diff --git "a/txt/Tanakh/Modern Commentary on Tanakh/Chibbah Yeteirah on Torah/Hebrew/Responsa Benei Banim, Jerusalem 1981-2005.txt" "b/txt/Tanakh/Modern Commentary on Tanakh/Chibbah Yeteirah on Torah/Hebrew/Responsa Benei Banim, Jerusalem 1981-2005.txt"
new file mode 100644--- /dev/null
+++ "b/txt/Tanakh/Modern Commentary on Tanakh/Chibbah Yeteirah on Torah/Hebrew/Responsa Benei Banim, Jerusalem 1981-2005.txt"
@@ -0,0 +1,12647 @@
+Chibbah Yeteirah on Torah
+קונטרס חיבה יתירה
+Responsa Benei Banim, Jerusalem 1981-2005
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH000827677&context=L&vid=NLI&search_scope=Local&tab=default_tab&lang=iw_IL
+
+קונטרס חיבה יתירה
+
+הקדמה
+
+<b>בפתיחה</b> לחלק א' של שו"ת בני בנים הזכרתי פרוש על ספר בראשית שכתבתי בשנת תשל"ג. הוא אשר אנכי נותן לפניכם היום, אלא שנשתנה ונתרחב וגם הוספתי בו מקצת פרושים על שאר חומשי התורה. במשך השנים הרציתי קטעים ממנו בעל פה ובכתב בפני אלפים ורבבות, בארץ ובחו"ל, ורבים אמרו מי יראנו טוב ועודדו אותי להוציא הדברים בדפוס. 
+<b>קראתי</b> לו "חיבה יתירה" לפי מאמרם באבות פרק ג' חיבה יתירה נודעת להם שנתן להם כלי חמדה וכו'. וגם חיב"ה הוא ראשי תיבות <b>חי</b>דושים <b>ב</b>פשט <b>ה</b>תורה ורומז לדברי רשב"ם בתחילת פרשת וישב בשם רש"י, שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פרושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום עכ"ל. 
+<b>הכל</b> יודעים שאין מקרא יוצא מידי פשוטו עיין במסכת שבת דף ס"ג, אבל מעטים יודעים מהו פשט, ועוד שטועים שאסור לפרש אחרת מדברי רבותינו הקדושים נ"ע גם במה שאינו קשור להלכה. ואינם יודעים שדרך כל גדולי המפרשים רש"י ואבן עזרא ורמב"ן וכו' וכן התוספות בגמרא לפרש פשוטו של מקרא גם שלא כדברי התלמוד והמדרשים ואפילו בפסוקים הנוגעים להלכה, ורק נזהרו שלא להורות נגד המקובל בשום פנים, כמו שהאריך בספר תורה שלמה חלק י"ז במלואים עמודים רפ"ו־שי"ב. וכל שכן בפרושים בעלמא, וז"ל האור החיים בהקדמה, ולפעמים אמשוך בקסת הסופר בפשטי הכתובי' בדרך משונה מדרשת חז"ל, וכבר גליתי דעתי שאין אני חולק ח"ו על הראשונים אפי' כמלא הנימא אלא שהרשות נתונה לעובדה ולזורעה וכו' עכ"ל. וכן כתב בהתחלת פרשת האזינו, והגם שקדמוננו בחרו דרך אחרת כבר אמרנו שע' פנים לתורה ובענין האגדה יכולים לפרש הגם שיה' הפי' מנגד לדבריהם כל שאין הניגוד בדברי הלכה וכו' עכ"ל. וכשהתחלתי בפרושי בשנת תשל"א שאלתי את ציס"ע הגמו"ז זצלה"ה האם מותר לפרש שלא כדברי חז"ל במה שאינו נוגע להלכה, והשיב שמותר ובתנאי שהכוונה היא להרבות ביראת שמים עכ"ל. 
+<b>והנה</b> מה שהובא בשם חז"ל שבעים פנים לתורה הוא לאו דוקא, אלא הכוונה היא לסך הקיים וכמו שבעים לשון ושבעים אומות העולם. ופנים לתורה פי' הדרכים והשיטות בהן מתפרשת התורה בכללותה, ועיין בהקדמה לפרוש הרוקח בספר החכמה שמנה ע"ג שערי תורה ואחד מהם שער הפשט. אבל לדרוש פסוק אחד או מלים מסויימות באופן אחד ואחר כך באופן אחר לזה אין קץ כמו שהביא בשומר הברית לספר חסידים סימן תתקפ"ח. 
+<b>וגם</b> בפשט יש הרבה דרכים, והעיקריות הן משמעות הלשון ופשט הענין. משמעות הלשון, אף היא נחלקת למשמעות המלה ומשמעות המשפט וכו'. בהרבה מקרים מקרא אחד יוצא לכמה טעמים ולכן יש בו כמה משמעויות, ולדוגמה מה שנאמר בפרשת קדשים ולא תשא עליו חטא, שלשון זה נמצא בפרשת אמור ולא ישאו עליו חטא ומתו וגו' ובמובן אחר בפרשת כי תבוא ישא ה' עליך גוי מרחוק, ולכן הכתוב בקדשים מתפרש כשניהם ועיין בני בנים חלק ב' סימן כ"ז בהג"ה. אך הרבה פעמים משמעות המלה סותרת את משמעות המשפט ולהפך וממילא האחד פנוי למדרש, ולא באתי להאריך בענינים אלה אלא להעיר. 
+<b>ופשט</b> הענין, הוא ההבנה הכללית בנושא הכתוב. במקום שפשט הענין סותר את משמעות הלשון העיקר כפשט הענין, ולדוגמה בפסוקים המיחסים לקב"ה גוף ואברים כביכול, שאף שאין שום מניעה מצד הלשון לפרש כן אבל כיון שסותר את עיקרי הדת על כרחך לפרש את הכתובים בדרך משל ��שדברה תורה כלשון בני אדם, וכן כל כיוצא בזה. ואילו כדי לפרש מעשי האבות דרושה בקיאות בדרך ארץ של בני אדם כלשון רשב"ם בפרשת תזריע, כלומר הבנת דרך חייהם ופעולתם, כי בתורה הסתום מרובה על המפורש ורק מקצת המעשה מבואר בכתוב, או אפילו כל פרטי המעשה מבוארים עדיין אינו מבואר למה נהגו באופן זה ולמה לא נהגו באופן אחר. 
+<b>ובענינים</b> אלה הפשטים משתנים תמיד, וכל דור מבין את מעשי התורה על פי הבנתו ונסיונו בחיים. וגם הנחה אחת תכריח פשטים הרבה, ולדוגמה אם האבות ראו ברוח הקודש את כל עתיד עם ישראל אזי פשט מעשיהם יתפרש באופן אחד, ואם לא חזו כן ברוח הקודש יתפרשו הרבה ממעשיהם באופן אחר. ומכאן חזרה לתנאי הגמו"ז שמטרת הפרוש צריכה להיות להרבות יראת שמים, כי בני אדם שונים זמ"ז, יש הרוצים לראות את האבות כשונים מהם בתכלית השנוי והגדולה כדי ללמוד ממעשיהם, ויש אדרבה הרוצים לראות את האבות כדומים להם כדי ללמוד ממעשיהם. 
+<b>ונמצא</b> שאי אפשר כלל לאמר שיש רק פשט הענין אחד, אלא דור דור ודורשיו דור דור ופושטיו. ואני הצעיר באלפי, דלותי בחכמה ובבינה, יראתי מלגשת אל הקודש, אבל חגרתי עוז לבאר מקצת פשטי תורה המתחדשים בעזרת החונן לאדם דעת. חקרתי ודרשתי היטב ובפרט כדי להבין מעשי הקדמונים כאילו הם נשקפו למולי, הלכתי אחריהם ובינותי דבריהם והצצתי בפניהם עד שנדמה היה שהכרתי אותם מקרוב. לא היתה שאלה גדולה וקטנה שלא שאלתי אודותם והרבה מן השאלות תרצתי מן הכתוב, וכמה פעמים נגלה אור גדול בבית מדרשנו. 
+<b>ואני</b> מבקש מחילה מאבותנו הקדושים על אשר הארתי דמותם ובארתי נמוקיהם, שמא טעיתי בכוונתם, אבל תורה היא ולדורשה אני צריך. ואיני אומר קבלו דעתי, ואם יש דבר שאינו ערב לחיך הקורא מראש אני מבטלו בעבורו, כי לא כתבתי אלא למי אשר ימצא בדברי תועלת. 
+<b>והנה</b> במסכת שבת דף נ"ה אמרו כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה וכו', וכן אמרו בבני עלי ובני שמואל ודוד ושלמה, וראיתי במפרשים שדייקו שהאומר כן אינו אלא טועה אבל אינו נתפס עליו כעוון כיון שכן פשטות הכתוב. ועדיין קשה, למה נתן הכתוב מקום לטעות ושבני אדם יוציאו לעז על גדולי האומה, וכי אפשר בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב ובגנות צדיקים דיבר הכתוב כמו שתמהו במסכת בבא בתרא דף קכ"ג לגבי לאה. והגם שאינו דומה, כי לאה לא חטאה כלל, מה שאין כן אלו בודאי חטאו ועיין בספר חסידים סימן קע"ד וקצ"ה, אף כי לא בחמורות כמו שמבואר בגמרא, וזה גופא היה עונשם שנתלה בהם עוון יותר מאשר חטאו. ומכל מקום בודאי לא היה הכתוב מייחס להם כן אם לא לאיזו תועלת. 
+<b>ונראה</b> לפי מה שהמלך מצווה יותר בקריאת התורה משאר בני אדם, כמו שנאמר בפרשת שפטים וכתב לו את משנה התורה הזאת וגו' וקרא בו כל ימי חייו וגו'. ואף על פי שכל אדם מצווה ללמוד תורה ונלמד מוהגית בו יומם ולילה, ובירושלמי מסכת סנהדרין והובא בתורה תמימה שם למדו ממלך מקל וחומר, שונה דין המלך מכל ישראל, כי מצות עשה למלך לקרוא בספר תורה דוקא מה שאין כן שאר בני אדם יוצאים בתלמוד תורה בעלמא וכמו שכתבו התוספות והובא ברמ"א ביורה דעה סימן רמ"ו סעיף ד' שיוצא בלימוד תלמוד בבלי שהוא בלול במקרא במשנה ובגמרא. והנה מה הוא זה שהמלך צריך לקרוא בתורה ואינו נלמד ממקום אחר, הוי אומר אלה פרטי מעשי האבות ותולדות האומה וספור הנהגתה, שדברים אלה שייכים בפרט למנהיג אשר אין על גביו אלא ה' אלקיו, וכמו שאדם ונח ואברהם ויצחק ומשה לא היה עליהם אלא ה' אלוקיהם. 
+<b>ולכן</b> כתבה תורה את מעשה ראובן כאילו שכב את פלגש אביו, ובנביאים נכתב על בני עלי ובני שמואל ועל דוד ושלמה כאילו סרחו, כדי שהמלך ילמד שאפילו גדולי האומה או בניהם יכולים להיכשל בעוון חמור. ומזה יקח מוסר לעצמו שלא לטעות שבעבור היותו מורם מעם לא יחטא, וזהו שנאמר לבלתי רום לבבו מאחיו וגו'. ותדע, כי החטאים שנכתבו אצל ראובן ובני עלי ובני שמואל ודוד ושלמה היו בנשים ובצע כסף והסרת לב, והם אשר המלך הוזהר בהם בפרשת שפטים. ונוח להם לגדולי האומה שנכתב עליהם שסרחו אם על ידי כן ימנעו אחרים מלחטוא. 
+<b>ואם</b> בכל הדורות חובה עלינו ללמוד ממעשי התורה, כל שכן בימינו, כי היום בארצות הנאורות בני אדם דומים למלכים ויותר מרוב השרים במשך כל הדורות. וכן יהיה לימות המשיח, אף על פי שמשיח בן דוד ינהל עניני הארץ אבל תושביה ישבו איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו ואין רודה אותם, וגם זה כלול במאמרם אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד עכ"ל כי גם מלכות ישראל בכלל. 
+<b>נסיתי</b> שלא ללקט בקונטרס זה דברי שאר מפרשים, כי הם כתובים במקומותם ומה תועלת לכפלם ולאמר שאנחנו חברנו חבור ארוך כמו שכתב הרמב"ם במאמר תחית המתים. אך אולי ראיתי מקצת פרושים ושכחתי שראיתים ואחר כך דימיתי שאני חדשתים. ובכמה מקומות כתבתי פרוש ואחר כך מצאתי אותו בספר אחר, והשארתי אותו על כנו כיון שגם אני חדשתי אותו ולמה אמנע ממני הטוב כמו שכתב בהקדמה לספר אבן האזל. ועוד שבדרך כלל יש שנוי והוספה בין מה שכתבתי לבין מה שכתבו אחרים. ובודאי צרוף כל הפרושים שונה, והמעמיק בקונטרס זה ילמד ב"ה שיטה בלימוד פשט ויועיל לו גם בלימוד גמרא והלכה, כי הדיוק בלשון ובענין אחד הוא בכל מקום. 
+<b>הרבה</b> עמלתי ויגעתי בפרוש זה, ולא כתבתי מאומה שאין לו גלוי או רמז במקרא, והרביתי סמוכין מן התורה או מנביאים וכתובים ומקצת מדברי חז"ל. ולא מנעתי את ידי לפעמים מן הדרש והרמז, לאן אשר הוליכה אותי הרוח הלכתי. ואני מבקש שאם ימצא בו הקורא דבר קשה לא ימהר לבקרו אלא יחזור עליו כמה פעמים עד שיבקע אורו, ואם גם אז לא יבין דברי יודיעני ואולי אודה לו או אצטדק. 
+יהודה־הרצל הנקין ב"ר אברהם הלל שיח' וחנה ע"ה 
+
+בראשית
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+<b>ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור.</b> פעמיים <b>יהי אור</b>, הוי"ו מוסיף ולא מהפך וכן הוא בזהר ובספר הבהיר (תורה שלמה שנ"ט ושס"ח). ולמה נאמר פעמיים, מפני ששני אורות נבראו בו ביום, האור האחד הוא החומר האורי שהוא היולי עיין ברמב"ן וממנו נוצר האור השני שהוא האור הנראה, וכן בזהר: ההוא אור אפיק אור אחרא עכ"ל. ולא נתפרש מהו החומר האורי, אבל נראה שהוא היסוד הכימי מימן שממנו נוצר אור הכוכבים ויסודות אחרים, או שהוא החלקיקים האטומיים, ועיין בסמוך על הפסוק <b>ויבדל אלקים</b>. 
+<b>ויהי אור.</b> צריך לדעת למה לא נאמר <b>ויהי כן</b> ביום הראשון, ואין לאמר דהיינו הך כי יש הבדל בין מספר האותיות והתורה חסה על כל אות. גם למה לא נאמר <b>ויהי כן</b> ביום ה' ואחרי בריאת האדם ביום ו', אלא רק בימים ב' ג' ד' ובאמצע יום ו' אחרי יצירת החיות ובסוף יום ו' אחרי ההיתר לאכול צמחים. בספר הבהיר (תו"ש ש"ס) וברמב"ן פרשו שהאור הראשון נגנז או שלא עמד ולכן לא נאמר בו ויהי כן, ובמדרש הבאור (תו"ש תמ"ז) פרשו שלא נאמר ויהי כן במקום שנאמר בו לשון בריאה ועיין ברמב"ן ביום ה'. ונראה לפרש באופן אחר, כי <b>ויהי כן</b> פרושו שהיה באמת כן כמו שאמר פרעה <b>יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם</b> ובעמוס (ה) <b>ויהי כן ה' אלקי צבאות אתכם כאשר אמרתם</b>, ולמה נאמר כך רק בחלק ממעשה בראשית ולא בשאר, כי בודאי כל מעשי ה' היו באמת כן? אלא <b>ויהי כן</b> שהיתה עשייה מושלמת וגמורה והבאה אחריה היא יצירה אחרת, ולכן לא נאמר ביום הראשון כי בריאת האור הושלמה רק ביום ד' ושם נאמר. ולא שביום הראשון נוצר אור וביום ד' נוצרו המאורות כיצירה נפרדת, אלא שביום הראשון התחיל תהליך שהשתרע על פני ד' ימים וכולו היה פעולה אחת. ומתורץ כיצד נראה אור כבר ביום הראשון, כי יצירת המאורות החלה ביום הראשון וכבר אז התחילו לזרוח, אבל צורתם נשלמה רק ביום ד', וזה פרוש מאמרם במסכת חגיגה (יב) שהמאורות נוצרו ביום הראשון ונתלו ביום ד'. ועוד עיין בסמוך וביום ד' וביום ה' וו'. 
+
+Verse 4
+
+<b>ויבדל אלקים בין האור ובין החשך.</b> במקום שיש אור אין חושך ולא שייך להבדיל ביניהם וכן העיר בשפתי חכמים. ולי נראה שחושך פרושו חלל והעדר חומר, כי גם החלל נברא יש מאין כי קודם בראשית אפילו מקום ואורך ורוחב לא היו קיימים וכמאמר ספר הבהיר (תו"ש כ"ג) הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו עכ"ל, וכן אמרו במדרש הגדול: ברא שי"ת שברא שש פנות בעולם מזרח מערב צפון דרום מעלה מטה עכ"ל, ובמסכת אצילות (אוצר המדרשים ח"א) מלמד שברא אלקים מקום לאור ומקום לחושך עכ"ל. ובישעיה (מה) <b>יוצר אור ובורא חשך</b>, כי האור נוצר יש מיש מן החומר האורי שנברא ביום הראשון אבל החושך נברא יש מאין, וכן אמרו בספר הבהיר אור שיש בו ממש כתיב ביה יצירה חושך שאין בו ממש כתיב ביה בריאה עכ"ל. וחלל נברא לפני יצירת האור והוא <b>תוהו ובהו</b> ורק ישעיה הזכיר האור תחילה מפני שהוא טוב, או שמא החומר האורי והחלל נבראו בבת אחת. ובזהר ורמב"ם ורמב"ן פרשו שחושך הוא אש שחורה, ונראה שהוא חלל רויי הקרנה. ולכן <b>ויבדל</b> פי' שבתחילה היו החומר האורי והחלל מעורבים זה בזה, והקב"ה הפעיל חוקו שהוא כוח המשיכה כדי שהחומר יצטבר לעצמו והמקומות שנתפנה החומר מהם ישארו ריקים, והצטברות זו יצרה לחץ וחום ועל ידיהם נוצרו האור הנראה והמאורות, ובהמשך נפרדו השמים מהארץ ביום ב' והים מהיבשה ביום ג', וכמו שאמרו במדרש הנעלם (תו"ש תקנ"ז) כל מה דעבד הקב"ה עבד ליה בפקודוי על ידא דאמצעי וכו' עכ"ל שעשה רצונו על ידי חוקים בטבע. 
+<b>וירא אלקים את האור כי טוב.</b> טוב פרושו מצליח ומועיל, והיפוכו לא טוב כמו (ב) לא טוב היות האדם לבדו שהאדם לבדו לא יוכל להימנע מלאכול מן העץ וראה בפנים על הכתוב שם, ובשמות (יח) לא טוב הדבר אשר אתה עשה שאין בכוחו של משה לשפוט את כל העם בעצמו ובשמואל־א (כו) לא טוב הדבר הזה אשר עשית שאבנר נכשל בתפקידו לשמור על שאול. בשאר הימים וירא אלקים כי טוב שהיצירה של אותו יום פעלה היטב, ובסוף וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד כי היצירה ביחד פעלה טוב יותר מכל חלקיה בנפרד. 
+
+Verse 5
+
+<b>ויהי ערב ויהי בקר.</b> זוהי בריאת הזמן וכמו שכתבו ראשונים שאין זמן מחוץ לעולם. ונראה שאין זמן לפני הקב"ה כלל, ונרמז בתהלים (צ) <b>אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור, כיום</b> הכ"ף בפת"ח והוא הוה, <b>אתמול</b> עבר, <b>יעבור</b> עתיד, מלמד שאלף שנים הן עבר הוה ועתיד לפניו בבת אחת. קשה להשיג זאת בשכל, אבל יובן לפי התולים זמן במהירות שהיא משך התזוזה ממקום למקום כמו שכתב במורה נבוכים חלק ב' פרק י"ג הזמן נמשך אחר התנועה עכ"ל, והקב"ה <b>את השמים ואת הארץ אני מלא</b> (ירמיהו כ״ג:כ״ד) ולא שייכת בו תזוזה ממקו�� למקום וממילא לא זמן. ולכן תיתכן בחירה חפשית אף שהקב"ה יודע מה שהאדם עתיד לעשות, כי לפניו ית' אין עתיד, ועיין ברמב"ם בהלכות תשובה פרק ו' ובמדרש שמואל (אבות ג כ"א). 
+
+Verse 6
+
+<b>יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל.</b> נאמר <b>יהי</b> פעמיים ועיין ביום הראשון. <b>יהי</b> רקיע וגו' <b>ויהי מבדיל</b> הן שתי אמירות, כי הרקיע אינו מבדיל והמבדיל אינו הרקיע, ולכן לא נאמר יהי רקיע להבדיל ושלא כמו ביום ד' <b>יהי מארת ברקיע השמים להבדיל</b> וגו' ששם המאורות אכן הבדילו. וכן <b>ויעש אלקים את הרקיע ויבדל</b> הן פעולות נפרדות עשייה והבדלה. בבראשית רבה (ד) דייקו שלא נאמר המים על הרקיע אלא <b>מעל הרקיע</b> שאין המים על גופו של רקיע אלא תלויים במאמר, כיון שאין ממש ברקיע, וכן במדרש כונן (תו"ש תס"ב) אל תקרי רקיע אלא קריעה עכ"ל. <b>מבדיל</b> הוא שם עצם ולא פעל, והוא כח המשיכה כנ"ל, ופרוש <b>רקיע</b> הוא המראה הכחול של השמים הנגרם על ידי האטמוספרה וכמו שאמרו במסכת סוטה (יז) ים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד עכ"ל, וביחזקאל (א) <b>רקיע כעין הקרח הנורא</b> וקרח נוטה לכחול. 
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+<b>יקוו המים.</b> יקוו פי' יתאספו המים כמו בירמיה (ג) <b>ונקוו אליה כל הגוים</b>, והוא משורש תקוה, כי המים מתאיידים ומתעבים וממטירים וזורמים לים וחוזר חלילה ואינם נחים וזו תקוותם וטבעם לזרום תמיד על ידי כח המשיכה. ולכן לא נאמרה הבדלה ביום ג' לעומת בימי א' ב' וד', כי המים חוזרים תמיד ליבשה, ועוד שמקום הימים משתנה כמו בישעיה (נ) <b>הן בגערתי אחריב ים</b> ולפעמים היבשה שוקעת ומתכסית בימים ואין כאן הבדלה. בפרקי דרבי אליעזר (א' וח') פרשו שבתחילה כיסו המים את כל העולם ואחר כך הועלו ההרים והגבעות ונעשו עמקים ונתגלגלו המים לשם <b>ותראה היבשה</b>. ולי נראה שבתחילה המים היו אדים וכיסו את כל העולם כשהארץ היתה חמה, עד שנתקררה ונתעבו המים וירדו גשמים, והוא מאמרם בשמות רבה (טו) הקב"ה בעט באוקיינוס והרגו שהבית שהוא מחזיק מאה חיים מחזיק אלף מתים עכ"ל. 
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+<b>והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים.</b> עיין מה שפרשתי על הכתוב <b>יהי אור</b> שיצירת המאורות החלה ביום הראשון ונשלמה ביום ד'. ביום ד' התיצב מסלול הירח סביב כדור הארץ ומסלול כדור הארץ סביב השמש, ומהירות סיבוב כדור הארץ על צירו ומידת נטית כדור הארץ על צירו כלפי השמש, שאלה הם הגורמים <b>לאתת</b> שהן לקויי חמה ולבנה כמו שפרש"י מהכתוב בימריה (י), <b>ולמועדים</b> שהם חודשי הלבנה כמו בתהלים (קד) <b>עשה ירח למועדים, ולימים</b> שהם יממות של כ"ד שעות, <b>ושנים</b> שהן ארבע עונות שנת השמש החוזרות על עצמן. והלבנה הושלמה ביום ד' וכן במדרש חסר ויתר (תו"ש תר"ז) <b>מארת</b> חסד וי"ו מלמד שלא נברא אלא גלגל חמה תחילה עכ"ל, ונראה שתחילה היתה הלבנה לוהטת ואחר כך נתקררה וזהו שאמרו במסכת חולין (ס) שהיו השמש והירח שווים ונתמעטה הלבנה. 
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+<b>ישרצו המים שרץ נפש חיה.</b> עיין מה שכתבתי ב<b>ויהי אור</b>. ולכן לא נאמר ויהי כן ביום ה', כי יצירת בעלי החיים במים ביום ה' וביבשה ביום ו' היתה פעולה אחת שנמשכה שני ימים, כי החיים נוצרו במים ביום ה' ומשם פשטו ליבשה ביום ו' ורק אז נאמר <b>ויהי כן</b>. ונאמר <b>ישרצו המים</b> וכן <b>יקוו המים ותדשא הארץ</b> ביום ג' ו<b>תוצא הארץ</b> ביום ו' כולם בלשון פעל עתיד, מפני שכל אלה המשיכו לשרוץ ולהוציא וכו', מה שאין כן יצירת השמים והארץ והמאורות נאמרה בלשון הויה <b>יהי</b> מפני שאחרי שנוצרו היו בהוויתם ולא נתחלפו. 
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+<b>נעשה אדם בצלמנו כדמותנו.</b> צריך להזהר בפרושו ועיין בתורה שלמה פרק ב' ט"ז וקנ"ה ולעומתו בפרק א' תשל"ח. <b>נעשה אדם</b> בלשון עשייה יש מיש כי גופו לקוח מן הקודמים לו, <b>ויברא אלקים את האדם</b> בלשון בריאה יש מאין כי נפשו נבראת בצלם אלקים כמו שפרשו רבים ועיין ברמב"ן, ונאמר <b>נעשה אדם</b> בלי ה"א אבל <b>ויברא אלקים את האדם</b> בה"א, ורמז לתוצאה סופית, וכאילו אמר נעשה מן אדם את האדם בצלם. וראה רמב"ן בפרק ב' פסוק ז' שתחילה נוצר אדם עם נפש התנועה כשאר חיות ואחר כך נפח בו נפש משכלת, ובפסיקתא (כג) אמרו שבששית עשהו גולם והעמידו על רגליו ובשביעית זרק בו נשמה עכ"ל שכבר היתה בה חיות משעה ששית בלי נשמת האדם, כי לשון גולם מורה על חוסר השלמה כמו באבות (ה) שבעה דברים בגולם וכו' עכ"ל ולא על גוף דומם. ובמסכת ראש השנה (יא) אמרו כל מעשה בראשית וכו' בצביונן נבראו שנאמר <b>ויכלו השמים והארץ וכל צבאם</b> אל תקרי צבאם אלא צביונם עכ"ל ומיירי בסוף יום ו' מה שאין כן הפסיקתא והרמב"ן מיירי באמצע היום. ובילקוט פרשו <b>נעשה</b> בלשון עבר, שהאדם כבר נעשה, ובבראשית רבה (י) אמרו מכוללין היו המעשים והיו מותחין והולכין עכ"ל ומיירי בגופו של האדם. וטעם <b>בצלמנו כדמותנו</b> בלשון רבים כי שיתף הקב"ה את הארץ בעשיית גוף האדם כפרוש שהביא הרמב"ן, וכיון שנאמר <b>נעשה אדם</b> בשיתוף הארץ אזי נאמר <b>וירדו בדגת הים</b> כי השליטה היא תוצאה מהתפתחות הטבע ואחרון אחרון מושל. אבל <b>ויברא אלקים את האדם בצלמו</b> בלשון יחיד, כי היא בריאת נפש האדם בצלם אלקים ואינה באה מן הארץ. ולכן נאמר <b>ויהי כן</b> אחרי יצירת החיות כי שם הוא סוף פעולה, ואילו התהוות גוף האדם עם נשמתו היא פעולה אחרת ועיין לעיל בפרוש <b>ויהי אור</b>. והטעם שלא נאמר ויהי כן אחרי בריאת האדם, כי אף על פי שנברא האדם בצלם אלקים אין הדימוי מושלם ואין הפעולה גמורה, כי האדם עמל כל חייו להתדמות לבוראו ולהשלים בריאת עצמו ואינו יכול, כי אדם אין צדיק בארץ, ולעתיד לבוא תושלם בריאתו כמו ביחזקאל (לו) <b>ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה</b> כי"ר. 
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+<b>ויברך אתם אלקים ויאמר להם אלקים.</b> <b>אלקים</b> פעמיים, שלא כמו אצל נח ובניו (ט) <b>ויברך אלקים</b> וגו' <b>ויאמר להם פרו ורבו</b> וגו', כי כאן בא לכפול וכאילו נאמר <b>ויברך אתם אלקים פרו ורבו</b> לברכה <b>ויאמר להם אלקים פרו ורבו</b> למצוה וראה בני בנים חלק א' מאמר ו'. <b>ומלאו את הארץ וכבשה</b> שהאדם ישים אותותיו בטבע ועיין להלן (ב) על הכתוב <b>לעבד את האדמה</b>. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+<b>וישבת ביום השביעי.</b> יומו של הקב"ה אלף שנים כמו שנלמד מתהלים (צ) ולדעת הרדצ"ה היא תקופה בלתי מוגדרת. ועדיין קשה למה נקטה התורה לשון יום, אלא ללמדנו על השבת, כי כשם שהאדם נצטוה על השבת מפני שהקב"ה נח ביום השביעי כך הקב"ה נח ביום השביעי כדי לצוות לאדם על השבת, כמו שאמרו בבראשית רבה (א) היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם עכ"ל. 
+<b>(תוספת חיבה)</b> הרמב"ן פרש שספור הבריאה נכתב בתורה כדי ללמד על חידוש העולם. ורש"י פרש כדי שתהא אמתלה על כיבוש כנען, שאם יאמרו האומות ליסטים אתם וכו' הם אומרים כל הארץ של הקב"ה וכו' ונתנה לאשר ישר בעיניו עכ"ל. ולי נראה שלא נאמר כן אלא לגבי ז' עממין שנעלמו כליל ואינם תובעים את הארץ בחזרה, וכן בבראשית רבה (א) הביאו מדברים (ב) <b>כפתרים היצאים מכפתר השמידם וישבו תחתם</b> וראה להלן בפרשת מסעי על הכתוב <b>ואם לא תורישו את ישבי הארץ</b>. גם זוהי טענת כל דאלים גבר, כי כל הכובש את הארץ אומר שהאלקים נתן לו, ולכן קדושה ראשונה שהיא על ידי כבוש נתבטלה. ולולא פרש"י ספור הבריאה לא נאמר כלל עבור הגויים כי הם ממילא אינם שמים לב לטענותנו, אלא נאמר לבני ישראל בינם לבין עצמם בשעת מתן תורה כשעדיין לא ישבו על אמדתם, כדי שיבטחו בקב"ה שברא את הארץ ויכול ליתנה למי שירצה ויתן לנו. 
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+<b>וישם שם את האדם.</b> נאמר להלן <b>וינחהו בגן עדן</b> ולמה נכפל, אלא וי"ו של <b>וישם</b> היא נתינת טעם מדוע <b>ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם</b>, כדי לשים שם את האדם, כמו (כג) <b>ופגעו לי בעפרון בן צחר ויתן לי את מערת המכפלה</b> פי' כדי שיתן לי, וראה להלן (כח) על הכתוב <b>ויפגע במקום וילן שם</b> ובפרשת ראה על <b>לא תסף עליו ולא תגרע ממנו</b>. רצה הקב"ה לשים את האדם בגן כדי שאם יכשל לא יוכל לטעון שקשיי פרנסה וכו' העבירו אותו על דעת קונו, אלא יהא זה מוסר לבני האדם לתלות את קולר החטאים בעצמם ולא לחפש אמתלות, כי אדם הראשון חטא אפילו בגן עדן. 
+
+Verse 9
+
+<b>כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים.</b> עץ החיים לא היה נחמד למראה וטוב למאכל כשאר העצים, ולכן האדם ואשתו לא אכלו ממנו. ובמשלי (ג) נמשלה התורה ל<b>עץ חיים</b> כיון שהוא עץ צנוע בלי תאוה לעינים אבל מביא לחיי עולם, ודומה לתורה כמו שאמרו באבות (ו) כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו'. 
+<b>ועץ החיים בתוך הגן.</b> <b>עץ</b> של <b>החיים בתוך הגן</b>, ואין פרושו עץ שמקומו באמצע הגן כי הכתוב לא סיפר מקומו כמו שלא סיפר כאן מקומו של עץ הדעת, וגם אינו לשון האשה שאמרה אחר כך <b>ומפרי העץ אשר בתוך הגן</b> ששם הוסיפה המלה <b>אשר</b>. ומהו <b>החיים בתוך הגן</b>, האדם נברא עפר מן האדמה כשאר חי וטבעו למות, אבל הגן אינו בדרך הטבע ואין המיתה שולטת בו וכל שיהיה בו יחיה. וד' חילוקים הם. אם ישאר בגן יחיה, ואם יגורש סופו למות כשאר כל חי, ואם יאכל מעץ החיים יזכה להיות בגן עדן לעד וממילא לא ימות בדרך הטבע, ואם יאכל מעץ הדעת דינו למות כעונש מן הקב"ה. 
+<b>ועץ הדעת טוב ורע.</b> היה צריך לאמר עץ דעת טוב ורע בלשון סמיכות, אלא <b>הדעת</b> בחול"ם עץ הודעת טוב ורע. פרוש אחר, <b>עץ הדעת</b> דעת <b>טוב ורע</b> והוא מקרא קצר כמו בבמדבר (לד) <b>באים אל הארץ</b> ארץ <b>כנען</b> ובמלכים־ב (כג) <b>הקבר</b> קבר <b>איש האלקים</b> ועיין בתוספת ברכה. ובין כך ובין כך הפרוש הוא עץ ההודעה של טוב ורע, כמו בהרבה מקראות שלדעת פרושו להודיע. בתורה בשמות (לא) <b>לדעת כי אני ה' מקדשכם</b> ועיין במסכת שבת דף י', ושם (לג) <b>ואתה אמרת ידעתיך בשם</b> ובבמדבר (י) <b>כי על כן ידעת חנתנו במדבר</b> ובדברים (לד) <b>אשר ידעו ה' פנים אל פנים</b>. ובנביאים בשמואל־א (ב) <b>ובני עלי</b> וגו' <b>לא ידעו את ה'</b> ובמיכה (ג) <b>הלוא לכם לדעת את המשפט</b> וירמיה (ב) <b>ותפשי התורה לא ידעוני</b>, שכולם פעל יוצא שהיה להם להודיע דעת ה' ומשפטיו לעם ולא עשו כן. ובכתובים באיוב (לז) <b>ביד כל אדם יחתום לדעת כל אנשי מעשהו</b> ובמשלי (א) <b>לדעת חכמה ומוסר</b> ובתהלים (סז) <b>לדעת בארץ דרכך</b> וכן פרש"י. ומהו <b>הדעת טוב ורע</b>, האדם כבר ידע להבדיל בין טוב לרע ובין אמת לשקר כמו שכתב במורה נבוכים חלק א' פרק ב', והעד שנאמר <b>טוב ורע</b> ולא בין טוב לרע, והכיר שהטוב בעיני ה' הוא הטוב והרע בעי��י ה' הוא הרע. אבל אחרי שיאכל מן העץ יקבע האדם מהו טוב ורע לפי טובת עצמו, וזהו <b>והייתם כאלהים ידעי טוב ורע</b> כי האלהים מודיעים את הדרך שיש ללכת בה וכמדרש הפסוק <b>הן האדם היה כאחד - ממנו לדעת טוב ורע</b> וראה תו"ש פרק ג' (קפ"ט). קודם האכילה מעץ הדעת היה האדם חוטא ויודע שחטא, אבל אחרי האכילה יחטא ויקרא לחטא מצוה. 
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+<b>מכל עץ הגן אכל תאכל.</b> <b>מכל עץ הגן</b> מותר לאכול ומעץ הדעת אסור לאכול, ומעץ החיים לא הזכיר כלום שמא לא ימצא האדם את החיים נוחים לו ולא ירצה לחיות לעולם, כמו ביונה (ד) <b>כי טוב מותי מחיי</b> ובאיוב (ב) <b>ברך אלקים ומת</b>, וכן בבראשית רבה דרש רבי מאיר <b>והנה טוב מאד</b> והנה טוב מות עכ"ל, ובמסכת ערובין (יג) נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא עכ"ל. וצוה <b>מכל עץ הגן אכל</b>, שלא יעשה סייג ויאסור אכילת שאר פירות. 
+
+Verse 17
+
+<b>כי ביום אכלך ממנו מות תמות.</b> ראה לעיל על הכתוב <b>ועץ החיים</b>. כי וגו' <b>מות תמות</b> אינו טעם האיסור אלא עונש המראה את חומרת האיסור, כמו בשמות (יב) <b>כי כל אכל חמץ ונכרתה</b> שאין כרת סיבת האיסור אלא תוצאתו. אבל האשה טעתה שסכנת המיתה שבעץ היא סיבת האיסור וכאילו הוא רעל ולכן אמרה <b>לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמתון,</b> ולפי טעותה השיב לה הנחש <b>לא מות תמתון</b> וממילא גם אינו אסור. 
+
+Verse 18
+
+<b>לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו.</b> למה לא אמר כן הקב"ה כשברא את האדם או כששם אותו בגן עדן, אלא זה קשור לפסוק הקודם, כיון שצוהו <b>ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו</b> וגו' לכן אמר <b>לא טוב היות האדם לבדו</b>. ובאמת במה לא היה טוב לאדם ולאיזו עזרה הצטרך בגן עדן, אלא רק למשול שם ביצרו ולהמנע מלאכול מן העץ, ולכן אמר הקב"ה <b>לא טוב</b> כלשון הפסוק הקודם <b>טוב ורע</b> ואינו ענין חברותא וזיווגים. <b>אעשה לו עזר</b> לשמור על הצווי כי האיש הבודד נכשל, ועיין במסכת שבת (יב) חד הוא דלא ליקרי הא תרי שפיר דמי עכ"ל. <b>כנגדו</b> שווה אליו כמו במסכת פאה (פרק א) ותלמוד תורה כנגד כולם עכ"ל, כי ברא את האשה במדרגת האדם ולא ככלי־לידה בלבד, ולכן כאן נאמר <b>אשה</b> מה שאין כן בפרק א' נאמר <b>זכר ונקבה</b> כי שם מיירי מצד גופם כהמשך הכתוב שם <b>ויאמר להם אלקים פרו ורבו</b>. הקב"ה ברא את האשה שווה לאדם כדי שתשפיע עליו, כי האדם אינו מושפע מבריה פחותה, ולכן כשהביא לו שאר בהמות וחיות <b>ולאדם לא מצא עזר כנגדו</b>. לא טוב היות האדם לבדו אפשר שיהיה טוב לאדם עם אשה ואפשר שלא, אבל ללא אשה חוסר הטוב הוא וודאי.
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+<b>עצם מעצמי ובשר מבשרי.</b> ולכן אסורה גם היא לאכול מן העץ ועיין ברמב"ן. אבל מלשון <b>ויצן ה'</b> וגו' <b>לאמר</b> אין ראיה שהאדם נצטוה לאמר לאשתו, כי <b>לאמר</b> משמש כנקודותיים כמו אצל הדגים <b>ויברך אתם אלקים לאמר</b> ששם אין אמירה ושמיעה לדגים, וכן בשמות (כה) <b>וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל</b> משמש כנקודותיים וכהנה רבות. והאם נלמד גם ממה שנאמר <b>על האדם לאמר</b> ולא אל האדם או את האדם, עיין במדרש שכל טוב בבראשית (כח) על הפסוק <b>ויצו עליו לאמר לא תקח אשה מבנות כנען</b> ובתורה תמימה שם. אבל הבהמות והחיות לא היו כלולות באיסור האכילה מעץ הדעת, כיון שגופן לא הוכשר להישפע ממנו, וכמו שאמרו באבות דרבי נתן (א) אמר הנחש הריני אוכל ממנו ואיני מת עכ"ל. <b>לזאת יקרא אשה</b> הוא המשך קריאת שמות לכל היצורים ��ל ידי האדם, והתורה כתבה את שם האשה ולא את השמות שקרא לשאר. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>ויאמר אל האשה.</b> היתה מוכנה להיכנס עמו בדברים, ולכן דיבר עמה ולא עם האדם. והאשה סמכה על בינתה שלא תיכשל בשיחה עם הנחש ולכן נכשלה, וזהו נשים דעתן קלות וכמעשה ברוריה שהביא רש"י במסכת עבודה זרה (יח), וראה בני בנים חלק ב' סוף סימן מ' בהג"ה. <b>לא תאכלו מכל עץ הגן,</b> דרך יצר הרע להגזים באיסורים. 
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+<b>אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו.</b> הקב"ה לא הזכיר נגיעה אלא האדם הוא שהמציא את איסור הנגיעה כמו שאמרו באבות דרבי נתן (א), והטעם הוא שבעצמו היה תאב לאכול ממנו ולכן גדר גדר וכן אמרו שם שרצה לשמור את עצמו ואת חוה עכ"ל, ורק הטעה את אשתו שאמר לה בשם הקב"ה. <b>פן תמתון</b> קאי על <b>לא תאכלו ממנו</b> ולא על <b>ולא תגעו בו</b>, וכך אמרה האשה <b>אמר אלקים לא תאכלו ממנו</b> ולכן גם <b>ולא תגעו בו פן</b> תבואו לאכול ממנו ואז <b>תמתון</b>. והנחש השיב <b>לא מות תמתון</b> וגו' <b>כי ביום אכלכם ממנו</b> וגו' ולא הזכיר נגיעה, כי האשה לא חשבה שתמות מנגיעה בלבד. ועוד הטעה האדם את אשתו במה שלא מסר לה את שם העץ וענינו, שלכן אמרה <b>ומפרי העץ אשר בתוך הגן</b> ולא קראתו בשמו <b>עץ הדעת טוב ורע</b> כי לא ידעה מה שמו, ואמר לה הנחש <b>והייתם כאלהים ידעי טוב ורע</b> ומה חידש לה בזה והלא הוא מובן משם העץ? אלא לא ידעה האשה לא את שם העץ ולא את ענינו כי האדם לא סיפר לה, וטעתה שסיבת האיסור היא המיתה ועיין לעיל על <b>כי ביום אכלך ממנו מות תמות</b>. הקב"ה יצר את האשה שווה לאדם כמו שאמר האדם <b>עצם מעצמי ובשר מבשרי</b> וראה לעיל על הכתוב <b>לא טוב היות האדם לבדו</b>, אבל האדם התיחס אליה כאל בריה פחותה ושינה לה דברי הקב"ה ולא גילה לה ענין העץ, וכיון שהכשיל אותה נכשל על ידה. 
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+<b>ותרא האשה כי טוב העץ למאכל.</b> הנחש פיתה אותה מצד <b>והייתם כאלהים ידעי טוב ורע</b>, אך האשה לא התענינה בדבריו אלא בצד הגשמי <b>כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים</b>. וכן <b>ונחמד העץ להשכיל</b> תרגם אונקלוס בלשון הסתכלות, ואפילו לרס"ג ורש"י שפרשו <b>להשכיל</b> מלשון שכל וידיעת טוב ורע, על כל פנים לא אמרה כן אלא בסוף כי ההשכלה לא היתה ראשית ענינה, וכמו שאמרו במסכת סנהדרין (סג) שלא עבדו ישראל עבודה זרה אלא להתיר להם עריות עכ"ל. <b>ותרא האשה</b>, תחילה פחדה להסתכל שמא תיגרר ותאכל, אך כיון שהנחש דיבר אל לבה הסתכלה ולקחה ואכלה, וזהו (במדבר ט״ו:ל״ט) <b>ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם</b>, הלב קודם לעיניים. 
+
+Verse 7
+
+<b>ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם.</b> ידעו בבת אחת אף על פי שהיא הקדימה לאכול, כי הבושה תלויה בשנים. פרוש אחר, הנחש הבטיח והיתם כאלהים ידעי טוב ורע ואילו וידעו כי עירומים הם שלא נתקיימה הבטחתו, כמו באיוב (א) ערם יצתי מבטן אמי ועדם אשוב שמה שנשאר בלי כלום. ועוד ותפקחנה עיני שניהם שנתפקחו שהנחש רימה אותם, והבינו שקיים שקר בעולם וניתן לרמות את השני, וזהו שמקודם ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבששו שלא הסתירו כלום זה מזה ואילו עכשיו וידעו כי עירומים הם. 
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+<b>איכה.</b> הקב"ה לא שאל מקומו ולכן האדם לא ענה הנני, אלא <b>איכה</b> מלשון איך אתה ומה מצבך, וכן במדרש הבאור (תו"ש נ"ח) מכאן אתה למד שאין דנים את האדם אלא לפי מצבו שבאותה שעה עכ"ל. 
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+<b>האשה אשר נתתה עמדי.</b> כשזכה אמר <b>עצם מעצמי ובשר מבשרי</b> ואילו כשחטא אמר <b>האשה אשר נתתה עמדי. היא נתנה לי מן העץ ואכל</b>, כיון שנתנה בידי לא יכלתי להתגבר על התאוה ואכלתי, ולכך גדרתי מלכתחילה שלא לגעת בעץ. אשר נתת עמדי. להיות גורלי כגורלה ולכן גם אני אכלתי, וכן ותתן גם לאישה עמה ותאכל. ודומה לזה (לט) להיות עמה.
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+<b>אל האשה אמר.</b> <b>הרבה ארבה</b> זו קללת האשה לעומת הבהמות והחיות, כי הריונה של האשה ארוך ט' חדשים והיא יולדת רק ולד אחד וצריכה לטרוח הרבה שנים לגדלו מה שאין כן בהמה. פרוש אחר, נאמר <b>אל האשה</b> בלי וי"ו כדי להפריד בין הנחש שלקה בגופו <b>על גחנך תלך</b> לבין האשה שעיקר עונשה בצער, כי <b>עצבונך</b> וכן <b>בעצב</b> הם צער הנפש כמו אצל האדם <b>בעצבון תאכלנה</b> וכן בישעיה (יד) <b>ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך</b>. במסכת ערובין (ק) אמרו עצבונך זה צער גידול בנים עכ"ל, ולפי זה למה הקדים <b>עצבונך</b> שהוא צער גידול בנים ל<b>בעצב תלדי</b>, אלא אחרי קשיי גידול הבנים הראשונים שוב יהיו שאר הריונות ולידות לצער לה, והוא רמז ללידת שת אחרי הריגת הבל. פרוש אחר, <b>בעצב תלדי בנים</b> כי ברוב הדורות עתידים רוב הוולדות למות ממחלות ומגפות וכו' ומיעוטם יגיעו לבגרות, לכן <b>הרבה ארבה עצבונך והרנך</b> כי תצטרך להתעבר פעמים רבות כדי להקים זרע של קיימא, והאשה מכירה צער זה מראש ולכן הקדים הכתוב <b>עצבונך</b> ל<b>הרונך</b> ול<b>בעצב תלדי</b>. ועוד נענשה <b>ואל אישך תשוקתך</b> שעל כן <b>והוא ימשל בך,</b> תחת שנוצרה להיות שווה לו ועיין לעיל על הכתוב <b>עזר כנגדו.</b> ונרמז ב<b>ומלאו את הארץ וכבשה</b>, הקרי בלשון רבים ששניהם יכבשו בשווה אבל הכתיב בלשון יחיד כי אחרי החטא האיש בלבד יכבוש. 
+
+Verse 17
+
+<b>ארורה האדמה בעבורך.</b> אם חטא אדם הראשון אדמה מה חטאה, ועוד הרי לא חטא על אדמת העולם אלא על אדמת גן עדן, ואם מפני שהאדם נוצר מן האדמה ולכן היא אחראית עליו ונענשת בגללו, הלא נפש האדם היא שגרמה לחטא ונפש זו לא נוצרה מן האדמה. ולכן נראה שלא נתקללה האדמה כאן כלל, אלא <b>ארורה האדמה בעבורך</b> פרושו שבדעתך ובעיניך היא ארורה כיון שהאדם נזכר בגן עדן שאכל שם בחינם. ובישר לו הקב"ה שאדמת העולם לא תתן פירות בנקל כאדמת הגן, אלא <b>וקוץ ודרדר תצמיח לך</b> בדרך הטבע אם לא יעבד אותה ורק <b>בזעת אפיך תאכל לחם</b>, ומכל מקום יצליח לעבד אותה ושלא כקללת קין <b>כי תעבד את האדמה לא תסף תת כחה לך</b>. ועוד <b>בעבורך</b> בשבילך היא ארורה ולא עבור בהמות וחיות שאינם זוכרים את הגן וכן לא בעיני בניך שלא היו שם, <b>עד שובך אל האדמה</b> כי אחרי מיתתך לא יהיה מי שיספר לבני האדם אודות גן עדן ולכן לא יתגעגעו אליו. פרוש אחר, <b>עד שובך אל האדמה</b> היא קללת האדם וגדולה מקללת האשה, כי האיש עמל עד זקנה לפרנס את ביתו ואילו האשה עומדת מלדת בחצי ימיה. פרוש אחר, <b>עד שובך אל האדמה</b> ולא אחרי מיתה, רמז לגן עדן בחיי העולם הבא. 
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+<b>כי היא היתה אם כל חי.</b> לא קרא לה מותה כי לא הביאה המוות לעולם, וזהו <b>כי עפר אתה ואל עפר תשוב</b> כי טבעו של האדם הוא למות, וכן אמרו במדרש הנעלם (תו"ש ג' רכ"ז) גזרה נגזרה על האדם קודם למות על שנלקח מן האדמה וכו' אלמלא לא חטא היו לו חיים ארוכים עכ"ל, וראה ענין העלילה בתנחומא וישב (ד) ולעיל על הכתוב <b>ועץ החיים בתוך הגן</b>. דינם של האדם והאשה היה למות בו ביום כמו שנאמר <b>ביום אכלך ממנו מות תמות,</b> אלא שהיו להם אמתלות <b>האשה אשר נתתה עמדי</b> וגו' <b>הנחש השיאני ואכל</b> וגם הוא הכשיל אותה והיא הכשילה אותו, ולכן המתיק הקב"ה עונשם. 
+
+Verse 21
+
+<b>ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור.</b> כהכנה לגירושם מן הגן, כמו בירמיה (מו) <b>כלי גולה עשי לך</b>. כתנות להגן מפני הצינה שמחוץ לגן, ולעומת ויעשו להם חגרת לצניעות בלבד. לאדם ולאשתו, כיון ויקרא האדם שם אשתו חוה ולא שמר לה טינה לכן הקב"ה גמל להם חסד. 
+
+Verse 22
+
+<b>הן האדם היה כאחד ממנו.</b> דברים אלה נאמרו קודם שיחת הקב"ה עם האדם והאשה, כי לפני שהחליט לגרשם מן הגן לא שייך <b>בזעת אפיך תאכל לחם</b> או <b>ארורה האדמה</b> או <b>וקוץ ודרדר</b> וגו'. אלא כיון שהתורה פתחה בספור אכילתם מן העץ לכן המשיכה בשיחתם עם הקב"ה, ואחר כך חזרה לדברי האלקים בינו לבין עצמו, וכהנה רבות ועיין להלן בפרשת יתרו על הכתוב <b>ויבא יתרו</b>. וסדר הדברים הוא: תחילה אכלו מעץ הדעת, ואמר אלקים <b>הן האדם היה כאחד ממנו</b> והחליט לגרשם שמא יאכלו מעץ החיים, וירד לדבר עמם והוכיח אותם וסיפר להם עונשם, ועשה להם כתנות וגרשם מן הגן. 
+
+Verse 23
+
+<b>לעבד את האדמה.</b> ולא נאמר לשמרה כמו בגן עדן <b>לעברה ולשמרה</b>, כי את הגן נצטוה לשמור כמות שהוא אבל הותר לו לשנות פני העולם. <b>האדמה אשר לקח משם</b>, היה צריך לאמר אשר לקח ממנה כמו <b>כי ממנה לקחת</b>, אלא מלמד שנטל הקב"ה מאדמת גן עדן ופזרה בעולם. 
+
+Verse 24
+
+<b>לשמר את דרך עץ החיים.</b> <b>לשמר</b> שלא תאבד ממנו הדרך, כי האדם גורש <b>פן ישלח ידו</b> ויאכל מעץ החיים שאינו זכאי לאכול ממנו, כמו בשמות (כב) <b>אם לא שלח ידן במלאכת רעהו</b>, אבל אם ייטיב מעשיו הדרך שמורה לו לחזור. <b>הכרבים</b> רמז לכרובים שעל הארון. <b>החרב המתהפכת</b> ולא המסתובבת, רמז לשנוי האדם מטוב לרע ומרע לטוב כמו בשמואל־א (י) <b>וצלחה עליך רוח ה'</b> וגו' <b>ונהפכת לאיש אחר</b> ובצפניה (ג) <b>אהפך אל עמים שפת ברורה לקרא כלם בשם ה'</b>, וכן משמחה לצער ומצער לשמחה כמו בירמיה (לא) <b>והפכתי אבלם לששון</b>, כי על ידי תורה ותשובה תתהפך החרב ונרמז באבות (ה) הפוך בה והפוך בה דכולה בה עכ"ל. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>ותסף ללדת את אחיו את הבל.</b> קין והבל היו תאומים שנאמר <b>את אחיו את הבל</b>, והלא ידענו שהוא אחיו אלא שהיה אחיו בלידה, וכן אמרו במסכת סנהדרין (לח) עלו למיטה שנים וירדו ארבעה עכ"ל. ולכן הבל הקדים <b>ויהי הבל רעה צאן</b> לפני <b>וקין היה עבד אדמה</b>, שאילו היה קין גדול ממנו היה יוצא ראשון להתפרנס. ורמז לתחרות שהיתה בין קין להבל במה שקין נולד ראשון אך הבל יצא להתפרנס ראשון, וקין הביא מנחה ראשון, זה מקדים בכה וזה מקדים בכה, כי אין הבכורה מוסכמת בין תאומים וזהו שורש האיבה ביניהם, וכן ביעקב ועשו, ונרמז (כה) ב<b>וידו אחזת בעקב עשו</b> שלא ויתר לו וכמו שנאמר <b>מכרה כיום את בכרתך לי</b>. 
+
+Verse 2
+
+<b>וקין היה עבד אדמה.</b> בחר בפרנסה אחרת כדי להבדיל בינו לבין אחיו. 
+
+Verse 3
+
+<b>ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'.</b> היה צריך לאמר <b>מנחה לה'</b> לפני <b>מפרי האדמה</b>, אלא קין הקדים <b>מפרי האדמה</b> לפני <b>מנחה לה'</b> כי הפירות היו בעיניו עיקר והמנחה טפלה להם וקרדום לחפור בה כדי להראות עליונותו על אחיו. מה שאין כן הבל הקדים הקרבן לפני סוג הקרבן, שזהו <b>והבל הביא גם הוא</b> מנחה לה' <b>מבכרות צאנו</b>, הנשוא שהוא המנחה מובן מאליו אחרי <b>גם הוא</b> שהרי לא שייכת המלה <b>גם</b> לבכורות שרק הבל הביאם. ולכן הקב"ה שעה <b>אל הבל ואל מנחתו</b>, תחילה אל האדם ואחר כך אל הקרבן, <b>ואל קין ואל מנחתו לא שעה</b> שדחה את קין ואחר כך את קרבנו, כי כו��נת המקריב קודמת לנקרב כמו בהושע (ו) <b>ודעת אלקים מעלות</b>. 
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+<b>ויחר לקין מאד ויפלו פניו.</b> <b>ויחר לקין מאד</b> כנגד <b>וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ויפלו פניו</b> כנגד <b>ואל קין ואל מנחתו לא שעה</b>, ונאמר <b>מאד</b> בראשון כי יותר כעס על הצלחת אחיו מאשר התעצב על מפלת עצמו. <b>ויפלו פניו</b> פי' נתערער מעמדו, כי הפנים הן תדמית האדם בעיני אחרים, כמו בויקרא (יט) <b>לא תשא פני דל</b> ששווה לשמות (כג) <b>ודל לא תהדר בריבו</b> כי לשאת פנים של אדם פרושו לתת לו הדר ומעלה. 
+
+Verse 6
+
+<b>למה חרה לך.</b> <b>למה</b> כמו בשו"א, לאיזו תכלית תחזיק בכעסך ומה יהיה בסופו. 
+
+Verse 7
+
+<b>אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רבץ.</b> <b>שאת</b> היא מעלה מלשון נשיאות, כמו (מט) <b>ראובן בכרי אתה</b> וגו' <b>יתר שאת ויתר עז</b>. הקב"ה אמר לקין שבין <b>אם תיטיב שאת</b> ובין <b>ואם לא תיטיב</b> שאת שתצליח במאבקיך עם הבל או לא תצליח, בכל מקרה <b>לפתח חטאת רבץ</b> ושיקולי בכורה והתנשאות או הפסד מעמד הם דברים של מה בכך כשהחטאה אורבת. <b>לפתח</b> ולא בפתח, כי החטאה מחפשת הפתח. <b>ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו</b> כמו שנאמר לאשה (ג) <b>ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך</b>, כי כמו שהאיש מושל באשתו מפני שהיא משתוקקת אליו הוא הדין האדם מושל בחטאה מפני שהיא משתוקקת אליו, שמתוך שיודע שהיצר אורב לו תמיד מתגונן נגדו ומהדפו. משל לעיר שאויבים סביב לה הבונה חומות גבוהות ומבצרים רבים ולכן אין אויביה יכולים לה, אבל אלולי רובץ יצר הרע תמיד משל לעיר שאין אויבים סביב לה, שמגיניה מתרשלים וחומותיה נמוכות ואם בא עליה אויב בפתע פתאום מיד לוכד אותה. 
+
+Verse 8
+
+<b>ויאמר קין אל הבל אחיו.</b> לא אמר לו כלום אלא אמר עליו להרגו, <b>אל הבל</b> פי' על הבל כמו <b>ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו.</b> וכן להלן (כז) <b>ויאמר עשו בלבו</b> וגו' <b>ואהרגה את יעקב אחי</b>. 
+
+Verse 9
+
+<b>השמר אחי אנכי.</b> <b>השמר</b> מלשון התבוננות ותשומת לב כמו להלן (לז) <b>ואביו שמר את הדבר</b> ובדברים (טז) <b>שמור את חדש האביב</b>. ונראה שהוא פעל ולא שם עצם, וכך אמר וכי אני שומר על אחי ועוקב אחריו, ודיבר שקר לפני המקום כי מעודו שם לב לכל מעשי אחיו מתוך תחרות עמו. 
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+<b>כי תעבד את האדמה לא תסף תת כחה לך.</b> בתחילה היא תתן כוחה אבל <b>לא תסף תת כחה</b>, כי אחרי מספר יבולים תחלש האדמה ולא תניב פירות, ולכן <b>נע ונד תהיה בארץ</b> לחפש שדות אחרים. והיא מדה כנגד מדה, כי האדמה ש<b>פצתה את פיה</b> לקבל את דמי אחיך תפצה פיה לדרוש דישון וזיבול. 
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+<b>הן גרשת אתי היום מעל פני האדמה ומפניך אסתר.</b> <b>מעל פני האדמה</b> הוא מיתה כמו בירמיה (כח) <b>הנני משלחך מעל פני האדמה השנה אתה מת</b>, וכן <b>ומפניך אסתר</b> הוא מיתה כמו ביחזקאל (לט) <b>ואסתר פני מהם ואתנם ביד צריהם ויפלו בחרב כלם</b>. ולכן אמר קין <b>והיה כל מצאי יהרגני</b>. 
+
+Verse 15
+
+<b>לכן כל הרג קין.</b> <b>לכן</b> הוא הבטחה כמו (ל) <b>לכן ישכב עמך הלילה</b>. וכתוב <b>וישם ה' לקין אות</b> ולא ויתן לו אות, ומכאן דרשו בבראשית רבה (כב) שהקב"ה עשה את קין עצמו לאות וכאילו נאמר וישם ה' לקין לאות, כי נזרק בו שגעון או מום אחר שעל ידו נעשה קין בזוי מאד עד שנחשב בושה להרגו וכמעשה דוד עם אכיש בשמואל־א (כא). 
+
+Verse 16
+
+<b>ויצא קין מלפני ה'.</b> אין זה לשון כבוד כלפי שמיא, והפוכו באברהם (יח) <b>וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם</b>. כיון שהובטח לקין <b>כל הרג קין שבעתים יקם</b>, לא התחרט ממעשיו ולא חזר בתשובה אלא פנה מיד לעסקיו. 
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+<b>ויקח לו למך שתי נשים.</b> בני למך היו יבל <b>אבי ישב אהל ומקנה</b> שהיה בעל רכוש וישב בביתו כיעקב שהיה <b>ישב אהלים</b>, ובניגוד להבל שרעה צאן במו ידיו, ויובל <b>אבי כל תפש כנור ועוגב</b>, ותובל קין <b>לטש כל חרש נחשת וברזל</b> וכולם גדלו בבית למך הרוצח. ואיני יודע האם הרצח קדם לעושר ולאומנות ולטכנולוגיה או להפך. 
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+<b>לטש כל חרש נחשת וברזל.</b> לא נאמר אבי כל לוטש חרש נחשת וברזל כמו אצל אחיו, כי תובל קין לטש כלי עבודה כמו מחרשות ועתים, והבאים אחריו לטשו כלי מלחמה כמו חרבות ורומחים והוא אינו אביהם של אלה. ויש לפרשו גם להפך. 
+
+Verse 23
+
+<b>עדה וצלה שמען קולי נשי למך האזנה אמרתי.</b> נשיו לא היו שומעות לו, כמו בישעיה (לב) <b>נשים שאננות קמנה שמענה קולי בנות בטחות האזנה אמרתי</b>. ולכן אמר <b>כי איש הרגתי לפצעי וילד לחברתי</b> שיש לנשיו לירא ממנו שהרג כמה נפשות. פרוש אחר, הזהירן שאינן חזקות יותר מ<b>איש</b> ש<b>הרגתי</b>, ואם הן סבורות שלא יפגע בהן כיון שהן נשים, הרי הרג גם <b>ילד</b> ולא יהסס מלפגוע גם בהן. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+<b>ויתהלך חנוך את האלקים ואיננו.</b> <b>את</b> פי' עם וגם אל האלקים כמו בשופטים (יט) <b>ואת בית ה' אני הלך</b>, כי חנוך בקש להגיע עד כסא הכבוד על ידי התבודדות ודביקות בה' בדרך הסוד, וכן <b>את האלקים התהלך נח</b> שהלך בדרך זו. וחנוך נהג כן במשך <b>שלש מאות שנה</b> עד שפעם אחת <b>לקח אתן אלקים</b>. 
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+<b>מן האדמה אשר אררה ה'.</b> זו קללת קין כמו שנאמר (ד) <b>ארור אתה מן האדמה</b>. 
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+<b>ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד.</b> בשאר הקדמונים נאמר <b>ויחי</b>, אלא ממה שהוליד נח <b>בן חמש מאות שנה</b> אנו למדים מעשיו והוויתו, לפי שראה שבני דורו חטאו בנשים לא מיהר לישא אשה. וזהו <b>ויהי נח</b> וגו' ובסמוך <b>ויהי כי החל האדם</b> וגו' <b>ויקחו להם נשים</b>. וכן בסוף נאמר <b>ונח מצא חן בעיני ה',</b> וכיון שנזכר מקודם ענין הנשים בלבד הרי שנח מצא חן על ידי שהרחיק עצמו מן הנשים. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+<b>ויראו בני האלהים את בנות האדם.</b> <b>בני האלהים</b> פי' אנשי האלהים, כמו במלכים־ב (ב) <b>בן בליעל</b> היינו (כ) <b>איש בליעל</b> ובמלכים־א (ב) <b>בני בליעל</b> היינו (כא) <b>אנשי בליעל</b>, והם הכהנים המורים דת לעם כמו בדברים (לג) <b>משה איש האלקים</b>. בדור המבול סילפו כוונת הבורא וקכעו שהרדיפה אחרי נשים היא ערך נעלה, וזהו <b>ויראו בני האלקים</b> הכהנים <b>את בנות הארם כי טבת הנה</b> כמו <b>וירא אלקים כי טוב</b>, ולכן נאמר <b>טבת</b> ולא יפות או נאות וראה לעיל על הכתוב <b>עץ הדעת טוב ורע</b>. וקבעו את התאווה לנשים לדת, וכפולחנים בימי קדם שהעמידו זונות במקדשים, ורמז במה שנאמר לעיל (ד) <b>אז הוחל לקרא בשם ה'</b> וכאן נאמר <b>ויהי כי החל האדם</b> וגו' <b>ויקחו להם נשים</b>, שניהם בלשון החל, כי הקריאה בשם ה' התדרדרה לפולחן זימה. ואינו מבואר מי לקח נשים למי, האם בני האלהים לקחו לעצמם או בני האדם הם שלקחו לעצמם אחרי שבני האלהים הורו <b>כי טבת הנה</b>, ולפי זה <b>ויראו בני האלהים</b> פרושו שהראו. פרוש אחר, <b>ויקחו להם</b> נתנו להם כמו בשמות (כה) <b>ויקחו לי תרומה</b>, ולפי זה <b>ויקחו</b> היינו שבני האדם נתנו <b>להם</b> לכהנים <b>נשים מכל אשר</b> הכהנים <b>בחרו</b> כי להבעל לכהן נחשב למצוה, ומסרו אפילו בנותיהם ונשותיהם וכעין מה שאמרו במדרש (תו"ש ו' י"ג) הבעולות היו מניחות בעליהן ובוחרות אותם בעבור יופין עכ"ל. 
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+<b>אנשי השם.</b> אנשים שאחרים מסתופפים סביבם, כמו להלן (יא) <b>ונעשה לנו שם פן נפוץ</b>. 
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+<b>ויתעצב אל לבו.</b> משל לבעל מלאכה שכל מוצריו מקולקלים. 
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+<b>צדיק תמים היה בדרתיו.</b> <b>נח איש צדיק</b> כלל, וחזר ופרט <b>תמים היה בדרתיו</b> בין אדם לחברו, <b>את האלקים התהלך נח</b> בין אדם למקום. והגמו"ז זצלה"ה פרש <b>צדיק</b> לבריות כמו בדברים (כה) <b>והצדיקו את הצדיק</b> וכן הצדיקים בענין סדום היו צדיקים בין אדם לחברו, <b>ותמים</b> לשמים כמו באברהם <b>התהלך לפני והיה תמים</b> ובדברים (יח) <b>תמים תהיה עם ה' אלקיך</b>. ופרש <b>בדרתיו</b> לשון רבים כי נח חי בכמה דורות, ובדור המבול שהיו רעים לבריות כמו שנאמר <b>ותמלא הארץ חמס</b> היה נח צדיק לבריות, ובדור הפלגה שהיו רעים לשמים כמו שנאמר <b>נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים</b> היה נח תמים לשמים. ולכן נאמר (ז) <b>כי אתך ראיתי צדיק לפני</b> ולא נאמר שם תמים, כי בדור המבול נח ניצל מפני שהיה צדיק לבריות וזהו <b>בדור הזה</b>. ובגימטריה מנין דורותי"ו עולה דו"ר המבו"ל ודו"ר הפלג"ה. ובמסכת סנהדרין (קט) יש שדרשו לשבח ויש שדרשו לגנאי ואינם חולקים, כי במצוות בין אדם למקום לא היה נח נחשב בדורו של אברהם שהאמין יותר כמו שנאמר (טו) <b>והאמין בה'</b>, מה שאין כן בין אדם לחברו כיון שבדור של רשעים עמד בצדקתו, כל שכן שהיה צדיק לבריות בדור מתוקן יותר. <b>את האלקים התהלך נח</b> כמו (ה) <b>ויתהלך חנוך את האלקים</b> וראה לעיל שם, כי נח חי ע"ח שנה בחיי חנוך ולמד מדרכיו. 
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+<b>וירא אלקים את הארץ.</b> <b>וירא אלקים</b> כי טוב בששת ימי בראשית, <b>והנה נשחתה</b> בדור המבול. 
+
+Verse 13
+
+<b>קץ כל בשר בא לפני.</b> הקץ עוד לא היה ומה שייך לאמר שבא לפני הקב"ה, אלא <b>בא</b> הוא לשון הוה ופרושו שהקץ עומד לבוא. ועדיין קשה מה ענינו של קץ לבוא לפני הקב"ה, ואינו דומה לסדום <b>הכצעקתה הבאה אלי</b> ולנינוה (יונה א׳:ב׳) <b>עלתה רעתם לפני</b>, כי צעקה ורעה מגיעות מן האדם עד לכסא הכבוד כמו באיכה (א) <b>תבא כל רעתם לפניך,</b> אבל הקץ בא מן הקב"ה אל האדם כמו בעמוס (ח) <b>בא הקץ אל עמי</b> וביחזקאל (ז) <b>בא הקץ על ארבע כנפות הארץ</b>. ונראה להפריד בין <b>קץ</b> לבין <b>כל בשר בא לפני</b>, וכמו בישעיה (נב) <b>קול צפיך נשאו קול</b> ששם אחרי <b>קול</b> הוי פסיק ושוב <b>צפיך נשאו קול</b>, ובירמיה (י) <b>קול שמועה הנה באה</b> בלשון נקבה כי אחרי <b>קול</b> הוי פסיק ושוב <b>שמועה הנה באה</b>, ובשיר השירים (ב) <b>קול דודי הנה זה בא</b> ולעיל בבראשית (ד) <b>קול דמי אחיך צעקים</b> עיי"ש בפרוש הרשר"ה והרדצ"ה, וכאן <b>ויאמר אלקים לנח קץ</b> שבישר לו קץ האדם במבול. ועוד שבישר לו קצו של מבול כמו כל הנביאים שניבאו על הפורענויות וניבאו גם על הנחמה שתבוא אחר כך, ונח היה ממ"ח הנביאים כמו שאמרו בסדר העולם (תו"ש קכ"ב). ועוד נרמז שגילה לו קץ הימים כמו ביעקב שאמר <b>את אשר יקרה אתכם באחרית הימים</b>, ודרשו במסכת פסחים (נו) שבקש לגלות לבניו קץ הימין עכ"ל ופרש רמב"ן שהוא ימות המשיח. והטעם שהודיע הקץ לנח הוא ששכניו רננו עליו שמנבא רק רע על האדם, ולכן בישר לו הקב"ה שסוף העולם לטוב. פרוש אחר, <b>ויאמר אלקים לנח קץ</b> כמו די! סוף! שאינו סובל יותר את רעת האדם. ואחר כך אמר לו <b>כל בשר בא לפני</b> והוא לשון מיתה כמו להלן (טו) <b>ואתה תבוא אל אבתיך</b> ובדניאל (יא) <b>ובא עד קצו.</b> וגם הוא לשון משפט כמו בשמות (כב) <b>עד האלהים יבא דבר שניהם</b>, כי בני דור המבול היו תובעים משפט זה על זה מהקב"ה, הראשון אומר השני גזלני והשני אומר הראשון רימני, הראשון דורש להעניש את השני והשני דורש להעניש את הראשון, וזהו <b>והנני משחיתם את הארץ</b> משחית בעבורם את הארץ, כי בקשו נקמה איש על רעהו בעבור החמס. 
+
+Verse 14
+
+<b>עשה לך תבת.</b> <b>לך</b> בעצמך ולא על ידי עבדים ופועלים. <b>וכפרת אתה</b>, לשון כפרה כמו בויקרא (טז) <b>וכפר את מקדש הקדש</b> וביחזקאל (מה) <b>וכפרתם את הבית</b>, וגם לשון ממון כמו בשמות (כא) <b>אם כפר יושת עליו</b> ושם (ל) <b>כפר נפשו</b>. לא ניצל נח אלא מפני הצדקה שנתן בתבה, שהיה תולה מעות <b>מבית ומחוץ</b> והיו עניים נמשכים לתוכה והיה מסביר להם ענינה ומוכיחם שיחזרו בתשובה, וזהו <b>איש צדיק</b> כמו במשלי (י) <b>שפתי צדיק ירעו רבים</b>, ולכן כשהשלים בנינה אמר לו הקב"ה <b>כי אתך ראיתי צדיק לפני</b> ולא אמר כן מקודם. ונח היה עשיר ויכל לתת הרבה צדקה שהרי כלכל משלו את כל החי בתבה, כמו שאמר לו הקב"ה <b>קח לך</b> משלך <b>מכל מאכל</b> ועיין במסכת יומא (ג), וזהו <b>נח איש צדיק</b> שהוא לשון חשיבות כמו בשמואל־ב (ד) <b>איש צדיק</b> שהיה בנו של שאול. 
+
+Verse 15
+
+<b>שלש מאות אמה ארך התבה.</b> בג' בנינים מסר את מדות הבנין, בתבה ובאהל מועד ובבית המקדש, <b>וזה אשר תעשה אתה</b> כמו בשמות (כט) <b>וזה אשר תעשה על המזבח</b> כי המציל עולם מלא כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבן. בבנין התבה נצטוה שלא להוסיף או לגרוע, ולכן <b>ויעש נח ככל אשר צוה אתו אלקים כן עשה</b> כמו בשמות (מ) <b>ויעש משה ככל אשר צוה ה' אתו כן עשה</b>, ולא בנה על דעת עצמו שהרי כדי להציל עצמו ונפשות ביתו היה די בתבה קטנה. 
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+<b>כל אשר בארץ יגוע.</b> ולא דגים שבים כמו שאמרו במסכת זבחים (קיג), כי <b>ותשחת הארץ</b> שהיא מקומו של האדם ולכן האדם הושמד עם כל אשר בארץ ולא אשר במים. אבל קשה כי גם <b>עוף השמים</b> מתו והשמים אינם מקומו של האדם, ואולי הצפרים הנחות על הארץ מתו אך לא עופות הים. ולא השחית הקב"ה את הימים, כדי שאם יחטא נח ותישבר התיבה יחזור הקב"ה וייצר חיות הארץ מחיות המים, ולא יצטרך לבריאה חדשה ועיין לעיל על הכתוב <b>ישרצו המים</b>. ועוד נראה טעם כמוס, ג' פעמים תלה הכתוב את קלקול האדם בארץ, <b>כי רבה רעת האדם בארץ, וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ</b> כי הארץ גרמה, ולכן אם נח היה נאבד היה הקב"ה יוצר בריה משכלת במים ולא בארץ ולכן לא השחית את הימים. ואל תתמה, כי מי המבול לא היו חוזרים והיתה הארץ נשארת מכוסה, שכן נאמר <b>ויזכר אלקים את נח</b> וגו' <b>ויעבר אלקים רוח על הארץ וישכו המים</b> כי לולא זכרהו לא היו המים שוככים. 
+
+Verse 18
+
+<b>והקמתי את בריתי אתך.</b> <b>בריתי</b> היא ברכת פריה ורביה ומילוי הארץ שנתברך בה האדם לעיל (א), ולכן <b>ובאת אל התבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך</b> כדי לפרות לאחר המבול. לשון ברית הוא בשני ענינים, א' פריה כמו בויקרא (כו) <b>והפריתי אתכם והרביתי אתכם והקימתי את בריתי אתכם</b>, ובאברהם (יז) <b>ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאד מאד</b> ושם <b>הנה בריתי אתך והיית לאב גוים</b> ולכן ברית מילה היא באבר ההפריה. הברית של מילה היא לפריה ורביה, ולכן אם מתבטלת המילה מתבטלת הברית ועיין במסכת בבא בתרא סוף פרק ג' (ס). וב' ברכה והבטחה כמו בבמדבר (כה) <b>הנני נתן לו את בריתי שלום</b> ובמלאכי (ב) <b>בריתי היתה אתו החיים והשלום</b>, וכאן <b>והקמתי את בריתי אתך</b> שווה ל<b>והקמתי את בריתי אתכם</b> שאמר לאחר המבול (ט), והיא הבטחה שלא יכרתו עוד במבול. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>בא אתה וכל ביתך אל התבה.</b> <b>אתה</b> ולא אדם אחר, <b>כי אתך ראיתי צדיק</b> ולא אחרים צדיקים. 
+
+Verse 2
+
+<b>שבעה שבעה איש ואשתו.</b> על מנת <b>לחיות זרע על פני כל הארץ</b> היה די בזכר אחד ושבע נקבות, ומכאן התיר נח לעצמו להקריב קרבנות לאחר המבול. אבל כדי לחיות זרע היה צריך להקריב רק מן הזכרים, ואילו נח הקריב גם מן הנקבות כמו שדרשו במסכת זבחים (קטו), ועיין להלן (ח) על הכתוב <b>ויבן נח מזבח לה'</b>. 
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+<b>ונח בן שש מאות שנה.</b> <b>ויחי למך אחרי הולידו את נח חמש ותשעים שנה וחמש מאת שנה</b>, ובחמש שנים שלאחר מות אביו בנה נח את התבה. למך היה צדיק כמו שאמר (ה) <b>מן האדמה אשר אררה ה'</b> שהיה שם שמים שגור בפיו, ונרמז ב<b>אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה</b> ואילו בדור הקודם היה צדיק אחר והוא למך. ואם כן למה נפטר בגיל שבע מאות שבעים ושבע שנה, לעומת כל אבותיו פרט לחנוך שחיו ח' מאות וט' מאות שנה, אלא כדי שלא יצטער במות שאר בניו ובנותיו במבול, וכאברהם שלא צערו הקב"ה בשעבוד בניו בחייו כמו שאמר לו (טו) <b>ואתה תבוא אל אבתיך בשלום</b>. 
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+<b>ושלשת נשי בניו.</b> מגיד שבחם שלא נשאו אלא אשה אחת, לעומת (ו) <b>ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו</b>. 
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+<b>ויסגר ה' בעדו.</b> שלא יצא ויסתכן. פרוש אחר, <b>ויסגור</b> מלשון טהור ומזוקק כמו במלכים־א (ו) <b>זהב סגור</b>, שכיון שקיים נח מצות ה' לבנות את התבה כיפר הקב"ה בעדו והצילו, ולכן נאמר בסמוך <b>כאשר צוה אתו אלקים</b>. 
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+<b>ויכסו כל ההרים הגבהים אשר תחת כל השמים.</b> לא כל ההרים כוסו, נאמר <b>כל</b> פעמיים והוא רבוי אחר רבוי ובא למעט, וכן במסכת זבחים (קיג) לדעה אחת לא ירד מבול לארץ ישראל. ואינו דומה ללעיל <b>לשחת כל בשר</b> וגו' <b>מתחת השמים</b> ובדברים (ב) <b>על פני העמים תחת כל השמים</b> שבשניהם נאמר <b>כל</b> רק פעם אחת. ועוד משמע <b>ההרים הגבהים אשר תחת כל השמים</b> פי' אותם ההרים שכל השמים מעליהם, ולהוציא ההרים הגבוהים ביותר שראשם בעננים וראה להלן על הכתוב <b>עיר ומגדל וראשו בשמים</b>. ועוד משמע <b>אשר תחת כל השמים</b> פי' המצויים בכל מקום, ולהוציא ההרים הגבוהים מאד שאינם אלא במקומות אחדים. 
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+<b>מכל אשר בחרבה מתו.</b> <b>מכל</b> ולא כל כי לא הושמדו זרעי הצמחים. <b>בחרבה</b> מקום שנחרב על ידי המבול, כמו ביחזקאל (כו) <b>בתתי אתך עיר נחרבת</b> וגו' <b>בהעלות עליך את תהום וכסוך המים הרבים</b>. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+<b>וישבו המים מעל הארץ הלוך ושוב.</b> שבו ונחסרו בקצב אחיד, לא שתחילה שבו מהר ואחר כך לאט או להפך, אלא כאדם ההולך בדרך שאינו משנה גודל פסיעותיו וזהו <b>הלוך ושוב</b>. וניתן לחשב לפי זה גובה המים מעל לבקעה וגובה ההרים ועיין בבראשית רבה (לג) ובפרש"י. 
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+<b>והנה עלה זית טרף בפיה.</b> כדי לקנן בתבה כל עוד לא יבשו המים. עלה זית פרושו ענף עם עלים, כמו בנחמיה (ח) והביאו עלי זית וגו' לעשות סכת. 
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+<b>צא מן התבה.</b> מאז ה<b>ראשון ואחד לחודש</b> היה יוצא וחוזר ולן בתבה וכעת נצטוה לנטוש אותה, וכן <b>כל החיה</b> וגו' <b>הוצא אתך</b>. ואמר לנח <b>אתה ואשתך ובניך ונשי בניך</b> כי הקדים הקב"ה אשתו לבניו, אבל <b>ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו</b> כי הקדים נח את בניו לאשתו. וכיון שלא כיבד את אשתו, לכן נתבזה על ידי בנו, שזהו <b>ויהיו בני נח היצאים מן התבה שם וחם ויפת וחם הוא אבי כנען</b>, וכי לא ידענו שהם היוצאים מן התבה, אלא מפני ענין היציאה, לכן <b>וירא חם אבי כנען את ערות אביו</b> וגו'. וראה להלן (יט) על הכתוב <b>הנה נא לי שתי בנות</b> ועל (לה) <b>וילך ראובן וישכב את בלהה</b>. 
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+<b>ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהרה.</b> נח לא נצטוה להקריב קרבן אלא רק <b>כל החיה</b> וגו' <b>הוצא אתך ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ</b>, והוא הקריב קרבן על דעת עצמו, ומי ביקש זאת מידו כמו בשמואל־א (טו) <b>החפץ לה' בעלות וזבחים כשמע בקול ה'</b>. ואם סבר שהקב"ה נתכוון לכך במה שצוה להכניס ז' ז' טהורים אל התבה כמו שאמרו בבראשית רבה (לד), הלא בפרוש אמר לו הקב"ה <b>לחיות זרע על פני כל הארץ</b> ולא להקריבם, ועיין לעיל (ז) על הכתוב <b>שבעה שבעה איש ואשתו</b>, ולא היה לנח לעשות מעשה נגד מצות ה'. והנה מה שנאמר <b>וירח ה' את ריח הניחח</b> אינו קשה וכי הקב"ה מריח, כי במה שניתן לראות התורה תכתוב שה' רואה ובמה שניתן לשמוע תכתוב שה' שומע ובמה שניתן להריח תכתוב שה' מריח. ובכולם ראייה ושמיעה והרחה הם לאו דוקא אלא פרושם הוא שה' שם לב, וגם לב לאו דוקא. אבל הקושיא היא וכי מפני שנח הקריב קרבן החליט הקב"ה שלא להביא מבול שני ולולא הקרבן לא היה מחליט כן, ועיין באברבנאל. ולכן נראה ההפך, לא שהקב"ה קבל את הקרבן ברצון, אלא אדרבה כיון <b>וירח ה'</b> וגו' לכן אמר <b>כי יצר לב האדם רע מנעריו</b>, צויתי לאדם הראשון לא לאכול מעץ הדעת והוא עבר על דברי, צויתי לנח להביא ז' ז' לתבה <b>לחיות זרע על פני כל הארץ</b> והוא הקריב אותם על גבי המזבח, הנח להם לבני האדם שיצרם רע אפילו המובחרים שבהם, ולכן <b>לא אוסף לקלל עוד את האדם</b>. ונרמז ב<b>ריח הנחח</b> בה"א מה שאין כן בכל התורה נאמר <b>ריח ניחח</b> בלי ה"א, כי אותו ריח הניחח שלא נצטוה בו הוא שנאמר עליו <b>כי יצר לב האדם רע מנעריו</b>, ועיין שיטת הרמב"ם בענין הקרבנות במורה נבוכים חלק ג' פרק ל"ב. כאן היא תפנית גדולה ביחס הקב"ה לאדם, שויתר על שיפור גזע האדם על ידי הרביית הטובים והשמדת הרשעים ובחר בהטבת האדם כמות שהוא על ידי שנוי אורחותיו, וכמו שאמרו במסכת קדושין (ל) בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין עכ"ל. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+<b>שפך דם האדם באדם דמו ישפך.</b> <b>ישפך</b> על ידי אדם אחר והוא גואל הדם או בית הדין, כי <b>בצלם אלקים עשה את האדם</b> ומה אלקים נוטל נשמה אף אדם שנברא בצלמו נוטל נשמת הרוצח. 
+<b>(תוספת חיבה)</b> מתוך ז' מצוות בני נח רק אבר מן החי ושפיכות דמים נתבארו בכתוב, והשאר נדרשו במסכת סנהדרין (נו) מן הכתוב לעיל (ב) <b>ויצו ה' אלקים</b> וגו' ועיין בתורה תמימה שם. ונראה הטעם כי בני נח לא היו יודעים שתי אלה מעצמם, כי אבר מן החי אינו יסוד בדת או בקיום היישוב, ואיסור שפיכות דמים אף על פי שהוא יסוד לא היה צורך לבארו אלא רק מפני <b>באדם דמו ישפך</b> שמצוה ליטול נפשו של רוצח. ואת זה לא היו יודעים מעצמם ואדרבה הקב"ה נתן אות לבל יהרגו את קי�� הרוצח, וסברה היא שהרי גם קין נברא בצלם אלקים ומאי חזית לשפוך את דמו ואטו על ידי הריגתו תחזיר את הבל. ומפני שלא הרגו את קין רבו הרציחות וכפשט דברי למך (ד) <b>כי איש הרגתי לפצעי וילד לחברתי</b>, ולזה אמר <b>כי שבעתים יקם קין ולמך שבעים ושבעה</b> פי' שאסור להרוג אותו למרות רציחותיו. ועיין במשנה במסכת מכות (ז) שרבן גמליאל אמר על אלה שהתנגדו לדון דיני נפשות אף הן מרבין שופכי דמים בישראל עכ"ל. ולמה באמת נאסר להרוג את קין, מפני שקודם המבול היה אסור ליטול נשמה אפילו לצורך ולכן גם היה אסור לאכול בשר, ולכן אחר המבול הוצרך הקב"ה לבאר שמעתה תינטל גם נפשו של הרוצח. ועוד טעם שנתפרשו מצוות אלה מפני שאיסור אבר מן החי והריגת הרוצח נראים כסותרים כי הראשון רחמים והשניה אכזריות בדין, ולכן לא היו יודעים לקיים את שניהם. ומה שאמרו במשנה במסכת ברכות (לג) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וכו' משתקין אותו עכ"ל ופרשו בגמרא מפני שעושה מדותיו פי' מצוותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות עכ"ל הוא מפני שהאומר כן סובר שגם שאר מצוות הן רחמים, והעד שאמרו מדותיו בלשון רבים ולא מדתו, אבל בודאי שילוח הקן עצמו יש בו משום רחמים ועיין ברמב"ן בפרשת כי תצא והוא הדין אבר מן החי. ונמצא כי אין מדה אחת לכל המצוות, וכבר אמרו בקהלת רבה (ז) על הכתוב <b>אל תהי צדיק הרבה</b> מי שנעשה רחמן במקום אכזרי סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן עכ"ל. 
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+<b>הנני מקים את בריתי.</b> נאמר בריתי הברית ברית ז' פעמים כנגד ז' מצוות בני נח. 
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+<b>והקמתי את בריתי אתכם.</b> <b>אתכם</b> בלשון רבים, וקודם המבול אמר <b>והקמתי את בריתי אתך</b> בלשון יחיד, כי בניו נכנסו לתבה בזכות נח אבל יצאו בזכות עצמם. 
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+<b>את קשתי נתתי בענן.</b> קשת שהיא כלי מלחמה נהפכה לאות שלום, וכן מי ארובות השמים ומעינות תהום נהפכו ממבול לברכה. הקשת שלאחר המבול והמילה אצל אברהם שניהן נקראות <b>אות ברית</b>, כי הברית היא ההבטחה, ואילו הקשת והמילה הן פעולות מצד המבטיח או המובטח להזכיר את הברית. 
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+<b>ויחל נח איש האדמה.</b> קודם המבול לא עבד את האדמה כי היה עשיר, ועיין לעיל על הכתוב <b>וכפרת אתה</b>. 
+
+Verse 21
+
+<b>וישת מן היין וישכר ויתגל.</b> <b>נח איש צדיק</b>, וכי צדיק היה שהשתכר והתגלה, אלא צדיק אינו מי שאינו חוטא וכמו בקהלת (ז) <b>אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא</b>, אלא הוא מי שמכיר בחטאו ושב, וכאן <b>וייקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן</b>. והפוכו בלוט (יט) <b>ולא ידע בשכבה ובקומה</b> ועיין על הכתוב שם. 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+<b>מאלה נפרדו איי הגוים בארצתם.</b> נאמר בבני יפת <b>איש ללשנו למשפחתם בגויהם</b> ואילו בבני שם וחם נאמר <b>למשפחתם ללשנתם בארצתם בגויהם,</b> כי בני יפת נחלקו תחילה בארצות ואחר כך נפרדו ללשונות לפי המשפחות ונעשו לגויים שונים, ואילו בני שם וחם נחלקו תחילה ללשונות ואחר כך נתפזרו בארצות ונעשו גויים. ולפי זה בני יפת לא היו בפלגה. בדור הפלגה נאמר <b>אשר לא ישמעו איש שפת רעהו</b>, שפת רעהו לא שמעו אבל שפת משפחתו שמעו כי לא בלבל הקב"ה שפת איש ואשתו, ולכן בני שם וחם נפרדו תחילה <b>למשפחתם</b> ואחר כך <b>ללשנתם</b>, מה שאין כן בני יפת נפרדו <b>איש ללשנו</b> ואחר כך <b>למשפחתם</b>, ועדיין צריך ביאור. אך כל זה אם נאמר שבדור הפלגה נבללו לשונותם ולא הבין אחד את דברי השני, ולפי זה <b>שפת רעהו</b> פרושה לשון רעהו כמו בתהלים (פא) <b>שפת לא ידעתי אשמע</b> ששם פרושה לשון. אבל באמת התורה דייקה בזה, כי אצל הפרדת בני נה לגויים נאמר ג' פעמים <b>ללשנו ללשנתם ללשנתם</b> מה שאין כן בבבל נאמר ה' פעמים <b>שפה שפה שפתם שפת שפת</b>, ומשמע שלשון ושפה אינם אותו הענין, וראה בסמוך. 
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+<b>כי בימיו נפלגה הארץ.</b> בימיו של עבר. 
+
+Chapter 11
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>ויהי בל הארץ שפה אחת.</b> לא נאמר לשון אחד אלא <b>שפה אחת ושפת רעהו ושפת כל הארץ</b>, כי הקב"ה לא בלבל לשונם כי אם שפתם, ולדעה אחת בירושלמי במסכת מגילה (פרק א' הל' ט') הבינו כולם שבעים לשון וממילא לא שייך בלבול לשון. אלא <b>שפה</b> פרושה דעה כמו בצפניה (ג) <b>אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה'</b> ועיין שם ברד"ק, וכאן כיון שהיו בדעה אחת וכמו שאמרו בבראשית רבה (לח) שהיו אוהבים זה את זה עכ"ל, וכן פרוש <b>ודברים אחדים</b> שהיו דומים במעשיהם, לכן <b>וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמן לעשות</b> שכביכול אפילו הקב"ה אינו יכול לשלוט עליהם וכמו שדרשו בבראשית רבה (שם) מהושע (ד) <b>חבור עצבים אפרים הנח לו</b>. ולכן בלל ה' שפתם פי' שהטיל בהם מחלוקת. 
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+<b>עיר ומגדל וראשו בשמים.</b> <b>ראשו בשמים</b> שיהיה מקלט ממבול, כי לא כיסה המבול אלא ההרים <b>אשר תחת כל השמים</b> ולא אלה שראשם בשמים. ולכן <b>ותהי להם הלבנה לאבן</b> שלא תתפורר במים, ולא סמכו על אות הקשת כי חיו בארץ שנער שהשקוה נהרות ולא גשמים. ויותר נראה שלא חששו ממבול שיטביע שוב את כל העולם, כי היתה להם אות הקשת, אלא חששו מהנהרות שדרכם לשטוף לפרקים ואמרו <b>פן נפוץ על פני כל הארץ</b> להמלט אנה ואנה בשעת שטפון, ולכן אמרו <b>הבה נבנה לנו עיר ומגדל</b> ונתכנס שם. 
+
+Verse 5
+
+<b>העיר ואת המגדל אשר בנו.</b> <b>אשר בנו</b> מוסב על <b>המגדל</b> שכבר השלימו אותו. ולכן <b>ויחדלו לבנת העיר</b> שעדיין לא הושלמה אבל לא נאמר שחדלו מהמגדל, כי כבר הקדימו בנייתו כדי שיהיה להם למקלט כנ"ל. ואילו היה בבניית המגדל עצמו משום חטא לא היה מניחם הקב"ה להשלימו, וראה בסמוך. 
+
+Verse 6
+
+<b>וזה החלם לעשות.</b> <b>החלם</b> בעניני דת כמו (ד) <b>אז הוחל לקרא בשם ה'</b>, כי כיון שביטלו מהם פחד השטפון העיזו כלפי שמיא, וחטאם לא היה בבניית העיר והמגדל אלא במה ש<b>לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות</b>. ולא נתפרש מה יזמו לעשות וכן אמרו בבראשית רבה (ל) מעשה דור הפלגה לא נתפרש עכ"ל, כי התורה לא פרשה דעות עובדי עבודה זרה כמו שכתב הרמב"ן על הכתוב (יב) <b>והיה ברכה</b>. 
+
+Verse 7
+
+<b>ונבלה שם שפתם.</b> נטיל בהם מחלוקת <b>ויחדלו לבנת העיר</b>. ורמז לשנאת חנם שהחריבה עירנו והגלתנו מארצנו, וזהו <b>העיר</b> כמו באיכה (ב) <b>הזאת העיר</b>, וכמו שאמרו בירושלמי מסכת יומא (פרק א' הל' א') דור שבית המקדש אינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו עכ"ל. <b>שם שפתם</b> ולא שפתם במקום אחר. 
+
+Verse 8
+
+<b>ויפץ ה' אתם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנת העיר.</b> היה צריך להקדים <b>ויחדלו לבנת העיר</b> לפני <b>ויפץ ה' אתם</b>, אלא הם נפוצו לאט לאט בגלל המחלוקות, וכאשר ראו שהולכים ומתפזרים חדלו לבנות העיר לפי שכבר לא נתקיים רצונם <b>פן נפוץ</b>. 
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+<b>ויקח תרח את אברם בנו.</b> אברהם לקח את תרח אלא שאין זה דרך ארץ לכתוב כן, ועוד שהפרשה עוסקת בתולדות תרח ולכן תלה הכתוב בו, אבל נרמז ב<b>ויצאו אתם</b> ולא אתו. תרח היה כבן ק"מ שנה, ומפני זקנותו לא הלך כל הדרך לארץ כנען אלא נתישב בחרן, וראה בסמוך. 
+
+Chapter 12
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>ומבית אביך.</b> לא נצטוה אברהם להניח את אביו בחו"ל, ואלולי נחלש תרח בדרך היה בא אתו לכנען כמו שנאמר <b>ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען</b>. ואפילו אם בא תרח אתו לכנען עדיין נקרא שעזב אברהם את בית אביו, כי <b>ומבית אביך</b> פי' מבית משפחת אביך שהם אחיו ודודיו ושאר קרובים מצד האב שישבו באור כשדים, ואינו מיירי בכל קרוב לחוד שהרי לקח אתו את לוט. וכן בשליחות אליעזר (כד) אמר אברהם <b>בית אבי</b> ופרושו קרוביו מצד האב שהרי תרח ונחור כבר מתו, וכן יוסף אמר (מא) <b>כי נשני</b> וגו' <b>ואת כל בית אבי</b> ומיירי באחיו שהרעו לו ולא באביו, וביהושע (ב) <b>ואת אביך</b> וגו' <b>ואת כל בית אביך</b> הרי שאב לחוד ובית אב לחוד. ולכן שפיר קדם הצווי <b>לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך</b> ליציאת אברהם מאור כשדים ואף על פי כן הלך אברהם עם אביו, ורק אחרי שנאלץ תרח לשבת בחרן אזי <b>וילך אברם כאשר דבר אליו ה'</b> להמשיך לכנען אפילו בלעדיו, ועיין להלן (כד) על הכתוב <b>ארם נהרים אל עיר נחור. אל הארץ אשר אראך</b>, ראה אותה כפי שאני מראה אותה לך, חייב אדם לראות את ארץ ישראל באספקלריא של הקב"ה ולא לפי מראה עיניו. אברהם ידע לאן הוא הולך כי היו שיירות מצויות, וארץ כנען היתה ידועה להם שהרי סדום וערי הככר עבדו את כדרלעומד ושאר מלכי שנער, קודם שבא אברהם לכנען. וזהו <b>ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען</b> מקיש יציאה לביאה, מה יציאה שידעו מנין יוצאים אף ביאה שידעו לאן באים, ומה ביאה בידיעת הארץ אף יציאה בידיעת הארץ, אבל אברהם הלך אל ארץ לראותה כפי שיראה לו אותה הקב"ה. 
+
+Verse 2
+
+<b>והיה ברכה.</b> מצוה להיות ברכה, והיא קידוש השם. 
+
+Verse 3
+
+<b>ומקללך אאר.</b> מלמד שהיו לו מקללים. <b>ונברכו בך כל משפחת האדמה</b>, אלה בני שם חם ויפת, שכולם מתברכים מאברהם אף על פי שמקללים אותו, וראה להלן (כח) על הכתוב <b>והנה אנכי עמך ושמרתיך. ונברכו בך</b> ואינך מתברך בהם. 
+
+Verse 4
+
+<b>ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן.</b> הכתוב לא חישב שנותיו כשעזב את אור כשדים כיון שהפסיק דרכו בחרן, ואף על פי שנתעכב שם בגלל אביו, אין אמתלה מועילה ביישוב א"י. 
+
+Verse 5
+
+<b>רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו.</b> הרכוש שרכשו אברהם ושרה והנפש שעשו אברהם ושרה, כי היתה נושאת ונותנת ברכושם כבעלה והיה להם גם רכוש משלה כמו להלן (טז) <b>ולה שפחה מצרית. ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען</b>, מה יציאה לקיים רצון ה' אף כניסה לקיים רצון ה' ולא להנאת עצמו, וראה בדברים (כו) על הכתוב <b>באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתינו</b>. 
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+<b>לזרעך אתן את הארץ הזאת.</b> לצדיק בן צדיק ולא לצדיק בן רשע. 
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+<b>ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה.</b> כבר היו ניצוצי רעב בארץ והלך ממקום למקום לחפש מרעה. 
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+<b>כאשר הקריב לבוא מצרימה.</b> אז <b>ויאמר אל שרי</b>, ולא אמר לה קודם כדי שלא להבהילה בדרך. <b>הנה נא ידעתי</b>, נא הוא לשון עכשיו וגם לשון בקשה, מלמד ששרה היתה ענוה ולא הודתה ביפיה עד לאותה שעה, עד שאמר לה אברהם במטותא מינך תכירי <b>כי אשה יפת מראה את</b> ואנחנו בסכנה. 
+<b>(תוספת חיבה)</b> בבראשית רבה (נח) דרשו על שרה בת כ' כבת ז' ליופי עכ"ל פי' כמו שבת ז' אינה שמה לב ליופיה כך שרה כבת כ' לא שמה לב ליופיה, ולכן הוצרך אברהם לאמר לה <b>כי אשה יפת מראה את.</b> ועוד דרשו בת ק' כבת כ' לחטא עכ"ל פי' אף על פי שבן מאה עובר ובטל מן העולם כמו שאמרו באבות (ה), שרה כבת ק' היתה דואגת ומקפדת שלא לחטוא כאילו היתה בת כ'. פרוש אחר, מה בת ז' נעשית יותר יפה אחר כך, כך שרה אחרי שהיתה בת כ' הלכה ונעשתה יותר יפה אחר כך, וזהו שאמר אברהם <b>הנה נא ידעתי</b> וגו'. 
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+<b>אמרי נא אחתי את.</b> קשה וכי לא דאג אברהם לגורלה של שרה שיאנסו אותה להיות לאשה לאחד מהם אלא רק דאג פן יהרגו אותו, ואף שאמר <b>והרגו אתי ואתך יחיו</b> ורמז שיהיו לה חיים גרועים ממות מכל מקום בקש תקון לעצמו ולא לאשתו. ועוד קשה שבקש להתעשר מצרתה, שלכן אמר <b>למען ייטב לי בעבורך</b> כמו בסמוך <b>ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר</b> וגו'. גם למה הקדים <b>למען ייטב לי בעבורך</b> לפני <b>וחיתה נפשי בגגלך</b>. אלא היא הנותנת, מפני שירצו לתת לו מתנות לכן שניהם יינצלו, כי האח משיא את אחותו כמו שאמרו אצל דינה (לד) <b>לתת את אחתנו לאיש</b>, וכן האחות נקראת בת כמו שאמרו שם <b>ולקחנו את בתנו והלכנו</b> וכיון שאברהם יכול להשיא את שרה, המצרים ישדלו אותו במתנות אחד על פני השני, ואברהם לא ימהר לבחור ביניהם ובינתיים יסתיים הרעב והוא ושרה יעזבו את מצרים. 
+
+Verse 14
+
+<b>ויראו המצרים את האשה.</b> פשוטי העם ראו אותה, כמו שאמר אברהם <b>והיה כי יראו אתך המצרים.</b> 
+
+Verse 15
+
+<b>ויראו אתה שרי פרעה ויהללו אתה אל פרעה.</b> לזה לא ציפה, <b>ותקח האשה בית פרעה</b> ולא בקשו הסכמתו של אברהם. בית פרעה להכין אותה לבוא אל פרעה, כמו באסתר (ב) ותלקח אסתר אל בית המלך.
+
+Verse 16
+
+<b>ויהי לו צאן ובקר.</b> פרעה נתן לו כסף וזהב ואברהם קנה <b>צאן ובקר</b> וגו'. <b>ויהי לו</b> הוא לשון קנין, כמו ביצחק (כו) <b>ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר</b> אחרי שמצא מאה שערים, וביעקב (ל) <b>ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים</b> שקנאם אחרי העתיף הצאן. 
+
+Chapter 13
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>ויעל אברם ממצרים.</b> טרם נסתיים הרעב בכנען, כמו שאמרו בברכות (יג) צרות אחרונות משכחות את הראשונות. 
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+<b>והכנעני והפרזי אז ישב בארץ.</b> למעלה (יב) נאמר <b>והכנעני אז בארץ</b> ובינתיים נתוסף גם הפריזי, כי החלו ז' עממין להתישב בארץ כפרש"י שם, ושעת פלישה היא שעת סכנה ולכן אמר <b>אל נא תהי מריבה ביני ובינך</b>. 
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+<b>כגן ה' כארץ מצרים.</b> לוט נתלוה עם אברהם מצרימה כמו שנאמר <b>ולוט עמו</b>, ומאז נתאוה למצרים ובקש לשבת בסדום הדומה למצרים. לא כן אברהם, כמו בדברים (יא) <b>הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא</b>. 
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+<b>לה' מאד.</b> שנודע לה' גודל רעתם אבל עדיין לא נתפרסם בעולם, וגם אברהם לא ידע ולכן השיב למלך סדום את הנפש ואת הרכוש. ולכן גם הניח ה' לערים עד לאחר שנתפרסמה רעתם, שזהו (יח) זעקת סדם ועמרה כמו בירמיה (נ) וזעקה בגוים נשמע. 
+
+Verse 14
+
+<b>צפנה ונגבה וקדמה וימה.</b> כולל ככר הירדן שלוט בחר בו, כי אברהם יירש את הכל. 
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+<b>התהלך בארץ לארכה ולרחבה.</b> ירצו בניך לאמר אברהם אבינו היה במקומנו, שרה אמנו עברה בשכונתנו. 
+
+Verse 18
+
+<b>וישב באלני ממרא.</b> ישיבת קבע. מקודם (יב) ויעבר אברם בארץ, ויעתק משם ההרה ויסע אברם, (יג) וילך למסעיו כי לא רצה לגור יחד עם הכנענים, וזהו (יב) בית אל מים והעי מקדם שלא התקרב לעריהם. ורק אחרי שאמר לו הקב"ה קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה שיש לו ללכת לאן שירצה אזי התישב בחברון. 
+
+Chapter 14
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+<b>ומלך בלע היא צער.</b> שהיתה מובלעת בין ערי סדום אבל לא הגיעה לרשעתן. 
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+<b>שתים עשרה שנה עבדו את כדרלעמר.</b> כרתו אתו ברית לעבדו כדי שיגן עליהם בפני הכנעני והפריזי שכבשו את ההר. פרוש אחר, הם היו בעצמם תושבי שנער שבאו לכנען ויסדו את סדום ושאר ערי הככר, ונשארו נאמנים לערים שיצאו מהן עד שמרדו. וגם הכנעני והפריזי שינו מקומם כי באותם הזמנים היתה תנודת עמים כללית, ובתוכם גם אברהם הגיע לכנען. 
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+<b>ארבעה מלכים את החמשה.</b> המלכים נלחמו אלו עם אלו, כמו בדוד וגלית (שמואל־א יז). 
+
+Verse 10
+
+<b>וינסו מלך סדם ועמרה ויפלו שמה.</b> לא נפלו בהן אלא ויפלו שמה שברחו לאזור בארות חמר כדי להימלט וכמו במלכים־ב (ז) לכו ונפלה אל מחנה אדם, כי הרודפים שלא הכירו את המקום יפחדו להיכנס שם. 
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+<b>ויקחו את לוט ואת רכשו וגו' והוא ישב בסדם.</b> לא ברח מסדום כי לא רצה לעזוב את רכושו, וכן להלן (יט) ויתמהמה. 
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+<b>וישב את כל הרכש וגם את לוט אחיו.</b> כשברחו המלכים נטשו תחילה את הרכוש ואחר כך את נפשות. וגם את הנשים ואת העם. כמו במסכת הוריות (יג) והאשה קודמת לאיש וכו' ולהוציא מבית השבי עכ"ל. 
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+<b>והוא כהן לא־ל עליון.</b> ולא כהן לה', כמו שאמר <b>ברוך אברם לא־ל עליון קנה שמים וארץ</b> וכן <b>וברוך א־ל עליון</b> וגו' ולא הזכיר שם ה', והוצרך אברהם לתקנו <b>הרמתי ידי אל ה' א־ל עליון קנה שמים וארץ</b> כי מלכי צדק לא ידע שא־ל עליון הוא ה'. ונראה שבכנען לא הכירו שם ה' כלל, ועיין להלן (כד) על הכתוב <b>אל ארצי ואל מולדתי</b>. אל עליון הוא מעל לאלים אחרים מה שאין כן ה' <b>א־ל עליון</b> הוא ואין בלתו. 
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+<b>ולא תאמר אני העשרתי את אברם.</b> צריך להבין דברי אברהם, שלא אמר שהקב"ה הבטיה להעשירו ושעל כן אינו צריך לרכושה של סדום, ולא אמר שאינו רוצה בעשרם של רשעים, אלא רק <b>ולא תאמר אני העשרתי את אברם</b> ומשמע שאלמלא כן היה מקבל ממנו. וקשה מה איכפת לאברהם מה יאמר מלך סדום. ועוד קשה כי דברי אברהם נראים כשחצנים. ועוד קשה כי אברהם קיבל מתנות מפרעה ומאבימלך שלא עשה למענם דבר, וכאן שהציל את סדום לא רצה לקבל, ואם תאמר שיהיה חילול השם אם יקבל ממלך סדום, למה ובעיני מי יהיה חילול השם שהרי מגיע לו מדין כיבוש והכל שבחו אותו עליו וכדברי מלכיצדק. ועוד קשה למה מיהר מלך סדום לוותר לאברהם ולא התמקח גם על הרכוש. ועוד קשה כי אברהם חשש <b>ולא תאמר</b> פי' הכרזה ופרסום, ולמה מלך סדום ירצה לאמר כן ומה ירויח מזה. אלא מלך סדום רצה שאברהם יהיה אסיר תודה לו, כי לא נאמר שד' המלכים נהרגו אלא רק <b>ויכם וירדפם</b> ושמא יחזרו ויתקיפו את סדום שנית. לכן בקש מלך סדום להבטיח שאברהם יבוא שנית לעזרתו, על ידי שיפרסם ברבים שהעשיר את אברהם ושעל כן אברהם חייב לו טובה, ואברהם סירב לקבל ממנו <b>ולא תאמר אני העשרתי את אברם</b>. ועיין להלן (יט) על הכתוב <b>ולוט ישב בשער סדם</b>. מחוט חוט שמותחים בו את בית הצוואר, וזהו ועד שרוך נעל בקצה השני.
+
+Chapter 15
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+<b>הן לי לא נתתה זרע.</b> כבר אמר בפסוק הקודם <b>ואנכי הולך ערירי</b> אבל שם היה במחזה לילה ואילו כאן התפלל בהקיץ, ולכן נאמר <b>ויאמר אברם</b> פעמיים. <b>והנה בן ביתי יורש אתי</b> אינו הלשון שאמר מקודם <b>ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר</b>, ובאמת למה יירש אליעזר את אברהם וכמו בבמדבר (כז) <b>ונתתם את נחלתן לשארו הקרב אליו ממשפחתו</b> ולאברהם הרי נותרו קרובים. אלא <b>בן ביתי</b> פרושו לוט בן אחיו, ועיין להלן (לט) על הכתוב <b>ותקרא לאנשי ביתה</b>. 
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+<b>וספר הכוכבים אם תוכל לספר אתם.</b> ה' אמר לאברהם לספור ואברהם ניסה ולא יכול, ואז ויאמר ה' לו שנית כה יהיה זרעך. וספר הכוכבים אם תוכל, מכאן מצוה לחקור בטבע. 
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+<b>אני ה' אשר הוצאתיך.</b> <b>ה'</b> הוא מלשון היה הוה ויהיה, ורמז שמה שהיה יהיה ושמעשה אבות סימן לבנים, ולכן אמר <b>אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ</b>, כי עתיד הקב"ה להוציא את בניו מארץ זרה לפני שיתן להם את הארץ כשם שהוציא אותו מאור כשדים. ואברהם שאל <b>במה אדע כי אירשנה</b> פי' <b>כי</b> מתי, שבקש לדעת מתי יירשו בניו את הארץ, והשיב לו הקב"ה <b>כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם</b> וגו' <b>ארבע מאות שנה</b>. 
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+<b>והנה אימה חשכה גדלה נפלת עליו.</b> וירד העיט על הפגרים וישב אתם אברם, רמז שזכותו תגן על צאצאיו וכן תרגם יב"ע. ולכן אימה חשכה גדלה נפלת עליו שחרד שמא לא תעמוד זכותו לבניו לעד ועיין במסכת שבת (נה), ועוד שמא לא תעמוד להם אחרי שירדו למצרים כמו שאמרו במסכת בבא בתרא (צא) אפילו מי שיש לו זכות אבות אינה עומדת לו בשעה שיוצא מארץ לחו"ל עכ"ל. וזהו עגלה משלשת וגו' רמז לשלושה דורות מאברהם עד יעקב שישבו בארץ כנען, והבטיח לו הקב"ה שעתיד לקום דור רביעי אשר ישובו הנה לאחר גלות מצרים. 
+
+Verse 13
+
+<b>בארץ לא להם.</b> לאו דוקא מצרים אלא בכל ארץ שאינה שלהם עתידים בניו להשתעבד, וכן אמרו בהגדה והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו אלא שבכל דור ודור וכו' עכ"ל ומוסב שם על ברית בין הבתרים. וכן <b>וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי</b> יהיה איזה גוי אשר יהיה, וזהו הרבוי <b>וגם</b>. פרוש אחר, לא הזכיר את מצרים כי לשרה <b>שפחה מצרית ושמה הגר</b> ונזהר הקב"ה שלא להשניאה על אברהם, וכמו בדברים (כג) <b>לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו</b> פי' אף על פי שגר היית בארצו ויש לך סבה לשנאותו. 
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+<b>כי לא שלם עון האמרי.</b> תלה באמורי כיון שאברהם שכן<b> באלני ממרא האמרי</b>, ועוד כי תחילת כיבוש הארץ תהיה על ידי כיבוש ממלכת סיחון מלך האמורי. פרוש אחר, אשכל ענר וממרא היו <b>בני ברית אברהם</b> ולכן זכותם היתה יתירה על זכות שאר ז' העממין, ונרמז ב<b>לא שלם עון האמרי עד הנה</b> פי' עד המקום הזה שהוא אלני ממרא וכמו <b>ודור רביעי ישובו הנה</b>. ואף שעוון שאר העממין כבר שלם, לא ינחיל הקב"ה את הארץ חלקים חלקים אלא רק אחרי שיושלם עוון כולם. 
+
+Chapter 16
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>ושרי אשת אברם לא ילדה לו.</b> כיון שלא היה מהול. לו כשנקרא אברם לא ילדה, אבל לאברהם תלד. 
+
+Verse 2
+
+<b>בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה.</b> שרה שחררה את הגר על תנאי שתבנה ממנה שהוא ענין כבוד, ולכן כיון <b>ואקל בעיניה</b> לא נתקיים התנאי ובטל השחרור. וזהו <b>ותקל גברתה בעיניה</b>, כיון שקלתה בעיניה שוב נהיתה לגבירתה. ואברהם הודה לדבריה <b>הנה שפחתך בידך</b>. 
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+<b>עשי לה הטוב בעיניך.</b> עשי לה כפ�� הטוב שבעיניך ולא כפי הרע שבעיניך, וכן ביהושע (ט) <b>כטוב וכישר בעיניך לעשות לנו עשה, ויעש להם כן ויצל אותם</b> וגו'. 
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+<b>ויאמר לה מלאך ה'.</b> המלאך דיבר אליה ג' פעמים עד שחזרה, וזהו <b>ויאמר ויאמר ויאמר</b>. בראשונה <b>שובי אל גברתך</b> ולא נענתה לציווי, בשניה <b>הרבה ארבה את זרעך</b> ולא נענתה להבטחה, ובשלישית <b>הנך הרה וילדת בן</b> כלומר כיון שאת הרה אם תחזרי תלדי בן ואם לאו לא יחיה העובר, ולזה נענתה. 
+
+Chapter 17
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>בן תשעים שנה ותשע שנים וירא ה' אל אברם.</b> אינו צריך לגופו כי להלן נאמר<b> ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמלו</b>. אלא נמשך מהפסוק הקודם <b>ואברם בן שמנים שנה ושש שנים בלדת הגר,</b> מלמד שלא נתגלה אליו הקב"ה במשך י"ג שנה מאז לידת ישמעאל. וזהו שאמר אברהם <b>לו ישמעאל יחיה לפניך</b>, הלוואי וישמעאל יזכה להתגלות שכינה כמו להלן (כב) <b>ואברהם עודנו עמד לפני ה'</b>. 
+<b>התהלך לפני והיה תמים.</b> כאדם ההולך לפני חברו ואינו מסתכל לאחוריו, כך <b>התהלך לפני</b> ואל תהרהר אחר מדותי. 
+
+Verse 2
+
+<b>ואתנה בריתי ביני ובינך.</b> עיין לעיל (ט) על הכתוב <b>והקמתי את בריתי אתכם</b>. 
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+<b>ביני ובינך ובין זרעך אחריך.</b> <b>אחריך</b> ההולכים בדרכך כמו (יח) <b>אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'</b>, ועיין במסכת סנהדרין (נט). 
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+<b>ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד.</b> עיין להלן (יח) על הכתוב <b>למה זה צחקה שרה</b>. 
+
+Chapter 18
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>וירא אליו ה'.</b> כבר אמר לו (יז) <b>שרה אשתך ילדת לך בן</b>, וכאן <b>וירא אליו ה'</b> כדי שיבין שהאנשים באו בשליחות המקום. <b>כחם היום</b>, דרך הזקנים לישון בחום היום אך אברהם לא ישן מפני כאב המילה. ברם ממה שנאמר וירץ לקראתם וגו' וימהר וגו' ואל הבקר רץ אברהם משמע שלא היה ביום השלישי בהיותו כואב. פרוש אחר, <b>כחם היום</b> ולא במחזה לילה, <b>ישב פתח האהל</b> ולא כבלעם (במדבר כ״ד:ד׳) <b>נפל וגלוי עינים</b>, כי כשראה בלעם מחזה אלקים לא שלט בגופו והיה מוטל על הקרקע כדרך מתנבאי ארצות קדם, מה שאין כן אברהם. 
+
+Verse 2
+
+<b>וישא עיניו וירא.</b> <b>וירא</b> פעמיים, הראשון לשון ראייה והשני לשון הבנה שבאו בשליחות המקום, ולכן <b>וירץ לקראתם</b>. וכן להלן (מב) <b>וירא יעקב כי יש שבר במצרים</b> פרושו שידע ושהבין, וכהנה רבות. <b>והנה שלשה אנשים נצבים עליו</b>, לא ראה אותם מתקרבים למרות ש<b>והוא ישב פתח האהל</b>, וזה לו סימן שבאו מאת השכינה. 
+
+Verse 3
+
+<b>ויאמר אדנ־י.</b> שם קודש ומוסב על הקב"ה, ולכן אמר <b>אל נא תעבר</b> ולא אל נא תעברו. והיה ראוי ליכתב <b>ויאמר</b> פעמיים, לפני <b>אדנ־י</b> ולפני <b>יקח נא מעט מים</b> כי בראשון דיבר לקב"ה ובשני למלאכים, אלא <b>אדנ־י אם נא מצאתי חן בעיניך</b> הוא מאמר מוסגר שהקדים את דבריו למלאכים בתפילה לקב"ה, כמו שמקדימים <b>אדנ־י שפתי תפתח</b> וגו' לפני תפילת שמונה עשרה. 
+
+Verse 4
+
+<b>יקח נא מעט מים.</b> <b>יקח</b> על ידי עבדיו כדי שימהרו לשתות, אבל <b>ואקחה פת לחם</b> כי יכלו לחכות עד שבעל הבית יגיש אוכל בעצמו דרך כבוד. 
+
+Verse 5
+
+<b>על כן עברתם.</b> אם לא כדי שאכבד אתכם לא הייתם באים אצלי. 
+
+Verse 6
+
+<b>מהרי שלש סאים קמח סלת לושי ועשי עגות.</b> מלמד שהיה בקי במטבח אשתו, משל לבעל אומנות שנכנס אצל חברו, אינו אומר שרוצה ממנו כלי אלא אומר קח חומר זה ועשה באופן זה. וכן <b>ויתן אל הנער</b> לשחוט אבל <b>וימהר</b> אברהם <b>לעשות אתו</b> בעצמו, כמו שנאמר בסמוך <b>ובן הבקר אשר עשה</b>. גם עשו ידע לבשל כמו להלן (כז) <b>ויעש גם הוא מטעמים</b>, לעומת יעקב <b>וילך ויקח ויבא לאמו ותעש אמו מטעמים</b> ולא הכין אוכל בעצמו, מלבד הנזיד שהוא תבשיל ללא צורה וכמו שתאר עשו <b>האדם האדם הזה</b>. ועיין להלן (כה) על הכתוב <b>כי ציד בפיו</b>. 
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+<b>והנה בן לשרה אשתך.</b> כבר בישר לאברהם (יז) <b>שרה אשתך ילדת לך בן</b>, ואברהם לא מסר הדברים לשרה כי לא תקבל ממנו. הקב"ה לא הודיע לשרה בעצמו כי אם על ידי מלאך כדי שלא תכחיש אמירת הקב"ה ותהיה חטאתה מרובה, וכן לא הוכיחה במישרין כי אם על ידי אברהם <b>למה זה צחקה שרה. ושרה שמעת פתח האהל</b>, עמדה בפתח פתוח כמו <b>והוא ישב פתח האהל</b>, ולא מאחורי הדלת, והמלאך לא ראה אותה כיון <b>והוא אחריו</b>. 
+
+Verse 11
+
+<b>חדל להיות לשרה ארח כנשים.</b> רק בכך נזדקנה שלא ראתה עוד נדות, אבל נשארה יפת תואר ולכן (כ) וישלח אבימלך וגו' ויקח את שרה. 
+
+Verse 12
+
+<b>ותצחק שרה.</b> פי' לגלגה וכמו להלן (לט) <b>איש עברי לצחק בנו. אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן</b> זהו פרוש לצחוקה, ולא שאמרה מלים אלה או אחרות, ולכן הביא הקב"ה דבריה בלשון אחר <b>האף אמנם אלד ואני זקנתי</b> כי גם זה פרוש לצחוקה. 
+
+Verse 13
+
+<b>למה זה צחקה שרה לאמר.</b> לעיל נאמר (יז) <b>ויפל אברהם על פניו ויצחק</b> ולא נאמר לאמר, כי שם צחק ממש, ואחר כך <b>ויאמר בלבו</b> שחשב <b>הלבן מאה שנה יולד</b> וגו', ושוב אמר בפיו <b>ויאמר</b> וגו' <b>לו ישמעאל יחיה לפניך</b>. וכיון שאברהם לא הסתיר ספקו לא היה בו חטא ולא הקפיד בו הקב"ה כפי שהקפיד בשרה, כי במה שהסתירה צחוקה הראתה שלא האמינה כלל, וכאדם הסובר שאין תשובה לשאלתו ולכן אינו שואל כי מה תועיל השאלה. בדומה לזה נאמר בויקרא (יט) <b>לא תשנא את אחיך בלבבך</b> כי אסור לחשוב שחטא נגדך במזיד ושעל כן אין לך מה לדבר אתו, אלא <b>הוכח תוכיח את עמיתך</b>, וזהו <b>ולא תשא עליו חטא</b> פי' אל תאמר עליו שחטא וכמו במלכים־ב (ט) <b>נשא עליו את המשא</b>. 
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+<b>לא צחקתי כי יראה.</b> נבהלה מפני שאברהם ידע על מה צחקה בקרבה. <b>ויאמר</b> אברהם <b>לא כי צחקת</b>. 
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+<b>וה' אמר המכסה אני מאברהם.</b> <b>אמר</b> פי' כבר אמר, ולכן לא נאמר ויאמר ה'. וכן להלן (יט) <b>וה' המטיר</b> שכבר המטיר מעלות השחר עוד לפני הנאמר בפסוק הקודם <b>השמש יצא על הארץ ולוט בא צערה</b>, וכהנה רבות ועיין להלן (כז) על הכתוב <b>ורבקה אמרה</b>. 
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+<b>כי ידעתיו.</b> עיין לעיל (ב) על הכתוב <b>ועץ הדעת טוב ורע</b>. 
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+<b>ארדה נא ואראה.</b> ירד לראות באמצעות מלאכיו. משל למלך הרוצה להכיר מעשי עבדיו, אם הולך ביניהם בהודו ובהדרו אינם מגלים לו כלום אלא פושט בגדי מלכותו ויוצא ביניהם. כך הקב"ה ירד בין אנשי סדום באמצעות מלאכיו, ומיד <b>ואנשי העיר אנשי סדם נסבו על הבית</b>. 
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+<b>האף תספה צדיק עם רשע.</b> בקש להציל את הצדיקים, וכן אמר <b>חללה לך מעשת כדבר הזה להמית צדיק עם רשע</b>, ותדע שאמר <b>השפט כל הארץ לא יעשה משפט</b> ומשפט ייקרא להציל את הצדיקים ולהשמיד את הרשעים, מה שאין כן להציל את כולם שאינו אלא רחמים. אבל קשה כי אמר <b>האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקם</b>, מכאן שביקש להציל גם את הרשעים, וכן הקב"ה אמר <b>ונשאתי לכל המקום בעבורם</b> ואברהם המשיך <b>התשחית בחמשה את כל העיר</b>. ונראה ש<b>רשע</b> שהזכיר אברהם אינו רשע גמור אלא רשע לעומת צדיק, כמו בדברים (כה) <b>והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע</b>. וטען אברהם שאינם רשעים גמורים אלא בינונים, והוכיח כן מ<b>חמשים צדיקם בתוך העיר</b> כי לא יתכן שיימצאו חמישים אם אין בה זכות ולכן הם ראיה שאין העיר רעה כל כך, וגם יש בכוחם להחזיר את השאר בתשובה. ושאל עד <b>עשרה</b> צדיקים כי הם צבור בצמצום, מה שאין כן פחות מעשרה אינם אלא יחידים ואינם ראיה לעיר כי תמיד יש יוצאים מן הכלל, וגם אין בכוחם להשפיע על הרבים. 
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+<b>השפט כל הארץ לא יעשה משפט.</b> אברהם סבר שמשפט הקב"ה צריך להיות מובן לבני אדם, ועיין להלן (כב) על הכתוב <b>ולא חשכת את בנך</b>. ברם בתהלים (פא) נאמר <b>כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב</b> כי משפט לקב"ה הוי לישראל כחוק בלי טעם. 
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+<b>אל נא יחר לאדנ־י ואדברה אך הפעם.</b> אם לא יחר לה' אדבר רק הפעם, אבל אם ימשיך ה' בחרון אפו אמשיך להפציר בו. <b>אולי ימצאון שם עשרה</b>, אבל אם אין שם עשרה אסור אפילו לצדיק אחד לגור שם, ורמז למסכת סנהדרין (יז) כל עיר שאין בה עשרה דברים הללו אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה וכו' עכ"ל. ולכן אברהם לא התפלל על לוט, ורק <b>בחמלת ה' עליו</b> ניצל ולא בדין. 
+
+Chapter 19
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>ולוט ישב בשער סדם.</b> נתמנה לשופט כמו שאמרו בבראשית רבה (נ), וכן <b>האחד בא לגור וישפט שפוט</b>. כ"ד שנה ישב לוט בסדום, שהרי בן ע"ה עלה אברהם לארץ כנען ובאותו שנה ירד מצרימה וחזר כמו שאמרו בסדר עולם רבה ונפרד לוט מעליו והלך לסדום, וסדום נהפכה כשהיה אברהם בן צ"ט אחרי שנתבשר על לידת יצחק. ואף על פי כן היה זר בעיני יושבי סדום כמו שאמרו <b>האחד בא לגור</b>, ובסדום שנאו אורחים כמו שאמרו <b>איה האנשים</b> וגו' ואם כן למה מינו את לוט תחילה ולמה התרעמו עליו לבסוף? אלא מינו אותו אחרי שהיכה אברהם את ד' המלכים, כדי להבטיח שאברהם יצילם גם לעתיד, שלכן אמר מלך סדום (יד) <b>והרכש קח לך</b> ואברהם סירב <b>ולא תאמר אני העשרתי את אברם</b> ועיין מה שכתבתי שם. וכיון שאברהם סירב לקבל הרכוש מינו את לוט לשופט כדי שיהיה מחשובי העיר ואם יותקפו שנית ייתפס לוט בצרתם, ויבוא אברהם לעזרתו ויצילם כמו שעשה בראשונה. ומאז עברו שנים וישבו בשלום ולא חששו יותר מד' המלכים, ולכן חזרו לשנוא את לוט שהיה זר להם, וכאהבה התלויה בדבר שאם בטל הדבר בטלה האהבה. בהרבה דברים התנהג לוט כאברהם, <b>ולוט ישב בשער סדם</b> כמו באברהם <b>והוא ישב פתח האהל</b>, וכן <b>וירא לוט ויקם לקראתם וישתחו אפים ארצה</b> כמו <b>וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה</b>, ולוט אמר <b>ולינו ורחצו רגליכם</b> ואברהם אמר <b>ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ</b>, וכן <b>והשכמתם והלכתם לדרככם</b> כדברי אברהם <b>אחר תעברו</b>, כי אף על פי שישב בסדום כ"ד שנה עדיין נהג להכניס אורחים כאברהם ולכן ה' הצילו. אבל כיון שישב בין רשעים ולא באהל צדיקים, נענש שנאמר לו <b>איה האנשים אשר באו</b> לעומת אברהם שזכה שנאמר לו <b>איה שרה אשתך, והדלת סגר אחריו</b> לעומת <b>פתח האהל והוא אחריו, וישלחו האנשים את ידם</b> לעומת <b>ואברהם הלך עמם לשלחם</b>. 
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+<b>הנה נא לי שתי בנות.</b> כיון שזלזל בבנותיו הן זלזלו בו <b>ותהרין שתי בנות לוט מאביהן</b>, שהיה צריך ליכתב ותהרין בנות לוט וכבר ידענו שהן שתים, אלא על ענין שאמר <b>הנה נא לי שתי בנות</b>, ועיין לעיל (ח) על הכתוב <b>צא מן התבה</b>. 
+
+Verse 9
+
+<b>ויאמרו גש הלאה.</b> היו בסדום ב' כתות, כת ראשונה אמרה <b>גש הלאה</b> והם אשר <b>ויפצרו באיש בלוט מאד</b> דרך כבוד וכמו לעיל <b>ויפצר בם מאד</b> ולהלן (לג) <b>ויפצר בו ויקח</b>, וזהו <b>באיש בלוט</b> שהיה <b>איש</b> ומכובד בעיניהם. וכת שניה אמרה <b>עתה נרע לך מהם</b> והם אשר <b>ויגשו לשבר הדלת</b>. 
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+<b>ואת האנשים אשר פתח הבית.</b> אנשי כת שניה הם שהוכו בסנוורים, ולכן חתניו לא הרגישו בדבר <b>ויהי כמצחק בעיני חתניו</b>, כי היו בכת ראשונה שנסבו על הבית אבל לא נגשו אל הדלת. 
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+<b>ויחזיקו האנשים בידו וביד אשתו וביד שתי בנתיו.</b> ארבע ידים לארבעתם, להוציא מדעת חסיד שוטה במסכת סוטה (כא). 
+
+Verse 17
+
+<b>אל תביט אחריך ואל תעמד.</b> אדם הבורח ממקום השנוא עליו אינו מסתכל אחורנית, ואשת לוט שהסתכלה אהורנית הראתה שהתגעגעה לסדום ולכן נדונה עם העיר. 
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+<b>וה' המטיר.</b> עיין לעיל (יח) על הכתוב <b>וה' אמר. גפרית ואש</b> וגו' <b>מן השמים</b>, בריאה ברא להשחית את סדום, וכמו שאמרו במסכת שבת (נג) כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית עכ"ל. 
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+<b>ותבט אשתו מאחריו.</b> הקדים להציל את עצמו לפני אשתו ובנותיו, שלא כיעקב שהציל נשיו תחילה ואחר כך ילדיו (לב) ויותר יעקב לבדו. 
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+<b>וירא והנה עלה קיטר הארץ.</b> סבר שלוט נהרג עם אנשי סדום ולכן לא חיפש אחריו, ועיין לעיל על הכתוב <b>אל נא יחר לאדנ־י</b>. 
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+<b>אבינו זקן.</b> אין בו כח לעלות בהרים ולצאת מבקעת סדום, כמו שאמר <b>ואנכי לא אוכל להמלט ההרה</b>, ולכן גם לא חזר אל אברהם. פרוש אחר, לוט ירד מנכסיו בהפיכת סדום ולא יוכל להתעשר שוב כי <b>אבינו זקן</b>. ולכן לא יוכל להשיא את בנותיו, וזהו <b>ואיש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ</b> על ידי שדוכין ונדוניא, ואפילו תעזבנה אותו ותלכנה למקום אחר לא תמצאנה זיווג. 
+
+Verse 32
+
+<b>ונחיה מאבינו זרע.</b> <b>מאבינו</b> ולא לאבינו כי לא עשו למענו, ולכן לא הזכיר הכתוב את שמות בנות לוט, והפוכן בבנות צלפחד (במדבר כ״ז:ד׳) <b>למה יגרע שם אבינו</b> וראה על הכתוב שם. 
+
+Verse 33
+
+<b>ולא ידע בשכבה ובקומה.</b> והפוכו בנח (ט) <b>וידע את אשר עשה לו בנו הקטן</b>, ועיין שם על הכתוב <b>וישת מן היין וישכר</b>. לוט היה צדיק בעיני עצמו ולא ידע כי לא רצה לדעת, וכן בשמות (כג) <b>השחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים</b> הם הצדיקים בעיני עצמם שאינם מעלים בדעתם שעלולים לחטוא. וכיון שלא הודה לכן חטא שוב, <b>ותקם</b> גם <b>הצעירה ותשכב עמו</b>. לדעה אחת במסכת סנהדרין (ע) נח נרבע על ידי חם, בדומה למעשה לוט עם בנותיו, ברם צדיק כלוט גובר על צדיק כנח, שאם יתווכחו ביניהם יאמר לוט לנח וכי צדיק אתה שבנך עשה בך משכב זכור, ואין תשובה בפי נח, שאף אם ישיב לו גם אתה נשכבת על ידי בנותיך הלא לוט כופר בכל וטוען שלא נשכב מעולם. ואין לצדיק כנח תקומה עד לביאת גואל אשר (ישעיהו י״א:ג׳) <b>ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח</b>. ובמסכת בבא קמא (עט) אמרו שהתורה החמירה בגנב והקלה בגזלן כיון שהגזלן גוזל בפרהסיא, אכן צדיק כלוט גרוע אף מגנב, כי הגנב יודע שחטא ואפשר שיחזור בתשובה מה שאין כן הצדיק כלוט גונב אפילו דעת עצמו ולכן אינו חוזר לעולם. 
+
+Chapter 20
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+<b>בתם לבבך עשית זאת.</b> אבל לא כטענת אבימלך שעשה <b>ובנקין כפי</b>, כ�� אבימלך התעסק בעצמו בנשים שבאו בגבולו כמו שנאמר <b>וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה</b>, וגרוע מפרעה שאחרים עשו לו (יב) <b>ויראו אתה שרי פרעה ויהללו אתה אל פרעה ותקח האשה בית פרעה</b>. 
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+<b>אין יראת אלקים במקום הזה.</b> המתעסק בנשים אינו ירא אלקים כמו בדברים (יז) <b>ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו</b>. וכיון שהמלך כן כל המקום כן, כמו במשלי (כט) <b>משל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים</b>. 
+
+Verse 12
+
+<b>אחתי בת אבי.</b> <b>אחתי</b> קרובתי וכמו להלן (לא) <b>ויקח את אחיו עמו</b> שפרושו קרוביו, <b>בת אבי היא אך לא בת אמי</b> כלומר מבית אבי ולא מבית אמי. 
+
+Verse 13
+
+<b>ויהי כאשר התעו אתי אלהים מבית אבי.</b> <b>אלהים</b> חול והם השרים שהכריחו אותו לנדוד מאור כשדים ועיין רמב"ן לעיל (יב) על הכתוב <b>ונברכו בך</b>, וזהו <b>התעו</b> בלשון רבים. <b>ותהי לי לאשה</b> בזמן ש<b>התעו אתי אלהים מבית אבי</b>, כי אברהם התחתן עם שרה סמוך לצאתו מאור כשדים. וכן משמע לעיל (יא) <b>ויקח תרח</b> וגו' <b>ואת שרי כלתו אשת אברם</b> וכיון שהיא אשת בנו בידוע שהיא כלתו, אלא פי' שהיתה כלה חדשה באותה שעה. ואחר כך <b>ואמר לה זה חסדך</b>, מתחיל דבר חדש ולא שאמר לה כן בצאתם מאור כשדים. 
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+<b>אבימלך ואת אשתו ואת אמהתיו.</b> היתה לאבימלך אשה אחת והשאר היו אמהות וכן שרה נלקחה לאמה, ואולי היה זה עונש על שעינתה את הגר. אך לפעמים היה בא על אמהותיו ולכן העיד הכתוב ואבימלך לא קרב אליה. ותדע, כי אצל פרעה (יב) ולאברם היטיב בעבורה כבר בהתחלה כיון שלקח את שרה למטרת אישות, ואילו אצל אבימלך ויקח אבימלך צאן ובקר ועבדים ושפחת ויתן לאברהם רק לבסוף וכמו בדברים (טו) וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם. וזהו כסות עינים ואת כל ונכחת שלקח אותה לאמהות ולא לאישות. 
+
+Chapter 21
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+<b>על אדות בנו.</b> יצחק ולא ישמעאל, ולכן לא הזכיר את הגר. <b>על אודת</b> פי' בגללו, כמו בשמות (יח) <b>אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודת ישראל</b>, כי אברהם הצטער שבגלל יצחק יסבלו ישמעאל והגר. 
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+<b>וישכם אברהם בבקר.</b> כדי ששרה לא תעכב, וכן בעקדה. פרוש אחר, הקב"ה דיבר אליו בחלום לילה ולכן <b>וישכם אברהם</b> למחרת וכן בעקדה ולעיל (כ) אצל אבימלך ולהלן (כח) ביעקב. <b>ויקח לחם וחמת מים</b>, ולא שלחם בכסף וזהב ומתנות כמו שעשה לבני קטורה וכן בדברים (טו) <b>וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם</b>, כי שרה אמרה <b>גרש האמה</b> ולא אמרה שלח את האמה אלא משמע בחוסר כל, והקב"ה אמר לו <b>כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה</b>. 
+
+Verse 15
+
+<b>ותשלך את הילד.</b> עזבתו והפקירתו, כמו בתהלים (עא) <b>אל תשליכני לעת זקנה</b>. 
+
+Verse 16
+
+<b>ותשב לה מנגד.</b> כיון שנטה למות התנכרה אליו, וזהו <b>אל אראה במות הילד</b> ולא אמרה בני. והפוכה באברהם (כב) <b>אלקים יראה לו השה לעלה בני וילכו שניהם יחדו</b>. 
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+<b>ויהי אלקים את הנער ויגדל.</b> מורה על השגחה מיוחדת, כמו להלן (לט) <b>ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח</b>, וכן <b>ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד</b>. וזהו <b>ויגדל</b>, כי לא התבגר קודם שגורש אף שכבר היה בן ט"ז שנה, ותדע שלכן הוא הסתכן בצמא ולא היא. ורמז ב<b>ויהי אלקים</b> שהוא אדון הטבע כמו בבריאה, שהיה אלקים אתו כדי שיביא סימנים ויגדל, מה שאין כן ביוסף נאמר <b>ויהי ה'</b>. 
+
+Chapter 22
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+<b>ויחבש את חמרו.</b> חבש לבדו. ואחר כך <b>ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו</b> והם עזרו לו בבקיעת העצים, ולשון <b>ויבקע</b> ביחיד הוא לאו דוקא וכמו <b>ויקם וילך</b> שמיירי בארבעתם. <b>ויבקע עצי עלה</b>, כדי שיתיבשו במשך ג' ימי ההליכה. 
+
+Verse 4
+
+<b>וישא אברהם את עיניו.</b> בדרך לעקדה נזכר אברהם במלאכים שבשרו על לידת יצחק, כאן נאמר <b>ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא</b> ושם היה ביום השלישי למילה <b>וישא עינין וירא</b>, כאן אמר <b>ואני והנער נלכה עד כה</b> ושם <b>ויתן אל הנער</b>, כאן שם את בנו <b>על המזבח ממעל לעצים</b> ושם עמד <b>תחת העץ ויאכלו</b>, כאן <b>ויקח את המאכלת</b> ושם <b>ויקח חמאה וחלב</b>. 
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+<b>ויקח את המאכלת לשחט את בנו.</b> כיון ששלח בו יד במילה היה יכול לשלוח בו יד בעקדה. 
+
+Verse 11
+
+<b>ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים.</b> למה קיבל את דברי המלאך, אלא הוא המלאך שבישר לו על לידת יצחק ואברהם הכיר את קולו. 
+
+Verse 12
+
+<b>ולא חשכת את בנך את יחידך.</b> לעיל אמר <b>קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת</b> ואילו כאן השמיט אשר אהבת. ובאור הדבר הוא: כבר נאמר באברהם (טו) <b>והאמן בה'</b>, ופרוש להאמן הוא לאמת ולאשר, והאדם מאשר את מה שהוא יודע. אברהם השיג את מציאות ה' בכוח ההגיון כמו שאמרו בבראשית רבה (יד) ובזהר (ח"א פ"ו) והלך בתמימות עמו בכח אמונתו, ולכן התווכח עם הקב"ה בענין סדום <b>השפט כל הארץ לא יעשה משפט</b> כי סבר שמשפט ה' צריך להיות מובן לבני אדם, ואמר <b>במה אדע כי אירשנה</b> שבקש לדעת את גורל זרעו, הכל בדרך שכלית. ברם האדם ירא מה שאינו מבין, ובעקדה אי אפשר היה להבין כיצד נתבקש להקריב את בנו יחידו שהוא נגד המוסר והשכל, ועוד שהובטח לו <b>כי ביצחק יקרא לך זרע</b> והיאך יהיה כן אם יזבחהו. ולכן הזכיר כאן <b>את בנך את יחידך</b> ולא הזכיר אשר אהבת, כי אהבת אברהם ליצחק אינה קשורה במה שלא היה יכול להבין את העקדה. וזהו <b>עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה</b>, ירא אלקים ולא פילוסוף. 
+
+Verse 13
+
+<b>נאחז בסבך בקרניו.</b> רמז שבלמעלה ממך אל תדרוש. 
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+<b>וירש זרעך את שער איביו.</b> אויב שמבקש רעתו ועושה כמו שפרש הרוקח בהקדמתו בשער החילוק, וזו מידת הקב"ה ואילו מידת עכו"ם היא כמו שאמר לבן (כד) וירש זרעך את שער שנאיו, אפילו מי שרק שמח ברעתו ואינו עושה לו. 
+
+Chapter 23
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+<b>לספד לשרה ולבכתה.</b> <b>לספד לשרה</b> באזני בני חת. <b>ולבכתה</b> בפת"ח, מבכה אחרים עמו כמו שדרשו באיכה רבה (א) על הכתוב <b>בכו תבכה</b>. 
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+<b>ויענו בני חת את אברהם לאמר לו.</b> לו לבדו, כיון שנשיא אלקים אתה יש לך רשות ולאחרים אין רשות. 
+
+Verse 6
+
+<b>בתוכנו במבחר קברינו.</b> נשיא אלקים אתה ולכן קבור את מתך בתוכנו כי יהיה לכבוד לנו, אבל במבחר קברינו ביחד עם מתי בני חת. ואברהם השיב בתוככם שיהיה הדבר לכבודכם, אבל לאחזת קבר בנפרד. 
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+<b>ויען עפרון את אברהם לאמר לו.</b> לא כמו בתחילה ויען עפרון את אברהם באזני בני חת לאמר כי כאן לא דיבר באזני בני חת, אלא לאמר לו לאברהם לבדו ארץ ארבע מאת שקל כסף וגו', וזהו ביני ובינך כי התבייש לאמר כן ברבים. ומה שכתוב אחר כך הכסף אשר דבר באזני בני חת פי' ששילם הכסף כפי שהבטיח באזני בני חת בתחילה בכסף מלא יתננה לי, ולא שפרסם הסכום. 
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+<b>ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחזת קבר מאת בני חת.</b> תחילה ויקם שדה עפרון וגו' שקנה אותו מעפרון, ואחר כך ויקם השדה וגו' מאת בני חת שבני העיר אישרו את המכירה, ולא אישרו אותה עד שקבר אברהם את שרה אל מערת שדה המכפלה כי התנו שאברהם ישתמש בו לאחזת קבר ולא למגורים. 
+
+Chapter 24
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+<b>ואשביעך.</b> שאם אמות תקיים את דברי. 
+
+Verse 4
+
+<b>אל ארצי ואל מולדתי.</b> דרך הכתוב לציין הארץ והעיר, כמו להלן <b>אל ארם נהרים אל עיר נחור</b> וכן (לב) <b>ארצה שעיר שדה אדום</b>. אברהם צוה ללכת <b>אל ארצי</b> ארץ שנער <b>ואל מולדתי</b> אור כשדים, כמו שנאמר (יא) <b>בארץ מולדתו באור כשדים</b>, ולא צוה ללכת לבית אביו ולא הזכיר חרן כי בבית אביו עבדו אלילים ולא היו טובים יותר מתושבי אור כשדים. אבל צוה <b>לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני</b> כי היו גרועים יותר מתושבי ארץ מולדתו, כי בכנען לא הכירו את ה' כלל ולא שמעו עליו, כמו שאמר מלכיצדק (יד) <b>ברוך אברם לא־ל עליון קנה שמים וארץ</b> ולא ידע שה' הוא א־ל עליון, וראה שם על הכתוב <b>והוא כהן לא־ל עליון</b>. מה שאין כן בבית אביו הכירו את שם ה' כמו שאמר לבן<b> בוא ברוך ה'</b> אף על פי שלא עבדו אותו, ונראה שכל תושבי אור כשדים ידעו על ה' ממסורת אבותם או מהימים שאברהם היה שם, אף על פי שעבדו אלילים, כי ה' היה ידוע לקצת מהקדמונים כמו חוה ולמך שהזכירו שם ה', ונח היה בנו של למך. ואברהם עצמו שמע על ה' בילדותו באור כשדים ורק הכיר לבדו שה' הוא אדון הכל ולא אל בין אלים כטעות שכניו. ולכן היה יכול לשלוח את אליעזר בין לאור כשדים בין למשפחתו בחרן שאף הם באו מאור כשדים, ובחר לשלחו לאור כשדים כי שם כל בנות העיר בכלל, מה שאין כן בחרן אין שם אלא משפחה אחת ורחוק שימצא אשה דוקא בה, ורמז לרוב וקרוב הלוך אחר הרוב עכ"ל במסכת בבא בתרא (כג). ועיין בסמוך ולהלן על הכתוב <b>וישבע לו על הדבר הזה</b> ועל <b>ואפנה על ימין או על שמאל</b>. 
+
+Verse 5
+
+<b>אולי לא תאבה האשה.</b> <b>האשה</b> הראויה ליצחק. <b>ללכת אחרי אל הארץ הזאת</b>, לא תסכים ללכת לארץ כנען כי רחוקה הדרך מאור כשדים, אבל תסכים ללכת חצי הדרך וכמו שגם אברהם ותרח הפסיקו דרכם וישבו בחרן, <b>ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם</b> לחרן. לפי זה <b>אשר יצאת משם</b> פי' באחרונה, ותדע, שלכן לא אמר אליעזר בקיצור אל ארצך כמו שאמר אברהם <b>אל ארצי</b>, כי אברהם דיבר על אור כשדים ואילו אליעזר דיבר על חרן. ולכן השיב לו אברהם <b>ה' אלקי השמים אשר לקחני מבית אבי</b> והזכיר כאן בית אביו שהוא בחרן, מה שאין כן בראשונה אמר <b>אל ארצי ואל מולדתי</b> ולא הזכיר בית אביו. פרוש אחר, לא תסכים האשה ללכת <b>אחרי</b> אבל תסכים ללכת אחרי יצחק, האם אשיב את יצחק שמה כדי שיביא את אשתו לכנען. 
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+<b>הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת.</b> התיר לו לסמוך על הנס ולכן אמר אליעזר <b>ה' אלקי אדני אברהם הקרה נא לפני היום</b>. ואמר <b>לפניך ולקחת</b> כי יצליח המלאך דרכו טרם בואו, וזהו <b>ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יצאת</b> פי' שכבר היתה יוצאת. 
+
+Verse 8
+
+<b>ואם לא תאבה האשה.</b> <b>האשה</b> בה"א, אותה שתבחר בעזרת המלאך, ולכן אם היא תסרב אין לבחור אחרת. ואפילו זיווג מן השמים בטל ואל תבטל ישיבת ארץ ישראל. <b>ונקית</b> רמז למסכת כתובות (קי) הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות וכו' תצא בלא כתובה עכ"ל. 
+
+Verse 9
+
+<b>וישבע לו על הדבר הזה.</b> נשבע לו שלא ישיב את בנו שם, אבל לא נשבע לו שילך לאור כשדים, ��אליעזר בחר ללכת לחרן למרות שאין שם אלא משפחת נחור כנ"ל. וזהו <b>והאיש משתאה לה</b> וגו' <b>ההצליח ה' דרכו</b> שהוא עצמו בחר בה. 
+
+Verse 10
+
+<b>ארם נהרים אל עיר נחור.</b> לעיל (יא) <b>ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו</b> ואילו נחור נשאר באור כשדים, אבל אחר כך בא גם נחור לחרן להיות עם אביו. ונראה שאברהם המתין לו לפני שעזב את אביו ללכת לכנען, או שנחור בא לרשת את רכוש אביו אחרי שאברהם הבכור ויתר על חלקו ונרמז (יב) ב<b>כל רכןשם אשר רכשו</b> ולא שירשו. 
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+<b>ואמרה שתה וגם גמליך אשקה.</b> עשרה גמלים הבאים מן הדרך שותים כאלפיים לוג מים, ולפי זה רבקה תצטרך למלאת את כדה מאות פעמים. וקשה מנין לה הכוח לעשות כן. ועוד קשה למה ביקש אליעזר להעבידה עבודת פרך, וכי שפחה חיפש עבור יצחק? ועוד קשה כי אין זו דרך ארץ שאליעזר ואנשיו יניחו לה להתאמץ כל כך מבלי לעזור לה, אלא גנאי וחלול השם בפני רבים. אבל באמת אליעזר דייק, <b>ואמרה שתה</b> שהוא ואנשיו ישתו מים מן הכד, <b>וגם גמליך אשקה</b> מן השוקת, כמו בדברים (יא) <b>והשקית ברגלך כגן הירק</b>, כי במצרים השקו את השדות על ידי גלגלי מים ושאר מכונות שסובבו ברגליהם או על ידי הליכה. וגם כאן הנערה תשאב לגמלים על ידי מכונה ולא מכדה, שהרי חרן היתה עיר גדולה על אם הדרך ושיירות היו באות לשם בנוסף למקנה שהיה לאנשי העיר, והיו להם סדורים להשקיית הבהמות כנהוג באותם ימים. וזהו <b>ותער כדה אל השקת</b> כי אחרי שהאנשים שתו רוקנה את המים שנותרו בכד, <b>ותרץ עוד אל הבאר לשאב</b> לבהמות על ידי המכונה. 
+<b>אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה.</b> כיון שיבקש הטי נא כדך ואשתה רוב הנערות יתנו לו לשתות כי כן דרך ארץ, ואין מזה הוכחה שהנערה ראויה ליצחק, אלא המבחן יהיה אם תציע מעצמה וגם גמליך אשקה כדי לחסוך ממנו יגיעת השקאת הבהמות. ולא היה יכול להתנות שהיא תציע לו לשתות גם בלי שיבקש ממנה, כי אין זו דרך הצניעות כמו שאמרו במסכת יבמות (ו) על הכתוב בדברים (כג) אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים דרכה של איש לקדם ולא דרכה של אשה לקדם עכ"ל. 
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+<b>והנער טבת מראה מאד.</b> אשה נאה מרחיבה דעתו של אדם כמו שאמרו במסכת ברכות (נז). <b>בתולה</b>, הבתולות התלבשו אחרת מהבעולות. <b>ותרד העינה</b> למלאת מים נקיים לבית, ואילו הבהמות שתו למעלה מן <b>הבאר</b>, ולכן <b>וירץ העבד לקראתה</b> מן הבאר ששם הבריך את הגמלים אל העין שרבקה היתה שם. וזהו <b>ותמלא כדה</b> ממי המעין, ואחר כך <b>ותרץ עוד אל הבאר לשאב ותשאב לכל גמליו</b>. 
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+<b>ותמהר ותרד כדה.</b> רבקה הוחזקה ג' פעמים לגמול חסד בזריזות, <b>ותמהר ותרד כדה על ידה ותשקהו, ותמהר ותער כדה אל השקת, ותרץ עוד אל הבאר לשאב</b>. וכבר הוחזק כן אברהם, (יח) <b>וירץ לקראתם מפתח האהל, וימהר אברהם האהלה, ואל הבקר רץ אברהם</b>, ולכן זכתה רבקה להיות כלתו. 
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+<b>והאיש משתאה לה.</b> לעיל נאמר <b>ויקח העבד, וירץ העבד</b> ואילו כאן <b>והאיש משתאה</b>, כי מאחר ש<b>הצליח ה' דרכו</b> נעשה איש בעיני עצמו. וכן בבית בתואל קראוהו איש ולא עבד, <b>וירץ לבן אל האיש, כה דבר אלי האיש, ויבא אל האיש</b> ואמרו <b>התלכי עם האיש</b> אף על פי שסיפר להם <b>עבד אברהם אנכי</b>, כי עבד שהוא זנב לאריות עדיף מלבן שהוא ראש לשועלים. 
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+<b>הא��שים אשר אתו.</b> שכיריו של אברהם היו או בני בריתו ולא עבדיו, ולכן אליעזר אמר <b>שלחני לאדני</b> ולא שלחנו לאדוננו. אברהם לא שלח עבדים כי היו בורחים בדרך, זולת אליעזר שהיה <b>המשל בכל אשר לו</b>, וכן האחים הלכו לרעות צאן אביהם בשכם ללא עבדים, ויעקב שלח את בניו לשבור בר ממצרים ולא את עבדיו. 
+
+Verse 33
+
+
+
+Verse 34
+
+
+
+Verse 35
+
+
+
+Verse 36
+
+
+
+Verse 37
+
+
+
+Verse 38
+
+
+
+Verse 39
+
+
+
+Verse 40
+
+
+
+Verse 41
+
+
+
+Verse 42
+
+
+
+Verse 43
+
+
+
+Verse 44
+
+
+
+Verse 45
+
+
+
+Verse 46
+
+
+
+Verse 47
+
+
+
+Verse 48
+
+
+
+Verse 49
+
+<b>ואפנה על ימין או על שמאל.</b> <b>על ימין</b> לכוון מזרח לאור כשדים, <b>או על שמאל</b> לכוון מערב לחזור לכנען. פרוש אחר, לקחת בת אחרת מבנות חרן, ואמר כן כדי לזרזם. אליעזר שינה הרבה דברים בספורו לבתואל כדי להצליח דרכו, ולדוגמה אברהם אמר <b>אל ארצי ואל מולדתי תלך</b> ואילו אליעזר סיפר <b>אל בית אבי תלך ואל משפחתי</b>, וכהנה רבות. 
+
+Verse 50
+
+<b>דבר אליך רע או טוב.</b> פתחו ברע וגילו מה שבלבם, והפוכו בדברי הקב"ה (לא) <b>השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע</b>. 
+
+Verse 51
+
+<b>הנה רבקה לפניך קח ולך.</b> וכן פרעה אמר (יב) <b>הנה אשתך קח ולך</b>, מה שם בטירוניא כלפי שמיא אף כאן בטרוניא כלפי שמיא. 
+
+Verse 52
+
+
+
+Verse 53
+
+
+
+Verse 54
+
+
+
+Verse 55
+
+
+
+Verse 56
+
+
+
+Verse 57
+
+
+
+Verse 58
+
+
+
+Verse 59
+
+
+
+Verse 60
+
+
+
+Verse 61
+
+<b>ותלכנה אחרי האיש.</b> נשאר איש בעיני רבקה, עד שראתה את יצחק שאז <b>ותאמר אל העבד</b>. 
+
+Verse 62
+
+
+
+Verse 63
+
+<b>וירא והנה גמלים באים.</b> ראה גמלים מרחוק עם דמות נוסעים על גביהם, ונשים הן שנהגו לרכוב ולא גברים כמו שנאמר <b>ותפל מעל הגמל</b> כדי לדבר עם אליעזר שהלך ברגליו. 
+
+Chapter 25
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+<b>וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם.</b> אף על פי שיצאו שם לתרבות רעה, כי נכלל בצווי שרה (כא) גרש את האמה הזאת ואת בנה וגו' והקב"ה אמר כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. 
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+<b>לנכח אשתו.</b> לרפא את אשתו. <b>לנכח</b> פי' לישר, כמו בשופטים (יח) <b>נכח ה' דרככם</b> שתרגומו אתקין ה' אורחתכון. 
+
+Verse 22
+
+<b>ויתרצצו הבנים בקרבה.</b> הרגישה <b>בנים</b> ולא בן אחד, וסבלה מגודל העוברים וזהו <b>ויתרצצו הבנים בקרבה</b>. פרוש אחר, <b>בקרבה</b> ולא בבטנה, כמו (יח) <b>ותצחק שרה בקרבה</b>, כי רבקה דימתה או חלמה שהבנים מתרוצצים ולכן <b>ותלך לדרש את ה'</b> ולא שהתרוצצו באמת. 
+<b>(תוספת חיבה)</b> ובבראשית רבה (סג) דרשו שכאשר רבקה עברה על יד בתי ע"ז עשו פרכס לצאת וכשעברה על יד בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב פרכס לצאת, שפרשו <b>בקרבה</b> מלשון קרב כלומר כאשר רבקה התקרבה ליד וכו', כמו בויקרא (טז) <b>בקרבתם לפני ה'</b>. אבל מה שמשמע מהמדרש שעשו היה עובד עבודה זרה מן הבטן אי אפשר לאמר כן, כי אין אדם נולד רשע או צדיק, ונרמז ב<b>והנה תומם</b> מלשון תמים, אלא המדרש קאי על העמים שיצאו מעשו ומיעקב וכדברי ה' <b>שני גיים בבטנך</b> וגו', לאמר שאדום ורומי רשעים מעודם והפוכם בישראל. 
+
+Verse 23
+
+<b>ורב יעבד צעיר.</b> רבקה פרשה שיעקב יתגבר, <b>ורב יעבד</b> את ה<b>צעיר</b>, ויצחק פרש שעשו יתגבר, ואת ה<b>רב יעבד צעיר</b>. ועוד פרשה ש<b>ולאם מלאם יאמץ</b> קאי על העמים העתידים לצאת מהם, ואילו יצחק פרש שקאי גם על הבנים עצמם, והלא עשו היה אמיץ מיעקב שהרי סיכן עצמו בצידו, ועיין להלן על הכתוב <b>ויהי עשו איש ידע ציר</b>. 
+
+Verse 24
+
+<b>וימלאו ימיה ללדת.</b> נשלמו לה ט' חדשי הריון, שלא כרוב התאומים הנולדים קודם זמנם. 
+
+Verse 25
+
+<b>אדמוני.</b> מלא דם ובעל מזג תוסס. יעקב ועשו נבדלו בגופם, כי עשו היה <b>אדמוני</b> ויעקב (כז) <b>איש חלק</b>, וגם נבדלו בעיסוקם כי עשו היה <b>ידע ציד איש שדה</b> ויעקב היה <b>ישב אהלים</b>. ונראה דהא בהא תליא, לפי שבעל מזג תוסס אינו יכול לשבת בשקט ולכן עשו היה <b>איש שדה</b>, וכן בשמואל־א (טז) דוד היה <b>אדמוני</b> ובזמן שאחיו היו בזבח היה דוד <b>רעה בצאן</b>, ואילו יעקב שהיה איש חלק ורגוע היה <b>ישב אהלים</b>. ולמה היה עשו רשע כמו שדרשו חז"ל ונראה כן ממה שאמר <b>ואהרגה את יעקב אחי</b> ומן הנשים אשר נשא, וכי השדה עושה אדם רשע או האוהל עושה אדם צדיק, והלא יבל שהיה (ד) <b>אבי ישב אהל ומקנה</b> היה רשע בן רשע? אלא עשו ששהה בשדה נתחבר לריקים ופוחזים שהיו שם ולמד ממעשיהם, ויעקב שישב בביתו היה קרוב להוריו ולמד מהם. 
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+<b>איש ידע ציד איש שדה.</b> <b>איש</b> מורה שהיה כן בטבעו, ואינו יכול להיות אחרת, וזהו <b>ויהי עשו איש ידע ציד</b> כי מטבעו היה מוכשר לצוד, והיה <b>איש שדה</b> כי לא היה יכול לשבת בבית וכנ"ל. מה שאין כן <b>ויעקב איש תם ישב אהלים</b> ולא איש אהלים, כי העדיף לשבת בבית אבל יכול היה לחיות גם בשדה כמו שאמר אצל לבן (לא) <b>הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה</b>. וזו היתה טעותו של יצחק, שדימה את יעקב לאיש אהלים בלבד ולכן אהב את עשו, וראה בסמוך. 
+
+Verse 28
+
+<b>כי ציד בפיו.</b> <b>בפיו</b> של עשו שידע לפרנס את עצמו ואילו יעקב נזון משל אביו. פרוש אחר, <b>בפיו</b> של עשו שדיבר תמיד על צידו. ולשני הפרושים <b>ויאהב יצחק את עשו</b> כי ראה בו מה שהיה חסר בעצמו, כי יצחק לא נלחם במלכים כאברהם ולא נאבק עם מלאך כיעקב ולא ביקר בחוץ לארץ, ואולי נזדזעה נפשו מן העקדה וסימן לדבר (לא) <b>ופחד יצחק</b>, וראה בעשו גבור ציד ולכן אהבו. אבל <b>ורבקה אהבת את יעקב</b> משמע מפני שציד בפיו של עשו לכן אהבה את יעקב, כי הכירה דוגמת עשו מלבן אחיה, ולא חיבבה אלא את התם שבבניה שכמותו היה חסר בבית אביה, וגם מפני שיעקב היה דומה לבעלה. ועוד, <b>ורבקה אהבת את יעקב</b> מקטנותו ועיין להלן (כז) על הכתוב <b>ורבקה שמעת</b>, כי דרך האם להכיר את אופי בניה מילדותם, אבל <b>ויאהב יצחק את עשו</b> אחרי שגדל והחל לצוד. 
+
+Verse 29
+
+<b>ויזד יעקב נזיד.</b> הזיד שעשו ימכור לו את בכורתו, כמו בשמות (כא) <b>וכי יזד איש על רעהו</b> וגו'. ויעקב לא ויתר לעשו בשום ענין של עדיפות, ועיין לעיל (ד) על הכתוב <b>ותסף ללדת</b>. 
+
+Verse 30
+
+<b>על כן קרא שמו אדום.</b> יעקב כינה כן את עשו כדי להזכיר את מכירת הבכורה. 
+
+Verse 31
+
+<b>מכרה ביום את בכרתך לי.</b> בקש שעשו ימכור לו חלק פי שנים בנחלה כמו בדברים (כא) <b>לו משפט הבכרה</b>, וזהו <b>מכרה</b> שהוא ענין של ממון. ולכן אמר עשו (כז) את <b>בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי</b> כי הן שתי לקיחות, והברכה אינה כלולה בבכורה. וכן אצל השבטים לא נכללה מלכות בבכורה, כמו שנאמר בדברי הימים־א (ה) <b>נתנה בכרתו לבני יוסף בן ישראל ולא להתיחש לבכרה כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו והבכרה ליוסף</b>. 
+
+Verse 32
+
+
+
+Verse 33
+
+
+
+Verse 34
+
+<b>ויעקב נתן לעשו.</b> כבר נתן, קודם <b>וימכר את בכרתו ליעקב</b>, ולכן לא נאמר ויתן יעקב כמו בשאר הפעלים <b>ויאמר וישת</b> וגו' ועיין להלן (כז) על הכתוב <b>ורבקה אמרה</b>. וסדר הדברים הוא: תחילה בקש עשו את הנזיד, ויעקב נתן לו את הנזיד ובקש ממנו למכור לו את הבכורה, ועשו נשבע ומכר לו ואחר כך אכל ושתה וקם והלך, ולכן לא יכל לטעון שמכר את הבכורה מאונס. <b>לחם ונזיר עדשים</b>, עשו בקש <b>האדם האדם הזה</b> ויעקב נתן לו גם לחם, כי היו אוכלים כל תבשיל עם לחם, וכן להלן יצחק בקש <b>ועשה לי מטעמים</b> ורבקה נתנה ליעקב <b>את המטעמים ואת הלחם אשר עשתה</b>, ברם אצל עשו שהיה צעיר הלחם קדם ואצל יצחק שהיה זקן המטעמים קדמו. וטעם <b>ויבז עשו את הבכרה</b>, כי עשו חי רק לעצמו ולשעתו ולא התענין בבכורה שעיקרה לדורות, ולכן אמר <b>הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכרה</b> פי' מה תועלת תהיה לי ממנה אחרי מותי, ועיין להלן (כז) על הכתוב <b>יקרבו ימי אבל אבי</b>. 
+
+Chapter 26
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+<b>והתברכו בזרעך כל גויי הארץ.</b> באברהם נאמר (כב) <b>והתברכו בזרעך</b> וגם (יב) <b>ונברכו בך</b>, וביעקב נאמר (כח) <b>ונברכו בך כל משפחת האדמה ובזרעך</b>, ואילו ביצחק נאמר <b>והתברכו בזרעך</b> ולא נאמר שהגוים יתברכו גם בו. והטעם נראה שמאברהם נולד ישמעאל ומזרעו יצתה דת האיסלם שמאמיניה מיחסים עצמם לאברהם, ומבני ישראל נולד אותו האיש וממנו דת הנצרות שמאמיניה רואים עצמם כאילו הם בני ישראל כביכול, ואלה ואלה הם <b>משפחת האדמה</b> המיחסות עצמן לאברהם או ליעקב, וזהו <b>ונברכו בך</b>. אבל עשו שנולד מיצחק היה אבי אדום שהיה עם אחד בעבר הירדן ולא דת, ונעלם אחרי תקופת בית שני. ואף שדרשו חז"ל שבני אדום יסדו את רומי וכינו את רומי בשם אדום, הרומאים עצמם לא ייחסו עצמם לעשו. 
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+<b>וישב יצחק בגרר.</b> לשון קביעות כמו (כב) <b>וישב אברהם בבאר שבע.</b> אבל הקב"ה אמר ליצחק <b>גור בארץ הזאת</b> באופן זמני כמו שעשה אברהם (כ) <b>ויגר בגרר</b>, ועיין בסמוך. 
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+<b>ויהי כי ארכו לו שם הימים וישקף אבימלך.</b> <b>ארכו לו שם הימים</b> לאבימלך ולכן<b> וישקף</b>, כי הבטלה מביאה לידי זימה כמו שאמרו במסכת כתובות (נט). פרוש אחר, <b>ארכו לו שם הימים</b> ליצחק, כיון שעבר זמן רב ולא השיא את אחותו חשד בו אבימלך. והיה זה חוץ מכבודו של יצחק שאבימלך יראה אותו <b>מצחק את רבקה אשתו</b>, ואולי נענש על שהתישב בגרר כנ"ל, ולפי זה <b>ויהי כי ארכו לו שם הימים</b> ליצחק פי' שהאריך לשבת בגרר יתר על המדה. 
+
+Verse 9
+
+<b>פן אמות עליה.</b> אבימלך היה טוב מקודמו ועיין לעיל (כ) על הכתוב <b>בתם לבבי</b>, כי אברהם אמר <b>אין יראת אלקים במקום הזה והרגוני</b>, ואילו יצחק אמר <b>פן אמות אליה</b> ספק ולא ודאי וגם לא אמר שאינם יראי אלקים. ואברהם אמר <b>והרגוני</b> בלשון רבים<b> על דבר אשתי</b> פי' שירצחו אותו בכוונה תחילה, ואילו יצחק אמר <b>פן אמות עליה</b> פי' במקרה כשתתגבר תאוות אחד התושבים לרבקה, וכמו שאמר אבימלך <b>כמעט שכב אחד העם את אשתך</b>. 
+
+Verse 10
+
+<b>מה זאת עשית לנו.</b> יצחק לא עשה להם כלום, ואינו דומה לאברהם שבגללו נענשו אבימלך וביתו. ונראה ש<b>כמעט</b> מחובר למעלה, <b>מה זאת כמעט עשית לנו</b> לגרום שאחד העם ישכב את אשתך. 
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+<b>ויחפר באר אחרת.</b> יצחק עצמו חפר, ולכן לא רבו עליה. והטעם שלא הסתפק בבארות של אברהם, כי היה מקנהו רב מהמקנה שהיה לאביו ולא הספיקו המים, ועוד כדי להוסיף על מעשי אבותיו וזהו כי הרחיב ה' לנו ולא רק לאברהם. 
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+
+
+Verse 33
+
+
+
+Verse 34
+
+<b>את יהודית בת בארי החתי ואת בשמת בת אילן החתי.</b> יצחק ובניו נהגו לבקר בק��ר הוריו במערת המכפלה אשר נקנה מאת בני חת, ומשם הכיר עשו בנות החתים. 
+
+Verse 35
+
+<b>ותהיין מרת רוח ליצחק ולרבקה.</b> על שלא שמעו בקולם לעבוד את הקב"ה, כמו ביחזקאל (ג) <b>ואלך מר בחמת רוחי</b> על שנאמר לו שם <b>ובית ישראל לא יאבו לשמע אליך כי אינם אבים לשמע אלי</b> וגו'. 
+
+Chapter 27
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>ותכהין עיניו מראת.</b> אבל לא כהה אפו מלהריח כמו שנאמר <b>וירח את ריח בגדיו</b>, ולא ידיו מלהרגיש כמו שנאמר <b>ואמשך בני</b>, ולא אזניו מלשמוע כמו שנאמר <b>הקל קול יעקב. ויקרא את עשו</b>, ולא קרא גם ליעקב, כי לא התכוון לברכו כלל. <b>עשו בנו הגדל</b>, ולא נאמר בנו הבכור כי אין הברכה תלויה בבכורה וכנ"ל. פרוש אחר, נקרא <b>הגדל</b> כיון שפרנס את עצמו, ועיין להלן (מב) על הכתוב <b>ואת בנימין אחי יוסף. ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני</b>, אצל אברהם (כב) ויעקב (לא) ואחרים שאמרו <b>הנני</b> לא נאמרה המלה <b>אליו</b>, אלא משמע שעשו דיבר אליו מרחוק ואין זה דרך כבוד. 
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+<b>שא נא כליך.</b> יצחק היה עשיר כמו שנאמר (כו) <b>ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר</b> וגו', ולא הוצרך לצידו של עשו, וכן מטעמי עשו לא ערבו לחכו יותר מאלה שהכינה רבקה כמו שנאמר <b>ותעש אמו מטעמים כאשר אהב אביו</b> וגו' <b>ויגש לו ויאכל</b> ויצחק לא הבחין. אלא למה ביקש יצחק מעשו <b>וצודה לי צידה</b>, משל לאדם הבוחר אבן בין שתי אבנים טובות, כיון שגומר בדעתו לקנות אחת מהן אך עדיין והא מתלבט, מבקש להסתכל בה שוב לפני שנותן כספו. כך היו ליצחק שני בנים ולכל אחד יתרון וחסרון, עשו היה <b>איש ידע ציד</b> שפרנס את עצמו אבל היה חסר במדות, ויעקב היה <b>איש תם</b> אבל <b>ישב אהלים</b> ונזון משל אחרים. אך כיון שעשו היה יוצא השדה היה מוכשר ליסד גוי גדול, ולכן יצחק בחר בו לקבל את ברכתו ו<b>את ברכת אברהם</b> להיות לקהל עמים, ומה שחסר לו במדות יסגל לעצמו אחר כך או יסגלו להם בניו. מה שאין כן יעקב שיצחק דימה שהוא <b>איש</b> אהלים בלבד, אם כן אינו מסוגל להיות לאב המון גויים ומה תועיל תמימותו. ועיין לעיל על הכתוב <b>ורב יעבד צעיר</b> ועל <b>איש ידע ציד</b> ועל <b>ויאהב יצחק את עשו</b>. ומפני שיצחק ידע שעשו אינו מושלם אף שסבר שהוא ראוי להתברך יותר מיעקב, עדיין היה לבו נוקפו, ולכן אמר לעשו <b>שא נא כליך</b> וגו' כדי שיפגין שוב את יתרונו על יעקב. וזהו <b>בעבור תברכך נפשי</b>, בלב שלם ולא בדבור בלבד, כי יצחק היה מהסס, ועיין להלן על הכתוב <b>הקל קול יעקב</b>. 
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+<b>ורבקה שמעת.</b> היתה רגילה להאזין לשיחת בעלה וגם יצחק לא הסתיר דבריו מאשתו, כמו (יח) <b>ושרה שמעת</b> ששם המלאכים התכוונו שתשמע, וראה בסמוך. 
+
+Verse 6
+
+<b>ורבקה אמרה.</b> כבר אמרה, קודם <b>וילך עשו השדה</b>, וזהו <b>ורבקה אמרה</b> ולא ותאמר רבקה בוי"ו ההפוך כמו <b>ותאמר לו אמו, ויקרא את עשו, ויאמר הנה נא, ויאמר יעקב אל רבקה</b>, וכן פרש"י לעיל (ד) על הכתוב <b>והאדם ידע</b>. פרוש אחר, כבר הכינה את עצמה לכך, כמו לעיל (יח) <b>וה' אמר המכסה אני מאברהם</b> שמראש התכוון לבשר לו על הפיכת סדום וכן (מד) <b>ויוסף אמר לאשר על ביתו</b> שמראש תכנן לרדוף אחרי אחיו ולתפשם, וכאן <b>ורבקה אמרה</b> מראש לשלוח את יעקב במסוה של עשו. כי יצחק החליט מזמן לברך את עשו בבוא העת, ולא הסתיר כוונתו מרבקה והוא בדעתו והיא בדעתה וכמו שנחלקו באהבת הבנים ובפרוש הנבואה. ומאז זממה רבקה שיעקב יגנוב את הברכה, ותדע, שצותה לקחת <b>שני גדיי עזים</b> ולא אחד בלבד, עוד בטרם אמר יעקב <b>אולי ימשני אבי</b>, כי כבר תכננה שיס��יקו שני העורות לכסות את שתי ידיו. 
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+<b>שמע בקלי לאשר אני מצוה אתך.</b> <b>שמע</b> מוסב על שניהם, <b>שמע בקלי, שמע לאשר אני מצוה אתך</b>. שמיעה <b>בקלי</b> בבי"ת פרושה לעשות מה שרבקה מבקשת ושמיעה <b>לאשר</b> בלמ"ד פרושה להבין את כוונת דבריה, וכמו לעיל (כג) <b>וישמע אברהם אל עפרון</b> וגו'. 
+
+Verse 9
+
+<b>שני גדיי עזים.</b> יצחק לא יאכל שני גדיים, אבל רבקה בקשה שנים כדי שיספיקו העורות לכסות את ידי יעקב וצווארו וכנ"ל. פרוש אחר, ה<b>מטעמים</b> היו חלק קטן בבהמה כמו המוח והריאות, ולכן הצטרכה לשנים. ועוד שהתבשיל משתבח על ידי רבוי בשר, כמו שאמרו במסכת ביצה (יז) ממלאה אשה כל הקדרה בשר אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת עכ"ל. 
+
+Verse 10
+
+<b>והבאת לאביך ואכל.</b> לא נמצא שאמרה ליעקב להתחזות לעשו, ונראה שלא רצתה לצוות בפרוש שירמה את בעלה. ולכן הקדימה <b>שמע בקלי לאשר אני מצוה אתך</b> כי בקשה שהוא יבין מעצמו, או שכבר דברה עם יעקב על הצורך לגנוב את הברכה בבוא העת, ועיין לעיל על הכתוב <b>ורבקה אמרה. בעבר אשר יברכך לפני מותו</b>, אין זה מכובד לדבר על מות בעלה, אבל אמרה כן לזרז את יעקב. פרוש אחר, <b>לפני מותו</b> אינו מוסב על גניבת הברכה אלא על לאחר מכן, אחרי שיוודע דבר המרמה ליצחק, מכל מקום בסוף ימיו לא יחזור בו אלא יסכים <b>גם ברוך יהיה</b> ולכן אין ליעקב ממה לחשוש. ויעקב השיב שכל זה בתנאי שיצליח לגנוב את הברכה, אבל <b>אולי ימשני אבי</b> וגו' <b>והבאתי עלי קללה ולא ברכה</b>. 
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+<b>והייתי בעיניו כמתעתע.</b> <b>כמתעתע</b> בכ"ף הדמיון, וקשה הלא בודאי רימה את אביו וכמו שאמר יצחק <b>בא אחיך במרמה</b>, וגם למה <b>בעיניו</b> ולא בעיני כל אדם. אלא <b>כמתעתע</b> פי' כלועג לו, כמו בדברי הימים־ב (לו) <b>ויהיו מלעבים במלאכי האלקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנבאיו</b>. והלעג הוא במה שנראה כאילו מחזיק את אביו כפתי שבקל מרמים אותו. ובאמת יצחק נשאר חריף בשאר חושיו אף על פי שהיה עוור ועיין לעיל על הכתוב <b>ותכהין עיניו</b>, ולכן <b>אולי ימשני אבי</b>. 
+
+Verse 13
+
+<b>עלי קללתך בני.</b> רבקה לא תוכל לבטל הקללה מעל יעקב, אלא מכתחילה <b>עלי</b> תבוא <b>קללתך</b> ולא עליך, שיצחק לא יקלל אותו כי אם אותה כי יבין שהיא אחראית למעשה. 
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+<b>בגדי עשו וגו' אשר אתה בבית.</b> עשו לא השגיח על כליו אלא היה משאיר הכל בידי אמו, כמו בפוטיפר (לט) <b>לא ידע אתי מה בבית</b>. 
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+<b>מה זה מהרת למצא.</b> מלמד שעשו היה רגיל להתמהמה. ותדע, שיצחק אמר לו <b>וצא השדה</b> שהוא לשון זריזות כמו (ח) <b>צא מן התבה</b> ולהלן (לא) <b>קום צא מן הארץ</b>, ובשמות (יא) <b>צא אתה וכל העם</b> ושם (יז) <b>וצא הלחם בעמלק</b>, אבל עשו לא עשה כן אלא <b>וילך עשו השדה</b> שהתנהל לאטו. 
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+<b>הקל קול יעקב והידים ידי עשו.</b> קשה כיון שהתפלא עליו, למה ברך אותו. ולי נראה שלא אמר כן בתמיה אלא בשמחה. כי יצחק התלבט בין שני בניו ועיין לעיל על הכתוב <b>שא נא כליך</b>, ועתה נכנס לפניו מי שהתחזה לעשו אבל הזכיר שם ה' <b>כי הקרה ה' אלקיך לפני</b>, ואמר <b>קום נא</b> בלשון בקשה לעומת עשו שאמר להלן <b>יקם</b> ולא אמר נא, וכן אמר <b>שבה</b> כי דאג לנוחיות אביו ועשו לא אמר כן. ויצחק דימה שעשו סיגל לעצמו סגנונו של יעקב, וזהו <b>הקל קול יעקב והידים ידי עשו</b>, והוא הבן המושלם ולכן ברך אותו בשמחה. אחר כך נתברר שהיה זה יעקב שסיגל לעצמו ידיו של עשו במה שסיכן עצמו לגנוב את הברכה, והוא הבן המושלם וראוי לברכה, ולכן אמר יצחק <b>גם ברוך יהיה</b>. 
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+<b>יעבדוך עמים וישתחו לך לאמים.</b> <b>עמים ולאמים</b> שאינם ממשפחתך. <b>הוה גביר לאחיך</b> מן האב וכולל בני ישמעאל. <b>וישתחון לך בני אמך</b>, בני אם אמך שהם לבן וזרעו. 
+
+Verse 30
+
+<b>ועשו אחיו בא מצידו.</b> נכנס לבית הוריו, אבל לא נכנס אל יצחק עד אשר <b>ויעש גם הוא מטעמים</b>. 
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+
+
+Verse 33
+
+<b>מי אפוא הוא.</b> מי הוא יעקב באמת, האם הוא איש אהלים כמו שדימיתי או <b>הצד ציד</b>. <b>בטרם תבוא</b>, הרי הוא זריז ממך. 
+
+Verse 34
+
+<b>ויצעק צעקה גדלה ומרה עד מאד.</b> כנגד <b>ויחרד יצחק חרדה גדלה עד מאד</b>. יצחק נחרד על שגילה שבניו לא היו כפי שחשב, ועשו צעק כי גילה שאינו עליון על אחיו. <b>גדלה</b> על שמכר את הבכורה <b>ומרה</b> על שנגנבה ממנו הברכה, וזהו <b>ויעקבני זה פעמים</b>. ואמר <b>ברכני גם אני אבי</b>, מה שאמרת על יעקב <b>גם ברוך יהיה</b> אמור גם עלי. 
+
+Verse 35
+
+
+
+Verse 36
+
+
+
+Verse 37
+
+
+
+Verse 38
+
+<b>הברבה אחת היא לך.</b> והלא ברכת אותו כמה ברכות, ואם כן <b>ברכני גם אני</b>. 
+
+Verse 39
+
+
+
+Verse 40
+
+
+
+Verse 41
+
+<b>יקרבו ימי אבל אבי.</b> הלואי ויקרבו. פרוש אחר, יצחק ברך את עשו <b>והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך, ותריד</b> הוא לשון צער כמו באיכה (ג) <b>זכר עניי ומרודי</b> וכן פרש"י בתהלים (נה) <b>אריד בשיחי</b>. עשו פרש את הברכה שקאי על עצמו, שכאשר <b>תריד</b> בימי אבל אביו אזי <b>ופרקת עלו מעל צוארך</b> שיהרוג את יעקב. וזהו <b>וישטם עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו, ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי</b>, שמעצם הברכה אמר להרוג את יעקב, ברם יצחק התכוון לעמים שיצאו מעשו ומיעקב ולא לבניו ממש. ועשו לשיטתו שהתענין רק במה שיהיה בחייו, ועיין לעיל (כה) על הכתוב <b>ויעקב נתן לעשו</b>. 
+
+Verse 42
+
+<b>ויגד לרבקה את דברי בנה.</b> שמעה ממקורבי עשו שזמם להרוג את יעקב, אבל לא ידעה שאמר בלבו <b>יקרבו ימי אבל אבי</b> ושעד אז לא יפגע בו, ולכן מיהרה לשלוח את יעקב. 
+
+Verse 43
+
+
+
+Verse 44
+
+<b>וישבת עמו ימים אחדים.</b> למתק את הנסיעה אמרה לו כן. 
+
+Chapter 28
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+<b>את ברכת אברהם.</b> כמו שאמר הקב"ה (כו) <b>וברכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי</b>. פרוש אחר, גם יצחק נתברך, אבל קרא לברכה <b>ברכת אברהם</b> כיון שיעקב עמד לצאת לחוץ לארץ ואברהם נתברך בעודו בחוץ לארץ (יב) <b>ואעשך לגוי גדול</b> וגו'. ולכן אמר יצחק <b>ולזרעך אתך</b> ולא כמו לעיל (יז) <b>ולזרעך אחריך</b>, אלא <b>אתך</b> שיוולדו ויהיו יחד אתך בחוץ לארץ. 
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+<b>וירא עשו.</b> <b>וירא</b> פעמיים, בראשון ראה <b>כי ברך יצחק את יעקב</b> ושיעקב שמע לקול הוריו ללכת פדנה ארם לישא אשה, ובשני הבין <b>כי רעות בנות כנען</b> ועיין לעיל (יח) על הכתוב <b>וישא עיניו וירא. רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו</b>, ולא ראה שהיו רעות גם בעיני אמו, כי לא השגיח בדעתה כיון שאהבה את יעקב, וגם מפני שדרך חמות להסתכסך עם כלותיה. 
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+<b>ויפגע במקום וילן שם.</b> בקש מקום ללון שם, כמו לעיל (כג) <b>ופגעו לי בעפרון</b> וגו' <b>ויתן לי</b> שפרושו בקשו מעפרון לתת לי. <b>ויקח מאבני המקום</b>, סקל המקום לפנות לו שטח לשכב עליו, כי מצא חלקה ישרה אבל מלאה אבנים כדרך הרי ארץ ישראל. 
+
+Verse 12
+
+<b>והנה סלם מצב ארצה.</b> <b>מצב</b> על ידי אחרים ולא ניצב מעצמו. <b>מצב</b> בלשון הוה, כי יעקב ראה את הסולם בשעת העמדתו. <b>מצ�� ארצה</b> ולא מוצב השמימה, כי הסולם הורד מן השמים והוצב בארץ ועדיין <b>וראשו מגיע השמימה</b>. ונאמר <b>והנה</b> ג' פעמים, כי תחילה ראה <b>סלם מצב ארצה</b> ואחר כך התחילו <b>מלאכי אלקים עלים וירדים בו</b> ואחר כך <b>ה' נצב עליו</b>, והוא משל לתורה הניתנת מן השמים ובה <b>מלאכי אלקים עלים וירדים</b> שהם מצוות עשה ולא תעשה, ועל ידי לימוד התורה וקיום המצוות זוכה <b>והנה ה' נצב עליו</b> פי' עומד לידו, כמו לעיל (יח) <b>אנשים נצבים עליו</b>. 
+
+Verse 13
+
+<b>אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק.</b> בצאתו לחרן הזדהה יעקב עם זקנו שעלה מאור כשדים ומחרן, יותר מאשר עם אביו, ולכן לא נאמר יצחק אביך וראה להלן (לב) על הכתוב <b>ואלקי אבי יצחק</b>. 
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+<b>והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך.</b> סדר הכתוב הוא <b>והנה אנכי עמך בכל אשר תלך ושמרתיך</b>, כמו בשמות (לג) <b>הלוא בלכתך עמנו</b>. וכיון <b>ונברכו בך כל משפחת האדמה</b> שמירה זו למה לי, אלא כך דרכם של ישראל, בכל מקום שדורכים שם כף רגליהם מביאים ברכה לגויים ואינם אלא שנואים בעבורה. ואין להם תקנה עד שישובו לארצם, שנאמר <b>ושמרתיך בכל אשר תלך והשבתיך אל האדמה הזאת</b>. 
+
+Verse 16
+
+<b>יש ה' במקום הזה.</b> והלא ה' נמצא בכל מקום, אלא כיון שאמר לו הקב"ה <b>אני ה'</b> אמר יעקב <b>אכן יש ה'</b>. ואמר <b>ואנכי לא ידעתי</b>, כי היה למוד במקומות הקדושים בארץ ישראל והופתע שלא ידע על מקום זה. 
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+<b>ויקח את האבן.</b> לקח את האבנים, <b>אשר שם מראשותיו</b> שסדרן מקודם סביב ראשו, <b>וישם אתה מצבה</b> סדר אותן זו על גב זו, וזהו <b>והאבן הזאת אשר שמתי מצבה</b> ולא אמר בקצור המצבה הזאת. <b>האבן</b> בה"א לשון רבים כמו במלכים־ב (יב) <b>ולחצבי האבן</b>, וכן בשמות (ח) <b>ותעל הצפרדע</b> וכהנה רבות. אבל להלן (לא) <b>ויקח יעקב אבן</b> בלי ה"א שלקח אבן אחת <b>וירימה מצבה</b>, וכן סתם מצבה בתורה היא אבן אחת ולכן נאמר בה לשון שבירה לעומת נתיצה כמו בדברים (ז) <b>מזבחתיהם תתצו ומצבתם תשברו. ויצק מנחה היא שלוחה לאדני לעשו</b>. 
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+<b>להם לאכל ובגד ללבש.</b> בשפע, כדי שיהיה בעל רכוש, שאז <b>ושבתי בשלום אל בית אבי</b> כי יוכל לפצות ולרצות את אחיו וכמו שאמר (לב) <b>מנחה היא שלוחה לאדני לעשו</b>. 
+
+Verse 21
+
+<b>ושבתי בשלום אל בית אבי.</b> <b>בשלום</b> עם עשו. הקב"ה לא הבטיחו שיחזור בשלום אלא רק <b>והשבתיך אל האדמה הזאת</b>, כי אחרי שיחזור יהיה עליו להשכין שלום עם עשו בעצמו, כאדם שחטא לחברו שאין יום הכפורים מכפר עד שיפייס את חברו. ולכן אמר יעקב <b>ושבתי בשלום</b> ולא והשבתני בשלום, כי אין השלום תלוי אלא בו. 
+
+Chapter 29
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>וישא יעקב רגליו.</b> הלך ברגל, ולא רכב על חמוריו ואתוניו שנשאו צידתו וכליו. הגברים לא נהגו לרכוב על הבהמות, וכן באחי יוסף (מב) <b>וישאו את שברם על חמריהם</b> אבל בעצמם <b>וילכו</b> ברגל, ובאברהם נאמר (כב) <b>ויקם וילך</b> ברגליו ומה שנאמר <b>ויחבש את חמרו</b> פי' לשים עליו עצי העולה. ורק בבלעם נאמר (במדבר כ״ב:כ״ב) <b>והוא רכב על אתנו</b> כי היה בעל נפש רחבה כמו שאמרו באבות (ה). אבל נשים וילדים רכבו כמו בשמות (ד) <b>וירכבם על החמר</b>, ולעיל (כה) ברבקה ומינקתה <b>ותרכבנה על הגמלים</b>, לעומת אליעזר שהלך ברגליו שלכן נאמר <b>ותפל מעל הגמל ותאמר אל העבד</b>. 
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+<b>ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן.</b> הרועים היו ילדים ולא יכלו לגול את האבן אלא ביחד, ולכן אמר להם יעקב <b>לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו</b> כדרך שמצווים על ילדים. וגם רחל היתה ילדה, ולכן <b>וישק יעקב לרחל</b>. 
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+<b>כי אחי אביה הוא.</b> בן יצחק בן אברהם אחי נחור מצד אביו, <b>וכי בן רבקה הוא</b> מצד אמו. 
+
+Verse 13
+
+<b>כשמע לבן את שמע יעקב.</b> כמו במלכים־א (י) <b>ומלכת שבא שמעת את שמע שלמה</b>, ובאסתר (ט) <b>ושמעו הולך בכל המדינות</b>. לבן שמע את <b>שמע</b> יעקב שרימה את אביו וגנב את הברכה, וחשב שהוא דומה לו ברמאות ולכן <b>וירץ לקראתו</b> וגו' <b>וישק לו</b>. לכן נאמר <b>את שמע יעקב בן אחתו</b> ולא בן רבקה או בן רבקה אחותו, כי התענין ביעקב מפני שבני אחים דומים לדודיהם כמו שאמרו במסכת בבא בתרא (קי), ולא מפני שהיה בנה של רבקה. ויעקב קוה באותה מדה שדודו ידמה לו בתמימות, ולכן כתבה התורה ג' פעמים שיעקב ראה את רחל בת לבן <b>אחי אמו</b> ואת צאן לבן <b>אחי אמו</b> ושהשקה את צאן לבן <b>אחי אמו</b>. 
+
+Verse 14
+
+<b>אך עצמי ובשרי אתה.</b> לבן לא היה רגיל להכניס אורחים <b>אך</b> עשה כן מפני שיעקב היה קרובו. <b>וישב עמו חדש ימים</b>, אורח עד שלשים יום נזון בחינם, ואחר כך נעשה קבוע וצריך לעבוד להרויח את פרנסתו. 
+
+Verse 15
+
+<b>הכי אחי אתה.</b> בינתים ראה שאינו דומה לו. פרוש אחר, יעקב דרש משכורת, ולבן נזף בו <b>הכי אחי אתה ועבדתני חנם</b> כי אילו היה כאחיו לא היה דורש אלא מזונות בלבד. ותדע שרגז עליו, שאמר <b>הגידה לי מה משכרתך</b>, ולא אמר הגידה נא בלשון נימוס כמו שאמר יעקב למלאך (לב) <b>הגידה נא שמך</b> ויוסף אמר (לז) <b>הגידה נא לי איפה הם רעים</b> ולבן עצמו אמר (ל) <b>אם נא מצאתי חן בעיניך</b>. וכאן אמר <b>הגידה לי מה משכרתך</b> אבל לא הבטיח לתת ליעקב מה שידרוש, שלא כמו שאמר להלן <b>נקבה שכרך עלי ואתנה</b>. 
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+<b>יפת תאר ויפת מראה.</b> תאר הוא עיצוב הגוף ומראה הוא חזות הפנים, וכן בדברים (כא) וראית בשביה אשת יפת תאר יפה בגופה ולכן וחשקת בה, וראה עוד להלן על הכתוב (לט) ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה. 
+
+Verse 18
+
+<b>אעבדך שבע שנים.</b> יעקב לא בקש לישא את רחל מיד, מפני שעדיין היתה ילדה וכנ"ל. פרוש אחר, שפיר בקש לישא אותה מיד אבל לבן סרב, וידו של יעקב היתה על התחתונה מפני שאהב את רחל וכענין (ד) <b>ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו</b>, ונרמז ב<b>ויאהב יעקב את רחל</b> ומיד <b>ויאמר אעבדך שבע שנים</b>, כי מפני שאהב את רחל הכריחו לבן לעבוד תקופה ארוכה. ורק התורה לא ספרה את המשא ומתן ביניהם, ותדע שלבן שאל <b>מה משכרתך</b>, ויעקב השיב <b>ברחל</b> שהיא המשכורת אבל גם <b>אעבדך שבע שנים</b> שהיא התקופה, ולא נאמר שלבן בקש זאת אלא התורה קיצרה. 
+
+Verse 19
+
+<b>טוב תתי אתה לך מתתי אתה לאיש אחר.</b> אין הזיווג טוב כשלעצמו ורק אין טוב ממנו, ואמר לו כן דרך זלזול. ועוד שדרך הסחטנים להעמיד פנים כאילו אינם מרוצים. 
+
+Verse 20
+
+<b>ויהיו בעיניו בימים אחדים.</b> לא שהיה לו קל לחכות אלא שסבר שרחל שווה יותר מעבודתו, ולכן בהשוואה <b>ויהיו בעיניו כימים אחדים</b>. 
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+<b>ויעש משתה.</b> כדי שיעקב ישתכר ולא יזהה את לאה, וזהו ויהי בבקר אחרי שפג יינו כמו בשמואל־א (כה) ויהי בבקר בצאת היין. 
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+<b>והנה היא לאה.</b> כבר בלילה חשד שהיא לאה, ובבוקר <b>והנה היא לאה</b> ונתאמתו חששותיו. <b>והנה</b> פי' ואכן כמו להלן (מא) <b>ויישן ויחלם שנית</b> וגו' <b>וייקץ פרעה והנה חלום</b> שפרושו שאכן היה חלום כבראשונה, ובשמות (לב) <b>ראיתי את העם הזה והנה</b> פי' אכן <b>עם קשה ערף הוא</b> כפי שהיה ידוע מכבר, ובבמדבר (יז) <b>ויאמר משה</b> וגו' <b>החל הנגף, ויקח אהרן</b> וגו' <b>וירץ אל תוך הקהל והנה</b> פי' אכן <b>החל הנגף בעם</b> כדבר משה. והנה מפני שיעקב רימה את אביו וגנב את הברכה לכן ברח ללבן, ורומה שם ונשא ב' נשים ונולדו להן בנים, ובן האחת רב עם שאר אחיו ונמכר לעבד. נמצא שהירידה למצרים נגרמה על ידי גניבת הברכה, אף שיעקב היה ראוי לה כמו שאמר יצחק <b>גם ברוך יהיה</b>, ללמדך שאין וותרנות לפני המקום כמאמרם באסתר רבה (ח). 
+
+Verse 26
+
+<b>לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לבני הבכירה.</b> אבל נהגו לשאת אותן בבת אחת, וכנגד זה צותה תורה (ויקרא י״ח:י״ח) <b>ואשה אל אחתה לא תקח לצרר</b> וגו' פי' לישא אחיות צרורות צרורות. 
+
+Verse 27
+
+<b>מלא שבע זאת.</b> לשון צווי, <b>מלא</b> את השבע של זאת שהיא לאה ואל תצערה בשבעת ימי המשתה. <b>בעבדה אשר תעבד</b> פי' אם תעבד, כמו בויקרא (ד) <b>אשר נשיא יחטא</b>. 
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+<b>ויאהב גם את רחל מלאה.</b> הרי שאהב גם את לאה, אבל אהב את רחל יותר. וזהו שאמרה <b>כי שנואה אנכי</b> ולא שיעקב שנאה, אלא אשה שאינה אהובה כזולתה נקראת שנואה, כמו בדברים (כא) <b>האחת אהובה והאחת שנואה</b> ועיין על הכתוב שם. 
+
+Chapter 30
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>ותקנא רחל באחתה.</b> אין אדם מקנא במי שמצטער, ולכן כל זמן שהתלוננה לאה ואמרה <b>כי ראה ה' בעניי, כי שנואה אנכי, ילוה אישי אלי</b> לא קנאה בה רחל, אלא רק משאמרה <b>הפעם אודה את ה'</b>. 
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+<b>וימצא דודאים בשדה.</b> אפשר שהיו לדודאים ריח טוב והיו תולות אותם מעל למיטותיהן, וזהו <b>תחת דודאי בנך</b> כמו בשיר השירים (ח) <b>תחת התפוח עוררתיך. ויבא אתם אל לאה אמו</b>, והיא ספרה לרחל. <b>תני נא לי מדודאי בנך</b>, כי אין לי בן שיביא לי. 
+
+Verse 15
+
+<b>ולקחת גם את דודאי בני.</b> רחל אמרה <b>מדודאי בנך</b> ומשמע מקצתם, וכמו (כה) <b>מן האדם האדם הזה</b>, ואילו לאה אמרה <b>את דודאי בני</b> ומשמע את כולם. אלא כך אמרה לאה, <b>המעט קחתך את אישי</b> שאף על פי שהוא נשוי לשתינו הרי כאילו לקחת את כולו, הוא הדין <b>ולקחת גם את דודאי בני</b> שאם אחלקם בין שתינו הרי כאילו לקחת את כולם. כי יעקב היה אמור לשכב עם רחל באותו לילה, ולכן אם יהיו דודאים בידי רחל תחילה שוב לא יעשו רושם על יעקב כשיגיע תורה של לאה. וזהו שהשיבה רחל <b>לכן ישכב עמך הלילה</b>, כדי שיבוא אל לאה עם הדודאים שבידה קודם שיבוא אל רחל עם הדודאים שבידה. 
+
+Verse 16
+
+<b>אלי תבוא כי שכר שכרתיך.</b> אין זו ממדת הצניעות לדבן כן, אבל למדה מאביה ומבעלה, יעקב אמר <b>ואבואה אליה</b> ולאה אמרה <b>אלי תבוא</b>, ולבן אמר <b>הגידה לי מה משכרתך</b> ולאה אמרה <b>כי שכר שכרתיך</b> וגו'. 
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+<b>יסף ה' לי בן אחר.</b> כמו שאמרה לעיל <b>הבה לי בנים</b> שנים, ורמז למסכת סנהדרין (קי) עשרת השבטים אינם עתידים לחזור עכ"ל, כי אפרים ומנשה ייאבדו בגלות אשור ולא יישאר לרחל אלא בנימין, וזהו <b>ואם אין מתה אנכי</b>. ולא נזכר שרחל הודתה לקב"ה על שנולד לה בן אחד, מלבד <b>אסף אלקים את חרפתי</b>. משל לעני ממשפחת עשירים שאמר יהי רצון שאמצא מטמון בשדי, למחרת מצא שם מטמון, אמר יש לאחרים יותר ממני יהי רצון שאמצא מטמון שני. כך רחל קנאה באחותה כמו שנאמר <b>ותקנא רחל באחתה</b>, ואמרה <b>הבה לי בנים</b> ואמרה <b>יסף ה' לי בן אחר</b>. אמר הקב"ה, לא היית ראויה לילד אפילו אחד כמו שנאמר <b>ורחל עקרה</b>, בלידת השני תהיה מיתתך. ורחל הצדיקה עליה את הדין, שעל כן קראה לבנה (לה) <b>בן אוני</b>. 
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+<b>תנה את נשי ואת ילדי.</b> שהיו סמוכים על שלחן לבן, כי עדיין לא היה ליעקב רכוש משלו כמו שאמר <b>מתי אעשה גם אנכי לביתי</b>, וגם כי היה רוב זמנו בשדה. 
+
+Verse 27
+
+<b>ויברכני ה' בגללך.</b> לבן נתברך בגללו בכל נכסיו, אף במה שלא התעסק יעקב, ולכן הסיר לבן את רוב צאנו <b>וישם דרך שלשת ימים בינו ובין יעקב</b> כדי שלא יתעשר, למרות שיעקב לא יראה אז את רוב הצאן ונמצא עובד מעט, כי מכל מקום צאן לבן ימשיכו להתברך בגלל יעקב גם שלא בפניו. וכן פוטיפר נתברך בכל נכסיו בגלל יוסף (לט) <b>ויהי ברכת ה' בכל אשר יש לו</b>. ברם יוסף היה מופקד על הכל כמו שנאמר <b>וכל יש לן נתן בידו</b>, ואילו יעקב לא היה מופקד אלא על הצאן ואף על פי כן נתברך לבן בכל, ללמדך כמה גדול כח האב מכח הבן. 
+
+Chapter 31
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>לקח יעקב את כל אשר לאבינו.</b> <b>לקח</b> לאשה <b>את כל אשר לאבינו</b>, הן רחל ולאה. <b>ומאשר לאבינו עשה את כל הכבד הזה</b> הוא הרכוש, כמו (יג) <b>ואברם כבר מאד במקנה</b>. 
+
+Verse 2
+
+<b>וירא יעקב את פני לבן.</b> אחרי ששמע את דברי בני לבן הסתכל בפניו לראות האם הוא כועס, <b>והנה</b> אכן <b>איננו עמו כתמול שלשום</b>. ומקודם לא הסתכל בפניו, כמו שאמרו במסכת מגילה (כח) שאסור להסתכל בצלם דמות אדם רשע עכ"ל שלא לבוא להרהר אחרי מי שנברא האדם בצלמו. 
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+<b>והחלף את משכרתי עשרת מנים.</b> <b>החלף</b> פי' החסיר והעביר, כלשון (מה) <b>חליפת שמלת</b> שאדם פושט בגדיו כדי ללבוש בגדים אחרים. וכיון שלבן הסיר את כל הצאן הטלואים וכו', היו נולדים ליעקב <b>עשרת מנים</b> פחות דהיינו עשירית ממה שהיו נולדים לו באופן רגיל. 
+
+Verse 8
+
+<b>אם כה יאמר נקדים יהיה שכרך.</b> לבן כבר אמר כן, ולפי זה <b>יאמר</b> הוא לשון עבר כמו באיוב (ב) <b>כדבר אחת הנבלות תדברי</b>. פרוש אחר, <b>יאמר</b> הוא לשון עתיד, וכן <b>וילדו כל הצאן</b> הוא לשון עתיד כמו בויקרא (יב) <b>אשה כי תזריע וילדה זכר</b>, כי לבן לא אמר <b>נקדים יהיה שכרך</b> אלא יעקב הוא שהציע <b>כל אשר איננו נקד וטלוא</b> וגו' ולבן הסכים <b>לו יהי כדברך</b>. אלא כך אמר יעקב לנשיו, לעולם לא יועיל ללבן, אפילו יבוא ויאמר <b>נקדים</b> בלבד ולא טלואים <b>יהיה שכרך</b>, או <b>עקדים יהיה שכרך</b> ולא נקודים, או יאמר כל דבר אחר, בכל מקרה לא יצליח להרע לי, כי אין הדבר תלוי בעקודים או נקודים אלא כי <b>ויצל אלקים את מקנה אביכם ויתן לי</b>. וצריך להבין לפי זה למה טרח יעקב כל כך עם המקלות, כיון שהודה שלא המקלות הם שהצילו אלא ה' הציל. ובעיקר קשה שהתורה האריכה בתאור המקלות מה שלא האריכה בשאר ענינים, וכי דרך גידול בהמות באה ללמדנו? אלא כך היתה אז חכמת אותו הדור, ולא היה יעקב רשאי להניח המדע ולשבת בטל ולסמוך על הנס, ואפילו במקום שאי אפשר להצליח ללא נס. וזהו כלל גדול לפעול בדרך הטבע ולהודות לה', ולכן האריכה התורה, ועיין להלן בסוף פרשת וישב (בתוספת חיבה) ובשמות (יד) על הכתוב <b>מה תצעק אלי</b>. 
+
+Verse 9
+
+<b>ויצל אלקים את מקנה אביכם.</b> איזו הצלה היא לצאן, אלא מלמד שלבן היה אוכל אבר מן החי. 
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+<b>ושוב אל ארץ מולדתך.</b> יעקב שינה מלשון הקב"ה <b>אל ארץ אבותיך</b> כי אין זה מן הנימוס לאמר כן לנשיו, שהלא בקש מהן לעזוב את ארץ האבות שלהן. ברם הן הודו בעצמן ואמרו <b>העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו</b>. 
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+<b>לנו הוא ולבנינו.</b> כל מה שנתעשר לבן על ידיך היה צריך לתת לך כנדוניא, אך הוא אכל את הפירות וגם כילה את הקרן, וזהו <b>ויאכל גם אכול את כספנו</b>. 
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+<b>על בלי הגיד לו כי ברח הוא.</b> לא הגיד לו מפני <b>כי ברח הוא</b>, והבורח אינו מגיד. 
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+<b>ויקח את אחיו.</b> צאצאי שבעת בני נחור שגרו בחרן. 
+
+Verse 24
+
+<b>מטוב עד רע.</b> הקב"ה הזהיר אותו שלא ללכת בדרך הצבועים לפתוח בטוב ולסיים ברע ולעבור מפנים שוחקות לזועפות, ולכן לבן לא העמיד פנים אלא התלונן מיד <b>מה עשית</b>. פרוש אחר, הקב"ה הזהיר שלא לפרש כוונה טובה מצד יעקב ככוונה רעה, ולכן לבן הודה <b>ועתה הלך הלכת כי נכסף נכספתה לבית אביך</b>. אבל טען שדבר אחד אינו מתפרש לטובה בשום פנים, <b>למה גנבת את אלהי</b>. 
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+
+
+Verse 33
+
+
+
+Verse 34
+
+
+
+Verse 35
+
+<b>כי דרך נשים לי.</b> אצלם אסור היה לנדה לנגוע בתרפים כמו אצלנו שאסורה בקדשים, ולכן לבן לא יחשוד שהיא יושבת עליהם. 
+
+Chapter 32
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+<b>ארצה שעיר שדה אדום.</b> הארץ היתה של שעיר ועשו שהיה <b>איש שדה</b> שלט בשדות, ולא יכל להשתלט על הערים עד שמלך החורי כרת עמו ברית ומסר לו את אהליבמה לאשה וצרפו למלכות. 
+
+Verse 5
+
+<b>ואחר עד עתה.</b> נעשיתי אחר מכפי שהכרת. 
+
+Verse 6
+
+<b>ואשלחה להגיד לאדני למצא חן בעיניך.</b> כיצד חשב לפייס את אחיו על ידי סיפור הצלחתו אצל לבן, אלא עשו היה בז ליעקב על שישב אהלים ולא פרנס את עצמו, וזה היה לו לעלבון שאח שכזה נתברך במקומו. ולכן אמר יעקב <b>עם לבן גרתי</b> והצלחתי <b>ויהי לי שור וחמור</b> וגו' ונעשתי מכובד וכבר איני פוגע בכבודך. 
+
+Verse 7
+
+<b>וארבע מאות איש עמו.</b> אברהם נלחם בארבעת המלכים עם שי"ח חניכים בלבד (יד) ואילו עשו הלך אל יעקב עם ארבע מאות איש, אלא בקש עשו להכריע את אחיו ללא קרב, ודומה בבמדבר (יח) ויצא אדום לקראתו בעם כבד ולא במטרה להלחם. 
+
+Verse 8
+
+<b>ויצר לו.</b> נצטער על ששלח לעשו לאמר לו ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה וגרם שיצא לקראתו בחיל גדול. 
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+<b>ואלקי אבי יצחק.</b> כשיצא לחרן הקב"ה אמר לו (כח) <b>אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק</b> ולא אמר אלקי יצחק אביך, כי בצעירותו הזדהה יעקב עם זקנו יותר מאשר עם אביו וכדרך הנכדים. ועוד כי יצחק חרד כמו שנאמר (כז) <b>ויחרד יצחק חרדה גדלה עד מאד</b> ולא מצאנו באברהם לשון חרדה, וכן יעקב אמר (לא) <b>אלקי אבי אלקי אברהם ופחד יצחק</b> ונשבע <b>בפחד אביו יצחק</b> ומשמע שהיה ביצחק צד של פחד ולא באברהם, ואולי מפני שנסערה נפשו של יצחק בעקדה שלכן המלאך אמר לאברהם (כב) <b>עתה ידעתי</b> וגו' ולא דיבר עם יצחק. ולכן כשיעקב יצא בגבורתו לחרן ולא בפחד, אמר לו הקב"ה <b>אברהם אביך</b> פי' מורה דרכך כמו להלן (מה) <b>וישימני לאב לפרעה</b>, וכן במלכים־ב (ב) אמר אלישע לאליהו <b>אבי אבי רכב ישראל</b> ושם (יג) אמר כן יואש לאלישע. מה שאין כן כשחזר יעקב מחרן ובא עשו לקראתו, <b>ויירא יעקב מאד</b> ואמר <b>כי ירא אנכי אתו פן יבוא והכני</b> כי פחד מבשר ודם ולא היה בידו להושיע ועיין בסמוך, אז הבין לרוחו של יצחק אביו והתפלל ל<b>אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק</b>. 
+
+Verse 11
+
+<b>קטנתי מכל החסדים.</b> בגלל החסדים נעשיתי קטן ביכולתי, <b>כי במקלי עברתי את הירדן הזה</b> ואז נקל היה להמלט מעשו ואילו <b>ועתה הייתי לשני מחנות</b> ואי אפשר לברוח מפני רבוי הנפשות והרכוש. וזהו <b>פן יבוא והכני אם על בנים</b>, כי לא פחד על עצמו אלא על בני ביתו. 
+
+Verse 12
+
+<b>אם על בנים.</b> דרך האם לשכב על ילדיה הקטנים כדי להגן עליהם בגופה, ויעקב חרד שעשו יטבח את כולם. 
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+<b>ויקח מן הבא בידו.</b> אזלה ידו של יעקב מרוב פחדו ולקח <b>מן הבא בידו</b> שמעצמם באו לידו, ולא עבר במקנהו לבחור את הטובים למנחה שלא כלעיל (כז) <b>וילך ויקח ויבא לאמו</b>. וכן היה נבהל בשאר מעשיו, כי תחילה <b>ויחץ את העם</b> וגו' <b>לשני מחנות</b> ואחר כך איחדם בחזרה כמו שנאמר <b>והוא לן בלילה ההוא במחנה</b>, וכן תחילה <b>והוא לן</b> ואחר כך <b>ויקם בלילה הוא</b>. 
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+<b>ויקם בלילה הוא.</b> עלה במחשבתו שאם פגש עשו את עבדיו ושמע מהם היכן לן יעקב שמא יתקוף אותו בלילה או עם שחר, ולכן קם <b>ויעבר את אשר לו. ויקח את שתי נשיו</b>, הציל אותן קודם לילדיו. 
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+<b>וירא כי לא יכל לו.</b> ראה שהמלאך אינו יכול לו, או המלאך הראה לו כן, כי תכלית הקב"ה היתה להוכיח ליעקב שביכלתו לשרות עם מלאך ה', ושוב לא יפחד מבן אדם. משל לאיש שלא שחה בים הרבה שנים וחשש שמא אינו זוכר כיצד לשחות, כיון שנפל לים שחה בעל כרחו וגילה שעומד בכושרו. <b>ויגע</b> פי' נגף את ירכו, כמו באיוב (יט) <b>כי יד אלו־ה נגעה בי. ותקע כף ירך יעקב</b>, להראות לו שלמרות שניצח נזוק ולכן עדיף לבחור בדרך הפיוס והשלום. וטעם <b>כף ירך</b> שהיא קרובה לאבר ההפריה, כי הלקח הוא לדורות שגם הם צריכים לבחור בדרך הפיוס והשלום, <b>ועל כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה</b>. פרוש אחר, הבנים יתקלקלו אחרי נצחון האבות כמו בדברים (ד) <b>כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ</b>, ועוד שאינם עוברים בכור המבחן ולכן נחלשים, וזהו <b>והוא צלע על ירכו</b> רמז להתמעטות הדורות. 
+
+Verse 27
+
+<b>ויאמר שלחני כי עלה השחר.</b> כאשר עלה השחר אמר המלאך <b>שלחני</b>. 
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+<b>ועם אנשים.</b> כי שרית עם אלהים ויכולת להם, <b>ועם אנשים</b> תשרה <b>ותוכל</b> גם להם. 
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+<b>כי ראיתי אלהים פנים אל פנים.</b> בלילה לא ראה את פניו, אבל נאבק עם האיש <b>עד עלות השחר</b> והמשיך להיאבק עמו עד סמוך ל<b>ויזרח לו השמש</b> ואז ראה פניו. <b>פניאל</b> הוא מעבר יבק, וקרא כן לשטח החוף שנאבק שם ולנהר שבצדו. ולמה לא קרה למקום בשם שריאל, אלא כך אמר, <b>פנים אל פנים ראיתי</b> שהיה זה <b>אלהים</b> שנאבקתי עמו ולא אדם, ואף על פי כן <b>ותנצל נפשי</b>. 
+
+Chapter 33
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+<b>והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה.</b> כיון ששרה עם המלאך וניצל לא חשש יותר מעשו. פרוש אחר, לכן לא פחד מעשו כי ראה אותו סמוך ל<b>ויזרח לו השמש</b>, מכאן שעשו לן אותו לילה בקרבת מקום והיה יכול לתקוף את יעקב בלילה או עם שחר אם רצה, וכיון שלא עשה כן סימן שפניו לשלום. ועוד סימן, כי מלאכיו בשרו לו שעשו <b>הלך לקראתך</b> ואילו יעקב ראה <b>והנה עשו בא</b> פי' כבר בא ועומד במקומו כמו באסתר (ו) <b>והמן בא</b>, וזהו <b>עד גשתו עד אחיו</b> ולא עד גשת אחיו אליו, וכיון שעשו ואנשיו ניצבו ולא התקרבו אין זו דרך של מלחמה. 
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+<b>יש לי רב.</b> מפני ש<b>יש לי רב</b> לכן <b>יהי לך אשר לך</b>, אבל אלולי היה לי הייתי לוקח כל אשר לך. וכן אמרו באבות (ה) שלי שלי ושלך שלך וכו' יש אומרים זו מידת סדום עכ"ל, מפני שמקדים שלי שלי לשלך שלך ועושה את הראשון תנאי לשני. 
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+<b>יש לי ��ל.</b> מפני <b>כי חנני אלקים</b> לכן <b>יש לי כל</b>, ועדיף מ<b>יש לי רב</b>, משל למי שיש לו רשות לקחת ממחסני המלך ולכן אינו אוגר בביתו. פרוש אחר, עשו אמר <b>יש לי רב</b> שהוא לשון השוואה למה שיש לאחרים, כמו בבמדבר (טז) <b>רב לכם בני לוי</b> וגו' <b>המעט מכם כי הבדיל</b> וגו', מה שאין כן יעקב אמר <b>יש לי כל</b> ואינו לשון השוואה, וכמו שאמרו באבות (ד) איזהו עשיר השמח בחלקו. <b>ויפצר בו ויקח</b>, אויב אינו לוקח מתנות, ואם עשו יקח ממנו סימן שלא יתקוף אותו. 
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+<b>עד אשר אבא אל אדני שעירה.</b> קודם שאוכל לבוא אצטרך להתנהל לאטי <b>לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים</b>. הלשון אינו הבטחה שיבוא אחר כך אלא רק שלא יבוא לפני כן, וכמו לעיל (כח) <b>כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי</b> שאין פרושו שהקב"ה יעזבנו אחר כך אלא רק שלא יעזבנו לפני כן. 
+
+Verse 15
+
+<b>למה זה אמצא חן.</b> <b>למה זה</b> תשלח אנשים אתי, <b>אמצא חן בעיני אדני</b> והנח לי לבדי. 
+
+Verse 16
+
+<b>וישב ביום ההוא עשו לדרכו.</b> וישב יעקב ביום ההוא את עשו, שגרם שעשו שב לדרכו, ולכן לא נאמר וישב עשו ביום ההוא. לדרכו שעירה, לא היה בדרך לשעיר שהרי בה משם, אלא וישב וגו' לדרכו למסעותיו, ולאן שעירה. 
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+<b>ויבא יעקב שלם עיר שכם.</b> יעקב לא יצא משכם ולא שייך לאמר שחזר אליה שלם. אלא לכך נאמר <b>ויבא יעקב שלם</b>, מפני ששכם היתה חנייתו הראשונה בארץ כנען אחרי שעבר את הירדן, ולכן בבואו שם נתקיימה הבטחת הקב"ה <b>והשבתיך אל האדמה הזאת. עיר שכם</b>, חמור קרא לבנו על שם העיר שכם, או אולי בנה עיר וקרא את שמה שכם על שם בנו כמו לעיל (ד) <b>ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך</b>. ואין ראיה מאברהם שעבר (יב) <b>עד מקום שכם</b> כי התורה כתבה כן על שם העתיד, ותדע, שנאמר <b>מקום שכם</b> ולא עיר שכם כי העיר עצמה טרם נבנתה. פרוש אחר, שם העיר היה <b>שלם</b> והיא היתה ה<b>עיר</b> של <b>שכם</b> כמו בבמדבר (כא) <b>חשבון עיר סיחן</b> וכן פרש רשב"ם, ואף על פי שנאמר <b>ויבא יעקב שלם</b> ולא נאמר ויבא יעקב שלמה כמו <b>ויעקב נסע סכתה, ויבא יעקב לוזה</b>, הלא גם לא נאמר ויבא יעקב שלם עירה שכם כמו לעיל (לב) <b>וישלח יעקב מלאכים</b> וגו' <b>ארצה שעיר</b>. ואין לתמוה שגם ירושלים נקראה שלם כידוע שמלכיצדק היה <b>מלך שלם</b>, כי כמה ערים במקומות שונים בארץ ישראל נקראו בשם אחד, כמו בדברים (יא) הגלגל היא <b>אצל אלוני מרה</b> וביהושע (ד) היא <b>בקצה מזרח יריחו</b> וכן היו שתי ערים בשם קדש בדברי הימים־א (ו). כך גם היו יותר משלם אחת, וזהו <b>שלם עיר שכם</b>, להבדיל אותה משלם של מלכיצדק, ועיין להלן על הכתוב <b>ונתנן את בנתינו לכם</b>. 
+
+Chapter 34
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>לראות בבנות הארץ.</b> להנאתה כמו בשיר השירים (ו) 
+<b>לראות באבי הנחל. בבנות הארץ</b> בבי"ת פי' לראות ולהראות עמהן, ומשמע שנחטפה בפני רבים. פרוש אחר, <b>בבנות הארץ</b> בבנין הארץ כמו ביחזקאל (יז) <b>בשפך סללה ובבנות דיק</b>. 
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+<b>וידבר על לב הנער.</b> דיבר אל יצר נעוריה, ולכן נאמר כאן <b>הנער</b> ולא דינה בת יעקב. פרוש אחר, לב הוא מושב השכל כמו (לא) <b>ויגנב יעקב את לב לבן</b> פי' שגנב דעתו <b>על בלי הגיד לו</b> וכן בשמות (כח) <b>חכמי לב</b> ובדברים (כט) <b>לב לדעת</b> וכהנה רבות. וכאן <b>וידבר על לב הנער</b> שפנה אל שכלה ותבונתה, כי כיון שנאנסה שוב לא תמצא זיווג אחר, ובפרט שהוא נשיא הארץ וכדאי שתנשא לו ואפילו אינה אוהבת אותו, וגם היאך תאהב אותו אחרי כי <b>ויענה</b>. ולכן אמרו שמעון ולוי <b>הכזונה יעשה את אחותנו</b> פי' להדבק במי שאינה חפצה בו רק בגלל בצע כסף או שיקול אחר. וזהו <b>על לב הנער</b> כי בגלל היותה נערה קבלה את טענותיו, וכן אמר שכם לאביו <b>קח לי את הילדה הזאת</b>, שחסרה לה דעת כילדה. 
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+<b>ונתנו את בנתינו לכם.</b> יעקב שתק כששמע את הצעת בניו, אף שלא ידע על מזימתם להרוג את בני העיר וכמו שאמר <b>עכרתם אתי</b> וכן קלל את שמעון ולוי (מט) <b>כלי חמס מכרתיהם בסדם אל תבא נפשי</b>. ואם כן מה היה בדעתו, ונראה שקבל את הצעת בניו שיתחתנו עם בנות שכם בתנאי שאנשי העיר יתגיירו, כי ממילא היה צריך למצוא להם נשים ולא רצה לשלוח עבורן לפדן ארם. ואף ששכם אנס את דינה <b>ויענה</b>, אדרבה לכן היה חייב לישא אותה וכמו בדברים (כב) <b>ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה</b>. ולפי מה שפרשתי ששם העיר היה <b>שלם</b> ושגם ירושלים נקראה <b>שלם</b> ועיין לעיל על הכתוב <b>ויבא יעקב שלם</b>, ונראה שהערים שהשתתפו בשם השתתפו גם בענינים אחרים כמו פולחן, לכן כיון שבשלם של מלכיצדק עבדו לא־ל עליון כמו שנאמר (יד) <b>והוא כהן לא־ל עליו</b> ועיין על הכתוב שם, הוא הדין בשלם של שכם, והיו קרובים לעבודת ה' יותר משאר תושבי כנען ולכן הסכים יעקב שבניו יתחתנו אתם. ותדע, שלכן בא לשם בתחילה <b>ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו</b>, ואילו אברהם ויצחק לא קנו חלקה בארץ כנען פרט לאחוזת קבר, אלא יעקב בא לשכם כדי להשתקע שם משום שהיתה סגולה לעיר. 
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+<b>והוא נכבד מכל בית אביו.</b> יעקב היה <b>נכבד מכל בית אביו</b> של שכם. ולכן שכם <b>חפץ בבת</b> יעקב בגלל הייחוס, וכאן לא נאמר שחפץ בנערה. 
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+<b>האנשים האלה שלמים הם.</b> דומים הם לאנשי שלם, ועיין לעיל על הכתוב <b>ויבא יעקב שלם</b> ועל <b>ונתנו את בנתינו לכם</b>. 
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+<b>וימלו כל זכר.</b> לרבות הטף. <b>כל יצאי שער עירו</b>, הם אזרחי העיר כמו בעפרון (כג) <b>באזני בני חת לכל באי שער עירו</b>, להוציא עבדים ואורחים ותגרים מערים אחרות שלא נימולו. <b>שער עירו</b> הוא מקום אסיפת אזרהי העיר, כמו לעיל <b>ויבא</b> וגו' <b>אל שער עירם וידברו אל אנשי עירם</b>. 
+
+Verse 25
+
+<b>ויהרגו כל זכר.</b> ולא את יוצאי שער העיר בלבד אלא גם את העבדים והאורחים והתגרים. ולכן אמר יעקב <b>להבאישני בישב הארץ בכנעני ובפרזי</b>, והלא אנשי שכם לא היו כנענים או פריזים כי אם חוים כמו שנאמר <b>שכם בן חמור החוי</b>, אלא כיון שהרגו גם אורחים ותגרים מן <b>הערים אשר סביבותיהם</b> לכן חרד יעקב שמא תצאנה הערים לנקום את. דמם. 
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+<b>ואת כל טפם.</b> בזזו את הטף בנקבה, וכן בבמדבר (לא) <b>וכל הטף בנשים</b>. 
+
+Verse 30
+
+<b>ונשמדתי אני וביתי.</b> <b>ביתי</b> הן נשי יעקב, ואילו בניו יוכלו לברוח ולכן לא אמר להם ונשמדנו. פרוש אחר, לא כלל את עצמו עם בניו כי לא היה איכפת להם אם ימותו, וראה בסמוך. ולא סמך על הבטחת הקב"ה <b>ושמרתיך</b> כי לא הובטח לו אלא <b>בכל אשר תלך</b> ולא משישוב לכנען, ועוד שכאן בודאי החטא יגרום. 
+
+Verse 31
+
+<b>הכזונה יעשה את אחותנו.</b> טובה מיתה מקלון, ויעקב לא סבר כן. <b>יעשה</b> קאי על יעקב, ולכן לא אמרו הכזונה יעשו כי לא דברו על אנשי שכם. ולא אמרו הכזונה תעשה, כי שמעון ולוי לא דברו אל יעקב אלא על יעקב, שהטיחו כלפיו <b>הכזונה יעשה את אחותנו</b> מתוך כעסם על שגינה את מעשיהם. וזהו <b>אחותנו</b> כאילו היא אחותם בלבד, ולא בתך או בתנו כמו לעיל <b>ולקחנו את בתנו</b>. 
+
+Chapter 35
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>עלה בית אל.</b> קשה למה הוצרך הקב"ה לצוות ליעקב, כי היה לו ללכת בעצמו לקיים נדרו (כח) <b>והאבן הזאת</b> וגו' <b>יהיה בית אלקים</b>. ועוד קשה למה לא ביקר אצל אביו למרות שכבר היה בארץ כמה שנים. ולי נראה שעדיין פחד מעשו שהיה הולך ושב בין בית אביו לשעיר, ולכן טרם נתקיים התנאי <b>ושבתי בשלום אל בית אבי</b> פי' בשלום עם עשו. וזהו שנאמר בבית אל <b>וירא אלקים אל יעקב עוד בבאו מפדן ארם</b> וכמו לעיל <b>ויבא יעקב שלם</b> וגו' <b>בבאו מפדן ארם</b>, כי עדיין נקרא בבואו מפדן ארם כל זמן שלא חזר בשלום אל אביו ואפילו אחרי כמה שנים. ומכל מקום הקב"ה צוה עליו <b>עלה בית אל</b> מחוץ לנדרו, כי סוף סוף קיים ה' את הבטחתו <b>והשבתיך אל האדמה הזאת</b> וראוי ליעקב להודות לו. פרוש אחר, לכן לא שילם את נדרו, כי התנה <b>ושבתי בשלום</b> וכיון שהרגו את אנשי שכם אין זו שיבה בשלום. 
+
+Verse 2
+
+<b>הסרו את אלהי הנכר.</b> הקב"ה אמר להם להטהר בבית אל, וזהו <b>ושב שם</b> מלשון חזרה בתשובה כמו בישעיה (ו) <b>ולבבו יבין ושב ורפא לו</b>, ויעקב הקדים את התשובה עוד לפני העליה לבית אל ואמר <b>הסרו את אלהי הנכר</b> ורק אחר כך <b>ונקומה ונעלה בית אל</b>. 
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+<b>אלהי הנכר אשר בידם.</b> התרפים שרחל גנבה ואלהי הכסף והזהב שלקחו בביזת שכם. וצוה עליהם להפקיר את הגזילה כמו ביונה (ג) <b>וישבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם,</b> והם התפרקו גם מן <b>הנזמים אשר באזניהם</b>, כי דרך הנזופים להוריד תכשיטים וכמו בשמות (לג) <b>הורך עדיך מעליך</b>. 
+
+Verse 5
+
+<b>ויהי חתת אלקים על הערים.</b> כיון שנתכפרו מן הביזה נעשה להם נס. אמנם חששו של יעקב <b>ונשמרתי אני וביתי</b> לא נתקיים, אבל נתקיים מה שאמר <b>להבאישני בישב הארץ</b> כי אחרי הריגת שכם לא נתקבלו בשום מקום ונשארו רועי צאן לבדם. ותדע, שלא כרת יעקב ברית עם אבימלך ולא עם שום אדם שלא כאברהם ויצחק. 
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+<b>ויצב יעקב מצבה.</b> תשלום נדרו שנדר כשיצא לחרן. וסדר הענינים הוא: תחילה עלה בית אל <b>ויבן שם מזבח</b> כמו שצוה הקב"ה, ומתה דבורה ונקברה, ונראה אליו ה' ואמר לו <b>ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה</b> והיא כל ארץ כנען כולל חברון מקומו של יצחק, בנוסף למה שהבטיח לו בצאתו לחרן <b>הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה</b> שהיא בית אל או ארץ בנימין בלבד. וכיון שהקב"ה הבטיח לו גם את שאר הארץ, הבין יעקב שיכול עתה לחזור אל אביו ללא סכנה למרות שעשו נמצא שם, וזה היה תנאו <b>ושבתי בשלום אל בית אבי</b> ולכן <b>ויצב יעקב מצבה</b> ושילם נדרו. 
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+<b>בן אוני.</b> <b>אוני</b> כמו בתהלים (צד) <b>וישב עליהם את אונם</b>, ועיין לעיל (ל) על הכתוב <b>יסף ה' לי בן אחר</b>. 
+
+Verse 19
+
+<b>בדרך אפרתה.</b> <b>אפרתה</b> על עסקי פריה ורביה, <b>היא בית לחם</b> שתמה שם מלחמתה עם אחותה כמו שאמרה (ל) <b>נפתולי אלקים נפתלתי עם אחתי</b>. 
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+<b>וילך ראובן וישכב את בלהה בילגש אביו.</b> יעקב לא כיבד את אביו ולא מיהר לבוא אליו <b>בשכן ישראל בארץ ההוא</b>, ולכן ראובן לא כיבד אותו, ועיין לעיל (ח) על הכתוב <b>צא מן התבה</b> ועל (יט) <b>הנה נא לי שתי בנות</b>. וזהו <b>וישמע ישראל</b> שהבין ולמד לקח ממעשה ראובן, ולכן מיד <b>ויבא יעקב אל יצחק אביו</b>. והטעם שהפסיקה התורה ב<b>ויהיו בני יעקב שנים עשר</b> וגו', לאמר שגם שאר בניו היו לומדים ל��לזל באביהם, אלולי מיהר אז יעקב לבוא אל יצחק. ואף שגם מקודם כשנשתהה בסוכות ובשכם לא ביקר אצל אביו, שם לא זלזל בכיבוד אב כי פחד מעשו שהיה מצוי אצל יצחק, שהרי רק אחר כך (לו) <b>ויקח עשן את נשיו</b> וגו' <b>וישב עשן בהר שעיר</b>, והגם שכבר פיס את עשו כמו שנאמר (לג) <b>ויפצר בן ויקח</b>, אינו דומה רצוי של שעה אחת רחוק מאביו לרצוי בבית יצחק ששם עשו נזכר תמיד בגניבת הברכה. מה שאין כן אחרי ששילם יעקב את נדרו כנ"ל והודה שאינו עוד בסכנה מאחיו ושיכול לקיים <b>ושבתי בשלום אל בית אבי</b>, היה לו למהר אל אביו, וכיון שיעקב התמהמה <b>וילך ראובן</b>. וסימן שמקודם פחד יעקב מעשו, במה שנקרא בשם יעקב <b>ויעקב נסע סכתה, ויבא יעקב שלם</b>, ואילו עתה נקרא בשם ישראל <b>ויהי בשכן ישראל בארץ ההוא, וישמע ישראל</b>. 
+
+Chapter 36
+
+
+
+Chapter 37
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+<b>ויבא יוסף את דבתם רעה.</b> בכל מקום הלשון הוא להוציא דבה כמו בבמדבר (יג) <b>ויציאו דבת הארץ</b> ובמשלי (י) <b>ומוצא דבה הוא כסיל</b>, ומהו <b>ויבא</b>, אלא האחים הוציאו דבה ויוסף הביא אותה, כי הם היו בעלי דבה נגדו כמו שנאמר <b>ולא יכלו דברו לשלם</b> והוא מסר את דבריהם לאביו. והראיה שיוסף לא הוציא דבה, כי <b>דבתם רעה</b> פי' שקרים כמו בבמדבר (יד) <b>מוצאי דבת הארץ רעה</b>, ואם היה דובר שקרים לא היה אביו מבקש ממנו שילך אליהם <b>והשבני דבר</b>. 
+
+Verse 3
+
+<b>וישראל אהב.</b> כבר אהב אותו קודם <b>יוסף בן שבע עשרה שנה</b>, ולכן לא נאמר ויאהב ישראל את יוסף כמו (כה) <b>ויאהב יצחק את עשו</b>, ועיין לעיל (כז) על הכתוב <b>ורבקה אמרה</b>. וסדר הדברים הוא: אהב את יוסף ועשה לו כתונת פסים וישנאו אותו, ורעה את אחיו בצאן והביא דבתם ויחלום חלומות ויקנאו בו. <b>כי בן זקנים הוא לו</b>, דרך הזקנים לשבת בבתיהם ולהשתעשע עם התינוקות, ולכן אהב יעקב את יוסף, כי סיים לרעות את צאן לבן סמוך ללידת יוסף והניח צאנו שלו בידי בניו ועבדיו וישב בביתו ונתחבב יוסף עליו. פרוש אחר, כיון שנזדקן יעקב נחלשה עליו דעתו וזהו <b>בן זקנים</b> מלשון זקנה, כי אהב את יוסף בגלוי ועשה לו כתונת פסים והשניא אותו על אחיו, והלך בטעותו של אביו <b>ויאהב יצחק את עשו</b>, ויעקב סבל מזה בצעירותו והיאך עשה כן בזקנותו? אלא שנחלשה דעתו. ונרמז <b>בבן זקנים</b> מלשון זקן וסב, כי נהג עם יוסף כדרך יצחק סבו של יוסף שביכר בן אחד על משנהו, למרות שיעקב חשב בצעירותו שהוא שונה מאביו ועיין לעיל (לב) על הכתוב <b>ואלקי אבי יצחק</b>. 
+
+Verse 4
+
+<b>ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם.</b> ראו את כתונת הפסים שלבש תמיד, כי אף שאביהם אהב את יוסף יכלו להתעלם מזה אלמלא הכתונת שנזדקרה בפניהם. ויוסף התגרה באחיו ולבש את הכתונת בכל מקום אפילו בלכתו דותינה, למרות שלאו אורח ארעא ללבוש בגדים יקרים בדרך, וזהו <b>ויפשיטו את יוסף את כתנתו את כתנת הפסים</b> ולמה נכפל אלא שתמיד לבש רק אותה. פרוש אחר, כי אתו אהב אביהם מכל בניו, יותר מכולם ביחד, כי כאשר ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם ויוסף טוען בכה והם טוענים בכה האמין יעקב ליוסף ולא להם.
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+<b>שמעו נא החלום הזה.</b> נהג לספר חלומות לאחיו, וזהו <b>ויוספו עוד שנא אתו על חלמתיו</b> בלשון רבים, ועתה סיפר להם גם את <b>החלום הזה</b>. והפעם חלם שהם <b>מאלמים אלמים</b> אף על פי שכולם היו רועי צאן ולא עובדי אדמה, ולמה יחלום שהם קוצרים תבואה, אלא סימן שיש ב<b>החלום הזה</b> ממש. 
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+<b>אם משול תמשל בנו.</b> בחלומותיו הקודמים חלם בעליל שיהיה שליט על אחיו, והפעם חלם דרך משל שאלומותיהם משתחוות לאלומתו והנמשל הוא שהם ישתחוו לו, ולכן אמרו <b>אם משול תמשל בנו</b> פי' וכי מפני שאתה מושל משלים, כמו בבמדבר (כא) על כן יאמרו המשלים, <b>המלך תמלך עלינו?</b> אלא אין ממש בחלום הזה יותר מבקודמיו. <b>ויוספו עוד שנא אתו על חלמתיו</b> שחלם בעליל, <b>ועל דבריו</b> שפרש את החלום האחרון, וכמו שאמרו במסכת ברכות (נה) כל החלומות הולכין אחרי הפה עכ"ל. כי על כרחך לא חלם על האלומות ש<b>ותשתחוין</b> כי אלומות אינן משתחוות, אלא חלם שנפלו או שנטו ליפול ופרש שהן השתחוו, ולכן אחיו שנאו אותו גם <b>ועל דבריו</b>. 
+
+Verse 9
+
+<b>והנה השמש.</b> גם זה סימן שיש ממש בחלומותיו, כי יוסף אהב את אביו ואביו אהבו ולמה יחלום שאביו משתחוה לו, וכן <b>אחד עשר כוכבים</b> כוללים את בנימין אהובו. ויוסף לא ידע ששני החלומות מכוונים לרעב במצרים, כי בחלום הראשון האלומות השתחוו אבל האחים לא השתחוו אף על פי שגם הם היו בחלום, כמו שאמר <b>אנחנו מאלמים אלמים</b>, והנמשל הוא שלא יוכלו אחיו לכלכל עצמם ברעב אלא יסמכו על הבר שיצבור יוסף וזהו <b>ותשתחוין לאלמתי</b>. וכן <b>השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי</b> הוא משל לפרעה שחשב את עצמו לאל השמש ולאשתו ושריו, וכנגד (מה) <b>וישמני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומשל בכל ארץ מצרים</b>, ומשתחוים הוא לאו דוקא אלא שהמצרים יהיו אסירי תודה ליוסף, כמו בשמואל־ב (טז) <b>ויאמר ציבא השתחויתי</b> ותרגומו מודינא <b>אמצא חן בעיניך אדני המלך</b> על שדוד נתן לו את רכוש מפיבשת. ועוד שהשתחויה עצמה היא ענין הודאה, כמו לעיל (כג) <b>וישתחו אברהם לפני עם הארץ</b> וכהנה רבות. ומתורצת תמיהת יעקב שאם הנמשל הוא למשפחת יוסף <b>הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה</b>, והלא רחל כבר מתה. 
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+<b>ויקנאו בו אחיו.</b> תחילה <b>וישנאו אתו</b> ועכשיו קנאו בו, והמקנא פוגע בזולת כמו בבמדבר (יא) שיהושע אמר <b>כלאם</b> ואמר לו משה <b>המקנא אתה לי</b>, ושם (כה) <b>ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי</b>, וגם המקנא נפגע בעצמו כמו לעיל (ל) <b>ותקנא רחל באחתה</b> ואמרה <b>ואם אין מתה אנכי</b> מחמת הקנאה, ולכן <b>ואביו שמר את הדבר</b>. 
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+<b>הלוא אחיך רעים.</b> ולמה אינך עוזר להם כמו מקודם שהיית <b>רעה את אחיו בצאן</b>, ולכן <b>לכה ואשלחך אליהם</b> לעזור להם בצאן. <b>לכה ואשלחך</b>, בבקשה תסכים ללכת וכמו בשמות (ג) <b>לכה ואשלחך אל פרעה</b>, ויוסף לא רצה ללכת וכן משה. <b>ויאמר לו הנני</b>, כלומר הנה אנכי וכאן מקומי ואיני רוצה ללכת, ואינו כשאר הנני שבמקרא שכולם נאמרו בתגובה לקריאת שם כמו לעיל (כב) <b>ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני</b> וכן בעשו ויעקב ומשה ושמואל, מה שאין כן יוסף אמר כן כתשובה לבקשת אביו. 
+
+Verse 14
+
+<b>לך נא ראה את שלום אחיך.</b> יוסף סירב ללכת ולכן יעקב בקשו שנית, ויותר לא בקש ממנו לעזור לאחיו אלא <b>והשבני דבר</b> שתלך לצרכי ולטובתי. והטעם שיוסף לא רצה לרעות עם אחיו הוא שלא יכלו דברו לשלום, אבל משום כיבוד אב הסכים לראות שלומם ולשוב. יעקב רצה שיוסף יהיה מעורב עם אחיו, ולא חשש לתקלה למרות שידע את קנאת האחים וכמו שנאמר <b>ואביו שמר את הדבר</b>, כי לא העלה בדעתו שינסו לרצוח אותו, ואם מחשש שאולי יצערו לו לכן אמר <b>ואשלחך</b> כי כיון שיבוא בשליחות אביהם לא יצערוהו. 
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+<b>ויראו אתו מרחק.</b> הכירו את כותנתו. <b>ובטרם יקרב אליהם</b>, כדי שלא יראו פניו וירחמו עליו. 
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+<b>ועתה לכו ונהרגהו.</b> מתוך גנותם אתה למד שבחם שמקודם לא זממו להרגו, שלא כעשו שתכנן (כז) <b>יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי. ואמרנו חיה רעה אכלתהו</b>, קל לאמר שקר בעליל מלאמר לא ידענו מה היה לו, ועוד שאם לא יעידו מה עלה בגורלו יחפש אביו אחריו ושמא יגלה סודם. ואולי התכוונו לטובת אביהם, כדי שיתאבל ויתנחם. 
+
+Verse 21
+
+<b>ויצלחו מידם.</b> <b>ויצלהו</b> כלל, וחזר ופרט כיצד הציל <b>ויאמר</b> וגו'. <b>לא נכנו נפש</b>, אמר כן בלשון החלטי ולא בלשון בקשה אל נכנו נפש כמו בסמוך <b>אל תשפכו דם</b>, כי האחים אמרו <b>לכו ונהרגהו</b> פי' שכולם ידקרו את יוסף כדי שכולם יהיו שותפים ברצח, וכיון שראובן סירב ממילא נתבטל רצונם וזהו <b>לא נכנו</b>. 
+
+Verse 22
+
+<b>אל תשפכו דם.</b> אל תרצחו אותו בעצמכם גם בלא השתתפותי וכמו שאמר <b>ויד אל תשלחו בו</b>, אלא <b>השליכו אתו אל הבור הזה</b> וימות מאליו ברעב ובצמא. <b>אשר במדבר</b>, ואין איש שם להצילו. 
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+<b>והבור רק אין בו מים.</b> וימות במהרה בצמא. ולא ירדו גשמים כי היתה אז תקופת הקיץ, שלכן הרחיקו <b>לרעות את צאן אביהם בשכם</b> לחפש מרעה. 
+
+Verse 25
+
+<b>ארחת ישמעאלים באה מגלעד.</b> השיירות מגלעד למצרים לא עברו ליד חברון, ולכן יעקב לא יידע מהמכירה. <b>נשאים נכאת וצרי ולט</b>, עיקר מסחרם לא היה בעבדים, ולכן יעקב לא יחפש אחריהם. <b>הולכים להוריד מצרימה</b> ומשם לא יוכל עבד לחזור, ולכן רצו האחים למכור להם את יוסף, ועיין להלן על הכתוב <b>והמדנים מכרו אתו</b>. 
+
+Verse 26
+
+<b>ויאמר יהודה אל אחיו.</b> ראובן שמע כשדיבר יהודה, שהרי כשחזר מן הבור אמר להם <b>הילד איננו</b> וציפה שישתתפו עמו בצערו, ומה איכפת להם והלא רצו שיוסף ימות, אלא בודאי שמע כשאמר <b>מה בצע</b> וגו' <b>לכו ונמכרנו</b> ולכן ידע שיצטערו על העלמותו של אחיהם. וראובן לא רצה שימכרו את יוסף וכמו שנאמר למעלה <b>למען הציל אתו מידם להשיבו אל אביו</b>, ורק אמר <b>השליכו אתו אל הבור</b> כדי שלא ירצחו אותו בידים כנ"ל אבל קוה שיתחרטו גם מזה ובעצמם ישחררו את יוסף, ונרמז ב<b>מידם להשיבו אל אביו</b>. אבל לא היה יכול להתנגד למכירה, כי בודאי הצעת יהודה למכרו היתה עדיפה מהצעת ראובן להניח לו למות בבור, ואם כבר היה מציע לשחרר את יוסף ולא למכרו לא היו שומעים לו, כי עדיין לא נתקררה דעתם. 
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+<b>ויעברו אנשים מדינים סחרים וימשכו ויעלו את יוסף.</b> המדינים העלו את יוסף ומכרוהו ולא האחים, וזהו שנאמר בראובן <b>וישב אל אחיו</b> כי היה אתם והלך לבור ומשם חזר לאחיו והם לא היו אצל הבור, וכן פרש רשב"ם. וראיה שאחיו לא מכרו אותו, שהרי אמרו (מב) <b>אבל אשמים אנחנו</b> וגו' <b>אשר ראינו צרת נפשו</b> וגו' <b>ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת</b> ואם בעצמם מכרו אותו היו אומרים שלכן נענשו ולא רק על אטימות האוזן, וראה על הכתוב שם. וכן יוסף אמר (מ) <b>גנב גנבתי מארץ העברים</b>, כי נגנב מן הבור בלי ידיעת אחיו ובלי שקבלו תשלום, ומה שאמר (מה) <b>כי מכרתם אתי הנה</b> פרושו שגרמו למכירתו. ברם האחים נתחייבו בדין על מכירת יוסף מפני שגנבו אותו, והגנב חייב באונסין. ועוד נתחייבו בדיני שמים, כי קודם מתן תורה מחשבה רעה מצרפה הקב"ה למעשה ועיין בתוספות במסכת קדושין (לט). 
+
+Verse 29
+
+<b>וישב ראובן אל הבור.</b> לתת ליוסף מים ומזון ברשות אחיו כי כבר לא רצו שימות בבור. אבל לא שב כדי להעלות את יוסף, ולכן לא נאמר כאן <b>למען הציל אתו</b> וגו' כמו שנאמר למעלה, כי אחיו היו מרגישים בדבר והיו רודפים אחרי יוסף ��לא היו מניחים לו להמלט אל יעקב שהיה ב<b>עמק חברון</b> במרחק יומיים משכם. ויוסף לא היה יכול למצוא מקלט באחת הערים אחרי רצח שכם, ועיין לעיל (לה) על הכתוב <b>ויהי חתת אלקים על הערים</b>. 
+
+Verse 30
+
+<b>אנא אני בא.</b> לעולם הבא. 
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+
+
+Verse 33
+
+
+
+Verse 34
+
+
+
+Verse 35
+
+<b>וימאן להתנחם.</b> כיון שבעצמו גרם לאבדן יוסף כמו שנאמר <b>וישלחהו</b>. פרוש אחר, אף שלא חשד בבניו שהתנכלו ליוסף, אבל סירב להתנחם על ידם כי אולי לא קבלו את יוסף או שלא ליוו אותו מתוך שנאתם אליו ולכן נטרף, כמו בדברים (כא) <b>ואמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה</b> ופרשו במשנה במסכת סוטה (מה) שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה עכ"ל. 
+
+Verse 36
+
+<b>והמדנים מכרו אתו אל מצרים.</b> מכרו אותו לישמעאלים שהיו <b>הולכים להוריד מצרימה</b>. פרוש אחר, מכרו אותו במטרה שיורד מצרימה, כי יוסף סיפר להם שהוא בן יעקב ושאינו עבד ושעליהם לשחררו, ולכן הקפידו למכרו למקום שלא יוכל להודיע משם לאביו. וכן היתה כוונת אחיו שאמרו <b>לכו ונמכרנו לישמעאלים</b>. 
+
+Chapter 38
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+<b>לבלתי נתן זרע לאחיו.</b> לא רצה להוליד מתמר כדי שלא להמעיט מנחלתו, כי קודם מתן תורה הבן הנולד מהיבם ירש את חלקת האח המת, כפשט הכתוב (דברים כ״ה:ו׳) והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת לפני שבאה תורה שבעל פה והוציאתו מפשוטו כמו שאמרו במסכת יבמות (כד). ולכן חשש יהודה מלמסור את תמר לשלה פן ימות גם הוא כאחיו שישפוך ארצה כמו שעשה אונן כי גם הוא לא ירצה בבן שיתחלק עמו בירושה, מה שאין כן בנים שיוולדו לשלה משאר נשים לא יירשו מיהודה. 
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+<b>שבי אלמנה בית אביך.</b> אלמנה חוזרת לבית אביה אך תמר היתה יבמה והיתה צריכה להיות נזונה מביתו של יהודה, אלא שלא התכוון להשיא לה את בנו. 
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+<b>ויחשבה לזונה.</b> יהודה לא היה רגיל אצל זונות, אבל תמר ציפתה שייענה לה כיון שהיה בלא אשה, שלכן נאמר <b>ותמת בת שוע אשת יהודה</b>. 
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+<b>תקח לה.</b> הלואי שתיקח את הגדי ותחזיר את החותמת והפתילים והמטה, <b>פן נהיה לבוז</b> כי בושה תיחשב לנו אם יימצאו ביד זונה. חותמת היא כחתימת יד כמו במלכים־א (כא) <b>ותחתם בחתמו</b> של אחאב, ויהודה היה שר וקצין בארץ כמו שכתב רמב"ן והכל הכירו חותמתו. 
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+<b>לאיש אשר אלה לו אנכי הרה.</b> הנוכחים הכירו שהחותמת היא של יהודה, ובכך היא התכוונה להנצל. ותדע, כי יהודה אמר <b>צדקה ממני</b> ולמה לא פרש במה צדקה ומדוע אינה חייבת מיתה, אלא כיון שאמרה <b>לאיש אשר אלה לו אנכי הרה</b> והכל ידעו שהחותמת היא שלו, ממילא כשהודה לדבריה הודה שהוא האב. ורק תמר לא נקבה שמו בפרוש כדי להמעיט בבושתו, וגם כי עיקר איסור הלבנת פנים הוא בפה ועיין בני בנים חלק א' סימן מ"א. 
+
+Verse 26
+
+<b>צדקה ממני.</b> היא צדקת יותר ממני כי נהגתי בה איפה ואיפה, כשמתה אשתי לא התאפקתי אלא באתי על הזונה ואילו אותה צוותי <b>שבי אלמנה בית אביך</b>. 
+
+Chapter 39
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>איש מצרי.</b> וכי עלה על דעתנו שהיה אשורי או פרסי? אלא שבאותו דור משלו זרים במצרים וכן מסופר בתולדות מצרים והובא בספר יוסף בן מתתיהו, שבא שבט מבני שם מן הצפון ושלטו במצרים כמאה שנה, והמלך ושריו היו מאותו השבט ורק פוטיפר היה <b>איש מצרי</b>. ונתמנה <b>שר הטבחים</b> שהוא המוציא להורג ואחראי על בתי הסוהר כמו שנאמר (מא) <b>במשמר בית שר הטבחים</b>, כי נוח לשליטים זרים שהטובח יהיה אזרח מקומי, כדי שהעם ישנאו אותו ולא אותם. 
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+<b>ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה.</b> כיון שהצליח שמו לב שהוא יפה. פרוש אחר, אצל רחל פרש"י תאר צורת הפרצוף ומראה זיו קלסתר שהוא זוהר הפנים, וכאן שנמכר יוסף כעבד ונצטער חשך לו זוהר פניו, עד שעלה לגדולה ונתמנה על בית פוטיפר וחזר להיות גם יפה מראה. וכן בדברים (כא) נאמר אשת יפת תאר ולא יפת מראה, כיון שנשבית במלחמה והתאבלה כמו שנאמר ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים חשך לה זוהר פניה. וראה לעיל בפרשת תולדות (כט). לפי פרושים אלה יפה מראה אינו שייך בבהמה, ומהו זה שחלם פרעה (מא) שבע פרות יפות מראה? ברם כשסיפר פרעה ליוסף אמר ויפת תאר ולא יפות מראה, כי בחלום אפשר לראות כל דבר אפילו בהמות יפות תואר אבל לספר לאחרים הקפיד לתארן בדרך הטבע. 
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+<b>אל אשת אדניו.</b> סכנה לשכב עם אשת אדניו וסכנה לסרב לה. 
+
+Verse 9
+
+<b>ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת.</b> אין דרכי להרע, ועוד וחטאתי לאלקים. 
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+<b>ותקרא לאנשי ביתה.</b> <b>ביתה</b> פי' בית אביה שהם קרוביה, ועיין לעיל (טו) על הכתב <b>והנה בן ביתי יורש אתי</b>. אשת פוטיפר קראה לאנשי משפחתה להתלונן בפניהם, ותדע שלא נאמר ותקרא לאנשי הבית כמו לעיל <b>ואין איש מאנשי הבית שם בבית</b>, כי שם מדובר במשרתים מה שאין כן כאן. ונראה לי שהיתה משבט המלוכה מבנות שם ורק נישאה לפוטיפר <b>איש מצרי</b>, ולכן אמרה לקרוביה <b>ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו</b>, כלומר שבקש לבזות אותנו על ידי שקנה עבד עברי מבני שם כמו שאנחנו מבני שם. וכיון שהיתה מיוחסת יותר ממנו דברה אליו בגסות והטיחה בו <b>בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו</b>, כי לא היה יכול לעשות לה דבר, וראה בסמוך. 
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+<b>ויחר אפו.</b> כעס על אשתו שהטיחה בו דברים, וזהו שהדגישה תורה <b>כשמע אדניו את דברי אשתו אשר דברה אליו</b>. ועוד כעס עליה על שהעלילה על יוסף, אך לא היה יכול לסתור דבריה כיון שפנתה לקרוביה כנ"ל, ולכן הוצרך להעניש את יוסף, ועוד שאם לא היה מעניש אותו היה מחשיד את אשתו שהרי בגדו של יוסף נמצא בידה, ושוב היה מקומם נגדו את בני משפחתה. 
+
+Verse 20
+
+<b>מקום אשר אסירי המלך אסורים.</b> הטוב שבבתי הסוהר, וגם שם המשיך פוטיפר להתענין בו כמו שנאמר <b>ויפקד שר הטבחים את יוסף אתם</b>, כי האמין בצדקתו. אבל לא היה יכול לשחררו נגד טענות אשתו, ולכן בקש יוסף משר המשקים <b>והזכרתני אל פרעה</b> ולא אל פוטיפר. 
+
+Chapter 40
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>חטאו משקה מלך מצרים והאפה.</b> חטאו אחד מהמשקים ואחד מהאופים, ופרעה קצף על הממונים עליהם <b>על שני סריסיו על שר המשקים ועל שר האופים</b>. 
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+<b>והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה.</b> יעקב אף על פי שהשתדל עם המקלות אמר לנשיו (לא) <b>ויצל אלקים את מקנה אביכם ויתן לי</b>, וכן היה ליוסף לאמר והזכרתני אל פרעה והאלקים יוציאני מן הבית הזה. וכיון שלא קדש שם שמים לכן נשתהה בכלא, ולמד לקח ומאז הזכיר שם שמים בכל מקום כמו (מא) <b>בלעדי אלקים יענה את שלום פרעה</b>, וכן (מה) <b>שמני אלקים לאדון לכל מצרים</b>, וכן (נ) <b>פקד יפקד אלקים אתכם והעלתם את עצמתי מזה</b>. וזהו שאמר ירמיה (יז) <b>ברוך הגבר אשר יבטח בה'</b> לעצמו, <b>והיה ה' מבטחו</b> לעיני אחרים. 
+<b>(תוספת חיבה)</b> בבראשית רבה (פט) דרשו מתהלים (מ) <b>אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו</b> זהו יוסף <b>ולא פנה אל רהבים ושטי כזב</b>, על ידי שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני נתוספו לו ב' שנים עכ"ל. ורבנו בחיי פרש שמפני שיוסף נהג לסמוך על ה' לא היה לו לבקש עזרה מבשר ודם וכעין כל דקפיד קפדי בהדיה, ויש לפרש כן <b>וגם פה לא עשיתי מאומה</b> פי' לא פעלתי להציל את עצמי <b>כי</b> כאשר <b>שמו אתי בבור</b>, ולכן כיון שמקודם סמך על ה' למה עתה שבק מהימנותיה. ולי נראה שגם לדעת המדרש לא הותר לסמוך על הנס אלא כדי להציל את עצמו בלבד אבל לא כדי להציל אחרים, ולכן אברהם (טו) <b>האמן בה'</b> אבל נלחם במלכים להציל את לוט, ויעקב השתדל עם המקלות כדי לפרנס את בני ביתו וכמו שאמר (ל) <b>מתי אעשה גם אני לביתי</b>, ויוסף עצמו צבר בר להאכיל את מצרים ורק כשהיה בגפו לגמרי הותר לו לשים מבטחו בה' לגמרי. וברש"י סוף פרשת וישב פרש <b>ולא פנה אל רהבים</b> שלא היה ליוסף לסמוך על מצרים הקרוים רהב, ומאי שנא מאברהם שאחרי עשר שנים נשא את הגר המצרית, אלא מפני ששרה בקשה <b>אולי אבנה ממנה</b> היה הדבר גם לטובתה ולא רק לטובת אברהם ולכן לא הותר לו לסמוך על הנס. 
+<b>ועדיין</b> קשה לפי המדרש, הלא יוסף ישב בבור עשר שנים לפני שפנה לשר המשקים ומאי הוה ליה למעבד, וכי לנצח יסמוך על הנס. ומפני קושיא זו דרשו עוד במדרש שיוסף לא נענש כלל אלא נשאר בכלא לטובתו כדי שיתגדל על ידי חלום. אבל לפי דברינו מבואר, שהיה ליוסף לאמר האלקים יוציאני מן הבית הזה, וזוהי כוונת המדרש על ידי שאמר לשר המשקים וכו' עכ"ל כלומר שהזכיר עזרת בשר ודם פעמיים ולא הזכיר תשועת ה' כלל, לכן נענש ולא מפני שבקש משר המשקים. ולעולם צריך אדם להשתדל בדרך הטבע ולהודות לה' בצדו, ועיין לעיל (לא) על הכתוב <b>אם כה יאמר נקדים</b> ובשמות (יד) <b>על מה תצעק אלי</b>. 
+
+Chapter 41
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>שנתים ימים.</b> שנתים הן שבע מאות ושלשים <b>ימים</b>, ועברו על יוסף אחד אחד, והפוכו (כט) <b>ויהיו בעיניו כימים אחדים</b>. פרוש אחר, בבית הבור לא ראה לא קיץ ולא חורף אלא רק <b>ימים</b> ולילות. 
+<b>ופרעה חלם והנה עמד על היאר.</b> עומד ורואה ואינו עושה כלום, סימן כי לא פרעה הוא שיציל את מצרים מן הרעב ולכן <b>ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם</b> וגו'. 
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+<b>ויקרא את כל חרטמי מצרים ואת כל חכמיה.</b> הקדים חרטומים לחכמים ואילו בשמות (ז) <b>ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים</b> הקדים חכמים למכשפים, כי בימי יוסף היו חכמים טפלים לחרטומים ולכן גם אמר פרעה <b>אין נבון וחכם כמוך</b>. 
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+<b>פרעה קצף על עבדיו.</b> <b>עבדיו</b> הזוטרים, ואילו <b>ויתן אתי במשמר</b> וגו' <b>אתי ואת שר האפים</b> הממונים עליהם, ולכן לא נאמר ויתן אתנו. ועיין לעיל (מא) על הכתוב <b>חטאו משקה מלך מצרים והאפה</b>. 
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+<b>נער עברי.</b> מעבר הנהר מבני שם כפרעה ושריו, ועיין לעיל (לט) על הכתוב <b>איש מצרי</b> ולהלן על הכתוב <b>אתה תהיה על ביתי</b>. מי שאינו נשוי נקרא <b>נער</b>, כמו בשמות (לג) <b>ומשרתו יהושע בן נון נער</b> ועל כן <b>לא ימיש מתוך האהל</b> כי לא היה צריך לחזור לביתו, ומי שאינה נשואה נקראת נערה כמו רבקה ודינה. פרוש אחר, <b>נער</b> משרת כמו לעיל (לז) <b>והוא נער את בני בלהה</b>. 
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+
+
+Verse 33
+
+<b>איש נבון וחכם.</b> שיודע לתקן תקנות בדבר צבירת הבר וחלוקתו, כמו בדברים (ד) <b>ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון</b>. פרוש אחר, <b>נבון</b> שיודע מה לעשות <b>וחכם</b> שיודע איך לעשות, כמו במלכים־ב (ב) <b>אל תנקהו כי איש חכם אתה וידעת את אשר תעשה לו</b>. יוסף הקדים נבון לחכם, וכן אמר פרעה בסמוך <b>אין נבון וחכם כמוך</b>, ואילו בכל שאר התורה חכם קודם כמו בדברים הנ"ל ושם (א) <b>אנשים חכמים ונבנים</b>, ובמלכים־א (ג) <b>לב חכם ונבון</b> ובהושע (יד) <b>חכם ויבן אלה נבון וידעם</b> ובישעיה (ג) <b>וחכם חרשים ונבון לחש</b>. והטעם נראה, כי חכם יודע את מה שהיה לפניו אבל נבון מחדש דבר מתוך דבר כמו שאמרו במסכת חגיגה (יד), ולכן אחרי מתן תורה חכם קודם, כי תחילה צריך לדעת את התורה ורק אחר כך לחדש בה וכמו במסכת הוריות (יד) סיני ועוקר הרים סיני עדיף עכ"ל. ברם אצל יוסף לא היה לו ממה ללמוד על שנות השובע והרעב שהיו דבר חדש, ולכן נבון קודם. 
+
+Verse 34
+
+
+
+Verse 35
+
+
+
+Verse 36
+
+
+
+Verse 37
+
+
+
+Verse 38
+
+
+
+Verse 39
+
+
+
+Verse 40
+
+<b>אתה תהיה על ביתי.</b> הודיעו שימשול בג' תחומים, הא' על <b>ביתי</b> לנהל עניני בית המלך כמו לעיל (לט) <b>ויפקדהו על ביתו</b>, והב' <b>ועל פיך ישק כל עמי</b> שיהיה ממונה על עם פרעה שהם שבט מבני שם כנ"ל, והג' שישלוט <b>על כל ארץ מצרים</b> על התושבים המצריים. פרוש אחר, יוסף יהיה נמנה עם משפחת פרעה, <b>על ביתי</b> פרושו עם ביתי כמו לעיל (לב) <b>והכני אם על בנים</b> וכן (לח) <b>ויעל על גזזי צאנו</b> ובבמדבר (ב) <b>ועליו מטה מנשה</b> וכהנה רבות. וכך אמר פרעה ליוסף, כיון ש<b>אין נבון וחכם כמוך אתה תהיה על ביתי</b> שתצטרף לביתי, ולכן נתן לו <b>את אסנת בת פוטי פרע כהן אן לאשה</b> שהיתה מזרע המלוכה מבנות שם, ולא היתה מצרית שהלא (מג) <b>לא יוכלון המצרים לאכל את העברים לחם</b> וכל שכן להתחתן אתם. ואמר <b>ועל פיך ישק כל עמי</b> פי' שישבחו ויהללו את יוסף עבור עצתו, כמו במשלי (כד) <b>שפתים ישק משיב דברים נכחים</b>, ואולם <b>רק הכסא אגדל ממך</b> שהמלך יהיה נכבד מיוסף, כמו בתהלים (קד) <b>גדלת מאד הוד והדר לבשת</b>. ורק אחר כך התחיל לדבר על מסירת הממשלה ליוסף <b>ראה נתתי אתך על כל ארץ מצרים</b>, ולכן נאמר שם שנית <b>ויאמר פרעה אל יוסף</b>. ובפרשת וישב כתבתי שפוטיפר <b>איש מצרי</b> היה נשוי לבת שם, ועיין על הכתוב (לט) <b>ותקרא לאנשי ביתה</b>. ואינו קשה ממה ש<b>לא יוכלון המצרים לאכל את העברים לחם</b>, כי פוטיפר בגד בעמו להיות <b>שר הטבחים</b> בממשלת זרים, וכל שכן לא השגיח באיסור חיתון, ואולי נשא אותה כדי להגיע לשררה, ומצד אשתו הוא לא היה אסור לה <b>כי תועבה הוא למצרים</b> ולא לבני שם. אבל להפך אי אפשר, שאם פרעה ואסנת היו מצריים לא היה משיא אותה ליוסף בידים כמו שנאמר <b>ויתן לו את אסנת</b>, ועוד שהיתה <b>בת פוטי פרע כהן אן</b> ואת אביה היא מחללת אם תנשא לתועבה. 
+
+Verse 41
+
+
+
+Verse 42
+
+
+
+Verse 43
+
+
+
+Verse 44
+
+
+
+Verse 45
+
+
+
+Verse 46
+
+<b>בעמדו לפני פרעה.</b> מקודם ניגש בכפיפה או בהשתחויה ועכשיו עמד, וכמו באסתר (ח) <b>ותעמד לפני המלך</b>, וכן להלן (מז) <b>ויעמדהו לפני פרעה</b>. 
+
+Verse 47
+
+
+
+Verse 48
+
+
+
+Verse 49
+
+
+
+Verse 50
+
+<b>וליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב.</b> אבל אחרי שנות הרעב הוליד עוד בנים, כמו שאמר יעקב (מח) <b>ומולדתך אשר הולדת אחריהם</b> וראה על הכתוב שם. ובשנות הרעב לא הוליד ועיין במסכת תענית (יא), כי בזמן רעבון ��יולדות בסכנה והוולדות חלשים, ואף שלא היה חסר בביתו של יוסף כלום לימד דרך ארץ לעם שלא להוליד בשנות רעב. 
+
+Verse 51
+
+
+
+Verse 52
+
+
+
+Verse 53
+
+
+
+Verse 54
+
+<b>רעב בכל הארצות.</b> <b>רעב</b> הוא שם לטבע השנים שאין בהן יבולים, <b>ויהי רעב בכל הארצות</b> שלא היו יבולים במצרים ובכנען וכו'. <b>ובכל ארץ מצרים היה לחם</b>, פי' הבר שממנו אופים לחם, כי צברו בר בכל הערים, אך בידי התושבים לא היה בר ולכן <b>ותרעב כל ארץ מצרים</b>. 
+
+Verse 55
+
+<b>ויצעק העם אל פרעה.</b> יוסף בקש למכור להם במחיר כספם ומקניהם ואדמתם כמו שנאמר להלן (מז), ולכן <b>ויצעק העם אל פרעה</b> שיתן להם בחינם או בזול, ופרעה לא נענה להם אלא אמר <b>לכו</b> בחזרה <b>אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו</b>. 
+
+Verse 56
+
+<b>על כל פני הארץ.</b> על הפנים השונות של הארץ, שדות תבואה ומרעה וגני ירק ופרדסים. <b>ויפתח יוסף את כל אשר בהם</b>, פי' שהוריק והוציא כמו בירמיה (נ) <b>פתחו מאבסיה</b> ובישעיה (יד) <b>אסיריו לא פתח ביתה</b>, והמלה <b>בהם</b> פי' להם, כמו ביהושע (ח) <b>ולא היה בהם ידים</b>, והכי פרושו. יוסף הוציא ולקח את כל אשר למצרים בכסף ובמקנה ובשדות תמורת הבר, וכמו שנאמר (מז) <b>וילקט יוסף את כל הכסף</b> וגו' <b>ויביאו את מקניהם</b> וגו'. 
+
+Chapter 42
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>למה תתראו.</b> למה תלחמו, כמו במלכים־ב (יד) <b>לכה נתראה פנים</b>, כי בני יעקב בקשו לתקוף את ערי כנען כדי להתפרנס מן הבזה כמו לעיל (לד) <b>בני יעקב באו על החללים ויבזו העיר</b>, וכמו שאמרו במסכת ברכות (ג) אין הקומץ משביע את הארי וכו' לכו פשטו ידיכם בגדוד עכ"ל. ומעין זה אמר יוסף <b>מרגלים אתם</b>, שהריגול הוא לצורך התקפה לקחת בר בחזקה, והם השיבו לו <b>ועבדיך באו לשבר אכל</b> לקנות ולא לשדוד. פרוש אחר, <b>למה תתראו</b> למה תריבו, שהיו רבים בינם לבין עצמם כיצד להנצל מן הרעב. ותדע שהאחים היו רגילים להתקוטט, שלכן אמר להם יוסף (מה) <b>אל תרגזו בדרך</b>, וכן משמע (לח) <b>וירד יהודה מאת אחיו</b> שנפרד מאחיו ברוגז, כי כיון ששלחו רסן בהריגת אנשי שכם ואחר כך נגד יוסף שוב לא יכלו להחזירו, וגם כי מצפונם היה רע עליהם. 
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+<b>אחי יוסף עשרה.</b> יעקב שלח את כולם כדי שבדרך לא יהיו בסכנה מליסטים או מחיות רעות כפי שנטרף יוסף כשהלך לבדו, וגם כדי שיוכלו להביא יותר בר בחזרה. ואף שהיו ליעקב עבדים כמו שנאמר למעלה (ל) (לב), לא שלח עבדים עם בניו, כי כבר מכר או שחרר אותם בתחילת שנות הרעב מאחר שלא היה יכול להחזיקם יותר, וכמו שאמר יוסף (מה) <b>פן תורש</b>. ותדע, שכשירד עם בניו מצרימה לקחו (מו) <b>את מקניהם ואת רכושם</b> וכן <b>וצאנם ובקרם וכל אשר להם</b>, ולא נזכרו עבדים ושפחות כי כבר לא היו להם. פרוש אחר, יעקב לא שלח עבדים כי היו בורחים בדרך, ועיין לעיל (כד) על הכתוב <b>האנשים אשר אתו</b>. 
+
+Verse 4
+
+<b>ואת בנימין אחי יוסף לא שלח יעקב.</b> כל אותן השנים שמר יעקב על בנימין <b>פן יקראנו אסון</b>, אחיו יצאו לרעות צאן ובנימין נשאר בביתו, אחיו יצאו לסחורה ובנימין נשאר בביתו. וכיון שלא יצא מביתו לכן קראו לו אחיו <b>וילד זקנים קטן, אחינו הקטן</b>, אף על פי שהיה אב לעשרה בנים כמו שנאמר להלן (מו). ונראה שיעקב מסר לו אשה בצעירותו כדי להמשיך את זרע רחל, או שהשיאו כמה נשים, ולכן נולדו לבנימין עשרה בנים לעומת שבעה שנולדו לגד ולשאר אחיו נולדו פחות, אף על פי שבנימין היה הצעיר. 
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+<b>הוא השליט על הארץ.</b> מצרים שלטה בארץ כנען, ולכן מכרה בר ליושבי כנען כמו שנאמר (מא) <b>וכל הארץ באו מצרימה לשבר</b>. ובכנען ידעו שצפנת פענח <b>הוא המשביר</b> כמו שנאמר <b>באו מצרימה לשבר אל יוסף</b>, פי' בכוונה אליו, ורק לא ידעו שצפנת פענח הוא יוסף. וזהו שנאמר <b>לשבר בר ממצרים</b> ולא במצרים, כי ידעו שרק השליט מוכר. 
+
+Verse 7
+
+<b>וירא יוסף את אחיו</b>. הכירם מתוך שאר המשתחוים, כי היו נבדלים בבגדיהם וכמו בצפניה (א) כל הלבשים מלבוש נכרי. 
+<b>מאין באתם.</b> יוסף היה חוקר את הבאים כדי לדעת האם באו מארצות שמצרים שולטת בהם, שאז היו רשאים לשבור ממצרים. ומה שנאמר <b>וידבר אתם קשות</b> אינו מוסב על <b>מאין באתם</b> שהיה שואל מכל הבאים, אלא על דבריו אחר כך <b>מרגלים אתם</b>. 
+
+Verse 8
+
+<b>והם לא הכרהו.</b> הואיל וגם שאר שליטי מצרים היו מבני שם, ועיין לעיל (לט) על הכתוב <b>איש מצרי</b>. 
+
+Verse 9
+
+<b>ויזכר יוסף את החלמות.</b> ואילו מה שהשליכו אותו לבור לא שכח מעולם, ועיין להלן (מה) על הכתוב <b>ולא יכל יוסף להתאפק. מרגלים אתם</b>, אינכם נראים כסוחרים שבאו <b>לשבר אכל</b> כטענתכם כי אם כאנשי חיל, ועוד אינכם <b>מארץ כנען</b> שהרי תושביה הם מבני חם ואתם מבני שם. ואמר <b>לראות את ערות הארץ באתם</b> שהוא ענין של בושה, כמו בישעיה (מז) <b>תגל ערותך גם תראה חרפתך</b> ובאיכה (א) <b>הזילוה כי ראו ערותה</b>, כי נחשב חרפה למצרים לסבול את שנות הרעב כי מעולם התפארו שהנילוס מגן עליהם, וכמו שבימי אברהם ויצחק היה רעב בכנען ולא במצרים. פרוש אחר, <b>ערות הארץ</b> פי' שאין לה מגן כמו שהערום חשוף לשמש ולגשם, וזהו <b>מרגלים אתם</b> כדי לתקוף את הארץ. ואולי האשים אותם בריגול במצרים כדי לתקוף את ארץ כנען שהיתה בשליטת מצרים, שכיון שמצרים שרויה ברעב לא תוכל להגן על ארץ כנען ותהיה נוחה ליכבש. 
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+<b>כלנו בני איש אחד נחנו.</b> ומשפחה שלמה איננה מסתכנת בריגול. <b>כלנו</b> כלומר אמת דברנו שאנו <b>בני איש אחד</b>, ואף על פי שאינו מצוי שיהיו עשרה אחים ממשפחה אחת מכל מקום <b>כנים אנחנו</b>, וראה בסמוך. 
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+<b>שנים עשר עבדיך אחים.</b> ולכן אין לתמוה שבאו עשרה כאחד. <b>בני איש אחד</b> אבל בני ארבע נשים, ולכן נולדו לו הרבה בנים. <b>בארץ כנען</b> בבי"ת ולא במ"ם, כי אבינו גר בארץ כנען אבל ארץ מוצאו היא מעבר לנהר, ולכן איננו מבני חם כשאר תושבי כנען. 
+
+Verse 14
+
+<b>הוא אשר דברתי אלכם.</b> אם כנים אתם לא הייתם מפחדים להביא את אחיכם הקטן, ולכן אפילו אם כולכם בני איש אחד ומתושבי כנען, עדיין <b>מרגלים אתם</b>. 
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+<b>את האלקים אני ירא.</b> רמז להם שגם הם צריכים לירא את האלקים, ועיין להלן ועל הכתוב (מד) <b>ויגש אליו יהודה</b>. 
+
+Verse 19
+
+<b>אחיכם אחד יאסר בבית משמרכם.</b> כבר נאסרתם שם וראיתם שאפשר להתקיים בו. ואמר <b>אחיכם אחד</b> כדי שיקשרו צרתם באחיהם האחד שאותו זרקו לבור, וראה בסמוך. 
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+<b>אבל אשמים אנחנו.</b> למרות שאיננו אשמים על מאסר שמעון שנכפה עלינו, כמו שנאמר <b>ולא תמותו ויעשו כן</b>, מכל מקום <b>אבל אשמים אנחנו</b> על יוסף. <b>על כן באה אלינו הצרה הזאת</b> ולא הצרה הראשונה, כי בראשונה אמר יוסף <b>ואתם האסרו</b> ועדיין לא קשרו בין צרתם למכירת יוסף, כי יוסף היה אחד והם עשרה. ולכן שינה ואמר <b>אחיכם אחד יאסר</b>, כדי שיבינו שנלקח מהם אח אחד מדה כנגד מדה. ומכאן הוכחה שלא מכרו את יוסף בעצמם, ועיין לעיל (לז) על הכתוב <b>ויעברו אנשים מדינים</b> ועל <b>והמדנים מכרו אתו</b>, כי אילו מכרוהו היו תולים צרתם במכירתו שהוא עוון חמור, ולא רק במה ש<b>ראינו צרת נפשו</b>, וע��ד שאם כולם מכרוהו היו אומרים <b>אבל אשמים אנחנו</b> כבר בהתחלה כשנאסרו כולם. <b>בהתחננו אלינו</b>, אחרי שהמדינים משכו את יוסף מן הבור ומכרוהו לישמעאלים הישמעאלים עברו ליד האחים, כמו שנאמר (לז) <b>וישאו עיניהם</b> למרחוק <b>ויראו והנה ארחת ישמעאלים באה</b> בכוון שלהם, ואז ראו את יוסף כבול בשיירה והוא התחנן בפניהם לפדותו <b>ולא שמענו</b>. 
+
+Verse 22
+
+<b>הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד.</b> כשעברה השיירה לידם הפציר ראובן באחיו לפדות את יוסף. <b>וגם דמו הנה נדרש</b>, מפני (ויקרא י״ט:ט״ז) <b>לא תעמד על דם רעך</b>. וכיון שהאזין יוסף באמרם <b>ולא שמענו</b> וכשאמר ראובן <b>ולא שמעתם</b>, לכן <b>ויקח מאתם את שמעון</b> מפני ששמו הוא מלשון שמיעה, כדי שיחשבו שגם זה אות מהאלקים שהם אשמים. 
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+<b>ויסב מעליהם ויבך.</b> יוסף בכה ז' פעמים, כאן ולהלן (מג) <b>כי נכמרו רחמיו אל אחיו</b> וגו' <b>ויבך</b> וכן (מה) <b>ויתן את קלו בבכי</b> ושם <b>ויפל על צוארי בנימן אחיו ויבך</b> וכן <b>וינשק לכל אחיו ויבך</b> ולהלן (נ) <b>ויפל יוסף על פני אביו ויבך</b> ושם <b>ויבך יוסף בדברם אליו</b>, הרי שהיה רך לבב. וגם מחל לאחיו והיה נדיב לב כמו שאמר (נ) <b>אל תיראו</b> וגו' <b>אל תיראו אנכי אכלכל אתכם</b>, וכן נאמר <b>וינחם אותם וידבר על לבם</b>. ולכן יש לתהות על קנקנו, למה לא הודיע לאביו שהוא קיים במשך עשרים שנה, והתאכזר לאחיו ובקש לאסור את בנימין וכמעט גרם למות אביו כמו שאמר יהודה (מד) <b>והיה כראותו כי אין הנער ומת</b>. וגם עם המצרים מיצה את הדין, כמו שנאמר (מז) <b>וילקט יוסף את כל הכסף</b> וגו' <b>ויאמר יוסף הבו מקניכם</b> וגו' עד ש<b>תם הכסף ומקנה הבהמה אל אדני</b>, ואחר כך <b>ויקן יוסף את כל אדמת מצרים</b> וגו' <b>ואת העם העביר אתו לערים</b> וגו' ולא היה לו מעצור. וכיצד תשתלבנה תכונות אלה באיש אחד. אבל הסיבה היא שיוסף היה (לז) <b>בעל החלמות</b> וטיבו של בעל חלומות הוא לשעבד את הכל כדי להגשים את חלומותיו, ואפילו במחיר כיבוש נטיות לבו הטבעיות, ולא רק חלום לילה אלא גם כדי להגשים יעוד וחזון. כי מדתו של יוסף היתה יקוב הדין את ההר, ולכן לבש את כתונת הפסים בכל מקום ולא התחשב בדעת אחיו, וסיפר להם חלומותיו למרות ששנאו אותו, והיה בטוח שלא לשוא הורד מצרימה ולכן לא שלח להודיע לאביו בטרם יתגשם חלומו <b>השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי</b>, וסיבב את הדברים כדי שאחיו יתוודו על פשעם ועיין להלן ועל הכתוב (מד) <b>ויגש אליו יהודה</b>, וגם נשל את מצרים מכל כספם ומקניהם ואדמתם לטובת פרעה. 
+
+Verse 25
+
+<b>וימלאו את כליהם.</b> וימלאו בלשון רבים, כי יוסף צוה לעשות כן בגלוי כמשפט כל מי שבא לשבור בר. אבל <b>ולהשיב כספיהם איש אל שקו ולתת להם צדה לררך</b> צוה לעשות בסתר, וזהו <b>ויעש להם כן</b> בלשון יחיד, כי לא נתן להם צדה בפומבי פן ירונן אחריו שבזבז את רכוש המלך. יוסף נתן לאחיו צדה לדרך כדי שלא יצטרכו לאפות לחם מן הבר שקנו, ולא יפתחו בדרך את שקי הבר ויגלו את כספיהם. ואילו החמורים יאכלו עשב מצדי הדרכים, ולכן <b>ויפתח האחד את שקו לתת מספוא לחמרו במלון</b> כי במלון לא היה עשב לחמורים, וכך גילה את כספו. 
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+<b>וגם הנה באמתחתי.</b> לא פתחו את יתר האמתחות לבדוק האם שאר כספם הוחזר, כי <b>ויחרדו איש אל אחיו</b> כאדם הנחרד מדבר שאינו רוצה לגלותו. <b>מה זאת עשה אלקים לנו</b>, תלו במפורש בקב"ה, מה שאין כן במצרים רק רמזו <b>וגם דמו הנה נדרש</b>. אבל עדיין דברו רק <b>איש אל אחיו</b> ו��א רצו לגלות ליעקב, וראה להלן. 
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+
+
+Verse 33
+
+
+
+Verse 34
+
+<b>ואת הארץ תסחרו.</b> תעסקו במצרים בסחורה כדי שתוכלו לקנות בר ולא תתרוששו, כמו שאמר להם יוסף (מה) <b>פן תורש</b>. ברם יוסף לא הזכיר סחורה אלא רק <b>ולא תמותו</b>, אבל לשון האחים נמצא בפי חמור ושכם (לד) <b>וישבו בארץ ויסחרו אתה</b>. ואולי אמרו ליעקב <b>ואת הארץ תסחרו</b> כדי שיזכור את רצח אנשי שכם, ששם שמעון היה ראש ההורגים, כדי שיעקב יקשר את תפיסת שמעון בחטא שכם ולא בפרשת יוסף. 
+
+Verse 35
+
+<b>המה ואביהם וייראו.</b> העמידו פנים בפני אביהם ולא ספרו לו שמצאו את ראשית הכסף במלון ושאמרו <b>מה זאת עשה אלקים לנו</b>. 
+
+Verse 36
+
+
+
+Verse 37
+
+<b>את שני בני תמית.</b> חצרון וכרמי שהיו קטנים, אבל לא חנוך ופלוא שהיו גדולים וברשות עצמם. 
+
+Verse 38
+
+<b>לא ירד בני עמכם.</b> יעקב לא השיב לראובן כי לא השגיח בדבריו כלל, אלא אמר כן לכל בניו, וזהו <b>עמכם</b>. ואמר <b>בדרך אשר תלכו בה</b> פי' בהתנהגות שלכם, כמו בדברים (ה) <b>בכל הדרך אשר צוה ה' אלקיכם אתכם תלכו</b> ובמלכים־א (טו) <b>וילך בדרך ירבעם</b> וכהנה רבות, כי לא סמך על בניו שיתנהגו כשורה אחרי מעשה שכם שאמרו שמעון ולוי (לד) <b>הכזונה יעשה את אחותנו</b> ולא התחשבו בגורל יעקב וביתו. <b>אסון</b> פרושו כל תקלה ולא רק מיתה, כמו בשמות (כא) <b>ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש עין תחת עין שן תחת שן</b> וגו' שכולם פרוש למלה <b>אסון</b>. ולכן אמר יעקב על בנימין <b>והורדתם את שיבתי ביגון שאולה</b>, ולא אמר אבל שאלה כמו שאמר לעיל (לז) על יוסף, כי אצל יוסף סבר שבנו נהרג, מה שאין כן אצל בנימין שחשש גם לתקלה אחרת פחות ממיתה בדומה לתפיסת שמעון. וכן אמר יהודה (מד) <b>והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו ביגון שאלה</b> ולא אבל שאלה, כי אם בנימין יהיה עבד במצרים לא שייך לגביו אבלות. 
+
+Chapter 43
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+<b>שאול שאל האיש לנו ולמולדתנו.</b> <b>שאול שאל</b> פי' שחקר ושאל הרבה שאלות. <b>לנו ולמולדתנו</b>, כיון שאיננו מבני חם כשאר יושבי כנען. 
+
+Verse 8
+
+<b>ולא נמות גם אנחנו.</b> כך השיב יהודה, אחרי הריגת אנשי שכם אמרת <b>ונשמדתי אני וביתי</b> בלבד, כי סברת שבניך יוכלו להמלט ועל כן אינם משגיחים בגורלך, אבל כאן <b>נמות גם אנחנו</b> ואם כן עצתנו כנה. 
+
+Verse 9
+
+<b>אם לא הביאתיו.</b> אם כשאחזור <b>לא הביאתיו אליך</b>, נמצא ש<b>וחטאתי לך כל הימים</b> כבר מן היום שלקחתי את בנימין מידך. פרוש אחר, יהודה רמז לאשמתו בפרשת מכירת יוסף, <b>כל הימים</b> כלומר כמו אז שחטאתי עם יוסף כך גם עתה עם בנימין. 
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+<b>לעבדים ואת חמרינו.</b> החמורים נשאו את האמתחות עם הכסף, ולכן יתפשו כשותפים בגנבה. 
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+<b>כספנו במשקלו.</b> כל אח ירד מצרימה בראשונה עם משקל כסף שונה לפי מספר אנשי ביתו, והושב לכל אחד כפי משקלו, כמו שצוה יוסף <b>ולהשיב כספיהם איש אל שקו</b>. 
+
+Verse 22
+
+<b>לא ידענו מי שם כספנו.</b> <b>וכסף אחר הורדנו בידנו לשבר אכל</b> שמא הכסף הראשון שייך לכם, אבל לא החזרנו אותו תיכף כששבנו למצרים שמא אינו שלכם, כי <b>לא ידענו מי שם כספנו באמתחתינו</b>. 
+
+Verse 23
+
+<b>אלקיכם ואלקי אביכם נתן לכם.</b> האחים נבהלו מתשובה זו, ודומים היו למי שבורח מן הדוב ונתקל בארי, כי קיוו שהשבת הכסף היתה רק <b>משגה</b> של המצרים, ולא שתהיה גם פעולה מצד הקב"ה אף אם לא הבינו תכליתה ��כמו ששאלו (מב) <b>מה זאת עשה אלקים לנו</b>. כי מצפונם היה רע עליהם ובכל רגע חששו שהקב"ה רודף אותם, כמו שאמרו <b>על כן באה אלינו הצרה הזאת</b>. וכדי להגביר חששות אלה אמר להם הממונה על בית יוסף שלא רק <b>אלקיכם</b> אלא גם <b>ואלקי אביכם נתן לכם</b>, כדי שיהרהרו שמפני שהם חטאו לאביהם והסתירו ממנו את פרשת יוסף, לכן אלקי אביהם נוקם צערו. 
+
+Chapter 44
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>ושים כסף איש בפי אמתחתו.</b> אחרי שהוחזר כספם בפעם הראשונה אמר להם הממונה (מג) <b>אלקיכם ואלקי אביכם נתן לכם מטמון</b>, לכן גם הפעם יחשבו שהאלקים הוא שגלגל את כספם לתוך אמתחותיהם, וממילא שגם שם את הגביע באמתחת בנימין, וכמו שאמרו אחר כך <b>האלקים מצא את עון עבדיך</b>. 
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+<b>הבקר אור.</b> מי שנכוה פעם אחת נזהר שלא יכוה שנית, והיה להם לבדוק את אמתחותיהם קודם שיצאו. אלא שבאותו לילה <b>וישתו וישכרו עמו</b>, ויוסף שלח אותם מיד השכם למחרת כאשר <b>הבקר אור</b> קודם שיפוג יינם, וזהו שנאמר <b>והאנשים שלחו</b> ולא שהלכו מעצמם, וכיון שעדיין היו שתויים לא זכרו לבדוק את אמתחותיהם. <b>לא הרחיקו</b>, ללכת מיל או ג' מילין לפי כמות השתייה, כי ההליכה מפיגה את היין כמו שאמרו במסכת ערובין (סד). 
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+<b>ויגש אליו יהודה.</b> כיון שאמר יוסף <b>ואתם עלו לשלום אל אביכם</b>, השיב יהודה שאין זו עליה לשלום. אמנם יוסף לא ידע שיהודה יגש אליו, ואלמלא כן היה מקיים את דברו <b>האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד</b>. מטרת יוסף היתה שכאשר יחזרו האחים בלי בנימין יותר לא יוכלו להסתיר את החטא שבגללו נלקח מאתם, ואף יעקב יידע שרק בגלל עוון חמור פקד אותם האסון הזה, ובעל כרחם יספרו לו על פרשת יוסף שהשליכו אותו לבור וגרמו למכירתו ושהסתירו הדבר ממנו במשך עשרים ושתים שנה, וש<b>על כן באה אלינו הצרה הזאת</b> וכמו שאמר ראובן <b>וגם דמו הנה נדרש</b>. ואחרי שיתוודו את עוונם ויבקשו מחילה וכפרה מאביהם ומהקב"ה, אזי כעבור זמן ישלח יוסף להודיעם בארץ כנען כי הוא יוסף וכי לבנימין שלום, ולהביא אותם אליו. ותדע, שיוסף בקש שהאחים יחשבו שהאלקים רודף אותם בגלל עוונם, שלכן אחרי ששמע אותם אומרים <b>אבל אשמים אנחנו</b> שם כספיהם באמתחותיהם כדי שיפתחו את שקיהם בהגיעם לביתם וייראו ויפחדו ויאמרו <b>מה זאת עשה אלקים לנו</b> בפני יעקב, ואולי כבר אז יתוודו. ורק מפני שהאחד פתח את שקו במלון, <b>ויחרדו איש אל אחיו</b> בינם לבין עצמם, ושוב עד שהגיעו ליעקב הקשו את לבם שלא לגלות לו. ואחרי שחזרו למצרים והביאו כספם בחזרה ואמרו <b>לא ידענו מי שם כספנו</b>, הבין יוסף שלא התוודו לאביהם, וצוה לאשר על ביתו לאמר להם <b>אלקיכם ואלקי אביכם נתן לכם מטמון</b>, כדי שיתלו השבת כספם בקב"ה. ואחרי כן שם כספם בשקיהם שנית ואת גביע הכסף באמתחת בנימין ושלחם לדרכם ותפשם, כדי שיחשבו גם הפעם שהקב"ה שם את כספם באמתחותיהם וממילא ששם גם את גביע הכסף וגרם לתפישת בנימין כעונש על חטאתם, וכמו שאמר יהודה <b>האלקים מצא את עון עבדיך</b>. ואז יוסף היה שולח אותם לארץ כנען אבלים וחפויי ראש והיו מגלים הכל ליעקב, ואחר כך היה יוסף מתוודע אליהם וכנ"ל. פרוש אחר, יוסף לא היה מתוודע אליהם עד שיעקב היה יורד מצרימה ומשתחוה ומתחנן בפניו בעד בנימין, שאז היה מתגשם חלום יוסף <b>השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי</b>. ותד��, שלשם כך אמר להם תחילה <b>שלחו מכם אחד ויקח את אחיכם ואתם האסרו</b>, לפי שידע שיעקב לא יסכים לשלוח את בנימין בידי אח אחד שהרי לא שלח אותו אפילו עם כולם, אלא יעקב בעצמו ילווה את בנימין מצרימה ואז יתגשם חלום יוסף. ברם כשאמרו האחים <b>אבל אשמים אנחנו</b> ראה גם אפשרות להחזיר אותם בתשובה, ולכן שינה את תוכניתו ושלח את כולם לכנען זולת שמעון, ושם כספם באמתחותיהם כדי שיתוודו ליעקב וכנ"ל. וסבר שאחרי שיתוודו או אז יתלווה יעקב עמהם מצרימה, שהרי לאור מה שפשעו ביוסף כל שכן לא ישלח את בנימין עמהם, ושוב היה מתגשם חלומו שכולם משתחוים ליוסף. ואולם לבסוף ירד בנימין מצרימה עם אחיו אבל בלי יעקב, ומזה הבין יוסף שטרם התוודו לאביהם, ולכן גרם לתפישת בנימין כדי לשלוח את האחים לכנען בלעדיו שאז יתוודו כנ"ל, וסוף סוף ירד יעקב להשתחוות ליוסף ולהתחנן בעד בנימין. ואת כל זה סיכל יהודה בגשתו אליו. ויוסף דימה שעושה רצונו של הקב"ה להחזיר את אחיו בתשובה ולהגשים את חלומותיו, ולא ידע שאפשר לפרש את חלומותיו באופן אחר ועיין לעיל (לז) על הכתוב <b>והנה השמש</b>. וכל אותן השנים ששלט יוסף במצרים לא שלח להודיע לאביו שהוא חי, כי טרם נתגשם חלומו וגם לא התוודו אחיו על מעשיהם, כי אז היו מחפשים אחריו בשליחות אביהם בכל הארצות והדבר היה נודע ליוסף. 
+
+Chapter 45
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>ולא יכל יוסף להתאפק.</b> כשיהודה אמר שאם ייתפש בנימין <b>ומת</b> יעקב, נבהל יוסף מזה שכמעט גרם למות אביו וכמו שאמר <b>העוד אבי חי</b>. פרוש אחר, <b>ולא יכל יוסף להתאפק</b> לנוכח מסירותו של יהודה לבנימין וגלוי האחוה כלפיו, שהרי את יוסף שנאו ובקשו להמיתו ומאז הוא בודד וגלמוד, וכמו שאמר לעיל (מא) <b>כי נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי</b>, כי למרות שעלה לגדולה לא מצא נחמה אלא בבניו ולכן קרא את מצרים <b>בארץ עניי</b>. ועתה בכה <b>אני יוסף</b> כלומר הלא אני יוסף, ולמה לא רחמתם עלי כמו שאתם מרחמים על בנימין, וזהו <b>כי נבהלו מפניו</b> כי פניו היו שסועות מרוב כאב והתרגשות. ועוד, עד כה דברו האחים אליו מרחוק אבל עכשיו ויגש אליו יהודה ודיבר אליו מקרוב ועדיין לא הכירו, לזה התפרץ יוסף אני יוסף והיאך אינכם מכירים אותי. ותדע, שכמו שבסיפא כשאמר <b>העוד אבי חי</b> לא שאל על מנת לקבל תשובה אלא התפרץ מה שהיה בלבו, כך גם ברישא כשאמר <b>אני יוסף</b> לא מסר מודעה לאחיו אלא התפרץ מה שהיה בלבו, ולכן אחרי שנרגע אמר להם שוב <b>אני יוסף אחיכם</b>. 
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+<b>העוד אבי חי.</b> אף על פי שהיה חי כשעזבתם אותו, שמא בינתיים מת שהרי לקחתם ממנו את בנימין. 
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+<b>אל תעצבו ואל יחר בעיניכם.</b> אל תכעסו מפני שגרמתם לי לעלות לגדולה, וזהו <b>כי מכרתם אתי הנה</b> כי דוקא בגלל שנמכר <b>הנה</b> נעשה שליט עליהם. ואין להם להצטער על כך, <b>כי למחיה שלחני אלקים לפניכם</b>. 
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+<b>לאב לפרעה.</b> נמשל <b>לאב</b> כיון שפרעה נזקק לעצתו, וכמו בשופטים (יז) <b>לאב ולכהן</b>. והנזקק לעצה נקרא בן, כמו במלכים־ב (ח) <b>בנך בן הדד</b>. 
+
+Verse 9
+
+<b>בנך יוסף.</b> אף שהייתי <b>לאב לפרעה</b> אני עדיין <b>בנך יוסף</b>. 
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+<b>וייטב בעיני פרעה ובעיני עבדיו.</b> שציפו שאחי יוסף יהיו להם לעזרה, כמו שאמר פרעה אחר כך <b>ושמתם שרי מקנה על אשר לי</b>, כי פרעה ועבדיו היו מבני שם ועיין לעיל (לט) על הכתוב <b>איש מצרי</b>. 
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+<b>ואתה צויתה זאת עשו.</b> יוסף היה ממונה על עניני פנים ואילו בעניני חוץ הוצרך לרשותו של פרעה, וכמו שאמר פרעה (מא) <b>ראה נתתי אתך על כל ארץ מצרים</b> אבל לא על הארצות שבשליטתה שמחוצה לה, ולכן גם בקש יוסף להלן (נ) <b>אבי השביעני</b> וגו' <b>אעלה נא ואקברה את אבי ואשובה</b>. ופרעה כבר אמר מקודם <b>זאת עשו</b>, אך יוסף הוצרך לרשות נוספת כדי להוציא <b>עגלות</b> מארץ מצרים, ועיין להלן (מח) על הכתוב<b> ומולדתך אשר הולדת אחריהם</b>. 
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+<b>אל תרגזו בדרך.</b> אל תכעסו על שנמכרתי, כמו בעמוס (ח) <b>לקנות בכסף דלים</b> וגו'<b> העל זאת לא תרגז הארץ</b>. פרוש אחר, כל הדרכים בחזקת סכנה ואם תריבו ביניכם <b>בדרך</b> תסתכנו. 
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+<b>ויפג לבו כי לא האמין להם.</b> רצה להאמין ולא היה יכול. 
+
+Chapter 46
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+<b>ואנכי אעלך גם עלה.</b> אעלה את עם ישראל ממצרים, ומוסב על מה שהקדים <b>כי לגוי גדול אשימך שם</b> ולא על גופת יעקב, ולכן לא אמר שיוסף יעלהו ועיין להלן (מז) על הכתוב <b>אל נא תקברני במצרים</b>. 
+
+Verse 5
+
+<b>וישאו בני ישראל את יעקב אביהם.</b> יעקב בקש רק לראות את יוסף ולחזור, כמו שאמר <b>אלכה ואראנו</b> ולא אמר שיגור שם. ויעקב פחד לצאת את הארץ כמו שנאמר <b>אל תירא מרדה מצרימה</b> מלמד שהיה ירא, ולכן זבח <b>לאלקי אביו יצחק</b> כיון שיצחק מעולם לא עזב את הארץ. וכיון שנאמר לו שירד אמר לעצמו מה אני יוצא את הארץ ברגלי, די שבני יוציאוני, וזהו שנאמר <b>ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע</b> כי עד שם נסע בעצמו, ומשם השיאוהו בניו כמו שנאמר <b>וישאו בני ישראל את יעקב אביהם</b>. 
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+<b>ויהיו בני פרץ חצרון וחמול.</b> ויהיו פי' רק אלה היו כי רק הם נולדו לפרץ, מה שאין כן אצל אשר ובני בריעה חבר ומלכיאל ולא כתוב ויהיו כי אלה נולדו לו בכנען אבל במצרים נולדו לו עוד, וכן בבמדבר (כו) נאמר לבני בריעה בלמ"ד מה שאין כן בכל שאר המשפחות נאמר בני פלוני או ואלה בני פלוני. פרוש אחר, ויהיו בני פרץ חצרון וחמול על שם העתיד כי נולדו במצרים, שהרי עברו רק כ"ב שנים ממכירת יוסף וירד יהודה מאת אחיו וגו' עד שירדו כולם למצרים ולא היתה שהות להוליד נכדים. 
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+<b>ואת דינה בתו.</b> ולא דינה אחותם, ואילו אצל שרח בת אשר נאמר <b>ושרח אחותם</b>, כי שמעון ולוי לא גילו אהבה ואחוה לדינה מאחר ונטמאה, שזהו שאמרו (לד) <b>הכזונה יעשה את אחותנו</b> וראה על הכתוב שם. 
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+<b>ושרח אחתם.</b> לעומת ששים ושמונה זכרים כיצד היו רק שתי נקבות, דינה ושרח בת אשר? ברם התורה לא הזכירה לידת בנות אלא אם כן היתה לכך חשיבות לסיפור כמו בבנות צלפחד, וכן בפרשת ויצא (ל) הזכירה את לידת דינה בגלל פרשת שכם, אבל נולדו בנות אחרות ליעקב וכן אמרו בבראשית רבה (פב) שכל שבט נולדה תואמתו עמו. ויעקב הוצרך להשיא בנותיו מחוץ לביתו וכמו שאמרו בניו (לד) ונתנו את בנתינו לכם והן נשארו בבית בעליהן ולא ירדו מצרימה, זולת דינה שלא יכלה או לא רצתה להינשא בגלל שנאנסה ושרח בת אשר שהיתה עדיין תינוקת. ועיין בפנים (מח) על הכתוב ומולדתך אשר הולדת אחריהם. 
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+<b>בני רחל אשר ילד ליעקב.</b> אצל לאה נאמר <b>אשר ילדה ליעקב</b> ואצל בלהה וזלפה <b>ותלד את אלה ליעקב</b>, ואילו ברחל נאמר<b> בני רחל</b> וגו' <b>יוסף ובנימן</b> וגו' <b>אשר ילד ליעקב</b> בבנין פעל ולא נאמר שילדה אותם ליעקב. וכן לעיל (ל) שונה רחל משאר נשי יעקב, כי אצל לאה נאמר <b>כי ילדתי לו שלשה בנים, ותלד ליעקב בן חמישי, ותלד בן ששי ליעקב, כי ילדתי לו ששה בנים</b>, ואצל בלהה נאמר <b>ותלד ליעקב בן, ותלד</b> וגו' <b>בן שני ליעקב</b>, וכן אצל זלפה נאמר <b>ותלד זלפה</b> וגו' <b>ליעקב בן, ותלד</b> וגו' <b>בן שני ליעקב,</b> ואילו אצל רחל נאמר <b>ותלד בן</b> ולא נאמר בן ליעקב, וכן בלידת בנימין (לה) אמרה המילדת <b>גם זה לך בן</b>, לך ולא לו. ואולי רחל לא התכוונה ללדת בעיקר ליעקב אלא לטובת עצמה, כמו שאמרה <b>הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי</b>, וכן אמרה בלידת יוסף <b>אסף אלקים את חרפתי</b>, ונמצא כאילו לא ילדה עבור יעקב ולכן נאמר כאן <b>אשר ילד</b>. ואת זאת גילתה תורה, אבל יעקב אמר (מד) <b>כי שנים ילדה לי אשתי</b> כי אהב את רחל. 
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+
+
+Verse 33
+
+
+
+Verse 34
+
+<b>בעבור תשבו בארץ גשן.</b> שהיא <b>במיטב הארץ</b> כמו שנאמר להלן. וכיון <b>כי תועבת מצרים כל רעה צאן</b>, למה יושיבו את המתועבים להם במיטב הארץ? אלא שבני שם משלו במצרים באותם הימים וכנ"ל, והם היו רועי צאן כמו שאמר פרעה <b>ושמתם שרי מקנה על אשר לי</b>, ולכן (מג) <b>לא יוכלון המצרים לאכל את העברים לחם כי תועבה היא למצרים</b> והשם <b>עברים</b> כולל את כל בני עבר הנהר, ועיין בשמות (א) על הכתוב <b>איש עברי מאחיו</b>. ולכן בחרו המושלים את מיטב הארץ לעצמם ולצאנם, והושיבו שם גם את בני יעקב שאף הם היו מבני שם. 
+
+Chapter 47
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+<b>ואת העם העביר אתו לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו.</b> המשיכו לעבד אדמות במקומות אלה גם אחרי הרעב, ולא חזרו לנחלות אבותיהם, וזהו <b>וזרעתם את האדמה</b> ולא את אדמתכם, כדי שהמצרים יהיו כפופים לפרעה ולשבטו כמנהג הגולים שהם שפלי רוח. 
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+<b>לזרע השדה ולאכלכם.</b> תחילה לזרע השדה כי חוייבו לזרוע כדי לתת חמישית לפרעה, וכן לאשר בבתיכם שהם המבוגרים העובדים בשדות לפני ולאכל לטפכם שאינם עובדים, כי לא נגרע מעבודתם דבר. 
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+<b>אל נא תקברני במצרים.</b> כבר הבטיחו הקב"ה (מו) <b>ואנכי אעלך גם עלה</b>, ברם שם ההבטחה היתה לעם ישראל שהקב"ה יעלה אותם וכמו שנאמר בויקרא (יא) <b>המעלה אתכם מארץ מצרים</b>, ולא ליעקב עצמו, ולכן הוצרך להשביע כאן את יוסף. פרוש אחר, הגם שהקב"ה כבר הבטיח להעלותו אבל יעקב השביע את יוסף כי אין סומכין על הנס, ונרמז ב<b>ואנכי אעלך</b> ואף על פי כן <b>גם עלה</b> בעצמך, ועוד שהקב"ה יעלהו על ידי יוסף. 
+
+Verse 30
+
+<b>ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם.</b> בקש להקבר בקבורת אבותיו, ומכל מקום אף אם לא יקברוהו שמה <b>ונשאתני ממצרים</b> שהיא ארץ טמאה, וגם לא יוכלו דורותיו לבקר בקברו כי אין להם לצאת מארץ כנען לפקוד קברים בחוץ לארץ כי אין ראוי לעשות כן לאף צדיק (ראה שדי חמד אסיפת דינים מערכת ארץ ישראל סימן ג' אות ז'). וכן נאמר במשה (דברים ל״ד:ו׳) <b>ולא ידע איש את קברתו</b>, כיון שנקבר <b>בארץ מואב</b>, כדי שלא יצאו מארץ ישראל לבקר בקברו. 
+
+Verse 31
+
+<b>וישתחו ישראל.</b> כיון שנענה יוסף לבקשתו, כמו לעיל (כג) <b>וישתחו אברהם לפני עם הארץ</b> שנענו לבקשתו. 
+
+Chapter 48
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+<b>ויתחזק ישראל.</b> כיון שבנו ביקר אצלו נתחזק מאליו. 
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+<b>הנני מפרך והרביתך.</b> הקב"ה צוה (לה) <b>פרה ורבה</b> ואילו יעקב אמר בשמו בלשון ברכה <b>הנני מפרך והרביתך</b>, כי צוויו של הקב"ה הוא ברכתו, וכן (א) <b>ויברך אתם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו</b> פי' שברך אותם במה שצוה עליהם לפרות ולרבות. <b>ונתתי את הארץ</b> וגו' <b>אחזת עולם</b>, ולא את מצרים שהיא אחוזה רק לשעה. ויעקב הוסיף מלים אלו בברכת ה' כדי להזהיר את יוסף. 
+
+Verse 5
+
+<b>שני בניך הנולדים לך.</b> שנולדו <b>לך</b>, כי באותה שעה לא ידעת אם אראה אותך עוד, מכל מקום <b>לי הם</b>. פרוש אחר, יעקב אמר <b>לי הם</b> ולא לך כי בקש שאפרים ומנשה יירשו ממנו ולא מיוסף, ושרק שאר בני יוסף שהם<b> ומולדתך אשר הולדת אחריהם</b> יירשו מיוסף, ועיין בסמוך. ולכן אמר <b>על שם אחיהם יקראו בנחלתם</b> פי' שיירשו במקום אפרים ומנשה, כמו בדברים (כה) <b>יקום על שם אחיו המת</b> שפרושו לרשת את רכוש אחיו כמו שאמרו במסכת יבמות (כד). 
+
+Verse 6
+
+<b>ומולדתך אשר הולדת אהריהם לך יהיו.</b> <b>לך</b> שיירשו את רכושך, ועיין לעיל. שאר בני יוסף לא נזכרו ולא נמנו עם בני ישראל שיצאו ממצרים, ונראה שנטמעו שם, וכמו שדרשו במכילתא בשלח (בפתיחתא) שרק חלק קטן מבני ישראל עלו ממצרים. וזהו שאמר יעקב <b>אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי</b> כלומר ישארו לי לעולם, ואילו שאר בני יוסף יתבוללו, ולכן רצה שאפרים ומנשה יירשו את רכושו ולא את רכוש יוסף כדי שלא ישתרשו במצרים, כי עושרו של יוסף היה מתנת פרעה ואסור היה להוציאו ממצרים. ותדע, שהוצרך פרעה לצוות (מה) <b>קחו לכם מארץ מצרים עגלות לטפכם</b> למרות שבודאי היו ליוסף עגלות, כי יוסף לא היה רשאי להוציאן על דעת עצמו. והנה אפרים ומנשה שנולדו וגדלו במצרים קודם בואם של יעקב ובניו אף על פי כן לא התבוללו, ואילו <b>ומולדתך אשר הולדת אחריהם</b> שנולדו אחרי שיעקב ובניו כבר היו במצרים אף על פי כן נאבד זכרם, ומה הנולדים קודם בוא יעקב נשארו ישראלים, הנולדים אחר כך לא כל שכן? אבל באמת אין הדבר תמוה, כי כשיוסף היה לבדו במצרים טרח להשריש ערכיו בלב בניו, כי מי יעשה כן מלבדו, וגם הרגיש גלמוד במצרים כמו שאמר (מא) <b>כי הפרני אלקים בארץ עניי</b>, ולכן גם בניו הרגישו כנכרים שם, ועיין לעיל (מה) על הכתוב <b>ולא יכל יוסף להתאפק</b>. מה שאין כן אחרי בואם של יעקב ובניו, יוסף כבר לא טרח כל כך בחינוך שאר בניו, וגם הרגיש הקלה והרווחה במצרים והרגישו כן שאר בניו ולכן נאחזו בה. ועוד, יוסף גר בעיר המלוכה רחוק מאביו ומאחיו, ולא היה רגיל אצל אביו כמו שנאמר <b>ויאמר ליוסף הנה אביך חלה</b> וגו' <b>ויגד ליעקב ויאמר הנה בנך יוסף בא אליך</b>. וכאשר אפרים ומנשה היו קטנים ויעקב היה בארץ כנען היו הם מרוחקים ממנו מאונס, אבל לאחר שיעקב ירד מצרימה ושאר בניו של יוסף היו קטנים או אז היו מרוחקים מזקנם כביכול ברצון אביהם, ולכן לא נקשרו בו. 
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+<b>מי אלה.</b> מי מתוך בניך הם אלה. פרוש אחר, <b>מי אלה</b> מה טיבם, וכמו לעיל (כז) <b>מי אפוא הוא הצד ציד</b>, ולזה השיב יוסף <b>בני הם</b> וגו'. 
+<b>אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי.</b> הקדים את אפרים לפני מנשה, אבל יוסף לא תיקן אותו עד שביקש לקדמו בברכה. 
+
+Verse 9
+
+<b>בני הם.</b> <b>בני</b> ממשיכי דרכי, וכמו לעיל (יח) <b>אשר יצוה את בניו</b> וגו'. <b>אשר נתן לי אלקים בזה</b> פי' במקום הזה, כמו לעיל (לח) <b>לא היתה בזה קדשה</b> ובשמות (כד) <b>שבו לנו בזה</b> ובבמדבר (כב) <b>בנה לי בזה</b>. והלא יעקב ידע שבני י��סף נולדו במצרים, אלא רצה יוסף לאמר שכשם שאפרים ומנשה נולדו במצרים ואף על פי כן נשארו נאמנים, כך קוה שגם שאר בניו שנולדו במצרים יישארו נאמנים. 
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+<b>ויברך את יוסף.</b> יוסף כבר נתברך בכל ולכן לא ברך יעקב אלא את בניו, כמו במסכת תענית (ה) אילן אילן במה אברכך וכו' יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך עכ"ל. <b>אשר התהלכו אבתי לפניך</b> הקב"ה אמר לאברהם (יז) <b>התהלך לפני והיה תמים</b>, וכן יעקב התהלך לפני הקב"ה כמו שאמר <b>האלקים הרעה אתי</b> כצאן ההולך לפני הרועה, ולכן כלל עצמו עם אבותיו <b>ויקרא בהם שמי ושם אבתי</b>. ואמר <b>לפניו</b>, כצאן ההולך לפני הרועה ואינו מסתכל אחורנית, כך האבות התהלכו לפני הקב"ה ולא הרהרו אחרי מדותיו. וברך את בני יוסף שגם הם לא יהרהרו אחרי מדותיו של הקב"ה למרות השעבוד שעתיד לבוא עליהם, וזהו <b>המלאך הגאל אתי מכל רע יברך את הנערים</b>, שגם הם יצטרכו לגאולה כשתבוא עליהם רעה במצרים. 
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+<b>וירע בעיניו.</b> נבהל מכך שאביו מבכר את הצעיר, ויגרום איבה בין בניו כמו שגרם לאיבה בין יוסף לאחיו. 
+
+Verse 18
+
+<b>לא כן אבי כי זה הבכור.</b> יוסף התנגד להקדים את הצעיר ובכך ויתר גם על קידומו שלו שהרי נולד אחרי בני לאה, וכמו בדברים (כא) לא יוכל לבכר את בן האהובה. ואף על פי כן קידמו אביו, כמו בדברי הימים־א (ה) נתנה בכרתו לבני יוסף וגו'. 
+
+Verse 19
+
+<b>ידעתי בני ידעתי.</b> בכרתי את יוסף על אחיו כי <b>ידעתי בני</b> פי' הכרתי את טיבו, כמו בהושע (ה) <b>אני ידעתי אפרים</b>, וכעת אני גם מבכר את אפרים על מנשה כי <b>ידעתי</b> ש<b>אחיו הקטן יגדל ממנו</b>. 
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+<b>הנה אנכי מת והיה אלקים עמכם.</b> עם כל בני ישראל, וזהו <b>עמכם</b> ולא עמך, <b>והשיב אתכם</b> ולא אותך בלבד, ויוסף מסר דברים אלה לאחיו להלן (נ) <b>והאלקים פקד ופקד אתכם</b>. ואחר כך חזר יעקב לדבר על יוסף וזרעו, <b>ואני נתתי לך</b> וגו'. 
+
+Verse 22
+
+<b>אחיך אשר לקחתי מיד האמרי.</b> פי' אחיך שהגנתי עליהם <b>מיד האמרי בחרבי ובקשתי</b>, כשנסענו בין הערים אחרי הריגת אנשים שכם. ולכן <b>נתתי לך</b> ולא להם, <b>שכם אחד על</b> בגלל <b>אחיך</b>, כי הם חטאו בביזת שכם ולא יהא חוטא נשכר, ואילו יוסף היה תינוק באותה שעה ולא השתתף בביזה. 
+
+Chapter 49
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+<b>ראובן בכרי אתה.</b> יעקב דיבר אליו בגוף שני בכרי אתה, אל תותר, כי עלית, אז חללת, כי חיבב את ראובן שהיה מקורב אליו וניסה להטיב לאביו, אבל לא כיבד אותו וכמו שאמר פחז כמים וראה בפנים (מב) על הכתוב לא ירד בני עמכם. ואילו לרוב בניו דיבר בגוף שלישי כי לא היה מקורב להם, כמו לשמעון ולוי כלי חמס מכרתיהם ולא מכרתיכם, בסדם אל תבא נפשי, ארור אפם וגו', ואמר זבולן לחוף ימים ישכון ולא תשכון, והוא לחוף אנית, וירכתו, וליששכר אמר וירא מנוחה, ויט שכמו וכן בדן, גד ואשר. ורק ליהודה וליוסף דיבר גם בגוף שני וגם בגוף שלישי כי חיבב וגם כיבד אותם, ליהודה אמר אתה יודוך אחיך וגו' מטרף בני עלית בגוף שני ולא יסוד שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו וגו' בגוף שלישי, וליוסף אמר וימררהו ורבו, ותשב באיתן קשתו בגוף שלישי ומא-ל אביך ויעזרך, ברכות אביך בגוף שני. ביהודה הקדים גוף שני לשלישי כי ישב עם אביו בארץ גושן והחיבה ביניהם היתה העיקר, וביוסף הקדים גוף שלישי לשני כי היה משנה למלך וביקר רק לעתים אצל אביו והכבוד אליו היה העיקר. 
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+<b>בסדם אל תבא נפשי.</b> כשם ��לא גילו לו את כוונתם להרוג את אנשי שכם. 
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+<b>קברו את אברהם.</b> <b>קברו</b> בלשון רבים, כי יצחק וישמעאל <b>קברו את אברהם</b>, ואברהם ויצחק קברו את <b>שרה אשתו</b>, ועשו ויעקב <b>קברו את יצחק</b>, ויצחק ועשו קברו את <b>רבקה אשתו</b> כשהיה יעקב בפדן ארם או בדרך, ואילו <b>ושמה קברתי את לאה</b> לבדי בלי השתתפות אחרים. ולא נזכר מתי מתה לאה, ואולי מתה כשבניה רעו את צאן אביהם בשכם ועיין בסדר עולם רבה, או כשירדו מצרימה לשבור אוכל, ולכן לא היו בקבורתה. 
+
+Chapter 50
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+<b>ויעשו בניו לו כאשר צום.</b> המשך של (מט) ויכל יעקב לצוות את בניו. 
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+<b>וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו.</b> בהליכתו ויעל יוסף וגו' ויעלו אתו כל עבדי פרעה וגו' שהלך ביחד אתם כדי להבטיח שהם ילווהו, אבל אחרי הקבורה הם ממילא יחזרו למצרים ולכן הצטרף אל אחיו. פרוש אחר, מנהג המצרים שהאבלות מסתיימת עם הקבורה ולכן הלכו אתו לנחמו, וכן ויעש לאביו אבל שבעת ימים קודם הקבורה ונקרא אבל מצרים, ואילו מנהג בני יעקב שהאבלות מתחילה בתום הקבורה ולכן וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו. 
+
+Verse 15
+
+<b>ויראו אחי יוסף כי מת אביהם.</b> ראו שבא רעב למצרים אחרי מות אביהם, וזהו שאמר יוסף <b>למען עשה כיום הזה להחית עם רב</b> פי' להחיות עם רב כעת כמו שהחיה אותם ברעב הראשון, וזהו <b>כיום</b>. ולכן אמר לאחיו <b>אנכי אכלכל אתכם</b>, כי נצטרכו לכלכלה כמו שאמר לעיל (מה) <b>וכלכלתי אתך</b>. ועיין ספרי עקב (לח), ונראה שלכל הדעות היה רעב לאחר מות יעקב, ורק נחלקו האם רעב זה היה המשך הרעב הראשון או שהיה רעב אחר. פרוש אחר, <b>כי</b> כאשר <b>מת אביהם</b> אז <b>ויראו</b> הבינו מה שגמלו ליוסף, כי ישבו אבלים יחד עם יוסף ושוחחו על אביהם ועל עצמם כדרך האבלים, וגם יוסף סיפר להם על קרבתו לאביו ועל צערו וצער אביו בהימכרו ועל סבלו במצרים, פרטים שלא סיפר עליהם עד כה. <b>לו ישטמנו יוסף</b>, אוי לנו אם <b>ישיב לנו את כל הרעה</b>, ואוי לנו אם לא ישיב, שאז נשאר יראים מיום שישיב. פרוש אחר, כי מת אביהם, מקודם היה יוסף מזכיר את יעקב בכנוי אבינו בלשון רבים, וכן פרעה אמר (מה) ונשאתם את אביכם. אבל אחרי מיתתו אמר לפרעה אבי השביעני וגו' ופרעה אמר וקבר את אביך וכאילו אינו גם אביהם.
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+<b>פשע אחיך וחטאתם.</b> <b>פשע</b> שזרקו אותו לבור, <b>וחטאתם</b> שלא פדו אותו מיד הישמעאלים, ועיין לעיל (מב) על הכתוב <b>אבל אשמים אנחנו</b>. אבל יוסף לא ידע שאחיו בקשו למכור אותו, כי שוחחו רחוקים מן הבור כמו שנאמר (לג) <b>וישב ראובן אל הבור</b> וגו' <b>וישב אל אחיו</b>, ולכן לא שמע יוסף את שיחתם, וראה בסמוך. 
+
+Verse 18
+
+<b>הננו לך לעבדים.</b> האחים לא מכרו את יוסף אלא המדינים העלוהו, שהרי לא רצו שיוסף <b>ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו</b>, והיאך יבקשו להיות עבדים אם הוא הדבר שגמלו לו, ועיין לעיל (לז) על הכתוב <b>ויעברו אנשים מדינים</b>. ולא פחדו שיוסף יהרוג אותם בידים, אלא פחדו שיעשה להם מה שעשו לו, וכשם שהם השליכו אותו לבור כדי שימות שם מאליו ברעב ובצמא כמו שפרשתי שם על הכתוב <b>אל תשפכו דם</b>, כמו כן כעת כשבא רעב שני למצרים לא יצטרך יוסף לעשות להם מאומה כי אם להניחם לנפשם, והם ימותו מאליהם כמו שזממו הם עליו. ולכן אמרו <b>הננו לך לעבדים</b>, כי בקשו להנצל מהרעב כדרך שאר המצרים שאמרו (מז) <b>למה נמות</b> וגו' <b>והיינו עבדים לפרעה</b> תמורת הבר שצבר יוסף. ולכן השיב יוסף <b>אל תיראו</b> שתי פעמים, הא' אל <b>תיראו כי התחת אלקים אני</b> לשנות את יעודי, כי <b>אלקים חשבה לטבה למען עשה כיום הזה להחית עם רב</b>, כלומר שיוסף הועלה לגדולה כדי להציל בני אדם מן הרעב ולא להניח להם למות בו. והב' <b>אל תיראו</b> כי אינכם צריכים להיות לעבדים כדי להנצל, אלא <b>אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם</b>, כמו ברעב הראשון (מז) <b>ויכלכל יוסף את אביו</b> וגו' <b>לחם לפי הטף</b>. 
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+<b>גם בני מכיר בן מנשה.</b> בני בניו של מכיר, וזהו ילדו על ברכי יוסף בלשון רבים כי למכיר היה רק בן אחד. אבל מלשון בני בלשון רבים אין ראיה וכמו (מו) ובני דן חשים. 
+
+Verse 24
+
+<b>והעלה אתכם</b>. לעיל (מח) אמר יעקב <b>והשיב אתכם</b>, כי דיבר לבניו שבאו מארץ כנען ולכן שייך בהם לשון השבה, אבל יוסף אמר <b>והעלה אתכם</b> כי דיבר לאלו שנולדו במצרים. 
+בריך רחמנא דסייען עד כאן 
+
+שמות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+<b>ויקם מלך חדש.</b> שושלת חדשה אשר לא ידע את יוסף, דרך המצרים היתה להכחיד זכרה של השושלת הקודמת. 
+
+Verse 9
+
+<b>רב ועצום ממנו.</b> רב וכנגדו אמר ןן ירבה יותר, ועצום ממנו פי' חזק מאתנו וכנגדו אמר והיה כי תקראנה וגו'. פרוש אחר, ממנו מיוסף באה עוצמתם, כי החזיקו טינה ליוסף שנשל אותם מאדמתם ועשאום עבדים לפרעה שהיה משבט זר. 
+
+Verse 10
+
+<b>כי תקראנה מלחמה.</b> <b>תקראנה</b> מלשון קרוא פי' שהמלחמה תקרא למצרים לבוא, כי צבא מצרים לעולם לא נלחם על אדמת מצרים אלא יצא לכנען או לסוריה או ללוב לקדם את פני האויב כמו במלחמת יאשיה (דברי הימים־ב לה). ולכן <b>ויאמר אל עמו</b> כי לא פחדו מבני ישראל בעוד הצבא שם, אבל <b>והיה כי תקראנה מלחמה</b> והצבא יצא לקראתה <b>ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו</b> בעם הנשאר במצרים, <b>ועלה מן הארץ</b> לפני שיחזור הצבא לדכא את המרד. 
+
+Verse 11
+
+<b>ויבן ערי מסכנת לפרעה.</b> לא בנו בתי עבודה זרה שהם בייהרג ואל יעבור, תדע שעבדו <b>בחמר ובלבנים</b> ואילו המקדשים במצרים נבנו מאבן ושיש. 
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+<b>כל הבן הילוד היארה תשליכהו.</b> היה צריך לפרש כל הבן העברי כמו שתרגם אונקלוס, אלא מוסב על הקודם, הילוד שנולד מעצמו בלי עזרת המילדת וכמו שאמרו המילדות בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו. 
+<b>כל הבן הילוד היארה תשליכהו.</b> כיון שהיה מעורב בדעת עם הבריות והיה קרוב לנתיניו לא בקש להשמיד אנשים נשים וטף. ותדע, כי אפילו ישראל יכלו לגשת אליו, כמו שנאמר (ה) <b>ואחר באו משה ואהרן ויאמרו אל פרעה</b>, וכן (שם) <b>ויבאו שטרי בני ישראל ויצעקו אל פרעה</b>. והיפוכו באחשוורוש שהיה מנותק מן הבריות כמו שנאמר באסתר (ד) <b>כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך וגו' אשר לא יקרא אחת דתו להמית</b>, ולכן לא היה אכפת לו אם המן יהרוג את כולם. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+<b>ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו.</b> לא הסתירה שהוא ילד עברי, ולכן ויגדל משה ויצא אל אחיו. הפרשה מלאה נשים רחמניות ובצדן גברים אלימים, ובתוכם משה, לאמר לך שכיון ששיתף חמלתן של נשים עם תקיפותם של גברים זכה להיות מושיעם של ישראל. 
+
+Verse 11
+
+<b>ויהי בימים ההם</b>. מה בא ללמדנו, ואולי שהיה בימי גזרת פרעה להרוג את הזכרים ולכן וירא איש מצרי מכה איש עברי, כי כיון שהותרה הרצועה להרוג את התינוקות התירו לעצמם להרוג גם את המבוגרים. ויצא אל אחיו, מקודם היו אחיו מבקרים אצלו בבית פרעה. 
+<b>איש עברי מאחיו.</b> לעומת עברים אחרים שלא היו מבני ישראל אלא שרדו מן התקופה ששלט שבט מבני שם במצרים, ועיין בבראשית (לט) על הכתוב <b>איש מצרי</b> ועל (מו) <b>בעבור תשבו בארץ גשן</b>, ונשתעבדו אף הם ואלו היו הערב רב שיצאו עם בני ישראל. 
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+<b>ויך את המצרי.</b> ומיד <b>והנה שני אנשים עברים נצים</b>, כיון שהוסר מעליהם הנוגש הגוי התחילו לריב זה עם זה. 
+
+Verse 14
+
+<b>מי שמך לאיש שר ושפט עלינו.</b> רק שר או שופט רשאי לשפוט בינינו או להציל העברי מיד המצרי, וכנגד דעתם צותה תורה (ויקרא י״ט:ט״ז) הוכח תוכיח וכן לא תעמד על דם רעך. 
+
+Verse 15
+
+<b>וישמע פרעה את הדבר הזה.</b> שמע את <b>הדבר הזה</b> אבל לא שמע דברים אחרים שעשה משה, כי משה היה מוחזק להושיע וכמו שספרה התורה שהושיע ג' פעמים. את העברי מן המצרי והעברי מן העברי ובנות יתרו מן הרועים. פרוש אחר, פרעה שמע מה שאמר העברי <b>מי שמך לאיש שר ושפט עלינו</b> שאינך אלא מבני ישראל כמונו, וזהו שאמר משה <b>אכן נודע הדבר</b> שאני מבני ישראל, <b>וישמע פרעה את הדבר הזה</b> שעברי נתגנב לשלטון ולכן בקש להרגו ולא על דבר רצח המצרי. ולכן אמר הקב"ה למשה (ד) <b>כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך</b>, כי אם חיפשו את משה באשמת רצח אזי גם אם מתו האנשים עדיין פשעו היה רשום בערכאות. 
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+<b>ויקם משה ויושיען.</b> משה הושיע עברי מנכרי ועברי מעברי ונכרי מנכרי, אבל לא נכרי מיהודי כי לא היתה מציאות לכך בימי גלות ושיעבוד, וראה תנחומא אמור (ט). 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>ויבא אל הר האלקים חרבה.</b> למצוא שם מרעה לצאן, וכן (לד) גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא מלמד שהיה שם מרעה. נחל מים ירד מההר גם בימות הקיץ, שהרי חטא העגל היה בחודש תמוז ושם (לב) ויזר על פני המים והוא שנאמר (דברים ט׳:כ״א) אל הנחל הירד מן ההר. אבל נקרא חרב על שם האזור החרב והיבש שנמצא בו, ואילו ההר עצמו היה ירוק וכיון שניכרת עליו ברכת האלקים נקרא הר האלקים. 
+
+Verse 2
+
+<b>הסנה בער באש והסנה איננו אכל.</b> רמז לשליחותו של משה, כמו בירמיה (כ) <b>והיה בלבי כאש בערת עצר בעצמתי ונלאיתי כלכל ולא אוכל</b>. 
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+<b>מי אנכי כי אלך אל פרעה.</b> משה שאל שתי שאלות, הא' כיצד יצליח לדבר אל פרעה שישלח את ישראל, והשיב הקב"ה כי אנכי שלחתיך, <b>וזה</b> הסנה <b>לך האות</b> על השליחות. וב' שאל משה <b>וכי אוציא את בני ישראל ממצרים</b>, כי אחרי שפרעה יסכים לשלחם לא יצטרכו עוד במשה ויוכלו לצאת גם בלעדיו, ולזה השיב הקב"ה <b>בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה</b> ואתה תנחה אותם למצוא את ההר. 
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+<b>ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה.</b> מאת השכנה הקבועה, ומאת הגרה אצל השכנה בשכירות, ואפילו ארעית. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+<b>לא איש דברים אנכי.</b> אלא איש מעשה, שהרגתי את המצרי והושעתי את בנות יתרו, ואילו כשאמרתי (ב) למה תכה רעך לא הצלחתי. 
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+<b>שלח נא ביד תשלח.</b> כמו לעיל (ג) ושלחתי את ידי. משה בקש שהקב"ה ישתמש בידו החזקה ולא יצטרך לשליחותו של משה. 
+
+Verse 14
+
+<b>ידעתי כי דבר ידבר הוא.</b> אהרן מסכים לדבר בשמי ויכולתי לשלוח אותו במקומך, אבל איני רוצה אלא בך. 
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+<b>כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך.</b> אלולא מתו האנשים היה משה חוזר למצרים לבדו, אבל כיון שחלפה הסכנה <b>ויקח משה את אשתו ואת בניו</b>. 
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+<b>בלכתך לשוב מצרימה ראה כל המפתים.</b> נסה את הנסים בדרך כדי שתהיה רגיל בהם. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>ואחר באו משה ואהרן ויאמרו אל פרעה.</b> לא באו אליו בידים רקות אלא עשו את אות התנין הנזכרת להלן (ז). ותדע, כי (ו) הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה קדם להן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה, וכן ואהרן אחיך יהיה נביאך קדם לבואם אל פרעה. וזהו (ז) ומשה בן שמנים שנה ואהרן בן שלש ושמנים שנה בדברם לראשונה אל פרעה. התורה פתחה בשליחות משה אל בני ישראל ולכך סיפרה ואחר באו וכו' שעל ידי כן הורע לבני ישראל ולא שמעו אל משה, וחזרה לפרט את שליחותו אל פרעה ועשיית האותות והמכות, וכהנה רבות וכמו בבראשית (יא) ויקח תרח את אברם בנו וגו' ואחר כך ויאמר ה' אל אברם לך לך וראה להלן (יח) על הכתוב ויבא יתרו. 
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+<b>ויכו שטרי בני ישראל.</b> אלה היו משתפי פעולה עם המצרים ולכן נתמנו שוטרים, וכדי להביא את הגאולה היה צורך להרחיקם מן השלטון ולקרבם אל אחיהם. 
+
+Verse 15
+
+<b>ויבאו שטרי בני ישראל ויצעקו אל פרעה.</b> וכן ואחר באו משה ואהרן ויאמרו אל פרעה, כי תושבי מצרים יכלו לגשת אל פרעה, והיפוכו באסתר (ד) איש או אשה אשר יבוא אל המלך וגו' אשר לא יקרא אחת דתו להמית. מזה תבין למה פרעה בקש רק לשעבד את בני ישראל ואילו אחשורוש הסכים להשמיד את כולם. 
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+<b>למה הרעתה לעם הזה.</b> למה הרעתה לשעבדם בארץ מצרים, למה זה שלחתני להושיעם משם. משה אמר שהיה לה' לא לעשותם עבדים מתחילה ולא להצילם לבסוף, וזהו למה זה בלי וי"ו כי הכל שאלה אחת. והמשיך שאם כבר נשלח ומאז באתי את פרעה לדבר בשמך הרע וגו'. ואמר לעם הזה שלשון זה כולל הרשעים כמו (יז) מה אעשה לעם הזה עור מעט וסקלני, (לב) ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא, (במדבר י״ד:י״א) עד אנה ינאצני העם הזה וכהנה רבות. ולא עוד אלא והצל לא הצלת את עמך אפילו את הצדיקים. על השאלה שסיים בה השיבו הקב"ה תחילה עתה תראה וגו', ועל הראשונה השיבו (ו) אני ה' מלשון היה הוה ויהיה לאמר שממבט הדורות היה צורך לשעבדם ולהושיעם. וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים כי יציאת מצרים תהיה ההוכחה לקיום ה', וראה בפנים על הכתוב (כ) אשר הוצאתיך מארץ מצרים. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+<b>ושמי ה' לא נודעתי להם.</b> <b>נודעתי</b> כמו נועדתי, כאדם המדבר אל זולתו שפונה אליו וקוראו בשמו. האבות לא פנו כך לקב"ה בשום מקום, אף שקראו בשם ה' בתפלה ושבועה והודיה כמו אברהם (בראשית יב) <b>ויקרא בשם ה'</b> וכהנה רבות, והקב"ה בעצמו אמר לאברהם (טו) <b>אני ה'</b> וליעקב אמר (כח) <b>אני ה' אלקי אברהם אביך</b>, אבל בשעת התגלות לא פנו אליו בשם ה' כי אם בשם אדנ־י כמו (יח) <b>הנה נא הואלתי לדבר אל אדנ־י</b> ובשם אלקים כמו (טו) <b>אדנ־י אלקים במה אדע כי אירשנה</b>. ולא קרא אדם לקב"ה בשם הוי"ה בפניו כביכול עד שמשה קראו כך אחרי שישראל חטאו בעגל (שמות ל״ב:י״א) <b>למה ה' יחרה אפך בעמך</b>, והטעם הוא ששם הוי"ה נגזר מהיה הוה ויהיה ומובנו נצחיות, ולכן אינו שייך אלא לעם ישראל המתקיים מדור לדור מה שאין כן לאבות שהיו יחידים. <b>אהיה אשר אהיה</b> מורה שהקב"ה אינו מוגבל במציאות מסוימת אלא הוא כל יכול, וכענין א־ל שד־י אצל האבות, אבל שם ה' הוא הוי"ה דוקא ולכן אמר (ג) <b>זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר</b> כי הוא קיים לעד וכן מורה שמו. 
+
+Verse 4
+
+<b>וגם הקמתי.</b> חוזר על <b>אני ה'</b> ולא על <b>וארא אל אברהם</b>, והוא לשון עתיד בוי"ו ההיפוך ופרושו וגם אקים, וכן <b>וגם שמעתי</b> בסמוך פי' וגם אשמע. 
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+<b>המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים.</b> חזר על <b>והוצאתי</b> ולא חזר על שאר לשונות הגאולה, כי היציאה מעבדות היתה להם העיקר. 
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+<b>מקצר רוח ומעבדה קשה.</b> משה אמר להם והוצאתי וגו' והצלתי וגו' וגאלתי וגו' כנגד צרתם בהוה אבל גם ולקחתי אתכם לי לעם וגו' והבאתי אתכם אל הארץ וגו' שדיבר על החזון לעתיד, ולכן ולא שמעו אל משה מקצר רוח שהיו חסרי חזון, כמו במיכה (ב) הקצר רוח ה' האם אלה מעלליו בלבד להענישם הלא דברי ייטיבו בעתיד עם הישר הולך, ואינו קוצר נפש שפרושו חוסר סבלנות כמו בבמדבר (כא) ותקצר נפש העם בדרך ושופטים (י) ותקצר נפשו בעמל ישראל. וזהו שנאמר במשלי (כט) באין חזון יפרע עם. וגם לא שמעו אליו ומעבדה קשה כי התענינו רק בביטול סבלותיהם. 
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+<b>וישלח את בני ישראל מארצו.</b> כל הארץ היתה של פרעה כמו בבראשית (מז) ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה, מלבד אדמות הכהנים, ולכן רשות למלך לגרש את מי שרוצה כמו שכתב הר"ן במסכת נדרים (כח). 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+<b>ויהי לתנין.</b> במדבר שהוא מקום נחשים נהפך המטה לנחש ובמצרים שהיא מקום תנינים נהפך לתנין. תנין קרוקודי"ל בלע"ז כמו ביחזקאל (כח) התנים הגדול הרבץ בתוך יאריו. ולא עשה לפני פרעה את האות השניה להוציא את ידו מחיקו והנה היא מצורעת כשלג, כי אילו היה מצטרע היו מגרשים אותו מיד מלפני פרעה, ומעין זה בבראשית (נ) שלא היה יוסף רשאי לבוא אל פרעה בעודו טמא מת קודם קבורת אביו. 
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+<b>ויחזק לב פרעה.</b> ג' לשונות נאמרו בפרעה, הא' <b>ויחזק</b> שפרושו שבקש שלא להראות חולשה ולהכנע, ונאמר כן עשר פעמים כנגד עשר המכות. והב' <b>ויכבד</b> מלשון כבוד, כי לא היה זה בכבודו לשלוח את בני ישראל ועיין להלן (י) על הכתוב <b>חטאתי לה' אלקיכם ולכם</b>. והג' (יג) <b>הקשה</b> מלשון קשה עורף שלא רצה לשנות מדיניות קיימת, ועל כזה אמרו במסכת תענית (כ) לעולם יהיה אדם רך כקנה ואל יהיה קשה כארז וכו' עכ"ל. אך בכולם נאמר <b>לב</b> שהוא מושב השכל כמו בבראשית (לא) <b>ויגנב יעקב את לב לבן הארמי</b> ובשמות (לא) <b>חכם לב</b> ובדברים (כט) <b>לב לדעת</b>, כי פרעה פעל מתוך שיקול הדעת. 
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+<b>וימלא שבעת ימים.</b> דגים אוכלים ביצי צפרדעים, וכיון ש<b>והדגה אשר ביאר מתה</b> ממילא יתרבו הצפרדעים, לכן נאמר <b>וימלא שבעת ימים</b> לאמר שבזמן קצר כזה אי אפשר לצפרדעים לפרות בדרך הטבע אלא היה בדרך נס. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+<b>ותהי הכנם.</b> במצרים התרגלו להתרחץ בנילוס כמו לעיל (ב) <b>ותרד בת פרעה לרחץ על היאר</b> וכן פרעה ניצב כל בוקר <b>על היאר</b>, ולכן היו בהם מעט כינים, ואף על פי כן <b>ותהי הכנם באדם ובבהמה</b>. סתם כינים במקרא הן כיני הגוף שמתרבות עקב לכלוך, כמו שאמרו במסכת נדה (נב) אגב זוהמא דם מאכולת הוא עכ"ל. 
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+<b>הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלנו.</b> המצרים תעבו צאן ואת כל העוסקים בה כמו בבראשית (מו) <b>כי תועבת מצרים כל רעה צאן</b>, ולכן גם ראו בזבחי צאן פגיעה וזלזול באלים כמו זבחי חזירים לגבינו, כמו במלאכי (א) <b>הקריבהו נא לפחתך</b> וגו'. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+<b>שהין אבעבעת פרח באדם ובבהמה.</b> אם אדם חטא בהמה מה חטאה, וכן לעיל <b>ותהי הכנם באדם ובבהמה</b>. ואינו דומל למכת הדבר, כי שם מכיון שהבהמות היו רכושם של המצרים מיתתן היתה מכה בשבילם, מה שאין כן כינים ושחין שלא גרמו אלא צער בלבד למה סבלו הבהמות מהן. אלא מפני שלפני מכת הכינים נאמר <b>והכבד את לבו</b> וכן לפני מכת השחין נאמר <b>ויכבד לב פרעה</b> מלשון כבוד כמו להלן (יד) <b>ואכבדה בפרעה</b>, לכן כנגד כבודם הכה ה' אותם ואת בהמתם בשווה כדי להראות להם שאינם חשובים מן הבהמה, וכמו בקהלת (ג) <b>ומותר האדם מן הבהמה אין</b>. וראה להלן (י) על הכתוב <b>חטאתי לה' אלקיכם ולכם</b>. 
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+<b>ויחזק ה' את לב פרעה.</b> פרעה חיזק את לבו בחמש המכות הראשונות כמו שנאמר <b>ויחזק לב פרעה</b>, ורק בששית נאמר <b>ויחזק ה' את לב פרעה</b>, ובשביעית שוב <b>ויחזק לב פרעה</b>, ובשמינית <b>ויחזק ה' את לב פרעה</b>, הרי שלפעמים חיזק את עצמו ולפעמים הקב"ה חיזקו, ונמצא שלא עשה ה' לפרעה אלא מה שפרעה חפץ. 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+<b>ומלאו בתיך וגו' ובתי כל מצרים אשר לא ראו אבתיך.</b> בעבר לא מילא הארבה את הבתים. ברם גם הפעם כשבא הארבה ויאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ וגו' לא נאמר שנתמלאו הבתים, כי משה אמר שתחילה ואכל את כל העץ הצמח לכם מן השדה ורק אחר כך ומלאו בתיך, ופרעה מיהר לבקש להעתיר אל ה' קודם שנכנס הארבה לבתים וזהו וימהר פרעה. ותדע שלא נכנס הארבה לבתים, כי רוח ים חזק מאד וישא את הארבה וגו' לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים ואילו היה בבתים אין הרוח מועילה להוציאו. 
+
+Verse 7
+
+<b>ויאמרו עבדי פרעה אליו.</b> הם השרים והיועצים רואי פני המלך, כמו בבראשית (מא) פרעה קצף על עבדיו. והיו נוכחים כשדיבר משה ואהרן עם פרעה, כמו שאמר משה (יא) וירדו כל עבדיך אלה מלמד שהיו שם. הם יעצו לפרעה שלח את האנשים וזהו שאמר פרעה לכו נא הגברים, והיו שותפים להחלטותיו כמו להלן (יד) ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם ויאמרו מה זאת עשינו. 
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+<b>חטאתי לה' אלקיכם ולכם.</b> <b>לכם</b> למשה ולאהרן, אך לא אמר שחטא גם לבני ישראל כי היו בזויים בעיניו ולא היה בכבודו להודות כן. לשונות <b>כי אני הכבדתי את לבו, כבד לב פרעה, ויכבד לב פרעה</b> הם כולם מלשון כבוד כמו להלן (יד) <b>ואכבדה בפרעה</b>, ותדע שנאמר (ט) <b>ויכבד לבו הוא ועבדיו ויחזק לב פרעה</b> וגו' הרי ש<b>ויכבד</b> לחוד ו<b>ויחזק</b> לחוד. ולכן נאמר במכת הדבר (ט) <b>וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד ויכבד לב פרעה ולא שלח את העם</b>, וכי מפני שלא מת ממקנה ישראל לכן ויכבד לב פרעה? אלא כיון שהמגפה הפלתה בין מקנה ישראל למקנה מצרים שהיו רועים אלו בצד אלו, שהרי במכת הדבר לא נזכרה ארץ גושן, לא יכל פרעה לטעון שהוא אסון טבעי, ולכן אם היה משלחם הוי כניעה ואינו בכבודו. ורק אין כבוד ביום המוות, וכיון (יב) ש<b>ותהי צעקה גדלה במצרים</b> הכריחו המצרים את פרעה לשלוח את ישראל, ונענש מדה כנגד מדה כי מפני שפרעה הקפיד על כבודו אמר הקב"ה <b>ואכבדה בפרעה</b>, ונרמז ב<b>כי גאה גאה</b> שהקב"ה נתגאה על גאה. 
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+<b>ויתקעהו ימה סוף.</b> שלא יזיק הארבה גם לארצות אחרות. 
+
+Chapter 11
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+<b>ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשנו.</b> דרכו של כלב להתגרות במי שאינו מכיר, ואילו כאן עברו ששים רבוא אנשים זרים וכלבי המצרים שקטו. 
+
+Chapter 12
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+<b>שבעת ימים מצות תאכלו.</b> עיין בויקרא (יב) על הכתוב <b>אשה כי תזריע</b>. 
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+<b>והיה כי יאמרו אליכם בניכם.</b> עיין בדברים (ו) על הכתוב <b>אשר צוה ה' אלקינו אתכם</b>. 
+
+Chapter 13
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+<b>ושבו מצרימה.</b> עיין בפרשת שלח לך על הכתוב <b>נתנה ראש ונשובה מצרימה</b>. 
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+<b>ויהי בשלח פרעה את העם.</b> בני ישראל לא יצאו מתוך אנרכיה במצרים אלא נשלחו על ידי פרעה ועבדיו, וזהו (ו) <b>כי ביד חזקה ישלחם</b> ולא מתוך יד רפה. השלטון במצרים לא קרס עקב המכות, ולכן <b>פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה</b> דווקא, שהיא ארץ מסודרת עם שלטון יציב וראויה להיות להם למפלט מן המלחמה. <b>כי אמר אלקים</b>, לכאורה מלים אלה מיותרות לגמרי ומה בא זה ללמדנו? אלא את זה אמר אלקים <b>פן ינחם העם בראתם מלחמה</b> וגו' ואילו דבר אחר לא אמר אלא הסתיר מן העם, שבכווונתו לפתות את מצרים לרדוף אחריהם <b>ואכבדה בפרעה</b>. 
+
+Verse 18
+
+<b>וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים.</b> מה ענינו לנאמר מקודם <b>כי אמר אלקים פן ינחם העם וגו' ויסב אלקים את העם</b> וגו', אלא אף על פי ש<b>וחמשים עלו בני ישראל</b> שעלו בכלי זיינם לא היו יכולים לעמוד בטכסי מלחמה, והי"ו של <b>וחמשים</b> פי' אע"פ וכן בדברים (לד) <b>הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבר</b> פי' אף על פי ששמה לא תעבור. פרוש אחר, במכילתא בא (יב) דרשו שרק אחד מחמשה עלו ממצרים והשאר לא רצו, ולפי זה <b>וחמשים</b> הוא נתינת טעם, שבגלל שיוצאי מצרים ראו שרוב אחיהם לא הצטרפו אליהם לכן נפל לבם, ולכן חשש הקב"ה <b>פן ינחם העם בראתם מלחמה</b> וגו'. 
+
+Chapter 14
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+<b>ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם.</b> תחילה הסיחו המצרים את דעתם מהם, וגם היו טרודים בקבורת הבכורות, ושוב התבוננו שאפשר להחזירם. ומתוך גנותם אתה למד שבחם של המצרים שלא האשימו זה את זה, פרעה לא אמר לעבדיו מה זאת עשיתם והם לא אמרו אליו מה זאת עשית, אלא <b>ויאמרו מה זאת עשינו</b> כולנו אשמים בשווה. 
+
+Verse 6
+
+<b>ואת עמו לקח עמו.</b> לבוז א��רי החיילים, כמו בדברי הימים־ב (כ) ויבא יהושפט ועמו לבז את שלם. העם לא נכנס לים אחרי החיילים כמו שנאמר כל סוס פרעה ורכבו אל תוך הים ולא עמו, והם אשר וידעו מצרים וגו' בהכבדי בפרעה ברכבו ובפרשיו. 
+<b>ויאסור את רכבו.</b> פרעה לא הפעיל את צבאו נגדם כשהיו ישראל עבדים במצרים, מה שאן כן אחרי שיצאו היו ככל אויב. 
+
+Verse 7
+
+<b>ושלשם על כלו.</b> קצין, נהג וקשת היו בכל מרכבה. 
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+<b>ויצעקו בני ישראל אל ה'.</b> האמינו בה' אבל ויאמרו אל משה המבלי אין קברים וגו' כי לא האמינו במשה, עד לבסוף ויאמינו בה' ובמשה עבדו. 
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+<b>מה תצעק אלי.</b> הגמו"ז זצלה"ה היה קורא <b>מה, תצעק אלי?</b> כי לא מצאנו שמשה צעק אלא שהוא בקש לצעוק. ומנין שבקש לצעוק ולהתפלל, בארתי לפי המכילתא שהובא ביב"ע שהיו ד' כתות בעם, כת ראשונה בקשה לקפוץ לים ולהתאבד וכנגדם אמר משה <b>התיצבו</b> וכן בכולם, הרי שדחה כל עצת פעולה מצד העם. לכן אמר לו הקב"ה, וכי אתה סבור שלא לעשות כלום, ואם כן לא נותר אלא להתפלל? ועוד שמשה חשב להתפלל לבדו כמו שאמר<b> ואתם תחרשון</b>, וזהו <b>מה תצעק אלי</b> בלשון יחיד. ולכן אמר לו הקב"ה שאין זו הדרך אלא <b>דבר אל בני ישראל ויסעו</b>, ועיין לעיל בבראשית (לא) על הכתוב <b>אם כה יאמר נקדים</b>. 
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+<b>ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים.</b> הוא שאמר ה' (יד) וידעו מצרים כי אני ה'. ואמרו אנוסה מפני ישראל וגו' ולא אנוסה מפני ה', כי אין הקב"ה מקדש את שמו בין האומות אלא על ידי ישראל. 
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+<b>והמים להם חומה.</b> גבוהה, ולעומת (במדבר כ״ב:כ״ד) גדר מזה וגדר מזה. כיון שהמים היו לחומה לא ראו ישראל את המצרים טובעים בים עד שיצאו מן הים ואז וירא ישראל את מצרים כבר מת. והטעם שלא ראו את טביעתם, כי לא היו ראויים לכך כיון שאמרו מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים וגו', וכמו בלוט (בראשית י״ט:י״ז) אל תביט אחריך וראה על הכתוב שם. 
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+<b>ויאמינו בה' ובמשה עבדו.</b> האמינו במשה גם ללא אהרן. 
+
+Chapter 15
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+<b>ותקח מרים הנביאה.</b> שמעו לה כיון שהיתה נביאה, כמו בדברים (טו) <b>אליו תשמעון,</b> ולכן <b>ותצאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחלת</b> אע"פ שלא היה בגדר הצניעות. <b>אחות אהרן</b>, שוה לאהרן בנבואה אך לא שווה למשה. 
+
+Verse 21
+
+<b>ותען להם מרים.</b> ראה בני בנים חלק ד' מאמר כ'. 
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+<b>ויבא עמלק וילחם.</b> וילחם כלל ואחר כך פרט ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וגו'. וסדר הדברים הוא: בא עמלק, ויזנב את הנחשלים מחוץ למחנה כמו שנאמר בדברים (כה) ולא העיז לתקוף את המחנה, ואז אמר משה ליהושע וצא הלחם בעמלק. 
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+<b>וידי משה כבדים.</b> כשאמר על הים ה' ילחם לכם אזי ויט משה את ידו לבדו כיון שהיה בדרך נס, ואילו כאן שאמר וצא הלחם בעמלק בדרך הטבע, ולכן הוצרך לאהרן וחור ללמד שישראל אינם מנצחים אלא אם כן נעזרים זה בזה. 
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+<b>מלחמה לה' בעמלק מדר דר.</b> העמלקים התפרנסו מהביזה כמו בשמואל־א (ל), ולכן נלחמו עם ישראל ולא מסבה אחרת, ולא התענינו בנפלאות ה' ואפשר שלא היתה להם דת כלל, וזהו שנאמר בדברים (כה) <b>ולא ירא אלקים</b> ולכן <b>בהניח ה' אלקיך לך מכל איביך מסביב</b> לפי שעתיד הקב"ה להפוך את עובדי עבודה זרה (צפניה ג) <b>לקרא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד</b>, ואילו העמלקים לא יעבדוהו כי אינם מאמינים בכלום, על כן <b>מלחמה לה' בעמלק מדר דר</b>. 
+
+Chapter 18
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+<b>ויצלני מחרב פרעה.</b> בנו זה נולד אחרי (ב) <b>וימת מלך מצרים</b> ואחרי (ד) <b>כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך</b>, כי עד שמתו לא נחשב להצלה גמורה. 
+
+Verse 5
+
+<b>ויבא יתרו.</b> סדר הדברים הוא. <b>ויבא יתרו</b> ואחר כך <b>ויצא משה לקראת חתנו</b> ואחר כך <b>ויאמר אל משה</b> ואחר כך <b>ויספר משה לחתנו</b>, ורק מפני שפתח ב<b>ויבא יתרו</b> המשיך בדברי יתרו <b>ויאמר אל משה</b> ואחר כך חזר למשה, וכהנה רבות במקרא. ויתרו בא לפני מתן תורה אבל יעץ למשה אחרי מתן תורה, וכמו שאמר להלן <b>והזהרתה אתהם את החקים ואת התורת</b>. 
+
+Verse 6
+
+<b>ואשתך ושני בניה עמה.</b> בניה ולא בניו, כיון שלא סייע לגדלם לכן נקראו על שמה. 
+
+Verse 7
+
+<b>ויבאו האהלה.</b> משה ואשתו באו, כמו בבראשית (כד) <b>ויבאה יצחק האהלה</b>. משה התיחד עם אשתו ורק אחרי כן <b>ויספר משה לחתנו</b>, כבוד אשתו קודם לכבוד חמיו, כלום אדם חייב בכבוד חמיו אלא משום אשתו? 
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+<b>ויחד יתרו על כל הטובה.</b> <b>על</b> בגלל <b>כל הטובה</b> ייחד את ה' ופרש מעבודה זרה, כמו שאמר <b>עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים</b>. והקריב <b>עלה וזבחים</b> שהם קרבנות הגר עולה ושלמים כמו שלמדו במסכת כריתות (ח). ומכאן רמז לפת נכרי מן התורה, כי אחרי שנתגייר <b>ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חתן משה</b> ולפני כן לא אכלו עמו. 
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+<b>את כל אשר הוא עשה לעם.</b> דרך ארץ לראות תחילה <b>את כל</b>, ורק אחר כך לאמר <b>מה הדבר הזה</b>. 
+
+Verse 15
+
+<b>ושפטתי בין איש ובין רעהו.</b> כיון שבאו אליו לדון היה משה מלמדם את חקי האלקים ואת תורתיו גם מה שאינו קשור למשפט שלהם, ולזה אמר יתרו נבל תבל כי אי אפשר ללמד תורה לכל אחד בנפרד. 
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+<b>ויהי אלהים עמך.</b> ויהי רבים כמו בבראשית (א) יהי מארת. אלהים עמך, דיינים עמך להקל מעליך. היה אתה לעם מול האלהים שתהיה שקול כנגד שאר הדיינים. והבאת אתה את הדברים אל האלהים אל הדיינים והזהרתה אתהם את הדיינים את החקים ואת התורת וגו' הנהוגים קודם מתן תורה כדי שידעו איך לשפוט. 
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+<b>ואתה תחזה מכל העם.</b> <b>תחזה</b> ברוח הקודש, כמו בבמדבר (כד) <b>מחזה שד־י יחזה</b> וכלשון <b>חזון</b> בכל מקום. יתרו יעץ למשה לחזות ברוח הקודש כדי לדעת מי הם <b>יראי אלקים אנשי אמת שנאי בצע</b> שהן מדות הסמויות מן העין, אבל <b>ויבחר משה</b> בלי רוח הקדש וכן לעיל (יז) <b>בחר לנו אנשים</b>, ולכן לא בחר אלא <b>אנשי חיל</b> שהוא דבר הגלוי לעין. משה לא השתמש ברוח הקודש, כדי להראות דוגמה לדורות כיצד לבחור מנהיגים, ועיין להלן בבמדבר (כז) על הכתוב <b>איש על העדה</b>. פרוש אחר יראי אלהים שייראו מן הדיינות ולא יהיו גסי לב בהוראה. ושמת עליהם שרי אלפים שתמנה שוטרים יחד עם הדיינים, וכן ויבחר משה אנשי חיל לשופטים ועמם שרי אלפים וגו' לשוטרים.
+
+Chapter 19
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+<b>וגם בך יאמינו לעולם.</b> כבר האמינו בשליחות משה ובמציאות הקב"ה וכמו שנאמר (יד) <b>ויאמינו בה' ובמשה עבדו</b>, ועיין בסמוך על הכתוב <b>אשר הוצאתיך מארץ מצרים</b> אבל כאן יאמינו בתורה שיורה להם משה בשם ה', וזהו <b>בעבור ישמע העם בדברי עמך</b>. וזהו <b>בך</b>, בחלק שלך. 
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+<b>קלת וברקים וענן כבד על ההר.</b> <b>קלת וברקים</b> כדי להפחיד את העם, וכן <b>והר סיני עשן כלו</b> וגו' ובדברים (ד) <b>וההר בער באש עד לב השמים חשך ענן וערפל</b> כולם כדי להפחיד, כמו שאמר כאן (כ) <b>ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו</b> שתהיינה פניכם חוורות בגלל הפחד. וכן בדברים (ה) אמרו ראשי ישראל <b>ועתה למה נמות</b> וגו' והשיב ה' <b>היטיבו כל אשר דברו מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אתי ולשמר את כל מצותי</b>, הרי מפורש שהתכוון הקב"ה במעמד הר סיני שייראו מן המיתה, והלואי יפחדו כן כל הימים כי אז ישמרו מצוותיו, וכמו במשלי (יד) <b>חכם ירא וסרע מרע</b> וכהנה רבות. לשון יראה מורה גם על פחד, כמו בדברים (ה) <b>כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר</b> וגו' ובבראשית (יט) <b>כי ירא לשבת בצוער</b> ושם (לב) <b>כי ירא אנכי אתו פן יבוא והכני</b> ובשמות (יד) <b>אל תיראו</b>, ואין זו יראת הרוממות בלבד. ולכן דרשו במסכת שבת (פח) שכפה עליהם הר כגיגית, ולמה איים עליהם והלא בקשו לקבל את התורה מרצון, כמו שאמרו <b>נעשה</b> פעמיים ובפעם השלישית אמרו <b>נעשה ונשמע?</b> ומה שכפה עליהם וכו' נדרש על המלים <b>ויתיצבו בתחתית ההר</b> שבפסוק י"ז וכבר בפסוק ח' אמרו <b>נעשה</b>. ברם לא נאמר במדרש ולא בשום מקום שבני ישראל לא רצו לקבל את התורה, אלא אף על פי שרצו לקבל את התורה כפה הקב"ה עליהם הר כגיגית כדי שיקבלוה מתוך אימה ויראה, כי פחד מהבורא הוא יסוד הדת. וכן באבות (א) אמר אנטיגנוס איש סוכו אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אבל סיים ותהי מורא שמים עליכם עכ"ל כי גם העובד מאהבה צריך ליראה מה'. והאוהב את ה' אבל אינו ירא ממנו ספק אם מאמין בו. 
+
+Chapter 20
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+<b>אשר הוצאתיך מארץ מצרים.</b> עליך לדעת כי <b>אנכי ה' אלקיך</b>, וההוכחה לכך היא <b>אשר הוצאתיך מארץ מצרים</b>. ומפורש כן בדברים (ד) <b>או הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסת באתת</b> וגו' <b>אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו</b>, פי' הראת את האותות במצרים כדי שתדע שה' הוא האלקים, ועיין בטור אורח חיים סימן תרכ"ה. אבל בשום מקום לא נאמר ה' אשר נתן את התורה על הר סיני, כי מעמד הר סיני בא לאמת את התורה שניתנה ביד משה כמו שנאמר <b>וגם בך יאמינו לעולם</b>, ואילו ההוכחה למציאות ה' היא יציאת מצרים. וכן בויקרא (יא) <b>המעלה אתכם מארץ מצרים להית לכם לאלקים</b> פי' שהוציאם ממצרים כדי שכתוצאה מכך יהיה לכם לאלקים שתאמינו בו. ועוד נאמר שם (כה) <b>אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים</b>, לפי שגם הכניסה לארץ כנען עתידה להיות הוכחה שה' הוא האלקים כמו יציאת מצרים. וכן הנסים הנעשים לישראל בכל הדורות עתידים להיות הוכחה לקיומו של ה', וזהו שנאמר בירמיה (טז) <b>הנה ימים באים ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. כי אם חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון</b> וגו', שלשון <b>חי ה'</b> הוא כפשוטו שה' קיים, כי לא יאמרו עוד שההוכחה לקיומו של ה' הינה יציאת בני ישראל מארץ מצרים אלא ההוכחה תהיה הגאולה אשר תהיה בימיהם. 
+<b>ובהגדה</b> של פסח אמרו אפילו כלנו חכמים כלנו נבונים וכו' כלנו יודעים את התורה מצוה עלי��ו לספר ביציאת מצרים עכ"ל, כי ספור יציאת מצרים אינו לצורך זכירה וידיעה בלבד אלא בא לחזק את האמונה בה', ולכן כל המרבה הרי זה משובח. ויציאת מצרים בנתה בית אב לכל הגאולות העתידות כמו ששעבוד מצרים בנה בית אב לכל השעבודים, ולכן אמרו שם והיא שעמדה לאבותנו וכו' עכ"ל ומוסב על ברית בין הבתרים העוסקת בשעבוד מצרים כמו שנאמר (בראשית ט״ו:י״ג) <b>גר יהיה זרעך בארץ לא להם</b> וגו' <b>ארבע מאות שנה</b>, ואף על פי כן ההבטחה עומדת לישראל בכל הדורות, ועיין על הכתוב שם. 
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+<b>למען יארכון ימיך.</b> עיקר כיבוד אב ואם הוא בזמן שההורים זקנים, כי כשהם צעירים ואינם זקוקים לעזרה קל לכבדם, ולכן אם תכבד אותם בזקנותם גם בניך יכבדו אותך בזקנותך ותאריך ימים. 
+
+Chapter 21
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם.</b> נמשך מלמעלה (כ) ויאמר ה' אל משה וגו' לא תעשון אתי וגו' תחילה מצוות בין אדם למקום, ואחר כך ואלה המשפטים שהם מצוות בין אדם לחברו. 
+
+Verse 2
+
+<b>כי תקנה עבד עברי</b> היה צריך לאמר כי יקנה איש עבד עברי כמו בהמשך וכי ימכר איש וכי יזיד איש וכי יכה איש, וכן ואם אדניו יתן לו אשה הכל בגוף שלישי, אלא כי תקנה לנוכח מלמד שמשפטים אלה הם מצוה על בעלי הדין לקיימם ולא רק על הדיינים. 
+
+Chapter 22
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+<b>והיו נשיבם אלמנות ובניכם יתמים.</b> וגר לא תונה וגו' כי גרים היתם בארץ מצרים וידעתם את נפש הגר, אבל עדיין אינכם יודעים נפש יתום ואלמנה, לכן אם ענה תענה אתו וגו' והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתמים ואז תדעו שאין לענותם. 
+
+Chapter 23
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+<b>תביא בית ה' אלקיך.</b> עדיין לא נצטוו לבנות לו בית, אלא בית פרושו מקום כמו בבראשית (כח) אין זה כי אם בית אלקים, וכאן בית ה' הוא מקום המזבח שנאמר מקודם (כ) מזבח אדמה תעשה לי וגו' ואם מזבח אבנים תעשה לי. 
+<b>(תוספת חיבה)</b> במדות הכלים בפנים. מדות הארון היו אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קמתו, והשלחן אמתים ארכו ואמה רחבו ואמה וחצי קמתו, ומזבח הקטרת (ל) אמה ארכו ואמה רחבו וגו' ואמתים קמתו. הארון היה הגדול מבין שלשתם ואחריו השלחן ולבסוף מזבח הקטרת. ברם מדות הארון היו כולן שבורות אמתים וחצי וגו' ואילו במדות השלחן היו גם חצאי־אמות וגם אמות שלמות, ומדות מזבח הקטורת היו כולן שלמות. נראה שהארון הוא סמל לתורה והשלחן לפרנסה ומזבח הקטורת להנאת החושים, ולכן הארון היה הגדול שבכולם כי התורה היא החשובה שבכולן, ואחריה העיסוק בפרנסה ולבסוף התענוגים. ברם אי אפשר להגיע לשלמות בתורה ולעולם לא למד אדם די צרכו ולכן מדות הארון היו שבורות, מה שאין כן בפרנסה, מצד אחד אמרו באבות (ד) איזהו עשיר השמח בחלקו עכ"ל ומצד שני אי אפשר להסתפק במעט מדי ולכן במדות השלחן היו גם אמות שבורות וגם שלמות ביחד, ואילו בהנאות הגוף יש לאדם לחשוב שנהנה מה שצריך וגם האמת היא כן ולכן מדות מזבח הקטורת היו כולן שלמות. ולמדן אחד הוסיף שלוחות הברית שהיו בארון לא נשתנו לעולם ולעומת הוחלף לחם הפנים פעם בשבוע והקטורת הוקטרה פעמים ביום, כי התורה קבועה וקיימת ואילו הפרנסה משתנה מדי פעם ותענוגי הגוף חולפים ואינם. 
+
+Chapter 24
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+<b>נעשה ונשמע.</b> נשמע פי' נבין כמו בבראשית (מב) <b>והם לא ידעו כי שמע יוסף כי המליץ בינתם</b> ובדברים (כח) <b>גוי אשר לא תשמע לשנו</b>, וכן (ו) <b>שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד</b> אינו שמיעה באוזן אלא ציווי להבין אחדותו ועיין ברמב"ם הלכות יסודי התורה פרק א' הלכה ז'. ושם (יב) <b>שמר ושמעת את כל הדברים האלה אשר אנכי מצוך</b> ומוכח ששמיעה היא הבנה, ומקביל ל<b>נעשה ונשמע</b> ועיין על הכתוב שם. ואילו היתה כוונת <b>ונשמע</b> שמיעה באוזן לא היה צורך לאמרו, כי המתחייב לעשות מתחייב ממילא להאזין מה עליו לעשות, ולכן בשתי הפעמים הראשונות שאמרו ישראל <b>נעשה</b> ולא אמרו ונשמע לא <b>היה</b> חסרון בקבלת המצוות. ורק בפעם השלישית אמרו <b>נעשה ונשמע</b> כי בקשו דבר נוסף, להבין את מה שיעשו, וזוהי גדולתם כמו שאמרו במסכת שבת (פח) בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באותה שעה באו ששים רבוא של מלאכי השרת וקשרו לכל אחד ואחד מישראל שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע עכ"ל, כלומר בשכר שעשו את נעשה כהקדמה לנשמע ולא הסתפקו בנעשה בלבד. ולכן (שם פט) הקב"ה קרא להם (שמות ד) <b>בני בכרי</b> מפני שבכך ישראל מובדלים מן העמים, כי הגויים עושים מה שאומרים להם הכמרים - להבדיל - אך אינם לומדים ומבינים, ונרמז במלה <b>בכרי</b> שיש לישראל נחלה פי שתים כבכור, כי לגויים יש נעשה - להבדיל - אבל לישראל נעשה וגם ונשמע. ואמרו ישראל <b>נעשה ונשמע</b> רק בפעם השלישית, משום שבשתי הפעמים הראשונות הביא משה להם דברים בעל פה, <b>ויבא משה</b> וגו' <b>וישם לפניהם את כל הדברים האלה</b> וכן <b>ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה'</b>, ואילו בפעם השלישית הביא להם דברים בכתב <b>ויכתב משה את כל דברי ה'</b> וגו' <b>ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם</b>, וכיון שנתן להם ספר כתוב יכלו להעתיקו וללמדו ולהבינו ולכן אמרו <b>נעשה ונשמע</b>. ומתורצת הפליאה מדוע בפעם הראשונה נאמר <b>ויענו כל העם יחדו ויאמרו</b> וגו' <b>נעשה</b>, וכן בפעם השניה <b>ויען כל העם קול אחר ויאמרו</b> וגו' <b>נעשה</b>, ואילו בפעם השלישית <b>ויאמרו</b> וגו' <b>נעשה ונשמע</b> בלבד בלי יחדיו או קול אחד, כי בקיום המצוות כל ישראל שווים ולכן אמרו <b>נעשה</b> כאיש אחד, מן שאין כן <b>ונשמע</b> שהוא לימוד והבנה אינו שווה אצל כולם. 
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+<b>ארבעים יום וארבעים לילה.</b> מספר בשבחו של משה, שלמרות ששהה כמעט ששה שבועות במרום ונהנה מזיו השכינה והיה מנותק מבני ישראל, בכל זאת לא שכח את ישראל ולא גבה לבו מהם כשחטאו בעגל. 
+
+Chapter 25
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+<b>אשר ידבנו לבו.</b> פי' שלבו ינדב אותו לתרום, או שרוחו תנדבו כמו (לה) <b>אשר נדבה רוחו אתו הביאו</b>. וזוהי משמעות המלה להתנדב בבנין התפעל, ולכן במקרא מתנדבים אפילו כסף כמו בעזרא (ב) <b>התנדבו לבית האלקים</b> וגו' <b>זהב דרכמונים שש רבאות</b> וגו' ובדברי הימים־א (כט) <b>ויתנדבו שרי האבות</b> וגו' <b>ויתנו לעבודת בית האלקים זהב ככרים חמשת אלפים</b> וגו', כי מכיון שלבם הניעם להתנדב וכמו שנאמר שם <b>כי בלב שלם התנדבו לה'</b>, מה לי נדבת גופם או נדבת ממונם. 
+
+Chapter 26
+
+
+
+Chapter 27
+
+
+
+Chapter 28
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+<b>ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת.</b> ב' טעמים לבגדי כהונה, א' להביא לכך שבני ישראל יתיחסו לאהרן בכבוד, וזהו <b>לכבוד ולתפארת</b>, ותלה ב<b>אהרן אחיך</b> כי מי שרגיל עם חברו או קרובו יותר מדי אינו מכבדו ואף על פי כן צריך היה משה להתיחס לאהרן בכבוד. וב' להזכיר לאהרן עצמו להתנהג כראוי לכהן גדול, ולכן נאמר <b>ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי</b> ובזה לא נאמר אהרן אחיך. 
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+<b>ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו.</b> פתח ב<b>חשן המשפט</b> וסיים ב<b>משפט בני ישראל</b>, וכנגדם פתח <b>על לב אהרן</b> וסיים <b>על לבו</b>, כי הביטוי על לב משמש בשני מובנים: א' המקום שעל החזה, ולכן נאמר <b>והיו על לב אהרן</b> פי' שיהיו האורים ותומים תלויים על מקום הלב. וב' בתוך הלב כלומר במחשבה כמו בדברים (ו) <b>על לבבך</b> ובירמיה (מד) <b>אתם זכר ה' ותעלה על לבו</b>, ולכן נאמר <b>ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו</b> פי' שיהרהר במשפטם בבואו אל הקודש. וגם לשון <b>לזכרן</b> משמש בשני ענינים, א' זכרון לישראל שייזכרו לפני ה' ולכן נאמר <b>ושמת את שתי האבנים על כתפת האפד אבני זכרן לבני ישראל</b>, וב' מזכרת לאהרן שהוא עצמו יזכור את ישראל ולכן נאמר <b>ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזכרן</b>. תדע, שהכתוב הפסיק ב<b>על שתי כתפיו</b> בין <b>לפני ה'</b> ובין <b>לזכרן</b>, ולא כמו להלן ובפרק ל' ובבמדבר (י) <b>לזכרון לפני אלקיכם</b>, כי שם הזכרון הוא לבני ישראל כמו שנאמר בבמדבר <b>ונזכרתם לפני ה' אלקיכם</b>, מה שאין כן כאן שבא להזכיר לאהרן. 
+
+Chapter 29
+
+
+
+Chapter 30
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+<b>כי תשא את ראש בני ישראל.</b> היו מונים אותם כדי לדעת את מספר הלוחמים כמו בבמדבר (כו) <b>שאו את ראש כל עדת בני ישראל</b> וגו' <b>כל יצא צבא בישראל</b>, כי הספירה באה לצורך מלחמה, או לצורך חלוקת הארץ שאף היא היתה על ידי מלחמה, כי הארץ נחלקה לפי מספר החיילים ולכן הלויים שלא נלחמו לא נטלו חלקם. ובשעה שנפקדים כדי לצאת לצבא נגד האויב מבחוץ אם אינם שמים לב גם לאויב מבפנים שהוא יצר הרע והחטא אזי השטן מקטרג, ופרש"י שאז שולטת בהם עין הרע. וזהו <b>ולא יהיה בהם</b> בתוכם <b>נגף</b> שהנגף יהיה בפנימיותם, וכמו שאמרו במשנה במסכת סוטה (מד) מדברים (כ) <b>הירא ורך הלבב</b> זהו המתירא מן העבירות שבידו עכ"ל או שמא ישכחו את ה' בהכנתם למלחמה, ולכן <b>ונתנו איש כפר נפשו לה'</b>. 
+
+Chapter 31
+
+
+
+Chapter 32
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+<b>עשו להם עגל מזכה.</b> <b>מסכה</b> מלשון מסך, והיא דמות ששמים על הפנים להסתירן, כי ישראל עשו עגל להיות כביכול על פניו של הקב"ה כדי שיוכלו להביט בעגל מאחר שלא יכלו להביט בה'. אבל הקב"ה כבר אסר לעשות כן (כ) <b>לא יהיה לך אלהים אחרים על פני</b>, וזהו <b>סרו מהר מן הדרך אשר צוותם</b>, כי אף על פי שהתכוונו לעבוד את ה' לא זו הדרך שצוה לעבדו. וזהו <b>כי אנכי ה' אלקיך א־ל קנא</b> אפילו אם משנים רק את דרך עבודתו, כי אילו בעבודה זרה ממש לא היה צורך לאמרו. מסכה יש לה צורה, מה שאין כן (לד) <b>המסוה</b> שלבש משה שאין לו צורה. 
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+<b>זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך.</b> אם ה' יעשה את משה לגוי גדול, לא יבטל את שבועתו לאבות <b>ארבה את זרעכם ככוכבי השמים</b> שהרי משה הוא מזרעם, ברם הגוי ייקרא בני משה ולא בני אברהם יצחק וישראל. ולכן אמר משה <b>אשר נשבעת להם בך</b>, כי תהא זו הפרת הבטחת ה' לאברהם וליעקב <b>ונברכו בך כל משפחת האדמה, בך</b> ולא באחר ואף לא במשה, וגם הזכיר זרעם פעמיים <b>ארבה את זרעכם</b> וגו' <b>אתן לזרעכם</b> לאמר שיהיה להם זרע המתיחס אחריהם. וכיון שמשה סרב שייקרא העם על שמו וברח מהגדולה, הגדולה רדפה אחריו וקרן עור פניו, כמו שאמרו במסכת ערובין (יג) מי שבורח מן הגדולה הגדולה מחזרת אחריו עכ"ל. 
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+<b>וישמע יהושע את קול העם ברעה.</b> <b>ברעה</b> מלשון תרועה והיא תרועת תר"ת כמו הקול שמשמיעות נשי ארצות המזרח בפה, ונשמע למרחוק. ואמר יהושע <b>קול מלחמה במחנה</b> כי חשב שמריעים מתוך קרב, כמו בשמואל־א (יז) <b>והרעו במלחמה</b> ובעמוס (א) <b>בתרועה ביום מלחמה</b> ובירמיה (ד) <b>קול שופר שמעתי נפשי תרועת מלחמה</b>, ולאחר שהתקרב יותר אמר <b>אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה</b> כי לא שמע קולות מלחמה. פרוש אחר, תרועה משמשת גם לשמחה ולצער, ולכן אמר <b>אין קול ענות גבורה</b> שאינה תרועת מנצחים, <b>ואין קול ענות חלושה</b> שאינה יללת מנוצחים. 
+<b>(תוספת חיבה)</b> לפי זה מבואר מה שאמרו במסכת ראש השנה (לג) שתרועת ראש השנה היא יללה או גניחה, וקשה שהרי בתהלים (צח) נאמר <b>בחצצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'</b> וכי פרושו הוא לילל או לגנוח לפני המלך ה', ובשמואל־ב (ו) <b>מעלים את ארון ה' בתרועה ובקול שופר</b> וכהנה רבות ומוכח שתרועה היא קול שמחה, וכן לפי דעה אחת בשיר השירים רבה (א) תרועה היא אחת מעשר לשונות של שמחה. ואולם תרועה משמשת גם לצער כמו בירמיה (כ) <b>זעקה בבקר ותרועה בעת צהרים</b>, ומכאן לתרועת ראש השנה שהיא סימן ליום הדין המבשר מה יהיה בשנה הקרובה ורק איננו יודעים האם הבשורה היא של ששון או צער. ועוד אפשר שתרועת תר"ת היא קול שמחה ותרועת תש"ת היא קול של צער, והספק הוא איזו מהן היא עיקרו של יום, שהרי אונקלוס תרגם <b>תרועה</b> יבבא ובשופטים (ה) נאמר <b>ותיבב אם סיסרא</b> כמו שהביאו בגמרא, ואמו של סיסרא גם בכתה וגם צהלה שהרי תחילה אמרה <b>מדוע בשש רכבו לבוא מדוע אחרו פעמי מרכבותיו</b> ואחר כך אמרה <b>הלא ימצאו יחלקו שלל</b> וגו' <b>שלל צבעים לסיסרא</b>. ולכן גם תוקעים תש"ת לפני תר"ת ותוקעים תשר"ת ולא תרש"ת, כי אם סיסרא הקדימה <b>מדוע בשש</b> ל<b>הלא ימצאו</b>. 
+
+Chapter 33
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+<b>אם אין פניך הלכים אל תעלנו מזה.</b> כבר נאמר לו פני ילכו ולמה למשה לבקש שנית, אלא כך דרך האדם המשוחח עם חברו לחזור על הדברים ועיין פרש"י, וזהו כאשר ידבר איש אל רעהו שהוא סגנון הדבור ולעומת פנים אל פנים שהיא צורת ההידברות. 
+
+Chapter 34
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+<b>(תוספת חיבה)</b> בשבועות לא נאמרה מצוה ששייך לאמר בה וחג שבועות תעשה לך ושלא כמו (דברים ט״ז:י״ג) חג הסכות תעשה לך שנדרש (סוכה כז) לאסור סוכה גזולה. אלא לך רמז ללימוד התורה שניתנה בחג השבועות, כי על ידי הלימוד עושה אדם את התורה לשלו וראה בפרשת משפטים על הכתוב נעשה ונשמע. 
+
+Chapter 35
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>אלה הדברים אשר צוה ה' לעשת אתם.</b> <b>אלה</b> שני <b>הדברים</b> וגו' <b>לעשת</b>, עשיית המשכן ושמירת השבת שגם בה שייך לשון עשייה כמו לעיל (לא) <b>לעשות את השבת</b>, ואין כוונת הפסוק ל<b>ששת ימים תעשה מלאכה</b> שהוא בנפעל. הכתוב השוה את שמירת שבת לבניית המשכן אף על פי שהם שני הפכים, כי העיקר הוא לקיים את מצוות ה' ומה לי עשיית מלאכה או הימנעות ממנה. ועוד שעל ידי שמירת השבת נוכח האדם לדעת שהקב"ה הוא מקור הקדושה, שהרי אין האדם פועל כלום בשבת, וזהו<b> לדעת כי אני ה' מקדשכם</b> ולא אתם מקדשים את עצמכם. מה שאין כן בבניית המשכן אפשר לטעות שהבנייה היא הגורמת לקדושה לבוא וממילא שחייב הקב"ה לשכון במעשה ידינו, ומשם לטעות כמו שנאמר במיכה (ג) <b>הלוא ה' בקרבנו לא תבוא עלינו רעה</b> ובירמיה (ז) <b>היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה</b>. 
+
+Chapter 36
+
+
+
+Chapter 37
+
+
+
+Chapter 38
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+<b>אלה פקודי המשכן.</b> בשאר מקומות משמש לשון פקודים למנין נפשות כמו להלן<b> פקודי העדה</b> ובבמדבר (א) <b>פקודי בני ישראל</b>, ואילו כאן <b>פקודי המשכן</b>, כי התרומה לקב"ה חשובה היא כמנין הנפשות, ועיין לעיל על הכתוב <b>כי תשא את ראש בני ישראל</b>. 
+
+ויקרא
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+<b>אדם כי יקריב מכם קרבן לה'.</b> הקדים <b>מכם לקרבן לה'</b>, ועיין בבראשית (ד) על הכתוב <b>מפרי האדמה מנחה לה'</b>. מטבע ברייתו האדם רוצה לתת מתנה לאלקים, ולכן אמרו בויקרא רבה (ט) לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלים קרבן תודה לא בטל כל התפלות בטלות הודאה אינה בטלה עכ"ל, כי התודה וההודאה הן מטבעו של האדם וקדמו לעבודה זרה כמו שמוכח מקין והבל. אבל אופן הקרבן שנעשה על ידי בעלי חיים ובזמנים קבועים וכו' נהפך לפולחן והוא עתיד להתבטל לעתיד לבוא, ועיין בויקרא רבה (כב) ובמורה נבוכים חלק ג' פרק ל"ב. וזהו שנאמר בירמיה (ז) <b>כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציא אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח</b> פי' שדברים אלה הקב"ה לא חידש להם, <b>כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי והייתי לכם לאלקים</b> וגו'. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+<b>זאת תורת החטאת.</b> החוטא במזיד אינו מביא חטאת, כיון שמרצונו עבר על מצות הקב"ה לכן עליו לחפש דרך משלו לכפרה, ואין מסייעים לו על ידי קרבן. ועוד שהקרבן כא כתמורה לדמו ונפשו של החוטא כמו שכתב הרמב"ן בפרק א' והוא ככופר, והמזיד אינו משלם כופר כמו בבמדבר (לה) <b>ולא תקחו כפר לנפש רצח אשר הוא רשע למות</b>. אמנם השוגג מביא חטאת, וקשה וכי דמו היה ראוי להשפך שלכן מביא קרבן במקומו, והלא שוגג הוא? ברם הדמיון הוא לאדם הנכנס למקום סכנה שאם אינו נזהר נהרג, והסבה מדוע בא לשם אינה מעלה או מורידה כי סוף סוף הוא מת. כך היה ראוי להיות בדרך הטבע שהעובר על חוקי הקב"ה מת גם אם הוא שוגג כי סוף סוף עבר, לולא חסדי ה', ולכן החוטא מביא קרבן כתמורה לנפשו. ועוד שעבירה גוררת עבירה ואפילו עבר בשוגג, ומשוגג יבוא לידי מזיד, ולכן יביא קרבן ויתכפר לו. הקרבן הוא כתריס בפני העונש, וזהו לשון לכפר פי' לכסות ולאטום כמו בבראשית (ו) <b>וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר</b>, ובשמות (לב) <b>אולי אכפרה בעד</b> פי' נגד ומול <b>חטאתכם</b> וכמו בבראשית (כ) <b>בעד כל רחם</b> ושם (כו) <b>בעד החלון</b>. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+<b>ונכרתה הנפש ההיא מעמיה.</b> עיין בני בנים חלק ב' מאמר ה'. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+<b>ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם.</b> היא אותה אש של <b>ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח</b> כמו שאמרו בספרי זוטא וכן פרש רשב"ם, כי האש לא ירדה להרגם דוקא, ורק הם לא נזהרו מלהכנס באותה שעה וכשירדה האש הרגה אותם, והוי כעין תאונה. ומכל מקום חטאו, כי היה להם לשים לב לכך שבאותו יום לא היה להם להביא אש משל עצמם, אף שבשאר הימים היה זה מתפקידם להביאה כמו שנאמר לעיל (א) <b>ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח</b>. ולכן אמר הקב"ה <b>בקרבי אקדש</b>, כי אלו הרגילים אצלו צריכים להיות זהירים ופרושים שלא לעשות מתוך הרגל כמו בישעיה (כט) <b>מצות אנשים מלמדה</b>. וזהו שאמרו במסכת סנהדרין (מב) שריפת נשמה והגוף קיים עכ"ל, מדה כנגד מדה, כי נדב ואביהוא פעלו כהלכה לכאורה אבל מבלי לשים לב מה בקש מהם הקב"ה באותה שעה, ולכן נשרפו מבפנים שהוא מקום המחשבה והשכל וגופותיהם נשארו שלמות מבחוץ. 
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+<b>אשה כי תזריע וילדה זכר.</b> אם הושתלה בה ביצית שמא אינה טמאה לידה, כיון שלא הזריעה. <b>וטמאה שבעת ימים</b>, פרטי הטומאה הם חוקים שחקק הקב"ה כמו שאמרו בבמדבר רבה (יט) לגבי טומאת מת, וראה במורה נבוכים חלק ג' פרק מ"ז שנתן טעם לעיקר הטומאה ולא לפרטיה. מכל מקום רוב עניני הטומאה קשורים במוות: המת והנבלה והנדה המסמנת אבדן ביצית הולד, וכן בעל קרי וזב וזבה שהן מחלות אברי המין והפסד הילודה. ורק טומאת הלידה חריגה כי היא הפך המיתה, ואם כן מדוע יולדת טמאה, וכל שכן לפי הדעה בגמרא שאפשר בלידה יבשתא בלי דם. אלא כיון שהקב"ה חי וקיים ואינו מת אבל באותה מדה גם אינו נולד, לכן היולדת טמאה, כי השתלשלות הדורות על ידי הלידה והמוות כאחת היא ההפך מאלוקותו. ולכן היולדת נקבה טמאה יותר מהיולדת זכר, כי הנקבה שייכת יותר ללידה. ולפי שהעדר השנוי והתמורה על ידי הקב"ה הוא הניגוד לרעיון הטומאה, כמו כן נאמר לעיל (ב) <b>וכל קרבן מנחתך במלח תמלח</b> וגו' כי המלח מונע מהבשר שינוי והפסד, וכן <b>לא תעשה חמץ כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו</b> וגו' כי הדבש מחיש החימוץ. וחמץ עצמו מסמל את חיי בשר ודם כי לחם חמץ טופח וגדל מהר ושוב מתקלקל ונפסד מהר בניגוד למצה הנשמרת משנה לשנה. וזהו טעם איסור החמץ וחיוב המצה בפסח, כי הפסח הוא חג האמונה בה' ועיין בפרשת יתרו על הכתוב <b>אשר הוצאתיך מארץ מצרים</b>, ולכן אנו אוכלים מצה המרמזת לחיי הנצח של הקב"ה ובדלים מחמץ המסמל את חיי בשר ודם. 
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+<b>אשר יעשה אתם האדם וחי בהם.</b> וחי <b>בהם</b> הוא תנאי בקיום המצוות ואינו מצוה בעצמו, וכך פרושו: <b>ושמרת את חקתי ואת משפטי</b>, ומה הן אותן המצוות שאתה מצווה לשמור, אלו <b>אשר יעשה אתם האדם וחי בהם</b> אבל אותן שתמות בהן אינך מצווה לשמור. ולפי זה אין חיו�� ליהרג עליהן ולא לעבור אבל גם אין איסור, וכן דעת התוספות במסכת עבודה זרה (כז). 
+
+Chapter 19
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+<b>קדשים תהיו.</b> ישנם שלשה תנאים לקדושה, הראשון הוא האמונה בה' ולכן נאמר <b>קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם</b>, השני הוא שמירת המצוות (כ) <b>והתקדשתם והייתם קדשים</b> וגו' <b>ושמרתם את חקתי ועשיתם אתם</b>, והשלישי הוא הבדלה מן הגויים (שם) <b>והייתם לי קדשים</b> וגו' <b>ואבדל אתכם מן העמים להיות לי</b>. ושלושה אלה הם גם התנאים לגרות. 
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+<b>לא תלך רכיל בעמיך לא תעמד על דם רעך.</b> אם תלך רכיל אזי תבוא גם לחשוב שרעך הוא רשע שאין להעלות אותו מן הבור להצילו כמו שאמרו במסכת עבודה זרה (כו), ולבסוף תעמוד על דמו. 
+
+Verse 17
+
+<b>לא תשנא את אחיך בלבבך.</b> <b>אחיך</b> אפילו הוא בזוי בעיניך, כמו בדברים (כה) <b>ונקלה אחיך לעיניך</b>. וכן <b>ואהבת לרעך כמוך</b>, אפילו מי שאינו אהוב עליך, כי המצוות אינן תלויות בדעתך ועיין בסמוך על הכתוב <b>ושמרתם את חקתי. ולא תשא עליו חטא</b>, עיין לעיל (בראשית י״ח:י״ג) על הכתוב <b>למה זה צחקה שרה</b> ובבני בנים חלק ב' סימן כ"ז בהג"ה. 
+
+Verse 18
+
+<b>ואהבת לרעך כמוך.</b> אם תגמול חסדים לרעך הקב"ה יגמול לך, כמו שסיים <b>אני ה'</b>, ונמצא שבמה שהיטבת לרעך היטבת גם לעצמך, וזהו <b>כמוך</b>. 
+
+Chapter 20
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+<b>ושמרתם את חקתי ועשיתם אתם אני ה' מקדשכם.</b> למעלה (יט) אמר <b>ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי ועשיתם אתם</b> וכן להלן (כ) <b>ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי ועשיתם אתם,</b> ולמה כאן הזכיר חוקים ולא משפטים? ונראה לי שהטעם הוא שחוקים הם בין אדם למקום ואילו משפטים הם בין אדם לחברו, כלשון משפט בכל מקום, כי אף על פי שיש הרבה מצוות בין אדם למקום שאינן שכליות ועיין במסכת יומא (סז), ואילו מצוות בין אדם לחברו הן שכליות מטבע ענינן, מכל מקום פרוש חוק אינו דוקא מצוה שאינה שכלית, שהרי בדברים (ד) נאמר <b>כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה</b> ועיין על הכתוב שם, ואי אפשר שיאמרו כן על מצוות שאין להן טעם. אלא כיון שחוקים הם מצוות בין אדם למקום, לכן נאמר כאן <b>ושמרתם את חקתי ועשיתם אתם</b> ולא נאמר גם את משפטי, משום שמיירי בקדושה כמו שכתוב בסוף הפסוק <b>אני ה' מקדשכם</b> בהמשך לפסוק הקודם <b>והתקדשתם והייתם קדשים</b>. וקדושה נקנית על ידי שמירת כל המצוות כאילו הן חוקים בין אדם למקום, כי אף המצוות שבין אדם לחברו הן מצוות בין אדם למקום. ולכן פתח ב<b>קדשים תהיו</b> והמשיך במצוות שבין אדם לחבירו ובין אדם למקום בערבוביא, לפי שצריך לקיים את כולן בשווה מפני שכך ה' צוה אותן, וזהו <b>כי קדוש אני ה' אלקיכם</b>. אבל אם מקיימן רק מפני שהן שכליות או מטעם אחר אין האדם מתקדש על ידן, ועיין ברמב"ם הלכות מלכים סוף פרק ח' שאם עשאן מפני הכרע הדעת וכו' אינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם עכ"ל. 
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+<b>אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו.</b> מי שנואף את אשת רעהו אף אשתו נואפת, כמו באבות (ב) על דאטפת אטפוך, והוא שנאמר בירמיהו (ט) כלם מנאפים. 
+
+Chapter 21
+
+
+
+Chapter 22
+
+
+
+Chapter 23
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+<b>בחדש השביעי באחד לחדש.</b> לא נאמר בו יום כבשאר המועדים, רמז לשני ימי ראש השנה. 
+<b>זכרון תרועה</b> פי' זכרון ותרועה כמו (כא) וחללה זנה, הכ"ף בשו"א דומה כקמ"ץ וכן בקהלת (א) זכרון לראשונים.
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+<b>בעשור לחדש השביעי הזה.</b> למה השביעי הלא כבר נאמר בחדש השביעי אצל ראש השנה, וכן להלן ובחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסכות לה' המלה השביעי מיותרת וכמו שלעיל ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות לה' לא נאמר לחדש הראשון הזה כי כבר נזכר מקודם. אלא בא לתלות כל מועדי החודש השביעי זה בזה, שאם אין ראש השנה אי אפשר ליום הכפורים ואם אין יום הכפורים אי אפשר לחג הסוכות ועיין במסכת ראש השנה (לב). 
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+<b>ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב.</b> במסכת ברכות (ח) אמרו וכי בתשעה מתענין והלא בעשרה מתענין אלא לאמר לך כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי עכ"ל, וקשה כי מאחר שאין מצוה להתענות בתשיעי איזה שבח הוא זה שמעלה עליו הכתוב כאילו התענה בו. ופרש הגמו"ז זצלה"ה שהיינו חושבים להתענות בתשיעי כדי להרגיש את התענית כבר בכניסת העשירי, מה שאין כן כשאוכלים בתשיעי סמוך לערב נשארים שבעים עד למחרת בבוקר של עשירי, ולכן דרשו שלמרות שאוכל בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה גם בו וקיים ענוי של יום כפור שלם. 
+
+Verse 33
+
+
+
+Verse 34
+
+
+
+Verse 35
+
+
+
+Verse 36
+
+
+
+Verse 37
+
+
+
+Verse 38
+
+
+
+Verse 39
+
+<b>בחמשה עשר יום לחדש השביעי.</b> קבע את חג הסוכות בסתו, לפני עונת הגשמים בארץ ישראל, כדי שהעצים שמהם כורתים את הסכך ואת ארבעת המינים יצמחו מחדש, כי אילו היו כורתים אותם באביב היו העצים מתים בקיץ. 
+
+Verse 40
+
+
+
+Verse 41
+
+
+
+Verse 42
+
+
+
+Verse 43
+
+<b>כי בסכות הושבתי את בני ישראל.</b> כשחנו מול הר סיני ישבו בסוכות, שזהו <b>בהוציאי אותם מארץ מצרים</b> כמו בדברים (כט) <b>ברית ה'</b> וגו' <b>אשר כרת עמם בהוציאו אתם מארץ מצרים</b> ובשמות (ג) <b>בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה</b>, ואינו דומה לנאמר אצל המן (שמות ט״ז:ל״ב) <b>אשר האכלתי אתכם במדבר בהוציאי אתכם מארץ מצרים</b> ששם פרט <b>במדבר</b>. ומעמד הר סיני ארך ז' ימים כמו שאמרו במסכת יומא (ד) לדעה אחת, וביום השביעי אמר (דברים ה׳:כ״ז) <b>שובו לכם לאהליכם</b> שהתיר להם לחזור לאהלים, וכנגד ז' ימים אלה צוה <b>בסכת תשבו שבעת ימים</b>. והטעם שהושיבם בסוכות מול הר סיני, כדי שעל ידי שישבו בדירות ארעי יהיו פתוחים לקבל את התורה. 
+<b>(תוספת חיבה)</b> ובמסכת סוכה (יא) אמר רבי עקיבא סוכות ממש עשו להם עכ"ל, ובמסכת יומא שם סבר כדעת האומר בשביעי ניתנה תורה. ובתורת כהנים ועוד מקורות הגרסה היא הפוכה ורבי עקיבא סבר ענני כבוד היו, ומכל מקום מודה שגם ישבו בסוכות ממש, כי מה ענין סכך לענני כבוד, ועוד שישבו בענני כבוד מ' שנה ומהן י"ט שנה במקום אחד בקדש ברנע ואינו ענין לדירת ארעי. ובכד הקמח פרש שסוכות ממש הן הנגלה וענני כבוד הם הנסתר, ולפי זה אפשר שבני ישראל לא הרגישו בעננים כלל ולכן הזכירתם התורה רק ברמז (דברים כ״ט:ד׳) <b>ונעלך לא בלתה מעל רגליך</b>. והנה אין להביא ראיה שלא ישבו בסוכות ממש במדבר ממה שבכל מקום נאמר אהלים ולא סוכות, כמו בשמות (לג) <b>איש פתח אהלו</b> וכהנה רבות, כי אהל פרושו מקום דירה כמו בדברים (טז) <b>ופנית בבקר והלכת לאהליך</b> וכן תרגם אונקלוס משכנא בכל מקום ולאו דוקא של יריעות, וסימנו (במדבר כ״ד:ה׳) <b>מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל</b>. אבל כיון שאמר <b>שובו לכם לאהליכם</b> אם כן במה ישבו קודם לכן, אלא מקודם בסוכות ואחר כך באהלים. ובמסכת מועד קטן (טו) פרשו שהיו אסורים בנשותיהם ואחר כך התיר להם, וכן בויקרא (יד) <b>וישב מחוץ לאהלו</b> שהיה אסור באשתו, והא בהא תליא כי על ידי שיהיה מחוץ לאהלו לא יבוא אל אשתו. ולפי זה אצל הר סיני הנשים נשארו באהלים והגברים ישבו בסוכות, ולכן נשים פטורות מסוכה ועיין במסכת סוכה (כח) ובתוספות במסכת מגילה (ד). וזהו שאמר בשמות (יט) <b>אל תגשו אל אשה</b> שלא התקרבו אלו אל אלו, ועיין בני בנים חלק ב' סימן י"ג. 
+
+Chapter 24
+
+
+
+Chapter 25
+
+
+
+Chapter 26
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+<b>ואם תלכו עמי קרי.</b> קרי הוא מלשון מקרה, שמדמים שהפורענויות הן מקריות ואינן עונש מאת הקב"ה וכמו שפרש הרמב"ם בהלכות תענית פרק א'. וקשה היאך יטעו פעם אחר פעם, כי הפלגת כל המכות בודאי אינה בדרך הטבע. ועוד קשה שרק מן המכות השניות ואילך נאמר <b>ואם תלכו עמי קרי ולא תאבו לשמע לי</b> וכן עוד ד' פעמים, ואילו אחרי המכות הראשונות <b>והפקדתי עליכם בהלה</b> וגו' נאמר רק <b>ואם עד אלה לא תשמעו לי</b> ולא נזכר קרי, והרי אם בשניות טעו לחשוב שאינן אלא אסונות הטבע כל שכן בראשונות. ונראה שאחרי המכות הראשונות עדיין לא נשאו ונתנו ביניהם האם הן מה' או לא וכדרך בני אדם שאינם מתבוננים מיד, ואין זו הליכה בקרי, ורק אחרי השניות ישבו ודנו האם הן מהקב"ה, ולאחר התיעצות חכמים עם שרים החליטו שאינן מהקב"ה וזהו <b>והלכתם עמי בקרי</b> ועל זה חרה אף ה'. וכן עשו בפעם השלישית ובפעם הרביעית, ועל כרחך מפני שהיתה להם שיטה שלמדו מקודמיהם או שפרשו הם בעצמם ועל פיה קבעו שלא יתכן שיבוא עונש מאת ה' בצורה זו או על אנשים אלה או בגלל חטאים אלו, ולכן כיון שהפורענויות לא באו באופן שלמדו או שדימו לעצמם בודאי אינן מאת הקב"ה אלא מקריות הן, וכל העונשים שבעולם לא יזיזו אותם מדעתם אחרי שקיצרו יד ה' ודימו שחייב הוא לפעול על פי הבנתם בתורה. וזהו <b>במעלם אשר מעלו בי</b> ותרגם יב"ע בשקריהון דשקרו במימרי עכ"ל <b>ואף אשר הלכו עמי בקרי</b>. ועוד פרוש <b>במעלם</b>, כי הוציאו מעשי ה' לחולין במה שפרשו שהפורענויות הן בדרך הטבע, וכן הלשון בדברים (לב) <b>על אשר מעלתם בי</b>, כיון שאמרו (במדבר כ׳:י׳) <b>נוציא לכם מים</b> ולא אמרו שה' יוציא להם ועיין ברמב"ן. וההליכה בקרי היא גם בברכות אם אינם מודים לקב"ה על הטובה, ולכן נאמר <b>אז תרצה הארץ את שבתתיה</b> ולמה נזכר עוון שמיטה יותר משאר עוונות? אלא כיון שלא שמרו שמיטה מאנו להודות שארץ ישראל היא מתנת ה' ומרצונו נתן להם, ודימו שבאקראי הם יושבים עליה ועל כן אינם צריכים להודות, וכפירה בטוב מביאה לכפירה ברע. 
+
+במדבר
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+<b>ארבעה ושבעים אלף ושש מאות.</b> כבר נאמר (א) ארבעה ושבעים אלף ושש מאות וכן מספרי שאר השבטים ושמות הנשיאים נמנו פעמיים, פעם ראשונה בתוכנית לפריסת בני ישראל ופעם שניה בפריסה עצמה. וכן פרטי המשכן וכליו נאמרו פעמיים תחילה בציווי לעשותם ואחר כך בעשיה עצמה, מלמד שבני ישראל הם כמשכן ה' כמו בשמות (כה) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. 
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+<b>ומטה גד.</b> השבטים שנולדו מאם אחת שכנו זה אצל זה, בני לאה יהודה שמעון וזבולן חנו במזרח ועל ידם ראובן ושמעון שחנו בדרום, ובני רחל בנימין אפרים ומנשה חנו במערב, ובני בלהה דן ונפתלי חנו בצפון. אבל בני זלפה יצאו מכלל זה, כי גד שכן בדרום על צבא ראובן ואשר שכן בצפון על צבא דן, וכן בארץ כנען גד שכן סמוך לראובן בעבר הירדן ואילו אשר שכן על הים הגדול. ואולי תחילת הפירוד ביניהם היתה אצל יוסף (בראשית ל״ז:ב׳) <b>והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה</b> וגו' מלשון הפריד והרחיק, כמו בישעיה (לג) <b>נער כפיו מתמך בשחר</b> ובנחמיה (ה) <b>ככה ינער האלקים את כל האיש</b> וגו' <b>מביתו ומיגיעו</b>. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+
+
+Verse 33
+
+
+
+Verse 34
+
+
+
+Verse 35
+
+
+
+Verse 36
+
+
+
+Verse 37
+
+
+
+Verse 38
+
+
+
+Verse 39
+
+
+
+Verse 40
+
+
+
+Verse 41
+
+
+
+Verse 42
+
+
+
+Verse 43
+
+<b>ויהי כל בכור זכר.</b> מספר בני ישראל מבן עשרים שנה ומעלה היה כשש מאות אלף, ובצרוף הטף הזכר ככפול מזה. ומספר הבכורים מבן חודש ומעלה היה <b>שנים ועשרים אלף שלשה ושבעים ומאתים</b>, ולפי זה היה רק בכור זכר אחד לכל ששים זכרים, כי רוב הנשים הפילו במצרים מחמת השעבוד והמצוקה ונתמעטו הבכורים. פרוש אחר, לפי שגם הלויים היו מתי מספר כעשרים ושנים אלף מבן חודש ומעלה, ולעומת שבט מנשה שהיה הקטן שבשאר השבטים ומנה כשלשים ושנים אלף מבן עשרים שנה ומעלה ובצרוף הטף הזכר ככפול מזה, ונמצא שבני מנשה היו פי שלושה מבני לוי. והטעם שהלויים היו מעטים נראה על פי מה שאמרו בשמות רבה (ה) ששבט לוי לא נשתעבד במצרים, והוא הדין הבכורים ששמשו ככהנים לא נשתעבדו, ולכן הלויים והבכורים לא רצו לעזוב את מצרים והתבוללו או שמתו בג' ימי החושך ורק מעטים מהם יצאו ממצרים. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+<b>והיתה האשה לאלה בקרב עמה.</b> עיין בני בנים חלק ב' מאמר ה'. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+<b>כה תברכו.</b> כה ולא אחרת, מכאן לקפידה יתירה במבטא של הכהנים ועיין בני בנים חלק ב' סימן א'. 
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+<b>וישם לך שלום.</b> לא נאמר ויתן לך שלום כמו בויקרא (כו) <b>ונתתי שלום</b> ובחגי (ב) <b>אתן שלום</b>. אלא <b>וישם</b> פי' על כרחך, כמו בשמות (טו) <b>שם שם לו חק ומשפט</b> ובאסתר (י) <b>וישם המלך אחשורוש מס</b>, כי השלום אינו לרוחם של הכל. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+<b>כי ה' דבר טוב על ישראל.</b> ראה יתרו מה שמשה לא ראה, שסופו של אותו הדור להרע, ולכן בחר לשוב את ארצו. משה לא ציפה לרעות כי התעסק עם הזקנים והנשיאים ושאר ראשי בני ישראל, והיה מנותק מפשוטי העם ולא ידע מה היו אומרים (יא) <b>והאספסף אשר בקרבו</b>. 
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+
+
+Verse 33
+
+
+
+Verse 34
+
+
+
+Verse 35
+
+<b>ויהי בנסע הארן.</b> הארון כבר התחיל לנסוע ומשה אמר קומה ה', וכן ובנחה יאמר שובה ה' אף על פי שארון כבר נחה, כדי שישראל לא יטעו שהקב"ה שוכן בארון ובהכרח מיטלטל עמו, וראה בפנים בפרשת ויקהל. 
+
+Chapter 11
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>ויהי העם כמתאוננים.</b> ולא מתאוננים באמת, ברם המתלונן ללא סבה סופו להמציא סבה ולכן והאספסף אשר בקרבו וגו'. 
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+<b>זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם.</b> אמנם גם את המן אכלו בחינם, אבל במצרים אכלו <b>דגה</b> בחינם שהיתה טובה יותר מן המן. ועוד אכלו במצרים את <b>האבטחים</b> וגו' שגם הם היו טובים מן המן, ואף שאת אלה לא אכלו בחינם אלא גדלו או קנו אותם מכל מקום היו בהישג יד, מה שאין כן במדבר <b>אין כל בלתי אל המן עינינו</b>. וטעם <b>עינינו</b> כי השתעממו ממראה המן, והתאבון הולך אחר המראה כמו בבראשית (ג) <b>וכי תאוה הוא לעינים</b>. 
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+<b>וישמע משה את העם בכה למשפחתיו.</b> הבין לרוחם שבקשו בשר, מה שאין כן הקב"ה <b>ויחר אף ה' מאד</b> שכעם על העם. <b>ובעיני משה רע</b>, לא על העם אלא על שחרה אף ה' בהם, וכמו שאמר בסמוך <b>למה הרעת לעבדך</b>, כי כיון שהקב"ה כעס על העם הרי כאילו כעס על משה שהיה אחראי עליהם, ולכן סיים משה <b>ואל אראה ברעתי</b>. והביא משל <b>כאשר ישא האמן את הינק</b>, כי היונק בוכה לפרקים ותובע צרכיו ואינו מכיר טובה ומכל מקום אין כועסים לא על האומן ולא על היונק. 
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+<b>כאשר ישא האמן את הינק.</b> מה ענין אומן אצל יונק, שהרי אומנת אינה מניקה וכמו בנעמי (רות ד׳:ט״ז) <b>ותהי לו לאמנת</b>, וכל שכן אומן שהוא זכר כמו באסתר (ב) <b>ויהי אמן את הדסה</b>. ועוד קשה שפתח בהריון <b>האנכי הריתי</b> וגו' <b>אם אנכי ילדתיהו</b> וסיים <b>כאשר ישא האמן</b>, והיה לו לאמר כאשר ישא האב או האם את היונק. אלא כך אמר משה, <b>האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו</b> שאז יכולתי להניק אותם, והנמשל הוא לספק כל צרכם, והלא אין לי חלב אם ועל כן אתה אומר אלי <b>שאהו בחיקך כאשר ישא האמן</b> ולא כאשר תשא האם <b>את הינק</b>, והרי ידעת שאומן אינו יכול להניק ואם כן <b>מאין לי בשר לתת לכל העם הזה</b>. 
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+<b>ויתנבאו במחנה.</b> שאר שבעים הזקנים ניבאו <b>ולא יספו</b> אבל אלדד ומידד המשיכו לנבא, כי מאחר שנשארו <b>במחנה</b> היו מעורים עם הבריות, וזהו שאמר יהושע <b>אדני משה כלאם</b> שאם יתנם בבית הסוהר וינתקם מבני ישראל הם כלים מאליהם. תנאי לנבואה הוא שיהיה הנביא מעורה עם הבריות ומכיר את החיים, וראיה ממשה שהיה בעל נסיון בחיים יותר משאר בני ישראל לפי שנתגדל בבית פרעה ויצא אל אחיו וברח למדין. 
+
+Chapter 12
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>ותדבר מרים ואהרן במשה</b>. מרים בלבד דברה, ונאמר ואהרן כי הסכים לדבריה וכאילו אמרם. במשה פי' אל משה וכן אך במשה, אדבר בו, בעבדי במשה. מרים לא התלוננה ברבים אלא רק לאחיה וזהו וישמע ה' ולא אחרים, והיא תלונת שוא ולא לשון הרע. ולמה חכתה עד כה כדי להתלונן, כי בעוד היו בני ישראל בשיעבוד מצרים או בחבלי המסע במדבר לא היה אז הזמן לערער על מעמדו של משה. אך כאשר נאמר (יא) אספה לי שבעים איש וגו' ונשאו אתך במשא העם שוב לא היה המנהיג היחידי, ואם משום שנגלה אליו ה' הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר. 
+<b>על אדות האשה הכשית.</b> <b>על אדות האשה</b> פי' בגללה כמו בשמות (יח) <b>אשר עשה ה'</b> וגו' <b>על אודת ישראל</b>, אבל לא דברו בה שהרי לא הזכירו אותה כלל. משה נשאר בכוחותיו עד יום מותו כמו שנאמר בדברים (לד) <b>לא כהתה עינו ולא נס לחו</b>, וכל שכן כשהיה בן שמונים, ומרים ואהרן התלוננו <b>הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר</b>, ומדוע רק משה נשאר כבצעירותו שהרי נשא עתה אשה כושית ואילו אנחנו נזדקנו. ועל זה השיבם הקב"ה <b>אם יהיה נביאכם</b> וגו' <b>לא כן עבדי משה</b> וגו' כי שונה נבואתו מנבואתכם. 
+
+Verse 2
+
+<b>וישמע ה'.</b> הבין שתלונתם היא על ה', ועיין בבראשית (לה) על הכתוב <b>וישמע ישראל</b>. 
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+<b>צאו שלשתכם אל אהל מועד.</b> מכאן לאשה בעזרה ועיין בני בנים חלק א' סימן ד'. 
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+<b>בכל ביתי נאמן הוא.</b> לנביא אחר בחלום אדבר בו ויש מקום לטעון שטעה בפרוש החלום, ואילו למשה פה אל פה אדבר בו ואי אפשר שיטעה בכוונתי. 
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+<b>אם יהיה נביאכם.</b> <b>יהיה</b> לשון עתיד וכן <b>בחלום אדבר בו</b>, ואילו בימי האבות נגלה להם גם בהקיץ ועיין בבראשית (יח) על הכתוב <b>וירא אליו ה'</b>. 
+
+Chapter 13
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+<b>שלח לך אנשים.</b> העם בקש לשלוח מרגלים בשליחותם, כמו שאמרו בדברים (א) <b>נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישבו אתנו דבר</b> לדווח לכל ישראל. אבל הקב"ה אמר למשה <b>שלח לך אנשים</b> שיהיו שליחיך בלבד, כמו המרגלים ביהושע (ב) <b>ויבאו אל יהושע בן נון ויספרו לו</b> וגו' <b>ויאמרו אל יהושע כי נתן</b> וגו' ולא דווחו לעם, ולכן הדגישה התורה <b>וישלח אתם משה</b> וגו' <b>האנשים אשר שלח משה</b> וגו' <b>וישלח אתם משה</b>, כי יצאו בשליחותו של משה <b>על פי ה'</b> ולא בשליחות העם. ברם כשחזרו המרגלים באו <b>אל משה ואל אהרן</b> אך באו גם <b>ואל כל עדת בני ישראל</b> שהם הסנהדרין <b>ואת כל העדה</b> שהם כל ישראל, וספרו לכולם כפי שרצה העם מלכתחילה. ומכאן יצאה הרעה, כי בני ישראל לא ידעו להעריך נכונה את בשורת המרגלים ונבהלו, וראה בסמוך על הכתוב <b>והאנשים אשר עלו עמו</b>. 
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+<b>ויהס כלב את העם אל משה.</b> העם התרעם על משה, וכלב השתיק אותם ואמר <b>עלה נעלה</b> וגו'. פרוש אחר, <b>ויהס כלב את העם אל משה</b> שאמר להם להקשיב אל משה, <b>ויאמר</b> פי' משה אמר <b>עלה נעלה</b> וגו', ולכך השיבו המרגלים <b>הארץ אשר עברנו בה לתור אתה</b> כלומר אנחנו ראינוה ולא משה. ולפי זה כלב עצמו לא דיבר כי אם אחר כך, <b>ויהושע בן נון וכלב בן יפנה</b> וגו'. <b>ויהס כלב</b>, ויהושע היכן היה, אלא כיון שהיה משרת משה לא דיבר לפני רבו, ורק אחרי שאמר העם <b>ולמה ה' מביא אתנו</b> וגו' אמר יהושע ביחד עם כלב <b>אם חפץ בנו ה' והביא אתנו אל הארץ</b> וגו', כי במקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב כמו שאמרו במסכת סנהדרין (פב). 
+
+Verse 31
+
+<b>והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות.</b> תחילה ספ��ו המרגלים רק את האמת <b>באנו אל הארץ</b> וגו', ומה שאמרו <b>אפס כי עז העם</b> גם זה אמת, שהעמידו הצדדים הרעים מול הטובים, ומשמע שאף כלב ויהושע אמרו כן. אבל אחר שהעם הסיק שאי אפשר לכבוש את הארץ ולכן הגיב כלב או משה <b>עלה נעלה וירשנו אתה</b> כדי להרגיעם, או אז גם עשרת המרגלים הביעו את דעתם שהם מסכימים לדעת העם <b>לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו</b>. וכיון שנחלקו אם אפשר לכבוש את ארץ כנען אם לאו, בדו מלבם ידיעות נוספות כדי לבסס דעתם <b>ויציאו דבת הארץ</b> וגו' <b>וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות</b>. ובאופן זה המרגלים שהיו <b>ראשי בני ישראל</b> ופרש"י שאותה שעה כשרים היו עכ"ל החלו לשקר. ומכאן שיש להפריד בין מאספי המודיעין לבין מפרשי המודיעין, ובימינו למדו זאת כתוצאה מן מלחמת יוה"כ בשנת תשל"ד אבל הוא מבואר כאן. וכן נלמד מכאן שיש ידיעות שאין למוסרן לרבים, וזהו שנאמר <b>ויציאו דבת הארץ</b> וגו' <b>אל בני ישראל</b>, כי אם היו מוציאים דבה רק בפני משה לא היו נהרגים. 
+
+Verse 32
+
+<b>ויציאו דבת הארץ.</b> דברו דרך לחישה והעברת דברים מפה לאוזן ולא בגלוי, כי לא העיזו לאמר דברים שאינם מתקבלים על הדעת בפני משה ואהרן והזקנים, הכי <b>וכל העם</b> וגו' <b>אנשי מדות</b> וגו' <b>ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם</b>. ותדע, שלכן יהושע וכלב לא סתרו דבריהם אלה, מה שאין כן אילו היו אומרים זאת בפניהם לא היו שותקים. וכן בבראשית (לז) <b>ויבא יוסף את דבתם</b> וגו' פרושו דברים שנאמרו בסתר ועיין על הכתוב שם, ובירמיה (כ) <b>כי שמעתי דבת רבים</b> ופרש"י שמתלחשים עלי עכ"ל. 
+
+Chapter 14
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+<b>נתנה ראש ונשובה מצרימה.</b> בקשו למנות להם מנהיג תחילה ורק אחר כך לשוב מצרימה, ואילו בשמות (יג) <b>אמר אלקים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה</b> בלי ראש ומנהיג, אלא במנוסה המונית, ולכן הוליכם הקב"ה במדבר כדי שיתאחדו שם. ברם כאן שאמרו <b>נתנה ראש ונשובה מצרימה</b> גילו שידעו לפעול בסדר וארגון, ולכן קצף עליהם הקב"ה, כי כבר היו ראויים לעמוד במלחמה ולהכנס לארץ אלא שהם לא רצו. 
+
+Chapter 15
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+
+
+Verse 33
+
+
+
+Verse 34
+
+
+
+Verse 35
+
+
+
+Verse 36
+
+
+
+Verse 37
+
+
+
+Verse 38
+
+<b>ועשו להם ציצת.</b> קדמה לפרשת ציצית פרשת מקושש עצים <b>וירגמו אתו באבנים ומת</b>, ולפניה נאמר <b>את ה' הוא מגדף ונכרתה הנפש</b> וגו' שהוא העוון שבגללו בויקרא (כד) הוציאו את המקלל להורג. ולכן אחרי פרשיות אלה נאמרה פרשת ציצית, ללמד שעונשים בלבד לא יבטיחו קיום המצוות, אלא דרוש חינוך יום יומי <b>וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם</b>. 
+
+Verse 39
+
+<b>אחרי לבבכם ואחרי עיניכם.</b> תחילה <b>אחרי לבבכם</b> ואחר כך <b>ואחרי עיניכם</b>, כי הלב קובע במה תסתכלנה העינים, ועיין בבראשית (ג) על הכתוב <b>כי טוב העץ למאכל</b>. 
+<b>והיה לכם לציצת.</b> ועשו להם אבל והיה לכם, שתראו הציצית של אחרים. וראיתם אתו בלשון יחיד, מכאן שדי לגלות ציצית אחת מחוץ לבגדיו. 
+
+Chapter 16
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם.</b> קרח לקח את דתן ואבירם, וקרח ודתן ואבירם ביחד לקחו וכו'. 
+
+Verse 2
+
+<b>נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם.</b> <b>נשיאי ע��ה</b> בלי ה"א ולא כמו בשמות (טז) ובבמדבר (ד) (לא) (לב), משום שהיו רק חלק מנשיאי העדה. פרוש אחר, <b>נשיאי עדה</b> היינו נשיאי עדת קרח כמו שנאמר להלן <b>קרח וכל עדתו,</b> כי רבים נגררו אחריו מלבד מאתיים וחמשים האנשים ועיין בסמוך על הכתוב <b>רב לכם בני לוי. מועד</b> הוא מלשון התוועדות, שכינסוה קרח דתן ואבירם כדי להתיעץ עם הנשיאים. <b>אנשי שם</b>, אנשים שאחרים מסתופפים סביבם, כמו בבראשית (יא) <b>ונעשה לנו שם פן נפוץ</b>. 
+
+Verse 3
+
+<b>כלם קדשים ובתוכם ה'.</b> פי' שה' הוא בתוך כל אחד ואחד וממילא אין צורך בהנהגת משה. ונרמז ב<b>ויקח קרח</b> וסמוכה לו למעלה פרשת ציצית, כי כיון ש<b>וראיתם אתו</b> מביא ל<b>ועשיתם אתם</b> הרי קיום המצוות תלוי בידי כל אחד ואחד ואין צורך בהנהגה ובעונשים, ואם כן <b>ומדוע תתנשאו על קהל ה'</b>. פרוש אחר, ובתוכם ה', כיון שהוקם המשכן יכול כל מנהיג לשאול באורים ותומים ואין צורך בנבואת משה.
+
+Verse 4
+
+<b>ומדוע תתנשאו על קהל ה'.</b> כל עוד ציפו בני ישראל לכבוש את ארץ כנען לא ערערו על סמכות משה, כי ידעו שדרוש מנהיג חזק לצורך מלחמה וכמו בשמואל-א (ח) <b>ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתנו</b>. אבל כיון שנגזר עליהם למות במדבר שוב לא ראו תכלית בהנהגת משה ואהרן, שזהו שאמרו <b>ומדוע תתנשאו על קהל ה'</b>. וכן דתן ואבירם הקדימו את הטענה <b>להמיתנו במדבר</b> ורק אחר כך אמרו <b>כי תשתרר עלנו גם השתרר</b>. פרוש אחר, כיון שאמר משה (במדבר י״א:י״ב) <b>לא אוכל לבדי שאת את כל העם הזה</b> וצורפו הסנהדרין אליו <b>ונשאו אתך</b>, נגרע ממעמדו של משה, ולכן מרים ואהרן דברו נגדו וקורח אמר <b>ומדוע תתנשאו על קהל ה'</b>. פרוש אחר, אמרו למשה ואהרן <b>רב לכם</b> ריב לכם, הרי אתם מסוכסכים ביניכם כמו שנאמר (שם יב) <b>ותדבר מרים ואהרן במשה</b> ואינכם טובים מאתנו ומדוע <b>תתנשאו על קהל ה'</b>. 
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+<b>רב לכם בני לוי.</b> מלמד שנלוו אל קרח רבים משבטו. עד כה היו הלויים עיקר תומכיו של משה כמו בשמות (לב) <b>ויאספו אליו כל בני לוי</b>, כיון שהיה משבטם, ואולם כאן מרדו בו כיון שגם קרח היה משבטם ולכן <b>וישמע משה ויפל על פניו</b>. וזהו שאמר <b>וירע ה' את אשר לו</b>, כנגד מה שאמר בשמות <b>מי לה' אלי</b>. 
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+<b>המעט מכם.</b> המעט מערככם, וכן באיוב (יב) <b>לא נפל אנכי מכם</b>. 
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+<b>לקרא לדתן ולאבירם.</b> שהיו מנהיגים לשאר, שלכן אמר משה <b>ולא הרעתי את אחד מהם</b> פי' אפילו לאחד מהם ולא שייך לאמר כן על אחד מתוך שנים. וקרא להם ולא לקרח, כי דתן ואבירם נחלקו על הנהגת משה אבל לא בקשו כהונה ולכן היה אתם על מה לדבר. <b>ויאמרו לא נעלה</b>, סרבו למשה כי לא קבלו את הנהגתו וממילא אין לו זכות לקרא להם, ולכן גם דרשו חז"ל שהם העברים שאמרו (שמות ב׳:י״ד) <b>מי שמך לאיש שר ושפט עלינו</b> שגם שם לא קבלו מרותו. 
+
+Verse 13
+
+<b>להמיתנו במדבר.</b> כיון שאנו מתים במדבר אין תכלית להנהגה שלך, אלא כי תשתרר עלינו לשם שררה בעלמא. 
+
+Verse 14
+
+<b>העיני האנשים ההם תנקר.</b> אם יתקיים המשא ומתן בחדרי חדרים, הרי זה כנקירת עיניהם של אלה שאינם שם ואינם יכולים לראות. <b>האנשים ההם</b> הם חמישים ומאתיים הנשיאים, או שהם כל תומכי קרח, כי דתן ואבירם תבעו שהשיחה תתקיים במעמד רבים למרות שפרוש הדבר ביטול המשא ומתן לגמרי, וזהו כעין הדרישה שהמרגלים ידווחו לכל ישראל ועיין לעיל (יג) על הכתוב <b>שלח לך אנשים</b>. וכיון שסרבו לשוחח עם משה, לכן מחלוקת קרח ועדתו נקראת באבות (ה) מחלוקת שאינה לשם שמים שאינה עתידה להתקיים עכ"ל פי' שאינה עתידה להישמע כי הצדדים אינם נפגשים זה עם זה, לעומת מחלוקת הלל ושמאי שהקשיבו אחד לשני. ונראה שדתן ואבירם היו מן המסיתים בפרשת המרגלים, ונרמז ב<b>לא נעלה</b> כמו שאמרו המרגלים (יג) <b>לא נוכל לעלות</b>, וכן (יד) <b>ויאמרו איש אל אחיו</b> פי' שני אחים אמרו זה לזה והם דתן ואבירם, ושם אמרו <b>נתנה ראש ונשובה מצרימה</b> שבקשו להדיח את משה כמו כאן. 
+
+Verse 15
+
+<b>ויחר למשה מאד.</b> <b>ויחר למשה</b> נאמר כאן ובפרשת כי תשא (לב), ואילו <b>ויחר אף ה'</b> נאמר שבע פעמים בספר במדבר בלבד. כי הכעס בא מן האכזבה, ולכן גם אין כועסים על תינוק שלכלך כי אין מצפים ממנו שיתנהג אחרת ועיין לעיל (יא) על הכתוב <b>וישמע משה את העם בכה</b>, ברם הקב"ה בוחן כליות ולב וידע שהעם היה יכול להטיב דרכו אם רצה בכך ולכן כעס על רעתם. וכאן <b>ויחר למשה מאד</b>, כי לא ציפה לסרוב דתן ואבירם. <b>לא חמור אחד מהם נשאתי</b>, וכי טענו שמשה לקח מהם משהו? אלא כיון שדתן ואבירם סרבו לדבר עמו והאשימו אותו בכוונות רעות <b>להמיתנו במדבר</b> ו<b>כי תשתרר עלינו</b>, בודאי אין מחלוקתם ענינית אלא יש להם טינה אישית כלפיו, ולכן אמר משה שאין להם סיבה לכך כי <b>לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעתי את אחד מהם</b>. 
+
+Verse 16
+
+<b>אתה וכל עדתך היו לפני ה'.</b> <b>וכל עדתך</b> הם בני שבט לוי ושאר כל הנלווים אל קרח, אבל <b>קחו איש מחתתו</b> וגו' <b>איש מחתתו</b> וגו' <b>איש מחתתו</b> הם מאתיים וחמישים האנשים בלבד שהיו המנהיגים. ואינו מבואר למה קרח דתן ואבירם לא הגישו מחתות, ונראה כי משה בקש מהקב"ה <b>אל תפן אל מנחתם</b> פי' אל תסכים שיהיו בין מקריבי הקטורת, כי אז ימותו לפני ה' דרך כבוד וגם מיתתם לא תהיה מופת לעם כמו בליעתם באדמה. ועוד שהקרבת המחתות לא באה אלא לאשר את כהונת אהרן כמו להלן (יז) <b>למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא להקטיר קטרת</b>, ואילו קרח דתן ואבירם התנגדו גם להנהגתו של משה ולכן לא הגישו מחתות. 
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+<b>דבר אל העדה לאמר העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם.</b> אינו מבואר מתי הגיעו למשכן קרח, שהרי קרח הקהיל <b>את כל העדה אל פתח אהל מועד</b> ואם כן לא היו סביב למשכנו. ונראה שהקב"ה אמר <b>העלו מסביב למשכן קרח</b> וגו' פי' חזרו תחילה אל משכן קרח דתן ואבירם ומשם היעלו, כדי שהעם יוכל להראות בעליל שהם נבדלים מקרח ובכך יהיו ראויים להנצל. <b>ויקם משה</b> וגו' <b>וילכו אחריו זקני ישראל</b> מאהל מועד אל משכן קרח דתן ואבירם, ועמהם הלכו גם כל העדה, ורק קרח נשאר עם נשיאיו מקריבי הקטרת כמו שנאמר <b>ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם</b> ולא קרח. ואז <b>וידבר אל העדה לאמר סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה</b>. 
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+<b>וטמא הכהן עד הערב.</b> חז"ל תמהו על כך שהטמא נטהר והטהור נטמא, ברם בספר החינוך (שצז) (וכן בחזקוני) מנה דברים בטבע הדומים לזה. אלא הטעם בפרה אדומה נראה, כי הנוגע במת נזכר במוות העתידי של עצמו ונבהל מבדידותו, על כן העוסקים בפרה מטמאים את עצמם על מנת להוציאו מטומאתו, ובכך מראים לו אחוה ורעות שהן ההפך מבדידותו של המת. 
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+<b>הוא יתחטא בו.</b> פרה אדומה היא בעצמה מתה, והיאך טומאת מת נטהרת על ידי מת נוסף? אלא לפי שמקור הטומאה הוא השינוי והתמורה שהם הה��ך מנצחיות הקב"ה כמו שכתבתי בפרשת תזריע, כאן ששרפו את גופת הפרה ואפרה כבר אינו נרקב או משתנה יותר לכן הוא מטהר, ורמז למיתת האדם שיש גבול לאבדן גופו לפי שעפרו נשאר, והוא הדין לנפשו. ועוד רמז, כי אפר בדרך כלל אינו ראוי לכלום ואילו כאן הוא מטהר טמאים, כך גם אחרי מותו של אדם חייו היו לתועלת.
+
+Chapter 20
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>ויבאו בני ישראל כל העדה.</b> וכן במיתת אהרן ויבאו בני ישראל כל העדה כולם, כי בין מיתת מרים למיתת אהרן לא מת איש מבני ישראל, כדי להבדיל בין מתי חטא המרגלים למתים אחר כך. ומלבד המתים בחטא הנחשים השרפים ובבעל פעור לא מת מהם איש עד שעברו את הירדן, כמו שאמר משה (דברים ד׳:ד׳) ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום. 
+
+Chapter 21
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+<b>עשה לך שרף.</b> כיון שוידבר העם באלקים ובמשה יש להם להביט למעלה אל הנחש שעשה משה ויאמינו בה' ובמשה. 
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+<b>ויבא יהצה וילחם בישראל.</b> סיחון פתח במלחמה תחילה, ואילו ויצא עוג מלך הבשן לקראתם וגו' למלחמה אדרעי ועדיין לא התקיף. וכיון שטרם התקיף חששו ישראל שמא אין מצוה להלחם בו, ולכן ויאמר ה' אל משה אל תירא ועשית לו כאשר לסיחן כי מצוה להילחם בשניהם וראה בבני בנים חלק א' סימן מ"ג אות ז'. ובדברים (ב) נאמר ויצא סיחון לקראתנו וגו' למלחמה יהצה כמו אצל עוג ושם לא נאמר וילחם בישראל, כיון שיצא במטרה להלחם בישראל כבר יש מצוה להתגונן ואינה תלויה במי פתח בלחימה. 
+
+Chapter 22
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+<b>וירא בלק בן צפור.</b> למה לא נאמר כבר בתחילה שהיה מלך, אלא <b>ויגר מואב</b> וגו' עד <b>מלך למואב בית ההוא</b> הוא מאמר מוסגר, וקודם ל<b>וירא בלק בן צפור</b>. וסדר הדברים הוא: <b>ויגר מואב</b> וגו' <b>ויאמר מואב אל זקני מדין עתה</b> וגו', <b>ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההוא</b>, כלומר אחרי שמואב פנה לזקני מדין הללו פנו אל בלק שהיה ממונה על מואב מטעמם ועיין בסמוך, ואחר כך <b>וירא בלק בן צפור</b> וגו' <b>וישלח מלאכים</b>. 
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+<b>ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההוא.</b> <b>מלך למואב</b> בלמ"ד כי היה ממקום אחר אבל מלך על מואב, כמו ביהושע (יב) <b>מלך יקנעם לכרמל אחד מלך דור לנפת דור אחד מלך גוים לגלגל אחד</b>. ואפשר שהיה ממדין וכן פרש"י, וקצת סמך לפרש שבלק היה ממדין ממה שהיה <b>בן צפור</b>, ובמדין השתמשו בשם זה כמו בשמות (ב) <b>ויתן את צפרה בתו למשה</b>. המדינים שלטו באדמת מואב כמו שנראה בבראשית (לו) <b>המכה את מדין בשדה מואב</b>, מלמד שהיו שם, ולכן <b>ויאמר מואב אל זקני מדין</b> כי מואב היה תלוי בהם, ולכן <b>וילכו זקני מואב וזקני מדין</b> ולא זקני מואב בלבד. וכיון שהמדינים הם שמינו את מלכי מואב בימים ההם <b>ובלק בן צפור מלך למואב</b> מטעמם, לכן צוה הקב"ה את משה (כה) <b>צרור את המדינים</b> ולא את המואבים, ועוד עיין להלן על הכתוב <b>ויחל העם לזנות</b>. 
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+<b>ואנכי אקרה כה.</b> נרמז בותלחץ אל הקיר. 
+
+Verse 16
+
+<b>אל נא תמנע מהלך אלי.</b> בלק בקש הפעם שני דברים, א' אל נא תמנע מהלך אלי וגו' כמו בשמואל־ב (טו) עתה כבדני נא נגד זקני עמי, ואפילו לא יקלל את ישראל, וב' ולכה נא קבה לי את העם הזה, וכנגד הראשון השיב ה' אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם וכנגד ה��ני ואך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה. ואילו בפעם הראשונה בקש בלק רק דבר אחר לכה ארה לי את העם הזה, ולכן השיב ה' לבלעם לא תלך עמהם. 
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+<b>ויחר אף אלקים כי הולך הוא.</b> הוא לבדו. אחרי שיצא עם שרי מואב המשיך בלעם לבדו ולא הלך ביחד אתם, ולכן השרים לא ראו את נס האתון, ואולי לא הלך אתם מפני שלא היו מכובדים בעיניו. וכבר הפר את צו ה' קום לך אתם ביחד אתם, ושמא גם לא יקיים מה שצוה אך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה, ולכן ויחר אף אלקים. וזהו שאמר אליו המלאך לך עם האנשים ביחד אתם ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אתו תדבר כי זה תלוי בזה, שיעשה מה שנצטוה בין בהליכה בין בדבור, ולכן וילך בלעם עם שרי בלק. 
+
+Verse 23
+
+<b>ותרא האתון את מלאך ה' ניצב בדרך.</b> ג' פעמים ותרא האתון, תחילה ניצב המלאך לפניה והיא נטתה מן הדרך ועברה אותו, וחזר וניצב לפניה ולחצה אל הקיר ועברה אותו ושוב ניצב לפניה ורבצה במקומה, וכולן סימן לבלעם וראה בסמוך. ותט האתון מן הדרך וכן ותלחץ אל הקיר, רמז לרצון בלעם לעקוף את רצון ה' ולהרע לישראל. מלאך ה' ניצב בדרך, שעמד במקומו והם התקרבו אליו, רמז שבלעם יביא להריגת עצמו בעצתו על דבר פעור. 
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+<b>לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך.</b> <b>כי עתה הרגתיך</b> בגלל שפשעת בי, ולמרות שהיה נס שדברת עמי, וזהו שאמרו במסכת אבות (ה) שעין רעה היא אחת ממדות בלעם פי' שהביט ברע ולא בטוב. פרוש אחר, בלעם לא היה הורג את אתונו אחרי שפתחה את פיה לדבר עמו, אלא רק הסביר לה למה הכה אותה בהתחלה, ואמר שהיה כל כך כעוס עליה עד שאם היתה חרב בידו כבר היה הורגה, ולשון <b>כי עתה</b> פי' עד עכשיו כמו בבראשית (מג) <b>כי עתה שבנו זה פעמים</b>. ולזה השיבה האתון <b>הלוא אנכי אתנך</b> וגו' <b>ההסכן הסכנתי לעשות לך כה</b>, כלומר גם ללא הנס היה לך לזכור דברים אלה ולא להכותי. 
+
+Verse 30
+
+<b>אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה.</b> משהתחיל לרכב על חמור דרך חשיבות. 
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+
+
+Verse 33
+
+
+
+Verse 34
+
+<b>חטאתי כי לא ידעתי.</b> עצם הדבר שלא ראיתיך מוכיח שחטאתי במה שהלכתי עם השרים, כי בודאי בתור עונש ניטל ממני הכח לראותך, ולכן <b>אם רע בעיניך אשובה לי</b>. פרוש אחר, החטא היה בכך שלא ידעתי שניצב שם המלאך, כי לבלעם רק הכשלון נחשב עבירה. 
+
+Verse 35
+
+
+
+Verse 36
+
+
+
+Verse 37
+
+
+
+Verse 38
+
+
+
+Verse 39
+
+
+
+Verse 40
+
+<b>ויזבח בלק בקר וצאן וישלח לבלעם ולשרים אשר אתו.</b> זבח זבחי תודה על בואם. בלק זבח לאלהיו, ולעומתו אמר בלעם בנה לי בזה שבעה מזבחות לה'. 
+
+Chapter 23
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+<b>התיצב על עלתך ואלכה.</b> נרמז בכתוב (כב) ותט האתון מן הדרך. 
+
+Chapter 24
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים.</b> נרמז בותרבץ תחת בלעם. 
+<b>לזנות אל בנות מואב.</b> בנות ישראל באו מהמדבר שדופות ושזופות ולא יכלו להתחרות ביופין של בנות מואב הרכות והענוגות, וראה בבראשית רבה (יח, ה). 
+
+Chapter 25
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>ויחל העם לזנות אל בנות מואב.</b> תחילה זנו אל בנות מואב ורק אחר כך עם המדיניות. ישראל הלכו אל בנות מואב, כמו שנאמר <b>ויחל העם</b> הרי שישראל התחילו, וכן נאמר <b>אל בנות מואב</b> ולא שהן באו אליהם. מה שאין כן המדיניות כמו כזבי בת צור באו אל מחנה ישראל בעצמן לזנות <b>בדבר בלעם</b> פי' בצוויו של בלעם, כמו באסתר (ג) <b>דחופים בדבר המלך</b>, ולכן היתה חטאתן גדולה יותר וצוה הקב"ה <b>צרור את המדינים</b> וגו' ולא את המואבים. 
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+<b>וירא פינחס.</b> עיין בני בנים חלק א' מאמר ה'. 
+
+Chapter 26
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+<b>אלה משפחת השמעני.</b> בכל השבטים נאמר לפקדיהם או ויהיו פקדיהם זולת אצל שמעון, כי רבים משמעון זנו אחרי בנות מואב ובראשם (כה) זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעני ולכן הפיקוד על חיילי השבט הועבר זמנית מנשיאיו לנשיאי שבט אחר או לידי משה. 
+
+Chapter 27
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+<b>למה יגרע שם אבינו.</b> בנות צלפחד בקשו בשם אביהן ולא בשם עצמן, ולכן היתה זכותן גדולה ושכרן היה ששמותיהן נכתבו בתורה <b>ואלה שמות בנתיו</b> וגו', וכך לא נגרעו לא שם אביהן ולא שמותיהן הן, כמו בבבא קמא (צב) כל המבקש על חברו וכו' הוא נענה תחילה עכ"ל (על בנות צלפחד ראה בבני בנים חלק ד' מאמר כ"ג). מה שאין כן לעיל (ט) הטמאים לנפש אדם אמרו <b>למה נגרע</b> ולכן לא נזכרו שמותיהם, ועיין בבראשית (יט) על הכתוב <b>ונחיה מאבינו זרע</b>. דברים אלו אמרתי בסעודה לכבוד דודתי חשא דבורה שתחי' בת הגמו"ז זצלה"ה. פרוש אחר, לכן נכתבו שמותיהן כי הקדימו לשאול על נחלתן טרם הכניסה לארץ, מה שאין כן אנשים אשר היו כבר טמאים לנפש אדם שנטמאו קודם הפסח אבל ויקרבו לפני משה ולפני אהרן רק ביום ההוא כי נתעצלו לשאול עד שעת מעשה. ותדע שנאמר ביום ההוא פעמיים, ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא.
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+<b>איש על העדה.</b> משה בקש למנות <b>איש</b> ולא נער ובא להוציא את יהושע שנאמר עליו (שמות ל״ג:י״א) <b>ומשרתו יהושע בן נון נער</b>, וכן <b>איש</b> ולא קנאי ולהוציא את יהושע שמשה השיב לו לעיל (יא) <b>המקנא אתה לי</b>. אבל הקב"ה צוה <b>קח לך את יהושע</b>, כי כבר אינו נער ואף לא קנאי כי אם <b>איש אשר רוח בו</b>. פרוש אחר, משה בקש למנות <b>איש</b> אחד בלבד שגם יצא בראש העם שזהו <b>אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם</b>, וגם יקבע מתי לצאת שזהו <b>ואשר יוציאם ואשר יביאם</b>. אבל הקב"ה חילק את ההנהגה לשנים, בין יהושע לאלעזר שנאמר בו <b>ושאל לו במשפט האורים לפני ה' על פיו יצאו ועל פיו יבאו</b> וגו', וכך גם נחלקו הסמוכיות בין המלך ובין הכהונה ובין הסנהדרין. ועוד בקש משה <b>יפקד ה'</b> וגו' <b>איש על העדה</b> שהקב"ה בעצמו ימנה את המנהיג, אבל הקב"ה השיבו <b>קח לך</b> בעצמך <b>את יהושע</b> וגו' כי על משה בעצמו להסמיך את יורשו, <b>למען ישמעו כל עדת בני ישראל</b> שילמדו ממשה כיצד יש להעביר סמכות ממנהיג ליורשו. 
+
+Chapter 28
+
+
+
+Chapter 29
+
+
+
+Chapter 30
+
+
+
+Chapter 31
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+<b>ויקצף משה על פקודי החיל.</b> למה לא קצף גם על פנחס, אלא פנחס מיחה בפקודים שהחיו את הנקבות אבל הם לא הקשיבו לו, כי אמרו שהוא קנאי. 
+
+Chapter 32
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד.</b> למה בקשו שלא להיכנס לארץ, אלא ראו שעיקר שלל מדין היה צאן שש מאות אלף וגו' ובקר שנים ושבעים אלף ולכן אמרו שכבר יש להם מקנה רב ואין להם צורך עוד בשלל, ולמה להלחם. פרוש אחר, מלחמת מדין היתה מלחמת מצוה וגם מלחמת כיבוש הארץ תהיה מלחמת מצוה, כיון שראו שניתן להם שכר מצוה בעולם הזה על ידי השלל, אמרו נוותר על המצוה ונוותר גם על השכר. 
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+<b>תרבות אנשים חטאים.</b> <b>תרבות</b> מלשון פריה ורביה, לפי שהתרבות עוברת מדור לדור. משה אמר שמכיון שיוצאי מצרים סרבו להכנס לכנען, אם גם בניהם אחריהם יסרבו להכנס לכנען שוב אין החטא חולף אלא הוא טבוע בעם ח"ו וכבר אי אפשר לשרשו. ובאמת נקודת התורפה של עם ישראל ברוב הדורות היא יחסם ליישוב ארץ ישראל, כמו שדרשו בבראשית רבה (לג) על הכתוב באיכה (א) <b>היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח</b> הא אילו מצאה מנוח לא היו חוזרים עכ"ל, ועיין בספר הכוזרי מאמר ב' פרק כ"ד. ועוד היתה תרבות אנשים חטאים, כי בתחילת ארבעים שנה במדבר התלוננו בתבערה ובקברות התאוה ובסופן במי מריבה ובנחשים השרפים, וכן בתחילתן אמרו אלה אלהיך ישראל ובסופן ויצמד ישראל לבעל פעור. לא הצליחו ישראל להטיב מעשיהם במדבר ולכן אם ויסף עוד להניחו במדבר ושחתם לכל העם הזה, כי רק בארץ ישראל (יהושע כ״ד:ל״א) ויעבד ישראל את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע.
+
+Chapter 33
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+
+
+Verse 33
+
+
+
+Verse 34
+
+
+
+Verse 35
+
+
+
+Verse 36
+
+
+
+Verse 37
+
+
+
+Verse 38
+
+
+
+Verse 39
+
+
+
+Verse 40
+
+
+
+Verse 41
+
+
+
+Verse 42
+
+
+
+Verse 43
+
+
+
+Verse 44
+
+
+
+Verse 45
+
+
+
+Verse 46
+
+
+
+Verse 47
+
+
+
+Verse 48
+
+
+
+Verse 49
+
+
+
+Verse 50
+
+
+
+Verse 51
+
+
+
+Verse 52
+
+
+
+Verse 53
+
+
+
+Verse 54
+
+
+
+Verse 55
+
+<b>ואם לא תורישו את ישבי הארץ.</b> <b>ואם לא תורישו</b> וגו' לגרשם כליל, אז <b>וצררו אתכם על הארץ</b> פי' על דבר הארץ <b>אשר אתם ישבים בה</b>, כי יטענו שאתם יושבים בה מכח כיבוש בלבד אבל הארץ אינה שייכת לכם, ולבסוף <b>כאשר דמיתי לעשות להם</b> לגרשם <b>אעשה לכם</b>. 
+
+דברים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+<b>איכה אשא לבדי.</b> פרשת דברים נקראת בבתי הכנסת בשבת שלפני תשעה באב, מפני שכולה מרמזת לחורבן בית שני. כי משה ייחד אותה לשני נושאים: האחד הנהגה, <b>איכה אשא לבדי</b> וגו' <b>ואקח את ראשי שבטיכם</b> וגו' <b>ואצוה את שפטיכם</b> וגו', והשני מלחמה, שהיו צריכים לכבוש את הארץ <b>ולא אביתם לעלת</b> ושאסור היה להם לעלות ההרה <b>ותחגרו איש את כלי מלחמתו</b> ולכן הושמדו, ושנלחמו עם סיחון ועוג אבל לא עם אדום ומואב ועמון, ואילו שאר המאורעות שארעו לישראל במדבר ואפילו את מתן תורה הזכיר משה רק בפרשיות ואתחנן ועקב. ושני הענינים האלה הם שגרמו לחורבן בית שני, כמו שאמרו במסכת גיטין (נו) שבגלל טעות בהנהגה מצד ר' זכריה בן אבקולס נתגלגלה מלחמה עם רומי שהיו צריכים להמנע ממנה ולכן נחרב ביתנו ונשרף היכלנו והגלינו מארצנו, ועיין בני בנים חלק א' מאמר ה' וחלק ב' סימן כ"ג. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+<b>וייראו מכם ונשמרתם מאד.</b> כיון שהאדומים פוחדים מכם הם עלולים להתקיף, בדומה למסכת סוטה (מד) למעוטי וכו' דלא ליתי עלייהו עכ"ל. ולכן ונשמרתם מאד שלא לתת להם עילה לכך, כי לא אתן לכם מארצם ותהיה זו מלחמה לשוא ואסור להסתכן לחינם, מה שאין כן בסיחון ועוג מה בכך אם יתקיפו אתכם הלא תכבשו את ארצם. אבל בעמון ומואב לא נאמר ונשמרתם כי היו חלשים ולא יתקיפו את ישראל בשום פנים. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+<b>אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון.</b> עיין בויקרא (כ) על הכתוב <b>ושמרתם את חקתי</b> שחוקים הם בין אדם למקום ומשפטים הם בין אדם לחברו. ולכן אמר <b>כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה</b> ולא הזכיר גם משפטים, ולעומת מה שאמר לעיל <b>שמע אל החקים ואל המשפטים</b> וגו' <b>ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים</b> ולהלן <b>אשר לו חקים ומשפטים צדיקם</b>, כי הגויים מתרשמים מהמצוות שבין אדם למקום ולא מהמשפטים שבין אדם לחברו, לפי שגם גויים נצטוו על הדינים. 
+
+Verse 7
+
+<b>כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרבים אליו.</b> השאלה היא <b>כי מי גוי גדול?</b> והתשובה היא <b>אשר לו אלקים קרבים אליו</b>, וכן <b>ומי גוי גדול?</b> <b>אשר לו חקים ומשפטים צדיקם</b>, ודומה לתהלים (צה) <b>אשר לו הים והוא עשהו</b>. משה אמר שגדולתו של גוי אינה נמדדת במספרים, וכמו שאמר להלן (ז) <b>כי אתם המעט מכל העמים</b>. 
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+<b>חשך ענן וערפל.</b> השמש הירח והכוכבים לא נראו במתן תורה כדי שלא יטעו אחריהם, כמו שנאמר <b>כי לא ראיתם כל תמונה</b>. ברם ה' דיבר עמהם <b>מתוך האש</b> כי אש אינה מתקיימת אלא כלה ולכן לא יעבדו אותה, וגם באותה שעה לא היו עובדי אש בעולם. 
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+
+
+Verse 33
+
+
+
+Verse 34
+
+
+
+Verse 35
+
+<b>אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים.</b> ביציאת מצרים הראה <b>כי ה' הוא האלקים</b>, ואילו בהר סיני הראה ש<b>מן השמים השמיעך את קלו ליסרך</b> ללמדך תורתו, ועיין בשמות (כ) על הכתוב <b>אשר הוצאתיך מארץ מצרים</b>. 
+
+Verse 36
+
+
+
+Verse 37
+
+
+
+Verse 38
+
+
+
+Verse 39
+
+
+
+Verse 40
+
+
+
+Verse 41
+
+<b>אז יבדיל משה.</b> כיון שאמר מקודם <b>ולמען תאריך ימים על האדמה</b> וגו' הבדיל ערי מקלט, כדי להאריך את ימי הרוצחים בשגגה שלא ייהרגו על ידי גואלי הדם. ומפני שעשה מעשה בהבדילו את הערים נאמר בסמוך <b>וזאת התורה אשר שם משה</b>, לאמר שתורת משה אינה לימוד בלבד אלא מעשה. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+<b>אשר לא במסכנת תאכל בה לחם.</b> מסכנת פרושו אוצרות כמו בשמות (א) ערי מסכנות, כי בארץ כנען לא תצטרכו לאגור מזון אלא (ויקרא כ״ו:ה׳) והשיג לכם דיש את בציר. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+<b>שמע ישראל.</b> הבן שה' הוא אחד וכן את פרוש אחדותו, ועיין בשמות (כד) על הכתוב <b>נעשה ונשמע</b>. 
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+<b>אשר צוה ה' אלקינו אתכם.</b> אמר <b>אתכם</b> כי טרם הגיע לגיל מצוות. בן זה הוא הבן החכם שבהגדה, וזהו <b>והיה כי ישאלך בנך מחר</b> וגו' כי החכם שואל למחרת קרבן הפסח, מה שאין כן הרשע אומר מיד (שמות י״ב:כ״ו) <b>מה העבדה הזאת לכם</b> ואינו מתבונן. וכיון שהחכם חושב לפני שהוא שואל, לכן יורד הוא לפרטים <b>מה העדת והחקים והמשפטים</b>, ואילו הרשע אומר רק <b>מה העבדה הזאת</b>. ועוד שהחכם שואל אפילו <b>מחר</b>, ואילו אצל הבן הרשע אם עובר זמן המצוה אינו מתענין בה יותר. ועוד רמז לרשעת הרשע במה שנאמר שם <b>והיה כי יאמרו אליכם בניכם</b> בלשון רבים, הבנים מול האבות, מה שאין כן בחכם <b>כי ישאלך בנך</b> וגו' <b>ואמרת לבנך</b> כל אב עם בנו. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+<b>ואמחה את שמם.</b> בני ישראל לא ייזכרו כלל, כדי שלא יאמרו האומות שגדולת משה באה על ידי השמדתם. 
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+<b>זכר לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב.</b> לא נאמר מה בקש מה' לזכור, אלא <b>זכר</b> עשה להם זכרון, ועיין בשמות (לב) על הכתוב <b>זכר לאברהם</b>. 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+<b>והיה אם שמע תשמעו.</b> <b>תשמעו</b> בלשון רבים ולכן נאמר <b>ונתתי מטר ארצכם בעתו</b> וגו' <b>ועצר את השמים</b> וגו', כי לצבור יש שכר ועונש בעולם הזה. ואילו פרשת שמע נאמרה בלשון יחיד (ו) <b>ואהבת את ה' אלקיך</b> ולכן לא נזכר בה שכר ועונש, כי ליחיד אין שכר מצוות בעולם הזה כמו שאמרו במסכת קדושין (לט). 
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+<b>ואבדתם מהרה מעל הארץ הטבה.</b> זו היא טובתה שמאבדת רשעים ממנה, וכמו שנאמר לעיל <b>כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך</b>. ואבדתם מהרה, שתמותו צעירים.
+
+Chapter 12
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+<b>שמר ושמעת.</b> על ידי שתשמור גם תבין, כמו שאמרו באבות (ג) כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת וכו' עכ"ל. ומכאן ש<b>ושמעת</b> אינו שמיעה באוזן, שהרי אי אפשר לשמור מה שעדיין לא שמעו, ועיין בשמות (כד) על הכתוב <b>נעשה ונשמע</b>. 
+
+Chapter 13
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>לא תסף עליו ולא תגרע ממנו.</b> אם אסור להוסיף כל שכן שאסור לגרוע, אלא <b>לא תסף</b> כדי שלא תבוא גם לגרוע, והוי"ו של <b>ולא תגרע</b> הוא וי"ו הגורם כמו בבמדבר (יז) <b>ולא יהיה כקרח</b> פי' כדי שלא יהיה כקרח ולהלן (יז) <b>ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו</b> וכהנה רבות. פרוש אחר, אם תוסיף על המצוה תבוא לקיים אותה בגלל הדבר שהוספת בה ולא משום שהיא מצות הקב"ה, ונמצא שהמוסיף גורע מכוונת המצוה, ומעין זה אמרו במסכת קדושין (לא) גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה עכ"ל ועיין בני בנים חלק ב' סימן י"ז. 
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+<b>שפטים ושטרים.</b> הקדים (טו) פתח תפתח וכן העניק תעניק לפני מינוי שופטים ושוטרים ומלך, כי חברה צודקת יוצרת שופטים ושליטים צדיקים ולא להפך. 
+
+Verse 19
+
+<b>לא תטה משפט לא תכיר פנים. לא תטה משפט</b> בשני אופנים, האחד לא תכיר פנים להטות משפט למי שאתה מכיר והשני ולא תקח שחד אפילו ממי שאינך מכיר, ולכן לא כתוב ולא תכיר בוי"ו. ולא תקח שחד בלשון יחיד אבל כי השחד בה"א שהוא לשון רבים כמו בשמות (ח) ותעל הצפרדע וכהנה רבות, וזהו השחד יעור עיני חכמים ולא חכם אחד בלבד כי מנהג לקיחת השוחד הורס את כל מערכת המשפט. 
+
+Verse 20
+
+<b>צדק צדק תרדף.</b> תרדוף צדק בדרכי צדק, ועיין בני בנים חלק א' סימן ז'. 
+
+Chapter 17
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+<b>על פי שנים עדים או שלשה עדים.</b> אם אינך מאמין לשנים תדרוש שלשה ואל תחתוך דין מרומה, ועיין במסכת שבועות (ל). <b>או שלשה</b>, או אפילו יותר, וכן בבראשית (כד) <b>ימים או עשור</b> ובמלכים־ב (יג) <b>חמש או שש פעמים</b>. 
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+<b>אל הכהנים הלוים ואל השפט.</b> <b>השפט</b> בלשון יחיד ורומז שמצוה לבוא אל גדול הדור אף כשאין סנהדרין קיימת וכדעת ספר החינוך מצוה תצ"ה, ועיין בני בנים חלק ב' סימן כ"ג. <b>אשר יהיה בימים ההם</b> שיהא מכיר בתנאי אותם הימים, הספדתי כן על הגמו"ז זצלה"ה ועיין חלק א' מאמר א'. 
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+<b>ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו.</b> אם ירבה לו נשים אפילו צדקניות, יבוא להתעסק תמיד עם נשיו ויסור לבבו, וכן <b>וכסף וזהב לא ירבה לו מאד</b> מאותו טעם. 
+
+Verse 18
+
+<b>והיה כשבתו על כסא ממלכתו.</b> לאחר שתיכון מלכותו, כמו באסתר (א) <b>כשבת</b> וגו' <b>על כסא מלכותו</b> וגו' <b>בשנת שלוש למלכו</b> וכן במלכים־א (טז). 
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+<b>לפני הכהנים והשפטים אשר יהיו בימים ההם.</b> והשפטים בלשון רבים כי להעניש עדים זוממים צריכים בית דין של ג' למלקות ושל כ"ג למיתה. ואילו (יז) כי יפלא ממך דבר עוסק גם באיסור והיתר ולכן נאמר (יז) אל הכהנים הלוים ואל השפט בלשון יחיד, וראה בני בנים חלק ב' סימן כ"ג אות ה'. 
+
+Chapter 20
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+<b>ואל תחפזו.</b> מלשון חפזון שלא יהיה לכם קוצר רוח ותדרשו נצחון מהיר, וכן (ז) <b>לא תוכל כלתם מהר</b>. 
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+<b>וקראת אליה לשלום.</b> עיין בני בנים חלק ב' מאמר ג'. 
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+<b>עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא.</b> <b>אשר תדע</b> בבירור, למעט ספק עץ מאכל שאסור לכרות. מכאן נלמד ספק דאורייתא לחומרא מן התורה. פרוש אחר, <b>אשר תדע</b>, לרבות עץ שיניב פרות רק בעתיד, שאסור לכרות. פרוש אחר, אשר תדע, לרבות עצים שינטעו בעתיד ואינם מן הפרות שנשתבחה בהם ארץ ישראל בשעת מתן תורה. 
+
+Chapter 21
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+<b>כי תצא למלחמה על איביך וגו' וראית בשביה.</b> אם תצא למלחמה סופך לראות אשת יפת תואר ולחשוק בה, כי מאחר ששחררת מעצוריך להרג תשחררם גם לתאוה, כמו שידוע שבצבאות רבים החיילים עושים מה שלא יעלה על דעתם לעשות בבית. ולכן אשת יפת תואר לא נאמרה אלא במלחמת הרשות כפרש"י, כי במלחמת מצוה המצוה מגינה שלא תשלח רסן. 
+<b>כי תצא למלחמה על איביך.</b> אפילו למלחמת הרשות אינך רשאי לצאת אלא על אויביך. 
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+<b>כי תהיין לאיש שתי נשים.</b> כשתהיינה לו שתי נשים אזי בהכרח תהיה <b>האחת אהובה והאחת שנואה</b>, ותדע, שלא נאמר כי תהיינה לאיש אשה אהובה ואשה שנואה. <b>שנואה</b> בהשוואה לאהובה ולא שנואה ממש, וכן בבראשית (כט) <b>ויאהב גם את רחל מלאה</b> פי' שאהב גם את לאה, ואם לא היה מתחתן עם רחל היתה לאה אהובה אלא ש<b>שנואה לאה</b> לעומת רחל. <b>והיה הבן ה��כר לשניאה</b>, כך הוא בדרך כלל, כי האדם נושא אשה בצעירותו ולאחר שנים נושא אשה שניה צעירה ממנה וכבר יש לו בנים מהראשונה. 
+<b>(תוספת חיבה)</b> בבן סורר ומורה. במסכת סנהדרין (עא) אמרו בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר, אמר רבי יונתן אני ראיתיו וישבתי על קברו עכ"ל, וקשה. א) איך אפשר שנחלקו במציאות. ב) במה סתרו את עדותו של ר' יונתן. ג) כיצד ראה ר' יונתן כן והלא בימיו כבר לא דנו דיני נפשות. וכן בסמוך אמרו גם על עיר הנדחת שלא היתה. ולא עתידה להיות ושוב אמר רבי יונתן אני ראיתיה וישבתי על תילה עכ"ל, וזה קשה יותר מהקודם, כי לא יתכן שעשו דין בעיר הנדחת שהוא ענין כלל ישראל ורבי יונתן שמע ואילו האחרים לא שמעו, וגם בודאי לא היו הרומאים מרשים ליהודים להחריבה. אלא אין כאן מחלוקת ומעולם לא דנו לא את בן סורר ומורה ולא את עיר הנדחת, ורק רבי יהונתן העיד שראה ילד שהוא בגדר בן סורר ומורה וכן שראה עיר שהשתמדה לע"ז, וישב על קברו כי ה' סיבב מיתתו וכן ישב על תילה כי ה' סיבב חורבנה, ולא שב"ד דנו דינם. וכיון שהם קיימים בעולם, לכן אמרו דרוש וקבל שכר בכך שתדע להשמר ולהמנע מהם, מה שאין כן אם אינם קיימים כלל איזו תועלת יש בחקירת ענינם. 
+
+Chapter 22
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+<b>לא יהיה כלי גבר על אשה.</b> באיש נאמר <b>ולא ילבש</b> ואילו באשה נאמר <b>לא יהיה</b>, ורומז ל<b>והיה לכם לציצת</b> ול<b>והיו לטטפת</b> וכן תרגם יב"ע לא יהיה גוליין דציצית ותפילין וכו' על איתא עכ"ל. 
+
+Chapter 23
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+<b>על דבר אשר לא קדמו.</b> עיין בני בנים חלק א' מאמר ו'. 
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+<b>לא תתעב אדמי כי אחיך הוא.</b> <b>כי</b> פי' אף על פי, כמו בשמות (יג) <b>ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא</b> וביהושע (יז) <b>תוריש את הכנעני כי רכב ברזל לו כי חזק הוא</b> ובתהלים (כה) <b>וסלחת לעוני כי רב הוא</b> שבכולם הפרוש הוא אף על פי. וכאן<b> לא תתעב אדמי</b> כי אף על פי שהוא <b>אחיך</b> ויש לך סיבה לתעבו מאחר שלא התנהג אתך מנהג אחוה, וכן <b>לא תתעב מצרי</b> אף על פי <b>כי גר היית בארצו</b> ועינו אותך שם. 
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+<b>מוצא שכתיך תשמר.</b> תשמר פרושו גם לזכור כמו שמור וזכור בעשרת הדברות. אם תזכור מה שאמרת אז תוכל ועשית כאשר נדרת, ולא כאלה המוציאים דברים מפיהם ואינם נותנים לב לזכור מה שאמרו. 
+
+Chapter 24
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+<b>נקי יהיה לביתו.</b> <b>נקי</b> הוא לשון פטור וזכאי כמו בבראשית (כד) <b>והיית נקי מאלתי</b> ושם (מד) <b>ואתם תהיו נקים</b> ובשמות (כא) <b>ובעל השור נקי</b> ושם (כג) <b>ונקי וצדיק אל תהרג</b>, וכן בכל המקומות תרגם אונקלוס מלשון זכי זולת כאן. ונראה שגם כאן פרושו זכאי, כי בדין הוא שהיה לבעל להשאר עם אשתו תמיד כמו שנאמר בבראשית (ב) <b>ודבק באשתו</b> ולא לעזבה כדי לצאת למלחמה או לסחורה, ברם אי אפשר בלאו הכי ואונס רחמנא פטריה, ומכל מקום <b>נקי יהיה לביתו שנה אחת</b> ולא יחטא לביתו אלא ימלא את חובתו <b>ושמח את אשתו</b>. 
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+<b>איש בחטאו יומתו.</b> <b>לא יומתו אבות על בנים</b> וגו' וגם להפך, אדם שהוא רשע למות אין לחון אותו בגלל אביו או בניו, אלא <b>איש בחטאו יומתו</b>. 
+
+Chapter 25
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+<b>אשר קרך בדרך.</b> כבר נאמר בדרך בצאתך ממצרים, אלא אשר קרך בדרך בדרכו של עמלק שדרכם היתה לחפש ביזה ולא באו לתקוף את ישראל דוקא, ועיין בפרשת בשלח על הכתוב מלחמה לה' בעמלק. הנחשלים הנחלשים שהם הנשים והטף, וראה בני בנים חלק ג' סוף מאמר ה'. 
+
+Chapter 26
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+<b>הארץ אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו.</b> אינו מזכיר שבחי הארץ, כי מעיד על עצמו <b>כי באתי אל הארץ</b> בגלל שבועת ה' לאבותיו ושהיה בא אפילו אם הארץ אינה משובחת, מה שאין כן להלן אומר <b>ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש</b>, כי שם מונה את הטובות שעשה ה' לישראל <b>ויוצאנו ה' ממצרים</b> וגו' וגם נתן לנו ארץ פוריה. 
+<b>(תוספת חיבה)</b> בספרי אמרו עשה מצוה האמורה בענין שבשכרה תכנס לארץ עכ"ל וכן אמרו להלן בשכר ביאתנו אל המקום הזה נתן לנו את הארץ הזאת עכ"ל, וקשה שהרי הביאו בכורים רק לאחר י"ד שנות כיבוש וחלוקת הארץ, והיאך יזכו להכנס לארץ בשכר מצוה שטרם קיימו אותה? אלא יש להם לבוא אל הארץ על מנת לקיים בה מצות ה' של הבאת בכורים, ולא להנאת עצמם בלבד, ובשכר כוונה זו יזכו להכנס לארץ. ובדומה לזה אמרו במסכת פסחים (ח) מפני מה אין פרות גינוסר בירושלים, כדי שלא יהיו עולי רגלים אומרים אלמלא לא עלינו אלא כדי לאכול פרות גינוסר בירושלים דיינו נמצאת עליה שלא לשמה עכ"ל. ובספרי פרשת ראה אמרו שקולה ישיבת ארץ ישראל כנגד כל המצוות עכ"ל, והנה במסכת נדרים (כה) אמרו שגם ציצית שקולה כנגד כל המצוות, והטעם הוא שמביאה את האדם לקיימן כמו שנאמר <b>וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם</b>, כך גם ישיבת ארץ ישראל מביאה את האדם לקיים שאר המצוות כי הרבה מהן תלויות בארץ, ולדעת הרמב"ן עיקר קיום כל המצוות הוא רק בארץ, וגם קדושת הארץ משפיעה עליו. ולכן אם מחמת ארץ ישראל הוא מקיים את כל המצוות אזי שקולה ארץ ישראל כנגד כולן. 
+
+Chapter 27
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+<b>וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך.</b> כבר נאמר <b>ביום אשר תעברו את הירדן</b>, אלא רומז לתורה שבעל פה שעתידה ליכתב אף על פי שדברים שבעל פה אי אתה רשאי לכתבם, כי עת לעשות לה' הפרו תורתך, וזהו <b>בעברך</b> בעבירה. פרוש אחר, כשתעברו את הירדן כתבו תורה שבעל פה על האבנים כמצוה לשעה ולא לדורות, וזהו <b>באר היטב</b> כי אי אפשר לבאר את התורה שבכתב בלי התורה שבעל פה. וזהו <b>ויצו משה וזקני ישראל</b> כי היתה הוראת שעה מצדם, והטעם היה כדי שלא תשתכח תורה שבעל פה עם פטירתו של משה וטלטול הכיבוש, וכמו שאמרו במסכת תמורה (טז) שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה עכ"ל. 
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+<b>ואלה יעמדו על הקללה.</b> לא נאמר לקלל את העם ולעומת אלה יעמדו לברך את העם כמו במסכת פסחים (ג) עקם הכתוב וכו' ולא הוציא דבר מגונה מפיו עכ"ל. על הקללה עמדו ראובן גד ואשר וזבלון דן ונפתלי וכולם הוגלו בגלות עשרת השבטים. 
+
+Chapter 28
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+<b>ובאו עליך כל הקללות האלה.</b> משה דיבר את תוכחת כי תבוא ולכן היא חמורה מתוכחת בחקתי, כמו בשמואל־ב (כד) נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפלה. 
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+
+
+Verse 33
+
+
+
+Verse 34
+
+
+
+Verse 35
+
+
+
+Verse 36
+
+
+
+Verse 37
+
+
+
+Verse 38
+
+
+
+Verse 39
+
+
+
+Verse 40
+
+
+
+Verse 41
+
+
+
+Verse 42
+
+
+
+Verse 43
+
+
+
+Verse 44
+
+
+
+Verse 45
+
+
+
+Verse 46
+
+<b>והיו בך לאות ולמופת ובזרעך עד עולם. והיו בך ובזרעך לאות ולמופת עד עולם כי</b> האות והמופת יהיו לעולם אבל לא הקללות, וכהנה רבות. 
+
+Verse 47
+
+
+
+Verse 48
+
+
+
+Verse 49
+
+<b>גוי אשר לא תשמע לשנו.</b> <b>תשמע</b> פי' תבין ועיין בשמות (כד) על הכתוב <b>נעשה ונשמע</b>. ובאר הגמו"ז זצלה"ה שאם אינך מבין גם אינך שומע, כי אינך מבחין בצלילים, וכמו שידוע שמי שאינו מבין שפה מסוימת מתקשה לחזור על המלים של אותה שפה. 
+
+Verse 50
+
+
+
+Verse 51
+
+
+
+Verse 52
+
+<b>אשר אתה בטח בהן בכל ארצך.</b> בכל מקום בפרשה לפני התוכחה כשהזכיר הארץ או האדמה הזכיר מתנת ה' בצדה, הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה, מארצך אשר ה' אלקיך נתן לך, הארץ אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו, ויתן לנו את הארץ הזאת, פרי האדמה אשר נתת לי ה', האדמה אשר נתת לנו, הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך, הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך, בארץ אשר ה' אלקיך נתן לך, האדמה אשר נשבע ה' אלקיך לתת לך. ואילו בתוכחה אמר האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה, אשר אתה בטח בהן בכל ארצך ולא אמר שה' נתן לך, כי שכחו שהארץ היא מתנת ה' וכעוון ביטול שמיטה ועיין בפרשת בחקתי על הכתוב ואם תלכו עמי קרי. וזהו עד רדת חמתיך הגבהת והבצרות אשר אתה בטח בהן בכל ארצך שבטחו בעצמם, אבל והצר לך בכל שעריך בכל ארצך אשר נתן ה' אלקיך לך כי לה' הארץ. 
+
+Verse 53
+
+
+
+Verse 54
+
+
+
+Verse 55
+
+
+
+Verse 56
+
+
+
+Verse 57
+
+<b>כי תאכלם בחסר כל בסתר במצור ובמצוק.</b> האשה תאכלם בסתר כדי שבעלה ובניה לא יקחו הבשר ממנה, ואילו האיש יאכלם במצור ובמצוק ולא נאמר שם בסתר כי הוא החזק במשפחה והאחרים לא יוכלו לקחת ממנו. 
+
+Chapter 29
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+<b>ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע עד היום הזה.</b> לא ישכילו כל זמן היותם במדבר, כמו שאמר להם משה (במדבר ל״ב:י״ד) תרבות אנשים חטאים וראה לעיל על הכתוב שם. וזהו עד היום הזה, כי בכל מקום בתורה פי' עד ועד בכלל כמו (לד) ולא ידע איש את קברו עד היום הזה ובבראשית (לב) לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה וגו' עד היום הזה. 
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+<b>מחטב עציך עד שאב מימך.</b> מחטב עציך הזכרים עד שאב מימך הנקבות, כמו בבראשית (כד) לעת צאת השאבת ובשמואל־א (ט) נערות יצאות לשאב מים. וכן ביהושע (ט) שמו את הגבעונים חטבי עצים ושאבי מים שהעבידו את הזכרים ואת הנקבות. 
+
+Chapter 30
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה</b> כיון שיחוו את הברכה ואחר כך את הקללה לכן ושבת עד ה' אלקיך וכמו בהושע (ב) אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה. וכן החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה, ואחרי שתכירו את שתיהן ובחרת בחיים. 
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+<b>מי יעלה לנו השמימה.</b> אלה לימודי פרד"ס. 
+
+Verse 13
+
+<b>מי יעבר לנו אל עבר הים.</b> אלה הוויות אביי ורבא בים התלמוד. 
+
+Chapter 31
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+<b>כתבו לכם את השיר�� הזאת.</b> למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל, ולהלן לקח את ספר התורה הזה וגו' והיה שם בך עד, היא השירה הוא ספר התורה הוא העד. מכאן שכתבו לכם את השירה הזאת היא מצוה לכתוב את כל ספר התורה ועיין ברמב"ם הלכות ספר תורה פרק ז'. 
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+<b>כי לא תשכח מפי זרעו.</b> כיון שהיא <b>שירה</b> המושכת את האוזן לכן <b>לא תשכח מפי זרעו</b>, כי אפילו יבעטו בתורה עדיין יפנו אל היופי וזהו <b>כי ידעתי את יצרו</b>. 
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+<b>כי ידעתי אחרי מותי.</b> וכי משה מעצמו ידע, והלא הקב"ה הגיד לו <b>הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה</b> וגו'? ועיין בבמדבר (כ) שאמרו משה ואהרן <b>המן הסלע הזה נוציא לכם מים</b> ופרש הרמב"ן בשם רבנו חננאל שחטאו בכך שלא אמרו שה' יוציא להם מים, וכן נאמר להלן (לב) <b>על אשר מעלתם בי</b> וגו' כי מעלו בנסו של ה' להוציאו לחולין להשתמש בו לטובת עצמם, והיאך חזר משה כאן על אותו החטא. אבל באמת אינו דומה, כי במי מריבה העם התלונן על משה כמו שנאמר <b>וירב העם עם משה</b> וגו', ולכן כאשר משה ביסס את מעמדו על ידי נס מה' נחשב לו מעילה לצורך עצמו. ואילו כאן לא בקש תועלת לעצמו, אלא רק כדי להוכיחם אמר דברים ששמע מה' כאילו הם דברי עצמו על מנת שהדברים יעשו רושם גדול יותר. משל לרב האומר לקהילתו שלפי השלחן ערוך אסור להם לדבר בשעת התפילה, ואינם שומעים לו, ושוב אומר להם שהוא עצמו לא ירשה להם לדבר ואז שומעים לו. 
+
+Chapter 32
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>האזינו השמים ואדברה.</b> לעיל (לא) נאמר <b>ויכתב משה את השירה הזאת</b>, מלמד שהקב"ה אמר <b>האזינו השמים ואדברה</b> ומשה כתב <b>האזינו השמים ואדברה</b> וכן עד סוף השירה, אף שחלקה בגוף ראשון כאילו משה אמרו, ועיין במסכת בבא בתרא (טו). ותדע, שנאמר <b>כתבו לכם את השירה הזאת</b> וגו' <b>למען תהיה לי השירה הזאת לעד</b>, והמלה <b>הזאת</b> מורה שהשירה כבר היתה קיימת עוד לפני שהקב"ה צוה את משה לכתבה, וקאי על כל שירת האזינו כמו שנאמר <b>וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תמם</b>. 
+
+Verse 2
+
+<b>יערף כמטר לקחי.</b> עיין דרשת הגמו"ז זצלה"ה בתשובות איברא (כתבי הגרי"א הענקין חלק ב') סימן ק"ד. 
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+
+
+Verse 33
+
+
+
+Verse 34
+
+
+
+Verse 35
+
+
+
+Verse 36
+
+
+
+Verse 37
+
+
+
+Verse 38
+
+
+
+Verse 39
+
+
+
+Verse 40
+
+
+
+Verse 41
+
+
+
+Verse 42
+
+
+
+Verse 43
+
+
+
+Verse 44
+
+
+
+Verse 45
+
+
+
+Verse 46
+
+
+
+Verse 47
+
+
+
+Verse 48
+
+
+
+Verse 49
+
+
+
+Verse 50
+
+<b>ומת בהר.</b> ומת לשון ציווי, קבל עליך את הדין ותן רשות למלאך המות. 
+
+Chapter 33
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+<b>בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל.</b> ראה בני בנים חלק ד' מאמר כ"ד. 
+
+Chapter 34
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>ויראהו ה' את כל הארץ.</b> תחילה הראה לו את הרחוק את הגלעד עד דן וגו' ואת כל ארץ יהודה עד הים האחרון ואת הנגב ואחר כך הראה לא את הקרוב ואת ככר הירדן בקעת יריחו, כי אם היה מראהו את הקרוב תחילה היה משה דואג שמא לא יראהו את הרחוק. 
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+<b>הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבר.</b> אף על פי ש<b>ושמה לא תעבר</b> מכל מקום <b>הראיתיך בעיניך</b>, ולא כראיית אדם מרחוק אלא <b>ויראהו ה' את כל הארץ</b> באספקלריה המאירה שראה בה כל גיא וגבעה. פרוש אחר, לעיל (לב) אמר לו הקב"ה <b>ומת בהר אשר אתה עלה שמה</b> וגו' <b>על אשר מעלתם בי</b>, ולמה חזר כאן <b>ושמה לא תעבר</b>, וכי משה שכח שאינו נכנס לארץ שהוצרך הקב"ה לאמר לו שוב? אלא שמשה חטא בניסן ונפטר באדר, וכל אותם החדשים היה מצטער על חטאו במי מריבה. ולכן אמר לו הקב"ה לפני מותו שאמנם חטא אבל זהו עונשו ובזה יכופר לו, ונקי וצדיק יבוא אל אבותיו. 
+חזק 
+
+שונות
+
+
+
+Chapter 1
+
+<b>דברים בהלוית אמי מורתי ע"ה עש"ק פרשת ויגש תשנ"ב</b>
+<b>ויגש אליו יהודה ויאמר.</b> רבי נחמיה אומר אין לשון ויגש אלא לשון קרבן, שנאמר ויגש את פר החטאת. אף אנו נאמר אין לשון אמא אלא לשון הקרבה, הקרבה יום יומית לגדל את ילדיה, הקרבה וצער כאשר שיכלה את אחי ע"ה, אסון אשר העיב על שליש שנותיה האחרונות. ואם אמא מקריבה את דמה ואת שלותה בפועל ובמישרין בעד זרעה ובגללם, אין בניה יודעים להקריב עבורה אלא בכוח ובעקיפין, על ידי מעשים טובים שיהיו לעלוי נשמתה ולזכותה, וכלשון הגמרא הריני כפרת משכבה. 
+<b>ויגש אליו יהודה ויאמר.</b> רבי נתן אומר אין לשון ויגש אלא לשון מישוש, שנאמר גשה נא ואמושך בני. אף אנו במות אמי מורתי היינו ממששים בצהרים כאשר ימשש העור באפלה. כי על כל אשר אנחנו מסובבים במשפחה ובבנים, הם סומכים עלינו אבל על מי אנחנו סומכים, יתומים היינו ואין אם ורק אבינו שבשמים הוא ינחמנו. 
+<b>ויגש אליו יהודה ויאמר.</b> רבי יוסי אומר אין לשון ויגש אלא לשון נזיפה, היך מה דאת אמר ויאמרו גש הלאה. אף אנן נאמר לאמא, היאך לא עלית ארצה בחייך, את אשר השרשת את אהבת הארץ בבניך ובאלפי תלמידיך, ואשר בקרת בה תדיר, החמצת את השעה לעלות עד שזקנתה המופלגת של סבתי אמך ע"ה קפצה עליך ומנעה את הגשמת חלומך וחלום אבי להשתקע כאן יחד. זה עשרים שנה נפרדנו כאשר עלינו ארצה, ועתה המוות הפריד בינינו. 
+<b>ויגש אליו יהודה ויאמר.</b> רבי יהודה אומר אין לשון ויגש אלא לשון תנחומין, שנאמר ויגש וישק לו. אף אנו נאמר, יהי רצון שתהיה פרשת ויגש פרשת תנחומין לי ולזרעי האבלים עליך, ותנחומין לאבי ששיכל רעיתו של יובל שנים אשר לה היה מסור בלב ונפש. אבי שמש אותה בחייה ובפרט זו שנה וחצי מאז שחלתה, במסירות עילאה ובביטול עצמותו, ומי שלא ראה אותו בחודשיים האחרונים יום יום בבית החולים מבוקר עד ערב בין בחול בין בשבת, מאכיל אותה ומשרת אותה ומדבר אל לבה, לא ראה מסירות מימיו. 
+<b>ויגש אליו יהודה ויאמר.</b> רבי מאיר אומר אין לשון ויגש אלא לשון שלום, שנאמר ויגש דוד את העם וישאל להם לשלום. אף אנו באנו לכאן לאמר שלום אחרון לאמי, שתנוחי בשלום על משכבך ותקומי לגורלך לקץ הימים, ותהיי מליצת יושר בעולם שכולו שלום לכל דורשי שלומך ושלום זרעך. 
+
+Chapter 2
+
+<b>דברים לפרשת ויצא ביישוב אחד</b>
+לפני שבוע עמדנו על שלמותו של יעקב, שהיו לו כח המעש של עשו וקולו המוסרי של עצמו. ישב אהלים, התמסר לעיסוקים רוחניים אבל לא הוגבל בהם. 
+ומה עשה כשדר בבית לבן אחי אמו? רעה צאן עשרים שנה. תחילה <b>אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה</b>. אחר כך <b>ונתנה לך גם את זאת בעבדה אשר תעבד עמדי עוד שבע שנים אחרות</b>. ולבסוף עבד שש שנים עבור צאנו. האם יצוייר בזבוז גדול יותר של חינוכו והכשרתו, כשרונותיו ונטיותיו? מי שהיה יושב אהלים ולומד תורה ריצה שתי עשרות שנים במרעה ! 
+לפעמים המטרה שבאופק וההישג המקווה מקסימים את האדם ונותנים בו הכח לסבול. יעקב עבד שבע שנים לקראת נישואיו עם רחל. אבל אחר כך, אחר ליל הכלולות ורמאותו של לבן, <b>ויהי בבקר והנה הוא לאה</b>, קבל יעקב על עצמו עבודת שבע שנים נוספות. שבע שנים עבד כשכבר רחל היא בביתו מהתחלתן, ואדרבה העבודה בשדה יום יום היא שהפרידה בינו לבינה. כיצד כלכל יעקב את צעדיו לבל יאחזנו יאוש ודכאון על בזבוז זמנו ומרצו ? 
+אהבתו העזה החזיקה אותו. התורה מספרת <b>ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אתה</b>, אתה בפת"ח לפי הכתיב ובחולם לפי הקרי. והדבר הוא משל לכל עם יעקב. החיים מלאים תסכול וסבל, ביטול זמן ובזבוז. חכמים "נמנו וגמרו, נוח לאדם שלא נברא", אבל כיון שנברא יחזיק את עצמו בשני דברים. הראשון הוא אהבת "אתה", אהבת הקב"ה אשר ברא אותנו וצוה עלינו לחיות ונתן בנו כח להתגבר. והשני הוא אהבתו "אותה", אהבת המצוה שאנחנו עסוקים בה והתורה שאנחנו חיים לפיה והארץ שאנחנו מיישבים אותה. באפלת הימים הארוכים, כשאין האדם עובד במה שרוצה לעבוד או חי החיים שרוצה לחיות אותם, בעולם אשר כל כולו כפרוזדור בפני העולם הבא, <b>ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אתה</b>. 
+בפרשת וישלח, שלח יעקב להגיד לעשו <b>עם לבן גרתי ואחר עד עתה</b>. חכמים דקדקדו במלה גרתי שהיא אותיות תרי"ג, ודרשו "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי". רגילים לפרש את המדרש שאף על פי שהיה לבן רשע ומושחת ודר יעקב אתו הרבה שנים, לא הושפע מרשעתו. אבל כוונת המדרש היא עמוקה מזה. מה עשה יעקב כל אותן השנים? <b>זה עשרים שנה אנכי עמך, רחליך ועזיך לא שכלו ואילי צאנך לא אכלתי. טרפה לא הבאתי אליך אנכי אחטנה מידי תבקשנה גנבתי יום וגנבתי לילה. הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדר שנתי מעיני</b>. אילו חיים היו אלה? אילו תנאים היו לו? יעקב חי בתנאים שאינם תנאים, מפרנסה שאינה פרנסה, בתסכול וסבל אשר שום תצבורת של אי־נוחיות ובזבוז־משאבים של היום אינה יכולה להדמות להם. עשרים שנה דר עם לבן בתכלית הניגוד לצורת החיים אשר גדל בה ואשר ציפה לה, ועם זאת נשאר נאמן לעצמו ולא חטא, לא בין אדם למקום ולא בין אדם לחברו. עם לבן גר ותרי"ג מצוות שמר. 
+אשרי מי אשר נשאר נאמן לחנוכו ולאורח חייו. בקשיים של הקמת יישוב, בהתפרנסו מעיסוקים שלא חזה אותם בנעוריו, ישמור אמונים לעצמו ואל יחטא. יעיד לבסוף, <b>קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך, כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות</b>. 
+
+Chapter 3
+
+<b>דברים שכתב בני החייל נ"י לפרשת כי תצא </b>
+<b>דיוק</b> בלשון פרשת עמלק מעלה שתי נקודות: א. העיקר איננו מעשהו של עמלק כשלעצמו אלא השפעתו על עם ישראל ועל היחיד שבתוכו: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים". היציאה ממצרים - בלשון רבים, כעם. מה שעשה עמלק - עשה לך, כיחיד. ב. המצווה אינה "תמחה את עמלק", היא "תמחה את זכר עמלק". ואם נפרש שהכוונה היא למחייה פיזית עד שלא ייזכר ולא יימנה (כדברי רש"י: "שלא יאמרו בהמה זו משל עמלק"), אזי נוצר קונפליקט בין המחייה המוחלטת ובין המצוה לזכור שע"פ זה שוללת חלקית את המחייה, כי היא למעשה הקמת אנדרטה לעמלק: זה היה עמלק, וזה מה שעשה. מחיית זכרו ודאי שאין כאן. ועוד, מאז שסנחריב בלבל את האומות, קיומו של עמלקי מוטל בספק, והאפשרות שנוכל להשמידו אינה סבירה. 
+<b>לדעתי</b> יש לכל זה תשובה אחת. כתוב "זכור את אשר עשה לך"; צריך לברר מה עשה עמלק לך, ומה השפיע לגבי כל פרט בעם ישראל. ומה עשה, באמת? כדברי המשל שהביא רש"י: עמלק משול למי שקפץ לאמבטיה רותחת וצננה עבור הבאים אחריו, עמלק היה הראשון שנלחם בעם ישראל, ואילולא פריצת הדרך שלו לא היו עמי העולם נלחמים בישראל כלל. וזה מה שעשה לנו עמלק: הכיר לעם ישראל את המלחמה וגם את תרבות המלחמה. הוא נכווה, וגם אנחנו. זה שיש לנו ראיית עולם שבה קיימת המלחמה, עשויה להיות לגיטימית, ולעתים אף מקדשים אותה - זה אשר עשה לנו עמלק. וזהו זכרו אשר צריך למחות מתחת לשמים: את המלחמה, את תרבות המלחמה, את האלימות (הכללית והפרטית). ולכן אין סתירה בין מצות המחייה למצות הזכירה. כדי שנוכל למחות את זכר עמלק עלינו לזכור מנין באה, ולא להפוך את המלחמה וגרורותיה לחלק מתפיסת העולם שלנו. 
+<b>אבל</b> ישנה הסתייגות. כיון שיש מלחמה בעולם, פציפיסטיות מוחלטת היא טעות קטלנית, כי אם לא יעמוד האדם על נפשו יבוא מישהו שאינו פציפיסט ויחסל אותו, ולכן "בהניח ה' לך מכל אויביך מסביב", רק אז, כשכבר לא יהיה צורך במלחמה כדי לשמור על הקיום, אז יגיע הזמן למחות את תרבות המלחמה והשפעותיה - זכר עמלק - מתחת השמים. 
\ No newline at end of file