diff --git "a/txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Arakhin/Hebrew/Vilna Edition.txt" "b/txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Arakhin/Hebrew/Vilna Edition.txt"
new file mode 100644--- /dev/null
+++ "b/txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Arakhin/Hebrew/Vilna Edition.txt"
@@ -0,0 +1,553 @@
+Rashash on Arakhin
+רש"ש על ערכין
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש"ש על ערכין
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+גמרא אי לאתויי פחות מבן חדש בהדיא קתני לי'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה מופלא. בן י"ב שנה ויו"א. לפני התוי"ט היה הגי' בן י"ג כו' וכמו שהוא בפי' הרע"ב וכ"מ מדסיים ואינו איש עד שיביא שתי שערות ובבן י"ב ויו"א לא מהני ב"ש דקי"ל תוך זמן כלפני זמן בנדה (מו) ע"ש בתד"ה קטנה. ולכן הגהת התוי"ט בהרע"ב בן י"ב אין נראה מדכתב ולא הביא ב"ש:
+תד"ה חרש. בחרש שא"י להתרפאות א"נ כו'. לכאורה קשה דלפ"ז המ"ל דהכל דנערכים לאתויי חרש כזה דסד"א נדר בערכך כו'. וי"ל דניחא ליה להש"ס טפי לאוקמי' על מנוול ומו"ש דהוו נמי בכלל הכל דמעריכין:
+תד"ה לאתויי. וי"ל כו' בשכלו לו חדשיו. ר"ל והכא לענין ערכין דרשינן מנפש נפשות כדלקמן (דף ד ב):
+תד"ה כל שישנו בדמים. אלא כל אדם כו'. קשה דהלא באדם איכא נמי פחות מבן חדש וטומטום ואנדרוגינוס. ואיכא נמי אברים שאין הנשמה תלויה בהם:
+תד"ה לית ליה. שנתרבתה בשחוטין. כצ"ל וכן בסמוך:
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+תד"ה אין מעכבין (שבדף הקודם). כלומר בקטן שהגיע לחינוך מתעסקין. הצ"ק הגיה בקטן שלא הגיע לחינוך מתעסקין ובהגיע לחינוך אין מעכבין. אמת שכ"ה פירוש התוס' בר"ה. אבל כאן ע"כ אזלי בשיטת רש"י דשם מדמקשו פשיטא דאין מעכבין כו' ואי בהגיע לחינוך הא מצווין להפרישו כדמוכח מתירוצם וכ"כ בשבת (קכא) ועמש"כ בנדה (מו ב). והא דמייתי הכא על הגיע לחינוך מאין מעכבין. צ"ל דסמיך אסיפא דאבל מתעסקין. וכה"ג כתבו התוס' בגיטין (פ ב) ובש"מ ע"ש בגה"ש:
+בא"ד וא"ת כו' למ"ד כו' קטן כו' ותימה דה"ל לאקשויי דהא בדרבנן לכ"ע א"מ להפרישו כדמוכח שם. ואולי י"ל דס"ל כמש"כ הר"ן בר"ה שם דשופר שאני דמפרסמא כו'. אבל אי אפי' בדאורייתא אין מפרישין ל"ל סברת הר"ן:
+תד"ה מזמנות. ותדע מדקא מייתי כו' למ"ד כו' דשנים אם רצו כו'. כצ"ל:
+תד"ה למעוטי. ויש לתמוה ל"ל קרא כו' דל"מ קטן נענש. ועי' נדה (מו) בענין מופלא סמוך לאיש. ואולי יש לתרץ דקרא אתי למעוטי דגדול המכניס קטן טמא מת למקדש פטור הגדול מכרת עי' שלהי עירובין:
+
+Daf 3b
+
+תד"ה לאתויי עבד. ואפי' לפרש"י (ר"ל דהכא) דבעבדים כנענים מיירי (לאפוקי פירושו בכתובות דמיירי בעבד עברי דהיה ק"ל דאי בכנעני. אין מוציאין לאתויי שברח ל"ל כמש"כ הר"ן שם) דרוצה למוכרו (מיירי ברישא וסיפא אשמעינן) שאינו מוציאו מרשותו (ר"ל שאינו חפץ להוציאו מרשותו ע"י מכירה):
+תד"ה מנוה. ואגב דתנא רישא כו'. כ"נ דצ"ל ע"ש בכתובות. ואגב אורחא למדנו שהיו גורסין שם ואיידי דתני רישא הכל מעלין כו'. וגי' נכונה היא:
+תד"ה ציץ. ול"ל אמאי ל"ק כדלעיל קמ"ל נהי כו'. כצ"ל בל"ו:
+תד"ה של יד. ואע"ג דאמר בעלמא (מנחות) והיו לטוטפות כו'. כצ"ל:
+בא"ד היינו בשעה שמניח שניהם צריך לחלוץ של ראש תחלה. כצ"ל ע"ש במנחות:
+תד"ה מוכרין לעולם. וס"ד שבתי ע"ח שלהם כו' וליפקו ביובל. ל"י מאי שייטא ד"ז לכאן. דאדרבה משום זה יפה כח היובל אצלם טפי מאצל ישראל:
+
+Daf 4a
+
+גמרא נפשות ולא המת. קשה דהא מת ג"כ איקרי נפש כדכתיב ר"פ אמור לנפש לא יטמא והכהנים אינם מוזהרים רק על טומאת מת. (ולפי מש"כ במק"א דתיבת בעמיו פירושו כשהנפש נאסף אל עמיו אין מזה קושיא) וכן כתיב ושרט לנפש לא תתנו וגרסינן במכות (כ ב) ת"ל לנפש אינו חייב אלא על המת בלבד. וכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם. וכן איש איש כי יהיה טמא לנפש. ונ"ל ליישב דידוע שבאדם נמצא ד' נפשות נפש הדוממית (והוא כח המחבר חלקיו יחד). הצומחת. המרגשת. השכלית. וכאשר ימות הוסרו מאתו ג' נפשות אחרונות ולא נשארה אלא הדוממית לבד. ואם הוסרה ממנו גם היא שוב אינו מטמא כדאיתא בנדה (נה) ובשלהי תמורה בשר המת שהופרך טהור ולכן כתבה התורה גבי טומאתו נפש לומר שאינו מטמא אלא בעוד שהנפש הדוממית בו. והכא ממעטינן מת מדכתיב נפשות ל"ר כדמסיק לקמן. דלו אינו רק נפש אחת:
+רש"י (ברה"ע) דהא תנן מוכרין לעולם. הס"ד:
+רש"י ד"ה אינו חוטא. דכתיב לכל העובר עה"פ. ומצויין שמות ל"ח. ונ"ל דשבוש הוא. דשם מיירי בתרומת אדנים דלכ"ע לא היה בה שבט לוי כמש"כ התוס' במנחות (כא ב). אלא דצ"ל כל העובר עה"פ הכתוב בר"פ תשא:
+תד"ה ולא. וצ"ע דפשטיה דקרא כו' גבי נודר (כצ"ל) כו'. לכאורה קשה מדוע לא הביאו מהא דלעיל סד"א הואיל וכתיב והעמידו לפני הכהן כו'. אלמא דהגמרא עצמה מפרשת דקאי אמעריך. ואולי משום דיל"פ דלתירוץ זה אצטריך כהנים משום נערכים. ובעיקר קושייתם נ"ל דאדרבה מדכתיב על פי אשר תשיג יד הנודר משמע דלא איירי בו מקודם דאי הוה איירי ביה ה"ל למיכתב על פי אשר תשיג ידו. ואף דמיבעיא ליה לדרשה יד הנודר ולא יד הנידר לקמן רפ"ב ורפ"ד וכן לעשיר והעני דאזלינן בתר שעת הנדר לקמן (יז ב). אנן לפשטיה קיימינן. וכלפי דהתורה העריכה את הנערך לפי שניו. לזאת אמרה דאם מך הוא המעריך יעמיד את הנערך לפני הכהן והעריך אותו (ר"ל את הנערך ולא לפום שניו אלא) עפ"י אשר תשיג יד הנודר יעריכנו (ר"ל לנערך) ונכון בעז"ה. שוב התבוננתי בפרש"י עה"ת שכוון לזה וע"ש בביאור. ובזה מוטעם מאד מה דבערך סתם אינו נידון בהשג יד לקמן לל"ק דר"נ. דכיון דלא פרט את הנערך. את מי יעמיד לפני הכהן שיעריכנו:
+
+Daf 4b
+
+גמרא ד"א בערכך כו' ואינו נותן ערך דמי אברים. מלת דמי ליתא לעיל בברייתא:
+שם אמר רבא לומר שנידון בכבודו. לפמש"כ התוס' לקמן (ה) ד"ה והא יש לגרוס רבה:
+רש"י (ברה"ע) דמשמע שהאיש מעריך נפש כל שהוא. משמע דמנפש דרשינן שהאיש יוכל להעריך אשה. והרי מפורש בפרשה זכר ונקבה:
+תד"ה לומר. וקשה כו' יודע הוא שאינו פחות מבן חדש. כ"נ דצ"ל:
+
+Daf 5a
+
+גמרא יכול תצא לחולין. נראה דר"ל ע"י פדיון:
+שם ערכי עלי לגבי מזבח מהו נידון בהשג יד כו'. משמע אבל הערך הקצוב בפרשה כפי השנים פשיטא ליה דסגי. ואח"כ אמר א"ד לא אשכחן כו' אלא בשויו:
+רש"י ד"ה חוץ מדמי אבר. ואם מכרה אינה מכורה. עיין פסחים (פט ב):
+רש"י ד"ה והא מר. ה"נ כי אמר ראש כו' תיקדש לגופה הואיל כו' ותפשוט קדושה בכולה. כצ"ל:
+רש"י ד"ה הא דאקדיש. לא אמרינן מיגו דקדיש כו' ומיגו דנחתא כו'. נ"ל לסרס המיגות וכמש"כ לקמן בד"ה הקדיש אבר וכ"ה בתמורה (יא ב) בגמרא. אך רש"י היפך גם שם המיגות כהכא וצ"ע:
+תד"ה בעי רבא (בסופו). כדלעיל. נראה דר"ל בעי' דדמי ראשי לגבי מזבח היא באת"ל דהקדיש אבר לדמיו. קדיש כל הבהמה דחזי לגופיה:
+גמרא האומר ערך כלי עלי. הבה"ז נסתפק באומר ערך טומטום ואנדרוגינוס עלי לר"מ מאי דהואיל דאינו מפורש כ"כ דאינו נערכין אלא מדרשה י"ל דמודה ר"מ דאמרינן דטעי וסיים דהכי מסתברא. ואני אומר לא מיבעי' לדעת התוס' בד"ה אדם שכתבו ואפילו אינו יודע כו'. דודאי נותן דמיהם. אלא אפילו לדעת רש"י שנראה שחולק עליהם שכ' לקמן (בע"ב) בד"ה קמ"ל דל"א דטעה אלא ודאי יודע כו'. מ"מ הרי שם ג"כ אינו מפורש דאין אדם מקדיש דבר שלבל"ע ואפ"ה לא תלינן בטעות. ולכאורה ראיה לפרש"י מדתנן ספ"ה דתמורה אמר על הבהמה טמאה ועל בע"מ הרי אלו עולה לא"כ. וא��ר עלה ר"י א"ר (לפי הי"מ שבתוס' שם) מתניתין דלא כר"מ כו'. והכא אמר ר"א לקמן אף לר"מ אבל אמר הרי זו לא. ולרש"י א"ש דהכא ודאי דטעי כיון דאמר הרי זו. אבל התם דליכא למיתלי בטעות ע"כ נתכוון לדמיהם הואיל שאין אדם מ"ד לבטלה. אבל י"ל לדעת התוס' דהתם נוכל לתקן הלשון דמה לי הן מה לי דמיהן אבל הכא אינו שלו. וזה אינו במשמעות לשון דה"ז שיתן דמיה:
+תד"ה אדם. וא"ת מ"ש כו' המתכוון לומר תרומה ואמר מעשר כו'. לפרש"י בשבועות (ס"ד כו) בהא דאמרינן שם דהא תרומה וקדשים שני כתובים הבכ"א. דהיינו תרומת מלאכת המשכן. ל"ק קושיית התוס' דהכא ג"כ קדשי בד"ה. ואע"ג דתרומה נמי ניטלת במחשבה כמו שהביאו התוס' שם היינו דוקא בלא הוציא בשפתיו דבור אחד נגד מחשבתו. והוא ע"ד תירוצו דרב ששת שם. ואף לפירושם שם דתרומה היינו תרומה ממש. י"ל דהכא טעמא דר"מ דאנו מתקנין לשונו דלישתמע לדמי ככוונתו כמש"כ בריש דבריהם וע"ע בכתובות (ע ב) תד"ה אלא משא"כ שם א"א לתקן הלשון ככוונתו וכמו דאר"א בסוף שמעתין וכמש"כ לעיל. ואולי כוונו לזה בועי"ל ודלא כצ"ק. ואולם ז"א לפי מאי דמצינו במ"ר בראשית פ"א שקורא לתרומה לבדה שם מעשר וע"ש בהגהותי במ"ת אות ו':
+
+Daf 5b
+
+גמרא הלכתיה דר"מ מסתברא דכתיב כו' לבנות בית לאלהינו. כצ"ל:
+שם דתנן חמש חטאות המתות ומעות כו'. הגרי"פ הגיה דתניא. ולפי מה שהבאתי בגיטין (פה) מכמה מקומות שדרך הש"ס להביא משנה שלא בלשונה בכדי לקצר. י"ל שכוונה הגמרא כאן למשנה דרפ"ג דמעילה וולד חטאת כו' תמות כו' ולא מועלין. ולמשנה של אחריה דמי חטאת ילכו לים המלח כו' ולא מועלין בהן:
+שם (בסה"ע) ויהי עה"א מרפים כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה וטעמי' לא מסתבר (בסופי'). וא"ל נחמי' כו'. האי לישנא זרובבל וישוע וכו' אמרי ליה בס' עזרא. ובנחמי' מצינו ג"כ דא"ל כזה אבל בלשון אחרת ואנחנו נקום ובנינו ולכם אין חלק גו' בירושלים (נחמיה ב׳:כ׳):
+רש"י ד"ה אלא מעתה. הני חטאות דאמרינן בתמורה כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה אלא אמר רבא. ובימי עזרא ה"ט דאמרו להם כו'. כצ"ל:
+תד"ה יכול. תרתי איש כתיבי כו' וא"ת הא ממעטינן מאיש דהכא כו'. עיין מש"כ בכ"ז בנזיר (סב) בס"ד:
+
+Daf 6a
+
+רש"י ד"ה לבסוף. דאין לומר רפיון ידים מקבלין. כצ"ל:
+בא"ד וא"ת האי בתחלה אמקדש ראשון כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה אתון הכי (בסה"ע). כולי פירושה בדר"נ. כצ"ל:
+תד"ה מיתיבי. אך היה גוזר שיתנו כו' שהיה מטיל עליהם. כצ"ל. או דצ"ל ממה שהיה מוטל עליהם. ור"ל מן המס שהיה מוטל עליהם לתת לו. ומש"כ שהיה מולך בכיפה ל"ד דבהדיא איתא במגילה (יא ב) דלא מלך בכיפה:
+תד"ה משבאת. כדאמרינן בשלהי שמעתא. מה שמצויין דף ה' שבוש. ועל השוכר האומנין צריך לציין (עח ב):
+
+Daf 6b
+
+רש"י ד"ה ואיכא דמתני לה. להא דר"י ורבא. כצ"ל וכן לקמן בגמרא ובתוס'. או דגם לעיל צ"ל רבה:
+
+Daf 7a
+
+רש"י ד"ה חייבין לשלם. דא"כ קשיא סתמא אסתמא. קשה דלפ"ז טפי ה"ל למיפרך מהבריית' דהיוצא ליהרג דס"ל לת"ק דהוא שחבל באחרים חייב דשם ליכא לשנויי בשינויא דהכא דא"כ מ"ט דרשב"א. וי"ל עפ"י מש"כ התוס' בע"פ (קב ב) בד"ה מיתיבי ועמש"כ שם:
+רש"י ד"ה חטא בשוגג. שיצא ליהרג. כצ"ל:
+גמרא מידי דהוה אזנב הלטאה דמפרכסת. כה"ג באהלות פ"א מ"ו:
+רש"י ד"ה לרבות את הולד. ואנא ידענא דאין ומתו פחות משנים. תמוה דגם בל"ז הא כתיב בקרא להדיא האיש כו' והאשה:
+רש"י ד"ה ומקרעין (בסה"ע). דזימנין דמיקרי דהיא מייתא ברישא. קשה דא"כ מאי פריך מההיא עובדא דפרכיס. אבל התוס' בנדה (מד) מחלקי משום דהכא נעקר הולד קודם:
+תד"ה ישבה. וליתא דאיוצאה ליהרג קאי. נראה דלפניהם לא הי' הגי' בבבא זו האשה שישבה. אלא ישבה לחודא וכמו שהעתיקו וכ"ה הגי' במשניות ומשמע דקאי ארישא. אבל לפני רש"י הי' הגי' שלפנינו האשה שישבה. ומשמע דענין בפ"ע הוא:
+בא"ד במתניתין ובשמעתין. כצ"ל:
+
+Daf 7b
+
+גמרא ומאי קמ"ל דמספיקא מחללין שבתא תנינא כו'. ק"ל דאי מהתם ה"א דוקא באיסורי דרבנן כמו פיקוח הגל דסתמי' במלאכה דרבנן כמו בר"ה (לב ב) במשנה. ועמש"כ ביומא (פה):
+שם ואמאי אה"נ נינהו. וכ"ה לתירוצו דרב. ואף לרנב"י דעת הרשב"א והטור הביאם התוי"ט ס"ל דאסור ע"ש. ולכאורה תמוה דעור דמת כ' התוס' בזבחים (עא ב) ובנדה (נה) דמותר. והשיער יהיה אסור. אמנם מצינו כיוצא בזה בשבת (קח) דמותיב ר"ז אי ס"ד עור הוא (ר"ל של עוף) היכי מרבי לי' קרא פי' להקרבה. ועל הא דמפורש בקרא בכנפיו לא קשיא ליה. ע"ש בתוס':
+רש"י ד"ה בפאה נכרית. דלא ניחא לה כו' לאיתסרא בהדה כו'. כצ"ל:
+במשנה (בסופה) אין בערכין פחות כו'. כצ"ל וכ"ה במשניות ולקמן בפיסקא:
+גמרא אראב"א כו' ואמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי ונתן כו'. כצ"ל:
+תד"ה פחות מסלע והעשיר. ל"ד כו' אלא אפי' כו' חוץ מסלע א' כו'. נראה דגם בדבריהם חוץ מסלע דנקטי ל"ד אלא אפי' נשאר פחות מסלע ג"כ מגלגלין. ואני מסתפק דאולי לרבנן דדרשי האי וכ"ע יהיה בשקל כו' לא יהו פחותים משקל ר"ל ג"כ דאם היה לו שקל וחצי אינו נותן אלא שקל. או לאידך גיסא דמחוייב ללות ולהשלים לב' שקלים שלמים. ואם לא ישיג נשאר עליו החוב עדיין דומיא דאין מחשבין חדשים להקדש דלקמן רפ"ז. ומהא דלקמן דקאמר יהיב תרתי ופלגא להאי כו' אין ראיה. די"ל דלאו בדוקא נקיט:
+תד"ה בעידנא. אבל אם נדר כשהוא עשיר כו' נותן ערך עני. אולם מדרשינן שם עשיר והעני מדכתיב עפ"י אשר תשיג יד הנודר וכמש"כ שם בס"ד משמע דאזלינן אחר הנדר ממש וכ"כ הלח"מ בפ"ג מהל' ערכין ה"ה בדעת הרמב"ם. וקושיית התוס' יישב שם לנכון. ועמש"כ לקמן (יז ב) סעד גדול לדבריו מפרש"י בס"פ שום היתומים:
+
+Daf 8a
+
+גמרא הא תו ל"ל כו'. עמש"כ בשבת (קיב ב) בס"ד:
+שם וסתמא כרבנן. ואף דבלא"ה הלכה כרבים. י"ל משום דסד"א דמסתבר טעמי' דר"מ וכה"ג אמרינן בנדה (ל ב) וכיוצא בזה כתבתי בתמורה (יח) וע"ש. והתוי"ט נדחק בזה:
+רש"י ד"ה פתחה י"ז. ואפי' אם תאמר שיום זה תחילת כו'. כצ"ל:
+בסה"ד ואם שלשה תהא זבה. כצ"ל:
+רש"י ד"ה שלשה ימים. די"ל שמא שני ימים מהשלשה כו'. כצ"ל:
+תד"ה ג"י. הלכך ליכא להרחיק פתח נדותה כו'. כצ"ל:
+
+Daf 8b
+
+רש"י ד"ה שנים עשר. והעשרה ז' מהן לנדות והשלשה לזוב כו'. כצ"ל:
+בא"ד שאין בין סוף כו' פחות מי"א יום דכלו הי"ח ימים ממנין האחרון. כצ"ל. וכמש"כ בתחלת הדבור "הרי כלו לה ממנין האחרון י"ח ימים". והמגיהים שלפני הגיהו הרבה ותקנו מעט ע"ע:
+בסה"ד עד שתשב שבעה עשר נקיים. כצ"ל:
+במשנה אין בנגעים כו'. ישנה גם בספ"ג דנגעים:
+
+Daf 9a
+
+גמרא השתא נמי קא קדים אתי תרי יומי. כצ"ל:
+שם דא"כ מייתרא סיהרא תלתא יומי. כצ"ל:
+תד"ה מ"ש תשעה. דבהכי מיתוקמא לפי התירוץ דאין המולד נראה ביומיה כו'. כצ"ל:
+בא"ד ואע"ג דזימנין דאיכא טפי כגון כו'. כצ"ל:
+בא"ד תמצא המולד ביום ה' י"ד. מה שפי' הצ"ק דמש"כ דהמולד דאישתקד הוה בי"ח. ר"ל בחצי י"ח ע"ש. ל"ד דנראה דבכיוון כתבו י"ח כדי שידחה ר"ה למחר משום מולד זקן. ואילו בחצי י"ח היה ראוי לקבוע ר"ה בו ביום כמש"כ הרמב"ם בפ"ז מהלכות קה"ח הל"ב והטור בסימן תכ"ח אי לאו משום דחיית אד"ו. ועוד אפי' א"ת שר"ל חצי י"ח אכתי כשתצרף תק"מ חלקים (מהתקפ"ט) שהם חצי שעה יפול המולד בט"ו שעה. ולכן הגהת הגליון ט"ו נכונה:
+בא"ד דבכך תתפרש לר"ה כדאפרש לה לעולא כו'. כצ"ל:
+בא"ד וניחא השתא כו' דמשמע ליה דומיא דרישא דהמולד כו'. כצ"ל:
+בא"ד וא"ת כו' אם לא קודם י"ח שעה. כצ"ל:
+בא"ד דבשני המלאים היה המולד לששה שעות. כ"נ דצ"ל ודלא כבה"ז:
+תד"ה מ"ט שלש חסרים דלא. ולפנינו הגי' תשעה. והמכוון אחד. דלגי' התוס' ר"ל ג' חסרים יותר על כסדרן שהם ששה:
+תד"ה כגון. ונמצא הקיבוע שהיה ראוי להיות ביום שני בשביל הח' חסרים כו'. כצ"ל:
+בא"ד דאשתקד היה המולד ה' שעי ביום כו'. ר"ל על היום לבד הלילה ונמצא יחסר כנגד זה ז' שעות מהכ"א להשלמת יום זה ולא ישאר רק י"ד שעות ותקפ"ט חלקים על יום ה' ויהיה עוד עד הערב ט' שעות ותצ"א חלקים. וזהו שכתבו יהיה המולד ט' שעי מיום. ועזבו החלקים. כ"נ ליישב הגירסא הישנה. אבל ק"ל דנהי דחד יומא אמרי איתחזויי איתחזי ואנן לאו אדעתין וכפרש"י. מ"מ הרי תראה להם הישנה ביום ד' שהוא ר"ה ד' שעות קודם לערב:
+
+Daf 9b
+
+גמרא הא קמ"ל דלא בעינן מצוה לקדש ע"פ הראייה. ועפרש"י. ועיין מה שתמהתי בזה במנחות (ק ב):
+שם והאיכא יומא דשעי. כצ"ל:
+שם כיון דליתיה בכל שתא לא קא חשיב. ק"ל דהא מ"מ יקשה דלדידהו מ"ל ג"כ לאור אור עיבורו. ועמש"כ בר"ה (ו ב) בס"ד:
+רש"י ד"ה במאי קמיפלגי. אבל לעבר אפי' ח' מליאין נמי ל"ע. מה שנדפס בגליון דצ"ל ז' והוא מהצ"ק. טעותא היא כמבואר:
+רש"י ד"ה אלא ד' ימים. כסדרן. הס"ד ואח"כ ד"ח
+ביום הנף כו':
+רש"י ד"ה הריני נזיר. או שאמר כמנין ימה"ח. נראה דהיה הגירסא לפניו כאן כמו שהוא בתוספתא דפ"א דנזיר "הריני נזיר כימי החמה כמנין ימה"ח כו'". ואו או קתני רישא לרבותא דרבנן וסיפא לרבותא דרבי ע"ש בגמרא ותבין:
+בסה"ד צ"ל שס"ה:
+תד"ה מעשה. וכי שדית ה' כ"א תקפ"ט הוי המולד כו'. כצ"ל:
+בא"ד דכי שדינן ה' כ"א תקפ"ט על כו'. כצ"ל וכן לקמן:
+בסה"ד למחרתו דקיבוע הוי כמו כו'. כצ"ל:
+הרע"ב כתב בפירוש משנה זו ובדין היו שיהיו כל חדשי השנה אחד מלא ואחד חסר אלא מפני יתירות הב' ידות שעה כו'. ואין טעם זה מספיק על הוספת ב' עיבורין שהיה די מפני זה עיבור אחד נוסף. ומכש"כ שאינו טעם על ח' חסרין. אלא יש עוד סיבות כגון שלא נראה הירח מפני העבים. או משום מתיא וירקא ועיין ברמב"ם בפרק יח מהלכות קה"ח. וז"ל בפירושו (אחר שכתב כטעם הרע"ב) וזו היא אחד מהסבות כו' ואין כוונתינו לדבר בכאן על כל אותן הסיבות ולא על טעם מנינן כו':
+
+Daf 10a
+
+גמרא וכתיב תרועה יתקעו ש"מ כו'. כצ"ל ותיבת לכם למחוק:
+תד"ה שמונה עשר. הא דל"ח ע"פ כו'. עמש"כ בס"ד בברכות (ר"ד יד):
+
+Daf 10b
+
+גמרא ר"ח דאיקרי מועד לימא כו' לילה המקודש לחג כו'. ק"ל דהא בפסחים (צה ב) אמרינן יום לא קא ממעט לאב"א קמא והרע"ב שם תפסו לעיקר:
+שם ועליהם אמר דוד נחושת ממורט. הוא במלכים א' ז':
+שם וכלי נחושת מוצהב טובה שנים כו'. כצ"ל והוא בעזרא ח':
+תד"ה ולא מוסיפין. ול"מ על י"ב כנגד י"ב כו'. ותיבת יום הראשון למחוק:
+תד"ה אין פוחתין מי"ב. ולא חש התם למתני כנורים ונבלים לפי כו'. כ"נ דצ"ל. דמחלילים בלא"ה ל"ק דלא הוה אלא בי"ב יום:
+תד"ה הרדוולים. וכן יש בב"ר כו'. הוא שם בפרשה נו"ן אך בנוסחא אחרת:
+תד"ה מגריפה. שגורפין בה הדשן. כצ"ל:
+
+Daf 11a
+
+גמרא לעולם קסברי עיקר שירה בפה והכא במעלין כו'. כצ"ל:
+שם איני והארשב"נ אר"י מנין כו'. ק"ל מדוע לא פריך אמתניתין דבער"פ החליל מכה לפני המזבח ופרש"י בשעת ההלל שהיה בשעת שחיטת הפסח. והרי פסח לא בעי נסכים. וי"ל כמו דמשני בפסחים (צה ב) אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן כו' ואין אומרים הלל ע"ש. שוב נזכרתי שהתוספות בר"פ כ"מ בברכות ובפסחים (סד) הרגישו בזה. ולתירוצם צ"ל דבכורים הוי כעין קרבן משום דטעונין תנופה. וגם קרבן בא עמהם כדאיתא בפ"ג דבכורים מ"ג ומ"ה. ומפרש"י בסוכה (נ ב) בד"ה בשיר של קרבן משמע דגם בע"פ היה החליל בשעת ניסוך היין של תמידי היום:
+שם מ"ל כדתני רב יוסף כו'. כן העתיק הר"ש פי"א דתרומות מ"ג ונכון:
+שם רנב"י אומר מהכא המה ישאו קולם כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה צהלו מים. יצהלו בשיר בהמ"ק כו'. לכאורה יפלא איפה נזכר בהמ"ק בקרא. ונ"ל דיליף מן בגאון כמו שפרש"י בפ' בחוקותי ושברתי את גאון עוזכם זה בהמ"ק והוא מת"כ והביא ראיה מקרא דיחזקאל (כד) הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם. וכן מצינו (שם ז) וצבי עדיו לגאון שמהו. ע"ש בפרש"י:
+תד"ה השיר. ונסכים מכאן עד ארבעה ימים כו'. לפנינו הגי' שם עשרה. וכן העתיקו לקמן (ר"ד יב) ובר"ה (ל ב) ומספר זה מצינו בכ"מ ששימשו בו על זמן ארוך. וכן בתורה גם דור עשירי (תצא כג) דהרצון בו עד עולם:
+תד"ה מנין. והא דתניא א"מ בכורים משקה אלא היוצא מה"ז ומן הענבים. יש לפרשו בדיעבד אבל קשה דמשמע דלכתחלה מביאין דהא קרא כו'. כ"נ דצ"ל:
+בא"ד דמיירי במשקין היוצאין מזיתים וענבים. לכאורה מזיתים דנקטי אינו אלא אשגרת לישנא:
+
+Daf 11b
+
+גמרא א"ד עולותיכם דכולהו שתא קאמר. כנ"ל להגיה:
+שם ת"ש ויאמר חזקיה להעלות כו'. עי' הגהות הב"ח:
+שם והכתיב וביום ששה עשר כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה הכתיב חדא זימנא. בההיא פרשתא כו'. אם כוונתו לפסוק יו"ד דאותו קאפיטול. הלא כתיב קודם ושמרו את כהונתם. ודוחק לומר דקאי על כל הענין דלמעלה דמשתעי גם בעבודת הלוים. והכתוב שם בפ' (א נא). קאי על הקמת והורדת המשכן:
+תד"ה אלא אמר רמי. ואמאי לא אימלך ממוסף ט"ז דניסן. כ"נ דצ"ל:
+תד"ה לעולותיכם. וכן היה שונה אותה ר"מ והכא והתם תני מה שהיה צריך ממנה. כ"נ דצ"ל:
+
+Daf 12a
+
+תד"ה א"ה. וכיבשו בה' למלכותו. כצ"ל. שהרי נ"נ לא מלך אלא בד' למלכות יהויקים ובשניה כיבשו א"כ הרי היא שנת ה' ליהויקים:
+בא"ד ולתקופת (אולי צ"ל ולתשובת כלישנא דקרא) השנה באותה שנה כו'. ר"ל הכל בשנת י"א ליהויקים והוא בכדי שיבוא לנכון הא דגלו בשבע. אבל קשה דלשון לתשובת השנה משמע בשנה שאחריה. וע"ק כיון דכבשו בשנת ה' וג' שנה היה לו עבד ומרד ובשנת ג' למרדו הרגו א"כ הוא שנת היו"ד למלכותו. ומפרש"י בריש דניאל משמע דג"ש שהיה לו עבד הוא לבד שנה שכבשו ודוחק. ולפמש"כ הרד"ק בסוף ד"ה א"ש הכל. כי לפ"ד הגלהו לבבל בשנת יו"ד למלכו והוא שנת ג' למרדו ואח"כ שב לירושלים והשלים שנת י"א ובאותה שנה נהרג ומלך יהויכין והגלהו הכל בשנת הי"א:
+
+Daf 12b
+
+גמרא והתניא ארבע משמרות עלו כו'. עמש"כ בזה בתענית בס"ד:
+רש"י ד"ה ידעיה. שבמקדש כו' ומשמרת חרים קודם לפשחור ושל פשחור לאימר. הן בד"ה לא נזכר שם פשחור כלל בין המשמרות. ורש"י עצמו בתענית העיר בזה:
+תד"ה הוה. כל הסוגיא ודקאמר נמצא כו'. כ"נ דצ"ל:
+תד"ה הנך. ולדידהו כשגלו נהי כו' שמיטין מונין כו'. משמע דשמיטין נוהגין מדאורייתא ודלא כמו שהביאו לקמן (לב ב) בשם רש"י דגיטין. דאינו אלא מדרבנן:
+בא"ד אבל לר"י כו' לא היו מונין יובלות כלל כו'. כצ"ל. ותיבות שמיטין ולא. נראה למחוק:
+
+Daf 13a
+
+במשנה א"פ מששה טלאים כו'. מש"כ התוי"ט דהא דתנן בפסחים פסח מצרים מקחו מבעשור אין נראה שיהא פסח מדבר בכללו. תמוה איך ס"ד לומר כן דהא חשיב שם ג"כ הזאה בא"א על המשקוף כו' בחפזון וחימוצו כל היום. הכי כל אלו נהגו בפסח מדבר:
+
+Daf 13b
+
+גמרא ויעמוד ישוע בניו כו' בני יהודה כו'. כצ"ל בל"ו:
+
+Daf 14a
+
+במשנה ובשדה מקנה נותן את שוויו רא"א כו'. ופסק הרמב"ם פ"ד מהלכות ערכין הכ"ו כת"ק ושאינו מוסיף חומש כדמסקינן לקמן בגמרא. וכ"כ הרשב"ם בס"פ המוכר את הבית והתוס' ספ"ד דגיטין דפודין אותה בשוויו. ולפלא בעיני על המל"מ שם שפלפל בדין זה ונעלמה מאתו משנה זו עם הגמרא שעליה. וכן פרש"י לקמן (כו ב) במשנה וגם מהכ"מ אישתמיט לפי שעה המשנה והגמרא שלא ציין מקור דינים הללו:
+גמרא פחות מיכן כו' ה"ז לא הקדיש כו' שביניהם לפיכך כשהוא פודה פודה את האילנות בשווייהון ול"ע כו'. כ"ה בב"ב:
+שם ולא עוד אלא אפי' הקדיש אילנותיו ואח"כ כו'. עפרש"י. ועמש"כ בס"ד פי' אחר נכון בזה בב"ב:
+שם דתנן המקדיש אה"ש הקדיש את כולה כו'. כצ"ל:
+רש"י (במשנה) ל"א מחוז שם מקום כו'. לפ"ז נל"פ חולת מלשון חול ור"ל מקומות החול של אותו מקום וכ"מ בערוך:
+רש"י ד"ה הקדיש שלש אילנות. לפיכך אם הקדישן כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה אלא חרוב. דדרך שקמין לקוץ אותם כו'. כצ"ל:
+תד"ה פחות. ותימה דבפ' המוכר אה"ס תניא כו' והם מד' אמות כו'. הצ"ק הגיה מח' אמות. אמת שכן מוכח ממש"כ אלמא כו' כשאין בין זל"ז כי אם ח"א כו'. אבל שם (פג) בברייתא דת"כ דרבא איתא ד' אמות. רק שם בדף הקודם אמר רבא אר"נ משמונה:
+שם אלמא לא חשבינן להו כרצופים כו'. כצ"ל:
+בא"ד והקשה ר"ש בב"ב מהא דתניא כו'. כצ"ל:
+בא"ד מיהו תימה דר"ש כו' דח"א בין זל"ז חשיב כו'. כצ"ל ותיבת לא למחוק:
+
+Daf 14b
+
+גמרא והאמרי נהרדעי מאן דמזבן כו'. הציון הוא בטעות וצ"ל ב"ב (לז ב). ודע דלכאורה התוס' שם הקשו בשם הרשב"א קושיא זו עצמה שבגמרא שלפנינו ועי' בה"ז וצ"ק:
+שם ת"ר מכסת מה בא כו'. כצ"ל וכן לקמן בברייתא דת"כ דרבא:
+שם ר' אליעזר אומר נאמר כאן כו'. כצ"ל בי':
+תד"ה ה"ל ש"כ (שבדף הסמוך השייך לכאן). ושמא הכא דכתיב והעריך כו'. וקשה מה יענו במעשר דלא כתיב לא זה ולא זה. וכן לתירוצם בתרא קשה מבהמה טהורה וטמאה דלא כתיב בהו קדש:
+
+Daf 15a
+
+תד"ה אילו. לפיכך פר"י כו' פגומה נ' זהו אותו כו' שלימה חמשים זהו אותו כו'. כצ"ל:
+גמרא במלאות ספקו כו'. כצ"ל בב' והוא באיוב כ':
+שם אל תיקרי כו' ממנו אלא ממנו כו'. עיין לקמן (ע"ב) בתוס'. וביאור דבריהם לנכון עי' ביסה"נ להרז"ה שער הכינויים אות י"ט. וכ"כ המגיה במנחת שי בפ' שלח על פסוק זה:
+תד"ה כשם. אלא כו' עברו בים לאורך הים כו'. ונ"ל ראיה מדכתיב בפ' מסעי ויעברו בתוך הים כו' וילכו כו' במדבר איתם. וקודם כתיב ויסעו מסוכות ויחנו באיתם כו'. ופשוט דנקרא המדבר כן ע"ש העיר איתם אשר בקצהו הרי מוכח שהיה הכל מצד אחד:
+בא"ד ויצאו בצד צפוני של הים שהיא דרומית כו'. כצ"ל:
+
+Daf 15b
+
+גמרא שנים בשליו בשליו ראשון ובשליו שני כו'. כצ"ל:
+שם אר"ח אמר מר עוקבא כל המספר לה"ר אומר הקב"ה לשר כו'. נראה דצ"ל ואר"ח כו' בו':
+שם מה תקנתן של מספרי לה"ר כו' ואין עץ חיים אלא תורה כו'. כצ"ל:
+שם לשון תליתאי קטיל תליתאי כו'. עי' רש"י ותוס' וח"א שנדחקו. ול"נ לפרש עפ"י הירושלמי דפ"ק דפאה (וכ"ה במ"ר ר"פ אמור ור"פ חוקת ופ' שופטים) וז"ל ולמה הוא קורא אותו שלישי שהוא הורג שלשה כו' ע"ש. וזהו שאמר כאן לשון תליתאי ר"ל מדוע נקרא כן. ומשני קטיל תליתאי כו':
+שם למספרו ולמקבלו ולאומרים עליו. כ"ה בע"י וכן ברמב"ם פ"ז מהלכות דעות ה"ג. ונראה דגי' רש"י היה לאומרו תחת למספרו שלפנינו וכלשון הרמב"ם שם. ובזה לא נצטרך להגה' בדבריו:
+שם (בסה"ע) אנא כר"י סבירא לי. כצ"ל:
+תד"ה ואמר ר"ל. אמר גרסי' ול"ג ואמר כו'. ול"נ ליישב הגירסא ואמר דר"ל דכן אר"ל ג"כ דצרעת באה על לה"ר. וגי' הרי"ף והרא"ש בפ"ב דשבת והיינו דאר"ל כו':
+
+Daf 16a
+
+גמרא באפי תלתא כו' מ"ט חברך חברא א"ל כו'. קשה דלטע"ז אפי' באפי תרי וחד נמי. ועוד אדרבה נאמר דגם באפי ג' איכא לישנא בישא וממילא לא יאמר חד לחברי'. ונלע"ד לפרש דרבר"ה מביא ראיה דהיכא דידעי ג' שוב אין בו סוד מלישנא דברייתא שאומרין על איזה דבר שודאי יתגלה חברך כו' ואינן חושבין רק ג' אנשים מוכח מזה דכיון דידעי כבר ג' תו אין בו ספק שיתגלה הדבר לפני כל:
+שם לעולם אל יספר אדם בטובתו ש"ח כו' בא לידי רעתו. מפרש"י נראה דטובתו פי' שבחו. ולפי שמצינו בש"ס הרבה שדברו בשבחן של חכמים וגם בר"פ עושין פסין איתא מקצת שבחו ש"א אומרין בפניו וכולו שלא בפניו לכן הוסיף רש"י לפרש יותר מדאי. והרמב"ם בפ"ז מהל' דעות ה"ד הוסיף לומר בפני שונאיו. והא דלא פירשו כפשוטו דטובתו ר"ל בטובה שהשפיע לו השי"ת כגון בעשרו וכיוצא. או בטובה שעושה עם הבריות כמו שפי' ר"ד לעיל בסמוך קרא דמברך רעהו. הוא משום דבב"ב (קסד ב) מוכח דבשבחו קאמר גבי עובדא דרבי ור"ש ברי' ויהודה חייטא. וכ"מ כאן בא"ד דנקיט בא לידי גנותו. אך מהא דב"ב לכאורה נדחו תירוצם דרש"י והרמב"ם דשם לא הרבה בשבחו וגם לא הוזכר שהי' שם שונאיו. אח"ז מצאתי להמ"א בסי' קנ"ו שהרגיש בזה. ופי' הרמב"ם י"ל קצת דשם בעובדא קמא אמרינן דחרה לרבי על כתיבת יהודה חייטא הגט מקושר וה"ל כעין שונא:
+שם מה קרבנות מכפרות. כצ"ל:
+תד"ה הא. ועוד י"מ כו' הא דאהני מעשיו כו' קאי נמי אש"ד וג"ע כו'. הצ"ק הקשה בגסי הרוח מא"ל. ואולי י"ל דבגה"ר נמי מ"ל אהני מעשיו כמו גבי עוזיה שבא מפני זה להיכל להקטיר קטורת:
+
+Daf 16b
+
+תד"ה ה"ג. כתיב ואמו מבני דן. לה"כ שם (ב' ב' יג) בן אשה מבנות דן:
+תד"ה לעולם. ומייתי ראיה שאמו כו'. לכאורה ה"נ דריו"ח מפרש דחרש נחושת שב על אביו וזהו עיקר ראייתו. ולרווחא דמלתא מייתי דגם אמו היתה משבט דן:
+
+Daf 17a
+
+גמרא אילמלי בא הקב"ה כו'. כצ"ל ביו"ד בסוף:
+שם מאי דכתיב בראשית ממלכת יהויקים כו' ובראשית ממלכת צדקיה מלך יהודה (ירמיהו כ״ח:א׳) ביקש כו'. כצ"ל וכ"ה בע"י ובסנהדרין (קג):
+רש"י ד"ה ואע"ג דמדירו עשיר. קרבן מצורע זה עלי. כצ"ל:
+
+Daf 17b
+
+רש"י ד"ה ולרבי (בסופו). דמערכין נפקא לן דמייתי בעשירות. ק"ל וכי יש לרבי קרא בערכין ע"ז. אדרבה נימא דדריש במצורע הוא למעוטי עני שאמר קרבן זה דעשיר עלי ויליף ערכין מיניה. והגמרא י"ל דס"ל דלא ילפי מהדדי וע"כ בערכין אית לי' לרבי מסברא. לכן אמר שפיר דגם במצורע י"ל כן מסברא ולא איצטרך הוא למעוטי:
+תד"ה לפי (בסופו). דקרא ואין ידו משגת. כצ"ל:
+במשנה רי"א אפי' עני והעשיר וחזר כו'. כצ"ל וכ"ה במשניות ובגמרא לקמן:
+שם אבל בקרבנות אינו כן אפי' כו'. לשון הרמב"ם בפיה"מ אבל היה עני באותו הפרק שנתחייב בקרבן ה"ז יביא קרבן עני ואפי' אחר שהגיעו לרשותו הנכסים. ומשמע דבכל קרבן עולה ויורד הדין כן. ותימה דהלא משנה מפורשת בסוף כריתות הפריש לעשירית האיפה העשיר יביא עוף העשיר יביא כשבה כו'. הרי דאפי' כבר הפריש לקרבן עני אם העשיר אח"כ מחוייב להביא קרבן עשיר. וע"כ לא פליגי לקמן בגמרא במצורע אלא בתר איזה קרבן אזלינן א��ל למיזל בתר חיוב ליכא למ"ד. ועמש"כ בתמורה (כ) בתד"ה הני:
+גמרא עני והעשיר אשר תשיג עשיר והעני עפ"י אשר תשיג יד הנודר. כ"נ דצ"ל. או דצ"ל איפכא עשיר והעני אשר תשיג יד הנודר עני והעשיר עפ"י אשר תשיג וכ"נ מפרש"י. ועי' בלשון הרע"ב שכ' בתרוייהו יד הנודר. והתו"ח גמגם עליו מלשון הגמרא שלפנינו. וע"כ גירסת הרע"ב היה בגמרא כמו שהעתיק. ונ"ל משום דמשקל פועל לו שני מובנים. הא') לשמוש התואר כמו ראובן הכותב שתוכל לקראו כן אף בשעה שאינו כותב. והב') הוא לבינוני פועל שהוא כותב בשעה שמדברים עליו. וכאן מפרשינן ליה בהב' מובנים ולחומרא:
+שם רש"ס דבר המכפרו כו' ורי"ס דבר המכשירו כו'. כ"ה בכריתות:
+שם והא תניא כו' אבל היה יודע כו' ונעשה חתנו כו'. התוי"ט העתיק והא תנן היה קרוב ונתרחק ה"ז כשר כו'. ול"ד כלל במחכ"ת דמתניתין יל"פ דנתרחק קודם ראיית העדות וא"כ הי' כשר מתחלתו דהיינו משעת ראיית העדות עד סופו דהוא הגדתו בב"ד. דזה ודאי אין לומר דמקשה דליבעי שיהא כשר אף קודם ראיית העדות. דהא גם בערכין לא בעי ר"י שלא יהא עשיר קודם קבלת הערך עליו. אבל מברייתא פריך שפיר דמכשרת אף בנפסל ביני לביני:
+ד"ה היה עני והעשיר. קודם נתינה. וכ"ה לשון הרע"ב. וכ"ע התוי"ט ונ"ל דר"ל קודם שיערכנו כו'. ונ"ל דל"ד בזה במחכ"ת דפשוט דאף שהיה עני בשעת הערכת הכהן אם העשיר קודם נתינה נותן ערך עשיר כדמוכח לעיל רפ"ב נתן סלע והעשיר כו' דודאי ר"ל עפ"י הערכת הכהן ואפ"ה תני סיפא פחות מסלע והעשיר נותן נו"ן סלע ומשמע אעפ"י שהעריכו הכהן כבר כדין השגת יד. וכ"מ שם בתד"ה בעידנא דפירשו היה עשיר היינו בשעת הערכת הכהן והעני היינו קודם נתינה. א"כ הי' עני פי' ג"כ בשעת הערכה והעשיר קודם נתינה. וכ"מ מפרש"י בב"מ (קיג ב) בד"ה ומפץ שכ' ואפי' העשיר לאחר שאמדוהו ונטל מה שבידו אך לכאורה מפרש"י לקמן בס"פ שום היתומים משמע כהתוי"ט שכ' ולפי דמים ששמאוה יתן שהרי בזמן שהעריכו כהן לא היה לו יותר. ומוכח דאעפ"י שלא נתן אז שהרי כתב מקודם וזה משהא אותה וימכרנה כו' יתן. אולם י"ל דדינא דהעשיר אינו אלא שהעשיר בכדי שיוכל לתת כל הערך שעליו משלם. וכה"ג כתב הלח"מ בפ"ג מהלכות ערכין לענין עשיר והעני ויישב בזה קושיית התוס' דלעיל (ל ב) ד"ה בעידנא לדעת הרמב"ם ע"ש:
+רש"י ד"ה אבל. טעמא דאיקבע בקרבן למר כדא"ל כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה דבר המכפר. דהכי כתיב כו' וכפר הכהן על המטהר וסמיך ליה כו'. כצ"ל. ונ"ל דלפ"ז תיבת בטהרתו שבה על זאת תורת אשר בו נגע צרעת ופי' בטהרתו כשבא להטהר:
+
+Daf 18a
+
+תד"ה עד. אם יש לו בנים הימנה. כצ"ל:
+תד"ה ואלא. וקשיא לר' מאי דרשי רבנן כו' ושמא יש כו'. התוי"ט העיר ע"ד דהלא מצינו לקמן (ר"ד כד) ב' דרשות מהאי והוא. ול"נ ליישב דהרי ר"י לא פליג על הנך דרשות דלקמן. ואפ"ה דריש ליה להך דהכא ג"כ וע"כ צ"ל דיש במשמעו עוד דרשה אחרת לבד הנך דלקמן. ולכן שפיר הקשו מאי דרשי בי' רבנן. אבל עדיין צ"ע מגמרא דב"מ (קיד) דאיתא שם הוא ולא ב"ח ואידך עד שיהא במכותו מתחילתו ועד סופו וע"ש בתד"ה במכותו ובד"ה מהו:
+תד"ה ל"צ. וסוף מילתא דר"י היא. לכאורה יל"פ דסתם מתניתין היא ואליבא דכ"ע וכדמשמע מפרש"י במשנה. ועי' בדבריהם לעיל בד"ה אבל:
+גמרא ת"ל כערכך יקום. כצ"ל. וכמו שהעתיק רש"י וכ"ה בהרע"ב. ותמה התוי"ט דהאי קרא לא כתיב בערכין אלא במקדיש שדה אחוזה ושם אין דין השגת יד. (השגת יד מאי בעי הכא) ותירץ דאם א"ע למקדיש שדה אחוזה כו' תנהו ענין למעריך. כה"ג דריש בחולין (קלט) קרא דונתן את הערכך הכתוב בשדה מקנה לענין ערכין ע"ש בפרש"י:
+שם (בסה"ע) דתניא מיום הראשון עד יום השביעי. כצ"ל:
+רש"י ד"ה שנה יתירא (בסופו). וכן ועד בן ששים שנה. כצ"ל. וגבי בן חמש שנים דלכאורה שנים איצטרך דל"ת דה' חדשים קאמר. י"ל כיון דכתיב קודם ואם מבן חמש שנים ממילא הוה ידעינן דועד בן חמש פירושו שנים דא"ת חדשים א"כ לא כתבה תורה דין ערך מה' חדשים עד ה' שנים. ועוד דחמש הוא ל"נ ואם הוה פירושו חדשים הל"ל בל"ז חמשה. גם י"ל דשנת חמש ילפינן משנת עשרים בבמה מצינו דתרוייהו הוו להקל ועמש"כ בבכורות (מט) בס"ד:
+תד"ה יכול. דכתיב כי כל אוכל חמץ כו'. כצ"ל:
+בסה"ד דסמוך להאי קרא כרת נמי כתיב ביה. כצ"ל:
+
+Daf 18b
+
+גמרא שאני סימנים דגופו מסימנים דראשו. ק"ל מדוע ל"ק דבעיקרן הן חלוקין דנגע דגופו מטמא בד' מראות. ודראשו אינו מטמא אלא בניתוק שער ובכל מראות עי' ברפ"י דנגעים בתוי"ט:
+שם במספר שני תבואות ימכר לך פעמים שאדם כו'. לקמן (ל):
+רש"י ד"ה שאני סימנין דגופו. ובנגע שבמקום בשר נידון כו' ובפסיון. תמוה דפסיון סי' טומאה גם בנתקין כדאיתא שם ובפ"ג מ"ה:
+רש"י ד"ה לכל מראה. וא"י לראות כו' בין אצבע לאצבע. עי' מל"מ רפ"ו מהלכות ט"צ שהשיג עליו בזה:
+רש"י ד"ה ונאמר להלן. דכבר נכנס בהחדש. כצ"ל תיבה אחת:
+רש"י ד"ה שני תבואות. תבואות ל"ל. ר"ל דלכתוב תבואה כמו ובהמה רבה וכדומה. אולם לקמן (ל) משמע מפירושו דסגי דלכתוב שנים סתם. וקשה דהא מיבעי' לי' לתבואות להא דאיתא שם במשנה. דשנת שידפון כו' אינה עולה מן המנין ודברי התוס' בזה אינם מובנים לי:
+תד"ה ואב"א. דכתיב מראשו ועד רגליו. כצ"ל:
+תד"ה ובשביעית. ביאור דבריהם עי' במהרש"א ס"פ יוצא דופן. וק"ל איך יפרנסו הא דדרשינן בר"ה (י) ובשנה הרביעית ובשנה החמישית פעמים שברביעית כו'. ולולי דבריהם ל"ק מדוע לא נדרוש גבי ערלה ג"כ לענין דניבעי שלשה שנים מעל"ע כמו הכא. די"ל משום דכבר ילפינן שם לעיל שנה שנה מתשרי. אבל קשה דגבי עבד ג"כ כתיב שנה ובשנה השביעית (ראה ט"ו) נילף נמי שנה שנה מתשרי. וי"ל דא"כ ובשביעית דמשמע דבז' נמי יעבוד מאי דרשת בי'. דבשלמא התם גבי ערלה איכא טעמא דלימשוך עד שבט כדאמר שם (יד) הואיל ויצאו רוב גשמי שנה כו' אבל הכא ליכא טעמא דימשוך עבדותו בשנת השבע. וגם לא נדע עד כמה. ולכאורה קשה עוד לפי' המהרש"א בכוונתם דובשביעית אתי לארויי דל"ת דל"י בששית חשיב שנה. א"כ הא דדרשינן בזבחים (יב) כתיב והי' שבעת ימים כו' וכתיב ומיום השמיני כו' לילה לקדושה ויום להרצאה. אפי' ביום הז' עצמו יהי' מותר להקדישו דמקצת היום ככולו. וי"ל כמו דדרשינן שבעת ימים תהיה בנדתה תהא בנדתה כל ז' עי' ר"ה (י) ברש"י ד"ה ומה נדה. ה"נ דרשינן הכא והי' שבעת ימים תחת אמו יהא כל ז':
+
+Daf 19a
+
+רש"י ד"ה שבזכר. כלישנא כו' אם זכר אם נקבה. נראה דר"ל או דכתיב זכר או דכתיב נקבה:
+תד"ה דבתר. ויש לומר דה"פ דהכא בתר דשקלי שדו תרי תלתא יותר כו'. כצ"ל:
+
+Daf 19b
+
+רש"י ד"ה פרט לבעלי קבין. חוקק קב כו' ונותן שוקו כו'. כצ"ל:
+תד"ה ושוקל. ואני כו' דוקא נקט שוקל מעיקרא כו'. לפי' זה נראה שנותן מעט מעט בהחבית עד שתתמלא. ואם יותר בבשר ששקל בתחלה ישקול המותר וינכהו ממשקל הראשון. ואם יפחות דהיינו שלא יהי' די בהבשר ששקל בתחלה למלאות הכלי יוסיף עוד בשר אחר שישקלהו טרם נתינתו להחבית עד שתתמלא. והתוי"ט לא הבין כן בדבריהם ע"ש:
+רש"י ד"ה התם גברא זילא הוא. דברי הרע"ב בזה מגומגמים ע"ש:
+
+Daf 20a
+
+גמרא אמר ערכי עלי ומת יתנו יורשין ש"מ כו' הב"ע כשעמד בדין. והרמב"ם בחבורו בפ"א מה"ע הכ"א הצריך ג"כ העמדה בדין אבל מטעם אחר (כי אנן פסקינן דמע"פ גובה מן היורשין) והוא מדכתיב והעמידו לפני הכהן כו' וכ"כ בפיה"מ והרע"ב אחריו. והתוי"ט הקשה דהאי קרא לא כתיב אלא במך כו' וא"כ כשאינו מך כו'. זה לק"מ דהא לעיל (ו ב) אמרינן דגוסס לא נערך דלאו בר העמדה והערכה הוא וכן לעיל (ד). ופשוט דאפי' אם המעריך אינו מך פטור. והוא כפרש"י שם (ד) ד"ה ולא כהן הלכך ליתא בערכין דאי עני הוא לא קרינן בי' והעמידו כו'. ועמש"כ בס"ד בקדושין (ד ב) בתד"ה מעיקרא: מה שהביא מלשון הראב"ד דשם דהעמדה והערכה באה למעוטי גוסס ויוצא ליהרג שאינן ראויין כו'. תימה דיוצא ליהרג לא מימעט מטע"ז אלא מקרא דכל חרם כו' כדאיתא לעיל (ו ב). ואולי אשגרת לישן הוא דתרוייהו תנינו להו כאחד שם במשנה:
+שם בתוי"ט מה שרצה ליישב דעת הרמב"ם בהא דמטלטלי דיתמי לא הוו משתעבדי אלא מתקנת הגאונים. דבריו בזה מגומגמין מאד כמבואר למעיין הישר. ולבסוף מסיק שלפני הרמב"ם לא היתה הגי' בסוגיא כמו שהוא לפנינו. אבל מ"מ ע"כ אוקימתא דמיירי בשעמד בדין גם הוא הי' גורס. ואני אומר דהתוס' ע"כ לא הוי גרסי כלל כל השקלא וטריא ואוקימתא דכשעמד בדין וכן בסה"ע לא גרסי מאי ניהו שעמד בדין וכו'. דלגי' שלפנינו קשה טובא מש"כ לעיל (ו ב) בד"ה כי פליגי. ובנודר ומעריך שמא יחול מיד ולהכי גובה מן היורשין. ור"ל אפי' לא עמד בדין. דאי עמד בדין אפי' אם הזיק חייב כמבואר שם בסוגיא. ות"ק הא ס"ל דמלוה ע"פ אינו גובה מן היורשין. ומלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי מדפוטר בהזיק כדאיתא שם. וטעמא נ"ל משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואפי' בעלי כדמוכח לקמן בפ' המקדיש את שדהו (כז) במשנה חזר כו' ממשכנין כו' וכן הבין שם התוי"ט. וא"כ אין מקום לסוגיא שלפנינו וע"כ ל"ג לה כלל:
+שם בפיסקא זה הכלל כו' לאתויי מן הארכובה ולמעלה. לפי מאי דאיתא לעיל דבלשון ב"א נקרא רגל עד הארכובה. ואפ"ה תנן ערך רגלי עלי לא"כ. מוכח דנחתך הרגל בין הפרקים דהיינו אבר התחתון כולו עדיין אינו טרפה. ויהי' מזה לכאורה סתירה גדולה לדעת הרא"ש בפ' בהמה המקשה דמטריף בכגון זה עי' פר"ח יו"ד ר"ס נ"ה. וכן יקשה מהא דלעיל (ר"ד ה) באומר רגלה של זו עולה דאין כולה עולה לר"מ ור"י ובדבר שהנשמה תלויה בו מודו דכולה עולה:
+תד"ה לאתויי. ואם תאמר אמאי נקט כו'. ול"נ ליישב דכלפי דתני ערך רגלי עלי דלא"כ. לכן קאמר דלמעלה קצת נותן ערך כולו. ועוד יש לפרש עפ"י מש"כ הב"ש בשו"ע אה"ע סימן י"ז סעיף ל"ב דאף לדעת ר"ת דאדם טרפה חי יותר מיב"ח מ"מ בלמעלה מן הארכובה קי"ל לחז"ל דאף אדם אינו חי יב"ח וא"כ י"ל דדוקא קאמר מארכובה ולמעלה ולמעוטי שאר טרפות:
+
+Daf 20b
+
+רש"י ד"ה מהו דתימא. דעמד בדין נודר כו'. כצ"ל:
+גמרא דקתני סיפא דמי שור זה עלי עולה השור חולין כו'. כצ"ל וכ"ה בתד"ה והא. וכ"ה בתוספתא אלא דנחסר שם האי סיומא דא"ח באחריותו כו'. וכן שם בסופה גבי דמי בית זה עלי הקדש צ"ל וא"ח באחריותו אבל חייב באחריות דמיו וכמו ברישא גבי שור:
+רש"י ד"ה ה"נ דקאמר דמי (בסופו). עד שימכרנו ויביא דמיו. כצ"ל. או כמו שהעתיקוהו התוס':
+רש"י ד"ה ואיכא דמתני ואביי ורמב"ח. לכאורה נראה להגיה תחת רמב"ח ר' חייא. שהוא המשיב כמו אביי דנקט. או תחת אביי רב פפא השואל כמו רמב"ח:
+תד"ה אמר. כיון דאמר זה מת א"ח כו'. כצ"ל:
+בא"ד בפ"ק דר"ה איזהו נדר כו'. מה שהקשה הצ"ק דלוקמי שם באמר ה"ז עלי עולה סתם כו'. תמוה דא"כ הרי הפריש ושם נצרך לאשכוחי נדבה באמר ולא הפריש:
+תד"ה מיתיבי. או נגנב חייב באחריותו. כצ"ל ומלת אינו למחוק:
+תד"ה והא. ומשני דקאמר לדמי והשור הוי הקדש כו'. כצ"ל:
+בא"ד וצ"ל דה"פ רישא כמו דהוה אמר יקדיש שור לדמיו. כצ"ל:
+תד"ה אף על פי. דאי אמרינן דבית הנחלט אסור בהנאה. כצ"ל:
+
+Daf 21a
+
+גמרא ואמרי לה רמי בר חמא לר"ח. כצ"ל כדלעיל:
+שם אר"פ פעמים שחייבי חטאות כו' בחטאות נזיר כו'. וכ' התוי"ט דאשם נזיר טמא מה שאין מעכבו מלמנות מש"ה ל"א דאתי לשהויי. תמוה מאד דהא כיון דאינו מעכבו לשום דבר מדוע לא ימנע מלשהות אותו. ועי' בלח"מ בפ"י מהלכות נזירות ה"ח דאשם נזיר טמא באמת ממשכנין עליו וכן אשם מצורע ועולתו לדידן דלא פסקינן כרי"ש ב"ש ריב"ב:
+
+Daf 21b
+
+גמרא ואאמוראי נמי ל"ק כו'. כצ"ל:
+תד"ה אמרי. מדקאמר חייבי עולות ממשכנין כו'. כצ"ל ומלת אין למחוק:
+תד"ה בשעת. ור"י מפרש ערב תחלה כו'. וגי' הרי"ף בפי"א דכתובות בדר"י הכנסה קודם. אכן בברייתא גירסתו ג"כ הוצאה קודם:
+בא"ד ומש"ה אין לפרש איפכא כו' מביתם ליכנס במלאכתם. כצ"ל:
+בא"ד ובתוס' האריכו הרבה. כצ"ל:
+
+Daf 22a
+
+גמרא ור"א מ"ט ל"א לכתובת אשה דהא תקינו להו רבנן כו'. כצ"ל:
+שם א"ה איזדקוקי לא ניזדקק להו. כצ"ל. או דצ"ל בכולא לה כמו שהוא בפרש"י:
+שם א"ה רבית נמי לא לישקול. לכאורה מאי פריך הא בד"י נמי מותר לעובד כוכבים לקחת רבית מישראל. ונ"ל דכוונת המקשה הוא דכיון דד"י שא"נ לנכסי יתומים לכן דינא הוא שלא יקח רבית ג"כ עבור משך הזמן עד שיגדלו כמו שאינו בדין שיקח בעד משך ימי הכרזה:
+שם השתא דאתית להכי כולהו נמי כשחייב מודה. וכ' הרע"ב והוא מפי' הרמב"ם דהשתא דקי"ל מטלטלי דיתמי הוו משתעבדי לבע"ח הרי בע"ח היה נשבע וגובה כו'. ותמה התוי"ט דמה מקום לשבועה זו כיון שע"י הודאת האב כו'. וי"ל דאין כוונתם רק על בע"ח עובד כוכבים כשרבית אוכלת בהן וכגון שקבל עליו לדון בד"י כדאוקימנא. וכן בכתובת אשה. ואח"ז מצאתי כן בתור"ע וצריכין דבריו הגהה קצת:
+רש"י ד"ה קולפי טאבי. הכאות גדולות. ובסוטה (יג) העתיק רש"י טובי. ויתפרש הרבה:
+שם על הדא שמעתא שהיה מלמדני שום היתומים לר"מ ששים יום. ברש"י מנחות (ז) מוכח דשנה לו ברייתא בלשון זה:
+בא"ד רצופין ל' יום בין יתומין בין הקדש. ר"ל כל חד כדיני' הוו ברצופין:
+תד"ה תנן. דודאי מדנחת ב"ד לשום בדתבע להו מיירי כו'. ל"י לאיזה צורך הוכרחו לדייק דמיירי בדתבע. דאדרבה דאי מיירי בדלא תבע תקשה טפי לר"א:
+תד"ה אר"נ. והלכה כר"נ כו'. תמוה דהא בסוף הסוגיא אסיקו רבא ורב אשי דאין נזקקין. ונהרדעי דאמרי בכולהו נזקקין פירשו בעצמם דכולהו היינו אפי' שדה זו ומנה זו. גם ראייתם מכתובות אינה מבוררת וצ"ע:
+
+Daf 22b
+
+תד"ה ואם (הא'). דאם צוה כו' ליתן מתנה כו'. וגם בזה מעמידין אפוטרופוס לנהרדעי אע"ג דלא שייכי כל הני טעמי שכ' התוס' לקמן. דדלמא יוכל לבטל הצואה וכו' כמש"כ הסמ"ע בסי' ק"י סק"י:
+תד"ה ואם (הב'). בפ' ג"פ שכ"מ שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו כו'. כצ"ל:
+
+Daf 23a
+
+גמרא בתר עניא אזל עניותא. ב"ק צב א חולין קה ב:
+תד"ה אלא. וי"ל דקנוניא זוטרתי כגון להפטר עצמו משבועה בריא עושה כו'. ר"ל דהא אף אם לא אמר הי' הבע"ח גובה מהקדש רק דהיה צריך שבועה וזה פוטרו א"כ ערמה קלה היא דאינו מפסיד להקדש ממון רק שבועת חבירו. אבל הכא אם לא היה מגרשה לא היתה נוטלת כלום נמצא דבערמתו שמגרשה גורם הפסד ממון להקדש. והר"ן בפי"א דכתובות חילק בענין אחר דבדר"ה ערמתו א��נה אלא באמירה שהוא אומר מנה לפלוני בידי נוח לו יותר מלילך לפני חכם להשאל על הקדשו. אבל לעשות ערמה במעשה גירושין כי הכא ודאי הי' נוח לו יותר לילך אצל חכם. והתוי"ט במחכ"ת ל"ד כלל בזה שהרכיב ב' התירוצים ועשאן אחד ע"ש בד"ה הערב:
+
+Daf 23b
+
+גמרא הקדש תנן כו' בשלמא הקדש משום ריוח דהקדש כו'. מכאן הביא התוי"ט (מפי השמועה) ראיה לפסוק כר"א דמתניתין ע"ש. ואין זה ראיה של כלום דהא גם ר' יהושע מודה דהוי חיישינן לקינוניא אם לא דיש שאלה להקדש כדמסקינן לעיל:
+ד"ה והיתה. שקדמו גירושין כו'. לרווחא דמילתא פי' כן. דאיכא לאוקמה כשהדירה:
+תד"ה מוסיף. לכן נל"פ שהלוה יוסיף ללות עוד כו'. כצ"ל:
+תד"ה עד. דכיון שאינו שוה אלא בציר מפלגא כו'. גי' זו היא עפ"י הגהת הבה"ז וכ"ה דעת הרע"ב. וגי' הישנה היא אלא פלגא. וקיימה הצ"ק. וזהו כדעת הרמב"ם בפי' ובחבורו. והנה זה תלוי בהא דאין אונאה לקרקעות עד פלגא. ובקדושין (מב ב) נסתפקו התוס' אי פלגא כלמטה או כלמעלה. ובב"ק (יד ב) פסיקא להו דהוה כלמטה. ובכתובות (צח ב) בד"ה אלמנה כתבו דהוה כלמעלה:
+בא"ד ולל"ב כיון דהחוב טפי מפלגא כו'. הלשון אינו מכוון. ונראה להגיה יותר טפי מפלגא. או טפי מכפילו. עיין לשון הרמב"ם בפי':
+
+Daf 24a
+
+גמרא מ"ד התם הוא דסבר מצוה קא עבידנא אבל כו' קמ"ל. מזה אני תמה על התוי"ט שהעתיק על משנתינו מגמרא דב"ק (קב ב) מתקיף לה ר"ז וכי דעתו ש"א על תפיליו. ומשני אביי המקדיש סבר מצוה קא עבידנא. והרי הכא מסקינן דגם בזבינא הדין כן. ונ"ל דאביי ל"א שם כן אלא לתרוצי מלתא דר' אבא דאמר כל המקדיש אין דעתו כו' אבל שם במסקנא בלא"ה לא קם דבריו וגם ר' אבא חזר בו שם. אלא אמרינן דאף שאין דעתו ע"ז. כיון דבאמירתו נכללו גם המה. דברים שבלב אינם דברים. ולכן גם בזבינא דינא הכי. וכן סתמא דגמרא בב"ב (קנא) תפילין איקרי נכסי כו'. וקאי על הא דלעיל שם אמר נכסי לפלניא. ומש"כ עוד התוי"ט והיינו נמי טעמא דערכין כו' ולא היה דעתו אתפילין. ל"ד כלל דבערכין ודאי לא מהני מה שבדעתו לא היה ע"ז כדפריש שם רב אושעיא וכי דעתו ש"א ע"ע למשכנו. והחילוק שבין ערכין להקדש הוא משום גזה"כ בערכין דמסדרין מקרא דואם מך הוא. ואע"ג דגם בהקדש ס"ל לריו"ח בב"מ (קיד) דמסדרין היינו דוקא בכגון דאמר הרי עלי מנה לבד"ה כדאיתא שם. אבל במקדיש דבר מיוחד פשוט דאפי' הקדיש מזונו של אותו יום ה"ז מקודש. וה"נ במקדיש נכסיו כיון דתפילין בכללן הוה כאילו הקדישן בפירוש:
+רש"י ד"ה לכרך. שדרך סוחרים לבוא שם. בפשוטו יל"פ דשם נמצאים עשירים ונשיהם מתקשטות יותר מדשל עיירות וכפרים:
+תד"ה רב (בע"ב
+. אינו מגרע כלום אלא גואל כור זרע בחמשים סלעים כו'. כצ"ל:
+בא"ד אבל בפחות משתי שנים אין לו גירוע. כצ"ל:
+בא"ד שאם יגאל פחות משתי שנים לפני היובל דאז הוא אין לו גירוע. כצ"ל:
+
+Daf 24b
+
+גמרא מ"ט דרב דא"ק אם משנת כו' ושמואל מי כתיב אם בשנת כו'. כצ"ל בל"ו:
+שם אלא לשמואל כו' אחר אחר. נראה דפליגי בפלוגתא דאמוראי בב"ר פמ"ד אם אחר סמוך או מופלג. וא"ת לרב מנלן דמופלג נגאל בגירוע. י"ל דילפינן מדכתיב עפ"י השנים הנותרות דמשמע מיעוט השנים שעד יובל הבא מדקרי להו שיריים. עי' לקמן (כט ב) אחר היובל כו' מלמד שמוכרין סמוך ליובל כו'. ועמש"כ ביבמות (מח ב) בס"ד. והא דלקמן בסה"ע מפרש לרב אחר היובל דמתניתין באמצע יובל ל"ת לחוד ולשון חכמים לחוד (ועמש"כ בריש מגילה):
+שם ה"נ משנת ושנת היובל בכלל. כצ"ל:
+שם ר' אומר אומר אני נותן סלע ופונדיון לשנה. כצ"ל כלישנא דמתניתין לקמן:
+שם בשלמא לשמואל לא גואלין לאחר היובל פחות משנה. נלע"ד דה"פ לא גואלין בגירוע (דומיא דאין מקדישין דרישא) וכ"מ מדל"ק בשינויא אליבא דרב דולא גואלין היינו בגירוע ע"כ משום דגם לשמואל פירושו כן. ולהכי לשמואל ניחא דאין גירוע פחות משנה אחר היובל דזהו דכתיב אם משנת היובל כו' דפירושו אליביה משנה שאחר היובל והיינו בכל השנה דאין מחשבין חדשים להקדש. אבל לרב הא אפי' יום אחד אחר היובל יש כאן גירוע שנה שלימה דשנת היובל. ונ"ל דגם רש"י פי' כן. ומש"כ דקמ"ל כו' הוא ליישב דלא תיקשי גם לשמואל מאי קמ"ל דאין מחשבין כו' כדמקשה אליבא דרב. והתוי"ט נראה דלא הבין כן ע"ש ולשון רש"י אטעיתי'. ולכאורה אינו מיושב לשון המשנה לפי הבנתו. אולי יפרש דיובל פי' תחלתו. דיובל הוא משמט בתחלתו. כדלקמן (כח ב) (וכל השנה כולה נקראה שנת היובל) ואתיא כרי"ש בנו של ריב"ב שם. ואף לרבנן י"ל פחות משנה למנין עולם. ור"ל דא"צ לגאול דהקדישו אינו כלום. אח"ז מצאתי בלח"מ בפ"ד מה"ע הי"ב קצת ממש"כ:
+רש"י ד"ה ואנא דאמרי כר'. התם הוא דכתיב עד כו' אבל הכא דל"כ עד כו'. כצ"ל בל"ו:
+
+Daf 25a
+
+רש"י ד"ה והיכי דמי. דאי חשבת לחדשים שיצאו שנה גמורה. כן העתיקו המגדל עוז. ונכון לפמש"כ בדבור הסמוך:
+רש"י ד"ה אין נמדדין עמה. והן נפדין בשוויין. מש"כ התוי"ט ע"ז כבר כתבתי כו' שאינו מפרש במשנה כפי האמת שבגמרא. תמוה דאף לפי המסקנא דמוקמינן לה במלאים מים הוה הדין כן כדהביא לקמן מרשב"ם ותוס'. ומנ"ל למשוכי דעתיה לדעת הרמב"ם המוקשה כמש"כ לקמן:
+רש"י ד"ה ולא מפולת שוורים. שהיו רגילין לתת שקין כו'. בב"מ (קה ב) פי' קצת בע"א. ואנכי כתבתי בע"ה בב"ב (יט) פי' אחר נכון בזה ע"ש:
+רש"י ד"ה א"נ לא אכלה. ולא השכירה לשום אדם. תימה דמשמע דיכול גזבר להשכיר. והרי במגילה (כו ב) איתא דאפי' בהכנ"ס אסור להשכיר דבקדושתה קאי וע"ש בפרש"י. וכ"מ לעיל (ר"ד כא) ועי' בהרע"ב בפ"ו דשבועות מ"ה:
+תד"ה ליעידה (בסופו). ולא אב. בגליון מח"ז וכ' שהוא ט"ס. וכ"נ מהצ"ק. ותמוה דהרי באמת אב קודם לאח כדאיתא שם בב"ב:
+
+Daf 25b
+
+גמרא ת"ר ואם לא יגאל כו' ואם מכר כו'. כצ"ל בו':
+שם אדרבה מרבה אני את האח שכן קם תחת אביו ליבום. בקדושין ובב"ב הגי' תחת אחיו:
+שם אדרבה ואם לא יגאל כו'. כצ"ל בו':
+רש"י ד"ה ממקדיש בית. יהבי כהנים דמי חמשים כו'. והמל"מ כ' בדעת הרמב"ם שהכהנים פודים בשוויה. ומש"כ שם שבמ"כ שהביא הכ"מ ט"ס כבר קדמו בזה התוי"ט:
+תד"ה מה. אלא והיה בצאתו ביובל קדש לה' לכהן תהיה. כצ"ל: ודע דבת"כ איתא מדכתיב השדה בצאתו מגיד שהשדה קרוי ל"ז בלה"ק. וזה סתירה למה שהבין הש"ך בפי' הכתוב זרע רב תוציא השדה וסייעתא להמתרגם האשכנזי הבאתים בב"ק (נח ב) ע"ש:
+
+Daf 26a
+
+גמרא בפיסקא ר' אליעזר כו'. נ"ל דצ"ל אלעזר בל"י וכן לקמן בגמרא דהוא בר פלוגתייהו דר"י ור"ש. ורבי אליעזר היה רבי' דרבהון. ועמש"כ בפסחים (עז):
+שם א"ק ואם לא יגאל כו'. כצ"ל בו':
+שם לאשר קנהו מאתו יכול יחזור לגזבר שלקחו ממנו. לכאורה מוכח דמפרש דהאי קרא לא קאי אלא אאם נגאלה מהגזבר וכדכתב התוספות לקמן (בע"ב) בד"ה שדה לפום רהיטא כו'. ויש לדחות דודאי לפי הס"ד ע"כ נפרש כן. אבל לפי האמת יל"פ דלעולם חוזרת לבעלים הראשונים אפי' עודה ביד הגזבר וכמש"כ התוספות שם בשם רש"י. אבל מסיפא דנקיט וגאלה אחר משמע דלא כרש"י. וראיתי בת"כ דליתא שם וגאלה אחר:
+רש"י ד"ה מ"ט דר"א. ואם לא יגאל לא יגאל עוד. כצ"ל:
+תד"ה מ"ט. ואם לא יגאל השדה בעלים ואם מכר כו'. כצ"ל:
+תד"ה אילימא. שהרי אם גאלה אחר לימכרנה לבעלים כו'. נראה דר"ל דלמאי איצטרך עוד ללמד שיוכל לגאול ושתהא לפניו כשדה מקנה פשיטא דיכול למכרנה לבעלים אם ירצה. והתוי"ט העתיק לא ימכרנה כו'. וגי' זו ל"י להולמה אם לא בלשון תמיהה:
+
+Daf 26b
+
+במשנה שנאמר ואם את שדה מקנתו כו'. כצ"ל וכן בגמרא לקמן:
+
+Daf 27a
+
+גמרא תנא סיפא נמי בין לפני היובל בין לאחר היובל. כצ"ל:
+במשנה א"ל הגיעתך. כ"ה הגי' במשניות והיא נכונה יותר:
+גמרא תיפוק ליה כו' טפי ופריק לה. ק"ל בשלמא לטעמא דמתניתין איכא רווחא דהקדש כגון אם החליט בדעתו שלא ליתן בעדה יותר מעשרים לכן אם הוא יפתח ראשון בך'. כשיתן אחר כ"א יכופו אותו לתת כ"ו בע"כ כדלקמן. משא"כ כשיפתח אחר בכ"א תו לא יחפוץ לפדותה כלל כי יודע שבעד כ' לא יתנו לו. משא"כ לטעם זה אף אם יפתח אחר ג"כ הוא טפי עליה:
+שם ועוד מצות גאולה באדון. ק"ל דלמא מתניתין טעמא דקרא קמפרש. וכמו בס"פ דלעיל גבי שדה מקנה דא"י לכהנים ביובל דאמרה טעם שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אע"ג דקרא כתיב. ובמש"כ התוי"ט שם דיש נ"מ לדינא בהטעם מיושבת קושיא זו אך ק"ל דלפ"ז תליא זה בפלוגתת ר"ש ורבנן אם דרשינן טעמא דקרא עמש"כ התוי"ט בפ"ב דיבמות מ"ה:
+רש"י ד"ה ל"א זה באיסר. אלא כו' בביצה. כצ"ל כמו שהוא בפנים:
+רש"י ד"ה והתניא וד"ה דמצות. צ"ל דבור אחד:
+במשנה אמר אחד ה"ה שלי בכ"א הבעלים נותנין כ"ו כו'. נ"ל דאם ירצו הבעלים לתת לגיזבר החומש לבד דהיינו ה' סלעים (ואולי דדי אפי' בד' וכ"מ מקושיית הגמרא ולימרו אתא גברא בחריקין) הרשות בידם והשדה תשאר אצל האחר בכ"א בע"כ. (וכן בשארי הבבות לפי חשבון שימולא רק כ"ה). ואלת"ה לקתה מדת הדין שיבא אחר ויוסיף על מחיר השדה שאמרו הבעלים עד פחות מעט מחומש רק בכדי שיכופו את הבעלים לפדות בתוספתו של זה:
+
+Daf 27b
+
+במשנה בעשרים וחמש. במשניות הגירסא בחמשה ועשרים. וכתב התוי"ט דכן העתיק הר"ב תרי זימני. לפנינו נמצאו ד' זימני. ואולי היה לפניו השאר בנוטריק"ן:
+גמרא איכא דרמי להו מירמא. סוכה ט"ז ושם ציינתי:
+שם ולימרו הבעלים אתא גברא בחריקין. ק"ל דלמא משום דמצות גאולה באדון כייפינן ליה:
+שם ודינר מאי עבידתיה. לכאורה י"ל דהא דאמרינן דאין מוסיפין חומש על העילוי אינו רק מה שהוא נגד החומש אבל על היותר מכן מוסיפין. וי"ל:
+רש"י ד"ה ששה דברים. מקולי ב"ש כו'. וכ"כ בבכורות (לח). וע"ש מה שהעירותי עליו בקיצור. וצ"ע דהרי כ"ג דברים מנויין בפ"ד דעדיות כמש"כ שם הראב"ד בסה"פ בשם הירושלמי. והנך תנאי דבפ"ה מוסיפין על הנך וע"ש בתוי"ט ברה"פ:
+
+Daf 28a
+
+[במשנה אראב"ע מה אם לגבוה כו' עאכו"כ שיהא אדם חס על נכסיו. ובגמרא דאתי לאסופי הא דאל יבזבז יותר מחומש. וקשה דמנ"ל הא. נימא דיו וכר"א] :
+גמרא מבהמה ולא כל בהמה. עיין בהגרי"פ. ול"נ דמ' מן מאדם מושך עצמו ואחר עמו (וכדפירש הראב"ע בכ"מ) ושב ג"כ על ובהמה דאחריו. ובמסקנא דקאמר בהמה ל"ל היינו משום דידעינן לה מן מכל אשר לו:
+שם איכא בינייהו דר"א דאר"א באושא כו'. וכתב התוי"ט דהרמב"ם פסק כראב"ע. נראה טעמו משום דסתמא דגמ' פריך בכתובות (סז ב) מהא דר"א על מר עוקבא דבזבז לפלגי' דממוניה:
+רש"י ד"ה חומש. ר"א ל"ל דר"א כו' אלא ששייר לעצמו קצת כו'. נראה דהיינו כדי פרנסתו. דכי ל"ל הא דדרשינן בב"מ (לג) אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כ"א ועיין סנהדרין (סד ב) דמשמע דליכא מאן דפליג עלה. אך י"ל דההיא דרשה הוא למעוטי מחיוב. אבל א�� רוצה להחמיר על עצמו רשאי וכמש"כ הרמב"ם בפי' בריש פאה אפילו לרבי אילא. ובהכי ניחא ההיא דתענית (כד) שקיל כל דהוה בהדיה ויהיב להו פש ליה חד זוזא וע"ש בגבו"א:
+תד"ה ת"ל בהמה. וא"ת שדה אחוזה נמי כו'. ול"נ ליישב משום דאחר היובל יוכל לחזור ולמכרה משא"כ בתו כיון שיוצאה בסימני נערות שוב לא היה יכול למוכרה עיין בר"פ דלקמן בפרש"י ותוספות ד"ה התם. ועי"ל דעד היובל נקרא לעולם כמו ועבדו לעולם. וכן בשמואל וישב שם עד עולם. עיין תמורה (טו) בפרש"י ותוספות. וגם אם מכרה לששים שנה (וה"ה מאה ויותר) אינה חוזרת ביובל כדאיתא בב"מ (עט). ותירוצי הראשון יש לכוונו בא"נ שבתוספות:
+גמרא (בסה"ע) ארחב"א החרים כו'. מהתוספות לקמן ריש ע"ב מוכח דגרסי אר"ח ב"א אמר רב חסדא:
+
+Daf 28b
+
+ד"ה אלא בכדי טובתה. וכאותן דמים יתן זה כו'. כצ"ל:
+
+Daf 29a
+
+גמרא שנאמר כל חרם קדש קדשים כו'. כצ"ל ותיבת בישראל למחוק ולזה כוון הגרי"פ ונדפס לקמיה שלא במקומו:
+שם ורב שביק רבנן וכו'. כעין זה בב"ק (צו ב):
+שם ל"ק הא במקרקעי הא במטלטלי. לכאורה נראה דזה אתיא כר"ש דלעיל דלא מקיש וא"כ ה"ל למיפסק כר"ש כיון דהנך אמוראי אזלי כוותיה. וכן רחב"א דלעיל אמר הש"ס דאתיא כר"ש. ותימה על הרמב"ם בפ"ו מהלכות ערכין הל"ז שפסק כר"י וכן שם בהלכה ה' פסק דלא כרחב"א. ועוד דקי"ל דמעשה רב והרי רב יהודה עביד עובדיה לפמש"כ כר"ש. אך לפמש"כ הלח"מ בסוף ה"ע בדעתו ז"ל דחרמי גבוה נוהגים אפי' בקרקעות בזמן שאין יובל ודלא כפרש"י. אין מרב יהודה ראיה דס"ל כר"ש. אך מרחב"א ועולא קשיא. ועוד קשה דפסקיו סותרין אהדדי דפסק כר"י דמקיש. ופסק ג"כ דבמטלטלי נוהג חרמי כהנים אפילו בזה"ז וצ"ע:
+רש"י ד"ה שהקדיש שדה חרמו. אם היה ישראל מקדיש שדה אחוזתו כשיגיע יובל כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה ואין שדה אחוזה וד"ה ואין היובל. צ"ל הד"א:
+במשנה רי"ש אומר כו'. הסדר הדורות בהגהות הש"ס הביא בשם הסמ"ג דגורס במשנה הא כיצד אי אתה מקדשו קדושת מזבח אבל אתה מקדשו קדושת חביבות פירוש כו' לומר הרי הוא מקודש בקדושת בכור כו' מפני חביבות המצוה ע"ש. וגירסא זו תמוה דהרי לעיל אמרינן וריב"ב דחל על קק"ד ועל קק"ל מנ"ל ס"ל כרי"ש הרי מוכח דרי"ש דריש ליה להקדש עילוי. אבל קדושת חביבות ל"ל וכדאיתא לקמן בגמרא. והסמ"ג צ"ל דגריס כן בברייתא דמייתי הגמרא לקמן:
+שם הא כיצד מקדישו אתה הקדש עילוי. פירש הרע"ב כמה אדם רוצה ליתן כו' להעלותו עולה כו'. ויפה כ"ע התוי"ט דלא דק. דהא אינו רשאי להתפיסו לזבח אחר כדקאמר ואי אתה מקדישו הקדש מזבח. והתו"ח ל"ד כלל בזה דנתחלף לו עולה בבכור עיין עליו:
+גמרא מנין לנולד בכור בעדרו שמצוה להקדישו כו'. נראה דאינו רשאי להקדישו מח"ז עד ליל ח' דדרשת רבי אפוטריקי (זבחים יב) שייכא נמי גבי בכור דכתיב גביה ג"כ (בפ' משפטים) ז"י יהיה עם אמו ביום השמיני תתנו לי. ודלא כש"ח שם. אך קשה דא"כ יהא מוכח משם ג"כ דמצוה להקדישו:
+רש"י ד"ה ורבנן. דנפקא להו הך דרשה כו'. כצ"ל:
+
+Daf 29b
+
+במשנה מכרה לו לפני ר"ה והיא מלאה פירות כו'. נ"פ דאם מכרה לפני ר"ה אחר שקצרה והגיע שנתים ימים ועדיין לא בכרה התבואה אינו מותר לגאול דבעינן תרתי שנים ותבואות. אולם אם רק אותה באגא לא בכרה. אולי יוכל לגאול כמו בשדפון שהביאו התוספות:
+גמרא התם נחית לאכילה כו'. ועפרש"י. וק"ל דא"כ אפי' שנה אחת קודם היובל דהיא שנת השמיטה נמי לא נחית לאכילה:
+רש"י ד"ה פחות משתי שנים. אם מכרה קודם היובל עשר שנים בי' ליטרים נמצא שמכר פירות של כ��ו"ש בליטרא כו'. וכ"כ הרמב"ם בפירושו ובחבורו פי"א הלכה ה'. וק"ל דהא בהעשר שנים דלפני היובל נמצאים ב' שמיטות דאינן בנות תבואה וקרא כתיב כי מספר תבואות הוא מוכר לך. וכה"ג פריך בב"מ (קו) על פדיון הקדש דשדה אחוזה. והתם משני דחזי למישטחא בה פירי ופרש"י דלא כתיב ביה שני תבואות. אבל הכא הא כתיב כי מספר תבואות כו'. וצ"ל דס"ל ז"ל דכיון דגבי גאולת מכירת שד"א כתיב וחשב את שני ממכרו ולא כתיב תבואת ממכרו ש"מ דלא קפדינן אלא משנים. וכ"מ בב"מ שם דפריך סתמא שביעית ל"ת לו מן הגירוע דמשמע דפריך מסתם פדיון בין דמכר בין דהקדש דפסיקא ליה דגם במכר עולה בגירוע. וכן רש"י שם בתירוצא כתב סתם דגבי פדיון שד"א ל"כ שני תבואות. דמשמע אפי' דמכר. ואגב ראיתי ברמב"ם שם ה"ו שכ' ואינו מחשב כו' שנאמר ע"פ השנים לא ע"פ התבואות. ותימה דהאי קרא כתיב אצל פדיית הקדש. והביאו על פדיית מכר שהקפידה תורה גם אתבואות. ולפמש"כ י"ל קצת:
+רש"י ד"ה אינו עולה. אבל היתה שנה הראויה לתבואה ונרה כו'. ולע"ד הנל"פ דנרה כו' קאי ארישא דאפי' היתה שנת שדפון בכה"ע והוא נרה או הובירה עולה לו דכה"ג אמר שמואל בב"מ שם אמתניתין דהתם ל"ש כו' אבל לא זרעה כלל לא דא"ל אילו זרעת כו' ע"ש:
+רש"י ד"ה שנים תקנה. בע"כ של מוכר כו'. ל"י למה דייק לומר של מוכר הא אפילו בע"כ של עצמו נמי דה"ה עובר בעשה:
+רש"י ד"ה וחדא הא. צ"ל חדא:
+רש"י ד"ה חדא הדרי זביני. אחדא מהנך כו' או אהך כו' או אהך כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה וחדא לא הדרא. ואי קשיא פשיטא דאהך כו'. כצ"ל:
+בא"ד אי שמיט לוקח וקצץ (כצ"ל) אילנות כו' לרב כו' ואילנות דקץ קץ. ק"ל דלרב נמי כיון דיוצאה מיד שמכרה לו (ועיין בתוספות). א"כ בעת הקציצה כבר לא היו שלו אלא של מוכר ולמה לא ישלמנו. ודע דמוכח מדברי רש"י דבמוכר בשאר ימה"ש לכ"ע רשאי הלוקח לקצץ האילנות. וה"ה ודאי דרשאי לחפור בורות שיחין ומערות. (וכ"מ מלשון הגמרא דב"מ (קט) התם זביני מעליא הוא ויובל אפקעתא דמלכא היא). ותמיהני על המל"מ בפי"א מהלכות שמיטה שלא זכר מדברי רש"י הללו:
+תד"ה התם. היכא דהביאה מיהא איכא ק"ו דלא מזדבנא. כ"ה גירסא הישנה וישרה היא. והגהת הצ"ק מגומגמת. וכן לקמן שכתבו כיון שבאו לה סימני נערות לא יפרקו עוד מעליה. ר"ל הסימנים דלעולם היא נערה או בוגרת. והצ"ק הוסיף בדבריהם מלת האב. ואין לה ביאור:
+תד"ה ולא (בדף הסמוך). וליתבי ההוא אתרא כו' וליקני לו בחליפין כו'. עצ"ק שהקשה דהא מסקינן שם מת"כ נתינה כתיב בהו וחליפין דרך מו"מ הוא. ותמוה דהא קושיית התוספות היא דליקני ליה המקום בחליפין והמעשר באגב. אך קשה במאי דתלו קושייתם אפירש"י. דהא משם גופיה מוכח דאף דקנין הקרקע אינו אלא על זמן כמו שכירות מ"מ מיקנו אגביה מטלטלין א"כ ה"ה דמתנה ע"מ להחזיר או שאלה ליהני. וכן בקדושין ובב"מ הקשו קושיא זו סתמא בלא פרש"י דהכא:
+
+Daf 30a
+
+גמרא ת"ל מספר שני תבואות כו' פעמים כו'. לעיל (יח ב). ועמש"כ שם על פרש"י דהכא:
+במשנה לא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב כו'. הנה כשנגאלת בקרובים לא בארה לנו המשנה אם בהם ג"כ נוהגים דינים אלו או לא. והקרא שמביאה הגמרא לקמן למעוטי דברים אלו לא כתיב אלא בגאולת בעל השדה. אך בת"כ פרק ה' סימן ה' ממעטם גם בקרובים מקרא דואם לא מצאה ידו כו' באם אינו ענין ע"ש. אמנם נראה דדין גרעון אינו אלא בגאולת בעל השדה אבל קרובים כשבאים לגאול מחוייבים ליתן כל מחירה שנתן הלוקח בעבורה ואינו מגרע להם השנים שעברו שהיתה בידו. כי לא כתיב וחשב כו' רק בגאולת בעל השדה בעצמו. וכ"מ פשטיה דקרא למתבונן בעינא פקיחא. וק"ל הא דאיתא בקדושין (כא) איתיביה אביי מה ת"ל יגאלנו כו' לרבות כל הגאולות שנגאלו כסדר הזה כו' בתי חצרים ושדה אחוזה בהדיא כתיב כו' ע"ש. מדוע לא נאמר דאתי לרבויי בהן גאולת קרובים בגירוע כמו עבד עברי הנמכר לנכרי דבהדיא כתיב ביה גירוע אף בפדיון קרובים:
+רש"י ד"ה אלא ממנה. מה שנמחק בדפוסים תיבות עד שנת היובל הוא שבוש כמש"כ בקדושין (כ) ע"ש. וכן לקמן (בע"ב) ד"ה ואימא כתב ופשו ארבעי עד יובל:
+רש"י ד"ה כפי שניו. כפי שנים שעומד בהן. כצ"ל:
+
+Daf 30b
+
+גמרא אר"נ ברי"צ כתיב אם כו'. תיבות ברי"צ למחוק וצ"ל ר"נ סתם. עיין רש"ל בקדושין ובהגרי"פ שם. וכן התוי"ט לא העתיק אלא ר"נ סתם:
+שם דת"ר והשיגה ידו כו' שלא ילוה ויגאל. נ"ל דאם השיג במתנה מחבירו שפיר קרינן ביה השיגה ידו. וראיה לזה מתמורה (י) ע"ש ובמש"כ:
+רש"י ד"ה אלא ה"ק קרא. כלומר מה שהשביח. כצ"ל:
+
+Daf 31a
+
+תד"ה תניא. וי"ל דמ"ל כו' עד סופו. ביאור דבריהם נ"ל דר"ל דאינו חייב ליתן לו ה' ליטרין שלמים דאין מחשבין חדשים שיצאו בשעת המכר וא"כ הוי י"א שנה עד היובל והוא קנה ביו"ד ליטרין ומחצה נמצא שאין עולה ליטרא שלימה לשנה. ודברי הצ"ק בזה תמוהים ודברי הק"א בת"כ בזה דחוקים עי' עליהם:
+במשנה רבי אומר ניתן שנה ועיבורה. עי' פרש"י והרע"ב. והגרי"פ ברל"צ כ"ע דל"ד שהרי נודע דיתרון שנת החמה על שנת הלבנה היינו יכ"א ר"ד כו'. וממחכ"ת אדרבה הוא ל"ד דהחשבון דיכ"א ר"ד הוא בהחשב שנת הלבנה שנ"ד ימים ח' שעות תתע"ו חלקים שכך היא שנתה באמת כדאיתא לעיל פ"ב בסוגיא דא"פ מד"ח המעוברין בגמרא ופרש"י. ושנת החמה שס"ה יום ורביע עי' בעירובין (נו). אבל הרע"ב שכ' שנת לבנה שנ"ד יום לבד שכן הוא ברוב שנים כשאחד מלא ואחד חסר. כי אליבא דרבנן ודאי דאין מונין השעות דאמרי בברייתא י"ב חדש. ואמרינן במגילה (ה) שאין מחשבין שעות לחדשים א"כ אדרבה יהיה שנת חמה יתירה י"א ימים ורביע. אבל באמת גם אליבא דרבי לא חשיב הו' שעות כדאמר בברייתא מונה שס"ה ימים כמנין ימות החמה ולא הזכיר השעות וכ"כ הרמב"ם בפי' להדיא ואין חוששין לשעות כו' וזה אישתמיט מהגרי"פ. ונמצא שפרש"י והרע"ב מכוון יפה:
+תד"ה ורי"ס. וי"ל דל"ח צד אחד בריבית כו'. עי' בפי' הרע"ב שכיון לתירוצם. אבל מ"מ ק"ל על הרע"ב שפי' אליבא דריו"ח ולא כרבא דלכ"ע צד אחד ברבית אסור וע"ש בפרש"י ותוס' וק"ק דהרי הלואה פשוטה ג"כ אינה אלא צד אחד ברבית דאם לא יפרענו קודם שביעית תהא משמטתו. וי"ל:
+
+Daf 31b
+
+גמרא מה מכר לו ראשון לשני כ"ז שתבא לידו. נסתפקתי אם יכול לוקח ראשון לפדות בע"כ של לוקח שני בתוך שנת לקיחתו של לוקח ראשון. אם נאמר ג"כ מה מכר בעה"ב ללוקח ראשון כ"ז שתבא לידו. וכן שדה מקנה שמכר אם יוכל לפדותה בע"כ מיד הלוקחה ממנו:
+תד"ה רבא. א"נ מר אמר חדא כו' ולא פליגי. נראה דר"ל דל"פ בריבית ע"מ להחזיר דלכ"ע שרי. אבל בזה ודאי פליגי דלתנא דידן לא התיר הקרא כלום. דחייב להחזיר לו דמי שכירות ולתנא ברא התיר קרא אפילו בלא תשלום דמי שכירות:
+תד"ה דאי. ולפ"ז מה שהקשינו כו' כיון דכתיב אחוזת עולם כו' (ר"ל כמו שהקשינו מדכתיב אחוזת עולם לכן אינן יכולים להחרים שדותיהן) ה"ל לומר שלא יתנו בתיהם במתנה (ר"ל כמו כן ה"ל לומר שלא יתנו מתנה) ולא לישתמיט תנא למיתני דלוים אינן רשאים ליתן מתנה ונימא ר"מ היא. ונ"ל דבתיהם דנקטי ל"ד וה"ה שדותיהן. והבה"ז והצ"ק לע"ד במחכ"ת שגו בכוונת התוס' בזה:
+תד"ה התקין (בדף לב). כדכתיב כו' אלפ��ם שלש מאות כו'. והוא ג"כ (בעזרא ב׳:ס״ד):
+
+Daf 32a
+
+תד"ה מדאיצטריך. וא"ת לרבא כו' למה היה ללוקח להטמין כו' ויוחלט לו כו'. כצ"ל. ולעד"נ דאם היה בעיר היו ב"ד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני:
+במשנה חוץ מן השדות כו'. משמע דחצירות לכ"ע נחלטות אף אם לא מכר אלא החצר לבד דומיא דשדות. (ולפי מאי דמוקי לה בגמרא בחולסית ומצולה אינה ראיה). וכ"מ בתוי"ט פ"ג דמעשרות מ"י (וראייתו שם מהא דג' חצירות של ב' ב' בתים תמוה דשם לא איירי אלא לאשמעינן מה זה נקרא עיר חומה להיות נחלטים בה הבתים). וא"כ קשה הא דאיתא בסוכה (ג) בית שאין בו דע"ד אינו נחלט בבתי ע"ח ואמאי נימא דלא גרע מחצר כדאמרינן שם לענין הנחת השיתוף בו ע"ש. וי"ל דשם מיירי שאין באותו חצר אלא בית זה בלבד דומיא דאין משתתפין בו ששנינו שם ולכן לא מיקרי חצר כיון שאין בו בתים זולתו. גם י"ל דשם איירי לענין הא דבעינן ג' חצירות של ב' ב' בתים דבית כזה אינו מצטרף לחשבון ב' בתים:
+במשנה עיר שגגותיה כו'. נ"ל דאתי לאפוקי דאם כתלי החצירות (שהם בלא גגין) המה חומתה דשפיר ה"ל דין עיר חומה דקרינן בה בית מושב עיר חומה. ונראה דהך מתניתין אתיא ככ"ע דאפי' ר"ש דלעיל מודה בה דע"כ ל"פ אלא דכל העיר מוקפת חומה כראוי דנקראת עיר חומה. רק דאותו בית נבנה בחומה. אבל אם כל בתיה נבנו באופן זה לא נקראת כלל עיר חומה:
+שם שלש חצירות של שני שני בתים. כצ"ל וכ"ה במשניות:
+
+Daf 32b
+
+גמרא כי לא עשו מימי ישוע ב"נ כן בנ"י כו'. כצ"ל:
+תד"ה ה"נ. דלרבא כו' תרי ירושלים הוו אלא בשאר ארצות. ונ"ל ראיה מדכתיב בריש עזרא בירושלים אשר ביהודה. לירושלים אשר ביהודה מכלל דאיכא אחריתא שאינה ביהודה:
+תד"ה וקדשו. דגמרינן כו' ממושב דכתיב בית מושב ע"ח. כצ"ל:
+בסה"ד צ"ל אותם:
+
+Daf 33a
+
+גמרא והוי בה (כצ"ל) מקץ שבע שנים והכתיב ועבדך שש שנים (ונראה דהכוונה דשם באותו פסוק עצמו כתיב ועבדך שש שנים ודלא כהמציין) ואר"נ ב"י כו' ושבע לנרצע. פרש"י בזה דחוק. ועי' קדושין (לח) בתד"ה צא בסופו וברש"ל ורש"א שם. ולעד"נ דמפרשו כאילו הוה כתוב מקץ שבע שבתות שנים והוא יובל. (והוא עפ"י מדה ט' מל"ב מדות דר"א בשריה"ג מדרך קצרה) ומצאתי און לי בתרגום יונתן פרשת בא שתרגם בפסוק ומושב בנ"י כו' שלשים שנה שלשים שמיטין דשנין שהן רד"ו שנה. או י"ל דדורשו כאילו הוא חסר עוד פעם תיבת שבע ושיעורו מקץ שבע שנים. וגדולה מזו פי' הרשב"ם בפ' וישלח בפסוק ותמנע היתה פילגש דותמנע עולה ג"כ לס"פ של מעלה וכאילו היה כתוב ב"פ ותמנע והביא עוד דוגמאות לזה וע"ש בביאור. ובב"מ (סא) קרי בי' הכי את כספך ל"ת לו בנשך ובמרבית ובנשך ובמרבית ל"ת אכלך. וכה"ג כתבתי בכוונת המד"ר בראשית פכ"ב אות א'. וכמו זה פי' הב"י בכוונת המשנה דב"ב פ"א מ"ד הביאו שם התוי"ט. וע"ש (בדף פח ב) בפי' רשב"ם וז"ל וטורח היה לתנא להזכיר ב"פ עשרה וחיסר האחד. וכן כ"מ בש"ס כי אתא רבין אמר ריו"ח דשיעורו אמר אמר ריו"ח. וכן כיוצא בזה הרבה. ועמש"כ עוד בס' נת"ע דף ק' אות ח' לפרש בדרך זה גמרא דיומא (פו ב):
+שם ויאמרו אליו אנשי העיר הקבר איש האלהים כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה ולא מנו יובלות. מימות סנחריב. כצ"ל:
+רש"י ד"ה והא כתיב. בצדקי' משמע לאחר ז"ש שאף שנה שביעית יעבוד. כצ"ל:
+תד"ה אלא. לא עמדו בארץ כו'. כצ"ל:
+בא"ד וי"ל דנוכל למצוא אותן עבדים שהיו להם קודם שגלו. ר"ל קודם שגלו שבט ראובן כו' ופגע אז היובל בהם ולא הוציאום. וישלחום עתה אף שלא בזמן היובל כי כבר דינם כחפשים מאותו היובל שהיה אז. כן משמע שה��ינו הבה"ז והצ"ק. אבל קשה דמאותו זמן עד צדקי' היה יותר מן ק"כ שנה ותימה שיאריכו ימים כל כך:
+במשנה ונגאלין מיד וכל יב"ח כבתים. לכאורה ל"ל למתני וכל יב"ח ליתני דנגאלין מיד לבד וכמו דתני בברייתא גאולה תהיה לו מיד. אדרבה טפי ה"ל לאשמעינן דנגאלין לאחר יב"ח דאינן כבתי ע"ח שלאחר יב"ח אינו יכול לגואלן. ואולי דאשמעינן דדוקא כל יב"ח ולאפוקי בשנה שניה א"י לגאול דלמאי מדמית להו אי לשדה הא אינה נגאלת בפחות מב' שנים. ואי לבתי ע"ח ג"כ אין נגאלים דכבר נחלטים ללוקח בכלות השנה. אך לקמן בגמרא משני ר"פ ל"נ אלא כו' ופגע בו יובל בשנה שניה כו' להכי איצטריך וביובל יצא. וא"כ אית לן למימר דגם גאולה תהיה לו דסמיך ליה מיירי ג"כ בשנה שניה וכ"מ בקדושין (כא) בתד"ה משום ובמהרש"א שם דנגאלין אף בשנה שניה. אמנם נ"ל דמתניתין אתי לאשמעינן דכל יב"ח נגאלין כבתים דהיינו בלא גירוע כדמוכח במתניתין לעיל (לא) וכפרש"י ולא כפי' התוס' שם (בע"ב) אליבא דרבא. אבל לאחר יב"ח נגאלין בגירוע:
+רש"י ד"ה ללוקח הוי. דהכי תניא כו' הגיע יום יב"ח ולא נגאלה כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה לכהנים נפקא. דאי פגע בשנה ראשונה כו'. מש"כ הצ"ק דאי לשדה אחוזה מדמית להו בעי השלמה. ל"י מהיכן פסיקא ליה כ"כ דהגואל מיד ההקדש צריך ג"כ להיות ת"י שתי שנים. הרי בבתי ע"ח מצריכינן קרא היכא דגואל מהקדש נחלטת לו בסוף שנה דכתיב לקונה ותו ואפילו מיד הקדש. אבל לענין ב' שנים בשדה אחוזה אין לנו קרא יתירא לקונה מיד הקדש. והכי הל"ל דאי לשדה אחוזה מדמית ליה לכהנים נפקא. ודע דמש"כ רש"י דלשנה ראשונה לא איצטריך. נ"ל דהיינו לסברת ר"ה אבל ר' אושעיא פליג גם בזה. ובברייתא דת"כ דר"ה אינו מבואר דמיירי בשנה שניה אבל מ"מ הוי' תיובתא דר' אושעי' דפליג גם על שנה ראשונה. וכוותיה דר"ה היא לכה"פ על שנה ראשונה:
+רש"י ד"ה בן לוי יפה כו'. ובתי ע"ח כו' ויוצאין ביובל כדאמר לקמן. לקמן לא נמצא כלל מזה. אבל מקרא מפורש הוא ויצא ממכר בית כו' ביובל כו' (ויקרא כה לג):
+
+Daf 33b
+
+במשנה שני חצרים של שני שני בתים. כ"ה הגי' במשניות וכצ"ל בברייתא בגמרא לקמן:
+גמרא וכמה בתים שנים חצירות שנים כו'. ק"ל דכמו דאמרינן דדוקא ב' חצירות יש להם דין בתי החצרים אבל ג' חצירות נידונין כבתי ע"ח כדלעיל (לב) במשנה. כמו כן נאמר דדוקא ב' ב' בתים בב' חצירות אבל ג' ג' בתים בב' חצירות או אפי' רק בחצר אחד ג' בתים ובהשני ב' בתים נדונים כבתי ע"ח:
+שם ואימא בית וחצר. נ"ל דהך קושיא אזלא אליבא דר' יוסי בירושלמי דפ"ק דחגיגה הביאוהו התוס' שם (ג') ד"ה חרש דס"ל דהא דכתיב ולבני אהרן תעשה כתנות פירושו כתונת א' לכאו"א. וכבר הביא הט"א בשהם למגילה עוד ב' סוגיות בש"ס דילן דאזלי אליבי'. וק"ל ע"ד רבנן דפליגי עלי' דר"י מקרא דויבא דוד את ערלותיהם (שמואל א י״ח:כ״ז) הכי היו שתי ערלות לכ"א. ועי' בצה"ת בכ"ב לשמות. וישאו להם נשים (רות א׳:ד׳) דפי' אשה א' לכאו"א. וכן ובראשי חדשיכם (פנחס כח) הכי יש לחודש שני ראשים עי' סוכה (נה). וכן שתים שני עשרונים (ויקרא כ״ג:י״ז) דפי' עשרון לחלה עי' מנחות (עז ב). וכן והלבשת כתנות (שמות כ״ט:ח׳-ט׳) והלבשת אותם כתנות (שם מ) וילבישם כתנות (ויקרא ח) הכי הלביש לכ"א ב' כתנות עי' זבחים (יח). ועוד תמצא הרבה כזה שא"א לפרשם כדברי חכמים ועיין בפרש"י פ' תרומה (כה יט). ואין לומר דגם חכמים מודו היכא דמוכח וכ"נ מהט"א שם במה שר"ל דגבי מתנות לאביונים אפילו רבנן מודו ע"ש. דא"כ דכתיב קרא הכי הל"ל דבכ"מ אפי' אינו מוכח דפירושו כן דתפסת מועט תפס��. וכר' יוסי דמודה ג"כ היכא דמוכח כגון הכא. ובאזניהם דחגיגה שם. אפ"ה בעלמא ס"ל לפרש כמשמעות המועט:
+רש"י ד"ה איני יודע. דבה"ח משמע שאינן בעיר חומה אלא כו'. כ"נ דצ"ל:
+רש"י ד"ה מוכרין לעולם. דהא אמרינן לעיל דממכרו של לוי כו'. הוא לעיל בעמוד א'. והמציין השתבש:
+רש"י ד"ה גואלין לעולם (בסופו). צ"ל
+רש"י ד"ה בית מושב ע"ח. ונבנה בעיר חומה. כצ"ל:
+
+Daf 34a
+
+תד"ה מי דמי. כשהוא זוכה בש"א הוי במשמר שלו אבל הכא רוצה לזכות במשמר אחר. כצ"ל:
+תד"ה הא. וי"ל דה"פ קמ"ל אחוזתו דאחוזתו של כהן דווקא כו'. כצ"ל:
+בריך רחמנא דסייען
\ No newline at end of file