diff --git "a/txt/Tanakh/Modern Commentary on Tanakh/Avraham Remer/Ish Leshivto; on Judges/Hebrew/merged.txt" "b/txt/Tanakh/Modern Commentary on Tanakh/Avraham Remer/Ish Leshivto; on Judges/Hebrew/merged.txt" new file mode 100644--- /dev/null +++ "b/txt/Tanakh/Modern Commentary on Tanakh/Avraham Remer/Ish Leshivto; on Judges/Hebrew/merged.txt" @@ -0,0 +1,537 @@ +Ish Leshivto; on Judges +איש לשבטו; שופטים +merged +https://www.sefaria.org/Ish_Leshivto;_on_Judges +This file contains merged sections from the following text versions: +-Rabbi Avraham Remer, Bet El, 1998 +-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001775718/NLI + +איש לשבטו; שופטים + +פתח דבר + +"במשלו הבהיר יותם, שלשופטים היה תפקיד מוגדר, אותו היה על כל אחד מהם לבצע בדרכו הייחודית על-פי אפיו וטעמו המיוחדים. אילולא עשו זאת, היה הגוון הספציפי שלהם חסר מכל האומה. בנוסף לכך, מכיוון שלכל עץ-פרי טבע ייחודי משלו, לא יוכל המנהיג לטשטש את ייחודו באופן מוחלט, גם אם יקבל על עצמו אחריות לכלל האומה ויכלא את פירותיו. יופיו של כל אחד מהעצים, גידולו וריחו, מיוחדים ושונים מהאחרים. אילו היה אחד מהם מולך על האומה, היה מטביע באומה את אופיו המיוחד ויוצר ערבוביה של גוונים שונים. למלך ישראל אסור שיהא גוון וצבע משלו, הוא חייב לכלול את הכל. דוד אמר על עצמו "ולבי חלל בקרבי", והמלכות "לית לה מגרמיה כלום", כי כל כולה השתקפות של הכלל. עצי הפרי נמנעו מהמלוכה, משום שהבינו את ערכה". +(מתוך ההקדמה) +ספר זה, העוסק בלימוד דברי הנבואה שבספר שופטים, מתמודד עם התקופה המורכבת שבין תקופת כיבוש הארץ ע"י יהושע, המנהיג שהתמנה על ידי משה להוביל את ישראל לכיבוש הארץ, ובין התעוררות ניצני המלכות בימי שמואל. בתקופה זו התחיל עם ישראל לגבש את החיים הציבוריים בארצו, ולא היו לו כלים ברורים שבעזרתם ידע כיצד יוכל לבנות את אותה ממלכת כהנים וגוי קדוש כפי שהתברך ונצטווה. לכן פנה כל איש לעסוק בצרכי ביתו ושבטו הפרטיים. בסיכומה של התקופה יכולנו לראות בה מערכת חסרת סדר ומשמעות של נסיונות-נפל לחיות כעם רגיל בארצו, לעיתים ללא מנהיג כלל ולעיתים בעזרת מנהיגים שמלאו את תפקידם, אך לא יצרו מהלך המשכי שבונה תבנית מגובשת למערכת ציבורית יציבה וטובה. +מתוך הלימוד בישיבת מרכז הרב בירושלים אצל רבו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל ולאחר שנים רבות של לימוד דברי הנביאים, בנה מו"ר אבא ז"ל את היכולת לראות את המהלך הפנימי החורז את כל קורות עם ישראל בתקופת השופטים, את תפקידו המיוחד של האיש שעמד מכל שבט ושבט להושיע את ישראל ואת המשמעות המייחדת כל מהלך בתקופה זו כחלק מבניין הציבוריות הישראלית בדרך להתעוררות המלוכה. +בהתבוננות זו בדברי הנבואה שהוצרכה לדורות, מתבארת ומתבהרת התקופה השניה של ההתנחלות בארץ, וממנה נמשכים קוים דקים להבנת דורנו עם הפליאות והסיבוכים שבו. +הספר מוקדש לעילוי נשמותיהם של +סבא ר' יחיאל בן ר' אברהם רמר. איש הגות, שבשליחות חלוצית עסק כל חייו בעבודת כפיים, ובישרו הפנימי הדריך את בנו, לראות את הטוב שבכל אדם. ללא צורך להמעיט בערכו של האחד כדי לרומם את האחר. +סבתא רעיה בת ר' אליהו מלמד. שבפעילותה הציבורית ובהדרכת ביתה השתדלה תמיד לראות ולהראות את היפה והטוב בכל דבר. +דודנו ר' מאיר בן ר' אליהו כהן. שהקדיש את כל חייו לחינוך ופעל במסירות נפש למען העם באהבת ישראל עזה, שמצאה את ביטויה הן בתפקידו במשרד החינוך והן ביחסו לכל אדם באשר הוא. + +הקדמה + +אין מלך בישראל
אחרי מות יהושע לא קם לישראל מנהיג. בתולדות חייה הקצרים, לא היתה מוכרת לאומה מציאות חיים כזו. מאז היינו לעם זכינו שהקב"ה עצמו העמיד לנו מנהיגים בבחירה ישירה ומפורשת. אל משה נגלה ה' בסנה - "ויאמר ה' ראֹה ראיתי את-עני עמי אשר במצרים… ועתה לכה ואשלחך אל-פרעה והוצא את-עמי בני-ישראל ממצרים"1(שמות ג ז-י.). כשקרב קצו של משה הדריכו הקב"ה במציאת ממלא מקום ובהכשרתו לתפקידו - "ויאמר ה' אל-משה קח-לך את-יהושע בן-נון איש אשר-רוח בו, וסמכת את-ידך עליו"2(במדבר כז יח.) ואילו בסוף ימי יהושע לא נתמנה ממשיך. גם יהושע עצמו לא ביקש מה' להעמיד לו יורש, כשם שעשה משה רבו, וגם העם לא חיפש מנהיג ולא התלכד מסביב למנהיג אחד. +בתחילת ספר שופטים מתוארת עדיין תקופה שבה היו בני-ישראל חדורים בתחושת שליחות להמשיך את מפעלו של יהושע ולהשלים את כיבוש הארץ. הם פנו אל ה' בשאלה "מי יעלה-לנו אל-הכנעני בתחלה להלחם בו" (שופטים א, א), אבל הם לא שאלו מי יהיה המנהיג, והקב"ה בתשובתו "קיבל" את הגישה ולא ייחד להם מנהיג, אלא קבע מי יהיה השבט הראשון שימשיך בטיהור הארץ מידי שוביה - "ויאמר ה' יהודה יעלה, הנה נתתי את-הארץ בידו" (שופטים א, ב). כאשר קיבלו בני-ישראל את תשובת ה' החל שבט יהודה בהכנות לקרב. אבל גם אז לא מינו בני שבט יהודה מנהיג שיצא ויבוא לפניהם למלחמה, כל שכן ששאלת המנהיג הלאומי הוזנחה. כך היה במשך כל תקופת השופטים, אם קמו מנהיגים לאומיים, הרי שהם קמו בעקבות מצוקה, וכשהמצוקה הסתיימה, התמסמסה גם המנהיגות. +בתשובת ה' לבני-ישראל "יהודה יעלה" אנו עדים לשינוי נוסף בהכוונה האלהית להמשך מפעלנו הלאומי: בימי יהושע למדנו שכיבוש הארץ חייב להיעשות על ידי כל ישראל. לאחר שיהושע הוציא למלחמת העי הראשונה שלושת אלפים לוחמים בלבד, וזאת על-פי ההערכה האסטרטגית של המרגלים שריגלו את העי3(יהושע ז ב-ד.), הוא זכה לביקורת אלהית. וכשהדריכו ה' כיצד לצאת לקרב, הוא ציוה עליו לקחת איתו את כל עם המלחמה4יהושע ח א, וראה בספר 'מעבור הארץ' עמ' 94., כי לשיתוף האומה כולה בכיבוש הארץ יש ערך אידיאי מוחלט. והנה כאן, ההדרכה האלהית ויתרה על שיתופו של כל העם בהמשך הכיבוש, ובני יהודה אף לא פנו אל בני השבטים האחרים בבקשה שיצטרפו עימם לקרבות מלבד פנייתם לבני שמעון אחיהם, פניה שהיה בה הן חשבון מוסרי והן חשבון אסטרטגי5ראה לקמן עמ' 25., אך כל שאר השבטים יכלו באותה שעה לשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו. +אילו היו לעם קריטריונים ברורים לבחירת מנהיג, היינו יכולים להקשות מדוע בני-ישראל לא בחרו באותה תקופה מנהיג לאומי. אך מאחר שהתורה לא כתבה את הסיבות לבחירת משה ויהושע, יכלו בני-ישראל להבין, שבחירתם של אותם מנהיגים נבעה מערכם הסגולי ולא בגלל מעלה זו או אחרת באישיותם. כפי שלמדנו גם על אברהם אבינו, שצידקותו לא הוזכרה במקרא, כדי להדגיש שהבחירה בישראל היא בחירה בעצם ולא במקרה בגלל תכונה או מעשה מסוים6מהר"ל, נצח ישראל פרק יא ד"ה "וכבר הרחבנו".. אמנם בדברי חז"ל מוזכרות סיבות מדוע נבחרו משה ויהושע7(שמות רבה ב ב-ג, במדבר רבה כא יד.), אבל העובדה שהמקרא לא כתבן מעידה "כי מעלת משה היתה בעבורם (בעבור ישראל) כי האהבה לא היתה כי אם בהמון זרע אברהם יצחק ויעקב, ובחר במשה להגיע הטוב אליהם על ידו"8(כוזרי ב נו.) וכזו היתה גם בחירתו של יהושע, ומי יכול היה לדעת על ידי מי יגיע אליהם הטוב אחרי מות יהושע? +ושמא ירצה מישהו לבוא בתלונה כלפי יהושע על שלא הכין לו יורש כשם שעשה משה רבו, ולא רק בגלל שהיה עליו לכאורה ללכת בעקבותיו, אלא בגלל ש"שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה"9(סנהדרין כ:), ומדוע התעלם יהושע מהמצווה הראשונה למרות שהיה בידו לקיימה? אם אכן נזקף הדבר לחובתו, מדוע לא מבקרים אותו חז"ל על כך? יש אמנם דברי ביקורת על מנהיגים מאותה תקופה, אך היא אינה מופנית כלפי יהושע אלא כלפי הסנהדרין כולה. וכך אמרו חז"ל: "היה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם, שיקשרו חבלים של ברזל במותניהם ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם ויחזרו בכל עיירותיהם של ישראל; יום אחד ללכיש, יום אחד לעגלון, יום אחד לחברון, יום אחד לבית-אל, יום אחד לירושלים, וילמדו אותם דרך ארץ, בשנה, בשתים, בשלוש, בארבע, בחמש, עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם כולו שברא מסוף העולם ועד סופו. הם לא עשו כן אלא כיון שנכנסו ישראל לארצם, כל אחד ואחד רץ לכרמו ולזיתו ואומר שלום עליך נפשי, שלא להרבות הטורח"10(ילקוט שמעוני שופטים סח.). אין בדברי חז"ל אלו ביקורת כלפי עתניאל או יהושע, ואפילו הביקורת על פנחס היא בגלל היותו חלק מקבוצה. גם אם נאמר שספר שופטים כולו מהווה זעקה אחת גדולה על חוסר ההמשכיות בהנהגה בקריאה "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים כא, כח), הרי שהזעקה הזו מופיעה בסוף הספר כאילו רק אז הובן הצורך במנהיגות קבועה. +הצורך לתת ביטוי לכל תכונה שבטית
אם נעמוד על תפקידה של תקופת השופטים בחיי האומה, נבין מדוע שאלות אלו אינן שאלות כלל ועיקר. חז"ל למדונו "מכל השבטים יצאו שופטים ומלכים, ומשבט שמעון לא קם לא שופט ולא מלך בשביל החטא שעשה זימרי. עתניאל בן קנז משבט יהודה, אהוד משבט בנימין, דבורה וברק מהר אפרים ומקדש נפתלי, גדעון משבט מנשה ואבימלך בנו אחריו, תולע בן פואה משבט יששכר, יאיר הגלעדי מחוות יאיר משבט מנשה, וכן יפתח מיושבי גלעד, אבצן מבית לחם יהודה, אלון משבט זבולון, ועבדון בן הלל משבט אפרים, שמשון משבט דן, עלי ושמואל משבט לוי"11(ילקוט שמעוני שופטים מב.). +הצורך בשופט מכל שבט ושבט נובע מהמגמה להוציא אל הפועל את ייחודיותו של כל שבט. השופט ביטא באישיותו את אופיו הייחודי של שיבטו, וכשם שהמלך הוא הפרסוניפיקציה (האנשה) של כלל ישראל, השופט הוא פרסוניפיקציה של שיבטו. כהכנה להופעת המלכות בישראל היו חייבים להופיע במלואם כל הגוונים הייחודיים של שבטי האומה, ורק אחר כך יוכל המלך ליצור הרמוניה בין כל הגוונים הלאומיים. כל עוד לא בא לידי ביטוי אופיו הציבורי של כל שבט בשלמות, לא יוכל המלך למלא את תפקידו, ולא זו בלבד אלא יש גם סכנה בדבר. במצב כזה עלול מלך, ויהיה המלך העניו ביותר, לכפות את תכונת שיבטו על הכלל כולו והמלכות עלולה להפוך לרודנות רוחנית. תקופת השופטים נועדה לאפשר לכל שבט ושבט לבטא את אופיו הייחודי, להוציאו אל הפעל ולאפשר לאומה לגלות את שנים עשר הקווים השבטיים המבטאים יחדיו ובאיזון מלא את שלמות נשמת ישראל ומהות חייה. +המהר"ל12(גבורות ה' פרק יג.) מסביר שלכל גוף בעולמנו שנים עשר גבולים המגדירים אותו, ארבעה למעלה ארבעה למטה וארבעה בארבע רוחות. בשעה שכל שנים עשר הגוונים שבאומה הישראלית יתבטאו בשלמות ויצאו אל הפעל, הם ישרטטו את גבולותיה הרוחניים של האומה ��אז יוכל המנהיג להיות ה"מנצח בנגינות". וכמו שלמנצח בתזמורת אין קול משלו אלא כל פעולותיו מכוונות ליצור את השילוב ההרמוני בין כל כלי הנגינה, כך גם תפקידו של מלך להנהיג את האומה כך שתדע לבטא את מהותה במילואה ההרמוני. +חז"ל מדמים את הנהגתו של משה לחמה ואת הנהגתו של יהושע ללבנה13(בבא בתרא עה. וראה בספר 'מעבור הארץ' פרק ב.), אם נמשיך את הדימוי, הרי תקופת השופטים יכולה להיחשב כתקופת הכוכבים. אופי השבטים היה צריך להתגלות ולבוא לידי ביטוי, ולכן כל שבט ושבט היה צריך לפעול בכוחותיו כדי להשלים את כיבוש הארץ +יהושע, כלבנה, הנחיל את הארץ בהכללה, והשופטים ככוכבים חייבים להאיר את הנקודות. על כל שבט היה לאזור את כל כוחותיו ולצאת בפעולות יזומות לכבוש את נחלתו, ותוך כדי כך להוציא אל הפועל את יחודו ואת תכונתו הייחודית של חבל נחלתו. כשלא עשינו זאת, אילץ אותנו ריבונו-של-עולם להוציא אל הפועל את מטרתנו זו, כי ברית כרותה היא לישראל: אם עושים תשובה נגאלים מיד, ואם לא, הקב"ה מעמיד עליהם מלך קשה כהמן, והוא מאלצם לעשות תשובה ולהיגאל14(סנהדרין צז:). המגמה האלהית שהיתה בבריאתם של ישראל המספרים את תהילות ה'15(ישעיהו מג כא.), תצא אל הפעל אם כך ואם כך. לכן, כשהתעכבנו מלכבוש את הארץ, הכריחו אותנו גויי הארץ לחשוף את טבע חיינו; בני מואב אילצו את בני בנימין לגלות את ייחודם, כנען את נפתלי, מדין את חצי המנשה שנחל בארץ ישראל המערבית, בני עמון הוסיפו ולחצו את בני מנשה שבעבר הירדן המזרחי, והם גילו את הפן הייחודי של חלק זה של האומה, ומי כפלשתים היה מתאים לגלות ולחשוף את יחודו של שבט דן?! ולכן כבר בתחילת תנופת הכיבושים יצאו השבטים כשבטים למשימתם, ולא התאגדו למערכה משותפת. +בעת ההיא אפילו את הנהגת השבט לא היה צריך למקד באיש אחד, כל השבט היה אמור לבטא את ייחודו ולהטביעו בעומק נשמת האומה. רק כשהחלו הקשיים, המפולות והמצוקות, נוצר הכרח לרכז את ההנהגה בידי אישיות מרכזית מבני השבט. +יהודה היה השבט שנועד לצאת בראש, ואילו היו השבטים האחרים ממשיכים בדרכו, יוזמים, פועלים ומטהרים את ארצנו, פיזית ורוחנית, מן המובלעות הזרות שבקרבנו, לא היינו משתעבדים להם ולא היינו נצרכים לתשועה ממצוקה. אך גם כך, תהליך התקדמותו של העם לא היה יכול להיעצר ומה שלא גילינו לכתחילה מתוך יוזמה, גילינו בדיעבד16ע"פ המאמר "ישראל של בדיעבד וישראל של לכתחילה", לנתיבות ישראל א'.. הדור המתרפה סבל, אבל גם מתוך הסבל והכאב נחשפו קווי האופי הייחודיים של השבטים עד שהושלמה הגלריה כולה. + משל יותם כמשל לתקופה
היטיב לתאר את תקופת השופטים וייעודה יותם בן גדעון במשלו "הלוך הלכו העצים למשֹח עליהם מלך" (ט, ח-טו): הם פנו לזית, אך הוא סרב בטענה "החדלתי את-דישני אשר-בי יכבדו אלהים ואנשים, והלכתי לנוע על-העצים". פנו העצים לתאנה וגם היא סירבה באמרה "החדלתי את-מתקי ואת-תנובתי הטובה והלכתי לנוע על-העצים". אז פנו לגפן בבקשה "לכי-את מלוכי עלינו, ותאמר להם הגפן החדלתי את-תירושי המשמח אלהים ואנשים, והלכתי לנוע על-העצים". רש"י מסביר, שיותם התכוון לעתניאל בדברו על הזית, לדבורה בדברו על התאנה ולגדעון כשדיבר על הגפן. +סירובם של עצי הפרי לקבל על עצמם את התפקיד נשמע לכאורה כאגואיזם רוחני שאינו מתאים למנהיגים ��אומה, שהרי מה היא התועלת בהמשכת תנובת הפרי האישי בשעה שאתה נקרא לתפקיד ממלכתי, ובייחוד כשקיימת סכנה שתיווצר אנרכיה שתמנע גם את המשך התנובה הפרטית. אבל לא כך הדבר. במשלו הבהיר יותם, שלשופטים היה תפקיד מוגדר אותו היה עליהם לבצע, כל אחד בדרכו הייחודית, על-פי אפיו וטעמו המיוחדים. אילולא עשו זאת, היה הגוון הספציפי שלהם חסר מכל האומה. ובנוסף לכך, מכיוון שלכל עץ פרי טבע ייחודי משלו, לא יוכל המנהיג לטשטש את ייחודו באופן מוחלט, גם אם יקבל על עצמו אחריות לכלל האומה ויכלא את פירותיו. יופיו של כל אחד מהעצים, גידולו וריחו, מיוחדים ושונים מהאחרים. אילו היה אחד מהם מולך על האומה, היה מטביע באומה את אופיו המיוחד ויוצר ערבוביה של גוונים שונים. ההרכבה בין המינים הייחודיים היא כלאיים. למלך ישראל אסור שיהא גוון וצבע משלו, הוא חייב לכלול את הכל. דוד אמר על עצמו "ולבי חלל בקרבי"17(תהלים קט כב.), והמלכות "לית לה מגרמיה כלום"18(זהר ח"א דף קמ, אורות הקודש ח"ג עמ' קיז.), כי כל כולה השתקפות של הכלל. עצי הפרי נמנעו מהמלוכה, משום שהבינו את ערכה. +לא רק הארגון המעשי לתועלת האומה מוטל על המלך והמלכות, אלא לאחד את מרחב הגוף וכוחות האומה ולאפשר לה לבטא את עצמה בכל גווניה, כשהם פועלים ומשולבים בהרמוניה. אם למלך יהיה גוון שיבטי עצמאי משלו, הוא עלול לכפות את אופיו במודע ושלא במודע על האומה, ולכן נמנעו עצי הפרי מלמלוך על כלל האומה. +המלך צריך לכלול את כל כוחות האומה בהרמוניה כזו שכל כח יקבל את מקומו הראוי. אמנם אנו יודעים שגם מי שיש בו הכל, יכול להיות דומה בחיצוניותו ללא כלום, ולפעמים אף ניתן לטעות ולחשוד במי שכולל את הכל, שאין בו עצמו דבר, שהרי הוא מתייחס לכל כח, חולף או נצחי, כמו זה שאין בו כלום, אך רחוקים הם הכל והלא-כלום זה מזה כמרחק שבין סוף המזרח לסופו של המערב. +עד להבשלתו של היער כולו ולהופעת גווניהם של כל אחד מן השבטים לא תיכון המלוכה, את זאת ידעו יהושע והשופטים הראשונים שעמדו אחריו. אבל האטד, אבימלך, שהשתרר בראש חבורת ריקים ופוחזים, חשב עצמו מתאים למלכות. לא היו בו טעם וריח אלא רק צל, וכח להכריח את כולם לחסות תחת קוציו, ובזאת חשב שיוכל למלא את ייעודה של המלכות. +בלימוד ספר השופטים ננסה לעקוב אחרי הגוונים הייחודיים של כל שבט ושבט ההולכים ונחשפים עד שהאומה תבשיל לגלות את תפארת מלכותה. + + + + + +Chapter 1 + +כיבושי יהודה ושמעון +תכונותיו הכלליות של שבט יהודה
בני יהודה היו הראשונים שיצאו לגלות את כוחם הייחודי לאחר מות יהושע. השבט הראשון שיזם והמשיך את כיבוש הארץ אחרי מות יהושע, והיחיד שמילא את חובתו באמונה, היה שבט יהודה. כאשר שאלו בני-ישראל מי יעלה ראשונה להילחם בכנעני, היתה תשובת ה' "יהודה יעלה, הנה נתתי את-הארץ בידו" (שופטים א, ב). בני יהודה מלאו את הצו ויצאו ראשונים למלחמה. אמנם יהודה היה פרט בין פרטים כשבט, אך הראשוניות הנחשונית, נשיאת הדגל המוביל במדבר, והעתיד המלכותי העומד לפניו מלמדים, שלמרות היותו פרט, גנוזים באופיו של השבט זרעי הערך הציבורי, ופרקי חיי שיבטו הם פרקי חיים שיש בהם זיקה רבה לציבור. +בתקופה שלאחר מות יהושע היה על השבטים לגלות את ייחודם. וזאת היה עליהם לעשות בדייקנות, לא להוסיף ולא לגרוע. על כל שבט היתה מוטלת האחריות לנקות את נחלתו מהמובלעות בהן היו יושבי כנען, ולטהר אותן מעבודה זרה ומעובדיה. משימה זו היה עליו לבצע בשלמות, אך לא היה מוטל על בני שבט אחד לטהר מובלעות שהיו בתחומו של שבט אחר. +ולכן, כשהתרפו אנשי השבטים מלמלא את תפקידם אנו שומעים ביקורת כלפי כל אחד מהם; בפרק א פסוק כז נפתחת רשימה מפורטת: "ולא-הוריש מנשה את-בית-שאן ואפרים לא הוריש את-הכנעני היושב בגזר, זבולון לא הוריש את-יושבי קיטרון ואת-יושבי נהלל, אשר לא הוריש את-יושבי עכו ואת-יושבי צידון ואת-אחלב" וכו' וכו'. הביקורת היא ספציפית. בני זבולון לא ננזפו על שלא הורישו את יושבי גזר, ובני אשר לא ננזפו על שלא הורישו את קיטרון. ואפילו על כך שלא הורישו את היבוסי יושבי ירושלים, ננזפו בני בנימין בלבד. למרות שעיר יבוס היא בעלת ערך לאומי, שם עתיד להיבנות בית המקדש, לא ננזפה על כך האומה כולה, כי זוהי מגמתה של התקופה: גילוי ערכם של השבטים. +יהודה היה השבט הראשון שגילה את ערכו. מיוחד הוא ערכו של שבט יהודה, שמחד גיסא היתה לו הופעה שבטית פרטית, פרט אחד מתוך שלושה-עשר פרטים כדוגמתו, אך מאידך גיסא כל ייחודה של תכונתו השבטית הוא בהיותו כלל-ישראלי. ירושלים שנפלה בחלקו (שופטים א, ח), מבטאת זאת. ירושלים היא עיר בין ערים, מוגדרת בגבולים ובגדרים מיוחדים, אך כל ערכה הוא בהיותה עיר שחוברה לה יחדיו1(תהלים קכב ג, ירושלמי חגיגה פ"ג ה"ו.). ומתאים הוא ערכו של השבט לערכה של נחלתו. +תפיסת אדוני-בזק
את שליחותו מילא שבט יהודה במדויק. על תכסיסיו במלחמות לכיבוש בזק, ירושלים, צפת ועזה, לא מסופר במקרא. ככל הנראה היה הכיבוש חד וחלק, ולא היה בו חידוש שהיה עניין להנציחו במקרא לדורות. לעומת זאת, תפיסת אדוני-בזק מתוארת באריכות יחסית, "וירדפו אחריו ויאחזו אותו ויקצצו את-בהנות ידיו ורגליו" (שופטים א, ו). מעשה זה לא היה אופייני ליחס של ישראל למלכי כנען. בני יהודה עשו זאת "למרות שהוא קצת נגד חוקי ישראל, כי הריגת שבעת עממים הוא בסיף, לא לצערם על זה האופן"2(מלבי"ם שופטים א ו.). אדוני-בזק אמנם הצדיק עליו את הדין באמרו "שבעים מלכים בהנות ידיהם ורגליהם מקצצים היו מלקטים תחת שולחני כאשר עשיתי כן שילם-לי אלהים" (שופטים א, ז) אך גם אם היה ידוע לבני יהודה שכך התנהג אדוני-בזק עם המלכים שהשתלט עליהם, מי שמם להיות אלה שילמדו את אדוני-בזק לקח?! +שבט יהודה במלחמתו הראשונה הדגיש, שבמלחמתו ובניצחונותיו אינו מתיימר להיות מנהיג לכלל ישראל בעת ההיא, ולכן פעל בריסון ולא חרג מגבולות תפקידו. משה ויהושע, שהיו מנהיגים כלל-ישראליים, הרגו את מלכי האויבים; משה הרג את סיחון ואת עוג, ויהושע את שלשים ואחד המלכים. בתוקף מעמדם כמנהיגי האומה כולה ביטלו משה ויהושע את קיומם של המלכים האחרים, אבל בני יהודה, שיצאו למלחמה כשבט, רק אחזו במלך וקיצצו את יכולתו המעשית בעבודה והליכה. כפרטים באומה התגברו על פרטים במלכות האויב, אך הגבילו עצמם שלא לפעול בעוצמה גדולה מזו. רק משכבשו את ירושלים, וייחודם כשבט הנושא בקרבו ערכים כלליים התגלה בפועל, עמד ליבו של אדוני-בזק - "ויביאוהו ירושלם וימת שם" (שופטים א, ז). +מאורעות אלו, שהיוו את תחילת הסידרה של הופעת כוחות השבטים, כאילו מרמזים לשבטים האחרים למלא את ייעודם "לקצץ בהונות" ולעקור את יכולת העשייה של בני העמים הרשעים שנדבקו בארץ, לא נכנעו לישראל ולא השתעבדו למגמה האלהית. כשכולם יעשו זאת תתגלה האחדות ה��למה בארץ, בעם ובַאמונה במלא עצמתה, ותתבטל כל מלכות העומדת כמחיצה בין ה' לישראל, בין ישראל לאנושות ובין האנושות לעולם, ואז יופיע במילואו ערכה של ירושלים העיר. +למרות שלבני יהודה לא היתה כוונה להעניש את אדוני-בזק על מעלליו, וייתכן שהם אף לא ידעו עליהם כלל, התברר בהליכתם הישרה ובשמירה על הפרופורציות הנכונות של מעשיהם, שאכן התאימו מעשיהם למגמת הצדק שהוא הבסיס לגילוי קידוש ה'. וביושר דרכם של ישראל שלוחי דרחמנא, הביאו בני יהודה את אדוני-בזק עצמו להצדיק עליו את הדין. +כיבושי יהודה בהר
גם העובדה שה' היה בעזרם רק בכיבוש ההר, התאימה למגמת התקופה. הכתוב מעיד: "ויהי ה' את-יהודה וירש את-ההר, כי לא להוריש את-ישבי העמק כי-רכב ברזל להם" (שופטים א, יט), ומסביר הרד"ק ש"הסיבה האמיתית: כי הניח אותם ה' יתברך לנסות בם את ישראל". אי היכולת לא נבעה מרפיון, אלא היתה בזה מגמה אלהית - "ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל… ללמדם מלחמה רק אשר-לפנים לא ידעום" (שופטים ג, א-ב). היה זה בירור והתרוממות מלשון "נס להתנוסס". +לכיבוש אזורים הרריים מתאימה מלחמת "גרילה", מלחמה של קבוצות קטנות. גם נוף ההרים נותן תחושה של התבודדות למי שחי בהם. מבט המשקיף על אזורי הרים נתקל בפרטים, במעברים צרים ובריבוי של פסגות. מלחמה באזורים אלו התאימה לתקופה בה היה צורך לברר את ייחודיותם של הפרטים בישראל. לעומת זאת בשפלה עומד לנגד עינינו המרחב. תנאי השטח בשפלה מאפשרים ומצריכים ריכוז ואיסוף של כוחות רבים למלחמה. רכב הברזל הוא רכב המלחמה המתאים לשפלה, והוא מצריך שיתוף פעולה של לוחמים ואמצעי לחימה מגוונים כדי להכריע במערכה. +אכן, לעומת תקופת הכיבוש בימי יהושע ובתחילת ימי השופטים, היו ימי דבורה וברק ימים של שעת כושר, בהם יכלו ישראל להילחם כאיש אחד בסיסרא ובצבאו ששכנו בעמק, אבל אז נותרו שבטים לרבוץ בין המשפתים לשמוע שריקות עדרים (שופטים ה, טז), ולמערכה התייצבו רק המתנדבים בעם (שופטים ה, ט). עובדה זו גרמה לכך, שבמקום שהאומה תתרומם לשמים "כנס המתנוסס", ירדו כוחות השמים לארץ, והחיסרון בשילוב כוחות האומה התמלא בעזרת נחל קישון הארצי ובעזרת כוכבים מן השמים, "מן-שמים נלחמו הכוכבים ממסילותם, נלחמו עם סיסרא, נחל קישון גרפם" (ה, כ-כא), מהלך שהחטיא את המטרה. +רק למען דעת דֹרות בני-ישראל ללמדם מלחמה רק אשר-לפנים לא ידעום (שופטים ג, ב) - הדורות שרק שמעו על מלחמות כנען המשולבות בניסים, אך לא טעמו את טעמן, והיו עלולים "לחכות לניסים" כדי שהארץ תטוהר מהכנענים, היו זקוקים ללמוד מלחמה ממש מהי. המובלעות ביהודה, נשארו לא מחמת רפיון3ראה לקמן פרק ג., אלא כדי שיוכלו ללמוד להוציא אל הפעל בכוחם ובעוצם ידם4(דברים ח יז, וראה דרשות הר"ן תחילת הדרוש העשירי.) את שרצון ה' תובע מאתנו להגשימו. +מסירותם ודבקותם של בני יהודה בשליחותם באה לידי ביטוי בכך שלא נבהלו מבני הענק שישבו בחלקם "ויכו את-ששי ואת-אחימן ואת-תלמי" (שופטים א, י). בכוחם השבטי, שהיה אמנם פרטי, יכלו בני שבט יהודה להתגבר על אישים שבלטו בגדלם ובייחודם והם עשו זאת. עובדה זו וכיבוש קרית ארבע "נזכרו כבר בכיבוש יהושע (שופטים טו, יד), ושם מבואר שכלב הוריש את הענקים… ופה חשב ביחד כל מה שכבש יהודה"5(מלבי"ם שופטים א י.). +שבט יהודה בספר שופטים
שבט זה, שמילא את ייעו��ו באמונה, ובניצחונותיו השלים את הופעתו השבטית, לא יוזכר עוד בספר שופטים כמי שמוסיף גוונים להתפתחותו. ואם מוזכרת היחלצותו של עתניאל להצלת ישראל מיד כושן רשעתיים (ג, ח-יא), לא פרט לנו המקרא אפילו כיצד עשה זאת, מלבד ציון העובדה. רק בסוף תקופת השופטים בעת דלדולה של האומה יצא השבט למחות כנגד מה שנראה בעיניו אנטי ציבורי, הוא יצא במחאה נגד שמשון שהנהיג את ישראל מבלי שיעמוד אחריו כוח ציבורי (טו, יא-יג). דרך זו היא הפוכה מדרכם של בני יהודה. יהודה ראה בגיבוי הציבורי הטבעי את עיקר הלגיטימציה למנהיג, ולא הסכים לקבל את מרותו של שמשון או לראות אותו כמי שפועל בשליחות האומה. ולאחר מכן יצאו בני יהודה גם במחאה אכזרית כנגד התנשאותם של בני בנימין, שלא הסכימו לקבל את מרות הציבור ולמסור לידיהם את פושעי הגבעה (שופטים כ, יח). +בני שמעון ובני יהודה
פרשה מאלפת בפני עצמה, המלמדת את יופיים הפנימי של בני יהודה, היא פרשת יחסם לאחיהם בני שמעון. כשבני יהודה קיבלו את ההוראה לעלות ראשונים למלחמה בכנענים, פנה יהודה לשמעון "ויאמר יהודה לשמעון אחיו, עלה אתי בגֹרלי ונלחמה בכנעני והלכתי גם-אני אתך בגורלך" (שופטים א, ג). בטעם רב וברגישות מרובה היתה הפניה לשמעון. הכתוב מציין זאת באומרו "ויאמר יהודה לשמעון אחיו" ומזכיר במפורש את אחוותם של האחים. לא רק סגנון הפנייה מעיד על רגישות, גם תוכנה היה רגיש ועדין, ללא שמץ של התנשאות. בתחילת דבריו פנה יהודה לשמעון וביקש את עזרתו ורק אחר כך הציע לו לגמול לו בעזרה. יהודה עשה זאת למרות חולשתו של שבט שמעון ונתן לשמעון תחושת שותפות מכבדת ומכובדת. +סיבות שונות הביאו לכך ששבט שמעון לא יכול היה לרכז את כוחותיו הייחודיים ולבטאם בצורה מוגדרת. ניתן לתלות זאת בגורמים "אובייקטיביים" של תנאי החיים בתחום נחלתו: שמעון זכה לקבל את ארץ הנגב, גבולו הדרומי של השבט לא נתחם והיה פרוץ למרחבי המדבר, מקורות הפרנסה הדלים באזור זה והצורך בתפיסת שטחים נרחבים, מכתיבים את פיזור האוכלוסייה. אך את הגורם לתנאי הנחלה המיוחדים האלו של בני שמעון ניתן לתלות באופיו של השבט. ניתן לומר שאופיו של השבט הכתיב את אזור מגוריו ולא להפך. את העובדה, ששבט שמעון לא הצליח לרכז את כוחותיו, תולים חז"ל בחטא. לדבריהם, כל שבט העמיד שופט, וגם לשבט שמעון היה אמור להיות שופט "מטעמם", בעקבות חטאו של זימרי בן סלוא נשיא השבט לא קם שופט מקרב בני השבט ושבט שמעון היה היחיד שלא העמיד שופט או מלך6(ילקוט שמעוני שופטים מב.). +אפשר לתלות חוסר אונים זה בחטא קדום יותר: חטאו של שמעון עצמו בהריגת שכם, שבעטיו אמר יעקב לשמעון ולבני בניו, "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל"7(בראשית מט ז.), ואומרים חז"ל שבני שמעון היו מלמדי תינוקות, ולפרנסתם היו עוברים מעיר לעיר ומכפר לכפר ללמד תורה8(רש"י בראשית מט ז.). +כח השמיעה, שהיה כוחו הייחודי של שבט שמעון, הוא יסוד התורה שבעל פה. תקופת הנביאים ובייחוד תקופת הנביאים הראשונים, היתה תקופת גילוייה וביסוסה של התורה שבכתב המוגדרת והקבועה, ולכן לא מצאו בני שמעון מרגוע לנפשם ואחוזה מוגדרת בארץ. רק לעתיד-לבוא יתחום שבט יששכר את גבולו הדרומי ושבט שמעון יוכל להישען על התלמיד-חכם שבשבטים ולמלא את ייעודו בשלמות9ראה בספר 'מעבור הארץ' עמ' 182.. +על שורש היחסים שבין יהודה לשמעון נוכל ללמוד מדברי האלשיך10(שופטים א א.): "ובראות יהודה כי כן, רצה להוסיף זכות על זכותו, לעשות דרך הטיבו את אחיו, לקיים ואהבת לרעך כמוך, למען ייטב לו ולאחיו עמו, והוא כי ראה כי בברכות אשר בירך משה איש האלהים את בני ישראל לא ייחד ברכה לשמעון, באופן שתתמעט הצלחתו, על כן אמר לו 'עלה איתי בגורלי והלכתי אתך בגורלך'. ויהי כי ידע יהודה עניין מאמרם ז"ל, שגם שלא ייחד ברכה לשמעון, שיתפו עם יהודה, שאמר 'שמע ה' קול יהודה', כי באומרו 'שמע' כיוון לכלול עמו את שמעון בתוך ברכתו, על כן אמר לו 'עלה אתי בגורלי והלכתי גם אני אתך'. וזה אומרו 'לשמעון אחיו', כי מי לא ידע ששמעון הוא אחיו?! אלא כיוון על התחברות אחוה יתירה שנכלל בברכתו ויחברהו בכיבוש נחלתו שיתברכו יחד. ואמר 'וילך אתו שמעון, ויעל יהודה', ולא אמר 'ויעלו שניהם', לומר, כי יהודה אמר 'עלה אתי בגורלי והלכתי אתך בגורלך', בשמעון אמר עליה ובעצמו הליכה, כי בענוותנותו ייחס המעלה את שמעון לומר שזכותו הוא ייטיב ויקנה מעלה. אך הוא יתברך, על ענוותנות יהודה היפך וייחס העליה את יהודה, ועל כן רוח הקודש אמרה ביהודה עליה ובשמעון הליכה. או יאמר, כי יהודה אמר אתה עושה צדקה עמי לכן אתה הוא העולה בזכותך אך רוח הקודש צווחת כי נהפוך הוא כי רב זכות מקבל הטובה". +שותפותם של בני יהודה ושמעון, מגלה לנו טפח מתחושת האחווה הבין-שבטית שליוותה את האומה בתחילת תקופת השופטים. לצערנו הרב, לא ארכו הימים שבהם החזיקה האחווה מעמד. אם בימי אהוד אנו לומדים עדיין על הקשר האמיץ בין השבטים, שנענו ללא היסוס לקריאתו (שופטים ג, כז), דבורה כבר מנהלת חשבונות; מי נחלץ לעזרת ה' בגיבורים ומי ישב בין המשפתיים לשמוע שריקת עדרים (שופטים ה, טז). בימי גדעון הרגישו בני אפרים את עצמם מקופחים וגדעון אמנם השיב את חמתם בנעם מילותיו (שופטים ח, א-ג), אבל בתקופה מאוחרת יותר, כשבאו בני אפרים אל יפתח בתלונות, הרג בהם יפתח ארבעים ושנים אלף איש (שופטים יב, א-ו). ובאחרית תקופת השופטים נלחמו בני-ישראל בבני בנימין וגזרו על עצמם שלא לשאת מבנות בנימין לנשים. +השפעתם של בני יהודה על הגרים
כשסיים שבט יהודה לטהר את חלקו, הרגישו בני הקיני חותן משה, שהגיעה השעה להתעלות וללמוד תורה מפי עתניאל נשיא השבט11(רש"י שופטים א טז.). חז"ל הם אלה שגילו לנו שהקינים עלו ללמוד תורה אצל עתניאל, אבל במקרא עתניאל עצמו אינו מוזכר אלא שבט יהודה כולו: "ובני קיני חתן משה עלו מעיר התמרים את-בני יהודה" (שופטים א, טז). כי לא האיש עמד במרכז אלא השבט. +בהיותנו במדבר, כשהאומה הופיעה בחשיפה רוחנית גבוהה ללא אחיזה קרקעית, לא יכלו בני הקיני להבין את ערכנו וחזרו למולדתם. חוליית אחיזתם בישראל היתה אז פרטית, הם ראו עצמם כקרובי משפחה למשה ולא קשרו עצמם לעם ולגורלו, כי לא מצאו בישראל לאום. כשנכנסו ישראל לארץ והחלו לחיות כעם, הצטרפו אלינו בני הקיני וישבו בעיר התמרים. הם ייחדו לעצמם מקום משלהם ולא חרגו ממסגרותיהם. עתה, "עלו מעיר התמרים את-בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד וילך וישב את-העם" (שופטים א, טז). התגלות ערכו של שבט יהודה בפועל איפשרה טרנספורמציה של הערך הכללי של העם אל הגרים דרך שבט יהודה, והיא יצרה את האפשרות שמשפחת גרים זו, תבין את מושג הכלל בזעיר-אנפין ותוכל להתעלות לקומת הציבור. אז עזבו בני הקיני את עי�� התמרים, שערכה נושא מימד פרטי כעיר בודדת במרחבי השממה, וכינויה "עיר התמרים", הוא על שם העץ שאליו נמשל הצדיק הפרטי, ועלו למדבר, למרחב הבלתי מוגדר, שאין בו אפילו אחיזת קיום לאיש הבודד. חז"ל אומרים שביתו של עתניאל היה ארץ הנגב "אדם שביתו מנוגב מכל טובה, שאין בו אלא תורה"12(תמורה טז.). עתה, כשהלכו ללמוד תורה אצל עתניאל, יכלו "לשבת את העם" ולקשור את גורלם בגורל האומה, במסירות ובקבלת אחריות עד כדי כך שיעל אשת חבר הקיני מסרה את נפשה להצלת האומה (ד, יח-כב). + +Chapter 2 + +כיבוש בית-אל +"ויעלו בית יוסף"
בעקבות הצלחתו של שבט יהודה יצאו בני יוסף להמשיך בטיהור הארץ מעבודה-זרה ומעובדיה. שבט יוסף לא התלבט אם עליו מוטל התפקיד להיות השני למצווה, הוא היה בטוח בכוחו ובהצלחתו. הגר"א1קול התור א ז. מגדיר את יכולתו המיוחדת של בית יוסף בעזרת הפסוק "וכל אשר-הוא עושה ה' מצליח בידו"2(בראשית לט ג.). ליכולת זו כבר היתה הוכחה מוצקה בתקופת יהושע, שבכל אשר עשה ה' הצליח בידו3(יהושע א ט, וראה בספר 'מעבור הארץ' פרק כט.). כאיש אחד יצאו בני יוסף למלחמת תנופה, להמשיך את מפעלו של יהושע. +בביטחונם ובהתלהבותם יצאו שני השבטים מבני יוסף גם יחד. אפרים ומנשה לא דקדקו בדקדוקי עניות; מי יהיה בראש או איזו עיר יכבשו ראשונה, אם תהיה זו עיר מתחום אפרים או מתחום מנשה. "ויעלו בית-יוסף גם-הם בית-אל וה' עמם" (שופטים א, כב). אחדות זו בולטת, אם משווים אותה למערכת היחסים בין אפרים למנשה בסוף תקופת השופטים. אז טבחו בני מנשה בבני אפרים בשל הביקורת שהטיחו בני אפרים בבני מנשה וביפתח בראשם, על שלא הזמינו אותם לקחת חלק במלחמה בבני עמון (יב א-ו). +כמשפחה אחת יצאו בית יוסף וה' היה עמם, לגאול את בית-אל. +בפתחה של בית-אל
לעיר בית-אל נלוות אסוציאציות היסטוריות באומה. הרי זו העיר הראשונה ששמה חודש על ידי אבי השבטים4(בראשית כח יט.). היא נקראה בית-אל, למרות שלוז היה שם העיר לראשונה, בגלל המחזה המרהיב, הקשר הישיר בין שמים וארץ שראה יעקב במקום זה: "והנה סֻלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה"5(בראשית כח יב.). כאן זכה יעקב לחידוש ההבטחה "הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה ולזרעך, והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה"6(בראשית כח יג-יד.). מקום זה נקבע על ידו להיות "בית אלהים"7(בראשית כח כב.) בעקבות המחזה הגדול הזה. והנה שב העם לארצו, וניתנה לו האפשרות לקיים את ההבטחה, אך כאן נכונה לבני יוסף הפתעה "ויתירו בית-יוסף בבית-אל ושם-העיר לפנים לוז. ויראו השֹמרים איש יוצא מן-העיר ויאמרו לו הראנו נא את-מבוא העיר" (א, כג-כד), הם תרו למצוא את פתח העיר ולא מצאו אותו. הנביא טרח להזכיר ששם העיר היה לפנים לוז, וכשם שללוז, האגוז, אין פה והוא קשה לפיצוח, כך גם לעיר לא נמצא פתח. +קשה להתגבר על גורם, ואפילו פרטי וקטן, כשהוא חי בהרמוניה פנימית ולא נצרך לזולת. +חז"ל מתארים בתיאור פנטסטי מדוע נקרא שמה לוז: "מה לוז זה אין לו פה, כך לא היה יכול אדם לעמוד על פתחה של העיר. ר' אלעזר בשם רבי פנחס בר חמא אמר: לוז היה עומד על פתחה של מערה והיה הלוז חלול, והיו נכנסים דרך הלוז למערה ודרך המערה לעיר"8(בראשית רבה סט.). קשה מאוד לתאר עיר, שכל הקשר שלה לעולם החיצון היה דרך נקיק בעץ. נראה ברור, שחז"ל מבטאים בדרשתם זו, עד כמה היתה העיר שלמה בתוך עצמה, ועד כמה היו יושביה עצמאיים ולא תלויים בסביבה החיצונית להם. בני יוסף, עם כל מיומנותם ותחכומם, עמדו חסרי אונים מסביב לעיר, עד ש"ראו השֹמרים איש יוצא מן-העיר, ויאמרו לו הראנו נא את-מבוא העיר ועשינו עמך חסד. ויראם את-מבוא העיר ויכו את-העיר לפי-חרב, ואת-האיש ואת-כל-משפחתו שלחו" (א, כד-כה). למרות פשט הפסוק המעיד כי האיש הראה לבני יוסף את מבוא העיר מתוך הסכמה, דרשו חז"ל שאותו איש רמז להם בעיקום שפתים או ברמז אצבע בלבד9(ילקוט שמעוני שופטים לח.), עובדה המדגישה, שגם החריג, היוצא מן הכלל מבין יושבי העיר, גם הוא לא הרשה לעצמו להפר את השלמות הפנימית של יושביה אלא ברמז בלבד. ללא הסדק הדק שנבקע בהרמוניה הפנימית של העיר, היו בני יוסף מוסיפים להקיף את העיר עד בוש, וכל תושייתם לא היתה עומדת להם. +היה על בני יוסף להתבונן ולהבחין באותה סיעתא דשמיא, שבלעדיה לא היה כל ערך ליכולתם המעשית. ייתכן שהם היו זקוקים לתזכורת זאת, בעקבות העובדה שהם לא נועצו בה' לפני יציאתם לקרב כשם שהתייעצו בני יהודה. וייתכן שהיה זה בעקבות העובדה ש"פסל מיכה עמהם שהרי מיכה משבט אפרים"10(רש"י שופטים א כב.). וכדי לעצור את הסחף לכיוון עבודה-זרה היה עליהם לדעת, שגם אם בכוחם ועוצם ידם עשו חיל, ה' אלהינו הוא מקור הכח המאפשר לנו לעשות חיל, ולולי עזרתו לא היה לכוחם ולעוצם ידם כל משמעות11(דברים ח יז, וראה דרשות הר"ן תחילת דרוש העשירי.). +יתכן עוד, ששיעור זה היה מיועד ללמד את בני יוסף, ודרכם את האומה כולה, שערכו הסגולי של העם, חסון יותר מהערך המעשי. מול כוחם המעשי תוכל לעמוד ההרמוניה הפנימית של תושבי בית-אל, אך כנגד הכח שעמד ביסוד משימתם לכבוש את הארץ, לא יעמוד איש. היה עליהם גם ללמוד להכיר את אהבת ה' לאומה, אהבה שאינה תלויה בדבר "ואף-על-פי שפסל מיכה עמהם, נאמר כאן 'וה' עמם', הוא שאמר דניאל 'לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים'". +יותר מזה, העיר בית-אל נקראה בשם זה על ידי מייסד בית ישראל, יעקב אבינו. גם בפרשת ויצא וגם כאן, טורח הכתוב להדגיש ששם העיר היה "לוז" בראשונה. מכאן ניתן להבין, שגם אם נקראה העיר "בית-אל", בעומק פנימיותה הראשונית היא שמרה על שמה "לוז", ולוז זה מבטא את בסיס החיוניות הפנימית של העיר. האגוז הוא אחד הפירות השמורים ביותר, גם אם התלכלך, מקלפים את קליפתו ואפשר לאכול את תוכו. +מלוז לבית-אל
האגוז, שייחודו בהיותו נעול וחתום מפני השפעות חיצוניות, הוא גם הפרי שבו מבטאים ייחודיות פרטית שאינה יכולה להתאחד עם אחרים. כשרוצים לבטא התפוררות מבטאים זאת בנפילת גל של אגוזים. תכונות לוזיות אלו אפיינו את תושבי "בית-אל" בפנימיותם. +מדברי המקרא אנו לומדים, שאותו אדם שיצא מבית-אל וזכה לחנינה בשכר רמיזתו על מבוא העיר, יצא לארץ החיתים "ויבן עיר ויקרא שמה לוז הוא שמה עד היום הזה" (שופטים א, כו). עיר זו שהיתה המשך ישיר לתכנה הקדום של בית-אל "היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המוות אין לו רשות בה. זקנים שבה בזמן שדעתם קצה עליהם, הם יוצאים חוץ לחומה והם מתים"12(ילקוט שמעוני ��ופטים לח.). ובזהר הקדוש13(זהר ח"ב קנא:) שואלים חכמים, מהו הטעם שמלאך המחבל אינו שולט שם? "אם תאמר שאותו מקום אינו עומד ברשותו של מלאך המות, הרי ארץ הקדושה, שאינה עומדת ברשות אחרת, ומתים, ובמקום הזה מהו הטעם שאינם מתים? ואם תאמר משום זכותו של אדם הזה שבנה העיר, הלא כמה בני אדם שזכותם יותר משלו? אמר ר' יצחק, אני לא שמעתי ואיני יכול לאמר. באו ושאלו את ר' שמעון, אמר להם מיום שנברא האדם, נתקן המקום ההוא לקיים, ואם תאמר אם באותו מקום שורה חיים למה לא נבנה שם בית המקדש לתת חיים להיושבים בה? אלא במקום הזה הוא נתקיים, בשביל ששורה עליה האות ט', אבל בית המקדש, כל האותיות כולן שורות בו ובהן נברא בית המקדש כמו כל העולם. ועוד, שהארץ הקדושה נותנת חיים וכפרה להיושבים בה בעולם ההוא, ואותו מקום אינו כן רק שנותן חיים לאותו מקום רק בעולם הזה ולא בעולם הבא". שני מקורות אלו מתארים את חוסנה של העיר שבנה אותו אדם שיצא מבית-אל. מדברי הזהר הקדוש אנו לומדים, שחוסן זה נובע מהיותה קשורה לאות אחת, פרט אחד, שתכונתו הספציפית היא החיוניות. חיוניות זו אינה קשורה למכלול החיים ולכן איננה נותנת גם ליושביה חיי נצח; הזקנים שבה מואסים בחייהם ויוצאים מתחומה כדי למות. אלה החיים בה, חיים ללא חזון היוצא מגבולות תחומי מחיתם. הם לא יכולים, ומשום כך גם לא מצפים, לגאולת העולם כולו, והחיים בעיר מהווים חיי עולם-הזה המוגבל והמוגדר ללא כל שייכות וקשר לעולם הבא. +בני יוסף עלולים היו למצוא בתוך עצמם שלמות פנימית דומה, ושלמות זו יכלה לגרום להם לחשוב שהקשר בינם לבין כלל האומה הינו רופף למדי. שיכלול יכולתם המעשית יכלה להיראות בעיניהם כפסגת המגמות, שבעזרתה יוכלו להתגבר על כל מכשול, והם עלולים היו לחשוב שיכולתם זו צריכה לצעוד בראש המגמות כולן. ואכן ירבעם מבני השבט חטא בזאת וסרב לטייל עם הקב"ה ובן ישי בגן עדן כי רצה ללכת בראש14(סנהדרין קב.). היה עליהם ללמוד שאם היו באים בכוחם המעשי לשבור את כוחה של לוז לא היו יכולים לה. +נוכל למצוא בעמים אחרים ובארצות אחרות כוחות פרטיים שכוחם ועצמתם המעשית גדולה משל בני יוסף, אבל גויים אלה לא הצליחו להנחיל חיי עד לבניהם והעיר שאנשיה אינם מתים אין בה כפרה ומנחילה חיים רק במקומם ולא לעולם הבא15(סוטה מו:). לוז חיה בתוך עצמה, ולכן כוחה של עיר זו אינו מתאים ואינו הרמוני לארץ ישראל. כאשר כבשנו את העיר הפך שמה מלוז לבית-אל. מהציור הפרטי של האגוז האחד, שהגדיר את המקום בו הקים הבכיר שבאבותינו מצבה מאבן אחת שלמה16(אגדת בראשית עט ע"א. בראשית כח יח.), הפך המקום לבית אלהים. יעקב עצמו קיווה שהאבן הזו תהיה בית אלהים17(בראשית כח כב.), ובחזרתו לשם עם משפחתו הוא הקים שם מזבח18(בראשית לה ז.) הבנוי משילוב של הרבה אבנים, אבל עתה פשוט הוא לנו, ששם המקום הוא בית-אל, למרות שבעומק פנימיותו לוז שם המקום לראשונה. +בני יוסף, שבתיאוריה יכלו למצוא את השלמות בתוך עצמם, היו חייבים ללמוד את גבולות הכח הפרטי. היה זה לימוד לשבט יוסף ולאומה כולה. היה עלינו לדעת, שבסופו של דבר על האומה לשלב כוחות, שהרי אלמלא רמזו הדק של בן העיר שנזדמן לשם באקראי, לא היינו מצליחים לכבוש את בית-אל, גם על-ידי השבט המבטא את שלמות הביצוע. +אילו היתה האומה ממשיכה בתנופת הכיבוש בעקבות יהודה ויוסף, היתה זו ברכה לאומה ולעולם כולו, אבל כשהתרשלו, גרם הדבר לחולשה ורפיון לא רק לכלל אלא גם לשבט עצמו. וכשמונה הכתוב את הערים שלא כבשו השבטים, מפרט הכתוב את החסרונות של מנשה לחוד ושל אפרים לחוד (א כז-כט). בתנופת הכיבוש פעלו שבטי יוסף כבית יוסף. אולם בחולשתם בלט ההבדל בין חלקי הבית והחזון העתידי לאיחוד מטה יהודה עם מטה יוסף19(יחזקאל לז טו-כ.) נראה רחוק כרחוק מזרח ממערב, כי אם בני הבית לא ידעו למצוא את המכנה המשותף המאחד ביניהם, כיצד ימצאו שרי המטות ראשי הכוחות המרכזיים באומה שפה משותפת? +לא עברו שנים רבות, ומתוך המשברים קמה ועלתה מלכות בית דוד בסיעתא דשמיא, ועל תקופת החסד האלהי, שבה העלים הקב"ה את עיניו מחולשותינו וקידם את עניינו בתוך כל המשברים והחולשות ובאמצעותם, יכול היה דניאל לומר ולסכם בפה מלא: "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים"20(דניאל ט ז, וראה רש"י שופטים א כב.). + +Chapter 3 + +הנסיון +כיבוש הארץ בימי יהושע לא היה מושלם. בפשטות נבע הדבר מחולשת יהושע בימי זקנתו1(יהושע יג א.), אך בתחילת ספר שופטים מתגלית סיבה עמוקה יותר. הכוונה אלהית היתה בדבר, "גם-אני לא אוסיף להוריש איש מפניהם מן-הגוים אשר-עזב יהושע וימת, למען נסות בם את-ישראל, השמרים הם את-דרך ה' ללכת בם כאשר שמרו אבותם אם-לא, וינח ה' את-הגוים האלה לבלתי הורישם מהר ולא נתנם ביד יהושע" (ב, כא-כג). קשה להבין זאת, האם הקב"ה מתיחס אלינו כחיות מעבדה? האם לא שמע ה' לתפילותינו "אל תביאנו לידי ניסיון"2מתוך תפילת השחר.? +לנסיון יש משמעות נוספת מלבד מבחן: נסיון מלשון נס להתנוסס3(תהלים ס ו.), להתרומם, להתעלות. +"ללמדם מלחמה הנה כתובה על ספר הישר"
בהמשך המקרא אנו לומדים "ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את-ישראל את כל-אשר לא-ידעו את כל-מלחמות כנען, רק למען דעת דֹרות בני-ישראל ללמדם מלחמה, רק אשר-לפנים לא ידעום" (שופטים ג, א-ב). כלומר, היתה מגמה אלהית בהשארת העמים שלא נוצחו, כדי ללמד את דורות ישראל להלחם. +יש המפרשים4(רש"י שופטים ג ב.), שכוונת פסוק זה להסביר, שלימוד המלחמה נגרם עקב עזיבתם את ה', שהרי כל עוד עבדו את ה' לא נזקקו לתכסיסי מלחמה, כי כשהיו עומדים לשרת את ה' הקב"ה היה נלחם בעבורם. אך דבריהם צריכים בירור, שהרי לא היה קרב אחד בימי יהושע, שלא נצרכו בו לתכסיסי מלחמה. היו קרבות שהנס בלט בהם יותר והיו שבלט בהם פחות, אבל בכל הקרבות נזקקו בני-ישראל לתכסיסי מלחמה. אפילו ביריחו אחרי נפילת החומות, אלמלא ידעו הלוחמים להילחם, לא היו יכולים להרוג את כל יושביה5(יהושע ו כ-כא.). +מלבד זאת, מדברי דוד בקינתו על שאול "ללמד בני-יהודה קשת, הנה כתובה על-ספר הישר"6(שמואל ב' א יח.) נשמע שלימוד המלחמה הינו מעשה ישר. חז"ל ביררו "מאי ספר הישר? אמר ר' יוחנן: זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים, שנאמר, 'תמות נפשי מות ישרים'. והיכא רמיזא? 'יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעֹרף אֹיביך', ואיזו היא מלחמה שצריכה יד כנגד עורף? הוי אומר זו קשת. ר' אלעזר אומר: זה ספר משנה תורה דכתיב ביה 'ועשית הישר והטוב'. והיכא רמיזא? 'ידיו רב לו'. איזו היא מלחמה שצריכה שתי ידיים? - הוי אומר זו קשת. ר' שמואל בר נחמני אמר: זה ספר שופטים, דכתיב ביה 'איש הישר בעיניו יעשה', והיכא רמיזא? - 'למען דעת דֹרות בני ישראל ללמדם מלחמה'. איזו היא מלחמה שצריכה לימוד? - הוי אומר זו קשת"7(עבודה זרה כה.). +לדברי ר' יוחנן ולדברי ר' אלעזר נראה ודאי שלימוד מלחמה ותכסיסיה, זו הדרכה ישרה לאומה. בין אם נלמד זאת ממדותיהם של האבות שנקראו ישרים, ובין אם נלמד זאת מתורתם של בנים, המדריכה את האדם לעשות הישר והטוב. אך גם ר' שמואל בר נחמני, הלומד שספר שופטים נקרא ספר הישר בעטיה של מפלתנו הלאומית, והעובדה שאיש הישר בעיניו עשה, היא שנתנה לתקופה ולספרה את שמה בפי דוד, סובר, שהתקופה וספרה נקראו כך על שם שלימדה אותנו מלחמה. וניכרים הדברים שדוד ראה בזאת טעם לשבח, כי המקור ממנו למד דוד שאחיזת הקשת טעונה לימוד, הוא ממלחמתם של בני יהודה, שהיתה בהכוונה אלהית עוד לפני תחילת המפולת. +ישנם אמנם מפרשים8(מובא ברד"ק שמואל ב' יא יח.) הטוענים, שדוד בקינתו אמר, שכל עוד חיו שאול ויהונתן לא היה צריך ללמד את בני יהודה קשת, וכאילו חיסרון בדבר, שבמותם השתנה המצב ובני יהודה יצטרכו ללמוד להלחם. אך הרד"ק אומר9שם., שיש לפרש זאת אחרת: "אמר לאנשיו אל תתיאשו מן הטובה ואל ירך לבבכם במות שאול ויהונתן, כי קשת המלחמה ביד בני יהודה ולהם היא הגבורה. ואמר ללמד, כי כל אחד מבני יהודה ילמד את חברו למלחמה כי הם עיקר מלחמת ישראל וקרנם החזק". +לא מתוך חולשה לאומית או רוחנית נלמדת תורת המלחמה, "ה' צבאות הוא ה' אלהי ישראל וצבאות ישראל צבאות ה' הם"10אורות, ישראל ותחיתו ח., ו"כשם שאין השכינה שורה באיש יחידי אלא על גיבור ועשיר ובעל קומה, אלא שכל זה לא יסכון מאומה בלתי המעלות הרוחניות של חכמה וענוה, - כך אין השכינה הכללית שורה אלא בעם מלא גבורה, עֹשר וקוממיות, אלא שכל אלה ימצאו את ערכם רק בהעשותם בסיסים להאור הרוחני האלהי, הממולא אור ה' וענוות-צדק"11מתוך ההקדמה לספר 'שבת הארץ'.. הגבורה ומכשיריה מהווים חלק אינטגרלי משלמות החיים המאפשרת הופעת השכינה על הפרט ועל הכלל. לא במקרה נקרא המדור ב"משנה תורה" לרמב"ם, הדן בהלכות מלכים, בשם "הלכות מלכים ומלחמותיהם". ההופעה של המסגרת הלאומית הישראלית חייבת לקבל את גיבושה וחוסנה בעזרת האורגן הצבאי המוכן למלחמה להדוף כל צר ומתנכל (עזרת ישראל מיד צר), לכבוש את כל מרחבי ארצנו ולאפשר בזאת לאומה לגלות את שלמות חייה הלאומיים בהופעתם המעשית (כיבוש הארץ), וללחום כדי לרומם את קרן מלכי ישראל בשעה הנצרכת לכך (מלחמת הרשות)12עזרת ישראל מיד צר, כיבוש הארץ מידי שבעת העממין ומלחמת הרשות - להגדיל את שמו או להרחיב את גבול ישראל, הן שלוש הסיבות שבגללן רשאי המלך להוציא את ישראל למלחמה, ע"פ הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמותיהם ה א.. ובזה הצבא מהוה חלק מהופעת שלמות חיי האומה. +המלחמה עצמה אמנם נובעת מחיסרון, אבל אומה הלומדת ללחום ומכינה לה את הכוחות לשם כך, הרי היא הולכת בדרך הישר, הן על פי יושר המידות האנושיות (בראשית), הן על פי היושר התורני (דברים) והן על-פי היושר המעשי (שופטים). +"רק אשר לפנים לא ידעום"
רק אומה יכולה להקים צבא, רק היא יכולה להלחם. הצבא הוא אורגן לאומי. בשעה שהפרטים נושאים ראש ומעמידים את עצמם במרכז החשיבה, לא ניתן לארגן צבא. זו היא הסיבה, מלבד הסיבה של הפיזור הגאוגרפי, שעמנו בגלותו לא היה מסוגל לחשוב בכלל על אפשרות לגבש מערכת צבאית. מחשבת הגלות היתה מחשבה, שבה הפרט היווה את מוקד החשיבה הישראלית. אך עם ישראל לא קיבל תורה בגלל השלמות שהיתה באנשיו, "אשר בחר בנו מכל העמים - ונתן לנו את תורתו",13מתוך ברכות התורה. הבחירה היתה באומה כאומה. "החיים, על פי ערך האלהיות שבהם, אינם מתגלים אל היחיד, אלא באותה מידה שהוא מתאמץ להיות נשאף בכל הויתו בתוכיותה של כללות האומה, להיות מוזהר מזהר נשמתה-העליונה, החיה וקימת בהכרת היקר האלהי של החיים מתוך פנימיותה הכללית"14מתוך ההקדמה לספר 'שבת הארץ'., וככל שהגאולה הולכת ומתרקמת, כן הולך ומתגבש האורגן הלאומי הבסיסי, הצבא. +הקב"ה השאיר עמים שלא כבשנום, כדי לנסות בם את ישראל, לרומם אותם וללמדם את תורת המלחמה, שהיא תורת הכלל ביסודה ובמהותה. הסכנה הגדולה בתקופת השופטים, תקופה בה עיקר המגמה היתה לגלות את יחודם של השבטים כפרטים, היא, שבלי חוסן הופעת הערך הכללי, יכול היה כל אחד להתפנק לעצמו תחת גפנו ותחת תאנתו, ולא זו בלבד שהשבטים לא יחשפו את ערכם, אלא גם עיקר עניינה של האומה, ערכה הכללי, היה עלול להתמסמס ולמוג. לשם כך השאיר הקב"ה מספר עמים "לנסות בם את ישראל ללמדם מלחמה", לרומם את הדורות אשר לא ידעו את כל מלחמות כנען והיו עלולים לבוז לערך הלאומי - ערכו של הכלל. (כששאלתי את מרן הרב צבי יהודה מדוע הרמב"ן לא אסף צבא כדי לכבוש את ארץ-ישראל בהתאם למצוה שאותה הגדיר "שלא נניחנה ביד זולתנו - וזוהי הנקראת מלחמת מצוה"15השמטות הרמב"ן לספר המצוות עשין ד. ענה לי מרן: מה אתה משווה? אז לא היתה אפשרות לכך, ברוך השם שבימינו קידשנו במצוה והעלנו לרמת קדושה כלל ישראלית, שבה האומה מתוך התגבשותה והתאחדותה, ראויה ומתאימה לגבש צבא) כדי לנסות את ישראל, כדי לנשאם ולרוממם לרמת הכלל, היה צורך להשאיר את הגורמים שיאלצו את העם ללמוד מלחמה. +"לדעת הישמעו את מצות ה'"
גם לאחר שלמדנו, שמטרת הניסיון היתה לנשאנו מעל חשבונותינו הפרטיים, מוסיף הנביא ואומר, "ויהיו לנסות בם את-ישראל לדעת הישמעו את-מצוֹת ה' אשר-צוה את-אבותם ביד-משה" (שופטים ג, ד). פסוק זה נכתב כהמשך ישיר לפסוקים הקודמים, בהם הסביר הנביא שהמטרה היתה ללמדם מלחמה. האם אלו שתי מגמות שונות? +קיום המצוות יכול להיות גם ריק מתוכן, כמצוות אנשים מלומדה או כצפצוף הזרזיר. הספרי אכן אומר, שלקיום המצוות בחוץ-לארץ אין ערך פנימי מוחלט. על הפסוק "הציבי לך ציונים"16(ירמיה לא כא.), מפרש הספרי17(דברים יא יח.): המשיכו לקיים מצוות בחוץ-לארץ, כדי שבבואכם לארץ-ישראל לא יהיו בעיניכם כחדשים. לא הערך הנשמתי הפנימי של המצוה מחיה אותה בגלות, אלא כוח השגרה והאילוץ, כדי "שבבואכם לארץ-ישראל לא יראו בעיניכם כחדשים". כשהאומה ממשיכה לקיים את מצוות תורתה, אבל מתוך שייכות רופפת אל הכלל ונשמתו, חייב מישהו להכריח את האומה להתנשא מעל חשבונות יחידים וחשבונות יחודיים, כדי להמשיך את התיחסותה לתורה ולמצוות מתוך ברכה בתורה תחילה ומתוך שייכות לכלל כולו18ראה לנתיבות ישראל ב' עמ' קעו (הוצאה חדשה ח"ג עמ' קיד).. +שלושת האזכורים של הניסיון (ב, כב. ג, ב. ג, ד) לא על שלושה דברים הם באו, אלא כולם שואפים למגמה אחת, לרומם את האומה לחיות לאור מגמת דורותיה ומתוך כך לקיים את מצוות התורה כאשר שמרו אבותם. באותה מגמה, באותה חיוניות ומתוך שייכות לכלל כולו, כ"אשר-ציוה את-אבותם ביד-משה" (שופטים ג, ד), כשעמדו כאיש אחד בלב אחד בתחתית ההר והכריזו קבל עולם ומלואו "נעשה ונשמע"19(19 שמות כד ז.). + +Chapter 4 + +למהלך האידיאה הלאומית והאידיאה האלהית בספר שופטים +מקור הלאומיות הוא באידיאה האלהית
"שתי אידאות אנושיות יסודיות, הולכות וחוזרות בכל מסיבות החיים, הפרטיים והחברתיים, הרוחניים והמעשיים: האידיאה הלאומית והאידיאה האלהית.… כנסת ישראל… בימי 'חסדי נעוריה ואהבת כלולותיה', הגיעה בנשמתה המזהירה, בתעופה גדולה למקור האורה העליונה. את תכונתה הלאומית השרישה במעמקי האידיאה האלהית,… ועם ברקי נגהה חתמה לה את חותם לאומיותה. ובאוצר האידיאה הלאומית שלה נגנזה ונזרעה האידיאה האלהית.… אבל גם בכל ירידותיה לא נמחק מן התכונה הלאומית חותם-מקורה, ולעולם קיימת היא יניקתה בסתר-פנימיות-הויתה מהצינור העליון של האידיאה האלהית"1אורות, למהלך האידאות בישראל עמ' קב-קה.. +מותה של תקופה
שני המנהיגים הראשונים של האומה, משה ויהושע, שילבו הנהגה לאומית והנהגה רוחנית. "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע"2(אבות א א.), יהושע מסר את התורה לזקנים, אבל הזקנים לא היו המנהיגים הלאומיים בימיהם. אדרבא, חז"ל מבקרים אותם על כך שלא גילו מעורבות ואחריות ציבורית, ותולים בהתנהגותם את ההידרדרות הרוחנית שהיתה בתקופת השופטים באמרם: "היה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירותיהם של ישראל, יום אחד ללכיש, יום אחד לעגלון, יום אחד לחברון, יום אחד לבית אל, יום אחד לירושלים, וילמדו אותם דרך ארץ בשנה, בשתים, בשלוש, בארבע, בחמש, עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולם כולו שברא מסוף העולם ועד סופו. הם לא עשו כן, אלא כיון שנכנסו ישראל לארצם, כל אחד ואחד רץ לכרמו ולזיתו ואומר שלום עלי נפשי, שלא להרבות הטורח"3(ילקוט שמעוני שופטים סח.). +הניתוק בין ההנהגה הרוחנית ללאומית, שהחל בשב ואל תעשה, הלך והעמיק, עד שבעטיו נגרמו משברים קשים בשני התחומים: עבודה זרה מסביב לפסל מיכה ומלחמת אזרחים בעקבות פילגש בגבעה. +פעמיים מוזכר מותו של יהושע בתחילת ספר שופטים. מיד בפתיחת הספר בפרק א' פסוק א' מוזכרת עובדת מותו כרקע להסבר של צורת המשך המאבק על כיבוש הארץ, "ויהי אחרי מות יהושע וישאלו בני ישראל בה' לאמר מי-יעלה-לנו אל-הכנעני בתחלה להלחם בו". +כל עוד המשיכו בני-ישראל את מורשתו של יהושע, לא השפיעה עובדת פטירתו של יהושע על מהלך חיי האומה, ולא הוקדשה לכך תשומת לב במקרא. אבל אחרי שהתברר שתנופת הכיבושים נעצרה, ולא הוריש מנשה את בית שאן... ואפרים לא הוריש את הכנעני… זבולון לא הוריש את יושבי קיטרון… אשר לא הוריש את יושבי עכו… נפתלי לא הוריש את יושבי בית שמש, וכו' (א, כז-לג), הורגשה ביתר שאת הפרידה הקשה, והנביא חוזר ומתאר, אפילו באותן מילים, את מה שכבר נכתב בסוף ספר יהושע4(יהושע כד כח-לא.): "ויעבדו העם את-ה' כל ימי יהושע וכו' וימת יהושע בן-נון עבד ה' בן-מאה ועשר שנים, ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת-חרס בהר אפרים, מצפון להר-געש" (ב, ז-יא). חריפות הבעיה מתבלטת בתיאור העובדה שמלאך ה' הופיע וייסר את העם בדבריו, על שלא המשיכו בתנופת טיהור הארץ מעבודה-זרה ומעובדיה, והעם, במקום לאזור את כוחותיו להמשך תנופת הכיבוש וההתנחלות, איבד את עשתונתיו והחל ממרר בבכי, ולא עוד אלא קבע ערך נצחי לחוסר האונים בהנציחו את המעמד בקריאת שם למקום "ויקראו שם-המקום ההוא בֹּכים ויזבחו-שם לה'" (שופטים ב, ה). במצב זה בלט חסרונו של יהושע, והנביא שב ותאר את מותו וקבורתו, כי מותו של יהושע לא היה מותו של האיש אלא מותה של תקופה. +התרחקות האידיאות במהלך כל תקופת השופטים
מכאן ואילך לא נוכל למצוא תנופה ויוזמה בהנהגת האומה, אלא נראה שההכרח הכתיב את המהלכים בהתנהגות האומה ובמנהיגותה. עתניאל בן קנז אזר כוח "ותהי עליו רוח-ה' וישפט את-ישראל ויצא למלחמה", רק אחרי שכושן רשעתיים פלש לארץ ישראל ובני-ישראל עבדו אותו שמונה שנים (ג, י-יא). גם אהוד גילה תושיה להחלץ ממצוקת שיעבוד מואב רק אחרי שבני-ישראל עבדו אותם שמונה עשרה שנה (ג, יד-טו). שני המנהיגים הללו קמו להושיע את ישראל בעזרת ה' הישירה - עתניאל זכה שרוח ה' היתה עליו, ואת אהוד הקים ה' להושיע את ישראל. ואילו ברק יצא לקרב רק אחרי שקיבל הוראה מדבורה הנביאה. בשלב זה אנו מתחילים להרגיש בסדק בין שני הכוחות. דבורה היא זאת שאליה מגיע דבר ה', אותו העבירה לברק - "ותשלח ותקרא לברק בן-אבינעם מקדש נפתלי…", וברק עצמו, שלא הרגיש את גודל השליחות ומשמעותה, גם לא הרגיש שיש בכוחו לעשות ולהצליח - "ויאמר אליה ברק אם-תלכי עמי והלכתי" (שופטים ד, ו-ח). כאן אנו מוצאים בפעם הראשונה חלוקה בין הנביאה המיצגת את האידיאה האלהית, ובין המצביא נושא דגל הלאומיות. +בימי דבורה וברק חלוקת התפקידים היתה עדיין בתוך המשפחה עצמה - על-פי דברי חז"ל, דבורה וברק היו נשואים5(תנא דבי אליהו ט א.), אבל בתקופה שלאחר מכן הודרך גדעון לחלץ את בני-ישראל ממצוקתם על ידי נביא זר (שופטים ו, יא). גדעון, שהרגיש עצמו מנותק מדבר ה' ומהשליחות, ביקש להשתמט מהתפקיד הן בהבעת חוסר אמון בעזרת ה' - "ויש ה' עמנו, ולמה מצאתנו כל-זאת ואיה כל-נפלאותיו אשר סיפרו-לנו אבותינו…", והן בהקטנת עצמו - "במה אושיע את-ישראל הנה אלפי הדל במנשה…" (ו, יג-טו). הוא דרש הוכחות רבות עד שהתישבה דעתו והחליט לפעול למען תשועת ישראל (ו, לו-מ). +אם לגדעון הופנו פניות אלהיות רבות לקבל עליו את התפקיד, בנו אבימלך התנשא למלוך גם ללא הכוונה אלהית (שופטים ט, כג). להתנשאות מעין זו אין מקום בקרב ישראל, ואשה מראש מגדל רוצצה את ראשו (ט, נג) בשמירתה האינטואיטיבית על כך שכנסת ישראל כבתולה שאיש לא ידעה, לא תוכל לשאת את מי שיתנשא ברגל גאווה להשתלט עליה. +למרות התרחקות האומה מיוצרה, תולע בן פואה ויאיר הגלעדי קמו להושיע את ישראל אחרי אבימלך (שופטים י, א-ה). בלשון הפסוק מוזכר שהם "קמו"! תולע קם "להושיע" ויאיר קם "לשפוט". תקומה היתה להם אבל הפירוד בין האידאות גרם לכך שכל אחד התרכז בתחום אחר. תולע קם להושיע, ולתשועה משמעות לאומית ואילו יאיר עסק בהעמדת המשפט בישראל והמשפט לאלהים הוא. +אחרי שני השופטים הללו הו��יע הקב"ה לישראל על ניתוק מוחלט ביחסו אליהם והכריז "לכן לא-אוסיף להושיע אתכם" (שופטים י, יג). אבל מי כעמו ישראל שיקבל גזירה זו כגזירה מוחלטת?! בני-ישראל התפללו ושוועו לעזרתו עד כי "ותקצר נפשו בעמל ישראל" (שופטים י, טז). הקב"ה אמנם לא הקים מנהיג לישראל אבל כשבני-ישראל התלכדו מסביב ליפתח היתה עליו רוח ה' (שופטים יא, כט), ולרגע היה נדמה, שנמצא בסיס לחידוש הקשרים הנגלים בין האידאות, וחז"ל קבעו על סמך זה, שיפתח בדורו כשמואל בדורו6(ראש השנה כה:). אבל במציאות הנתק בין האידאות הלך והעמיק עד כדי כך שיפתח, שרצה להראות כצדיק עליון, נדר נדר קטלני. הוא אמנם יכול היה להתיר אותו אילו נפגש עם פנחס על פי ההלכה הקובעת שהנודר יכול להשאל על נדרו, אם ילך אל החכם וישאל על נדרו, אבל יפתח עמד על כך שפנחס יבוא אליו, בטענה שהוא המלך והנביא צריך לכבדו, ופנחס עמד על כך שיפתח יבוא אליו, כי הוא נביא ועל המלך לסור למשמעתו7(מדרש תנחומא בחוקותי ה.). כל אחד עמד על שלו ובת יפתח הוקרבה על מזבח המחלוקת. +אם על מצבים אחרים שר האר"י הקדוש בשירו "אתקינו סעודתא": "ימינא ושמאלא וביניהו כלה", הרי שכאן כשהימין מתבצר בעמדתו והשמאל בשלו, אנו עומדים חסרי אונים בכאב ובזעם בפני העובדה, שימינא ושמאלא מתרחקים זה מזה וביניהם האסון. +אחרי יפתח שפטו את ישראל אבצן אילון ועבדון בן הלל (יב, ח-טו), ועליהם אפילו לא מסופר שקמו לשפוט את ישראל, כאילו לא היתה אז תקומה, אלא המשך של מצב שטחי ורדוד. האומה, שפסקה מלהתנהג כאומה נושאת שם ה' בעולם, אפילו לא שבה בתשובה כשלחצו אותה. +בעקבות כל זאת היה צורך להתחיל הכל מחדש, ואשת מנוח, שהיתה עקרה, היתה אמורה לפתוח דף חדש בתולדות האומה (שופטים יג, ב-ו). פקידתה היתה אמורה להפיח תקוה לתקומת האומה, שהיתה עקרה מלידת מנהיגות רעננה ובריאה ומיכולת המשכת כוחות ומגמות חיוניים לתקומת האומה. מה גדולה היתה האכזבה, ששמשון, שהוקדש מרחם להושיע את ישראל והוכן לכך בנזירות עוד בטרם נרקם לעובר, האיש שהיו לו כוחות פיזיים ורוחניים לשוב ולאחד את האידאות, לא מצא אפיקי השפעה ישירים בישראל, וכדי להושיע את ישראל, כיוון אותו הקב"ה לתת עיניו בבנות פלשתים במקום להפנותו לגבש את האומה כולה להחלץ משלטון פלשתים. שליחותו היתה יכולה להיות כדוגמת שליחותו של שמואל בתקופה מאוחרת יותר. גם שמואל הוקדש לנזיר עוד בטרם נפקדה אמו8(שמואל א' א יא.), והוא סבב בכל הארץ כדי לשפוט את ישראל9(שמואל א' ז טז.) והצליח לגבשם לאומה מלוכדת, שיצאה בהנהגתו למלחמה בפלשתים10(10 שמואל א' ז ז.). בתקופת שמשון המצב הלאומי היה כה רעוע, עד שאחיו בני שבט יהודה התנכרו לו והסגירו אותו לידי פלשתים, והוא עצמו לא מצא מנוח אלא בחיקה של דלילה. למרות שגם שם שמר על צידקותו האישית11(סוטה ט:), בודאי לא היתה זו תרומה לחיזוק האידיאה האלהית בישראל. +גם האידיאה הלאומית ספגה סטירת לחי מצלצלת. היתה זו הפעם הראשונה בה נהרג בידי גויים שליח ה' לתשועת האומה. העלבון הלאומי היה צורב במיוחד, משום שלפני מותו הוא נשבה בידיהם ונקלע למצב בו יכלו הפלשתים להתעלל בו. אלמלא זכויותיו האישיות, זכות תפילתו ושתי עיניו, היה האוכל נהפך למאכל, אבל שמשון במסירות נפשו הפך ��ת המפלה לתשועה. היה זה אסון אישי לשמשון אך תשועה לאומה כולה. זו היתה הפעם הראשונה בה נושעו ישראל בזכות האיש הבודד, בן נאמן אהוב ואוהב לעמו, ולא בזכות הציבור או בזכות אבותיו. העם שהיה חסר אונים להושיע את השופט, ששפט אותם בנאמנות עשרים שנה12(שופטים טז לא.) ומעולם לא הטריח איש מישראל13(סוטה י.), גם לא נתן לו את הכבוד הראוי לאחר מותו. רק משפחתו ידעה להוקירו "וירדו אחיו וכל-בית אביהו וישאו אֹתו ויעלו ויקברו אותו בין צרעה ובין אשתאול" (טז, לא). +לגבי שתי פרשיות הסיום של ספר שופטים המתארות את עובדת המפולת הקשה בשני התחומים - עבודה זרה בפסל מיכה, והמלחמה הקשה בין שבטי ישראל בעקבות מעשה פילגש בגבעה - יש שתי דעות בדברי חז"ל14המפרשים על שופטים יז א.. יש אומרים שהן היו בתחילת ספר שופטים, אלא שנכתבו בסופו ואין מוקדם ומאוחר במקרא, ויש האומרים שבמקומן נכתבו. לכל הדעות מהוות שתי הפרשות הללו תוצאות של פירוד האידאות בישראל ולכן למעשה נכתבו בסוף הספר. אלא שלפי הדעה הראשונה, האומרת שהעובדות הללו ארעו בתחילת התקופה, הן היו אמורות להוות אזהרה חמורה לאומה, שלא תזניח את ייעודה ותמשיך בתנופת ייעודנו הלאומי לגלות את שם ה' בעולם ולהישיר את העולם כולו לעבודת ה', כדי ש"יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולם כולו שברא מסוף העולם ועד סופו". אבל אנו לא שתנו את ליבנו, והתקופה, שנועדה לאפשר לנו להתעלות ולהכשיר את עצמנו למלכות, לא נוצלה בדרך המביאה לגילוי תפארת ישראל. אך מאידך נתגלו חוסנם ועצמת שייכותם הפנימית למגמה זו, עד שגם בדיעבד ובהכרח יצאו הכוחות הייחודיים של שבטי האומה אל הפעל בהתאם למגמה האלהית לגלות את ממלכת הכהנים והגוי הקדוש בעושר תפארת משמעויותיה בבוא העת המתאימה לכך. ולפי הדעה האומרת שעובדות אלו ארעו בהתאם לסדר הזמנים, היו אלה תולדות של מהלך התנתקות האידאות זו מזו. הניתוק הזה גרם ליקוי בשתיהן, האידיאה האלהית סטתה לעבר עבודה זרה, ואילו האידיאה הלאומית הסתבכה במלחמת אחים, והזעקה פרצה מכל הכיוונים "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה". +גם אם מעל פני השטח אנו עדים לאורך כל תקופת השופטים לתהליך של התדרדרות מתמדת, אל לנו לשכוח, שבשלהי התקופה, "בימי שפוט השופטים", (רות א, א) נשא בעז את רות, ובחדרי החדרים של האומה החלה להתרקם מלכות בית דוד. + +Chapter 5 + +עתניאל +"לא-יסור שבט מיהודה"
גור אריה יהודה1(בראשית מט ט.) נושא בקרבו את הגֵנים המלכותיים. כבר בימי האחים, בני יעקב, הוא נחשב למנהיג הן בעיני אביו והן בעיני אחיו, ובברכתו מסר לו אביו את שבט המלכות: "לא-יסור שבט מיהודה ומחֹקק מבין רגליו"2שם י.. היו ליהודה תכונות של מנהיג: תעוזה, אומץ והנהגה ציבורית. הם נתגלו במלואם בשעה שניגש אל יוסף כדי לדבר על ליבו לשחרר את בנימין3(בראשית מד יח.). תכונות אלו עברו לבניו והתגלו בקפיצת נחשון לים סוף4(סוטה לז.) - בשעה שישראל התחלקו לארבע כיתות, וכל אחת מהן התווכחה ועמדה על דעתה5(ירושלמי תענית ב ה.) - וביכלתו של כלב להביא את העם לשמוע גם דברי שבח על הארץ, אחרי שהם שוסו על ידי עשרת המרגלים האחרים כנגד משה וכנגד הכניסה לארץ6(במדבר יג ל, וברש"י שם.). +למרות כוחותיו המנהיגותיים של יהודה, לא משיבטו נבחרו המנהיגים הראשונים. אמנם במדבר יהודה צעד הראשון, אבל המנהיגים היו משה ואהרון. גם בכניסה לארץ ובכיבוש השתתף יהודה כאחד השבטים, ויהושע, שהיה מבית יוסף, זכה להיות המנהיג. רק בתחילת ספר שופטים זכה יהודה להיות ראשון כשבט (שופטים א, ב), אבל גם אז אין אנו מוצאים דמות מלכותית בולטת מבניו. +כבמטאור אנו נפגשים בדמותו של עתניאל, שעלה מתוך האומה והושיעה מידי כושן רשעתיים. "ויזעקו בני-ישראל אל-ה', ויקם ה' מושיע לבני ישראל ויושיעם, את עתניאל בן-קנז… ותהי עליו רוח-ה'… ויתן ה' בידו את-כושן רשעתיים מלך ארם… ותשקוט הארץ ארבעים שנה, וימת עתניאל בן-קנז" (ג, ט-יא). כאילו רצה הנביא לבטא, שגם אם נפלנו, וכוחות זרים השתלטו עלינו, בעומק פנימיות אומתנו גנוזים כוחות שאפשר לסמוך עליהם בעת צרה. +כוחות המלכות, שהמתינו בענווה מלכותית לשעתם, עלולים היו להיטשטש בהמתנה הארוכה להבשלת האומה לשלמות בגרותה, ובשלב זה טוב היה באמת לחזור ולרענן את המודעות ביכולת המנהיגות של שבט יהודה. +שילוב הכוחות במנהיגות יהודה
עיקר יחודו של שבט יהודה הוא בכישוריו הציבוריים. ברוב המקרים בהם הוא התגלה היה זה בכוחו של הציבור ומתוכו. פעולותיו המורכבות והמשולבות של שבט יהודה מתאימות למי שמסוגל לשלוט במערכות ומוכן להפעילן אפילו בצורה המטשטשת את ייחודו של היחיד. +כשפנה כלב בזמנו ליהושע וטען, ש"ככֹחי אז וככֹחי עתה, ועתה תנה לי את-ההר הזה… כי ענקים שם וערים גדלות בצֻרות"7(יהושע יד יא-יב.), וביקש רשות לכבוש את חברון, הוא העדיף להפעיל מערכת משולבת ולא לצאת כגיבור המבליט את ייחודו. כלב ניצל אז את כל כוחות החיים, גם את הרומנטיקה, כדי להגיע לעבודת צוות משולבת והרמונית, והכריז, שיתן את בתו לאשה למי שיעלה לקרית ספר וילכדה. זו היתה גם כוונתו באומרו "ככחי אז וככחי עתה". גם אז, במדבר, הוא ידע להשתמש בתחכום ובגווני נטיות החיים כדי להשיג את מטרתו. אפילו בדברים שנראו כלשון הרע השתמש כלב, וזאת לא לטובת עצמו, אלא כדי להביא את העם לשמוע את משה: "ויהס כלב את העם אל משה"8(במדבר יג ל.), "צווח ואמר, וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם. השומע היה סבור שבא לספר בגנותו, ומתוך שהיה בליבם על משה בשביל דברי המרגלים, שתקו כולם לשמוע גנותו. אמר, והלא קרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השלו. עלה נעלה, אפילו בשמים והוא אומר עשו סולמות ועלו שם, נצליח בכל דבריו"9רש"י שם.. הוא גם לא היה צריך ברכה אישית, פרטית, לפני שיצא לרגל את הארץ ולדידו היא גם לא היתה מועילה. הוא יצא עם כולם, "ויעלו ויתרו את-הארץ ממדבר-צִן עד-רחֹב לבוא חמת, ויעלו בנגב ויבא עד-חברון"10(במדבר יג כא-כב.), "'ויבואו' מבעי ליה, אמר רבא: מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי האבות. אמר להן: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים"11(סוטה לד:). ההיכללות באבות האומה היתה מקור כוחו של כלב, להתעלות מעל ההופעה החברתית העכשוית, שאיתה היה קשור בשליחות הריגול. +יתכן שזו היתה גם ביקורתו הנסתרת כלפי יהושע כשזקן והפסיק את תנופת הכיבושים, וכאילו רצה לומר לו, שאם הוא יפעיל את העם, יאציל סמכויות וישתמש בכל כוחות החיים כדי לנהל מערכת כיבוש, חולשתו האישית וזקנתו לא יפריעו ולא יעכבו את המשך טיהור הארץ מיושביה הזרים. +עתניאל עצמו היה שותף פעיל ומרכזי בגילוי הכח ה"יהודאי" הזה ובספר שופטים, בספר המאסף את גווני השבטים, בעזרת תיאור פעולות השופטים שיצאו מקרבם, שב הנביא ומתאר את פרשת כיבוש חברון ודביר (א, י-טו) למרות שנכתבה במלואה בספר יהושע12טו יג-יט.. בפתיחת הספר13לעיל פרק א. למדנו על כוחו של השבט ועל המגמה האלהית, שערכו של שבט יהודה יעמוד בראש המגמות הערכיות של האומה, כי הוא הבסיס לחשיבה הציבורית, אך עלינו להבחין, שגם כשעיקר מגמתו השבטית אינה יכולה להתגלות, מתעלים אישים מיוחדים לסחיפת הציבור אחריהם. וכשם שהקפיצה ה"נחשונית" סללה את הדרך בים סוף לאומה כולה, התעוררותו של עתניאל סחפה את האומה להתנער משעבודו של כושן רשעתיים. +הכישלון מצריך את פירוט המאורעות
המכה שקיבלנו מיד ה', על שזנחנו את בריתו והתרשלנו מטיהור הארץ מעבודה-זרה ומעובדיה, היתה חריפה וצורבת בעלבונה. שנים מועטות לאחר שהשמש והירח נעצרו לפקודת מצביאנו כדי לאפשר לנו להשלים את הקרב במעלה בית חורון14(יהושע י יב-יד.), פלש אויב לארץ אשר עיני ה' אלהינו בה מראשית שנה ועד אחריתה15(דברים יא יב.), בהנהגת מלך שאין אנו יודעים עליו אלא שנקרא כושן רשעתים וכנראה לא לחינם. היתה זו סטירת לחי מצלצלת, אבל מהר למדנו והפקנו לקח, וה' הקים את עתניאל להושיענו. +תיאור התשועה אינו תופס מקום בדברי הנביא. המפלה והתשועה יכלו להפוך לאפיזודה חולפת בחיי האומה, שהרי גם אם עמנו הוא "גוי צדיק שומר אמונים"16(ישעיה כו ב.), הן אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. היה עלינו ללמוד את הלקח ולהמשיך בתנופה בייעודנו. מתאים לעתניאל בן שבט יהודה, לעמוד לאומה בעת מצוקתה ולחזור להיכלל בכללות האומה, כאילו לא קיים בפעולתו שום גורם אישי, ולא להטביע חותם אישי במהלך התקומה. אילו זכינו, לא היתה האפיזודה הזו נזכרת כלל. אלולי חטאו ישראל, לא נתן להם אלא חמישה חומשי תורה וספר יהושע בלבד17(נדרים כב:). ובכדי להנציח שנים-שלושה פסוקים אלו המתארים את ניצחון ישראל על כושן רשעתיים, לא היו כותבים ספר שלם. אך אנו שבנו אל קיאנו, חזרנו וחטאנו עד שמכרנו ה' אלהינו ביד מלך מואב. +"ומחֹקק מבין רגליו"
לא נוכל להשלים את התמונה בלא שירטוט קו מאפיין נוסף של שבט יהודה: מקיים וקובע בתי מדרשות. את יהודה עצמו, יעקב "שלח לפניו להורֹת לפניו גֹשנה"18(בראשית מו כח.) "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה"19רש"י שם., על עתניאל עצמו מסופר: כ"אלף ושבע מאות קלות חמורות וגזרות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה והחזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו"20(תמורה טז.) "ביתו היה מנוגב מכל טוב שאין בו אלא תורה"21(רש"י שופטים א טו.) "ובני הקיני עזבו דשנה של יריחו, שנתן להם יהושע, והלכו אצל עתניאל בן קנז ללמוד תורה… כי עיר הזאת נתיחדה אז לקרית ספר, רצונו לומר ששם התאספו תלמידים להגות ולשנות בספר התורה, והיתה ��ם ישיבה גדולה, ונקראת גם כן קרית סנה על-שם רצון שוכני סנה, ועל-שם שמשה קיבל תורה מסיני. ועתניאל היה ראש הישיבה, והוא הכה את קרית ספר, שההכאה תאמר בדברי חכמים על הנצוח בפלפול, כמו שנאמר 'מלחמתה של תורה'… ויען כי ראתה עכסה כי נפל בחלקה ארץ הנגב שבעלה פנה לארץ הנגב, הרוצה להחכים ידרים… נתן לה גולות עילית וגולות תחתית. רמז לה כי כבר יש לך איש המושך מים חיים ממקור הברכה העליונה והתחתונה, מחכמה האלהית והאנושית כמו שאמרו חז"ל במדרש: מי שרזי עליונים ותחתונים נגלו לו יבקש ממני דבר"22מלבי"ם שם.. +גדלות התורה וקביעותה (מעבר לחריפות ולפלפול) העלו את האומה ואפשרו לקידוש ה' שיתגלה על ידינו קודם בקישור התורה אל החוליה החלשה שהסתפחה לאומה - בני הקיני שעלו ללמוד תורה בבית מדרשו. ומתוך בית המדרש יצא חבר ו"נטה אהלו קרוב לקדש להיות מוכן ליום תשועה"23(מלבי"ם שופטים ד יא.), ועד עת קץ עתידים בני רכב, שהיו בני יתרו24(ילקוט שמעוני שופטים לח.), להוות לנו אמת מידה לדבקות במסורת אבות, "כי שמעו את מצות אביהם, ואנכי דברתי אליכם השכם ודבר ולא שמעתם אלי"25(ירמיהו לה יד.). +אמנם בני יהודה נתנו קיום וקביעות לישיבתם הגדולה, רחוקים זנחו הנאות חמריות בדשנה של יריחו ובאו לקרית ספר ללמוד אצל עתניאל, גולות עילית וגולות תחתית, פיזיות ורוחניות באו לישיבתו, אבל בעת ההיא לא היה די בכך. "ותשקט הארץ ארבעים שנה" (שופטים ג, יא) מסיים ומסכם הנביא את פעולתו של עתניאל, ואילו אנו היינו מצפים לתסיסה, להתמודדות ולחיפוש דרכים להעלאת האומה, למרות רצונה השטחי בשקט. + +Chapter 6 + +אהוד +שבט בנימין
הכוחות הישראלים חייבים לבוא לידי ביטוי. אם הם לא ייחשפו בדרך הסלולה העולה בית אל, יימצאו כוחות בעולם שיכריחו את האומה להוציאם אל הפעל. +מיוחד הוא שבט בנימין בצידקותו. בנימין עצמו לא חטא מימיו וחז"ל העידו עליו שמת בעטיו של נחש1(שבת נה:). חטא עצמי לא נמצא בו, לכן לא מצאו חז"ל הסבר למותו ותלו זאת בחטא הקדמוני. בני בנימין היו אזורים בגבורה וידעו לקלוע אל השערה2(שופטים כ טז.). יכולת האיפוק שלהם באה לידי ביטוי בשם אבן החושן שלהם "ישפה" שיש לו פה ושותק3(מדרש תנחומא ויצא ו ב.). מופלאה הייתה ההתאפקות והשליטה העצמית של אביהם; הוא ידע על מכירת אחיו, יוסף, ולא גילה זאת לאביו. ולאחר מכן, בשעה שאחיו קרעו את בגדיו והאשימו אותו בגניבת הגביע ולא הסתפקו בכך, אלא תלו את האשמה בו ובאמו שמתה בעת לידתו, וקראו לו "גנב בן גנבת"4(מדרש תנחומא מקץ י.), גם אז הוא עמד ושתק. +שתיקתם ארוכת השנים של בנימין ובניו, גרמה להצטברות של משקעי מרירות אדירים, עד שכ"זאב יטרף"5(בראשית מט כז.) התפרץ במלחמה נגד שאר שבטי ישראל (פרק כ). פעמיים הוא נלחם וידו היתה על העליונה עד שהכריעו אותו בפעם השלישית. לא היתה זו התגברות של ארי או זינוק של נמר. היתה זו התפרצות אכזרית של זאב טרף, התפרצות שנתנה פורקן לכל המרירות שהצטברה בקרב בני בנימין כל השנים. שתיקתו של בנימין לא היתה שתיקה של מי שלא חש בעלבון ועובר לסדר היום, "יש לו פה"! הוא חש בעלבון והיה ל�� מה לומר, אך יכולתו לשלוט בעצמו ראויה היתה לציון, ובמשך שנים שתק. גם בני-ישראל הכירו בעובדה זו ולמרות המלחמה האכזרית בגבעת בנימין, לא ארכו השנים ובן בנימין, שאול, נתקבל למלך על ישראל6ראה לקמן פרק יד.. +צניעותו של בנימין התגלתה בבניו. על שאול העידה מיכל בתו שלא גילה בביתו מעולם "לא עקב ולא גודל"7(ירושלמי סנהדרין ב ד.). חז"ל מלמדים שבעת המחולות בכרמים בט"ו באב, התחבא שאול, והנערה שנתנה בו את עינה חטפה אותו8(רש"י שמואל א' כ ל.). "ובשכר צניעות שהיתה בו בשאול, זכה ויצאה ממנו אסתר"9(מגילה יג:), ובזכות צניעותה של אסתר נושענו מגזירת המן. +כשבט היחיד, שנולד בארץ ישראל ולא השתחווה לעשו, יכול היה שבט בנימין להפוך את נחלתו למקום השכנת שכינה10(מכילתא יתרו בחדש ד.) "חֹפף עליו כל-היום ובין כתפיו שכן"11(דברים לג יב.). +כוחותיו אלו של בנימין היו אמורים להתגלות בתנופה. אבל גם בני בנימין התרפו כשאר השבטים "ואת-היבוסי יֹשב ירושלם לא הורישו בני בנימן וישב היבוסי את-בני בנימן בירושלם עד היום הזה" (שופטים א, כא). התרשלותו זו של בנימין, אינה יכולה להימנות ברשימה אחת עם התרשלותם של שאר השבטים ולכן היא קובעת לעצמה מקום מיוחד בין סיפור כיבושי יהודה לסיפור כיבושי בית יוסף, ורק אחר כך נמנית הרשימה של שאר השבטים, שהתרפו בכיבוש הארץ. כי שונה הוא כיבוש חלקת היבוסי, מקום המזבח, שערכו כלל-ישראלי ולא שבטי, מכיבוש שאר חלקי הארץ המוזנחים. בסיבה זו יכול היה, אמנם, בנימין להיתלות ולמצוא לעצמו צידוק לכך שלא כבש את המקום לבדו, אבל כוחו הייחודי של השבט עצמו היה חייב להתגלות כדי לצייר את כלל גווני קשת המשמעויות שעל האומה לבטא. וכשהתרשלו בני בנימין בכיבושיהם, חסר הגוון של בנימין. לפי הדעה שהמעשה בפילגש בגבעה התרחש בתחילת תקופת השופטים12(ילקוט שמעוני שופטים סח, רש"י שופטים יז א.), מתברר, שלא רק שכוחו הייחודי לא התגלה, אלא ששבט בנימין נכשל דווקא באותו תחום ייחודי שאותו הוא היה אמור לגלות. +"ויחזק ה' את-עגלון מלך-מואב"
מואב הכריח את בני בנימין לגלות את עצמתם. מואב, שקבע את מסגרתו הלאומית בשם של פריצות - מואב, שנקרא על שם גילוי העריות שממנו נולד כשאמו נתעברה מאביה13(בראשית יט ל-לז.) - פלש לארץ ישראל. הוא צירף לכוחותיו את בני עמון ועמלק (שופטים ג, יג). מכיוון שלא העלה על הדעת בעת ההיא שיצליח להכניע את ישראל, צרף אליו את שני העמים האחרים שצברו לעצמם כוח כללי להרע, ושלושתם יחד הכו את ישראל, כבשו את עיר התמרים ובהנהגת עגלון מלך מואב העבידו את ישראל שמונה עשרה שנים (ג, יג-יד). +שלושת העמים הללו היו אויבים היסטוריים של עם ישראל, עמלק נלחמו בנו בצאתנו ממצרים14(שמות יז ח-טז.). הם אמנם נוצחו אבל החלישו את ישראל, ושנים רבות אחר כך היוו לנו מזכרת עוון. מואב ניצחו אותנו בעבר. הם לא יצאו במלחמה אלא בפיתוי - בעצתו של בלעם הזנו בנותיו את עמנו וגרמו לחרון אף ה' בנו15(במדבר פרקים כב-כה.). ובעקבות יחסם המתנכר של בני עמון ומואב נקבעה בתורה הלכה ברורה: "לא-יבא עמוני ומואבי בקהל ה'"16(דברים כג ד.). +כדי להכריח את בני בנימין לגלות את ייחודם, חיזק ה' דווקא את המואבים, הם פלשו לתחום הארץ, ושיעבדו את ישראל שמונה עשרה שנים. +בירור הכוחות המעורבים במואב
הטיפול במואב הצריך תושייה ומיומנות בנימינית. באופן יחסי קל לזהות את האויב כולו כרע מוחלט ולהלחם בו מלחמת חרמה. אבל את מואב לא יכולנו להגדיר כרע מוחלט. אביה של אומה זו נולד אמנם בגילוי עריות, אבל אי אפשר להתעלם מכוונתה הטובה של אמו לקיים את העולם, כפי שסברה בטעותה17(בראשית יט לא.), וחז"ל אפילו לומדים ממנה את ערכה של זריזות, "בשכר לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה, זכתה וקדמה ארבעה דורות בישראל למלכות"18(נזיר כג:). נשמתו של דוד היתה כלולה במואב, שהרי רות היתה בתו של עגלון19(סנהדרין קה:). +אהוד בן-גרא בן-הימיני איש אטר יד-ימינו (שופטים ג, טו), היה זה שנבחר להושיע את ישראל מיד מואב וייצג נאמנה את כוחו המיוחד של שבט בנימין. ההתמודדות עם אומה זאת ועם מה שהיא מסמלת, הצריך טיפול מדויק. אסור היה להרוג את עגלון בלי לגלות את הטוב הגנוז בו, ואהוד עשה זאת: "ואהוד בא אליו והוא יֹשב בעלית המְקֵרָה אשר-לו לבדו, ויאמר אהוד, דבר-אלהים לי אליך, ויקם מעל הכסא" (שופטים ג, כ). ואמרו חז"ל: "אמר לו הקדוש ברוך הוא, חלקת לי כבוד ועמדת מעל הכסא, חייך, אני מעמיד מבתך בן שישב על כסאי. ואיזו, זו רות המואביה"20(מדרש תנחומא ויחי יד א.). אילולי גרם אהוד לעגלון לקום לכבוד ה', מי יודע כמה זמן היתה מתעכבת מלכות ישראל מלהתגלות. בן ימיני זה כבני שבטו המובחרים, שעליהם נאמר שהיו איטרי יד ימינם קולעים באבן אל השערה ולא יחטיאו21(שופטים כ טז.), אכן לא החטיא. +כשם שמלכות מואב הצריכה טיפול מדויק ומיומן של שבט בנימין, כך הצריכה היצריות המינית טיפול מדויק של בנימין, הצדיק הארץ ישראלי. ביטולה של המיניות הוא ביטול החיים22יומא סט: (תרגום חפשי) בקשו חכמים רחמים ונמסר בידם יצר עבירה, אמר להם: ראו שאם תהרגוני יכלה העולם (שלא תהיה פריה ורביה), חבשוהו שלושה ימים ובקשו ביצה בת יומה בכל ארץ ישראל ולא מצאו... ולקיומה אין אפוטרופוס23(כתובות יג:). על השואף להתמודד עם כוחה, חייב לאחוז בחרב פיפיות בידו ולהלחם בימין ובשמאל. +אחרי שהתגלה כוחו של בנימין בתפארת צידקתו, ומטמון המלכות שנבלע במואב נחשף, יצאה הרוח מבלון השלטון של מואב בישראל, ולא היה בו טעם. אז גם מתוארת ההשתחררות מעולם של מואב והעמים שנלוו אליו, בעזרת פרטים המעלים חיוך על שפתינו. ניכר שהנביא טרח לגרום לנו לחייך, כשתיאר במדויק כיצד נבלעה החרב בבטנו של עגלון השמן, מה חשבו משרתיו כשמצאו את דלתות חדר המקרה סגורות, ואחר כך בציינו שבני-ישראל הציבו משמרות על גשרי הירדן והרגו במואב כעשרת אלפים איש "כל-שמן וכל-איש חיל". אחרי טיפולו של אהוד נשארו מואב וכוחו כנועים לפני בני-ישראל. +את הלקח היה עלינו ללמוד: להמשיך ולגלות את הכוחות הייחודיים של שבטינו ברצון ולא באונס. אך גם בהמשך הדורות התרפינו, ומה שלא עשינו בתפארת גבורה, נאלצנו לעשות בהכרח. + +Chapter 7 + +דבורה וברק +"וימכרם ה' ביד יבין מלך-כנען"
דבורה וברק קמו להושיע את ישראל בעקבות כשלונם השלישי של ישראל. הכשלונות הקודמים גרמו לכך, שכעונש פלשו כוחות זרים ארצה ושיעבדו את האומה. מעליב וקשה לחיות כעם כבוש, אבל כל עוד קיבלנו "סטירה" מכושן רשעתיים, שפלש לארצנו מארץ רחוקה (שופטים ג, ח), יכולנו להתנחם בכך, שהכוחות הפולשים היו כוחות רשע עולמיים, שאיתם לא התמודדנו בעבר ולא החלשנו אותם. גם כשפלשו עמלק ועמון בהנהגת עגלון מלך מואב ועמו לארצנו (ג, יב-יג) יכולנו להתנחם, שהיה בכוחם לעשות זאת, מאחר שריבונו-של-עולם מנע מאתנו עד אז את ההתמודדות נגד עמון ומואב, בזכות ההבטחה שהבטיח הקב"ה לאברהם להגן על קרוביו1(רש"י דברים ב ה.). אבל בפעם השלישית, כשיושבי הארץ הכנענים בהנהגת יבין המלך, סיסרא שר צבאו ותשע מאות רכב ברזל התגברו עלינו, וזאת, תקופה קצרה אחרי שבהנהגת יהושע הצלחנו להכניעם ולשלוט עליהם שליטה מלאה, היתה זו "סטירת לחי מצלצלת". +כושן שלט בנו שמונה שנים, עגלון שמונה עשרה, ויבין לחץ את ישראל בחזקה עשרים שנה! את כושן עבדו בני-ישראל וגם את עגלון, אבל יבין וצבאו לחצו את בני-ישראל, הם עשו זאת גם בכח, על פי עדות הכתוב, וגם "בחרופין ובגידופין", על-פי עדות חז"ל2(ראה מלבי"ם ד ג.). +להיות משועבד לעם זר, זו השפלה כואבת, אבל הזלזול והחרפה שהיתה על-ידי יבין מלך כנען היא הקשה ביותר. ואם נזכור שזמן קצר קודם לכן כבשנו את הארץ בתנופה, חומות יריחו קרסו לפנינו, הירדן עמד דום ואחר כך גם השמש והירח, העלבון הוא כואב. ולכן תגובת בני-ישראל כבר לא היתה בזעקה כפי שהיה בעבר אלא בצעקה3(מלבי"ם שופטים ד ג.). +עצם יכולתו של יבין מלך כנען, שישב בעיר אחת בארץ, בחרושת הגויים, ללחוץ את האומה על שישים ריבוא לוחמיה בעזרת תשע מאות רכב ברזל, שאותם בנו בתקופת שלטון ישראל בארץ, מעידה על חולשתו הנוראה של העם יותר מאשר על כוחו של יבין. אבל דוקא המצוקות הללו זימנו לנו את ההזדמנות הטובה ביותר להשלים את היעוד של שחרור הארץ מידי הכנענים, ששלטו בה מימי אברהם. מלכתחילה ציפו מהעם לעשות זאת ביוזמה ובתנופה, אבל בדיעבד הצורך וההכרח לעשות זאת חשפו את הטבע האלהי הטבוע בעם ובארץ, והוא שתבע ותובע מאתנו לעשות זאת. +חז"ל מלמדים4(סנהדרין צז:, רמב"ם הל' תשובה ז ה.), שהגאולה העתידית תהיה באחת משתי האפשרויות: אם יעשו ישראל תשובה יגאלו מיד, ולא, יעמיד הקב"ה עלינו מלך קשה כהמן, והוא יכריח אותנו לעשות תשובה, ואז נגאל. בכך מלמדים חז"ל, שתשובתם וגאולתם של ישראל הכרחיות. אחת תהיה התוצאה בכל מקרה: תשובה וגאולה. הבחירה הנתונה בידינו היא לבחור את הדרך בה תצא המטרה הזו אל הפעל. אמנם מובטח שכך יהיה בסופה של דרך הגאולה, אך סימנים לכך ראינו גם בתחילתה. ואם תשובתנו היזומה תקדים את גאולתנו, תפארתנו תופיע בדרך הישרה. ולא, היא תופיע ממעמקים, משורש הכוחות העולמיים המצפים להופעתה. +את התושבים הכנענים ותרבותם, היה עלינו לכלות מן הארץ ולמלא אותה בזרמי חיים ממקור תורה. כשלא עשינו זאת מרצון, הוכרחנו לעשות זאת על כרחנו. הכרח זה גרם לשבט נפתלי לחשוף את עצמתו ובהנהגת דבורה וברק בן אבינועם יצאנו לקרב בכנענים, קרב שהיה אחד הקרבות המסעירים בתולדות עמנו, ונצחנו. +כדי לעמוד על המשמעויות שהתגלו בהתמודדות זו, עלינו להכיר תחילה את השותפים במערכה, שבעזרתם נרשמים הקווי�� בציור החי של קומת האומה. +שבט נפתלי
שבט נפתלי שדבורה וברק היו מבניו5(ילקוט מכירי תהלים כב א, ילקוט שמעוני שופטים מב.), הוא השני לבני בלהה. כשנולד, שמחה רחל וראתה בו את מי שמחזיר לה את כבודה. היא ביטאה זאת כשקבעה את שמו נפתלי, באומרה "נפתולי אלהים נפתלתי עם-אחותי גם-יכֹלתי"6(בראשית ל ח.). לשם זה יש אמנם משמעות של התפתלות ותחכום, אבל אביו בברכתו, אחרי שראה אותו בבגרותו, המשילו ל"אילה שלוחה"7(בראשית מט כא.) ובאר, שנפתולים אלו לא היו נפתולי התחמקות שועלית ולא תחכומו של נחש, אלא היה בהם מיופיים של כוחות החיים המשתלחים על פני המרחב. "'אילה שלוחה'-גיבורים קלים כאילות, 'הנותן אמרי שפר'-בשובם מן המלחמה ממהרים מתוך קלותם לבשר בשורות משופרות של ניצחון המלחמה"8רשב"ם שם.. "דבר-אחר על מלחמת סיסרא נתנבא 'ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי'. והלכו שם בזריזות. וכן נאמר שם לשון שלוח - 'בעמק שולח ברגליו', 'הנותן אמרי שפר'-על ידם שרו דבורה וברק שירה"9רש"י שם.. ותומתם של בני נפתלי הביכה כל עיקש ופתלתול, "ורבותינו דרשוה על יום קבורת יעקב כשערער עשו על המערה"10רש"י שם. וכוונתו לדברי הגמרא מסכת סוטה יג.: (תרגום חפשי) כיון שהגיעו לקבור את יעקב במערת המכפלה, בא עשו ועיכב אותם אמר להם: "ממרא קרית הארבע היא חברון" ואמר רבי יצחק: קרית ארבע, ארבע זוגות היו; אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. הוא (יעקב) קבר את לאה בחלקו והחלק הנותר שלי הוא. אמרו לו, את חלקך מכרת. אמר להם: את חלק בכורתי מכרתי אבל את חלקי הפשוט לא מכרתי. אמרו לו גם אותו מכרת, שכך אמר לנו אבא "בקברי אשר כריתי לי". אמר להם: הביאו לי שטר מכירה. אמרו לו: שטר המכירה נמצא במצרים, ומי ילך להביאו? ילך נפתלי הקל כמו אילה שכתוב "נפתלי אילה שלוחה".. +משה הוסיף ושיכלל את הגדרתם של כוחות חיי השבט הנחמד הזה בברכתו "נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה', ים ודרום ירשה"11(דברים לג כג.). משה כבר יכול היה לראות, שהשתלחות החיים הנפתלית אינה יכולה להיות מוגדרת בתיאור האילה המשתלחת בלבד, שהרי למרות יופיו של הדימוי, נשמע ממנו גם צליל של חיסרון. האילה משתלחת בדרך כלל מפחד, ואילו נפתלי הוא "שבע רצון", וקלילות תנועתו נובעת משלמותו הפנימית והתאמתו לסדרי החיים. גם נחלתו על חוף ים כנרת ובקעת גנוסר, היא בעלת עוצמה חיונית, הן במהירות הבשלת הפירות והן בשפע המינים, טעמם וריחם. יופייה העדין של הכנרת וסביבתה, ממלא את כל מי שחי בנופיה בשלוה ובשלמות פנימית. כשהתמזגו תכונות נפש אלו עם תכונות הקרקע היחודיים הללו, הופיעה שלמות טבעית-אנושית שלא היה לה אח ורע. "נפתלי שבע רצון, שהיתה ארצו שבעה כל רצון יושביה"12רש"י שם.. "והנכון... 'ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה' - אין ים אלא תורה, שנאמר 'ורחבה מני ים'. אם-כן יהיה סוד הכתוב: 'נפתלי שבע רצון' הממלא ברכת ה', שהיא הים הכלולה בכל מן הכל, כעניין שכתוב 'כל הנחלים הולכים אל הים', והוא ביתו של מלך,… וגם העולם הזה הנגוב והיבש מן הרצון, ירש בה"13רמב"ן שם.. +השם ברק בן אבינעם מבטא בשלמות את תכונת השבט. ברק, הברקת האור הבהירה והמהירה המאירה לרגע את החושך הקודר. בן אבינעם, בן הנעימות שהיא מקור ההברקה הנפתלית, ולא תולדת הרעם המיישר עקמומיות שבלב מחמת הפחד14(ברכות נט.). +אבל השופט משבט נפתלי עם כל יופיו והברקתו היה זקוק למשענת. כבן לשפחת רחל היה זקוק לתמיכתה של גבירתו. למרות שארבע האמהות בנו יחד את בית ישראל, ולמרות שהאחים עמדו כאיש אחד בלב אחד מסביב למיטת אביהם, תמיד נשארה תחושת משניות לבני בלהה וזלפה (ואולי היה זה בשל מצבה הכללי של האומה, כי הרי גם בלהה בנשואיה ליעקב הפסיקה להחשב לשפחה). +ברק נתבע להנהיג את ישראל בקרב, אך הוא העדיף להסמך על דבורה ובגלל זה נאמר "אפס כי לא תהיה תפארתך על-הדרך אשר אתה הולך" (שופטים ד, ט) וגם לא תפארת האומה. +דבורה
דבורה שפטה בעת ההיא את ישראל. זו הפעם הראשונה בה אנו מוצאים פירוד בין השופט ובין המנהיג, והפעם הראשונה, שאנו מוצאים אשה שופטת בישראל. בזהר הקדוש מבואר15(זהר ח"ג יט: תרגום הסולם.) שהעובדה, שמכל הדור לא נמצא שופט אחר אלא אשה, מעידה על רמתו של הדור: "אוי לעולם כשהנשים שולטות בעולם. וכשנביא ישראל ראה, שישראל מעקמים דרכם ונמצאים בעוונות לפני אדונם, אז אמר נשים שאננות איך אתן שוקטות, איך אתן יושבות שלא להתעורר בעולם, קומנה ותשלוטנה על הגברים… אוי לדור שלא נמצא בהם מי שידין את העם אלא נקבה אחת". כשהגברים לא מלאו את תפקידם פנה הקב"ה אל הטבעיות הנשית: איך אתן הנשים מאפשרות לעולם להמשיך ולפעול בצורה הזאת, "קומנה נשים שאננות". דבורה החלה בכך במישור האישי והתעלתה במעשיה להיות שופטת של האומה כולה. "מה טיבה של דבורה, שהיא היתה שופטת את ישראל בעת ההיא ומתנבאה עליהם, והלא פנחס בן אלעזר היה בימים ההם? מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין ישראל בין גוי, בין איש בין אשה, בין עבד ובין שפחה, הכל לפי המעשה שהוא עושה, כך רוח הקודש שורה עליו. כך אמרו, בעלה של דבורה עם הארץ היה, אמרה לו אשתו, בא ואעשה לך פתילות והולך אותם לבית המקדש שבשילֹה, אולי יהיה חלקך בין הכשרים שבהן… ואמר הקב"ה לדבורה אתם כוונתם לשם שמים ועשיתם פתילות עבות כדי שיהא אורן מרובה, גם אני ארבה אורכם בישראל וביהודה ובשנים עשר שבטי ישראל"16(תנא דבי אליהו ט א.). +למרות מגבלתה כאשה ליכדה דבורה את העם בכח אישיותה. האומה קיבלה את דבורה כשופטת עליה, אחרת לא היתה יכולה לשפוט. דבר זה לא נדרש מהשופטים הגברים "אשה פסולה לדון… ואף-על-פי שמצינו שדבורה היתה שופטת שנאמר 'ודבורה אשה נביאה וגו' היא שופטה את-ישראל וגו' ויעלו אליה בני ישראל למשפט', הרי זה מפני שקיבלו אותה עליהם מפני השכינה, כדרך שאדם מקבל אחד מן הקרובים"17אנציקלופדיה תלמודית ערך "אשה".. בגלל מגבלתה כאשה לא יכלה דבורה לדון בבית מחשש לייחוד18(מגילה יד.), והיתה צריכה לקבוע את מקום המשפט בחוץ. עובדה זו מקטינה את אפשרות ביטוי האחדות, אך דבורה הפכה מגבלה זו למנוף של איחוד. מכל העצים בחרה לשבת תחת התומר "מה תמר זה אין לו אלא לב אחד, אף ישראל שבאותו הדור לא היה להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים". +יכלתה של דבורה לאחד את האומה להשמע לדבר ה' החזירה את האומה לימי נעוריה, ואת יכולת הציבור למלא את התביעה האלהית לטהר את הארץ מ"עבודות זרות". "ותשלח ותקרא לברק בן-אבינעם מקדש נפתלי ותאמר אליו, הלוא-צוה ה' אלהי-ישראל לך ומשחת בהר תבור ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבולון. ומשכתי אליך אל-נחל קישון את-סיסרא שר-צבא יבין ואת-רכבו ואת-המונו ונתתיהו בידך" (שופטים ג, ו-ז). מפסוק זה ניתן לכאורה להבין, שגילוי מיוחד נתגלה לה ובו פקודה לצאת לקרב, אבל רש"י מצטט את המכילתא המסבירה "הלא ציוה ה' ביד משה19(דברים ז ב.) כי החרם תחרימם". לא ציווי חדש נאמר כאן, אלא הצו הקבוע בתורה שהוזנח שנים. כשבני-ישראל התרשלו מלקיים את המוטל עליהם, פנה ה' אל הנשים השאננות לחדש ולעורר את ישראל למלא את יעודם ולפרוק מעל הארץ את עול הכנענים. אגב, על פי הרד"ק, לקריאה זו היתה גם משמעות במישור האישי בין דבורה לברק: "אם היתה אשתו, היתה פרושה מעת התנבאותה, וישבה לה תחת התומר, ועתה שלחה לקרוא לו לאמר לו הנבואה אשר דבר ה'" (שופטים ד, ו). +למרות הבעייתיות בכך שבעת שפלותה של האומה היה צורך לעורר את הנשים ליזום מהלכים בהנהגת האומה, אפשר להבין שהיה זה בסיס לתיקון טבעי ויסודי של עצם הרצון הלאומי. על הפסוק המקדים את מתן תורה "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל"20(שמות יט ג.) אומרים חז"ל: "למה לנשים תחילה? שהן מזדרזות במצוות אמר הקב"ה כשבראתי את העולם לא ציוויתי אלא לאדם הראשון ואחר-כך נצטוית חוה ועברה וקלקלה את העולם. עכשיו אם איני קורא לנשים תחילה הן מבטלות את התורה"21(שמות רבה כח.). אצל הנשים מתעוררת תשוקת התעלות שמקדימה את ההכרה הגברית. תשוקת הרצון הטבעית הזו היא ערבות לקיומה הטבעי והמזורז של המגמה האלהית. +ברק
חז"ל22(ילקוט שמעוני שופטים מב.) חלוקים אם ברק היה בעלה של דבורה, ואם היה תלמיד חכם או שמא עם הארץ. הילקוט מגלה ששלושה שמות היו לו: לפידות מיכאל וברק. ברק על שם שפניו דומים לברק. מיכאל על שם שממיך עצמו, דבר אחר על שם מלאך. לפידות על שם שאשתו עושה פתילות. רבת גוונים היתה אישיותו של בן נפתלי זה. חז"ל מוסיפים ומבארים, "מה טיבו של ברק אצל דבורה, אמרו ברק שמש את הזקנים כל ימי יהושע, וחזר ושמש אחר מיתתו, לפיכך הביאוהו ונתנוהו אצל דבורה". דבקותו בחכמים על פי דברי חז"ל אלו מעוררת הערכה רבה כלפיו, אך מדוע השתמשו חז"ל בביטוי "וחזר ושִמש"? היה נכון לכאורה לאמר "והמשיך" לשמש, אם רצונם היה לבטא את התמדתו. הביטוי "חזר ושִמש" יוצר רושם של אחיזה בקרנות בית המדרש כדי להמשיך להישאר תלמיד - מציאות בעייתית של תלמידי חכמים הממשיכים לשבת בבית המדרש, אף-על-פי שאין בישיבתם התחדשות. +ברמיזת קדשו של מרן הרב צבי יהודה בפתיחת שערים לספר "אור לנתיבתי", רומז מרן הרב צבי יהודה על הסכנה הנשקפת למי שמבטל את אישיותו הפרטית לחלוטין בעקבות היותו משמש תלמידי חכמים. בדברי התנצלותו על שנמנע מלמלא את רצון אביו להעלות את הגיוני דעתו בכתב, בהתחזקותו להתאמץ סוף סוף לקיים מה שציוה אותו אביו, מזכיר הרב צבי יהודה, שאביו עודדו לכתוב "במאמרו של רבי שמעון בר יוחאי: ראיתי בני עליה והם מועטין וכו' אם שנים הם אני ובני הם". ומספר הרב צבי יהודה שהרב המשיך במאמר חז"ל: "'כיון שהגיע בנו של אדם לכתפו, הרי הוא כאחיו', ובדברי המדרש רבה, שלא לעשות עצמו טפלה כאלה שעשו עצמם כך". כוונתו לדברי המדרש בבראשית רבה23(בראשית רבה מ ד.) "ר' פנחס בשם ר' אבון אמר, שני בני אדם היו עיקר ועשו עצמם טפלה ונעשו טפלה, אברהם וברק. ברק: 'ותשלח ותקרא לברק בן-אבינעם מקדש נפתלי ותאמר אליו וכו' ונעשה טפילה: 'ותשר דבורה וברק בן-אבינעם'". +יתכן שחוסר הביטחון שאפיין את ברק נבע מהיותו "בן שפחה"24משבט נפתלי בני בלהה., אבל היה עליו להמשיך את דרכו של יהושע רבו. יהושע שהיה אביהם של "משמשי תלמידי חכמים" "הגדולים מלומדיה", קם לאחר מות משה כדי להמשיך את דרכו, והכניס את העם לארץ (חז"ל קובעים שגדול שימושה יותר מלימודה, כי נאמר על יהושע "משרת משה" ולא תלמיד משה25(ברכות ז:, ובתי מדרשות ח"א עמ' רלד.)). גם ברק היה אמור להבין את צורך השעה, ואם כשמת יהושע נקבע על פי ה', שיהודה יעלה בראש, הרי כשקראה דבורה לברק בדבר ה', היה עליו לקום מיד ולהענות לאתגר לבער את הכנענים ותרבותם מן הארץ. גם אילו היה העם שקט ושאנן היתה מוטלת עליו אחריות זו, כל שכן בשעה שהללו לחצו ושיעבדו את ישראל. ברק, שפניו היו מאירים כברק מכח עצמו, עשה עצמו מך (אולי משום כך גם מלאך, אבל לא מנהיג). +בדבריהם החריפים הללו, המתארים את ברק כטפל, מדגישים חז"ל את המשמעות הקשה והכאב הנורא שישנם, כשתלמיד שהגיע להוראה לוקח לעצמו את הזכות להישאר תלמיד כרוני ואינו יוצא להוראה. ברק עשה עצמו עם הארץ כדי להמשיך להיות תלמיד, והמשיך לשמש גם את הזקנים שהיו אחרי יהושע, למרות שבשעתו הם היו תלמידים כמוהו. דבורה, שעמדה על הדבר, שלחה אותו להדליק פתילות בבית המקדש על-מנת שילמד את סודם של הנרות, השואבים להבה מנר דולק, ושלהבתם דומה לשלהבת המקורית ולעתים אף גדולה ממנה, ובוודאי שאינה טפלה לה. לאחר ההדלקה משלהבתו של הנר הראשון, עולה השלהבת מאליה והיא בעלת קיום עצמאי. בזכות דבורה היתה רפואה למכתו. ואם כי יסוד השימוש היה נכון, ובגלל זה זכה להושיע את ישראל, הפרשנות שלו לשימוש לא היתה נכונה, ולכן לא היתה תפארתו בדרך שהלך בה. פרשנותו האישית למידת שימוש תלמידי חכמים בדור שהיה זקוק ליוזמה הכוונה ותושיה, לא גילתה את תפארתו ולא את תפארת ישראל. יתכן שבהתנהגותו זו ייצג ברק את דורו, ואת רצונם לחסות בצל הגפן והתאנה ניתן לפרש כהתרפקות על זיכרונות העבר, שבו לא נדרשו לגלות יוזמה אלא יכלו לחסות בצילם של מנהיגים פורצי דרכים ויוזמים26ראה בספר 'מעבור הארץ' פרק ב.. +בני הזוג המיוחד הזה, דבורה וברק, שכל אחד מהם קידם את עצמו במסלול מיוחד, סייעו זה לזה להתעלות להנהגת האומה, רעננו את חייהם, ומפרישות חזרו לפעול יחד27(רד"ק שופטים ד-ה.). הם הם שנקראו להושיע את ישראל מיד יבין מלך כנען וסיסרא שר-צבאו. +כנען, וסיסרא שר-צבאם
על דמותו של סיסרא אין אנו יודעים הרבה, אבל בדבריהם המעטים מתארים אותו חז"ל כדמות מגושמת ומפחידה - "בן שלשים שנה היה וכבש כל העולם בכחו, ולא היה כרך שלא היה מפיל חומה בקולו, ואפילו חיה שבשדה כיון שהיה נותן עליה קולו לא היתה זזה ממקומה, אמרו כשהיה יורד לרחוץ בנחל קישון היה עולה בזקנו כמה מאכל בני אדם דגים"28(ילקוט שמעוני שופטים מג.). על אורח חייו ועל תרבותו המנוולת אנו לומדים מעט מדברי ההרגעה שניסו חכמות שרות אמו לנחמה כשהתעכב לשוב מהקרב - "הלא ימצאו יחלקו שלל רחם רחמתים לראש גבר" (ה, ל). +לא רק להבנת אישיותו של סיסרא נפתח לנו צהר בדיברי חז"ל אלו, א��א להבנת הכנעניות ותרבותה. תרבות זו היתה כל כולה אינוס של כוחות הטבע, כפי שרמזו חז"ל בדבריהם, שכל חיה שבשדה כשהיתה שומעת את קולו לא היתה זזה ממקומה. "חמישה דברים ציוה כנען את בניו: אהבו זה את זה, ואהבו את הגזל ואהבו את הזימה ושנאו את אדוניכם ואל תדברו אמת"29(פסחים קיג:). תחילת דבריו של כנען לבניו "אהבו זה את זה" גרמה אולי למישהו לחשוב שניצוץ אנושי בסיסי קיים בצוואתו, אך מיד מתברר שכל דבריו מכוונים להגברת נהנתנות מעוותת ועיוות מוחלט של החיים, וגם האהבה ביניהם היא רק מקור של כוח לנהנתנות בלתי מרוסנת. +גם את הכרתם בערכו היחודי של הטבע הארץ ישראלי, הנראית בתחילה כמעלה30בראשית רבה לט ח: "כיון שראה (אברהם אבינו) אותן עסוקין בניכוש בשעת ניכוש, בעידור בשעת העידור, אמר, הלואי יהא חלקי בארץ הזאת"., ניצלו בני כנען לעוות ולסרס לצורך הנאותיהם התאוותניות. עם זה, ש"בידו מאזני מרמה"31(הושע יב ח.), נתקלל על ידי סבו32(בראשית ט כה.) ונשאר ב"ארור", שבה את ארץ החיים ונאחז בה עד שנקראה בשמו. +גם כשהתגברנו עליהם בכללות בימי יהושע, נאחזו בני כנען בארץ בציפורניהם. הם נאחזו בעמקים והעלו מס לישראל ולא נטשו את אדמת הקודש. חז"ל מגדירים את שליטתם בארץ כגלות לארץ כשם שהיותנו במצרים היוותה גלות לאומה. "בא וראה אברהם ירד לעמוקות שלהם (מצרים) ולא נתדבק בהם ולא נתפתה מהם כמו אדם שנתפתה על ידי נחש ונח התגלגל בתוך אהלו, אבל אברהם עלה ממצרים וחזר למקומו למדרגה העליונה. בא וראה סוד הדבר, אם לא ירד אברהם למצרים ולא נצרף שם בתחילה לא חלק גורלו הקב"ה. כעין זה היה לבניו, אם לא ירדו בתחילה למצרים ולא נצרפו בה, לא היו שם עם אחד שלו. כעין זה אם לא נתנה ארץ הקודש מתחילה לכנען והיו מושלים בה, לא היתה הארץ חלקו וגורלו של הקב"ה והכל סוד אחד"33(זהר ח"א סג.). +בתקופת שליטת הכנענים בארץ, הם עיוותו את טבעה. פירותיה צמחו בגדלים מוגזמים, וכדי לשאת אשכול ענבים אחד היו צריכים שמונה מרגלים לחבור יחד34(רש"י במדבר יג כג.). בארץ נולדו גם ילדי ענק מפלצתיים35(במדבר יג לג.). יתכן שזו המשמעות של מאזני המרמה שאחזו בידם, והפרו את שיווי המשקל הטבעי של הארץ. מה פלא, איפוא, שהמרגלים ששלח משה, חזרו מלאי רשמים ופחדים מהכנענים, והשליכו את פחדיהם על כוחותיה האימתניים של הארץ. +מלחמת ברק השלמה ליציאת מצרים
עתה הגיעה שעתם של בני נפתלי לגלות את שיווי המשקל המאוזן של הארץ. לגלות שהחיים הטבעיים בארץ הם אלה המלאים נחת ושביעות רצון זריזות ונעם, וזאת לעומת הכבדות הכנענית הנשענת על רכב ברזל (שופטים ד, ג), שבבוא יומו שקע באדמתה (שופטים ה, כא). הוראתה של דבורה היתה לקחת בראשונה את בני נפתלי וזבולון, משום ששני שבטים אלה במיוחד מהווים את ההפך הגמור לתרבות הכנענית. נפתלי שבע הרצון והקל ברגליו כאילה שלוחה, וזבולון, הסוחר העברי הישר, שיחררו את הארץ משעבודה לעבד העבדים הכנעני, והם אלה שנקראו להשלים את מגמת הגאולה שהחלה ביציאת מצרים. +ספק ברצינות ספק בחיוך מספרים חז"ל36(פסחים קיח:), שכאשר יצאו ישראל ממצרים, קטני אמונה היו, וכשנסגר הים על המצריים, חששו בני-ישראל שמא כשם שעלו הם מצידו האחד של הים, עלו המצריים מעברו השני, ולא יארך זמן רב עד שישובו וישיגום. אמר ה' לשרו של ים לפלוט את גופות המצריים ליבשה כדי שבני-ישראל ייווכחו במות המצריים. כשראו בני-ישראל את המצריים מתים על שפת הים, פתחו בשירה, אבל הדגים שבים התלוננו, הם טענו כנגד ריבונו-של-עולם על כך שהיה עליהם להחזיר את המתנה שקיבלו למאכל, שש מאות רכב בחור. הבטיח להם ריבונו-של-עולם להחזיר להם את המתנה בשלב מאוחר יותר, אבל הדגים לא קיבלו את דברי ההרגעה בטענה שלא מצאנו עבד שיתבע מרבו להחזיר לו את המתנה שנלקחה ממנו. קבע הקב"ה את נחל קישון כערב להשבת המתנה, ובמלחמה זו עמד הנחל בהתחיבותו וסחף את צבאו של סיסרא, שכלל תשע מאות רכב ברזל, והחזיר לדגים את המתנה בתוספת שליש. בזאת נסגר המעגל, הושלמה יציאת מצרים הן בסיפוקם של דגי המצולה והן בהופעת מרום השירה שהשלימה את שירת הים וכללה בהרמוניה שירית גם את מעמד הר סיני והשפעתו על האנושות בכללותה. +יעל
אך אם אפשר לאמר, הדמות המרשימה ביותר בפרשה זו היא יעל אשת חבר הקיני. יעל לא היתה מבנות ישראל. היא היתה ממשפחתו של יתרו חותן משה, והתלוותה לעם ישראל למרות השלום שהיה בין בית חבר לבין יבין מלך כנען (שופטים ד, יז), ועשתה ככל יכלתה לעזור לנצחון ישראל. לפי המלבי"ם37(שופטים ד יא.) גם חבר עצמו נטה לכך, הלא הסתכסך עם משפחתו ופרש מהם. משכנם של בני חבר היה באזור יריחו, אבל חבר עבר צפונה לאזור חרושת הגוים, כדי להיות מזומן לעזרת ישראל לעת מצוא38ראה מלבי"ם ד יא.. מסירות נפש זו של משפחת חבר הקיני יוצרת אסוציאציה למעשיה של רחב (אגב לחבר ולרחב אותיות שוות - האר"י). כמו רחב גם יעל התמסרה בכל ישותה לעזור לעם ישראל במלחמתו. אבל בעוד שרחב הצילה את המרגלים על הגג, בגובה האידיאלי של האמונה והחיים39ראה בספר 'מעבור הארץ' עמוד 31., פעלה יעל בצנעה בתוך האוהל בהחבא תוך שימוש ביצרים האפלים והחשוכים של החיים. רחב יכלה לבטא בקול רם ובשפה ברורה את ביטויי אמונתה40(יהושע ב ט-יא.), ויעל פעלה בצניעות שהושוותה לצניעותן של אמהות, "תברך מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באהל תברך" (שופטים ה, כד) מאן נינהו נשים באוהל? - שרה רבקה רחל ולאה41(ילקוט שמעוני שופטים נה.). גם במצבה המסובך ידעה יעל לשמור על צניעותה, וכשהשתמשה בנשק להרוג את סיסרא, נשמרה משימוש בכלי נשק המקובל על גברים, "ומפני מה לא הרגתו בכלי זיין? לקיים מה שנאמר לא יהא כלי גבר על אשה"42(ילקוט שמעוני נו.). +צניעותה של יעל הוצנעה במעשה, שקשה לראות בו ביטוי של צניעות, "אמר רבי יוחנן, שבע בעילות בעל אותו רשע באותו יום"43(יבמות קג.), ובכל זאת היא כסתה זאת "בשמיכה" (שופטים ד, יח). ומפרשים חז"ל שמשמעות המילה שמיכה - "שמי-כֹּה". חז"ל הוסיפו ובארו, "שלשה הם שפלטו מעבירה ושיתף הקב"ה שמו בשמם, ואלו הם: יעל, יוסף ופלטי. אמר ר' שמעון בן לוי, חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו דבר ששמו שמיכה, ומהו שמיכה שמי-כה, שמי מעיד בה שלא נגע בה אותו רשע"44(ילקוט שמעוני מד.). נגע או לא נגע? חז"ל עצמם מגשרים על ההבדלים בין המדרשים באמרם, שיעל ודאי לא נהנתה מהעבירה, שהרי טובתם של רשעים ר��ה היא אצל צדיקים, ואפילו אם שלט אותו רשע לרגע בגופה, לא נגע בה באמת ולא פגם את צניעותה. +צניעותה של יעל בולטת במיוחד לאור ההשוואה לדבורה. בדברי חז"ל אנו מוצאים פעמיים ביקורת על דבורה שהתגאתה: בפעם הראשונה כששלחה לקרוא לברק ולא הלכה אליו45(מגילה יד:), ובפעם השניה כשהתפארה בשירתה "עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל" (שופטים ה, ז), והדגישה את חלקה בתשועה, ובשל כך נסתלקה ממנה רוח הקודש, עד שהוצרכה לעורר עצמה ולקרוא "עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר". "אמר רב יהודה אמר רב: כל המתיהר, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו"46(פסחים סו:). את השירה עוררה דבורה מחדש, אבל תפארתו של ברק שנמסרה לאשה, נמסרה ליעל ולא לדבורה. יעל זכתה בכך בזכות. היא הרגה את סיסרא וזכתה לשבחים כשבחי האמהות, ואילו על דבורה אמר רב נחמן: "לא יאה יהירותא לנשי, תרתי נשי נביאתא יהירן הוויין וסניין שמייהו, חדא שמה זיבורתא וחדא שמה כרכושתא" (לא נאה יהירות לנשים, שתי נשים נביאות יהירות היו ושמותיהן מאוסות, אחת שמה דבורה ואחת שמה חולדה). +על עצמתו ועמקו של המעשה שעשתה יעל אמר ר' נחמן בר יצחק: "גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה"47(נזיר כג:). מתאים הדבר שדוקא כאן במלחמה כנגד כוחות כנען, שעיוותו את הכוחות הטבעיים בארץ, היא היתה חייבת לרדת לשאול תחתיות שפלות החיים, שאליהם התדרדרו הכוחות הטבעיים, ולהעלותם לשוב ולבטא בביטוי ישר וחודר: שאין עוד מלבדו. ואנו לומדים, שגם אם נראה בעין בלתי מיומנת, שהמהלכים אינם תואמים את המגמה האלהית, סופם להתעלות ולבטא את מלכותו שבה יתגלה שמו, המלא את כל הארץ בכבודו. בצניעותה הצליחה יעל לעשות זאת. זו היתה תפארתה ותפארת האומה כולה שנלקחה מידיו של ברק, ונתנה לבת יתרו. +הקרב
אחרי שהכרנו את הגורמים ואת הנפשות הפועלות, נשוב לקרב. קרב זה היה הקרב המורכב והמשולב ביותר בתולדות ישראל עד אותה עת48ראה דעת מקרא מבוא לפרקים ד-ה.. בקרב זה פעלו שתי יחידות גדולות במרחק רב זו מזו. התאום ביניהן היה חייב להיות מדוייק בתזמון של תנאי שטח מתאימים וקליטת מגמות גם על ידי אלו שלא היו מעודכנים בקבוצת הפקודות, שיצאה מחבורת הפיקוד. חבר וביתו מלאו את תפקידם המדויק במקום ובזמן, כאילו היו מתוכננים מראש, וגם הכוכבים השתתפו במערכה; "כי אתא סיסרא, כתיב: 'מן השמים נלחמו', כיון דנחתי כוכבי שמיא עליהו, נחות לאוקורי נפשייהו בנחל קישון (כאשר בא סיסרא, כתוב: 'מן השמים נלחמו', כיון שירדו כוכבי השמים עליהם, ירדו לקרר עצמם בנחל קישון), אמר לו הקב"ה לנחל קישון, לך והשלם ערבותך לים. מיד גרפם נחל קישון לים"49(ילקוט שמעוני שופטים נג.). +אם נשים לב, נראה שקרב זה משלב את כל התכונות של כל הקרבות המתוארים בספר יהושע: יעל - רחב מיריחו, תכסיסי המלחמה - מהעי, הכוכבים - השמש והירח ממעלה בית חורון, הישרת כוחות החיים - מלחמת מי מרום50ראה בספר 'מעבור הארץ' עמ' 136.. חז"ל רואים בניצחון זה ניצחון תואם לכל נצחונותיו של יהושע, "'באו מלכים נלחמו' (שופטים ה, יט), שלושים ואחד מלכים הלכו עם סיסרא כשהלך להלחם עם ישראל ונהרגו עמו, למה? שהיו מתאוים לשתות ממימי ישראל…" 51(ילקוט שמעוני שופטים נב.). +השירה
מערכה מופלאה זו השיבה לאומה את מצב רוחה, כבודה ותפארתה, והביאה את האומה להתרוממות רוח שבאה לידי ביטוי בשירה לאומית נפלאה. ובזה עלתה האומה על התקופה הקודמת, כי בימי יהושע לא נאמרה שירה למרות הנצחונות הנפלאים. מצב רוח מרומם זה, לא הכהה את הביקורת על השבטים שלא הצטרפו לכוחות הלוחמים. אדרבא, הביקורת החופשית, הישירה והבוטה, ביטאה את תחושת האחדות באומה, ואת יכולתם של השבטים לעמוד בביקורת, והעמיקה תחושת אחדות זו בהעלאת הדברים מתהומות הרוע של משולחי לשון "שחץ שחוט לשונם"52(ירמיה ט ז.) אל ההכללה השירית ההרמונית בה "הרע מבחין את הטוב" ומעמיק את משמעותו. +אם ירדנו לשפל המדרגה לפני מלחמה זו, עד כדי כך שבארצנו שלנו "חדלו ארחות והֹלכי נתיבות, ילכו ארחות עקלקלות" (שופטים ה, ו), מתוך שיעבוד לכנענים ולמאזני מרמתם, הרי עתה, "בהתנדב עם", עלינו מעומק היאוש והאפליה לפסגת השירה והברכה, מפסגה זו נשקף אופק העתיד בציור חי - "כן יאבדו כל-אויביך ה' ואהביו כצאת השמש בגברתו" (ה, לא), עתיד שבו יתברר, שגם המהלכים הנראים כשקיעה בעבירה שאין ממנה מוצא (התמסרותה של אשת איש מרצון לאויב), מוליכים ומוכרחים להוליך לתקיעת יתד האהל ברקתה של השלילה, ומפנים את הדרך לגילוי נצח ישראל ושלמות חייו שלא יכזב ולא ינחם, כי לא אדם פרטי הוא אלא תמציתה של ההויה53אורות, אורות ישראל א א.. +מתוך מהלך סוער זה היה ראוי שהאומה תתנער משיגרת חייה להמשך חשיפת כוחותיה הלאומיים, ו"מי שנעשה לו נס ואמר שירה בידוע שמוחלין לו כל עוונותיו ונעשה בריה חדשה"54(ילקוט שמעוני שופטים ס.). אך האומה היתה זקוקה עדיין לשלווה, שבה ישתרגו וישתרשו כוחותיה - "ותשקוט הארץ ארבעים שנה" (ה, לא). הגדרה זו הפכה לחלק מן השירה, אך טומאתה בשוליה, מתוך שלווה זו חזרה האומה לתרדמתה "ויעשו בני ישראל הרע בעיני ה'" (שופטים ו, א). +במסע המחנות במדבר הלך נפתלי באחרונה55(אבן עזרא במדבר י כה.). מיד בתום תיאור עובדה זו במקרא ותיאור יציאתם לדרכם הארוכה לארץ ישראל, נפרד מהם יתרו56(במדבר י כט-ל.). עתה, בהשלמת שחרורה של הארץ מידיהם של הכנענים בהנהגתו של שבט נפתלי, בניו היו שותפים מלאים, והשלימו את גילויי החיים הישראליים בהופעתם הטבעית והחיה וגאולת הארץ משעבודו של כנען. +את שבחה של ארץ ישראל כ"ארץ זבת חלב ודבש" היה מסביר מרן הרב צבי יהודה, כארץ ההופכת את האסור למותר ואת הטמא לטהור. כשם שהחלב, שהיה דם חיים, נעכר ונעשה חלב, וכשם שהדבש היוצא מהשרץ נהפך לטהור. כשהטבע הישראלי יכול להופיע במקורו, הוא חושף את מקור החיים. ובהתעלות כוחות החיים למקורם, הם יכולים לשוב ולהופיע בטהרה. זהו שיבחה של ארץ ישראל המתגלה כאן: דבורה הפכה לנביאה, עם הארץ לברק, הקיני נטפל לעם הקודש, ובתו הרגה את מנהיג אויבי ה' בהעלותה את העבירה - לשמה, את יתד האהל לכלי משחית, את הפריצות לצניעות, כוכבי אור הפכו ללוחמים, נחל קישון לנחל קדומים, "ואהביו כצאת השמש בגבורתו". + +Chapter 8 + +גדעון +רקע
עד כה נפגשנו בשלוש מערכות לא מפוארות, בהן נתגלה בעם הקשר היותר עליון של השכינה עמנו מתוך ההכרח והמצוקה. מרן הרב צבי יהודה היה אומר: "גדול הוא קידוש ה' מחילול ה'"1(ירושלמי קידושין ד א.) - גדול קידוש ה' הנובע ויוצא מתוך חילול ה'. כאשר ישנו מהלך הזורם לכיוון של חילול שם שמים, ולפתע הוא מתגלה כקידוש השם, הרי שאין קידוש השם גדול מזה. +כבר שלוש פעמים התגברו ישראל על שעבודים של מלכויות שונות. בפעם האחרונה, לאחר שנתגלה כוחם של בני נפתלי וזבולון, שהלכו בראש והתגברו על מלכות כנען המושרשת בארץ, נבעה ונתגלתה שירה אלהית מופלאה הסוקרת דורות עולם ממתן תורה ועד אם סיסרא. לכאורה ההמשך צריך להיות פשוט וברור: "שלוש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ: למנות להם מלך, להכרית זרעו של עמלק ולבנות את בית הבחירה"2(רמב"ם הל' מלכים א א.). כעת הכל פתוח, ניתן למנות מלך, להכרית את עמלק ולבנות את הבית, ויתגלה בעולם "שיר השירים" - "סיהרא בשלמותא"3(זהר ח"א קנ.), והעולם יחגוג בתיקונו המלא "לא-ירעו ולא-ישחיתו בכל-הר קדשי"4(ישעיה יא ט.). ה' רוצה ואנחנו רוצים. כבר ליהושע אמרנו "לא, כי את-ה' נעבוד!"5(יהושע כד כא.). +אך עלינו ללמוד, שהתגלות קידוש ה' בעולם היא אולי פשוטה אך ודאי שאינה פשטנית. התגלות קידוש השם בעולם משמעותה, שכל ענייני העולם, גם אלו הנראים כמתנגדים לדבר ה', גם הם יתגלו כקידוש השם הגדול. "שיכור העולם דומה עליו כמישור", ולעומתו "שבע יפול צדיק וקם"6(משלי כד טז.). העולם מלא סיבוכים ומשברים, והם חלק מקידוש שמו יתברך. כאשר שמו מתגלה מתוך המשברים, הרי הם מחזקים ומגבירים את קידוש השם. ואם "שבע יפול צדיק וקם" ודאי כך הוא גם אצל "גוי-צדיק שומר אמונים"7(ישעיה כו ב.). +לאחר שירת דבורה, כאשר נמחלו להם כל עוונותיהם8(ילקוט שמעוני שופטים ס.), חשבנו שישראל יוכלו להקים מלכות, אך התעוררו סיבוכים: "ויעשו בני-ישראל הרע בעיני ה'" (שופטים ו, א) ומיד "ויתנם ה' ביד-מדין שבע שנים… מפני מדין עשו-להם בני ישראל את-המנהרות". העם, שזה עתה נלחמו לו הכוכבים ממסילותם, נפל ביד מדין, והתגברותם עלינו מופיעה בלשון מיוחדת "ותעז יד מדין" - העזה וחוצפה. כושן רשעתיים היה גדול ברשעות, עגלון מלך מואב, מלך אצילי העומד לשמע שם ה', סיסרא היה מלך שהוא פרא אדם. אך כאן ישנה תופעה חדשה: שיעבוד לעם שאין בו אפילו שמץ ולחלוחית של מלכות. +הנביא מתאר המון בני אדם שפלשו לארץ "הם ומקניהם יעלו ואהליהם יבאו כדי-ארבה לרב, ולהם ולגמליהם אין מספר" (שופטים ו, ה). המדינים שדדו, חמסו, הציתו שדות והביאו את האומה ל"פת לחם". לא מסופר לנו על מלך שהנהיג את המוני המדינים בפלישתם לארצנו, גם לא על עם מגובש ומאורגן. אמנם מתוך סיפור מהלך הקרבות אנו מגלים שהיו להם שני שרים: עורב וזאב (שופטים ז, כה), ושני מלכים: זבח וצלמונע (שופטים ח, ה). אך לא בכח מאורגן הכריעו אותנו בפעם הזו ולא בעוצמה. הכמות האדירה של הפולשים היא שמסמסה אותנו, והעובדה שלפולשים היו מנהיגים רבים ולא כוח מרכזי אחד, החלישה את האפשרות לגבש כוחות משימה נגדיים. +כוחם של המדינים לשלוט על ישראל היה בתעוזה, "עז פנים לגהינם ובושת פנים לגן עדן"9(9 אבות ה כ.). מרן הרב צבי יהודה זצ"ל היה אומר בשם אביו, שמי שיש לו בושת פנים יכול להיענש גם בגן עדן, שם "כל אחד ואחד נכווה מחופתו של חברו"10(בבא בתרא עה.), אך עז פנים ממסמס כל דבר ועושה ממנו אין ואפס, כל ערך מתמסמס לפי אמת מידתו הקטנה. אין שום ערכיות, אין קדושה, כל הרגשה אצילית מתפרטת לפרוטות קטנות ומאוסות. +במצב זה לא יכלנו ללמוד מאהוד, שהכריע את הקדקוד הלאומי המואבי והתגבר על הפולשים, כי למדינים היו קדקודים רבים. גם את דרכו של ברק, שריכז צבא כנגד צבא סיסרא הערוך והמאורגן, אי אפשר היה ליישם במלחמת השחרור מהלחץ המדיני, כשם שלא ניתן לגרש נחילי ארבה בעזרת פלוגות צבא. +בתקופה בה שהו בארץ, הביאו המדינים את עם ישראל למסכנות, דלות וחוסר אונים שלא היו כמותם בישראל. שליטתם של המדינים בארצנו נמשכה, לא בכח הזרוע והנשק, אלא בהשפילם אותנו ובשלילת מקורות פרנסה, - "והיה אם-זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני-קדם ועלו עליו, ויחנו עליהם וישחיתו את-יבול הארץ… ולא-ישאירו מחיה בישראל ושה ושור וחמור" (שופטים ו, ג-ד). כדי להשאיר לעצמנו מפלט כלשהו בארצנו שלנו, "עשו-להם בני ישראל את-המנהרות אשר בהרים, ואת-המערות ואת-המצדות" (שופטים ו, ב). למרות ששליטתם בנו היתה קצרה באופן יחסי, שבע שנים בלבד, השפעת השעבוד על האומה היתה קשה משעבודים קודמים: "וידל ישראל מאד" (שופטים ו, ו). +במצב מסכנות ודלות נורא שכזה, שלח ה' איש נביא להטיף מוסר לאומה (שופטים ו, ז-י). הנביא ערך עם בני-ישראל "הנהלת חשבונות" מדויקת על כל הטוב שהנחיל להם ועל היותם כפויי טובה, אבל בני-ישראל במצבם אפילו לא יכלו להגיב, ודברי הנביא נשארו כקול קורא במדבר ללא מענה וללא תגובה. הדבר בולט מאוד לאחר ההשוואה המתבקשת לתגובת העם על הטפת מוסר דומה של הנביא, המתוארת בפרק ב. אז געה כל העם בבכי, והנציח את המעמד בקריאת שם המקום "בוכים", ואילו כאן לא היתה תגובה. הדלות והמסכנות לא השאירו לחלוחית של חיוניות באומה. בני-ישראל זעקו אל ה', אבל לא עמדו להם כוחותיהם אפילו לשמוע את דבריו. קל וחומר שלא היו מסוגלים לרכז כוחות כדי להתנער מתשפוכת הפולשים הזו. +במצב לאומי מדולדל כל כך, היה גם קשה לגבש מנהיג לעם. וכשפנה המלאך אל גדעון, לקום ולעשות מעשה, ניסה גדעון להשתמט בטענה "הנה אלפי הדל במנשה ואנכי הצעיר בבית אבי" (שופטים ו, טו). את שיבטו ראה כדל ואת עצמו כלא חשוב, ואנו עומדים חסרי אונים לנוכח העובדה, שהמיועד להיות מצביא ומשחרר, לא האמין בכוחו וביכולת שיבטו ללכד את האומה למלחמת שחרור. ואכן, היה לו ממה לחשוש. גם תוך כדי תנופת הניצחונות נשמעו קולות שערערו על מנהיגותו, אנשי סוכות ופנואל נמנעו מלשתף עמו פעולה בטענות תבוסתניות (שופטים ח, ו), ומאידך בני אפרים באו בתלונות על שלא שותפו בקרבות הפתיחה (שופטים ח, א). לא היה לכך תקדים בתולדותינו הקצרים כעם. אמנם שמענו שלא תמיד הצטרפו כולם למאבק, והדבר התגלה בביקורתה של דבורה על שבטים שלא הצטרפו ללוחמים, האחד רבץ בין המשפתיים לשמוע שריקות עדרים, ובניו היו חקקי לב, האחר המשיך בעסקיו ושלח את אניותיו אל מעבר לים (ה, טו-יח), אך מעולם לא קמה אופוזיציה בוטה לצבא ולמנהיג בתוך שטף הקרבות. +במצב זה היה על ריבונו-של-עולם "להשקיע" הרבה כדי לשקם את האומה ולחשל לה מנהיג. היתה זו פעולת שיקום שלא היתה כמותה בישראל מימי גיבושנו הראשון לעם, כשהיינו משועבדים פיזית ונפשית למצרים. רק אז היינו זקוקים לכל כך הרבה אותות ומופתים כדי להשיב לעצמנו את כבודנו הלאומי, ומשה נצרך לאותות כדי שיוכל להסביר לעצמו ולאחרים, שאכן בידיו הופקדה השליחות. +מינוי גדעון
עבוד�� שיקום האומה החלה בגיבוש המנהיג. כדי שגדעון לא יופתע ויבהל מפניה אלהית ישירה לקבל על עצמו את ההנהגה, שלח ה' מלאך להכין אותו ולהודיע לו על תפקידו (שופטים ו, יא). +לא היתה זו פניה אלהית ישירה כפי שהיתה לעתניאל או לאהוד. אפילו לא היתה כאן פניה ישירה של נביא אל מצביא, כפי שפנתה דבורה לברק. המלאך התישב תחת האלה בחלקת יואש אביו, ומשך את תשומת ליבו של גדעון בשעה שחבט חיטים בגת. התיאור של המלאך הממתין תחת האלה, מלמד עד כמה נזהר הקב"ה מלפנות באופן ישיר אל גדעון. גם כך, לאחר שנתברר לגדעון, שהוא דיבר עם מלאך פנים אל פנים, הוא נבהל וחשש שמא ימות (ו, כב-כג). מה היה קורה אילו ניגלה אליו המלאך בבת אחת? +כשגדעון שם לב שיש מישהו באזור, פנה אליו המלאך בברכה, "ה' עמך גבור החיל" (שופטים ו, יב). ברכה זו נראית כל כך רחוקה מהמציאות במעמד ההוא, כש"גיבור החיל" חבט חיטים בגת בהחבא להניס מפני מדין. אבל ככל הנראה, הטיפול הטוב ביותר במצבים של איבוד הזהות והביטחון העצמי הוא לעודד, ולתת אמון במי שהכוחות גנוזים בו. רק אז יש סיכוי שאכן ישתקם החולה ויתנער מדלותו. ואכן, גדעון התעשת, ובהתמרמרות מלאת זעם יצא בהתקפה על ריבונו-של-עולם, שלדבריו הזניח את ישראל בעת ההיא - "ויאמר אליו גדעון… ויש ה' עמנו ולמה מצאתנו כל-זאת, ואיה כל-נפלאותיו אשר ספרו-לנו אבותינו לאמר, הלא ממצרים העלנו ה' ועתה נטשנו ה' ויתננו בכף מדין" (שופטים ו, יג). חז"ל אומרים שאותו זמן "פסח היה, אמר לו - גדעון למלאך - אמש הקרני אבא את ההלל ושמעתיו שהיה אומר 'בצאת ישראל ממצרים' ועתה נטשנו, אם צדיקים היו אבותינו יעשה לנו בזכותם. ואם רשעים היו כשם שעשה להם נפלאותיו חינם כן יעשה לנו. ואיה כל נפלאותיו"11(רש"י שופטים ו יג.). +בשלב זה התערב הקב"ה עצמו בשיחה. הוא לא הניח למלאך להגיב, אלא פנה בעצמו אל גדעון וחיזקו בברכה "לך בכחך זה והושעת את-ישראל" (שופטים ו, יד). נראה כאילו עצם תגובתו של גדעון שימחה את הקב"ה, ולכן התעלם ממשמעותה המילולית, ושמחה זו היתה כשמחתו של רופא השמח בתגובה רפלקסית בריאה בשעה שמכה על עצב של חולה, אפילו אם כתוצאה מהתגובה נגרמת אי נעימות. אך לא רק זאת, גם את תוכן דבריו של גדעון פירש הקב"ה כתביעה להעמיק ולהתיחס לעם ישראל על פי סגולתם, שאינה נבחנת על פי מעשיהם. ריבונו-של-עולם התיחס לעצם כוונתו של גדעון ולא למשמעותן הפשוטה של המילים. יתכן שלגדעון עצמו היה קשה להגדיר לעצמו את כוונתו, ולכן נשמעה זעקתו כהטחת דברים כלפי שמיא. התיחסות לדבריו במישור השטחי, המילולי עלולה היתה לאבד את ניצני ההתעוררות של גדעון, ולכן "ויפן אליו ה'" עצמו, "ויאמר לך בכחך זה", "בכח הזכות הזה שלמדת סנגוריא על בני, כך דרש ר' תנחומא"12(רש"י שופטים ו יד.). +מלאך היה עלול לטעות ולחשוב, שאין בדבריו של גדעון סנגוריא, שהרי אם נבחן את דברי גדעון על-פי אמות מידה פשטניות, נראה שגדעון לא התנצל על חטאי העם, לא הביע חרטה, לא האשים אחרים במצב האומה ואפילו לא התחנן בסגנון המוכר והמקובל - "לברית הבט ואל תפן ליצר"13מתוך תפילת ימים נוראים.. הוא גם לא עמד בתפילה כמנהיגינו הגדולים משה14(ראה שמות לב יב וכן במדבר יד טו.) ויהושע15(יהושע ז ט.), שאמרו "עשה למען שמך" או "מה יאמרו הגויים", ואת דבריו ניתן היה להבין כ��פירה בהשגחה האלהית. בראיה שטחית דבריו היו עלולים להתפרש ככפיות טובה על כך, שלמרות האכזבות מהעם שחטא ונושע ושב לסורו, עם כל זה לא הזניח ה' את עמו ופנה אליו לקום ולהושיעו גם הפעם. והוא, במקום להכיר טובה, הטיח דברים בוטים. לכן לא הפקיד הקב"ה את התגובה לדברי גדעון בידיו של המלאך, ומעומק שרשי ההויה הופיעה הקביעה: "לך בכחך זה והושעת את-ישראל". בכח יכולת החדירה שלך לעומק סגולת ישראל, שהיא היא השורש והבסיס להבין את אמיתת מערכת היחסים בין העם לאלהיו, "בכח הזכות הזה שלימדת סנגוריא על בני" שהוא עצמו גם הכח המאפשר את נצחוננו על כל משעבד ומעיק. +אמנם גם המלאך כבר גילה יכולת להתיחס לעיקר ולא לטפל הנראה. הוא כבר הגדיר את גדעון כגיבור חיל, למרות שבראיה שטחית התגלה לפניו פחדן שהתחבא מהמדינים כדי לחבוט מעט חיטים לכלכלת משפחתו תוך כדי חילול יום-טוב (גדעון עצמו הרי קבע, שאמש הקריא לו אביו את ההלל, ואם כך, הפגישה ביניהם היתה ביומו הראשון של פסח, וחביטת חיטים ביום-טוב היא איסור דאורייתא). למרות זאת, זיהה המלאך בפעולתו זו של גדעון גבורה. בשלב זה היתה הסנגוריא על גדעון קלה באופן יחסי. יתכן שהמלאך גם ידע את מה שגילו לנו חז"ל, שאביו של גדעון חבט חיטים בגת, וגדעון, מתוך דאגה לאביו הזקן, ביקש להחליף את אביו בעבודה זו, כדי שאם יבואו המדינים ייקל עליו, הצעיר, להימלט16(רש"י שופטים ו יא.). זו היתה גבורה, ויתכן שאליה התיחס המלאך כשבירכו והגדירו כגיבור חיל. ולעניין חילול יום-טוב, יתכן שהיה בעבודתו משום פיקוח נפש שדוחה את הלכות יום-טוב. אבל גם בכוחו של מלאך לא היה די כדי לחדור ולחשוף את עומק הרצון שעמד מעבר לצורת הביטוי התוקפנית של גדעון, וליחס לדבריו משמעות חיובית. ואכן, ריבונו-של-עולם בעצמו עשה זאת. +כדי לשקם אדם שאיבד את דרכו ואישיותו מתפוררת, לא יועילו מחאות, תביעות ותוכחות, שישוב לדרך הנכונה. הדרך היחידה לשיקום היא החזרת ביטחונו העצמי ושיווי המשקל הבריא, וזאת ניתן לעשות רק בחדירה אמיתית לרבדים האמיתיים בנפשו וחיזוקם. רק אז יוכל להאמין שיש בידו לעשות ולהצליח. +הוראת שעה בהקרבת הפר
כשאדם מאבד את זהותו, אינו מאמין בכוחו וחי את חייו ברדידות שטחית, לעתים יש צורך לנער אותו בעזרת שינוי בדפוסי חייו, גם אם הם אמיתיים ומתאימים לו במצב נורמאלי. וכשניכר שהאדם הפך אסיר למסגרות חייו השבלוניות והוא מקיים את המוטל עליו כמצות אנשים מלומדה, כמכניקה של חיים, מבלי שיבטא דרכם את אישיותו ומבלי שהעשיה תעורר ותפרה אותו, הניעור חייב להיות חזק ביותר. וככל שהמטפל הינו מעמיק וסמכותי יותר, יש בידיו עוצמה ותעוזה לחדור לרבדים עמוקים יותר של רצונו ונפשו של המטופל ולהתאים לו פעולות, שבהן יצליח לבטא את רעננותה של הנשמה הטהורה השוכנת כל חייו בפנימי פנימיות עומק החיים. +לפעמים יהיה על המטפל להורות למטופל להשתמש בכלים מזדמנים כדי לנצל התעוררות מזדמנת, וזאת למרות שכלים אלו אינם מתאימים למגמה הכללית, ובמצב תקין טוב יותר שלא להזדקק להם. אך עתה, כדי שההתעוררות לא תדעך ואולי אפשר יהיה אפילו ללבותה, טוב לחרוג מן השגרה. הדבר נכון ברמה האישית וגם ברמה הלאומית. +מיד אחרי הודעתו על השליחות ציוה ה' על גדעון מקבץ של הוראות שעה (ו, כה-כו), שמטרתן הפשוטה והנגלית היא, לנקות את בית יואש אבי גדעון מעבודה זרה. לכאורה אפשר היה לעשות זאת על-ידי השחתת מזבח הבעל וכריתת האשרה, אך ריבונו-של-עולם הורה לגדעון בהוראת שעה לא להסתפק בכך אלא להשתמש בשברי כלי הפולחן של העבודה הזרה לעבודת ה'! +חז"ל מלמדים ששמונה דברים הותרו באותו לילה: חוץ, לילה, זרות, כלי שרת וכלי אשרה, עצי אשרה, מוקצה ונעבד17(תמורה כח:). עבודת ה' בקרבנות מותרת בבית המקדש בלבד, ובזמן גדעון הותרה העבודה רק במשכן שילה, ואילו לגדעון הותר להקריב קרבן מחוץ למשכן; הקרבנות קרבים ביום בלבד וכאן הותרה עבודת קרבנות בלילה; את עבודת ההקרבה יכולים לעשות הכהנים בלבד וגדעון לא היה כהן אלא זר; אסור להקריב קרבן אלא בכלי שרת וכאן הקרבן נעשה בלי כלי שרת; כל דבר שהוקדש לעבודה-זרה פסול לעבודת ה' ואילו כאן הותר להקריב בעזרת כלי אשרה ועצי אשרה פר שהוקצה לעבודה-זרה ונעבד. +על עבודת הקרבנות הקפיד ריבונו-של-עולם שתהיה מדויקת על פי חוקיה המדויקים והמפורטים לפרטי פרטיהם בתורה. שינוי כל שהוא, ואפילו רק במחשבה ובהרהור, מפגל את הקרבן ופוסל אותו, ושינוי מעשי עלול לגרום מוות למקריב: נדב ואביהו מתו ביום חנוכת המשכן על שהקריבו אש זרה18(ויקרא י א-ב.). ואילו כאן, הורה הקב"ה עצמו על מקבץ של שינויים בהקרבת הקרבן בהוראת שעה לצורך השעה. +הסכנה שבשקיעה בדלות ובמסכנות היתה גדולה. מסכנות זו היתה עלולה להפוך למחלה כרונית חשוכת מרפא. ולכן, ברגע שנמצא האיש, שכוחות החיים עדיין מפעמים בנפשו, היה עליו לפעול מיד. לא חשבון ארוך טווח הונח ביסוד הציווי כי אם הוראת שעה. +את אותה תעוזה, שהפנה גדעון לראשונה כלפי המלאך בלימוד סנגוריא על העם, ואשר קיבלה לגיטימציה על ידי ריבונו-של-עולם, יהיה עליו להפנות לתפקידו החדש: ריכוז הכוחות הישראליים לעבודת ה'. ולכן נצטוה גדעון להקים מזבח "על ראש המעוז הזה" (שופטים ו, כו). כקומה שניה למזבח אותו בנה לאחר שנתגלה אליו המלאך - מזבח שעליו לא הקריב קרבן - הוקם עתה המזבח לשם הקרבת קרבן19(רש"י ורד"ק שופטים ו כו.). מכל אחת מהוראות השעה היה עליו ללמוד דבר ולפעול ליישמו. +חוץ, לילה, זרות, כלי שרת וכלי אשרה +בדרך כלל עבודת הקרבנות אסורה בלילה, עליה להיות בהירה ומדויקת, ואילו כאן הותר לגדעון להקריב בלילה. בלילה נקודות האור מפוזרות, וחוסר הבהירות והבלבול שולטים. גדעון היה אמור ללמוד להכיר את נקודות האור המנצנצות גם בלילה, נקודות אור המגיעות אלינו ממרחקים ועמקים שביום אין לנו בהם השגה, ולדעת לנתב בעזרתם את דרכו. יהיה עליו לחשוף את נקודות החיים שעדיין מצויות בעם בעומקים בלתי צפויים, ולעתים ניכר רק הד קולם כאור הירח המשקף לנו את אור השמש, אך רק בעזרתן יוכל גדעון להתקדם עד עלות השחר. +הדרך הסלולה בעבודת ה' חייבת להיות מתוך שייכות פנימית, ולכן חייבת עבודת הקרבנות להעשות דוקא בתוך המקדש במיומנות העובדים ולאחר הכשרתם הרוחנית לכך, וכן בכלים המקודשים במיוחד לעבודת ה'. אך מכיוון שהשעה דוחקת, ומחלת ה"מסכנות" אורבת בשער, יהיה על גדעון להשתמש בכל כוחות החיים האמיתיים והבריאים הקיימים באומה, גם אלו המצויים מחוץ למקדש ומוגדרים כזרים, והותר לו לשחוט קרבן בחוץ. +לצורך הקרבן, היה על גדעון להשתמש גם בכלים, שלא הוכשרו לעבודת הקדש, כדי לשמור על כוחותיהם, שהינם חיוביים ביסודם, וללבותם לעבודת ה', בדרכים לא שגרתיות, בהוראת שעה. +מוקצה +אך לא די בזאת. לעתים רצון חי ובריא מחפש לו דרכי ביטוי, וכשהדרכים המדויקות חסומות או לא ידועות, הוא מוצא לעצמו דרכים חלופיות עקומות. מנהיג גדול חייב לרדת ולחשוף את עומק הרצון הטמון בכל מעשה. גם על גדעון הוטלה שליחות כזו, היה עליו לחדור אל תוך המגמה הפנימית, לחזקה, ולעזור לאומה למצוא לנשמתה דרכי ביטוי אמיתיות. +אחרי פלישת המדיינים הקדישו בני-ישראל פר, והקצו אותו לקרבן תודה אותו יקריבו לעבודה זרה בשעה שישתחררו מעול הגויים20(מלבי"ם שופטים ו כה.), ויש אומרים שאותו עצמו עבדו. מגמת החרות טובה היתה ורצויה, והרצון להוקיר תודה על החרות, הוא שיכלול מגמת החרות. אבל בני-ישראל הקדישו את התודה לעבודה זרה. גדעון נצטווה להתעלם מכוונתם המעשית ולהתיחס אך ורק לעומק רצון החרות שפיעם במקור מחשבתם, ולהקריב אותו לה', למרות שבדרך כלל העבודה הזרה היא תועבה, המנוגדת ומרוחקת באופן מוחלט מהקודש בכלל ומעבודת הקרבנות בפרט. במצבה של האומה אחרי שבע שנות דלדול לא התאפשרה הפריבילגיה לשבר את ניצוצות החיים האלו של שאיפת החרות הטהורה וללבותם על ידי כלים אחרים, כשרים יותר. אי אפשר היה להרוג את הפר, שהוקדש לעבודה זרה, ולהקדיש אחר. היה חשש שמא המתת הפר תמית גם את שאריות רצון החרות, ולכן נצטוה גדעון להקריב את הפר עצמו יחד עם פר-השור אשר לאביו. +צורך השעה הכריח להקריב את הפר המוקצה לעבודה-זרה לשם עבודת ה' ולהתעלם ממחשבותיהם של ישראל, כדי שיוכל גדעון ללמוד וללמד את בני דורו, שכל מחשבה הנובעת ממצוקה וממסכנות, אינה בת תוקף דיה כדי לקלקל כוונה שורשית ואמיתית. גם אם בני-ישראל חשבו להודות בבוא העת על חרותם שתגיע לעבודה-זרה, צריך היה להתיחס לאמיתת המחשבה המקורית, ולהתנער מהמגמה החיצונית של עבודה זרה, שבמסכנות יסודה. בהעלות הפר לקרבן לה', יעלה הערך הכללי של תשוקת החרות ותשוקת ההודאה עליה למקורה. +עצי אשרה +הוראת שעה נוספת היתה, להשתמש בעצי האשרה כעצי המוקד להקרבת פר זה. האשרה ביטאה את הרצון להתבטל בפני עצמתו ושורשיותו של הצומח. תפארת העץ מתגלה בחוסנו ובעמידתו היציבה למרות המהפכים בתנאי אקלים ובדורות החיים הסובבים אותו. העץ הפך לסמל ולמקור תקוה לעם שכה נרמס והושפל. בשפלותם ראו בני-ישראל בעץ ותפארתו את פסגת השאיפות, והפכו אותם לאלהים. אין לבטל את המחשבה במקורה לראות את הגודל שבעץ. עמנו אף הושווה לעץ "כימי העץ ימי עמי" אמר ישעיהו הנביא21(ישעיה סה כב.) אבל רק כאמצעי להקרבה והתקרבות אל המקור האלהי המופשט, וחס וחלילה לא כמטרה עצמאית. לכן הורה הקב"ה לגדעון להעמיק את התודעה לכך בהוראת שעה, שתיקבע בנפשנו לשנים. את האשרה הצטוה גדעון לכרות ולעשותה לעצי המוקד, להפכה לחומר הבערה של הקרבן לה'. +זרות +גדעון היה "זר" בעבודת הקרבנות. אבל באותה שעה, נצטוה למלא תפקיד, שהכהנים התרשלו במילויו, ולהוציא לפעל את הקדושה הבלועה באומה. בהוראת שעה נצטוה גדעון לעשות זאת בעבודת "פולחן", אך בשלב הבא יהיה עליו לעשות זאת במרחבי החיים עצמם. +גדעון אמנם פחד לקיים את צו ה': "ויהי כאשר ירא את-בית אביו ואת-אנשי העיר מעשות יומם, ויעש לילה" (שופטים ו, כז). הוא חשש מזעמו של אביו, אך למרבה הפלא גילה שדוקא אביו עזר לו. כאשר באו אנשי העיר בטענות וביקשו להרוג את גדעון, שהעיז להרוס את מזבח הבעל, השיב להם אביו תשובה הגיונית וניצחת, והם סברו וקיבלו (ו, ל-לא). אדיקותם בעבודה-זר�� היתה כנראה שטחית למדי אם בתשובה כל כך פשוטה הצליח יואש לשנות את החלטתם הראשונה להרוג את גדעון. יואש גם הנציח את המעשה בהסבת שמו של גדעון ל"ירובעל" (ו, לב). עובדה זו מעידה בבירור, שהאב האמין, שהתזכורת היום-יומית של המעשה, לא רק שלא תגרום לבנו נזק, אלא היא תיזקף לתפארתו. האב, שחצרו היוותה מרכז לפולחן הבעל, ידע כנראה כבר אז את מה שאנו יודעים היום, כמה שטחית היתה דבקותם של ישראל באותו זמן בעבודה-זרה. וגדעון יכול היה ללמוד מתוך בית אביו, שבהסרת כלי הביטוי השליליים תתאפשר ההופעה הישראלית הבריאה כשם שהתגלו אומץ ליבו וחכמתו של אביו. +גבורת גדעון
בהסתכלות "אוביקטיבית" גדעון לא נראה גיבור: הוא חבט חיטים בהחבא, וכשפנה אליו ה' במפורש לקום כדי להושיע את ישראל, פקפק אם אכן הדברים מכוונים אליו. כשניתן לו האות לכך כפי שביקש, והמלאך המתין עד שהוקרבה לו המנחה, החל פתאום לפחד פן ימות בגלל שראה מלאך ה' פנים אל פנים. לאחר שנוחם על כך והתעודד, נצטוה לנתץ את הבעל והאשרה שבבית אביו, "ירא את בית-אביו ואת-אנשי העיר מעשות יומם, ויעש לילה". גם כשרוח ה' לבשה את גדעון, לאחר שנאספו מדין עמלק ובני קדם בעמק יזרעאל, ביקש גדעון אות שירמוז לו על ההצלחה, וכשנתקיים - ביקש אות שני. למרות ששני האותות נתקיימו ולמרות שה' הדריך אותו בהדרכה מפורטת כיצד לבחור את הלוחמים, גם אז מצא הקב"ה צורך להוסיף לחסנו מפני הפחד "ויהי בלילה ההוא ויאמר אליו ה' קום רד במחנה כי נתתיו בידך, ואם-ירא אתה לרדת, רד אתה ופרה נערך אל-המחנה" (שופטים ז, ט-י). +בכל אחת מהעובדות האלו לא ניכרת גבורתו של גדעון, וכשמצרפים את כולן יחד הרי דמותו עלולה להצטייר כדמותו של הססן מובהק. כך אמנם נראים הדברים לכל קורא מקרא בלתי משוחד, אבל המלאך ברכו כבר בפגישתו הראשונה והגדירו כגיבור חיל "ה' עמך גיבור החיל". בדבריו קבע המלאך בגדעון את המחויבות לציפיות שתלו בו, ואכן גדעון עמד בציפיות, ואחרי כל העידוד והחיזוקים התעשת ובתושיה רבה חשף את חולשת המדינים, שאמנם היו רבים "כחול שעל-שפת הים לרב" (שופטים ז, יב), אך מעורטלים מכל חוסן, עצמה וגבורה. בעזרת קולות נפץ של כדים ריקים מסביב למחנה מדין, ובעזרת לפידים ותקיעת שופרות חדר אל המחנה עם שלוש מאות לוחמיו, מוטט את רוח הקרב של המון הפולשים, שכנראה לא היתה חזקה מעולם, כפי שהעידה שיחת שומרי המחנה, ובתנופה הכה בהם מאה ועשרים אלף שולפי חרב, רדף אחריהם והניסם אל מחוץ לגבולות ישראל. +את ניהול הקרב בתושיה ובתעוזה מייחס הכתוב לגדעון עצמו. על-פי הכתובים ניכרת תושיתו במלחמה, ומתגלה כתושיה גדולה מזו של יהושע במלחמת העי. שכן את תכנון הקרב בעי מייחס הכתוב לקב"ה22(יהושע ח ב, יח.). ה' הדריך את יהושע לשים לעיר אורב מאחריה, ובהנחיה זו עזר לו גם לעמוד בנטל האחריות הכבדה שבפיקוד על כוחות לוחמים מפוצלים. ואילו כאן התכנון כולו נעשה בידי גדעון. הוא חילק את לוחמיו לשלושה ראשים וקיבל על עצמו את האחריות למבצע המשולב, הוא המציא את התכסיס של יצירת מהומה בניפוץ הכדים, בתקיעת השופרות ובהבערת הלפידים, וגם קבע את סיסמת הקרב "לה' ולגדעון" (ז, טז-יח). בשלב זה כבר לא הצטנע גדעון בענוות יתר ולימד את הלוחמים את הפרופורציות הנכונות שהתגלו במלחמה זו, שה' מסייע למי שנאזר בגבורה לעשות חיל. +השופרות
גדעון השתמש במלחמה זו בשופרות, ולא כפי שנצטוינו בתורה לתקוע בחצוצרות, בצאת��ו למלחמה על הצר הצורר אותנו23(במדבר י ט.). השימוש בשופר בקרב מזכיר את מלחמת יריחו, שגם בה השתמשנו בשופרות על פי צו אלהי מפורש24(יהושע ו ד, וראה בספר 'מעבור הארץ' עמ' 69.). בשתי מלחמות אלו היה צריך לגלות ולהדגיש את המקוריות הטבעית של האומה, והקולות שבקעו מהכוחות הלוחמים יצאו מכלי תרועה טבעיים. השופר מעובד מחומר טבעי ואילו החצוצרות נוצרו על ידי האדם בכשרונו הטכני25בעניין משמעות החצוצרות והשופר ראה 'מאמרי הראי"ה' עמ' 147.. במלחמה רגילה עלינו להשתמש בכל כישורינו הטכניים המורכבים והמשולבים. את כל חכמת האדם עלינו לגייס, בכדי להתגבר על הצר הצורר אותנו. אבל בשתי מלחמות אלה היתה חשיבות מיוחדת להזכיר את מקור הכוחות הטבעיים הישראליים, שהם המקור שאותו עלינו לצקת בכל המכשירים. +מלבד העובדה שהשופר עשוי מחומר טבעי הוא מזכיר לנו שני מאורעות יסוד בחיי האומה: עקידת יצחק26(בראשית כב יג.) ומתן תורה27(שמות יח טז.). שני מאורעות שבהן לא היתה חשיבות לתחכום או לתושיה, אדרבא, הם היו יכולים רק להפריע. בשני המאורעות הללו התגלתה האהבה והשייכות הנשגבה והבלתי אמצעית של אבות האומה לה' ושל ה' לאומה. השופר, ולא החצוצרה, שימש בידי גדעון להגביר את מבוכת המדינים, התעוררות הכוחות הטבעיים והרעננים של האומה אחרי כל הדלדול וההשפלה הממה אותם. (באסוציאציה ניתן להשוות את תקיעת השופרות הזו לתקיעת השופר בראש השנה שמבלבלת ומערבבת את השטן28(ראש השנה טז:)). +את התחושה, שהקול הנצרך למלחמה זו הוא באמת קולו הטבעי של השופר, הרגיש גם העם באינטואיציה הטבעית, שהחלה לפעם בו מחדש. כשנזעקו לקריאת גדעון (שהיתה גם היא בתקיעת שופר (ו, לד)), והתכנסו לקראת יציאה לקרב, הביאו איתם שופרות גם מבלי שנתבקשו, וכששבו כל אלה שכרעו בנחל לבתיהם, השאירו את שופרותיהם בידי הנשארים (שופטים ז, ח). העם חש כנראה בחושיו הטבעיים, שהשופר יהווה מרכיב בניצחון. ועצם האינטואיציה הזו מעידה על חזרת הבריאות הישראלית. +על תופעה דומה כבר למדנו בכיבוש יריחו. תוך כדי דיבורו של יהושע, כשהוא הורה לעם על הפעולות שנדרשו ממנו כהכנות לכיבוש, נאמר "ויהי כאמר יהושע אל-העם" - הביטוי "כאמור" מדגיש את מהירות הביצוע הנובעת מתוך שייכות להוראה - "ושבעה הכהנים נשאים שבעה שופרות היובלים לפני ה' עברו ותקעו בשופרות, וארון ברית ה' הלך אחריהם"29(יהושע ו ח.). +גדעון ניצל אמצעים טבעיים וראשוניים כמכשירים לניצחון. עוד לפני שהניף חרב הוא ניצל את הלילה להטלת מורא על המדינים. הלילה מפחיד את הזר, ואילו בעל הבית יכל להעזר בו. גם את הכדים, השופרות והלפידים ניצל גדעון, ובאמצעותם שמט את הקרקע מתחת רגלי הפולשים ורופף את כוח אחיזתם המלאכותית בארץ. ואילו העם, שבעלותו הטבעית על הארץ חזרה להתגלות ולהראות, רדף אחרי המדינים עד חרמה בתכנון ובהנהגת המצביא, שבעזרת ה' גילה את הכוחות הבריאים המצויים גם בצעיר בבית אביו, שאלפו הוא הדל במנשה. +העם
בחירת הלוחמים +במקביל לטיפול במנהיג, גם העם עבר טיפול לחשיפת הכוחות הבריאים הגנוזים בקרבו, הכוחות, שהדלות והדלדול לא עשו בהם שמות ולא פגעו בהם. גדעון שלח שליחים אל בני אשר, זבולון ו��פתלי (ו, לה), השבטים שבאזור נחלתם בעמק יזרעאל היה הריכוז הגדול של מדיינים. ניתן אמנם להסביר בפשטות מדוע בחר דוקא בשבטים הללו: הם סבלו במיוחד מהמדיינים ולכן ניתן לצפות, שתהיה להם מוטיבציה גדולה להילחם ולנצח. גם קירבתם לשדה המערכה יכולה היתה להוות שיקול, וגם העובדה, ששבטים אלו הוכיחו עצמם במלחמת דבורה וברק (שופטים ה, יח). אבל מעניין, שדוקא שבטים אלו מיצגים בישראל את הגוון של התגלות כוחות הטבע הבריא באומה: נפתלי האילה השלוחה, שארצו ממהרת להוציא פירותיה30(בראשית מט כא, וברש"י.). זבולון הסוחר, שלחוף ימים ישכון31(בראשית מט יז.) ואשר הטובל בשמן רגלו ונותן מעדני מלך32(בראשית מט כ, ודברים לג כד.). +שלושים ושנים אלף איש התאספו לקריאתו של גדעון, אך הוא הכריז בפניהם במצות ה', שכל הירא והחרד, ישוב לנחלתו (שופטים ז, ג). לא היתה זו קריאה רגילה של משוח מלחמה המחוייב להכריז על כך לפני יציאה למלחמת רשות, זו היתה מלחמת מצוה ובמלחמת מצוה אין שחרור גם לחריגים. רק ממלחמת רשות נפטרים. רק אז מי שארס אישה ולא נשאה, נטע כרם ולא חיללו, בנה בית ולא חנכו, פטורים מלצאת עם עורכי המלחמה33(דברים כ ה-ח, ורמב"ם הל' מלכים ז ד.). אמנם יתכן שפחדנים מנופים מהכוחות הלוחמים גם במלחמת מצוה, כדי שלא יזרעו מורך בקרב הלוחמים, אבל נמצא ספק בדבר בין פוסקי ההלכות34(ראב"ד הל' מלכים ז א.). ואילו כאן לא חלקו הפוסקים, ולמרות שמלחמה זו היתה מלחמת מצווה, דרש ריבונו-של-עולם לנפות את הפחדנים מחשש "פן-יתפאר עלי ישראל ידי הושיעה לי" (שופטים ז, ב). הכוונה היתה להביא לכך, שמעטים ינצחו את המוני המדיינים, כדי שישראל ידעו שמה' היתה התשועה ממדין. +אך אם כך הדבר, מדוע באמת לא השאיר הקב"ה רק את הפחדנים? אילו נצחו, ודאי היה ניכר שהניצחון לאלהים הוא? +לחשש מהתפארות הלוחמים לא מצאנו תקדים בתולדות העם. במצבים בריאים של האומה, לא מנע הקב"ה את כל עם המלחמה מלצאת ולכבוש עיר אחת. להפך, כאשר פנה אל יהושע לפני כיבוש העי, עיר קטנה, שלדברי המרגלים שתרו אותה יכלה להפוך לטרף קל לשלושת אלפי איש, דרש הקב"ה מיהושע לקחת למלחמה זו את כל העם35(יהושע ח א.), ולא חשש שמא בני-ישראל יזקפו את הניצחון לכוחם ועצם ידם. כל זה נכון כשהאומה היתה בריאה, החזק מכיר במגבלותיו ויודע שה' אלהינו הוא הנותן לנו כוח לעשות חיל. אך כשהאומה נמצאה במצב מדולדל, עלול היה הניצחון לסמא את עיני הלוחמים, וישראל היו עלולים לטעות ולזקוף את הניצחון לעצמם. "תחת שלוש רגזה ארץ... תחת-עבד כי ימלוך… ושפחה כי-תירש גבירתה"36(משלי ל כב-כג.) בחולשתו נוטה החלש להתפאר בהצלחותיו ולהקטין את חלקם של אחרים. היה צורך, איפוא, להפקיד את המלחמה ביד מספר לוחמים מועט כדי שיבחינו כולם, שהניצחון הושג בעזרת ה'37ראה 'עין איה' ברכות ח"א עמ' 57.. אמנם הקב"ה יכול היה להמם את מחנה מדין כשם שעשה בימי חזקיהו38(מלכים ב' יט לה.), ואז היה המעשה האלהי ניכר עוד יותר, אבל ריבונו-של-עולם רצה לשקם את העם ולא רק את האמונה, להחזיר לאומה את ביטחונה העצמי ולגלות בה את הכוחות הבריאים, שיכולים להוציא אל הפעל את הרצון האלהי בטהרה. +עם הכרזת גדעון "מי-ירא וחרד ישב ויצפֹר מהר הגלעד" (שופטים ז, ג), נסוגו למעלה משני שליש מן המתאספים שהיה להם העז להתקבץ למלחמה. שלושים ושנים אלף איש התקבצו לקריאה הראשונית לצאת לקרב, מתוכם נסוגו עשרים ושנים אלף. כשנשלחו הפחדנים נותרו רק עשרת אלפים איש מול צבא מדין שהיה "כארבה לרב" (שופטים ז, יב). אך ריבונו-של-עולם לא הסתפק בסינון הזה ותבע מגדעון לשוב ולבחון את הנותרים על המים, להציג לבד את מי שלא כרע אפילו לשתות מים, שכן הוא בודאי לא יכרע לפני האויב. אם יכלו המדינים לדלדל את האומה ולהפחידה מהצל של עצמה, ניצחוננו עליהם יהיה על ידי אותם כוחות, שלא הסכימו לכרוע גם בעקבות השעבוד, ומחלת הדלדול לא פגעה בהם. על גדעון הוטל לחשוף כוחות אלו. +גדעון נצטוה להעמיד את הלוחמים ליד המים לבחינה. משמעות המים כמקור ראשוני טהור ומטהר ידועה. מראשית הבריאה ריחפה רוח אלהים על המים39(בראשית א ב.), המים שקדמו לכל הרכבה עולמית, שזימנה חטא בעקבותיה. הטמאים נטהרים במים, ולעתיד תמלא הארץ דעה את ה' "כמים לים מכסים"40(ישעיה יא ט.). בבחינה זו נחשפו היחידים שלא כרעו, אותם יחידים שנשארו בני חורין גם כשהכל מסביבם התמסמס, אותם אפשר היה לגבש לגרעין בריא, שיסחוף אחריו את האומה כולה להתנער משעבודם של המדינים. +גדעון עצמו לא נבחן על המים, את תעוזתו ואת רגשי החרות הטבועים בקרבו הוא חשף כבר בסגנון הסנגוריא שאמר על ישראל, בה גילה שאפילו בפני ה' לא יכרע כשהדבר נוגע להצלת ישראל. הדבר מזכיר את מסירות הנפש של משה, כשמסר את נפשו להצלת האומה אחרי חטא העגל41(שמות לא יא-יד.). +בני אפרים +אחרי הטיפול הארוך במנהיג ואחרי האותות, שהעידו על העזרה האלהית שתהיה במלחמה, יצאה גבורתו של גדעון לפועל בקרב והצליחה. בעקבות ההצלחה החלו הכוחות הטבעיים באומה לפעם, ורבים הצטרפו ללוחמים. אך גם כשחזרו הכוחות הלאומיים לתפקידם, הם לא תיפקדו בשלמות ובאיזון. +עוד במהלך הקרב ספג גדעון ביקורת משני כיוונים: מכיוון בני אפרים ומכיוון בני הערים סוכות ופנואל. בני אפרים נעלבו על שלא שותפו במהלכי הקרב הראשוניים. תמיד הם היו הראשונים שהתיצבו לדגל. עם אהוד - "בבואו ויתקע בשופר בהר אפרים, וירדו עמו בני ישראל מן-ההר והוא לפניהם" (שופטים ג, כז), ואף דבורה בשירתה שיבחה את מסירותם "מני אפרים שרשם בעמלק" (שופטים ה, יד). ודוקא גדעון בן שבט מנשה אחי אפרים התעלם מהם ולא זכר את חסדם וגבורתם בעבר. הם נעלבו כשגילו שהקרב בעיצומו ולהם לא נותר אלא להצטרף כלוחמים פשוטים, והתלוננו מתוך רצון למעורבות רבה יותר בקרב. "מה-הדבר הזה עשית לנו", הם קבלו, "לבלתי קראות לנו כי הלכת להלחם במדין, ויריבון אִתו בחזקה" (שופטים ח, א). בני אפרים היו חזקים, טענותיהם חזקות וביקורתם היתה חזקה, אבל העיקרון שאותו הציגו היה רצוי ומקובל. אין צורך לפרש כדברי המפרשים האומרים שהתמרמרותם של בני אפרים היתה משום "שיהירים היו ועינם צרה בהצלחת אחרים"42דעת מקרא שופטים ח א.. אפשר בהחלט להסביר שהם באמת רצו להשתלב במרכז העשיה. +במקרה אחר היה מתאים שגדעון יתחשב ברצון חיובי זה ויצרפם מן ההתחלה לכוחות הלוחמים. מנהיג חייב לעודד ולהשתמש בכוחות החיוביים השואפים לקום לעזרת העם. אך הפעם ריבונו-של-עולם הוא שהתווה את הקריטריונים לגיוס. הוא שדרש לפתוח את הקרב רק בעזרת הנבחרת של אלו שלא כרעו, ושהתשועה תתחיל דוקא בדרך שיהיה ניכר בה שהיא תשועת ה', לוחמים מקצועיים היו גורמים להחלשת הרושם הזה. +גדעון צרף את בני אפרים לשורות הלוחמים בשמחה והפיס את דעתם בענוה, בכבוד ובהוקרה להשתלבותם בתנופת הלחימה מיד כשראו שהקרב החל. "ויאמר אליהם, מה-עשיתי עתה ככם, הלא טוב עללות אפרים מבציר אביעזר" (שופטים ח, ב). גדעון המעיט בערך מעשיו והגדיל את מעשיהם הרי הם לכדו את עורב וזאב. את תחילת הקרב ואת תפקידו כמנהיג בקרב הקטין בעיניהם. מה עשיתי ואם עשיתי מה זה משנה "עתה ככם", מרגע זה נוכל לפעול בתנופה יחד. ביטוי ענוותני זה אכן הרגיע את הרוחות והשיב לאומה את אחדותה. +גדעון היה עלול באותה מידה להשיב לבני אפרים תשובה מתנשאת, הוא היה יכול להבליט את כל האמת, שצעדי פתיחת המלחמה הוכתבו על-ידי ריבונו-של-עולם, והוא שקבע לצרף לכח הפותח רק את הנבחרים, שנבחנו על פי הדרכתו. והעובדה שבני אפרים לא היו ביניהם מלמדת שה' הוא זה ש"העמידם בפינה". אמירה מסוג זה היתה מחדדת את המתח, פוגעת בבני אפרים ומזמינה תגובה שסופה היה עלול לגרום פירוד נורא בין השבטים, כפי שאכן היה בימי יפתח. יפתח לא ידע, או שלא רצה להשיב כראוי לטענות דומות של בני אפרים, ובעקבות זאת נשחטו רבים מבני אפרים על מעברות הירדן (יב א-ו). +סוכות ופנואל +הויכוח עם בני אפרים נסתיים באהבה ובשותפות, אך תושבי שתי הערים סוכות ופנואל, לא די שמתוך ספקנות פחדנית מהססת לא סייעו לאחיהם הלוחמים בלחם ובמים, אלא הם גם החלישו בדבריהם את הלוחמים. למרות, שבעיניהם ראו את הצלחותיו של גדעון ואת מנוסת המדיינים, לא השתחררו מן הפחד, ובטיעוניהם התבוסתניים היו עלולים לגרום למורך לב בקרב הלוחמים. +כשגדעון הגיע עם לוחמיו לסוכות ולפנואל וביקש מתושביהן לתת לחם ומים ללוחמיו, הם השיבו: "הכף זבח וצלמונע עתה בידך כי נתן לצבאך לחם" (שופטים ח, ו). גדעון לא עצר את תנופת המרדף למרות עיפות הלוחמים, אך בשובו מהמרדף לא מחל! את בשר אנשי סוכות דש בקוצי המדבר ובברקנים ואת מגדל פנואל ניתץ והרג את תושבי העיר (ח, יג-יז). כמנהיג לאומי גדול ידע גדעון להבחין בין ביקורת בונה לביקורת הורסת. את הביקורת הבונה של בני אפרים ידע לכוון לתועלת האומה, אך בביקורת המשחיתה טיפל ללא רחמים. +בתום המלחמה עשה גדעון אפוד משלל המדינים. חז"ל מסבירים "ולמה עשה אפוד? לפי שמנשה לא היה באבני האפוד כי אם אפרים, ולא היה לו מזל, לפיכך עשאו. ואף-על-פי שעשאו לשם שמים, היה למכשול לכל ישראל"43(ילקוט שמעוני שופטים סד.). ומכיוון שהיה גוון רוחני כלשהו באפוד, "ויזנו כל ישראל אחריו" (שופטים ח, כז). +לפי דברי חז"ל ששמו של מנשה לא היה באפוד, נראה שאין לו ייחוד מסויים הבא לידי ביטוי בשמות שבאפוד. תופעה דומה נמצא בערבה, שאין לה ייחוד משלה, ודווקא עמה אנו מקיפים את המזבח44(סוכה מה.), כי על ידה אנו רואים בבירור את הסגולה הפנימית, שאינה מכוסה במעשים פרטיים45ראה 'שפת אמת' עה"ת סוכות תרל"ד ד"ה "מצוות ערבה".. עבודתו המיוחדת של גדעון היתה להביע שאנו עם קדוש, וגם בכל מצבינו הדלים קיימת בנו סגולת ישראל. +כמה נורא שלאחר שמוצאים סנגוריא כזו על ישראל, ומגלים שגם בתוך הדלדול קיימת איכות מיוחדת, שתי ערים עושות בדיוק את ההפך. לדבריהן הן אינן שייכות לכלל, הן נפגשו עם ישראל רק דרך התועלת שבדבר: "הכף זבח וצלמונע עתה בידך?". בשאלה זו נראה שייחסם לעם ישראל היה רק דרך התועלת, ומחשבה כזו צריך היה לשבור מיד. +סופה של ההנהגה
כמנהיג גדול הבין גדעון גם את הצורך בהמשכיות בהנהגה, וכיהושע, שציוה על קציניו להניח רגליהם על צוארי חמשת המלכים46(יהושע י כד. וראה בספר 'מעבור הארץ' עמ' 134.) כדי להכשיר דור המשך של לוחמים, רצה גם גדעון להקים דור המשך. הוא ציוה על יתר בכורו להרוג את זבח וצלמונע שנתפסו. הריגתם היתה מוצדקת לא רק בגלל היותם מלכים משעבדי עמנו. הם עצמם הודו שהרגו שבויי מלחמה מחיילי ישראל, שנשבו על ידם בהר תבור, ולדברי גדעון היו אלו בני אמו. אבל יתר נרתע "ולא-שלף הנער חרבו כי ירא כי עודנו נער", וגדעון עצמו נאלץ להרגם (ח, יח-כא). +כשעמד העם על טיבו של גדעון כמנהיג לאומי, רצו להכתירו למלך על ישראל, אבל גדעון חשש שמא יתממש החשש האלהי, ועל אף כל הפעולות שנעשו כדי להדגיש את יד ה' בניצחון על מדין, יתפתה העם לחשוב שמא הניצחון הושג בתושיה אנושית. הוא סירב לקבל את המינוי והכריז "לא אמשול אני בכם ולא ימשול בני בכם, ה' ימשול בכם" (שופטים ח, כג) כי לו נאוה תהילה. גדעון הסתפק בהקמת מצבת זיכרון דוממת על התשועה הגדולה, והקים אפוד משלל נזמי הזהב ומן השהרונים והנטיפות. +אך זיכרון דומם זה היווה מכשול לישראל לאחר מות גדעון ככל מסגרת המנותקת מן החיים. הכוחות הבריאים של האומה לא שבו למסלולם הנכון. והאומה, שזכתה לטיפול שיקומי אוהב ומסור של ה' בעזרת בחירו, נעצרה שוב מהתפתחותה הטבעית והחיונית, הקפיאה את העבר והכשירה את הקרקע להתנשאותו של אבימלך. +שבט מנשה47עוד על שבט מנשה ראה לקמן עמ' 132.
גדעון היה הראשון שהחל בחשיפת יחודו של שבט מנשה, ויפתח הגלעדי היה השני. גדעון היה מבני חצי השבט שנחל בעבר הירדן המערבי, ויפתח היה מבני החצי השני שנחלו בעבר הירדן המזרחי. שני עמים הכריחו את שבט מנשה להוציא לפעל את הכוחות הגנוזים בו - מדין ועמון. +פן ראשון של יחודו של שבט מנשה היה הריבוי. בעקבות לחצם של המדיינים גילה גדעון את המשמעות המיוחדת של הריבוי הישראלי לעומת הריבוי של המדיינים. שבט יוסף נתברך על ידי יעקב בברכת "בן פורת יוסף"48(בראשית מט כב.), ומפרש רש"י "פורת מלשון פריה ורביה". ואכן, מספר בני יוסף, אפרים ומנשה, לפני כניסתם לארץ היה למעלה משמונים אלף איש49(במדבר כו כח-לח.), בעוד שהגדולים מבין השבטים האחרים עברו במעט את השישים אלף. מבני יוסף מנשה היה הגדול במספר הנפשות. +העובדה שייחודו של מנשה היה בריבוי אוכלוסין הנחתה את משה להפוך אותו לחולית קשר בין ארץ ישראל המערבית למזרחית, וכשבאו בני ראובן וגד בבקשה לנחול בעבר הירדן המזרחי, נתן גם לחצי שבט המנשה נחלה עימם50(במדבר לב לג.). על שבטים אחרים לא יכול היה משה להטיל תפקיד כזה, לכל שבט היה ייחוד אותו יכול היה לבטא טוב יותר כשהוא מלוכד ומרוכז. מכיוון שייחודו של שבט מנשה היה הריבוי, חלוקתו לא רק שלא החלישה ייחוד זה, אלא אדרבא, היא הבליטה אותו. ולכן אפשר היה להטיל עליו את המשימה. +בלעם המדיני היה הראשון שביטא את חוסר היכולת של הגויים להבין את המסר הישראלי, שהכמות לא רק שאינה פוגעת באיכות אלא היא מאפשרת לה להתגלות ב��למות. בברכתו לישראל נפעם בלעם לנוכח העובדה "מי מנה עפר יעקב ומספר את-רֹבע ישראל"51(במדבר כג י.). "דרש ר' אבהו, מאי דכתיב 'מי מנה עפר יעקב ומספר את-רֹבע ישראל', מלמד שהקב"ה יושב וסופר את רביעיותיהם של ישראל, מתי תבוא טיפה שהצדיק נוצר הימנה, ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע, אמר מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים יציץ בדבר זה, מיד נסמית עינו, דכתיב 'נאם הגבר שתם העין'"52(נדה לא.). +הגדול בנביאי אומות העולם, הגוי האמון על התפיסה שהאריסטוקרטיה אמורה להיות מנותקת מההמון ומאורח חייו, עמד נפעם כיצד יכלה להתקיים תרבות לאומית שכולה בנויה על טהרת הקודש. הוא גילה זאת כשהבחין שפתחי אהליהם אינם מכוונים זה כנגד זה, כדי שלא יציץ אדם לאהל חברו. דבר זה עורר את התפעלותו ואמר "מה-טבו אהליך יעקב משכנֹתיך ישראל"53(במדבר כד ה.). הוא ראה "את-ישראל שכן לשבטיו", כיצד כל שבט "שוכן לעצמו ואינם מעורבים"54(במדבר כד ב, וברש"י.) ובכל זאת, ואולי בגלל זה הם מהווים עם מלוכד, מאוחד ומגובש - "הן-עם כלביא יקום וכארי יתנשא". הוא צפה, שעם ישראל יצטרך להלחם כדי להגיע ליעודו, "לא ישכב עד-יאכל טרף ודם-חללים ישתה", אך זה לא יפגע ברמתו המוסרית "לא-הביט און ביעקב ולא-ראה עמל בישראל"55(במדבר כג כא, כד.), ותופעה כזו נשגבה מבינתו. +נביא הגויים לא הבין את סגולתנו המיוחדת, ואילו אנו הובטחנו ב"ביטוח לאומי" - "אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושׂטריכם כל איש ישראל.… לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו, אשר ה' אלהיך כֹרת עמך היום. למען הקים-אֹתך היום לו לעם והוא יהיה-לך לאלהים כאשר דבר-לך, וכאשר נשבע לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב"56(דברים כט ט-יב.). +לא חברת עילית מיוחדת וקטנה הבטיח הקב"ה שתצא מזרעו של אברהם, אלא גוי גדול "ושמתי את-זרעך כעפר הארץ, אשר אם-יוכל איש למנות את-עפר הארץ גם-זרעך ימנה"57(בראשית יג טז.). "תניא אף-על-פי דבעלמא דברה תורה לשון גוזמא אבל מה שאמר 'ושמתי זרעך כעפר הארץ' אינו לשון גוזמא"58(ספרי דברים כה.) +בלעם - בלא-עם59(סנהדרין קה.) עמד משתאה "מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו". "אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שרשיהם ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו, על-ידי אבות ואמהות"60(במדבר כג ט, וברש"י.). היסוד הלאומי האיתן שחוזק בברית, יכל להופיע בתפארת ככוכבי השמים ולעתים בשפל כעפר הארץ אך תמיד כאומה שלמה, כיחידה אחת שברכתה בריבוי הכוחות המיועדים לגלות את האיכות. +מחשבת הניתוק בין החלקים באומה, שהצדיקים והקדושים ילכו לבד וההמון לבד, תמיד היתה זרה לנו. היא מתאימה למחשבתם של אלו שאינם בני ברית. המדינים בלטו בכך, עובדה שלא מצאנו קשר ישיר בין מלכי מדין ונסיכיהם להמון האדם שהיוו את עמם. במפלתנו הושווינו לעפר, והמדינים, עם דל ומדולדל, שכל כוחו נבע מריבוי אוכלוסין עד שהושווה לארבה, רמסו אותנו. אך הם לא הבינו, ולא יכלו להבין, שרק את הפן הנגלה שלנו ניתן לרמוס, אבל בפנימיותנו גנוזה איכות, אשר ראשיתה בראשי צורים - האבות, ובראשי הגבעות - האמהות, שקבעו ב��ורש האומה את הטהרה והאהבה העתידות להתפשט ולהתגלות בגוי כולו. +גדעון בן שבט מנשה, שייחודו בריבוי בניו, ידע להתחיל את מלחמתו במדינים עם שלש מאות לוחמים, שההמון המדיני לא שבר את רוחם, סחף אחריו את האומה כולה, ובמרדף ניצחון אחרי המדינים, גילה את נקודת התורפה של הריבוי חסר האיכות, ובעזרת ה' עשה והצליח. +אחרי המלחמה
אחרי המלחמה, פנו בני-ישראל אל גדעון בבקשה שיקבל עליו תפקיד מלכותי. גדעון סרב - "וילך ירובעל בן-יואש וישב בביתו" (שופטים ח, כט). יוכל מישהו לראות בצעדו זה השתמטות מאחריות ולתלות בו את ההתדרדרות הלאומית שהיתה אחר כך. את סירובו לקבל על עצמו מלכות יהיה מי שיתלה באדישות, עצלנות רוחנית, ושאיפה לשלוה הפסטוראלית שבישיבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ויהיה אף מי שיפלילו באגואיזם רוחני והוכחתו תהיה ממשלו של יותם (ט, ז-טו). מי שיעשה זאת יפרש את המשל כהתקפה על גדעון והשופטים האחרים שסרבו לקבל עליהם מלכות בהצטדקות "החדלתי את תירושי" וכד'. אבל במעט תשומת לב והעמקה במשל בולטת העובדה, שלא לגנותם של עצי הפרי מדבר יותם על סירובם לקבל על עצמם את מלכות היער. קשה לקבל, שבשעת צערו על אבדן משפחתו חיפש יותם את חסרונותיו של אביו והכריז עליהם באזני כל, וזאת תוך כדי ההאשמה שהטיח בבני-ישראל, על שגמלו לאביו רעה תחת טובה. נכון יותר להבין את דבריו במשלו כשיר הלל לאביו, על שידע להעריך את עצמו ביחס למגמתה של מלכות. +יותם תיאר את אביו כמי שידע את מקומו וכמי שהבין שכבן שבט מסוים, במקרה זה מנשה, טבועות בו תכונות אופי מיוחדות, התכונות שקובעות את מהותו של השבט ומהוות תכונות בסיסיות באישיותו של כל אחד מבניו. הוא ידע, שכשם שלכל אחד מעצי הפרי תכונה ספציפית המתגלה אמנם בהבלטה ייחודית בפרי אך גם בכל חלק מן העץ: הגזע והעלים, והם נושאים בתוכם את יחודו ואיפיונו של אותו עץ, כך גם המלכות היא כוחנית ובעלת השפעה חזקה על הכפופים לה, ואם ירצו הגפן התאנה או הזית למלוך, הם יכתיבו במודע או שלא במודע את תכונותיהם הספציפיות גם למי שהדינמיקה שלו בגילוי מגמת חייו שונה. עצי הפרי הללו ידעו, שאת פרים היחודי עליהם לתת לאומה: לדשן, להמתיק ולשמח, אך בשום פנים ואופן לא לכפות. ואם יקבלו עליהם תפקיד שלטוני, יהא עליהם לכלא את ייחודם, כי אם לא יעשו זאת תמתיק התאנה את הזית והוא לא יהא זית, או שהזית ימהל שמן בתירוש והתירוש יתקלקל. ואם יכלאו את ייחודם (אף כי ייתכן שלא ניתן לעשות זאת) בכדי ליצור מסגרת מאחדת לאומה, תימצא האומה חסרה את הגוון השבטי היחודי, שאותו עליהם לייצג. בהבלטת כוחה של מסגרת מאחדת על בסיס מכנה משותף צר, על חשבון העמקת תכנים ערכיים, היה יוצא שכרה של האומה בהפסדה. +יותם שיבח את אביו ואת השופטים שקדמו לו, על כך שידעו לעמוד בפיתוי הקיים בשררה, פיתוי שיש בו גם מימד של רווח אישי, אבל בעיקר צדקנות אידאולוגית מתיפיפת (לא אחד משליטי עולם האמין באמת, שבשם ההכרזות על טובת האומה, הוא הופך את דיכויו של הפרט, דיכוי פיזי או רעיוני, לדבר נכון וצודק). +מתוך הכרת ערכה של מלכות בישראל, סרבו השופטים הגדולים לקבל עליהם את השררה, כי ידעו היטב ששררה איננה מלכות. האומה, שחיפשה משענת שתשרה עליה אוירת ביטחון ושלווה, לא השכילה להבין, שמלכות שאינה מהווה ביטוי של מכלול התכנים הקיימים באומה, היא כלי משחית. בני-ישראל ביקשו מגדעון למלוך, וכשסירב נתלו באפוד והפכוהו לאוביקט פולחני. +גדעון, שמצא צורך להנציח את זכר הניצחון על המדיינים, הקים משלל המלחמה מצבת זיכרון מרשימה. הוא נשמר והקים את האנדרטה בדמות אחד מפרטי הלבוש, אפוד. האפוד היה במקדש אחד מבגדי כהונה, והוא גם לבוש המגן על לובשו במלחמה. הלבוש הוא אמצעי, אין לו משמעות כשאינו עוטף את לובשו, כשם שהאנדרטה בעצם מהותה אין בה שום ערך אם אינה מהוה לבוש לזיכרון ערכים, שעליה לרענן ולחדש את כוחם בעתיד. העם לא הבין, ולא רצה להבין את המשמעות המחייבת שבהצבת האפוד, התרפק ונתלה על העבר בלי לשאוף קדימה, עד שהפך אותו לאלהים; "ויזנו כל-ישראל אחריו שם, ויהי לגדעון ולביתו למוקש" (שופטים ח, כז). העוון נתלה בגדעון כי היה עליו לצפות את הסכנה שהאומה בחולשתה תיתלה באנדרטה. את הסימפטומים לכך הוא הכיר וכבר ידע על קיומם, כשביקשו ממנו למלוך, וכשלא הבין את הסכנה בבנית האנדרטה, נחשב הדבר לו ולביתו למוקש. +כשנפטר גדעון, נשארה האומה גם בלעדי האיש שדאג בקנאות להזכיר להם, שה' ימלוך עליהם (שופטים ח, כג) "ויהי כאשר מת גדעון וישובו בני ישראל ויזנו אחרי הבעלים, וישימו להם בעל ברית לאלהים" (ח, לג), אז הוכשרה הקרקע להתנשאותו של אבימלך. + +Chapter 9 + +אבימלך +השאיפה להקמת מלכות
תחושת ההקלה, שליוותה את האומה אחרי ניצחונו של גדעון, הביאה את האומה לבקש ממנו שימלוך על ישראל (שופטים ח, כב). האומה למדה, שמנהיג יכול לעזור להם לרכז את כוחות היצירה ולהפעיל אותם ביעילות. לכן רצו ישראל לקבוע לעצמם דפוסי מנהיגות קבועים, כדי לחסוך את הצורך לחפש מנהיג בשעת דחקם, ולמנוע מעצמם מצוקות ואכזבות בעתיד. +גם גדעון עצמו חש בצורך להנציח את מפעלו ואת העובדה שגיבוש הכוחות חיוני לאומה, ולכן הקים משלל המלחמה מצבת זיכרון (ח, כד-כז), דבר שלא עשו מנהיגיה הקודמים של האומה. למרבה הצער, נשארה מצבה זו ריקה מתוכן, ובנפילתה המחודשת של האומה נתלתה האומה במצֵבה וראתה בה דמות לעבודה זרה (שופטים ח, כז). עובדה זו היא הפתיחה לפרק הבא בתולדות האומה, הפרק שבו נתלתה האומה בשרידי עברה כדי להפוך אותם למשענת בכל מחיר. +לבקשת העם מגדעון למלוך הוא סרב בצדק. הוא חש שהאומה מחפשת "בעל ברית לאלהים" (ח, לג) "לחשבם היותו אמצעי בינם ובין ה' להורדת השפע והרוחניות"1אברבנאל שם.. ולכן קבע חד משמעית "ה' ימשול בכם" (שופטים ח, כג). גם את משפחתו לא ראה כמשפחה הבנויה למלכות ופסל גם את בנו מלהיות מלך "ויאמר אליהם גדעון לא-אמשל אני בכם ולא-ימשל בני בכם" (שופטים ח, כג). +למרות זאת, גדעון קרא לבנו אבימלך, ואת יתר בנו ניסה לחנך להכות את מנהיגי האויב (שופטים ח, כ). כנראה הוא שאף להתחיל בכך את הכשרתו של יתר בכורו בהיותו בנו או בהיותו נציג הדור הצעיר, ולהקים דור המשך ללוחמים, שיקבלו על עצמם את האחריות הציבורית בבוא העת. גדעון כבר למד, שמנהיגות היא כישרון הניתן לפיתוח ונוכח בעובדה שהאומה, שסגולת החרות טבועה בעומק נשמתה, יכולה בהכשרה מתאימה להתלכד מסביב למנהיג. אך גדעון גם ידע, שעדיין לא הגיעה שעתה של מלכות. גדעון לא ידע ולא יכול היה לדעת, שהסימפטומים ה"מלכותיים" שהחלו להופיע פתאום באומה, שהתבטאו גם בעצם העלאת רעיון המלכות וגם בתחושתו האישית שיש צורך בהקמת דור המשך של מנהיגים, הינם חלק מתהליך המתקיים בעומק פנימיותם של המאורעות הנגלים, שם הולכים ונרקמים באומה הכוחות, שיולידו בעתיד את דוד מלך ישראל. ומתוך הריקום הפנימי, מתוך תוכם של החיים הישראליים, הוקרנו תחושות ושאיפות, שלא יכלו לבוא לידי ביטוי בהגדרה ברורה, אך עצם העלאתם נגרמה על ידי התהליכים הללו. +במקביל לספר שופטים נכתבה גם מגילת רות. מגילה זו פותחת בסיפור על הרעב, שבגללו ירד אלימלך ומשפחתו לשדה מואב. אחרי הרפתקאות קשות שבה נעמי, שנתאלמנה בינתים מבעלה ושיכלה את שני בניה, בלווית רות כלתה. רות זו, שנשאה לאחר מכן לבעז, הפכה ל"אמה של מלכות"2(בבא בתרא צא:). חז"ל אומרים3(בבא בתרא צא.), שאבצן השופט, ששפט את ישראל אחרי יפתח (שופטים יב, ח), היה בעז, המוכר לנו ממגילת רות. תקופת שלטונו של יפתח נמשכה שש שנים. סביר להניח, שהרעב שעליו מסופר בתחילת מגילת רות, היה בסוף ימי גדעון ואולי אפילו היה זה הרעב, שהיה בימי שלטון המדיינים עלינו. +וישר אבימלך על ישראל
בענוותנותו ומתוך הכרת המציאות, סרב גדעון לקבל על עצמו להיות מלך. אבל אבימלך בנו התנשא למלוך, הוא לא חיכה לעיתוי מתאים ולא דיקדק במידת התאמתו למלכות, ובודאי לא היה איכפת לו אם בהיותו מלך יעזוב העם את ה' ויעבוד ל"בעל ברית לאלהים". את מלכותו המתנשאת קנה לעצמו בדורסנות ברוטאלית, ולשמה הרג את שבעים אחיו על אבן אחת. +אבימלך אמנם לא התלבט והיה לו פשוט שהמלוכה היא שלו, אך אנו, לומדי המקרא, עומדים נבוכים מול המציאות החדשה שהתפתחה באותה תקופה. ראשית, מפליא חוסר הבהירות בהגדרת מעמדו של אבימלך. האם היה שופט? את מי הוא שפט? ממי הצילנו? רק אחרי מותו, מתברר שאכן הנביא רואה בו שופט ומושיע. מהפסוק "ויקם אחרי אבימלך להושיע את-ישראל תולע בן-פואה בן-דודו איש יששכר" (שופטים י, א) מדייק הרד"ק: "'להושיע את ישראל', שגם אבימלך הושיע את ישראל ואף-על-פי שלא נזכר, כיון שאמר 'אחרי אבימלך', נראה שגם הוא הושיע את ישראל מיד אויביהם, ואילו לא כן, לא היה אומר 'אחרי' ולא היה נמנה עם שופטי ישראל ולא נאמר עליו 'וישר על ישראל' (שופטים ט, כב)". +כל השופטים שהכרנו עד עתה ייצגו ציבור, ויכולים היינו להכיר מתוך אישיותם ומעשיהם את הציבור שאותו הם יצגו. אך את איזה ציבור ביטא אבימלך בהתנשאותו? ואיך אפשר להגדירו כשופט? בדיעבד התגלה שהוא אכן הנהיג ציבור, היתה זו מנהיגות על בסיס מכנה משותף רדוד וצר, שלאחר מכן התבישנו בו עד עומק נשמתנו ובמידה מסוימת גם התנכרנו לו. לכן רק בדיעבד התברר, שאכן גם הוא היה שופט. וכשופט הוא גם עזר לבעלי שכם להשתחרר מרודנותו של געל בן עבד. +תקופתו של אבימלך היתה תקופה של "ליקוי מאורות" באומה. עד לפרשה זו התרגלנו לתיאורים נבואיים בהירים ומדויקים. בכל תקופה היה ברור לקורא מי הוא האויב ומי הוא האוהב, כל תשועה היתה ברורה וחד-משמעית, ולאחר כל תקופה מצאנו פסוק סיום, שחתם את התקופה. שונה הוא פרקו של אבימלך. הכתובים מרחפים מעל התקופה, נראים כאילו נוגעים ואינם נוגעים. בתאור מהלכי המאורעות קשה לקלוט ערכים מוחלטים, שהתגלו בתקופתו של אבימלך. נראה, שהנבואה העדיפה שלא לחדור לתסבוכות החיים הללו, אפילו במחיר של טשטוש הנגרם ללומד השיטתי. +הגאווה פוגעת בנביא עד כדי ניתוקו מנבואתו, ודבורה ששיבחה עצמה נכשלה בכך4(רש"י שופטים ה יב.). ואם הגאווה גורעת מן האיש הפרטי את האפשרות לנבואה, על אחת כמה וכמה, הגאווה, שהתפתחה באומה כאורגן חי ומתנשא, פגעה בנבואה הישראלית, שליוותה אותנו בעין בוחנת עד לרגעי משבר אלו. לכן קשה לנו להבין מתוך קריאה שוטפת במשבר זה מי הוא האויב ומי הוא האוהב, מה מעמדו של זבול, מי היה געל בן עבד, מיהו המנצח ומיהו המנוצח. החוצפה היא מלכות ללא כתר. וכשאבימלך התנשא בחוצפתו על מלכות ישראל, עמם גם אורה של נבואה. +וישר אבימלך על-ישראל שלש שנים (שופטים ט, כב), "לא כתיב וישפוט כי לא שפט רק שר בחזקה"5(מלבי"ם שופטים ט כב.) "על כרחם נהג רבנות ובגאווה"6רש"י שם. אבימלך היה הראשון שהעז להתנשא על ישראל. תקיפותו הריקה של הגבר הפוחז הועילה לו לשעתו, והאומה בדלדולה הרוחני נכבשה לרגליו. רק האינטואיציה הנשית של "כנסת ישראל" לא יכלה להשלים עם ההתנשאות הזו, ומראש מגדל עֹז השליכה עליו אשה אחת פלח רכב "ותרץ את-גלגלתו" (ט, נג). כמה עלוב היה אבימלך באותה שעה, כשברגעי חייו האחרונים ניסה לשמור על ניצוץ כבוד מזויף "ויקרא מהרה אל-הנער נשא כליו ויאמר לו שלף חרבך ומותתני פן-יאמרו לי אשה הרגתו, וידקרהו נערו וימת" (ט, נד). האם הנער עשה זאת לכבודו של אבימלך? והרי גם שאול ביקש בקשה דומה, "ולא אבה נשא כליו כי ירא מאד"7(שמואל א' לא ד.), למרות שהסיבה של שאול היתה מוצדקת "פן-יבואו הערלים האלה ודקרני והתעללו-בי". נערו של שאול כיבד את מלכו ואהבו וכשראה ששאול נפל על חרבו, "ויפל גם-הוא על-חרבו וימת עמו". ואילו כאן, מיד כאשר סיים ה"מלך" את בקשתו "וידקרהו נערו וימות" ללא היסוס ובלי כל רגש, ולנו לא נותר אלא לחשוד, שהנער הרגיש הקלה ושיחרור מהסיוט. +כבודו של אבימלך לא הושב לו, ובתולדות האומה מותו לא יוזכר בלווית הילת גבורה כמותם של שמשון ושאול, אלא כלקח של כישלון. דורות רבים אחרי המאורע ילמדו הלוחמים על מפלתו כדי לא לשגות שנית כאבימלך. יואב שר צבא דוד חשף בפנינו את העובדה, שלקחו של אבימלך הועבר בין לוחמים מדור לדור. כאשר שלח יואב להודיע לדוד על מות אוריה, אמר לשליח לתאר לפני המלך את מהלך הקרב. אך מכיוון שחשש, שהמלך יכעס על התכנון הלקוי, וצפה, שבתגובתו יאמר המלך "מי-הכה את-אבימלך בן-ירובשת, הלוא-אשה השליכה עליו פלח רכב מעל החומה וימת בתבץ, למה ניגשתם אל-החומה"8(שמואל ב' יא כא.), אמר לו להדגיש בסוף דבריו, שגם אוריה מת כמצוות המלך. בדבריו חשף יואב לא רק את עובדת העברת תורת הלחימה מדור לדור, אלא גם מה היה יחסם של לוחמים מעולים כדוד ויואב, ל"לוחם הדגול" אבימלך. כשהזכירוהו, גם גדעון אביו הלוחם, שהיה באמת דמות של "לוחם אגדי", הפך מ"ירובעל" ל"ירובשת". +מותו של השופט הראשון שנפל בקרב היה אמור לגרום לנו זעזוע, הרי היינו אמונים על הידיעה ש"אפילו ריש גרגותא מן שמיא מוקמי לה"9בבא בתרא צא: (בתרגום חפשי) אפילו השר הממונה על בורות המים מהשמים מעמידים אותו., וכל מנהיגינו בעבר זכו לעזרה בחסד עליון. אבל גם אצלנו, הלומדים, מבצבצת תחושת הקלה בהתקיימות ה"משל הקדמוני" "מרשעים יצא רשע"10(שמואל א' כד יג.). +יחס העם למנהיג המתנשא
את חרפתו של אבימלך, האיש שהתנשא מעלינו והופל, קל לנו לשאת באופן יחסי. אך איך נישא את חרפתנו?! במשך כל התקופה צעדנו בעקבותיו, ובשם האחריות הלאומית מחלנו לו על רציחותיו, ובלבד שלאומה יהיה מנהיג. קיבלנו את טיעונו הנורא להצדקת מעשה הטבח הנורא שטבח באחיו. הוא הסביר, ואנחנו קיבלנו את הסברו, שטוב יותר שאי�� אחד ימשול באומה ולא שבעים מבני גדעון (שופטים ט, ב). יתכן שהיו תמימים בתוכנו, שקיבלו הסבר זה באמת ובתמים כפי שהגדיר זאת יותם - "ואם-באמת ובתמים עשיתם עם-ירובעל ועם-ביתו היום הזה, שמחו באבימלך וישמח גם-הוא בכם" (שופטים ט, יט), אבל גם לתמימים היו כבר הזדמנויות להתפכח. אנשי שכם, שהיו איתו בחיכוך מתמיד, עמדו על טיבו "ויבגדו בעלי-שכם באבימלך" (שופטים ט, כג). הם התפכחו והבינו עד כמה נואל היה האיש וכעסו על עצמם, שסייעו בידו ברצח אחיו, "לבוא חמס שבעים בני-ירובעל, ודמם לשום על-אבימלך אחיהם אשר הרג אותם ועל בעלי שכם אשר-חזקו את-ידיו להרג את-אחיו" (שופטים ט, כד). אבל העם אשר עימו נשאר נאמן לאיש המתנשא, והאומה כולה לא התקוממה נגדו, גם כשגורש משכם, והיתה בידה שעת כושר להשתחרר משררתו. +יתכן שהיה מנוי וגמור עמנו, שהצורך במנהיג לאומה הוא צורך קיומי. יתכן שחששנו, שללא מנהיג נצטרך לשוב "לחבוט חיטים בגת" כשם שעשינו בדור הקודם (שופטים ו, יא), ומפני פחד זה קידשנו גם את האמצעים הברוטאליים של אבימלך, ובלבד שיהיה לנו מנהיג. צעדנו אחריו באמונה שלמה והרגנו את אנשי שכם. הרסנו את העיר וזרענו בה מלח כדי "להפחיד ערים אחרות שלא יבגדו עוד במלכם ולא ידברו נגדו תועה כי כן מנהג המלכים לעשות לערים המורדים לזרעם מלח"11אברבנאל שופטים ט מה.. היתה זו בוגדנות מחליאה מצידנו. הקנאות סימאה את עינינו, ומחשש פן יבגדו אחרים ב"מלכנו" התעלמנו מהעובדה, שאנשי שכם כבר "חזרו בתשובה". הרי בהנהגתו של זבול שר העיר פתחו לפני אבימלך את שערי שכם מחדש, כאשר פיתו את געל להכנס למלכודת כוחותיו של אבימלך, מלכודת שהוטמנה בעצתו של זבול עצמו12(שופטים ט ל.). אך כל זה לא עמד להם וכשיצאו השדה "לעיסקיהם כי היה אז עת הבציר וכבר התיאשו מן המלחמה"13(מלבי"ם שופטים ט מב.), "ויקח את-העם ויחצם לשלשה ראשים ויארב בשדה… ויקם עליהם ויכם… וילכד את-העיר ואת-העם אשר-בה הרג, ויתץ את-העיר ויזרעה מלח". אנחנו היינו שותפים מלאים לבוגדנות הזו ואפילו לא נתנו את ליבנו לגורלו של זבול. יתכן שגם הוא נהרג יחד עם אנשי עירו. אם לא די בכך, המשכנו בעקבות אבימלך ובקנאותנו האוילית לא שקטנו, עד ששרפנו את שארית פליטי שכם שמצאו לעצמם מקלט במגדל שכם. מה מכאיבות הן המילים בהן מתאר הנביא, באיזה להט ונאמנות עיוורת נשמענו לאבימלך; "ויעל אבימלך הר-צלמון הוא וכל-העם אשר-איתו, ויקח אבימלך את-הקרדומות בידו ויכרת שוכת עצים וישאה וישם על שכמו, ויאמר אל-העם אשר-עמו מה ראיתם עשיתי מהרו עשו כמוני" (ט, מח). כהמון נבער מדעת חיקינו אותו, כעדת קופים; "ויכרתו גם-כל-העם איש שוכה וילכו אחרי אבימלך, וישימו על-הצריח ויציתו עליהם את-הצריח באש, וימתו גם כל-אנשי מגדל-שכם כאלף איש ואשה" (ט, מט). גם בזאת לא נרגענו ובלי כל סיבה נגלית או מוסברת המשכנו "בלהט הקרב" גם לתבץ. כמעט שרפנו גם את המגדל שבתבץ, אלמלא האשה שהשליכה פלח רכב מראש המגדל על ראש אבימלך, והחזירה את האומה לשפיות דעתה. +הפחד לשוב לימי מדין הנוראים, הרצון לחוש ביטחון שיש מי שדואג שהאומה לא תכנע שנית ותוכל לחיות את חייה בשלוה, הביאו אותנו להפקיד ולהפקיר את גורלנו ביד בן גדעון זה. יתכן שעל-פי זכרונות העבר בקליפתם החיצונית, ללא בחינת הדברים לאמיתתם, נראו פעולותיו של אבימלך דומות לפעולותיו של אביו. כשם שגדעון ניפץ את סוכות ופנואל (ח, טז-יז), הערים שבעת המרדף אחרי המדינים החלישו את המוראל של הכוחות הלוחמים ולא עמדו לעזרתם אפילו בלחם ומים, כך ניתן היה להסביר את ניתוץ המגדלים של מי שנראה בעינינו מחליש את מעמדו של ה"מלך" ומרפה את הלוחמים למען האדרת מעמדו האישי. יתכן שגם מישהו יכול היה לשכנע בפילפול, שגם גדעון הרס את סוכות ופנואל כי הן ערערו את מעמדו כמנהיג, אבל לא באלה חלק יעקב. +כל בר דעת יודע, שהבדל יסודי ומהותי קיים בין מנהיג הפועל למען עמו, לבין עם הפועל למען מנהיגו, בין שיעבודו של הפרט להיות עבדו של הכלל, לבין שיעבודו של הכלל לעבודתו של הפרט. הפחד מהשיבה למסכנות הפך אותנו למסכנים, אך ברגע שמת אבימלך הכל התמסמס, וכעדת ילדים קטנים שנתפסו בקלקלתם מהרנו לנוס איש למקומו (ט, נה) כדי לטשטש את עקבות הפשעים הנוראים שפשענו תחת דגלו. עתה התברר כי גם התמימים שבינינו לא היו תמימים כלל ועיקר. אילו היינו תמימים, היתה משמחת אותנו מלכות אבימלך כשם שברך יותם (שופטים ט, יט). יכולים היינו לנסות לארות "דבש מגוית האריה" ולהכיר בטוב שיצא לנו מההרפתקה הקשה הזו, שבה נצחנו את געל. זוהי הרי הסיבה, שגם אבימלך נחשב לאחד השופטים "שגם אבימלך הושיע את ישראל ואף-על-פי שלא נזכר, כיון שאמר 'אחרי אבימלך', נראה שגם הוא הושיע את ישראל מיד אויביהם, ואילו לא כן, לא היה אומר 'אחרי' ולא היה נמנה עם שופטי ישראל ולא נאמר עליו 'וישר על ישראל'14רד"ק י א.. ומכיון שלא בתמימות הלכנו אחרי אבימלך, "נתקימה קללת יותם בכל פרטיה"15מלבי"ם ט נו., ואנו בחרפתנו ובקלונינו שבנו "איש למקומו" (ט, נה). +זועקת התקופה בחבליה, אך משום מה היא לא גרמה לזעזוע בשמים לשלוח מלאך להטיף מוסר, נביאים לא התעוררו לזעוק, פנחס בן אלעזר לא הזהיר, ואפילו העם לא התעורר לחשבון נפש ציבורי ואפשרו ל"תולע בן-פואה בן-דודו" (שופטים י, א) (ותרגם יונתן: בר אח אבוהי16ראה רד"ק שם.) לשפוט את ישראל. +משל יותם
למרות שקשה לראות בתקופתו של אבימלך תקופה מחמיאה לתולדות ישראל, בעזרתה למדנו את אחד הלקחים החשובים בהנהגת הציבור ובהבנת ערכה של מלכות ישראל. את הפרק לימדנו יותם במשלו הקלאסי "הלך הלכו העצים למשח עליהם מלך" (ט, ח-טו). הם פנו לתאנה, לזית ולגפן בבקשה שיואילו למשול עליהם, ומפרש רש"י, שלזית נמשל עתניאל מבני שבט יהודה שנקרא זית שנא' "זית רענן יפה פרי-תאר"17(ירמיה יא טז.). בתיאור תאנה כיוון יותם לדבורה כי לשתיהן דבש, וגדעון נמשל לגפן, שהוא מזרע יוסף שנאמר בו "בן פרת יוסף בן פרת עלי-עין"18(בראשית מט כב, ובתרגום האונקלוס שם "ברי דיתברך כגופן דנציב על עינא דמיא" (בני שיתברך כגפן שניצב על מעיין מים).). שלשתם סירבו לקבל על עצמם את המלכות, משום שלכל אחד היה פרי ייחודי. אילו אחד מהם היה מקבל על עצמו למלוך, היה עם ישראל כולו מקבל את האיפיון של אותו הפרי: את שמנוניתו החלקה של הזית, את מתיקותו החריפה של הדבש, או את שמחת החיים של הגפן. ומי שתכונות ספציפיות אלו אינן מתאימות לו, היה עלול להגיע לשיכרון מהכוחות שאינם מתאימים לו, ולדיכוי כוחות החיים שלו, אותן הוא אמור לבטא. +רק לאחד לא היה גוון - לקוץ. כוחו היחיד של הקוץ הוא יכלתו להידלק במהירות ולהדליק את היער עימו בגלל היותו ריק מכל תוכן ומשולל כל לשד חיוני. האטד קשה כקוץ ותובע משמעת בלי שמץ של משמעות ערכית. בכך הוא אמנם אינו כופה את תכונותיו על האחרים, אך ללא ספק הוא מביאם לרדידות ולמעשים חסרי ערך אמיתי19ראה הרחבה בענין בעמ' 15 ובעמ' 110.. +דחיקת הקץ, בקשת המלכות טרם זמנה
בקשת המלכות לפני זמנה הביאה את האומה למצב בו הפכה להיות כלי שרת לתאוות שלטון של איש אחד, וגררה אותה לעבר האסון המשפיל הזה. כשתם הטירוף וחזרנו מוכים בנפשנו לאהלינו, למדנו את הלקח, ולא היה צורך בגורם "חיצוני", נביא או מלאך, שיבהיר לנו את מה שלמדנו מפרשה זו. משלו של יותם הפך לנכס צאן ברזל בתודעתה של האומה ושוב לא העזנו לבקש לנו מלך, עד שהקרקע הלאומית כמעט הבשילה לבטא את המלכות ומשמעויותיה הישראליות. +כשביקשנו מלך משמואל20(שמואל א' ח ה.), כבר הגיע שאול, שהיה מיועד למלוך מלכות שעה, לבגרות. גם דוד נולד, והאומה עצמה, שהתלכדה ונהתה אחרי ה' בהנהגת שמואל, יכלה להוות קרקע מגובשת ופוריה להופעת מלכות. בהיות האומה בשלה למלכות התחשבו כל המלכים ברצונה, וראו ברצון הלאומי ערך. לפעמים הם גם הגזימו בנתינת משקל יתר לרצון הלאומי (כדוגמת שאול במלחמת פלשתים21(שמואל א' יג יא.)). אבל האומה לא שבה להפקיר את רצונה ביד אדם אחד, אפילו לא ביד רחבעם, נכדו של דוד ובנו של שלמה. וכשניסה הלה להשליט את רצונו על האומה, הוא מצא את עצמו שולט רק על מי שקיבל אותו עליו22(מלכים א' יב טז-יז.). נכון, גם כשביקשנו משמואל להקים לנו מלך, הקדמנו במעט את השעה, כל עוד שמואל לא השלים את תפקידו לא היינו צריכים לבקש לנו מנהיג אחר. אבל מאחר שהאומה היתה כבר בשלה למלכות, לא היתה לדחיקת הקץ ההיא משמעות כה רדיקאלית בחיי האומה כמו שהיתה בימי אבימלך. +את לקח פרשתו של אבימלך למדנו היטב ובחציה השני של תקופת השופטים לא חזרנו על הטעות הקטלנית הזו, ליצור לעצמנו מנהיגות מלאכותית, למרות שהחסרון במנהיגות בולט וזועק מכל עבר, ולמרות שכל הנפילות הקשות של העם בעת ההיא הוסברו בעובדה שלא היה מלך בישראל, עובדה שגררה כל אחד לעשות הישר בעיניו23(שופטים יז ו, יח א, יט א, כא כ.). אכן, גם מצב זה של "איש הישר בעיניו יעשה" אינו חיובי, והאומה כשלה ביצר הרע הן של עבודה-זרה (פסל מיכה), שהיה חריף מאוד בעת ההיא, והן ביצרא דעריות (פלגש בגבעה). אך אל לנו להחפז ולהחליט, שחוסר אונים והתפוררות לאומית היו הסיבות העיקריות לכך שלמרות הצורך האקוטי בהקמת מלכות בישראל, לא התעשתנו לעשות זאת. נכון יהיה אולי לקבוע, שהפכנו את משלו של יותם לנר לרגלינו. יותם אמנם לא היה נביא, אך דברי משלו, הבנויים על האינטואיציה הטבעית והחיה, התקיימו עד הפרט האחרון. +כשהתפכחנו, גילינו מה עולל לנו האיש, ששאף להפוך את האומה לנחלתו הפרטית והבלעדית, האיש שפתח את דרכו ב"טיהור משפחתי" וסיים בטיהור מתנגדיו, כשהוא עצמו היה גם המחליט מי נכלל בקריטריון של "מתנגד". הוא היה המחוקק, השופט והמבצע. העם, שהבין שהולך שולל ואיפשר ליצרי שלטון להתנשא ולהשתמש בבניו לצורכם, פנה ושב לאהליו, כשדברי יותם מהדהדים באזניו, להמשיך בעבודתם הפנימית והארוכה להעלאת האומה ולהכשרתה ליום בו יצאו כולם מאהליהם הפרטיים לחסות בצילה של סוכת דוד, זו שגם לה אין צבע ואין גוון, אבל זאת מפני שהיא כלולה מהגוונים כולם, ולכן ראויים כל ישראל לשבת תחתיה. +מדרש שמות התקופה
מעניין מאוד לבחון בפרשה זו את "מדרש השמות" של התקופה. נראה כאילו הנבואה, שעד עתה הצליחה לדבר אלינו ישירות, נצרכה הפעם להשתמש בסמלים ובראשי פרקים כדי להעביר לנו מסרים מתוך התקופה. +אבימלך התנשא בשם אביו למלוך. "זבול", השכן משכם, נשא את שם המקדש על כתפיו. הוא היה בתחילה שכן לאבימלך ולמגמותיו, אך באכזבתו ביקש יחד עם בעלי שכם את געל בן עבד להנהיג, היה בכך גועל שבהשתעבדות מרצון למנהיג זר, אבל הלה בפחז שכרותו בז לאבימלך, וטען שטוב יותר לעבוד לחמור אבי שכם מלעבוד את אבימלך. את זאת לא היה יכול זבול לשאת. הוא חש, שלמרות רשעת אבימלך, לא יוכל מי שרואה בחמור בן שכם את אדוני הארץ לבוז לו, שהרי אבימלך הוא בן ישראל, וישראל - אף-על-פי שחטא, ישראל הוא, גם אם בן העבד לא ראה הבדל בין ירובעל לחמור, משום שאותו געל היה עובר אורח, וכל התיחסותו למתרחש בארץ נמדדת על פי אמות מידה של שליטים פרוצים24ע"פ מלבי"ם ט כח.. +זבול ששמו כשם בית תפארתנו, חש את מה שלא חשו בעלי שכם, אלה ששם הבעל איחד אותם25בשמם בעלי שכם., והתנער מתכתיביהם. הוא הטעה את מחרפו באמרו שהאנשים שראה הינם צל הרים, כדי להסיח את דעתו, וכדי להכין לעם היוצא מ"טבור הארץ" את הרקע המתאים להתנער מרברבנותו של געל ומשלטונו. +היחיד שנשאר בתקופה זו בתומתו היה יותם. מי שבשמו נקבעה התמימות והיה מוכן לקבל את בחירת האומה באבימלך, אם באמת ובתמים קיבלו את מלכותו עליהם. +אבימלך וצבאו ישבו בארומה, שנקראה בשם התרמית. זבול שלח אליו לשם שליחים בערמה ובעזרת תרמיתו חיזק את אחיזתם של היושבים ב"טבור הארץ" על מי שהציע להם לעבוד את בן חמור יושב הארץ הקדמון, כי בעומק פנימיותם, לא יכלו האחוזים במקור חיוניותה של הארץ, לסבול שלטון זר עליהם. +הניצולים משכם התקבצו בצריח בית אל ברית, להזכיר לאבימלך את הברית המאחדת את האומה. אך אבימלך, שעלה להר צלמון, המזכיר בשמו את הצלם והצלמוות, לא שעה לצריחת הברית26"צריח בית אל ברית"., והעלה אותו באש. רק מראש מגדל עז בתבץ נמחץ ראשו של מי שניסה לרכב על ישראל על ידי פלח רכב הרחיים שהושלך מראש המגדל, "והיא מידה כנגד מידה כמו שהרג את אחיו על אבן אחת"27מלבי"ם ט נג., והרחיים, האבניים, ימשיכו ויטחנו תבואה למזונם המבריא של ישראל. +יתכן ש"מדרש השמות" דמיוני ביסודו, אך העושר האסוציאטיבי שטמנה לנו הנבואה בשמות בעלי המשמעויות המרובות בסיפור מעללי אבימלך, מותיר בנו תחושה, שהסתום בפרשה זו רב מהגלוי. +מלכות ריקנית
מפרשה זו למד עם ישראל לדורות, שגם אם מסגרת של מלכות שובינית ריקה עשויה להיראות כפתרון לאומי למצוקות הזמן, תוצאותיה נוראות. מקורה הוא בריקנות מתנשאת, היא משתמשת בכל האמצעים העומדים לרשותה, ואינה בוחלת בדבר כדי לחזק את כוחה. בעינינו זו אינה מלכות כלל. המלכות אליה אנו נושאים עינינו היא ריכוז התכנים והערכים, ומהם נובע גם הליכוד השבטי והאישי. אבימלך בדרכו לימד אותנו, איזה אסון עלול להיגרם מגישה ריקנית למלכות, ודברי יותם שנראו בתחילה כמשל שירי, התגלו כאמת מעשית. "קללת יותם" (שופטים ט, כז) נתגלתה כחכמתו הריאלית של יותם, ואנו יכולים ל"התנחם" בהתקיימותה. אין אנו אמונים על תרבות של קללה, ובמהלך המאורעות יכולנו לראות, שקללת יותם התקימה מפני ש"מרשעים יצא רשע", ובמהלך רצוף ושלם הרע מכלה את עצמו. זוהי נחמתנו בעוניינו. +כדי להפוך הכרה זו לתורה וחכמה שיטתית, שתוכל להוות בסיס בריא של ביטחון בעת צרה ותקווה לצאת מכל מצוקה, העמדנו את תולע בן פואה איש יששכר (שופטים י, א), שהיה קרובו (אם בפועל ואם במדרש) של אבימלך, כדי שיוכל לנתח את המהלכים הללו ממקור כיבשונם, ולמסרם ליאיר (שופטים י, ג), שיקום אחריו להאיר עינינו בעבודת ה' כל ימי חייו. +גם כיום בהיותנו משולבים בתהליך המכין את מלכות ישראל, אל לנו לדחוק את הקץ ולהתפתות ולמצוא לנו קצין למנהיג רק בהיותו תקווה לביטחון. נאפשר לתהליכים להבשיל, ונתפלל, שגם נזכה לראות בהופעת המנצח בנגינות, שידריכנו בסדר ביטוי הרמוני ומשולב להופעת תפארת ישראל. + +Chapter 10 + +יפתח +מנשה ואפרים
השופט היחיד ששבטו אינו מזוהה היה יפתח. רק עובדת היותו גלעדי יכולה ללמדנו שהוא היה בן שבט מנשה, אבל יתכן שנקרא כך על שם אביו גלעד. הוא היה גם השופט הבולט היחיד, שקם מעברו המזרחי של הירדן, ואפילו אם לא ממנשה היה, הרי שבני עבר הירדן המזרחי כולם התייחדו בכך, שהיו עממיים ולאומיים יותר מאחיהם במערב. +אחת דיבר אלהים שתים-זו שמעתי1(תהלים סב יב.), דבר אלהים במרום שגובו, יכול להישמע הרמוני, מאוחד ומלוכד, אך בבואנו להגשימו, עלינו לייחד ביטוי לכל גוון. הנסירה הנצרכת בעת שרוצים לבטא ייחודו של גוון, מלווה לעיתים בניתוח מכאיב. העיסוק המודגש בגוון הספציפי עלול לגרום להסחת דעת מהגוונים האחרים, אך תמיד חייבת להישמר המגמה הברורה: להחזיר את תפארת ההכללה במכלול גווניה, ולגלות את ההרמוניה שבהופעת מלכות ה' בעולם. +לצערנו, לא אחת ארע לנו, שהעיסוק הספציפי בגוון מסויים גרם לכולנו או לחלק מאתנו שיכרון, שהביא לעיסוק מופרז באותו פרט מסויים, תופעה זו גררה בעקבותיה צרות צרורות. +הערך הלאומי העממי בישראל, אותו מבטאים בני יוסף, מתבטא בשני גוונים עיקריים. בני אפרים, שקיבלו את ברכת הבכורה מיעקב אביהם2(בראשית מח יד.), שואפים תמיד למלא את המסגרת הלאומית, שאותה הם מומחים לגבש, בתוכן אידאי רוחני. בגדלותם הנהיג יהושע בן השבט את האומה, לבטא במסגרות המעשיות והמאורגנות את דבר ה' במלא תפארתו. אך בנפילתם היתה מלכותם המעשית מלאה עבודה-זרה3מלכות ירבעם שהיה מבני אפרים. ו"הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים"4(ירמיה לא יט.) נסחף לרוות את צמאונו הרוחני בחלקי אידאות ובהזרמות רוחניות חלקיות. "הוי עטרת גאות שכֹרי אפרים"5(ישעיה כח א.). +מנשה, בנו האחר של יוסף, פועל בתחום האחריות הלאומית העממית. דרכו של מנשה יכלה להתפרש כפשטנית, אך היא היתה מחוסנת יותר מפני שיגיון העבודה הזרה. לעממיות זו יש שני גוונים שאותם היה עלינו לבטא. את האחד גילה חצי שבט המנשה מחלקה המערבי של הארץ בהנהגתו של גדעון, ואת האחר גילה חצי שבט המנשה, שנחל בחלקה המזרחי של הארץ, בהנהגתו של יפתח. +גדעון לימד את האומה את הלקח הלאומי הטבעי והפשוט, שכאשר בניה מגלים יוזמה ומרכזים כוחות בשעת מצוקה, אז תתגלה התמצית האיכותית המצויה בכמות הישראלית, "מי מנה עפר יעקב ומספר את-רֹבע ישראל"6(במדבר כג י.). וכדי למלא את ייעודה, על האומה להתעודד ולעזור לעצמה, גם כשהמצב החיצוני מדכא וממסמס כל לחלוחית של חיים. +מסר זה, שנקלט באומה בתחילה בקיצוניות שלילית על-ידי דורו של אבימלך, קיבל את הפרופורציות הנכונות בעזרת השופטים שקמו אחריו "ויקם אחרי אבימלך להושיע את-ישראל תולע בן-פואה בן-דודו, איש יששכר… וישפט את-ישראל עשרים ושלוש שנה" "ויקם אחריו יאיר הגלעדי וישפט את-ישראל עשרים ושתים שנה" (שופטים י, א-ג) שני אישים אלו אזרו עוז וקמו לעזרת ישראל גם ללא צו אלהי מפורש. אנו יודעים שהמשפט לאלהים הוא ובודאי היתה להם סיעתא-דשמיא, אך אם עד עתה הוזכר במפורש שה' הקים כל אחד מהשופטים, כאן מבליט הכתוב את העובדה, שהם קמו ביוזמתם לסייע לאומה. +גאווה לאומית
פן נוסף של עממיות פשוטה שהיה על בני מנשה לגלות, הוא משמעותה של גאווה לאומית פשוטה - "גאות יחידה" כפי שהדבר נקרא בטרמינולוגיה יום-יומית. בימי תולע ויאיר התנהלה האומה על פי המשפט, אך גאווה לאומית ורוממות רוח כנראה לא היו. לא מוזכר במקרא אפילו ברמז מפעל ייחודי של תולע ושל יאיר. תיאור משפחתו הענפה של יאיר ורכושה מלמדים, שפסגת הגאווה הלאומית בעת ההיא, היתה השלמות המשפחתית. אבל אומה צדיקה אינה יכולה ואינה צריכה לראות ברכושו הרב של מנהיג סיבה לגאווה לאומית. +בני-ישראל יכלו להיות גאים על היותם בני האומה היחידה שזכתה לשמוע את דבר ה' בדיבור ישיר בסיני, האומה היחידה שנמצאה מתאימה לקבל את תורת ה', לנחול את ארצה באותות ובמופתים, ובעת משבר זכתה להחלץ ממצוקותיה בעזרת מנהיגים שפעלו בעזרת ה', אולם אחרי שבניה למדו שאין אומה באזור שתוכל לעמוד בפניהם, החלו לעבוד את אלהי האומות השכנות: "ויעבדו את-הבעלים ואת-העשתרות ואת-אלהי ארם ואת-אלהי צידון ואת אלהי מואב ואת אלהי בני-עמון ואת אלהי פלשתים, ויעזבו את-ה' ולא עבדוהו" (שופטים ט, ו). ריבוי האלילים מלמד, שלא היתה כאן אדיקות בעבודה-זרה. כל בר דעת בישראל, לא יוכל לקבל ברצינות התבטלות אמיתית בפני כוח ספציפי מוגדר, כפי שהיו אלהי העמים. מי יעלה על הדעת שהדג הפלשתי או האשרה אלת הפריון, פעור, בעל ודומיהם, שיצגו בעיני עובדיהם כוחות אדירים בהוויה, מהווים את מקור כל הישות העולמית?! +נראה שהרגשת הנחיתות כלפי האומות הותיקות שסבבו אותנו, נבעה מחוסר הניסיון הלאומי שלנו, והרצון להידמות להן הוא שגרר בעקבותיו עבודה לאלוהיהם. העובדה שהכתוב מציין, שבני-ישראל עבדו את אלהי האומות השכנות ולא מציין את שמותם, מלמדת שהיתה זו התפרצות של קנאה בהן ולא תוצאה של שיבוש באמונה. +במצב זה לא היתה יכולה להועיל התגלות אלהית, שבה ישוב ה' ויזכיר לאומה את עיקרי אמונתה המופשטת. רק חיזוק עמוד השדרה הלאומי יכול היה לסלק מאתנו עבודה-זרה. +כדי להשיב לאומה את כבודה הבסיסי, נקרא גם הפעם בן שבט מנשה אל הדגל, אלא שהפעם אפילו שם שבטו לא צויין בפירוש. היה עליו לבטא את הצד העממי הפשוט ביותר, הבסיס היסודי והכולל את האומה כולה, שגם הוא, בהיותו ישר וטבעי, יכול להיות עבורנו מקור גאווה. +מתוך שיגרה, כפי שהורגלנו בעבר בעיתות מצוקה והפעם מלחץ בני עמון, פנו בני-ישראל אל ה', אבל ה' הודיע להם, שהפעם לא יעזור! ובמחאה בוטה הפנה אותם לבקש עזרה מאלהי הגויים שאותם עבדו. לא היתה זו צרות עין או קנאה אלהית באלהי הגויים, גם אם מדברי הכתובים נשמע כאילו הקב"ה "התעקש" הפעם לעמוד בדיבורו, למרות שבני-ישראל שבו בתשובה שלמה - "ויאמרו בני-ישראל אל-ה' חטאנו, עשה-אתה לנו ככל-הטוב בעיניך אך הצילנו נא היום הזה, ויסירו את-אלהי הנכר מקירבם ויעבדו את-ה'. ותקצר נפשו בעמל ישראל"7ראה רלב"ג שם. (י, טו-טז). לא יעלה על הדעת ליחס לה' קטנוניות הנגרמת מקנאה וקוצר רוח, שהרי "לא כצורנו צורם"8(דברים לב לא.). אלא שהפעם התערבות אלהית ישירה לא יכלה להועיל, אדרבא, התערבות כזו היתה מחטיאה את המטרה. על העם היה להכיר בכוחותיו ובעוצמה הגנוזה בו, ואם הקב"ה היה נחלץ גם הפעם להושיעם, הם היו עלולים לחשוב, שבאמת הם חסרי ערך, ולאומיותם רופסת ונופלת מזו של הגויים. עלולים היינו לחשוב שרק בעזרת ה' יכולה לאומיותנו להתעשת ולנצח, אבל לה כשלעצמה אין מהות וכח9ראה דרשות הר"ן תחילת הדרוש העשירי.. ואכן המטרה הושגה, כשבני-ישראל הבינו שהפעם לא יוכלו לקוות לעזרת ה', התלכדו ובקשו מיפתח לקבל על עצמו את ההנהגה. +מנהיגות יפתח
ייחודו של יפתח היה בהיותו גיבור חיל, ובמנהיגות הטבעית שהיתה בו. גם כשגורש מבית אביו, ראו בו אחרים מנהיג. "ויתלקטו אל-יפתח אנשים ריקים ויצאו עמו" (שופטים יא, ג). זקני העם הבינו, שניתן יהיה להרחיב את מנהיגותו ולפרוש אותה על האומה כולה כדי להצעידה לניצחון. מלכתחילה הכירו בכך שיפתח מסוגל להנהיג את האומה בקרב כנגד בני עמון בלבד, הם לא חשבו שהוא מתאים להיות שופט על ישראל, לא נמצאו בו סגולות רוחניות שנמצאו בשופטים קודמים. הוא לא היה תלמיד חכם כעתניאל10(תמורה טז.), אשתו לא שלחה אותו להדליק נרות בבית המקדש כפי שעשתה אשתו של ברק11(ילקוט שמעוני שופטים מב.), הוא גם לא הצטיין בכיבוד אב כגדעון, שמסופר עליו שחבט חיטים במקום אביו, כדי שאם יבואו המדינים יוכל לברוח מהר יותר12(רש"י שופטים ו יא.), ואפילו לא בכח חדירה לעומק שורש החיות הישראלית כדי לדבר סנגוריה על האומה13(שופטים ו יג-יד וברש"י שם.). אדרבא, יפתח נדחה על ידי משפחתו וחבורתו היתה חבורת ריקים שהתקבצה סביבו. מעמדו של יפתח אף יכול היה להזכיר להם את אבימלך, שכמוהו היה בן פילגש (ח, לא). אבל לצורך השעה, על מנת שנוכל להשתחרר מן הלחץ שבני עמון לחצו אותנו, היה נראה לזקנים שהוא מתאים, כשם שרבי עקיבא ראה בבר כוכבא ניצוצות משיחיים למרות ריקנותו התורנית, ותמך בו במרידתו ברומאים14(רמב"ם הל' מלכים יא ג.). +יפתח הרגיש בעת ההיא, שהוא נחוץ מספיק, בכדי שיוכל להכתיב תנאים קודם להסכמתו לבקשת זקני גלעד. הוא הסכים לשליחות רק בתנאי, שאם ינצח בקרב, יקבלוהו לראש האומה כולה (שופטים יא, ט). +גישה זו, המוכרת לנו מתולדותיהם של אומות העולם בעבר ובהווה, היתה זרה לרוחם של מנהיגי ישראל עד אותה עת. משה נרתע בענוותנותו מלקבל על עצמו את הנהגת האומה. על יהושע, עתניאל ואהוד צלחה רוח ה' להושיע את ישראל ובני-ישראל קיבלו אותם למנהיגים בצורה טבעית. גם ברק וגדעון היססו בענוותנותם מלקבל את המנהיגות על האומה, ואבימלך בודאי לא יוכל להיות דוגמא לדרכו של מנהיג בישראל, אך ליפתח לא היו לבטים. +בדרך פשוטה ופשטנית ראה יפתח במינויו למנהיגה של האומה את פסגת קידומו האישי, ודרש מהזקנים להכיר בעובדה, שמי שמושיע את האומה במלחמה, ראוי להפקיד בידו גם את הנהגת האומה בעת ש��ום. תביעה זו, למרות שהיתה זרה לישראל עד אותה עת, נראתה ליפתח טבעית. העובדה שיפתח רצה בתפקיד, גם היא עלולה היתה לגרום להשוואה בינו לבין אבימלך, אבל כאן מתגלה ההבדל היסודי ביניהם; יפתח לא העלה על דעתו להתנשא על האומה ולהשתרר עליה בעקבות חולשתה או באמצעות כוחו. הוא ביקש את הסכמת הזקנים, שהיו נציגי הציבור, והציג "כרטיס ביקור" של מסירות נפש במלחמה לטובת האומה. רק אחרי שניצח ונתקיים התנאי, הפך למנהיג לאומי. לאחר שקיבלה אותו עליה, היתה האומה חייבת להישמע לו. יתירה מזו, חז"ל קבעו מחוייבות זו כאמת מידה והדרכה לדורות, באמרם "יפתח בדורו כשמואל בדורו"15(ראש השנה כה: "ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הציבור, הרי הוא כאביר שבאבירים".) - המנהיג המתאים לדורו, שהתקבל על ידי בני הדור בהסכמה המעידה על ההתאמה בין השניים. זהו בסיס הקביעה. +המלחמה בבני עמון
כבר למדנו, שבשעה שאחד הגוונים הלאומיים שלנו חייב להתבטא ולהתגלות, ואנו לא עושים זאת מיוזמתנו, קם עם זר ולוחץ אותנו מבחוץ כדי שנעשה זאת. בני עמון הכריחו אותנו לגלות את הגוון הלאומי הפשוט והעממי. בני עמון, שהעממיות טבועה במהותם עד כדי כך ששמם הלאומי נקבע על שם העממיות, נזכרו לתבוע בעלות על שטחים, שבני ישראל כבשו שנים רבות קודם לכן מסיחון האמורי. לטענתם "שטחים" אלו היו שלהם, אלא שסיחון כבש אותם מידיהם, וישראל כבשום מסיחון, לכן, לטענתם חייבים היו בני-ישראל להחזיר להם שטחים אלו (שופטים יא, יג)16ראה במלבי"ם שם.. הם איימו, שאם לא נחזיר, מרה תהיה אחריתנו. +תביעתם של בני עמון עוררה את יפתח, ובנאום ארוך ומפורט תאר באזניהם את השתלשלות המאורעות שהוליכו לכיבוש ה"שטחים" הללו. הוא ביטל את טענת בני עמון על מחויבות מוסרית "להשיב" את ה"גזילה" בהצדקה הגיונית באמרו, שמכיון שלא הצילו את ארצם מיד סיחון, הם אינם יכולים לטעון כלפי ישראל, שכבשו נחלה זו מידיהם (א, טו-כב). עיקר דברי יפתח התבססו על טיעונים מן העבר, וזו הפעם הראשונה שאנו שומעים "הנהלת חשבונות" מסוג זה. טיעוניו יכלו שלא לבייש שום אומה אחרת הבטוחה בעצמה ובכוחה. לדידנו היתה זו הקטנה וצמצום. את אמונתנו הטהורה החליף יפתח ב"אמונה לאומית", שכאילו אותה משרת אלהים. יפתח אמר: "הלא את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש, ואת כל-אשר הוריש ה' אלהינו מפנינו אותו נירש" (שופטים יא, כד), ובכך הוא הציג את אלהי כל אומה כמקור כוחה, ובהגדרתו זו נוצרה אפשרות להשוואה בין אלהי ישראל לאלהי האמונות האחרות. +בשלב זה יפתח לא יכול היה לסיים את דבריו בהודעה נחרצת שה' יהא בעזרינו כפי שהבטיח את עזרתו לאבותינו, אך מאחר והצדק היה איתו, יכול היה להתנצח ולקבוע "ישפט ה' השפט היום בין בני ישראל ובין בני עמון" (שופטים יא, כז), ואנו שומעים מבין השיטין, את בטחונו של יפתח בניצחון, למרות ה"ברוגז" האלהי המוצהר. יפתח ידע בודאי את דברי ר' נחמן מברסלב "על כל פנים הוא הפרש גדול בין ישראל לבין עכו"ם אשר אין בו שיעור וערך"17מתוך שיחות שאחר סיפורי-מעשיות.. גם אם אין בדבריו גדלות אמונה, אנו שומעים מפיו הוקרה רבה להתגבשות הערך הציבורי. הוא ראה בזאת את הכוונת ה'. דבריו מזכירים את הטרמינולוגיה המוכרת לנו כביטחון ב"צור ישראל"18מתוך חתימת מגילת העצמאות. ו"נצח ישראל לא ישקר"19ניל"י - שמה של המחתרת שלחמה לגירוש התורכים מן הארץ.. +הכתוב מעיד, שבמהלך הקרב זכה יפתח לסיוע אלהי "ותהי על-יפתח רוח ה' ויעבר את-הגלעד ואת-מנשה ויעבר את-מצפה גלעד…" (שופטים יא, כט). מסיוע זה אנו יכולים ללמוד, שרצה ה' במעשיהם של ישראל ובמעשהו של יפתח, שהתגבשו יחד לכח לוחם וניצחו את עמון. בעזרת יפתח נחשפה בפנינו ערכה של העממיות הישראלית בפשטותה הטבעית. עוד נתגלה לנו, שכשמתגלה העממיות הישראלית בפשטות טבעיותה, היא זוכה לעזרת ה' כי ה' אלהינו הוא "הנותן לנו כח לעשות חיל"20(ע"פ דברים ח יח.), והיא עדיפה על כל עממיות אנושית אחרת "שלושה עזים הם: ישראל באומות…"21(ביצה כה:). +"והיה היוצא"
בעקבות ניצחונו של יפתח אנו נפגשים עם אחת הפרשיות הטראגיות ביותר בתולדות ישראל. יפתח נדר להעלות לקרבן את הראשון שיצא לקראתו מפתח ביתו (יא, ל-לא). כאשר יצאה בתו היחידה לקראתו, הוא קיים בה את הנדר (יא, לט). המפרשים מתלבטים, אם יפתח הקריב אותה לקרבן ממש, או שמנע ממנה להקים משפחה22(ראה מצודת-דוד שופטים יא לט.). בין כך ובין כך, התיאור המקראי משאיר אותנו עם הרושם, שנעשה כאן מעשה נורא. הנדר, שנאמר תוך כדי ניצחון, היה אמור לבטא את ההכרה של יפתח במקור הניצחון, אבל אפשר להעלות ספקות רבים אם הוא אכן התכוון באמת ובתמים לעבודת ה' בנדר זה. מה היה עושה אילו יצא לקראתו כלב או סוס?! אכן, לא נראה שהיתה לו כוונה רעה בנדרו זה, אבל בודאי גם גדלות לא היתה בו. +נראה כאילו רצה יפתח להתראות כמי שערכים חשובים לו מעבר לכל, בלי שהיה לו מושג מה משמעותם של ערכים אלו. לכאורה נראה כאילו נתפס בתאוריות "פסבדו תורניות" ברמה הפופוליסטית בלבד כרמת ההסבר, שטעמם של מצוות הביכורים והתרומה הוא הקרבת הראשית לאלהים. לא מצווה ולא טעם מצוה היה במעשהו זה, וגם ה"לשם שמים" שבו ראוי בדיקה. הרי אמנם אם נדר אדם נדר, על פי התורה הוא חייב לעמוד בדיבורו, אך התורה גם מלמדת שיש אפשרות להתיר נדר כשלא ניתן לקיימו. נראה שהתפיסה המזוייפת, כאילו המנהיג נמדד לפי החלטיותו ויכלתו לעמוד על מוצא שפתיו, שבתה את כולו, שאם לא כן, הרי כאבא היה עליו לקבל על עצמו את הפגיעה בסמכותו שתגרם בעקבות התרת הנדר. הלוא גם אם התרה זו לא היתה פשוטה, העונש עליה הוא מזערי לעומת הסבל שגרם לבתו והזעזוע שגרם לאומה. כמנהיג היה עליו גם לדעת כיצד להתמודד במצב זה שבו היה לכאורה ניגוד אינטרסים. "ולפי שלא היה בן תורה", קובעים חז"ל23(מדרש תנחומא בחוקותי ה.), "אבד את בתו" "זה שאמר הכתוב 'פרי צדיק עץ חיים, ולוקח נפשות חכם'24(משלי יא ל.): אם יהיה אדם צדיק ואף-על-פי שהוא צדיק אינו עוסק בתורה, אין בידו כלום.… אמרה לו בתו: שמא כתב הקב"ה בתורה שיהו ישראל מקריבין לפני הקב"ה נפשות אדם…? אמר לה: בתי, נדרתי והיה היוצא אשר יצא והעליתיהו עולה". +בתוקפו של נדר זה, המעביר צמרמורת בכל לומד מקרא, חלקו חכמים. רב יוחנן אמר הקדש דמים היה חייב, ורשב"ל אמר אפילו הקדש דמים לא היה חייב. וכיצד לא נמצא אדם בישראל שיציע לו כיצד ישתחרר מנדרו? "והלא פנחס בן אלעזר היה עומד בימים ההם? אלא פנחס אמר אני כהן גדול בן כהן גדול ואיך אלך אצל עם-הארץ, ויפתח אמר אני ראש שופטי ישראל ראש הקצינים אשפיל עצמי ואלך אצל הדיוט? מ��ין תרויהון אבדת ההיא עלבתא מן עלמא" (מבין שניהם אבדה ההיא עלובה מן העולם). "אוי לה לגדולה שקוברת את בעליה, אוי לה לגדולה שלעולם אינה גורמת טובה"25(תנא דבי אליהו יא ב.). הגאווה המצטדקת באידאולוגיה פשטנית, מנעה מהשניים להיפגש, וכתוצאה מכך "הוקרב" "הקרבן", לא היה במעשה זה ריח תורה, ריח מוסר או ריח של הגינות אנושית. +הלאומיות הישראלית, יותר מכל לאומיות אחרת, כשהיא מנותקת ממקור החיים, סופה לנתב את עצמה למבוא ללא מוצא ולהתפורר. והתורה, כשהיא מנתקת את עצמה מהלאומיות, מתכחשת למגמתה ולתפקידה ואינה מפיחה באומה עוז ותקוה, גם היא נמוגה; פנחס, ניטלה הימנו רוח הקודש, שנאמר "ופינחס בן-אלעזר נגיד היה עליהם לפנים ה' עמו"26(דברי הימים א' ט כ.) ומדייקים חז"ל27(ויקרא רבה לז ד.), שלפנים ה' עמו ולא עתה. +מלחמת בני אפרים ובני מנשה
עיקר האשמה על ביצוע הנדר מופנית כמובן כלפי יפתח ופנחס, אך גם בני אפרים לא יצאו נקיים מאשמה, ובשעה שבאו בתלונות כלפי יפתח וכלפי מנהיגותו, הוטחה בפניהם האשמה, כאילו היה בכוחם למנוע את ביצוע הנדר או לפחות לגשר בין יפתח לפנחס: "יפתח הגלעדי נדר נדר שלא כהוגן להעלות בתו על גבי המזבח, נתקבצו אליו אנשי אפרים לעשות עמו מריבה גדולה. היה לו לפנחס שיאמר להם: להתיר את נדרו ליפתח לא באתם אלא לעשות עמו מריבה באתם?… מיד יצא יפתח והרג בהם ארבעים ושנים אלף שנאמר… 'אמור-נא שבלת ויאמר סבלת', אין סבלת אלא לשון עבודה-זרה כאדם שאמר לחברו שא בל (שם עבודה-זרה בבבל)… כל מי שסיפק בידו למחות ואינו מוחה, להחזיר את ישראל למוטב ואינו מחזיר, כל הדמים הנשפכין בישראל אינן אלא על ידו". +בדברי מדרש זה נמצא ביקורת על בני אפרים שלא מיחו בפנחס וביפתח על שלא הסכימו להפגש. הם עסקו בשברירי כבוד מזויף בעצמה רבה עד שאיימו על יפתח שישרפו את ביתו, רק בגלל שלא זכו להזמנה מיוחדת להשתתף בקרב (שופטים יב, א). בפשטות מבטא מדרש זה את העובדה שבמצב של רדידות רוחנית אנשים הופכים לקנטרנים ונרגנים, הם מתקוטטים ומחפשים אחר כך "אידאולוגיות" להצדיק את הקטטה. אבל אפשר לראות במדרש זה גם ביטוי של הבחנה חריפה, בהבדל הדק בין אפרים למנשה. ההבדל שהובלט בויכוח העקוב מדם ביניהם. +בני אפרים חיכו עד שיפתח יבצע את נדרו, ונתנו לו ולדרך שאותה ייצג, לכלות את עצמם. אבל הם לא הסתפקו בכך. הם גם באו בתלונות כי רצו לזרז את סופה של מנהיגותו של יפתח, מכיון שראו את תפקידם במרקם הלאומי: להפנות את המסגרות הלאומיות למגמתן הערכית, כפי שעשו בעבר בהנהגת יהושע, כשרקמו בדרך נפלאה את הרקמה העדינה המתאמת בין הבניין הלאומי לערכים האלהיים. הם ראו כסכנה הרת אסון לאומה את ההנהגה הפשטנית שגבלה בעם-ארצות, שאיפיינה את מנהיגותו של יפתח. את אי-שיתופם במערכה הם ראו כמגמה מחושבת של בן שבט מנשה, ופירשו זאת כשאיפה של יפתח להפוך למנהיג של בית יוסף בפרט ושל האומה בכלל28(מלבי"ם שופטים יב א.). עם העובדה שגדעון בן מנשה היה מנהיג הם השלימו בעבר מכיון "שגדעון, תלמידם של נביאים הניח את דעתם בדברי חכמה וענותנות, ואילו יפתח, מנהיגם של ריקים, לא רצה לענות מענה רך המשיב חֵמה וחולל מלחמת אחים אכזרית"29דעת מקרא שופטים יב ד. גם אם תוכן מחאתם היה יכול להתקבל כמחאה הגיונית, הדרך ��בוטה שבה הביעו אותה "ביתך נשרוף עליך באש" (שופטים יב, א), הביאה את יפתח לדכא אותם ואת ביקורתם ביד קשה. הוא הרג בבני אפרים ארבעים ושנים אלף. +יפתח פעל, כנראה, על פי מה שנתבקש במציאות. בביקורתם הבוטה יכלו בני אפרים לערער את אחדות האומה, ולכן אין אנו מוצאים מחאה אלהית על הטבח שטבח בהם יפתח. יפתח מצא בהם נטיה לעבוד עבודה-זרה והצדיק בזה את הריגתם. את הפגם בדיבור של בני אפרים שקראו לשבולת סבולת, פירשו בני מנשה כנטיה לעבודה זרה, וכאילו הרגילו את לשונם לאמר "שא-בל". רצונו הקיומי של יפתח ושבטו לגלות את הלאומיות בפשטותה נקיה מכל לחלוחית אידאית ברמה הלאומית, התפרש אמנם בעיני בני אפרים כפשטות "עם-ארצית", אבל נטייתם של בני אפרים למצוא בלאומיות ניצוצות של אידיאה אלהית, התפרשה בעיני בני מנשה כנטיה לעבודה-זרה. זו היתה כנראה הסיבה שאפשרה ליפתח להפוך את עלבונו האישי להתלהבות שבטית של בני מנשה ולנכונות להרוג את אחיהם בני אפרים. +המדרש לא בא אל בני מנשה בטענות מדוע לא ניסו לשכנע את יפתח להיפגש עם פנחס. הלוא בני מנשה רצו לבטא לאומיות נקיה וטהורה, ולפי תפיסתם "העם-ארצית" התערבותו של פנחס היתה הוכחה לאמת שהם לא רצו בה, ולא יכלו לקבלה במצבם, שהלאומיות הישראלית אינה יכולה בשום פנים ואופן ללכת לבד. אבל אל בני אפרים, שחיפשו ערכים במערכת הלאומית, אפשר היה לבוא בטענות מדוע לא יצאו למחות בפנחס ולזרזו להתיר את נדרו של יפתח. אם באמת ובתמים היתה כוונתם לנסות להחיות את הלאומיות הישראלית בערכים, היה עליהם להחיות את בתו בעזרת פנחס, ולא לאיים שישרפו את ביתו כדי שלא ימסד לאומיות שלדעתם היא ריקה מתוכן. +פנחס, שהיה נכדו של אהרן הכהן, האיש שזכה לברית שלום בקנאו את קנאת ה', היה גם ממשפחת בית יוסף ('ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לאשה', מזרע יוסף שפטפט ביצרו30(שמות רבה ז ה.)). הוא נתבע יותר מכולם לגשר בין העולמות, שהיו כה קרובים זה לזה ואולי בשל כך יריבים כל כך גדולים, ולכן רואים בו את האשם בדם שנשפך "כל דמים הנשפכים בישראל אינם אלא על ידו"31(תנא דבי אליהו יא ב.). ומוסיף המדרש: "יושב על כסא שופט צדק, יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים, אמר: מאחר ששם זה את נפשו בכפו ובא להציל את ישראל מיד מואב ובני עמון, והם באו לעשות עמו מריבה?". +אחרית ימי יפתח
הפירוד הנורא הזה הביא גם לענשם הקשה של פנחס ויפתח. פנחס המשיך לחיות שנים רבות אך ללא רוח-הקודש וללא עמדה ציבורית, גם אילו מצא צורך לתקן באומה את הטעון תיקון, לא היה יכול, רוח-הקודש נסתלקה ממנו32(ילקוט שמעוני שופטים סח.). +יפתח מת שש שנים אחרי הניצחון במוות קשה ואכזרי. על-פי חז"ל התפורר גופו, "בכל מקום שהיה הולך אבר נשול ממנו והיו קוברים אותו, הדא הוא דכתיב, 'וימת יפתח הגלעדי ויקבר בערי גלעד'". "כי הלאומיות הישראלית היא מיוסדת על-פי תביעה מוסרית גדולה ועמוקה, ותכונה מוסרית צריכה פיתוח לעולם ואינה מתגדלת בטבע בעצמה"33אורות, אורות ישראל ו ג.. אבל גם במחלתו הנוראה לא פסק יפתח ללכת ממקום למקום, ובמסירות-גוף מוחלטת המשיך להסתובב בערי הגלעד, ושמר על קשר בלתי אמצעי עם עמו. בזאת דמה לשמואל, שגם הוא סובב בכל קהילות ישראל, עד שקפצה עליו הזיקנה. +ההתפוררות והסתלקות רוח-הקודש גררו בעקבותיהן ייאוש, ובנ��-ישראל אפילו לא רצו, או שמא לא יכלו, לשוב בתשובה, כשהתגברו עליהם לוחציהם הפלשתים. כשהגענו לתחתית השפל, נגלה עלינו בעל הבירה ומתוך העקרות הביא לעולם את הגבורה הנזירית, שבכוחה האידאי החלה34(34 שופטים יג ה.) את המלחמה בשריד האחרון למעכבי המלכות בישראל - הפלשתים, שהחלו את מעורבותם בחיי האומה יחד עם בני עמון, והלכו ונתחזקו עד שדוד יכול היה לעקור אותם משורש35(35 שמואל ב' ה טז-כה.), ומלכותו היתה למלכות עולם. + +Chapter 11 + +התקופה שבין יפתח לשמשון +רקע
בתום תקופת השופטים מותירים אותנו הכתובים בתחושה קשה מאוד. הניתוק בין הנביא למנהיג, שהוא ביטוי לנתק בין האידיאה האלהית לבין האידיאה הלאומית בישראל1ראה לעיל פרק ד., הביא לטרגדיה הנוראה של בת יפתח. גם יפתח ופנחס עצמם נענשו. יפתח נשאר ערירי ומת מוות אכזרי ומתמשך, אברים אברים נשרו ממנו ונקברו בערי הגלעד, ומפנחס נסתלקה רוח הקודש2(ילקוט שמעוני שופטים סח.). מעברות הירדן הוצפו בדמם של ארבעים ושנים אלף בני אפרים, שמתחו ביקורת על יפתח. +גם אם במישור הגלוי הגיעה האומה למבוי סתום ללא עתיד ותקוה נגלית, יודעים אנו שבמישור הפנימי, "במעמקים, במקום שאין העין, גם של כל נביא וצופה שולטת שמה, לא עומם בכל-זה, הזיק האלהי האחרון, הבוער בעומק נשמתה של האומה. הקץ מוכרח לבוא…"3אורות, למהלך האידאות בישראל עמ' קז.. לעובדה זו נמצא הוכחה בהופעתו של המנהיג הבולט אחרי יפתח - שמשון. +שמשון נולד להושיע את ישראל. הוא נולד לאמו העקרה ולאומה שלא ידעה אפילו לשוב בתשובה. הוא איחד באישיותו נזירות אלהית ושלמות פיזית. הוא שיסע ארי כשסע גדי (שופטים יד, ו) ורוח הקודש פיעמה לפניו כזוג4(סוטה ט:). הוא נשא על גבו את שערי עזה מהעמק לראש ההר (שופטים טז, ג) ולא הוציא שם שמים לבטלה. בכוחו הייחודי, גם אם לא השפיע ישירות על דורו, הוא פתח פתח תקווה לדורות הבאים. הוא החל להושיע את ישראל מיד פלשתים בשם ה' (שופטים יג, ה), ואם ריבונו-של-עולם הבטיח, שפעולתו תהיה התחלה, נאמן עלינו בעל הדין שלהתחלה זו תהיה תכלית. +מלווים בידיעה זו נבחן את תקופת הביניים בין יפתח לשמשון. בתקופה זו שפטו את ישראל שלשה שופטים: אבצן מבית לחם, אילון הזבולוני ועבדון בן-הלל הפרעתוני (יב, ח-טו). מעט מאוד מסופר לנו עליהם במקראות. על אבצן מסופר שהיו לו שלושים בנים ושלושים בנות, ואת כולם השיא. על אילון מסופר לנו רק שהיה בן שבט זבולון, ועל עבדון, שהיה מבני אפרים, מסופר שהיו לו ארבעים בנים ושלושים בני בנים רוכבים על שבעים עיירים, ואנו מתקשים להבין מה מקומם של פרטים אלה בקובץ הנבואות שהוצרכו לדורות. +תקופתו של אבצן
חז"ל5(בבא בתרא צא.) מלמדים שאבצן הוא בעז גואלה של רות "אמה של מלכות", ומוסיפים חז"ל ומלמדים, שבניו של אבצן המתוארים כאן נפטרו כולם בחייו, וגם אשתו נפטרה. הנגלה בתיאור המרכזי של תקופת השופטים אמנם הלך וכלה, אבל במגילה (מגל-יה6עולת ראיה א' עמ' תלז.) נחשף המהלך הפנימי בחיי מנהיגה של התקופה. במגילת רות מתברר, שעל אף שבעז לא השפיע ישירות על דורו, הוא זרע את זרע פיסגת ההופעה הציבורית הישראלית בתקוות חיו��יותה, "ויצא חֹטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה"7(ישעיהו יא א.). ולאחר ששיכל את כל משפחתו בהיותו בן שמונים, נשא בעז את רות בת הארבעים8(רות רבה ו ב.), ושניהם הולידו את זרע מלכות בית דוד החיה וקיימת לעד. +התקופה בה הוטלה על אבצן-בעז המשימה להנהיג את האומה, נראית כתקופה ללא עתיד. מותו האיטי והמפחיד של יפתח מעורר חשש מכל יום חדש. מותה חסר הטעם של בתו היחידה, שנבע מגסות ומגובה ליבם של המנהיגים9(תנא דבי אליהו יא ב.), מערער כל תקוה ואמון שמישהו יחלץ אותנו מהמצוקה. רוח הקודש, שנסתלקה מפנחס והשאירה את העם ללא שאר רוח, ומות אלפי בני אפרים השאירו אותנו רדודים, כועסים וכואבים. זה היה הרקע שבו היה על אבצן לבנות את מנהיגותו. אך אם לא די באלה, דודו אלימלך, שהיה גדול הדור, ובדרך הטבע היה אמור להיות המנהיג אחרי יפתח, ירד מהארץ יחד עם אשתו ובניו, כדי שלא יצטרך לסייע לעניים10(רש"י רות א א, ובזהר חדש עז, עח.). +ירידתו לא היתה מעשה בגידה שנבע ממצוקה רגעית, ירידתו היתה סיום של תהליך אישי ארוך, עמוק ומתמשך של יאוש, משבר ואכזבה, שליוו את האיש ואת תקופתו. אלימלך ואשתו נעמי, בעצמם נשאו שמות של תקווה ושל שאיפה לגדולות שהיו נחלתם של בני דור הוריהם, ואילו הם קבעו לבניהם שמות של יאוש וחידלון - 'מחלון' ו'כליון', ועובדה זו מוכיחה את השפל המוראלי אליו הגיעו. +בימים ששדה מואב נראה פתאום כתקווה וכעוגן הצלה ליושבי ארץ ה' שיושביה רעבו ללחם, היה על אבצן לשפוט את ישראל. +אבצן מרומם את רוח העם
אבצן פתח במתקפה נגד רוחות היאוש. ראשית, הוא תיקן, שאיש את רעהו יברך בשם ה'11(רות רבה ד ה.). תקנה זו, מעלה את יחסי הרעות לערך מקודש, ויכולה להקל על היחיד להתמודד עם מצוקותיו האישיות. הוא עצמו הוליד שישים ילדים! ואין ביטוי גדול וחזק מזה לתקוה ואמונה. היאוש מוליד את שנאת החיים, ומי ששונא את החיים, אינו רוצה להרבותם. כתשובת המשקל למנהיג הקודם, שהקריב את בתו היחידה, הוליד אבצן את שישים ילדיו וטרח לחתנם. כדי לפרסם את אמונתו ותקוותו, ולהדביק מספר רב ככל האפשר של אנשים באמונת חיים זו, עשה לכל אחד מבניו שני משתאות לכלולותיו, אחד בביתו ואחד בבית הורי חתניו וכלותיו. +חז"ל מספרים12(בבא בתרא צא.) "מאה ועשרים משתאות עשה בעז לבניו… ובכולן לא זימן את מנוח (אבי שמשון). אמר, פרדה עקרה הוא במה ישלם לי". דברי חז"ל אלו יש בהם יותר מנימה של ביקורת כלפי בעז. נראה כאילו התנהגותו היתה מתנשאת וחסרת רגישות. בהמשך מעידים חז"ל על ענשו הנורא שנענש כתוצאה מכך, את כל בניו ואף את אשתו קבר בעז בחייו. אך ניתן גם ללמוד מדברי חז"ל אלו עד כמה סלד בעז ממנוח. כנראה דמותו של מנוח סימלה בעיני בעז את אוירת הנכאים והיאוש ששררה באותה תקופה. +מנוח ואשתו היו עקרים, אך הם אפילו לא התפללו לה' כדי להרפא. במקום להתעלות, לפנות אל מקור החיים ולהתפלל שיחלצם ממצוקתם, יצאו השנים בקנטורים זה כנגד זו. "הוא אמר לה את עקרה ולכך אינך יולדת והיא אומרת לו אתה עקר ולכן לא ילדתי"13(במדבר רבה י ה.). ויכוח סרק שאין לו מרפא. כמה רחוקה תמונת המריבה הזו מהתיאור הנפלא על יצחק ורבקה "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא"14(בראשית כה כא.), ומלמדים חז"ל, ש"הוא עומד בקרן זוית ומתפלל והיא עומדת בקרן זוית ומתפללת"15רש"י שם. עד ש"ויעתר לו ה'". שני צדיקים אלו לא סמכו על צידקותם, הם עמלו כדי להתרפא. אך מנוח, עם הארץ, כנראה לא מצא טעם בתפילה ועסק בהתנצחות חסרת תכלית. מהמשך השתלשלות המאורעות אנו למדים, שרק אחרי שהמלאך בישר לאשתו על הריונה, ביקש גם הוא לזכות בהתגלות, אך כשזכה לה, והמלאך חזר בפניו על ייעודו הלאומי של בנם העומד להיוולד, נתקף פיק ברכים "ויאמר מנוח אל-אשתו מות נמות" (שופטים יג, כב). עד כמה פרדוקסלי ועצוב המצב, שאדם המתבשר בייעוד אדיר לבנו, נתקף פחד מוות, במקום להתעשת ולשמוח ורק אחרי שאישתו הסבירה לו את הפרדוקס שבפחדיו, נרגע. +כשעומדים על אופיו של מנוח, מובנת הסתיגותו הקיצונית של בעז ממנו. בעז, שעמל להפוך את היאוש לתקווה ועסק בפרסום שמחת החיים, בריבוי משתאות של שמחת נישואין, נמנע מלהזמינו בטענה "במה ישלם לי". לא היתה זו דחיה שנבעה מבקשת טובת הנאה רכושנית. בעיני בעז ייצג מנוח את הניגוד הגדול ביותר למסר, שאותו שאף להשריש באומה. ואולי יותר מזה, בעז ראה במנוח תוצר מעוות של רוח התקופה, "פרדה עקרה". הפרדה עקרה בגלל היותה תוצר של כלאיים ולא בגלל חיסרון גופני. חיסרון גופני ניתן לתקן בהתקשרות למקור החיים, בתפילה, בתשובה או בגמילות חסדים. אך כאשר היאוש מעוות את דמות האדם, כשם שהכלאיים גורמים לעוות הטבע העולמי, אין המצב ניתן לתיקון. כך חשב בעז והסתייג ממנוח. לכן מדגישים חז"ל את העובדה שהוא לא הזמין את מנוח למשתאות שערך לבניו. לא היתה זו שיכחה מקרית וגם לא חשבון תועלתי בלבד, אחרת לא היו חז"ל שמים בפיו את הכינוי "פרדה עקרה". הוא הסתייג באופן ברור מכוחות הנפש העקרים הללו, שהם הביטוי החריף ביותר של היאוש וחוסר האונים. אבל הוא טעה. +עקרותם של מנוח ואישתו נבעו מעם-ארצות שהיתה חריפה כל כך, עד שדמתה לטבע חדש. חז"ל אומרים16(עירובין יח:), שמנוח לא למד אפילו בבית הספר; "ולמאי דאמר רב נחמן מנוח עם הארץ היה, אפילו בי רב נמי לא קרא. דכתיב 'ותקם רבקה ונערותיה ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש' - ולא לפני האיש". יתכן שאילו היה לומד את פרשת יצחק ורבקה, הוא היה יודע גם להתפלל. +בעם-ארצות מוחלטת זו אי אפשר להאשים את מנוח כאשם בלעדי. אשמתו מתחלקת באשמת מנהיגי הדור, שהיה עליהם לקשור את מתניהם בחגורות של ברזל, וללכת מעיר לעיר כדי ללמד את העם תורה17(ילקוט שמעוני שופטים סח.). הם לא עשו זאת, ובלי תורה ואמונה, מחלחלים היאוש ושנאת החיים. +חסנו הרוחני של בעז
בעז, שנענש על שלא קירב את מנוח, וכל בניו מתו, לא אמר נואש. הוא החל הכל מחדש, ואולי משום כך גם החליף את שמו מאבצן לבעז. הוא הרבה אורה של אמונה בתקנה נועזת "בעז ובית דינו התקינו לשאול שלום בשם"18(רות רבה ד ה.), מתוך כך חזרה הברכה לשדות בית לחם. נעמי, סמל הנעם והטוב, שבה משדה מואב בלווית רות, שנקראה כך על שם יוצא חלציה העתיד לרוות את ה' בשירות ותשבחות19(19 בבא בתרא יד:), וניגון חדש החל להישמע בשדות בית לחם, ניגונו של חסד. +בבואה משדה מואב, נחשבה רות מחוסרת ייבום. מצב זה הינו מצב אישי מדכא, הנראה ללא מוצא של תקוה. מה יכול לדכא יותר מאשר מותו של אדם צעיר, שנשא אשה ולא הספיק ��השאיר ממשיך בעולם, ומה מתסכל יותר מאשה צעירה העומדת חסרת אונים לנוכח אכזריות עובדות החיים, ובמות בעלה, אלוף נעוריה, נשארת בודדה ללא תקות המשכיות ופריון. מחוסרת יבום אסורה להינשא לאחר, ותלויה ברצון הגואל. וודאי שזעקת הבדידות של רות היתה חדה במיוחד. מלבד אלמנותה, ומלבד בדידותה, היא היתה גם גיורת, ולא סתם גיורת, אלא בת לאומה שעליה נאמר בתורה, "לא-יבא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא-יבא להם בקהל ה' עד-עולם"20(דברים כג ד.), והיא היתה גם אשת מחלון, בנו של מי שנחשב לבוגד באומתו בעת מצוקה. ולמרות כל הסירכות הללו החליט בעז ליבם את רות. +במצות הייבום לימדה אותנו התורה לרפא את שברה של האלמנה. ולא זו בלבד, אלא שעל פי פשט הכתובים בצו זה גם למת עצמו תימצא גאולה, "והיה הבכור אשר תלד יקום על-שם אחיו המת ולא-ימחה שמו מישראל"21(דברים כה ו.). בעז, שרצה להוציא את האומה מיאושה ומאבדן דרכה, ניסה לעשות הכל ובלבד שהעלבון הלאומי, שבא לידי ביטוי בעלבונם של בני משפחתו, מחלון נעמי ורות, יימחה. הגואל הקרוב לאלימלך היה אחיו, ואילו בעז היה רק בן דודו22(רש"י רות ג יב.). בעז פנה אל הגואל וביקש, שיקיים את הייבום המוטל עליו, אך האח השתמט. +בדברי חז"ל23(ראה אבן עזרא רות ג יג.) אנו מוצאים שתי דעות מה היה שמו של האח. האחת אומרת ששמו היה 'פלוני-אלמוני', והאחרת אומרת ש'טוב' היה שמו. האחת מבטאת את אישיותו המטושטשת, ולכן נקרא בשם הכוללני 'פלוני אלמוני' והשניה מבטאת את רצונו להיות טוב לכל, אך כנראה היה זה טוב מֵימי שאין בו עוז וגבורה. בעז לא נתן בו אמון, ונמנע אפילו מפגישה ישירה איתו כדי להעמידו על מחויבותו. בעז העדיף לשבת בשער העיר מתוך ביטחון שגם 'טוב' יגיע לשם. הוא אכן הגיע ובעז פנה אליו "אם-תגאל גאל, ואם-לא יגאל הגידה לי ואדע"24(רות ד ד.). בתחילת פנייתו פנה אליו בלשון נוכח - "אם תגאל", אך בהמשכה, כשהעלה את האפשרות השלילית, דיבר בעז בלשון נסתר - "ואם לא יגאל", כדי להדגיש עד כמה זרה ורחוקה ממנו מחשבה זו, ועד כמה הוא מסתייג ממנה. ואכן התברר, שהגואל היה מוכן אמנם להשקעה כספית, הוא הביע הסכמה מיידית לגאול את השדה, אך כשהתברר לו, שגאולת השדה אמורה להיות מלווה בייבומה של רות, הוא נסוג בטענה שהייבום יפגע בשמו הטוב ובשם משפחתו, שמא ירננו אחרים שנשא פסולת חיתון, וב"טובו" חשש שמא ישחית את נחלתו25(25 ילקוט שמעוני רות ד.). +לבעז היה עוז, הוא כבר עמד בניסיונות קשים יותר, אשתו ובניו כולם מתו, למרות שהטיף לעתיד טוב יותר. אך הוא לא נפל ברוחו. הוא לא יצא מגדרו, וכשרות גילתה את מרגלותיו בגורן, שלט ביצרו בגבורה, כי היא עדיין לא נתקדשה לו, וידע לעמוד גם בניסיון הזה26(רש"י רות ג יג.). אך הוא עמד על כך, שכשם שאין להתיר את האסור, אין לאסור את המותר, אף על פי שההיתר נשתקע ונשכח ברוב השנים. הוא ידע להבחין בין עיקר לטפל ולחדור אל מעבר להידורים ולסייגים במקום של פגיעה בשרשי החיים. הוא עמד על העובדה שהתורה נתנה טעם להרחקת המואבים באמרה "על-דבר אשר לא-קדמו אתכם בלחם ובמים"27(דברים כג ה.), וידע לברר, שטעם זה מגדיר וקובע שדוקא עמוני ומואבי זכרים יורחקו, כמשמעותו המילולית של הציווי, ולא הנקבות. הזכרים, שדרכם וכבודם לקדם פני אורחים ולא עשו זאת, הם הורחקו. אבל הנשים, שאין דרכן וכבודן לקדם את פני הבאים, כי "כבודה של בת מלך פנימה", לא עליהן דיברה תורה28יבמות עו: ושם: "א"ל דואג האדומי: עד שאתה משאיל עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו, שאל עליו אם ראוי לבא בקהל אם לאו. מאי טעמא, דקאתי מרות המואביה. א"ל אבנר: תנינא, 'עמוני' ולא עמונית 'מואבי' ולא מואבית. אלא מעתה 'ממזר' ולא ממזרת! 'ממזר' כתיב מום זר. 'מצרי' ולא מצרית! שאני הכא דמפרש טעמא דקרא (דברים כ"ג): 'על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים' דרכו של איש לקדם ולא דרכה של אשה לקדם. היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים! אישתיק.… ועמשא בן איש ושמו יתרא… חגר חרבו כישמעאל ואמר: כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב, כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי: 'עמוני' ולא עמונית 'מואבי' ולא מואבית".. +דרשה נועזת זו היא חדירה אמיצה לפנימיות התורה. קושיות רבות ניתן להקשות עליה, ואפשר אמנם לנפצן בעמידה דוגמטית על כך שהיתה זו "הלכה למשה מסיני". אך גם אם זו תהיה התשובה, אפשר יהיה להמשיך ולהקשות מדוע לא יגזרו חכמים לאסור עמונית ומואבית, מחשש שמא יבואו להתיר גם ממזרת ומצרית, שהרי גם באיסור שילוב ממזר ומצרי בקהל ה' נקטה התורה את האיסור בלשון זכר? ומה שדרש בעז, שעליהן לא נגזרה הגזירה כי "כבודה בת מלך פנימה", יש לבחון האפשר לדרוש דרשה כזו על בנות מואב שהפקירו עצמן לזנות? אבל בעז לא היסס. הוא ביסס את יחסנו לאומה המואבית על פי הטבע המקורי של האדם, שאותו חשפה רות בצניעותה. גם אם המואבים הפקירו את בנותיהם, לא אותן אסרה התורה. בעז עמד על כך, למרות שחשף עצמו לאותם רינונים ש'טוב' פחד מהם, ובמקום שהתורה הדריכה אותנו לבסס את יחסנו לבנות מואב על פי הטבע המקורי שטבע ה' באדם, לא נראה אשם בבנות שנמנעות מלהגיש תקרובת לזרים. +בעז בונה תשתית לדורות
בעז חידש והתחדש בתכנים הפנימיים של התורה, ייבם את רות בזקנותו והוליד את עובד, ובנה לעצמו המשך נצחי בתפארת מלכות ישראל. במעשה הייבום ובדבריו של בעז ל"טוב" דודו היתה קריאת תגר כלפי הדוגמטיות הדתית שאפיינה את בני דורו ממשיכי דרכו של יפתח, שיסודה בעם-ארצות אדירה, והמשכה ביאוש מוחלט. יפתח בדורו, כשמואל בדורו אך אי אפשר להנחיל את תורתו לדורות. יפתח, שבמוצא פיו הרס את תקוותו האישית, היה אביהם הרוחני של פלוני אלמוני, שב"טובו" נמנע מלייבם את רות המואביה וכמעט כלא את מלכות בית דוד מלהופיע, ושל מנוח שלא התפלל להרפא מעקרותו אלא קיבל זאת כגזרה משמים. +במלחמתו להנחיל לאומה תקווה ולחנכה להתמודדות עם קשיים אמנם לא הצליח בעז להשפיע על בני דורו, ולכן כמעט לא כתבו עליו דברים בספר שופטים העוסק בהנצחת תולדות הדור.אך הוא בהחלט השפיע על מהלך הדורות, ולכן נקבע במגילה העתידה לגלות ולהתגלות, ושמו של בעז הונצח לתפארתו האישית ולתפארת האומה שילדתו. שישים בניו אמנם מתו, אך בנו הקטן, עובד, המבטא בשמו את תורת אביו לעבוד, להתגבר ולהתמודד כנגד מגבלות החיים, המשיך את שלשלת המלכות. "והינו דאמרי אינשי: בחייך דילדת שיתין, שיתין למה ליך. איכפיל ואוליד חד דמישיתין זריז"29(בבא בתרא צא.). (היינו שאומרים האנשים: בחייך שילדת שישים, שישים למה לך, תכפול ותלד אחד שמשישים זריז). +עם כל הבנתנו את מלחמתו הבוטה של בעז ביאוש, אסור היה לו לבוז לבני דורו. על המנהיג לקרוא "אחרי", ללכת לפי רוחו של כל אחד ואחד ולהדריכו אל המטרה, אולם העלבון שגרם למנוח, מלמד שבעז לא עשה זאת. יתכן שגם זו הסיבה למיעוט הדברים שנכתבו בספר שופטים על אישיותו הענקית, ויתכן שזו גם הסיבה שבגללה לא היתה לבעז השפעה על דורו. אך הצוהר שנפתח לפנינו מן הכתוב במגילת רות, מאפשר לנו להיפגש עם אפיקי המלכות שהחלו להסתמן ושלחו את קוויהם למודעות העם. ידיעות אלו מסבירות לנו גם מדוע החלו בני-ישראל בסוף ספר שופטים לתלות את הצרות הרוחניות והמעשיות בעובדה ש"בימים ההם אין מלך בישראל"30(שופטים יז ו, יח א, יט א, כא כה.). המלכות החלה להתרקם בפנימיות חיי האומה, ולכן הם חשו בחסרונה. +עבדון ואילון
לפני בוא תור המלכות, היה עלינו ללמוד גם את הייחוד שבהנהגתו של זבולון, המבטא את הפרקטיקה של החיים שבפשטותם הבריאה לא הצריכו כתובים רבים. חידושו של בן זבולון זה הוא העיסוק התמציתי והמדויק עם המציאות אותו הטמיע בחיי האומה. כן היה עלינו לשוב ולרענן את תורת מנהיגות שבט אפרים, שבאה לידי ביטוי שלם בימי יהושע, אך היטשטשה בימיהם של שלושת השופטים מבני מנשה. עבדון עשה זאת ולא הוצרכו פסוקים רבים לתאר כיצד. הציור של בנים ונכדים השולטים בעולם המעשי ורוכבים גם על עיירים שהם חמורי פרא, מרענן את המסר שהתגלה ביכולתו האדירה של יהושע להשתמש בכל כוחות הטבע המעשיים והרוחניים לטובת האומה. +אבל כדי לחדור למסר הפנימי המורכב של דן, נלמד פרקים רבים. + +Chapter 12 + +שמשון +דמותו של שמשון
השופט האחרון המוזכר בספר שופטים, שמשון, היה מנהיג יוצא דופן. כל חייו הוא לא זכה לגיבוי ציבורי, והוא מצידו אפילו לא ניסה להצעיד את העם אחריו כדי להשתחרר משעבוד הפלשתים, שמסמסו בעת ההיא את הווייתנו הלאומית. אך לאחר מותו הוא הפך לסמל ולנושא הערצה לדורות רבים, וניתן לראות בו את מנהיגם ומקור השראתם של גיבורי ישראל בכל הדורות. כוחו הפיזי עורר את דמיונם של ילדים, תושייתו - את זה של המפקדים, ומקדשי ה' בכל הדורות נשאו על שפתותיהם את מילותיו האחרונות "תמות נפשי עם-פלשתים" (טז, ל) כמופת למסירות. הוא היה גם השופט היחיד, שמסופר עליו שאהב…. +דמותו יוצאת הדופן הביאה מבקרים שונים להתיחס אליו בחשדנות, אבל לחז"ל לא היה ספק בצידקותו והם קבעו שגם דלילה הכירה בזאת. כאשר במצוקתו ביטא את שם ה' בגלותו לה את סודו: "כי-נזיר אלהים אני מבטן אמי, אם-גלחתי וסר ממני כחי וחליתי והייתי ככל-האדם" (שופטים טז, יז), ידעה והאמינה "כי-הגיד לה את-כל לבו" (שופטים טו, יח), וזאת כי "ידעה בו באותו צדיק, שאינו מוציא שם שמים לבטלה"1(סוטה ט:). מי יכול להכיר את צידקותו של אדם, כאשתו, ומי יכול היה לבקר את עצם הימצאותו בבית דלילה, כחז"ל. ואם בכל זאת, מתוך עומק נפילתו בחיקה, חשפו חז"ל את צידקותו וזהירותו מהוצאת שם שמים לבטלה, שזיכתה אותו בכינוי "צדיק", לא דבר ריק הוא, ולא על מקרה בודד יצאה עובדה זו ללמד אלא על כלל אישיותו ומהלך חייו2על פי דברי חז"ל אלו, הקפיד שמשון על שמירת לשונו מהוצאת שם שמים לבטלה, ועל כך הם הכתירו אותו בכינוי 'צדיק'. כינוי זה הינו הגדרה של גבורה ספציפית, "יוסף זכה להיות צדיק למעלה משום ששמר אות ברית, בנימין הוא צדיק למטה.… וכי בנימין היה צדיק? הן, משום שלא חטא כל ימיו באות הברי��…" (זהר ח"א קנג). וברית הלשון וברית המעור קשורות הן זו בזו "כשבא אברהם אבינו ע"ה… נגלה עליו אדון הכל יתברך שמו לעד והושיבו בחיקו ונשקו על ראשו וקראו אברהם אוהבי וכרת ברית לו ולזרעו עד עולם שנאמר 'והאמן בה' ויחשבה לו צדקה'. וכרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו והוא ברית הלשון ובין עשר אצבעות רגליו הוא ברית המילה…". (גרסת הגר"א לספר היצירה פ"ו מ"ז).. +מורכבת היא דמותו של שמשון. את חייו ניווט בגבורה אדירה בין מגמות, תשוקות ומתחים הסותרים זה את זה בעצמה אדירה. אמו העקרה זכתה לגילוי מלאך, שבישר לה על הריונה והדריכה כיצד להכינו להושיע את ישראל מיד פלשתים, וזאת למרות שביתה היה "עם-ארצי". על מנוח בעלה נאמר "מנוח עם-הארץ היה, ואפילו בבית הספר לא קרא"3(ע"פ עירובין יח:). שמשון היה השופט היחיד שהוקדש לתפקידו מבטן, ובנעוריו חונך בנזירות קיצונית כדי להיות ראוי לתפקידו. למרבה הפלא הוא היה גם השופט היחיד שהלך אחרי עיניו ונשא בת אל-נכר, והיחיד שנהרג תוך כדי פעולה להגשמת שליחותו. הוא היה היחיד שתגרותיו עם הגויים יכולות להתפרש כתגרות אישיות, והיחיד שזכה לניסים כדי להינצל מסכנות. אפילו נחשוב שפעולותיו המופלאות אותן ביצע בכוחו האדיר לא היו בנס, לא נוכל להסביר בהסבר טבעי את הצלתו מצמא, כשנבקע לו מעין "בעין הקורא אשר בלחי" (שופטים טו, יט). רוח הקודש שהחלה לפעמו בין צרעה ובין אשתאול (שופטים יג, כה), ליוותה אותו כצילצול פעמון כל ימי חייו, אך גדולתו בלטה דווקא בכוחותיו הפיזיים האדירים, ולמרבה הפלא חז"ל קובעים4(סוטה י.) שהיה חיגר בשתי רגליו. למרות זאת, לא היה קשה לו לשאת על גבו את שערי עזה עד להר חברון. +כל שלב בחייו של שמשון היה מורכב מסתירות קיצוניות. רצונו לשאת בת פלשתים היה על פי ה', הוריו התנגדו לשידוך זה כי "אביו ואמו לא ידעו כי מה' היא, כי-תֹאנה הוא-מבקש מפלשתים" (שופטים יד, ד). והוא, הגיבור הגדול, זקוק היה לעזרת הוריו כדי לשאת אשה. ההורים, ששקדו כל כך לגדלו בנזירות ובקדושה, לא עמדו בפני טענתו "כי-היא ישרה בעיני" (שופטים יד, ג) ועזרו לו להוציא את השידוך לפעל. בדרך לתמנתה, בהגיעם לכרמים, נפרד שמשון מהוריו. הוא לא נכנס לכרם מתוך הקפדה נזירית על נזירותו, וכהדרכת חז"ל "לך לך אמרי נזירא סחור סחור, לכרמא לא תקרב"5(שבת יג.) וזאת בדרכו לשאת בת פלשתים. +חז"ל מלמדים6(סוטה ב.) שהרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, בזאת הם מסבירים את סמיכותה של פרשת נזיר לפרשת סוטה, "שכוונת התורה בזה להרחיק אותנו ולהזהירנו מן הדרכים הרעים המפורסמים אשר ידחו אותנו משלמותנו, אשר אל ההשמר מהן ולהזדרז בשמירתן אנו צריכים לחגור איש כלי מלחמתו ולהיות לבן חיל כמו שהוכח. ומהידוע, כי היין והשכר בכל התורה כולה הם משל וכינוי אל שיבוש המעשים ובלבול הדעות, כמו שנתבאר אצל 'יין ושכר אל תשת' וזולתו…"7עקדה שער עג.. הנזירות היא "כלי קרב להתחזק במלחמתנו (מלחמת היצר) ולהפיל אויבינו לפנינו, על כן השיא לנו עצה טובה בעניין הנזירות". +אך נראה שלשמשון לא הועילה נזירותו מהבטן, והוא נמשך אחר עיניו. "שמשון הלך אחר עיניו לפיכך ניקרו פלשתים את עיניו". גם הארי שנקרה בדרכו לא מנעו מירידה תמנתה (שופטים יד, ה-ו). אדרבא, רוח ה' צלחה עליו והוא שיסע את הארי כשסע גדי ומעוטר בגבורת גיבור הלך להגשים את הישר בעיניו. +מעבר לכל המסופר קודם, הניגוד הבולט ביותר בחייו של שמשון הוא הניגוד בין כוחו האדיר ותושייתו הנפלאה ובין כניעתו והתמסמסותו בפני הנשים, והניגוד בין דמותו הנזירית לבין עצמת תאוות החיים שגילה בלקקו מן הדבש, ובאהבות שאהב. +לא רק שמשון האיש מצטייר בעינינו כחידה, המצב הלאומי בימיו מפליא עוד יותר. עד ימיו נשלט העם ארבעים שנה על ידי הפלשתים (שופטים יג, א), אבל שיעבוד זה לא עורר את העם, והוא לא שב בתשובה. לכאורה, העם לא היה ראוי לתשועה בעת ההיא, אבל הקב"ה הכין לו מושיע. למרות זאת, ואולי לכן, התכחש העם למושיעו, ולא זו בלבד, אלא שיהודה, החשוב בשבטים, אפילו הסגיר את שמשון ביד אויביו (טו ט-יג). +פלשתים והמאבק עמם
בקביעת ייעודו של שמשון הגדיר הקב"ה את תפקידו כתחילת יישומה של מגמה עתידית: "והוא יחל להושיע את-ישראל מיד פלשתים", "תחילת ישועה, מקצת פדות, אבל לא יפרוק עולם מעל צואר ישראל לגמרי" 8(שופטים יג ה, ופירוש דעת מקרא שם.). +על-פי הגר"א, הפלשתים הם אחד מ"שלושה מצרנים של ארץ ישראל: מואב ממזרח, אדום מדרום ופלשתים ממערב. מואב טימאו את ישראל, אדום הזיקו ופלשתים הצרו לישראל במאוד, ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון, כמו שנאמר 'וחרש לא ימצא' וגו', והם אבות הלצים… 'וירד מיעקב' והוא נגד הפלשתים שמנעו שלטון וממשלה מישראל"9מחזור הגר"א על הפסוק "חיל אחז יושבי פלשת".. יתכן ששעבודם של הפלשתים היה שיעבוד "נאור", הם לא טימאו אותנו ואף לא הזיקו לנו, אבל הם מנעו מאתנו כל אפשרות של התארגנות לשלטון עצמי בעמנו ובארצנו. הם עשו זאת על ידי הליצנות הממסמסת כל מחשבה לאומית מאחדת, והצליחו להחדיר לתוכנו את תפיסת עולמם שהיתה מבוססת על מרכזיותו של הפרט. בימי תפארתם לא הקימו הפלשתים לעצמם מלך אלא סרנים בלבד10(שופטים טז כג, שמואל א' ה ח.). רק בשחר ימי ההיסטוריה הפלשתית בימי אברהם11(בראשית כ ב.), ובאחריתה בימי דוד12(שמואל א' כא יא.), אנו פוגשים מלך פלישתי. +מכיון שלחמו בכל ערך ציבורי, היו הפלשתים הקטליזטור האחרון שהכריח את האומה הישראלית לחשוף את ערך "האדם הציבורי", שהוא עצם עניינם - "עם-זו יצרתי לי תהלתי יספרו"13(ישעיה מג כא.). אמנם היה על ישראל לחשוף את ערכם הטבעי הכללי ביוזמתם ובכוחות עצמם, אבל לדאבוננו כל עוד לא היה הכרח חיצוני, נטינו לנוח בשלווה תחת גפננו ותאנתנו, וחיכינו שמישהו אחר יעבוד בעבורנו. +אמנם "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם"14(שמואל א' טו כט.), אבל כשאנו מתרשלים, הקב"ה מולך עלינו "בחימה שפוכה"15(עפ"י יחזקאל כ לג-לד.). הדבר כבר הוכח בעבר, אבל בהתמודדויות הקודמות כנגד העמים שרדו בנו, הצלחנו לחשוף בתוכנו כוחות בריאים שיכלו להתמודד במאבק קצר וחד משמעי במלחמה כנגד אותם כוחות ששעבדו אותנו: חשפנו את צניעותנו בהתמודדות כנגד מואב16ראה עמ' 59., את טבענו המאוזן כנגד כנען17ראה עמ' 75., את האיכות שבכמות כנגד מדין18ראה עמ' 107. ואת העממיות הבריאה כנגד עמון19רא�� עמ' 136.. עשינו זאת בעזרת מנהיגים בודדים, שסחפו את האומה כולה לגלות את הגוון הטהור של הופעת החיים הישראלית. אך עתה, המלחמה בפלשתים ובתרבותם היתה ארוכה ורבת גוונים, שמשון החל בה ורק דוד סיים20(שמואל ב' ה טז-כה.). +כדי לחשוף את ערך האדם הציבורי, לא יספיק מפעל של אדם אחד ואפילו לא של דור. רק מספר דורות, היוצרים רצף חי והרמוני של ערכים, המשתפלים עד עמקי תהום ומתרוממים עד לשחקים, יוכלו לגלות את ערכה של ה"חיה אחת ששמה ישראל, וחקוק על מצחה 'ישראל', עומדת באמצע הרקיע ואומרת בקול רם: ברכו את ה' המבורך…"21ע"פ מדרש כונן., שהופעתה בעולמנו מתגלה באורגאניזם הציבורי העומד "כמו אדם ער ופיקח בין עמי האלילים השיכורים והמבולבלים, זוהי חידה של עולם העמים שאינה ניתנת להתבאר על ידי האמצעים המצויים של סיפור תולדות הדורות"22הפילוסוף רוכל. (ע"פ לנתיבות ישראל ב', מאמר "החיות הישראלית").. +שמשון החל לחשוף את הקומה הראשונה בבניין הערך הציבורי. הוא גילה שגם האיש הישראלי הפרטי, מתוך קישורו אל הכלל ולפי מידת קישורו, יכול להופיע בשלמות ובעצמה גדולה יותר מזו של גויים רבים, ואפילו אם בני דורו יתכחשו לו. שמשון היכה את הפלשתים בביתם שוק על ירך. הוא גם השיב מלחמה שערה כנגד תרבותם הליצנית, חד להם חידה שלא יכלו לפתרה ולעג להם בעזרת שועליו "אמר שמשון יבוא שועל שחוזר לאחוריו ויפרע מפלשתים שחזרו בשבועתם (והיא שבועת אבימלך שנשבע לאברהם)"23(סוטה י.). "היו פלשתים יראים ממנו עשרים שנה לאחר מותו כדרך שהיו יראים ממנו בחייו"24(ירושלמי סוטה א ח.). +הפלשתים הוכו, אבל בני-ישראל לא השתקמו על ידי שמשון. ה"מסר" השמשוני לא מילא, ולא יכול היה למלא את כללות נשמות ישראל. לכן יכלו הפלשתים המוכים והמאוימים להמשיך לרדות בנו ולמסמס את חיילינו גם שנים רבות אחר כך, עד כדי כך ש"והיה ביום מלחמת ולא נמצא חרב וחנית ביד כל-העם אשר את-שאול ואת-יונתן, ותמצא לשאול וליונתן בנו"25(שמואל א' יג כב.). הם, כנראה, גם לא חדלו מלקוות ללידתו של "גלית", או איש כדוגמתו, שבכוחו הפיזי ימחה את החרפה שהמיט עליהם שמשון, וישיב להם את כבודם שנרמס על ידו. הפלשתים לא הבינו, ולא יכלו להבין, כי לא בכוחו הפיזי היכה בהם שמשון אלא בכח האמונה, הרצון והדבקות בקדושה, שהכוחות הפיזיים שמשו להם רק כלי שרת. גלית הפלשתי אכן קם ורצה להכניע את מי שהיה "משכמו ומעלה" גבוה מכל העם26(שמואל א' י כג.), אך גם הוא הוכרע דווקא על-ידי נער שבא לקראתו בקלע ובאבן שבידו, ושם ה' צבאות אלהי מערכות ישראל על שפתיו27(שמואל א' יז מה.). רק דוד חשף בפניהם את העובדה שהיתה ידועה לנו מאז ומקדם, כי "לא בחיל ולא בכח כי אם-ברוחי אמר ה' צבאות"28(זכריה ד ו.), וכשרוח ה' שורה על האומה, היא מוצאת לעצמה דרכי ביטוי והגשמה, לפעמים בחיל, לפעמים בכוח, לפעמים בתושיה ולפעמים גם בשם המפורש. +רק אחרי התהליך השיקומי הארוך והמופלא ששיקם שמואל את העם, ואחרי ששאול ויהונתן קבעו את דפוסי המנהל הציבורי המתאים לישראל ובתושיתם היכו בפלשתים29(שמואל א' יד.), רק אז יכלה האומה להתנע�� משעבודם הרוחני והפיזי של הפלשתים, ודוד הצליח לרומם את קרן ישראל ולהשלים את חשיפת כתר מלכות ישראל. +דרכו של שמשון
שמשון יצא לדרך ארוכה ומסוכנת. המלבי"ם מסביר30(מלבי"ם שופטים יד ד.) שהקב"ה רצה, שהפלשתים יפרשו את מלחמתו של שמשון כנקמה אישית ולא כמרידה בשלטונם. היה זה מכיוון שהקב"ה ידע, שמצב האומה אינו מאפשר לה לעמוד בקשרי מלחמה, או מכיוון שזה היה עיקר ה"מסר" האמור להופיע ולהכריע בשלב זה: הנזיר היהודי כאיש בודד עדיף מכל המונם, וכוחותיו הפלאיים של הכלל הישראלי, יכולים לחדור ולהתממש גם בנוקם ישראלי בודד. ייתכן גם, ששתי הסיבות הללו מהוות אמצעים להעמיק את המודעות באומה לחשיבותו של כוח הרצון, שבלעדיו לא יוכלו לעמוד בקשרי מלחמה, ואיתו, "כל-כלי יוצר עליך לא יצלח"31(ישעיה נד יז.). +שמשון צעד על חבל דק, וכל עוד התרכז בייעודו ובכוחות רצונו ונשמר לדבוק בה' ובישראל, יכול היה להתקיים לפעול ולהושיע. אך ברגע שאיבד את כוח רצונו בחיקה של דלילה, נפל. +האהבה אמורה למסמס את הליצנות, אבל אהבתו של שמשון לדלילה לא הועילה, בצע הכסף שהובטח לה גבר על האהבה, והיא הפכה את האהבה לנקודת המשען כדי ללחוץ עליו לגלות את סודותיו. ואם חשב שמשון להתל בה כשם שהתל עד כה בפלשתים, הרי שכוחות החיים שזרמו בו ונתנפצו על סלע הליצנות הפלשתית "שהיתה שומטת כר מתחתיו בשעת גמר תשמיש"32(רד"ק שופטים טז טז.) הביאוהו למאיסת החיים "ותקצר נפשו למות" (שופטים טז, טז). +בתחילת דרכו נרמז לו עד כמה הדרך מסוכנת. הוא הבין את הרמז, אבל כוחותיו כיחיד לא עמדו לו. "דע מאין באת"33(אבות ג א, וראה מלבי"ם שופטים יד ו.), נרמז לשמשון כאשר הכריע את הארי בדרכו תמנתה להשתדך. הארי הוא סימלו של שבט יהודה34(בראשית מט ט.), המנהיג שבשבטים, וגם דן, שבטו של שמשון נמשל לארי35(דברים לג כב.). שמשון, שאביו היה משבט דן אבל אם אביו מיהודה36(במדבר רבה י ה.), התעלה והתגבר גם על הכח שהיה לסמלם. שבט דן, גור הארי, זכה גם לברכת יעקב "יהי-דן נחש עלי-דרך שפיפן עלי-ארח" ושמשון אכן ניצל תכונות אלו לנשוך בעקבי הפלשתים. +גם כשירד שמשון בשנית על-מנת לממש את השידוך, "ויסר לראות את מפלת האריה והנה עדת דבורים בגוית האריה ודבש. וירדהו אל-כפיו וילך הלוך ואכל וילך אל-אביו ואל-אמו ויתן להם ויאכלו" (שופטים יד, ח-ט). קשה לדעת אם בולמוס אחזו ולכן אכל דבש טמא זה, למרות שהוזהר שלא לאכול אוכל טמא, או שמא השעשוע שבדבר והעובדה ש"מהאכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק" (שופטים יד, יד), היא זו שהרנינה את ליבו ולכן טבל את זרועו בגויית האריה, שבודאי כבר החלה להרקב, ובתאווה "וילך הלוך ואכל". הוא עבר בזה גם על כללי נזירותו וגם על חוק טבעי ראשוני, להתרחק מכל דבר מאוס. "ולאן אתה הולך"? זועקת פגישתו השניה עם הארי, "מהאוכל" יכול לצאת מאכל! וזאת יהא עליך שמשון לזכור! נכון, מה"אוכל", מהדבורה העוקצנית יוצא גם מתוק, ולמרות שהדבורה היא יצור מאוס ואסור באכילה, הדבש אותו היא פולטת מותר באכילה משום שמעולם לא הפך לחלק מגופה37(בכורות ז:), וכמוהו גם שמשון יכול להשאר טהור, למרות שנבלע בתוך פלשתים, אם רק יישמר מלהידבק בהם, אך הדבש הבלוע ��מפלת הארי היה טמא, לא בגלל שעבר בתוך הדבורה החיה אלא בגלל חיבורו לנבלה, ומחיבור כזה ראוי להשמר. +בתמנתה שמשון יכול היה באמת לחגוג. הוא הבין את הרמז וגם הפך אותו לנקודת משען להכות בפלשתים (שופטים יד, יד), הוא גם נשמר ולא נבלע בהם, ואת הפלשתית שישרה בעיניו בחן וגייר38(רמב"ם הל' איסורי ביאה יג יד-טז.). אך את דלילה הוא אהב… "על שטימא עצמו בגויה, היא גרמה לו לאותו גילוח"39(במדבר רבה יד ט.). +מה' יצא הדבר, תואנה ביקש ה' כדי להתגרות בפלשתים, ומחרוזת הארועים שארעו בעקבות החתונה עולה על כל דמיון. את מלחמתו בפלשתים החל שמשון בהריגת שלושים פלשתים כדי לשלם את דמי ההתערבות לשלושים המרעים ש"חרשו בעגלתו" וגילו את סודו. הוא גרם מבוכה בקרב הפלשתים ואסון כלכלי בעזרת שלוש מאות שועלים. הפלשתים עצמם כילו את חמתם במשפחת אשתו החדשה, ושמשון בנקמה הכה בהם "שוק על ירך". הפלשתים גייסו צבא להילחם בו, וכשבני יהודה נכנעו (אם לא בגדו) ומסרוהו לפלשתים, היכה בפלשתים אלף איש נוספים בעזרת לחי חמור. הפלשתים, שהוכו פיזית ופסיכולוגית, כנראה הסירו את הלחץ שלחצו על ישראל, והדבר איפשר לשמשון לשפוט את ישראל עשרים שנה בימי פלשתים (שופטים טו, כ). +מכל המהלך המורכב הזה היה על שמשון להפיק לקחים. הוא יכול היה כבר ללמוד עד כמה חשוב להיזהר מלגלות סוד, ואפילו לאשת חיקו… "שלא יגלו את הסוד לעובדי כוכבים"40(כתובות קיא.), "ומשמע שלא יגלו ישראל שום דבר שהוא סוד אצלם לא יגלוהו לעובדי גילולים. וטעם דבר זה כי כל אחד אשר מגלה סודו לאחר, הרי יש חיבור אל העובד גילולים אף בדבר הנסתר"41מהר"ל, נצח ישראל כד.. +שמשון לא הקים ממשל עצמאי. הכתוב מדייק "וישפט את-ישראל בימי פלשתים" (שופטים טו, כ). שמשון גם לא נשלח להכריע את הפלשתים אלא להתחיל במלאכה, ובשלב הראשון הוא הצליח במשימתו זו. +כשהגיע שמשון אל מה שיכול היה להתפרש כ"מנוחה ונחלה" מבחינתו האישית, והוא נחשב לשופטם של ישראל, לא שכח את עיקר שליחותו - להתגרות בפלשתים, להכות אותם בתוך ביתם ולחשוף את אפסותם בפני הופעת החיים היהודית; "וילך שמשון עזתה וירא-שם אשה זונה ויבא אליה" (שופטים טז, א). לא קשה לפרש את הפסוק כפשוטו ולראות בפסוק זה גם את תחילת נפילתו, שסופה הביאה אותו לחיקה של דלילה, אבל הרלב"ג42(רלב"ג טז א וכן בתרגום.) מפרש שהאשה היתה פונדקית. שמשון לן בביתה, והפיץ בעיר את השמועה שהוא נמצא בעיר43(מלבי"ם טז ב.). הפלשתים נעלו את העיר כדי ששמשון לא יוכל להימלט, אבל שמשון קם באמצע הלילה, הסיע את דלתות שערי העיר עם מזוזותיהן והעלם אל ראש ההר אשר על פני חברון. +כוחו של שמשון
כוחו של שמשון ינק מכוח הכלל. העיר חברון מבטאת את החברות והיחד שהנחילו לנו האבות הקבורים שם. גם דוד לא יכול היה למלוך בירושלים עד שמלך שבע שנים בחברון44(שמואל ב' ה ה.) ומיצה את המסר שהנחילו לנו האבות45(זהר ח"א צט:). שמשון מצא צורך לפרוץ את שערי עזה ולהוכיח לפלשתים שעם כל כוחם הטכני, הם יוכלו אולי לסגור שערים על יהודי הישן בעירם, אך כשיתעורר גור האריה הדני, יזנק ויעקור את עצם האפשרות להציב בפניו מחסומים, הוא יעקור את הדלתות ומזוזות��הן, כי את כוחו הוא יונק מהגובה של הר חברון וממשמעויותיו. +סוד כוחו של שמשון היה תלוי בנזירותו. כשנגזזו שערותיו ונזירותו הופרה, נמוג כוחו. וכששערו החל לצמוח בבית האסורים, הצליח לרגע להשיב את העצמה שליוותה אותו כל ימי חייו. נזירותו היתה מן הבטן, ועד שנגזזו מחלפותיו בידי דלילה, לא סר ממנו כוחו, גם כשנטמא אל המתים, וגם כשהתקשר לדלילה הגויה. +כדי לחיות בנזירות חייב אדם להשתמש ברצונו בצורה מקסימלית. לדעת הרמב"ן נזיר המפסיק את נזירותו חייב חטאת, משום שלא התמיד בחיי קדושה שקיבל על עצמו46(רמב"ן במדבר ו יא.), ואילו לדעת הרמב"ם הרי זה מפני שאסר על עצמו לתקופה מסויימת דברים שהתורה התירה לו47(רמב"ם הל' דעות ג א.). בין לפי הרמב"ן ובין לפי הרמב"ם הנזירות היא ביטוי של כוחות רצון. לפי הרמב"ן זהו רצון חיובי להתעלות בקדושה, ולפי הרמב"ם הרי זו תרופה למי שכוחו נחלש בעבודת ה' ועליו לחזקו. למרות שהנזיר מונע את עצמו מלגלות את החיים בתפארת שלמותם ועל כך יצטרך לכפר, עצם הנזירות היא "תרגיל בשליטה עצמית" ויש בה מצות עשה. הרמב"ם בספר המצוות48מצות עשה צב. מזכיר את המצוה שנזיר יגדל שער, ומצטט את דברי המכילתא: "קדוש יהיה גִדוּל בקדושה, גדל פרע - מצות עשה". +שמשון אכן היה בעל כוח רצון אדיר, כנגדו לא עמדו אביו ואמו ולא עמדו פלשתים. שתי תפילותיו הקצרות בקעו תהומות ורקיעים. בצימאונו קרא שמשון אל ה' "אתה נתת ביד-עבדך את התשועה הגדלה הזאת ועתה אמות בצמא ונפלתי ביד הערלים" (שופטים טו, יח), ומיד בקע ה' את המכתש אשר בלחי "ויצאו ממנו מים וישת ותשב רוחו ויחי" (שופטים טו, יט). ובמפלתו, לאחר שנפל ביד פלשתים, קרא שמשון אל ה' "ויאמר, ה' אלהים זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה האלהים, ואנקמה נקם-אחת משתי עיני מפלשתים", וה' נענה לתפילתו (טז, כח-ל). +התפילה היא מסכמת את החיים כולם, בכל כללותם, בכל עומק עצמות טבעיותם, אל הסכום המרומם, של אוצר הטוהר העליון, הצמאון האלהי המובע על ידה, הגעגועים ההומים לזהר הצחצחות הנשמתיות, החפיצה הפנימית להתעלות, להשאב בחיי חיי מקור חי כל חיי העולמים….49אורות הקודש ג' עמ' ס. "בעת התפילה, שהאדם פונה אל ה' מעומק רצונו, מתעלה העז המהותי של הרצון הפרטי שלו, וכפי ערך הדבקות האיכותית הזאת, הרצון הזה הפרטי, שנשתחרר מפרטיותו, והוא הולך, עף וטס, ומתגבר מתוך חזרתו ליסוד חייו, למקור מחצב מהותיותו לעומק רצון ה' אדון כל, הרי הוא פועל את פעולתו, כפי רצונו וציורו"50אורות הקודש ג' עמ' נד.. +כל מבוקש קטן נכלל הוא בחפץ גדול שבגדולים, אצל הנשמה הגדולה. כל צער יחידי, כל מכאוב וחולי, כל צרה וצוקה אשר איזה נפש סובלת, כשהוא נרשם בנשמה המאירה, המלאה טוב אלהי, איננו עוד צער פעוט ויחידי, הוא הווה לצער עולמי וכללי51עולת ראיה א' 'עניני תפילה' עמ' לא.. צימאונו של שמשון היה לצימאון העולמי, "וסילוק צער זה מביא נהרה כוללת על אופק החיים וההויה", ולכן יכל שמשון לקבוע שם נצחי למקום ממוקד ומוגדר, בעקבות הנס הפרטי שאירע לו, "עין הקורא אשר בלחי" (שופטים טו, יט). +הנקמה
הצער והכאב שנגרמו לשמשון כאדם ולדמות שאותה ייצג בנפילתו, נמחק, כשנקם בדרך שהפכה את המפלה הגדולה לנקודת המשען לניצחון הגדול ביותר על הפלשתים ועל תרבותם. "באותה המידה שאור החכמה והעז האלהי מקנן בה במעמקי הלב, כן התפילה קולעת אל מטרתה וגילוי החפץ עושה את פעלו, מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים". +מפלת שמשון היתה בעקבות איבוד כוח רצונו, כשדלילה "הציקה לו בדבריה כל-הימים ותאלצהו ותקצר נפשו למות" (שופטים טז, טז). כל עוד משל ברוחו, היה גיבור "איזהו גיבור הכובש את יצרו"52(אבות ד א.), אך כשאיבד את כוח רצונו ונפל ברוחו, איבד את נזרו ואת כוחו. זו היתה נפילה לרגע, נפילתו ולעגם של הפלשתים עוררו בו רצון אדיר לנקום. גדולה היא הנקמה בשעתה, ולכן היא מוזכרת בין שני שמות ה' בפסוק "אל נקמות ה'"53(ברכות לג.). וכשהצליחה תשוקת הנקמה לעורר בשמשון את כוחות הרצון בתפילה של קשר ושייכות שאין כמותם, לבורא: "ויקרא שמשון אל-ה' ויאמר, ה' אלהים זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה האלהים, ואנקמה נקם-אחת משתי עיני מפלשתים" (שופטים טז, כח), בודאי שהיתה נקמה זו בשעתה. +תשוקת הנקמה ושער ראשו, שהחל לצמח כאשר גולח (שופטים טז, כב), עוררו בשמשון מחדש את הקשר העמוק והבלתי אמצעי עם מקור החיים, קשר שקדם לכל סיבוכי החיים ובמיוחד בהיותו "קדוש מרחם". אם חשבו הפלשתים כשאסרו אותו, שהצליחו לכלוא את כוחות הרצון הישראליים ולשעבדם לצרכיהם בעבודה ובבידור, התברר להם מיד, שנפילה זו לא היתה מפלה וכניעה, אלא כריעתו של הארי לפני זינוקו על טרפו, וכששמשון מצא את שעת הכושר ואת העמודים שעליהם נשען המבנה הפלשתי, הפך את ביתם עליהם. +חשיפת כוח הרצון הישראלי
בדור המאסף לדורות השופטים חייב להחשף כוח הרצון הישראלי. המלכות, שאליה שואפת האומה, יכולה להופיע רק מתוך הבעת רצון ציבורית54(דברים יז יד, וראה לקמן עמ' 211.), וכדברי אור החיים הקדוש על הפסוק "ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל"55(דברים לג ה.), "הווית מלך בישראל זה יהיה אם יתקבצו ראשי עם וישאלו מלך, אז הוא שיהיה מלך בישורון". +בדור שלא השכיל לשוב בתשובה גם מתוך הלחץ שלחצו הפלשתים, להורים שבעקרותם אפילו לא פנו בתפילה אל ה' ועסקו בהאשמות הדדיות56(56 במדבר רבה י ה.), דווקא בתנאים כאלה היה צריך להיוולד מושיע שעצם לידתו גילתה את הרצון האלהי בחרות-ישראל, רצון שאינו תלוי בשום גורם גדול או קטן. חייו של שמשון היו יכולים להוות מופת לאומה לגילוי הרצון לא רק בנזירותו, אלא בדרך בה פעל כשופט בישראל, דרך שכולה גירוי להערצה והזדהות ללא כל סממן של כפיה והכרח. הוא לא כפה על הציבור לקבלו כמנהיג, כשם שעשה יפתח לפניו (שופטים יא, ט), הוא גם לא רומם את רוח הציבור בעזרת אנשים שמעולם לא כרעו ברך (שופטים ז, ב-ז). בשתי הדרכים הללו יש פן כפיתי. יפתח כפה את שלטונו על ישראל בהציבו אותו כתנאי לעזרתו כמצביא, אך גם בדרכו של גדעון יש מוטיב של כפיה: עצם הצגת קבוצת הנבחרים ושליחת האחרים אל ביתם יש בה כעין תובענות לחיים מושלמים והטחת אשמה במי שלא הגיע לנורמות הללו. שמשון לא כפה ולא תבע. הוא חי את חייו והגיע להשגים פיזיים ורוחניים בכוח רצונו האדיר. גם מלחמותיו היו שונות ממלחמותיהם של השופטים שקדמו לו. כל מלחמות שמשון היו יזומות, בעוד שמלחמותיהם של השופטים שקדמו לו היו כולן מאולצות. תושיתו ותעוזתו שהתגלו בכל מלחמותיו, גם הן מעידות על כוחות רצון אדירים, שבאו ל��די ביטוי ביצירתיות העולה על כל דמיון. +האומה, שהיתה אמורה ללמוד משמשון וללכת בדרכיו, לא עשתה זאת אך הוא לא התקומם ולא התמרמר. מעולם הוא לא ביקש עזרה מאחרים, אפילו לא עזרה שהתאימה למעמדו. "עשרים שנה שפטתי את ישראל", הזכיר בתפילתו לריבונו-של-עולם בבית האסורים, "ומעולם לא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל ממקום למקום"57(סוטה י.). את נשותיו הוא שיכנע ולא כפה, ואפילו כניעתו לדלילה יכולה להתפרש כהתחמקות מכפיה. אם נזקק במלחמותיו לעזרת כוחות נוספים, גייס שועלים לעזרתו, ובלבד שלא יצטרך לכפות את עצמו על אחרים. הוא לא שיכנע אחרים ללכת בדרכו, ולא הטיף מוסר לבני יהודה שהסגירוהו ביד פלשתים. הוא רק ביקש שהם לא יפגעו בו, למרות שאילו ניסו לפגוע בו, יכול היה להשתמש נגדם בכוחו האדיר, כשם שהשתמש בו נגד הפלשתים. +שמשון יכול היה להוות לנו דוגמא חיה ליכולתנו. אם באמת נרצה, אף אחד לא יוכל לכבול את ידינו וגם אם נניח למישהו לעשות זאת, נוכל להמס כל כבל שיעמוד בדרכנו. לצערנו הרב, לא זכה שמשון לעורר בחייו את האומה משקיעתה, ורק במותו ירדו אחיו להעלות את גופתו מבין ההריסות. ההתעוררות הרצונית הזו של אחיו היתה הצעד הראשון והבסיס לפתח, שנפתח בעת ההיא, להעברת המסר השמשוני לתודעתם של לוחמי חרות ישראל בכל הדורות. +כל יסודה של הגאולה הוא ציפית הישועה האמיתית שסוף סוף תקום בתולת ישראל ותחזור לקדמת נעוריה, ואם לפעמים מתחילים אורות הגאולה להתנוצץ ולהתגלות ובדרך פתאומית נעלמים, אין זה אלא מפני שהצפיה לישועה לא היתה שלמה.… וזה בא יעקב אבינו ללמד בשעה שברך את השבטים, כמו שאמרו במדרש: 'הנשך עקבי סוס ויפל רכבו אחור, לישועתך קויתי ה'', לפי שהיה יעקב אבינו רואה אותו (שמשון) וסבור שהוא המלך המשיח, כיון שראה בו שמת אמר אף זה מת, לישועתך קויתי ה'58הרב חרל"פ, מעיני הישועה פרק ב.. יעקב קיוה, ששמשון יצליח בתפקידו לעורר את הרצון הלאומי, ובכך יהיה המלך הישראלי הראשון, אך זה לא קרה בימיו. רק לאחר מותו הורגש חסרון המלכות, והקביעה ש"בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה"59(59 שופטים יז ו, יח א, יט א, כא כה.) הפכה להיות האבחנה הרשמית לקשיים שנתגלו אחר כך. +יותר מחיי כל אישיות אחרת נוכל לסכם את חייו של שמשון בקביעה 'במותו ציוה לנו את החיים', ואם הנביא מסכם את מסכת חייו בקביעה "ויהיו המתים אשר המית במותו רבים מאשר המית בחייו" (טז, לא), בפרספקטיבה של דורות אנו יכולים לסכם ש'רבים החיים שהחיה במותו מאשר החיה בחייו'. +גם אם למקרא פרשיותיו של שמשון אנו מתמלאים כאב ואכזבה ממצבו של העם, מהתנהגות בני יהודה, ובמיוחד ממפלתו של האיש המרכזי בדור, עלינו לשים לב לכך שדוקא דור זה החל להתכונן בתודעת ישותו לקראת העתיד. השופטים הקודמים, גם אם פעולותיהם היוו תשתית לקראת הופעת השלמות הישראלית במרחב גווניה, לא גרמו במעשיהם לפיתוח תודעה מצטברת באומה. רק שמשון ידע שהוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים בדרך להקמת המלכות. בעומק פנימיותו היה דורו של שמשון בוגר מכל הדורות שקדמו לו, בדורו כבר נוכחו לדעת ש"כל-כלי יוצר עליך לא יצלח וכל-לשון תקום-אתך למשפט תרשיעי זאת נחלת עבדי ה'"60(ישעיהו נד יז.). +סופו של שמשון
הפלשתים לא יכלו להבין את ערכם של ישראל. הם קיוו, כנראה, למסמס את ישראל והאמינו, שבכוחם לעשות זאת ולהצליח במקום שנכשלו שבעת העמים שקדמו להם: כושן רשעתיים, עגלון מלך מואב, יבין מלך כנען, זבח וצלמונע, עורב וזאב מלכי מדין ונסיכיהם, עמלקים ובני עמון. העובדה שהם הצליחו לשלוט בישראל זמן כה רב - ארבעים שנה, בעוד שהמשעבדים האחרים לא החזיקו מעמד יותר מעשרים שנה, עודדה אותם, והתארגנויות נגדיות לא נראו באופק. איש אחד לא נתן להם מנוח, ולא רק בגלל המכות הספציפיות שהיכה בהם, עצם אישיותו ערערה את תפיסת עולמם, וכשסוף סוף נמסר בידיהם, הם פגעו בו והשפילו אותו. כאילו רצו להביע, שבלעגם וברמיסתם את שמשון האיש, יוכלו לרעיון שאותו הוא מיצג. הם אמנם לא יכלו להכחיש שבשמשון היה משהו מיוחד, אבל לחדור לעומק סוד כוחו - "הרצון בפניתו לאל" - לא ראו טעם, וממילא לא יכלו לעשות זאת ותלו את שלמותו במבנה גופו. הם לא יכלו להרשות לעצמם להבין, שכוח זה לא יהיה בשליטתם, ורצו לספוג לתוכם את כוחו הייחודי של שמשון, לכן "שלחו את נשותיהם להתעבר ממנו"61(סוטה י.). אבל מתוך המפלה הוכיח להם שמשון הפצוע והפגוע נפשית וגופנית, שבהיותנו קשורים למקור חיינו, יוכל גם יחיד מישראל למוטט את כל הבניין שעליו בנתה תרבות הפרט את היכלה, אם יישאר נאמן למקור חייו הכללי וימסור על כך את נפשו, והאמונה תוכל לקעקע את התרבות הריקה והליצנית הרואה בשמחה לאיד את פסגת אשרה. +כמי שאהב את החיים וקידשם רוב ימי חייו, וכמי שידע את עצמתו של הרצון ויצר לו אמצעים להוציא את רצונו לפועל בתושיה, בגבורה ובסיעתא-דשמיא, היה שמשון האדם המתאים והיעיל ביותר למטרה זו. אילו רוח הגבורה, הצימאון, אהבת החיים ומסירות הנפש, הממקדים את אישיותו, היו זוכים להפוך לביטוי כלל ישראלי, ואת הצעד הראשון בדרכנו להקמת המלכות היינו מקימים בתקוה, באמונה וברצון, יתכן שכל מסכת מלכות ישראל הראשונה היתה נראית אחרת, אבל אבותינו השאירו לנו מקום להתגדר בו. + +Chapter 13 + +פסל מיכה +השלכותיה השליליות של מגמת התקופה
שתי הפרשות המסיימות את ספר שופטים, מתארות בפועל שני מאורעות, היוצרים תחושות של כאב ואכזבה מהציפייה להתגשמות מהירה של התקוות, שנשאנו על כתפינו להקים בארץ ממלכת כהנים וגוי קדוש1(שמות יט ו.), ממלכה שתהיה אור-לגויים ולאורה תתעלה האנושות כולה לקרוא בשפה ברורה בשם ד', וההוויה כולה תשתלב בעקבות זאת בהרמוניה נפלאה לגילוי כבודו. +גם כשנפגשנו במצבים הקשים שעברו על האומה לאורך כל הספר, ידענו, שתמיד יימצאו באומה כוחות שישיבו לה את חיוניותה ואת חדוות חייה בעזרת ה' ובהדרכתו. ידענו מאז, שהדרך להגשמת ייעודנו רצופה בקשיים. כל מי שקרא את פרשת 'האזינו' היה מודע לכך, ולכן לא התיאשנו, ואמוננו הבלתי מסוייג בנצח אומתנו לא שיקר ולא כיזב. אך שני המאורעות הללו, החותמים את ספר שופטים, קשים ומשפילים, ואין אפשרות גם להתנחם בנחמה הרגילה "סוף טוב הכל טוב", כפי שהתנחמנו בכל המשברים שליוו אותנו עד לפרשיות הללו. +העובדות עצמן מלמדות על מצב של שחיתות הן במישור הדתי, הן במישור הלאומי והן במישור האנושי. ניכר, שהתרופפות החישוקים של הערכים הכלליים באומה, שנגרמה אמנם בכוונה תחילה כדי לאפשר למגמות פרטיות לבוא לידי ביטוי, הגיעה לקיצוניות. המגמות הפרטיות נשאו ראש, והכלליות נבלעו לגמרי. תופעה כזו מעוותת כל חברה אנושית ובמיוחד את ישראל2ראה אורות, אורות ישראל ב ג.. ובמצב זה נשמעה העובדה "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה"3(3 שופטים יז ו, יח א, יט א, כא כה.) כצעקה מקירות ליבה של האומה. +סיפור המעשה
הפרשה הפותחת במקבץ אירועים עגום זה היא פרשת פסל מיכה. על פי פשט הפסוקים מיכה היה "גנב קטן" שגנב את כספי אמו, האם קיללה את הגנב באזני בנה, ולשמע הקללה נרתע הלה והחזיר את הכסף. אמו, שראתה במעשה בנה הגינות וצידקות, רוותה נחת מפרי בטנה, ובשמחתה הקדישה את הכסף לעשות פסל, ובנה שמר אותו בביתו. מיכה החל לפתח מסביב לפסל פולחן ועבודה. הוא גייס לשם כך נער לוי, מינה אותו לכהן ובשיגיונו החליט "עתה ידעתי כי-ייטיב ה' לי, כי היה-לי הלוי לכהן" (שופטים יז, יג). בסוף הפרשה מתגלה שהנער הלוי היה יונתן בן גרשֹם בן מנשה (יח, ל), במסורה נכתבה האות נ' בשם "מנשה" מעל למילה, ודרשו חז"ל4רש"י יח ל. שהיה זה נכדו של משה, אלא שמשום כבוד הסבא, הוסתר שמו בנ' נוספת5אין כאן המקום להרחיב במשמעות האות נ' שדוקא היא נוספה לשמו של משה, אך אפשר לעיין במהר"ל, נצח ישראל פרק יג.. +באותם ימים שבט דן לא התישב עדיין בנחלתו (שופטים יח, א). חלק מהמפרשים6רש"י יח א. מסבירים שהיה זה בתחילת תקופת השופטים ולכן הוא עדיין לא התישב בנחלת גורלו. מפרשים אחרים7רד"ק יח א. אומרים שפרשה זו ארעה בסוף תקופת השופטים, ומסבירים ששבט דן לא הסתפק בנחלתו במרכז המערבי של ארץ ישראל. בני השבט שלחו מרגלים לתור להם נחלה בצפון הארץ ובדרכם הם התעכבו בבית מיכה, והכהן הבטיח להם שיצליחו בדרכם. אחרי שהמרגלים סיפרו לבני השבט את מוצאותיהם יצאו שש מאות לוחמים משבט דן לכבוש את ליש. גם הם עברו בדרכם בביתו של מיכה, חטפו את הנער הלוי ואת הפסל, וכשמיכה ניסה לערער על ה"גנבה", שילחוהו בבושת פנים ובאיום שאם ישמיע את קולו, יפגעו בו ובמשפחתו. בני דן הצליחו וכבשו את ליש, ואת שם העיר הסבו לשם דן על שם אביהם דן בן ישראל. +הפרשנות המלווה פרשה זו עוד מוסיפה מבוכה על זו הנגרמת מקריאת העובדות במקרא: עצם המחלוקת מתי היא ארעה8רש"י ורד"ק יח א. - אם בתחילת תקופת השופטים או בסופה, הדעה המפתיעה שאמו של מיכה היתה דלילה9מופיע ברש"י יז ג., המחלוקת אם הפסל עמד בדן עד גלות ישראל מארצו או עד חורבן שילה10רש"י ורד"ק יח ל., והקביעה שמיכה הוא שבע בן ביכרי והוא נבט11(סנהדרין קא:) (אביו של ירבעם). אך מדהימה ביותר היא הדעה המובאת בדברי חז"ל12בגמרא וברש"י שם., שמיכה נקרא בשם זה משום שנתמכמך בבנין. לדבריהם, בשעה שפרעה גזר למנוע מבני-ישראל תבן לליבון לבנים אך עמד על כך שהספק הבניה לא ייפגע, השתמשו בני-ישראל בבניהם כלבנים בבנין ובלבד שיעמדו בהספק. כשראה זאת משה, זעק לה' "למה הרעות לעם הזה. אמר לו הקב"ה: קוצים הם מכלים, שגלוי לפני, אילו הם חיים יהיו רשעים גמורים ואם תרצה תנסה, והוציא אחד מהם, והלך והוציא את מיכה". מיכה זה היה האיש שהפך את נכדו של משה לכהן לעבודה-זרה. חז"ל13רש"י סנהדרין קג: מוסיפים ומלמדים, שאת הכח הרוחני שהתבטא בפסלו, גילה מיכה בשעה שראה את משה מעלה את עצמות יוסף מהנילוס על מנת לקחתם לקבורה בארץ ישראל. משה כתב שֵם והשליכו ליאור שם היו טמונות העצמות, וארונו של יוסף צף ועלה. בא מיכה ונטלו בהחבא, וכשהעביר הקב"ה לישראל בים סוף, עבר עמהם מיכה כשבידו השם לעשות העגל. +הכלל והפרט בישראל
השאלה הגדולה שעמדה בפני חז"ל היא, כיצד יתכן, שמתוך האומה הישראלית, שההרמוניה היא עצם מהותה, נמצאו אנשים שהרימו יד בערכים הכלליים היסודיים של האומה ומרדו בהם עד כדי הפיכת מחשבות, כוחות ומגמות פרטיות ל"אלהים". +היכולת הישראלית לבטא אחדות אלהית מופשטת, נובעת מהאחדות הקבועה בעצם מהותנו כגוף ציבורי. נבראנו כנשמה אחת המתבטאת בגופים רבים המהוים אברים לקומת האדם הציבורי של ה"חיה אחת ששמה ישראל, וחקוק על מצחה 'ישראל', העומדת באמצע הרקיע ואומרת בקול רם: ברכו את ה' המבורך, וכל גדודי מעלה עונים: ברוך ה' המבורך לעולם ועד"14ע"פ מדרש כונן.. כשכל אברי האומה פועלים על פי הטבע המקורי שלהם, הם חושפים בפועל את קומת האדם הציבורי הזה, גם הריקנים שבנו מתואמים במהותם למבנה הכללי של האומה. דרשו חז"ל על הפסוק "כפלח הרמון רקתך"15(שיר השירים ו ז.), "אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרמון"16(ברכות נז.). כשם שהרימון מתבטא בהופעה הרמונית פלאית, כשכל גרעין, כל קרום וכל קליפה, נמצאים ביחס נכון לפרטים האחרים, ובשילובם יחד הם מהווים פרי אחד, גם ישראל כרימון בנויים בהרמוניה. +הפרטים שלא התאימו למערך הכללי לא יצאו ממצרים. "וחמֻשים עלו בני-ישראל מארץ מצרים"17(שמות יג יח.) - "אחד מחמשה יצאו וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפילה"18רש"י שם.. משה שלא רצה להסכים לכך וכמנהיג אסור היה לו להסכים, ביקש רחמים. הוא ריחם גם על הילדים וגם על הוריהם שהוכרחו לשקע את בניהם בבנין, וביקש חנינה. וכשהקב"ה איפשר לו להציל אחד מן המתמכמכים בבנין, השאיר לנו דוגמא לאדם, שלמרות יחוסו לזרע יעקב, מבנהו הנפשי לא התאים לאורגן הציבורי של האומה. +אדם כזה יכול היה להיות צדיק, וכל עוד הערכים הכלליים של האומה פעלו עליה פעולה משמעותית, יכול היה גם להבלע בתוך הציבור, אך בשעה שמערכות כלליות החלו להתרופף, הוא נשא ראש ותבע לגיטימציה לתשוקותיו הרוחניות והאישיות ואפילו תבע "להאליל" אותן, כי הנטיה להתפרטות היוותה את עצם אישיותו. גם בשעה שראה את משה משתמש בכח פרטי, בשם אלהי מסוים, על-מנת להעלות את עצמות יוסף מהיאור כדי להשיבו לחיק האומה ולטמון אותן באדמת ישראל, הוא לקח שם זה לעצמו ובבוא העת השתמש בכח זה להקמת הפסל. בכך הוא ניצל כח אלהי ספציפי, ששימש להעלאת ארונו של מי שיישם בחייו הצלחה מלאה של צדקות אישית יחד עם שגשוג חמרי, כדי לחזק את נטיותיו האישיות. הוא הפרידו מכלל הערכים הישראליים בתחילה לעצמו בביתו, ובסוף גרם לשבט שלם להיפרד מהערכים הכלליים של האומה. +נשמות כאלה, שבמהותן הן פרטיות, לא תוכלנה לבטא את מחשבת האחדות הישראלית המתיחסת לאלהות בהפשטה מוחלטת, כי כל צביון פרטי המיוחס לאלהות הוא הגשמה, ורק האומה בהופעתה המאוחדת, יכולה להתוודע ולקרוא בפה מלא "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". +הפרטים שנמצאו באומה ולא יכלו להשתלב בהרמוניה הישראלית, הם אלה שמרדו גם בדוד ובמלכותו. בהיותם אנשים פרטיים בעצם מהותם, הם לא יכלו להשתלב במלכות שהוציאה לפעל בשלמות את הערך הכללי, וברגעים בהם היתה חולשה בעצמת הופעת הממלכתיות הישראלית, הרימו שבע בן בכרי וירבעם בן נבט את נס המרד ויצרו אידאל של פירוד. "איש לאהליו ישראל"19(שמואל ב' כ א.), קרא שבע בן בכרי, כשרצה דוד לשוב ולגבש את האומה אחרי "מרד אבשלום", וירבעם בן נבט הקים עגלים לעבודה-זרה, כשנחלשה מלכות בית דוד עם מות שלמה20(מלכים א' יב כח.), ובלבד שבני-ישראל לא יעלו להקריב קרבנות במקדש בירושלים. +חז"ל ניסו לעמוד על שורש התופעות הללו, כיצד ייתכן שבן ישראל ייצור פולחן פרטי בשעה שהמשכן קיים. במקרהו של מיכה אי אפשר היה לתרץ את נטייתו לעבודה-זרה, כשם שניתן להצדיק מקרים אחרים של עבודה-זרה בישראל. במקרים האחרים היה זה, על פי עדויות הכתובים21(שופטים ב יב, י ו. וראה לעיל עמ' 133), כדי להידמות לאומות הסובבות את ישראל, או כפי דברי חז"ל הקובעים, ש"יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא"22(סנהדרין סג:). על כן מצאו חז"ל את השורשים לסטייה זו בראשית התגבשות האומה עוד בהיותה במצרים, וקבעו, ששורשים אלה הם שלא תאמו להרמוניה הכללית הישראלית, והם הם שצימחו את הגידולים שמרדו בדוד ובמלכותו ולכן הם זיהו את מיכה עם שבע בן בכרי ועם נבט. +"לבלתי ידח ממנו נדח"
את קולר האשמה על שנשמות כאלה מצויות בישראל, תולים חז"ל במשה. חז"ל מספרים על שני ויכוחים דומים בין משה לקב"ה, בהם עמד משה על רצונו שה' יתחשב ברגישות של פרטים, גם בשעה שגיבש את האומה הישראלית, ואילו ה' רצה להשתמש אך ורק בכוחות, באנשים ובמגמות המתאימים במדויק לגיבוש האורגן הישראלי בהרמוניה מוחלטת. הויכוח הראשון היה על גורל הילדים המתמכמכים בבניין, ואילו השני היה ביחס ל"ערב-רב"23(שמות רבה מב ו, זהר ח"ב קצא.). הללו הביעו את רצונם להצטרף לגאולת ישראל, ומשה התעקש לקבלם למרות רצון ה'. כבר בימי משה סבלנו מהערב-רב ומגרורותיו, הם היו אלה שהקימו את העגל והכריזו "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים"24(שמות לב ה.), והם היו אלה שניצלו כל מצוקה כדי להתלונן על ה' במדבר25(רש"י במדבר יא א, ד.), אך מעולם לא נשמעה מפי משה חרטה על שהתעקש לצרפם לאומה. גם הכוחות שנתגלו על ידי מיכה וגם אלה של הערב-רב היו כל כך הרסניים, עד שהרסו גם את משפחתו של משה, וכל המלכים הצדיקים לא הצליחו לנפצם26(רש"י יח ל, וראה פסחים קיז.). לפי שיטה אחת27רד"ק יח ל. אמנם שמואל ניפצם, אבל ירבעם חזר ושיקמם. ועד ימינו אלה תולים גדולי הדורות את שורשי המחלוקות בישראל ב"ערב-רב"28הגר"א אבן שלמה פרק יא.. +אבל דווקא הקושי והסיכון היוו אתגר למשה רבינו, ואותו הוא הנחיל ולימד לדורות. עלינו להבין, שתיקון העולם והבאתו לקרוא בשם ה' האחד, אינו רק אתגר אלהי מוכתב שאותו עלינו למלא על פי צו, בין אם אנו חפצים בו ובין אם לאו. בהחלצותו לעזרת מיכה ולעזרת הערב-רב הביע משה כשליח ציבור. את העובדה, שתשוקתנו להביא את העולם למטרה זו גדולה יותר מההכרח המוכתב לנו בתורה. +כשניסה ה' אלהינו לגבשנו בגיבוש שלם ומדוייק בתחילת דרכינו הלאומית, כדי שנוכל להביא את העולם לתיקונו בדרך הקצרה ביותר, הוא זיקק את האומה והשאיר בה פרטים טהורים וקדושים בלבד, כי רק האומה במלואה ובשלמותה, בכל שפע משמעויותיה, יכולה להביא את העולם במהירות לקריאה בשם ה'. אבל אנו לא יכולנו להסכים לכך, שבדרך למטרה נרמוס כוחות פרטיים או נזניח כאלה הרוצים להשתלב במגמה, גם אם הם עלולים לעכב אותנו בהגשמת המטרה. ידענו, שקיצור שנות גלותינו במצרים מארבע מאות שנה למאתים ועשר, הצריך זיכוך מהיר יותר של האומה, ובנים שלא התאימו ולא עסקו בזיכוך עצמי לקראת המטרה, הפכו לנדבכים בבניין במצרים, אבל אנו לא יכולנו להסכים לכך. קיצור הזמן גרם גם לכך, שהאנושות טרם הגיעה להכרת ערך הקדושה הישראלית, ואותן נשמות שהיו אמורות להפוך ברבות הימים לגרי צדק, טרם הגיעו למדרגה בה יוכלו להפוך לחלק מהאומה בטבעיות, אך בני-ישראל לא הסכימו לדחותם ורצו לשלבם בכל מחיר באומה על בסיס הבעת רצונם ולמרות הסכנות הכרוכות בדבר. בהחלטתו הביע משה את שאיפתנו הרצונית "לבלתי ידח ממנו נִדח"29(שמואל ב' יד יד.). +משה ובני-ישראל קיבלו עליהם את האחריות גם מתוך ידיעה שהאלטרנטיבה אינה טובה הרבה יותר. כי מה ערך לתיקון העתידי, אם בדרך אליו נרמוס פרטים בשם המטרה ולשמה? אם לא נדע להתמודד ולתקן את מיכה ואת מה שהוא מיצג, את הערב-רב ואת מה שהם מיצגים, כיצד נתקן עולם במלכות שדי?30(פסחים קז. וברש"י שם. ראה זהר ח"א כח:) צרפנו אותם אלינו וחלקנו איתם את גורלנו, למרות שלא הוכשרו, ומתוך כך גם לא יכלו להשתלב בהרמוניה הלאומית, שמטרתה האחת והיחידה היא לבטא את ההרמוניה האלהית. ולמרות שהם עכבו את הגאולה בנרגנותם ובחטאיהם, מעולם לא הבענו חרטה על כך. אנו התעקשנו, וריבונו-של-עולם נעתר לבקשתנו, העבירם בים סוף ואיגדם בכך לאומה הישראלית, אם כי רק בקשר חיצוני. האומה, שהלכה והתעלתה לקראת גאולתה מבין גזרי ים סוף למרום תפארת מלכותה, ידעה לשיר את ההלל בפה מלא שנים רבות קודם קלקולו של מיכה, ושוב לא פסקה השירה גם כאשר פיסלו של מיכה עמד בבכי, והתעורר קושי לאמר את שירת ההלל בה נאמר "כמוהם יהיו עושיהם"31(פסחים קיז.). +ההידבקות האובססיבית בקביעת במות פרטיות גם בשעה שהערכים הכלליים, מקדש ומלכות, הופיעו בתפארתם, מוכיחה עד כמה קשה היה להשתחרר מאותן נטיות פרטיות קיצוניות, ולהתאימן למערך הכולל וההרמוני של האומה. +בהתרופפות הערכים הכלליים, המגמות הפרטיות נושאות ראש
שרשי הכוחות, שהתפתחו ברבות הימים ליסודות עמוקים של עובדי עבודה-זרה, התלוו אלינו ממצרים. כל עוד הערכים הכלליים של האומה היו דומיננטיים, לא יצאו כוחות אלו אל הפועל בקביעות ממוסדת, ורק בהתרופפות הערכים הכלליים הקים מיכה את פסלו. אמנם היו גלישות גם בעבר, אבל הקמת ממסד קבוע ומאורגן, שהשתמש בפרט רוחני כאלהים, לא היה עד שמיכה הקים את פסלו והפך את ביתו לבית ועד לעובדי אלילים. עד אותה עת גם מיכה עצמו יכול היה להחשב לצדיק, ושם ה' היה יכול להצטרף לשמו, ואכן בפגישתנו הראשונה בשמו הוא נקרא מיכיהו (שופטים יז, א-ד), רז"ל מצאו בו גם תכונה ספציפית של צדקות נפלאה "לפי שהיה מקבל אורחים נכתב שמו כשם הצדיקים"32(במדבר רבה י ה.). זכות זו עמדה לו גם כשעשן פסלו התער�� בעשן המערכה ולמרות שמלאכי השרת ניסו לדחפו "אמר להם הקב"ה הניחו לו שפתו מצויה לעוברי דרכים"33(סנהדרין קג:). +שמו של מיכה נכתב כשם הצדיקים בתחילת הפרשה למרות שהוא היה כבר גנב. כנראה היה זה מכיוון שהגניבה היתה מעשה נערות, או משום שחזר בתשובה והחזיר את הכסף לאמו. בין כך ובין כך הגניבה לא היתה משמעותית לגביו ולא שינתה את שמו, אבל אחרי שהקים את הפסל הוסר שם ה' משמו והוא הופיע "בגדלו הטבעי". מאז הוא נקרא מיכה (שופטים יז, ה) למרות שפיתו היתה מצויה אצל עוברי דרכים. +מפשט הכתובים עולה, שכאשר גילתה אם מיכה, שבנה גנב את כספה, לא רק שלא ייסרה אותו על גנבתו אלא ברכה אותו והקדישה את הכסף למה שנראה בעיניה ערך קדוש: הקמת פסל מסכה. הדבר מזכיר אמהות המגוננות על בניהם בכל עת, וכשהבן מתחצף או מתפרע, גם אז הן נהנות מעצמאותו. תפיסה סובייקטיבית צרה זו אינה מתאימה להשקפת החינוך הישראלית. רק מי שאינו שם לב לסביבה האנושית ולמרחב הזמן, יכול למדוד מעשים מתוך הזוית הצרה של האיש הבודד. דלילה ראתה וידעה על צדקותו של שמשון34(סוטה ט:), אך בדלילותה ושטחיותה היא העדיפה אלף ומאה כסף על אהבתו אותה (שופטים טז, ה) והביאה אותו עד שערי מוות. גם אם דלילה לא היתה אמו הביולוגית של מיכה, היא היתה הורתו הרוחנית. גם הוא העדיף אלף ומאה כסף על אהבת אמו, ואלמלא הפחד מקללתה הוא לא היה מחזיר את הכסף (אגב, הסכומים השווים המופיעים בשני המקרים הם אלה שהביאו את חז"ל לדרשתם, שדלילה היתה אמו של מיכה35(רש"י שופטים יז ג.)). למרות זאת מצא המלבי"ם36(שופטים יז ג.) צורך לקבוע שהשבת הכסף המהירה מורה על היות מיכה ירא ה'. +מתוך דברי חז"ל והפרשנים הללו ניתן לצייר את דמותו של מיכה כאדם שעשה את מעשיו בשלמות. ניתן גם ללמוד מדבריו לבני דן שלקחו את פסלו, שהוא האמין בפסלו כבאלהים במלוא הכנות, אך שלמותו ואמונתו היו כל כך קטנים, עד שלא שם לב עד כמה מצחיקים ונואלים דבריו "ויאמר את-אלהי אשר-עשיתי לקחתם ואת-הכהן ותלכו ומה-לי עוד, ומה-זה תאמרו אלי מה לך" (שופטים יח, כד), האם יכול בר דעת להגדיר כאלהות את מעשה ידיו בפה מלא ובכל הכנות?! והאם אותו בר דעת יוכל להשתמש בטיעון זה בכדי לזכות בהשבת אלהיו לביתו? אבל נשמתם הפרטית הקטנה של אנשים אלו הקטינה כל מה שבא במגע איתם, וגם אם את אישיותם מלאו בשלמות, הרי שכל השלמות הזו היא אישית, פרטית המעמידה את עצמה בפסגת השאיפות, והיא היא עבודה-זרה! אפילו את הכנסת האורחים שלו אפשר לראות מתוך נקודת מוצא זו. לא היתה זו הכנסת האורחים של אברהם המהווה לנו סמל. כל ערך פרטי, אם הוא משתלב בהרמוניה כללית, הוא מקל לניפוץ עבודות זרות. כזאת היתה הכנסת האורחים האברהמית, שהיתה אחד האמצעים בהם השתמש לקרוא בשם ה', אך הפיכתה לערך יחידי, אין לך עבודה זרה גדולה מזו. +בימים בהם איש הישר בעיניו עשה ובאותה שעה ממש הוא גם התמלא כאב על שאין מלך בישראל, מהווה מצב זה חלק מהמהלך הכללי ההולך ומתגבש להופעת האורגן הלאומי בשלמותו, אך באותה עת נשא ראש גם מי שאכן רצה לעשות אך ורק את הישר בעיניו. +בירור כוחות פנימיים באומה
למרות הקשיים והכאב ננסה לבחון מה אנו לומדים מפרשת פסל מיכה במישור הפנימי של התגלות שם ה' דרך האומה הישראלית. +ראשית, מביא המאורע לידי ביטוי מוחלט את העובדה, שהפרט אינו יכול להוות את פסגת הביטוי השלם. מי לנו גדול כמשה שנקרא איש האלהים37(דברים לג א.), ואף-על-פי-כן לא עברו שלושה דורות, ונכדו הפך לכהן לעבודה-זרה. המתנגד הגדול ביותר של משה בחייו היה קרח, ודור אחרי כישלונו של יהונתן בן גרשם קם שמואל, מבני בניו של קרח, והשיב לאומה את כבודה הלאומי והתורני, באיחודה סביב המשכן ומשפט התורה. מעבר לכך, אם עד אותה עת ניסה ריבונו-של-עולם להכריח אותנו להתאמץ ולפתח את כוחותינו, כדי להכשיר את האומה למלכות, בעזרת כוחות חיצוניים שלחצו אותנו ולא נתנו לאומה לשקוט על שמריה, וכתוצאה מלחצים אלו ילדה האומה את עתניאל, אהוד, דבורה, ברק, גדעון ואפילו את אבימלך, יפתח ושמשון, עתה בא הלחץ מבפנים, לא על ידי אוייב זר אלא על ידי מיכה. בפעם הראשונה אנו שומעים תוך כדי תאור מהלך העובדות את הצעקה שיש בה יותר מהבעת משאלה גרידא "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים יז, ו), מתוך תשוקת השלמות והנטייה להתפרטות ששימשו בערבוביה. +שבט דן
באותה עת קם שבט דן, שנכפה עליו בכוח הגורל לרשת את שפלת החוף, בתוקף תפקידו כטרנספורמטור להעברת ערכי הקודש מהמשכן אל כל מרחבי הארץ38ראה בספר 'מעבור הארץ' עמ' 172.. בני שבט דן, שהיו הדגל הרביעי שהקיף את המשכן במדבר39(במדבר ב כה.), היו גם השבט הרביעי שהקיף את נחלת בנימין, בה היה מקום המקדש. אך שבט זה פרק את עול שלוותו ונדד צפונה אל הרוח שחנה בה במדבר, וזו שתהיה גם נחלתו העתידית כפי שתוארה על ידי יחזקאל40(יחזקאל מח א.). לא רק איש הישר בעיניו עשה באותה תקופה, אלא גם השבט. +מהלך זה של שבט דן, שנבע מעומק נשמת חייו, בא לידי ביטוי דרך מרד ומחאה, ולכן הם החרימו לעצמם את הפסל, ולליש, העיר שכבשו, קראו בשם דן בן ישראל אביהם. בהתיחדותם זו הם הכפילו בודאי את קולה של הזעקה וחידדו את הצורך בגורם שיאחד וילכד את האומה, אך בדיעבד הם גם חשפו את תכונתם השבטית "דן נחש עלי-דרך שפיפֹן עלי-אֹרח"41(בראשית מט יז.) תכונה שנחשפה אמנם על ידי בן שבטם שמשון, אשר בשעתו לא שיתפו עימו פעולה, אם כי הוא יכול היה להיות נציגם. אך הם לא הסתפקו בכך, וכאשר שש מאות הלוחמים פעלו כשודדים "אנרכיסטיים" ושמו ללעג את המערכת הלאומית האֲמוּנה על מצוות התורה "שֹפטים ושֹטרים תתן-לך בכל-שעריך"42(דברים טז יח.), ואת המערכת הדתית, באמצם לעצמם פולחן עצמאי, הם פעלו כנחש, שבנשיכתו מבטא זעם עולמי עצור הנגרם מהכפיה המוכתבת מהצמצום העולמי43ראה בספר 'מעבור הארץ' עמ' 120-124.. +בהתנהגותו חשף שבט דן את בעיותיו המיוחדות, שבתקופות הקודמות העדפנו להתעלם מהן. גם כשלמדנו את פרשת שמשון, התמקדנו בעובדה שבני יהודה לא שיתפו איתו פעולה, ולא זו בלבד, אלא הסגירוהו גם בידי פלשתים, אבל העדפנו להתעלם מכך, וגם המקרא לא מדריך אותנו לשים לב לעובדה, שגם שבטו דן לא יצא אפילו פעם אחת לעזרתו. עובדה הנראית כמעט סרקסטית היא שהפעם היחידה שבה נעזר שמשון באחרים היתה כשנשאוהו אחיו ובני ביתו לקבורה, ואילו השבט כולו התעלם מבחיר בניו. רק כאן פקחנו עיניים ושמנו לב ש"בימים ההם שבט הדני מבקש-לו נחלה לשבת כי לא-נפלה לו עד-היום ההוא בתוך-שבטי ישראל בנחלה" (שופטים יח, ��). עד עתה התנחמנו בכך, שהם קיבלו נחלה יחד עם כל השבטים האחרים כשהופל הגורל בשילה, ולא נתנו את דעתנו על כך שלא היתה זו "ירושה כפי הראוי להם בארץ מכובשת"44(רש"י שופטים יח א.). +בני דן היו עסוקים כל העת בעצמם ובהתמרמרותם. הם השתוקקו צפונה להרים ולמרחבים, וחוסר הנחת וחוסר השיכות לקרקע שעליה היה עליהם להציב את מעמד חייהם, יצרו בתוכם הסתייגות מכל ערך לאומי, כאותם תלמידי חכמים שבבבל שאינם בני מקומם ועסקו בשל כך בפרטי הלבוש, כדי להיות "מצוינים בבגדיהם"45(שבת קמה:). לכן הם לא גילו נחישות להלחם באמוריים, "וילחצו האמרי את-בני-דן ההרה כי-לא נתנו לרדת לעמק" (א, לד). על שבטים אחרים נאמר במקרא שהתרפו מכיבוש המובלעות שבתחומם, אבל בני דן נלחצו על ידי יושבי הארץ. מדוע? לא נוכל למצוא לכך צידוק בחולשתם של בני דן, הרי כשרצו, שש מאות איש מהם היכו עיר שלמה, את ליש, וזאת בצפון הרחוק, בניתוק מבני השבט האחרים, וכיצד ייתכן הדבר, שבגבולות משכנו של השבט כולו הם לא יכלו לאמוריים? האמוריים, שהיו קשורים לקרקע בקשרים הדוקים וחייתיים, ערערו את בטחונם העצמי של בני דן, כי הם לא הרגישו שייכות וייתכן שגם לא רצו לנחול שם. ייתכן שאילו ניקה יהושע את השטח מכל המובלעות האמוריות, הם היו מתמסרים לתפקידם, וייתכן שאלולא היו צריכים להתמודד בקשיים עכשווים שהוכתבו מן הלחץ שלחצו אותם האמוריים, הם היו נערכים לעזרת שמשון שהחל את מלחמתם של ישראל בפלשתים, מלחמה שהיא אמנם התחלה אך מגמתה עתידית. אך עתה, מה להם ולמלחמה זו, כשאין בכל ישראל מי ששם לב לתשוקותיהם העכשויות ובעיות היום-יום לוחצות. גם שכנם הקרוב, יהודה, שהביע פילנתרופיות ראויה לשבח בהחלצותו לעזרת שמעון אחיו46ראה לעיל עמ' 23., לא רק שלא הטה אוזן למצוקותיהם אלא גילה אטימות מוחלטת, כשמסר את שמשון לפלשתים. הם ניסו "למחות ברגליים", ולכן לא באו לעזרת ה' בגיבורים במלחמת ברק ודבורה בכנענים, ואף עסקו בתחומים שאינם מתאימים להם המבטאים תלישות ובריחה47(ראה רש"י ורד"ק שופטים ה יז.), "ודן למה יגור אניות" (שופטים ה, יז) - התעסקות המתאימה לזבולון, אך אף אחד לא התיחס לבעיה בשרשה, וההתייחסות היחידה לעניינם היתה הביקורת על שאינם ממלאים את תפקידם48במלחמת ברק ודבורה. ועל שהם מסַכנים את השלווה הבסיסית49במעלליו של שמשון.. +אם אין אני לי מי לי - ושבט דן יצא לתור לעצמו את מקומו הטבעי. יכולנו לראות בכך המשך נפלא לתנופת הכיבושים של יהודה ויוסף המוזכרים בתחילת הספר, שהיוו המשך ישיר למגמתו של יהושע, ובאמת בתיאור נחלת דן בספר יהושע מוזכר גם המהלך הזה50(יהושע יט מז.), וייתכן שמי שאמר51(רש"י שופטים יח א.), שפרשה זו התרחשה בתחילת תקופת השופטים, התיחס ליוזמה שגילו. יוזמה כזו התאימה לימיה הראשונים של תקופת השופטים. אך לעומת זאת העובדה שבדרך הליכתם הם לקחו לעצמם את פסל מיכה, מאפיינת את סוף התקופה, כשהנטיות הפרטיות נשאו ראש והתנערו ממגמת הכלל, ואם אכן עובדה זו התרחשה בראשית תקופת השופטים, היא נכתבה בסופה על פי ערך משמעותה ולא על פי הסדר הכרונולוגי. +גם אם נכעס על בני דן על השוד הברוטאלי של הפסל, קשה לקבוע שהם האמינו בו. אין שום ביטוי במקרא המתאר, שבני דן עבדו את הפסל. מסופר שהם הציבו אותו, ושיהונתן בן מנשה ובניו היו כהנים, אבל אין פרט אחד שיזכיר, שהשבט עבד את הפסל או השתעבד אליו. יחידים בודאי השתעשעו בעבודה פולחנית לפסל, אבל כשבט בני דן נשארו נאמנים לה'. +פרשת פסל מיכה מצטרפת לרשימת המאורעות שהיוו קטליזטור לחשיפת המקור ממנו יונקים השבטים את ערכם כהכנה להקמת מלכות ישראל. לולא פרשה זו ייתכן ולא היינו שמים לב עד כמה עמוקה ורבת משמעויות מעשיות היא העובדה שלא הרמנו את דגל הלאום הישראלי לגבהים שמהם יוכל גם שבט דן לראותו, ולא העמקנו את תכני הקודש באומה, עד שגם שבט דן יחוש את גודל משימתו בנחלת גורלו במערב ארץ ישראל כדגל רביעי המקיף את המקדש. התחדדות התביעות הפרטיות בעיתות גאולה מהווה אמת מידה לגובהו של המסר הכללי הנתבע מאתנו, וככל שנצליח להגביה, להעמיק ולהרחיב את התכנים הנלמדים של כנסת ישראל, כן ימצאו בניה את מקומם הטבעי באהלה של מלכות ישראל. + +Chapter 14 + +פילגש בגבעה +האחריות לכיבוש מקום המקדש
הפרשה המבישה של פילגש בגבעה כתובה בסוף ספר שופטים אך שורשיה נעוצים בתחילת התקופה. חז"ל חלוקים אם פרשיה זו היתה, למעשה, בתחילת התקופה או בסופה1(רש"י ורד"ק שופטים יח א.). +האשמה בוטה הוטחה בבני בנימין בפרק א, "ואת-היבוסי ישב ירושלם לא הורישו בני בנימן, וישב היבוסי את-בני בנימן בירושלם עד היום הזה" (שופטים א, כא). חריפותה של האשמה זו בולטת במיוחד כשהיא מופיעה בין תיאורי הכיבושים המוצלחים, שהיו לבני שבטים אחרים באותה תקופה: גבורת יהודה ובניו, שיצאו במלחמת תנופה לכבוש את המובלעות בתחומם, ותמכו בבני שמעון שיצאו אף הם לטהר את נחלתם ממובלעות של יושבי הארץ, ותנופתם המלחמתית של בני יוסף. מהאשמה זו ניתן היה להבין, שעצלות שהיתה בהם בבני בנימין, היא שגרמה לכשלונם במשימה, בו בזמן שחכמינו מלמדים שיבוס "מחוז היה בירושלים ששמו יבוסי ומבני אבימלך היו ולא הורישום מפני השבועה (שנשבע אברהם לאבימלך) עד שבא דוד"2(רש"י שופטים א כא.). +נוח היה לבני-ישראל לתלות בשבט בנימין את האשמה על כך, שלב ליבה של ארץ ישראל שבוי בידי פלשתים. אך אנו יודעים, וגם שבט בנימין ידע, שאת עיר יבוס יהיה ניתן לכבוש רק בכוח הציבור כולו, כוחו של הכלל. רק הוא יוכל להתעלות ולחדור אל פנימיות מקור החיים הישראלים העומדים מעבר לכוחו של אברהם אבי האומה, אל נשמת הכלל שלא השתעבדה ולא יכלה להשתעבד לשום התחיבות של יחידים ואפילו לא של הגדול בענקים. רק בחשיפתה של נשמת הכלל יתאפשר לנו להתנער ממחוייבות זו. ואכן, רק דוד בהיותו מלך ישראל קם ולכד את העיר3(שמואל ב' ה ו-ח, וראה רד"ק יהושע טו סג.). +צידקותו של בנימין
בני בנימין שמעו את חרפתם ושתקו. הם בלעו את העלבון ואפילו לא הזכירו לבני יהודה, שבספר יהושע תלה הנביא בהם את המחדל4(יהושע טו סג.). לא היתה זו הפעם הראשונה שבבנימין הוטחו האשמות שוא על דברים שנגרמו עקב התנהגותם של האחרים, בשל קירבתו הפיזית לסיבת האשמה. כך היה גם כשנמצא הגביע באמתחתו והאחים היכו בו בין כתפיו, קרעו את בגדיו והטיחו בו "גנב בן גנבת"5(מדרש תנחומא מקץ יג.) גם אז הוא עמד ושתק, ושתיקה נותנת הוד זו זכתה להיקבע כאבן בחושן. "ישפה" היתה אבנו של בנימין ומבארים חז"ל6(אסתר רבה ו יב.) את משמעות שמה - "שיש לו פה ושותק". אמנם היה לו מה להגיד, "יש לו פה", אך בגבורה עילאית בלם את פיו בשעת מרידה. +לא במקרה תיארו חז"ל, שהאחים היכו את בנימין בין כתפיו. "ובין כתפיו שכן"7(דברים לג יב.) נאמר לבנימין בברכת משה, וכוונתו למקום המקדש. גם בתחילת ספר שופטים היכו השבטים את בנימין "בין כתפיו", הטילו בו את האשם על שלא כבש את מקום המקדש, והוא שמע ושתק. שתיקה אצילית זו ראויה להערצה, אך היא גרמה להדחקת הכעס, ואביו יעקב, שהרגיש במשקעי המרירות שהצטברו בקרבו, דימה אותו לזאב טורף8(בראשית מט כז.). +הטחת האשמה של האחים בבנימין היתה פסגה בחייו המרים, שנמשכו מאז לידתו. כל חייו היו מסכת ארוכה של מאורעות בעלי משמעות אדירה של צער וכאב, ואת כולן הוא הפנים. אמו מתה בלידתו9(בראשית לה טז-כ.), והוא יכול היה להרגיש עצמו אשם. אביו אהבו אהבה אדירה עד כדי כך, שהאחים קבעו בפני "שליט מצרים": "ועזב את-אביו ומת"10(בראשית מד כב.), ואהבה שכזו היא דומיננטית בחייו של נער צעיר. האם לא היתה אהבה זו רפודה גם באפיקי זיכרון לאמו האהובה, שמתה בלדתה אותו, וגם אהבה זו רופדה בעצב?! +בנימין חי במשך שנים ארוכות בבית הספוג אבל וכאב על העלמות אחיו בן אמו בקרב אחים בעלי כוחות נפשיים אדירים, שחשו רגשי אשמה מתמידים, והוא, כבנה היחיד של רחל שנותר בבית, היווה בעיניהם מזכרת עוון. שנים ארוכות אלו בודאי קבעו בנפשו משקעים עמוקים של מרירות וכאב. אפשר להסיק זאת מהכרת המצב בבית יעקב, גם אם מרירותו של בנימין היתה בלתי מודעת, ועל אחת כמה וכמה כשידוע לנו, שהזיכרון והכאב השפיעו על בנימין והונצחו בשמות עשרת בניו, שנקראו כולם בשמות המרמזים לאסון11(סוטה לו:). גם העובדה שנשאר "הבן האהוב" על אביו, תופעה שבגללה "נחרץ דינו" של אחיו למכירה, לא עודדה את אחיו להתקרב אליו קירבה אינטימית. אבל הוא, בנימין, שהיה הישראלי היחיד מבין השבטים, שנולד בארץ, והיחיד שלא כרע לעשו, הפך את העובדות הללו למנוף לעבודה אישית פנימית אדירה עד שהגיע לרמת צידקות אישית כזו, שחכמים לא יכלו למצוא סיבה מדוע מת. הם לא יכלו למצוא שום פגם באישיותו וקבעו שמת "בעטיו של נחש"12(שבת נה:). כלומר רק החטא הקדמוני, חטאו של אדם הראשון, גרם לפטירתו אך הוא עצמו לא מעד מעולם. +בני שבט בנימין אימצו את דרך אביהם כדרך התנהגות ציבורית. הם שאפו לשלמות ומיומנות מוחלטת, גם את האיטרים הם לימדו לקלוע אל השערה בלי להחטיא (שופטים כ, טז), וכשעגלון מלך מואב ועמו לחצו את ישראל, קם בן השבט אהוד בן גרא והכריעו במיומנות מבריקה בחרב הפיפיות שהתקין לו (ג, יב-ל)13ראה לעיל בעמ' 60.. גם בדורות הבאים פעלו באומה בצניעות ובמיומנות מדהימה, וכשנזכרו אחדים מבני השבט, לא ללמד על עצמם יצאו אלא על הכלל כולו. צניעותו ויכולתו המעשית של שאול, שבתו העידה עליו שמעולם לא ראתה בביתה לא עקב ולא גודל14(ירושלמי סנהדרין ב ד.), וצניעותה של אסתר, שבשקט הנפשי שלה ובשליטתה העצמית החישה את תשועת ישראל, מעידים כשני עדים על האוירה ששררה בשבט. וודאי שעצם העובדה שהקב"ה בחר בו כשכנו של מקום מוכיחה על ייחודיותו. +במשך כל תקופת השופטים היה תלוי בבנימין האשם, שלא כבש את עיר יבוס, ובכל פעם שבני-ישראל ננזפו ונענשו, על שלא קיימו את הדרכת התורה לטהר את הארץ מעבודה זרה ומעובדיה, חזרה האשמה הזו והוטחה בפני בני בנימין אם במפורש ואם באזכור העובדות. אך בעוד כל שבט היה יכול לאמץ את כוחותיו ולמלא את הדרישות שנדרשו ממנו בכוחות עצמו, בני בנימין היו תלויים בהתלכדות האומה לכבוש את עיר יבוס. חוסר האונים הזה של השבט השתקן רק העמיק את משקע המרירות בשבט, וכשהתפרץ בסופו של דבר התפרץ כזאב טרף. +התפרצות המחאה של בני בנימין
האכזריות הגסה של הזאב הרעב המתנפל על טרף, אינה דומה לזו של הארי או לנשיכת הנחש הערום והחלקלק. בהתפרצותו, הזאב הוא מכוער ולא נמצא בו שמץ של גבורה, גמישות או אצילות. +בעת המשבר הלאומי המתואר בסוף ספר שופטים, התפרצו בני הבליעל בגבע בנימין, ורמסו כל מסגרת שעמדה בפניהם ונראתה בעיניהם באותה עת ככופה וכמכתיבה. הם ראו, שמצפים מהם להמשיך את דרך אביהם הצדיק, והבינו שעליהם להיות ראויים לשכן את מקדש ה' בין כתפי נחלתם. הם יכלו ובודאי גם נתבעו למדוד את עצמם על-פי הנורמות שהציב אהוד בן שבטם במלחמתו רבת התושיה. אולם כשהם מצאו את עצמם באוירה ציבורית בה הנהנתנות והשאיפה לישיבה תחת גפן ותחת תאנה היתה נחלת הציבור ומנהיגיו, הם לא עמדו בכך. וכשנשברו ונפלו, ניתצו בנפילתם את הכל: את אמות המידה הישראליות - כשנמנעו מהכנסת אורחים, את אמות המידה הטבעיות - בתביעתם לדעת את האורח, ואת אמות המידה האנושיות - בהתעללות בפילגש עד מותה. +"כי עשו זימה ונבלה בישראל"
השתלשלות המאורעות המתוארים בפרשה זו מזעזעים בחריפותם ובעצמתם החל מסיפור בריחתה של הפילגש מבית בעלה, דרך תיאור העיכוב התמוה שעיכב אביה את יציאתם מביתו לדרכם, מעשיהם של תושבי הגבעה ותגובתם של הבעל ומארחו, מחאתו של הבעל וזעקתו שלוותה בביתור גוויית פילגשו, ועד מלחמת השבטים בבנימין והריגת תושבי יבש גלעד. כל אחד מהפרטים הללו מצריך התיחסות וכוחות נפש אדירים כדי להתמודד איתם. +כבר בתחילת הפרשה עולה התמיהה מדוע עיכב אבי הפילגש את הבעל ופילגשו מלשוב לביתם? האם הרגיש בסכנה המתקרבת, או שמא דאגתו הטבעית של האב לבתו גרמה לו לנסות לשחררה ממעמדה המשפיל כפילגש? ושמא פחד מנקמתו של הבעל בפילגשו שזנתה? וכיצד נסביר את סירובם של תושבי הגבעה להכניס את בני הזוג ללינת לילה בבתיהם, הזו היא דרכם של בני אברהם?! ותביעתם לדעת את האיש, כיצד היא יכלה להופיע אצל בני ברית, שהודרכו במצווה שהיא קביעת עובדה "קדֹשים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם"15(ויקרא יט ב.), האם הגענו לשפלות כזו שאפילו יצרינו עוותו?! וכיצד נסביר את בגידתו של הבעל "הנאמן" שהפקיר את פילגשו להתפרצות יצרים חולנית זו, אחרי שכל כך התאמץ להשיבה אליו גם אחרי שזנתה? וההתעללות עד מות, היש איזו שהיא דרך להבין מה קרה שם?! והבעל, מה הוא עשה במשך הלילה? האם ישן "שנת ישרים"?! מחריד הוא תיאור השכמתו, כשיצא בבוקר לדרכו כאילו לא ארע דבר, ואז גילה את פילגשו מוטלת על מפתן הבית, ורק אז כאילו נזכר באסון שפקד אותה, ומיהר לבתר את גופתה כדי לזעזע את האומה. כל אחד מהמאורעות הללו מזעזע, אבל האחרון מעורר פלצות. +אבל גם אם ננסה להקטין את חומרת המעשה של יושבי הגבעה בחשיפת רשעותו של האיש הלוי בעל�� של הפילגש, לא נוכל לראות במאורע זה נורמה אפשרית לבני העם המיועדים להפוך ל"ממלכת כהנים וגוי קדוש"16(שמות יט ו.). גם אם נרצה ללמד סנגוריה על תושבי הגבעה כמו בסגנונו של הרמב"ן17(בראשית יט ח.) המבחין בין מעשי תושבי הגבעה לזה של תושבי סדום או בסגנון אחר, עצם הצורך להבחין בין מעשיהם לבין מעשה סדום הוא קטגוריה שאין כדוגמתה, וגם אם נרצה לעבור לסדר היום ולראות בבני הגבעה דמויות חריגות בעם בכלל ובשבט בפרט, לא נוכל להשקיט את מצפוננו כשאנו לומדים שכל בני בנימין התיצבו כאיש אחד להגן על תושבי הגבעה. ובאמת, מדוע עשו זאת? +גם אם ננסה להתנחם בעובדה ששבטי האומה האחרים קמו כאיש אחד להעניש את השבט הסורר, נצטרך לדקדוקים מדקדוקים שונים כדי להסביר מדוע למרות שביקשו את עצת ה', ניגפו בני-ישראל פעמיים בנסותם להעניש את בני בנימין במלחמה, ורק בפעם השלישית הצליחו להתגבר על בני בנימין. גם אם היו בני-ישראל ראויים לעונש באותה עת, מדוע היה צריך הקב"ה להענישם דווקא בשעה שהם קמו להסיר את החרפה המזוויעה הזו מישראל?! +אם לא די ברשימת תמיהות אלו, צצה ועולה תמיהה נוספת. לאחר המלחמה חיפשו השבטים דרכים לשקם את שבט בנימין וכיוון שכל איש ישראל נדר שלא לתת את בתו לבני בנימין, חיפשו מוצא לבעיה, ומצאו. הם האשימו את יושבי יבש גלעד בכך שלא הצטרפו ללוחמים בבנימין, הרגו אותם ואת בנותיהם נתנו לבני בנימין לנשים. אך אם תושבי יבש היו מצטרפים גם הם ללוחמים, הן יתכן שלא היה נשאר מבני בנימין שריד ופליט ואם כן, היה עליהם לקבל צל"ש על כך שלא הצטרפו, האין בזה סתירה מיניה וביה?! +לפלא על כל פלא עומדת העובדה כיצד קרה הדבר, ששלושה דורות בלבד אחר כך הוכתר בן שבט בנימין למלך הראשון בישראל. +עלבונם ותביעתם של בני בנימין
שבט בנימין הציב לעצמו נורמות של צידקות אישית וציבורית, שיכולות להתקיים רק באווירה סביבתית אוהדת, מעודדת ומגשימה. שמחנו בהצלחתו של אהוד בעקבות העבודה השבטית הנהדרת לטפח גם את החריגים, ושמחנו כאשר כאיש ימיני איטר (שופטים ג, טו) הוא קלע אל המטרה והתגבר בחרב פיפיות על עגלון מלך מואב, האומה המסמלת את הפריצות בצורה הבוטה ביותר, ובכל זאת פנינו איש אל תחת גפנו ותאנתו ושתקנו כששמענו את חרפתם של בני בנימין, כשצוינו ראשונים ברשימת השבטים שלא מלאו את ייעודם בכיבוש הערים הנותרות בשלטון הגויים (שופטים א, כא). שתקנו, למרות שהאשמה על אי כיבוש עיר יבוס היתה של כולנו. אף אחד מבין השבטים לא קם לחלוק עימהם את החרפה, למרות שרק כגוף ציבורי הרמוני וחי תוכל האומה לכבשה. +את כאבם ואת זעקתם האילמת של בני בנימין לא שמענו. גם לא באנו בתביעה לשבט יהודה, שכבש את ירושלים (שופטים א, ח), לחבור לבנימין ולהשלים את המשימה, רק זעקתו הגלויה של האיש הלוי שחתך את הגופה ושילח את הבתרים בכל גבול ישראל, מהדהדת באזנינו מאז ועד עתה, אנו חשים בה ומבינים את משמעותה. "האלמן המסכן" רצה להביע ש"שבטי יה מתאחדים כגוף אחד, וכמו שלא יצויר יחול רוח החיים והשכל בגויה אם תנותח לנתחיה כי אז האיברים פגרים מתים, כן לא יצויר יחול רוח החיים והשכינה על כלל האומה, אם חלקיה יתפרדו ושבטיה לא יתאחדו"18(מלבי"ם שופטים יט כט.). אבל לא שמענו את זעקת בני בנימין, ששתקו והביעו בדרכם את האמת התובענית, שגם אם יהיה כל שבט ושבט שלם, לא יוכלו ל��חרר את מקום המשכן מהשבי שהיה נתון בו בשל שבועתו של אברהם. +האיש הלוי עורר בהתנהגותו את התפרצות הזעם והתסכול של בני הבליעל מבני בנימין. הוא הגיע עד שערי יבוס ונמנע מלהיכנס אליה, כי חשב שיוכל למצוא הכנסת אורחים נוחה יותר בגבע בנימין (יט, יב-יג). גם אם הם לא צדקו בהערכת המציאות הפרטית של אותו אדם, הוא היווה בעיניהם "זעיר אנפין" של המציאות הציבורית כולה. האיש הלוי היה אמור להרגיש את החיסרון העלבון והכאב בזה שמקום המקדש שבוי בידי נכרים שלעגו לערכים הישראלים (העוורים והפיסחים19(שמואל ב' ה ו, וראה פרקי דרבי אליעזר פרק לו.)) ובמקום זה רדף אחרי פילגשו שזנתה תחתיו. עצם הדבר שהאיש, שהיה אמור ליצג את ערך הקדושה העליונה בפני הציבור, רודף אחרי פילגשו, מקומם ומעורר חלחלה, וכשפילגש זו היתה גם זונה, והוא אילץ אותה לחזור, הרי שהוא ייצג מציאות מסואבת. נוסף לכך, "איש ציבור" זה גם נמנע מלהיכנס ליבוס, ולגלות ריבונות לפחות במעשה סמלי על עיר יבוס וחזר לגבעה כדי ליהנות מהכנסת אורחים נאה, ובזאת הוא פרץ פרץ למשקעי המרירות והתסכול של בני בנימין, שגאו, עלו ורמסו כל מה שעמד בדרכם, מה גם שהוא היה בדרכו מבית לחם יהודה - השכן השני לעיר יבוס שכבש את חלקו בירושלים אך התנער מאחריות כלפי עיר יבוס, להר אפרים (שופטים יט, יח) - השבט השני שידע אף הוא לקום ולמלא את חלקו בכיבוש הערים של הגויים שעמדו בתחום נחלתו, אך כשסיים את מלאכתו שהוגדרה בתחומו, שב אל תחת גפנו ותאנתו. +הנהנתנות והאגואיזם של האיש ייצגו בעיני בני בנימין את כולם - את הסנהדרין, את שבט יהודה את הלויים, כל אלה שהיו אמורים ללכד את האומה ולא עשו זאת. וכשהתפרצו באכזריות ובגסות זאבית טורפת וגסה, שברו בני בנימין כל מוסכמה, עד שיכול כל בר דעת להשוות בינם, בני אברהם, לבין אנשי סדום. אלא שהפעם לא נשלחו מלאכים להפוך את גבע בנימין. ריבונו-של-עולם ידע את מצבם של בני בנימין ואפילו העם לא ראה במעשיהם דבר חריג ואלמלא מחאתו החריפה של האיש, מי יודע אם מישהו היה מרגיש שנעשה פה מעשה שלא יעשה. +התארגנות השבטים כנגד בני בנימין לא לזכותם תאמר, להילחם כנגד עצמם ובשרם הם התארגנו כאיש אחד, אך לכבוד משכן ה' הם לא ידעו ולא רצו להתארגן. ייתכן שזהו עומק הפשט בדברי חז"ל20(סנהדרין קג:) המסבירים את סיבת שתי המפלות של הקואליציה השבטית. על-פי דבריהם היתה בזה מחאה אלהית כנגד השבטים על שלא יצאו למחות על כבוד ה' שחולל, כשהוקם פסל מיכה, אבל יצאו למחות על "חילול כבוד ישראל". בדבריהם ניתן למצא דיאגנוזה של עיוות הערכים שאפיין את התקופה, הטלת האשמה על כל שבטי ישראל, שאפשרו לאומה להגיע לשפל מעוות זה והסבר למפלתם. בנוסף לכך ניתן לראות בדבריהם גם הסבר לניצחון בני בנימין ולא רק למפלתם של האחרים. לא רק הקב"ה מחה על עיוות ערכים זה, אלא גם שבט בנימין, ולכן, כשקיבלו את האולטימטום להסגיר את הפושעים, הם דחו את התביעה והתיצבו כאיש אחד לעזרת בני הבליעל. היו בזה התרסה ומחאה כנגד שאר השבטים שלא קמו למחות על כבוד ה', ולא רק בפסל מיכה, כי אם גם, ובעיקר, על שלא התאחדו כל השנים למען המטרה, שבאמת לא יכלה לצאת לפעל בלי האחדות הזו - כיבוש עיר יבוס. +לכיבוש המובלעות שבתחום נחלתו ידע שבט יהודה לגייס לעזרתו את בני שבט שמעון, ובפרשתנו הוא ידע לגייס את האומה כולה, אך לא לשם המטרה הערכית של כבוד ה', אלא כדי להכות באחיהם. +בדרכם המופנמת והעמוקה מחו בני בנימין, וקיוו שמחאתם תובן, בהתלכדות לסייע לתושבי העיר השפלה, משום שיושביה הם אחיהם, וכאילו אמרו, שערכה של ההתלכדות היא כאשר היא מופנית לכבוד ה', והיא חייבת להיות מבוססת על תחושת האחווה בין האחים, אך כשהיא ניזונה משנאת האחר, היא תתנפץ, וכך אכן היה פעמיים. גם בתוך סערת רגשות זו לא נשכחה מבני בנימין תחושת האחוה לשאר השבטים. הכתוב מעיד "ולא אבו ְ ֵ בנימין לשמוע בקול אחיהם בני-ישראל" (שופטים כ, יג) אך בשם האחווה הם התיצבו הפעם לימין אחיהם שמעדו. לא במקרה הושמטה במקרא המילה "בני" בפסוק זה מהשם "בני בנימין" המילה "בני" נקראת ולא נכתבת. לא רק המשקעים שהצטברו בשבט כנגד אחיהם התפרצו אלא גם של בנימין, וברגעים אלו התלכדו בני השבט והיו לגוף אחד, עד שהמילה "בני" המתארת את הפרטים נשמטה. +המלחמה
פעמיים נחלו בני-ישראל מפלה במלחמתם בבני בנימין. ארבע מאות אלף איש הובסו על ידי עשרים ושישה אלף, ארבעים אלף איש נהרגו במערכות אלו ובשלישית הוכו עשרים וחמישה אלף מבנימין. במערכה זו גילתה הקואליציה של שבטי ישראל נחישות ודבקות במשימה, ובקרב מתוחכם ומשולב המזכיר את כיבוש העי הם ניצחו והשיבו לעצמם את כבודם האבוד. אך אוי לו לאותו כבוד ואוי לו לאותו ניצחון! אנו, בניהם של המנצחים והמנוצחים כואבים את כאבה של האומה שאיבדה שישים וחמישה אלף מבניה לוחמיה, לוחמים שיכלו להפנות את חילם מיומנותם ותחכומם לכיבוש חלקי הארץ השבויים בידי זרים, אך בימים שלא היו לא מלך, לא מנהיגות ולא חזון בישראל, הופנו כוחות אלו לכרסום ולהלקאה עצמית. +מה הרגיש פנחס בן אלעזר שעמד בימים ההם לפני ארון ה', האיש שקינא את קינאת ה' על חטא בנות מואב, ובשכר זה ניתנה לו ברית שלום, קשה לתאר. פעמיים שאלו בני-ישראל בה', ופנחס לא היה שם, כי הסתלקה ממנו רוח הקודש בעקבות החטא שחטא, כשנמנע מלהתיר ליפתח את הנדר21(ילקוט שמעוני שופטים סח.). רק בפעם השלישית נשאל באורים ותומים22(מלבי"ם כ יח.), ובעקבות תשובתו הצליחו. אך אוי לה לאותה הצלחה! לב האומה יכול היה להיקרע בין שני הכוחות הלוחמים. כעסנו יכול היה להיות מופנה כלפי שני הצדדים הלוחמים, כשם שהערצתנו יכלה ללוות את שניהם. לא במקרה נחלקו חז"ל בעניין זה, חלקם אמרו שפנחס הוא אליהו והוא בצידם של רוב השבטים, וחלקם אמרו שאליהו היה מבני בנימין23(רד"ק כ כח.). אך מעבר לזעם, לכאב ולהערצה לימדו אותנו שני הצדדים את כוחה של אחדות. +בתום הקרב, כשמצאו בני-ישראל את עצמם עורכים סיכומים, גילו ששבט בנימין כמעט נכחד. הם עלו אל בית ה', "וישאו קולם ויבכו בכי גדול, ויאמרו למה ה' אלהי ישראל היתה-זאת בישראל, להפקד היום מישראל שבט אחד" (שופטים כא, ב-ג). מן הסתם הבכי היה על הכל: על המשבר ועל המצב. אך כשהבוכים הגדירו לעצמם על מה הם בוכים, הם מיקדו את הבכי על גורלו של ה"אויב המושחת" שאותו הם רמסו בחמת זעם, כי הוא אחיהם, ועל כך שהאומה לא תוכל להופיע בשלמותה, בהיפקד שבט אחד מהמבנה השלם שלה. ייתכן שהיתה זו התפכחותה של האחווה. +את המתים לא ניתן להחיות, אך את הניתן לשיקום חייבים לשקם. "וינחמו בני ישראל אל-בנימין אחיו, ויאמרו נגדע היום שבט אחד מישראל, מה-נעשה להם לנותרים לנשים ואנחנו נשבענו בה' לבלתי תת-להם מבנותינו לנשים" (שופטים כא, ח). רגשי האחווה החלו לפעם בל��בם למרות הזעם והכאב הצורב. הפעם הבחינו בני-ישראל בחוסר יכלתם של בני בנימין לפתור את הבעיה השבטית לעצמם. ייתכן שאפילו רגשי הערצה החלו להתגנב לליבם, כשם שהם מתגנבים לליבותינו, הערצה לשבט שידע לעמוד בעקשנות ובתעוזה על זקיפות קומתו ולא הסכים לקבל תכתיבים אפילו מאחד עשר אחיו, זקיפות הקומה שלא התנשאה מעל הפרטים החוטאים ולא התנכרה להם, אלא אדרבא, היא זו שגרמה להם להתלכד כדי לתת מקלט לפושעים, והיא זו שילדה מתוכה את מי שעתיד להיות משכמו ומעלה גבוה מכל העם. +מי שידע להעריך (אם לא להעריץ) תכונה זו, לא יכול היה לסבול את יחסם של יושבי יבש גלעד שלא הצטרפו אף לא לאחד מהצדדים הלוחמים (שופטים כא, ח) ובזאת ביטאו את המשכה של הבינוניות היושבת תחת הגפן והתאנה גם בעיתות מצוקה. אילו הצטרפו לבנימין, ייתכן שהיו נהרגים, אילו הצטרפו ייתכן שהיו בין ההורגים, אבל להיבדל מכולם?! לעובדה זו לא היתה מחילה באותה שעה. לעומת זאת, האהדה לבני בנימין על עמידתם בעקרונותיהם ועל התלכדותם, ואולי אפילו על כושר הביצוע המעולה שבעזרתו ניצחו פעמיים, הביאה לכך שבני-ישראל היכו את תושבי יבש גלעד כדי לתת את בנותיהם לבני בנימין לכלות (שופטים כא, יד), וכשלא הספיקו בנות יבש גלעד, איפשרו לבני בנימין לחטוף לעצמם כלות, ולשם כך הנהיגו חגיגות ריקודים בכרמים (שופטים כא, יט). כאן אנו מתוודעים לראשונה לחגיגות ט"ו באב החג שמשמעותו העיקרית היא שמחה על ההיתר שניתן לשבטים לבוא זה בזה24(בבא בתרא קכא.). בחגיגות אלה יכלה גם ה"איתכפיא"25ראה 'פוקד עקרים' לר' צדוק עמ' יז. של הצדקות הבנימינית להשתחרר, והאומה שנוכחה לדעת בעת המשבר את חשיבותו של היחד, זעקה "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים כא, כה). + +Chapter 15 + +בימים ההם אין מלך בישראל +הרגשת חסרון המלכות
תוך כדי תאור השתלשלות המאורעות בפרשת פסל מיכה ובפתיחת תאור המאורעות של מעשה פילגש בגבעה, נשמעת הזעקה "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה"1(שופטים יז ו, יח א, יט א, כא כה.). המלכות, שעל הקמתה נצטוינו בכניסתנו לארץ2(סנהדרין כ:), החלה להיות נתבעת. עצם הרגשת חסרונה היא שלב לקראת הקמתה. כל עוד לא הורגש חסרונה וכל עוד לא הביעה האומה את רצונה הציבורי במלך, לא יכולנו לקיים את המצווה. גם אילו הקמנו עלינו מלך מכוח הצו התורני בלא יצירת תשתית של העמקת הרצון הלאומי, היה המלך מולך לתפארת המליצה בלבד, הוא היה קישוט לאומה ותו לא. לא במקרה מנוסחת בתורה מצות המלכת המלך בלשון המציבה כתנאי לקיומה את הבעת הרצון הציבורי: "כי-תבא אל-הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך וירשתה וישבתה בה, ואמרת אשימה עלי מלך ככל-הגוים אשר סביבותי, שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה'…"3(דברים יז יד -טו, וראה באור-החיים שם.). +תפקיד המלכות
לאורך תקופת השופטים הלך והתברר לאומה, שמובטח לה, שבעת הצורך, תמיד יימצאו כוחות שיוכלו לחלץ אותה ממצוקותיה. בין כשהיינו ראויים לעזרת ה' ובין כשלא היינו ראויים לעזרתו, תמיד העמיד לנו ה' שופטים לשופטינו. נוכחנו שה' הקים את ירובעל בשעתו, אחרי ששבנו בתשובה (ו, ו-יב), ואת שמשון בשעתו גם כשלא שבנו בתשובה (שופטים יג, א-ג). אם היינו מגדירים את תפקידו של המלך כאחראי להצ��ל אותנו ממצוקותינו, הרי באמת תפקיד זה מיותר, ובקשת מלך לצורך זה היא בקשה הנובעת מחוצפה טיפשית, שהרי מי יוכל להכריע מערכה טוב יותר מה' צבאות אלהי מערכות ישראל, בעל המלחמות מצמיח הישועות. כל צר ואויב שיקום עלינו לא יעמוד בפנינו כשיהא ה' בעזרנו, וללא עזרתו, גם המלך החזק ביותר לא יצליח. ואם בקשת המלך היתה כדי שנוכל לחיות מתוך ביטחון שהמושיע מצוי ומזומן בכל עת, הרי זו באמת משענת מצויה המסיחה את הדעת מהצורך לחשוף את מקור הכוחות ולהישען עליו, ובודאי שה' לא יחפוץ בה. ואכן, בשעה שבני-ישראל פנו אל ה' וביקשו מלך, הבחין שמואל, שצעירים שבדור לא כהוגן ביקשו. הוא שם לב, שהם הביעו את בקשתם למלך מתוך מגמה ספציפית ש"יילחם את מלחמותינו"4(רד"ק שמואל א' ח ה.), ולכן נזף בהם באמרו "כה-אמר ה' אלהי ישראל אנכי העליתי את-ישראל ממצרים, ואציל אתכם מיד מצרים ומיד כל-הממלכות הלחצים אתכם. ואתם היום מאסתם את-אלהיכם אשר-הוא מושיע לכם מכל-רעותיכם וצרתיכם ותאמרו לו כי-מלך תשים עלינו…"5(שמואל א' י יח-יט.). אבל זקנים שבדור כהוגן ביקשו לכן הורה ה' לשמואל להיענות לבקשתם, למרות, שעדיין לא כל העם הגיע להכרת ערכה העצמי של המלכות. +בסוף תקופת השופטים הבינו המעמיקים מבין בניה של האומה, שהמלכות בערכה העצמי נתבעת מאתנו6ראה בספר 'מעבור הארץ' פרק כ. כדי להשלים את ההופעה הציבורית של האומה ולחשק את אחדותה. אנו גם יודעים שבעומק פנימיות האומה הלכה ונרקמה המשפחה האמורה להוציא אל הפועל את המגמה הממלכתית - משפחתו של בעז עובד וישי, ולכן יכלה הנבואה להביע את הרגשת המצוקה הלאומית בקביעה, שהחסרונות כולם נובעים מהעובדה ש"בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה". +במשך תקופת השופטים הלכו השבטים וחשפו את ייחודם. האחדות השטחית שהיתה באומה בעבר חישקה את האומה מתוך כורח חיצוני, כורח שנבע מהצורך לשמור על סדר בלכתם במדבר בשלב הראשון, וכתוצאה מהאתגר המשותף בכיבוש הארץ בשלב השני. סיבות אלו לא יכלו כעת להספיק ולספק, היה צורך בחשיפת המקור הפנימי המאחד בין האידאות הרעיונות והגוונים השבטיים, שיצאו אל הפעל בבהירות ובעוצמה על ידי כל אחד מהשופטים. לחשוף את המקור שמתוכו יונקים כל פרטי הגוונים השבטיים ואליו הם שבים. +ללא חשיפה של הכח הפנימי, ש"לית ליה מגרמיה כלום"7(זהר ח"א קמ, אורות הקודש ח"ג עמ' קיז.) וכל כולו משקף את הגוונים כולם, היתה האומה עלולה להסיח את דעתה ממגמת האחדות הכוללת. כל פרט יחזיק ב"מנהג אבותיו" ויתעקש להתגדר בו בלבד. ואם לא די בסכנה ערכית זו, הרי כבר היינו עדים לבקיעים קטלניים שנבקעו באחדות האומה באופן מעשי. בימי יפתח הרגו בני מנשה בבני אפרים, בני יהודה הסגירו את שמשון לפלשתים ובני דן זנחו את משמרתם במערב המקדש, כדי למצוא פורקן לתביעותיהם היחודיות כשבט צפוני בימי פסל מיכה. ראשיתם של הבקיעים ניכרו כבר בימי דבורה וברק כשחלק מהשבטים התגדר כל אחד בעניינו ולא הצטרף לכוחות הלוחמים: זה רבץ בין המשפתים לשמוע שריקות עדרים, וזה ישב לחוף ימים ועל מפרציו שכן, בשעה שאחיהם חרפו נפשם למות. גם בימי גדעון התעוררו חילוקי דעות מסוכנים, כאשר קמו נגדו בני אפרים בביקורת נוקבת, ואלמלא שאר רוחו היתה הפרשה מסתיימת בשפיכות דמים, כפי שקרה בדורות שאחריו בימי אבימלך, שיצא למלחמת חרמה נגד מי שלא קיבל את סמכותו, ובימי יפתח, שהרג ארבעים ושנים אלף מבני אפרים. +מגמת ההתבדלות אמנם החריפה, כששבט יהודה הסגיר את שמשון לפלשתים, אבל פרשת פילגש בגבעה היא החמורה מהפרשות שנוצרו עקב הפירוד הקשה באומה, במאורע זה הרי כמעט נכחד שבט בנימין. +כבר למדנו8לעיל עמ' 42. שהאשמה הכבדה ביותר להתדרדרות המצב נתלתה בצוארי סנהדרין גדולה, זו שתפקידה היה להעמיק את הערכים הכלליים שבאומה על-ידי חינוך מעמיק של מגמות התורה, אך במקום לפתוח במערכה חנוכית, בחרו אנשיה להתרכז במגמות הפרטיות - "כל אחד ואחד רץ לכרמו ולזיתו ואומר שלום עלי נפשי"9(ילקוט שמעוני שופטים סח.), וכשכולם עסקו בענייניהם הפרטיים והכלל הלך והתפורר, עלתה הזעקה, בין אם היה זה בהגדרה מילולית ובין מעבר לכך "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה". +ההכרח חשף את הטבע הפנימי של ישראל
גם אם זעקה זו עלתה מתוך המצוקה, מתוך ההכרח ו"בדיעבד", אנו יודעים שההכרח הוא רק גילוי חיצוני של החופש היהדותי של "לכתחילה", של שאיפת החופש העצמי לחיי הדת והלאום ושכלולם, ולפיכך אף כאן ההכרח להציל קיום ולהחזיק מעמד של הגוף והחומר ומשמרת התורה והדת במצב קיומי, רק מכריח אותנו להיפגש עם האור ההולך ומתחדש של סגולת ישראל המתגלית במלא הקפה כממלכת כהנים וגוי קדוש. ומתוך ההכרח של דאגה לקיום היהודים והיהדות יופיע החופש המרומם של הנהירה באור ה' וטוב ישעו, של שאיפת הגאולה בהופעת המלכות, של תשוקה ושאיפה המובעות במשך דורות בסוד שיח תפילת האומה "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח וקרנו תרום בישועתך"10ע"פ המאמר "ישראל של בדיעבד וישראל של לכתחילה", לנתיבות ישראל א'.. +כפי שנראה מפשט הכתובים, ספר שופטים מסתיים ברוח נכאה, אך כשמסכמים את התקופה, מתגלה שעברנו דרך ארוכה של פיתוח והעמקה מסוף תקופת יהושע עד סיום תקופת השופטים. גוונים רבים שהתגלו בהופעות הציבוריות בישראל; בעיות יסוד צצו ועלו מתהום הנשיה אל פני השטח, ובכך התאפשר לנו להתמודד איתן; העזרה האלהית הופיעה תמיד כשהגיעו מים עד נפש וביססה את הביטחון בה'; ובעיקר עלתה ההכרה בערכו של "יחד" עמוק ורב-ממדי המאפשר גילוי ערכו של כל פרט במלוא שיעור קומתו. כל אלה הכשירו את הקרקע הציבורית למלכות. +בהשקפה לאחור נבין, שלא חיסרון ייחשב לאומה אם תביעות חייה הכריחו אותה לגלות את פנימיותה ומלכותה, אדרבא ואדרבא, כוחו המיוחד של ההכרח הוא לגלות את הערכים והכוחות שאין מציאות לאומה בלעדיהם, כי הם בשורשי המציאות הישראלית. וכשערכים אלו מתבררים, אנו יודעים את אמת המידה בה נוכל למדוד מהו ערך טבעי לאומה, ומה צריך להיצרף בכור הצורפים של החיים הפרטיים והלאומיים. +התבררות הסגולה והבחירה
הערך היסודי השרשי והמהותי ביותר, שממנו משתרגים כל מהלכי חיינו בעולם ומתוכנו יונקת ההוויה כולה, הוא "סגולת ישראל". גם ערך זה, ככל הערכים האחרים, היה יכול להתגלות במהלך של "לכתחילה", אבל כשהתגלה "בדיעבד", "הרווחנו" את חשיפת עומק הערך, והחלטיותו עמדה במבחן המציאות. ככל שננסה להשתחרר ממחשבה ש"סגולת ישראל" חייבת להיערך על פי אורחות חיים ייחודיות, תמיד נחפש לה איזו התבטאות מעשית, שהרי אם לא כן, מדוע בחר בנו מכל העמים?! המושג של "אהבה שאינה תלויה בדבר" אינו נתפס ביחס לקב"ה, כי גם הוא, כהתבט��ויות נפשיות אחרות המיוחדות לקב"ה, נאמרו רק כהשאלה. אך כשריבונו-של-עולם לא המיר אותנו ולא הסיר אהבתו מאתנו, גם לאחר שפרצנו את כל אמות המידה הישראליות האנושיות והמוסריות1111 ראה לעיל עמ' 203. בסוף תקופת השופטים בכפיות טובה שאין כדוגמתה, הרי הוברר ונקבע במודעות האנושית ש"אהבתך לא תסור ממנו לעולמים"12מתוך ברכות שמע.. +הערך השני שנחשף במלוא עצמתו הוא ערכו של הרצון. סוד גלוי הוא שהקב"ה כפה עלינו הר כגיגית, כדי שנקבל את התורה13(שבת פח.), הוא אמנם חיכה להסכמתנו ותלה את קיום כל המציאות בהבעת הרצון שלנו. תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית, שאם לא יקבלו ישראל את התורה בששי בסיון, יחזור העולם כולו לתוהו ובוהו. אבל קשה לקבוע, שגם ההסכמה הכללית "נעשה ונשמע"14(שמות כד ז.), שנאמרה על ידי כל ישראל באותה שעה, ביטאה רצון חופשי. מה תאמר כשהר כפוי עליך וגורל כל המציאות תלוי במוצא פיך? לכן אמרו חכמים "מכאן מודעה רבא לאורייתא" "שאם יזמינכם לדין למה לא קימתם מה שקיבלתם עליכם יש להם תשובה שקיבלוה באונס"15(שבת פח. ורש"י שם.). גם ההסכמה הציבורית, שהובעה מתוך רצון בסוף ימי יהושע, היתה מוגבלת16(יהושע כד טז.) - "ומה שכרת עמהם ברית יהושע, לעבוד את ה', התם לא קיבלו אלא שלא לעבוד עבודה-זרה כדכתיב 'חלילה לנו מעזוב את ה'' וכן משמע כוליה עניינא"17(תוספות שבת פח.). +דרכה של הסכמה המתקבלת בכפייה, שהיא יוצרת משקעים של התמרמרות ולאורך זמן גם ערעור על עצם ההסכמה. המשברים של סוף תקופת השופטים היו תולדה של הצטברות כזו. האומה פרקה מעליה כל עול, כי הוא נראה בעיניה כפייתי. איש הישר בעיניו עשה ולא התחשב בשום מסגרת. אולם למדנו שבאמת לא רובץ עלינו הר, והעולם יכול להתקיים גם כשאיש הישר בעיניו עושה, וכשנקבל עלינו עול תורה ומצוות יהיה זה מתוך רצון אמיתי להתאים את מהלך חיינו אל המגמה האלהית. +שני ערכים אלו בשילובם - הרצון הסגולי וסגולת הרצון הישראלי - הם הם הבסיס האידאי השרשי של אחדות ישראל, ובחשיפתם נסללה הדרך להקמת המלכות בישראל. \ No newline at end of file