר כיון דמכאן ולהבא הוא גובה כמועטים ונתרבו דמי ה\"נ י\"ל דכל עיקר דבע\"ח נעשה מותר כיון דמכאן ולהבא הוא גובה הוי כמרובים ונתמעטו. וכיון שכן י\"ל דזהו ההפרש בין בע\"ח לכתובה דבכתובה כיון דבחזקת אלמנה קיימי לחד תירוצה בתוס' (כתובות דצ\"ו ב' ד\"ה נכסי) י\"ל דמיד כשמת הוי כגבתה האלמנה ולא מקרי מרובים ונתמעטו. אלא דאנן קי\"ל דגם כתובה נעשה מותר היינו דמ\"מ הוי מחוסר גוביינא ומקרי מרובים ונתמעטו. ולפ\"ז י\"ל דבגרושה ומתה בחייו דמיד כשמת יורשי הגרושה הוי מוחזקים בנכסים לפרעון כתובה כיון דממילא הם יורשים ושלהם הנכסים הוי כמוחזקים ממש. כמו שכתבתי בארוכה בתשובה לדון דיורשים שמגיע להם חוב מאביהם מקרי קדמו וגבו לגבי בע\"ח אחר כיון דמיד הנכסים ברשותם. אלא דשם כתבתי לגבי בע\"ח אחר וכאן אני מוסיף די\"ל אף לגבי יורשי הראשונה דמ\"מ כיון דכולם יורשים כל א' וא' הוי כמוחזק דשם יורש של כל א' על הנכסים וכמוחזקים דמי ולא מקרי כ\"כ מחוסר גוביינא ולא מקרי מרובים ונתמעטו:<br><b>ויש </b>להביא ראיה לזה ממה דאמרי' בסוגיין אמר מר זוטרא משמי' דר\"פ הלכתא א' בחייו ואחד במותו יש להם כב\"ד וכתובה נ\"מ לחברתה ופרכי' לשמעינן כתובה נ\"מ ואנא ידענא דא' בחייו וא' במותו יש להם כב\"ד עיי\"ש וקשה לי למ\"ש הרא\"ש דיש גאונים כתבו הא דא' בחייו ואב\"מ יש להם כב\"ד דוקא כשהשנייה מתה דאין יורשים של זה יוצאים נקי לגמרי מנכסים בזה לא אתי לאנצויי אבל באיתא בחיים לא אשכחן די\"ל דשייך אנצויי כיון דהיורשים מאלו לא מקבלים כלום והרא\"ש דחה זה דא\"כ דבאיתא בחיים ליכא דין כב\"ד גם כשמתה יהיה כמו מועטים ונתרבו אע\"כ דגם דאיתא בחיים איכא כב\"ד. ולפ\"ז ק' לי מאי פרכי' דלשמעינן רק נ\"מ הא מ\"מ ס\"ד דאחת בחייו ואחב\"מ אין להם כב\"ד והיינו משום דבהיא בחיים שייך אתי לאינצויי. ואף לאחר שמתה גם היא הוי כמועטים ונתרבו (ומדוקדק בזה לישנא דרע\"ק כבר קפצה נחלה לפי האוקימתא דטעמא דרע\"ק דאב\"ח ואב\"מ א\"ל כב\"ד. היינו שבאמת כשאין יוצאים נקיים ליכא לאנצויי אלא כשהיתה בחיים כבר קפצה נחלה והוי כמועטים ונתרבו) וההיא דכתובה נ\"מ משכחת בא' גרושה ומתו שתיהן בחייו דמיד כשמת היורשים נפרעים ואין יוצאים נקיים בזה ליכא אנצויי. אע\"כ כפי הנ\"ל דבאמת בכה\"ג אין כתובה נ\"מ כיון דהם מקבלים ולא פורעים ולדינא צ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות צד] <b>תוי\"ט ד\"ה עד כו'. ולכולי עלמא בעינן שיהא אפילו כו'. </b>לענ\"ד א\"א לומר כן דהא אמרי' בסוגייא (* לעיל צ\"א א') אלא כתרי לישני קמאי ואיפוך והיינו דת\"ק ס\"ל דסגי בדינר מטלטלי ור\"ש ס\"ל דוקא מקרקעי. הרי דאיכא פלוגתא בזה:"
+            ],
+            [
+                "[אות צה] <b>תוי\"ט ד\"ה של זו מנה. והר\"ן בר\"פ דלקמן כו' אבל במעו' לא שהרי כבר נפרעה. </b>ק' לי מסוגיא דכתובות (דצ\"ב) א\"ר אי פקח מגבי להו ארעא. הא בלא\"ה יחזיק חובו בעד אחריותו דלא גרע מתפיסת מעות לאחר מיתה מכ\"ש זה דתפוס במעות חובו. וצע\"ג. ואולי י\"ל דתרתי בעי אינו מחוסר גוביינא ולא מחסר שבועה ומיירי הכא באמת בנשבעה או ביש לזה נאמנות מפורש לי וליורשי. אבל בההיא דאי פקח שצריך שבועה הוי כמו מחסרי גוביינא וא\"י להחזיק (אפילו המעות) בעד אחריותו. וא\"כ לשיטת הסמ\"ע (* סי' פ\"ז ס\"ק כ\"ב) דבנשבע ונוטל דתפס דלא נחתי' לנכסיה לא משמתי' לי' ג\"כ דבזה עדיף מהיסת דבהיסת כל א' יאמר לא אשבע משא\"כ בנוטל שתפס. ועשיתי סמוכים לזה ממ\"ש הר\"ן בסוגיי' דפוגמת טעם להשמטת הרי\"ף איבעי' דפוגמת פחות פחות מש\"פ משום דמספק אין נותנים לה בלא שבועה מש\"ה כתב סתם פוגמת דהכל בכלל. והיינו דלענין תפיסה ליכא נ\"מ דבפוגמ' ממש ג\"כ א\"צ לישבע להרי\"ף ושיטתו דנוטל שתפס לא נחתינן לנכסיה. והא מ\"מ נ\"מ בתפ' דמספיקא לא משמתינן לה (* דיכולה לומר קים לי) אע\"כ כהסמ\"ע ובפוגמת ודאי ג\"כ לא משמתינן. א\"כ בההיא דפקח לא מחסרא שבועה כיון דתפוס ועומד ולא נחתי' לנכסי' ולא משמתי' לי':"
+            ],
+            [
+                "[אות צו] <b>במשנה קודמת לשניה. </b>אף דכבר קתני כן בתחלת פרקין הראשונה קודמת לשנייה נקט לה הכא לומר דבכה\"ג דא' קודמת לחברתה בזה פליגי ת\"ק ובן ננס. דלת\"ק א\"צ האחרונה לישבע משום דס\"ל בע\"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה ל\"ג אבל אלו היו כולם בזמן א' גם לת\"ק כולם צריכי' לישבע דבכה\"ג מה שגבה גבה כמו שפסק הרמב\"ם וכן קי\"ל בש\"ע (סי' ק\"ד ס\"ו) דהיכי דהמה שוים אם קדם א' וגבה מה שגבה גבה. ובזה מיושב גם כן סיפא דמשנתינו היו כולם יוצאות בשעה א' חולקי' בשוה. ותמה התוי\"ט דמאי קמ\"ל הא תנינא כן במתני' דר\"פ. והיינו דבא לומר דביוצאות בשעה א' דכולם חולקות בשוה. וממילא הדין דאם קדם א' וגבה מה שגבה גבה בזה ליכא פלוגתא וגם לת\"ק כולם צריכים לישבע כ\"כ בתשובת ושב הכהן (סימן ע'):",
+                "[אות צז] <b>תוי\"ט ד\"ה חולקות בשוה. בריש מתני' דלעיל. </b>לענ\"ד י\"ל דממתניתין דלעיל י\"ל דמיירי בידוע שנתחייב לנשים כב\"א שבודאי כולם שוים. והכא קתני דיוצאות בשעה אחת משמע דאין ידוע לנו זמן ההתחייבות להן רק מתוך השטר היוצאות בשעה א' וממילא הוי דדלמא א' בתחלת שעה וא' בסוף שעה והיה ס\"ד לומר בזה שודא. ואשמעי' דמ\"מ חולקין וכמ\"ש תוספות בסוגיא דשודא לחלק בין ב' שטרי שעבוד לב' שטרי מכר עיי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות צח] <b>תוי\"ט ד\"ה ואין חייבים בקבורתה. דא\"כ ליתני נמי ואין חייבין בפרקונה. </b>קשה לי הא בלא הטעם דפרקונה תחת פירות ג\"כ א\"ח לפדותה כיון דא\"א לקיים ואותבינך לי לאינתו וכדאיתא להדיא דנ\"ב דאפילו נשבית בחיי בעלה ומת אין היורשים חייבי' לפדותה שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאינתו. וצע\"ג. ובדרך פלפול אמרתי דקושייתם לאביי דסבר לעיל (דנ\"א ב') דאלמנה לכ\"ג חייב לפדותה שאני קורא בה ואהדרינך למדינתך א\"כ לתני דיורשי כהן א\"ח לפדותה כיון שהוא תחת פירות ומיושב בזה דקדוק לשונם דנקטו בקושייתם א\"כ אמאי איצטריך למידק ולא הקשו על בעל האיבעי' דבעי שומרת יבם שמתה מי קוברה הא מוכח כן ממתני' דהכא דאין לו פי' אחר רק בכה\"ג. ולפי הנ\"ל ניחא די\"ל דהאיבעי' לרבא דאלמנה לכ\"ג א\"ח לפדותה דר\"א גרס לה ולדידי' י\"ל דמתני' לא מיירי משומרת יבם ועיקר החידוש משום הרישא דא\"ח בקבורתה והא דלא תני ג\"כ א\"ח לפדותה היינו מטעם הנ\"ל דזהו פשוט שאין אני קורא ואותבינך לאינתו ולזה הקשו רק על הפשטן דהוא מרא דשמעתא לעיל (דפ\"א) אביי דדייק הכי מלישנא דיורשיה יורשי כתובתה ולדידיה נפשט בלא\"ה:"
+            ],
+            [
+                "[אות צט] <b>במשנה וכל שאין לה מזונות. </b>לאתויי גרושה מן הנישואין. ומתני' דבסמוך וגרושה לא תמכור אלא בב\"ד אשמעינן דאפילו לרבנן הכי הוא:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ק] <b>וכדברי ר\"ע כו'. </b>וכה\"ג תנן בפ\"ז מ\"ב דב\"ב:",
+                "[אות קא] <b>שם תוי\"ט ד\"ה היתה כתובתה ת' זוז כו'. דכי מכרה מנה במאתים. </b>צ\"ל מאתים במנה:"
+            ],
+            [
+                "[אות קב] <b>תוי\"ט ד\"ה שפיחתו שתות. סתמא אפילו בקרקע. </b>בפחתו שתות ניחא דאפילו במשהו ראוי להיות בטל דשליח שטעה כ\"ש ונתאנה המשלח ג\"כ בטל אלא דמ\"מ עד שתות קיים דמה כח ב\"ד יפה. אבל בהותירו שתות דנתאנה הלוקח בזה יקשה הא אין אונאה לקרקעות לזה כתב הראב\"ד דה\"ט וכו'. ולפ\"ז מ\"ש התי\"ט בדבור שלאח\"ז שתות הכא ביתמי תיקון שיהא בטל אע\"ג דקי\"ל שתות קנה ומחזיר אונאה. אינו מובן דהא בלא תקנה ג\"כ בטל מדינא אפילו בכ\"ש כיון דנתאנה ע\"י שליח דהיינו הב\"ד אלא דעד שתות יפה כח ב\"ד ובשתות מדינא בטל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות קג] <b>תוי\"ט ד\"ה שהיא כו'. כמה בנות יהי' לו לפי' אינן קצובים. </b>בתוס' דחו זה דהא גם שעבדו אחים אינה טורפת מהם למזונות כדאיתא בברייתא, וצ\"ל כמ\"ש התוס' לעיל (דף ג' ע\"ב) דאע\"פ דקצובים למעלה כיון דאין קצובים למטה דאפשר שתנשא קודם מיקרי אין קצובים ולפ\"ז מ\"ש התוי\"ט בנותיהן לאו דומיא דבת אשתו וכו' לק\"מ דלהך מ\"ד דהטעם מפני שאין קצובים ליתא לפירכת הש\"ס דאף בגרשה ואהדרה אין בנותי' מוציאים ממשועבדים דמ\"מ אין קצובים דשמא ינשאו מקודם ושאני בת אשתו דה' שנים מקרי קצוב. וכל סוגית הש\"ס קאי למ\"ד אין כתובים דכיון דבשעת כתיבה אין בעולם אין קול יוצא. ואף בגרשה ואהדרה דהן בעולם מ\"מ מעיקרא אתקן רק לענין בנ\"ח כמו במזונות אלמנה וע\"ז הקשו דבבנותיו דומיא בת אשתו דהיינו בגרשה ואהדרה וגם קנו מידו לטרפו ממשעבדי מטעם הקנין ודוק היטב:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות קד] <b>לא תשבע אלא בסוף. </b>במהרי\"ט כתב די\"ל דבדקדוק האריך לחזור דברי חנן להורות לן דלא נימא דדברי חנן דוקא היכא דסופה לישבע על הכתובה אבל אם יש לה נאמנות בכתובתה דלא תשבע בסוף נימא דתשבע תחלה לזה השמיענו דלא תשבע אלא בסוף ולא בתחלה וע' ב\"ש (סי' צ\"ג ס\"ק כ\"ט):",
+                "[אות קה] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה ולא כו'. תשבע שלא הניח לה כלום. </b>בנקיטת חפץ. ודוקא אם כבר מכרו ב\"ד ונתנו לה או שמכרה לעצמה מנכסי בעלה אבל לותה והבעל טוען הנחתי לה מבואר בהרע\"ב במתני' שלאחר זה דנאמן בעל בהיסת וגם דעת הרמב\"ם כן (פי\"ב מה\"א הל' כ\"א):"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Ketubot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Ketubot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8f958a4fac5f2350bc9c7c092f2e59b989ff5335
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Ketubot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,305 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Ketubot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Ketubot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>במשנה ואלמנה כו'. </b>דוקא בעולה אבל נכנסה לחופה ולא נבעלה אף דאין לה טענת בתולים כדאי' (במתני' ד') היינו להפסיד כתובתה. אבל מ\"מ שייך לטעון לאסרה עליו מש\"ה נשאת בד' ירושלמי:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ב] <b>במשנה ואין להם כו'. </b>בכנה\"ג כ' דאם היתה נדה כשנכנסה לחופה עם הראשון ונתאלמנה קודם שתטהר יש לה ט\"ב:"
+            ],
+            [
+                "[אות ג] <b>במשנה מפני שמתייחד כו'. </b>ולא מהימנין ליה דלא בעל משום חזקה דא\"א טורח בסעודה כמ\"ש הרע\"ב במתניתין שלאח\"ז. דאמרי' שמא שכח שבא עליה או שהעיר בה מתוך חיבתו ולא ידע ששיבר בתוליה פירש\"י (ד' יו\"ד) ותוס' כ' א\"נ כיון דמתייחד עמה בודאי בא עליה דלא מוקי אינש אנפשיה:"
+            ],
+            [
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה לא כי. א\"א לפרש שמכחישה כו'. </b>הא ודאי דמתני' לא איירי בברי וברי דהא להדיא אמרי' בסוגיין (רפ\"ב) דלא אמר ר\"ג בברי וברי. אלא דמ\"מ ק' לישנא דלא כי. דלשון זה משמע ברי כדאיתא (ספ\"ג דבב\"ק). וע\"ז תירצו תוס' דהכא דליכא למטעי דמיירי בברי דמהיכא ידע וכו' מש\"ה שייך שפיר לשון לא כי. ואולם ק' לי לשיטת ר\"ח דמ\"ע פתחה סתום א\"כ במתני' דבסמוך היא אומרת מ\"ע איך קתני והוא אומר לא כי הא איכא למטעי דמיירי בברי דאומר דמצא פתחה פתוח דהיינו דלא נמצא דמים ואומרת מכ\"ע אני והוא אומר לא כי בברי כי מצאתיך ג\"כ פ\"פ ומה דאר\"י תביא ראי' לדברי' היינו על הבירור של טענת דמים ועל טענתו פ\"פ י\"ל דס' ר\"י כתובה דאורייתא וא\"נ להפסידה וגם אף אם נאמן מטעם חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה י\"ל דבזה דנמצאת בעולה ע\"י ט\"ד י\"ל דעכשיו נהפך על כך ושנאה דאינו רוצה גם במכ\"ע כי בחזקת שלימה נשאה מש\"ה משקר ואומר שמצא פ\"פ וצ\"ע:",
+                "[אות ו] <b>שם ד\"ה נאמנת. דוקא כשאפשר שנאנסה משנשאת. </b>היינו אף דהיא טוענת משארסתני נאנסתי דמשמע באירוסין קודם נשואים. מ\"מ מהימנא במגו דנאנסתי אחר נשואין. ואף דהתוי\"ט כ' בסמוך בשם הרא\"ש דהא דבאומרת בתולה הייתי לא מהימנ' במגו דמכ\"ע דהוי מגו להוציא היינו דבברי וברי לא מהני להוציא אבל הכא בברי ושמא אמרי' מגו להוציא. דהרי לפי חד טעמא הטעם דר\"ג דנאמנ' משארסתני במגו דמ\"ע והיינו ג\"כ אף דהוי להוציא מ\"מ בברי ושמא אמרי' מגו להוציא וכמ\"ש הש\"ך (סי' פ\"ב בריש דיני מגו) בשם הר\"ש מקינון והגהת מרדכי. אף דלפ\"ז גם לאידך טעמא דר\"ג דנאמנת משום דאיכא חזקת הגוף וכיון דמ\"מ צריך לבא לדין מגו דמשנשאת נאנסתי א\"כ מאי הרווחנו באידך תירוצא. י\"ל דבעי לשנויי אף לר\"י במתני' שבסמוך היא אומרת מכ\"ע טענתייהו במאתים ומנה א\"כ ליכא מגו. וכמ\"ש תוס' להדיא דשנויא קמא דמגו לא קאי לר\"י. גם י\"ל דלא ניחא להך תירוצא הך מיגו דמכ\"ע כיון דמכ\"ע עצמו לא מהימנא באומרת מכ\"ע אני תחתך לטעמא קמא כיון דליכא מגו והוי רק קצת מגו דטענה טענה מעליא בזה לא ניחא לאידך תירוצא:",
+                "[אות ד] <b>במשנה לא מפיה אנו חיין. </b>משום דאחד משלשה עמודי העולם הוא אמת לזה אמר דעל פי' של זו אין אנו חיין להחזיק דבריה לאמת כ\"כ הש\"מ בשם תלמידי הר\"י:",
+                "[אות ז] <b>בתוי\"ט ד\"ה נאמנת. לא אמרי' מגו לאפוקי ממונא ע\"כ. </b>ובתוס' תירצו עוד דהוי מגו במקום חזקה דא\"א טורח בסעודה ועדיף מחזקה דעלמא דמבעי' לן (בפ\"ק דב\"ב) במגו במקום חזקה:",
+                "[אות ח] <b>שם בא\"ד מהיכא תיתי שתהא היא נאמנת כו'. </b>ויש שתירצו דבחזקה ורוב מוציאין ממון והכא אית לה חזקת בתולה ורוב אין מזנים:"
+            ],
+            [
+                "[אות ט] <b>תוי\"ט ד\"ה נאמנת כו'. אפי' לא הכיר בה. </b>זהו עדיין לא נשמע ממתני' דהא י\"ל דלרבנן דמכ\"ע יש לה ר' ודמי לבתולה. ואי דמסתמא מתני' גם כרבנן. א\"כ ממילא נשמע דנמצאת בעולה אין לה כלום דהא היא תבעה רק מנה ואם גם לפי טענתו דרוסת איש יש לה מנה טענתייהו במאי. וא\"כ למאי אצטריך מתני' דנאנסתי לאשמעי' דמקח טעות לגמרי. אלא ע\"כ דממתני' דהכא אין ראיה די\"ל דאתיא כר\"מ וטענתייהו במאתים ומנה. אבל בסוגיי' איתא דמתני' דהכא לאפוקי מדרב\"ח. והיינו דרמב\"ח אמר לעיל דאפי' לר\"מ בלא הכיר בה לאו כלום דמ\"מ הוי טעות ולשון הרע\"ב צ\"ע:",
+                "[אות י] <b>בא\"ד צ\"ל כמו שכתבו התוס' בשם ר\"ח כו'. </b>זה תמוה לי דלשיטת ר\"ח ע\"כ מתני' דקתני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש היינו דטוען טענת דמים. דאי בטוען פ\"פ הוי ברי וברי דהא לדבריו אינה מוכת עץ. והא אמרי' (רפ\"ב) דבברי וברי לא אמר ר\"ג אלא ע\"כ דמיירי בטענת דמים וא\"כ עדיין במתני' דהכא הוי ס\"ס:"
+            ],
+            [
+                "[אות יא] <b>משנה לנתין ולממזר. </b>אף דבבא זו רק מן להכשיר בה א\"כ למאי הלכתא נקט לנתין ולממזר מה פסול יש בה בזה יותר מנבעלה לנכרי. י\"ל דרצה להשמיענו אף דנתין וממזר בודאי הוי מיעוטא דאפילו ברוב כשרים אסורה מחששא דנבעלה למיעוט וכדאמרי' בסוגיא דמאן דפוסל פוסל אפילו ברוב כשירים. אולם לפ\"ז קשה מהא דאמרינן בסוגיא עלה דברייתא ראוה שנכנסה עם אחד לסתר או לחורבה דלר\"א דנסתרה נבעלה. הא דקתני לסתר היינו לסתר חורבה דמתא או לחורבה דדברא וצריכי דאי אשמעי' חורבה דדברא בההיא קאמר ר\"י דאיכא ר\"פ והא מדנקט ר\"י בחזקת בעולה לנתין ולממזר דגם בדברא הויין מיעוטא נשמע דפוסל אפי' בר\"כ. ונלע\"ד דהא לר\"א אמרינן דמכשיר גם בבתה כמבואר מסוגיא וא\"כ דינא דפלוגתא דר\"ג ור\"י אף לבתה דר\"ג מכשיר דחזקת אם מועיל לבת. וא\"כ שפיר י\"ל דס\"ד דר\"י מודה ברוב כשרים כיון דאיכא רוב וחזקת כשרות נאמנת ואפי' לגבי בתה. והא דנקט לנתין ולממזר היינו לענין דפסלי' להולד לבא בקהל דכיון דאיכא רוב נכרים ודנין דעכ\"פ היא נתחללה ואזדא לה חזקת כשרות דהאם מש\"ה הולד פסול לקהל דבליכא חזקת כשרות פסלי' גם משום מיעוטא אבל בחורבה דמתא דאיכא חזקת כשרות וגם רוב ס\"ד דנאמנת:",
+                "[אות יב] <b>שם במשנה עד שתביא ראיה לדבריה. </b>וא\"ת ומה מועיל ראיה שזהו כשר מ\"מ ניחוש דלמא אפקרה נמי לאחריני ונבעלה לפסול וי\"ל כיון דלר\"ג מהני בריא וח\"כ גם ר\"י לא פליג עליו אלא בנבעלה וודאי והספק למי דאתרע חזקה או מטעם דהירושלמי דהזונות רצות אחר פסולים. אבל בספיקא דאפקרה דהספק בעיקר המעשה אם נבעלה עוד גם לר\"י מהימנא לא נבעלתי עוד בברי וח\"כ. וא\"ת הא בבא על ארוסתו ספ\"ז דיבמות (דס\"ט ב') ס' רב דהולד ממזר ולא מהני בדיקת האם ובפשוטו טעמא דרב דס' כר\"י אלמא דלר\"י גם בספיקא דאפקרה לא מהני ברי וח\"כ וי\"ל דלאו משום דס' רב כר\"י אלא דס' כר\"א דאמר מאן דמכשר בה פוסל בבתה דחזקת האם לא מהני להבת. וראיה לדבר מדפרכינן בסוגיא הא דא\"ר אין אוסרים על היחוד לימא דלא כר\"י. ולא פריך בחזקה יותר דרך רומיא דרב אדרב מהאי דבא על ארוסתו. אלא ע\"כ די\"ל דטעמיה בהאי משום דס' כר\"א. וא\"ת והא ביבמות שם מדמי האי דילדה תאכל בתרומה אף דמיירי לגבי עצמה. וי\"ל דמ\"מ לענין דנבעלה לישראל אין ח\"כ מסייעתה דהא לא נפסלה בכך אלא דאין העובר מאכילה בתרומה ולגבי זה אין לה חזקה ואדרבה קצת חזקת איסור נמי איכא:"
+            ],
+            [
+                "[אות יג] <b>תוי\"ט ד\"ה נאמנת כו'. אבל בתה הא פסקי' כו'. </b>נראה דעת התי\"ט דבתה כיון דאילו לא נאמין לעדותה היו פוסלין אותה לקהל והוי כדיעבד מש\"ה מכשירים אותה אף לכהונה. אך לא ידעתי למה צריך לדחוק בכוונת הרע\"ב כאן ובקדושין הלא בפשוטו י\"ל דדוקא לאכשורה בקהל נאמנת דהוי דיעבד. אבל לכהונה גם בתה פסולה לכתחילה. וזהו מסקנת דעת הרמ\"א בשו\"ת (סימן כ\"ד) עיי\"ש."
+            ],
+            [
+                "[אות יד] <b>במשנה אם רוב אנשי העיר משיאים לכהונה. </b>נראה דאם הרוב עודף על המיעוט רק בא' דיש למשל נ\"א כשירים ונ' פסולים דבזה אסורה לכהן מאותה העיר דהא הוא יודע בעצמו שהוא לא בא עליה וא\"כ הוא אינו בכלל הספיקות ולגבי דידיה נשאר רק מע\"מ שעומדים בספק ואינו יכול לתלות ברוב וחידוש שלא נמצא מפורש מי שדיבר מזה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות טו] <b>תוי\"ט ד\"ה כתובתה וכו'. דמגו במקום עדים הוא. </b>לפ\"ז לא הוצרך התוי\"ט לומר בתחלה דהכא מודה ר\"ג כיון דאיכא ברי וברי דהא בלא\"ה ניחא דבליכא עדים הבעל מהימן משום מגו. ובתוס' כתב דהא דמצרכינן לתרוצא דמודה ר\"ג בברי וברי היינו למ\"ד הטוען אחר מעשה ב\"ד ל\"א כלום. וא\"כ לדידן בפשוטו ניחא. ואפשר לומר דמ\"מ כיון דהאמת הכי הוא מש\"ה נקט לה התוי\"ט כדי לאוקמי מתני' בכל גווני דאף במקום שאין כותבין דא\"נ לומר פרעתי וליכא מגו מ\"מ בלא עדים הבעל מהימן דהוי ברי וברי. ואף במקום שכותבין ונאבדה דאיכא מגו מ\"מ מהני עדים דהוי מגו במקום עדים:",
+                "[אות טז] <b>בא\"ד מפני שהוא מודה במקצת. </b>ובבעל התרומות (שער ז' ח\"ב סימן כ\"ז) כתב בשם יש מפרשים דהכא ליכא שבועה דאורייתא דלא הוי הודאה ממין הטענה וכטענו חטים והודה בשעורים דמי עיי\"ש וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות יז] <b>תוי\"ט ד\"ה ומודה ר\"י. ומכיון דלאיסור והיתר לא מהימנא. </b>ק' לי דלענין מאי לא מהימנא לאיסור הא באשת כהן אף לדבריה אסורה היא. ובאשת ישראל כיון דמיירי בנתקדשה אחר ג\"ש ויום אחד מדקתני עד שלא ארסתיך נאנסת הא באמת מותרת לבעלה מטעם ס\"ס וא\"כ לא נתבטל דבריה לענין איסור:",
+                "[אות יח] <b>בא\"ד והתוספות מפרשים וכו' יכול לומר חי אני. </b>היינו דהתם במכ\"ע עצמה לא היתה נאמנת כדס\"ל לר\"י והוי רק קצת מגו דהוא טענה מעולה דלא פסלה נפשה מכהונה בזה ס\"ל לר\"י דלא מהני מגו אבל היכא דאי טען להד\"ם הוי נאמן הוי מגו מעלי' כ\"כ מהרש\"א והוציא כן מדברי תוס' (די\"ג א' ד\"ה רב אסי כו'). ועדיין ק\"ל דתוס' בקושייתם על רב אסי הא בלא\"ה יקשה דאמאי במשארסתני נאנסתי לא ס\"ל לר\"י מגו וגבי שדה זו של אביך אמרי' מגו והא זהו פרכת הש\"ס ולפי שינוי' דשור שחוט והיינו כסי' הנ\"ל ממילא ליכא קושיא לר\"א וזהו תירוצם דתוס' וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות יט] <b>בהרע\"ב ד\"ה אנוסים כו'. מחמת קורבה. </b>ולא משוו נפשייהו רשעים בכך דהא אומרים דהאמת שהלוהו ואף דגורמים שיטרוף ממשעבדי שלא כדין מ\"מ אין זה מעשה רשע כיון דהלוהו באמת קודם שקנה ולא הי' לו לקנות. ועוד יכולים להתנצל ולומר סברנו שהמלוה לא יסמוך עלינו אלא יחתום עליו עוד עדים כשרים סמ\"ע. ולפ\"ז מיירי רק באומרים שההלואה היא אמת אלא דבאו לפסול השטר ע\"י שקרובים היו ומ\"מ אפי' מע\"פ לא הוי דהוי תחלתו בפסול. אבל הט\"ז כתב דסמכו עצמם דמסתמא יהא גלוי לכל שהם קרובים ולא ידונו על השטר עיי\"ש. א\"כ אפשר דגם באומרים קרובים היינו וההלואה הי' שקר מהימני. אמנם לענ\"ד נסתר זה מדברי תוס' בשמעתין (ד\"ה חזקה אין העדים וכו') וצ\"ע דבעיא היא (פ\"ק דב\"ב) ולא אפשיטה וכו' כוונתם לא דנפשט מדר\"מ דלא אמרינן מגו במק\"ח דהא למסקנא טעמא דר\"מ דס\"ל מודה בשטר שכתבו א\"צ לקיימו. אלא כוונתם דנפשוט מדרבנן דאמרי' מגו במק\"ח. ואם נימא דאף באומרים פס\"ע היינו והמלוה חתם אותנו בלא דעת הלוה ולא ראינו ההלואה וחתמנו שהיינו קרובים. א\"כ לא נפשוט האיבעיא דדלמא באמת מיירי רק בכה\"ג ואלו אמרי פס\"ע היינו והלואה היה אמת א\"נ דהוי מגו במק\"ח דמלוה גופי' מידק דייק אע\"כ דס\"ל א\"א לאוקמי בהכי דבזה גם בפס\"ע היינו משוי נפשייהו רשעים. (אמר י\"מ התלמיד לכאורה יש לדחות דברי רבינו די\"ל דהתוס' ס\"ל כהט\"ז ומ\"מ קושייתם מהא דאמר חזקה אין העדים וכו' והיינו לפי סברא הראשונה שכתבו התוס' (שם ד\"ה קטנים) דהך חזקה אין העדים כו' לא תליא בהך סברא דמלוה מידק. וכן מבואר בהדיא באורים ותומים בכללי מגו (סי' ס\"ג) עיי\"ש. ויהיה מדוקדק מה דהעמידו תוס' קושייתם על הא חזקה אין העדים ולא על דלעיל מלוה גופי' כו'. אך אפשר לתרץ דברי רבינו דהוא אזיל לשיטתו אשר בספר דרוש וחידוש שלו בסוגיין עמד בקושיא על תירוץ שני של התוס' ותופס לעיקר שהחזקה אין העדים כו' ג\"כ עיקר הטעם דמלוה מידק דייק עיי\"ש ויהי' מוכח דהתוס' לא ס\"ל כהט\"ז. וע\"כ צריכים לומר דקושי' התוס' היא רק מפ\"ע דבקטנים בודאי לא שייך שמשווים עצמם רשעים כיון דבאותה שעה קטנים היו ומה שהעמידו קושי' על חזקה אין העדים כו' ע\"כ היינו משום דכאן מוזכר לשון חזקה ועדיין הדבר צ\"ע ובפרט בענין סברת החזקה אין העדים שאפשר לפרש דלא כמבואר בספר דרוש וחידוש ואין כאן מקום להאריך):",
+                "[אות כ] <b>תוי\"ט ד\"ה אינן נאמנים וכו'. דבשני עדים לא אמרינן מגו. </b>וברישא דמתני' דאמרינן מגו דאי בעי שתקי. והר\"ן הוסיף דברישא אין אחד צריך לחבירו דאם הוא שותק ממילא לא היה מתקיים השטר וכ\"כ הש\"ך (סימן פ\"ב) בכללי מגו וכ\"כ בספ\"י. ולפ\"ז הא ואם יש עדים היינו אפי' ע\"א דבזה אם הוא שתק מ\"מ יהיה קיום ע\"י השני בצירוף העד מן השוק. ואף לפ\"ז אם הי' ג' עידי השטר ואמרו כת\"י הוא זה אבל אנוסים היינו לא היו נאמנים דהא כל אחד לעצמו אינו מועיל בשתיקתו כיון דאיכא ב' עדים מבלעדו. וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כא] <b>במשנה שהפה שאסר. </b>ק\"ל למאי צריך לזה הא בדיבורה א\"א הייתי לא מהימנא לב\"ד בדרך נאמנות ועדות ואנן אמרי' שאינו אמת אלא מדין שויי' אנפשה חד\"א וכיון דהיא מסיימת וגרושה אני מעולם לא אסרה. ובפרט בנשביתי וטהורה אני דשבויה עצמה ליכא איסור כלל אלא הטומאה והיא ידעה בעצמה אם נטמאה אי לא ולזה באמירתה נשביתי ליכא ענין שויי' אנפשי' חד\"א אם יודעת בעצמה שלא נטמאה וכאשר אמרה בעצמה טהורה אני א\"כ למ\"ל טעמא דהפה שאסר הא לדידן ליכא בירור כלל על השביה ושויי' אנפשי' חד\"א ג\"כ ליכא. גם ק' לי לישנא דמתני' ואם יש עדים שהיתה א\"א והיא אומרת גרושה אני דמשמע דאחר שבאו עדים אמרה גרושה אני. והא באמת אף באמרה תחלה א\"א הייתי וגרושה אני ואח\"כ באו עדים לא מהני ואפי' בבאו עדים אחר שנשאת לא מהני. וא\"כ הי\"ל למתני' סתם ואם באו עדים שהייתה א\"א א\"נ והי' קאי ארישא דא\"א הייתי וגרושה אני נאמנת ואם באו עדים אח\"כ א\"נ. וכן בסיפא דשבויי' למאי קתני ואם באו עדים וכו' ואמרה טהורה לא לתני כלל ואמרה טהורה אני והוי קאי ארישא דנשביתי וטהורה אני דנאמנת ואם באו עדים היינו אח\"כ (והיינו קודם שהתירוה להנשא) ועלה שייך למתני ואם משנשאת וכו' וצלע\"ג:",
+                "[אות כב] שם <b>ואם יש עדים שנשבית. </b>ודוקא אם העדים לפנינו אבל על קול שיש עדים במדה\"י שנשבית אין אוסרין (גמרא כ\"ג א'). ואינו דומה לקול שיש עידי קדושיה. משום דשאני שבויה דמנוולה נפשה גבי שבאי. או משום דשבויה רק איסור לאו וקדושי' איסור מיתה תוספות קדושין (י\"ב ב' ד\"ה אם). ותמהני ואיך אפשר לומר כטעם השני והא ב\"ב (קל\"ה א') באיכא סהדי במדה\"י דאית ליה אחי קאמר גם כן אם הקלו בשבויה ניקל בא\"א (וגם שם פירשב\"ם דאיכא איסור חנק וצ\"ע) ומה איסור מיתה איכא התם והא היא אלמנה והחשש רק דהיא זקוקה ליבם ואסורה בלאו. וכ\"כ ק\"ל בתוס' יומא (נ\"ה ב' בד\"ה השולח חטאתו). דדוקא במביא גט חיישינן למיתה משום חומרא דא\"א. והא החשש רק דמת והגט בטל וזקוקה ליבם וא\"כ אין כאן חשש א\"א:",
+                "[אות כג] <b>תוי\"ט ד\"ה אשת איש הייתי וכו'. דלא הוי תיובתא לי\"א בתרא נ\"ל דלהכי איצטריך. </b>לענ\"ד בפשוטו לק\"מ דנראה דמה דקתני ואם יש עדים שהיתה א\"א והיא אומרת גרושה אני וכן בשבויי' ואם יש עדים שנשבית ואמרה טהורה אני לא דאומרת השתא שהיא גרושה או טהורה דזהו פשיטא דא\"כ בטלה כל דיני שבויי' וגם א\"כ היכי קתני עלה ואם משנשאת באו עדים לא תצא הא בלית לה מגו פשיטא דתצא ואף בשבויה דהא אף בנשבית תחת בעלה תצא כדאיתא בפרקין במשנה ט' מכ\"ש בנשבית מקודם ונשאת אח\"כ ובאו אח\"כ עדים דנשבית דתצא א\"ו דאומרת טהורה היינו שמחזקת דבריה מה שאמרה מקודם מש\"ה בנשאת ובאו עדים ל\"ת כיון דכבר היתה נאמנת במגו. וא\"כ ממילא ליכא קושיא דלתני רבותא יותר דאף באמרה א\"א אני. ואחר כ\"ד גרושה אני דא\"נ. דזהו רבותא דאף שאמרה א\"א הייתי וגרושה אני דכבר נאמנת בדבורה דגרושה אני מ\"מ אם אח\"כ באו עדים דהיא א\"א אסורה:"
+            ],
+            [
+                "[אות כד] <b>בהרע\"ב ד\"ה הרי כו'. מסיח לפי תומו. </b>והר\"ן הוכיח מסוגיין דקטן אף בלא מסיח לפי תומו נאמן:",
+                "[אות כה] <b>בתוי\"ט ד\"ה שנשבו וכו'. וכתבו התוס'. </b>לענ\"ד לפי מ\"ש הרא\"ש בתשו' (כלל ס\"ו סי' ח') והובא בש\"ך (סי' נ\"ח ס\"ק י\"א ובסי' פ\"ב בכללי מגו אות ה') דאם על הטענה שהיה יכול לטעון יש עדים פסולים נגדו לא הוי מגו דלא רצה להכחיש העדים עיי\"ש א\"כ מתני' דהכא י\"ל דמיירי דעדים פסולים מעידים דנשבו ואילו לא הודית דנשבית לא נאסרה ע\"י פסולים ולזה נקט אמרה נשביתי וטהורה אני דאסורה מחמת הודאתה דנשבית וא\"נ לומר טהורה אני במגו דלא רצתה להכחיש עדים פסולים:"
+            ],
+            [
+                "[אות כו] <b>בתוי\"ט ד\"ה וכן שני אנשים. משום פלוגתא דר\"י ורבנן. </b>וכ' תוס' אבל בב' נשים משמע דלא פליג וכו' אבל למאי דמוקי פלוגתייהו משום גומלים קשה. וק' לי הא י\"ל דהך אוקימתא אזלא לר\"י לקמן (דף ל\"ו) דר\"י ור' דוסא אמרו ד\"א ולר\"י שבויי' מותרת א\"כ לא מצי ר\"י למפלג על ב' נשים שנשבו וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות כז] <b>בתוי\"ט ד\"ה רבן שמעון ב\"ג כו'. דבמקום קול הוי חד מהימן. </b>אף דקול עדיף מע\"א דע\"י קול אחתינהו וע\"י ע\"א לא היינו מחתין ליה דאין ערעור פחות משנים מ\"מ מסקינן ע\"פ ע\"א כיון דמסייע ליה החזקה לבטל הקול. תוס':",
+                "[אות כח] <b>בא\"ד אלא שראיתי להר\"ן כו'. </b>וגם בתוס' מפורש כן דכתבו לעיל לפי אוקימתא דפליגי בגומלין דמיירי בתרומה דאורייתא ואלו הכא כ' דהך מיירי בתרומה דרבנן דבתרומ' דאורייתא לא מוקמי' אחזקה אף למ\"ד תרי ותרי ספיקא דרבנן:"
+            ],
+            [
+                "[אות כט] <b>הר\"ב ד\"ה פסולות כו'. דאשת כהן אסורה. </b>אף דזהו שייך גם בפנויה להנשא לכהן ולפסול מתרומה דבי נשא מ\"מ אסברא לה באשת כהן דאילו בפנויה ע\"כ דמיירי באומרת טהורה אני. דבאומרת טמאה אני פשיטא דאסורה משום דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא. וא\"כ נשמע דאינה נאמנת על עצמה ולא הוי צריך למיתני הסיפא ואין נאמן אדם ע\"י עצמו. אבל אם מיירי באשת כהן י\"ל דס\"ד דמיירי באומרת טמאה אני דבעלמא אינה נאמנת משום דאמרי' עיניה נתנה באחר והכא נאמנת. ספר כתובה. ועדיין אינו מספיק על לשון הרע\"ב דא\"כ אסורה כשנאנסה והתוי\"ט הביא עלה הילפותא הא בלא\"ה אסורה דנתחללה מביאת נכרי דאפי' פנוייה אסורה לכהן וכמ\"ש. ולפי מ\"ש בהגהת ש\"ע (סי' ז') בשם ש\"ג דבנשואה שבוייה וע\"א מעיד דטהורה והיא אומרת נטמאתי נאמנת לאסרה עצמה על בעלה ול\"א בזה עיניה נתנה באחר. נסתרו דברי הס\"כ דאיך היה אפשר לומר דמתני' בנשואה ודוקא באמרה טמאה אני א\"כ היכי קתני עלה אפילו עבד ואפי' שפחה נאמנות הא באמרה טמאה היא נאמנת נגד העבד ושפחה:",
+                "[אות ל] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה אין אדם. הר\"ז לא ישאנה. </b>ואם נשאה לא תצא כ\"כ הריטב\"א יבמות בשם תוספות. וההיא דזכריה בן הקצב דאסרוה עליו צ\"ל דבעל גרע דעל עצמו ליכא עדות כלל אבל בפנויה שהמעיד אינו בעלה ושם עדות עליו ואח\"כ נשאה בזה ל\"ת:",
+                "[אות לא] <b>תוי\"ט ד\"ה אפילו שפחה. חוץ משפחתה. </b>וכן בנה ובתה א\"נ ובמסל\"ת הכל נאמנים חוץ היא ובעלה:",
+                "[אות לב] <b>שם ד\"ה ר\"ז בן הקצב. והי' כהן כ\"כ רש\"י. </b>לענ\"ד יש הפרש בין הרע\"ב לרש\"י בזה דהרע\"ב מפרש כן במתני' משמע דצריך לזה דרך פירוש במתני' דאילו לא היה כהן למאי נ\"מ דא\"נ ע\"י עצמו נשמע מיני' דס\"ל להרע\"ב דבעלה ישראל שמעיד על אשתו דנאמן לענין שאם תתאלמן ממנו דמותרת לכהן דזהו לא מקרי על עצמו כיון דלדידיה ליכא נ\"מ בזה. אבל רש\"י לא פי' כלום במתני' רק על הברייתא דקתני ואף עפ\"כ יחד לה בית בחצרו. ע\"ז כתב רש\"י אעפ\"כ שאסרו עליו שהיה כהן מדלא פי' כן במתני' שהיה כהן משמע דבמתניתין אינו הכרח לזה דלא קתני דאסרו עליו די\"ל דהיה ישראל אלא דא\"ל דא\"נ להתירה לכהן לכשתתאלמן ורק בברייתא דמוכח דאסרי עליו כתב רש\"י דכהן היה:"
+            ],
+            [
+                "[אות לג] <b>הרע\"ב ד\"ה זה כתב כו'. שקיום שטרות דרבנן. </b>ודוקא לקיים חתימת עדים אבל לקיים חתימת הלוה היא דאורייתא ובעינן עדות מעליא. סמ\"ע וש\"ך:",
+                "[אות לד] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה ושהי' איש פלוני. תרומה דרבנן. </b>ומיירי באין גדול עמו דאל\"כ באותו גדול לחוד סגי כיון דאין מעלין ממנה ליוחסין. תוס'. וע\"ז קאמר הרע\"ב אבל תרומה דאורייתא אין מאכילין ע\"פ עדות כזה ר\"ל בלא גדול עמו והא דלא מוקי בתרומה דאורייתא וביש גדול עמו דממנ\"פ אם אין מעלין מתרומה דאורייתא ליוחסין מהני הך גדול לחוד דע\"א נאמן ואם מעלין מתרומה ליוחסין לא מהני גדול עמו דדלמא יעלו ליוחסין ע\"י עדות זו דראו בקוטנם. אע\"כ דמיירי בתרומה דרבנן ובאין גדול עמו:",
+                "[אות לה] <b>תוי\"ט ד\"ה שיצתה. ויש מחלוקת בין המפרשים. </b>בתוס' ערובין דנ\"ט א' ד\"ה אפי' עבד נסתפקו אם קאי ההיא דהכא ביש גדול עמו גם על עד כאן היינו באים בשבת. ויהיה נשמע דע\"א לחוד א\"נ. וההיא (דפ\"ה מ\"ה) דעירובין אפי' עבד אפי' שפחה מיירי באמת דיש אחר עמו. או דלא קאי על הך דע\"כ היינו באים בשבת ובאמת ע\"א נאמן ומתני' דערובין כפשטא עיי\"ש. ובאמת ק' לי מה\"ת לומר דאין ע\"א נאמן דמ\"ש זה מכל איסורים דע\"א דנאמן עכ\"פ בלא אתחזק איסורא. ועל ההיא דעירובין דקתני דעבד או שפחה נאמן דלא אמרו חכמים את הדבר להחמיר אלא להקל. ומפרש בסוגיא שם דתחומין דרבנן. והלא אף היה דאורייתא אמאי לא נאמנו מדין ע\"א נאמן באיסורין (דאפילו עבד ושפחה דדינייהו בכל דבר כאשה נאמנות) [אמר י\"מ התלמיד תיבות אלו דאפי' כו' רשמתי בין שני חצאי לבנה כי לענ\"ד הדבר צ\"ע דאם נפרש כוונת רבינו בפשיטות דקושיא שני' מקשה על הגמרא דעבד ושפחה בעצמם יהו נאמנים דדינייהו כאשה הא זה כבר הקשה בתוס' ד\"ה ותחומין ותירצו בתחומין לא הוו בידה אף דלכאורה אין ראיה לסברתם והדבר צ\"ע עכ\"ז התוס' מכריחין סברתם מחמת קושיא הנ\"ל וגם ראיה מקטן כמבואר בדבריהם יעו\"ש (ועוד אפשר לתרץ קושיית תו' דבתחומין יש טירחא רבה כמבואר בריטב\"א שם משום הכי לא האמינו לנשים) ואולי יש איזה חסרון תיבות בדברי רבינו וקודם תיבות דאפי' כו' צ\"ל אע\"כ מיירי בלא גדול עמו ומחמת שהוא מדרבנן משום הכי אמרו דאפי' כו' ויהיה כוונת רבינו לאלם קושיתו על התוס' וצ\"ע כי הלשון קצת דחוק]:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לו] <b>במשנה על הגיורת. </b>היינו באונס דאילו במפותה כיון דקנסה לעצמה הוי מחילה כמו במתני' ו':",
+                "[אות לז] <b>תוי\"ט ד\"ה הכותית. וא\"ת אמאי לא חשיב נמי אלמנה לכ\"ג. </b>בתו' תירצו תחלה ע\"ז דבפסולי כהונה לא מיירי והא דלא חשיב מצרי ואדומי משום שיש להם היתר. א\"נ דלא חשיב אלא חייבי לאוין אבל קשה דלתני מחזיר גרושתו משנשאת ונבעל' שלא כדרכה (מבואר דס\"ל דנשאת וגרשה ג\"כ יש לה קנס וזה דלא כמ\"ש התוי\"ט בפרקין (מ\"ג) בשם הטור. והא דלא נקטי משנתארסה היינו דזה אפילו לר\"י בן כיפר דס\"ל ביבמות (י\"א ע\"ב) דמחזיר גרושתו מאירוסין מותרת מן הנשואין אסורה וס\"ל דבעי ג\"כ נבעלה כיון דטעמא דריב\"כ דכתיב אשר הוטמאה. ומ\"מ דברי תוס' תמוהים דהא מבואר קדושין (ט' ע\"ב) דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה וא\"כ אין כאן קנס. וכמדומה מצאתי אח\"כ הקושיא בס' כתובה). ועוד הו\"מ למתני יבמה לשוק (וק\"ל אמאי לא נקטי דהו\"מ למתני בא על סוטתו שאירסה וזנתה תחתיו שלא כדרכה וגירשה ואח\"כ אנס אותה. ואפשר לומר דתוס' רצו להקשות דליתני מה שהוא לאו אליבא דכ\"ע אבל סוטה לר\"י ב\"כ ביבמות שם ליכא לאו בסוטה). וע\"ז מסקו דתנא ושייר א\"נ דלא חשיב אלא פסולי קהל עכ\"ל. ומ\"מ אין זה כולל תירוץ על הכל דהא מצרי ואדומי הוא ג\"כ פסולי קהל וצריכים לתירוץ הראשון דיש להם היתר או דלא חשיב חייבי עשה:",
+                "[אות לח] <b>במשנה הבא על אחותו. </b>בפ\"ח דסנהדרין (מ\"ז) איתא דבחייבי כריתות וחייבי מיתות ב\"ד מצילין אותן ע\"י נפשן להורגן כמו שכתב הרע\"ב שם. ובש\"ס שם הקשו ממתניתין דהכא דמחייב קנס בחייבי כריתות הא אין אדם מת ומשלם (דאף ע\"ג דלא אקטל הו\"ל כמו חייבי מיתות שוגגים דפטורים לשלם פירוש רש\"י). ומסיק דהכא מיירי ביכול להצילו באחד מאיבריו:",
+                "[אות לט] שם <b>אע\"פ שהן בהכרת. </b>אבל סתם מתני' דפ\"ק דמגלה (מ\"ה) כר' נחוניא בה\"ק דח\"כ פטורים מתשלומים כדאיתא בסוגיא דשם (דף ז' ב'):"
+            ],
+            [
+                "[אות מ] <b>במשנה ולא יהיה אסון. </b>בתוספות בסנהדרין (דמ\"א ע\"א ד\"ה אבל סקילה וכו') הקשו כיון דקרא כתיב ברוצח מנ\"ל בנסקלין ונשרפין דפטורים מתשלומים כדמשמע בסוגיא דסנהדרין שם דלא ילפי' חייבי מיתות מהדדי:",
+                "[אות מא] <b>בתוי\"ט ד\"ה ועל השבויה. אף ע\"ג דמדאורייתא כו'. </b>לכאורה י\"ל דשאני התם דחזקת היתר שלה מסייע לברי שלה אבל להוציא ממון י\"ל דמאורייתא חיישינן שנבעלה. אח\"כ ראיתי שכ\"כ הפ\"י:",
+                "[אות מב] <b>שם ד\"ה שנאמר וכו'. לענין חובל דמשלם ואינו לוקה. </b>והא דכ' הרע\"ב ומפורש כן בסוגייא דמתני' דהכא דיש להם קנס מיירי בלא אתרו בו. הא גם באתרו לא ללקי כיון דאיכא בושת ופגם דזהו חבלה דממונא משלם מלקי לא לקי. ועיין בתו' בשמעתין ד\"ה אלמא כו' בת\"י דנקט לבושת ופגם דהוי חובל. וצ\"ל דס\"ל ממונא לקולא וא\"כ י\"ל דהטעם דהתורה היקל בחובל כיון דהלאו דלא יוסיף הותר מכללו במלקות וכדאיתא בסוגיין וא\"כ י\"ל דזהו רק לגבי לאו דחבלה אבל הכא דלאו הוא ממזר וכדומה הוי כמו בעלמא דמלקי לקי וממונא לא משלם. וזהו שלא כפסקא דהש\"ע חוה\"מ (סי' תכ\"ד בסמ\"ע סק\"ג) שחובל בחבירו ביוה\"כ אפי' אתרו ביה משלם דבחבלא ממונא משלם מלקי לא לקי הרי דאפילו בלאו דמעלמא אמרינן בחובל דממונא משלם מלקי לא לקי וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות מג] <b>תוי\"ט ד\"ה נערה. טור (סי' קע\"ז) </b>עמ\"ש לעיל במ\"א (אות ל\"ט) בתוי\"ט ד\"ה הכותית דמדברי התוס' מבואר דיש לה קנס. ומ\"ש התוי\"ט וראיה גמורה ממשנה ד' דפ\"ק. לענ\"ד אפילו קצת ראיה ליכא דהתם הטעם דהוא נושא אותה בחזקת בעולה דאף דעדים מעידים אותה שלא נבעלה מ\"מ חושב דלשבחה אומרים כן כמ\"ש תוס' (שם די\"ב א' ד\"ה שאני) וכיון דהוא נושא אות' בחזקת בעולה לא תקנו לה כתובה רק מנה. משא\"כ הכא דלא שייך כן וכיון דמעידים עדים שלא נבעלה מה\"ת לא יהיה לה קנס ובפרט באם היתה נדה כשנשאת לחופה ונתאלמנה קודם שתטהר דכתבנו לעיל פ\"ק (א\"ב) בשם שה\"ג דיש לה כתובה מאתים אם כן פשיטא די\"ל דגם קנס יש לה:"
+            ],
+            [
+                "[אות מד] <b>בהרע\"ב ד\"ה לכשיוציאה כו'. לכשלא יכנוס כו'. </b>בין שהוא אינו רוצה בין שהיא או אביה מעכבים. והא דהיא יכולה לעכב היינו ביתומה או שבגרה אח\"כ דבלא\"ה הרי אביה יכול לקדשה בע\"כ. ולחד תירוץ בתוס' אף בנערה אף דמיאון דידה אין מבטל הקדושין דאב כונסה באמת מ\"מ מהניא מיאון דידה שישלם קנס (ויהיה הפירוש לכשלא יכנוס מדעתה תוספות):"
+            ],
+            [
+                "[אות מה] <b>בתוי\"ט סד\"ה שנאמר כו'. ולא דחי לל\"ת. </b>ות\"י כ' דהכא בדידה ליכא עשה דהא אי בעי אמרה לא בעינא ליה הלכך אין לה לעבור בלאו משום עשה דידיה. והא דנקט במתני' הטעם דלו תהיה לאשה אשה הראוייה היינו דלאו מיתורא דריש אלא דכתיב ולו תהיה דילפינן מיניה דמדעתה א\"כ לא מקרי ראוייה לו דאין עשה דוחה לל\"ת דכיון דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל. או דמתני' מיתורא יליף ומה דפרכינן וניתי עשה ולדחי לל\"ת היינו דדלמ' קרא אתי' לחייבי כריתות דלא נימא כיון דאתרבאי לקנס אתרבאי לנשואין להכי כתי' קרא דלענין נשואין רק בראויי' לו ולהכי פרכינן דנימא דחייבי לאוין מקרי ראויה לו דעשה דוחה לל\"ת. תוס'. וביבמות (דנ\"ט ב' ד\"ה ה\"מ ר\"מ) אחר תירוצם זה דפירכת הש\"ס דדלמא קרא אתיא לח\"כ דלא נימא כיון דאיתרבאי לקנס מותר לקיימן כתבו עלה אבל קשה דמשני היכי אמרי' דדחו כגון מילה בצרעת וכו' א\"כ למ\"ל קרא שלא ישאנה. ולא זכיתי לעמוד על עומק כוונתם בזה דהא אפי' לח\"כ צריך קרא דלא נדמי לקנס וגלי לן קרא דמ\"מ לנשואין בעינן ראוייה לו וממעטים לח\"כ וכן לח\"ל כיון דמצד דחייה עשה לל\"ת ליכא כיון דכי אמרה לא בעינא ליכא עשה וא\"כ בעצמותו אינו ראוי לו וצע\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מו] <b>בהרע\"ב ד\"ה המית שורי. דקסבר כופרא ממונא. </b>משמע דאילו כופרא כפרה הוי קנס וזה תמוה דהא בב\"ק (דמ\"א ע\"ב) דמשנינן דר\"א סבר כופרא כפרה מש\"ה אפי' בתם לא הוי קנס עיי\"ש. וגם הא בב\"ק (מ' ע\"א) אמרי' דכ\"ע כופרא כפרה וא\"כ יקשה ממתני' דהכא דמשלם ע\"פ עצמו וכן הרמב\"ם פסק כופרא כפרה ואפ\"ה פסק דמשלם ע\"פ עצמו וצע\"ג. וע' בפני משה על הירושלמי (פ\"ד דבב\"ק ה\"ד):",
+                "[אות מז] <b>תוי\"ט ד\"ה האומר כו'. מדתנן בתו של פלוני כו'. </b>בלא\"ה מוכח כן דהיכא דלדידיה היא כמפותה מחלה ואי דמשכחת באמר שפיתה אותה ברשות אביה ועתה בגרה דלא הוי מחילה כיון דבשעת ביאה לא הוי דידה כמ\"ש התוי\"ט (רפ\"ד) בשם הר\"ן. ואף לשיטת הסוברים דבבגרה קודם העמדה בדין בושת ופגם לאביה מ\"מ י\"ל דמיירי במת אביה והבת היא יורשת א\"כ גם דקדוקו של התוי\"ט ליתא דמה\"ט נקט פתיתי את בתו של פלוני היינו דבשעת פיתוי היתה של פלוני:",
+                "[אות מח] <b>שם ד\"ה המית. דאף ע\"ג דבכלל כפל יש קרן. </b>היינו דמרישא בפתיתי דמחייב בבו\"פ ומ\"מ פטור מקנס היינו דכל אחד הוא ענין בפ\"ע ואינו כלול הבו\"פ בתוך הקנס. אבל כפל דהוא שני פעמים קרן הוי כמו קרן מרובה בזה הוה ס\"ד כיון דמחייב במקצת מהכפל דהיינו הקרן יתחייב בכולו. ודוחק, ולהסוברים דבגרה או מת האב עד שלא עמד בדין הבו\"פ דאב או דאחיה. י\"ל דמדרישא הו\"א דמיירי דוקא בגוונא זה דבהודאתו מחייב עצמו בבו\"פ להאב או לאחיה ובקנס לדידה בזה פטור מקנס. אבל גנבתי דמחייב הכל לבעלים ס\"ד מגו דמהני הודאתו לזה על הקרן יהנה ג\"כ על הקנס כיון דהכל לחד גברא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מט] <b>תוי\"ט ד\"ה נערה כו'. לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה. </b>וכתב תוס' אף ע\"ג דאיכא למימר דהא דמחייבים מפתה היינו בקטנה דלאו בת מחילה היא (והא דאינו נותן צער אף דפיתוי קטנה אונס מ\"מ כיון דעושית ברצון אין לה צער). וכרבנן דאמרי יש קנס במקום מכר. מ\"מ משמע לי' דבנערה מיירי דפשטא דמתני' אאלו נערות דרישא קאי עכ\"ל. ולכאורה בפשוטו ניחא דא\"א לומר דמיירי בקטנה דהא קתני בסיפא דמתני' שם והמפתה לכשיוציא כו'. ואם בקטנה כיון דפיתוי קטנה אונס מחייב לישאנה כמו אונס:",
+                "[אות נ] <b>במשנה עד שבגרה. </b>וכן נשאת קודם העמדה בדין אבל נתארסה אף לרע\"ק דמתני' (ג' בפ\"ג) דנתארסה קנסה לעצמה מ\"מ בנבעלה קודם שנתארסה ואחר כך נתארסה קודם העמדה בדין הקנס לאביה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות נא] <b>במשנה יש לה אב ואין לה פתח בית אב. </b>בתוס' הקשו למ\"ד בסנהדרין נקטעה יד העדים פטור דבעינן קרא כדכתיב ה\"נ נימא בעינן קרא כדכתיב. ותירצו דשאני הכא דגלי קרא ומתה לרבות הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה והיינו נמי אין לה אב עכ\"ל. והו\"ה דהומ\"ל דמדאיצטריך בישראל למעט הורתה ולידתה שלא בקדושה אף דממילא אין לה אב. אולם ק\"ל דהא תוס' בדיבור שלאח\"ז ד\"ה ואימא לרבות וכו' כתבו דבחליצה דאייתר בישראל ממעטינן אף הורתו ולידתו בקדושה אבל הכא דבישראל לא אייתר מסברא לא היינו ממעטינן הורתה ולידתה בקדושה וע\"כ קרא דומתה בא לרבות הורתה שלב\"ק ולידתה בקדושה עיי\"ש לפ\"ז קשה לי למ\"ד בעי קרא כדכתיב מנ\"ל דומתה מרבינן הורתה שלב\"ק ולב\"ק דלמא ומתה אתי להורתה ולידתה בקדושה דאי לא כ' ומתה היינו אומרים דבישראל לא איצטריך ללידתה שלב\"ק דבלא\"ה ממעט כיון דאין לה אב ובעי' קרא כדכתיב ועל כרחך דבישראל ממעט להורתה ולידתה בקדושה כמו בחליצה לזה אצטריך ומתה לרבות הולדב\"ק. וע\"כ בישראל קאי להורתה שלא בקדושה ולב\"ק ומוכח באמת דלא בעי' קרא כדכתיב. וצע\"ג:",
+                "[אות נב] <b>הרע\"ב ד\"ה הר\"ז בחנק. דכתיב כי עשתה נבלה בישראל. </b>מבואר בסוגיין דבישראל אתא למעוטי הורתה ולידתה שלא בקדושה וק\"ל למה דס\"ל לתוספות פ\"ק (י\"א ע\"א) דההיא דגר קטן מטבילין ע\"ד ב\"ד דזכין לאדם שלא בפניו הוי רק גר מדרבנן אבל לא מדאורייתא דקטן לית ליה זכייה מדאורייתא ולא משכחת מדאורייתא גר קטן רק בנתגיירה אמה כשהיא מעוברת עיי\"ש א\"כ נהי דמתני' דהכא דנתגיירה פחותה מבת ג' דהיא בחנק היינו באמת דאחר שגדלה חזרה וטבלה לשם גירות ואח\"כ זנתה ומ\"מ הוי חידוש דאינה בסקילה דמ\"מ אחרי שהיתה מחזקת עצמה לגיורת דרבנן היא בחזקת שלא נבעלה אבל מ\"מ קשה למאי צריך קרא למעט לידתה שלא בקדושה הא מה\"ת אין הב\"ד מגיירים בעודה קטנה עד שתגדל. וא\"כ היא בחזקת בעולה וממילא ליכא סקילה וצ\"ע:",
+                "[אות נג] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה ולא מאה סלע. דכולה פרשה בישראל כתיבא. </b>וכ\"כ רש\"י. משמע דמהך קרא דכי עשתה נבלה בישראל ילפי' הכל דבישראל קאי אכולה פרשה וכ\"כ תוס' ד\"ה א\"כ בישראל בתירוצם הא'. אבל תמוה לי הא להדיא קתני בברייתא בתולת ישראל ולא בתולת גרים הרי דלענין לעונש הבעל כתיב ביחוד ישראל למעט גיורת וכמו שכתב תוס' באמת בתירוצם הב' ומה עלה על דעתם בקושייתם ובתירוצם הא' וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות נד] <b>בהרע\"ב ד\"ה ובמעשה ידיה. דכתי' וכו'. </b>בש\"ס (קדושין ד') מצרכינן לב' קראי בקדושיה ובמעשה ידיה דאי כתיב קדושיה ס\"ד משום דלא טרחה בה אבל מעשה ידיה דטרחה י\"ל דלעצמה ואי כתיב מעשה ידיה י\"ל משום דמתזנא מיניה ואע\"ג דאין האב חייב לזונה דרך האב לזונה. תוס' (גיטין דמ\"ז ע\"ב ד\"ה ולביתך). והא דלא ילפי' מציאה מקדושיה ומעשה ידיה דמה להנך דמפסיד האב על ידה. דבמעשה ידיה מפסיד מזונות ובקדושיה מפסיד זכותו דנפקא מרשותו תוס'. וק\"ל היאך יהא אפשר ללמוד מע\"י מכסף קדושיה הא באמת אביה מקבל קידושיה וא\"כ הכסף קדושיה מצד עצמותו הוא לו כדאמרי' השתא אביה מקבל קדושי' אבל מע\"י דיזכה אביה בשלה לא ידעי' וצע\"ג:",
+                "[אות נה] <b>תוי\"ט ד\"ה ומקבל את גיטה. כיון דאיכא מ\"ד דלא ס\"ל הכי. </b>אני בעניי לא מצאתי פלוגתא דתנאי בזה אם ארוסה יש לה כתובה או לא אלא דהוא איבעי' בש\"ס ס\"פ הכותב ופשיט לה מכמה מתני' וברייתות ודחי' לה. ואיך שייך לומר דמתני' סובר דאין לה כתובה או דנקט דלא נחית לפרש בפלוגתא:",
+                "[אות נו] <b>שם ד\"ה שאוכל כו'. וא\"כ קשיא אמאי שייר. </b>והמהר\"ם שי\"ף תירץ (ברפ\"ו דכתובות) דהא באב לא שייך כלל הדין דאינו יורש במקום שיש בן דהא אי אפשר שתלד קודם שתבגר וממילא לא הוי ברשות האב כיון דבגרה וכיון דמתניתין רצה למתני דזכיות הבעל הם יותר מזכיות האב עד שתבגר אם כן לא מצי למתני לענין ירושה במקום שיש לה בן דהא זהו לא שייך קודם שתבגר וליכא שייכות בשום פעם שהאב לא יירש את בתו קודם שתבגר עיי\"ש. אך עדיין קשה איך קתני יתר עליו הבעל הא גרע כחו מאב לענין ירושת ראוי (ב\"ב דף קי\"ג א') גם לענין מע\"י גרע כח הבעל דהא יכולה לומר איני ניזונית וא\"ע וההעדפה לעצמה. אבל לגבי האב אם אומרת א\"נ וא\"ע ההעדפה להאב כדאיתא במסכתין דמ\"ג ע\"א. גם קשה דלתני יתר עליו הבעל לענין ירושה דאם מכרה ונתנה אין האב יורש. והבעל יורש ומוציא מן הלקוחות מכח תקנת אושא. ואף דיש לומר דמתניתין לא רצה לתני מה שהוא רק אחר תקנת אושא. מכל מקום למה דאמרי' ר\"פ האשה שנפלו לימא תנינא לתק\"א דרצה לומ' דמתני' דקתני מה שהוא לאחר תק\"א יקשה כנ\"ל. ולזה נראה דמתני' חשיב רק כללי שרשי זכיות מה שיש לאב ומה שיש יתרון להבעל שם ירושה ושם מע\"י אבל לענין פרטי דיניהם לא חשיב:"
+            ],
+            [
+                "[אות נז] <b>בתוי\"ט ד\"ה עד כו'. וקודם אביי ורבא אין הלכה כו'. </b>ולא ידעתי מאי צורך באריכות הזה הלא להדיא מסקי' בסוגיא בתיובתא לרב אסי מברייתא מפורשת:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נח] <b>במשנה הרי גיטה וכתובתה תרפא וכו'. </b>מלשון זה דייק הרשב\"א בתשו' (סי' אלף רנ\"ד) דאינו יכול לגרש אשתו בע\"כ אם אין לו לשלם כתובתה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות נט] <b>תוי\"ט ד\"ה כותבת כו'. כשל תורה. </b>אין זה מספיק דהא ר\"י ס\"ל בדאורייתא בדבר שבממון תנאו קיים. ובסוגיי' איתא דס\"ל לר\"י כתובה דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה:",
+                "[אות ס] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה כל הפוחת. ואף ע\"פ שהר\"ב פוסק בספ\"ז וכו' כ' הר\"ן. </b>אין זה מוכרח בדעת הרע\"ב דיש לומר דפוסק כר\"מ ביסוד דהוי בעילת זנות אבל במה דס\"ל לר\"מ דתנאו בטל י\"ל כיון דקי\"ל כר\"י דבדבר שבממון תנאו קיים אין לה כתובה אלא דהוי בעילת זנות כיון דר' יוסי ס\"ל בסוגיי' דתנאו קיים י\"ל דקי\"ל הכי. וכן כתב הר\"ן בפשיטות דמשמע כן אלא דבדעת הרמב\"ם כתב דקי\"ל דעשו חיזוק יותר משל תורה אבל בדעת הרע\"ב אינו מוכח כן. ומה דס\"ל לר\"מ דהפוחת תנאו בטל משום דכתובה דאורייתא אף דנקט נמי ולאלמנה מנה וכתובה אלמנה היא דרבנן מ\"מ כיון דעיקר כתובתה דאורייתא תנאו בטל. תוס'. ואפשר לומר נמי הא דס\"ל לר\"מ דמדרבנן תנאו קיים ול\"א דעשו חיזוק היינו דליכא גבי' צד דאורייתא ל\"ש לומר כשל תורה כגון אי מזונות היא דרבנן וכן כתובה אבל כיון דכתובה דאורייתא עשו בכתובת אלמנה חיזוק כשל תורה היינו שיהא שוה כמו הכתובה דהבתולה דהוא דאוריי'. וכמ\"ש תוס' (ב\"ב דף מ\"ט ד\"ה וכדרב כהנא) לחלק לרב בין ירושה דס\"ל דעשו חיזוק כיון דשאר ירושות דאוריי' עשו ירושות בעל כשאר ירושות דאוריי' אבל בפירות לא עשו חיזוק עיין שם:"
+            ],
+            [
+                "[אות סא] <b>במשנה הגיע זמן ולא נשאו. </b>ברש\"י בכתובות (ד' מ\"ח ע\"ב) ולא נשאו כגון שעכב החתן או אונס שלו. וקשה לי הא לל\"ק דריש מכילתין חלה הוא אינו מעלה לה מזונות א\"כ מתני' רק בעיכב בפשיעתו. ולל\"ב שם הוא אבעי' דלא אפשטה וגם הא האבעי' גם באונס מצידה דחלתה היא. וא\"כ איך בחר רש\"י לפרש אונס שלו וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות סב] <b>במשנה לעשות בצמר. </b>והוא לבעל דאל\"כ מי ישגיח עליה ותלך בטל. הר\"ן:",
+                "[אות סג] <b>בתוי\"ט ד\"ה יושבת כו'. ובכפיה הני לא כפי כו'. </b>הא דהוצרך רש\"י לב' החילוקים לחלק בין הצעת המטה לפריסת סדין ובין ע\"י כפיי' לעצה טובה היינו דהוקשה לרש\"י דד' יושבת בקתדרא משמע דא\"צ לעשות לו שום דבר מש\"ה ס\"ל לרש\"י דמתני' מיירי שא\"י לכוף אותה. ומ\"מ הוצרך לחילוק הצעת מטה לפריסת סדין דלישנא דמתני' ג' אינה מצעת לו המטה משמע דאפי' דרך עצה טובה לא. דומיא דאינך ב' אינה מבשלת. משנה למלך:"
+            ],
+            [
+                "[אות סד] <b>במשנה המדיר את אשתו מתשמיש.*) </b>קשה לי הא לפ\"מ דפסקינן כשמואל בגיטין (דף י\"ח ע\"א) דג\"ח דהבחנה מונין מיום הכתיב' א\"כ אמאי כופין אותו להוציא אחר שבת א' הא אפשר להמתין ג\"ח דיכתוב לה הגט עתה ואם לא ימצא פתח תוך ג' חדשים ינתן לה הגט ולא מגרע בזה דהא ממילא אסורה להנשא עד ג\"ח לאחר נתינת הגט ולאחר ג\"ח תהיה מותרת להנשא מיד וצ\"ע: *) (סבר רבינו שהגמ' פריך מגמל כו' ובודאי לא ניחא להו למימר שלא חלקו חכמי' בזה. אך באמת הקושיא ג\"כ אפילו לרב דמונין מיום הנתינה מפני מה תקנו חכמים במפרש א' או ב' שבועות הי' להם לתקן ג' חדשי' דבהבחנה ג\"כ צריכה להמתין. ואם יגרע באם שנדר יותר שצריכה להמתין עוד ג\"ח הרי רב ס' בכאן שבסתם וה\"ה על יותר מהזמן צריך לגרש תיכף ולא מגרע בזה. ומוכרחים אנו לומר דסברתם הוא כשיש לה בעל היא מצערת על נדר שלו. ובזה ג\"כ נתישב קושית רבינו דגם לשמואל אשתו היא. אלא שזה גזר משום שתי נשים וזה לא גזר. ועיין בגיטין שם בתו' ד\"ה השולח):",
+                "[אות סה] <b>בהרע\"ב ד\"ה ב\"ש אומרי' כו'. אם הדירה כו'. </b>קשה לי הא לפי מה דפסקי' כשמואל מתני' גם בהדירה סתם דמ\"מ תמתין ב' שבתות לב\"ש ושבת א' לב\"ה דשמא ימצא פתח לנדרו:"
+            ],
+            [
+                "[אות סו] <b>במשנה כנגד כתובתה. </b>אבל לא מנכסים שנפלו לה בירושה. ולפ\"ז פליג ר\"י בתרתי דפוחתים גם מנ\"מ וגם אף בלית לה פוחתים על העתיד דשמא תפול לה. והר\"ן כתב דיש שפירש דגם לת\"ק פוחתים אף מנ\"מ ופליגי רק בלית לה דת\"ק ס\"ל דאין פוחתים על להבא ור\"י ס\"ל דפוחתים על להבא. והנך ז' דינרין אף דאינם שוים דשל כתובה שוים רק כפי טובת ההנאה ובנ\"מ שוים יותר וכן בנכסים שאין לבעלה רשות בהם שוים עוד יותר מ\"מ השוו חז\"ל מדותיהם לפחות לעולם ז' דינרים דהרי בכתובה ג\"כ אין שוים לעולם. דשל ילדה הט\"ח הוא ביותר משל זקינה:<br><b>ומדברי </b>תוס' (ריש פרקין ד\"ה ולמורדת) נ\"ל לדייק דס\"ל דלת\"ק אין פוחתים מנ\"מ. ולאינך שיטות צ\"ל דקאי התם לדינא דרבותינו דמפסידים לה ביחד כל הכתובה דלדידהו אין מפסידין לנ\"מ שלה ולענין זה נ\"מ דת\"כ הכתובה או דמיירי באומרת מאיס עלי דמפסידין לה כל הכתובה ביחד דה\"נ איתא בסוגיין כלתי' דר\"ז אימרד' פירש\"י דאמרה מאיס עלי. <b>אמנם </b>תמוה לי דהרא\"ה כתב בר\"פ ולמורדת כלומר שפוחתים לה מן הכל בין מן כתובה בין מן תוספת עכ\"ל. דמשמע מדין פחת לדינא דמתני' ואילו הכא בסוגיי' כתב בפשיטות דלת\"ק גם מנ\"מ פוחתין וא\"כ למאי הלכתא אמרי' דת\"כ ככתובה הא בלא\"ה פוחתים דלא גרע מנ\"מ וצלע\"ג:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות סז] <b>תוי\"ט ד\"ה מה כו'. פירש הרע\"ב עישור כו'. </b>בשטה מקובצת כ' הא דפירש\"י כן משום דס\"ל כהרמב\"ם דבדבר שאינו קצוב לא מהני מחילה וא\"כ אין חידוש במה שתוכל להוציא כשתגדיל וגם אף בניסה כשהיא גדולה נימא כן אלא ע\"כ דס\"ל דמגבי' לה ע\"ג והוי קצוב. ובספר כתובה כ' דס\"ל דלא מהני מחילתה דקטנה אף דהפעוטות מקחן מקח ומתנתן מתנה היינו במטלטלין מ\"מ כיון דפרנסה לא נגבית רק ממקרקעי כקרקע דמי כמ\"ש המרדכי. וא\"כ אם איתא דהכא מיירי כשגובית לפי אומדנא דאב הא בכה\"ג דגובים גם ממטלטלים כמ\"ש תוס' פרק נערה יהיה מהני מחילתה ואמאי תוכל להוציא' כשתגדיל. ויסוד הדבר זה הוא בר\"ן פ' נערה (דפ\"א ע\"ב) הרשב\"א כתב דאפי' ארסוה מדעתה לא הפסידה מזונותיה משום דאין מעשה קטנה כלום וכדתנן פ' מציאת האשה יתומה שהשיאוה וכו' יכולה היא משתגדיל להוציא מידן אעפ\"י דקי\"ל דהפעוטות מתנתן מתנה במטלטלין מזונות ופרנסה שאני דכיון דאינן אלא מן הקרקע הו\"ל כמקרקעי (ולענ\"ד מדברי תוס' כתובות (דפ\"ו ע\"א ד\"ה תיזיל וכו') מבואר דחולקים ע\"ז וס\"ל דאף בנגבית רק מקרקעי מהני מחילת פעוטות) והר\"ן שם כ' עלה דמתני' די\"ל דאע\"ג דהשיאוה מדעתה מסתמא לא מחלה עיי\"ש וא\"כ ממילא ממה דכ' רש\"י מדעתה רבותא קמ\"ל דאפילו נתרצית לא הוי מחילתה מחילה דמשמע דדנין אותה למחילה אלא דלא מהני מחילתה. וע\"כ מסברת הרשב\"א הנ\"ל ממילא מוכרח רש\"י למנקט דמיירי בליכא לאמוד אלא מדין עישור דגובה רק ממקרקעי ומתוך הדברים אלו תמוה לי דברי הר\"ן במתניתין דהכא דכ' תחלה לישנא דרש\"י מדעתה וכו' אין מחילתה מחילה. ואח\"כ מיד כ' מה שראוי להנתן לה כ' רש\"י עישור נכסים ואפשר דת\"ק ה\"ק מה שראוי להנתן לה לר\"י לפי אודמנא דהאב ולרבנן לפי שומת הנכסים עכ\"ל והא ע\"כ לא מיירי בלפי אומדנא דכיון דגובית ממטלטלים מהני מחילתה וכמ\"ש הר\"ן בפ' נערה הנ\"ל וצל\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות סח] <b>תוי\"ט ד\"ה מעכשיו. משום הא דמקשה הר\"ן. </b>אף דמבואר בסוגיא דב\"ב שם דדוקא למכור אינו יכול אבל יכול ליתן וא\"כ נימא הכא וכי אינה אלא שדה ואומרת שנותנת להבעל מ\"מ קושי' הר\"ן על לשון מתני' והיא רוצה למכרה. ויעויין בהגהת אשר\"י (ספ\"ו דכתובות) דכתב דפחות מבן כ' אין ממכרו ממכר ואין מתנתו מתנה ותמוה לי הא מפורש שם בב\"ב דמתנתו מתנה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות סט] <b>תוי\"ט ד\"ה המדיר כו'. ואכתי איכא למידק דכי נמי כו'. </b>בפשוטו לק\"מ דהא באמת א\"י לומר כן רק בספקה מע\"י למזונותיה ולדברים קטנים דארגלה בבית אביה. וא\"כ ל\"ש לומר דמה הועילו חכמים בתקנתן דהא באם לא יספוק מע\"י למזונותיה אין בידו לומר כן. ופשוט:"
+            ],
+            [
+                "[אות ע] <b>בתוי\"ט ד\"ה שלא תטעום וכו'. דאל\"ת הכי מאי שנא כו'. </b>היינו דאלת\"ה אלא דמיירי בנדר הוא ממילא ליכא לאוקמי בנדר רק שלא תטעום אחד מפירות דאין בידו להדירה ונצטרך לאוקמי דתלה הדבר בתשמיש שאמר אם תטעום א' מפירות יאסר הנאת תשמישך עלי. וא\"כ יקשה תטעום ותמתין שבת א' או בתלנהו במזונות תטעום ותמתין ל' יום. <b>ומ\"ש </b>התוי\"ט ומסיק הר\"ן בטעמא דמתני' וכו' באמת בהך בבא דלא תטעום לא צריכנא להכי דכיון דמוקמינן בנדרה היא וקיים לה הוא מוקמי' כפשטא בלא תלתה בשום דבר ומש\"ה יוציא מיד דאינה יכולה לסבול אפי' יום א' (ומיירי בנדרה לכל זמן שתהיה תחתיו דאי בנדרה סתם מה תרויח בגרושין תוס'. והר\"ן כתב דאף בנדרה סתם יכולה לומר לא בעי' גברא דמקיים לי נדרי) אבל מה דמסקינן בסוגיין בטעמא דמסני סני היינו משום סיפא המדיר את אשתו שלא תתקשט דקאמר ר' יוסי בעניות וכו' דזה מיירי ע\"כ בתלתה לקשוטה בתשמיש דבלא תלתה הא ס\"ל לר\"י (בפי\"א דנדרים) דקישוט לא הוי עינוי נפש ואין הבעל יכול להפר. ובזה יקשה תתקשט ותאסר שבת א'. ועלה מסקי' בסוגיין דבנדרה איהי ושתיק לה סברה מיסני סני לה. ולפ\"ז לפי\"מ דכתב התוי\"ט ברפי\"א דנדרים דר' יוסי ס\"ל בקישוט דמדין עינוי נפש א\"י להפר אבל מדין בינו לבינה יכול להפר עיי\"ש. א\"כ גם בקישוט י\"ל דמיירי בלא תלתה בתשמיש וא\"כ ליכא הכרח כלל לסברת מסני סני לה וי\"ל באמת לדינא דאם תלתה בתשמיש וכדומה דתמתין כשיעור המפורש. <b>אולם </b>לפמ\"ש הר\"ן דממתני' דלקמן דאמר לה ע\"מ שתאמרי לפלוני וכו' מוכח דמיירי בתלתה בתשמיש דאמרה אם לא אומר לפלוני כו' יאסר עלי תשמיש או מזונות וכ\"כ הטור לקמן בבבא דהמדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה דמיירי בכה\"ג וכמו שהעתיק התוי\"ט לקמן. א\"כ גם לדידן מוכח דקימ\"ל דמסני סני. דאין לומר דתלנהו בפירות או בקישוט לת\"ק דא\"צ לסבול יום א' דהו\"ל לר\"י ולר' יוסי לאפלוגי גם בסיפא וכדמוכח לומר כן מהא דלא מוקי בסוגיין בבא דקישוט בתלתה בפירות כמ\"ש תוס'. אלא ע\"כ דקימ\"ל דמסני סני לה. ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות עא] <b>תוס' חדשים ד\"ה הר\"ב סד\"ה רגל א' כו' דהלכה כשמואל בגמרא כו'. </b>זהו טעות דהא בנדרה היא דאמרי' מסני סני לה וע\"כ מיירי בפרשה שיעור רגלים:"
+            ],
+            [
+                "[אות עב] <b>תוי\"ט ד\"ה א\"ל על מנת. אני מיפר לך ע\"מ. </b>ק' לי הא קיי\"ל בש\"ע יו\"ד (סימן רל\"ד) דא\"י להפר ע\"י שליח וא\"כ המעשה ההפרה דא\"א לעשות ע\"י שליח יהא התנאי בטל ומעשה קיים כדקי\"ל בחולץ ע\"מ שתתן לי מאתים זוז דא\"צ לקים התנאי כיון דהמעשה א\"א לקיים ע\"י שליח כדאמרי' בכתובו' (דע\"ד) ובתשובה הארכתי בעז\"ה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות עג] <b>הרע\"ב סד\"ה שאין עליה כו'. אבל בשאר נדרים מקודשת. </b>דעת הרי\"ף דאפי' ביש בהם עינוי נפש מ\"מ מסתמא לא קפיד בהו:"
+            ],
+            [
+                "[אות עד] <b>תוי\"ט ד\"ה האב כו'. אמרינן כאן נמצאו כאן היו. </b>וסיפא דמתני' אתיא ג\"כ ככ\"ע אף כר\"י דדוקא בפ\"ק דא\"א כשנאנסה תחתיו דקתני הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים דמשמע מיד שנשאה נבעלה ואתרע רשות האב. אבל הכא בסיפא דאפשר שנולד הריעותא ברשות הבעל גם ר\"י מודה. <b>ועיין </b>בסוגיין דרב אשי משני רישא מנה לאבא בידך וסיפא מנה לי בידך ופי' הר\"ן דמתני' מיירי דהבת טוענת ברי (והאב שמא וברישא דכתובה לאב הוי שמא ובסיפא כתובה שלה טענת ברי) עיי\"ש. ולפ\"ז לא אצטריך לן לסברת חדא במקום תרתי די\"ל מש\"ה לא מהני בסיפא עדים משתתארס כיון דטוענת ברי אף דאתרע רשות האב מהני כההיא דפרק קמא במשארסתני נאנסתי וכדסבר רבא. <b>ועיין </b>בר\"ן דכ' דמדסתם הרי\"ף כסתמא דמתניתין היינו דסבר כאוקימתא דרבא. ולכאורה יש לעיין דאדרבה דא\"כ הו\"ל להרי\"ף להביא טעמא דחדא במקום תרתי. וגם מה\"ת לא נפסוק כר\"א נגד רבא. וביותר י\"ל דרבא לטעמיה אזיל דס\"ל בב\"ב (דף קל\"ה ע\"א) גבי זה אחי דברי עפ\"י אחר מהני. וה\"נ מהני ברי דהבת להאב. מש\"ה הוצרך לדחוק במתני' דגם היא טוענת שמא ועד משתתארס לא. דהוי חדא במ\"ת. אבל למאי דקי\"ל דברי ע\"פ אחר לא מהני י\"ל דרויחא יותר אוקימתא דר\"א ומש\"ה סתם לה הרי\"ף כפשטא דמתני'. ועיין ודו\"ק:",
+                "[אות עה] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה אבל במומין. וקאי בין ארשות אב בין ארשות בעל. </b>ר\"ל דמכח הקושיא דהא קאי אמתני' דלעיל דמיירי בהתנה. הי' אפשר לתרץ אי דקאי ארישא דנמצא ברשות האב דעל האב להביא ראיה עלה אמרי' דבמומים שבגלוי א\"צ האב להביא ראיה דאילו הי' המומין היה חזי לה ומוכח דבאמת נולדו אח\"כ ומה דקתני א\"י לטעון היינו בלא בירור שהיה המומין קודם אירוסין. או דהיה אפשר לומר דקאי אסיפא דנכנסה ברשות הבעל וכיון דלא התנה בשעת נשואין כדקתני במתני' דלעיל כנסה סתם אמרי' דחזי לה ומחל עלה אבל השתא דמתרצי' דאמרינן דהתנאי היה על מומין אחרים מצי קאי בין ארשות אב ובין ארשות בעל ובשניהם הפי' דא\"י לטעון דאפילו הביא ראיה אינו כלום:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות עו] <b>בהרע\"ב ד\"ה והמקמץ. מקבץ צואת כלבים. </b>כתב רש\"י לא ידעתי מה צורך בה אבל באשכנז ראיתי ששורים בהם הבגדים עכ\"ל. וע' ברכות דכ\"ה ע\"א בהא דאמרינן שם לא יקרא ק\"ש נגד צואת כלבים בזמן שנתן עורות לתוכן כתב רש\"י שדרכן לתתן בעבוד עורות וצ\"ע. וכן איתא בילקוט (פ' בא) בפסוק ולכל ב\"י לא יחרץ כלב לשונו. ולא עוד אלא שזכו לעבד עורות מצואתן לכתוב בהם ס\"ת תפילין ומזוזות:<br><b>(נ\"ל </b>דרש\"י לא רצה לפרש כמו בברכות דא\"כ מאי פריך הגמרא קשיא לר' יהודה עיין בתוס' לכן כתב רש\"י לא ידעתי פי' בלא בורסקי ועיין בריטב\"א שמיישב קושיית התוספות ונשאר קושית רבינו על רש\"י. ועיין ברש\"י חגיגה (דף ד' ד\"ה המקמץ) מפ' במסכת כתובות המקמץ בידו צואת כלבים ואומר אני כי לתקן בהן עורות כו' ועי\"ש וצע\"ג שדברי רש\"י שם סותרים למה שפירש כאן וגם הלשון מה שכתב ואומר אני הלא היא גמרא בברכות וכנ\"ל):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות עז] <b>תוי\"ט ד\"ה בש\"א תמכר כו'. שמדעתו הוא מפקיר. </b>והתנן העומר שהוא סמוך לגפה כו' הרי היא קל לבעה\"ב וחומר לעניים. שעדיין לא זכו בהן. אף הכא קל הוא לאשה ואינו חומר להבעל שעדיין לא זכה בהן א\"ל מכיון שקידשה לזכותו ולזכותה נפלו עכ\"ל הירושלמי וקשה לי אמאי פריך ממתניתין דעומר שהוא סמוך לגפה דתני לה במשנה ד' (פ\"ד דעדיות) ולא פריך ממתני' ג' שם כל עומרי השדה של קב קב וכו' קל הוא לבעה\"ב וחומר לעניים. ובפרט דפריך תחלה מהפקר לעניים דהוא רישא דמתני' ג' שם ושביק לסיפא דמתניתין ופריך ממתניתין ד' דסמוך לגפה. וצ\"ע. ובר\"ש (פ\"ו מ\"ה דפיאה) הביא הירושלמי הזה וכתב עלה ומשנתינו לא מצאנו בעדיות אבל פלוגתא דהפקר לעניים ופלוגתא דהעומר של ד' קבין שנויי' שם עכ\"ל. ולפנינו איתא כן בעדיות. (*כבר נזכר זה בדברי רבינו (בפ\"י מ\"ה דפאה באות ס') יעו\"ש):",
+                "[אות עח] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה ובה\"א לא כו'. דמוחין אנו לו. </b>וכ' המ\"ל (פ\"ו הלכה א' מהלכות זכייה ומתנה) דזה רק אם באה למכור הב\"ד אומרי' ללוקח דלא ליזבן ולא יתן מעותיו להפסיד אבל בנותנת במתנה ל\"ש לומר דאומרים לו שלא יקבל במתנה ומש\"ה לא נקט במתני' אלא לא תמכור ומה דקתני ברישא אלו ואלו מודים שמוכרת ונותנת באמת נותנת אשגירת לישנא הוא עיי\"ש:",
+                "[אות עט] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה עד שלא נישאת ונישאת. משמע שנפלו לפני נישואין ואין דבר מפסיק. </b>תוס' לא כתבו כן מסברא אלא דהוכיחו מדפרכינן בסוגיא על רב ושמואל דאמרי בין שנפלו לה קודם שנתארסה וניסת דמכרה בטל דכמאן דלא כר\"י ודלא כרבי חנינא ב\"ע והא הוי כר' חנינא ב\"ע דבעי לומר דאפילו בנפלו לה קודם שנתארסה ונשאת דמכרה בטל (דמה דאמר אמרו לו לא בדרך קושיא בעלמא אלא דס\"ל כן לאמת כדהוכיחו בדבריהם בד\"ה לא כר\"י ממתני' דלקמן בהכותב א\"כ למה כתב לה דו\"ד א\"ל בנכסייך שאם מכרה ונתנה קיים והתם מוקמינן בכותב ועודה ארוסה הרי דבלא סילק עצמו היה מכרה בטל ואתיא כתנא דאמרו לו. והר\"ן ס\"ל דאמרו לו הוא רק קושיא ומתני' דלקמן ר\"פ הכותב מוקי דכותב בעודה ארוסה מועיל לענין נכסים שנפלו אחר הנשואים לימכרם) אע\"כ דס\"ל להש\"ס דעד שלא נישאת משמע דאין דבר מפסיק רק הנישואים דמיירי בנפלה לה באירוסין עיי\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות פ] <b>במשנה המחוברין לקרקע שלו. </b>אפילו היכא שהפירות גמורים והגיעו לתלוש. הרא\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות פא] <b>תוי\"ט ד\"ה וביציאתה כו'. והר\"ן כתב בשם הראב\"ד. </b>גם הרא\"ש כתב כן בשם הראב\"ד:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות פב] <b>תוי\"ט ד\"ה שאם מכרה כו'. אף קושיית הר\"ן מסולקת כו'. </b>אינו מיושב כ\"כ דנהי די\"ל דאם מכרה לאו דוקא מ\"מ כיון דבלא\"ה המכירה מהני דיעבד. ועיקר התנאי הוא לענין לכתחלה לא הו\"ל למתני' למנקט לשון דיעבד דהא ל\"צ לתנאי לענין דיעבד (עיין תוס' ע\"ח ד\"ה האשה) גם מ\"ש התוי\"ט וכבר כתב הטור וכו' וא\"כ ע\"כ לתרץ קושית הר\"ן. אינו מוכרח די\"ל דהטור ס\"ל כתירוץ תוס' דמתני' אתי' כאמרו לו והעתקתי דבריהם לעיל (רפ\"ח מ\"א בתוי\"ט ד\"ה עד שלא נשאת):",
+                "[אות פג] <b>שם תוי\"ט ד\"ה עד עולם כו'. ושבמותה לא יאכל פירות כו'. </b>דאלו לכל ימי חייה אף אם לא כ' עד עולם הכי הוא ועיין מ\"ש תוס' בשם רש\"י. וע' בתשובת מהר\"א ששון (סימן מ\"ח):",
+                "[אות פד] <b>שם ד\"ה כתב לה כו'. וצ\"ל דסתם לן כר\"י. </b>לענ\"ד י\"ל דהוי כרבנן ואשמעינן רבותא דלא נימא כיון דבכתב ובפירותיהן לחוד מסולק מכל פירות. כי כתב ג\"כ ובפירי פירותיהן י\"ל כיון דנחית למניינא ולא סגי ליה באמירת פירותיהן לחוד דבא למעט דפירות השלישי יאכל קמ\"ל דמ\"מ אינו אוכל כלל פירות:"
+            ],
+            [
+                "[אות פה] <b>בהרע\"ב ד\"ה ינתנו ליורשים. ולא מהני תפיסה. </b>לשון רש\"י הוא ומבואר דלאו דוקא אם תפס מטלטלים אלא גם תפיסת מעות לא מהני דהא קאי גם על מלוה ביד אחרים. וא\"ת מנ\"ל לרש\"י הא. ודלמא באמת דוקא במטלטלים דמיחסרא גוביינא ובא עליו רק מטעם תפיסה בזה אמרינן דתפיסה לא מהני. אבל במעות דמיד נפרע בהם י\"ל דאינו בכלל תופס אלא בכלל גביה מהני. וי\"ל דמהאי מסכת (דף צ\"ב) ראובן שמכר שדה לשמעון וכו' אנן מטלטלים שבק אבון גבך כו' מוכח דגם תפיסת מעות לא מהני. דאילו היה מהני כש\"כ שהיה מהני בתופס חוב שהוא עצמו חייב לאבי היתומים. ותמהני על הר\"ן ר\"פ אלמנה ניזונית שכתב נ\"ל דכי אמרינן לכתובה מפקינן מיניה דוקא במטלטלים דמכ\"מ מיחסרי גוביינא. אבל במעות לא שהרי כבר נפרעה עכ\"ל. ובל ידעתי איך לפרש לדבריו האי דאנן מטלטלים שבק וכו'. ואולי י\"ל דע\"כ לא קאמר הר\"ן אלא היכי דלא מיחסרא שבועה והאי דרישא בב' תפיסות מיירי בנאמנות לי וליורשי דבמטלטלים לא מהני דמ\"מ מיחסרי גוביינא ובמעות מהני. אבל בהאי דראובן שמכר כו' דצריך לישבע כמ\"ש בתוס' בזה ל\"א כבר נפרעה דהא מחוסר שבועה. ועדיין קשה דהא דעת הרי\"ף פרק הכותב גבי הא דאי פקח מייתי לה לידי ש\"ד. דבאותן נשבעין ונוטלין שמן הדין היה נוטלים בלא שבועה אי תפשי ואין רוצה לישבע לא נחתי' לנכסיה ומשמע שם בהר\"ן דס\"ל ג\"כ הכי להלכה. אלא דהביא בשם הרמב\"ן דמסתברא דוקא בתפס מעות אבל מטלטלים כיון דגופייהו לא קני מפקינן מיניה והדר לא גבי בשבועה (ובאמת קשה לי דבכתובה אפי' מיניה לא גבה רק ממקרקעי. א\"כ גם בתפס מעות אינה תפיסה דהא א\"י להחזיק במעות בפרעון דיאמר לה אני רוצה לסלק כדינך בקרקע ומפקינן מינה המעות) א\"כ כיון דהלוקח תפס במעותיו לא מיחסרי שבועה דהא בלא שבועה מחזיק בידו כיון דתפס וצע\"ג (* עיין לקמן פ\"י אות צ\"ה):",
+                "[אות פו] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה שכולן צריכין שבועה. שהבא ליפרע מנכסי יתומים. </b>וכ\"כ רש\"י וקשה לי הא על זה גופה אנו דנין אם מקרי נפרעת מהיתומים. דכמו דאנו דנין כיון שהוא ביד אחרים עדן לא זכו בהם יתומים ולא מקרי מטלטלי דיתמי ה\"נ לענין שבועה הבא ליפרע מנ\"י. והו\"ל לרש\"י ולהרע\"ב למנקט שבועה דנפרעת שלא בפניו ל\"ת אלא בשבועה. ובזה מיושב היטב מ\"ש הר\"ן והרא\"ש בשם הירושלמי הגע עצמך שפטרוה מן השבועה. ומאי קושיא הא י\"ל דרע\"ק ס\"ל כאבא שאול וכר\"ש בפרקין (מ\"ח) דלא מהני נאמנות נגד יורשים. ולפי הנ\"ל דכיון דהמטלטלים ברשות אחרים אין בכלל שבועת דהבא ליפרע מנכ\"י אלא השבועה מדין נפרעת שלא בפניו ובזה מהני הנאמנות לכ\"ע:",
+                "[אות פז] <b>בתוי\"ט ד\"ה לכושל כו'. וכתב הרב רבינו ניסים כו'. </b>תמוה לי דהר\"ן סותר לדבריו בנדרים (דף ס\"ה סוף ע\"ב) שכתב ולר\"מ עדיפא כתובה טפי מבע\"ח דמטלטלין דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי וא\"כ איך אפשר לומר דר\"ט דהכא יסבור כר\"מ א\"כ בכתובה אף אם אינו ביד אחרים תגבה דהא מטלטלי דיתמי לכתוב' משתעבד לר\"מ:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות פח] <b>בהרע\"ב ד\"ה משביעה כו'. ויכול לגלגל עליה כו'. </b>אבל בלאו גלגול כגון שלא מינה אפוטרופסת א\"י להשביעה על פלכה ועיסתה שהיא ממילא אפטרופסת עליהם דאין אדם דר עם נחש בכפיפה א' ומש\"ה נקט אשתו דבזה עיקר פלוגתייהו דרבנן ור\"א. וא\"נ למ\"ש התוי\"ט ד\"ה המושיב בשם הר\"ן:"
+            ],
+            [
+                "[אות פט] <b>בתוי\"ט ד\"ה אבל משביעה כו'. אבל כשהיא פגמה ומתה כו'. </b>זהו מילתא יתירתא דאף בלא פגמה כיין דמה בעלה תחלה נתחייבה לישבע שבועת הבא ליפרע מיתומים וכשמתה אח\"כ אינה מוריש שבועה לבנים ובפגמה ס\"ל לכמה פוסקים דאף בחייה אם מתה אינו גובה ממנו משום דאאמ\"ש לבניו:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות צא] <b>תוי\"ט ד\"ה הרי אלו כו'. מגו דיכול כו'. </b>והא דקתני וכן בע\"ח כו' היינו ג\"כ כה\"ג שהב\"ח טוען פרוזבול היה לי ואבד. וזה מודה לו בכך אלא שטען דפרעו דנאמן במגו דלא היה לך פרוזבול ושביעית משמטתו. תוס':",
+                "[אות צ] <b>בהרע\"ב ד\"ה מן הסכנה. שגזרו כו'. </b>הרמב\"ם (פ\"ט מהלכות שמיטה הלכה כ\"ד) כתב ואם אמר הי' לי פרוזבול ואבד נאמן שמזמן סכנה ואילך בע\"ח גובה שלא בפרוזבול וכתב הכ\"מ דהרמב\"ם מפרש דאז כשהיה הסכנה תקנו כן להאמין למלוה שהיה לו פרוזבול ואף על פי שעבר הגזירה נאמן שלא לחלק בין זמן לזמן. ופסק כרשב\"ג אי משום דמפרש לדת\"ק אי משום דהלכה כרשב\"ג במשנתינו עיי\"ש: (* עיין בפי' המשנה שכתב והלכה כרשב\"ג ועיין בתוי\"ט (פ\"ו מ\"ד) מ\"ש בשם הר\"ן): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות צב] <b>תוי\"ט ד\"ה שנייה. וא\"צ שיהיה שם מותר דינר כו'. </b>היינו דא\"צ שיהיה מותר על ב' הכתובות דינר אבל מ\"מ צריך שיהיה עכ\"פ כשיעור כתובת הראשונה ומותר דינר דבזה אם לא היו יורשי השנייה נוטלים בשביל החוב. היה כאן מותר דינר לקיים נחלה דאוריי' מש\"ה אף דעתה יורשי השנייה נוטלים החוב לא מגרעה בכך ושפיר מקרי מותר דינר במה דעושים מצוה לפרוע חוב אביהן אבל אם לא היה מותר דינר על כתובה הראשונה לא משוינן ליה מותר דינר ע\"י פרעון השנייה (* והמותר יקחו בני הראשונה בתורת כתובת בנין דכרין). דבע\"ח מכאן ולהבא הוא גובה ומיד כשמת אביהן קודם שבא הבע\"ח היה מועטים וזכו בהם בני השנייה שלא ליתן ממנו כתובת ב\"ד. הסכמת הפוסקים:",
+                "[אות צג] <b>שם בא\"ד בפרעון כתובת השנייה כו'. </b>ומקרי מותר דינר. בטור כתב וכן אם גירש א' ומתה (א' בחייה) נלע\"ד דצ\"ל ומתו בחייו. ואח\"כ מת והניח בנים משתיהן בני המתה נוטלים כב\"ד אפי' אין שם מותר דינר וכו'. וכתב ב\"י עלה שהוא פשוט. ואלולי שאיני כדאי הייתי אומר דדין זה צריכה רבה דהא בסוגיא אמרי' לחד מ\"ד בע\"ח נעשה מותר ולא כתובה ופירש\"י דבע\"ח דנוטל מקרי בזה קיום נחלה דאורייתא אבל בכתובה דהן מקבלין ולא פורעים (והיינו במותר שתיהן) לא מקיימי בזה נחלה דאורייתא אלא דאנן קי\"ל דאפילו כתובה נ\"מ. וא\"כ י\"ל דהטעם דכשמת והשנייה קיימת היה בזה דין כב\"ד כיון דהאם נוטלת והוי כבע\"ח ומש\"ה אף שמתה אח\"כ והיורשים דידה מקבלים ולא פורעים מ\"מ הוי כמרובים ונתמעטו. וא\"כ י\"ל דבגוונא דהטור כיון דהגרושה מתה בחייו תיכף כשמת זוכים היורשים הראשונים בפרעון כתובת אמם והן מקבלים ולא פורעים י\"ל דלא מקרי מותר דינר:<br><b>ובאמת </b>בלימוד הישיבה אמרתי די\"ל בכוונת הסוגיא דר\"ל דבע\"ח נעשה מותר ולא כתובה י\"ל הטעם דבע\"ח דמכאן ולהבא הוא גובה א\"כ קודם שגובה הבע\"ח יש כאן מותר דינר ואף דהבע\"ח בא וגבה הוי כמרובים ונתמעטו (וכמו דכ' הרא\"ש דבאם גם בלאו הבע\"ח ליכא מותר דינר על כתובת ב\"ד לא משוי גביות בע\"ח למותר דינר כיון דמכאן ולהבא הוא גובה כמועטים ונתרבו דמי ה\"נ י\"ל דכל עיקר דבע\"ח נעשה מותר כיון דמכאן ולהבא הוא גובה הוי כמרובים ונתמעטו. וכיון שכן י\"ל דזהו ההפרש בין בע\"ח לכתובה דבכתובה כיון דבחזקת אלמנה קיימי לחד תירוצה בתוס' (כתובות דצ\"ו ב' ד\"ה נכסי) י\"ל דמיד כשמת הוי כגבתה האלמנה ולא מקרי מרובים ונתמעטו. אלא דאנן קי\"ל דגם כתובה נעשה מותר היינו דמ\"מ הוי מחוסר גוביינא ומקרי מרובים ונתמעטו. ולפ\"ז י\"ל דבגרושה ומתה בחייו דמיד כשמת יורשי הגרושה הוי מוחזקים בנכסים לפרעון כתובה כיון דממילא הם יורשים ושלהם הנכסים הוי כמוחזקים ממש. כמו שכתבתי בארוכה בתשובה לדון דיורשים שמגיע להם חוב מאביהם מקרי קדמו וגבו לגבי בע\"ח אחר כיון דמיד הנכסים ברשותם. אלא דשם כתבתי לגבי בע\"ח אחר וכאן אני מוסיף די\"ל אף לגבי יורשי הראשונה דמ\"מ כיון דכולם יורשים כל א' וא' הוי כמוחזק דשם יורש של כל א' על הנכסים וכמוחזקים דמי ולא מקרי כ\"כ מחוסר גוביינא ולא מקרי מרובים ונתמעטו:<br><b>ויש </b>להביא ראיה לזה ממה דאמרי' בסוגיין אמר מר זוטרא משמי' דר\"פ הלכתא א' בחייו ואחד במותו יש להם כב\"ד וכתובה נ\"מ לחברתה ופרכי' לשמעינן כתובה נ\"מ ואנא ידענא דא' בחייו וא' במותו יש להם כב\"ד עיי\"ש וקשה לי למ\"ש הרא\"ש דיש גאונים כתבו הא דא' בחייו ואב\"מ יש להם כב\"ד דוקא כשהשנייה מתה דאין יורשים של זה יוצאים נקי לגמרי מנכסים בזה לא אתי לאנצויי אבל באיתא בחיים לא אשכחן די\"ל דשייך אנצויי כיון דהיורשים מאלו לא מקבלים כלום והרא\"ש דחה זה דא\"כ דבאיתא בחיים ליכא דין כב\"ד גם כשמתה יהיה כמו מועטים ונתרבו אע\"כ דגם דאיתא בחיים איכא כב\"ד. ולפ\"ז ק' לי מאי פרכי' דלשמעינן רק נ\"מ הא מ\"מ ס\"ד דאחת בחייו ואחב\"מ אין להם כב\"ד והיינו משום דבהיא בחיים שייך אתי לאינצויי. ואף לאחר שמתה גם היא הוי כמועטים ונתרבו (ומדוקדק בזה לישנא דרע\"ק כבר קפצה נחלה לפי האוקימתא דטעמא דרע\"ק דאב\"ח ואב\"מ א\"ל כב\"ד. היינו שבאמת כשאין יוצאים נקיים ליכא לאנצויי אלא כשהיתה בחיים כבר קפצה נחלה והוי כמועטים ונתרבו) וההיא דכתובה נ\"מ משכחת בא' גרושה ומתו שתיהן בחייו דמיד כשמת היורשים נפרעים ואין יוצאים נקיים בזה ליכא אנצויי. אע\"כ כפי הנ\"ל דבאמת בכה\"ג אין כתובה נ\"מ כיון דהם מקבלים ולא פורעים ולדינא צ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות צד] <b>תוי\"ט ד\"ה עד כו'. ולכולי עלמא בעינן שיהא אפילו כו'. </b>לענ\"ד א\"א לומר כן דהא אמרי' בסוגייא (* לעיל צ\"א א') אלא כתרי לישני קמאי ואיפוך והיינו דת\"ק ס\"ל דסגי בדינר מטלטלי ור\"ש ס\"ל דוקא מקרקעי. הרי דאיכא פלוגתא בזה:"
+            ],
+            [
+                "[אות צה] <b>תוי\"ט ד\"ה של זו מנה. והר\"ן בר\"פ דלקמן כו' אבל במעו' לא שהרי כבר נפרעה. </b>ק' לי מסוגיא דכתובות (דצ\"ב) א\"ר אי פקח מגבי להו ארעא. הא בלא\"ה יחזיק חובו בעד אחריותו דלא גרע מתפיסת מעות לאחר מיתה מכ\"ש זה דתפוס במעות חובו. וצע\"ג. ואולי י\"ל דתרתי בעי אינו מחוסר גוביינא ולא מחסר שבועה ומיירי הכא באמת בנשבעה או ביש לזה נאמנות מפורש לי וליורשי. אבל בההיא דאי פקח שצריך שבועה הוי כמו מחסרי גוביינא וא\"י להחזיק (אפילו המעות) בעד אחריותו. וא\"כ לשיטת הסמ\"ע (* סי' פ\"ז ס\"ק כ\"ב) דבנשבע ונוטל דתפס דלא נחתי' לנכסיה לא משמתי' לי' ג\"כ דבזה עדיף מהיסת דבהיסת כל א' יאמר לא אשבע משא\"כ בנוטל שתפס. ועשיתי סמוכים לזה ממ\"ש הר\"ן בסוגיי' דפוגמת טעם להשמטת הרי\"ף איבעי' דפוגמת פחות פחות מש\"פ משום דמספק אין נותנים לה בלא שבועה מש\"ה כתב סתם פוגמת דהכל בכלל. והיינו דלענין תפיסה ליכא נ\"מ דבפוגמ' ממש ג\"כ א\"צ לישבע להרי\"ף ושיטתו דנוטל שתפס לא נחתינן לנכסיה. והא מ\"מ נ\"מ בתפ' דמספיקא לא משמתינן לה (* דיכולה לומר קים לי) אע\"כ כהסמ\"ע ובפוגמת ודאי ג\"כ לא משמתינן. א\"כ בההיא דפקח לא מחסרא שבועה כיון דתפוס ועומד ולא נחתי' לנכסי' ולא משמתי' לי':"
+            ],
+            [
+                "[אות צו] <b>במשנה קודמת לשניה. </b>אף דכבר קתני כן בתחלת פרקין הראשונה קודמת לשנייה נקט לה הכא לומר דבכה\"ג דא' קודמת לחברתה בזה פליגי ת\"ק ובן ננס. דלת\"ק א\"צ האחרונה לישבע משום דס\"ל בע\"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה ל\"ג אבל אלו היו כולם בזמן א' גם לת\"ק כולם צריכי' לישבע דבכה\"ג מה שגבה גבה כמו שפסק הרמב\"ם וכן קי\"ל בש\"ע (סי' ק\"ד ס\"ו) דהיכי דהמה שוים אם קדם א' וגבה מה שגבה גבה. ובזה מיושב גם כן סיפא דמשנתינו היו כולם יוצאות בשעה א' חולקי' בשוה. ותמה התוי\"ט דמאי קמ\"ל הא תנינא כן במתני' דר\"פ. והיינו דבא לומר דביוצאות בשעה א' דכולם חולקות בשוה. וממילא הדין דאם קדם א' וגבה מה שגבה גבה בזה ליכא פלוגתא וגם לת\"ק כולם צריכים לישבע כ\"כ בתשובת ושב הכהן (סימן ע'):",
+                "[אות צז] <b>תוי\"ט ד\"ה חולקות בשוה. בריש מתני' דלעיל. </b>לענ\"ד י\"ל דממתניתין דלעיל י\"ל דמיירי בידוע שנתחייב לנשים כב\"א שבודאי כולם שוים. והכא קתני דיוצאות בשעה אחת משמע דאין ידוע לנו זמן ההתחייבות להן רק מתוך השטר היוצאות בשעה א' וממילא הוי דדלמא א' בתחלת שעה וא' בסוף שעה והיה ס\"ד לומר בזה שודא. ואשמעי' דמ\"מ חולקין וכמ\"ש תוספות בסוגיא דשודא לחלק בין ב' שטרי שעבוד לב' שטרי מכר עיי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות צח] <b>תוי\"ט ד\"ה ואין חייבים בקבורתה. דא\"כ ליתני נמי ואין חייבין בפרקונה. </b>קשה לי הא בלא הטעם דפרקונה תחת פירות ג\"כ א\"ח לפדותה כיון דא\"א לקיים ואותבינך לי לאינתו וכדאיתא להדיא דנ\"ב דאפילו נשבית בחיי בעלה ומת אין היורשים חייבי' לפדותה שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאינתו. וצע\"ג. ובדרך פלפול אמרתי דקושייתם לאביי דסבר לעיל (דנ\"א ב') דאלמנה לכ\"ג חייב לפדותה שאני קורא בה ואהדרינך למדינתך א\"כ לתני דיורשי כהן א\"ח לפדותה כיון שהוא תחת פירות ומיושב בזה דקדוק לשונם דנקטו בקושייתם א\"כ אמאי איצטריך למידק ולא הקשו על בעל האיבעי' דבעי שומרת יבם שמתה מי קוברה הא מוכח כן ממתני' דהכא דאין לו פי' אחר רק בכה\"ג. ולפי הנ\"ל ניחא די\"ל דהאיבעי' לרבא דאלמנה לכ\"ג א\"ח לפדותה דר\"א גרס לה ולדידי' י\"ל דמתני' לא מיירי משומרת יבם ועיקר החידוש משום הרישא דא\"ח בקבורתה והא דלא תני ג\"כ א\"ח לפדותה היינו מטעם הנ\"ל דזהו פשוט שאין אני קורא ואותבינך לאינתו ולזה הקשו רק על הפשטן דהוא מרא דשמעתא לעיל (דפ\"א) אביי דדייק הכי מלישנא דיורשיה יורשי כתובתה ולדידיה נפשט בלא\"ה:"
+            ],
+            [
+                "[אות צט] <b>במשנה וכל שאין לה מזונות. </b>לאתויי גרושה מן הנישואין. ומתני' דבסמוך וגרושה לא תמכור אלא בב\"ד אשמעינן דאפילו לרבנן הכי הוא:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ק] <b>וכדברי ר\"ע כו'. </b>וכה\"ג תנן בפ\"ז מ\"ב דב\"ב:",
+                "[אות קא] <b>שם תוי\"ט ד\"ה היתה כתובתה ת' זוז כו'. דכי מכרה מנה במאתים. </b>צ\"ל מאתים במנה:"
+            ],
+            [
+                "[אות קב] <b>תוי\"ט ד\"ה שפיחתו שתות. סתמא אפילו בקרקע. </b>בפחתו שתות ניחא דאפילו במשהו ראוי להיות בטל דשליח שטעה כ\"ש ונתאנה המשלח ג\"כ בטל אלא דמ\"מ עד שתות קיים דמה כח ב\"ד יפה. אבל בהותירו שתות דנתאנה הלוקח בזה יקשה הא אין אונאה לקרקעות לזה כתב הראב\"ד דה\"ט וכו'. ולפ\"ז מ\"ש התי\"ט בדבור שלאח\"ז שתות הכא ביתמי תיקון שיהא בטל אע\"ג דקי\"ל שתות קנה ומחזיר אונאה. אינו מובן דהא בלא תקנה ג\"כ בטל מדינא אפילו בכ\"ש כיון דנתאנה ע\"י שליח דהיינו הב\"ד אלא דעד שתות יפה כח ב\"ד ובשתות מדינא בטל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות קג] <b>תוי\"ט ד\"ה שהיא כו'. כמה בנות יהי' לו לפי' אינן קצובים. </b>בתוס' דחו זה דהא גם שעבדו אחים אינה טורפת מהם למזונות כדאיתא בברייתא, וצ\"ל כמ\"ש התוס' לעיל (דף ג' ע\"ב) דאע\"פ דקצובים למעלה כיון דאין קצובים למטה דאפשר שתנשא קודם מיקרי אין קצובים ולפ\"ז מ\"ש התוי\"ט בנותיהן לאו דומיא דבת אשתו וכו' לק\"מ דלהך מ\"ד דהטעם מפני שאין קצובים ליתא לפירכת הש\"ס דאף בגרשה ואהדרה אין בנותי' מוציאים ממשועבדים דמ\"מ אין קצובים דשמא ינשאו מקודם ושאני בת אשתו דה' שנים מקרי קצוב. וכל סוגית הש\"ס קאי למ\"ד אין כתובים דכיון דבשעת כתיבה אין בעולם אין קול יוצא. ואף בגרשה ואהדרה דהן בעולם מ\"מ מעיקרא אתקן רק לענין בנ\"ח כמו במזונות אלמנה וע\"ז הקשו דבבנותיו דומיא בת אשתו דהיינו בגרשה ואהדרה וגם קנו מידו לטרפו ממשעבדי מטעם הקנין ודוק היטב:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות קד] <b>לא תשבע אלא בסוף. </b>במהרי\"ט כתב די\"ל דבדקדוק האריך לחזור דברי חנן להורות לן דלא נימא דדברי חנן דוקא היכא דסופה לישבע על הכתובה אבל אם יש לה נאמנות בכתובתה דלא תשבע בסוף נימא דתשבע תחלה לזה השמיענו דלא תשבע אלא בסוף ולא בתחלה וע' ב\"ש (סי' צ\"ג ס\"ק כ\"ט):",
+                "[אות קה] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה ולא כו'. תשבע שלא הניח לה כלום. </b>בנקיטת חפץ. ודוקא אם כבר מכרו ב\"ד ונתנו לה או שמכרה לעצמה מנכסי בעלה אבל לותה והבעל טוען הנחתי לה מבואר בהרע\"ב במתני' שלאחר זה דנאמן בעל בהיסת וגם דעת הרמב\"ם כן (פי\"ב מה\"א הל' כ\"א):"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה כתובות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Kiddushin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Kiddushin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6460de99d53985aa779597e6d33870791d25f571
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Kiddushin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json	
@@ -0,0 +1,147 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Kiddushin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה קידושין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות ג] <b>תוי\"ט ד\"ה בג' דרכים. היכא דאיכא פלוגתא. </b>כי הכא דבג' אלו נקנית ובחופה אינה נקנית:",
+                "[אות ד] <b>תוי\"ט ד\"ה בשלש דרכים כו'. דאשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא. </b>בתוספות כתבו דהיינו דהגזירה שוה לא הוי רק (במתני') [דקיחה] דקרא היינו כסף אבל לא לקנינים אחרים (כמו דלא ילפינן מהך גזירה שוה משדה לקנין חזקה) אלא דהיסוד דחליפין איתנהו בכלל כסף לזה קאמר דאינו מדין כסף דהא איתנהו אף בפחות משוה פרוטה דליכא כסף. וכתבו תוספות ואם תאמר כיון דפשיטא לן דאין אשה נקנית בחליפין אמאי אצטריך קרא (לקמן דף ח') בכסף נקנה ואין נקנה בתורת תבואה וכלים דהיינו חליפין תיפוק ליה דאתקש עברי לעבריה וכו' ויש לומר דריבוי קנינים ילפינן מהיקישא ולא מיעוט קנינים עכ\"ל. ותמוה לי מאד דמאי הוצרכו להקשות דנילף עברי מעבריה הא בקדושין נמי ליכא מיעוט על חליפין אלא דכיון דחליפין אינו מדין כסף ממילא לית לן לימוד דתקנה בחליפין ואם כן מהאי טעמא עצמו יקשה דלמה לי בעבד קרא למעט חליפין הא בקרא כתיב רק כסף ומהיכי תיתי לן לומר דיקנה בחליפין כיון דאינו בכלל כסף וזה לא יתורץ בתירוצם הנ\"ל. תו קשה לי אמאי לא נקטו הקושיא בהיפוך דמאי פרכינן בסוגיא ואימא הכי נמי הא יש לומר דמקשינן אחרת לעבריה דאיכא מיעוט מקרא דמכסף מקנתו למעט חליפין. וזה יש ליישב דהא באמת מסקינן דקרא לא אתי למעט חליפין רק למעט בלית בו שוה פרוטה דאף דמקרבה הנייתו לא מהני. וקושייתם רק לס\"ד דשם דבא למעט חליפים. ואם כן לא הוה מצי להקשות בהיפוך כנ\"ל. דיש לומר דפירכת הש\"ס ואימא ה\"נ היינו למסקנא דלית לן מיעוט בעבד למעט חליפין. אמנם באמת כיון דאתינן להכא גם קושייתם ליכא דיש לומר לאותו ס\"ד דלקמן היינו אומרים דמסברא חליפים בכלל כסף והא דאשה לא נקנית בחליפין היינו דילפינן בהיקישא דאם אחרת למעט חליפין אלא דלבתר דמסקינן דקרא לא אתי למעט חליפין פרכינן הכא ואימא הכי נמי דנימא קידושין ועבד לקני בחליפין דהוי כסף ומצרכינן לשנויא דכיון דאיתא בפחות משוה פרוטה אינו בכלל כסף. ויעוין בתוספות גיטין (דף ל\"ט ב' ד\"ה משום דהוי כליו ש\"מ וכו') היתה זוכה עצמה בחליפין משום דחליפין דמי לכסף וכו' וכל היכא דכסף קונה חליפין נמי קני לבר מאשה משום דבפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה וזה שלא כדברי תוספות דהכא דהטעם דאין חליפין בכלל כסף. ובאמת תמהני (הא שם בעבד כנעני) למאי צריכים לזה הא בפשוטו כמו דילפינן כסף שטר וחזקה מהיקשא דלרשת אחוזה ה\"נ חליפין דהוי כאחוזה דנקנה בחליפין וצע\"ג:",
+                "[אות א] <b>בהרע\"ב ד\"ה בשטר. אף על פי שאין בו שוה פרוטה. </b>בהרי\"ף ירושלמי הדא דתימא בשטר שאין בו שוה פרוטה אבל אם יש בו שוה פרוטה כסף הוא. ועיין בר\"ן כתב דליכא למימר דהרי\"ף בא לומר הטעם דמנ\"ל דלא צריך שיהא בשטר שוה פרוטה לזה קאמר דאם איתא דיש בה שוה פרוטה תיפוק ליה מדין כסף. והר\"ן סתר דלמאי צריכא לזה הא בלאו הכי ידעינן כיון דמקשינן הויה ליציאה נילף מה יציאה דאף על גב שאין בו שוה פרוטה כדאמרינן בגיטין וכו'. ובאמת יש לומר דגם בגט לא ידעינן מסברא דס\"ד דכיון דכתיב ונתן בעינן מידי דנתינה שיהא שוה פרוטה אלא כיון דילפינן בקדושין דלא צריך שיהיה בו שוה פרוטה דאם כן היינו כסף ואחר כך ילפינן יציאה מהוייה דלא צריך שיהיה בו שוה פרוטה. ואולם מטעם אחר קשה דדלמא באמת בגט וקדושין בעינן שיהיה בו שוה פרוטה ובאמת אין נפקא מינה בקדושי שטר דממילא הוי כסף וההיקש דיצאה והיתה הא מצטריך לכמה דינים ולא שייך בזה אין היקש למחצה דבאמת נקנית בשטר שיש בו שוה פרוטה כמו דיוציא אלא דבלאו הכי מקודשת מדין כסף. גם אם איתא דצריכים ראיה לזה יקשה לרב יוסף דסבירא ליה לקמן (דף ז' ע\"ב) דבכסף מידי דקייץ בעינן וללישנא בתרא אף באמר כל דהו הכי הוא אם כן אצטריך שפיר לקנין שטר ביש בו שוה פרוטה אלא דלא שמו אותו תחלה דאין שם כסף עלה בזה נקנית בשטר דיש בו שיעור נתינה כיון דבאמת הוא שוה פרוטה. גם יקשה לרבי מאיר דסבירא ליה עידי חתימה כרתי ומצד כסף היה צריך שיהיה בפני שני עדים זולת לשיטת רבינו תם דלרבי מאיר צריך גם כן למסרו בעדים. אבל הא הרי\"ף לא סבירא ליה כן וסבירא ליה דאף לרבי אלעזר אף עידי מסירה כרתי:",
+                "[אות ב] <b>בא\"ד בתך מקודשת לי. </b>וכן כתב רש\"י ובביאה בא עליה ואומר לה התקדשי לי בביאה זו. וק\"ק למה הצריך שיאמר לי בקידושי ביאה. כיון דלא שייך ביה דלמא לאחר מקדשה:",
+                "[אות ה] <b>שם תוי\"ט ד\"ה בשתי דרכים. למעוטי חליצה. </b>והנה הא דאמרינן בסוגיא דמניינא למעוטי חליצה הכי נמי הוה מצי למעוטי כסף לרבא דסבירא ליה לקמן (דף ה' א') הא דאין אשה יוצאת בכסף בגזירה שוה דויצאה והיתה דמה הויה בכסף אף יציאה בכסף היינו דדרשינן וכתב בכתיבה מתגרשת ולא בדבר אחר. אלא משום דאביי דאמר שם דאינה יוצאה בכסף משום שיאמרו כסף מכניס כסף מוציא אין סניגור נעשה קטיגור משום הכי נקט למעט חליצה דהוי לכולי עלמא. והנה לכאורה באמת קשה לאביי כיון דע\"כ וכתב הוי מיעוטא מדא\"י בחליצה אם כן ממילא גם כסף ממועט ולמאי צריך לסברה הנ\"ל דאין סניגור נעשה קטיגור. ונראה דהיה קשה לאביי כפירכת הש\"ס לרבא שם דדלמא וכתב היינו דבכתיבה מתגרשת ולא מתקדשת בכתיבה דמסתבר יותר לומר כן דאם נמעט ולא מתגרשת בדבר אחר סותרים בזה שני דברים לגבי כסף ההיקש דויצאה והיתה ולגבי חליצה הק\"ו יותר היה לדרוש ואינה מתקדשת בכתיבה דסותרים רק ההיקש דויצאה והיתה. לזה אמר אביי דכסף ודאי אינו מוציא דאין סניגור נעשה קטיגור ולגבי חליצה מסתבר יותר לדרוש ולא בחליצה לסתור הק\"ו מלדרוש דאינה מתקדשת בכתיבה לסתור ההיקש. או דיש לומר כיון דעל כל פנים חדא מלתא סתרי' סבירא ליה לאביי גם כן כסברת רבא דמסתבר לומר קאי בגירושין ממעט גירושין. אבל אלולי סברא דאין סניגור נעשה קטיגור אף על פי כן היה מסתבר יותר לדרוש ולא מתקדשת בכתיבה כי היכי דלא לסתור תרווייהו היקישא וק\"ו. ובזה מיושב מה דקשה לי לכאורה לרב הונא דסבירא ליה חופה קונה מק\"ו ואמרינן בסוגיין הא דלא חשיב במתני' חופה דמלתא דלא כתיבה באורייתא לא קתני. אם כן יקשה מניינא דקונה עצמה בב' דרכים למעוטי מאי דליכא למימר למעוטי חליצה הא כיון דאף אם היה חליצה קונה לא היה ראוי למחשביה כיון דלא כתיבא ואתיא רק בק\"ו ומה דאינו ראוי למחשבי לא שייך למימר ביה דאתי למעוטי כמו שכתבו תוספות גיטין (דף ה' א' ד\"ה כשנישאת) (ועל יסוד זה דתוספות קשה לי מסוגיא דיבמות (דף ג' ב') ואי לא ס\"ל דהדדי חדא למעוטי דחבריה וכו'. והא מדלא חשיב דדידיה ע\"כ כדאמרינן שם לפי שאינו בצרת צרתה. אם כן איך אמרינן למעוטי דחבריה הא ממילא לא היה ראוי למחשביה כיון דאינו בצרת צרתה וצלע\"ג) ולפי הנ\"ל ניחא דיש לומר דס\"ל כרבא ומניינא למעוטי כסף דלא ילפינן מויצאה והיתה. ומכל מקום עדיין קצת קשה דהא אביי הוא דמשני מלתא דלא כתיבא באורייתא ולאביי לשיטתו דסבר אין סניגור נעשה קטיגור וע\"כ דמניינא אתיא למעוטי חליצה ויקשה כנ\"ל. ואם דנימא דשייך גם כן למעוטי כסף ואשמעינן זהו עצמו דאמרינן אין סניגור נעשה קטיגור. אם כן אמאי נקט סתמא דהש\"ס למעוטי חליצה דאינו לכולי עלמא דלרב הונא אי אפשר לומר כן לימא למעוטי כסף דהוי לכולי עלמא:",
+                "[אות ו] <b>בא\"ד דלא תיתי מקל וחומר מיבמה. </b>בתוס' (דף י\"ד) הקשו דאיכא למפרך מה ליבמה שכן בלאו מה שאין כן באשת איש דבמיתה ותירצו כיון דמצינו דחליצה מפקעת האיסור אין חילוק בין חמור לקל כדאמרינן ביבמות (קי\"ט ע\"א) מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת עיי\"ש. ומכל מקום ל\"ק לר\"נ בשמיה דרבה בר\"א דסבירא ליה ביבמות שם לחלק בין לאו לכרת אם כן למאי איצטרך ספר כריתות למעט מחליצה הא בלאו הכי ליכא ק\"ו. דהא הקרא איצטריך למעט שלא תהיה יוצאה בכסף מהקישא דיציאה להויה. גם בעיקר קושית תוס' נראה דקושייתם על לישנא דהש\"ס דנקט הקל וחומר דאשת איש מיבמה אבל באמת יש למנקט הק\"ו חליצה מגט מה גט שאינו מתיר את היבמה מתיר האשה. חליצה שמתיר ליבמה מכל שכן שמתיר לאשה. ומהאי טעמא תמוה לי באמת דנלמד דשפחה כנענית תהא יוצאה בחליצה בק\"ו מיבמה ועיין בתוס' במסכתין (דף ג' ע\"ב) דהקשו כן וכתבו דאין לומר אשה תוכיח. דמה לאשה שאינה יוצאה בכסף. ותירצו דיש לומר דמה ליבמה שיוצא במיתת בעלה מה שאין כן בשפחה כנענית דאינה יוצאת במיתת האדון. והא דלא ילפינן אמה העבריה בקל וחומר מיבמה דתצא בחליצה דיש לומר אשה תוכיח ואי דמה לאשה שאינה יוצאה בכסף שפחה כנענית תוכיח ואי דמה לשפחה כנענית דאינה יוצאה במיתת האדון אשה תוכיח ע\"ש. וקשה לי דמכל מקום נילף חליצה משטר מה שטר שאינו מוציא היבמה מוציא השפחה כנענית חליצה שמוציא היבמה מכל שכן שמוציא שפחה כנענית ואי דמה לשטר שכן מוציא את האשה יש לומר ראשי אברים יוכיח שאין מוציאים אשה ומוציאים שפחה כנענית. ובמהרש\"א שם הקשה דמכל מקום נילף אמה העבריה ואי דאשה ושפחה כנענית תוכיח נימא מה להנך שאינן יוצאין בסימני נערות ע\"ש ולענ\"ד גם כן שפחה כנענית קשה דנילף בקל וחומר חליצה משטר וכנ\"ל:",
+                "[אות ז] <b>בא\"ד שאינה יוצאה בגט. </b>דילפי' לקמן דף י\"ד דכתיב לה ולא ליבמה. רש\"י. אין זה מסקנא דשם אלא דממעטינן מהנעל דנעל אין מידי אחרינא לא וצ\"ע:",
+                "[אות ח] <b>שם תוי\"ט ד\"ה וקונה א\"ע בגט. ולכ\"ע בעשה. </b>גם אין להוכיח מדאמר רחמנא אלמנה לכהן גדול אסורה מכלל דלכולי עלמא שריא. דדלמא לכהן גדול בלאו ולכולי עלמא בעשה. גמ'. וקשה לי בגוה דאיך נידק מאלמנה לכהן גדול הא דרשינן בסמוך (דף י\"ד) ונקרא שמו בישראל כיון דחלץ לה הותרה לכל ישראל. אם כן אף אם לו יהיה דמיתת הבעל לחוד אינו מתיר מכל מקום אם מת הבעל ונפלה לפני יבם וחליץ לה המיתה עם החליצה מתירה ושפיר צריך קרא לאסור אלמנה לכהן גדול בנחלצה דמשום חלוצה היתה אסורה לכהן רק מדברי סופרים ולכהן גדול אסורה מצד אלמנות וצ\"ע:",
+                "[אות ט] <b>שם תוי\"ט ד\"ה ובמיתת היבם. דכמו שאשת איש יוצאה בגט. </b>היינו דלא נימא למיפרך מה לאשת איש שיוצאה בגט לזה אמרינן הא נמי בחליצה. ושלא נימא מה לאשת איש שכן אוסרה מתירה לזה אמרינן דה\"נ יבם הוא דאוסר אותה. גמ'. מכל מקום קשה לי דנימא גט יוכיח דמתיר אשת איש שבמיתה ואינו מתיר ביבם. וצ\"ע:",
+                "[אות י] <b>בא\"ד ופרכינן דתצא בגט מקל וחומר. </b>במהרש\"א לס\"ד דהש\"ס דלא ידע למעוטי דקראי היינו דקראי דוכתב לה בכתיבה מתגרשת ולא בחליצה (עיין תוס' גיטין כ\"א ד\"ה ואינה מתגרשת) ופריך דתהא אשת איש יוצאה בחליצה כיון דאיכא קל וחומר לכאן ולכאן יש לומר כל חדא וחדא אוקמא אדוכתיה עיי\"ש. והא דלמסקנא ניחא היינו כיון דצריכים למעוטא דוכתב לה למעט כסף דלא ילפינן מהיקשא דויצאה והיתה וכיון דכתיב וכתב לה דממילא ממעט חליצה הדר ילפינן דיבמה יוצאה בגט ואצטריך מיעוטא דהנעל. ואולם לאביי דסבירא ליה דכסף ממילא אינה יוצאה דאין סניגור נעשה קטיגור אם כן גם למסקנא יקשה למה לי ב' מיעוטים דוכתב לה וקרא דהנעל. אמנם יש לומר דמכל מקום צריך הנעל למעט דלא נילף גט בקל וחומר מאשת איש מה אשת איש דבמיתה גט מתיר יבמה שהיא בלאו לא כל שכן וכמו דילפינן מיתת היבם מהאי טעמא. גם י\"ל למה דאמרינן בסוגיא דככה עיכוכא ממועט גט ופרכינן לה כיון דאיצטריך קרא דעכובא לדברים אחרים לא ממעטינן מה דאתיא בקל וחומר ומשנינן דהנעל ממעט חליצה. ואם כן י\"ל דאם לא נכתב מיעוט כלל ידעינן באיזה ק\"ו נתחיל ללמוד והיינו דנלמוד דאשה יוצאה בחליצה מיבמה דאינה יוצאה בגט מקרא דככה עיכובא דממעט גם גט דכיון דנימא דאשה יוצאת בחליצה ליכא קל וחומר על יבמה שתצא בגט ומתמעט מן ככה עיכובא לזה צריכים קרא וכתב לה למעט אשה בחליצה. והדר ראוי למילף יבמה מאשה דתצא בגט וכיון דהוי ק\"ו לא ממעטינן ליה מן ככה עיכובא לזה צריך קרא דהנעל למעט גט. ונכון בעזה\"י:"
+            ],
+            [
+                "[אות יא] <b>תוי\"ט ד\"ה עבד עברי. יליף שכיר שכיר. </b>בתוספות הקשו דאם כן למאי הלכתא כתיב מכסף מקנתו גבי נמכר לנכרי נילף הכל משכיר שכיר (דגבי נמכר לנכרי כתיב כשכיר שנה בשנה) ותירצו דאיצטריך לכדדרשינן לעיל ואינו נקנה בתבואה וכלים. ואחר כך הקשו דלמה לי והפדה נילף הכל משכיר שכיר וכו'. ותמוה לי הא אי לא כתיב והפדה לא היה מכסף מקנתו מייתר למעט תבואה וכלים לזה כתיב והפדה שיהא מייתר למעט תבואה וכלים. ועיין: (קושית רבינו תהיה ג\"כ אליבא דאמת למ\"ד דיליף מוכי תשיג עיין רש\"י אך מחמת שאפשר ליישב לכן כתב ועיין):",
+                "[אות יב] <b>בהרע\"ב ד\"ה ובשטר. באמה העבריה כו'. </b>וקשה לי דלמ\"ד דלא יליף שכיר שכיר וילפינן קנין כסף במוכר עצמו לישראל מוכי תשיג דאתקש לנמכר לנכרי מנ\"ל דמוכר עצמו לישראל נקנה בשטר דהא נכרי עצמו אינו קונה בשטר ומהיקשא דעברי לעבריה לא נשמע רק מכרוהו בית דין. ועיין:",
+                "[אות יד] <b>תי\"ט ד\"ה ובשטר. ובגמ' פליגי בה רב הונא ורב חסדא. </b>היינו דרב חסדא סבירא ליה דאב המוכר כותב בתי קנוייה לך דיליף שטר באמה מקרא דלא תצא כצאת העבדים אבל נקנית בקנין עבדים דהיינו שטר. ומכל מקום קשה לי דלרב חסדא נילף גם כן שטר היכא דהאדון כותב דלקני בהיקש דויצאה והיתה והיכא דהאב כותב נילף מלא תצא כצאת העבדים דנקנית בקנין עבדים דהיינו בשטר ויהיה קונה בה בשטר בין שהאב כותב בין שהאדון כותב:",
+                "[אות יג] <b>בהרע\"ב ד\"ה ובמיתת האדון. בין לבנו. </b>כיון דאיכא ריבוי ומיעוט מרבינן יותר בן שקם תחת אביו ליעוד. גמרא:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות טו] <b>הרע\"ב ד\"ה נכסים. וטורף אותם מן הלקוחות. </b>וקשה לי לר\"ן דסבירא ליה בבבא קמא (דף י\"ב א') דאין גובים עבדים מיתומים ומלקוחות דעבדא כמטלטלי דמי אם כן מקרי נכסים שאין להם אחריות. ואם כן איך נתן מתני' כלל דנכסים שאין להם אחריות אין נקנים אלא במשיכה הא עבדים נכסים שאין להם אחריות ונקנים בכסף ושטר וחזקה:",
+                "[אות טז] <b>תוי\"ט ד\"ה ובחזקה. ותמה אני דאמאי שייר. </b>קשה לי הא יש לומר דמלתא דאיתא במטלטלין לא קתני כמו שכתב התוי\"ט בעצמו בפרקין לעיל (מתני' ג'):",
+                "[אות יז] <b>שם ד\"ה אלא. ואכתי קשיא חליפים לא יקנו. </b>במחכ\"ת זהו קושית תוספות בבבא מציעא (דף מ\"ו א' ד\"ה ש\"מ) ותירוצם שם כמו שכתב התוי\"ט בשם הסמ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>תוי\"ט ד\"ה אמירתו. בכסף למה לי כלל. </b>קשה לי הא יש לומר דנפקא מינה דמדין אמירתו לגבוה מהני ביה שאלה אבל על ידי הקנין כסף לא מהני שאלה וכמו שכתב הש\"ך (סימן רנ\"ה) דבבא הקדש לגזבר אינו יכול לישאל עלה כיון דמדין קנין הוא:",
+                "[אות יט] <b>בא\"ד בסופו צריכים לדחוק במתניתין דערכין. </b>בתשובת פנים מאירות ח\"ב (סימן כ\"ה) כתב דאין בזה דוחק כל כך דיש לומר דמתני' רמזה במה דנקט כל הנך בבי מעשר עד חמשים ולא סגי ליה למנקט עד שלשים אלא דבא להורות לן דהפליגו בכדי שאין הדעת טועה וקתני א' אומר בי' דומיא דהא' אומר נ' דודאי הפליג בכדי שאין הדעת טועה אף זה שאמר י' ידע שאינו שוה אלא ח' ורצה לוותר:",
+                "[אות כ] <b>הרע\"ב ד\"ה שלא הזמן גרמא. ונשים חייבות. </b>וכן בקידוש היום נשים חייבות דדרשינן זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. וכן במצות דרבנן מחוייבות במגלה ונר חנוכה דאף הם היו באותו הנס:",
+                "[אות כא] <b>שם ד\"ה חוץ מבל תקיף. מאי זקנך כו'. </b>קשה לי הא מסקנא דסוגיין דילפי פאת פאת מבני אהרן ועיין בתוס' דאדחי לטעמא דזקנך ולא זקן אשתך. והרמב\"ם בפירושו ובחבורו נקט הטעם דאשה אינה בהשחתה דלית לה זקן (כפי צד האיבעית אימא קמא) ובחבורו הוליד מזה דין חדש דעבדים מצווים בהשחתה והקפה כיון דיש להם זקן. וכבר תמה בזה המשנה למלך דהא למסקנא הטעם דנשים פטירי מגזירה שוה דפאת פאת ואם כן גם עבדים ליפטרו מגזירה שוה דלה לה מאשה. ולענ\"ד קשה נמי מסוגיא דבבבא קמא (דף פ\"ח ע\"א) מה לאשה שכן אינה במילה קטן יוכיח. ולהרמב\"ם נפרוך מה להני אשה וקטן דאינם מצוות על ההקפה משא\"כ עבד וצ\"ע:",
+                "[אות כב] <b>תוי\"ט ד\"ה וכל מ\"ע שלא כו'. ואם כן תיפוק ליה דנשים חייבות. </b>כך הקשה תוספות ומתרצי דמיירי הכא בלקח על מנת לשלח וכן במעקה שבנה על מנת לבנות מעקה דליכא רק עשה לחוד. אבל הר\"ן נקט הקושיא דפשיטא דהכא אפילו אם הזמן גרמא חייבות אפי' בעשה דכל לאו ועשה שהזמן גרמא כיון דחייבות על הלאו חייבות גם כן על העשה כדאמרינן גבי שמן שריפה וכיסוי הדם דאין עשה דוחה ללא תעשה ועשה ואחד האנשים ואחד נשים שוים בדבר ומסיק דזהו רק היכא דלאו ועשה באים כאחד דתמיד אין נפרדים זה בלא זה אבל באלו דאין תמיד באים כא' דמשכחת בנטלה על מנת לשלח וכדומה באינך דחייב בעשה וליכא לאו בזה אין הנשים מצוות על העשה ואם כן יש לומר דמיירי הכא בכל גווני ואשמועי' דחייבות אפי' על העשה ע\"ש ופליגי תוספות והר\"ן בזה היסוד דתוספות ס\"ל דכל עשה ולא תעשה שהזמן גרמא אין הנשים מצוות רק על הלאו ולא על העשה (ועל הוכחות הר\"ן משמן שריפה כתב תוס' כיון דהלאו אלים שיש עמו עשה בכהאי גוונא אין עשה דוחה ללא תעשה) ולהר\"ן הנשים מחוייבות גם בעשה היכא דתמיד העשה והלאו באים כאחד כמו במלאכת יום טוב:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כג] <b>תוי\"ט ד\"ה הסמיכות. לשון התוס' נראה דמהגשות. </b>ובמגילה (דף כ' ב' ד\"ה לקמיצה) כתבו תוס' וכן תנופה והגשה אינן צריכין כהן וכו'. ודבריהם תמוהים לי דמלבד דסתרי לדבריהם דהכא גם הא מקרא מלא זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן וצע\"ג:",
+                "[אות כד] <b>בא\"ד ואין להביא בהאי ק\"ו שום פרכא. </b>למפרך דמה לבן צאן שטעון כלי בהזאתו משא\"כ בעוף דבעצמו של כהן:",
+                "[אות כה] <b>בא\"ד וכי היכי דשחיטה. </b>דבריהם תמוהים לי בזה דהא באמת אין הקרבן נפסל על ידי סמיכתה ולענין דנחייב אותה לסמוך היאך ס\"ד למילף זה בהיקישא משחיטה הא גם בשחיטה לא מחייבא אלא דכשירה בנשים וצ\"ע. אח\"ז מצאתי בעזה\"י בפני יהושע שעמד בזה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כו] <b>הרע\"ב ד\"ה עד שיהא. כי מטי גמר קידושין הוה ליה מקדש במלוה. </b>תוספות כתבו וא\"ת כיון דבתורת קדושין אתי לידה היכי הוי מלוה הא אמרינן לקמן האומר לאשה התקדשי לי לאחר ל' אפי' נתאכלו המעות מקודשת אלמא לאו מלוה הוא היכא דבתורת קידושין אתו לידה. ויש לומר דיש לחלק דהתם הרי הדיבור נגמר קודם שנתאכלו אבל הכא דלא נגמרו הקדושין עד אחר מסירה אחרונה ובתוך כך אכלה הראשונה איכא למימר דמלוה הן אצלה עכ\"ל. ולא זכיתי לירד לעומק דבריהם הלא דברים אלו מפורשים בסוגיא (דף מ\"ז ריש ע\"א) לא שנו דאמר בזו ובזו (דלא נקנה לה עד נתינת אחרונה שהוא גמר דבורו. רש\"י) אבל באלו אפילו אוכלת נמי מקודשת כי אכלה מדנפשה קאכלה (דמשנגמר הדיבור הקנה לה בתורת קידושין. רש\"י) ומה חידשו תוס' כאילו מסברתם חילקו בכך. ואדרבה מכח קושייתם מהתקדשי לי לאחר ל' היה אפשר לומר דדוקא התם דנגמר כל הנתינה דקדושין רק חסר הזמן דל' יום אבל מה שאוכלת קודם גמר הנתינה אף לאחר גמר דיבורו מקרי מלוה. ואילו מחילוקי דהש\"ס משמע דבאלו אף דלקחה אחד אחד ואכלה הראשונה קודם שנטלה השנייה דומיא דבזו ובזו דגם כן מקודשת כיון דנגמר הדיבור וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כז] <b>במשנה וכן קטן שקידש. </b>הא דלא כייל הכל בחד בבא ולתני בסוף אעפ\"י ששלח סבלונות י\"ל דברישא הא דאינה מקודשת היינו דאינה מקודשת ודאי אבל מ\"מ לחומרא מקודשת דשמא שוה פרוטה במדי אבל בקטן שקידש אינה מקודשת כלל. ולישנא דוכן היינו לענין דסבלונות לא הוי קדושין. אבל לפ\"ז קשה לי בסוגיא אמר רבה ומותבינן אשמעתין דקתני אע\"פ וכו' הא רבה אמר רק דחוששין לסבלונות דהוי ספק קדושין דחיישינן לה והרי במתני' ממילא לחומרא מקודשת דשמא שוה פרוטה במדי וע\"כ דאינה מקודשת היינו דלחומרא אינה מקודשת. ודוחק לומר דפריך באמת מבבא דוכן קטן שקידש דהא לא מקשה רק מרישא וגם כיון דבממילא מה דקתני במתניתין היינו רק דלחומרא אינה מקודשת אם כן דלמא גם קטן שקידש הכי הוא. ודוחק לומר דהפירכא מדלא כללינהו בחד בבא מוכח דאינה מקודשת בקטן היינו אפי' לחומרא אינה מקודשת וכנ\"ל. והיה נראה לומר דפירכת הש\"ס דברישא להוי מקודשת לגמרי מספק ספיקא, ספק שמא שוה פרוטה במדי וספק דסבלונות הוי קדושין. ואולם להפוסקים דמשום שוה פרוטה במדי אינה מקודשת מדאורייתא כיון דליכא כסף במקומו א\"כ ליכא ספק ספיקא דתהוי מקודשת לגמרי אף לקולא. ועיין:"
+            ],
+            [
+                "[אות כח] <b>במשנה ושל שביעית היתה. </b>בתוס' בעבודה זרה (דף ס\"ב ד\"ה נמצא וכו') בסה\"ד ואף ע\"פ שאמרנו דאסור לפרוע חוב בפירות שביעית דכתיב לאכלה ולא לסחורה מ\"מ לקדש בו אשה מותר אע\"ג דלאו לאכלה הוא כדאמרינן (בפרק האיש מקדש) מעשה באחד שקידש וכו' אין האחיות מקודשות אבל הנכריות מקודשות וטעמיה משום פריה ורביה הקילו בה רבנן. ומיהו יש לדחות דהתם דיעבד אבל לכתחילה אסור עכ\"ל. ותמוה לי דנסתפקו בזה אם מותר לקדש לכתחילה בשביעית הא הדבר מפורש בירושלמי (סוף פ\"ח דשביעית) א\"ר יוסי זאת אומרת שאסור ליקח אשה מדמי שביעית והובא בר\"ש (שם משנה ה') וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות כט] <b>הרע\"ב ד\"ה רי\"א. הואיל ויוצא לחולין על ידי פדיון כו'. </b>וכן כתב הרמב\"ם (בפירוש המשניות). ותמוה לי מה חילול הוא זה הא מעשר שני אינו מתחלל אלא על כסף שיש בו צורה וגם איך אמרינן דבשוגג דאיהי לא ניחא לה משום טירחא דאורחא הא כיון דנתחלל אינו צריך להוליך לירושלים וליכא טירחא דאורחא. אלא ודאי הדבר ברור דאין כאן חילול (ובהקדש לרבי מאיר במזיד ולרבי יהודה בשוגג מדין מעילה נפק לחולין משא\"כ במעשר) אלא דהמעשר נשאר בקדושתו והיא צריכה לאוכלם בירושלים בקדושת מעשר אלא דבשוגג הוי טעות דלא ניחא לה בטירחא דאורחא וברור. ומה דדרשינן בסוגיא מעשר לה' הוא בהוייתו יהא היינו לפרש טעמא דרבי מאיר ומהך קרא למד דמעשר שני ממון גבוה. ודלא כהתוי\"ט ד\"ה ובמעשר שני (ועיין פ\"א מ\"ו דמעשר שני בדברי רבינו שם אות ז' ועיין בפני יהושע):"
+            ],
+            [
+                "[אות ל] <b>במשנה מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. </b>מכאן תימה רבתי על דברי הרמב\"ם (פ\"ב מהלכות ביכורים) דמכר פטר חמור דמיה אסורים בהנאה. והא במתני' דהכא קחשיב נמי פטר חמור וקתני דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת וכבר טרח בתשובות נודע ביהודה להשיב בדחוקים ודבריו אינם מספיקים דהא מ\"מ משמע בסוגיא דאם מתני' כר\"י מיירי ג\"כ במחיים ובזה יקשה הא תופס את דמיו. וישבתי בתשובה. ואין להאריך כאן (עיין בת' לרבינו סימן ק\"ס לחלק הכתבים):",
+                "[אות לא] <b>בהרע\"ב ד\"ה וחולין שנשחטו בעזרה. ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה. </b>ומסתימת דברי הרמב\"ם (בפ\"ה מאישות) דהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת דמשמע דגם חולין שנשחטו בעזרה בכלל. דייק הכ\"מ (בפ\"ב מגניבה) דמה שכתב הרמב\"ם שם ודברים אלו דברי קבלה דר\"ל שנאמר כן בקבלה מסיני ולא דהוי דרבנן. ותמיהני איך העלים עין מדברי רמב\"ם שם (הלכות גניבה ה\"ח) דכתב וז\"ל השוחט חולין בעזרה חייב ד' וה' אעפ\"י שחולין שנשחטו בעזרה אסור בהנאה מ\"מ כיון דמדרבנן הוא ה\"ז חייב וראייתו מקדושין ליתא די\"ל דפוסק כרש\"י דגם בשעות דרבנן וחמץ דרבנן אינה מקודשת עיין תוס' בסוגיא (דף נ\"ח א' ד\"ה אלמא). ובתשובה הארכתי:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לב] <b>תוי\"ט ד\"ה מקודשת לשני. ימצאו אותה אשת איש. </b>מזה דדייק הרמב\"ן דאם מת השני או גירש תוך ל' חלו קידושין דהראשון אחר ל' כיון דבשעת חלות הקידושין אינה אשת איש. ובר\"ן הביא דהרשב\"א חולק כיון דקבלה קידושין מהשני נתבטלו קידושי דהראשון לגמרי כיון דאם לא בא אחר וקדשה וחזרה בדבור בעלמא פקעי הקדושין לגמרי כ\"ש כשפשטה ידה וקבלה קידושין מהשני דהוי ביטול אלים טפי ע\"י מעשה. והר\"ן דחה דנהי דמעשה עדיף מדיבור היינו למה שהמעשה מוכיח אבל לא ליותר מכן ולפיכך נהי דבחזרה בטלים הקידושים לפי שחזרה בפירוש. אעפ\"כ בקיבלה קדושין אין המעשה מוכיח לחזור מקדושי ראשון לגמרי אלא עדיין דעתה דאם יהא אפשר לחול דיחולו דהא בגמרא לקמן סברוה לומר אליבא דשמואל מעיקרא דכי אמרי' מקודשת לשני דוקא עד ל' אבל לאחר ל' פקעי קדושי שני וגמרי קדושי ראשון ואע\"ג דלא סלקא הכי היינו בחייו של שני אבל אם מיית חיילי קדושי ראשון דהרי משמע דאין הדבר פשוט שתהא קבלת קדושין שנייה חזרה גמורה עכ\"ל. ולענ\"ד היה נראה דאין מזה ראיה דבשלמא אם היה אפשר לומר דבחייו של שני אחר ל' פקעי קידושי שני ויחולו קדושי דהראשון אז היה קבלת קדושין השניים לאו דרך חזרה דכוונתה מיד שמקדשת עצמה להשני עד ל' ואח\"כ יפקעו וישארו דהראשון אבל לפי האמת דאי אפשר שיפקעו בכדי וא\"כ לא יחולו קידושי דהראשון בזה אמרי' דהוי חזרה דאין דעתה לענין אם ימות או יגרש:",
+                "[אות לג] <b>תוי\"ט ד\"ה מקודשת ואינה מקודשת. ועיין (מ\"ג פ\"ז) דגיטין. </b>מכאן תמה בספר מכתב מאלי' על הרמ\"ה בטור אה\"ע (סימן קמ\"ה) דבמעכשיו ולאחר מיתה בודאי תנאי הוא. הא במתניתין דהכא גם במעכשיו מספקים ספק תנאי ספק חזרה ובסוגיא מדמינן הכא לההיא דגיטין מהיום ולאחר מיתה:"
+            ],
+            [
+                "[אות לד] <b>תוי\"ט ד\"ה ואם הראה. דאע\"ג דנקט דמי בעסקא. </b>מדנקט בעיסקא ולא משני דהרא' לה דמי מה שלקח בהלואה נראה דבזה באמת מקודשת דהמעות שלו ממש הם לכל מילי אלא דהוא בעל חוב ודוקא דמי עיסקא כיון דתמיד צריך להיותם בידו לאעסוקי' ביה ולא למשתי ביה שכרא מה\"ט אם מת לא נעשו מטלטלי דיתמי כדאמרי' בב\"מ (דף ק\"ד ב') בזה דוקא אינה מקודשת. ואולם ברמב\"ם איתא שלקח במלוה וצ\"ע. וחידוש שלא הערו מזה נושאי כליו אח\"ז רב מצאתי במהריק\"ש שעמד בזה באה\"ע (סי' ל\"ה) וכתב דט\"ס הוא ברמב\"ם:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לה] <b>תוי\"ט ד\"ה לאחר שיחלוץ. רבי עקיבא היא. </b>לרב דאמר ביבמות דלכ\"ע אין קדושין תופסים ביבמה לשוק דלא תהיה היינו שלא יהא בה הויה א\"כ מתני' דהכא אתיא ככ\"ע אלא אנן דקי\"ל כשמואל דהוי ספק אם לא תהיה אתיא לזה או דרק ללאו אתא. מדלא נפרש כן ממתני' דהכא צ\"ל דמתני' כרע\"ק. ולדידן דלא קי\"ל כרע\"ק דעת הרמב\"ם כיון דעתה בת קדושין היא לשוויה ספק קידושין לא מקרי לאחר שיחלוץ דשלב\"ל והיא מקודשת גמורה אבל דעת רוב הפוסקים והכי קי\"ל (בש\"ע סימן מ) דלאחר שיחלוץ הוי ספק קידושין דדלמא אין קדושין תופסים קודם חליצה והוי דשלב\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לו] <b>הרע\"ב ד\"ה אני קדשתיה נאמן. לכנסה. </b>ואם אחר שכנסה בא אחר ואמר אני קדשתיה אינו נאמן לאסרה עליו. גמרא. ובר\"ן כתב הרשב\"א דמסתבר דלא כנסה ממש אלא התירוה להנשא וכו' אבל בא שני מקודם שהתירוה ועמד הראשון וכנסה מוציאים אותה מידו כיון שכנס שלא ברצון חכמים ולא דמי לשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דשאני התם שנשאת ע\"פ עדים עכ\"ל. ותמוה לי דמאי צריכא לזה הטעם דעבר על רצון חכמים ולא בפשוט דהוי ע\"א בהכחשה ובהתירו תחלה י\"ל דנעשה כב' אבל בלא התירוה הוי ע\"א בהכחשה ומדינא תצא. גם מ\"ש הר\"ן ולא דמי לב' אומרים מת. הא התם בעיא שהיא אומרת ברי כשנשאת לאחד מעידיה (כמבואר בכתובות דף כ\"ב) והכא היא אינה יודעת למי קדשה אביה. וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות לז] <b>הרע\"ב ד\"ה נאמן. דכתיב את בתי נתתי. </b>הכי איתא בגמ' מנין לאב שנאמן לאסור את בתו דכתיב את בתי. ובת\"י בכתובות (דף כ\"ב) הקשו מה צריך קרא תיפוק ליה דנאמן מטעם דהואיל ובידו לקדשה כדאמרי' (פי\"ג) בעל שאמר גרשתי את אשתי דנאמן הואיל דבידו לגרשה. וקשה לי על קושייתם הא שם בגרשתי אינו נאמן למפרע הרי דמטעם בידו אינו נאמן רק על להבא ובקרא דאת בתי הא אמר שקידשה כבר קודם שזינתה ולומר דקושייתם על לשון הגמ' מנין לאב שנאמן לאסרה דמשמע דצריך קרא על הנאמנות לאסרה ובזה קושייתם למ\"ד שם דבאומר גרשתי למפרע פלגינן דבוריה ונאמן לענין מכאן ולהבא ה\"נ באומר קדשתי למפרע נאמן על להבא לאסרה מכח דפלגינן דיבוריה. מלבד דדחיקא לומר כן דדלמא רב ס\"ל כמ\"ד דלא פלגינן דיבוריה גם הא נ\"מ באומר קדשתי לפלוני ועתה הוא מת ובא לאסרה לקרובים של פלוני או לעלמא מדין יבמה לשוק דבזה ל\"ש לומר פלגי' דיבורא דהא פלוני הוא מת (או נ\"מ באומר שקבל קדושיו ואין ידוע לו ממי קיבל דאסורה לעלמא ואין בידו) וילפי' מקרא דמ\"מ נאמן דהא בקרא דאמר קדשתי למפרע קודם שזינתה ונאמן על למפרע דהא סוקלין אותה. ואולי י\"ל דקושייתם עפ\"ד במסכתין (דף ס\"ג ב' ד\"ה לקטלא) דבאמת וסקלוה מיירי דווקא ע\"י עדי הקדושין דהא לקטלא לא הימניה מיהו לאיסורא הימניה רחמנא דכתיב את בתי נתתי עיי\"ש. וא\"כ אין ראיה מקרא דנאמן לענין למפרע די\"ל דאיסורא משום דנאמן על מכאן ולהבא ומ\"מ קשה דלמא אדרבא מכח יתורא דקרא דלענין מכאן ולהבא פשיטא דנאמן מכח דהוא בידו מוכח דהקרא אתי לענין למפרע. וצ\"ע:",
+                "[אות לח] <b>תוי\"ט ד\"ה נשבית. וכתב הר\"ן וא\"ת להימני' במיגו דאי בעי אמר קדשתיה בביאה לפסול לה. </b>לענ\"ד י\"ל לשיטת המרדכי הובא במהרש\"א במסכתין (דף ס\"ה ב' בתד\"ה נטמאו). דהיכי דע\"א נאמן משום דבידו מ\"מ אם הבעל דין מכחישו אינו נאמן א\"כ לפי מ\"ש תוס' כתובות (דף כ\"ב א') דהימניה רחמנא לאב משום דהוי קצת בידו לקדשה. א\"כ י\"ל דאינו נאמן לומר קדשתיה בביאה לפסול לה דלענין קידושי ביאה יכולה להכחישו בברי שלא נבעלה ובמקום הכחשתה י\"ל דאין האב נאמן. ובעלמא באומר קדשתי בתי בפניה והיא מכחישתו י\"ל דהוא נאמן במיגו דקדשתיה שלא בפניה אבל בקדושי ביאה לפסול לה לא שייך לומר כן. ואולם על המרדכי הנ\"ל קשה לי מסוגיא דפרכינן על ההיא דנשבית ופדיתיה והרי בידו להשיאה לחלל הא כיון דבאנו להאמינו דנשבית מכח דבידו לפסלה ממילא בהיא אומרת לא נשבית אינו נאמן דהא אף במקום דנאמנות משום דבידו מהני הכחשת בע\"ד. ואף במודית דנשבית נאמנת לומר דטהורה היא במגו דלא נשבית וצ\"ע:",
+                "[אות לט] <b>שם תוי\"ט ד\"ה בשעת מיתתו. אורחא דמלתא. </b>ואפשר לומר דלרבותא נקט אף דבשעת מיתתו ליכא מגו כ\"כ דשמא אין בו כח כמ\"ש תוספות (בשמעתין ד\"ה רבי אומר) דבאמת אינו נאמן אלא בלא אחזיק באחי. ואף לתירוצם קמא י\"ל דמ\"מ רבותא היא. ובאמת על תירוצם הב' הנ\"ל דלקושטא דמלתא הדין דבאומר בשעת מיתה באחזיק באחי דאין לו מגו דאולי אין בו כח לגרש תמוה לי הא להדיא איתא בב\"ב (דף קל\"ח ריש ע\"א) ההוא דהוי קשכיב א\"ל אשתך למאן עיי\"ש דמדמי לבעל שאמר גרשתי דנאמן במגו דבידו לגרשה הרי דאף באומר בשעת מיתה נאמן דהוי מגו. וצ\"ע:",
+                "[אות מ] <b>שם תוי\"ט ד\"ה יש לי בנים. ופירוש מוחזק לא. </b>לא הבנתי העתקת דברי רבינו התוי\"ט לדברי הר\"ן כאן דהר\"ן לא כתב כן אלא באומר אין לי אחים בזה אינו נאמן נגד העדים אלא נגד מוחזק לן בלא עדים והר\"ן קאי אברייתא דבסוגיא אבל הכא במתני' באומר יש לי בנים פשיטא דאף בעדים שיש לו אחים דנאמן כיון דמתירתה ע\"י אמירתו דיש לו בנים דזהו אינו נגד העדים. אלא דהרשב\"ם ב\"ב כתב דבמוחזק בעדים שיש לו אחים אינו נאמן לומר יש לי בנים:"
+            ],
+            [
+                "[אות מא] <b>תוי\"ט ד\"ה ואמר קדשתי. אמר זו היא אינו נאמן. </b>ונלע\"ד ראי' לזה דהרי הר\"ן עצמו כתב בפ\"י דגטין (דף קע\"ג ע\"ב) וז\"ל ועוד אי מדינא אסור היאך מותר בעדות ע\"א הא אין דבר שבערוה כו' ולכאורה קשה הא התם הוי נמי לברר ודומה למתני' ז' קדשתי את בתי דנאמן ע\"א. אלא ע\"כ כמ\"ש התי\"ט דהיכא דבא לומר דאין זה בכלל הספק שנסתפקנו בו אין עד אחד נאמן:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מב] <b>תוי\"ט ד\"ה כ\"מ. האי גוונא. </b>ואתיא למעוטי נמי מצרי ב' שנשא מצרית א' דהולד שני ולא אזלינן בתר הזכר שיהיה הולד שלישי. וגם עמוני שנשא מצרית דהולך אחר הפגום שבשניהם דאם הולד זכר שדינן בתר דידיה והוא עמון שאסור לעולם ואם הולד נקבה שדינן בתר דידה והיא מצרית. גמ'. וגם אתיא למעוטי חלל שנשא כשרה למה דס\"ל למתני' דהכא כר' דוסתאי דהולד כשר לכהונה כמ\"ש התוי\"ט ד\"ה ואיזו זו כהנת:",
+                "[אות מג] <b>שם תוי\"ט ד\"ה ואיזו זו אלמנה. ותמהני דלא. </b>כך הקשה המהרש\"א ועי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מד] <b>תוי\"ט ד\"ה כולם. חששא דכי יסיר לפי שלא חששה התורה ליחס אלא המיוחסים. </b>כצ\"ל:",
+                "[אות מה] <b>בא\"ד לאו בני הסרה נינהו ע\"כ. </b>לא זכיתי להבין דהרי חרורי אסור בשפחה כדאיתא במתני' (פ\"ד מ\"ה) דגיטין הרי דמוזהר בלאו דחיתון א\"כ אמאי מותר בנתינה ועי' בתוי\"ט (לעיל פ\"ג מי\"ג). ובתוס' יבמות (דף ע\"ט) כתבו דלאו דלא תתחתן איכא למילף משאר פסולי קהל כגון ממזר עמוני ומואבי דשרו בקהל גרים אבל לאו דלא יהיה קדש ל\"ש למילף דהא לא תפסי קדושין בשפחה ולא הוי דומיא דשארי פסולים ומש\"ה חרורי מותר בממזר ואסור בשפחה והא דממזר מותר בשפחה היינו כדכתב הר\"ן בשם ר\"ת (בסוף פ' דלעיל) כמ\"ש התוי\"ט שם בשמו (ועי' פ\"ד מ\"ד דגיטין בתוי\"ט מה שהביא בשם התוס'):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מו] <b>תוי\"ט ד\"ה ר' יהודה. דהא מדינא לא הוי אלא ספק ממזר. </b>אע\"ג דאבא שאול מיירי אפי' ברוב פסולים כמ\"ש התוי\"ט במ\"ב מ\"מ הוי רק ספק דשמא אזלא איהי לגביה הו\"ל קבוע וכ\"כ הב\"ש (סי' ד' ס\"ק כ\"ו) ועי\"ש דתמה דהא גם להתירו בממזרת ד\"ת א\"צ לה דהא ספק ממזר מותר מה\"ת בממזרת כדדרשינן בסוגיא בקהל ודאי לא יבא ולא בקהל ספק והניח בתימה. גם יש לעיין מפ\"ק דכתובות דנאמנת להכשיר בתה לכהונה אף דלכהונה בלא דבורה אסורה מה\"ת וצ\"ל דהתם מסייעם חזקת כשרות דהאם וכמ\"ש הנ\"י (פ\"ז דיבמות) והא דהוצרכו הה\"מ והר\"ן לתת טעם דנאמנת להכשיר הולד לקהל משום דד\"ת בלא דיבורה כשר י\"ל דלא סגי להו בטעמא דחזקת כשרות דבאו ליתן טעם למ\"ש הרמב\"ם בא\"א שהלך בעלה למדה\"י והיא טוענת מגוי ועבד נתעברתי דנאמנת להכשיר הולד והתם ליכא חזקת כשרות דהאם דהא האם אסורה עכ\"פ ועיין:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מז] <b>במשנה והגמלין רובן כשרים. </b>והא דאיתא בברייתא (רפ\"ב דנדה דף י\"ד) רוכבי גמלים רובם רשעים כתבו התוס' שם לתרץ דהתם מיירי ברוכבים ומשום הרהור והכא במתני' לא מיירי ברוכבים אלא דנותנים הסחורה על הגמלים והם הולכים ברגל ברחוק מקום סכנות עיי\"ש:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Kiddushin/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Kiddushin/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8968ed147a523e2532361af96b5ce6bf096609fc
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Kiddushin/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,144 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Kiddushin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Kiddushin",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות ג] <b>תוי\"ט ד\"ה בג' דרכים. היכא דאיכא פלוגתא. </b>כי הכא דבג' אלו נקנית ובחופה אינה נקנית:",
+                "[אות ד] <b>תוי\"ט ד\"ה בשלש דרכים כו'. דאשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא. </b>בתוספות כתבו דהיינו דהגזירה שוה לא הוי רק (במתני') [דקיחה] דקרא היינו כסף אבל לא לקנינים אחרים (כמו דלא ילפינן מהך גזירה שוה משדה לקנין חזקה) אלא דהיסוד דחליפין איתנהו בכלל כסף לזה קאמר דאינו מדין כסף דהא איתנהו אף בפחות משוה פרוטה דליכא כסף. וכתבו תוספות ואם תאמר כיון דפשיטא לן דאין אשה נקנית בחליפין אמאי אצטריך קרא (לקמן דף ח') בכסף נקנה ואין נקנה בתורת תבואה וכלים דהיינו חליפין תיפוק ליה דאתקש עברי לעבריה וכו' ויש לומר דריבוי קנינים ילפינן מהיקישא ולא מיעוט קנינים עכ\"ל. ותמוה לי מאד דמאי הוצרכו להקשות דנילף עברי מעבריה הא בקדושין נמי ליכא מיעוט על חליפין אלא דכיון דחליפין אינו מדין כסף ממילא לית לן לימוד דתקנה בחליפין ואם כן מהאי טעמא עצמו יקשה דלמה לי בעבד קרא למעט חליפין הא בקרא כתיב רק כסף ומהיכי תיתי לן לומר דיקנה בחליפין כיון דאינו בכלל כסף וזה לא יתורץ בתירוצם הנ\"ל. תו קשה לי אמאי לא נקטו הקושיא בהיפוך דמאי פרכינן בסוגיא ואימא הכי נמי הא יש לומר דמקשינן אחרת לעבריה דאיכא מיעוט מקרא דמכסף מקנתו למעט חליפין. וזה יש ליישב דהא באמת מסקינן דקרא לא אתי למעט חליפין רק למעט בלית בו שוה פרוטה דאף דמקרבה הנייתו לא מהני. וקושייתם רק לס\"ד דשם דבא למעט חליפים. ואם כן לא הוה מצי להקשות בהיפוך כנ\"ל. דיש לומר דפירכת הש\"ס ואימא ה\"נ היינו למסקנא דלית לן מיעוט בעבד למעט חליפין. אמנם באמת כיון דאתינן להכא גם קושייתם ליכא דיש לומר לאותו ס\"ד דלקמן היינו אומרים דמסברא חליפים בכלל כסף והא דאשה לא נקנית בחליפין היינו דילפינן בהיקישא דאם אחרת למעט חליפין אלא דלבתר דמסקינן דקרא לא אתי למעט חליפין פרכינן הכא ואימא הכי נמי דנימא קידושין ועבד לקני בחליפין דהוי כסף ומצרכינן לשנויא דכיון דאיתא בפחות משוה פרוטה אינו בכלל כסף. ויעוין בתוספות גיטין (דף ל\"ט ב' ד\"ה משום דהוי כליו ש\"מ וכו') היתה זוכה עצמה בחליפין משום דחליפין דמי לכסף וכו' וכל היכא דכסף קונה חליפין נמי קני לבר מאשה משום דבפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה וזה שלא כדברי תוספות דהכא דהטעם דאין חליפין בכלל כסף. ובאמת תמהני (הא שם בעבד כנעני) למאי צריכים לזה הא בפשוטו כמו דילפינן כסף שטר וחזקה מהיקשא דלרשת אחוזה ה\"נ חליפין דהוי כאחוזה דנקנה בחליפין וצע\"ג:",
+                "[אות א] <b>בהרע\"ב ד\"ה בשטר. אף על פי שאין בו שוה פרוטה. </b>בהרי\"ף ירושלמי הדא דתימא בשטר שאין בו שוה פרוטה אבל אם יש בו שוה פרוטה כסף הוא. ועיין בר\"ן כתב דליכא למימר דהרי\"ף בא לומר הטעם דמנ\"ל דלא צריך שיהא בשטר שוה פרוטה לזה קאמר דאם איתא דיש בה שוה פרוטה תיפוק ליה מדין כסף. והר\"ן סתר דלמאי צריכא לזה הא בלאו הכי ידעינן כיון דמקשינן הויה ליציאה נילף מה יציאה דאף על גב שאין בו שוה פרוטה כדאמרינן בגיטין וכו'. ובאמת יש לומר דגם בגט לא ידעינן מסברא דס\"ד דכיון דכתיב ונתן בעינן מידי דנתינה שיהא שוה פרוטה אלא כיון דילפינן בקדושין דלא צריך שיהיה בו שוה פרוטה דאם כן היינו כסף ואחר כך ילפינן יציאה מהוייה דלא צריך שיהיה בו שוה פרוטה. ואולם מטעם אחר קשה דדלמא באמת בגט וקדושין בעינן שיהיה בו שוה פרוטה ובאמת אין נפקא מינה בקדושי שטר דממילא הוי כסף וההיקש דיצאה והיתה הא מצטריך לכמה דינים ולא שייך בזה אין היקש למחצה דבאמת נקנית בשטר שיש בו שוה פרוטה כמו דיוציא אלא דבלאו הכי מקודשת מדין כסף. גם אם איתא דצריכים ראיה לזה יקשה לרב יוסף דסבירא ליה לקמן (דף ז' ע\"ב) דבכסף מידי דקייץ בעינן וללישנא בתרא אף באמר כל דהו הכי הוא אם כן אצטריך שפיר לקנין שטר ביש בו שוה פרוטה אלא דלא שמו אותו תחלה דאין שם כסף עלה בזה נקנית בשטר דיש בו שיעור נתינה כיון דבאמת הוא שוה פרוטה. גם יקשה לרבי מאיר דסבירא ליה עידי חתימה כרתי ומצד כסף היה צריך שיהיה בפני שני עדים זולת לשיטת רבינו תם דלרבי מאיר צריך גם כן למסרו בעדים. אבל הא הרי\"ף לא סבירא ליה כן וסבירא ליה דאף לרבי אלעזר אף עידי מסירה כרתי:",
+                "[אות ב] <b>בא\"ד בתך מקודשת לי. </b>וכן כתב רש\"י ובביאה בא עליה ואומר לה התקדשי לי בביאה זו. וק\"ק למה הצריך שיאמר לי בקידושי ביאה. כיון דלא שייך ביה דלמא לאחר מקדשה:",
+                "[אות ה] <b>שם תוי\"ט ד\"ה בשתי דרכים. למעוטי חליצה. </b>והנה הא דאמרינן בסוגיא דמניינא למעוטי חליצה הכי נמי הוה מצי למעוטי כסף לרבא דסבירא ליה לקמן (דף ה' א') הא דאין אשה יוצאת בכסף בגזירה שוה דויצאה והיתה דמה הויה בכסף אף יציאה בכסף היינו דדרשינן וכתב בכתיבה מתגרשת ולא בדבר אחר. אלא משום דאביי דאמר שם דאינה יוצאה בכסף משום שיאמרו כסף מכניס כסף מוציא אין סניגור נעשה קטיגור משום הכי נקט למעט חליצה דהוי לכולי עלמא. והנה לכאורה באמת קשה לאביי כיון דע\"כ וכתב הוי מיעוטא מדא\"י בחליצה אם כן ממילא גם כסף ממועט ולמאי צריך לסברה הנ\"ל דאין סניגור נעשה קטיגור. ונראה דהיה קשה לאביי כפירכת הש\"ס לרבא שם דדלמא וכתב היינו דבכתיבה מתגרשת ולא מתקדשת בכתיבה דמסתבר יותר לומר כן דאם נמעט ולא מתגרשת בדבר אחר סותרים בזה שני דברים לגבי כסף ההיקש דויצאה והיתה ולגבי חליצה הק\"ו יותר היה לדרוש ואינה מתקדשת בכתיבה דסותרים רק ההיקש דויצאה והיתה. לזה אמר אביי דכסף ודאי אינו מוציא דאין סניגור נעשה קטיגור ולגבי חליצה מסתבר יותר לדרוש ולא בחליצה לסתור הק\"ו מלדרוש דאינה מתקדשת בכתיבה לסתור ההיקש. או דיש לומר כיון דעל כל פנים חדא מלתא סתרי' סבירא ליה לאביי גם כן כסברת רבא דמסתבר לומר קאי בגירושין ממעט גירושין. אבל אלולי סברא דאין סניגור נעשה קטיגור אף על פי כן היה מסתבר יותר לדרוש ולא מתקדשת בכתיבה כי היכי דלא לסתור תרווייהו היקישא וק\"ו. ובזה מיושב מה דקשה לי לכאורה לרב הונא דסבירא ליה חופה קונה מק\"ו ואמרינן בסוגיין הא דלא חשיב במתני' חופה דמלתא דלא כתיבה באורייתא לא קתני. אם כן יקשה מניינא דקונה עצמה בב' דרכים למעוטי מאי דליכא למימר למעוטי חליצה הא כיון דאף אם היה חליצה קונה לא היה ראוי למחשביה כיון דלא כתיבא ואתיא רק בק\"ו ומה דאינו ראוי למחשבי לא שייך למימר ביה דאתי למעוטי כמו שכתבו תוספות גיטין (דף ה' א' ד\"ה כשנישאת) (ועל יסוד זה דתוספות קשה לי מסוגיא דיבמות (דף ג' ב') ואי לא ס\"ל דהדדי חדא למעוטי דחבריה וכו'. והא מדלא חשיב דדידיה ע\"כ כדאמרינן שם לפי שאינו בצרת צרתה. אם כן איך אמרינן למעוטי דחבריה הא ממילא לא היה ראוי למחשביה כיון דאינו בצרת צרתה וצלע\"ג) ולפי הנ\"ל ניחא דיש לומר דס\"ל כרבא ומניינא למעוטי כסף דלא ילפינן מויצאה והיתה. ומכל מקום עדיין קצת קשה דהא אביי הוא דמשני מלתא דלא כתיבא באורייתא ולאביי לשיטתו דסבר אין סניגור נעשה קטיגור וע\"כ דמניינא אתיא למעוטי חליצה ויקשה כנ\"ל. ואם דנימא דשייך גם כן למעוטי כסף ואשמעינן זהו עצמו דאמרינן אין סניגור נעשה קטיגור. אם כן אמאי נקט סתמא דהש\"ס למעוטי חליצה דאינו לכולי עלמא דלרב הונא אי אפשר לומר כן לימא למעוטי כסף דהוי לכולי עלמא:",
+                "[אות ו] <b>בא\"ד דלא תיתי מקל וחומר מיבמה. </b>בתוס' (דף י\"ד) הקשו דאיכא למפרך מה ליבמה שכן בלאו מה שאין כן באשת איש דבמיתה ותירצו כיון דמצינו דחליצה מפקעת האיסור אין חילוק בין חמור לקל כדאמרינן ביבמות (קי\"ט ע\"א) מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת עיי\"ש. ומכל מקום ל\"ק לר\"נ בשמיה דרבה בר\"א דסבירא ליה ביבמות שם לחלק בין לאו לכרת אם כן למאי איצטרך ספר כריתות למעט מחליצה הא בלאו הכי ליכא ק\"ו. דהא הקרא איצטריך למעט שלא תהיה יוצאה בכסף מהקישא דיציאה להויה. גם בעיקר קושית תוס' נראה דקושייתם על לישנא דהש\"ס דנקט הקל וחומר דאשת איש מיבמה אבל באמת יש למנקט הק\"ו חליצה מגט מה גט שאינו מתיר את היבמה מתיר האשה. חליצה שמתיר ליבמה מכל שכן שמתיר לאשה. ומהאי טעמא תמוה לי באמת דנלמד דשפחה כנענית תהא יוצאה בחליצה בק\"ו מיבמה ועיין בתוס' במסכתין (דף ג' ע\"ב) דהקשו כן וכתבו דאין לומר אשה תוכיח. דמה לאשה שאינה יוצאה בכסף. ותירצו דיש לומר דמה ליבמה שיוצא במיתת בעלה מה שאין כן בשפחה כנענית דאינה יוצאת במיתת האדון. והא דלא ילפינן אמה העבריה בקל וחומר מיבמה דתצא בחליצה דיש לומר אשה תוכיח ואי דמה לאשה שאינה יוצאה בכסף שפחה כנענית תוכיח ואי דמה לשפחה כנענית דאינה יוצאה במיתת האדון אשה תוכיח ע\"ש. וקשה לי דמכל מקום נילף חליצה משטר מה שטר שאינו מוציא היבמה מוציא השפחה כנענית חליצה שמוציא היבמה מכל שכן שמוציא שפחה כנענית ואי דמה לשטר שכן מוציא את האשה יש לומר ראשי אברים יוכיח שאין מוציאים אשה ומוציאים שפחה כנענית. ובמהרש\"א שם הקשה דמכל מקום נילף אמה העבריה ואי דאשה ושפחה כנענית תוכיח נימא מה להנך שאינן יוצאין בסימני נערות ע\"ש ולענ\"ד גם כן שפחה כנענית קשה דנילף בקל וחומר חליצה משטר וכנ\"ל:",
+                "[אות ז] <b>בא\"ד שאינה יוצאה בגט. </b>דילפי' לקמן דף י\"ד דכתיב לה ולא ליבמה. רש\"י. אין זה מסקנא דשם אלא דממעטינן מהנעל דנעל אין מידי אחרינא לא וצ\"ע:",
+                "[אות ח] <b>שם תוי\"ט ד\"ה וקונה א\"ע בגט. ולכ\"ע בעשה. </b>גם אין להוכיח מדאמר רחמנא אלמנה לכהן גדול אסורה מכלל דלכולי עלמא שריא. דדלמא לכהן גדול בלאו ולכולי עלמא בעשה. גמ'. וקשה לי בגוה דאיך נידק מאלמנה לכהן גדול הא דרשינן בסמוך (דף י\"ד) ונקרא שמו בישראל כיון דחלץ לה הותרה לכל ישראל. אם כן אף אם לו יהיה דמיתת הבעל לחוד אינו מתיר מכל מקום אם מת הבעל ונפלה לפני יבם וחליץ לה המיתה עם החליצה מתירה ושפיר צריך קרא לאסור אלמנה לכהן גדול בנחלצה דמשום חלוצה היתה אסורה לכהן רק מדברי סופרים ולכהן גדול אסורה מצד אלמנות וצ\"ע:",
+                "[אות ט] <b>שם תוי\"ט ד\"ה ובמיתת היבם. דכמו שאשת איש יוצאה בגט. </b>היינו דלא נימא למיפרך מה לאשת איש שיוצאה בגט לזה אמרינן הא נמי בחליצה. ושלא נימא מה לאשת איש שכן אוסרה מתירה לזה אמרינן דה\"נ יבם הוא דאוסר אותה. גמ'. מכל מקום קשה לי דנימא גט יוכיח דמתיר אשת איש שבמיתה ואינו מתיר ביבם. וצ\"ע:",
+                "[אות י] <b>בא\"ד ופרכינן דתצא בגט מקל וחומר. </b>במהרש\"א לס\"ד דהש\"ס דלא ידע למעוטי דקראי היינו דקראי דוכתב לה בכתיבה מתגרשת ולא בחליצה (עיין תוס' גיטין כ\"א ד\"ה ואינה מתגרשת) ופריך דתהא אשת איש יוצאה בחליצה כיון דאיכא קל וחומר לכאן ולכאן יש לומר כל חדא וחדא אוקמא אדוכתיה עיי\"ש. והא דלמסקנא ניחא היינו כיון דצריכים למעוטא דוכתב לה למעט כסף דלא ילפינן מהיקשא דויצאה והיתה וכיון דכתיב וכתב לה דממילא ממעט חליצה הדר ילפינן דיבמה יוצאה בגט ואצטריך מיעוטא דהנעל. ואולם לאביי דסבירא ליה דכסף ממילא אינה יוצאה דאין סניגור נעשה קטיגור אם כן גם למסקנא יקשה למה לי ב' מיעוטים דוכתב לה וקרא דהנעל. אמנם יש לומר דמכל מקום צריך הנעל למעט דלא נילף גט בקל וחומר מאשת איש מה אשת איש דבמיתה גט מתיר יבמה שהיא בלאו לא כל שכן וכמו דילפינן מיתת היבם מהאי טעמא. גם י\"ל למה דאמרינן בסוגיא דככה עיכוכא ממועט גט ופרכינן לה כיון דאיצטריך קרא דעכובא לדברים אחרים לא ממעטינן מה דאתיא בקל וחומר ומשנינן דהנעל ממעט חליצה. ואם כן י\"ל דאם לא נכתב מיעוט כלל ידעינן באיזה ק\"ו נתחיל ללמוד והיינו דנלמוד דאשה יוצאה בחליצה מיבמה דאינה יוצאה בגט מקרא דככה עיכובא דממעט גם גט דכיון דנימא דאשה יוצאת בחליצה ליכא קל וחומר על יבמה שתצא בגט ומתמעט מן ככה עיכובא לזה צריכים קרא וכתב לה למעט אשה בחליצה. והדר ראוי למילף יבמה מאשה דתצא בגט וכיון דהוי ק\"ו לא ממעטינן ליה מן ככה עיכובא לזה צריך קרא דהנעל למעט גט. ונכון בעזה\"י:"
+            ],
+            [
+                "[אות יא] <b>תוי\"ט ד\"ה עבד עברי. יליף שכיר שכיר. </b>בתוספות הקשו דאם כן למאי הלכתא כתיב מכסף מקנתו גבי נמכר לנכרי נילף הכל משכיר שכיר (דגבי נמכר לנכרי כתיב כשכיר שנה בשנה) ותירצו דאיצטריך לכדדרשינן לעיל ואינו נקנה בתבואה וכלים. ואחר כך הקשו דלמה לי והפדה נילף הכל משכיר שכיר וכו'. ותמוה לי הא אי לא כתיב והפדה לא היה מכסף מקנתו מייתר למעט תבואה וכלים לזה כתיב והפדה שיהא מייתר למעט תבואה וכלים. ועיין: (קושית רבינו תהיה ג\"כ אליבא דאמת למ\"ד דיליף מוכי תשיג עיין רש\"י אך מחמת שאפשר ליישב לכן כתב ועיין):",
+                "[אות יב] <b>בהרע\"ב ד\"ה ובשטר. באמה העבריה כו'. </b>וקשה לי דלמ\"ד דלא יליף שכיר שכיר וילפינן קנין כסף במוכר עצמו לישראל מוכי תשיג דאתקש לנמכר לנכרי מנ\"ל דמוכר עצמו לישראל נקנה בשטר דהא נכרי עצמו אינו קונה בשטר ומהיקשא דעברי לעבריה לא נשמע רק מכרוהו בית דין. ועיין:",
+                "[אות יד] <b>תי\"ט ד\"ה ובשטר. ובגמ' פליגי בה רב הונא ורב חסדא. </b>היינו דרב חסדא סבירא ליה דאב המוכר כותב בתי קנוייה לך דיליף שטר באמה מקרא דלא תצא כצאת העבדים אבל נקנית בקנין עבדים דהיינו שטר. ומכל מקום קשה לי דלרב חסדא נילף גם כן שטר היכא דהאדון כותב דלקני בהיקש דויצאה והיתה והיכא דהאב כותב נילף מלא תצא כצאת העבדים דנקנית בקנין עבדים דהיינו בשטר ויהיה קונה בה בשטר בין שהאב כותב בין שהאדון כותב:",
+                "[אות יג] <b>בהרע\"ב ד\"ה ובמיתת האדון. בין לבנו. </b>כיון דאיכא ריבוי ומיעוט מרבינן יותר בן שקם תחת אביו ליעוד. גמרא:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות טו] <b>הרע\"ב ד\"ה נכסים. וטורף אותם מן הלקוחות. </b>וקשה לי לר\"ן דסבירא ליה בבבא קמא (דף י\"ב א') דאין גובים עבדים מיתומים ומלקוחות דעבדא כמטלטלי דמי אם כן מקרי נכסים שאין להם אחריות. ואם כן איך נתן מתני' כלל דנכסים שאין להם אחריות אין נקנים אלא במשיכה הא עבדים נכסים שאין להם אחריות ונקנים בכסף ושטר וחזקה:",
+                "[אות טז] <b>תוי\"ט ד\"ה ובחזקה. ותמה אני דאמאי שייר. </b>קשה לי הא יש לומר דמלתא דאיתא במטלטלין לא קתני כמו שכתב התוי\"ט בעצמו בפרקין לעיל (מתני' ג'):",
+                "[אות יז] <b>שם ד\"ה אלא. ואכתי קשיא חליפים לא יקנו. </b>במחכ\"ת זהו קושית תוספות בבבא מציעא (דף מ\"ו א' ד\"ה ש\"מ) ותירוצם שם כמו שכתב התוי\"ט בשם הסמ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>תוי\"ט ד\"ה אמירתו. בכסף למה לי כלל. </b>קשה לי הא יש לומר דנפקא מינה דמדין אמירתו לגבוה מהני ביה שאלה אבל על ידי הקנין כסף לא מהני שאלה וכמו שכתב הש\"ך (סימן רנ\"ה) דבבא הקדש לגזבר אינו יכול לישאל עלה כיון דמדין קנין הוא:",
+                "[אות יט] <b>בא\"ד בסופו צריכים לדחוק במתניתין דערכין. </b>בתשובת פנים מאירות ח\"ב (סימן כ\"ה) כתב דאין בזה דוחק כל כך דיש לומר דמתני' רמזה במה דנקט כל הנך בבי מעשר עד חמשים ולא סגי ליה למנקט עד שלשים אלא דבא להורות לן דהפליגו בכדי שאין הדעת טועה וקתני א' אומר בי' דומיא דהא' אומר נ' דודאי הפליג בכדי שאין הדעת טועה אף זה שאמר י' ידע שאינו שוה אלא ח' ורצה לוותר:",
+                "[אות כ] <b>הרע\"ב ד\"ה שלא הזמן גרמא. ונשים חייבות. </b>וכן בקידוש היום נשים חייבות דדרשינן זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. וכן במצות דרבנן מחוייבות במגלה ונר חנוכה דאף הם היו באותו הנס:",
+                "[אות כא] <b>שם ד\"ה חוץ מבל תקיף. מאי זקנך כו'. </b>קשה לי הא מסקנא דסוגיין דילפי פאת פאת מבני אהרן ועיין בתוס' דאדחי לטעמא דזקנך ולא זקן אשתך. והרמב\"ם בפירושו ובחבורו נקט הטעם דאשה אינה בהשחתה דלית לה זקן (כפי צד האיבעית אימא קמא) ובחבורו הוליד מזה דין חדש דעבדים מצווים בהשחתה והקפה כיון דיש להם זקן. וכבר תמה בזה המשנה למלך דהא למסקנא הטעם דנשים פטירי מגזירה שוה דפאת פאת ואם כן גם עבדים ליפטרו מגזירה שוה דלה לה מאשה. ולענ\"ד קשה נמי מסוגיא דבבבא קמא (דף פ\"ח ע\"א) מה לאשה שכן אינה במילה קטן יוכיח. ולהרמב\"ם נפרוך מה להני אשה וקטן דאינם מצוות על ההקפה משא\"כ עבד וצ\"ע:",
+                "[אות כב] <b>תוי\"ט ד\"ה וכל מ\"ע שלא כו'. ואם כן תיפוק ליה דנשים חייבות. </b>כך הקשה תוספות ומתרצי דמיירי הכא בלקח על מנת לשלח וכן במעקה שבנה על מנת לבנות מעקה דליכא רק עשה לחוד. אבל הר\"ן נקט הקושיא דפשיטא דהכא אפילו אם הזמן גרמא חייבות אפי' בעשה דכל לאו ועשה שהזמן גרמא כיון דחייבות על הלאו חייבות גם כן על העשה כדאמרינן גבי שמן שריפה וכיסוי הדם דאין עשה דוחה ללא תעשה ועשה ואחד האנשים ואחד נשים שוים בדבר ומסיק דזהו רק היכא דלאו ועשה באים כאחד דתמיד אין נפרדים זה בלא זה אבל באלו דאין תמיד באים כא' דמשכחת בנטלה על מנת לשלח וכדומה באינך דחייב בעשה וליכא לאו בזה אין הנשים מצוות על העשה ואם כן יש לומר דמיירי הכא בכל גווני ואשמועי' דחייבות אפי' על העשה ע\"ש ופליגי תוספות והר\"ן בזה היסוד דתוספות ס\"ל דכל עשה ולא תעשה שהזמן גרמא אין הנשים מצוות רק על הלאו ולא על העשה (ועל הוכחות הר\"ן משמן שריפה כתב תוס' כיון דהלאו אלים שיש עמו עשה בכהאי גוונא אין עשה דוחה ללא תעשה) ולהר\"ן הנשים מחוייבות גם בעשה היכא דתמיד העשה והלאו באים כאחד כמו במלאכת יום טוב:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כג] <b>תוי\"ט ד\"ה הסמיכות. לשון התוס' נראה דמהגשות. </b>ובמגילה (דף כ' ב' ד\"ה לקמיצה) כתבו תוס' וכן תנופה והגשה אינן צריכין כהן וכו'. ודבריהם תמוהים לי דמלבד דסתרי לדבריהם דהכא גם הא מקרא מלא זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן וצע\"ג:",
+                "[אות כד] <b>בא\"ד ואין להביא בהאי ק\"ו שום פרכא. </b>למפרך דמה לבן צאן שטעון כלי בהזאתו משא\"כ בעוף דבעצמו של כהן:",
+                "[אות כה] <b>בא\"ד וכי היכי דשחיטה. </b>דבריהם תמוהים לי בזה דהא באמת אין הקרבן נפסל על ידי סמיכתה ולענין דנחייב אותה לסמוך היאך ס\"ד למילף זה בהיקישא משחיטה הא גם בשחיטה לא מחייבא אלא דכשירה בנשים וצ\"ע. אח\"ז מצאתי בעזה\"י בפני יהושע שעמד בזה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כו] <b>הרע\"ב ד\"ה עד שיהא. כי מטי גמר קידושין הוה ליה מקדש במלוה. </b>תוספות כתבו וא\"ת כיון דבתורת קדושין אתי לידה היכי הוי מלוה הא אמרינן לקמן האומר לאשה התקדשי לי לאחר ל' אפי' נתאכלו המעות מקודשת אלמא לאו מלוה הוא היכא דבתורת קידושין אתו לידה. ויש לומר דיש לחלק דהתם הרי הדיבור נגמר קודם שנתאכלו אבל הכא דלא נגמרו הקדושין עד אחר מסירה אחרונה ובתוך כך אכלה הראשונה איכא למימר דמלוה הן אצלה עכ\"ל. ולא זכיתי לירד לעומק דבריהם הלא דברים אלו מפורשים בסוגיא (דף מ\"ז ריש ע\"א) לא שנו דאמר בזו ובזו (דלא נקנה לה עד נתינת אחרונה שהוא גמר דבורו. רש\"י) אבל באלו אפילו אוכלת נמי מקודשת כי אכלה מדנפשה קאכלה (דמשנגמר הדיבור הקנה לה בתורת קידושין. רש\"י) ומה חידשו תוס' כאילו מסברתם חילקו בכך. ואדרבה מכח קושייתם מהתקדשי לי לאחר ל' היה אפשר לומר דדוקא התם דנגמר כל הנתינה דקדושין רק חסר הזמן דל' יום אבל מה שאוכלת קודם גמר הנתינה אף לאחר גמר דיבורו מקרי מלוה. ואילו מחילוקי דהש\"ס משמע דבאלו אף דלקחה אחד אחד ואכלה הראשונה קודם שנטלה השנייה דומיא דבזו ובזו דגם כן מקודשת כיון דנגמר הדיבור וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כז] <b>במשנה וכן קטן שקידש. </b>הא דלא כייל הכל בחד בבא ולתני בסוף אעפ\"י ששלח סבלונות י\"ל דברישא הא דאינה מקודשת היינו דאינה מקודשת ודאי אבל מ\"מ לחומרא מקודשת דשמא שוה פרוטה במדי אבל בקטן שקידש אינה מקודשת כלל. ולישנא דוכן היינו לענין דסבלונות לא הוי קדושין. אבל לפ\"ז קשה לי בסוגיא אמר רבה ומותבינן אשמעתין דקתני אע\"פ וכו' הא רבה אמר רק דחוששין לסבלונות דהוי ספק קדושין דחיישינן לה והרי במתני' ממילא לחומרא מקודשת דשמא שוה פרוטה במדי וע\"כ דאינה מקודשת היינו דלחומרא אינה מקודשת. ודוחק לומר דפריך באמת מבבא דוכן קטן שקידש דהא לא מקשה רק מרישא וגם כיון דבממילא מה דקתני במתניתין היינו רק דלחומרא אינה מקודשת אם כן דלמא גם קטן שקידש הכי הוא. ודוחק לומר דהפירכא מדלא כללינהו בחד בבא מוכח דאינה מקודשת בקטן היינו אפי' לחומרא אינה מקודשת וכנ\"ל. והיה נראה לומר דפירכת הש\"ס דברישא להוי מקודשת לגמרי מספק ספיקא, ספק שמא שוה פרוטה במדי וספק דסבלונות הוי קדושין. ואולם להפוסקים דמשום שוה פרוטה במדי אינה מקודשת מדאורייתא כיון דליכא כסף במקומו א\"כ ליכא ספק ספיקא דתהוי מקודשת לגמרי אף לקולא. ועיין:"
+            ],
+            [
+                "[אות כח] <b>במשנה ושל שביעית היתה. </b>בתוס' בעבודה זרה (דף ס\"ב ד\"ה נמצא וכו') בסה\"ד ואף ע\"פ שאמרנו דאסור לפרוע חוב בפירות שביעית דכתיב לאכלה ולא לסחורה מ\"מ לקדש בו אשה מותר אע\"ג דלאו לאכלה הוא כדאמרינן (בפרק האיש מקדש) מעשה באחד שקידש וכו' אין האחיות מקודשות אבל הנכריות מקודשות וטעמיה משום פריה ורביה הקילו בה רבנן. ומיהו יש לדחות דהתם דיעבד אבל לכתחילה אסור עכ\"ל. ותמוה לי דנסתפקו בזה אם מותר לקדש לכתחילה בשביעית הא הדבר מפורש בירושלמי (סוף פ\"ח דשביעית) א\"ר יוסי זאת אומרת שאסור ליקח אשה מדמי שביעית והובא בר\"ש (שם משנה ה') וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות כט] <b>הרע\"ב ד\"ה רי\"א. הואיל ויוצא לחולין על ידי פדיון כו'. </b>וכן כתב הרמב\"ם (בפירוש המשניות). ותמוה לי מה חילול הוא זה הא מעשר שני אינו מתחלל אלא על כסף שיש בו צורה וגם איך אמרינן דבשוגג דאיהי לא ניחא לה משום טירחא דאורחא הא כיון דנתחלל אינו צריך להוליך לירושלים וליכא טירחא דאורחא. אלא ודאי הדבר ברור דאין כאן חילול (ובהקדש לרבי מאיר במזיד ולרבי יהודה בשוגג מדין מעילה נפק לחולין משא\"כ במעשר) אלא דהמעשר נשאר בקדושתו והיא צריכה לאוכלם בירושלים בקדושת מעשר אלא דבשוגג הוי טעות דלא ניחא לה בטירחא דאורחא וברור. ומה דדרשינן בסוגיא מעשר לה' הוא בהוייתו יהא היינו לפרש טעמא דרבי מאיר ומהך קרא למד דמעשר שני ממון גבוה. ודלא כהתוי\"ט ד\"ה ובמעשר שני (ועיין פ\"א מ\"ו דמעשר שני בדברי רבינו שם אות ז' ועיין בפני יהושע):"
+            ],
+            [
+                "[אות ל] <b>במשנה מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. </b>מכאן תימה רבתי על דברי הרמב\"ם (פ\"ב מהלכות ביכורים) דמכר פטר חמור דמיה אסורים בהנאה. והא במתני' דהכא קחשיב נמי פטר חמור וקתני דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת וכבר טרח בתשובות נודע ביהודה להשיב בדחוקים ודבריו אינם מספיקים דהא מ\"מ משמע בסוגיא דאם מתני' כר\"י מיירי ג\"כ במחיים ובזה יקשה הא תופס את דמיו. וישבתי בתשובה. ואין להאריך כאן (עיין בת' לרבינו סימן ק\"ס לחלק הכתבים):",
+                "[אות לא] <b>בהרע\"ב ד\"ה וחולין שנשחטו בעזרה. ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה. </b>ומסתימת דברי הרמב\"ם (בפ\"ה מאישות) דהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת דמשמע דגם חולין שנשחטו בעזרה בכלל. דייק הכ\"מ (בפ\"ב מגניבה) דמה שכתב הרמב\"ם שם ודברים אלו דברי קבלה דר\"ל שנאמר כן בקבלה מסיני ולא דהוי דרבנן. ותמיהני איך העלים עין מדברי רמב\"ם שם (הלכות גניבה ה\"ח) דכתב וז\"ל השוחט חולין בעזרה חייב ד' וה' אעפ\"י שחולין שנשחטו בעזרה אסור בהנאה מ\"מ כיון דמדרבנן הוא ה\"ז חייב וראייתו מקדושין ליתא די\"ל דפוסק כרש\"י דגם בשעות דרבנן וחמץ דרבנן אינה מקודשת עיין תוס' בסוגיא (דף נ\"ח א' ד\"ה אלמא). ובתשובה הארכתי:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לב] <b>תוי\"ט ד\"ה מקודשת לשני. ימצאו אותה אשת איש. </b>מזה דדייק הרמב\"ן דאם מת השני או גירש תוך ל' חלו קידושין דהראשון אחר ל' כיון דבשעת חלות הקידושין אינה אשת איש. ובר\"ן הביא דהרשב\"א חולק כיון דקבלה קידושין מהשני נתבטלו קידושי דהראשון לגמרי כיון דאם לא בא אחר וקדשה וחזרה בדבור בעלמא פקעי הקדושין לגמרי כ\"ש כשפשטה ידה וקבלה קידושין מהשני דהוי ביטול אלים טפי ע\"י מעשה. והר\"ן דחה דנהי דמעשה עדיף מדיבור היינו למה שהמעשה מוכיח אבל לא ליותר מכן ולפיכך נהי דבחזרה בטלים הקידושים לפי שחזרה בפירוש. אעפ\"כ בקיבלה קדושין אין המעשה מוכיח לחזור מקדושי ראשון לגמרי אלא עדיין דעתה דאם יהא אפשר לחול דיחולו דהא בגמרא לקמן סברוה לומר אליבא דשמואל מעיקרא דכי אמרי' מקודשת לשני דוקא עד ל' אבל לאחר ל' פקעי קדושי שני וגמרי קדושי ראשון ואע\"ג דלא סלקא הכי היינו בחייו של שני אבל אם מיית חיילי קדושי ראשון דהרי משמע דאין הדבר פשוט שתהא קבלת קדושין שנייה חזרה גמורה עכ\"ל. ולענ\"ד היה נראה דאין מזה ראיה דבשלמא אם היה אפשר לומר דבחייו של שני אחר ל' פקעי קידושי שני ויחולו קדושי דהראשון אז היה קבלת קדושין השניים לאו דרך חזרה דכוונתה מיד שמקדשת עצמה להשני עד ל' ואח\"כ יפקעו וישארו דהראשון אבל לפי האמת דאי אפשר שיפקעו בכדי וא\"כ לא יחולו קידושי דהראשון בזה אמרי' דהוי חזרה דאין דעתה לענין אם ימות או יגרש:",
+                "[אות לג] <b>תוי\"ט ד\"ה מקודשת ואינה מקודשת. ועיין (מ\"ג פ\"ז) דגיטין. </b>מכאן תמה בספר מכתב מאלי' על הרמ\"ה בטור אה\"ע (סימן קמ\"ה) דבמעכשיו ולאחר מיתה בודאי תנאי הוא. הא במתניתין דהכא גם במעכשיו מספקים ספק תנאי ספק חזרה ובסוגיא מדמינן הכא לההיא דגיטין מהיום ולאחר מיתה:"
+            ],
+            [
+                "[אות לד] <b>תוי\"ט ד\"ה ואם הראה. דאע\"ג דנקט דמי בעסקא. </b>מדנקט בעיסקא ולא משני דהרא' לה דמי מה שלקח בהלואה נראה דבזה באמת מקודשת דהמעות שלו ממש הם לכל מילי אלא דהוא בעל חוב ודוקא דמי עיסקא כיון דתמיד צריך להיותם בידו לאעסוקי' ביה ולא למשתי ביה שכרא מה\"ט אם מת לא נעשו מטלטלי דיתמי כדאמרי' בב\"מ (דף ק\"ד ב') בזה דוקא אינה מקודשת. ואולם ברמב\"ם איתא שלקח במלוה וצ\"ע. וחידוש שלא הערו מזה נושאי כליו אח\"ז רב מצאתי במהריק\"ש שעמד בזה באה\"ע (סי' ל\"ה) וכתב דט\"ס הוא ברמב\"ם:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לה] <b>תוי\"ט ד\"ה לאחר שיחלוץ. רבי עקיבא היא. </b>לרב דאמר ביבמות דלכ\"ע אין קדושין תופסים ביבמה לשוק דלא תהיה היינו שלא יהא בה הויה א\"כ מתני' דהכא אתיא ככ\"ע אלא אנן דקי\"ל כשמואל דהוי ספק אם לא תהיה אתיא לזה או דרק ללאו אתא. מדלא נפרש כן ממתני' דהכא צ\"ל דמתני' כרע\"ק. ולדידן דלא קי\"ל כרע\"ק דעת הרמב\"ם כיון דעתה בת קדושין היא לשוויה ספק קידושין לא מקרי לאחר שיחלוץ דשלב\"ל והיא מקודשת גמורה אבל דעת רוב הפוסקים והכי קי\"ל (בש\"ע סימן מ) דלאחר שיחלוץ הוי ספק קידושין דדלמא אין קדושין תופסים קודם חליצה והוי דשלב\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לו] <b>הרע\"ב ד\"ה אני קדשתיה נאמן. לכנסה. </b>ואם אחר שכנסה בא אחר ואמר אני קדשתיה אינו נאמן לאסרה עליו. גמרא. ובר\"ן כתב הרשב\"א דמסתבר דלא כנסה ממש אלא התירוה להנשא וכו' אבל בא שני מקודם שהתירוה ועמד הראשון וכנסה מוציאים אותה מידו כיון שכנס שלא ברצון חכמים ולא דמי לשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דשאני התם שנשאת ע\"פ עדים עכ\"ל. ותמוה לי דמאי צריכא לזה הטעם דעבר על רצון חכמים ולא בפשוט דהוי ע\"א בהכחשה ובהתירו תחלה י\"ל דנעשה כב' אבל בלא התירוה הוי ע\"א בהכחשה ומדינא תצא. גם מ\"ש הר\"ן ולא דמי לב' אומרים מת. הא התם בעיא שהיא אומרת ברי כשנשאת לאחד מעידיה (כמבואר בכתובות דף כ\"ב) והכא היא אינה יודעת למי קדשה אביה. וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות לז] <b>הרע\"ב ד\"ה נאמן. דכתיב את בתי נתתי. </b>הכי איתא בגמ' מנין לאב שנאמן לאסור את בתו דכתיב את בתי. ובת\"י בכתובות (דף כ\"ב) הקשו מה צריך קרא תיפוק ליה דנאמן מטעם דהואיל ובידו לקדשה כדאמרי' (פי\"ג) בעל שאמר גרשתי את אשתי דנאמן הואיל דבידו לגרשה. וקשה לי על קושייתם הא שם בגרשתי אינו נאמן למפרע הרי דמטעם בידו אינו נאמן רק על להבא ובקרא דאת בתי הא אמר שקידשה כבר קודם שזינתה ולומר דקושייתם על לשון הגמ' מנין לאב שנאמן לאסרה דמשמע דצריך קרא על הנאמנות לאסרה ובזה קושייתם למ\"ד שם דבאומר גרשתי למפרע פלגינן דבוריה ונאמן לענין מכאן ולהבא ה\"נ באומר קדשתי למפרע נאמן על להבא לאסרה מכח דפלגינן דיבוריה. מלבד דדחיקא לומר כן דדלמא רב ס\"ל כמ\"ד דלא פלגינן דיבוריה גם הא נ\"מ באומר קדשתי לפלוני ועתה הוא מת ובא לאסרה לקרובים של פלוני או לעלמא מדין יבמה לשוק דבזה ל\"ש לומר פלגי' דיבורא דהא פלוני הוא מת (או נ\"מ באומר שקבל קדושיו ואין ידוע לו ממי קיבל דאסורה לעלמא ואין בידו) וילפי' מקרא דמ\"מ נאמן דהא בקרא דאמר קדשתי למפרע קודם שזינתה ונאמן על למפרע דהא סוקלין אותה. ואולי י\"ל דקושייתם עפ\"ד במסכתין (דף ס\"ג ב' ד\"ה לקטלא) דבאמת וסקלוה מיירי דווקא ע\"י עדי הקדושין דהא לקטלא לא הימניה מיהו לאיסורא הימניה רחמנא דכתיב את בתי נתתי עיי\"ש. וא\"כ אין ראיה מקרא דנאמן לענין למפרע די\"ל דאיסורא משום דנאמן על מכאן ולהבא ומ\"מ קשה דלמא אדרבא מכח יתורא דקרא דלענין מכאן ולהבא פשיטא דנאמן מכח דהוא בידו מוכח דהקרא אתי לענין למפרע. וצ\"ע:",
+                "[אות לח] <b>תוי\"ט ד\"ה נשבית. וכתב הר\"ן וא\"ת להימני' במיגו דאי בעי אמר קדשתיה בביאה לפסול לה. </b>לענ\"ד י\"ל לשיטת המרדכי הובא במהרש\"א במסכתין (דף ס\"ה ב' בתד\"ה נטמאו). דהיכי דע\"א נאמן משום דבידו מ\"מ אם הבעל דין מכחישו אינו נאמן א\"כ לפי מ\"ש תוס' כתובות (דף כ\"ב א') דהימניה רחמנא לאב משום דהוי קצת בידו לקדשה. א\"כ י\"ל דאינו נאמן לומר קדשתיה בביאה לפסול לה דלענין קידושי ביאה יכולה להכחישו בברי שלא נבעלה ובמקום הכחשתה י\"ל דאין האב נאמן. ובעלמא באומר קדשתי בתי בפניה והיא מכחישתו י\"ל דהוא נאמן במיגו דקדשתיה שלא בפניה אבל בקדושי ביאה לפסול לה לא שייך לומר כן. ואולם על המרדכי הנ\"ל קשה לי מסוגיא דפרכינן על ההיא דנשבית ופדיתיה והרי בידו להשיאה לחלל הא כיון דבאנו להאמינו דנשבית מכח דבידו לפסלה ממילא בהיא אומרת לא נשבית אינו נאמן דהא אף במקום דנאמנות משום דבידו מהני הכחשת בע\"ד. ואף במודית דנשבית נאמנת לומר דטהורה היא במגו דלא נשבית וצ\"ע:",
+                "[אות לט] <b>שם תוי\"ט ד\"ה בשעת מיתתו. אורחא דמלתא. </b>ואפשר לומר דלרבותא נקט אף דבשעת מיתתו ליכא מגו כ\"כ דשמא אין בו כח כמ\"ש תוספות (בשמעתין ד\"ה רבי אומר) דבאמת אינו נאמן אלא בלא אחזיק באחי. ואף לתירוצם קמא י\"ל דמ\"מ רבותא היא. ובאמת על תירוצם הב' הנ\"ל דלקושטא דמלתא הדין דבאומר בשעת מיתה באחזיק באחי דאין לו מגו דאולי אין בו כח לגרש תמוה לי הא להדיא איתא בב\"ב (דף קל\"ח ריש ע\"א) ההוא דהוי קשכיב א\"ל אשתך למאן עיי\"ש דמדמי לבעל שאמר גרשתי דנאמן במגו דבידו לגרשה הרי דאף באומר בשעת מיתה נאמן דהוי מגו. וצ\"ע:",
+                "[אות מ] <b>שם תוי\"ט ד\"ה יש לי בנים. ופירוש מוחזק לא. </b>לא הבנתי העתקת דברי רבינו התוי\"ט לדברי הר\"ן כאן דהר\"ן לא כתב כן אלא באומר אין לי אחים בזה אינו נאמן נגד העדים אלא נגד מוחזק לן בלא עדים והר\"ן קאי אברייתא דבסוגיא אבל הכא במתני' באומר יש לי בנים פשיטא דאף בעדים שיש לו אחים דנאמן כיון דמתירתה ע\"י אמירתו דיש לו בנים דזהו אינו נגד העדים. אלא דהרשב\"ם ב\"ב כתב דבמוחזק בעדים שיש לו אחים אינו נאמן לומר יש לי בנים:"
+            ],
+            [
+                "[אות מא] <b>תוי\"ט ד\"ה ואמר קדשתי. אמר זו היא אינו נאמן. </b>ונלע\"ד ראי' לזה דהרי הר\"ן עצמו כתב בפ\"י דגטין (דף קע\"ג ע\"ב) וז\"ל ועוד אי מדינא אסור היאך מותר בעדות ע\"א הא אין דבר שבערוה כו' ולכאורה קשה הא התם הוי נמי לברר ודומה למתני' ז' קדשתי את בתי דנאמן ע\"א. אלא ע\"כ כמ\"ש התי\"ט דהיכא דבא לומר דאין זה בכלל הספק שנסתפקנו בו אין עד אחד נאמן:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מב] <b>תוי\"ט ד\"ה כ\"מ. האי גוונא. </b>ואתיא למעוטי נמי מצרי ב' שנשא מצרית א' דהולד שני ולא אזלינן בתר הזכר שיהיה הולד שלישי. וגם עמוני שנשא מצרית דהולך אחר הפגום שבשניהם דאם הולד זכר שדינן בתר דידיה והוא עמון שאסור לעולם ואם הולד נקבה שדינן בתר דידה והיא מצרית. גמ'. וגם אתיא למעוטי חלל שנשא כשרה למה דס\"ל למתני' דהכא כר' דוסתאי דהולד כשר לכהונה כמ\"ש התוי\"ט ד\"ה ואיזו זו כהנת:",
+                "[אות מג] <b>שם תוי\"ט ד\"ה ואיזו זו אלמנה. ותמהני דלא. </b>כך הקשה המהרש\"א ועי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מד] <b>תוי\"ט ד\"ה כולם. חששא דכי יסיר לפי שלא חששה התורה ליחס אלא המיוחסים. </b>כצ\"ל:",
+                "[אות מה] <b>בא\"ד לאו בני הסרה נינהו ע\"כ. </b>לא זכיתי להבין דהרי חרורי אסור בשפחה כדאיתא במתני' (פ\"ד מ\"ה) דגיטין הרי דמוזהר בלאו דחיתון א\"כ אמאי מותר בנתינה ועי' בתוי\"ט (לעיל פ\"ג מי\"ג). ובתוס' יבמות (דף ע\"ט) כתבו דלאו דלא תתחתן איכא למילף משאר פסולי קהל כגון ממזר עמוני ומואבי דשרו בקהל גרים אבל לאו דלא יהיה קדש ל\"ש למילף דהא לא תפסי קדושין בשפחה ולא הוי דומיא דשארי פסולים ומש\"ה חרורי מותר בממזר ואסור בשפחה והא דממזר מותר בשפחה היינו כדכתב הר\"ן בשם ר\"ת (בסוף פ' דלעיל) כמ\"ש התוי\"ט שם בשמו (ועי' פ\"ד מ\"ד דגיטין בתוי\"ט מה שהביא בשם התוס'):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מו] <b>תוי\"ט ד\"ה ר' יהודה. דהא מדינא לא הוי אלא ספק ממזר. </b>אע\"ג דאבא שאול מיירי אפי' ברוב פסולים כמ\"ש התוי\"ט במ\"ב מ\"מ הוי רק ספק דשמא אזלא איהי לגביה הו\"ל קבוע וכ\"כ הב\"ש (סי' ד' ס\"ק כ\"ו) ועי\"ש דתמה דהא גם להתירו בממזרת ד\"ת א\"צ לה דהא ספק ממזר מותר מה\"ת בממזרת כדדרשינן בסוגיא בקהל ודאי לא יבא ולא בקהל ספק והניח בתימה. גם יש לעיין מפ\"ק דכתובות דנאמנת להכשיר בתה לכהונה אף דלכהונה בלא דבורה אסורה מה\"ת וצ\"ל דהתם מסייעם חזקת כשרות דהאם וכמ\"ש הנ\"י (פ\"ז דיבמות) והא דהוצרכו הה\"מ והר\"ן לתת טעם דנאמנת להכשיר הולד לקהל משום דד\"ת בלא דיבורה כשר י\"ל דלא סגי להו בטעמא דחזקת כשרות דבאו ליתן טעם למ\"ש הרמב\"ם בא\"א שהלך בעלה למדה\"י והיא טוענת מגוי ועבד נתעברתי דנאמנת להכשיר הולד והתם ליכא חזקת כשרות דהאם דהא האם אסורה עכ\"פ ועיין:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מז] <b>במשנה והגמלין רובן כשרים. </b>והא דאיתא בברייתא (רפ\"ב דנדה דף י\"ד) רוכבי גמלים רובם רשעים כתבו התוס' שם לתרץ דהתם מיירי ברוכבים ומשום הרהור והכא במתני' לא מיירי ברוכבים אלא דנותנים הסחורה על הגמלים והם הולכים ברגל ברחוק מקום סכנות עיי\"ש:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה קידושין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Nazir/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Nazir/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b12608d738aa61f2a3d74d91fdee4b27d4a5570e
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Nazir/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json	
@@ -0,0 +1,186 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Nazir",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה נזיר",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>הרע\"ב ד\"ה האומר אהא כו'. אם נתכוון כו'. </b>דבלא\"ה י\"ל דלמא אהא לפוטרו מקרבנות קאמר. גמרא:",
+                "[אות ג] <b>תי\"ט ד\"ה הריני כזה. דטפי משמע אהא. </b>וכ\"כ הר\"ן נדרים ד\"ט א' ד\"ה כשהיה בשם רבותי' וכתב עלה ואינו נראה בעיני דהריני לא גרע מאהא וכו' והתוי\"ט פ\"א (מ\"א) דנדרים ד\"ה כנדרי וכו' העתיק כסתימת דברי הר\"ן דבאומר הריני לחוד אף שלא אמר כנדרי רשעים מהני וכאן הביא כסתימת דברי תוס' דהריני לא מהני:",
+                "[אות ב] <b>בהרע\"ב ד\"ה רבי מאיר. הואיל ונזיר עובר כו'. </b>היינו נזיר טהור אבל נזיר טמא י\"ל הרי עלי לפטרו מקרבנות קאמר. גמרא:"
+            ],
+            [
+                "[אות ד] <b>במשנה מה בין נזיר עולם כו'. </b>וא\"ת שאלה איכא ביניהו דנזיר שמשון ליתא בשאלה ונזיר עולם איתא בשאלה (כדאיתא במכות דף כ\"ב א') וי\"ל מלתא דליתא בנזירות לא קתני. ואם ישאל על נזירתו אז לא הוי נזיר והכי קאמר מה בין נזיר שמשון לנזיר עולם כששניהם נזירים תוס':",
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה אינו כו'. וכ\"כ הרמב\"ם בחיבורו. </b>וכ\"כ רש\"י פ\"ק דסוטה (דף ט' ע\"ב ד\"ה ניכרין דברי אמת):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ו] <b>תוי\"ט ד\"ה ומגלח כו'. בדברים חלוקים כו'. </b>זהו תירוצא דרבה אבל רבא משני דשאני התם דהא קתני הריני נזיר אחת ופירשו תוס' דס\"ל דמה דקתני מכאן ועד סוף עולם קאי באומר אחת. ואינך אמוראי לא משמע להו דקאי מכאן ועד סוף עולם אאחת (ומתני' דלק' מכאן ועד מקום פלוני דלא מיירי באחת לא קשה לשינויא דרבא דהתם דמיירי בהחזיק בדרך מסתמא מפני אונס הדרך קיבל עליו נזירות להנצל מסכנת הדרך לסך מהלך ימים עד מקום פלוני ומסתמא אין דעתו להיות נזיר כ\"א בהיותו בדרך. תוס' ד\"ה ולהוי). וא\"כ הרע\"ב דכתב (במתני' ג') ובין שאמר ה\"נ אחת מכאן ועד סוף עולם משמע דמיירי דוקא באמר אחת וזהו כשינויא דרבא. ואלו מה דכתב הרע\"ב כאן הואיל ותלה נזירתו בדברים חלוקים משמע דנקט לתירוצו דרבה וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ז] <b>תוי\"ט ד\"ה אמר. דנזירות חדא אריכא כו'. </b>ולענ\"ד אף לת\"ק דרבי מ\"מ י\"ל דהכא בעי שיאמר כמנין דבלא\"ה כיון דאית ליה קיצותא והו\"מ לומר שס\"ה נזירות ומדלא אמר הכי מפרשים דברי' דקיבל רק נזירות א' ל' יום וכוונתו מרובה עלי כאילו קבלתי כמנין ימות החמה כההיא דמתני' דלעיל (מ\"ג) במכאן ועד סוף עולם כמ\"ש התוי\"ט אלא ע\"כ דהכא דאומר כמנין שאני דא\"א לפרש דבריו בענין אחר. אח\"כ מצאתי בעזה\"י שכ\"כ במ\"ל וכן מצאתי בעזה\"י בשיטה מקובצת למוהר\"ר ב\"א שהביא בשם הרא\"ש דלת\"ק דר' דגם בלא מנין אמרינן נזירות הרבה קיבל עליה היינו בלית ביה קיצותא אבל באית ביה קיצותא אמרי' דנזירות אחד ארוך קיבל עליה ע\"ש. והיינו דאזיל בשיטת רש\"י לעיל דפירש דפירכת הש\"ס וליהוי כל אוונא ואוונא קאי אברייתא דמכאן ועד מקום פלוני ועלה משנינן לחלק בין אית ליה קיצותא ללית ביה קיצותא א\"כ מבואר דבאית ליה קיצותא מפרשים נזירות חדא אריכתא. וממילא הו\"ה לשיטת תוס' דלעיל וכפי מה שהעתיק התי\"ט לעיל למה דס\"ל דפרכת הש\"ס הנ\"ל קאי אמתני' דמכאן ועד סוף העולם א\"כ מבואר דבאית ליה קיצותא מפרשים נזירות א' ל' יום וא\"כ בין כך ובין כך הכא גבי ימות החמה גם לת\"ק דר' בעינן דוקא כמנין דבלא\"ה לתוס' הוי נזיר ל' יום ולהרא\"ש הוי נזיר שנה א':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ח] <b>תי\"ט סד\"ה אמר אמרה פרה. ויאמר עשו בלבו רש\"י. </b>עיין בע\"ז (דף י\"ז תוס' ד\"ה עד שאנו כו'):",
+                "[אות ט] <b>בהרע\"ב ד\"ה בש\"א כו'. דאזלי לטעמייהו. </b>דליכא למימר דמיירי באומר נזיר מיין דא\"כ היאך אמר ר\"י אף כשאמרו ב\"ש וכו' אלא ע\"כ דמיירי באומר ממנה ואשמעינן ג\"כ הפלוגתא באומר ממנה אם הוי נזיר (עי' תוספות) וצריכי כל הני גרוגרות ובשרה ודלת כמ\"ש התי\"ט:",
+                "[אות י] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה וב\"ה אומרים. לדבריהם דב\"ש. </b>דליכא למימר דבאמת טעמיה דב\"ה רק דלטעמיה אזלי דמבשרה לא הוי נזיר דא\"כ הא דנקט מתני' דהכא בענין תנאי אם עמדה טעמא דב\"ש אתי לאשמעי' אלא ע\"כ דגם לענין התנאי נחלקו ואף דלב\"ה בלא\"ה לא הוי נזיר מ\"מ נ\"מ לב\"ה באומר התנאי הזה בנזירות מיין. תוס'. ולא זכיתי להבין הא ביסוד זה ליכא פלוגתא דאם לא העמידה ועמדה מאיליה לפ\"מ דקיימין עתה בקושית תוס' גם לב\"ה נתקיים התנאי שלא העמידה ואם אומר הריני נזיר מיין הוא נזיר וא\"כ האי חידושא הוי חידוש להלכתא דמדב\"ש נשמע לב\"ה בפירוש נזיר מיין ולא שייך בזה טעמא דב\"ש אתי לאשמעי' וצ\"ע. ובעיקר קושית תוס' היה נראה עפ\"י הצעת דבריהם מקודם (ד\"ה מי קתני) דל\"ש להגיה אלא דוקא היכא דמוכח כן מכח עיקר הפלוגתא וא\"כ אם היה עיקר רק לענין מבשרה לא היה שייך להגיה לא (וזה מוכרח להגיה דא\"כ לתני סתם אלא ע\"כ מוכח מעיקר הפלוגתא. ועי' בתוספות באותו דיבור לעיל וא\"ת והשתא):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יא] <b>במשנה ושמע וכו' ועלי לגלח נזיר. </b>דאילו לא אמר רק ואני לחוד אמרי' דפלגיה דדבורי' קיבל עלי' וקאי אריש דבריו של זה שמקבל עליו להיות נזיר ולא לגלח (גמרא):"
+            ],
+            [
+                "[אות יב] <b>במשנה ואני עלי לגלח כו'. </b>הכא גם בואני לחוד הכי הוא דהא לית כאן רק דבר א' אלא איידי דנקט במתני' הקודם ועלי נקט נמי הכא, גמרא:"
+            ],
+            [
+                "[אות יג] <b>הרע\"ב ד\"ה ונולד. ולא נקבה כו'. </b>ובמ\"ל מסתפק באומר לכשיהיה לי בן או בת וילדה טומטום מאי עיי\"ש:",
+                "[אות יד] <b>תי\"ט ד\"ה הריני כו'. תוס'. </b>הב\"י בתשובה בדיני כתובה (סי' א') כ' דמה\"ט הוא דאמרי' הכי דבן דוקא קאמר ולא בת אבל בעלמא אמרי' דבת בכלל בן הוא וכההיא דמתני' (פ\"ד מ\"ח) דגיטין נישאת לאחר והיה לה בנים. וההיא דאמרינן פ' מי שמת גבי נכסיי לבניי דאין הברתא בכלל. היינו דבת במקום בן לא הוי בכלל בני עיי\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות טו] <b>במשנה הפילה אשתו כו'. </b>הכי פליגי נמי פ\"ה מ\"ה דמסכתין (במשניות הוא משנה ו'):",
+                "[אות טז] <b>במשנה חזרה וילדה. </b>כ' תוס' מהריון אחר. לא הבנתי דמה בעו בזה. והא מה דמיבעיא לן בסוגיין אמר הריני נזיר כשיהי' לי בן והפילה וכו' ופי' בתוס' דהוי הוכחה גדולה מדהאי בר קיימא גם זה ב\"ק היינו בחזרה וילדה בו ביום שאילו למחר וליומא אחרא בודאי ליכא הוכח' דלמא הך דלמחר הוא יום של כילוי דהריון והנולד היום חסר יום אחד מזה. וכ\"כ בשיטה מקובצת וא\"כ אם מוקמית מתני' דחזרה וילדה מהריון אחר ממילא הוא אחר זמן הרבה ובכה\"ג דהלידות לא היה ביום א' אף מאותו הריון ליכא הוכחה דאידך ג\"כ ב\"ק. וצ\"ע. ובלא\"ה איני מבין דברי תוספת הנ\"ל דהא י\"ל דמיירי אף מאותו הריון וחזרה וילדה בו ביום והא דלר\"ש צריך לחזור ולהתנות היינו אף לפי הצד דנקטי' זה להוכחה דג\"ז ב\"ק מ\"מ לא הוי הוכחה ובירור גמור דהרי אינו לוקה על גיזה ועבודה כמ\"ש תוס' מדלא נקט האיבעיא (לר\"ש) ולמלקות (ולענ\"ד בלא\"ה יש ראיה מדנקט איבעיא בקרבן ולר\"י דוקא הא גם לר\"ש מיבעי' אם צריך לחזור ולהתנות אע\"כ בין כך ובין כך צריך להתנות דליכא הוכחה גמורה). וא\"כ שפיר מצי מיירי מתני' בהריון א' ובו ביום. ועיין. ובסוגי' ק' לי דאמאי נקט האיבעי' לענין קרבן ולגיזתו ולעבודה ולר\"י הא לר\"י האיבעיא אם הוי הוכחה גדולה נוהג נזירות בשביל הנפל ואי דבלא\"ה צריך לנהוג מכח הלידה השנייה הא נ\"מ באם הלידה שניי' היא בת והנפל זכר וצ\"ע. (אפשר לומר שזה משמע ממתני' דאינו נוהג נזירות לר\"י אפי' כו' לכן האיבעיא אינו אלא על קדושת הקרבן):"
+            ],
+            [
+                "[אות יז] <b>במשנה ומונה את של בנו. </b>ואם נטמא בתוך של בן סותר גם מה שכבר מנה את שלו. ואם אחר שמנה של בנו ובתוך ימי תשלומי' את שלו נטמא אינו סותר את של בנו כיון דכבר נסתלק לגמרי נזירות בנו. ולדעת הרמב\"ם אינו סותר ג\"כ מה שמנה את שלו קודם לשל בנו ואינו סותר אלא מה שמונה אחר של בנו. ודעת הראב\"ד דסותר לכל הנזירות שלו:",
+                "[אות יח] <b>תי\"ט ד\"ה מניח. אחר נזירות דבנו ל' יום. </b>ק' לי דהא בכה\"ג אינו מגלח רק פעם (אחת) אחר שישלים נזירות דידיה ועולה לדידיה ולדבנו כיון דדבנו נבלע בתוך שלו כדאיתא במתני' שאח\"ז (והיינו לפי דברי התוס') ואפשר לדחוק דכוונתו באמר בתחלת קבלת נזירות שלא יהיו נבלעים לעלות לזה ולזה. (וכן אנו מוכרחים לפרש בתוס' ד\"ה לאחר במה שאמרו דליכא ל' יום מנזירות עיי\"ש):"
+            ],
+            [
+                "[אות יט] <b>תי\"ט ד\"ה לאחר. כ\"כ התוס'. </b>והם מפרשי' למתני' דברישא לא הפסיד כלום היינו כיון דנזירות בנו ל' יום מובלעים תוך הק' יום עולי' לכאן ולכאן לנזירות בנו ולנזירות דנפשיה (ותגלחת אחד על שניהם) ודוקא בהקדים לומר נזירות בנו דמיד בשנולד הבן צריך להתחיל נזירות הבן מש\"ה עולים לשניהם. אבל באומר הריני נזיר ק' יום ונזיר לכשיהיה לי בן בזה לא חל עליו נזירות בנו עד שמשלים תחלה את שלו. ובסיפא דמתני' בנולד הבן ביום ע\"א דבזה כיון דאותו היום התחיל לנזירות דנפשי' אינו עולה לנזירות בנו. ומתחיל לנזירות ביום ע\"ב ונמצא נמשך נזירות בנו יום א' יותר מנזירות דנפשי'. מש\"ה אינם עולים לשניהם. ומונה נזירות בנו מיום ע\"ב ואחר ל' מונה ומשלים נזירות הק' ואח\"כ מגלח ומביא ב' קרבנות דנזירות. וה\"נ הדין בנזירות סתם שאמר הריני נזיר ונזיר לכשיהי' לי בן והתחיל למנות את שלו ובו ביום נולד הבן הל' יום עולים לשניהם כיון דזמנם שוה. ובכה\"ג מתחיל נזירות בנו מיד בו ביום כיון דאותו היום הוי התחלה לשניהם (ולא דמי ליום ע\"א. (סברת תוס' דט\"ו ד\"ה אמר)) ואם נולד הבן ביום שני אינו עולה לשניהם ומונה של בנו ואח\"כ משלים את שלו עיי\"ש:<br><b>והרמב\"ם </b>מפרש פירוש אחר דלא אמרי' כלל דנבלע אלא דבנולד הבן אחר ע' דלא נשאר לשיעור השלמה דהראשון לסיום לזמן גידול שער מפסיד כגון דנולד הבן בפ' יום דמפסיק ומונה של בנו ומגלח לאחר תשלום נזירות בנו והי' לו למנות כ' יום להשלים להמאה ומ\"מ צריך למנות ל' לצורך גידול שער לתגלחת טהרה ומפסיד יו\"ד יום אבל נולד קודם שבעים דממילא ההשלמה זמן גידול שער לא הפסיד כלום עיי\"ש (וכן פי' הר\"ב). ותמוה לי דהא מסקי' בסוגיא דיום ע\"א הפסיד ובזה יקשה לו יהא דמנין הבן מתחיל ביום ע\"ב דיום ע\"א אינו עולה לכאן ולכאן הא מ\"מ גילוח הבן ביום ק\"ב לקבלת נזירותו שהוא יום ל\"א לבן ויהיו תשלום גידל שער ביום קל\"א שהוא יום ל' מיום שגילח נזירות הבן וא\"כ בכולל מנה (לנזירות) קל\"א עם יום הגילוח וזה ג\"כ בנולד הבן תוך ע' דהא צריך להפסיק לנזירות בנו ל' ואח\"כ להשלים נזירות עצמו וביום ק\"א לנזירות עצמו יגלח דהיינו יום קל\"א (לנזירות דהוא קל\"ב לקבלת נזירתו. כי יום הלידה אין עולה לא לכאן ולא לכאן כן נלע\"ד בכוונת רבינו וכן מוכח באמת כיון שאינו עולה לבן שהוא הקודם בקבלה כ\"ש לעצמו שאינו עולה. אך אפשר שהרמב\"ם סובר שעולה לעצמו מחמת שהתחיל למנות. כעין סברת התוס'):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כ] <b>תי\"ט סד\"ה רבי אליעזר. קרא דוזאת תורת הנזיר. ע\"כ. </b>ובסוגין כ' תוס' עוד דמתני' דהכא מיירי במפרש ק' יום שלמים דהוי ביום מלאת והא דאינו סותר הכל היינו מקרא וזאת תורת הנזיר ביום מלאת דתן לו תורת נזיר סתם (וגזירת הכתוב הוא) אבל באומר ק' יום ולא אמר שלימים לר\"א הוי בכלל נטמא אחר מלאת ואינו סותר כלל. וכ\"כ ג\"כ בפ\"ק לחד תירוצא:",
+                "[אות כא] <b>שם בתי\"ט סד\"ה נטמא. סותר הכל מדרבנן. </b>אבל נטמא יום ל\"ב או בק\"ב אינו סותר רק שבעה שיטהר ויביא קרבנותיו. תוס':",
+                "[אות כב] <b>שם ד\"ה רבי אליעזר. יום ל' דסותר משום כו'. </b>וכ' תוס' כאן דלבר פדא אינו מביא קרבנות טומאה מבואר דס\"ל דלאחר שכלה כל נזירתו כיון דאינו סותר מן התורה אינו מביא קרבן טומאה. ולפ\"ז ממילא ה\"ה לרב מתנא בנטמא ביום ל\"א דסותר ל' כיון דהוא רק מדרבנן אינו מביא קרבן טומאה. אולם ברמב\"ם (פ\"ו הל' ד') כתב אם נטמא אחר יום מלאת וכו' סותר ל' בלבד. כיצד יעשה מביא קרבנות טומאה כשיטהר וכו' עיי\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כג] <b>במשנה נזיר שלשים יום. </b>ואף דאינו מביא קרבנותיו עד מלאת ימי נזרו בא\"י ועובר בב\"ת יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה\"ת בשוא\"ת. שיטה מקובצת בשם תוספי הרא\"ש:",
+                "[אות כד] <b>שם ובסוף שבע שנים נטמאת. </b>נלע\"ד דבכה\"ג אינה מביאה קרבן טומאה דהא מדינא הוי נטמאת אחר שכלה נזירתה ואין חכמים עוקרים בקום ועשה. ועי' מ\"ש לעיל משנה ד' (אות כ\"ב):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כה] <b>בהרע\"ב ד\"ה פי כפיו. והוא שיאמר פי כפיו מיין. </b>דאילו אמר על פיו שיהי' נזיר לא הוי נזיר אא\"כ אמר כן על אבר שהנשמה תלוי' בו. (אבל דעת התו' שבתכ\"ד ששמע אין צריך לומר מיין עיי\"ש):",
+                "[אות כו] <b>תי\"ט ד\"ה ואני. משתרי אותו שאחריו. </b>דמזה נשמע דחד בחברי' מתפוס דאילו כלם בקמא מתפיס גם בהותר אמצעי יהיו אותם שלאחריו אסורים:"
+            ],
+            [
+                "[אות כז] <b>הרע\"ב ד\"ה הריני נזיר. אבל אם אמר כו' ואת בניחותא. </b>הכי איתא בסוגי' דפרכינן מברייתא דקתני הריני נזיר ואת ואמרה אמן שניהם אסורים ומסקי' דברייתא דקאמר הריני נזיר ואת דקתלי נדרו בנדרה מתני' דאמר לה הריני נזיר ואת מאי. ואולם מה דכ' הרע\"ב שהרי קיים לה ק' לי איך שייך קיום קודם שנדרה הא מתני' מפורשת (פ\"י מ\"ז דנדרים) דקיום קודם לנדרים לא הוי קיום וצ\"ע. ובתוס' מבואר דטעמא דברייתא בתולה נדרו בנדרה היינו שאם את תהיה נזירה גם נזירותי יחול וס\"ל דהבעל מעקר עקר וא\"כ אם יפר לה יבטל ג\"כ שלו מעיקרא והוי כמפר לעצמו (וקאי בלא יחל) מתני' דא\"ל ואת מאי היינו שהוא מקבל נזירות אנפשי' בכל ענין ואינו תולה בדידה עיי\"ש. וא\"כ לפי\"מ דקי\"ל דבעל מיגז גייז ולא יתבטל נדרו מתני' דהכא גם באומר ואת בניחותא ותולה בדידה מ\"מ יפר שלה ושלו קיים. וע' במ\"ל (פ\"ב ה\"ד מהל' נזירות) (ואפשר לומר שדעת רש\"י והרע\"ב שבוודאי ניחא לי' במה שאמרה אמן והוי קיום בלב שהוא קיום כברייתא דנדרים (דף ע\"ט):"
+            ],
+            [
+                "[אות כח] <b>הפר לה בעלה. </b>משמע דלאחר ההפרה מותרת לטמא למתים. ואף למ\"ש בתי\"ט בפרקין (מ\"ה ד\"ה א\"י להפר) דטומאה לא מקרי עינוי נפש מ\"מ כיון דאין נזירות לחצאין מופר הכל. ובאמת לענין טומאה בלא\"ה מסקי' בסוגי' נדרים דמקרי ע\"נ וכמו שהשיג לנכון המוהרש\"ח לקמן על התי\"ט. ומ\"מ נ\"מ בסברא הנ\"ל לענין דמותרת גם בחרצנים וזגים דליכא ע\"נ מטעמא דאין נזירות לחצאין כמבואר בסוגי' דנדרים שם:",
+                "[אות כט] <b>תי\"ט ד\"ה תספוג. ולהקל ממלקות של תורה. </b>וברש\"י ביבמות פר\"ג כ' מאי לוקה לא מכות ארבעים אלא רידוי מדרבנן שנהג קלות ראש בעצמו. והריב\"ש (בסי' צ') כתב והתוס' אמרו שגם במכות מרדות המספר מכות הם כמספר התורה אלא שאינן חזקות כמותן וזהו לפי\"מ שאמרו רז\"ל (פ\"ק דקדושין) הקורא לחבירו עבד יהי' בנידוי ממזר סופג את הארבעים וזה אינו רק מלקות דרבנן ואמרו בו סופג מ', והפר\"ח א\"ח (סי' תע\"א ס\"ב) כ' דלשיטת רש\"י הנ\"ל צ\"ל דההיא דממזר שניא כיון דאמר שחבירו עבר בלאו לפיכך סופג מ' כדין עבר בלאו עיי\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות ל] <b>תוס' חדשים. וכ\"כ התוס'. </b>אינו מפורש כן בתוס'. אלא שכתבו וז\"ל אע\"ג שהיפר לה כדמפרש לה טעמא דמתני' כיון דבעי כפרה הוי כחטאת שמתו בעליה עכ\"ל. וכוונתם כמ\"ש לעיל בפרקי' (דכ\"א ב') דבעיא כפרה על שציערה עצמה מיין כר\"א הקפר עיי\"ש (וכן ג\"כ כוונת רש\"י). ודע שמבואר בסוגיא דלשם דזהו רק למאי דס\"ל דבעל מעקר עקר צריכי' לה\"ט כיון דצריכה כפרה הו\"ל כחטאת שמתו בעליה אבל למאי דקי\"ל בעל מיגז גייז בלא\"ה ניחא דשם חטאת עלה עיי\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לא] <b>הרע\"ב ד\"ה אר\"י. וקדם א' מהן כו' זכה. </b>בסוגי' איבעי' דלא איפשיטא אם הלכתא גמירי לה כל דקדים גלח גלח א\"ד ירושה גמרינן לה ופלגא הוי. והרמב\"ם (לפי דרכו דאת\"ל הוי פשיטו') כ' דירושה הוא ויש לכל א' מהן לגלח על חלקו והבכור נוטל בהן פי שנים. והרע\"ב שכ' דאי קדם וגלח לא ידעתי טעמא דנקט כך בפשיטות והא הוא איבעיא דלא איפשיטא או דאפשיטא אידך צד דירושה הוא ופלגי לה (והרמב\"ם (בפי' המשנה) כ' כמו הרע\"ב. ואולי האיבעיא כששני הבנים נזירים):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות לב] <b>בהרע\"ב ד\"ה דינר כו'. רישא אשמועי'. </b>ותוס' כ' דצריכי. דדינר של זהב אצטריך לאשמעינן דבעין רעה מקדיש דדוקא הכי הוא דס\"ל לב\"ש דהוי הקדש אבל בהיפוך דינר כסף שיעלה ועלה ד\"ז אינו קדוש. ורישא דשור אצטריך לאשמעינן דלבן לא מקרי יפה לגבי שחורים. וסיפא דיין ושמן אף דברוב מקומות שמן עדיף מ\"מ אם בגלילא נדר דהיין שם ביוקר אזלי' בתריה:"
+            ],
+            [
+                "[אות לג] <b>בהרע\"ב ד\"ה תצא ותרעה כו'. ולא מידי קאמר. </b>וה\"ה לדידן בתמורה דהוי אפי' בטעות מ\"מ אם אחר שהמיר נשאל לחכם על הראשונה והתירו החכם לומר שאינו עולה תצא גם התמורה לעדר דהוי כאילו אמר הר\"ז תמורת חולין. גמרא (ותוס') וע' בפירוש רש\"י וצ\"ע והרמב\"ם השמיט למימרא זו (בפ\"א מהל' תמורה):",
+                "[אות לד] <b>תי\"ט ד\"ה תצא ותרעה. דבעל מיגז גייז. </b>באמת מבואר בסוגיא דלעיל (דף כ\"א ב') דאפי' אי בעל מיעקר עקר מ\"מ החטאת תמות. אבל לשון דהתוס' כך הוא וי\"ל דבעל מיגז גייז וא\"נ דמיעקר עקר מ\"מ הא אוקמי לעיל כר\"א הקפר (עמ\"ש לעיל בפרק הקודם משנה ד') אבל לרבנן נפקי לחולין עכ\"ל. והכל תירוץ א'. וכוונתם דלעיל לא אמרי' דחטאת תמות אלא אי משום דמיגז גייז אי משום דצריכה כפרה כר\"א הקפר. אבל לרבנן היכי דמיעקר עקר נפק לחולין. עוד כתבו. ואפילו לר\"א הקפר נראה דלא דמי דהתם הנדר חל רגע אחד וכו' אבל הכא לא חל הנדר אפי' שעה א' כדפרישית עכ\"ל והיינו דהכא לא מיירי כלל בהתרת חכם אלא דהחכם מודיע לו דמעיקרא לא הי' לשון נזירות דמה\"ט מודו ב\"ש הכא דתצא ותרעה בעדר אף דס\"ל לב\"ש דאין שאלה בנזירות לעיל (ברפ\"ב דמסכתין) (ובזה נדחו דברי התוס' חדשים כאן):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לה] <b>הרתיע לאחוריו כו'. </b>הכי פליגי (פ\"ב מ\"ח) דמסכתין:"
+            ],
+            [
+                "[אות לו] <b>תי\"ט ד\"ה הרי כולם נזירים. שכבר אמר אמת במקצת. </b>לכאורה תמוה דא\"כ ההוא דאמר הריני נזיר שאין א' מכם נזיר אמאי הוי נזיר הא לא נתקיימו דבריו דהא באמת כולם נזירים ודאי ואין א' מהם שאינו נזיר שכל א' אמר אמת במקצת וצ\"ע. אח\"כ ראיתי שעמד בזה הלחם משנה והביא דברי הרמב\"ם בפירוש המשנה דהך דאמר הריני נזיר שאין א' מכם וכו' הוא ענין בפ\"ע ולא קאי אשל מעלה עיי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לז]  <b>במשנה וחומר בטומא' מבתגלחת. </b>ק' לי אמאי לא חשיב חומר בתגלחת מבטומאה דבגלוח גם המגלח חייב ובטומאה אין המטמא חייב. ואפשר דלא חשיב רק לענין הנזיר עצמו אבל לא מה שעל אחר. ומ\"מ ק' לי לר\"ל דס\"ל במסכתין (די\"ז א') דבנזיר בבה\"ק דאינו לוקה משו' טומאה וע' בתוספות שם דמ\"מ לוקה על גפן ותגלחת (דלא כהר\"ן נדרים (ד\"ד א') דלר\"ל גם באלו אינו חייב) א\"כ אמאי לא תני חומר בתגלחת מבטומאה בנזיר בבה\"ק:",
+                "[אות לח] <b>תי\"ט סד\"ה בתגלחת כו'. כאידך ברייתא דבריש יבמות. </b>עמ\"ש בגליון בנדרים (פ\"ב משנה ב' אות ט\"ז):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לט] <b>תי\"ט ד\"ה ואם גילח. אלא נזיר טהור שגילח פתח אהל מועד. </b>תמוה לי הא אינו מגלח כלל פתח א\"מ דהוי בזיון מקדש דמה\"ט דרשי' וגלח פא\"מ היינו על שלמים דכתיב ביה פתח א\"מ כדאי' בסוגיא וכמ\"ש התי\"ט במתני' הקודם ד\"ה ושוחט וא\"כ איך שייך דמצות שלוח השער דכתיב בקרא מיירי דוקא בגלח פא\"מ הא לכתחילה אינו מגלח פא\"מ. גם מ\"ש הרע\"ב בטעם דאינו משלח דהוי מחוסר הבאה. ק' הא אדרבא אם מגלח פא\"מ הוי מחוסר הבאה דהדוד שלמים הוא בירושלים. וכמבואר בסוגייא וצ\"ע. ובתוס' בשמעתין ד\"ה לא היה משלח כתבו ג\"כ הטעם דמחוסר הבאה אלא דכתבו דהוי מחוסר הבאת שערו מחוץ לירושלים לתתם תחת הדוד שלמים שבירושלים עכ\"ל היינו דס\"ל דאם גילח במדינה היינו חוץ לירושלים וניחא הכל דמצות גילוח היה חוץ לעזרה והיה מצות שלוח בלא חסרון הבאה ואם גילח במדינה דהיינו חוץ לירושלים אינו משלח אבל הרע\"ב שפירש במדינה ירושלים ק' כנ\"ל. וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות מ] <b>תי\"ט ד\"ה או כו'. דשליקה בישול. </b>ע' (ברפ\"ד דמעשרות) בתי\"ט שם:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מא] <b>רא\"א יטמא כ\"ג. </b>בירושלמי קאמר דר\"א ס\"ל תדיר ומקודש מקודש קודם (כן הוא לפי\"מ שהגיה בקרבן עדה) דכהן הוא תדיר דקדושתו בכל שעה ונזיר אינו תדיר דהוא רק בימי נזרו אבל מקודש דמביא קרבנות על הטומאה ומקודש עדיף עיי\"ש. ולחכמים דהשיבו יטמא נזיר אפשר דס\"ל תדיר ומקודש תדיר קודם מש\"ה השיבו דכהן קדושתו עולם היינו דהוי תדיר דעדיף או דהשיבו דכ\"ג ג\"כ מקודש יותר דקדושתו קדושת עולם והוי תדיר ומקודש. ק\"ע: ",
+                "[אות מב] <b>בתוי\"ט ד\"ה יטמא נזיר. ושאלני בני. </b>כך הקשה בירושלמי. ומשני זו תורה (היינו כהן מפורש בתורה) זו אינה תורה (דנזיר ע\"י הדרת אב אינו מפורש בקרא אלא דלחד מ\"ד הוי הלכה ולחד מ\"ד הוי דרבנן) כ\"כ בק\"ע. ובפני משה:"
+            ],
+            [
+                "[אות מג] <b>בהרע\"ב ד\"ה עד שיטהר. שיטבול ויעריב שמשו. </b>תמוה לי הא פשטי' בסוגיא דמדקתני בסיפא מתחיל ומונה מיד הא רישא מאי עד שיטהר עד שיביא קרבנותיו ומני רבנן היא וכו' וצע\"ג. ובאמת תמוה לי בסוגיין דמיבעיא לן דקתני עד שיטהר בשביעי קאי ומאי עד שיטהר עד דעביד הערב שמש ומני ר\"א היא א\"ד בשמיני קאי ומאי עד שיטהר עד שיביא קרבנותיו. והנה מה דאמרי' ר\"א היא הוא תמוה דהא מדברי ר\"א מוכח דס\"ל כריב\"י דמונה מיום השביעי וא\"כ איך אמר עד דעביד הערב שמש וגם מאי דאמרינן עד שיביא קרבנותיו ומני רבנן וכתבו תוס' דאמרי וקדש ראשו ביום ההוא ביום הבאת קרבנותיו וזהו לישנא דר' (לעיל די\"ח) ומבואר שם דהיינו משעה שראוי להביא קרבן דהיינו מצפרא או מליל ח' אם לילה לאו מחוסר זמן ועי' בתוס' שם ד\"ה ורבנן והכא הא קתני עד שיביא קרבנות דמיבעיא הבאת קרבן וזהו כרבנן דר\"א בברייתא דלעיל די\"ח דחטאתו מעכבתו מלמנות. וגם אמאי קאמר ורבנן דאם הכוונה דכר' אתי הל\"ל ור' היא גם אמאי נקט תחלה ור\"א דאינו מפורש כן בדברי ר\"א אלא דמוכח כן ואמאי לא נקט ריב\"י הוא דאמר במפורש דמונה מיום הז'. מזה נראה דהעיקר כמו שהגיה כאן הגאון מוהר\"א ווילנא זצ\"ל ור' היא והיינו דמבעי' אי בשביעי קאי ומאי עד שיטהר עד דעבוד הערב שמש ור' היא דס\"ל יום הבאת קרבנות והיינו דנימא באמת דלילה לאו מחוסר זמן ומונה מתחילת ליל ח' (ומה דלא מפרשי' דבאמת מתני' קאי דמונה מיום הז' ממש וריב\"י היא היינו דיום ז' לא מקרי עד שיטהר דהא לא נטהר מטומאתו עד אחר הערב שמש). א\"ד דבשמיני קאי ועד שיטהר היינו הבאת קרבנות (דאילו מצפרא לא שייך לשון עד שיטהר דהא א\"צ לעשות והטהרה בעצמו כבר נגמר בז' ע\"י הערב שמש אלא ע\"כ דעד שיביא קרבנות) ורבנן הוא היינו רבנן דר\"א דס\"ל דחטאתו מעכבתו. וברור. אך תמוה לי דהיכי פשטי' מדקתני סיפא ומונה מיד מכלל דרישא בח' קאי. הא עדיין י\"ל דבשביעי קאי וברישא אינו מתחיל עד דיטהר בהערב שמש ואילו בסיפא היכי דליכא קרבן מונה מיום הז' כדאיתא (לעיל די\"ח ע\"א) דר' מודה בטמא שנזר דמונה מיום הז' והיינו מיד היינו אחר הזאת שביעי. וצלע\"ג*) (ונראה דמשמע מהתוס' שלמדו (עד דעביד הערב שמש) היינו שהוא יום הטהרה. או דלא גרסי' זה. והזכיר ר\"א ולא ריב\"י כי הוא בר פלוגת' דרבנן וגם בדברים מפורשים [עי' תוס' לעיל ד\"ה מתחיל] אבל כר' אין שום הכרעה ממשנתינו כנ\"ל. ואם שמלות מביא את קרבנו מילתא אחרית' היא [כפי צד האיבעיא] אז גם כר\"א וכריב\"י נמי אתיא. והתוס' הביאו הפסוק וקדש ראשו משום דרבנן בוודאי נמי למדו מזה):"
+            ],
+            [
+                "[אות מד] <b>תוי\"ט ד\"ה ורביעית דם כו'. לאפוקי מר\"ע כו'. </b>קשה לי דאיך נשמע זה דהא גם אם אתי' כרע\"ק ניחא דתני רובע לדיוקא דעל אהל אינו מגלח אבל על מגעו ומשאו מגלח כמו ברובע עצמות. וא\"כ במה מורה לנו מתני' לאפוקי מדרע\"ק. ואם נפרש כהרע\"ב דמה דקתני ואהל ורובע עצמות היינו אם האהיל על רובע ניחא. דמדוקדק כן בלשון מתני' דקתני ורביעית דם ואהל ורובע עצמות היינו דרביעית דם אינו מגלח כלל ועל אהל דרובע עצמות אינו מגלח דמשמע דעל מגעו מגלח:",
+                "[אות מה] <b>תוי\"ט ד\"ה ומזה כו'. ור\"ח כהן השיב כו'. </b>לענ\"ד מבואר בתוס' דלא נחלקו לענין הזאה אלא לענין אם הנזיר מגלח דלר\"ת נזיר מגלח וע\"כ מתני' לא מיירי בכלי מתכת ולא קאי עלה דינא דמתני' ומזה בג' ובז'. ולדעת ר\"ח כהן אין הנזיר מגלח עלה ומצינו לאוקמי למתני' בכלי מתכת וקאי עלה ומזה וכו' דגם לר\"ח כהן צריך הזאה:"
+            ],
+            [
+                "[אות מו] <b>תוי\"ט ד\"ה אינו דין. וה\"ה דהל\"ל. </b>מאד תמוה דמנ\"ל דלר\"ע לית ליה להא. הא י\"ל בפשוטו דרע\"ק אית ליה ג\"כ הלכה דעל חצי לוג באהל הנזיר מגלח ולא על רביעית ובא ללמד מק\"ו דעל רביעית עכ\"פ דבמגע ומשא מגלח בק\"ו מעצם כשעורה וגם היכי מצי לומר על אהלו. הא לענין אהלו ליכא ק\"ו דמצינן למימר דיו לבא וכו' דהא בעצם כשעורה ליכא רק במגע. (ואפשר דרש\"י סבר דר\"ע ל\"ס להלכה כלל כפי משמעות המשנה. ולזה כ' שזה סברא):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מז] <b>תוי\"ט ד\"ה מגלחין כו'. הם נשים או כו'. </b>לא ידעתי הא הכא מגלחים בממנ\"פ דכל א' הוא נזיר טהור או נזיר טמא ודברי הש\"ס בהכרח דקאי אסיפא אההיא דסופרים ל' יום ומביאים קרבן טהרה בזה יקשה איך יעשו בגלוח. וכן ראיתי מפורש בשיטה מקובצת. ובאמת גם בזה ק\"ק דלמא באמת לא מגלחים ואתיא כר\"ש דלעיל (פ\"ו מ\"ט) דגלוח אינו מעכב וכסתם מתני' לעיל (פ\"ד מ\"ה) ואדרבא הי' מיושב מה דלא קתני במתני' בבבא זו ומגלח כדקתני ברישא וצ\"ע:",
+                "[אות מח] <b>תוי\"ט ד\"ה ומביאין כו'. אלא דבר יכול להיות. </b>והא דברה\"ר שניהם טהורות לא משום דילפי' מסוטה דהכא שאני כיון דממנ\"פ חד מנייהו טמא. אלא דהטעם דכל א' מוקי אחזקת טהרה (וילפינן לי' מקרא) תוס'. אבל ברה\"י דילפי' מסוטה דלא מהני חזקת טהרה אלא דהתם עשאו הכתוב כודאי והכא ל\"ש כן כיון דחד מינייהו ודאי טהור. אבל עכ\"פ החזקה לא מהני ברה\"י. מהר\"ם לובלין:",
+                "[אות מט] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה ועולת כו'. אינו רשאי לגלח כו'. </b>ולפ\"ז משמע דדוקא בנשים או קטנים דמגלחי' אבל באנשים דלא מגלחי' אינם מביאים עולת בהמה. אבל הרמב\"ם כתב דבכל ענין מביאים עולת בהמה ועי' בלח\"מ:"
+            ],
+            [
+                "[אות נ] <b>תוי\"ט ד\"ה אחר ששים יום. אבל דברי הר\"ב אין לפרש כן. </b>ובתוס' (דף נ\"ה) כתב בשם מהר\"ף דבב' תגלחות הראשונות הקילו לגלח ביום ל' כדי למהר לאכול בקדשים אלא דגלוח הראשון אינו מביא החטאת עוף עד יום ל\"א דאע\"ג דקי\"ל דאם גילח ביום ח' מביא קרבנותיו בח' כדלעיל (פ\"ו מ\"ו) הכא כיון דצריך טבילה משום צרעתו מיחזי כאלו טובל משום טומאתו (והוי כטבל בח' דמביא קרבנותיו בט') וא\"כ מתחיל הנזירות הב' מיום ל\"א משהביא הקרבן ומגלח ביום ס' ולמחרתו מביא עוף של ספירה ואוכל בקדשים. ותגלחת ב' האחרונות הוי כמו כל נזיר דמגלח לכתחלה ביום ל\"א ויום ס\"א הוא למנין יום א' וביום קכ\"א נשלמו ס\"א יום כמו בנזיר ב' נזירות ומגלח ושותה יין. ומ\"ש התוי\"ט בכוונת הרע\"ב דגילוח הראשון הי' ביום ל\"א כדין כל תגלחת נזיר וכו' ותגלחת שני' מגלח ביום ל' וזה רשאי לעשות כדתנן וכו' וה\"נ דכוותה שהתגלחת הראשונה וכו'. לא הבנתי דזה אמת דחושבים הנזירות מיום התגלחות ראשונה דהיינו מן ל\"א אבל מ\"מ לכתחילה בעי' תגלחת שניי' ג\"כ לל\"א והיינו ס\"א כדקתני להדי' (פ\"ב מ\"ב) דנזיר ב' נזירות מגלח ראשונה יום ל\"א ואת הב' יום ששים וא' וא\"כ מגלח תגלחת שניי' ביום ס\"א ואינו אוכל בקדשים עד ס\"ב שמביא קרבן ספירתו ומ\"ש התוי\"ט ודלא נקט לעיל כה\"ג. תמהני הא אדרבא תני להדיא לעיל דמגלח ביום ס\"א. וכל דיבור של התי\"ט בזה לא זכיתי להבין:",
+                "[אות נא] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה ושותה כו'. קשה לי דכיון דביום ס'. </b>לענ\"ד כיון דביום ס\"א מביא חטאת העוף של ספירו משום הכי מתחיל המנין מיום ס\"א (עיין בתוס'):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות נב] <b>במשנה כיצד ירד לטבול. </b>בפשוטו נראה דדוקא בחזקת טומאה דמת טמא אבל לא מחזקת טומאה דשרץ לענין טומאת מת. ולענ\"ד אפשר לומר למה דמבואר בסוגיא דס\"ד ב' דאחר הגילוח שהלך בקבר התהום טהור אף דמחוסר הערב שמש לא מקרי חזקת טמא דשמשא ממילא ערבא ועי' בתוס' דמכ\"ש דמחוסר טבילה לא מקרי חזקת טמא דבידו לטבול וא\"כ י\"ל דזהו דירד לטבול מטומאת שרץ לא מקרי חזקת טמא דבידו לטבול אבל ירד לטבול מטומאת מת דמחוסר מעשה תגלחת זהו מקרי חזקת טומאה. ולפ\"ז נ\"מ לדינא בירד לטבול מטומאת מת של רובע קב עצמות וכן רביעית דם כיון דא\"צ גלוח לא מקרי חזקת טומאה. ודו\"ק:",
+                "[אות נג] <b>בהר\"ב ד\"ה ירד לטבול כו'. אבל בטומאת מת טמא. </b>ובתוס' בסוגי' דס\"ד א' ד\"ה והמאהיל דבמגע אין חילוק בין שרץ למת דיש בו דין צפה דספיקו טהור אלא דלענין טומאת אהל בזה ספק טמא טמא ונ\"ל דמוכרח כן ממה דאיתא שם בעי רמב\"ח מת בכלי וכלי צף במים והא במת אין בו דין צפה אע\"כ דלענין מגע יש לו דין צפה ואולם מלשון הרע\"ב משמע דבמת בכל ענין אין בו דין צפה וכן משמע לשון הרמב\"ם (פי\"ד ה\"ג מהל' אבה\"ט) שכתב לא אמרו ספק טומאה צפה טהור אלא לשרץ בלבד משמע דלמת דומיא דשרץ במגע אין בו דין צפה מה\"ט נ\"ל נקט הרמב\"ם שם הלכה י\"ד שרץ בכלי כלי צף על המים כו' דבמת ליכא למיבעיא דאין בו דין צפה. ובהגהת כ\"מ שם כתב לא ידעתי אמאי שינה רבינו הלשון דשם האיבעיא מת בכלי. ולפי הנ\"ל ניחא ואפשר היה הגירסא להרמב\"ם בסוגיין שרץ בכלי או דס\"ל מת לאו דוקא כנלע\"ד נכון בעזהי\"ת:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Nazir/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Nazir/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9a6131dea2257df19fb21b0ebc2fecd59235c053
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Nazir/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,183 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Nazir",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Nazir",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>הרע\"ב ד\"ה האומר אהא כו'. אם נתכוון כו'. </b>דבלא\"ה י\"ל דלמא אהא לפוטרו מקרבנות קאמר. גמרא:",
+                "[אות ג] <b>תי\"ט ד\"ה הריני כזה. דטפי משמע אהא. </b>וכ\"כ הר\"ן נדרים ד\"ט א' ד\"ה כשהיה בשם רבותי' וכתב עלה ואינו נראה בעיני דהריני לא גרע מאהא וכו' והתוי\"ט פ\"א (מ\"א) דנדרים ד\"ה כנדרי וכו' העתיק כסתימת דברי הר\"ן דבאומר הריני לחוד אף שלא אמר כנדרי רשעים מהני וכאן הביא כסתימת דברי תוס' דהריני לא מהני:",
+                "[אות ב] <b>בהרע\"ב ד\"ה רבי מאיר. הואיל ונזיר עובר כו'. </b>היינו נזיר טהור אבל נזיר טמא י\"ל הרי עלי לפטרו מקרבנות קאמר. גמרא:"
+            ],
+            [
+                "[אות ד] <b>במשנה מה בין נזיר עולם כו'. </b>וא\"ת שאלה איכא ביניהו דנזיר שמשון ליתא בשאלה ונזיר עולם איתא בשאלה (כדאיתא במכות דף כ\"ב א') וי\"ל מלתא דליתא בנזירות לא קתני. ואם ישאל על נזירתו אז לא הוי נזיר והכי קאמר מה בין נזיר שמשון לנזיר עולם כששניהם נזירים תוס':",
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה אינו כו'. וכ\"כ הרמב\"ם בחיבורו. </b>וכ\"כ רש\"י פ\"ק דסוטה (דף ט' ע\"ב ד\"ה ניכרין דברי אמת):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ו] <b>תוי\"ט ד\"ה ומגלח כו'. בדברים חלוקים כו'. </b>זהו תירוצא דרבה אבל רבא משני דשאני התם דהא קתני הריני נזיר אחת ופירשו תוס' דס\"ל דמה דקתני מכאן ועד סוף עולם קאי באומר אחת. ואינך אמוראי לא משמע להו דקאי מכאן ועד סוף עולם אאחת (ומתני' דלק' מכאן ועד מקום פלוני דלא מיירי באחת לא קשה לשינויא דרבא דהתם דמיירי בהחזיק בדרך מסתמא מפני אונס הדרך קיבל עליו נזירות להנצל מסכנת הדרך לסך מהלך ימים עד מקום פלוני ומסתמא אין דעתו להיות נזיר כ\"א בהיותו בדרך. תוס' ד\"ה ולהוי). וא\"כ הרע\"ב דכתב (במתני' ג') ובין שאמר ה\"נ אחת מכאן ועד סוף עולם משמע דמיירי דוקא באמר אחת וזהו כשינויא דרבא. ואלו מה דכתב הרע\"ב כאן הואיל ותלה נזירתו בדברים חלוקים משמע דנקט לתירוצו דרבה וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ז] <b>תוי\"ט ד\"ה אמר. דנזירות חדא אריכא כו'. </b>ולענ\"ד אף לת\"ק דרבי מ\"מ י\"ל דהכא בעי שיאמר כמנין דבלא\"ה כיון דאית ליה קיצותא והו\"מ לומר שס\"ה נזירות ומדלא אמר הכי מפרשים דברי' דקיבל רק נזירות א' ל' יום וכוונתו מרובה עלי כאילו קבלתי כמנין ימות החמה כההיא דמתני' דלעיל (מ\"ג) במכאן ועד סוף עולם כמ\"ש התוי\"ט אלא ע\"כ דהכא דאומר כמנין שאני דא\"א לפרש דבריו בענין אחר. אח\"כ מצאתי בעזה\"י שכ\"כ במ\"ל וכן מצאתי בעזה\"י בשיטה מקובצת למוהר\"ר ב\"א שהביא בשם הרא\"ש דלת\"ק דר' דגם בלא מנין אמרינן נזירות הרבה קיבל עליה היינו בלית ביה קיצותא אבל באית ביה קיצותא אמרי' דנזירות אחד ארוך קיבל עליה ע\"ש. והיינו דאזיל בשיטת רש\"י לעיל דפירש דפירכת הש\"ס וליהוי כל אוונא ואוונא קאי אברייתא דמכאן ועד מקום פלוני ועלה משנינן לחלק בין אית ליה קיצותא ללית ביה קיצותא א\"כ מבואר דבאית ליה קיצותא מפרשים נזירות חדא אריכתא. וממילא הו\"ה לשיטת תוס' דלעיל וכפי מה שהעתיק התי\"ט לעיל למה דס\"ל דפרכת הש\"ס הנ\"ל קאי אמתני' דמכאן ועד סוף העולם א\"כ מבואר דבאית ליה קיצותא מפרשים נזירות א' ל' יום וא\"כ בין כך ובין כך הכא גבי ימות החמה גם לת\"ק דר' בעינן דוקא כמנין דבלא\"ה לתוס' הוי נזיר ל' יום ולהרא\"ש הוי נזיר שנה א':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ח] <b>תי\"ט סד\"ה אמר אמרה פרה. ויאמר עשו בלבו רש\"י. </b>עיין בע\"ז (דף י\"ז תוס' ד\"ה עד שאנו כו'):",
+                "[אות ט] <b>בהרע\"ב ד\"ה בש\"א כו'. דאזלי לטעמייהו. </b>דליכא למימר דמיירי באומר נזיר מיין דא\"כ היאך אמר ר\"י אף כשאמרו ב\"ש וכו' אלא ע\"כ דמיירי באומר ממנה ואשמעינן ג\"כ הפלוגתא באומר ממנה אם הוי נזיר (עי' תוספות) וצריכי כל הני גרוגרות ובשרה ודלת כמ\"ש התי\"ט:",
+                "[אות י] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה וב\"ה אומרים. לדבריהם דב\"ש. </b>דליכא למימר דבאמת טעמיה דב\"ה רק דלטעמיה אזלי דמבשרה לא הוי נזיר דא\"כ הא דנקט מתני' דהכא בענין תנאי אם עמדה טעמא דב\"ש אתי לאשמעי' אלא ע\"כ דגם לענין התנאי נחלקו ואף דלב\"ה בלא\"ה לא הוי נזיר מ\"מ נ\"מ לב\"ה באומר התנאי הזה בנזירות מיין. תוס'. ולא זכיתי להבין הא ביסוד זה ליכא פלוגתא דאם לא העמידה ועמדה מאיליה לפ\"מ דקיימין עתה בקושית תוס' גם לב\"ה נתקיים התנאי שלא העמידה ואם אומר הריני נזיר מיין הוא נזיר וא\"כ האי חידושא הוי חידוש להלכתא דמדב\"ש נשמע לב\"ה בפירוש נזיר מיין ולא שייך בזה טעמא דב\"ש אתי לאשמעי' וצ\"ע. ובעיקר קושית תוס' היה נראה עפ\"י הצעת דבריהם מקודם (ד\"ה מי קתני) דל\"ש להגיה אלא דוקא היכא דמוכח כן מכח עיקר הפלוגתא וא\"כ אם היה עיקר רק לענין מבשרה לא היה שייך להגיה לא (וזה מוכרח להגיה דא\"כ לתני סתם אלא ע\"כ מוכח מעיקר הפלוגתא. ועי' בתוספות באותו דיבור לעיל וא\"ת והשתא):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יא] <b>במשנה ושמע וכו' ועלי לגלח נזיר. </b>דאילו לא אמר רק ואני לחוד אמרי' דפלגיה דדבורי' קיבל עלי' וקאי אריש דבריו של זה שמקבל עליו להיות נזיר ולא לגלח (גמרא):"
+            ],
+            [
+                "[אות יב] <b>במשנה ואני עלי לגלח כו'. </b>הכא גם בואני לחוד הכי הוא דהא לית כאן רק דבר א' אלא איידי דנקט במתני' הקודם ועלי נקט נמי הכא, גמרא:"
+            ],
+            [
+                "[אות יג] <b>הרע\"ב ד\"ה ונולד. ולא נקבה כו'. </b>ובמ\"ל מסתפק באומר לכשיהיה לי בן או בת וילדה טומטום מאי עיי\"ש:",
+                "[אות יד] <b>תי\"ט ד\"ה הריני כו'. תוס'. </b>הב\"י בתשובה בדיני כתובה (סי' א') כ' דמה\"ט הוא דאמרי' הכי דבן דוקא קאמר ולא בת אבל בעלמא אמרי' דבת בכלל בן הוא וכההיא דמתני' (פ\"ד מ\"ח) דגיטין נישאת לאחר והיה לה בנים. וההיא דאמרינן פ' מי שמת גבי נכסיי לבניי דאין הברתא בכלל. היינו דבת במקום בן לא הוי בכלל בני עיי\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות טו] <b>במשנה הפילה אשתו כו'. </b>הכי פליגי נמי פ\"ה מ\"ה דמסכתין (במשניות הוא משנה ו'):",
+                "[אות טז] <b>במשנה חזרה וילדה. </b>כ' תוס' מהריון אחר. לא הבנתי דמה בעו בזה. והא מה דמיבעיא לן בסוגיין אמר הריני נזיר כשיהי' לי בן והפילה וכו' ופי' בתוס' דהוי הוכחה גדולה מדהאי בר קיימא גם זה ב\"ק היינו בחזרה וילדה בו ביום שאילו למחר וליומא אחרא בודאי ליכא הוכח' דלמא הך דלמחר הוא יום של כילוי דהריון והנולד היום חסר יום אחד מזה. וכ\"כ בשיטה מקובצת וא\"כ אם מוקמית מתני' דחזרה וילדה מהריון אחר ממילא הוא אחר זמן הרבה ובכה\"ג דהלידות לא היה ביום א' אף מאותו הריון ליכא הוכחה דאידך ג\"כ ב\"ק. וצ\"ע. ובלא\"ה איני מבין דברי תוספת הנ\"ל דהא י\"ל דמיירי אף מאותו הריון וחזרה וילדה בו ביום והא דלר\"ש צריך לחזור ולהתנות היינו אף לפי הצד דנקטי' זה להוכחה דג\"ז ב\"ק מ\"מ לא הוי הוכחה ובירור גמור דהרי אינו לוקה על גיזה ועבודה כמ\"ש תוס' מדלא נקט האיבעיא (לר\"ש) ולמלקות (ולענ\"ד בלא\"ה יש ראיה מדנקט איבעיא בקרבן ולר\"י דוקא הא גם לר\"ש מיבעי' אם צריך לחזור ולהתנות אע\"כ בין כך ובין כך צריך להתנות דליכא הוכחה גמורה). וא\"כ שפיר מצי מיירי מתני' בהריון א' ובו ביום. ועיין. ובסוגי' ק' לי דאמאי נקט האיבעי' לענין קרבן ולגיזתו ולעבודה ולר\"י הא לר\"י האיבעיא אם הוי הוכחה גדולה נוהג נזירות בשביל הנפל ואי דבלא\"ה צריך לנהוג מכח הלידה השנייה הא נ\"מ באם הלידה שניי' היא בת והנפל זכר וצ\"ע. (אפשר לומר שזה משמע ממתני' דאינו נוהג נזירות לר\"י אפי' כו' לכן האיבעיא אינו אלא על קדושת הקרבן):"
+            ],
+            [
+                "[אות יז] <b>במשנה ומונה את של בנו. </b>ואם נטמא בתוך של בן סותר גם מה שכבר מנה את שלו. ואם אחר שמנה של בנו ובתוך ימי תשלומי' את שלו נטמא אינו סותר את של בנו כיון דכבר נסתלק לגמרי נזירות בנו. ולדעת הרמב\"ם אינו סותר ג\"כ מה שמנה את שלו קודם לשל בנו ואינו סותר אלא מה שמונה אחר של בנו. ודעת הראב\"ד דסותר לכל הנזירות שלו:",
+                "[אות יח] <b>תי\"ט ד\"ה מניח. אחר נזירות דבנו ל' יום. </b>ק' לי דהא בכה\"ג אינו מגלח רק פעם (אחת) אחר שישלים נזירות דידיה ועולה לדידיה ולדבנו כיון דדבנו נבלע בתוך שלו כדאיתא במתני' שאח\"ז (והיינו לפי דברי התוס') ואפשר לדחוק דכוונתו באמר בתחלת קבלת נזירות שלא יהיו נבלעים לעלות לזה ולזה. (וכן אנו מוכרחים לפרש בתוס' ד\"ה לאחר במה שאמרו דליכא ל' יום מנזירות עיי\"ש):"
+            ],
+            [
+                "[אות יט] <b>תי\"ט ד\"ה לאחר. כ\"כ התוס'. </b>והם מפרשי' למתני' דברישא לא הפסיד כלום היינו כיון דנזירות בנו ל' יום מובלעים תוך הק' יום עולי' לכאן ולכאן לנזירות בנו ולנזירות דנפשיה (ותגלחת אחד על שניהם) ודוקא בהקדים לומר נזירות בנו דמיד בשנולד הבן צריך להתחיל נזירות הבן מש\"ה עולים לשניהם. אבל באומר הריני נזיר ק' יום ונזיר לכשיהיה לי בן בזה לא חל עליו נזירות בנו עד שמשלים תחלה את שלו. ובסיפא דמתני' בנולד הבן ביום ע\"א דבזה כיון דאותו היום התחיל לנזירות דנפשי' אינו עולה לנזירות בנו. ומתחיל לנזירות ביום ע\"ב ונמצא נמשך נזירות בנו יום א' יותר מנזירות דנפשי'. מש\"ה אינם עולים לשניהם. ומונה נזירות בנו מיום ע\"ב ואחר ל' מונה ומשלים נזירות הק' ואח\"כ מגלח ומביא ב' קרבנות דנזירות. וה\"נ הדין בנזירות סתם שאמר הריני נזיר ונזיר לכשיהי' לי בן והתחיל למנות את שלו ובו ביום נולד הבן הל' יום עולים לשניהם כיון דזמנם שוה. ובכה\"ג מתחיל נזירות בנו מיד בו ביום כיון דאותו היום הוי התחלה לשניהם (ולא דמי ליום ע\"א. (סברת תוס' דט\"ו ד\"ה אמר)) ואם נולד הבן ביום שני אינו עולה לשניהם ומונה של בנו ואח\"כ משלים את שלו עיי\"ש:<br><b>והרמב\"ם </b>מפרש פירוש אחר דלא אמרי' כלל דנבלע אלא דבנולד הבן אחר ע' דלא נשאר לשיעור השלמה דהראשון לסיום לזמן גידול שער מפסיד כגון דנולד הבן בפ' יום דמפסיק ומונה של בנו ומגלח לאחר תשלום נזירות בנו והי' לו למנות כ' יום להשלים להמאה ומ\"מ צריך למנות ל' לצורך גידול שער לתגלחת טהרה ומפסיד יו\"ד יום אבל נולד קודם שבעים דממילא ההשלמה זמן גידול שער לא הפסיד כלום עיי\"ש (וכן פי' הר\"ב). ותמוה לי דהא מסקי' בסוגיא דיום ע\"א הפסיד ובזה יקשה לו יהא דמנין הבן מתחיל ביום ע\"ב דיום ע\"א אינו עולה לכאן ולכאן הא מ\"מ גילוח הבן ביום ק\"ב לקבלת נזירותו שהוא יום ל\"א לבן ויהיו תשלום גידל שער ביום קל\"א שהוא יום ל' מיום שגילח נזירות הבן וא\"כ בכולל מנה (לנזירות) קל\"א עם יום הגילוח וזה ג\"כ בנולד הבן תוך ע' דהא צריך להפסיק לנזירות בנו ל' ואח\"כ להשלים נזירות עצמו וביום ק\"א לנזירות עצמו יגלח דהיינו יום קל\"א (לנזירות דהוא קל\"ב לקבלת נזירתו. כי יום הלידה אין עולה לא לכאן ולא לכאן כן נלע\"ד בכוונת רבינו וכן מוכח באמת כיון שאינו עולה לבן שהוא הקודם בקבלה כ\"ש לעצמו שאינו עולה. אך אפשר שהרמב\"ם סובר שעולה לעצמו מחמת שהתחיל למנות. כעין סברת התוס'):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כ] <b>תי\"ט סד\"ה רבי אליעזר. קרא דוזאת תורת הנזיר. ע\"כ. </b>ובסוגין כ' תוס' עוד דמתני' דהכא מיירי במפרש ק' יום שלמים דהוי ביום מלאת והא דאינו סותר הכל היינו מקרא וזאת תורת הנזיר ביום מלאת דתן לו תורת נזיר סתם (וגזירת הכתוב הוא) אבל באומר ק' יום ולא אמר שלימים לר\"א הוי בכלל נטמא אחר מלאת ואינו סותר כלל. וכ\"כ ג\"כ בפ\"ק לחד תירוצא:",
+                "[אות כא] <b>שם בתי\"ט סד\"ה נטמא. סותר הכל מדרבנן. </b>אבל נטמא יום ל\"ב או בק\"ב אינו סותר רק שבעה שיטהר ויביא קרבנותיו. תוס':",
+                "[אות כב] <b>שם ד\"ה רבי אליעזר. יום ל' דסותר משום כו'. </b>וכ' תוס' כאן דלבר פדא אינו מביא קרבנות טומאה מבואר דס\"ל דלאחר שכלה כל נזירתו כיון דאינו סותר מן התורה אינו מביא קרבן טומאה. ולפ\"ז ממילא ה\"ה לרב מתנא בנטמא ביום ל\"א דסותר ל' כיון דהוא רק מדרבנן אינו מביא קרבן טומאה. אולם ברמב\"ם (פ\"ו הל' ד') כתב אם נטמא אחר יום מלאת וכו' סותר ל' בלבד. כיצד יעשה מביא קרבנות טומאה כשיטהר וכו' עיי\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כג] <b>במשנה נזיר שלשים יום. </b>ואף דאינו מביא קרבנותיו עד מלאת ימי נזרו בא\"י ועובר בב\"ת יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה\"ת בשוא\"ת. שיטה מקובצת בשם תוספי הרא\"ש:",
+                "[אות כד] <b>שם ובסוף שבע שנים נטמאת. </b>נלע\"ד דבכה\"ג אינה מביאה קרבן טומאה דהא מדינא הוי נטמאת אחר שכלה נזירתה ואין חכמים עוקרים בקום ועשה. ועי' מ\"ש לעיל משנה ד' (אות כ\"ב):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כה] <b>בהרע\"ב ד\"ה פי כפיו. והוא שיאמר פי כפיו מיין. </b>דאילו אמר על פיו שיהי' נזיר לא הוי נזיר אא\"כ אמר כן על אבר שהנשמה תלוי' בו. (אבל דעת התו' שבתכ\"ד ששמע אין צריך לומר מיין עיי\"ש):",
+                "[אות כו] <b>תי\"ט ד\"ה ואני. משתרי אותו שאחריו. </b>דמזה נשמע דחד בחברי' מתפוס דאילו כלם בקמא מתפיס גם בהותר אמצעי יהיו אותם שלאחריו אסורים:"
+            ],
+            [
+                "[אות כז] <b>הרע\"ב ד\"ה הריני נזיר. אבל אם אמר כו' ואת בניחותא. </b>הכי איתא בסוגי' דפרכינן מברייתא דקתני הריני נזיר ואת ואמרה אמן שניהם אסורים ומסקי' דברייתא דקאמר הריני נזיר ואת דקתלי נדרו בנדרה מתני' דאמר לה הריני נזיר ואת מאי. ואולם מה דכ' הרע\"ב שהרי קיים לה ק' לי איך שייך קיום קודם שנדרה הא מתני' מפורשת (פ\"י מ\"ז דנדרים) דקיום קודם לנדרים לא הוי קיום וצ\"ע. ובתוס' מבואר דטעמא דברייתא בתולה נדרו בנדרה היינו שאם את תהיה נזירה גם נזירותי יחול וס\"ל דהבעל מעקר עקר וא\"כ אם יפר לה יבטל ג\"כ שלו מעיקרא והוי כמפר לעצמו (וקאי בלא יחל) מתני' דא\"ל ואת מאי היינו שהוא מקבל נזירות אנפשי' בכל ענין ואינו תולה בדידה עיי\"ש. וא\"כ לפי\"מ דקי\"ל דבעל מיגז גייז ולא יתבטל נדרו מתני' דהכא גם באומר ואת בניחותא ותולה בדידה מ\"מ יפר שלה ושלו קיים. וע' במ\"ל (פ\"ב ה\"ד מהל' נזירות) (ואפשר לומר שדעת רש\"י והרע\"ב שבוודאי ניחא לי' במה שאמרה אמן והוי קיום בלב שהוא קיום כברייתא דנדרים (דף ע\"ט):"
+            ],
+            [
+                "[אות כח] <b>הפר לה בעלה. </b>משמע דלאחר ההפרה מותרת לטמא למתים. ואף למ\"ש בתי\"ט בפרקין (מ\"ה ד\"ה א\"י להפר) דטומאה לא מקרי עינוי נפש מ\"מ כיון דאין נזירות לחצאין מופר הכל. ובאמת לענין טומאה בלא\"ה מסקי' בסוגי' נדרים דמקרי ע\"נ וכמו שהשיג לנכון המוהרש\"ח לקמן על התי\"ט. ומ\"מ נ\"מ בסברא הנ\"ל לענין דמותרת גם בחרצנים וזגים דליכא ע\"נ מטעמא דאין נזירות לחצאין כמבואר בסוגי' דנדרים שם:",
+                "[אות כט] <b>תי\"ט ד\"ה תספוג. ולהקל ממלקות של תורה. </b>וברש\"י ביבמות פר\"ג כ' מאי לוקה לא מכות ארבעים אלא רידוי מדרבנן שנהג קלות ראש בעצמו. והריב\"ש (בסי' צ') כתב והתוס' אמרו שגם במכות מרדות המספר מכות הם כמספר התורה אלא שאינן חזקות כמותן וזהו לפי\"מ שאמרו רז\"ל (פ\"ק דקדושין) הקורא לחבירו עבד יהי' בנידוי ממזר סופג את הארבעים וזה אינו רק מלקות דרבנן ואמרו בו סופג מ', והפר\"ח א\"ח (סי' תע\"א ס\"ב) כ' דלשיטת רש\"י הנ\"ל צ\"ל דההיא דממזר שניא כיון דאמר שחבירו עבר בלאו לפיכך סופג מ' כדין עבר בלאו עיי\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות ל] <b>תוס' חדשים. וכ\"כ התוס'. </b>אינו מפורש כן בתוס'. אלא שכתבו וז\"ל אע\"ג שהיפר לה כדמפרש לה טעמא דמתני' כיון דבעי כפרה הוי כחטאת שמתו בעליה עכ\"ל. וכוונתם כמ\"ש לעיל בפרקי' (דכ\"א ב') דבעיא כפרה על שציערה עצמה מיין כר\"א הקפר עיי\"ש (וכן ג\"כ כוונת רש\"י). ודע שמבואר בסוגיא דלשם דזהו רק למאי דס\"ל דבעל מעקר עקר צריכי' לה\"ט כיון דצריכה כפרה הו\"ל כחטאת שמתו בעליה אבל למאי דקי\"ל בעל מיגז גייז בלא\"ה ניחא דשם חטאת עלה עיי\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לא] <b>הרע\"ב ד\"ה אר\"י. וקדם א' מהן כו' זכה. </b>בסוגי' איבעי' דלא איפשיטא אם הלכתא גמירי לה כל דקדים גלח גלח א\"ד ירושה גמרינן לה ופלגא הוי. והרמב\"ם (לפי דרכו דאת\"ל הוי פשיטו') כ' דירושה הוא ויש לכל א' מהן לגלח על חלקו והבכור נוטל בהן פי שנים. והרע\"ב שכ' דאי קדם וגלח לא ידעתי טעמא דנקט כך בפשיטות והא הוא איבעיא דלא איפשיטא או דאפשיטא אידך צד דירושה הוא ופלגי לה (והרמב\"ם (בפי' המשנה) כ' כמו הרע\"ב. ואולי האיבעיא כששני הבנים נזירים):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות לב] <b>בהרע\"ב ד\"ה דינר כו'. רישא אשמועי'. </b>ותוס' כ' דצריכי. דדינר של זהב אצטריך לאשמעינן דבעין רעה מקדיש דדוקא הכי הוא דס\"ל לב\"ש דהוי הקדש אבל בהיפוך דינר כסף שיעלה ועלה ד\"ז אינו קדוש. ורישא דשור אצטריך לאשמעינן דלבן לא מקרי יפה לגבי שחורים. וסיפא דיין ושמן אף דברוב מקומות שמן עדיף מ\"מ אם בגלילא נדר דהיין שם ביוקר אזלי' בתריה:"
+            ],
+            [
+                "[אות לג] <b>בהרע\"ב ד\"ה תצא ותרעה כו'. ולא מידי קאמר. </b>וה\"ה לדידן בתמורה דהוי אפי' בטעות מ\"מ אם אחר שהמיר נשאל לחכם על הראשונה והתירו החכם לומר שאינו עולה תצא גם התמורה לעדר דהוי כאילו אמר הר\"ז תמורת חולין. גמרא (ותוס') וע' בפירוש רש\"י וצ\"ע והרמב\"ם השמיט למימרא זו (בפ\"א מהל' תמורה):",
+                "[אות לד] <b>תי\"ט ד\"ה תצא ותרעה. דבעל מיגז גייז. </b>באמת מבואר בסוגיא דלעיל (דף כ\"א ב') דאפי' אי בעל מיעקר עקר מ\"מ החטאת תמות. אבל לשון דהתוס' כך הוא וי\"ל דבעל מיגז גייז וא\"נ דמיעקר עקר מ\"מ הא אוקמי לעיל כר\"א הקפר (עמ\"ש לעיל בפרק הקודם משנה ד') אבל לרבנן נפקי לחולין עכ\"ל. והכל תירוץ א'. וכוונתם דלעיל לא אמרי' דחטאת תמות אלא אי משום דמיגז גייז אי משום דצריכה כפרה כר\"א הקפר. אבל לרבנן היכי דמיעקר עקר נפק לחולין. עוד כתבו. ואפילו לר\"א הקפר נראה דלא דמי דהתם הנדר חל רגע אחד וכו' אבל הכא לא חל הנדר אפי' שעה א' כדפרישית עכ\"ל והיינו דהכא לא מיירי כלל בהתרת חכם אלא דהחכם מודיע לו דמעיקרא לא הי' לשון נזירות דמה\"ט מודו ב\"ש הכא דתצא ותרעה בעדר אף דס\"ל לב\"ש דאין שאלה בנזירות לעיל (ברפ\"ב דמסכתין) (ובזה נדחו דברי התוס' חדשים כאן):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לה] <b>הרתיע לאחוריו כו'. </b>הכי פליגי (פ\"ב מ\"ח) דמסכתין:"
+            ],
+            [
+                "[אות לו] <b>תי\"ט ד\"ה הרי כולם נזירים. שכבר אמר אמת במקצת. </b>לכאורה תמוה דא\"כ ההוא דאמר הריני נזיר שאין א' מכם נזיר אמאי הוי נזיר הא לא נתקיימו דבריו דהא באמת כולם נזירים ודאי ואין א' מהם שאינו נזיר שכל א' אמר אמת במקצת וצ\"ע. אח\"כ ראיתי שעמד בזה הלחם משנה והביא דברי הרמב\"ם בפירוש המשנה דהך דאמר הריני נזיר שאין א' מכם וכו' הוא ענין בפ\"ע ולא קאי אשל מעלה עיי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לז]  <b>במשנה וחומר בטומא' מבתגלחת. </b>ק' לי אמאי לא חשיב חומר בתגלחת מבטומאה דבגלוח גם המגלח חייב ובטומאה אין המטמא חייב. ואפשר דלא חשיב רק לענין הנזיר עצמו אבל לא מה שעל אחר. ומ\"מ ק' לי לר\"ל דס\"ל במסכתין (די\"ז א') דבנזיר בבה\"ק דאינו לוקה משו' טומאה וע' בתוספות שם דמ\"מ לוקה על גפן ותגלחת (דלא כהר\"ן נדרים (ד\"ד א') דלר\"ל גם באלו אינו חייב) א\"כ אמאי לא תני חומר בתגלחת מבטומאה בנזיר בבה\"ק:",
+                "[אות לח] <b>תי\"ט סד\"ה בתגלחת כו'. כאידך ברייתא דבריש יבמות. </b>עמ\"ש בגליון בנדרים (פ\"ב משנה ב' אות ט\"ז):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לט] <b>תי\"ט ד\"ה ואם גילח. אלא נזיר טהור שגילח פתח אהל מועד. </b>תמוה לי הא אינו מגלח כלל פתח א\"מ דהוי בזיון מקדש דמה\"ט דרשי' וגלח פא\"מ היינו על שלמים דכתיב ביה פתח א\"מ כדאי' בסוגיא וכמ\"ש התי\"ט במתני' הקודם ד\"ה ושוחט וא\"כ איך שייך דמצות שלוח השער דכתיב בקרא מיירי דוקא בגלח פא\"מ הא לכתחילה אינו מגלח פא\"מ. גם מ\"ש הרע\"ב בטעם דאינו משלח דהוי מחוסר הבאה. ק' הא אדרבא אם מגלח פא\"מ הוי מחוסר הבאה דהדוד שלמים הוא בירושלים. וכמבואר בסוגייא וצ\"ע. ובתוס' בשמעתין ד\"ה לא היה משלח כתבו ג\"כ הטעם דמחוסר הבאה אלא דכתבו דהוי מחוסר הבאת שערו מחוץ לירושלים לתתם תחת הדוד שלמים שבירושלים עכ\"ל היינו דס\"ל דאם גילח במדינה היינו חוץ לירושלים וניחא הכל דמצות גילוח היה חוץ לעזרה והיה מצות שלוח בלא חסרון הבאה ואם גילח במדינה דהיינו חוץ לירושלים אינו משלח אבל הרע\"ב שפירש במדינה ירושלים ק' כנ\"ל. וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות מ] <b>תי\"ט ד\"ה או כו'. דשליקה בישול. </b>ע' (ברפ\"ד דמעשרות) בתי\"ט שם:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מא] <b>רא\"א יטמא כ\"ג. </b>בירושלמי קאמר דר\"א ס\"ל תדיר ומקודש מקודש קודם (כן הוא לפי\"מ שהגיה בקרבן עדה) דכהן הוא תדיר דקדושתו בכל שעה ונזיר אינו תדיר דהוא רק בימי נזרו אבל מקודש דמביא קרבנות על הטומאה ומקודש עדיף עיי\"ש. ולחכמים דהשיבו יטמא נזיר אפשר דס\"ל תדיר ומקודש תדיר קודם מש\"ה השיבו דכהן קדושתו עולם היינו דהוי תדיר דעדיף או דהשיבו דכ\"ג ג\"כ מקודש יותר דקדושתו קדושת עולם והוי תדיר ומקודש. ק\"ע: ",
+                "[אות מב] <b>בתוי\"ט ד\"ה יטמא נזיר. ושאלני בני. </b>כך הקשה בירושלמי. ומשני זו תורה (היינו כהן מפורש בתורה) זו אינה תורה (דנזיר ע\"י הדרת אב אינו מפורש בקרא אלא דלחד מ\"ד הוי הלכה ולחד מ\"ד הוי דרבנן) כ\"כ בק\"ע. ובפני משה:"
+            ],
+            [
+                "[אות מג] <b>בהרע\"ב ד\"ה עד שיטהר. שיטבול ויעריב שמשו. </b>תמוה לי הא פשטי' בסוגיא דמדקתני בסיפא מתחיל ומונה מיד הא רישא מאי עד שיטהר עד שיביא קרבנותיו ומני רבנן היא וכו' וצע\"ג. ובאמת תמוה לי בסוגיין דמיבעיא לן דקתני עד שיטהר בשביעי קאי ומאי עד שיטהר עד דעביד הערב שמש ומני ר\"א היא א\"ד בשמיני קאי ומאי עד שיטהר עד שיביא קרבנותיו. והנה מה דאמרי' ר\"א היא הוא תמוה דהא מדברי ר\"א מוכח דס\"ל כריב\"י דמונה מיום השביעי וא\"כ איך אמר עד דעביד הערב שמש וגם מאי דאמרינן עד שיביא קרבנותיו ומני רבנן וכתבו תוס' דאמרי וקדש ראשו ביום ההוא ביום הבאת קרבנותיו וזהו לישנא דר' (לעיל די\"ח) ומבואר שם דהיינו משעה שראוי להביא קרבן דהיינו מצפרא או מליל ח' אם לילה לאו מחוסר זמן ועי' בתוס' שם ד\"ה ורבנן והכא הא קתני עד שיביא קרבנות דמיבעיא הבאת קרבן וזהו כרבנן דר\"א בברייתא דלעיל די\"ח דחטאתו מעכבתו מלמנות. וגם אמאי קאמר ורבנן דאם הכוונה דכר' אתי הל\"ל ור' היא גם אמאי נקט תחלה ור\"א דאינו מפורש כן בדברי ר\"א אלא דמוכח כן ואמאי לא נקט ריב\"י הוא דאמר במפורש דמונה מיום הז'. מזה נראה דהעיקר כמו שהגיה כאן הגאון מוהר\"א ווילנא זצ\"ל ור' היא והיינו דמבעי' אי בשביעי קאי ומאי עד שיטהר עד דעבוד הערב שמש ור' היא דס\"ל יום הבאת קרבנות והיינו דנימא באמת דלילה לאו מחוסר זמן ומונה מתחילת ליל ח' (ומה דלא מפרשי' דבאמת מתני' קאי דמונה מיום הז' ממש וריב\"י היא היינו דיום ז' לא מקרי עד שיטהר דהא לא נטהר מטומאתו עד אחר הערב שמש). א\"ד דבשמיני קאי ועד שיטהר היינו הבאת קרבנות (דאילו מצפרא לא שייך לשון עד שיטהר דהא א\"צ לעשות והטהרה בעצמו כבר נגמר בז' ע\"י הערב שמש אלא ע\"כ דעד שיביא קרבנות) ורבנן הוא היינו רבנן דר\"א דס\"ל דחטאתו מעכבתו. וברור. אך תמוה לי דהיכי פשטי' מדקתני סיפא ומונה מיד מכלל דרישא בח' קאי. הא עדיין י\"ל דבשביעי קאי וברישא אינו מתחיל עד דיטהר בהערב שמש ואילו בסיפא היכי דליכא קרבן מונה מיום הז' כדאיתא (לעיל די\"ח ע\"א) דר' מודה בטמא שנזר דמונה מיום הז' והיינו מיד היינו אחר הזאת שביעי. וצלע\"ג*) (ונראה דמשמע מהתוס' שלמדו (עד דעביד הערב שמש) היינו שהוא יום הטהרה. או דלא גרסי' זה. והזכיר ר\"א ולא ריב\"י כי הוא בר פלוגת' דרבנן וגם בדברים מפורשים [עי' תוס' לעיל ד\"ה מתחיל] אבל כר' אין שום הכרעה ממשנתינו כנ\"ל. ואם שמלות מביא את קרבנו מילתא אחרית' היא [כפי צד האיבעיא] אז גם כר\"א וכריב\"י נמי אתיא. והתוס' הביאו הפסוק וקדש ראשו משום דרבנן בוודאי נמי למדו מזה):"
+            ],
+            [
+                "[אות מד] <b>תוי\"ט ד\"ה ורביעית דם כו'. לאפוקי מר\"ע כו'. </b>קשה לי דאיך נשמע זה דהא גם אם אתי' כרע\"ק ניחא דתני רובע לדיוקא דעל אהל אינו מגלח אבל על מגעו ומשאו מגלח כמו ברובע עצמות. וא\"כ במה מורה לנו מתני' לאפוקי מדרע\"ק. ואם נפרש כהרע\"ב דמה דקתני ואהל ורובע עצמות היינו אם האהיל על רובע ניחא. דמדוקדק כן בלשון מתני' דקתני ורביעית דם ואהל ורובע עצמות היינו דרביעית דם אינו מגלח כלל ועל אהל דרובע עצמות אינו מגלח דמשמע דעל מגעו מגלח:",
+                "[אות מה] <b>תוי\"ט ד\"ה ומזה כו'. ור\"ח כהן השיב כו'. </b>לענ\"ד מבואר בתוס' דלא נחלקו לענין הזאה אלא לענין אם הנזיר מגלח דלר\"ת נזיר מגלח וע\"כ מתני' לא מיירי בכלי מתכת ולא קאי עלה דינא דמתני' ומזה בג' ובז'. ולדעת ר\"ח כהן אין הנזיר מגלח עלה ומצינו לאוקמי למתני' בכלי מתכת וקאי עלה ומזה וכו' דגם לר\"ח כהן צריך הזאה:"
+            ],
+            [
+                "[אות מו] <b>תוי\"ט ד\"ה אינו דין. וה\"ה דהל\"ל. </b>מאד תמוה דמנ\"ל דלר\"ע לית ליה להא. הא י\"ל בפשוטו דרע\"ק אית ליה ג\"כ הלכה דעל חצי לוג באהל הנזיר מגלח ולא על רביעית ובא ללמד מק\"ו דעל רביעית עכ\"פ דבמגע ומשא מגלח בק\"ו מעצם כשעורה וגם היכי מצי לומר על אהלו. הא לענין אהלו ליכא ק\"ו דמצינן למימר דיו לבא וכו' דהא בעצם כשעורה ליכא רק במגע. (ואפשר דרש\"י סבר דר\"ע ל\"ס להלכה כלל כפי משמעות המשנה. ולזה כ' שזה סברא):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מז] <b>תוי\"ט ד\"ה מגלחין כו'. הם נשים או כו'. </b>לא ידעתי הא הכא מגלחים בממנ\"פ דכל א' הוא נזיר טהור או נזיר טמא ודברי הש\"ס בהכרח דקאי אסיפא אההיא דסופרים ל' יום ומביאים קרבן טהרה בזה יקשה איך יעשו בגלוח. וכן ראיתי מפורש בשיטה מקובצת. ובאמת גם בזה ק\"ק דלמא באמת לא מגלחים ואתיא כר\"ש דלעיל (פ\"ו מ\"ט) דגלוח אינו מעכב וכסתם מתני' לעיל (פ\"ד מ\"ה) ואדרבא הי' מיושב מה דלא קתני במתני' בבבא זו ומגלח כדקתני ברישא וצ\"ע:",
+                "[אות מח] <b>תוי\"ט ד\"ה ומביאין כו'. אלא דבר יכול להיות. </b>והא דברה\"ר שניהם טהורות לא משום דילפי' מסוטה דהכא שאני כיון דממנ\"פ חד מנייהו טמא. אלא דהטעם דכל א' מוקי אחזקת טהרה (וילפינן לי' מקרא) תוס'. אבל ברה\"י דילפי' מסוטה דלא מהני חזקת טהרה אלא דהתם עשאו הכתוב כודאי והכא ל\"ש כן כיון דחד מינייהו ודאי טהור. אבל עכ\"פ החזקה לא מהני ברה\"י. מהר\"ם לובלין:",
+                "[אות מט] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה ועולת כו'. אינו רשאי לגלח כו'. </b>ולפ\"ז משמע דדוקא בנשים או קטנים דמגלחי' אבל באנשים דלא מגלחי' אינם מביאים עולת בהמה. אבל הרמב\"ם כתב דבכל ענין מביאים עולת בהמה ועי' בלח\"מ:"
+            ],
+            [
+                "[אות נ] <b>תוי\"ט ד\"ה אחר ששים יום. אבל דברי הר\"ב אין לפרש כן. </b>ובתוס' (דף נ\"ה) כתב בשם מהר\"ף דבב' תגלחות הראשונות הקילו לגלח ביום ל' כדי למהר לאכול בקדשים אלא דגלוח הראשון אינו מביא החטאת עוף עד יום ל\"א דאע\"ג דקי\"ל דאם גילח ביום ח' מביא קרבנותיו בח' כדלעיל (פ\"ו מ\"ו) הכא כיון דצריך טבילה משום צרעתו מיחזי כאלו טובל משום טומאתו (והוי כטבל בח' דמביא קרבנותיו בט') וא\"כ מתחיל הנזירות הב' מיום ל\"א משהביא הקרבן ומגלח ביום ס' ולמחרתו מביא עוף של ספירה ואוכל בקדשים. ותגלחת ב' האחרונות הוי כמו כל נזיר דמגלח לכתחלה ביום ל\"א ויום ס\"א הוא למנין יום א' וביום קכ\"א נשלמו ס\"א יום כמו בנזיר ב' נזירות ומגלח ושותה יין. ומ\"ש התוי\"ט בכוונת הרע\"ב דגילוח הראשון הי' ביום ל\"א כדין כל תגלחת נזיר וכו' ותגלחת שני' מגלח ביום ל' וזה רשאי לעשות כדתנן וכו' וה\"נ דכוותה שהתגלחת הראשונה וכו'. לא הבנתי דזה אמת דחושבים הנזירות מיום התגלחות ראשונה דהיינו מן ל\"א אבל מ\"מ לכתחילה בעי' תגלחת שניי' ג\"כ לל\"א והיינו ס\"א כדקתני להדי' (פ\"ב מ\"ב) דנזיר ב' נזירות מגלח ראשונה יום ל\"א ואת הב' יום ששים וא' וא\"כ מגלח תגלחת שניי' ביום ס\"א ואינו אוכל בקדשים עד ס\"ב שמביא קרבן ספירתו ומ\"ש התוי\"ט ודלא נקט לעיל כה\"ג. תמהני הא אדרבא תני להדיא לעיל דמגלח ביום ס\"א. וכל דיבור של התי\"ט בזה לא זכיתי להבין:",
+                "[אות נא] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה ושותה כו'. קשה לי דכיון דביום ס'. </b>לענ\"ד כיון דביום ס\"א מביא חטאת העוף של ספירו משום הכי מתחיל המנין מיום ס\"א (עיין בתוס'):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות נב] <b>במשנה כיצד ירד לטבול. </b>בפשוטו נראה דדוקא בחזקת טומאה דמת טמא אבל לא מחזקת טומאה דשרץ לענין טומאת מת. ולענ\"ד אפשר לומר למה דמבואר בסוגיא דס\"ד ב' דאחר הגילוח שהלך בקבר התהום טהור אף דמחוסר הערב שמש לא מקרי חזקת טמא דשמשא ממילא ערבא ועי' בתוס' דמכ\"ש דמחוסר טבילה לא מקרי חזקת טמא דבידו לטבול וא\"כ י\"ל דזהו דירד לטבול מטומאת שרץ לא מקרי חזקת טמא דבידו לטבול אבל ירד לטבול מטומאת מת דמחוסר מעשה תגלחת זהו מקרי חזקת טומאה. ולפ\"ז נ\"מ לדינא בירד לטבול מטומאת מת של רובע קב עצמות וכן רביעית דם כיון דא\"צ גלוח לא מקרי חזקת טומאה. ודו\"ק:",
+                "[אות נג] <b>בהר\"ב ד\"ה ירד לטבול כו'. אבל בטומאת מת טמא. </b>ובתוס' בסוגי' דס\"ד א' ד\"ה והמאהיל דבמגע אין חילוק בין שרץ למת דיש בו דין צפה דספיקו טהור אלא דלענין טומאת אהל בזה ספק טמא טמא ונ\"ל דמוכרח כן ממה דאיתא שם בעי רמב\"ח מת בכלי וכלי צף במים והא במת אין בו דין צפה אע\"כ דלענין מגע יש לו דין צפה ואולם מלשון הרע\"ב משמע דבמת בכל ענין אין בו דין צפה וכן משמע לשון הרמב\"ם (פי\"ד ה\"ג מהל' אבה\"ט) שכתב לא אמרו ספק טומאה צפה טהור אלא לשרץ בלבד משמע דלמת דומיא דשרץ במגע אין בו דין צפה מה\"ט נ\"ל נקט הרמב\"ם שם הלכה י\"ד שרץ בכלי כלי צף על המים כו' דבמת ליכא למיבעיא דאין בו דין צפה. ובהגהת כ\"מ שם כתב לא ידעתי אמאי שינה רבינו הלשון דשם האיבעיא מת בכלי. ולפי הנ\"ל ניחא ואפשר היה הגירסא להרמב\"ם בסוגיין שרץ בכלי או דס\"ל מת לאו דוקא כנלע\"ד נכון בעזהי\"ת:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה נזיר",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Nedarim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Nedarim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..65c284859ec73cabe4408e2dfce32c03726eaed9
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Nedarim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json	
@@ -0,0 +1,230 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Nedarim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה נדרים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>תוי\"ט ד\"ה כל כינויי. ומשני דזמנין מפרש התנא במאי דפתח. </b>ערבוב דברים אנכי רואה בזה דכך משני הגמרא בתירוצא קמא ובזה מתני' כפשטי' דתני תחלה כנויי נדרים כנדרים ידות נדרים כנדרים ואעפ\"כ מפרש תחלה ידות דזמנין מפרש מאי דסליק מיניה ואינו תלוי כלל בין אם כינויים מלשון נכרים או לשון שבדו להם חכמים אלא דלתירוצא בתרא (ובריש נזיר דחי הש\"ס לתירוצ' קמא) דיש טעם דמפרש תחלה בידות דאיידי דאתי מדרשא חביבא לה ועלה פרכי' דא\"כ לפתח ג\"כ ברישא בידות ומשנינן דמפתח פתח בכנויי' דאורייתא ברישא (שהן ידועים ופשוטים יותר. הר\"ן) והדר מפרש ידות בריש' דאתי מדרשא. ובזה הוא דפרכינן הניחא למ\"ד לשון נכרים אלא למ\"ד לשון שבדו חכמים מא\"ל (אף דמ\"מ הוא דאורייתא מ\"מ אין ידוע ופשוט כ\"כ הר\"ן). ומסקי' דלהך מ\"ד באמת אמרי' דחסורי מחסרי ותני ידות נדרים כנדרים כינויי נדרים כנדרים וא\"כ התוי\"ט דכ' דלמ\"ד לשון שבדו חכמים תנינן תחלה ידות נדרים. לא הו\"ל להביא שינוי' קמא דזמנין דפתח: (* ואפשר שמה שכתב התוי\"ט ועוד. מביא ראיה שאין סברא לחסר בראש והצריך להביא קושית הגמרא ואגב הביא התירוץ. ומ\"ש רבינו שבריש נזיר דחי הש\"ס לתירוצא קמא. פי' שבכאן בדוקא אקדים משום שיש טעם להקדמה. אבל באמת הס' דזמנין דפתח ס\"ל בוודאי כמו שכתב הרא\"ש והר\"ן כאן וכמו שמשמע בנזיר מהלשון תני הכי ותני הכי יעו\"ש):",
+                "[אות ב] <b>בא\"ד ודידות נדרים כו' א\"נ מלנדור נדר. </b>ק\"ק לי דל\"ל קרא או היקש נילף נדרים במה מצינו מנזיר דהא ע\"כ לא איבעי' לן לקמן (בדף ו') יש יד לקדושין אף דבקדושין ליכא רבוי לידות, אלא משום דנילף במה מצינו מנדרים. או דליכא למילף משום דנדרים חמירי דהן בדיבור משא\"כ קדושין דבעי מעשה וכדאיתא בהר\"ן שם. וא\"כ נדרים שפיר מצינו למילף במה מצינו מנזירות דשניהם בדיבור. וכן קשה לי מה איבעי לקמן (ד\"ז) אי יש יד לצדקה דדלמא אתקש לקרבנות רק לענין בל תאחר. והא איכא למילף במ\"מ מאינך כיון דצדקה איתא בדבור לחוד:",
+                "[אות ג] <b>תוי\"ט ד\"ה מודרני ממך כו'. אלא דלא משתעינא בהדך. </b>ואף דלפי האמת מיירי מתני' באומר מודרני ממך שאני אוכל אפ\"ה צריך ג\"כ לומר לך דבלא\"ה הוי אינן מוכיחות דמשמעות דברים מודר אני ממך שלא אדבר עמך אם אכילנא היום. ולא הוי נדר כלל דהויין ידים שאינן מוכיחות. ר\"ן והרא\"ש בפסקיו:",
+                "[אות ד] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה כנדרי רשעים. כדתנן בריש נזיר באומר אהא. </b>ובתחלה הביא הר\"ן דפירשו רבותיו דדוקא אהא הוי לישנא מעליא אבל הריני לא. וזהו דעת תוס' (ריש נזיר ד\"ה האומר הריני כזה):",
+                "[אות ה] <b>בא\"ד כנדרי רשעים הימנו משמע כו'. </b>בסוגיין אמרי' ודלמא הימנו דאכילנא קאמר (ולא הוי שבועה כלל דהוי ידים שאינן מוכיחות. ר\"ן) ומשני דאמר הימנו שלא אוכל. ומה דלא כ' כן הר\"ן מקודם במה דפרכינן ודלמא הריני בתענית קאמר דהוי ידים שאינן מוכיחות. היינו דבפשוטו ניחא דאף אם הוי ידים ממש פירכת הש\"ס שפיר דדלמא הריני בתענית ולתני דנדר ג\"כ בתענית אבל בהך פירכא דדלמא הימנו דאכילנא. והא במתני' קתני סתם דנדר בשבועה ודלמא באמת בשבועה דאכילנא וגם עכ\"פ מספק אסור לאכול דדלמא הימנו דלא אכילנא. לזה הוצרך הר\"ן לפרש דפירכת הש\"ס דהוי ידים שאין מוכיחות ולא ליהוי שבועה כלל:"
+            ],
+            [
+                "[אות ו] <b>במשנה האומ' לחבירו. </b>לא ידעתי אמאי נקט לחבירו ולא סתם דאוסר על עצמו או על חבירו שלא בפניו. ורש\"י ציין האומר קונם:",
+                "[אות ז] <b>תוי\"ט ד\"ה נזיק. שאומר הריני נזיק אם אוכל ככר זה. רש\"י. </b>לא ידעתי מאי בעי רש\"י בזה דתולה בתנאי אם אוכל ולא בפשוטו שאמר הרי נזיק הוא נזיר וכמו שפירש\"י תחלה קונם שאמר ככר זה עלי קונם:"
+            ],
+            [
+                "[אות ח] <b>תוי\"ט ד\"ה טמא. והתוס' כ'. </b>ולענ\"ד י\"ל למה דאמרי' בסוגיי' די\"ב א' נותר ופיגול אצטריכא סד\"א באיסור נותר ואיסור פיגול והו\"ל כמתפיס בדבר אסור ולא מתסר קמ\"ל. א\"כ י\"ל דגם טמא נקט מה\"ט דלא נימא דמתפיס באיסור דטומא'. וא\"כ לא הוי כ\"ש מטהור דבאומר טהור ל\"ש לומר כן ובודאי מתפיס בעיקר הקרבן:",
+                "[אות ט] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה רבי יהודה אומר כו'. דהוא בר פלוגתא דרבי מאיר בכל מקום. </b>ק\"ל דזהו שייך היכי דלא נזכר במפורש מי הוא החולק על ר\"מ ונישנית בלשון חכמים. משא\"כ הכא דמפורש במתני' (פ\"ג דקדושין מ\"ד) דר\"ח בן גמליאל מחולק. ובר\"ן כ' דמצינו דר\"י ס\"ל דלא בעי כפול ממתני' דפ' השולח מ\"ח במוציא אשתו משום איילונית (ובר\"ן איתא גבי מוציא אשתו משום נדר. ולענ\"ד ט\"ס וצ\"ל איילונית) ומה דנקט באמת ר\"י ולא נקט ר\"ח בן גמליאל דבעי לאוקמי כר\"י משום דאיירי בה:"
+            ],
+            [
+                "[אות י] <b>בתוי\"ט ד\"ה רבי יהודה מתיר כו'. ועיין מ\"ש בריש פ\"ב דנזיר. </b>כצ\"ל:",
+                "[אות יא] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה לקרבן לא אוכל כו'. אף על גב דבריש מתני' ג' לחולין שאוכל כו'. </b>תמהני הא מזה ליכא קושיא כלל דהכא לקרבן אם מפרשי' בשב\"א א\"כ אין כאן מכלל לאו דהא פירש דבריו שיהא קרבן. משא\"כ בלחולין אם נפרש לאסור דהיינו בפתח לא חולין אלא קרבן זהו גופא הוי מכלל לאו דלא מהני לר\"מ. אבל באמת עיקר חילוקו של הרא\"ש דבא לתרץ לפי\"מ דמשמע בסוגיין דגם בלחולין שלא אוכל בפתח אסור לר\"מ דמפרשינן לא חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל. בזה צריך לחלק אף דלחולין שאוכל לך לא מתסר לר\"מ מ\"מ הכא כיון דמסיים לא אוכל מוכח דלאסור בא. גם מ\"ש התוי\"ט אלא דקשי' לי דמתוך לשונו של הרא\"ש וכו' מיהו לקמן פ\"ב וכו' מזה מוכח דלקושטא דמלתא כו' דימה רבינו לחולין לא אוכל לההיא דלקרבן לא אוכל לך. במחילת כת\"ה אינו. מדדייקא באומר לחולין ל\"א לך דא\"צ לדייק בדברים רק לא חולין אלא קרבן ולפיכך לא אוכל בזה המעט דייקא כיון דמסיים בדיבוריה לישנא דאיסור לא אוכל לך משא\"כ בההיא לקרבן לא אוכל דנצטרך לפרש מה שלא אוכל לא יהיה קרבן ומכלל לאו נשמע ההן דמה שאוכל יהיה קרבן זה לא אמרי' לר\"מ כמבואר בפשיטות בפירכת הש\"ס לקרבן לא אוכל לך אסור הא שמעי' לר\"מ דלית לי' מכלל וכו' וכן פסק הטור (סי' ר\"ד) דלקרבן ל\"א לך מותר ולחולין ל\"א אסור. והוא ברור ופשוט אלא דבהא סתרי דברי הרא\"ש אהדדי דבפ\"ק משמע דלקרבן לא אוכל לך אסור דמפרשי' כאילו אומר בשב\"א לקרבן יהא לפיכך ל\"א לך. ואילו בפרק ב' משמע כהרא\"ש דדוקא בשב\"א אסור אבל בפת\"ח שרי דהוי כאומר לא קרבן ודו\"ק. אח\"כ מצאתי בעזה\"י כל זה במ\"ל (פ\"א מהל' נדרים הל' י\"ח בד\"ה ודע שהחכם בעל תוי\"ט וכו'):",
+                "[אות יב] <b>שם ד\"ה לא אוכל לך. אבל כי אמר לא אוכל שרי. </b>דאמרי' דנשבע בחיי קרבן עיי\"ש. ולא זכיתי להבין דהתינח באומר הקרבן או קרבן שלא אוכל אבל באומר כקרבן אינו שייך לומר דנשבע בחיי הקרבן וכיון דלקרבן לא אוכל לך אסור דמפרשים לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך. מכ\"ש באומר כקרבן דמשמע יותר שיהא זה כקרבן לפיכך לא אוכל. וצע\"ג:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יג] <b>תוי\"ט ד\"ה כחלת אהרן. הוא אסור משום טבל. </b>ק' לי הא משכחת דקרא שם תרומה בשבלים דלא הי' אסור משום טבל ובפי' נאסר משום תרומה. ובר\"ן כ' הטעם כיון דאינו אסור לכל דהא מותר לכהנים דבר האסור מקרי ולא דבר הנדור דמדין נדור הי' ראוי לאסור לכל (* שהרי כשהפרישן לא פירש כן סיום הר\"ן בכאן. ועיין במשנה ד' מ\"ש התוס' והרא\"ש אצל חרמי כהן. ואפשר שגם הר\"ן יסבור שם כן וד\"ל):",
+                "[אות יד] <b>שם תוי\"ט ד\"ה הר\"ז בלא יחל. וכתבו התוס' תימא. </b>ובר\"ן כ' דמייתי (הגמרא בזה) ראיה דשייך למנקט על דרבנן בלשון הרי זה בלא יחל:",
+                "[אות טו] <b>שם תוי\"ט ד\"ה שבועה כו'. צ\"ע דלא תנן כו'. </b>לק\"מ דהא בשבועה לא חייל כלל דמשועבד לה ודוקא בנדר חל באוסר התשמיש על עצמו. אבל שבועה דמתסר נפשיה אחפצא לא חייל והוי כנשבע שלא אשב בסוכה. ופשוט:"
+            ],
+            [
+                "[אות טז] <b>במשנה בנדרים אסור. </b>הרא\"ה בספר החינוך (מצוה ל') כ' ואם תשאל הרי אותו דבר שנדר עליו מצוה היא עליו בעשה וליתי עשה ולדחי ל\"ת דלא יחל דברו. תשובתך נדר עשה ולאו יש בו לאו דלא יחל. ועשה ככל היוצא מפיו יעשה ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה עכ\"ל. והמ\"ל בהגהותיו לספר הנ\"ל הקשה מסוגיא דריש יבמות (דף ה') דאמרינן שם בנזיר מצורע דאתי עשה דמצורע ודחי ל\"ת ועשה דנזיר משום דקיל דאיתיה בשאלה וה\"נ נדר הא איתי' בשאלה עיי\"ש. ועיין בשאגת ארי' (סימן ס\"א) שהקשה ג\"כ קושי' הרא\"ה הנ\"ל ועיי\"ש. וע' (פ\"ב מ\"י דבב\"מ) בתוי\"ט ד\"ה ואם היתה בבה\"ק. שוב ראיתי בשו\"ת רשב\"א ח\"ג (סי' שנ\"ג) שנשאל על זה דליתי עשה ולדחי ל\"ת ועשה דנדר כיון דאיתי' בשאלה. והשיב דההיא דפ\"ק דיבמות הנ\"ל דחוייא בעלמא הוא ובאמת אף היכא דאיתא בשאלה לא דחי ושאני נזיר דגדול השלום עכ\"ל. ועיין (פ\"ו מ\"ה בנזיר) בתוי\"ט ד\"ה דתגלחת מצוה:",
+                "[אות יז] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה בנדרים אסור. כתב הר\"ב ואם אמר כו'. </b>ובבעה\"ת (שער ס\"ב) כתב וז\"ל ונמצא כנודר שאם לא יחלל שבת שיתן מנה לעניים שהוא חייב לשומרו ולקיים נדרו ודבר זה שנוי במשנתינו חומר בנדרים מבשבועו' אמר קונם סוכה שאני עושה וכו' וזה ששנינו בנדרים אסור זה ר\"ל כמו זה שאמרנו שאם נדר בצדקה לקיים מצוה חייב באותה צדקה וכו' עכ\"ל. והב\"י בחוה\"מ (סי' כ\"ו) בבדק הבית כ' דלא משמע לי' האי פירושא בפשטא דמתני' עכ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>תוי\"ט ד\"ה יש נדר כו'. דאין איסור חל על איסור ע\"כ. </b>והא דלא מפליגו מתני' בדידיה דיש נדר בתוך נדר בנזירות ואין נדר בתוך נדר בקונמו'. דתנא אחומר בנדרים מבשבועות קאי ומש\"ה בעי למתני חומרא דאיכא בנדר יותר מבשבועה לענין נדר בתוך נדר. ר\"ן:",
+                "[אות יט] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה הריני כו'. דה\"ה נמי אם אמר כו'. </b>והו\"ה באומר הריני נזיר אם אוכל סגי בתלה נזירתו על כל כזית שבככר זה ועל כל אכילה מתחייב בנזירות והיינו באתרו בו על כל אכילה ואכילה הר\"ן. (* וכן הוא ג\"כ בשבועה):",
+                "[אות כ] <b>שם תוי\"ט ד\"ה אינו חייב כו'. דליתא בלאו והן. </b>ע' בר\"ן (פ\"ק ד\"ה ותמצית דבריו) דבנשבע לישב בסוכה לא חייל לענין קרבן דליתא בלאו והן אבל מ\"מ חייל לענין מלקות דלענין מלקות לא בעינן שיהיה בלאו והן אבל לענין אין שבועה חל על שבועה לא חל כלל מטעם דאין איסור חל על איסור. וכן נראה דעת תוספות בשבועות (דכ\"ו ד\"ה לקיים) דריב\"ב דמחייב בנשבע לקיים המצוה היינו בנשבע שאשב בסוכה אבל בנשבע שלא לאכול נבילות אין אחע\"א עיי\"ש. הרי דבנשבע לקיים מצוה בקום ועשה אין בכלל מושבע ועומד הוא אלא דרבנן דריב\"ב פוטרים שם משום דליתא בלאו והן וזהו לענין קרבן אבל מלקות איכא ואולם בתוס' שבועות (ד\"כ ב' ד\"ה דכי לא נדר) משמע להדיא דס\"ל דריב\"ב אף בנשבע שלא לאכול נבילות חלה השבועה עיי\"ש. וצ\"ע. וברמב\"ן על התורה (פ' מטות) כ' ואפילו בקיום מ\"ע אין חלות שאם נשבע לקיים את המצוה ולא קיים אינו מתחייב משום שבועה לא קרבן ולא מלקות עכ\"ל. וזהו דלא כהר\"ן הנ\"ל דס\"ל דלמלקות הוי שבועה (ולומר דהטעם דליכא מלקות משום דלא עשה מעשה אינו במשמע דזה בעלמא ג\"כ בלא מקום מצוה אלא ודאי דמשום דלא חלה השבועה ואפילו לאו ליכא):",
+                "[אות כא] <b>בהרע\"ב ד\"ה אם כמעשר בהמה. ואין מעשר בהמה אוסר הדיר כמו מעשר דגן. </b>זהו לפי טעם הרא\"ש שהביא התוי\"ט בפרקין (מ\"א ד\"ה בחלת אהרן). וע' מ\"ש שם. (* והר\"ן כתב ג\"כ בכאן ואסור לכל כו' כפי שיטתו לעיל):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כב] <b>בהרע\"ב ד\"ה שניהם רוצים. ולא היה בלבם. </b>ואם מעמידים דבריהם דבדוקא נדרו אסורים. הר\"ן בשם ירושלמי:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כג] <b>תוי\"ט ד\"ה הדירו חבירו. בגמרא פרכינן הא לא\"ה לא. </b>ק' לי מטעם זרוזי אסור במעמיד דבריו שנשבע בדוקא כמש\"ל במתני' א' א\"כ הא י\"ל דמתני' דהכא מיירי במעמיד מש\"ה מותר רק בחלה מטעם אונסים וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות כד] <b>בהרע\"ב ד\"ה ולמוכסין כו'. ואסור לברוח מן המכס כו'. </b>עיין בר\"ן:"
+            ],
+            [
+                "[אות כה] <b>בתוי\"ט סד\"ה אם אינן. דאל\"ה אימת קדשי. </b>ע' בסוגיין דעל קושיא א' דאימת קדשי (דאף מספק לא הוי הקדש דהא האילן עומד לקציצה ובודאי יקצץ באיזה זמן). מוקי לה באומר אם אינם נקצצות היום דבעבר היום ולא נקצצו הויין הקדש. אלא דעל קושיא למאי למימרא פשיטא דחל הקדש ויש להם פדיון כמו כל הקדישות בזה מוקי דראה רוח סערה וכו' וכדכתב הרע\"ב דסד\"א דמסיק אדעתיה דלא מתנצלן ומש\"ה נדר ולא גמר בלבו להקדישן. קמ\"ל:",
+                "[אות כו] <b>בהרע\"ב ד\"ה אין להם כו'. לכשאפדם יחזרו כו'. </b>ודוקא בפדאן הוא אבל בפדאן אחר אף אם קנה אותם המקדיש אח\"כ ממנו מ\"מ אינם חוזרות וקדושות. ודעת הרשב\"א דבאמר בפירוש אף אם יפדנו אחר ואקנם ממנו יקדשו חל ההקדש ולא מקרי דשלב\"ל. אלא דבסתמא בלישנא דעד שיקצצו אין דעתו על פדאן אחר. ודעת הר\"ן דאף בפי' שיקדשו לא חל ההקדש:",
+                "[אות כז] <b>בתוי\"ט ד\"ה אין להם כו'. אינן צריכים פדיון. </b>ובר\"ן כ' עוד בשם ר\"מ קורטבי וז\"ל דלהך מ\"ד אם פדאן קודם שיקצצו אינו חוזרות וקדושות דהא בהא תליא דלמ\"ד אחר שיקצצו בעיא פדיון דא\"א להקדש שתפקע בכדי א\"כ במה דאמר עד שיקצצו ע\"כ דהיינו לענין שאם יפדם יחזרו ויקדשו אבל למ\"ד דמשנקצצו פקע' קדושתן בכדי זה שאומר עד שיקצצו לא בא לומר דיחזרו ויקדשו אלא לומר שיהיו קדושות עד אותו זמן ואח\"כ תפקע קדושתן וכי תנן במתני' אין להם פדיון היינו דמאותו זמן ואילך א\"צ להם פדיון ומקודם מהני פדיון. אבל הרמב\"ם והרשב\"א ס\"ל דלכ\"ע לא מהני פדיון קודם שיקצצו:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כח] <b>בהרע\"ב ד\"ה מי שהחמה. מדלא קאמר מן הרואים. </b>והא דלא אמרי' דמש\"ה לא אמר מן הרואים שלא יהי' גם דגים ועוברים בכלל. דאף בלישנא רואי חמה אין דגים מתמעט דהם רואים החמה רק אין החמה רואה אותם. תוס'. וכן הוא ג\"כ בעוברים ט\"ז (* עיין בתוי\"ט מ\"ח אסור בקרחים מ\"ש בשם ר\"ן אין מן הצורך לתירוץ הט\"ז. ואפשר שזה כוונת התוספות שלא תירצו על עוברים. ורבינו הביא בכאן ס' הט\"ז מחמת שהקשה בדבור הסמוך על הר\"ן. ואפשר ליישב קצת:"
+            ],
+            [
+                "[אות כט] <b>בתוי\"ט ד\"ה אסור בקרחים. דהיינו אנשים וכו'. </b>ק' לי דנימא באמת דשחורי הראש דוקא קאמר למעט קרחי' ובעלי שיבה ומש\"ה לא אמר מבעלי שער דאזי לא היה ממועט רק קרחי' ולא בעלי שיבה. וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ל] <b>תוי\"ט ד\"ה שאיני נהנה לישראל. אבל אומה שלימה ל\"ג. </b>בתשובה כתבתי להקשות דמנ\"ל לדמות אומה שלימה לאומה ישראל. הא י\"ל דהטעם דלא גזרו הכא דכמו דמצינו בסוגיא דבב\"מ דאסרו רבית עו\"ג משום שלא ילמוד ממעשיו. ופירשו שם הא דשאר מו\"מ שרי היינו דאפשר לעשות כן ג\"כ ישראל אבל רבית דיהי' עסקיו רק עם עו\"ג חיישינן שילמד ממעשיו א\"כ י\"ל מש\"ה ל\"ג דא\"כ יצטרך לעשות כל עסקיו עם עו\"ג ויש בזה קלקול וחשש דילמוד ממעשיו אבל באומה אחרת אין ראי' להמכר:",
+                "[אות לא] <b>שם תוי\"ט ד\"ה לוקח ביותר כו'. בזבינא מציעתא. </b>אבל בזבינא חריפא הוי הנאת לוקח לחוד ובזבינא דרמי על אפיה הוי הנאת מוכר לחוד. וכל זה דוקא בשוה בשוה אבל בלוקח בפחות בכל ענין הוי הנאת לוקח ובלוקח ביותר בכל ענין הוי הנאת מוכר:",
+                "[אות לב] <b>במשנה שדוחה את הנגעים. </b>אף דבקציצת בהרת עובר על ל\"ת ועשה. שבת פרק ר\"א דמילה. וכ' תוס' שם הא דלא ילפינן מיניה בעלמא דעשה דוחה לל\"ת ועשה. דמה למילה שנכרתו עלי' י\"ג בריתות:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לג] <b>במשנה אבל משאיל לו כו'. </b>ואף דמלתא דפשיטא הוא מ\"מ איידי דתני רישא לא ישאילנו תני נמי סיפא אבל משאילו. ולפי הצד איבעי' בגמרא דמותר להשאילו טבעת להראות שהוא חשוב ויכבדו לו מאכל מפרשי' דזהו דקתני אבל משאילו טבעת דבכה\"ג מיירי והוי חידוש שפיר:",
+                "[אות לד] <b>בהרע\"ב ד\"ה אין בין. לעבור דרך ארצו. </b>אבל אם עובר כדי לקצר דרכו ללכת לבית המשתה וכן להשאיל לו טבעת שיראה בו כאדם חשוב ויכבדנו אותו במאכל י\"ל דמקרי הנאה המביא לידי מאכל והוא איבעי' דלא אפשיטא:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לה] <b>בהרע\"ב ד\"ה ותורם. כגון שאמר כל כו'. </b>ומשכחת לה עוד בתורם משלו על של חבירו למה דפסק הרמב\"ם (בפ\"ד מה\"ת) דא\"צ דעתו. וטובת הנאה של תורם. ואף דהמודר מתהני מזה כיון דמדעתיה עבוד ולא יהיב ליה מידי למודר למה דקי\"ל כחנן במתני' דלעיל דפורע לו חובו. והר\"ן כתב דאפי' לרבנן שרי עיי\"ש:",
+                "[אות לו] <b>תוי\"ט ד\"ה לדעתו. וכמו שכתב ברפ\"ז דכתובות. </b>זהו ראיית הר\"ן דגבי מודר הנאה הוי כל השומע שליחות מעליא דאסור דהא אמרי' בפרק המדיר כל השומע קולי יזון שליחותיה קעביד ומפיק לה מדתנן בפרק המקבל דגבי גט מהני אם אמר כל השומע קולי יכתוב עיי\"ש. תמוה לי מאד מה ראיה משם דהתם כיון דכל השומע קולי הוי שליחות מחויב הבעל לשלם לאותו שזן אותה זהו אסור דהיא נהנית מהבעל דהוא משלם לזן אותה אבל לענין מודר הנאה דהכא י\"ל דכל שאין עושה ממש שליח לא מהנה במה דתורם תרומתו כמו בכל הרוצה לתרום דמותר מה\"ט. וא\"כ י\"ל דתרומה וגט שוים דכל הרוצה לכתוב יכתוב מהני גם בגט כמו בתרומה אלא דלא מקרי מהנה רק במשוה אותו שליח להדיא. ובההיא דכתובות תליא היכא דהבעל חייב לשלם מקרי הנאה וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות לז] <b>בהרע\"ב ד\"ה אבל לא מן התמחוי כו'. שמא יניח מלאכול כו'. </b>והר\"י כ' דחיישי' שמא ימשוך ידו מלאכול לכבוד חבירו ונמצא מהנהו. אבל אוכל עמו מן התמחוי החוזר. היינו שיש בו כ\"כ מותרות שחוזר לבעה\"ב. וכיוצא בזה כ' הרא\"ש בפירושו דתמחוי החוזר היינו לאחר שאכלו בקערה מחזיר אותה לבעה\"ב וממלא אותה כדי שיאכלו כל שבעם הלכך אפי' אוכל יתר מחבירו אינו נהנה כיון דבלא\"ה נותנים כל צרכו:",
+                "[אות לח] <b>תוי\"ט ד\"ה אבל לא יושב כו'. די לה בעמידה הר\"ן.</b> והר\"ן פסק דאפי' במקום שאין נוטלים שכר אסור גזירה שמא ישהה בישיבה יותר מכדי הצורך ובכה\"ג בכולהו דוכתי לית ליה למעבד הכי בלא אגרא:",
+                "[אות לט] <b>שם תוי\"ט ד\"ה אבל לא רפואת ממון. דהא תנן מחזיר אבידתו. </b>ובעניי א\"י הדמיון דבאבידה אינו משביח נכסים אלא דמונע אחרים מליטלם והוי כמו מבריח ארי דלא מקרי מהנהו. אבל הכא בחלתה הבהמה במה שמרפא אותה הוא משביח יש לומר דאסור (* אפי' שעושה מצוה. וראיה מפרוטה דרב יוסף דמ\"ב):",
+                "[אות מ] <b>שם תוי\"ט ד\"ה וישן וכו'. ור\"מ ור\"י הלכה כר\"י. </b>תמוה לי הא קיי\"ל הלכה כר\"מ בגזרותיו כדכתב הרע\"ב רפ\"ט דכתובות:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מא] <b>תוי\"ט ד\"ה והלה מותר בה. כן כתב הרא\"ש בפירושו. </b>ולענ\"ד מדברי הרא\"ש דציין על רישא דמתני' נותן לאחר משום מתנה משמע דגם זה מותר רק באין לו מה יאכל ורק במתני' הקודם גבי הולך אצל חנוני כ' דאורחא דמילתא נקט א\"ל מה יאכל וביותר מפורש כן בהרא\"ש (בדף מ\"ח א') במתני' דהמודר הנאה מחבירו הובא בתוי\"ט (בסוף פ\"ה מ\"ו). וכן מדברי הטור (סימן רכ\"א) דההיא דבהולך אצל חנוני כתב דה\"ה ביש לו מאכל אלא דאורחא דמלתא נקט. ובהך בבא דנותן לאחר מתנה נקט סתם אין לו מה יאכל. וכן בש\"ע (סי' רכ\"א ס\"ח) המודר הנאה מחבירו יכול לומר לחנוני וכו' והשמיט כלל להא דאין לו מ\"י (והיינו כיון דמתניתין נקט הכי רק משום אורחיה דמלתא). ובסעיף ט' נקט היו מהלכים בדרך וא\"ל מ\"י נותן לאחר מתנה מבואר דבכה\"ג בעי' דוקא אלמ\"י. אבל מדברי הרע\"ב לא נראה כן דציין על סיפא ור\"י אוסר. דבזה נקט ודוקא באלמ\"י. היינו הא דת\"ק מתיר במניח על הסלע זהו דוקא באלמ\"י והכי דייק לישנא דהרע\"ב הוא דשרו רבנן משמע במה דפליגי רבנן עם רבי יהודה. ושרו להו זהו דוקא באלמ\"י אבל ברישא דנותן לאחר דגם ר\"י מתיר ל\"צ לאלמ\"י כיון דיצא מתחילה לרשות אחר וכדס\"ל לתוס' ריש פרק המדיר (ד\"ע ב') ד\"ה טפי לא עביד ומה דנקט הרע\"ב במתני' הקודם אורחא דמלתא נקט ולא כתב כן הכא ברישא דמתני' אפשר דנמשך גם על זה או דבמתניתין זו ל\"צ לתרץ אורחא דמלתא אלא דנקט אלמ\"י משום סיפא דאם אין עמהם אחר כנלע\"ד בעז\"ה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מב] <b>תוי\"ט ד\"ה השותפים. קונמות מפקיעין אותו. </b>מזה נראה דמיירי דנדרו שאסרו נכסיהן זה על זה דאי בנדרו שלא יהנו זה מזה הא מ\"מ לא מהני מידי דהא נותן לו מה שמחויי' לו. וכן בהרא\"ש כתובות (פ\"ה סימן ט\"ז) הקשה וא\"ת ע\"י קונם יפקיע אדם כל בע\"ח ויאסר עליהם אשר לו בקונם. משמע גם כן באוסר נכסיו אבל לא בקונם שאת נהנה ממני דפרעון חוב לא מקרי נהנה ממנו. וא\"כ מה דנקט הר\"ן והובא ג\"כ בתוי\"ט (ד\"ה ושניהם אסורים) דמתני' דהכא ס\"ל דויתור אסור במודר הנאה והא בפשוטו דמאן דשרי ויתור היינו באוסר הנאתו עליו דויתור שמדרך לוותר לא מקרי מהנה אבל באוסר נכסיו עליו ליהנות מהן הא כשהולך בחצירו נהנה מהקרקע שהולך עליה ואיך תלוי זה בדין ויתור הא הנכסים אסורים עליו וכיון דהכא מיירי באוסרים נכסיהם זה על זה כנ\"ל לכאורה לכ\"ע אסור ולא תלי' בפלוגתא דויתור ויסוד זה לא מצאתי (* ואף לר' אב\"י גם כן בוודאי אסור להעמיד שם מטע' הנ\"ל. וקושית רבינו הוא שהרי בפירוש תירץ רבינא בב\"ב (ד' נ\"ז ב') מתניתין למ\"ד וויתור אסור וה\"ה מאי הקושיא שהקשו שם ממתניתין דהכא הא מיירי באסרו נכסיהם וכנ\"ל):<br><b>וגם </b>יש לעיין בזה בכתובות (רפ\"ז) המדיר את אשתו מלהנות לו דמיירי לכאורה ג\"כ באוסר עליה אשר לו דאילו באת נהנית לי מה מהנה אותה במזונות הא נוטלת כן מדין וא\"כ אמאי פרכינן שם וכיון שמשועבד לה היכי מצי מדיר לה והתנן קונם שאני עושה לפיך. הא בלא\"ה ק' דהא אינו מהנה לה כלל. אע\"כ דמיירי באוסר נכסיו עליה. וכיון שכן מאי פרכי' שם ופרנס לאו שליחותא קעביד הא גם בקונה הנכסים מהפרנס מותר לזון אותה ממנו כיון דהנכסים לא היו אז שלו דא\"א אוסר על חבירו דבר שאינו ברשותו. גם ממה דהקשו בלהנות לו דיהיה גם תשמיש בכלל ואי מיירי באומר נכסים ממילא אין תשמיש בכלל א\"ו מפרשי דלהנות לו היינו ממנו ואעפ\"כ אסור לזונה וצ\"ע:<br><b>גם </b>ק' לי על הר\"ן בעיקר הקושיא דאיך קי\"ל כראב\"י הא הר\"ן כ' שם דר\"ת תירץ דקי\"ל כראב\"י ולאו מטעמיה אלא מטעם דויתור מותר במודר הנאה אלא דהר\"ן סתר זה דלא מסתבר לדחות כל הני סתמי דמשניות דויתור אסור. הא מ\"מ אף מאן דס\"ל דויתור אסור היינו מדרבנן ובדרבנן קי\"ל דיש ברירה וצ\"ע. (* ויהיה הקושי' גם על ר\"ת דאיך אמר ולאו מטעמיה הא פסקי' שבדרבנן יש ברירה):",
+                "[אות מג] <b>תוי\"ט ד\"ה או שמכרו. אבל אמר ביתך שאני נכנס ומכרו לו אסור. </b>באמת אין זה דיוק גדול דהא במסכתין (דל\"ד ב') מבעי באומר ככרי עליך ונתן לו במתנה אם מותר דאף דלא אפסקי' אחר מ\"ט כי איתא ברשותיה הוא דאסור אבל נתן לו במתנה דאין הככר עוד ברשותו מותרת. וכתב הר\"ן שם דלפי זה הא דקתני במתני' דהכא מכרן לאחר ה\"ה דמכרן לדידיה שרי ונקט לאחר לרבותא דסיפא דבבית זה אפילו מכרו לאחר אסור. אלא כיון דבאמת קי\"ל שם דאסור אם כן באמת מכרן לאחר הוא בדוקא. ואף דרבא דפשט שם לאיסורא. מטעם דאלא ככרי עליך לאפוקי מאי לאו לאפוקי דאי גנבה מיניה מיגנב ע' בר\"ן שם דעל זה לא מסקו אדעתייהו לאסרו (ואף ע\"ג דמשכחת לה לאסרו לחמם ידיו בככר בעוד שהוא ברשותו וכמ\"ש הר\"ן שם (דל\"ה סוף ע\"א) בשם הירושלמי איבעי' דלא אפשיטא בנדר מככר אם מותר לחמם בו ידיו. י\"ל דרבא ס\"ל באמת דמותר לחמם בו ידיו או דג\"ז דבר שאינו מצוי). וא\"כ בביתך שאני נכנס ליכא הוכחה דהא הוצרך לאסרו דבעוד שהבית ברשותו לא יכנס בו. מ\"מ במה דאמרו שם אההי' ברייתא דא\"ל השאילני פרתך אר\"א דיקא נמי דקתני שניתנה לו. הרי דאף בפרה דליכא הוכחה די\"ל דאסרה עליה שלא ישתמש בה בשכר או בשאלה בעוד שהפרה ברשותו אפ\"ה אסור בלא אפסק' אחר. ועכ\"ז באמת ק' לי פירכת הש\"ס שם מברייתא זו דא\"ל השאילני פרתך דלמא רבא ס\"ל רק בככר אסור מכח הוכחה זו דלאפוקי מאי אבל בפרה דל\"ש כן באמת מותר וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מד] <b>במשנה מותר בצלי. </b>ובסוגיא איתא תניא ר\"י אוסר ואע\"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ויבשלו את הפסח. וק' לי למאי הביא ראיה מקרא זה דהוא בד\"ה ולא מביא מקרא בפ' ראה דכתיב גבי פסח ובשלת ואכלת:",
+                "[אות מה] <b>בהרע\"ב ד\"ה הנודר מן. נקרא שלוק. </b>אבל התוס' כתבו שלוק שאינו מבושל יותר. וכ\"כ הר\"ן דמבושל יותר מדאי הוא בכלל מבושל אלא דשלוק דהכא בשיל ולא בשיל אף ע\"ג דשלוק משמע בשיל לגמרי כדאיתא בחולין דק\"י (* אבל בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. הר\"ן) ועיין בתוי\"ט (פ\"י מ\"י דתרומות). ובב\"י יו\"ד (סי' נ\"ב כ') ונראה שהוא מפרש שלוקה זו היינו בישול מעט לא בישול ביותר כמו שהוא בקצת מקומות בתלמוד עכ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מו] <b>תוי\"ט ד\"ה אמר קונם יין זה. אבל שאני טועם מבעיא. </b>וכ' הר\"ן ואיכא מ\"ד הא דאסור ביוצא מהן משום דכיון דנחית כולי האי לדיוקא משמע דדעתיה אכל מה דנפק מיניה וכ\"ת תינח בשאני טועם כיון דל\"צ וקאמר אפושי איסורא הוא אבל שאני אוכל מא\"ל דהא כיון דלא סגי ליה אם אמר קונם פירות דא\"ה משמע בין באכילה בין בהנאה ואיהו לא בעי למיסרינהו אלא באכילה הלכך כשאמר שאני אוכל ליכא הוכחה למיסר ביוצא מהן עכ\"ל. וקשה לי הא מה\"ט גם בשאני טועם אינו מיותר. דצריך לפרש כן שלא יאסר גם בהנאה ואי דהו\"ל לומר שאני אוכל הא י\"ל דבעי למיסר עצמו בלאו אף בחצי שיעור דאכילה כזית במשמע כדאיתא במתני' (דריש פרק ג' דשבועות) וטעימה בכ\"ש משמע כדאמרי' שם (דכ\"ב א') אבל בשלא אטעום ד\"ה בכ\"ש וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מז] <b>תוי\"ט ד\"ה טען והזיע. כן כתב הרא\"ש. </b>וכ\"כ הר\"ן. וק' לי דאמאי נקט ר\"י דמותר להתכסות דזהו בלאו הוכחה דטען והזיע מותר והחידוש רק דאסור להפשיל הו\"ל למנקט יותר מותר ללבוש ואסור להפשיל דהוי חידוש גם על ההיתר וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מח] <b>בהרע\"ב ד\"ה אסור בחילופיהן. כגדולי הקדש. </b>עפ\"ג דמעילה (מ\"ו) ובתי\"ט שם:",
+                "[אות מט] <b>תוי\"ט ד\"ה בדבר שזרעו כלה. ועדיין תקשה לך. </b>לענ\"ד לק\"מ דדוקא באיסור הנאה שייך לאסור הגידולים אף בזרעו כלה דהוי הנאה ע\"י האיסור דבגרמתו באו הגידולים ובזה צריכים להיתירא דזוז\"ג משא\"כ בטבל דמיירי מאיסור אכילה ליכא כלל איסור בגידולים (* שזרעו כלה) וגם הכא בנדרים בשאני אוכל מותר בגידולים שזרעו כלה וחילוק זה כ' תוס' להדיא (* בע\"ז דמ\"ט א' ד\"ה שאם נטע):"
+            ],
+            [
+                "[אות נ] <b>בתוי\"ט ד\"ה ואסור. כ' לעיל דדוקא האלו. </b>דהא דאסור בחליפים אין הטעם מדין חליפי א\"ה דנימא דוקא בהחליפן הוא וכמ\"ש הרע\"ב אלא דמתני' מיירי אף בהחליפן אחר ומטעם דהיכא דאמר פירות אלו כיון דמייחד לפירות שוינהו עליו כהקדש משום הכי מתס' בחלופיהן ובגדוליהן כי היכי דחליפי וגידולי הקדש אסורים וכוונת הנודר כך לאסור בהם ודוקא בנודר לעצמו אבל במדיר את חבירו אף בפירות אלו אם החליפן אחר מותר דא\"א לו לאסור החליפי' על חבירו וה\"נ בנודר לעצמו ולא אמר אלו אם החליפן אחר שרי ואם החליפן הוא בין בנודר בין במדיר תלוי בדין חליפי א\"ה אם קנסו בדיעבד על המחליף אם לא (* עיין בר\"ן):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות נא] <b>במשנה שאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח. </b>בתוי\"ט ד\"ה אחר הפסח. דהיא גופא קמ\"ל שתיזהר ליהנות קודם פסח. וכך מבואר בסוגיא דט\"ו ע\"ב דאסורה ליהנות קודם פסח דבתנאי לא מזדהר ושמא תלך אחר כך (* ואפילו באת נהנית לי עד החג כו' ג\"כ אסור ליהנות קודם פסח כמבואר בסוגיא שם). וק' לי הא כל אם כלאחר דמי וכאוסר עצמו באם אעשה מתחיל האיסור משעת עקירת התנאי וכמ\"ש הר\"ן נדרים (דע\"ט ע\"ב ובפרק ג' דשבועות) ואם כן נימא דאסורה בהנאה עד החג משעה שתלך לבית אביה קודם פסח ולא תתסר על הנאה שקודם הליכתה וצע\"ג (* נ\"ל שלזה עמד רבי' על הסיפא. כי הרישא שאת נהנית לי עד הפסח כו' הוי כמו שאמר מהיום):",
+                "[אות נב] <b>תוי\"ט ד\"ה ומותרת. דאה\"נ דאם הלכה. </b>ולענ\"ד נראה בהיפוך דתוס' ס\"ל דליכא הו\"א כלל לאסור דלא ס\"ל לסברת הר\"ן אף להו\"א בעלמא מש\"ה מפרשי' דמה דנקט במתניתין ומותרת לילך אחר הפסח היינו דהליכה דקודם פסח גורם איסור על הפירות אבל אחה\"פ אינו גורם איסור כלל. ולזה כתב דמיירי בלא הלכה ק\"פ דאילו בהלכה כבר נאסרה ול\"ש לומר ומותרת אח\"כ ומה לנו בהליכה השנייה והוא פשוט וברור לענ\"ד. ואדרבא לפי דברי התוי\"ט מהיכן פסיקא להו לתוס' לודאי דאסור ומגזירה עד דדחקי בפירושם ולא ניחא להו כפירוש הר\"ן דבאמת מותר ול\"ג. אע\"כ בהיפוך דלא ס\"ל כלל לחידוש שיהא הו\"א לגזור:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נג]  <b>תוי\"ט ד\"ה ויאמר לו כלום. פירש הרא\"ש כו' שיקבל ממנו מתנה מרובה. </b>וכתב הר\"ן (בדף כ\"ד) שלפי זה הטעם וודאי קיימא הסברא דלאו כלבא אנא להלכה. אף דמסקי' דהלכה כראב\"י. מ\"מ גם הוא מודה בסברא זו. ומה דאמר יתר על כן קונם שאני נהנה לך אם א\"א אוכל עמי פת חמה דהוי נדרי זרוזין לאו משום דל\"ח לסברא דלאו כלבא אנא דהא פת חמה מתנה מועטת היא. אלא דיתר ע\"כ הוא אף דמייחד האיסור סד\"א דדוקא נדר. ואולם יש עוד טעם בהר\"ן דהחילוק בין אוסר נכסי חבירו על עצמו דבזה שייך לאו כלבא אנא דאינו רוצה להנות לבין אוסר נכסים על חבירו. ולזה הטעם ע\"כ לא קיימא ס' דלאו כלבא להלכה (דהא בשאני נהנה לך דאוסר הנאת המזומן ע\"ע אפילו הכי קאמר ראב\"י) דנדרי זרוזין הן (והוא הפירוש הא' בהר\"ן שם).  <b>ומ\"ש </b>בהר\"ן שם ריש ע\"ב ד\"ה ולענין הלכה בסוף הדיבור ואי הכי היכי פסקינן כראב\"י אפילו מה דאמר בבתרייתא אני כעולל לא ראה אור. אין דבריו מאירים לי. ולדעת בל אוכל היכן מצינו דפסק כראב\"י בבתרייתא דלמא מימרא דר\"ה הלכה כראב\"י קאי אמתני' (שם) כי המשנה שגורה בפי הכל וכמ\"ש הר\"ן בעצמו שם מקודם ובאמת בבתרייתא אין הלכה כוותיה ואדרבה בהכי מיישב הסוגיא יותר דמש\"ה פשיט דפליגי רבנן אף אקמייתא (דהר\"ן נדחק בזו הקושי' דדלמא קאי ר\"ה אבתרייתא דע\"כ קאי אמתני' אבל אבתרייתא לא מכח סתמא דמתני' דפרק קונם יין (דכאן) ומוכח שפיר דפליגי רבנן אף בקמייתא. באופן דמה דס\"ל להר\"ן ז\"ל דללישנא קמא הוי קולא דפסקינן כראב\"י דבקונם שאיני נהנה לך אא\"א נוטל לבנך כור חיטים ל\"צ התרה דהוי זרוזים וללישנא ב' קיימינן בזה לחומרא דצריך התרה דגם ראב\"י מודה משום דלאו כלבא אנא. ולדברי הוא בהפוך דלל\"ק הוי חומרא דפסקינן כרבנן (ורק בההיא מתני' דמדיר חבירו שיאכל אצלו ומסרב פסקינן כראב\"י) אפילו בההיא דברייתא דאם א\"א אוכל פת חמה דבזה קיי\"ל לסברא דלאו כלבא אנא מכח סתמא דמתני' דכאן. ולישנא ב' הוי קולא דקי\"ל כראב\"י בהך ברייתא דפת חמה. וצע\"ג וד' יגיה חשכי:<br><b>גם </b>במ\"ש הר\"ן שם ד\"ה יתר על כן ולאידך פירושא כו' קשה לי הא י\"ל דגם אידך פרושא ס\"ל דיש סברא דגם על מתנה מועטת שייך לאו כלבא אנא. ומש\"ה קתני יתר ע\"כ לאפוקי מהך סברא ואשמעינן דבמתנה מועטת (* ל\"ס ראב\"י הסברא) דלאו כלבא אנא ומה דפירשו לעיל דמשום מתנה מרובה הוא. היינו משום הך קושיא גופא דהא אמרינן דאתי' אפי' כראב\"י והיינו דבמתנה מרובה מודה ראב\"י לסברא דלאו כלבא אנא. וכן משמע להדיא מדברי הרא\"ש בפרושו שם וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נד] <b>במשנה ואין חכמים מודים לו. </b>אם נפרש כהירושלמי דלר\"מ ל\"צ שאלה י\"ל דחכמים ס\"ל דצריך שאלה או דס\"ל דלא הוי כלל כתולה נדרו והוי נולד ולא מהני שאלה. אבל אי אמרינן דלר\"מ צריך שאלה נלע\"ד הא דאין חכמים מודים לו היינו דלא מהני שאלה אבל (אין) לומר דאין חכמים מודים דס\"ל דהוי כתנאי ממש וא\"צ שאלה. דלישנא דר\"מ דיש דברים שהן כנולד היינו אף דהוי כנולד מ\"מ אינן כנולד ומהני שאלה משמע דאין חכמים מודים לו במה דחידש ר\"מ דאינו כנולד. ומה דכתב הרא\"ש בפירושו לפי אוקימתא דר\"י דמת מעיקרא ולר\"מ צריך שאלה משום גזירה ואין חכמים מודים לו היינו דא\"צ שאלה היינו להך אוקימתא דמה דאמר ר\"מ יש שהן כנולד היינו דחכמים עשו אותו כנולד אף דאינן כנולד כמ\"ש הרא\"ש שם וא\"כ חידש ר\"מ דעשו אותו כנולד מש\"ה שייך שפיר ע\"ז ואין חכמים מודים דלא עשאו כנולד. אבל לאוקימתא דר\"ה מה דאמר ר\"מ יש שהן כנולד היינו אף דהם כנולד מ\"מ לא הוי כנולד וזהו שחידש ר\"מ דאינו כנולד א\"כ משמע דחכמים פליגי על זה דהוי כנולד:",
+                "[אות נה] <b>הרע\"ב ד\"ה אמרו לו. צריך התרה. </b>אבל אם נודע שמת או שעשה תשובה מכבר קודם הנדר הוי טעות מעיקרא ואין צריך התרה והוי כההיא מתניתין דפרקין משנה יו\"ד ואף דר\"י מוקי מתני' דהכא דמת או ע\"ת מעיקרא וא\"כ גם בכה\"ג צריך התרה כמ\"ש הרא\"ש בפירושו. מ\"מ הרא\"ש בפי' נקט הגירסא דאין חכמים מודים לו דס\"ל דאפי' התרה ל\"צ וקי\"ל יחיד ורבים הלכה כרבים כמ\"ש הרא\"ש בפירושו ד\"ה אלא דר\"י (ובאמת תמוה לי הא הרא\"ש כתב שם דטעמיה דר\"מ דגזרי' מת מקודם אטו לא מת עד אחר הנדר וא\"כ מהראוי דהלכה כר\"מ בגזרותיו אפילו נגד רבים כדמוכח מההיא [* דכתובות ד\"ס ע\"ב כנלע\"ד] (דפ\"ו דכתובות) ואף להגירסא וחכמים מודים לו וא\"כ לר\"י צריך התרה וע\"כ שאני מתני' דלקמן דהכא הוא דשייך גזירה אטו לא מת מעיקרא אבל בכעורה לא שייך גזירה דלא שכיח שתעשה אח\"כ נאה וכמ\"ש הרא\"ש בפירושו שם מ\"מ כיון דקי\"ל דהלכה כר\"ה ומשנתינו במת או ע\"ת אח\"כ ממילא קיימא כפשטיה דבטעות ל\"צ התרה:",
+                "[אות נו] <b>בא\"ד ובירושלמי מוכח. </b>ובזה אם אח\"כ אביה חזר לסורו חוזר ונאסר ואם נשאה ואח\"כ חזר לסורו י\"ל דמותר לקיימה דנדר היה רק שלא לישא אותה. הראנ\"ח בתשובה (סימן ע\"ב):",
+                "[אות נז] <b>שם תוי\"ט ד\"ה מת הכלב. מה לי שמת. </b>אף למ\"ש התוי\"ט בסוף פרקין ד\"ה ומעשה בא' בשם הרשב\"א דבאשה כעורה כיון שאינה עשויה להיות נאה ל\"א דכ\"ז שהיא כעורה קאמר היינו דהתם לא שכיח כלל בשום אופן שיבא זמן היתר לנדרו מש\"ה אמרי דלא תלה כלל בזמן אבל הכא דשכיח שיסתלק נדרו במיתת הכלב והריגת הנחש אמרי' ומפרשי' לדבריו דכ\"ז שהכלב רע בתוכו וכאילו פירש כן להדיא וממילא אף אם נסתלק אח\"כ במידי דלא שכיח מ\"מ מותר כיון דתלה נדרו רק בזמן שהכלב רע בתוכו שהרי עכ\"פ אינו עתה בתוכו כנלע\"ד בעזה\"י:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות נח] <b>תוי\"ט ד\"ה אמר. ואפילו מיני' דידי' כו'. </b>וע' תוי\"ט כתובות (פ\"ט מ\"ב ד\"ה ינתנו) (וע' בדברי רבינו שם (באות פ\"ז) מה שהקשה על הר\"ן):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות נט] <b>תוי\"ט סד\"ה אביה ובעלה. ולכך אינו מיפר בקודמין. </b>(ועדיין קשה לי דלמא בקודמים מיפר בשותפות האב. ומזה מיירי קרא דבין איש לאשתו ובנדרים שנדרה תחת בעלה מיפר לבד וארוסה לא שמעינן כלל. ועיין בר\"ן שכתב דבנשואה אין שייכות להפרת האב דאין לו שייכות בה. וא\"כ ניחא הכל):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ס] <b>תוי\"ט ד\"ה וכן הבעל. אפילו בלא שמיעה. </b>אבל חרש א\"י להפר דקרא דכתב ושמע אישה למיעוטי חרש דאינו ראוי לבילה. גמרא:",
+                "[אות סא] <b>בא\"ד והר\"ן פי'. </b>ולענ\"ד היה נראה בפשוטו דאילו בשמע מאי איריא דבא הזמן לצאת מרשות אביה הא בלא\"ה צריך להפר דהא לכשתחשך פסק כחו לגבי נדר זה ואי דהו\"ל שהות להמתין עד קודם שתחשך ועי\"ז שיוצאת מרשות אבי' בו ביום צריך להקדים ולהפר. מ\"מ לינקט סתם מיפר נדרי בתו [ששמע*] וממילא משמע קודם שיעבור זמן ההפרה. אע\"כ דמיירי בסתם שלא שמע וקודם שתצא מרשותו חושש באם ישמע למחר ולאח\"ז לא יהיה בידו להפר מש\"ה יפר עתה. (*התיבה ששמע שמתי בין ב' חצאי לבנה. כי לפי דעתי אין הצורך לזה וכוונת רבינו לתני סתם דרך ת\"ח להפר נדרי בתו. וממילא צריך לעשות כן קודם שתפסק כחו מלהפר):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות סב] <b>הרע\"ב ד\"ה אשה שהקנו כו'. דהיינו יבמתו. </b>אף דמיירי בעבד בה מאמר מ\"מ ע\"י השמים קנה לעצמו:",
+                "[אות סד] <b>בתוי\"ט ד\"ה רבי יהושע כו'. דהויא כארוסה ומפר בשותפות ע\"כ. </b>או דסבר ג\"כ כר\"א דמאמר קונה קנין גמור אלא דבב' יבמין לא מצי מיפר כיון דיש לאחרים רשות בה דיכול לפטרה בגט וכדברי רע\"ק וקיבל דבריו ר\"י בב' יבמין כמו שא\"ל עקיבא דבריך בב' יבמין (הר\"ן):",
+                "[אות סה] <b>שם תוי\"ט ד\"ה אבל לא כו'. שאין ברירה. </b>ואפילו שניהם א\"י להפר דכיון דבשעת הפרתן אין ברור לנו מי הוא אישה אין הפרתן כלום דרחמנא אמר אישה יקימנו ואישה יפרנו דבעי' שיהא ידוע בשעת הפרה. עכ\"ל הר\"ן. והיינו אי טעמא דר\"י דיש זיקה כמ\"ש הרע\"ב. אבל לאידך טעמא שכתבנו דלפי המסקנא דמוקמי' במאמר י\"ל דגם ר\"י סבר דמאמר קונה ק\"ג וטעמא דבב' אינם יכולין להפר היינו מטעמא דיש רשות אחרים עליה וכמ\"ש הר\"ן להדיא ובאמת לא ידעתי אמאי נקט הר\"ן בפשיטות במתני' בטעמא דר\"י דא\"כ הא אף דנקט לה בטעמא דלאחד מיפר משום דיש זיקה וכדס\"ל להש\"ס מעיקרא. הא גם לה\"ט י\"ל דטעמא דר\"י מטעם דיש רשות אחרים עליה כמו דאמרינן לטעמא דמאמר. ואולי י\"ל דהר\"ן נקט לה לטעם הפשוט דלה\"ט דיש זיקה ממילא מדינא א\"י להפר מטעם א\"ב וכדפרכי' בפשיטות על ר\"א נהי דיש זיקה אין ברירה:",
+                "[אות סג] <b>בר\"ב סד\"ה אין היבמה כו'. והלכה כר\"ע. </b>והר\"ן מסופק אם אב יכול להפר דכמאן דליתיה לארוס דמי (ונתרוקנה רשות לאב) או דמ\"מ אינו מצי מפר:"
+            ],
+            [
+                "[אות סו] <b>במשנה הרי הם קיימים ל\"א כלום. </b>דדוקא לענין הפרה אר\"א מופר משום ק\"ו דידיה אבל לענין הקמה ליכא ק\"ו דנהי דאשכח דנדרים שחלו דחמירי מצי לקיומי מאן לימא לן בנדרים שלא חלו דלא אלימא. כ\"כ הר\"ן. מבואר דליכא לימוד בהקמה אלא דליכא ק\"ו. וק\"ל דאם כן היאך דחו רבנן הק\"ו מהקישא את שבא לכלל הקם מ\"מ הא אפשר לקיים שתיהם דנלמד הפרה בק\"ו דיכול להפר מקודם שנדרה ואח\"כ נקיש הקמה להפרה דיכול לקיים קודם שנדרה וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות סז] <b>תוי\"ט ד\"ה שמא יגרשנה כו'. ותקשה דא\"כ במקדיש כו'. </b>יותר הו\"ל להקשות על סברת הר\"ן מדברי הש\"ס עצמו בסוגיא דכתובות (דף נ\"ח) דפרכינן על ר\"ל והא לא אמר הכי כו' ומאי פריך הא כיון דהזכיר שם ידים ממילא הוי כאומר יקדשו ידיך וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות סח] <b>במשנה ר\"מ אומר לא יפר. </b>ע' (פ\"ד מ\"ז) דגיטין בתוי\"ט שם:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות סט] <b>במשנה שלא תהא אשה נותנת כו'. </b>במרדכי פרק ג' דקדושין (סי' תק\"ל) כתב דיש לתמוה קצת למה אינה נאמנת לאסור עצמה מגו דאי בעי אסרה נפשה בנדר שהודרה ברבים למ\"ד אין לו הפרה ומשמע דאפילו לדבר מצוה דלא דמי לע\"ד רבים. עיי\"ש:",
+                "[אות ע] <b>בתוי\"ט ד\"ה ותהא נטולה כו'. ואזדא לה תמיהת התוס'. </b>ולענ\"ד נראה דדברי תוס' ברורים דהרי ע\"כ הכא מיירי דאסרה תשמיש עולם על עצמה דאי באסרה תשמישה עליהם הא לא חל על בעלה דמשעבדא ליה וכיון שכן לא מקרי איסור מוסיף דהיא לא ניתוסף לאסור על בעלה. דהיא לא נאסרה עליהם אלא דבעלה מיתסר עלה ושפיר הוי כולל. ואולי יש לתקן דברי תוי\"ט דשפיר י\"ל דמיירי באסרה תשמישה על העולם. ומ\"מ חייל שפיר על בעלה כיון דדנין דתשמיש קשה לה ואנוסה היא בדבר עד שמדינא כופין אותו ויוציא ויתן כתובה לא משתעבדא ליה לתשמיש. ואף למשנה אחרונה דחשדינן [אותה] דמערמת שנותנת עיניה באחר מ\"מ לא דנו כן לודאי עד דלא נצטרך הפרה. ואולם למ\"ש התוי\"ט בדיבור הקדום דהא דקרינן הכא תשמיש עינוי נפש אף דדיינינן דתשמיש קשה לה דלמשנה אחרונה אמרינן דלא קשה לה ולא נדרה אלא לקלקל על בעלה. וא\"כ מבואר דדיינינן לודאי דאין התשמיש קשה לה עד דלרבנן לפי האיבעיא דהוי עינוי נפש גם לאחרים מופר. ממילא באסרה תשמישה על העולם לא חל האיסור על בעלה דמשעבדא ליה וע\"כ דמוכח באסרה עליו ושפיר הוי רק כולל ונכונים דברי תוס' ודו\"ק. (* ואף לפי פסק הרמב\"ם בספ\"י מה\"נ ומבואר בתוי\"ט לעיל ספ\"ז שאפילו הוא לוקה. לא הוי איסור מוסיף. כי בנ\"ד אפשר שהיא אינה חייבת מחמת טעם השעבוד כסברת רבינו. אך יכולה לאסור הנאתו עליה):<br><b>אמנם </b>בלא\"ה קשה לי על התוס' דהא קיימא לן בכ\"מ דאין איסור חע\"א מ\"מ מתלי תלי וקאי וכשפקע איסור האחד חייל איסור הב' וא\"כ ה\"נ אחר שתתגרש ופקע איסור אשת איש חל איסור הנדר (* והתוס' בעצמם כתבו הפי' ותהא נטולה אחר שיגרשנה. אחר זמן רב זכני ה' בספר שער המלך. ומצאתי ככל החיזיון הזה בדבריו (פי\"ז מהל' א\"ב). והעלה מזה דבנדרים ושבועות כיון דאין יכולים לחול בשעת הנדר אף אם פקע איסור הראשון לא חיילי עיי\"ש:<br><b>ובעיקר </b>יסוד זה דבנדרים ושבועות ל\"א דמתלי תלי וקאי דבעינן דוקא שיחול בשעת הנדר. וכ\"כ הש\"ך יו\"ד (סימן רל\"ח) דבנשבע שלא אוכל שלא אוכל דנשאל על הראשונה דחלה השנייה זהו דוקא בהתרת חכם דעוקר הנדר מעיקרו אבל באשה שנשבעה כך שהפר הבעל על הראשונה לא חלה הב' כיון דהבעל מיגז גייז וכ\"כ בתשובת מהר\"ם מינץ (סימן מ') עכ\"ל. ועיינתי במקור הדין בתשובת מהר\"ם מינץ וראיתי שדייק כן מלשון רש\"י במימרא דרבא (שבועות דף כ\"ז) דנשאל על הראשונה עלתה שנייה תחתי' דמפרש דחכם עוקר הנדר מעיקרו. מבואר דבהפרת הבעל ל\"א כן דאף דבעלמא בכל היכא דאין אחע\"א דאם פקע הראשונה חל השניה מ\"מ בנדר ושבועה ל\"א כן דבעי שיהיו אפשר לחול מיד ולענ\"ד נראה דאין הכרח לזה עפ\"י מ\"ש לעיל (פ\"ג מ\"ג אות כ') בתוי\"ט ד\"ה אינו חייב בשם הר\"ן פ\"ק דנדרים ד\"ה דבנשבע לקיים המצוה חלה השבועה לענין הלאו ורק לענין קרבן לא חייל כיון דליתא בלאו והן עיי\"ש ואולם זהו דוקא בנשבע לקיים המצוה אבל בנשבע שלא לעבור על לאו לא חייל כלל אפי' לענין לאו דבל יחל כדאיתא להדיא במכות (דכ\"ב א') במה דפרכינן שם ולחשוב נמי שלא אחרוש כו' ומשני התם לא חלה השבועה דמושבע ועומד מה\"ס והתם מיירי הכל לענין מלקות. וע\"כ הטעם משום דאין אחע\"א כמו בעלמא וממילא אפי' לאו לקיים ורק בלקיים מצוה דלא שייך ביה אחע\"א ובאנו עליה רק מדין דבעינן איתא בלאו והן וזהו רק לענין קרבן. וכזה כתב תוס' שבועות (כ\"ו ד\"ה לקיים) דר' יהודה בן בתירא דמחייב קרבן בנשבע לקיים המצוה דלא בעינן איתא בלאו והן דמ\"מ מודה בנשבע שלא לאכול נבילה משום דא\"א חע\"א ע\"ש וה\"נ לדידן דקי\"ל דנשבע לקיים ולא קיים דפטור משום דליתא בלאו והן דמ\"מ חל לענין בל יחל זהו רק בנשבע לקיים ולא קיים אבל נשבע שלא לאכול נבילות לא חל כלל אח\"כ ראיתי בר\"ן שבועות (רפ\"ג ד' רצ\"ה א') שכתב ואע\"פ שהשבועה חלה לדברי ריב\"ב אף בנשבע לבטל המצוה כן מוכח בפרקין עכ\"ל ולא ידעתי היכן רמיזא כן בפרקין. (* ועיין לעיל שהקשה גם על התוס' בזה) ולפ\"ז י\"ל דמ\"ש רש\"י הטעם דחכם עוקר הנדר מעיקרו היינו דלישנא דרבא משמע דעלתה שנייה תחתיה דיש לשניי' כל דיני שבועה אף לקרבן ובזה יקשה הא כשנשבע השנייה היה נשבע לקיים המצוה דלא חלה לענין קרבן משום דליתא בלאו והן וביותר למ\"ש רש\"י במכות שם גבי שבועה שלא אחרוש דלא חייל דנפקא לן מלהרע או להטיב מבואר דס\"ל לרש\"י דאפילו לענין הלאו דלא יחל ממעטינן מלהרע או להטיב דלא כהר\"ן הנ\"ל. מש\"ה צריך לטעם דחכם עוקר נדר מעיקרו ואם היה אז נשבע שבועה (* שלא) אוכל ואח\"כ נשבע על הראשונה היה חלה השנייה (*אם נשאל על הראשונה) דלא מקרי לבטל המצוה דהא חכם עוקר נדר מעיקרו ובטלה הראשונה מעיקרא וחלה השנייה שבועה שאוכל וא\"כ מקרי איתא בהן. ובכה\"ג בהפרת בעל לא חל השנייה לענין קרבן דאילו נשבעת השנייה שבועה שאוכל לא חל משום נשבע לבטל המצוה ואף לאחר הפרה על הראשונה לא חל וא\"כ גם שלא אוכל לא חייל דליתא בהן. אבל לענין לאו דבל יחל דלא בעינן שיהא איתא בהן להר\"ן הנ\"ל י\"ל דחייל גם בהפרת בעל דנהי דא\"א חע\"א מ\"מ מתלי תלי דכשיפקע הראשון חל השנייה (* כמו בעלמא):"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Nedarim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Nedarim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..af3619e35acef71c419e2dc534943479e3380e0c
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Nedarim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,227 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Nedarim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Nedarim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>תוי\"ט ד\"ה כל כינויי. ומשני דזמנין מפרש התנא במאי דפתח. </b>ערבוב דברים אנכי רואה בזה דכך משני הגמרא בתירוצא קמא ובזה מתני' כפשטי' דתני תחלה כנויי נדרים כנדרים ידות נדרים כנדרים ואעפ\"כ מפרש תחלה ידות דזמנין מפרש מאי דסליק מיניה ואינו תלוי כלל בין אם כינויים מלשון נכרים או לשון שבדו להם חכמים אלא דלתירוצא בתרא (ובריש נזיר דחי הש\"ס לתירוצ' קמא) דיש טעם דמפרש תחלה בידות דאיידי דאתי מדרשא חביבא לה ועלה פרכי' דא\"כ לפתח ג\"כ ברישא בידות ומשנינן דמפתח פתח בכנויי' דאורייתא ברישא (שהן ידועים ופשוטים יותר. הר\"ן) והדר מפרש ידות בריש' דאתי מדרשא. ובזה הוא דפרכינן הניחא למ\"ד לשון נכרים אלא למ\"ד לשון שבדו חכמים מא\"ל (אף דמ\"מ הוא דאורייתא מ\"מ אין ידוע ופשוט כ\"כ הר\"ן). ומסקי' דלהך מ\"ד באמת אמרי' דחסורי מחסרי ותני ידות נדרים כנדרים כינויי נדרים כנדרים וא\"כ התוי\"ט דכ' דלמ\"ד לשון שבדו חכמים תנינן תחלה ידות נדרים. לא הו\"ל להביא שינוי' קמא דזמנין דפתח: (* ואפשר שמה שכתב התוי\"ט ועוד. מביא ראיה שאין סברא לחסר בראש והצריך להביא קושית הגמרא ואגב הביא התירוץ. ומ\"ש רבינו שבריש נזיר דחי הש\"ס לתירוצא קמא. פי' שבכאן בדוקא אקדים משום שיש טעם להקדמה. אבל באמת הס' דזמנין דפתח ס\"ל בוודאי כמו שכתב הרא\"ש והר\"ן כאן וכמו שמשמע בנזיר מהלשון תני הכי ותני הכי יעו\"ש):",
+                "[אות ב] <b>בא\"ד ודידות נדרים כו' א\"נ מלנדור נדר. </b>ק\"ק לי דל\"ל קרא או היקש נילף נדרים במה מצינו מנזיר דהא ע\"כ לא איבעי' לן לקמן (בדף ו') יש יד לקדושין אף דבקדושין ליכא רבוי לידות, אלא משום דנילף במה מצינו מנדרים. או דליכא למילף משום דנדרים חמירי דהן בדיבור משא\"כ קדושין דבעי מעשה וכדאיתא בהר\"ן שם. וא\"כ נדרים שפיר מצינו למילף במה מצינו מנזירות דשניהם בדיבור. וכן קשה לי מה איבעי לקמן (ד\"ז) אי יש יד לצדקה דדלמא אתקש לקרבנות רק לענין בל תאחר. והא איכא למילף במ\"מ מאינך כיון דצדקה איתא בדבור לחוד:",
+                "[אות ג] <b>תוי\"ט ד\"ה מודרני ממך כו'. אלא דלא משתעינא בהדך. </b>ואף דלפי האמת מיירי מתני' באומר מודרני ממך שאני אוכל אפ\"ה צריך ג\"כ לומר לך דבלא\"ה הוי אינן מוכיחות דמשמעות דברים מודר אני ממך שלא אדבר עמך אם אכילנא היום. ולא הוי נדר כלל דהויין ידים שאינן מוכיחות. ר\"ן והרא\"ש בפסקיו:",
+                "[אות ד] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה כנדרי רשעים. כדתנן בריש נזיר באומר אהא. </b>ובתחלה הביא הר\"ן דפירשו רבותיו דדוקא אהא הוי לישנא מעליא אבל הריני לא. וזהו דעת תוס' (ריש נזיר ד\"ה האומר הריני כזה):",
+                "[אות ה] <b>בא\"ד כנדרי רשעים הימנו משמע כו'. </b>בסוגיין אמרי' ודלמא הימנו דאכילנא קאמר (ולא הוי שבועה כלל דהוי ידים שאינן מוכיחות. ר\"ן) ומשני דאמר הימנו שלא אוכל. ומה דלא כ' כן הר\"ן מקודם במה דפרכינן ודלמא הריני בתענית קאמר דהוי ידים שאינן מוכיחות. היינו דבפשוטו ניחא דאף אם הוי ידים ממש פירכת הש\"ס שפיר דדלמא הריני בתענית ולתני דנדר ג\"כ בתענית אבל בהך פירכא דדלמא הימנו דאכילנא. והא במתני' קתני סתם דנדר בשבועה ודלמא באמת בשבועה דאכילנא וגם עכ\"פ מספק אסור לאכול דדלמא הימנו דלא אכילנא. לזה הוצרך הר\"ן לפרש דפירכת הש\"ס דהוי ידים שאין מוכיחות ולא ליהוי שבועה כלל:"
+            ],
+            [
+                "[אות ו] <b>במשנה האומ' לחבירו. </b>לא ידעתי אמאי נקט לחבירו ולא סתם דאוסר על עצמו או על חבירו שלא בפניו. ורש\"י ציין האומר קונם:",
+                "[אות ז] <b>תוי\"ט ד\"ה נזיק. שאומר הריני נזיק אם אוכל ככר זה. רש\"י. </b>לא ידעתי מאי בעי רש\"י בזה דתולה בתנאי אם אוכל ולא בפשוטו שאמר הרי נזיק הוא נזיר וכמו שפירש\"י תחלה קונם שאמר ככר זה עלי קונם:"
+            ],
+            [
+                "[אות ח] <b>תוי\"ט ד\"ה טמא. והתוס' כ'. </b>ולענ\"ד י\"ל למה דאמרי' בסוגיי' די\"ב א' נותר ופיגול אצטריכא סד\"א באיסור נותר ואיסור פיגול והו\"ל כמתפיס בדבר אסור ולא מתסר קמ\"ל. א\"כ י\"ל דגם טמא נקט מה\"ט דלא נימא דמתפיס באיסור דטומא'. וא\"כ לא הוי כ\"ש מטהור דבאומר טהור ל\"ש לומר כן ובודאי מתפיס בעיקר הקרבן:",
+                "[אות ט] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה רבי יהודה אומר כו'. דהוא בר פלוגתא דרבי מאיר בכל מקום. </b>ק\"ל דזהו שייך היכי דלא נזכר במפורש מי הוא החולק על ר\"מ ונישנית בלשון חכמים. משא\"כ הכא דמפורש במתני' (פ\"ג דקדושין מ\"ד) דר\"ח בן גמליאל מחולק. ובר\"ן כ' דמצינו דר\"י ס\"ל דלא בעי כפול ממתני' דפ' השולח מ\"ח במוציא אשתו משום איילונית (ובר\"ן איתא גבי מוציא אשתו משום נדר. ולענ\"ד ט\"ס וצ\"ל איילונית) ומה דנקט באמת ר\"י ולא נקט ר\"ח בן גמליאל דבעי לאוקמי כר\"י משום דאיירי בה:"
+            ],
+            [
+                "[אות י] <b>בתוי\"ט ד\"ה רבי יהודה מתיר כו'. ועיין מ\"ש בריש פ\"ב דנזיר. </b>כצ\"ל:",
+                "[אות יא] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה לקרבן לא אוכל כו'. אף על גב דבריש מתני' ג' לחולין שאוכל כו'. </b>תמהני הא מזה ליכא קושיא כלל דהכא לקרבן אם מפרשי' בשב\"א א\"כ אין כאן מכלל לאו דהא פירש דבריו שיהא קרבן. משא\"כ בלחולין אם נפרש לאסור דהיינו בפתח לא חולין אלא קרבן זהו גופא הוי מכלל לאו דלא מהני לר\"מ. אבל באמת עיקר חילוקו של הרא\"ש דבא לתרץ לפי\"מ דמשמע בסוגיין דגם בלחולין שלא אוכל בפתח אסור לר\"מ דמפרשינן לא חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל. בזה צריך לחלק אף דלחולין שאוכל לך לא מתסר לר\"מ מ\"מ הכא כיון דמסיים לא אוכל מוכח דלאסור בא. גם מ\"ש התוי\"ט אלא דקשי' לי דמתוך לשונו של הרא\"ש וכו' מיהו לקמן פ\"ב וכו' מזה מוכח דלקושטא דמלתא כו' דימה רבינו לחולין לא אוכל לההיא דלקרבן לא אוכל לך. במחילת כת\"ה אינו. מדדייקא באומר לחולין ל\"א לך דא\"צ לדייק בדברים רק לא חולין אלא קרבן ולפיכך לא אוכל בזה המעט דייקא כיון דמסיים בדיבוריה לישנא דאיסור לא אוכל לך משא\"כ בההיא לקרבן לא אוכל דנצטרך לפרש מה שלא אוכל לא יהיה קרבן ומכלל לאו נשמע ההן דמה שאוכל יהיה קרבן זה לא אמרי' לר\"מ כמבואר בפשיטות בפירכת הש\"ס לקרבן לא אוכל לך אסור הא שמעי' לר\"מ דלית לי' מכלל וכו' וכן פסק הטור (סי' ר\"ד) דלקרבן ל\"א לך מותר ולחולין ל\"א אסור. והוא ברור ופשוט אלא דבהא סתרי דברי הרא\"ש אהדדי דבפ\"ק משמע דלקרבן לא אוכל לך אסור דמפרשי' כאילו אומר בשב\"א לקרבן יהא לפיכך ל\"א לך. ואילו בפרק ב' משמע כהרא\"ש דדוקא בשב\"א אסור אבל בפת\"ח שרי דהוי כאומר לא קרבן ודו\"ק. אח\"כ מצאתי בעזה\"י כל זה במ\"ל (פ\"א מהל' נדרים הל' י\"ח בד\"ה ודע שהחכם בעל תוי\"ט וכו'):",
+                "[אות יב] <b>שם ד\"ה לא אוכל לך. אבל כי אמר לא אוכל שרי. </b>דאמרי' דנשבע בחיי קרבן עיי\"ש. ולא זכיתי להבין דהתינח באומר הקרבן או קרבן שלא אוכל אבל באומר כקרבן אינו שייך לומר דנשבע בחיי הקרבן וכיון דלקרבן לא אוכל לך אסור דמפרשים לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך. מכ\"ש באומר כקרבן דמשמע יותר שיהא זה כקרבן לפיכך לא אוכל. וצע\"ג:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יג] <b>תוי\"ט ד\"ה כחלת אהרן. הוא אסור משום טבל. </b>ק' לי הא משכחת דקרא שם תרומה בשבלים דלא הי' אסור משום טבל ובפי' נאסר משום תרומה. ובר\"ן כ' הטעם כיון דאינו אסור לכל דהא מותר לכהנים דבר האסור מקרי ולא דבר הנדור דמדין נדור הי' ראוי לאסור לכל (* שהרי כשהפרישן לא פירש כן סיום הר\"ן בכאן. ועיין במשנה ד' מ\"ש התוס' והרא\"ש אצל חרמי כהן. ואפשר שגם הר\"ן יסבור שם כן וד\"ל):",
+                "[אות יד] <b>שם תוי\"ט ד\"ה הר\"ז בלא יחל. וכתבו התוס' תימא. </b>ובר\"ן כ' דמייתי (הגמרא בזה) ראיה דשייך למנקט על דרבנן בלשון הרי זה בלא יחל:",
+                "[אות טו] <b>שם תוי\"ט ד\"ה שבועה כו'. צ\"ע דלא תנן כו'. </b>לק\"מ דהא בשבועה לא חייל כלל דמשועבד לה ודוקא בנדר חל באוסר התשמיש על עצמו. אבל שבועה דמתסר נפשיה אחפצא לא חייל והוי כנשבע שלא אשב בסוכה. ופשוט:"
+            ],
+            [
+                "[אות טז] <b>במשנה בנדרים אסור. </b>הרא\"ה בספר החינוך (מצוה ל') כ' ואם תשאל הרי אותו דבר שנדר עליו מצוה היא עליו בעשה וליתי עשה ולדחי ל\"ת דלא יחל דברו. תשובתך נדר עשה ולאו יש בו לאו דלא יחל. ועשה ככל היוצא מפיו יעשה ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה עכ\"ל. והמ\"ל בהגהותיו לספר הנ\"ל הקשה מסוגיא דריש יבמות (דף ה') דאמרינן שם בנזיר מצורע דאתי עשה דמצורע ודחי ל\"ת ועשה דנזיר משום דקיל דאיתיה בשאלה וה\"נ נדר הא איתי' בשאלה עיי\"ש. ועיין בשאגת ארי' (סימן ס\"א) שהקשה ג\"כ קושי' הרא\"ה הנ\"ל ועיי\"ש. וע' (פ\"ב מ\"י דבב\"מ) בתוי\"ט ד\"ה ואם היתה בבה\"ק. שוב ראיתי בשו\"ת רשב\"א ח\"ג (סי' שנ\"ג) שנשאל על זה דליתי עשה ולדחי ל\"ת ועשה דנדר כיון דאיתי' בשאלה. והשיב דההיא דפ\"ק דיבמות הנ\"ל דחוייא בעלמא הוא ובאמת אף היכא דאיתא בשאלה לא דחי ושאני נזיר דגדול השלום עכ\"ל. ועיין (פ\"ו מ\"ה בנזיר) בתוי\"ט ד\"ה דתגלחת מצוה:",
+                "[אות יז] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה בנדרים אסור. כתב הר\"ב ואם אמר כו'. </b>ובבעה\"ת (שער ס\"ב) כתב וז\"ל ונמצא כנודר שאם לא יחלל שבת שיתן מנה לעניים שהוא חייב לשומרו ולקיים נדרו ודבר זה שנוי במשנתינו חומר בנדרים מבשבועו' אמר קונם סוכה שאני עושה וכו' וזה ששנינו בנדרים אסור זה ר\"ל כמו זה שאמרנו שאם נדר בצדקה לקיים מצוה חייב באותה צדקה וכו' עכ\"ל. והב\"י בחוה\"מ (סי' כ\"ו) בבדק הבית כ' דלא משמע לי' האי פירושא בפשטא דמתני' עכ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>תוי\"ט ד\"ה יש נדר כו'. דאין איסור חל על איסור ע\"כ. </b>והא דלא מפליגו מתני' בדידיה דיש נדר בתוך נדר בנזירות ואין נדר בתוך נדר בקונמו'. דתנא אחומר בנדרים מבשבועות קאי ומש\"ה בעי למתני חומרא דאיכא בנדר יותר מבשבועה לענין נדר בתוך נדר. ר\"ן:",
+                "[אות יט] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה הריני כו'. דה\"ה נמי אם אמר כו'. </b>והו\"ה באומר הריני נזיר אם אוכל סגי בתלה נזירתו על כל כזית שבככר זה ועל כל אכילה מתחייב בנזירות והיינו באתרו בו על כל אכילה ואכילה הר\"ן. (* וכן הוא ג\"כ בשבועה):",
+                "[אות כ] <b>שם תוי\"ט ד\"ה אינו חייב כו'. דליתא בלאו והן. </b>ע' בר\"ן (פ\"ק ד\"ה ותמצית דבריו) דבנשבע לישב בסוכה לא חייל לענין קרבן דליתא בלאו והן אבל מ\"מ חייל לענין מלקות דלענין מלקות לא בעינן שיהיה בלאו והן אבל לענין אין שבועה חל על שבועה לא חל כלל מטעם דאין איסור חל על איסור. וכן נראה דעת תוספות בשבועות (דכ\"ו ד\"ה לקיים) דריב\"ב דמחייב בנשבע לקיים המצוה היינו בנשבע שאשב בסוכה אבל בנשבע שלא לאכול נבילות אין אחע\"א עיי\"ש. הרי דבנשבע לקיים מצוה בקום ועשה אין בכלל מושבע ועומד הוא אלא דרבנן דריב\"ב פוטרים שם משום דליתא בלאו והן וזהו לענין קרבן אבל מלקות איכא ואולם בתוס' שבועות (ד\"כ ב' ד\"ה דכי לא נדר) משמע להדיא דס\"ל דריב\"ב אף בנשבע שלא לאכול נבילות חלה השבועה עיי\"ש. וצ\"ע. וברמב\"ן על התורה (פ' מטות) כ' ואפילו בקיום מ\"ע אין חלות שאם נשבע לקיים את המצוה ולא קיים אינו מתחייב משום שבועה לא קרבן ולא מלקות עכ\"ל. וזהו דלא כהר\"ן הנ\"ל דס\"ל דלמלקות הוי שבועה (ולומר דהטעם דליכא מלקות משום דלא עשה מעשה אינו במשמע דזה בעלמא ג\"כ בלא מקום מצוה אלא ודאי דמשום דלא חלה השבועה ואפילו לאו ליכא):",
+                "[אות כא] <b>בהרע\"ב ד\"ה אם כמעשר בהמה. ואין מעשר בהמה אוסר הדיר כמו מעשר דגן. </b>זהו לפי טעם הרא\"ש שהביא התוי\"ט בפרקין (מ\"א ד\"ה בחלת אהרן). וע' מ\"ש שם. (* והר\"ן כתב ג\"כ בכאן ואסור לכל כו' כפי שיטתו לעיל):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כב] <b>בהרע\"ב ד\"ה שניהם רוצים. ולא היה בלבם. </b>ואם מעמידים דבריהם דבדוקא נדרו אסורים. הר\"ן בשם ירושלמי:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כג] <b>תוי\"ט ד\"ה הדירו חבירו. בגמרא פרכינן הא לא\"ה לא. </b>ק' לי מטעם זרוזי אסור במעמיד דבריו שנשבע בדוקא כמש\"ל במתני' א' א\"כ הא י\"ל דמתני' דהכא מיירי במעמיד מש\"ה מותר רק בחלה מטעם אונסים וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות כד] <b>בהרע\"ב ד\"ה ולמוכסין כו'. ואסור לברוח מן המכס כו'. </b>עיין בר\"ן:"
+            ],
+            [
+                "[אות כה] <b>בתוי\"ט סד\"ה אם אינן. דאל\"ה אימת קדשי. </b>ע' בסוגיין דעל קושיא א' דאימת קדשי (דאף מספק לא הוי הקדש דהא האילן עומד לקציצה ובודאי יקצץ באיזה זמן). מוקי לה באומר אם אינם נקצצות היום דבעבר היום ולא נקצצו הויין הקדש. אלא דעל קושיא למאי למימרא פשיטא דחל הקדש ויש להם פדיון כמו כל הקדישות בזה מוקי דראה רוח סערה וכו' וכדכתב הרע\"ב דסד\"א דמסיק אדעתיה דלא מתנצלן ומש\"ה נדר ולא גמר בלבו להקדישן. קמ\"ל:",
+                "[אות כו] <b>בהרע\"ב ד\"ה אין להם כו'. לכשאפדם יחזרו כו'. </b>ודוקא בפדאן הוא אבל בפדאן אחר אף אם קנה אותם המקדיש אח\"כ ממנו מ\"מ אינם חוזרות וקדושות. ודעת הרשב\"א דבאמר בפירוש אף אם יפדנו אחר ואקנם ממנו יקדשו חל ההקדש ולא מקרי דשלב\"ל. אלא דבסתמא בלישנא דעד שיקצצו אין דעתו על פדאן אחר. ודעת הר\"ן דאף בפי' שיקדשו לא חל ההקדש:",
+                "[אות כז] <b>בתוי\"ט ד\"ה אין להם כו'. אינן צריכים פדיון. </b>ובר\"ן כ' עוד בשם ר\"מ קורטבי וז\"ל דלהך מ\"ד אם פדאן קודם שיקצצו אינו חוזרות וקדושות דהא בהא תליא דלמ\"ד אחר שיקצצו בעיא פדיון דא\"א להקדש שתפקע בכדי א\"כ במה דאמר עד שיקצצו ע\"כ דהיינו לענין שאם יפדם יחזרו ויקדשו אבל למ\"ד דמשנקצצו פקע' קדושתן בכדי זה שאומר עד שיקצצו לא בא לומר דיחזרו ויקדשו אלא לומר שיהיו קדושות עד אותו זמן ואח\"כ תפקע קדושתן וכי תנן במתני' אין להם פדיון היינו דמאותו זמן ואילך א\"צ להם פדיון ומקודם מהני פדיון. אבל הרמב\"ם והרשב\"א ס\"ל דלכ\"ע לא מהני פדיון קודם שיקצצו:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כח] <b>בהרע\"ב ד\"ה מי שהחמה. מדלא קאמר מן הרואים. </b>והא דלא אמרי' דמש\"ה לא אמר מן הרואים שלא יהי' גם דגים ועוברים בכלל. דאף בלישנא רואי חמה אין דגים מתמעט דהם רואים החמה רק אין החמה רואה אותם. תוס'. וכן הוא ג\"כ בעוברים ט\"ז (* עיין בתוי\"ט מ\"ח אסור בקרחים מ\"ש בשם ר\"ן אין מן הצורך לתירוץ הט\"ז. ואפשר שזה כוונת התוספות שלא תירצו על עוברים. ורבינו הביא בכאן ס' הט\"ז מחמת שהקשה בדבור הסמוך על הר\"ן. ואפשר ליישב קצת:"
+            ],
+            [
+                "[אות כט] <b>בתוי\"ט ד\"ה אסור בקרחים. דהיינו אנשים וכו'. </b>ק' לי דנימא באמת דשחורי הראש דוקא קאמר למעט קרחי' ובעלי שיבה ומש\"ה לא אמר מבעלי שער דאזי לא היה ממועט רק קרחי' ולא בעלי שיבה. וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ל] <b>תוי\"ט ד\"ה שאיני נהנה לישראל. אבל אומה שלימה ל\"ג. </b>בתשובה כתבתי להקשות דמנ\"ל לדמות אומה שלימה לאומה ישראל. הא י\"ל דהטעם דלא גזרו הכא דכמו דמצינו בסוגיא דבב\"מ דאסרו רבית עו\"ג משום שלא ילמוד ממעשיו. ופירשו שם הא דשאר מו\"מ שרי היינו דאפשר לעשות כן ג\"כ ישראל אבל רבית דיהי' עסקיו רק עם עו\"ג חיישינן שילמד ממעשיו א\"כ י\"ל מש\"ה ל\"ג דא\"כ יצטרך לעשות כל עסקיו עם עו\"ג ויש בזה קלקול וחשש דילמוד ממעשיו אבל באומה אחרת אין ראי' להמכר:",
+                "[אות לא] <b>שם תוי\"ט ד\"ה לוקח ביותר כו'. בזבינא מציעתא. </b>אבל בזבינא חריפא הוי הנאת לוקח לחוד ובזבינא דרמי על אפיה הוי הנאת מוכר לחוד. וכל זה דוקא בשוה בשוה אבל בלוקח בפחות בכל ענין הוי הנאת לוקח ובלוקח ביותר בכל ענין הוי הנאת מוכר:",
+                "[אות לב] <b>במשנה שדוחה את הנגעים. </b>אף דבקציצת בהרת עובר על ל\"ת ועשה. שבת פרק ר\"א דמילה. וכ' תוס' שם הא דלא ילפינן מיניה בעלמא דעשה דוחה לל\"ת ועשה. דמה למילה שנכרתו עלי' י\"ג בריתות:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לג] <b>במשנה אבל משאיל לו כו'. </b>ואף דמלתא דפשיטא הוא מ\"מ איידי דתני רישא לא ישאילנו תני נמי סיפא אבל משאילו. ולפי הצד איבעי' בגמרא דמותר להשאילו טבעת להראות שהוא חשוב ויכבדו לו מאכל מפרשי' דזהו דקתני אבל משאילו טבעת דבכה\"ג מיירי והוי חידוש שפיר:",
+                "[אות לד] <b>בהרע\"ב ד\"ה אין בין. לעבור דרך ארצו. </b>אבל אם עובר כדי לקצר דרכו ללכת לבית המשתה וכן להשאיל לו טבעת שיראה בו כאדם חשוב ויכבדנו אותו במאכל י\"ל דמקרי הנאה המביא לידי מאכל והוא איבעי' דלא אפשיטא:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לה] <b>בהרע\"ב ד\"ה ותורם. כגון שאמר כל כו'. </b>ומשכחת לה עוד בתורם משלו על של חבירו למה דפסק הרמב\"ם (בפ\"ד מה\"ת) דא\"צ דעתו. וטובת הנאה של תורם. ואף דהמודר מתהני מזה כיון דמדעתיה עבוד ולא יהיב ליה מידי למודר למה דקי\"ל כחנן במתני' דלעיל דפורע לו חובו. והר\"ן כתב דאפי' לרבנן שרי עיי\"ש:",
+                "[אות לו] <b>תוי\"ט ד\"ה לדעתו. וכמו שכתב ברפ\"ז דכתובות. </b>זהו ראיית הר\"ן דגבי מודר הנאה הוי כל השומע שליחות מעליא דאסור דהא אמרי' בפרק המדיר כל השומע קולי יזון שליחותיה קעביד ומפיק לה מדתנן בפרק המקבל דגבי גט מהני אם אמר כל השומע קולי יכתוב עיי\"ש. תמוה לי מאד מה ראיה משם דהתם כיון דכל השומע קולי הוי שליחות מחויב הבעל לשלם לאותו שזן אותה זהו אסור דהיא נהנית מהבעל דהוא משלם לזן אותה אבל לענין מודר הנאה דהכא י\"ל דכל שאין עושה ממש שליח לא מהנה במה דתורם תרומתו כמו בכל הרוצה לתרום דמותר מה\"ט. וא\"כ י\"ל דתרומה וגט שוים דכל הרוצה לכתוב יכתוב מהני גם בגט כמו בתרומה אלא דלא מקרי מהנה רק במשוה אותו שליח להדיא. ובההיא דכתובות תליא היכא דהבעל חייב לשלם מקרי הנאה וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות לז] <b>בהרע\"ב ד\"ה אבל לא מן התמחוי כו'. שמא יניח מלאכול כו'. </b>והר\"י כ' דחיישי' שמא ימשוך ידו מלאכול לכבוד חבירו ונמצא מהנהו. אבל אוכל עמו מן התמחוי החוזר. היינו שיש בו כ\"כ מותרות שחוזר לבעה\"ב. וכיוצא בזה כ' הרא\"ש בפירושו דתמחוי החוזר היינו לאחר שאכלו בקערה מחזיר אותה לבעה\"ב וממלא אותה כדי שיאכלו כל שבעם הלכך אפי' אוכל יתר מחבירו אינו נהנה כיון דבלא\"ה נותנים כל צרכו:",
+                "[אות לח] <b>תוי\"ט ד\"ה אבל לא יושב כו'. די לה בעמידה הר\"ן.</b> והר\"ן פסק דאפי' במקום שאין נוטלים שכר אסור גזירה שמא ישהה בישיבה יותר מכדי הצורך ובכה\"ג בכולהו דוכתי לית ליה למעבד הכי בלא אגרא:",
+                "[אות לט] <b>שם תוי\"ט ד\"ה אבל לא רפואת ממון. דהא תנן מחזיר אבידתו. </b>ובעניי א\"י הדמיון דבאבידה אינו משביח נכסים אלא דמונע אחרים מליטלם והוי כמו מבריח ארי דלא מקרי מהנהו. אבל הכא בחלתה הבהמה במה שמרפא אותה הוא משביח יש לומר דאסור (* אפי' שעושה מצוה. וראיה מפרוטה דרב יוסף דמ\"ב):",
+                "[אות מ] <b>שם תוי\"ט ד\"ה וישן וכו'. ור\"מ ור\"י הלכה כר\"י. </b>תמוה לי הא קיי\"ל הלכה כר\"מ בגזרותיו כדכתב הרע\"ב רפ\"ט דכתובות:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מא] <b>תוי\"ט ד\"ה והלה מותר בה. כן כתב הרא\"ש בפירושו. </b>ולענ\"ד מדברי הרא\"ש דציין על רישא דמתני' נותן לאחר משום מתנה משמע דגם זה מותר רק באין לו מה יאכל ורק במתני' הקודם גבי הולך אצל חנוני כ' דאורחא דמילתא נקט א\"ל מה יאכל וביותר מפורש כן בהרא\"ש (בדף מ\"ח א') במתני' דהמודר הנאה מחבירו הובא בתוי\"ט (בסוף פ\"ה מ\"ו). וכן מדברי הטור (סימן רכ\"א) דההיא דבהולך אצל חנוני כתב דה\"ה ביש לו מאכל אלא דאורחא דמלתא נקט. ובהך בבא דנותן לאחר מתנה נקט סתם אין לו מה יאכל. וכן בש\"ע (סי' רכ\"א ס\"ח) המודר הנאה מחבירו יכול לומר לחנוני וכו' והשמיט כלל להא דאין לו מ\"י (והיינו כיון דמתניתין נקט הכי רק משום אורחיה דמלתא). ובסעיף ט' נקט היו מהלכים בדרך וא\"ל מ\"י נותן לאחר מתנה מבואר דבכה\"ג בעי' דוקא אלמ\"י. אבל מדברי הרע\"ב לא נראה כן דציין על סיפא ור\"י אוסר. דבזה נקט ודוקא באלמ\"י. היינו הא דת\"ק מתיר במניח על הסלע זהו דוקא באלמ\"י והכי דייק לישנא דהרע\"ב הוא דשרו רבנן משמע במה דפליגי רבנן עם רבי יהודה. ושרו להו זהו דוקא באלמ\"י אבל ברישא דנותן לאחר דגם ר\"י מתיר ל\"צ לאלמ\"י כיון דיצא מתחילה לרשות אחר וכדס\"ל לתוס' ריש פרק המדיר (ד\"ע ב') ד\"ה טפי לא עביד ומה דנקט הרע\"ב במתני' הקודם אורחא דמלתא נקט ולא כתב כן הכא ברישא דמתני' אפשר דנמשך גם על זה או דבמתניתין זו ל\"צ לתרץ אורחא דמלתא אלא דנקט אלמ\"י משום סיפא דאם אין עמהם אחר כנלע\"ד בעז\"ה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מב] <b>תוי\"ט ד\"ה השותפים. קונמות מפקיעין אותו. </b>מזה נראה דמיירי דנדרו שאסרו נכסיהן זה על זה דאי בנדרו שלא יהנו זה מזה הא מ\"מ לא מהני מידי דהא נותן לו מה שמחויי' לו. וכן בהרא\"ש כתובות (פ\"ה סימן ט\"ז) הקשה וא\"ת ע\"י קונם יפקיע אדם כל בע\"ח ויאסר עליהם אשר לו בקונם. משמע גם כן באוסר נכסיו אבל לא בקונם שאת נהנה ממני דפרעון חוב לא מקרי נהנה ממנו. וא\"כ מה דנקט הר\"ן והובא ג\"כ בתוי\"ט (ד\"ה ושניהם אסורים) דמתני' דהכא ס\"ל דויתור אסור במודר הנאה והא בפשוטו דמאן דשרי ויתור היינו באוסר הנאתו עליו דויתור שמדרך לוותר לא מקרי מהנה אבל באוסר נכסיו עליו ליהנות מהן הא כשהולך בחצירו נהנה מהקרקע שהולך עליה ואיך תלוי זה בדין ויתור הא הנכסים אסורים עליו וכיון דהכא מיירי באוסרים נכסיהם זה על זה כנ\"ל לכאורה לכ\"ע אסור ולא תלי' בפלוגתא דויתור ויסוד זה לא מצאתי (* ואף לר' אב\"י גם כן בוודאי אסור להעמיד שם מטע' הנ\"ל. וקושית רבינו הוא שהרי בפירוש תירץ רבינא בב\"ב (ד' נ\"ז ב') מתניתין למ\"ד וויתור אסור וה\"ה מאי הקושיא שהקשו שם ממתניתין דהכא הא מיירי באסרו נכסיהם וכנ\"ל):<br><b>וגם </b>יש לעיין בזה בכתובות (רפ\"ז) המדיר את אשתו מלהנות לו דמיירי לכאורה ג\"כ באוסר עליה אשר לו דאילו באת נהנית לי מה מהנה אותה במזונות הא נוטלת כן מדין וא\"כ אמאי פרכינן שם וכיון שמשועבד לה היכי מצי מדיר לה והתנן קונם שאני עושה לפיך. הא בלא\"ה ק' דהא אינו מהנה לה כלל. אע\"כ דמיירי באוסר נכסיו עליה. וכיון שכן מאי פרכי' שם ופרנס לאו שליחותא קעביד הא גם בקונה הנכסים מהפרנס מותר לזון אותה ממנו כיון דהנכסים לא היו אז שלו דא\"א אוסר על חבירו דבר שאינו ברשותו. גם ממה דהקשו בלהנות לו דיהיה גם תשמיש בכלל ואי מיירי באומר נכסים ממילא אין תשמיש בכלל א\"ו מפרשי דלהנות לו היינו ממנו ואעפ\"כ אסור לזונה וצ\"ע:<br><b>גם </b>ק' לי על הר\"ן בעיקר הקושיא דאיך קי\"ל כראב\"י הא הר\"ן כ' שם דר\"ת תירץ דקי\"ל כראב\"י ולאו מטעמיה אלא מטעם דויתור מותר במודר הנאה אלא דהר\"ן סתר זה דלא מסתבר לדחות כל הני סתמי דמשניות דויתור אסור. הא מ\"מ אף מאן דס\"ל דויתור אסור היינו מדרבנן ובדרבנן קי\"ל דיש ברירה וצ\"ע. (* ויהיה הקושי' גם על ר\"ת דאיך אמר ולאו מטעמיה הא פסקי' שבדרבנן יש ברירה):",
+                "[אות מג] <b>תוי\"ט ד\"ה או שמכרו. אבל אמר ביתך שאני נכנס ומכרו לו אסור. </b>באמת אין זה דיוק גדול דהא במסכתין (דל\"ד ב') מבעי באומר ככרי עליך ונתן לו במתנה אם מותר דאף דלא אפסקי' אחר מ\"ט כי איתא ברשותיה הוא דאסור אבל נתן לו במתנה דאין הככר עוד ברשותו מותרת. וכתב הר\"ן שם דלפי זה הא דקתני במתני' דהכא מכרן לאחר ה\"ה דמכרן לדידיה שרי ונקט לאחר לרבותא דסיפא דבבית זה אפילו מכרו לאחר אסור. אלא כיון דבאמת קי\"ל שם דאסור אם כן באמת מכרן לאחר הוא בדוקא. ואף דרבא דפשט שם לאיסורא. מטעם דאלא ככרי עליך לאפוקי מאי לאו לאפוקי דאי גנבה מיניה מיגנב ע' בר\"ן שם דעל זה לא מסקו אדעתייהו לאסרו (ואף ע\"ג דמשכחת לה לאסרו לחמם ידיו בככר בעוד שהוא ברשותו וכמ\"ש הר\"ן שם (דל\"ה סוף ע\"א) בשם הירושלמי איבעי' דלא אפשיטא בנדר מככר אם מותר לחמם בו ידיו. י\"ל דרבא ס\"ל באמת דמותר לחמם בו ידיו או דג\"ז דבר שאינו מצוי). וא\"כ בביתך שאני נכנס ליכא הוכחה דהא הוצרך לאסרו דבעוד שהבית ברשותו לא יכנס בו. מ\"מ במה דאמרו שם אההי' ברייתא דא\"ל השאילני פרתך אר\"א דיקא נמי דקתני שניתנה לו. הרי דאף בפרה דליכא הוכחה די\"ל דאסרה עליה שלא ישתמש בה בשכר או בשאלה בעוד שהפרה ברשותו אפ\"ה אסור בלא אפסק' אחר. ועכ\"ז באמת ק' לי פירכת הש\"ס שם מברייתא זו דא\"ל השאילני פרתך דלמא רבא ס\"ל רק בככר אסור מכח הוכחה זו דלאפוקי מאי אבל בפרה דל\"ש כן באמת מותר וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מד] <b>במשנה מותר בצלי. </b>ובסוגיא איתא תניא ר\"י אוסר ואע\"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ויבשלו את הפסח. וק' לי למאי הביא ראיה מקרא זה דהוא בד\"ה ולא מביא מקרא בפ' ראה דכתיב גבי פסח ובשלת ואכלת:",
+                "[אות מה] <b>בהרע\"ב ד\"ה הנודר מן. נקרא שלוק. </b>אבל התוס' כתבו שלוק שאינו מבושל יותר. וכ\"כ הר\"ן דמבושל יותר מדאי הוא בכלל מבושל אלא דשלוק דהכא בשיל ולא בשיל אף ע\"ג דשלוק משמע בשיל לגמרי כדאיתא בחולין דק\"י (* אבל בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. הר\"ן) ועיין בתוי\"ט (פ\"י מ\"י דתרומות). ובב\"י יו\"ד (סי' נ\"ב כ') ונראה שהוא מפרש שלוקה זו היינו בישול מעט לא בישול ביותר כמו שהוא בקצת מקומות בתלמוד עכ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מו] <b>תוי\"ט ד\"ה אמר קונם יין זה. אבל שאני טועם מבעיא. </b>וכ' הר\"ן ואיכא מ\"ד הא דאסור ביוצא מהן משום דכיון דנחית כולי האי לדיוקא משמע דדעתיה אכל מה דנפק מיניה וכ\"ת תינח בשאני טועם כיון דל\"צ וקאמר אפושי איסורא הוא אבל שאני אוכל מא\"ל דהא כיון דלא סגי ליה אם אמר קונם פירות דא\"ה משמע בין באכילה בין בהנאה ואיהו לא בעי למיסרינהו אלא באכילה הלכך כשאמר שאני אוכל ליכא הוכחה למיסר ביוצא מהן עכ\"ל. וקשה לי הא מה\"ט גם בשאני טועם אינו מיותר. דצריך לפרש כן שלא יאסר גם בהנאה ואי דהו\"ל לומר שאני אוכל הא י\"ל דבעי למיסר עצמו בלאו אף בחצי שיעור דאכילה כזית במשמע כדאיתא במתני' (דריש פרק ג' דשבועות) וטעימה בכ\"ש משמע כדאמרי' שם (דכ\"ב א') אבל בשלא אטעום ד\"ה בכ\"ש וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מז] <b>תוי\"ט ד\"ה טען והזיע. כן כתב הרא\"ש. </b>וכ\"כ הר\"ן. וק' לי דאמאי נקט ר\"י דמותר להתכסות דזהו בלאו הוכחה דטען והזיע מותר והחידוש רק דאסור להפשיל הו\"ל למנקט יותר מותר ללבוש ואסור להפשיל דהוי חידוש גם על ההיתר וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מח] <b>בהרע\"ב ד\"ה אסור בחילופיהן. כגדולי הקדש. </b>עפ\"ג דמעילה (מ\"ו) ובתי\"ט שם:",
+                "[אות מט] <b>תוי\"ט ד\"ה בדבר שזרעו כלה. ועדיין תקשה לך. </b>לענ\"ד לק\"מ דדוקא באיסור הנאה שייך לאסור הגידולים אף בזרעו כלה דהוי הנאה ע\"י האיסור דבגרמתו באו הגידולים ובזה צריכים להיתירא דזוז\"ג משא\"כ בטבל דמיירי מאיסור אכילה ליכא כלל איסור בגידולים (* שזרעו כלה) וגם הכא בנדרים בשאני אוכל מותר בגידולים שזרעו כלה וחילוק זה כ' תוס' להדיא (* בע\"ז דמ\"ט א' ד\"ה שאם נטע):"
+            ],
+            [
+                "[אות נ] <b>בתוי\"ט ד\"ה ואסור. כ' לעיל דדוקא האלו. </b>דהא דאסור בחליפים אין הטעם מדין חליפי א\"ה דנימא דוקא בהחליפן הוא וכמ\"ש הרע\"ב אלא דמתני' מיירי אף בהחליפן אחר ומטעם דהיכא דאמר פירות אלו כיון דמייחד לפירות שוינהו עליו כהקדש משום הכי מתס' בחלופיהן ובגדוליהן כי היכי דחליפי וגידולי הקדש אסורים וכוונת הנודר כך לאסור בהם ודוקא בנודר לעצמו אבל במדיר את חבירו אף בפירות אלו אם החליפן אחר מותר דא\"א לו לאסור החליפי' על חבירו וה\"נ בנודר לעצמו ולא אמר אלו אם החליפן אחר שרי ואם החליפן הוא בין בנודר בין במדיר תלוי בדין חליפי א\"ה אם קנסו בדיעבד על המחליף אם לא (* עיין בר\"ן):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות נא] <b>במשנה שאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח. </b>בתוי\"ט ד\"ה אחר הפסח. דהיא גופא קמ\"ל שתיזהר ליהנות קודם פסח. וכך מבואר בסוגיא דט\"ו ע\"ב דאסורה ליהנות קודם פסח דבתנאי לא מזדהר ושמא תלך אחר כך (* ואפילו באת נהנית לי עד החג כו' ג\"כ אסור ליהנות קודם פסח כמבואר בסוגיא שם). וק' לי הא כל אם כלאחר דמי וכאוסר עצמו באם אעשה מתחיל האיסור משעת עקירת התנאי וכמ\"ש הר\"ן נדרים (דע\"ט ע\"ב ובפרק ג' דשבועות) ואם כן נימא דאסורה בהנאה עד החג משעה שתלך לבית אביה קודם פסח ולא תתסר על הנאה שקודם הליכתה וצע\"ג (* נ\"ל שלזה עמד רבי' על הסיפא. כי הרישא שאת נהנית לי עד הפסח כו' הוי כמו שאמר מהיום):",
+                "[אות נב] <b>תוי\"ט ד\"ה ומותרת. דאה\"נ דאם הלכה. </b>ולענ\"ד נראה בהיפוך דתוס' ס\"ל דליכא הו\"א כלל לאסור דלא ס\"ל לסברת הר\"ן אף להו\"א בעלמא מש\"ה מפרשי' דמה דנקט במתניתין ומותרת לילך אחר הפסח היינו דהליכה דקודם פסח גורם איסור על הפירות אבל אחה\"פ אינו גורם איסור כלל. ולזה כתב דמיירי בלא הלכה ק\"פ דאילו בהלכה כבר נאסרה ול\"ש לומר ומותרת אח\"כ ומה לנו בהליכה השנייה והוא פשוט וברור לענ\"ד. ואדרבא לפי דברי התוי\"ט מהיכן פסיקא להו לתוס' לודאי דאסור ומגזירה עד דדחקי בפירושם ולא ניחא להו כפירוש הר\"ן דבאמת מותר ול\"ג. אע\"כ בהיפוך דלא ס\"ל כלל לחידוש שיהא הו\"א לגזור:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נג]  <b>תוי\"ט ד\"ה ויאמר לו כלום. פירש הרא\"ש כו' שיקבל ממנו מתנה מרובה. </b>וכתב הר\"ן (בדף כ\"ד) שלפי זה הטעם וודאי קיימא הסברא דלאו כלבא אנא להלכה. אף דמסקי' דהלכה כראב\"י. מ\"מ גם הוא מודה בסברא זו. ומה דאמר יתר על כן קונם שאני נהנה לך אם א\"א אוכל עמי פת חמה דהוי נדרי זרוזין לאו משום דל\"ח לסברא דלאו כלבא אנא דהא פת חמה מתנה מועטת היא. אלא דיתר ע\"כ הוא אף דמייחד האיסור סד\"א דדוקא נדר. ואולם יש עוד טעם בהר\"ן דהחילוק בין אוסר נכסי חבירו על עצמו דבזה שייך לאו כלבא אנא דאינו רוצה להנות לבין אוסר נכסים על חבירו. ולזה הטעם ע\"כ לא קיימא ס' דלאו כלבא להלכה (דהא בשאני נהנה לך דאוסר הנאת המזומן ע\"ע אפילו הכי קאמר ראב\"י) דנדרי זרוזין הן (והוא הפירוש הא' בהר\"ן שם).  <b>ומ\"ש </b>בהר\"ן שם ריש ע\"ב ד\"ה ולענין הלכה בסוף הדיבור ואי הכי היכי פסקינן כראב\"י אפילו מה דאמר בבתרייתא אני כעולל לא ראה אור. אין דבריו מאירים לי. ולדעת בל אוכל היכן מצינו דפסק כראב\"י בבתרייתא דלמא מימרא דר\"ה הלכה כראב\"י קאי אמתני' (שם) כי המשנה שגורה בפי הכל וכמ\"ש הר\"ן בעצמו שם מקודם ובאמת בבתרייתא אין הלכה כוותיה ואדרבה בהכי מיישב הסוגיא יותר דמש\"ה פשיט דפליגי רבנן אף אקמייתא (דהר\"ן נדחק בזו הקושי' דדלמא קאי ר\"ה אבתרייתא דע\"כ קאי אמתני' אבל אבתרייתא לא מכח סתמא דמתני' דפרק קונם יין (דכאן) ומוכח שפיר דפליגי רבנן אף בקמייתא. באופן דמה דס\"ל להר\"ן ז\"ל דללישנא קמא הוי קולא דפסקינן כראב\"י דבקונם שאיני נהנה לך אא\"א נוטל לבנך כור חיטים ל\"צ התרה דהוי זרוזים וללישנא ב' קיימינן בזה לחומרא דצריך התרה דגם ראב\"י מודה משום דלאו כלבא אנא. ולדברי הוא בהפוך דלל\"ק הוי חומרא דפסקינן כרבנן (ורק בההיא מתני' דמדיר חבירו שיאכל אצלו ומסרב פסקינן כראב\"י) אפילו בההיא דברייתא דאם א\"א אוכל פת חמה דבזה קיי\"ל לסברא דלאו כלבא אנא מכח סתמא דמתני' דכאן. ולישנא ב' הוי קולא דקי\"ל כראב\"י בהך ברייתא דפת חמה. וצע\"ג וד' יגיה חשכי:<br><b>גם </b>במ\"ש הר\"ן שם ד\"ה יתר על כן ולאידך פירושא כו' קשה לי הא י\"ל דגם אידך פרושא ס\"ל דיש סברא דגם על מתנה מועטת שייך לאו כלבא אנא. ומש\"ה קתני יתר ע\"כ לאפוקי מהך סברא ואשמעינן דבמתנה מועטת (* ל\"ס ראב\"י הסברא) דלאו כלבא אנא ומה דפירשו לעיל דמשום מתנה מרובה הוא. היינו משום הך קושיא גופא דהא אמרינן דאתי' אפי' כראב\"י והיינו דבמתנה מרובה מודה ראב\"י לסברא דלאו כלבא אנא. וכן משמע להדיא מדברי הרא\"ש בפרושו שם וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נד] <b>במשנה ואין חכמים מודים לו. </b>אם נפרש כהירושלמי דלר\"מ ל\"צ שאלה י\"ל דחכמים ס\"ל דצריך שאלה או דס\"ל דלא הוי כלל כתולה נדרו והוי נולד ולא מהני שאלה. אבל אי אמרינן דלר\"מ צריך שאלה נלע\"ד הא דאין חכמים מודים לו היינו דלא מהני שאלה אבל (אין) לומר דאין חכמים מודים דס\"ל דהוי כתנאי ממש וא\"צ שאלה. דלישנא דר\"מ דיש דברים שהן כנולד היינו אף דהוי כנולד מ\"מ אינן כנולד ומהני שאלה משמע דאין חכמים מודים לו במה דחידש ר\"מ דאינו כנולד. ומה דכתב הרא\"ש בפירושו לפי אוקימתא דר\"י דמת מעיקרא ולר\"מ צריך שאלה משום גזירה ואין חכמים מודים לו היינו דא\"צ שאלה היינו להך אוקימתא דמה דאמר ר\"מ יש שהן כנולד היינו דחכמים עשו אותו כנולד אף דאינן כנולד כמ\"ש הרא\"ש שם וא\"כ חידש ר\"מ דעשו אותו כנולד מש\"ה שייך שפיר ע\"ז ואין חכמים מודים דלא עשאו כנולד. אבל לאוקימתא דר\"ה מה דאמר ר\"מ יש שהן כנולד היינו אף דהם כנולד מ\"מ לא הוי כנולד וזהו שחידש ר\"מ דאינו כנולד א\"כ משמע דחכמים פליגי על זה דהוי כנולד:",
+                "[אות נה] <b>הרע\"ב ד\"ה אמרו לו. צריך התרה. </b>אבל אם נודע שמת או שעשה תשובה מכבר קודם הנדר הוי טעות מעיקרא ואין צריך התרה והוי כההיא מתניתין דפרקין משנה יו\"ד ואף דר\"י מוקי מתני' דהכא דמת או ע\"ת מעיקרא וא\"כ גם בכה\"ג צריך התרה כמ\"ש הרא\"ש בפירושו. מ\"מ הרא\"ש בפי' נקט הגירסא דאין חכמים מודים לו דס\"ל דאפי' התרה ל\"צ וקי\"ל יחיד ורבים הלכה כרבים כמ\"ש הרא\"ש בפירושו ד\"ה אלא דר\"י (ובאמת תמוה לי הא הרא\"ש כתב שם דטעמיה דר\"מ דגזרי' מת מקודם אטו לא מת עד אחר הנדר וא\"כ מהראוי דהלכה כר\"מ בגזרותיו אפילו נגד רבים כדמוכח מההיא [* דכתובות ד\"ס ע\"ב כנלע\"ד] (דפ\"ו דכתובות) ואף להגירסא וחכמים מודים לו וא\"כ לר\"י צריך התרה וע\"כ שאני מתני' דלקמן דהכא הוא דשייך גזירה אטו לא מת מעיקרא אבל בכעורה לא שייך גזירה דלא שכיח שתעשה אח\"כ נאה וכמ\"ש הרא\"ש בפירושו שם מ\"מ כיון דקי\"ל דהלכה כר\"ה ומשנתינו במת או ע\"ת אח\"כ ממילא קיימא כפשטיה דבטעות ל\"צ התרה:",
+                "[אות נו] <b>בא\"ד ובירושלמי מוכח. </b>ובזה אם אח\"כ אביה חזר לסורו חוזר ונאסר ואם נשאה ואח\"כ חזר לסורו י\"ל דמותר לקיימה דנדר היה רק שלא לישא אותה. הראנ\"ח בתשובה (סימן ע\"ב):",
+                "[אות נז] <b>שם תוי\"ט ד\"ה מת הכלב. מה לי שמת. </b>אף למ\"ש התוי\"ט בסוף פרקין ד\"ה ומעשה בא' בשם הרשב\"א דבאשה כעורה כיון שאינה עשויה להיות נאה ל\"א דכ\"ז שהיא כעורה קאמר היינו דהתם לא שכיח כלל בשום אופן שיבא זמן היתר לנדרו מש\"ה אמרי דלא תלה כלל בזמן אבל הכא דשכיח שיסתלק נדרו במיתת הכלב והריגת הנחש אמרי' ומפרשי' לדבריו דכ\"ז שהכלב רע בתוכו וכאילו פירש כן להדיא וממילא אף אם נסתלק אח\"כ במידי דלא שכיח מ\"מ מותר כיון דתלה נדרו רק בזמן שהכלב רע בתוכו שהרי עכ\"פ אינו עתה בתוכו כנלע\"ד בעזה\"י:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות נח] <b>תוי\"ט ד\"ה אמר. ואפילו מיני' דידי' כו'. </b>וע' תוי\"ט כתובות (פ\"ט מ\"ב ד\"ה ינתנו) (וע' בדברי רבינו שם (באות פ\"ז) מה שהקשה על הר\"ן):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות נט] <b>תוי\"ט סד\"ה אביה ובעלה. ולכך אינו מיפר בקודמין. </b>(ועדיין קשה לי דלמא בקודמים מיפר בשותפות האב. ומזה מיירי קרא דבין איש לאשתו ובנדרים שנדרה תחת בעלה מיפר לבד וארוסה לא שמעינן כלל. ועיין בר\"ן שכתב דבנשואה אין שייכות להפרת האב דאין לו שייכות בה. וא\"כ ניחא הכל):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ס] <b>תוי\"ט ד\"ה וכן הבעל. אפילו בלא שמיעה. </b>אבל חרש א\"י להפר דקרא דכתב ושמע אישה למיעוטי חרש דאינו ראוי לבילה. גמרא:",
+                "[אות סא] <b>בא\"ד והר\"ן פי'. </b>ולענ\"ד היה נראה בפשוטו דאילו בשמע מאי איריא דבא הזמן לצאת מרשות אביה הא בלא\"ה צריך להפר דהא לכשתחשך פסק כחו לגבי נדר זה ואי דהו\"ל שהות להמתין עד קודם שתחשך ועי\"ז שיוצאת מרשות אבי' בו ביום צריך להקדים ולהפר. מ\"מ לינקט סתם מיפר נדרי בתו [ששמע*] וממילא משמע קודם שיעבור זמן ההפרה. אע\"כ דמיירי בסתם שלא שמע וקודם שתצא מרשותו חושש באם ישמע למחר ולאח\"ז לא יהיה בידו להפר מש\"ה יפר עתה. (*התיבה ששמע שמתי בין ב' חצאי לבנה. כי לפי דעתי אין הצורך לזה וכוונת רבינו לתני סתם דרך ת\"ח להפר נדרי בתו. וממילא צריך לעשות כן קודם שתפסק כחו מלהפר):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות סב] <b>הרע\"ב ד\"ה אשה שהקנו כו'. דהיינו יבמתו. </b>אף דמיירי בעבד בה מאמר מ\"מ ע\"י השמים קנה לעצמו:",
+                "[אות סד] <b>בתוי\"ט ד\"ה רבי יהושע כו'. דהויא כארוסה ומפר בשותפות ע\"כ. </b>או דסבר ג\"כ כר\"א דמאמר קונה קנין גמור אלא דבב' יבמין לא מצי מיפר כיון דיש לאחרים רשות בה דיכול לפטרה בגט וכדברי רע\"ק וקיבל דבריו ר\"י בב' יבמין כמו שא\"ל עקיבא דבריך בב' יבמין (הר\"ן):",
+                "[אות סה] <b>שם תוי\"ט ד\"ה אבל לא כו'. שאין ברירה. </b>ואפילו שניהם א\"י להפר דכיון דבשעת הפרתן אין ברור לנו מי הוא אישה אין הפרתן כלום דרחמנא אמר אישה יקימנו ואישה יפרנו דבעי' שיהא ידוע בשעת הפרה. עכ\"ל הר\"ן. והיינו אי טעמא דר\"י דיש זיקה כמ\"ש הרע\"ב. אבל לאידך טעמא שכתבנו דלפי המסקנא דמוקמי' במאמר י\"ל דגם ר\"י סבר דמאמר קונה ק\"ג וטעמא דבב' אינם יכולין להפר היינו מטעמא דיש רשות אחרים עליה וכמ\"ש הר\"ן להדיא ובאמת לא ידעתי אמאי נקט הר\"ן בפשיטות במתני' בטעמא דר\"י דא\"כ הא אף דנקט לה בטעמא דלאחד מיפר משום דיש זיקה וכדס\"ל להש\"ס מעיקרא. הא גם לה\"ט י\"ל דטעמא דר\"י מטעם דיש רשות אחרים עליה כמו דאמרינן לטעמא דמאמר. ואולי י\"ל דהר\"ן נקט לה לטעם הפשוט דלה\"ט דיש זיקה ממילא מדינא א\"י להפר מטעם א\"ב וכדפרכי' בפשיטות על ר\"א נהי דיש זיקה אין ברירה:",
+                "[אות סג] <b>בר\"ב סד\"ה אין היבמה כו'. והלכה כר\"ע. </b>והר\"ן מסופק אם אב יכול להפר דכמאן דליתיה לארוס דמי (ונתרוקנה רשות לאב) או דמ\"מ אינו מצי מפר:"
+            ],
+            [
+                "[אות סו] <b>במשנה הרי הם קיימים ל\"א כלום. </b>דדוקא לענין הפרה אר\"א מופר משום ק\"ו דידיה אבל לענין הקמה ליכא ק\"ו דנהי דאשכח דנדרים שחלו דחמירי מצי לקיומי מאן לימא לן בנדרים שלא חלו דלא אלימא. כ\"כ הר\"ן. מבואר דליכא לימוד בהקמה אלא דליכא ק\"ו. וק\"ל דאם כן היאך דחו רבנן הק\"ו מהקישא את שבא לכלל הקם מ\"מ הא אפשר לקיים שתיהם דנלמד הפרה בק\"ו דיכול להפר מקודם שנדרה ואח\"כ נקיש הקמה להפרה דיכול לקיים קודם שנדרה וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות סז] <b>תוי\"ט ד\"ה שמא יגרשנה כו'. ותקשה דא\"כ במקדיש כו'. </b>יותר הו\"ל להקשות על סברת הר\"ן מדברי הש\"ס עצמו בסוגיא דכתובות (דף נ\"ח) דפרכינן על ר\"ל והא לא אמר הכי כו' ומאי פריך הא כיון דהזכיר שם ידים ממילא הוי כאומר יקדשו ידיך וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות סח] <b>במשנה ר\"מ אומר לא יפר. </b>ע' (פ\"ד מ\"ז) דגיטין בתוי\"ט שם:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות סט] <b>במשנה שלא תהא אשה נותנת כו'. </b>במרדכי פרק ג' דקדושין (סי' תק\"ל) כתב דיש לתמוה קצת למה אינה נאמנת לאסור עצמה מגו דאי בעי אסרה נפשה בנדר שהודרה ברבים למ\"ד אין לו הפרה ומשמע דאפילו לדבר מצוה דלא דמי לע\"ד רבים. עיי\"ש:",
+                "[אות ע] <b>בתוי\"ט ד\"ה ותהא נטולה כו'. ואזדא לה תמיהת התוס'. </b>ולענ\"ד נראה דדברי תוס' ברורים דהרי ע\"כ הכא מיירי דאסרה תשמיש עולם על עצמה דאי באסרה תשמישה עליהם הא לא חל על בעלה דמשעבדא ליה וכיון שכן לא מקרי איסור מוסיף דהיא לא ניתוסף לאסור על בעלה. דהיא לא נאסרה עליהם אלא דבעלה מיתסר עלה ושפיר הוי כולל. ואולי יש לתקן דברי תוי\"ט דשפיר י\"ל דמיירי באסרה תשמישה על העולם. ומ\"מ חייל שפיר על בעלה כיון דדנין דתשמיש קשה לה ואנוסה היא בדבר עד שמדינא כופין אותו ויוציא ויתן כתובה לא משתעבדא ליה לתשמיש. ואף למשנה אחרונה דחשדינן [אותה] דמערמת שנותנת עיניה באחר מ\"מ לא דנו כן לודאי עד דלא נצטרך הפרה. ואולם למ\"ש התוי\"ט בדיבור הקדום דהא דקרינן הכא תשמיש עינוי נפש אף דדיינינן דתשמיש קשה לה דלמשנה אחרונה אמרינן דלא קשה לה ולא נדרה אלא לקלקל על בעלה. וא\"כ מבואר דדיינינן לודאי דאין התשמיש קשה לה עד דלרבנן לפי האיבעיא דהוי עינוי נפש גם לאחרים מופר. ממילא באסרה תשמישה על העולם לא חל האיסור על בעלה דמשעבדא ליה וע\"כ דמוכח באסרה עליו ושפיר הוי רק כולל ונכונים דברי תוס' ודו\"ק. (* ואף לפי פסק הרמב\"ם בספ\"י מה\"נ ומבואר בתוי\"ט לעיל ספ\"ז שאפילו הוא לוקה. לא הוי איסור מוסיף. כי בנ\"ד אפשר שהיא אינה חייבת מחמת טעם השעבוד כסברת רבינו. אך יכולה לאסור הנאתו עליה):<br><b>אמנם </b>בלא\"ה קשה לי על התוס' דהא קיימא לן בכ\"מ דאין איסור חע\"א מ\"מ מתלי תלי וקאי וכשפקע איסור האחד חייל איסור הב' וא\"כ ה\"נ אחר שתתגרש ופקע איסור אשת איש חל איסור הנדר (* והתוס' בעצמם כתבו הפי' ותהא נטולה אחר שיגרשנה. אחר זמן רב זכני ה' בספר שער המלך. ומצאתי ככל החיזיון הזה בדבריו (פי\"ז מהל' א\"ב). והעלה מזה דבנדרים ושבועות כיון דאין יכולים לחול בשעת הנדר אף אם פקע איסור הראשון לא חיילי עיי\"ש:<br><b>ובעיקר </b>יסוד זה דבנדרים ושבועות ל\"א דמתלי תלי וקאי דבעינן דוקא שיחול בשעת הנדר. וכ\"כ הש\"ך יו\"ד (סימן רל\"ח) דבנשבע שלא אוכל שלא אוכל דנשאל על הראשונה דחלה השנייה זהו דוקא בהתרת חכם דעוקר הנדר מעיקרו אבל באשה שנשבעה כך שהפר הבעל על הראשונה לא חלה הב' כיון דהבעל מיגז גייז וכ\"כ בתשובת מהר\"ם מינץ (סימן מ') עכ\"ל. ועיינתי במקור הדין בתשובת מהר\"ם מינץ וראיתי שדייק כן מלשון רש\"י במימרא דרבא (שבועות דף כ\"ז) דנשאל על הראשונה עלתה שנייה תחתי' דמפרש דחכם עוקר הנדר מעיקרו. מבואר דבהפרת הבעל ל\"א כן דאף דבעלמא בכל היכא דאין אחע\"א דאם פקע הראשונה חל השניה מ\"מ בנדר ושבועה ל\"א כן דבעי שיהיו אפשר לחול מיד ולענ\"ד נראה דאין הכרח לזה עפ\"י מ\"ש לעיל (פ\"ג מ\"ג אות כ') בתוי\"ט ד\"ה אינו חייב בשם הר\"ן פ\"ק דנדרים ד\"ה דבנשבע לקיים המצוה חלה השבועה לענין הלאו ורק לענין קרבן לא חייל כיון דליתא בלאו והן עיי\"ש ואולם זהו דוקא בנשבע לקיים המצוה אבל בנשבע שלא לעבור על לאו לא חייל כלל אפי' לענין לאו דבל יחל כדאיתא להדיא במכות (דכ\"ב א') במה דפרכינן שם ולחשוב נמי שלא אחרוש כו' ומשני התם לא חלה השבועה דמושבע ועומד מה\"ס והתם מיירי הכל לענין מלקות. וע\"כ הטעם משום דאין אחע\"א כמו בעלמא וממילא אפי' לאו לקיים ורק בלקיים מצוה דלא שייך ביה אחע\"א ובאנו עליה רק מדין דבעינן איתא בלאו והן וזהו רק לענין קרבן. וכזה כתב תוס' שבועות (כ\"ו ד\"ה לקיים) דר' יהודה בן בתירא דמחייב קרבן בנשבע לקיים המצוה דלא בעינן איתא בלאו והן דמ\"מ מודה בנשבע שלא לאכול נבילה משום דא\"א חע\"א ע\"ש וה\"נ לדידן דקי\"ל דנשבע לקיים ולא קיים דפטור משום דליתא בלאו והן דמ\"מ חל לענין בל יחל זהו רק בנשבע לקיים ולא קיים אבל נשבע שלא לאכול נבילות לא חל כלל אח\"כ ראיתי בר\"ן שבועות (רפ\"ג ד' רצ\"ה א') שכתב ואע\"פ שהשבועה חלה לדברי ריב\"ב אף בנשבע לבטל המצוה כן מוכח בפרקין עכ\"ל ולא ידעתי היכן רמיזא כן בפרקין. (* ועיין לעיל שהקשה גם על התוס' בזה) ולפ\"ז י\"ל דמ\"ש רש\"י הטעם דחכם עוקר הנדר מעיקרו היינו דלישנא דרבא משמע דעלתה שנייה תחתיה דיש לשניי' כל דיני שבועה אף לקרבן ובזה יקשה הא כשנשבע השנייה היה נשבע לקיים המצוה דלא חלה לענין קרבן משום דליתא בלאו והן וביותר למ\"ש רש\"י במכות שם גבי שבועה שלא אחרוש דלא חייל דנפקא לן מלהרע או להטיב מבואר דס\"ל לרש\"י דאפילו לענין הלאו דלא יחל ממעטינן מלהרע או להטיב דלא כהר\"ן הנ\"ל. מש\"ה צריך לטעם דחכם עוקר נדר מעיקרו ואם היה אז נשבע שבועה (* שלא) אוכל ואח\"כ נשבע על הראשונה היה חלה השנייה (*אם נשאל על הראשונה) דלא מקרי לבטל המצוה דהא חכם עוקר נדר מעיקרו ובטלה הראשונה מעיקרא וחלה השנייה שבועה שאוכל וא\"כ מקרי איתא בהן. ובכה\"ג בהפרת בעל לא חל השנייה לענין קרבן דאילו נשבעת השנייה שבועה שאוכל לא חל משום נשבע לבטל המצוה ואף לאחר הפרה על הראשונה לא חל וא\"כ גם שלא אוכל לא חייל דליתא בהן. אבל לענין לאו דבל יחל דלא בעינן שיהא איתא בהן להר\"ן הנ\"ל י\"ל דחייל גם בהפרת בעל דנהי דא\"א חע\"א מ\"מ מתלי תלי דכשיפקע הראשון חל השנייה (* כמו בעלמא):"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה נדרים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sotah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sotah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..250593a35a3b672a1c1c2841d334b7a6dfa0f84f
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sotah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json	
@@ -0,0 +1,172 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sotah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה סוטה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות ב] <b>תי\"ט ד\"ה המקנא. שיכול לפרש הבא לקנאות. </b>כההיא דריש ביצה משנה ב' השוחט חיה ועוף כמ\"ש הר\"ב שם:",
+                "[אות א] <b>הר\"ב ד\"ה ע\"פ ע\"א. נאסרה בסתירה כו'. </b>וכן לשון רש\"י ז\"ל. ומשמע לכאורה דלר\"י אינה נאסרת ע\"פ ע\"א וע\"פ עצמו. אבל ברמב\"ם (פכ\"ד מהל' אישות ופ\"א מהל' סוטה) דע\"פ עצמו אסורה עליו ואינה שותה וכמ\"ש התי\"ט (ד\"ה רי\"א):",
+                "[אות ג] <b>שם בתי\"ט סד\"ה רבי יהושע כו'. ואז יועיל הקינוי כו'. </b>עדיין ק' הא באמת ההלכה כר\"י אלא דראוי לחוש לדברי ר\"י בר\"י. וא\"כ אף בזמן מי המרים ואף אם תסתתר הא הב\"ד לא ישקו אותה כיון דההלכה דבעי' שגם הקינוי ע\"פ שנים ולא תהא לה תקנה וצ\"ע (ואף שאפשר לקנאות לה שנית ע\"פ עדים אך דברי התי\"ט לא יצדקו):"
+            ],
+            [
+                "[אות ד] <b>בהר\"ב ד\"ה כיצד מקנא. בגמ' מפרש. </b>בגמ' פרכי' הא גופי' קשיא אמרת א\"ל בפני ב' אל תדברי אלמא דבור סתירה הוא והדר תני דיברה עמו עדיין מותרת לביתה ולזה מתרצי הכי קאמרי' וכו' ובתוס' ד\"ה הא גופא קשי' תימא לר' אמאי לא נקט הפירכא כיצד מקנא לה כיצד אין מקנא מיבעי ליה כדפרכי' בריש מכות אין העדים נעשים זוממים מיבעי ליה. ובעניי לא הבנתי קושייתם בזה דהא אם אל תדברי הוי מקרי קינוי הוה מתני' כפשטא וקאמר כיצד מעשה הקינוי ומפרש דאומר לה אל תדברי. ואחר הקינוי זו יש חילוק אם דברה עמו עדיין מותרת לביתה ואם נסתרה אסורה לזה פריך רק בממנ\"פ דאם אל תדברי נחשב לקינוי ע\"כ דדיבור הוי כמו סתירה א\"כ אם דברה תתסר כמו בנסתרה ואדרבא הכי פריך אלמא סתירה. היינו מדקתני כיצד מקנין מוכח דהוי קינוי אלמא דדיבור הוי כמו סתירה והדר תני וכו' (* כ\"מ ואף שדומה לתירוץ התוס'. אך לא יצטרך לסב' דלשון נקי ולומר דהדיבור הוא סתירה. הרי בפשוטה הא הוא קינוי. ואפשר כוונת רבינו שאינו דומה לריש מכות. כי שם לא נזכר כלל מנידון עשיית זוממים וראי' שבשם הקשה הגמ' ועוד אבל בכאן הרי נזכר שהקינוי הוא טוב אם נסתרה ולא יצטרך לס' הירושלמי שהביא תוס' כנ\"ל בכוונת רבינו). <b>ובהא </b>דמסקי' דבאמר לא תדברי ונסתרה דטהורה לביתה ק' לי למה דמבעי בסוגיא דכ\"ה א' עוברת על דת אם רשאי לקיימה והיינו ע\"כ אף בלא התרו בה מדאמרי' עלה ת\"ש ואלו שב\"ד מקנין וכו' עבדי ב\"ד מלתא דדלמא לא ניחא ליה לבעל. א\"כ מוכח דאפי' בלא קינוי והתראה תהא אסורה לבעל. וא\"כ תקשה משנתינו דאל תדברי ונסתרה דמותרת לביתה הא בלא קינוי כלל תתסר בנסתרה דעברה ע\"ד דאיסור יחוד דאורייתא ובכל קינוי וסתירה דשתתה ונקתה טהורה אף דמ\"מ עברה ע\"ד בסתירה צ\"ל דעוברת ע\"ד דאסורה דחיישינן שזנתה אבל ע\"י בירור שלא זינתה מותרת וכמ\"ש המ\"ל פ\"ב ה\"א מהל' סוטה לענין כתובה אבל מ\"מ הכא בלא קינוי דאין משקין אותה וליכא בירור תתסר על הסתירה מדין עע\"ד. וכן הא דקי\"ל בכל דוכתא דאין אוסרים על היחוד והא מבעי לן בעע\"ד אם רשאי לקיימה וצ\"ע (אפשר ליישב ועי' בתשובת רבינו סי' קי\"ד בענין עע\"ד):",
+                "[אות ה] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה ואם מת כו'. קודם שישקנה חולצת ולא מתיבמת). </b>וצרתה או חולצת או מתייבמת. ודוקא בקינוי וסתירה לחוד אבל בנבעלה ודאי היא וצרתה פטורים לגמרי דטומאה כתיבה בה כעריות (תוס' והרא\"ש והרמב\"ם). אבל לדעת הראב\"ד דאין חילוק בין סוטה ודאי או סוטה ספק דבשניהם היא או צרתה חולצת ולא מתייבמת. ובנ\"י פ\"א דיבמות (ד\"ב ב') אההי' דצרת סוטה אמר המחבר ברצון מיירי באשת ישראל. ובאשת כהן שנאנסה צ\"ע אם צריכה חליצה. ובב\"ש (סי' קע\"ג סק\"י) תמה דודאי אונס בכהן הוי ג\"כ טומאה כדאיתא ביבמות (דנ\"ה) וא\"צ חליצה. ואני העני בעניי לא ידעתי. הא בסוגיין אמרי' אלא מעתה אשת כהן שנאנסה ויש לו אח חלל לא תתייבם ולהב\"ש הא באמת אף מחליצה פטורה דהוי כסוטה אשת ישראל ברצון. וצע\"ג:<br><b>ולגבי </b>בועל אם אחיו נשא אותה ולו אשה אחרת ומת לחד תירוצא דתוס' יבמות (ד\"ג ב') ד\"ה לפי אמרי' לגבי בועל נמי טומאה כתיב בה כעריות והיא וצרתה פטורים מחליצה אבל לא מפטרא צרת צרתה כיון שלא שייך צרת צרתה לגבי בעל אין לנו להחמיר בטומאה דבועל יותר מטומאה דבעל. ולחד תירוצא שם לגבי בועל לא אמרי' טומאה כתיב כעריות כיון דנכתב רק עשה וחולצת ולא מתייבמת:"
+            ],
+            [
+                "[אות ו] <b>תוי\"ט ד\"ה ושבאו עדים. מסתברא דה\"ה לעד אחד. </b>וכ' במ\"ל דהיינו לענין דינא דמתני' דע\"א נאמן אפי' אחר ששתתה אבל לענין מ\"ש הר\"ב דאין המים בודקים באשה שיש בה עדים שנטמאת זהו רק בב' עדים אבל לא בע\"א (* ועדות שקר אינו דאימור יש עדים במדה\"י עיין שם):",
+                "[אות ז] <b>בהר\"ב ד\"ה רבי יהודה. מתוך שאיסור קל הוא. </b>לפ\"ז נראה דאם פרסה נדה מותר לו להתייחד עמה כיון דאסורה לו ג\"כ משום נידה דאיסורו חמור. אולם כפי מה שהשיבו חכמים לר' יוסי דנדה יש היתר לאיסורו לא תקיף יצרו משא\"כ בסוטה. א\"כ בכל ענין אסור להתייחד עמה. ובאמת קשה לי על ר\"י דיליף מק\"ו ולפי המסקנא יליף ר' יהודה מקרא דוהביא האיש את אשתו. אבל עכ\"פ בתחלה דדן ר\"י מק\"ו מנידה וכן לפי\"מ דאמרינן דרבנן השיבו דאיסור לאו קיל בעיניו הא תוס' הקשו אההי' דאר\"י נדה שהיא בכרת בעלה נאמן עליה. הא יחוד עריות דאורייתא ומנ\"ל דנידה שרי ביחוד. ותירצו דדוקא יחוד דעריות דאין להם היתר דומי' דבן עם אמו עיי\"ש. א\"כ דכל עיקרו דנדה דמותר ביחוד הוא רק מהאי טעמא דיש לה היתר א\"כ בסוטה דאין היתר אין ראיה מנידה ודמי לשאר עריות. וצע\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ח] <b>הר\"ב ד\"ה שוברת כתובתה כו'. מקרעת כתובתה. </b>ויכול לכוף אותה שתחזיר לו הכתובה ע\"י שמעכב אותה בגט. שמעכב הגט אצלו עד שתחזיר לו הכתובה תוס' (בפשוטו נראה דאם כותבים שובר או במקום שא\"כ דכופין אותו ליתן גט. וע' תוס' זבחים (ב' ע\"ב ד\"ה סתם כו'). ואפשר דכוונתם דאם שניהם מתרצים אין הב\"ד כופין ואין חוששין שמא תבעל לו ומהני' הפרשה. וע' בת' הרשב\"א (סי' תת\"ב). אמנם נראה דאין ראיה מהכא דיכול לומר אתן לה גט ע\"מ שתחזיר לי הנייר דמהני כדאיתא בגיטין (דע\"ה ע\"א) ושיחזיק הגט בידו ולא יהיה לה ראיה על הגירושין עד שתחזיר לו הכתובה אבל במחזירה לו הכתובה או בשובר למ\"ד כ\"ש א\"י לעכב ראייתה וכופין אותו ליתן לה ראייה על הגירושין. או שהב\"ד כותבים לה ראיה שנתגרשה ומיירי הכל ברצונו לגרשה ומדוקדק היטב לישנא דתוס' שמעכב הגט אצלו וכו'). ואולם בסוגיין מוקי הכי למתני' במקום שאין כותבין כתובה כדי לדחות שלא להוכיח דכותבין שובר אבל למאי דקיי\"ל כותבין שובר כמ\"ש הר\"ב בפרק בתרא דב\"ב (מ\"ו) א\"כ משנתינו גם במקום שכותבין כתובה. וצ\"ע על הר\"ב בזה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ט] <b>תי\"ט ד\"ה וכן. הכא ז' יומי. גמ'. </b>אף דמצינו כמה פעמים דדייקינן והא וכן קתני דמשמע דוכן היינו דלגמרי דומין. באמת אלו היה תנן הכא סתם וכן לענין הטובה היה במשמע לכל דבר אבל כיון דפירש במתני' מרים המתינה. הוי כאומר דלענין זה דנותנים לו שכר מעין הטובה. ת' מהרי\"ט ח\"ב חאה\"ע (ס\"ס מ\"ד):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות י] <b>תוי\"ט ד\"ה חדשה. כלי שאמרתי לך כבר. </b>וקשה לי דא\"כ לא לכתוב כלל חרס רק בכלי ונדרוש בכלי שאמרתי לך ומאי ניהו מצורע ונדע כ\"ח וחדשה:",
+                "[אות יא] <b>בא\"ד ולפיכך ל\"ק. </b>בודאי האמת כן הוא ופשוט דלמסקנא דטעמא דר\"י מדרשא דבכלי. קפיד הכתוב רק על הכלי. אבל לענין המים אין ללמוד לדמותו למצורע דלבעי מים חיים. אבל מ\"מ נלע\"ד דבמתני' ל\"ג חדשה דהכי משמע מדמביא עלה דמתני' תנא פיילי ש\"ח חדשה דברי רבי ישמעאל מ\"ט דר\"י וכו' משמע דבברייתא נזכר יותר ממתני' דבמתני' קתני רק פיילי ש\"ח. ומביא עלה ברייתא דר\"י דקתני ג\"כ חדשה. וגם הא לס\"ד דלטעמא דר\"י מגז\"ש דמצורע אמרי' עלה ה\"נ דבעי מים חיים דאמר ר' יוחנן מי כיור ור\"י כו' והא מ\"מ יקשה על מתני' טעמא מאי דבעי' חדשה דאם מגז\"ש ליבעי ג\"כ מים חיים אע\"כ דל\"ג חדשה במתני':"
+            ],
+            [
+                "[אות יב] <b>תוי\"ט ד\"ה ואינו כו'. דאורחיה הוא. </b>דאתי [את כצ\"ל] לרבות צוואות וקבלות:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יג] <b>תוי\"ט ד\"ה זה הכלל. ומדייק מדקתני ולא היתה אסורה וכו'. </b>בסוגיא שלפנינו אינו מדייק כלל מזה ומביא ההוכחה מהרישא ולא על מאחר שתתגרש וכו' ואח\"כ יחזירנה וכו' הא יחזירנה ותטמא ה\"נ דמתנה. והיינו דמתני' קאמר דהכל שוים דאפי' לר\"מ אינו מתנה על הזנות שאחר שתתגרש ואח\"כ יחזירנה אבל על הטומאה דאחר שיחזירנה מתנה. והיינו כפירש\"י במתני' שהביא התי\"ט בדיבור הקודם. ובאמת הגירסא בפנינו בזה שהביא הש\"ס זה ופשוט האיבעי'. ואח\"כ יחזירנה (ורק במתני' קתני ואח\"כ החזירה) ואולי באמת זהו ברייתא ופושט מברייתא ולא ממתני' דבמתני' פירשו כמ\"ש התוי\"ט בדיבור הקודם דהוא מלתא באפי נפשיה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יד] <b>תוי\"ט ד\"ה רבי אומר כו'. ורבי לא אתי אלא כו'. </b>ונ\"ל שכן דעת תוס' במ\"ש (דף כ' ע\"ב ד\"ה ה\"מ ר\"ע) כו' ועוד איכא למ\"ד בפ\"ק דבמתנוונה פליגי עכ\"ל. ואי איתא דס\"ל כפירש\"י גם לאידך מ\"ד דס\"ל דלכ\"ע מתנוונה א\"א לאוקמי כרבי דהא לר' סופה מתה כאותה מיתה וחכמים דהכא לא ס\"ל כן. אלא ע\"כ דס\"ל דלהך מ\"ד רבנן ור' לא פליגי כלל. ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות טו] <b>תי\"ט ד\"ה וחלוצה. ואמאי אצטריך קרא למעוטינהו. </b>במ\"ל כ' דמזה ליכא קושיא דהא אצטריך קרא כיון דמה\"ת ליכא איסור בבא על ארוסתו בבית חמיו. אבל עיקר הקושיא ממתני' ג' דאמאי סברי רבנן דמעוברת חבירו שותה הא בא עליה ביאת איסור מדרבנן ואינו מנוקה מעון:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות טז] <b>בהר\"ב ד\"ה שאינה ראויה לילד כו'. שאין לו בנים. </b>אף שנשא אשה אחרת אחר הקינוי מ\"מ בשעת הקינוי לא היתה ראויה לשתות. ובהיפוך אם הי' לו בשעת הקינוי אשה ובנים ומתו אחר הקינוי כבר נראית לשתות כ\"כ תוס' בשם ירושלמי ובמ\"ל נסתפק אם גם באיסור דאורייתא כגון שנעשה פצוע דכה אחר הקינוי אם שותה:"
+            ],
+            [
+                "[אות יז] <b>בהרע\"ב ד\"ה חוץ מן הקטן כו'. ולי נראה כו'. </b>ולענ\"ד שכן מוכח דעת התוס' יבמות (דף נ\"ח ע\"ב ד\"ה ע\"י גלגול) עיי\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>תוי\"ט ד\"ה לא להשקותה. ומשמע דחרש ושוטה. </b>בחרש דהוא אינו מדבר ואינו שומע באמת מצד מום אינו משקה כיון דאינו מדבר ולא עדיף מאלם דאינו משקה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יט] <b>תוי\"ט ד\"ה ואלפים כו'. וכן פירש\"י. </b>והרמב\"ם (פי\"ג מהל' שמיטה) כ' דמגרשי העיר היה ג' אלפים אלף הראשונה שמחוץ לעיר למגרש ואלפיים שמודדים חוץ למגרש לשדות וכרמים:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות כ] <b>במשנה ולא לפוסלה מכתובתה אלא שלא תשתה. </b>תמוה לי הא לב\"ה דמת בעלה עד שלא שתתה אינה נוטלת כדאיתא במתני' (ב' פ\"ד) הרי אף דבקינוי וסתירה לא אפקה עצמה לעצמה דהא היתה בת שתיה. מ\"מ ע\"י קינוי וסתירה הוי ספק זינתה וכ\"ז שלא נתברר ע\"י שתיה אין לה כתובה מספק. א\"כ ה\"נ מה בכך דהנך ה' נשים א\"נ בעדותן דל עדותן מהכא הא עכ\"פ כיון דאינה שותה ולא נתברר טהרתה. מספק אין לה כתובה. וכן בירושלמי בעי על כל ע\"א בטומאה אמאי נאמן להפסיד כתובתה ומשני כיון דהאמינה תורה כבי תרי ממילא אין לה כתובה ומדמה לע\"א שמעיד שהוא חלב ואח\"כ התרו בו דלוקה. ומאי צריך לזה הא כיון דבע\"א דטומאה אינו משקה אותה ממילא בלאו הימנותא דעד לענין כתובה אין לה כתובה מספק דבקינוי וסתירה הפסידה כתובתה כ\"ז שלא נתברר ע\"י השקאה. והרמב\"ם (ספ\"א מסוטה) כ' כל סוטה שאמרנו שאינה שותה וכו' ותצא בלא כתובה שהרי נאסרה בקינוי וסתירה והשתיה שתתירה נמנעה שהרי יש בה עד עכ\"ל. משמע דבאמת מה\"ט בע\"א דטומאה מפסדת כתובתה. וא\"כ קשה אף בה' נשים אלו כיון דע\"י עדותן אינה שותה ממילא אין לה כתובה. ורציתי לדחוק דבקינוי וסתירה דהפסידה כתובה היינו מספק. ואם תפסה כיון דהוי תפיסת ברי מהני ורק בע\"א בטומאה דנעשה העד כב' וכדאיתא בירושל' הנ\"ל. ובאמת במתו בעליהם עד שלא שתו מהני תפיסתן. וא\"כ י\"ל דמה דקתני במתני' בה' נשים לא לפוסלה מכתובתה היינו שאין מאמינים אותן לדמן לודאי נטמאה כמו ע\"א דטומאה ולא מהני תפיסתה אלא דהוי כלא העידו כלל ורק מטעם ספק אין לה כתובה ומהני תפיסתה (עי' תוס' לעיל כ\"ה ע\"ב ד\"ה בה\"א כו' ודו\"ק). אולם ברמב\"ם הט\"ו כ' אף ה' נשים ששונאות וכו' אבל לא להפסידה כתובתה אלא נוטלת כתובתה ויוצאה עכ\"ל וצ\"ע:",
+                "[אות כא] <b>בהר\"ב ד\"ה אני ראיתי כו'. באותה סתירה כו'. </b>וכן לשון רש\"י. ומזה דקדק הב\"ש דוקא שמעיד דנטמאת באותה סתירה שיש עדים עליה דרגלים לדבר שהאמת אתו. אבל אם מעיד דנטמאת אח\"כ א\"נ. אבל הרמב\"ם כ' ובא ע\"א והעיד עליה שנבעלה בפניו עם זה שקנא לה עמו וכו':"
+            ],
+            [
+                "[אות כב] <b>הר\"ב ד\"ה כל עדות. מדאיצטריך קרא. </b>ובתוס' ריש מסכתי' דב\"ב כתבו אבל קשי' דגבי שבועת העדות כתיב והוא עד ומחייבים אפילו א' כדתנן כפר א' והודה א' הכופר חייב וכו'. וקשה לי הא הך קושיא לא אלימא כ\"כ די\"ל דוהוא עד היינו שמשביע ב' עדים. אם לא יגיד היינו אף א' מהם לא יגיד. ואמאי לא האלימו קושייתם יותר מהאי דפ\"ד דשבועות (דל\"ב) במשביע ע\"א דתלי' בגורם לממון. וכן בע\"א דסוטה לכ\"ע חייב. והא מ\"מ והוא עד כתיב דהיינו שנים דוקא. ובעיקר קושייתם נלע\"ד דהא דאמרי' הא כ\"מ שנאמר עד הוא שנים. לא דמיירי רק בשנים רק דסתם עד שייך על ע\"א וכן על ב' אלא דהכא דגבי סוטה דע\"כ רק הד[א] מלתא משמע אם ע\"א והיינו דליכא עדות כלל וקרא קאמר ועד אין בה. היינו דאינו נאמן בה וא\"כ פירושו רק ע\"א (או) אם דעד אין בה היינו שנים וקרא קאמר דאם אין ב' עדים אלא א' והיא לא נתפסה אסורה. וגלי קרא דע\"א נאמן. בזה כיון דלמדנו מלא יקום ע\"א הא עד סתם גם ב' במשמע נקטי' יותר הקרא בפשוטו דעד אין בה היינו דאין בה שנים ממה דנפרש דעד הוא א' ולדחוק דאין בה היינו דאינו נאמן בה אבל בקרא דוהוא עד מפרשי' בין ע\"א ובין ב' עדים והוא נכון מאד לענ\"ד בעזה\"י. ויעויין ברש\"י בב\"ק (דנ\"ו א' ד\"ה אם לא יגיד וכו') ועוד קי\"ל כ\"מ שנאמר עד הרי כאן ב' עדים וכו' ותמוה לי איך נקט רש\"י לקושטא דמלתא הטעם דהוא עד היינו ב' אמאי ע\"א חייב היכי דמועיל הגדתו הא הקרא חייב רק בב' עדים וצ\"ע (ואולם בסנהדרין ד\"ל ע\"א ואב\"א קרא דכתיב והוא עד וכו' משמע להדיא דבאמת הקרא מיירי בב' עדים ומוכרח לתירוצא דתוס' דילפינן מיני' דה\"ה בע\"א היכי דהיה מועיל בעדותו):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כג] <b>תוי\"ט ד\"ה פרשת סוטה. ובספרי אמרינן כו'. </b>וקשה לי הא בפשוטו אי לא כתיב קרא להתיר הוי ילפינן סוטה וגם וידוי מעשר בג\"ש דאמירה אמירה מלוים אלא דלבתר דכתיב קרא בסוטה להתיר בכל לשון שוב ילפי' מעשר מסוטה ולא מלוים דילפי' יותר אמירה סתם מאמירה סתם משא\"כ לוים דכתיב עניה ואמירה והכי מצינו דגבי שבה\"ע צריך לימוד דבכל לשון דלא נלמוד קול קול ממשה כמ\"ש תוס' והעתיקו התי\"ט. ואילו במתני' ג' ד\"ה מה עני' כ' בשם תוס' הא דלא ילפינן בלוים קול קול משבה\"ע דעני' וקול גמר מעניה וקול ואין דנין עני' וקול מקול גרידא. ותיקשי ג\"כ אמאי צריך ריבוי בשבועת העדות הא ממילא לא הוי ילפינן קול קול ממשה דלא ילפינן קול גרידא מקול ועני'. אלא ודאי דבלא ריבוי' הוי ילפי' ג\"כ קול גרידא. אלא היכי דאיכא למילף קול מקול. או קול ועניה. מקול ועני' עדיף יותר למילף קול ועניה מקול גרידא. ה\"נ י\"ל לענין אמירה:",
+                "[אות כד] <b>שם ד\"ה ותפלה כו'. כמ\"ש שם פרק ו' מ\"ה. </b>כפי מ\"ש התי\"ט שם וזהו מדברי התוס' דפירכת הש\"ס קדושה ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא. היינו נהי דקידוש דאוריי' מ\"מ עכ\"פ יין לאו דאורייתא ע\"ש. א\"כ מהתם לא נשמע כלל דקידוש דאו'. דדלמא באמת פירכת הש\"ס דכל עיקרו דקידוש. וכי מושבע ועומד מה\"ס הוא אבל באמת א\"צ כלל לראי'. דהא להדיא איתא בברכות (דף כ\"א) נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה. ובתוס' בשמעתין כ' ועוד דהתם (ברכות דכ\"א) משמע דקידוש דאורייתא. וכוונו לראי' הנ\"ל. ואח\"כ כתבו והכי משמע נמי בריש מס' נזיר וכו':"
+            ],
+            [
+                "[אות כה] <b>בהרע\"ב ד\"ה פרשת משוח מלחמה. </b>כן ציין גם רש\"י ז\"ל. אבל מדברי תוס' (ר\"פ דלקמן) הובא בתי\"ט שם מבואר דהגיר' במתניתין כמו שלפנינו משוח מלחמה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כו] <b>תוי\"ט ד\"ה עשר תעשר כו'. ומשנינן מצוה שאני. </b>לכאורה ק' הא במתניתין (פ\"ב דסנהדרין מ\"ב) ס\"ל לת\"ק דמלך לא חולץ ולא מייבם ור\"י ס\"ל דאם רצה לחלוץ או לייבם זכור לטוב. ופרכי' שם על ר\"י הא מלך שמחל ע\"כ אין כבודו מחול. ומשנינן מצוה שאני א\"כ לת\"ק אפילו במקום מצוה לא. וראיתי במהרש\"א בסנהדרין די\"ט ע\"ב שהקשה כן. וכ' בחד תירוצא דבאמת מתני' דהכא כר\"י (ומ\"ש שם דלפ\"ז הלכה כר\"י קשה לי הא הוי סתם ואח\"כ מחלוקת. ואף אם אמרי' דגם בב' סדרים אין סדר למשנה. מ\"מ עכ\"פ הוי ספק שמא הוי סתם ואח\"כ מחלוקת) ולפ\"ז יקשה על פסק הרמב\"ם דפסק למתני' דהכא ופסק ג\"כ כת\"ק דר\"י דמלך לא חולץ ולזה צ\"ל כתירוצא א' דמהרש\"א שם דבמקום כבוד התורה לכ\"ע יכול למחול על כבודו. אלא דמ\"ש המהרש\"א ליישב בזה דברי תוספות (דסנהדרין שם) במה שהקשו מההי' דכתובות (דף י\"ז.) לא ידעתי דמה הועיל בזה דהא בכתובות דכבוד הכלה הוי, כמו מצוה ומה חילוק בין מצות חליצה ובין מצות כבוד הכלה וצ\"ע (כ\"מ ולא זכיתי להבין כוונת רבינו בזה. הא המהרש\"א אינו מיישב דברי התוס' בסנהדרין ולכן שמתי התיבות דסנהדרין שם בין חצאי לבנה. ולפענ\"ד כן קושית רבינו על המהרש\"א דבמה שתירץ על תוס' דלכן לא הקשו בכאן בסנהדרין מטעם דכבוד התורה גדול א\"כ כ\"ש דמכתובות אין קושי'. וגם אליבא דאמת לסברת התוס' בתירוצם חליצה דומה לתורה. וד\"ל):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות כז] <b>במשנה ואחד המרכיב. </b>אף היכא דא\"צ לחזור משום עיקר האילן כגון דנטע לסייג ולקורות חוזר משום ההרכבה. גמרא:"
+            ],
+            [
+                "[אות כח] <b>בהרע\"ב סד\"ה והמחזיר. כתיב אשה חדשה. </b>והא דכתיב גבי בית חדש י\"ל ג\"כ דממעט מי שמכר בית וחזר ולקח ממנו וע' במ\"ל:",
+                "[אות כט] <b>תוי\"ט ד\"ה אלמנה לכ\"ג. וכדאיתא בגמ'. </b>באמת בגמ' לא אמרו כן על המתני' דהא במתני' לא קתני טעם משום ולא לקחה (וי\"ל דבאמת הטעם משום הא הירא מעבירות שבידו כדנקטה לה ר' יוסי מ\"ה. אלא דקדקו כן על הברייתא דקתני ולא לקחה פרט לאלמנה לכ\"ג וכו' לימא דלא כריה\"ג וכו' אפילו תימא כריה\"ג כדרבה. אלא דמ\"מ לפי (שינויא) דהגמרא הנ\"ל כתב הרע\"ב לפרש כן במתני' דטעמו משום ולא לקחה. והתי\"ט ביאר דמ\"מ אתי' אפילו כריה\"ג. ואולם מה דפשיטא ליה כך להתי\"ט מספקא לי למה דצידדו התוס' יבמות (ד\"י ע\"א ד\"ה לר\"י נמי). דאפשר דאסור לקדש מדרבנן שמא יבעול עי\"ש א\"כ צ\"ל דמה דמשנינן הכא כדרבה. אף דמ\"מ אסור מדרבנן לריה\"ג אף בשביל עבירה (אינו) חוזר מ\"מ הברייתא דנקט לה בדרך פי' הקרא דולא לקחה נקט שפיר דהקרא בא למעט אלמנה לכ\"ג בקידש לחוד. אבל במתני' דהכא דנקט גוף הדין אלו שאין חוזרים (אם איתא דטעמא דמתני' משום ולא לקחה א\"כ באם אשתו זו כשירה לו אלא שלקח אחרת שהיא אלמנה חוזר) והא באמת מ\"מ לדינא אינו חוזר משום דעבירה דרבנן בידו ואיצטרך לומר דמתני' דלא כריה\"ג (כ\"מ ומחמת שקשה לי להבין דברי רבינו בזה. לכן מה שלפענ\"ד שיבוש שמתי בין ב' חצאי לבנה. ולא רציתי לשלוח ידי. והלומד ילמד בטוב לפי שכלו):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ל] <b>בתוי\"ט ד\"ה וחלוצה כו'. אשגרת לישן הוא כו'. </b>ובחידושי ריטב\"א (רפ\"ג דמכות) כ' ואפשר דמה דאמרינן עבירה א\"ב היינו מה דלית לי' אסמכתא בקרא לאפוקי חלוצה דהוי כעין דאורייתא וכ' שם וכ\"כ ר\"מ הלוי ז\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לא] <b>תי\"ט ד\"ה רבי יהודה כו'. ואדרבה נמצא להתו' בהיפוך כו'. </b>ע' בכפות תמרים חדושי הלכות לפרק לולב הגזול (בדף ל\"ו ע\"ב בתוס' ד\"ה כל דין וכו') שכתב דמדברי תוספות דלשם סייעתא לדברי הכ\"מ עיי\"ש:",
+                "[אות לב] <b>בא\"ד. ועי' מ\"ש במשנה ה' פ\"ז דתמורה. </b>כצ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "[אות לג] <b>בהר\"ב ד\"ה לעיר שאין כו' אלא לעיר שיש כו'. </b>בתוס' ב\"ב (דף כ\"ג ע\"ב) הניחו בתמיה כיון דהתם משמע דטעמא דקרא והי' העיר הקרובה משום דאזלינן בתר קורבא דמוכה דמשם בא ההורג א\"כ הכא אמאי מודדים מעיר שיש בה ב\"ד הא מוכח דההורג בא מעיר הקרובה שאין שם ב\"ד:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לד] <b>במשנה אעפ\"י שאינו איתן כשר. </b>בספרי דריש לה מדכתיב בסיפא דקרא הנחל סתם לאשמעינן אע\"פ שאינו איתן וע' בת' חכם צבי (סי' ל\"ב):",
+                "[אות לה] <b>בתוי\"ט ד\"ה ואיתן. אבל רש\"י מפרש כו'. </b>וכן נראה דעת הרשב\"ם בבא בתרא (דף נ\"ה ד\"ה הנחל כו'). ובהר\"ש והרא\"ש (רפ\"ב דפיאה) עיי\"ש. ובפסחים (דף נ\"ג ע\"א) סי' לנחלים קנים נ\"מ לנחל איתן משמע כהרמב\"ם ועיין במהרי\"ק שורש ק\"ך:"
+            ],
+            [
+                "[אות לו] <b>במשנה זקני אותה העיר. </b>בהרמב\"ם וב\"ד של אותה עיר עם כל זקניה אפילו הן מאה כולן רוחצים כו' וכתב בכ\"מ שכן שנינו בספרי וכל זקני העיר אפי' הן מאה. ולזה תמוה דלא הביא מתני' דהכא הכתוב כהוייתו. וכל זקני. ואמאי השמיטו תיבת וכל וע' בבאר שבע בחי' להוריות (ד\"ג ע\"ב ד\"ה ה\"נ מסתברא): ובברייתא בגמ' איתא וכל זקני:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לז] <b>במשנה וע\"א אומר לא ראית. </b>בב\"י חוה\"מ (סימן כ\"ט מחוד' ה') כ' וז\"ל. וכ' המרדכי בהגהות סנהדרין בשם בעל העיטור דאע\"ג דתנן (פ\"ב דעדיות) לא ראינו אין ראיה היינו היכי דאיכא למימר זה ראה וזה לא ראה אבל היכי דתרוייהו כי הדדי כי אמר האחד לא ראיתי הוי כאומר לחבירו לא ראית. והכי תנן בפ' עגלה ערופה דע\"א אומר ראיתי וע\"א אומר לא ראיתי הו\"ל הכחשה עכ\"ל. נראה דהיה לו הגירסא במתני' דהכא לא ראיתי:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לח] <b>הר\"ב ד\"ה משמת רבי. תלמידיו כו' וכתבו זה במשנה. </b>והרמב\"ן בחי' ע\"ג (דל\"ז ע\"א) כ' ונראה שהי' תוס' שהוסיף בר קפרא או לוי במתני' וכו':"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sotah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sotah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..687d242aec92101b039bf3c5d033e47d8a6149ec
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sotah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,169 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sotah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Sotah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות ב] <b>תי\"ט ד\"ה המקנא. שיכול לפרש הבא לקנאות. </b>כההיא דריש ביצה משנה ב' השוחט חיה ועוף כמ\"ש הר\"ב שם:",
+                "[אות א] <b>הר\"ב ד\"ה ע\"פ ע\"א. נאסרה בסתירה כו'. </b>וכן לשון רש\"י ז\"ל. ומשמע לכאורה דלר\"י אינה נאסרת ע\"פ ע\"א וע\"פ עצמו. אבל ברמב\"ם (פכ\"ד מהל' אישות ופ\"א מהל' סוטה) דע\"פ עצמו אסורה עליו ואינה שותה וכמ\"ש התי\"ט (ד\"ה רי\"א):",
+                "[אות ג] <b>שם בתי\"ט סד\"ה רבי יהושע כו'. ואז יועיל הקינוי כו'. </b>עדיין ק' הא באמת ההלכה כר\"י אלא דראוי לחוש לדברי ר\"י בר\"י. וא\"כ אף בזמן מי המרים ואף אם תסתתר הא הב\"ד לא ישקו אותה כיון דההלכה דבעי' שגם הקינוי ע\"פ שנים ולא תהא לה תקנה וצ\"ע (ואף שאפשר לקנאות לה שנית ע\"פ עדים אך דברי התי\"ט לא יצדקו):"
+            ],
+            [
+                "[אות ד] <b>בהר\"ב ד\"ה כיצד מקנא. בגמ' מפרש. </b>בגמ' פרכי' הא גופי' קשיא אמרת א\"ל בפני ב' אל תדברי אלמא דבור סתירה הוא והדר תני דיברה עמו עדיין מותרת לביתה ולזה מתרצי הכי קאמרי' וכו' ובתוס' ד\"ה הא גופא קשי' תימא לר' אמאי לא נקט הפירכא כיצד מקנא לה כיצד אין מקנא מיבעי ליה כדפרכי' בריש מכות אין העדים נעשים זוממים מיבעי ליה. ובעניי לא הבנתי קושייתם בזה דהא אם אל תדברי הוי מקרי קינוי הוה מתני' כפשטא וקאמר כיצד מעשה הקינוי ומפרש דאומר לה אל תדברי. ואחר הקינוי זו יש חילוק אם דברה עמו עדיין מותרת לביתה ואם נסתרה אסורה לזה פריך רק בממנ\"פ דאם אל תדברי נחשב לקינוי ע\"כ דדיבור הוי כמו סתירה א\"כ אם דברה תתסר כמו בנסתרה ואדרבא הכי פריך אלמא סתירה. היינו מדקתני כיצד מקנין מוכח דהוי קינוי אלמא דדיבור הוי כמו סתירה והדר תני וכו' (* כ\"מ ואף שדומה לתירוץ התוס'. אך לא יצטרך לסב' דלשון נקי ולומר דהדיבור הוא סתירה. הרי בפשוטה הא הוא קינוי. ואפשר כוונת רבינו שאינו דומה לריש מכות. כי שם לא נזכר כלל מנידון עשיית זוממים וראי' שבשם הקשה הגמ' ועוד אבל בכאן הרי נזכר שהקינוי הוא טוב אם נסתרה ולא יצטרך לס' הירושלמי שהביא תוס' כנ\"ל בכוונת רבינו). <b>ובהא </b>דמסקי' דבאמר לא תדברי ונסתרה דטהורה לביתה ק' לי למה דמבעי בסוגיא דכ\"ה א' עוברת על דת אם רשאי לקיימה והיינו ע\"כ אף בלא התרו בה מדאמרי' עלה ת\"ש ואלו שב\"ד מקנין וכו' עבדי ב\"ד מלתא דדלמא לא ניחא ליה לבעל. א\"כ מוכח דאפי' בלא קינוי והתראה תהא אסורה לבעל. וא\"כ תקשה משנתינו דאל תדברי ונסתרה דמותרת לביתה הא בלא קינוי כלל תתסר בנסתרה דעברה ע\"ד דאיסור יחוד דאורייתא ובכל קינוי וסתירה דשתתה ונקתה טהורה אף דמ\"מ עברה ע\"ד בסתירה צ\"ל דעוברת ע\"ד דאסורה דחיישינן שזנתה אבל ע\"י בירור שלא זינתה מותרת וכמ\"ש המ\"ל פ\"ב ה\"א מהל' סוטה לענין כתובה אבל מ\"מ הכא בלא קינוי דאין משקין אותה וליכא בירור תתסר על הסתירה מדין עע\"ד. וכן הא דקי\"ל בכל דוכתא דאין אוסרים על היחוד והא מבעי לן בעע\"ד אם רשאי לקיימה וצ\"ע (אפשר ליישב ועי' בתשובת רבינו סי' קי\"ד בענין עע\"ד):",
+                "[אות ה] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה ואם מת כו'. קודם שישקנה חולצת ולא מתיבמת). </b>וצרתה או חולצת או מתייבמת. ודוקא בקינוי וסתירה לחוד אבל בנבעלה ודאי היא וצרתה פטורים לגמרי דטומאה כתיבה בה כעריות (תוס' והרא\"ש והרמב\"ם). אבל לדעת הראב\"ד דאין חילוק בין סוטה ודאי או סוטה ספק דבשניהם היא או צרתה חולצת ולא מתייבמת. ובנ\"י פ\"א דיבמות (ד\"ב ב') אההי' דצרת סוטה אמר המחבר ברצון מיירי באשת ישראל. ובאשת כהן שנאנסה צ\"ע אם צריכה חליצה. ובב\"ש (סי' קע\"ג סק\"י) תמה דודאי אונס בכהן הוי ג\"כ טומאה כדאיתא ביבמות (דנ\"ה) וא\"צ חליצה. ואני העני בעניי לא ידעתי. הא בסוגיין אמרי' אלא מעתה אשת כהן שנאנסה ויש לו אח חלל לא תתייבם ולהב\"ש הא באמת אף מחליצה פטורה דהוי כסוטה אשת ישראל ברצון. וצע\"ג:<br><b>ולגבי </b>בועל אם אחיו נשא אותה ולו אשה אחרת ומת לחד תירוצא דתוס' יבמות (ד\"ג ב') ד\"ה לפי אמרי' לגבי בועל נמי טומאה כתיב בה כעריות והיא וצרתה פטורים מחליצה אבל לא מפטרא צרת צרתה כיון שלא שייך צרת צרתה לגבי בעל אין לנו להחמיר בטומאה דבועל יותר מטומאה דבעל. ולחד תירוצא שם לגבי בועל לא אמרי' טומאה כתיב כעריות כיון דנכתב רק עשה וחולצת ולא מתייבמת:"
+            ],
+            [
+                "[אות ו] <b>תוי\"ט ד\"ה ושבאו עדים. מסתברא דה\"ה לעד אחד. </b>וכ' במ\"ל דהיינו לענין דינא דמתני' דע\"א נאמן אפי' אחר ששתתה אבל לענין מ\"ש הר\"ב דאין המים בודקים באשה שיש בה עדים שנטמאת זהו רק בב' עדים אבל לא בע\"א (* ועדות שקר אינו דאימור יש עדים במדה\"י עיין שם):",
+                "[אות ז] <b>בהר\"ב ד\"ה רבי יהודה. מתוך שאיסור קל הוא. </b>לפ\"ז נראה דאם פרסה נדה מותר לו להתייחד עמה כיון דאסורה לו ג\"כ משום נידה דאיסורו חמור. אולם כפי מה שהשיבו חכמים לר' יוסי דנדה יש היתר לאיסורו לא תקיף יצרו משא\"כ בסוטה. א\"כ בכל ענין אסור להתייחד עמה. ובאמת קשה לי על ר\"י דיליף מק\"ו ולפי המסקנא יליף ר' יהודה מקרא דוהביא האיש את אשתו. אבל עכ\"פ בתחלה דדן ר\"י מק\"ו מנידה וכן לפי\"מ דאמרינן דרבנן השיבו דאיסור לאו קיל בעיניו הא תוס' הקשו אההי' דאר\"י נדה שהיא בכרת בעלה נאמן עליה. הא יחוד עריות דאורייתא ומנ\"ל דנידה שרי ביחוד. ותירצו דדוקא יחוד דעריות דאין להם היתר דומי' דבן עם אמו עיי\"ש. א\"כ דכל עיקרו דנדה דמותר ביחוד הוא רק מהאי טעמא דיש לה היתר א\"כ בסוטה דאין היתר אין ראיה מנידה ודמי לשאר עריות. וצע\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ח] <b>הר\"ב ד\"ה שוברת כתובתה כו'. מקרעת כתובתה. </b>ויכול לכוף אותה שתחזיר לו הכתובה ע\"י שמעכב אותה בגט. שמעכב הגט אצלו עד שתחזיר לו הכתובה תוס' (בפשוטו נראה דאם כותבים שובר או במקום שא\"כ דכופין אותו ליתן גט. וע' תוס' זבחים (ב' ע\"ב ד\"ה סתם כו'). ואפשר דכוונתם דאם שניהם מתרצים אין הב\"ד כופין ואין חוששין שמא תבעל לו ומהני' הפרשה. וע' בת' הרשב\"א (סי' תת\"ב). אמנם נראה דאין ראיה מהכא דיכול לומר אתן לה גט ע\"מ שתחזיר לי הנייר דמהני כדאיתא בגיטין (דע\"ה ע\"א) ושיחזיק הגט בידו ולא יהיה לה ראיה על הגירושין עד שתחזיר לו הכתובה אבל במחזירה לו הכתובה או בשובר למ\"ד כ\"ש א\"י לעכב ראייתה וכופין אותו ליתן לה ראייה על הגירושין. או שהב\"ד כותבים לה ראיה שנתגרשה ומיירי הכל ברצונו לגרשה ומדוקדק היטב לישנא דתוס' שמעכב הגט אצלו וכו'). ואולם בסוגיין מוקי הכי למתני' במקום שאין כותבין כתובה כדי לדחות שלא להוכיח דכותבין שובר אבל למאי דקיי\"ל כותבין שובר כמ\"ש הר\"ב בפרק בתרא דב\"ב (מ\"ו) א\"כ משנתינו גם במקום שכותבין כתובה. וצ\"ע על הר\"ב בזה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ט] <b>תי\"ט ד\"ה וכן. הכא ז' יומי. גמ'. </b>אף דמצינו כמה פעמים דדייקינן והא וכן קתני דמשמע דוכן היינו דלגמרי דומין. באמת אלו היה תנן הכא סתם וכן לענין הטובה היה במשמע לכל דבר אבל כיון דפירש במתני' מרים המתינה. הוי כאומר דלענין זה דנותנים לו שכר מעין הטובה. ת' מהרי\"ט ח\"ב חאה\"ע (ס\"ס מ\"ד):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות י] <b>תוי\"ט ד\"ה חדשה. כלי שאמרתי לך כבר. </b>וקשה לי דא\"כ לא לכתוב כלל חרס רק בכלי ונדרוש בכלי שאמרתי לך ומאי ניהו מצורע ונדע כ\"ח וחדשה:",
+                "[אות יא] <b>בא\"ד ולפיכך ל\"ק. </b>בודאי האמת כן הוא ופשוט דלמסקנא דטעמא דר\"י מדרשא דבכלי. קפיד הכתוב רק על הכלי. אבל לענין המים אין ללמוד לדמותו למצורע דלבעי מים חיים. אבל מ\"מ נלע\"ד דבמתני' ל\"ג חדשה דהכי משמע מדמביא עלה דמתני' תנא פיילי ש\"ח חדשה דברי רבי ישמעאל מ\"ט דר\"י וכו' משמע דבברייתא נזכר יותר ממתני' דבמתני' קתני רק פיילי ש\"ח. ומביא עלה ברייתא דר\"י דקתני ג\"כ חדשה. וגם הא לס\"ד דלטעמא דר\"י מגז\"ש דמצורע אמרי' עלה ה\"נ דבעי מים חיים דאמר ר' יוחנן מי כיור ור\"י כו' והא מ\"מ יקשה על מתני' טעמא מאי דבעי' חדשה דאם מגז\"ש ליבעי ג\"כ מים חיים אע\"כ דל\"ג חדשה במתני':"
+            ],
+            [
+                "[אות יב] <b>תוי\"ט ד\"ה ואינו כו'. דאורחיה הוא. </b>דאתי [את כצ\"ל] לרבות צוואות וקבלות:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יג] <b>תוי\"ט ד\"ה זה הכלל. ומדייק מדקתני ולא היתה אסורה וכו'. </b>בסוגיא שלפנינו אינו מדייק כלל מזה ומביא ההוכחה מהרישא ולא על מאחר שתתגרש וכו' ואח\"כ יחזירנה וכו' הא יחזירנה ותטמא ה\"נ דמתנה. והיינו דמתני' קאמר דהכל שוים דאפי' לר\"מ אינו מתנה על הזנות שאחר שתתגרש ואח\"כ יחזירנה אבל על הטומאה דאחר שיחזירנה מתנה. והיינו כפירש\"י במתני' שהביא התי\"ט בדיבור הקודם. ובאמת הגירסא בפנינו בזה שהביא הש\"ס זה ופשוט האיבעי'. ואח\"כ יחזירנה (ורק במתני' קתני ואח\"כ החזירה) ואולי באמת זהו ברייתא ופושט מברייתא ולא ממתני' דבמתני' פירשו כמ\"ש התוי\"ט בדיבור הקודם דהוא מלתא באפי נפשיה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יד] <b>תוי\"ט ד\"ה רבי אומר כו'. ורבי לא אתי אלא כו'. </b>ונ\"ל שכן דעת תוס' במ\"ש (דף כ' ע\"ב ד\"ה ה\"מ ר\"ע) כו' ועוד איכא למ\"ד בפ\"ק דבמתנוונה פליגי עכ\"ל. ואי איתא דס\"ל כפירש\"י גם לאידך מ\"ד דס\"ל דלכ\"ע מתנוונה א\"א לאוקמי כרבי דהא לר' סופה מתה כאותה מיתה וחכמים דהכא לא ס\"ל כן. אלא ע\"כ דס\"ל דלהך מ\"ד רבנן ור' לא פליגי כלל. ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות טו] <b>תי\"ט ד\"ה וחלוצה. ואמאי אצטריך קרא למעוטינהו. </b>במ\"ל כ' דמזה ליכא קושיא דהא אצטריך קרא כיון דמה\"ת ליכא איסור בבא על ארוסתו בבית חמיו. אבל עיקר הקושיא ממתני' ג' דאמאי סברי רבנן דמעוברת חבירו שותה הא בא עליה ביאת איסור מדרבנן ואינו מנוקה מעון:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות טז] <b>בהר\"ב ד\"ה שאינה ראויה לילד כו'. שאין לו בנים. </b>אף שנשא אשה אחרת אחר הקינוי מ\"מ בשעת הקינוי לא היתה ראויה לשתות. ובהיפוך אם הי' לו בשעת הקינוי אשה ובנים ומתו אחר הקינוי כבר נראית לשתות כ\"כ תוס' בשם ירושלמי ובמ\"ל נסתפק אם גם באיסור דאורייתא כגון שנעשה פצוע דכה אחר הקינוי אם שותה:"
+            ],
+            [
+                "[אות יז] <b>בהרע\"ב ד\"ה חוץ מן הקטן כו'. ולי נראה כו'. </b>ולענ\"ד שכן מוכח דעת התוס' יבמות (דף נ\"ח ע\"ב ד\"ה ע\"י גלגול) עיי\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>תוי\"ט ד\"ה לא להשקותה. ומשמע דחרש ושוטה. </b>בחרש דהוא אינו מדבר ואינו שומע באמת מצד מום אינו משקה כיון דאינו מדבר ולא עדיף מאלם דאינו משקה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יט] <b>תוי\"ט ד\"ה ואלפים כו'. וכן פירש\"י. </b>והרמב\"ם (פי\"ג מהל' שמיטה) כ' דמגרשי העיר היה ג' אלפים אלף הראשונה שמחוץ לעיר למגרש ואלפיים שמודדים חוץ למגרש לשדות וכרמים:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות כ] <b>במשנה ולא לפוסלה מכתובתה אלא שלא תשתה. </b>תמוה לי הא לב\"ה דמת בעלה עד שלא שתתה אינה נוטלת כדאיתא במתני' (ב' פ\"ד) הרי אף דבקינוי וסתירה לא אפקה עצמה לעצמה דהא היתה בת שתיה. מ\"מ ע\"י קינוי וסתירה הוי ספק זינתה וכ\"ז שלא נתברר ע\"י שתיה אין לה כתובה מספק. א\"כ ה\"נ מה בכך דהנך ה' נשים א\"נ בעדותן דל עדותן מהכא הא עכ\"פ כיון דאינה שותה ולא נתברר טהרתה. מספק אין לה כתובה. וכן בירושלמי בעי על כל ע\"א בטומאה אמאי נאמן להפסיד כתובתה ומשני כיון דהאמינה תורה כבי תרי ממילא אין לה כתובה ומדמה לע\"א שמעיד שהוא חלב ואח\"כ התרו בו דלוקה. ומאי צריך לזה הא כיון דבע\"א דטומאה אינו משקה אותה ממילא בלאו הימנותא דעד לענין כתובה אין לה כתובה מספק דבקינוי וסתירה הפסידה כתובתה כ\"ז שלא נתברר ע\"י השקאה. והרמב\"ם (ספ\"א מסוטה) כ' כל סוטה שאמרנו שאינה שותה וכו' ותצא בלא כתובה שהרי נאסרה בקינוי וסתירה והשתיה שתתירה נמנעה שהרי יש בה עד עכ\"ל. משמע דבאמת מה\"ט בע\"א דטומאה מפסדת כתובתה. וא\"כ קשה אף בה' נשים אלו כיון דע\"י עדותן אינה שותה ממילא אין לה כתובה. ורציתי לדחוק דבקינוי וסתירה דהפסידה כתובה היינו מספק. ואם תפסה כיון דהוי תפיסת ברי מהני ורק בע\"א בטומאה דנעשה העד כב' וכדאיתא בירושל' הנ\"ל. ובאמת במתו בעליהם עד שלא שתו מהני תפיסתן. וא\"כ י\"ל דמה דקתני במתני' בה' נשים לא לפוסלה מכתובתה היינו שאין מאמינים אותן לדמן לודאי נטמאה כמו ע\"א דטומאה ולא מהני תפיסתה אלא דהוי כלא העידו כלל ורק מטעם ספק אין לה כתובה ומהני תפיסתה (עי' תוס' לעיל כ\"ה ע\"ב ד\"ה בה\"א כו' ודו\"ק). אולם ברמב\"ם הט\"ו כ' אף ה' נשים ששונאות וכו' אבל לא להפסידה כתובתה אלא נוטלת כתובתה ויוצאה עכ\"ל וצ\"ע:",
+                "[אות כא] <b>בהר\"ב ד\"ה אני ראיתי כו'. באותה סתירה כו'. </b>וכן לשון רש\"י. ומזה דקדק הב\"ש דוקא שמעיד דנטמאת באותה סתירה שיש עדים עליה דרגלים לדבר שהאמת אתו. אבל אם מעיד דנטמאת אח\"כ א\"נ. אבל הרמב\"ם כ' ובא ע\"א והעיד עליה שנבעלה בפניו עם זה שקנא לה עמו וכו':"
+            ],
+            [
+                "[אות כב] <b>הר\"ב ד\"ה כל עדות. מדאיצטריך קרא. </b>ובתוס' ריש מסכתי' דב\"ב כתבו אבל קשי' דגבי שבועת העדות כתיב והוא עד ומחייבים אפילו א' כדתנן כפר א' והודה א' הכופר חייב וכו'. וקשה לי הא הך קושיא לא אלימא כ\"כ די\"ל דוהוא עד היינו שמשביע ב' עדים. אם לא יגיד היינו אף א' מהם לא יגיד. ואמאי לא האלימו קושייתם יותר מהאי דפ\"ד דשבועות (דל\"ב) במשביע ע\"א דתלי' בגורם לממון. וכן בע\"א דסוטה לכ\"ע חייב. והא מ\"מ והוא עד כתיב דהיינו שנים דוקא. ובעיקר קושייתם נלע\"ד דהא דאמרי' הא כ\"מ שנאמר עד הוא שנים. לא דמיירי רק בשנים רק דסתם עד שייך על ע\"א וכן על ב' אלא דהכא דגבי סוטה דע\"כ רק הד[א] מלתא משמע אם ע\"א והיינו דליכא עדות כלל וקרא קאמר ועד אין בה. היינו דאינו נאמן בה וא\"כ פירושו רק ע\"א (או) אם דעד אין בה היינו שנים וקרא קאמר דאם אין ב' עדים אלא א' והיא לא נתפסה אסורה. וגלי קרא דע\"א נאמן. בזה כיון דלמדנו מלא יקום ע\"א הא עד סתם גם ב' במשמע נקטי' יותר הקרא בפשוטו דעד אין בה היינו דאין בה שנים ממה דנפרש דעד הוא א' ולדחוק דאין בה היינו דאינו נאמן בה אבל בקרא דוהוא עד מפרשי' בין ע\"א ובין ב' עדים והוא נכון מאד לענ\"ד בעזה\"י. ויעויין ברש\"י בב\"ק (דנ\"ו א' ד\"ה אם לא יגיד וכו') ועוד קי\"ל כ\"מ שנאמר עד הרי כאן ב' עדים וכו' ותמוה לי איך נקט רש\"י לקושטא דמלתא הטעם דהוא עד היינו ב' אמאי ע\"א חייב היכי דמועיל הגדתו הא הקרא חייב רק בב' עדים וצ\"ע (ואולם בסנהדרין ד\"ל ע\"א ואב\"א קרא דכתיב והוא עד וכו' משמע להדיא דבאמת הקרא מיירי בב' עדים ומוכרח לתירוצא דתוס' דילפינן מיני' דה\"ה בע\"א היכי דהיה מועיל בעדותו):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כג] <b>תוי\"ט ד\"ה פרשת סוטה. ובספרי אמרינן כו'. </b>וקשה לי הא בפשוטו אי לא כתיב קרא להתיר הוי ילפינן סוטה וגם וידוי מעשר בג\"ש דאמירה אמירה מלוים אלא דלבתר דכתיב קרא בסוטה להתיר בכל לשון שוב ילפי' מעשר מסוטה ולא מלוים דילפי' יותר אמירה סתם מאמירה סתם משא\"כ לוים דכתיב עניה ואמירה והכי מצינו דגבי שבה\"ע צריך לימוד דבכל לשון דלא נלמוד קול קול ממשה כמ\"ש תוס' והעתיקו התי\"ט. ואילו במתני' ג' ד\"ה מה עני' כ' בשם תוס' הא דלא ילפינן בלוים קול קול משבה\"ע דעני' וקול גמר מעניה וקול ואין דנין עני' וקול מקול גרידא. ותיקשי ג\"כ אמאי צריך ריבוי בשבועת העדות הא ממילא לא הוי ילפינן קול קול ממשה דלא ילפינן קול גרידא מקול ועני'. אלא ודאי דבלא ריבוי' הוי ילפי' ג\"כ קול גרידא. אלא היכי דאיכא למילף קול מקול. או קול ועניה. מקול ועני' עדיף יותר למילף קול ועניה מקול גרידא. ה\"נ י\"ל לענין אמירה:",
+                "[אות כד] <b>שם ד\"ה ותפלה כו'. כמ\"ש שם פרק ו' מ\"ה. </b>כפי מ\"ש התי\"ט שם וזהו מדברי התוס' דפירכת הש\"ס קדושה ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא. היינו נהי דקידוש דאוריי' מ\"מ עכ\"פ יין לאו דאורייתא ע\"ש. א\"כ מהתם לא נשמע כלל דקידוש דאו'. דדלמא באמת פירכת הש\"ס דכל עיקרו דקידוש. וכי מושבע ועומד מה\"ס הוא אבל באמת א\"צ כלל לראי'. דהא להדיא איתא בברכות (דף כ\"א) נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה. ובתוס' בשמעתין כ' ועוד דהתם (ברכות דכ\"א) משמע דקידוש דאורייתא. וכוונו לראי' הנ\"ל. ואח\"כ כתבו והכי משמע נמי בריש מס' נזיר וכו':"
+            ],
+            [
+                "[אות כה] <b>בהרע\"ב ד\"ה פרשת משוח מלחמה. </b>כן ציין גם רש\"י ז\"ל. אבל מדברי תוס' (ר\"פ דלקמן) הובא בתי\"ט שם מבואר דהגיר' במתניתין כמו שלפנינו משוח מלחמה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כו] <b>תוי\"ט ד\"ה עשר תעשר כו'. ומשנינן מצוה שאני. </b>לכאורה ק' הא במתניתין (פ\"ב דסנהדרין מ\"ב) ס\"ל לת\"ק דמלך לא חולץ ולא מייבם ור\"י ס\"ל דאם רצה לחלוץ או לייבם זכור לטוב. ופרכי' שם על ר\"י הא מלך שמחל ע\"כ אין כבודו מחול. ומשנינן מצוה שאני א\"כ לת\"ק אפילו במקום מצוה לא. וראיתי במהרש\"א בסנהדרין די\"ט ע\"ב שהקשה כן. וכ' בחד תירוצא דבאמת מתני' דהכא כר\"י (ומ\"ש שם דלפ\"ז הלכה כר\"י קשה לי הא הוי סתם ואח\"כ מחלוקת. ואף אם אמרי' דגם בב' סדרים אין סדר למשנה. מ\"מ עכ\"פ הוי ספק שמא הוי סתם ואח\"כ מחלוקת) ולפ\"ז יקשה על פסק הרמב\"ם דפסק למתני' דהכא ופסק ג\"כ כת\"ק דר\"י דמלך לא חולץ ולזה צ\"ל כתירוצא א' דמהרש\"א שם דבמקום כבוד התורה לכ\"ע יכול למחול על כבודו. אלא דמ\"ש המהרש\"א ליישב בזה דברי תוספות (דסנהדרין שם) במה שהקשו מההי' דכתובות (דף י\"ז.) לא ידעתי דמה הועיל בזה דהא בכתובות דכבוד הכלה הוי, כמו מצוה ומה חילוק בין מצות חליצה ובין מצות כבוד הכלה וצ\"ע (כ\"מ ולא זכיתי להבין כוונת רבינו בזה. הא המהרש\"א אינו מיישב דברי התוס' בסנהדרין ולכן שמתי התיבות דסנהדרין שם בין חצאי לבנה. ולפענ\"ד כן קושית רבינו על המהרש\"א דבמה שתירץ על תוס' דלכן לא הקשו בכאן בסנהדרין מטעם דכבוד התורה גדול א\"כ כ\"ש דמכתובות אין קושי'. וגם אליבא דאמת לסברת התוס' בתירוצם חליצה דומה לתורה. וד\"ל):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות כז] <b>במשנה ואחד המרכיב. </b>אף היכא דא\"צ לחזור משום עיקר האילן כגון דנטע לסייג ולקורות חוזר משום ההרכבה. גמרא:"
+            ],
+            [
+                "[אות כח] <b>בהרע\"ב סד\"ה והמחזיר. כתיב אשה חדשה. </b>והא דכתיב גבי בית חדש י\"ל ג\"כ דממעט מי שמכר בית וחזר ולקח ממנו וע' במ\"ל:",
+                "[אות כט] <b>תוי\"ט ד\"ה אלמנה לכ\"ג. וכדאיתא בגמ'. </b>באמת בגמ' לא אמרו כן על המתני' דהא במתני' לא קתני טעם משום ולא לקחה (וי\"ל דבאמת הטעם משום הא הירא מעבירות שבידו כדנקטה לה ר' יוסי מ\"ה. אלא דקדקו כן על הברייתא דקתני ולא לקחה פרט לאלמנה לכ\"ג וכו' לימא דלא כריה\"ג וכו' אפילו תימא כריה\"ג כדרבה. אלא דמ\"מ לפי (שינויא) דהגמרא הנ\"ל כתב הרע\"ב לפרש כן במתני' דטעמו משום ולא לקחה. והתי\"ט ביאר דמ\"מ אתי' אפילו כריה\"ג. ואולם מה דפשיטא ליה כך להתי\"ט מספקא לי למה דצידדו התוס' יבמות (ד\"י ע\"א ד\"ה לר\"י נמי). דאפשר דאסור לקדש מדרבנן שמא יבעול עי\"ש א\"כ צ\"ל דמה דמשנינן הכא כדרבה. אף דמ\"מ אסור מדרבנן לריה\"ג אף בשביל עבירה (אינו) חוזר מ\"מ הברייתא דנקט לה בדרך פי' הקרא דולא לקחה נקט שפיר דהקרא בא למעט אלמנה לכ\"ג בקידש לחוד. אבל במתני' דהכא דנקט גוף הדין אלו שאין חוזרים (אם איתא דטעמא דמתני' משום ולא לקחה א\"כ באם אשתו זו כשירה לו אלא שלקח אחרת שהיא אלמנה חוזר) והא באמת מ\"מ לדינא אינו חוזר משום דעבירה דרבנן בידו ואיצטרך לומר דמתני' דלא כריה\"ג (כ\"מ ומחמת שקשה לי להבין דברי רבינו בזה. לכן מה שלפענ\"ד שיבוש שמתי בין ב' חצאי לבנה. ולא רציתי לשלוח ידי. והלומד ילמד בטוב לפי שכלו):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ל] <b>בתוי\"ט ד\"ה וחלוצה כו'. אשגרת לישן הוא כו'. </b>ובחידושי ריטב\"א (רפ\"ג דמכות) כ' ואפשר דמה דאמרינן עבירה א\"ב היינו מה דלית לי' אסמכתא בקרא לאפוקי חלוצה דהוי כעין דאורייתא וכ' שם וכ\"כ ר\"מ הלוי ז\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לא] <b>תי\"ט ד\"ה רבי יהודה כו'. ואדרבה נמצא להתו' בהיפוך כו'. </b>ע' בכפות תמרים חדושי הלכות לפרק לולב הגזול (בדף ל\"ו ע\"ב בתוס' ד\"ה כל דין וכו') שכתב דמדברי תוספות דלשם סייעתא לדברי הכ\"מ עיי\"ש:",
+                "[אות לב] <b>בא\"ד. ועי' מ\"ש במשנה ה' פ\"ז דתמורה. </b>כצ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "[אות לג] <b>בהר\"ב ד\"ה לעיר שאין כו' אלא לעיר שיש כו'. </b>בתוס' ב\"ב (דף כ\"ג ע\"ב) הניחו בתמיה כיון דהתם משמע דטעמא דקרא והי' העיר הקרובה משום דאזלינן בתר קורבא דמוכה דמשם בא ההורג א\"כ הכא אמאי מודדים מעיר שיש בה ב\"ד הא מוכח דההורג בא מעיר הקרובה שאין שם ב\"ד:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לד] <b>במשנה אעפ\"י שאינו איתן כשר. </b>בספרי דריש לה מדכתיב בסיפא דקרא הנחל סתם לאשמעינן אע\"פ שאינו איתן וע' בת' חכם צבי (סי' ל\"ב):",
+                "[אות לה] <b>בתוי\"ט ד\"ה ואיתן. אבל רש\"י מפרש כו'. </b>וכן נראה דעת הרשב\"ם בבא בתרא (דף נ\"ה ד\"ה הנחל כו'). ובהר\"ש והרא\"ש (רפ\"ב דפיאה) עיי\"ש. ובפסחים (דף נ\"ג ע\"א) סי' לנחלים קנים נ\"מ לנחל איתן משמע כהרמב\"ם ועיין במהרי\"ק שורש ק\"ך:"
+            ],
+            [
+                "[אות לו] <b>במשנה זקני אותה העיר. </b>בהרמב\"ם וב\"ד של אותה עיר עם כל זקניה אפילו הן מאה כולן רוחצים כו' וכתב בכ\"מ שכן שנינו בספרי וכל זקני העיר אפי' הן מאה. ולזה תמוה דלא הביא מתני' דהכא הכתוב כהוייתו. וכל זקני. ואמאי השמיטו תיבת וכל וע' בבאר שבע בחי' להוריות (ד\"ג ע\"ב ד\"ה ה\"נ מסתברא): ובברייתא בגמ' איתא וכל זקני:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לז] <b>במשנה וע\"א אומר לא ראית. </b>בב\"י חוה\"מ (סימן כ\"ט מחוד' ה') כ' וז\"ל. וכ' המרדכי בהגהות סנהדרין בשם בעל העיטור דאע\"ג דתנן (פ\"ב דעדיות) לא ראינו אין ראיה היינו היכי דאיכא למימר זה ראה וזה לא ראה אבל היכי דתרוייהו כי הדדי כי אמר האחד לא ראיתי הוי כאומר לחבירו לא ראית. והכי תנן בפ' עגלה ערופה דע\"א אומר ראיתי וע\"א אומר לא ראיתי הו\"ל הכחשה עכ\"ל. נראה דהיה לו הגירסא במתני' דהכא לא ראיתי:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לח] <b>הר\"ב ד\"ה משמת רבי. תלמידיו כו' וכתבו זה במשנה. </b>והרמב\"ן בחי' ע\"ג (דל\"ז ע\"א) כ' ונראה שהי' תוס' שהוסיף בר קפרא או לוי במתני' וכו':"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה סוטה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Yevamot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Yevamot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5811b6d42faed0991f264152018183b00ce37532
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Yevamot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json	
@@ -0,0 +1,376 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Yevamot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה יבמות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>במשנה חמש עשרה נשים. </b>לדעת הפוסקים שכתבתי בגליון (פ\"א מ\"ב דסוטה). דסוטה ודאי היא וצרתה פטורים. הא דלא חשיב הכא סוטה. היינו משום דלא משכחת לה בצרת צרה: גמרא דף ג' ע\"ב:",
+                "[אות ב] <b>תוי\"ט ד\"ה ט\"ו. גזירה משום צרת. </b>היינו דצרת ממאנת אסורה ליבם משום גזירה דצרת בתו ממאנת דאסורה כיון דלא מיאנה בחיי בעלה כמ\"ש תי\"ט במשנה ב'. ואולם אף דגם רש\"י פי' כן בסוגיא (דף ג' ב') דבא למעוטי דאף דאסורה ליבום מ\"מ בעי חליצה. מ\"מ קשה לי הא להדיא מסקי' להלכה די\"ב ב' דצרת ממאנת מותרת ליבום וא\"כ בא למעט דאף דהממאנת אסורה ליבום מ\"מ צרתה מותרת וצ\"ע:",
+                "[אות ג] <b>בתוי\"ט ד\"ה פוטרות. דאלו הן עצמן. </b>כך משני רבא בסוגין (ד' ח') דערוה עצמה ל\"צ קרא וכתבו תוס' וא\"ת והא איצטריך להיכא דנשא מת ומת ואח\"כ נשא חי דלא נימא הואיל ואשתרי אשתרי. וי\"ל דרבא לית ליה דעולא וס' דביאה במקצת ל\"ש ביאה. ובטורי אבן (מגילה דף ג') ד\"ה ולאחותו כ' לדחות דברי תוספות דמשמעות הסוגיא בזבחים (דף ל\"ב) דרבא ס\"ל דביאה במקצת ש\"ב אלא דמעיקרא ליתא לקושית תוספות דהא להדיא מבואר בזבחים שם דרבא ס\"ל דבהיתירא לא אמרינן הואיל והותרה הותרה. ולענ\"ד במחכ\"ת אין אלו אלא דברי תימה דאם יסבור רבא דביאה במקצת ש\"ב יקשה קושית הש\"ס אההיא דמצורע שראה קרי הא עשה שיש בו כרת הוא ושינוי' דעולא הואיל והותרה ליתא לרבא דבמצורע דהיתירא הא ל\"א הואיל והותרה. ומוכח ודאי דרבא ס\"ל ל\"ש ביאה. וקושייתו על קושית תוס' דלהדיא ס\"ל לרבא דבהיתירא ל\"א הואיל והותרה. אינו מבואר שם להדיא כן אלא דעל מה דאמר אביי דדוקא בהיתירא אמרינן הואיל והותרה אבל בדיחוי ל\"א הואיל ונדחה ועל זה אמר רבא דאיפכא מסתברא היינו דאדרבה אם יש מקום לחלק היה הסברא בהיפוך ולומר כיון דאפילו בהיתירא אמרינן הואיל והותרה כ\"ש בדיחוי דיותר מסתבר לומר הואיל ונדחה מלומר הואיל והותרה. ולתירוצם דרבא לית ליה דעולא י\"ל באמת דמה\"ט הוא דרבא ס\"ל לקושטא דמלתא דבהיתירא ל\"א הואיל והותרה ועל קושית הש\"ס יסבור דבאמת ביאה במקצת לש\"ב וא\"כ אין בתוספות שפת יתר דעכ\"פ צ\"ל דלית ליה דעולא דהא גם לדעת הט\"א צ\"ל כן וגם צ\"ל דרבא ס\"ל דביאה במקצת ל\"ש ביאה וכנ\"ל.",
+                "[אות ד] <b>בתוי\"ט ד\"ה חמותו. שמת בעלה. רש\"י. </b>הא דלא נקט רש\"י בפשוטו שנשא בת אחיו ומתה ואח\"כ מת אחיו היינו כיון דיש פלוגתא בזה ביבמות (דף צ\"ד ב') דרע\"ק ס' דחמותו לאחר מיתת בתה אינה בשריפה וברש\"י (סנהדרין דף ע\"ו) דחמותו כזאת ליתא רק בארור שוכב עם חותנתו. משמע דאפילו כרת ליכא לרע\"ק רק איסורא בעלמא (ודלא כתוספות ביבמות דצ\"ד) א\"כ אינה בכלל ערוה מש\"ה נקט רש\"י דאחיו נשא חמותו דתיתי לכ\"ע:",
+                "[אות ה] <b>במשנה ואשת אחיו מאמו. </b>הא דלא חשיב ג\"כ אשת אחיו מאביו. והיינו בגוונא דמתניתין דלקמן (פ\"ג מ\"ט) דכשמת אחיו נפלה לפניו אחות אשתו ואח\"כ מתה אשתו דתו לא אסירא משום אחות אשתו ואעפ\"כ אסורה לו כיון דנאסרה עליו שעה א' וא\"כ אסורה לו רק משום אשת אח מאביו ואח\"כ נשאה אחיו ומת דפוטרת צרתה. צ\"ל כיון דמכח אחות אשתו אסירא בכלל אחות אשה היא. תוס' (ד' ל\"ב ע\"א) ד\"ה לא פקע. וקשה לי דלמאי צריך קרא לצרת צרתה הא הצרה הנפטרת בלא יבום נשארה לו באיסור אשת אחיו מאביו והיא עצמה ערוה וממילא צרת צרתה היא צרת ערוה דאשת אחיו מאביו וצ\"ע ורש\"י כתב כך ממש (בדף ח' ע\"ב) ד\"ה א\"כ וכו' דלרבי דלא דריש לצרור דמ\"מ צרת צרתה ידעינן כמו דידעינן צרת ערוה מן הקרא ולקחה דבעינן דאי בעיא נסיב האי ואי בעי נסיב האי. א\"כ ממילא כשנפלה לו צרת ערוה מאחיו ונדחית ממנו נאסרת עליו עולמית משום אשת אח וכשנתייבמה לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת וחזרה ונפלה לפני זה קרינן בזה ולקחה דאי בעי האי נסיב עיי\"ש אם כן גם לרבנן נימא הכי כיון דצרת ערוה נדחית ממנו נאסרה עליו משום אשת אח וכשנתייבמה לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת וחזרה ונפלה לפניו היא אסורה לו משום אשת אח וממילא צרתה היא צרת ערוה ממש וכנ\"ל:",
+                "[אות ו] <b>בהרע\"ב ד\"ה ואשת אחיו שלא היה בעולמו. שנא' כי ישבו. </b>בתוס' (דף י\"ז ב') הקשו דלמ\"ל קרא תיפוק ליה מדכתיב דרכיה דרכי נועם ומה\"ט עבדי' מתים כחיים בפרק יש מותרות. ואר\"י דאצטריך להיכא דחמותה מעוברת דהוי שפיר דרכי נועם ותמתין שמא תלד זכר ותהא זקוקה לו עכ\"ל ולכאורה היה נראה על קושית תוס' דשאני בההיא דמתים כחיים דנדחית מביתו לגמרי דבעוד דהם חיים אינה זקוקה ליבום ותנשא לעלמא ואח\"כ כשימותו תהיה זקוקה להם זהו לא הוי ד\"נ אבל הכא דאצטריך קרא להיכא דלא אדחייא מהאי ביתא דיש עוד אחין דזקוקה להם ולא תנשא לעלמא. ואף לפי תירוצם הב' בריש מכילתין ד\"ה ואחות אשתו דמוכח בלא אדחייא לא מקרי ד\"נ היינו כמ\"ש תוס' שם דאין זה ד\"נ אם תזקק לזה שנפטרה ממנו אבל הכא שאינה זקוקה למי שנפטרה ממנו אלא דבתחלה לא היה בעולם אבל לא נפטרה ממנו. ועל תירוצם יש לעיין הא בחמות' מעוברת מותרת להנשא וא\"צ להמתין דהוי רוב להתיר מחצה נקיבות ומיעוט מפילות וא\"כ שוב שייך ביה דרכי נועם:",
+                "[אות ז] <b>בהרע\"ב ד\"ה וכולן אם מתו. שמקחה מק\"ט. </b>בתוס' הקשו דא\"כ אמאי ס\"ל לר\"מ דקטנה לא מתייבמת דחיישינן למיעוטא דהיא איילונות הא אם היא איילונית ג\"כ שרי' ליה דאינה אשת אחיו ואור\"ת דההיא בקבלה עליו. וק' לי מסוגיא דיבמות (דף ס\"א ע\"ב) דדייקי' דר\"א ע\"כ ל\"ס כר\"מ דחיישי' למיעוטא מדקתני רא\"א קטנה מתייבמת ואינה חולצת. ומאי ראיה דלמא הברייתא מיירי בסתם ומש\"ה מתייבמת מכח ממנ\"פ הנ\"ל דאם היא איילונית אינה אשת אחיו וצ\"ע:",
+                "[אות ח] <b>בהרע\"ב ד\"ה ואי אתה. שאין אדם נושא אנוסת אביו. </b>אף דמ\"מ משכחת לה בעבר ונשא (דהא ס\"ל למתני' דקידושי' תופסים בחייבי לאוין אף דשאר כמ\"ש בגליון במשנה ג') דאי לא קתני. גמרא (ד' י' ע\"א):",
+                "[אות ט] <b>תוי\"ט ד\"ה או שנמצאו. משום דלישנא דנמצאו. </b>זה מספיק ליישב דברי רש\"י דרגיל לפרש כפי הס\"ד דבזה מתפרש ומובן יותר השקל' וטריא כמ\"ש תי\"ט (פ\"כ דפיאה) (ובנ\"י כתב והרשב\"א תמה על פירש\"י וכו' ובאמת ליכא קושיא כ\"כ די\"ל כנ\"ל) אבל על הרע\"ב אינו מספיק דצריך לפרש כפי המסקנא. גם תמוה לי על רש\"י ביבמות (דף צ\"א ב') ד\"ה והלכה צרתה וכו' ואין ביאתה פוטרת צרתה וכו' פרט לאיילונית מלשון זה מבואר דנקט לה אליבא דרבא דאפילו בהכיר בה אינה פוטרת צרתה דאילו לר\"א דדוקא בלא הכיר ומשום מקח טעות ל\"צ ללימוד מהקרא דהא מדין מק\"ט הוא ואינה אשת אחיו. ושם בדיבור של אחריו בד\"ה הלכו צרות כתב רש\"י דאיילונית מק\"ט הוא והיינו כר\"א וצע\"ג ועמ\"ש בעזה\"י בתשובה (סימן ע\"ה):"
+            ],
+            [
+                "[אות י] <b>בתוי\"ט ד\"ה ולא. בסוף הדיבור. דלמא אתי למשרי. </b>ואף דגם לקמן (פי\"ג מ\"ז) נראית בשעת נפילה כצרת בתו מ\"מ כיון שממאנת בבעלה חי נראה יותר שעוקרת לנשואים הראשונים. משא\"כ הכא שבעלה מת אינו דומה כ\"כ עוקר' נשואים הראשוני' מעיקרא. תוס' (דכ\"ט) ד\"ה אי כר\"א. ודוקא ביוצאת במיאון אבל בנמצאת איילונית אף דנמצאת אחר מיתת הבעל לא אמרינן דנראה כצרת בתו בשעת נפילה דלא מחסר מעשה וגם יש לה קול וידוע שלא היתה צרת בתו משא\"כ במיאון דבשעת מיתה היה מחוסר מעשה מיאון וגם לית ליה קול. תוספות (די\"ב א') ד\"ה תני שהיו:"
+            ],
+            [
+                "[אות יא] <b>הרע\"ב ד\"ה אמו. שאנוסת אביו. </b>והא דלא קתני סתם אנוסת אביו היינו דבזה אף אם היה במציאו' שנשואה לאחיו מ\"מ לא היתה פוטרת צרתה דהרי היא חייבי לאוין ומוכח מזה דס\"ל למתני' דאף בח\"ל דשאר קידושים תופסים דלמ\"ד א\"ק תופסים הוי כמו ערוה גמורה ופוטרת צרתה. תוס' (ד\"י א') ד\"ה לר\"י נמי:"
+            ],
+            [
+                "[אות יב] <b>הרע\"ב ד\"ה ב\"ש מתירים. דלית להו הך דרשה דלצרור. </b>תמוה לי הא בסוגיא (דף י\"ג) אמרי' מ\"ט דב\"ש דכתיב לא תהיה אשת המת החוצה מכלל דאיכא פנימית ואמר רחמנא לא תהיה. ובתוס' הקשו דמאי קבעי ליה מ\"ט דב\"ש דלמא מוקי ב\"ש קרא דלצרור לכדר\"ש וקרא דעליה לכדרבי ותירצו משום דמסתבר יותר לדרוש לצרור לענין צרתה עכ\"פ הרי חזינן דהגמרא ס\"ל דלב\"ש יש קרא להתיר צרת ערוה וצ\"ע. ובלשון תוס' הנ\"ל תמוה לי דנקטו בקושייתם בדרך דלמא דריש לצרור כר\"ש אמאי לא האלימו קושייתם ביותר דהא גם לפי האמת דס\"ל לב\"ש דצרת ערוה מותרת יהיה מאיזה הטעם שיהיה מוכח דלצרור כר\"ש ועליה כר' א\"כ מאי פרכינן מ\"ט דב\"ש וצ\"ע ובאמת תמוה לי כיון דע\"כ ב\"ש ס\"ל דלצרור לכדר\"ש והיינו בנפלו לפניו ב' אחיות מב' אחים כיון דנעשו צרות זו לזו בזיקה לא יהיה לו לקוחים אפילו באחת מהן והא במסכתין (במשנה ה' פ\"ג) שלשה אחים שנים מהם נשואים שתי אחיות וכו' בש\"א אשתו עמו והלה תצא משום אחות אשה ומשמע בסוגיא דשם (דף כ\"ט) דזהו משום דס\"ל לב\"ש דמאמר קונה לדחות לצרה לגמרי. א\"כ משמע דבלאו מאמר או אם מאמר היה דוחה ומשייר היתה צרתה אסורה להנשא קודם שכנסה היבם לבעלת המאמר והא בלאו מאמר ג\"כ מותרת מקרא דלצרור כר\"ש. ואתי המאמר רק להתיר אשתו ולא לדחות צרת' וצ\"ע. והנה לפי שינויא דרבא בסוגי' (די\"ג ב') דטעמא דב\"ש דמתירים צרת ערוה משום דאם נשא חי ואח\"כ נשא מת לא אתי אשת אח וחל על אחות אשתו והוי כצרת ערוה שלא במקום מצוה ואם נשא מת ואח\"כ נשא חי לא אתי אחות אשה וחייל על אשת אחיו ואינה צרת ערוה. ולפ\"ז היה הדין דאם ב' האחים קדשו לב' האחיות בב\"א כגון דאביהם קיבל קידושים מהן בב\"א וקידש להם בנותיו או דעשאו שליח לקבלה באמת פוטרת צרתה ואף דדוחק לומר כן דהא מתני' סתמא קתני דב\"ש מתירים צרת ערוה. מ\"מ הא ע\"כ טעמא דרבא היכי דאתו בב\"א מודו ב\"ש ושבקיה למתני' דדחיק ומוקי אנפשיה דלאו בכל גווני מיירי וא\"כ י\"ל דלב\"ש אתי לצרור לפטור צרתה בכה\"ג:",
+                "[אות יג] <b>בהרע\"ב ד\"ה וב\"ה פוסלים. בסופו. אסורה לכהן. </b>וכן נפסלות מתרומה דבי נשא ע' לקמן (ספ\"ג) ובמ\"ש בגליון (בפרק י' משנה א') בתי\"ט ד\"ה מן המעשר:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות יד] <b>הרע\"ב ד\"ה מיבם. ולאו אעשה בה מאמר. </b>ובעשה בה מאמר ואח\"כ נולד ס\"ל לר\"ש דמיבם או חולץ להשנייה והראשונה פטורה בממנ\"פ דאם מאמר קונה קנין גמור שניהם מותרות דהוי ככנס ואח\"כ נולד ואם מאמר אינו קונה לא הוי צרת ערוה. ואם נולד קודם המאמר גם לר\"ש השנייה חולצת ולא מתייבמת דשמא מאמר קונה והוי צרת ערוה:"
+            ],
+            [
+                "[אות טו] <b>הרע\"ב ד\"ה לא חולצת. ובן אין לו פרט. </b>בסוגיא (דכ\"ד א') איתא ולא ימחה פרט לסריס ששמו מחוי וכן הוא בפירש\"י במתני' (דע\"ט ב'):"
+            ],
+            [
+                "[אות טז] <b>בתוי\"ט ד\"ה אלמנה. גזירה ביאה ראשונה אטו. </b>ואף באלמנה מן הנשואים דהוי עשה ול\"ת ומדינא לא תתייבם דאין עשה דוחה לל\"ת ועשה מ\"מ צריכה חליצה. גמרא. ונפקא לן מקרא דועלתה יבמתו. דיבמתו מיותר ובא ללמדנו דיש לך יבמה שאינה עולה ליבום ולא שייך גבה רישא דקרא אם לא יחפוץ. מ\"מ ועלתה יבמתו לחליצה. תוס' (דף כ' ע\"ב) והובא בתוי\"ט לקמן (פ\"ד מ\"י):",
+                "[אות יז] <b>בא\"ד לפי המסקנא א\"צ. </b>היינו דהטעם דאפילו ליבום עולה מדאורייתא דעשה דוחה לל\"ת אמנם באמת אף לס\"ד אין זה הטעם דלא ילפינן מאחות אשה דמ\"מ יקשה כיון דא\"ע ליבום אמאי צריכה חליצה וגם אמאי א\"ע ליבום ליתי עשה ולדחי ל\"ת אלא הטעם דילפינן מקרא דועלתה יבמתו דיבמתו מיותר ואת לאתויי חייבי לאוי לומר דא\"ע ליבום ועולה לחליצה (וזהו הטעם במסקנא בחייבי עשה וכן באלמנה מן הנשואים לכ\"ג) ודברי רש\"י והרע\"ב תמוהים. וברש\"י (דף פ\"ד א') ד\"ה והא כולה פרקין וכו' נקט לטעם בח\"ל דכתיב ועלתה יבמתו וכו' ותמוה לי דנקט כפי ס\"ד דהש\"ס והא למסקנא הטעם בח\"ל דגזרי' ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה וצריך עיון:"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>במשנה מן השפחה ומן הנכרית. </b>ותנן נמי (בפ\"ג דקדושין משנה י\"ב) דולד שפחה ונכרית כמותה מיהו כתב התוס' במסכתי' (דף ט\"ז ע\"ב) ד\"ה נכרי שקידש דהני מתני' סברי דכותי ועבד הבא על ב\"י הולד כשר וה\"ה איפכא. אבל לר\"ע דהולד ממזר מכותי ועבד. ה\"ה הבא על שפחה ונכרית. וזהו טעמא דר' אסי דנכרי שקידש בזה\"ז חוששים לקדושין דס' כר\"ע. ותמהני איך חולק ר\"א על הני מתני' בזה היסוד דמתלי תלי בזה דאם נכרי הבא על ב\"י הולד ממזר ה\"ה בהיפוך בישראל שבא על הנכרית והא מפורש איתא לקמן (פ\"ז מ\"ה) כיצד בת ישראל לכהן וכו' ונכבש על השפחה וילדה הימנו בן ה\"ז עבד כו' והלכה הבת ונשאת לעבד או לכותי וילדה הימנו בן ה\"ז ממזר. הרי דאם האב נכרי והאם ישראלית הולד ממזר. ובהיפוך הולד עבד ואח\"ז מצאתי שהק' כן בשער המלך:",
+                "[אות כ] <b>בהרע\"ב ד\"ה אח מ\"מ. אפי' ממזר. </b>בהרי\"ף והרא\"ש איתא ושמעינן מינה דחייבי לאוין מדאורייתא בני יבום נינהו וכו' כוונת דבריהם מדנקט זוקק ליבום הרי דמדאורייתא עולה ליבום ומה דקתני במתני' ד' חולצים ולא מייבמים ע\"כ דהיינו מדרבנן. וק' לי דלפ\"ז יקשה לס\"ד דסוגיא (דף כ') דמדאורייתא לא מייבמים איך קתני הכא זוקק ליבום, אלא ע\"כ דליכא ראיה מהכא דעיקר חידושא דמתני' דהכא דאח פסול מקרי אח ולא ממעטינן מגז\"ש דאחוה אחוה מבני יעקב ומשכחת לה יבום במותרת לו כגון שהיא גיורת או שהיא ג\"כ ממזרת וצ\"ע:",
+                "[אות כא] <b>תוי\"ט ד\"ה מי שיש. וטעמא מאי הואיל. </b>היינו דלא נימא למילף אחוה אחוה מבני יעקב (כמ\"ש התי\"ט (רפ\"א) ד\"ה אחותו מאמו) דדוקא כשירים ולא פסולים לזה אמרינן דמסתבר הואיל והוא בנו וכו' והא דל\"א בהיפוך דמגז\"ש דאחוה אחוה נמעט פסולים ומדאינם זוקקים ליבום ה\"נ אינם פוטרים היינו דילפי' מקרא ובן אין לו עיין עליו כמ\"ש התוי\"ט ד\"ה פוטר אשת אביו. גמרא ותוס':",
+                "[אות יט] <b>במשנה מי שיש לו בן. </b>כתב המרדכי וז\"ל כ' המיימוני (פ\"ג מהל' יבום) מי שזינה עם אשה וכו' ונתעברה ואמרה זה העובר ממנו הוא אע\"פ שהוא מודה הר\"ז ספק לענין יבום דכשם שזינתה עמו כך זינתה עם אחר וחולצת ולא מתייבמת. וצ\"ל דמתני' דהכא איירי שהיו שניה' חבושים בבית האסורים וכן משמע ס\"פ אלמנה לכ\"ג עכ\"ל ולכאורה קשה דא\"כ אדדייק רבא ס\"פ אלמנה ממתני' דהתם ילדה תאכל בתרומה דנימא מדאפקרה אמאי לא דייק ממוקדם ממתני' דהכא. והי' נ\"ל דבמתני' דהכא י\"ל דמיירי בנאנס' שהיא אינה מופקרת כלל ול\"א לגבה מדאפקרה אבל במתני' דהתם דקתני האונס והמפתה וכו' ילדה תאכל דמשמע דזהו קאי על המפתה. ואולם הה\"מ (בפ\"ג מיבום) כ' על דברי הרמב\"ם הנ\"ל אבל בנו מאנוסתו או מפותתו א\"י אם הוא זה בבירור וכו' משמע דס\"ל דגם באנוסה חיישי' שזינתה גם עם אחר. ולענ\"ד הסברא קשה מאד דאיך שייך גבה מדאפקרה וצל\"ע אח\"ז ראיתי בספר פנים יפות על התורה (להגאון בעל הספר כתובה (פ' כי תצא)) בפסוק כי תהיין נקט בפשיטות דבאנוסה ל\"ש לומר מדאפקרה עיי\"ש. והנה בידעי' שאנס (או פיתה) אותה. והבן הנולד לה נשא אשה ומת בלא בנים י\"ל דאסורה לעלמא דשמא הוא הפקיר עצמו וזינה עם אחרות ויש לו בנים מהם וזקוקה להם. ובזה י\"ל דמ\"מ הוי ס\"ס מחצה נקיבות ומיעוט מפילות. אלא דנ\"מ באנס או פיתה אחת ולא ילדה והוא מת בלא בנים י\"ל דאחיו א\"י לייבמה דדלמא זינה גם עם אחרות ויש לו בנים מהם וצ\"ע לדינא:",
+                "[אות כב] <b>במשנה מן השפחה. </b>ואינו חייב על אביו ולא על אמו. וכן גר שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אינו חייב על הכאה וקללה דאביו. וכשם שאינו חייב על אביו כך אינו חייב על אמו שנאמר ומקלל אביו ואמו את שהוא חייב על אביו חייב על אמו וזה שא\"ח על אביו א\"ח על אמו רמב\"ם (פ\"ה הלכה ט' וי' מהל' ממרים):"
+            ],
+            [
+                "[אות כג] <b>במשנה נותן גט לזו וגט לזו. </b>בסוגיא אמרינן מאי קמ\"ל סיפא אצטריך ליה מת וכו' היו לו שנים אחד חולץ ואחד מייבם דוקא מיחלץ והדר יבומי אבל יבומי ברישא לא דפגע באחות זקוקתו. וכתב רש\"י אבל יבומי חד ברישא והדר מיחלץ שני לאידך וכו' לא זכיתי להבין דהא אחר יבום דהראשון השני מייבם בהיתר כמו דמותר לייבם אחר חליצת הראשון וא\"כ אם הראשון מותר לייבמה הדין דשניהם מייבמים והו\"ל למנקט אבל יבומי שניהם לא וצ\"ע:",
+                "[אות כד] <b>במשנה קדמו וכנסו אין מוציאין מידם. </b>ומדלא קתני גם ברישא דאם חלץ לא' וכנס לא' דלא יוציא משמע דאפי' דיעבד יוציא מספיקא דדלמא כנס אחות חלוצתו אע\"ג דהוי ספיקא דרבנן מ\"מ כיון דגזרו חז\"ל אחות חלוצתו אטו אחות גרושתו אלמוה לגזרתם להוציא אפי' מספק ואפי' דיעבד. נ\"י:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כה] <b>במשנה הרגנוהו לא ישא. </b>בתוס' בכתובות (דף כ\"ב ב') אההיא דמוקמינן שם בנישאת לא' מעדיה הקשו מהכא דבהרגנוהו לא ישא את אשתו ותירצו דבתרי ל\"ח לעיניו נתן בה והרגנוהו היינו שא' אומר הרגתיו עם רבים. קשה לי איך ס\"ד לומר דב' מעידים כך נהי דאמרי' גם בב' שמא עיניו נתן בה והתם בתרי ותרי הי' הקושיא דבנשאת לא' מעידיה ניחוש דעיניו נתן בה ומסלקי' עדותו ואסורה משום ב' האומרים לא מת. מ\"מ הכא אמאי לא ישא דל עדותו לגמרי היה מותר בה ע\"י עדות השני דהא ע\"א נאמן לומר מת בעלה. והנלע\"ד כיון דהיתירא עפ\"י ע\"א הוא משום חזקה דדייקא ומנסבא א\"כ י\"ל דוקא בע\"א דדייקא טובא וחוששת דלמא העד משקר אבל בב' עדים (אף לר\"ש וכן קי\"ל) דמ\"מ בבא בעלה תצא מזה ומזה ואיכא חומר כסופה מ\"מ י\"ל דלא דייקא כ\"כ הרבה דסומכת על העדים וא\"כ י\"ל בהרגנוהו וכיון דשנים מעידים מגרע גרע דהיא לא דייקא כ\"כ ולא ניתן הדין להתירה עפ\"י ע\"א וכיון דאנן חיישינן לעיניו נתן בה ונשאר ההיתר רק עפ\"י ע\"א דהיינו העד השני וכיון דהיא סבורה דיש ב' עדים לא דייקא כ\"כ ואין מתירים עפ\"י עד אחד:",
+                "[אות כו] <b>הרע\"ב ד\"ה רי\"א. דקי\"ל אין אדם מע\"ר. </b>היינו דלא נימא כיון דרשע דאורייתא פסול לעדות אשה נימא כיון דפוסל עצמו לעדות א\"נ להעיד על מיתת בעלה ולא היה מהני לומר דפלגינן דיבוריה דמ\"מ כיון דעשה עצמו רשע אינו כשר להעיד דנהרג בעלה לזה אמרי' דא\"א מע\"ר היינו דאינו פסול ע\"י עצמו דאדם קרוב א\"ע דכמו דאינו נפסל ע\"י קרובו ה\"נ אינו נפסל ע\"י עצמו ונשאר כשר לכל עדיות שבעולם. אלא דמ\"מ ממנ\"פ אם נאמין לעדותו הוא ודאי רשע ופסול להעיד. לזה אמרי' דפלגי' דיבוריה ומהימן להעיד שנהרג בעלה והוא נשאר כשר דא\"נ ע\"י עצמו. ומבואר בסוגיין דלמ\"ד גזלן דאורייתא כשר לעדות אשה ל\"צ לפלגי' דיבוריה ומהימן בכל דבורו שהוא הרגו דאף דהוא רשע הא כשר להעיד לעדות אשה. ול\"א דאין מקבלים דבריו כלל היכא דבאותו דיבור אומר על עצמו שהוא רשע. ואולם קשה לי מההיא דכתובות (דף יז ב') דבכת\"י הוא אבל אנוסים היינו דנאמנים ל\"ש אלא באנוסים מחמת נפשות אבל מחמת ממון א\"נ דאין אדם מע\"ר. והא דל\"א בלא\"ה דבממנ\"פ דאם האמת כדבריהם הם רשעים וא\"נ להעיד דהא התם ל\"א פלגי' דיבוריה צ\"ל דהתם מה בכך שא\"נ מדין עדים מ\"מ היו נאמנים במגו דאין זה כת\"י לזה צ\"ל דאא\"מ ע\"ר ומה\"ט ניחא דבתחלת הסוגיא בל\"ק דרמב\"ח אמר אסיפא בכתב ידם יוצא ממ\"א דא\"נ ל\"ש אלא באנוסים מחמת ממון לא נזכר שם טעמא דא\"א משים עצמו רשע [ורש\"י הוא דפירש כך] והיינו דבסיפא דליכא מגו וצריכים לדון מדין עדות דמעידים דהשטר פסול בזה הוא באמת מטעם ממנ\"פ (דאם כדבריו הם פסולים וא\"נ להעיד) ולפי הנ\"ל קשה כיון דראוי להאמין מדין מגו מה בכך דאין אדם מע\"ר הא מטעם זה לא דחינן דבריו כמו בהרגתיו דאם גזלן דאורייתא כשר לעדות אשה מקבלים דבריו דהוא הרגו ומהימן וכנ\"ל. וכמו כן ק' לי בנ\"י (ב\"ב פ\"ח דף רי\"ב) דכ' דבההיא דנאמן לומר בני זה בן גרושה דהיינו באומר שבא עלי' בשוגג אבל במזיד לאו כל מיניה לשוי' נפשיה רשע. וע\"כ צ\"ל הא דלא נקט הטעם במנ\"פ דאם כדבריו הוא רשע וא\"נ להעיד שבנו הוא פסול הינו דגם אביו רשע נאמן להעיד על בנו (ובפרט הזה אני מסופק אם נאמנותו דאב רק כמו ב' עדים בכה\"ת ואם הוא רשע א\"נ או דבכל ענין הימני' רחמנא לאב וכן לענין נאמנות האב שקידש את בתו אם הוא רשע) וא\"כ עדיין מה בכך דא\"א מע\"ר הא מ\"מ לא מסלקינן דיבוריה ודמי ממש להרגתיו למ\"ד דגזלן דאורייתא נאמן לעדות אשה דאף אם לא פלגי' דיבורי' נאמן וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות כז] <b>הרע\"ב ד\"ה בנדר. ובאת לחכם להתיר. </b>מזה מוכח דאף נדרים שיכול הבעל להפר ולא הפר יכול החכם להתיר לה דלא כההיא דספרי שהביא המרדכי פרק השולח. תה\"ד (סי' רע\"ט): ",
+                "[אות כח] <b>בהרע\"ב ד\"ה וכולן מותרות. וכל הני דאמרי'. </b>מדברי התוס' בסוגיין משמע דקאי רק על החכם שאסר דבזה אפי' לפי החשד מותרת לו מדאורייתא משא\"כ בעד המעיד שמת בעלה דלפי החשד אסורה לו מדאורייתא, בזה הדין דיוציא. אבל הנ\"י כתב כרש\"י והרע\"ב דבכל הנך דמתני' אם כנס לא יוציא חוץ מהנטען על א\"א:",
+                "[אות כט] <b>תוי\"ט ד\"ה וכולן מותרות. צריכין למימר בהיא אומרת. </b>במחכ\"ת רבינו הגדול דברים אלו אין להם שחר דהתם בכתובות מיירי בתרי ותרי דקיימא באשם תלוי בעי' שתאמר ברי לי ובעי' ג\"כ דניסת לאחד מעידיה דגם הוא יאמר ברי אבל הכא בע\"א אומר שמת בעלה שהאמינו אותו חז\"ל כתרי פשיטא דבכל ענין מותרת:",
+                "[אות ל] <b>בא\"ד משא\"כ בכולהו. ואפי' בעד המשיאה. </b>ר\"ל דלא מיבעי באינך דאפי' לפי החשדא דעשה כן משום דעיניו נתן בה מ\"מ עתה היא מותרת לו אלא אפי' בעד המעיד דלפי החשש דעיניו נתן בה ומעיד בשקר אסורה לו מ\"מ לא תצא וכמ\"ש לעיל. ומ\"מ לישנא דהתי\"ט דאיתתא דייקא ומנסבא. לשון זה הוא אריכות למותר דזהו טעם להיסוד נאמנות דע\"א והכא עיקר מה דבאנו לחלק דבנטען באמת אסורה לו אבל הכא דע\"א נאמן יהיה מאיזה טעם שיהיה והוי רק חשש בעלמא דשמא עיניו נתן בה. בזה משום חשש בעלמא לא אמרינן דתצא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לא] <b>תוי\"ט ד\"ה רא\"א. ופירש\"י דליכא אלא ספק פגע באחות זקוקה. </b>לשון זה אינו מדוקדק דהא ודאי אינה אחות זקוקתו דהא מאחותה פקע הזיקה ע\"י שכנסה הראשון אלא דהוי ספק שמא פגע ביבמה שנאסרה עליו בשעת נפילה משום אחות זקוקתו. ובאמת אין זה מלשון רש\"י אלא דרש\"י כ' וז\"ל דהכי אמרינן קדמו וכנסו אין מוציאין מידם משום דליכא אלא ספק פגע באחות זקוקה והא נמי לשני ספק הוא עכ\"ל והיינו דמדמין כמו בספק פגע באחות זקוקתו אין מוציאין ה\"נ בס' דפגע ביבמה שנאסרה בשעת נפילה משום אחות זקוקתו ואף דרש\"י כתב לעיל בההיא דפרק כיצד (דף כ\"ג ע\"ב) דקדמו וכנסו אין מוציאין דאין כאן אלא ספק דפגע באחות זקוקתו ואי נמי הוי איפכא דקמא פגע באחות זקוקה כיון דבא שני ויבמה פקע זיקתה מאחיו והותרה לו אשתו ואיסורא דעבד עבד עכ\"ל וא\"כ אין ראיה משם דעל ספק אין מוציאין דהא התם עתה ודאי בהיתר היא אצלו משא\"כ היכא דעדיין הוא בספק איסור דאם זו היא היבמה שנאסרה בשעת נפילה עדיין היא אצלו באיסור זה. צ\"ל דרש\"י ס\"ל כתו' שכתבו לעיל (דף כ\"ג ב') דאם ידעי' בודאי דפגע באחות זקוקתו אף דאחר כך פקע הזיקה צריך להוציאה כיון דכנסה בביאה באיסור אלא דבספק מקילים. ועדיין אין מיושב כ\"צ דהא לפ\"ז צריכים לפרש מ\"ש רש\"י וא\"נ הוי איפכא היינו כיון דאפילו הוי איפכא אין כאן עוד איסור אחות זקוקה אלא דהיינו קונסי' אותו להוציאה כיון דעבד איסורא בזה בספק מקילי' וא\"כ עדיין לא דמי ההיא דהכא לדהתם דהכא הוי עדיין ספק איסור בעצמותו. וכיון דרש\"י הוצרך להסביר ואפי' אי עביד איפכא משמע דמטעם ספק לחוד לא מקילי' ואלו הכא כתב רש\"י דילפינן משם לספק איסור ממש וצע\"ג:",
+                "[אות לב] <b>בא\"ד ואי קדים וחליץ א' מהאחין לאחרונה. </b>אבל קדים ונשא השנייה באיסור לא הותרה הראשונה לכתחלה אא\"כ כנסה הוא דלא יוציא. כך דקדק הב\"ש מלשון הפוסקים:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לג] <b>תוי\"ט ד\"ה היתה. אבל הכא דליכא שני דקמוכח. </b>אע\"ג דבההיא דלעיל (פ\"ב מ\"ג) ג\"כ ליכא שני דמוכח. מ\"מ התם איכא ערוה דקמוכח שאינה חולצת ולא מתייבמת אבל הכא שתיהן מתייבמות וליכא הוכחה. תוס' (דף כ\"ח ד\"ה אבל):"
+            ],
+            [
+                "[אות לד] <b>תוי\"ט ד\"ה או. לשני אחין מבתו. </b>לחנם כתם כן התוי\"ט דבלא\"ה לא מצי למנקט בתו דאסורה לו בעצמותה. וזה דינא דסיפא היתה אחת מהן אסורה עליו איסור ערוה:",
+                "[אות לה] <b>בתוי\"ט ד\"ה איסור מצוה. ולא אתי למשרי א\"ז דעלמא. </b>ט\"ס הוא וצ\"ל ולא אתי למשרי אחותה בלא חליצה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לו] <b>במשנה נכרית חולצת. </b>מהרש\"א הקשה הא בלאו אחות אשה ג\"כ היה הדין דחולצת ולא מתייבמת כיון דזקוקה מכח שניהם כדאיתא בפרקין (משנה ט'):",
+                "[אות לז] <b>תוי\"ט ד\"ה עשה בה מאמר. וי\"ל דאי לאו משנה יתירה. </b>וסיימו תוס' (דף י\"ח.) ורב דאמר אין זיקה סבר דמסברא ה\"א דיש זיקה ואי לאו משנה יתירא ה\"א דנקט עשה בה מאמר לאפוקי מב\"ש עכ\"ל מזה תמוה לי על דברי תוס' בשמעתין דעלה מתני' דהכא אמרי' אר\"נ זאת אומרת אין זיקה וכתב תוס' תימא שלא דקדק כן ר\"נ על מתני' דריש כיצד עכ\"ל. והא בפשוטו ניחא דממתניתין דלעיל י\"ל דה\"ה בלא מאמר ונקט מאמר לאפוקי מב\"ש אבל הכא דייק ממשנה יתירא דבא לומר דדוקא מאמר אבל בלא מאמר מתייבמת דאין זיקה:"
+            ],
+            [
+                "[אות לח] <b>תוי\"ט ד\"ה גירש אחד. בסה\"ד אפי' ט\"ס הוא. </b>וכ\"כ בדרישה אבל המהרש\"א כ' דמ\"ש הטור אבל אם כנס היינו דין אחר דאם כנס נכרית לא נפלה מעולם ליבום. ולזה כוון ג\"כ הב\"ש (סימן קע\"ה סק\"ח):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לט] <b>במשנה שמא מעוברות. </b>אע\"ג דאין אשה מתעברת בביאה ראשונה הכא מיירי בבעלו ושנו. גמרא:",
+                "[אות מ] <b>בהרע\"ב ד\"ה היו אחין וכו'. וחייב להביא קרבן. </b>ואף דהוי טעה בדבר מצוה (ע' פי\"ט מ\"ד דשבת וברפ\"ח דתרומות):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מא] <b>במשנה ופסלה מן הכהונה. </b>וצריכה חליצה מהאחים דחליצת מעוברת ל\"ש חליצה ופרכי' עלה א\"ה אמאי פסלה מן הכהונה ומשנינן מדרבנן ולחומרא. ובחי' הריטב\"א כתב דטעמא דר\"ל דצריכה חליצה היינו מספק דאם בשעה שחלץ לא היתה ראויה לבא לכלל לידה ההוא עיבור כמאן דליתי' וחליצה שחלץ לה כשירה אלא דחיישינן שמא בשעה שחלצה ראויה היתה לילד והולד היה גמור אלא שגרם לה אח\"כ איזה סיבה להפיל וחליצה דמעיקרא לאו חליצה היא כלל והא דפרכינן אמאי פסלה מן הכהונה היינו דמשמע דאם נשאת לכהן דתצא ובספק חלוצה לכהן ל\"ג בדיעבד. ומשנינן מדרבנן ולחומרא פי' מאן דחזא דחלצה סבר דחליצה כשירה הוא ויסבור דחלוצה כשירה לכהן:",
+                "[אות מב] <b>תוי\"ט ד\"ה החולץ. שהוא רשע. </b>ובתו' כתב דכה\"ג הוא מזיד ולאו בר קרבן הוא. גם כתבו די\"ל דנקט ונמצאת מעוברת לרבותא דאע\"ג דלא היה ניכר עוברה בשעת חליצה ונראה חליצה מעולה אפ\"ה אם הולד ב\"ק לא פסלה:",
+                "[אות מג] <b>בתי\"ט ד\"ה אין הולד. כיון שנמצאת מעוברת. </b>ע\"כ לא איירי אחר ג\"ח ולא הוכר עוברה דא\"כ בסיפא אמאי חייבים בקרבן הא הוי אונס גמור דמאי הו\"ל למיעבד. תוס':",
+                "[אות מד] <b>בא\"ד דבדיעבד הוי חליצה תוס'. </b>בתוספות איתא ואור\"י דנהי דלאו חליצה הוא מ\"מ אסור בקרובותי' כיון דמדאורייתא הוי חליצה ועוד דדיעבד אם חלצה אפי' מדרבנן א\"צ חליצה אחרת. דאמרינן לקמן וכו' משמע דלא בעי חליצה עכ\"ל משמע דספוקי מספקא להו בזה דבתחלה כתב ר\"י רק דמדאורייתא הוי חליצה מש\"ה אסור בקרובותיה משמע דמדרבנן לא הוי חליצה וצריכה חליצה אחרת אלא דאח\"כ הוסיפו ולמדו ממשמעות סוגיא דלקמן דדיעבד אפי' מדרבנן א\"צ חליצה אחרת. ותמוה לי דאי רצו לומר דמדרבנן אפי' דיעבד לאו חליצה וצריכה חליצה אחרת וביאור דבריהם דהא דאר\"י החולץ למעוברת והפילה א\"צ חליצה מן האחים היינו למעוברת והוא אחר ג\"ח אף דא\"ע ליבום דשמא הולד ב\"ק ופוגע באשת אחיו מ\"מ כיון דהוי רק מספיקא ואם יבא אליהו דלא יהיה ב\"ק מותר לייבם מקרי עולה ליבום אבל תוך ג\"ח כיון דאף אם יבא אליהו דאינה מעוברת מ\"מ אסרו חז\"ל משום הבחנה כמו זקינה ואיילונית זה מקרי א\"ע ליבום מדרבנן א\"כ איך פריך ר\"ל לר\"י דלתני אין הולד ש\"ק א\"צ חליצה מן האחים הא ר\"י מודה דצריכה חליצה כיון דחלץ תוך ג\"ח צריכה חליצה אחרת וצלע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות מה] <b>במשנה ואם אין הולד. </b>היינו שיחזור ויבעול אבל גט לחוד לא מהני דביאת מעוברת ל\"ש ביאה גמרא. והא דבאין הולד של קיימא א\"ח בקרבן דמ\"מ כיון דהפילה וזקוקה לו למפרע לא מקרי אשת אחיו שלא במקום מצוה אף דבאותה ביאה כשהיתה מעוברת לא נתקיים מצות יבום מ\"מ לא מצינו יבמה שתהיה אסורה בשעת נפילה באיסור אשת אח ואח\"כ תתייבם. תוספות והראשונים:",
+                "[אות מו] <b>במשנה וחייבים באשם תלוי. </b>ומה דלא אזלינן בתר רובא דרוב נשים יולדות לתשעה ונימא דודאי בר קמא הוא ואשת אח בת בנים בעל ולייתי חטאת. משני בגמרא דרוב יולדת לט' עוברה ניכר לשליש ימיה וזו הואיל ולא הוכר עוברה איתרע לה רובא. וא\"ת אכתי איך פסיק ותני דחייבים אשם תלוי והא לפעמים משכחת חיוב חטאת כגון דהוכר עוברה ולא אתרע רובא. י\"ל דאם הוכר שוב אין כאן ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון. דודאי מראשון הוא דאילו משני לא היה עוברה ניכר דקודם שליש לא מינכר העובר. וכ\"מ מדברי רש\"י ד\"ה וזו הואיל דלא הוכר עוברה שכתב בזה\"ל דאי הוכר לא הוי מספקא לן. מבואר דבא ליישב כדברינו. מיהו אכתי קשה לי הא מ\"מ משכחת ספק. וכגון דהיבם כנס אותה עשרים יום אחר מיתת בעלה. ואחר ב' חדשים ועשרה ימים מכניסתו הוכר עוברה ולסוף ט' חדשים ממיתת בעלה ילדה והוי ספק בן ט' לראשון והוכר עוברה לשליש של ט' חדשים. או בן ז' לשני והוכר העובר בשליש העובר של ז' חדשים. דהוא ב' חדשים ועשרה ימים. ובזה לא אתרע רובא ולייתי חטאת וצ\"ע:<br><b>ותמהו </b>בתוס' ד\"ה וזו. אמאי יתחייב בא\"ת נוקמינה בחזקת היתר ליבם ונימא סמוך מיעוט יולדות לז' אחזקה ואיתרע ליה רובא ונסמוך ארובה דעוברה ניכר לשליש ימיה. והניחו בתימא. ובעניי אף קושי איני רואה. דהא אף להסוברים דקי\"ל סמוך מיעוטא לחזקה היינו לחומרא מדרבנן אבל מה\"ת לא הוי כפלגא רק לר\"מ כמ\"ש תוס' בכמה דוכתי ומקורו מהאי דתינוק שנמצא בצד העיסה ואולי כוונתם דמשמע דמתני' ד\"ה היא וגם לר\"מ חייבי' בא\"ת. והיינו אף דלר\"מ לא מהני הרוב דחיישינן למיעוטא מ\"מ זהו רק מדרבנן כמ\"ש תוס' (חולין דף פ\"ו). ורק סמוך מיעוטא לחזקה הוא דאורייתא (אליבא) דר\"מ. וכ\"מ מדלא העמידו קושייתם על המקשן לימא הלך אחר רוב נשים הא הו\"ל מיעוט וחזקה נגד הרוב. והיינו די\"ל דפרכת הש\"ס לרבנן דר\"מ דמדאורייתא ל\"א סמוך ולייתי חטאת ודוחק:<br><b>וביותר </b>קשה לי למה נקטו קושייתם בכה\"ג ולא בפשוטו דנימא אוקי רובא דלט' ילדן נגד הרוב דעובר ניכר לשליש ימיו והוי פלגא ופלגא ושוב ניזל בתר חזקה ליבום וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות מז] <b>תוי\"ט ד\"ה יורשי הבעל. בנכסי מלוג. </b>אבל בכתובה מודו ב\"ש לב\"ה דאין ליורשים כלום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים וכל שמתה בחיי יבם לא גבו יורשים דילה כתובה דיבם במקום בעל קאי. פירש\"י:"
+            ],
+            [
+                "[אות מח] <b>תוי\"ט ד\"ה ובלבד. כתבו התוס' ג\"כ. </b>ותירצו עוד דנ\"מ באשתדוף נכסי הבעל אחר שגירשה היבם דאינה טורפת כלל מנכסי יבם:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מט] <b>תוי\"ט ד\"ה ובאבי אביו. גזרוה רבנן נמי בחלוצה. </b>כאן א\"צ לזה דאף אילו לא גזרו שניות בחלוצה מ\"מ אסורא משום מיתנא דהיא כלת בנו. אלא במה דאסורה לבן בנו דהיא לגבי החולץ אשת אבי אביו שהוא רק שניי'. ולהפוסקים דאשת אחי אבי אביו הוא ג\"כ שניי'. ג\"כ בלא\"ה אסורה משום מיתנא. אלא במה דאסורה לבן אחיו אם מיירי באחיו של החלוץ מן האם ואינו אחיו דמיתנא בזה דאסורה לו דהיא אשת אחיו מן האם דהוי רק שנייה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות נ] <b>במשנה מתה היבמה. </b>וכן מתה אשתו מותר ביבמה דיבמה שהותרה בשעת נפיל' ונאסרה כשהותרה חזרה להיתירה הראשון. והא דלא נקט במתני' הכי דהוי רבותא טפי דאיידי דבעי למתני מת יבם נקט נמי מתה היבמה. תוס':"
+            ],
+            [
+                "[אות נב] <b>הרע\"ב ד\"ה לא תחלוץ. מפרש בגמרא. </b>הא דבלא\"ה ל\"ח שמא תהיה מעוברת ואתה מצריכה כרוז לכהונה. היינו דסתמא קתני אף בגרושה. גמרא. וההיא דלקמן רפט\"ז דע\"כ לא מיירי בגרושה אף דהתם ג\"כ סתמא קתני. התם דאיירי באם אירע מעשה שהלך בעלה למדה\"י איירי שפיר דוקא בשאר נשים ולא בגרושה אבל הכא דבא להשמיענו דין כל הנשים שנופלת ליבום ואם היה דין אחר לגרושה הו\"ל לפרושי. תוספות (לעיל דף ל\"ו א'):",
+                "[אות נג] <b>תוי\"ט ד\"ה היבמה. וספק צרת ערוה. </b>בזה בלא\"ה ניחא דהא אם יבא אליהו ויאמר שאינה צרת ערוה בת יבום היא. מהרש\"א:",
+                "[אות נד] <b>בא\"ד מב' אחיות פ\"ב מ\"ו. </b>לא ידעתי הא התם ג\"כ מדאורייתא מתייבמת אלא דחיישינן שמא אידך יבמתו ופגע באחות זקוקתו דאסורה מדרבנן. אלא דהתם גרע מאחות זקוקה דעלמא כיון דאפשר שיתברר ולא תאסר לעולם. והיה מהראוי לדונו בכלל כל שאינו עולה ליבום אלולי הסברא דאם יבא אליהו:<br><b>ובזה </b>מיושב לי היטב קושית תוס' (יבמות דף כ\"ג ב') דלאביי דקידושין שא\"מ לביאה הוי קידושין אמאי נקט ואינו יודע ולא נקט ואינו ידוע דהוי משמע דמעולם לא הוכר והובא בתי\"ט (לעיל פ\"ב מ\"ו). והיינו די\"ל דהוי רבותא דלא מיבעי בלא הוכר מעולם דהיינו דאמר אחד מכם דלא אפשר שיתברר לעולם וכיון דהוי רק מדרבנן א\"ע ליבום וכנ\"ל מש\"ה מתירים בחליצה כמו אחות חלוצתו וכדומה אבל בהוכרו ולבסוף נתערבו ס\"ד כיון דאפשר שיתברר נידון ביה דכל שאינו עולה ליבום כמו ביבמה תוך ג\"ח לזה קמ\"ל דאפ\"ה חולצת דבת יבום היא באם יבא אליהו. ונכון מאד בעזה\"י:",
+                "[אות נא] <b>במשנה אחד גרושות. </b>בסוגיא דגיטין (דף י\"ח ב') אתמר מאימתי מונין לגט רב אמר משעת נתינה ושמואל אמר משעת כתיבה וכו' והלכתא משעת כתיבה. ומסתפקנא אם משעת כתיבה ממש אם משעת חתימה כדאמרי' שם מקודם מאימתי מוציאין לפירות ר\"ל אמר משעת כתיבה ופירושו חתימה. ונלע\"ד דמוכח דמשעת כתיבה ממש מדמכשיר ר\"ש במתני' נכתב ביום ונחתם בלילה ואמאי לא פסיל משום חששא דתנשא בגט זה ביום צ' מיום הכתיבה ובאמת חסר יום א' דהא נחתם למחרתו. בשלמא על רב דאמר משעת נתינה ליכא קושיא די\"ל דע\"מ מפקי לקלא דלא נמסר ביום הכתיבה ותצטרך לברר יום מסירת הגט אבל למה דקיי\"ל משעת כתיבה אם נימא דהיינו חתימה אף אם יהיה קלא דלא נמסר ביום הכתיבה מ\"מ מתירים לה להנשא בכלות ג\"ח מיום הכתיבה דמסתמא ביום שנכתב נחתם ונפק מיניה קלקולא אלא ע\"כ מוכח מדר\"ש דמונין מיום הכתיבה ובזה לא מצינו חולק על ר\"ש:<br><b>אמנם </b>לכאורה משמע בהיפוך דהרי הרי\"ף כתב בסוגיא דשם דאיכא למ\"ד דקי\"ל דאין לבעל פירות משעת חתימה כמו דפסקי' הכא לענין ג\"ח מיום הכתיבה א\"כ כיון דמדמי להדדי מבואר דמפרש ההיא דמונין משעת כתיבה היינו ג\"כ חתימה ובזה לא פליג הרי\"ף על שיטה זו אלא דדחי ראייתם ומחלק דאינו דומה פירות לזה ובפירות קי\"ל עד שעת נתינה אבל מ\"מ משמע דביסוד זה דס\"ל להך מ\"ד דמשעת כתיבה היינו חתימה גם הרי\"ף מסכים:<br><b>אך </b>י\"ל דהא בהא תליא דדוקא להנך פוסקים דמדמי פירות להבחנה שפיר י\"ל דמשעת כתיבה היינו חתימה ואי דתקשי מ\"ט דר\"ש דמכשיר מוקדם הא יש לחוש לענין איסור הבחנה. די\"ל דבאמת ס\"ל לר\"ש דמונין מיום הכתיבה ממש. והא דאנן קי\"ל משעת חתימה היינו דממילא פליגי רבנן על ר\"ש בזה דכמו דפליגי עליה בפירות וס\"ל משעת חתימה ה\"נ לענין הבחנה. וא\"כ ליכא פלוגתא חדשה אלא דהוי חד פלוגתא להבחנה ולפירות דכי הדדי נינהו ולר\"ש משעת כתיבה ולרבנן משעת חתימה. וכ\"ז להך איכא מ\"ד דמדמי פירות להבחנה אבל למה דסתר הרי\"ף דהבחנה אינו דומה לפירות דבפירות קי\"ל משעת נתינה ובהבחנה משעת כתיבה ממילא מוכח דכתיבה ממש הוא כיון דמדר\"ש מוכח דמיום הכתיבה ממש ממילא קי\"ל כן דהא לא מצינו חולק ע\"ז דממה דפליגי רבנן עליה בפירות אין ראיה דהא ממילא פירות שאני דגם משעת חתימה אינם לו. והוא נכון לכאורה. ולפ\"ז ק' להך איכא מ\"ד הנ\"ל ממה דאמרינן בסוגיין ת\"כ דשמואל הא לרב ניחא ג\"כ הך ברייתא דהא רב דאמר משעת נתינה היינו דס\"ל כר\"י דיש לבעל פירות עד שעת נתינה והיינו דס\"ל כן לת\"ק דנכתב ביום. אבל לר\"ש ג\"כ ר\"י ס\"ל דמשעה שנתן עיניו וא\"כ י\"ל דהך ברייתא כר\"ש אבל להלכה פסק רב כרבנן:<br><b>והנה </b>לכאורה לפי ההלכה דקי\"ל דמונין משעת כתיבה יש לנו טעם חדש על תיקון הזמן בגט כדי שלא תצטרך להתעגן יותר מדינה דע\"י זמן כשתרצה יכולה להנשא בכלות ג\"ח מהזמן כתיבה ולא תפסיד הזמן דמשעת כתיבה עד נתינה. וצ\"ל דאם אין כתוב בו זמן מדינא אסורה עד ג\"ח מיום הנתינה דשיעור ג\"ח מתחילים מיום דמוכח בגט זמן הכתיבה כדאמרי' זו זמן גיטה מוכיח עלה אבל אם לא יהיה זמן בגיטה דמוכיח עלה מדינא מתחילים ג\"ח מיום הנתינה. ואי דמ\"מ מהני הזמן בכדי שלא יעכבו הב\"ד אותה מלהנשא בטענה שלא נתן לך הגט עד עתה. ובממנ\"פ אם נאמנת להתיר עצמה לומר דהנתינה היה מקודם וכלו הג\"ח. א\"כ צריך הזמן שלא תשקר ותאמר שנתגרשה מכבר ואם אינה נאמנת צריך הזמן לטובתה שעי\"ז מותרת אחר ג\"ח. י\"ל דבאמת א\"נ ומ\"מ ל\"צ לזה זמן דהא יכולה לילך לב\"ד ביום הנתינה. וזהו לשיטת תוס' בההיא דאמרי' ר\"י מ\"ט לא אמר כר\"ל. קסבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה דיכולה לברר עיי\"ש. אבל לפירוש רש\"י שם קשה. והנ' להפוסקים דאפי' מוקדם ממש שהקדימו הזמן כשר לגרש ע\"י שליח וע\"כ הא דל\"ח דתנשא בסוף ג\"ח מזמן הנכתב בגט דלזה לא מהני במה דע\"י שליח יש לו קול דמה בכך דנדע דלא נמסר ביום שנכתב הא מ\"מ יהיה הדין להתירה להנשא דהא קי\"ל דמונין מיום הכתיבה וכיון דבאמת הקדימו הזמן תנשא באיסור ע\"כ צ\"ל דלא החמירו כ\"כ לענין חשש הבחנה וכ\"כ הפ\"י אבל עדיין ק' לי כיון דעד הנתינה דר עמה כאיש עם אשתו ממילא יפסול הגט כיון דהזמן מוקדם הוי כבא עליה בין זמן הכתיבה לנתינה דפסול מדין גט ישן דיאמרו גיטה קודם לבנה ואף בדיעבד כה\"ג תצא היכי דבודאי בא עליה כמ\"ש תוס' גיטין (דף כ\"ו ע\"ב) ד\"ה לכשאכנסנה) וצע\"ג:",
+                "[אות נה] <b>תוי\"ט ד\"ה וכן כל. ואצרכוה להמתין כל ג\"ח. </b>בתוס' (דף ל\"ז א') הקשו דאכתי אם תלד לו' חדשים ויום א' או אפילו ג\"י יהיה ספק אם הוא בן ט' לראשון ולא נקלט הזרע עד יום הג' או שהוא בן ז' לאחרון וילדה למקוטעים ותירצו דכל כך לא היה משתהי הכרת עובר של הראשון עד שליש ימיה מן השני עכ\"ל וזה תמוה דעדיין ק' ביבמה איך מתייבמת אחרי ג\"ח מיום המיתה דלמא לא נקלט הזרע עד יום ג' ובאמת תוך ימים מועטים יהיה ניכר עוברה ופגע באיסור אשת אח. אחר כך מצאתי בת' נ\"ב (סי' ס\"ט) שהביא קושיא זו בשם הרב טרטקוב זצ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נו] <b>תוי\"ט ד\"ה כל שאר בשר. וקשיא לי. </b>במחכ\"ת הג' אשתמיטתיה דברי רש\"י ותוס' במקומם דרש\"י פי' בסוגיי' (דף מ\"ט ריש ע\"ב) דבאמת הך דהכא פליגא אמתניתין דלעיל ותנאי הם אליבא דרע\"ק וכך מבואר להדיא (בדף צ\"ב א') דאמרינן הך תנא דרע\"ק דאמר חייבי לאוין דשאר וכו' ופירש\"י שם דהיינו הך רע\"ק דמתני' דהכא. עכ\"פ מבואר דתנאי הם אליבא דרע\"ק אם כן יש לומר דסתמא דלעיל ס\"ל דאליבא דרע\"ק בכל ח\"ל הולד ממזר. ותוס' בשמעתין ד\"ה הכל מודים וכו' ס\"ל דמחזיר גרושתו מיקרי חייבי לאוין דשאר שאינם אסורים אלא משום אישות. וא\"כ מתני' דהכא ודלעיל ל\"פ. אבל מ\"מ האמת יורה דרכו דאיכא תנאי אליבא דרע\"ק דס\"ל דמכל ח\"ל הוי ממזר וכדאיתא להדיא (בסוגיא בדף צ\"ב) וכמבואר ג\"כ בסוגיין דר' סימאי אמר מן הכל היה עושה רע\"ק ממזרים:<br><b>ואדרבה </b>על הרמב\"ם בפי' יש לעיין דלא משמע כן מסוגיא דהכא דאמרינן עלה דמתני' מ\"ט דרע\"ק אלמא מהני וכו' ולר' סימאי וכו' משמע להדיא דלמתני' דהכא דוקא בשאר הוי ממזר. וכן ההיא סוגיא (דף צ\"ב) דאמרינן הך תנא דרע\"ק דאמר ח\"ל דשאר. ואם נפרש למתני' כל שאר וכל שהוא בלא יבא א\"כ היכן מצינו תנא דסבר אליבא דרע\"ק דדוקא ח\"ל דשאר. א\"ו העיקר כרש\"י ותוס' דמתני' דהכא שאר דוקא קתני ומתני' דלעיל אי כפירש\"י דפליג אהך דהכא אי כתוס' דמחזיר גרושתו מקרי שאר. וברור:",
+                "[אות נז] <b>תוי\"ט ד\"ה שהוא בלא יבא וכו'. ומדכתיב ולא. </b>חוץ מאלמנה לכ\"ג לר' סימאי ולר' ישבב אפי' אלמנה לכ\"ג ואפי' חייבי עשה נפקא ליה מולא. גמרא ורש\"י. ותמוה לי האיך ילפינן אלמנה לכ\"ג משאר לאוין. והא לאו דאלמנה אינו שוה בכל וכה\"ג אמרי' בכתובות (דף למ\"ד ע\"א) ולר' ישבב וכו' א\"כ בעולה לכה\"ג ומ\"ש דהו\"ל עשה שאינה שוה בכל וכו' היכי דאמרי' דבעולה לכ\"ג אין למדים משארי עשה דאתרבי מולא משום דא\"ש בכל א\"כ ה\"נ נימא באלמנה לכה\"ג דאין למדין אותו משארי לאוין דאתרבי מולא כיון דא\"ש בכל וצ\"ע:<br><b>ואולי </b>יש לומר מזה דעשה דבעולה לכה\"ג היא רק עליו ולא עליה. והטעם י\"ל דמה דהוזהרו כשירות להנשא לפסולים ילפינן מדכתיב לא יקחו כדאיתא במסכתין (דף פ\"ד ע\"ב) וא\"כ גבי עשה דבתולה דכתיב יקח בלשון יחיד מש\"ה היא אינה מוזהרת. ועי' בתוס' במסכתין (דף ה' ע\"א ד\"ה ואכתי אצטריך). היכא דמוזהרים כהנים ולא ישראלים לא מקרי כ\"כ אינו שוה בכל ורק מה דכהנים עצמם מצווין רק האנשים ולא נשים כגון טומאת כהנים זהו מקרי אינו שוה בכל וא\"כ י\"ל דרק בעולה לכה\"ג אין למדין משאר עשה דקיל הרבה דאינו נוהג בנשים דהיא אינה מוזהרת אבל אלמנה לכה\"ג דהלאו גם עליה שפיר ילפינן מאנוסת אביו. וא\"ת הא כתב התוס' שם דאלמנה מן הנשואים מש\"ה לא אתי עשה דיבום ודחי לל\"ת ועשה אף דא\"ש בכל מ\"מ לא דמי לזקנו כיון דגם נשים מצווים. ואם כדברינו גם בעשה דבתולה אין הנשים מצווים. י\"ל דמ\"מ שפיר כתב דלא דמי לזקנו דשם הלאו והעשה שניהם אינם שוים בכל. משא\"כ באלמנה אף דהעשה א\"ש בכל מ\"מ כיון דהלאו שוה גם בנשים הוא חמור מזקנו. וצ\"ע לדינא וע' מל\"מ (ריש ה' מכירה). ולדברי י\"ל דכמו דאמרינן כל הבועל דעתו על גמר ביאה. ה\"נ אמרינן דעתה דידה על גמר ביאה והיא דאינה מוזהרת לא הוי כאילו פירשה להיות נקנית בתחלת ביאה. ועיין בתוס' חגיגה (דף י\"ד ב' ד\"ה בתולה) דנקטה בפשיטות דבעולה לכ\"ג גם היא מוזהרת ואולם אין מובן לי דברי תוס' שם דמה הועילו בתירוצם מההיא דראוה מעוברת דהא התם היא א\"נ לר\"י גם לגבי עצמה ול\"א דאם נבעלה לפסול ונתחללה גם היא מוזהרת לכהן ונאמנת:",
+                "[אות נח] <b>תוי\"ט ד\"ה כל שחייבים עליו כרת. ולהכי הדר כתביה במשנה תורה משום למסמך. </b>זהו מלשון רש\"י. וכן בתי\"ט כל שחייבים עליו מיתת ב\"ד וכו' אלא לא יגלה לגופיה לר\"י לחייב באנוסת אביו ולרבנן לחייב שני לאוין בשומרת יבם של אביו ג\"ז מלשון רש\"י. מזה יש ללמוד דלר\"ש התימני איירי לא יגלה בש\"י ש\"א ומ\"מ ל\"צ לומר לעבור בב' לאוין אלא דכתבה למסמך ללא יבא ממזר לאורויי דיש ממזר מח\"כ והא דאמרינן בריש מסכתין וכן בר\"פ נושאין דלרבנן מיירי בש\"י ש\"א ולעבור בב' לאוין היינו כי היכי דתיתי גם לר' יהושע דלדידיה דלא יבא ממזר קאי ארישא דלא יקח ע\"כ לא יגלה קאי אי לאנוסת אביו אי לשיש\"א ולעבור בב\"ל. והיה מיושב לי בזה הא דהרמב\"ם והסמ\"ג והחינוך לא הביאו כלל דעל ש\"י ש\"א חייב בב\"ל אף דקי\"ל דמותר באנוסת אביו וע\"כ דלא יגלה בש\"י ש\"א היינו למה דקי\"ל כר\"ש התימני אתי' קרא דלא יגלה להסמיך ללא יבא ממזר וכנ\"ל. אולם לשיטת תוס' בשמעתין הוא להיפוך דלר\"י לא יגלה מיירי בשיש\"א ואתי קרא לאורויי דמלא יקח עד לא יגלה דוקא ולאתויי שארי מיתות ב\"ד הוא דהוי ממזר אבל מלא יגלה ואילך דהיינו ח\"כ לא הוי ממזר דלא נימא ללמוד ח\"כ בהיקישא דר' יונה דהוקשו כל עריות זה לזה ולר\"ש התימני לא איצטריך לא יגלה דלהסמיך לל\"י ממזר לאורויי דיש ממזר בח\"כ בלא\"ה ידעינן מהיקישא דר\"י וע\"כ משום לעבור בב\"ל עיי\"ש היטב וא\"כ לדידן דקי\"ל כר\"ש התימני קיימא הדין דעל ש\"י ש\"א עובר בב' לאוין וכן נקט היש\"ש פ' נושאין (סימן ג'):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נט] <b>הרע\"ב ד\"ה אין אחר חליצה. הא מתני' רע\"ק. </b>ולהרי\"ף והרא\"ש דצרה לאחר ביאה הוי רק עשה דבית א' בונה ואין בונה ב' בתים א\"כ מדקתני במתני' ו' דאין אחר הבעילה כלום מוכח דס\"ל למתני' דאפי' בחייבי עשה אין קדושים תופסים. וע' בתוס' כתובות (דף ל' א' ד\"ה לאפוקי מדר' סימאי) תימא דתפשוט וכו' אליבא דמ\"ד פ\"ק דיבמות הבא על יבמתו וחזר ובא א' מהאחים על צרתה בעשה וכו'. ותמוה לי הא ביבמות שם מבואר דלהגירסא דבעשה דלר\"ל דוקא דחזר ובא אחד מהאחים הוא בכרת אבל הוא עצמו שבא על צרתה הוא רק בעשה דבית א' בונה. וא\"כ אמאי נקטו קושייתם דוקא לר\"י הא גם לר\"ל מוכח ממתני' דבח\"ע ג\"כ אין קדושין תופסים דהא מתני' קתני ואין אחר הבעילה כלום בין ביבם א' בין בב' יבמים והא ביבם א' לכ\"ע בעשה וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ס] <b>בין בשוגג. </b>במ\"ל [פ\"ב מיבום ה\"ד] מסתפק אם מ\"מ בעי' ביאה בפ\"ע כמו כל קידושין או דל\"צ בפני עדים. ונלע\"ד ראיה מסוגיא דיבמות (דף נ\"ח) דכוותה גבי שומרת יבם אשתו מעליא היא. והא י\"ל דמשכחת לה בבא עליה שלא בעדים דלא קנאה אלא ע\"כ דגם בלא עדים הוי יבום מעליא ולכאורה יש לדחות דבזה מנא ידעי' דקדמה שכיבתו להשקות אותה וצריך עדים על זה שקדמה שכיבתו וממילא הוי יבום. ואך מ\"מ י\"ל דמשכחת לה בבא עליה ב' פעמים בכל פעם לפני ע\"א דקידושין לא הוי דהא על כל ביאה וביאה לא היה רק ע\"א (ועי' פ\"ז דגיטין ברי\"ף (דקע\"ז ב') ראה א' בשחרית שנתייחדה עמו וא' בין הערבים אין מצטרפין וכתב הר\"ן הטעם דאף ע\"ג דבממון הלואה אחר הלואה מצטרפים מ\"מ אישות דשייך ביה נפשות עדות בבת אחת בעינן ותמוה לי אמאי ל\"א בפשוטו דבממון דהעדים רק לראיה משום הכי מצטרפין אבל בקידושין דהמעשה קידושין בעצמותו לא נגמרו ולא נתפסו רק אם הוא בעדים איך שייך שיצטרפו שע\"י צירוף יהיה מעשה קידושין הא מ\"מ כל מעשה ומעשה לא נתפס לקידושין וצ\"ע) ולענין קדמה שכיבת בעל מצטרפים דהא יש לנו ב' עדים שקדמה שכיבתו. ואולי י\"ל דענין השקאת סוטה הוי כמו דיני נפשות ובעינן עדות בבת אחת שקדמה שכיבת בעל ובתשובה הארכתי בעזה\"י:",
+                "[אות סא] <b>תוי\"ט ד\"ה בין באונס. שנתכוין לאשתו ונתקשה. </b>דאילו לא\"ה אלא שהדביקוהו בע\"כ ביבמתו כיון דאין קישוי אלא לדעת הוי כמדעתו ואינו בכלל אונס ואם באמת לא נתקשה לא קנאה היבמה אינה נקנית אלא בקישוי. תוספות והרא\"ש:",
+                "[אות סב] <b>בהרע\"ב ד\"ה קנה. וזכה בנחלה. </b>דלא רבי רחמנא דביאת שוגג וכל הנך דקנה אלא לדברים המפורשים בפרשה בהדי' דהיינו לירש בנכסי אחיו דכתיב יקום ע\"ש אחיו ולפוטרה דכתיב לו לאשה ולא לאחיו לאשה דפקע מיניה זיקה. ולפטור צרתה דכתיב בית אחד בונה אבל לדברים אחרים ליורשה ולטמא לה ולהפר נדריה לא. והיינו דוקא בנפלה מאירוסין אבל מנשואין קנה לכל זהו דעת תוספות והרא\"ש בשמעתין אבל מדברי הרמב\"ן והרשב\"א בחי' נ\"ל דמבואר דס\"ל דלרב דקי\"ל כוותיה אף במן אירוסין קנה לכל חוץ מלתרומה דלא אכלה לל\"ב. והב\"י (סימן קס\"ו) מדייק כן מדברי הרמב\"ם והב\"ש כ' דיש לדחות ולא הביא דמ\"מ דעת הרמב\"ן והרשב\"א הכי הוא:"
+            ],
+            [
+                "[אות סג] <b>תוי\"ט ד\"ה ממזרת. לחייבי לאוין משפחה חרופה. </b>וקרא דש\"ז רק לדייק דמכלל דבחייבי כריתות העראה כגמר ביאה. כ\"ז בתוספות:"
+            ],
+            [
+                "[אות סד] <b>במשנה ר\"א ור\"ש מכשירים. </b>ודוקא כה\"ג דיכול להאכיל לאחרים תרומה אבל נתארסה לחלל נפסלה. גמרא:"
+            ],
+            [
+                "[אות סה] <b>במשנה ונתמנה להיות כ\"ג. </b>אבל כ\"ג שקידש קטנה ובגרה תחתיו לא יכנוס דאשתני גופה. גמ':",
+                "[אות סו] <b>תוי\"ט ד\"ה בין אלמנה. אלמנה מגרושה. </b>כי היכי דלא נילף בגז\"ש אלמנה אלמנה מתמר דכתיב שבי אלמנה דמיירי מן הנשואים. וכתב תוס' וא\"ת אדרבא נילף גרושה דומיא דאלמנה דדוקא מנשואים וי\"ל דלחומרא מקשינן. וכ\"כ הרשב\"א וקשה לי הא קושייתם היה דבתחלה נילף גז\"ש אלמנה אלמנה מתמר דהיא מן הנשואין ואחר כך נילף בהיקשא גרושה מאלמנה דג\"כ מן הנשואין וא\"כ מה תירצו דלחומרא מקשינן דזהו שייך אם הברירה להקיש לזה או לזה אבל הכא מכח גז\"ש דאלמנה מוכח דמקשי' גרושה לאלמנה דבהיפוך יתבטל הגז\"ש דאלמנה וא\"כ יש לקיים שניהם הגז\"ש וההיקש וצע\"ג:",
+                "[אות סז] <b>בתוי\"ט ד\"ה חולץ. דס\"ד משום בזיון. </b>לא ידעתי הא בלא\"ה הוי חידוש גדול בחולץ דאע\"ג דמדאורייתא א\"ע ליבום דאין עשה דוחה לל\"ת ועשה מ\"מ עולה לחליצה דילפי' לה מיתורא דיבמתו כמו שהעתקתי (לעיל פ\"ב מ\"ד בגליון) בשם תוס' וכיון דצריך קרא לזה פשיטא דצריך התנא להשמיענו דין זה. ואולי דבאו לתרץ דאמאי נקט אלמנה לכ\"ג לנקוט חייבי עשה דמצרי ואדומי דג\"כ מה\"ת א\"ע ליבום דאין עשה דוחה עשה. ואולם ברמב\"ם (פ\"ו ה\"י מיבום) מבואר דאפי' ביבמה שהיא בעשה מתייבמת מה\"ת. וצ\"ל כיון דהוא לאו הבא מכלל עשה והעשה בדרך שלא יעשה כן ליקח מצרי ואדומי תוך ג' דורות הוי כמו לאו דעלמא ועשה דחי לה, וכן מצאתי מפורש בשיטה מקובצת כתובות (דף מ' ד\"ה וזה לשון הרשב\"א). וא\"כ שפיר נקט מתני' בדקדוק הדין באלמנה מן הנשואים דאף דמדאורייתא א\"ע ליבום מ\"מ עולה לחליצה. וברש\"י יבמות (דף פ\"ד ע\"א בד\"ה והא כולה פרקין וכו') דנפקא לן בפ\"ב מועלתה יבמתו השערה. ותמיה לי מה נקט הס\"ד. הא למסקנא מסקינן דמותרת ליבום מה\"ת דאתי עשה ודחי ל\"ת. רק דמדרבנן אסורה אטו ביאה שנייה וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות סח] <b>במשנה אם מתו מתו לה. </b>ה\"ה נגנבו או נאבדו כדמסקינן בסוגיא דבב\"מ (דף צו.) וכ\"כ הרשב\"א בחי':"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות סט] <b>תוי\"ט ד\"ה מפני. למינקט גמ' טעמא דעובר במעי זרה. </b>זה תמוה דהתם ל\"ש כלל הך טעם דמה בכך דזר הוא הא גם זר מאכיל את אמו כדלקמן (במתני' ה'). וכ\"כ תד\"ה למאי נ\"מ:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ע] <b>הרע\"ב ד\"ה והשוטה. ע\"י חופה. </b>ובטוי\"ד (סי' של\"א) בת כהן נשואה לישראל חש\"ו פסלה. והוא תמוה. ומצאתי תמי' זו בתשובת נ\"ב (מ\"ת סי' ר\"ב) בשם הגאון מו\"ה זרח זצ\"ל:",
+                "[אות עא] <b>במשנה הרי זה ממזר. </b>מיהו איכא סתמא אחריתי בפ\"ג דקדושין (משנה י\"ב) דסברה דהולד כשר דהא מתני' דשם סוברת דקדושין תופסים בחייבי לאוין דקתני כ\"מ שיש קדושין כגון ממזרת ונתינה לישראל וא\"כ אין ממזר מגוי ועבד דחייבי לאוין נינהו כ\"כ תוס' במסכתין (דף ט\"ז ע\"ב ד\"ה אמוראי נינהו) וע\"ש דכתבו דה\"מ למיפרך אר' יוחנן דס' דגוי ועבד הבא על ב\"י הולד ממזר מסתמא דהאומר. ותמוה לי דהא לקמן (דף מ\"ד) ארבב\"ח אר\"י הכל מודים בעבד וכותי כו' שהולד ממזר. מאן הכ\"מ שמעון התימני אע\"ג דאר\"ש התימני אין ממזר מחייבי לאוין ה\"מ בח\"ל דתפסי בהו קידושין אבל הכא גוי ועבד כיון דלא תפסי בהו קידושין כחייבי כריתות דמו כו' מאן הכ\"מ רבי אע\"ג דליה לא ס\"ל. בכותי ועבד מודה. הרי דר\"י עצמו סובר דלא תליא זה בזה ואף מאן דס\"ל דאין ממזר מחייבי לאוין מ\"מ יכול לסבור דמגוי ועבד הולד ממזר. וכן הוא (בדף ע' ע\"א) א\"ל ר\"ל לר\"י כמאן כר\"ע אפ\"ת רבנן בגוי ועבד מודו וכ\"כ תוס' בעצמם קדושין (דף ע\"ה ד\"ה שאין ממזר). וא\"כ שפיר י\"ל דסתמא דקדושין ס' דמגוי ועבד הוי ממזר וצ\"ע גם קשה לי במ\"ש דהו\"מ למפרך ממתני' דקדושין הא בפשוטו י\"ל דאף דמוכח ממתני' דקדושין דאין הולד ממזר. אבל י\"ל דשדי' בתר אבוה והוי נכרי. וא\"כ י\"ל דטעמא דר\"י משום עבדי שלמה וס\"ל דהמפקיר עבדו צריך ג\"ש מש\"ה אין מקבלים תרמודיים. מש\"ה הוצרך למפרך מהא דאר\"י זאת אומרת דמקבלים תרמודיים וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות עב] <b>במשנה פצוע דכא וכו' לא יאכלו. </b>קשה לי הא לא נתחללה רק היכא דהוא זר אצלה מעיקרא כדאיתא בסוגיא (דף ס\"ט ע\"א) והכא בנעשה פ\"ד לא היה זר אצלה מעיקרא וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות עג] <b>במשנה פצוע דכא. </b>ואפילו הוא כהן דפקעה קדושתי'. גמרא:"
+            ],
+            [
+                "[אות עד] <b>בהרע\"ב ד\"ה ואם לדין. יש תשובה להשיב. </b>תמוה לי דבסוגיא לא מפרש כן וגם מ\"ש התי\"ט דהא דאר\"ש לא כי היינו דהיה להם להקדים נשים. ג\"ז לא נתפרש הכי בסוגיא ואדרבא הרי בברייתא קתני דר\"ש יליף עיקרא דמלתא דעמון ומואב הנקבות מותרות משום דרכו של איש לקדם. אבל בפירושא דמתני' מבואר בסוגיא דהא דלדין יש תשובה היינו דעריות יוכיחו שלא אסר להם אלא עד ג' דורות (בת בתו) וא' זכרים וא' נקבות אסורים. ואי דפרכת מה לעריות שכן כרת. ממזר יוכיח. ואי דמה לממזר שאיסורו איסור עולם עריות יוכיח ואי דמה להנך שכן יש בהם צד כרת חלל יוכיח והיינו דס\"ל כראב\"י דיש חלל מחייבי עשה. אבל ר\"ש אמר לא כי היינו לדידי לא ס\"ל כראב\"י דליכא חלל מח\"ע וממילא איכא למיפרך מה להנך שכן ח\"ל. לדידכו דס\"ל כראב\"י הלכה אני אומר:",
+                "[אות עה] <b>תוי\"ט ד\"ה אחד זכרים וכו'. אפילו נקיבה. </b>ר' יהודה לשיטתי' דקהל גרים אקרו קהל. לא סגי ליה בלא\"ה דא\"א דנקיבות שריין לאלתר הרי אקרו קהל ואסורות למצרי ובמה יטהרו ויבאו לידי דור שלישי גמרא ורש\"י. וא\"ת ישא שתוקית דבקהל ספק יבא. י\"ל דממזרת דלא אפשר אלא באיסור חשיב דאי. ודאי לא כתב קרא. תוס' (ריש דף ע\"ח). ותמהני הא ר' יהודה ס\"ל דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר כמ\"ש תוס' לעיל (דף ט\"ו ב' ד\"ה מה לאלמנה. ובדף מ\"ז א' ד\"ה נאמן אתה). וכיון דבגוי הבא על ב\"י ליכא אסורא דאורייתא כמ\"ש התוס' לעיל (דף ט\"ז ע\"ב). א\"כ משכחת שתוקי שלא ע\"י דאי. וכגון דנולד ספק בן ט' לראשון מגוי או בן ז' משני מישראל וא\"ת קושיא זו תיקשי גם על הגמרא דמקשה והרי ממזר דהוי דאי. והרי מרא דשמעתא הוא ר' יוחנן והוא סובר דגוי ועבד הבא על ב\"י הולד ממזר כדאיתא לעיל (ד' מ\"ה א'). וא\"כ משכחת ממזר בלא דאי. י\"ל דהכי פריך בגמרא והרי ממזר לרשב\"י דסובר שם דכותי כו' הולד כשר ולדידיה ע\"כ כתיב בממזר דאי. וא\"כ מנ\"ל לר' יוחנן דר\"י אינו סובר ג\"כ דכתב קרא דאי כמו דס' רשב\"י מיהו קושיא ראשונה קשה טובא. הבינני ד' ולמדני:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות עו] <b>הרע\"ב ד\"ה ר\"י. בסוף הדיבור. כסריס אדם. </b>תמהני מאד על הרע\"ב וביותר על התי\"ט שבדק לאור חכמתו בחורים ובסדקים בדברי הרע\"ב ובכאן משתק שתיק ליה והוא נגד סוגיא ערוכה בבכורות (דף מ\"ב ב') ומאן תנא אליבא דרע\"ק אילימא ר\"י וכו' הרי דהוי סריס חמה. גם הרמב\"ם בפי' כתב בהרע\"ב אבל בחיבורו פסק דטומטום מייבם ולפ\"ז ע\"כ הטעם דקיי\"ל דלא הוי סריס כלל ע' בב\"י (סימן קע\"ב):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות עז] <b>בהרע\"ב ד\"ה אלמנה לכ\"ג. מד\"ס וצריכים חיזוק. </b>זהו טעמא דר' אבל רשב\"א ס\"ל הטעם דבשניות היא מרגילתו אבל באינך אינה מרגילתו. ופרכינן מאי בינייהו אר\"ח ממזרת ונתינה לישראל וכו' ולרע\"ק דאמר יש ממזר מח\"ל הא לא מרגלא ליה. ותמוה לי הא נ\"מ בממזר שמחזיר גרושתו ממזרת דדאורייתא איכא ומרגלא ליה וצע\"ג:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות עח] <b>בתוספות חדשים אדרבה נראה לכאורה. </b>במחכ\"ת אין בזה סרך קושיא דהא אם נפרש דאמרו לה היינו בעד מפי עד ממילא משמע דאם לא בא בעלה היתה מותרת להשני א\"כ שפיר נשמע דעמפ\"ע מותרת להנשא וכדדייקינן בסוגיא הכי דמדקתני בסיפא נשאת שלא ברשות ב\"ד מכלל דרישא ברשות ב\"ד ובע\"א מכלל דע\"א מהימן א\"כ ממילא אם הרישא מיירי בעמפ\"ע נשמע דעד מפי עד נאמן דמשמע דניסת ברשות ב\"ד. ופשוט:",
+                "[אות עט] <b>תוי\"ט ד\"ה תצא. אבל התוס' כתבו. </b>ורש\"י כתב בשבת (דף קמ\"ה ריש ע\"ב) דאפקעינהו רבנן לקידושין מיניה:",
+                "[אות פ] <b>בהרע\"ב ד\"ה חולצין. ואחיו של שני חולצין מדרבנן. </b>בגמרא חולצין מדרבנן ולא מייבמים לא מדאורייתא ולא מדרבנן. ואינו מובן לי כראוי טעמא דמלתא דאחיו של ב' אינו רשאי לייבם. דבשלמא אחיו של הראשון אינו מייבם מדרבנן כיון דלא דייקא כראוי והוי כמו מזיד והיא סוטה מדרבנן שאסורה לייבם. או כיון דמצרכים גט מהשני משום שמא יאמרו גירש הראשון ולפי החשש זו הוא כמייבם גרושת אחיו. אבל אחיו של ב' הא ממנ\"פ לענין דנראית כמזידה ואסורה לבועל א\"כ אינה אשת אחיו שהיתה בזנות עם אחיו. ולפי החשש שיאמרו גירש הראשון ונשא השני היא מותרת לו ביבום א\"כ מאיזה צד נבוא עליו לאסרו ביבום ולא מצאתי מפורש טעם לשבח בזה:",
+                "[אות פא] <b>תוי\"ט ד\"ה מן המעשר. ר\"מ היא. </b>ומ\"מ הוא רק מקנסא לשויי' כזרה אבל מדאורייתא לא מתסרא זונה ממעשר דלא ילפינן מתרומה לגבי הא משום דמה תרומה לא מפסלא מתרומה אלא בביאה דמפסלא מכהונה אף במעשר נמי לא מפסלא אלא בביאה דמפסלא בה ללויה. בתוס': "
+            ],
+            [
+                "[אות פב] <b>תוי\"ט ד\"ה ופטורה. שאין זו הוראת. </b>ק' לי הא בלא\"ה קי\"ל דיחיד שעשה בהוראת ב\"ד חייב כמ\"ש הרע\"ב ריש הוריות אח\"כ מצאתי תה\"ל שתמה המ\"ל כן על הרמב\"ם:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות פג] <b>בהרע\"ב ד\"ה ר\"י אומר. אשת גיסו אסורה על גיסו. </b>והא דקתני אם מתה ראשונה מותר בשנייה זה מיירי ע\"כ בפנויה דאילו בנשואה כיון דאסורה לבעלה מקנסא דהוי כזינתה במזיד אסורה גם לדידיה. תוס' (דצ\"ד ב' ד\"ה אשת גיסו):",
+                "[אות פד] <b>בא\"ד דהויא אחות גרושתו. </b>ואף בגיסתו פנויה אסורה אשתו מה\"ט. דמ\"ה גיסתו צריכה גט שלא יאמרו תנאי היה בקידושין:",
+                "[אות פה] <b>תוי\"ט ד\"ה רי\"א. וכתב עוד ולת\"ק. </b>וא\"כ פליגי בתרתי. הא' דלת\"ק בכל ענין אשת גיסו אסורה לבעלה. אף היכי דל\"צ גט. ולר\"י אינה אסורה אלא היכא דצריכה גט דהוי כמחזיר גרושתו. הב'. דלת\"ק אף ארוסתו וגיסו ל\"צ גט. דל\"ש שיאמרו גירש דהא אף בגירש אסורה לו משום אחות אשתו. ולא חיישינן שיאמרו תנאי היה בקידושין. ולר\"י בארוסתו וגיסו צריכה גט. והא דפסיקא לי' להש\"ס כן ולא אמרי' דלכ\"ע היכא דל\"צ גט אין אשת גיסו אסורה לבעלה. ופליגי רק בחדא בארוסתו וגיסו אם צריכה גט היינו מדאיירי ת\"ק בשריותו באשתו ובאשת גיסו לא מיירי ש\"מ דאשת גיסו אסורה לבעלה אף היכא דל\"צ גט. תוס' (צ\"ה ע\"ב ד\"ה וקאמר ת\"ק). ובגמ' אר\"י אמר שמואל הלכה כר\"י מקשה עליה מדקאמר שמואל דיבמה אינה כאשת איש ומיירי בקדשה אחיו. אלמא דלא חייש שמואל שיאמרו תנאי היה בקדושין. ומשני דשמואל אדר' אמי קאי דלדידיה אפי' באשתו וגיסו נמי פוסל ר\"י דלא איירי בהנאה כלל. ותמהני טובא. הא לשינוי' דר\"א מוכח דלת\"ק אף דלא בעי גיטא. מדשרי באשתו דמכל מקום אסורה לגיסו. ומוכח דאף בלא טעמא דמחזיר גרושתו אסורה דהו\"ל למידק והוי כזינתה. והא בזה לא מצינו דפליג ר\"י אלא דמוסיף דעפ\"י בית דין דאסורה לגיסו גם אשתו אסורה לו. אי מטעם כיון דביאתו עשאה פעולה לפסול לאחרים. אי מטעם דנקט רש\"י בהאי דמשנינן דלמא אדר\"א. דטעמא דר\"י דצריכא גט אילו בא גיסו לבד. וא\"כ הוא מוסיף דאפילו גט בעי ואסורה אשתו. אבל בזה היסוד דאף בלא גט אסורה לראשון מחמת זונה לא מצינו דפליג ר\"י. וא\"כ תיקשי איך מתיר שמואל אותה ליבם. ואף לרב תיקשי דבנשאה הראשון מודה. ותיפוק ליה דאסורה מטעם זונה דהו\"ל למידק וצע\"ג. וד' יחנני וילמדני:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות פו] <b>הרע\"ב ד\"ה רש\"א. הלכך לא פסיל. </b>והא דלא מתסרא להראשון משום זונה דמיירי בשוגג או בקטנה דפיתוי קטנה אונס הוא או דבא עליה בעל כרחה דאף דמאמר בעל כרחה לא מהני מ\"מ הכא שע\"י ביאה לא פלוג רבנן בביאה דיבמה בין מדעתה בין בע\"כ. תוס' (לעיל דף נ\"א ב'):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות פח] <b>תוי\"ט ד\"ה והשניה. משום ב' יבמות הבאות מבית א'. </b>היינו דמתני' דלעיל (פ\"ג) ס\"ל דהא דבעלת מאמר לא מתייבמת דנראה כאילו הם ב' יבמות מבית אחד וממילא גם צרתה אסורה ותנא דהכא ס\"ל דהטעם דלא מתייבמת דגזרו אטו אשת ב' מתים וגזרו רק עליה ולא על צרתה כך מבואר בתוספות (דף ל\"א.) ואך מה דסיים התי\"ט וה\"ה דתנא דהכא פליג אמתני' דלעיל וכו' ואע\"ג דליכא צרה וכו' הם דברים תמוהים דהיכן מצינו פלוגתא בזה וגם מה סיים אפ\"ה גזרו משום ב' יבמות הבאות מב\"א הא תנא דהכא ס\"ל דהטעם משום גזירה אטו אשת ב' מתים. ואולי ט\"ס הוא בתי\"ט וצ\"ל דה\"ה דתנא דהכא דס\"ל לעיל בפרקין (היינו במשנה ח') דאפי' בליכא צרה בהדה חולצת פליג אמתני' דלעיל (פ\"ג) דלפי\"מ דס\"ל למתני' דלעיל פ\"ג דהטעם דמחזי כב' יבמות מב\"א ממילא זהו ל\"ש רק באיכא צרה אבל בליכא צרה מתייבמת. <b>ואולם </b>להדיא כתבו תוספת לעיל (דף ל\"ב) וז\"ל ומיהו כי ליכא צרה בהדה נמי אסירא אטו היכא דאיכא צרה כדקאמר התם רבא דאפי' ליכא צרה בהדה לא מייבמה עכ\"ל. <b>אבל </b>קשה לי מאד על הוכחתם הא רבא בפרקין דייק כן אמתני' דהכא ואמר הא דאמר רבנן זיקת ב' יבמים מיחלץ חלצה יבומי לא מייבמה ל\"ת היכא דאיכא צרה דאיכא למגזר משום צרה דהא הכא ליכא צרה ולא מיבמה. וא\"כ י\"ל דזהו רק לתנא דהכא כיון דס\"ל דהטעם משום אטו אשת ב' מתים וזה ממילא גם בליכא צרה אבל לתנא דלעיל פ\"ג י\"ל באמת דדוקא באיכא צרה בהדה. וזהו עצמו דברי רבא ל\"ת היכא דאיכא צרה ר\"ל דהטעם דמחזי כב' יבמות מב\"א דהא הכא ליכא צרה ואסורה וע\"כ דהטעם דאטו אשת ב' מתים. ואי דדחוק לפרש כן בדברי רבא וס\"ל לתוס' דרבא בא להוכיח דאף למתני' דלעיל פ\"ג אסורה אף בליכא צרה משום גזירה אטו היכא דאיכא צרה. היא גופה תקשי על רבא כיון דבאמת מתני' דהכא ודלעיל פליגי ביסוד הטעם וכנ\"ל א\"כ מאי ראי' מהכא לדלעיל דלמא לתנא דהכא דס\"ל דטעמא משום אטו אשת ב\"מ מש\"ה מדינא גם בליכא צרה אסורה ולתנא דלעיל דמחזי כב' יבמות מב\"א דוקא באיכא צרה דשייך כן אסורה אבל בליכא צרה לא ול\"ג אטו איכא צרה וצע\"ג:",
+                "[אות פז] <b>בהרע\"ב ד\"ה אחד בן כו'. לכל האמור למעלה. </b>קשה לי דבכה\"ג אמאי השנייה לת\"ק חולצת או מתייבמת. הא בדאורייתא חיישי' שמא נשרו כמ\"ש הרע\"ב לקמן (פי\"ג מ\"ב) וא\"כ כשחולץ להראשונה איך שנייה מתייבמת דלמא הוא גדול ונשרו שערותיו וכשמייבם השנייה עובר משום לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה. וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות פט] <b>בתוי\"ט ד\"ה אפי' הורתו כו'. וקיימי עלה באשת אח. </b>ולפי הצד דברישא מותרים לישא אהדדי ואין מייבמים היינו דא\"ש יבום וכמ\"ש התוי\"ט בדיבור הקודם בשם הנ\"י פירושא דסיפא דאפי' וכו' היינו אע\"ג דבתרווייהו לידתן בקדושה ומחזי כישראל אפ\"ה שריא לעלמא בלא חליצה. גמרא. אבל אסורים מדאורייתא להנשא זה לזה דהוי אחים מן האם:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות צ] <b>בתוי\"ט ד\"ה יהא רועה. אפילו בזמן הבית. </b>תמהני הא בסוגיא דפ\"ק דתמורה (דף ח' א') פרכי' אי בזמן הבית כיון דקי\"ל דבבכור תם אין לכהן זכייה מחיים אלא לאחר הקטרת אמורים זוכה בבשר משלחן גבוה (וכמ\"ש התי\"ט פ\"א מ\"ג דמעשר שני) א\"כ ליתי גזבר ולשקליה ומסקינן דמיירי בבכור בזה\"ז אלא דבכור דידן יהבינן לכהן במומייהו והכא מטעם ספק מחזיק לעצמו וצ\"ע. ובקרבן עדה תמה על פירש\"י דמיירי בזמן הבית כיון דהוא ודאי בכור אלא דהבעלים ספק כהן איך יעבור על לאו דבל תאחר מספק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות צא] <b>במשנה אינו יורש אותם. </b>דעת המהרש\"א במסכתין (דף ל\"ז ע\"ב) דדוקא כשיש להם בנים דהם ודאי יורשים והוא ספק אבל אם אין להם בנים רק אחים בזה הוא טוען שמא אני הבן ואין לכם כלום בזה הדין שיחלוקו עיי\"ש. אבל בחי' הרמב\"ן שם מבואר דגם בכה\"ג אינו יורש כיון דהם ודאי קרובים והוא ספק קרוב עיי\"ש. ולענ\"ד ראיה להרמב\"ן מסוגיא דקידושין (דף ס' ע\"ב). אמר לה הר\"ז גיטיך ע\"מ שתתן לי ר' זוז וכו' או לא' מקרוביו. לכאורה תמוה הא נתינתה לקיים הגט לפטור מיבם וכיון דיש אח מה מהני שתתן לקרוביו. הא צריכה ליתן ליורשיו דהוא האח אח\"כ ראיתי בחי' הריטב\"א שטרח הרבה לתרץ ולפי שיטת הרמב\"ן ניחא. די\"ל דזה היבם הוא ספק בן ט' לראשון ואינו אחיו. או ז' לאחרון והוא אחיו וזקוקה לו ליבום מספק (ובענין שזה המת אינו אחיו מן האם דמותר להספק ליבם אותה בממנ\"פ) ובזה הב\"ד פוסקים דהיורש הוא קרובו ודאי. ואם נותנתה לו מקיימת התנאי. דאף אם קמי' שמיא גליא שהוא אחיו. מ\"מ לי וליורשו. היינו למי שהב\"ד מחזיקים אותו ליורש על נכסים וצריכה דוקא ליתנם. דאם ניתנת לאחיו הזה אינה פטורה מיבום. דשמא הוא אחיו. ומ\"מ לא קיימא התנאי כיון דלענין ירושה אין הב\"ד מחזיקים אותו ליורש ונכון בעזה\"י. ולפ\"ז מחוזק יותר תירוצא דתוס' שם ד\"ה אבל וכו' דמשמע ליה זקוקה ליבם דמתייבמת אם תרצה. וזה דחוק דבלא נתנה מחיים כיון דגם אם תתן לא משתריא לשוק משום ספק דשמא לאו כמעכשיו. וממילא אם ניחא לה ביבום יותר מחליצה באמת אינה נותנת לו ומותרת להתייבם. ולפי הנ\"ל י\"ל כך כיון דרשב\"ג דנקט לא' מקרוביו היינו בגוונא הנ\"ל דהיבם הוא ספק אחיו. ואם איתא דת\"ק סבר ג\"כ לי ואפי' ליורשי אלא דס\"ל דשמא ע\"מ לאו כאומר מעכשיו דמי. א\"כ בההיא דלא' מקרוביו ג\"כ לת\"ק יהא מהני לפטרה מחליצה משום ס\"ס דאינו אחיו ואינה זקוקה לו. ואת\"ל דהוא אחיו שמא כאומר מעכשיו דמי. וק\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות צג] <b>תוי\"ט ד\"ה בסנדל. בסוף הדיבור. שחולצים בו לכתחילה. </b>במחכ\"ת אשתמיטתיה דברי תוס' (דף ק\"ב א' ד\"ה ה\"ה). דהקשו כן ותירצו דקתני איידי דסיפא דאין לו עקב אפי' דיעבד פסול:",
+                "[אות צב] <b>הרע\"ב ד\"ה מן הארכובה. שהיו רצועות. </b>משמע דרק כה\"ג כשר מהארכובה ולמטה דמקרי מעל רגלו אבל בנחתך הרגל לא דלא מקרי מעל רגלו כיון דליכא רגל וזהו דעת תוספות אבל רש\"י ס\"ל דמיירי בנחתך כיון דמקודם היה נקרא מעל רגלו גם עכשיו כשר:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות צד] <b>במשנה אבל לא קראה. </b>ע' (פ\"ז מ\"ד דסוטה) ובתי\"ט שם:",
+                "[אות צה] <b>בהר\"ב ד\"ה חלצה. וקריאה דיבור בעלמא הוא. </b>וא\"ת למ\"ד עקימת שפתיו הוי מעשה היכי ממעטים קריאה וי\"ל דמ\"מ מעשה גרוע הוא יותר מרקיקה א\"נ לא דמי למנהיג בקול שהיא מעשה גדול עכ\"ל תוס':"
+            ],
+            [
+                "[אות צו] <b>במשנה והחרשת. </b>הטעם לפי שאינן בואמר ואמרה. ומה\"ט גם אלם ואלמת חליצתן פסולה דראויה לקריא' בעי' וקטן ממעטים דאיש כתיב בפרשה והא דלא ממעטינן חרש וקטן דלאו בני כוונה נינהו כתב תוס' דבני כוונה ע\"י געע\"ג ומלמדם לכוון אבל שוטה דאין בו דעת כלל לאו בר כוונה הוא אפי' ע\"י געע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות צז] <b>הרע\"ב ד\"ה או בג'. אם שנים. </b>וכ\"ה לשון רש\"י ומדלא נקטו יותר דע\"י דנמצא א' מהן קרוב א\"פ כולם פסולים כמו בעדים (פ\"א מ\"ח דמכות). משמע דבדיינים ליתא להא דכולם פסולים. הרב המגיה במ\"ל (פי\"א מהל' עדות) בשם הרב המ\"ל. וע' בתומים (סי' מ\"ו ס\"ק כ\"ח):",
+                "[אות צח] <b>תוי\"ט ד\"ה בבית האסורים. ועוד בלא\"ה ידע. </b>משמע דלפ\"ז גרסי' ובא אבל המעיין בתוס' יראה דזהו ודאי דצריכים לגרוס בא מדמספקינן דשמא המעשה היה מאבראי וע\"כ הא דקתני בבית האסורים דקאי רק על השאלה לפני רע\"ק א\"כ מוכח דהגירסא בא. ומ\"ש תוס' דבלא\"ה ידע היינו לתרץ קושיא אחרת דמהיכן פשיטא לן דהשאלה בודאי היה בבית האסורים ומספקינן רק אם גם המעשה היה בבהא\"ס או לא. ועל זה תירצו דזה ידוע בודאי דבא השאלה בבהא\"ס:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות צט] <b>במשנה בבעל וביבם. </b>אף שקודם שיבמה מהני המיאון לעקור היבום ומ\"מ אסורה לזה כיון דבשעת נפילה היתה נקראת אשת אחיו. ואם יש ב' אחים מיאנה בזה מותרת לזה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ק] <b>במשנה אסורה לחזור לו. </b>ואף לקרוביו אסורה:",
+                "[אות קא] <b>תוי\"ט ד\"ה כל שיצאת. כדמסיק בגמ' דמיאון דידיה. </b>היינו דבסוגיא (דף ק\"ח ע\"ב) פרכי' אלמא אתי מיאון ומבטל גט (מדקתני ברישא נתן לה גט והחזירה ומיאנה ונשאת לאחר ונתארמלה מותרת לחזור לו) ורמינהו הממאנת באיש וכו' ואמרי' עלה ומאי קושיא ודלמא מיאון דידיה מבטל גט דידיה וכו' ובתוס' הקשו דמגופיה דסיפא הו\"מ לאקשויי דמ\"ט אמרי' כל שיוצא ממנו בגט אסורה לחזור לו ואמאי לא אמרינן אתי מיאונה ומפקע קדושי שני והוי כמו שזינתה אחר גירושי' דמותרת לחזור לו. אלא ניחא ליה לאקשויי רישא אסיפא וע' במהרש\"א. ולענ\"ד י\"ל דבגופא דסיפא י\"ל הא דאסור להחזירה לא מפני מיאון דבעל שלישי דזהו באמת הוי כזינתה אלא דאסורה לו מפני גירושין דהרביעי והיה מדוקדק לישנא דמתניתין דקתני ב' פעמים נשאת לאחר ונתגרשה לזה פרכינן רק מרישא דחזינן דמיאון מבטל גיטא א\"כ מיאון דהשלישי יבטל גיטא דהשני ותהיה מותרת להשני. ורק לבתר דמשני דלא אתי מיאון דחבריה ומבטל גיטא דידיה דהוא מטעם דמשבש לה א\"כ ממילא במיאון דחבריה אינה ניתרת לראשון ומיאון דהשלישי אוסרתה על השני (ומתני' דנקט פעם שני נשאת ונתגרשה זהו באמת קושית תוס' ד\"ה כגון ששלשה וצריכים לתירוצם) לזה שפיר פרכינן מיאון דחבריה ממיאון דחבריה דברישא מוכח דמיאנה בשני מותרת לחזור להראשון א\"כ גם בסיפא מיאנה בג' תהיה מותרת להשני ואי משום גירושין דהרביעי הא כיון דמיאון מבטל גיטא תהיה מותרת להשני בסיפא דמתניתין דליכא משום גירושין דהרביעי ובאנו לאסרה רק משום דמשבשת ליה ממילא גם בלא גירושין דהרביעי תתסר וקשיא ארישא והוא נכון מאד בעזה\"י. וכמעט הוא תימא על תמיהתם דתוס' דאמאי נדו מזה זולת דהיה להם הגירסא של מקצת הספרים דקתני עוד פעם לאחר ומיאנה בו בזה שפיר ק' אגופא דסיפא דאמאי דאסורה להרביעי הא הוי כזינתה עם החמישי:"
+            ],
+            [
+                "[אות קב] <b>במשנה קטנה שהשיאה. </b>הקשה לי חכם אחד על דברי תוס' גיטין (דפ\"ה ע\"א ד\"ה תניתוה וכו') דאמאי לא הקשו דלפרוך ממתני' דהכא דמפורש דקטנה נשואה בת גירושין היא. והיא תמיה עצומה ובאמת ישאר התמיה על הש\"ס דלמה לא פשיט ממתני' דהכא דזה לא מתרצא בתירוצם דתוס' שם. ולגודל הקושיא אמרתי לתרץ בהקדם מה דאמרי' יבמות (דף ק\"ט ב') בעי מיניה ר\"א מרב וכו' וכי גדלה גדלי בהדה ויעויין שם בחי' הרשב\"א דמפרש דעשאום כאילו התנה בשעת קידושין הר\"א מקודשת לי לאחר ל' יום דאי לא חזרו קודם ל' יום מקודשת לאחר ל' מדאורייתא אע\"פ שנתאכלו המעות וה\"נ הכא. והוסיף לבאר טעמא דמלתא דנשאר עליה שעבוד הדינר שנתן לה בקידושין ואעפ\"י שקטנה היתה באותה שעה ואינה משתעבדה ד\"ת מכי יתן איש לרעהו פרט לקטן אפ\"ה כיון דתקינו לה רבנן נישואין הרי היא משתעבדת בכסף קידושיה ולפיכך כשגדלה גדלה קידושין בהדה ד\"ת והוא שקדשה בכסף כדהתם ואע\"פ שלא בעל עיי\"ש מבואר מזה דמקדש קטנה בענין דמשתעבדת בעד הכסף וכאומר לה ה\"א מקודשת לכשתגדיל והוי כאומר לאחר ל'. והא דלא הוי דשלב\"ל דבשלמא בעלמא לאחר ל' בידו לקדשה מעכשיו אבל בקטנה לגבי קידושי דאורייתא דא\"א במעכשיו הוי כמו לאחר שתתגיירי צ\"ל כיון דאינו מחוסר מעשה ותליא רק בזמן לא מקרי דשלב\"ל וכמ\"ש המ\"ל (פ\"ד מהל' אישות) וחידוש בעיני שלא הביא ראיה מדברי הרשב\"א הנ\"ל. אולם במה דמסתפק המ\"ל גם בקטן שקידש ואמר לכשאגדיל. בזה היה נלע\"ד דלא מהני כיון דא\"י להקנות עתה המעות לא נתפסה הנתינה לקידושין דהא המעות לא נעשה שלה ואין כאן נתינה משא\"כ בהוא גדול והיא קטנה דדעת אחרת מקנה אותה וזכתה במעות ונתפס הנתינה לקידושין לכשתגדיל ויעויין בגיטין (דף ס\"ה א') צרור וזרקו וכנגדו בקטנה מתקדשת. וברי\"ף שם הגירסא בהיפוך דצרור וזרקו כנגדו בקטנה מתגרשת בקידושי אביה והפעוטות כנגדן מתקדשת. ולפי גירסא זו ניחא דממתני' דיבמות ליכא למפשט די\"ל דמיירי בפעוטות ואם אחר הגירושין מקדשת עצמה לכשתגדיל מהני דהא היא נשתעבדה מכח תקנת נישואיה כמ\"ש הרשב\"א וכיון דהך נתינה הוי נתינת קידושין על אחר זמן מקרי הוי' ואף מדאורייתא קרי' בה ויצאה והיתה כמ\"ש הרשב\"א דע\"א תקחז\"ל דמשתעבדת הוי קידושי דאורייתא ממילא קרי' בה ויצאה והיתה אבל מברייתא פשיט שפיר דקתני קטנה מתגרשת בקידושי אביה דסתמא קתני בין יש לה אב ובין אין לה אב כמ\"ש תוספות וכיון דביש לה אב מיירי ג\"כ בקטנה של צרור וזרקו דהא יש לה הויה ע\"י אביה ה\"נ גם באין לה אב מתגרשת בקטנה של שיעור זה דצרור וזרקו דאינו מחלק בזה לענין שיעור קטנות ובזה דעדיין לא הגיעה לפעוטות ולא תקנו לה חכמים נשואים ולא נשתעבדו נכסים לא מהני הקידושין לכשתגדיל שפיר מקרי לאו בר הויה ודו\"ק:",
+                "[אות קג] <b>במשנה אסורה ליבם. </b>וצריכה חליצה. ולענין צרתה הוא מחלוקת דרבוואתא עיין במאור ובהרמב\"ן:"
+            ],
+            [
+                "[אות קד] <b>הרע\"ב ד\"ה ר\"ג. תמתין הקטנה אצלו. </b>היינו שתמתין מלבעול עד שתגדיל אבל בקטנותה אסור לבעול אע\"ג דס' אין זיקה מ\"מ מכוער הדבר כיון דבהאי ביאה לא מפטרא הגדולה. תוס' (לעיל דח\"י ע\"א):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות קה] <b>תוי\"ט ד\"ה מלמדין. לעולם יתרחק. </b>וכונס החרשת תחלה ומוציאה בגט (דלאחר שיחלוץ להקטנה תפסול עליו החרשת) והקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ אבל איפכא לא דאם יחלוץ (יכנוס) תחלה להקטנה לא יהיה תקנה להחרשת דלאו בת חליצה היא:"
+            ],
+            [
+                "[אות קו] <b>במשנה לאחר ל' יום מבקשים הימנו. </b>וא\"ת ונהימנה לדידה במגו דאי בעיא אמרה אינו יכול לבוא עלי דנאמנת כדמוכח בסוף נדרים (דף צ\"א.) וי\"ל דהא בנדרים מבואר טעם הנאמנות משום חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה והרי הכא מיירי בגט בידה וכדאוקמי בגמרא ומובא בהר\"ב. וכפי דברי בעלה שבא עליה אינו בעלה עוד וא\"כ ליכא חזקה דאינה מעיזה כו' ודהא ממנ\"פ אינו בעלה. ואדרבא כפי דבריה עדיין זקוקה לו. בתוס' ב\"ב (סוף דף ה') הקשו כן והניחו בקושיא ולא אדע מה קשיא להו וצ\"ע:",
+                "[אות קז] <b>בתוי\"ט ד\"ה יבם. שאם היה בעולמו אפי' בן יום א'. </b>בפשוטו אינו מובן דדלמא לא היה בעולמו אסור אף אחר שיגדיל והיא מותרת מיד אבל היה בעולמו יום א' היא זקוקה לו וכשיגדיל ייבמנה אבל התי\"ט קיצר בזה דבתחלה משני דמי איכא מידי דהשתא אסירא ולבתר הכי שריא ופרכינן ואימא ה\"נ (דלעולם אסורה לו) ועלה משני א\"ק כי ישבו וכו':",
+                "[אות קח] <b>בתוי\"ט ד\"ה כופין אותו. ונ\"י תירץ מפני. </b>וקשה לי הא אף אם תתפייס אסורה לו דהא היא אמרה לא נבעלתי ואסורה לו ע\"י הגט וא\"כ שויה אנפשה חד\"א ובתשובה הארכתי בזה בעזה\"י:",
+                "[אות קט] <b>בא\"ד ואפי' למאן דמפרש לה בגט סתם. </b>הדברים סתומים בביאור הסוגיא לשיטה זו אבל הדבר מפורש בחי' הריטב\"א דמיירי בגט סתם דבאמת לפי דברי היבם דבעל אותה הוי גט זה גט מעליא ונפטרה בכך וא\"צ גט אחר וכן לפי דבריה שלא נבעלה סגי לה בחליצה וא\"צ גט אחר אלא דאנן מצרפים מה שהוא נאמן ומה שהיא נאמנת ומתוך דברי שניהם יחד תהא צריכה גט דהיינו דתפסינן לדברי הבעל דנבעלה וצריכה גט ותפסינן לדבריה דזהו לא הוי גט מעליא דלדבריה גט זה רק כמו גט יבמין עיי\"ש והסברא מוקשה דהא מ\"מ ממנ\"פ מותרת בלא גט דאם נבעלה הרי גט זה גט מעליא ואם לא נבעלה סגי בחליצה וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות קי] <b>תוי\"ט ד\"ה לאחר. כמו שחשב המגיד. </b>במחכ\"ת הגדולה מעולם לא נתכוון לזה הה\"מ דא\"כ דלאחר מיתת בעלה היינו ע\"י כעס א\"כ מוכח דבחיי בעלה אף ע\"י כעס לא מקרי נתכוונה לכך דבעינן בירור גמור דנתכוונה לכך וזהו בהיפוך מדברי הה\"מ:<br><b>אבל </b>לענ\"ד גם הה\"מ מפרש דאינה פסקא בדברי רש\"י והכל א' ובדיבור א' נאמרה וגם אין שייכות בשום פנים לפרש דלאחר מיתת בעלה הוא פסקא דלא יתפרש לישנא דאלא שכתב רש\"י. אלא דס\"ל להה\"מ דמה דציין רש\"י בחיי בעלה קאי אסיפא אפי' בחיי בעלה ובעיא לומר לא דבעינן שנתכוונה לכך בבירור אלא שהיה להם כעס זה על זה דתלינן מכח זה דנתכוונה לכך:<br><b>אולם </b>המ\"ל הקשה על הה\"מ דנראה יותר דציון רש\"י קאי על בחיי בעלה דקתני ברישא עיי\"ש והיינו בהיפוך ממש דבחיי בעלה תלינן דלא נתכוונה לכך לפטור עצמה מיבם אלא תלינן דמשום כעס נדרה הנאה ולא אסקה אדעתה דיבום עיי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות קיא] <b>תוי\"ט ד\"ה אמר. מפרש בגמרא דלדבריהם. </b>דמדקאמרי לו אינו דומה האיש המגרש ולא קאמרי בהיפוך משמע לכאורה דגם ריב\"נ ס\"ל בפשיטות דאשה יוצאה בגט ומדמה ללמוד האיש מגרש מאשה מתגרשת ואלו מדקתני אח\"כ א\"ל אף זו כיוצא בה משמע דהביא ראיה דאשה מתגרשת ולריב\"נ לא ס\"ל הכי אע\"כ דלדבריה' קאמר:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות קיב] <b>במשנה כונס ואם רצה להוציא יוציא. </b>לעיל (דף ק\"י) הובא משנה זו וכ' רש\"י דכשם שכנסה ברמיזה כך מוציא ברמיזה. ותמוה לי דל\"צ לזה הא גם בקידש פקחת ונתחרשה מוציא בגט כדאיתא בריש מתני' זו ולעיל ג\"כ הא אמרי' עלה לא בפקחת ואח\"כ נתחרשה. הרי דגרושין דחרשת מוציא מידי קדושיה דפקחית וצע\"ג: (* קצת יש ליישב דרש\"י כתב זה בסברת המקשן שם ודו\"ק):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות קיג] <b>במשנה ומלחמה בעולם. </b>דוקא באמרה מת סתם אבל אמרה מת על מטתו נאמנת גמ':",
+                "[אות קיד] <b>תי\"ט ד\"ה קטטה. לא היו דברים מעולם. </b>והא דבלא\"ה כיון דמוחזקת למשקרת בפנינו מ\"מ י\"ל דלא משקרת בדבר שבסופו יתברר ויהיה חמור בסופה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות קטו] <b>במשנה חוץ מחמותה. </b>וכן כלתה וכן בכולם ששונאות זו את זו וחמותה הבאה לאחר מיכן דהיינו אם יבמתה הוא איבעיא דלא אפשיטא:",
+                "[אות קטז] <b>בהרע\"ב ד\"ה חוץ. יבמתה יראה שמא. </b>והרמב\"ם כתב אף יבמתה שהיא אחותה. וכתב הה\"מ שכן הוא בירושלמי והטעם משום לא פלוג. ואם יש להם בנים י\"ל דג\"כ א\"נ דלא פלוג או דחוששים שמא ימותו בניהם ותהיה צרתם עיין במ\"ל:",
+                "[אות קיז] <b>בהרע\"ב ד\"ה ע\"א אומר מת. מהיתרה הראשון. </b>היינו לענין דאם נשאת אחר שבא העד השני אחר שהתירוה דלא תצא אבל לכתחילה לא תנשא משום לזות שפתים:",
+                "[אות קיח] <b>תוי\"ט ד\"ה ויבמתה כו'. שמא ייבמנה בעלה. </b>דלא ניחא להו לתוס' לומר דמיירי שאותה שמעידים עליה יש לה בנים ויבמתה שמעידה אין לה בנים. ומתייראה שימות בעלה ותתייבם לבעלה של זו. דסתמא קתני אף אם גם לזו אין לה בנים וע' במ\"ל שהאריך בזה:",
+                "[אות קיט] <b>תוי\"ט ד\"ה ע\"א אומר מת. ואשמעינן הואיל והאמינה תורה. </b>דברים אלו מחוסרי הבנה לי דהחידוש הוא בפשוטו דלא נימא דכיון דהימנוה לראשון כב' אין עדים פסולים נאמנים להכחיש. ואולי לישנא הואיל ט\"ס וצ\"ל אע\"ג דהאמינה:"
+            ],
+            [
+                "[אות קכ] <b>בתוי\"ט סד\"ה אשה כו'. וסתמא כר\"מ. </b>לפ\"ז הו\"ל למפסק כר\"מ. והרא\"ש כתב דקיי\"ל כר' יוחנן דר\"מ מודה ברישא וסיפא דאשה אומרת לא מת היינו אשה דעלמא ולא צרתה. ומש\"ה קי\"ל הלכה כר\"י ור\"ש עיי\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות קכא] <b>במשנה תאכל בתרומה. </b>בתוספות מסתפקים אם רק בתרומה דרבנן או אפילו בתרומה דאורייתא:"
+            ],
+            [
+                "[אות קכב] <b>בתוי\"ט ד\"ה ואח\"כ. לב האדם לאדם. </b>וכמו כן כי היכי דהבת בעלה א\"י להעיד עליה ה\"נ אין האשה יכולה להעיד על בת בעלה:",
+                "[אות קכג] <b>בא\"ד דאמרינן לא בעלה מת. </b>משמע דאם ידעינן באמת דמת בעלה נאמנת אחר כך על חמותה דנפקעה השנאה. ובמ\"ל נסתפק בזה דבש\"ס ל\"א הכי רק לס\"ד אבל למסקנא י\"ל דבכ\"ע א\"נ עיי\"ש:",
+                "[אות קכד] <b>בא\"ד לבתר שעתא. </b>לדידן ל\"צ לזה דהא קי\"ל דטעמא דכלה אינה מעידה משום דכיון דחמותה שונאת אותה היא ג\"כ שונאת לחמותה דכמי' הפנים. וסוגיא דנקט הכי ובעי למפשט מיניה לחמותה הבאה לאחר מיכן היינו דלר\"י דס\"ל דטעמא דכלה א\"מ בחמותה משום דשונאת' דמגלית לבנה כל דעבדה ואעפ\"כ מסתמא לא פליג אמתני' דהכא דאף שבעלה במדה\"י מ\"מ חוששת על שלאח\"כ וה\"נ בחמותה הבאה לאחר מיכן ומדר\"י נשמע לרבנן אח\"כ מצאתי תה\"ל במ\"ל שכ\"כ:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות קכה] <b>תוי\"ט ד\"ה אינה. בסה\"ד כבר\"פ דלקמן. </b>אין זה מספיק דמ\"מ באומרת מת בני ואח\"כ מת בעלי אמאי נאמנת במגו דאי בעי שתקה הא גם בשתקה תתסר דניחוש שמא נולד במדה\"י דרוב נשים מתעברות ולא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואתרע רובא רק לחומרא אבל לא לקולא כדאיתא בר\"פ דלקמן. אח\"כ ראיתי דהקשה כן הרשב\"א בחידושיו ותירץ כיון דיצאת בלא בנים וחזרה בלא בנים לא יצאת מחזקה הראשונה עכ\"ל וצ\"ע:",
+                "[אות קכו] <b>תוי\"ט ד\"ה וחולצת. למתני' בגרושה. </b>אבל במתני' דקודם בכ\"ע חולצת דאף אם יבואו עדים שמת בעלה ואח\"כ מת בנה מ\"מ תהא פסולה לכהונה דהא שויה אנפשה חד\"א במה שאמרה דמת בנה קודם ולדבריה הוי חליצה מעולה כ\"כ הב\"ש וע' במ\"ל. ובב\"י בשם רי\"ו מסופק אם מהני שתדור עד\"ר שלא תנשא לכהן בכדי שתהיה חולצת:"
+            ],
+            [
+                "[אות קכז] <b>במשנה ואין האיש נאמן לומר מת אחי שייבם אשתו. </b>ע' בטור דמשמע שהוא אומר מת אחי שאייבם אשתו. והיינו דבזה לא תנשא גם אחר מיתת היבם הזה. כי תחלת עדותו אתרע אבל באמר סתם מת אחי הוא כמו עד אחד שהוא לא ייבם אותה אבל מועיל שאחר מיתתו מותרת להנשא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות קכח] <b>הרע\"ב ד\"ה האשה. וא\"ת תחלוץ. </b>היינו דתחלוץ אחר ט' אבל לחלוץ תוך ט' א\"א דשמא היא מעוברת והולד אינו מתיר עד שיצא לאויר העולם. וגם לחלוץ תוך ט' ולישא אחר ט' א\"א דשמא תפיל וחליצת מעוברת ל\"ש חליצה עמ\"ש בגליון (לעיל רפ\"ד ובמשנה י' דשם):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות קכט] <b>במשנה אין מעידים אלא עד. </b>בתשובת עבוד' הגרשוני (סי' ע\"ב) דקדק מלשון מתני' מדלא סידר רבינו הקדוש דינא דאע\"פ שיש סימנים בגופו ובכליו אחר בבא זו דאין מעידים עד ג\"י דאז הוי קאי אתרתי בבות. לדייק מזה דדוקא ברישא דליכא הכרת פנים הוא דלא מהני סימנים בגופו ובכליו אבל בזה דישנו להכרת פנים ורק חשש בעלמא שמא תפח בזה סמכינן על סימן דגופו וכליו:",
+                "[אות קל] <b>במשנה אלא עד ג' ימים. </b>מלשון זה דייק הרשב\"א דבעינן דידוע דהוא תוך ג\"י אבל בספק א\"מ אבל יש נוסחות אין מעידים אחר ג\"י משמע דבס' מעידים ובמדרש (ויקרא רבה פי\"ח) הובא משנתינו בנוסח דאין מעידים אג\"י אבל בפרשה ל\"ג וכן בבראשית רבה (פע\"ג) איתא הנוסחא אלא עד ג\"י:"
+            ],
+            [
+                "[אות קלא] <b>במשנה מן הארכובה ולמעלה. </b>עיין פ\"ד דחולין (מ\"ו) ושם כתב הרא\"ש בתירוצא קמא דלענין בין הפרקים כיון דדיוקי סתרי אהדדי אזלינן לחומרא דדינו כלמעלה עיי\"ש. וא\"כ הכא בהיפוך דאזלינן לחומרא דהוי כמו מלמטה ולא תינשא ולא הוי ב' חומרי דסתרי אהדדי כיון דאין כאן הלכה ידוע אלא דמספקא לן איזה דיוק עיקר עבדינן מספק לחומרא בכל מקום. כ\"כ הרא\"ש בתשובה (כלל כ' סי' ט\"ז):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות קלב] <b>תוי\"ט ד\"ה ונומיתי. אמרתי. </b>וכן בפסוק (עזרא ד' ה') כנמא. ופירש\"י שם כאשר נאמר:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Yevamot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Yevamot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..97da98ce4a6c65cc33b8b7d6139fe5e8214fb477
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Yevamot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,373 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Yevamot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Yevamot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>במשנה חמש עשרה נשים. </b>לדעת הפוסקים שכתבתי בגליון (פ\"א מ\"ב דסוטה). דסוטה ודאי היא וצרתה פטורים. הא דלא חשיב הכא סוטה. היינו משום דלא משכחת לה בצרת צרה: גמרא דף ג' ע\"ב:",
+                "[אות ב] <b>תוי\"ט ד\"ה ט\"ו. גזירה משום צרת. </b>היינו דצרת ממאנת אסורה ליבם משום גזירה דצרת בתו ממאנת דאסורה כיון דלא מיאנה בחיי בעלה כמ\"ש תי\"ט במשנה ב'. ואולם אף דגם רש\"י פי' כן בסוגיא (דף ג' ב') דבא למעוטי דאף דאסורה ליבום מ\"מ בעי חליצה. מ\"מ קשה לי הא להדיא מסקי' להלכה די\"ב ב' דצרת ממאנת מותרת ליבום וא\"כ בא למעט דאף דהממאנת אסורה ליבום מ\"מ צרתה מותרת וצ\"ע:",
+                "[אות ג] <b>בתוי\"ט ד\"ה פוטרות. דאלו הן עצמן. </b>כך משני רבא בסוגין (ד' ח') דערוה עצמה ל\"צ קרא וכתבו תוס' וא\"ת והא איצטריך להיכא דנשא מת ומת ואח\"כ נשא חי דלא נימא הואיל ואשתרי אשתרי. וי\"ל דרבא לית ליה דעולא וס' דביאה במקצת ל\"ש ביאה. ובטורי אבן (מגילה דף ג') ד\"ה ולאחותו כ' לדחות דברי תוספות דמשמעות הסוגיא בזבחים (דף ל\"ב) דרבא ס\"ל דביאה במקצת ש\"ב אלא דמעיקרא ליתא לקושית תוספות דהא להדיא מבואר בזבחים שם דרבא ס\"ל דבהיתירא לא אמרינן הואיל והותרה הותרה. ולענ\"ד במחכ\"ת אין אלו אלא דברי תימה דאם יסבור רבא דביאה במקצת ש\"ב יקשה קושית הש\"ס אההיא דמצורע שראה קרי הא עשה שיש בו כרת הוא ושינוי' דעולא הואיל והותרה ליתא לרבא דבמצורע דהיתירא הא ל\"א הואיל והותרה. ומוכח ודאי דרבא ס\"ל ל\"ש ביאה. וקושייתו על קושית תוס' דלהדיא ס\"ל לרבא דבהיתירא ל\"א הואיל והותרה. אינו מבואר שם להדיא כן אלא דעל מה דאמר אביי דדוקא בהיתירא אמרינן הואיל והותרה אבל בדיחוי ל\"א הואיל ונדחה ועל זה אמר רבא דאיפכא מסתברא היינו דאדרבה אם יש מקום לחלק היה הסברא בהיפוך ולומר כיון דאפילו בהיתירא אמרינן הואיל והותרה כ\"ש בדיחוי דיותר מסתבר לומר הואיל ונדחה מלומר הואיל והותרה. ולתירוצם דרבא לית ליה דעולא י\"ל באמת דמה\"ט הוא דרבא ס\"ל לקושטא דמלתא דבהיתירא ל\"א הואיל והותרה ועל קושית הש\"ס יסבור דבאמת ביאה במקצת לש\"ב וא\"כ אין בתוספות שפת יתר דעכ\"פ צ\"ל דלית ליה דעולא דהא גם לדעת הט\"א צ\"ל כן וגם צ\"ל דרבא ס\"ל דביאה במקצת ל\"ש ביאה וכנ\"ל.",
+                "[אות ד] <b>בתוי\"ט ד\"ה חמותו. שמת בעלה. רש\"י. </b>הא דלא נקט רש\"י בפשוטו שנשא בת אחיו ומתה ואח\"כ מת אחיו היינו כיון דיש פלוגתא בזה ביבמות (דף צ\"ד ב') דרע\"ק ס' דחמותו לאחר מיתת בתה אינה בשריפה וברש\"י (סנהדרין דף ע\"ו) דחמותו כזאת ליתא רק בארור שוכב עם חותנתו. משמע דאפילו כרת ליכא לרע\"ק רק איסורא בעלמא (ודלא כתוספות ביבמות דצ\"ד) א\"כ אינה בכלל ערוה מש\"ה נקט רש\"י דאחיו נשא חמותו דתיתי לכ\"ע:",
+                "[אות ה] <b>במשנה ואשת אחיו מאמו. </b>הא דלא חשיב ג\"כ אשת אחיו מאביו. והיינו בגוונא דמתניתין דלקמן (פ\"ג מ\"ט) דכשמת אחיו נפלה לפניו אחות אשתו ואח\"כ מתה אשתו דתו לא אסירא משום אחות אשתו ואעפ\"כ אסורה לו כיון דנאסרה עליו שעה א' וא\"כ אסורה לו רק משום אשת אח מאביו ואח\"כ נשאה אחיו ומת דפוטרת צרתה. צ\"ל כיון דמכח אחות אשתו אסירא בכלל אחות אשה היא. תוס' (ד' ל\"ב ע\"א) ד\"ה לא פקע. וקשה לי דלמאי צריך קרא לצרת צרתה הא הצרה הנפטרת בלא יבום נשארה לו באיסור אשת אחיו מאביו והיא עצמה ערוה וממילא צרת צרתה היא צרת ערוה דאשת אחיו מאביו וצ\"ע ורש\"י כתב כך ממש (בדף ח' ע\"ב) ד\"ה א\"כ וכו' דלרבי דלא דריש לצרור דמ\"מ צרת צרתה ידעינן כמו דידעינן צרת ערוה מן הקרא ולקחה דבעינן דאי בעיא נסיב האי ואי בעי נסיב האי. א\"כ ממילא כשנפלה לו צרת ערוה מאחיו ונדחית ממנו נאסרת עליו עולמית משום אשת אח וכשנתייבמה לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת וחזרה ונפלה לפני זה קרינן בזה ולקחה דאי בעי האי נסיב עיי\"ש אם כן גם לרבנן נימא הכי כיון דצרת ערוה נדחית ממנו נאסרה עליו משום אשת אח וכשנתייבמה לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת וחזרה ונפלה לפניו היא אסורה לו משום אשת אח וממילא צרתה היא צרת ערוה ממש וכנ\"ל:",
+                "[אות ו] <b>בהרע\"ב ד\"ה ואשת אחיו שלא היה בעולמו. שנא' כי ישבו. </b>בתוס' (דף י\"ז ב') הקשו דלמ\"ל קרא תיפוק ליה מדכתיב דרכיה דרכי נועם ומה\"ט עבדי' מתים כחיים בפרק יש מותרות. ואר\"י דאצטריך להיכא דחמותה מעוברת דהוי שפיר דרכי נועם ותמתין שמא תלד זכר ותהא זקוקה לו עכ\"ל ולכאורה היה נראה על קושית תוס' דשאני בההיא דמתים כחיים דנדחית מביתו לגמרי דבעוד דהם חיים אינה זקוקה ליבום ותנשא לעלמא ואח\"כ כשימותו תהיה זקוקה להם זהו לא הוי ד\"נ אבל הכא דאצטריך קרא להיכא דלא אדחייא מהאי ביתא דיש עוד אחין דזקוקה להם ולא תנשא לעלמא. ואף לפי תירוצם הב' בריש מכילתין ד\"ה ואחות אשתו דמוכח בלא אדחייא לא מקרי ד\"נ היינו כמ\"ש תוס' שם דאין זה ד\"נ אם תזקק לזה שנפטרה ממנו אבל הכא שאינה זקוקה למי שנפטרה ממנו אלא דבתחלה לא היה בעולם אבל לא נפטרה ממנו. ועל תירוצם יש לעיין הא בחמות' מעוברת מותרת להנשא וא\"צ להמתין דהוי רוב להתיר מחצה נקיבות ומיעוט מפילות וא\"כ שוב שייך ביה דרכי נועם:",
+                "[אות ז] <b>בהרע\"ב ד\"ה וכולן אם מתו. שמקחה מק\"ט. </b>בתוס' הקשו דא\"כ אמאי ס\"ל לר\"מ דקטנה לא מתייבמת דחיישינן למיעוטא דהיא איילונות הא אם היא איילונית ג\"כ שרי' ליה דאינה אשת אחיו ואור\"ת דההיא בקבלה עליו. וק' לי מסוגיא דיבמות (דף ס\"א ע\"ב) דדייקי' דר\"א ע\"כ ל\"ס כר\"מ דחיישי' למיעוטא מדקתני רא\"א קטנה מתייבמת ואינה חולצת. ומאי ראיה דלמא הברייתא מיירי בסתם ומש\"ה מתייבמת מכח ממנ\"פ הנ\"ל דאם היא איילונית אינה אשת אחיו וצ\"ע:",
+                "[אות ח] <b>בהרע\"ב ד\"ה ואי אתה. שאין אדם נושא אנוסת אביו. </b>אף דמ\"מ משכחת לה בעבר ונשא (דהא ס\"ל למתני' דקידושי' תופסים בחייבי לאוין אף דשאר כמ\"ש בגליון במשנה ג') דאי לא קתני. גמרא (ד' י' ע\"א):",
+                "[אות ט] <b>תוי\"ט ד\"ה או שנמצאו. משום דלישנא דנמצאו. </b>זה מספיק ליישב דברי רש\"י דרגיל לפרש כפי הס\"ד דבזה מתפרש ומובן יותר השקל' וטריא כמ\"ש תי\"ט (פ\"כ דפיאה) (ובנ\"י כתב והרשב\"א תמה על פירש\"י וכו' ובאמת ליכא קושיא כ\"כ די\"ל כנ\"ל) אבל על הרע\"ב אינו מספיק דצריך לפרש כפי המסקנא. גם תמוה לי על רש\"י ביבמות (דף צ\"א ב') ד\"ה והלכה צרתה וכו' ואין ביאתה פוטרת צרתה וכו' פרט לאיילונית מלשון זה מבואר דנקט לה אליבא דרבא דאפילו בהכיר בה אינה פוטרת צרתה דאילו לר\"א דדוקא בלא הכיר ומשום מקח טעות ל\"צ ללימוד מהקרא דהא מדין מק\"ט הוא ואינה אשת אחיו. ושם בדיבור של אחריו בד\"ה הלכו צרות כתב רש\"י דאיילונית מק\"ט הוא והיינו כר\"א וצע\"ג ועמ\"ש בעזה\"י בתשובה (סימן ע\"ה):"
+            ],
+            [
+                "[אות י] <b>בתוי\"ט ד\"ה ולא. בסוף הדיבור. דלמא אתי למשרי. </b>ואף דגם לקמן (פי\"ג מ\"ז) נראית בשעת נפילה כצרת בתו מ\"מ כיון שממאנת בבעלה חי נראה יותר שעוקרת לנשואים הראשונים. משא\"כ הכא שבעלה מת אינו דומה כ\"כ עוקר' נשואים הראשוני' מעיקרא. תוס' (דכ\"ט) ד\"ה אי כר\"א. ודוקא ביוצאת במיאון אבל בנמצאת איילונית אף דנמצאת אחר מיתת הבעל לא אמרינן דנראה כצרת בתו בשעת נפילה דלא מחסר מעשה וגם יש לה קול וידוע שלא היתה צרת בתו משא\"כ במיאון דבשעת מיתה היה מחוסר מעשה מיאון וגם לית ליה קול. תוספות (די\"ב א') ד\"ה תני שהיו:"
+            ],
+            [
+                "[אות יא] <b>הרע\"ב ד\"ה אמו. שאנוסת אביו. </b>והא דלא קתני סתם אנוסת אביו היינו דבזה אף אם היה במציאו' שנשואה לאחיו מ\"מ לא היתה פוטרת צרתה דהרי היא חייבי לאוין ומוכח מזה דס\"ל למתני' דאף בח\"ל דשאר קידושים תופסים דלמ\"ד א\"ק תופסים הוי כמו ערוה גמורה ופוטרת צרתה. תוס' (ד\"י א') ד\"ה לר\"י נמי:"
+            ],
+            [
+                "[אות יב] <b>הרע\"ב ד\"ה ב\"ש מתירים. דלית להו הך דרשה דלצרור. </b>תמוה לי הא בסוגיא (דף י\"ג) אמרי' מ\"ט דב\"ש דכתיב לא תהיה אשת המת החוצה מכלל דאיכא פנימית ואמר רחמנא לא תהיה. ובתוס' הקשו דמאי קבעי ליה מ\"ט דב\"ש דלמא מוקי ב\"ש קרא דלצרור לכדר\"ש וקרא דעליה לכדרבי ותירצו משום דמסתבר יותר לדרוש לצרור לענין צרתה עכ\"פ הרי חזינן דהגמרא ס\"ל דלב\"ש יש קרא להתיר צרת ערוה וצ\"ע. ובלשון תוס' הנ\"ל תמוה לי דנקטו בקושייתם בדרך דלמא דריש לצרור כר\"ש אמאי לא האלימו קושייתם ביותר דהא גם לפי האמת דס\"ל לב\"ש דצרת ערוה מותרת יהיה מאיזה הטעם שיהיה מוכח דלצרור כר\"ש ועליה כר' א\"כ מאי פרכינן מ\"ט דב\"ש וצ\"ע ובאמת תמוה לי כיון דע\"כ ב\"ש ס\"ל דלצרור לכדר\"ש והיינו בנפלו לפניו ב' אחיות מב' אחים כיון דנעשו צרות זו לזו בזיקה לא יהיה לו לקוחים אפילו באחת מהן והא במסכתין (במשנה ה' פ\"ג) שלשה אחים שנים מהם נשואים שתי אחיות וכו' בש\"א אשתו עמו והלה תצא משום אחות אשה ומשמע בסוגיא דשם (דף כ\"ט) דזהו משום דס\"ל לב\"ש דמאמר קונה לדחות לצרה לגמרי. א\"כ משמע דבלאו מאמר או אם מאמר היה דוחה ומשייר היתה צרתה אסורה להנשא קודם שכנסה היבם לבעלת המאמר והא בלאו מאמר ג\"כ מותרת מקרא דלצרור כר\"ש. ואתי המאמר רק להתיר אשתו ולא לדחות צרת' וצ\"ע. והנה לפי שינויא דרבא בסוגי' (די\"ג ב') דטעמא דב\"ש דמתירים צרת ערוה משום דאם נשא חי ואח\"כ נשא מת לא אתי אשת אח וחל על אחות אשתו והוי כצרת ערוה שלא במקום מצוה ואם נשא מת ואח\"כ נשא חי לא אתי אחות אשה וחייל על אשת אחיו ואינה צרת ערוה. ולפ\"ז היה הדין דאם ב' האחים קדשו לב' האחיות בב\"א כגון דאביהם קיבל קידושים מהן בב\"א וקידש להם בנותיו או דעשאו שליח לקבלה באמת פוטרת צרתה ואף דדוחק לומר כן דהא מתני' סתמא קתני דב\"ש מתירים צרת ערוה. מ\"מ הא ע\"כ טעמא דרבא היכי דאתו בב\"א מודו ב\"ש ושבקיה למתני' דדחיק ומוקי אנפשיה דלאו בכל גווני מיירי וא\"כ י\"ל דלב\"ש אתי לצרור לפטור צרתה בכה\"ג:",
+                "[אות יג] <b>בהרע\"ב ד\"ה וב\"ה פוסלים. בסופו. אסורה לכהן. </b>וכן נפסלות מתרומה דבי נשא ע' לקמן (ספ\"ג) ובמ\"ש בגליון (בפרק י' משנה א') בתי\"ט ד\"ה מן המעשר:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות יד] <b>הרע\"ב ד\"ה מיבם. ולאו אעשה בה מאמר. </b>ובעשה בה מאמר ואח\"כ נולד ס\"ל לר\"ש דמיבם או חולץ להשנייה והראשונה פטורה בממנ\"פ דאם מאמר קונה קנין גמור שניהם מותרות דהוי ככנס ואח\"כ נולד ואם מאמר אינו קונה לא הוי צרת ערוה. ואם נולד קודם המאמר גם לר\"ש השנייה חולצת ולא מתייבמת דשמא מאמר קונה והוי צרת ערוה:"
+            ],
+            [
+                "[אות טו] <b>הרע\"ב ד\"ה לא חולצת. ובן אין לו פרט. </b>בסוגיא (דכ\"ד א') איתא ולא ימחה פרט לסריס ששמו מחוי וכן הוא בפירש\"י במתני' (דע\"ט ב'):"
+            ],
+            [
+                "[אות טז] <b>בתוי\"ט ד\"ה אלמנה. גזירה ביאה ראשונה אטו. </b>ואף באלמנה מן הנשואים דהוי עשה ול\"ת ומדינא לא תתייבם דאין עשה דוחה לל\"ת ועשה מ\"מ צריכה חליצה. גמרא. ונפקא לן מקרא דועלתה יבמתו. דיבמתו מיותר ובא ללמדנו דיש לך יבמה שאינה עולה ליבום ולא שייך גבה רישא דקרא אם לא יחפוץ. מ\"מ ועלתה יבמתו לחליצה. תוס' (דף כ' ע\"ב) והובא בתוי\"ט לקמן (פ\"ד מ\"י):",
+                "[אות יז] <b>בא\"ד לפי המסקנא א\"צ. </b>היינו דהטעם דאפילו ליבום עולה מדאורייתא דעשה דוחה לל\"ת אמנם באמת אף לס\"ד אין זה הטעם דלא ילפינן מאחות אשה דמ\"מ יקשה כיון דא\"ע ליבום אמאי צריכה חליצה וגם אמאי א\"ע ליבום ליתי עשה ולדחי ל\"ת אלא הטעם דילפינן מקרא דועלתה יבמתו דיבמתו מיותר ואת לאתויי חייבי לאוי לומר דא\"ע ליבום ועולה לחליצה (וזהו הטעם במסקנא בחייבי עשה וכן באלמנה מן הנשואים לכ\"ג) ודברי רש\"י והרע\"ב תמוהים. וברש\"י (דף פ\"ד א') ד\"ה והא כולה פרקין וכו' נקט לטעם בח\"ל דכתיב ועלתה יבמתו וכו' ותמוה לי דנקט כפי ס\"ד דהש\"ס והא למסקנא הטעם בח\"ל דגזרי' ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה וצריך עיון:"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>במשנה מן השפחה ומן הנכרית. </b>ותנן נמי (בפ\"ג דקדושין משנה י\"ב) דולד שפחה ונכרית כמותה מיהו כתב התוס' במסכתי' (דף ט\"ז ע\"ב) ד\"ה נכרי שקידש דהני מתני' סברי דכותי ועבד הבא על ב\"י הולד כשר וה\"ה איפכא. אבל לר\"ע דהולד ממזר מכותי ועבד. ה\"ה הבא על שפחה ונכרית. וזהו טעמא דר' אסי דנכרי שקידש בזה\"ז חוששים לקדושין דס' כר\"ע. ותמהני איך חולק ר\"א על הני מתני' בזה היסוד דמתלי תלי בזה דאם נכרי הבא על ב\"י הולד ממזר ה\"ה בהיפוך בישראל שבא על הנכרית והא מפורש איתא לקמן (פ\"ז מ\"ה) כיצד בת ישראל לכהן וכו' ונכבש על השפחה וילדה הימנו בן ה\"ז עבד כו' והלכה הבת ונשאת לעבד או לכותי וילדה הימנו בן ה\"ז ממזר. הרי דאם האב נכרי והאם ישראלית הולד ממזר. ובהיפוך הולד עבד ואח\"ז מצאתי שהק' כן בשער המלך:",
+                "[אות כ] <b>בהרע\"ב ד\"ה אח מ\"מ. אפי' ממזר. </b>בהרי\"ף והרא\"ש איתא ושמעינן מינה דחייבי לאוין מדאורייתא בני יבום נינהו וכו' כוונת דבריהם מדנקט זוקק ליבום הרי דמדאורייתא עולה ליבום ומה דקתני במתני' ד' חולצים ולא מייבמים ע\"כ דהיינו מדרבנן. וק' לי דלפ\"ז יקשה לס\"ד דסוגיא (דף כ') דמדאורייתא לא מייבמים איך קתני הכא זוקק ליבום, אלא ע\"כ דליכא ראיה מהכא דעיקר חידושא דמתני' דהכא דאח פסול מקרי אח ולא ממעטינן מגז\"ש דאחוה אחוה מבני יעקב ומשכחת לה יבום במותרת לו כגון שהיא גיורת או שהיא ג\"כ ממזרת וצ\"ע:",
+                "[אות כא] <b>תוי\"ט ד\"ה מי שיש. וטעמא מאי הואיל. </b>היינו דלא נימא למילף אחוה אחוה מבני יעקב (כמ\"ש התי\"ט (רפ\"א) ד\"ה אחותו מאמו) דדוקא כשירים ולא פסולים לזה אמרינן דמסתבר הואיל והוא בנו וכו' והא דל\"א בהיפוך דמגז\"ש דאחוה אחוה נמעט פסולים ומדאינם זוקקים ליבום ה\"נ אינם פוטרים היינו דילפי' מקרא ובן אין לו עיין עליו כמ\"ש התוי\"ט ד\"ה פוטר אשת אביו. גמרא ותוס':",
+                "[אות יט] <b>במשנה מי שיש לו בן. </b>כתב המרדכי וז\"ל כ' המיימוני (פ\"ג מהל' יבום) מי שזינה עם אשה וכו' ונתעברה ואמרה זה העובר ממנו הוא אע\"פ שהוא מודה הר\"ז ספק לענין יבום דכשם שזינתה עמו כך זינתה עם אחר וחולצת ולא מתייבמת. וצ\"ל דמתני' דהכא איירי שהיו שניה' חבושים בבית האסורים וכן משמע ס\"פ אלמנה לכ\"ג עכ\"ל ולכאורה קשה דא\"כ אדדייק רבא ס\"פ אלמנה ממתני' דהתם ילדה תאכל בתרומה דנימא מדאפקרה אמאי לא דייק ממוקדם ממתני' דהכא. והי' נ\"ל דבמתני' דהכא י\"ל דמיירי בנאנס' שהיא אינה מופקרת כלל ול\"א לגבה מדאפקרה אבל במתני' דהתם דקתני האונס והמפתה וכו' ילדה תאכל דמשמע דזהו קאי על המפתה. ואולם הה\"מ (בפ\"ג מיבום) כ' על דברי הרמב\"ם הנ\"ל אבל בנו מאנוסתו או מפותתו א\"י אם הוא זה בבירור וכו' משמע דס\"ל דגם באנוסה חיישי' שזינתה גם עם אחר. ולענ\"ד הסברא קשה מאד דאיך שייך גבה מדאפקרה וצל\"ע אח\"ז ראיתי בספר פנים יפות על התורה (להגאון בעל הספר כתובה (פ' כי תצא)) בפסוק כי תהיין נקט בפשיטות דבאנוסה ל\"ש לומר מדאפקרה עיי\"ש. והנה בידעי' שאנס (או פיתה) אותה. והבן הנולד לה נשא אשה ומת בלא בנים י\"ל דאסורה לעלמא דשמא הוא הפקיר עצמו וזינה עם אחרות ויש לו בנים מהם וזקוקה להם. ובזה י\"ל דמ\"מ הוי ס\"ס מחצה נקיבות ומיעוט מפילות. אלא דנ\"מ באנס או פיתה אחת ולא ילדה והוא מת בלא בנים י\"ל דאחיו א\"י לייבמה דדלמא זינה גם עם אחרות ויש לו בנים מהם וצ\"ע לדינא:",
+                "[אות כב] <b>במשנה מן השפחה. </b>ואינו חייב על אביו ולא על אמו. וכן גר שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אינו חייב על הכאה וקללה דאביו. וכשם שאינו חייב על אביו כך אינו חייב על אמו שנאמר ומקלל אביו ואמו את שהוא חייב על אביו חייב על אמו וזה שא\"ח על אביו א\"ח על אמו רמב\"ם (פ\"ה הלכה ט' וי' מהל' ממרים):"
+            ],
+            [
+                "[אות כג] <b>במשנה נותן גט לזו וגט לזו. </b>בסוגיא אמרינן מאי קמ\"ל סיפא אצטריך ליה מת וכו' היו לו שנים אחד חולץ ואחד מייבם דוקא מיחלץ והדר יבומי אבל יבומי ברישא לא דפגע באחות זקוקתו. וכתב רש\"י אבל יבומי חד ברישא והדר מיחלץ שני לאידך וכו' לא זכיתי להבין דהא אחר יבום דהראשון השני מייבם בהיתר כמו דמותר לייבם אחר חליצת הראשון וא\"כ אם הראשון מותר לייבמה הדין דשניהם מייבמים והו\"ל למנקט אבל יבומי שניהם לא וצ\"ע:",
+                "[אות כד] <b>במשנה קדמו וכנסו אין מוציאין מידם. </b>ומדלא קתני גם ברישא דאם חלץ לא' וכנס לא' דלא יוציא משמע דאפי' דיעבד יוציא מספיקא דדלמא כנס אחות חלוצתו אע\"ג דהוי ספיקא דרבנן מ\"מ כיון דגזרו חז\"ל אחות חלוצתו אטו אחות גרושתו אלמוה לגזרתם להוציא אפי' מספק ואפי' דיעבד. נ\"י:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כה] <b>במשנה הרגנוהו לא ישא. </b>בתוס' בכתובות (דף כ\"ב ב') אההיא דמוקמינן שם בנישאת לא' מעדיה הקשו מהכא דבהרגנוהו לא ישא את אשתו ותירצו דבתרי ל\"ח לעיניו נתן בה והרגנוהו היינו שא' אומר הרגתיו עם רבים. קשה לי איך ס\"ד לומר דב' מעידים כך נהי דאמרי' גם בב' שמא עיניו נתן בה והתם בתרי ותרי הי' הקושיא דבנשאת לא' מעידיה ניחוש דעיניו נתן בה ומסלקי' עדותו ואסורה משום ב' האומרים לא מת. מ\"מ הכא אמאי לא ישא דל עדותו לגמרי היה מותר בה ע\"י עדות השני דהא ע\"א נאמן לומר מת בעלה. והנלע\"ד כיון דהיתירא עפ\"י ע\"א הוא משום חזקה דדייקא ומנסבא א\"כ י\"ל דוקא בע\"א דדייקא טובא וחוששת דלמא העד משקר אבל בב' עדים (אף לר\"ש וכן קי\"ל) דמ\"מ בבא בעלה תצא מזה ומזה ואיכא חומר כסופה מ\"מ י\"ל דלא דייקא כ\"כ הרבה דסומכת על העדים וא\"כ י\"ל בהרגנוהו וכיון דשנים מעידים מגרע גרע דהיא לא דייקא כ\"כ ולא ניתן הדין להתירה עפ\"י ע\"א וכיון דאנן חיישינן לעיניו נתן בה ונשאר ההיתר רק עפ\"י ע\"א דהיינו העד השני וכיון דהיא סבורה דיש ב' עדים לא דייקא כ\"כ ואין מתירים עפ\"י עד אחד:",
+                "[אות כו] <b>הרע\"ב ד\"ה רי\"א. דקי\"ל אין אדם מע\"ר. </b>היינו דלא נימא כיון דרשע דאורייתא פסול לעדות אשה נימא כיון דפוסל עצמו לעדות א\"נ להעיד על מיתת בעלה ולא היה מהני לומר דפלגינן דיבוריה דמ\"מ כיון דעשה עצמו רשע אינו כשר להעיד דנהרג בעלה לזה אמרי' דא\"א מע\"ר היינו דאינו פסול ע\"י עצמו דאדם קרוב א\"ע דכמו דאינו נפסל ע\"י קרובו ה\"נ אינו נפסל ע\"י עצמו ונשאר כשר לכל עדיות שבעולם. אלא דמ\"מ ממנ\"פ אם נאמין לעדותו הוא ודאי רשע ופסול להעיד. לזה אמרי' דפלגי' דיבוריה ומהימן להעיד שנהרג בעלה והוא נשאר כשר דא\"נ ע\"י עצמו. ומבואר בסוגיין דלמ\"ד גזלן דאורייתא כשר לעדות אשה ל\"צ לפלגי' דיבוריה ומהימן בכל דבורו שהוא הרגו דאף דהוא רשע הא כשר להעיד לעדות אשה. ול\"א דאין מקבלים דבריו כלל היכא דבאותו דיבור אומר על עצמו שהוא רשע. ואולם קשה לי מההיא דכתובות (דף יז ב') דבכת\"י הוא אבל אנוסים היינו דנאמנים ל\"ש אלא באנוסים מחמת נפשות אבל מחמת ממון א\"נ דאין אדם מע\"ר. והא דל\"א בלא\"ה דבממנ\"פ דאם האמת כדבריהם הם רשעים וא\"נ להעיד דהא התם ל\"א פלגי' דיבוריה צ\"ל דהתם מה בכך שא\"נ מדין עדים מ\"מ היו נאמנים במגו דאין זה כת\"י לזה צ\"ל דאא\"מ ע\"ר ומה\"ט ניחא דבתחלת הסוגיא בל\"ק דרמב\"ח אמר אסיפא בכתב ידם יוצא ממ\"א דא\"נ ל\"ש אלא באנוסים מחמת ממון לא נזכר שם טעמא דא\"א משים עצמו רשע [ורש\"י הוא דפירש כך] והיינו דבסיפא דליכא מגו וצריכים לדון מדין עדות דמעידים דהשטר פסול בזה הוא באמת מטעם ממנ\"פ (דאם כדבריו הם פסולים וא\"נ להעיד) ולפי הנ\"ל קשה כיון דראוי להאמין מדין מגו מה בכך דאין אדם מע\"ר הא מטעם זה לא דחינן דבריו כמו בהרגתיו דאם גזלן דאורייתא כשר לעדות אשה מקבלים דבריו דהוא הרגו ומהימן וכנ\"ל. וכמו כן ק' לי בנ\"י (ב\"ב פ\"ח דף רי\"ב) דכ' דבההיא דנאמן לומר בני זה בן גרושה דהיינו באומר שבא עלי' בשוגג אבל במזיד לאו כל מיניה לשוי' נפשיה רשע. וע\"כ צ\"ל הא דלא נקט הטעם במנ\"פ דאם כדבריו הוא רשע וא\"נ להעיד שבנו הוא פסול הינו דגם אביו רשע נאמן להעיד על בנו (ובפרט הזה אני מסופק אם נאמנותו דאב רק כמו ב' עדים בכה\"ת ואם הוא רשע א\"נ או דבכל ענין הימני' רחמנא לאב וכן לענין נאמנות האב שקידש את בתו אם הוא רשע) וא\"כ עדיין מה בכך דא\"א מע\"ר הא מ\"מ לא מסלקינן דיבוריה ודמי ממש להרגתיו למ\"ד דגזלן דאורייתא נאמן לעדות אשה דאף אם לא פלגי' דיבורי' נאמן וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות כז] <b>הרע\"ב ד\"ה בנדר. ובאת לחכם להתיר. </b>מזה מוכח דאף נדרים שיכול הבעל להפר ולא הפר יכול החכם להתיר לה דלא כההיא דספרי שהביא המרדכי פרק השולח. תה\"ד (סי' רע\"ט): ",
+                "[אות כח] <b>בהרע\"ב ד\"ה וכולן מותרות. וכל הני דאמרי'. </b>מדברי התוס' בסוגיין משמע דקאי רק על החכם שאסר דבזה אפי' לפי החשד מותרת לו מדאורייתא משא\"כ בעד המעיד שמת בעלה דלפי החשד אסורה לו מדאורייתא, בזה הדין דיוציא. אבל הנ\"י כתב כרש\"י והרע\"ב דבכל הנך דמתני' אם כנס לא יוציא חוץ מהנטען על א\"א:",
+                "[אות כט] <b>תוי\"ט ד\"ה וכולן מותרות. צריכין למימר בהיא אומרת. </b>במחכ\"ת רבינו הגדול דברים אלו אין להם שחר דהתם בכתובות מיירי בתרי ותרי דקיימא באשם תלוי בעי' שתאמר ברי לי ובעי' ג\"כ דניסת לאחד מעידיה דגם הוא יאמר ברי אבל הכא בע\"א אומר שמת בעלה שהאמינו אותו חז\"ל כתרי פשיטא דבכל ענין מותרת:",
+                "[אות ל] <b>בא\"ד משא\"כ בכולהו. ואפי' בעד המשיאה. </b>ר\"ל דלא מיבעי באינך דאפי' לפי החשדא דעשה כן משום דעיניו נתן בה מ\"מ עתה היא מותרת לו אלא אפי' בעד המעיד דלפי החשש דעיניו נתן בה ומעיד בשקר אסורה לו מ\"מ לא תצא וכמ\"ש לעיל. ומ\"מ לישנא דהתי\"ט דאיתתא דייקא ומנסבא. לשון זה הוא אריכות למותר דזהו טעם להיסוד נאמנות דע\"א והכא עיקר מה דבאנו לחלק דבנטען באמת אסורה לו אבל הכא דע\"א נאמן יהיה מאיזה טעם שיהיה והוי רק חשש בעלמא דשמא עיניו נתן בה. בזה משום חשש בעלמא לא אמרינן דתצא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לא] <b>תוי\"ט ד\"ה רא\"א. ופירש\"י דליכא אלא ספק פגע באחות זקוקה. </b>לשון זה אינו מדוקדק דהא ודאי אינה אחות זקוקתו דהא מאחותה פקע הזיקה ע\"י שכנסה הראשון אלא דהוי ספק שמא פגע ביבמה שנאסרה עליו בשעת נפילה משום אחות זקוקתו. ובאמת אין זה מלשון רש\"י אלא דרש\"י כ' וז\"ל דהכי אמרינן קדמו וכנסו אין מוציאין מידם משום דליכא אלא ספק פגע באחות זקוקה והא נמי לשני ספק הוא עכ\"ל והיינו דמדמין כמו בספק פגע באחות זקוקתו אין מוציאין ה\"נ בס' דפגע ביבמה שנאסרה בשעת נפילה משום אחות זקוקתו ואף דרש\"י כתב לעיל בההיא דפרק כיצד (דף כ\"ג ע\"ב) דקדמו וכנסו אין מוציאין דאין כאן אלא ספק דפגע באחות זקוקתו ואי נמי הוי איפכא דקמא פגע באחות זקוקה כיון דבא שני ויבמה פקע זיקתה מאחיו והותרה לו אשתו ואיסורא דעבד עבד עכ\"ל וא\"כ אין ראיה משם דעל ספק אין מוציאין דהא התם עתה ודאי בהיתר היא אצלו משא\"כ היכא דעדיין הוא בספק איסור דאם זו היא היבמה שנאסרה בשעת נפילה עדיין היא אצלו באיסור זה. צ\"ל דרש\"י ס\"ל כתו' שכתבו לעיל (דף כ\"ג ב') דאם ידעי' בודאי דפגע באחות זקוקתו אף דאחר כך פקע הזיקה צריך להוציאה כיון דכנסה בביאה באיסור אלא דבספק מקילים. ועדיין אין מיושב כ\"צ דהא לפ\"ז צריכים לפרש מ\"ש רש\"י וא\"נ הוי איפכא היינו כיון דאפילו הוי איפכא אין כאן עוד איסור אחות זקוקה אלא דהיינו קונסי' אותו להוציאה כיון דעבד איסורא בזה בספק מקילי' וא\"כ עדיין לא דמי ההיא דהכא לדהתם דהכא הוי עדיין ספק איסור בעצמותו. וכיון דרש\"י הוצרך להסביר ואפי' אי עביד איפכא משמע דמטעם ספק לחוד לא מקילי' ואלו הכא כתב רש\"י דילפינן משם לספק איסור ממש וצע\"ג:",
+                "[אות לב] <b>בא\"ד ואי קדים וחליץ א' מהאחין לאחרונה. </b>אבל קדים ונשא השנייה באיסור לא הותרה הראשונה לכתחלה אא\"כ כנסה הוא דלא יוציא. כך דקדק הב\"ש מלשון הפוסקים:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לג] <b>תוי\"ט ד\"ה היתה. אבל הכא דליכא שני דקמוכח. </b>אע\"ג דבההיא דלעיל (פ\"ב מ\"ג) ג\"כ ליכא שני דמוכח. מ\"מ התם איכא ערוה דקמוכח שאינה חולצת ולא מתייבמת אבל הכא שתיהן מתייבמות וליכא הוכחה. תוס' (דף כ\"ח ד\"ה אבל):"
+            ],
+            [
+                "[אות לד] <b>תוי\"ט ד\"ה או. לשני אחין מבתו. </b>לחנם כתם כן התוי\"ט דבלא\"ה לא מצי למנקט בתו דאסורה לו בעצמותה. וזה דינא דסיפא היתה אחת מהן אסורה עליו איסור ערוה:",
+                "[אות לה] <b>בתוי\"ט ד\"ה איסור מצוה. ולא אתי למשרי א\"ז דעלמא. </b>ט\"ס הוא וצ\"ל ולא אתי למשרי אחותה בלא חליצה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לו] <b>במשנה נכרית חולצת. </b>מהרש\"א הקשה הא בלאו אחות אשה ג\"כ היה הדין דחולצת ולא מתייבמת כיון דזקוקה מכח שניהם כדאיתא בפרקין (משנה ט'):",
+                "[אות לז] <b>תוי\"ט ד\"ה עשה בה מאמר. וי\"ל דאי לאו משנה יתירה. </b>וסיימו תוס' (דף י\"ח.) ורב דאמר אין זיקה סבר דמסברא ה\"א דיש זיקה ואי לאו משנה יתירא ה\"א דנקט עשה בה מאמר לאפוקי מב\"ש עכ\"ל מזה תמוה לי על דברי תוס' בשמעתין דעלה מתני' דהכא אמרי' אר\"נ זאת אומרת אין זיקה וכתב תוס' תימא שלא דקדק כן ר\"נ על מתני' דריש כיצד עכ\"ל. והא בפשוטו ניחא דממתניתין דלעיל י\"ל דה\"ה בלא מאמר ונקט מאמר לאפוקי מב\"ש אבל הכא דייק ממשנה יתירא דבא לומר דדוקא מאמר אבל בלא מאמר מתייבמת דאין זיקה:"
+            ],
+            [
+                "[אות לח] <b>תוי\"ט ד\"ה גירש אחד. בסה\"ד אפי' ט\"ס הוא. </b>וכ\"כ בדרישה אבל המהרש\"א כ' דמ\"ש הטור אבל אם כנס היינו דין אחר דאם כנס נכרית לא נפלה מעולם ליבום. ולזה כוון ג\"כ הב\"ש (סימן קע\"ה סק\"ח):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לט] <b>במשנה שמא מעוברות. </b>אע\"ג דאין אשה מתעברת בביאה ראשונה הכא מיירי בבעלו ושנו. גמרא:",
+                "[אות מ] <b>בהרע\"ב ד\"ה היו אחין וכו'. וחייב להביא קרבן. </b>ואף דהוי טעה בדבר מצוה (ע' פי\"ט מ\"ד דשבת וברפ\"ח דתרומות):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מא] <b>במשנה ופסלה מן הכהונה. </b>וצריכה חליצה מהאחים דחליצת מעוברת ל\"ש חליצה ופרכי' עלה א\"ה אמאי פסלה מן הכהונה ומשנינן מדרבנן ולחומרא. ובחי' הריטב\"א כתב דטעמא דר\"ל דצריכה חליצה היינו מספק דאם בשעה שחלץ לא היתה ראויה לבא לכלל לידה ההוא עיבור כמאן דליתי' וחליצה שחלץ לה כשירה אלא דחיישינן שמא בשעה שחלצה ראויה היתה לילד והולד היה גמור אלא שגרם לה אח\"כ איזה סיבה להפיל וחליצה דמעיקרא לאו חליצה היא כלל והא דפרכינן אמאי פסלה מן הכהונה היינו דמשמע דאם נשאת לכהן דתצא ובספק חלוצה לכהן ל\"ג בדיעבד. ומשנינן מדרבנן ולחומרא פי' מאן דחזא דחלצה סבר דחליצה כשירה הוא ויסבור דחלוצה כשירה לכהן:",
+                "[אות מב] <b>תוי\"ט ד\"ה החולץ. שהוא רשע. </b>ובתו' כתב דכה\"ג הוא מזיד ולאו בר קרבן הוא. גם כתבו די\"ל דנקט ונמצאת מעוברת לרבותא דאע\"ג דלא היה ניכר עוברה בשעת חליצה ונראה חליצה מעולה אפ\"ה אם הולד ב\"ק לא פסלה:",
+                "[אות מג] <b>בתי\"ט ד\"ה אין הולד. כיון שנמצאת מעוברת. </b>ע\"כ לא איירי אחר ג\"ח ולא הוכר עוברה דא\"כ בסיפא אמאי חייבים בקרבן הא הוי אונס גמור דמאי הו\"ל למיעבד. תוס':",
+                "[אות מד] <b>בא\"ד דבדיעבד הוי חליצה תוס'. </b>בתוספות איתא ואור\"י דנהי דלאו חליצה הוא מ\"מ אסור בקרובותי' כיון דמדאורייתא הוי חליצה ועוד דדיעבד אם חלצה אפי' מדרבנן א\"צ חליצה אחרת. דאמרינן לקמן וכו' משמע דלא בעי חליצה עכ\"ל משמע דספוקי מספקא להו בזה דבתחלה כתב ר\"י רק דמדאורייתא הוי חליצה מש\"ה אסור בקרובותיה משמע דמדרבנן לא הוי חליצה וצריכה חליצה אחרת אלא דאח\"כ הוסיפו ולמדו ממשמעות סוגיא דלקמן דדיעבד אפי' מדרבנן א\"צ חליצה אחרת. ותמוה לי דאי רצו לומר דמדרבנן אפי' דיעבד לאו חליצה וצריכה חליצה אחרת וביאור דבריהם דהא דאר\"י החולץ למעוברת והפילה א\"צ חליצה מן האחים היינו למעוברת והוא אחר ג\"ח אף דא\"ע ליבום דשמא הולד ב\"ק ופוגע באשת אחיו מ\"מ כיון דהוי רק מספיקא ואם יבא אליהו דלא יהיה ב\"ק מותר לייבם מקרי עולה ליבום אבל תוך ג\"ח כיון דאף אם יבא אליהו דאינה מעוברת מ\"מ אסרו חז\"ל משום הבחנה כמו זקינה ואיילונית זה מקרי א\"ע ליבום מדרבנן א\"כ איך פריך ר\"ל לר\"י דלתני אין הולד ש\"ק א\"צ חליצה מן האחים הא ר\"י מודה דצריכה חליצה כיון דחלץ תוך ג\"ח צריכה חליצה אחרת וצלע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות מה] <b>במשנה ואם אין הולד. </b>היינו שיחזור ויבעול אבל גט לחוד לא מהני דביאת מעוברת ל\"ש ביאה גמרא. והא דבאין הולד של קיימא א\"ח בקרבן דמ\"מ כיון דהפילה וזקוקה לו למפרע לא מקרי אשת אחיו שלא במקום מצוה אף דבאותה ביאה כשהיתה מעוברת לא נתקיים מצות יבום מ\"מ לא מצינו יבמה שתהיה אסורה בשעת נפילה באיסור אשת אח ואח\"כ תתייבם. תוספות והראשונים:",
+                "[אות מו] <b>במשנה וחייבים באשם תלוי. </b>ומה דלא אזלינן בתר רובא דרוב נשים יולדות לתשעה ונימא דודאי בר קמא הוא ואשת אח בת בנים בעל ולייתי חטאת. משני בגמרא דרוב יולדת לט' עוברה ניכר לשליש ימיה וזו הואיל ולא הוכר עוברה איתרע לה רובא. וא\"ת אכתי איך פסיק ותני דחייבים אשם תלוי והא לפעמים משכחת חיוב חטאת כגון דהוכר עוברה ולא אתרע רובא. י\"ל דאם הוכר שוב אין כאן ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון. דודאי מראשון הוא דאילו משני לא היה עוברה ניכר דקודם שליש לא מינכר העובר. וכ\"מ מדברי רש\"י ד\"ה וזו הואיל דלא הוכר עוברה שכתב בזה\"ל דאי הוכר לא הוי מספקא לן. מבואר דבא ליישב כדברינו. מיהו אכתי קשה לי הא מ\"מ משכחת ספק. וכגון דהיבם כנס אותה עשרים יום אחר מיתת בעלה. ואחר ב' חדשים ועשרה ימים מכניסתו הוכר עוברה ולסוף ט' חדשים ממיתת בעלה ילדה והוי ספק בן ט' לראשון והוכר עוברה לשליש של ט' חדשים. או בן ז' לשני והוכר העובר בשליש העובר של ז' חדשים. דהוא ב' חדשים ועשרה ימים. ובזה לא אתרע רובא ולייתי חטאת וצ\"ע:<br><b>ותמהו </b>בתוס' ד\"ה וזו. אמאי יתחייב בא\"ת נוקמינה בחזקת היתר ליבם ונימא סמוך מיעוט יולדות לז' אחזקה ואיתרע ליה רובא ונסמוך ארובה דעוברה ניכר לשליש ימיה. והניחו בתימא. ובעניי אף קושי איני רואה. דהא אף להסוברים דקי\"ל סמוך מיעוטא לחזקה היינו לחומרא מדרבנן אבל מה\"ת לא הוי כפלגא רק לר\"מ כמ\"ש תוס' בכמה דוכתי ומקורו מהאי דתינוק שנמצא בצד העיסה ואולי כוונתם דמשמע דמתני' ד\"ה היא וגם לר\"מ חייבי' בא\"ת. והיינו אף דלר\"מ לא מהני הרוב דחיישינן למיעוטא מ\"מ זהו רק מדרבנן כמ\"ש תוס' (חולין דף פ\"ו). ורק סמוך מיעוטא לחזקה הוא דאורייתא (אליבא) דר\"מ. וכ\"מ מדלא העמידו קושייתם על המקשן לימא הלך אחר רוב נשים הא הו\"ל מיעוט וחזקה נגד הרוב. והיינו די\"ל דפרכת הש\"ס לרבנן דר\"מ דמדאורייתא ל\"א סמוך ולייתי חטאת ודוחק:<br><b>וביותר </b>קשה לי למה נקטו קושייתם בכה\"ג ולא בפשוטו דנימא אוקי רובא דלט' ילדן נגד הרוב דעובר ניכר לשליש ימיו והוי פלגא ופלגא ושוב ניזל בתר חזקה ליבום וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות מז] <b>תוי\"ט ד\"ה יורשי הבעל. בנכסי מלוג. </b>אבל בכתובה מודו ב\"ש לב\"ה דאין ליורשים כלום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים וכל שמתה בחיי יבם לא גבו יורשים דילה כתובה דיבם במקום בעל קאי. פירש\"י:"
+            ],
+            [
+                "[אות מח] <b>תוי\"ט ד\"ה ובלבד. כתבו התוס' ג\"כ. </b>ותירצו עוד דנ\"מ באשתדוף נכסי הבעל אחר שגירשה היבם דאינה טורפת כלל מנכסי יבם:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מט] <b>תוי\"ט ד\"ה ובאבי אביו. גזרוה רבנן נמי בחלוצה. </b>כאן א\"צ לזה דאף אילו לא גזרו שניות בחלוצה מ\"מ אסורא משום מיתנא דהיא כלת בנו. אלא במה דאסורה לבן בנו דהיא לגבי החולץ אשת אבי אביו שהוא רק שניי'. ולהפוסקים דאשת אחי אבי אביו הוא ג\"כ שניי'. ג\"כ בלא\"ה אסורה משום מיתנא. אלא במה דאסורה לבן אחיו אם מיירי באחיו של החלוץ מן האם ואינו אחיו דמיתנא בזה דאסורה לו דהיא אשת אחיו מן האם דהוי רק שנייה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות נ] <b>במשנה מתה היבמה. </b>וכן מתה אשתו מותר ביבמה דיבמה שהותרה בשעת נפיל' ונאסרה כשהותרה חזרה להיתירה הראשון. והא דלא נקט במתני' הכי דהוי רבותא טפי דאיידי דבעי למתני מת יבם נקט נמי מתה היבמה. תוס':"
+            ],
+            [
+                "[אות נב] <b>הרע\"ב ד\"ה לא תחלוץ. מפרש בגמרא. </b>הא דבלא\"ה ל\"ח שמא תהיה מעוברת ואתה מצריכה כרוז לכהונה. היינו דסתמא קתני אף בגרושה. גמרא. וההיא דלקמן רפט\"ז דע\"כ לא מיירי בגרושה אף דהתם ג\"כ סתמא קתני. התם דאיירי באם אירע מעשה שהלך בעלה למדה\"י איירי שפיר דוקא בשאר נשים ולא בגרושה אבל הכא דבא להשמיענו דין כל הנשים שנופלת ליבום ואם היה דין אחר לגרושה הו\"ל לפרושי. תוספות (לעיל דף ל\"ו א'):",
+                "[אות נג] <b>תוי\"ט ד\"ה היבמה. וספק צרת ערוה. </b>בזה בלא\"ה ניחא דהא אם יבא אליהו ויאמר שאינה צרת ערוה בת יבום היא. מהרש\"א:",
+                "[אות נד] <b>בא\"ד מב' אחיות פ\"ב מ\"ו. </b>לא ידעתי הא התם ג\"כ מדאורייתא מתייבמת אלא דחיישינן שמא אידך יבמתו ופגע באחות זקוקתו דאסורה מדרבנן. אלא דהתם גרע מאחות זקוקה דעלמא כיון דאפשר שיתברר ולא תאסר לעולם. והיה מהראוי לדונו בכלל כל שאינו עולה ליבום אלולי הסברא דאם יבא אליהו:<br><b>ובזה </b>מיושב לי היטב קושית תוס' (יבמות דף כ\"ג ב') דלאביי דקידושין שא\"מ לביאה הוי קידושין אמאי נקט ואינו יודע ולא נקט ואינו ידוע דהוי משמע דמעולם לא הוכר והובא בתי\"ט (לעיל פ\"ב מ\"ו). והיינו די\"ל דהוי רבותא דלא מיבעי בלא הוכר מעולם דהיינו דאמר אחד מכם דלא אפשר שיתברר לעולם וכיון דהוי רק מדרבנן א\"ע ליבום וכנ\"ל מש\"ה מתירים בחליצה כמו אחות חלוצתו וכדומה אבל בהוכרו ולבסוף נתערבו ס\"ד כיון דאפשר שיתברר נידון ביה דכל שאינו עולה ליבום כמו ביבמה תוך ג\"ח לזה קמ\"ל דאפ\"ה חולצת דבת יבום היא באם יבא אליהו. ונכון מאד בעזה\"י:",
+                "[אות נא] <b>במשנה אחד גרושות. </b>בסוגיא דגיטין (דף י\"ח ב') אתמר מאימתי מונין לגט רב אמר משעת נתינה ושמואל אמר משעת כתיבה וכו' והלכתא משעת כתיבה. ומסתפקנא אם משעת כתיבה ממש אם משעת חתימה כדאמרי' שם מקודם מאימתי מוציאין לפירות ר\"ל אמר משעת כתיבה ופירושו חתימה. ונלע\"ד דמוכח דמשעת כתיבה ממש מדמכשיר ר\"ש במתני' נכתב ביום ונחתם בלילה ואמאי לא פסיל משום חששא דתנשא בגט זה ביום צ' מיום הכתיבה ובאמת חסר יום א' דהא נחתם למחרתו. בשלמא על רב דאמר משעת נתינה ליכא קושיא די\"ל דע\"מ מפקי לקלא דלא נמסר ביום הכתיבה ותצטרך לברר יום מסירת הגט אבל למה דקיי\"ל משעת כתיבה אם נימא דהיינו חתימה אף אם יהיה קלא דלא נמסר ביום הכתיבה מ\"מ מתירים לה להנשא בכלות ג\"ח מיום הכתיבה דמסתמא ביום שנכתב נחתם ונפק מיניה קלקולא אלא ע\"כ מוכח מדר\"ש דמונין מיום הכתיבה ובזה לא מצינו חולק על ר\"ש:<br><b>אמנם </b>לכאורה משמע בהיפוך דהרי הרי\"ף כתב בסוגיא דשם דאיכא למ\"ד דקי\"ל דאין לבעל פירות משעת חתימה כמו דפסקי' הכא לענין ג\"ח מיום הכתיבה א\"כ כיון דמדמי להדדי מבואר דמפרש ההיא דמונין משעת כתיבה היינו ג\"כ חתימה ובזה לא פליג הרי\"ף על שיטה זו אלא דדחי ראייתם ומחלק דאינו דומה פירות לזה ובפירות קי\"ל עד שעת נתינה אבל מ\"מ משמע דביסוד זה דס\"ל להך מ\"ד דמשעת כתיבה היינו חתימה גם הרי\"ף מסכים:<br><b>אך </b>י\"ל דהא בהא תליא דדוקא להנך פוסקים דמדמי פירות להבחנה שפיר י\"ל דמשעת כתיבה היינו חתימה ואי דתקשי מ\"ט דר\"ש דמכשיר מוקדם הא יש לחוש לענין איסור הבחנה. די\"ל דבאמת ס\"ל לר\"ש דמונין מיום הכתיבה ממש. והא דאנן קי\"ל משעת חתימה היינו דממילא פליגי רבנן על ר\"ש בזה דכמו דפליגי עליה בפירות וס\"ל משעת חתימה ה\"נ לענין הבחנה. וא\"כ ליכא פלוגתא חדשה אלא דהוי חד פלוגתא להבחנה ולפירות דכי הדדי נינהו ולר\"ש משעת כתיבה ולרבנן משעת חתימה. וכ\"ז להך איכא מ\"ד דמדמי פירות להבחנה אבל למה דסתר הרי\"ף דהבחנה אינו דומה לפירות דבפירות קי\"ל משעת נתינה ובהבחנה משעת כתיבה ממילא מוכח דכתיבה ממש הוא כיון דמדר\"ש מוכח דמיום הכתיבה ממש ממילא קי\"ל כן דהא לא מצינו חולק ע\"ז דממה דפליגי רבנן עליה בפירות אין ראיה דהא ממילא פירות שאני דגם משעת חתימה אינם לו. והוא נכון לכאורה. ולפ\"ז ק' להך איכא מ\"ד הנ\"ל ממה דאמרינן בסוגיין ת\"כ דשמואל הא לרב ניחא ג\"כ הך ברייתא דהא רב דאמר משעת נתינה היינו דס\"ל כר\"י דיש לבעל פירות עד שעת נתינה והיינו דס\"ל כן לת\"ק דנכתב ביום. אבל לר\"ש ג\"כ ר\"י ס\"ל דמשעה שנתן עיניו וא\"כ י\"ל דהך ברייתא כר\"ש אבל להלכה פסק רב כרבנן:<br><b>והנה </b>לכאורה לפי ההלכה דקי\"ל דמונין משעת כתיבה יש לנו טעם חדש על תיקון הזמן בגט כדי שלא תצטרך להתעגן יותר מדינה דע\"י זמן כשתרצה יכולה להנשא בכלות ג\"ח מהזמן כתיבה ולא תפסיד הזמן דמשעת כתיבה עד נתינה. וצ\"ל דאם אין כתוב בו זמן מדינא אסורה עד ג\"ח מיום הנתינה דשיעור ג\"ח מתחילים מיום דמוכח בגט זמן הכתיבה כדאמרי' זו זמן גיטה מוכיח עלה אבל אם לא יהיה זמן בגיטה דמוכיח עלה מדינא מתחילים ג\"ח מיום הנתינה. ואי דמ\"מ מהני הזמן בכדי שלא יעכבו הב\"ד אותה מלהנשא בטענה שלא נתן לך הגט עד עתה. ובממנ\"פ אם נאמנת להתיר עצמה לומר דהנתינה היה מקודם וכלו הג\"ח. א\"כ צריך הזמן שלא תשקר ותאמר שנתגרשה מכבר ואם אינה נאמנת צריך הזמן לטובתה שעי\"ז מותרת אחר ג\"ח. י\"ל דבאמת א\"נ ומ\"מ ל\"צ לזה זמן דהא יכולה לילך לב\"ד ביום הנתינה. וזהו לשיטת תוס' בההיא דאמרי' ר\"י מ\"ט לא אמר כר\"ל. קסבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה דיכולה לברר עיי\"ש. אבל לפירוש רש\"י שם קשה. והנ' להפוסקים דאפי' מוקדם ממש שהקדימו הזמן כשר לגרש ע\"י שליח וע\"כ הא דל\"ח דתנשא בסוף ג\"ח מזמן הנכתב בגט דלזה לא מהני במה דע\"י שליח יש לו קול דמה בכך דנדע דלא נמסר ביום שנכתב הא מ\"מ יהיה הדין להתירה להנשא דהא קי\"ל דמונין מיום הכתיבה וכיון דבאמת הקדימו הזמן תנשא באיסור ע\"כ צ\"ל דלא החמירו כ\"כ לענין חשש הבחנה וכ\"כ הפ\"י אבל עדיין ק' לי כיון דעד הנתינה דר עמה כאיש עם אשתו ממילא יפסול הגט כיון דהזמן מוקדם הוי כבא עליה בין זמן הכתיבה לנתינה דפסול מדין גט ישן דיאמרו גיטה קודם לבנה ואף בדיעבד כה\"ג תצא היכי דבודאי בא עליה כמ\"ש תוס' גיטין (דף כ\"ו ע\"ב) ד\"ה לכשאכנסנה) וצע\"ג:",
+                "[אות נה] <b>תוי\"ט ד\"ה וכן כל. ואצרכוה להמתין כל ג\"ח. </b>בתוס' (דף ל\"ז א') הקשו דאכתי אם תלד לו' חדשים ויום א' או אפילו ג\"י יהיה ספק אם הוא בן ט' לראשון ולא נקלט הזרע עד יום הג' או שהוא בן ז' לאחרון וילדה למקוטעים ותירצו דכל כך לא היה משתהי הכרת עובר של הראשון עד שליש ימיה מן השני עכ\"ל וזה תמוה דעדיין ק' ביבמה איך מתייבמת אחרי ג\"ח מיום המיתה דלמא לא נקלט הזרע עד יום ג' ובאמת תוך ימים מועטים יהיה ניכר עוברה ופגע באיסור אשת אח. אחר כך מצאתי בת' נ\"ב (סי' ס\"ט) שהביא קושיא זו בשם הרב טרטקוב זצ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נו] <b>תוי\"ט ד\"ה כל שאר בשר. וקשיא לי. </b>במחכ\"ת הג' אשתמיטתיה דברי רש\"י ותוס' במקומם דרש\"י פי' בסוגיי' (דף מ\"ט ריש ע\"ב) דבאמת הך דהכא פליגא אמתניתין דלעיל ותנאי הם אליבא דרע\"ק וכך מבואר להדיא (בדף צ\"ב א') דאמרינן הך תנא דרע\"ק דאמר חייבי לאוין דשאר וכו' ופירש\"י שם דהיינו הך רע\"ק דמתני' דהכא. עכ\"פ מבואר דתנאי הם אליבא דרע\"ק אם כן יש לומר דסתמא דלעיל ס\"ל דאליבא דרע\"ק בכל ח\"ל הולד ממזר. ותוס' בשמעתין ד\"ה הכל מודים וכו' ס\"ל דמחזיר גרושתו מיקרי חייבי לאוין דשאר שאינם אסורים אלא משום אישות. וא\"כ מתני' דהכא ודלעיל ל\"פ. אבל מ\"מ האמת יורה דרכו דאיכא תנאי אליבא דרע\"ק דס\"ל דמכל ח\"ל הוי ממזר וכדאיתא להדיא (בסוגיא בדף צ\"ב) וכמבואר ג\"כ בסוגיין דר' סימאי אמר מן הכל היה עושה רע\"ק ממזרים:<br><b>ואדרבה </b>על הרמב\"ם בפי' יש לעיין דלא משמע כן מסוגיא דהכא דאמרינן עלה דמתני' מ\"ט דרע\"ק אלמא מהני וכו' ולר' סימאי וכו' משמע להדיא דלמתני' דהכא דוקא בשאר הוי ממזר. וכן ההיא סוגיא (דף צ\"ב) דאמרינן הך תנא דרע\"ק דאמר ח\"ל דשאר. ואם נפרש למתני' כל שאר וכל שהוא בלא יבא א\"כ היכן מצינו תנא דסבר אליבא דרע\"ק דדוקא ח\"ל דשאר. א\"ו העיקר כרש\"י ותוס' דמתני' דהכא שאר דוקא קתני ומתני' דלעיל אי כפירש\"י דפליג אהך דהכא אי כתוס' דמחזיר גרושתו מקרי שאר. וברור:",
+                "[אות נז] <b>תוי\"ט ד\"ה שהוא בלא יבא וכו'. ומדכתיב ולא. </b>חוץ מאלמנה לכ\"ג לר' סימאי ולר' ישבב אפי' אלמנה לכ\"ג ואפי' חייבי עשה נפקא ליה מולא. גמרא ורש\"י. ותמוה לי האיך ילפינן אלמנה לכ\"ג משאר לאוין. והא לאו דאלמנה אינו שוה בכל וכה\"ג אמרי' בכתובות (דף למ\"ד ע\"א) ולר' ישבב וכו' א\"כ בעולה לכה\"ג ומ\"ש דהו\"ל עשה שאינה שוה בכל וכו' היכי דאמרי' דבעולה לכ\"ג אין למדים משארי עשה דאתרבי מולא משום דא\"ש בכל א\"כ ה\"נ נימא באלמנה לכה\"ג דאין למדין אותו משארי לאוין דאתרבי מולא כיון דא\"ש בכל וצ\"ע:<br><b>ואולי </b>יש לומר מזה דעשה דבעולה לכה\"ג היא רק עליו ולא עליה. והטעם י\"ל דמה דהוזהרו כשירות להנשא לפסולים ילפינן מדכתיב לא יקחו כדאיתא במסכתין (דף פ\"ד ע\"ב) וא\"כ גבי עשה דבתולה דכתיב יקח בלשון יחיד מש\"ה היא אינה מוזהרת. ועי' בתוס' במסכתין (דף ה' ע\"א ד\"ה ואכתי אצטריך). היכא דמוזהרים כהנים ולא ישראלים לא מקרי כ\"כ אינו שוה בכל ורק מה דכהנים עצמם מצווין רק האנשים ולא נשים כגון טומאת כהנים זהו מקרי אינו שוה בכל וא\"כ י\"ל דרק בעולה לכה\"ג אין למדין משאר עשה דקיל הרבה דאינו נוהג בנשים דהיא אינה מוזהרת אבל אלמנה לכה\"ג דהלאו גם עליה שפיר ילפינן מאנוסת אביו. וא\"ת הא כתב התוס' שם דאלמנה מן הנשואים מש\"ה לא אתי עשה דיבום ודחי לל\"ת ועשה אף דא\"ש בכל מ\"מ לא דמי לזקנו כיון דגם נשים מצווים. ואם כדברינו גם בעשה דבתולה אין הנשים מצווים. י\"ל דמ\"מ שפיר כתב דלא דמי לזקנו דשם הלאו והעשה שניהם אינם שוים בכל. משא\"כ באלמנה אף דהעשה א\"ש בכל מ\"מ כיון דהלאו שוה גם בנשים הוא חמור מזקנו. וצ\"ע לדינא וע' מל\"מ (ריש ה' מכירה). ולדברי י\"ל דכמו דאמרינן כל הבועל דעתו על גמר ביאה. ה\"נ אמרינן דעתה דידה על גמר ביאה והיא דאינה מוזהרת לא הוי כאילו פירשה להיות נקנית בתחלת ביאה. ועיין בתוס' חגיגה (דף י\"ד ב' ד\"ה בתולה) דנקטה בפשיטות דבעולה לכ\"ג גם היא מוזהרת ואולם אין מובן לי דברי תוס' שם דמה הועילו בתירוצם מההיא דראוה מעוברת דהא התם היא א\"נ לר\"י גם לגבי עצמה ול\"א דאם נבעלה לפסול ונתחללה גם היא מוזהרת לכהן ונאמנת:",
+                "[אות נח] <b>תוי\"ט ד\"ה כל שחייבים עליו כרת. ולהכי הדר כתביה במשנה תורה משום למסמך. </b>זהו מלשון רש\"י. וכן בתי\"ט כל שחייבים עליו מיתת ב\"ד וכו' אלא לא יגלה לגופיה לר\"י לחייב באנוסת אביו ולרבנן לחייב שני לאוין בשומרת יבם של אביו ג\"ז מלשון רש\"י. מזה יש ללמוד דלר\"ש התימני איירי לא יגלה בש\"י ש\"א ומ\"מ ל\"צ לומר לעבור בב' לאוין אלא דכתבה למסמך ללא יבא ממזר לאורויי דיש ממזר מח\"כ והא דאמרינן בריש מסכתין וכן בר\"פ נושאין דלרבנן מיירי בש\"י ש\"א ולעבור בב' לאוין היינו כי היכי דתיתי גם לר' יהושע דלדידיה דלא יבא ממזר קאי ארישא דלא יקח ע\"כ לא יגלה קאי אי לאנוסת אביו אי לשיש\"א ולעבור בב\"ל. והיה מיושב לי בזה הא דהרמב\"ם והסמ\"ג והחינוך לא הביאו כלל דעל ש\"י ש\"א חייב בב\"ל אף דקי\"ל דמותר באנוסת אביו וע\"כ דלא יגלה בש\"י ש\"א היינו למה דקי\"ל כר\"ש התימני אתי' קרא דלא יגלה להסמיך ללא יבא ממזר וכנ\"ל. אולם לשיטת תוס' בשמעתין הוא להיפוך דלר\"י לא יגלה מיירי בשיש\"א ואתי קרא לאורויי דמלא יקח עד לא יגלה דוקא ולאתויי שארי מיתות ב\"ד הוא דהוי ממזר אבל מלא יגלה ואילך דהיינו ח\"כ לא הוי ממזר דלא נימא ללמוד ח\"כ בהיקישא דר' יונה דהוקשו כל עריות זה לזה ולר\"ש התימני לא איצטריך לא יגלה דלהסמיך לל\"י ממזר לאורויי דיש ממזר בח\"כ בלא\"ה ידעינן מהיקישא דר\"י וע\"כ משום לעבור בב\"ל עיי\"ש היטב וא\"כ לדידן דקי\"ל כר\"ש התימני קיימא הדין דעל ש\"י ש\"א עובר בב' לאוין וכן נקט היש\"ש פ' נושאין (סימן ג'):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נט] <b>הרע\"ב ד\"ה אין אחר חליצה. הא מתני' רע\"ק. </b>ולהרי\"ף והרא\"ש דצרה לאחר ביאה הוי רק עשה דבית א' בונה ואין בונה ב' בתים א\"כ מדקתני במתני' ו' דאין אחר הבעילה כלום מוכח דס\"ל למתני' דאפי' בחייבי עשה אין קדושים תופסים. וע' בתוס' כתובות (דף ל' א' ד\"ה לאפוקי מדר' סימאי) תימא דתפשוט וכו' אליבא דמ\"ד פ\"ק דיבמות הבא על יבמתו וחזר ובא א' מהאחים על צרתה בעשה וכו'. ותמוה לי הא ביבמות שם מבואר דלהגירסא דבעשה דלר\"ל דוקא דחזר ובא אחד מהאחים הוא בכרת אבל הוא עצמו שבא על צרתה הוא רק בעשה דבית א' בונה. וא\"כ אמאי נקטו קושייתם דוקא לר\"י הא גם לר\"ל מוכח ממתני' דבח\"ע ג\"כ אין קדושין תופסים דהא מתני' קתני ואין אחר הבעילה כלום בין ביבם א' בין בב' יבמים והא ביבם א' לכ\"ע בעשה וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ס] <b>בין בשוגג. </b>במ\"ל [פ\"ב מיבום ה\"ד] מסתפק אם מ\"מ בעי' ביאה בפ\"ע כמו כל קידושין או דל\"צ בפני עדים. ונלע\"ד ראיה מסוגיא דיבמות (דף נ\"ח) דכוותה גבי שומרת יבם אשתו מעליא היא. והא י\"ל דמשכחת לה בבא עליה שלא בעדים דלא קנאה אלא ע\"כ דגם בלא עדים הוי יבום מעליא ולכאורה יש לדחות דבזה מנא ידעי' דקדמה שכיבתו להשקות אותה וצריך עדים על זה שקדמה שכיבתו וממילא הוי יבום. ואך מ\"מ י\"ל דמשכחת לה בבא עליה ב' פעמים בכל פעם לפני ע\"א דקידושין לא הוי דהא על כל ביאה וביאה לא היה רק ע\"א (ועי' פ\"ז דגיטין ברי\"ף (דקע\"ז ב') ראה א' בשחרית שנתייחדה עמו וא' בין הערבים אין מצטרפין וכתב הר\"ן הטעם דאף ע\"ג דבממון הלואה אחר הלואה מצטרפים מ\"מ אישות דשייך ביה נפשות עדות בבת אחת בעינן ותמוה לי אמאי ל\"א בפשוטו דבממון דהעדים רק לראיה משום הכי מצטרפין אבל בקידושין דהמעשה קידושין בעצמותו לא נגמרו ולא נתפסו רק אם הוא בעדים איך שייך שיצטרפו שע\"י צירוף יהיה מעשה קידושין הא מ\"מ כל מעשה ומעשה לא נתפס לקידושין וצ\"ע) ולענין קדמה שכיבת בעל מצטרפים דהא יש לנו ב' עדים שקדמה שכיבתו. ואולי י\"ל דענין השקאת סוטה הוי כמו דיני נפשות ובעינן עדות בבת אחת שקדמה שכיבת בעל ובתשובה הארכתי בעזה\"י:",
+                "[אות סא] <b>תוי\"ט ד\"ה בין באונס. שנתכוין לאשתו ונתקשה. </b>דאילו לא\"ה אלא שהדביקוהו בע\"כ ביבמתו כיון דאין קישוי אלא לדעת הוי כמדעתו ואינו בכלל אונס ואם באמת לא נתקשה לא קנאה היבמה אינה נקנית אלא בקישוי. תוספות והרא\"ש:",
+                "[אות סב] <b>בהרע\"ב ד\"ה קנה. וזכה בנחלה. </b>דלא רבי רחמנא דביאת שוגג וכל הנך דקנה אלא לדברים המפורשים בפרשה בהדי' דהיינו לירש בנכסי אחיו דכתיב יקום ע\"ש אחיו ולפוטרה דכתיב לו לאשה ולא לאחיו לאשה דפקע מיניה זיקה. ולפטור צרתה דכתיב בית אחד בונה אבל לדברים אחרים ליורשה ולטמא לה ולהפר נדריה לא. והיינו דוקא בנפלה מאירוסין אבל מנשואין קנה לכל זהו דעת תוספות והרא\"ש בשמעתין אבל מדברי הרמב\"ן והרשב\"א בחי' נ\"ל דמבואר דס\"ל דלרב דקי\"ל כוותיה אף במן אירוסין קנה לכל חוץ מלתרומה דלא אכלה לל\"ב. והב\"י (סימן קס\"ו) מדייק כן מדברי הרמב\"ם והב\"ש כ' דיש לדחות ולא הביא דמ\"מ דעת הרמב\"ן והרשב\"א הכי הוא:"
+            ],
+            [
+                "[אות סג] <b>תוי\"ט ד\"ה ממזרת. לחייבי לאוין משפחה חרופה. </b>וקרא דש\"ז רק לדייק דמכלל דבחייבי כריתות העראה כגמר ביאה. כ\"ז בתוספות:"
+            ],
+            [
+                "[אות סד] <b>במשנה ר\"א ור\"ש מכשירים. </b>ודוקא כה\"ג דיכול להאכיל לאחרים תרומה אבל נתארסה לחלל נפסלה. גמרא:"
+            ],
+            [
+                "[אות סה] <b>במשנה ונתמנה להיות כ\"ג. </b>אבל כ\"ג שקידש קטנה ובגרה תחתיו לא יכנוס דאשתני גופה. גמ':",
+                "[אות סו] <b>תוי\"ט ד\"ה בין אלמנה. אלמנה מגרושה. </b>כי היכי דלא נילף בגז\"ש אלמנה אלמנה מתמר דכתיב שבי אלמנה דמיירי מן הנשואים. וכתב תוס' וא\"ת אדרבא נילף גרושה דומיא דאלמנה דדוקא מנשואים וי\"ל דלחומרא מקשינן. וכ\"כ הרשב\"א וקשה לי הא קושייתם היה דבתחלה נילף גז\"ש אלמנה אלמנה מתמר דהיא מן הנשואין ואחר כך נילף בהיקשא גרושה מאלמנה דג\"כ מן הנשואין וא\"כ מה תירצו דלחומרא מקשינן דזהו שייך אם הברירה להקיש לזה או לזה אבל הכא מכח גז\"ש דאלמנה מוכח דמקשי' גרושה לאלמנה דבהיפוך יתבטל הגז\"ש דאלמנה וא\"כ יש לקיים שניהם הגז\"ש וההיקש וצע\"ג:",
+                "[אות סז] <b>בתוי\"ט ד\"ה חולץ. דס\"ד משום בזיון. </b>לא ידעתי הא בלא\"ה הוי חידוש גדול בחולץ דאע\"ג דמדאורייתא א\"ע ליבום דאין עשה דוחה לל\"ת ועשה מ\"מ עולה לחליצה דילפי' לה מיתורא דיבמתו כמו שהעתקתי (לעיל פ\"ב מ\"ד בגליון) בשם תוס' וכיון דצריך קרא לזה פשיטא דצריך התנא להשמיענו דין זה. ואולי דבאו לתרץ דאמאי נקט אלמנה לכ\"ג לנקוט חייבי עשה דמצרי ואדומי דג\"כ מה\"ת א\"ע ליבום דאין עשה דוחה עשה. ואולם ברמב\"ם (פ\"ו ה\"י מיבום) מבואר דאפי' ביבמה שהיא בעשה מתייבמת מה\"ת. וצ\"ל כיון דהוא לאו הבא מכלל עשה והעשה בדרך שלא יעשה כן ליקח מצרי ואדומי תוך ג' דורות הוי כמו לאו דעלמא ועשה דחי לה, וכן מצאתי מפורש בשיטה מקובצת כתובות (דף מ' ד\"ה וזה לשון הרשב\"א). וא\"כ שפיר נקט מתני' בדקדוק הדין באלמנה מן הנשואים דאף דמדאורייתא א\"ע ליבום מ\"מ עולה לחליצה. וברש\"י יבמות (דף פ\"ד ע\"א בד\"ה והא כולה פרקין וכו') דנפקא לן בפ\"ב מועלתה יבמתו השערה. ותמיה לי מה נקט הס\"ד. הא למסקנא מסקינן דמותרת ליבום מה\"ת דאתי עשה ודחי ל\"ת. רק דמדרבנן אסורה אטו ביאה שנייה וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות סח] <b>במשנה אם מתו מתו לה. </b>ה\"ה נגנבו או נאבדו כדמסקינן בסוגיא דבב\"מ (דף צו.) וכ\"כ הרשב\"א בחי':"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות סט] <b>תוי\"ט ד\"ה מפני. למינקט גמ' טעמא דעובר במעי זרה. </b>זה תמוה דהתם ל\"ש כלל הך טעם דמה בכך דזר הוא הא גם זר מאכיל את אמו כדלקמן (במתני' ה'). וכ\"כ תד\"ה למאי נ\"מ:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ע] <b>הרע\"ב ד\"ה והשוטה. ע\"י חופה. </b>ובטוי\"ד (סי' של\"א) בת כהן נשואה לישראל חש\"ו פסלה. והוא תמוה. ומצאתי תמי' זו בתשובת נ\"ב (מ\"ת סי' ר\"ב) בשם הגאון מו\"ה זרח זצ\"ל:",
+                "[אות עא] <b>במשנה הרי זה ממזר. </b>מיהו איכא סתמא אחריתי בפ\"ג דקדושין (משנה י\"ב) דסברה דהולד כשר דהא מתני' דשם סוברת דקדושין תופסים בחייבי לאוין דקתני כ\"מ שיש קדושין כגון ממזרת ונתינה לישראל וא\"כ אין ממזר מגוי ועבד דחייבי לאוין נינהו כ\"כ תוס' במסכתין (דף ט\"ז ע\"ב ד\"ה אמוראי נינהו) וע\"ש דכתבו דה\"מ למיפרך אר' יוחנן דס' דגוי ועבד הבא על ב\"י הולד ממזר מסתמא דהאומר. ותמוה לי דהא לקמן (דף מ\"ד) ארבב\"ח אר\"י הכל מודים בעבד וכותי כו' שהולד ממזר. מאן הכ\"מ שמעון התימני אע\"ג דאר\"ש התימני אין ממזר מחייבי לאוין ה\"מ בח\"ל דתפסי בהו קידושין אבל הכא גוי ועבד כיון דלא תפסי בהו קידושין כחייבי כריתות דמו כו' מאן הכ\"מ רבי אע\"ג דליה לא ס\"ל. בכותי ועבד מודה. הרי דר\"י עצמו סובר דלא תליא זה בזה ואף מאן דס\"ל דאין ממזר מחייבי לאוין מ\"מ יכול לסבור דמגוי ועבד הולד ממזר. וכן הוא (בדף ע' ע\"א) א\"ל ר\"ל לר\"י כמאן כר\"ע אפ\"ת רבנן בגוי ועבד מודו וכ\"כ תוס' בעצמם קדושין (דף ע\"ה ד\"ה שאין ממזר). וא\"כ שפיר י\"ל דסתמא דקדושין ס' דמגוי ועבד הוי ממזר וצ\"ע גם קשה לי במ\"ש דהו\"מ למפרך ממתני' דקדושין הא בפשוטו י\"ל דאף דמוכח ממתני' דקדושין דאין הולד ממזר. אבל י\"ל דשדי' בתר אבוה והוי נכרי. וא\"כ י\"ל דטעמא דר\"י משום עבדי שלמה וס\"ל דהמפקיר עבדו צריך ג\"ש מש\"ה אין מקבלים תרמודיים. מש\"ה הוצרך למפרך מהא דאר\"י זאת אומרת דמקבלים תרמודיים וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות עב] <b>במשנה פצוע דכא וכו' לא יאכלו. </b>קשה לי הא לא נתחללה רק היכא דהוא זר אצלה מעיקרא כדאיתא בסוגיא (דף ס\"ט ע\"א) והכא בנעשה פ\"ד לא היה זר אצלה מעיקרא וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות עג] <b>במשנה פצוע דכא. </b>ואפילו הוא כהן דפקעה קדושתי'. גמרא:"
+            ],
+            [
+                "[אות עד] <b>בהרע\"ב ד\"ה ואם לדין. יש תשובה להשיב. </b>תמוה לי דבסוגיא לא מפרש כן וגם מ\"ש התי\"ט דהא דאר\"ש לא כי היינו דהיה להם להקדים נשים. ג\"ז לא נתפרש הכי בסוגיא ואדרבא הרי בברייתא קתני דר\"ש יליף עיקרא דמלתא דעמון ומואב הנקבות מותרות משום דרכו של איש לקדם. אבל בפירושא דמתני' מבואר בסוגיא דהא דלדין יש תשובה היינו דעריות יוכיחו שלא אסר להם אלא עד ג' דורות (בת בתו) וא' זכרים וא' נקבות אסורים. ואי דפרכת מה לעריות שכן כרת. ממזר יוכיח. ואי דמה לממזר שאיסורו איסור עולם עריות יוכיח ואי דמה להנך שכן יש בהם צד כרת חלל יוכיח והיינו דס\"ל כראב\"י דיש חלל מחייבי עשה. אבל ר\"ש אמר לא כי היינו לדידי לא ס\"ל כראב\"י דליכא חלל מח\"ע וממילא איכא למיפרך מה להנך שכן ח\"ל. לדידכו דס\"ל כראב\"י הלכה אני אומר:",
+                "[אות עה] <b>תוי\"ט ד\"ה אחד זכרים וכו'. אפילו נקיבה. </b>ר' יהודה לשיטתי' דקהל גרים אקרו קהל. לא סגי ליה בלא\"ה דא\"א דנקיבות שריין לאלתר הרי אקרו קהל ואסורות למצרי ובמה יטהרו ויבאו לידי דור שלישי גמרא ורש\"י. וא\"ת ישא שתוקית דבקהל ספק יבא. י\"ל דממזרת דלא אפשר אלא באיסור חשיב דאי. ודאי לא כתב קרא. תוס' (ריש דף ע\"ח). ותמהני הא ר' יהודה ס\"ל דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר כמ\"ש תוס' לעיל (דף ט\"ו ב' ד\"ה מה לאלמנה. ובדף מ\"ז א' ד\"ה נאמן אתה). וכיון דבגוי הבא על ב\"י ליכא אסורא דאורייתא כמ\"ש התוס' לעיל (דף ט\"ז ע\"ב). א\"כ משכחת שתוקי שלא ע\"י דאי. וכגון דנולד ספק בן ט' לראשון מגוי או בן ז' משני מישראל וא\"ת קושיא זו תיקשי גם על הגמרא דמקשה והרי ממזר דהוי דאי. והרי מרא דשמעתא הוא ר' יוחנן והוא סובר דגוי ועבד הבא על ב\"י הולד ממזר כדאיתא לעיל (ד' מ\"ה א'). וא\"כ משכחת ממזר בלא דאי. י\"ל דהכי פריך בגמרא והרי ממזר לרשב\"י דסובר שם דכותי כו' הולד כשר ולדידיה ע\"כ כתיב בממזר דאי. וא\"כ מנ\"ל לר' יוחנן דר\"י אינו סובר ג\"כ דכתב קרא דאי כמו דס' רשב\"י מיהו קושיא ראשונה קשה טובא. הבינני ד' ולמדני:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות עו] <b>הרע\"ב ד\"ה ר\"י. בסוף הדיבור. כסריס אדם. </b>תמהני מאד על הרע\"ב וביותר על התי\"ט שבדק לאור חכמתו בחורים ובסדקים בדברי הרע\"ב ובכאן משתק שתיק ליה והוא נגד סוגיא ערוכה בבכורות (דף מ\"ב ב') ומאן תנא אליבא דרע\"ק אילימא ר\"י וכו' הרי דהוי סריס חמה. גם הרמב\"ם בפי' כתב בהרע\"ב אבל בחיבורו פסק דטומטום מייבם ולפ\"ז ע\"כ הטעם דקיי\"ל דלא הוי סריס כלל ע' בב\"י (סימן קע\"ב):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות עז] <b>בהרע\"ב ד\"ה אלמנה לכ\"ג. מד\"ס וצריכים חיזוק. </b>זהו טעמא דר' אבל רשב\"א ס\"ל הטעם דבשניות היא מרגילתו אבל באינך אינה מרגילתו. ופרכינן מאי בינייהו אר\"ח ממזרת ונתינה לישראל וכו' ולרע\"ק דאמר יש ממזר מח\"ל הא לא מרגלא ליה. ותמוה לי הא נ\"מ בממזר שמחזיר גרושתו ממזרת דדאורייתא איכא ומרגלא ליה וצע\"ג:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות עח] <b>בתוספות חדשים אדרבה נראה לכאורה. </b>במחכ\"ת אין בזה סרך קושיא דהא אם נפרש דאמרו לה היינו בעד מפי עד ממילא משמע דאם לא בא בעלה היתה מותרת להשני א\"כ שפיר נשמע דעמפ\"ע מותרת להנשא וכדדייקינן בסוגיא הכי דמדקתני בסיפא נשאת שלא ברשות ב\"ד מכלל דרישא ברשות ב\"ד ובע\"א מכלל דע\"א מהימן א\"כ ממילא אם הרישא מיירי בעמפ\"ע נשמע דעד מפי עד נאמן דמשמע דניסת ברשות ב\"ד. ופשוט:",
+                "[אות עט] <b>תוי\"ט ד\"ה תצא. אבל התוס' כתבו. </b>ורש\"י כתב בשבת (דף קמ\"ה ריש ע\"ב) דאפקעינהו רבנן לקידושין מיניה:",
+                "[אות פ] <b>בהרע\"ב ד\"ה חולצין. ואחיו של שני חולצין מדרבנן. </b>בגמרא חולצין מדרבנן ולא מייבמים לא מדאורייתא ולא מדרבנן. ואינו מובן לי כראוי טעמא דמלתא דאחיו של ב' אינו רשאי לייבם. דבשלמא אחיו של הראשון אינו מייבם מדרבנן כיון דלא דייקא כראוי והוי כמו מזיד והיא סוטה מדרבנן שאסורה לייבם. או כיון דמצרכים גט מהשני משום שמא יאמרו גירש הראשון ולפי החשש זו הוא כמייבם גרושת אחיו. אבל אחיו של ב' הא ממנ\"פ לענין דנראית כמזידה ואסורה לבועל א\"כ אינה אשת אחיו שהיתה בזנות עם אחיו. ולפי החשש שיאמרו גירש הראשון ונשא השני היא מותרת לו ביבום א\"כ מאיזה צד נבוא עליו לאסרו ביבום ולא מצאתי מפורש טעם לשבח בזה:",
+                "[אות פא] <b>תוי\"ט ד\"ה מן המעשר. ר\"מ היא. </b>ומ\"מ הוא רק מקנסא לשויי' כזרה אבל מדאורייתא לא מתסרא זונה ממעשר דלא ילפינן מתרומה לגבי הא משום דמה תרומה לא מפסלא מתרומה אלא בביאה דמפסלא מכהונה אף במעשר נמי לא מפסלא אלא בביאה דמפסלא בה ללויה. בתוס': "
+            ],
+            [
+                "[אות פב] <b>תוי\"ט ד\"ה ופטורה. שאין זו הוראת. </b>ק' לי הא בלא\"ה קי\"ל דיחיד שעשה בהוראת ב\"ד חייב כמ\"ש הרע\"ב ריש הוריות אח\"כ מצאתי תה\"ל שתמה המ\"ל כן על הרמב\"ם:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות פג] <b>בהרע\"ב ד\"ה ר\"י אומר. אשת גיסו אסורה על גיסו. </b>והא דקתני אם מתה ראשונה מותר בשנייה זה מיירי ע\"כ בפנויה דאילו בנשואה כיון דאסורה לבעלה מקנסא דהוי כזינתה במזיד אסורה גם לדידיה. תוס' (דצ\"ד ב' ד\"ה אשת גיסו):",
+                "[אות פד] <b>בא\"ד דהויא אחות גרושתו. </b>ואף בגיסתו פנויה אסורה אשתו מה\"ט. דמ\"ה גיסתו צריכה גט שלא יאמרו תנאי היה בקידושין:",
+                "[אות פה] <b>תוי\"ט ד\"ה רי\"א. וכתב עוד ולת\"ק. </b>וא\"כ פליגי בתרתי. הא' דלת\"ק בכל ענין אשת גיסו אסורה לבעלה. אף היכי דל\"צ גט. ולר\"י אינה אסורה אלא היכא דצריכה גט דהוי כמחזיר גרושתו. הב'. דלת\"ק אף ארוסתו וגיסו ל\"צ גט. דל\"ש שיאמרו גירש דהא אף בגירש אסורה לו משום אחות אשתו. ולא חיישינן שיאמרו תנאי היה בקידושין. ולר\"י בארוסתו וגיסו צריכה גט. והא דפסיקא לי' להש\"ס כן ולא אמרי' דלכ\"ע היכא דל\"צ גט אין אשת גיסו אסורה לבעלה. ופליגי רק בחדא בארוסתו וגיסו אם צריכה גט היינו מדאיירי ת\"ק בשריותו באשתו ובאשת גיסו לא מיירי ש\"מ דאשת גיסו אסורה לבעלה אף היכא דל\"צ גט. תוס' (צ\"ה ע\"ב ד\"ה וקאמר ת\"ק). ובגמ' אר\"י אמר שמואל הלכה כר\"י מקשה עליה מדקאמר שמואל דיבמה אינה כאשת איש ומיירי בקדשה אחיו. אלמא דלא חייש שמואל שיאמרו תנאי היה בקדושין. ומשני דשמואל אדר' אמי קאי דלדידיה אפי' באשתו וגיסו נמי פוסל ר\"י דלא איירי בהנאה כלל. ותמהני טובא. הא לשינוי' דר\"א מוכח דלת\"ק אף דלא בעי גיטא. מדשרי באשתו דמכל מקום אסורה לגיסו. ומוכח דאף בלא טעמא דמחזיר גרושתו אסורה דהו\"ל למידק והוי כזינתה. והא בזה לא מצינו דפליג ר\"י אלא דמוסיף דעפ\"י בית דין דאסורה לגיסו גם אשתו אסורה לו. אי מטעם כיון דביאתו עשאה פעולה לפסול לאחרים. אי מטעם דנקט רש\"י בהאי דמשנינן דלמא אדר\"א. דטעמא דר\"י דצריכא גט אילו בא גיסו לבד. וא\"כ הוא מוסיף דאפילו גט בעי ואסורה אשתו. אבל בזה היסוד דאף בלא גט אסורה לראשון מחמת זונה לא מצינו דפליג ר\"י. וא\"כ תיקשי איך מתיר שמואל אותה ליבם. ואף לרב תיקשי דבנשאה הראשון מודה. ותיפוק ליה דאסורה מטעם זונה דהו\"ל למידק וצע\"ג. וד' יחנני וילמדני:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות פו] <b>הרע\"ב ד\"ה רש\"א. הלכך לא פסיל. </b>והא דלא מתסרא להראשון משום זונה דמיירי בשוגג או בקטנה דפיתוי קטנה אונס הוא או דבא עליה בעל כרחה דאף דמאמר בעל כרחה לא מהני מ\"מ הכא שע\"י ביאה לא פלוג רבנן בביאה דיבמה בין מדעתה בין בע\"כ. תוס' (לעיל דף נ\"א ב'):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות פח] <b>תוי\"ט ד\"ה והשניה. משום ב' יבמות הבאות מבית א'. </b>היינו דמתני' דלעיל (פ\"ג) ס\"ל דהא דבעלת מאמר לא מתייבמת דנראה כאילו הם ב' יבמות מבית אחד וממילא גם צרתה אסורה ותנא דהכא ס\"ל דהטעם דלא מתייבמת דגזרו אטו אשת ב' מתים וגזרו רק עליה ולא על צרתה כך מבואר בתוספות (דף ל\"א.) ואך מה דסיים התי\"ט וה\"ה דתנא דהכא פליג אמתני' דלעיל וכו' ואע\"ג דליכא צרה וכו' הם דברים תמוהים דהיכן מצינו פלוגתא בזה וגם מה סיים אפ\"ה גזרו משום ב' יבמות הבאות מב\"א הא תנא דהכא ס\"ל דהטעם משום גזירה אטו אשת ב' מתים. ואולי ט\"ס הוא בתי\"ט וצ\"ל דה\"ה דתנא דהכא דס\"ל לעיל בפרקין (היינו במשנה ח') דאפי' בליכא צרה בהדה חולצת פליג אמתני' דלעיל (פ\"ג) דלפי\"מ דס\"ל למתני' דלעיל פ\"ג דהטעם דמחזי כב' יבמות מב\"א ממילא זהו ל\"ש רק באיכא צרה אבל בליכא צרה מתייבמת. <b>ואולם </b>להדיא כתבו תוספת לעיל (דף ל\"ב) וז\"ל ומיהו כי ליכא צרה בהדה נמי אסירא אטו היכא דאיכא צרה כדקאמר התם רבא דאפי' ליכא צרה בהדה לא מייבמה עכ\"ל. <b>אבל </b>קשה לי מאד על הוכחתם הא רבא בפרקין דייק כן אמתני' דהכא ואמר הא דאמר רבנן זיקת ב' יבמים מיחלץ חלצה יבומי לא מייבמה ל\"ת היכא דאיכא צרה דאיכא למגזר משום צרה דהא הכא ליכא צרה ולא מיבמה. וא\"כ י\"ל דזהו רק לתנא דהכא כיון דס\"ל דהטעם משום אטו אשת ב' מתים וזה ממילא גם בליכא צרה אבל לתנא דלעיל פ\"ג י\"ל באמת דדוקא באיכא צרה בהדה. וזהו עצמו דברי רבא ל\"ת היכא דאיכא צרה ר\"ל דהטעם דמחזי כב' יבמות מב\"א דהא הכא ליכא צרה ואסורה וע\"כ דהטעם דאטו אשת ב' מתים. ואי דדחוק לפרש כן בדברי רבא וס\"ל לתוס' דרבא בא להוכיח דאף למתני' דלעיל פ\"ג אסורה אף בליכא צרה משום גזירה אטו היכא דאיכא צרה. היא גופה תקשי על רבא כיון דבאמת מתני' דהכא ודלעיל פליגי ביסוד הטעם וכנ\"ל א\"כ מאי ראי' מהכא לדלעיל דלמא לתנא דהכא דס\"ל דטעמא משום אטו אשת ב\"מ מש\"ה מדינא גם בליכא צרה אסורה ולתנא דלעיל דמחזי כב' יבמות מב\"א דוקא באיכא צרה דשייך כן אסורה אבל בליכא צרה לא ול\"ג אטו איכא צרה וצע\"ג:",
+                "[אות פז] <b>בהרע\"ב ד\"ה אחד בן כו'. לכל האמור למעלה. </b>קשה לי דבכה\"ג אמאי השנייה לת\"ק חולצת או מתייבמת. הא בדאורייתא חיישי' שמא נשרו כמ\"ש הרע\"ב לקמן (פי\"ג מ\"ב) וא\"כ כשחולץ להראשונה איך שנייה מתייבמת דלמא הוא גדול ונשרו שערותיו וכשמייבם השנייה עובר משום לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה. וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות פט] <b>בתוי\"ט ד\"ה אפי' הורתו כו'. וקיימי עלה באשת אח. </b>ולפי הצד דברישא מותרים לישא אהדדי ואין מייבמים היינו דא\"ש יבום וכמ\"ש התוי\"ט בדיבור הקודם בשם הנ\"י פירושא דסיפא דאפי' וכו' היינו אע\"ג דבתרווייהו לידתן בקדושה ומחזי כישראל אפ\"ה שריא לעלמא בלא חליצה. גמרא. אבל אסורים מדאורייתא להנשא זה לזה דהוי אחים מן האם:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות צ] <b>בתוי\"ט ד\"ה יהא רועה. אפילו בזמן הבית. </b>תמהני הא בסוגיא דפ\"ק דתמורה (דף ח' א') פרכי' אי בזמן הבית כיון דקי\"ל דבבכור תם אין לכהן זכייה מחיים אלא לאחר הקטרת אמורים זוכה בבשר משלחן גבוה (וכמ\"ש התי\"ט פ\"א מ\"ג דמעשר שני) א\"כ ליתי גזבר ולשקליה ומסקינן דמיירי בבכור בזה\"ז אלא דבכור דידן יהבינן לכהן במומייהו והכא מטעם ספק מחזיק לעצמו וצ\"ע. ובקרבן עדה תמה על פירש\"י דמיירי בזמן הבית כיון דהוא ודאי בכור אלא דהבעלים ספק כהן איך יעבור על לאו דבל תאחר מספק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות צא] <b>במשנה אינו יורש אותם. </b>דעת המהרש\"א במסכתין (דף ל\"ז ע\"ב) דדוקא כשיש להם בנים דהם ודאי יורשים והוא ספק אבל אם אין להם בנים רק אחים בזה הוא טוען שמא אני הבן ואין לכם כלום בזה הדין שיחלוקו עיי\"ש. אבל בחי' הרמב\"ן שם מבואר דגם בכה\"ג אינו יורש כיון דהם ודאי קרובים והוא ספק קרוב עיי\"ש. ולענ\"ד ראיה להרמב\"ן מסוגיא דקידושין (דף ס' ע\"ב). אמר לה הר\"ז גיטיך ע\"מ שתתן לי ר' זוז וכו' או לא' מקרוביו. לכאורה תמוה הא נתינתה לקיים הגט לפטור מיבם וכיון דיש אח מה מהני שתתן לקרוביו. הא צריכה ליתן ליורשיו דהוא האח אח\"כ ראיתי בחי' הריטב\"א שטרח הרבה לתרץ ולפי שיטת הרמב\"ן ניחא. די\"ל דזה היבם הוא ספק בן ט' לראשון ואינו אחיו. או ז' לאחרון והוא אחיו וזקוקה לו ליבום מספק (ובענין שזה המת אינו אחיו מן האם דמותר להספק ליבם אותה בממנ\"פ) ובזה הב\"ד פוסקים דהיורש הוא קרובו ודאי. ואם נותנתה לו מקיימת התנאי. דאף אם קמי' שמיא גליא שהוא אחיו. מ\"מ לי וליורשו. היינו למי שהב\"ד מחזיקים אותו ליורש על נכסים וצריכה דוקא ליתנם. דאם ניתנת לאחיו הזה אינה פטורה מיבום. דשמא הוא אחיו. ומ\"מ לא קיימא התנאי כיון דלענין ירושה אין הב\"ד מחזיקים אותו ליורש ונכון בעזה\"י. ולפ\"ז מחוזק יותר תירוצא דתוס' שם ד\"ה אבל וכו' דמשמע ליה זקוקה ליבם דמתייבמת אם תרצה. וזה דחוק דבלא נתנה מחיים כיון דגם אם תתן לא משתריא לשוק משום ספק דשמא לאו כמעכשיו. וממילא אם ניחא לה ביבום יותר מחליצה באמת אינה נותנת לו ומותרת להתייבם. ולפי הנ\"ל י\"ל כך כיון דרשב\"ג דנקט לא' מקרוביו היינו בגוונא הנ\"ל דהיבם הוא ספק אחיו. ואם איתא דת\"ק סבר ג\"כ לי ואפי' ליורשי אלא דס\"ל דשמא ע\"מ לאו כאומר מעכשיו דמי. א\"כ בההיא דלא' מקרוביו ג\"כ לת\"ק יהא מהני לפטרה מחליצה משום ס\"ס דאינו אחיו ואינה זקוקה לו. ואת\"ל דהוא אחיו שמא כאומר מעכשיו דמי. וק\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות צג] <b>תוי\"ט ד\"ה בסנדל. בסוף הדיבור. שחולצים בו לכתחילה. </b>במחכ\"ת אשתמיטתיה דברי תוס' (דף ק\"ב א' ד\"ה ה\"ה). דהקשו כן ותירצו דקתני איידי דסיפא דאין לו עקב אפי' דיעבד פסול:",
+                "[אות צב] <b>הרע\"ב ד\"ה מן הארכובה. שהיו רצועות. </b>משמע דרק כה\"ג כשר מהארכובה ולמטה דמקרי מעל רגלו אבל בנחתך הרגל לא דלא מקרי מעל רגלו כיון דליכא רגל וזהו דעת תוספות אבל רש\"י ס\"ל דמיירי בנחתך כיון דמקודם היה נקרא מעל רגלו גם עכשיו כשר:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות צד] <b>במשנה אבל לא קראה. </b>ע' (פ\"ז מ\"ד דסוטה) ובתי\"ט שם:",
+                "[אות צה] <b>בהר\"ב ד\"ה חלצה. וקריאה דיבור בעלמא הוא. </b>וא\"ת למ\"ד עקימת שפתיו הוי מעשה היכי ממעטים קריאה וי\"ל דמ\"מ מעשה גרוע הוא יותר מרקיקה א\"נ לא דמי למנהיג בקול שהיא מעשה גדול עכ\"ל תוס':"
+            ],
+            [
+                "[אות צו] <b>במשנה והחרשת. </b>הטעם לפי שאינן בואמר ואמרה. ומה\"ט גם אלם ואלמת חליצתן פסולה דראויה לקריא' בעי' וקטן ממעטים דאיש כתיב בפרשה והא דלא ממעטינן חרש וקטן דלאו בני כוונה נינהו כתב תוס' דבני כוונה ע\"י געע\"ג ומלמדם לכוון אבל שוטה דאין בו דעת כלל לאו בר כוונה הוא אפי' ע\"י געע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות צז] <b>הרע\"ב ד\"ה או בג'. אם שנים. </b>וכ\"ה לשון רש\"י ומדלא נקטו יותר דע\"י דנמצא א' מהן קרוב א\"פ כולם פסולים כמו בעדים (פ\"א מ\"ח דמכות). משמע דבדיינים ליתא להא דכולם פסולים. הרב המגיה במ\"ל (פי\"א מהל' עדות) בשם הרב המ\"ל. וע' בתומים (סי' מ\"ו ס\"ק כ\"ח):",
+                "[אות צח] <b>תוי\"ט ד\"ה בבית האסורים. ועוד בלא\"ה ידע. </b>משמע דלפ\"ז גרסי' ובא אבל המעיין בתוס' יראה דזהו ודאי דצריכים לגרוס בא מדמספקינן דשמא המעשה היה מאבראי וע\"כ הא דקתני בבית האסורים דקאי רק על השאלה לפני רע\"ק א\"כ מוכח דהגירסא בא. ומ\"ש תוס' דבלא\"ה ידע היינו לתרץ קושיא אחרת דמהיכן פשיטא לן דהשאלה בודאי היה בבית האסורים ומספקינן רק אם גם המעשה היה בבהא\"ס או לא. ועל זה תירצו דזה ידוע בודאי דבא השאלה בבהא\"ס:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות צט] <b>במשנה בבעל וביבם. </b>אף שקודם שיבמה מהני המיאון לעקור היבום ומ\"מ אסורה לזה כיון דבשעת נפילה היתה נקראת אשת אחיו. ואם יש ב' אחים מיאנה בזה מותרת לזה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ק] <b>במשנה אסורה לחזור לו. </b>ואף לקרוביו אסורה:",
+                "[אות קא] <b>תוי\"ט ד\"ה כל שיצאת. כדמסיק בגמ' דמיאון דידיה. </b>היינו דבסוגיא (דף ק\"ח ע\"ב) פרכי' אלמא אתי מיאון ומבטל גט (מדקתני ברישא נתן לה גט והחזירה ומיאנה ונשאת לאחר ונתארמלה מותרת לחזור לו) ורמינהו הממאנת באיש וכו' ואמרי' עלה ומאי קושיא ודלמא מיאון דידיה מבטל גט דידיה וכו' ובתוס' הקשו דמגופיה דסיפא הו\"מ לאקשויי דמ\"ט אמרי' כל שיוצא ממנו בגט אסורה לחזור לו ואמאי לא אמרינן אתי מיאונה ומפקע קדושי שני והוי כמו שזינתה אחר גירושי' דמותרת לחזור לו. אלא ניחא ליה לאקשויי רישא אסיפא וע' במהרש\"א. ולענ\"ד י\"ל דבגופא דסיפא י\"ל הא דאסור להחזירה לא מפני מיאון דבעל שלישי דזהו באמת הוי כזינתה אלא דאסורה לו מפני גירושין דהרביעי והיה מדוקדק לישנא דמתניתין דקתני ב' פעמים נשאת לאחר ונתגרשה לזה פרכינן רק מרישא דחזינן דמיאון מבטל גיטא א\"כ מיאון דהשלישי יבטל גיטא דהשני ותהיה מותרת להשני. ורק לבתר דמשני דלא אתי מיאון דחבריה ומבטל גיטא דידיה דהוא מטעם דמשבש לה א\"כ ממילא במיאון דחבריה אינה ניתרת לראשון ומיאון דהשלישי אוסרתה על השני (ומתני' דנקט פעם שני נשאת ונתגרשה זהו באמת קושית תוס' ד\"ה כגון ששלשה וצריכים לתירוצם) לזה שפיר פרכינן מיאון דחבריה ממיאון דחבריה דברישא מוכח דמיאנה בשני מותרת לחזור להראשון א\"כ גם בסיפא מיאנה בג' תהיה מותרת להשני ואי משום גירושין דהרביעי הא כיון דמיאון מבטל גיטא תהיה מותרת להשני בסיפא דמתניתין דליכא משום גירושין דהרביעי ובאנו לאסרה רק משום דמשבשת ליה ממילא גם בלא גירושין דהרביעי תתסר וקשיא ארישא והוא נכון מאד בעזה\"י. וכמעט הוא תימא על תמיהתם דתוס' דאמאי נדו מזה זולת דהיה להם הגירסא של מקצת הספרים דקתני עוד פעם לאחר ומיאנה בו בזה שפיר ק' אגופא דסיפא דאמאי דאסורה להרביעי הא הוי כזינתה עם החמישי:"
+            ],
+            [
+                "[אות קב] <b>במשנה קטנה שהשיאה. </b>הקשה לי חכם אחד על דברי תוס' גיטין (דפ\"ה ע\"א ד\"ה תניתוה וכו') דאמאי לא הקשו דלפרוך ממתני' דהכא דמפורש דקטנה נשואה בת גירושין היא. והיא תמיה עצומה ובאמת ישאר התמיה על הש\"ס דלמה לא פשיט ממתני' דהכא דזה לא מתרצא בתירוצם דתוס' שם. ולגודל הקושיא אמרתי לתרץ בהקדם מה דאמרי' יבמות (דף ק\"ט ב') בעי מיניה ר\"א מרב וכו' וכי גדלה גדלי בהדה ויעויין שם בחי' הרשב\"א דמפרש דעשאום כאילו התנה בשעת קידושין הר\"א מקודשת לי לאחר ל' יום דאי לא חזרו קודם ל' יום מקודשת לאחר ל' מדאורייתא אע\"פ שנתאכלו המעות וה\"נ הכא. והוסיף לבאר טעמא דמלתא דנשאר עליה שעבוד הדינר שנתן לה בקידושין ואעפ\"י שקטנה היתה באותה שעה ואינה משתעבדה ד\"ת מכי יתן איש לרעהו פרט לקטן אפ\"ה כיון דתקינו לה רבנן נישואין הרי היא משתעבדת בכסף קידושיה ולפיכך כשגדלה גדלה קידושין בהדה ד\"ת והוא שקדשה בכסף כדהתם ואע\"פ שלא בעל עיי\"ש מבואר מזה דמקדש קטנה בענין דמשתעבדת בעד הכסף וכאומר לה ה\"א מקודשת לכשתגדיל והוי כאומר לאחר ל'. והא דלא הוי דשלב\"ל דבשלמא בעלמא לאחר ל' בידו לקדשה מעכשיו אבל בקטנה לגבי קידושי דאורייתא דא\"א במעכשיו הוי כמו לאחר שתתגיירי צ\"ל כיון דאינו מחוסר מעשה ותליא רק בזמן לא מקרי דשלב\"ל וכמ\"ש המ\"ל (פ\"ד מהל' אישות) וחידוש בעיני שלא הביא ראיה מדברי הרשב\"א הנ\"ל. אולם במה דמסתפק המ\"ל גם בקטן שקידש ואמר לכשאגדיל. בזה היה נלע\"ד דלא מהני כיון דא\"י להקנות עתה המעות לא נתפסה הנתינה לקידושין דהא המעות לא נעשה שלה ואין כאן נתינה משא\"כ בהוא גדול והיא קטנה דדעת אחרת מקנה אותה וזכתה במעות ונתפס הנתינה לקידושין לכשתגדיל ויעויין בגיטין (דף ס\"ה א') צרור וזרקו וכנגדו בקטנה מתקדשת. וברי\"ף שם הגירסא בהיפוך דצרור וזרקו כנגדו בקטנה מתגרשת בקידושי אביה והפעוטות כנגדן מתקדשת. ולפי גירסא זו ניחא דממתני' דיבמות ליכא למפשט די\"ל דמיירי בפעוטות ואם אחר הגירושין מקדשת עצמה לכשתגדיל מהני דהא היא נשתעבדה מכח תקנת נישואיה כמ\"ש הרשב\"א וכיון דהך נתינה הוי נתינת קידושין על אחר זמן מקרי הוי' ואף מדאורייתא קרי' בה ויצאה והיתה כמ\"ש הרשב\"א דע\"א תקחז\"ל דמשתעבדת הוי קידושי דאורייתא ממילא קרי' בה ויצאה והיתה אבל מברייתא פשיט שפיר דקתני קטנה מתגרשת בקידושי אביה דסתמא קתני בין יש לה אב ובין אין לה אב כמ\"ש תוספות וכיון דביש לה אב מיירי ג\"כ בקטנה של צרור וזרקו דהא יש לה הויה ע\"י אביה ה\"נ גם באין לה אב מתגרשת בקטנה של שיעור זה דצרור וזרקו דאינו מחלק בזה לענין שיעור קטנות ובזה דעדיין לא הגיעה לפעוטות ולא תקנו לה חכמים נשואים ולא נשתעבדו נכסים לא מהני הקידושין לכשתגדיל שפיר מקרי לאו בר הויה ודו\"ק:",
+                "[אות קג] <b>במשנה אסורה ליבם. </b>וצריכה חליצה. ולענין צרתה הוא מחלוקת דרבוואתא עיין במאור ובהרמב\"ן:"
+            ],
+            [
+                "[אות קד] <b>הרע\"ב ד\"ה ר\"ג. תמתין הקטנה אצלו. </b>היינו שתמתין מלבעול עד שתגדיל אבל בקטנותה אסור לבעול אע\"ג דס' אין זיקה מ\"מ מכוער הדבר כיון דבהאי ביאה לא מפטרא הגדולה. תוס' (לעיל דח\"י ע\"א):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות קה] <b>תוי\"ט ד\"ה מלמדין. לעולם יתרחק. </b>וכונס החרשת תחלה ומוציאה בגט (דלאחר שיחלוץ להקטנה תפסול עליו החרשת) והקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ אבל איפכא לא דאם יחלוץ (יכנוס) תחלה להקטנה לא יהיה תקנה להחרשת דלאו בת חליצה היא:"
+            ],
+            [
+                "[אות קו] <b>במשנה לאחר ל' יום מבקשים הימנו. </b>וא\"ת ונהימנה לדידה במגו דאי בעיא אמרה אינו יכול לבוא עלי דנאמנת כדמוכח בסוף נדרים (דף צ\"א.) וי\"ל דהא בנדרים מבואר טעם הנאמנות משום חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה והרי הכא מיירי בגט בידה וכדאוקמי בגמרא ומובא בהר\"ב. וכפי דברי בעלה שבא עליה אינו בעלה עוד וא\"כ ליכא חזקה דאינה מעיזה כו' ודהא ממנ\"פ אינו בעלה. ואדרבא כפי דבריה עדיין זקוקה לו. בתוס' ב\"ב (סוף דף ה') הקשו כן והניחו בקושיא ולא אדע מה קשיא להו וצ\"ע:",
+                "[אות קז] <b>בתוי\"ט ד\"ה יבם. שאם היה בעולמו אפי' בן יום א'. </b>בפשוטו אינו מובן דדלמא לא היה בעולמו אסור אף אחר שיגדיל והיא מותרת מיד אבל היה בעולמו יום א' היא זקוקה לו וכשיגדיל ייבמנה אבל התי\"ט קיצר בזה דבתחלה משני דמי איכא מידי דהשתא אסירא ולבתר הכי שריא ופרכינן ואימא ה\"נ (דלעולם אסורה לו) ועלה משני א\"ק כי ישבו וכו':",
+                "[אות קח] <b>בתוי\"ט ד\"ה כופין אותו. ונ\"י תירץ מפני. </b>וקשה לי הא אף אם תתפייס אסורה לו דהא היא אמרה לא נבעלתי ואסורה לו ע\"י הגט וא\"כ שויה אנפשה חד\"א ובתשובה הארכתי בזה בעזה\"י:",
+                "[אות קט] <b>בא\"ד ואפי' למאן דמפרש לה בגט סתם. </b>הדברים סתומים בביאור הסוגיא לשיטה זו אבל הדבר מפורש בחי' הריטב\"א דמיירי בגט סתם דבאמת לפי דברי היבם דבעל אותה הוי גט זה גט מעליא ונפטרה בכך וא\"צ גט אחר וכן לפי דבריה שלא נבעלה סגי לה בחליצה וא\"צ גט אחר אלא דאנן מצרפים מה שהוא נאמן ומה שהיא נאמנת ומתוך דברי שניהם יחד תהא צריכה גט דהיינו דתפסינן לדברי הבעל דנבעלה וצריכה גט ותפסינן לדבריה דזהו לא הוי גט מעליא דלדבריה גט זה רק כמו גט יבמין עיי\"ש והסברא מוקשה דהא מ\"מ ממנ\"פ מותרת בלא גט דאם נבעלה הרי גט זה גט מעליא ואם לא נבעלה סגי בחליצה וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות קי] <b>תוי\"ט ד\"ה לאחר. כמו שחשב המגיד. </b>במחכ\"ת הגדולה מעולם לא נתכוון לזה הה\"מ דא\"כ דלאחר מיתת בעלה היינו ע\"י כעס א\"כ מוכח דבחיי בעלה אף ע\"י כעס לא מקרי נתכוונה לכך דבעינן בירור גמור דנתכוונה לכך וזהו בהיפוך מדברי הה\"מ:<br><b>אבל </b>לענ\"ד גם הה\"מ מפרש דאינה פסקא בדברי רש\"י והכל א' ובדיבור א' נאמרה וגם אין שייכות בשום פנים לפרש דלאחר מיתת בעלה הוא פסקא דלא יתפרש לישנא דאלא שכתב רש\"י. אלא דס\"ל להה\"מ דמה דציין רש\"י בחיי בעלה קאי אסיפא אפי' בחיי בעלה ובעיא לומר לא דבעינן שנתכוונה לכך בבירור אלא שהיה להם כעס זה על זה דתלינן מכח זה דנתכוונה לכך:<br><b>אולם </b>המ\"ל הקשה על הה\"מ דנראה יותר דציון רש\"י קאי על בחיי בעלה דקתני ברישא עיי\"ש והיינו בהיפוך ממש דבחיי בעלה תלינן דלא נתכוונה לכך לפטור עצמה מיבם אלא תלינן דמשום כעס נדרה הנאה ולא אסקה אדעתה דיבום עיי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות קיא] <b>תוי\"ט ד\"ה אמר. מפרש בגמרא דלדבריהם. </b>דמדקאמרי לו אינו דומה האיש המגרש ולא קאמרי בהיפוך משמע לכאורה דגם ריב\"נ ס\"ל בפשיטות דאשה יוצאה בגט ומדמה ללמוד האיש מגרש מאשה מתגרשת ואלו מדקתני אח\"כ א\"ל אף זו כיוצא בה משמע דהביא ראיה דאשה מתגרשת ולריב\"נ לא ס\"ל הכי אע\"כ דלדבריה' קאמר:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות קיב] <b>במשנה כונס ואם רצה להוציא יוציא. </b>לעיל (דף ק\"י) הובא משנה זו וכ' רש\"י דכשם שכנסה ברמיזה כך מוציא ברמיזה. ותמוה לי דל\"צ לזה הא גם בקידש פקחת ונתחרשה מוציא בגט כדאיתא בריש מתני' זו ולעיל ג\"כ הא אמרי' עלה לא בפקחת ואח\"כ נתחרשה. הרי דגרושין דחרשת מוציא מידי קדושיה דפקחית וצע\"ג: (* קצת יש ליישב דרש\"י כתב זה בסברת המקשן שם ודו\"ק):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות קיג] <b>במשנה ומלחמה בעולם. </b>דוקא באמרה מת סתם אבל אמרה מת על מטתו נאמנת גמ':",
+                "[אות קיד] <b>תי\"ט ד\"ה קטטה. לא היו דברים מעולם. </b>והא דבלא\"ה כיון דמוחזקת למשקרת בפנינו מ\"מ י\"ל דלא משקרת בדבר שבסופו יתברר ויהיה חמור בסופה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות קטו] <b>במשנה חוץ מחמותה. </b>וכן כלתה וכן בכולם ששונאות זו את זו וחמותה הבאה לאחר מיכן דהיינו אם יבמתה הוא איבעיא דלא אפשיטא:",
+                "[אות קטז] <b>בהרע\"ב ד\"ה חוץ. יבמתה יראה שמא. </b>והרמב\"ם כתב אף יבמתה שהיא אחותה. וכתב הה\"מ שכן הוא בירושלמי והטעם משום לא פלוג. ואם יש להם בנים י\"ל דג\"כ א\"נ דלא פלוג או דחוששים שמא ימותו בניהם ותהיה צרתם עיין במ\"ל:",
+                "[אות קיז] <b>בהרע\"ב ד\"ה ע\"א אומר מת. מהיתרה הראשון. </b>היינו לענין דאם נשאת אחר שבא העד השני אחר שהתירוה דלא תצא אבל לכתחילה לא תנשא משום לזות שפתים:",
+                "[אות קיח] <b>תוי\"ט ד\"ה ויבמתה כו'. שמא ייבמנה בעלה. </b>דלא ניחא להו לתוס' לומר דמיירי שאותה שמעידים עליה יש לה בנים ויבמתה שמעידה אין לה בנים. ומתייראה שימות בעלה ותתייבם לבעלה של זו. דסתמא קתני אף אם גם לזו אין לה בנים וע' במ\"ל שהאריך בזה:",
+                "[אות קיט] <b>תוי\"ט ד\"ה ע\"א אומר מת. ואשמעינן הואיל והאמינה תורה. </b>דברים אלו מחוסרי הבנה לי דהחידוש הוא בפשוטו דלא נימא דכיון דהימנוה לראשון כב' אין עדים פסולים נאמנים להכחיש. ואולי לישנא הואיל ט\"ס וצ\"ל אע\"ג דהאמינה:"
+            ],
+            [
+                "[אות קכ] <b>בתוי\"ט סד\"ה אשה כו'. וסתמא כר\"מ. </b>לפ\"ז הו\"ל למפסק כר\"מ. והרא\"ש כתב דקיי\"ל כר' יוחנן דר\"מ מודה ברישא וסיפא דאשה אומרת לא מת היינו אשה דעלמא ולא צרתה. ומש\"ה קי\"ל הלכה כר\"י ור\"ש עיי\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות קכא] <b>במשנה תאכל בתרומה. </b>בתוספות מסתפקים אם רק בתרומה דרבנן או אפילו בתרומה דאורייתא:"
+            ],
+            [
+                "[אות קכב] <b>בתוי\"ט ד\"ה ואח\"כ. לב האדם לאדם. </b>וכמו כן כי היכי דהבת בעלה א\"י להעיד עליה ה\"נ אין האשה יכולה להעיד על בת בעלה:",
+                "[אות קכג] <b>בא\"ד דאמרינן לא בעלה מת. </b>משמע דאם ידעינן באמת דמת בעלה נאמנת אחר כך על חמותה דנפקעה השנאה. ובמ\"ל נסתפק בזה דבש\"ס ל\"א הכי רק לס\"ד אבל למסקנא י\"ל דבכ\"ע א\"נ עיי\"ש:",
+                "[אות קכד] <b>בא\"ד לבתר שעתא. </b>לדידן ל\"צ לזה דהא קי\"ל דטעמא דכלה אינה מעידה משום דכיון דחמותה שונאת אותה היא ג\"כ שונאת לחמותה דכמי' הפנים. וסוגיא דנקט הכי ובעי למפשט מיניה לחמותה הבאה לאחר מיכן היינו דלר\"י דס\"ל דטעמא דכלה א\"מ בחמותה משום דשונאת' דמגלית לבנה כל דעבדה ואעפ\"כ מסתמא לא פליג אמתני' דהכא דאף שבעלה במדה\"י מ\"מ חוששת על שלאח\"כ וה\"נ בחמותה הבאה לאחר מיכן ומדר\"י נשמע לרבנן אח\"כ מצאתי תה\"ל במ\"ל שכ\"כ:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות קכה] <b>תוי\"ט ד\"ה אינה. בסה\"ד כבר\"פ דלקמן. </b>אין זה מספיק דמ\"מ באומרת מת בני ואח\"כ מת בעלי אמאי נאמנת במגו דאי בעי שתקה הא גם בשתקה תתסר דניחוש שמא נולד במדה\"י דרוב נשים מתעברות ולא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואתרע רובא רק לחומרא אבל לא לקולא כדאיתא בר\"פ דלקמן. אח\"כ ראיתי דהקשה כן הרשב\"א בחידושיו ותירץ כיון דיצאת בלא בנים וחזרה בלא בנים לא יצאת מחזקה הראשונה עכ\"ל וצ\"ע:",
+                "[אות קכו] <b>תוי\"ט ד\"ה וחולצת. למתני' בגרושה. </b>אבל במתני' דקודם בכ\"ע חולצת דאף אם יבואו עדים שמת בעלה ואח\"כ מת בנה מ\"מ תהא פסולה לכהונה דהא שויה אנפשה חד\"א במה שאמרה דמת בנה קודם ולדבריה הוי חליצה מעולה כ\"כ הב\"ש וע' במ\"ל. ובב\"י בשם רי\"ו מסופק אם מהני שתדור עד\"ר שלא תנשא לכהן בכדי שתהיה חולצת:"
+            ],
+            [
+                "[אות קכז] <b>במשנה ואין האיש נאמן לומר מת אחי שייבם אשתו. </b>ע' בטור דמשמע שהוא אומר מת אחי שאייבם אשתו. והיינו דבזה לא תנשא גם אחר מיתת היבם הזה. כי תחלת עדותו אתרע אבל באמר סתם מת אחי הוא כמו עד אחד שהוא לא ייבם אותה אבל מועיל שאחר מיתתו מותרת להנשא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות קכח] <b>הרע\"ב ד\"ה האשה. וא\"ת תחלוץ. </b>היינו דתחלוץ אחר ט' אבל לחלוץ תוך ט' א\"א דשמא היא מעוברת והולד אינו מתיר עד שיצא לאויר העולם. וגם לחלוץ תוך ט' ולישא אחר ט' א\"א דשמא תפיל וחליצת מעוברת ל\"ש חליצה עמ\"ש בגליון (לעיל רפ\"ד ובמשנה י' דשם):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות קכט] <b>במשנה אין מעידים אלא עד. </b>בתשובת עבוד' הגרשוני (סי' ע\"ב) דקדק מלשון מתני' מדלא סידר רבינו הקדוש דינא דאע\"פ שיש סימנים בגופו ובכליו אחר בבא זו דאין מעידים עד ג\"י דאז הוי קאי אתרתי בבות. לדייק מזה דדוקא ברישא דליכא הכרת פנים הוא דלא מהני סימנים בגופו ובכליו אבל בזה דישנו להכרת פנים ורק חשש בעלמא שמא תפח בזה סמכינן על סימן דגופו וכליו:",
+                "[אות קל] <b>במשנה אלא עד ג' ימים. </b>מלשון זה דייק הרשב\"א דבעינן דידוע דהוא תוך ג\"י אבל בספק א\"מ אבל יש נוסחות אין מעידים אחר ג\"י משמע דבס' מעידים ובמדרש (ויקרא רבה פי\"ח) הובא משנתינו בנוסח דאין מעידים אג\"י אבל בפרשה ל\"ג וכן בבראשית רבה (פע\"ג) איתא הנוסחא אלא עד ג\"י:"
+            ],
+            [
+                "[אות קלא] <b>במשנה מן הארכובה ולמעלה. </b>עיין פ\"ד דחולין (מ\"ו) ושם כתב הרא\"ש בתירוצא קמא דלענין בין הפרקים כיון דדיוקי סתרי אהדדי אזלינן לחומרא דדינו כלמעלה עיי\"ש. וא\"כ הכא בהיפוך דאזלינן לחומרא דהוי כמו מלמטה ולא תינשא ולא הוי ב' חומרי דסתרי אהדדי כיון דאין כאן הלכה ידוע אלא דמספקא לן איזה דיוק עיקר עבדינן מספק לחומרא בכל מקום. כ\"כ הרא\"ש בתשובה (כלל כ' סי' ט\"ז):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות קלב] <b>תוי\"ט ד\"ה ונומיתי. אמרתי. </b>וכן בפסוק (עזרא ד' ה') כנמא. ופירש\"י שם כאשר נאמר:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה יבמות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Berakhot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Berakhot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4a09796e08cc4db1f8995991a1f6b898971a9e7c
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Berakhot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json	
@@ -0,0 +1,165 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Berakhot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה ברכות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>בהרע\"ב ד\"ה עד סוף. לא מיקרי תו זמן ק\"ש. </b>פלוגתייהו דר\"א ור\"ג בהמשך זמן ק\"ש בפירושא דקרא דר\"א ס\"ל ובשכבך הוא כ\"ז שב\"א עוסקים לילך ולשכב זה מקדים וזה מאחר ונמשך עד סוף האשמורה ראשונה דכל שדעתו לישן כבר שכב בזמן ההוא ור\"ג ס\"ל בשכבך היינו שהם שוכבים ויש בכלל הזה כל הלילה. רש\"י (ד' ד'):",
+                "[אות ב] <b>שם בא\"ד וקי\"ל דעבד כר\"י. </b>וכ\"כ התוס' ויש לדון דהא מה דאמרינן מאן דעבד כו' ע\"כ משום דהוי ספק הלכה כמאן וזה נכון בתפלה דרבנן אבל בקריאת שמע דהיא דאורייתא לרוב הפוסקים הוי ספק בדאורייתא ולחומרא. וכעת מצאתי שעמד בזה הפר\"ח בספר מים חיים:",
+                "[אות ג] <b>בהרע\"ב ד\"ה עד שיעלה כו'. אסור לסעוד. </b>וכ\"כ התוס' (דף ד' ע\"ב) עלה דברייתא שלא יאמר אדם אוכל קימעא מכאן משמע שמשעה שהגיע זמן ק\"ש של לילה שאין לו לאכול סעודה עד שיקרא ק\"ש ויתפלל. ודייק מזה המג\"א (סי' רל\"ה) דדוקא סעודה אסור אבל טעימה שרי. אבל תמוה לי דא\"כ למאי צריכי ללמוד כן מברייתא זו הא משנה ערוכה היא (פ\"א דשבת מ\"ב) מפסיקים לק\"ש וא\"כ מכש\"כ דאין מתחילין אלא ודאי מוכח דכוונתם לאסור אף טעימה וס\"ל דלא יאכל קימעא משמע אף דבר מועט ואף דהתוס' נקטו בלשונם לסעוד ע\"כ דחיק ומוקי אנפשיה דלא בדקדוק כתבו הכי וכן נראה בדעת המהרש\"א בריש מכלתין בתוס' ד\"ה משעה שהעני שמקשו הא משהגיע זמן ק\"ש אסור להתחיל בסעודה כדלקמן (דף ד'). הקשה המהרש\"א דאמאי לא הקשו כן על מתני' דמשעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן ותירץ די\"ל דה\"ק משעה שהכהנים היינו שמותרים לאכול בתרומה ואין להם טומאה עוד ע\"ש. ואי ס\"ל להמהרש\"א כהמג\"א אין התחלה לקושייתו דעל מתני' ליכא קושיא די\"ל לאכול היינו עראי משום הכי הקשו על הברייתא דקתני משעה שהעני נכנס לאכול פתו משמע דזהו סעודתו. אע\"כ דס\"ל להמהרש\"א בדעת התוס' כשיטת התה\"ד דאף טעימה אסור מכח הוכחתנו הנ\"ל ואף דמ\"מ התוס' בקושייתם על העני נכנס לא הוצרכו למינקט הקושיא מכח הברייתא דלא יאכל קימעא דהא בלא\"ה עכ\"פ סעודה אסורה ממתני' דשבת י\"ל דבאו לאלם קושייתם דאפילו טעימה אסור. ובזה יש ליישב לענ\"ד מה שהקשה המאור על רש\"י במה שכתב בסוגיין דלמא ביאת אורו היינו שיאור השמש ביום השמיני ויביא קרבנותיו למאי הוצרכו במערבא לפשוט מברייתא הא נפשט ממתני' דמשעה שהכהנים דפשיטא דק\"ש דלילה אינו מתחיל אחר שיאור היום והובא במהרש\"א והוא באמת תמיה נשגבה ולפי הנ\"ל ניחא דהיינו דמאי דאמרינן והא קמ\"ל דכפרה לא מעכבא אף די\"ל דמיירי באין הכהנים מחוסרי כפרה צ\"ל דמכח יתור מורה לנו מתני' דכל כהנים אפילו מחוסרי כפרה אוכלים. וקשה דלמה ליה למימר דאשמע לן במידי דלא אסיק ורק מיתורא לימא דלאכול היינו אכילה ממש וקמ\"ל דאכילה מועטת שרי. אע\"כ משום דבאמת מוכחא מברייתא אוכל קימעא דגם אכילה מועטת אסור וע\"כ האי לאכול היינו שהותרו בתרומה וא\"כ ליכא חידוש ומוכח דקמ\"ל דכפרה לא מעכבא. וכיון שכן במערבא לא רצו לפשוט ממתני' די\"ל דלא ידעו הברייתא דלא יאכל קימעא והיה אפשר לומר דעראי מותר וא\"כ י\"ל דמתני' לא מיירי ממחוסרי כפרה והחידוש דטעימה מותר. אבל מברייתא פשטו שפיר דלא קתני לשון אוכלים אלא זכאים דמיניה בודאי ליכא למשמע דטעימה מותר א\"כ החידוש דאפילו מחוסרי כפרה הותרו בתרומה. ואף דלא היה צריך לזה הסיפא דסימן לדבר צאת הכוכבים דבלא\"ה פשיטא דק\"ש אינו מתחיל אחר שיאיר היום מ\"מ כיון דהוצרך למפשט מברייתא מביא יותר ממה דמפורש דהוא צאת הכוכבים. וכעין זה כ' התוספות עירובין (דף ל\"א ע\"ב ד\"ה והיכא איתמר). וברייתא דמעילה וכו' לא שמיע להו ע\"ש. ובאמת גם לזה הדוחק דלא שמיע להו לא צריכנא די\"ל כיון דעכ\"פ ממתני' לחוד לא הו\"מ למפשט רק בצירוף הברייתא דלא יאכל קימעא ניחא להו יותר למפשט מברייתא לחוד דמשעה שהכהנים זכאים וכו'. ומה\"ט גם תוספות בעירובין הנ\"ל לא הוצרכו לזה דלא שמיע להו הבריי' די\"ל כפשוטו דהא ר\"ח לא היה רוצה להעמיד הקושיא והתירוץ, דעומד ורואהו על מתני' דהא י\"ל בדרבנן מהימני אלא דטעמא דמתני' דלא אלימי למיקני ומש\"ה באמר לאחר לקבלו מהני. והיה הקושיא רק מכח צירוף הברייתא דנתנו על הפיל דמוכח מזה דטעמא דמתני' בחש\"ו משום דלא מהימני וכיון שהוצרך לזה בריית' ניחא לר\"ח יותר להעמיד קושייתו והתירוץ דעומד ורואה על ברייתא לחוד דנתנו לפיל דודאי לא שייך נאמנות לפיל. והוא נכון בעזה\"י:",
+                "[אות ד] <b>בהר\"ב ד\"ה מעשה וכו'. ואמר להו רבנן כוותי סבירא להו. </b>מצאתי בשם אא\"ז הגאון מו\"ה אברהם ברודא זצ\"ל דבר נחמד למה דאמרי' (בסוגיא דף ד') חכמים כמאן ס\"ל בדרשא דבשכבך אי כר\"א דהיינו כ\"ז שב\"א הולכים לישכב לימרו כר\"א. ואי כר\"ג ס\"ל דכ\"ז שב\"א שוכבים לימרו כר\"ג. ומשני לעולם כר\"ג ס\"ל והא דקאמרי ע\"ח כדי להרחיק. וא\"כ י\"ל דשאלת בניו כן היה אם חכמים ס\"ל דמדינא ע\"ח משום דשיעור אדהולכים לישכב הוא ע\"ח והא דקאמר ר\"א ע\"ס האשמורה הראשונה היינו משום הרחקה או דר\"א מדינא קאמר דשיעורא דהולכים לישכב הוא ע\"ס האשמורה הראשונה וע\"כ הא דקאמר רבנן ע\"ח היינו דס\"ל דבשכבך הוא כ\"ז שב\"א שוכבים ומדינא עד שיעלה ע\"ה ואמרו ע\"ח משום הרחקה והשיב להם ר\"ג כוותי ס\"ל. והביא להם ראיה. ולא עוד אלא כל מה שאמרו וכו' היינו כיון דממנ\"פ מוכח סברת הרחקה אי בדרבנן אי בדר\"א מסתבר יותר דטעמייהו דחכמים ע\"ח הוא משום הרחקה כיון דענין הרחקה זו ע\"ח מצינו ג\"כ בשארי דברים. ודפח\"ח:",
+                "[אות ה] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה כדי להרחיק. שלא יבא לאכלן. </b>וכ\"כ רש\"י והא דלא נקטו הטעם שלא יאמר עדיין יש לי שהות ותעבור זמן עונתה כמו דהטעם בק\"ש. י\"ל דבאו לתרץ הא דבאמת ר\"ג לא ס\"ל להרחקה בק\"ש ואילו באכילת קדשים משמע דלא פליגי. ודוחק לחלק דבק\"ש עובר רק על מ\"ע אבל קדשים עובר על לאו דלא תותירו ועשה דאכילת קדשים. לזה פירשו דאכילת קדשים חמור דיעבור בקום ועשה לאכול אח\"ז וגם יתחייב כרת משא\"כ בק\"ש דהוא שב וא\"ת. ומ\"ש וכן בק\"ש היינו דר\"ג אומר דרבנן ס\"ל הכי גם בק\"ש. ובתוס' (זבחים דף נ\"ז ע\"ב) כתבו דלנאכלין לשני ימים ולילה א' לא עשו הרחקה ע\"ח דניכר הוא מתי יהיה שקיעת החמה אבל לילה אינו ניכר ואף דלרבנן דעשו גם בק\"ש הרחקה משום שלא יאמר וכו' צ\"ל דגם בזה יש החילוק דניכר ומרגיש שהגיע העונה לשקוע וממהר לאכול מקודם:",
+                "[אות ו] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה א\"כ וכו'. אלא מדתניא בתוספתא. </b>זה תמוה דהא גם התוספתא מיירי לענין אכילה כמ\"ש התוי\"ט לענין חיוב אם נותר לאכלו. והקטרה מנין לנו וצ\"ע (עי' תוס' פסחים דף ק\"כ ע\"ב ד\"ה אמר רבא וכו'):"
+            ],
+            [
+                "[אות ז] <b>בתי\"ט ד\"ה וגומרה. כדי שיסמוך. </b>זה תמוה דהא גם ר\"י מודה דלכתחלה יש לעשות כוותיקין כמ\"ש הרע\"ב וכ\"ה להדיא בסוגיין עלה דמתני' (פ\"ג מ\"ה) לימא תנן סתמא כר\"א דאמר עד הנץ החמה אפי' תימא רבי יהושע ודילמא כוותיקין. אע\"כ דפליגי בעיקר הדין דר\"א ס\"ל דאחר הנץ לא הוי זמן קימה דרובא דעלמא עומדים ממטתם קודם הנץ. ור\"י ס\"ל דמקרי קימה משום מיעוטא דבני מלכים. ואולי דכוונת התי\"ט לתרץ הנוסחא וגומרה דאמאי לא קתני סתם עד הנץ כמו דקתני במתני' עד שיעלה. ולזה בא לתרץ דאתא לאשמעי' ולרמז דרק בדיעבד זמנו משעה שיכיר בין תכלת לכרתי אבל לכתחלה ראוי לגומרה עם הנץ כדי שיתפלל מיד ויסמוך גאולה לתפלה:",
+                "[אות ח] <b>שם בתי\"ט ד\"ה שכן וכו'. זמן קימה למקצת. </b>והא דאינו יוצא ג\"כ בק\"ש של לילה ונימא דמקרי זמן שכיבה הואיל דבני מלכים שוכבים עד ג\"ש. דבשלמא ק\"ש דיום כיון דבאמת יממא הוא מש\"ה אזלי' בתר מיעוטא דבני מלכים אבל לקרות ק\"ש של לילה ביום משום ב\"מ לא דמיעוטא דמיעוטא נינהו. רשב\"א בחידושיו:",
+                "[אות ט] <b>שם מתני' כאדם הקורא בתורה. </b>אתא לאשמעינן שאע\"ג שדברים שבכתב לא נתנו לאמרן על פה אפ\"ה ק\"ש יכול לקרותה ע\"פ ואע\"פ שאינו קורא אותה לשם חובה דכיון שניתנה לאומרה על פה לחובה יכול לאומרה ע\"פ אפילו שלא לחובה. רבינו יונה. ועיין בב\"י (א\"ח סי' מ\"ט) שיטות הרבה רבוואתא דנתנו טעם להיתר ק\"ש וקרבנות בע\"פ. ולדידהו ליתא לפירוש זה:"
+            ],
+            [
+                "[אות י] <b>שעברת על דברי ב\"ה. </b>בתשו' רמ\"א (סי' צ\"א) כתב שאין להקשות מהא דאיתא (סוף פרק ח') באכל ושכח ולא ברך דחד עביד בשוגג כב\"ש ואשכח ארנקי דדהבא דשמעינן מיניה דיש להחמיר כב\"ש. די\"ל דוקא בדבר שאין בו קולא כלל אבל במקום שיש קצת קולא בדבר כגון לשכב ולקרות ק\"ש דעדיף מעומד דהוא יותר דרך כבוד אלא דיוצא ג\"כ בשכיבה לב\"ה ולב\"ש דוקא בשכיבה אין להחמיר כב\"ש עכ\"ל. ולפ\"ז יהא הדין דבק\"ש של שחרית מותר להחמיר כב\"ש לעמוד ולקרות ק\"ש כיון דאין בו צד קולא וזה דלא כפסק הש\"ע (סי' ס\"ג ס\"ב) דגם בזה מקרי עבריינא. ובאמת נפלאתי על מאור עינינו הרמ\"א שלא הביא דברי הרא\"ש בההיא דאכל ושכח ולא בירך שכתב להדיא דאפילו ב\"ה מודו שטוב יותר לעשות כב\"ש אלא דלא הטריחוהו חכמים עכ\"ל. אם כן ממילא לק\"מ דהתם רשאי להחמיר כב\"ש כיון דלב\"ה ג\"כ טוב יותר לעשות כן משא\"כ הכא בק\"ש בין דשחרית בין דערבית אין שום מעלייתא לב\"ה אם מחמיר כב\"ש. וכ\"כ התי\"ט (פ\"א מ\"ט דשבת ובמ\"א סימן הנ\"ל). ובזה מיושב ג\"כ קושית הבאר שבע (סי' כ\"א) על הרא\"ש (פ\"ב דשבת) ע\"ש. די\"ל דגם לר\"ע יותר טוב להדליק בפתילה מחורכת דאין בו שייכות חשש הטייה:"
+            ],
+            [
+                "[אות יא] <b>בהר\"ב ד\"ה אחת ארוכה כו'. אהבה קצרה. </b>דסמוכה לחברתה ליוצר אור מש\"ה אינה פותחת בברוך דפתיחת ברכה הראשונה קאי ג\"כ לשניה ואמת ואמונה והשכיבנו כולם מקרי סמוכה למעריב ערבים אף דמפסיק בק\"ש מ\"מ ברכה שלאחריה מקרי סמוכות לשלפניה:",
+                "[אות יב] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה שלא לחתום כו'. כגון ברכת הפירות. </b>כיון שאין בו ענינים הרבה פתיחתה זו היא חתימתה:"
+            ],
+            [
+                "[אות יג] <b>מתני' להביא לימות המשיח. </b>הא דלא קאמר בקיצור כל ימי חייך לימות המשיח כמו דקאמר ראב\"ע כל ימי חייך הלילות י\"ל דדייק בלשון להביא לומר דימות המשיח אינו בזה כמו העוה\"ז כי אז לא יהיה הזכרת יצ\"מ עיקר אלא טפילה לשעבוד מלכיות כדאיתא בברייתא הובא בתוי\"ט כאן:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יד] <b>בהר\"ב ד\"ה והגיע זמן כו'. לאפוקי קורא להגיה. </b>מהרר\"י כ' דקורא להגיה היינו דדרך מאן שמביט בספר להגי' מעצמו נופלים דברים מפיו מבלי שרוצה לדברם והוי מתעסק וכמו דאמרינן בשופר דמנבח נבוחי. שלא רצה לתקוע אלא דמעצמו נעשה התקיעה מפיו דהוי מתעסק ולכ\"ע לא יצא:",
+                "[אות טו] <b>בהר\"ב ד\"ה ר\"י אומר באמצע כו'. עליו לכבדו. </b>כתבו בתוס' (דף י\"ג ע\"ב) ד\"ה שואל ר\"מ ור\"י הלכה כר\"י דאמר אפילו באמצע משיב מפה\"כ אם כן נראה שמותר לענות קדיש וקדושה באמצע ק\"ש דאין לך מפה\"כ גדול מזה עכ\"ל. ורצונם כיון דכל הציבור עוסקים באמירת קדושה הוי כמו משיב וע\"כ דקדקו בלשונם דאין לך מפה\"כ כו' משמע דמדמו זה למשיב. ולפ\"ז בשמע קול רעמים דכל הצבור עוסקים בק\"ש. אפשר לא הוי כמשיב ואין לו להפסיק כ\"א בין הפרקי' דגם שואל מפני הכבוד. והמג\"א (סי' ס\"ו ס\"ק ה') על מ\"ש בש\"ע (סי' ג') דמפסיק לקדיש באמצע כתב וז\"ל דאם פוסק לשאול מפ\"כ ב\"ו ק\"ו מפ\"כ הקב\"ה ומה\"ט נ\"ל דאם שמע קול רעמי' יפסיק ויברך ולענ\"ד יש לדון בזה. ואעפ\"כ בתשובה העליתי דהדין עם המג\"א:"
+            ],
+            [
+                "[אות טז] <b>בהר\"ב ד\"ה בין ויאמר כו'. הלכך אין מפסיקין. </b>ואפילו מפני היראה. הרא\"ש. (עי' טור וב\"י סי' ס\"ו):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יז] <b>בתי\"ט ד\"ה בלילה הראשון כו'. כסברת הר\"ר מנוח שכתב בשמו בכ\"מ (פ\"ד מהלכות ק\"ש). </b>לא מצאתי שם בכ\"מ אלא בב\"י סימן ע' איתא וכתב הר\"ר מנוח בשם הראב\"ד דהא דפטור כונס את הבתולה דוקא בלילות שהוא מתייחד עמה אבל אם היתה נדה או חולה כו' חייב. אבל הטור כ' דפטור גם בימים. ונראה דמ\"מ בנדה ודאי חייב כיון דאסור למבעל לא טריד כדאיתא (פ\"ק דכתובות) דס\"ל לרבא דלמאן דאסר למבעל בתחלה בשבת חייב בשבת בק\"ש. ומסתפקנא דאפשר דמעידן טבילה מחשביה דפטור מק\"ש ד' לילות אם לא עשה מעשה אף שהם מרוחקים מזמן נשואים דאפשר בעוד שהיא נדה דאסור בכל מיני קורבה וחיבוק ונישוק ויחוד לא נעשה לבו גס בה כ\"כ:",
+                "[אות יח] <b>שם בא\"ד דסירכא דלישנא. </b>והפר\"ח בס' מים חיים כתב דנקט מניינא דל\"ת עד ולא עד בכלל וליכא אלא ג' לילות (עי' בפר\"ח סי' ע' ס\"ק ו'):",
+                "[אות יט] <b>תוי\"ט ד\"ה מעשה בר\"ג. לאו מעשה לסתור הוא. </b>לא הבנתי קושית תוס' בזה דהא משנה זו לא מיירי רק לענין הפטור אבל לענין אם רצה לקרות אם רשאי מזה לא מיירי הכא עד מתני' ח'. ולגבי הפטור מביא ראיה ממה דאמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבינו שחתן פטור מק\"ש. וגם הוא לא חזר מהוראתו רק שאמר איני שומע לכם כו' היינו שהוא אינו רוצה לבטל מ\"ש. משמע דמדינא פטור וצ\"ע (* וראי' לזה מדלא פריך הגמרא הכא מעשה לסתור כמו שמקשינן בסוכה):",
+                "[אות כ] <b>שם בא\"ד אם אדם גדול. </b>היינו דבתחלה בא מתני' לאורויי דאדם גדול וראוי ליטול השם בודאי רשאי להחמיר וזה ודאי מוכח ממעשה דר\"ג דלכל הפחות אדם גדול רשאי להחמיר. ואח\"כ (במשנה ח') הוסיף מתני' דבאינש דעלמא יש בזה פלוגתא אם רשאי לקרות ק\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כא] <b>שאין מקבלין תנחומין על העבדים. </b>אף דבלא\"ה אין מקבלין תנחומין על הרחוקים כבר פירשו בירושלמי שתלמידו חביב כבנו וכן עבדו המשמשו כרצונו היה עליו כבנו רשב\"א בחי':"
+            ],
+            [
+                "[אות כב] <b>בהר\"ב ד\"ה לא כל הרוצה וכו'. אין זה אלא גאוה. </b>אפשר דבלילה ב' אף אם לא עשה מעשה רשאי לקרות דלא מיחזי כיוהרא דמאן דחזא סבר דעבד מעשה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כג] <b>ומן התפילין. </b>אגב אחרינא נקט דהא מן התפילין בלא\"ה פטור אף אחר הקבורה דאבל יום ראשון אסור בתפילין. רשב\"א. ולפ\"ז ניחא דנקט תפילין באחרונה עיין תוי\"ט. ונראה דהרשב\"א לטעמי' אזיל דס\"ל בתשוב' דחה\"מ לאו זמן תפילין הוא. אבל להסוברים דחה\"מ זמן תפילין (ונלע\"ד דרש\"י ס\"ל כן ממ\"ש בסוכה (דף מ\"ו ע\"א) ד\"ה מצות הרבה ליטול לולב לישב בסוכה להניח תפילין) בפשוטו ניחא דנקט תפילין דבחה\"מ דאבל ביום ראשון חייב בתפילין דלא שייך ביה מעולל בעפר קרנו וכמ\"ש להדיא המג\"א (סי' תקמ\"ח ס\"ק ה') (וק\"ל ממ\"ש הוא בעצמו סי' תרצ\"ו ס\"ק ט\"ז דאבל ביום ראשון בפורים פטור מתפילין דאקרי פאר הא למה דקי\"ל דאין אבילות נוהג בפורים ל\"ש בי' מעולל בעפר קרנו והוי כחה\"מ) מ\"מ כ\"ז שמתו מוטל לפניו פטור:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כד] <b>בהרע\"ב ד\"ה נשים וכו'. ותפילין מ\"ע. </b>אינו מדוקדק דהא יסוד הדין במ\"ע שהז\"ג דפטורות ילפינן מתפילין דהוקשה כה\"ת לתפילין וא\"כ ל\"ש טעם זה לפטרן מתפילין אלא דבתפילין פטורות מהקישא לת\"ת. ובתר הכי ילפי' כה\"ת מתפילין לפוטר' ממ\"ע שהז\"ג:",
+                "[אות כז] <b>בתי\"ט ד\"ה ועבדים. פ\"ק דחגיגה. </b>בירושלמי כאן איתא טעמא דעבדים פטורים מק\"ש שנאמר ה' אלהינו ה' אחד מי שאין לו אדון אלא הקב\"ה יצא עבד שיש לו אדון אחר. לפ\"ז גם חציו עבד וחציו ב\"ח פטור. ועיין בתי\"ט ריש חגיגה דלרש\"י למשנה אחרונה חציו עבד וחציו בן חורין חייב בראיה דכיון דכופין רבו לשחררו אין לו אלא אדון אחד מקרי א\"כ ה\"נ דחייב בק\"ש ומ\"מ נ\"מ בסריס דאין כופין רבו לשחררו:",
+                "[אות כח] <b>בא\"ד או חפשה לא ניתן לה. </b>בפשוטו משמע דנותן טעם להא דעבדים פטורים ממ\"ע שהז\"ג דילפי' לה לה מאשה. אבל יקשה דמאי ראיה הא הך לה כתיב גבי שפחה חרופה ופטורה ממילא כמו כל הנשים אבל מצד עבדות לפטור עבד לא שמענו. אע\"כ העיקר דלא ידענו כלל מצות על עבדים וילפי' לחייב מגז\"ש דלה לה מאשה וממילא לא ילפי' חיוב יותר מאשה. ואולם מדברי הרמב\"ם (פרק י\"ב מהלכות ע\"ז) לא משמע כן מדפסק דעבדים חייבים בהקפה ולפי דברינו הא לא מצינו חיוב מצות בעבדים רק במה דמצינו בנשים. ועמ\"ש בזה בחדושי ליו\"ד ריש הלכות עבדים (* עיין תוס' ב\"ק דף פ\"ח ע\"א ד\"ה יהא עבד וכו'):",
+                "[אות כה] <b>בהר\"ב ד\"ה ובמזוזה. דמהו דתימא. </b>כן הוא בגמ' וה\"ה דהמ\"ל דמהו דתימא כיון דכתיב ביתך למעט ולא ביתה קמ\"ל דחייבות דאטו גברי בעי חיי כו' וכדאי' הכי ביומא (דף י\"א ע\"ב) ת\"ר בהכ\"נ ובית האשה ובית השותפין חייבין במזוזה פשיטא מהו דתימא ביתך ולא ביתה ביתך ולא בתיהם קמל\"ן ואימא ה\"נ אמר קרא למען כו' הני בעי חיי וכו' עי\"ש ומה דלא משני התם כי הכא דמ\"ד דנקיש מזוזה לת\"ת היינו דבעי לשנויי בחד טעמא גם על בית השותפין ובחידושי ליומא נתקשתי בשינויי דהש\"ס הנ\"ל דזהו שייך שלא לפטור נשים דבעו ג\"כ חיי אבל לענין בית השותפין דאנו דנין על בית כזה דאינו חייב במזוזה בזה ל\"ש לומר דבעי חיי דהא גברא בר חיוב מזוזה אם יהיה לו בית ביחוד וכמו דפטור בדר כל ימיו בבית שאין בו ד\"א על ד\"א או שהוא דר בשכירות כל ימיו וצ\"ע:<br><b>[אב\"ה </b>עי' בתוס' מנחות ד' מ\"ד דלחד תירוצא מה\"ת אף לאחר ל' יום פטור]:",
+                "[אות כו] <b>בהר\"ב ד\"ה בברכת המזון. מבעיא לן כו' והארץ לא נתנה לנקבות. </b>ובתוס' כתבו משום דליתנהו לא בברית ולא בתורה ואמרינן לקמן (דף מ\"ט) מי שלא אמר ברית ותורה בבהמ\"ז לא יצא יד\"ח. ובין כך ובין כך קשה לי דבסוגיין פרכינן ובבהמ\"ז פשיטא ומשני' מהו דתימא כיון דכתיב ולחם בבוקר לשבוע כמ\"ע שהז\"ג דמי קמ\"ל. ואיך שייך למפרך פשיטא הא ממנ\"פ לפי הצד דחייבות רק מדרבנן פשיטא דאצטריך לאשמועינן דחייבו אותן רבנן לברך ולפי הצד דחייבות מדאורייתא היא גופא אשמועינן דלא לפטרו מצד דלא נטלו חלק בארץ או מפני שאינן בברית ותורה:<br><b>[אב\"ה </b>ע' בס' דו\"ח לאבא מארי זצ\"ל ישוב לקושי' זו]:",
+                "[אות כט] <b>תי\"ט ד\"ה ובמזוזה וכו'. ואימא גברי בעי חיי. </b>עוד תירצו דכי היא חייך לא קאי את\"ת אלא אקיום מצות כלומר התורה מלמדת לך מצות שהם חייך:"
+            ],
+            [
+                "[אות ל] <b>מהרהר בלבו. </b>בסוגיין אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדבור דמי (וכל אדם נמי יצא יד\"ח בהרהור רש\"י) וקשיא לי בסוגיא דהכא דאמרי' א\"ל רבינא לרבא נשים בבהמ\"ז דאורייתא או דרבנן למאי נ\"מ לאפוקי רבים ידי חובתן הא לרבינא ממילא יוצא השומע מדין הרהור: (אב\"ה עי' בדו\"ח לאבא מארי זצ\"ל):",
+                "[אות לא]  <b>שם במשנה מברך לאחריו. </b>מדלא מפליג בבהמ\"ז עצמו משמע דאפילו ברכה רביעית הטוב והמטיב דביבנה תקנוה והוי דרבנן מ\"מ מברך דכי תיקנו רבנן ברכה הרביעית תקנו שיהיה חד תכסיסא דכל היכא דמברך ג' ברכות מברך ג\"כ הרביעית. פר\"ח בלקוטיו סי' ר\"ט:"
+            ],
+            [
+                "[אות לב] <b>בהרע\"ב ד\"ה ולקרות. דכתיב ייראוך. </b>בגמרא איתא ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה מאי קרא (פירש רש\"י דמצוה להתפלל עם הנץ) ייראוך עם שמש ומבואר מדברי הרר\"י דהיינו דעיקר זמן ק\"ש לכתחילה משיכיר בין תכלת וכו' עד הנץ. והותיקין היו רוצים לקרות ק\"ש כדינו לכתחילה. ואם היו קורין מיד אחר משיכיר לא היו יכולים לסמוך גאל\"ת דעיקר זמן תפלה מהנץ ואילך דכתיב עם שמש מש\"ה היו מאחרים לגמור עם הנץ וכ\"כ הרא\"ש משמע דק\"ש לכתחלה עד הנץ לא נפקא מקרא דייראוך אלא הטעם דעיקר זמן קימה לרוב העולם רק עד הנץ. והא דאמרינן בסוגיין דלמא כר\"י ולותיקין היינו דמדבריהם מוכח דס\"ל דלכתחלה זמנו עד הנץ מדלא איחרו מלקרות אחר הנץ. אבל מלשון הרב משמע דקרא דייראוך ע\"ש קאי אק\"ש ומיניה ילפי' דאין לקרותה לכתחלה אחר הנץ דייראוך היינו קבלת מ\"ש ועם שמש היינו קודם הנץ. ועי' ביומא (דף ל\"ז) בתוס' ד\"ה אמר אביי וכו' בשם הר\"ר חננאל. ודוק (* עיין בספר עטרת ראש):"
+            ],
+            [
+                "[אות לג] <b>בהר\"ב ד\"ה ור\"י פוטר. אף במשמשת. </b>ר\"ל דמש\"ה קתני והמשמשת שראתה נדה לרבותא דר\"י דאפ\"ה פוטר דאילו לת\"ק ל\"צ למתני' כיון דאפי' זב שרא' קרי דמעיקרא לאו בר טבילה הוא מחייבו מכ\"ש במשמשת שראתה נדה דמעיקרא בת טבילה היא. ואף דלר\"י ב\"ק א\"צ טבילה כדקתני במתני' ד' וא\"כ אף בלא ראתה נדה פטורה זהו דוקא לק\"ש ולתפלה אבל לד\"ת דצריך להעמיק בהם מודה ר\"י דצריך טבילה מש\"ה קתני דמשמשת שראתה נדה פוטר ר\"י מתפלה אף לדברי תורה. כ\"ז מבואר בסוגיין (דף כ\"א). ומזה תבין מ\"ש התי\"ט ד\"ה והמשמשת וכו' ומהאי טעמא איצטריך למתני ולא איצטריך למתני ב\"ק שראה זיבה. זהו לישנא קלילא. דמשמע דב\"ק שראה זיבה לא היה צריך למתני. והרי בסוגיין הנ\"ל מפורש דצריך למתני' לאורויי דאף דבר טבילה הוא מקודם שראה זיבה מ\"מ פוטר ר\"י אלא דכוונת התי\"ט הא דנקט הך חדושא במשמשת שראתה נדה ולא נקט הך חדוש בב\"ק שראה זיבה ובפרט אם נאמר דלד\"ת קאמר דזהו שייך יותר באיש היינו דאגב אורחיה אשמעינן ג\"כ דטמאה אף בלא פליטה. ומ\"מ משום הא לחודיה לאשמעינן בעלמא במשמשת לחוד מש\"ה הוצרכו בסוגיין לומר דלרבותא דר\"י קתני לה. ומ\"ש התי\"ט ד\"ה ור\"י פוטר לדבריו דת\"ק וכו' א\"נ בת\"ת. הוא תמוה דהא להדיא מפורש בסוגיין הנ\"ל כהא\"נ ואיך בחר לו התי\"ט עוד דרך דלדבריו דת\"ק קאמר הא בסוגיין לא ניחא להו בכך:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לד] <b>מתחלת הברכה שטעה בה. </b>ובג' ראשונות מתחיל מראש ובג' אחרונות מתחיל מרצה:",
+                "[אות לה] <b>מ\"ד בתוי\"ט ד\"ה ואם הבטחתו וכו'. וכ\"כ הר\"מ. </b>ודקדק כן מדקתני ואם אין שם כהן אלא הוא ולא קתני ואפילו אם וכו' אע\"כ דנקט כן משום סיפא ואם הבטחתו וכו' דמיירי רק בכה\"ג דאין שם כהן אלא הוא:",
+                "[אות לו] <b>שם בא\"ד שאין למדין הל' ממדרש רבות. </b>הפר\"ח בס' מים חיים השיג ע\"ז דהך כללא הוא רק לענין פסק הלכה כדברי מי היכא דלא מפרש בש\"ס ההלכתא אבל דינא דלא אתפריש בש\"ס מצינו כמה פעמים דלמדין ממדרשות:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לז] <b>המוציא. </b>בש\"ס (דף ל\"ח) פליגי דלרבנן המוצי' דאפיק משמע דכתיב המוציא לך מים ור\"נ ס\"ל להבא משמע שנאמר המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. ורבנן וכו'. עי' רש\"י דר\"נ יתרץ לקרא דרבנן דעדיין היה מוציא להם מים במדבר. וקשה לי מה יעשה ר\"נ בקרא דהמעלה אתכם מארץ מצרים. וכן המוציא אתכם מארץ מצרים וע\"כ דאפיק משמע ועיין עירובין (דף י\"ט) וצ\"ע:",
+                "[אות לח] <b>בהרע\"ב ד\"ה בורא מיני דשאים. דשא וזרעים כגון קטניות. </b>ולפ\"ז לדידן אם בדיעבד ברך על ירקות בורא מיני דשאים ועל קטניות בורא מיני זרעים יצא כיון דלר\"י לכתחלה מברכין כן. ובברך על ירקות בורא מיני זרעים יש להסתפק אם יצא. ברכי יוסף (סי' ר\"ה אות ד'):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לט] <b>בהרע\"ב ד\"ה נובלות. שנתבשלו כל צרכן. </b>וכ\"כ הרמב\"ם ורבינו יונה והטור. ועיין בב\"י והב\"ח (סימן ר\"ד) דתמהו הא מסקנת הסוגי' בתמרי דזיקא כ\"ע ל\"פ דמברך בפה\"ע. ובלחם משנה למשניות כתב לתרץ דס\"ל כדעת הר\"ש במס' דמאי (פ\"א) דמפרש בושלי כמרא היינו תאנים שנופלות קודם בישולם ואינם מתבשלין עד שמניחין אותן במחצלת וזהו כוונת הרע\"ב ולדבריו כוון ג\"כ תשובת שער אפרים (סי' כ\"ג):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות מ] <b>פטר את הפרפרת שלאחר המזון. </b>דהפת אינו פוטרו כיון דהביאו לאחר המזון. והא דקתני בסיפא ברך על הפת פטר את הפרפרת מיירי בהביאו תוך המזון. ודעת התוס' דמיירי בבא לסעוד מש\"ה בתוך הסעודה לא בעי ברוכי אבל באין בא לסעוד אפילו תוך הסעודה לא נפטר בפת. ודעת הרשב\"א דבבא לסעוד אפילו לאחהמ\"ז לא בעי ברוכי אלא דפרפרת הוא רקיקים דקים שבא לקנוח בעלמא ומ\"מ בתוך המזון לא בעי ברוכי אף דפירות וכדומה בעי ברוכי מ\"מ כיון דמין פת הוא ואילו קבע סעודתו עליה טעון המוציא ובהמ\"ז כפת דיינינן ליה ונפטר בברכת הפת:",
+                "[אות מא] <b>בהרע\"ב ד\"ה בא להם כו'. א\"כ חיישינן. </b>צ\"ל א\"נ חיישינן:",
+                "[אות מב] <b>בא\"ד כשבא לענות אמן. </b>ואפילו אם שומע כעונה ויוצא בלא עניית אמן חיישינן שמא יענה אמן טור א\"ח סימן קע\"ד לשון זה מוקשה במ\"ש אפילו אם שומע כעונה דמשמע דמסופק אם יוצא בלא עניית אמן ובטור (סי' רי\"ג) כתב בפשיטות דיוצאים אפילו בלא עניית אמן. ועיין בחידושי לש\"ע א\"ח סימן רי\"ט:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות מג] <b>זה הכלל. </b>אפשר לומר דנקט כן דלא נימא דדוקא מליח דברכתו שהכל דשייך ג\"כ על הפת דאם אמר על הפת שהכל יצא מש\"ה בטפל נפטר ואפילו למ\"ד דשהכל אינו פוטר פת הטעם משום שיש לו חשיבות ואם הוא טפל בטל החשיבות ממנו והוי כשאר דברים אשר ברכת שהכל פוטר ומש\"ה בטפל נפטר אבל בעלמא היכא דברכת עיקר ל\"ש לטפל כגון שהעיקר בפה\"ע והטפל בפה\"א לא נפטר מש\"ה נקט זה הכלל כנלע\"ד בעזה\"י:",
+                "[אות מד] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה שהפת טפלה. ונ\"ל דלפי' קמא. </b>ולפע\"ד נראה דכוונת התוס' שלא אכל הפירות באותו מעמד היינו דאחר אכילת הפירות שינה מקומו ואכל שם המליח דבזה צריך לברך על המליח דאף שהוא טפל מ\"מ לא עדיף טפל יותר מאילו הוא חלק מהפירות עצמן דבשינה מקומו וחוזר ואוכל מפירות עצמן דצריך לברך כדקי\"ל דעכ\"פ בדברים שאינן טעונים ברכה אחריהן במקומן לכ\"ע שינוי מקום דצריך לברך:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מה] <b>משנה ג יושב הכרובים. </b>אית דגרסי כן משום דקתני בסיפא כך עונין אחריו וכו' יושב הכרובים. ואית דגורעים מהסיפא יושב הכרובים. ובתשובת מ\"ע (סי' ז') כתב שלא לגרוס ברישא יושב הכרובים אבל בסיפא יש לגרוס כן. והיינו מדקאמר ת\"ק א' עשרה וא' עשרה רבוא. משמע דריה\"ג עד כאן מוסיף והולך. והיינו דברבוא אינו אומר יושב הכרובים ולא חשיב לומר כן בי' רבוא דאטו כי רוכלא לחשוב וליזל. ובסיפא מיירי בעשרה רבוא. מש\"ה אומר יושב הכרובים:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מו] <b>בתוי\"ט ד\"ה מברך. כ\"ה הלשון בברייתא. </b>ר\"ל דבברייתא קתני בטעמא דב\"ש שהיום גורם ליין שיבא וכבר קידש היום ועדיין יין לא בא. והרע\"ב רמז בזה ב' הטעמים שתחלה קידש היום ואח\"כ בא היין. היינו טעם הב' הנ\"ל ואח\"כ בשביל היום. והיינו טעם הא' שהיום גורם ליין שיבא. ומ\"ש אח\"כ וכשם שקדם לכניסה זה ביאור להטעם הא' שכתב שתחלה קידש היום. וכמו שפירש רש\"י כן על הברייתא זו:"
+            ],
+            [
+                "[אות מז] <b>בהרע\"ב ד\"ה בש\"א וכו'. כדי שלא יקבלו המשקים שאחורי הכלי. </b>עיין תוי\"ט (פ\"ב מ\"ז דחגיגה): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מח] <b>בהרע\"ב ד\"ה ב\"ש אומרים וכו'. ולא בורא דמשמע להבא. </b>והא דלא פליגי בנוסח הברכה בורא פרי העץ בכה\"ג דהתם מתחדש תמיד הגידולים משא\"כ הכא דפ\"א נברא ואינו מתחדש תמיד עיין בלשון רש\"י בסוגיין ד\"ה בורא. ובסוגיין מסקי' דבברא ובבורא לא פליגי דהא מקרא מלא יוצר אור ובורא חושך בורא רוח בורא השמים. הרי דבורא לשעבר משמע אלא דפליגי רק במאור ומאורי וצ\"ע (* ע' שנו\"א להגאון מהר\"א ז\"ל מווילנא):"
+            ],
+            [
+                "[אות מט] <b>בהרע\"ב ולא על נר ובשמים. דעובדי כוכבים לפי שאסורין בהנאה) </b>עיין ביצה (דף ל\"ט) דאמרינן גחלת אסורה שלהבת מותרת וכתב עלה הרא\"ש הא דאסרינן לברך בשלהבת עבודת כוכבי' ואע\"ג דשריא משום דיש עמה גחלת ואע\"פ שאין הברכה אלא על השלהבת עכ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות נ] <b>בתוי\"ט ד\"ה מברך על היין. אם ירצה. </b>קשה לי דלתני בעדיות גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. והרשב\"א בתשובה (סי' שמ\"ב) כתב לפרש דלב\"ש צריך לברך על היין מקודם דס\"ל ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה והדר וברכת מש\"ה צריך לברך על היין תחילה כדי שיברך כשהוא שבע. ולפ\"ז א\"ל הא דאמרי ב\"ה מברך על המזון היינו אם ירצה ועכ\"פ דברי ב\"ש הם ג\"כ חומרא דצריך לברך תחלה על היין. ובתי\"ט (בפרקין מ\"ד) ד\"ה נוטלין וכו' כתב דכי אתשל בביה\"מ לענין נ\"י אתשל. וכה\"ג צ\"ל ג\"כ בסוף פרקין עכ\"ל מבואר דהוקשה להתי\"ט קושייתנו. אבל לא ידעתי במה הונח לו דלענין מה איתשל אם לא כדברינו. עוד י\"ל דתנא דעדיות ס\"ל כהך תנא דמ\"ה דלעיל דגם לב\"ש בהמ\"ז טעון כוס:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות נא] <b>ברוך שעקר. </b>והעוקר מברך ברוך וכו' וצונו לעקור עבודת כוכבים מארצנו. מהרש\"א בח\"א:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file