diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/Warsaw, 1881.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..fd8cabf6cfc648e982daf574a6ce2c602a248c9c --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/Warsaw, 1881.json @@ -0,0 +1,224 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI", + "versionTitle": "Warsaw, 1881", + "license": "Public Domain", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואנשי משמר אסורים לספר וכו'. כתב מרן ומסיים שם במשנה ובחמישי מותרים מפני כבוד השבת ואיני יודע מפני מה השמיטו רבינו וכבר כתב רבינו דין זה לעיל ספ\"ו מהלכות כלי המקדש: " + ] + ], + [ + [], + [ + "אל הקדש זה קדש הקדשים וכו'. עיין במ\"ש מרן ונראה דהכי פירושו וכו'. ואחר כל הדוחק הזה עדיין קשיא לי דבפרק הקומץ רבה (דף כ\"ז) אמרי' דרבי יהודה הוא דאית ליה דאי כתב רחמנא אל הקדש הו\"א מאי קדש מבית לפרוכת אבל היכל לאו נמי ליכא אבל רבנן פליגי עליה ואמרי דהא לא מצית אמרת דהיכל כולו נקרא קדש דכתיב והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים וא\"כ רבינו שפסק כרבנן קשה היאך כתב סברת רבי יהודה. ותו קשיא לי מההיא דס\"פ ח' דזבחים (דף פ\"ב) ת\"ר פנימה אין לי אלא פנימה היכל מנין ת\"ל אל הקדש יאמר קדש ואל יאמר פנימה אמר רבא בא זה ולימד על זה וכו' כלומר דאי לא הוה כתיב פנימה הו\"א דקדש הוי פנימה וכמ\"ש רש\"י. ודוחק הוא בעיני לומר דאותה סוגיא אתיא כר\"י. ועוד אמאי לא הקשו הניחא לר\"י אלא לרבנן דאית להו דהיכל כולו נקרא קדש יאמר קדש ואל יאמר פנימה וצ\"ע. הא דאמרינן בכמה דוכתי בא זה ולימד על זה כגון לא תקום ולא תטור דהקשו בגמרא וליכתוב קרא לא תטור וכ\"ש נקימה ותירצו בא זה ולימד על זה דאי לא הוה כתיב לא תטור הוה אמינא מאי לא תטור נקימה אבל נטירה שרי אבל השתא דכתיב לא תקום ע\"כ לומר דלא תטור הוא נטירה וכן נמי אמרינן תושב זה קנוי קנין עולם שכיר זה קנוי קנין שנים יאמר תושב ואל יאמר שכיר ואני אומר קנוי קנין עולם אינו אוכל קנוי קנין שנים לכ\"ש אילו כן הייתי אומר תושב זה קנוי קנין שנים אבל קנוי קנין עולם אוכל בא שכיר ולמד על תושב שאע\"פ שקנוי קנין עולם אינו אוכל. ודע דכלל זה לא נאמר אלא בתרי גופי אבל בחד גופא לא וכדאיתא בפ\"ק דקידושין (דף ד') והטעם הוא מבואר שם בסוגיא ובדברי רש\"י שם יע\"ש והכי נמי אמרינן בפ\"ח דזבחים (דף פ\"ב) אלא הכא כיון דאי פסיל בהיכל לפני ולפנים מאי בעי. אך קשה מההיא דאמרינן בפרק הקומץ רבה (דף כ\"ז) מאי טעמא דרבנן אי ס\"ד כדקאמר ר\"י ליכתוב רחמנא אל הקדש ואל פני הכפרת ולא ימות ואנא אמינא היכל מיחייב מבית לפרוכת מבעיא מבית לפרוכת דכתב רחמנא למה לי ש\"מ במיתה ורבי יהודה אי כתב רחמנא אל הקדש ולא כתב מבית לפרוכת הוה אמינא מאי קדש מבית לפרוכת אבל היכל לאו נמי לא והשתא קשה לרבי יהודה דהיכי כתב קרא דמבית לפרוכת חייב הרי איתחייב משום היכל ורבנן נמי לא פליגי עליה דרבי יהודה בטעם זה אלא משום דס\"ל דהיכל איקרי קדש וכדאיתא התם וכי תימא דאתא קרא דמבית לפרוכת לחייבו שתים אחת משום אל הקדש ושנית משום מבית לפרוכת הא ליתא דאם כן מה הקשה רבי יהודה לרבנן דלא ליכתוב אלא פני הכפורת ואנא אמינא מבית לפרוכת במיתה אל פני הכפורת מיבעיא אימא דאיצטריך קרא לחייבו ב' משום מבית לפרוכת ומשום אל פני הכפורת וכי תימא דדוקא גבי לאוי שייך לומר לחייבו שתים ונפקא מינה למלקות אך גבי מיתה לא שייך לומר לחייבו שתים ומש\"ה הקשה רבי יהודה דכיון דנתחייב מיתה משום מבית לפרוכת למאי איצטריך אל פני הכפרת ויש סמך לזה דגבי מיתה לא שייך לומר לחייבו שתים מהא דאמרינן בפ\"ה דיומא (דף כ\"ג) לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה והקשו ותיפוק לי משום ביאה ריקנית כו' ומאי קושיא אימא דאיצטריך קרא לחייבו שתים אלא ודאי דגבי מיתה לא שייך לומר לחייבו שתים (*א\"ה עיין בפ\"ג מהלכות איסורי ביאה דין י\"ב) אך נראה דגם גבי מיתה בידי שמים שייך לומר לחייבו שתים ונפקא מינה למלקות דהא קי\"ל דחייבי מיתה לוקין וכמו שפסק רבינו ריש פח\"י מהלכות סנהדרין ומה שלא תירצו ביומא דאיצטריך קרא לחייבו שתים הוא משום דאם לא נתן מעלה עשן או שחיסר אחת מכל סמניה אף שיש בו מיתה אינו לוקה שהרי רבינו בפרק י\"ט מהלכות סנהדרין כשמנה מחייבי מיתה שלוקין לא מנה את אלו בכללם והתוס' בפ\"ב דשבועות (דף י\"ז) עלה דההיא דאמרינן אלא דקי\"ל טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה הקשו דמ\"מ איכא נפקותא טובא דהא קי\"ל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן ואם ביטל כרת נשאר עליו מיתה והר\"ן בחידושיו שם הקשה גם כן קושיא זו ונדחק בתירוצא ואמר דאין הכי נמי אלא דבגמרא חד מתרי או מתלת טעמי נקט הרי דלדברי הכל גם במיתה איכא נפקותא היכא דחייב שתים וכי תימא ולפי האמת תיקשי דמה הקשה רבי יהודה לרבנן כיון שהוכחנו דגם במיתה איכא נפקותא לחייבו שתים הא לא קשיא כלל משום דהכא ליכא אלא חד לאו וחד מיתה אתרווייהו וא\"כ לא שייך לומר לחייבו שתים ולא דמי כלל לההיא דשבועות דאיכא אזהרה ומיתה מיוחדת לכל איסור ואיסור וא\"כ כפי זה ליכא למימר דלרבי יהודה איצטריך קרא דומבית לפרוכת לחייבו שתים כיון דליכא אלא חדא אזהרה וממקומו מוכרח מדאיצטריך רבי יהודה לומר הוה אמינא מאי קדש מבית לפרוכת ולא קאמר דאיצטריך קרא לחייבו שתים אלא ודאי כדכתיבנא דכיון דליכא אלא חדא אזהרה לא שייך לומר לחייבו שתים וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא דלא שייך הכא לומר בא זה ולימד על זה כיון דהוי חד גופא ונראה לומר דהכא נמי משכחת לה בתרי גופי וכגון בדרך משופש וא\"כ שפיר איכא למימר בא זה ולימד על זה וכן תירצו בגמרא בפ\"ח דזבחים (דף פ\"ב) ואע\"ג דהתם דחו תירוץ זה משום דהבאה כתיב ודרך משופש לא הוי דרך ביאה והכא נמי כתיב ואל יבוא כבר כתבו התוס' הכא והתם בשם הר\"י מאורליינ\"ש דיש לחלק בין הבאת דם להבאת גוף אדם וא\"ת הא דרך משופש ממעטינן ליה מדכתיב אל פני הכפורת וכתנא דבי רבי אליעזר בן יעקב אל פני הכפורת קדמה זה בנה אב כל מקום שנאמר פני אינו אלא פני קדים ורבי יהודה נמי מודה מזה וכדאיתא בגמרא וי\"ל דלא ממעטינן דרך משופש אלא ממיתה והכי קאמר קרא אל פני הכפורת ולא ימות הא אם היה דרך משופש אינו בולא ימות אך אזהרה דואל יבא לעולם איכא אף בדרך משופש ואם כן שפיר איכא למימר אליבא דרבי יהודה דאתא קרא דומבית לפרוכת ללמד על הקדש שהוא ההיכל והוו תרי גופי כגון שנכנס מבית לפרוכת דרך משופש: " + ], + [ + "כהן שנכנס לקדש הקדשים וכו'. בגמרא אמרינן דלרבנן איצטריך אל פני הכפורת למעוטי דרך משופש ורבי יהודה מודה בדין זה וכדאיתא התם ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: " + ], + [ + "והנכנס לקדש כו'. כתב מרן דה\"ק אם נכנס שלא לעבודה או להשתחוות דלהכנס לעבודה או להשתחוות מותר. ועיין במ\"ש התוס' בסוף חגיגה אמתניתין דהזהרו שלא תגעו בשלחן: " + ], + [ + "כהן שיצא מן המקדש וכו'. מדסתם ולא חילק משמע דבשום צד לא יניח העבודה ויצא. ובפ\"ט דיומא (דף פ\"ה) אמרינן נענה ר\"ע ואמר וכי יקום איש על רעהו מעם מזבחי תקחנו למות מעם מזבחי ולא מעל זבחי ואמר רמי בר חמא א\"ר יוחנן לא שנו אלא להמית אבל להחיות אפי' מעל מזבחי ופי' רש\"י אבל להחיות כגון שידע ללמד זכות עליו אחר שנידון בב\"ד ליהרג. וא\"כ יש לתמוה למה לא ביאר רבינו דין זה שאם יש לו ללמד זכות שיניח העבודה ויבא וילמד. עוד אני מסתפק בדין זה במאי דקאמר רבא התם דר\"ע נמי דילמא כדאביי דאמר אביי מסרינן ליה זוגא דרבנן לידע אם יש ממש בדבריו ואשכחן ודאי ספק מנ\"ל ופירש\"י וה\"נ גבי כהן הול\"ל נמי דהכי עבדינן ליה ואשכחן מהכא דאודאי פקוח נפש מחללין אבל ספק לא שמעינן מינה. ויש להסתפק אם דין זה אמרו רבא בדרך דחייה אבל לפי האמת גבי כהן העובד לא מסרינן ליה זוגא דרבנן או דילמא לקושטא דמלתא אמרו. ומיהו לכל הצדדין נ\"ל דאף לשמואל דמפיק לפקוח נפש שדוחה את השבת מקרא אחרינא איצטריך קרא דלמות למידק מיניה אבל להחיות לא. דל\"ל דפליג שמואל אדרבי יוחנן ולית ליה ההיא דרשא. דא\"כ לשמואל נמי תקשי למות למה לי. א\"ו דאע\"ג דאית לן מקרא דפקוח נפש דוחה את כל המצות איצטריך קרא ללמדנו גבי עבודה שאם יודע ללמד זכות שיניח העבודה משום דסד\"א כיון שנגמר דינו גברא קטילא הוא ואין כאן אפי' ספק פקוח נפש קמ\"ל קרא דלהחיות אפי' מעל מזבחי. וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא דאף שכבר למדנו רבינו דפקוח נפש דוחה את כל המצות מ\"מ היה לו ללמדנו דין זה דאבל להחיות אפי' מעל מזבחי מאחר דאיצטריך קרא לדין זה. והנ\"ל בזה דס\"ל לרבינו ז\"ל שדין זה דרבי יוחנן ליתיה כ\"א אליבא דר\"ע דדריש מעם מזבחי ולא מעל מזבחי וס\"ל דדין זה דר\"ע ליתיה אלא אפי' מעל המזבח רציחה דוחה את העבודה וכן מוכח מדבריו בפ\"ה מהלכות רוצח דין י\"ב. והטעם שדחה דברי ר\"ע הללו כבר כתבתי במקום אחר סי' כ\"ז (*א\"ה תמצאנו בהלכות רוצח יע\"ש) וכיון דלדידן מעל לאו דוקא אלא ה\"ה מעם תו לא מצינן למידרש לא שנו אלא להמית אבל להחיות אפי' מעל מזבחי וזה פשוט: " + ], + [ + "אבל כ\"ג עובד כשהוא אונן וכו'. מפשט דברי רבינו נראה דאף כ\"ג אינו מתחיל בעבודה אלא אם התחיל גומר וזהו ההפרש שיש בין כ\"ג להדיוט דהדיוט אף שהתחיל אינו גומר אבל כ\"ג גומר אבל להתחיל עבודה אף כ\"ג אינו מתחיל וברייתא דפ\"ק דיומא (דף י\"ג) דתניא היה עומד ומקריב על גבי המזבח ושמע שמת לו מת מניח עבודתו ויוצא דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר יגמור וברייתא זו בכ\"ג איירי וכמו שכתבו התוס' שם וקי\"ל כרבי יוסי ולפי מה שכתבנו דייקי דברי רבי יוסי דקאמר יגמור דמשמע דוקא אם התחיל יגמור אבל להתחיל לא. הן אמת שראיתי לתוס' שם שכתבו דלכאורה משמע היה עומד ומקריב אע\"ג דאכתי לא התחיל בעבודה אלא עבודה בידו כו' ע\"כ. ולפי דברי התוס' הללו מאי דקאמר רבי יוסי יגמור הכוונה היא דכיון שכבר העבודה בידו אף שלא התחיל בה יגמרנה ובא למעט שאם לא היתה בידו עבודה לא יקחנה מחדש ואפשר להעמיס פי' זה בדברי רבינו ומאי דקאמר שהיה עוסק בה אין הכוונה שהתחיל בעבודה אלא הכוונה היא שהיה עוסק בה להתחיל בעבודה כגון שלקח המזרק לקבל הדם אף שעדיין לא התחיל לקבל אבל לעולם שאם לא לקח המזרק אינו יכול לקבל הדם וכעת אין ספרי אתי להעמיק ולעיין בדינים אלו. עוד אני מסתפק בזה אי טעמא דאמרינן דאם לא היה עסוק בעבודה כלל דאינו מתחיל בעבודה אליבא דכ\"ע אם הוא מן הדין או דילמא מדין תורה אליבא דכ\"ע אף אם לא היה עסוק בעבודה מתחיל וגו' אך מדרבנן פליגי דרבי יהודה סבר דמדרבנן אסור אף אם כבר היה עסוק בעבודה גזירה אטו אכילה ורבי יוסי סבר דלא גזרו אלא היכא דלא היה עסוק בעבודה כלל דלא יתחיל אבל אם כבר היה עסוק לא גזרו משום דאיכא בזיון קדשים ונראה דאליבא דכ\"ע מדין תורה אף אם לא היה עסוק בעבודה מתחיל וגומר דאי אמרינן דלרבי יוסי אם לא היה עסוק מדין תורה אינו מתחיל פשיטא דרבי יהודה נמי מודה בזה דלא מצינו להם מחלוקת בזה ואין לומר שיהיו סברות הפוכות דהיכא דלא היה עסוק בעבודה דלרבי יוסי אינו עובד מדין תורה לר\"י עובד מדין תורה והיכא דהיה עסוק בעבודה דלרבי יוסי עובד אף מדרבנן ולרבי יהודה אינו עובד מדרבנן ולר\"י ע\"כ אית ליה דאף אם לא היה עסוק עובד מדין תורה דאי לא תימא הכי תיקשי ליה היכי קאמר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו כו' ואם תמות אשתו היכי עביד עבודה ואם איסור התחלת עבודה הוא מדין תורה אין לחלק בין יום הצום לשאר ימים וכמבואר וכיון שהוכחנו דלרבי יהודה לעולם ליכא איסור עבודה מדין תורה אף אם לא היה עסוק בה פשיטא דאף רבי יוסי מודה בזה וכמו שכתבנו ומ\"ש רבינו בפ\"ד מהלכות כלי המקדש דין י' היה הקרבן של כהן גדול והיה אונן נותנו לכל כהן שירצה כו' לא תיקשי למה שכתבנו דאף אם נאמר דלהתחיל בעבודה אסור כיון דאין איסורו כי אם מדרבנן אפשר דמצי משוי שליח דע\"כ לא אמרינן דבמלתא דלא מצי עביד לא משוי שליח אלא באיסורי דאורייתא אבל בדרבנן משוי שליח. אך אעיקרא דדינא מה שכתבתי נראה דליתא אלא אף להתחיל שרי ודברי רבינו הכי מיפרשן דכלפי שבכהן הדיוט פסק שאם הניח העבודה ויצא שחייב מיתה וגם כן פסק שהוא לא יגמרנה אלא שיעמוד שם עד שיגמרנה אחר לפי שאם גמרה הוא חייב מיתה כלפי זה פסק בכ\"ג שיגמרנה הוא והוא מחוייב לגומרה אבל להתחיל בעבודה ליכא חיוב אבל לעולם שאם רצה להתחיל בעבודה שהרשות בידו. (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ב מהלכות רוצח דין ב' אי שייך אין שליח לדבר עבירה במידי דרבנן יע\"ש):
והיה נ\"ל דכהן שגירש את אשתו ע\"מ שילך למקום פלוני ומתה אשתו קודם שיקיים התנאי אף שחל עליו אנינות מ\"מ אם הלך אח\"כ וקיים תנאו שהיא מגורשת למפרע משעה ראשונה דאין כאן אנינות כלל ומותר לאכול בקדשים ולעבוד. הן אמת שראיתי בפ\"ק דיומא (דף י\"ד) דאמרינן וכה\"ג מי חיילא עליה אנינות והא מיגרשא נהי דאנינות לא חיילא עליה איטרודי מי לא מיטריד. ופירש\"י ובקדשים בעינן שמחה וגדולה דכתיב לך נתתים למשחה כדרך שהמלכים אוכלים ולא מצאתי בשום מקום שטירדא תעכב מלאכול בקדשים וליכא למימר שדין זה הוא דוקא אליבא דר\"י ורבנן פליגי עליה דהא בגמרא הקשו לר\"י מדידיה אדידיה משמע דפשיטא ליה לסתמא דש\"ס דטירדא מעכב מלאכול בקדשים וזה פשוט שם וכעת ספרי אינם אתי והדבר צריך אצלי תלמוד. * ונ\"ל דאף משוח שעבר אם הקריב אונן לא חילל וכ\"כ רש\"י בפ\"ג דהוריות (דף י\"ב) דכ\"ג מקריב אונן בין מרובה בגדים בין ראשון שחוזר לעבודה ואפי' שני וכו'. ואע\"ג דהתם קיימינן אליבא דר\"ש דס\"ל כר\"מ דשני כל מצות כהונה עליו ומשמש בח' בגדים וכל עבודת יום הכפורים כשרה בו ואנן קי\"ל כרבי יוסי דפליג עליה וס\"ל דשני אינו עובד ככ\"ג וכמו שפסק רבינו בפ\"א מהלכות עבודת יום הכפורים. מ\"מ לענין דין זה דאונן נראה דאם עבר ועבד בח' בגדים כשהוא אונן דעבודתו כשרה דהא מה שאינו עובד ככ\"ג אינו אלא משום גזירה דרבנן משום איבה וכיון דליכא איסור מן התורה נ\"ל דלא חילל ועבודתו כשרה. (א\"ה עיין לעיל פ\"ב מהלכות כלי המקדש סוף דין ג'): (*א\"ה עיין בתוס' ישנים). " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "אפי' יין או עצים כו'. כתב מרן תוספתא פי\"א דזבחים ומייתי לה פרק י\"ב דזבחים (דף צ\"ט) יע\"ש: " + ] + ], + [ + [], + [ + "זה המחנה האמור כאן כו'. כתב הרא\"ם ז\"ל פרשת נשא ד\"ה הצרוע וז\"ל אך קשה מנ\"ל לרז\"ל לומר דמחוץ למחנה מושבו דמשמע שלא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו בחוץ למחנה ישראל מיירי כו'. ואיכא לעיוני טובא בדברים אלו דמ\"ש בתחלת דבריו ופירש ולא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו שאין שום טמא אחר משולח שם דמשמע מדבריו דלפי מה שרצה לומר דמצורע אינו משולח כ\"א ממחנה לויה אין הפירוש כן זה אינו דגם לפי דבריו פי' ולא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו הוא שאין שום טמא אחר משולח שם וכמבואר. ובעיקר קושייתו אני תמיה דאם הדברים כן דמצורע אינו משולח כי אם ממחנה לויה וזב וטמא מת אינם משולחים כי אם ממחנה שכינה למאי איצטריך קרא לומר מחניהם ללמדנו תן מחנה לזה ותן מחנה לזה לא לכתוב כ\"א מחנם ואנא ידענא שפיר מקרא דבדד ישב מחוץ למחנה מושבו שיש מחנה למצורע בפני עצמו וא\"כ ע\"כ לומר דקרא דמחניהם אתא ללמדנו תן מחנה לזב ותן מחנה לטמא מת שלא נאמר שיהיו הזב וטמא מת משתלחין למחנה אחת וכמ\"ש בגמרא יכול יהיו זבין וטמאי מתים משתלחין למחנה אחת ת\"ל ולא יטמאו את מחניהם. והנראה בדעת הרב ז\"ל הוא דס\"ל דכיון דע\"כ איכא שתי מחנות לא מצי למיכתב מחנם דמשמע מחנה אחת ומש\"ה כתיב מחניהם אע\"ג דלא איצטריך ללמדנו דאיכא ב' מחנות. ולדידי זה אינו דהא כתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב ולא כתיב מן המחנות וע\"כ הכוונה היא המחנה של כל אחד ואחד וא\"כ הוה מצי למימר נמי מחנם ותהיה הכוונה מחנה של כל אחד ואחד ומדכתב מחניהם ע\"כ דאתא לדרשא ללמדנו דין מחודש שלא היינו יודעים אותו והוא תן מחנה לזב ותן מחנה לטמא מת. וכן מה שתירץ הרב ז\"ל מהד' מצורעים שהיו חוץ ממחנה ישראל הנך רואה כמה יש מהדוחק בתירוץ זה שנלמוד מדברי קבלה ועוד דנהי דלמדנו משם דמצורע משולח ממחנה ישראל עדיין קושיית הרב ז\"ל במקומה עומדת דמנ\"ל דהזב וטמא מת הם חלוקים במחנותיהם אימא דכולם אינם משולחים כי אם ממחנה שכינה ומותרים במחנה לויה. אך מאי דקשיא לי בדברי רז\"ל דנהי דמהכרח הכתובים למדנו דאיכא ג' מחנות מ\"מ עדיין אני אומר דטמא מת משולח ממחנה שכינה דוקא כמו שלמדו מקרא דויקח משה את עצמות יוסף עמו והמצורע משולח ממחנה לויה ומותר במחנה ישראל והזב משולח אף ממחנה ישראל ובזה מתקיימים כל המקראות דמקרא דחוץ למחנה מושבו למדנו שלא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו ומקרא דמחניהם למדנו תן מחנה לזב ותן מחנה לטמא מת. וכ\"ת דקרא דקאמר מחוץ למחנה מושבו דלמדנו משם שלא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו הכוונה היא להחמיר בשילוח המצורע כלומר שאין שום טמא משולח שם וא\"כ ע\"כ לומר דהמצורע משולח חוץ ממחנה ישראל זה אינו שהרי הרא\"ם כתב שם וליכא למימר דקרא דבדד ישב מחוץ למחנה מושבו דמשמע שלא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו מבחוץ למחנה שכינה מיירי שהוא מחנה לויה ולא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו שיהיו אסורים להיות במחנה ההוא שאר טמאים שהם זב וטמא מת ואינם מותרים לשבת אלא האחד מהם במחנה ישראל והאחר חוץ ממחנה ישראל. ונמצא בזה שהדבר הפוך שהמצורע קל מכולם כו' משום דמקרא דויקח משה את עצמות יוסף עמו למדנו שטמא מת מותר במחנה לויה ע\"כ. הרי שצידד הרב לומר שיהיה המצורע קל מכולם וא\"כ נהי דמקרא דויקח משה למדנו שהטמא מת קל מהמצורע אבל עדיין קשה דמנ\"ל שהזב קל ממצורע אימא דמצורע קל מזב דזב משולח ממחנה ישראל ומצורע אינו משולח כי אם ממחנה לויה ומותר במחנה ישראל. הן אמת דמה שתירץ הרא\"ם מהד' מצורעים שהיו חוץ מחומת ירושלים שהוא חוץ למחנה ישראל הוא צודק לקושיא זו שהקשינו וכבר עלה בדעתי להגיה קצת בדברי הרא\"ם ולהעמיס קושייתנו זאת בדבריו והוה ניחא נמי מ\"ש בתחילת דבריו ופי' ולא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו שאין שום טמא אחר משולח שם שדקדקנו עליו דגם לפי דרכו הכי הוה פירושו ודוק היטב דאם נאמר דקושיית הרב היא על האופן שכתבנו אתי שפיר דברי הרב. ומיהו נראה דאין לצדד צד זה ולומר דהמצורע יהיה משולח ממחנה לויה ומותר במחנה ישראל משום דמקרא זה דמחוץ למחנה מושבו דפירושו שלא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו סובל שני פירושים האחד הוא להחמיר על המצורע ופירושו שאין שום טמא משולח למקום שהמצורע משתלח או שהפירוש הוא להקל על המצורע ופי' שלא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו הוא משום דטמאים אחרים אסורים להיות במחנה ההיא. ולפי צד זה המצורע מותר במחנה לויה. אבל שנאמר חלוקה אמצעית שיהיה המצורע משולח ממחנה לויה ומותר במחנה ישראל זה לא ניתן ליאמר דלא ימנע אם פירוש שלא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו הוא להחמיר זה אינו שהרי הזב חמור ממנו ואם הוא להקל גם זה אינו שהרי טמא מת קל ממנו. נמצא דלא נשאר לצדד כי אם השתי חלוקות האחרות והחלוקה האחת שהיא להקל היא נמנעת מקרא דויקח משה וכמ\"ש הרא\"ם וא\"כ ע\"כ לומר החלוקה האחרת דהיינו להחמיר עליו וא\"כ למדנו דהמצורע משתלח מג' מחנות והזב מב' וטמא מת מאחת ועיין בפרק בתרא דזבחים (דף קי\"ו): " + ], + [ + "ומשלחין זבין וזבות כו'. גרסינן בפ\"ו דפסחים (דף ס\"ז) וכל זב לרבות בעל קרי ואמרינן התם מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר בעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות ובדף ס\"ח אמרינן ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה לויה לא יבוא אל תוך המחנה זו מחנה שכינה ע\"כ. למדנו מכל זה שהבעל קרי דינו כזב לענין שילוח שמשתלח חוץ לב' מחנות ומאי דתנן בסוף זבים בעל קרי כמגע שרץ הא אמרינן התם בפסחים דלאו למחנותם קאמר אלא לומר דמה מגע שרץ מטמא באונס אף בעל קרי מטמא באונס וכן פי' שם הר\"ש אלא שראיתי לרבינו שם שפירש שכוונת התנא הוא ללמדנו שבעל קרי הוא ראשון לטומאה כנוגע בשרץ ואינו אב הטומאה* ולא ידעתי איך יתיישב לו סוגיא דפסחים ומה שלא תירצו בגמרא לומר דמתניתין דזבין אתא לאשמועינן שבעל קרי הוא ראשון לטומאה אפשר שהוא משום דכבר למדנו דין זה מדתנן בריש כלים אבות הטומאה השרץ כו' ומדלא תני בעל קרי שמעת מינה דאינו אב הטומאה וכן כתב שם הר\"ש וז\"ל ומדלא חשיב כאן בעל קרי בהדי אבות הטומאה היה נראה דאינו אלא ראשון בעלמא ומש\"ה הוצרכו לומר דמתניתין דזבים אתא לאשמועינן דמטמא באונס ומ\"מ למדנו מסוגיא דפסחים דבעל קרי משתלח חוץ ממחנה לויה. והא דתנן בריש תמיד אירע קרי לאחד מהם היה יוצא והולך לו במסיבה ההולכת תחת הבירה כו' הא אמרינן התם בגמרא מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר מחילות לא נתקדשו ובעל קרי משתלח חוץ לב' מחנות. וראיתי לרש\"י בפסחים שכתב הני תרתי מילי שמעינהו כי הדדי מרביה וכי הדדי אמרינהו ע\"כ. נראה שהוקשה לו שאין שייכות זה לזה ולי נראה שהם תלוים זה בזה דכיון דאמרינן דבעל קרי משתלח חוץ לב' מחנות ע\"כ מחילות לא נתקדשו דאי לא תיקשי מתניתין דתמיד ואפשר דשני דינים אלו דרבי יוחנן כולם הם נלמדים ממשנה זו ומשום הכי סמכם רבי יוחנן זה לזה והוא דמדתנן הולך במסיבה ההולכת תחת הבירה ש\"מ דיש חילוק בין הר הבית למה שהוא תחת הר הבית וא\"כ ע\"כ משתלח חוץ לשני מחנות דאם לא נאסר כי אם במחנה שכינה למה לו לילך במסיבה ההולכת תחת הבירה ועוד דהיה יכול להמתין מלטבול עד היום שהרי לאחר שטבל נמי טבול יום הוא ואסור מדרבנן לישב שם אלא דכיון שנטמא בפנים לא גזרו עליו חכמים וכמו שכתבו התוס' בריש פ\"ג דזבחים ע\"ש אלא ודאי דבעל קרי אסור מן התורה במחנה לויה ומש\"ה הצריכוהו לילך במסיבה ההולכת תחת הקרקע כדי לטבול. וראיתי לרבינו עובדיה בריש תמיד שכתב בא וישב לו בבית המוקד עד שהשערים נפתחים היה יוצא והולך לו לחוץ לפי שטבול יום משתלח חוץ לעזרה כדאמרינן באלו דברים וכל זב לרבות בעל קרי ע\"כ. ודברים אלו הם שלא בדקדוק דטבול יום אינו אסור כי אם מעזרת נשים ולפנים ואין איסורו כי אם מדרבנן אבל מן התורה אינו אסור כי אם מעזרת ישראל ולפנים אבל בעל קרי אסור מן התורה מפתח הר הבית ולפנים וזה פשוט. ודע שלא ראיתי לרבינו בפירקין שהביא דין זה דבעל קרי וכן בפ\"ח מהלכות בית הבחירה לא הזכיר כלל דין דבעל קרי ולא ידעתי למה גם במתני' פ\"ק דכלים מ\"ח קתני הר הבית מקודש ממנו שאין זבין וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם ורבינו העתיק משנה זו בפירקין ולא ידעתי למה לא אמרו גם כן בעל קרי והדבר אצלי צריך תלמוד. (*א\"ה עיין לעיל בפ\"ז מהלכות בית הבחירה דין ט\"ו). וכי תימא א\"כ דבעל קרי אסור במחנה לויה היכי קתני מתניתין בסוף זבים דבועל נדה כטמא מת ואמרינן בפסחים דלמחנותם קאמר ובועל נדה תיפוק לי משום רואה קרי הא לא קשיא כלל משום דקי\"ל דבועל נדה הוי אפי' בשלא הוציא ש\"ז דקי\"ל אחד המערה ואחד הגומר וא\"כ לא חשיב בעל קרי א\"נ משכחת לה בטבל לקריו ואפילו הכי עדיין טמא הוא שבעה ימים משום בועל נדה וע\"כ צריכים אנו לתירוצים אלו דהא אמרינן דבעל קרי אסור בד\"ת שנאמר והודעתם לבניך כו' ואפ\"ה קי\"ל דבועלי נדות מותרים בדברי תורה אלמא משכחת לה בועל נדה שלא יהיה בעל קרי. וראיתי לרש\"י בפ\"ג דברכות (דף כ\"ב) שכתב ובועלי נדות אם טבלו לקריין לדברי תורה הטבילה אינו עולה להם לטהרם מטומאת בועל נדה שהיא שבעה ימים אבל לתקנת עזרא עולה להם כו' הרי לך התירוץ האחד שכתבנו ונראה שגם התירוץ האחר ניתן להאמר. ודע דבפ\"ב דנדה (דף ט\"ו) אמרינן רבי יהודה בנו של ריב\"ז אומר בעלה נכנס להיכל ומקטיר קטורת והקשו ותיפוק לי דהוי בעל קרי ותירצו בשלא גמר ביאתו אע\"פ שלא הוציא ש\"ז טמא משום בעל קרי ויש לנו בזה אריכות דברים (*א\"ה עיין בפ\"ג מהלכות מטמאי משכב ומושב) ומ\"מ למדנו דאיכא בועל נדה דאינו בעל קרי והתוס' ג\"כ בפ\"ג דמועד קטן (דף ט\"ו) ד\"ה ובועלי נדה מדבריהם דלא משכחת בועל נדה שלא יהיה בעל קרי ודבריהם תמוהים כמו שכתבנו גם מה שכתבו בסוף הדבור ובתוס' פירשו דכיון דטומאת נדה מכח קרי ר\"י מודה דבעי טבילה ע\"כ גם בזה דבריהם תמוהים דטומאת בועל נדה לאו משום קרי היא וצ\"ע: " + ], + [], + [ + "החיל משלחין ממנו כו'. כתב מרן ומה שהוסיף רבינו ובועלי נדות ברייתא בפסחים כו'. והיא משנה בסוף זבים: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב הטומאה כו'. אני תמיה על זה דקרא דואם לא יכבס באוכל נבלה כתיב דמטמא בגדים בשעת אכילתו והבגדים הם ראשון לטומאה וכמבואר ועלה דהאי קרא הוא דאמרינן בת\"כ על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדים בארבעים. ובריש ספרא ומייתי לה הרא\"ם והרב קרבן אהרן אהאי קרא דואם לא יכבס אמרינן על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כבוס בגדים במ' או אינו אלא אף על כיבוס בגדים ענוש כרת אמרת ק\"ו ומה מת חמור לא ענש בו על כיבוס בגדים האוכל מנבלה קלה דין הוא שלא יענש על כיבוס בגדים ע\"כ. והנה מברייתא זו מוכח בהדיא דבגדים הנוגעים במת ובגדים הנוגעים בנבלה דינם שוה שחייבים מלקות ופטורים מכרת וכעת צ\"ע. עוד אני תמיה בדברי רבינו הללו מהא דתנן ר\"פ בנות כותים והכותים מטמאים משכב תחתון כעליון כו' ואין חייבין עליהם על ביאת מקדש ע\"כ. והנה בועל נדה אינו עושה משכב אב לטמא אדם וכלים אלא ראשון לטומאה הוא משכבו של בועל נדה וכדאיתא התם (דף ל\"ג) וכן פסק רבינו רפ\"ג מהלכות מטמאי משכב ומושב דמשכב בועל נדה הוא ולד הטומאה ואינו מטמא אלא אוכלים ומשקין בלבד ולפי מ\"ש רבינו דבגדים שהם ראשון לטומאה אין שום חיוב עליהם על ביאת מקדש מאי איריא דנקט במתניתין דמשכב הכותים שטומאתם בספק אין חייבין עליהם על ביאת מקדש אפי' משכב דבועל נדה בודאי אין חייבין עליהם על ביאת מקדש. ואפשר לומר דהאי דתנן ואין חייבין ארישא דמתני' קאי דתנן בנות כותים נדות מעריסתן והני אי לאו דטומאתם מספק היו חייבין על משכבן על ביאת מקדש לפי שמשכב הנדה הוא אב הטומאה ומטמא אדם וכלים וכמבואר. ואע\"ג דמסוגית הגמרא (דף ל\"ג) נראה דמאי דתנן ואין שורפין קאי עלה דמשכב הכותים ולפי זה גם חלוקת ואין חייבין עלה קאי ולפי זה הדרא קושיין לדוכתא הא לא קשיא משום דהני תרי חלוקות דאין חייבים ואין שורפין אכולה מתני' קאי בין אבנות כותים ולכותים עצמם והכי קתני אין חייבים עליהם ואפילו על משכב בנות כותים לפי שטומאתם מספק ולעולם דלמשכב הכותים לא איצטריך לאשמועינן אלא עיקר הדין דאתא לאשמועינן הוא במשכב בנות כותים שהוא אב הטומאה וכן מאי דתנן ואין שורפין קאי עלה דכולה מתניתין בבנות כותים וכותים אלא דבגמרא לא הוקשה להם דאמאי אין שורפין על הספק בבנות כותים משום דמתניתין דבנות כותים ר\"מ היא דחייש למיעוטא וכדאיתא בגמרא אבל לרבנן אינן נדות מעריסתן. ולפי זה נהי דר\"מ חייש למיעוטא אבל מ\"מ אפשר דס\"ל דאין שורפין על מיעוטא ולא דמי לההיא דתנן על ששה ספיקות שורפין, דהתם לא הוה מיעוטא. אך מאי דקשיא להו בגמרא הוא על משכב הכותים דאמאי אין שורפין דהא לא הוי מיעוטא ומאי שנא מההיא דתנן על ששה ספיקות שורפין. ותירצו דמתני' מיירי בכותי שטבל כו'. שוב ראיתי להרב תי\"ט שכתב דמאי דתנן ואין חייבין הוא מכת מרדות דבעלמא חייבים מכת מרדות בבגדים שהם ראשון לטומאה והכא פטורים לפי שהם ספק טמאים ואין דבריו נכונים בעיני. ודע שראיתי לרש\"י ז\"ל בפרק הנחנקין (דף פ\"ח) אההיא דאמרי' רבי יונתן בן אבטולמוס אומר מנין לפריחה בבגדים שהיא טהורה כו' וכתב שם רש\"י והיכא דפרח בבגד כולו והכניסו למקדש כו' לרבנן חייב כו' וזה הוא הפך מהת\"כ והסיפרא דאמרו דעל כיבוס בגדים ליכא כרת והתם גבי זקן ממרא קאי דלא מיחייב אלא בדבר שזדונו כרת ואפשר דמאי חייב חייב מלקות קאמר היכא דהכניס הבגד וזקן ממרא נהרג על זה משום דאתי לידי חיוב כרת דומיא דההיא דאמרינן היכא דנחלקו במכות אם הוא בג' או בכ\"ג דחייב הממרא וכמו שפירש\"י שם ודו\"ק: " + ], + [], + [ + "טמא שנכנס למקדש דרך גגות וכו'. ברייתא פ\"ב דשבועות (דף י\"ז) ונראה דאם שהה שם שיעור השתחויה דחייב אף שנכנס דרך גגות דלא גרע מטהור שנכנס ונטמא שם דקי\"ל דאם שהה חייב אף דלא קרינן ביה ואל המקדש לא תבא וראיה לזה מההיא דאמרינן שם בגמרא אלא דק\"ל טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה אי דלא שהה היכי עביד עבודה אי דשהה בר כרת הוא. והוצרכו לאוקומה בטמא שהפך בצינורא. ואי אמרת דכל שנכנס דרך גגות אף ששהה פטור אימא דמשכחת לה לטמא ששימש במיתה בנכנס דרך גגות. אלא ודאי דס\"ל לסתמא דש\"ס דכל ששהה חייב משום ביאה אף שנכנס דרך גגות ומש\"ה פריך דלא משכחת לה טמא ששימש במיתה דאי לא שהה דלא מיחייב משום ביאה היכי עביד עבודה ואי דשהה בר כרת הוא לעולם אף שנכנס דרך גגות ומ\"ש רש\"י וז\"ל היכי משכחת לה דאין בה כרת ע\"כ בנטמא בעזרה הוא דמשכחת לה וכו'. לעולם דאף בנטמא בחוץ ונכנס דרך גגות משכחת לה אלא דכל כה\"ג היינו נטמא בעזרה וזהו שסיים רש\"י דאי בנטמא בחוץ ונכנס מיחייב כרת בכניסתו ע\"כ הרי שלא שלל רש\"י אלא נטמא בחוץ ונכנס כלומר דרך כניסה אבל כל שלא נכנס דרך כניסה היינו נטמא בעזרה. ולפי המסקנא משכחת לה טמא ששימש במיתה בנטמא בעזרה או בנטמא בחוץ ונכנס דרך גגות דהני תרי גווני חד דינא אית להו וכדכתיבנא. וכי תימא מנ\"ל הא אימא דלעולם כל שנכנס דרך גגות אפי' אם שהה פטור ומאי דלא אוקי אביי לטמא ששימש דהוא במיתה בנכנס דרך גגות הוא משום דרצה לתרץ כפי סברת רבי זירא דלא נחית לאוקומי להא דטמא ששימש בנכנס דרך גגות כי אם בשנכנס כדרכו ונטמא שם והיה רוצה להוכיח דשיעורא גמירי מש\"ה הקשה לו אביי דאפי' כפי סברתך דלא בעית לאוקומה בנכנס דרך גגות כי אם בנטמא בעזרה עדיין אין להוכיח דשיעורא גמירי דאימא דמשכחת לה בהפך בצינורא אבל לעולם דמשכחת לה נמי בנכנס דרך גגות ועבד עבודה דמשום ביאה פטור אפי' אם שהה דהא על כרחיך אית לן למימר דאביי תירץ כפי סברת רבי זירא דאי לא תיקשי מה שהקשו התוס' דהא איכא נפקותא טובא דהא קיימי לן חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן ועוד נפקא מינה כגון שהזיד בשימוש טומאה ושגג בביאת מקדש אלא ע\"כ דאביי כפי שיטת רבי זירא דלא נחית להני נפקותות תירץ לו וא\"כ אין להוכיח מכאן דנכנס דרך גגות דאם שהה חייב והר\"ן בחידושיו הוקשה לו קושיית התוס' דהא איכא נפקותא טובא ותירץ דאין ה\"נ אלא דחד מתרי ותלת טעמי נקט ע\"כ וא\"כ אין להוכיח מסוגיא זו מדלא נקט נפקותא אחרת דהא ע\"כ איתא נפקותות אחרות וכמו שכתבו התוס' והר\"ן מ\"מ נראה לי דאף כפי תירוץ אביי יש להוכיח דין זה שכתבנו משום דאיכא לאקשויי התינח דתירץ אביי לטמא ששימש דמשכחת לה בנטמא בפנים והפך בצנורא דרך יציאתו אלא הא דקי\"ל דטבול יום ששימש במיתה וגמרינן לה חילול חילול מתרומה וכדאיתא סוף פרק הנשרפין (דף פ\"ג) היכי משכחת לה דהא קי\"ל דטבול יום שנכנס למקדש חייב וכדתנן פי\"א דפרה מ\"ד ואם בא אל המקדש בין לפני ביאתו בין לאחר ביאתו חייב ונפקא לן מדכתיב טמא יהיה לרבות טבול יום וכדאיתא פ\"ו דנזיר (דף מ\"ה) וא\"כ לא משכחת טבול יום ששימש במיתה דאי בנטמא בחוץ וטבל הרי נתחייב כרת בכניסתו ואם נטמא בפנים אין זה טבול יום ודוחק גדול הוא בעיני לומר דנטמא בפנים וטבל שם תיכף ומיד בלתי שהייה והפך בצינורא דבשלמא לרבי זירא ניחא דלדידיה שיעורא גמירי ומשכחת לה בנטמא בפנים וטבל שם ואניס נפשיה בקצרה ועביד עבודה אלא לאביי דס\"ל דלא גמירי שיעורא קשה מטבול יום וכי תימא דלקושיית טבול יום יתורץ דמשכחת לה בהני נפקותות שכתבו התוס' והר\"ן מ\"מ קשה דאמאי לא תירץ אביי תירוץ כולל לכל הטמאים ורבי זירא דלא נחית להני נפקותות אמאי לא חזר והקשה לאביי מטבול יום להוכיח סברתו דגמירי שיעורא ומה שתירץ אינו מעלה ארוכה לטבול יום. עוד יש לתמוה לרבי זירא ולאביי אליבא דהראב\"ד דאית ליה דמחוסר כפורים ששימש במיתה היכי משכחת לה דהא איהו אית ליה דמחוסר כפורים שנכנס למקדש חייב וכדתניא בפרק הקומץ רבה (דף כז) מחוסרי כפרה שנכנסו לעזרה בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת וא\"כ לא משכחת כלל מחוסר כפרה ששימש במיתה ואניס נפשיה בקצרה לא שייך הכא משום דאם נטמא בפנים הא בעי ספירת ימים ואחר ימי הספירה צריך שיטבול ויעריב שמשו ואח\"כ יביא כפרתו וא\"כ לא משכחת לה מחוסר כפרה ששימש שנטמא בפנים ואם נטמא בחוץ הא משעת כניסתו נתחייב כרת וא\"כ הא דקי\"ל דמחוסר כפרה ששימש במיתה לא משכחת לה וא\"כ יש לתמוה על רבי זירא דאיך הוליד דין מחודש דשיעורא גמירי מהא דקי\"ל דטמא ששימש במיתה ולא אשכח לה פתרי אם לא שנאמר דגמירי שיעורא והא אכתי קשה דמחוסר כפורים ששימש דבמיתה היכי משכחת לה ומה שנתרץ למחוסר כפורים נתרץ לטמא ששימש, אשר על כן נראה דודאי לכ\"ע אית להו דמשכחת טמא ששימש במיתה בנכנס דרך גגות אלא דס\"ל דאם שהה חייב דומיא דנטמא בפנים ולא נעלם מרבי זירא אלא דלא אשכח עבודה בפחות מכדי שהייה ועל זה הקשה דטמא ששימש דבמיתה היכי משכחת לה והאי טמא דנקט הוא כולל לכל הטמאים טמא שרץ או טבול יום או מחוסר כפורים דכולהו איקרו טמא טבול יום מדכתיב ובא השמש וטהר מכלל דעד השתא טמא הוא וכתיב טמא יהיה ואמרינן לרבות טבול יום ומחוסר כפורים נמי איקרי טמא דכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל דעד השתא טמאה היא וכתיב עוד טומאתו בו ודרשינן מינה לרבות מחוסר כפורים אלמא כולהו איקרו טמא וכדכתיבנא ועל זה הוקשה לרבי זירא כל הטמאים הללו ששמשו דהוו במיתה היכי משכחת להו דאי נטמאו בחוץ ונכנסו כדרכם הא משעת כניסה חייבי כרת נינהו אלא ודאי דמיירי בנטמאו בפנים או בשנכנסו דרך גגות דליכא חיובא משום הכניסה. אלא דאכתי קשה דכולהו בשהה חייבין והשתא לא ימנע אם שהו בר כרת הוו משום ביאת מקדש ואם לא שהו הא לא עבוד עבודה דליכא עבודה בפחות מכדי שהייה אלא ודאי דשיעורא גמירי ואם כן משכחת לה לכל הטמאים ששמשו דהוו במיתה בכי האי גוונא דאניס נפשיה וטמא שרץ בנטמא בפנים ואניס נפשיה וטבול יום ומחוסר כפורים בנכנס דרך גגות ואניס נפשיה אלא אי אמרת דלא גמירי שיעורא לא משכחת לשום טמא ששימש דהוא במיתה ואביי הקשה לו דמשכחת להו בהפך בצינורא דהיא עבודה דלא שהה וא\"כ משכחת להו לכל הטמאים ששמשו דבמיתה בכי האי גוונא דהיינו טמא שרץ שנטמא בפנים והלך בדרך קצרה ודרך הליכתו הפך בצינורא וטבול יום ומחוסר כפורים שנכנסו דרך גגות והלכו בדרך קצרה ובהליכתם בקצרה הפכו בצינורא באופן דבין רבי זירא ובין אביי באו ליישב כל הטמאים היכי משכחת להו דאם שמשו דהוו במיתה וא\"כ יש להוכיח שפיר מסוגיא זו דאף בנכנס דרך גגות אם שהה חייב וכמו שכתבנו בתחילת דברינו. וראיתי להראב\"ד ז\"ל בפ\"ד מהלכות אלו דין ד' שכתב א\"א כיון שטבול יום שנכנס למקדש בכרת היכי משכחת לה טבול יום ששימש במיתה והא איכא נמי כרת בשביל ביאת מקדש ואיני מוצא אותו אלא בבמה אי נמי שעשה בית יד ארוכה לצינורא והפך באיברים מבחוץ ע\"כ. וראיתי למרן ז\"ל שם שהביא דברי הראב\"ד הללו וכתב ויש לתמוה כיון דקושיא זו לכ\"ע איתא למה כתבה בהשגות כאילו היא פרטית לרבינו ונ\"ל שמכח קושיא זו היה אפשר לפרש דהא דתנן בפי\"א ממס' פרה ואם בא אל המקדש בין לפני ביאתו בין לאחר ביאתו חייב היינו חייב מלקות אבל מכרת פטור מאחר שטבל אבל לרבינו שכתב חייב כרת קשיא עכ\"ד. ודברי מרן הללו שגבו ממני שאם תמיהת הראב\"ד היא על רבינו שכתב דטבול יום שנכנס למקדש בכרת א\"כ היה לו לקבוע השגתו בפרקין כי שם כתב רבינו דין זה אבל מה שכתב דטבול יום ששימש שהוא במיתה הוא דבר מוסכם אין בו חולק. גם מ\"ש דחייב דמתניתין היה אפשר לומר דחייב מלקות קאמר הנה מלבד דלישנא דחייב מורה דחייב כרת קאמר עוד יש להכריח דבר זה דהא בפ\"ו דנזיר נפקא לן דין זה מדכתיב טמא יהיה ודרשינן דקרא אתא לרבות טבול יום וכיון דמהאי קרא ילפינן לה פשיטא דחייב כרת מאחר שהכתוב קראו טמא ותו קשה דאיך יתכן לומר דהראב\"ד הוה סלקא דעתיה לומר דטבול יום אין בו כרת דהא איהו אית ליה דאפילו מחוסר כפרה שהוא יותר קל מטבול יום הוא בכרת וכמו שכתב בפרקין דין ט' ותו דבהדיא תניא בפרק הקומץ (דף כ\"ז) מחוסרי כפרה שנכנסו לעזרה בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת ואין צריך לומר טבול יום ע\"כ, הרי לך הדבר מפורש שטבול יום הוא בכרת והנה מכל מה שכתבנו נתבאר שדין זה שכתב רבינו שטבול יום הוא בכרת הוא דבר מוסכם אין דרך לנטות ממנו ימין ושמאל וא\"כ הדרא קושיית מרן לדוכתה דלמה כתבה הראב\"ד לקושיא הלזו בהשגות כאילו היא פרטית לרבינו. והנראה אצלי בכוונת דברי הראב\"ד הוא שהוקשה לו על רבינו שכתב בדין הקודם והיאך אפשר לו לעבוד ולא ישהה כו' כגון שנטמא בעזרה ויצא בקצרה וביציאתו הוה צנור בידו והפך בו אבר כו' ואח\"כ כתב וכן טבול יום שטבל ועבד כו' וחייב מיתה ומשמע מדבריו דבמה שכתב בתחלת דבריו ניחא נמי לטבול יום ועל זה תמה ואמר דבטבול יום לא משכחת לה שיתחייב מיתה על העבודה אלא בבמה א\"נ שעשה בית יד ארוכה לצינורא והפך באיברים מבחוץ ויש לדקדק בדברי הראב\"ד כיון דמוקי לה בעומד חוץ לעזרה ועושה בית יד ארוכה אמאי איצטריך לומר שהעבודה היא הפוך האיברים דע\"כ לא איצטריך לאביי לומר דהעבודה היא הפוך האיברים אלא משום דמוקי לה בעומד בעזרה ולא אשכח עבודה בלתי שהייה כי אם הפוך האיברים אבל להראב\"ד דמוקי לה בעומד בחוץ ועשה בית יד ארוכה הוה מצי לאוקומי בשאר עבודות כגון שהקטיר איברים או סדר שני גזרי עצים ע\"י כלי ארוך ועוד יש לדקדק דאמאי לא מוקי לה אביי בכי האי גוונא דהראב\"ד ולר' זירא נמי קשה דמנא ליה להכריח דין זה דשיעורא גמירי אימא דמשכחת לה בכי האי גוונא ותו קשה לר' זירא דמה יענה לקושיית טבול יום היכי משכחת לה וכיון דמוכרח הוא ליישב קושית טבול יום בכי האי גוונא דכתב הראב\"ד א\"כ מנא ליה להוליד דין זה דשיעורא גמירי הא במאי דנתרץ לטבול יום היכי משכחת לה בההוא גוונא נמי משכחת לה לכל הטמאים ומיהו לקושיא זו כבר כתבנו לעיל דאי אמרינן דשיעורא גמירי משכחת לה נמי לטבול יום ששימש במיתה כגון שנטמא בפנים וטבל ועבד ורץ בקצרה ושיעור הטבילה והעבודה היה פחות מכדי הילוך בינוני בקצרה אך הנראה אצלי הוא דס\"ל להראב\"ד דע\"כ לא אמרינן דמהני אף אם היה עומד בחוץ אלא דוקא גבי הפוך איברים שאינה הכרחית ואף דזר וטמא העושה אותה חייבים מיתה מ\"מ לא מצינו בשום מקום דאיכא חיוב בהיפוך איברים וכבר עמדתי על זה בספר רביעי סי' י\"ט (*א\"ה תמצאנו בפ\"ו מה' תמידין ומוספין דין א' יע\"ש) אבל בשאר עבודות פשיטא דלא מהני אלא בעומד בעזרה דדוקא גבי שחיטה קי\"ל דאם היה השוחט בחוץ דמהני וכמו שפסק רבינו פ\"א מהלכות פסולי המוקדשין ונפקא לן מדכתיב ושחט את בן הבקר לפני ה' ודרשינן בן הבקר לפני ה' ואין השוחט לפני ה' אבל בשאר עבודות בעינן שיהיה העובד לפני ה' ואפשר דטעמא דשחיטה הוא משום דשחיטה לאו עבודה היא וכדאיתא בכמה דוכתי ואפילו בשחיטה אינו דבר מוסכם אלא הוא מחלוקת תנאים וכדאיתא בריש פ\"ג דזבחים (דף ל\"ב) ומ\"מ נראה דבשאר עבודות בעינן שיהיה העובד בפנים דומיא דקבלה דבעינן שיהיה המקבל בפנים וכדאיתא בפרק איזהו מקומן (דף מ\"ט) וכ\"כ רבינו בריש פ\"א מהל' פסולי המוקדשין דין י\"ב יע\"ש. ומלבד כל זה היה נ\"ל דלא משכחת עבודה בעומד בחוץ ע\"י בית יד ארוך משום דהוי לקיחה ע\"י דבר אחר וההקטרה בעינן שיקח האיברים בידו ויקטירם וכן שני גזרי עצים וכן הקטרת היה בידו ולא ע\"י דבר אחר וכן ההזאות לא משכחת להו ע\"י דבר אחר ואיני מאריך בזה לפי שיש בדינים אלו אריכות דברים ועיין בפרק לולב הגזול (דף ל\"ו) ובמה שכתבו התוס' שם יע\"ש. ומ\"מ העולה מתוך מה שכתבנו הוא דאי אפשר לשום עבודה הכרחית שיהיה העובד בחוץ ומש\"ה הוכרח הראב\"ד לומר דהעבודה שעושה הטבול יום בהיותו עומד בחוץ היא היפוך האיברים והנה ר' זירא נעלם ממנו עבודה זו דהיפוך איברים ואפשר שהיה סבור דכיון דאינה עבודה הכרחית אין הזר ולא הטמא חייב מיתה עליה ומש\"ה הוקשה לו דטמא ששימש במיתה היכי משכחת לה והוקשה לו בין מטמא סתם בין מטבול יום דהיכי משכחת להו ובבמה לא ניחא ליה לאוקומי לקראי דודאי לא מיתוקמי בדבר שאינו נוהג לדורות והראב\"ד ג\"כ לא סמך עצמו על תירוץ זה דמשכחת לה בבמה אלא על התירוץ השני דמשכחת לה בעומד בחוץ אלא שכתבו לרווחא דמילתא לומר דבבמה משכחת לה כפשטא דהא לא הוזהרו טמאים ליכנס בבמה ואיכא אזהרה לטמא העובד בבמה ועיין במה שכתבתי בספר ראשון סי' מ\"ו (*א\"ה תמצאנו בפ\"א מה' קרבן פסח דין ג' יע\"ש) וכן לא הוה מצי לאוקומי כגון שהיה הטמא בחוץ ועשה עבודה ע\"י כלי משום דס\"ל דכל עבודה הכרחית לא משכחת לה שתיעשה ויהיה העובד בחוץ ולאוקומי בהיפוך איברים לא הוה מצי לאוקומה משום דאיהו ס\"ל דלאו עבודה היא וכמו שכתבנו ומש\"ה לא אשכח פתרי לטמא ששימש דבמיתה אם לא שנאמר דשיעורא גמירי ובזה ניחא לכל הטמאים בין לטמא סתם או לטבול יום משכחת לה דאניס נפשיה בקצרה וכמו שכתבתי לעיל ובא אביי והקשה לו דכיון דקאמר רב הונא זר שהפך בצנורא חייב אלמא עבודה היא לגבי זר והוא הדין לגבי טמא וא\"כ שפיר משכחת לה לטמא ששימש דבמיתה כגון שנטמא בפנים והפך בצנורא דרך הליכתו א\"נ שהיה עומד בחוץ והפך בצנורא לפנים ובזה ניחא נמי לטבול יום ואביי לא חידש אלא דהיפוך איברים היא עבודה שחייבין עליה מיתה הזר והטמא וכיון שלמדנו שחייבין עליה א\"כ שפיר משכחת לכל הטמאים שיהיו חייבין מיתה על העבודה כגון שהיה עומד בחוץ והפך בצנורא באופן שהשגת הראב\"ד היא לרבינו דכיון דהוא הביא דין הטבול יום אם כן לא הוה ליה למימר כגון שנטמא בעזרה כו' דבמציאות זה אינו מעלה ארוכה לטבול יום ששימש שהוא במיתה והוה ליה למימר כגון שהיה בחוץ והפך בצנורא לפנים ובזה הוה ניחא גם לטבול יום ואף דבגמרא קאמר אביי משכחת לה כגון שבא בקצרה והפך בצנורא היינו משום דבגמרא לא מיירי אלא בטמא סתם לא בטבול יום וכיון שכן אין צורך לומר דמיירי בעומד בחוץ ועשה בית יד ארוכה אלא דמיירי כפשטה שבא בקצרה והפך בצנורא ולעולם דטבול יום לא משכחת לה אלא בעומד בחוץ והפך האיברים לפנים אך רבינו שהביא דין טבול יום סמוך לו הוה ליה למינקט מציאות שיצדק לכל הטמאים אף לטבול יום דהיינו שעומד בחוץ והפך בצנורא האיברים לפנים:
עוד נראה לי לומר בכוונת השגת הראב\"ד הלזו שהיא הקדמה להשגה הבאה אחריה דהיינו על מה שכתב רבינו דמחוסר כפורים שעבד אינו חייב מיתה והראב\"ד הרבה להשיב עליו מכמה מקומות דמחוסר כפורים שעבד חייב מיתה וגבי ביאת מקדש נמי נחלקו בזה דרבינו סובר דמחוסר כפורים שנכנס למקדש פטור וכמ\"ש בפירקין דין ט' והראב\"ד שם השיגו בזה יע\"ש נמצא דלרבינו מחוסר כפורים אינו בכלל הטמאים ואינו חייב לא משום ביאת מקדש ולא משום עבודה והראב\"ד ס\"ל דהוא בכלל הטמאים וחייב משום ביאת מקדש ומשום עבודה והיה עולה על הדעת דמה שהכריחו לרבינו לומר דמחוסר כפורים אינו בכלל הטמאים הוא מהך סוגיא דשבועות דלא אשכחו פתרי לטמא ששימש דבמיתה כי אם בהיפוך צנורא ואי אמרת דמחוסר כפורים הוא בכלל הטמאים א\"כ מחוסר כפורים ששימש דבמיתה לא משכחת ליה דתירוצא דהפך בצנורא לא שייכא כלל גבי מחוסר כפורים וכמו שכתבנו למעלה וא\"כ ע\"כ אית לן למימר דאביי ס\"ל דמחוסר כפורים אינו בכלל הטמאים לחייבו משום ביאת מקדש ומשום עבודה ואף שיש סוגיות מורות דמחוסר כפורים הוא בכלל הטמאים מ\"מ אפשר דרבינו סמך עצמו על סוגיא זו דשבועות דרבי זירא ואביי דבתרא הוא סבירא להו דמחוסר כפורים דזב לאו כזב הוא ופסק כוותייהו לזה בא הראב\"ד לומר דאי משום הא לא איריא כלל דהא לדידך נמי תיקשי כיון שטבול יום שנכנס למקדש בכרת היכי משכחת לה טבול יום ששימש במיתה דהא אף רבינו מודה דטבול יום הוא בכלל הטמאים בין לביאת מקדש בין לעבודה וכמבואר בדבריו וא\"כ לא משכחת טבול יום ששימש במיתה אלא או בבמה או בעושה בית יד ארוך לצנורא והפך באיברים מבחוץ וא\"כ אף מחוסר כפורים לעולם אימא לך שהוא בכלל הטמאים ומשכחת לה מחוסר כפורים ששימש במיתה בכי האי גוונא וכיון דאזדא ליה לרבינו סייעתא הלזו דסוגיא דשבועות תמה עליו איך פסק דמחוסר כפורים ששימש דאינו במיתה מאחר דאיכא כמה סוגיות המורות דמחוסר כפורים דזב הוי כזב וכמבואר בדבריו באופן דליכא קושיא על הראב\"ד דלמה הביא קושיא זו בהשגות מאחר שאינה פרטית לרבינו דכוונת הראב\"ד אינו אלא לשלול דלא נימא דטעמיה דרבינו הוא משום דסמך עצמו על סוגיא הלזו דשבועות דליתא וכמו שכתבנו ומ\"מ כפי שיטת הראב\"ד דלא אשכח פתרי לטבול יום ששימש דבמיתה אלא בהני גווני דכתב עדיין יש להכריח מסוגיא זו כסברת רבינו דמחוסר כפורים אינו בכלל הטמאים ונהי דמדברי אביי אין להוכיח כלל וכמו שכתבנו דמה שנתרץ אליבא דאביי לטבול יום נתרץ גם כן למחוסר כפורים אך מדברי ר' זירא יש להכריח דהא ר' זירא מכח קושיא דטמא ששימש דבמיתה היכי משכחת לה הכריח דשיעורא גמירי ויש לתמוה עליו דנהי דתירוצא דאביי דהפך בצינורא נעלם ממנו או שהיה סבור דהיפוך איברים אינה עבודה להתחייב עליה מ\"מ איך נחה דעתו בתירוץ זה דשיעורא גמירי וכי לא ידע דמחוסר כפורים הוא בכלל הטמאין וא\"כ תיקשי מחוסר כפורים ששימש דבמיתה היכי משכחת לה ובשלמא אטבול יום לא קשה מידי משום דבאוקימתא זו דשיעורא גמירי ניחא נמי לטבול יום אך למחוסר כפורים אינו מעלה ומוריד כלל תירוץ זה דשיעורא גמירי וכמבואר ואם כן מוכרחים אנו לומר תירוץ אחר ליישב קושיית מחוסר כפורים ששימש דבמיתה היכי משכחת לה ומה שנתרץ למחוסר כפורים נתרץ גם כן לטמא ששימש ומנא ליה לרבי זירא להוליד דין מחודש כזה דשיעורא גמירי מאחר שתירוץ זה אינו מעלה ארוכה לכל הטמאים ומכח קושיא זו נראה דיש להכריח דר' זירא מעולם לא הוה קשיא ליה ממחוסר כפורים משום דאיהו סבירא ליה דמחוסר כפורים אינו בכלל הטמאים ואינו חייב לא משום ביאת מקדש ולא משום עבודה ולא היה קשיא ליה אלא מטמא סתם או מטבול יום דהוא בכלל הטמאים דהיכי משכחת להו דאם שמשו דהם במיתה והוה ניחא ליה דכיון דשיעורא גמירי משכחת להו דאם שמשו הוו במיתה וכמו שכתבנו לעיל באופן שיש להכריח מכאן דר' זירא ס\"ל דמחוסר כפורים אינו בכלל הטמאים וכסברת רבינו ונראה דהראב\"ד לא הוקשה לו מדברי ר' זירא משום דאף שנאמר דר' זירא אית ליה דמחוסר כפורים אינו בכלל הטמאים מ\"מ פשיטא שאין לפסוק כמותו ולדחות כמה סוגיות המורות בהיפך דמחוסר כפורים הוא בכלל הטמאים אך מדברי אביי הוקשה אליו משום דאם היינו אומרים דיש להכריח דאביי אית ליה דמחוסר כפורים אינו בכלל הטמאים היה עולה על הדעת שיש לפסוק כמותו משום דמריה דתלמודא הוא ובתראה הוא לזה בא לתרץ ולומר דע\"כ אין מדברי אביי שום הכרח לומר דאית ליה דמחוסר כפורים אינו בכלל הטמאים. ומיהו אף שכתבנו דמדברי ר' זירא יש להוכיח דאית ליה דמחוסר כפורים אינו בכלל הטמאים הוא דוקא אליבא דהראב\"ד דלא אשכח פתרי לטבול יום ששימש דבמיתה אלא בהני גווני דכתב אך לפי מה שכתבנו לעיל דמשכחת לה לטבול יום ששימש בנכנס דרך גגות תו ליכא קושיא כלל לר' זירא ממחוסר כפורים דלעולם ר' זירא הוקשה לו מכל הטמאים אף ממחוסר כפורים דהיכי משכחת להו דבמיתה ואיהו ס\"ל דלא משכחת עבודה בלתי שיעור שהייה ועל זה הוקשה לו דהיכי משכחת לה דאי בנכנס דרך גגות הא כל ששהה חייב וכל שעבד הרי שהה אלא ודאי דשיעורא גמירי ובזה משכחת לה לכל הטמאים שיתחייבו מיתה על העבודה ואפילו מחוסר כיפורים וכגון שנכנסו דרך גגות וכמו שהארכנו בזה לעיל בתחלת דברינו. ובאמת נוראות נפלאתי על הראב\"ד אמאי לא קאמר דמשכחת לה לטבול יום ששימש דבמיתה כגון שנכנס דרך גגות דהא הלכה פסוקה היא דנכנס דרך גגות אינו חייב משום ביאת מקדש ובאוקימתא זו הוה ניחא קושייתי דמחוסר כפורים היכי משכחת לה בין לר' זירא בין לאביי וכמו שכתבנו. ואפשר לומר דהראב\"ד ס\"ל דכל הנכנס דרך גגות אפילו שהה פטור ולפי זה הוקשה לו דלמה נדחק אביי לומר דמיירי בהפך בצנורא אימא דמיירי בסתם עבודה וכגון שנכנס דרך גגות דאפילו שהה כל היום כולו פטור משום ביאת מקדש וחייב על העבודה אלא ודאי מדלא אוקמה אביי בהכי שמעת מינה דלא ניחא ליה לאוקומי לקרא בנכנס דרך גגות דהוא מילתא דלא שכיחא ומש\"ה אוקמיה לקרא בהפך בצנורא. ולפי זה כשהוקשה לו להראב\"ד מטבול יום לא קאמר דמשכחת לה בנכנס דרך גגות אלא בעומד בחוץ ומיירי בהפך בצנורא דוקא ולא בשאר עבודות וכמו שכתבנו למעלה ואם כן נמצא שדברי הראב\"ד הם נכללים בדברי אביי דלכולהו קרא מיירי בעבודה דהיפוך איברים אלא דאביי מיירי בטמא סתם ומש\"ה קאמר כגון שבא בקצרה והראב\"ד דמיירי בטבול יום אוקמה בעומד בחוץ אבל לכולהו קרא לא מיירי אלא בעבודה דהיפוך איברים. שוב נתיישבתי בזה וראיתי שיישוב זה שכתבנו לדעת הראב\"ד אינו מתיישב דמלבד מה שכתבנו דלדעת הראב\"ד כל שנכנס דרך גגות אפילו שהה פטור הוא דבר זר בעיני עד מאד דכיון דקי\"ל דכל שנטמא בפנים אם שהה חייב אף דליכא ביאה למה יגרע נכנס דרך גגות שיפטר אם שהה והנה דבר זה לא ניתן להאמר כלל כפי דעתי. זאת ועוד קשה לי דכי היכי דכתב דמשכחת לה בבמה והנה תירוץ זה דבמה אין לו שום שייכות כלל עם דברי אביי הכי נמי הוה ליה למימר אוקימתא זו דנכנס דרך גגות אף דמיירי בעובד איזו עבודה שיהיה ואין לה שום שייכות עם דברי אביי וכי יעלה על הדעת דניחא טפי לאוקומי לקרא בבמה שהוא דבר שאינו נוהג לדורות מלאוקומי בנכנס דרך גגות סוף דבר דברי הראב\"ד שגבו ממני וצריכים אצלי תלמוד:
ודע שראיתי למרן ז\"ל שכתב על דברי הראב\"ד הללו שהקשה דהיכי משכחת לה טבול יום ששימש במיתה דיש לומר דיש במיתה בידי שמים משא\"כ בכרת דכרת היינו שאינו מגיע לס' שנים כו' ואיכא נמי כרת דיומי ומיתה בידי שמים אין לה זמן קבוע ועוד יש ביניהם דכרת הוא וזרעו נכרתים מה שאין כן במיתה בידי שמים ע\"כ. ותמהני עליו דהא כפי שני התירוצים הללו דיותר חומרא יש בכרת ממה שיש במיתה בידי שמים שאין במיתה בידי שמים מה שיש בכרת אבל יש בכרת מה שיש במיתה בידי שמים ונוסף עליו דברים רעים וא\"כ קושיית הראב\"ד במקומה עומדת דכיון דנתחייב כרת בשביל ביאת מקדש היכי משכחת לה שיתחייב מיתה בידי שמים על העבודה הרי נתחייב כרת על הכניסה ויש בכלל מאתים מנה ואם היה הדין בהיפך שעל ביאת מקדש היה חייב מיתה בידי שמים ועל העבודה כרת היה ניתן להאמר תירוץ מרן דאיצטריך לומר דאם עבד ניתוסף לו חומרא אחרת דחייב כרת אבל כיון שהדין הוא בהיפוך אין דברי מרן מעלים ארוכה לקושיית הראב\"ד, זאת ועוד קשיא לי על כל דברי מרן ואף כפי תירוץ האחרון דאית ליה דיש חומרא במיתה בידי שמים מה שאין בכרת דאם כן מי דחקו לאביי לאוקומי לקרא בהיפוך האיברים דוקא אימא דקרא איירי בכל העבודות ואיצטריך קרא לחייבו מיתה בידי שמים על העבודה לפי שיש במיתה בידי שמים מה שאין כן בכרת מאחר שכפי דבריו מוכרחים אנו לומר תירוץ זה לקושית טבול יום ותו רבי זירא דהוליד דין מחודש דשיעורא גמירי מכח קושיא דטמא ששימש במיתה היכי משכחת לה וכי לא ידע חילוקי דינים אלו דיש במיתה בידי שמים מה שאין כן בכרת דנהי דההיא דרב הונא דזר שהפך בצנורא דחייב לא גמיר אבל כל כי האי מילתא דיש הפרש בין כרת למיתה בידי שמים היעלה על הדעת שנעלם ממנו א\"ו שחילוקים אלו שכתב מרן בין כרת למיתה בידי שמים אינם מעלים ארוכה לקושייתו ואביי נמי הכי ס\"ל ומש\"ה הקשה הראב\"ד מטבול יום ודברי מרן צ\"ע: ודע שזה שכתבנו לעיל דאם נכנס דרך גגין אם שהה חייב נראה דיש להביא ראיה לדין זה ממה שכתבו התוס' ריש פרק כל הפסולין (דף ל\"א) * שהקשה ה\"ר אפרים דהיכי משכחת לה שחיטה בטמאין שיהיה סכין ארוכה מהר הבית עד עזרת ישראל והאריכו הרבה בתירוץ קושיא זו וכתבו בסוף דבריהם דה\"ר אפרים היה מפרש דמשכחת לה בשחט טמא דרך גגין ועליות דלא נתקדשו ובסכין ארוכה למ\"ד ביאה במקצת שמה ביאה שאין יכול להכניס שם ידו ומיהו התינח בקדשים קלים שיכול לתלות הבהמה ולשוחטה אבל בקדשי קדשים לא אפשר דבעינן שחיטה על ירך אם לא שנאמר דעביד בסכין ארוכה מן העליה והגג עד הרצפה ע\"כ. ויש לדקדק בדבריהם דאם איתא דאם נכנס דרך גגין אפילו שהה פטור מאי דוחקיה לומר דשחט בסכין ארוכה למ\"ד ביאה במקצת שמה ביאה והלא אפילו נכנס שם כל גופו פטור וכן מה שהוקשה להם מקדשי קדשים אי אמרת דאפילו שהה פטור ליכא קושיא דמיירי דנכנס בצפון דרך גגין ושחט כדרכו אלא ודאי דס\"ל דלעולם אם שהה חייב וס\"ל דשחיטה הוי שיעור שהייה ומש\"ה כתבו דלמ\"ד ביאה במקצת שמה ביאה צ\"ל דשחט בסכין ארוכה דאי לא נמצא דהכניס ידו ושהה שיעור שהייה ולדידיה כל שהכניס ידו הוי כנכנס כל גופו וכן בקדשי קדשים הוצרכו לומר דמיירי דעבד בסכין ארוכה מן העליה ועד הגג. ומיהו יש לדחות ראיה זו דיש לומר דלעולם דס\"ל דכל שנכנס דרך גגות אפילו שהה פטור אלא דס\"ל דאיסורא מדרבנן איכא וכמו שכתב רבינו ואע\"פ שהוא פטור מכרת מכין אותו מכת מרדות ואפילו בכניסה בלתי שהייה איכא איסורא דרבנן וכדמשמע פשטיה דלישנא דרבינו ומש\"ה הוצרכו התוס' לומר דלמ\"ד ביאה במקצת שמה ביאה דמיירי דשחט בסכין ארוכה והן בקדשי קדשים צ\"ל דמיירי דעביד בסכין ארוכה מן העליה והגג עד הרצפה דאי לא לא משכחת לטמא ששחט דרך גגין דהא אסור ליכנס דרך גגין מדרבנן ולעולם דאיסור תורה ליכא אפילו אם שהה. אך קשה דאם איתא דהתוס' הוקשה להם אפילו מאיסורא דרבנן היכי כתבו ובסכין ארוכה למ\"ד ביאה במקצת שמה ביאה דמשמע דלמ\"ד לא שמה ביאה ניחא דאין צריך לאוקומה בסכין ארוכה והלא לכ\"ע איסורא דרבנן איכא וכמו שפסק רבינו בדין י\"ח וז\"ל וכן טמא שהכניס ידו למקדש מכין אותו מכת מרדות ואי אמרת בשלמא דהתוס' לא הוקשה להם אלא מאיסור תורה ניחא דלא הוצרכו לידחק ולומר דמיירי בסכין ארוכה אלא למ\"ד ביאה במקצת שמה ביאה אך אי אמרי' דאפי' דליכא איסור תורה כ\"א איסורא דרבנן אכתי הוקשה להם דהיכי משכחת לה לטמא ששחט א\"כ אף למ\"ד דביאה במקצת לא שמה ביאה צ\"ל דמיירי דשחט בסכין ארוכה וא\"כ כפי זה שהוכחנו דהתו' לא הוקשה להם אלא מאיסור תורה הדרינן למאי דכתבינן דיש להוכיח מדברי התוספות דאף אם נכנס דרך גגין ועליות אם שהה חייב. שוב התבוננתי בדבר וראיתי דעל כרחין דאף אי ליכא כי אם איסורא דרבנן אכתי הוקשה להם דהיכי משכחת לה לטמא שישחוט דהא בגמרא שם אמרו דטמאים לא ישחטו לכתחילה גזירה שמא יגעו בבשר ואי אמרת דאיכא איסור מדרבנן משום כניסה אכתי קשה דאימא דלכתחילה לא משום דאסור ליכנס מדרבנן ולמה איצטריכו לטעמא דגזירה שמא יגעו בבשר וכן יש להוכיח מדברי התוס' עצמם דאף מאיסור דרבנן הוקשה להם שהרי עיקר קושייתם היא דאיך יתכן שיהיה סכין כל כך ארוכה מהר הבית עד עזרת ישראל ואפילו אם נאמר דמיירי בטבול יום מ\"מ עזרת נשים אורכה קל\"ה אמה ואיך יתכן שתהיה סכין ארוכה כל כך. והנה הדבר ידוע דכל הני מעלות דהר הבית והחיל ועזרת נשים אינם אלא מדרבנן דמן התורה ליכא איסור כי אם מעזרת ישראל ולפנים דהיינו משער ניקנור ואם כן על כרחין לומר דהתוספות אף מאיסורא דרבנן הוקשה להם משום דמסוגיית הגמרא מוכח דאי לאו משום גזירה דשמא יגע בבשר לכתחילה נמי היה שוחט הטמא ועל זה הוקשה להם כיון דמדרבנן מיהא אסור לטמא שיכנס לחיל או לעזרת נשים איך יתכן שישחוט הטמא לכתחלה ובסכין ארוכה הוא דוחק גדול לומר שיהיה כל כך ארוכה וכן מוכח בדבריהם שתירצו דהיכא דנטמא בעזרת נשים לא החמירו עליו כו' ולפי זה שהכרחנו דהתוס' אף אי ליכא כי אם איסורא דרבנן הוקשה להם אזדא לה הוכחת התוספות שכתבנו דיש להוכיח מדבריהם דאם נכנס דרך גגין ושהה דחייב דלעולם דפטור ואפ\"ה הוצרכו לומר דמיירי בסכין ארוכה משום דאיכא איסורא דרבנן בנכנס דרך גגין אפילו לא שהה וכמו שכתבנו ולפי זה צ\"ל דהתוס' פליגי עליה דרבינו וס\"ל דלמ\"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה אפי' איסורא דרבנן ליכא שהרי כתבו ובסכין ארוכה למ\"ד ביאה במקצת שמה ביאה ואי אליבא דרבינו דלעולם איכא איסורא דרבנן אף למ\"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה אם כן לכ\"ע צריך לאוקומה בסכין ארוכה: *ובריש חולין גבי טמא במוקדשין בתוס' שם דף ב' ע\"ב
ודע שבמה שכתבנו לעיל דהא דממעטינן דרך גגין משום דאינו דרך ביאה שהוא דוקא בדלא שהה אבל אם שהה חייב ניחא לי הא דאמרינן בפרק הקומץ (דף כ\"ז) דאיצטריך אל פני הכפורת למעט דרך משופש וקשה דתיפוק ליה משום דכתיב ואל יבוא ודרך משופש אינו דרך ביאה אך במה שכתבנו ניחא דאי משום דכתיב ואל יבא כל ששהה חייב אך כיון דכתיב פני הכפרת ממעט דרך משופש אפילו שהה וא\"ת דבסוף פ\"ח דזבחים (דף פ\"ב) אמרינן תנו רבנן פנימה אין לי אלא פנימה היכל מנין ת\"ל אל הקדש פנימה והקשו כיון דאיפסלה בהיכל לפני ולפנים מאי בעי ותירץ אביי לא נצרכה אלא לדרך משופש אמר ליה רבא והא הבאה כתיב בה ואי אמרת דמדרך ביאה לא מימעט דרך משופש אלא בדלא שהה אבל אם שהה לא מימעיט אימא דקרא דפנימה מיירי בנכנס דרך משופש ושהה י\"ל דשאני דם דאין לחלק בין שהה ללא שהה וכיון דלא מיפסיל משום כניסתו לאלתר תו לא מיפסל אך גבי ביאת אדם יש לחלק בין שהה ללא שהה משום דכל דלא שהה עדיין הביאה הראשונה קיימת ומשום אותה ביאה אין לחייבו כיון שלא היתה דרך ביאה אך בשהה כבר כלתה ביאה ראשונה וחשיב כביאה שניה:
אך מדברי התוס' נראה דס\"ל דכי ממעטינן גבי ביאה ריקנית כל שאינו דרך ביאה הוא אפילו שהה שהרי הקשו דלמה לי קרא דאל פני הכפרת תיפוק לי משום דכתיב ואל יבא והוכרחו לומר דדרך משופש הוי דרך ביאה משמע דס\"ל דמאל יבוא ממעטינן כל שאינו דרך ביאה אפילו שהה מדלא אוקמוה לקרא דאל פני הכפורת בדשהה דלא מימעט מאל יבוא. ומיהו נ\"ל דאף דס\"ל לתוס' דכל היכא דכתיב ביאה ממעטינן כל שאינו דרך ביאה אף אם שהה מ\"מ מודו גבי ביאת טמא דאם נכנס דרך גגין ושהה דחייב וכמו שכתבנו לעיל משום דשאני ביאת טמא דקי\"ל דאפי' טהור שנכנס ונטמא שם אם שהה חייב ואע\"ג דלא קרינן ביה ואל המקדש לא תבוא שהרי בשעת ביאה טהור היה אפ\"ה חייב ואזהרתיה מדכתיב ולא יטמאו את מחניהם וכתיב וישלחו וכמו שכתבו התוס' בפ\"ב דשבועות (דף ט\"ז) ד\"ה תנהו יע\"ש ומש\"ה היכא דנכנס דרך גגין דין הוא דליחייב אם שהה אע\"ג דמשום ביאה פטור משום דחשיב כאילו ניטמא שם דחייב אע\"ג דליכא ביאה באיסור אבל גבי ביאה ריקנית כל שאינו חייב משום ביאה תו לא מיחייב שהרי כל שנכנס להיכל או לקדש הקדשים לצורך עבודה וכלתה עבודתו ושהה כל היום כולו לא מיחייב כלל דכיון דמשום ביאה לא מיחייב תו לא מיחייב וראיה לזה שהרי שנינו גבי כ\"ג שאם נכנס פעם חמישית ביום הצום חייב מיתה בידי שמים וכמו שפסק רבינו בפ\"ב מהלכות אלו דין ג' ואם איתא דאם שהה לאחר שכלתה עבודתו דחייב לשמעינן רבותא דאם שהה לאחר שכלתה עבודתו דחייב וכל שכן אם נכנס פעם ה' אלא ודאי דליכא חיוב אלא בנכנס פעם ה' דאיכא ביאה באיסור אבל כל דליכא ביאה באיסור תו לא מיחייב ועוד ראיה לזה ממאי דתנן בפרק הוציאו לו (דף נ\"ב) יצא ובא לו בדרך בית כניסתו והתפלל תפלה קצרה בבית החיצון וכו' ותפלה זו היתה בהיכל וכמו שפירש\"י שם וכן כתב רבינו בפ\"ד מהלכות עבודת יום הכפורים והנה פשיטא שתפלה זו אין לה שום רמז בכתוב אלא תקנת חכמים היא ואם איתא דכל ששהה לאחר שכלתה עבודתו חייב הדבר תמוה איך תקנו לכ\"ג להתפלל בהיכל דאיכא איסור לאו דביאה ריקנית אלא ודאי דכל דלא מיחייב משום ביאה תו לא מיחייב אפי' אם שהה שם כל היום כולו. וגדולה מזו נ\"ל דאפילו נכנס לעבוד ולא עבד ושהה שם פטור כיון דהכניסה היתה אדעתא דעבודה וראיה לזה מהא דאמרינן בפרק הוציאו לו (דף נ\"ג) רב אשי אמר אפילו תימא הזיד בזו ובזו כגון דעייל שתי הקטרות אחת שלימה ואחת חסרה אביאה לא מיחייב דהא עייל ליה שלמה אהקטרה מיחייב וכו' ומפשטן של דברים נראה דאפילו לא הקטיר השלמה כי אם החסרה לא מיחייב משום ביאה ריקנית כיון דהביאה היתה בהיתר דהא קא עייל שלמה ואף שאפשר לדחות ראיה זו מ\"מ האמת יורה דרכו דבביאה ריקנית כל שלא נתחייב בשעת ביאה תו לא מיחייב ומש\"ה אם נכנס דרך גגין אפי' אם שהה שם פטור וכמו שכתבנו אך גבי ביאת טמא דקי\"ל דאפילו טהור שנכנס אם נטמא שם חייב אם נכנס דרך גגין ושהה שם חייב: " + ], + [ + "
ומ\"ש רבינו כל מקום שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת כו'. תנן בסוף עירובין שרץ שנמצא במקדש וכו' מהיכן מוציאין אותו מן ההיכל כו' רבי עקיבא אומר מקום שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת משם מוציאין אותו ושאר כל המקומות כופין עליו פסכתר ע\"כ ולענין הלכה קי\"ל כר\"ע וכמו שפסק רבינו דין י\"ט יע\"ש. ולפי זה מ\"ש רבינו עובדיה בפ\"ה דתמיד מ\"ה הוא דלא כהלכתא וכבר השיגו שם הרב בעל תוספות י\"ט. והנה לא נתבאר אצלי כשנמצא בעזרה דקי\"ל דמוציאין אותו להיכן מוליכין אותו דאפשר דכיון דהוציאו אותו משער ניקנור שהוא המקום שחייבין עליו כרת דשם היו מניחין אותו דכיון דאם נמצא שם לא היו מוציאין אותו אלא היו כופין עליו פסכתר הכי נמי כשנמצא בעזרה לא היו מוציאין אותו כי אם מהעזרה. וראיתי בירושלמי בסוף עירובין הוציא ממקום שחייבין עליו כרת ונפל למקום שאין חייבין עליו כרת כבר נראה לצאת ומדברי הירושלמי הללו מוכח בהדיא דכשהיו מוציאין אותו מן העזרה היו מוציאין אותו אף ממקום שאין חייבין עליו כרת ולפי זה נסתפקו בנפל דס\"ד דכיון דנפל למקום שאין חייבין עליו שלא יוציאו אותו משם ויהיה דינו כאילו נמצא שם ואסיקו דכבר נראה לצאת כלומר דשאני שרץ שנמצא בעזרה דכיון דנראה לצאת שרץ זה אף שנפל במקום שאין חייבין עליו כרת מוציאים אותו משם וכיון שהוכחנו דאם נמצא בעזרה שמוציאין אותו אף ממקום שאין חייבין עליו כרת נ\"ל שמוציאין אותו חוץ להר הבית דאלת\"ה מה גבול יש בהוצאה זו שהרי מן הר הבית עד שער העזרה כולה חדא קדושה היא והכל נקרא מחנה לויה ומה ששנינו בריש כלים שהחיל מקודש מהר הבית ועזרת נשים מן החיל הנהו מעלות דרבנן נינהו אבל מן התורה מהר הבית עד פתח עזרת ישראל אין שום הפרש ביניהם וכולה חדא קדושה היא. ותו דאם איתא דיש גבול להוצאה זו לאיזה מקום היו מוציאין אותו בתוך המקדש היה להם לרבותינו לבאר לנו לאיזה מקום מוציאין אותו ובשלמא אם אנו אומרים שמוציאין אותו חוץ מהר הבית ניחא שלא הוצרכו לפרש זה משום דכי היכי דבחול פשיטא דמוציאין אותו מן המקדש הכי נמי בשבת כשנמצא בעזרה דאמרו דמוציאין אותו היינו כמעשהו בחול וכן כפי מה שהיינו סוברים מתחילה דלא היו מוציאין אותו אלא משער ניקנור ניחא נמי שלא פירשו לנו דין זה משום דכיון שאמרו ושאר כל המקומות כופין עליו פסכתר ולא הותר אלא במקום שחייבין עליו כרת ממילא משמע שלא היו מוציאין אותו אלא ממקום שחייבין עליו אבל עכשיו שהוכחנו דאם נמצא בעזרה דהיו מוציאין אותו אף ממקום שאין חייבין עליו אי אמרת דאף במקום שאין חייבין עליו יש הפרש בין מקום למקום היה להם לרז\"ל לבאר לנו זה. וא\"ת איך יתכן שנאמר שההוצאה היא חוץ להר הבית והלא הוא מוציא מרה\"י לר\"ה דהא פשיטא דבית המקדש דין רה\"י יש לו ועיין מה שכתב מרן בפ\"ה מהלכות בית הבחירה דין ג' בשם הרא\"ש וי\"ל דהא לא קשיא דהא אמרינן בפ\"ק דעירובין (דף ו') א\"ר יוחנן ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייב עליה משום רשות הרבים אם כן עכשיו דננעלות בלילה אין לה דין רשות הרבים כי אם דין כרמלית יש לירושלים והמוציא מרשות היחיד לכרמלית אין איסורו כי אם מדרבנן ומשום כבוד המקדש לא העמידו את דבריהם. ובזה ניחא לי מה שהקשה הרב בעל באר שבע בפ\"ה דתמיד עלה דההיא דתנן ועל השרץ בשבת וז\"ל קשה לי שהרי בר\"פ משילין אמרינן ההוא עכברתא דאשתכח בי אספרמקי דרב אשי א\"ל רב אשי נקטוה בצוציתיה ואפקוה א\"כ אמאי לא יהיה מותר להוציא השרץ לחוץ גם הכא אם נמצא בעזרה מפני הכבוד ומה צריך לכוף עליו פסכתר ודוחק לומר דכיון שאינו דר בעזרה הוי כחצר אחרת וצ\"ע ע\"כ. והנה מ\"ש בעזרה נראה דלא דק דהא אם נמצא בעזרה לא היו כופין עליו פסכתר אלא מוציאין אותו לחוץ ונראה שהרב נמשך אחר דברי רבינו עובדיה בפירוש המשנה יע\"ש ומ\"מ קושיית הרב ז\"ל שייכא אף לדידן דקי\"ל בשאר המקומות כופה עליו פסכתר דאמאי לא התירו לו הטלטול מידי דהוה אגרף של רעי וכדמוכח ההיא דריש משילין ולפי מה שכתבנו דאם נמצא בעזרה דמוציאין אותו לחוץ ניחא דהכא לאו משום איסור טלטול נגעו בה אלא משום איסור הוצאה וקאמר דאם נמצא במקום שחייבין עליו כרת מוציאין אותו לחוץ והותרה ההוצאה אך בשאר המקומות לא הותרה ההוצאה ומש\"ה כופין עליה פסכתר כדי שלא יתטמאו הכהנים שהרי אינו יכול להוציאה לחוץ אבל לעולם דמשום טלטול לית לן בה. תו הוה ניחא לי בזה דקשיא לי דאמאי לא קאמר מתניתין בעירובין ובתמיד דאף ביו\"ט כופין פסכתר דכיון דמשום איסור טלטול נגעו בה אין הפרש בין שבת ליו\"ט. ולפי מה שכתבנו ניחא דהכא לאו משום איסור טלטול נגעו בה אלא משום איסור הוצאה וביו\"ט ליכא איסור הוצאה ומש\"ה לא נקט התנא כ\"א שבת. וראיתי בפסקי תוס' למסכת תמיד סי' ל\"ג גרף של רעי וכן שרץ מותר להוציא בשבת לחצר ע\"כ. והנה לא זכינו לדברי התוס' במקומם ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דהתוס' הוקשה להם דאמאי לא קאמר דאף ביו\"ט כופין פסכתר ותירצו דהכא משום איסור הוצאה נגעו בה ולא משום איסור טלטול דהא גרף של רעי וכן שרץ מותר להוציא בשבת ומש\"ה לא נקט התנא הדין כי אם בשבת דאיכא איסור הוצאה. והנה אחר כל אלה הדברים לא נתיישב לבי בזה מכמה טעמי. חדא דזה שכתבנו דירושלים הוי כרמלית הנה ממתניתין דפרק בתרא דעירובין (דף ק\"א) מוכח בהדיא דס\"ל לסתם מתניתין דירושלים הוי רשות הרבים ואוקמוה בגמרא לאחר שנפרצו בה פרצות וכן נראה מסוגיית הגמרא בפ\"ו דפסחים דס\"ל דירושלים הוי רשות הרבים וכמו שכתבו התוס' שם וא\"כ הוא דוחק בעיני לומר דסתם מתניתין דשרץ מיירי קודם שנפרצו פרצות ומתני' דלא יעמוד ברשות היחיד דמיירי אחר שנפרצו בה פרצות. עוד קשה בעיני לומר שיתירו הוצאה משום דנמצא בעזרה דבשלמא הטלטול ניחא דכיון שהותר הטלטול מתחילה כיון שנמצא בעזרה הותר גם כן כשמוציאין אותו מהעזרה אבל הוצאה אמאי הותרה שהרי להוציאו מן העזרה אין כאן הוצאה כלל ואם כן אמאי נתיר ההוצאה וליהוי כהיכא דנמצא השרץ בשאר המקומות שלא הותרה ההוצאה. ומלבד כל זה ראיתי לרש\"י שכתב עלה דמתניתין דכהן מוציאו בהמיינו בשבת ולא חייש לטלטול דאין שבות במקדש ע\"כ והנה דעת שפתיו ברור מללו דהכא משום איסור טילטול נגעו בה ולא משום הוצאה והנראה אצלי הוא כשהיה נמצא בעזרה דמוציאין אותו לחוץ לאו חוץ להר הבית אלא בתוך הר הבית למקום שהיה רוצה היה מוציאו ואפשר שהיה מוליכו במקום שאינו מדרך כף רגל דכיון שהותר הטלטול משום דהיה בעזרה הותר ג\"כ אף כשמוציאו חוץ לעזרה ואם נפל מידו ג\"כ מוליכו למקום שירצה אך אם נמצא חוץ לעזרה אינו מטלטלו אלא כופה עליו פסכתר. ודע שזה שכתבנו לעיל דהיכא דנמצא במקום שחייבים עליו כרת דהותר הטלטול אף במקום שאין חייבין עליו כרת והכרחנו כן מדברי הירושלמי אעיקרא דדינא אני נבוך בזה לפי שלא ראיתי לרבינו שהביא דין זה דירושלמי ולא ידעתי הטעם ואם נאמר דס\"ל דלא הותר הטלטול כי אם במקום שחייבים עליו כרת ניחא שלא הביא דברי הירושלמי אלא שלא ידעתי מניין לו זה מאחר שהירושלמי לא ס\"ל הכי והדבר צריך אצלי תלמוד. ודע דלפי מה שכתבנו דאף אם נמצא בעזרה לא היו מוציאין אותו חוץ להר הבית נראה דבמקום שמניחים אותו כופים עליו פסכתר דהא מסתמות דברי המשנה דקתני ושאר כל המקומות כופין עליו פסכתר נראה דבכל מקום שנמצא כופין עליו פסכתר וא\"כ אף אם נמצא בעזרה כיון שלא היו מוציאין אותו חוץ מהר הבית כופין עליו את הפסכתר שהרי במקום שמניחים אותו שייך ביה דינא דמתניתין דקתני ושאר כל המקומות כופין עליו פסכתר ולפי זה אין צורך למה שכתב רבינו עובדיה בתמיד דמאי דתנן ועל השרץ שנמצא בשבת דמיירי שנמצא בעזרה כו' ולפי מה שכתבנו מתני' בכל גווני איירי דאף אם נמצא בהיכל או באולם היה צורך לפסכתר כשהיו מוציאין אותו משם ומניחין אותו במקום אחר ואפשר לומר דדברי הרב לאו דוקא אלא הכוונה היא דאם נמצא בעזרה שם במקום שנמצא כופין עליו אבל אם נמצא באולם אין כופין שם אלא מוציאין אותו משם ובמקום שמניחין אותו שם כופין א\"נ ס\"ל לרב דדוקא אם נמצא בעזרה שאינו יכול לטלטלו אז הוא דכופה עליו פסכתר כדי שלא יטמאו בו הכהנים אבל אם נמצא באולם אין צורך לפסכתר לפי דכיון דיכולים להוציאו משם יכולים להניחו במקום מוצנע שאינו מדרך כף רגל וא\"כ אין צורך לפסכתר. וראיתי לרש\"י שכתב ושאר כל מקומות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לבן ננס כולה עזרה ולרבי עקיבא לשכות ע\"כ ולא ידעתי כוונת רש\"י דאם כוונתו לומר דלבן ננס דוקא בעזרה כופין וכן לרבי עקיבא בלשכות אבל בשאר המקומות אין כופין זו לא ידעתי מנין לו דלענין כפיית הפסכתר מה הפרש יש בין מקומות אלו למקומות אחרים ואולי ס\"ל לרש\"י דדוקא במקומות הללו דהיינו עזרה ולשכות דרוב תשמישם של כהנים היה במקומות הללו מש\"ה צריך לכפות את הפסכתר כדי שלא יטמאו הכהנים בשרץ אבל במקום אחר לא ומ\"מ לא ידעתי מנין לו דין זה ומיהו נראה דאף לבן ננס בלשכות כופין את הפסכתר דהא לא מצינו דפליגי בהא ואין לנו לבדות מחלוקת מלבנו ומאי דקאמר דלבן ננס כולה עזרה לאו דוקא דה\"ה לשכות אלא משום דלרבי עקיבא לא מיירי בעזרה נקט לה אליבא דבן ננס מיירי בעזרה ועוד אפשר לומר דכוונת רש\"י לאו דוקא אלא נקט המקום היותר מקודש וכוונתו דהא דתנן במתניתין ושאר כל המקומות כופין כלומר דלא הותר הטלטול לבן ננס מיירי בעזרה שהוא המקום היותר מקודש מכל שאר המקומות ולרבי עקיבא מיירי בלשכות שהוא היותר מקודש משום דמיירי בפתוחות לקדש שאף שדינם כעזרה לאכילת קדשים מ\"מ לענין טומאה טמא הנכנס לשם פטור וכדאיתא בפרק איזהו מקומן וכמו שפסק רבינו בפ\"ו מהלכות בית הבחירה דין ח' אבל לעולם דלענין כפיית הפסכתר בכל המקומות צריך לכפות. עוד יש לומר דס\"ל לרש\"י דלא הותר הטלטול אלא במקום שמוציאין אותו משם אבל במקום אחר לא אף אם נמצא במקום שמוציאין אותו משם אלא הדין הוא שיוציאו אותו משם ויניחו אותו תיכף ומיד במקום הסמוך ולא יטלטלו השרץ במקום שאם היה נמצא שם השרץ לא היו מוציאין אותו. וכבר צדדנו לעיל צד זה בתחילת דברינו וס\"ל דמאי דתנן ושאר כל המקומות אין הכוונה לאם נמצא שרץ בשאר המקומות אלא קאי לתחילת המשנה דקתני מהיכן מוציאין אותו מן ההיכל כו' ועלה קתני ושאר כל המקומות כלומר דממקומות הללו מוציאין אותו דוקא אבל משאר המקומות אין מוציאין אותו אלא מניחין אותו שם וכופין עליו פסכתר ועל זה בא רש\"י לומר דמאי דתנן ושאר המקומות בלשון רבים אע\"ג דבמקום אחד היו מניחין אותו לאחר שהוציאו הוא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דלבן ננס שההוצאה היתה מן האולם ולמזבח ההנחה היתה בעזרה שהוא המקום היותר קרוב ולרבי עקיבא שההוצאה היתה מן העזרה ההנחה בלשכות שהיה המקום הקרוב יותר וכבר כתבנו דאף שפתוחות לקודש אין דינם כעזרה לענין טומאה. ודע שאף שכתבנו דמה שהותר גבי שרץ אינו אלא טלטול השרץ לא קשה מידי מה שהקשה הרב בעל באר שבע מההיא דפרק משילין דלא נאמר אותו דין אלא במקום שהיא בית דירתו וכמו שנתבאר כל זה באר היטב בדברי מרן בטור א\"ח סי' ש\"ח אבל בית המקדש לא חשיב בית דירה לשום אדם ומטעם זה כל הלשכות שהיו במקדש לא היה להם מזוזה וכדאיתא בפ\"ק דיומא (דף י') וא\"כ פשיטא דלא הותר טלטול השרץ במקדש כי אם מטעם דאין שבות במקדש ואף שהרב רמז לחילוק זה וכתב שהוא דוחק נראה לי שהוא תירוץ נכון ודו\"ק: ", + "וכשהן מוציאין אין מוציאין אותה אלא בפשוטי כלי עץ כו'. לא ביאר רבינו באיזו טומאה מיירי ומשמע מסתמות דבריו דכל טומאה שבעולם דינה שוה שמוציאין אותה בפשוטי כלי עץ אך בס\"פ בתרא דעירובין תנן שרץ שנמצא במקדש כו' נראה דדוקא בשרץ הוא דאיפליגו ר\"י בן ברוקא ורבי יהודה וטעמא דמילתא משום דשרץ אינו מטמא במשא וכמבואר ומש\"ה שרץ שנמצא במקדש ס\"ל לרבי יוחנן דכהן מוציאו בהמיינו דאף שמטמא המיינו במגע השרץ מ\"מ ס\"ל דהכי עדיף מלחזור אחר צבת של עץ שלא לשהות את הטומאה ואינו מוציאו בידו משום דטפי עדיף שיטמא המיינו משיטמא גופו משום דבבגדים טמאים ליכא כרת ובאדם איכא כרת ומה שנטמא המיינו לא נטמא גופו משום דהמיינו הוא ראשון לטומאה ואין אדם מקבל טומאה כ\"א מאב הטומאה ורבי יהודה ס\"ל שמוציאה בצבת של עץ שלא לרבות את הטומאה שיטמא המיינו אבל בשאר טומאות שמטמאות במשא נראה דלכ\"ע מוציאה הכהן בידו או בהמיינו תיכף ומיד ולא יחזור אחר צבת של עץ משום דאף אם יוציאנה בצבת של עץ מ\"מ נטמא גופו משום נושא ובגדיו נמי טמאים דכל המטמא במשא מטמא בגדים בשעת נשיאתו וא\"כ לא הרווחנו כלום במה שאנו משהים הטומאה לחזור אחר צבת של עץ ולפי זה אני תמיה על רבינו שסתם ולא ביאר וכעת צ\"ע: " + ], + [ + "אפילו טימא עצמו שם במזיד וכו'. בפ\"ב דשבועות בעי רב אשי טימא עצמו במזיד מהו באונס גמירי שהייה במזיד לא גמירי שהייה א\"ד בפנים גמירי שהייה ל\"ש באונס ל\"ש במזיד תיקו. והנה רש\"י ס\"ל דהך בעיא היא לענין מלקות וכגון שהזיד וטימא עצמו בעזרה וכתב דהך בעיא הוי באת\"ל דבעיא קמייתא דר\"א וה\"ק את\"ל דצריך שהייה למלקות בטומאת אונס ושהיית מזיד טומאת מזיד מי בעיא שהייה או לא ע\"כ. ומיהו נראה כמו שכתבו התוס' דמיירי דלא התרו בו אלא לאחר שטימא עצמו דאם התרו בו קודם לא בעי שהייה ורש\"י לא הוצרך לבאר זה לפי שכבר רמז דין זה בבעיא קמייתא דרבא דבעי צריך שהייה למלקות אם התרו בו שלא לעמוד כו' משמע שר\"ל דע\"כ ההתראה היתה אחר שנטמא דאם היתה קודם שנטמא פשיטא דלא בעי שהייה ומיהו עדיין יש לדחות דרש\"י מאי דאוקים לאיבעיא קמייתא דרבא דההתראה היתה אחר שנטמא הוא משום דאם ההתראה היתה קודם א\"כ טימא עצמו במזיד והיינו בעיא דרב אשי דאפשר דבמזיד לא גמירי שהייה ומש\"ה אוקמה לבעיא דרבא בדנאנס בטומאה והתרו בו אחר ששהה אי גמירי שהייה למלקות היינו באונס אבל במזיד לא ולעולם דמיירי בשהתרו בו קודם שנטמא אך הסוגיא דנזיר שהביאו התוס' מוכחת בהדיא דאם התרו בו קודם שנטמא לא בעי שהייה והתוס' ס\"ל דבעיא זו דרב אשי אפשר לאוקומה לענין קרבן וכגון שטימא עצמו במזיד ואח\"כ שכח הטומאה או המקדש בעינן לחייבו קרבן שהייה או לא אלא שכתבו דמיירי דבשעה שטימא עצמו לא ידע שהיה במקדש דאי ידע וטימא עצמו במזיד אפילו שכח אח\"כ לא מיחייב קרבן דהא לא שב מידיעתו הוא ע\"כ כלומר דאמרינן בפ\"ק דחולין (דף ה') ובפ\"ג דהוריות (דף י\"א) דמומר לעבירה אחת אינו חייב חטאת אם שגג באותה עבירה משום דלא שב מידיעתו ולפי פי' זה הך בעיא דרב אשי לא הוי באת\"ל דבעיא דרבא שהרי בעיא זו דרב אשי אינה לענין מלקות כי אם לקרבן. וראיתי לתוס' בבעיא קמייתא דרבא דבעי צריך שהייה למלקות שכתבו בטימא עצמו בשוגג איירי אבל אם היה שרץ במקדש והתרו בו שלא יטמא עצמו בלא שהייה נמי מילקא לקי כדמוכח בפרק מי שאמר הריני נזיר כו' ע\"כ. ויש לדקדק בדברי התוס' דאמאי איצטריכו להאי דפרק מי שאמר מגופה דשמעתין מוכח דרבא בשוגג מיירי דאי במזיד היינו בעיא דרב אשי דטימא עצמו במזיד מהו וי\"ל דאפשר דבעיא דרבא הוי בכל גווני בין בשוגג בין במזיד ובעי אי למלקות בעינן שהייה ואתא רב אשי ואמר דאף את\"ל דאף למלקות בעינן שהייה אפשר דהוא דוקא בטומאת אונס אבל בטומאת מזיד לא אך כפי הפירוש האחר שכתבו התוס' דבעיא דרב אשי היא לענין קרבן נראה דיש להכריח דבעיא קמייתא דרבא היא בשוגג דאי במזיד מאי קא בעי אי לקרבן גמירי ולמלקות לא גמירי או דילמא בפנים גמירי שהייה דמשמע דאי בפנים גמירי פשיטא ליה דחייב מלקות דהא לענין קרבן גופיה מיבעיא לן אם כשנטמא במזיד אם גמרינן שהייה אף שלא ידע שהיה במקדש משום דלא גמירי שהייה אלא בטומאת אונס א\"כ איך יתכן דלמלקות נגמור אף במזיד. ועוד יש לדקדק בדברי התוס' דהתינח שהכריחו דלא מיירי בשהתרו בו קודם שנטמא שלא יטמא משום דבכי האי גוונא פשיטא דלא בעי שהייה אך מנא להו דמיירי בשוגג אימא דמיירי במזיד וכגון שהתרו בו אחר שנטמא ואם כוונתם הוא משום דא\"כ היינו בעיא דרב אשי א\"כ תיקשי דאמאי איצטריכו להאי דפרק מי שאמר דמהתם אין לשלול אלא דלא מיירי בשהתרו בו קודם שנטמא אך עדיין יש לומר דמיירי במזיד והתרו בו אחר שנטמא וכדי לשלול חלוקה זו צריכים אנו לומר דהיינו בעיא דרב אשי וא\"כ מטעם זה דבעיא דרב אשי יכולין אנו לשלול השתי חלוקות ולומר דלא מיירי במזיד כלל בין שהתרו בו קודם שנטמא בין שהתרו בו אחר שנטמא משום דהיינו בעיא דרב אשי וא\"כ ע\"כ לית לן למימר דבשוגג איירי. וסבור הייתי לומר דכוונת התוס' היא דאי לאו ההיא דפרק מי שאמר הוה אמינא דלעולם רבא במזיד איירי וכי תימא היינו בעיא דרב אשי תרתי גווני מזיד איכא חד שהתרו בו קודם שנטמא וחד שהתרו בו אח\"כ ורבא מיירי בחד גוונא ורב אשי בחד גוונא אך כיון שהכריחו מההיא דפרק מי שאמר דאיכא חד גוונא דמזיד דלא בעי שהייה דהיינו התרו בו קודם שנטמא א\"כ ע\"כ בעיא דרבא היא בשוגג דאי במזיד והתרו בו אחר שנטמא היינו בעיא דרב אשי. אך אין דעתי נוחה בזה משום דמצדדי בעיית רב אשי דקאמר באונס גמירי שהייה במזיד לא גמירי שהייה משמע ששלל כל מין מזיד מדין שהייה וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה דאיך יתכן דרבא במזיד מיירי דא\"כ היינו בעיא דרב אשי. הכלל העולה לדברי התוס' דאם התרו בו קודם שנטמא פשיטא דלא בעי שהייה ואם היה שוגג כשנטמא היינו בעיא דרבא אי בעינן שהייה למלקות ואם היה מזיד כשנטמא והתרו בו אחר שנטמא היינו בעיא דרב אשי ונראה דאף כפי הפירוש האחר שכתבו התוספות דבעיא דרב אשי היא לענין קרבן מכל מקום יש ללמוד ממנה גם כן לענין מלקות דאף אם תמצא לומר דגמירי שהייה אף למלקות אפשר דהיינו דוקא בטומאת אונס אך בטומאת מזיד לא דלא יתכן לומר דלענין קרבן כל שהיה מזיד בתחלתו בטומאה אף שהיה שוגג במקדש אין בו שהייה ולענין מלקות דניבעי שהייה אף שהיה מזיד אך נ\"ל דמי שמפרש בעיא דרב אשי לענין מלקות אין ללמוד הימנו לענין קרבן דלא ליבעי שהייה במזיד משום דיש לחלק דשאני מזיד דמלקות דכיון שחטא במזיד בדין הוא דלא ליבעי שהייה אבל במזיד דקרבן שהיה שוגג במקדש דלא חטא במזיד אפשר דבעינן שהייה. ודע דכפי מה שכתבנו דאף למי שמפרש בעיית רב אשי לקרבן דיש ללמוד ממנו למלקות יש דומיא דקרבן דאם הזיד בטומאה ושגג במקדש והתרו בו דאפשר דלא בעי שהייה. ודע דכל הך שקלא וטריא לא נפקא מיניה לענין דינא למלקות כלל דכיון דבעיא דרבא לא איפשיטא א\"כ במלקות מספקא לן אי בעינן שהייה אפי' בשוגג ואף כפי סברת הגאונים דכל את\"ל הוי פשיטותא מ\"מ כבר השרישנו מרן דהיינו דוקא היכא דאיתמר בפירוש את\"ל אך היכא דבא מכללא לא חשיב פשיטותא. אך מאי דאיכא לספוקי הוא לענין קרבן דלפי פי' אחר דבעיית רב אשי היא לענין קרבן הנה כל שהיה מזיד בקרבן יש לספק אי בעינן שהייה אך כפי הפי' הב' דבעיית רב אשי היא לענין מלקות הנה לענין קרבן פשיטא לן דגם שהיה מזיד בטומאה בעינן שהייה דמזיד דקרבן לא חשיב מזיד כיון שהיה שוגג במקדש ומ\"ש רבינו אפילו טימא עצמו שם במזיד כו' והכוונה היא דאפילו טימא עצמו במזיד בעינן שהייה וכן כתב מרן על לשון זה שם בעי רב אשי כו' ופסק לקולא ובה' שגגות הביא בעיא זו לענין קרבן ונראה דס\"ל דכי בעי רב אשי היינו לקרבן ולמלקות א\"נ בעיית רב אשי היא לענין קרבן ולמד משם לענין מלקות וניחא דלא כתב בפירוש דאם טימא עצמו במזיד דהוי ספק אם לוקה וכמ\"ש גבי קרבן אלא שטעמו הוא משום דבעיית רב אשי הוא לקרבן ומש\"ה כתבה בפירוש בהלכות שגגות אך למלקות שהוא דבר הנלמד מקרבן כתבו בדרך רמז לומר דאפי' במזיד גמירי שהייה ולומר דבעיית רב אשי היא למלקות ולמד משם לקרבן הא ליתא וכדכתיבנא לעיל ובעיא דרבא קמייתא כתב מרן שרמזה במה שכתב אע\"פ שלא שהה חייב כרת דמשמע דלמלקות נמי בעינן הנך תנאי דקרבן ואם נאמר דרבינו ס\"ל דבעיית רב אשי היא אף למלקות אפשר דס\"ל דבעיית רבא כפשטה דהא רב אשי באת\"ל דבעינן שהייה למלקות בעי ודרכו לפסוק כאת\"ל אלא שמרן אזיל לשיטתיה דכל את\"ל דלא נאמר בפירוש לאו פשיטות הוא. ומיהו בלאו הכי אפשר דנפשטה בעיא זו מההיא דבעי רבא בפ\"ג דנזיר (דף י\"ז) וע\"ש. ודע דרבינו בפי\"א מהלכות אלו דין ד' כתב מי שנטמא במזיד ולא שהה כשיעור הרי זה ספק כו' והיא בעיא דרב אשי וכמו שכתב מרן ולא ביאר דמיירי בשוגג במקדש משום דסמך על מ\"ש פ\"ג ממעשה הקרבנות דין ד' ובפ\"ג מהלכות שגגות דין ז' דמומר לאכול חלב שאכל חלב בשגגה אינו מביא חטאת משום דלא שב מידיעתו וה\"ה הכא. וראיתי לרבינו בפרקין דין כ\"א שכתב אחד טמא שנכנס למקדש טהור או טהור שנכנס למקדש שיש בו טומאה כגון שהיה מת תחת אהל במקדש ונכנס הוא תחת האהל הרי זה חייב כרת שהרי ביאתו וטומאה באין כאחת ע\"כ. והנראה מדברי רבינו הוא דבחלוקות אלו לא בעינן שהייה והנה החלוקה הא' שהוא טמא שנכנס למקדש טהור היא פשוטה דבטומאת חוץ לא בעינן שהייה אך החלוקה הב' דהיינו דהיכא דביאתו וטומאתו באים כאחד דלא בעינן שהה איכא לספוקי אי טעמא דמילתא הוא משום דחשיב לה כטומאת חוץ דלא חשיב טומאת פנים אלא בקדמה ביאתו לטומאה אבל כל שבאו שניהם כאחד חשיב כטומאת חוץ דלא גמירי שהייה או דילמא דלעולם דחשיב כטומאת פנים אלא דמה שחייבו כרת הוא משום דהתרו בו אל תכנס לפי שתטמא וכל שהתרו בו קודם שנטמאו אל תטמא פשיטא דלא בעינן שהייה ונפקא מינה בין שני הפירושים הללו לענין קרבן דאי כפי פי' הא' דטעמיה דרבינו הוא משום דחשיב ליה טומאת חוץ הוא הדין לענין קרבן אם שגג ונכנס למקדש שיש בו טומאה חייב קרבן אף בלא שהה משום דבטומאת חוץ לא גמירי שהייה אך כפי הפי' הב' דלעולם טומאת פנים חשיב אלא דמיירי שהתרו בו קודם אל תכנס א\"כ לענין קרבן פשיטא דבעינן שהה ולכאורה היה נראה צד זה מדכתב רבינו הרי זה חייב כרת ולא סיים ואם היה שוגג מביא קרבן וכמו שכתב בדין הסמוך לזה נראה דס\"ל דבחלוקה זו דטומאתו וביאתו באים כאחד לא מיחייב בקרבן כי אם בשהה ושאני מלקות משום דהתרו בו אל תכנס. אך כד מעיינינן בה שפיר נראה דהא ליתא והאמת הוא דטעמיה דרבינו הוא משום דכל שטומאתו וביאתו באים כאחד חשיב כטומאת חוץ שהרי סמוך לזה כתב רבינו נכנס למקדש ונטמא שם כו' אפילו טימא עצמו במזיד כו' וכתב על זה מרן דהיינו בעיא דרב אשי דטימא עצמו במזיד מהו ופסק לקולא והשתא איכא לעיוני מה הפרש יש בין טהור שנכנס למקדש שיש בו טומאה למי שטימא עצמו שם במזיד דאם התרו בו קודם בכל גווני לוקה בלא שהייה וכמו שכתבו התוס' והכריחו מההיא דפרק מי שאמר ואם לא התרו בו כי אם אחר שנטמא בכל גוונא בעינן שהייה מאחר דאמרת דטומאתו וביאתו באים כאחד חשיבא כטומאת פנים ואם כן למה חלקם רבינו לשני בבות אלא ודאי טעמיה דרבינו הוא משום דס\"ל דכל שטומאתו וביאתו באים כאחד חשיב כטומאת חוץ ומש\"ה לא בעינן שהה ואף אם התרו בו אחר שנכנס לוקה אף בלא שהה ואח\"כ כתב דאם טימא עצמו שם אפי' במזיד בעינן שהה כל שהתרו בו אחר שנטמא ולפי זה לענין קרבן נמי כל שטומאתו וביאתו באים כאחד לא בעינן שהייה משום דחשיב כטומאת חוץ ובטומאת חוץ לא גמירי שהייה: גרסינן בגמרא פ\"ב דשבועות צריך שהייה למלקות או אין צריך שהייה כו' וכתבו התוס' דהכא משמע דלקי אשהייה דלא קא מיבעיא ליה אלא אי צריך שהייה כשיעור השתחואה ובפרק בתרא דמכות משמע דרב ביבי חולק אדרב אשי דמחייב גבי כלאים אפי' לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש ורב ביבי לא מחייב בשהייה ותירצו דרב ביבי לא פליג אדרב אשי אלא דלא נחית לאשמועינן חידוש של שהייה אלא לאשמועינן דבהכנסת בית אונקלי חייב אע\"פ שאינו לובש כל המלבוש א\"נ לרב ביבי לא לקי אשהייה משום דהוי לאו שאין בו מעשה והכא איירי למ\"ד דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו א\"כ איירי לענין איסור מלקות ולא לענין חיוב. ולפי הנראה התוס' מעולם לא הוקשה להם אלא מרב ביבי דאית ליה דלא לקי אשהייה גבי כלאים אבל לרב אשי ניחא דכי היכי דהתם לקי אשהייה הכא נמי. וראיתי לתוס' שכתבו ורב אשי דפליג עליה התם וחשיב שהייה כמעשה כיון דתחלת הלבשה ע\"י מעשה ע\"כ. ולא ידעתי מה הוקשה להם לתוס' שאם כוונתם לומר דהיכי ס\"ל לרב אשי דאם שהה כדי לפשוט וללבוש דלקי והא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו הרי קושיא זו אינה נמשכת מסוגיא זו דשבועות ועיקרה היא במכות עלה דמילתיה דרב אשי. ואפשר לומר דהתוס' הוה ס\"ל מתחלה דמאי דקאמר רב אשי התם דבשהה חייב לאו למימרא דלוקה אלא דחייב לשמים על כל אחת ואחת ויש בו איסור מלקות על כל שהייה ושהייה ולפי זה רב ביבי היה חולק דליכא איסור מלקות בשהייה ומש\"ה הוקשה להם מסוגיא זו דאפי' אם נאמר דהכא לענין איסור מלקות מיירי מ\"מ תיקשי לרב ביבי דהתם אית ליה דאפי' איסור מלקות ליכא בשהייה והכא לפחות איכא איסור מלקות בשהייה ותירצו דרב ביבי לא פליג אדרב אשי ומודה דאיכא איסור מלקות בשהייה עוד תירצו דרב ביבי התם פליג אדרב אשי משום דסבר דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וסוגיא דהכא או אתיא כמ\"ד דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו או דאיירי לענין איסור מלקות ועל זה הוקשה להם דכיון דאמרת דרב ביבי חולק אדרב אשי משום דס\"ל דלאו שאין בו מעשה אין לוקין א\"כ אתי רב אשי דלא כהלכתא ותירצו דרב אשי חשיב שהייה כמעשה כיון וכו'. ומדברי הרב בעל חידושי הלכות נראה דס\"ל דלרב אשי מאי דבעי רבא אי צריך שהייה למלקות הוא לענין איסור מלקות ולדידי אין צורך בזה דאם נטמא בשוגג נמי חשיב כמעשה ולפי זה בעיא דרבא היה לענין מלקות ממש. ודע שמה שכתבנו דאפילו לרב אשי לא חשיב שהייה כמעשה אלא כשתחלת המעשה היה באיסור כגון לבישת כלאים או מי שנכנס למקדש וטימא עצמו בשוגג שהרי תחילת האיסור היה ע\"י מעשה של איסור וכן מי שהיה טמא ונכנס למקדש בשוגג ואחר כך התרו בו לוקה אם שהה לפי שתחילת המעשה ע\"י כניסה שהוא מעשה גמור אך טהור שנטמא במקדש באונס לא חשיב מעשה ואין לוקין עליו משום דאין כאן מעשה כלל דהטומאה באונס היתה שבא חבירו וטימאו והוא לא עשה מעשה כלל ואי משום הכניסה הרי בהיתר היתה שטהור היה ועד כאן לא אמרינן דכל שתחלת הפעולה היתה ע\"י מעשה דאף דלבסוף ליכא מעשה דחשיב כמעשה היינו כשהתחלת הפעולה היתה באיסור אבל כשהיתה בהיתר אינה מצטרפת עם סופה להחשיבה כמעשה. כך היה נראה לי מסברא אך אחרי העיון נראה דהא ליתא חדא דהא רב אשי בעי טימא עצמו במזיד מהו באונס גמירי שהייה כו' משמע דלמלקות בטומאת אונס ושהיית מזיד פשיטא ליה דלקי וכמו שפירש\"י שם יע\"ש ותו דאידך בעיא דרב אשי דנזיר בקבר בטומאת אונס מיירי וכדקאמר באונס גמירי שהייה כו' וכי תימא דהתם חשיב מעשה מה שנכנס לקבר והיה באיסור הא ליתא שהרי בעיא דרב אשי איירי בנכנס בשידה תיבה ומגדל שתחלת ביאתו היתה בהיתר וכמו שפירש\"י ובפ\"ג דנזיר (דף י\"ז) אמרינן בהדיא בהך בעיא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה וכתבו התוס' שם דוקא באונס כו' הרי מבואר דאף שהביאה היתה בהיתר והטומאה היתה באונס פשיטא ליה לתלמודא דלקי אלא דבעי אי בעי שהייה ולומר דאתי כמ\"ד דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו או דמיירי לאיסור מלקות הוא דוחק גדול ועוד דהתוס' עצמם שם בנזיר בתחילת הסוגיא דאמרינן היכי דמי אילימא דאמרי ליה לא תנזור למה לי שהייה כו' כתבו ולא הוי כלאו שאין בו מעשה במה שמקבל נזירות דלאו שיש בו מעשה הוא במה שאינו יוצא משם כשנודר בנזיר ע\"כ הרי דס\"ל לתוס' דבעיין דנזיר היא כמ\"ד דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ובעיין הוא לענין מלקות ממש ולא לאיסור מלקות. אשר על כן נראה דאליבא דתוספות כל שתחלת הדבר היה ע\"י מעשה אף שהיה בהיתר חשיב כמעשה אם נעשה איסור אח\"כ בלתי מעשה ומש\"ה נזיר שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע מעליו המעזיבה לוקה על השהייה אע\"פ שאין מעשה בשהייה לפי שתחילת ביאתו לבית הקברות ע\"י מעשה היתה ואף שהיתה בהיתר ודברי התוס' שכתבנו הכי דייקי שכתבו דלאו שיש בו מעשה הוא במה שאינו יוצא משם כשנודר ודאי שאין כוונתם דס\"ל דעקימת שפתיו שנודר בנזיר חשיב מעשה דהא קי\"ל דעקימת שפתים לא חשיב מעשה ועוד דאי טעמא דתוס' הוא משום עקימת שפתים הכי הוה להו למימר דלאו שיש בו מעשה הוא במה שנודר בנזיר בבית הקברות אלא ודאי דמה שנודר בנזיר לא חשיב מעשה ולא חייבוהו מלקות אלא משום דאינו יוצא משם ואע\"ג דאינו עושה מעשה במה שאינו יוצא כיון שהביאה היתה על ידי מעשה אף מה שאינו יוצא חשיב כמעשה. עוד נ\"ל לומר דהתוס' כשדחקו עצמם לומר דאיירי לענין איסור מלקות ולא לענין חיוב שהוא דוחק גדול מאחר דרבא נקט בלישניה מלקות הוא משום דלא הוה ניחא להו בתירוצא קמא דהכא איירי למ\"ד לאו שאין בו מעשה דלוקין עליו משום קי\"ל הכי וא\"כ איך יתכן דרבא דבתראה הוא אתי דלא כהלכתא ורבי יוחנן דהלכתא כוותיה אית ליה דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וכדאיתא בפ\"ג דמכות (דף ט\"ז) ומש\"ה דחקו עצמם לומר דרבא איירי לענין איסור מלקות ועל זה הוקשה להם דכיון דרב אשי דבתראה הוא אית ליה דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו מאי דוחקין לומר דרבא ס\"ל כרב אשי לזה תירצו דרב אשי דפליג עליה חשיב שהייה כמעשה והכא אפי' אי לא בעינן שהייה כו' דהוקשה להם דנהי דיישבנו סוגיא זו אליבא דרב דימי אך פליגא ארב אשי דאילו הכא משמע דלמלקות לא בעי שהייה ואילו רב אשי התם בעי שהייה למלקות דהכא אפי' לא בעינן שהייה כדי השתחואה מ\"מ בעינן כדי יציאה וכניסה אבל בפחות מכאן לא כי היכי דבעינן גבי כלאים כדי פשיטה ולבישה והדר הוקשה להם דאכתי סוגיא זו לא אתי כרב אשי דאילו התם פשיטא ליה לרב אשי דכשיעור פשיטה ולבישה לקי ואילו הכא מספקא לן אי לקי בשיעור כניסה ויציאה דהוי דומיא דפשיטה ולבישה או דילמא דלא לקי כי אם בשיעור השתחואה ותירצו ונראה דאפי' את\"ל דגמירי שהייה כדי השתחואה למלקות במקדש ובנזיר היינו משום דדמו לשהייה דקרבן דגבי מקדש אבל לגבי כלאים פשיטא דלא גמירי דלא שייך התם השתחוואה כלל ע\"כ. הכלל העולה מדברי התוס' דכי איבעיא לן הכא אי צריך שהייה למלקות או לא לעולם פשיטא לן דבעי כדי יציאה וכניסה אך מאי דמספקא לן הוא אי בעי כדי השתחואה ומאי דפשיטא לן דבעי כדי יציאה והכנסה הוא משום דלגבי כלאים לא לקי כי אם בשהה כדי פשיטה ולבישה. וראיתי לתוס' בפ\"ג דמכות (דף כ\"א) שכתבו ואפי' לא שהה אלא להפשיט מלבוש חייב ובלא שהה לא מיחייב ולא דמי דין זה להך דפ\"ב דשבועות דאיבעיא להו מי צריך שהייה למלקות גבי טומאת מקדש ונזיר בקבר דשמא מיחייב בלא שהה והכא אמרינן דלא מיחייב בלא שהייה דלא דמי לשהייה דהתם דכיון דבידו לפרוש מן הטומאה כי לא שהה כדי השתחואה דין הוא דמיחייב אבל הכא דאין לו שהות לפשוט וללבוש אין כאן עבירה אחרת דעדיין הלבישה הראשונה קיימת דהתם נמי אינו חייב עד שיכול לפרוש מן הטומאה ע\"כ. והנה מתחילת דבריהם נראה דלא גרסי אלא אפי' לא שהה אלא כדי לפשוט משמע דבשיעור שהייה דכדי פשיטה לחוד חייב אף שלא שהה כדי לפשוט וללבוש וכן נראה קצת מסוף דבריהם שכתבו אינו חייב עד שיכול לפרוש מן הטומאה משמע דלא פסיקא להו אלא דבעינן כדי יציאה דומיא דמאי דבעינן הכא כדי פשיטה אבל לא בעינן כדי כניסה אך הרואה יראה מאמצע דבריהם דהכא בעינן כדי פשיטה ולבישה וא\"כ גבי טומאת מקדש ונזיר פשיטא לן דבעי כדי יציאה וכניסה דהוי דומיא דפשיטה ולבישה כמו שכתבו בפ\"ב דשבועות יע\"ש. וגבי כלאים דקי\"ל כרב אשי דלקי אם שהה כדי לפשוט וללבוש אף דקי\"ל דלאו שאין בו מעשה אין לוקין הוא משום דחשיב שהייה כמעשה כיון דתחילת הלבישה ע\"י מעשה וכמו שכתבו התוס' ויש לדקדק אי בעינן שתחלת המעשה היה במזיד והתרו בו ואז כל מה ששהה אח\"כ חשיב כמעשה כיון שתחילת המעשה היה בו חיוב מלקות או דילמא אפילו שלא התרו בו בתחלה חשיב כמעשה. ונראה דהא ודאי פשיטא דכל שהיה מזיד חשיב כמעשה אך מאי דאיכא לספוקי הוא בשוגג מהו אי חשיב כמעשה או לא ואם נאמר דשוגג לא חשיב כמעשה א\"כ צריכין אנו לומר דלרב אשי מאי דבעי הכא רבא אי צריך שהייה למלקות הוא לענין איסור מלקות דהא הך בעיא דרבא בשוגג איירי וכמו שכתבו התוס' אך אם נאמר דאף שוגג חשיב כמעשה אתי בעיא דרבה כפשטה דהיא למלקות ממש ואף שאין בו מעשה לוקה כיון שתחלת הטומאה באה ע\"י מעשה שטימא עצמו אך לכ\"ע אם נטמא באונס שבא חבירו וזרק עליו השרץ לכולי עלמא לא לקי דהא תחלת הטומאה לא באה על ידי מעשה: " + ] + ], + [ + [], + [ + "אחיו הכהנים לא היו מביאין אותו לב\"ד כו'. ובפרק הנשרפין (דף פ\"א) תנן מוציאין אותו לחוץ לעזרה ע\"כ. ואני מסתפק אי דוקא תנן חוץ לעזרה דהיינו עזרת ישראל שהוא מחנה שכינה אבל לא היו מוציאין אותו מעזרת נשים ואע\"ג דתנן בפ\"ק דכלים החיל מקודש הימנו שאין עכו\"ם וטמא מת נכנסים לשם כו' אי משום הא לא קשיא דכל הני מעלות מדבריהם נינהו אבל מן התורה טמא מת מותר ליכנס במחנה לויה ואף המת עצמו וכדאיתא בפרק היה נוטל (דף כ':) אבל מעזרת ישראל ולפנים טמא מת שנכנס לשם חייב כרת וכמו שביאר כל זה רבינו בפ\"ז מהלכות בית הבחירה ולפי זה אפשר שהכהנים לא היו נזהרים אלא מלהמיתו בעזרת ישראל שהוא מן התורה אבל חוץ מעזרת ישראל לא כדי לקרב מיתתו. שוב ראיתי לתוס' ז\"ל ריש פ\"ג דזבחים (ל\"ב) שכתבו לאו דוקא חוץ לעזרת ישראל אלא אף חוץ לעזרת נשים וחוץ לחיל ואפשר דמשום הכי כתב רבינו מוציאין אותו לחוץ ולא העתיק לישנא דמתני' כמנהגו לרמוז דעזרה דמתני' לאו דוקא אלא מוציאין אותו חוץ כלומר במקום הראוי להורגו. והרב בעל תיו\"ט כתב חוץ לעזרה דבהר הבית מותרים טמאי מתים ומת עצמו ע\"כ. ולא ידעתי כוונתו דאם רצה לומר דלעזרה דמתניתין היא מלה מדוייקת היכי מייתי ראיה ממתניתין דכלים דהא התם מוכח דחיל ועזרת נשים אין טמאי מתים נכנסים לשם ואולי כוונתו לומר דמותרים מן התורה ומ\"מ דבריו הם סתומים והנכון דחוץ לעזרה לאו דוקא אלא חוץ לחיל היו מוציאין אותו וכמו שכתבו התוספות: " + ], + [], + [ + "מפי השמועה למדו שזו אזהרה לטבול יום וכו'. כתב מרן ע\"ד הראב\"ד וי\"ל דיש במיתה בידי שמים כו'. וקשה דא\"כ שיש בזה מה שאין בזה היאך כתב רבינו ז\"ל ואיך אפשר לו לעבוד עד שלא יתחייב כרת אלא מיתה בידי שמים, ומאי קושיא דלעולם מתחייב בשניהם דיש בזה מה שאין בזה וצ\"ע. וע\"ק מ\"ש וז\"ל ועוד יש ביניהם דכרת הוא וזרעו נכרתים משא\"כ במיתה בידי שמים, א\"כ לפי זה חמור כרת ממיתה בידי שמים וחזרה הקושיא במקומה. ומה שרמז הרב בזה מדברי התוס' ביבמות משם מוכח דסברי דכרת חמיר טפי ממיתה בידי שמים. ואני חושב דאין אלו מדברי הרב ואיזה תלמיד כתבו וצ\"ע. (*א\"ה עיין לעיל פ\"ג מהלכות אלו דין י\"ט שהאריך הרב המחבר בדברי הראב\"ד ומרן ז\"ל): " + ], + [], + [ + "שהציץ מרצה על טומאת התהום כו'. בירושלמי רפ\"ב דיומא ציץ מהו שירצה על טומאת ידים. ולא ידעתי מהו דהא קי\"ל דאין טומאת ידים במקדש כמ\"ש רבינו בפ\"ח מהלכות שאר אבות הטומאה דין ו'. ואם הכוונה כגון שנגע חוץ למקדש באוכלי קדש הא אין הציץ מרצה על טומאת הנאכלין והדבר צריך אצלי תלמוד: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ופסח שבא בטומאה וכו'. עיין במ\"ש רבינו בפ\"ט מהלכות מעשה הקרבנות דין י\"ג ובמ\"ש מרן שם ומן הדין לא היה לו לרבינו לכתוב פיטורו ממיתה ודוק: " + ] + ], + [ + [ + "וכהן שעבד ולא קידש כו'. עיין בהר\"ש פ\"ק דכלים משנה ט' שנסתפק אם הנכנס מן ההיכל ולפנים שלא רחוץ ידים חייב אף שלא עבד ועיין במ\"ש התוס' בפרק הנשרפין דף פ\"ג ד\"ה ולא ובד\"ה אין ועיין במה שכתבו התוס' בפ\"ק דיומא דף ה' ד\"ה להביא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ובלבד שלא ישתנה מראיתן. עיין פ\"ב דסוטה (דף ט\"ו) ובמ\"ש התוס' שם ד\"ה ומה מים ועיין לקמן פ\"ז מהלכות מקואות: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכל העובד והוא יושב חילל כו'. עיין במ\"ש התוס' פ\"ב דזבחים (דף ט\"ו) ד\"ה הגה\"ה שכתבו בסוף דבריהם ומיהו איצטריך קרא לעובד בהשתחויה דס\"ל דאין לעבוד בהשתחויה והרב ברכת הזבח (דף י\"ח:) תמה על דין זה יע\"ש. ודע שכל זה הוא אי אמרינן דהא דאין ישיבה בעזרה הוא מן התורה אך אי אמרינן שהוא מדרבנן פשיטא שאין להוליד דין זה וזה מבואר בדבריהם וכבר צידדנו בזה בפ\"ח מהלכות בית הבחירה דין ו' יע\"ש. ועל מ\"ש רבינו ואינו לוקה מפני שאזהרה שלו מכלל עשה כתב מרן פשוט הוא ודע דבפ\"ב דזבחים (דף י\"ט) אמרינן עמידה מן הצד איכא בינייהו ולת\"ק עמידה מן הצד לא שמה עמידה וקי\"ל כוותיה וכמ\"ש רבינו בדין י\"ו: " + ], + [], + [ + "נתנדדה אבן וכו'. דברי מרן תמוהים הם במה שפירש דברי רבינו ז\"ל דלשון חייצא משמע ודאי חוצץ וכיון דחוצץ אין לך פסול בדיעבד גדול מזה גם מה שפירש עלה דרבא דסתמא דתלמודא לא חשש לה הם דברים שלא שמענו דוגמתן וצ\"ע: " + ] + ], + [ + [ + "כל כהן שיש בו מום וכו'. לא ידעתי אם פי' מן המזבח ולפנים הוא מסוף המזבח דהיינו ממקום שמתחיל הכ\"ב אמה שהיו בין האולם ולמזבח אבל מקום המזבח שהיה ל\"ב אמה אינו בכלל האיסור או דלמא מתחילת המזבח היה האיסור ובפ\"א דכלים תנן בין האולם ולמזבח כו' שאין בעלי מומין נכנסין לשם ופשטן של דברים משמע דהיינו כ\"ב אמה שהיו בין האולם ולמזבח אך כפי סברת רבינו דיליף דין זה מקרא דכתיב ואל המזבח לא יגש וקי\"ל דהגשה זו היא אפי' בלא עבודה א\"כ ע\"כ לומר דאף המזבח עצמו בכלל האיסור ומאי דתנן בין האולם ולמזבח המזבח עצמו הוא בכלל. שוב ראיתי לרבינו במנין המצות לאוין סי' ס\"ט שכתב שהזהיר כהן בעל מום מהכנס למקדש ר\"ל המזבח ובין האולם והמזבח וההיכל ע\"כ. הרי לך הדבר מבואר שגם המזבח בכלל האיסור והרמב\"ן ז\"ל שם בהשיגו על רבינו לומר דמן התורה ליכא איסור בכניסה בלא עבודה כתב וכן נ\"ל עוד מלשונם שלא אסרו עליו אלא המקום הנקרא בין האולם ולמזבח כ\"ב אמה בעזרת כהנים הוא בלשון ששנינו המזבח ל\"ב בין האולם ולמזבח כ\"ב ואילו היו מן הכתוב הזה היתה המניעה נ\"ד אמה לפני ההיכל אלא שהם מעלות וכל דלהדי מזבח כיון דאיכא מזבח אית לה היכרא גם זו שלא כדברי הרב שאסר בכניסת המזבח ובין האולם ולמזבח וההיכל ע\"כ. נמצא שדין זה הוא מחלוקת בין רבינו והרמב\"ן. וראיתי להרב מגלת אסתר שכתב שם ומה שלא אסרו שם ליכנס עד נ\"ד אמה סמוך להיכל נ\"ל שזהו המקובל אצלם בכוונת התורה והם מה שקבלו אסרו ולא יותר ע\"כ. כנראה דסבירא ליה דלרבינו ג\"כ ליכא איסור כי אם באותם כ\"ב אמה ואין ספק אצלי שלא השגיח בדברי רבינו דבפירוש אסר אף המזבח. ודע שראיתי להתוס' פ\"ב דיומא (דף כ\"ג) ד\"ה יש שכתבו וז\"ל וי\"ל משום דבעל מום חשיב כמו זר וסד\"א וכי תעלה על דעתיך שזר ובעל מום קרבין לגבי מזבח ולהכי צריך קרא לר\"א ע\"כ. והנה אי ס\"ל להתוס' כהרמב\"ן א\"כ ליכא איסור כניסה לבעל מום אלא באותם כ\"ב אמה שמבין האולם ולמזבח ואי ס\"ל כרבינו למאי איצטריכו לאקושי בעל מום לזר תיפוק ליה בבעל מום איכא בפירוש אזהרה שלא יבוא למזבח ודבריהם צריכים אצלי תלמוד (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פ\"ט מהלכות אלו דין י'). ומ\"ש רבינו ולוקה אף על העבודה היינו דוקא בעבודה תמה אבל עבודה שאינו תמה אינו לוקה וכמ\"ש בפרק ט': " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "אע\"פ שהוא לוקה לא חילל עבודתו וכו'. הכי איתא בפ\"ח דבכורות (דף מ\"ג) אך מ\"ש שהוא לוקה הוא תימה בעיני דבגמרא אמרינן דליכא אלא עשה וכן פירש\"י התם בהדיא ועיין בתיו\"ט פ\"ו דבכורות משנה ג' וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [], + [ + "כהן שעבד ונבדק ונמצא חלל כו'. כתב מרן ורבינו משמע ליה דכיון דלא אשכחן בקרא דמחלל עבודתו כו' עיין בתוס' פ\"ב דתעניות (דף י\"ז) ד\"ה דבר זה מתורת משה ודוק. ועיין בסוף הלכות אלו שלא מנה חלל בהדי פרועי ראש וקרועי בגדים ודוק: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שהיתה בעור פניו שומא כו'. מדברי הטא\"ה סי' ל\"ט מוכח דשומא שיש בה שיער או שומא גדול כאיסר בכל מקום שהיא בגוף הוי מום ועיין שם במרן שתמה על רבינו דאית ליה דלא הוי מום אלא בפנים ועיין בכ\"מ פ\"ז מהלכות אישות דין ז' ובלח\"מ שם: " + ] + ], + [ + [], + [ + "ואין הזר חייב מיתה אלא על ד' עבודות בלבד כו'. מימרא דרב פ\"ב דיומא (דף כ\"ד:) וכתב מרן ואע\"ג דלוי פליג ואמר אף תרומת הדשן פסק רבינו כרב כו'. ובירושלמי בפירקין הביאו מחלוקת זה בשם רבי יוחנן ור\"ל ר\"י מחייב ולפי זה הי\"ל לפסוק כר\"י: " + ], + [], + [ + "הקטיר איברים או קומץ וכו'. בגמרא (דף כ\"ד:) הביאו ברייתא אחת דקתני והמעלה ע\"ג המזבח בין דבר כשר בין דבר פסול ואע\"ג דברייתא זו אתיא כלוי דמחייב בהרמת הדשן ולא קי\"ל כוותיה מ\"מ בהאי דינא דמחייב אף המקטיר דבר פסול כיון שהוא מהדברים שאם עלו לא ירדו לא מצינו מי שחולק בזה ולפי זה לא ידעתי אמאי השמיט רבינו דין זה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הטמא ובעל מום כו'. דין שתוי יין לא ביאר רבינו אי בעינן עבודה תמה וכן במשנה דסוף זבחים לא הוזכר. ומסוגיא דזבחים (דף י\"ח) נראה דמחוסר בגדים ושתויי יין דינם שוה. גרסינן בת\"כ פרשת אמור איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב כו' יכול יהיו חייבים על כולם ת\"ל לחם מה לחם מיוחד שהוא משום עבודה יצאו אלו שאינו משום עבודה. וכתב הרב קרבן אהרן דף רכ\"ט ע\"ג וז\"ל יצאו אלו שאינן משום עבודה כדתנן במנחות לא יצק לא בלל כו' ע\"כ. ולא דקדק הרב בזה שהרי מיעטו אף דברים המעכבים ואין הדבר תלוי בחיוב אלא בדבר שהוא עבודה תמה וכמ\"ש רבינו בפירקין (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ב מהלכות תמידין ומוספין דין י'): " + ], + [], + [ + "וכן בעל מום וכו'. בעל מום שתוי ששימש פטור הכי איתא בת\"כ פרשת שמיני אתה ובניך יצאו חללים ובעלי מומין יע\"ש: " + ], + [], + [], + [ + "נמצאו כל הפסולין לעבודה י\"ח כו'. מי שהרג את הנפש אם כשר לעבודה עיין במ\"ש התוס' פ\"ד דסנהדרין (דף ל\"ה) ד\"ה שנאמר ובפ\"ק דיבמות (דף ז') ועיין במ\"ש הרב תיו\"ט בספ\"ז דבכורות שלא ראה דברי התוס' שכתבנו יע\"ש:
ודע דשתויי יין ופרועי ראש וקרועי בגדים ובעלי מום שהוזהרו שלא לעבוד עבודה ס\"ל לרבינו דגם על הכניסה לבד בלא עבודה הוזהרו בביאת המקדש ולבאר באיזה מקום מן המקדש היא האזהרה כבר עמדנו על זה בדף קפ\"ז (*א\"ה נתבאר לעיל פ\"ו דין א' יע\"ש) אך באיסור זה לא הביא כ\"א איסור העבודה אבל הכניסה בלא עבודה לא הזכירה ולפי הנראה ליכא איסור בכניסה בלא עבודה ומה ששנינו בפ\"ק דכלים מ\"ט עזרת כהנים מקודשת ממנה שאין ישראל נכנסים לשם אלא בשעת צרכיהם לסמיכה לשחיטה לתנופה ע\"כ ההיא מעלה מדרבנן היא דהא אפילו אותם שהוזהרו על הכניסה בלא עבודה אינם אסורים כ\"א בין האולם ולמזבח ומיהו נ\"ל דאליבא דרבינו ס\"ל דבעל מום הוא באזהרה דכל שכן הוא דזר ג\"כ מוזהר על זה דאיך יתכן דעדיף זר מבעל מום ומה שלא שנו גבי מאי דתנן בין האולם ולמזבח מקודש שאין בעלי מומין כו' זרים ג\"כ הוא משום דזרים הם משולחים מעזרת כהנים וכל שכן מבין האולם ולמזבח ואף שיש הפרש ביניהם דעזרת כהנים הוא מדבריהם ובין האולם הוא מן התורה מ\"מ כיון שהוא משולח מעזרת כהנים לא שייך למיתני גבי המשולחים מבין האולם ולמזבח אלא שלא ראיתי לרבינו בשום מקום שיאמר שיש לזר איסור תורה בכניסה בלא עבודה ואפשר דלא הוצרך לכותבו דכיון דאסר הכניסה לבעל מום מכ\"ש לזר ומיהו למ\"ד דאותם השנויים בכלים הם מעלות מדרבנן נראה דגם הזר אין בו איסור תורה אף בין האולם ולמזבח וכן נראה מדברי התוס' בפרק לולב וערבה (דף מ\"ד) ד\"ה אמר דלמ\"ד מעלות דרבנן יכול הזר ליכנס בין האולם ולמזבח ואין בו איסור תורה וכן נראה שהיא דעת הרמב\"ן בהשיגו על רבינו במנין המצות מל\"ת סי' ס\"ט שרצה להכריח דמאי דתנן בכלים הוא מעלות מדבריהם והביא ראיה לדבריו ממאי דאמרינן דלתקון הבית נכנסים לשם אפילו לויים וישראלים כו' אלמא דס\"ל דליכא משום זרות בכניסה בלא עבודה והוא מבואר באותה ברייתא דספרי שהביא הרמב\"ן שם דתניא והזר הקרב יומת לעבודה כו' אך אני תמיה מהא דתניא בפ\"ד דיומא (דף מ\"ה) אמר לו ר\"ש וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח כו' הנה סתר סברת רבי יהודה דאמר דקרא אתא ללמד על הצתת אליתא שלא תהא אלא בכהן משום דמאחר שאתה למד מן האש על המזבח תוקד שיהא בראשו של מזבח כלום הוצרכנו למקרא זה להטעינה כהן וכי תעלה על לב שזר קרב לגבי המזבח ופירש\"י שם והלא נאמר אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו הרי מבואר דאיכא איסור לזר בכניסה אל המזבח. עוד אני תמיה בפסוק זה שהביא רש\"י שהרי פסוק זה לא נאמר כ\"א על העבודה ובא להזהיר הלוים שלא יתעסקו בעבודת הכהנים וכמו שביאר כל זה רבינו במנין המצות מצות ל\"ת סי' ע\"ב ומוכרחים אנו לומר כן דהא קרא סיים ואמר ולא תמותו ובכניסה בלא עבודה ליכא מ\"ד דאיכא מיתה ומיהו לזה היה אפשר לומר דולא תמותו קאי אאל כלי הקדש דהיינו לעשות עבודה בכלי הקדש וגדולה מזו אית ליה לרבינו בשתויי יין ופרועי ראש דאף דכתיב באזכרתם ולא תמותו איכא נמי איסור כניסה בלא עבודה ומ\"מ הדבר אצלי צריך תלמוד. ובפ\"ו דזבחים (דף ס\"ה) הכריח ר\"ע דמליקה ביד ולא בכלי משום דכתיב ומלק הכהן ולגופה לא איצטריך משום דוכי תעלה על דעתך שזר קרב ע\"ג המזבח ובפרק הקומץ רבה (דף כ') עלה דמליקה אמרינן וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח הרי דס\"ל לר\"ע דמלת הכהן דכתיב גבי מליקה לא איצטריך לגופיה משום דפשיטא דלא יעשה המליקה כ\"א הכהן כיון דלמדנו מקרא דהמליקה היא בראשו של מזבח ולכאורה כל זה הוא הפך סברת הרמב\"ן. והנראה אצלי הוא דסבירא ליה דכוונת אומרם וכי תעלה על דעתך שזר קרב ע\"ג המזבח הוא דבפעולות שהצריך הכתוב שלא יהיו נעשות כ\"א בראשו של מזבח אין צורך לכתוב ללמדינו דהן עבודות וצריכות כהן דממילא ידענו שהן עבודות ופסולות בזר מאחר שהצריכם הכתוב מזבח והכי קאמר וכי תעלה על דעתך שזר יקרב לעשות שום דבר ע\"ג המזבח והלא כיון שהם צריכים מזבח פשיטא שאין זר יכול לעשות והפסוק שהביא רש\"י כתיב ואל המזבח לא יקרבו לאו באיסור הכנסה מיירי קרא דסתם קריבה והגשה היא לעבוד עבודה וכמו שכתב הרמב\"ן אלא כוונת הכתוב הוא לומר דכל דבר הצריך מזבח לא יקרבו לעשות אותה העבודה וכן פי' הרמב\"ן הכתוב שמזהיר לבעלי מומין אך אל הפרוכת ואל המזבח לא יגש כו' ובזה ניחא מה שהקשינו לעיל דהא פסוק זה דואל המזבח לא יקרבו לא משתעי כי אם בלוים שהוזהרו בעבודת כהנים ולפי מה שכתבנו ניחא דלעולם בלוים מיירי והזהיר את הלוים דכל דבר הצריך מזבח לא יקרבו לעבוד וכ\"ש זרים שהם מוזהרים בזה. אך קשה לי מהא שכתבו התוס' בפ\"ב דיומא (דף כ\"ג) ד\"ה יש שהקשו לר\"ל דאית ליה דהרמת הדשן והוצאת הדשן לאו עבודה היא מאי טעמא דת\"ק דפסיל בעל מום ולר\"א נמי אמאי איצטריך קרא לרבות בעלי מומין ותירצו משום דבעל מום חשיב כזר דס\"ד אמינא וכי תעלה על דעתך שזר קרב ע\"ג המזבח ע\"כ והשתא אי אמרת בשלמא בדבר שאין אנו יודעים אם היא עבודה וצריכה כהן תמים או אינה עבודה תינח דאנו אומרים דע\"כ היא עבודה מדהצריכה הכתוב מזבח ואין אנו צריכים קרא ללמד שתהא צריכה כהן דמקרא דואל המזבח לא יקרבו נפקא לן וכמו שכתבנו אבל בהרמת הדשן ובהוצאת הדשן דע\"כ לפי האמת ס\"ל לר\"ל דאינה עבודה מדלא בעיא ד' כלים א\"כ מה שהיא ע\"ג המזבח אינה מעלה ומוריד כלל שהרי אין אנו יכולים להכריח שהיא עבודה שהרי אנו רואים שאינה עבודה מדלא בעיא ד' כלים ועוד דדוקא בדבר שהיה באפשרות שלא לעשותו במזבח והצריך הכתוב מזבח יש להכריח שהיא עבודה והזר ובעל מום אינם כשרים לה אך בהרמת הדשן ובהוצאת הדשן דלא אפשר בלאו הכי אין להכריח שהיא עבודה ובעיא כהן. אשר על כן היה נראה דקושיית וכי תעלה על דעתך שזר קרב ע\"ג המזבח משום איסור כניסה נגעו בה ובזה אתי שפיר דברי התוס' דאיצטריך קרא לר\"א לרבות בעלי מומין ולרבנן פסולים משום הכניסה אך כבר כתבנו לעיל דמדברי התוס' בפרק לולב וערבה מוכח דס\"ל דליכא איסור כניסה לזר מן התורה אפי' בין האולם ולמזבח. ואולי דס\"ל לתוס' דמקרא דואל המזבח לא יקרבו שמעינן מיניה דגזירת הכתוב היא דכל דבר הנעשה במזבח אף שאינה עבודה ואף שאי אפשר בלאו הכי אפ\"ה לא הויא כי אם בכהן וכי תימא וכי המקום גורם שתהא העבודה הנעשית במזבח צריכה כהן ובשלמא אם היינו אומרים דכיון דהצריך הכתוב מזבח שמעינן מינה שהיא עבודה ניחא דלאו משום דהמקום גורם אלא דלמדנו הכתוב דכל דבר הנעשה במזבח היא עבודה אך כפי דברי התוס' דאף מלתא דלאו עבודה עבודה היא כיון שנעשית במזבח בעיא כהן נמצא דמצד המקום שהוא מקודש בעינן כהן וכי תימא הכי נמי והלא הדלקת נרות אמרינן בפרק ב' דיומא (דף כ\"ד) דלאו עבודה היא וקי\"ל דזר יכול להדליק ואף שהנרות היו במקום מקודש יותר מהמזבח. ונראה דהא לא קשיא כלל משום דאפשר דגזירת הכתוב היא דוקא בדבר הנעשה במזבח והלכות אלו עקורות הם ואין למדין למקום אחר. עוד נראה דלא דמי להדלקה לפי שאף שהמנורה היתה בהיכל מ\"מ יכול להוציא הנרות בחוץ ולהדליקן וכמו שכתב רבינו בפירקין וא\"כ לא דמי לתרומת הדשן ולהוצאת הדשן. ועוד אפשר לומר בעד התוס' דמה שכתבו בפרק לולב וערבה דזר יכול ליכנס אף בין האולם ולמזבח הוא דוקא אליבא דמ\"ד דמעלות דרבנן אך איכא מ\"ד דמעלות דאורייתא וכדאיתא בפרק טרף בקלפי (דף מ\"ד) ואפשר דר\"ל הכי ס\"ל וא\"כ מה שכתבו התוס' וכי תעלה על דעתך שזר ובעל מום קרב ע\"ג המזבח הוא כפשוטו דמשום כניסה נגעו בה. אך עדיין אני נבוך בישוב זה שכתבנו לדעת הרמב\"ן והתוס' דבגמרא עלה דההיא דהצתת אליתא דאמר ר\"ש דלא צריך קרא ללמד שתהא בכהן משום דוכי תעלה על דעתך שזר קרב ע\"ג המזבח אמרינן ורבי יהודה אי מהתם הוה אמינא קאי אארעא ועביד במפוחא ע\"כ ופירש\"י ורבי יהודה אמר לך אי מהתם מהאש על המזבח וגו' אע\"ג דשמעינן מיניה שהצתה בראש המזבח לא שמעינן דפסלה בזר דהוה אמינא קאי זר אארעא ועביד במפוחא ע\"כ והתוס' כתבו שם דבסברא זו דרבי יהודה מודה בה רבי שמעון במקום אחר אלא דס\"ל דשאני הכא דלאו אורח ארעא למיעבד במפוחא מרחוק והשתא אי אמרת בשלמא דרבי שמעון מטעם כניסה שאסורה הכריח דבריו ניחא דברי רבי יהודה שסתר דברי רבי שמעון ואמר דלעולם איצטריך קרא ללמד דהצתת אליתא צריכה כהן וכי תימא מי הכניסו לזר במזבח אפשר דקאי אארעא ועביד במפוחא אלא אי אמרת דמה שהכריח רבי שמעון הוא משום דס\"ל דכיון דעבודה זו צריכה שתהיה במזבח פשיטא דחשיבא עבודה וזר פסול לה משום דכתיב ואל המזבח לא יקרבו מה השיב לו רבי יהודה אפשר דקאי אארעא ועביד במפוחא והלא רבי שמעון לאו מפאת העובד הכריח דבריו אלא מפאת העבודה דצריכה מזבח וא\"כ כי נמי קאי אארעא אכתי פשיטא דזר אינו יכול לעשותה כיון שהעבודה אינה נעשית כי אם בראשו של מזבח ואולי יאמר הרמב\"ן דכוונת הכתוב באומרו ואל המזבח לא יקרבו הוא שהזהיר את הלוים שלא יבואו במזבח לעשות שום דבר ולעולם דלא יקרבו הוא לעבוד עבודה אלא שהקפדת הפסוק הוא שלא יבוא הכהן במזבח לעשות שום פעולה מן הפעולות הנצרכות אך כפי סברת רבינו הדברים הם כפשטם דתמיהת רבי שמעון דוכי תעלה על דעתך שזר קרב ע\"ג המזבח אינה אלא משום איסור כניסה. ודע שזה שכתבנו דאליבא דרבינו איכא איסור כניסה לזר מן התורה ואף שלא הזכיר כן בחיבורו בפירוש מ\"מ למדנו אותו מבעל מום דכתב בפירוש דהוזהר על הכניסה ופשיטא דלא עדיף זר מבעל מום הרב בעל מגילת אסתר חולק בזה שהרי כתב במצות ל\"ת סי' ס\"ט להכריח כדברי רבינו דס\"ל דאיכא אזהרה בבעל מום בביאה ריקנית מההיא דתנן היוצק והבולל כו' עד המסדר את השלחן המטיב את הנרות אין חייבין עליהם לא משום זרות ולא משום טומאה כו' ומדלא קאמר משום בעל מום שמע מינה בעל מום המטיב את הנרות שהיה בהיכל חייב וזה לפי שאסור ליכנס שם אפילו בלא עבודה ע\"כ ואם איתא דס\"ל דגם זר הוזהר על הכניסה תיקשי דהיכי תנא לא משום זרות ת\"ל דחייב משום כניסה לבדה אף שהיא בלא עבודה ומיהו י\"ל דלעולם דמודה הרב דגם בזר איכא אזהרה בכניסה אף בלא עבודה אלא דשאני זר דאיכא חיוב מיתה בעבודה שייך לומר דאינו חייב אם הטיב את הנרות לומר דליכא חיוב מיתה אבל לעולם דאיכא אזהרה משום כניסה אבל בעל מום דאפי' בעבודה ליכא כי אם לאו לא שייך למיתני דמטיב את הנרות אין בו משום בעל מום ולמעוטי מאזהרה כיון דבלאו הכי מוזהר הוא משום כניסה אך לדעת הרמב\"ן דס\"ל דליכא אזהרה בכניסה שפיר הוה מצי למיתני בעל מום למעט אותו מאזהרה ומ\"מ אין דברי הרב מחוורין בעיני מכמה טעמי חדא דכיון דבשאר החלוקות דהיינו יוצק ובולל ודכוותיה הוה שייך למיתני בעל מום ולמעט אותו מאזהרה אמאי נמנע מלמיתני בעל מום משום דיש חלוקה דלא שייך למעט בעל מום משום דמוזהר הוא מסיבה אחרת ועוד כפי סברתו אמאי תני ולא משום טומאה הא בלאו הכי חייב כרת משום כניסתו בטומאה וחיוב זה דכניסה בטומאה שייכא בכל החלוקות השניות שם והחלוקה שכתב רבינו בפ\"ד מהלכות אלו שיתחייב מיתה משום עבודה ולא יתחייב כרת משום כניסה לא שייכא בכל הני שנשנו וכמבואר ועל כרחין אית לן למימר דהוצרך התנא לומר דבהני עבודות ליכא משום טומאה כדי ללמדנו דלא נימא שיתחייב שתים אחת משום כניסה ואחת משום עבודה אי נמי כגון אם שגג בכניסה והזיד בעבודה דאיצטריך התנא לומר דבעבודות אלו אינו חייב כלל וכההיא דאמרינן בפ\"ה דיומא (דף נ\"ג) עלה דההיא דאמרינן שאם חיסר אחת מסמניה חייב מיתה שהקשו ות\"ל דקא מעייל ביאה ריקנית ותירץ רב ששת כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה ומכל הני טעמי הוה יכול למיתני בעל מום דודאי אליבא דרבינו בעל מום שעבד לפנים לוקה שתים וא\"כ היה לו לתנא ללמדנו שאם הטיב את הנרות שאינו לוקה כלל. וראיתי לרבינו בדין י' שהביא משנה זו והביא בכללם בעל מום ואולי יאמר הרב הנזכר דרבינו שלא הזכיר החלוקות בפרטם אלא כלל אותם מש\"ה הזכיר בעל מום וקאי לחלוקות מהעבודות דלא שייכא בהו משום כניסה אך במתניתין דפרט אותם מש\"ה לא תני בעל מום דלא שייך בעבודות הנעשות בפנים והנך רואה חולשת דברים אלו ומרן ז\"ל כתב שם דרבינו סובר דלאו דוקא נקט במתניתין הני אלא ה\"ה לכל חיוב שחייבין משום עבודה שאין חיוב אלא בעבודה תמה הן אמת שאם לא היו דברי רבינו הללו הייתי אומר דטעמא דלא שנו במשנה בעל מום הוא משום דלא נתמעטו עבודות אלו אלא ממיתה אבל אזהרה אית בהו ומש\"ה לא תני בעל מום משום דבעל מום אף בעבודה תמה אין בו כי אם אזהרה וכיון שכן אין חילוק בין עבודה תמה לעבודה שיש אחריה עבודה דלעולם איכא בהו אזהרה וכבר צדדתי צד זה לעיל (בדף קכ\"ג) (*א\"ה תמצאנו לקמן בפ\"ב מהלכות תמידין ומוספין דין י' יע\"ש) והואיל והביא אותנו משך הענין אומר שראיתי לרב הנזכר שכתב על מה שהביא הרמב\"ן ראיה לדבריו ממה שאמרו בספרי והזר הקרב יומת לעבודה אתה אומר לעבודה או אינו אלא לעבודה ושלא לעבודה אמרת ומה בעל מום שלא ענש בו מיתה לא ענש בו אלא עבודה זר שענש בו מיתה דין הוא שלא יענש בו אלא לעבודה הא מה ת\"ל והזר הקרב לעבודה והרי זה מבואר ע\"כ וכתב הרב הנזכר נ\"ל שהיא הפך כוונתו שהרי לא אמר לא הזהיר בו אלא עבודה דהוה משמע שאין אסור אלא בעבודה אבל אמר לא ענש בו דמשמע דעונש מיתה אין בו עד שיעבוד אבל לאו אכניסה בלבד קא עבר עכ\"ד ואיני יודע מהו סח דבפירוש אמרו דגבי בעל מום שלא ענש בו אלא עבודה וע\"כ כוונתם היא שלא הזהיר כי אם עבודה שהרי בבעל מום ליכא אף בעבודה כי אם אזהרה:
מי שנטמא במזיד כו'. (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ג מהלכות אלו דין כ\"א): סליקו להו הלכות ביאת המקדש " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..62b9fab7fcc9ef037423e3a09a8c314f0813c492 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,223 @@ +{ + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Admission_into_the_Sanctuary", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואנשי משמר אסורים לספר וכו'. כתב מרן ומסיים שם במשנה ובחמישי מותרים מפני כבוד השבת ואיני יודע מפני מה השמיטו רבינו וכבר כתב רבינו דין זה לעיל ספ\"ו מהלכות כלי המקדש: " + ] + ], + [ + [], + [ + "אל הקדש זה קדש הקדשים וכו'. עיין במ\"ש מרן ונראה דהכי פירושו וכו'. ואחר כל הדוחק הזה עדיין קשיא לי דבפרק הקומץ רבה (דף כ\"ז) אמרי' דרבי יהודה הוא דאית ליה דאי כתב רחמנא אל הקדש הו\"א מאי קדש מבית לפרוכת אבל היכל לאו נמי ליכא אבל רבנן פליגי עליה ואמרי דהא לא מצית אמרת דהיכל כולו נקרא קדש דכתיב והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים וא\"כ רבינו שפסק כרבנן קשה היאך כתב סברת רבי יהודה. ותו קשיא לי מההיא דס\"פ ח' דזבחים (דף פ\"ב) ת\"ר פנימה אין לי אלא פנימה היכל מנין ת\"ל אל הקדש יאמר קדש ואל יאמר פנימה אמר רבא בא זה ולימד על זה וכו' כלומר דאי לא הוה כתיב פנימה הו\"א דקדש הוי פנימה וכמ\"ש רש\"י. ודוחק הוא בעיני לומר דאותה סוגיא אתיא כר\"י. ועוד אמאי לא הקשו הניחא לר\"י אלא לרבנן דאית להו דהיכל כולו נקרא קדש יאמר קדש ואל יאמר פנימה וצ\"ע. הא דאמרינן בכמה דוכתי בא זה ולימד על זה כגון לא תקום ולא תטור דהקשו בגמרא וליכתוב קרא לא תטור וכ\"ש נקימה ותירצו בא זה ולימד על זה דאי לא הוה כתיב לא תטור הוה אמינא מאי לא תטור נקימה אבל נטירה שרי אבל השתא דכתיב לא תקום ע\"כ לומר דלא תטור הוא נטירה וכן נמי אמרינן תושב זה קנוי קנין עולם שכיר זה קנוי קנין שנים יאמר תושב ואל יאמר שכיר ואני אומר קנוי קנין עולם אינו אוכל קנוי קנין שנים לכ\"ש אילו כן הייתי אומר תושב זה קנוי קנין שנים אבל קנוי קנין עולם אוכל בא שכיר ולמד על תושב שאע\"פ שקנוי קנין עולם אינו אוכל. ודע דכלל זה לא נאמר אלא בתרי גופי אבל בחד גופא לא וכדאיתא בפ\"ק דקידושין (דף ד') והטעם הוא מבואר שם בסוגיא ובדברי רש\"י שם יע\"ש והכי נמי אמרינן בפ\"ח דזבחים (דף פ\"ב) אלא הכא כיון דאי פסיל בהיכל לפני ולפנים מאי בעי. אך קשה מההיא דאמרינן בפרק הקומץ רבה (דף כ\"ז) מאי טעמא דרבנן אי ס\"ד כדקאמר ר\"י ליכתוב רחמנא אל הקדש ואל פני הכפרת ולא ימות ואנא אמינא היכל מיחייב מבית לפרוכת מבעיא מבית לפרוכת דכתב רחמנא למה לי ש\"מ במיתה ורבי יהודה אי כתב רחמנא אל הקדש ולא כתב מבית לפרוכת הוה אמינא מאי קדש מבית לפרוכת אבל היכל לאו נמי לא והשתא קשה לרבי יהודה דהיכי כתב קרא דמבית לפרוכת חייב הרי איתחייב משום היכל ורבנן נמי לא פליגי עליה דרבי יהודה בטעם זה אלא משום דס\"ל דהיכל איקרי קדש וכדאיתא התם וכי תימא דאתא קרא דמבית לפרוכת לחייבו שתים אחת משום אל הקדש ושנית משום מבית לפרוכת הא ליתא דאם כן מה הקשה רבי יהודה לרבנן דלא ליכתוב אלא פני הכפורת ואנא אמינא מבית לפרוכת במיתה אל פני הכפורת מיבעיא אימא דאיצטריך קרא לחייבו ב' משום מבית לפרוכת ומשום אל פני הכפורת וכי תימא דדוקא גבי לאוי שייך לומר לחייבו שתים ונפקא מינה למלקות אך גבי מיתה לא שייך לומר לחייבו שתים ומש\"ה הקשה רבי יהודה דכיון דנתחייב מיתה משום מבית לפרוכת למאי איצטריך אל פני הכפרת ויש סמך לזה דגבי מיתה לא שייך לומר לחייבו שתים מהא דאמרינן בפ\"ה דיומא (דף כ\"ג) לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה והקשו ותיפוק לי משום ביאה ריקנית כו' ומאי קושיא אימא דאיצטריך קרא לחייבו שתים אלא ודאי דגבי מיתה לא שייך לומר לחייבו שתים (*א\"ה עיין בפ\"ג מהלכות איסורי ביאה דין י\"ב) אך נראה דגם גבי מיתה בידי שמים שייך לומר לחייבו שתים ונפקא מינה למלקות דהא קי\"ל דחייבי מיתה לוקין וכמו שפסק רבינו ריש פח\"י מהלכות סנהדרין ומה שלא תירצו ביומא דאיצטריך קרא לחייבו שתים הוא משום דאם לא נתן מעלה עשן או שחיסר אחת מכל סמניה אף שיש בו מיתה אינו לוקה שהרי רבינו בפרק י\"ט מהלכות סנהדרין כשמנה מחייבי מיתה שלוקין לא מנה את אלו בכללם והתוס' בפ\"ב דשבועות (דף י\"ז) עלה דההיא דאמרינן אלא דקי\"ל טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה הקשו דמ\"מ איכא נפקותא טובא דהא קי\"ל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן ואם ביטל כרת נשאר עליו מיתה והר\"ן בחידושיו שם הקשה גם כן קושיא זו ונדחק בתירוצא ואמר דאין הכי נמי אלא דבגמרא חד מתרי או מתלת טעמי נקט הרי דלדברי הכל גם במיתה איכא נפקותא היכא דחייב שתים וכי תימא ולפי האמת תיקשי דמה הקשה רבי יהודה לרבנן כיון שהוכחנו דגם במיתה איכא נפקותא לחייבו שתים הא לא קשיא כלל משום דהכא ליכא אלא חד לאו וחד מיתה אתרווייהו וא\"כ לא שייך לומר לחייבו שתים ולא דמי כלל לההיא דשבועות דאיכא אזהרה ומיתה מיוחדת לכל איסור ואיסור וא\"כ כפי זה ליכא למימר דלרבי יהודה איצטריך קרא דומבית לפרוכת לחייבו שתים כיון דליכא אלא חדא אזהרה וממקומו מוכרח מדאיצטריך רבי יהודה לומר הוה אמינא מאי קדש מבית לפרוכת ולא קאמר דאיצטריך קרא לחייבו שתים אלא ודאי כדכתיבנא דכיון דליכא אלא חדא אזהרה לא שייך לומר לחייבו שתים וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא דלא שייך הכא לומר בא זה ולימד על זה כיון דהוי חד גופא ונראה לומר דהכא נמי משכחת לה בתרי גופי וכגון בדרך משופש וא\"כ שפיר איכא למימר בא זה ולימד על זה וכן תירצו בגמרא בפ\"ח דזבחים (דף פ\"ב) ואע\"ג דהתם דחו תירוץ זה משום דהבאה כתיב ודרך משופש לא הוי דרך ביאה והכא נמי כתיב ואל יבוא כבר כתבו התוס' הכא והתם בשם הר\"י מאורליינ\"ש דיש לחלק בין הבאת דם להבאת גוף אדם וא\"ת הא דרך משופש ממעטינן ליה מדכתיב אל פני הכפורת וכתנא דבי רבי אליעזר בן יעקב אל פני הכפורת קדמה זה בנה אב כל מקום שנאמר פני אינו אלא פני קדים ורבי יהודה נמי מודה מזה וכדאיתא בגמרא וי\"ל דלא ממעטינן דרך משופש אלא ממיתה והכי קאמר קרא אל פני הכפורת ולא ימות הא אם היה דרך משופש אינו בולא ימות אך אזהרה דואל יבא לעולם איכא אף בדרך משופש ואם כן שפיר איכא למימר אליבא דרבי יהודה דאתא קרא דומבית לפרוכת ללמד על הקדש שהוא ההיכל והוו תרי גופי כגון שנכנס מבית לפרוכת דרך משופש: " + ], + [ + "כהן שנכנס לקדש הקדשים וכו'. בגמרא אמרינן דלרבנן איצטריך אל פני הכפורת למעוטי דרך משופש ורבי יהודה מודה בדין זה וכדאיתא התם ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: " + ], + [ + "והנכנס לקדש כו'. כתב מרן דה\"ק אם נכנס שלא לעבודה או להשתחוות דלהכנס לעבודה או להשתחוות מותר. ועיין במ\"ש התוס' בסוף חגיגה אמתניתין דהזהרו שלא תגעו בשלחן: " + ], + [ + "כהן שיצא מן המקדש וכו'. מדסתם ולא חילק משמע דבשום צד לא יניח העבודה ויצא. ובפ\"ט דיומא (דף פ\"ה) אמרינן נענה ר\"ע ואמר וכי יקום איש על רעהו מעם מזבחי תקחנו למות מעם מזבחי ולא מעל זבחי ואמר רמי בר חמא א\"ר יוחנן לא שנו אלא להמית אבל להחיות אפי' מעל מזבחי ופי' רש\"י אבל להחיות כגון שידע ללמד זכות עליו אחר שנידון בב\"ד ליהרג. וא\"כ יש לתמוה למה לא ביאר רבינו דין זה שאם יש לו ללמד זכות שיניח העבודה ויבא וילמד. עוד אני מסתפק בדין זה במאי דקאמר רבא התם דר\"ע נמי דילמא כדאביי דאמר אביי מסרינן ליה זוגא דרבנן לידע אם יש ממש בדבריו ואשכחן ודאי ספק מנ\"ל ופירש\"י וה\"נ גבי כהן הול\"ל נמי דהכי עבדינן ליה ואשכחן מהכא דאודאי פקוח נפש מחללין אבל ספק לא שמעינן מינה. ויש להסתפק אם דין זה אמרו רבא בדרך דחייה אבל לפי האמת גבי כהן העובד לא מסרינן ליה זוגא דרבנן או דילמא לקושטא דמלתא אמרו. ומיהו לכל הצדדין נ\"ל דאף לשמואל דמפיק לפקוח נפש שדוחה את השבת מקרא אחרינא איצטריך קרא דלמות למידק מיניה אבל להחיות לא. דל\"ל דפליג שמואל אדרבי יוחנן ולית ליה ההיא דרשא. דא\"כ לשמואל נמי תקשי למות למה לי. א\"ו דאע\"ג דאית לן מקרא דפקוח נפש דוחה את כל המצות איצטריך קרא ללמדנו גבי עבודה שאם יודע ללמד זכות שיניח העבודה משום דסד\"א כיון שנגמר דינו גברא קטילא הוא ואין כאן אפי' ספק פקוח נפש קמ\"ל קרא דלהחיות אפי' מעל מזבחי. וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא דאף שכבר למדנו רבינו דפקוח נפש דוחה את כל המצות מ\"מ היה לו ללמדנו דין זה דאבל להחיות אפי' מעל מזבחי מאחר דאיצטריך קרא לדין זה. והנ\"ל בזה דס\"ל לרבינו ז\"ל שדין זה דרבי יוחנן ליתיה כ\"א אליבא דר\"ע דדריש מעם מזבחי ולא מעל מזבחי וס\"ל דדין זה דר\"ע ליתיה אלא אפי' מעל המזבח רציחה דוחה את העבודה וכן מוכח מדבריו בפ\"ה מהלכות רוצח דין י\"ב. והטעם שדחה דברי ר\"ע הללו כבר כתבתי במקום אחר סי' כ\"ז (*א\"ה תמצאנו בהלכות רוצח יע\"ש) וכיון דלדידן מעל לאו דוקא אלא ה\"ה מעם תו לא מצינן למידרש לא שנו אלא להמית אבל להחיות אפי' מעל מזבחי וזה פשוט: " + ], + [ + "אבל כ\"ג עובד כשהוא אונן וכו'. מפשט דברי רבינו נראה דאף כ\"ג אינו מתחיל בעבודה אלא אם התחיל גומר וזהו ההפרש שיש בין כ\"ג להדיוט דהדיוט אף שהתחיל אינו גומר אבל כ\"ג גומר אבל להתחיל עבודה אף כ\"ג אינו מתחיל וברייתא דפ\"ק דיומא (דף י\"ג) דתניא היה עומד ומקריב על גבי המזבח ושמע שמת לו מת מניח עבודתו ויוצא דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר יגמור וברייתא זו בכ\"ג איירי וכמו שכתבו התוס' שם וקי\"ל כרבי יוסי ולפי מה שכתבנו דייקי דברי רבי יוסי דקאמר יגמור דמשמע דוקא אם התחיל יגמור אבל להתחיל לא. הן אמת שראיתי לתוס' שם שכתבו דלכאורה משמע היה עומד ומקריב אע\"ג דאכתי לא התחיל בעבודה אלא עבודה בידו כו' ע\"כ. ולפי דברי התוס' הללו מאי דקאמר רבי יוסי יגמור הכוונה היא דכיון שכבר העבודה בידו אף שלא התחיל בה יגמרנה ובא למעט שאם לא היתה בידו עבודה לא יקחנה מחדש ואפשר להעמיס פי' זה בדברי רבינו ומאי דקאמר שהיה עוסק בה אין הכוונה שהתחיל בעבודה אלא הכוונה היא שהיה עוסק בה להתחיל בעבודה כגון שלקח המזרק לקבל הדם אף שעדיין לא התחיל לקבל אבל לעולם שאם לא לקח המזרק אינו יכול לקבל הדם וכעת אין ספרי אתי להעמיק ולעיין בדינים אלו. עוד אני מסתפק בזה אי טעמא דאמרינן דאם לא היה עסוק בעבודה כלל דאינו מתחיל בעבודה אליבא דכ\"ע אם הוא מן הדין או דילמא מדין תורה אליבא דכ\"ע אף אם לא היה עסוק בעבודה מתחיל וגו' אך מדרבנן פליגי דרבי יהודה סבר דמדרבנן אסור אף אם כבר היה עסוק בעבודה גזירה אטו אכילה ורבי יוסי סבר דלא גזרו אלא היכא דלא היה עסוק בעבודה כלל דלא יתחיל אבל אם כבר היה עסוק לא גזרו משום דאיכא בזיון קדשים ונראה דאליבא דכ\"ע מדין תורה אף אם לא היה עסוק בעבודה מתחיל וגומר דאי אמרינן דלרבי יוסי אם לא היה עסוק מדין תורה אינו מתחיל פשיטא דרבי יהודה נמי מודה בזה דלא מצינו להם מחלוקת בזה ואין לומר שיהיו סברות הפוכות דהיכא דלא היה עסוק בעבודה דלרבי יוסי אינו עובד מדין תורה לר\"י עובד מדין תורה והיכא דהיה עסוק בעבודה דלרבי יוסי עובד אף מדרבנן ולרבי יהודה אינו עובד מדרבנן ולר\"י ע\"כ אית ליה דאף אם לא היה עסוק עובד מדין תורה דאי לא תימא הכי תיקשי ליה היכי קאמר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו כו' ואם תמות אשתו היכי עביד עבודה ואם איסור התחלת עבודה הוא מדין תורה אין לחלק בין יום הצום לשאר ימים וכמבואר וכיון שהוכחנו דלרבי יהודה לעולם ליכא איסור עבודה מדין תורה אף אם לא היה עסוק בה פשיטא דאף רבי יוסי מודה בזה וכמו שכתבנו ומ\"ש רבינו בפ\"ד מהלכות כלי המקדש דין י' היה הקרבן של כהן גדול והיה אונן נותנו לכל כהן שירצה כו' לא תיקשי למה שכתבנו דאף אם נאמר דלהתחיל בעבודה אסור כיון דאין איסורו כי אם מדרבנן אפשר דמצי משוי שליח דע\"כ לא אמרינן דבמלתא דלא מצי עביד לא משוי שליח אלא באיסורי דאורייתא אבל בדרבנן משוי שליח. אך אעיקרא דדינא מה שכתבתי נראה דליתא אלא אף להתחיל שרי ודברי רבינו הכי מיפרשן דכלפי שבכהן הדיוט פסק שאם הניח העבודה ויצא שחייב מיתה וגם כן פסק שהוא לא יגמרנה אלא שיעמוד שם עד שיגמרנה אחר לפי שאם גמרה הוא חייב מיתה כלפי זה פסק בכ\"ג שיגמרנה הוא והוא מחוייב לגומרה אבל להתחיל בעבודה ליכא חיוב אבל לעולם שאם רצה להתחיל בעבודה שהרשות בידו. (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ב מהלכות רוצח דין ב' אי שייך אין שליח לדבר עבירה במידי דרבנן יע\"ש):
והיה נ\"ל דכהן שגירש את אשתו ע\"מ שילך למקום פלוני ומתה אשתו קודם שיקיים התנאי אף שחל עליו אנינות מ\"מ אם הלך אח\"כ וקיים תנאו שהיא מגורשת למפרע משעה ראשונה דאין כאן אנינות כלל ומותר לאכול בקדשים ולעבוד. הן אמת שראיתי בפ\"ק דיומא (דף י\"ד) דאמרינן וכה\"ג מי חיילא עליה אנינות והא מיגרשא נהי דאנינות לא חיילא עליה איטרודי מי לא מיטריד. ופירש\"י ובקדשים בעינן שמחה וגדולה דכתיב לך נתתים למשחה כדרך שהמלכים אוכלים ולא מצאתי בשום מקום שטירדא תעכב מלאכול בקדשים וליכא למימר שדין זה הוא דוקא אליבא דר\"י ורבנן פליגי עליה דהא בגמרא הקשו לר\"י מדידיה אדידיה משמע דפשיטא ליה לסתמא דש\"ס דטירדא מעכב מלאכול בקדשים וזה פשוט שם וכעת ספרי אינם אתי והדבר צריך אצלי תלמוד. * ונ\"ל דאף משוח שעבר אם הקריב אונן לא חילל וכ\"כ רש\"י בפ\"ג דהוריות (דף י\"ב) דכ\"ג מקריב אונן בין מרובה בגדים בין ראשון שחוזר לעבודה ואפי' שני וכו'. ואע\"ג דהתם קיימינן אליבא דר\"ש דס\"ל כר\"מ דשני כל מצות כהונה עליו ומשמש בח' בגדים וכל עבודת יום הכפורים כשרה בו ואנן קי\"ל כרבי יוסי דפליג עליה וס\"ל דשני אינו עובד ככ\"ג וכמו שפסק רבינו בפ\"א מהלכות עבודת יום הכפורים. מ\"מ לענין דין זה דאונן נראה דאם עבר ועבד בח' בגדים כשהוא אונן דעבודתו כשרה דהא מה שאינו עובד ככ\"ג אינו אלא משום גזירה דרבנן משום איבה וכיון דליכא איסור מן התורה נ\"ל דלא חילל ועבודתו כשרה. (א\"ה עיין לעיל פ\"ב מהלכות כלי המקדש סוף דין ג'): (*א\"ה עיין בתוס' ישנים). " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "אפי' יין או עצים כו'. כתב מרן תוספתא פי\"א דזבחים ומייתי לה פרק י\"ב דזבחים (דף צ\"ט) יע\"ש: " + ] + ], + [ + [], + [ + "זה המחנה האמור כאן כו'. כתב הרא\"ם ז\"ל פרשת נשא ד\"ה הצרוע וז\"ל אך קשה מנ\"ל לרז\"ל לומר דמחוץ למחנה מושבו דמשמע שלא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו בחוץ למחנה ישראל מיירי כו'. ואיכא לעיוני טובא בדברים אלו דמ\"ש בתחלת דבריו ופירש ולא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו שאין שום טמא אחר משולח שם דמשמע מדבריו דלפי מה שרצה לומר דמצורע אינו משולח כ\"א ממחנה לויה אין הפירוש כן זה אינו דגם לפי דבריו פי' ולא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו הוא שאין שום טמא אחר משולח שם וכמבואר. ובעיקר קושייתו אני תמיה דאם הדברים כן דמצורע אינו משולח כי אם ממחנה לויה וזב וטמא מת אינם משולחים כי אם ממחנה שכינה למאי איצטריך קרא לומר מחניהם ללמדנו תן מחנה לזה ותן מחנה לזה לא לכתוב כ\"א מחנם ואנא ידענא שפיר מקרא דבדד ישב מחוץ למחנה מושבו שיש מחנה למצורע בפני עצמו וא\"כ ע\"כ לומר דקרא דמחניהם אתא ללמדנו תן מחנה לזב ותן מחנה לטמא מת שלא נאמר שיהיו הזב וטמא מת משתלחין למחנה אחת וכמ\"ש בגמרא יכול יהיו זבין וטמאי מתים משתלחין למחנה אחת ת\"ל ולא יטמאו את מחניהם. והנראה בדעת הרב ז\"ל הוא דס\"ל דכיון דע\"כ איכא שתי מחנות לא מצי למיכתב מחנם דמשמע מחנה אחת ומש\"ה כתיב מחניהם אע\"ג דלא איצטריך ללמדנו דאיכא ב' מחנות. ולדידי זה אינו דהא כתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב ולא כתיב מן המחנות וע\"כ הכוונה היא המחנה של כל אחד ואחד וא\"כ הוה מצי למימר נמי מחנם ותהיה הכוונה מחנה של כל אחד ואחד ומדכתב מחניהם ע\"כ דאתא לדרשא ללמדנו דין מחודש שלא היינו יודעים אותו והוא תן מחנה לזב ותן מחנה לטמא מת. וכן מה שתירץ הרב ז\"ל מהד' מצורעים שהיו חוץ ממחנה ישראל הנך רואה כמה יש מהדוחק בתירוץ זה שנלמוד מדברי קבלה ועוד דנהי דלמדנו משם דמצורע משולח ממחנה ישראל עדיין קושיית הרב ז\"ל במקומה עומדת דמנ\"ל דהזב וטמא מת הם חלוקים במחנותיהם אימא דכולם אינם משולחים כי אם ממחנה שכינה ומותרים במחנה לויה. אך מאי דקשיא לי בדברי רז\"ל דנהי דמהכרח הכתובים למדנו דאיכא ג' מחנות מ\"מ עדיין אני אומר דטמא מת משולח ממחנה שכינה דוקא כמו שלמדו מקרא דויקח משה את עצמות יוסף עמו והמצורע משולח ממחנה לויה ומותר במחנה ישראל והזב משולח אף ממחנה ישראל ובזה מתקיימים כל המקראות דמקרא דחוץ למחנה מושבו למדנו שלא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו ומקרא דמחניהם למדנו תן מחנה לזב ותן מחנה לטמא מת. וכ\"ת דקרא דקאמר מחוץ למחנה מושבו דלמדנו משם שלא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו הכוונה היא להחמיר בשילוח המצורע כלומר שאין שום טמא משולח שם וא\"כ ע\"כ לומר דהמצורע משולח חוץ ממחנה ישראל זה אינו שהרי הרא\"ם כתב שם וליכא למימר דקרא דבדד ישב מחוץ למחנה מושבו דמשמע שלא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו מבחוץ למחנה שכינה מיירי שהוא מחנה לויה ולא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו שיהיו אסורים להיות במחנה ההוא שאר טמאים שהם זב וטמא מת ואינם מותרים לשבת אלא האחד מהם במחנה ישראל והאחר חוץ ממחנה ישראל. ונמצא בזה שהדבר הפוך שהמצורע קל מכולם כו' משום דמקרא דויקח משה את עצמות יוסף עמו למדנו שטמא מת מותר במחנה לויה ע\"כ. הרי שצידד הרב לומר שיהיה המצורע קל מכולם וא\"כ נהי דמקרא דויקח משה למדנו שהטמא מת קל מהמצורע אבל עדיין קשה דמנ\"ל שהזב קל ממצורע אימא דמצורע קל מזב דזב משולח ממחנה ישראל ומצורע אינו משולח כי אם ממחנה לויה ומותר במחנה ישראל. הן אמת דמה שתירץ הרא\"ם מהד' מצורעים שהיו חוץ מחומת ירושלים שהוא חוץ למחנה ישראל הוא צודק לקושיא זו שהקשינו וכבר עלה בדעתי להגיה קצת בדברי הרא\"ם ולהעמיס קושייתנו זאת בדבריו והוה ניחא נמי מ\"ש בתחילת דבריו ופי' ולא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו שאין שום טמא אחר משולח שם שדקדקנו עליו דגם לפי דרכו הכי הוה פירושו ודוק היטב דאם נאמר דקושיית הרב היא על האופן שכתבנו אתי שפיר דברי הרב. ומיהו נראה דאין לצדד צד זה ולומר דהמצורע יהיה משולח ממחנה לויה ומותר במחנה ישראל משום דמקרא זה דמחוץ למחנה מושבו דפירושו שלא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו סובל שני פירושים האחד הוא להחמיר על המצורע ופירושו שאין שום טמא משולח למקום שהמצורע משתלח או שהפירוש הוא להקל על המצורע ופי' שלא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו הוא משום דטמאים אחרים אסורים להיות במחנה ההיא. ולפי צד זה המצורע מותר במחנה לויה. אבל שנאמר חלוקה אמצעית שיהיה המצורע משולח ממחנה לויה ומותר במחנה ישראל זה לא ניתן ליאמר דלא ימנע אם פירוש שלא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו הוא להחמיר זה אינו שהרי הזב חמור ממנו ואם הוא להקל גם זה אינו שהרי טמא מת קל ממנו. נמצא דלא נשאר לצדד כי אם השתי חלוקות האחרות והחלוקה האחת שהיא להקל היא נמנעת מקרא דויקח משה וכמ\"ש הרא\"ם וא\"כ ע\"כ לומר החלוקה האחרת דהיינו להחמיר עליו וא\"כ למדנו דהמצורע משתלח מג' מחנות והזב מב' וטמא מת מאחת ועיין בפרק בתרא דזבחים (דף קי\"ו): " + ], + [ + "ומשלחין זבין וזבות כו'. גרסינן בפ\"ו דפסחים (דף ס\"ז) וכל זב לרבות בעל קרי ואמרינן התם מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר בעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות ובדף ס\"ח אמרינן ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה לויה לא יבוא אל תוך המחנה זו מחנה שכינה ע\"כ. למדנו מכל זה שהבעל קרי דינו כזב לענין שילוח שמשתלח חוץ לב' מחנות ומאי דתנן בסוף זבים בעל קרי כמגע שרץ הא אמרינן התם בפסחים דלאו למחנותם קאמר אלא לומר דמה מגע שרץ מטמא באונס אף בעל קרי מטמא באונס וכן פי' שם הר\"ש אלא שראיתי לרבינו שם שפירש שכוונת התנא הוא ללמדנו שבעל קרי הוא ראשון לטומאה כנוגע בשרץ ואינו אב הטומאה* ולא ידעתי איך יתיישב לו סוגיא דפסחים ומה שלא תירצו בגמרא לומר דמתניתין דזבין אתא לאשמועינן שבעל קרי הוא ראשון לטומאה אפשר שהוא משום דכבר למדנו דין זה מדתנן בריש כלים אבות הטומאה השרץ כו' ומדלא תני בעל קרי שמעת מינה דאינו אב הטומאה וכן כתב שם הר\"ש וז\"ל ומדלא חשיב כאן בעל קרי בהדי אבות הטומאה היה נראה דאינו אלא ראשון בעלמא ומש\"ה הוצרכו לומר דמתניתין דזבים אתא לאשמועינן דמטמא באונס ומ\"מ למדנו מסוגיא דפסחים דבעל קרי משתלח חוץ ממחנה לויה. והא דתנן בריש תמיד אירע קרי לאחד מהם היה יוצא והולך לו במסיבה ההולכת תחת הבירה כו' הא אמרינן התם בגמרא מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר מחילות לא נתקדשו ובעל קרי משתלח חוץ לב' מחנות. וראיתי לרש\"י בפסחים שכתב הני תרתי מילי שמעינהו כי הדדי מרביה וכי הדדי אמרינהו ע\"כ. נראה שהוקשה לו שאין שייכות זה לזה ולי נראה שהם תלוים זה בזה דכיון דאמרינן דבעל קרי משתלח חוץ לב' מחנות ע\"כ מחילות לא נתקדשו דאי לא תיקשי מתניתין דתמיד ואפשר דשני דינים אלו דרבי יוחנן כולם הם נלמדים ממשנה זו ומשום הכי סמכם רבי יוחנן זה לזה והוא דמדתנן הולך במסיבה ההולכת תחת הבירה ש\"מ דיש חילוק בין הר הבית למה שהוא תחת הר הבית וא\"כ ע\"כ משתלח חוץ לשני מחנות דאם לא נאסר כי אם במחנה שכינה למה לו לילך במסיבה ההולכת תחת הבירה ועוד דהיה יכול להמתין מלטבול עד היום שהרי לאחר שטבל נמי טבול יום הוא ואסור מדרבנן לישב שם אלא דכיון שנטמא בפנים לא גזרו עליו חכמים וכמו שכתבו התוס' בריש פ\"ג דזבחים ע\"ש אלא ודאי דבעל קרי אסור מן התורה במחנה לויה ומש\"ה הצריכוהו לילך במסיבה ההולכת תחת הקרקע כדי לטבול. וראיתי לרבינו עובדיה בריש תמיד שכתב בא וישב לו בבית המוקד עד שהשערים נפתחים היה יוצא והולך לו לחוץ לפי שטבול יום משתלח חוץ לעזרה כדאמרינן באלו דברים וכל זב לרבות בעל קרי ע\"כ. ודברים אלו הם שלא בדקדוק דטבול יום אינו אסור כי אם מעזרת נשים ולפנים ואין איסורו כי אם מדרבנן אבל מן התורה אינו אסור כי אם מעזרת ישראל ולפנים אבל בעל קרי אסור מן התורה מפתח הר הבית ולפנים וזה פשוט. ודע שלא ראיתי לרבינו בפירקין שהביא דין זה דבעל קרי וכן בפ\"ח מהלכות בית הבחירה לא הזכיר כלל דין דבעל קרי ולא ידעתי למה גם במתני' פ\"ק דכלים מ\"ח קתני הר הבית מקודש ממנו שאין זבין וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם ורבינו העתיק משנה זו בפירקין ולא ידעתי למה לא אמרו גם כן בעל קרי והדבר אצלי צריך תלמוד. (*א\"ה עיין לעיל בפ\"ז מהלכות בית הבחירה דין ט\"ו). וכי תימא א\"כ דבעל קרי אסור במחנה לויה היכי קתני מתניתין בסוף זבים דבועל נדה כטמא מת ואמרינן בפסחים דלמחנותם קאמר ובועל נדה תיפוק לי משום רואה קרי הא לא קשיא כלל משום דקי\"ל דבועל נדה הוי אפי' בשלא הוציא ש\"ז דקי\"ל אחד המערה ואחד הגומר וא\"כ לא חשיב בעל קרי א\"נ משכחת לה בטבל לקריו ואפילו הכי עדיין טמא הוא שבעה ימים משום בועל נדה וע\"כ צריכים אנו לתירוצים אלו דהא אמרינן דבעל קרי אסור בד\"ת שנאמר והודעתם לבניך כו' ואפ\"ה קי\"ל דבועלי נדות מותרים בדברי תורה אלמא משכחת לה בועל נדה שלא יהיה בעל קרי. וראיתי לרש\"י בפ\"ג דברכות (דף כ\"ב) שכתב ובועלי נדות אם טבלו לקריין לדברי תורה הטבילה אינו עולה להם לטהרם מטומאת בועל נדה שהיא שבעה ימים אבל לתקנת עזרא עולה להם כו' הרי לך התירוץ האחד שכתבנו ונראה שגם התירוץ האחר ניתן להאמר. ודע דבפ\"ב דנדה (דף ט\"ו) אמרינן רבי יהודה בנו של ריב\"ז אומר בעלה נכנס להיכל ומקטיר קטורת והקשו ותיפוק לי דהוי בעל קרי ותירצו בשלא גמר ביאתו אע\"פ שלא הוציא ש\"ז טמא משום בעל קרי ויש לנו בזה אריכות דברים (*א\"ה עיין בפ\"ג מהלכות מטמאי משכב ומושב) ומ\"מ למדנו דאיכא בועל נדה דאינו בעל קרי והתוס' ג\"כ בפ\"ג דמועד קטן (דף ט\"ו) ד\"ה ובועלי נדה מדבריהם דלא משכחת בועל נדה שלא יהיה בעל קרי ודבריהם תמוהים כמו שכתבנו גם מה שכתבו בסוף הדבור ובתוס' פירשו דכיון דטומאת נדה מכח קרי ר\"י מודה דבעי טבילה ע\"כ גם בזה דבריהם תמוהים דטומאת בועל נדה לאו משום קרי היא וצ\"ע: " + ], + [], + [ + "החיל משלחין ממנו כו'. כתב מרן ומה שהוסיף רבינו ובועלי נדות ברייתא בפסחים כו'. והיא משנה בסוף זבים: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב הטומאה כו'. אני תמיה על זה דקרא דואם לא יכבס באוכל נבלה כתיב דמטמא בגדים בשעת אכילתו והבגדים הם ראשון לטומאה וכמבואר ועלה דהאי קרא הוא דאמרינן בת\"כ על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדים בארבעים. ובריש ספרא ומייתי לה הרא\"ם והרב קרבן אהרן אהאי קרא דואם לא יכבס אמרינן על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כבוס בגדים במ' או אינו אלא אף על כיבוס בגדים ענוש כרת אמרת ק\"ו ומה מת חמור לא ענש בו על כיבוס בגדים האוכל מנבלה קלה דין הוא שלא יענש על כיבוס בגדים ע\"כ. והנה מברייתא זו מוכח בהדיא דבגדים הנוגעים במת ובגדים הנוגעים בנבלה דינם שוה שחייבים מלקות ופטורים מכרת וכעת צ\"ע. עוד אני תמיה בדברי רבינו הללו מהא דתנן ר\"פ בנות כותים והכותים מטמאים משכב תחתון כעליון כו' ואין חייבין עליהם על ביאת מקדש ע\"כ. והנה בועל נדה אינו עושה משכב אב לטמא אדם וכלים אלא ראשון לטומאה הוא משכבו של בועל נדה וכדאיתא התם (דף ל\"ג) וכן פסק רבינו רפ\"ג מהלכות מטמאי משכב ומושב דמשכב בועל נדה הוא ולד הטומאה ואינו מטמא אלא אוכלים ומשקין בלבד ולפי מ\"ש רבינו דבגדים שהם ראשון לטומאה אין שום חיוב עליהם על ביאת מקדש מאי איריא דנקט במתניתין דמשכב הכותים שטומאתם בספק אין חייבין עליהם על ביאת מקדש אפי' משכב דבועל נדה בודאי אין חייבין עליהם על ביאת מקדש. ואפשר לומר דהאי דתנן ואין חייבין ארישא דמתני' קאי דתנן בנות כותים נדות מעריסתן והני אי לאו דטומאתם מספק היו חייבין על משכבן על ביאת מקדש לפי שמשכב הנדה הוא אב הטומאה ומטמא אדם וכלים וכמבואר. ואע\"ג דמסוגית הגמרא (דף ל\"ג) נראה דמאי דתנן ואין שורפין קאי עלה דמשכב הכותים ולפי זה גם חלוקת ואין חייבין עלה קאי ולפי זה הדרא קושיין לדוכתא הא לא קשיא משום דהני תרי חלוקות דאין חייבים ואין שורפין אכולה מתני' קאי בין אבנות כותים ולכותים עצמם והכי קתני אין חייבים עליהם ואפילו על משכב בנות כותים לפי שטומאתם מספק ולעולם דלמשכב הכותים לא איצטריך לאשמועינן אלא עיקר הדין דאתא לאשמועינן הוא במשכב בנות כותים שהוא אב הטומאה וכן מאי דתנן ואין שורפין קאי עלה דכולה מתניתין בבנות כותים וכותים אלא דבגמרא לא הוקשה להם דאמאי אין שורפין על הספק בבנות כותים משום דמתניתין דבנות כותים ר\"מ היא דחייש למיעוטא וכדאיתא בגמרא אבל לרבנן אינן נדות מעריסתן. ולפי זה נהי דר\"מ חייש למיעוטא אבל מ\"מ אפשר דס\"ל דאין שורפין על מיעוטא ולא דמי לההיא דתנן על ששה ספיקות שורפין, דהתם לא הוה מיעוטא. אך מאי דקשיא להו בגמרא הוא על משכב הכותים דאמאי אין שורפין דהא לא הוי מיעוטא ומאי שנא מההיא דתנן על ששה ספיקות שורפין. ותירצו דמתני' מיירי בכותי שטבל כו'. שוב ראיתי להרב תי\"ט שכתב דמאי דתנן ואין חייבין הוא מכת מרדות דבעלמא חייבים מכת מרדות בבגדים שהם ראשון לטומאה והכא פטורים לפי שהם ספק טמאים ואין דבריו נכונים בעיני. ודע שראיתי לרש\"י ז\"ל בפרק הנחנקין (דף פ\"ח) אההיא דאמרי' רבי יונתן בן אבטולמוס אומר מנין לפריחה בבגדים שהיא טהורה כו' וכתב שם רש\"י והיכא דפרח בבגד כולו והכניסו למקדש כו' לרבנן חייב כו' וזה הוא הפך מהת\"כ והסיפרא דאמרו דעל כיבוס בגדים ליכא כרת והתם גבי זקן ממרא קאי דלא מיחייב אלא בדבר שזדונו כרת ואפשר דמאי חייב חייב מלקות קאמר היכא דהכניס הבגד וזקן ממרא נהרג על זה משום דאתי לידי חיוב כרת דומיא דההיא דאמרינן היכא דנחלקו במכות אם הוא בג' או בכ\"ג דחייב הממרא וכמו שפירש\"י שם ודו\"ק: " + ], + [], + [ + "טמא שנכנס למקדש דרך גגות וכו'. ברייתא פ\"ב דשבועות (דף י\"ז) ונראה דאם שהה שם שיעור השתחויה דחייב אף שנכנס דרך גגות דלא גרע מטהור שנכנס ונטמא שם דקי\"ל דאם שהה חייב אף דלא קרינן ביה ואל המקדש לא תבא וראיה לזה מההיא דאמרינן שם בגמרא אלא דק\"ל טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה אי דלא שהה היכי עביד עבודה אי דשהה בר כרת הוא. והוצרכו לאוקומה בטמא שהפך בצינורא. ואי אמרת דכל שנכנס דרך גגות אף ששהה פטור אימא דמשכחת לה לטמא ששימש במיתה בנכנס דרך גגות. אלא ודאי דס\"ל לסתמא דש\"ס דכל ששהה חייב משום ביאה אף שנכנס דרך גגות ומש\"ה פריך דלא משכחת לה טמא ששימש במיתה דאי לא שהה דלא מיחייב משום ביאה היכי עביד עבודה ואי דשהה בר כרת הוא לעולם אף שנכנס דרך גגות ומ\"ש רש\"י וז\"ל היכי משכחת לה דאין בה כרת ע\"כ בנטמא בעזרה הוא דמשכחת לה וכו'. לעולם דאף בנטמא בחוץ ונכנס דרך גגות משכחת לה אלא דכל כה\"ג היינו נטמא בעזרה וזהו שסיים רש\"י דאי בנטמא בחוץ ונכנס מיחייב כרת בכניסתו ע\"כ הרי שלא שלל רש\"י אלא נטמא בחוץ ונכנס כלומר דרך כניסה אבל כל שלא נכנס דרך כניסה היינו נטמא בעזרה. ולפי המסקנא משכחת לה טמא ששימש במיתה בנטמא בעזרה או בנטמא בחוץ ונכנס דרך גגות דהני תרי גווני חד דינא אית להו וכדכתיבנא. וכי תימא מנ\"ל הא אימא דלעולם כל שנכנס דרך גגות אפי' אם שהה פטור ומאי דלא אוקי אביי לטמא ששימש דהוא במיתה בנכנס דרך גגות הוא משום דרצה לתרץ כפי סברת רבי זירא דלא נחית לאוקומי להא דטמא ששימש בנכנס דרך גגות כי אם בשנכנס כדרכו ונטמא שם והיה רוצה להוכיח דשיעורא גמירי מש\"ה הקשה לו אביי דאפי' כפי סברתך דלא בעית לאוקומה בנכנס דרך גגות כי אם בנטמא בעזרה עדיין אין להוכיח דשיעורא גמירי דאימא דמשכחת לה בהפך בצינורא אבל לעולם דמשכחת לה נמי בנכנס דרך גגות ועבד עבודה דמשום ביאה פטור אפי' אם שהה דהא על כרחיך אית לן למימר דאביי תירץ כפי סברת רבי זירא דאי לא תיקשי מה שהקשו התוס' דהא איכא נפקותא טובא דהא קיימי לן חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן ועוד נפקא מינה כגון שהזיד בשימוש טומאה ושגג בביאת מקדש אלא ע\"כ דאביי כפי שיטת רבי זירא דלא נחית להני נפקותות תירץ לו וא\"כ אין להוכיח מכאן דנכנס דרך גגות דאם שהה חייב והר\"ן בחידושיו הוקשה לו קושיית התוס' דהא איכא נפקותא טובא ותירץ דאין ה\"נ אלא דחד מתרי ותלת טעמי נקט ע\"כ וא\"כ אין להוכיח מסוגיא זו מדלא נקט נפקותא אחרת דהא ע\"כ איתא נפקותות אחרות וכמו שכתבו התוס' והר\"ן מ\"מ נראה לי דאף כפי תירוץ אביי יש להוכיח דין זה שכתבנו משום דאיכא לאקשויי התינח דתירץ אביי לטמא ששימש דמשכחת לה בנטמא בפנים והפך בצנורא דרך יציאתו אלא הא דקי\"ל דטבול יום ששימש במיתה וגמרינן לה חילול חילול מתרומה וכדאיתא סוף פרק הנשרפין (דף פ\"ג) היכי משכחת לה דהא קי\"ל דטבול יום שנכנס למקדש חייב וכדתנן פי\"א דפרה מ\"ד ואם בא אל המקדש בין לפני ביאתו בין לאחר ביאתו חייב ונפקא לן מדכתיב טמא יהיה לרבות טבול יום וכדאיתא פ\"ו דנזיר (דף מ\"ה) וא\"כ לא משכחת טבול יום ששימש במיתה דאי בנטמא בחוץ וטבל הרי נתחייב כרת בכניסתו ואם נטמא בפנים אין זה טבול יום ודוחק גדול הוא בעיני לומר דנטמא בפנים וטבל שם תיכף ומיד בלתי שהייה והפך בצינורא דבשלמא לרבי זירא ניחא דלדידיה שיעורא גמירי ומשכחת לה בנטמא בפנים וטבל שם ואניס נפשיה בקצרה ועביד עבודה אלא לאביי דס\"ל דלא גמירי שיעורא קשה מטבול יום וכי תימא דלקושיית טבול יום יתורץ דמשכחת לה בהני נפקותות שכתבו התוס' והר\"ן מ\"מ קשה דאמאי לא תירץ אביי תירוץ כולל לכל הטמאים ורבי זירא דלא נחית להני נפקותות אמאי לא חזר והקשה לאביי מטבול יום להוכיח סברתו דגמירי שיעורא ומה שתירץ אינו מעלה ארוכה לטבול יום. עוד יש לתמוה לרבי זירא ולאביי אליבא דהראב\"ד דאית ליה דמחוסר כפורים ששימש במיתה היכי משכחת לה דהא איהו אית ליה דמחוסר כפורים שנכנס למקדש חייב וכדתניא בפרק הקומץ רבה (דף כז) מחוסרי כפרה שנכנסו לעזרה בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת וא\"כ לא משכחת כלל מחוסר כפרה ששימש במיתה ואניס נפשיה בקצרה לא שייך הכא משום דאם נטמא בפנים הא בעי ספירת ימים ואחר ימי הספירה צריך שיטבול ויעריב שמשו ואח\"כ יביא כפרתו וא\"כ לא משכחת לה מחוסר כפרה ששימש שנטמא בפנים ואם נטמא בחוץ הא משעת כניסתו נתחייב כרת וא\"כ הא דקי\"ל דמחוסר כפרה ששימש במיתה לא משכחת לה וא\"כ יש לתמוה על רבי זירא דאיך הוליד דין מחודש דשיעורא גמירי מהא דקי\"ל דטמא ששימש במיתה ולא אשכח לה פתרי אם לא שנאמר דגמירי שיעורא והא אכתי קשה דמחוסר כפורים ששימש דבמיתה היכי משכחת לה ומה שנתרץ למחוסר כפורים נתרץ לטמא ששימש, אשר על כן נראה דודאי לכ\"ע אית להו דמשכחת טמא ששימש במיתה בנכנס דרך גגות אלא דס\"ל דאם שהה חייב דומיא דנטמא בפנים ולא נעלם מרבי זירא אלא דלא אשכח עבודה בפחות מכדי שהייה ועל זה הקשה דטמא ששימש דבמיתה היכי משכחת לה והאי טמא דנקט הוא כולל לכל הטמאים טמא שרץ או טבול יום או מחוסר כפורים דכולהו איקרו טמא טבול יום מדכתיב ובא השמש וטהר מכלל דעד השתא טמא הוא וכתיב טמא יהיה ואמרינן לרבות טבול יום ומחוסר כפורים נמי איקרי טמא דכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל דעד השתא טמאה היא וכתיב עוד טומאתו בו ודרשינן מינה לרבות מחוסר כפורים אלמא כולהו איקרו טמא וכדכתיבנא ועל זה הוקשה לרבי זירא כל הטמאים הללו ששמשו דהוו במיתה היכי משכחת להו דאי נטמאו בחוץ ונכנסו כדרכם הא משעת כניסה חייבי כרת נינהו אלא ודאי דמיירי בנטמאו בפנים או בשנכנסו דרך גגות דליכא חיובא משום הכניסה. אלא דאכתי קשה דכולהו בשהה חייבין והשתא לא ימנע אם שהו בר כרת הוו משום ביאת מקדש ואם לא שהו הא לא עבוד עבודה דליכא עבודה בפחות מכדי שהייה אלא ודאי דשיעורא גמירי ואם כן משכחת לה לכל הטמאים ששמשו דהוו במיתה בכי האי גוונא דאניס נפשיה וטמא שרץ בנטמא בפנים ואניס נפשיה וטבול יום ומחוסר כפורים בנכנס דרך גגות ואניס נפשיה אלא אי אמרת דלא גמירי שיעורא לא משכחת לשום טמא ששימש דהוא במיתה ואביי הקשה לו דמשכחת להו בהפך בצינורא דהיא עבודה דלא שהה וא\"כ משכחת להו לכל הטמאים ששמשו דבמיתה בכי האי גוונא דהיינו טמא שרץ שנטמא בפנים והלך בדרך קצרה ודרך הליכתו הפך בצינורא וטבול יום ומחוסר כפורים שנכנסו דרך גגות והלכו בדרך קצרה ובהליכתם בקצרה הפכו בצינורא באופן דבין רבי זירא ובין אביי באו ליישב כל הטמאים היכי משכחת להו דאם שמשו דהוו במיתה וא\"כ יש להוכיח שפיר מסוגיא זו דאף בנכנס דרך גגות אם שהה חייב וכמו שכתבנו בתחילת דברינו. וראיתי להראב\"ד ז\"ל בפ\"ד מהלכות אלו דין ד' שכתב א\"א כיון שטבול יום שנכנס למקדש בכרת היכי משכחת לה טבול יום ששימש במיתה והא איכא נמי כרת בשביל ביאת מקדש ואיני מוצא אותו אלא בבמה אי נמי שעשה בית יד ארוכה לצינורא והפך באיברים מבחוץ ע\"כ. וראיתי למרן ז\"ל שם שהביא דברי הראב\"ד הללו וכתב ויש לתמוה כיון דקושיא זו לכ\"ע איתא למה כתבה בהשגות כאילו היא פרטית לרבינו ונ\"ל שמכח קושיא זו היה אפשר לפרש דהא דתנן בפי\"א ממס' פרה ואם בא אל המקדש בין לפני ביאתו בין לאחר ביאתו חייב היינו חייב מלקות אבל מכרת פטור מאחר שטבל אבל לרבינו שכתב חייב כרת קשיא עכ\"ד. ודברי מרן הללו שגבו ממני שאם תמיהת הראב\"ד היא על רבינו שכתב דטבול יום שנכנס למקדש בכרת א\"כ היה לו לקבוע השגתו בפרקין כי שם כתב רבינו דין זה אבל מה שכתב דטבול יום ששימש שהוא במיתה הוא דבר מוסכם אין בו חולק. גם מ\"ש דחייב דמתניתין היה אפשר לומר דחייב מלקות קאמר הנה מלבד דלישנא דחייב מורה דחייב כרת קאמר עוד יש להכריח דבר זה דהא בפ\"ו דנזיר נפקא לן דין זה מדכתיב טמא יהיה ודרשינן דקרא אתא לרבות טבול יום וכיון דמהאי קרא ילפינן לה פשיטא דחייב כרת מאחר שהכתוב קראו טמא ותו קשה דאיך יתכן לומר דהראב\"ד הוה סלקא דעתיה לומר דטבול יום אין בו כרת דהא איהו אית ליה דאפילו מחוסר כפרה שהוא יותר קל מטבול יום הוא בכרת וכמו שכתב בפרקין דין ט' ותו דבהדיא תניא בפרק הקומץ (דף כ\"ז) מחוסרי כפרה שנכנסו לעזרה בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת ואין צריך לומר טבול יום ע\"כ, הרי לך הדבר מפורש שטבול יום הוא בכרת והנה מכל מה שכתבנו נתבאר שדין זה שכתב רבינו שטבול יום הוא בכרת הוא דבר מוסכם אין דרך לנטות ממנו ימין ושמאל וא\"כ הדרא קושיית מרן לדוכתה דלמה כתבה הראב\"ד לקושיא הלזו בהשגות כאילו היא פרטית לרבינו. והנראה אצלי בכוונת דברי הראב\"ד הוא שהוקשה לו על רבינו שכתב בדין הקודם והיאך אפשר לו לעבוד ולא ישהה כו' כגון שנטמא בעזרה ויצא בקצרה וביציאתו הוה צנור בידו והפך בו אבר כו' ואח\"כ כתב וכן טבול יום שטבל ועבד כו' וחייב מיתה ומשמע מדבריו דבמה שכתב בתחלת דבריו ניחא נמי לטבול יום ועל זה תמה ואמר דבטבול יום לא משכחת לה שיתחייב מיתה על העבודה אלא בבמה א\"נ שעשה בית יד ארוכה לצינורא והפך באיברים מבחוץ ויש לדקדק בדברי הראב\"ד כיון דמוקי לה בעומד חוץ לעזרה ועושה בית יד ארוכה אמאי איצטריך לומר שהעבודה היא הפוך האיברים דע\"כ לא איצטריך לאביי לומר דהעבודה היא הפוך האיברים אלא משום דמוקי לה בעומד בעזרה ולא אשכח עבודה בלתי שהייה כי אם הפוך האיברים אבל להראב\"ד דמוקי לה בעומד בחוץ ועשה בית יד ארוכה הוה מצי לאוקומי בשאר עבודות כגון שהקטיר איברים או סדר שני גזרי עצים ע\"י כלי ארוך ועוד יש לדקדק דאמאי לא מוקי לה אביי בכי האי גוונא דהראב\"ד ולר' זירא נמי קשה דמנא ליה להכריח דין זה דשיעורא גמירי אימא דמשכחת לה בכי האי גוונא ותו קשה לר' זירא דמה יענה לקושיית טבול יום היכי משכחת לה וכיון דמוכרח הוא ליישב קושית טבול יום בכי האי גוונא דכתב הראב\"ד א\"כ מנא ליה להוליד דין זה דשיעורא גמירי הא במאי דנתרץ לטבול יום היכי משכחת לה בההוא גוונא נמי משכחת לה לכל הטמאים ומיהו לקושיא זו כבר כתבנו לעיל דאי אמרינן דשיעורא גמירי משכחת לה נמי לטבול יום ששימש במיתה כגון שנטמא בפנים וטבל ועבד ורץ בקצרה ושיעור הטבילה והעבודה היה פחות מכדי הילוך בינוני בקצרה אך הנראה אצלי הוא דס\"ל להראב\"ד דע\"כ לא אמרינן דמהני אף אם היה עומד בחוץ אלא דוקא גבי הפוך איברים שאינה הכרחית ואף דזר וטמא העושה אותה חייבים מיתה מ\"מ לא מצינו בשום מקום דאיכא חיוב בהיפוך איברים וכבר עמדתי על זה בספר רביעי סי' י\"ט (*א\"ה תמצאנו בפ\"ו מה' תמידין ומוספין דין א' יע\"ש) אבל בשאר עבודות פשיטא דלא מהני אלא בעומד בעזרה דדוקא גבי שחיטה קי\"ל דאם היה השוחט בחוץ דמהני וכמו שפסק רבינו פ\"א מהלכות פסולי המוקדשין ונפקא לן מדכתיב ושחט את בן הבקר לפני ה' ודרשינן בן הבקר לפני ה' ואין השוחט לפני ה' אבל בשאר עבודות בעינן שיהיה העובד לפני ה' ואפשר דטעמא דשחיטה הוא משום דשחיטה לאו עבודה היא וכדאיתא בכמה דוכתי ואפילו בשחיטה אינו דבר מוסכם אלא הוא מחלוקת תנאים וכדאיתא בריש פ\"ג דזבחים (דף ל\"ב) ומ\"מ נראה דבשאר עבודות בעינן שיהיה העובד בפנים דומיא דקבלה דבעינן שיהיה המקבל בפנים וכדאיתא בפרק איזהו מקומן (דף מ\"ט) וכ\"כ רבינו בריש פ\"א מהל' פסולי המוקדשין דין י\"ב יע\"ש. ומלבד כל זה היה נ\"ל דלא משכחת עבודה בעומד בחוץ ע\"י בית יד ארוך משום דהוי לקיחה ע\"י דבר אחר וההקטרה בעינן שיקח האיברים בידו ויקטירם וכן שני גזרי עצים וכן הקטרת היה בידו ולא ע\"י דבר אחר וכן ההזאות לא משכחת להו ע\"י דבר אחר ואיני מאריך בזה לפי שיש בדינים אלו אריכות דברים ועיין בפרק לולב הגזול (דף ל\"ו) ובמה שכתבו התוס' שם יע\"ש. ומ\"מ העולה מתוך מה שכתבנו הוא דאי אפשר לשום עבודה הכרחית שיהיה העובד בחוץ ומש\"ה הוכרח הראב\"ד לומר דהעבודה שעושה הטבול יום בהיותו עומד בחוץ היא היפוך האיברים והנה ר' זירא נעלם ממנו עבודה זו דהיפוך איברים ואפשר שהיה סבור דכיון דאינה עבודה הכרחית אין הזר ולא הטמא חייב מיתה עליה ומש\"ה הוקשה לו דטמא ששימש במיתה היכי משכחת לה והוקשה לו בין מטמא סתם בין מטבול יום דהיכי משכחת להו ובבמה לא ניחא ליה לאוקומי לקראי דודאי לא מיתוקמי בדבר שאינו נוהג לדורות והראב\"ד ג\"כ לא סמך עצמו על תירוץ זה דמשכחת לה בבמה אלא על התירוץ השני דמשכחת לה בעומד בחוץ אלא שכתבו לרווחא דמילתא לומר דבבמה משכחת לה כפשטא דהא לא הוזהרו טמאים ליכנס בבמה ואיכא אזהרה לטמא העובד בבמה ועיין במה שכתבתי בספר ראשון סי' מ\"ו (*א\"ה תמצאנו בפ\"א מה' קרבן פסח דין ג' יע\"ש) וכן לא הוה מצי לאוקומי כגון שהיה הטמא בחוץ ועשה עבודה ע\"י כלי משום דס\"ל דכל עבודה הכרחית לא משכחת לה שתיעשה ויהיה העובד בחוץ ולאוקומי בהיפוך איברים לא הוה מצי לאוקומה משום דאיהו ס\"ל דלאו עבודה היא וכמו שכתבנו ומש\"ה לא אשכח פתרי לטמא ששימש דבמיתה אם לא שנאמר דשיעורא גמירי ובזה ניחא לכל הטמאים בין לטמא סתם או לטבול יום משכחת לה דאניס נפשיה בקצרה וכמו שכתבתי לעיל ובא אביי והקשה לו דכיון דקאמר רב הונא זר שהפך בצנורא חייב אלמא עבודה היא לגבי זר והוא הדין לגבי טמא וא\"כ שפיר משכחת לה לטמא ששימש דבמיתה כגון שנטמא בפנים והפך בצנורא דרך הליכתו א\"נ שהיה עומד בחוץ והפך בצנורא לפנים ובזה ניחא נמי לטבול יום ואביי לא חידש אלא דהיפוך איברים היא עבודה שחייבין עליה מיתה הזר והטמא וכיון שלמדנו שחייבין עליה א\"כ שפיר משכחת לכל הטמאים שיהיו חייבין מיתה על העבודה כגון שהיה עומד בחוץ והפך בצנורא באופן שהשגת הראב\"ד היא לרבינו דכיון דהוא הביא דין הטבול יום אם כן לא הוה ליה למימר כגון שנטמא בעזרה כו' דבמציאות זה אינו מעלה ארוכה לטבול יום ששימש שהוא במיתה והוה ליה למימר כגון שהיה בחוץ והפך בצנורא לפנים ובזה הוה ניחא גם לטבול יום ואף דבגמרא קאמר אביי משכחת לה כגון שבא בקצרה והפך בצנורא היינו משום דבגמרא לא מיירי אלא בטמא סתם לא בטבול יום וכיון שכן אין צורך לומר דמיירי בעומד בחוץ ועשה בית יד ארוכה אלא דמיירי כפשטה שבא בקצרה והפך בצנורא ולעולם דטבול יום לא משכחת לה אלא בעומד בחוץ והפך האיברים לפנים אך רבינו שהביא דין טבול יום סמוך לו הוה ליה למינקט מציאות שיצדק לכל הטמאים אף לטבול יום דהיינו שעומד בחוץ והפך בצנורא האיברים לפנים:
עוד נראה לי לומר בכוונת השגת הראב\"ד הלזו שהיא הקדמה להשגה הבאה אחריה דהיינו על מה שכתב רבינו דמחוסר כפורים שעבד אינו חייב מיתה והראב\"ד הרבה להשיב עליו מכמה מקומות דמחוסר כפורים שעבד חייב מיתה וגבי ביאת מקדש נמי נחלקו בזה דרבינו סובר דמחוסר כפורים שנכנס למקדש פטור וכמ\"ש בפירקין דין ט' והראב\"ד שם השיגו בזה יע\"ש נמצא דלרבינו מחוסר כפורים אינו בכלל הטמאים ואינו חייב לא משום ביאת מקדש ולא משום עבודה והראב\"ד ס\"ל דהוא בכלל הטמאים וחייב משום ביאת מקדש ומשום עבודה והיה עולה על הדעת דמה שהכריחו לרבינו לומר דמחוסר כפורים אינו בכלל הטמאים הוא מהך סוגיא דשבועות דלא אשכחו פתרי לטמא ששימש דבמיתה כי אם בהיפוך צנורא ואי אמרת דמחוסר כפורים הוא בכלל הטמאים א\"כ מחוסר כפורים ששימש דבמיתה לא משכחת ליה דתירוצא דהפך בצנורא לא שייכא כלל גבי מחוסר כפורים וכמו שכתבנו למעלה וא\"כ ע\"כ אית לן למימר דאביי ס\"ל דמחוסר כפורים אינו בכלל הטמאים לחייבו משום ביאת מקדש ומשום עבודה ואף שיש סוגיות מורות דמחוסר כפורים הוא בכלל הטמאים מ\"מ אפשר דרבינו סמך עצמו על סוגיא זו דשבועות דרבי זירא ואביי דבתרא הוא סבירא להו דמחוסר כפורים דזב לאו כזב הוא ופסק כוותייהו לזה בא הראב\"ד לומר דאי משום הא לא איריא כלל דהא לדידך נמי תיקשי כיון שטבול יום שנכנס למקדש בכרת היכי משכחת לה טבול יום ששימש במיתה דהא אף רבינו מודה דטבול יום הוא בכלל הטמאים בין לביאת מקדש בין לעבודה וכמבואר בדבריו וא\"כ לא משכחת טבול יום ששימש במיתה אלא או בבמה או בעושה בית יד ארוך לצנורא והפך באיברים מבחוץ וא\"כ אף מחוסר כפורים לעולם אימא לך שהוא בכלל הטמאים ומשכחת לה מחוסר כפורים ששימש במיתה בכי האי גוונא וכיון דאזדא ליה לרבינו סייעתא הלזו דסוגיא דשבועות תמה עליו איך פסק דמחוסר כפורים ששימש דאינו במיתה מאחר דאיכא כמה סוגיות המורות דמחוסר כפורים דזב הוי כזב וכמבואר בדבריו באופן דליכא קושיא על הראב\"ד דלמה הביא קושיא זו בהשגות מאחר שאינה פרטית לרבינו דכוונת הראב\"ד אינו אלא לשלול דלא נימא דטעמיה דרבינו הוא משום דסמך עצמו על סוגיא הלזו דשבועות דליתא וכמו שכתבנו ומ\"מ כפי שיטת הראב\"ד דלא אשכח פתרי לטבול יום ששימש דבמיתה אלא בהני גווני דכתב עדיין יש להכריח מסוגיא זו כסברת רבינו דמחוסר כפורים אינו בכלל הטמאים ונהי דמדברי אביי אין להוכיח כלל וכמו שכתבנו דמה שנתרץ אליבא דאביי לטבול יום נתרץ גם כן למחוסר כפורים אך מדברי ר' זירא יש להכריח דהא ר' זירא מכח קושיא דטמא ששימש דבמיתה היכי משכחת לה הכריח דשיעורא גמירי ויש לתמוה עליו דנהי דתירוצא דאביי דהפך בצינורא נעלם ממנו או שהיה סבור דהיפוך איברים אינה עבודה להתחייב עליה מ\"מ איך נחה דעתו בתירוץ זה דשיעורא גמירי וכי לא ידע דמחוסר כפורים הוא בכלל הטמאין וא\"כ תיקשי מחוסר כפורים ששימש דבמיתה היכי משכחת לה ובשלמא אטבול יום לא קשה מידי משום דבאוקימתא זו דשיעורא גמירי ניחא נמי לטבול יום אך למחוסר כפורים אינו מעלה ומוריד כלל תירוץ זה דשיעורא גמירי וכמבואר ואם כן מוכרחים אנו לומר תירוץ אחר ליישב קושיית מחוסר כפורים ששימש דבמיתה היכי משכחת לה ומה שנתרץ למחוסר כפורים נתרץ גם כן לטמא ששימש ומנא ליה לרבי זירא להוליד דין מחודש כזה דשיעורא גמירי מאחר שתירוץ זה אינו מעלה ארוכה לכל הטמאים ומכח קושיא זו נראה דיש להכריח דר' זירא מעולם לא הוה קשיא ליה ממחוסר כפורים משום דאיהו סבירא ליה דמחוסר כפורים אינו בכלל הטמאים ואינו חייב לא משום ביאת מקדש ולא משום עבודה ולא היה קשיא ליה אלא מטמא סתם או מטבול יום דהוא בכלל הטמאים דהיכי משכחת להו דאם שמשו דהם במיתה והוה ניחא ליה דכיון דשיעורא גמירי משכחת להו דאם שמשו הוו במיתה וכמו שכתבנו לעיל באופן שיש להכריח מכאן דר' זירא ס\"ל דמחוסר כפורים אינו בכלל הטמאים וכסברת רבינו ונראה דהראב\"ד לא הוקשה לו מדברי ר' זירא משום דאף שנאמר דר' זירא אית ליה דמחוסר כפורים אינו בכלל הטמאים מ\"מ פשיטא שאין לפסוק כמותו ולדחות כמה סוגיות המורות בהיפך דמחוסר כפורים הוא בכלל הטמאים אך מדברי אביי הוקשה אליו משום דאם היינו אומרים דיש להכריח דאביי אית ליה דמחוסר כפורים אינו בכלל הטמאים היה עולה על הדעת שיש לפסוק כמותו משום דמריה דתלמודא הוא ובתראה הוא לזה בא לתרץ ולומר דע\"כ אין מדברי אביי שום הכרח לומר דאית ליה דמחוסר כפורים אינו בכלל הטמאים. ומיהו אף שכתבנו דמדברי ר' זירא יש להוכיח דאית ליה דמחוסר כפורים אינו בכלל הטמאים הוא דוקא אליבא דהראב\"ד דלא אשכח פתרי לטבול יום ששימש דבמיתה אלא בהני גווני דכתב אך לפי מה שכתבנו לעיל דמשכחת לה לטבול יום ששימש בנכנס דרך גגות תו ליכא קושיא כלל לר' זירא ממחוסר כפורים דלעולם ר' זירא הוקשה לו מכל הטמאים אף ממחוסר כפורים דהיכי משכחת להו דבמיתה ואיהו ס\"ל דלא משכחת עבודה בלתי שיעור שהייה ועל זה הוקשה לו דהיכי משכחת לה דאי בנכנס דרך גגות הא כל ששהה חייב וכל שעבד הרי שהה אלא ודאי דשיעורא גמירי ובזה משכחת לה לכל הטמאים שיתחייבו מיתה על העבודה ואפילו מחוסר כיפורים וכגון שנכנסו דרך גגות וכמו שהארכנו בזה לעיל בתחלת דברינו. ובאמת נוראות נפלאתי על הראב\"ד אמאי לא קאמר דמשכחת לה לטבול יום ששימש דבמיתה כגון שנכנס דרך גגות דהא הלכה פסוקה היא דנכנס דרך גגות אינו חייב משום ביאת מקדש ובאוקימתא זו הוה ניחא קושייתי דמחוסר כפורים היכי משכחת לה בין לר' זירא בין לאביי וכמו שכתבנו. ואפשר לומר דהראב\"ד ס\"ל דכל הנכנס דרך גגות אפילו שהה פטור ולפי זה הוקשה לו דלמה נדחק אביי לומר דמיירי בהפך בצנורא אימא דמיירי בסתם עבודה וכגון שנכנס דרך גגות דאפילו שהה כל היום כולו פטור משום ביאת מקדש וחייב על העבודה אלא ודאי מדלא אוקמה אביי בהכי שמעת מינה דלא ניחא ליה לאוקומי לקרא בנכנס דרך גגות דהוא מילתא דלא שכיחא ומש\"ה אוקמיה לקרא בהפך בצנורא. ולפי זה כשהוקשה לו להראב\"ד מטבול יום לא קאמר דמשכחת לה בנכנס דרך גגות אלא בעומד בחוץ ומיירי בהפך בצנורא דוקא ולא בשאר עבודות וכמו שכתבנו למעלה ואם כן נמצא שדברי הראב\"ד הם נכללים בדברי אביי דלכולהו קרא מיירי בעבודה דהיפוך איברים אלא דאביי מיירי בטמא סתם ומש\"ה קאמר כגון שבא בקצרה והראב\"ד דמיירי בטבול יום אוקמה בעומד בחוץ אבל לכולהו קרא לא מיירי אלא בעבודה דהיפוך איברים. שוב נתיישבתי בזה וראיתי שיישוב זה שכתבנו לדעת הראב\"ד אינו מתיישב דמלבד מה שכתבנו דלדעת הראב\"ד כל שנכנס דרך גגות אפילו שהה פטור הוא דבר זר בעיני עד מאד דכיון דקי\"ל דכל שנטמא בפנים אם שהה חייב אף דליכא ביאה למה יגרע נכנס דרך גגות שיפטר אם שהה והנה דבר זה לא ניתן להאמר כלל כפי דעתי. זאת ועוד קשה לי דכי היכי דכתב דמשכחת לה בבמה והנה תירוץ זה דבמה אין לו שום שייכות כלל עם דברי אביי הכי נמי הוה ליה למימר אוקימתא זו דנכנס דרך גגות אף דמיירי בעובד איזו עבודה שיהיה ואין לה שום שייכות עם דברי אביי וכי יעלה על הדעת דניחא טפי לאוקומי לקרא בבמה שהוא דבר שאינו נוהג לדורות מלאוקומי בנכנס דרך גגות סוף דבר דברי הראב\"ד שגבו ממני וצריכים אצלי תלמוד:
ודע שראיתי למרן ז\"ל שכתב על דברי הראב\"ד הללו שהקשה דהיכי משכחת לה טבול יום ששימש במיתה דיש לומר דיש במיתה בידי שמים משא\"כ בכרת דכרת היינו שאינו מגיע לס' שנים כו' ואיכא נמי כרת דיומי ומיתה בידי שמים אין לה זמן קבוע ועוד יש ביניהם דכרת הוא וזרעו נכרתים מה שאין כן במיתה בידי שמים ע\"כ. ותמהני עליו דהא כפי שני התירוצים הללו דיותר חומרא יש בכרת ממה שיש במיתה בידי שמים שאין במיתה בידי שמים מה שיש בכרת אבל יש בכרת מה שיש במיתה בידי שמים ונוסף עליו דברים רעים וא\"כ קושיית הראב\"ד במקומה עומדת דכיון דנתחייב כרת בשביל ביאת מקדש היכי משכחת לה שיתחייב מיתה בידי שמים על העבודה הרי נתחייב כרת על הכניסה ויש בכלל מאתים מנה ואם היה הדין בהיפך שעל ביאת מקדש היה חייב מיתה בידי שמים ועל העבודה כרת היה ניתן להאמר תירוץ מרן דאיצטריך לומר דאם עבד ניתוסף לו חומרא אחרת דחייב כרת אבל כיון שהדין הוא בהיפוך אין דברי מרן מעלים ארוכה לקושיית הראב\"ד, זאת ועוד קשיא לי על כל דברי מרן ואף כפי תירוץ האחרון דאית ליה דיש חומרא במיתה בידי שמים מה שאין בכרת דאם כן מי דחקו לאביי לאוקומי לקרא בהיפוך האיברים דוקא אימא דקרא איירי בכל העבודות ואיצטריך קרא לחייבו מיתה בידי שמים על העבודה לפי שיש במיתה בידי שמים מה שאין כן בכרת מאחר שכפי דבריו מוכרחים אנו לומר תירוץ זה לקושית טבול יום ותו רבי זירא דהוליד דין מחודש דשיעורא גמירי מכח קושיא דטמא ששימש במיתה היכי משכחת לה וכי לא ידע חילוקי דינים אלו דיש במיתה בידי שמים מה שאין כן בכרת דנהי דההיא דרב הונא דזר שהפך בצנורא דחייב לא גמיר אבל כל כי האי מילתא דיש הפרש בין כרת למיתה בידי שמים היעלה על הדעת שנעלם ממנו א\"ו שחילוקים אלו שכתב מרן בין כרת למיתה בידי שמים אינם מעלים ארוכה לקושייתו ואביי נמי הכי ס\"ל ומש\"ה הקשה הראב\"ד מטבול יום ודברי מרן צ\"ע: ודע שזה שכתבנו לעיל דאם נכנס דרך גגין אם שהה חייב נראה דיש להביא ראיה לדין זה ממה שכתבו התוס' ריש פרק כל הפסולין (דף ל\"א) * שהקשה ה\"ר אפרים דהיכי משכחת לה שחיטה בטמאין שיהיה סכין ארוכה מהר הבית עד עזרת ישראל והאריכו הרבה בתירוץ קושיא זו וכתבו בסוף דבריהם דה\"ר אפרים היה מפרש דמשכחת לה בשחט טמא דרך גגין ועליות דלא נתקדשו ובסכין ארוכה למ\"ד ביאה במקצת שמה ביאה שאין יכול להכניס שם ידו ומיהו התינח בקדשים קלים שיכול לתלות הבהמה ולשוחטה אבל בקדשי קדשים לא אפשר דבעינן שחיטה על ירך אם לא שנאמר דעביד בסכין ארוכה מן העליה והגג עד הרצפה ע\"כ. ויש לדקדק בדבריהם דאם איתא דאם נכנס דרך גגין אפילו שהה פטור מאי דוחקיה לומר דשחט בסכין ארוכה למ\"ד ביאה במקצת שמה ביאה והלא אפילו נכנס שם כל גופו פטור וכן מה שהוקשה להם מקדשי קדשים אי אמרת דאפילו שהה פטור ליכא קושיא דמיירי דנכנס בצפון דרך גגין ושחט כדרכו אלא ודאי דס\"ל דלעולם אם שהה חייב וס\"ל דשחיטה הוי שיעור שהייה ומש\"ה כתבו דלמ\"ד ביאה במקצת שמה ביאה צ\"ל דשחט בסכין ארוכה דאי לא נמצא דהכניס ידו ושהה שיעור שהייה ולדידיה כל שהכניס ידו הוי כנכנס כל גופו וכן בקדשי קדשים הוצרכו לומר דמיירי דעבד בסכין ארוכה מן העליה ועד הגג. ומיהו יש לדחות ראיה זו דיש לומר דלעולם דס\"ל דכל שנכנס דרך גגות אפילו שהה פטור אלא דס\"ל דאיסורא מדרבנן איכא וכמו שכתב רבינו ואע\"פ שהוא פטור מכרת מכין אותו מכת מרדות ואפילו בכניסה בלתי שהייה איכא איסורא דרבנן וכדמשמע פשטיה דלישנא דרבינו ומש\"ה הוצרכו התוס' לומר דלמ\"ד ביאה במקצת שמה ביאה דמיירי דשחט בסכין ארוכה והן בקדשי קדשים צ\"ל דמיירי דעביד בסכין ארוכה מן העליה והגג עד הרצפה דאי לא לא משכחת לטמא ששחט דרך גגין דהא אסור ליכנס דרך גגין מדרבנן ולעולם דאיסור תורה ליכא אפילו אם שהה. אך קשה דאם איתא דהתוס' הוקשה להם אפילו מאיסורא דרבנן היכי כתבו ובסכין ארוכה למ\"ד ביאה במקצת שמה ביאה דמשמע דלמ\"ד לא שמה ביאה ניחא דאין צריך לאוקומה בסכין ארוכה והלא לכ\"ע איסורא דרבנן איכא וכמו שפסק רבינו בדין י\"ח וז\"ל וכן טמא שהכניס ידו למקדש מכין אותו מכת מרדות ואי אמרת בשלמא דהתוס' לא הוקשה להם אלא מאיסור תורה ניחא דלא הוצרכו לידחק ולומר דמיירי בסכין ארוכה אלא למ\"ד ביאה במקצת שמה ביאה אך אי אמרי' דאפי' דליכא איסור תורה כ\"א איסורא דרבנן אכתי הוקשה להם דהיכי משכחת לה לטמא ששחט א\"כ אף למ\"ד דביאה במקצת לא שמה ביאה צ\"ל דמיירי דשחט בסכין ארוכה וא\"כ כפי זה שהוכחנו דהתו' לא הוקשה להם אלא מאיסור תורה הדרינן למאי דכתבינן דיש להוכיח מדברי התוספות דאף אם נכנס דרך גגין ועליות אם שהה חייב. שוב התבוננתי בדבר וראיתי דעל כרחין דאף אי ליכא כי אם איסורא דרבנן אכתי הוקשה להם דהיכי משכחת לה לטמא שישחוט דהא בגמרא שם אמרו דטמאים לא ישחטו לכתחילה גזירה שמא יגעו בבשר ואי אמרת דאיכא איסור מדרבנן משום כניסה אכתי קשה דאימא דלכתחילה לא משום דאסור ליכנס מדרבנן ולמה איצטריכו לטעמא דגזירה שמא יגעו בבשר וכן יש להוכיח מדברי התוס' עצמם דאף מאיסור דרבנן הוקשה להם שהרי עיקר קושייתם היא דאיך יתכן שיהיה סכין כל כך ארוכה מהר הבית עד עזרת ישראל ואפילו אם נאמר דמיירי בטבול יום מ\"מ עזרת נשים אורכה קל\"ה אמה ואיך יתכן שתהיה סכין ארוכה כל כך. והנה הדבר ידוע דכל הני מעלות דהר הבית והחיל ועזרת נשים אינם אלא מדרבנן דמן התורה ליכא איסור כי אם מעזרת ישראל ולפנים דהיינו משער ניקנור ואם כן על כרחין לומר דהתוספות אף מאיסורא דרבנן הוקשה להם משום דמסוגיית הגמרא מוכח דאי לאו משום גזירה דשמא יגע בבשר לכתחילה נמי היה שוחט הטמא ועל זה הוקשה להם כיון דמדרבנן מיהא אסור לטמא שיכנס לחיל או לעזרת נשים איך יתכן שישחוט הטמא לכתחלה ובסכין ארוכה הוא דוחק גדול לומר שיהיה כל כך ארוכה וכן מוכח בדבריהם שתירצו דהיכא דנטמא בעזרת נשים לא החמירו עליו כו' ולפי זה שהכרחנו דהתוס' אף אי ליכא כי אם איסורא דרבנן הוקשה להם אזדא לה הוכחת התוספות שכתבנו דיש להוכיח מדבריהם דאם נכנס דרך גגין ושהה דחייב דלעולם דפטור ואפ\"ה הוצרכו לומר דמיירי בסכין ארוכה משום דאיכא איסורא דרבנן בנכנס דרך גגין אפילו לא שהה וכמו שכתבנו ולפי זה צ\"ל דהתוס' פליגי עליה דרבינו וס\"ל דלמ\"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה אפי' איסורא דרבנן ליכא שהרי כתבו ובסכין ארוכה למ\"ד ביאה במקצת שמה ביאה ואי אליבא דרבינו דלעולם איכא איסורא דרבנן אף למ\"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה אם כן לכ\"ע צריך לאוקומה בסכין ארוכה: *ובריש חולין גבי טמא במוקדשין בתוס' שם דף ב' ע\"ב
ודע שבמה שכתבנו לעיל דהא דממעטינן דרך גגין משום דאינו דרך ביאה שהוא דוקא בדלא שהה אבל אם שהה חייב ניחא לי הא דאמרינן בפרק הקומץ (דף כ\"ז) דאיצטריך אל פני הכפורת למעט דרך משופש וקשה דתיפוק ליה משום דכתיב ואל יבוא ודרך משופש אינו דרך ביאה אך במה שכתבנו ניחא דאי משום דכתיב ואל יבא כל ששהה חייב אך כיון דכתיב פני הכפרת ממעט דרך משופש אפילו שהה וא\"ת דבסוף פ\"ח דזבחים (דף פ\"ב) אמרינן תנו רבנן פנימה אין לי אלא פנימה היכל מנין ת\"ל אל הקדש פנימה והקשו כיון דאיפסלה בהיכל לפני ולפנים מאי בעי ותירץ אביי לא נצרכה אלא לדרך משופש אמר ליה רבא והא הבאה כתיב בה ואי אמרת דמדרך ביאה לא מימעט דרך משופש אלא בדלא שהה אבל אם שהה לא מימעיט אימא דקרא דפנימה מיירי בנכנס דרך משופש ושהה י\"ל דשאני דם דאין לחלק בין שהה ללא שהה וכיון דלא מיפסיל משום כניסתו לאלתר תו לא מיפסל אך גבי ביאת אדם יש לחלק בין שהה ללא שהה משום דכל דלא שהה עדיין הביאה הראשונה קיימת ומשום אותה ביאה אין לחייבו כיון שלא היתה דרך ביאה אך בשהה כבר כלתה ביאה ראשונה וחשיב כביאה שניה:
אך מדברי התוס' נראה דס\"ל דכי ממעטינן גבי ביאה ריקנית כל שאינו דרך ביאה הוא אפילו שהה שהרי הקשו דלמה לי קרא דאל פני הכפרת תיפוק לי משום דכתיב ואל יבא והוכרחו לומר דדרך משופש הוי דרך ביאה משמע דס\"ל דמאל יבוא ממעטינן כל שאינו דרך ביאה אפילו שהה מדלא אוקמוה לקרא דאל פני הכפורת בדשהה דלא מימעט מאל יבוא. ומיהו נ\"ל דאף דס\"ל לתוס' דכל היכא דכתיב ביאה ממעטינן כל שאינו דרך ביאה אף אם שהה מ\"מ מודו גבי ביאת טמא דאם נכנס דרך גגין ושהה דחייב וכמו שכתבנו לעיל משום דשאני ביאת טמא דקי\"ל דאפי' טהור שנכנס ונטמא שם אם שהה חייב ואע\"ג דלא קרינן ביה ואל המקדש לא תבוא שהרי בשעת ביאה טהור היה אפ\"ה חייב ואזהרתיה מדכתיב ולא יטמאו את מחניהם וכתיב וישלחו וכמו שכתבו התוס' בפ\"ב דשבועות (דף ט\"ז) ד\"ה תנהו יע\"ש ומש\"ה היכא דנכנס דרך גגין דין הוא דליחייב אם שהה אע\"ג דמשום ביאה פטור משום דחשיב כאילו ניטמא שם דחייב אע\"ג דליכא ביאה באיסור אבל גבי ביאה ריקנית כל שאינו חייב משום ביאה תו לא מיחייב שהרי כל שנכנס להיכל או לקדש הקדשים לצורך עבודה וכלתה עבודתו ושהה כל היום כולו לא מיחייב כלל דכיון דמשום ביאה לא מיחייב תו לא מיחייב וראיה לזה שהרי שנינו גבי כ\"ג שאם נכנס פעם חמישית ביום הצום חייב מיתה בידי שמים וכמו שפסק רבינו בפ\"ב מהלכות אלו דין ג' ואם איתא דאם שהה לאחר שכלתה עבודתו דחייב לשמעינן רבותא דאם שהה לאחר שכלתה עבודתו דחייב וכל שכן אם נכנס פעם ה' אלא ודאי דליכא חיוב אלא בנכנס פעם ה' דאיכא ביאה באיסור אבל כל דליכא ביאה באיסור תו לא מיחייב ועוד ראיה לזה ממאי דתנן בפרק הוציאו לו (דף נ\"ב) יצא ובא לו בדרך בית כניסתו והתפלל תפלה קצרה בבית החיצון וכו' ותפלה זו היתה בהיכל וכמו שפירש\"י שם וכן כתב רבינו בפ\"ד מהלכות עבודת יום הכפורים והנה פשיטא שתפלה זו אין לה שום רמז בכתוב אלא תקנת חכמים היא ואם איתא דכל ששהה לאחר שכלתה עבודתו חייב הדבר תמוה איך תקנו לכ\"ג להתפלל בהיכל דאיכא איסור לאו דביאה ריקנית אלא ודאי דכל דלא מיחייב משום ביאה תו לא מיחייב אפי' אם שהה שם כל היום כולו. וגדולה מזו נ\"ל דאפילו נכנס לעבוד ולא עבד ושהה שם פטור כיון דהכניסה היתה אדעתא דעבודה וראיה לזה מהא דאמרינן בפרק הוציאו לו (דף נ\"ג) רב אשי אמר אפילו תימא הזיד בזו ובזו כגון דעייל שתי הקטרות אחת שלימה ואחת חסרה אביאה לא מיחייב דהא עייל ליה שלמה אהקטרה מיחייב וכו' ומפשטן של דברים נראה דאפילו לא הקטיר השלמה כי אם החסרה לא מיחייב משום ביאה ריקנית כיון דהביאה היתה בהיתר דהא קא עייל שלמה ואף שאפשר לדחות ראיה זו מ\"מ האמת יורה דרכו דבביאה ריקנית כל שלא נתחייב בשעת ביאה תו לא מיחייב ומש\"ה אם נכנס דרך גגין אפי' אם שהה שם פטור וכמו שכתבנו אך גבי ביאת טמא דקי\"ל דאפילו טהור שנכנס אם נטמא שם חייב אם נכנס דרך גגין ושהה שם חייב: " + ], + [ + "
ומ\"ש רבינו כל מקום שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת כו'. תנן בסוף עירובין שרץ שנמצא במקדש וכו' מהיכן מוציאין אותו מן ההיכל כו' רבי עקיבא אומר מקום שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת משם מוציאין אותו ושאר כל המקומות כופין עליו פסכתר ע\"כ ולענין הלכה קי\"ל כר\"ע וכמו שפסק רבינו דין י\"ט יע\"ש. ולפי זה מ\"ש רבינו עובדיה בפ\"ה דתמיד מ\"ה הוא דלא כהלכתא וכבר השיגו שם הרב בעל תוספות י\"ט. והנה לא נתבאר אצלי כשנמצא בעזרה דקי\"ל דמוציאין אותו להיכן מוליכין אותו דאפשר דכיון דהוציאו אותו משער ניקנור שהוא המקום שחייבין עליו כרת דשם היו מניחין אותו דכיון דאם נמצא שם לא היו מוציאין אותו אלא היו כופין עליו פסכתר הכי נמי כשנמצא בעזרה לא היו מוציאין אותו כי אם מהעזרה. וראיתי בירושלמי בסוף עירובין הוציא ממקום שחייבין עליו כרת ונפל למקום שאין חייבין עליו כרת כבר נראה לצאת ומדברי הירושלמי הללו מוכח בהדיא דכשהיו מוציאין אותו מן העזרה היו מוציאין אותו אף ממקום שאין חייבין עליו כרת ולפי זה נסתפקו בנפל דס\"ד דכיון דנפל למקום שאין חייבין עליו שלא יוציאו אותו משם ויהיה דינו כאילו נמצא שם ואסיקו דכבר נראה לצאת כלומר דשאני שרץ שנמצא בעזרה דכיון דנראה לצאת שרץ זה אף שנפל במקום שאין חייבין עליו כרת מוציאים אותו משם וכיון שהוכחנו דאם נמצא בעזרה שמוציאין אותו אף ממקום שאין חייבין עליו כרת נ\"ל שמוציאין אותו חוץ להר הבית דאלת\"ה מה גבול יש בהוצאה זו שהרי מן הר הבית עד שער העזרה כולה חדא קדושה היא והכל נקרא מחנה לויה ומה ששנינו בריש כלים שהחיל מקודש מהר הבית ועזרת נשים מן החיל הנהו מעלות דרבנן נינהו אבל מן התורה מהר הבית עד פתח עזרת ישראל אין שום הפרש ביניהם וכולה חדא קדושה היא. ותו דאם איתא דיש גבול להוצאה זו לאיזה מקום היו מוציאין אותו בתוך המקדש היה להם לרבותינו לבאר לנו לאיזה מקום מוציאין אותו ובשלמא אם אנו אומרים שמוציאין אותו חוץ מהר הבית ניחא שלא הוצרכו לפרש זה משום דכי היכי דבחול פשיטא דמוציאין אותו מן המקדש הכי נמי בשבת כשנמצא בעזרה דאמרו דמוציאין אותו היינו כמעשהו בחול וכן כפי מה שהיינו סוברים מתחילה דלא היו מוציאין אותו אלא משער ניקנור ניחא נמי שלא פירשו לנו דין זה משום דכיון שאמרו ושאר כל המקומות כופין עליו פסכתר ולא הותר אלא במקום שחייבין עליו כרת ממילא משמע שלא היו מוציאין אותו אלא ממקום שחייבין עליו אבל עכשיו שהוכחנו דאם נמצא בעזרה דהיו מוציאין אותו אף ממקום שאין חייבין עליו אי אמרת דאף במקום שאין חייבין עליו יש הפרש בין מקום למקום היה להם לרז\"ל לבאר לנו זה. וא\"ת איך יתכן שנאמר שההוצאה היא חוץ להר הבית והלא הוא מוציא מרה\"י לר\"ה דהא פשיטא דבית המקדש דין רה\"י יש לו ועיין מה שכתב מרן בפ\"ה מהלכות בית הבחירה דין ג' בשם הרא\"ש וי\"ל דהא לא קשיא דהא אמרינן בפ\"ק דעירובין (דף ו') א\"ר יוחנן ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייב עליה משום רשות הרבים אם כן עכשיו דננעלות בלילה אין לה דין רשות הרבים כי אם דין כרמלית יש לירושלים והמוציא מרשות היחיד לכרמלית אין איסורו כי אם מדרבנן ומשום כבוד המקדש לא העמידו את דבריהם. ובזה ניחא לי מה שהקשה הרב בעל באר שבע בפ\"ה דתמיד עלה דההיא דתנן ועל השרץ בשבת וז\"ל קשה לי שהרי בר\"פ משילין אמרינן ההוא עכברתא דאשתכח בי אספרמקי דרב אשי א\"ל רב אשי נקטוה בצוציתיה ואפקוה א\"כ אמאי לא יהיה מותר להוציא השרץ לחוץ גם הכא אם נמצא בעזרה מפני הכבוד ומה צריך לכוף עליו פסכתר ודוחק לומר דכיון שאינו דר בעזרה הוי כחצר אחרת וצ\"ע ע\"כ. והנה מ\"ש בעזרה נראה דלא דק דהא אם נמצא בעזרה לא היו כופין עליו פסכתר אלא מוציאין אותו לחוץ ונראה שהרב נמשך אחר דברי רבינו עובדיה בפירוש המשנה יע\"ש ומ\"מ קושיית הרב ז\"ל שייכא אף לדידן דקי\"ל בשאר המקומות כופה עליו פסכתר דאמאי לא התירו לו הטלטול מידי דהוה אגרף של רעי וכדמוכח ההיא דריש משילין ולפי מה שכתבנו דאם נמצא בעזרה דמוציאין אותו לחוץ ניחא דהכא לאו משום איסור טלטול נגעו בה אלא משום איסור הוצאה וקאמר דאם נמצא במקום שחייבין עליו כרת מוציאין אותו לחוץ והותרה ההוצאה אך בשאר המקומות לא הותרה ההוצאה ומש\"ה כופין עליה פסכתר כדי שלא יתטמאו הכהנים שהרי אינו יכול להוציאה לחוץ אבל לעולם דמשום טלטול לית לן בה. תו הוה ניחא לי בזה דקשיא לי דאמאי לא קאמר מתניתין בעירובין ובתמיד דאף ביו\"ט כופין פסכתר דכיון דמשום איסור טלטול נגעו בה אין הפרש בין שבת ליו\"ט. ולפי מה שכתבנו ניחא דהכא לאו משום איסור טלטול נגעו בה אלא משום איסור הוצאה וביו\"ט ליכא איסור הוצאה ומש\"ה לא נקט התנא כ\"א שבת. וראיתי בפסקי תוס' למסכת תמיד סי' ל\"ג גרף של רעי וכן שרץ מותר להוציא בשבת לחצר ע\"כ. והנה לא זכינו לדברי התוס' במקומם ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דהתוס' הוקשה להם דאמאי לא קאמר דאף ביו\"ט כופין פסכתר ותירצו דהכא משום איסור הוצאה נגעו בה ולא משום איסור טלטול דהא גרף של רעי וכן שרץ מותר להוציא בשבת ומש\"ה לא נקט התנא הדין כי אם בשבת דאיכא איסור הוצאה. והנה אחר כל אלה הדברים לא נתיישב לבי בזה מכמה טעמי. חדא דזה שכתבנו דירושלים הוי כרמלית הנה ממתניתין דפרק בתרא דעירובין (דף ק\"א) מוכח בהדיא דס\"ל לסתם מתניתין דירושלים הוי רשות הרבים ואוקמוה בגמרא לאחר שנפרצו בה פרצות וכן נראה מסוגיית הגמרא בפ\"ו דפסחים דס\"ל דירושלים הוי רשות הרבים וכמו שכתבו התוס' שם וא\"כ הוא דוחק בעיני לומר דסתם מתניתין דשרץ מיירי קודם שנפרצו פרצות ומתני' דלא יעמוד ברשות היחיד דמיירי אחר שנפרצו בה פרצות. עוד קשה בעיני לומר שיתירו הוצאה משום דנמצא בעזרה דבשלמא הטלטול ניחא דכיון שהותר הטלטול מתחילה כיון שנמצא בעזרה הותר גם כן כשמוציאין אותו מהעזרה אבל הוצאה אמאי הותרה שהרי להוציאו מן העזרה אין כאן הוצאה כלל ואם כן אמאי נתיר ההוצאה וליהוי כהיכא דנמצא השרץ בשאר המקומות שלא הותרה ההוצאה. ומלבד כל זה ראיתי לרש\"י שכתב עלה דמתניתין דכהן מוציאו בהמיינו בשבת ולא חייש לטלטול דאין שבות במקדש ע\"כ והנה דעת שפתיו ברור מללו דהכא משום איסור טילטול נגעו בה ולא משום הוצאה והנראה אצלי הוא כשהיה נמצא בעזרה דמוציאין אותו לחוץ לאו חוץ להר הבית אלא בתוך הר הבית למקום שהיה רוצה היה מוציאו ואפשר שהיה מוליכו במקום שאינו מדרך כף רגל דכיון שהותר הטלטול משום דהיה בעזרה הותר ג\"כ אף כשמוציאו חוץ לעזרה ואם נפל מידו ג\"כ מוליכו למקום שירצה אך אם נמצא חוץ לעזרה אינו מטלטלו אלא כופה עליו פסכתר. ודע שזה שכתבנו לעיל דהיכא דנמצא במקום שחייבים עליו כרת דהותר הטלטול אף במקום שאין חייבין עליו כרת והכרחנו כן מדברי הירושלמי אעיקרא דדינא אני נבוך בזה לפי שלא ראיתי לרבינו שהביא דין זה דירושלמי ולא ידעתי הטעם ואם נאמר דס\"ל דלא הותר הטלטול כי אם במקום שחייבים עליו כרת ניחא שלא הביא דברי הירושלמי אלא שלא ידעתי מניין לו זה מאחר שהירושלמי לא ס\"ל הכי והדבר צריך אצלי תלמוד. ודע דלפי מה שכתבנו דאף אם נמצא בעזרה לא היו מוציאין אותו חוץ להר הבית נראה דבמקום שמניחים אותו כופים עליו פסכתר דהא מסתמות דברי המשנה דקתני ושאר כל המקומות כופין עליו פסכתר נראה דבכל מקום שנמצא כופין עליו פסכתר וא\"כ אף אם נמצא בעזרה כיון שלא היו מוציאין אותו חוץ מהר הבית כופין עליו את הפסכתר שהרי במקום שמניחים אותו שייך ביה דינא דמתניתין דקתני ושאר כל המקומות כופין עליו פסכתר ולפי זה אין צורך למה שכתב רבינו עובדיה בתמיד דמאי דתנן ועל השרץ שנמצא בשבת דמיירי שנמצא בעזרה כו' ולפי מה שכתבנו מתני' בכל גווני איירי דאף אם נמצא בהיכל או באולם היה צורך לפסכתר כשהיו מוציאין אותו משם ומניחין אותו במקום אחר ואפשר לומר דדברי הרב לאו דוקא אלא הכוונה היא דאם נמצא בעזרה שם במקום שנמצא כופין עליו אבל אם נמצא באולם אין כופין שם אלא מוציאין אותו משם ובמקום שמניחין אותו שם כופין א\"נ ס\"ל לרב דדוקא אם נמצא בעזרה שאינו יכול לטלטלו אז הוא דכופה עליו פסכתר כדי שלא יטמאו בו הכהנים אבל אם נמצא באולם אין צורך לפסכתר לפי דכיון דיכולים להוציאו משם יכולים להניחו במקום מוצנע שאינו מדרך כף רגל וא\"כ אין צורך לפסכתר. וראיתי לרש\"י שכתב ושאר כל מקומות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לבן ננס כולה עזרה ולרבי עקיבא לשכות ע\"כ ולא ידעתי כוונת רש\"י דאם כוונתו לומר דלבן ננס דוקא בעזרה כופין וכן לרבי עקיבא בלשכות אבל בשאר המקומות אין כופין זו לא ידעתי מנין לו דלענין כפיית הפסכתר מה הפרש יש בין מקומות אלו למקומות אחרים ואולי ס\"ל לרש\"י דדוקא במקומות הללו דהיינו עזרה ולשכות דרוב תשמישם של כהנים היה במקומות הללו מש\"ה צריך לכפות את הפסכתר כדי שלא יטמאו הכהנים בשרץ אבל במקום אחר לא ומ\"מ לא ידעתי מנין לו דין זה ומיהו נראה דאף לבן ננס בלשכות כופין את הפסכתר דהא לא מצינו דפליגי בהא ואין לנו לבדות מחלוקת מלבנו ומאי דקאמר דלבן ננס כולה עזרה לאו דוקא דה\"ה לשכות אלא משום דלרבי עקיבא לא מיירי בעזרה נקט לה אליבא דבן ננס מיירי בעזרה ועוד אפשר לומר דכוונת רש\"י לאו דוקא אלא נקט המקום היותר מקודש וכוונתו דהא דתנן במתניתין ושאר כל המקומות כופין כלומר דלא הותר הטלטול לבן ננס מיירי בעזרה שהוא המקום היותר מקודש מכל שאר המקומות ולרבי עקיבא מיירי בלשכות שהוא היותר מקודש משום דמיירי בפתוחות לקדש שאף שדינם כעזרה לאכילת קדשים מ\"מ לענין טומאה טמא הנכנס לשם פטור וכדאיתא בפרק איזהו מקומן וכמו שפסק רבינו בפ\"ו מהלכות בית הבחירה דין ח' אבל לעולם דלענין כפיית הפסכתר בכל המקומות צריך לכפות. עוד יש לומר דס\"ל לרש\"י דלא הותר הטלטול אלא במקום שמוציאין אותו משם אבל במקום אחר לא אף אם נמצא במקום שמוציאין אותו משם אלא הדין הוא שיוציאו אותו משם ויניחו אותו תיכף ומיד במקום הסמוך ולא יטלטלו השרץ במקום שאם היה נמצא שם השרץ לא היו מוציאין אותו. וכבר צדדנו לעיל צד זה בתחילת דברינו וס\"ל דמאי דתנן ושאר כל המקומות אין הכוונה לאם נמצא שרץ בשאר המקומות אלא קאי לתחילת המשנה דקתני מהיכן מוציאין אותו מן ההיכל כו' ועלה קתני ושאר כל המקומות כלומר דממקומות הללו מוציאין אותו דוקא אבל משאר המקומות אין מוציאין אותו אלא מניחין אותו שם וכופין עליו פסכתר ועל זה בא רש\"י לומר דמאי דתנן ושאר המקומות בלשון רבים אע\"ג דבמקום אחד היו מניחין אותו לאחר שהוציאו הוא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דלבן ננס שההוצאה היתה מן האולם ולמזבח ההנחה היתה בעזרה שהוא המקום היותר קרוב ולרבי עקיבא שההוצאה היתה מן העזרה ההנחה בלשכות שהיה המקום הקרוב יותר וכבר כתבנו דאף שפתוחות לקודש אין דינם כעזרה לענין טומאה. ודע שאף שכתבנו דמה שהותר גבי שרץ אינו אלא טלטול השרץ לא קשה מידי מה שהקשה הרב בעל באר שבע מההיא דפרק משילין דלא נאמר אותו דין אלא במקום שהיא בית דירתו וכמו שנתבאר כל זה באר היטב בדברי מרן בטור א\"ח סי' ש\"ח אבל בית המקדש לא חשיב בית דירה לשום אדם ומטעם זה כל הלשכות שהיו במקדש לא היה להם מזוזה וכדאיתא בפ\"ק דיומא (דף י') וא\"כ פשיטא דלא הותר טלטול השרץ במקדש כי אם מטעם דאין שבות במקדש ואף שהרב רמז לחילוק זה וכתב שהוא דוחק נראה לי שהוא תירוץ נכון ודו\"ק: ", + "וכשהן מוציאין אין מוציאין אותה אלא בפשוטי כלי עץ כו'. לא ביאר רבינו באיזו טומאה מיירי ומשמע מסתמות דבריו דכל טומאה שבעולם דינה שוה שמוציאין אותה בפשוטי כלי עץ אך בס\"פ בתרא דעירובין תנן שרץ שנמצא במקדש כו' נראה דדוקא בשרץ הוא דאיפליגו ר\"י בן ברוקא ורבי יהודה וטעמא דמילתא משום דשרץ אינו מטמא במשא וכמבואר ומש\"ה שרץ שנמצא במקדש ס\"ל לרבי יוחנן דכהן מוציאו בהמיינו דאף שמטמא המיינו במגע השרץ מ\"מ ס\"ל דהכי עדיף מלחזור אחר צבת של עץ שלא לשהות את הטומאה ואינו מוציאו בידו משום דטפי עדיף שיטמא המיינו משיטמא גופו משום דבבגדים טמאים ליכא כרת ובאדם איכא כרת ומה שנטמא המיינו לא נטמא גופו משום דהמיינו הוא ראשון לטומאה ואין אדם מקבל טומאה כ\"א מאב הטומאה ורבי יהודה ס\"ל שמוציאה בצבת של עץ שלא לרבות את הטומאה שיטמא המיינו אבל בשאר טומאות שמטמאות במשא נראה דלכ\"ע מוציאה הכהן בידו או בהמיינו תיכף ומיד ולא יחזור אחר צבת של עץ משום דאף אם יוציאנה בצבת של עץ מ\"מ נטמא גופו משום נושא ובגדיו נמי טמאים דכל המטמא במשא מטמא בגדים בשעת נשיאתו וא\"כ לא הרווחנו כלום במה שאנו משהים הטומאה לחזור אחר צבת של עץ ולפי זה אני תמיה על רבינו שסתם ולא ביאר וכעת צ\"ע: " + ], + [ + "אפילו טימא עצמו שם במזיד וכו'. בפ\"ב דשבועות בעי רב אשי טימא עצמו במזיד מהו באונס גמירי שהייה במזיד לא גמירי שהייה א\"ד בפנים גמירי שהייה ל\"ש באונס ל\"ש במזיד תיקו. והנה רש\"י ס\"ל דהך בעיא היא לענין מלקות וכגון שהזיד וטימא עצמו בעזרה וכתב דהך בעיא הוי באת\"ל דבעיא קמייתא דר\"א וה\"ק את\"ל דצריך שהייה למלקות בטומאת אונס ושהיית מזיד טומאת מזיד מי בעיא שהייה או לא ע\"כ. ומיהו נראה כמו שכתבו התוס' דמיירי דלא התרו בו אלא לאחר שטימא עצמו דאם התרו בו קודם לא בעי שהייה ורש\"י לא הוצרך לבאר זה לפי שכבר רמז דין זה בבעיא קמייתא דרבא דבעי צריך שהייה למלקות אם התרו בו שלא לעמוד כו' משמע שר\"ל דע\"כ ההתראה היתה אחר שנטמא דאם היתה קודם שנטמא פשיטא דלא בעי שהייה ומיהו עדיין יש לדחות דרש\"י מאי דאוקים לאיבעיא קמייתא דרבא דההתראה היתה אחר שנטמא הוא משום דאם ההתראה היתה קודם א\"כ טימא עצמו במזיד והיינו בעיא דרב אשי דאפשר דבמזיד לא גמירי שהייה ומש\"ה אוקמה לבעיא דרבא בדנאנס בטומאה והתרו בו אחר ששהה אי גמירי שהייה למלקות היינו באונס אבל במזיד לא ולעולם דמיירי בשהתרו בו קודם שנטמא אך הסוגיא דנזיר שהביאו התוס' מוכחת בהדיא דאם התרו בו קודם שנטמא לא בעי שהייה והתוס' ס\"ל דבעיא זו דרב אשי אפשר לאוקומה לענין קרבן וכגון שטימא עצמו במזיד ואח\"כ שכח הטומאה או המקדש בעינן לחייבו קרבן שהייה או לא אלא שכתבו דמיירי דבשעה שטימא עצמו לא ידע שהיה במקדש דאי ידע וטימא עצמו במזיד אפילו שכח אח\"כ לא מיחייב קרבן דהא לא שב מידיעתו הוא ע\"כ כלומר דאמרינן בפ\"ק דחולין (דף ה') ובפ\"ג דהוריות (דף י\"א) דמומר לעבירה אחת אינו חייב חטאת אם שגג באותה עבירה משום דלא שב מידיעתו ולפי פי' זה הך בעיא דרב אשי לא הוי באת\"ל דבעיא דרבא שהרי בעיא זו דרב אשי אינה לענין מלקות כי אם לקרבן. וראיתי לתוס' בבעיא קמייתא דרבא דבעי צריך שהייה למלקות שכתבו בטימא עצמו בשוגג איירי אבל אם היה שרץ במקדש והתרו בו שלא יטמא עצמו בלא שהייה נמי מילקא לקי כדמוכח בפרק מי שאמר הריני נזיר כו' ע\"כ. ויש לדקדק בדברי התוס' דאמאי איצטריכו להאי דפרק מי שאמר מגופה דשמעתין מוכח דרבא בשוגג מיירי דאי במזיד היינו בעיא דרב אשי דטימא עצמו במזיד מהו וי\"ל דאפשר דבעיא דרבא הוי בכל גווני בין בשוגג בין במזיד ובעי אי למלקות בעינן שהייה ואתא רב אשי ואמר דאף את\"ל דאף למלקות בעינן שהייה אפשר דהוא דוקא בטומאת אונס אבל בטומאת מזיד לא אך כפי הפירוש האחר שכתבו התוס' דבעיא דרב אשי היא לענין קרבן נראה דיש להכריח דבעיא קמייתא דרבא היא בשוגג דאי במזיד מאי קא בעי אי לקרבן גמירי ולמלקות לא גמירי או דילמא בפנים גמירי שהייה דמשמע דאי בפנים גמירי פשיטא ליה דחייב מלקות דהא לענין קרבן גופיה מיבעיא לן אם כשנטמא במזיד אם גמרינן שהייה אף שלא ידע שהיה במקדש משום דלא גמירי שהייה אלא בטומאת אונס א\"כ איך יתכן דלמלקות נגמור אף במזיד. ועוד יש לדקדק בדברי התוס' דהתינח שהכריחו דלא מיירי בשהתרו בו קודם שנטמא שלא יטמא משום דבכי האי גוונא פשיטא דלא בעי שהייה אך מנא להו דמיירי בשוגג אימא דמיירי במזיד וכגון שהתרו בו אחר שנטמא ואם כוונתם הוא משום דא\"כ היינו בעיא דרב אשי א\"כ תיקשי דאמאי איצטריכו להאי דפרק מי שאמר דמהתם אין לשלול אלא דלא מיירי בשהתרו בו קודם שנטמא אך עדיין יש לומר דמיירי במזיד והתרו בו אחר שנטמא וכדי לשלול חלוקה זו צריכים אנו לומר דהיינו בעיא דרב אשי וא\"כ מטעם זה דבעיא דרב אשי יכולין אנו לשלול השתי חלוקות ולומר דלא מיירי במזיד כלל בין שהתרו בו קודם שנטמא בין שהתרו בו אחר שנטמא משום דהיינו בעיא דרב אשי וא\"כ ע\"כ לית לן למימר דבשוגג איירי. וסבור הייתי לומר דכוונת התוס' היא דאי לאו ההיא דפרק מי שאמר הוה אמינא דלעולם רבא במזיד איירי וכי תימא היינו בעיא דרב אשי תרתי גווני מזיד איכא חד שהתרו בו קודם שנטמא וחד שהתרו בו אח\"כ ורבא מיירי בחד גוונא ורב אשי בחד גוונא אך כיון שהכריחו מההיא דפרק מי שאמר דאיכא חד גוונא דמזיד דלא בעי שהייה דהיינו התרו בו קודם שנטמא א\"כ ע\"כ בעיא דרבא היא בשוגג דאי במזיד והתרו בו אחר שנטמא היינו בעיא דרב אשי. אך אין דעתי נוחה בזה משום דמצדדי בעיית רב אשי דקאמר באונס גמירי שהייה במזיד לא גמירי שהייה משמע ששלל כל מין מזיד מדין שהייה וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה דאיך יתכן דרבא במזיד מיירי דא\"כ היינו בעיא דרב אשי. הכלל העולה לדברי התוס' דאם התרו בו קודם שנטמא פשיטא דלא בעי שהייה ואם היה שוגג כשנטמא היינו בעיא דרבא אי בעינן שהייה למלקות ואם היה מזיד כשנטמא והתרו בו אחר שנטמא היינו בעיא דרב אשי ונראה דאף כפי הפירוש האחר שכתבו התוספות דבעיא דרב אשי היא לענין קרבן מכל מקום יש ללמוד ממנה גם כן לענין מלקות דאף אם תמצא לומר דגמירי שהייה אף למלקות אפשר דהיינו דוקא בטומאת אונס אך בטומאת מזיד לא דלא יתכן לומר דלענין קרבן כל שהיה מזיד בתחלתו בטומאה אף שהיה שוגג במקדש אין בו שהייה ולענין מלקות דניבעי שהייה אף שהיה מזיד אך נ\"ל דמי שמפרש בעיא דרב אשי לענין מלקות אין ללמוד הימנו לענין קרבן דלא ליבעי שהייה במזיד משום דיש לחלק דשאני מזיד דמלקות דכיון שחטא במזיד בדין הוא דלא ליבעי שהייה אבל במזיד דקרבן שהיה שוגג במקדש דלא חטא במזיד אפשר דבעינן שהייה. ודע דכפי מה שכתבנו דאף למי שמפרש בעיית רב אשי לקרבן דיש ללמוד ממנו למלקות יש דומיא דקרבן דאם הזיד בטומאה ושגג במקדש והתרו בו דאפשר דלא בעי שהייה. ודע דכל הך שקלא וטריא לא נפקא מיניה לענין דינא למלקות כלל דכיון דבעיא דרבא לא איפשיטא א\"כ במלקות מספקא לן אי בעינן שהייה אפי' בשוגג ואף כפי סברת הגאונים דכל את\"ל הוי פשיטותא מ\"מ כבר השרישנו מרן דהיינו דוקא היכא דאיתמר בפירוש את\"ל אך היכא דבא מכללא לא חשיב פשיטותא. אך מאי דאיכא לספוקי הוא לענין קרבן דלפי פי' אחר דבעיית רב אשי היא לענין קרבן הנה כל שהיה מזיד בקרבן יש לספק אי בעינן שהייה אך כפי הפי' הב' דבעיית רב אשי היא לענין מלקות הנה לענין קרבן פשיטא לן דגם שהיה מזיד בטומאה בעינן שהייה דמזיד דקרבן לא חשיב מזיד כיון שהיה שוגג במקדש ומ\"ש רבינו אפילו טימא עצמו שם במזיד כו' והכוונה היא דאפילו טימא עצמו במזיד בעינן שהייה וכן כתב מרן על לשון זה שם בעי רב אשי כו' ופסק לקולא ובה' שגגות הביא בעיא זו לענין קרבן ונראה דס\"ל דכי בעי רב אשי היינו לקרבן ולמלקות א\"נ בעיית רב אשי היא לענין קרבן ולמד משם לענין מלקות וניחא דלא כתב בפירוש דאם טימא עצמו במזיד דהוי ספק אם לוקה וכמ\"ש גבי קרבן אלא שטעמו הוא משום דבעיית רב אשי הוא לקרבן ומש\"ה כתבה בפירוש בהלכות שגגות אך למלקות שהוא דבר הנלמד מקרבן כתבו בדרך רמז לומר דאפי' במזיד גמירי שהייה ולומר דבעיית רב אשי היא למלקות ולמד משם לקרבן הא ליתא וכדכתיבנא לעיל ובעיא דרבא קמייתא כתב מרן שרמזה במה שכתב אע\"פ שלא שהה חייב כרת דמשמע דלמלקות נמי בעינן הנך תנאי דקרבן ואם נאמר דרבינו ס\"ל דבעיית רב אשי היא אף למלקות אפשר דס\"ל דבעיית רבא כפשטה דהא רב אשי באת\"ל דבעינן שהייה למלקות בעי ודרכו לפסוק כאת\"ל אלא שמרן אזיל לשיטתיה דכל את\"ל דלא נאמר בפירוש לאו פשיטות הוא. ומיהו בלאו הכי אפשר דנפשטה בעיא זו מההיא דבעי רבא בפ\"ג דנזיר (דף י\"ז) וע\"ש. ודע דרבינו בפי\"א מהלכות אלו דין ד' כתב מי שנטמא במזיד ולא שהה כשיעור הרי זה ספק כו' והיא בעיא דרב אשי וכמו שכתב מרן ולא ביאר דמיירי בשוגג במקדש משום דסמך על מ\"ש פ\"ג ממעשה הקרבנות דין ד' ובפ\"ג מהלכות שגגות דין ז' דמומר לאכול חלב שאכל חלב בשגגה אינו מביא חטאת משום דלא שב מידיעתו וה\"ה הכא. וראיתי לרבינו בפרקין דין כ\"א שכתב אחד טמא שנכנס למקדש טהור או טהור שנכנס למקדש שיש בו טומאה כגון שהיה מת תחת אהל במקדש ונכנס הוא תחת האהל הרי זה חייב כרת שהרי ביאתו וטומאה באין כאחת ע\"כ. והנראה מדברי רבינו הוא דבחלוקות אלו לא בעינן שהייה והנה החלוקה הא' שהוא טמא שנכנס למקדש טהור היא פשוטה דבטומאת חוץ לא בעינן שהייה אך החלוקה הב' דהיינו דהיכא דביאתו וטומאתו באים כאחד דלא בעינן שהה איכא לספוקי אי טעמא דמילתא הוא משום דחשיב לה כטומאת חוץ דלא חשיב טומאת פנים אלא בקדמה ביאתו לטומאה אבל כל שבאו שניהם כאחד חשיב כטומאת חוץ דלא גמירי שהייה או דילמא דלעולם דחשיב כטומאת פנים אלא דמה שחייבו כרת הוא משום דהתרו בו אל תכנס לפי שתטמא וכל שהתרו בו קודם שנטמאו אל תטמא פשיטא דלא בעינן שהייה ונפקא מינה בין שני הפירושים הללו לענין קרבן דאי כפי פי' הא' דטעמיה דרבינו הוא משום דחשיב ליה טומאת חוץ הוא הדין לענין קרבן אם שגג ונכנס למקדש שיש בו טומאה חייב קרבן אף בלא שהה משום דבטומאת חוץ לא גמירי שהייה אך כפי הפי' הב' דלעולם טומאת פנים חשיב אלא דמיירי שהתרו בו קודם אל תכנס א\"כ לענין קרבן פשיטא דבעינן שהה ולכאורה היה נראה צד זה מדכתב רבינו הרי זה חייב כרת ולא סיים ואם היה שוגג מביא קרבן וכמו שכתב בדין הסמוך לזה נראה דס\"ל דבחלוקה זו דטומאתו וביאתו באים כאחד לא מיחייב בקרבן כי אם בשהה ושאני מלקות משום דהתרו בו אל תכנס. אך כד מעיינינן בה שפיר נראה דהא ליתא והאמת הוא דטעמיה דרבינו הוא משום דכל שטומאתו וביאתו באים כאחד חשיב כטומאת חוץ שהרי סמוך לזה כתב רבינו נכנס למקדש ונטמא שם כו' אפילו טימא עצמו במזיד כו' וכתב על זה מרן דהיינו בעיא דרב אשי דטימא עצמו במזיד מהו ופסק לקולא והשתא איכא לעיוני מה הפרש יש בין טהור שנכנס למקדש שיש בו טומאה למי שטימא עצמו שם במזיד דאם התרו בו קודם בכל גווני לוקה בלא שהייה וכמו שכתבו התוס' והכריחו מההיא דפרק מי שאמר ואם לא התרו בו כי אם אחר שנטמא בכל גוונא בעינן שהייה מאחר דאמרת דטומאתו וביאתו באים כאחד חשיבא כטומאת פנים ואם כן למה חלקם רבינו לשני בבות אלא ודאי טעמיה דרבינו הוא משום דס\"ל דכל שטומאתו וביאתו באים כאחד חשיב כטומאת חוץ ומש\"ה לא בעינן שהה ואף אם התרו בו אחר שנכנס לוקה אף בלא שהה ואח\"כ כתב דאם טימא עצמו שם אפי' במזיד בעינן שהה כל שהתרו בו אחר שנטמא ולפי זה לענין קרבן נמי כל שטומאתו וביאתו באים כאחד לא בעינן שהייה משום דחשיב כטומאת חוץ ובטומאת חוץ לא גמירי שהייה: גרסינן בגמרא פ\"ב דשבועות צריך שהייה למלקות או אין צריך שהייה כו' וכתבו התוס' דהכא משמע דלקי אשהייה דלא קא מיבעיא ליה אלא אי צריך שהייה כשיעור השתחואה ובפרק בתרא דמכות משמע דרב ביבי חולק אדרב אשי דמחייב גבי כלאים אפי' לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש ורב ביבי לא מחייב בשהייה ותירצו דרב ביבי לא פליג אדרב אשי אלא דלא נחית לאשמועינן חידוש של שהייה אלא לאשמועינן דבהכנסת בית אונקלי חייב אע\"פ שאינו לובש כל המלבוש א\"נ לרב ביבי לא לקי אשהייה משום דהוי לאו שאין בו מעשה והכא איירי למ\"ד דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו א\"כ איירי לענין איסור מלקות ולא לענין חיוב. ולפי הנראה התוס' מעולם לא הוקשה להם אלא מרב ביבי דאית ליה דלא לקי אשהייה גבי כלאים אבל לרב אשי ניחא דכי היכי דהתם לקי אשהייה הכא נמי. וראיתי לתוס' שכתבו ורב אשי דפליג עליה התם וחשיב שהייה כמעשה כיון דתחלת הלבשה ע\"י מעשה ע\"כ. ולא ידעתי מה הוקשה להם לתוס' שאם כוונתם לומר דהיכי ס\"ל לרב אשי דאם שהה כדי לפשוט וללבוש דלקי והא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו הרי קושיא זו אינה נמשכת מסוגיא זו דשבועות ועיקרה היא במכות עלה דמילתיה דרב אשי. ואפשר לומר דהתוס' הוה ס\"ל מתחלה דמאי דקאמר רב אשי התם דבשהה חייב לאו למימרא דלוקה אלא דחייב לשמים על כל אחת ואחת ויש בו איסור מלקות על כל שהייה ושהייה ולפי זה רב ביבי היה חולק דליכא איסור מלקות בשהייה ומש\"ה הוקשה להם מסוגיא זו דאפי' אם נאמר דהכא לענין איסור מלקות מיירי מ\"מ תיקשי לרב ביבי דהתם אית ליה דאפי' איסור מלקות ליכא בשהייה והכא לפחות איכא איסור מלקות בשהייה ותירצו דרב ביבי לא פליג אדרב אשי ומודה דאיכא איסור מלקות בשהייה עוד תירצו דרב ביבי התם פליג אדרב אשי משום דסבר דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וסוגיא דהכא או אתיא כמ\"ד דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו או דאיירי לענין איסור מלקות ועל זה הוקשה להם דכיון דאמרת דרב ביבי חולק אדרב אשי משום דס\"ל דלאו שאין בו מעשה אין לוקין א\"כ אתי רב אשי דלא כהלכתא ותירצו דרב אשי חשיב שהייה כמעשה כיון וכו'. ומדברי הרב בעל חידושי הלכות נראה דס\"ל דלרב אשי מאי דבעי רבא אי צריך שהייה למלקות הוא לענין איסור מלקות ולדידי אין צורך בזה דאם נטמא בשוגג נמי חשיב כמעשה ולפי זה בעיא דרבא היה לענין מלקות ממש. ודע שמה שכתבנו דאפילו לרב אשי לא חשיב שהייה כמעשה אלא כשתחלת המעשה היה באיסור כגון לבישת כלאים או מי שנכנס למקדש וטימא עצמו בשוגג שהרי תחילת האיסור היה ע\"י מעשה של איסור וכן מי שהיה טמא ונכנס למקדש בשוגג ואחר כך התרו בו לוקה אם שהה לפי שתחילת המעשה ע\"י כניסה שהוא מעשה גמור אך טהור שנטמא במקדש באונס לא חשיב מעשה ואין לוקין עליו משום דאין כאן מעשה כלל דהטומאה באונס היתה שבא חבירו וטימאו והוא לא עשה מעשה כלל ואי משום הכניסה הרי בהיתר היתה שטהור היה ועד כאן לא אמרינן דכל שתחלת הפעולה היתה ע\"י מעשה דאף דלבסוף ליכא מעשה דחשיב כמעשה היינו כשהתחלת הפעולה היתה באיסור אבל כשהיתה בהיתר אינה מצטרפת עם סופה להחשיבה כמעשה. כך היה נראה לי מסברא אך אחרי העיון נראה דהא ליתא חדא דהא רב אשי בעי טימא עצמו במזיד מהו באונס גמירי שהייה כו' משמע דלמלקות בטומאת אונס ושהיית מזיד פשיטא ליה דלקי וכמו שפירש\"י שם יע\"ש ותו דאידך בעיא דרב אשי דנזיר בקבר בטומאת אונס מיירי וכדקאמר באונס גמירי שהייה כו' וכי תימא דהתם חשיב מעשה מה שנכנס לקבר והיה באיסור הא ליתא שהרי בעיא דרב אשי איירי בנכנס בשידה תיבה ומגדל שתחלת ביאתו היתה בהיתר וכמו שפירש\"י ובפ\"ג דנזיר (דף י\"ז) אמרינן בהדיא בהך בעיא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה וכתבו התוס' שם דוקא באונס כו' הרי מבואר דאף שהביאה היתה בהיתר והטומאה היתה באונס פשיטא ליה לתלמודא דלקי אלא דבעי אי בעי שהייה ולומר דאתי כמ\"ד דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו או דמיירי לאיסור מלקות הוא דוחק גדול ועוד דהתוס' עצמם שם בנזיר בתחילת הסוגיא דאמרינן היכי דמי אילימא דאמרי ליה לא תנזור למה לי שהייה כו' כתבו ולא הוי כלאו שאין בו מעשה במה שמקבל נזירות דלאו שיש בו מעשה הוא במה שאינו יוצא משם כשנודר בנזיר ע\"כ הרי דס\"ל לתוס' דבעיין דנזיר היא כמ\"ד דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ובעיין הוא לענין מלקות ממש ולא לאיסור מלקות. אשר על כן נראה דאליבא דתוספות כל שתחלת הדבר היה ע\"י מעשה אף שהיה בהיתר חשיב כמעשה אם נעשה איסור אח\"כ בלתי מעשה ומש\"ה נזיר שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע מעליו המעזיבה לוקה על השהייה אע\"פ שאין מעשה בשהייה לפי שתחילת ביאתו לבית הקברות ע\"י מעשה היתה ואף שהיתה בהיתר ודברי התוס' שכתבנו הכי דייקי שכתבו דלאו שיש בו מעשה הוא במה שאינו יוצא משם כשנודר ודאי שאין כוונתם דס\"ל דעקימת שפתיו שנודר בנזיר חשיב מעשה דהא קי\"ל דעקימת שפתים לא חשיב מעשה ועוד דאי טעמא דתוס' הוא משום עקימת שפתים הכי הוה להו למימר דלאו שיש בו מעשה הוא במה שנודר בנזיר בבית הקברות אלא ודאי דמה שנודר בנזיר לא חשיב מעשה ולא חייבוהו מלקות אלא משום דאינו יוצא משם ואע\"ג דאינו עושה מעשה במה שאינו יוצא כיון שהביאה היתה על ידי מעשה אף מה שאינו יוצא חשיב כמעשה. עוד נ\"ל לומר דהתוס' כשדחקו עצמם לומר דאיירי לענין איסור מלקות ולא לענין חיוב שהוא דוחק גדול מאחר דרבא נקט בלישניה מלקות הוא משום דלא הוה ניחא להו בתירוצא קמא דהכא איירי למ\"ד לאו שאין בו מעשה דלוקין עליו משום קי\"ל הכי וא\"כ איך יתכן דרבא דבתראה הוא אתי דלא כהלכתא ורבי יוחנן דהלכתא כוותיה אית ליה דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וכדאיתא בפ\"ג דמכות (דף ט\"ז) ומש\"ה דחקו עצמם לומר דרבא איירי לענין איסור מלקות ועל זה הוקשה להם דכיון דרב אשי דבתראה הוא אית ליה דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו מאי דוחקין לומר דרבא ס\"ל כרב אשי לזה תירצו דרב אשי דפליג עליה חשיב שהייה כמעשה והכא אפי' אי לא בעינן שהייה כו' דהוקשה להם דנהי דיישבנו סוגיא זו אליבא דרב דימי אך פליגא ארב אשי דאילו הכא משמע דלמלקות לא בעי שהייה ואילו רב אשי התם בעי שהייה למלקות דהכא אפי' לא בעינן שהייה כדי השתחואה מ\"מ בעינן כדי יציאה וכניסה אבל בפחות מכאן לא כי היכי דבעינן גבי כלאים כדי פשיטה ולבישה והדר הוקשה להם דאכתי סוגיא זו לא אתי כרב אשי דאילו התם פשיטא ליה לרב אשי דכשיעור פשיטה ולבישה לקי ואילו הכא מספקא לן אי לקי בשיעור כניסה ויציאה דהוי דומיא דפשיטה ולבישה או דילמא דלא לקי כי אם בשיעור השתחואה ותירצו ונראה דאפי' את\"ל דגמירי שהייה כדי השתחואה למלקות במקדש ובנזיר היינו משום דדמו לשהייה דקרבן דגבי מקדש אבל לגבי כלאים פשיטא דלא גמירי דלא שייך התם השתחוואה כלל ע\"כ. הכלל העולה מדברי התוס' דכי איבעיא לן הכא אי צריך שהייה למלקות או לא לעולם פשיטא לן דבעי כדי יציאה וכניסה אך מאי דמספקא לן הוא אי בעי כדי השתחואה ומאי דפשיטא לן דבעי כדי יציאה והכנסה הוא משום דלגבי כלאים לא לקי כי אם בשהה כדי פשיטה ולבישה. וראיתי לתוס' בפ\"ג דמכות (דף כ\"א) שכתבו ואפי' לא שהה אלא להפשיט מלבוש חייב ובלא שהה לא מיחייב ולא דמי דין זה להך דפ\"ב דשבועות דאיבעיא להו מי צריך שהייה למלקות גבי טומאת מקדש ונזיר בקבר דשמא מיחייב בלא שהה והכא אמרינן דלא מיחייב בלא שהייה דלא דמי לשהייה דהתם דכיון דבידו לפרוש מן הטומאה כי לא שהה כדי השתחואה דין הוא דמיחייב אבל הכא דאין לו שהות לפשוט וללבוש אין כאן עבירה אחרת דעדיין הלבישה הראשונה קיימת דהתם נמי אינו חייב עד שיכול לפרוש מן הטומאה ע\"כ. והנה מתחילת דבריהם נראה דלא גרסי אלא אפי' לא שהה אלא כדי לפשוט משמע דבשיעור שהייה דכדי פשיטה לחוד חייב אף שלא שהה כדי לפשוט וללבוש וכן נראה קצת מסוף דבריהם שכתבו אינו חייב עד שיכול לפרוש מן הטומאה משמע דלא פסיקא להו אלא דבעינן כדי יציאה דומיא דמאי דבעינן הכא כדי פשיטה אבל לא בעינן כדי כניסה אך הרואה יראה מאמצע דבריהם דהכא בעינן כדי פשיטה ולבישה וא\"כ גבי טומאת מקדש ונזיר פשיטא לן דבעי כדי יציאה וכניסה דהוי דומיא דפשיטה ולבישה כמו שכתבו בפ\"ב דשבועות יע\"ש. וגבי כלאים דקי\"ל כרב אשי דלקי אם שהה כדי לפשוט וללבוש אף דקי\"ל דלאו שאין בו מעשה אין לוקין הוא משום דחשיב שהייה כמעשה כיון דתחילת הלבישה ע\"י מעשה וכמו שכתבו התוס' ויש לדקדק אי בעינן שתחלת המעשה היה במזיד והתרו בו ואז כל מה ששהה אח\"כ חשיב כמעשה כיון שתחילת המעשה היה בו חיוב מלקות או דילמא אפילו שלא התרו בו בתחלה חשיב כמעשה. ונראה דהא ודאי פשיטא דכל שהיה מזיד חשיב כמעשה אך מאי דאיכא לספוקי הוא בשוגג מהו אי חשיב כמעשה או לא ואם נאמר דשוגג לא חשיב כמעשה א\"כ צריכין אנו לומר דלרב אשי מאי דבעי הכא רבא אי צריך שהייה למלקות הוא לענין איסור מלקות דהא הך בעיא דרבא בשוגג איירי וכמו שכתבו התוס' אך אם נאמר דאף שוגג חשיב כמעשה אתי בעיא דרבה כפשטה דהיא למלקות ממש ואף שאין בו מעשה לוקה כיון שתחלת הטומאה באה ע\"י מעשה שטימא עצמו אך לכ\"ע אם נטמא באונס שבא חבירו וזרק עליו השרץ לכולי עלמא לא לקי דהא תחלת הטומאה לא באה על ידי מעשה: " + ] + ], + [ + [], + [ + "אחיו הכהנים לא היו מביאין אותו לב\"ד כו'. ובפרק הנשרפין (דף פ\"א) תנן מוציאין אותו לחוץ לעזרה ע\"כ. ואני מסתפק אי דוקא תנן חוץ לעזרה דהיינו עזרת ישראל שהוא מחנה שכינה אבל לא היו מוציאין אותו מעזרת נשים ואע\"ג דתנן בפ\"ק דכלים החיל מקודש הימנו שאין עכו\"ם וטמא מת נכנסים לשם כו' אי משום הא לא קשיא דכל הני מעלות מדבריהם נינהו אבל מן התורה טמא מת מותר ליכנס במחנה לויה ואף המת עצמו וכדאיתא בפרק היה נוטל (דף כ':) אבל מעזרת ישראל ולפנים טמא מת שנכנס לשם חייב כרת וכמו שביאר כל זה רבינו בפ\"ז מהלכות בית הבחירה ולפי זה אפשר שהכהנים לא היו נזהרים אלא מלהמיתו בעזרת ישראל שהוא מן התורה אבל חוץ מעזרת ישראל לא כדי לקרב מיתתו. שוב ראיתי לתוס' ז\"ל ריש פ\"ג דזבחים (ל\"ב) שכתבו לאו דוקא חוץ לעזרת ישראל אלא אף חוץ לעזרת נשים וחוץ לחיל ואפשר דמשום הכי כתב רבינו מוציאין אותו לחוץ ולא העתיק לישנא דמתני' כמנהגו לרמוז דעזרה דמתני' לאו דוקא אלא מוציאין אותו חוץ כלומר במקום הראוי להורגו. והרב בעל תיו\"ט כתב חוץ לעזרה דבהר הבית מותרים טמאי מתים ומת עצמו ע\"כ. ולא ידעתי כוונתו דאם רצה לומר דלעזרה דמתניתין היא מלה מדוייקת היכי מייתי ראיה ממתניתין דכלים דהא התם מוכח דחיל ועזרת נשים אין טמאי מתים נכנסים לשם ואולי כוונתו לומר דמותרים מן התורה ומ\"מ דבריו הם סתומים והנכון דחוץ לעזרה לאו דוקא אלא חוץ לחיל היו מוציאין אותו וכמו שכתבו התוספות: " + ], + [], + [ + "מפי השמועה למדו שזו אזהרה לטבול יום וכו'. כתב מרן ע\"ד הראב\"ד וי\"ל דיש במיתה בידי שמים כו'. וקשה דא\"כ שיש בזה מה שאין בזה היאך כתב רבינו ז\"ל ואיך אפשר לו לעבוד עד שלא יתחייב כרת אלא מיתה בידי שמים, ומאי קושיא דלעולם מתחייב בשניהם דיש בזה מה שאין בזה וצ\"ע. וע\"ק מ\"ש וז\"ל ועוד יש ביניהם דכרת הוא וזרעו נכרתים משא\"כ במיתה בידי שמים, א\"כ לפי זה חמור כרת ממיתה בידי שמים וחזרה הקושיא במקומה. ומה שרמז הרב בזה מדברי התוס' ביבמות משם מוכח דסברי דכרת חמיר טפי ממיתה בידי שמים. ואני חושב דאין אלו מדברי הרב ואיזה תלמיד כתבו וצ\"ע. (*א\"ה עיין לעיל פ\"ג מהלכות אלו דין י\"ט שהאריך הרב המחבר בדברי הראב\"ד ומרן ז\"ל): " + ], + [], + [ + "שהציץ מרצה על טומאת התהום כו'. בירושלמי רפ\"ב דיומא ציץ מהו שירצה על טומאת ידים. ולא ידעתי מהו דהא קי\"ל דאין טומאת ידים במקדש כמ\"ש רבינו בפ\"ח מהלכות שאר אבות הטומאה דין ו'. ואם הכוונה כגון שנגע חוץ למקדש באוכלי קדש הא אין הציץ מרצה על טומאת הנאכלין והדבר צריך אצלי תלמוד: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ופסח שבא בטומאה וכו'. עיין במ\"ש רבינו בפ\"ט מהלכות מעשה הקרבנות דין י\"ג ובמ\"ש מרן שם ומן הדין לא היה לו לרבינו לכתוב פיטורו ממיתה ודוק: " + ] + ], + [ + [ + "וכהן שעבד ולא קידש כו'. עיין בהר\"ש פ\"ק דכלים משנה ט' שנסתפק אם הנכנס מן ההיכל ולפנים שלא רחוץ ידים חייב אף שלא עבד ועיין במ\"ש התוס' בפרק הנשרפין דף פ\"ג ד\"ה ולא ובד\"ה אין ועיין במה שכתבו התוס' בפ\"ק דיומא דף ה' ד\"ה להביא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ובלבד שלא ישתנה מראיתן. עיין פ\"ב דסוטה (דף ט\"ו) ובמ\"ש התוס' שם ד\"ה ומה מים ועיין לקמן פ\"ז מהלכות מקואות: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכל העובד והוא יושב חילל כו'. עיין במ\"ש התוס' פ\"ב דזבחים (דף ט\"ו) ד\"ה הגה\"ה שכתבו בסוף דבריהם ומיהו איצטריך קרא לעובד בהשתחויה דס\"ל דאין לעבוד בהשתחויה והרב ברכת הזבח (דף י\"ח:) תמה על דין זה יע\"ש. ודע שכל זה הוא אי אמרינן דהא דאין ישיבה בעזרה הוא מן התורה אך אי אמרינן שהוא מדרבנן פשיטא שאין להוליד דין זה וזה מבואר בדבריהם וכבר צידדנו בזה בפ\"ח מהלכות בית הבחירה דין ו' יע\"ש. ועל מ\"ש רבינו ואינו לוקה מפני שאזהרה שלו מכלל עשה כתב מרן פשוט הוא ודע דבפ\"ב דזבחים (דף י\"ט) אמרינן עמידה מן הצד איכא בינייהו ולת\"ק עמידה מן הצד לא שמה עמידה וקי\"ל כוותיה וכמ\"ש רבינו בדין י\"ו: " + ], + [], + [ + "נתנדדה אבן וכו'. דברי מרן תמוהים הם במה שפירש דברי רבינו ז\"ל דלשון חייצא משמע ודאי חוצץ וכיון דחוצץ אין לך פסול בדיעבד גדול מזה גם מה שפירש עלה דרבא דסתמא דתלמודא לא חשש לה הם דברים שלא שמענו דוגמתן וצ\"ע: " + ] + ], + [ + [ + "כל כהן שיש בו מום וכו'. לא ידעתי אם פי' מן המזבח ולפנים הוא מסוף המזבח דהיינו ממקום שמתחיל הכ\"ב אמה שהיו בין האולם ולמזבח אבל מקום המזבח שהיה ל\"ב אמה אינו בכלל האיסור או דלמא מתחילת המזבח היה האיסור ובפ\"א דכלים תנן בין האולם ולמזבח כו' שאין בעלי מומין נכנסין לשם ופשטן של דברים משמע דהיינו כ\"ב אמה שהיו בין האולם ולמזבח אך כפי סברת רבינו דיליף דין זה מקרא דכתיב ואל המזבח לא יגש וקי\"ל דהגשה זו היא אפי' בלא עבודה א\"כ ע\"כ לומר דאף המזבח עצמו בכלל האיסור ומאי דתנן בין האולם ולמזבח המזבח עצמו הוא בכלל. שוב ראיתי לרבינו במנין המצות לאוין סי' ס\"ט שכתב שהזהיר כהן בעל מום מהכנס למקדש ר\"ל המזבח ובין האולם והמזבח וההיכל ע\"כ. הרי לך הדבר מבואר שגם המזבח בכלל האיסור והרמב\"ן ז\"ל שם בהשיגו על רבינו לומר דמן התורה ליכא איסור בכניסה בלא עבודה כתב וכן נ\"ל עוד מלשונם שלא אסרו עליו אלא המקום הנקרא בין האולם ולמזבח כ\"ב אמה בעזרת כהנים הוא בלשון ששנינו המזבח ל\"ב בין האולם ולמזבח כ\"ב ואילו היו מן הכתוב הזה היתה המניעה נ\"ד אמה לפני ההיכל אלא שהם מעלות וכל דלהדי מזבח כיון דאיכא מזבח אית לה היכרא גם זו שלא כדברי הרב שאסר בכניסת המזבח ובין האולם ולמזבח וההיכל ע\"כ. נמצא שדין זה הוא מחלוקת בין רבינו והרמב\"ן. וראיתי להרב מגלת אסתר שכתב שם ומה שלא אסרו שם ליכנס עד נ\"ד אמה סמוך להיכל נ\"ל שזהו המקובל אצלם בכוונת התורה והם מה שקבלו אסרו ולא יותר ע\"כ. כנראה דסבירא ליה דלרבינו ג\"כ ליכא איסור כי אם באותם כ\"ב אמה ואין ספק אצלי שלא השגיח בדברי רבינו דבפירוש אסר אף המזבח. ודע שראיתי להתוס' פ\"ב דיומא (דף כ\"ג) ד\"ה יש שכתבו וז\"ל וי\"ל משום דבעל מום חשיב כמו זר וסד\"א וכי תעלה על דעתיך שזר ובעל מום קרבין לגבי מזבח ולהכי צריך קרא לר\"א ע\"כ. והנה אי ס\"ל להתוס' כהרמב\"ן א\"כ ליכא איסור כניסה לבעל מום אלא באותם כ\"ב אמה שמבין האולם ולמזבח ואי ס\"ל כרבינו למאי איצטריכו לאקושי בעל מום לזר תיפוק ליה בבעל מום איכא בפירוש אזהרה שלא יבוא למזבח ודבריהם צריכים אצלי תלמוד (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פ\"ט מהלכות אלו דין י'). ומ\"ש רבינו ולוקה אף על העבודה היינו דוקא בעבודה תמה אבל עבודה שאינו תמה אינו לוקה וכמ\"ש בפרק ט': " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "אע\"פ שהוא לוקה לא חילל עבודתו וכו'. הכי איתא בפ\"ח דבכורות (דף מ\"ג) אך מ\"ש שהוא לוקה הוא תימה בעיני דבגמרא אמרינן דליכא אלא עשה וכן פירש\"י התם בהדיא ועיין בתיו\"ט פ\"ו דבכורות משנה ג' וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [], + [ + "כהן שעבד ונבדק ונמצא חלל כו'. כתב מרן ורבינו משמע ליה דכיון דלא אשכחן בקרא דמחלל עבודתו כו' עיין בתוס' פ\"ב דתעניות (דף י\"ז) ד\"ה דבר זה מתורת משה ודוק. ועיין בסוף הלכות אלו שלא מנה חלל בהדי פרועי ראש וקרועי בגדים ודוק: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שהיתה בעור פניו שומא כו'. מדברי הטא\"ה סי' ל\"ט מוכח דשומא שיש בה שיער או שומא גדול כאיסר בכל מקום שהיא בגוף הוי מום ועיין שם במרן שתמה על רבינו דאית ליה דלא הוי מום אלא בפנים ועיין בכ\"מ פ\"ז מהלכות אישות דין ז' ובלח\"מ שם: " + ] + ], + [ + [], + [ + "ואין הזר חייב מיתה אלא על ד' עבודות בלבד כו'. מימרא דרב פ\"ב דיומא (דף כ\"ד:) וכתב מרן ואע\"ג דלוי פליג ואמר אף תרומת הדשן פסק רבינו כרב כו'. ובירושלמי בפירקין הביאו מחלוקת זה בשם רבי יוחנן ור\"ל ר\"י מחייב ולפי זה הי\"ל לפסוק כר\"י: " + ], + [], + [ + "הקטיר איברים או קומץ וכו'. בגמרא (דף כ\"ד:) הביאו ברייתא אחת דקתני והמעלה ע\"ג המזבח בין דבר כשר בין דבר פסול ואע\"ג דברייתא זו אתיא כלוי דמחייב בהרמת הדשן ולא קי\"ל כוותיה מ\"מ בהאי דינא דמחייב אף המקטיר דבר פסול כיון שהוא מהדברים שאם עלו לא ירדו לא מצינו מי שחולק בזה ולפי זה לא ידעתי אמאי השמיט רבינו דין זה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הטמא ובעל מום כו'. דין שתוי יין לא ביאר רבינו אי בעינן עבודה תמה וכן במשנה דסוף זבחים לא הוזכר. ומסוגיא דזבחים (דף י\"ח) נראה דמחוסר בגדים ושתויי יין דינם שוה. גרסינן בת\"כ פרשת אמור איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב כו' יכול יהיו חייבים על כולם ת\"ל לחם מה לחם מיוחד שהוא משום עבודה יצאו אלו שאינו משום עבודה. וכתב הרב קרבן אהרן דף רכ\"ט ע\"ג וז\"ל יצאו אלו שאינן משום עבודה כדתנן במנחות לא יצק לא בלל כו' ע\"כ. ולא דקדק הרב בזה שהרי מיעטו אף דברים המעכבים ואין הדבר תלוי בחיוב אלא בדבר שהוא עבודה תמה וכמ\"ש רבינו בפירקין (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ב מהלכות תמידין ומוספין דין י'): " + ], + [], + [ + "וכן בעל מום וכו'. בעל מום שתוי ששימש פטור הכי איתא בת\"כ פרשת שמיני אתה ובניך יצאו חללים ובעלי מומין יע\"ש: " + ], + [], + [], + [ + "נמצאו כל הפסולין לעבודה י\"ח כו'. מי שהרג את הנפש אם כשר לעבודה עיין במ\"ש התוס' פ\"ד דסנהדרין (דף ל\"ה) ד\"ה שנאמר ובפ\"ק דיבמות (דף ז') ועיין במ\"ש הרב תיו\"ט בספ\"ז דבכורות שלא ראה דברי התוס' שכתבנו יע\"ש:
ודע דשתויי יין ופרועי ראש וקרועי בגדים ובעלי מום שהוזהרו שלא לעבוד עבודה ס\"ל לרבינו דגם על הכניסה לבד בלא עבודה הוזהרו בביאת המקדש ולבאר באיזה מקום מן המקדש היא האזהרה כבר עמדנו על זה בדף קפ\"ז (*א\"ה נתבאר לעיל פ\"ו דין א' יע\"ש) אך באיסור זה לא הביא כ\"א איסור העבודה אבל הכניסה בלא עבודה לא הזכירה ולפי הנראה ליכא איסור בכניסה בלא עבודה ומה ששנינו בפ\"ק דכלים מ\"ט עזרת כהנים מקודשת ממנה שאין ישראל נכנסים לשם אלא בשעת צרכיהם לסמיכה לשחיטה לתנופה ע\"כ ההיא מעלה מדרבנן היא דהא אפילו אותם שהוזהרו על הכניסה בלא עבודה אינם אסורים כ\"א בין האולם ולמזבח ומיהו נ\"ל דאליבא דרבינו ס\"ל דבעל מום הוא באזהרה דכל שכן הוא דזר ג\"כ מוזהר על זה דאיך יתכן דעדיף זר מבעל מום ומה שלא שנו גבי מאי דתנן בין האולם ולמזבח מקודש שאין בעלי מומין כו' זרים ג\"כ הוא משום דזרים הם משולחים מעזרת כהנים וכל שכן מבין האולם ולמזבח ואף שיש הפרש ביניהם דעזרת כהנים הוא מדבריהם ובין האולם הוא מן התורה מ\"מ כיון שהוא משולח מעזרת כהנים לא שייך למיתני גבי המשולחים מבין האולם ולמזבח אלא שלא ראיתי לרבינו בשום מקום שיאמר שיש לזר איסור תורה בכניסה בלא עבודה ואפשר דלא הוצרך לכותבו דכיון דאסר הכניסה לבעל מום מכ\"ש לזר ומיהו למ\"ד דאותם השנויים בכלים הם מעלות מדרבנן נראה דגם הזר אין בו איסור תורה אף בין האולם ולמזבח וכן נראה מדברי התוס' בפרק לולב וערבה (דף מ\"ד) ד\"ה אמר דלמ\"ד מעלות דרבנן יכול הזר ליכנס בין האולם ולמזבח ואין בו איסור תורה וכן נראה שהיא דעת הרמב\"ן בהשיגו על רבינו במנין המצות מל\"ת סי' ס\"ט שרצה להכריח דמאי דתנן בכלים הוא מעלות מדבריהם והביא ראיה לדבריו ממאי דאמרינן דלתקון הבית נכנסים לשם אפילו לויים וישראלים כו' אלמא דס\"ל דליכא משום זרות בכניסה בלא עבודה והוא מבואר באותה ברייתא דספרי שהביא הרמב\"ן שם דתניא והזר הקרב יומת לעבודה כו' אך אני תמיה מהא דתניא בפ\"ד דיומא (דף מ\"ה) אמר לו ר\"ש וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח כו' הנה סתר סברת רבי יהודה דאמר דקרא אתא ללמד על הצתת אליתא שלא תהא אלא בכהן משום דמאחר שאתה למד מן האש על המזבח תוקד שיהא בראשו של מזבח כלום הוצרכנו למקרא זה להטעינה כהן וכי תעלה על לב שזר קרב לגבי המזבח ופירש\"י שם והלא נאמר אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו הרי מבואר דאיכא איסור לזר בכניסה אל המזבח. עוד אני תמיה בפסוק זה שהביא רש\"י שהרי פסוק זה לא נאמר כ\"א על העבודה ובא להזהיר הלוים שלא יתעסקו בעבודת הכהנים וכמו שביאר כל זה רבינו במנין המצות מצות ל\"ת סי' ע\"ב ומוכרחים אנו לומר כן דהא קרא סיים ואמר ולא תמותו ובכניסה בלא עבודה ליכא מ\"ד דאיכא מיתה ומיהו לזה היה אפשר לומר דולא תמותו קאי אאל כלי הקדש דהיינו לעשות עבודה בכלי הקדש וגדולה מזו אית ליה לרבינו בשתויי יין ופרועי ראש דאף דכתיב באזכרתם ולא תמותו איכא נמי איסור כניסה בלא עבודה ומ\"מ הדבר אצלי צריך תלמוד. ובפ\"ו דזבחים (דף ס\"ה) הכריח ר\"ע דמליקה ביד ולא בכלי משום דכתיב ומלק הכהן ולגופה לא איצטריך משום דוכי תעלה על דעתך שזר קרב ע\"ג המזבח ובפרק הקומץ רבה (דף כ') עלה דמליקה אמרינן וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח הרי דס\"ל לר\"ע דמלת הכהן דכתיב גבי מליקה לא איצטריך לגופיה משום דפשיטא דלא יעשה המליקה כ\"א הכהן כיון דלמדנו מקרא דהמליקה היא בראשו של מזבח ולכאורה כל זה הוא הפך סברת הרמב\"ן. והנראה אצלי הוא דסבירא ליה דכוונת אומרם וכי תעלה על דעתך שזר קרב ע\"ג המזבח הוא דבפעולות שהצריך הכתוב שלא יהיו נעשות כ\"א בראשו של מזבח אין צורך לכתוב ללמדינו דהן עבודות וצריכות כהן דממילא ידענו שהן עבודות ופסולות בזר מאחר שהצריכם הכתוב מזבח והכי קאמר וכי תעלה על דעתך שזר יקרב לעשות שום דבר ע\"ג המזבח והלא כיון שהם צריכים מזבח פשיטא שאין זר יכול לעשות והפסוק שהביא רש\"י כתיב ואל המזבח לא יקרבו לאו באיסור הכנסה מיירי קרא דסתם קריבה והגשה היא לעבוד עבודה וכמו שכתב הרמב\"ן אלא כוונת הכתוב הוא לומר דכל דבר הצריך מזבח לא יקרבו לעשות אותה העבודה וכן פי' הרמב\"ן הכתוב שמזהיר לבעלי מומין אך אל הפרוכת ואל המזבח לא יגש כו' ובזה ניחא מה שהקשינו לעיל דהא פסוק זה דואל המזבח לא יקרבו לא משתעי כי אם בלוים שהוזהרו בעבודת כהנים ולפי מה שכתבנו ניחא דלעולם בלוים מיירי והזהיר את הלוים דכל דבר הצריך מזבח לא יקרבו לעבוד וכ\"ש זרים שהם מוזהרים בזה. אך קשה לי מהא שכתבו התוס' בפ\"ב דיומא (דף כ\"ג) ד\"ה יש שהקשו לר\"ל דאית ליה דהרמת הדשן והוצאת הדשן לאו עבודה היא מאי טעמא דת\"ק דפסיל בעל מום ולר\"א נמי אמאי איצטריך קרא לרבות בעלי מומין ותירצו משום דבעל מום חשיב כזר דס\"ד אמינא וכי תעלה על דעתך שזר קרב ע\"ג המזבח ע\"כ והשתא אי אמרת בשלמא בדבר שאין אנו יודעים אם היא עבודה וצריכה כהן תמים או אינה עבודה תינח דאנו אומרים דע\"כ היא עבודה מדהצריכה הכתוב מזבח ואין אנו צריכים קרא ללמד שתהא צריכה כהן דמקרא דואל המזבח לא יקרבו נפקא לן וכמו שכתבנו אבל בהרמת הדשן ובהוצאת הדשן דע\"כ לפי האמת ס\"ל לר\"ל דאינה עבודה מדלא בעיא ד' כלים א\"כ מה שהיא ע\"ג המזבח אינה מעלה ומוריד כלל שהרי אין אנו יכולים להכריח שהיא עבודה שהרי אנו רואים שאינה עבודה מדלא בעיא ד' כלים ועוד דדוקא בדבר שהיה באפשרות שלא לעשותו במזבח והצריך הכתוב מזבח יש להכריח שהיא עבודה והזר ובעל מום אינם כשרים לה אך בהרמת הדשן ובהוצאת הדשן דלא אפשר בלאו הכי אין להכריח שהיא עבודה ובעיא כהן. אשר על כן היה נראה דקושיית וכי תעלה על דעתך שזר קרב ע\"ג המזבח משום איסור כניסה נגעו בה ובזה אתי שפיר דברי התוס' דאיצטריך קרא לר\"א לרבות בעלי מומין ולרבנן פסולים משום הכניסה אך כבר כתבנו לעיל דמדברי התוס' בפרק לולב וערבה מוכח דס\"ל דליכא איסור כניסה לזר מן התורה אפי' בין האולם ולמזבח. ואולי דס\"ל לתוס' דמקרא דואל המזבח לא יקרבו שמעינן מיניה דגזירת הכתוב היא דכל דבר הנעשה במזבח אף שאינה עבודה ואף שאי אפשר בלאו הכי אפ\"ה לא הויא כי אם בכהן וכי תימא וכי המקום גורם שתהא העבודה הנעשית במזבח צריכה כהן ובשלמא אם היינו אומרים דכיון דהצריך הכתוב מזבח שמעינן מינה שהיא עבודה ניחא דלאו משום דהמקום גורם אלא דלמדנו הכתוב דכל דבר הנעשה במזבח היא עבודה אך כפי דברי התוס' דאף מלתא דלאו עבודה עבודה היא כיון שנעשית במזבח בעיא כהן נמצא דמצד המקום שהוא מקודש בעינן כהן וכי תימא הכי נמי והלא הדלקת נרות אמרינן בפרק ב' דיומא (דף כ\"ד) דלאו עבודה היא וקי\"ל דזר יכול להדליק ואף שהנרות היו במקום מקודש יותר מהמזבח. ונראה דהא לא קשיא כלל משום דאפשר דגזירת הכתוב היא דוקא בדבר הנעשה במזבח והלכות אלו עקורות הם ואין למדין למקום אחר. עוד נראה דלא דמי להדלקה לפי שאף שהמנורה היתה בהיכל מ\"מ יכול להוציא הנרות בחוץ ולהדליקן וכמו שכתב רבינו בפירקין וא\"כ לא דמי לתרומת הדשן ולהוצאת הדשן. ועוד אפשר לומר בעד התוס' דמה שכתבו בפרק לולב וערבה דזר יכול ליכנס אף בין האולם ולמזבח הוא דוקא אליבא דמ\"ד דמעלות דרבנן אך איכא מ\"ד דמעלות דאורייתא וכדאיתא בפרק טרף בקלפי (דף מ\"ד) ואפשר דר\"ל הכי ס\"ל וא\"כ מה שכתבו התוס' וכי תעלה על דעתך שזר ובעל מום קרב ע\"ג המזבח הוא כפשוטו דמשום כניסה נגעו בה. אך עדיין אני נבוך בישוב זה שכתבנו לדעת הרמב\"ן והתוס' דבגמרא עלה דההיא דהצתת אליתא דאמר ר\"ש דלא צריך קרא ללמד שתהא בכהן משום דוכי תעלה על דעתך שזר קרב ע\"ג המזבח אמרינן ורבי יהודה אי מהתם הוה אמינא קאי אארעא ועביד במפוחא ע\"כ ופירש\"י ורבי יהודה אמר לך אי מהתם מהאש על המזבח וגו' אע\"ג דשמעינן מיניה שהצתה בראש המזבח לא שמעינן דפסלה בזר דהוה אמינא קאי זר אארעא ועביד במפוחא ע\"כ והתוס' כתבו שם דבסברא זו דרבי יהודה מודה בה רבי שמעון במקום אחר אלא דס\"ל דשאני הכא דלאו אורח ארעא למיעבד במפוחא מרחוק והשתא אי אמרת בשלמא דרבי שמעון מטעם כניסה שאסורה הכריח דבריו ניחא דברי רבי יהודה שסתר דברי רבי שמעון ואמר דלעולם איצטריך קרא ללמד דהצתת אליתא צריכה כהן וכי תימא מי הכניסו לזר במזבח אפשר דקאי אארעא ועביד במפוחא אלא אי אמרת דמה שהכריח רבי שמעון הוא משום דס\"ל דכיון דעבודה זו צריכה שתהיה במזבח פשיטא דחשיבא עבודה וזר פסול לה משום דכתיב ואל המזבח לא יקרבו מה השיב לו רבי יהודה אפשר דקאי אארעא ועביד במפוחא והלא רבי שמעון לאו מפאת העובד הכריח דבריו אלא מפאת העבודה דצריכה מזבח וא\"כ כי נמי קאי אארעא אכתי פשיטא דזר אינו יכול לעשותה כיון שהעבודה אינה נעשית כי אם בראשו של מזבח ואולי יאמר הרמב\"ן דכוונת הכתוב באומרו ואל המזבח לא יקרבו הוא שהזהיר את הלוים שלא יבואו במזבח לעשות שום דבר ולעולם דלא יקרבו הוא לעבוד עבודה אלא שהקפדת הפסוק הוא שלא יבוא הכהן במזבח לעשות שום פעולה מן הפעולות הנצרכות אך כפי סברת רבינו הדברים הם כפשטם דתמיהת רבי שמעון דוכי תעלה על דעתך שזר קרב ע\"ג המזבח אינה אלא משום איסור כניסה. ודע שזה שכתבנו דאליבא דרבינו איכא איסור כניסה לזר מן התורה ואף שלא הזכיר כן בחיבורו בפירוש מ\"מ למדנו אותו מבעל מום דכתב בפירוש דהוזהר על הכניסה ופשיטא דלא עדיף זר מבעל מום הרב בעל מגילת אסתר חולק בזה שהרי כתב במצות ל\"ת סי' ס\"ט להכריח כדברי רבינו דס\"ל דאיכא אזהרה בבעל מום בביאה ריקנית מההיא דתנן היוצק והבולל כו' עד המסדר את השלחן המטיב את הנרות אין חייבין עליהם לא משום זרות ולא משום טומאה כו' ומדלא קאמר משום בעל מום שמע מינה בעל מום המטיב את הנרות שהיה בהיכל חייב וזה לפי שאסור ליכנס שם אפילו בלא עבודה ע\"כ ואם איתא דס\"ל דגם זר הוזהר על הכניסה תיקשי דהיכי תנא לא משום זרות ת\"ל דחייב משום כניסה לבדה אף שהיא בלא עבודה ומיהו י\"ל דלעולם דמודה הרב דגם בזר איכא אזהרה בכניסה אף בלא עבודה אלא דשאני זר דאיכא חיוב מיתה בעבודה שייך לומר דאינו חייב אם הטיב את הנרות לומר דליכא חיוב מיתה אבל לעולם דאיכא אזהרה משום כניסה אבל בעל מום דאפי' בעבודה ליכא כי אם לאו לא שייך למיתני דמטיב את הנרות אין בו משום בעל מום ולמעוטי מאזהרה כיון דבלאו הכי מוזהר הוא משום כניסה אך לדעת הרמב\"ן דס\"ל דליכא אזהרה בכניסה שפיר הוה מצי למיתני בעל מום למעט אותו מאזהרה ומ\"מ אין דברי הרב מחוורין בעיני מכמה טעמי חדא דכיון דבשאר החלוקות דהיינו יוצק ובולל ודכוותיה הוה שייך למיתני בעל מום ולמעט אותו מאזהרה אמאי נמנע מלמיתני בעל מום משום דיש חלוקה דלא שייך למעט בעל מום משום דמוזהר הוא מסיבה אחרת ועוד כפי סברתו אמאי תני ולא משום טומאה הא בלאו הכי חייב כרת משום כניסתו בטומאה וחיוב זה דכניסה בטומאה שייכא בכל החלוקות השניות שם והחלוקה שכתב רבינו בפ\"ד מהלכות אלו שיתחייב מיתה משום עבודה ולא יתחייב כרת משום כניסה לא שייכא בכל הני שנשנו וכמבואר ועל כרחין אית לן למימר דהוצרך התנא לומר דבהני עבודות ליכא משום טומאה כדי ללמדנו דלא נימא שיתחייב שתים אחת משום כניסה ואחת משום עבודה אי נמי כגון אם שגג בכניסה והזיד בעבודה דאיצטריך התנא לומר דבעבודות אלו אינו חייב כלל וכההיא דאמרינן בפ\"ה דיומא (דף נ\"ג) עלה דההיא דאמרינן שאם חיסר אחת מסמניה חייב מיתה שהקשו ות\"ל דקא מעייל ביאה ריקנית ותירץ רב ששת כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה ומכל הני טעמי הוה יכול למיתני בעל מום דודאי אליבא דרבינו בעל מום שעבד לפנים לוקה שתים וא\"כ היה לו לתנא ללמדנו שאם הטיב את הנרות שאינו לוקה כלל. וראיתי לרבינו בדין י' שהביא משנה זו והביא בכללם בעל מום ואולי יאמר הרב הנזכר דרבינו שלא הזכיר החלוקות בפרטם אלא כלל אותם מש\"ה הזכיר בעל מום וקאי לחלוקות מהעבודות דלא שייכא בהו משום כניסה אך במתניתין דפרט אותם מש\"ה לא תני בעל מום דלא שייך בעבודות הנעשות בפנים והנך רואה חולשת דברים אלו ומרן ז\"ל כתב שם דרבינו סובר דלאו דוקא נקט במתניתין הני אלא ה\"ה לכל חיוב שחייבין משום עבודה שאין חיוב אלא בעבודה תמה הן אמת שאם לא היו דברי רבינו הללו הייתי אומר דטעמא דלא שנו במשנה בעל מום הוא משום דלא נתמעטו עבודות אלו אלא ממיתה אבל אזהרה אית בהו ומש\"ה לא תני בעל מום משום דבעל מום אף בעבודה תמה אין בו כי אם אזהרה וכיון שכן אין חילוק בין עבודה תמה לעבודה שיש אחריה עבודה דלעולם איכא בהו אזהרה וכבר צדדתי צד זה לעיל (בדף קכ\"ג) (*א\"ה תמצאנו לקמן בפ\"ב מהלכות תמידין ומוספין דין י' יע\"ש) והואיל והביא אותנו משך הענין אומר שראיתי לרב הנזכר שכתב על מה שהביא הרמב\"ן ראיה לדבריו ממה שאמרו בספרי והזר הקרב יומת לעבודה אתה אומר לעבודה או אינו אלא לעבודה ושלא לעבודה אמרת ומה בעל מום שלא ענש בו מיתה לא ענש בו אלא עבודה זר שענש בו מיתה דין הוא שלא יענש בו אלא לעבודה הא מה ת\"ל והזר הקרב לעבודה והרי זה מבואר ע\"כ וכתב הרב הנזכר נ\"ל שהיא הפך כוונתו שהרי לא אמר לא הזהיר בו אלא עבודה דהוה משמע שאין אסור אלא בעבודה אבל אמר לא ענש בו דמשמע דעונש מיתה אין בו עד שיעבוד אבל לאו אכניסה בלבד קא עבר עכ\"ד ואיני יודע מהו סח דבפירוש אמרו דגבי בעל מום שלא ענש בו אלא עבודה וע\"כ כוונתם היא שלא הזהיר כי אם עבודה שהרי בבעל מום ליכא אף בעבודה כי אם אזהרה:
מי שנטמא במזיד כו'. (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ג מהלכות אלו דין כ\"א): סליקו להו הלכות ביאת המקדש " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Warsaw, 1881", + "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI" + ] + ], + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/Warsaw, 1881.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..171528752eeb3cfc189f511503c9137dd667cf9f --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/Warsaw, 1881.json @@ -0,0 +1,239 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI", + "versionTitle": "Warsaw, 1881", + "license": "Public Domain", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה להקריב שני כבשים עולות וכו'. דע שיש מחלוקת אם קרבו תמידין קודם הקמת המשכן או לא וקרא דויעלו עולות איכא מ\"ד עולת תמיד הואי ואיכא מ\"ד עולת ראיה הואי כדאיתא בפ\"ק דחגיגה (דף ו') ואמרינן נמי התם ר\"ע אומר קרבה ושוב לא פסקה אלא מה אני מקיים הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל שבטו של לוי שלא עבדו ע\"ז הם הקריבו אותה ע\"כ. ופירש\"י שלא הקריבו ישראל לפי שנזופין היו אלא שבטו של לוי הקריבו משלהם. ועיין בפרק ואלו מגלחין (דף ט\"ו) דאמרינן מנודה מהו שישלח קרבנותיו ת\"ש כל אותם מ' שנה שהיו ישראל במדבר מנודין היו ושלחו קרבנותיהם וצ\"ע. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר בה' שביתת יום טוב): " + ], + [], + [ + "לפי שאסור להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר ע\"כ. והנה בפ' התכלת (דף מ\"ט) תניא מנין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר ת\"ל וערך עליה העולה ואמר רבא העולה עולה ראשונה ע\"כ. והנה התוס' ז\"ל במקומות רבים הוקשה להם דבריש פ' כל התדיר אמרינן תמידין קודמין למוספים שנאמר מלבד עולת הבוקר וא\"כ תרי קראי למה לי ונאמרו בזה תירוצים רבים והנני מבארם אחד לאחד. והנה בפ' התכלת כתבו דאצטריך קרא דהעולה למנחת חביתין דאע\"ג שהיא תדירה כמו עולת תמיד העולה קודמת לפי שהיא מיני דמים ומהכא נפקא לן הא דאיתא בפ' כל התדיר העופות קודמין למנחות שהללו מיני דמים מדכתב רחמנא העולה וע\"כ איצטריך למעט תדיר כמו העולה דהיינו חביתין דאם אינו תדיר תיפוק ליה מקרא דמלבד עולת הבקר אלא ודאי דקרא אתא אפי' לתדיר דהיינו חביתין וטעמא הוי משום דמיני דמים קודמין, ובריש פ' כל התדיר כתבו תירוץ זה בשם ה\"ר חיים והביאו ראיה לזה מהא דאמרינן בסוף פ\"ק דתמיד למימרא דחביתין הוו קדמי והתניא וערך עליה העולה וכתבו עוד דהא דאמרינן בפ' אמר להם הממונה (דף ל\"ג) ואיברים למנחה דתניא וערך עליה כו' מיירי במנחת חביתין דאי במנחת נסכים תיפוק ליה מדכתיב עולה ומנחה דמהאי קרא ילפינן בפ' אמר להם הממונה דמנחה קודמת לחביתין. ומיהו אני תמיה על זה משום דהתם קיימי עלה דמימרא דאביי דהוה מסדר סדר המערכה וקאמר איברים למנחה ומנחה לחביתין משמע דמנחה דקאמר היינו מנחת הסלת שהיתה באה עם התמיד וכן פירש רש\"י במימרא דאביי ולפי פירוש התוס' הכי קאמר איברים למנחת חביתין ולמנחת הסלת לא איצטריך קרא דת\"ל מדכתיב עולה ומנחה ומנחת הסלת לחביתין מדכתיב עולה ומנחה ש\"מ סמוך לעולה מנחתה ולפי תירוץ זה הקשו דהא בפ' התכלת עלה דתמידין קודמין למוספין הביאו קרא דהעולה וכן בסוף פ' הגוזל קמא הביאו קרא דהעולה לתמידין קודמין למוספין. עוד כתבו תירוץ אחר בריש פרק תמיד נשחט דתרי קראי צריכי חד למוספין וחד לנדרים ונדבות דאי כתב רחמנא מוספין ה\"א משום דלא תדירי אבל נדרים ונדבות שרגילים ומצויין הוו תדירי כמו תמיד קמ\"ל ואי כתב בנדרים ונדבות ה\"א לפי שאינם קרבן ציבור אבל מוספין דקרבן אימא לא ליקדמה תמיד קמ\"ל. ותירוץ זה הובא בפרק שני דייני גזירות (דף ק\"ו) ובריש פרק כל התדיר ומיהו בשני המקומות הללו כתבו סתמא דנדרים ונדבות לא אתו ממוספין משום דמוספין לא תדירי ונדרים ונדבות חשיבי כתדיר מש\"ה איצטריך קרא דהעולה אבל לא כתבו טעם דלישתוק מקרא דמוספין ולייתו מוספין מנדרים ונדבות וכן בפ' אמר להם הממונה שהובא תירוץ זה לא כתבו אלא הצד האחד ושמא קצרו במקומות הללו וסמכו על מה שכתבו בפ' תמיד נשחט ולפי שבשלשה מקומות הללו הביאו תירוץ זה בדרך דחיה לא האריכו בו לבארו היטב אבל בפ' תמיד נשחט לא כתבו תירוץ זה בדרך דחיה אלא בלשון וי\"ל ובארו אותו היטב וצדדו הב' צדדים א\"כ אפשר לומר דאעיקרא דדינא אין צורך לב' הצדדים אלא כיון דנדרים ונדבות לא אתי ממוספין אי לא כתב רחמנא קרא דמוספין הוה שדינא לקרא דהעולה למוספין דלא תדירי אבל נדרים ונדבות דתדירי אימא לא להכי אתא קרא דמוספין דהשתא ע\"כ קרא דהעולה אתא לנדרים ונדבות ומש\"ה התוס' בג' מקומות הללו לא איצטריכו לומר אלא דנדרים ונדבות לא אתו ממוספין ולפי התירוץ הזה ג\"כ תיקשי מההיא דהתכלת והגוזל קמא דקיימי עלה דתמידין קודמין למוספין ומייתו קרא דהעולה. עוד כתבו דליכא למימר דאיצטריכו תרי קראי חד למצוה וחד לעכב דהא בפ' התכלת מוכח דליכא אלא מצוה. עוד כתבו דל\"ל דאיצטריך קרא דמלבד להיכא דליכא אלא חד דעקרינן למוספין לגמרי ועבדינן תמידין דהא בפ' כל התדיר לא עסיק אלא בקדימה בעלמא ומייתי קרא דמלבד. עוד כתבו תירוץ אחר דתרי קראי צריכי חד להקטרה וחד לדם ומקרא דהעולה לא שמעינן אלא הקטרה דהא בהקטרה מיירי הכתוב דכתיב וערך עליה העולה ושמעינן מיניה דהקטרת תמיד קודם להקטרת שאר דברים אבל אכתי לא ידענא אי בשחיטה וזריקה איכא קדימה בתמיד להכי כתיב מלבד עולת התמיד תעשו את אלה ובעשיית דם מיירי והכי קאמר מלבד עולת התמיד שעשיתם כבר בדם תעשו את אלה בדם. ולפי זה ניחא ההיא דהגוזל קמא דמלבד מה שהקשה דלמא אייתי קרא דהעולה לתמידין קודמין למוספין דלפי הפירושים שכתבנו לעיל האי קרא לאו להכי אתא. עוד קשה דהיכי ס\"ד דכסף ברישא מדכתיב מלבד איל הכפורים דאדרבא מהאי קרא מוכח דאיל ברישא דהכי אמרינן בריש פרק כל התדיר דתמידין קודמין למוספין מדכתיב מלבד עולת הבוקר ש\"מ תמידין קודמין למוספין אלא ודאי הכי קאמר דלעולם הוה אמינא דכסף ברישא מדכתבה רחמנא ברישא וההיא דתמידין קודמין למוספין בעשיית דם מיירי ולמדנו שתמידין קודמים מדאקדמיה רחמנא מלבד עולת הבוקר שעשייתם בדם תעשו את אלה בדם דלעיל מיניה לא מיירי בעשיית דם אבל בהקטרה דכתיב לעיל אשה ריח ניחוח לעולם שקודם להקטרת התמיד דומיא דכסף דקדים לאיל משום דכתיב ברישא אבל השתא דשמענו מקרא דהעולה דאף בהקטרה איכא קדימה לתמיד א\"כ ע\"כ אית לן למימר דאין להכריח מדאקדמיה הכתוב שיהיה קודם דא\"כ תיקשו דהיכי אקדמיה הכתוב להקטרת מוספין לתמיד וא\"כ תיקשי דמנא ליה דכסף ברישא מדאקדמיה הרי הקטרת מוספין דאקדמיה לתמיד ואפי' הכי הקטרת תמיד ברישא כדכתיב העולה וההיא דפ' התכלת דמייתי קרא דהעולה עלה דתמידין קודמין למוספין הוא ללמדנו דאפילו בהקטרה איכא קדימה שזה לא למדנו מקרא דמלבד עולת הבוקר. עוד כתבו דלישנא דשלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר משמע טפי לעכובא ותירוץ זה נוכל לומר לשני הפירושים שכתבנו לעיל דלא תיקשי להו מההיא דפ' התכלת וכן כתבו התוס' בפ' התכלת דאליבא דמאן דמוקי קרא דהעולה במנחת חביתין לא תיקשי ההיא דהתכלת משום דשלא יהא דבר קודם כו' משמע לעכובא טפי וה\"ה אליבא דמאן דמוקי קרא דהעולה בנדרים ונדבות יכול לתרץ גם כן כזה דלא תיקשי ההיא דהתכלת. ומיהו במקומות אחרים שהביאו התוס' שקלא וטריא זו לא הזכירו תירוץ זה אלא אליבא דמאן דמוקי להני תרי קראי חד בדם וחד בהקטרה אבל שאר הפירושים דחו אותם מההיא דהתכלת. ושמא דבשלמא למאן דמוקי להני תרי קראי חד בדם וחד בהקטרה וכולהו קראי מיירי בתמידין ומוספין מסתמא כי היכי דבהקטרה נקט לישנא דמשמע מיניה לעכובא ה\"ה בדם דאין לחלק בין דם להקטרה ואדרבא בפ' כל התדיר דחו התוס' פירוש זה משום דאמאי לא גמרינן דם והקטרה מהדדי ומש\"ה אע\"ג דבפ' התכלת קאי בדם קאי לישנא דנאמר בהקטרה אבל למאן דמוקי להני תרי קראי בשני מיני קרבן דחד מוקי ליה במנחת חביתין וחד מוקי ליה בנדרים ונדבות אימא דהיכא דאתמר לישנא דעכובא הוי לעכובא והיכא דלא איתמר לא ואם כן תיקשי דאמאי בפ' התכלת עלה דתמידין קודמין למוספין מייתו ברייתא דהעולה:
ומיהו קשה לי כיון דאליבא דכולי עלמא פסולא ליכא וכדאיתא בפ' התכלת דליכא אלא מצוה למאי הלכתא הביאו בפ' התכלת ברייתא דהעולה משום דמשמע מינה לעכובא טפי כיון דלפי האמת ליכא אלא מצוה וממתני' דתמידין קודמין למוספין מינה נמי שמעינן דאיכא מצוה. ושמא נקט האי לישנא ללמדנו היכא דעבר ושחט המוספין ברישא שיהא אחד ממרס בדם עד שישחט התמיד ויקטירנו ואחר כך יזרוק הדם ואע\"ג דכתב רבינו בפ\"ט מהלכות אלו עבר או שכח ושחט את שאינו תדיר או הפחות בקדושה תחלה מקריבו ואחר כך שוחט את התדיר ע\"כ היינו בקרבנות שהם לאחר התמיד כגון מוספי שבת ומוספי ר\"ח אבל היכא דהקריב מוספין קודם לתמידין לא אמרינן שיקריבנו ואחר כך יקריב תמיד אלא יהא אחד ממרס בדם עד שיקרב התמיד. ומ\"מ אין זה נוח לי דאם כן מאי דוחקייהו דתוס' דתרי קראי למה לי אימא דאצטריכו להיכא דעבר ושחט המוספין קודם התמידין אלא ודאי דס\"ל דהיכא דעבר ושחט יקריב השוחט ואח\"כ ישחוט התמיד וכי תימא מנא להו לתוס' דין זה עד שיוקשה להם תרי קראי למה לי אימא דאפי' היכא דעבר ושחט קפיד רחמנא. וי\"ל דכיון דהאי דינא דכל התדיר ילפינן ליה מדאקדים רחמנא תמידין למוספין וא\"כ ע\"כ אית לן למימר דחד דינא איכא לכל התדירין ובגמ' הוכיחו דהיכא דעבר ושחט שאינו תדיר שיקריבנו ואחר כך ישחוט התדיר ה\"ה לתמידין היכא דעבר ושחט המוספין ברישא דאל\"כ אמאי לא גמרינן לכל התדירין דין זה דתמידין כי היכי דגמרינן מיניה דין קדימה וא\"כ הדרא קושין לדוכתה דלמאי הלכתא נקט לישנא דעכובא. ושמא י\"ל להיכא דעבר ושחט שניהם כאחד שיהיה זה ממרס בדם עד שיזרק דם התמיד דממתני' דתמידין קודמין למוספין ה\"א דוקא לשחיטה אבל היכא דנשחטו שניהם לא משהינן ליה לזריקה ויזרוק שניהם כאחד להכי נקט לישנא דשלא יהיה דבר קודם לתמיד לאשמועינן דאפי' היכא דנשחטו שניהם כאחד יהיה אחד ממרס בדם עד שיזרק דם התמיד ולפי זה כל התדירים שוים וכמו שכתב רבינו בפ\"ט ותרי קראי להכי לא צריכי שהרי גבי פסח ליכא אלא חד קרא שיהיה אחר תמיד של בין הערבים ואפי' הכי היכא דנשחטו שניהם קיי\"ל שיהיה אחד ממרס בדם הפסח עד שיזרק דם התמיד וכדאיתא בפ' כל התדיר (דף צ\"א) דאע\"ג דהאי לישנא דשלא יהא דבר קודם גבי הקטרה נאמר נקטה גבי דם לאשמועינן דין זה:
ודע שהתוס' בפ' שני דייני גזירות הוקשה להם גם לפי פירוש זה ההיא דפ' התכלת ולא הונח להם בשום אחד מהתירוצים שנאמרו בזה ובר\"פ כל התדיר הקשו עוד לפירוש זה דקראי דקמי מלבד עולת הבוקר בעבודת דם איירו כדכתיב לעיל מיניה ושעיר חטאת אחד לכפר עליכם וכפרה בדם היא ועוד אמאי לא גמרי הקטרה ודם מהדדי עיין בפ' תמיד נשחט (דף ס\"ד) דאמרי תנאי היא דאיכא דמקיש הקטרה לשחיטה ואיכא מאן דלא מקיש יע\"ש ועיין בפירוש רש\"י ז\"ל. ולא תירצו בזה כלל. ואני תמיה על קושיא זו דאמאי לא גמר הקטרת דם מהדדי שהרי גבי תמיד של בין הערבים דקפיד רחמנא עליה השלם כל הקרבנות כולם ואפי' הכי לא נאסר אלא הקטרה אבל דם לא וכדאיתא בפ' תמיד נשחט דמוקי רב חסדא לההיא דר' ישמעאל בחטאת העוף שאין למזבח אלא דמה ורב פפא מוקי לה שמעלה ומלינה בראשו של מזבח הרי שלא נאסר אלא הקטרה וטעמא משום דקרא דוערך עליה העולה בהקטרה איירי ולא אמרינן דליגמור דם מהקטרה ופשיטא דה\"ה דאי לא כתב רחמנא כי אם קרא דדם לא הוה גמר הקטרה מדם. ועוד יש לתרץ קושיא זו ולקמן אבאר אותו בעז\"ה. והקושיא האחרת דקראי דמקמי מלבד בעבודת דם איירו י\"ל דהדריה רחמנא וקאמר תעשו את אלה והכוונה היא עשיית הדם וכולל כל הקרבנות הכתובים למעלה הא אקדמיה לדם התמיד לכל דמי המוספין אבל הקטרה דלא כתיב אלא מקמי תמיד משמע דהקטרת מוספין קודם להקטרת תמיד. עוד הקשו בפ' התכלת לפי זה תימה למה לי קרא דתמיד קודם למוסף תיפוק ליה דתדיר קודם דאע\"ג דקדמי בקרא אמרי' בזבחים דמוספי ר\"ח קדמי למוספי ר\"ה דכתיב מלבד עולת החודש כו' עד כאן. ודבריהם הם סתומים והנראה שיש טעות והכוונה כך היא דלמה לי קרא בהקטרה דכיון דגלי לן קרא גבי דם דקדים משום דתדיר ה\"ה גבי הקטרה דקדים כיון דתדיר ואע\"ג דהקטרת מוספין כתיב ברישא שהרי מוספי ר\"ח קדמי למוספי ר\"ה ואע\"ג דמוספי ר\"ה כתיבי ברישא כדכתיב מלבד עולת החודש וזה לא למדנו אלא מדכתב רחמנא גבי תמיד שקודם משום דתדיר ה\"ה לכל התדירים ואי אמרת דלא מהני טעמא דתדיר להיכא דכתיב שאינו תדיר ברישא היכי אמרינן דמוספי ר\"ח קודמין למוספי ר\"ה משום דמוספי ר\"ח תדירי הא מוספי ר\"ה כתיבי ברישא ואע\"ג שכתבנו לעיל דדם והקטרה לא ילפינן מהדדי ולמדנו זה מתמיד של בין הערבים מ\"מ יש לחלק דשאני תמיד של בין הערבים שאין טעם בדבר משום הכי אמרינן מאי דאיתמר איתמר אבל הכא שהטעם הוא משום דתדיר כיון דגלי רחמנא גבי דם ה\"ה גבי הקטרה דחד טעמא אית להו. ומה שכתבו ואי מיפסל ביוצא ניחא גם בזה יש טעות והכוונה דאי אמרינן דאם הקדים קודם התמיד דמיפסל הוה ניחא דצריכי תרי קראי חד למצוה וחד לעכוב ולעולם דדם והקטרה ילפי מהדדי והשתא קאי לתחלת הדבור שהקשו תרי קראי למה לי ולפי זה ההיא דהגוזל קמא שהביא קרא דהעולה אע\"ג דהאי קרא לא איצטריך אלא לפסולא משום דמקרא דמלבד למדנו הקטרה ג\"כ למצוה אע\"ג דהקטרה כתיב ברישא לא הביאו קרא דהעולה אלא לחזק הקושיא שלא נטעה לומר דקרא דמלבד לא למדנו אלא דם דכתיב בסיפא אבל הקטרה דכתיב ברישא לא לזה הביא קרא דהעולה דלמדנו ממנו גם להקטרה אבל לפי האמת לא איצטריך קרא דהעולה אלא לפסולא. ומיהו תירוץ זה הוא דחוי מעיקרו דהא בגמרא מסיק דאינו אלא מצוה בעלמא וכמו שכתבו ובסמוך מסיק דלא מיפסל ותירצו דהיא גופא שמעינן וכוונתם דאין הכי נמי דאי לא כתב העולה הוה אמינא דלא מהני טעמא אלא לדם דכתיב בסיפא אבל לא להקטרה דכתיב ברישא אבל השתא דלמדנו מקרא דהעולה דטעמא דתדיר מהני אף להקטרה דכתיב ברישא למדנו ג\"כ דמוספי ר\"ח קדמי לר\"ה משום דתדירי ואע\"ג דמוספי ר\"ה כתיבי ברישא דומיא דהקטרת התמיד דקדים להקטרת מוספין אע\"ג דהקטרת מוספין כתיבי ברישא. עוד הקשו לפי זה תעשו את אלה בעשיית דם איירי מההיא דאמרינן בריש כל התדיר יכול יהא חטאת קודם למעשה עולה משום דכתיב ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה אלמא בעי לאקדומי אפי' הקטרה אע\"ג דכתיב ועשה דלא משמע מיניה אלא עשיית דם ותירצו דכיון דגלי קרא גבי תמידין דאף הקטרה קודם ע\"כ תעשו את אלה דכתב קרא אף הקטרה במשמע וא\"כ בכלל עשייה הויא הקטרה וא\"כ מקרא דועשה את האחד חטאת ה\"א דחטאת קודמת אף בהקטרה ממה שנראה לי בכוונת התוס' שכתבו דכיון דגלי גבי תמידין ה\"ה התם וליכא למימר שכונתם היא דכיון דגלי גבי תמידין דהקטרה ודם כי הדדי נינהו ש\"מ דאין חלוק ביניהם ובעלמא נמי ילפי מהדדי והיכא דלא כתיב אלא דם ה\"ה להקטרה משום דשוים הם בדינם דומיא דתמיד משום דתיקשי מתמיד של בין הערבים שלא נאסר בדם משום דקרא לא קאי אלא בהקטרה וכי היכי דדם לא יליף מהקטרה ה\"ה הקטרה לא יליף מדם וכמו שכתבנו לעיל. ומיהו יש לדחות דלעולם כוונת התוס' היא הפן הב' ולא תיקשי מתמיד של בין הערבים דלא ילפי הקטרה ודם מהדדי משום דגלי קרא גבי חטאת ועולה שיש חלוק בין דם להקטרה אבל אי לאו קרא דופר שני בן בקר תקח לחטאת ה\"א דהקטרה ודם כי הדדי נינהו וגמרי מהדדי ועליה השלם כל הקרבנות כולם אע\"ג דלא כתיב כי אם בהקטרה ה\"ה לדם אבל השתא מאי חזית דגמר מתמיד ליגמור מחטאת ועולה. ומיהו הפן הא' נוח אצלי יותר. עוד תירצו דהתם מוהקריב את אשר לחטאת ראשונה הוא דקא דריש דוהקריב משמע הקטרה א\"כ אי לאו קרא ה\"א מאי דבעי דהקטרה מקדים ברישא ולפי זה הא דקאמר יכול יהא חטאת קודמת לא שיהא מוכרח להקדימה אלא שאם ירצה יקדימנה ת\"ל ופר שני בן בקר תקח לחטאת כו'. עוד הקשו דלמה לי קרא דהעולה תיפוק ליה דבתמיד כתיב בבקר ובמוספין כתיב ביום ויוקדם דבר שנאמר בו בבקר לדבר שלא נאמר בו אלא ביום דמשמע בעיצומו של יום דמינה שמעינן דמוספין קרבי עד שש. והנה קושיא זו היא כוללת לכל הפירושים. ותירצו דאי לא כתיב העולה ה\"א דהקטרת תמיד תהיה אחר הקטרת מוסף מדכתיב מלבד אחר הקטרת מוספין וכדאיתא בפ' הגוזל ותעשה בבקר דתמיד הוה מוקמינן ליה בעבודת דם כדי ליישב השני מקראות והוקשה להם לפי זה דלישתוק מקרא דמלבד: ודע דאין כוונתם דכל הפסוק הוא מיותר שהרי בפ' פנחס בכל המוספין בין דשבת בין דמועד כתיב לבסוף מלבד עולת הבקר וע\"כ אית לן למימר דאיצטריך קרא לומר שלא נטעה דהיכא דאיכא מוסף לא בעינן תמידין קמ\"ל בכולהו מלבד עולת הבוקר ללמדנו דלעולם בעינן תמידין וה\"ה גבי פסח דאיצטריך קרא לומר מלבד עולת הבקר, אלא כוונתם היא מתעשה את אלה דשמעינן מיניה שעבודת הדם של תמיד קודם לעבודת הדם של מוספין וכמו שכתבנו לעיל שהוא מיותר דכיון דבתמיד כתיב בבקר פשיטא שקודם למוספין דלא כתיב בה בבקר ואי משום הקטרה דכתיב קמי מלבד הרי למדנו זה מקרא דהעולה. ובפ' אמר להם הממונה ביארו התוס' היטב קושיא זו ותירצו שם דאיצטריך קרא למיגמר בעלמא דבכל מקום תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם דמאי טעמא אשר לעולת התמיד פשיטא דעולת הבקר היא עולת התמיד אלא טעמא קא יהיב קרא למילתיה מ\"ט אמרת מלבד עולת הבקר שהיא תקדום לפי שהיא עולת התמיד וכל דבר שהוא תדיר קודם לדבר שאינו תדיר וכן משמע בפ' כל התדיר כו' ע\"כ. וקשה לי לתירוץ זה מאי מקשה בגמרא בריש כל התדיר דלמא תמידין קדמי למוספין משום דתדירי מוספין למוספין מנא לן ואיצטריך ר' אילעא ללמוד אותו מקרא דכאלה תעשו ליום ואביי מגופיה דקרא דאשר לעולת התמיד תיפוק ליה דע\"כ קרא לא אתא אלא ללמד במקום אחר דלגופיה לא איצטריך דהא מקרא דבבקר והעולה שמעינן דתמידין קודמין למוספין, ובפ' התכלת תירצו עוד דמיוקדם דבר שנאמר בו בבקר לא שמעינן אלא שמצוה להקדים אבל אם הקדים ושחט אימא יגמור קמ\"ל דלא ומהכא שמעינן לה מקרא דתעשו את אלה דלגופיה לא איצטריך וע\"כ אתא להיכא דעבר ושחט שלא יגמור והשתא איצטריכו כולהו קראי דמבבקר שמעינן דאיכא מצוה בדם התמיד אך הקטרתו עדיין הייתי אומר שהקטרת מוסף קודמת משום דכתיב מקמי מלבד להכי כתיב העולה ללמדנו שגם הקטרת מוסף היא אחר הקטרת תמיד ועדיין לא למדנו אלא מצוה אבל היכא דעבר ושחט אימא יגמור קמ\"ל תעשו את אלה לעכובא שיהא אחד ממרס בדם עד שישחט התמיד ויזרוק דמו. ולפי זה ניחא ההיא דריש פ' כל התדיר דמקשה תמידין הן דקדמי למוספין כו' משום דקרא לגופיה איצטריך, ולפי זה הא דכתב רבינו בפ\"ט עבר ושחט את שאינו תדיר מקריבו ואח\"כ כו' מיירי במוספי ר\"ח ושבת אבל במקריב מוסף קודם התמיד לא יגמור ואע\"ג דמוספי ר\"ח ושבת גמרי מתמיד לאו לגמרי איתקוש אלא למצוה דוקא אבל לעכוב לא איתקוש. ומיהו בריש תמיד ובריש כל התדיר הקשו התוס' קושיא זו דלישתוק קרא מתעשו את אלה ולא תירצו כלל. ונראה דמה שתירצו בפ' אמר להם הממונה לא שוה להם משום דקשיתיה סוגיא דר\"פ כל התדיר וכמו שכתבנו לעיל ומה שתירצו בפ' התכלת ג\"כ קשה דאין למוד לחצאין ואי אמרת דגבי תמיד היכא דעבר ושחט לא יגמור ה\"ה מוספין וזה אינו וכדאיתא בפ' כל התדיר (דף צ'):
ודע שרש\"י בפ' פנחס כתב על עולת התמיד אלו מוספין לבד אותן שני תמידין ומגיד שאין קרבן אלא בין שני התמידין וכן בכל מוספין נאמר על עולת התמיד לתלמוד זה ולאו דוקא על אלא אף היכא דכתיב מלבד שמעינן שהתמיד קרב ברישא וכן כתב בפ' שמיני מלבד עולת הבקר כל אלה עשה אחר התמיד וזה תימה מההיא דסוף פ' הגוזל קמא דמוכח מינה דאדרבא איפכא איכא למישמע היכא דכתיב מלבד ועוד קשה דתעשו את אלה דכתב רחמנא גבי מוספי פסח למה לי דמקרא דמלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד שמעינן דתדיר קודם וצ\"ע:
ויש להסתפק אליבא דמאן דמוקי להני תרי קראי חד במוספין וחד או במנחת חביתין או בנדרים ונדבות וכדכתיבנא לעיל אי אמרינן דאין חילוק בין דם להקטרה או דילמא כפי פירוש זה מוקמינן לקרא דוערך עליה העולה כפשטה דלא מיירי אלא בהקטרה אבל בעשיית הדם ליכא קפידא ומדברי התוס' בריש פ' כל התדיר מוכח דאליבא דכ\"ע אין חילוק בין דם להקטרה שהרי הקשו למאן דמוקי חד קרא בדם וחד בהקטרה אמאי לא גמרי הקטרה ודם מהדדי ומכח קושיא זו פירש הר' חיים דקרא דהעולה איצטריך למנחת חביתין ומדברי התוס' בפ' אמר להם הממונה מוכח דקרא דוערך עליה העולה הוי דוקא בהקטרה ומש\"ה מליקת העוף וקמיצת המנחה אינה נפסלת משום דנעשה קודם התמיד משום דקרא לא קפיד אלא אהקטרה דומיא דתמיד של בין הערבים. וא\"ת ת\"ל מקרא דבבקר ויוקדם דבר שנאמר בו בבקר לדבר שלא נאמר בו בבקר ובשלמא קרא דמלבד איצטריך ללמד על מוספי שבת ור\"ח אלא קרא דהעולה למה לי התינח למאן דמוקי ליה במנחת חביתין משום דבמנחת חביתין נמי כתיב בבקר אלא למאן דמוקי בנדרים ונדבות ת\"ל דתמיד קודם משום דנאמר בו בבקר ובנדרים ונדבות ליכא בוקר. וי\"ל דהא גופה אתא ללמדנו דליכא קפידא אלא בהקטרה דומיא דתמיד של בין הערבים א\"נ לעכובא וכמו שכתבנו לעיל דמיוקדם דם שנאמר בו בבקר לא משמע עכובא אלא מצוה קמ\"ל. וכן נראה קצת מדברי רש\"י בסוף פ\"ק דתמיד דליכא קפידא אלא בהקטרה:
ודע שלפי האמת דמשום קדימת התמיד לא מיפסל וכדאיתא בפ' התכלת הא דממעטינן מליקת העוף וקמיצת המנחה משום לילה ולא משום דנעשה קודם התמיד הטעם הוא פשוט משום דמטעם שנעשה קודם התמיד לא מיפסל וכן כתבו בפרק תמיד נשחט ובפ' אמר להם הממונה ובריש עירובין, אך בפ' התכלת נראה מדבריהם דספוקי מספקא להו אי מיפסל משום קדימת התמיד או לא דאע\"ג דרבא קאמר בפירוש דאינו אלא משום מצוה בעלמא מ\"מ יש להסתפק אי סברת רבא הלזו היא מוסכמת משום דמסוגיא דסוף פ' אלו דברים (דף ע\"ג) מוכח דהיכא דהקריב אחר תמיד של בין הערבים מיפסל ולפי זה ה\"ה היכא דהקדים קודם התמיד מאחר דתרוייהו מחד קרא נפקי ומש\"ה הם מצדדים הב' צדדים וברישא שהקשו תימה למה לי קרא כו' צדדו ואי מיפסל וכן כשחזרו להקשות ת\"ל מיוקדם דבר צדדו ואי מיפסל וכן כשחזרו להקשות מההיא דשלמים דשחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל דת\"ל דקודם תמיד נשחט וכן מההיא דפ' אמר להם הממונה עולת העוף שנמלקה בלילה וכן מנחה שנקמצה פסולה משום לילה ות\"ל משום דנעשה קודם התמיד ותירצו דכיון דאכתי לא מטא זמן התמיד קרא לא איירי בהכי. ותירוץ זה הוא במונח דדבר הנעשה קודם התמיד מיפסל ואח\"כ חזרו לומר א\"נ לא מיפסל משום הכי וכל הדיבור הוא על קוטב זה דלא ברירא להו מילתא אי מיפסל משום הכי או לא. ודע שהתוס' בפ' התכלת אזלי לפי שיטתם דהקטרה ודם כי הדדי נינהו מש\"ה אף שהונח להם ההיא דריש עירובין דשלמים ששחטם קודם פתיחת דלתות ההיכל וכן ההיא דפ' שתי מדות דעולת תמיד ששחטם שלא לשמה כשרה אע\"פ שאינה עולה לבעלים וא\"נ איתעביד קודם תמיד משום דשחיטה לאו עבודה היא ואינה בכלל עשייה ולא נאסר קודם התמיד אלא דבר שהוא עבודה אפ\"ה הוקשה להם מההיא דעולת העוף שנמלקה ומנחה שנקמצה משום דמליקה וקמיצה חשיבי עבודה שהרי הם פסולים בזר ולא דמו לשחיטה שכשרה בזר וכמו שכתבו התוס' בפ' הקורא (דף כ') ד\"ה לקמיצה אך בפ' אמר להם הממונה ס\"ל דהקטרה ודם לאו כי הדדי נינהו ולא נאסר קודם התמיד אלא הקטרה ומש\"ה אתיא להו כפשטה ההיא דמליקת העוף וקמיצת המנחה:
ודע דאליבא דכ\"ע הא דאמרינן העולה עולה ראשונה שלא יהא דבר קודם לה ע\"כ איירי כשנפתחו דלתות ההיכל דאי לא ת\"ל דפסול משום דכתיב ושחטו אותו פתח אהל מועד וכן הא דממעטינן שחיטה בלילה משום דכתיב ביום צוותו וכמו שכתב רבינו ריש פ\"ד מה' מעה\"ק ע\"כ מיירי שהיו פתוחות דלתות ההיכל בלילה ומיהו במליקה וקמיצה אפשר דאיצטריך אפילו היכא שהם סגורות משום דלא מיפסל משום דלתות היכל אלא שחיטה אבל מליקה וקמיצה לא הוי בכלל ושחטו אותו פתח אהל מועד וכמו שכתבו התוס' בפ' אמר להם הממונה אך אי אמרינן דמשום דדקרא דעולה מיפסל צ\"ל דהא דפסלינן שחיטה קודם שיפתחו דלתות היכל דמיירי שכבר קרב התמיד וחזרו וסגרו הדלתות א\"נ דלא מיפסל משום שחיטה כיון דלאו עבודה היא ואליבא דמ\"ד לא מיפסל אלא בהקטרה דוקא קרא דהעולה בהכי איירי וכן הא דפסלינן שחיטה משום לילה צ\"ל דקרא דהעולה לא קפיד אלא בזמן תמיד א\"נ דקרא דהעולה לא מיעט אלא עבודה לא שחיטה ואליבא דמ\"ד לא מיעט אלא הקטרה.
ודע שרבינו לא ביאר בזה דעתו כלל ומיהו נ\"ל דס\"ל דליכא פיסול בהקרבת שום דבר קודם התמיד וכפשטה דההיא דפ' התכלת מדכתב שאסור להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר משמע דאיסורא איכא פיסולא ליכא ומיהו אם האיסור הוא כולל בכל העבודות או אפילו בשחיטה דלאו עבודה או דוקא בהקטרה לא ידענא מאי אדון בסברת רבינו ז\"ל ואף שמדברי התוס' בפ' התכלת מוכח דאף למאן דמוקי הני תרי קראי חד בדם וחד בהקטרה מודה דשחיטה לאו עבודה היא ולא מצינו חולק בזה מ\"מ אפשר דהיינו דוקא לפיסולא אבל לאיסורא אפילו שחיטה נמי וקצת נראה כן מההיא דספ\"ק דתמיד דלא התירו אלא להחם חמין לרבינא משמע הא לקדשה בכלי אסור וכ\"ש שחיטה והדבר צריך תלמוד ואפשר היה לדקדק כן מדברי רבינו שכתב קרבן כלל ומיהו אין זה כדאי. ונראה דע\"כ לומר דאף במילתא דליכא פיסולא איסורא מיהא איכא שהרי התוס' בפ' אמר להם הממונה כתבו דקרא דוערך עליה העולה הוי דוקא בהקטרה ומש\"ה איצטריך למעט קמיצת המנחה ומליקת העוף משום לילה וליכא למימר דהני שרו קודם התמיד וכדמוכח בספ\"ק דתמיד. והתוס' בפ' התכלת כתבו א\"נ מיוקדם לא שמעינן אלא שמצוה להקדים אבל אם הקדים ושחט יגמור קמ\"ל. משמע דאף בשחיטה איכא איסור וטעמא דמלתא נ\"ל דמבבקר שמעינן שמצוה להקדים התמיד בכל עניניו אלא דבפיסולא איפליגו דאיכא מ\"ד דלא מיפסל אלא בהקטרה ואיכא מ\"ד דאף בעשיית הדם מיפסל אבל משום שחיטה אליבא לכ\"ע לא מיפסיל ואיכא מ\"ד דפיסולא ליכא בשום דבר אלא הכל הוא למצוה וקרא איצטריכו למאי דכתיבנא לעיל. ומיהו אף למאן דס\"ל פיסולא עיכובא מיהא איכא ואם שחט לא יגמור וגם בדין זה לא ידענו דעת רבינו מה הוא ואני מסתפק אליבא דהתוס' בפ' התכלת דאית להו פיסולא בין בדם בין בהקטרה היכא דזרק הדם קודם הקטרת התמיד אי מיפסיל דאפשר דמקרא דהעולה לא שמענו אלא שתהיה הקטרת התמיד קודם להקטרת שאר דברים וכן מקרא דתעשו את אלה שמענו שתהיה עשיית דם התמיד קודם עשיית דברים אחרים אבל שתהיה הקטרת התמיד קודם עשיית דמים זה לא שמענו ודוק היטב, ועיין בירושלמי רפ\"ב דיומא שאמרו בפירוש דהא דקי\"ל דאין לך דבר שקודם לתמיד של שחר הוא למצוה ולא לעכב, ועיין בקרבן אהרן ר\"פ צו:
ומ\"ש רבינו ולא שוחטין קרבן אחר תמיד של בין הערבים בריש פרק תמיד נשחט והקטיר עליה חלבי השלמים אמר רבא עליה השלם כל הקרבנות כולם ע\"כ. והנה בדין זה רבו הדעות והנני מבארם. התוס' בפ' התכלת דף מ\"ט כתבו דלא מיפסל אם הקריב אחר תמיד של בין הערבים דומיא דקודם תמיד של שחר דלא מיפסל וכדאמר אביי בפ' התכלת דמצוה בעלמא היא. עוד הביאו ראיה לזה מדאמרינן בריש תמיד נשחט דאתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה ואי הוה מיפסל לא שייך דחיה, עוד הביאו ראיה לזה מדאמרינן בשלהי מי שהיה טמא בכור שנתערב בפסח אם חבורת כהנים יאכלו והוה ליה למימר ירעו עד שיסתאבו דזמן שחיטת הפסח אחר תמיד היא אלמא דאפילו הכי לא מיפסל הבכור וכן משמע בסוף האשה ה' שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהם פטורים מלעשות פסח א' וב' ופריך ונייתי פסח ב' וליתנו במותר הפסח ודחי דחויי טובא לשנויי והשתא אי מיפסל מאי קשיא ליה הא פסח ב' נמי אחר תמיד דהא לא חשיב ליה בדברים שבין פסח א' לב' וא\"כ אי שלמים הוו דמותר הפסח קרב שלמים הא מיפסלי ואין לומר דאתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה דהא לא הוי אלא ספיקא בעלמא ע\"כ וקשה שבתחלת דבריהם כתבו דאי מיפסל לא שייך דחיה ואיך כתבו ואין לומר כו' שמואין לומר עד ומיהו קשיא הכל הוא לשון מיותר וטעות הוא שנפל בספרים. עוד חזרו והקשו דאף דנימא דליכא פסול קשה כיון דאיכא איסורא דאורייתא היכי מקרבינן לכתחלה וקושיא זו היא לההיא דבכור שנתערב בפסח וכן לההיא דה' שנתערבו עורות פסחיהם ואין לומר דמשום ספיקא דפסח דחי לעשה דהשלמה והאי ואין לומר לא קאי אלא אה' שנתערבו משום דההיא דבכור ליכא ספיקא דפסח כלל אלא אחמשה שנתערבו קאי שהיה עולה על הדעת דכיון שאלו הם פטורים מפסח ראשון ושני היה אפשר לומר דאתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה וכתבו שזה אינו משום דכל חד וחד אינו אלא ספק דשמא כבר קיים עשה דפסח ובפ' אמר להם הממונה ביארו היטב דחיה זו ותו דליכא למימר דאתי עשה דפסח ודחי לעשה דהשלמה דהא מסקינן בסוף האשה דמשום סמיכה שבקינן ליה אף דליכא בסמיכה כי אם מצוה. עוד כתבו וגם בכור נמי כו'. ונראה שגם בזה יש טעות וכן צ\"ל וגבי בכור נמי ליכא למימר דבמותר הפסח איירי והכוונה דאפשר לומר דהאי דבכור שנתערב בפסח הוא במותר הפסח שקרב שלמים ומה דאמרינן שאין מביאין קדשים לבית הפסול הוא משום דמותר פסח מותר לזרים והבכור נאכל לכהנים אלא שפירוש זה אינו נוח אצלם משום דלשון חבורת כהנים משמע פסח ובפ' אמר להם הממונה ביארו התוס' היטב דחיה זו. עוד כתבו לכך נראה כו' וכוונתם שלא נאמר עשה דהשלמה אלא אחר הקטרת התמיד אבל קודם הקטרתו אף שכבר נזרק דם התמיד מותר להקריב קרבנות אחרים דדוקא בתמיד של שחר דכתיב תעשו כשם שנאסר להקטיר קודם הקטרת כך נאסר עשיית הדם קודם עשיית דם התמיד אבל בתמיד של ערב לא מעכבא אלא הקטרה משום דכוליה קרא בהקטרה מיירי אבל קודם הקטרה מותר להקריב והכריחו זה מדאמרינן בריש תמיד נשחט דאינו אסור אחר התמיד אלא הקטרה אבל זריקת דם לא מדמוקי לההיא דר' ישמעאל בחטאת העוף שאין למזבח אלא דמה א\"נ בבהמה ומלינה בראשו של מזבח אי אמרת בשלמא דקרא דהשלמה לא מיירי אלא בהקטרת התמיד ניחא שלא נאסר אלא הקטרה אבל אי גמרינן מתעשו משום דמיסתבר להשוות תמיד של שחר לשל ערב וכי היכי דהתם קודם עשיית הדם אסור הכי נמי אחר עשיית הדם אסור א\"כ נשוה אותם לגמרי דכי היכי דהתם אפי' עשיית הדם אסור הכי נמי אפי' עשיית הדם אסור ובזה ניחא ההיא דבכור שנתערב בפסח וכן ההיא דנתערבו עורות פסחיהם דמיירי בשלא הקטיר אימורין של תמיד הערב לפי שהקטרת אימורין היא כל הלילה וכי תימא ההיא דריש תמיד נשחט דמוקי לה בחטאת העוף אמאי לא מוקי לה כי האי גוונא בשלא הקטיר משום דאי הכי ליכא דחיה אבל השתא דמוקי לה בחטאת העוף איכא דחיה מדרבנן מיהא גזירה אטו הקטרה. וקשה לי דכי היכי דגזרו רבנן אחר הקטרה לזרוק הדם אטו הקטרה ה\"נ ניגזור קודם הקטרה אטו אחר הקטרה ושמא דשאני אחר הקטרה שהוקבע האיסור דהשלמה גזרו זריקה אטו הקטרה אבל קודם הקטרה דאכתי לא הוקבע איסור דהשלמה לא גזרו אטו אחר הקטרה: עוד כתבו מיהו בשמעתין מוכח דלא הוי אלא למצוה ע\"כ. ולא ידעתי האי ומיהו להיכא קאי ולכאורה היה נראה לומר דהשתא דאוקימנא לההיא דבכור ויבלת בקודם הקטרת התמיד דליכא איסורא א\"כ ליכא לאוכוחי מהתם דליכא פסול בהשלמה דהא אוקימנא להו בגוונא דאפילו איסור ליכא ולעולם דהיכא דהקטיר אחר הקטרת התמיד דנפסל ומההיא דתמיד נשחט דאתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה לא אלימא לאוכוחי מינה דליכא פסול משום דאי איכא פסול מאי דחיה איכא משום דאיכא למידחי דאתי עשה דפסח ודחי פסולא וראיה לזה דבפ' א\"ל הממונה לא הביאו ראיה זו דאתי פסח ודחי וא\"כ ליכא לאוכוחי משום דוכתא דליכא פסולא לזה כתבו ומיהו בשמעתין מוכח דליכא פסולא דכי היכי דבתמיד השחר ליכא פסולא ה\"ה בתמיד הערב שאין לחלק ביניהם ולזה הקשו מההיא דפ' אלו דברים דשחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידיהם או שנטמאו ישרף משום דשחטו אחר תמיד של בין הערבים אלמא בהכי מיפסל. וי\"ל דהאי שנשרף משום דלכתחלה אסור להקטירו וממילא יפסל ולינה מועלת ואע\"ג דהקטרת אימורים לא מעכב כי אבדו ה\"מ כי איחזו להקטרה אבל הכא הא לא איחזו ע\"כ. והנה נראה מדבריהם שעשו הצעה להקשות מההיא דפ' אלו דברים משום דבשמעתין מוכח דליכא אלא מצוה הא לאו הכי ליכא קושיא וקשה דבלאו הכי קשה דכיון דליכא איסורא בזריקה כי אם בהקטרה היכי קאמר דפסולא הוי משום דשחטו אחר תמיד הא בשחיטה אפילו איסורא ליכא. וי\"ל דהוה אמינא דשחטו לאו דוקא אלא הכוונה היא דהקטירו וכי תימא אכתי תיקשי דכיון דליכא איסורא אלא בהקטרה היכי משכחת לה שיפסל הזבח תהוי האי הקטרה כאילו לא נקטר והקטרה לא מעכב. וי\"ל דהוה אמינא דאף דהקטרה לא מעכב מ\"מ הקטרה באיסור מעכב ונפסל הזבח אבל ליכא למימר דהוה ס\"ד דתוס' דמיפסל משום דאסור להקטירם לפי שזה הוא מה שחדשו לקושיתם דבשמעתין מוכח דליכא אלא מצוה. ומ\"מ קשה לי דהוו סברות הפוכות דמעיקרא ס\"ל דמשום דאסור להקטיר לא מיפסל ומשום דהקטירם מיפסל ואילו לפי האמת לא מיפסל אלא משום דאסור להקטירם אבל אם הקטיר לא מיפסל. והנכון אצלי דהאי ומיהו או הוא טעות לגמרי או אין שם מקומו וקושית ותימה היא נקשרת למה שכתבו דליכא איסורא כי אם בהקטרה לזה הקשו דאי הכי היכי אמרינן בפ' אלו דברים דנפסל משום דהקריבו אחר תמיד הערב הא כיון דליכא איסורא כי אם בהקטרה ליכא פסול דתהוי כאילו לא נקטר ובשמעתין נמי מוכח דלא הוי אלא למצוה ותירצו דהפסול הוא לפי שאסור להקטירם. וגם דרך זה אינו נוח לי מדקאמרי ואע\"ג דהקטרת אימורים לא מעכבא משמע דעכשיו נתחדש להם קושיא זו והלא מעיקרא במונח זה דהקטרה לא מעכבא הוא שהקשו. אשר ע\"כ נראה שקושיתם היא מדקאמר ששחטו אחר התמיד ולפי דבריהם בשחיטה ליכא אפילו איסורא וא\"כ היכי קתני דמיפסל משום שחיטה ועוד דאף דנימא דאף בשחיטה איכא איסורא הא מוכח משמעתין דליכא אלא מצוה ותירצו שנשרף לפי שאסור להקטירו ועכשיו נתחדש להם קושיא אחרת דאי אמרת דאיכא איסורא בעשיית הדם תינח דמפסל אלא אי אמרת דפסולם הוי משום דאסור להקטיר הא הקטרת אימורין לא מעכב ותירצו הני מילי כי איחזו להקטרה אבל הכא לא איחזו להקטרה וחילוק זה נתברר היטב בדברי התוס' בפ' א\"ל הממונה. עוד כתבו א\"נ מדרבנן אסור לזרוק ולפי זה לא קשיא מידי כלומר לפי שכל זבח שלא נזרק דמו נפסל הזבח וההיא דר' ישמעאל דפ' תמיד נשחט כבר כתבו התוס' בפ' א\"ל הממונה דלית ליה לר' ישמעאל האי גזירה דאסור לזרוק אטו הקטרה. ומיהו התוס' כאן לא כתבו זה ונראה דאין צורך דלעולם דאית ליה גזירה זו בעלמא ומיהו אתי עשה דאכילת קדשים ודחי גזירה זו דרבנן דדוקא עשה דתורה הוא דקשה היכי דחי אבל גזירה דרבנן דחי וכן כתבו התוס' לעיל דלר' ישמעאל איכא דחיה דרבנן גזירה אטו הקטרה. עוד כתבו ולפי זה לא קשה מידי מה שמביא ריב\"א דתניא בתוספתא כל הקדשים שהקריבן קודם תמיד של שחר או שעיכבן אחר תמיד הערב פסולין והשתא אי אמרת דמדרבנן גזרו שלא לזרוק ניחא וכי תימא בלאו הכי נמי ניחא דכיון שאסור להקטיר האימורין ממילא מיפסל הבשר וכההיא דמשכו הבעלים ידיהם דמיפסל משום האי טעמא הא ליתא משום דשאני התם דלא חזו אימורים מעיקרא להקרבה הילכך לא מישתרי בשר בזריקת דם לחודיה אבל הכא כיון דהוא חזי לקרובא קודם התמיד אע\"פ שממתין עד אחר התמיד והשתא לא מצו לקרובא אמרי שפיר עשאוה כמו שניטמאו ואבדו וכמ\"ש התוס' בפרק א\"ל הממונה. עוד כתבו דהקריבו משמע שזרק הדם בדיעבד ואפילו עשה כל מצותו אפ\"ה פסולין. עוד הקשו דאי בשחט דוקא איירי התינח תמיד של ערב דמיפסל לפי שאסור לזרוק הדם אבל קודם תמיד של שחר אפילו שיהא אסור לזרוק אמאי פסלינן ליה ימתין ויזרוק אחר התמיד לכך נראה דמדרבנן מיפסל אפילו הקטיר ולא העמידו דבריהם היכא דלא אפשר ע\"כ. והאי ולא העמידו קאי לההיא דר' ישמעאל בפ' תמיד נשחט. וא\"ת בלאו הכי הא כתבנו לעיל דלר' ישמעאל אף שאסור לזרוק מדרבנן מ\"מ במקום דלא אפשר כגון דאיכא עשה דאכילת קדשים דחי לגזירה דרבנן וא\"כ מה נתחדש להם אך שהוצרכו לומר ולא העמידו דבריהם במקום דלא אפשר. וי\"ל דאי אמרת בשלמא דליכא אלא גזירה דרבנן שלא לזרוק ואם זרק כשר תינח דדחי אבל אי מיפסל אפילו זרק מאי דחיה איכא וכמ\"ש בתחלת דבריהם דבפסולא לא שייך דחיה לזה כתבו דלא העמידו דבריהם במקום דלא אפשר. וקשה לי במה שכתבו התוס' דמדרבנן פסול אפילו הקטיר דמשמע דטפי מיסתבר למיפסל בשלא הקטיר מכשהקטיר ואדרבא כשלא הקטיר לא עשה איסור תורה ואי משום שלא הקטיר הא הקטרת אימורים לא מעכב כדאיחזו להקטרה וא\"כ יותר ראוי שיפסל כשהקטיר משום דעבר אדאורייתא מכשלא הקטיר ודוחק לומר דקאי לההיא דאלו דברים דהתם מיסתבר טפי שיפסל כשלא הקטיר משום דהתם הקטרת אימורין מעכב משום דלא איחזו להקטרה משום דפשט התוס' משמע דקיימי עלה דתוספתא דפסחים והתם הקטרת אימורין לא מעכבא וכדכתיבנא ואולי דבהצטרפות דעבר אדרבנן שאסרו לזרוק וגם דליכא הקטרת אימורין מסתבר טפי לפסול יותר כשהקטיר דליכא אלא טעמא דעבר אדאורייתא א\"כ הכי קאמר לא מיבעיא כשלא זרק דהתם מיפסל משום דאסור לזרוק אלא אפילו זרק והקטיר שנעשה כל מצותו אפ\"ה מיפסיל מדרבנן:
ודע דהא דתני בתוספתא כל הקדשים שהקריבו קודם תמיד פסולים מיירי דוקא בשזרק אבל אם שחט ולא זרק לא מיפסיל לפי שיכול לזרוק אחר התמיד ומיהו אי זרק מיפסל אבל לאחר תמיד של ערב אפילו אם שחט לבד מיפסיל וליכא שום צד היתר בתמיד של ערב אלא בין זרק בין לא זרק בין הקטיר בין לא הקטיר בכל גוונא מיפסיל ומיהו לא מיפסיל אלא לאחר הקטרת התמיד אבל קודם הקטרתו אפי' שזרק דם התמיד לא מיפסיל ואיסורא נמי ליכא וכי תימא מדרבנן מיהא ליתסר קודם הקטרה אטו אחר הקטרה כי היכי דגזרו זריקה אטו הקטרה וההיא דבכור ויבלת שאני משום דלא העמידו דבריהם במקום דלא אפשר הא ליתא משום דאי איכא איסורא אמאי לא מוקי ההיא דריש תמיד נשחט בכי האי גוונא דמיירי כשלא הקטיר התמיד ומוקי לה בחטאת העוף אלא ודאי דטעמא משום דכשלא הקטיר התמיד ליכא דחיה כלל וכמו שכתבו התוס':
ומעתה נבאר דברי התוס' שבפ' אמר להם הממונה (דף כ\"ט) שהקשו מההיא דאלו דברים דמשמע דמיפסל משום עליה השלם ותירצו אם הקריבו כשר אבל אסור להקריב האימורין אחר התמיד. וא\"ת יעלה וילין אותם בראשו של מזבח. וי\"ל דסבר כמ\"ד לינה פוסלת בראשו של מזבח דפלוגתא דאמוראים היא בפ' המזבח מקדש ודלמא ההוא אמורא דאמר התם לא בעי עקירה סבר כוותיה ע\"כ. ודע דאע\"ג דאליבא דכ\"ע כל שלא ירדו מראשו של מזבח מקטירין לעולם מ\"מ אליבא דמ\"ד דאם ירדו לא יעלו משום דלינה מועלת אפי' אי לא ירדו נמי נפסלו בלינה ומה שלא ירדו הוי משום דאפילו לנו בעזרה אם עלו לראשו של מזבח לא ירדו ומש\"ה כתבו התוס' דלמ\"ד לינה מועלת לא מהני שיעלה וילין אותם בראשו של מזבח משום דנפסלים האימורים בלינה ואע\"ג שאם העלה נקטרים לעולם היינו משום דמזבח מקדש את הפסולים וא\"כ לפ\"ז ההיא דריש תמיד נשחט דמוקי לההיא דר' ישמעאל דמעלה ומלינה בראשו של מזבח סבירא ליה כמאן דאמר אין לינה בראשו של מזבח דאיך יתכן דכדי לקיים עשה דאכילת קדשים ישחוט אחר התמיד ויפסול האימורין וקא עבר אלאו דלא ילין. וראיתי לרש\"י שכתב בפרק תמיד נשחט ולינה אינה פוסלת בראשו של מזבח כדאמרינן בפרק המזבח מקדש לד\"ה דלא ירד ע\"כ. משמע מתוך דבריו דההיא דר' ישמעאל אתי אפילו כמאן דאמר אם ירדו לא יעלו והוא תימה בעיני וצריך עיון ומדברי התוס' כאן ובפ' התכלת מוכח דלא כרש\"י. עוד כתבו א\"כ אסור לזרוק הד' מדרבנן גזירה דלמא אתי להקטיר אחר התמיד ור' ישמעאל לית ליה ההיא גזירה וכבר כתבנו לעיל שהתוס' בפ' התכלת לא נרגשו מהאי דר' ישמעאל ואפשר דס\"ל דאתי עשה דאכילת קדשים ודחי גזרה דרבנן. וכתבו עוד דתנן בפ' תמיד נשחט דקאמר ר\"ש ושאר כל הזבחים ששחטן על החמץ בזמן פסח בין לשמו בין שלא לשמו פטור ומפרש טעמא בגמרא דבזמן דמחוייב אפסח דלא מיחייב אזבחים ות\"ל דפטור דזבחים פסולין הם כיון ששחטן בזמן פסח דהוי בתר תמיד של ערב ע\"כ. ולפי מה שכתבו בפ' התכלת שלא נאסר אלא אחר הקטר התמיד ליכא לאוכוחי מהכא דליכא פסולא דאפשר לאוקמי דמיירי ששחט לאחר זריקת דם התמיד וקודם הקטרתו דליכא אפי' איסורא דומיא דההיא דבכור ודיבלת דמוקי להו הכי. וא\"ת אכתי תיקשי דמנא לן דס\"ל לר\"ש דבזמן דאיכא זבח דלא מיחייב אזבחים אימא דטעמא דידיה לפי שהזבח פסול וכההיא דקאמר ובמועד לשמו פטור וי\"ל מדסתים ותני ושאר כל הזבחים בין לשמן בין שלא לשמן פטור משמע דמיירי בכל זמן פסח בין קודם הקטרת התמיד בין לאחר הקטרת התמיד. עוד כתבו ונראה דפסולין דקאמר היינו הבשר מלאכול אבל בעלים נתכפרו כדאשכחן כי האי גוונא ע\"כ. ולכאורה נראה דלפי חלוק זה פסול הבשר הוא מן התורה ויתורץ הכל דמאי דאמרינן דאינו אלא למצוה ולא לעכובא כלומר שאם עבר והקטיר יצא ידי חובתו ומיהו הבשר פסול מלאכול ומש\"ה אמרינן בס\"פ אלו דברים שיצא לבית השריפה וכן ההיא דושאר כל הזבחים כו' ניחא דאיצטריך לטעמא דבזמן דמחוייב הזבח לא מיחייב הזבחים משום דכיון דבעלים נתכפרו זבח כשר מיקרי א\"כ אפשר לומר דלעולם הבשר לא מיפסיל כי אם מדרבנן וכי תימא למאי איצטריכו התוס' לומר דבעלים נתכפרו הא בלאו הכי ליכא קושיא כיון דפסולא לא הוי כי אם מדרבנן לא מיקרי זבח פסול ומיחייב עליה משום לא תשחט על חמץ. וי\"ל דאין הכי נמי אך לא מסתבר להו דמשום פסולא דרבנן יביא קרבן אחר לחובתו דמיחזי כמביא חולין בעזרה כיון דמן התורה הזבח כשר א\"נ כי היכי דלא תיקשי הא דאמר אביי בפ' התכלת לעולם דאית ליה יוקדם ודקא קשיא לך שלא יהא דבר קודם מצוה בעלמא הוא ואי אמרת דבעלים לא נתכפרו פשיטא שאם הקריב מוספין קודם התמיד לא יצאו ידי מוספין שהרי פסולין דתוספתא זו קאי בין לתמיד של שחר בין לתמיד של ערב וא\"כ היכי תנן התם התמידין אינם מעכבין את המוספין ולא המוספין את התמידין ומוקמינן לה בקדם הא לא יצאו ידי חוב מוספין אלא ודאי דבעלים נתכפרו והבשר מיפסיל מדרבנן. ולפי זה נ\"ל שגם ההיא שכתבו התוספות בפרק התכלת בסוף הדיבור לכך נראה דמדרבנן מיפסל היינו ממש מה שכתבו הכא ולעולם דס\"ל דבעלים נתכפרו והשתא הויא ההיא תוספתא כהלכתא ולא תיקשי לה סוגיא דהתכלת דאביי דאמר מצוה בעלמא אלא שקצרו ולא ביארו היטב והרואה יראה שקצת דברים באו שם בדברי התוס' בפ' התכלת בקיצור מופלג ובפרק א\"ל הממונה נתבאר היטב ומה שהקשו מההיא דבכור שנתערב בפסח הוא אף במונח שאינו נפסל כי אם מדרבנן דכיון דהבשר אסור לאוכלו נמצא שהפסח נמנה שלא לאוכליו והוה לן למימר שימתין עד שיוממו וכן ההיא דיבלת נמי הוא אף במונח שלא יפסל כי אם מדרבנן וכדכתיבנא: וראיתי לתוס' ז\"ל שכתבו לקושיא דבכור מיהו מצינו לדחות דפסח דהתם היינו מותר הפסח דהוי שלמים ושחט להו קודם התמיד והא דפריך והא אין מביאין כו' היינו שממעט באכילת פסח שנאכל לזרים ואוכלו כבכור שאינו נאכל אלא לכהנים ע\"כ. משמע דס\"ל דמותר הפסח דקרב שלמים דינו כשלמים ונאכל לשני ימים ולילה אחד ומש\"ה הוקשה להם מאי קא פריך והא אין מביאין קדשים כו' הא מותר הפסח ובכור זמן אכילתן שוה. ואני תמיה על זה דבפ' האשה (דף פ\"ט) עלה דההיא דיבלת מוכח דמותר הפסח הוו כפסח ואינו נאכל אלא ליום ולילה וכמבואר שם ועיין במ\"ש בס\"פ התודה (דף פ\"ה) ד\"ה ושלמים ובפ' אלו דברים (דף ע\"א) ד\"ה למד ובפ' מי שהיה טמא (דף צ\"ו) ד\"ה ושלמים ובפ\"ק דזבחים ד\"ה ושלמים וצ\"ע. ואי אמרינן דמותר הפסח דינו כפסח באכילתו ניחא מה שהקשו התוס' בתחלת הדיבור וא\"ת ויעלה וילין אותו בראשו של מזבח וי\"ל דסבר כמ\"ד לינה מועלת ע\"כ. ואין צורך לזה אלא אף דנימא דלינה אינה מועלת מ\"מ לא מהני מידי ההלנה שהרי כל כמה דלא איקטרו אימורים לא מיתאכל בשר וכדאיתא בריש תמיד נשחט ובזמן ההקטרה לא הוי זמן אכילה משום דכיון דשלמים אלו מכח פסח קא אתו דינם כפסח בזמן אכילתם וכי תימא אכילת אימורים לא מעכב מ\"מ שאני הכא דלא איחזו להקטרה כלל וכמו שכתבו שם אלא שנראה שהתוס' ס\"ל דמותר פסח הוי כשלמים לכל דיניו ומש\"ה הקשו וילין אותם ולמחר כשיקטירם יאכל. העולה מהמקובץ דלא נאסר מן התורה אלא ההקטרה וכדמוכח בריש תמיד נשחט וזה אליבא דכ\"ע וכן הזבח נפסל מדרבנן דוקא ובעלים נתכפרו ואע\"ג שדין זה לא נזכר בדברי התוס' שבפ' התכלת מ\"מ כיון שבפ' אמר להם הממונה כתבו כן אף שבפרק התכלת לא ביארו זה כיון שלא כתבו בפירוש ההפך אפושי פלוגתא לא מפשינן וכמעט שהדבר מוכרח וכמ\"ש לעיל: ודע שגם בתמיד של שחר אם הקריב קודם נפסל מדרבנן הבשר ובעלים נתכפרו דחד דינא אית להו לפי התוס' דבחדא מחתא מחתינהו ותוספתא זו אליבא דתוס' הויא כהלכתא. אך לבד חילוק זה יש בדברי התוס' חילוק מה שכתבו בפ' התכלת למה שכתבו בפ' הממונה דבהתכלת כתבו שאינו אסור כי אם אחר הקטרת התמיד אבל קודם הקטרתו אף שהוא אחר זריקתו ליכא איסור אפי' מדרבנן וכמבואר בדבריהם ואילו מדברי התוס' בפ' א\"ל הממונה משמע דס\"ל דאין חילוק בין אחר הקטרה לאחר זריקה והכל שוה לאיסור וה\"ה לפסול מדלא אוקימו ההיא דבכור ודיבלת דלאחר זריקה וקודם הקטרה וכמו שכתבו בפ' התכלת:
ודע דרבינו ז\"ל לא כתב פסול כלל לא בקודם תמיד של שחר ולא באחר תמיד הערב לא מדרבנן ולא מן התורה וכפשטה דההיא דאביי דפ' התכלת דליכא אלא מצוה בעלמא והתוספתא הוי דלא כהלכתא וההיא דסוף אלו דברים דמשמע דאיכא פסולא אפשר דס\"ל דמטעם שאסור לזרוק או להקטיר מיפסל אבל אם זרק והקטיר לא מיפסל וא\"נ פליג אדאביי בפ' התכלת פסק כאביי משום דאלו דברים כבר אוקמוה למתני' באנפי אחריני. ודע שדקדק רבינו לומר בתמיד של שחר אסור להקריב ובתמיד של ערב ולא שוחטין משום דבתמיד של שחר לא נאסרה השחיטה לפי שאינה עבודה וכמו שכתבו התוס' בפ' התכלת אבל בתמיד של ערב אפי' שחיטה שאינה עבודה אסור לפי שאינו יכול לזרוק וא\"נ להקטיר לפי שרבינו פסק בפ\"ג מהל' פה\"מ דלינה פוסלת בראשו של מזבח וכ\"ת א\"כ תיקשי ליה ההיא דבכור ודיבלת וי\"ל דס\"ל דהתם איירי קודם הקטרת התמיד וכמו שכתבו התוס' בפ' התכלת א\"נ דס\"ל כמו שדחו התוס' בפ' א\"ל הממונה:
ודע דבפ' ב' דמגילה (דף כ') תנן כל היום כשר וכו' ולתפלת המוספין ולמוספין ע\"כ. וקשה היכי תנן דמוספין כל היום כשר והלא צריך שיהיו אחר תמיד של שחר וקודם תמיד של בין הערבים. שוב ראיתי בחדושי הרשב\"א שם שהוקשה לו קושיא זו יע\"ש:
ודע דמתוך דברי התוס' פ' הקומץ רבה (דף כ\"ו) ד\"ה אלא משמע דה\"ה למנחות שאינן קריבים אחר תמיד של בין הערבים ומ\"ש רבינו בפ\"ד מהל' מעשה הקרבנות הלכה ד' כל דבר שאינו קרב אלא ביום כגון הקומץ כו' מותר להקריבו עם מבוא השמש מיירי כשנקמצו קודם ומנחת כהנים שנתקדשו בכלי קודם דכל שאין לו מתירין משקדש בכלי חשיב כמתירין כמ\"ש רבינו בפרק ח\"י מהל' פסולי המוקדשין הלכה ט\"ז אבל אם לא נתקדש בכלי מנחת כהנים או שלא קמץ מנחת ישראל אסור לעשותם אחר תמיד של בין הערבים: " + ], + [], + [], + [], + [ + "שהתמיד תחילתו דוחה את השבת וסופו אינו דוחה וכו'. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ד מהל' מעשה הקרבנות) בגמרא גופא א\"ר הונא תמיד תחלתו דוחה סופו אינו דוחה מאי אינו דוחה ר\"ח אמר דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה ורבה אמר דוחה את הטומאה ואינו דוחה את השבת ע\"כ. ורש\"י פירש בזה שני פירושים. האחד הוא דרב חסדא אמר דתמיד תחלתו דהיינו שחיטה וזריקה דוחה את הטומאה סופו דהיינו הקטרתו אינו דוחה הטומאה אבל שבת דוחה אפי' סופו דהיינו הקטרתו ורבה אמר תחלתו דוחה תמיד של שבת נשחט וקרב בשבת סופו דהיינו תמיד של ערב שבת דאין איברים נקטרים משתחשך אלא מעלן מבעוד יום ולפי פירוש זה מאי דקאמר רבה דוחה את הטומאה היינו דאפי' סופו דהיינו איברים שנתותרו בחול דוחים את הטומאה ופירוש זה תופס רש\"י עיקר אך התוס' דחו פירוש זה וכתבו דנראה לר\"י פי' ב' שכתב רש\"י דתחלתו וסופו הכל על הקטר חלביו קאי וקאמר הקטר חלביו שלא נתותרו דוחים טומאה סופו איברים שנתותרו אינם דוחים טומאה לעשות להם מערכה בפני עצמן ולהקטיר בטומאה אלא מקטירין בטומאה על מערכה גדולה ודוחה את השבת כדאמרינן מבכל מושבותיכם ועושין להם מערכה בפני עצמן כיון דכשרים הם והיכא דאמרינן אינם דוחים את הטומאה דלא חשיב כתמיד דיומיה ואין עושין להם מערכה בפני עצמן אלא מקטירו על מערכה גדולה בטומאה ורבה ס\"ל תחלתו דוחה את השבת איברים דתמיד דיומיה סופו איברים שנתותרו אינם דוחים שבת לעשות מערכה בפני עצמן אפי' אם הם טהורים אבל דוחה את הטומאה אם נתותרו בחול עושין להם מערכה בפני עצמן ומקטירן בטומאה והיינו פליגא דלעיל דקאמר אפי' פסולין עושין להם מערכה בפני עצמן ואפי' בשבת והיינו פליגא דרב הונא בין לרבה בין לרב חסדא ורבה דאמר סופו אינו דוחה שבת לית ליה פרכא דרבא דאמר בכל יום תנן אלא ס\"ל לבר משבת ע\"כ. והנה התוס' דקדקו דכפי פירושם אתי שפיר מאי דקאמר בגמרא ופליגא דרב הונא וכו' ובין כפי פירוש רב חסדא ובין כפי פירוש רבה חולק עם בר קפרא דלבר קפרא אפי' פסולין שנתותרו עושין להם מערכה בפני עצמן ואפי' בשבת ולרב הונא לכל הפירושים אין עושין מערכה לפסולין שנתותרו בשבת ולדברי התוס' לאו דוקא טומאה אלא ה\"ה לכל שאר הפסולין ומאי דאמרינן אינם דוחים את הטומאה אין הכונה שלא יקרבו כלל כמשמעות הדברים אלא דלא חשיבי כתמיד דיומיה לעשות להם מערכה בפני עצמן כיון שהם פסולין אלא מקטירן על מערכה גדולה וא\"כ ע\"כ הא דרב הונא פליג על בר קפרא דאף לרב חסדא דאמר דתמיד אף סופו דוחה את השבת היינו דוקא כשרין אבל פסולין אף בחול אין עושין להם מערכה בפני עצמן ורבא דקאמר מאי האי דלא חייש לקמחיה הא בכל יום תנן לא פליג עליה דרב הונא אלא אליבא דרבה דאמר דסופו אינו דוחה את השבת אבל לרב חסדא אתי שפיר דהא איהו ס\"ל דאף סופו דוחה את השבת ובדברי רבה לא נזכר דין פסולין ואפשר דס\"ל כרב חסדא דפסולין אף בחול אין עושין להם מערכה בפני עצמן אם נתותרו וכבר ישבו התוס' קושית רבא אליבא דרבה דמאי דתנן בכל יום הוא לבר משבת ולפי הפירוש שתפס רש\"י לעיקר מאי דאמרי' ופליגא דרב הונא כו' הוא דוקא כפי דברי רבה דאמר אינו דוחה שבת אך כפי רב חסדא דאמר דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה ליכא קושיא דאפשר דרב חסדא יודה דאף פסולין שנתותרו דוחים את השבת דהא כפי פירוש רש\"י מאי דקאמר רב חסדא ואינו דוחה את הטומאה הוא דוקא מדין טומאה דקי\"ל דקרבן ציבור קרב בטומאה על זה בא לומר דהקטרתם אינו דוחה הטומאה ואיפשר דלדידיה אף פסולים שנתותרו דוחים את השבת. ואפשר לומר דאף כפי פירוש רב חסדא פליגא דהא כיון דלרב חסדא סופו הוי הקטרה דיומיה ועל זה אמר דטומאה אינו דוחה אבל שבת דוחה ממילא משמע דדוקא הקטרה דיומיה דחי שבת אבל איברים שנתותרו אינם דוחים את השבת דאי אף איברים שנתותרו דוחים את השבת מאי אתא לאשמועינן דהקטרה דיומיה דחי שבת ואליבא דרש\"י מאי דאמרינן ופליגא דרב הונא קאי לבר קפרא ורבא דאמר בכל יום תנן דכולהו ס\"ל דאיברים שנתותרו דוחים את השבת ולרב הונא בין כפי רב חסדא ובין כפי רבה איברים שנתותרו אינם דוחים את השבת:
והנה קודם כל דבר יש לדקדק דמנא ליה לתלמוד לומר דפליגא דרב הונא ההיא דלעיל אימא דרב הונא מיירי דלא משלה האור אבל אם משלה אף רב הונא מודה דדוחה את השבת ואפילו פסולין שנתותרו דוחין את השבת ורב הונא לא מיירי אלא בלא משלה בהם האור ולא מיבעיא ללישנא בתרא דאמר דאף כשרין בעינן משלה בהן האור אלא אף ללישנא קמא הרי כתבו שם התוס' בשם ר\"י דאף לישנא קמא מודה דאף בכשרים בעינן משלה בהן האור וצ\"ל דס\"ל דמדקאמר אינו דוחה משמע דאינו דוחה כלל אף אם משלה. ויש לדקדק דכפי סברת התוס' דס\"ל דתחלתו וסופו דרב הונא הכל מיירי באיברים שנתותרו מנא להו דרב הונא מודה דמקטירם בשבת אלא שר\"ל דאינו עושה להן מערכה בפני עצמו אימא דמכל וכל אינו דוחה את השבת הא לא קשיא משום דע\"כ דברי רב הונא הללו הם אפי' במשלה בהם האור דאי לא היכי קאמר תלמודא ופליגא דרב הונא וכו' הא בר קפרא לא קאמר אלא במשלה בהם האור ואי אמרת דרב הונא אף במשלה בהן האור ס\"ל דאינם דוחים השבת כלל א\"כ תיקשי ההיא דאמרינן בכל מושבותיכם אתא למשרי איברים ופדרים לזה הוצרכו התוס' לומר דאף רב הונא מודה דמקטירם בשבת על גבי מערכה ראשונה ולא בא לחלוק על בר קפרא אלא במה שאמר דעושה להם מערכה בפני עצמן. וא\"ת כיון דע\"כ קרא דבכל מושבותיכם לרב הונא לא בא להתיר לעשות מערכה בפני עצמה כי אם להתיר שיקטירם על המערכה א\"כ מה הוקשה לתוס' דבמקום אחד אמרו ולא עולת חול בשבת ובמקום אחר אמרו למשרי איברים ופדרים והוצרכו לחלק בין משלה בהן האור ללא משלה אימא דכי כתיב עולת שבת בשבתו שבא למעט עולת חול בשבת היינו שלא לעשות מערכה לאיברים בפני עצמן ומאי דכתיב בכל מושבותיכם הוא להקטיר על המערכה וכי תימא הכי נמי ומה שחלקו התוספות בדיבור הקודם בין משלה ללא משלה הוא אליבא דבר קפרא דס\"ל דעושה להם מערכה בפני עצמן ומש\"ה הוצרכו לומר דההיא דבכל מושבותיכם דמיירי במשלה דוקא אבל לרב הונא לעולם אימא לך דאין חילוק בין משלה ללא משלה והחילוק אינו אלא אם עושה להם מערכה או לא הא ליתא שהרואה דברי התוס' בשבת יראה איך אליבא דרב הונא חלקו בין משלה ללא משלה. ונראה דכיון דאליבא דחכמים דס\"ל דאף בחול אינו עושה מערכה בפני עצמה א\"כ ע\"כ כדי ליישב שני מקראות הללו דעולת שבת ובכל מושבותיכם צריכין אנו לחלק בין משלה ללא משלה א\"כ גם אליבא דר' מאיר יש לחלק בין משלה ללא משלה דהא בהא לא פליגי. ויש לחקור בדברי בר קפרא הללו דקאמר דדוקא במשלה בהם האור אי לא לא וכפי סברת ר\"י לכל הלשונות בעינן משלה בהן האור אם הכוונה דאם לא משלה לא עבדינן להו מערכה בפני עצמן אך מקטירן על המערכה או דילמא כל שלא משלה בהן האור אין מקטירים אותם כלל בשבת. ונראה דכל שלא משלה אין מקטירין אותם כלל בשבת חדא דקרא דאמר ולא עולת חול בשבת נראה דאין מקטירים כלל עולת חול בשבת ולומר דמאי דמעט קרא הוא שלא לעשות מערכה בפני עצמה הוא דוחק, ותו דכיון דלרבנן דאינו עושה מערכה אף בחול ע\"כ קרא דמעט עולת חול בשבת אפי' מהקטרה על המערכה וא\"כ גם לר\"מ י\"ל כן דהא בהא לא פליגי: הכלל העולה ממה שכתבנו דבר קפרא פשיטא ליה דלרבנן איברי תמיד שנתותרו דמקטיר אותם בשבת ורצה ללמדנו דלר\"מ דבחול עושה מערכה דבשבת נמי עושה מערכה ואף בפסולין ולרבנן נמי אף הפסולין מקטיר אותם בשבת ורב הונא חולק עליו וקאמר דתמיד תחילתו דוחה סופו אינו דוחה ובפירוש דברי רב הונא נחלקו אך לכ\"ע רב הונא אליבא דר\"מ קאי אלא דאיכא מ\"ד דרב הונא ה\"ק תמיד תחילתו דוחה שבת לעשות מערכה בפני עצמה לאיברים של שבת אך סופו דהיינו איברים שניתותרו מע\"ש אין עושין להם בשבת אלא מקטיר אותם בשבת על המערכה הגדולה. ודע דכפי פי' זה נמי אין חילוק בין כשרין לפסולין אלא הכל שוה דתחלתו דוחה שבת אף בפסולין וסופו אינו דוחה לעשות מערכה אף בכשרין אלא מקטיר על המערכה אף הפסולין. ומה שהביאנו לומר זה דכיון דלבר קפרא לר\"מ אין חילוק בין כשרין לפסולין אלא בכל גוונא לר\"מ עושה להם מערכה בפני עצמה הכי נמי לרב הונא נהי דס\"ל דסופו אינו דוחה לעשות מערכה בפני עצמה מ\"מ במאי דס\"ל לבר קפרא דאין חילוק בין כשרין לפסולין בזה לא מצינו לרב הונא דפליג עליה ומנא לן לאפושי פלוגתא וכבר כתבנו לעיל דרב הונא מיירי ג\"כ במשלה בהם האור ואפ\"ה סופו אינה דוחה לעשות מערכה בפני עצמה דאי לא תימא הכי א\"כ לא פליג רב הונא עליה דבר קפרא דהא בר קפרא לא מיירי אלא במשלה בהם האור אלא ודאי דמיירי במשלה בהם האור ומאי דאמרי' דלרב הונא סופו אינו דוחה לעשות מערכה בפני עצמה אבל מקטיר אותם הוא דוקא במשלה בהם האור אבל אם לא משלה אינו מקטיר אותם אפי' על המערכה והיינו דאמרינן ולא עולת חול בשבת ומאי דאמרינן למשרי איברים ופדרים מיירי במשלה בהן האור וכמו שכתבו התוספות בדיבור הקודם וכי תימא מנא לן הא אימא דלהקטיר ע\"ג המערכה אפילו בלא משלה שפיר דמי ומאי דכתיב ולא עולת חול בשבת הוא שלא יעשה מערכה בפני עצמה ומאי דכתיב למשרי איברים ופדרים הוא להקטיר אותם על המערכה הא ליתא דהא לרבנן דס\"ל דאף בחול אין עושין מערכה בפני עצמה לאיברים שנתותרו ע\"כ הני תרי קראי חד מיירי במשלה וחד בלא משלה וא\"כ היכא דלא משלה אין מקטירים אותם בשבת כלל וא\"כ לר\"מ ג\"כ הדין כן דכל שלא משלה אין מקטירים אותם כלל דבהא לא מצינו שנחלקו ר\"מ ורבנן וכולם שוים בדינם וזהו דרב הונא סתם דבריו ולא פירש אליבא דמאן קאי אלא לכ\"ע אין סופו דוחה לעשות מערכה אלא מקטיר אותם על המערכה ובזה הוא שנחלק רב הונא עם בר קפרא דלבר קפרא לר\"מ עושה מערכה בפני עצמה לאיברים שנתותרו אם משלה בהן האור ולרב הונא מודה ר\"מ לרבנן בשבת דאינו עושה מערכה לאיברים שנתותרו אף אם משלה בהן האור אך מקטיר אותם על המערכה אם משלה וכסברת חכמים. ופירוש זה בדברי רב הונא הוא אליבא דרבה וסיים דבריו ואמר אבל דוחה את הטומאה כלומר דאף איברים שנתותרו דוחים את הטומאה לעשות להם מערכה בפני עצמן בחול ולא נתברר אצלי אם הוא דוקא במשלה בהם האור או לא ואליבא דרבנן איברים שנתותרו מקריב אותם בטומאה על המערכה וכן אליבא דרבנן יש להסתפק במה שנסתפקנו אליבא דר' מאיר. ואליבא דרב חסדא פירוש דברי ר\"ה כך הם תמיד תחלתו דוחה הטומאה כלומר הקטר חלבים שלא נתותרו דוחים את הטומאה סופו דהיינו שנתותרו אינם דוחים הטומאה לעשות להם מערכה בפני עצמן אלא מקטיר אותם על המערכה ולפי לשון זה מאי דפליג רב הונא עליה דבר קפרא הוא דלבר קפרא אף הפסולין עושה להם מערכה אפי' בשבת ולרב הונא אפי' בחול אינו עושה להם מערכה וגם לפי פי' זה רב הונא מיירי אפי' במשלה בהם האור ואפ\"ה ס\"ל דאינו עושה להם מערכה דאי לא תימא הכי אלא דמיירי דוקא בלא משלה לא פליג רב הונא עליה דבר קפרא ובמאי דאמרינן דאינו דוחה לעשות להם מערכה אלא מקטיר אותם על המערכה הגדולה נראה דהוי דוקא במשלה אבל אם לא משלה אינו מקטיר אותם כלל אלא יצאו לבית השרפה. ומיהו אפשר דלהקטיר אותם על המערכה לא בעינן משלה אלא אף אם לא משלה מקטיר אותם בטומאה דדוקא גבי שבת כתבנו לעיל דאם לא משלה אינו מקטיר אותם כלל משום דיש תקנה דמלינם ע\"ג המזבח ויקטיר אותם למוצאי שבת אבל הכא אי אמרת דאם לא משלה בהם האור דלא יקטיר אותם כלל אם כן בטלת מהם דין הקטרה. וכבר נסתפקנו לעיל מעין זה אליבא דרבה דאמר דאפילו סופו דוחה את הטומאה ולר\"מ עושה להם מערכה ולרבנן מקטיר אותם על המערכה אם הוא דוקא במשלה או אף בלא משלה ולפי הצד הב' שכתבנו דכיון דאי אמרת שלא יקטיר אותם נמצא שנתבטל מהם דין הקטרה ומש\"ה אף אם לא משלה יקטיר אותם א\"כ גם אליבא דרבה לרבנן אף אם משלה יקטיר אותם בטומאה ומיהו לר\"מ עדיין הספק במקומו אי האי דקאמר רבה דאפי' סופו דוחה את הטומאה ועושה להם מערכה אם הוא דוקא במשלה או לא ואליבא דרב חסדא סופו דוחה את השבת ועושה להם מערכה לר\"מ כל שהם כשרים ומיהו דוקא במשלה דאי לא הא כתיב עולת שבת ולא עולת חול בשבת ואם לא משלה אינו מקטיר אותם כלל אף לר\"מ דכי היכי דמוכרחין אנו לומר אליבא דרבנן דאם לא משלה לא יקטיר אותם כלל אף אתה אמור כן לר\"מ. ולענין הלכה נראה דלדידן דקי\"ל כרבנן דאף בחול אינו עושה מערכה לאיברים שנתותרו לא נפקא לן מידי ממחלוקת זה דבר קפרא עם רב הונא דלא נחלקו כי אם אליבא דר\"מ אך לרבנן אין מחלוקת ביניהם דמקטיר איברים שנתותרו בשבת ע\"ג המערכה אם משלה בהם האור ואפי' פסולין נמי מקטיר אותם על המערכה ובמה שנחלקו רב חסדא ורבה בפירוש דברי רב הונא נמי לא נפקא לן מידי לדידן דקי\"ל כרבנן דאינהו לא נחלקו כי אם אליבא דר\"מ באיזה איברים שנתותרו עושה להם מערכה בפני עצמן אבל להקטיר אותם על המערכה לכ\"ע כל איברים שנתותרו מקטיר אותם על המערכה בין בחול בין בשבת ומיהו בשבת אף הכשרין אינו מקטיר אותם אלא אם משלה בהם האור הא לאו הכי לא אך בחול איברים טמאים שנתותרו דמקטיר אותם על המערכה אי בעינן משלה האור או לא צריך אני להתלמד ממקום אחר וכתב הסמ\"ג במצות עשה סי' ק\"ץ ורבינו יצחק פירש דבמערכה דבין הערבים שהוקטרו עליה הכל מודים שדוחה את השבת ומהפכין בהם כל הלילה לא נחלקו אלא לעשות להם לשחר בשבת מערכה שניה ע\"כ. ופשיטא דמיירי דוקא במשלה בהם האור ולא הוצרך הסמ\"ג לבאר זה משום דסמך על מה שכתב קודם לכן אמנם בלא משלה בהם האור מבעוד יום הכל מודים שאינם דוחין שבת כדאמרינן ולא עולת חול בשבת ע\"כ. אך לא ידעתי למה לא ביאר הסמ\"ג דלדעת ר\"י אף אם הם פסולין מקטיר אותם בשבת:
וראיתי לרבינו שכתב איברים של תמיד דוחין את הטומאה ואין דוחין את השבת אלא בערב שבת בלבד מקטירים איברי תמיד של ע\"ש, והנה סגר את הדלת ולא התיר להקריב בשבת איברים שנתותרו ואפילו כשרין ואפי' משלה בהם האור ויש לראות מה יאמר רבינו בההיא דשבת שהביאו התוספות דאמרינן דבכל מושבותיכם אתא למשרי איברים ופדרים. והנה מה שכתבו ריב\"א ור\"י לא יתכן לדעת רבינו דהא לדידהו ההוא מיירי במשלה בהם האור וכל היכא דמשלה בהם האור דוחין את השבת וכבר כתבנו דלדעת רבינו אף אם משלה בהם האור אינם דוחים גם התירוץ שכתבו בסוף דבריהם דההיא דלמשרי איברים דמיירי סמוך לבוקר כי מסדר מערכה דיומיה וכו' גם זה לא יתכן לדעת רבינו שהרי כתב אלא בע\"ש בלבד מקטירים איברי תמיד של ע\"ש. והנראה הוא דס\"ל כדברי הר\"י פורת שכתב דההיא דלמשרי איברים ופדרים היינו של שבת דאי מעולת שבת בשבתו ההוא מיירי בשחיטה וזריקה ואף שכתבנו לעיל דבין כפי מה שהבינו התוספות בתחלה בדברי הר\"י פורת ובין כפי מה שיישבו התוספות דבריהם אף להר\"י פורת היכא דמשלה בהם האור מקטיר אותם בשבת היינו דוקא אליבא דבר קפרא אבל לדידן דקיי\"ל כרבה דתמיד תחלתו דוחה וסופו אינו דוחה אף אם משלה אינו דוחה והקושיא שהקשו התוס' לר\"י פורת במקומה עומדת אליבא דרבינו ואפשר ליישב כמו שיישבו התוס' ודוק. ויותר נראה לי דס\"ל דההיא דרשא דפ\"ק דשבת דבכל מושבותיכם הויא דלא כהלכתא ואתיא אליבא דבר קפרא ורבא דס\"ל דאיברים של ע\"ש דוחים את השבת ולדידהו אף לרבנן מקטיר איברים של ע\"ש בשבת ומאי דנקט בר קפרא אומר היה ר\"מ כו' לאו דוקא אליבא דר\"מ אלא דאתא לאשמועינן דלר\"מ דבחול עושה מערכה לאיברים שנתותרו אף בשבת עושה להם מערכה ופשיטא דלרבנן נמי מקטיר אותם בשבת וכבר הכרחתי כן למעלה מדאמרינן ופליגא דרב הונא יע\"ש ולדידהו אתא קרא דבכל מושבותיכם לדרשא זו אבל לדידן דקיי\"ל כרב הונא קרא דבכל מושבותיכם אתא לדרשא אחרינא. ואפשר דרבינו סמך עלה דההיא דאמרינן בפ\"ק דקדושין (דף ל\"ז) מושבות דכתב רחמנא גבי שבת למה לי וס\"ל כרש\"י שפי' שם דהיינו קרא דלא תבערו ומדלא תירצו דאתא לאותה דרשא דפ\"ק דשבת דהיינו למשרי איברים ופדרים שמעת מינה דההיא הויא דלא כהלכתא דלא אתי אלא אליבא דבר קפרא ואנן קיי\"ל כרב הונא ובפירוש דברי רב הונא דאמר תחלתו דוחה וסופו אינו דוחה פסק כרבה וס\"ל כפירוש רש\"י שפירש סופו אינו דוחה תמיד של ערב שבת אין איברין נקטרים משתחשך אלא מעלן מבעוד יום ע\"כ. ולפי זה מאי דאמרינן דוחה את הטומאה הכוונה היא דבחול איברים טמאים שנתותרו מקטיר אותם לעולם אף בטומאה ומה שכתב איברים של תמיד דוחים את הטומאה הכוונה היא איברים שנתותרו וקאי לדלעיל מיניה שכתב ואימורים שלא נתעכלו בין מן התמיד בין משאר הקרבנות מהפכין בהם כל הלילה ועל זה כתב איברים אלו שאמרתי לך אם הם של תמיד דוחים את הטומאה דהיינו שמהפכים בהם כל הלילה אף בטומאה ואין דוחין את השבת:
ודע דהיכא דנפסלו איברי תמיד של שבת והם מאותם שאם עלו לא ירדו יש להסתפק אם מקטיר אותם בשבת דאפשר דדוקא בחול אמרינן דאם עלו לא ירדו ויקטיר אותם אבל בשבת נהי דתמיד דוחה שבת היינו דוקא הכשרים אבל פסולים לא או דילמא כיון דאיברים אלו ניתנה שבת לידחות אצלם אף שנפסלו נמי ניתנה שבת לידחות אצלם. ולכאורה נראה לי דכיון דלבר קפרא איברים פסולין של ע\"ש מקטיר אותם בשבת נהי דלא קי\"ל כוותיה במאי דקאמר דאיברים של ע\"ש דוחין את השבת ואנן קי\"ל דאף איברים כשרים של ערב שבת אינם דוחים את השבת אך באיברים עצמם של שבת נאמר שדוחין את השבת ומדבר קפרא באיברים של ע\"ש נלמוד לדידן באיברים של שבת שהרי לא מצינו שנחלקו עליו בזה וכיון שכן אין לנו לבדות מחלוקת מדעתנו ובפרט שהוא מחלוקת מן הקצה אל הקצה דלבר קפרא אף איברים פסולים של ע\"ש דוחים את השבת ולדידן אף של שבת כיון שהם פסולים אינם דוחים את השבת. וזה ימים בויכוח אחד שהיה לי עם החכם השלם הדיין המצויין כמהר\"ר יעקב אלפנדרי נר\"ו שהקשיתי לו עלה דההיא דתניא בפרק הקומץ רבה (דף כ\"א) תקריב מלח ואפי' בשבת כו' דלמאי איצטריך קרא לזה הא ליכא איסור תורה במליחת בשר דקי\"ל אין עבוד באוכלין וארכו הדברים וא' מהתירוצים שאמר לי (א\"ה תמצאנו בפי\"א מהל' שבת יע\"ש) הוא דאיצטריך קרא לההיא ששנינו בת\"כ ונתח אותה יכול אף הפסולה תהא טעונה הפשט וניתוח תלמוד לומר אותה ולא פסולה ופסולה שעלתה על גבי המזבח קריבה כמו שהיא כו' וכיון שהיא בעורה הרי הוא מעובד גמור עכ\"ד. ובויכוח עמו בתירוץ זה נמתי לו דמנא לן שדין זה דקי\"ל דכל הפסולין אם עלו לא ירדו שהוא אף בשבת אימא דלא ניתנה שבת לדחות כי אם בכשרים. והנה לפי מה שכתבנו הדין עמו דאף בשבת פסולין שעלו לא ירדו אלא מקטיר אותם כמעשהו בחול ומיהו עדיין אני נבוך בדין זה משום דבגמרא עלה דהך דבר קפרא אמרינן ודוקא שמשלה בהם האור כו' וא\"כ אפשר דאף באיברי שבת הפסולים אף אם עלו אינו מקטיר אותם כיון שלא משלה בהם האור הן אמת שכפי' ר\"י וריב\"א שכתבנו לעיל דלכל הלשונות בעינן משלה האור אף בכשרים אין ללמוד מכאן דאיברים של שבת הפסולים דלא יקטיר אותם כיון שלא משלה בהם האור משום דתנאי זה דמשלה לאו משום פסולים איצטריך אלא אף לכשרים דס\"ל לר' אבין דעד כאן לא קאמר בר קפרא דאיברים של ע\"ש שדוחים את השבת אלא במשלה בהם האור אבל לעולם דאין חלוק בין כשרים לפסולים וא\"כ לדידן באיברים של שבת כי היכי דמקטיר הכשרים ה\"נ מקטיר הפסולים אך כפי הפירוש האחר שכתבו התוס' דללישנא קמא דרבי אבין לא בעינן משלה כי אם לפסולין א\"כ יש ללמוד מכאן דאיברי שבת שנפסלו אף אם עלו אינו מקטיר אותם מאחר שלא משלה בהם האור ואף שעדיין היה אפשר לומר דע\"כ לא בעי רבי אבין משלה לפסולין אלא באיברים של ע\"ש אך באיברים של שבת לא מ\"מ הנראה אצלי הוא דאין לחלק בכך שהרי אליבא דבר קפרא אין לחלק בין איברים של ע\"ש לאיברים של שבת וכ\"ת אדרבא כפי פירוש זה דרבי אבין לא בעי משלה כי אם לפסולים יש להוכיח דבאיברים של שבת אף אם לא משלה דאי ל\"ת הכי מאי אתא רבי אבין לאשמועינן דאיברים של ערב שבת הפסולים דאינו מקטיר אותם בשבת אלא אם כן משלה בהם האור פשיטא וכי עדיף איברים של ע\"ש מאיברים של שבת והלא איברים פסולין של שבת שעלו אינו מקטיר אותם אלא ודאי דס\"ל דאיברים של שבת שעלו מקטיר אותם אף שלא משלה ומש\"ה איצטריך לאשמועינן דשל ערב שבת הפסולין בעינן משלה בהן האור הא ליתא משום דלעולם איברי שבת הפסולים אף אם עלו אינו מקטיר אותם ומאי דאיצטריך ללמדנו גבי איברי ע\"ש משום דהוה ס\"ד כיון שכבר הוקטרו אף שלא משלה בהם האור מקטיר אותם קמ\"ל דבעינן משלה בהם האור. הכלל דלכל הפירושים יש לצדד השני צדדים שכתבנו דאפשר דאיברי שבת הפסולין אם עלו מקטיר אותם אף שלא משלה בהם האור ואפשר דאינו מקטיר אותם אלא מניחם שם ומקטיר אותם בערב. והנראה אצלי בדעתו של רבינו הוא דס\"ל דאינו מקטיר אותם משום דאם איתא דמקטיר כל כי האי מלתא הוה ליה לאודועי: ועוד אני מסתפק בכוונת ההלכה במה שהבינו התוס' דלבר קפרא אף איברים פסולים של ע\"ש מקטיר אותם בשבת דאין זה מוכרח מן הסוגיא דאפשר דמאי דקאמר ואפי' בשבת הוא דוקא בכשרים אבל פסולים לא שהרי הוא לא בא ללמד אלא דלא נימא דאין עושין מערכה בשבת לאיברים שנתותרו מע\"ש קמ\"ל דעושין ולעולם שהוא דוקא בכשרים אבל פסולין לא ומה שאמר רבי אבין לא נצרכה אלא לפסולין מיירי בחול שהרי כבר כתבנו בתחלת דברינו דבר קפרא תרתי אתא לאשמועינן חד בחול וחד בשבת וחדושא דחול הוא אפילו פסולין וחדושא דשבת דעושה מערכה בשבת לאיברים שנתותרו מע\"ש ולעולם דלא מיירי כי אם בכשרים אבל פסולין מנא לן ובזה ניחא מה שהקשינו בתחלת דברינו דמה הקשו ואפי' בשבת תנינא כו' אימא דאיצטריך ללמד דאף לפסולין של ע\"ש עושה להם מערכה בשבת ואף שכבר תירצנו זה לעיל מ\"מ כפי פירוש זה ניחא טפי דס\"ל לסתמא דתלמודא דלא יתכן לומר דאיברים פסולים ידחו את השבת ואפילו באיברים דיומיה ומש\"ה הקשו בפשיטות תנינא דכיון דע\"כ לא מיירי בר קפרא כי אם בכשרים ורש\"י לא גלה דעתו בזה אם מאי דקאמר בר קפרא ואפי' בשבת אם הוא אפי' פסולין אך התוס' ס\"ל דאף פסולין של ע\"ש מקטיר אותם בשבת. סוף דבר דין זה דאיברים פסולים של שבת שעלו אם מקטיר אותם הדבר הוא בספק אצלי וצריך אני להתלמד ממקום אחר ובהא דקאמר ר' אבין ודוקא שמשלה בהם האור אי בעינן שימשול האור ברובו או אפילו במקצתו סגי עיין במה שכתבתי בספר א' סימן פ\"ט ותראה משם איך הסכמתי דכל מקום דבעינן משלה האור משום דנעשו לחמו של מזבח במשלה במקצתם סגי ודון מינה ואוקי באתרין (א\"ה תמצאנו לקמן פ\"ג מהלכות פסולי המוקדשין דין ט' יע\"ש):
ודע שראיתי להרמב\"ן בספר מלחמות ה' בפ\"ב דיומא כשרצה למצוא ארבעה פייסות ביה\"כ כתב הפייס הרביעי מי מעלה איברים מן הכבש למזבח הם האיברים שניתותרו מערב יה\"כ שסודרים אותם על המערכה הרביעית של איברים ופדרים כדברי ר\"מ ואפילו למ\"ד של חול אינם קריבים ביה\"כ משכחת לה בשל אחר השבת דחלבי שבת קרבין ביה\"כ והעלאה זו עבודת לילה היא או סוף של יום שעבר ואינה מסדר היום והיא צריכה פייס כדמפרש והרי איברים ופדרים דעבודת לילה היא ותקנו לה רבנן פייסא ומההיא נמי שמעינן דהא דתנן מי מעלה איברים כו' בין על איברי תמיד של שחר בין על איברים שלא נתעכלו מבערב היא ע\"כ. והנה מ\"ש בתחלת דבריו שהפייס הד' הוא לאיברים שנתותרו שסודרים אותם על המערכה הד' כדברי ר\"מ קשה לי דמאי דוחקיה לאוקמי כר\"מ הא אפילו רבנן דפליגי עליה דר\"מ דס\"ל שלא היה עושה מערכה בפני עצמה לאיברים שנתותרו מ\"מ ס\"ל דחייב לסדרם אמערכה הגדולה וכדתניא בפ\"ד דיומא (דף מ\"ה) ורבנן איברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב מאי עביד להו מהדר להו למערכה גדולה כדתניא וכו' ויליף לה מקרא וכדאיתא התם וא\"כ אימא דהפייס הד' של יה\"כ היה מי מסדר איברים שלא נתעכלו על המערכה הגדולה. ואולי ס\"ל להרמב\"ן דדוקא אליבא דר\"מ דס\"ל דהיו עושין לה מערכה בפני עצמה חשיבא עבודה וצריכה פייס בין בחול בין ביה\"כ אבל לרבנן דלא היו עושין מערכה בפני עצמה נהי דחייב לסדרם על המערכה הגדולה מ\"מ לא חשיבא עבודה להצריכה פייס. ומיהו כל זה אינו נוח לי כלל שהרי לפי דבריו שכתב שכל זה הפרק בסדר יה\"כ נשנה שאף בו ביום היו ד' פייסות נמצא דסתם לנו רבי כר\"מ דלית הלכתא כוותיה וכן הא דאמרינן בפ\"ב דיומא (דף כ\"ב) והרי איברים ופדרים דעבודת לילה היא ותקינו לה רבנן פייסא הוא אליבא דר\"מ שהרי אליבא דהרמב\"ן מאי דאמרינן והרי איברים ופדרים וכו' היינו על איברים שניתותרו שלא נתעכלו וכמבואר בדבריו וכל זה הוא דוחק בעיני. ועוד קשה לבעלי הקרובץ שהכניסו בפיוטיהן בסדר עבודת היום ד' פייסות איך שנו משנתם דלא כהלכתא וכל עצמו של הרמב\"ן לא בא אלא ליישב דברי בעלי הקרובץ לומר דס\"ל דהלכתא כר\"מ וטעמייהו מדסתם לן תנא ביומא דד' פייסות היה שם ומשמע שאף ביוה\"כ היו ד' פייסות ולא משכחת ד' פייסות כי אם אליבא דר\"מ דס\"ל דהקטרת איברים שניתותרו הויא עבודה חשובה דהא צריכה מערכה בפני עצמה וכן ממה שהקשו בגמרא והרי איברים ופדרים דעבודת לילה היא ותקנו לה רבנן פייסא וס\"ל דכל זה אינו אלא אליבא דר\"מ ומש\"ה פסקו כוותיה, כל זה הוא דוחק בעיני ולא ראיתי לשום אחד מהראשונים שפסקו כר\"מ אלא כולם פסקו כר' יוסי. הן אמת שהיה נראה להביא קצת ראיה לומר דקי\"ל כר\"מ מההיא דאמרינן בפ\"ד דיומא (דף מ\"ו) אר\"א משום בר קפרא אומר היה ר\"מ כו' והרואה יראה שמה שרצה לחדש ואפילו בשבת הוה יכול למינקט אליבא דרבנן ומדנקטה אליבא דר\"מ משמע דס\"ל דהלכתא כר\"מ ומיהו המעיין היטב בכל מה שכתבנו למעלה בפירוש דברי בר קפרא הללו יראה דאין שום הכרח מכאן. זאת ועוד אני תמיה מי הכניסו להרמב\"ן בתגר זה לומר דדוקא אליבא דר\"מ הוי עבודה חשובה וצריכה פייס ולא לרבנן אימא דאליבא דכולהו חשיבא עבודה וצריכה פייס. אשר על כן נראה לי דודאי הרמב\"ן מודה דאליבא דכ\"ע היה פייס לאיברים שנתותרו אלא שבא לומר שאל תתמה דאיך יתכן שתקנו חז\"ל פייס בפ\"ע לאיברים שנתותרו דאין זה מן התימה שהרי לאיברים אלו היו עושים מערכה בפ\"ע אליבא דר\"מ אלמא עבודה חשובה היא ואף דאנן לא קי\"ל כר\"מ משום דס\"ל דלא היו בכל יום כי אם ג' מערכות מ\"מ אליבא דכ\"ע חשיבא עבודה לתקן עליה פייס: " + ], + [], + [], + [], + [ + "על טבעת שניה וכו'. בר\"פ שני שעירי כתבו התוס' דמן הדין היה לו לישחט על טבעת ראשונה אלא שלא רצו להקריבו כולי האי למזבח בלי הפסק גזירה שמא יטיל גללים ורבינו זרחיה כתב טעם אחר יע\"ש: " + ] + ], + [ + [], + [ + "וכן מצוה להעלות שני גזרין של עץ כו'. עיין במ\"ש מרן לקמן פ\"ד דין ה' בשם הריטב\"א. בירושלמי רפ\"ב דיומא מצוה להקדים אש לעצים שנאמר וערכו עצים על האש קדם עצים לאש כו' יע\"ש. (א\"ה וגם האש דמערכה שניה קודם לעצים כדאמר אביי אליבא דאבא שאול): " + ], + [], + [ + "שעליה מקריבין התמיד עם שאר הקרבנות. בירושלמי רפ\"ב דיומא נסתפקו בקומץ שנתנו ע\"ג מערכת לילה וכן באימורין ואמרו לאו מתניתא היא אין לך דבר קודם לתמיד של שחר ותירצו מתני' למצוה ומה צריכה ליה לעכוב: " + ], + [], + [], + [ + "כשמסדר מערכה גדולה כו'. מ\"ש הראב\"ד ואותה אמה היתה השלמת עשר אמות לגובה המזבח. עיין לעיל פ\"ב מהל' בית הבחירה ובס' ברכת הזבח (דף קמ\"ט:): " + ], + [ + "ובורר עצי תאנה וכו'. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ז מהל' איסורי מזבח): " + ], + [], + [ + "ובגדי כהונה שתורם בהן הדשן וכו'. גרסינן בפ\"ב דיומא (דף כ\"ג) ת\"ר ופשט ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן מקיש בגדים שלובש לבגדים שפושט מה להלן בגדי קדש אף כאן בגדי קדש א\"כ מה ת\"ל אחרים פחותים מהם ר\"א אומר אחרים והוציא לימד על כהנים בעלי מומין שכשרין להוציא בדשן ע\"כ. והנה הדין הא' דגם השניים הם בגדי קדש הוא מרבוי הכתוב דכתיב ולבש בגדים דלא הוה למימר אלא ולבש ומדהדר קאמר בגדים לאקושי בגדים שלובש לבגדים שפשט והדר הוקשה לת\"ק אחרים למה לי ודרש דאתא למימר שיהיו פחותים, אך קשה דלימא קרא ולבש אחרים בגדים למה לי ואנא אמינא דע\"כ בגדים שלובש בגדי קדש דאי לא אחרים למה לי לומר שיהיו פחותים ויש ליישב ודו\"ק. ור\"א דאמר דאחרים אתא לרבות בעל מום נ\"ל דלא פליג אדרשא דת\"ק דודאי פשטיה דקרא הוא דאחרים קאי לבגדים אלא דר\"א דקדק עוד בפסוק דסמך אחרים לוהוציא דהוה מצי למימר אחרים בגדים וקאמר בגדים אחרים כדי לסמוך אחרים לוהוציא ללמד דכהנים בעלי מומין כשרים להוציא הדשן וזהו שדקדק ואמר אחרים והוציא למד כו' ובגמרא אמר ר\"ל כמחלוקת בהוצאה כך מחלוקת בהרמה ור\"י אמר מחלוקת בהוצאה אבל בהרמה ד\"ה עבודה היא ואמרינן דטעמיה דר\"ל הוא משום דאי ס\"ד עבודה היא יש לך עבודה דכשרה בב' כלים ור\"י גלי רחמנא בכתונת ומכנסים והוא הדין למצנפת ואבנט ע\"כ. ויש לדקדק בסברת ר\"ל הלזו דודאי הבגדים שלובש כשמוציא הם שוים לבגדים שלבש כשהרים שהרי כתבו לעיל דהיקשא דבגדים הוא מוסכם מהכל וכן כתבו התוס' שם בד\"ה יש וא\"כ כיון דס\"ל לר\"ל דהרמה והוצאה שוים הם וילפי מהדדי למאי איצטריך לומר דהרמה נמי לר\"א מכשיר בעלי מומין כמו הוצאה דהא אי הוה אמינא דהרמה בעיא ד' כלים פשיטא דגם הוצאה בעיא ד' כלים מכח היקשא וא\"כ דין זה דס\"ל לר\"ל דגמרינן להרמה מהוצאה איך הוא תלוי באי הרמה היא עבודה ובעיא ד' כלים או אינה עבודה וסגי בב' כלים. ונראה דאי ה\"א דהרמה הויא עבודה ובעיא ד' כלים לא הוה מכשרינן בעלי מומין בהרמה כיון שהיא עבודה וה\"א דשאני הוצאה דאף דבעיא ד' כלים בעלי מומין כשרין לה דגזירת הכתוב הוא ואפשר דגזירת הכתוב היא דאף דהיא עבודה בעלי מומין כשרין לה או דגזירת הכתוב היא דאף שאינה עבודה מ\"מ בעיא ד' כלים ובין הכי ובין הכי לא ימלט מהיות דין מחודש בהוצאת הדשן דליכא מידי דבעיא ד' כלים ויהיו בעלי מומין כשרים לה וגזירת הכתוב היא ואין לך בו אלא חדושו דהיינו בהוצאת הדשן שנאמר דין זה ולא הוה גמרינן להרמה מהוצאה אבל השתא דאמרינן דהרמה לאו עבודה היא מדסגי לה בב' כלים א\"כ במאי דהכשיר הכתוב בעלי מומין בהוצאה הוא משום דכיון דלאו עבודה היא דסגי לה ב' כלים מש\"ה בעלי מומין כשרים לה וא\"כ לפי זה גמרינן להרמה ג\"כ דבעלי מומין כשרים לה משום דלאו עבודה היא מדסגי לה בשני כלים ור\"י סתר סברת ר\"ל הלזו ואמר דהרמה אליבא דכ\"ע עבודה ובעיא ד' כלים ואף דהוצאה נמי בעיא ד' כלים מ\"מ ס\"ל לר\"י דמאן דמכשיר בהוצאה בעלי מומין אף דבעיא ד' כלים הוא דגזירת הכתוב היא וכבר כתבנו דאפשר לפרש גזירת הכתוב באחד משני פנים או שהחידוש הוא דאף שהיא עבודה מדבעיא ד' כלים אעפ\"כ בעלי מומין כשרים לה ולא גמרינן מינה להרמה או דס\"ל דמדהכשיר בעלי מומין לאו עבודה היא אלא דגזירת הכתוב היא דאף דאינה עבודה בעיא ד' כלים ולא גמרינן מינה להרמה משום דבהרמה דלא מצינו בפירוש שיכשיר בעלי מומין ומש\"ה הויא עבודה, וזה הצד נוח לי יותר דלר\"א אליבא דר\"י הוצאה לאו עבודה היא דהכי דייקי דברי ר\"י דאמר מחלוקת בהוצאה אבל בהרמה דברי הכל עבודה הוא כלומר דבהוצאה נחלקו אי הויא עבודה וכ\"כ התוס' בפירוש דלר\"א אליבא דר\"י הוצאה לאו עבודה היא ומיהו לת\"ק פשיטא דהוצאה נמי עבודה היא שהרי בעיא ד' בגדים ובעלי מומין אינם כשרים לה ודברי התוס' מוכיחין כן דדוקא לר\"א הוצאה לאו עבודה היא אבל לת\"ק הויא עבודה. ומ\"ש התוס' דטעמא דת\"ק דפסיל הוא משום וכי תעלה על דעתך דבעל מום קרב לגבי מזבח הוא דוקא לר\"ל דס\"ל דלכ\"ע הוצאה לאו עבודה היא דהא סגי לה בב' כלים וכן הוא מבורר בדבריהם שקושייתם לא היתה כי אם אליבא דר\"ל אבל לר\"י פשיטא דלרבנן טעמא דזרים פסולים הוא משום דהויא עבודה ולפי זה אני תמיה על רבינו במה שכתב ואע\"פ שאין הוצאתו לחוץ עבודה אין בעלי מומין מוציאין אותו דמנא ליה שאין ההוצאה עבודה והדבר אצלי צריך תלמוד. וי\"ל בסברת ר\"ל הלזו דהרמה נמי לאו עבודה היא מהא דאיפליגו ביומא דף כ\"ד אם זר חייב בתרומת הדשן דרב פטר ליה משום דכתיב עבודת מתנה ולא עבודת סילוק ולוי מחייב ליה משום דרבי רחמנא לכל דבר המזבח והשתא ר\"ל כמאן ס\"ל אי ס\"ל כרב למה לי לטעמא דעבודת סילוק תיפוק ליה משום דאינה עבודה ואי ס\"ל כלוי מי איכא מידי דלאו עבודה היא וזר חייב עליה ואדרבא נילף מהכא דהרמה עבודה היא מדרבי רחמנא לכל דבר המזבח לחייב לזר. ונראה דר\"ל סבר ליה כרב ולא מטעמיה אלא משום דהרמה לאו עבודה היא ומש\"ה אינו חייב הזר עליה ומאי דהוצרכו התם לטעמא דעבודת סילוק הוא אליבא דר\"י דאית ליה דהרמה הויא עבודה לכ\"ע. אך קשה דבירושלמי בפרקין הובא מחלוקת זה דרב ולוי בשם ר\"י ור\"ל ור\"ל פטר ליה לזר ואמרינן מ\"ט דר\"ל דכתיב עבודת מתנה יצא זה שהוא בהרמה והשתא קשה למה ליה לר\"ל משום ה\"ט תיפוק ליה משום דלאו עבודה היא וצ\"ע:
עוד י\"ל בסוגיא זו מהא דכתב רבינו בפ\"ט מה' ביאת מקדש דין י' הטמא ובעל מום כו' אינם חייבים אלא על עבודות שהזר חייב עליהן מיתה ועל שאר העבודות באזהרה ע\"כ. והנה פשיטא דבבעל מום דליכא מיתה אף בעבודה דזר חייב עליה מיתה כי ממעטינן מיניה עבודות דאין הזר חייב עליהם היינו דאפי' אזהרה ליכא וא\"כ מאחר דאפי' בהרמה קי\"ל דאין זר חייב עליה מאי האי דאיצטריך לר\"א רבוי לרבות בעלי מומין ורבנן פסלי ליה וכ\"ת משום דוכי תעלה על דעתך דזר ובעל מום קרב לגבי מזבח וכמ\"ש התוס' הא ליתא דטעם זה לא כתבו התוס' כי אם אליבא דר\"ל דס\"ל דלאו עבודה היא וכמבואר בדבריהם משמע דלר\"י ניחא משום דהויא עבודה. הן אמת דבפ\"ב דזבחים כשבאו למעט העבודות דאין הזר חייב עליהם לא מנו שם בעל מום ואפשר דס\"ל לתוס' דבעל מום חייב אף על עבודות דאין הזר חייב עליהם ואין זה מן התימה דאיך יהיה הבעל מום חמור מהזר משום דקרא לא מיעט עבודות אלו אלא מעונש מיתה אבל אזהרה איכא וא\"כ גבי בעל מום דלעולם ליכא חיוב מיתה אין חילוק בו בין עבודות לעבודות ובכל עבודה אף שאין הזר חייב עליה מיתה בעל מום מוזהר עליה. ומ\"מ אין אנו צריכים לכל זה דאף דנימא דהתוס' ס\"ל כרבינו דאף בעל מום מימעיט מעבודות דאין הזר חייב עליהם היינו דוקא ממלקות אבל לעולם דאיסורא איכא וכן דקדק מרן שכתב ובעל מום חייב מלקות ועבודתו נמי פסולה וא\"כ מש\"ה איצטריך הכא לר\"א לרבות בעלי מומין לומר דעבודתו כשרה וליכא איסור כלל ורבנן פסלי ליה וזה פשוט:
ודע שראיתי לרבינו שחלק דין זה דהוצאת הדשן בשתי חלוקות ובתחלה כתב דאחר שתרם התורם שהיו באים הכהנים במגריפות וגורפין את הדשן על גבי התפוח ומורידין אותו למטה כו' ואחר כך כתב כל מי שירצה מן הכהנים ממלא מן הדשן שהורידו למטה ומוציא חוץ לעיר וכו' ואע\"פ שאין הוצאתו לחוץ עבודה אין בעלי מומין מוציאין אותו ע\"כ. והנה דין זה דבעלי מומין לא הביאו רבינו אלא בהוצאה דחוץ לעיר דהיינו אחר שהורידו אותו למטה ולא ידעתי אי ס\"ל דמה שנחלקו ר\"א ות\"ק אם בעלי מומין מוציאין הדשן הוא בהוצאה דעל גבי המזבח ואפילו התם ס\"ל לר\"א דבעלי מומין מוציאין אותו אלא דס\"ל דת\"ק פליג עליה אף בהוצאה דאחר שהורידו אותו למטה דאין בעלי מומין מוציאין אותו ונקט רבינו דין זה דבעלי מומין בהוצאה זו לאשמועינן דאף לאחר שהורידו אותו למטה אין בעלי מומין מוציאין אותו וכ\"ש בעוד הדשן במזבח דאין בעלי מומין מוציאין אותו או דילמא דס\"ל דע\"כ לא נחלקו אלא בהוצאה דלאחר שהורידו אותו אבל בעודו במזבח אף ר\"א מודה דאין בעלי מומין מוציאין אותו, ויש סמך לסברא זו דהא רבינו ס\"ל דבעלי מומין מוזהרים על הכניסה אף בלא עבודה וכמ\"ש בריש פ\"ו מה' ביאת מקדש וכבר כתבתי שם דמ\"ש רבינו מן המזבח ולפנים דאף המזבח הוא בכלל האיסור וא\"כ ס\"ל דע\"כ לא התיר ר\"א בעלי מומין להוצאה כי אם בהוצאה שאחר שהורידו הדשן למטה דס\"ל דרחמנא שרייה משום דלאו עבודה היא אבל בעוד הדשן במזבח לא דאף דהוצאה זו אינה עבודה תיפוק ליה משום כניסה, ומיהו נראה דהא ליתא דהא כבר כתבנו לעיל דר\"ל ס\"ל כמחלוקת בהוצאה כך מחלוקת בהרמה משום דס\"ל דהרמה לאו עבודה היא ואי אמרת דלא נחלקו אלא בהוצאה דאחר שהורידו הדשן למטה איך דימה ר\"ל הרמה שהיא במזבח דאיכא משום כניסה להוצאה ור\"י נמי לא סתר סברת ר\"ל הלזו כי אם מטעמא דהרמה עבודה היא ולמה ליה להאי טעמא ת\"ל דאף בהוצאה לא אמרה ר\"א אלא בהוצאה דאחר שהורידו הדשן למטה אלא ודאי דכי הכשיר ר\"א בעלי מומין בהוצאה הוא אף בעוד הדשן במזבח ומש\"ה דימה ר\"ל הרמה להוצאה דהרמה נמי לאו עבודה היא ואי משום איסור הכנסה גם בהוצאה נמי איכא איסור הכנסה ורחמנא שרייה ור\"י חלק עליו ואמר דאין לדמות הרמה להוצאה דשאני הרמה דלכ\"ע עבודה היא, ומ\"ש רבינו דין זה דבעלי מומין בהוצאת הדשן דחוץ לעיר הוא ללמדנו דאף בהוצאה זו ס\"ל לת\"ק דאין מוציאין אותו בעלי מומין וכ\"ש בהוצאת הדשן מעל המזבח. וא\"ת אי אמרת בשלמא לסברת החולקים על רבינו דס\"ל דמן התורה ליכא בבעל מום איסור כי אם בעבודה אבל בכניסה לא ניחא הא דיליף ר\"ל הרמה מהו אם משום דס\"ל דהרמה נמי לאו עבודה היא וכי היכי דהותר הוצאה משום דלאו עבודה היא ה\"נ הותרה הרמה. אך לסברת רבינו דס\"ל דאיכא איסור בכניסה אף בלא עבודה היכי יליף ר\"ל הרמה מהוצאה וכי בשביל דמצינו דבמקום אחד התיר הכתוב הכניסה נלמוד ממנו למקום אחר. וי\"ל דס\"ל דתרומת הדשן והוצאת הדשן כולה חדא מלתא היא וכי היכי דהותרה הכניסה לבעלי מום בהוצאה הכי נמי הותרה בהרמה. ותירוץ זה צריכים אנו לומר ג\"כ לסברת התוס' שכתבו דטעמא דפסיל ת\"ק הוא משום דאין זר עולה על המזבח ומש\"ה איצטריך קרא לר\"א לרבות בעלי מומין ואפ\"ה יליף ר\"ל הרמה מהוצאה. אך הדבר הקשה אצלי בדברי רבינו הוא דמאחר דס\"ל דהוצאה אינה עבודה מנא ליה דרבנן דפסלי בעלי מומין הוא אף בהוצאה דלאחר שהורידו הדשן למטה אימא דלא פסלו אלא בהוצאת הדשן מהמזבח דאיכא משום איסור כניסה וכן נראה לי שהוא דעת התוס' שכתבו דלר\"ל דס\"ל דלאו עבודה היא טעמא דפסיל ת\"ק הוא משום דוכי תעלה על דעתך דזר ובעל מום קרבין ע\"ג מזבח א\"כ לפי דבריהם לא פסיל ת\"ק בעלי מומין אלא בהוצאת הדשן מעל המזבח אבל בהוצאת הדשן לאחר שהורידו אותו למטה אף ת\"ק מודה דבעלי מומין כשרים לה ואף דלדידהו ר\"י ס\"ל דלת\"ק אף בהוצאה דחוץ לעיר פסלי בעלי מומין היינו משום דס\"ל דלת\"ק אליבא דר\"י הוצאה הויא עבודה אך אליבא דרבינו דס\"ל דאף אליבא דר\"י הוצאה לא הויא עבודה יש ללמוד מדבריהם דאף ת\"ק מודה בהוצאה דחוץ לעיר דבעלי מום כשרים ליה וקושית התוס' שהקשו לר\"ל דס\"ל דהוצאה לאו עבודה היא למה ליה קרא לר\"א להכשיר בעלי מומין ומ\"ט דת\"ק דפסל בעלי מום להוצאה שייכא אליבא דרבינו אף לר\"י דמאחר דאינה עבודה אמאי פסל ת\"ק והרי בפ\"ט מהל' ביאת מקדש דין ח' כתב דהדלקת הנרות כשרה בזרים וטעמו משום דאמרינן בגמרא דהדלקה לאו עבודה היא וכמ\"ש מרן שם והשתא יגדל התימה דהשתא זרים שרינן משום דלאו עבודה היא והכא פסלינן בעלי מום אף בדבר דלאו עבודה היא ומה שתירצו התוס' אליבא דר\"ל לא יועיל לרבינו דאיהו אף בהוצאה דחוץ לעיר פסל לבעל מום, ומיהו לזה יש לומר דנהי דלאו עבודה היא מ\"מ כיון דרחמנא אצרכיה בגדי כהונה כדכתיב ולבש בגדים וגזרת הכתוב היא דאף שאינה עבודה צריכה בגדי כהונה מש\"ה פסל ת\"ק בעל מום משום דאינו יכול ללבוש בגדי כהונה דאע\"ג דאמרינן דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם ומותר ללובשם שלא בשעת עבודה היינו דוקא לכהנים הואיל והותר אצלם בשעת עבודה הותר נמי שלא בשעת עבודה אבל בעלי מומין פשיטא דאסורים הם ליהנות מבגדי כהונה ומש\"ה צריך קרא לר\"א להכשיר בעל מום אך גבי הדלקה אין צורך לבגדי כהונה ומש\"ה כיון דלאו עבודה היא מותר לזר להדליק: ובאמת שאני תמיה על רבותינו בעלי התוס' מה זה שתמהו אליבא דר\"ל דלמה ליה קרא לר\"א להכשיר בעלי מומין ומ\"ט דת\"ק דפסל דכיון דאף אליבא דר\"ל בעינן שני בגדים א\"כ אי לאו קרא פשיטא דלא היינו מכשירים בעלי מומין כיון דגזירת הכתוב היא דאף שאינה עבודה דליבעי שני בגדי קדש ומה\"ט פסל ת\"ק ובאמת שהדבר בספק אצלי לר\"א דמכשיר בעלי מום אם לובש בגדי קודש או דילמא דדוקא בכהן תמים כשעובד גזר הכתוב שילבש בגדי קדש אבל בעל מום לא ונהי דהכשירו הכתוב לעבודה זו היינו בלא בגדי קדש, ואין זה מן התימה לפי שראיתי להריטב\"א בחידושיו לקדושין דף ל\"ו עלה דההיא דאמרינן דאתא קרא דבני אהרן למעט בנות אהרן מן העבודות והקשה בעבודות שפסולות בזר למה לי מיעוטא ת\"ל דאפי' בני אהרן מחוסרי בגדים עבודתם פסולה ובנות אהרן לית להו בגדי כהונה ותירץ דשמא אין בגדי כהונה מעכבין אלא לבני אהרן שנצטוו בהן אבל בנות אהרן שלא נצטוו בבגדי כהונה כלל אינם מעכבים בעבודתן ע\"כ. והתוס' שם הקשו קושיא זו ותירצו דמיירי שלבשו את הבגדים א\"נ י\"ל כיון שלא נצטוו בבגדי כהונה לא הוו מחוסרי בגדים ע\"כ. ועיין בחדושי מוהרימ\"ט שם דלא חשיב עבודה כל שלא היתה בבגדי כהונה יע\"ש. ומ\"מ לא ידעתי למה לא ביאר רבינו בפירוש דהוצאת הדשן בעיא בגדי כהונה וכדאמרינן ופשט ולבש מקיש בגדים שפושט לבגדים שלובש והיא דרשא מוסכמת מהכל ואף ר\"א מודה בה וכמ\"ש לעיל. וראיתי להרמב\"ן בפ' צו שכתב יש מרבותינו במס' יומא אומרים שאין הוצאת הדשן צריכה בגדי כהונה ויאמר ולבש בגדים אחרים בגדי חול ופשוטו של מקרא בכך הוא ע\"כ. ודבריו תמוהים הם בעיני שיאמר הרב ופשוטו של מקרא בכך הוא כיון דת\"ק דר\"א ס\"ל דאף הוצאת הדשן בעי בגדי קודש זאת ועוד דאף ר\"א מודה בזה וכמו שכתבנו ולא מצאתי בשום מקום מי שיחלוק בזה ויאמר דהוצאת הדשן לא בעיא בגדי כהונה וכעת דברי הרב צריכין אצלי תלמוד:
ודע שזה שכתבנו לעיל דרבינו ס\"ל דהוצאה לאו עבודה היא מלבד ממה שיש לתמוה דמנא ליה הא זאת ועוד דפשט הסוגיא מורה דלת\"ק אליבא דר\"י הוצאה הויא עבודה, עוד אני תמיה דבירושלמי רפ\"ב דיומא הביאו דנחלקו ר\"מ ור\"י בזר שתרם דר\"י מחייב מיתה ור\"ל פוטר משום דכתיב עבודת מתנה יצא זה שהוא בהרמה ואחר זה הוציא שאר הדשן בפלוגתא דר\"י ור\"ל ואמרו דמחלוקת זה אתיא כת\"ק דאמר אחרים פחותים מהם ברם כמ\"ד דאמר אחרים לרבות בעלי מומין הוא זר הוא בעל מום ע\"כ, הרי דלכ\"ע הוצאת הדשן עבודה היא כמו הרמת הדשן ומן הדין היה הזר חייב עליה מיתה אלא דמאן דפטר ס\"ל דעל עבודת סילוק אין הזר חייב מיתה משום דכתיב עבודת מתנה יצא זו שהיא בסילוק וכ\"ת דס\"ל לרבינו דההוצאה מהמזבח עד שיורידנה למטה היא עבודה ובה הוא שנחלקו בירושלמי אם הזר חייב עליה מיתה אך בהוצאה דחוץ לעיר היא דקאמר דאינה עבודה זו לא ידעתי מניין לו לחלק בין הוצאה להוצאה. וראיתי לרבינו שכתב בפ\"ט מהל' ביאת המקדש דין ט' הרמת הדשן וכו' ואם הרים ישראל לוקה ע\"כ. ואילו דין אם הוציא ישראל את הדשן לא הזכירו כלל. והנראה אצלי מסברתו הוא דאם הוציא ישראל את הדשן אפילו מלקות ליכא דדוקא בזר שתרם הוא דאמרינן דכיון דעבודה היא דרחמנא פטריה ממיתה משום דהיא עבודת סילוק מ\"מ מוזהר הוא עליה ולוקה דומיא דעבודה שיש אחריה עבודה דנהי דפטור ממיתה מלקות מיהא איכא וכמ\"ש שם אבל הוצאה דאינה עבודה אפילו מלקות ליכא כי אם איסורא בעלמא וזה הוא הפך הירושלמי שכתבנו. והנראה דמה שהכריחו להרב לומר דהוצאה לאו עבודה היא הוא משום דבתלמוד דידן אמרינן בפירוש דכל עבודה שיש אחריה עבודה אין הזר חייב עליה ועל זה הוקשה דהיכי אמרינן דהרמת הדשן חייב עליה ואפילו מאן דפטרו הוא משום דהיא עבודת סילוק ת\"ל משום דיש אחריה עבודה דהיינו הוצאת הדשן ובדין זה דכל עבודה שיש אחריה עבודה דאין הזר חייב עליה לא מצינו מי שיחלוק בזה ומכח קושיא זו הוכרח רבינו לומר דהוצאה לאו עבודה היא ומש\"ה הרמה הויא עבודה תמה דהא ליכא אחריה שום עבודה והוצאה דאיכא בתרה לאו עבודה היא ואמרינן בסוף פ\"ב דיומא איכא דאמרי מתקיף לה ר' זירא וכי יש לך עבודה שיש אחריה עבודה ופסולה בזר והקשו בגמ' והרי איברים ופדרים כו' והרי תרומת הדשן, והנה רש\"י לא גרס קושיות אלו משום דכל הני הוו עבודה שאין אחריה עבודה אך התוספות שם מקיימים גירסא זו וס\"ל דמה שהקשו מתרומת הדשן הוא מפני שיש אחריה עבודה דהיינו הוצאת הדשן ואם רבינו היתה לו גירסא זו צ\"ל דמה שתירץ בגמרא על קושיא והרי תרומת הדשן תחלת עבודה דיממא היא הכוונה היא דתה\"ד היא עבודה שלמה משום דהוצאה הבאה אחריה לאו עבודה היא דמה שכתבו התוספת דהוצאת הדשן אינה עבודה בכל יום אלא כשהיו צריכים כו' זה אינו לדעת רבינו דהא איהו ס\"ל דבכל יום היו מוציאין הדשן וכמ\"ש לקמן דין י\"ב א\"כ צריכים אנו לדחוק ולומר דמה שאמרו תחלת עבודה דיממא היא הכוונה היא משום דהוצאה לאו עבודה היא אלא שלא יכולתי ליישב מה שהביאו ראיה לזה ממה שאמר ר\"י קדש ידיו לתרומת הדשן למחר אינו צריך לקדש כו' דמה ענין זה לזה וגם כפי פירוש התוספות קשה קושיא זו. תו איכא לעיוני טובא בההיא דאמרינן התם למימרא דעבודה תמה בעי פייס וכו' והקשו והרי תרומת הדשן ותירצו משום מעשה שהיה ואי רבינו גריס לגירסא זו לא ידעתי למאי איצטריכו לומר משום מעשה שהיה ת\"ל משום דהוצאה לאו עבודה היא ומש\"ה הויא תרומת הדשן עבודה תמה וכל מה שנדחקו התוס' בזה לא יועיל כלום לרבינו וכמבואר, הן אמת דרש\"י לא גריס לה ואפשר דרבינו נמי לא גריס לה ומיהו אחר כל אלה הדברים עדיין אין דעתי מתיישבת בכל זה משום דא\"כ דברי הירושלמי אין להם מובן כלל דאיך חייבו בתרומת הדשן וחזרו וחייבו בהוצאת הדשן ולפי סברת רבינו הם תרתי דסתרן אהדדי ולומר דהירושלמי לית ליה דין זה דבעינן עבודה תמה ומש\"ה חייבו בתרווייהו אך תלמודא דידן דאית ליה דין זה דעבודה תמה ע\"כ אית ליה דהוצאה לאו עבודה היא מדחייבו בהרמת הדשן זה לא ניתן ליאמר משום דדין זה דבעינן עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה היא משנה ערוכה בפ' אחרון דזבחים. סוף דבר סברת רבינו לא יכולתי להולמה עד יערה ה' את רוחו עלינו ויפתח עינינו במאור תורתו:
ומ\"ש מרן דברי הריטב\"א דתרומת הדשן צריכה בגדים פחותים מדאמרינן כו'. הנה כפי גירסתנו שהיא לרבות את השחקים לא ידעתי היאך יתיישב פירוש זה דהא פי' לרבות הוא לומר שגם השחקים כשרים ולפי דברי הריטב\"א דוקא בשחקים היא המצוה. וראיתי לרש\"י פ\"ק דיומא (דף י\"ב) שכתב ואני שמעתי להביא שחקים דוקא משום בגדים שבשל בהם קדרה לרבו כו'. ואפשר שגם גירסת הריטב\"א היתה להביא אך בדברי הריטב\"א שהביא מרן כתיב לרבות. ובת\"כ אמרינן ילבש אפי' הן שחקים. וראיתי בתוס' שם שכתבו ילבש לרבות השחקים ואיצטריך קרא דלא תימא כי היכי דמטושטשין או מקורעין פסולים דכתיב בהו לכבוד ולתפארת ה\"נ שחקים ליפסלו דאין עניות במקום עשירות קמ\"ל ובפ\"ב דזבחים תניא משוחקים כשרים וזה משמע כגירסת רש\"י דאיצטריך לאשמועינן דאפי' שחקים כשרים ע\"כ. וכוונת דבריהם היא דלישנא דברייתא דתני משוחקים כשרים משמע דהחדוש הוא שיהיו כשרים דאילו לפירוש האחר שכתב רש\"י אדרבה לכתחלה בעינן שיהיו שחקים. וא\"ת מנ\"ל להתוס' דאותה ברייתא דפ\"ב דזבחים היא השנויה כאן דמפיק לה מקרא דילבש אימא דהתם לאו בהרמת הדשן מיירי אלא בשאר העבודות ומש\"ה אמר דמשוחקין כשרים ואיצטריך לאשמועינן דאפי' שחקין כשרים אבל ביומא דדרשינן מילבש להביא את השחקין הוא דלעכובא דלהרמת הדשן בעינן שחקין דוקא משום דרך ארץ. וי\"ל דכוונת התוס' כך היא דמ\"ד להביא את השחקין דוקא הוא משום דהוקשה לו דאם הכוונה היא להכשיר את השחקין להא לא צריך קרא דמהיכא תיתי דפסילי ומש\"ה נדחקו לומר דהכוונה היא להביא את השחקין דוקא. והתוס' בתחלת דבריהם יישבו דלעולם דקרא איצטריך להכשיר את השחקים משום דסד\"א דפסילי משום דכתיב לכבוד ותפארת והביאו ראיה לזה דהא בפ\"ב דזבחים אמרינן דמשוחקים כשרים הרי דאיצטריך לאשמועינן דכשרים דהיה עולה על הדעת דפסילי וא\"כ אף אנו נאמר דברייתא זו דיומא הכי ס\"ל דאיצטריך קרא לאשמועינן דשחקין כשרים. ומ\"מ דברי התוס' הללו נעלמו ממני דאדרבא הסוגיא דזבחים מורה שלא כפירש\"י דהכי תניא התם בד שיהיו של בוץ בד שיהיו חדשים כו'. והקשה אביי לרב יוסף בשלמא שיהו של בוץ הא קמ\"ל בוץ אין מידי אחרינא לא אלא בד שיהיו חדשים חדשים אין שחקים לא והתניא משוחקין כשרים. ואי כדברי רש\"י מה הקשה דלעולם משמעות דבד משמע חדשים דוקא אלא דהדר רבינהו קרא להכשיר כדכתיב ילבש לרבות את השחקין ולעולם דאי לאו האי ריבויא הו\"א דשחקין פסולים מדכתיב בד. ובשלמא לפירוש השני שהביא רש\"י ניחא משום דס\"ל לאביי דברייתא זו דקאמר דמשוחקין כשרים לאו מקרא יליף לה משום דילבש אתא לתרומת הדשן דבעינן שחקין דוקא ומש\"ה הקשה אביי דאי ממשמעות דבד ילפינן דבעינן חדשים ה\"ק דמשוחקין כשרים ותירץ לו דמאי דקאמר דבעינן חדשים לא ממשמעות דבד קא מפיק לה אלא מסברא ומש\"ה קתני בברייתא דבדיעבד כשרים אבל לפירש\"י קשה וכמו שכתבנו. ואפשר ליישב דה\"ק דאביי הבין דברייתא דמפיק דבעינן חדשים ממלת בד דהוא לעיכובא משום דאי למצוה בעלמא תיפוק ליה משום דכתיב לכבוד ולתפארת וא\"כ פשיטא דבעינן חדשים ועל זה הקשה דאיך יתכן דבד אתא לחדשים והא תניא משוחקין כשרים ומדאיצטריך בד ללמדנו דבעינן חדשים ע\"כ הוא לעיכובא דאי למצוה תיפוק ליה מקרא דלכבוד. ותירצו דלעולם דמאי דבעינן חדשים לאו מבד נפיק אלא ממקום אחר והברייתא ה\"ק דברים שנאמר בהם בד צריך שיהיו חדשים ולאו ממשמעותיה דקרא אלא ממקום אחר ואיצטריך קרא דילבש להכשיר את השחקין דסד\"א דפסילי משום דכתיב לכבוד קמ\"ל דלא פסילי. ומיהו פשט הסוגיא מורה יותר כפירוש האחר שהביא רש\"י. ואפשר שזהו מה שהכריחו לרבינו לומר דמאי דאמרינן ילבש להביא את השחקין הוא דבהרמת הדשן בעינן שחקין. וראיתי להתוס' שם בזבחים שכתבו והתניא משוחקין כשרים תימה דביומא דרשינן מה ת\"ל ילבש לרבות את השחקין ואמאי צריך ריבוי ע\"כ. ודברי התוס' הללו סתומים. וסבור הייתי לומר דמ\"ש בספרים ואמאי צריך ריבוי הוא ט\"ס והקושיא אינה אלא דביומא דרשינן ילבש לרבות את השחקין והיא הקושיא שהקשינו למעלה דמה הוקשה לו לאביי דלעולם דממשמעות דבוץ נפיק דבעינן חדשים ואפ\"ה בדיעבד כשרים משום דקרא רבינהו דכתיב ילבש. ואם באנו לקיים הגירסא הכתובה בספרים נראה דקושית התוס' היא לפי המסקנא דחדשים לאו מבד נפיק אלא מסברא משום נוי ומש\"ה כשרים אמאי איצטריך רבוי דנוי להכשיר חדשים מהיכא תיתי שיהיו פסולים וכ\"כ הרב לח\"מ דכונת התוס' היא דכיון דלפי המסקנא חדשים לאו ממשמעותא נפיק למה לי קרא להכשיר את השחקין אלא דזה סותר למ\"ש ביומא דאיצטריך קרא דסד\"א דמשוחקין פסולים משום דכתיב לכבוד ולתפארת, ויש ליישב ובמקום אחר אאריך עוד בזה:
ודע שראיתי בירושלמי פ\"ג דיומא הלכה ו' דאמרינן בד שיהיו חדשים אם אומר את שלא ילבש שחקין והא תני ולבשם ואפילו שחקין ר\"ח בשם ר' יוסא במחלוקת ע\"כ. והנה הירושלמי פליג עם ש\"ס דידן דהירושלמי סובר דממשמעות בד שמעינן דבעינן חדשים ועל זה הקשו מברייתא אחרת דמכשיר את השחקין ותירצו דבמחלוקת הם שנויות ומי שאמר זו לא אמר זו ולא ס\"ל להירושלמי דברייתא דבעיא חדשים הוא דוקא למצוה. וכמ\"ש בש\"ס דידן משום דמשמע ליה דכיון דממשמעות דבד קא מפיק לה ע\"כ לעיכובא הוא דאי למצוה לא איצטריך קרא דבד דתיפוק לי משום דכתיב לכבוד ולתפארת וכמ\"ש לעיל. ומיהו יש להכריח מדברי הירושלמי הללו הפך הפירוש שהביא רש\"י מדקאמר אפילו שחקין ולפי אותו הפירוש דוקא שחקין בעיא. וליכא למימר דברייתא זו שהביא בירושלמי אינה השנויה בש\"ס דידן ביומא דמפיק שחקין מילבש דכתיב בהרמת הדשן שהרי לא מצינו ברייתא זו בשום מקום. אלא ודאי דברייתא זו היא השנויה בש\"ס דילן ביומא (ומאי דקאמר ולבשם אפילו שחקין נ\"ל שהוא ט\"ס וצ\"ל ילבש שהרי לא מצינו פסוק זה דולבשם*) ולפ\"ז יש להכריח מכאן כפירש\"י ואם נפשך לומר דהפירוש השני גריס בירושלמי ילבש להביא את השחקין וכדאמרינן בש\"ס דידן אכתי קשה דמה הקשו בירושלמי הני שני ברייתות אהדדי הא ברייתא דמיעט שחקין מדכתיב בד מיירי בשאר עבודות והברייתא האחרת מיירי בהרמת הדשן דאדרבא לכתחילה בעינן שחקין משום דרך ארץ. ומיהו לזה י\"ל דס\"ל להירושלמי דע\"כ מדבעי רחמנא שחקין בהרמת הדשן ע\"כ דשחקין כשרים בשאר עבודות בדיעבד ונהי דלכתחילה בעינן חדשים בשאר עבודות משום כבוד הכא בהרמת הדשן בעינן שחקין משום כבוד אלא א\"א דשחקין פסולים לעבודה איך יתכן דיכשיר הכתוב בגדים פסולים להרמת הדשן וזו סברא אלימתא היא דלא מצינו בשום מקום שיכשירו בגדים פסולים אפילו להוצאת הדשן ולא אמרו אלא בגדים פחותים אבל פסולים לא אמרו. ומש\"ה הכריחו בירושלמי דע\"כ הני תרי ברייתות פליגי אהדדי דמאן דמפיק דבעינן חדשים מקרא דבד וס\"ל דשחקין פסולים לא ס\"ל כאידך ברייתא דדרשי מקרא דילבש דבעינן שחקים בהרמת הדשן דלא יתכן דיכשיר הכתוב בגדים פסולים בשום עבודה דבעינן בגדי כהונה: (הוא בפ' אחרי ומיניה יליף בירושלמי ע\"ש).
אך מה שיש לתמוה על הפירוש שהביא רש\"י דלמצוה בעינן שחקין להרמת הדשן וייחסנו סברא זו לרבינו דאיך יתיישב הברייתא דזבחים דקתני בד שיהיו חדשים והא גבי הרמת הדשן כתיב מדו בד ומכנסי בד ולמצוה בעינן שחקים ואולי מ\"ש בד שיהיו חדשים אינו על בד המוזכר גבי תרומת הדשן כי אם על בגדי לבן שלובש כ\"ג ביום הצום הנקראים בגדי בד דכתיב בפ' אחרי מות משום דהני דבפ' צו אף דכתיב בהו בד כתיב בהו נמי שש אך הבגדים הנאמרים בפרשת אחרי מות לא נאמר בהם שש וברייתא זו דקאמרה בגדים שנאמר בהם כו' מיירי בבגדים שלא נאמר בהם שש וכמו שהארכתי בזה בס' שמיני סימן ו' (א\"ה תמצאנו בפ\"ח מהל' כלי המקדש הלכה ג' יע\"ש) ובת\"כ הביאו ברייתא זו בפ' אחרי מות. אך יש לתמוה דבת\"כ פ' צו נמי הביאו ברייתא זו אקרא דמדו בד וא\"כ היכי קתני בד שיהיו חדשים ובסמוך לזה הביאו בת\"כ דרשא דילבש להביא את השחקין ואפשר דמ\"ש בירושלמי במחלוקת הם שנויות הוא על הברייתא האמורה בפרשת צו דמוכח מינה דאף לתרומת הדשן בעי חדשים אך הברייתא המוזכרת בש\"ס דידן היא האמורה בפ' אחרי מות וכ\"ת אכתי קשה היכי קתני בגדים שנאמר בהם בד צריך שיהיו חדשים והא גבי תרומת הדשן כתיב בד ואדרבא בעיא שחקין הא ל\"ק דהא לפי המסקנא חדשים לאו ממשמעותא דבד נפיק אלא מקרא דלכבוד ולתפארת וא\"כ גבי הרמת הדשן אדרבא הכבוד שיהיו שחקין. והמעיין היטב בסוגיא יראה דמ\"ש בגדים שנאמר בהם בד הכוונה היא בד בלא שש וזה לא שייך כי אם בבגדי לבן של כ\"ג הנאמרים בפ' אחרי מות וכמו שהארכתי (א\"ה במקום הנזכר) ומ\"מ עדיין הדבר אצלי צריך תלמוד: " + ], + [], + [ + "כיצד תורמין כו'. לא ידעתי למה השמיט רבינו הא דאיבעיא לן ביומא (דף כ\"ד) בעי רבי אבין תרומת הדשן בכמה מתרומת מעשר ילפינן לה או מתרומת מדין ת\"ש דתני רבי חייא נאמר כאן והרים ונאמר להלן והרים מה להלן בקומצה אף כאן בקומצה ע\"כ בירושלמי רפ\"ב דיומא אמרינן סידר עד שלא תרם מפרש ותורם. (א\"ה ומ\"ש וחתיה זו כו' עיין מ\"ש ה\"ה לקמן הלכה י\"ג ז'): " + ], + [ + "אחר שירד זה שתרם כו'. דע שדעת רבינו היא דבכל יום ויום היו גורפין את הדשן לאחר שהרים תרומת הדשן (היו גורפין את הדשן) ומעלין אותו ערימה על גבי התפוח וגורפין מאותה ערימה בפסכתר ומורידין אותו למטה וכן הוא דעת הראב\"ד וכמ\"ש בפ' זה הלכה ז' שכתב ומאחר שכהן מוציא בכל יום האפר מהיכן היה שם התפוח. אך רש\"י כתב בפ' גיד הנשה דלא היו מוציאין אותו בכל יום אלא כשהיה רבה מאד היו מוציאין אותו ומוליכין אותו חוץ לעיר וכ\"כ בפירוש התורה בפר' צו והוציא את הדשן הצבור בתפוח כשהוא רבה ואין מקום למערכה מוציאו משם ואין זה חובה בכל יום אבל התרומה חובה היא בכל יום ע\"כ, וכן כתב המפרש ריש פ\"ב דתמיד וז\"ל וכשהיה רב כל כך שלא היו יכולין לסדר המערכות כו' היו מוציאין אותו לחוץ. והנה לישנא דמתני' דריש פ\"ב דתמיד דייקא כרש\"י דתנן החלו מעלין באפר על גבי תפוח וכו', והנה מסכתא זו הוקבעה על העבודות התמידיות בכל יום ואי כדברי רבינו והראב\"ד הוה ליה לתנא למיתני מעלין באפר על גבי תפוח ומורידין אותו לארץ כו' ובשלמא לדעת החולקים ניחא כיון שאינה עבודה תמידית לא תני לה בלשון חיוב אלא אגב דתני וברגלים לא היו מדשנין אותו תני נמי ומימיו לא נתעצל כהן מלהוציא את הדשן כלומר בזמן שהיה רבה: עוד נראה שיש להכריח סברת רש\"י מהא דתנן וברגלים לא היו מדשנין אותו מפני שהוא נוי למזבח ואי כדברי רבינו שהיא מצוה תמידית בכל יום כמו תרומת הדשן יש לתמוה איך מפני שהוא נוי למזבח לא יקיימו מצות עשה אך לדעת החולקים ניחא דכיון דאין לה זמן קבוע לא היו מדשנין ברגלים אך לרבינו קשה, ועוד יש להכריח סברת רש\"י מהא דתנן בפ\"ה דתמיד ובשבת היה כופה עליהן פסכתר כו' וג' דברים היתה משמשת כו' ומורידין בה את הדשן מעל גבי המזבח ע\"כ, והנה הביאו דין זה דהורדת הדשן אגב גררא שהזכירו פסכתר משום שבת ואמרו וג' דברים היה הפסכתר משמש וכפי דברי רבינו אדרבא בפ\"ב הוה ליה למימר ומורידים הדשן בפסכתר ואגב זה הוה ליה למיתני וג' דברים היתה משמשת, אך כפי החולקים ניחא דהתם בפ\"ב לא מיירי כי אם בעבודה שהיא תמידית אך הכא בפ\"ה כשבא להזכיר ההקטרה והוכרח לומר דאם נתפזר הימנו שהיה מכבדן לאמה ואגב זה קתני דבשבת כופה פסכתר תנא נמי דג' דברים היתה משמשת, וניחא נמי לסברא זו מה שהקשה הראב\"ד לרבינו דס\"ל דתפוח נקרא על שם תל הדשן המכונס שם והקשה עליו דהא תנן החלו מעלים באפר ע\"ג התפוח ומאחר שכהן מוציא בכל יום כל האפר מהיכן היה שם התפוח ע\"כ, והנה מה שפירש רבינו במלת תפוח כן היא הסכמת כל המפרשים וכ\"כ הרב בעל הערוך בערך תפוח, והנה לסברתם דס\"ל דהוצאת הדשן לא היתה בכל יום ליכא קושיא כלל אך לדעת רבינו דס\"ל דהוצאת הדשן היתה בכל יום קשה מה שהקשה הראב\"ד והרב בעל לחם משנה תירץ דאולי היה נשאר שם קצת ע\"כ, אך מדברי הראב\"ד נראה דכל האפר היו מוציא בכל יום. עוד תירץ הרב דבמתני' בנוסחאות דידן לא גרסינן על גבי התפוח בה\"א הידיעה אלא על גבי תפוח ור\"ל שאז היו עושין תפוח מהאפר ולא שהיה תפוח מעיקרא ע\"כ. והנה תמה איך נחה דעתו של הרב בזה שהרי רבינו כתב בפירוש ומעלין אותו ערימה על גבי התפוח ע\"כ, ובין שנאמר שכך היתה גירסתו במשנה או שנאמר שגירסתו היתה כגירסת ספרים דידן מ\"מ קושית הראב\"ד במקומה עומדת לרבינו שכתב התפוח בה\"א הידיעה. וראיתי להרב בעל באר שבע שתמה על הראב\"ד במה שהקשה לרבינו וכתב דלא קשה מידי משום דדוקא תרומת הדשן היא חובה בכל יום אבל הוצאת הדשן אינה אלא כשהיא רבה ואין מקום למערכה כו' ע\"כ. ואני תמה על תמיהתו שהרי קושית הראב\"ד היא קושיא עצומה שהרי רבינו ס\"ל דבכל יום היו גורפין את הדשן ומורידין אותו לארץ. עוד כתב הרב דסברא זו דרש\"י איתא בהדיא ביומא ולא ידעתי למה לא ביאר לנו מקומו איו. ודע שהתוס' בפ\"ב דיומא (דף כ\"ז) ד\"ה איכא כתבו בפירוש דהוצאת הדשן אינה עבודה בכל יום אלא כשהיו צריכין והביאו הראיה שכתבנו לעיל דתנן וברגלים לא היו מדשנים אותו מפני שהוא נוי למזבח:
עוד יש לחקור בדין זה דהוצאת הדשן אם הוא מן התורה או מדרבנן ואם הוא מן התורה יש לחקור מנא להו לרבותינו לומר שהוצאה זו לא היתה בכל יום אימא דדומיא דהרמה דכתיב והרים ה\"נ הויא הוצאה דכתיב והוציא וכי היכי דהתם מצותה בכל יום הכי נמי נימא בהוצאה, ואולי יש להם שום דרשא ואנחנו לא נדע. עוד י\"ל למה לא מנו מוני המצות הוצאת הדשן כדכתיב והוציא את הדשן וליכא למימר דבכלל תרומת הדשן היא דהא הוצאה זו אינה ממה שהרים אלא מהדשן שנשאר במזבח לאחר שהרים. והנראה אצלי בזה הוא דדוקא תרומת הדשן היא מצוה דגזירת הכתוב היא שירים מלא המחתה בכל יום ויניחנו אצל המזבח ויש להרמה זו שיעור דהיינו שלא יפחות מהקומץ ואף שדין זה לא הביאו רבינו הדבר הוא מבואר בפ\"ב דיומא (דף כ\"ד) אך הוצאת הדשן אינה מצוה מצד עצמה אלא דמוכרחים אנו להוציא את הדשן כדי לפנות מקום המערכה וקרא דכתיב והוציא את הדשן לאו למימרא דצונו הכתוב שנוציא את הדשן דמהיכא תיתי שיניחו אותו שם לעולם אלא קרא הכי קאמר כשיוציאו את הדשן ולבש בגדים אחרים כלומר משום דרך ארץ נמצא דהוצאה זו אינה מצוה מצד עצמה כי אם מכשירי עבודה דהיינו לפנות מקום למערכה ומש\"ה ס\"ל לרש\"י והתוס' דלא היתה ההוצאה כי אם כשהיתה מרובה דכיון דאין תכלית להוצאה זו כי אם לפנות מקום המערכה א\"כ אין חיובה כי אם במרובה, אך רבינו ס\"ל דבכל יום היו מוציאין אותה כדי שיהיה בכל יום המזבח פנוי ולעולם דאף לרבינו אינה מצות עשה להוציא את הדשן בכל יום ואם לא הוציאו בטלו מצות עשה אלא דס\"ל דכך הוא דרך כבוד שבכל יום יוציאו את הדשן כדי שיהיה מקום המערכה פנוי ויהיו הכהנים מהלכים במזבח כרצונם ולא יעכב אותם הדשן ובזה ניחא מה שהקשינו לעיל לרבינו מההיא דתנן דברגלים לא היו מדשנים את המזבח וכיון דדשון זה אינו מצוה מצד עצמו כי אם דרך כבוד ברגלים שהיו באים כל ישראל והיו מקריבים היה נוי למזבח כשהיה עליו דשן רב משום הכי לא היו מדשנין אותו וזהו שכתב רבינו בסוף הלכה י\"ב וחתיה שחותה במחתה ומוריד לרצפה אצל המזבח היא המצוה של כל יום. ונראה שר\"ל דדוקא הרמה היא מצוה של כל יום אבל ההוצאה אינה מצוה של כל יום לפי שאין ההוצאה אלא כדי שיהא המזבח פנוי וכמו שכתבנו. ודע שראיתי להר\"ב לח\"מ שכתב דלדעת רבינו בכל יום היו מוציאין האפר ומורידין אותו למטה ואח\"כ כשהיה רבה למטה מוציאין אותו חוץ לעיר ע\"כ. ולא ידעתי מאין למד הרב דין זה דההוצאה דחוץ לעיר לא היתה בכל יום כי אם כשהיתה רבה ובדברי רבינו לא ראיתי רמז לזה. וראיתי להרב קרית ספר שכתב וכשהוא רב מורידין ממנה למטה כו' ולא ידעתי אם גירסתו ברבינו היתה כך או אם מסברא כתב כן ואם הוא מסברא אחרי המחילה אם איתא דרבינו הוה ס\"ל הכי היה לו לבארו בהדיא ואם דחקוהו הקושיות שכתבנו למעלה לסברת רבינו גם בעינינו יפלא: " + ] + ], + [ + [], + [ + "כמה מקטירין ממנה בכל יום וכו'. שיעור זה דחייב להקטיר פרס בשחרית ופרס בין הערבים הוא פשוט בפ\"ק דכריתות (דף ו') אך לא נתבאר אם שיעור זה מן התורה ואם הקטירו פחות משיעור זה לא יצאו הציבור ידי חובתם דומיא דקטורת דיוה\"כ דרחמנא אמר מלא חפניו ופשיטא דאם חסר מזה השיעור דלא יצאו הציבור ידי חובתם. וראיתי בפי\"ג דזבחים (דף ק\"ט) דתניא המקטיר כזית בחוץ חייב חצי פרס בפנים פטור ואמרי' מאי פטור פטור ציבור והמתבאר שם מן הסוגיא הוא דדוקא שיעור דמלא חפניו הוא דוקא אבל שיעור פרס לאו דוקא ופירש רש\"י דהאי שיעור דפרס דרבנן הוא אך לא ידעתי מה ראו חכמים לעשות תקנה זו שיקטיר פרס ולאיזה דבר סמכו השיעור הזה. וראיתי בפסקי תוספות בפ\"ק דכריתות שכתבו בכל יום נקטר מנה פרס בבקר ופרס בין הערבים הלכה למשה מסיני ואם לא הקטיר אלא כזית שחרית וכזית ערבית יצא ע\"כ. ודברים אלו נוחים אצלי שדבר זה הלכה למשה מסיני ואפשר שנכלל במאי דאמרי' שיעורין הלכה למשה מסיני ומש\"ה לא מנאה רבינו בהקדמתו לסדר זרעים לפי שנכלל בכמה שיעורין ומה שכתבו דאם לא הקטיר כי אם כזית דיצא אין זה מהתימה דאפשר שכך נאמרה הלכה דלכתחלה ליבעי פרס ובדיעבד סגי בכזית ועוד דביום הכפורים דכתיב בפירוש מלא חפניו אי לאו דכתיב חוקה בפרשה הוה אמינא דאם הקטיר כזית דנפטרו הצבור וכדאיתא באותה סוגיא דפי\"ג דזבחים שכתבנו לעיל וכ\"ש בקטורת דכל שלא נאמר בפירוש שיעור דנוכל לומר דאף שהלכה היא מנה בכל יום היינו למצוה אבל אם לא הקטיר כי אם כזית בבקר וכזית בין הערבים דיצאו ידי חובתם. ונראה שיש להכריח סברת התוס' הלזו דס\"ל דשיעור זה הוא הל\"מ מהא דאמרינן בפ\"ק דכריתות (דף ו') אמר רבא קטורת שפטמה לחצאין חייב דכתיב והקטרת אשר תעשה כל שתעשה והא אפשר דעבדה פרס בשחרית ופרס בין הערבים ע\"כ. ופירש\"י שם אההיא דאמרינן וחכ\"א בכל יום מתקן במתכונתה וז\"ל במתכונתה לישנא דקרא אם היה רוצה לפטם הקטרת דבר יום ביומו עושה הלכך יחיד שלא פטם אלא מנה חייב וחצאין דרבא לאו דוקא אלא כל דראוי להקטיר ע\"כ. ואי אמרת בשלמא דשיעור זה דמנה הוא הל\"מ ניחא דיחיד דפטם לא מיחייב כי אם בשיעור דמנה דבבציר ממנה לא קרינן ביה והקטרת אשר תעשה דאע\"ג דאליבא דכ\"ע אם הקטיר כזית יצא אפשר דבשעת עשיה בעינן שיעשה כשיעור דהיינו מנה ואף את\"ל דאם לא פטם כי אם כזית והקטיר דיצא מ\"מ כיון דלכתחלה אין מניחין אותו מן התורה להקטיר כזית ואומרים לו שיפטם עוד להשלים שיעור דפרס יחיד שפטם פחות משיעור זה פטור דלא קרינן ביה אשר תעשה. אך אי אמרת דשיעור זה דפרס אינו אלא מדרבנן ומן התורה בכזית סגי אף לכתחלה איך יתכן לומר דיחיד שפטם פחות משיעור דרבנן שיהיה פטור דכיון דמן התורה קרינן ביה והקטרת אשר תעשה. ואף דבספר שני סימן פ\"ו נסתפקתי (א\"ה תמצאנו לעיל רפ\"ז מהלכות תרומות ועיין בפ\"ב מהל' כלי מקדש דין ג') במי שאכל תרומה טמאה דרבנן אם חייב כרת מי אמרינן כיון דתרומה זו טהורה מן התורה שפיר קרינן ביה ומתו בו כי יחללוהו או דלמא אף שטומאתה מדרבנן ממעטינן לה ואמרינן פרט לזו שמחוללת ועומדת. והנה כפי הצד השני שצדדתי אפשר לומר דה\"נ אף דשיעור זה דפרס הוא מדרבנן יחיד שפטם פחות משיעור זה פטור משום דלא קרינן ביה והקטרת אשר תעשה וכבר כתבתי שם דיש פנים לצד השני יע\"ש. מ\"מ הכא בנ\"ד האמת יורה דרכו דשיעור זה דמנה פרס בשחרית ופרס בין הערבים הוא הלכה למשה מסיני. (א\"ה עיין בס' חוות יאיר): " + ], + [], + [ + "וכסוי היה לו ובזך שמו וכו'. הרב באר שבע כתב דמדתנן בפ' בתרא והכף והכסוי ביד אחת ש\"מ שהכיסוי היה לכף ולא לבזך ועיין בתוי\"ט. ומ\"ש רבינו ונתן הבזך בתוך כלי אחר. עיין מה שהקשה הרב באר שבע: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וזה שהסיר משליכו במקום הדשן כו'. דישון המנורה ודישון מזבח הפנימי לא בעי בגדי כהונה. כ\"כ התוס' יומא (דף נ\"ט) סוף ד\"ה והרי: " + ], + [], + [], + [ + "כל הפתילות שאסור כו'. מיהו כרך דבר שמדליקין בו על דבר שאין מדליקין אע\"ג דבשבת אין מדליקין בו במקדש שרי כיון דאין איסורו כי אם משום גזירה דלמא ידליק בעיניה כ\"כ התוס' פ\"ב דשבת (דף כ\"א) ד\"ה שמחת: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "אלא מביא עשרון שלם וכו'. מלבד זה העשרון עוד מביא עשרון אחר ומקריב משום חנוכו, וכמ\"ש רבינו ספ\"ה מהל' כלי המקדש: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "ומונה על אצבעותיהן וכו'. עיין בירושלמי פרק ב' דיומא הלכה ב': " + ], + [], + [], + [ + "הפייס השני כו'. כתב מרן בשם הריטב\"א הזורק הוא מקטיר האיברים כו' ולא הבינותי דברים אלו שהרי הפייס הד' היה מי מעלה אברים מן הכבש למזבח, ופשטן של דברים נראה דהיינו להקטירם וכ\"כ רש\"י בפ' החליל (דף נ\"ד) ששה כהנים הזוכים בהולכת איברים כו' עד שיביא המעלה ומקטירם מן הכבש למזבח. והנראה מכוונת הריטב\"א ז\"ל דס\"ל דזה המעלה את האיברים מן הכבש למזבח אינו המקטיר אותם אלא מתחלה היו ששה כהנים מעלים את האברים לכבש מחציו ולמטה ואחר כך מי שזכה בפייס הד' היה מעלה אותם מן הכבש לראש המזבח ואח\"כ היה הולך הזורק ומקטיר. ומה שהביאו לזה הוא מדתנן מי מעלה איברים למזבח ולא תני מי מקטיר איברים. משמע דזה המעלה אינו מקטיר, אך לא ידעתי היכא רמיזא דבר זה, ומדברי רבינו כאן בפ\"ו נראה דהמעלה הוא המקטיר וכדברי רש\"י שהרי לא הזכיר אחר עליה זו ההקטרה וכן הוא דעת הרמב\"ן ז\"ל שכתב בס' המלחמות בפ\"ב דיומא דהא דתנן מי מעלה איברים כו' בין על איברי תמיד של שחר בין על איברים שלא נתעכלו מבערב היא ע\"כ משמע דס\"ל דמעלה איברים היינו הקטרה: " + ], + [], + [ + "תמיד של בין הערבים כו'. כתב מרן ואע\"ג דשני גזרים של שחר כו', ועיין במ\"ש התוס' פ\"ב דיומא (דף כ\"ו) ד\"ה אלא: " + ], + [ + "בשבת שיש שם תמידין ומוספין כו'. נסתפקתי בדין הפייסות שתקנו חכמים ארבעה פייסות בכל יום לקרבן התמיד ביום שהיה בו קרבן יחיד מי היה זוכה בו. ואפשר לומר דהכהן שזכה בעבודה מעבודת התמיד היה זוכה ג\"כ בקרבן יחיד וכמ\"ש רבינו דבשבת שיש שם תמידין ומוספין וכו' כל שזכה בעבודה מעבודות התמיד של שחר הוא זוכה בה בשני כבשי מוסף, ולפי זה הזוכים בפייס השני הם הזוכים בקרבן יחיד וכן הזוכה בפייס הד' ואם היה קרבן יחיד זה מן האיל או שור דקי\"ל דהאיל מוליכין אותו שמונה כהנים והפר כ\"ד נראה שהכהנים העומדים אחר הי\"ג כהנים שזכו בפייס שני הם זוכים על הסדר בעבודות המיותרות שיש באיל או בפר דומה למ\"ש דבשבת שהיו שני בזיכי לבונה העומד אחר י\"ג כהנים הי\"ד זוכה בבזך אחד והט\"ו זוכה בבזך שני. שוב ראיתי שזה אינו שהרי כתב רבינו בפ\"ו מהל' מעה\"ק דין י\"ט אבל עולות היחיד אם רצו להוליך נתחיה בפחות מאלו או ביותר מוליכין ע\"כ, ולפי זה עדיין לא ידענו מי יזכה בהקרבת קרבן יחיד, הן אמת שראיתי בירושלמי סוף פ\"ב דפרו של יחיד היה קרב בששה ולפי הירושלמי הזה ניחא שהששה שזכו בקרבן התמיד הם זוכים בקרבן יחיד אך רבינו שלא הביא הירושלמי הזה נראה שדחאו מהלכה ונראה שטעמו הוא משום דבירושלמי למדו דין זה מדכתיב וערכו בני אהרן הכהנים הרי כאן ששה ופסוק זה מיירי בבן הבקר דקרבן יחיד, אך בתלמודא דידן בפ\"ב דיומא (דף כ\"ז) למדו מפסוק זה לטלה שטעון ששה ואע\"ג דהאי קרא בבן הבקר כתיב כבר הקשו זה שם בגמרא ותירצו קושיא זו וא\"כ אזדא ליה דינא דהירושלמי וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה דמי זוכה בקרבן זה. שוב ראיתי לרש\"י בפ\"ב דיומא (דף כ\"ו) עלה דמתני' דקתני אבל בקרבן יחיד אם רצה להקריב מקריב שכתב אם רצה להקריב כהן יחידי את הכל ובלא פייס ע\"כ הרי דס\"ל דלא היה פייס לקרבן יחיד, אך לא ידעתי אם הדבר תלוי בדעת בעלים דלמי שירצו הבעלים יתנו אותו להקריב או דלמא כל הקודם זכה. ומפשטן של דברים נראה דכל הקודם זכה ולא ידעתי למה לא חששו חכמים לדלמא אתו לאינצויי בקרבן יחיד כמו שתקנו בקרבן צבור והיה להם לתקן פייס ג\"כ בקרבן יחיד ואולי דדוקא בקרבן ציבור חששו חכמים דאתו לאינצויי משום דחביב להם טובא עבודת ציבור ודוחק. שוב ראיתי להרב בעל תוי\"ט שגם הוא הקשה כן יע\"ש:
ודע דמוספי שבת אמרינן בר\"פ שני שעירי דלמצוה בעינן שיהו שוין והתוספות כתבו שם דהוי לעכובא ולא דמו לשני שעירים ושני כבשים ושתי צפורים דלא הוו אלא למצוה. אך רש\"י ז\"ל חולק על זה וסבירא ליה דגם מוסף שבת מאי דבעינן שוים אינו אלא למצוה. ורבינו לא הזכיר כלל דין זה ולא ידעתי למה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "לישתן ועריכתן בחוץ כו'. תנן בפ' שתי הלחם (דף צ\"ה) אחת שתי הלחם ואחת לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ואינן דוחות את השבת ובגמ' הקשו הא גופא קשיא אמרת לישתן ועריכתן בחוץ אלמא מדת יבש לא נתקדשה ואפייתן בפנים אלמא מדת יבש נתקדשה ופירש\"י דמדת יבש היא עשרון שנמדד בו ואם היתה מדת יבש מוקדשת היה נפסל ביוצא דס\"ל לרש\"י דכל שנתקדש בכלי נפסל ביוצא אך התוס' חולקים בזה וס\"ל דאינו נפסל ביוצא אלא שקושית הגמ' היא דאי מדת יבש נתקדשה מיגניא מלתא אי אפיק להו אבראי, ובגמ' תירצו לזה דהאי תנא ס\"ל דעשרון אינו מקדש אבל תנור מקדש. ונראה שהכוונה היא דכיון שהתנור מקדש אם היו אופין אותם בחוץ היה נפסל ביוצא לרש\"י ולתוס' משום גנאי אלא שקשה יאפו בחוץ בתנור של חול דומיא דלישתן ועריכתן שהיתה בכלי חול שאם היתה בכלי שרת הוה בעי פנים וכדאמרינן בפ\"ק דמנחות (דף ט') אלא נראה שהטעם הוא דבעינן שהתנור יקדש את הלחם וקי\"ל דאין כלי שרת מקדשים כי אם בפנים וכמו שפסק רבינו סוף פ\"ד מהל' פסה\"מ. תו אמרינן התם אלא אי קשיא הא קשיא ואפייתן בפנים אלמא תנור מקדש ואין דוחות את השבת איפסלא בלינה ורב אשי רצה לתרץ לזה דמאי דתנן דאפייתן בפנים הכוונה היא במקום זריזין ולא בעזרה לפי שאין התנור מקדש אלא בחוץ יאפוה כהנים זריזים כדי שלא תחמיץ ובגמרא דחו דברי רב אשי הללו משום דמה נפשך אי אפיה בעינן זריזין לישה ועריכה נמי בעינן זריזין ואי לישה לא בעינן זריזין אפיה נמי לא בעינן זריזין שהרי בכל המלאכות הללו יש לחוש לחמוץ וסיימו בגמרא דהא דרב אשי בדותא היא וכתבו התוס' דתברה היא ומי ששנה זו לא שנה זו ע\"כ. ומ\"ש מרן ודוחק לומר וכו' אחר כל זה הדוחק אין ספק שכוונתו היא כך וכבר כתב בלשון מזה בפ\"ח מהלכות אלו בדין ז' יע\"ש: " + ] + ], + [ + [ + "סדר עבודות התמידות כו'. גרסי' בר\"פ ארבע מיתות א\"ר פפא אף סדר יומא דוקא קתני רב הונא בריה דרב יהושע אמר אף סדר תמיד דקתני עלה זהו סדר התמיד ואידך ההוא למצוה בעלמא ע\"כ. ודע דהא דאמרינן בפ\"ב דשבועות (דף י\"ז) זר שהפך בצנורא חייב מיתה משום דכל קרובי עבודה היא והכי איתא בפ\"ק דיומא (דף י\"ב) נראה דאין שום חיוב להפך בצנורא כדי לקרב העבודה אלא שהעושה אותה חשיב עבודה וכ\"ג מתחנך בה וזר חייב עליה מיתה אבל חיובא ליכא שלא מצאתי בשום מקום חיוב לזה. עיין במה שכתבתי בספר חמישי דף נ\"ד (א\"ה תמצאנו לעיל פ\"ג מה' ביאת מקדש דין י\"ח יע\"ש). ומ\"ש רבינו בפ\"ו מהל' מעשה הקרבנות דין ד' ואחר שזורקן חוזר ועורך אותם על האש התם הוא לאחר גמר זריקה שיש איברים שלא נפלו על האש בזריקתם ומשום הכי חוזר ועורך אותם אך לאחר שערך אותם על האש להפך אותם בצינורא לא מצינו שיהא חיוב בדבר ומיהו הדבר רשות ואיכא קרובי עבודה וכדכתיבנא, ונראה דכל כהן שירצה להפוך בצנורא יכול להפוך ואף מי שלא זכה בהקטר האיברים. אך ראיתי לרבינו עובדיה בסוף מס' תמיד מ\"ג שכתב בתוך דברו ובעוד שהוא מקיף מהפך בצנורא דהיינו מזלג את האיברים שלא נתאכלו על המזבח וכו' וסיים וכתב וגם יש לו רשות להפך בצנורא בלא פייס כו' ע\"כ. נראה מתוך דבריו שהפוך זה דצנורא לא היה יכול לעשותו כל כהן שירצה אלא היה בו פייס ונראה דלאו למימרא שהיה בו פייס לבדו שהרי לא נזכר פייס זה בכלל הפייסות וכמבואר אלא הכוונה היא שהזוכה בהקטרת האיברים היה זוכה בהפוך זה. ול\"ל דמ\"ש הרב מהפך הוא מ\"ש רבינו וחוזר ועורך אותם שהרי מפשט דברים נראה דהיינו לאחר שערך אותם על האש שכתב מהפך בצנורא את האיברים שלא נתאכלו וכוונת המשנה לפי דבריו כך היא דתנן התם בא לו להקיף את המזבח מהיכן הוא מתחיל מקרן דרומית מזרחית מזרחית צפונית כו' נתנו לו יין לנסך כו' והנה משנה זו בכ\"ג שנוי וכדתנן בראש המשנה בזמן שכ\"ג רוצה להקטיר. והנה קי\"ל דהמנסך את היין היה הולך דרך שמאל מן הכבש לדרומית מערבית ששם היה מקום ניסוך היין וכדאיתא בפ\"ו דזבחים (דף ס\"ג) ונתבאר שם הטעם בגמרא והשתא למדנו המשנה דכ\"ג כשהיה מנסך היה מקיף דרך ימין והטעם לזה הוא דכל שאר הכהנים שהזוכה בנסוך לא היה זוכה בהקטרה לפי שהיה פייס לכל אחד ואחד וכמבואר א\"כ המנסך לא היה מקיף דרך ימין לפי שמה לו להלך כל אותו המקום ללא צורך ומש\"ה מקיף דרך שמאל אך כ\"ג שעובד בלא פייס מהלך דרך ימין לפי דבהלוכו עובד עבודה דמהפך בצנורא ומיהו אינו מקיף עם היין שמא יתעשן בהלוכו מן העשן. עוד כתב הרב דכ\"ג דומה לבן בית שיש לו רשות להלך כמו שהוא חפץ מה שאין שאר הכהנים רשאים לעשות כן כלומר דאף בלא טעמא דהפוך בצנורא י\"ל דשאני כ\"ג שיכול להקיף ללא צורך לפי שהוא כבן בית אבל שאר כהנים לא וההפרש שיש בין שני טעמים הללו שכתב הרב הוא דלפי הטעם שכתב דכ\"ג מהפך בצינורא אף כ\"ג אינו מקיף ללא צורך אלא שההפרש הוא דכ\"ג כיון שעובד בלא פייס נמצא שהקפתו היא לצורך להפך בצנורא אבל שאר כהנים שעובדים בפייס נמצא שהקפתם שלא לצורך ומש\"ה מקיפים דרך שמאל ולפי הטעם האחר כ\"ג מקיף שלא לצורך לפי שהוא כבן בית ויש לו רשות להלך כמו שהוא חפץ מה שאין כן בשאר כהנים, נמצא דלכל הפירושים שאר כהנים אינם מקיפים דרך ימין לפי שהיא הקפה שלא לצורך. וא\"ת אמאי איצטריכו התם בפ\"ו דזבחים לומר מ\"ט א\"ר יוחנן נסכים שמא יתעשנו ועולת העוף שמא תמות תיפוק ליה משום דאין להם להקיף שלא לצורך. וי\"ל דאם היה יכול להקיף והיין בידו וכן העולה של עוף פשיטא שהיה מקיף דרך ימין כיון שבדרך הלוכו מוליך היין או עולת העוף אין לך עבודה גדולה מזו אך כיון שאינו מוליך שום דבר בידו מהטעמים שנאמרו שם א\"כ אין בהקפה זו שום צורך עבודה ומש\"ה אינו מקיף דרך ימין כי אם דרך שמאל. ורש\"י בפ\"ו דזבחים (דף ס\"ד) לא כתב אלא הטעם האחד דהיינו דשאני כ\"ג דאין לו פייס ועולה להקטיר ומש\"ה עולה דרך ימין כדרך כל העולין ומקיף ובא למקום שמנסכין שם ונותנין לו יין לנסך אבל שאר כהנים שהזוכה בפייס לא זכה לעבודה אחרת א\"כ אינו עולה דרך ימין אלא עולה והיין בידו ופנה לשמאל וחוזר על העקב. והנה יש הפרש בין שני הטעמים שכתב ר\"ע לענין דינא והוא כשכ\"ג אינו עולה להקטיר אלא שרצה לעלות לנסך דלפי הטעם דכ\"ג הוא כבן בית אף אם אינו עולה להקטיר עולה דרך ימין אך לפי הטעם האחר כשאינו עולה להקטיר אינו עולה כו'. ומדברי רש\"י נראה דהך מתני' דכ\"ג עולה דרך ימין מיירי בשעולה להקטיר ומיהו לא פירש רש\"י הקטרה זו מה היא אם היא הפוך בצנורא וכדברי ר\"ע או היא סתם הקטרה ומה שהביאו לר\"ע לומר דעלייה זו דכ\"ג היא להפוך בצנורא הוא משום דעליה למזבח לא משכחת לה בסתם הקטרה שהרי כשהיה מקטיר האיברים לא היה מקיף אלא עומד בראש המזבח וזורק על האש וכמ\"ש רבינו בפ\"ו מהל' מעה\"ק ולא משכחת עלייה על המזבח להקיף אלא בסדור המערכה או למתן דמי חטאת והכא גבי כ\"ג שבא לנסך לא שייכי הני דסדור המערכה לא מצינו שהיה עושה אותה כ\"ג. ועוד דסדור המערכה היה קודם הרבה לנסוך היין וכמבואר וכן חלוקות מתן דמי חטאות לא שייך הכא שהרי בתמיד של כל יום ויום אנו עסוקים. ומש\"ה פירש דמיירי שעולה להפך בצנורא ובשביל זה היה עולה ומקיף כל המזבח וכמ\"ש רש\"י בפ\"ז דזבחים (דף ס\"ג) עלה דמתני' דכל העולין למזבח עולין דרך ימין כו'. ומיהו אפשר לומר דלהקטיר שכתב רש\"י היינו מ\"ש רבינו דלאחר שזורק האיברים על האש חוזר ועורך אותם על האש ואפשר דלעבודה זו היה צריך להקיף כדי לעורכן היטב אלא שמדברי רש\"י במתני' דכל העולין שלא כתב חלוקה זו נראה דס\"ל דלעבודה זו דעריכת האיברים על האש לא היה מקיף אלא בעודו בראש המזבח היה עורך אותם על האש ומלבד כל זה נראה שהוכרח הר\"ע לומר חלוקה זו דהפוך בצנורא משום דאי מטעם דעריכת האיברים הרי עריכה זו לא היתה סמוכה לנסוך היין לפי שהעריכה היתה אחר הקטרת האיברים ואחר כך היה מעלה הסלת ואחר כך היה מקטיר החביתין ואחר החביתין היה הנסוך וכל זה הוא מבואר בדברי רבינו בפרקין הלכה ה' ובשתי עבודות הללו דהיינו העלאת הסלת והקרבת החביתין לא היה מקיף כי אם עומד בראש המזבח ומקטירם ומש\"ה הוכרח רבינו עובדיה לומר דמה שהיה מקיף כ\"ג היינו שהיה מהפך בצנורא. ודע שרבינו בפ\"ה מהל' כלי המקדש כשהביא המעלות שהיו לכ\"ג בזמן שהיה רוצה להקריב לא הביא משנה זו דבא לו להקיף את המזבח אך בפ\"ז מהל' מעשה הקרבנות הלכה י\"ב כתב לפיכך המנסך מים או יין כשהוא מקיף את המזבח לא יהיה בידו כלום ומתחיל ומקיף מקרן דרומית מזרחית למזרחית צפונית כו'. וכתב שם מרן שדין זה הוציאו רבינו ממאי דתנן בא לו להקיף כו'. והנראה מכוונת רבינו הוא שדין זה אינו מיוחד בכ\"ג וכמ\"ש בפירוש המשנה אלא בכל אדם מיירי ואשמעינן דאם רצה להקיף זה המנסך צריך שלא יהיה בידו כלום אלא מקיף בידים ריקניות וכשמגיע לקרן מערבית דרומית אז נותנין לו המים או היין. וכן מאי דתנן התם נתנו לו יין לנסך הסגן עומד על הקרן כו' הוא דין כולל לכל מי שמנסך וכמ\"ש בפ' הלכה ו' יע\"ש: " + ], + [], + [ + "ושל ראשי חדשים נותנין על המזבח מלמעלה בין קרן לקרן כו' (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ו מהל' מעשה הקרבנות הלכה ד'): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכסדר שעושים בכל יום בבקר כך עושים בין הערבים. תמיהא לי מלתא טובא דבפ\"ג דיומא (דף ל\"ד) אמרינן דבתמיד של בקר קטורת קודמת לאיברים ובתמיד של ערב איברים קודמין לקטורת ודוקא לנסכים קודמת הקטורת וא\"כ לא ידעתי למה לא ביאר רבינו חילוק זה ועיין בסמ\"ג. ומ\"ש מרן ומ\"מ צריך לימוד מנין לו שהיו קודם לניסוך היין עיין במ\"ש הרב לח\"מ דכיון דאיכא פלוגתא אי מוספין קודמין או בזיכין מסתייה דמאחרין לבזיכין אחר מוספין גופייהו אבל קודם נסוך דידהו יש לנו להקדימן. ואין דבריו נראים אצלי דמדברי רבינו נראה דבזיכין אינם קודמים כי אם לנסוך היין אבל לא למנחת הסלת ולפי דברי הרב גם למנחת הסולת היה להם לקדם, ועיין בירושלמי פ\"ב דיומא סוף הלכה ג' ועיין היטב שם: " + ] + ], + [ + [ + "בראשי חדשים מקריבין מוסף וכו'. כתב רש\"י בפ' שמיני מלבד עולת הבקר כל אלה עשה אחר עולת התמיד. וכתב הרא\"ם וז\"ל אבל בעבור עולת החדש לא הגיד אם היה הוא הקודם מאלה או אלה ממנו כי אולי אין בהם סדר ע\"כ. וזה סותר למ\"ש לעיל בד\"ה את חטאתך עגל בן בקר ואת עולתך האיל שלא תאמר שקרבן העם כולל שעיר עזים ועגל וכבש של חובת היום וגם מוספי ר\"ח עמהם מפני שמוסף ר\"ח אחר תמיד של שחר מיד הם קרבים כדכתיב בהו על עולת התמיד דמשמע אחר התמיד מיד שלא יפסיק ביניהם ובין תמיד של שחר שום קרבן אחר ע\"כ וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ובוללין אותו בלוג שמן כו'. דאף מנחה זו בעיא מתן שמן בכלי ויציקה כשאר מנחות כ\"כ התוס' מנחות (דף ע\"ה) ד\"ה מ\"ה. שוב ראיתי שדין זה היא משנה ערוכה פ\"ו דמנחות (דף ס\"ז) דתנן בא לו לעשרון כו' ושם הוזכרו ג' מתנות שמן וכמ\"ש התוס' שם וכ\"כ הרב בל\"מ בפי\"ג מהל' מעשה הקרבנות יע\"ש: " + ], + [ + "אסור לקצור בא\"י כו'. כתב מרן יש לתמוה דבגמ' משמע דקודם הבאת העומר קאמר. עיין ברכת הזבח (דף ק\"כ קכ\"ב) ועיין בתוי\"ט פ\"ק דחלה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכל המקריב מנחה כו'. עיין בתוס' מנחות (דף ע\"ה) ד\"ה היה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ולישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ככל המנחות. אאפייתה בפנים קאי דאילו לישה ועריכה בשאר מנחות בפנים היתה וכמ\"ש רבינו ספי\"ב מהלכות מעשה הקרבנות, ועיין מ\"ש מרן לעיל בפ\"ה הלכה ז': " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם נשחטו כולם מעכבין כו'. עיין ברכת הזבח (דף ק\"ז ע\"ב) ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "חטאת קודמת לעולה כו'. אין דין זה כי אם למצוה ולא לעכב כ\"כ התוס' בפ' תמיד נשחט (דף נ\"ט) יע\"ש. ועיין בפ\"ק דמנחות (דף ד':) במ\"ש התוס' שם ובפ\"ק דזבחים (דף ה') ועיין בחדושי הרשב\"א והריטב\"א אי קדימת החטאת הוא דוקא למצוה בפ\"ק דקדושין (דף י\"ג) דלסברת הריטב\"א דוקא חטאת דמצורע לא הוי לעיכובא אבל שאר חטאות הוי לעיכובא ודוק:
ועל מ\"ש רבינו וכן בשעת הפרשה כו' כתב מרן תוספתא פרק י' דזבחים. ותמהני דמשנה ערוכה היא בפרק כל התדיר (דף פ\"ט) חטאת העוף קודמת לעולת העוף וכן בהקדשה ופיר\"י כשהוא מפרש קינוי קורא שם לחטאת תחלה. ודע שכתבו התוס' אההיא דלמקראה הקדימה הכתוב שדין יולדת נשתנה שצריך להפריש תחלה העולה ואח\"כ החטאת אע\"פ שבהקרבה החטאת קודם ורבינו לא חילק בזה משום דמפרש ההוא דלמקראה הקדימה הכתוב כפירש\"י דהיינו שתהא נקראת בענין תחלה ולפי זה הא דתנן במתני' וכן בהקדשה הוא כולל אף ליולדת ועיין ברא\"ם פרשת תזריע ועיין בקרית ספר: " + ], + [ + "ופר עכו\"ם קודם לשעיר וכו'. לא ידעתי למה חזר רבינו וכתב דין זה שהרי כבר כתבו לעיל וכן בשגגת צבור כו': " + ], + [ + "אפילו חטאות העוף של יולדת כו'. כתב מרן וה\"ק החטאת בכל עניין קודם כו' ולא ידעתי מי הזקיקו לזה דכוונת רבינו מבוררת דאפילו יולדת דלמקראה הקדימה הכתוב וסד\"א דאף להקרבתה קמ\"ל ועיין בקרית ספר ובלח\"מ. חוץ מאשם מצורע. אף שכתבנו למעלה דהא דחטאת קודמת לעולה אינו אלא למצוה מ\"מ הא דאשם מצורע קודם לחטאת הוא לעכובא וכדאמרינן בפ\"ק דמנחות (דף ה') הקדים חטאתו לאשמו לא יהיה אחר ממרס בדמה אלא תעובר צורתה ותצא לבית השריפה וכבר הביא רבינו דין זה בפ\"ה מהל' מחוסרי כפרה הלכה ג'. ובטעמא דמלתא עיין בדברי התוס' דזבחים (דף ה') ובחדושי הרשב\"א והריטב\"א פ\"ק דקדושין (דף י\"ג) יע\"ש: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם הקדים נסוך המים לזבח כו'. כוונת רבינו היא דאפילו הקדים הניסוך מהלילה יצא ודין זה מתבאר בפ\"ק דתעניות (דף ב') דאמרינן מה ניסוך המים מאורתא כו' וע\"ש בתוס' דמשמע דס\"ל דאף לכתחלה יכול לנסך מהלילה ומאי דאמרינן דאין מנסכין אלא בתמיד של שחר הכוונה היא דאינו חייב לנסך אלא בתמיד של שחר. ובירושלמי פ' לולב וערבה הלכה ח' רשב\"ל בעא קומי ר\"י הקדימן לזבח מה הן נסכן בלילה מהו לא נסך היום מהו שינסך למחר א\"ל הקדימן לזבח כשר נסכן בלילה כשר לא נסך היום לא ינסך למחר על שם עבר יומו בטל קרבנו ע\"כ: סליקו להו הלכות תמידין ומוספין בס\"ד " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..6f1e87e5f48f43a06798384f6ba7dc29aef90a01 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,238 @@ +{ + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Daily_Offerings_and_Additional_Offerings", + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה להקריב שני כבשים עולות וכו'. דע שיש מחלוקת אם קרבו תמידין קודם הקמת המשכן או לא וקרא דויעלו עולות איכא מ\"ד עולת תמיד הואי ואיכא מ\"ד עולת ראיה הואי כדאיתא בפ\"ק דחגיגה (דף ו') ואמרינן נמי התם ר\"ע אומר קרבה ושוב לא פסקה אלא מה אני מקיים הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל שבטו של לוי שלא עבדו ע\"ז הם הקריבו אותה ע\"כ. ופירש\"י שלא הקריבו ישראל לפי שנזופין היו אלא שבטו של לוי הקריבו משלהם. ועיין בפרק ואלו מגלחין (דף ט\"ו) דאמרינן מנודה מהו שישלח קרבנותיו ת\"ש כל אותם מ' שנה שהיו ישראל במדבר מנודין היו ושלחו קרבנותיהם וצ\"ע. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר בה' שביתת יום טוב): " + ], + [], + [ + "לפי שאסור להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר ע\"כ. והנה בפ' התכלת (דף מ\"ט) תניא מנין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר ת\"ל וערך עליה העולה ואמר רבא העולה עולה ראשונה ע\"כ. והנה התוס' ז\"ל במקומות רבים הוקשה להם דבריש פ' כל התדיר אמרינן תמידין קודמין למוספים שנאמר מלבד עולת הבוקר וא\"כ תרי קראי למה לי ונאמרו בזה תירוצים רבים והנני מבארם אחד לאחד. והנה בפ' התכלת כתבו דאצטריך קרא דהעולה למנחת חביתין דאע\"ג שהיא תדירה כמו עולת תמיד העולה קודמת לפי שהיא מיני דמים ומהכא נפקא לן הא דאיתא בפ' כל התדיר העופות קודמין למנחות שהללו מיני דמים מדכתב רחמנא העולה וע\"כ איצטריך למעט תדיר כמו העולה דהיינו חביתין דאם אינו תדיר תיפוק ליה מקרא דמלבד עולת הבקר אלא ודאי דקרא אתא אפי' לתדיר דהיינו חביתין וטעמא הוי משום דמיני דמים קודמין, ובריש פ' כל התדיר כתבו תירוץ זה בשם ה\"ר חיים והביאו ראיה לזה מהא דאמרינן בסוף פ\"ק דתמיד למימרא דחביתין הוו קדמי והתניא וערך עליה העולה וכתבו עוד דהא דאמרינן בפ' אמר להם הממונה (דף ל\"ג) ואיברים למנחה דתניא וערך עליה כו' מיירי במנחת חביתין דאי במנחת נסכים תיפוק ליה מדכתיב עולה ומנחה דמהאי קרא ילפינן בפ' אמר להם הממונה דמנחה קודמת לחביתין. ומיהו אני תמיה על זה משום דהתם קיימי עלה דמימרא דאביי דהוה מסדר סדר המערכה וקאמר איברים למנחה ומנחה לחביתין משמע דמנחה דקאמר היינו מנחת הסלת שהיתה באה עם התמיד וכן פירש רש\"י במימרא דאביי ולפי פירוש התוס' הכי קאמר איברים למנחת חביתין ולמנחת הסלת לא איצטריך קרא דת\"ל מדכתיב עולה ומנחה ומנחת הסלת לחביתין מדכתיב עולה ומנחה ש\"מ סמוך לעולה מנחתה ולפי תירוץ זה הקשו דהא בפ' התכלת עלה דתמידין קודמין למוספין הביאו קרא דהעולה וכן בסוף פ' הגוזל קמא הביאו קרא דהעולה לתמידין קודמין למוספין. עוד כתבו תירוץ אחר בריש פרק תמיד נשחט דתרי קראי צריכי חד למוספין וחד לנדרים ונדבות דאי כתב רחמנא מוספין ה\"א משום דלא תדירי אבל נדרים ונדבות שרגילים ומצויין הוו תדירי כמו תמיד קמ\"ל ואי כתב בנדרים ונדבות ה\"א לפי שאינם קרבן ציבור אבל מוספין דקרבן אימא לא ליקדמה תמיד קמ\"ל. ותירוץ זה הובא בפרק שני דייני גזירות (דף ק\"ו) ובריש פרק כל התדיר ומיהו בשני המקומות הללו כתבו סתמא דנדרים ונדבות לא אתו ממוספין משום דמוספין לא תדירי ונדרים ונדבות חשיבי כתדיר מש\"ה איצטריך קרא דהעולה אבל לא כתבו טעם דלישתוק מקרא דמוספין ולייתו מוספין מנדרים ונדבות וכן בפ' אמר להם הממונה שהובא תירוץ זה לא כתבו אלא הצד האחד ושמא קצרו במקומות הללו וסמכו על מה שכתבו בפ' תמיד נשחט ולפי שבשלשה מקומות הללו הביאו תירוץ זה בדרך דחיה לא האריכו בו לבארו היטב אבל בפ' תמיד נשחט לא כתבו תירוץ זה בדרך דחיה אלא בלשון וי\"ל ובארו אותו היטב וצדדו הב' צדדים א\"כ אפשר לומר דאעיקרא דדינא אין צורך לב' הצדדים אלא כיון דנדרים ונדבות לא אתי ממוספין אי לא כתב רחמנא קרא דמוספין הוה שדינא לקרא דהעולה למוספין דלא תדירי אבל נדרים ונדבות דתדירי אימא לא להכי אתא קרא דמוספין דהשתא ע\"כ קרא דהעולה אתא לנדרים ונדבות ומש\"ה התוס' בג' מקומות הללו לא איצטריכו לומר אלא דנדרים ונדבות לא אתו ממוספין ולפי התירוץ הזה ג\"כ תיקשי מההיא דהתכלת והגוזל קמא דקיימי עלה דתמידין קודמין למוספין ומייתו קרא דהעולה. עוד כתבו דליכא למימר דאיצטריכו תרי קראי חד למצוה וחד לעכב דהא בפ' התכלת מוכח דליכא אלא מצוה. עוד כתבו דל\"ל דאיצטריך קרא דמלבד להיכא דליכא אלא חד דעקרינן למוספין לגמרי ועבדינן תמידין דהא בפ' כל התדיר לא עסיק אלא בקדימה בעלמא ומייתי קרא דמלבד. עוד כתבו תירוץ אחר דתרי קראי צריכי חד להקטרה וחד לדם ומקרא דהעולה לא שמעינן אלא הקטרה דהא בהקטרה מיירי הכתוב דכתיב וערך עליה העולה ושמעינן מיניה דהקטרת תמיד קודם להקטרת שאר דברים אבל אכתי לא ידענא אי בשחיטה וזריקה איכא קדימה בתמיד להכי כתיב מלבד עולת התמיד תעשו את אלה ובעשיית דם מיירי והכי קאמר מלבד עולת התמיד שעשיתם כבר בדם תעשו את אלה בדם. ולפי זה ניחא ההיא דהגוזל קמא דמלבד מה שהקשה דלמא אייתי קרא דהעולה לתמידין קודמין למוספין דלפי הפירושים שכתבנו לעיל האי קרא לאו להכי אתא. עוד קשה דהיכי ס\"ד דכסף ברישא מדכתיב מלבד איל הכפורים דאדרבא מהאי קרא מוכח דאיל ברישא דהכי אמרינן בריש פרק כל התדיר דתמידין קודמין למוספין מדכתיב מלבד עולת הבוקר ש\"מ תמידין קודמין למוספין אלא ודאי הכי קאמר דלעולם הוה אמינא דכסף ברישא מדכתבה רחמנא ברישא וההיא דתמידין קודמין למוספין בעשיית דם מיירי ולמדנו שתמידין קודמים מדאקדמיה רחמנא מלבד עולת הבוקר שעשייתם בדם תעשו את אלה בדם דלעיל מיניה לא מיירי בעשיית דם אבל בהקטרה דכתיב לעיל אשה ריח ניחוח לעולם שקודם להקטרת התמיד דומיא דכסף דקדים לאיל משום דכתיב ברישא אבל השתא דשמענו מקרא דהעולה דאף בהקטרה איכא קדימה לתמיד א\"כ ע\"כ אית לן למימר דאין להכריח מדאקדמיה הכתוב שיהיה קודם דא\"כ תיקשו דהיכי אקדמיה הכתוב להקטרת מוספין לתמיד וא\"כ תיקשי דמנא ליה דכסף ברישא מדאקדמיה הרי הקטרת מוספין דאקדמיה לתמיד ואפי' הכי הקטרת תמיד ברישא כדכתיב העולה וההיא דפ' התכלת דמייתי קרא דהעולה עלה דתמידין קודמין למוספין הוא ללמדנו דאפילו בהקטרה איכא קדימה שזה לא למדנו מקרא דמלבד עולת הבוקר. עוד כתבו דלישנא דשלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר משמע טפי לעכובא ותירוץ זה נוכל לומר לשני הפירושים שכתבנו לעיל דלא תיקשי להו מההיא דפ' התכלת וכן כתבו התוס' בפ' התכלת דאליבא דמאן דמוקי קרא דהעולה במנחת חביתין לא תיקשי ההיא דהתכלת משום דשלא יהא דבר קודם כו' משמע לעכובא טפי וה\"ה אליבא דמאן דמוקי קרא דהעולה בנדרים ונדבות יכול לתרץ גם כן כזה דלא תיקשי ההיא דהתכלת. ומיהו במקומות אחרים שהביאו התוס' שקלא וטריא זו לא הזכירו תירוץ זה אלא אליבא דמאן דמוקי להני תרי קראי חד בדם וחד בהקטרה אבל שאר הפירושים דחו אותם מההיא דהתכלת. ושמא דבשלמא למאן דמוקי להני תרי קראי חד בדם וחד בהקטרה וכולהו קראי מיירי בתמידין ומוספין מסתמא כי היכי דבהקטרה נקט לישנא דמשמע מיניה לעכובא ה\"ה בדם דאין לחלק בין דם להקטרה ואדרבא בפ' כל התדיר דחו התוס' פירוש זה משום דאמאי לא גמרינן דם והקטרה מהדדי ומש\"ה אע\"ג דבפ' התכלת קאי בדם קאי לישנא דנאמר בהקטרה אבל למאן דמוקי להני תרי קראי בשני מיני קרבן דחד מוקי ליה במנחת חביתין וחד מוקי ליה בנדרים ונדבות אימא דהיכא דאתמר לישנא דעכובא הוי לעכובא והיכא דלא איתמר לא ואם כן תיקשי דאמאי בפ' התכלת עלה דתמידין קודמין למוספין מייתו ברייתא דהעולה:
ומיהו קשה לי כיון דאליבא דכולי עלמא פסולא ליכא וכדאיתא בפ' התכלת דליכא אלא מצוה למאי הלכתא הביאו בפ' התכלת ברייתא דהעולה משום דמשמע מינה לעכובא טפי כיון דלפי האמת ליכא אלא מצוה וממתני' דתמידין קודמין למוספין מינה נמי שמעינן דאיכא מצוה. ושמא נקט האי לישנא ללמדנו היכא דעבר ושחט המוספין ברישא שיהא אחד ממרס בדם עד שישחט התמיד ויקטירנו ואחר כך יזרוק הדם ואע\"ג דכתב רבינו בפ\"ט מהלכות אלו עבר או שכח ושחט את שאינו תדיר או הפחות בקדושה תחלה מקריבו ואחר כך שוחט את התדיר ע\"כ היינו בקרבנות שהם לאחר התמיד כגון מוספי שבת ומוספי ר\"ח אבל היכא דהקריב מוספין קודם לתמידין לא אמרינן שיקריבנו ואחר כך יקריב תמיד אלא יהא אחד ממרס בדם עד שיקרב התמיד. ומ\"מ אין זה נוח לי דאם כן מאי דוחקייהו דתוס' דתרי קראי למה לי אימא דאצטריכו להיכא דעבר ושחט המוספין קודם התמידין אלא ודאי דס\"ל דהיכא דעבר ושחט יקריב השוחט ואח\"כ ישחוט התמיד וכי תימא מנא להו לתוס' דין זה עד שיוקשה להם תרי קראי למה לי אימא דאפי' היכא דעבר ושחט קפיד רחמנא. וי\"ל דכיון דהאי דינא דכל התדיר ילפינן ליה מדאקדים רחמנא תמידין למוספין וא\"כ ע\"כ אית לן למימר דחד דינא איכא לכל התדירין ובגמ' הוכיחו דהיכא דעבר ושחט שאינו תדיר שיקריבנו ואחר כך ישחוט התדיר ה\"ה לתמידין היכא דעבר ושחט המוספין ברישא דאל\"כ אמאי לא גמרינן לכל התדירין דין זה דתמידין כי היכי דגמרינן מיניה דין קדימה וא\"כ הדרא קושין לדוכתה דלמאי הלכתא נקט לישנא דעכובא. ושמא י\"ל להיכא דעבר ושחט שניהם כאחד שיהיה זה ממרס בדם עד שיזרק דם התמיד דממתני' דתמידין קודמין למוספין ה\"א דוקא לשחיטה אבל היכא דנשחטו שניהם לא משהינן ליה לזריקה ויזרוק שניהם כאחד להכי נקט לישנא דשלא יהיה דבר קודם לתמיד לאשמועינן דאפי' היכא דנשחטו שניהם כאחד יהיה אחד ממרס בדם עד שיזרק דם התמיד ולפי זה כל התדירים שוים וכמו שכתב רבינו בפ\"ט ותרי קראי להכי לא צריכי שהרי גבי פסח ליכא אלא חד קרא שיהיה אחר תמיד של בין הערבים ואפי' הכי היכא דנשחטו שניהם קיי\"ל שיהיה אחד ממרס בדם הפסח עד שיזרק דם התמיד וכדאיתא בפ' כל התדיר (דף צ\"א) דאע\"ג דהאי לישנא דשלא יהא דבר קודם גבי הקטרה נאמר נקטה גבי דם לאשמועינן דין זה:
ודע שהתוס' בפ' שני דייני גזירות הוקשה להם גם לפי פירוש זה ההיא דפ' התכלת ולא הונח להם בשום אחד מהתירוצים שנאמרו בזה ובר\"פ כל התדיר הקשו עוד לפירוש זה דקראי דקמי מלבד עולת הבוקר בעבודת דם איירו כדכתיב לעיל מיניה ושעיר חטאת אחד לכפר עליכם וכפרה בדם היא ועוד אמאי לא גמרי הקטרה ודם מהדדי עיין בפ' תמיד נשחט (דף ס\"ד) דאמרי תנאי היא דאיכא דמקיש הקטרה לשחיטה ואיכא מאן דלא מקיש יע\"ש ועיין בפירוש רש\"י ז\"ל. ולא תירצו בזה כלל. ואני תמיה על קושיא זו דאמאי לא גמר הקטרת דם מהדדי שהרי גבי תמיד של בין הערבים דקפיד רחמנא עליה השלם כל הקרבנות כולם ואפי' הכי לא נאסר אלא הקטרה אבל דם לא וכדאיתא בפ' תמיד נשחט דמוקי רב חסדא לההיא דר' ישמעאל בחטאת העוף שאין למזבח אלא דמה ורב פפא מוקי לה שמעלה ומלינה בראשו של מזבח הרי שלא נאסר אלא הקטרה וטעמא משום דקרא דוערך עליה העולה בהקטרה איירי ולא אמרינן דליגמור דם מהקטרה ופשיטא דה\"ה דאי לא כתב רחמנא כי אם קרא דדם לא הוה גמר הקטרה מדם. ועוד יש לתרץ קושיא זו ולקמן אבאר אותו בעז\"ה. והקושיא האחרת דקראי דמקמי מלבד בעבודת דם איירו י\"ל דהדריה רחמנא וקאמר תעשו את אלה והכוונה היא עשיית הדם וכולל כל הקרבנות הכתובים למעלה הא אקדמיה לדם התמיד לכל דמי המוספין אבל הקטרה דלא כתיב אלא מקמי תמיד משמע דהקטרת מוספין קודם להקטרת תמיד. עוד הקשו בפ' התכלת לפי זה תימה למה לי קרא דתמיד קודם למוסף תיפוק ליה דתדיר קודם דאע\"ג דקדמי בקרא אמרי' בזבחים דמוספי ר\"ח קדמי למוספי ר\"ה דכתיב מלבד עולת החודש כו' עד כאן. ודבריהם הם סתומים והנראה שיש טעות והכוונה כך היא דלמה לי קרא בהקטרה דכיון דגלי לן קרא גבי דם דקדים משום דתדיר ה\"ה גבי הקטרה דקדים כיון דתדיר ואע\"ג דהקטרת מוספין כתיב ברישא שהרי מוספי ר\"ח קדמי למוספי ר\"ה ואע\"ג דמוספי ר\"ה כתיבי ברישא כדכתיב מלבד עולת החודש וזה לא למדנו אלא מדכתב רחמנא גבי תמיד שקודם משום דתדיר ה\"ה לכל התדירים ואי אמרת דלא מהני טעמא דתדיר להיכא דכתיב שאינו תדיר ברישא היכי אמרינן דמוספי ר\"ח קודמין למוספי ר\"ה משום דמוספי ר\"ח תדירי הא מוספי ר\"ה כתיבי ברישא ואע\"ג שכתבנו לעיל דדם והקטרה לא ילפינן מהדדי ולמדנו זה מתמיד של בין הערבים מ\"מ יש לחלק דשאני תמיד של בין הערבים שאין טעם בדבר משום הכי אמרינן מאי דאיתמר איתמר אבל הכא שהטעם הוא משום דתדיר כיון דגלי רחמנא גבי דם ה\"ה גבי הקטרה דחד טעמא אית להו. ומה שכתבו ואי מיפסל ביוצא ניחא גם בזה יש טעות והכוונה דאי אמרינן דאם הקדים קודם התמיד דמיפסל הוה ניחא דצריכי תרי קראי חד למצוה וחד לעכוב ולעולם דדם והקטרה ילפי מהדדי והשתא קאי לתחלת הדבור שהקשו תרי קראי למה לי ולפי זה ההיא דהגוזל קמא שהביא קרא דהעולה אע\"ג דהאי קרא לא איצטריך אלא לפסולא משום דמקרא דמלבד למדנו הקטרה ג\"כ למצוה אע\"ג דהקטרה כתיב ברישא לא הביאו קרא דהעולה אלא לחזק הקושיא שלא נטעה לומר דקרא דמלבד לא למדנו אלא דם דכתיב בסיפא אבל הקטרה דכתיב ברישא לא לזה הביא קרא דהעולה דלמדנו ממנו גם להקטרה אבל לפי האמת לא איצטריך קרא דהעולה אלא לפסולא. ומיהו תירוץ זה הוא דחוי מעיקרו דהא בגמרא מסיק דאינו אלא מצוה בעלמא וכמו שכתבו ובסמוך מסיק דלא מיפסל ותירצו דהיא גופא שמעינן וכוונתם דאין הכי נמי דאי לא כתב העולה הוה אמינא דלא מהני טעמא אלא לדם דכתיב בסיפא אבל לא להקטרה דכתיב ברישא אבל השתא דלמדנו מקרא דהעולה דטעמא דתדיר מהני אף להקטרה דכתיב ברישא למדנו ג\"כ דמוספי ר\"ח קדמי לר\"ה משום דתדירי ואע\"ג דמוספי ר\"ה כתיבי ברישא דומיא דהקטרת התמיד דקדים להקטרת מוספין אע\"ג דהקטרת מוספין כתיבי ברישא. עוד הקשו לפי זה תעשו את אלה בעשיית דם איירי מההיא דאמרינן בריש כל התדיר יכול יהא חטאת קודם למעשה עולה משום דכתיב ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה אלמא בעי לאקדומי אפי' הקטרה אע\"ג דכתיב ועשה דלא משמע מיניה אלא עשיית דם ותירצו דכיון דגלי קרא גבי תמידין דאף הקטרה קודם ע\"כ תעשו את אלה דכתב קרא אף הקטרה במשמע וא\"כ בכלל עשייה הויא הקטרה וא\"כ מקרא דועשה את האחד חטאת ה\"א דחטאת קודמת אף בהקטרה ממה שנראה לי בכוונת התוס' שכתבו דכיון דגלי גבי תמידין ה\"ה התם וליכא למימר שכונתם היא דכיון דגלי גבי תמידין דהקטרה ודם כי הדדי נינהו ש\"מ דאין חלוק ביניהם ובעלמא נמי ילפי מהדדי והיכא דלא כתיב אלא דם ה\"ה להקטרה משום דשוים הם בדינם דומיא דתמיד משום דתיקשי מתמיד של בין הערבים שלא נאסר בדם משום דקרא לא קאי אלא בהקטרה וכי היכי דדם לא יליף מהקטרה ה\"ה הקטרה לא יליף מדם וכמו שכתבנו לעיל. ומיהו יש לדחות דלעולם כוונת התוס' היא הפן הב' ולא תיקשי מתמיד של בין הערבים דלא ילפי הקטרה ודם מהדדי משום דגלי קרא גבי חטאת ועולה שיש חלוק בין דם להקטרה אבל אי לאו קרא דופר שני בן בקר תקח לחטאת ה\"א דהקטרה ודם כי הדדי נינהו וגמרי מהדדי ועליה השלם כל הקרבנות כולם אע\"ג דלא כתיב כי אם בהקטרה ה\"ה לדם אבל השתא מאי חזית דגמר מתמיד ליגמור מחטאת ועולה. ומיהו הפן הא' נוח אצלי יותר. עוד תירצו דהתם מוהקריב את אשר לחטאת ראשונה הוא דקא דריש דוהקריב משמע הקטרה א\"כ אי לאו קרא ה\"א מאי דבעי דהקטרה מקדים ברישא ולפי זה הא דקאמר יכול יהא חטאת קודמת לא שיהא מוכרח להקדימה אלא שאם ירצה יקדימנה ת\"ל ופר שני בן בקר תקח לחטאת כו'. עוד הקשו דלמה לי קרא דהעולה תיפוק ליה דבתמיד כתיב בבקר ובמוספין כתיב ביום ויוקדם דבר שנאמר בו בבקר לדבר שלא נאמר בו אלא ביום דמשמע בעיצומו של יום דמינה שמעינן דמוספין קרבי עד שש. והנה קושיא זו היא כוללת לכל הפירושים. ותירצו דאי לא כתיב העולה ה\"א דהקטרת תמיד תהיה אחר הקטרת מוסף מדכתיב מלבד אחר הקטרת מוספין וכדאיתא בפ' הגוזל ותעשה בבקר דתמיד הוה מוקמינן ליה בעבודת דם כדי ליישב השני מקראות והוקשה להם לפי זה דלישתוק מקרא דמלבד: ודע דאין כוונתם דכל הפסוק הוא מיותר שהרי בפ' פנחס בכל המוספין בין דשבת בין דמועד כתיב לבסוף מלבד עולת הבקר וע\"כ אית לן למימר דאיצטריך קרא לומר שלא נטעה דהיכא דאיכא מוסף לא בעינן תמידין קמ\"ל בכולהו מלבד עולת הבוקר ללמדנו דלעולם בעינן תמידין וה\"ה גבי פסח דאיצטריך קרא לומר מלבד עולת הבקר, אלא כוונתם היא מתעשה את אלה דשמעינן מיניה שעבודת הדם של תמיד קודם לעבודת הדם של מוספין וכמו שכתבנו לעיל שהוא מיותר דכיון דבתמיד כתיב בבקר פשיטא שקודם למוספין דלא כתיב בה בבקר ואי משום הקטרה דכתיב קמי מלבד הרי למדנו זה מקרא דהעולה. ובפ' אמר להם הממונה ביארו התוס' היטב קושיא זו ותירצו שם דאיצטריך קרא למיגמר בעלמא דבכל מקום תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם דמאי טעמא אשר לעולת התמיד פשיטא דעולת הבקר היא עולת התמיד אלא טעמא קא יהיב קרא למילתיה מ\"ט אמרת מלבד עולת הבקר שהיא תקדום לפי שהיא עולת התמיד וכל דבר שהוא תדיר קודם לדבר שאינו תדיר וכן משמע בפ' כל התדיר כו' ע\"כ. וקשה לי לתירוץ זה מאי מקשה בגמרא בריש כל התדיר דלמא תמידין קדמי למוספין משום דתדירי מוספין למוספין מנא לן ואיצטריך ר' אילעא ללמוד אותו מקרא דכאלה תעשו ליום ואביי מגופיה דקרא דאשר לעולת התמיד תיפוק ליה דע\"כ קרא לא אתא אלא ללמד במקום אחר דלגופיה לא איצטריך דהא מקרא דבבקר והעולה שמעינן דתמידין קודמין למוספין, ובפ' התכלת תירצו עוד דמיוקדם דבר שנאמר בו בבקר לא שמעינן אלא שמצוה להקדים אבל אם הקדים ושחט אימא יגמור קמ\"ל דלא ומהכא שמעינן לה מקרא דתעשו את אלה דלגופיה לא איצטריך וע\"כ אתא להיכא דעבר ושחט שלא יגמור והשתא איצטריכו כולהו קראי דמבבקר שמעינן דאיכא מצוה בדם התמיד אך הקטרתו עדיין הייתי אומר שהקטרת מוסף קודמת משום דכתיב מקמי מלבד להכי כתיב העולה ללמדנו שגם הקטרת מוסף היא אחר הקטרת תמיד ועדיין לא למדנו אלא מצוה אבל היכא דעבר ושחט אימא יגמור קמ\"ל תעשו את אלה לעכובא שיהא אחד ממרס בדם עד שישחט התמיד ויזרוק דמו. ולפי זה ניחא ההיא דריש פ' כל התדיר דמקשה תמידין הן דקדמי למוספין כו' משום דקרא לגופיה איצטריך, ולפי זה הא דכתב רבינו בפ\"ט עבר ושחט את שאינו תדיר מקריבו ואח\"כ כו' מיירי במוספי ר\"ח ושבת אבל במקריב מוסף קודם התמיד לא יגמור ואע\"ג דמוספי ר\"ח ושבת גמרי מתמיד לאו לגמרי איתקוש אלא למצוה דוקא אבל לעכוב לא איתקוש. ומיהו בריש תמיד ובריש כל התדיר הקשו התוס' קושיא זו דלישתוק קרא מתעשו את אלה ולא תירצו כלל. ונראה דמה שתירצו בפ' אמר להם הממונה לא שוה להם משום דקשיתיה סוגיא דר\"פ כל התדיר וכמו שכתבנו לעיל ומה שתירצו בפ' התכלת ג\"כ קשה דאין למוד לחצאין ואי אמרת דגבי תמיד היכא דעבר ושחט לא יגמור ה\"ה מוספין וזה אינו וכדאיתא בפ' כל התדיר (דף צ'):
ודע שרש\"י בפ' פנחס כתב על עולת התמיד אלו מוספין לבד אותן שני תמידין ומגיד שאין קרבן אלא בין שני התמידין וכן בכל מוספין נאמר על עולת התמיד לתלמוד זה ולאו דוקא על אלא אף היכא דכתיב מלבד שמעינן שהתמיד קרב ברישא וכן כתב בפ' שמיני מלבד עולת הבקר כל אלה עשה אחר התמיד וזה תימה מההיא דסוף פ' הגוזל קמא דמוכח מינה דאדרבא איפכא איכא למישמע היכא דכתיב מלבד ועוד קשה דתעשו את אלה דכתב רחמנא גבי מוספי פסח למה לי דמקרא דמלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד שמעינן דתדיר קודם וצ\"ע:
ויש להסתפק אליבא דמאן דמוקי להני תרי קראי חד במוספין וחד או במנחת חביתין או בנדרים ונדבות וכדכתיבנא לעיל אי אמרינן דאין חילוק בין דם להקטרה או דילמא כפי פירוש זה מוקמינן לקרא דוערך עליה העולה כפשטה דלא מיירי אלא בהקטרה אבל בעשיית הדם ליכא קפידא ומדברי התוס' בריש פ' כל התדיר מוכח דאליבא דכ\"ע אין חילוק בין דם להקטרה שהרי הקשו למאן דמוקי חד קרא בדם וחד בהקטרה אמאי לא גמרי הקטרה ודם מהדדי ומכח קושיא זו פירש הר' חיים דקרא דהעולה איצטריך למנחת חביתין ומדברי התוס' בפ' אמר להם הממונה מוכח דקרא דוערך עליה העולה הוי דוקא בהקטרה ומש\"ה מליקת העוף וקמיצת המנחה אינה נפסלת משום דנעשה קודם התמיד משום דקרא לא קפיד אלא אהקטרה דומיא דתמיד של בין הערבים. וא\"ת ת\"ל מקרא דבבקר ויוקדם דבר שנאמר בו בבקר לדבר שלא נאמר בו בבקר ובשלמא קרא דמלבד איצטריך ללמד על מוספי שבת ור\"ח אלא קרא דהעולה למה לי התינח למאן דמוקי ליה במנחת חביתין משום דבמנחת חביתין נמי כתיב בבקר אלא למאן דמוקי בנדרים ונדבות ת\"ל דתמיד קודם משום דנאמר בו בבקר ובנדרים ונדבות ליכא בוקר. וי\"ל דהא גופה אתא ללמדנו דליכא קפידא אלא בהקטרה דומיא דתמיד של בין הערבים א\"נ לעכובא וכמו שכתבנו לעיל דמיוקדם דם שנאמר בו בבקר לא משמע עכובא אלא מצוה קמ\"ל. וכן נראה קצת מדברי רש\"י בסוף פ\"ק דתמיד דליכא קפידא אלא בהקטרה:
ודע שלפי האמת דמשום קדימת התמיד לא מיפסל וכדאיתא בפ' התכלת הא דממעטינן מליקת העוף וקמיצת המנחה משום לילה ולא משום דנעשה קודם התמיד הטעם הוא פשוט משום דמטעם שנעשה קודם התמיד לא מיפסל וכן כתבו בפרק תמיד נשחט ובפ' אמר להם הממונה ובריש עירובין, אך בפ' התכלת נראה מדבריהם דספוקי מספקא להו אי מיפסל משום קדימת התמיד או לא דאע\"ג דרבא קאמר בפירוש דאינו אלא משום מצוה בעלמא מ\"מ יש להסתפק אי סברת רבא הלזו היא מוסכמת משום דמסוגיא דסוף פ' אלו דברים (דף ע\"ג) מוכח דהיכא דהקריב אחר תמיד של בין הערבים מיפסל ולפי זה ה\"ה היכא דהקדים קודם התמיד מאחר דתרוייהו מחד קרא נפקי ומש\"ה הם מצדדים הב' צדדים וברישא שהקשו תימה למה לי קרא כו' צדדו ואי מיפסל וכן כשחזרו להקשות ת\"ל מיוקדם דבר צדדו ואי מיפסל וכן כשחזרו להקשות מההיא דשלמים דשחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל דת\"ל דקודם תמיד נשחט וכן מההיא דפ' אמר להם הממונה עולת העוף שנמלקה בלילה וכן מנחה שנקמצה פסולה משום לילה ות\"ל משום דנעשה קודם התמיד ותירצו דכיון דאכתי לא מטא זמן התמיד קרא לא איירי בהכי. ותירוץ זה הוא במונח דדבר הנעשה קודם התמיד מיפסל ואח\"כ חזרו לומר א\"נ לא מיפסל משום הכי וכל הדיבור הוא על קוטב זה דלא ברירא להו מילתא אי מיפסל משום הכי או לא. ודע שהתוס' בפ' התכלת אזלי לפי שיטתם דהקטרה ודם כי הדדי נינהו מש\"ה אף שהונח להם ההיא דריש עירובין דשלמים ששחטם קודם פתיחת דלתות ההיכל וכן ההיא דפ' שתי מדות דעולת תמיד ששחטם שלא לשמה כשרה אע\"פ שאינה עולה לבעלים וא\"נ איתעביד קודם תמיד משום דשחיטה לאו עבודה היא ואינה בכלל עשייה ולא נאסר קודם התמיד אלא דבר שהוא עבודה אפ\"ה הוקשה להם מההיא דעולת העוף שנמלקה ומנחה שנקמצה משום דמליקה וקמיצה חשיבי עבודה שהרי הם פסולים בזר ולא דמו לשחיטה שכשרה בזר וכמו שכתבו התוס' בפ' הקורא (דף כ') ד\"ה לקמיצה אך בפ' אמר להם הממונה ס\"ל דהקטרה ודם לאו כי הדדי נינהו ולא נאסר קודם התמיד אלא הקטרה ומש\"ה אתיא להו כפשטה ההיא דמליקת העוף וקמיצת המנחה:
ודע דאליבא דכ\"ע הא דאמרינן העולה עולה ראשונה שלא יהא דבר קודם לה ע\"כ איירי כשנפתחו דלתות ההיכל דאי לא ת\"ל דפסול משום דכתיב ושחטו אותו פתח אהל מועד וכן הא דממעטינן שחיטה בלילה משום דכתיב ביום צוותו וכמו שכתב רבינו ריש פ\"ד מה' מעה\"ק ע\"כ מיירי שהיו פתוחות דלתות ההיכל בלילה ומיהו במליקה וקמיצה אפשר דאיצטריך אפילו היכא שהם סגורות משום דלא מיפסל משום דלתות היכל אלא שחיטה אבל מליקה וקמיצה לא הוי בכלל ושחטו אותו פתח אהל מועד וכמו שכתבו התוס' בפ' אמר להם הממונה אך אי אמרינן דמשום דדקרא דעולה מיפסל צ\"ל דהא דפסלינן שחיטה קודם שיפתחו דלתות היכל דמיירי שכבר קרב התמיד וחזרו וסגרו הדלתות א\"נ דלא מיפסל משום שחיטה כיון דלאו עבודה היא ואליבא דמ\"ד לא מיפסל אלא בהקטרה דוקא קרא דהעולה בהכי איירי וכן הא דפסלינן שחיטה משום לילה צ\"ל דקרא דהעולה לא קפיד אלא בזמן תמיד א\"נ דקרא דהעולה לא מיעט אלא עבודה לא שחיטה ואליבא דמ\"ד לא מיעט אלא הקטרה.
ודע שרבינו לא ביאר בזה דעתו כלל ומיהו נ\"ל דס\"ל דליכא פיסול בהקרבת שום דבר קודם התמיד וכפשטה דההיא דפ' התכלת מדכתב שאסור להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר משמע דאיסורא איכא פיסולא ליכא ומיהו אם האיסור הוא כולל בכל העבודות או אפילו בשחיטה דלאו עבודה או דוקא בהקטרה לא ידענא מאי אדון בסברת רבינו ז\"ל ואף שמדברי התוס' בפ' התכלת מוכח דאף למאן דמוקי הני תרי קראי חד בדם וחד בהקטרה מודה דשחיטה לאו עבודה היא ולא מצינו חולק בזה מ\"מ אפשר דהיינו דוקא לפיסולא אבל לאיסורא אפילו שחיטה נמי וקצת נראה כן מההיא דספ\"ק דתמיד דלא התירו אלא להחם חמין לרבינא משמע הא לקדשה בכלי אסור וכ\"ש שחיטה והדבר צריך תלמוד ואפשר היה לדקדק כן מדברי רבינו שכתב קרבן כלל ומיהו אין זה כדאי. ונראה דע\"כ לומר דאף במילתא דליכא פיסולא איסורא מיהא איכא שהרי התוס' בפ' אמר להם הממונה כתבו דקרא דוערך עליה העולה הוי דוקא בהקטרה ומש\"ה איצטריך למעט קמיצת המנחה ומליקת העוף משום לילה וליכא למימר דהני שרו קודם התמיד וכדמוכח בספ\"ק דתמיד. והתוס' בפ' התכלת כתבו א\"נ מיוקדם לא שמעינן אלא שמצוה להקדים אבל אם הקדים ושחט יגמור קמ\"ל. משמע דאף בשחיטה איכא איסור וטעמא דמלתא נ\"ל דמבבקר שמעינן שמצוה להקדים התמיד בכל עניניו אלא דבפיסולא איפליגו דאיכא מ\"ד דלא מיפסל אלא בהקטרה ואיכא מ\"ד דאף בעשיית הדם מיפסל אבל משום שחיטה אליבא לכ\"ע לא מיפסיל ואיכא מ\"ד דפיסולא ליכא בשום דבר אלא הכל הוא למצוה וקרא איצטריכו למאי דכתיבנא לעיל. ומיהו אף למאן דס\"ל פיסולא עיכובא מיהא איכא ואם שחט לא יגמור וגם בדין זה לא ידענו דעת רבינו מה הוא ואני מסתפק אליבא דהתוס' בפ' התכלת דאית להו פיסולא בין בדם בין בהקטרה היכא דזרק הדם קודם הקטרת התמיד אי מיפסיל דאפשר דמקרא דהעולה לא שמענו אלא שתהיה הקטרת התמיד קודם להקטרת שאר דברים וכן מקרא דתעשו את אלה שמענו שתהיה עשיית דם התמיד קודם עשיית דברים אחרים אבל שתהיה הקטרת התמיד קודם עשיית דמים זה לא שמענו ודוק היטב, ועיין בירושלמי רפ\"ב דיומא שאמרו בפירוש דהא דקי\"ל דאין לך דבר שקודם לתמיד של שחר הוא למצוה ולא לעכב, ועיין בקרבן אהרן ר\"פ צו:
ומ\"ש רבינו ולא שוחטין קרבן אחר תמיד של בין הערבים בריש פרק תמיד נשחט והקטיר עליה חלבי השלמים אמר רבא עליה השלם כל הקרבנות כולם ע\"כ. והנה בדין זה רבו הדעות והנני מבארם. התוס' בפ' התכלת דף מ\"ט כתבו דלא מיפסל אם הקריב אחר תמיד של בין הערבים דומיא דקודם תמיד של שחר דלא מיפסל וכדאמר אביי בפ' התכלת דמצוה בעלמא היא. עוד הביאו ראיה לזה מדאמרינן בריש תמיד נשחט דאתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה ואי הוה מיפסל לא שייך דחיה, עוד הביאו ראיה לזה מדאמרינן בשלהי מי שהיה טמא בכור שנתערב בפסח אם חבורת כהנים יאכלו והוה ליה למימר ירעו עד שיסתאבו דזמן שחיטת הפסח אחר תמיד היא אלמא דאפילו הכי לא מיפסל הבכור וכן משמע בסוף האשה ה' שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהם פטורים מלעשות פסח א' וב' ופריך ונייתי פסח ב' וליתנו במותר הפסח ודחי דחויי טובא לשנויי והשתא אי מיפסל מאי קשיא ליה הא פסח ב' נמי אחר תמיד דהא לא חשיב ליה בדברים שבין פסח א' לב' וא\"כ אי שלמים הוו דמותר הפסח קרב שלמים הא מיפסלי ואין לומר דאתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה דהא לא הוי אלא ספיקא בעלמא ע\"כ וקשה שבתחלת דבריהם כתבו דאי מיפסל לא שייך דחיה ואיך כתבו ואין לומר כו' שמואין לומר עד ומיהו קשיא הכל הוא לשון מיותר וטעות הוא שנפל בספרים. עוד חזרו והקשו דאף דנימא דליכא פסול קשה כיון דאיכא איסורא דאורייתא היכי מקרבינן לכתחלה וקושיא זו היא לההיא דבכור שנתערב בפסח וכן לההיא דה' שנתערבו עורות פסחיהם ואין לומר דמשום ספיקא דפסח דחי לעשה דהשלמה והאי ואין לומר לא קאי אלא אה' שנתערבו משום דההיא דבכור ליכא ספיקא דפסח כלל אלא אחמשה שנתערבו קאי שהיה עולה על הדעת דכיון שאלו הם פטורים מפסח ראשון ושני היה אפשר לומר דאתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה וכתבו שזה אינו משום דכל חד וחד אינו אלא ספק דשמא כבר קיים עשה דפסח ובפ' אמר להם הממונה ביארו היטב דחיה זו ותו דליכא למימר דאתי עשה דפסח ודחי לעשה דהשלמה דהא מסקינן בסוף האשה דמשום סמיכה שבקינן ליה אף דליכא בסמיכה כי אם מצוה. עוד כתבו וגם בכור נמי כו'. ונראה שגם בזה יש טעות וכן צ\"ל וגבי בכור נמי ליכא למימר דבמותר הפסח איירי והכוונה דאפשר לומר דהאי דבכור שנתערב בפסח הוא במותר הפסח שקרב שלמים ומה דאמרינן שאין מביאין קדשים לבית הפסול הוא משום דמותר פסח מותר לזרים והבכור נאכל לכהנים אלא שפירוש זה אינו נוח אצלם משום דלשון חבורת כהנים משמע פסח ובפ' אמר להם הממונה ביארו התוס' היטב דחיה זו. עוד כתבו לכך נראה כו' וכוונתם שלא נאמר עשה דהשלמה אלא אחר הקטרת התמיד אבל קודם הקטרתו אף שכבר נזרק דם התמיד מותר להקריב קרבנות אחרים דדוקא בתמיד של שחר דכתיב תעשו כשם שנאסר להקטיר קודם הקטרת כך נאסר עשיית הדם קודם עשיית דם התמיד אבל בתמיד של ערב לא מעכבא אלא הקטרה משום דכוליה קרא בהקטרה מיירי אבל קודם הקטרה מותר להקריב והכריחו זה מדאמרינן בריש תמיד נשחט דאינו אסור אחר התמיד אלא הקטרה אבל זריקת דם לא מדמוקי לההיא דר' ישמעאל בחטאת העוף שאין למזבח אלא דמה א\"נ בבהמה ומלינה בראשו של מזבח אי אמרת בשלמא דקרא דהשלמה לא מיירי אלא בהקטרת התמיד ניחא שלא נאסר אלא הקטרה אבל אי גמרינן מתעשו משום דמיסתבר להשוות תמיד של שחר לשל ערב וכי היכי דהתם קודם עשיית הדם אסור הכי נמי אחר עשיית הדם אסור א\"כ נשוה אותם לגמרי דכי היכי דהתם אפי' עשיית הדם אסור הכי נמי אפי' עשיית הדם אסור ובזה ניחא ההיא דבכור שנתערב בפסח וכן ההיא דנתערבו עורות פסחיהם דמיירי בשלא הקטיר אימורין של תמיד הערב לפי שהקטרת אימורין היא כל הלילה וכי תימא ההיא דריש תמיד נשחט דמוקי לה בחטאת העוף אמאי לא מוקי לה כי האי גוונא בשלא הקטיר משום דאי הכי ליכא דחיה אבל השתא דמוקי לה בחטאת העוף איכא דחיה מדרבנן מיהא גזירה אטו הקטרה. וקשה לי דכי היכי דגזרו רבנן אחר הקטרה לזרוק הדם אטו הקטרה ה\"נ ניגזור קודם הקטרה אטו אחר הקטרה ושמא דשאני אחר הקטרה שהוקבע האיסור דהשלמה גזרו זריקה אטו הקטרה אבל קודם הקטרה דאכתי לא הוקבע איסור דהשלמה לא גזרו אטו אחר הקטרה: עוד כתבו מיהו בשמעתין מוכח דלא הוי אלא למצוה ע\"כ. ולא ידעתי האי ומיהו להיכא קאי ולכאורה היה נראה לומר דהשתא דאוקימנא לההיא דבכור ויבלת בקודם הקטרת התמיד דליכא איסורא א\"כ ליכא לאוכוחי מהתם דליכא פסול בהשלמה דהא אוקימנא להו בגוונא דאפילו איסור ליכא ולעולם דהיכא דהקטיר אחר הקטרת התמיד דנפסל ומההיא דתמיד נשחט דאתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה לא אלימא לאוכוחי מינה דליכא פסול משום דאי איכא פסול מאי דחיה איכא משום דאיכא למידחי דאתי עשה דפסח ודחי פסולא וראיה לזה דבפ' א\"ל הממונה לא הביאו ראיה זו דאתי פסח ודחי וא\"כ ליכא לאוכוחי משום דוכתא דליכא פסולא לזה כתבו ומיהו בשמעתין מוכח דליכא פסולא דכי היכי דבתמיד השחר ליכא פסולא ה\"ה בתמיד הערב שאין לחלק ביניהם ולזה הקשו מההיא דפ' אלו דברים דשחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידיהם או שנטמאו ישרף משום דשחטו אחר תמיד של בין הערבים אלמא בהכי מיפסל. וי\"ל דהאי שנשרף משום דלכתחלה אסור להקטירו וממילא יפסל ולינה מועלת ואע\"ג דהקטרת אימורים לא מעכב כי אבדו ה\"מ כי איחזו להקטרה אבל הכא הא לא איחזו ע\"כ. והנה נראה מדבריהם שעשו הצעה להקשות מההיא דפ' אלו דברים משום דבשמעתין מוכח דליכא אלא מצוה הא לאו הכי ליכא קושיא וקשה דבלאו הכי קשה דכיון דליכא איסורא בזריקה כי אם בהקטרה היכי קאמר דפסולא הוי משום דשחטו אחר תמיד הא בשחיטה אפילו איסורא ליכא. וי\"ל דהוה אמינא דשחטו לאו דוקא אלא הכוונה היא דהקטירו וכי תימא אכתי תיקשי דכיון דליכא איסורא אלא בהקטרה היכי משכחת לה שיפסל הזבח תהוי האי הקטרה כאילו לא נקטר והקטרה לא מעכב. וי\"ל דהוה אמינא דאף דהקטרה לא מעכב מ\"מ הקטרה באיסור מעכב ונפסל הזבח אבל ליכא למימר דהוה ס\"ד דתוס' דמיפסל משום דאסור להקטירם לפי שזה הוא מה שחדשו לקושיתם דבשמעתין מוכח דליכא אלא מצוה. ומ\"מ קשה לי דהוו סברות הפוכות דמעיקרא ס\"ל דמשום דאסור להקטיר לא מיפסל ומשום דהקטירם מיפסל ואילו לפי האמת לא מיפסל אלא משום דאסור להקטירם אבל אם הקטיר לא מיפסל. והנכון אצלי דהאי ומיהו או הוא טעות לגמרי או אין שם מקומו וקושית ותימה היא נקשרת למה שכתבו דליכא איסורא כי אם בהקטרה לזה הקשו דאי הכי היכי אמרינן בפ' אלו דברים דנפסל משום דהקריבו אחר תמיד הערב הא כיון דליכא איסורא כי אם בהקטרה ליכא פסול דתהוי כאילו לא נקטר ובשמעתין נמי מוכח דלא הוי אלא למצוה ותירצו דהפסול הוא לפי שאסור להקטירם. וגם דרך זה אינו נוח לי מדקאמרי ואע\"ג דהקטרת אימורים לא מעכבא משמע דעכשיו נתחדש להם קושיא זו והלא מעיקרא במונח זה דהקטרה לא מעכבא הוא שהקשו. אשר ע\"כ נראה שקושיתם היא מדקאמר ששחטו אחר התמיד ולפי דבריהם בשחיטה ליכא אפילו איסורא וא\"כ היכי קתני דמיפסל משום שחיטה ועוד דאף דנימא דאף בשחיטה איכא איסורא הא מוכח משמעתין דליכא אלא מצוה ותירצו שנשרף לפי שאסור להקטירו ועכשיו נתחדש להם קושיא אחרת דאי אמרת דאיכא איסורא בעשיית הדם תינח דמפסל אלא אי אמרת דפסולם הוי משום דאסור להקטיר הא הקטרת אימורין לא מעכב ותירצו הני מילי כי איחזו להקטרה אבל הכא לא איחזו להקטרה וחילוק זה נתברר היטב בדברי התוס' בפ' א\"ל הממונה. עוד כתבו א\"נ מדרבנן אסור לזרוק ולפי זה לא קשיא מידי כלומר לפי שכל זבח שלא נזרק דמו נפסל הזבח וההיא דר' ישמעאל דפ' תמיד נשחט כבר כתבו התוס' בפ' א\"ל הממונה דלית ליה לר' ישמעאל האי גזירה דאסור לזרוק אטו הקטרה. ומיהו התוס' כאן לא כתבו זה ונראה דאין צורך דלעולם דאית ליה גזירה זו בעלמא ומיהו אתי עשה דאכילת קדשים ודחי גזירה זו דרבנן דדוקא עשה דתורה הוא דקשה היכי דחי אבל גזירה דרבנן דחי וכן כתבו התוס' לעיל דלר' ישמעאל איכא דחיה דרבנן גזירה אטו הקטרה. עוד כתבו ולפי זה לא קשה מידי מה שמביא ריב\"א דתניא בתוספתא כל הקדשים שהקריבן קודם תמיד של שחר או שעיכבן אחר תמיד הערב פסולין והשתא אי אמרת דמדרבנן גזרו שלא לזרוק ניחא וכי תימא בלאו הכי נמי ניחא דכיון שאסור להקטיר האימורין ממילא מיפסל הבשר וכההיא דמשכו הבעלים ידיהם דמיפסל משום האי טעמא הא ליתא משום דשאני התם דלא חזו אימורים מעיקרא להקרבה הילכך לא מישתרי בשר בזריקת דם לחודיה אבל הכא כיון דהוא חזי לקרובא קודם התמיד אע\"פ שממתין עד אחר התמיד והשתא לא מצו לקרובא אמרי שפיר עשאוה כמו שניטמאו ואבדו וכמ\"ש התוס' בפרק א\"ל הממונה. עוד כתבו דהקריבו משמע שזרק הדם בדיעבד ואפילו עשה כל מצותו אפ\"ה פסולין. עוד הקשו דאי בשחט דוקא איירי התינח תמיד של ערב דמיפסל לפי שאסור לזרוק הדם אבל קודם תמיד של שחר אפילו שיהא אסור לזרוק אמאי פסלינן ליה ימתין ויזרוק אחר התמיד לכך נראה דמדרבנן מיפסל אפילו הקטיר ולא העמידו דבריהם היכא דלא אפשר ע\"כ. והאי ולא העמידו קאי לההיא דר' ישמעאל בפ' תמיד נשחט. וא\"ת בלאו הכי הא כתבנו לעיל דלר' ישמעאל אף שאסור לזרוק מדרבנן מ\"מ במקום דלא אפשר כגון דאיכא עשה דאכילת קדשים דחי לגזירה דרבנן וא\"כ מה נתחדש להם אך שהוצרכו לומר ולא העמידו דבריהם במקום דלא אפשר. וי\"ל דאי אמרת בשלמא דליכא אלא גזירה דרבנן שלא לזרוק ואם זרק כשר תינח דדחי אבל אי מיפסל אפילו זרק מאי דחיה איכא וכמ\"ש בתחלת דבריהם דבפסולא לא שייך דחיה לזה כתבו דלא העמידו דבריהם במקום דלא אפשר. וקשה לי במה שכתבו התוס' דמדרבנן פסול אפילו הקטיר דמשמע דטפי מיסתבר למיפסל בשלא הקטיר מכשהקטיר ואדרבא כשלא הקטיר לא עשה איסור תורה ואי משום שלא הקטיר הא הקטרת אימורים לא מעכב כדאיחזו להקטרה וא\"כ יותר ראוי שיפסל כשהקטיר משום דעבר אדאורייתא מכשלא הקטיר ודוחק לומר דקאי לההיא דאלו דברים דהתם מיסתבר טפי שיפסל כשלא הקטיר משום דהתם הקטרת אימורין מעכב משום דלא איחזו להקטרה משום דפשט התוס' משמע דקיימי עלה דתוספתא דפסחים והתם הקטרת אימורין לא מעכבא וכדכתיבנא ואולי דבהצטרפות דעבר אדרבנן שאסרו לזרוק וגם דליכא הקטרת אימורין מסתבר טפי לפסול יותר כשהקטיר דליכא אלא טעמא דעבר אדאורייתא א\"כ הכי קאמר לא מיבעיא כשלא זרק דהתם מיפסל משום דאסור לזרוק אלא אפילו זרק והקטיר שנעשה כל מצותו אפ\"ה מיפסיל מדרבנן:
ודע דהא דתני בתוספתא כל הקדשים שהקריבו קודם תמיד פסולים מיירי דוקא בשזרק אבל אם שחט ולא זרק לא מיפסיל לפי שיכול לזרוק אחר התמיד ומיהו אי זרק מיפסל אבל לאחר תמיד של ערב אפילו אם שחט לבד מיפסיל וליכא שום צד היתר בתמיד של ערב אלא בין זרק בין לא זרק בין הקטיר בין לא הקטיר בכל גוונא מיפסיל ומיהו לא מיפסיל אלא לאחר הקטרת התמיד אבל קודם הקטרתו אפי' שזרק דם התמיד לא מיפסיל ואיסורא נמי ליכא וכי תימא מדרבנן מיהא ליתסר קודם הקטרה אטו אחר הקטרה כי היכי דגזרו זריקה אטו הקטרה וההיא דבכור ויבלת שאני משום דלא העמידו דבריהם במקום דלא אפשר הא ליתא משום דאי איכא איסורא אמאי לא מוקי ההיא דריש תמיד נשחט בכי האי גוונא דמיירי כשלא הקטיר התמיד ומוקי לה בחטאת העוף אלא ודאי דטעמא משום דכשלא הקטיר התמיד ליכא דחיה כלל וכמו שכתבו התוס':
ומעתה נבאר דברי התוס' שבפ' אמר להם הממונה (דף כ\"ט) שהקשו מההיא דאלו דברים דמשמע דמיפסל משום עליה השלם ותירצו אם הקריבו כשר אבל אסור להקריב האימורין אחר התמיד. וא\"ת יעלה וילין אותם בראשו של מזבח. וי\"ל דסבר כמ\"ד לינה פוסלת בראשו של מזבח דפלוגתא דאמוראים היא בפ' המזבח מקדש ודלמא ההוא אמורא דאמר התם לא בעי עקירה סבר כוותיה ע\"כ. ודע דאע\"ג דאליבא דכ\"ע כל שלא ירדו מראשו של מזבח מקטירין לעולם מ\"מ אליבא דמ\"ד דאם ירדו לא יעלו משום דלינה מועלת אפי' אי לא ירדו נמי נפסלו בלינה ומה שלא ירדו הוי משום דאפילו לנו בעזרה אם עלו לראשו של מזבח לא ירדו ומש\"ה כתבו התוס' דלמ\"ד לינה מועלת לא מהני שיעלה וילין אותם בראשו של מזבח משום דנפסלים האימורים בלינה ואע\"ג שאם העלה נקטרים לעולם היינו משום דמזבח מקדש את הפסולים וא\"כ לפ\"ז ההיא דריש תמיד נשחט דמוקי לההיא דר' ישמעאל דמעלה ומלינה בראשו של מזבח סבירא ליה כמאן דאמר אין לינה בראשו של מזבח דאיך יתכן דכדי לקיים עשה דאכילת קדשים ישחוט אחר התמיד ויפסול האימורין וקא עבר אלאו דלא ילין. וראיתי לרש\"י שכתב בפרק תמיד נשחט ולינה אינה פוסלת בראשו של מזבח כדאמרינן בפרק המזבח מקדש לד\"ה דלא ירד ע\"כ. משמע מתוך דבריו דההיא דר' ישמעאל אתי אפילו כמאן דאמר אם ירדו לא יעלו והוא תימה בעיני וצריך עיון ומדברי התוס' כאן ובפ' התכלת מוכח דלא כרש\"י. עוד כתבו א\"כ אסור לזרוק הד' מדרבנן גזירה דלמא אתי להקטיר אחר התמיד ור' ישמעאל לית ליה ההיא גזירה וכבר כתבנו לעיל שהתוס' בפ' התכלת לא נרגשו מהאי דר' ישמעאל ואפשר דס\"ל דאתי עשה דאכילת קדשים ודחי גזרה דרבנן. וכתבו עוד דתנן בפ' תמיד נשחט דקאמר ר\"ש ושאר כל הזבחים ששחטן על החמץ בזמן פסח בין לשמו בין שלא לשמו פטור ומפרש טעמא בגמרא דבזמן דמחוייב אפסח דלא מיחייב אזבחים ות\"ל דפטור דזבחים פסולין הם כיון ששחטן בזמן פסח דהוי בתר תמיד של ערב ע\"כ. ולפי מה שכתבו בפ' התכלת שלא נאסר אלא אחר הקטר התמיד ליכא לאוכוחי מהכא דליכא פסולא דאפשר לאוקמי דמיירי ששחט לאחר זריקת דם התמיד וקודם הקטרתו דליכא אפי' איסורא דומיא דההיא דבכור ודיבלת דמוקי להו הכי. וא\"ת אכתי תיקשי דמנא לן דס\"ל לר\"ש דבזמן דאיכא זבח דלא מיחייב אזבחים אימא דטעמא דידיה לפי שהזבח פסול וכההיא דקאמר ובמועד לשמו פטור וי\"ל מדסתים ותני ושאר כל הזבחים בין לשמן בין שלא לשמן פטור משמע דמיירי בכל זמן פסח בין קודם הקטרת התמיד בין לאחר הקטרת התמיד. עוד כתבו ונראה דפסולין דקאמר היינו הבשר מלאכול אבל בעלים נתכפרו כדאשכחן כי האי גוונא ע\"כ. ולכאורה נראה דלפי חלוק זה פסול הבשר הוא מן התורה ויתורץ הכל דמאי דאמרינן דאינו אלא למצוה ולא לעכובא כלומר שאם עבר והקטיר יצא ידי חובתו ומיהו הבשר פסול מלאכול ומש\"ה אמרינן בס\"פ אלו דברים שיצא לבית השריפה וכן ההיא דושאר כל הזבחים כו' ניחא דאיצטריך לטעמא דבזמן דמחוייב הזבח לא מיחייב הזבחים משום דכיון דבעלים נתכפרו זבח כשר מיקרי א\"כ אפשר לומר דלעולם הבשר לא מיפסיל כי אם מדרבנן וכי תימא למאי איצטריכו התוס' לומר דבעלים נתכפרו הא בלאו הכי ליכא קושיא כיון דפסולא לא הוי כי אם מדרבנן לא מיקרי זבח פסול ומיחייב עליה משום לא תשחט על חמץ. וי\"ל דאין הכי נמי אך לא מסתבר להו דמשום פסולא דרבנן יביא קרבן אחר לחובתו דמיחזי כמביא חולין בעזרה כיון דמן התורה הזבח כשר א\"נ כי היכי דלא תיקשי הא דאמר אביי בפ' התכלת לעולם דאית ליה יוקדם ודקא קשיא לך שלא יהא דבר קודם מצוה בעלמא הוא ואי אמרת דבעלים לא נתכפרו פשיטא שאם הקריב מוספין קודם התמיד לא יצאו ידי מוספין שהרי פסולין דתוספתא זו קאי בין לתמיד של שחר בין לתמיד של ערב וא\"כ היכי תנן התם התמידין אינם מעכבין את המוספין ולא המוספין את התמידין ומוקמינן לה בקדם הא לא יצאו ידי חוב מוספין אלא ודאי דבעלים נתכפרו והבשר מיפסיל מדרבנן. ולפי זה נ\"ל שגם ההיא שכתבו התוספות בפרק התכלת בסוף הדיבור לכך נראה דמדרבנן מיפסל היינו ממש מה שכתבו הכא ולעולם דס\"ל דבעלים נתכפרו והשתא הויא ההיא תוספתא כהלכתא ולא תיקשי לה סוגיא דהתכלת דאביי דאמר מצוה בעלמא אלא שקצרו ולא ביארו היטב והרואה יראה שקצת דברים באו שם בדברי התוס' בפ' התכלת בקיצור מופלג ובפרק א\"ל הממונה נתבאר היטב ומה שהקשו מההיא דבכור שנתערב בפסח הוא אף במונח שאינו נפסל כי אם מדרבנן דכיון דהבשר אסור לאוכלו נמצא שהפסח נמנה שלא לאוכליו והוה לן למימר שימתין עד שיוממו וכן ההיא דיבלת נמי הוא אף במונח שלא יפסל כי אם מדרבנן וכדכתיבנא: וראיתי לתוס' ז\"ל שכתבו לקושיא דבכור מיהו מצינו לדחות דפסח דהתם היינו מותר הפסח דהוי שלמים ושחט להו קודם התמיד והא דפריך והא אין מביאין כו' היינו שממעט באכילת פסח שנאכל לזרים ואוכלו כבכור שאינו נאכל אלא לכהנים ע\"כ. משמע דס\"ל דמותר הפסח דקרב שלמים דינו כשלמים ונאכל לשני ימים ולילה אחד ומש\"ה הוקשה להם מאי קא פריך והא אין מביאין קדשים כו' הא מותר הפסח ובכור זמן אכילתן שוה. ואני תמיה על זה דבפ' האשה (דף פ\"ט) עלה דההיא דיבלת מוכח דמותר הפסח הוו כפסח ואינו נאכל אלא ליום ולילה וכמבואר שם ועיין במ\"ש בס\"פ התודה (דף פ\"ה) ד\"ה ושלמים ובפ' אלו דברים (דף ע\"א) ד\"ה למד ובפ' מי שהיה טמא (דף צ\"ו) ד\"ה ושלמים ובפ\"ק דזבחים ד\"ה ושלמים וצ\"ע. ואי אמרינן דמותר הפסח דינו כפסח באכילתו ניחא מה שהקשו התוס' בתחלת הדיבור וא\"ת ויעלה וילין אותו בראשו של מזבח וי\"ל דסבר כמ\"ד לינה מועלת ע\"כ. ואין צורך לזה אלא אף דנימא דלינה אינה מועלת מ\"מ לא מהני מידי ההלנה שהרי כל כמה דלא איקטרו אימורים לא מיתאכל בשר וכדאיתא בריש תמיד נשחט ובזמן ההקטרה לא הוי זמן אכילה משום דכיון דשלמים אלו מכח פסח קא אתו דינם כפסח בזמן אכילתם וכי תימא אכילת אימורים לא מעכב מ\"מ שאני הכא דלא איחזו להקטרה כלל וכמו שכתבו שם אלא שנראה שהתוס' ס\"ל דמותר פסח הוי כשלמים לכל דיניו ומש\"ה הקשו וילין אותם ולמחר כשיקטירם יאכל. העולה מהמקובץ דלא נאסר מן התורה אלא ההקטרה וכדמוכח בריש תמיד נשחט וזה אליבא דכ\"ע וכן הזבח נפסל מדרבנן דוקא ובעלים נתכפרו ואע\"ג שדין זה לא נזכר בדברי התוס' שבפ' התכלת מ\"מ כיון שבפ' אמר להם הממונה כתבו כן אף שבפרק התכלת לא ביארו זה כיון שלא כתבו בפירוש ההפך אפושי פלוגתא לא מפשינן וכמעט שהדבר מוכרח וכמ\"ש לעיל: ודע שגם בתמיד של שחר אם הקריב קודם נפסל מדרבנן הבשר ובעלים נתכפרו דחד דינא אית להו לפי התוס' דבחדא מחתא מחתינהו ותוספתא זו אליבא דתוס' הויא כהלכתא. אך לבד חילוק זה יש בדברי התוס' חילוק מה שכתבו בפ' התכלת למה שכתבו בפ' הממונה דבהתכלת כתבו שאינו אסור כי אם אחר הקטרת התמיד אבל קודם הקטרתו אף שהוא אחר זריקתו ליכא איסור אפי' מדרבנן וכמבואר בדבריהם ואילו מדברי התוס' בפ' א\"ל הממונה משמע דס\"ל דאין חילוק בין אחר הקטרה לאחר זריקה והכל שוה לאיסור וה\"ה לפסול מדלא אוקימו ההיא דבכור ודיבלת דלאחר זריקה וקודם הקטרה וכמו שכתבו בפ' התכלת:
ודע דרבינו ז\"ל לא כתב פסול כלל לא בקודם תמיד של שחר ולא באחר תמיד הערב לא מדרבנן ולא מן התורה וכפשטה דההיא דאביי דפ' התכלת דליכא אלא מצוה בעלמא והתוספתא הוי דלא כהלכתא וההיא דסוף אלו דברים דמשמע דאיכא פסולא אפשר דס\"ל דמטעם שאסור לזרוק או להקטיר מיפסל אבל אם זרק והקטיר לא מיפסל וא\"נ פליג אדאביי בפ' התכלת פסק כאביי משום דאלו דברים כבר אוקמוה למתני' באנפי אחריני. ודע שדקדק רבינו לומר בתמיד של שחר אסור להקריב ובתמיד של ערב ולא שוחטין משום דבתמיד של שחר לא נאסרה השחיטה לפי שאינה עבודה וכמו שכתבו התוס' בפ' התכלת אבל בתמיד של ערב אפי' שחיטה שאינה עבודה אסור לפי שאינו יכול לזרוק וא\"נ להקטיר לפי שרבינו פסק בפ\"ג מהל' פה\"מ דלינה פוסלת בראשו של מזבח וכ\"ת א\"כ תיקשי ליה ההיא דבכור ודיבלת וי\"ל דס\"ל דהתם איירי קודם הקטרת התמיד וכמו שכתבו התוס' בפ' התכלת א\"נ דס\"ל כמו שדחו התוס' בפ' א\"ל הממונה:
ודע דבפ' ב' דמגילה (דף כ') תנן כל היום כשר וכו' ולתפלת המוספין ולמוספין ע\"כ. וקשה היכי תנן דמוספין כל היום כשר והלא צריך שיהיו אחר תמיד של שחר וקודם תמיד של בין הערבים. שוב ראיתי בחדושי הרשב\"א שם שהוקשה לו קושיא זו יע\"ש:
ודע דמתוך דברי התוס' פ' הקומץ רבה (דף כ\"ו) ד\"ה אלא משמע דה\"ה למנחות שאינן קריבים אחר תמיד של בין הערבים ומ\"ש רבינו בפ\"ד מהל' מעשה הקרבנות הלכה ד' כל דבר שאינו קרב אלא ביום כגון הקומץ כו' מותר להקריבו עם מבוא השמש מיירי כשנקמצו קודם ומנחת כהנים שנתקדשו בכלי קודם דכל שאין לו מתירין משקדש בכלי חשיב כמתירין כמ\"ש רבינו בפרק ח\"י מהל' פסולי המוקדשין הלכה ט\"ז אבל אם לא נתקדש בכלי מנחת כהנים או שלא קמץ מנחת ישראל אסור לעשותם אחר תמיד של בין הערבים: " + ], + [], + [], + [], + [ + "שהתמיד תחילתו דוחה את השבת וסופו אינו דוחה וכו'. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ד מהל' מעשה הקרבנות) בגמרא גופא א\"ר הונא תמיד תחלתו דוחה סופו אינו דוחה מאי אינו דוחה ר\"ח אמר דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה ורבה אמר דוחה את הטומאה ואינו דוחה את השבת ע\"כ. ורש\"י פירש בזה שני פירושים. האחד הוא דרב חסדא אמר דתמיד תחלתו דהיינו שחיטה וזריקה דוחה את הטומאה סופו דהיינו הקטרתו אינו דוחה הטומאה אבל שבת דוחה אפי' סופו דהיינו הקטרתו ורבה אמר תחלתו דוחה תמיד של שבת נשחט וקרב בשבת סופו דהיינו תמיד של ערב שבת דאין איברים נקטרים משתחשך אלא מעלן מבעוד יום ולפי פירוש זה מאי דקאמר רבה דוחה את הטומאה היינו דאפי' סופו דהיינו איברים שנתותרו בחול דוחים את הטומאה ופירוש זה תופס רש\"י עיקר אך התוס' דחו פירוש זה וכתבו דנראה לר\"י פי' ב' שכתב רש\"י דתחלתו וסופו הכל על הקטר חלביו קאי וקאמר הקטר חלביו שלא נתותרו דוחים טומאה סופו איברים שנתותרו אינם דוחים טומאה לעשות להם מערכה בפני עצמן ולהקטיר בטומאה אלא מקטירין בטומאה על מערכה גדולה ודוחה את השבת כדאמרינן מבכל מושבותיכם ועושין להם מערכה בפני עצמן כיון דכשרים הם והיכא דאמרינן אינם דוחים את הטומאה דלא חשיב כתמיד דיומיה ואין עושין להם מערכה בפני עצמן אלא מקטירו על מערכה גדולה בטומאה ורבה ס\"ל תחלתו דוחה את השבת איברים דתמיד דיומיה סופו איברים שנתותרו אינם דוחים שבת לעשות מערכה בפני עצמן אפי' אם הם טהורים אבל דוחה את הטומאה אם נתותרו בחול עושין להם מערכה בפני עצמן ומקטירן בטומאה והיינו פליגא דלעיל דקאמר אפי' פסולין עושין להם מערכה בפני עצמן ואפי' בשבת והיינו פליגא דרב הונא בין לרבה בין לרב חסדא ורבה דאמר סופו אינו דוחה שבת לית ליה פרכא דרבא דאמר בכל יום תנן אלא ס\"ל לבר משבת ע\"כ. והנה התוס' דקדקו דכפי פירושם אתי שפיר מאי דקאמר בגמרא ופליגא דרב הונא וכו' ובין כפי פירוש רב חסדא ובין כפי פירוש רבה חולק עם בר קפרא דלבר קפרא אפי' פסולין שנתותרו עושין להם מערכה בפני עצמן ואפי' בשבת ולרב הונא לכל הפירושים אין עושין מערכה לפסולין שנתותרו בשבת ולדברי התוס' לאו דוקא טומאה אלא ה\"ה לכל שאר הפסולין ומאי דאמרינן אינם דוחים את הטומאה אין הכונה שלא יקרבו כלל כמשמעות הדברים אלא דלא חשיבי כתמיד דיומיה לעשות להם מערכה בפני עצמן כיון שהם פסולין אלא מקטירן על מערכה גדולה וא\"כ ע\"כ הא דרב הונא פליג על בר קפרא דאף לרב חסדא דאמר דתמיד אף סופו דוחה את השבת היינו דוקא כשרין אבל פסולין אף בחול אין עושין להם מערכה בפני עצמן ורבא דקאמר מאי האי דלא חייש לקמחיה הא בכל יום תנן לא פליג עליה דרב הונא אלא אליבא דרבה דאמר דסופו אינו דוחה את השבת אבל לרב חסדא אתי שפיר דהא איהו ס\"ל דאף סופו דוחה את השבת ובדברי רבה לא נזכר דין פסולין ואפשר דס\"ל כרב חסדא דפסולין אף בחול אין עושין להם מערכה בפני עצמן אם נתותרו וכבר ישבו התוס' קושית רבא אליבא דרבה דמאי דתנן בכל יום הוא לבר משבת ולפי הפירוש שתפס רש\"י לעיקר מאי דאמרי' ופליגא דרב הונא כו' הוא דוקא כפי דברי רבה דאמר אינו דוחה שבת אך כפי רב חסדא דאמר דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה ליכא קושיא דאפשר דרב חסדא יודה דאף פסולין שנתותרו דוחים את השבת דהא כפי פירוש רש\"י מאי דקאמר רב חסדא ואינו דוחה את הטומאה הוא דוקא מדין טומאה דקי\"ל דקרבן ציבור קרב בטומאה על זה בא לומר דהקטרתם אינו דוחה הטומאה ואיפשר דלדידיה אף פסולים שנתותרו דוחים את השבת. ואפשר לומר דאף כפי פירוש רב חסדא פליגא דהא כיון דלרב חסדא סופו הוי הקטרה דיומיה ועל זה אמר דטומאה אינו דוחה אבל שבת דוחה ממילא משמע דדוקא הקטרה דיומיה דחי שבת אבל איברים שנתותרו אינם דוחים את השבת דאי אף איברים שנתותרו דוחים את השבת מאי אתא לאשמועינן דהקטרה דיומיה דחי שבת ואליבא דרש\"י מאי דאמרינן ופליגא דרב הונא קאי לבר קפרא ורבא דאמר בכל יום תנן דכולהו ס\"ל דאיברים שנתותרו דוחים את השבת ולרב הונא בין כפי רב חסדא ובין כפי רבה איברים שנתותרו אינם דוחים את השבת:
והנה קודם כל דבר יש לדקדק דמנא ליה לתלמוד לומר דפליגא דרב הונא ההיא דלעיל אימא דרב הונא מיירי דלא משלה האור אבל אם משלה אף רב הונא מודה דדוחה את השבת ואפילו פסולין שנתותרו דוחין את השבת ורב הונא לא מיירי אלא בלא משלה בהם האור ולא מיבעיא ללישנא בתרא דאמר דאף כשרין בעינן משלה בהן האור אלא אף ללישנא קמא הרי כתבו שם התוס' בשם ר\"י דאף לישנא קמא מודה דאף בכשרים בעינן משלה בהן האור וצ\"ל דס\"ל דמדקאמר אינו דוחה משמע דאינו דוחה כלל אף אם משלה. ויש לדקדק דכפי סברת התוס' דס\"ל דתחלתו וסופו דרב הונא הכל מיירי באיברים שנתותרו מנא להו דרב הונא מודה דמקטירם בשבת אלא שר\"ל דאינו עושה להן מערכה בפני עצמו אימא דמכל וכל אינו דוחה את השבת הא לא קשיא משום דע\"כ דברי רב הונא הללו הם אפי' במשלה בהם האור דאי לא היכי קאמר תלמודא ופליגא דרב הונא וכו' הא בר קפרא לא קאמר אלא במשלה בהם האור ואי אמרת דרב הונא אף במשלה בהן האור ס\"ל דאינם דוחים השבת כלל א\"כ תיקשי ההיא דאמרינן בכל מושבותיכם אתא למשרי איברים ופדרים לזה הוצרכו התוס' לומר דאף רב הונא מודה דמקטירם בשבת על גבי מערכה ראשונה ולא בא לחלוק על בר קפרא אלא במה שאמר דעושה להם מערכה בפני עצמן. וא\"ת כיון דע\"כ קרא דבכל מושבותיכם לרב הונא לא בא להתיר לעשות מערכה בפני עצמה כי אם להתיר שיקטירם על המערכה א\"כ מה הוקשה לתוס' דבמקום אחד אמרו ולא עולת חול בשבת ובמקום אחר אמרו למשרי איברים ופדרים והוצרכו לחלק בין משלה בהן האור ללא משלה אימא דכי כתיב עולת שבת בשבתו שבא למעט עולת חול בשבת היינו שלא לעשות מערכה לאיברים בפני עצמן ומאי דכתיב בכל מושבותיכם הוא להקטיר על המערכה וכי תימא הכי נמי ומה שחלקו התוספות בדיבור הקודם בין משלה ללא משלה הוא אליבא דבר קפרא דס\"ל דעושה להם מערכה בפני עצמן ומש\"ה הוצרכו לומר דההיא דבכל מושבותיכם דמיירי במשלה דוקא אבל לרב הונא לעולם אימא לך דאין חילוק בין משלה ללא משלה והחילוק אינו אלא אם עושה להם מערכה או לא הא ליתא שהרואה דברי התוס' בשבת יראה איך אליבא דרב הונא חלקו בין משלה ללא משלה. ונראה דכיון דאליבא דחכמים דס\"ל דאף בחול אינו עושה מערכה בפני עצמה א\"כ ע\"כ כדי ליישב שני מקראות הללו דעולת שבת ובכל מושבותיכם צריכין אנו לחלק בין משלה ללא משלה א\"כ גם אליבא דר' מאיר יש לחלק בין משלה ללא משלה דהא בהא לא פליגי. ויש לחקור בדברי בר קפרא הללו דקאמר דדוקא במשלה בהם האור אי לא לא וכפי סברת ר\"י לכל הלשונות בעינן משלה בהן האור אם הכוונה דאם לא משלה לא עבדינן להו מערכה בפני עצמן אך מקטירן על המערכה או דילמא כל שלא משלה בהן האור אין מקטירים אותם כלל בשבת. ונראה דכל שלא משלה אין מקטירין אותם כלל בשבת חדא דקרא דאמר ולא עולת חול בשבת נראה דאין מקטירים כלל עולת חול בשבת ולומר דמאי דמעט קרא הוא שלא לעשות מערכה בפני עצמה הוא דוחק, ותו דכיון דלרבנן דאינו עושה מערכה אף בחול ע\"כ קרא דמעט עולת חול בשבת אפי' מהקטרה על המערכה וא\"כ גם לר\"מ י\"ל כן דהא בהא לא פליגי: הכלל העולה ממה שכתבנו דבר קפרא פשיטא ליה דלרבנן איברי תמיד שנתותרו דמקטיר אותם בשבת ורצה ללמדנו דלר\"מ דבחול עושה מערכה דבשבת נמי עושה מערכה ואף בפסולין ולרבנן נמי אף הפסולין מקטיר אותם בשבת ורב הונא חולק עליו וקאמר דתמיד תחילתו דוחה סופו אינו דוחה ובפירוש דברי רב הונא נחלקו אך לכ\"ע רב הונא אליבא דר\"מ קאי אלא דאיכא מ\"ד דרב הונא ה\"ק תמיד תחילתו דוחה שבת לעשות מערכה בפני עצמה לאיברים של שבת אך סופו דהיינו איברים שניתותרו מע\"ש אין עושין להם בשבת אלא מקטיר אותם בשבת על המערכה הגדולה. ודע דכפי פי' זה נמי אין חילוק בין כשרין לפסולין אלא הכל שוה דתחלתו דוחה שבת אף בפסולין וסופו אינו דוחה לעשות מערכה אף בכשרין אלא מקטיר על המערכה אף הפסולין. ומה שהביאנו לומר זה דכיון דלבר קפרא לר\"מ אין חילוק בין כשרין לפסולין אלא בכל גוונא לר\"מ עושה להם מערכה בפני עצמה הכי נמי לרב הונא נהי דס\"ל דסופו אינו דוחה לעשות מערכה בפני עצמה מ\"מ במאי דס\"ל לבר קפרא דאין חילוק בין כשרין לפסולין בזה לא מצינו לרב הונא דפליג עליה ומנא לן לאפושי פלוגתא וכבר כתבנו לעיל דרב הונא מיירי ג\"כ במשלה בהם האור ואפ\"ה סופו אינה דוחה לעשות מערכה בפני עצמה דאי לא תימא הכי א\"כ לא פליג רב הונא עליה דבר קפרא דהא בר קפרא לא מיירי אלא במשלה בהם האור אלא ודאי דמיירי במשלה בהם האור ומאי דאמרי' דלרב הונא סופו אינו דוחה לעשות מערכה בפני עצמה אבל מקטיר אותם הוא דוקא במשלה בהם האור אבל אם לא משלה אינו מקטיר אותם אפי' על המערכה והיינו דאמרינן ולא עולת חול בשבת ומאי דאמרינן למשרי איברים ופדרים מיירי במשלה בהן האור וכמו שכתבו התוספות בדיבור הקודם וכי תימא מנא לן הא אימא דלהקטיר ע\"ג המערכה אפילו בלא משלה שפיר דמי ומאי דכתיב ולא עולת חול בשבת הוא שלא יעשה מערכה בפני עצמה ומאי דכתיב למשרי איברים ופדרים הוא להקטיר אותם על המערכה הא ליתא דהא לרבנן דס\"ל דאף בחול אין עושין מערכה בפני עצמה לאיברים שנתותרו ע\"כ הני תרי קראי חד מיירי במשלה וחד בלא משלה וא\"כ היכא דלא משלה אין מקטירים אותם בשבת כלל וא\"כ לר\"מ ג\"כ הדין כן דכל שלא משלה אין מקטירים אותם כלל דבהא לא מצינו שנחלקו ר\"מ ורבנן וכולם שוים בדינם וזהו דרב הונא סתם דבריו ולא פירש אליבא דמאן קאי אלא לכ\"ע אין סופו דוחה לעשות מערכה אלא מקטיר אותם על המערכה ובזה הוא שנחלק רב הונא עם בר קפרא דלבר קפרא לר\"מ עושה מערכה בפני עצמה לאיברים שנתותרו אם משלה בהן האור ולרב הונא מודה ר\"מ לרבנן בשבת דאינו עושה מערכה לאיברים שנתותרו אף אם משלה בהן האור אך מקטיר אותם על המערכה אם משלה וכסברת חכמים. ופירוש זה בדברי רב הונא הוא אליבא דרבה וסיים דבריו ואמר אבל דוחה את הטומאה כלומר דאף איברים שנתותרו דוחים את הטומאה לעשות להם מערכה בפני עצמן בחול ולא נתברר אצלי אם הוא דוקא במשלה בהם האור או לא ואליבא דרבנן איברים שנתותרו מקריב אותם בטומאה על המערכה וכן אליבא דרבנן יש להסתפק במה שנסתפקנו אליבא דר' מאיר. ואליבא דרב חסדא פירוש דברי ר\"ה כך הם תמיד תחלתו דוחה הטומאה כלומר הקטר חלבים שלא נתותרו דוחים את הטומאה סופו דהיינו שנתותרו אינם דוחים הטומאה לעשות להם מערכה בפני עצמן אלא מקטיר אותם על המערכה ולפי לשון זה מאי דפליג רב הונא עליה דבר קפרא הוא דלבר קפרא אף הפסולין עושה להם מערכה אפי' בשבת ולרב הונא אפי' בחול אינו עושה להם מערכה וגם לפי פי' זה רב הונא מיירי אפי' במשלה בהם האור ואפ\"ה ס\"ל דאינו עושה להם מערכה דאי לא תימא הכי אלא דמיירי דוקא בלא משלה לא פליג רב הונא עליה דבר קפרא ובמאי דאמרינן דאינו דוחה לעשות להם מערכה אלא מקטיר אותם על המערכה הגדולה נראה דהוי דוקא במשלה אבל אם לא משלה אינו מקטיר אותם כלל אלא יצאו לבית השרפה. ומיהו אפשר דלהקטיר אותם על המערכה לא בעינן משלה אלא אף אם לא משלה מקטיר אותם בטומאה דדוקא גבי שבת כתבנו לעיל דאם לא משלה אינו מקטיר אותם כלל משום דיש תקנה דמלינם ע\"ג המזבח ויקטיר אותם למוצאי שבת אבל הכא אי אמרת דאם לא משלה בהם האור דלא יקטיר אותם כלל אם כן בטלת מהם דין הקטרה. וכבר נסתפקנו לעיל מעין זה אליבא דרבה דאמר דאפילו סופו דוחה את הטומאה ולר\"מ עושה להם מערכה ולרבנן מקטיר אותם על המערכה אם הוא דוקא במשלה או אף בלא משלה ולפי הצד הב' שכתבנו דכיון דאי אמרת שלא יקטיר אותם נמצא שנתבטל מהם דין הקטרה ומש\"ה אף אם לא משלה יקטיר אותם א\"כ גם אליבא דרבה לרבנן אף אם משלה יקטיר אותם בטומאה ומיהו לר\"מ עדיין הספק במקומו אי האי דקאמר רבה דאפי' סופו דוחה את הטומאה ועושה להם מערכה אם הוא דוקא במשלה או לא ואליבא דרב חסדא סופו דוחה את השבת ועושה להם מערכה לר\"מ כל שהם כשרים ומיהו דוקא במשלה דאי לא הא כתיב עולת שבת ולא עולת חול בשבת ואם לא משלה אינו מקטיר אותם כלל אף לר\"מ דכי היכי דמוכרחין אנו לומר אליבא דרבנן דאם לא משלה לא יקטיר אותם כלל אף אתה אמור כן לר\"מ. ולענין הלכה נראה דלדידן דקי\"ל כרבנן דאף בחול אינו עושה מערכה לאיברים שנתותרו לא נפקא לן מידי ממחלוקת זה דבר קפרא עם רב הונא דלא נחלקו כי אם אליבא דר\"מ אך לרבנן אין מחלוקת ביניהם דמקטיר איברים שנתותרו בשבת ע\"ג המערכה אם משלה בהם האור ואפי' פסולין נמי מקטיר אותם על המערכה ובמה שנחלקו רב חסדא ורבה בפירוש דברי רב הונא נמי לא נפקא לן מידי לדידן דקי\"ל כרבנן דאינהו לא נחלקו כי אם אליבא דר\"מ באיזה איברים שנתותרו עושה להם מערכה בפני עצמן אבל להקטיר אותם על המערכה לכ\"ע כל איברים שנתותרו מקטיר אותם על המערכה בין בחול בין בשבת ומיהו בשבת אף הכשרין אינו מקטיר אותם אלא אם משלה בהם האור הא לאו הכי לא אך בחול איברים טמאים שנתותרו דמקטיר אותם על המערכה אי בעינן משלה האור או לא צריך אני להתלמד ממקום אחר וכתב הסמ\"ג במצות עשה סי' ק\"ץ ורבינו יצחק פירש דבמערכה דבין הערבים שהוקטרו עליה הכל מודים שדוחה את השבת ומהפכין בהם כל הלילה לא נחלקו אלא לעשות להם לשחר בשבת מערכה שניה ע\"כ. ופשיטא דמיירי דוקא במשלה בהם האור ולא הוצרך הסמ\"ג לבאר זה משום דסמך על מה שכתב קודם לכן אמנם בלא משלה בהם האור מבעוד יום הכל מודים שאינם דוחין שבת כדאמרינן ולא עולת חול בשבת ע\"כ. אך לא ידעתי למה לא ביאר הסמ\"ג דלדעת ר\"י אף אם הם פסולין מקטיר אותם בשבת:
וראיתי לרבינו שכתב איברים של תמיד דוחין את הטומאה ואין דוחין את השבת אלא בערב שבת בלבד מקטירים איברי תמיד של ע\"ש, והנה סגר את הדלת ולא התיר להקריב בשבת איברים שנתותרו ואפילו כשרין ואפי' משלה בהם האור ויש לראות מה יאמר רבינו בההיא דשבת שהביאו התוספות דאמרינן דבכל מושבותיכם אתא למשרי איברים ופדרים. והנה מה שכתבו ריב\"א ור\"י לא יתכן לדעת רבינו דהא לדידהו ההוא מיירי במשלה בהם האור וכל היכא דמשלה בהם האור דוחין את השבת וכבר כתבנו דלדעת רבינו אף אם משלה בהם האור אינם דוחים גם התירוץ שכתבו בסוף דבריהם דההיא דלמשרי איברים דמיירי סמוך לבוקר כי מסדר מערכה דיומיה וכו' גם זה לא יתכן לדעת רבינו שהרי כתב אלא בע\"ש בלבד מקטירים איברי תמיד של ע\"ש. והנראה הוא דס\"ל כדברי הר\"י פורת שכתב דההיא דלמשרי איברים ופדרים היינו של שבת דאי מעולת שבת בשבתו ההוא מיירי בשחיטה וזריקה ואף שכתבנו לעיל דבין כפי מה שהבינו התוספות בתחלה בדברי הר\"י פורת ובין כפי מה שיישבו התוספות דבריהם אף להר\"י פורת היכא דמשלה בהם האור מקטיר אותם בשבת היינו דוקא אליבא דבר קפרא אבל לדידן דקיי\"ל כרבה דתמיד תחלתו דוחה וסופו אינו דוחה אף אם משלה אינו דוחה והקושיא שהקשו התוס' לר\"י פורת במקומה עומדת אליבא דרבינו ואפשר ליישב כמו שיישבו התוס' ודוק. ויותר נראה לי דס\"ל דההיא דרשא דפ\"ק דשבת דבכל מושבותיכם הויא דלא כהלכתא ואתיא אליבא דבר קפרא ורבא דס\"ל דאיברים של ע\"ש דוחים את השבת ולדידהו אף לרבנן מקטיר איברים של ע\"ש בשבת ומאי דנקט בר קפרא אומר היה ר\"מ כו' לאו דוקא אליבא דר\"מ אלא דאתא לאשמועינן דלר\"מ דבחול עושה מערכה לאיברים שנתותרו אף בשבת עושה להם מערכה ופשיטא דלרבנן נמי מקטיר אותם בשבת וכבר הכרחתי כן למעלה מדאמרינן ופליגא דרב הונא יע\"ש ולדידהו אתא קרא דבכל מושבותיכם לדרשא זו אבל לדידן דקיי\"ל כרב הונא קרא דבכל מושבותיכם אתא לדרשא אחרינא. ואפשר דרבינו סמך עלה דההיא דאמרינן בפ\"ק דקדושין (דף ל\"ז) מושבות דכתב רחמנא גבי שבת למה לי וס\"ל כרש\"י שפי' שם דהיינו קרא דלא תבערו ומדלא תירצו דאתא לאותה דרשא דפ\"ק דשבת דהיינו למשרי איברים ופדרים שמעת מינה דההיא הויא דלא כהלכתא דלא אתי אלא אליבא דבר קפרא ואנן קיי\"ל כרב הונא ובפירוש דברי רב הונא דאמר תחלתו דוחה וסופו אינו דוחה פסק כרבה וס\"ל כפירוש רש\"י שפירש סופו אינו דוחה תמיד של ערב שבת אין איברין נקטרים משתחשך אלא מעלן מבעוד יום ע\"כ. ולפי זה מאי דאמרינן דוחה את הטומאה הכוונה היא דבחול איברים טמאים שנתותרו מקטיר אותם לעולם אף בטומאה ומה שכתב איברים של תמיד דוחים את הטומאה הכוונה היא איברים שנתותרו וקאי לדלעיל מיניה שכתב ואימורים שלא נתעכלו בין מן התמיד בין משאר הקרבנות מהפכין בהם כל הלילה ועל זה כתב איברים אלו שאמרתי לך אם הם של תמיד דוחים את הטומאה דהיינו שמהפכים בהם כל הלילה אף בטומאה ואין דוחין את השבת:
ודע דהיכא דנפסלו איברי תמיד של שבת והם מאותם שאם עלו לא ירדו יש להסתפק אם מקטיר אותם בשבת דאפשר דדוקא בחול אמרינן דאם עלו לא ירדו ויקטיר אותם אבל בשבת נהי דתמיד דוחה שבת היינו דוקא הכשרים אבל פסולים לא או דילמא כיון דאיברים אלו ניתנה שבת לידחות אצלם אף שנפסלו נמי ניתנה שבת לידחות אצלם. ולכאורה נראה לי דכיון דלבר קפרא איברים פסולין של ע\"ש מקטיר אותם בשבת נהי דלא קי\"ל כוותיה במאי דקאמר דאיברים של ע\"ש דוחין את השבת ואנן קי\"ל דאף איברים כשרים של ערב שבת אינם דוחים את השבת אך באיברים עצמם של שבת נאמר שדוחין את השבת ומדבר קפרא באיברים של ע\"ש נלמוד לדידן באיברים של שבת שהרי לא מצינו שנחלקו עליו בזה וכיון שכן אין לנו לבדות מחלוקת מדעתנו ובפרט שהוא מחלוקת מן הקצה אל הקצה דלבר קפרא אף איברים פסולים של ע\"ש דוחים את השבת ולדידן אף של שבת כיון שהם פסולים אינם דוחים את השבת. וזה ימים בויכוח אחד שהיה לי עם החכם השלם הדיין המצויין כמהר\"ר יעקב אלפנדרי נר\"ו שהקשיתי לו עלה דההיא דתניא בפרק הקומץ רבה (דף כ\"א) תקריב מלח ואפי' בשבת כו' דלמאי איצטריך קרא לזה הא ליכא איסור תורה במליחת בשר דקי\"ל אין עבוד באוכלין וארכו הדברים וא' מהתירוצים שאמר לי (א\"ה תמצאנו בפי\"א מהל' שבת יע\"ש) הוא דאיצטריך קרא לההיא ששנינו בת\"כ ונתח אותה יכול אף הפסולה תהא טעונה הפשט וניתוח תלמוד לומר אותה ולא פסולה ופסולה שעלתה על גבי המזבח קריבה כמו שהיא כו' וכיון שהיא בעורה הרי הוא מעובד גמור עכ\"ד. ובויכוח עמו בתירוץ זה נמתי לו דמנא לן שדין זה דקי\"ל דכל הפסולין אם עלו לא ירדו שהוא אף בשבת אימא דלא ניתנה שבת לדחות כי אם בכשרים. והנה לפי מה שכתבנו הדין עמו דאף בשבת פסולין שעלו לא ירדו אלא מקטיר אותם כמעשהו בחול ומיהו עדיין אני נבוך בדין זה משום דבגמרא עלה דהך דבר קפרא אמרינן ודוקא שמשלה בהם האור כו' וא\"כ אפשר דאף באיברי שבת הפסולים אף אם עלו אינו מקטיר אותם כיון שלא משלה בהם האור הן אמת שכפי' ר\"י וריב\"א שכתבנו לעיל דלכל הלשונות בעינן משלה האור אף בכשרים אין ללמוד מכאן דאיברים של שבת הפסולים דלא יקטיר אותם כיון שלא משלה בהם האור משום דתנאי זה דמשלה לאו משום פסולים איצטריך אלא אף לכשרים דס\"ל לר' אבין דעד כאן לא קאמר בר קפרא דאיברים של ע\"ש שדוחים את השבת אלא במשלה בהם האור אבל לעולם דאין חלוק בין כשרים לפסולים וא\"כ לדידן באיברים של שבת כי היכי דמקטיר הכשרים ה\"נ מקטיר הפסולים אך כפי הפירוש האחר שכתבו התוס' דללישנא קמא דרבי אבין לא בעינן משלה כי אם לפסולין א\"כ יש ללמוד מכאן דאיברי שבת שנפסלו אף אם עלו אינו מקטיר אותם מאחר שלא משלה בהם האור ואף שעדיין היה אפשר לומר דע\"כ לא בעי רבי אבין משלה לפסולין אלא באיברים של ע\"ש אך באיברים של שבת לא מ\"מ הנראה אצלי הוא דאין לחלק בכך שהרי אליבא דבר קפרא אין לחלק בין איברים של ע\"ש לאיברים של שבת וכ\"ת אדרבא כפי פירוש זה דרבי אבין לא בעי משלה כי אם לפסולים יש להוכיח דבאיברים של שבת אף אם לא משלה דאי ל\"ת הכי מאי אתא רבי אבין לאשמועינן דאיברים של ערב שבת הפסולים דאינו מקטיר אותם בשבת אלא אם כן משלה בהם האור פשיטא וכי עדיף איברים של ע\"ש מאיברים של שבת והלא איברים פסולין של שבת שעלו אינו מקטיר אותם אלא ודאי דס\"ל דאיברים של שבת שעלו מקטיר אותם אף שלא משלה ומש\"ה איצטריך לאשמועינן דשל ערב שבת הפסולין בעינן משלה בהן האור הא ליתא משום דלעולם איברי שבת הפסולים אף אם עלו אינו מקטיר אותם ומאי דאיצטריך ללמדנו גבי איברי ע\"ש משום דהוה ס\"ד כיון שכבר הוקטרו אף שלא משלה בהם האור מקטיר אותם קמ\"ל דבעינן משלה בהם האור. הכלל דלכל הפירושים יש לצדד השני צדדים שכתבנו דאפשר דאיברי שבת הפסולין אם עלו מקטיר אותם אף שלא משלה בהם האור ואפשר דאינו מקטיר אותם אלא מניחם שם ומקטיר אותם בערב. והנראה אצלי בדעתו של רבינו הוא דס\"ל דאינו מקטיר אותם משום דאם איתא דמקטיר כל כי האי מלתא הוה ליה לאודועי: ועוד אני מסתפק בכוונת ההלכה במה שהבינו התוס' דלבר קפרא אף איברים פסולים של ע\"ש מקטיר אותם בשבת דאין זה מוכרח מן הסוגיא דאפשר דמאי דקאמר ואפי' בשבת הוא דוקא בכשרים אבל פסולים לא שהרי הוא לא בא ללמד אלא דלא נימא דאין עושין מערכה בשבת לאיברים שנתותרו מע\"ש קמ\"ל דעושין ולעולם שהוא דוקא בכשרים אבל פסולין לא ומה שאמר רבי אבין לא נצרכה אלא לפסולין מיירי בחול שהרי כבר כתבנו בתחלת דברינו דבר קפרא תרתי אתא לאשמועינן חד בחול וחד בשבת וחדושא דחול הוא אפילו פסולין וחדושא דשבת דעושה מערכה בשבת לאיברים שנתותרו מע\"ש ולעולם דלא מיירי כי אם בכשרים אבל פסולין מנא לן ובזה ניחא מה שהקשינו בתחלת דברינו דמה הקשו ואפי' בשבת תנינא כו' אימא דאיצטריך ללמד דאף לפסולין של ע\"ש עושה להם מערכה בשבת ואף שכבר תירצנו זה לעיל מ\"מ כפי פירוש זה ניחא טפי דס\"ל לסתמא דתלמודא דלא יתכן לומר דאיברים פסולים ידחו את השבת ואפילו באיברים דיומיה ומש\"ה הקשו בפשיטות תנינא דכיון דע\"כ לא מיירי בר קפרא כי אם בכשרים ורש\"י לא גלה דעתו בזה אם מאי דקאמר בר קפרא ואפי' בשבת אם הוא אפי' פסולין אך התוס' ס\"ל דאף פסולין של ע\"ש מקטיר אותם בשבת. סוף דבר דין זה דאיברים פסולים של שבת שעלו אם מקטיר אותם הדבר הוא בספק אצלי וצריך אני להתלמד ממקום אחר ובהא דקאמר ר' אבין ודוקא שמשלה בהם האור אי בעינן שימשול האור ברובו או אפילו במקצתו סגי עיין במה שכתבתי בספר א' סימן פ\"ט ותראה משם איך הסכמתי דכל מקום דבעינן משלה האור משום דנעשו לחמו של מזבח במשלה במקצתם סגי ודון מינה ואוקי באתרין (א\"ה תמצאנו לקמן פ\"ג מהלכות פסולי המוקדשין דין ט' יע\"ש):
ודע שראיתי להרמב\"ן בספר מלחמות ה' בפ\"ב דיומא כשרצה למצוא ארבעה פייסות ביה\"כ כתב הפייס הרביעי מי מעלה איברים מן הכבש למזבח הם האיברים שניתותרו מערב יה\"כ שסודרים אותם על המערכה הרביעית של איברים ופדרים כדברי ר\"מ ואפילו למ\"ד של חול אינם קריבים ביה\"כ משכחת לה בשל אחר השבת דחלבי שבת קרבין ביה\"כ והעלאה זו עבודת לילה היא או סוף של יום שעבר ואינה מסדר היום והיא צריכה פייס כדמפרש והרי איברים ופדרים דעבודת לילה היא ותקנו לה רבנן פייסא ומההיא נמי שמעינן דהא דתנן מי מעלה איברים כו' בין על איברי תמיד של שחר בין על איברים שלא נתעכלו מבערב היא ע\"כ. והנה מ\"ש בתחלת דבריו שהפייס הד' הוא לאיברים שנתותרו שסודרים אותם על המערכה הד' כדברי ר\"מ קשה לי דמאי דוחקיה לאוקמי כר\"מ הא אפילו רבנן דפליגי עליה דר\"מ דס\"ל שלא היה עושה מערכה בפני עצמה לאיברים שנתותרו מ\"מ ס\"ל דחייב לסדרם אמערכה הגדולה וכדתניא בפ\"ד דיומא (דף מ\"ה) ורבנן איברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב מאי עביד להו מהדר להו למערכה גדולה כדתניא וכו' ויליף לה מקרא וכדאיתא התם וא\"כ אימא דהפייס הד' של יה\"כ היה מי מסדר איברים שלא נתעכלו על המערכה הגדולה. ואולי ס\"ל להרמב\"ן דדוקא אליבא דר\"מ דס\"ל דהיו עושין לה מערכה בפני עצמה חשיבא עבודה וצריכה פייס בין בחול בין ביה\"כ אבל לרבנן דלא היו עושין מערכה בפני עצמה נהי דחייב לסדרם על המערכה הגדולה מ\"מ לא חשיבא עבודה להצריכה פייס. ומיהו כל זה אינו נוח לי כלל שהרי לפי דבריו שכתב שכל זה הפרק בסדר יה\"כ נשנה שאף בו ביום היו ד' פייסות נמצא דסתם לנו רבי כר\"מ דלית הלכתא כוותיה וכן הא דאמרינן בפ\"ב דיומא (דף כ\"ב) והרי איברים ופדרים דעבודת לילה היא ותקינו לה רבנן פייסא הוא אליבא דר\"מ שהרי אליבא דהרמב\"ן מאי דאמרינן והרי איברים ופדרים וכו' היינו על איברים שניתותרו שלא נתעכלו וכמבואר בדבריו וכל זה הוא דוחק בעיני. ועוד קשה לבעלי הקרובץ שהכניסו בפיוטיהן בסדר עבודת היום ד' פייסות איך שנו משנתם דלא כהלכתא וכל עצמו של הרמב\"ן לא בא אלא ליישב דברי בעלי הקרובץ לומר דס\"ל דהלכתא כר\"מ וטעמייהו מדסתם לן תנא ביומא דד' פייסות היה שם ומשמע שאף ביוה\"כ היו ד' פייסות ולא משכחת ד' פייסות כי אם אליבא דר\"מ דס\"ל דהקטרת איברים שניתותרו הויא עבודה חשובה דהא צריכה מערכה בפני עצמה וכן ממה שהקשו בגמרא והרי איברים ופדרים דעבודת לילה היא ותקנו לה רבנן פייסא וס\"ל דכל זה אינו אלא אליבא דר\"מ ומש\"ה פסקו כוותיה, כל זה הוא דוחק בעיני ולא ראיתי לשום אחד מהראשונים שפסקו כר\"מ אלא כולם פסקו כר' יוסי. הן אמת שהיה נראה להביא קצת ראיה לומר דקי\"ל כר\"מ מההיא דאמרינן בפ\"ד דיומא (דף מ\"ו) אר\"א משום בר קפרא אומר היה ר\"מ כו' והרואה יראה שמה שרצה לחדש ואפילו בשבת הוה יכול למינקט אליבא דרבנן ומדנקטה אליבא דר\"מ משמע דס\"ל דהלכתא כר\"מ ומיהו המעיין היטב בכל מה שכתבנו למעלה בפירוש דברי בר קפרא הללו יראה דאין שום הכרח מכאן. זאת ועוד אני תמיה מי הכניסו להרמב\"ן בתגר זה לומר דדוקא אליבא דר\"מ הוי עבודה חשובה וצריכה פייס ולא לרבנן אימא דאליבא דכולהו חשיבא עבודה וצריכה פייס. אשר על כן נראה לי דודאי הרמב\"ן מודה דאליבא דכ\"ע היה פייס לאיברים שנתותרו אלא שבא לומר שאל תתמה דאיך יתכן שתקנו חז\"ל פייס בפ\"ע לאיברים שנתותרו דאין זה מן התימה שהרי לאיברים אלו היו עושים מערכה בפ\"ע אליבא דר\"מ אלמא עבודה חשובה היא ואף דאנן לא קי\"ל כר\"מ משום דס\"ל דלא היו בכל יום כי אם ג' מערכות מ\"מ אליבא דכ\"ע חשיבא עבודה לתקן עליה פייס: " + ], + [], + [], + [], + [ + "על טבעת שניה וכו'. בר\"פ שני שעירי כתבו התוס' דמן הדין היה לו לישחט על טבעת ראשונה אלא שלא רצו להקריבו כולי האי למזבח בלי הפסק גזירה שמא יטיל גללים ורבינו זרחיה כתב טעם אחר יע\"ש: " + ] + ], + [ + [], + [ + "וכן מצוה להעלות שני גזרין של עץ כו'. עיין במ\"ש מרן לקמן פ\"ד דין ה' בשם הריטב\"א. בירושלמי רפ\"ב דיומא מצוה להקדים אש לעצים שנאמר וערכו עצים על האש קדם עצים לאש כו' יע\"ש. (א\"ה וגם האש דמערכה שניה קודם לעצים כדאמר אביי אליבא דאבא שאול): " + ], + [], + [ + "שעליה מקריבין התמיד עם שאר הקרבנות. בירושלמי רפ\"ב דיומא נסתפקו בקומץ שנתנו ע\"ג מערכת לילה וכן באימורין ואמרו לאו מתניתא היא אין לך דבר קודם לתמיד של שחר ותירצו מתני' למצוה ומה צריכה ליה לעכוב: " + ], + [], + [], + [ + "כשמסדר מערכה גדולה כו'. מ\"ש הראב\"ד ואותה אמה היתה השלמת עשר אמות לגובה המזבח. עיין לעיל פ\"ב מהל' בית הבחירה ובס' ברכת הזבח (דף קמ\"ט:): " + ], + [ + "ובורר עצי תאנה וכו'. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ז מהל' איסורי מזבח): " + ], + [], + [ + "ובגדי כהונה שתורם בהן הדשן וכו'. גרסינן בפ\"ב דיומא (דף כ\"ג) ת\"ר ופשט ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן מקיש בגדים שלובש לבגדים שפושט מה להלן בגדי קדש אף כאן בגדי קדש א\"כ מה ת\"ל אחרים פחותים מהם ר\"א אומר אחרים והוציא לימד על כהנים בעלי מומין שכשרין להוציא בדשן ע\"כ. והנה הדין הא' דגם השניים הם בגדי קדש הוא מרבוי הכתוב דכתיב ולבש בגדים דלא הוה למימר אלא ולבש ומדהדר קאמר בגדים לאקושי בגדים שלובש לבגדים שפשט והדר הוקשה לת\"ק אחרים למה לי ודרש דאתא למימר שיהיו פחותים, אך קשה דלימא קרא ולבש אחרים בגדים למה לי ואנא אמינא דע\"כ בגדים שלובש בגדי קדש דאי לא אחרים למה לי לומר שיהיו פחותים ויש ליישב ודו\"ק. ור\"א דאמר דאחרים אתא לרבות בעל מום נ\"ל דלא פליג אדרשא דת\"ק דודאי פשטיה דקרא הוא דאחרים קאי לבגדים אלא דר\"א דקדק עוד בפסוק דסמך אחרים לוהוציא דהוה מצי למימר אחרים בגדים וקאמר בגדים אחרים כדי לסמוך אחרים לוהוציא ללמד דכהנים בעלי מומין כשרים להוציא הדשן וזהו שדקדק ואמר אחרים והוציא למד כו' ובגמרא אמר ר\"ל כמחלוקת בהוצאה כך מחלוקת בהרמה ור\"י אמר מחלוקת בהוצאה אבל בהרמה ד\"ה עבודה היא ואמרינן דטעמיה דר\"ל הוא משום דאי ס\"ד עבודה היא יש לך עבודה דכשרה בב' כלים ור\"י גלי רחמנא בכתונת ומכנסים והוא הדין למצנפת ואבנט ע\"כ. ויש לדקדק בסברת ר\"ל הלזו דודאי הבגדים שלובש כשמוציא הם שוים לבגדים שלבש כשהרים שהרי כתבו לעיל דהיקשא דבגדים הוא מוסכם מהכל וכן כתבו התוס' שם בד\"ה יש וא\"כ כיון דס\"ל לר\"ל דהרמה והוצאה שוים הם וילפי מהדדי למאי איצטריך לומר דהרמה נמי לר\"א מכשיר בעלי מומין כמו הוצאה דהא אי הוה אמינא דהרמה בעיא ד' כלים פשיטא דגם הוצאה בעיא ד' כלים מכח היקשא וא\"כ דין זה דס\"ל לר\"ל דגמרינן להרמה מהוצאה איך הוא תלוי באי הרמה היא עבודה ובעיא ד' כלים או אינה עבודה וסגי בב' כלים. ונראה דאי ה\"א דהרמה הויא עבודה ובעיא ד' כלים לא הוה מכשרינן בעלי מומין בהרמה כיון שהיא עבודה וה\"א דשאני הוצאה דאף דבעיא ד' כלים בעלי מומין כשרין לה דגזירת הכתוב הוא ואפשר דגזירת הכתוב היא דאף דהיא עבודה בעלי מומין כשרין לה או דגזירת הכתוב היא דאף שאינה עבודה מ\"מ בעיא ד' כלים ובין הכי ובין הכי לא ימלט מהיות דין מחודש בהוצאת הדשן דליכא מידי דבעיא ד' כלים ויהיו בעלי מומין כשרים לה וגזירת הכתוב היא ואין לך בו אלא חדושו דהיינו בהוצאת הדשן שנאמר דין זה ולא הוה גמרינן להרמה מהוצאה אבל השתא דאמרינן דהרמה לאו עבודה היא מדסגי לה בב' כלים א\"כ במאי דהכשיר הכתוב בעלי מומין בהוצאה הוא משום דכיון דלאו עבודה היא דסגי לה ב' כלים מש\"ה בעלי מומין כשרים לה וא\"כ לפי זה גמרינן להרמה ג\"כ דבעלי מומין כשרים לה משום דלאו עבודה היא מדסגי לה בשני כלים ור\"י סתר סברת ר\"ל הלזו ואמר דהרמה אליבא דכ\"ע עבודה ובעיא ד' כלים ואף דהוצאה נמי בעיא ד' כלים מ\"מ ס\"ל לר\"י דמאן דמכשיר בהוצאה בעלי מומין אף דבעיא ד' כלים הוא דגזירת הכתוב היא וכבר כתבנו דאפשר לפרש גזירת הכתוב באחד משני פנים או שהחידוש הוא דאף שהיא עבודה מדבעיא ד' כלים אעפ\"כ בעלי מומין כשרים לה ולא גמרינן מינה להרמה או דס\"ל דמדהכשיר בעלי מומין לאו עבודה היא אלא דגזירת הכתוב היא דאף דאינה עבודה בעיא ד' כלים ולא גמרינן מינה להרמה משום דבהרמה דלא מצינו בפירוש שיכשיר בעלי מומין ומש\"ה הויא עבודה, וזה הצד נוח לי יותר דלר\"א אליבא דר\"י הוצאה לאו עבודה היא דהכי דייקי דברי ר\"י דאמר מחלוקת בהוצאה אבל בהרמה דברי הכל עבודה הוא כלומר דבהוצאה נחלקו אי הויא עבודה וכ\"כ התוס' בפירוש דלר\"א אליבא דר\"י הוצאה לאו עבודה היא ומיהו לת\"ק פשיטא דהוצאה נמי עבודה היא שהרי בעיא ד' בגדים ובעלי מומין אינם כשרים לה ודברי התוס' מוכיחין כן דדוקא לר\"א הוצאה לאו עבודה היא אבל לת\"ק הויא עבודה. ומ\"ש התוס' דטעמא דת\"ק דפסיל הוא משום וכי תעלה על דעתך דבעל מום קרב לגבי מזבח הוא דוקא לר\"ל דס\"ל דלכ\"ע הוצאה לאו עבודה היא דהא סגי לה בב' כלים וכן הוא מבורר בדבריהם שקושייתם לא היתה כי אם אליבא דר\"ל אבל לר\"י פשיטא דלרבנן טעמא דזרים פסולים הוא משום דהויא עבודה ולפי זה אני תמיה על רבינו במה שכתב ואע\"פ שאין הוצאתו לחוץ עבודה אין בעלי מומין מוציאין אותו דמנא ליה שאין ההוצאה עבודה והדבר אצלי צריך תלמוד. וי\"ל בסברת ר\"ל הלזו דהרמה נמי לאו עבודה היא מהא דאיפליגו ביומא דף כ\"ד אם זר חייב בתרומת הדשן דרב פטר ליה משום דכתיב עבודת מתנה ולא עבודת סילוק ולוי מחייב ליה משום דרבי רחמנא לכל דבר המזבח והשתא ר\"ל כמאן ס\"ל אי ס\"ל כרב למה לי לטעמא דעבודת סילוק תיפוק ליה משום דאינה עבודה ואי ס\"ל כלוי מי איכא מידי דלאו עבודה היא וזר חייב עליה ואדרבא נילף מהכא דהרמה עבודה היא מדרבי רחמנא לכל דבר המזבח לחייב לזר. ונראה דר\"ל סבר ליה כרב ולא מטעמיה אלא משום דהרמה לאו עבודה היא ומש\"ה אינו חייב הזר עליה ומאי דהוצרכו התם לטעמא דעבודת סילוק הוא אליבא דר\"י דאית ליה דהרמה הויא עבודה לכ\"ע. אך קשה דבירושלמי בפרקין הובא מחלוקת זה דרב ולוי בשם ר\"י ור\"ל ור\"ל פטר ליה לזר ואמרינן מ\"ט דר\"ל דכתיב עבודת מתנה יצא זה שהוא בהרמה והשתא קשה למה ליה לר\"ל משום ה\"ט תיפוק ליה משום דלאו עבודה היא וצ\"ע:
עוד י\"ל בסוגיא זו מהא דכתב רבינו בפ\"ט מה' ביאת מקדש דין י' הטמא ובעל מום כו' אינם חייבים אלא על עבודות שהזר חייב עליהן מיתה ועל שאר העבודות באזהרה ע\"כ. והנה פשיטא דבבעל מום דליכא מיתה אף בעבודה דזר חייב עליה מיתה כי ממעטינן מיניה עבודות דאין הזר חייב עליהם היינו דאפי' אזהרה ליכא וא\"כ מאחר דאפי' בהרמה קי\"ל דאין זר חייב עליה מאי האי דאיצטריך לר\"א רבוי לרבות בעלי מומין ורבנן פסלי ליה וכ\"ת משום דוכי תעלה על דעתך דזר ובעל מום קרב לגבי מזבח וכמ\"ש התוס' הא ליתא דטעם זה לא כתבו התוס' כי אם אליבא דר\"ל דס\"ל דלאו עבודה היא וכמבואר בדבריהם משמע דלר\"י ניחא משום דהויא עבודה. הן אמת דבפ\"ב דזבחים כשבאו למעט העבודות דאין הזר חייב עליהם לא מנו שם בעל מום ואפשר דס\"ל לתוס' דבעל מום חייב אף על עבודות דאין הזר חייב עליהם ואין זה מן התימה דאיך יהיה הבעל מום חמור מהזר משום דקרא לא מיעט עבודות אלו אלא מעונש מיתה אבל אזהרה איכא וא\"כ גבי בעל מום דלעולם ליכא חיוב מיתה אין חילוק בו בין עבודות לעבודות ובכל עבודה אף שאין הזר חייב עליה מיתה בעל מום מוזהר עליה. ומ\"מ אין אנו צריכים לכל זה דאף דנימא דהתוס' ס\"ל כרבינו דאף בעל מום מימעיט מעבודות דאין הזר חייב עליהם היינו דוקא ממלקות אבל לעולם דאיסורא איכא וכן דקדק מרן שכתב ובעל מום חייב מלקות ועבודתו נמי פסולה וא\"כ מש\"ה איצטריך הכא לר\"א לרבות בעלי מומין לומר דעבודתו כשרה וליכא איסור כלל ורבנן פסלי ליה וזה פשוט:
ודע שראיתי לרבינו שחלק דין זה דהוצאת הדשן בשתי חלוקות ובתחלה כתב דאחר שתרם התורם שהיו באים הכהנים במגריפות וגורפין את הדשן על גבי התפוח ומורידין אותו למטה כו' ואחר כך כתב כל מי שירצה מן הכהנים ממלא מן הדשן שהורידו למטה ומוציא חוץ לעיר וכו' ואע\"פ שאין הוצאתו לחוץ עבודה אין בעלי מומין מוציאין אותו ע\"כ. והנה דין זה דבעלי מומין לא הביאו רבינו אלא בהוצאה דחוץ לעיר דהיינו אחר שהורידו אותו למטה ולא ידעתי אי ס\"ל דמה שנחלקו ר\"א ות\"ק אם בעלי מומין מוציאין הדשן הוא בהוצאה דעל גבי המזבח ואפילו התם ס\"ל לר\"א דבעלי מומין מוציאין אותו אלא דס\"ל דת\"ק פליג עליה אף בהוצאה דאחר שהורידו אותו למטה דאין בעלי מומין מוציאין אותו ונקט רבינו דין זה דבעלי מומין בהוצאה זו לאשמועינן דאף לאחר שהורידו אותו למטה אין בעלי מומין מוציאין אותו וכ\"ש בעוד הדשן במזבח דאין בעלי מומין מוציאין אותו או דילמא דס\"ל דע\"כ לא נחלקו אלא בהוצאה דלאחר שהורידו אותו אבל בעודו במזבח אף ר\"א מודה דאין בעלי מומין מוציאין אותו, ויש סמך לסברא זו דהא רבינו ס\"ל דבעלי מומין מוזהרים על הכניסה אף בלא עבודה וכמ\"ש בריש פ\"ו מה' ביאת מקדש וכבר כתבתי שם דמ\"ש רבינו מן המזבח ולפנים דאף המזבח הוא בכלל האיסור וא\"כ ס\"ל דע\"כ לא התיר ר\"א בעלי מומין להוצאה כי אם בהוצאה שאחר שהורידו הדשן למטה דס\"ל דרחמנא שרייה משום דלאו עבודה היא אבל בעוד הדשן במזבח לא דאף דהוצאה זו אינה עבודה תיפוק ליה משום כניסה, ומיהו נראה דהא ליתא דהא כבר כתבנו לעיל דר\"ל ס\"ל כמחלוקת בהוצאה כך מחלוקת בהרמה משום דס\"ל דהרמה לאו עבודה היא ואי אמרת דלא נחלקו אלא בהוצאה דאחר שהורידו הדשן למטה איך דימה ר\"ל הרמה שהיא במזבח דאיכא משום כניסה להוצאה ור\"י נמי לא סתר סברת ר\"ל הלזו כי אם מטעמא דהרמה עבודה היא ולמה ליה להאי טעמא ת\"ל דאף בהוצאה לא אמרה ר\"א אלא בהוצאה דאחר שהורידו הדשן למטה אלא ודאי דכי הכשיר ר\"א בעלי מומין בהוצאה הוא אף בעוד הדשן במזבח ומש\"ה דימה ר\"ל הרמה להוצאה דהרמה נמי לאו עבודה היא ואי משום איסור הכנסה גם בהוצאה נמי איכא איסור הכנסה ורחמנא שרייה ור\"י חלק עליו ואמר דאין לדמות הרמה להוצאה דשאני הרמה דלכ\"ע עבודה היא, ומ\"ש רבינו דין זה דבעלי מומין בהוצאת הדשן דחוץ לעיר הוא ללמדנו דאף בהוצאה זו ס\"ל לת\"ק דאין מוציאין אותו בעלי מומין וכ\"ש בהוצאת הדשן מעל המזבח. וא\"ת אי אמרת בשלמא לסברת החולקים על רבינו דס\"ל דמן התורה ליכא בבעל מום איסור כי אם בעבודה אבל בכניסה לא ניחא הא דיליף ר\"ל הרמה מהו אם משום דס\"ל דהרמה נמי לאו עבודה היא וכי היכי דהותר הוצאה משום דלאו עבודה היא ה\"נ הותרה הרמה. אך לסברת רבינו דס\"ל דאיכא איסור בכניסה אף בלא עבודה היכי יליף ר\"ל הרמה מהוצאה וכי בשביל דמצינו דבמקום אחד התיר הכתוב הכניסה נלמוד ממנו למקום אחר. וי\"ל דס\"ל דתרומת הדשן והוצאת הדשן כולה חדא מלתא היא וכי היכי דהותרה הכניסה לבעלי מום בהוצאה הכי נמי הותרה בהרמה. ותירוץ זה צריכים אנו לומר ג\"כ לסברת התוס' שכתבו דטעמא דפסיל ת\"ק הוא משום דאין זר עולה על המזבח ומש\"ה איצטריך קרא לר\"א לרבות בעלי מומין ואפ\"ה יליף ר\"ל הרמה מהוצאה. אך הדבר הקשה אצלי בדברי רבינו הוא דמאחר דס\"ל דהוצאה אינה עבודה מנא ליה דרבנן דפסלי בעלי מומין הוא אף בהוצאה דלאחר שהורידו הדשן למטה אימא דלא פסלו אלא בהוצאת הדשן מהמזבח דאיכא משום איסור כניסה וכן נראה לי שהוא דעת התוס' שכתבו דלר\"ל דס\"ל דלאו עבודה היא טעמא דפסיל ת\"ק הוא משום דוכי תעלה על דעתך דזר ובעל מום קרבין ע\"ג מזבח א\"כ לפי דבריהם לא פסיל ת\"ק בעלי מומין אלא בהוצאת הדשן מעל המזבח אבל בהוצאת הדשן לאחר שהורידו אותו למטה אף ת\"ק מודה דבעלי מומין כשרים לה ואף דלדידהו ר\"י ס\"ל דלת\"ק אף בהוצאה דחוץ לעיר פסלי בעלי מומין היינו משום דס\"ל דלת\"ק אליבא דר\"י הוצאה הויא עבודה אך אליבא דרבינו דס\"ל דאף אליבא דר\"י הוצאה לא הויא עבודה יש ללמוד מדבריהם דאף ת\"ק מודה בהוצאה דחוץ לעיר דבעלי מום כשרים ליה וקושית התוס' שהקשו לר\"ל דס\"ל דהוצאה לאו עבודה היא למה ליה קרא לר\"א להכשיר בעלי מומין ומ\"ט דת\"ק דפסל בעלי מום להוצאה שייכא אליבא דרבינו אף לר\"י דמאחר דאינה עבודה אמאי פסל ת\"ק והרי בפ\"ט מהל' ביאת מקדש דין ח' כתב דהדלקת הנרות כשרה בזרים וטעמו משום דאמרינן בגמרא דהדלקה לאו עבודה היא וכמ\"ש מרן שם והשתא יגדל התימה דהשתא זרים שרינן משום דלאו עבודה היא והכא פסלינן בעלי מום אף בדבר דלאו עבודה היא ומה שתירצו התוס' אליבא דר\"ל לא יועיל לרבינו דאיהו אף בהוצאה דחוץ לעיר פסל לבעל מום, ומיהו לזה יש לומר דנהי דלאו עבודה היא מ\"מ כיון דרחמנא אצרכיה בגדי כהונה כדכתיב ולבש בגדים וגזרת הכתוב היא דאף שאינה עבודה צריכה בגדי כהונה מש\"ה פסל ת\"ק בעל מום משום דאינו יכול ללבוש בגדי כהונה דאע\"ג דאמרינן דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם ומותר ללובשם שלא בשעת עבודה היינו דוקא לכהנים הואיל והותר אצלם בשעת עבודה הותר נמי שלא בשעת עבודה אבל בעלי מומין פשיטא דאסורים הם ליהנות מבגדי כהונה ומש\"ה צריך קרא לר\"א להכשיר בעל מום אך גבי הדלקה אין צורך לבגדי כהונה ומש\"ה כיון דלאו עבודה היא מותר לזר להדליק: ובאמת שאני תמיה על רבותינו בעלי התוס' מה זה שתמהו אליבא דר\"ל דלמה ליה קרא לר\"א להכשיר בעלי מומין ומ\"ט דת\"ק דפסל דכיון דאף אליבא דר\"ל בעינן שני בגדים א\"כ אי לאו קרא פשיטא דלא היינו מכשירים בעלי מומין כיון דגזירת הכתוב היא דאף שאינה עבודה דליבעי שני בגדי קדש ומה\"ט פסל ת\"ק ובאמת שהדבר בספק אצלי לר\"א דמכשיר בעלי מום אם לובש בגדי קודש או דילמא דדוקא בכהן תמים כשעובד גזר הכתוב שילבש בגדי קדש אבל בעל מום לא ונהי דהכשירו הכתוב לעבודה זו היינו בלא בגדי קדש, ואין זה מן התימה לפי שראיתי להריטב\"א בחידושיו לקדושין דף ל\"ו עלה דההיא דאמרינן דאתא קרא דבני אהרן למעט בנות אהרן מן העבודות והקשה בעבודות שפסולות בזר למה לי מיעוטא ת\"ל דאפי' בני אהרן מחוסרי בגדים עבודתם פסולה ובנות אהרן לית להו בגדי כהונה ותירץ דשמא אין בגדי כהונה מעכבין אלא לבני אהרן שנצטוו בהן אבל בנות אהרן שלא נצטוו בבגדי כהונה כלל אינם מעכבים בעבודתן ע\"כ. והתוס' שם הקשו קושיא זו ותירצו דמיירי שלבשו את הבגדים א\"נ י\"ל כיון שלא נצטוו בבגדי כהונה לא הוו מחוסרי בגדים ע\"כ. ועיין בחדושי מוהרימ\"ט שם דלא חשיב עבודה כל שלא היתה בבגדי כהונה יע\"ש. ומ\"מ לא ידעתי למה לא ביאר רבינו בפירוש דהוצאת הדשן בעיא בגדי כהונה וכדאמרינן ופשט ולבש מקיש בגדים שפושט לבגדים שלובש והיא דרשא מוסכמת מהכל ואף ר\"א מודה בה וכמ\"ש לעיל. וראיתי להרמב\"ן בפ' צו שכתב יש מרבותינו במס' יומא אומרים שאין הוצאת הדשן צריכה בגדי כהונה ויאמר ולבש בגדים אחרים בגדי חול ופשוטו של מקרא בכך הוא ע\"כ. ודבריו תמוהים הם בעיני שיאמר הרב ופשוטו של מקרא בכך הוא כיון דת\"ק דר\"א ס\"ל דאף הוצאת הדשן בעי בגדי קודש זאת ועוד דאף ר\"א מודה בזה וכמו שכתבנו ולא מצאתי בשום מקום מי שיחלוק בזה ויאמר דהוצאת הדשן לא בעיא בגדי כהונה וכעת דברי הרב צריכין אצלי תלמוד:
ודע שזה שכתבנו לעיל דרבינו ס\"ל דהוצאה לאו עבודה היא מלבד ממה שיש לתמוה דמנא ליה הא זאת ועוד דפשט הסוגיא מורה דלת\"ק אליבא דר\"י הוצאה הויא עבודה, עוד אני תמיה דבירושלמי רפ\"ב דיומא הביאו דנחלקו ר\"מ ור\"י בזר שתרם דר\"י מחייב מיתה ור\"ל פוטר משום דכתיב עבודת מתנה יצא זה שהוא בהרמה ואחר זה הוציא שאר הדשן בפלוגתא דר\"י ור\"ל ואמרו דמחלוקת זה אתיא כת\"ק דאמר אחרים פחותים מהם ברם כמ\"ד דאמר אחרים לרבות בעלי מומין הוא זר הוא בעל מום ע\"כ, הרי דלכ\"ע הוצאת הדשן עבודה היא כמו הרמת הדשן ומן הדין היה הזר חייב עליה מיתה אלא דמאן דפטר ס\"ל דעל עבודת סילוק אין הזר חייב מיתה משום דכתיב עבודת מתנה יצא זו שהיא בסילוק וכ\"ת דס\"ל לרבינו דההוצאה מהמזבח עד שיורידנה למטה היא עבודה ובה הוא שנחלקו בירושלמי אם הזר חייב עליה מיתה אך בהוצאה דחוץ לעיר היא דקאמר דאינה עבודה זו לא ידעתי מניין לו לחלק בין הוצאה להוצאה. וראיתי לרבינו שכתב בפ\"ט מהל' ביאת המקדש דין ט' הרמת הדשן וכו' ואם הרים ישראל לוקה ע\"כ. ואילו דין אם הוציא ישראל את הדשן לא הזכירו כלל. והנראה אצלי מסברתו הוא דאם הוציא ישראל את הדשן אפילו מלקות ליכא דדוקא בזר שתרם הוא דאמרינן דכיון דעבודה היא דרחמנא פטריה ממיתה משום דהיא עבודת סילוק מ\"מ מוזהר הוא עליה ולוקה דומיא דעבודה שיש אחריה עבודה דנהי דפטור ממיתה מלקות מיהא איכא וכמ\"ש שם אבל הוצאה דאינה עבודה אפילו מלקות ליכא כי אם איסורא בעלמא וזה הוא הפך הירושלמי שכתבנו. והנראה דמה שהכריחו להרב לומר דהוצאה לאו עבודה היא הוא משום דבתלמוד דידן אמרינן בפירוש דכל עבודה שיש אחריה עבודה אין הזר חייב עליה ועל זה הוקשה דהיכי אמרינן דהרמת הדשן חייב עליה ואפילו מאן דפטרו הוא משום דהיא עבודת סילוק ת\"ל משום דיש אחריה עבודה דהיינו הוצאת הדשן ובדין זה דכל עבודה שיש אחריה עבודה דאין הזר חייב עליה לא מצינו מי שיחלוק בזה ומכח קושיא זו הוכרח רבינו לומר דהוצאה לאו עבודה היא ומש\"ה הרמה הויא עבודה תמה דהא ליכא אחריה שום עבודה והוצאה דאיכא בתרה לאו עבודה היא ואמרינן בסוף פ\"ב דיומא איכא דאמרי מתקיף לה ר' זירא וכי יש לך עבודה שיש אחריה עבודה ופסולה בזר והקשו בגמ' והרי איברים ופדרים כו' והרי תרומת הדשן, והנה רש\"י לא גרס קושיות אלו משום דכל הני הוו עבודה שאין אחריה עבודה אך התוספות שם מקיימים גירסא זו וס\"ל דמה שהקשו מתרומת הדשן הוא מפני שיש אחריה עבודה דהיינו הוצאת הדשן ואם רבינו היתה לו גירסא זו צ\"ל דמה שתירץ בגמרא על קושיא והרי תרומת הדשן תחלת עבודה דיממא היא הכוונה היא דתה\"ד היא עבודה שלמה משום דהוצאה הבאה אחריה לאו עבודה היא דמה שכתבו התוספת דהוצאת הדשן אינה עבודה בכל יום אלא כשהיו צריכים כו' זה אינו לדעת רבינו דהא איהו ס\"ל דבכל יום היו מוציאין הדשן וכמ\"ש לקמן דין י\"ב א\"כ צריכים אנו לדחוק ולומר דמה שאמרו תחלת עבודה דיממא היא הכוונה היא משום דהוצאה לאו עבודה היא אלא שלא יכולתי ליישב מה שהביאו ראיה לזה ממה שאמר ר\"י קדש ידיו לתרומת הדשן למחר אינו צריך לקדש כו' דמה ענין זה לזה וגם כפי פירוש התוספות קשה קושיא זו. תו איכא לעיוני טובא בההיא דאמרינן התם למימרא דעבודה תמה בעי פייס וכו' והקשו והרי תרומת הדשן ותירצו משום מעשה שהיה ואי רבינו גריס לגירסא זו לא ידעתי למאי איצטריכו לומר משום מעשה שהיה ת\"ל משום דהוצאה לאו עבודה היא ומש\"ה הויא תרומת הדשן עבודה תמה וכל מה שנדחקו התוס' בזה לא יועיל כלום לרבינו וכמבואר, הן אמת דרש\"י לא גריס לה ואפשר דרבינו נמי לא גריס לה ומיהו אחר כל אלה הדברים עדיין אין דעתי מתיישבת בכל זה משום דא\"כ דברי הירושלמי אין להם מובן כלל דאיך חייבו בתרומת הדשן וחזרו וחייבו בהוצאת הדשן ולפי סברת רבינו הם תרתי דסתרן אהדדי ולומר דהירושלמי לית ליה דין זה דבעינן עבודה תמה ומש\"ה חייבו בתרווייהו אך תלמודא דידן דאית ליה דין זה דעבודה תמה ע\"כ אית ליה דהוצאה לאו עבודה היא מדחייבו בהרמת הדשן זה לא ניתן ליאמר משום דדין זה דבעינן עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה היא משנה ערוכה בפ' אחרון דזבחים. סוף דבר סברת רבינו לא יכולתי להולמה עד יערה ה' את רוחו עלינו ויפתח עינינו במאור תורתו:
ומ\"ש מרן דברי הריטב\"א דתרומת הדשן צריכה בגדים פחותים מדאמרינן כו'. הנה כפי גירסתנו שהיא לרבות את השחקים לא ידעתי היאך יתיישב פירוש זה דהא פי' לרבות הוא לומר שגם השחקים כשרים ולפי דברי הריטב\"א דוקא בשחקים היא המצוה. וראיתי לרש\"י פ\"ק דיומא (דף י\"ב) שכתב ואני שמעתי להביא שחקים דוקא משום בגדים שבשל בהם קדרה לרבו כו'. ואפשר שגם גירסת הריטב\"א היתה להביא אך בדברי הריטב\"א שהביא מרן כתיב לרבות. ובת\"כ אמרינן ילבש אפי' הן שחקים. וראיתי בתוס' שם שכתבו ילבש לרבות השחקים ואיצטריך קרא דלא תימא כי היכי דמטושטשין או מקורעין פסולים דכתיב בהו לכבוד ולתפארת ה\"נ שחקים ליפסלו דאין עניות במקום עשירות קמ\"ל ובפ\"ב דזבחים תניא משוחקים כשרים וזה משמע כגירסת רש\"י דאיצטריך לאשמועינן דאפי' שחקים כשרים ע\"כ. וכוונת דבריהם היא דלישנא דברייתא דתני משוחקים כשרים משמע דהחדוש הוא שיהיו כשרים דאילו לפירוש האחר שכתב רש\"י אדרבה לכתחלה בעינן שיהיו שחקים. וא\"ת מנ\"ל להתוס' דאותה ברייתא דפ\"ב דזבחים היא השנויה כאן דמפיק לה מקרא דילבש אימא דהתם לאו בהרמת הדשן מיירי אלא בשאר העבודות ומש\"ה אמר דמשוחקין כשרים ואיצטריך לאשמועינן דאפי' שחקין כשרים אבל ביומא דדרשינן מילבש להביא את השחקין הוא דלעכובא דלהרמת הדשן בעינן שחקין דוקא משום דרך ארץ. וי\"ל דכוונת התוס' כך היא דמ\"ד להביא את השחקין דוקא הוא משום דהוקשה לו דאם הכוונה היא להכשיר את השחקין להא לא צריך קרא דמהיכא תיתי דפסילי ומש\"ה נדחקו לומר דהכוונה היא להביא את השחקין דוקא. והתוס' בתחלת דבריהם יישבו דלעולם דקרא איצטריך להכשיר את השחקים משום דסד\"א דפסילי משום דכתיב לכבוד ותפארת והביאו ראיה לזה דהא בפ\"ב דזבחים אמרינן דמשוחקים כשרים הרי דאיצטריך לאשמועינן דכשרים דהיה עולה על הדעת דפסילי וא\"כ אף אנו נאמר דברייתא זו דיומא הכי ס\"ל דאיצטריך קרא לאשמועינן דשחקין כשרים. ומ\"מ דברי התוס' הללו נעלמו ממני דאדרבא הסוגיא דזבחים מורה שלא כפירש\"י דהכי תניא התם בד שיהיו של בוץ בד שיהיו חדשים כו'. והקשה אביי לרב יוסף בשלמא שיהו של בוץ הא קמ\"ל בוץ אין מידי אחרינא לא אלא בד שיהיו חדשים חדשים אין שחקים לא והתניא משוחקין כשרים. ואי כדברי רש\"י מה הקשה דלעולם משמעות דבד משמע חדשים דוקא אלא דהדר רבינהו קרא להכשיר כדכתיב ילבש לרבות את השחקין ולעולם דאי לאו האי ריבויא הו\"א דשחקין פסולים מדכתיב בד. ובשלמא לפירוש השני שהביא רש\"י ניחא משום דס\"ל לאביי דברייתא זו דקאמר דמשוחקין כשרים לאו מקרא יליף לה משום דילבש אתא לתרומת הדשן דבעינן שחקין דוקא ומש\"ה הקשה אביי דאי ממשמעות דבד ילפינן דבעינן חדשים ה\"ק דמשוחקין כשרים ותירץ לו דמאי דקאמר דבעינן חדשים לא ממשמעות דבד קא מפיק לה אלא מסברא ומש\"ה קתני בברייתא דבדיעבד כשרים אבל לפירש\"י קשה וכמו שכתבנו. ואפשר ליישב דה\"ק דאביי הבין דברייתא דמפיק דבעינן חדשים ממלת בד דהוא לעיכובא משום דאי למצוה בעלמא תיפוק ליה משום דכתיב לכבוד ולתפארת וא\"כ פשיטא דבעינן חדשים ועל זה הקשה דאיך יתכן דבד אתא לחדשים והא תניא משוחקין כשרים ומדאיצטריך בד ללמדנו דבעינן חדשים ע\"כ הוא לעיכובא דאי למצוה תיפוק ליה מקרא דלכבוד. ותירצו דלעולם דמאי דבעינן חדשים לאו מבד נפיק אלא ממקום אחר והברייתא ה\"ק דברים שנאמר בהם בד צריך שיהיו חדשים ולאו ממשמעותיה דקרא אלא ממקום אחר ואיצטריך קרא דילבש להכשיר את השחקין דסד\"א דפסילי משום דכתיב לכבוד קמ\"ל דלא פסילי. ומיהו פשט הסוגיא מורה יותר כפירוש האחר שהביא רש\"י. ואפשר שזהו מה שהכריחו לרבינו לומר דמאי דאמרינן ילבש להביא את השחקין הוא דבהרמת הדשן בעינן שחקין. וראיתי להתוס' שם בזבחים שכתבו והתניא משוחקין כשרים תימה דביומא דרשינן מה ת\"ל ילבש לרבות את השחקין ואמאי צריך ריבוי ע\"כ. ודברי התוס' הללו סתומים. וסבור הייתי לומר דמ\"ש בספרים ואמאי צריך ריבוי הוא ט\"ס והקושיא אינה אלא דביומא דרשינן ילבש לרבות את השחקין והיא הקושיא שהקשינו למעלה דמה הוקשה לו לאביי דלעולם דממשמעות דבוץ נפיק דבעינן חדשים ואפ\"ה בדיעבד כשרים משום דקרא רבינהו דכתיב ילבש. ואם באנו לקיים הגירסא הכתובה בספרים נראה דקושית התוס' היא לפי המסקנא דחדשים לאו מבד נפיק אלא מסברא משום נוי ומש\"ה כשרים אמאי איצטריך רבוי דנוי להכשיר חדשים מהיכא תיתי שיהיו פסולים וכ\"כ הרב לח\"מ דכונת התוס' היא דכיון דלפי המסקנא חדשים לאו ממשמעותא נפיק למה לי קרא להכשיר את השחקין אלא דזה סותר למ\"ש ביומא דאיצטריך קרא דסד\"א דמשוחקין פסולים משום דכתיב לכבוד ולתפארת, ויש ליישב ובמקום אחר אאריך עוד בזה:
ודע שראיתי בירושלמי פ\"ג דיומא הלכה ו' דאמרינן בד שיהיו חדשים אם אומר את שלא ילבש שחקין והא תני ולבשם ואפילו שחקין ר\"ח בשם ר' יוסא במחלוקת ע\"כ. והנה הירושלמי פליג עם ש\"ס דידן דהירושלמי סובר דממשמעות בד שמעינן דבעינן חדשים ועל זה הקשו מברייתא אחרת דמכשיר את השחקין ותירצו דבמחלוקת הם שנויות ומי שאמר זו לא אמר זו ולא ס\"ל להירושלמי דברייתא דבעיא חדשים הוא דוקא למצוה. וכמ\"ש בש\"ס דידן משום דמשמע ליה דכיון דממשמעות דבד קא מפיק לה ע\"כ לעיכובא הוא דאי למצוה לא איצטריך קרא דבד דתיפוק לי משום דכתיב לכבוד ולתפארת וכמ\"ש לעיל. ומיהו יש להכריח מדברי הירושלמי הללו הפך הפירוש שהביא רש\"י מדקאמר אפילו שחקין ולפי אותו הפירוש דוקא שחקין בעיא. וליכא למימר דברייתא זו שהביא בירושלמי אינה השנויה בש\"ס דידן ביומא דמפיק שחקין מילבש דכתיב בהרמת הדשן שהרי לא מצינו ברייתא זו בשום מקום. אלא ודאי דברייתא זו היא השנויה בש\"ס דילן ביומא (ומאי דקאמר ולבשם אפילו שחקין נ\"ל שהוא ט\"ס וצ\"ל ילבש שהרי לא מצינו פסוק זה דולבשם*) ולפ\"ז יש להכריח מכאן כפירש\"י ואם נפשך לומר דהפירוש השני גריס בירושלמי ילבש להביא את השחקין וכדאמרינן בש\"ס דידן אכתי קשה דמה הקשו בירושלמי הני שני ברייתות אהדדי הא ברייתא דמיעט שחקין מדכתיב בד מיירי בשאר עבודות והברייתא האחרת מיירי בהרמת הדשן דאדרבא לכתחילה בעינן שחקין משום דרך ארץ. ומיהו לזה י\"ל דס\"ל להירושלמי דע\"כ מדבעי רחמנא שחקין בהרמת הדשן ע\"כ דשחקין כשרים בשאר עבודות בדיעבד ונהי דלכתחילה בעינן חדשים בשאר עבודות משום כבוד הכא בהרמת הדשן בעינן שחקין משום כבוד אלא א\"א דשחקין פסולים לעבודה איך יתכן דיכשיר הכתוב בגדים פסולים להרמת הדשן וזו סברא אלימתא היא דלא מצינו בשום מקום שיכשירו בגדים פסולים אפילו להוצאת הדשן ולא אמרו אלא בגדים פחותים אבל פסולים לא אמרו. ומש\"ה הכריחו בירושלמי דע\"כ הני תרי ברייתות פליגי אהדדי דמאן דמפיק דבעינן חדשים מקרא דבד וס\"ל דשחקין פסולים לא ס\"ל כאידך ברייתא דדרשי מקרא דילבש דבעינן שחקים בהרמת הדשן דלא יתכן דיכשיר הכתוב בגדים פסולים בשום עבודה דבעינן בגדי כהונה: (הוא בפ' אחרי ומיניה יליף בירושלמי ע\"ש).
אך מה שיש לתמוה על הפירוש שהביא רש\"י דלמצוה בעינן שחקין להרמת הדשן וייחסנו סברא זו לרבינו דאיך יתיישב הברייתא דזבחים דקתני בד שיהיו חדשים והא גבי הרמת הדשן כתיב מדו בד ומכנסי בד ולמצוה בעינן שחקים ואולי מ\"ש בד שיהיו חדשים אינו על בד המוזכר גבי תרומת הדשן כי אם על בגדי לבן שלובש כ\"ג ביום הצום הנקראים בגדי בד דכתיב בפ' אחרי מות משום דהני דבפ' צו אף דכתיב בהו בד כתיב בהו נמי שש אך הבגדים הנאמרים בפרשת אחרי מות לא נאמר בהם שש וברייתא זו דקאמרה בגדים שנאמר בהם כו' מיירי בבגדים שלא נאמר בהם שש וכמו שהארכתי בזה בס' שמיני סימן ו' (א\"ה תמצאנו בפ\"ח מהל' כלי המקדש הלכה ג' יע\"ש) ובת\"כ הביאו ברייתא זו בפ' אחרי מות. אך יש לתמוה דבת\"כ פ' צו נמי הביאו ברייתא זו אקרא דמדו בד וא\"כ היכי קתני בד שיהיו חדשים ובסמוך לזה הביאו בת\"כ דרשא דילבש להביא את השחקין ואפשר דמ\"ש בירושלמי במחלוקת הם שנויות הוא על הברייתא האמורה בפרשת צו דמוכח מינה דאף לתרומת הדשן בעי חדשים אך הברייתא המוזכרת בש\"ס דידן היא האמורה בפ' אחרי מות וכ\"ת אכתי קשה היכי קתני בגדים שנאמר בהם בד צריך שיהיו חדשים והא גבי תרומת הדשן כתיב בד ואדרבא בעיא שחקין הא ל\"ק דהא לפי המסקנא חדשים לאו ממשמעותא דבד נפיק אלא מקרא דלכבוד ולתפארת וא\"כ גבי הרמת הדשן אדרבא הכבוד שיהיו שחקין. והמעיין היטב בסוגיא יראה דמ\"ש בגדים שנאמר בהם בד הכוונה היא בד בלא שש וזה לא שייך כי אם בבגדי לבן של כ\"ג הנאמרים בפ' אחרי מות וכמו שהארכתי (א\"ה במקום הנזכר) ומ\"מ עדיין הדבר אצלי צריך תלמוד: " + ], + [], + [ + "כיצד תורמין כו'. לא ידעתי למה השמיט רבינו הא דאיבעיא לן ביומא (דף כ\"ד) בעי רבי אבין תרומת הדשן בכמה מתרומת מעשר ילפינן לה או מתרומת מדין ת\"ש דתני רבי חייא נאמר כאן והרים ונאמר להלן והרים מה להלן בקומצה אף כאן בקומצה ע\"כ בירושלמי רפ\"ב דיומא אמרינן סידר עד שלא תרם מפרש ותורם. (א\"ה ומ\"ש וחתיה זו כו' עיין מ\"ש ה\"ה לקמן הלכה י\"ג ז'): " + ], + [ + "אחר שירד זה שתרם כו'. דע שדעת רבינו היא דבכל יום ויום היו גורפין את הדשן לאחר שהרים תרומת הדשן (היו גורפין את הדשן) ומעלין אותו ערימה על גבי התפוח וגורפין מאותה ערימה בפסכתר ומורידין אותו למטה וכן הוא דעת הראב\"ד וכמ\"ש בפ' זה הלכה ז' שכתב ומאחר שכהן מוציא בכל יום האפר מהיכן היה שם התפוח. אך רש\"י כתב בפ' גיד הנשה דלא היו מוציאין אותו בכל יום אלא כשהיה רבה מאד היו מוציאין אותו ומוליכין אותו חוץ לעיר וכ\"כ בפירוש התורה בפר' צו והוציא את הדשן הצבור בתפוח כשהוא רבה ואין מקום למערכה מוציאו משם ואין זה חובה בכל יום אבל התרומה חובה היא בכל יום ע\"כ, וכן כתב המפרש ריש פ\"ב דתמיד וז\"ל וכשהיה רב כל כך שלא היו יכולין לסדר המערכות כו' היו מוציאין אותו לחוץ. והנה לישנא דמתני' דריש פ\"ב דתמיד דייקא כרש\"י דתנן החלו מעלין באפר על גבי תפוח וכו', והנה מסכתא זו הוקבעה על העבודות התמידיות בכל יום ואי כדברי רבינו והראב\"ד הוה ליה לתנא למיתני מעלין באפר על גבי תפוח ומורידין אותו לארץ כו' ובשלמא לדעת החולקים ניחא כיון שאינה עבודה תמידית לא תני לה בלשון חיוב אלא אגב דתני וברגלים לא היו מדשנין אותו תני נמי ומימיו לא נתעצל כהן מלהוציא את הדשן כלומר בזמן שהיה רבה: עוד נראה שיש להכריח סברת רש\"י מהא דתנן וברגלים לא היו מדשנין אותו מפני שהוא נוי למזבח ואי כדברי רבינו שהיא מצוה תמידית בכל יום כמו תרומת הדשן יש לתמוה איך מפני שהוא נוי למזבח לא יקיימו מצות עשה אך לדעת החולקים ניחא דכיון דאין לה זמן קבוע לא היו מדשנין ברגלים אך לרבינו קשה, ועוד יש להכריח סברת רש\"י מהא דתנן בפ\"ה דתמיד ובשבת היה כופה עליהן פסכתר כו' וג' דברים היתה משמשת כו' ומורידין בה את הדשן מעל גבי המזבח ע\"כ, והנה הביאו דין זה דהורדת הדשן אגב גררא שהזכירו פסכתר משום שבת ואמרו וג' דברים היה הפסכתר משמש וכפי דברי רבינו אדרבא בפ\"ב הוה ליה למימר ומורידים הדשן בפסכתר ואגב זה הוה ליה למיתני וג' דברים היתה משמשת, אך כפי החולקים ניחא דהתם בפ\"ב לא מיירי כי אם בעבודה שהיא תמידית אך הכא בפ\"ה כשבא להזכיר ההקטרה והוכרח לומר דאם נתפזר הימנו שהיה מכבדן לאמה ואגב זה קתני דבשבת כופה פסכתר תנא נמי דג' דברים היתה משמשת, וניחא נמי לסברא זו מה שהקשה הראב\"ד לרבינו דס\"ל דתפוח נקרא על שם תל הדשן המכונס שם והקשה עליו דהא תנן החלו מעלים באפר ע\"ג התפוח ומאחר שכהן מוציא בכל יום כל האפר מהיכן היה שם התפוח ע\"כ, והנה מה שפירש רבינו במלת תפוח כן היא הסכמת כל המפרשים וכ\"כ הרב בעל הערוך בערך תפוח, והנה לסברתם דס\"ל דהוצאת הדשן לא היתה בכל יום ליכא קושיא כלל אך לדעת רבינו דס\"ל דהוצאת הדשן היתה בכל יום קשה מה שהקשה הראב\"ד והרב בעל לחם משנה תירץ דאולי היה נשאר שם קצת ע\"כ, אך מדברי הראב\"ד נראה דכל האפר היו מוציא בכל יום. עוד תירץ הרב דבמתני' בנוסחאות דידן לא גרסינן על גבי התפוח בה\"א הידיעה אלא על גבי תפוח ור\"ל שאז היו עושין תפוח מהאפר ולא שהיה תפוח מעיקרא ע\"כ. והנה תמה איך נחה דעתו של הרב בזה שהרי רבינו כתב בפירוש ומעלין אותו ערימה על גבי התפוח ע\"כ, ובין שנאמר שכך היתה גירסתו במשנה או שנאמר שגירסתו היתה כגירסת ספרים דידן מ\"מ קושית הראב\"ד במקומה עומדת לרבינו שכתב התפוח בה\"א הידיעה. וראיתי להרב בעל באר שבע שתמה על הראב\"ד במה שהקשה לרבינו וכתב דלא קשה מידי משום דדוקא תרומת הדשן היא חובה בכל יום אבל הוצאת הדשן אינה אלא כשהיא רבה ואין מקום למערכה כו' ע\"כ. ואני תמה על תמיהתו שהרי קושית הראב\"ד היא קושיא עצומה שהרי רבינו ס\"ל דבכל יום היו גורפין את הדשן ומורידין אותו לארץ. עוד כתב הרב דסברא זו דרש\"י איתא בהדיא ביומא ולא ידעתי למה לא ביאר לנו מקומו איו. ודע שהתוס' בפ\"ב דיומא (דף כ\"ז) ד\"ה איכא כתבו בפירוש דהוצאת הדשן אינה עבודה בכל יום אלא כשהיו צריכין והביאו הראיה שכתבנו לעיל דתנן וברגלים לא היו מדשנים אותו מפני שהוא נוי למזבח:
עוד יש לחקור בדין זה דהוצאת הדשן אם הוא מן התורה או מדרבנן ואם הוא מן התורה יש לחקור מנא להו לרבותינו לומר שהוצאה זו לא היתה בכל יום אימא דדומיא דהרמה דכתיב והרים ה\"נ הויא הוצאה דכתיב והוציא וכי היכי דהתם מצותה בכל יום הכי נמי נימא בהוצאה, ואולי יש להם שום דרשא ואנחנו לא נדע. עוד י\"ל למה לא מנו מוני המצות הוצאת הדשן כדכתיב והוציא את הדשן וליכא למימר דבכלל תרומת הדשן היא דהא הוצאה זו אינה ממה שהרים אלא מהדשן שנשאר במזבח לאחר שהרים. והנראה אצלי בזה הוא דדוקא תרומת הדשן היא מצוה דגזירת הכתוב היא שירים מלא המחתה בכל יום ויניחנו אצל המזבח ויש להרמה זו שיעור דהיינו שלא יפחות מהקומץ ואף שדין זה לא הביאו רבינו הדבר הוא מבואר בפ\"ב דיומא (דף כ\"ד) אך הוצאת הדשן אינה מצוה מצד עצמה אלא דמוכרחים אנו להוציא את הדשן כדי לפנות מקום המערכה וקרא דכתיב והוציא את הדשן לאו למימרא דצונו הכתוב שנוציא את הדשן דמהיכא תיתי שיניחו אותו שם לעולם אלא קרא הכי קאמר כשיוציאו את הדשן ולבש בגדים אחרים כלומר משום דרך ארץ נמצא דהוצאה זו אינה מצוה מצד עצמה כי אם מכשירי עבודה דהיינו לפנות מקום למערכה ומש\"ה ס\"ל לרש\"י והתוס' דלא היתה ההוצאה כי אם כשהיתה מרובה דכיון דאין תכלית להוצאה זו כי אם לפנות מקום המערכה א\"כ אין חיובה כי אם במרובה, אך רבינו ס\"ל דבכל יום היו מוציאין אותה כדי שיהיה בכל יום המזבח פנוי ולעולם דאף לרבינו אינה מצות עשה להוציא את הדשן בכל יום ואם לא הוציאו בטלו מצות עשה אלא דס\"ל דכך הוא דרך כבוד שבכל יום יוציאו את הדשן כדי שיהיה מקום המערכה פנוי ויהיו הכהנים מהלכים במזבח כרצונם ולא יעכב אותם הדשן ובזה ניחא מה שהקשינו לעיל לרבינו מההיא דתנן דברגלים לא היו מדשנים את המזבח וכיון דדשון זה אינו מצוה מצד עצמו כי אם דרך כבוד ברגלים שהיו באים כל ישראל והיו מקריבים היה נוי למזבח כשהיה עליו דשן רב משום הכי לא היו מדשנין אותו וזהו שכתב רבינו בסוף הלכה י\"ב וחתיה שחותה במחתה ומוריד לרצפה אצל המזבח היא המצוה של כל יום. ונראה שר\"ל דדוקא הרמה היא מצוה של כל יום אבל ההוצאה אינה מצוה של כל יום לפי שאין ההוצאה אלא כדי שיהא המזבח פנוי וכמו שכתבנו. ודע שראיתי להר\"ב לח\"מ שכתב דלדעת רבינו בכל יום היו מוציאין האפר ומורידין אותו למטה ואח\"כ כשהיה רבה למטה מוציאין אותו חוץ לעיר ע\"כ. ולא ידעתי מאין למד הרב דין זה דההוצאה דחוץ לעיר לא היתה בכל יום כי אם כשהיתה רבה ובדברי רבינו לא ראיתי רמז לזה. וראיתי להרב קרית ספר שכתב וכשהוא רב מורידין ממנה למטה כו' ולא ידעתי אם גירסתו ברבינו היתה כך או אם מסברא כתב כן ואם הוא מסברא אחרי המחילה אם איתא דרבינו הוה ס\"ל הכי היה לו לבארו בהדיא ואם דחקוהו הקושיות שכתבנו למעלה לסברת רבינו גם בעינינו יפלא: " + ] + ], + [ + [], + [ + "כמה מקטירין ממנה בכל יום וכו'. שיעור זה דחייב להקטיר פרס בשחרית ופרס בין הערבים הוא פשוט בפ\"ק דכריתות (דף ו') אך לא נתבאר אם שיעור זה מן התורה ואם הקטירו פחות משיעור זה לא יצאו הציבור ידי חובתם דומיא דקטורת דיוה\"כ דרחמנא אמר מלא חפניו ופשיטא דאם חסר מזה השיעור דלא יצאו הציבור ידי חובתם. וראיתי בפי\"ג דזבחים (דף ק\"ט) דתניא המקטיר כזית בחוץ חייב חצי פרס בפנים פטור ואמרי' מאי פטור פטור ציבור והמתבאר שם מן הסוגיא הוא דדוקא שיעור דמלא חפניו הוא דוקא אבל שיעור פרס לאו דוקא ופירש רש\"י דהאי שיעור דפרס דרבנן הוא אך לא ידעתי מה ראו חכמים לעשות תקנה זו שיקטיר פרס ולאיזה דבר סמכו השיעור הזה. וראיתי בפסקי תוספות בפ\"ק דכריתות שכתבו בכל יום נקטר מנה פרס בבקר ופרס בין הערבים הלכה למשה מסיני ואם לא הקטיר אלא כזית שחרית וכזית ערבית יצא ע\"כ. ודברים אלו נוחים אצלי שדבר זה הלכה למשה מסיני ואפשר שנכלל במאי דאמרי' שיעורין הלכה למשה מסיני ומש\"ה לא מנאה רבינו בהקדמתו לסדר זרעים לפי שנכלל בכמה שיעורין ומה שכתבו דאם לא הקטיר כי אם כזית דיצא אין זה מהתימה דאפשר שכך נאמרה הלכה דלכתחלה ליבעי פרס ובדיעבד סגי בכזית ועוד דביום הכפורים דכתיב בפירוש מלא חפניו אי לאו דכתיב חוקה בפרשה הוה אמינא דאם הקטיר כזית דנפטרו הצבור וכדאיתא באותה סוגיא דפי\"ג דזבחים שכתבנו לעיל וכ\"ש בקטורת דכל שלא נאמר בפירוש שיעור דנוכל לומר דאף שהלכה היא מנה בכל יום היינו למצוה אבל אם לא הקטיר כי אם כזית בבקר וכזית בין הערבים דיצאו ידי חובתם. ונראה שיש להכריח סברת התוס' הלזו דס\"ל דשיעור זה הוא הל\"מ מהא דאמרינן בפ\"ק דכריתות (דף ו') אמר רבא קטורת שפטמה לחצאין חייב דכתיב והקטרת אשר תעשה כל שתעשה והא אפשר דעבדה פרס בשחרית ופרס בין הערבים ע\"כ. ופירש\"י שם אההיא דאמרינן וחכ\"א בכל יום מתקן במתכונתה וז\"ל במתכונתה לישנא דקרא אם היה רוצה לפטם הקטרת דבר יום ביומו עושה הלכך יחיד שלא פטם אלא מנה חייב וחצאין דרבא לאו דוקא אלא כל דראוי להקטיר ע\"כ. ואי אמרת בשלמא דשיעור זה דמנה הוא הל\"מ ניחא דיחיד דפטם לא מיחייב כי אם בשיעור דמנה דבבציר ממנה לא קרינן ביה והקטרת אשר תעשה דאע\"ג דאליבא דכ\"ע אם הקטיר כזית יצא אפשר דבשעת עשיה בעינן שיעשה כשיעור דהיינו מנה ואף את\"ל דאם לא פטם כי אם כזית והקטיר דיצא מ\"מ כיון דלכתחלה אין מניחין אותו מן התורה להקטיר כזית ואומרים לו שיפטם עוד להשלים שיעור דפרס יחיד שפטם פחות משיעור זה פטור דלא קרינן ביה אשר תעשה. אך אי אמרת דשיעור זה דפרס אינו אלא מדרבנן ומן התורה בכזית סגי אף לכתחלה איך יתכן לומר דיחיד שפטם פחות משיעור דרבנן שיהיה פטור דכיון דמן התורה קרינן ביה והקטרת אשר תעשה. ואף דבספר שני סימן פ\"ו נסתפקתי (א\"ה תמצאנו לעיל רפ\"ז מהלכות תרומות ועיין בפ\"ב מהל' כלי מקדש דין ג') במי שאכל תרומה טמאה דרבנן אם חייב כרת מי אמרינן כיון דתרומה זו טהורה מן התורה שפיר קרינן ביה ומתו בו כי יחללוהו או דלמא אף שטומאתה מדרבנן ממעטינן לה ואמרינן פרט לזו שמחוללת ועומדת. והנה כפי הצד השני שצדדתי אפשר לומר דה\"נ אף דשיעור זה דפרס הוא מדרבנן יחיד שפטם פחות משיעור זה פטור משום דלא קרינן ביה והקטרת אשר תעשה וכבר כתבתי שם דיש פנים לצד השני יע\"ש. מ\"מ הכא בנ\"ד האמת יורה דרכו דשיעור זה דמנה פרס בשחרית ופרס בין הערבים הוא הלכה למשה מסיני. (א\"ה עיין בס' חוות יאיר): " + ], + [], + [ + "וכסוי היה לו ובזך שמו וכו'. הרב באר שבע כתב דמדתנן בפ' בתרא והכף והכסוי ביד אחת ש\"מ שהכיסוי היה לכף ולא לבזך ועיין בתוי\"ט. ומ\"ש רבינו ונתן הבזך בתוך כלי אחר. עיין מה שהקשה הרב באר שבע: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וזה שהסיר משליכו במקום הדשן כו'. דישון המנורה ודישון מזבח הפנימי לא בעי בגדי כהונה. כ\"כ התוס' יומא (דף נ\"ט) סוף ד\"ה והרי: " + ], + [], + [], + [ + "כל הפתילות שאסור כו'. מיהו כרך דבר שמדליקין בו על דבר שאין מדליקין אע\"ג דבשבת אין מדליקין בו במקדש שרי כיון דאין איסורו כי אם משום גזירה דלמא ידליק בעיניה כ\"כ התוס' פ\"ב דשבת (דף כ\"א) ד\"ה שמחת: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "אלא מביא עשרון שלם וכו'. מלבד זה העשרון עוד מביא עשרון אחר ומקריב משום חנוכו, וכמ\"ש רבינו ספ\"ה מהל' כלי המקדש: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "ומונה על אצבעותיהן וכו'. עיין בירושלמי פרק ב' דיומא הלכה ב': " + ], + [], + [], + [ + "הפייס השני כו'. כתב מרן בשם הריטב\"א הזורק הוא מקטיר האיברים כו' ולא הבינותי דברים אלו שהרי הפייס הד' היה מי מעלה אברים מן הכבש למזבח, ופשטן של דברים נראה דהיינו להקטירם וכ\"כ רש\"י בפ' החליל (דף נ\"ד) ששה כהנים הזוכים בהולכת איברים כו' עד שיביא המעלה ומקטירם מן הכבש למזבח. והנראה מכוונת הריטב\"א ז\"ל דס\"ל דזה המעלה את האיברים מן הכבש למזבח אינו המקטיר אותם אלא מתחלה היו ששה כהנים מעלים את האברים לכבש מחציו ולמטה ואחר כך מי שזכה בפייס הד' היה מעלה אותם מן הכבש לראש המזבח ואח\"כ היה הולך הזורק ומקטיר. ומה שהביאו לזה הוא מדתנן מי מעלה איברים למזבח ולא תני מי מקטיר איברים. משמע דזה המעלה אינו מקטיר, אך לא ידעתי היכא רמיזא דבר זה, ומדברי רבינו כאן בפ\"ו נראה דהמעלה הוא המקטיר וכדברי רש\"י שהרי לא הזכיר אחר עליה זו ההקטרה וכן הוא דעת הרמב\"ן ז\"ל שכתב בס' המלחמות בפ\"ב דיומא דהא דתנן מי מעלה איברים כו' בין על איברי תמיד של שחר בין על איברים שלא נתעכלו מבערב היא ע\"כ משמע דס\"ל דמעלה איברים היינו הקטרה: " + ], + [], + [ + "תמיד של בין הערבים כו'. כתב מרן ואע\"ג דשני גזרים של שחר כו', ועיין במ\"ש התוס' פ\"ב דיומא (דף כ\"ו) ד\"ה אלא: " + ], + [ + "בשבת שיש שם תמידין ומוספין כו'. נסתפקתי בדין הפייסות שתקנו חכמים ארבעה פייסות בכל יום לקרבן התמיד ביום שהיה בו קרבן יחיד מי היה זוכה בו. ואפשר לומר דהכהן שזכה בעבודה מעבודת התמיד היה זוכה ג\"כ בקרבן יחיד וכמ\"ש רבינו דבשבת שיש שם תמידין ומוספין וכו' כל שזכה בעבודה מעבודות התמיד של שחר הוא זוכה בה בשני כבשי מוסף, ולפי זה הזוכים בפייס השני הם הזוכים בקרבן יחיד וכן הזוכה בפייס הד' ואם היה קרבן יחיד זה מן האיל או שור דקי\"ל דהאיל מוליכין אותו שמונה כהנים והפר כ\"ד נראה שהכהנים העומדים אחר הי\"ג כהנים שזכו בפייס שני הם זוכים על הסדר בעבודות המיותרות שיש באיל או בפר דומה למ\"ש דבשבת שהיו שני בזיכי לבונה העומד אחר י\"ג כהנים הי\"ד זוכה בבזך אחד והט\"ו זוכה בבזך שני. שוב ראיתי שזה אינו שהרי כתב רבינו בפ\"ו מהל' מעה\"ק דין י\"ט אבל עולות היחיד אם רצו להוליך נתחיה בפחות מאלו או ביותר מוליכין ע\"כ, ולפי זה עדיין לא ידענו מי יזכה בהקרבת קרבן יחיד, הן אמת שראיתי בירושלמי סוף פ\"ב דפרו של יחיד היה קרב בששה ולפי הירושלמי הזה ניחא שהששה שזכו בקרבן התמיד הם זוכים בקרבן יחיד אך רבינו שלא הביא הירושלמי הזה נראה שדחאו מהלכה ונראה שטעמו הוא משום דבירושלמי למדו דין זה מדכתיב וערכו בני אהרן הכהנים הרי כאן ששה ופסוק זה מיירי בבן הבקר דקרבן יחיד, אך בתלמודא דידן בפ\"ב דיומא (דף כ\"ז) למדו מפסוק זה לטלה שטעון ששה ואע\"ג דהאי קרא בבן הבקר כתיב כבר הקשו זה שם בגמרא ותירצו קושיא זו וא\"כ אזדא ליה דינא דהירושלמי וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה דמי זוכה בקרבן זה. שוב ראיתי לרש\"י בפ\"ב דיומא (דף כ\"ו) עלה דמתני' דקתני אבל בקרבן יחיד אם רצה להקריב מקריב שכתב אם רצה להקריב כהן יחידי את הכל ובלא פייס ע\"כ הרי דס\"ל דלא היה פייס לקרבן יחיד, אך לא ידעתי אם הדבר תלוי בדעת בעלים דלמי שירצו הבעלים יתנו אותו להקריב או דלמא כל הקודם זכה. ומפשטן של דברים נראה דכל הקודם זכה ולא ידעתי למה לא חששו חכמים לדלמא אתו לאינצויי בקרבן יחיד כמו שתקנו בקרבן צבור והיה להם לתקן פייס ג\"כ בקרבן יחיד ואולי דדוקא בקרבן ציבור חששו חכמים דאתו לאינצויי משום דחביב להם טובא עבודת ציבור ודוחק. שוב ראיתי להרב בעל תוי\"ט שגם הוא הקשה כן יע\"ש:
ודע דמוספי שבת אמרינן בר\"פ שני שעירי דלמצוה בעינן שיהו שוין והתוספות כתבו שם דהוי לעכובא ולא דמו לשני שעירים ושני כבשים ושתי צפורים דלא הוו אלא למצוה. אך רש\"י ז\"ל חולק על זה וסבירא ליה דגם מוסף שבת מאי דבעינן שוים אינו אלא למצוה. ורבינו לא הזכיר כלל דין זה ולא ידעתי למה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "לישתן ועריכתן בחוץ כו'. תנן בפ' שתי הלחם (דף צ\"ה) אחת שתי הלחם ואחת לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ואינן דוחות את השבת ובגמ' הקשו הא גופא קשיא אמרת לישתן ועריכתן בחוץ אלמא מדת יבש לא נתקדשה ואפייתן בפנים אלמא מדת יבש נתקדשה ופירש\"י דמדת יבש היא עשרון שנמדד בו ואם היתה מדת יבש מוקדשת היה נפסל ביוצא דס\"ל לרש\"י דכל שנתקדש בכלי נפסל ביוצא אך התוס' חולקים בזה וס\"ל דאינו נפסל ביוצא אלא שקושית הגמ' היא דאי מדת יבש נתקדשה מיגניא מלתא אי אפיק להו אבראי, ובגמ' תירצו לזה דהאי תנא ס\"ל דעשרון אינו מקדש אבל תנור מקדש. ונראה שהכוונה היא דכיון שהתנור מקדש אם היו אופין אותם בחוץ היה נפסל ביוצא לרש\"י ולתוס' משום גנאי אלא שקשה יאפו בחוץ בתנור של חול דומיא דלישתן ועריכתן שהיתה בכלי חול שאם היתה בכלי שרת הוה בעי פנים וכדאמרינן בפ\"ק דמנחות (דף ט') אלא נראה שהטעם הוא דבעינן שהתנור יקדש את הלחם וקי\"ל דאין כלי שרת מקדשים כי אם בפנים וכמו שפסק רבינו סוף פ\"ד מהל' פסה\"מ. תו אמרינן התם אלא אי קשיא הא קשיא ואפייתן בפנים אלמא תנור מקדש ואין דוחות את השבת איפסלא בלינה ורב אשי רצה לתרץ לזה דמאי דתנן דאפייתן בפנים הכוונה היא במקום זריזין ולא בעזרה לפי שאין התנור מקדש אלא בחוץ יאפוה כהנים זריזים כדי שלא תחמיץ ובגמרא דחו דברי רב אשי הללו משום דמה נפשך אי אפיה בעינן זריזין לישה ועריכה נמי בעינן זריזין ואי לישה לא בעינן זריזין אפיה נמי לא בעינן זריזין שהרי בכל המלאכות הללו יש לחוש לחמוץ וסיימו בגמרא דהא דרב אשי בדותא היא וכתבו התוס' דתברה היא ומי ששנה זו לא שנה זו ע\"כ. ומ\"ש מרן ודוחק לומר וכו' אחר כל זה הדוחק אין ספק שכוונתו היא כך וכבר כתב בלשון מזה בפ\"ח מהלכות אלו בדין ז' יע\"ש: " + ] + ], + [ + [ + "סדר עבודות התמידות כו'. גרסי' בר\"פ ארבע מיתות א\"ר פפא אף סדר יומא דוקא קתני רב הונא בריה דרב יהושע אמר אף סדר תמיד דקתני עלה זהו סדר התמיד ואידך ההוא למצוה בעלמא ע\"כ. ודע דהא דאמרינן בפ\"ב דשבועות (דף י\"ז) זר שהפך בצנורא חייב מיתה משום דכל קרובי עבודה היא והכי איתא בפ\"ק דיומא (דף י\"ב) נראה דאין שום חיוב להפך בצנורא כדי לקרב העבודה אלא שהעושה אותה חשיב עבודה וכ\"ג מתחנך בה וזר חייב עליה מיתה אבל חיובא ליכא שלא מצאתי בשום מקום חיוב לזה. עיין במה שכתבתי בספר חמישי דף נ\"ד (א\"ה תמצאנו לעיל פ\"ג מה' ביאת מקדש דין י\"ח יע\"ש). ומ\"ש רבינו בפ\"ו מהל' מעשה הקרבנות דין ד' ואחר שזורקן חוזר ועורך אותם על האש התם הוא לאחר גמר זריקה שיש איברים שלא נפלו על האש בזריקתם ומשום הכי חוזר ועורך אותם אך לאחר שערך אותם על האש להפך אותם בצינורא לא מצינו שיהא חיוב בדבר ומיהו הדבר רשות ואיכא קרובי עבודה וכדכתיבנא, ונראה דכל כהן שירצה להפוך בצנורא יכול להפוך ואף מי שלא זכה בהקטר האיברים. אך ראיתי לרבינו עובדיה בסוף מס' תמיד מ\"ג שכתב בתוך דברו ובעוד שהוא מקיף מהפך בצנורא דהיינו מזלג את האיברים שלא נתאכלו על המזבח וכו' וסיים וכתב וגם יש לו רשות להפך בצנורא בלא פייס כו' ע\"כ. נראה מתוך דבריו שהפוך זה דצנורא לא היה יכול לעשותו כל כהן שירצה אלא היה בו פייס ונראה דלאו למימרא שהיה בו פייס לבדו שהרי לא נזכר פייס זה בכלל הפייסות וכמבואר אלא הכוונה היא שהזוכה בהקטרת האיברים היה זוכה בהפוך זה. ול\"ל דמ\"ש הרב מהפך הוא מ\"ש רבינו וחוזר ועורך אותם שהרי מפשט דברים נראה דהיינו לאחר שערך אותם על האש שכתב מהפך בצנורא את האיברים שלא נתאכלו וכוונת המשנה לפי דבריו כך היא דתנן התם בא לו להקיף את המזבח מהיכן הוא מתחיל מקרן דרומית מזרחית מזרחית צפונית כו' נתנו לו יין לנסך כו' והנה משנה זו בכ\"ג שנוי וכדתנן בראש המשנה בזמן שכ\"ג רוצה להקטיר. והנה קי\"ל דהמנסך את היין היה הולך דרך שמאל מן הכבש לדרומית מערבית ששם היה מקום ניסוך היין וכדאיתא בפ\"ו דזבחים (דף ס\"ג) ונתבאר שם הטעם בגמרא והשתא למדנו המשנה דכ\"ג כשהיה מנסך היה מקיף דרך ימין והטעם לזה הוא דכל שאר הכהנים שהזוכה בנסוך לא היה זוכה בהקטרה לפי שהיה פייס לכל אחד ואחד וכמבואר א\"כ המנסך לא היה מקיף דרך ימין לפי שמה לו להלך כל אותו המקום ללא צורך ומש\"ה מקיף דרך שמאל אך כ\"ג שעובד בלא פייס מהלך דרך ימין לפי דבהלוכו עובד עבודה דמהפך בצנורא ומיהו אינו מקיף עם היין שמא יתעשן בהלוכו מן העשן. עוד כתב הרב דכ\"ג דומה לבן בית שיש לו רשות להלך כמו שהוא חפץ מה שאין שאר הכהנים רשאים לעשות כן כלומר דאף בלא טעמא דהפוך בצנורא י\"ל דשאני כ\"ג שיכול להקיף ללא צורך לפי שהוא כבן בית אבל שאר כהנים לא וההפרש שיש בין שני טעמים הללו שכתב הרב הוא דלפי הטעם שכתב דכ\"ג מהפך בצינורא אף כ\"ג אינו מקיף ללא צורך אלא שההפרש הוא דכ\"ג כיון שעובד בלא פייס נמצא שהקפתו היא לצורך להפך בצנורא אבל שאר כהנים שעובדים בפייס נמצא שהקפתם שלא לצורך ומש\"ה מקיפים דרך שמאל ולפי הטעם האחר כ\"ג מקיף שלא לצורך לפי שהוא כבן בית ויש לו רשות להלך כמו שהוא חפץ מה שאין כן בשאר כהנים, נמצא דלכל הפירושים שאר כהנים אינם מקיפים דרך ימין לפי שהיא הקפה שלא לצורך. וא\"ת אמאי איצטריכו התם בפ\"ו דזבחים לומר מ\"ט א\"ר יוחנן נסכים שמא יתעשנו ועולת העוף שמא תמות תיפוק ליה משום דאין להם להקיף שלא לצורך. וי\"ל דאם היה יכול להקיף והיין בידו וכן העולה של עוף פשיטא שהיה מקיף דרך ימין כיון שבדרך הלוכו מוליך היין או עולת העוף אין לך עבודה גדולה מזו אך כיון שאינו מוליך שום דבר בידו מהטעמים שנאמרו שם א\"כ אין בהקפה זו שום צורך עבודה ומש\"ה אינו מקיף דרך ימין כי אם דרך שמאל. ורש\"י בפ\"ו דזבחים (דף ס\"ד) לא כתב אלא הטעם האחד דהיינו דשאני כ\"ג דאין לו פייס ועולה להקטיר ומש\"ה עולה דרך ימין כדרך כל העולין ומקיף ובא למקום שמנסכין שם ונותנין לו יין לנסך אבל שאר כהנים שהזוכה בפייס לא זכה לעבודה אחרת א\"כ אינו עולה דרך ימין אלא עולה והיין בידו ופנה לשמאל וחוזר על העקב. והנה יש הפרש בין שני הטעמים שכתב ר\"ע לענין דינא והוא כשכ\"ג אינו עולה להקטיר אלא שרצה לעלות לנסך דלפי הטעם דכ\"ג הוא כבן בית אף אם אינו עולה להקטיר עולה דרך ימין אך לפי הטעם האחר כשאינו עולה להקטיר אינו עולה כו'. ומדברי רש\"י נראה דהך מתני' דכ\"ג עולה דרך ימין מיירי בשעולה להקטיר ומיהו לא פירש רש\"י הקטרה זו מה היא אם היא הפוך בצנורא וכדברי ר\"ע או היא סתם הקטרה ומה שהביאו לר\"ע לומר דעלייה זו דכ\"ג היא להפוך בצנורא הוא משום דעליה למזבח לא משכחת לה בסתם הקטרה שהרי כשהיה מקטיר האיברים לא היה מקיף אלא עומד בראש המזבח וזורק על האש וכמ\"ש רבינו בפ\"ו מהל' מעה\"ק ולא משכחת עלייה על המזבח להקיף אלא בסדור המערכה או למתן דמי חטאת והכא גבי כ\"ג שבא לנסך לא שייכי הני דסדור המערכה לא מצינו שהיה עושה אותה כ\"ג. ועוד דסדור המערכה היה קודם הרבה לנסוך היין וכמבואר וכן חלוקות מתן דמי חטאות לא שייך הכא שהרי בתמיד של כל יום ויום אנו עסוקים. ומש\"ה פירש דמיירי שעולה להפך בצנורא ובשביל זה היה עולה ומקיף כל המזבח וכמ\"ש רש\"י בפ\"ז דזבחים (דף ס\"ג) עלה דמתני' דכל העולין למזבח עולין דרך ימין כו'. ומיהו אפשר לומר דלהקטיר שכתב רש\"י היינו מ\"ש רבינו דלאחר שזורק האיברים על האש חוזר ועורך אותם על האש ואפשר דלעבודה זו היה צריך להקיף כדי לעורכן היטב אלא שמדברי רש\"י במתני' דכל העולין שלא כתב חלוקה זו נראה דס\"ל דלעבודה זו דעריכת האיברים על האש לא היה מקיף אלא בעודו בראש המזבח היה עורך אותם על האש ומלבד כל זה נראה שהוכרח הר\"ע לומר חלוקה זו דהפוך בצנורא משום דאי מטעם דעריכת האיברים הרי עריכה זו לא היתה סמוכה לנסוך היין לפי שהעריכה היתה אחר הקטרת האיברים ואחר כך היה מעלה הסלת ואחר כך היה מקטיר החביתין ואחר החביתין היה הנסוך וכל זה הוא מבואר בדברי רבינו בפרקין הלכה ה' ובשתי עבודות הללו דהיינו העלאת הסלת והקרבת החביתין לא היה מקיף כי אם עומד בראש המזבח ומקטירם ומש\"ה הוכרח רבינו עובדיה לומר דמה שהיה מקיף כ\"ג היינו שהיה מהפך בצנורא. ודע שרבינו בפ\"ה מהל' כלי המקדש כשהביא המעלות שהיו לכ\"ג בזמן שהיה רוצה להקריב לא הביא משנה זו דבא לו להקיף את המזבח אך בפ\"ז מהל' מעשה הקרבנות הלכה י\"ב כתב לפיכך המנסך מים או יין כשהוא מקיף את המזבח לא יהיה בידו כלום ומתחיל ומקיף מקרן דרומית מזרחית למזרחית צפונית כו'. וכתב שם מרן שדין זה הוציאו רבינו ממאי דתנן בא לו להקיף כו'. והנראה מכוונת רבינו הוא שדין זה אינו מיוחד בכ\"ג וכמ\"ש בפירוש המשנה אלא בכל אדם מיירי ואשמעינן דאם רצה להקיף זה המנסך צריך שלא יהיה בידו כלום אלא מקיף בידים ריקניות וכשמגיע לקרן מערבית דרומית אז נותנין לו המים או היין. וכן מאי דתנן התם נתנו לו יין לנסך הסגן עומד על הקרן כו' הוא דין כולל לכל מי שמנסך וכמ\"ש בפ' הלכה ו' יע\"ש: " + ], + [], + [ + "ושל ראשי חדשים נותנין על המזבח מלמעלה בין קרן לקרן כו' (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ו מהל' מעשה הקרבנות הלכה ד'): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכסדר שעושים בכל יום בבקר כך עושים בין הערבים. תמיהא לי מלתא טובא דבפ\"ג דיומא (דף ל\"ד) אמרינן דבתמיד של בקר קטורת קודמת לאיברים ובתמיד של ערב איברים קודמין לקטורת ודוקא לנסכים קודמת הקטורת וא\"כ לא ידעתי למה לא ביאר רבינו חילוק זה ועיין בסמ\"ג. ומ\"ש מרן ומ\"מ צריך לימוד מנין לו שהיו קודם לניסוך היין עיין במ\"ש הרב לח\"מ דכיון דאיכא פלוגתא אי מוספין קודמין או בזיכין מסתייה דמאחרין לבזיכין אחר מוספין גופייהו אבל קודם נסוך דידהו יש לנו להקדימן. ואין דבריו נראים אצלי דמדברי רבינו נראה דבזיכין אינם קודמים כי אם לנסוך היין אבל לא למנחת הסלת ולפי דברי הרב גם למנחת הסולת היה להם לקדם, ועיין בירושלמי פ\"ב דיומא סוף הלכה ג' ועיין היטב שם: " + ] + ], + [ + [ + "בראשי חדשים מקריבין מוסף וכו'. כתב רש\"י בפ' שמיני מלבד עולת הבקר כל אלה עשה אחר עולת התמיד. וכתב הרא\"ם וז\"ל אבל בעבור עולת החדש לא הגיד אם היה הוא הקודם מאלה או אלה ממנו כי אולי אין בהם סדר ע\"כ. וזה סותר למ\"ש לעיל בד\"ה את חטאתך עגל בן בקר ואת עולתך האיל שלא תאמר שקרבן העם כולל שעיר עזים ועגל וכבש של חובת היום וגם מוספי ר\"ח עמהם מפני שמוסף ר\"ח אחר תמיד של שחר מיד הם קרבים כדכתיב בהו על עולת התמיד דמשמע אחר התמיד מיד שלא יפסיק ביניהם ובין תמיד של שחר שום קרבן אחר ע\"כ וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ובוללין אותו בלוג שמן כו'. דאף מנחה זו בעיא מתן שמן בכלי ויציקה כשאר מנחות כ\"כ התוס' מנחות (דף ע\"ה) ד\"ה מ\"ה. שוב ראיתי שדין זה היא משנה ערוכה פ\"ו דמנחות (דף ס\"ז) דתנן בא לו לעשרון כו' ושם הוזכרו ג' מתנות שמן וכמ\"ש התוס' שם וכ\"כ הרב בל\"מ בפי\"ג מהל' מעשה הקרבנות יע\"ש: " + ], + [ + "אסור לקצור בא\"י כו'. כתב מרן יש לתמוה דבגמ' משמע דקודם הבאת העומר קאמר. עיין ברכת הזבח (דף ק\"כ קכ\"ב) ועיין בתוי\"ט פ\"ק דחלה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכל המקריב מנחה כו'. עיין בתוס' מנחות (דף ע\"ה) ד\"ה היה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ולישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ככל המנחות. אאפייתה בפנים קאי דאילו לישה ועריכה בשאר מנחות בפנים היתה וכמ\"ש רבינו ספי\"ב מהלכות מעשה הקרבנות, ועיין מ\"ש מרן לעיל בפ\"ה הלכה ז': " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם נשחטו כולם מעכבין כו'. עיין ברכת הזבח (דף ק\"ז ע\"ב) ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "חטאת קודמת לעולה כו'. אין דין זה כי אם למצוה ולא לעכב כ\"כ התוס' בפ' תמיד נשחט (דף נ\"ט) יע\"ש. ועיין בפ\"ק דמנחות (דף ד':) במ\"ש התוס' שם ובפ\"ק דזבחים (דף ה') ועיין בחדושי הרשב\"א והריטב\"א אי קדימת החטאת הוא דוקא למצוה בפ\"ק דקדושין (דף י\"ג) דלסברת הריטב\"א דוקא חטאת דמצורע לא הוי לעיכובא אבל שאר חטאות הוי לעיכובא ודוק:
ועל מ\"ש רבינו וכן בשעת הפרשה כו' כתב מרן תוספתא פרק י' דזבחים. ותמהני דמשנה ערוכה היא בפרק כל התדיר (דף פ\"ט) חטאת העוף קודמת לעולת העוף וכן בהקדשה ופיר\"י כשהוא מפרש קינוי קורא שם לחטאת תחלה. ודע שכתבו התוס' אההיא דלמקראה הקדימה הכתוב שדין יולדת נשתנה שצריך להפריש תחלה העולה ואח\"כ החטאת אע\"פ שבהקרבה החטאת קודם ורבינו לא חילק בזה משום דמפרש ההוא דלמקראה הקדימה הכתוב כפירש\"י דהיינו שתהא נקראת בענין תחלה ולפי זה הא דתנן במתני' וכן בהקדשה הוא כולל אף ליולדת ועיין ברא\"ם פרשת תזריע ועיין בקרית ספר: " + ], + [ + "ופר עכו\"ם קודם לשעיר וכו'. לא ידעתי למה חזר רבינו וכתב דין זה שהרי כבר כתבו לעיל וכן בשגגת צבור כו': " + ], + [ + "אפילו חטאות העוף של יולדת כו'. כתב מרן וה\"ק החטאת בכל עניין קודם כו' ולא ידעתי מי הזקיקו לזה דכוונת רבינו מבוררת דאפילו יולדת דלמקראה הקדימה הכתוב וסד\"א דאף להקרבתה קמ\"ל ועיין בקרית ספר ובלח\"מ. חוץ מאשם מצורע. אף שכתבנו למעלה דהא דחטאת קודמת לעולה אינו אלא למצוה מ\"מ הא דאשם מצורע קודם לחטאת הוא לעכובא וכדאמרינן בפ\"ק דמנחות (דף ה') הקדים חטאתו לאשמו לא יהיה אחר ממרס בדמה אלא תעובר צורתה ותצא לבית השריפה וכבר הביא רבינו דין זה בפ\"ה מהל' מחוסרי כפרה הלכה ג'. ובטעמא דמלתא עיין בדברי התוס' דזבחים (דף ה') ובחדושי הרשב\"א והריטב\"א פ\"ק דקדושין (דף י\"ג) יע\"ש: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם הקדים נסוך המים לזבח כו'. כוונת רבינו היא דאפילו הקדים הניסוך מהלילה יצא ודין זה מתבאר בפ\"ק דתעניות (דף ב') דאמרינן מה ניסוך המים מאורתא כו' וע\"ש בתוס' דמשמע דס\"ל דאף לכתחלה יכול לנסך מהלילה ומאי דאמרינן דאין מנסכין אלא בתמיד של שחר הכוונה היא דאינו חייב לנסך אלא בתמיד של שחר. ובירושלמי פ' לולב וערבה הלכה ח' רשב\"ל בעא קומי ר\"י הקדימן לזבח מה הן נסכן בלילה מהו לא נסך היום מהו שינסך למחר א\"ל הקדימן לזבח כשר נסכן בלילה כשר לא נסך היום לא ינסך למחר על שם עבר יומו בטל קרבנו ע\"כ: סליקו להו הלכות תמידין ומוספין בס\"ד " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Warsaw, 1881", + "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI" + ] + ], + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/Warsaw, 1881.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..6a7ad077b8c83d3dcb0c047f95c58f2bcebe659c --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/Warsaw, 1881.json @@ -0,0 +1,441 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI", + "versionTitle": "Warsaw, 1881", + "license": "Public Domain", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אינה מחשבה להקל כו'. עיין רפי\"ד מהל' טומאת אוכלין. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לקמן פי\"ד מהלכות אלו הלכה ב'): " + ], + [ + "קדשי קדשים שנשחטו בדרום כו'. כתב הרמב\"ן במנין הלאוין שלו סי' ד' שהשוחט בדרום עובר בלאו דלא תזבח לה' אלהיך כל דבר רע יע\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שחטה והיא כולה בפנים כו'. והראב\"ד השיג בדין זה וכתב לא ידעתי זה מהו וכו'. והנה מרן כתב לזה ג' תירוצים. הא' הוא דסבר רבינו דבעיא דכיצד צולין דלא איפשיטא נקטינן לקולא כיון דבדרבנן הוא והשתא שמעתא דזבחים לא פליגא ארבינא ולאכשורי בשרא באכילה אתא ע\"כ. והנה דברי מרן פשוטים הם שכן כתב רבינו בפ\"ח מהל' אבות הטומאה הלכה ה' דבעיא זו דכיצד צולין נקטינן לקולא משום דמידי דרבנן. ותמהני מהראב\"ד איך השיג לרבינו מאחר שהוא כתב בפירוש דנקטינן לקולא ואם הראב\"ד חולק עליו וס\"ל דמשום חומרא דקדשים נקטינן לחומרא היה לו להשיגו בפ\"ח מהלכות אבות הטומאה. עוד תירץ מרן דרבינו ס\"ל דלא קי\"ל כרבינא מאחר דסתמא דגמרא דזבחים פליגא ארבינא. והנה ראיתי להרב בעל ל\"מ שרצה להכריח דרבינו ס\"ל דלא קי\"ל כרבינא ממ\"ש רבינו בפ\"ט מהלכות קרבן פסח אבר שיצא מקצתו חותך הבשר ויורד עד שמגיע לעצם וכו' ולרבינא אוקמוה בגמרא בפ' כיצד צולין דלית ביה כזית ולמ\"ד כביצה כו' וכל כי האי הי\"ל לרבינו לפרש ולא פירש אלא כתב המשנה כצורתה משמע דלית ליה דרבינא ע\"כ. ואני תמיה על הרב דמאי דאוקמוה דלית ביה כזית הוא לפי הס\"ד דגזרו טומאה על היוצא אך לפי האמת דקי\"ל דאינו מטמא מתני' דאבר שיצא מקצתו אתיא כפשטה ומיירי אף אם יש בו כביצה ומש\"ה סתם רבינו ולא פירש: ודע שמ\"ש מרן דרבינו ס\"ל דלא קי\"ל כרבינא משום דשמעתא דזבחים אתיא דלא כוותיה מלבד זה י\"ל דפסק דלא כרבינא משום דסוגיא דהעור והרוטב (דף קכ\"ח) דאמרינן החותך כזית בשר מאבר מן החי כו' דמוקי לה כר\"מ דאמר דטומאת בית הסתרים מטמא אתיא דלא כרבינא וכמ\"ש התוס' בפ' הקומץ רבה (דף כ\"ד) ואע\"ג דהתוס' שם ובפרק בהמה המקשה רצו לחלק ולומר דרבינא לא אמר דחיבורי אוכלין כמאן דמיפרקי דמי אלא בדבר העומד ליקצץ ולפ\"ז אתיא סוגיא דהעור והרוטב אף כרבינא מ\"מ אפשר לומר דרבינו לא נחה דעתו בחלוק זה וס\"ל דסוגיא דהעור והרוטב אתיא דלא כרבינא ומש\"ה פסק דלא כוותיה. ויש לדקדק בדברי הראב\"ד הללו דנראה מדבריו דעיקר קושיתו היא משום דקי\"ל כרבינא הא אף דנימא דלא קי\"ל כרבינא עדיין קושיתו במקומה עומדת דכיון דחתך בשעת פרישתו מאביו קבל טומאה וכדקאמר עולא בפ' בהמה המקשה (דף ע\"ג) וסברת עולא הלזו היא הלכה פסוקה וכ\"פ רבינו בפ' כ\"ג מהל' כלים הלכה ט'. והנראה אצלי לומר בדעת הראב\"ד הוא דאי לאו דרבינא ה\"א דהך דזבחים מיירי בניתזין בכל כחו או בסכין רחבה או שהוא חותך מעט מעט. וכבר הובאו חילוקים אלו בדברי התוס' שם ובפ' הקומץ רבה וכבר כתוב כל זה אצלי בהרחבה. (א\"ה תמצאנו לקמן פכ\"ג מהל' כלים הלכה ט' יע\"ש). אך אי קי\"ל כרבינא חילוקים הללו אינם מעלים ולא מורידים כלל וכמבואר. ולפי מה שכתבנו מה שרצה מרן לתרץ בעד רבינו דס\"ל דלא קי\"ל כרבינא אכתי קשה מדעולא והיה לו לפרש דמיירי בניתזין בכל כחו או באחד מהתירוצים שנאמרו שם. ומיהו לזה י\"ל דרבינו תפס לשון הגמרא כדרכו וכמ\"ש מרן: " + ], + [ + "תלה הבהמה ושחטה באויר העזרה כו'. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר בפי\"א מהל' שגגות הלכה ד'): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "והולכה שלא ברגל אינה הולכה כו'. דע שהנראה מדעת רבינו הוא שעכ\"פ צריך הלוך ואפילו שוחט בצד המזבח אינו יכול לעמוד במקומו ולזרוק הדם אלא צריך להלך מעט ולזרוק כדי לקיים מצות הולכה ואם לא הוליך הדם ברגל אלא זרקו בלא הולכת רגל נפסל הזבח. ומיהו אין צורך שכל ההולכה ממקום הקבלה עד שעת הזריקה תהיה ברגל אלא אם קבל ונתנו לחבירו בהושטת יד וכן חבירו לחבירו כיון שיש קצת הלוך בין בתחלה בין בסוף סגי וזהו שלא פסל רבינו אלא כהן שקבל וזרק שלא היה שם הלוך רגל כלל והשתא אתיא כפשטה הא דכתב נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר ע\"כ דפשיטא דמיירי אפילו שנשפך לגואי וכדאיתא בסוף פ\"ק דזבחים ואי איתא דבעינן שכל ההולכה תהיה ברגל היה לו לפרש ולומר שיחזירנו למקום שנשפך אלא ודאי לא בעינן שתהיה כל ההולכה ברגל וכן זר שהוליך שלא ברגל לא פסל משום דלא מיקרי הולכה וכ\"נ מדברי רבינו שכתב קבל הכשר ונתן לפסול ולא הלך בו הפסול אלא עמד במקומו יחזיר לכשר אבל דם שהוליך הפסול כו' ע\"כ. ומדקאמר יחזיר לכשר משמע דלא סגי שיבא הכשר לצד המזבח ויטלנו מידו אלא יחזירנה לאחוריו למי שנתנה לו וטעמא משום דהנתינה שנתן הכשר לפסול הוי כהולכה שלא ברגל. ולפי מה שכתבנו שאין צורך שתהיה כל ההולכה ברגל הל\"ל יחזור הכשר ויקבלנה והכי מדקדק התלמוד בסוף פ\"ק דזבחים. ואולי הא דנקט יחזיר לכשר הוא דאי הוה נקט יחזיר הכשר ויקבלנה ה\"א דהמקבל יכול לזרוק אף שלא הלך ברגל וזה אינו משום דלא היה בזה הולכה ואין הכי נמי שאם המקבל מן הפסול היה מהלך דסגי בהכי אלא משום דלא פסיקא מלתא מש\"ה נקט יחזיר לכשר ובגמרא דקדקו אליבא דמ\"ד דהולכה שלא ברגל שמה הולכה אמאי נקט יחזיר לכשר אבל לדידן דס\"ל דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה אף דס\"ל דלא בעינן שתהיה כל ההולכה ברגל נקט יחזיר לכשר לאשמועינן דבעינן הלוך ברגל דאי הוה תני יחזור הכשר ה\"א דלא בעינן הולכה ברגל כלל לה\"ק יחזיר לכשר לאשמועינן דבעינן קצת הולכה ברגל ולעולם לא בעינן שתהיה כל ההולכה ברגל. או כלך לדרך זה דלעולם בעינן שהיה כל ההליכה ברגל וכוונת דברי רבינו כך היא כהן שקבל את הדם ועמד במקומו וזרקו למזבח נפסל הזבח לפי שלא היה בו הלוך אבל אם אחר שקבל הלך קצת וזרק אף שהוא רחוק מן המזבח כשר הזבח אבל אם נתן לחבירו בהושטת יד ואח\"כ קבלו הימנו לצד המזבח אף שהלך בו ברגל נפסל וצריך לחזור לאחוריו למקום שנתנו לחבירו לפי שעשה הולכה שלא ברגל והכלל שמשעת קבלה עד שעת זריקה בעינן שתהיה ההולכה ברגל ולפ\"ז אתי שפיר מאי דנקט יחזור לכשר לפי שהנתינה שנתן הכשר לפסול היתה שלא ברגל. ומש\"ה לא מהני שיבוא הכשר לצד המזבח ויקבלנו מיד הפסול ויהלך מעט ויזרוק לפי שנמצא שהוליך הדם קודם זריקה שלא ברגל ומש\"ה קאמר יחזיר לכשר דס\"ל דהולכה שלא ברגל אפשר לתקוניה ודלא כעולא. אלא שלפי פירוש זה היכא דנשפך מן הכלי על הרצפה לצד פנים צריך לאחר אסיפה שיחזיר לאחוריו למקום שנשפך דאי לא הוי הולכה שלא ברגל ודין זה לא הוזכר בדברי רבינו וכן היה לו לפרש היכא דקבל כשר ונתן לחבירו בהושטת יד שצריך לחזור לאחוריו. ולבאר כל זה צריך לעיין היטב באותה סוגיא דסוף פ\"ק דזבחים ובפלוגתא דר\"ש ורבנן אי מחשבת פגול שייך בהולכה או לא. והנני מבאר כל אותה סוגיא:
תנן התם ר\"ש מכשיר בהלוך שהיה אומר א\"א שלא בשחיטה ושלא בקבלה ושלא בזריקה אבל אפשר בלא הלוך שוחט בצד המזבח וזורק ע\"כ. ויש להסתפק לדעת ר\"ש אי לא בעי הלוך ברגל כלל או דילמא שאינו חולק אלא בהלוך שלא לצורך שהיה אפשר לשחוט בצד המזבח אבל לעולם דבעינן הלוך קודם זריקה. וכן בדעת חכמים יש להסתפק אם חולקים על ר\"ש בראייתו וס\"ל דאי אפשר בלא הלוך כמו שא\"א שלא בשחיטה או דילמא דאף דמודו ליה שאפשר שלא בהלוך מ\"מ היכא דהוליך חשיב עבודה ומחשבה פוסלת בה. וראיתי לרבינו שכתב בפירוש המשנה וז\"ל וכבר ביאר ר\"ש טעם מה שאמר וחכ\"א עבודה שנעשת לבטלה שמה עבודה ע\"כ. ואין לומר דחכמים ס\"ל שאין צורך להלוך כלל שהרי כתב רבינו שאם קבל וזרק שלא בהלוך נפסל הזבח אלא הכוונה היא בהלוך המרובה שהוא לבטלה שהיה אפשר לשחוט בצד המזבח ולקצר ההלוך אפ\"ה שמיה עבודה. ואפשר היה עוד לומר דלעולם לא בעינן הלוך כלל היכא דשחט בצד המזבח שאז אין צורך להלוך אבל היכא דלא שחט בצד המזבח שאז יש צורך בהלוך שאין רגילות לזרוק הדם מרחוק אז הוא דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה ואמרינן התם איתמר הולכה שלא ברגל מחלוקת ר\"ש ורבנן בהולכה רבתי כ\"ע ל\"פ דפסולה כי פליגי בהולכה זוטרתי ע\"כ. והנראה מפירש\"י הוא שהכוונה היא כך בהולכה רבתי דהיינו הלוך ברגל כ\"ע לא פליגי דפסל בה מחשבה כי פליגי בהולכה זוטרתי דהיינו שוחט בצד המזבח ומוליך הדם בהושטת יד לר\"ש לא פסל בה מחשבה משום דלא הוי הולכה כיון דהוי שלא ברגל ולרבנן פסל בה מחשבה משום דהולכה שלא ברגל כי האי גוונא שדרכה בכך הוי עבודה ומיקרי הולכה ולפ\"ז הולכה רבתי הוי ברגל וזוטרתי הוי שלא ברגל. וקשה לי לפי פירוש זה למה שינה הלשון והל\"ל בהולכה ברגל כ\"ע לא פליגי כי פליגי בהולכה שלא ברגל ואפשר לומר דלהכי נקט דבהולכה זוטרתי פליגי דהיינו שוחט בצד המזבח וזורק ודוקא הכא הוא דס\"ל לרבנן דשמה הולכה משום דדרכה בכך אבל הולכה שלא ברגל שאינה בצד המזבח אפילו רבנן מודו דלא הויא הולכה משום דאין דרכה בכך ואי הוה נקיט בהולכה שלא ברגל פליגי הוה משמע דאפילו שאינה בצד המזבח לרבנן הויא הולכה להכי נקט בהולכה זוטרתי דהיינו בצד המזבח. ולפ\"ז הא דאמר הולכה שלא ברגל מחלוקת ר\"ש ורבנן הוי דוקא בשוחט בצד המזבח הא לאו הכי לכ\"ע לא שמה הולכה ולפ\"ז היכא דשוחט בצד המזבח אף לר\"ש לא בעי הלוך ברגל ואף דלר\"ש הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה מ\"מ היכא דשחט בצד המזבח לא בעינן הלוך ולרבנן נמי היכא דשחט בצד המזבח לא בעינן הלוך ברגל משום דלדידהו הולכה שלא ברגל כדרכה הויא הולכה וכ\"ת מנא לך הא אימא דלר\"ש כיון דהולכה שלא ברגל אף בהליכה זוטרתי לא שמה הליכה ולא פסלה מחשבה בה א\"כ נימא דלדידיה אף בשוחט בצד המזבח בעי הלוך ברגל ובהא לא פליגי ר\"ש ורבנן אי בעינן הליכה או לא אלא דלרבנן הליכה שלא ברגל כדרכה הוי הליכה וקיים ההליכה כמצותה ולר\"ש לא קיים ההליכה ולא פסל בה מחשבה הא ליתא משום דלישנא דמתני' דקאמר ר\"ש מכשיר בהלוך משמע בהלוך הנעשה כמצותו. ומיהו אין מזה הכרח דאפשר דמאי דקאמר בהולכה זוטרתי פליגי לאו בשוחט בצד המזבח מיירי אלא בשחט רחוק מהמזבח והוליך ברגליו עד המזבח והושיט ידו לזורקו ובהושטה זו חשב לר\"ש אינה פוסלת מחשבתו משום דלאו שמה הולכה ולרבנן פוסלת משום דשמה הולכה והשתא לר\"ש כבר קיים זה מצות הולכה לפ\"ז היכא דשחט בצד המזבח לר\"ש בעי הולכה ברגל ולרבנן לא בעי. עוד אפשר לפרש ולומר דהולכה רבתי וזוטרתי כולהו בהולכה ברגל מיירי וה\"ק בהולכה רבתי דהיינו שהוא רחוק מהמזבח ומוליך הדם ברגליו כ\"ע לא פליגי דפסל בה מחשבה משום דעכשיו דשחט רחוק מהמזבח א\"א לבטל הליכה זו של רגל שאין דרך לזרוק הדם מרחוק שלא ברגל כי פליגי בהולכה זוטרתי דהיינו שכבר היה קרוב אצל המזבח או שנתקרב או דאעיקרא דדינא בצד המזבח שחט והיה יכול לזרוק הדם בהושטת יד וזה לא רצה אלא להוליכו עוד ברגליו לר\"ש הולכה זו שעשה ברגל שהיה יכול לעשותה שלא ברגל אין המחשבה פוסלת בה לפי שהיה אפשר לבטלה שהיה יכול להוליכו שלא ברגל ואז לא היתה המחשבה פוסלת משום דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה ולרבנן הולכה זו שעשה ברגל שהיה אפשר לעשותה שלא ברגל המחשבה פוסלת בה לפי שאף אם היה עושה אותה שלא ברגל המחשבה היתה פוסלת לפי שהולכה שלא ברגל שמה הולכה. עוד אפשר לפרש דהולכה רבתי וזוטרתי מיירי בהולכה שלא ברגל וה\"ק בהולכה רבתי שלא ברגל כ\"ע לא פליגי דפסולה ולא מיירי במחשבה אלא מצד עצמה פסולה כיון שאין דרכה לעשותה שלא ברגל כי פליגי בהולכה זוטרתי דהיינו שוחט בצד המזבח לר\"ש לא שמה הולכה ופסולה ולרבנן שמה הולכה וכשרה ומש\"ה פסלה בה מחשבה ואין הכוונה דר\"ש מיירי בשוחט בצד המזבח וזורק בהושטת יד דלא פסל בה מחשבה שהרי כבר כתבנו דפשטה דמתני' איירי בהלוך שנעשה בהכשר. ולפי פירוש זה ע\"כ לומר דלר\"ש אפילו שוחט בצד המזבח בעינן הלוך ברגל דהא כי פליגי הוי דומיא דלא פליגי וכיון דלא פליגי כתבנו דמיירי בפסול מצד עצמו ולא בפסול מחשבה כי פליגי נמי הוי בפסול מצד עצמו ולא בפסול מחשבה אלא דבמתני' איירי בשכבר הלך ברגל ואצל המזבח הושיט ידו וזרק דלר\"ש הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה ומש\"ה לא פסל בה מחשבה ומינה ילפינן לשוחט בצד המזבח ולא הלך ברגל דנפסל הזבח משום דלא קיים מצות הליכה ולרבנן פסל בה מחשבה משום דהליכה שלא ברגל כי האי גוונא דדרכה בכך מיקרי הליכה ומינה לשחט בצד המזבח דלא בעינן הלוך משום דהליכה שלא ברגל שמה הליכה: ונחזור לפרט כל הפירושים שאפשר שיסבלם טבע הלשון. הפירוש האחד הוא דהולכה רבתי הוי הלוך ברגל והולכה זוטרתי הוי שלא ברגל ואין הפרש בין שוחט לצד המזבח או רחוק מהמזבח אלא דבהולכה ברגל כ\"ע לא פליגי דפסל בה מחשבה ובהולכה שלא ברגל לר\"ש לא פסל ולרבנן פסל ואפילו שלא היה דרכה בכך מיקרי הולכה וא\"ש מאי דקאמר הולכה שלא ברגל ומחלוקת ר\"ש ורבנן שהוא כולל בכל ההליכות שהם שלא ברגל בין כדרכה בין שלא כדרכה לרבנן הוי הליכה וקיים מצות הליכה ופסל בה מחשבה ולר\"ש לא קיים מצות הליכה ולא פסל בה מחשבה. והנה מה שהוא מוכרח לכל הפירושים הוא דר\"ש ס\"ל דהליכה שלא ברגל אפילו שתהיה כדרכה לא שמה הולכה מדפריך עלה אלא חטאת העוף דפסלה בה מחשבה היכי פסלה בה מחשבה אלא דמאי דאיכא לספוקי הוא אליבא דרבנן דאפשר דעד כאן לא פליגי וס\"ל דשמה הליכה אלא כשדרכה בכך אבל כשאין דרכה בכך מודו לר\"ש דלא שמה הליכה ולפ\"ז הולכה שלא ברגל שהוא מחלוקת ר\"ש ורבנן הוי בהולכה כדרכה או דילמא דלרבנן ל\"ש להו בין כדרכה בין שלא כדרכה ובגמרא אסיקו אלא בהולכה זוטרתי כ\"ע לא פליגי דלא פסלה כו'. ויש גורסין כ\"ע לא פליגי דפסלה. והנה לפי הגירסא דלא פסלה פשיטא דהליכה זוטרתי כולל כל ההליכות אך לפי הגירסא דפסלה ע\"כ הליכה זוטרתי לא הוי אלא כדרכה ולפ\"ז כי היכי דהך הליכה זוטרתי הוי בהליכה כדרכה דוקא ה\"נ הליכה זוטרתי שנאמר בתחלה היא בהליכה כדרכה דוקא. הפירוש הב' דהולכה רבתי וזוטרתי הוי ברגל אלא דהליכה רבתי הוי היכא דשחט רחוק מהמזבח שאז ההליכה ברגל היא הכרחית שאין דרך לזרוק הדם בהושטת יד ומש\"ה פסלה מחשבה בהליכה זו כי פליגי כשהיה קרוב למזבח ולא היה צורך בהליכה זו שהיה יכול לזרוק בהושטת ידו וזה רצה להלך לר\"ש אין המחשבה פוסלת לפי שהיה יכול לעשותה שלא ברגל ואז לא היתה פוסלת המחשבה לפי שהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה ולרבנן המחשבה פוסלת לפי שאף אם היה עושה אותה שלא ברגל היתה פוסלת המחשבה לפי שהליכה שלא ברגל שמה הליכה. וגם לפי פירוש זה יש להסתפק אליבא דרבנן דסברי הליכה שלא ברגל שמה הליכה אם הוא כולל או לא וקושיית הגמרא ניחא נמי לפי פירוש זה דהא כי פליגי בהולכה רבתי פליגי דהיינו רחוק מהמזבח מדקאמר ר\"ש אפשר לשחוט בצד המזבח משמע דברחוק מהמזבח איירי ואי גרסינן בהולכה זוטרתי כ\"ע לא פליגי דלא פסלה ניחא דהכוונה היא דכולהו ס\"ל דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה וכיון שלא היה צורך בהליכה זו שהיה יכול לעשותה שלא ברגל אליבא דכ\"ע לא פסל בה מחשבה וגם לפי הגירסא האחרת דגרסי כ\"ע לא פליגי דפסלה יש ליישב פירוש זה ודוק. הפירוש הג' דהליכה זוטרתי ורבתי הוי שלא ברגל לא ניתן להאמר משום קושית הגמרא דפריך ובהליכה רבתי לא פליגי והא כי פליגי בהליכה רבתי פליגי ואי אמרת דהליכה רבתי דקאמר הוא שלא ברגל אי אפשר לומר דבהא פליגי ר\"ש ורבנן דהא טעמא דר\"ש הוא לפי שהיה יכול לשחוט בצד המזבח. ועוד דליכא למימר דלפי האמת לרבנן הליכה שלא ברגל שמה הליכה אפילו שלא כדרכה. באופן שלא ניתנו להאמר אלא הפירוש הראשון והשני ואין חלוק ביניהם לענין דינא אי גרסינן בהולכה זוטרתי כ\"ע לא פליגי דלא פסלה דלפי הפירוש הב' אף שהיתה ההולכה ברגל לא פסל בה מחשבה כיון שהיה יכול לעשותה שלא ברגל ולפי הפירוש הא' ליתא להאי דינא אך אי גרסינן כ\"ע ל\"פ דפסלה אין חלוק בין שני הפירושים לענין דינא כלל. ומה שנראה מפירש\"י הוא הפירוש הא' וכן הוא דעת רבינו וגריס לא פסלה מדסתם וכתב הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה ולא חלק בין כדרכה בין שלא כדרכה וכן התולדה שהוליד לפיכך כהן שקבל את הדם ועמד במקומו וזרקו למזבח נפסל הזבח מיירי אפילו בשוחט בצד המזבח מדלא חילק וכ\"כ הרב בעל לח\"מ ז\"ל וכן בפי\"ג מהלכות פה\"מ כתב דהולכה שלא ברגל לא פסל בה מחשבה ולא חילק כלל משמע דס\"ל דאין חלוק כלל בין כדרכה בין לשלא כדרכה אלא בכל גוונא לא מיקרי הולכה:
ודע דלפי מ\"ש לדעת רבינו הולכה אי אפשר לבטלה דאפילו שוחט בצד המזבח צריך הלוך אך התוס' בפ\"ק דזבחים (דף י\"ג) ד\"ה אתה אומר כתבו דהולכה אפשר לבטלה וכן כתב רש\"י ז\"ל שם וכן כתבו התוס' בפ\"ב דיומא (דף כ\"ז) ד\"ה והקריבו ובפ\"ק דחגיגה (דף י\"א) ונראה שהם גורסים בהולכה זוטרתי כ\"ע לא פליגי דפסלה משום דדרכה בכך ומש\"ה כתבו דהולכה אפשר לבטלה ולדבריהם היכא דשחט בצד המזבח ופשט ידו לזרוק קיים מצות הליכה ופסלה בה מחשבה ולרבינו לא קיים ולא פסל בה מחשבה. אך את זו אדרוש דהתינח לפי הגירסא דגרסי דכ\"ע פסלה אתי שפיר לישנא דמתני' דקתני ר\"ש מכשיר בהלוך שהיה אומר אפשר שלא בהלוך שוחט בצד המזבח וזורק אבל לפי הגירסא דגרסי לא פסלה א\"כ אפילו שוחט בצד המזבח בעי הלוך והיכי קאמר אפשר שלא בהלוך, ואפשר לומר דס\"ל לר\"ש דאף שהולכה שלא ברגל לא הויא הולכה היינו דוקא שלא לפסול בזר אבל לעולם לקיים מצות הולכה אפילו שלא ברגל. אך מן הסוגיא דאיבעיא להו הולכה שלא ברגל שמה הולכה או לא משמע דאי לא שמה הולכה אם הוליך שלא ברגל נפסל הזבח ואולי דהיינו דוקא בהולכה שלא כדרכה שאז לא הוי הולכה כלל אבל כדרכה מיקרי הולכה לענין שנאמר שכבר קיים מצות הולכה ואפשר דאעיקרא דדינא לא חייב הכתוב הולכה אלא כשדרכו להלך ולפי זה אפשר דרבנן לא פליגי עליה דר\"ש בהאי דינא ואינהו נמי ס\"ל דשוחט בצד המזבח לא בעינן הלוך כלל ואפ\"ה לא פסל בה מחשבה משום דלא חשיב עבודה ולפי זה אפשר דהתוס' דסברי דהלוך אפשר לבטל גרסי נמי לא פסלה ובדין המחשבה אינם חולקים עם רבינו דכולהו ס\"ל דלא פסלה בה מחשבה. ולפי זה יש לתמוה על רבינו לפי מ\"ש דס\"ל דאפילו שוחט בצד המזבח בעי הלוך וע\"כ הכי ס\"ל שהרי מדין הולכה שלא ברגל הוליד הלפיכך שכתב וכבר כתבנו דהולכה שלא ברגל דלא שמה הולכה הוא כולל והרי לר\"ש לא בעי הלוך בשוחט בצד המזבח וכמ\"ש וכי תימא דס\"ל דרבנן חולקים עליו אף בדין זה ס\"ל דלעולם בעי הלוך ברגל אפילו שוחט בצד המזבח זו מנין לו. ועוד דבפירוש המשנה נראה מדבריו דלא פליגי רבנן אלא משום דעבודה שאפשר לבטלה שמה עבודה ואולי דבפירוש המשנה אזיל לפי הגירסא דגרסי דכ\"ע פסלה ומש\"ה פירש דמה שחלקו חכמים הוא דס\"ל דעבודה שנעשית לבטלה שמה עבודה ובספר היד אזיל כפי הגירסא האחרת דגרסי דכ\"ע לא פסלה וס\"ל דרבנן חולקין על ר\"ש לענין דינא וס\"ל דאי אפשר שלא בהלוך כשר שא\"א שלא בשחיטה או שנאמר דס\"ל לרבינו דאפילו לר\"ש פסיעה אחת סמוך למזבח אליבא דכ\"ע פסל בה מחשבה שהרי היא הכרחית לקיים מצות הולכה ולא פליג אלא בהולכה רבתי שלא היה בה צורך וחכמים חולקים עליו משום דס\"ל דעבודה שאפשר לבטלה שמה עבודה וצ\"ע. ועיין היטב בתחלת הסוגיא דאמרינן הולכה בזר מחלוקת ר\"ש ורבנן כו' ופריך א\"ל אביי והא שחיטה דעבודה שאי אפשר לבטלה וכשרה ועיין בפירש\"י דלרבנן פריך ודוק. ועיין בפ' הקומץ זוטא (דף י\"ג) דאמרינן לקוט לבונה בזר פסולה ומשום הולכה נגע בה וקא סבר הולכה שלא ברגל שמה הולכה ועיין בס' א' סי' ל' ובס' ג' סי' ל' ועיין בס' ראשון סי' כ\"ג (א\"ה חבל על דאבדין ועיין לקמן בפי\"א מהלכות אלו):
גרסינן בפ\"ק דזבחים איבעיא להו הולכה שלא ברגל שמה הולכה או לא שמה הולכה פירש רש\"י דנפקא מינה לפסול בה המחשבה וכן אם עשאה זר ויש נפקותא אחרת דאי לא שמה הולכה היכא דהוליך הכשר שלא ברגל צריך להחזיר המזרק לאחוריו ולעשות ההולכה ברגל וכן אם עשה זר יחזירנה לאחוריו אבל אי שמה הולכה אם הוליכה הפסול בהושטת יד אין תקנה בחזרה שכבר נפסל הזבח בהושטת הפסול וכן כתבו התוס' שם אלא שיש בדבריהם חסרון לשון אבל כוונתם היא כמ\"ש והקשו התוס' ז\"ל דאמאי איצטריך תלמודא למיפשט מדיוקא דהא עומד דומיא דיושב כשר אלמא שמה הליכה ת\"ל מדפסיל יושב ואי אמרת לא שמה הולכה אמאי פסול יחזירנה לאחוריו אלא ודאי דשמה הולכה ותירצו דה\"א דמיירי כי לא תקנה ולא החזיר הדם לאחוריו לעשות הולכה ברגל ובגמרא דייק דמשמע הא היה עומד דומיא דיושב כשר ודחו דנייד פורתא. ודע שהנראה מהסוגיא הוא דאם הוליך שלא ברגל אף שהלך אח\"כ ברגל צריך תקון ויחזיר המזרק לאחוריו ויוליכנו ברגל ואין לומר דדוקא היכא שלא הוליך כלל אלא מהקבלה ועד הזריקה הוליך שלא ברגל אז הוא דצריך תקון קודם זריקה שיחזיר המזרק לאחוריו אבל היכא דהוליך בין בתחילה בין בסוף אין צורך בתיקון שהרי קיים מצות הליכה דא\"כ מאי פריך לעולא ממתני' דנשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר דאימא דהתם מיירי שכבר הלך ברגל קודם שפיכה א\"נ שהלך בו ברגל לאחר אסיפה אלא ודאי דבעינן מתחלה ועד סוף הליכה ברגל. ולפ\"ז יש לתמוה על רבינו למה השמיט דין זה ללמדנו היכא שהיתה מקצת ההולכה שלא ברגל דצריך תיקון ובפרט דאיכא למ\"ד בגמרא דלא מהני תיקון. ועוד אני תמיה כשכתב דין נשפך מן הכלי על הרצפה למה לא ביאר שצריך לאחר האסיפה שיחזיר המזרק לאחוריו למקום השפיכה דסתמא דמילתא לגואי נמי עייל וכדאיתא בגמרא. ואפשר לומר שכבר רמז לנו רבינו דין זה במ\"ש קבל הפסול ונתן לכשר כו' יחזיר לכשר ומדנקט יחזיר לכשר ולא יחזור הכשר ויקבלנו משמע שהולכה שעשה הכשר שלא ברגל צריכה תיקון וכה\"ג דייק תלמודא התם ודוחק. עוד אני תמיה דבתחלת הדין שלמדנו רבינו דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה נקט לפיכך כהן שקבל הדם ועמד במקומו וזרקו למזבח נפסל הזבח ע\"כ דהיינו שלא היתה הולכה ברגל כלל לישמעינן רבותא דהיינו היכא שהוליכו שלא ברגל בתחלה ולא תקן ואח\"כ הוליכו ברגל מן המקום שהניחו בתחלה שלא ברגל שנפסל הזבח ואולי דרבינו מיירי בשוחט בצד המזבח ורצה ללמדנו דאפילו הליכה כזו דדרכה בכך אפ\"ה לא שמה הליכה וכ\"ש היכא דהוליך בתחלה שלא ברגל ואח\"כ הלך ברגל דההליכה הראשונה שהיתה שלא ברגל היתה שלא כדרכה דפשיטא שאם לא תקן שנפסל הזבח. והרי בפי\"ג גבי פסול מחשבה נקט נמי קבל הדם והוא עומד במקומו ופשט ידו לזורקו על המזבח והתם ודאי ע\"כ לרבותא נקט כה\"ג ללמדנו בפירוש שדרכו בכך ועדיין לא נתקררה דעתי בזה והדבר צריך תלמוד:
ויש להסתפק היכא דהוליך הדם ברגל מעט וזרקו בהושטת יד ולא היה דרכו להושיטו מאותו מקום אם נפסל הזבח או לא דאף שכתבנו לעיל שאפילו שהוליך בתחלה ברגל כל שהוליך אח\"כ שלא ברגל צריך תיקון אפשר דהיינו דוקא היכא שההולכה שלא ברגל לא היתה לצורך זריקה אלא שפשט ידו ונתנו לחבירו וחבירו עמד וזרק אבל היכא דזרק אף שהוא ממקום רחוק שאין דרך הולכה בכך אפ\"ה לא נפסל הזבח כיון שכבר קיים מצות הליכה ברגל מקודם. או דילמא כיון שלא כדרכה לא מהני ולזה דעתי נוטה דלא מהני כיון שאין דרכה בכך. ודע דהיכא דהוליך הפסול נפסל הזבח א\"א לתקן כמ\"ש רבינו בפרקין דין ז\"ך. ומ\"ש מרן ופסק כמ\"ד לא אפשר לתקוני משום דר\"י קאי כוותיה כוונת דבריו דר\"י דס\"ל דהולכה שלא ברגל א\"א לתקן מכ\"ש שיסבור כן בהולכת פסול ברגל ואף שנדחו דברי ר\"י היינו דוקא בהולכה שלא ברגל אבל בהולכת פסול לא נדחו דבריו ופסק כוותיה ובזה נסתלקה תמיהת הרב לח\"מ מעל מרן ז\"ל יע\"ש. (א\"ה עיין עוד בפרט זה בפי\"א מהלכות אלו): " + ], + [ + "קבל בימינו ונתן לשמאלו כו'. (א\"ה עיין בפי\"ג מהל' מעשה הקרבנות הלכה י\"ב): " + ], + [], + [], + [ + "או שהוליך את הדם למזבח כו'. נראה מדברים אלו דדוקא בקבלה והולכה וזריקה אם נעשה אחת מכל אלו ע\"י אחד מן הפסולין נפסל הזבח אך בהולכת איברים לכבש לא נפסל הזבח אף דלמצוה צריך כהן כשר וכמ\"ש הלכה כ\"ב. אך קשה מההיא דפ\"ק דזבחים (דף י\"ד) דפריך והרי הולכת איברים לכבש דעבודה שאפשר לבטלה היא ופסולה בזר דכתיב והקריב הכהן את הכל המזבחה ואמר מר זו הולכה לכבש ומשמע התם דמדמינן הולכת איברים להולכת דם לענין פסול: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכל דם הקדשים כו'. עיין בפרק י' מהלכות טומאת אוכלין הלכה ט\"ז ובספר ברכת הזבח (דף ל\"ד.): " + ] + ], + [ + [], + [ + "וכל הניתנין בזריקה כו'. עיין במ\"ש הרב לח\"מ בפ\"ח מהל' חמץ ומצה ובפ\"א מהלכות מעשה הקרבנות ובס' קרבן חגיגה סי' ל': " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שדם חטאת שנכנס להיכל כו'. בסוף פ\"ח דזבחים (דף פ\"ז) הקשו בגמרא דיאמר קדש ואל יאמר פנימה ומשני רבא כל מידי דחשיב עלה לפני ולפנים לא מיפסיל בהיכל. ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן בהמת קדשים שנשחטה בלילה כו'. יש להסתפק אם משלה בהם האור אם תרד או לא דאפשר דכי היכי דמהני משלה האור לשאר פסולים שירדו שיעלו ה\"נ מהני להנך דלא ירדו. או דלמא לא דמי. ובס\"פ פרת חטאת (דף ק\"כ) גרסינן קדשי קדשים ששחטן בדרום אם עלו לא ירדו איבעיא להו ירדו מהו שיעלו כך היא גירסת התוס' שם וכתבו דבריש פ\"ק דמעילה נחלקו רבא ורב יוסף אם עלו מהו שירדו והכא פשיטא ליה דאם עלו לא ירדו הכא מיירי במשלה בהם האור ומש\"ה אליבא דכ\"ע אם עלו לא ירדו. נקטינן דאף לרבא דס\"ל בשחיטת דרום אם עלה ירד אם משלה בהם האור לא ירד וה\"ה לדידן בשאר פסולים כגון שחיטת לילה או נשפך דמה או יצאת דאם משלה בהם האור לא ירדו. ומיהו נ\"ל דאליבא דכ\"ע אם ירדו הנך פסולים אע\"ג דמשלה בהם האור לא יעלו ורב יוסף דקאמר יעלו היינו דוקא בשחיטת דרום דס\"ל דאם עלה לא ירד אפילו שלא משלה בו האור מהני ליה משלה בו האור לאם ירד שיעלה. אבל בדברים שאם עלה ירד לא מהני משלה בו האור אלא חד דרגא דהיינו שאם עלה לא ירד אבל לא תרי דרגי שאם ירד יעלה. ומחלוקת זה דאם ירדו מהו שיעלו תלוי באותו מחלוקת דפ\"ק דמעילה דאם עלו מהו שירדו. ורבינו לא ביאר לנו דין זה ואולי גירסתו היא כגירסת רש\"י ז\"ל. ועיין ברכת הזבח ריש דמ\"ח ודו\"ק: " + ], + [], + [], + [], + [ + "ואם משלה בהם האור כו'. קומץ שנתפגל וכו'. לא נתן שיעור רבינו במאי דקאמר ואם משלה בהם האור אי בעינן כולו או רובו או מקצתו. והנה הצד האחד שהוא דבעינן שימשול האור בכולו א\"א דהא בפ' ב\"ש אמרינן ה\"מ אבר דמיחבר אבל קומץ דמיפרת אימא לא קמ\"ל ואי איתא דבעינן שימשול האור בכולו אין חלוק בין קומץ לאבר. אך אכתי יש להסתפק אי בעינן רובו או לא. והנה רש\"י כתב אבר דמיחבר איכא למימר כיון שמשלה האור במקצתו נלקט כולו בקדושו כו' ולפ\"ז נראה דה\"ה בההיא דר\"י דהפיגול והנותר והטמא שהעלן לגבי מזבח פקע איסור מהם ומוקי לה ר' זירא שמשלה בהם האור כיון שמשל במקצתו פקע איסור מהם. אך ראיתי לרבינו שכתב בפ' ח\"י מהלכות אלו דין כ\"א פגול או נותר או טמא שהעלן לראש המזבח משמשלה האור ברובן פקע איסורין מהם הרי שהצריך רוב ובדין זה לא ביאר דעתו ומסתמא נראה דהכא נמי בעינן רוב שהרי בחד לישנא נאמרו וכי היכי דמשלה בהם האור דר\"ז הוי ברובו ה\"נ דעולא ולרש\"י בין דעולא בין דר\"ז הוי במקצת ונראה דלא פליגי רש\"י ורבינו לענין דינא וזה תלוי בההיא דאמרינן בפ' הקומץ רבה (דף כ\"ו) איתמר קומץ מאימתי מתיר שירים באכילה ר' חנינא אומר משמשלה בו האור ר\"י אמר משתצית בו את האור ברובו ופירש\"י משלה במקצת ור\"ח ור\"י לא פליגי אלא בחדא אבל משלה והצית כולה חדא מילתא היא וא\"כ אליבא דר\"ח מימרא דעולא ודר\"ז מיירי שמשלה האור במקצת דכיון שנעשו מצותן פקע איסורן מהם ואפילו אם ירדו יעלו ולר\"י דוקא שמשל האור ברוב הא לאו הכי לא נעשה מצותן ולא פקע איסורם מהם ואם ירדו לא יעלו ורבינו כיון שפסק בפי\"ב מה' מעשה הקרבנות כר\"י מש\"ה כתב בפי\"ח מהלכות אלו משמשלה האור ברובן דוקא דאי לא לא נעשה מצותו ולא פקע איסורו וכבר כתבנו לעיל דהקטרת קומץ והקטרת איברים כולה חדא מלתא הוי וחד דינא אית להו ורש\"י קאי אליבא דר' חנינא ופירשם אליבא דר' חנינא משום דלישנא דמשלה האור סתמא הכי משמע וכההיא דהקומץ רבה. ומ\"מ אני תמיה למה לא פירש רבינו כאן דבעינן רוב כי היכי דפירש בפי\"ח. אשר על כן נ\"ל דדוקא בההיא דפ' ח\"י בעינן רוב משום דטעמא דר\"י דקאמר הפגול והנותר והטמא שהעלן פקע איסורן מהם הוא מטעמא דעולא דקאמר קומץ פיגול שהעלהו על גבי המזבח פקע פיגולו ממנו משום דאם אינה מתקבלת היאך מביא אחרים לידי פיגול ופירש\"י מאחר שמתקבל לרצות אחרים לפיגולו הוא עצמו לא כ\"ש שיתקבל ומה שמרצה אחרים לפיגולו היא משיצית האור ברובו דאז הותרו השיריים באכילה אבל קודם לכן לא משום דלא ירצה כתיב כהרצאת כשר כך הרצאת פסול וכדאיתא בפ' כל הזבחים (דף כ\"ט) וכיון שלא למדנו שנפקע פיגולו אלא ממה שמרצה אחרים פשיטא דכי היכי דאינו מרצה אלא משמשלה האור ברובו ה\"נ לא פקע פיגולו אלא משמשלה האור ברובו ואע\"ג דבאימורין לא מרצו לפיגול דמשעת זריקת הדם הוקבעו לפיגול מ\"מ ילפינן מקומץ דכי היכי דקומץ ע\"כ פקע פיגולו משנעשית מצותו שהרי מרצה אחרים לפיגולם ה\"נ אימורים משנעשה מצותן פקע מהם איסורם אבל ההיא דעולא דאם משלה בהם האור דאפילו אם ירדו יעלו טעמא הוי משום דנעשו לחמו של מזבח וכיון שנעשו לחמו אפילו אם ירדו יעלו בהא לא בעינן רוב אלא מכיון שמשלה בהם האור הרי נעשו לחמו של מזבח ואפילו אם ירדו יעלו ומש\"ה לא הצריך רבינו כאן רוב. ודע דאמרינן בפ\"ג דכריתות (דף י\"ד) דהיכא דהעלה אבר פיגול לגבי מזבח ופלגיה אנח על גבי מזבח ופלגיה מאבראי דמזבח דההוא דאבראי לא פקע פיגולו ואע\"פ שמשלה האור ברוב האימורין ואפילו היכא דרוב האבר הוא על גבי המזבח היא בעיא דרמי בר חמא אם הלכו באיברים אחר הרוב ולא איפשיטא ונראה דה\"ה נמי דלא מסקינן ליה ואפילו היכא דרוב האבר הוא על גבי המזבח מספיקא לא יעלו ומש\"ה לא הביא רבינו דין זה. ולפ\"ז יש לתמוה על מ\"ש רבינו קומץ שנתפגל כו' דהשתא ומה אבר דמחובר אמרינן דאפילו עלה רובו לא יעלה הכל קומץ דמיפרת לא כל שכן דלא יעלה, ואין לומר דההיא דכריתות היא לענין אכילה דוקא אבל לענין עליה אפילו שלא העלה אלא מקצת האבר יעלה כולו משום דמוכח התם דעליה ואכילה מדמינן להו להדדי שהרי לענין אכילה הביאו בגמ' ההיא דעולא וההיא דעולא לענין עליה נאמר וכדאיתא בפ' ב\"ש והתוס' בפ\"ג דכריתות ובפ' ב\"ש (דף מ\"ב) כתבו דההיא דרב אחאי דקומץ פיגול דפלגיה מצית אארעא ופלגיה אסקיה למערכה ומשלה בו האור אסיקנא ליה לכתחלה מיירי כשהיה כבר על המזבח ההוא פלגא דנחית אארעא אבל היכא דלא עלה למזבח מעולם לא, ונראה דלפי זה האי משלה בו האור דנקט רב אחאי מיירי לאחר ירידה ואשמעינן דאע\"ג דקודם ירידה לא משלה בו האור ואם היה יורד כולו לא היה עולה אפ\"ה היכא דלא ירד כולו חשבינן ליה כמחובר ואם משלה בו האור מסיקנא ליה דאי משלה בו האור קודם ירידה הא אפילו ירד הכל יעלה וכדעולא לא שנו אלא שלא משלה בהם האור אבל משלה בהם האור יעלו. וסבור הייתי לומר דאפילו דנימא דמשלה בו האור והוא קודם ירידה ניחא דהכא מיירי כשהורידם ועד כאן לא קאמר עולא דאם ירדו יעלו אלא כשירדו מאליהן אבל כשהורידם לא יעלו ואשמעינן רב אחאי דאם לא הוריד אלא מקצת לא יעלה משום דחשיב כמחובר וכאילו לא הוריד וסומכין מצאתי לחילוק זה ממ\"ש התוס' בכריתות שאני התם שהיה כולו מתחלה על גבי המזבח ואח\"כ הוריד חציו למטה ע\"כ, ומדנקטו הוריד ולא ירד משמע שכוונו לחילוק זה. אך הרואה יראה מ\"ש התוס' בפ' המזבח מקדש (דף פ\"ה) ד\"ה וכולן שפקעו דיותר י\"ל שיעלו כשהורידן מהיכא דירדו מאליהן באופן דע\"כ אית לן למימר דהאי ומשלה בהם האור הוא לאחר ירידה. והנה מדברי רבינו נראה דהאי מימרא דרב אחאי הוא אפילו היכא דלא עלה אלא מקצת וכ\"כ רש\"י בפירוש דאפילו שלא עלה אלא מקצת מסקינן לכוליה וא\"כ הדרא קושיא לדוכתה. ונראה דס\"ל כמו שפירש ר\"ת דשאני קומץ מאימורים דהקומץ כולו חשיב אזכרה אחת וההוא פלגא דעל המזבח משיך ליה לפלגא דארעא דאי לאו הכי ההוא דעל המזבח קומץ שחסר הוא וירד וכיון דמשיך ליה פקע פיגול ממנו אבל פלגא דאבר לא משיך אידך פלגא דהן עצמן שלא הוקטרו אימורין כשר ע\"כ. ודע שהתוס' כתבו בפ' המזבח מקדש (דף פ\"ה) ד\"ה וכולן שפקעו דמימרא דעולא מיירי שמשלה בהם האור פורתא אבל נתעכלו קצת לא יעלו ועוד חילקו דהאי דעולא מיירי כשהוריד אבל אם ירדו לא יעלו ועוד כתבו דאפשר דיעלו דנקט עולא היינו אם ירצה אבל אין חובה להעלותם וכל זה כתבו כי היכי דלא תיקשי לעולא מתני' דקתני וכולם שפקעו מעל גבי המזבח לא יעלו ורבינו לא חלק בזה כלל ונראה דטעמא הוא משום דע\"כ לא נצרכו חלוקים אלו אלא אליבא דרש\"י דפירש דוכלם דמתני' קאי אפסולין וכן אליבא דרב חנינא מסורא דמתני מימרא דעולא אסיפא אבל רבינו פסק כרב מרי דמימרא דעולא לא קאי אלא ארישא וס\"ל דוכולן דמתני' לא קאי אלא אעצמות וגידים וכמבואר מדבריו בפ\"ו ממעשה הקרבנות שוב אין אנו צריכים לחילוקי התוס' ז\"ל משום דמתני' דוכולם אתיא כפשטה: " + ], + [ + "איברים וחלבים וקמצים שלנו כו'. ה\"ה אם לנו בכבש וכן בסובב אין לינה פוסלת תוס' פ\"ד דיומא דף מ\"ה ד\"ה סודרן ודו\"ק. ודין הכבש אפשר שרמזו רבינו לקמן בדין ח\"י ודוק: " + ], + [ + "ואויר מזבח כמזבח כו'. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פי\"א מהלכות שגגות דין ד'): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מזבח הפנימי מקדש כו'. דע דהא דקיי\"ל דכלי שרת מקדשין כל דבר הראוי להם מ\"מ כל דבר שיש לו שיעור ונתן בכלי שרת יותר מכשיעור לא נתקדש כלל, זה מתבאר בסוגיא דס\"פ לולב וערבה (דף מ\"ט) דפריך בגמ' ואמאי נייתי במקודשת ואמר זעירי אין שיעור למים כו' משמע דאם היה שיעור למים אינם ראויים לכלי ואין הכלי מקדשן וכמו שפירש\"י שם וחזקיה ורבי ינאי כולם מודים בדין זה כמבואר שם: " + ], + [ + "וכלי שרת מקדשין דם הפסול ליקרב. עיין ברכת הזבח (דף נ\"ט ריש ע\"ב) ודוק: " + ], + [ + "ואין מקדשין אלא מדעת וכו'. ר\"ל דאינן מקדשין כלל אף ליפסל ואף שיש דברים שאינן מקדשין ליקרב אבל מקדשין ליפסל וכמ\"ש רבינו בפרקין דין זה ודין כ\"א מ\"מ כשהוא שלא מדעת אינן מקדשין אף ליפסל כן מתבאר בסוגיא הנזכר יע\"ש. ודע דאף למ\"ד דכלי שרת אין מקדשין שלא מדעת מ\"מ משום גזירה דשמא יאמרו לדעת נתקדשו מתקדשין הכי ס\"ל לחזקיה בפ' לולב וערבה (דף נ') וזעירי חולק עליו בגזירה זו כמבואר שם. אך קשה מההיא דאמרינן פ' שתי מדות (דף צ') וכי נעקר מאי הוי גברא למאי דצריך קא מכוין ותירצו משמיה דרב זאת אומרת כלי שרת מקדשין שלא מדעת, ולפי סברת חזקיה אימא דטעמא הוא משום שמא יאמרו לדעת הם. ושמא שאני התם דאין שיעור למים ואיכא למיחש שמא יאמרו אבל הכא דאיכא שיעור ליכא למיחש: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "והמזבח פגום עד שיבנה. עיין בתוס' פ' הזהב (דף נ\"ג) סוף ד\"ה לא ודו\"ק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "השולח חטאתו ממדינת הים וכו'. משנה בפ' כל הגט (דף כ\"ט). ואף שרבה חילק שם בין זקן שהגיע לגבורות לזקן שלא הגיע לגבורות הא אסיק ליה אביי בתיובתא וכמ\"ש ה\"ה סוף פ\"ו מהל' גירושין. אך קשה דהיה לו לחלק ולומר דאם הניחו גוסס אין מקריבין אותו וכמ\"ש בה' גירושין. וראיתי לתוס' בפ\"ה דיומא (דף כ\"ה) ד\"ה והתנן שכתבו דהא דקאמר התם אבל הגיע לגבורות לא ה\"מ גבי גט משום חומר דא\"א אבל בשולח חטאתו אין חלוק בין הגיע ללא הגיע ותדע דאמתני' דהמביא גט קאמר לה התם ולא אמתני' דשולח חטאתו ע\"כ. ולכאורה נראה דאף מאי דקאמר רבה התם דאם גוסס לא, לא קאי אלא לחלוקת המביא גט משום חומר דא\"א אבל השולח חטאתו אפילו הניחו גוסס מקריבין אותו שהרי מההכרח שהכריחו דבשולח חטאתו אין חלוק בין הגיע ללא הגיע גם אנו נכריח ג\"כ דבשולח חטאתו אין חלוק בין הניחו חולה להניחו גוסס ובזה הוא ניחא מה שסתם רבינו וכתב השולח חטאתו ולא חילק. אבל הדבר הוא זר בעיני לומר דאם הניחו גוסס שיקריבו את חטאתו כיון דקי\"ל דרוב גוססין למיתה וממה שהכריחו התוס' להגיע לגבורות אין להכריח לגוסס דלעולם דגבי גוסס שוים הם גט וחטאת אלא דרבה רצה ללמדנו שני חלוקים דהיינו הגיע וגוסס ומש\"ה קאמר לה אמתני' דמביא גט דהתם שייכי כולהו אבל אמתני' דחטאת אף דשייך חילוק דגוסס לא שייך חילוק דהגיע. זאת ועוד דאף שנכחש כל זה ונאמר דס\"ל לתוס' דגבי חטאת אין חלוק בין גוסס לאינו גוסס אכתי לא הועלנו כלום לדברי רבינו שהרי בפ\"ט מה' תרומות דין ג' חילק בין גוסס לאינו גוסס גבי תרומה וא\"כ תיקשי ליה אמאי לא חילק כן גבי חטאת ולומר דס\"ל דיש חלוק בין תרומה לחטאת ושאני תרומה דחמירא זהו דבר שראוי להקצותו מן הדעת, והנכון שרבינו סמך על מ\"ש בה' גירושין וה' תרומות שוב ראיתי להרב בעל ל\"מ בפ\"ו מה' גירושין שעמד בדברי רבינו הללו יע\"ש: ודע שמרן בה' תרומות הקשה דאמאי לא חלק רבינו בין הגיע ללא הגיע ותירץ משום דאסיקנא לרבה בתיובתא ולפי מ\"ש בשם התוס' אפשר לומר דאף רבה יודה גבי תרומה דאף בהגיע לגבורות אוכלת בתרומה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שנתחייב באשם תלוי כו' ואצ\"ל באשם ודאי שהוא כן. לא הבנתי ק\"ו זה דהא בגמ' מוכח דיותר יש להחמיר באשם תלוי מאשם ודאי שהרי אשם ודאי אם נודע לו שלא חטא הרי הוא חולין ואילו אשם תלוי ירעה עד שיפול בו מום וטעמא משום דלבו נוקפו ובגמ' דאפילו ר\"מ דלית ליה האי טעמא דלבו נוקפו ואית ליה במפריש אשם תלוי ונודע לו שחטא או שלא חטא דירעה בעדר מ\"מ במפריש ב' אשמות לאחריות מודה דשייך טעמא דלבו נוקפו ואם הפריש ב' אשמות לאחריות ואח\"כ נודע לו שחטא או שלא חטא דירעו עד שיסתאבו דודאי מאי דאמרינן בגמ' דמודה ר\"מ במפריש ב' אשמות לאחריות כו' אין הכוונה לענין שאם נתכפר באחד מהם השני ירעה עד שיסתאב דהאי דינא לא תלי באם לבו נוקפו או לא שהרי מפריש ב' אשמות ודאים לאחריות או ב' חטאות לאחריות דלא שייך בהו לבו נוקפו ואם נודע לו שלא חטא הם חולין גמורים אפ\"ה היכא דלא נודע לו ונתכפר באחד מהם השני ירעה עד שיסתאב אלא כוונת הגמרא היא דמודה ר\"מ היכא דהפריש שני אשמות תלויין ואח\"כ נודע לו שחטא או שלא חטא דשניהם ירעו עד שיסתאבו משום דגלי דעתיה דלבו נוקפו וגמר והקדיש וכן כתבו התוס' בפירוש אבל רבינו שבא ללמדנו שמתכפר באחד והשני ירעה עד שיסתאב לא ידעתי מה הפרש יש בין אשם תלוי לאשם ודאי שכתב ואין צ\"ל באשם ודאי שהוא כן וטעמא דמילתא היכא דהפריש שנים שהשני ירעה נ\"ל שהוא לפי שחל על שניהם קדושת קרבן מספק שהרי הפריש שניהם ואמר שאם יאבד האחד שיקריב השני. ולפי זה נ\"ל דהיכא דהפריש אחד ואח\"כ הפריש אחר לאחריות ואבד הראשון שהשני הוא חולין לפי שלא חלה קדושה על השני אלא לאחר אבידת ראשון שהרי על תנאי הקדיש השני אבל כשהפריש שנים כאחד לאחריות על שניהם חלה קדושת קרבן שהרי אינו מבורר איזה מהם הוא עיקר הקדשו ואיזה הוא התנאי ולפיכך מתכפר באחד והשני ירעה דשמא השני הוא עיקר ההקדש והראשון הוא התנאי: " + ], + [ + "ובאים בכסף שקלים כו'. אבל חטאת לא בעי שיעור וכדאיתא בפ' בתרא דכריתות ומיהו מצוה מן המובחר שיביא בסלע ואם הביא בפחות מדנקא הוי עבריינא כ\"כ התוס' פ\"ב דכריתות (דף י') ד\"ה מכלל ופ\"ה דזבחים (דף פ\"ח) ד\"ה וחטאת יע\"ש: " + ], + [], + [ + "וחזר ונעשה יפה כו'. בפירוש המשנה פ' בתרא דכריתות משנה ו' כתב רבינו בהפך וצ\"ע (א\"ה ועיין עוד לקמן בפ\"ד מהל' מעילה): " + ] + ], + [ + [ + "המפריש מעות לחטאתו ומת ילכו המעות לים המלח כו'. בתורת כהנים פרשת ויקרא אמרינן הפריש חטאתו ומת יביאו יורשיו עולתו. וכתב הרב בעל קרבן אהרן (דף קכ\"ד ע\"ג) וזה לשונו אבל לא חטאתו שחטאת שמתו בעליו מת הוא כו' ואף על גב דחטאת למיתה אזלא משום דמתו בעליו אף על פי כן כיון דהפרישה לחטאת כאילו הקריבה ולזה יביאו יורשין עולתו בתר מיתתו ע\"כ. ודין זה הוא תימה בעיני דההפרשה אינו מעלה ומוריד כלל ודוקא שהקריבה חטאת מביאין היורשים עולתה ולישנא דמתני' ספ\"ב דקינין הכי דייקא דקתני האשה שהביאה חטאתה כו'. וכ\"כ בפירוש הרשב\"א והריטב\"א בפ\"ק דקדושין (דף י\"ג) גבי האשה שהביאה חטאתה יע\"ש. וגירסתנו דקתני שאם הפריש נראה שהוא ט\"ס וצ\"ל שאם הביא חטאתו וכך היא גירסת התוס' במנחות יע\"ש: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "איברי חטאת שנתערבו כו'. עיין במ\"ש מרן בפ\"ז מהל' ע\"ז ובריש פט\"ו מהל' תרומות יע\"ש: " + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [ + "כל המנחות שקמצן אחד מן הפסולין פסולה וכו'. בריש הקומץ זוטא אמרינן אמר ר' ינאי לקוט לבונה בזר פסולה מ\"ט אמר ר' ירמיה משום הולכה נגעו בה קסבר הולכה שלא ברגל שמה הולכה והולכה בזר פסולה ע\"כ. ולפי זה יש לתמוה על רבינו שפסק לפסול דהא בגמ' תלו טעמא דפסולה משום דהולכה שלא ברגל שמה הולכה ואילו רבינו בפ\"א מהל' אלו פסק דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה ומתבאר שם מדבריו שאם עשאה זר לא פסיל וכן בס\"פ י\"ג מהלכות אלו פסק דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה ואין לומר דס\"ל דע\"כ לא אמרינן דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה אלא כשאין דרכה בכך אבל כשדרכה בכך שמה הולכה וכמ\"ש רש\"י בסוף פ\"ק דזבחים (דף ט\"ו) וגריס אלא בהולכה זוטרתי כ\"ע לא פליגי דפסול משום דדרכה בכך הא ליתא שהרי כבר כתבנו במקום אחר (א\"ה תמצאנו לעיל פ\"א מהלכות אלו הלכה כ\"ג) דדעת רבינו הוא דהולכה שלא ברגל אפי' שדרכה בכך לא שמה הולכה ואיהו גריס דכ\"ע בהליכה זוטרתי לא פסלה וכן כתב הרב לח\"מ בפ\"א שדעת רבינו הוא כמ\"ש. וקושיא זו שייכא ג\"כ למה שפסק רבינו בפי\"ז מהלכות אלו דין ג' טבילת אצבע בדם החטאות הפנימיות מפגלת ובפ\"ק דזבחים (דף י\"ג) מוכח דמדין הולכה נגעו בה וטבילת אצבע הוי הולכה שלא ברגל ולפי מה שפסק רבינו דלא שמה הולכה לא היה לו לפסוק דטבילת אצבע מפגלת. והנראה אצלי דרבינו לא גריס גבי לקוט לבונה קסבר הולכה שלא ברגל שמה הולכה כי היכי דלא גרסינן לה גבי טבילת אצבע דהתם נמי שייך לומר הולכה שלא ברגל שמה הולכה כמו גבי לקוט לבונה ומדלא גרסינן ליה התם ש\"מ דליתיה להאי טעמא ואפי' למ\"ד דלא שמה הולכה טבילת אצבע מפגלת ולקוט לבונה פסולה בזר וטעמא דמלתא משום דהני כיון דלא סגיא בלאו הכי עבודות חשובות הם ומצותם בכך שצריך ללקט הלבונה ולטבול האצבע ולא דמי להושטת יד לזרוק או להקטיר דהתם הושטת היד לאו עבודה בפני עצמה היא אלא סופה דהולכה היא והא דאיצטריך בגמ' לומר דמטעם הולכה נגעו בה וכן בטבילת אצבע מוכח בגמרא דמטעם הולכה נגעו בה הוא משום דאנן לא למדנו מן התורה אלא שבד' עבודות נפסל הזבח במחשבה ובג' בזר דהיינו קבלה והולכה וזריקה וכל עבודה שהיא חשובה דלא סגיא בלאו הכי פוסל בה מחשבה וזר ומדמינן לה למאי דדמי לה טפי אע\"פ שאין דמיונם עולה יפה כמו מתן כלי לקבלה וטבילת אצבע להולך ולקוט לבונה להולך אבל אין לומר בהם שכיון שאינם ברגל שלא יהיו נקראים עבודה לפי שאין מצותם מטעם הולכה אלא דכדאי לפוסלה בזר ובמחשבה מדמינן להו להלוך ואע\"ג דהכא בפ' הקומץ דחי תלמודא דשאני מתן כלי דדמי לקבלה אבל לקוט לבונה דלא דמי להנך לא אפ\"ה פסק רבינו כרב מרי שהשוה אותם משום דהתלמוד לא דחה אלא הראיה דכל הקומץ אבל בעיקר דינו דרבי ינאי ובטעמו של רבי ירמיה אינו חולק ומההיא דטבילת אצבע דסוף פ\"ק דזבחים מוכח דלמסקנא כל שהיא עבודה דלא סגיא בלאו הכי עבודה חשובה היא ומדמינן לה למאי דדמי טפי אע\"פ שאינו דומה בכל צדדיו. ועיין במ\"ש התוס' בד\"ה משום הולכה נגעו בה שנראה דלא ניחא להו בגירסא זו דקסבר הולכה שלא ברגל משום דגבי טבילת אצבע לא גרסינן לה. ועיין בס\"ג סי' ל' (א\"ה חבל על דאבדין):
ודע שלא נתבאר בדברי רבינו אם הליכת הזר לאחר מתן כלי פוסלת או לא אך ממ\"ש מקמיצה ואילך מצות כהונה נ\"ל דפוסל משום דהוי דומיא דהולכת דם למזבח דפסולה בזר ועוד דכיון דמחשבה פוסלת בהולכת הקומץ ה\"ה דפוסל הזר והכי אמרי' בספ\"ק דזבחים הולכה בזר מחלוקת ר\"ש ורבנן ואיתא נמי התם הולכה שלא ברגל מחלוקת ר\"ש ורבנן הרי דמדמינן להו להדדי אך לא ידעתי אי בעינן הולכה ברגל כי היכי דבעינן בהולכת הדם ובסוף הקומץ זוטא (דף ט\"ז) אמרינן קסבר ר\"י כל עבודה שאינה מתרת עבודה חשובה היא לפגל עליה ופירש\"י כל עבודה שאינה מתרת כגון הולכה דלא מעכבא דאפשר להושיט זה לזה ע\"כ. ור\"י הוא מן הסוברים דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה וכדאיתא בספ\"ק דזבחים ומ\"מ עדיין הדבר בספק אצלי וצריך להתלמד ממקום אחר: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מנחה שקמצה כו'. נראה שעיקר הנוסחא היא מנחה שהקטיר קומצה כו': " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נסכים שקדשו בכלי שרת וכו'. מ\"ש מרן דהואיל וכבר קדשו נסכים בשעת שחיטה כו'. עיין בתוי\"ט ובס' ברכת הזבח (דף קכ\"ט ע\"ב) ודוק: " + ], + [ + "וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן וכו'. פי\"א דמנחות (דף צ\"א): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "תודה שנשחטה כו'. כתב הרשב\"א בשם הראב\"ד דאם שחט על פ' חלות ואמר תיקדוש פלגא דכל חדא לא קדשה דהו\"ל פרוסה ע\"כ. ועיין עוד שם שכתב דהלכתא כחזקיה וכתמיהת מרן. ועיין בחדושי הרשב\"א פ\"ק דחולין (דף כ\"ג) אההיא דאמרינן הכא במאי עסקינן לפטור וכו' ודוק. ועיין ברכת הזבח (דף קכ\"ח סוף ע\"ב):
ומ\"ש רבינו מושך ארבעים מתוך פ' ומרים מהם אחת וכו'. התוס' בפ' מי שהוציאוהו (דף נ') ובפ' התודה חולקים בזה וס\"ל דאם כל מ' לבדן מפריש ד' מכל מ' ומ' אבל אם כולן יחד אי אפשר לתקן אם לא יפריש י\"א מכל מין ומין דהא כל מין ומין יש לו עשר חולין ועשר קדושות ואז אי אפשר שלא תהא אחת תרומה מן הקדושות יע\"ש: " + ] + ], + [ + [ + "שלש מחשבות הם וכו'. מדברי רבינו נראה דכל מחשבה דקדשים הוי אפי' בלא הוצאה בפה. (א\"ה וכן הוא דעת הר\"ב החינוך פ' צו) אך התוס' בפ\"ק דזבחים (דף ד') ד\"ה מחשבה נראה דס\"ל דכל מחשבה דקדשים צריך הוצאה בפה וקרי לה מחשבה לפי שאין בה מעשה וכ\"כ בפ' תמיד נשחט (דף ס\"ג) ועיין במ\"ש בפ\"ב דחולין (דף ל\"ט) ועיין בפ' הניזקין אההיא דכ\"ג יוכיח וכן הוא דעת רש\"י בפרק ב\"ש (דף מ\"א) ובפ\"ק דמנחות (דף ב') וכ\"כ התוס' בס\"פ המפקיד וכ\"כ הסמ\"ג. והתימה מהרא\"ם ז\"ל שכתב בפ' שופטים פ' לא תזבח לה' כל דבר רע דדרשינן כל דיבור רע והוי אזהרה למפגל דלאו דוקא דיבור אלא אפילו במחשבה כדנפקא לן מלא יחשב ע\"כ. ומי הכניסו בתגר זה מאחר דהתוס' ורש\"י וסמ\"ג ס\"ל דדוקא באמירה ועיין ברש\"י פ' האיש מקדש (דף מ\"א) אההיא דאמרי' שכן ישנן במחשבה. (א\"ה עיין בזבחים (דף ל\"ט) דמשמע קצת כדברי התוס'. ועיין בפ\"ק דזבחים (דף כ\"ט) דמחשב בקדשים לוקה ופריך והא לאו שאין בו מעשה הוא כו'. ואם איתא דבמחשבה תליא מלתא מלקות היכי משכחת לה אטו מאן דאכיל תמרי בארבלא לקי דכה\"ג פריך תלמודא בס\"פ הנחנקין גבי הכובש את נבואתו יע\"ש) . ומ\"ש מחשבת שינוי השם כיצד כו'. עיין לעיל ספ\"ד מה' מעשה הקרבנות ובמ\"ש הר\"ב לח\"מ שם. ומ\"ש מחשבת הזמן כיצד כו'. דע דשפיכת שירים הוי אכילת מזבח ובכלל זריקה היא שאם שחט או קבל או הוליך או זרק לשפוך שירים למחר הוי פגול וכדאיתא בפ\"ק דזבחים (דף י\"ג) וכ\"כ רבינו לקמן בפי\"ז דין ז'. ומיהו אם חשב בשעת שפיכת שירים להקטיר או לאכול חוץ לזמנו לא הוי פגול לפי שאינה מד' עבודות שהזבח נפגל בהם. ודין שפיכת שירים הוי כהקטרת אימורין והא דאיבעיא לן בפ\"ק דמעילה (דף ז') חשב לנשפכין מהו כבר פירשו התוס' שם ובפ\"ק דזבחים דהבעיא היא היכא דנשפך מקצת הדם מן הכלי על הרצפה דקי\"ל דכשר ובשעת הולכת הדם שבכלי חשב לזרוק מהנשפכין חוץ לזמנן מהו מי אמרינן כיון דליכא מצוה באסיפתן לא הוי פגול או דלמא כיון שאם יאספנו ויזרקנו הויא זריקה פגול נמי הוי. ופשט דלא הוי פגול. ורש\"י ז\"ל פירש בבעיא זו שני פירושים וכולם הם תמוהים למי שיעיין בסוגיא דפ\"ק דזבחים. ורבינו ז\"ל לא הביא בעיא ולא ידעתי למה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "ובהולכת הקומץ למזבח. נראה שדקדק רבינו למעט הולכה דמתן כלי דלא חשיב הולכה. ומיהו יש לתמוה מההיא דס\"פ הקומץ זוטא (דף י\"ו) דמוקי תלמודא אליבא דר\"ל דהילוך דברייתא בהילוך דמתן כלי משמע דהילוך דמתן כלי הוי כהילוך דהקטרה ואע\"ג דלר\"י הוי כהילוך דהקטרה מ\"מ בעיקר דינא דהילוך דמתן כלי אי חשיב עבודה או לא משמע דלא פליגי ולא פליגי אלא בהילוך דהקטרה אי חשיב כקמיצה או כהקטרה. וי\"ל דכיון דאקשינן לר\"ל אי הכי מתן כלי ובהילוך בהילוך ובמתן כלי מיבעי ליה. משמע דלדידן דס\"ל דהולכה כהקטרה אתי שפיר. ואי אמרת דהילוך ומתן כלי חשיב עבודה לפגל בה א\"כ תקשי נמי לר\"י דליתני בהילוך ובמתן כלי כיון דהא הליכה הוו ויהא נכלל בה גם הליכת ההקטרה כי היכי דעכשיו נכלל בהליכת ההקטרה הליכה דמתן כלי אלא ודאי דלר\"י הליכה דמתן כלי לא חשיב עבודה לפגל בה ולדידיה אתיא ברייתא כסדרה דהילוך דתני הוי הילוך דהקטרה: " + ], + [ + "או בשעת הגשתה. כ\"כ התוס' בפ\"ק דזבחים (דף י\"ג) ד\"ה זה הכלל דבהגשה אין פיגול דקמיצה כנגד שחיטה ואין לו פיגול קודם שחיטה יע\"ש: " + ], + [ + "או שחשב לשרוף חטאת הנשרפת כו'. מדברי רש\"י פרק כל הפסולין (דף ל\"ה) נראה דאם חשב שתאכלהו אש חוץ לזמנו או חוץ למקומו דפוסלת המחשבה: " + ], + [ + "
ומ\"ש רבינו כבר ביארנו כו'. הוא בפ\"א ושם נתבאר בארוכה: והמהלך במקום שאינו צריך כו'. ביאור דברי רבינו והראב\"ד ז\"ל עיין בקרבן אהרן פרשת צו פי\"ב סי' ה' יע\"ש: ומ\"ש רבינו אבל אם קבל הדם בפנים וכו'. בספ\"ק דזבחים תנן ר\"א אומר המהלך במקום שצריך להלך מחשבה פוסלת במקום שאינו צריך להלך אין מחשבה פוסלת ובגמרא איפליגו בפירושא דרבא אמר הכל מודים קבלו בחוץ והכניסו בפנים זהו הילוך שצריך להלך קבלו בפנים והוציאהו בחוץ זהו הילוך שאין צריך להלך לא נחלקו אלא כשהכניסו וחזר והוציאו מר סבר הא צריך לאמטויי ומר סבר לאו כהילוך הצריך לעבודה דמי ע\"כ. ונ\"ל שטעות נפל בספרים וצריך לגרוס לא נחלקו אלא בהוציאו וחזר והכניסו ואביי אומר דבחזר והכניסו לכ\"ע המחשבה פוסלת כי פליגי בשהוציאו לחוץ וחשב בעת הוצאתו לר\"א לא חשיב הולכה ולרבנן חשיב הולכה ומחשבה פוסלת בה ורבינו פסק כרבנן ואליבא דאביי. והראב\"ד השיג עליו וז\"ל לא נהיר דסוגין כולה כר' אליעזר דאמר לא שמה הולכה. וטעמו משום דאיפליגו אביי ורבא בפירושא דמילתא דר' אליעזר. ואני תמיה על זה שהרי רבא דס\"ל דבצריך לאמטויי פליגי קאמר אפילו לדברי הפוסל פסול דהא צריך לאמטויי והאי טעמא דצריך לאמטויי לדידיה הוא אליבא דרבנן וא\"כ משמע דרבא סבירא ליה דהלכתא כרבנן ואף שנדחו דברי רבא היינו בפירושא דר\"א אבל במאי דפסק כרבנן לא נדחו דבריו. ושמא י\"ל דס\"ל להראב\"ד דמימרא זו דרבא דאפילו לדברי הפוסל פסול היינו לבתר דשמע מאביי דתניא בהדיא דלכ\"ע בצריך לאמטויי צריך עבודה הוא. ומרן ז\"ל כתב דמאי דאיפליגו אביי ורבא בפירושא דר\"א הוא לפרושי מלתיה דרבנן דמדר' אליעזר נשמע לרבנן ע\"כ. ואני סבור שטעמו של הראב\"ד אינו משום דאיפליגו בפירושא דמילתיה דר' אליעזר אלא דס\"ל דאם הוצאה לחוץ חשיב הולכה ופסיל בה מחשבה ה\"ה דאם הוציאו זר לחוץ פסול כמו שפוסל בהולכה וכן אליבא דמ\"ד הולכה שלא ברגל דאי אפשר לתקוניה או הוציאו שלא ברגל נפסל הזבח דכיון דחשיבא ההוצאה הולכה לענין המחשבה ה\"ה לכל דיני הולכה שישנה בהוצאה ובגמ' הקשו למ\"ד אי אפשר לתקן הולכה שלא ברגל מההיא דתנן קבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר ותירצו מי סברת דקאי זר גואי לא דקאי זר בראי ע\"כ, דמשמע דהוצאה בחוץ שלא ברגל לא חשיב כהולכה שלא ברגל וא\"ה ה\"ה לענין מחשבה לא חשיב כהולכה מוכח מינה דסוגיין כר\"א. ובגמ' נמי נראה דמחשבה וזר והולכה שלא ברגל כולם שוים בדינם והא בהא תליא ובתחלת הסוגייא אמרו רבא ורב יוסף בזר מחלוקת ר\"ש ורבנן וגרסי' נמי התם איתמר הולכה שלא ברגל מחלוקת ר' שמעון ורבנן ורבינו לא גלה דעתו אי פסל הזר בהוצאתו לחוץ ברגל והדבר צריך תלמוד. ודע שרש\"י ז\"ל ס\"ל דלאביי לא פליג ר' אליעזר ורבנן לענין דינא אלא דר\"א אדר\"ש קאי ופליג עלה: " + ] + ], + [ + [], + [ + "אבל אם חשב לפיסול בשעת שחיטה פסול במחשבתו שהשחיטה כשירה בזרים ע\"כ. ולפי זה נ\"ל שקטן ששחט אינו מפגל שהרי שחיטתו פסולה. וראיתי למרן בפ\"א מהלכות אלו עלה דההיא דהיתה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שכתב שיש מי שפירש אלא להחמיר כגון ששחט ע\"מ לזרוק דמו אחר שתשקע החמה הויא מחשבתו מחשבה והזבח פגול ע\"כ. כוונת דבריו דאי אמרינן דאין לו מחשבה והשחיטה פסולה הוי חומרא דאתי לידי קולא דהא אין הזבח נפסל אלא במי שראוי לעבודה ומש\"ה היכא דחשב הקטן בשעת שחיטה מחשבת פיגול אמרינן דיש לו מחשבה ושחיטתו כשרה להחמיר עליו לעשותו פגול ודין זה לא שייך אלא במחשבת פגול שהוא חוץ לזמנו דאי במחשבת השם הזבח כשר אלא שלא עלו לבעליו ואי מחשבת המקום לא נפקא מידי לענין דינא אי יהבינן ליה לקטן מחשבה משום דמחשבת המקום אינו מפגל אלא פוסל וא\"כ אף דנימא דאין לו מחשבה פסול הוא ואין הפרש בין פסולו של זה לפסולו של זה אבל במחשבת הזמן איכא חומרא לפי שהפגול הוא בכרת והפסול בלאו. ונ\"ל דהיכא דשחט הקטן ולא היתה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו וחשב מחשבת פגול דלא הוי פגול משום דדוקא היכא דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אמרינן דהיכא דנפיק מניה קולא אמרינן דיש לו מחשבה ואזלינן לחומרא אבל היכא דאין מחשבתו ניכרת אף דאתי לידי קולא אמרינן דאין לו מחשבה וא\"כ השחיטה פסולה ושוב אינו מפגל דהא בפירוש איתמר בפ\"ק דחולין אין להם מחשבה ואפי' מדרבנן. ומ\"מ קשיא לי אכתי היכי מפגל הא אין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שהיא מפגל וא\"כ אף דנימא דשחיטתו כשרה לחומרא משום דמשנה מדרום לצפון והורה דמחשבתו לשם קדשים כשפגל אין מחשבתו ניכרת שפגל וכבר הוקשה זה להרב בעל לחם משנה ז\"ל וצ\"ע:
עוד קשיא לי בדין זה דע\"כ פגול זה הוא מדרבנן דהא מדאורייתא במחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אין לו וכמבואר בגמרא וכיון דמן התורה שחיטתו פסולה פשיטא דאין כאן פגול מן התורה ולמאי נפקא מינה דהוי פגול דרבנן אי לאיסור אכילה תיפוק ליה דאסור באכילה מן התורה משום קדשים שנפסלו ואולי נפקא מינה לענין טומאה דקי\"ל הפגול והנותר הרי הם כראשון לטומאה וכמ\"ש רבינו בפ\"ח מהלכות אבות הטומאה וא\"כ אם חשב הקטן מחשבת פגול מטמא את הידים: " + ], + [ + "וכן המחשב במנחת קנאות. כתב מרן הכי משמע בתוספתא דמנחות ספ\"ה. והוא בפ' כל המנחות (דף נ\"ט) והביאו רבינו לקמן ספי\"ו. והרב קרבן אהרן פ' צו (דף כ\"ט) תמה מאד במה שהבין מרן בסברת הראב\"ד, ועיין ברכת הזבח (דף כ' ע\"א): " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כיצד חשב לשתות מדם הזבח כו'. עיין לקמן ריש פ\"ד מהל' פרה אדומה. ומ\"ש וכן אם חשב לאכול מפרים ושעירים הנשרפים כו'. עיין לקמן רפ\"ד מהל' פרה אדומה. ומ\"ש מרן וצריך טעם למה השמיט כו'. אשתמיט ליה מ\"ש רבינו בפי\"א דין ח' או שחשב לשרוף חטאת הנשרפת כו' ובפי\"ג מיירי בסוג המחשבות מה הם וכתב דין השרפה שאינה מחשבה ובפרקין ביאר באיזה דברים לא פסל מחשבה וכתב דין אכילת פרים: " + ], + [], + [ + "לפיכך אם חשב להקטיר כו'. דע דבפ\"ק דמנחות (דף י\"א) לא נקט במשנה כזית אלא בקומץ אבל בלבונה נקט סתם להקטיר לבונה, ורש\"י פירש דהך סתמא כרבנן דאמרי לקמן דלבונה כשרה אפי' בקורט אחד הלכך לא תנא כזית, ועיין במ\"ש רבינו לעיל פי\"א מהלכות אלו דין ח' וצ\"ע. ועיין בפי\"ט מה' מעשה הקרבנות דמשמע מדברי רבינו דמקטיר בחוץ פחות מכזית דלבונה דפטור, ועיין בפי\"ג דזבחים (דף ק\"ט) במשנה דהקומץ והלבונה דמוכח מינה דבעינן כזית דלבונה לחייבו משום חוץ, ועיין במשנה פ\"ג דזבחים (דף ל\"ה) הביאה רבינו לעיל דין י' יע\"ש: " + ] + ], + [ + [ + "כל הזבחים שנשחטו במחשבת שינוי השם וכו'. תמיהא לי מלתא טובא שהשוה רבינו דין שינוי קודש לשינוי בעלים ובגמ' מוכח שיש הפרש ביניהם דאילו שינוי קודש ישנו בד' עבודות כגון שוחט עולה לשם שלמים או קבל או הוליך או זרק ואילו שינוי בעלים ליתיה כי אם בזריקה כגון שוחט או מקבל או הוליך ע\"מ לזרוק דמו שלא לשם בעליו אבל אם שחט או קבל או הוליך שלא לשם בעליו לא הוי שינוי בעלים משום דשינוי בעלים לא שייך אלא בכפרה וכפרה לא הוי אלא בזריקה והכי איתא בפ\"ק דזבחים (דף י') ומה במקום שאם אמר הריני שוחט לשם פלוני שהוא כשר לזרוק דמו של פלוני פסול וכן בדף ד' מה לשינוי קודש שכן פסולה בגופה וישנו בד' עבודות וכן בפ' תמיד נשחט (דף ס\"א) אמרי' תאמר בשינוי בעלים דאין פסולו בגופו ואינו בד' עבודות וכן כתבו התוס' בריש פרק קמא דזבחים ד\"ה כל הזבחים וצ\"ע ועיין שם שנראה מדבריהם דשינוי בעלים שהיה בזריקה עלו לבעלים לשם חובה ודוק. ויש להסתפק אליבא דתוס' דס\"ל דליכא שינוי בעלים אלא בעושה עבודה לזרוק שלא לשם בעליו אבל אם עושה עבודה שלא לשם בעליו לא מקרי שינוי בעלים אי הוי דוקא לפסולא כגון פסח וחטאת אבל לעולם דאם שחטו שלא לשמו או קבל שלא לשמו דלא עלו לבעלים ולא בעינן זריקה כי אם לפסולא או דלמא כל שלא חשיב לזרוק שלא לשם בעליו לא הוי שינוי כלל ועלו לבעלים ואע\"ג דההיא דפ\"ק דזבחים דפריך מה לשינוי קודש כו' לא קאי אלא בשאר קרבנות מ\"מ פריך שפיר דליכא למילף שינוי בעלים משינוי קודש שהרי שינוי קודש פוסל בארבע עבודות ושינוי בעלים אינו פוסל אבל לעולם דאינו עולה. ומ\"מ נ\"ל דכי היכי דאינו פוסל הכי נמי עולה לבעלים ומי שעיין היטב במ\"ש התוס' בריש פ\"ק דזבחים ד\"ה כל הזבחים יראה כמ\"ש. ודע דאליבא דכ\"ע בין שינוי קדש בין שינוי בעלים לא הוי שינוי אלא בד' עבודות אבל אם חשב בשעת שחיטה או קבלה או הולכה או זריקה להקטיר שלא לשמו בין שינוי קודש בין שינוי בעלים לא הוי שינוי דכי היכי דמחשב בשעת הקטרה לא הוי מחשבה הכי נמי מחשב בארבע עבודות לשעת הקטרה לא הוי מחשבה לענין שלא לשמה דדוקא למחשבת זמן או מקום איתרבו הקטרה ושפיכת שיריים למחשבה בד' עבודות להקטיר או לשפוך חוץ לזמנם או חוץ למקומם משום דמקרא דאם האכל יאכל מרבינן מיניה אכילת אדם ואכילת מזבח ואכילת מזבח הוי זריקה והקטרה ושפיכת שיריים אבל מחשבת שינוי השם לא הוי אלא בד' עבודות דוקא: " + ], + [ + "חוץ ממנחת חוטא שאם חשב באחת מד' עבודות וכו'. דע דרש\"י בפירוש התורה גבי חטאת היא כתב נקמצה נקטרה לשמה כשרה שלא לשמה פסולה. והקשה הרא\"ם דבגמ' מוכח דלא נפסל אלא בקמיצה מדקתני כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות אלא שלא עלו לבעלים חוץ ממנחת חוטא ולא הזכירו בה הקטרה שלא לשמה אלא קמיצה שלא לשמה וכן שנינו בריש זבחים וכו' והאריך בקושיא זו יע\"ש. ודבריו הם תמוהים בעיני משום דמתניתין דכל הזבחים שנזבחו פשיטא דלאו דוקא זביחה דה\"ה לכל שאר העבודות דהיינו קבלה והולכה וזריקה ובפסח וחטאת כל ארבע עבודות אלו פוסלות שלא לשמן וכדאיתא בהדיא בפ\"ק דזבחים (דף ז') וגבי מנחות נמי איכא ארבע עבודות דהיינו קמיצה ומתן כלי והלוך והקטרה וכדתנן בפ\"ק דמנחות (דף י\"ב) ומאי דתנן כל המנחות שנקמצו שלא לשמן לאו דוקא קמיצה דה\"ה לשאר העבודות אלא דעבודה קמייתא נקט וה\"ה לאינך וכמ\"ש התוס' בריש מנחות. ומה שהקשה עוד הרא\"ם דהא קי\"ל דבהקטרת המנחה פסל מחשבה אשתמיטתיה למרן דבהדיא אמרי' בספ\"ק דזבחים (דף י\"ג) ובר\"פ הקומץ זוטא דמקטיר דמנחה הוי במקום זורק דזבח והסברא גוזרת כן משום דשאני זבח שאף אם לא הוקטרו האימורין אינו נפסל הזבח אבל גבי מנחה האוכל קודם הקטרת הקומץ לוקה ולא הותרו השיריים אלא לאחר שתצית האור ברובו וא\"כ דמי לזריקה שלא הותר הבשר אלא לאחר זריקה כדכתיב הדם ישפך והבשר תאכל, ומ\"מ יש לדקדק בדברי רש\"י אמאי נקט הני שני עבודות לבד ולא כתב נמי מתן כלי והלוך: " + ], + [], + [ + "אבל אם שחטה לשם חולין וכו'. עיין בפ\"א מהל' פרה אדומה דין ט': " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שחטה לשמה וכו'. דע דכתבו התוס' בפ\"ק דזבחים (דף ט') ד\"ה מחשבין דדוקא משחיטה לזריקה מחשבין אבל משחיטה לקבלה לא דהא מפיגול יליף לה ופיגול לא הוי במחשבה דשחיטה לקבלה וכן ק\"ו דרב אשי דיליף משינוי בעלים לא הוי אלא משחיטה לזריקה. ודע דלאו דוקא משחיטה לזריקה דה\"ה מקבלה לזריקה או מהולכה לזריקה. ולא מעטו התוס' אלא מחשב מעבודה לעבודה שאינה זריקה אבל מחשב באחת משלש עבודות לזריקה מחשבין דומיא דפגול ומק\"ו דרב אשי נמי נלמד וזה פשוט: " + ], + [ + "הפסח ששחטו וכו'. עיין ברכת הזבח (דף ב' ע\"א) שתמה על רבינו בדין זה דלשם חולין פסול ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שני כבשי עצרת כו'. פ\"ב דביצה (דף כ') ובפ\"ד דנזיר (דף כ\"ח) ועיין לקמן פ\"ב מהלכות שגגות הלכה י\"ג והלכה י\"ד ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "חשב מחשבת הזמן בשעת קמיצה וכו'. בפ' הקומץ זוטא (דף י\"ו) איפליגו רב ושמואל דרב ס\"ל דמחלוקת כחכמים ור\"מ הוא דוקא שנתן את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה אבל נתן הקומץ במחשבה ואת הלבונה בשתיקה ד\"ה פגול שכל העושה על דעת אחד עושה ושמואל אמר עדיין היא מחלוקת ופסק רבינו כרבנן אליבא דשמואל משום דרב קאי בקשיא. אך אני תמיה בדין זה דבגמרא התם איפליגו היכא דפיגל בהולכה מהו דר\"י אמר הולכה כקמיצה ור\"ל אמר הולכה כהקטרה ופשיטא דהלכה כר\"י. ועוד דאסיקנא התם לר\"ל בקשיא מההיא דתניא בד\"א בקמיצה ובמתן כלי כו' וברייתא זו הובאה בפ' ב\"ש (דף מ\"ב).שמעינן מהאי ברייתא דקמיצה לבד מתפגל ולא בעינן שיחשוב בשעת ליקוט הלבונה משום דאין קמיצה בלבונה והוי עבודה בפני עצמה וכן מתן כלי דקומץ לבד וכן בהילוך דמתן כלי אליבא דכ\"ע בקומץ לבד מתפגל ולא בעי' שיפגל גם בלבונה אלא בהקטרה דוקא לפי שאז שניהם שוים ובהילוך דהקטרה פליגי. וכבר כתבנו דהוי כקמיצה דא\"כ איך כתב רבינו בשעת קמיצת הקומץ וליקוט הלבונה או בשעת נתינת שניהם בכלי או בשעת הולכתן וצ\"ע. ומ\"ש מרן דאו בשעת זריקתן ט\"ס הוא כו'. גם לעיל בפי\"ג הלכה ו' כתב רבינו ובזריקתו ולא ידעתי למה לא נרגש שם מרן. ועיין במה שפירש\"י בפ' הקומץ זוטא (דף י\"ד) ד\"ה ולאפוקי ובמ\"ש התוס' בראש הפרק ועיין בתוי\"ט ר\"פ הקומץ זוטא: " + ], + [], + [], + [ + "מנחת חוטא כו'. עיין לעיל פי\"ד: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "טבילת אצבע וכו'. בפ\"ק דזבחים (דף י\"ג) תני חדא טבילת אצבע מפגלת בחטאת ותניא אידך לא מפגלת ולא מתפגלת מאי לאו תנאי היא לא הא רבנן והא ר\"ש. ופירש\"י ר\"ש היא דאמר במתני' הולכה לא מפגלה ע\"כ. ותמיהא לי מלתא דע\"כ לא קאמר ר\"ש אלא בהולכה דדם משום דעבודה שאפשר לבטלה היא אבל בטבילת אצבע אף דמדין הולכה נגעו בה ועיקר הפגול בשלמים כתיב וכיון דהולכה בשלמים לא מפגלה משום דאפשר לבטלה ה\"ה בטבילת אצבע הא ליתא דהא עלה דהא דר\"ש ארשב\"ל מודה ר\"ש בהולכת חטאת הפנימיות שמחשבה פוסלת בה הואיל ועבודה שאי אפשר לבטלה היא הרי דלר\"ש בהולכה שאי אפשר לבטלה חשיב עבודה וה\"ה לטבילת אצבע וצ\"ע. ועיין בדברי התוס' בד\"ה תהי בה ר\"ל (א\"ה ועיין פ\"ה מה' מעשה הקרבנות הל' ט' ופי\"א מהלכות אלו דין א'). ודע דאליבא דכ\"ע טבילת אצבע אינה מתפגלת שאם שחט או קבל או הוליך לטבול אצבעו למחר לא חשיב פגול משום דלא הוי לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח וברייתא דנקט ולא מפגלת כדי נסבה דליכא מאן דפליג עלה אלא נקטיה לדוגמא בעלמא כשם שאינה מתפגלת כך אינה מפגלת: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "או אחד משני הסדרים כו'. יש להסתפק אם נטמאת חלה אחת מן הסדר אם נטמא כל הסדר, ועיין במ\"ש התוס' בר\"פ הקומץ זוטא ד\"ה לאכול אחת מן הסדרים יע\"ש: " + ] + ], + [ + [ + "כל המחשב כו'. הרמב\"ן במנין המצות כתב שכל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים עובר בלאו דלא תזבח לה' כל דבר רע שפירושו דיבור רע וכן כתב רש\"י בפירוש התורה והרמב\"ן מנאה במנין הלאוין שלו. וכתב עוד שיש ג\"כ עשה והוא ביום ההוא יאכל יע\"ש שנתן טעם למה לא מנה רבינו לאו זה, ועיין בספר החינוך פרשת צו: " + ], + [], + [], + [], + [ + "וכן קדשים שהוטל בהם מום כו'. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ד מהל' בכורות יע\"ש): " + ], + [], + [ + "אין חייבין כרת כו'. דע שרש\"י ז\"ל בפרק הקומץ זוטא (דף י\"ד) הקשה דלמה לן טעמא בקומץ משום דאיהו מתיר ואין לו מתירין תיפוק ליה משום דאי אכיל מיניה פקע פגוליה שהרי לא קרב המתיר ותירץ כגון שהוצת האור ברובו דחשיב כמאן דקרב כו' ע\"כ. והתוס' שם ובפ\"ג דכריתות (דף י\"ד) ובפ' בית שמאי (דף מ\"ב) עלה דמתני' דואלו דברים הביאו קושית רש\"י הלזו ודחו תירוצו משום דאי הוצת האור ברובו פקע פגולו, וכבר כתבנו במקום אחר בדין זה (א\"ה לעיל פ\"ג יע\"ש) וכתבו בשם ר\"ת דטעמא דקומץ לאו משום דהוא מתיר אלא משום דלא שייך ביה הרצאה דאי אכלו ולא העלהו א\"כ לא קרבו מתיריו והא דקאמר בגמ' ומוציא אני את הקומץ בהדי הנהו דאין להם מתירין כדי נסבה. וא\"כ בין לרש\"י בין לר\"ת האוכל מן הקומץ קודם הקטרה אין בו פיגול משום דליכא הרצאה וא\"כ אין בקומץ קודם הקטרה לא משום טמא ולא משום נותר דהא לא אשתני פגול מנותר וטמא אלא בדבר שאין לו מתירין או שהוא המתיר עצמו דמשום פגול ליכא ומשום טמא ונותר חייב אבל להרצאה שוים הם דכל שלא קרבו מתיריו שוים הם דליכא לא משום פיגול ולא משום נותר ולא משום טמא וכדאיתא בפ' ב\"ש (דף מ\"ה) ובסוף פ\"ב דמעילה (דף י').וקצת היה נראה לדקדק בדברי רש\"י ור\"ת מההיא דתנן בפ' חטאת העוף (דף ט') המנחות כו' קרב הקומץ חייבין עליו משום פגול נותר וטמא משמע דקודם הקרבה אין חייבים עליו וע\"כ טעמא דמלתא הוא משום דליכא הרצאה דאי משום דאיהו גופיה מתיר הא משום טמא ונותר חייבין אף על המתירין. ודע שאף לר\"ת מנחות הנשרפות טעמא דליכא בהו פגול הוא משום דאין להם מתירין ומש\"ה חייבין עליהם משום נותר וטמא דדוקא בקומץ שבא להתיר השירים אמרי' דטעמא דקומץ הוא משום דליכא הרצאה אבל בדברים שאין להם מתירים ואינם באים להתיר שום דבר לא שייך בהו טעמא דהרצאה דאלת\"ה תיקשי לר\"ת מתני' דפ' חטאת העוף דקתני הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים משהוקדשו כו' חייבין עליו משום נותר ומשום טמא ופגול אין בה ואי אמרת דמנחות הנשרפות נמי שייך בהו הרצאה האי וחייבין עליו משום נותר ומשום טמא אהיכא קאי אלא ודאי כדכתיבנא. ודעת רבינו נראה שאינו לא כרש\"י ולא כר\"ת שהרי כתב בפירוש דטעמא דקומץ הוא משום דהוא המתיר את השירים וליכא למימר דלישנא דגמרא נקט ולעולם דאית ליה כר\"ת דאיכא טעמא אחרינא בקומץ דהיינו משום דליכא הרצאה שהרי כתב בס\"פ זה הל' י\"ז וכן המתירין עצמן אע\"פ שאין חייבין עליהם משום פגול חייבים עליהם משום נותר וטמא ע\"כ. והמתירין הם הקומץ והלבונה, ולומר דס\"ל כרש\"י והא דקאמר דבמתירין חייבין משום נותר וטמא מיירי לאחר שמשלה האור ברובו וכן הא דמיעט הקומץ משום דהוי מתיר מיירי בכי האי גוונא הא לאו הכי מימעיט משום טעמא דהרצאה, הא ליתא דמלבד שהוא דוחק גדול לומר דרבינו ס\"ל כרש\"י וסתם דבריו ולא פירש מלבד זה א\"א לומר כן שהרי התוס' בפ' ב\"ש ובפ\"ג דכריתות הוכרחו לומר דלרש\"י ההיא דרב אחאי דהאי קומץ פגול דפלגיה מחית אארעא ופלגיה אסקיה למערכה ומשלה בו האור אסיקנא ליה לכתחלה דמיירי בשכבר עלה הכל קודם אבל אם לא עלה לא יעלה וכבר כתבנו במקום אחר (א\"ה תמצאנו לעיל פ\"ג הל' ט') דלרבינו אפי' אם לא עלה יעלה וא\"כ בהכרח הוא דלא ס\"ל כרש\"י וא\"כ הדרא קושיין לדוכתיה דלמה חייב על המתירין משום נותר וטמא הא ליכא הרצאה. ולומר דס\"ל דדוקא גבי קרבן שייך הרצאה משום דאם אכל קודם זריקה לוקה משום לא תוכל לאכול אבל במנחות דליכא לאו לאוכל קודם הקטרה וכמ\"ש במקום אחר מדלא כתב רבינו בפ' י\"א מהל' מעשה הקרבנות גבי האוכל קודם זריקה דין האוכל מנחה קודם הקטרה וכמ\"ש גבי האוכל חוץ למקומו או שירי המנחות לא שייך ביה הרצאה ואע\"ג דאסור לאכול מן המנחות קודם שיצית האור ברובו וכמ\"ש בפי\"ב מה' מעה\"ק מ\"מ כיון דליכא לאו לא מחסרו הרצאה. תדע דהא אכילת בשר קודם הקטרת אימורין איכא איסורא וכדאיתא בפ' תמיד נשחט (דף נ\"ט) ואפ\"ה לא חשיב מחוסר הרצאה קודם הקטרת אימורין אלא משנזרק הדם הוקבע הפגול משום דליכא לאו באוכל קודם הקטרת אימורין ה\"נ גבי מנחה לא הוי מחוסר הרצאה כיון דליכא לאו באוכל קודם הקטרת הקומץ. הא ליתא חדא דאעיקרא דדינא הא מילתא דאוכל מן המנחה קודם הקטרת הקומץ אי עבר בלאו דלא תוכל לאכול כמו האוכל קודם זריקה צריכה רבה דאפשר דלוקה ומאי דכתב רבינו גבי האוכל חוץ למקומו או שיירי מנחות קאי נמי לדינא שכתב קודם. ובמקום אחר נאריך בזה בעז\"ה (א\"ה תמצאנו בפ\"ט מה' מעשה הקרבנות יע\"ש) ועוד אפי' תימא דליכא לאו מ\"מ לא דמי הקטרת הקומץ להקטרת אימורין משום דאימורין אם נאבדו או נטמאו הזבח כשר והותר הבשר באכילה ומשום הכי לא שייך בו הרצאה אבל קומץ שאם נאבד או נטמא נפסלו השירים פשיטא דשייך בהו הרצאה וזה הטעם כתבוהו התוס' במקומות רבים ממסכת זבחים, ומשום האי טעמא לא חשיבי אימורים מתיר כמו הקומץ משום דדוקא קומץ דאי ליכא קומץ נפסלו השירים חשיב מתיר אבל אימורים אף שאסור לאכול קודם הקטרתן כיון שאם נאבדו שרי בשר באכילה לא חשיבי מתיר וכמ\"ש התוס' בפרק ב\"ש (דף מ\"ג) ד\"ה והלבונה ועוד דאי לא תימא הכי תיקשי מתני' דפרק חטאת העוף דקתני קרב הקומץ חייבין עליו משום פגול נותר וטמא הרי דקודם הקרבה אין חייבין עליו דומיא דמאי דקתני התם נזרק הדם חייבין עליו משום פגול נותר וטמא. אשר ע\"כ נ\"ל דרבינו ס\"ל כתירוצא בתרא שכתבו התוס' בפ' ב\"ש דהיינו טעמא דקומץ וכולהו דאי הוו בני חיובא היה דינם משיקדש בכלי וקידוש כלי היינו הרצאה דידיה כיון דאינהו גופייהו מתירין אחר וכדאמרי' גבי טומאה יש לו מתירין משיקרבו מתיריו אין לו מתירין משיקדש בכלי ע\"כ, וכוונתם מבוארת דדוקא בדברים שיש להם מתירים ההרצאה שלהם היא שיקרבו מתיריהם אבל המתיר עצמו שאין לו מתירין אין לומר שההרצאה שלו תהיה בהקרבת עצמו שהרי ההקרבה היא להתיר אחרים והרצאת המתיר הוא משיקדש בכלי. ובזה אתו דברי רבינו כפשטם דממעט הקומץ מפגול משום דהוי מתיר וחייבו משום נותר וטמא שהרי נעשית הרצאתו משקדש בכלי. ומיהו האוכל מן המנחה או מן השירים קודם הקטרת הקומץ לית בהו לא משום נותר ולא משום טמא שהרי לגבי שירים ההרצאה היא הקטרת הקומץ והיינו מתני' דחטאת העוף דקתני קרב הקומץ חייבין עליו משום פגול נותר וטמא הא קודם הקרבה אין בו לא משום פגול ולא משום נותר ולא משום טמא והיינו דוקא בשירים אבל בקומץ עצמו אפי' קודם הקרבתו אף דליכא ביה משום פגול משום נותר וטמא איכא. ובזה נדחה מ\"ש לעיל לדקדק ממשנה זו סברת רש\"י ור\"ת דלא קאי חייבין אלא אשיירי מנחות אבל הקומץ אף קודם הקטרה חייבין עליו משום נותר וטמא אבל לא משום פגול:
ומ\"ש רבינו והאימורין מתירין את הבשר לאדם ע\"כ. לא ידעתי לאיזו סיבה כתב דברים הללו דאדרבא מכח שהם מתירים היה לנו לומר שלא יהיה בהם פיגול שהרי המתיר אינו נפגל והתוס' בפ' בית שמאי (דף מ\"ג) ד\"ה והלבונה ובפ' הקומץ זוטא (דף י\"ד) ד\"ה והלבונה הוצרכו לתת טעם למה יש באימורים דין פגול מאחר שהם מתירין וכתבו דלא חשיבי מתירין כיון דאם נטמאו או נאבדו שרי בשר באכילה. ואי כוונת רבינו היא דמשום הכי חשיב הבשר דבר שיש לו מתירין ומתיריו הם האימורין הא ליתא דמתירי הבשר לא הוי אלא זריקת הדם כדכתיב הדם ישפך והבשר תאכל ואי הקטרת האימורים חשיבי מתירי הבשר א\"כ לא היה נקבע לפיגול עד שיקטיר האימורין דהא בעינן שיקרבו מתיריו: ודע דלדעת רבינו ה\"ה במחשבת המקום שלוקה אם אכל מהמתיר וכההיא דאמרי' בפ\"ק דזבחים (דף י\"ד) דמודה ר\"ש לפסול מק\"ו כו' ואמרינן חוץ למקומו מנא לן היקשא הוא שלישי זה חוץ לזמנו פיגול הוא חוץ למקומו ע\"כ, שמעינן מינה דהיכא דפוסל חוץ לזמנו ה\"ה חוץ למקומו וכן בפסח וחטאת שנפסל שלא לשמו ה\"ה דאם אכל מן המתיר דלוקה משום פס\"ה וטעמא דמילתא משום דהא דממעטינן הקומץ ומנחת נסכים משום דדין פגול נאמר בשלמים ומינה ילפינן לכל הזבחים ואמרינן מה שלמים מיוחדים שיש להם מתירין בין לאדם בין למזבח אף כל שיש לו מתירים וכדאיתא בפ' ב\"ש (דף מ\"ד) אבל בפוסל שלא לשמה מהיכא תיתי שיש חילוק בין דבר שיש לו מתירים לדבר שאין לו מתירים. וכן הוא מוכרח מההיא דפ\"ק דזבחים דלר\"ש פשיטא ליה בשלא לשמו פוסל בחטאות הפנימיות משום דדוקא מפגול מימעט משום דלא הוי דומיא דשלמים לפי שאין דמם נזרק על מזבח החיצון וס\"ד אמינא דאפי' פסולא ליכא וכן חוץ למקומו כתיב בשלמים. ודע שהתוס' ז\"ל בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ג) ד\"ה הא אינו נושא חולקים על רבינו וס\"ל דליכא פסולא באוכל מהמתיר והביאו ראיה לדבריהם מההיא דפ\"ק דזבחים גזבחים דאמרינן דמודה היה ר\"ש לפסול מק\"ו משמע דאי לאו ק\"ו הוה אמינא דאפי' פסולא ליכא א\"כ במנחת כהנים ומנחת נסכים דליכא ק\"ו דלא מיפסל שלא לשמן ליכא פסולא כלל וכן כתבו בפ' הקומץ רבה (דף כ\"ה) ד\"ה ונשא אהרן ובפ\"ק דפסחים (דף ט\"ז) ד\"ה הא אינו נושא ובפ\"ק דיומא (דף ז') ד\"ה הא אינו נושא, והנראה מדבריהם דה\"ה חוץ למקומו דאינו פוסל בדבר שאין לו מתירים דמהיכא תיתי פסולא ועוד דהיקשא הוא שלישי זה חוץ לזמנו פגול זה חוץ למקומו וכי היכי דאקשינן לחומרא ה\"ה לקולא, ומ\"מ נראה לי דאם נפסל במחשבה דשלא לשמו כגון מנחת חוטא וקנאות או חטאות הנשרפות דאם אכל מן הקומץ או מבשר החטאות דלוקה משום פסולי המוקדשין ובזה יודו התוס' משום דמהיכא תיתי למעטם וכדכתיבנא לעיל דלא ממעטינן דבר שאין לו מתירים אלא בחוץ לזמנו או חוץ למקומו משום דהני בשלמים כתיבי ואמרינן דומיא דשלמים אבל בשלא לשמו ליכא טעמא למעט דבר שאין לו מתירים או האוכל מן המתיר עצמו. והשתא דאתינא להכי סבור אני לומר דבהכי פוסל מחשבת חוץ לזמנו משום ק\"ו שהרי פוסל בהם שלא לשמו וקצת היה נראה לדקדק כן מדברי התוס' דלא נקטו בדבריהם אלא מנחת כהנים ומנחת נסכים משום דהני אין פוסל בהם שלא לשמה וליכא ק\"ו אבל בדברים שפוסל שלא לשמה כגון האוכל מבשר חטאות הנשרפות יפסול בהם מחשבת חוץ לזמנו מק\"ו ומחשבת חוץ למקומו מהיקשא דשלישי, ועיין במ\"ש במקום אחר (א\"ה לקמן בסמוך) שנסתפקנו אי בעינן קרבו מתיריו לחוץ למקומו ומדברי התוס' בפ' התודה (דף ע\"ט) ד\"ה והדר מוכח דלא בעינן רצוי אלא למקבעיה בפגול דחוץ לזמנו אבל חוץ למקומו לא בעי ריצוי. וכן נראה קצת מההיא דפ' המזבח מקדש (דף פ\"ד) חוץ לזמנו הואיל ומרצה לפגולו חוץ למקומו הואיל ואתקדש לחוץ לזמנו ועיין היטב ובמקום אחר נאריך בזה בעזה\"י:
ויש להסתפק היכא דאוכל מדברים שאינם ראויים לאכילה כגון מן העור או מן המרק שאין בו פגול כמבואר בפרקין דין כ\"ב אם לוקה משום אוכל פסולי המוקדשין ולא אימעטו אכילות אלו אלא מכרת. ונראה לדקדק כן מדכתב רבינו וכן טמא הגוף שאכל דברים אלו כו' אבל מכין אותו מכת מרדות. ומריהטא דלישנא משמע דלא קאי מכת מרדות זו אלא לסיפא דהיינו טמא הגוף ולא לפגול ונותר דרישא מדלא קאמר מכין אותם. וטעמא דמלתא דבפגול ונותר לא שייך מכת מרדות שהרי לוקה משום פסולי המוקדשין שהוא מוזהר בו מלא תאכל כל תועבה. אבל הטמא שאכל מקרבן כשר מכין אותו מכת מרדות. וכן נראה קצת דהא קי\"ל דלבונה אין חייבין עליה כרת לא משום פגול ולא משום נותר ולא משום טמא הגוף כמ\"ש רבינו בסוף פרקין. ואילו לבונה שנטמאת לוקה עליה משום והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וכמ\"ש רבינו בפרקין הלכה י\"ב. משמע דדברים שאינם ראויים לאכילה לא אימעוט ממלקות ואולי שאני התם דבפירוש רבינהו קרא דכתיב והבשר לרבות עצים ולבונה ואפשר דשאר דברים שאינם ראויים לאכילה אינו לוקה עליהם משום טומאת בשר. וכן יש להסתפק באוכל פגול קודם שקרבו מתיריו שאין בו כרת אם לוקה משום פסולי המוקדשין וכן יש להסתפק במחשב מחשבת מקום ואכל מהדברים שאינם ראויים לאכילה או שאכל קודם זריקת הדם אם לוקה דאפשר דלא בעינן זריקה למקבעיה אלא לפגול אבל לפסול קודם זריקה נפסל. ועיין בריש פ\"ק דמעילה דאמרינן חוץ לזמנו וחוץ למקומו למאי חזו הואיל ומרצים לפגולים והדבר צריך תלמוד. ודע דאמרי' בפ\"ק דזבחים (דף י\"ד) דאפי' לר\"ש דאמר כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליהם משום פגול מודה שנפסל הזבח ואפשר דלדידן נמי אף שלא הוקבע לפגול קודם זריקה מ\"מ הזבח נפסל. ועיין במ\"ש התוס' בפ' התודה (דף ע\"ט) ד\"ה הדר ובפרק המזבח מקדש (דף פ\"ד) חוץ לזמנו הואיל ומרצה חוץ למקומו: " + ], + [], + [ + "והמותיר אינו לוקה כו'. כ\"כ רבינו בפ\"י מהל' קרבן פסח דין י\"א אך בפ\"א מהלכות הנזכרות הלכה ז' כתב המניח אימורין וכו' ואע\"פ שעבר אינו לוקה לפי שאין בו מעשה. והנה באימורין לא נקט טעמא דניתק לעשה לפי שלא מצינו באכילת מזבח ניתק לעשה ואע\"ג דרבינו יליף לכל הקדשים דנתקו לעשה מקרא דוהנותר ממנו עד בקר דמיירי בקרבן פסח, הא ל\"ק דאכילת אדם מאכילת אדם ילפי אהדדי דבפסח גבי אכילת אדם נתקו הכתוב לעשה ה\"נ כל קדשים שהם אכילת אדם נתקו לעשה אבל אכילת מזבח לא יליף מאכילת אדם ומש\"ה בפ\"א דקרבן פסח דמיירי באימורין ליכא טעמא לפטורא ממלקות אלא משום דהוי לאו שאין בו מעשה. אך הדבר קשה הוא דלמה לן באכילת אדם טעמא דפטורא משום דנתקו הכתוב לעשה תיפוק לי משום דהוי לאו שאין בו מעשה. וכבר הוקשה כל זה למרן ותירץ יע\"ש. ולא נתקררה דעתי בתירוץ זה משום דאם טעם זה דניתק לעשה היה כולל כמו הטעם דאין בו מעשה היה ניתן ליאמר על צד הדוחק תירוצו של מרן אך רואה אני דטעם זה דניתק לעשה אינו כולל שהרי היכא דאינו יכול לקיים העשה לוקה עליו וכמ\"ש רבינו בפ\"א מה' נערה בתולה הלכה ז' שאם מתה גרושתו הרי זה לוקה וכ\"כ בפי\"ג מהל' שחיטה גבי שלוח הקן ובריש הלכות מתנות עניים גבי לקט שכחה ופאה ובריש הלכות מלוה ולוה גבי החזרת משכון. וא\"כ הגע עצמך שאבד הנותר או אכלו ארי אין לנו עוד תקון ללאו היה מן הדין שילקה לולא מן הטעם דאין בו מעשה. וא\"כ הו\"ל למנקט טעמא דאין בו מעשה שהוא כולל בכל החלוקות דהא לא משכחת לה שיהיה בלאו זה מעשה והדבר צריך אצלי תלמוד: " + ], + [], + [], + [ + "והמטמא את הקדשים אינו לוקה. עיין בלח\"מ רפי\"ט מה' סנהדרין. ומ\"ש מרן ולפיכך צ\"ל שמ\"ש כאן רבינו שטהור שאכל כזית מקדשים שנטמאו לוקה באוכל אחר זריקה בפירוש כתבו רבינו בסוף הבבא. ודקדק לומר אינו לוקה משום אוכל קדש טמא לפי שהוא לוקה משום לא תוכל לאכול בשעריך וכמו שפסק בפי\"א מה' מעשה הקרבנות יע\"ש: " + ], + [ + "כל אדם שנטמא כו'. (א\"ה לענין טמא שנגע בתרומה אם חייב מלקות עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ז מה' תרומה הלכה א' ולקמן פי\"א מהלכות טומאת צרעת סוף הל' ב'): " + ], + [ + "והאוכל קדש אחר שטבל כו'. עיין בפרק כל שעה (דף ל\"ה) דאמרינן בקדשים לא אמאי טהור הוא אלא מעלה כו' וצ\"ע. ועיין ברש\"י פ' תמיד נשחט (דף נ\"ט) ודו\"ק: " + ], + [], + [], + [], + [ + "טמא שאכל אימורין כו'. בסוף פ' דם שחיטה (דף כ\"ג) אשה לה' לרבות את האימורין ועיין בס\"פ חטאת העוף ובמ\"ש התוס' בפ' הקומץ רבה (דף כ\"ה) ד\"ה ת\"ל ובפרק כל שעה (דף כ\"ד) ד\"ה לרבות ובסו\"פ כל הפסולין (דף ל\"ו) ד\"ה בשר: " + ], + [], + [], + [ + "משמשלה האור ברובן וכו'. עיין לעיל בפ\"ג דין ט': " + ], + [ + "אבל מכין אותו וכו'. עיין לעיל בפרקין דין ז': " + ], + [], + [ + "קדשי עכו\"ם כו'. כתב מרן ופסק כר\"ש וצריך טעם למה. ועיין ברכת הזבח (דף ל\"ג ע\"א) ודוק. עוד כתב מרן משום דמשמע ליה דדרשא דוהבשר לרבות עצים ולבונה דרשא גמורה היא כו'. ועיין במ\"ש רבינו לעיל פ\"ו מהל' איסורי מזבח דין ח' ובמה שרמזתי שם ודוק: עוד כתב מרן אבל לכ\"ע אין חייבים כרת כו'. ודברים אלו תמוהים הם בעיני דבפירוש מוכח בסוגיא דלענין כרת נחלקו. ועיין ברכת הזבח (דף ל\"ד ע\"א): " + ] + ], + [ + [], + [ + "קרבן שנתפגל או נפסל כו'. ר\"ל פסול שהוא מחמת דם כגון נשפך דמה או לן או שיצא דמה תעובר צורתו ואח\"כ ישרף הכי אמרינן בפ\"ב (דף ל\"ד) ובפ\"ז (דף פ\"ב) בדם ובבעלים תעובר צורתו ורבינו סמך על מ\"ש בפ\"ד מה' קרבן פסח הלכה ד': " + ], + [], + [ + "בשר הנמצא בעזרה כו'. גרסי' בפ\"ב דפסחים (דף ל\"ד) אתמר היסח הדעת ר\"י אמר פסול טומאה הוי ורש\"א פסול הגוף הוי. וכעת לא מצאתי דין זה ברבינו ועיין במ\"ש רבינו עובדיה בפ\"ז דשקלים משנה ד'. ועיין בדין זה של רבינו ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל עצמות הקדשים שאין בהם מוח כו'. את זו שלחתי לאחר קדוש סנהדרא רבה ויקירא החכם השלם הדיין המצויין כמהר\"ר יעקב אלפנדארי זצוק\"ל. בדיק לן מר במ\"ש הר\"ם סוף הל' פה\"מ וכל עצמות כו' ועל זה הוקשה למעכ\"ת דלפי הסוגיא דכיצד צולין לא מצאו מקום לחלק בין עצמות קדשים לעצמות הפסח כי אם אליבא דר\"ש דאית ליה דאפי' ה\"ל שעת הכושר ונפסל אין בו משום שבירת עצם ולהר\"ם שפסק בפ\"י מהל' קרבן פסח דלא כר\"ש לא הו\"ל לחלק בין מוקדשין לפסח ע\"כ תורף קושייתו. ולדידי אין זה מן התימה דאף דרש\"י פירש בדברי ר\"נ בר יצחק דטעמא דעצמות הפסח טעונים שריפה ומשום דאית ליה לתנא דברייתא כר\"ש מ\"מ נראה דאין זה מוכרח דאף לר' יעקב דאית ליה דכל שהיתה לו שעת הכושר יש בו משום שבירת עצם יש לחלק בין מוקדשין לפסח דבשלמא מוקדשין דלעולם אין בו משום שבירת עצם אמרי' סתמא דמלתא מקמי דנהוי נותר חלצינהו כדי שלא יבא לידי נותר ומצוה קא עביד שמציל את המוח מידי נותר וא\"כ לא שמשו נותר ומש\"ה לא בעי שריפה. אבל גבי פסח דמלבד דליכא מצוה איסורא נמי איכא אין כאן מקום לתלות ולומר דמקמי דנהוי נותר חלצינהו ומידי ספיקא לא נפיק ומש\"ה בעו שריפה, ופירוש זה יוצדק יותר לפי גירסת התוספות דגרסינן אימור לבתר איסורא חלצינהו ולפי מ\"ש טעמא דעצמות הפסח דטעונים שריפה לא משום דאיכא אומדנא לומר דבתר איסורא חלצינהו אלא כיון דליכא אומדנא כמו במוקדשין מספק שורפין אותם דאימור לבתר איסורא חלצינהו. ואי הוה ס\"ל לר\"נ כר\"ש הול\"ל דעצמות הפסח ודאי לבתר איסורא חלצינהו דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן אלא ודאי כדכתיבנא. ומ\"ש בברייתא מפני התקלה הכוונה דכיון דאיכא תקלה ליכא אומדנא וכדכתיבנא:
עוד נראה שיש להכריח פירוש זה מדקא חזינן דרב זביד פליג אדר\"נ ואוקי לברייתא באוקימתא אחריתי ופירש\"י דס\"ל לרב זביד דאי מצאן חלוצין לא חמיר שמוש נותר כולי האי להצריכו שריפה מספק. ואי אמרת דרב אוקי לברייתא כר\"ש הא מאי דבעו שריפה היכא דמצאן חלוצין לאו משום ספק הוא אלא קרוב לודאי הוא דבתר איסורא חלצינהו דמסתמא לא עביד איסורא וא\"כ אמאי פליג רב זביד אר\"נ וכבר הקשה קושיא זו הר\"ב חדושי הלכות יע\"ש. ולפי מ\"ש לדעת הר\"ם ניחא דר\"נ אוקי לברייתא אליבא דר' יעקב ומש\"ה פליג עליה רב זביד משום דאליבא דרבי יעקב ליכא אומדנא לומר דלבתר איסורא חלצינהו אלא ספק הוא וכיון דשמוש נותר לא הוי כי אם מדרבנן לא בעו שריפה מספק. והא דלא אוקי לברייתא כאוקימתא דר\"נ ואליבא דר\"ש הוא משום דבעי לאוקמי ברייתא כר' יעקב דהלכתא כוותיה. הכלל העולה דבין ר\"נ בין רב זביד כולהו אוקימו לברייתא אליבא דר' יעקב. וראיתי למעכ\"ת שכתב דגם רב זביד לא מצא מקום לחלק כי אם אליבא דר\"ש. ולא ידעתי אנה מצא מעכ\"ת דרב זביד אוקי לברייתא אליבא דר\"ש דלפי אוקימתא דרב זביד שפיר מיתוקמא הברייתא אליבא דר' יעקב דעצמות הקדשים דלית בהו משום שבירה לא בעי למיבדק תחתונים משום דאמרינן כי היכי דחליץ להני חליץ לאחריני וכולהו הוי חלוצים. אבל עצמות הפסח דאית בהו איסור שבירה אמרינן דהני חלצינהו דוקא ובעו בדיקה התחתונים דבשביל שעשה איסור בעצם אחד לא נאמר שעשה איסור בשאר העצמות והעצמות החלוצים לא בעו שריפה משום דאיכא למימר דקודם שנעשה נותר חלצינהו ומש\"ה אין להטעינם שריפה ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דרב זביד לא פליג אר\"נ דלעולם דרב זביד מודה דאליבא דר\"ש במוצא עצמות בפסח חלוצים דבעו שריפה משום דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ומסתמא לאחר שנעשו נותר חלצינהו ולא משום ספק מצרכינן להו שריפה אלא משום דאיכא חזקה אלימתא ומאי דאוקי לברייתא באוקימתא אחריתי הוא משום דבעי לאוקומי לברייתא אליבא דר\"י דהלכתא כוותיה ולדידיה כיון דליכא אומדנא מש\"ה אין להצריכם שריפה ולומר דדלמא בתר שנעשו נותר חלצינהו כיון דשמוש נותר לא הוי כי אם מדרבנן ומש\"ה אוקי לברייתא באוקימתא אחריתי ולפי זה ר\"נ ורב זביד לא פליגי לענין דינא דר\"נ מודה לרב זביד דאליבא דר\"י עצמות החלוצים לא בעו שריפה מספק ורב זביד מודה לר\"נ דאליבא דר\"ש בעו שריפה כיון דאיכא אומדנא דשמשו נותר. אלא דר\"נ אוקי לברייתא אליבא דר\"ש ורב זביד אליבא דר\"י, ורש\"י שכתב דרב זביד פליג אדר\"נ עכצ\"ל דס\"ל דמדלא אוקי לברייתא כאוקימתא דר\"נ ואליבא דר\"ש ש\"מ דס\"ל דאף אליבא דר\"ש לא בעו שריפה ואף דאיכא חזקה. אבל לעולם דאף לרש\"י רב זביד אוקי לברייתא אליבא דכ\"ע. ולפי מ\"ש לדעת הר\"ם ניחא טובא דבין לר\"נ בין לר' זביד כולהו מוקמי לברייתא אליבא דר\"י והלכתא כוותיה אלא דהמוצא עצמות חלוצים פליגי דר\"נ בעי שריפה מספק ולרב זביד לא בעו. ומכאן יש סיוע לפירש הר\"ם דכי היכי דרב זביד הוא אליבא דר\"י ה\"נ ר\"נ הוי אליבא דר\"י. ולדעת רש\"י והתוס' ר\"נ הוא אליבא דר\"ש ורב זביד אליבא דכ\"ע. ונראה דמה שהכריחם לדוחק זה לומר דר\"נ אוקי לברייתא כר\"ש הוא משום דס\"ל דאליבא דר\"י אליבא דכ\"ע לא באו עצמות חלוצים שריפה מספק כיון דאין שריפתם אלא מדרבנן ומש\"ה כתבו דר\"נ מוקי לברייתא כר\"ש דאיכא אומדנא. ולהר\"ם לא נראה בעיניו הכרח זה ובפרט שכפי פירושו שמעתתא רווחא ואזלא. (א\"ה עיין עוד מזה בפ\"י מהל' קרבן פסח): " + ], + [], + [], + [ + "האורג מלוא הסיט כו'. בסוף תמורה מוקי לה בצפרתא הא לאו הכי בטל ברוב ורבינו לא חילק. ועיין במ\"ש מרן בספ\"ג מהלכות בכורות: " + ], + [ + "כל הנקברין אפרן [וכו'] מותר כו'. מה שכתב מרן וכמבואר בדבריו בסוף פרק. הוא בסוף פרק ג' מהלכות מעילה: " + ], + [], + [ + "היה מקריב עמו בזבחים כו'. עיין בתוספתא פ\"ב דתרומות ועיין במ\"ש רבינו בסוף פרק י\"ב מהלכות מעשר: סליקו להו הלכות פסולי המוקדשין בס\"ד " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..717d2cb03ef7f6f67e22ad103d0ed07d6d03400c --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,440 @@ +{ + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Sacrifices_Rendered_Unfit", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אינה מחשבה להקל כו'. עיין רפי\"ד מהל' טומאת אוכלין. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לקמן פי\"ד מהלכות אלו הלכה ב'): " + ], + [ + "קדשי קדשים שנשחטו בדרום כו'. כתב הרמב\"ן במנין הלאוין שלו סי' ד' שהשוחט בדרום עובר בלאו דלא תזבח לה' אלהיך כל דבר רע יע\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שחטה והיא כולה בפנים כו'. והראב\"ד השיג בדין זה וכתב לא ידעתי זה מהו וכו'. והנה מרן כתב לזה ג' תירוצים. הא' הוא דסבר רבינו דבעיא דכיצד צולין דלא איפשיטא נקטינן לקולא כיון דבדרבנן הוא והשתא שמעתא דזבחים לא פליגא ארבינא ולאכשורי בשרא באכילה אתא ע\"כ. והנה דברי מרן פשוטים הם שכן כתב רבינו בפ\"ח מהל' אבות הטומאה הלכה ה' דבעיא זו דכיצד צולין נקטינן לקולא משום דמידי דרבנן. ותמהני מהראב\"ד איך השיג לרבינו מאחר שהוא כתב בפירוש דנקטינן לקולא ואם הראב\"ד חולק עליו וס\"ל דמשום חומרא דקדשים נקטינן לחומרא היה לו להשיגו בפ\"ח מהלכות אבות הטומאה. עוד תירץ מרן דרבינו ס\"ל דלא קי\"ל כרבינא מאחר דסתמא דגמרא דזבחים פליגא ארבינא. והנה ראיתי להרב בעל ל\"מ שרצה להכריח דרבינו ס\"ל דלא קי\"ל כרבינא ממ\"ש רבינו בפ\"ט מהלכות קרבן פסח אבר שיצא מקצתו חותך הבשר ויורד עד שמגיע לעצם וכו' ולרבינא אוקמוה בגמרא בפ' כיצד צולין דלית ביה כזית ולמ\"ד כביצה כו' וכל כי האי הי\"ל לרבינו לפרש ולא פירש אלא כתב המשנה כצורתה משמע דלית ליה דרבינא ע\"כ. ואני תמיה על הרב דמאי דאוקמוה דלית ביה כזית הוא לפי הס\"ד דגזרו טומאה על היוצא אך לפי האמת דקי\"ל דאינו מטמא מתני' דאבר שיצא מקצתו אתיא כפשטה ומיירי אף אם יש בו כביצה ומש\"ה סתם רבינו ולא פירש: ודע שמ\"ש מרן דרבינו ס\"ל דלא קי\"ל כרבינא משום דשמעתא דזבחים אתיא דלא כוותיה מלבד זה י\"ל דפסק דלא כרבינא משום דסוגיא דהעור והרוטב (דף קכ\"ח) דאמרינן החותך כזית בשר מאבר מן החי כו' דמוקי לה כר\"מ דאמר דטומאת בית הסתרים מטמא אתיא דלא כרבינא וכמ\"ש התוס' בפ' הקומץ רבה (דף כ\"ד) ואע\"ג דהתוס' שם ובפרק בהמה המקשה רצו לחלק ולומר דרבינא לא אמר דחיבורי אוכלין כמאן דמיפרקי דמי אלא בדבר העומד ליקצץ ולפ\"ז אתיא סוגיא דהעור והרוטב אף כרבינא מ\"מ אפשר לומר דרבינו לא נחה דעתו בחלוק זה וס\"ל דסוגיא דהעור והרוטב אתיא דלא כרבינא ומש\"ה פסק דלא כוותיה. ויש לדקדק בדברי הראב\"ד הללו דנראה מדבריו דעיקר קושיתו היא משום דקי\"ל כרבינא הא אף דנימא דלא קי\"ל כרבינא עדיין קושיתו במקומה עומדת דכיון דחתך בשעת פרישתו מאביו קבל טומאה וכדקאמר עולא בפ' בהמה המקשה (דף ע\"ג) וסברת עולא הלזו היא הלכה פסוקה וכ\"פ רבינו בפ' כ\"ג מהל' כלים הלכה ט'. והנראה אצלי לומר בדעת הראב\"ד הוא דאי לאו דרבינא ה\"א דהך דזבחים מיירי בניתזין בכל כחו או בסכין רחבה או שהוא חותך מעט מעט. וכבר הובאו חילוקים אלו בדברי התוס' שם ובפ' הקומץ רבה וכבר כתוב כל זה אצלי בהרחבה. (א\"ה תמצאנו לקמן פכ\"ג מהל' כלים הלכה ט' יע\"ש). אך אי קי\"ל כרבינא חילוקים הללו אינם מעלים ולא מורידים כלל וכמבואר. ולפי מה שכתבנו מה שרצה מרן לתרץ בעד רבינו דס\"ל דלא קי\"ל כרבינא אכתי קשה מדעולא והיה לו לפרש דמיירי בניתזין בכל כחו או באחד מהתירוצים שנאמרו שם. ומיהו לזה י\"ל דרבינו תפס לשון הגמרא כדרכו וכמ\"ש מרן: " + ], + [ + "תלה הבהמה ושחטה באויר העזרה כו'. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר בפי\"א מהל' שגגות הלכה ד'): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "והולכה שלא ברגל אינה הולכה כו'. דע שהנראה מדעת רבינו הוא שעכ\"פ צריך הלוך ואפילו שוחט בצד המזבח אינו יכול לעמוד במקומו ולזרוק הדם אלא צריך להלך מעט ולזרוק כדי לקיים מצות הולכה ואם לא הוליך הדם ברגל אלא זרקו בלא הולכת רגל נפסל הזבח. ומיהו אין צורך שכל ההולכה ממקום הקבלה עד שעת הזריקה תהיה ברגל אלא אם קבל ונתנו לחבירו בהושטת יד וכן חבירו לחבירו כיון שיש קצת הלוך בין בתחלה בין בסוף סגי וזהו שלא פסל רבינו אלא כהן שקבל וזרק שלא היה שם הלוך רגל כלל והשתא אתיא כפשטה הא דכתב נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר ע\"כ דפשיטא דמיירי אפילו שנשפך לגואי וכדאיתא בסוף פ\"ק דזבחים ואי איתא דבעינן שכל ההולכה תהיה ברגל היה לו לפרש ולומר שיחזירנו למקום שנשפך אלא ודאי לא בעינן שתהיה כל ההולכה ברגל וכן זר שהוליך שלא ברגל לא פסל משום דלא מיקרי הולכה וכ\"נ מדברי רבינו שכתב קבל הכשר ונתן לפסול ולא הלך בו הפסול אלא עמד במקומו יחזיר לכשר אבל דם שהוליך הפסול כו' ע\"כ. ומדקאמר יחזיר לכשר משמע דלא סגי שיבא הכשר לצד המזבח ויטלנו מידו אלא יחזירנה לאחוריו למי שנתנה לו וטעמא משום דהנתינה שנתן הכשר לפסול הוי כהולכה שלא ברגל. ולפי מה שכתבנו שאין צורך שתהיה כל ההולכה ברגל הל\"ל יחזור הכשר ויקבלנה והכי מדקדק התלמוד בסוף פ\"ק דזבחים. ואולי הא דנקט יחזיר לכשר הוא דאי הוה נקט יחזיר הכשר ויקבלנה ה\"א דהמקבל יכול לזרוק אף שלא הלך ברגל וזה אינו משום דלא היה בזה הולכה ואין הכי נמי שאם המקבל מן הפסול היה מהלך דסגי בהכי אלא משום דלא פסיקא מלתא מש\"ה נקט יחזיר לכשר ובגמרא דקדקו אליבא דמ\"ד דהולכה שלא ברגל שמה הולכה אמאי נקט יחזיר לכשר אבל לדידן דס\"ל דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה אף דס\"ל דלא בעינן שתהיה כל ההולכה ברגל נקט יחזיר לכשר לאשמועינן דבעינן הלוך ברגל דאי הוה תני יחזור הכשר ה\"א דלא בעינן הולכה ברגל כלל לה\"ק יחזיר לכשר לאשמועינן דבעינן קצת הולכה ברגל ולעולם לא בעינן שתהיה כל ההולכה ברגל. או כלך לדרך זה דלעולם בעינן שהיה כל ההליכה ברגל וכוונת דברי רבינו כך היא כהן שקבל את הדם ועמד במקומו וזרקו למזבח נפסל הזבח לפי שלא היה בו הלוך אבל אם אחר שקבל הלך קצת וזרק אף שהוא רחוק מן המזבח כשר הזבח אבל אם נתן לחבירו בהושטת יד ואח\"כ קבלו הימנו לצד המזבח אף שהלך בו ברגל נפסל וצריך לחזור לאחוריו למקום שנתנו לחבירו לפי שעשה הולכה שלא ברגל והכלל שמשעת קבלה עד שעת זריקה בעינן שתהיה ההולכה ברגל ולפ\"ז אתי שפיר מאי דנקט יחזור לכשר לפי שהנתינה שנתן הכשר לפסול היתה שלא ברגל. ומש\"ה לא מהני שיבוא הכשר לצד המזבח ויקבלנו מיד הפסול ויהלך מעט ויזרוק לפי שנמצא שהוליך הדם קודם זריקה שלא ברגל ומש\"ה קאמר יחזיר לכשר דס\"ל דהולכה שלא ברגל אפשר לתקוניה ודלא כעולא. אלא שלפי פירוש זה היכא דנשפך מן הכלי על הרצפה לצד פנים צריך לאחר אסיפה שיחזיר לאחוריו למקום שנשפך דאי לא הוי הולכה שלא ברגל ודין זה לא הוזכר בדברי רבינו וכן היה לו לפרש היכא דקבל כשר ונתן לחבירו בהושטת יד שצריך לחזור לאחוריו. ולבאר כל זה צריך לעיין היטב באותה סוגיא דסוף פ\"ק דזבחים ובפלוגתא דר\"ש ורבנן אי מחשבת פגול שייך בהולכה או לא. והנני מבאר כל אותה סוגיא:
תנן התם ר\"ש מכשיר בהלוך שהיה אומר א\"א שלא בשחיטה ושלא בקבלה ושלא בזריקה אבל אפשר בלא הלוך שוחט בצד המזבח וזורק ע\"כ. ויש להסתפק לדעת ר\"ש אי לא בעי הלוך ברגל כלל או דילמא שאינו חולק אלא בהלוך שלא לצורך שהיה אפשר לשחוט בצד המזבח אבל לעולם דבעינן הלוך קודם זריקה. וכן בדעת חכמים יש להסתפק אם חולקים על ר\"ש בראייתו וס\"ל דאי אפשר בלא הלוך כמו שא\"א שלא בשחיטה או דילמא דאף דמודו ליה שאפשר שלא בהלוך מ\"מ היכא דהוליך חשיב עבודה ומחשבה פוסלת בה. וראיתי לרבינו שכתב בפירוש המשנה וז\"ל וכבר ביאר ר\"ש טעם מה שאמר וחכ\"א עבודה שנעשת לבטלה שמה עבודה ע\"כ. ואין לומר דחכמים ס\"ל שאין צורך להלוך כלל שהרי כתב רבינו שאם קבל וזרק שלא בהלוך נפסל הזבח אלא הכוונה היא בהלוך המרובה שהוא לבטלה שהיה אפשר לשחוט בצד המזבח ולקצר ההלוך אפ\"ה שמיה עבודה. ואפשר היה עוד לומר דלעולם לא בעינן הלוך כלל היכא דשחט בצד המזבח שאז אין צורך להלוך אבל היכא דלא שחט בצד המזבח שאז יש צורך בהלוך שאין רגילות לזרוק הדם מרחוק אז הוא דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה ואמרינן התם איתמר הולכה שלא ברגל מחלוקת ר\"ש ורבנן בהולכה רבתי כ\"ע ל\"פ דפסולה כי פליגי בהולכה זוטרתי ע\"כ. והנראה מפירש\"י הוא שהכוונה היא כך בהולכה רבתי דהיינו הלוך ברגל כ\"ע לא פליגי דפסל בה מחשבה כי פליגי בהולכה זוטרתי דהיינו שוחט בצד המזבח ומוליך הדם בהושטת יד לר\"ש לא פסל בה מחשבה משום דלא הוי הולכה כיון דהוי שלא ברגל ולרבנן פסל בה מחשבה משום דהולכה שלא ברגל כי האי גוונא שדרכה בכך הוי עבודה ומיקרי הולכה ולפ\"ז הולכה רבתי הוי ברגל וזוטרתי הוי שלא ברגל. וקשה לי לפי פירוש זה למה שינה הלשון והל\"ל בהולכה ברגל כ\"ע לא פליגי כי פליגי בהולכה שלא ברגל ואפשר לומר דלהכי נקט דבהולכה זוטרתי פליגי דהיינו שוחט בצד המזבח וזורק ודוקא הכא הוא דס\"ל לרבנן דשמה הולכה משום דדרכה בכך אבל הולכה שלא ברגל שאינה בצד המזבח אפילו רבנן מודו דלא הויא הולכה משום דאין דרכה בכך ואי הוה נקיט בהולכה שלא ברגל פליגי הוה משמע דאפילו שאינה בצד המזבח לרבנן הויא הולכה להכי נקט בהולכה זוטרתי דהיינו בצד המזבח. ולפ\"ז הא דאמר הולכה שלא ברגל מחלוקת ר\"ש ורבנן הוי דוקא בשוחט בצד המזבח הא לאו הכי לכ\"ע לא שמה הולכה ולפ\"ז היכא דשוחט בצד המזבח אף לר\"ש לא בעי הלוך ברגל ואף דלר\"ש הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה מ\"מ היכא דשחט בצד המזבח לא בעינן הלוך ולרבנן נמי היכא דשחט בצד המזבח לא בעינן הלוך ברגל משום דלדידהו הולכה שלא ברגל כדרכה הויא הולכה וכ\"ת מנא לך הא אימא דלר\"ש כיון דהולכה שלא ברגל אף בהליכה זוטרתי לא שמה הליכה ולא פסלה מחשבה בה א\"כ נימא דלדידיה אף בשוחט בצד המזבח בעי הלוך ברגל ובהא לא פליגי ר\"ש ורבנן אי בעינן הליכה או לא אלא דלרבנן הליכה שלא ברגל כדרכה הוי הליכה וקיים ההליכה כמצותה ולר\"ש לא קיים ההליכה ולא פסל בה מחשבה הא ליתא משום דלישנא דמתני' דקאמר ר\"ש מכשיר בהלוך משמע בהלוך הנעשה כמצותו. ומיהו אין מזה הכרח דאפשר דמאי דקאמר בהולכה זוטרתי פליגי לאו בשוחט בצד המזבח מיירי אלא בשחט רחוק מהמזבח והוליך ברגליו עד המזבח והושיט ידו לזורקו ובהושטה זו חשב לר\"ש אינה פוסלת מחשבתו משום דלאו שמה הולכה ולרבנן פוסלת משום דשמה הולכה והשתא לר\"ש כבר קיים זה מצות הולכה לפ\"ז היכא דשחט בצד המזבח לר\"ש בעי הולכה ברגל ולרבנן לא בעי. עוד אפשר לפרש ולומר דהולכה רבתי וזוטרתי כולהו בהולכה ברגל מיירי וה\"ק בהולכה רבתי דהיינו שהוא רחוק מהמזבח ומוליך הדם ברגליו כ\"ע לא פליגי דפסל בה מחשבה משום דעכשיו דשחט רחוק מהמזבח א\"א לבטל הליכה זו של רגל שאין דרך לזרוק הדם מרחוק שלא ברגל כי פליגי בהולכה זוטרתי דהיינו שכבר היה קרוב אצל המזבח או שנתקרב או דאעיקרא דדינא בצד המזבח שחט והיה יכול לזרוק הדם בהושטת יד וזה לא רצה אלא להוליכו עוד ברגליו לר\"ש הולכה זו שעשה ברגל שהיה יכול לעשותה שלא ברגל אין המחשבה פוסלת בה לפי שהיה אפשר לבטלה שהיה יכול להוליכו שלא ברגל ואז לא היתה המחשבה פוסלת משום דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה ולרבנן הולכה זו שעשה ברגל שהיה אפשר לעשותה שלא ברגל המחשבה פוסלת בה לפי שאף אם היה עושה אותה שלא ברגל המחשבה היתה פוסלת לפי שהולכה שלא ברגל שמה הולכה. עוד אפשר לפרש דהולכה רבתי וזוטרתי מיירי בהולכה שלא ברגל וה\"ק בהולכה רבתי שלא ברגל כ\"ע לא פליגי דפסולה ולא מיירי במחשבה אלא מצד עצמה פסולה כיון שאין דרכה לעשותה שלא ברגל כי פליגי בהולכה זוטרתי דהיינו שוחט בצד המזבח לר\"ש לא שמה הולכה ופסולה ולרבנן שמה הולכה וכשרה ומש\"ה פסלה בה מחשבה ואין הכוונה דר\"ש מיירי בשוחט בצד המזבח וזורק בהושטת יד דלא פסל בה מחשבה שהרי כבר כתבנו דפשטה דמתני' איירי בהלוך שנעשה בהכשר. ולפי פירוש זה ע\"כ לומר דלר\"ש אפילו שוחט בצד המזבח בעינן הלוך ברגל דהא כי פליגי הוי דומיא דלא פליגי וכיון דלא פליגי כתבנו דמיירי בפסול מצד עצמו ולא בפסול מחשבה כי פליגי נמי הוי בפסול מצד עצמו ולא בפסול מחשבה אלא דבמתני' איירי בשכבר הלך ברגל ואצל המזבח הושיט ידו וזרק דלר\"ש הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה ומש\"ה לא פסל בה מחשבה ומינה ילפינן לשוחט בצד המזבח ולא הלך ברגל דנפסל הזבח משום דלא קיים מצות הליכה ולרבנן פסל בה מחשבה משום דהליכה שלא ברגל כי האי גוונא דדרכה בכך מיקרי הליכה ומינה לשחט בצד המזבח דלא בעינן הלוך משום דהליכה שלא ברגל שמה הליכה: ונחזור לפרט כל הפירושים שאפשר שיסבלם טבע הלשון. הפירוש האחד הוא דהולכה רבתי הוי הלוך ברגל והולכה זוטרתי הוי שלא ברגל ואין הפרש בין שוחט לצד המזבח או רחוק מהמזבח אלא דבהולכה ברגל כ\"ע לא פליגי דפסל בה מחשבה ובהולכה שלא ברגל לר\"ש לא פסל ולרבנן פסל ואפילו שלא היה דרכה בכך מיקרי הולכה וא\"ש מאי דקאמר הולכה שלא ברגל ומחלוקת ר\"ש ורבנן שהוא כולל בכל ההליכות שהם שלא ברגל בין כדרכה בין שלא כדרכה לרבנן הוי הליכה וקיים מצות הליכה ופסל בה מחשבה ולר\"ש לא קיים מצות הליכה ולא פסל בה מחשבה. והנה מה שהוא מוכרח לכל הפירושים הוא דר\"ש ס\"ל דהליכה שלא ברגל אפילו שתהיה כדרכה לא שמה הולכה מדפריך עלה אלא חטאת העוף דפסלה בה מחשבה היכי פסלה בה מחשבה אלא דמאי דאיכא לספוקי הוא אליבא דרבנן דאפשר דעד כאן לא פליגי וס\"ל דשמה הליכה אלא כשדרכה בכך אבל כשאין דרכה בכך מודו לר\"ש דלא שמה הליכה ולפ\"ז הולכה שלא ברגל שהוא מחלוקת ר\"ש ורבנן הוי בהולכה כדרכה או דילמא דלרבנן ל\"ש להו בין כדרכה בין שלא כדרכה ובגמרא אסיקו אלא בהולכה זוטרתי כ\"ע לא פליגי דלא פסלה כו'. ויש גורסין כ\"ע לא פליגי דפסלה. והנה לפי הגירסא דלא פסלה פשיטא דהליכה זוטרתי כולל כל ההליכות אך לפי הגירסא דפסלה ע\"כ הליכה זוטרתי לא הוי אלא כדרכה ולפ\"ז כי היכי דהך הליכה זוטרתי הוי בהליכה כדרכה דוקא ה\"נ הליכה זוטרתי שנאמר בתחלה היא בהליכה כדרכה דוקא. הפירוש הב' דהולכה רבתי וזוטרתי הוי ברגל אלא דהליכה רבתי הוי היכא דשחט רחוק מהמזבח שאז ההליכה ברגל היא הכרחית שאין דרך לזרוק הדם בהושטת יד ומש\"ה פסלה מחשבה בהליכה זו כי פליגי כשהיה קרוב למזבח ולא היה צורך בהליכה זו שהיה יכול לזרוק בהושטת ידו וזה רצה להלך לר\"ש אין המחשבה פוסלת לפי שהיה יכול לעשותה שלא ברגל ואז לא היתה פוסלת המחשבה לפי שהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה ולרבנן המחשבה פוסלת לפי שאף אם היה עושה אותה שלא ברגל היתה פוסלת המחשבה לפי שהליכה שלא ברגל שמה הליכה. וגם לפי פירוש זה יש להסתפק אליבא דרבנן דסברי הליכה שלא ברגל שמה הליכה אם הוא כולל או לא וקושיית הגמרא ניחא נמי לפי פירוש זה דהא כי פליגי בהולכה רבתי פליגי דהיינו רחוק מהמזבח מדקאמר ר\"ש אפשר לשחוט בצד המזבח משמע דברחוק מהמזבח איירי ואי גרסינן בהולכה זוטרתי כ\"ע לא פליגי דלא פסלה ניחא דהכוונה היא דכולהו ס\"ל דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה וכיון שלא היה צורך בהליכה זו שהיה יכול לעשותה שלא ברגל אליבא דכ\"ע לא פסל בה מחשבה וגם לפי הגירסא האחרת דגרסי כ\"ע לא פליגי דפסלה יש ליישב פירוש זה ודוק. הפירוש הג' דהליכה זוטרתי ורבתי הוי שלא ברגל לא ניתן להאמר משום קושית הגמרא דפריך ובהליכה רבתי לא פליגי והא כי פליגי בהליכה רבתי פליגי ואי אמרת דהליכה רבתי דקאמר הוא שלא ברגל אי אפשר לומר דבהא פליגי ר\"ש ורבנן דהא טעמא דר\"ש הוא לפי שהיה יכול לשחוט בצד המזבח. ועוד דליכא למימר דלפי האמת לרבנן הליכה שלא ברגל שמה הליכה אפילו שלא כדרכה. באופן שלא ניתנו להאמר אלא הפירוש הראשון והשני ואין חלוק ביניהם לענין דינא אי גרסינן בהולכה זוטרתי כ\"ע לא פליגי דלא פסלה דלפי הפירוש הב' אף שהיתה ההולכה ברגל לא פסל בה מחשבה כיון שהיה יכול לעשותה שלא ברגל ולפי הפירוש הא' ליתא להאי דינא אך אי גרסינן כ\"ע ל\"פ דפסלה אין חלוק בין שני הפירושים לענין דינא כלל. ומה שנראה מפירש\"י הוא הפירוש הא' וכן הוא דעת רבינו וגריס לא פסלה מדסתם וכתב הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה ולא חלק בין כדרכה בין שלא כדרכה וכן התולדה שהוליד לפיכך כהן שקבל את הדם ועמד במקומו וזרקו למזבח נפסל הזבח מיירי אפילו בשוחט בצד המזבח מדלא חילק וכ\"כ הרב בעל לח\"מ ז\"ל וכן בפי\"ג מהלכות פה\"מ כתב דהולכה שלא ברגל לא פסל בה מחשבה ולא חילק כלל משמע דס\"ל דאין חלוק כלל בין כדרכה בין לשלא כדרכה אלא בכל גוונא לא מיקרי הולכה:
ודע דלפי מ\"ש לדעת רבינו הולכה אי אפשר לבטלה דאפילו שוחט בצד המזבח צריך הלוך אך התוס' בפ\"ק דזבחים (דף י\"ג) ד\"ה אתה אומר כתבו דהולכה אפשר לבטלה וכן כתב רש\"י ז\"ל שם וכן כתבו התוס' בפ\"ב דיומא (דף כ\"ז) ד\"ה והקריבו ובפ\"ק דחגיגה (דף י\"א) ונראה שהם גורסים בהולכה זוטרתי כ\"ע לא פליגי דפסלה משום דדרכה בכך ומש\"ה כתבו דהולכה אפשר לבטלה ולדבריהם היכא דשחט בצד המזבח ופשט ידו לזרוק קיים מצות הליכה ופסלה בה מחשבה ולרבינו לא קיים ולא פסל בה מחשבה. אך את זו אדרוש דהתינח לפי הגירסא דגרסי דכ\"ע פסלה אתי שפיר לישנא דמתני' דקתני ר\"ש מכשיר בהלוך שהיה אומר אפשר שלא בהלוך שוחט בצד המזבח וזורק אבל לפי הגירסא דגרסי לא פסלה א\"כ אפילו שוחט בצד המזבח בעי הלוך והיכי קאמר אפשר שלא בהלוך, ואפשר לומר דס\"ל לר\"ש דאף שהולכה שלא ברגל לא הויא הולכה היינו דוקא שלא לפסול בזר אבל לעולם לקיים מצות הולכה אפילו שלא ברגל. אך מן הסוגיא דאיבעיא להו הולכה שלא ברגל שמה הולכה או לא משמע דאי לא שמה הולכה אם הוליך שלא ברגל נפסל הזבח ואולי דהיינו דוקא בהולכה שלא כדרכה שאז לא הוי הולכה כלל אבל כדרכה מיקרי הולכה לענין שנאמר שכבר קיים מצות הולכה ואפשר דאעיקרא דדינא לא חייב הכתוב הולכה אלא כשדרכו להלך ולפי זה אפשר דרבנן לא פליגי עליה דר\"ש בהאי דינא ואינהו נמי ס\"ל דשוחט בצד המזבח לא בעינן הלוך כלל ואפ\"ה לא פסל בה מחשבה משום דלא חשיב עבודה ולפי זה אפשר דהתוס' דסברי דהלוך אפשר לבטל גרסי נמי לא פסלה ובדין המחשבה אינם חולקים עם רבינו דכולהו ס\"ל דלא פסלה בה מחשבה. ולפי זה יש לתמוה על רבינו לפי מ\"ש דס\"ל דאפילו שוחט בצד המזבח בעי הלוך וע\"כ הכי ס\"ל שהרי מדין הולכה שלא ברגל הוליד הלפיכך שכתב וכבר כתבנו דהולכה שלא ברגל דלא שמה הולכה הוא כולל והרי לר\"ש לא בעי הלוך בשוחט בצד המזבח וכמ\"ש וכי תימא דס\"ל דרבנן חולקים עליו אף בדין זה ס\"ל דלעולם בעי הלוך ברגל אפילו שוחט בצד המזבח זו מנין לו. ועוד דבפירוש המשנה נראה מדבריו דלא פליגי רבנן אלא משום דעבודה שאפשר לבטלה שמה עבודה ואולי דבפירוש המשנה אזיל לפי הגירסא דגרסי דכ\"ע פסלה ומש\"ה פירש דמה שחלקו חכמים הוא דס\"ל דעבודה שנעשית לבטלה שמה עבודה ובספר היד אזיל כפי הגירסא האחרת דגרסי דכ\"ע לא פסלה וס\"ל דרבנן חולקין על ר\"ש לענין דינא וס\"ל דאי אפשר שלא בהלוך כשר שא\"א שלא בשחיטה או שנאמר דס\"ל לרבינו דאפילו לר\"ש פסיעה אחת סמוך למזבח אליבא דכ\"ע פסל בה מחשבה שהרי היא הכרחית לקיים מצות הולכה ולא פליג אלא בהולכה רבתי שלא היה בה צורך וחכמים חולקים עליו משום דס\"ל דעבודה שאפשר לבטלה שמה עבודה וצ\"ע. ועיין היטב בתחלת הסוגיא דאמרינן הולכה בזר מחלוקת ר\"ש ורבנן כו' ופריך א\"ל אביי והא שחיטה דעבודה שאי אפשר לבטלה וכשרה ועיין בפירש\"י דלרבנן פריך ודוק. ועיין בפ' הקומץ זוטא (דף י\"ג) דאמרינן לקוט לבונה בזר פסולה ומשום הולכה נגע בה וקא סבר הולכה שלא ברגל שמה הולכה ועיין בס' א' סי' ל' ובס' ג' סי' ל' ועיין בס' ראשון סי' כ\"ג (א\"ה חבל על דאבדין ועיין לקמן בפי\"א מהלכות אלו):
גרסינן בפ\"ק דזבחים איבעיא להו הולכה שלא ברגל שמה הולכה או לא שמה הולכה פירש רש\"י דנפקא מינה לפסול בה המחשבה וכן אם עשאה זר ויש נפקותא אחרת דאי לא שמה הולכה היכא דהוליך הכשר שלא ברגל צריך להחזיר המזרק לאחוריו ולעשות ההולכה ברגל וכן אם עשה זר יחזירנה לאחוריו אבל אי שמה הולכה אם הוליכה הפסול בהושטת יד אין תקנה בחזרה שכבר נפסל הזבח בהושטת הפסול וכן כתבו התוס' שם אלא שיש בדבריהם חסרון לשון אבל כוונתם היא כמ\"ש והקשו התוס' ז\"ל דאמאי איצטריך תלמודא למיפשט מדיוקא דהא עומד דומיא דיושב כשר אלמא שמה הליכה ת\"ל מדפסיל יושב ואי אמרת לא שמה הולכה אמאי פסול יחזירנה לאחוריו אלא ודאי דשמה הולכה ותירצו דה\"א דמיירי כי לא תקנה ולא החזיר הדם לאחוריו לעשות הולכה ברגל ובגמרא דייק דמשמע הא היה עומד דומיא דיושב כשר ודחו דנייד פורתא. ודע שהנראה מהסוגיא הוא דאם הוליך שלא ברגל אף שהלך אח\"כ ברגל צריך תקון ויחזיר המזרק לאחוריו ויוליכנו ברגל ואין לומר דדוקא היכא שלא הוליך כלל אלא מהקבלה ועד הזריקה הוליך שלא ברגל אז הוא דצריך תקון קודם זריקה שיחזיר המזרק לאחוריו אבל היכא דהוליך בין בתחילה בין בסוף אין צורך בתיקון שהרי קיים מצות הליכה דא\"כ מאי פריך לעולא ממתני' דנשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר דאימא דהתם מיירי שכבר הלך ברגל קודם שפיכה א\"נ שהלך בו ברגל לאחר אסיפה אלא ודאי דבעינן מתחלה ועד סוף הליכה ברגל. ולפ\"ז יש לתמוה על רבינו למה השמיט דין זה ללמדנו היכא שהיתה מקצת ההולכה שלא ברגל דצריך תיקון ובפרט דאיכא למ\"ד בגמרא דלא מהני תיקון. ועוד אני תמיה כשכתב דין נשפך מן הכלי על הרצפה למה לא ביאר שצריך לאחר האסיפה שיחזיר המזרק לאחוריו למקום השפיכה דסתמא דמילתא לגואי נמי עייל וכדאיתא בגמרא. ואפשר לומר שכבר רמז לנו רבינו דין זה במ\"ש קבל הפסול ונתן לכשר כו' יחזיר לכשר ומדנקט יחזיר לכשר ולא יחזור הכשר ויקבלנו משמע שהולכה שעשה הכשר שלא ברגל צריכה תיקון וכה\"ג דייק תלמודא התם ודוחק. עוד אני תמיה דבתחלת הדין שלמדנו רבינו דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה נקט לפיכך כהן שקבל הדם ועמד במקומו וזרקו למזבח נפסל הזבח ע\"כ דהיינו שלא היתה הולכה ברגל כלל לישמעינן רבותא דהיינו היכא שהוליכו שלא ברגל בתחלה ולא תקן ואח\"כ הוליכו ברגל מן המקום שהניחו בתחלה שלא ברגל שנפסל הזבח ואולי דרבינו מיירי בשוחט בצד המזבח ורצה ללמדנו דאפילו הליכה כזו דדרכה בכך אפ\"ה לא שמה הליכה וכ\"ש היכא דהוליך בתחלה שלא ברגל ואח\"כ הלך ברגל דההליכה הראשונה שהיתה שלא ברגל היתה שלא כדרכה דפשיטא שאם לא תקן שנפסל הזבח. והרי בפי\"ג גבי פסול מחשבה נקט נמי קבל הדם והוא עומד במקומו ופשט ידו לזורקו על המזבח והתם ודאי ע\"כ לרבותא נקט כה\"ג ללמדנו בפירוש שדרכו בכך ועדיין לא נתקררה דעתי בזה והדבר צריך תלמוד:
ויש להסתפק היכא דהוליך הדם ברגל מעט וזרקו בהושטת יד ולא היה דרכו להושיטו מאותו מקום אם נפסל הזבח או לא דאף שכתבנו לעיל שאפילו שהוליך בתחלה ברגל כל שהוליך אח\"כ שלא ברגל צריך תיקון אפשר דהיינו דוקא היכא שההולכה שלא ברגל לא היתה לצורך זריקה אלא שפשט ידו ונתנו לחבירו וחבירו עמד וזרק אבל היכא דזרק אף שהוא ממקום רחוק שאין דרך הולכה בכך אפ\"ה לא נפסל הזבח כיון שכבר קיים מצות הליכה ברגל מקודם. או דילמא כיון שלא כדרכה לא מהני ולזה דעתי נוטה דלא מהני כיון שאין דרכה בכך. ודע דהיכא דהוליך הפסול נפסל הזבח א\"א לתקן כמ\"ש רבינו בפרקין דין ז\"ך. ומ\"ש מרן ופסק כמ\"ד לא אפשר לתקוני משום דר\"י קאי כוותיה כוונת דבריו דר\"י דס\"ל דהולכה שלא ברגל א\"א לתקן מכ\"ש שיסבור כן בהולכת פסול ברגל ואף שנדחו דברי ר\"י היינו דוקא בהולכה שלא ברגל אבל בהולכת פסול לא נדחו דבריו ופסק כוותיה ובזה נסתלקה תמיהת הרב לח\"מ מעל מרן ז\"ל יע\"ש. (א\"ה עיין עוד בפרט זה בפי\"א מהלכות אלו): " + ], + [ + "קבל בימינו ונתן לשמאלו כו'. (א\"ה עיין בפי\"ג מהל' מעשה הקרבנות הלכה י\"ב): " + ], + [], + [], + [ + "או שהוליך את הדם למזבח כו'. נראה מדברים אלו דדוקא בקבלה והולכה וזריקה אם נעשה אחת מכל אלו ע\"י אחד מן הפסולין נפסל הזבח אך בהולכת איברים לכבש לא נפסל הזבח אף דלמצוה צריך כהן כשר וכמ\"ש הלכה כ\"ב. אך קשה מההיא דפ\"ק דזבחים (דף י\"ד) דפריך והרי הולכת איברים לכבש דעבודה שאפשר לבטלה היא ופסולה בזר דכתיב והקריב הכהן את הכל המזבחה ואמר מר זו הולכה לכבש ומשמע התם דמדמינן הולכת איברים להולכת דם לענין פסול: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכל דם הקדשים כו'. עיין בפרק י' מהלכות טומאת אוכלין הלכה ט\"ז ובספר ברכת הזבח (דף ל\"ד.): " + ] + ], + [ + [], + [ + "וכל הניתנין בזריקה כו'. עיין במ\"ש הרב לח\"מ בפ\"ח מהל' חמץ ומצה ובפ\"א מהלכות מעשה הקרבנות ובס' קרבן חגיגה סי' ל': " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שדם חטאת שנכנס להיכל כו'. בסוף פ\"ח דזבחים (דף פ\"ז) הקשו בגמרא דיאמר קדש ואל יאמר פנימה ומשני רבא כל מידי דחשיב עלה לפני ולפנים לא מיפסיל בהיכל. ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן בהמת קדשים שנשחטה בלילה כו'. יש להסתפק אם משלה בהם האור אם תרד או לא דאפשר דכי היכי דמהני משלה האור לשאר פסולים שירדו שיעלו ה\"נ מהני להנך דלא ירדו. או דלמא לא דמי. ובס\"פ פרת חטאת (דף ק\"כ) גרסינן קדשי קדשים ששחטן בדרום אם עלו לא ירדו איבעיא להו ירדו מהו שיעלו כך היא גירסת התוס' שם וכתבו דבריש פ\"ק דמעילה נחלקו רבא ורב יוסף אם עלו מהו שירדו והכא פשיטא ליה דאם עלו לא ירדו הכא מיירי במשלה בהם האור ומש\"ה אליבא דכ\"ע אם עלו לא ירדו. נקטינן דאף לרבא דס\"ל בשחיטת דרום אם עלה ירד אם משלה בהם האור לא ירד וה\"ה לדידן בשאר פסולים כגון שחיטת לילה או נשפך דמה או יצאת דאם משלה בהם האור לא ירדו. ומיהו נ\"ל דאליבא דכ\"ע אם ירדו הנך פסולים אע\"ג דמשלה בהם האור לא יעלו ורב יוסף דקאמר יעלו היינו דוקא בשחיטת דרום דס\"ל דאם עלה לא ירד אפילו שלא משלה בו האור מהני ליה משלה בו האור לאם ירד שיעלה. אבל בדברים שאם עלה ירד לא מהני משלה בו האור אלא חד דרגא דהיינו שאם עלה לא ירד אבל לא תרי דרגי שאם ירד יעלה. ומחלוקת זה דאם ירדו מהו שיעלו תלוי באותו מחלוקת דפ\"ק דמעילה דאם עלו מהו שירדו. ורבינו לא ביאר לנו דין זה ואולי גירסתו היא כגירסת רש\"י ז\"ל. ועיין ברכת הזבח ריש דמ\"ח ודו\"ק: " + ], + [], + [], + [], + [ + "ואם משלה בהם האור כו'. קומץ שנתפגל וכו'. לא נתן שיעור רבינו במאי דקאמר ואם משלה בהם האור אי בעינן כולו או רובו או מקצתו. והנה הצד האחד שהוא דבעינן שימשול האור בכולו א\"א דהא בפ' ב\"ש אמרינן ה\"מ אבר דמיחבר אבל קומץ דמיפרת אימא לא קמ\"ל ואי איתא דבעינן שימשול האור בכולו אין חלוק בין קומץ לאבר. אך אכתי יש להסתפק אי בעינן רובו או לא. והנה רש\"י כתב אבר דמיחבר איכא למימר כיון שמשלה האור במקצתו נלקט כולו בקדושו כו' ולפ\"ז נראה דה\"ה בההיא דר\"י דהפיגול והנותר והטמא שהעלן לגבי מזבח פקע איסור מהם ומוקי לה ר' זירא שמשלה בהם האור כיון שמשל במקצתו פקע איסור מהם. אך ראיתי לרבינו שכתב בפ' ח\"י מהלכות אלו דין כ\"א פגול או נותר או טמא שהעלן לראש המזבח משמשלה האור ברובן פקע איסורין מהם הרי שהצריך רוב ובדין זה לא ביאר דעתו ומסתמא נראה דהכא נמי בעינן רוב שהרי בחד לישנא נאמרו וכי היכי דמשלה בהם האור דר\"ז הוי ברובו ה\"נ דעולא ולרש\"י בין דעולא בין דר\"ז הוי במקצת ונראה דלא פליגי רש\"י ורבינו לענין דינא וזה תלוי בההיא דאמרינן בפ' הקומץ רבה (דף כ\"ו) איתמר קומץ מאימתי מתיר שירים באכילה ר' חנינא אומר משמשלה בו האור ר\"י אמר משתצית בו את האור ברובו ופירש\"י משלה במקצת ור\"ח ור\"י לא פליגי אלא בחדא אבל משלה והצית כולה חדא מילתא היא וא\"כ אליבא דר\"ח מימרא דעולא ודר\"ז מיירי שמשלה האור במקצת דכיון שנעשו מצותן פקע איסורן מהם ואפילו אם ירדו יעלו ולר\"י דוקא שמשל האור ברוב הא לאו הכי לא נעשה מצותן ולא פקע איסורם מהם ואם ירדו לא יעלו ורבינו כיון שפסק בפי\"ב מה' מעשה הקרבנות כר\"י מש\"ה כתב בפי\"ח מהלכות אלו משמשלה האור ברובן דוקא דאי לא לא נעשה מצותו ולא פקע איסורו וכבר כתבנו לעיל דהקטרת קומץ והקטרת איברים כולה חדא מלתא הוי וחד דינא אית להו ורש\"י קאי אליבא דר' חנינא ופירשם אליבא דר' חנינא משום דלישנא דמשלה האור סתמא הכי משמע וכההיא דהקומץ רבה. ומ\"מ אני תמיה למה לא פירש רבינו כאן דבעינן רוב כי היכי דפירש בפי\"ח. אשר על כן נ\"ל דדוקא בההיא דפ' ח\"י בעינן רוב משום דטעמא דר\"י דקאמר הפגול והנותר והטמא שהעלן פקע איסורן מהם הוא מטעמא דעולא דקאמר קומץ פיגול שהעלהו על גבי המזבח פקע פיגולו ממנו משום דאם אינה מתקבלת היאך מביא אחרים לידי פיגול ופירש\"י מאחר שמתקבל לרצות אחרים לפיגולו הוא עצמו לא כ\"ש שיתקבל ומה שמרצה אחרים לפיגולו היא משיצית האור ברובו דאז הותרו השיריים באכילה אבל קודם לכן לא משום דלא ירצה כתיב כהרצאת כשר כך הרצאת פסול וכדאיתא בפ' כל הזבחים (דף כ\"ט) וכיון שלא למדנו שנפקע פיגולו אלא ממה שמרצה אחרים פשיטא דכי היכי דאינו מרצה אלא משמשלה האור ברובו ה\"נ לא פקע פיגולו אלא משמשלה האור ברובו ואע\"ג דבאימורין לא מרצו לפיגול דמשעת זריקת הדם הוקבעו לפיגול מ\"מ ילפינן מקומץ דכי היכי דקומץ ע\"כ פקע פיגולו משנעשית מצותו שהרי מרצה אחרים לפיגולם ה\"נ אימורים משנעשה מצותן פקע מהם איסורם אבל ההיא דעולא דאם משלה בהם האור דאפילו אם ירדו יעלו טעמא הוי משום דנעשו לחמו של מזבח וכיון שנעשו לחמו אפילו אם ירדו יעלו בהא לא בעינן רוב אלא מכיון שמשלה בהם האור הרי נעשו לחמו של מזבח ואפילו אם ירדו יעלו ומש\"ה לא הצריך רבינו כאן רוב. ודע דאמרינן בפ\"ג דכריתות (דף י\"ד) דהיכא דהעלה אבר פיגול לגבי מזבח ופלגיה אנח על גבי מזבח ופלגיה מאבראי דמזבח דההוא דאבראי לא פקע פיגולו ואע\"פ שמשלה האור ברוב האימורין ואפילו היכא דרוב האבר הוא על גבי המזבח היא בעיא דרמי בר חמא אם הלכו באיברים אחר הרוב ולא איפשיטא ונראה דה\"ה נמי דלא מסקינן ליה ואפילו היכא דרוב האבר הוא על גבי המזבח מספיקא לא יעלו ומש\"ה לא הביא רבינו דין זה. ולפ\"ז יש לתמוה על מ\"ש רבינו קומץ שנתפגל כו' דהשתא ומה אבר דמחובר אמרינן דאפילו עלה רובו לא יעלה הכל קומץ דמיפרת לא כל שכן דלא יעלה, ואין לומר דההיא דכריתות היא לענין אכילה דוקא אבל לענין עליה אפילו שלא העלה אלא מקצת האבר יעלה כולו משום דמוכח התם דעליה ואכילה מדמינן להו להדדי שהרי לענין אכילה הביאו בגמ' ההיא דעולא וההיא דעולא לענין עליה נאמר וכדאיתא בפ' ב\"ש והתוס' בפ\"ג דכריתות ובפ' ב\"ש (דף מ\"ב) כתבו דההיא דרב אחאי דקומץ פיגול דפלגיה מצית אארעא ופלגיה אסקיה למערכה ומשלה בו האור אסיקנא ליה לכתחלה מיירי כשהיה כבר על המזבח ההוא פלגא דנחית אארעא אבל היכא דלא עלה למזבח מעולם לא, ונראה דלפי זה האי משלה בו האור דנקט רב אחאי מיירי לאחר ירידה ואשמעינן דאע\"ג דקודם ירידה לא משלה בו האור ואם היה יורד כולו לא היה עולה אפ\"ה היכא דלא ירד כולו חשבינן ליה כמחובר ואם משלה בו האור מסיקנא ליה דאי משלה בו האור קודם ירידה הא אפילו ירד הכל יעלה וכדעולא לא שנו אלא שלא משלה בהם האור אבל משלה בהם האור יעלו. וסבור הייתי לומר דאפילו דנימא דמשלה בו האור והוא קודם ירידה ניחא דהכא מיירי כשהורידם ועד כאן לא קאמר עולא דאם ירדו יעלו אלא כשירדו מאליהן אבל כשהורידם לא יעלו ואשמעינן רב אחאי דאם לא הוריד אלא מקצת לא יעלה משום דחשיב כמחובר וכאילו לא הוריד וסומכין מצאתי לחילוק זה ממ\"ש התוס' בכריתות שאני התם שהיה כולו מתחלה על גבי המזבח ואח\"כ הוריד חציו למטה ע\"כ, ומדנקטו הוריד ולא ירד משמע שכוונו לחילוק זה. אך הרואה יראה מ\"ש התוס' בפ' המזבח מקדש (דף פ\"ה) ד\"ה וכולן שפקעו דיותר י\"ל שיעלו כשהורידן מהיכא דירדו מאליהן באופן דע\"כ אית לן למימר דהאי ומשלה בהם האור הוא לאחר ירידה. והנה מדברי רבינו נראה דהאי מימרא דרב אחאי הוא אפילו היכא דלא עלה אלא מקצת וכ\"כ רש\"י בפירוש דאפילו שלא עלה אלא מקצת מסקינן לכוליה וא\"כ הדרא קושיא לדוכתה. ונראה דס\"ל כמו שפירש ר\"ת דשאני קומץ מאימורים דהקומץ כולו חשיב אזכרה אחת וההוא פלגא דעל המזבח משיך ליה לפלגא דארעא דאי לאו הכי ההוא דעל המזבח קומץ שחסר הוא וירד וכיון דמשיך ליה פקע פיגול ממנו אבל פלגא דאבר לא משיך אידך פלגא דהן עצמן שלא הוקטרו אימורין כשר ע\"כ. ודע שהתוס' כתבו בפ' המזבח מקדש (דף פ\"ה) ד\"ה וכולן שפקעו דמימרא דעולא מיירי שמשלה בהם האור פורתא אבל נתעכלו קצת לא יעלו ועוד חילקו דהאי דעולא מיירי כשהוריד אבל אם ירדו לא יעלו ועוד כתבו דאפשר דיעלו דנקט עולא היינו אם ירצה אבל אין חובה להעלותם וכל זה כתבו כי היכי דלא תיקשי לעולא מתני' דקתני וכולם שפקעו מעל גבי המזבח לא יעלו ורבינו לא חלק בזה כלל ונראה דטעמא הוא משום דע\"כ לא נצרכו חלוקים אלו אלא אליבא דרש\"י דפירש דוכלם דמתני' קאי אפסולין וכן אליבא דרב חנינא מסורא דמתני מימרא דעולא אסיפא אבל רבינו פסק כרב מרי דמימרא דעולא לא קאי אלא ארישא וס\"ל דוכולן דמתני' לא קאי אלא אעצמות וגידים וכמבואר מדבריו בפ\"ו ממעשה הקרבנות שוב אין אנו צריכים לחילוקי התוס' ז\"ל משום דמתני' דוכולם אתיא כפשטה: " + ], + [ + "איברים וחלבים וקמצים שלנו כו'. ה\"ה אם לנו בכבש וכן בסובב אין לינה פוסלת תוס' פ\"ד דיומא דף מ\"ה ד\"ה סודרן ודו\"ק. ודין הכבש אפשר שרמזו רבינו לקמן בדין ח\"י ודוק: " + ], + [ + "ואויר מזבח כמזבח כו'. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פי\"א מהלכות שגגות דין ד'): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מזבח הפנימי מקדש כו'. דע דהא דקיי\"ל דכלי שרת מקדשין כל דבר הראוי להם מ\"מ כל דבר שיש לו שיעור ונתן בכלי שרת יותר מכשיעור לא נתקדש כלל, זה מתבאר בסוגיא דס\"פ לולב וערבה (דף מ\"ט) דפריך בגמ' ואמאי נייתי במקודשת ואמר זעירי אין שיעור למים כו' משמע דאם היה שיעור למים אינם ראויים לכלי ואין הכלי מקדשן וכמו שפירש\"י שם וחזקיה ורבי ינאי כולם מודים בדין זה כמבואר שם: " + ], + [ + "וכלי שרת מקדשין דם הפסול ליקרב. עיין ברכת הזבח (דף נ\"ט ריש ע\"ב) ודוק: " + ], + [ + "ואין מקדשין אלא מדעת וכו'. ר\"ל דאינן מקדשין כלל אף ליפסל ואף שיש דברים שאינן מקדשין ליקרב אבל מקדשין ליפסל וכמ\"ש רבינו בפרקין דין זה ודין כ\"א מ\"מ כשהוא שלא מדעת אינן מקדשין אף ליפסל כן מתבאר בסוגיא הנזכר יע\"ש. ודע דאף למ\"ד דכלי שרת אין מקדשין שלא מדעת מ\"מ משום גזירה דשמא יאמרו לדעת נתקדשו מתקדשין הכי ס\"ל לחזקיה בפ' לולב וערבה (דף נ') וזעירי חולק עליו בגזירה זו כמבואר שם. אך קשה מההיא דאמרינן פ' שתי מדות (דף צ') וכי נעקר מאי הוי גברא למאי דצריך קא מכוין ותירצו משמיה דרב זאת אומרת כלי שרת מקדשין שלא מדעת, ולפי סברת חזקיה אימא דטעמא הוא משום שמא יאמרו לדעת הם. ושמא שאני התם דאין שיעור למים ואיכא למיחש שמא יאמרו אבל הכא דאיכא שיעור ליכא למיחש: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "והמזבח פגום עד שיבנה. עיין בתוס' פ' הזהב (דף נ\"ג) סוף ד\"ה לא ודו\"ק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "השולח חטאתו ממדינת הים וכו'. משנה בפ' כל הגט (דף כ\"ט). ואף שרבה חילק שם בין זקן שהגיע לגבורות לזקן שלא הגיע לגבורות הא אסיק ליה אביי בתיובתא וכמ\"ש ה\"ה סוף פ\"ו מהל' גירושין. אך קשה דהיה לו לחלק ולומר דאם הניחו גוסס אין מקריבין אותו וכמ\"ש בה' גירושין. וראיתי לתוס' בפ\"ה דיומא (דף כ\"ה) ד\"ה והתנן שכתבו דהא דקאמר התם אבל הגיע לגבורות לא ה\"מ גבי גט משום חומר דא\"א אבל בשולח חטאתו אין חלוק בין הגיע ללא הגיע ותדע דאמתני' דהמביא גט קאמר לה התם ולא אמתני' דשולח חטאתו ע\"כ. ולכאורה נראה דאף מאי דקאמר רבה התם דאם גוסס לא, לא קאי אלא לחלוקת המביא גט משום חומר דא\"א אבל השולח חטאתו אפילו הניחו גוסס מקריבין אותו שהרי מההכרח שהכריחו דבשולח חטאתו אין חלוק בין הגיע ללא הגיע גם אנו נכריח ג\"כ דבשולח חטאתו אין חלוק בין הניחו חולה להניחו גוסס ובזה הוא ניחא מה שסתם רבינו וכתב השולח חטאתו ולא חילק. אבל הדבר הוא זר בעיני לומר דאם הניחו גוסס שיקריבו את חטאתו כיון דקי\"ל דרוב גוססין למיתה וממה שהכריחו התוס' להגיע לגבורות אין להכריח לגוסס דלעולם דגבי גוסס שוים הם גט וחטאת אלא דרבה רצה ללמדנו שני חלוקים דהיינו הגיע וגוסס ומש\"ה קאמר לה אמתני' דמביא גט דהתם שייכי כולהו אבל אמתני' דחטאת אף דשייך חילוק דגוסס לא שייך חילוק דהגיע. זאת ועוד דאף שנכחש כל זה ונאמר דס\"ל לתוס' דגבי חטאת אין חלוק בין גוסס לאינו גוסס אכתי לא הועלנו כלום לדברי רבינו שהרי בפ\"ט מה' תרומות דין ג' חילק בין גוסס לאינו גוסס גבי תרומה וא\"כ תיקשי ליה אמאי לא חילק כן גבי חטאת ולומר דס\"ל דיש חלוק בין תרומה לחטאת ושאני תרומה דחמירא זהו דבר שראוי להקצותו מן הדעת, והנכון שרבינו סמך על מ\"ש בה' גירושין וה' תרומות שוב ראיתי להרב בעל ל\"מ בפ\"ו מה' גירושין שעמד בדברי רבינו הללו יע\"ש: ודע שמרן בה' תרומות הקשה דאמאי לא חלק רבינו בין הגיע ללא הגיע ותירץ משום דאסיקנא לרבה בתיובתא ולפי מ\"ש בשם התוס' אפשר לומר דאף רבה יודה גבי תרומה דאף בהגיע לגבורות אוכלת בתרומה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שנתחייב באשם תלוי כו' ואצ\"ל באשם ודאי שהוא כן. לא הבנתי ק\"ו זה דהא בגמ' מוכח דיותר יש להחמיר באשם תלוי מאשם ודאי שהרי אשם ודאי אם נודע לו שלא חטא הרי הוא חולין ואילו אשם תלוי ירעה עד שיפול בו מום וטעמא משום דלבו נוקפו ובגמ' דאפילו ר\"מ דלית ליה האי טעמא דלבו נוקפו ואית ליה במפריש אשם תלוי ונודע לו שחטא או שלא חטא דירעה בעדר מ\"מ במפריש ב' אשמות לאחריות מודה דשייך טעמא דלבו נוקפו ואם הפריש ב' אשמות לאחריות ואח\"כ נודע לו שחטא או שלא חטא דירעו עד שיסתאבו דודאי מאי דאמרינן בגמ' דמודה ר\"מ במפריש ב' אשמות לאחריות כו' אין הכוונה לענין שאם נתכפר באחד מהם השני ירעה עד שיסתאב דהאי דינא לא תלי באם לבו נוקפו או לא שהרי מפריש ב' אשמות ודאים לאחריות או ב' חטאות לאחריות דלא שייך בהו לבו נוקפו ואם נודע לו שלא חטא הם חולין גמורים אפ\"ה היכא דלא נודע לו ונתכפר באחד מהם השני ירעה עד שיסתאב אלא כוונת הגמרא היא דמודה ר\"מ היכא דהפריש שני אשמות תלויין ואח\"כ נודע לו שחטא או שלא חטא דשניהם ירעו עד שיסתאבו משום דגלי דעתיה דלבו נוקפו וגמר והקדיש וכן כתבו התוס' בפירוש אבל רבינו שבא ללמדנו שמתכפר באחד והשני ירעה עד שיסתאב לא ידעתי מה הפרש יש בין אשם תלוי לאשם ודאי שכתב ואין צ\"ל באשם ודאי שהוא כן וטעמא דמילתא היכא דהפריש שנים שהשני ירעה נ\"ל שהוא לפי שחל על שניהם קדושת קרבן מספק שהרי הפריש שניהם ואמר שאם יאבד האחד שיקריב השני. ולפי זה נ\"ל דהיכא דהפריש אחד ואח\"כ הפריש אחר לאחריות ואבד הראשון שהשני הוא חולין לפי שלא חלה קדושה על השני אלא לאחר אבידת ראשון שהרי על תנאי הקדיש השני אבל כשהפריש שנים כאחד לאחריות על שניהם חלה קדושת קרבן שהרי אינו מבורר איזה מהם הוא עיקר הקדשו ואיזה הוא התנאי ולפיכך מתכפר באחד והשני ירעה דשמא השני הוא עיקר ההקדש והראשון הוא התנאי: " + ], + [ + "ובאים בכסף שקלים כו'. אבל חטאת לא בעי שיעור וכדאיתא בפ' בתרא דכריתות ומיהו מצוה מן המובחר שיביא בסלע ואם הביא בפחות מדנקא הוי עבריינא כ\"כ התוס' פ\"ב דכריתות (דף י') ד\"ה מכלל ופ\"ה דזבחים (דף פ\"ח) ד\"ה וחטאת יע\"ש: " + ], + [], + [ + "וחזר ונעשה יפה כו'. בפירוש המשנה פ' בתרא דכריתות משנה ו' כתב רבינו בהפך וצ\"ע (א\"ה ועיין עוד לקמן בפ\"ד מהל' מעילה): " + ] + ], + [ + [ + "המפריש מעות לחטאתו ומת ילכו המעות לים המלח כו'. בתורת כהנים פרשת ויקרא אמרינן הפריש חטאתו ומת יביאו יורשיו עולתו. וכתב הרב בעל קרבן אהרן (דף קכ\"ד ע\"ג) וזה לשונו אבל לא חטאתו שחטאת שמתו בעליו מת הוא כו' ואף על גב דחטאת למיתה אזלא משום דמתו בעליו אף על פי כן כיון דהפרישה לחטאת כאילו הקריבה ולזה יביאו יורשין עולתו בתר מיתתו ע\"כ. ודין זה הוא תימה בעיני דההפרשה אינו מעלה ומוריד כלל ודוקא שהקריבה חטאת מביאין היורשים עולתה ולישנא דמתני' ספ\"ב דקינין הכי דייקא דקתני האשה שהביאה חטאתה כו'. וכ\"כ בפירוש הרשב\"א והריטב\"א בפ\"ק דקדושין (דף י\"ג) גבי האשה שהביאה חטאתה יע\"ש. וגירסתנו דקתני שאם הפריש נראה שהוא ט\"ס וצ\"ל שאם הביא חטאתו וכך היא גירסת התוס' במנחות יע\"ש: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "איברי חטאת שנתערבו כו'. עיין במ\"ש מרן בפ\"ז מהל' ע\"ז ובריש פט\"ו מהל' תרומות יע\"ש: " + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [ + "כל המנחות שקמצן אחד מן הפסולין פסולה וכו'. בריש הקומץ זוטא אמרינן אמר ר' ינאי לקוט לבונה בזר פסולה מ\"ט אמר ר' ירמיה משום הולכה נגעו בה קסבר הולכה שלא ברגל שמה הולכה והולכה בזר פסולה ע\"כ. ולפי זה יש לתמוה על רבינו שפסק לפסול דהא בגמ' תלו טעמא דפסולה משום דהולכה שלא ברגל שמה הולכה ואילו רבינו בפ\"א מהל' אלו פסק דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה ומתבאר שם מדבריו שאם עשאה זר לא פסיל וכן בס\"פ י\"ג מהלכות אלו פסק דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה ואין לומר דס\"ל דע\"כ לא אמרינן דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה אלא כשאין דרכה בכך אבל כשדרכה בכך שמה הולכה וכמ\"ש רש\"י בסוף פ\"ק דזבחים (דף ט\"ו) וגריס אלא בהולכה זוטרתי כ\"ע לא פליגי דפסול משום דדרכה בכך הא ליתא שהרי כבר כתבנו במקום אחר (א\"ה תמצאנו לעיל פ\"א מהלכות אלו הלכה כ\"ג) דדעת רבינו הוא דהולכה שלא ברגל אפי' שדרכה בכך לא שמה הולכה ואיהו גריס דכ\"ע בהליכה זוטרתי לא פסלה וכן כתב הרב לח\"מ בפ\"א שדעת רבינו הוא כמ\"ש. וקושיא זו שייכא ג\"כ למה שפסק רבינו בפי\"ז מהלכות אלו דין ג' טבילת אצבע בדם החטאות הפנימיות מפגלת ובפ\"ק דזבחים (דף י\"ג) מוכח דמדין הולכה נגעו בה וטבילת אצבע הוי הולכה שלא ברגל ולפי מה שפסק רבינו דלא שמה הולכה לא היה לו לפסוק דטבילת אצבע מפגלת. והנראה אצלי דרבינו לא גריס גבי לקוט לבונה קסבר הולכה שלא ברגל שמה הולכה כי היכי דלא גרסינן לה גבי טבילת אצבע דהתם נמי שייך לומר הולכה שלא ברגל שמה הולכה כמו גבי לקוט לבונה ומדלא גרסינן ליה התם ש\"מ דליתיה להאי טעמא ואפי' למ\"ד דלא שמה הולכה טבילת אצבע מפגלת ולקוט לבונה פסולה בזר וטעמא דמלתא משום דהני כיון דלא סגיא בלאו הכי עבודות חשובות הם ומצותם בכך שצריך ללקט הלבונה ולטבול האצבע ולא דמי להושטת יד לזרוק או להקטיר דהתם הושטת היד לאו עבודה בפני עצמה היא אלא סופה דהולכה היא והא דאיצטריך בגמ' לומר דמטעם הולכה נגעו בה וכן בטבילת אצבע מוכח בגמרא דמטעם הולכה נגעו בה הוא משום דאנן לא למדנו מן התורה אלא שבד' עבודות נפסל הזבח במחשבה ובג' בזר דהיינו קבלה והולכה וזריקה וכל עבודה שהיא חשובה דלא סגיא בלאו הכי פוסל בה מחשבה וזר ומדמינן לה למאי דדמי לה טפי אע\"פ שאין דמיונם עולה יפה כמו מתן כלי לקבלה וטבילת אצבע להולך ולקוט לבונה להולך אבל אין לומר בהם שכיון שאינם ברגל שלא יהיו נקראים עבודה לפי שאין מצותם מטעם הולכה אלא דכדאי לפוסלה בזר ובמחשבה מדמינן להו להלוך ואע\"ג דהכא בפ' הקומץ דחי תלמודא דשאני מתן כלי דדמי לקבלה אבל לקוט לבונה דלא דמי להנך לא אפ\"ה פסק רבינו כרב מרי שהשוה אותם משום דהתלמוד לא דחה אלא הראיה דכל הקומץ אבל בעיקר דינו דרבי ינאי ובטעמו של רבי ירמיה אינו חולק ומההיא דטבילת אצבע דסוף פ\"ק דזבחים מוכח דלמסקנא כל שהיא עבודה דלא סגיא בלאו הכי עבודה חשובה היא ומדמינן לה למאי דדמי טפי אע\"פ שאינו דומה בכל צדדיו. ועיין במ\"ש התוס' בד\"ה משום הולכה נגעו בה שנראה דלא ניחא להו בגירסא זו דקסבר הולכה שלא ברגל משום דגבי טבילת אצבע לא גרסינן לה. ועיין בס\"ג סי' ל' (א\"ה חבל על דאבדין):
ודע שלא נתבאר בדברי רבינו אם הליכת הזר לאחר מתן כלי פוסלת או לא אך ממ\"ש מקמיצה ואילך מצות כהונה נ\"ל דפוסל משום דהוי דומיא דהולכת דם למזבח דפסולה בזר ועוד דכיון דמחשבה פוסלת בהולכת הקומץ ה\"ה דפוסל הזר והכי אמרי' בספ\"ק דזבחים הולכה בזר מחלוקת ר\"ש ורבנן ואיתא נמי התם הולכה שלא ברגל מחלוקת ר\"ש ורבנן הרי דמדמינן להו להדדי אך לא ידעתי אי בעינן הולכה ברגל כי היכי דבעינן בהולכת הדם ובסוף הקומץ זוטא (דף ט\"ז) אמרינן קסבר ר\"י כל עבודה שאינה מתרת עבודה חשובה היא לפגל עליה ופירש\"י כל עבודה שאינה מתרת כגון הולכה דלא מעכבא דאפשר להושיט זה לזה ע\"כ. ור\"י הוא מן הסוברים דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה וכדאיתא בספ\"ק דזבחים ומ\"מ עדיין הדבר בספק אצלי וצריך להתלמד ממקום אחר: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מנחה שקמצה כו'. נראה שעיקר הנוסחא היא מנחה שהקטיר קומצה כו': " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נסכים שקדשו בכלי שרת וכו'. מ\"ש מרן דהואיל וכבר קדשו נסכים בשעת שחיטה כו'. עיין בתוי\"ט ובס' ברכת הזבח (דף קכ\"ט ע\"ב) ודוק: " + ], + [ + "וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן וכו'. פי\"א דמנחות (דף צ\"א): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "תודה שנשחטה כו'. כתב הרשב\"א בשם הראב\"ד דאם שחט על פ' חלות ואמר תיקדוש פלגא דכל חדא לא קדשה דהו\"ל פרוסה ע\"כ. ועיין עוד שם שכתב דהלכתא כחזקיה וכתמיהת מרן. ועיין בחדושי הרשב\"א פ\"ק דחולין (דף כ\"ג) אההיא דאמרינן הכא במאי עסקינן לפטור וכו' ודוק. ועיין ברכת הזבח (דף קכ\"ח סוף ע\"ב):
ומ\"ש רבינו מושך ארבעים מתוך פ' ומרים מהם אחת וכו'. התוס' בפ' מי שהוציאוהו (דף נ') ובפ' התודה חולקים בזה וס\"ל דאם כל מ' לבדן מפריש ד' מכל מ' ומ' אבל אם כולן יחד אי אפשר לתקן אם לא יפריש י\"א מכל מין ומין דהא כל מין ומין יש לו עשר חולין ועשר קדושות ואז אי אפשר שלא תהא אחת תרומה מן הקדושות יע\"ש: " + ] + ], + [ + [ + "שלש מחשבות הם וכו'. מדברי רבינו נראה דכל מחשבה דקדשים הוי אפי' בלא הוצאה בפה. (א\"ה וכן הוא דעת הר\"ב החינוך פ' צו) אך התוס' בפ\"ק דזבחים (דף ד') ד\"ה מחשבה נראה דס\"ל דכל מחשבה דקדשים צריך הוצאה בפה וקרי לה מחשבה לפי שאין בה מעשה וכ\"כ בפ' תמיד נשחט (דף ס\"ג) ועיין במ\"ש בפ\"ב דחולין (דף ל\"ט) ועיין בפ' הניזקין אההיא דכ\"ג יוכיח וכן הוא דעת רש\"י בפרק ב\"ש (דף מ\"א) ובפ\"ק דמנחות (דף ב') וכ\"כ התוס' בס\"פ המפקיד וכ\"כ הסמ\"ג. והתימה מהרא\"ם ז\"ל שכתב בפ' שופטים פ' לא תזבח לה' כל דבר רע דדרשינן כל דיבור רע והוי אזהרה למפגל דלאו דוקא דיבור אלא אפילו במחשבה כדנפקא לן מלא יחשב ע\"כ. ומי הכניסו בתגר זה מאחר דהתוס' ורש\"י וסמ\"ג ס\"ל דדוקא באמירה ועיין ברש\"י פ' האיש מקדש (דף מ\"א) אההיא דאמרי' שכן ישנן במחשבה. (א\"ה עיין בזבחים (דף ל\"ט) דמשמע קצת כדברי התוס'. ועיין בפ\"ק דזבחים (דף כ\"ט) דמחשב בקדשים לוקה ופריך והא לאו שאין בו מעשה הוא כו'. ואם איתא דבמחשבה תליא מלתא מלקות היכי משכחת לה אטו מאן דאכיל תמרי בארבלא לקי דכה\"ג פריך תלמודא בס\"פ הנחנקין גבי הכובש את נבואתו יע\"ש) . ומ\"ש מחשבת שינוי השם כיצד כו'. עיין לעיל ספ\"ד מה' מעשה הקרבנות ובמ\"ש הר\"ב לח\"מ שם. ומ\"ש מחשבת הזמן כיצד כו'. דע דשפיכת שירים הוי אכילת מזבח ובכלל זריקה היא שאם שחט או קבל או הוליך או זרק לשפוך שירים למחר הוי פגול וכדאיתא בפ\"ק דזבחים (דף י\"ג) וכ\"כ רבינו לקמן בפי\"ז דין ז'. ומיהו אם חשב בשעת שפיכת שירים להקטיר או לאכול חוץ לזמנו לא הוי פגול לפי שאינה מד' עבודות שהזבח נפגל בהם. ודין שפיכת שירים הוי כהקטרת אימורין והא דאיבעיא לן בפ\"ק דמעילה (דף ז') חשב לנשפכין מהו כבר פירשו התוס' שם ובפ\"ק דזבחים דהבעיא היא היכא דנשפך מקצת הדם מן הכלי על הרצפה דקי\"ל דכשר ובשעת הולכת הדם שבכלי חשב לזרוק מהנשפכין חוץ לזמנן מהו מי אמרינן כיון דליכא מצוה באסיפתן לא הוי פגול או דלמא כיון שאם יאספנו ויזרקנו הויא זריקה פגול נמי הוי. ופשט דלא הוי פגול. ורש\"י ז\"ל פירש בבעיא זו שני פירושים וכולם הם תמוהים למי שיעיין בסוגיא דפ\"ק דזבחים. ורבינו ז\"ל לא הביא בעיא ולא ידעתי למה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "ובהולכת הקומץ למזבח. נראה שדקדק רבינו למעט הולכה דמתן כלי דלא חשיב הולכה. ומיהו יש לתמוה מההיא דס\"פ הקומץ זוטא (דף י\"ו) דמוקי תלמודא אליבא דר\"ל דהילוך דברייתא בהילוך דמתן כלי משמע דהילוך דמתן כלי הוי כהילוך דהקטרה ואע\"ג דלר\"י הוי כהילוך דהקטרה מ\"מ בעיקר דינא דהילוך דמתן כלי אי חשיב עבודה או לא משמע דלא פליגי ולא פליגי אלא בהילוך דהקטרה אי חשיב כקמיצה או כהקטרה. וי\"ל דכיון דאקשינן לר\"ל אי הכי מתן כלי ובהילוך בהילוך ובמתן כלי מיבעי ליה. משמע דלדידן דס\"ל דהולכה כהקטרה אתי שפיר. ואי אמרת דהילוך ומתן כלי חשיב עבודה לפגל בה א\"כ תקשי נמי לר\"י דליתני בהילוך ובמתן כלי כיון דהא הליכה הוו ויהא נכלל בה גם הליכת ההקטרה כי היכי דעכשיו נכלל בהליכת ההקטרה הליכה דמתן כלי אלא ודאי דלר\"י הליכה דמתן כלי לא חשיב עבודה לפגל בה ולדידיה אתיא ברייתא כסדרה דהילוך דתני הוי הילוך דהקטרה: " + ], + [ + "או בשעת הגשתה. כ\"כ התוס' בפ\"ק דזבחים (דף י\"ג) ד\"ה זה הכלל דבהגשה אין פיגול דקמיצה כנגד שחיטה ואין לו פיגול קודם שחיטה יע\"ש: " + ], + [ + "או שחשב לשרוף חטאת הנשרפת כו'. מדברי רש\"י פרק כל הפסולין (דף ל\"ה) נראה דאם חשב שתאכלהו אש חוץ לזמנו או חוץ למקומו דפוסלת המחשבה: " + ], + [ + "
ומ\"ש רבינו כבר ביארנו כו'. הוא בפ\"א ושם נתבאר בארוכה: והמהלך במקום שאינו צריך כו'. ביאור דברי רבינו והראב\"ד ז\"ל עיין בקרבן אהרן פרשת צו פי\"ב סי' ה' יע\"ש: ומ\"ש רבינו אבל אם קבל הדם בפנים וכו'. בספ\"ק דזבחים תנן ר\"א אומר המהלך במקום שצריך להלך מחשבה פוסלת במקום שאינו צריך להלך אין מחשבה פוסלת ובגמרא איפליגו בפירושא דרבא אמר הכל מודים קבלו בחוץ והכניסו בפנים זהו הילוך שצריך להלך קבלו בפנים והוציאהו בחוץ זהו הילוך שאין צריך להלך לא נחלקו אלא כשהכניסו וחזר והוציאו מר סבר הא צריך לאמטויי ומר סבר לאו כהילוך הצריך לעבודה דמי ע\"כ. ונ\"ל שטעות נפל בספרים וצריך לגרוס לא נחלקו אלא בהוציאו וחזר והכניסו ואביי אומר דבחזר והכניסו לכ\"ע המחשבה פוסלת כי פליגי בשהוציאו לחוץ וחשב בעת הוצאתו לר\"א לא חשיב הולכה ולרבנן חשיב הולכה ומחשבה פוסלת בה ורבינו פסק כרבנן ואליבא דאביי. והראב\"ד השיג עליו וז\"ל לא נהיר דסוגין כולה כר' אליעזר דאמר לא שמה הולכה. וטעמו משום דאיפליגו אביי ורבא בפירושא דמילתא דר' אליעזר. ואני תמיה על זה שהרי רבא דס\"ל דבצריך לאמטויי פליגי קאמר אפילו לדברי הפוסל פסול דהא צריך לאמטויי והאי טעמא דצריך לאמטויי לדידיה הוא אליבא דרבנן וא\"כ משמע דרבא סבירא ליה דהלכתא כרבנן ואף שנדחו דברי רבא היינו בפירושא דר\"א אבל במאי דפסק כרבנן לא נדחו דבריו. ושמא י\"ל דס\"ל להראב\"ד דמימרא זו דרבא דאפילו לדברי הפוסל פסול היינו לבתר דשמע מאביי דתניא בהדיא דלכ\"ע בצריך לאמטויי צריך עבודה הוא. ומרן ז\"ל כתב דמאי דאיפליגו אביי ורבא בפירושא דר\"א הוא לפרושי מלתיה דרבנן דמדר' אליעזר נשמע לרבנן ע\"כ. ואני סבור שטעמו של הראב\"ד אינו משום דאיפליגו בפירושא דמילתיה דר' אליעזר אלא דס\"ל דאם הוצאה לחוץ חשיב הולכה ופסיל בה מחשבה ה\"ה דאם הוציאו זר לחוץ פסול כמו שפוסל בהולכה וכן אליבא דמ\"ד הולכה שלא ברגל דאי אפשר לתקוניה או הוציאו שלא ברגל נפסל הזבח דכיון דחשיבא ההוצאה הולכה לענין המחשבה ה\"ה לכל דיני הולכה שישנה בהוצאה ובגמ' הקשו למ\"ד אי אפשר לתקן הולכה שלא ברגל מההיא דתנן קבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר ותירצו מי סברת דקאי זר גואי לא דקאי זר בראי ע\"כ, דמשמע דהוצאה בחוץ שלא ברגל לא חשיב כהולכה שלא ברגל וא\"ה ה\"ה לענין מחשבה לא חשיב כהולכה מוכח מינה דסוגיין כר\"א. ובגמ' נמי נראה דמחשבה וזר והולכה שלא ברגל כולם שוים בדינם והא בהא תליא ובתחלת הסוגייא אמרו רבא ורב יוסף בזר מחלוקת ר\"ש ורבנן וגרסי' נמי התם איתמר הולכה שלא ברגל מחלוקת ר' שמעון ורבנן ורבינו לא גלה דעתו אי פסל הזר בהוצאתו לחוץ ברגל והדבר צריך תלמוד. ודע שרש\"י ז\"ל ס\"ל דלאביי לא פליג ר' אליעזר ורבנן לענין דינא אלא דר\"א אדר\"ש קאי ופליג עלה: " + ] + ], + [ + [], + [ + "אבל אם חשב לפיסול בשעת שחיטה פסול במחשבתו שהשחיטה כשירה בזרים ע\"כ. ולפי זה נ\"ל שקטן ששחט אינו מפגל שהרי שחיטתו פסולה. וראיתי למרן בפ\"א מהלכות אלו עלה דההיא דהיתה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שכתב שיש מי שפירש אלא להחמיר כגון ששחט ע\"מ לזרוק דמו אחר שתשקע החמה הויא מחשבתו מחשבה והזבח פגול ע\"כ. כוונת דבריו דאי אמרינן דאין לו מחשבה והשחיטה פסולה הוי חומרא דאתי לידי קולא דהא אין הזבח נפסל אלא במי שראוי לעבודה ומש\"ה היכא דחשב הקטן בשעת שחיטה מחשבת פיגול אמרינן דיש לו מחשבה ושחיטתו כשרה להחמיר עליו לעשותו פגול ודין זה לא שייך אלא במחשבת פגול שהוא חוץ לזמנו דאי במחשבת השם הזבח כשר אלא שלא עלו לבעליו ואי מחשבת המקום לא נפקא מידי לענין דינא אי יהבינן ליה לקטן מחשבה משום דמחשבת המקום אינו מפגל אלא פוסל וא\"כ אף דנימא דאין לו מחשבה פסול הוא ואין הפרש בין פסולו של זה לפסולו של זה אבל במחשבת הזמן איכא חומרא לפי שהפגול הוא בכרת והפסול בלאו. ונ\"ל דהיכא דשחט הקטן ולא היתה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו וחשב מחשבת פגול דלא הוי פגול משום דדוקא היכא דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אמרינן דהיכא דנפיק מניה קולא אמרינן דיש לו מחשבה ואזלינן לחומרא אבל היכא דאין מחשבתו ניכרת אף דאתי לידי קולא אמרינן דאין לו מחשבה וא\"כ השחיטה פסולה ושוב אינו מפגל דהא בפירוש איתמר בפ\"ק דחולין אין להם מחשבה ואפי' מדרבנן. ומ\"מ קשיא לי אכתי היכי מפגל הא אין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שהיא מפגל וא\"כ אף דנימא דשחיטתו כשרה לחומרא משום דמשנה מדרום לצפון והורה דמחשבתו לשם קדשים כשפגל אין מחשבתו ניכרת שפגל וכבר הוקשה זה להרב בעל לחם משנה ז\"ל וצ\"ע:
עוד קשיא לי בדין זה דע\"כ פגול זה הוא מדרבנן דהא מדאורייתא במחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אין לו וכמבואר בגמרא וכיון דמן התורה שחיטתו פסולה פשיטא דאין כאן פגול מן התורה ולמאי נפקא מינה דהוי פגול דרבנן אי לאיסור אכילה תיפוק ליה דאסור באכילה מן התורה משום קדשים שנפסלו ואולי נפקא מינה לענין טומאה דקי\"ל הפגול והנותר הרי הם כראשון לטומאה וכמ\"ש רבינו בפ\"ח מהלכות אבות הטומאה וא\"כ אם חשב הקטן מחשבת פגול מטמא את הידים: " + ], + [ + "וכן המחשב במנחת קנאות. כתב מרן הכי משמע בתוספתא דמנחות ספ\"ה. והוא בפ' כל המנחות (דף נ\"ט) והביאו רבינו לקמן ספי\"ו. והרב קרבן אהרן פ' צו (דף כ\"ט) תמה מאד במה שהבין מרן בסברת הראב\"ד, ועיין ברכת הזבח (דף כ' ע\"א): " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כיצד חשב לשתות מדם הזבח כו'. עיין לקמן ריש פ\"ד מהל' פרה אדומה. ומ\"ש וכן אם חשב לאכול מפרים ושעירים הנשרפים כו'. עיין לקמן רפ\"ד מהל' פרה אדומה. ומ\"ש מרן וצריך טעם למה השמיט כו'. אשתמיט ליה מ\"ש רבינו בפי\"א דין ח' או שחשב לשרוף חטאת הנשרפת כו' ובפי\"ג מיירי בסוג המחשבות מה הם וכתב דין השרפה שאינה מחשבה ובפרקין ביאר באיזה דברים לא פסל מחשבה וכתב דין אכילת פרים: " + ], + [], + [ + "לפיכך אם חשב להקטיר כו'. דע דבפ\"ק דמנחות (דף י\"א) לא נקט במשנה כזית אלא בקומץ אבל בלבונה נקט סתם להקטיר לבונה, ורש\"י פירש דהך סתמא כרבנן דאמרי לקמן דלבונה כשרה אפי' בקורט אחד הלכך לא תנא כזית, ועיין במ\"ש רבינו לעיל פי\"א מהלכות אלו דין ח' וצ\"ע. ועיין בפי\"ט מה' מעשה הקרבנות דמשמע מדברי רבינו דמקטיר בחוץ פחות מכזית דלבונה דפטור, ועיין בפי\"ג דזבחים (דף ק\"ט) במשנה דהקומץ והלבונה דמוכח מינה דבעינן כזית דלבונה לחייבו משום חוץ, ועיין במשנה פ\"ג דזבחים (דף ל\"ה) הביאה רבינו לעיל דין י' יע\"ש: " + ] + ], + [ + [ + "כל הזבחים שנשחטו במחשבת שינוי השם וכו'. תמיהא לי מלתא טובא שהשוה רבינו דין שינוי קודש לשינוי בעלים ובגמ' מוכח שיש הפרש ביניהם דאילו שינוי קודש ישנו בד' עבודות כגון שוחט עולה לשם שלמים או קבל או הוליך או זרק ואילו שינוי בעלים ליתיה כי אם בזריקה כגון שוחט או מקבל או הוליך ע\"מ לזרוק דמו שלא לשם בעליו אבל אם שחט או קבל או הוליך שלא לשם בעליו לא הוי שינוי בעלים משום דשינוי בעלים לא שייך אלא בכפרה וכפרה לא הוי אלא בזריקה והכי איתא בפ\"ק דזבחים (דף י') ומה במקום שאם אמר הריני שוחט לשם פלוני שהוא כשר לזרוק דמו של פלוני פסול וכן בדף ד' מה לשינוי קודש שכן פסולה בגופה וישנו בד' עבודות וכן בפ' תמיד נשחט (דף ס\"א) אמרי' תאמר בשינוי בעלים דאין פסולו בגופו ואינו בד' עבודות וכן כתבו התוס' בריש פרק קמא דזבחים ד\"ה כל הזבחים וצ\"ע ועיין שם שנראה מדבריהם דשינוי בעלים שהיה בזריקה עלו לבעלים לשם חובה ודוק. ויש להסתפק אליבא דתוס' דס\"ל דליכא שינוי בעלים אלא בעושה עבודה לזרוק שלא לשם בעליו אבל אם עושה עבודה שלא לשם בעליו לא מקרי שינוי בעלים אי הוי דוקא לפסולא כגון פסח וחטאת אבל לעולם דאם שחטו שלא לשמו או קבל שלא לשמו דלא עלו לבעלים ולא בעינן זריקה כי אם לפסולא או דלמא כל שלא חשיב לזרוק שלא לשם בעליו לא הוי שינוי כלל ועלו לבעלים ואע\"ג דההיא דפ\"ק דזבחים דפריך מה לשינוי קודש כו' לא קאי אלא בשאר קרבנות מ\"מ פריך שפיר דליכא למילף שינוי בעלים משינוי קודש שהרי שינוי קודש פוסל בארבע עבודות ושינוי בעלים אינו פוסל אבל לעולם דאינו עולה. ומ\"מ נ\"ל דכי היכי דאינו פוסל הכי נמי עולה לבעלים ומי שעיין היטב במ\"ש התוס' בריש פ\"ק דזבחים ד\"ה כל הזבחים יראה כמ\"ש. ודע דאליבא דכ\"ע בין שינוי קדש בין שינוי בעלים לא הוי שינוי אלא בד' עבודות אבל אם חשב בשעת שחיטה או קבלה או הולכה או זריקה להקטיר שלא לשמו בין שינוי קודש בין שינוי בעלים לא הוי שינוי דכי היכי דמחשב בשעת הקטרה לא הוי מחשבה הכי נמי מחשב בארבע עבודות לשעת הקטרה לא הוי מחשבה לענין שלא לשמה דדוקא למחשבת זמן או מקום איתרבו הקטרה ושפיכת שיריים למחשבה בד' עבודות להקטיר או לשפוך חוץ לזמנם או חוץ למקומם משום דמקרא דאם האכל יאכל מרבינן מיניה אכילת אדם ואכילת מזבח ואכילת מזבח הוי זריקה והקטרה ושפיכת שיריים אבל מחשבת שינוי השם לא הוי אלא בד' עבודות דוקא: " + ], + [ + "חוץ ממנחת חוטא שאם חשב באחת מד' עבודות וכו'. דע דרש\"י בפירוש התורה גבי חטאת היא כתב נקמצה נקטרה לשמה כשרה שלא לשמה פסולה. והקשה הרא\"ם דבגמ' מוכח דלא נפסל אלא בקמיצה מדקתני כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות אלא שלא עלו לבעלים חוץ ממנחת חוטא ולא הזכירו בה הקטרה שלא לשמה אלא קמיצה שלא לשמה וכן שנינו בריש זבחים וכו' והאריך בקושיא זו יע\"ש. ודבריו הם תמוהים בעיני משום דמתניתין דכל הזבחים שנזבחו פשיטא דלאו דוקא זביחה דה\"ה לכל שאר העבודות דהיינו קבלה והולכה וזריקה ובפסח וחטאת כל ארבע עבודות אלו פוסלות שלא לשמן וכדאיתא בהדיא בפ\"ק דזבחים (דף ז') וגבי מנחות נמי איכא ארבע עבודות דהיינו קמיצה ומתן כלי והלוך והקטרה וכדתנן בפ\"ק דמנחות (דף י\"ב) ומאי דתנן כל המנחות שנקמצו שלא לשמן לאו דוקא קמיצה דה\"ה לשאר העבודות אלא דעבודה קמייתא נקט וה\"ה לאינך וכמ\"ש התוס' בריש מנחות. ומה שהקשה עוד הרא\"ם דהא קי\"ל דבהקטרת המנחה פסל מחשבה אשתמיטתיה למרן דבהדיא אמרי' בספ\"ק דזבחים (דף י\"ג) ובר\"פ הקומץ זוטא דמקטיר דמנחה הוי במקום זורק דזבח והסברא גוזרת כן משום דשאני זבח שאף אם לא הוקטרו האימורין אינו נפסל הזבח אבל גבי מנחה האוכל קודם הקטרת הקומץ לוקה ולא הותרו השיריים אלא לאחר שתצית האור ברובו וא\"כ דמי לזריקה שלא הותר הבשר אלא לאחר זריקה כדכתיב הדם ישפך והבשר תאכל, ומ\"מ יש לדקדק בדברי רש\"י אמאי נקט הני שני עבודות לבד ולא כתב נמי מתן כלי והלוך: " + ], + [], + [ + "אבל אם שחטה לשם חולין וכו'. עיין בפ\"א מהל' פרה אדומה דין ט': " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שחטה לשמה וכו'. דע דכתבו התוס' בפ\"ק דזבחים (דף ט') ד\"ה מחשבין דדוקא משחיטה לזריקה מחשבין אבל משחיטה לקבלה לא דהא מפיגול יליף לה ופיגול לא הוי במחשבה דשחיטה לקבלה וכן ק\"ו דרב אשי דיליף משינוי בעלים לא הוי אלא משחיטה לזריקה. ודע דלאו דוקא משחיטה לזריקה דה\"ה מקבלה לזריקה או מהולכה לזריקה. ולא מעטו התוס' אלא מחשב מעבודה לעבודה שאינה זריקה אבל מחשב באחת משלש עבודות לזריקה מחשבין דומיא דפגול ומק\"ו דרב אשי נמי נלמד וזה פשוט: " + ], + [ + "הפסח ששחטו וכו'. עיין ברכת הזבח (דף ב' ע\"א) שתמה על רבינו בדין זה דלשם חולין פסול ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שני כבשי עצרת כו'. פ\"ב דביצה (דף כ') ובפ\"ד דנזיר (דף כ\"ח) ועיין לקמן פ\"ב מהלכות שגגות הלכה י\"ג והלכה י\"ד ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "חשב מחשבת הזמן בשעת קמיצה וכו'. בפ' הקומץ זוטא (דף י\"ו) איפליגו רב ושמואל דרב ס\"ל דמחלוקת כחכמים ור\"מ הוא דוקא שנתן את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה אבל נתן הקומץ במחשבה ואת הלבונה בשתיקה ד\"ה פגול שכל העושה על דעת אחד עושה ושמואל אמר עדיין היא מחלוקת ופסק רבינו כרבנן אליבא דשמואל משום דרב קאי בקשיא. אך אני תמיה בדין זה דבגמרא התם איפליגו היכא דפיגל בהולכה מהו דר\"י אמר הולכה כקמיצה ור\"ל אמר הולכה כהקטרה ופשיטא דהלכה כר\"י. ועוד דאסיקנא התם לר\"ל בקשיא מההיא דתניא בד\"א בקמיצה ובמתן כלי כו' וברייתא זו הובאה בפ' ב\"ש (דף מ\"ב).שמעינן מהאי ברייתא דקמיצה לבד מתפגל ולא בעינן שיחשוב בשעת ליקוט הלבונה משום דאין קמיצה בלבונה והוי עבודה בפני עצמה וכן מתן כלי דקומץ לבד וכן בהילוך דמתן כלי אליבא דכ\"ע בקומץ לבד מתפגל ולא בעי' שיפגל גם בלבונה אלא בהקטרה דוקא לפי שאז שניהם שוים ובהילוך דהקטרה פליגי. וכבר כתבנו דהוי כקמיצה דא\"כ איך כתב רבינו בשעת קמיצת הקומץ וליקוט הלבונה או בשעת נתינת שניהם בכלי או בשעת הולכתן וצ\"ע. ומ\"ש מרן דאו בשעת זריקתן ט\"ס הוא כו'. גם לעיל בפי\"ג הלכה ו' כתב רבינו ובזריקתו ולא ידעתי למה לא נרגש שם מרן. ועיין במה שפירש\"י בפ' הקומץ זוטא (דף י\"ד) ד\"ה ולאפוקי ובמ\"ש התוס' בראש הפרק ועיין בתוי\"ט ר\"פ הקומץ זוטא: " + ], + [], + [], + [ + "מנחת חוטא כו'. עיין לעיל פי\"ד: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "טבילת אצבע וכו'. בפ\"ק דזבחים (דף י\"ג) תני חדא טבילת אצבע מפגלת בחטאת ותניא אידך לא מפגלת ולא מתפגלת מאי לאו תנאי היא לא הא רבנן והא ר\"ש. ופירש\"י ר\"ש היא דאמר במתני' הולכה לא מפגלה ע\"כ. ותמיהא לי מלתא דע\"כ לא קאמר ר\"ש אלא בהולכה דדם משום דעבודה שאפשר לבטלה היא אבל בטבילת אצבע אף דמדין הולכה נגעו בה ועיקר הפגול בשלמים כתיב וכיון דהולכה בשלמים לא מפגלה משום דאפשר לבטלה ה\"ה בטבילת אצבע הא ליתא דהא עלה דהא דר\"ש ארשב\"ל מודה ר\"ש בהולכת חטאת הפנימיות שמחשבה פוסלת בה הואיל ועבודה שאי אפשר לבטלה היא הרי דלר\"ש בהולכה שאי אפשר לבטלה חשיב עבודה וה\"ה לטבילת אצבע וצ\"ע. ועיין בדברי התוס' בד\"ה תהי בה ר\"ל (א\"ה ועיין פ\"ה מה' מעשה הקרבנות הל' ט' ופי\"א מהלכות אלו דין א'). ודע דאליבא דכ\"ע טבילת אצבע אינה מתפגלת שאם שחט או קבל או הוליך לטבול אצבעו למחר לא חשיב פגול משום דלא הוי לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח וברייתא דנקט ולא מפגלת כדי נסבה דליכא מאן דפליג עלה אלא נקטיה לדוגמא בעלמא כשם שאינה מתפגלת כך אינה מפגלת: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "או אחד משני הסדרים כו'. יש להסתפק אם נטמאת חלה אחת מן הסדר אם נטמא כל הסדר, ועיין במ\"ש התוס' בר\"פ הקומץ זוטא ד\"ה לאכול אחת מן הסדרים יע\"ש: " + ] + ], + [ + [ + "כל המחשב כו'. הרמב\"ן במנין המצות כתב שכל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים עובר בלאו דלא תזבח לה' כל דבר רע שפירושו דיבור רע וכן כתב רש\"י בפירוש התורה והרמב\"ן מנאה במנין הלאוין שלו. וכתב עוד שיש ג\"כ עשה והוא ביום ההוא יאכל יע\"ש שנתן טעם למה לא מנה רבינו לאו זה, ועיין בספר החינוך פרשת צו: " + ], + [], + [], + [], + [ + "וכן קדשים שהוטל בהם מום כו'. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ד מהל' בכורות יע\"ש): " + ], + [], + [ + "אין חייבין כרת כו'. דע שרש\"י ז\"ל בפרק הקומץ זוטא (דף י\"ד) הקשה דלמה לן טעמא בקומץ משום דאיהו מתיר ואין לו מתירין תיפוק ליה משום דאי אכיל מיניה פקע פגוליה שהרי לא קרב המתיר ותירץ כגון שהוצת האור ברובו דחשיב כמאן דקרב כו' ע\"כ. והתוס' שם ובפ\"ג דכריתות (דף י\"ד) ובפ' בית שמאי (דף מ\"ב) עלה דמתני' דואלו דברים הביאו קושית רש\"י הלזו ודחו תירוצו משום דאי הוצת האור ברובו פקע פגולו, וכבר כתבנו במקום אחר בדין זה (א\"ה לעיל פ\"ג יע\"ש) וכתבו בשם ר\"ת דטעמא דקומץ לאו משום דהוא מתיר אלא משום דלא שייך ביה הרצאה דאי אכלו ולא העלהו א\"כ לא קרבו מתיריו והא דקאמר בגמ' ומוציא אני את הקומץ בהדי הנהו דאין להם מתירין כדי נסבה. וא\"כ בין לרש\"י בין לר\"ת האוכל מן הקומץ קודם הקטרה אין בו פיגול משום דליכא הרצאה וא\"כ אין בקומץ קודם הקטרה לא משום טמא ולא משום נותר דהא לא אשתני פגול מנותר וטמא אלא בדבר שאין לו מתירין או שהוא המתיר עצמו דמשום פגול ליכא ומשום טמא ונותר חייב אבל להרצאה שוים הם דכל שלא קרבו מתיריו שוים הם דליכא לא משום פיגול ולא משום נותר ולא משום טמא וכדאיתא בפ' ב\"ש (דף מ\"ה) ובסוף פ\"ב דמעילה (דף י').וקצת היה נראה לדקדק בדברי רש\"י ור\"ת מההיא דתנן בפ' חטאת העוף (דף ט') המנחות כו' קרב הקומץ חייבין עליו משום פגול נותר וטמא משמע דקודם הקרבה אין חייבים עליו וע\"כ טעמא דמלתא הוא משום דליכא הרצאה דאי משום דאיהו גופיה מתיר הא משום טמא ונותר חייבין אף על המתירין. ודע שאף לר\"ת מנחות הנשרפות טעמא דליכא בהו פגול הוא משום דאין להם מתירין ומש\"ה חייבין עליהם משום נותר וטמא דדוקא בקומץ שבא להתיר השירים אמרי' דטעמא דקומץ הוא משום דליכא הרצאה אבל בדברים שאין להם מתירים ואינם באים להתיר שום דבר לא שייך בהו טעמא דהרצאה דאלת\"ה תיקשי לר\"ת מתני' דפ' חטאת העוף דקתני הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים משהוקדשו כו' חייבין עליו משום נותר ומשום טמא ופגול אין בה ואי אמרת דמנחות הנשרפות נמי שייך בהו הרצאה האי וחייבין עליו משום נותר ומשום טמא אהיכא קאי אלא ודאי כדכתיבנא. ודעת רבינו נראה שאינו לא כרש\"י ולא כר\"ת שהרי כתב בפירוש דטעמא דקומץ הוא משום דהוא המתיר את השירים וליכא למימר דלישנא דגמרא נקט ולעולם דאית ליה כר\"ת דאיכא טעמא אחרינא בקומץ דהיינו משום דליכא הרצאה שהרי כתב בס\"פ זה הל' י\"ז וכן המתירין עצמן אע\"פ שאין חייבין עליהם משום פגול חייבים עליהם משום נותר וטמא ע\"כ. והמתירין הם הקומץ והלבונה, ולומר דס\"ל כרש\"י והא דקאמר דבמתירין חייבין משום נותר וטמא מיירי לאחר שמשלה האור ברובו וכן הא דמיעט הקומץ משום דהוי מתיר מיירי בכי האי גוונא הא לאו הכי מימעיט משום טעמא דהרצאה, הא ליתא דמלבד שהוא דוחק גדול לומר דרבינו ס\"ל כרש\"י וסתם דבריו ולא פירש מלבד זה א\"א לומר כן שהרי התוס' בפ' ב\"ש ובפ\"ג דכריתות הוכרחו לומר דלרש\"י ההיא דרב אחאי דהאי קומץ פגול דפלגיה מחית אארעא ופלגיה אסקיה למערכה ומשלה בו האור אסיקנא ליה לכתחלה דמיירי בשכבר עלה הכל קודם אבל אם לא עלה לא יעלה וכבר כתבנו במקום אחר (א\"ה תמצאנו לעיל פ\"ג הל' ט') דלרבינו אפי' אם לא עלה יעלה וא\"כ בהכרח הוא דלא ס\"ל כרש\"י וא\"כ הדרא קושיין לדוכתיה דלמה חייב על המתירין משום נותר וטמא הא ליכא הרצאה. ולומר דס\"ל דדוקא גבי קרבן שייך הרצאה משום דאם אכל קודם זריקה לוקה משום לא תוכל לאכול אבל במנחות דליכא לאו לאוכל קודם הקטרה וכמ\"ש במקום אחר מדלא כתב רבינו בפ' י\"א מהל' מעשה הקרבנות גבי האוכל קודם זריקה דין האוכל מנחה קודם הקטרה וכמ\"ש גבי האוכל חוץ למקומו או שירי המנחות לא שייך ביה הרצאה ואע\"ג דאסור לאכול מן המנחות קודם שיצית האור ברובו וכמ\"ש בפי\"ב מה' מעה\"ק מ\"מ כיון דליכא לאו לא מחסרו הרצאה. תדע דהא אכילת בשר קודם הקטרת אימורין איכא איסורא וכדאיתא בפ' תמיד נשחט (דף נ\"ט) ואפ\"ה לא חשיב מחוסר הרצאה קודם הקטרת אימורין אלא משנזרק הדם הוקבע הפגול משום דליכא לאו באוכל קודם הקטרת אימורין ה\"נ גבי מנחה לא הוי מחוסר הרצאה כיון דליכא לאו באוכל קודם הקטרת הקומץ. הא ליתא חדא דאעיקרא דדינא הא מילתא דאוכל מן המנחה קודם הקטרת הקומץ אי עבר בלאו דלא תוכל לאכול כמו האוכל קודם זריקה צריכה רבה דאפשר דלוקה ומאי דכתב רבינו גבי האוכל חוץ למקומו או שיירי מנחות קאי נמי לדינא שכתב קודם. ובמקום אחר נאריך בזה בעז\"ה (א\"ה תמצאנו בפ\"ט מה' מעשה הקרבנות יע\"ש) ועוד אפי' תימא דליכא לאו מ\"מ לא דמי הקטרת הקומץ להקטרת אימורין משום דאימורין אם נאבדו או נטמאו הזבח כשר והותר הבשר באכילה ומשום הכי לא שייך בו הרצאה אבל קומץ שאם נאבד או נטמא נפסלו השירים פשיטא דשייך בהו הרצאה וזה הטעם כתבוהו התוס' במקומות רבים ממסכת זבחים, ומשום האי טעמא לא חשיבי אימורים מתיר כמו הקומץ משום דדוקא קומץ דאי ליכא קומץ נפסלו השירים חשיב מתיר אבל אימורים אף שאסור לאכול קודם הקטרתן כיון שאם נאבדו שרי בשר באכילה לא חשיבי מתיר וכמ\"ש התוס' בפרק ב\"ש (דף מ\"ג) ד\"ה והלבונה ועוד דאי לא תימא הכי תיקשי מתני' דפרק חטאת העוף דקתני קרב הקומץ חייבין עליו משום פגול נותר וטמא הרי דקודם הקרבה אין חייבין עליו דומיא דמאי דקתני התם נזרק הדם חייבין עליו משום פגול נותר וטמא. אשר ע\"כ נ\"ל דרבינו ס\"ל כתירוצא בתרא שכתבו התוס' בפ' ב\"ש דהיינו טעמא דקומץ וכולהו דאי הוו בני חיובא היה דינם משיקדש בכלי וקידוש כלי היינו הרצאה דידיה כיון דאינהו גופייהו מתירין אחר וכדאמרי' גבי טומאה יש לו מתירין משיקרבו מתיריו אין לו מתירין משיקדש בכלי ע\"כ, וכוונתם מבוארת דדוקא בדברים שיש להם מתירים ההרצאה שלהם היא שיקרבו מתיריהם אבל המתיר עצמו שאין לו מתירין אין לומר שההרצאה שלו תהיה בהקרבת עצמו שהרי ההקרבה היא להתיר אחרים והרצאת המתיר הוא משיקדש בכלי. ובזה אתו דברי רבינו כפשטם דממעט הקומץ מפגול משום דהוי מתיר וחייבו משום נותר וטמא שהרי נעשית הרצאתו משקדש בכלי. ומיהו האוכל מן המנחה או מן השירים קודם הקטרת הקומץ לית בהו לא משום נותר ולא משום טמא שהרי לגבי שירים ההרצאה היא הקטרת הקומץ והיינו מתני' דחטאת העוף דקתני קרב הקומץ חייבין עליו משום פגול נותר וטמא הא קודם הקרבה אין בו לא משום פגול ולא משום נותר ולא משום טמא והיינו דוקא בשירים אבל בקומץ עצמו אפי' קודם הקרבתו אף דליכא ביה משום פגול משום נותר וטמא איכא. ובזה נדחה מ\"ש לעיל לדקדק ממשנה זו סברת רש\"י ור\"ת דלא קאי חייבין אלא אשיירי מנחות אבל הקומץ אף קודם הקטרה חייבין עליו משום נותר וטמא אבל לא משום פגול:
ומ\"ש רבינו והאימורין מתירין את הבשר לאדם ע\"כ. לא ידעתי לאיזו סיבה כתב דברים הללו דאדרבא מכח שהם מתירים היה לנו לומר שלא יהיה בהם פיגול שהרי המתיר אינו נפגל והתוס' בפ' בית שמאי (דף מ\"ג) ד\"ה והלבונה ובפ' הקומץ זוטא (דף י\"ד) ד\"ה והלבונה הוצרכו לתת טעם למה יש באימורים דין פגול מאחר שהם מתירין וכתבו דלא חשיבי מתירין כיון דאם נטמאו או נאבדו שרי בשר באכילה. ואי כוונת רבינו היא דמשום הכי חשיב הבשר דבר שיש לו מתירין ומתיריו הם האימורין הא ליתא דמתירי הבשר לא הוי אלא זריקת הדם כדכתיב הדם ישפך והבשר תאכל ואי הקטרת האימורים חשיבי מתירי הבשר א\"כ לא היה נקבע לפיגול עד שיקטיר האימורין דהא בעינן שיקרבו מתיריו: ודע דלדעת רבינו ה\"ה במחשבת המקום שלוקה אם אכל מהמתיר וכההיא דאמרי' בפ\"ק דזבחים (דף י\"ד) דמודה ר\"ש לפסול מק\"ו כו' ואמרינן חוץ למקומו מנא לן היקשא הוא שלישי זה חוץ לזמנו פיגול הוא חוץ למקומו ע\"כ, שמעינן מינה דהיכא דפוסל חוץ לזמנו ה\"ה חוץ למקומו וכן בפסח וחטאת שנפסל שלא לשמו ה\"ה דאם אכל מן המתיר דלוקה משום פס\"ה וטעמא דמילתא משום דהא דממעטינן הקומץ ומנחת נסכים משום דדין פגול נאמר בשלמים ומינה ילפינן לכל הזבחים ואמרינן מה שלמים מיוחדים שיש להם מתירין בין לאדם בין למזבח אף כל שיש לו מתירים וכדאיתא בפ' ב\"ש (דף מ\"ד) אבל בפוסל שלא לשמה מהיכא תיתי שיש חילוק בין דבר שיש לו מתירים לדבר שאין לו מתירים. וכן הוא מוכרח מההיא דפ\"ק דזבחים דלר\"ש פשיטא ליה בשלא לשמו פוסל בחטאות הפנימיות משום דדוקא מפגול מימעט משום דלא הוי דומיא דשלמים לפי שאין דמם נזרק על מזבח החיצון וס\"ד אמינא דאפי' פסולא ליכא וכן חוץ למקומו כתיב בשלמים. ודע שהתוס' ז\"ל בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ג) ד\"ה הא אינו נושא חולקים על רבינו וס\"ל דליכא פסולא באוכל מהמתיר והביאו ראיה לדבריהם מההיא דפ\"ק דזבחים גזבחים דאמרינן דמודה היה ר\"ש לפסול מק\"ו משמע דאי לאו ק\"ו הוה אמינא דאפי' פסולא ליכא א\"כ במנחת כהנים ומנחת נסכים דליכא ק\"ו דלא מיפסל שלא לשמן ליכא פסולא כלל וכן כתבו בפ' הקומץ רבה (דף כ\"ה) ד\"ה ונשא אהרן ובפ\"ק דפסחים (דף ט\"ז) ד\"ה הא אינו נושא ובפ\"ק דיומא (דף ז') ד\"ה הא אינו נושא, והנראה מדבריהם דה\"ה חוץ למקומו דאינו פוסל בדבר שאין לו מתירים דמהיכא תיתי פסולא ועוד דהיקשא הוא שלישי זה חוץ לזמנו פגול זה חוץ למקומו וכי היכי דאקשינן לחומרא ה\"ה לקולא, ומ\"מ נראה לי דאם נפסל במחשבה דשלא לשמו כגון מנחת חוטא וקנאות או חטאות הנשרפות דאם אכל מן הקומץ או מבשר החטאות דלוקה משום פסולי המוקדשין ובזה יודו התוס' משום דמהיכא תיתי למעטם וכדכתיבנא לעיל דלא ממעטינן דבר שאין לו מתירים אלא בחוץ לזמנו או חוץ למקומו משום דהני בשלמים כתיבי ואמרינן דומיא דשלמים אבל בשלא לשמו ליכא טעמא למעט דבר שאין לו מתירים או האוכל מן המתיר עצמו. והשתא דאתינא להכי סבור אני לומר דבהכי פוסל מחשבת חוץ לזמנו משום ק\"ו שהרי פוסל בהם שלא לשמו וקצת היה נראה לדקדק כן מדברי התוס' דלא נקטו בדבריהם אלא מנחת כהנים ומנחת נסכים משום דהני אין פוסל בהם שלא לשמה וליכא ק\"ו אבל בדברים שפוסל שלא לשמה כגון האוכל מבשר חטאות הנשרפות יפסול בהם מחשבת חוץ לזמנו מק\"ו ומחשבת חוץ למקומו מהיקשא דשלישי, ועיין במ\"ש במקום אחר (א\"ה לקמן בסמוך) שנסתפקנו אי בעינן קרבו מתיריו לחוץ למקומו ומדברי התוס' בפ' התודה (דף ע\"ט) ד\"ה והדר מוכח דלא בעינן רצוי אלא למקבעיה בפגול דחוץ לזמנו אבל חוץ למקומו לא בעי ריצוי. וכן נראה קצת מההיא דפ' המזבח מקדש (דף פ\"ד) חוץ לזמנו הואיל ומרצה לפגולו חוץ למקומו הואיל ואתקדש לחוץ לזמנו ועיין היטב ובמקום אחר נאריך בזה בעזה\"י:
ויש להסתפק היכא דאוכל מדברים שאינם ראויים לאכילה כגון מן העור או מן המרק שאין בו פגול כמבואר בפרקין דין כ\"ב אם לוקה משום אוכל פסולי המוקדשין ולא אימעטו אכילות אלו אלא מכרת. ונראה לדקדק כן מדכתב רבינו וכן טמא הגוף שאכל דברים אלו כו' אבל מכין אותו מכת מרדות. ומריהטא דלישנא משמע דלא קאי מכת מרדות זו אלא לסיפא דהיינו טמא הגוף ולא לפגול ונותר דרישא מדלא קאמר מכין אותם. וטעמא דמלתא דבפגול ונותר לא שייך מכת מרדות שהרי לוקה משום פסולי המוקדשין שהוא מוזהר בו מלא תאכל כל תועבה. אבל הטמא שאכל מקרבן כשר מכין אותו מכת מרדות. וכן נראה קצת דהא קי\"ל דלבונה אין חייבין עליה כרת לא משום פגול ולא משום נותר ולא משום טמא הגוף כמ\"ש רבינו בסוף פרקין. ואילו לבונה שנטמאת לוקה עליה משום והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וכמ\"ש רבינו בפרקין הלכה י\"ב. משמע דדברים שאינם ראויים לאכילה לא אימעוט ממלקות ואולי שאני התם דבפירוש רבינהו קרא דכתיב והבשר לרבות עצים ולבונה ואפשר דשאר דברים שאינם ראויים לאכילה אינו לוקה עליהם משום טומאת בשר. וכן יש להסתפק באוכל פגול קודם שקרבו מתיריו שאין בו כרת אם לוקה משום פסולי המוקדשין וכן יש להסתפק במחשב מחשבת מקום ואכל מהדברים שאינם ראויים לאכילה או שאכל קודם זריקת הדם אם לוקה דאפשר דלא בעינן זריקה למקבעיה אלא לפגול אבל לפסול קודם זריקה נפסל. ועיין בריש פ\"ק דמעילה דאמרינן חוץ לזמנו וחוץ למקומו למאי חזו הואיל ומרצים לפגולים והדבר צריך תלמוד. ודע דאמרי' בפ\"ק דזבחים (דף י\"ד) דאפי' לר\"ש דאמר כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליהם משום פגול מודה שנפסל הזבח ואפשר דלדידן נמי אף שלא הוקבע לפגול קודם זריקה מ\"מ הזבח נפסל. ועיין במ\"ש התוס' בפ' התודה (דף ע\"ט) ד\"ה הדר ובפרק המזבח מקדש (דף פ\"ד) חוץ לזמנו הואיל ומרצה חוץ למקומו: " + ], + [], + [ + "והמותיר אינו לוקה כו'. כ\"כ רבינו בפ\"י מהל' קרבן פסח דין י\"א אך בפ\"א מהלכות הנזכרות הלכה ז' כתב המניח אימורין וכו' ואע\"פ שעבר אינו לוקה לפי שאין בו מעשה. והנה באימורין לא נקט טעמא דניתק לעשה לפי שלא מצינו באכילת מזבח ניתק לעשה ואע\"ג דרבינו יליף לכל הקדשים דנתקו לעשה מקרא דוהנותר ממנו עד בקר דמיירי בקרבן פסח, הא ל\"ק דאכילת אדם מאכילת אדם ילפי אהדדי דבפסח גבי אכילת אדם נתקו הכתוב לעשה ה\"נ כל קדשים שהם אכילת אדם נתקו לעשה אבל אכילת מזבח לא יליף מאכילת אדם ומש\"ה בפ\"א דקרבן פסח דמיירי באימורין ליכא טעמא לפטורא ממלקות אלא משום דהוי לאו שאין בו מעשה. אך הדבר קשה הוא דלמה לן באכילת אדם טעמא דפטורא משום דנתקו הכתוב לעשה תיפוק לי משום דהוי לאו שאין בו מעשה. וכבר הוקשה כל זה למרן ותירץ יע\"ש. ולא נתקררה דעתי בתירוץ זה משום דאם טעם זה דניתק לעשה היה כולל כמו הטעם דאין בו מעשה היה ניתן ליאמר על צד הדוחק תירוצו של מרן אך רואה אני דטעם זה דניתק לעשה אינו כולל שהרי היכא דאינו יכול לקיים העשה לוקה עליו וכמ\"ש רבינו בפ\"א מה' נערה בתולה הלכה ז' שאם מתה גרושתו הרי זה לוקה וכ\"כ בפי\"ג מהל' שחיטה גבי שלוח הקן ובריש הלכות מתנות עניים גבי לקט שכחה ופאה ובריש הלכות מלוה ולוה גבי החזרת משכון. וא\"כ הגע עצמך שאבד הנותר או אכלו ארי אין לנו עוד תקון ללאו היה מן הדין שילקה לולא מן הטעם דאין בו מעשה. וא\"כ הו\"ל למנקט טעמא דאין בו מעשה שהוא כולל בכל החלוקות דהא לא משכחת לה שיהיה בלאו זה מעשה והדבר צריך אצלי תלמוד: " + ], + [], + [], + [ + "והמטמא את הקדשים אינו לוקה. עיין בלח\"מ רפי\"ט מה' סנהדרין. ומ\"ש מרן ולפיכך צ\"ל שמ\"ש כאן רבינו שטהור שאכל כזית מקדשים שנטמאו לוקה באוכל אחר זריקה בפירוש כתבו רבינו בסוף הבבא. ודקדק לומר אינו לוקה משום אוכל קדש טמא לפי שהוא לוקה משום לא תוכל לאכול בשעריך וכמו שפסק בפי\"א מה' מעשה הקרבנות יע\"ש: " + ], + [ + "כל אדם שנטמא כו'. (א\"ה לענין טמא שנגע בתרומה אם חייב מלקות עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ז מה' תרומה הלכה א' ולקמן פי\"א מהלכות טומאת צרעת סוף הל' ב'): " + ], + [ + "והאוכל קדש אחר שטבל כו'. עיין בפרק כל שעה (דף ל\"ה) דאמרינן בקדשים לא אמאי טהור הוא אלא מעלה כו' וצ\"ע. ועיין ברש\"י פ' תמיד נשחט (דף נ\"ט) ודו\"ק: " + ], + [], + [], + [], + [ + "טמא שאכל אימורין כו'. בסוף פ' דם שחיטה (דף כ\"ג) אשה לה' לרבות את האימורין ועיין בס\"פ חטאת העוף ובמ\"ש התוס' בפ' הקומץ רבה (דף כ\"ה) ד\"ה ת\"ל ובפרק כל שעה (דף כ\"ד) ד\"ה לרבות ובסו\"פ כל הפסולין (דף ל\"ו) ד\"ה בשר: " + ], + [], + [], + [ + "משמשלה האור ברובן וכו'. עיין לעיל בפ\"ג דין ט': " + ], + [ + "אבל מכין אותו וכו'. עיין לעיל בפרקין דין ז': " + ], + [], + [ + "קדשי עכו\"ם כו'. כתב מרן ופסק כר\"ש וצריך טעם למה. ועיין ברכת הזבח (דף ל\"ג ע\"א) ודוק. עוד כתב מרן משום דמשמע ליה דדרשא דוהבשר לרבות עצים ולבונה דרשא גמורה היא כו'. ועיין במ\"ש רבינו לעיל פ\"ו מהל' איסורי מזבח דין ח' ובמה שרמזתי שם ודוק: עוד כתב מרן אבל לכ\"ע אין חייבים כרת כו'. ודברים אלו תמוהים הם בעיני דבפירוש מוכח בסוגיא דלענין כרת נחלקו. ועיין ברכת הזבח (דף ל\"ד ע\"א): " + ] + ], + [ + [], + [ + "קרבן שנתפגל או נפסל כו'. ר\"ל פסול שהוא מחמת דם כגון נשפך דמה או לן או שיצא דמה תעובר צורתו ואח\"כ ישרף הכי אמרינן בפ\"ב (דף ל\"ד) ובפ\"ז (דף פ\"ב) בדם ובבעלים תעובר צורתו ורבינו סמך על מ\"ש בפ\"ד מה' קרבן פסח הלכה ד': " + ], + [], + [ + "בשר הנמצא בעזרה כו'. גרסי' בפ\"ב דפסחים (דף ל\"ד) אתמר היסח הדעת ר\"י אמר פסול טומאה הוי ורש\"א פסול הגוף הוי. וכעת לא מצאתי דין זה ברבינו ועיין במ\"ש רבינו עובדיה בפ\"ז דשקלים משנה ד'. ועיין בדין זה של רבינו ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל עצמות הקדשים שאין בהם מוח כו'. את זו שלחתי לאחר קדוש סנהדרא רבה ויקירא החכם השלם הדיין המצויין כמהר\"ר יעקב אלפנדארי זצוק\"ל. בדיק לן מר במ\"ש הר\"ם סוף הל' פה\"מ וכל עצמות כו' ועל זה הוקשה למעכ\"ת דלפי הסוגיא דכיצד צולין לא מצאו מקום לחלק בין עצמות קדשים לעצמות הפסח כי אם אליבא דר\"ש דאית ליה דאפי' ה\"ל שעת הכושר ונפסל אין בו משום שבירת עצם ולהר\"ם שפסק בפ\"י מהל' קרבן פסח דלא כר\"ש לא הו\"ל לחלק בין מוקדשין לפסח ע\"כ תורף קושייתו. ולדידי אין זה מן התימה דאף דרש\"י פירש בדברי ר\"נ בר יצחק דטעמא דעצמות הפסח טעונים שריפה ומשום דאית ליה לתנא דברייתא כר\"ש מ\"מ נראה דאין זה מוכרח דאף לר' יעקב דאית ליה דכל שהיתה לו שעת הכושר יש בו משום שבירת עצם יש לחלק בין מוקדשין לפסח דבשלמא מוקדשין דלעולם אין בו משום שבירת עצם אמרי' סתמא דמלתא מקמי דנהוי נותר חלצינהו כדי שלא יבא לידי נותר ומצוה קא עביד שמציל את המוח מידי נותר וא\"כ לא שמשו נותר ומש\"ה לא בעי שריפה. אבל גבי פסח דמלבד דליכא מצוה איסורא נמי איכא אין כאן מקום לתלות ולומר דמקמי דנהוי נותר חלצינהו ומידי ספיקא לא נפיק ומש\"ה בעו שריפה, ופירוש זה יוצדק יותר לפי גירסת התוספות דגרסינן אימור לבתר איסורא חלצינהו ולפי מ\"ש טעמא דעצמות הפסח דטעונים שריפה לא משום דאיכא אומדנא לומר דבתר איסורא חלצינהו אלא כיון דליכא אומדנא כמו במוקדשין מספק שורפין אותם דאימור לבתר איסורא חלצינהו. ואי הוה ס\"ל לר\"נ כר\"ש הול\"ל דעצמות הפסח ודאי לבתר איסורא חלצינהו דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן אלא ודאי כדכתיבנא. ומ\"ש בברייתא מפני התקלה הכוונה דכיון דאיכא תקלה ליכא אומדנא וכדכתיבנא:
עוד נראה שיש להכריח פירוש זה מדקא חזינן דרב זביד פליג אדר\"נ ואוקי לברייתא באוקימתא אחריתי ופירש\"י דס\"ל לרב זביד דאי מצאן חלוצין לא חמיר שמוש נותר כולי האי להצריכו שריפה מספק. ואי אמרת דרב אוקי לברייתא כר\"ש הא מאי דבעו שריפה היכא דמצאן חלוצין לאו משום ספק הוא אלא קרוב לודאי הוא דבתר איסורא חלצינהו דמסתמא לא עביד איסורא וא\"כ אמאי פליג רב זביד אר\"נ וכבר הקשה קושיא זו הר\"ב חדושי הלכות יע\"ש. ולפי מ\"ש לדעת הר\"ם ניחא דר\"נ אוקי לברייתא אליבא דר' יעקב ומש\"ה פליג עליה רב זביד משום דאליבא דרבי יעקב ליכא אומדנא לומר דלבתר איסורא חלצינהו אלא ספק הוא וכיון דשמוש נותר לא הוי כי אם מדרבנן לא בעו שריפה מספק. והא דלא אוקי לברייתא כאוקימתא דר\"נ ואליבא דר\"ש הוא משום דבעי לאוקמי ברייתא כר' יעקב דהלכתא כוותיה. הכלל העולה דבין ר\"נ בין רב זביד כולהו אוקימו לברייתא אליבא דר' יעקב. וראיתי למעכ\"ת שכתב דגם רב זביד לא מצא מקום לחלק כי אם אליבא דר\"ש. ולא ידעתי אנה מצא מעכ\"ת דרב זביד אוקי לברייתא אליבא דר\"ש דלפי אוקימתא דרב זביד שפיר מיתוקמא הברייתא אליבא דר' יעקב דעצמות הקדשים דלית בהו משום שבירה לא בעי למיבדק תחתונים משום דאמרינן כי היכי דחליץ להני חליץ לאחריני וכולהו הוי חלוצים. אבל עצמות הפסח דאית בהו איסור שבירה אמרינן דהני חלצינהו דוקא ובעו בדיקה התחתונים דבשביל שעשה איסור בעצם אחד לא נאמר שעשה איסור בשאר העצמות והעצמות החלוצים לא בעו שריפה משום דאיכא למימר דקודם שנעשה נותר חלצינהו ומש\"ה אין להטעינם שריפה ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דרב זביד לא פליג אר\"נ דלעולם דרב זביד מודה דאליבא דר\"ש במוצא עצמות בפסח חלוצים דבעו שריפה משום דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ומסתמא לאחר שנעשו נותר חלצינהו ולא משום ספק מצרכינן להו שריפה אלא משום דאיכא חזקה אלימתא ומאי דאוקי לברייתא באוקימתא אחריתי הוא משום דבעי לאוקומי לברייתא אליבא דר\"י דהלכתא כוותיה ולדידיה כיון דליכא אומדנא מש\"ה אין להצריכם שריפה ולומר דדלמא בתר שנעשו נותר חלצינהו כיון דשמוש נותר לא הוי כי אם מדרבנן ומש\"ה אוקי לברייתא באוקימתא אחריתי ולפי זה ר\"נ ורב זביד לא פליגי לענין דינא דר\"נ מודה לרב זביד דאליבא דר\"י עצמות החלוצים לא בעו שריפה מספק ורב זביד מודה לר\"נ דאליבא דר\"ש בעו שריפה כיון דאיכא אומדנא דשמשו נותר. אלא דר\"נ אוקי לברייתא אליבא דר\"ש ורב זביד אליבא דר\"י, ורש\"י שכתב דרב זביד פליג אדר\"נ עכצ\"ל דס\"ל דמדלא אוקי לברייתא כאוקימתא דר\"נ ואליבא דר\"ש ש\"מ דס\"ל דאף אליבא דר\"ש לא בעו שריפה ואף דאיכא חזקה. אבל לעולם דאף לרש\"י רב זביד אוקי לברייתא אליבא דכ\"ע. ולפי מ\"ש לדעת הר\"ם ניחא טובא דבין לר\"נ בין לר' זביד כולהו מוקמי לברייתא אליבא דר\"י והלכתא כוותיה אלא דהמוצא עצמות חלוצים פליגי דר\"נ בעי שריפה מספק ולרב זביד לא בעו. ומכאן יש סיוע לפירש הר\"ם דכי היכי דרב זביד הוא אליבא דר\"י ה\"נ ר\"נ הוי אליבא דר\"י. ולדעת רש\"י והתוס' ר\"נ הוא אליבא דר\"ש ורב זביד אליבא דכ\"ע. ונראה דמה שהכריחם לדוחק זה לומר דר\"נ אוקי לברייתא כר\"ש הוא משום דס\"ל דאליבא דר\"י אליבא דכ\"ע לא באו עצמות חלוצים שריפה מספק כיון דאין שריפתם אלא מדרבנן ומש\"ה כתבו דר\"נ מוקי לברייתא כר\"ש דאיכא אומדנא. ולהר\"ם לא נראה בעיניו הכרח זה ובפרט שכפי פירושו שמעתתא רווחא ואזלא. (א\"ה עיין עוד מזה בפ\"י מהל' קרבן פסח): " + ], + [], + [], + [ + "האורג מלוא הסיט כו'. בסוף תמורה מוקי לה בצפרתא הא לאו הכי בטל ברוב ורבינו לא חילק. ועיין במ\"ש מרן בספ\"ג מהלכות בכורות: " + ], + [ + "כל הנקברין אפרן [וכו'] מותר כו'. מה שכתב מרן וכמבואר בדבריו בסוף פרק. הוא בסוף פרק ג' מהלכות מעילה: " + ], + [], + [ + "היה מקריב עמו בזבחים כו'. עיין בתוספתא פ\"ב דתרומות ועיין במ\"ש רבינו בסוף פרק י\"ב מהלכות מעשר: סליקו להו הלכות פסולי המוקדשין בס\"ד " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Warsaw, 1881", + "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI" + ] + ], + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/Warsaw, 1881.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..2d2e6a9a482a62af139792b9dacbc4601c932b10 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/Warsaw, 1881.json @@ -0,0 +1,461 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI", + "versionTitle": "Warsaw, 1881", + "license": "Public Domain", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [ + [ + "
כתב הרמב\"ן בהשגותיו לספר המצות בעיקר הי\"ב שכל העבודות כגון היציקות ובלילות פתיתות ומליקות ודכוותייהו הכהן כשעושה אחת מאלה עושה מצוה ומברך עליה, והחכם בעל לב שמח כתב שם דרבינו חולק בזה וס\"ל שלא יברך כי אם על העבודה הגדולה לבדה וכל שאר העבודות הקטנות שבה נפטרות עמה כו' ומסיים וכתב ותהיה הברכה אחת על מעשה הסדר כולו כאחת ע\"כ. ואין דבריו מוכרחים דאפשר שגם רבינו מודה בזה. גם לא ידעתי איזו היא עבודה גדולה או קטנה. גם מה שסיים שתהיה הברכה אחת על הסדר כולו זה יתכן אם כל הסדר נעשה בכהן אחד אך אם כל כהן וכהן יעשה עבודה אחת למה לא יברך על העבודה שעושה. ונוסח הברכה נראה שהוא אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לעשות כך וכך, דומיא דברכת אכילת תרומה שכתב רבינו בסוף הלכות תרומות וכן בכל אכילת קדשים מברך ברכה זו וכמ\"ש רבינו בריש הלכות בכורים יע\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הקטנים הם מבן ח' ימים עד שנה כו'. התוס' בפ' השג יד (דף י\"ח) כתבו בשם י\"מ דשנה זו מונין מיום הרצאה דהיינו לאחר ח' ימים והתוס' דחו סברא זו וכתבו דלא מנינן כי אם מיום הלידה, ועיין בחדושי הרשב\"א ס\"פ יוצא דופן: והגדולים בבקר עד ג' שנים כו'. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר בפ\"ב מה' איסורי מזבח דין ו'): " + ], + [], + [], + [ + "כל מקום שנאמר בתורה כו'. כתב מרן ולכן נראה שיש להגיה בלשון רבינו ולגרוס שעיר עזים בן שנה שעיר בן שתים. ועיין בהקדמת רבינו לקדשים שכתב דשעיר עזים הוא אחר שנה וכ\"כ הרע\"ב פי\"ג דמנחות מ\"ז אך בפ\"ג דפרה מ\"ד כתבו בהפך. ולפי גירסת מרן אני תמה שא\"כ מצינו חילוק במוספין בין זה לזה שהרי יש מוסף שכתוב בו שעיר עזים ויש מוסף שכתוב בו שעיר וחילוק זה במוספין לא נמצא בשום מקום ורבינו בה' תמידין ומוספין לא נמנע מלכתוב שעיר עזים במקום שעיר ובת\"כ בפרק חטאת יחיד מרבינן כל שעירי הרגלים ושעירי ע\"ז ושעיר נשיא שיהיו בני שנן שנתן וכבר הביא רש\"י ברייתא זו בפרק שני שעירי (דף ס\"ה יע\"ש): " + ], + [], + [], + [], + [ + "הם הנקראים אימורים כו'. פירוש מלת אימורים כתב הערוך בערך מר שהם על שם שהם מורים ואדונים על כל האיברים ועולים ע\"ג המזבח לחלק אדון העולם. והאל\"ף הוא נוסף כאל\"ף אמרכל, ולי נראה שהוא מלשון את ה' האמרת, יתאמרו כל, וכן אמרכל אמר כל ודו\"ק. ומ\"ש רבינו וכל האימורין נקטרים כאחד בפ\"ה דפסחים (דף ס\"ד:): " + ] + ], + [ + [ + "ויוצק על היסוד כו'. עיין במ\"ש מרן ובס' ברכת הזבח (דף מ\"ד:) ודו\"ק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בירוצי המדות של סלת חול וכו'. דין זה הוא במשנה פרק שתי מדות (דף צ') ופסק כת\"ק ובפ' כל המנחות (דף נ\"ז) אמרי' דטעמא דמ\"ד דמדת יבש לא נתקדשה מבחוץ הוא משום דכתיב אותם ובא למעט מדת יבש מבחוץ והתוס' כתבו שם דאותה סוגיא דשבועות (דף ט\"ו) דאמרינן אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה אלא בעבודה אתיא כר\"ע דאית ליה מדת לח נתקדשה מבפנים ומבחוץ מדת יבש לא נתקדשה כלל א\"כ לא איצטריך אותם אלא למימרא דלדורות בעבודה ולפי זה יש להקשות לרבינו דהכא פסק כת\"ק וא\"כ אותם איצטריך למעט מדת יבש מבחוץ ואילו בפ\"א מה' כלי המקדש דין י\"ב פסק כאותה סוגיא דשבועות. וי\"ל דדוקא כפי הס\"ד שדין זה דלדורות בעבודה הוא נלמד דוקא מקרא דאותם כתבו התוס' דע\"כ דין זה אינו אלא לר\"ע אבל לפי האמת דאית לן קרא דאשר ישרתו בם בקדש דהכתוב תלאן בשירות א\"כ אותה הברייתא היא מוסכמת מהכל אלא דלר\"ע איצטריך אותם משום דס\"ד דלדורות במשיחה ובעבודה קמ\"ל אותם אבל לת\"ק ס\"ל דלעולם לא ס\"ד דלדורות יהיה טעון שני דברים ומקרא דאשר ישרתו שמעינן דלדורות דוקא בעבודה וא\"כ אייתר אותם למעט מדת יבש מבחוץ וזהו שרבינו לא הביא כי אם קרא דאשר ישרתו והא דלא משני התם דאותם איצטריך למדת יבש הוא משום שרצה לתרץ גם אליבא דר\"ע: ודע דבפ' ב' מדות (דף פ\"ז) נחלקו ר' יהודה ור\"מ דר\"י חשיב ז' מדות מלמטה למעלה ור\"מ מלמעלה למטה ואמרינן דמ\"ד ממטה למעלה קסבר בירוצי המדות נתקדשו ומ\"ד מלמעלה למטה קסבר בירוצי מדות לא נתקדשו ויש לדקדק דכיון דרבינו פסק דבירוצי מדות נתקדשו איך מנאם מלמעלה למטה בפ\"א מה' כלי המקדש דין ט\"ז. ונראה שדקדוק זה אינו מוכרח שהרי במתני' מני להו מלמעלה למטה ול\"ל דס\"ל דלא נתקדשו שהרי באותו פרק עצמו סתם לן תנא דבירוצי מדות נתקדשו ודוקא בברייתא שנחלקו ר\"מ ור\"י ואין מחלוקת ביניהם כי אם שזה מונה מלמעלה למטה וזה מלמטה למעלה בזה הוא שאמרו שכיונו למחלוקת אחר אבל אין להכריח מזה דמאן דמני להו מלמעלה למטה שיסבור דבירוצי מדות לא נתקדשו ומה דרבינו מני להו מלמעלה למטה לישנא דמתני' נקט. וראיתי להרב בעל לחם משנה שכתב דרבינו פסק כאביי דלא פליגי ר\"מ ור\"י בבירוצי המדות אם נתקדשו ומלבד הקושי שיש בתירוץ זה דאיך פסק כאביי נגד ר' יוחנן עוד יש לדקדק דאמאי לא ביאר בפירוש מחלוקת זה דר\"י ור\"מ דבשלמא אי פסק כר' יוחנן ניחא דכבר פסק דבירוצי המדות נתקדשו אך אי פסק כאביי דנחלקו בדבר אחר אמאי לא הביא מחלוקת זה. ודע שבדברי הרב בעל קרית ספר ראיתי בדין זה ערבוב דברים שכתב הטעם לחלק בבירוצין בין של לח בין של יבש לפי שזה נעקר וזה לא נעקר כו' וטעם זה הוא לר' יוסי דאית ליה דאף מדות הלח לא נמשחה מבחוץ וכדאיתא בגמ' וזה פשוט:
ומ\"ש רבינו ולמה יתקדשו הבירוצין אע\"פ שאין כוונת המודד אלא למה שבכלי בלבד כדי שלא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול. אף שבגמ' לא הוזכר תירוץ זה כי אם לר' יוסי מ\"מ ס\"ל לרבינו דגם לת\"ק ור\"ע יש להקשות דמי שנתקדשו כלי הלח אף מבחוץ מ\"מ גברא למאי דצריך מכוין ופסק כתירוצו של רבינא משום דרבינו ס\"ל דכלי שרת אינם מקדשים כי אם מדעת וכמו שפסק בפ\"ג מה' פה\"מ דין כ'. ודע שהתוס' בדף פ\"ח ד\"ה בירוצי כתבו דלמ\"ד לא נתקדשו ניחא למ\"ד לקמן מותר נסכים לקיץ המזבח ומפרש ר' חייא בר יוסף דיש להם פדיון כו' אבל למ\"ד נתקדשו קשה הא אין להם פדיון ותירצו דמיירי בנסכי ציבור דלב ב\"ד מתנה עליהם ע\"כ. ולכאורה דבריהם תמוהים דמה הוקשה להם משום דאין להם פדיון דנהי דס\"ל דנתקדשו מ\"מ אין דעת הנודר אלא למה שבכלי והשאר הוא חולין אלא שחכמים אסרוהו כדי שלא יאמרו וכיון דמשום תקנת חכמים הוא הם אמרו שיהיה לו פדיון וכי תימא דס\"ל דטעם זה לא נאמר כי אם לר' יוסי אבל לת\"ק ור\"ע אינו מתקנת חכמים כי אם מהדין הגמור, זה אינו שהרי קושית הגמ' כי היכי דשייכא לר' יוסי שייכא נמי לת\"ק ור\"ע וכמו שכתבנו. וכי תימא שהתוס' לתירוצא דרב דאמר דכלי שרת מקדשים שלא מדעת הוא שהוקשה להם דלפי תירוץ זה קדושת הבירוצין אינו מתקנת חכמים כי אם מפאת הדין ומש\"ה הקשו דאיך נפדין, גם זה לא יתכן דמה הקשו לר' חייא בר יוסי אימא דר' חייא ס\"ל כרבינא דטעמא הוא משום גזירה ועוד שעדיין לא נתברר אצלי אם דין זה דכלי שרת שמקדשין שלא מדעת למ\"ד אם הוא מן התורה דאפשר שאינו אלא תקנת חכמים. והנראה אצלי הוא דמחלוקת דר\"מ ור\"י לא דמי לההיא דאמרינן דמדות הלח בירוציהן קדש דהתם מה שנתקדש הוא שלא מדעת הנודר אלא לפי שנגע בדופני הכלי נתקדש ומש\"ה אמרינן דאין קדושתו כי אם מתקנת חכמים אבל הכא מ\"ד דבירוצין נתקדשו הוא מגזירת הכתוב דרביעית יהיב ליה רחמנא למשה ואמר ליה שער דקא עיילי ליה בירוצין וכיון דרחמנא גזר שיהיו הבירוצין קדש אין להקשות שאין כוונת הנודר על הבירוצין דמה לנו ולדעתו מאחר דרחמנא אמר שיהיו קודש ומש\"ה הקשו כיון שמן הדין הם קדש הרי הבירוצין הם כמנחה עצמה ואמאי יש לה פדיון ותירצו דהכא איירי בנסכי ציבור דלב ציבור מתנה עליהם ולפי זה מה שרבינו לא חלק בין נסכי ציבור לנסכי יחיד אלא סתם וכתב כר' חייא שהבירוצין הם לקיץ המזבח אינו חולק עם התוס' אלא דרבינו אזיל לשיטתיה שפסק דהטעם שהבירוצין הם קודש הוא לפי שכלי הלח נתקדשו מבחוץ ולפי זה אינם קדש כי אם מתקנת חכמים שהרי אין כלי שרת מקדשים שלא מדעת ומש\"ה יש להם פדיון. עוד כתבו ומיהו אם לנו מיפסלי בלינה כדאמרינן לקמן דלענין הכי לא התנו ומדמיפסלי בלינה יש לדקדק דקסבר בירוצי מדות נתקדשו ע\"כ. והנה מסיום דברי התוס' הללו יש להכריח הפירוש שכתבנו דאם הדברים כפשטן מאי אתו לאשמועינן דמדמיפסלי בלינה ש\"מ דבירוצין נתקדשו פשיטא דאילו למ\"ד לא נתקדשו הרי הם חולין גמורים ומה לינה שייך בהו, ועוד יש להכריח פירוש זה ממה שכתבו בתחלת דבריהם דלמ\"ד לא נתקדשו אתי שפיר ההיא דר' חייא ואיך יתיישב למ\"ד לא נתקדשו דהא לדידיה הם חולין גמורים אלא ודאי כדכתיבנא דאף למ\"ד לא נתקדשו מ\"מ מודה שהם קודש מטעם שחוץ כלי הלח נתקדש ואע\"פ שהוא שלא מדעת מ\"מ כדי שלא יאמרו תקנו חכמים שיהיה קודש ולזה כתבו דאי אמרת דבירוצי המדות לא נתקדשו מגזירת הכתוב כי אם מתקנת חכמים ניחא דיש להם פדיון אך אם נתקדשו מגזירת הכתוב אמאי יש להם פדיון וכן מה שכתבו דמדמיפסלי בלינה יש לדקדק כו' אתי שפיר דאי אמרת דאין קדושתם כי אם מתקנת חכמים אמאי מיפסלי בלינה שהרי לא מצינו פסול לינה כי אם בקדשים שהם מן התורה אבל אי אמרינן דבירוצי מדות נתקדשו ניחא. ודע שלפי דרך זה אתי שפיר מה שרבינו מנה המדות מלמעלה למטה ואין צורך למה שכתבנו לעיל ואדרבא דברי רבינו באו בתכלית הדקדוק דאיהו (מנה המדות) מלמעלה למטה משום דסבר דבירוצי המדות לא נתקדשו מדין תורה ומ\"ש שהבירוצין הם קדש מתקנת חכמים הוא. ומלבד כל מה שכתבתי עוד יש להכריח כל זה מההיא דאמרינן בפ' המזבח מקדש דף פ\"ח דמ\"ד אין מקדשין כי אם מתוכן ס\"ל דבירוצי מדות לא נתקדשו ורבינו בפ\"ג מהל' פה\"מ דין כ' פסק דאין מקדשין כ\"א מתוכם ואעפ\"כ אית ליה דהבירוצין הם קודש א\"ו דההיא בעיקר הבירוצין קודם שיגעו בגב הכלי הוא שנחלקו בזה ר\"י ור\"מ אם הם קודש או לא וזהו שכתב רש\"י ופלוגתא היא במנחות ובמחלוקת זה ס\"ל לרבינו דבירוצי מדות לא נתקדשו ומש\"ה פסק דאין מקדשין כי אם מתוכם אלא שאעפ\"כ הם קדש לפי שנוגעין בגב הכלי וכלי הלח נמשחו מבחוץ וזה פשוט. ועיין בלחם משנה בפ\"ג מה' פה\"מ שכתב שכתב שרבינו היה לו גירסא אחרת בההיא דהמזבח מקדש. ועיין בפ' השוחט והמעלה (דף קי\"א) דאמרינן בירוצי מדות איכא בינייהו ואתי שפיר נמי מתני' דמני להו מלמעלה למטה דסתם מתני' ר\"מ היא דאית ליה דבירוצי המדות לא נתקדשו ומאי דתנן דהבירוצין הם קדש הוא משום דכלי הלח נתקדשו מבחוץ ומה שלא אמרו בגמרא דטעמיה דת\"ק הוא משום דאית ליה דבירוצין נתקדשו הוא משום דמני להו מלמעלה למטה וע\"כ אית להו דבירוצין לא נתקדשו ועוד דסתם משנה ר\"מ היא ומה גם דתחלת המשנה דקתני כל המדות שבמקדש הוי נגדשות חוץ משל כו' ר\"מ היא וכדאיתא התם (דף צ') וכמבואר. עוד הקשו התוס' שם וא\"ת ונגזור שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול כדגזרינן התם לר' יוסי בלח דנעקר ולעיל בפ' התודה וי\"ל דהכא לא גזרינן דאמרי בנפשייהו בירוצין לא נתקדשו ע\"כ. נראה דס\"ל דגזירה זו דשמא יאמרו כו' שייכא אף כשאנו מצריכין פדיון דאכתי יאמרו העולם שיש פדיון לקדושת הגוף ואע\"ג דההיא דהתודה (דף ע\"ט) נאמרה גזירה זו על קושית וליפקו לחולין מ\"מ לפי התירוץ איצטריך נמי לקושית דליתנו שיהיה לו פדיון דאי לא אכתי קשה שיתנו שיהיה לו פדיון כן הוא מבואר בדברי התוס' בפרק התודה סוף ד\"ה וכי בדף פ\"ו ומש\"ה לר' חייא דאמר שיש פדיון לבירוצין שיאמרו העולם שיש פדיון לקדושת הגוף ותירצו דהכא ליכא למיגזר לפי שיאמרו העולם דבירוצין לא נתקדשו וא\"ת א\"כ יתנו ב\"ד שיהיו חולין כיון דליכא גזירה דשמא יאמרו וכמו שהקשו בגמ' בפ' התודה י\"ל דלעולם אין ב\"ד מתנין שיהיו חולין גמורים עיין לקמן דף קפ\"ט ע\"א (א\"ה תמצאנו לעיל בפ\"ח מה' כלי המקדש דין ו') ומה שהקשו בפ' התודה וליתנו עליהם דניפקו לחולין הכוונה היא שיהיה לו פדיון וע\"י הפדיון יוצא לחולין. אך קשה בההיא דשתי מדות דאמר רבינא גזירה שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול דכיון דרבינא חייש לגזירה זו אמאי יש לו פדיון אכתי יאמרו שיש פדיון לקדושת הגוף וכי תימא דרבינא ס\"ל דמותר נסכים אינו בירוצי המדות אלא כאותה ששנינו המקבל עליו וכו' וכר' יוחנן הא ליתא שהרי האמת הוא שפירוש מותר נסכים הוא ככולהו אמוראי ושתי הברייתות הם הלכות פסוקות וכמו שפסקם רבינו. ונראה לומר דרבינא מודה דהעולם יאמרו בירוצין לא נתקדשו שהרי הדין הוא כן וכמו שכתבנו לעיל ומאי דאמרינן דבירוציהן קדש משום דנגעו בגב הכלי וכלי הלח נמשחו מבפנים אין בו קדושת הגוף וכל זה יודעים העולם אלא שמן הדין היה שיהיה חולין לפי שלא היה דעתו לזה אלא שלא יאמרו העולם שדבר שנתקדש מבחוץ יוצא לחולין מש\"ה צריך פדיון. וגרסינן בפ' שתי מדות (דף צ') תניא בירוצי מדות הללו מה היו עושין בהן אם יש זבח אחר יקרבו עמו ואם לנו יפסלו בלינה ואם לאו מקיצין בהן את המזבח ע\"כ. ופירש רש\"י ואם לנו לפי שאין שם זבח אחר ע\"כ. ונראה מדבריו דס\"ל דלינה פוסלת אף אם לא היה שם זבח אחר ומאי דקתני ואם לאו מקיצין בהם את המזבח ה\"ק ואם לאו שלא לנו וגם לא היה שם זבח אחר מקיצין בו את המזבח ולפי פירוש זה אין הברייתא מסודרת כהוגן והכי הוה ליה למימר אם יש זבח אחר יקרבו ואם לאו מקיצין בו ואם לנו יפסלו בלינה. אך מרן בפרקין דין י' כתב פירוש אם לנו שלא הקריבו עם הזבח האחר נפסלו בלינה דכיון שיש שם זבח אחר נתקדשו הבירוצין ליפסל בלינה אבל אם אין שם זבח אחר לא נתקדשו כלל ופודין אותם ויוצאין לחולין ע\"כ. נראה מדבריו דס\"ל דאין לינה פוסלת בבירוצין אלא כשהיה שם זבח אחר לפי שנתקדשו אבל אם לא היה שם זבח אחר לא נתקדשו. וסבור הייתי לומר דאפשר דגם מרן מודה דלינה פוסלת אף אם לא היה שם זבח אלא שכוונתו היא שאם היה שם זבח נתקדשו הבירוצין ליפסל בלינה ואינו יכול לפדות אותם אלא מניחם עד שיפסלו בלינה וישרפו וכההיא דכתב רבינו בפ' י\"ב מה' ב\"ה דין ו' אבל אם לא היה שם זבח יכול לפדותו קודם שיפסלו בלינה אבל לעולם שאם לנו אף אם לא היה שם זבח נפסלו וישרפו. אך כל הישר הולך יראה שכוונת מרן היא הפירוש הראשון שכתבנו דכל שלא היה שם זבח לא נתקדש כלל ואין לינה פוסלת בו. ומיהו מה שכתבתי בפירוש השני דכל שהיה שם זבח ולא הקריבו הבירוצין ששוב אינם יכולים ליפדות לפי שכבר נתקדשו ואפי' קודם לינה נראה לי שדין זה הוא אמיתי לפי שכיון שנראו לזבח שוב אין לו פדיון אלא מניחם עד שיפסלו בלינה וישרפו וכן יש לדקדק בדברי מרן ממה שפי' ואם לאו שלא היה שם זבח דהיינו דקאי ארישא דברייתא דקתני אם יש שם זבח ומדלא פירש דקאי נמי לחלוקת ואם לנו כלומר ואם לאו שלא לנו מקיצין שמעת מינה דס\"ל דכל שהיה שם זבח כבר נראו לנסכין ואין פודין אותם אלא יפסלו בלינה ואפשר שגם רש\"י יודה בזה ותרתי בעינן כדי שיוכל לפדות שלא היה שם זבח וגם שלא לנו ובהבצר אחד מהם ישרף ולמרן אין הדבר תלוי אלא באם היה שם זבח או לא. ודע שהתוס' בפ' שתי מדות (דף פ\"ח) ד\"ה בירוצי כתבו בתוך דבריהם ומיהו אם לנו מיפסלי בלינה דלענין הכי לא התנו ע\"כ. ומדברים הללו נראה דס\"ל כסברת רש\"י דלינה פוסלת אף אם לא היה שם זבח וכסברת רש\"י דאי ס\"ל דלינה אינה פוסלת כי אם היכא דהיה שם זבח ועבר ולא הקריב הבירוצין מה הוקשה לפי תירוצם דס\"ל דלב ב\"ד מתנה ממה שנפסלים בלינה הא תנאי ב\"ד לא היה כי אם היכא דלא היה שם זבח אז הוא דהתנו שיהיה להם פדיון אבל היכא דיש זבח לא התנו שהרי יקריבם וכיון דלא התנו כשיש זבח מש\"ה מיפסלי בלינה אך אי ס\"ל כרש\"י דאף אם לא היה שם זבח מיפסלי בלינה ניחא שהוקשה להם דכיון דאיכא תנאי ב\"ד אמאי מיפסלי בלינה ודו\"ק: " + ], + [], + [], + [ + "אחד יחיד ואחד צבור כו'. התוס' בפ\"ד דר\"ה (דף ל') ד\"ה ונתקלקלו כתבו דדין זה הוא דוקא בקרבן יחיד דאין טעון שירה יע\"ש: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "ישראל שהוא מומר לע\"ז כו'. כל סעיף זה הובא לקמן פ\"ג מה' שגגות דין ז'. ומ\"ש מרן ופסק רבינו כת\"ק וכאוקימתא דרבא עיין בלח\"מ רפ\"ב מה' שגגות ועיין בקרבן חגיגה סי' ע\"ז: " + ] + ], + [ + [ + "כל הקרבנות אין מקריבין אותן אלא ביום כו'. עיין בס' בית יעקב סי' ע\"ח שכתב כשיאמר סדר המעמדות קודם שיאיר היום נלע\"ד שיאמר פ' ושחט אותה וגו' וזרקו בני אהרן וגו' לפי שבפ' זה מוזכר שחיטת הקרבן וזריקתו דזה כשר כל הלילה כמ\"ש הרמב\"ם וכו'. וזה אינו דשחיטה וזריקה אינם כשרים אלא ביום כמ\"ש רבינו בפרקין: " + ], + [ + "אלא עד חצות הלילה. כ\"כ רבינו בריש ה' תמידין ומוספין. אך רש\"י רפ\"ק דברכות כתב דהקטר חלבים לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל וכ\"כ רבינו עובדיה ועיין בתי\"ט שם: " + ], + [ + "אע\"פ שכשרים בלילה דוחים את השבת וכו'. גרסינן בפ\"ד דיומא (דף מ\"ו) אמר ר' אלעזר משום בר קפרא אומר היה ר\"מ איברי עולה שנתותרו עושה מערכה בפני עצמן וסודרן ואפילו בשבת ע\"כ. ופירש רש\"י דלא גרסינן עולת חול דאי גרסינן ליה מאי תנינא דקא פריך ליה הא אתא לאשמועינן שבת, וא\"ת הכי פריך ליה בכל יום תנן ואפי' בשבת הא הדר פריך ליה תו ואפי' בשבת קושיא אחריתי ע\"כ. כוונת דבריו דאי גרסינן עולת חול א\"כ מאי דאתא בר קפרא לאשמועינן הוא דאיברי ע\"ש שנתותרו דעושה להם מערכה בשבת וא\"כ קשה דמאי פריך תנינא בכל יום כו' הא בר קפרא לא אתא ללמד אלא לשבת וכי תימא דממתני' דבכל יום משמע אפילו בשבת ולעולם דהקושיא היא דלשבת מאי אתא לאשמועינן הא ליתא דהא הדר פריך על מאי דקאמר אפי' בשבת קושיא אחריתי וא\"כ ע\"כ דקושיא ראשונה אינה משום שבת ולפי זה לא גרסינן עולת חול וא\"כ בר קפרא תרתי אתא לאשמועינן חדא דאיברי עולה שנתותרו למחר עושה להם מערכה וזאת שנית למדנו שדין זה הוא אפילו בשבת ועל זה הקשו על הדין הא' מאי קמ\"ל דקאמר עושה להם מערכה בחול תנינא בכל יום היו שם ד' מערכות וחדא מינייהו לאיברים שנתותרו ותירצו אמר ר' אבין לא נצרכה אלא לפסולין כלומר הנך דאם עלו לא ירדו דאי ממתני' דקתני בכל יום הוה אמינא דוקא כשרים שנתותרו עושה להם מערכה אבל פסולין שנתותרו אימא לא קמ\"ל בר קפרא דאף פסולין שנתותרו עושה להם מערכה ודוקא שמשלה בהם האור אבל לא משלה בהם האור לא. ולכאורה מפשט הסוגיא נראה שזה הוא דוקא בפסולים אבל בכשרים אף אם לא משלה בהם האור עושה להם מערכה ואיכא דאמרי אחד כשרים ואחד פסולים אם משלה בהם האור אין ואי לא לא תו הקשו ואפילו בשבת תנינא והיום ה' והרי יום הכפורים כשבת וקתני דאיברי תמיד של ערב יוה\"כ עושין להם מערכה ביוה\"כ, ויש לדקדק דמה הוקשה להם מדתנן והיום ה' אימא דבר קפרא למדנו דאף פסולין דוחין את השבת דאי ממתני' הו\"א דוקא כשרים אבל פסולין נהי דבחול עושה להם מערכה אבל בשבת אימא לא קמ\"ל אף בשבת. וי\"ל דס\"ל לסתמא דתלמודא דכיון דלמדנו ממתני' דאיברים שנתותרו כי היכי דעושה להם מערכה בחול הכי נמי בשבת א\"כ אף פסולים נמי כי היכי דעושה להם מערכה בחול הכי נמי בשבת דלגבי שבת אין לחלק בין כשרים לפסולים דאם היה לחלק בין שבת לחול דבשבת אינו עושה להם מערכה כלל אף לכשרים אבל אחר שלמדנו דשבת נדחה לגבי איברים כל היכא דעושה מערכה בחול עושה ג\"כ בשבת ותירצו אמר ר' אחא בר יעקב איצטריך סד\"א ה\"מ היכא דחל יוה\"כ אחר השבת דחלבי שבת קרבין ביוה\"כ אבל באמצע שבת לא קמ\"ל אמר רבא מאן האי דלא חייש לקמחיה הא בכל יום תנן ואפי' שבת במשמע קשיא, וכתבו התוס' אבל לא משנה בהן האור לא לאו דוקא פסולין וה\"ה אפי' כשרים אם לא משלה בהן האור לא מדאמרינן עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ע\"כ. כלומר דהשתא דאמרינן דלאו דוקא פסולים דה\"ה כשרים אם לא משלה בהם האור לא ניחא ההיא דעולת שבת דמיירי דלא משלה בהן האור. עוד כתבו ומקשים והא אמרינן בפ\"ק דשבת בכל מושבותכם למישרי איברים ופדרים אתא וע\"כ היינו אברים ופדרים דחול דאי של שבת מעולת שבת בשבתו נפקא ולא ניחא להו לאוקומי ההיא דבכל מושבותיכם במשלה בהן האור ותירץ ר\"י פורת דההיא דלמישרי אברים ופדרים היינו של שבת דאי מעולת שבת בשבתו ההוא מיירי בשחיטה וזריקה אבל הקטרה הוה אמינא דלא אתא קרא דבכל מושבותיכם למישרי זריקה והקשה ר\"י לזה דאי קרא דעולת שבת לא מיירי כי אם בשחיטה וזריקה היכי גמרינן מיניה בפ' אלו קשרים דחלבי שבת קרבין ביו\"ט או ביוה\"כ אטו קרבן שבת נשחט ביו\"ט או ביוה\"כ אלא ע\"כ הקטרת תמיד בשבת דרשינן גופיה דקרא כדדרשינן בפ' אלו דברים עולת שבת על עולת התמיד מכלל דתמיד דחי שבת ומסתמא בכל הקרבותיו קאמר ומייתורא דבשבתו דרשינן חלבי שבת קרבין ביו\"ט או ביוה\"כ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. אלא נראה לריב\"א ולר\"י דהא דאמרינן ולא עולת חול בשבת היינו דלא משלה בהם האור וההיא דלמישרי אברים ופדרים הוא דאתא במשלה בהם האור וא\"כ הא דקאמר הכא ללישנא קמא דוקא משלה בהן האור ודוקא פסולין אבל כשרים לא לא בעי למימר אבל כשרים אפי' לא משלה בהן האור אלא ה\"ק אבל כשרים לא איצטריך למימר דשרי היכא דמשלה בהן האור ומיהו אפי' ללישנא קמא לא שרי אפי' בכשרים אלא במשלה בהם האור דוקא ע\"כ. והנה הרואה הוא יראה שאין בין דברי הר\"י פורת לדברי ר\"י וריב\"א לענין דינא כלל ולהר\"י פורת הא דאמרינן עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת מיירי בלא משלה בהם האור דאי משלה הא אמרינן ואפי' בשבת ומדברי התוס' נראה שלריב\"א ולר\"י הוצרכו לומר דהא דאמרינן ולא עולת חול בשבת דמיירי דלא משלה בהם האור ולא כדברי ר\"י פורת. עוד נראה מדברי התוס' שכתבו וא\"כ הא דקאמר הכא ללישנא קמא כו' שדברים אלו נמשכו כפי פירוש ריב\"א ור\"י וקשה שאף לסברת ר\"י פורת צ\"ל ג\"כ דללישנא קמא ג\"כ אף בכשרים בעינן משלה בהם האור כי היכי דלא תקשי מההיא דאמרינן ולא עולת חול בשבת וקצת נראה כן מתחלת דברי התוס' שכתבו לאו דוקא פסולים כו' דמשמע שדברים הללו הם מוסכמים כפי הכל אלא שאח\"כ הוקשה להם מההיא דבכל מושבותיכם וכתבו דר\"י פורת מוקי לה באיברים ופדרים דשבת וריב\"א ור\"י מוקמי לה באיברים ופדרים של ע\"ש ומשלה בהן האור. והנראה אצלי הוא דהתוס' כתבו דכפי דברי ר\"י פורת דמוקי לקרא דעולת שבת בשבתו בשחיטה וזריקה כי ממעטינן ולא עולת חול בשבת היינו נמי בשחיטה וזריקה דמיירי ביה קרא והכוונה דקרבנות דחול דהיינו שאינם של שבת אינם דוחים את השבת דסד\"א כי היכי דתמיד דשבת דוחה את השבת ה\"נ שאר קרבנות קמ\"ל אבל לעולם דהקטרה דשאר קרבנות דהיינו שנשחטו בערב שבת ונתותרו מקטירים אותם בשבת ואפי' לא משלה בהן האור ולפי זה ניחא דללישנא קמא אף שלא משלה בהם האור מקטירים אותם בשבת וכן ההיא דעולת שבת ולא עולת חול בשבת לא שייך למימר דמיירי דלא משלה בהם האור משום דקרא לא מיירי בהקטרה כ\"א בשחיטה וזריקה ובשחיטה ובזריקה לא שייך למימר משלה או לא משלה וכמבואר. ולפי זה כשדחו דברי ר\"י פורת והכריחו דקרא דעולת שבת מיירי בהקטרה מדגמרינן מיניה דחלבי שבת קרבין ביו\"ט או ביוה\"כ וא\"כ מאי דדרשינן נמי ולא עולת חול בשבת מיירי בהקטרה ועל זה באו ריב\"א ור\"י ואמרו דההיא דולא עולת חול בשבת מיירי דלא משלה בהם האור וכן אמרו דלל\"ק נמי אף בכשרים בעינן משלה בהם האור וכל זה נמשך כפי דברי ריב\"א ור\"י אך לדברי ר\"י פורת אין צורך לכל זה וכדכתיבנא ומה שכתבו התוס' בתחלת דבריהם לאו דוקא פסולים כו' דמשמע דהאי מלתא הוי לדברי הכל לא קשיא משום דכוונת התוס' כך היא דאי לא הוה קשה כי אם הך דהכא עם ההיא דולא עולת חול בשבת היינו יכולים לומר דלאו דוקא פסולים כו' אך מקשים מההיא דבכל מושבותיכם וכו' ותירץ הר\"י פורת וכו' ולפי דברי ר\"י פורת הותרה נמי הקושיא הראשונה מההיא דולא עולת חול בשבת משום דההוא קרא מיירי בשחיטה וזריקה כמו שכתבנו:
עוד כתבו התוס' ומיהו יכולנו ליישב שלא יקשה לפירוש הר\"י פורת דודאי אי לא הוה כתיב קרא דכל מושבותיכם למישרי איברים ופדרים מקרא דעולת שבת בשבתו לא הוה דרשינן אלא שחיטה וזריקה דמעכבי אבל הקטרה לא כיון דיכולים להמתין עד הלילה והא דכתיב עולת שבת בשבתו הוה דרשינן ליה הכי אם נאנסו ולא שחטו תמיד של שבת ישחטו אותו למר ביוה\"כ ולמר ביו\"ט היכא דחל יוה\"כ או יו\"ט אחר השבת אבל בתר דנפקי לן מבכל מושבותיכם למישרי איברים ופדרים מוקמינן קרא דעולת שבת בשבתו אף לאיברים ופדרים ואמרי' דחלבי שבת קרבין ביוה\"כ או ביו\"ט למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ע\"כ. ודע שכפי יישוב זה שכתבו להר\"י פורת דאחר דלמדנו מקרא דבכל מושבותיכם למישרי איברים ופדרים של תמיד דמוקמינן לקרא דעולת שבת אף באיברים ופדרים ודרשינן מבשבתו דחלבי שבת קרבין ביו\"ט או ביוה\"כ הכי נמי מאי דדרשינן ולא עולת חול בשבת הוא באיברים ופדרים וא\"כ ע\"כ לומר דגם הר\"י פורת מודה דאף ללישנא קמא בעינן בכשרים משלה בהם האור וההיא דולא עולת חול בשבת מיירי שלא משלה בהן האור וזה הוא שכתבו אחר יישוב דברי הר\"י פורת וצ\"ל לפירושו נמי דמודה הוא דאפי' דחול שרו בשבת היכא דמשלה בהן האור כדמשמע בשמעתין לכ\"ע ולכל הפירושים נ\"ל דוחק שאנו צריכין לפרש לל\"ק דהכא דקאמר לא נצרכה אלא לפסולין דפסולין דנקט לאו דוקא וה\"ה כשרים אלא דבכשרים לא איצטריך לאשמועינן ע\"כ. כוונת דבריהם דאי אמרת בשלמא לפי מה שהיינו סוברים ור\"י פורת ס\"ל דאף לפי האמת קרא דעולת שבת לא מיירי כי אם בשחיטה וזריקה וכמו שהבינו בדברי ריב\"א ור\"י א\"כ קושיא זו דונראה דוחק דפסולין דנקט לאו דוקא לא שייכא כ\"א לריב\"א ולר\"י אך להר\"י פורת לא שייכא קושיא זו אך כפי היישוב שיישבנו לה\"ר פורת דס\"ל דקרא דעולת שבת לפי האמת מיירי אף באיברים ופדרים כדי לתרץ הקושיא שהקשה אליו ר\"י א\"כ לכל הפירושים נ\"ל דוחק וכו' דגם לה\"ר פורת קשה לומר דפסולין דנקט לאו דוקא. ולפי מה שכתבנו אפשר לומר דהתוס' שכתבו בתחלת דבריהם לאו דוקא פסולין הוא לכל הפירושים והתוס' הגידו מראשית אחרית שגם לה\"ר פורת צ\"ל דלאו דוקא פסולין כדי ליישב ההיא דולא עולת חול בשבת כי היכי דלא תיקשי לה\"ר פורת מה שהקשה אליו ר\"י מההיא דפ' אלו קשרים ודרך זה בדברי התוס' נ\"ל שהוא אמת ויציב. ויש לדקדק ביישוב זה שכתבו התוס' אליבא דר\"י פורת שכתבו והא דכתיב עולת שבת בשבתו הוה דרשינן ליה הכי אם נאנסו ולא שחטו תמיד של שבת ישחטו אותו ביוה\"כ ולמר ביו\"ט כו' וקשה היכי ס\"ד לומר דקרבן צבור שקבוע לו זמן שיהיה לו תשלומין והא תנן בריש פ\"ד דתמורה דעבר זמנו בטל קרבנו וילפינן לה מקרא דכתיב זבח ונסכים דבר יום ביומו ולחלק ולומר דהיינו דוקא היכא דלא הקריבו תמיד במזיד אבל אם היו אנוסין אז יש לו תשלומין דין זה לא מצאתי אותו בשום מקום. ונראה ודאי לפי האמת אין חילוק בין אנוסין למזידין דבכל גוונא אמרי' עבר זמנו בטל קרבנו אלא דאי לאו קרא דלא תבערו וגו' מקרא דעולת שבת לא הוה דרשינן אלא שחיטה וזריקה דוקא ולא הקטרה מהטעם שכתבו התוס' אלא דהוה קשיא לן לפי זה קרא דשבת בשבתו דאתא לומר דחלבי שבת קרבין ביוה\"כ או ביו\"ט ואי האי קרא לא מיירי בהקטרה היכי אתיא דרשא דא אלא הוה אמינא שבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה וכי כתיב דבר יום ביומו במזידין מיירי אבל באונסין יש לו תשלומין ומאי דכתב רחמנא שבת בשבתו הוא לאנוסין שנאנסו בשבת שיקטירם ביו\"ט או ביוה\"כ אבל עכשיו דגלי לן קרא דגם הקטרה דוחה שבת מדכתיב בכל מושבותיכם מעתה אין אנו צריכין לאותו הדוחק ומוקמינן לקרא דעולת שבת אף באיברים ופדרים ודרשא דבשבתו אתיא לומר דחלבי שבת קרבין ביוה\"כ או ביו\"ט וגם זה אמת:
עוד כתבו התוס' תירוץ אחר לעיקר קושייתם דהא דאמר ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו\"ט היינו בליל שבת או בליל יו\"ט דלא ניתנו שבת ויו\"ט לידחות בההיא שעתא אצל שום קרבן והא דאמרינן למישרי איברים ופדרים הוא דאתא איכא לאוקומי קרא לדמסתברא היינו סמוך לבקר כי מסדר מערכה דיומיה וכיון דבלאו הכי מבעיר אש המערכה לצורך תמידין דיומא אמרינן דקרא דלא תבערו אתא למישרי איברים ופדרים דחול שנתותרו ואפילו לא משלה בהם האור בכשרים ללישנא קמא דהכא ופסולין במשלה בהם האור ולאיכא דאמרי אחד כשרים ופסולים דוקא משלה בהם האור והא דאמרינן חלבי שבת קרבין ביוה\"כ וביו\"ט היינו אפילו בתחלת הלילה מעלן ומקטירן מה שאין כן בעולת חול ביוה\"כ וביו\"ט ע\"כ. ויש לחקור בפשט ההלכה דכפי הנראה מאי דקאמר ר' אבין לא נצרכה אלא לפסולין ודוקא שמשלה בהם האור כו' דמשמע דבכשרים לא בעינן משלה בהן האור קאי לחלוקה ראשונה דבר קפרא דמיירי בחול ואתא לאשמועינן דאף בפסולין עושה להם מערכה וקאמר ר' אבין דהיינו דוקא במשלה בהם האור אבל בכשרין לא בעינן משלה בהן האור אבל בחלוקה האחרת דקאמר בר קפרא ואפי' בשבת אפשר דאף ר' אבין יודה דאף בכשרים בעינן משלה בהם האור כדי שידחה שבת. ועוד היה נראה לומר דמאי דקאמר ואפי' בשבת הוא דוקא בכשרים אבל בפסולין אף שמשלה בהן האור משום דלא ניתנה שבת לידחות אצל פסולין שנתותרו, וכ\"ת אם יש לחלק בשבת בין כשרים לפסולים א\"כ מאי פריך בגמ' ואפי' בשבת תנינא כו' וכבר הקשינו לעיל קושיא זו וכתבנו דס\"ל דתלמודא דלגבי איסור שבת אין לחלק בין כשרין לפסולים אך כפי הצד הזה שצדדנו הדרא קושיין לדוכתא. ואפשר לומר דזיל לאידך גיסא דס\"ל לתלמודא דליכא מ\"ד דאיברים פסולים שנתותרו דוחים את השבת. אך הרואה דברי התוס' יראה דכל השני צדדים שכתבנו ליתנהו שהרי כפי מה שרצו לומר דההיא דלמשרי איברים ופדרים דמיירי במשלה בהם האור נדחקו בדברי ר' אבין ואמרו דלאו דוקא פסולין אלא דה\"ה אם לא משלה בהן האור לא והתוס' כתבו דזה דוחק כו' אלמא דס\"ל דאי ר' אבין בחול לא בעי בכשרים משלה בהם האור ה\"ה בשבת והטעם דבמאי דמיירי תחלת דברי בר קפרא בהכי נמי מיירי סוף דברי בר קפרא דלדידיה אין חילוק בין שבת לחול דכל היכא דבחול עושה להם מערכה בפני עצמו ה\"ה בשבת וכן מתבאר מדברי התוס' בסוף ד\"ה תחילתן דלבר קפרא אף פסולין שנתותרו דוחים את השבת והכל הוא מהטעם שכתבנו דמאי דקאמר בר קפרא ואפי' בשבת קאי לכל מה שעושה להם מערכה בפני עצמן בחול. ודע שהתוס' בפ\"ק דשבת (דף כ') ד\"ה למישרי לא הביאו כי אם תירוץ ר\"י דמוקי ההיא דלמישרי איברים ופדרים דוקא במשלה בהם האור. ויש לחקור בדברי בר קפרא הללו דקאמר אומר היה ר\"מ כו' מסברא הוא דקאמר דר\"מ הכי ס\"ל או משמיה דר\"מ הוא דקאמר. והנה אי משמיה דר\"מ הוא דקאמר לא ידעתי מאי האי דאמרו בגמ' ופליגא דרב הונא כו' והא בר קפרא לאו מסברא דנפשיה קאמר אלא ודאי דמסברא דנפשיה קאמר דלר\"מ הכי הוא. ויש לדקדק אם דין זה דקאמר בר קפרא הוא אליבא דר\"מ דוקא דס\"ל דבכל יום עושה מערכה לאיברים שנתותרו ומש\"ה אמר דלדידיה עושה מערכה אפי' בשבת אבל לרבנן דאינו עושה מערכה אפשר דאינו מקטיר איברים שנתותרו וטעם יש בדבר דדוקא לר\"מ דאיברים חשיבי שהרי עושה להם מערכה מש\"ה חשיבי ג\"כ גבי שבת ודוחין את השבת אבל לרבנן דלא חשיבי איברים ה\"נ דאינם דוחים את השבת. אלא נראה דזה אינו דא\"כ מה הוקשה להם לתוס' מההיא דלא עולת חול בשבת אימא דההיא רבנן היא ותו מאי האי דאמרינן ופליגא דרב הונא אימא דרב הונא אליבא דרבנן קאמר. ומיהו לפי מה שכתבו התוס' בשם ר\"י בפירוש דברי רב הונא דבא לומר דסופו אינו דוחה דהיינו שאינו עושה מערכה ע\"כ דאליבא דר\"מ קאי דאי לרבנן אף בחול אינו עושה מערכה לאיברים שנתותרו אף שהם כשרים, והנראה דבר קפרא ס\"ל דאף לרבנן איברים דוחים את השבת ומקטיר אותם דבהא לא פליגי ר\"מ ורבנן אלא דאתא ללמדנו דלר\"מ דבחול עושה מערכה ה\"ה בשבת ועל זה אמרו ופליגא דרב הונא דס\"ל דאף ר\"מ מודה דאינו עושה מערכה בפני עצמה בשבת לאיברים שנתותרו: " + ], + [ + "כל דבר שאינו קרב אלא ביום וכו'. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר לקמן בפ\"א מהלכות תמידין ומוספין סוף דין ג'): " + ], + [], + [], + [], + [ + "וכל הזבחים שקבל מדמם פחות מכדי הזייה לא נתקדש הדם. עיין במה שכתבתי (בדף ס\"ט:) שדברי רבינו הללו הם למעט קבל פחות מכדי הזייה בכלי זה ופחות מכדי הזייה בכלי זה דלא מהני אף שחזר ועירבן (א\"ה תמצאנו בפ\"ה מהל' אלו דין ט' יע\"ש) וכן הוא דעת מרן שסיים מקום דין זה וכתב שהוא בפ\"ק דמנחות (דף ז').אלא שאני נבוך בדין זה ששיעור זה דכדי הזייה שכתב רבינו לכל הזבחים מנ\"ל והלא יש זבחים שטעון ז' הזאות ויש שטעון ד' מתנות ויש שטעון ב' שהם ד' וכל זה הוא מבואר בפ\"ה ומדברי התוס' שם ד\"ה ואם נראה דס\"ל דצריך שיהיה בכלי כל מה שצריך להם וכן פירש שם רש\"י בהדיא שאם קבל מדם שעירים ופרים הנשרפים שיעור ג' הזאות בכלי זה ושיעור ד' הזאות בכלי זה דלא מהני, והנה לדבריהם אין שיעור קצוב לקבלת הדם בכלי אחד כל קרבן וקרבן צריך שיהיה בכלי אחד כל הצריך מאותו הדם איך רבינו סתם וכתב דכל הזבחים צריך שיקבל שיעור הזייה וצ\"ע מנ\"ל דין זה. והנראה אצלי הוא דרבינו ס\"ל דמלת וטבל דמשמעותו שלא יספג מזה למדנו גם כן שצריך שיהיה בכלי שיעור הזייה דאל\"כ הרי הוא מספג וכן הוא משמעות דברי רבינו שבפ\"ה וכמ\"ש מרן שם וכמ\"ש (בדף ס\"ט) וא\"כ כי כתב רחמנא בדם ללמדנו שזה הדם שצריך עכשיו צריך שיהיה בשעת הקבלה אין לנו ללמוד מזה אלא שגם בקבלה צריך שתהיה בכלי אחד שיעור הזייה דומיא דמאי דבעינן בשעת הזייה והוכרח רבינו לומר זה דאי אמרת דבעינן בשעת קבלה שיקבל בכלי אחד כל דם הצורך הא מהיכן יליף לה אי מדכתיב בדם אעיקרא דדינא מנא לן דבשעת הזייה בעינן שיהיה בכלי שיעור כל דם הצריך דהא מקרא דוטבל לא שמעינן מיניה אלא שלא יספג אבל שיהיה בכלי שיעור כל ההזאות לא למדנו ומשום הכרח זה כתב רבינו דמדכתב רחמנא וטבל שמשמעותו שלא יספג למדנו ג\"כ שצריך שיהיה בכלי שיעור הזייה וכיון שכן כי כתב בדם להורות על הדם הידוע מיניה נשמע שגם בשעת הקבלה צריך שיהיה בכלי אחד שיעור הזייה ואף שבסוגיא דפ\"ק דמנחות אמרינן הוה אמינא אע\"ג דלא קבל שיעורו דהיינו הזאת ז' פעמים כו' נראה דגירסא זו ליתא ועיקר הגירסא היא כמו שהיא שנויה בפ' דם חטאת (דף צ\"ג) דאמרינן הוה אמינא אע\"ג דליכא שיעור טבילה שהכוונה היא שיעור הזייה ולסברת התוס' ורש\"י צ\"ל דפשיטא ליה לתלמודא דבשעת הזאה צריך שיהיה בכלי שיעור כל ההזאות וא\"כ כי כתב רחמנא בדם הוא ללמד שצריך שבשעת הקבלה גם כן יקבל כל השיעור הזה בכלי אחד. והנה מלבד מה שכתבנו שיש מהדוחק בסברת התוס' ורש\"י עוד נ\"ל שיש להכריח סברת רבינו מההיא דאמרינן התם בפ' דם חטאת ראוי להזאה למעוטי מאי למעוטי קבל פחות מכדי הזאה בכלי זה ופחות מכדי הזאה בכלי זה. והנה פשטן של דברים נראה שכל שקבל שיעור הזאה בכלי אחד הוי ראוי להזאה וכסברת רבינו ואף שנדחוק ונאמר דלדעת התוס' ורש\"י כדי הזאה הכוונה היא ההזאה הצריכה כל קרבן וקרבן מאי דצריך ליה לפי שיעורו המוגבל אכתי קשה דאמאי נקטו שיעור זה דהזאה שהוא בחטאת הנשרפת ולא נקט לישנא דמתני' שהוא בחטאת הנאכלת ודין הכיבוס הוא שוה בין בחטאת הנאכלת ובין בנשרפת וכמבואר ואדרבה עיקר קרא דכיבוס בנאכלת כתיב וכדתנן ר\"פ דם חטאת אך לסברת רבינו הדברים כפשטן דלעולם ליכא קפידא בקבלת הדם אלא אם קבל פחות מכדי הזאה וכמו שכתבנו. ודע דאליבא דכ\"ע אף דקרא זה דוטבל מהדם לא נאמר כי אם בחטאת הנשרפת מ\"מ ילפינן מיניה לשאר קרבנות ואף דבפ\"ב דזבחים (דף כ\"ה) עלה דההיא דהצורם אזן הפר כו' אשכחן קדשי קדשים קדשים קלים מנין ואיצטריך קרא לרבות קדשים קלים י\"ל דכיון דגלי קרא בחד מינייהו דה\"ה לקדשים קלים ה\"ה בשאר הדינים שנאמרו בקדשי קדשים שה\"ה קדשים קלים וכן כתבו התוס' בפ\"ה דיומא (דף מ\"ח) ד\"ה גורעין יע\"ש. והנה המדקדק היטב בדברי רבינו נראה שדין זה דבעינן שיהיה בכלי בשעת קבלת הדם כדי שיעור הזאה הוא כולל לכל הקרבנות וכמ\"ש וכל הזבחים כו' ואילו הדין האחר דבעינן שיהיה בכלי כדי שיעור טבילה בשעה שנותן הדם על המזבח לא כתבו כי אם בדין החטאת כנראה דס\"ל שאין דין זה נוהג כי אם בחטאת בלבד לא בשאר קדשים. והנראה דהטעם הוא משום דמאי דבעינן שיהיה בכלי שיעור טבילה הוא כדי שלא יספג וכמו שכתבנו לעיל ודין זה דשלא יספג לא שייך כי אם בחטאת שהוא באצבע אבל בשאר הקרבנות דליכא אצבע בהן לא שייך סופג וזה שכתב רבינו אין בכל הקרבנות קרבן שטעון הזיית דם באצבע אלא חטאת בלבד וכתב מרן איני יודע מה מלמדנו ולפי מה שכתבנו אתי שפיר שהוא הקדמה למה שיכתוב אחר זה ונתן טעם למה אין דינים אלו נוהגים בשאר הקרבנות וכתב לפי שאינם טעונים אצבע: " + ], + [], + [ + "כל הזבחים צריך העובד שתהיה מחשבתו לשם הזבח כו'. עיין במ\"ש התוס' רפ\"ק דזבחים. ומ\"ש אם שחט ועבד שאר עבודות סתם ולא חשב כלל בעולה ובשלמים כו'. עיין מה שתמה מרן ועיין בס' ברכת הזבח (דף א':) שכתב דעולה ושלמים דנקט רבינו הוא לרבותא ודוק: " + ], + [ + "וצריך שתהיה מחשבתו בשעת שחיטת העולה לשם ששה דברים כו'. דע שדעת רבינו הוא דבשעת שחיטה דוקא בעינן כונה לשם ו' דברים אבל בשאר העבודות לא בעינן כוונה לשם ששה דברים וכ\"ש בשעת הקטרה אבל כונת הזבח והזובח צריך בכל הד' עבודות דהיינו שחיטה וקבלה והולכה וזריקה אבל דעת התוס' רפ\"ק דזבחים הוא שבכל ד' עבודות צריך כונת הששה דברים וכן בשעת הקטרה צריך כונה חוץ מכונת הזובח דלא שייך בהקטרה כי אם בד' עבודות. נמצא אתה אומר דהקטרה צריך כונת ה' דברים ובד' עבודות צריך כונת ששה דברים. ודע דאליבא דכ\"ע אם כיון בד' עבודות שלא לשם השם ושלא לשם האישים ושלא לשם ריח ושלא לשם ניחוח הזבח כשר ועלה לבעליו ולא הוצרכו אלו הכוונות אלא למצוה בעלמא וכ\"כ התוס'. ומ\"ש רבינו ואם שחט סתם כשר כמו שביארנו לא קאי אלא לשם זבח ולשם זובח דבהני דוקא סתם אבל שלא לשמן יש מהם פסול ויש מהם שלא עלה לבעלים. והרב לח\"מ הבין בדברי רבינו שכונת הששה דברים שוים בדינם ובכולם דוקא סתם כשר הא לאו הכי לא. ואחרי נשיקת עפרות רגליו דין זה אינו למי שיעיין היטב בדיני המחשבות בפי\"ג מהל' פסולי המוקדשין ואילך דמשמע התם דליכא פיסול כי אם בשם הזבח והזובח וצ\"ע: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "אבל אם שחטם בגגו של היכל פסולים כו'. מ\"ש מרן י\"ל דשאני עליות שהוזכרו בכתוב אבל גג כו'. חילוק זה מוכרח שם באותה סוגיא וכן פירש\"י יע\"ש וכ\"כ התוס' פ\"ב דשבועות (דף י\"ז) ד\"ה וטמא: " + ], + [ + "שלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות העזרה כו'. כתבו התוספות בפ\"ג דיומא (דף כ\"ט) דה\"ה לכל הקרבנות אבל מליקה וקמיצה אינן נפסלין קודם שיפתחו דלתות ההיכל וכ\"כ בפ' התכלת (דף מ\"ט) ועיין במ\"ש רש\"י בפרק קדשי קדשים (דף ס\"א) ובתוס' בפ' שתי הלחם (דף צ\"ה) ד\"ה ר' ישמעאל ובפ\"ו דיומא (דף ס\"ג) ד\"ה שלמים ועיין במ\"ש רש\"י פ\"ו דנזיר (דף מ\"ה) עלה דההיא דוגלח הנזיר בשלמים הכתוב מדבר ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [ + "וצריך שיהיה שם כדי טבילה. דין זה הובא בפרק דם חטאת (דף צ\"ג) ובפ\"ק דמנחות (דף ז') אלא שאני תמיה שמדברי רבינו נראה דליכא קפידא אלא שיהיה בדם בשעת הטבילה או ההזייה כדי שיעור אך אם קבל פחות מכדי הזייה בכלי אחד ופחות מכדי הזייה בכלי אחר וחזר ועירבן ליכא הקפדה כיון דבשעת הזייה איכא שיעור הזייה בכלי ואילו מסוגיית הגמרא מוכח בהדיא דבשעת קבלה בעינן שיקבל בכלי אחד שיעור הזייה וכן פירש\"י שם ולא ידעתי למה לא ביאר דין זה רבינו. שוב ראיתי שכתב בפ\"ד דין ח' וכל הזבחים שקבל מדמם פחות מכדי הזייה לא נתקדש הדם ע\"כ. והנה אין ספק שאין כוונת רבינו שלא קבל כ\"א פחות מכדי הזייה ולא יותר דהא מלתא דפשיטא היא דלא מהני לשום דבר אלא כונתו היא שקבל שיעור הזייה אלא שקבל בכלים נפרדים ובכל כלי יש בו פחות מכדי הזייה והוא הדין המוזכר בגמרא. ולפ\"ז באו כל דברי רבינו על נכון דבפ\"ד דמיירי בשחיטה ובקבלה כתב שצריך שיקבל שיעור הזייה ובפ\"ה כתב דבעינן דבשעת הזייה נמי יהיה בכלי שיעור הזאה דסד\"א שאם קבל בכלי אחד שיעור הזייה ואח\"כ חלקו בב' כלים ואין בכל כלי שיעור הזייה שיועיל קמ\"ל דלא. ולפ\"ז מתיישב מה שהקשה מרן דמדברי רבינו נראה דהטעם שצריך שיהיה שם כדי טבילה הוא כדי שלא יספג ומן הסוגיא מוכח דתרתי מילי נינהו דאיצטריך וטבל ובדם ונדחק הרבה בתירוץ קושיא זו וכמו שיע\"ש. ולפי מה שכתבנו ניחא שדין הגמרא דבעינן שיהיה שיעור הזייה בשעת קבלה ונפקא לן מדכתיב בדם כבר הביא רבינו דין זה בפ\"ד והכא דין אחר הוא דבעינן דבשעת הזייה נמי יהיה בכלי אחד שיעור הזייה ודין זה לא הוזכר שם ולית לן קרא למעט זה אלא דס\"ל לרבינו דמדממעטינן ולא מספג נתמעט גם כן היכא שאין בכלי שיעור הזייה לפי שהוא מספג ובפ\"ט מה' פרה דין ג' כתב רבינו דאם קדש פחות מכדי הזאה בכלי אחד ופחות מכדי הזאה בכלי אחר לא נתקדשו ע\"כ ובספ\"י כתב מי חטאת כו' ובלבד שלא יספג ולא ביאר אי בעינן שיהיה בכלי אחד שיעור הזייה. והטעם שכיון שכתב שלא יספג ממילא שמעינן דבעינן שיהיה בכלי שיעור הזייה דאל\"כ הרי הוא מספג וכמו שכתב בפרקין וסמך על מ\"ש כאן. ודע דפסוק זה דוטבל אצבעו בדם לא נאמר אלא בחטאות הפנימיות אבל בחטאת הנאכלת לא נאמר וטבל אלא ולקח הכהן מדמה באצבעו ומ\"מ צריך טבילת אצבע דולקח אאצבע דכתיב בתריה קאי ונפקא מינה בין וטבל לולקח דהיכא דכתיב וטבל המחשבה פוסלת בו בשעת טבילת אצבע אבל היכא דכתיב ולקח אף שצריך טבילה אין המחשבה פוסלת בשעת טבילת אצבע וכדאיתא בפ\"ק דזבחים (דף י\"ד) והביאו רבינו בפי\"ז מה' פסולי המוקדשין יע\"ש: " + ], + [], + [], + [ + "והיכן מזין מדמן כו'. אי בעינן שיגע הדם בפרוכת או בבין הבדים עיין בתוספות ספ\"ק דזבחים. (א\"ה ועיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פ\"ג מעבודת יוה\"כ): " + ], + [ + "פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים וכו'. דע שהזאות אלו שיהיו על הפרוכת צריכות שיהיו כנגד המקום המכוון כנגד בדי הארון והכי אמרינן [בת\"כ פ\"ג הל' י' בפרשת] פר כהן משיח אל פני הפרוכת יכול אל פני הפרוכת כולה ת\"ל הקדש מלמד שהוא מכוון כנגד בין הבדים ע\"כ. וסבור הייתי לומר שדין זה אינו נוהג אלא בבית ראשון שהיה שם ארון אבל בבית שני שלא היה שם ארון בכל מקום שיזה מהפרוכת מהני ומש\"ה לא הביא רבינו דין זה כיון שלא היה נוהג בבית שני. אך ראיתי בפ\"ד מה' עבודת יוה\"כ דין ב' שכתב ומזה ממנו על הפרוכת כנגד הארון ע\"כ. ולא ידעתי למה לא ביאר לנו רבינו דין זה כאן דעיקר קרא בפרים הנשרפים כתיב ומשם למדנו לכל ההזאות. ונ\"ל דאף בבית שני צריך שיזה כנגד אותו מקום שהיה מכוון כנגד הארון וכההיא דתנינן בפ\"ה דיומא (דף נ\"ב) מהלך לשמאלו וכו' עד שהוא מגיע לארון הגיע לארון נותן את המחתה בין שני הבדים ואמרינן בגמרא דמתני' בבית שני מיירי ומאי הגיע לארון מקום ארון הוא קתני נתן את המחתה לבין שני הבדים אימא כבין שני הבדים ע\"כ. והכונה שקדושה ראשונה לא זזה ממקומה וא\"כ גבי הזאת הפרוכת צריך להזות נגד מקום ארון. ונראה דממקומו מוכרח דהא כוליה פרקין דהוציאו לו בסדר בית שני מיירי וכמבואר ותנן (בדף נ\"ג) והזה ממנו על הפרוכת שכנגד הארון מבחוץ:
ודע שהזאות אלו של פרים הנשרפים לא בעינן שיהיו זו למטה מזו דומיא דהזאת פר ושעיר של יוה\"כ דתנן (בדף נ\"ג) ולא היה מתכוין להזות כו' אלא כמצליף ופירש רש\"י זו תחת זו וראיה לדבר מההיא דאמרינן (בדף נ\"ז) א\"ר אלעזר בר יוסי אני ראיתיה ברומי והיו עליה כמה טיפי דמים של פר העלם דבר של צבור ופריך ודלמא דפר ושעיר של יוה\"כ נינהו ומשני דחזינהו דעבידי שלא כסדרן ע\"כ. הרי מבואר בהדיא דיש חילוק בין הזאות דיוה\"כ לשאר הזאות ונראה דטעמא דמלתא הוא משום דגבי הזאות דיוה\"כ כתיב על פני הכפורת ולפני הכפורת וכן גבי שעיר כתיב על הכפורת ולפני הכפורת הרי שחלקן הכתוב להזאות הללו שיש מהם על הכפורת ויש מהם לפני הכפורת וכבר הכריחו חכמים דעל הכפורת לאו דוקא וכדתנן לא היה מתכוין להזות לא למעלה ולא למטה וכדאיתא (בדף כ\"ה),וכיון דליכא מעלה ומטה בהזאות אלו א\"כ למאי הלכתא פלגינהו רחמנא להני הזאות וכתב דהאחת תהיה על הכפורת והז' אל פני הכפורת אלא ודאי משום דבעינן שיהיו זו למטה מזו כשורה ותהיה אחת למעלה מכולם שעליה רמז הכתוב על פני הכפורת וגבי שעיר על הכפורת והז' האחרות זו למטה מזו ואי הוה כתיב יזה שמונה פעמים הוה אמינא דליכא קפידא בסדרן השתא דכתיב אחת ושבע להכי פלגינהו שיהיו כסדרן אבל גבי פרים ושעירים הנשרפים דלא פלגינהו קרא להזאות דהא כתיב יזה שבע פעמים לא בעינן כסדרן: " + ], + [], + [ + "פר כהן משיח וכו'. דין זה הוא בת\"כ ולקח המשיח אין לי אלא בשמן המשחה המרובה בגדים מנין ת\"ל הכהן ואם סופנו לרבות כהן אחר מה ת\"ל ולקח הכהן המשיח אלא מצוה שיקבל כהן המשיח ואם קבל כהן אחר עבודתו כשרה ע\"כ. וסובר דאע\"ג דגבי הזייה לא כתיב משיח כי אם וטבל הכהן ונתן הכהן מ\"מ ילפינן מקבלה דכי היכי דגבי קבלה בעינן למצוה כהן משיח הכי נמי להזאה. אך אני תמיה דגבי פר העלם דבר של צבור כתיב והביא הכהן המשיח מדם הפר וחפשתי בת\"כ ולא מצאתי שידרשו שם שיהיה מצוה בכהן משיח ולא ידעתי למה. וראיתי להתוס' בפ\"ה דיומא (דף נ\"ז) ד\"ה אני שכתבו אבל פר העלם דבר של ציבור אפי' כהן הדיוט מצי לאקרוביה כדאיתא בת\"כ ע\"כ. וכיוצא בזה כתבו בפ\"ק דמגילה (דף ט') ד\"ה אין ולא מצאתי דרשא זו גבי פר העלם דבר של צבור. וסבור אני לומר דלעולם דרשא זו היא גבי פר כהן משיח דהתם נמי אם הקריב כהן הדיוט כשרה והתוספות כונתם היא לסתור סברת ריב\"א דאית ליה דמאי דאמרינן בפ\"ק דמגילה אין בין כהן משיח למרובה בגדים אלא פר הבא על כל המצות דהכונה היא אף על פר העלם דבר של צבור ור\"י ס\"ל דהתם לא מיירי אלא בהוראת כהן משיח לעצמו ולא בפר העלם משום דבפר העלם מרובה בגדים יכול להקריבו אף דכתיב והביא הכהן המשיח דהא גבי פר כהן משיח דכתיב ולקח הכהן המשיח קי\"ל שאם הביא כהן הדיוט כשר וה\"ה לגבי פר העלם אף דכתיב והביא הכהן המשיח אם הביא הדיוט כשר וא\"כ ע\"כ דההיא דפ\"ק דמגילה לא מיירי אלא בפר כהן משיח ולא בפר העלם משום דגבי הקרבה בין בפר כהן משיח ובין בפר העלם אם הקריב ההדיוט עבודתו כשרה. וראיתי לתוס' בפ\"ק דמגילה שכתבו אבל לא מיירי בפר העלם דבר של צבור דכתיב ביה אם הכהן המשיח יחטא וכו' ופסוק זה לא נאמר אלא בפר כהן משיח שחטא. והנראה אצלי שעיקר הגירסא כך היא אבל לא מיירי בפר העלם דבר של צבור דהא פר כהן משיח דכתיב ביה אם הכהן המשיח יחטא מרבינן בת\"כ דאפילו כהן הדיוט יכול להביאו וכ\"ש מרובה בגדים ע\"כ: שוב ראיתי שהדין דין אמת דגם בפר העלם דבר של ציבור בעינן כהן משיח לכתחלה מההיא דפ\"ק דקדושין (דף ל\"ו) הזאה דהיכא אי דפנים משיח כתיב ביה ע\"כ ופירש\"י הזאת הפרוכת ומזבח הזהב האמורים בפר כהן משיח ופר העלם דבר ע\"כ. ומדברי התוס' שם נראה דגבי פר העלם אצטריך רבויא לכהן הדיוט דעבודתו כשרה ולפי זה יש לתמוה על רבינו שכתב פר כהן משיח כו' דמשמע דבפר העלם ליכא קפידא ומסוגיא זו דקדושין מוכח בהדיא דגם גבי פר העלם בעינן משיח מדלא מוקי למתני' דהזאות בפר העלם וצ\"ע. עוד נ\"ל דשעירים הנשרפין נמי בעינן לכתחלה כהן משיח להקרבה מדלא מוקי למתני' דהזאות בשעירים הנשרפים ואע\"ג דגבי שעירי ע\"ז לא כתיב כהן משיח מ\"מ כיון דהזאות דשעירי ע\"ז ילפינן לה מפר העלם וכדאיתא פ\"ד דזבחים (דף ל\"ט) החטאת אלו שעירי ע\"ז ופירש רש\"י להביאן כדין פר העלם דבר ליטען הזייה על הפרוכת ועל מזבח הזהב כו' וכיון דילפינן מפר העלם ילפינן נמי דניבעי כהן משיח לכתחלה דומיא דפר העלם. ואני מסתפק לפי מה שכתבנו דגם בפר העלם דבר של צבור בעינן לכתחלה כהן משיח אבל בדיעבד אף כהן הדיוט כשר לעבודה היכא דליכא כהן משיח כי אם מרובה בגדים אי אמרינן דלכתחלה יקריב הכהן הגדול אף שהוא מרובה בגדים או דילמא כיון דליכא משיח אין הפרש בדין זה בין כהן הדיוט לכהן גדול המרובה בגדים ונראה דכיון דליכא כהן משיח אף לכתחלה יקריב כהן הדיוט. ועיין במ\"ש התוס' רפ\"ז דנזיר (דף מ\"ז): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אחד עולת איש או אשה או נכרי כו'. כתב מרן דלגירסת גמרא דידן קשה מאי קמ\"ל כו'. ועיין בס' ברכת הזבח (דף ס\"ט ע\"ב) ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "ואחר שזורקן חוזר ועורך אותן כו'. אפשר דהיינו דאמרינן פ\"ב דיומא (דף כ\"ד) איכא סידור איברים ודוק (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן בהל' תמידין ומוספין דין ה'). ומ\"ש רבינו ואח\"כ מעלין כל האברים לראש המזבח נראה שאינו מדוקדק שהרי ההקטרה לא היתה כי אם בעומדו בסוף הכבש וכדאמרינן בפ\"ו דזבחים (דף ס\"ב) אומר היה רשב\"י אויר יש בין כבש למזבח משום דכתיב ועשית עולותיך הבשר והדם מה דם בזריקה אף בשר בזריקה ואמר רב פפא כי דם מה דם אויר קרקע מפסיקו אף הבשר אויר קרקע מפסיקו וכבר הביא רבינו דין זה בפ\"ב מה' בית הבחירה דין י\"ג שכתב ואויר מעט היה מפסיק בין הכבש למזבח כדי ליתן האיברים למזבח בזריקה, הרי שהזריקה היתה מהכבש והכי דייקי דברי רש\"י שכתבנו לעיל, (א\"ה תמצאנו לקמן בפרק ד' מהל' תמידין ומוספין) ועיין במ\"ש התוס' פ\"ב דיומא (דף כ\"ז) ד\"ה אלא שהקשו תיפוק לי מוכי תעלה על דעתך שזר קרב על גבי המזבח ותירצו דאפשר דקאי בארעא וזריק למזבח ודוק. אשר ע\"כ נראה דמ\"ש רבינו לראש המזבח לאו דוקא אלא קרוב לראש המזבח דהיינו בסוף הכבש ומשם היה זורק וסתם הדברים לפי שסמך על מ\"ש בהל' בית הבחירה. אלא שאני תמה על מ\"ש רבינו בפ\"ו מהלכות תמידין דין ג' דאיברים של ר\"ח נותנים על המזבח מלמעלה בין קרן לקרן במקום הלוך רגלי הכהנים. והלא לא מקיימא זריקה דבעינן שיהיה אויר קרקע מפסיקן. הן אמת שדברי רבינו הם דברי הירושלמי אך אפשר דהירושלמי סובר כר\"ש דאמר בפ\"ו דזבחים שאני אומר עומד בצד המערכה וזורק אך כבר נדחית סברא זו התם וכמו שפסק רבינו בה' בית הבחירה וא\"כ איך כתב דשל ר\"ח נותנים על המזבח. וראיתי לרש\"י בפ' החליל (דף נ\"ד) שכתב דאיברים של ראשי חדשים נותנים היו בכבש סמוך לכרכוב המזבח למטה הימנו מעט דהיינו בחצי העליון של כבש כו'. ועיין בתיו\"ט סוף שקלים והדבר צריך תלמוד: " + ], + [], + [ + "וכל המימות כשרים. בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ב) אמרינן מים שאין להם שם לווי יצאו מי כיור ומתבאר שם דכל היכא דכתיב מים אין מי כיור כשרים ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה: מ\"ש ומדיחין אותם על שלחנות של שיש כו'. תימה דבסוף מדות תנן לשכת המדיחין ששם היו מדיחין קרבי הקדשים וכבר הביא רבינו משנה זו בפ\"ה מה' בית הבחירה דין י\"ז ועיין עוד שם בדין י\"ד. ועיין במ\"ש התוס' בפ\"ק דיומא (דף י\"ט) ד\"ה ששם ובמ\"ש הר\"ב תוי\"ט בסוף מדות ודברי רבינו צריכים תלמוד: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ולמה לא יחלקו כו'. פ\"ק דחולין (דף י\"א). ומ\"ש רבינו אבל עולות היחיד כו'. בירושלמי ספ\"ב דיומא אמרו וערכו שנים בני אהרן שנים הכהנים שנים מכאן לפרו של יחיד שיהא קרב בששה. ונראה דרבינו דחה הירושלמי הזה משום דבש\"ס דידן למדו מפסוק זה דטלה טעון ששה ואע\"ג דקרא בבן הבקר איירי כבר יישבו זה שם בגמרא וא\"כ אזדא ליה ילפותא דירושלמי ודוק. ודע דרבינו בשרשיו שרש ג' תמה על בה\"ג שמנה קצת מצות שאינן נוהגות לדורות והרמב\"ן הליץ בעד בה\"ג וכתב דמה שמנה הבה\"ג פר חנוך מזבח בודאי חינוך המזבח היא מצוה לדורות כו' והביא ראיה לדבריו ממה שעשה שלמה חנוכה כו'. והמליצים בעד רבינו כתבו דהקרבנות שהקריב בימי שלמה חנוכת הבית דרך נדבה היו ע\"כ. ולדידי יש להביא ראיה להרמב\"ן מההיא דאמרינן במדרש איכה העיר רבתי עם מבקש את לידע כמה אוכלוסין היו כו' הה\"ד ויזבח שלמה את זבח השלמים בקר כ\"ב אלף וצאן מאה ועשרים אלף ותנינן פר קרב בעשרים וארבעה ואיל באחד עשר ע\"כ. ויש לתמוה על המדרש הזה מההיא דתנן בפ\"ב דיומא (דף כ\"ו) בד\"א בקרבנות צבור אבל בקרבן יחיד אם רצה להקריב מקריב ע\"כ. ופירש רש\"י אם רצה להקריב כהן יחידי את הכל וכן פסק רבינו. וא\"כ יש לתמוה מה זו סמיכה שהביאו במדרש מההיא דתנינן פר קרב בעשרים וארבעה ובשלמא לדעת הרמב\"ן דס\"ל דהחינוך היא מצוה הנוהגת לדורות אף שהשיעורים אין להם קצבה מ\"מ כיון שמחוייבין לחנך את הבית והם רצו לחנך בשיעור זה דין קרבן צבור יש לכל מה שהביאו ומש\"ה מייתי מההיא דפר קרב בכ\"ד אך לדעת המליצים בעד רבינו דמה שהקריבו בימי שלמה נדבה היה הדבר הוא תימה מה שהביאו מההיא דפר קרב בכ\"ד דההיא לא מיירי כי אם בקרבן צבור וצ\"ע: " + ], + [], + [ + "ומשליכן לבית הדשן. במקום שהיו נותנין תרומת הדשן כמבואר לקמן פ\"ב מהלכות תמידין ומוספין דין י\"ב. ודע דהשלכה זו לא בעיא בגדי כהונה כ\"כ התוס' פ\"ה דיומא (דף נ\"ט) ד\"ה והרי: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [ + "בין שהיתה לה שעת הכושר כו'. עיין תיו\"ט פי\"א דזבחים מ\"ז, ובספר ברכת הזבח (דף ס\"ג:) ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "חוץ מן החטאת ששובר בה כלי חרס כו'. עיין בספר ברכת הזבח (דף ס\"ד) ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מעיל שניתז כו'. בעל קרבן חגיגה סי' ס\"ח כתב דדוקא במעיל הוצרכו לתיקון זה דמכניסו פחות פחות אבל בשאר בגדי כהונה יכול לקורעם כיון שאינו דרך השחתה יע\"ש: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "לפיכך אין חייבין עליו מיתה וחומש כו'. כתב מרן ומן הדין לא היה לו לרבינו לכתוב פיטורו ממיתה דהא מיתה בידי שמים היא וקמי שמיא גליא וכו'. ונראה דנפקא מיניה למלקות דקי\"ל דחייבי מיתה בידי שמים לוקין. ועיין במ\"ש מרן פ\"ד מהל' ביאת מקדש בדין ד' ודוק. ומתוך דברי התוס' פ' אלו נערות (דף ל\"א) ד\"ה זר נראה דצריכין להפריש מספק דכיון דכפרה היא חייב מספק אבל אינו נותן לכהן לפי שהכפרה תלויה בהפרשה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "והוא שיפריש החלה שלהן אחת מכל קרבן כשהן בצק. עיין בהר\"ן והרא\"ש פ\"ק דנדרים (דף י\"ב) ודוק היטב: " + ], + [], + [ + "ומעשה הלחם של שניהם חוץ לעזרה. עיין בספר ברכת הזבח (דף קכ\"ז: ודף קל\"ה.) ודוק: " + ] + ], + [ + [ + "אכילת החטאת והאשם מצות עשה וכו'. נראה דמלתא דפשיטא היא שהכהן מברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול חטאת או אשם. וכל זה מתבאר ממ\"ש רבינו בסוף הל' תרומות גבי אכילת תרומה ובריש הלכות בכורים כתב כל האוכל מתנה שיש בה קדושה מברך כו'. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל רפ\"א מהלכות אלו): " + ], + [], + [ + "אלא לזכרי כהונה בעזרה. אם נאכלין מעומד כיון דאין ישיבה בעזרה עיין במ\"ש התוס' פ\"ג דיומא (דף כ\"ו) ד\"ה אין. ועיין בפ\"ב דזבחים (דף ט\"ז) ד\"ה ומה ישב שאוכל כגון במורם בקדשים ובכור. אלמא דס\"ל דקדשי קדשים שנאכלין בעזרה אינן נאכלין מיושב ודוק. כתבו התוס' בפ\"ב דשבועות (דף י\"ז) דקדשי קדשים שנאכלין בעזרה בעינן שיראה פתח העזרה בשעת אכילה ולא ראיתי לרבינו שהזכיר דין זה: " + ], + [], + [ + "נאכלין לעבדי הכהנים ולנשיהם כתרומה. דע שיש חילוק בין תרומה לחזה ושוק דהיינו ישראלית שנשאת לכהן ונתגרשה וזרע אין לה דכתיב בה ושבה אל בית אביה חוזרת היא לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק וכמו שנתבאר לעיל פ\"ו מהל' תרומות דין ט'. ודע שהחוזרת בשביל בנה חוזרת אף לחזה ושוק וכדאיתא ביבמות (דף פ\"ז) והיא הלכה פסוקה ורבינו לא הביא דין זה בפירוש. והכלל דכל אשה האוכלת תרומה בין מצד עצמה בין מצד בעלה בין מצד בנה אוכלת בחזה ושוק חוץ מחוזרת לבית אביה וזהו שכתב רבינו בפ\"ז מהל' תרומות הלכה י\"ז וכל המאכיל בתרומה מאכיל בחזה ושוק ולא הוציא מהכלל אלא חוזרת לבית אביה ודוק. ומ\"ש רבינו וחלונות ועובי החומה כלפנים, עיין ספ\"ב מהל' מעשר שני ובפ\"ו מהל' ביאת המקדש הלכה ט' וברפ\"ט מהל' קרבן פסח: " + ], + [], + [], + [ + "וכדי להרחיק מן העבירה כו'. בנאכלין לשני ימים ולילה אחד לא עשו הרחקה עד חצות דניכר הוא שקיעת החמה אבל בלילה אינו ניכר כ\"כ התוספות בס\"פ איזהו מקומן (דף נ\"ז:): " + ], + [], + [ + "ומותר לאכול את הקדשים בכל מאכל. עיין לעיל ספ\"ט מהל' בכורים שכתב רבינו ז\"ל דאין הכהנים אוכלים המתנות אלא צלי בחרדל וכבר עמדו התוס' על זה בפרק הזרוע (דף קל\"ב) יע\"ש. ודע שכתבו התוס' בפרק כל הזבחים (דף ע\"ה) ד\"ה בכור דבדבר דלא הוי מתנות כהונה לא שייך למשחה. ולפי זה אפשר לומר דלזה כיון רבינו לומר אפילו הכהנים כלומר לא מיבעיא בחלק הזכרים דלא שייך למשחה אלא אפילו בחלק הכהנים וכמ\"ש התוס' בפרק הזרוע: אבל לא תבלין של תרומה כו'. פסק כר\"מ כמ\"ש מרן. והרב לח\"מ תמה למה פסק כר\"מ לגבי ר\"ש ועיין בסוגית הגמרא פ\"ח דזבחים (דף ע\"ו) ותמצא טעם למה שפסק כר\"מ: " + ], + [ + "אוכלין עמה חולין ותרומות כו'. פירש\"י דיאכלום מבחוץ דהא אין מכניסין בעזרה חולין והתוס' ס\"ל דאוכלין בעזרה. ועיין במ\"ש התוס' בפרק הקומץ (דף כ\"ח) ד\"ה חולין. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ב מהל' שחיטה דין ג'): " + ], + [ + "חתיכה של קדשי קדשים כו'. כתב מרן אבל קשה שלא הי\"ל לכתוב או או. ועיין בתוי\"ט ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "בין כהן בין ישראל לוקה. בעיא דאיפשיטא בפ\"ז דמנחות (דף ע\"ד) ודוק. ועל מ\"ש רבינו וכן האוכל כזית בשר מבשר חטאות כתב מרן זה בכלל מה שנתבאר בסמוך כו'. ומפסוק זה אינו נלמד אלא כל מה שהוא כליל למזבח אבל חטאות הנשרפות שאין בהם חלק למזבח איצטריך קרא אחרינא לאסור אכילתן וכמ\"ש רבינו והכי איתא בהדיא בת\"כ יע\"ש: " + ], + [ + "כל האוכל כזית מבשר הקדשים כו'. לא כתב רבינו דין שיירי המנחות אם אכל קודם קמיצה אם לוקה. ובסעיף שאחר זה בדין האוכל חוץ למקומו כתב או שיירי מנחות משמע שאין מלקות במנחות באוכל קודם קמיצה ומ\"מ איסורא איכא אפילו קודם הקטרה וכמ\"ש רבינו בפי\"ג מהלכות אלו ומאימתי יותרו השיריים באכילה משיצית האור ברוב הקומץ וכן גבי קרבנות אע\"ג דאוכל קודם זריקה אינו לוקה מ\"מ איסורא איכא לאכלם קודם הקטרה וכדאמרינן בפרק תמיד נשחט (דף נ\"ט) יכול יהיו הכהנים רשאים בחזה ושוק קודם הקטרת אימורין ת\"ל כו'. ונראה דה\"ה בחטאות ואשמות וכן הבעלים אינם אוכלין בשר השלמים קודם הקטרה וכמ\"ש רבינו בפי\"ח מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ז' והאימורין מתירים את הבשר לאדם. ומ\"מ לא דמו הקטרת אימורין להקטרת הקומץ דבאימורין אף שאסור לאכול קודם הקטרה אם נאבדו האימורין הותר הבשר אבל במנחות אם נאבד הקומץ נאסר באכילה משום דהקטרת הקומץ עומד במקום זריקת דם ולפיכך אם חשב בהקטרת הקומץ מחשבת פגול נתפגל וכמ\"ש רבינו בפי\"ג מהל' פסולי המוקדשין הלכה ו' ואילו גבי קרבן אין מחשבה פוסלת לאחר זריקה וכמבואר שם. וכן נמי נפקא מינה להא דקי\"ל דאין חייבין משום פגול עד שיקריבו כל מתיריו דקרבן כיון שנזרק הדם הוקבע לפיגול אבל במנחות לא הוקבעו לפיגול עד לאחר הקטרת הקומץ. ואע\"ג דגבי קרבן נמי אסור לאכול קודם הקטרה מ\"מ כיון שאם אבדו האימורין הותר הבשר משעת זריקת הדם קרינן ביה הוקבע לפיגול. ונראה דמשיצית האור ברוב האימורים הותר הבשר באכילה דומיא דשיירי מנחות וכן נראה מדברי התוס' בפרק הקומץ רבה (דף כ\"ו) ד\"ה קומץ דמדמינן להו להדדי יע\"ש. שוב ראיתי לרבינו שכתב בספ\"ד מה' מחוסרי כפרה שהאוכל מלוג השמן קודם שיתן מתן שבע ומתן בהונות לוקה כאוכל קדשים קודם זריקה וכ\"כ התוס' בפי\"ג דזבחים (דף ק\"י) ד\"ה קומץ יע\"ש:
כתב רשב\"ם ז\"ל בפרק יש נוחלין (דף ק\"כ) אההיא דאמרי' ביש שאלה בהקדש שאם שחט קדשים בחוץ ונתחייב כרת ואח\"כ הלך אצל חכם להתיר לו הקדשו ומצא לו פתח של חרטה ועקר את ההקדש מעיקרו ועבדיה כהקדש טעות איגלאי מלתא למפרע דלא הוה הקדש מעולם ופטור מכרת ע\"כ. ואני מסתפק בשוחט בפנים ואכל קודם זריקה דלוקה אי מהני ליה שאלה לפוטרו ממלקות דדלמא דוקא שוחט בחוץ דהיא שחיטה שאינה ראויה מהני ליה שאלה אבל בשוחט בפנים לא. וראיתי להתוס' בפ\"ג דכריתות (דף י\"ג) ד\"ה ארבע שכתבו השתא שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן ליתיה בשאלה. ומפשט דבריהם נראה דדוקא היכא דנשחט ונזרק דמם כהלכה לא מהני שאלה אבל קודם זריקה מהני שאלה. ועיין בתוס' פ\"ק דסוטה (דף ו') ד\"ה כי שהקשו למה אינו נשאל עליה ותצא לחולין. ועיין בפ\"ז דנדרים (דף ס\"ד) דאמרינן בתרומה ביד כהן דלא מצי מתשיל עליה ואפשר דכל שהביאו לכהן וכ\"ש אם נתקדש בכלי דחשיב כתרומה ביד כהן ולא מצי מתשיל עליה ועיין היטב במ\"ש הרא\"ש שם בשם ה\"ר אלעזר ממיץ ועיין בחוות יאיר ס\"ס ק\"ל (א\"ה עיין בס' מוצל מאש סי' י\"ט): " + ], + [], + [ + "והאוכל ממנה כזית לוקה. עיין במ\"ש התוספות פ\"ג דיומא (דף ל\"ו) ד\"ה לאו ובפ\"ג דמכות (דף ק\"י) ד\"ה ולילקי: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נתן והקריב לוקה על השמן כו'. עיין במ\"ש התוס' פ\"ה דבמנחות (דף ס') בשם ר\"ת ז\"ל דאם נתן בתחלה שמן ואח\"כ לבונה אינו חייב על הלבונה וה\"ה אם נתן לבונה דשוב אינו חייב על השמן ומתני' דקתני וחייב על השמן בפני עצמו מיירי בשתי מנחות באחת נתן שמן ובאחת נתן לבונה יע\"ש. והדין הוא פלא בעיני וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "משיצית האור ברוב הקומץ. עיין בירושלמי רפ\"ב דיומא שאמרו מהו ברובו ברובו של קומץ או ברוב כל פרידה ופרידה ואסיקו דברוב כל פרידה ופרידה איתמר (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פי\"א הלכה ד'): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואפייתן בפנים. (עיין במ\"ש מרן פ\"ז מהל' תמידין ומוספין דין ז'): " + ] + ], + [ + [], + [ + "מביא עשרון שלם ומקדישו. פירוש בעשרון של מקדש: " + ], + [ + "ואחת אחת היו נעשות. כעת לא ראיתי דין זה בפירוש אך הדין הוא מוכרח ממאי דאמרינן בפ' שתי מדות (דף פ\"ח) דרביעית שבה היה מודד לחביתי כ\"ג רביעית שמן לכל חלה וחלה אלמא דאחת אחת היתה נעשית אלא דאעיקרא דדינא יש לדקדק מהיכן למדו רז\"ל שאחת אחת היתה נעשית ודוחק לומר שהכריחו דין זה ממה שנמשח רביעית דאלת\"ה למה ימשח וכדאיתא התם דיתיב רבי וקא קשיא ליה. וראיתי בר\"פ שתי הלחם (דף צ\"ד) ת\"ר שני עשרונים יהיה החלה האחת מלמד שנילושות אחת אחת מנין שאף שתי הלחם כך ת\"ל יהיה ע\"כ. ויש לדקדק דאמאי לא אמרו דרבוי דיהיה אתא לחביתי כ\"ג שיהיו נעשות אחת אחת. וי\"ל דלחביתין לא איצטריך רבוי משום דילפינן לה בג\"ש דחוקה חוקה וכדאיתא בפ' אלו מנחות (דף ע\"ו) דילפינן מג\"ש זו דחביתין היה בא י\"ב חלות וכיון דאיתקוש למנין החלות ה\"ה לעשייתן שצריך שיהיו נעשות אחת אחת וא\"כ ריבויא דיהיה אייתר לשתי הלחם. אך באפייתן אני מסתפק אם יש שיעור דדילמא דוקא בלישתן צריך שילוש אחת אחת אבל בעשייתן ליכא קפידא ומה שירצה יעשה ואת\"ל דגם באפייתן איכא שיעורא אם השיעור הוא שתים שתים דומיא דלחם הפנים או דילמא אחת אחת דומיא דשתי הלחם ובאותה ברייתא שכתבתי בר\"פ שתי הלחם אמרינן ומנין שאפייתן שתים שתים ת\"ל ושמת אותם יכול אף שתי הלחם כן ת\"ל אותם, ויש לדקדק דאימא דמעוטא דאותם אתא לחביתין ואולי ניחא טפי למעט שתי הלחם דכתיב בקרא דלחם הפנים דהא יהיה אתא לרבות שתי הלחם וא\"כ כי אתא מעוטא הוא למעט מאי דכתיב בההוא קרא ועדיין יש להתיישב בזה. ודע שממשמעות דברי רבינו נ\"ל שכל עשייתם היה אחת אחת שאם לא היתה ההקפדה כי אם בלישתן היה לו לומר ואחת אחת היו נילושות וכמו שכתב בפ\"ה מה' תמידין ומוספין וכן נראה גם כן מסתמיות דבריו. שוב ראיתי להרב בעל שיירי כנסת הגדולה שעמד בדברי רבינו ומרן הללו וקודם כל דבר אומר שכל לחמי תודה הכתוב בדברי הרב הנזכר הוא ט\"ס וצריך לומר מנחת חביתין וכמבואר ומתוך מה שכתבתי יתיישב לך כל מה שדקדק הרב הנזכר הן בדברי רבינו הן בדברי מרן ודוק ועיין במה שכתב הרב בעל שיירי כנה\"ג בטור א\"ח סי' תס\"א בהגהת בית יוסף אות י'. תנן בפרק ב' מדות (דף פ\"ז) רש\"א לא היה שם הין כו' אלא מדה יתירה של לוג ומחצה היתה שם שבה היה מודד מנחת כ\"ג לוג ומחצה שחרית ולוג ומחצה בין הערבים ואמרינן בגמרא דאמרו לו חצי לוג היה שם ואפשר לשער בחצי לוג ע\"כ, ואני תמיה בזה בין לר\"ש ובין לחכמים לאיזה תכלית אנו צריכים לשער לוג ומחצה והלא עשיית החביתין אחת אחת היתה נעשית ובכל חלה וחלה היה נותן לה רביעית שמן ולש אותה וכדאמרינן בדף פ\"ח דרביעית נמשחה שבה היה מודד לחביתין של כ\"ג רביעית שמן לכל חלה וא\"כ יביא ג' לוגין בכלי חול ואח\"כ ימדוד ברביעית רביעית שמן לכל חלה וחלה. ואפשר לומר דס\"ל דצריך שכל השמן הראוי להקריב בבקר צריך שיהיה כולו קדוש בשעה שמתחיל לעשות החלות והרי הסלת אף שלא היה מקריב כי אם חצי עשרון היה צריך לקדש עשרון ומה שלא הצריכו גבי שמן נמי שיקדש ג' לוגין דומיא דסלת דמקדיש עשרון הוא משום דשאני סולת דרחמנא אמר מחציתה דמשמע שיביאנה שלמה ויקדשנה שלמה אבל גבי שמן אין צורך לקדש כי אם מה שצריך להקריב באותה שעה ומש\"ה מקדיש לוג ומחצה ואח\"כ מודד ברביעית לכל חלה וחלה. ומכאן אני תמיה לסברת רבינו שכתבתי (לעיל בפרקין) דאית ליה שעשיית החביתין היא שהיה עושה י\"ב חלות מן העשרון וחולק כל חלה וחלה לשנים ומקריב י\"ב חצאין בבקר וי\"ב בערב וא\"כ כל הג' לוגין היה צריך שיביא להקרבת חצי עשרון של בוקר ולא ימנע או יקדש כל השלשה לוגין או לא יקדש כי אם רביעית אחר רביעית הצריך לכל חלה וחלה אך שיעור זה דלוג וחצי לאיזה תכלית הוא. ואולי שכשם שאחר שהיה מקדש כל העשרון בעשרון של קודש היה חולק העשרון בחצי עשרון והיה עושה ממנו שש חלות ואח\"כ היה עושה מחצי האחר שש חלות אלמא דבעינן שהמחצית יהיה חלות בפני עצמו א\"כ גם השמן צריך שהמחצית יתקדש ומ\"מ כבר כתבתי דסברא זו דרבינו היא תמוהה בעיני ואעיקרא דדינא למה צריך לחלק העשרון בחצי עשרון כפי סברתו שהרי חצי עשרון זה לא היה מקריב בבקר אלא חצי המחצית של עשרון זה וכן מהלוג ומחצה לא היה מקריב הימנו בבקר כי אם המחצית, סוף דבר דברי רבינו צריכין תלמוד: ודע שראיתי לרבינו שכתב ומביא עמה ג' לוגין שמן כו'. וסתם הדברים ולא פירש אם הכוונה היא שיביא כל הג' לוגין ויקדש אותם או דילמא שיכול להביאם בכלי חול ואח\"כ היה מקדש רביעית אחר רביעית הצריך לכל חלה וחלה ובין הכי ובין הכי אני תמיה שהרי מהסוגיא שכתבנו מוכח דבין לר\"ש ובין לרבנן צריך לחלק לוג ומחצה בפני עצמו ולא ביאר לנו רבינו דין זה: " + ], + [ + "ואם היתה מנחת חינוך כו'. כתב מרן ובפ' התכלת תניא וכהן המשיח כו'. ולא ידעתי מה ענין סוגיא זו לכאן דהתם מיירי בכ\"ג שמת ולא מינו אחר תחתיו דנחלקו ר\"ש ור\"י משל מי היתה קריבה ואליבא דכולי עלמא שלימה היתה קריבה שחרית ושלימה בין הערבים ולא שייך כלל למנחת חינוך וצ\"ע. ומ\"ש רבינו ואח\"כ חולק כל חלה וחלה לשנים באומד כדי שיקריב החצי בבקר והחצי בערב. מדברי רבינו הללו למדנו שני דברים. הא' הוא שכל העשרון כולו היה לש ואופה מהבקר דקרא דקאמר מחציתה בבקר ומחציתה בערב היה אפשר לומר שחצי עשרון היה לש ואופה בבקר והנשאר היה לש ואופה בערב. והדין הב' שלמדנו הוא דמאי דכתב רחמנא מחציתה בבקר הכוונה היא מחצית כל חלה וחלה שנמצאו קרבים בבקר י\"ב חצאי חלות ובערב י\"ב חצאין. והנה בדין הא' דהיינו שהיו לשין ואופין כל העשרון בבקר לא נחלק עליו הראב\"ד אך בדין הב' דהיינו שהיה מקריב י\"ב חצאין בבקר חלק עליו וכתב זו לא שמענו אלא שיחלקו שש חלות בשחרית ושש בין הערבים והתורה נתנה להם מדות גדולות וקטנות שימודו בהם כדי שלא יגרעו ולא יוסיפו על השיעורין והוא אומר שמחלקין את החלות באומד כו' ע\"כ. וא\"ת בשלמא לדעת רבינו היינו דצריך ללוש ולאפות כל העשרון בבקר לפי שצריך להקריב י\"ב חצאין אך להראב\"ד שמקריב שש חלות בבקר למה אופין כל העשרון. ונראה דודאי לדעת הראב\"ד אם ירצה ללוש חצי עשרון בבקר וחצי בערב הרשות בידו ומה שלא נחלק עליו בזה הוא משום דאף לדידיה יכול לעשות כמו שירצה ומה שחלק עליו נתבאר שהרשות בידו אם ירצה ללוש כל העשרון בבקר ילוש ואם ירצה ילוש חצי עשרון בערב: והנה מרן הביא ראיה לדברי רבינו די\"ב חצאין היה מקריב מההיא דאמרינן בפרק שתי מדות (דף פ\"ז) בעא רמי בר חמא מרב חסדא חביתי כ\"ג במה מחלקן לחלות ביד או בכלי כו' והנה פשטן של דבריםנראים כרבינו שהבעיא היא חלות אלו שמחלקן כדי להקריב י\"ב חצאין במה מחלקן אך הראב\"ד נראה דס\"ל דהבעיא היא לפי שצריך לעשות מכל חצי עשרון שש חלות ועל זה שאלו חלות אלו במה מחלקן וכן הוא דעת התוס' ורש\"י יע\"ש. והא דלא בעו בלחם הפנים שהיה גם כן י\"ב חלות ועיקר שיעור זה די\"ב חלות בלחם הפנים כתיב ומהתם ילפינן לחביתין וכדאיתא בפ' ואלו מנחות הא לא קשיא כלל משום דחלה דלחם הפנים היתה שני עשרונים כל חלה וחלה וא\"כ שיעורה ידוע אבל בחביתין שמכל חצי העשרון היה עושה שש חלות מש\"ה שאלו במה מחלקן. אך קשה אמאי לא שאלו בסתם על כל המנחות שהיו באים עשר עשר וכדתנן בפ' ואלו מנחות [דף ע\"ו] במה מחלקן, וי\"ל דשאני שאר מנחות שהעשיה היתה כאחת כלומר שהיה לש כל העשרון בבת אחת ואח\"כ היה מחלק העיסה לעשר חלות וכיון שכן אין להקפיד אם החלה האחת תהיה גדולה מחברתה או קטנה אבל חביתין שאחת אחת היו נעשות וכמו שפסק רבינו וצריך לתת לכל חלה וחלה רביעית שמן וכדאמרינן בפ' שתי מדות (דף פ\"ח) רביעית למה נמשחה שבה היה מודד לחביתי כ\"ג רביעית שמן לכל חלה וחלה א\"כ צריך להקפיד טובא בשיעור החלות שיהיו שוות כדי שלא תהיה האחת מרובה בשמן והאחת חריבה ומש\"ה שאלו בגמ' במה מחלקן והשיבו לו שאעפ\"כ מחלקן ביד ולא בכלי לפי שהכלי הוא סימן קללה: וראיתי למרן שכתב וזה מבואר כדברי רבינו דההוא דקללה בלחם כתיב כנראה שרצה מרן לשלול דליכא למימר שהבעיא היה לפי שהיה צריך לעשות מכל חצי עשרון שש חלות וכדכתיבנא כבר כתבו התוס' דמשקולת ומאזנים הוא סימן קללה בסלת כמו בעיסה ולפי מה שכתבנו מה שתמה מרן על הראב\"ד שכתב זו לא שמענו מלבד שאין כאן תמיה דודאי סוגיא זו שהביא מרן ראה אותה הראב\"ד אלא שפירשה כדכתיבנא עדיין יש לתמוה על רבינו איך הוליד דין מחודש כזה דבמלתא דרחמנא אמר מחציתה בבקר איך חלק באומד ואפשר שיוסיף או יגרע מדקדוק סוגיא זו. עוד אני תמיה בסברת רבינו הלזו מהא דתנן חצי עשרון מה היה משתמש שבו היה מודד מנחת כ\"ג כו' וסדר הבאת החביתין היה שהיה מביא עשרון ומקדשו לעשרון שבמקדש ואח\"כ היה חוצהו בחצי עשרון וכל זה מבואר בדברי רבינו בראש הפרק. והנה בשלמא לדעת הראב\"ד ודעמיה איצטריך חצי עשרון לפי שבו היה מודד לעשות שש חלות בבקר אך לדעת רבינו לא ידעתי לאיזה תכלית היו מחלקין אותו בחצי עשרון יעשו מן העשרון קודם חלוקה י\"ב חלות ואח\"כ יחלקו כל חלה לשנים ויקרבו י\"ב חצאין בבקר וי\"ב בערב והדבר אצלי צריך תלמוד ועיין במה שכתבתי בדף ס\"ו ע\"א (א\"ה תמצאנו לקמן בפרקין דין ג' יע\"ש) . ודע שאחר שכתבתי כל זה נתיישבתי עוד בדברי רבינו הללו וראיתי שדבריו טעמם ונמוקם עמם והוא דתנן בפ' אלו מנחות (דף ע\"ה) מנחת ישראל כופל אחת לשנים ושנים לארבעה ומבדיל מנחת כהנים כופל אחת לשנים ושנים לארבעה ואינו מבדיל מנחת כהן משיח לא היה מקפלה רש\"א מנחת כהנים ומנחת כהן משיח אין בהם פתיתה מפני שאין בהם קמיצה ע\"כ. ופירש\"י אין בהם פתיתה שלא היה מקפלן. ובגמרא הקשו דבברייתא קתני מנחת כהן משיח היה מקפלה והא אנן תנן לא היה מקפלה ותירצו אמר רבא אינו מקפלה לארבעה אבל מקפלה לב' ע\"כ. והנה פשטה דסוגיא משמע דלת\"ק מנחת כהנים כופל אחת לב' וב' לד' ואינו מבדיל מנחת כהן משיח לא היה כופל כי אם אחת לב' ורש\"י ס\"ל דבין מנחת כהנים ובין מנחת כהן משיח לא היה מקפלה כלל דליכא למימר דמאי דקאמר ר\"ש הוא דלא היה מקפלה אחת לשנים ושנים לארבעה אבל אחת לשנים מיהא היה מקפל דא\"כ אמאי נקט במילתיה מנחת כהן משיח הא בזה גם ת\"ק מודה דלא היה מקפל כי אם אחת לשנים אלא ודאי דלר\"ש מנחת כהן משיח לא היה בה קפול כלל ולפי זה איכא לאתמוהי טובא דהא בקרא דמנחת כהן משיח כתיב מנחת פתים תקריב וגו' והיכי קאמר ר' שמעון דמנחת כהן משיח לא היה מקפלה כלל וכבר הקשו קושיא זו הראב\"ד ורבינו ישעיה הראשון. והרא\"ם בפ' צו כתב וז\"ל ושמא י\"ל דאין בהם פתיתה דקאמר ר\"ש היינו שלא יכפל האחד לשנים ושנים לארבעה דומיא דמנחת ישראל דכתיב בה פתות ופתים ופליג את\"ק דאמר מנחת כהנים כופל אחד לשנים ושנים לארבעה ובא ר\"ש ואמר שבין מנחת כהנים בין מנחת כהן משיח אינו כופל אלא האחד לשנים ולא שנים לארבעה דהכא לא כתיבא בה אלא פתים לחודה ומנחת כהנים דיינינן להו כמנחת כהן משיח מפני שכולם אין בהם קמיצה ע\"כ. והנך רואה כמה יש מהדוחק בתירוץ זה דנקט ר\"ש דין מנחת כהן משיח ללא צורך שהרי בדין מנחת כהן משיח לא נחלק תנא קמא. ומלבד זה הדוחק יש לתמוה דבגמרא הקשו עלה דברייתא דקתני מנחת כהן משיח היה מקפלה ממתני' דקתני לא היה מקפלה והדבר הוא תימה דהיכי הוה ניחא להו מתני' כפשטה דלא היה מקפלה כלל דהא כתיב מנחת פתים ותמהני מהרא\"ם איך לא נתעורר בזה. וראיתי להרב בעל קרבן אהרן בפ' ויקרא עלה דקרא דפתות אותה שהביא קושיא זו דהרא\"ם ותירץ דלר\"ש מנחת פתים אינו ר\"ל שיפתת אותה אלא שירצה שיעשנה כמו מנחת פתים והיא שאר המנחות או לענין האפיה שתהא נעשית בכלי וזהו אפויה כמו מנחת פתים או לענין היציקה שיצוק עליה שמן והוצרך לומר זה מפני ששנה אותה באומרו תופיני אפיות הרבה לז\"א שעם כל זה כמו מנחת פתים היתה עכ\"ד: והנה דברים הללו מצד עצמם לא ניתנו ליכתב שהכתוב יאמר מנחת פתים לדמיון בעלמא גם מ\"ש או לענין האפיה שתהא נעשית בכלי כו' לא ידעתי פירושו לפי שבחביתין היו בו שתי מלאכות שהיו אופין ומטגנים ואם על הטיגון הרי כבר נאמר על מחבת ואמרי' בפ' התכלת (דף כ\"א) מחבת מלמד שטעונה כלי ואי על האפוי אעיקרא דדינא כמה דיות משתפכות אם התנור היה קודש או לא, זאת ועוד דבמנחות דכתיב בהם פתיתה לא היה כי אם מחבת ובמחבת לא כתיב בקרא יציקה וא\"כ היכי תלה הכתוב חיוב היציקה באומרו מנחת פתים ואף שהדין הוא שבכל המנחות חוץ ממנחת מאפה תנור היה בהם פתיתה היינו מדרשא דמנחה היא לרבות כל המנחות לפתיתה וכן יציקה לא כתיב בקרא כי אם במנחת הסלת ושאר המנחות חוץ ממאפה תנור נלמדות מרבויא וא\"כ לא יצדק לומר שקראה הכתוב מנחת פתים לחיוב היציקה ועוד דהא מצינו מנחה דבעיא פתיתה ולא בעיא יציקה והיא מנחת מאפה תנור וכמו שכתב רבינו בפרקין הלכה ח' ומצינו מנחה דלא בעיא פתיתה ובעיא יציקה והיא מנחת הסלת וכמו שהארכנו בזה בספר דף קל\"ט (א\"ה תמצאנו לקמן בפרקין הלכה י' יע\"ש), וא\"כ וא\"ע היכי תלה הכתוב חיוב היציקה במה שקראה מנחת פתים. עוד הוקשה לו לרבינו שאם ת\"ק ס\"ל דבענין הקיפול אין חילוק בין מנחת ישראל למנחת כהנים ולא נתייחדה מנחת כהנים אלא בשלילת ההבדלה מפני שאין בה קמיצה אבל לקפלה אף במנחת כהנים איתא כדי לקיים מצות פתיתה וכמו שפירש\"י במתני' דאלו מנחות א\"כ מנא להו דאשתנו מנחת כהנים ממנחת כהן משיח דמנחת כהן כופל אותה לשנים ושנים לארבעה ואילו מנחת כהן משיח אינו כופל כי אם אחת לשנים ולא מצינו לא בגמרא ולא בת\"כ שהביאו שום רמז מהכתוב לזה, והרב בעל קרבן אהרן כתב שהטעם הוא כי מנחת כהנים היו מעשרון ומנחת כהן משיח לא היה אלא חצי עשרון דכן כתיב עשירית האיפה סולת מחציתה בבקר ומחציתה בערב ולזה אם עשרון חולק לארבעה חצי עשרון די שיחלוק אותו לשנים עכ\"ד. וכן פירש רש\"י בפ' אלו מנחות יע\"ש, ורבינו לא נחה דעתו בזה לפי שאם היה הדין שמחצי עשרון היה עושה י\"ב חלות היו דבריו טובים ונכוחים אבל כיון דמחצי עשרון לא היה עושה כי אם שש חלות אין הפרש בין מנחת כהנים למנחת כהן משיח אלא כמלא נימא דבמנחת כהנים היה עושה מחצי עשרון חמש חלות ובמנחת כהן משיח היה עושה מחצי עשרון שש חלות: והנה כל זה ראתה עינו של רבינו וליישב כל זה סבירא ליה דמה שאמר הכתוב מנחת פתים הוא כמשמעו דהיינו שהיה חולק אותה לשנים וזה משמעו של פתים דהיינו מבדיל דומיא דפתות אותה פתים וכן תרגם אונקלוס מנחת ביצועין שר\"ל שיחלק אותה לשנים ואע\"ג דבמתני' תנן ר\"ש אומר אין בהם פתיתה כו' ופירש קפול מ\"מ לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד וס\"ל דהטעם שצוה הכתוב דין זה אע\"ג דקי\"ל דכל מנחה שאין בה קמיצה אין בה הבדלה בחלות הוא משום דשאני הכא שההבדלה היא כדי לקיים מחציתה בבקר והתורה גזרה שיביא עשרון שלם ויעשה מהעשרון י\"ב חלות ויחלוק כל חלה וחלה לשנים ויקריב י\"ב חצאין בבקר וי\"ב חצאין בערב וזהו מה שצוה הכתוב מנחת פתים דאי לא תימא הכי לאיזה תכלית צוה הכתוב פתים כיון שלא היה כאן קמיצה ובזה לא נחלק אדם מעולם ואף ר\"ש מודה בזה לפי שזאת הפתיתה היא לקיים מחציתה בבקר ומה שחלק עם חכמים הוא דחכמים ס\"ל דנהי דקי\"ל דמנחת כהנים לא היה בה הבדל מ\"מ כופל אותה כדין מנחת ישראל דהיינו אחת לשנים ושנים לארבעה ומנחת כהן משיח נמי הוי דכוותה דהיינו דבתחילה היה חולק כל חלה וחלה לשנים לקיים מחציתה בבקר ואח\"כ היה כופל כל חלק לשנים ולא היה מבדיל א\"כ נמצא דגם במנחת כהן משיח היה אחת לשנים ושנים לארבעה ור\"ש ס\"ל דכי היכי דנשלל ההבדל ממנחת כהן הכי נמי נשלל הכפל ומש\"ה במנחת כהנים לא היה כופל כלל אלא נשרפת החלה כמו שהיא ובמנחת כהן משיח חולק כל חלה לשנים לאומרו יתעלה מנחת פתים לקיים מחציתה בבקר אבל לא היה חוזר וכופל לפי שלא היה בה קמיצה ולפי זה נתיישבה כל הסוגיא והדקדוקים שדקדקנו: וראיתי בת\"כ בפ' צו מנחת פתים מלמד שכופל אחת לשנים ושנים לארבעה ומבדיל וכתב הרב בעל קרבן אהרן ושנים לארבעה ל\"ג ליה דהוא דלא כמאן כו' ומבדיל נראה לפרש כו' אבל בגמ' נראה דגרסינן ואינו מבדיל בשביל שאינה טעונה קמיצה ע\"כ. ולא ידעתי היכן ראה בגמ' דגרסינן ואינו מבדיל, ולדידי מאי דקתני בברייתא ומבדיל קאי למאי דקאמר מלמד שכופל אותה לשנים שאז היה מבדיל לקיים מחציתה בבקר, והנכון דהגירסא הנכונה היא כופל אחת לשנים ומבדיל ושנים לארבעה והן הן הדברים שכתבנו דאין שינוי בכפל בין מנחת כהנים למנחת כהן משיח ובמנחת כ\"מ כופל אחת לשנים ומבדיל כדי לקיים מחציתה בבקר ואח\"כ כופל אותה לארבעה כדין כל מנחת כהנים ולא ידעתי מה יענה הראב\"ד ביום שידובר בו ברייתא הלזו דת\"כ. וראיתי לסמ\"ג במצות עשה סימן קפ\"ו שכתב וז\"ל מנחת פתים מלמד שכופל אחת לשנים ומבדיל וכן המסקנא בפ' ואלו מנחות ע\"כ. ועוד כתב שם במנחת חביתין כופל אותה לשנים ומבדיל מפני שצריך להקריבה לחצאין עם חצאי הקומץ לבונה ע\"כ. והרי זה מבואר כדברי רבינו אך מ\"ש וכן המסקנא בפ' ואלו מנחות לא ידעתי היכא איתא להאי מילתא: ודע שמנחת חינוך של כהן שלא היה מחציתה בבקר אלא נקרבת כאחת פשיטא שלא היה חולק החלות דכיון דהיה מקריבה כולה כאחת וקמיצה אין בה לאיזה תכלית יחלוק החלות אבל מ\"מ כופל אותה לב' ושנים לד' ואינו מבדיל כשאר מנחת כהנים וזה לא הוצרך רבינו לבארו מפני שסמך על מ\"ש בדין י' ואם היתה המנחה של זכרי כהונה אינו מבדיל כו' הרי שלא הפריש בין מנחת ישראל למנחת כהנים אלא לענין ההבדלה אבל לענין הכפל שוים הם ומנחת חינוך הרי היא כמנחת כהנים וכן כתב הסמ\"ג שם וז\"ל מנחת חינוך הרי היא כשאר מנחת כהנים שכופל אחד לב' ושנים לד' ואינו מבדיל לפי שאינן נקמצות ואינו זוכ' אלא מקריבה כולה כאחת עם קומץ לבונה ע\"כ: והואיל והביא אותנו משך הענין ראיתי לעמוד על מ\"ש רבינו וז\"ל ואם היתה מנחת חינוך אינו חוצה כו' וכתב מרן נראה שכתב כן מדתנן בפ' אלו מנחות מנחת כהן משיח לא היה מכפלה ומפרש רבינו דמנחת כהן משיח דקתני היינו מנחה שמקריב ביום שנתחנך כו' ואני תמיה על זה דמנחת חינוך לא מיקריא מנחת כהן משיח לפי שמנחת חינוך שייכא אף בכהן הדיוט ביום שמתחנך לעבודה וכמו שכתב רבינו בפ\"ה מהל' כלי המקדש דין ט\"ז ולומר דס\"ל דמנחת חינוך של כ\"ג לא היה חוצה אבל מנחת חינוך של כהן הדיוט היה חוצה זו לא ידעתי היכן רמיזא ועוד דהתם בגמרא אמרו דלא היה מקפלה אחת לשנים וב' לד' וא\"כ מנא לן שלא היה מקריב מחציתה בבקר גם הראיה האחרת שהביא מרן מההיא דפ' התכלת תמהני דמה ענין אותה סוגיא להכא דהתם מיירי בכ\"ג שמת ולא מינו אחר תחתיו דנחלקו ר\"ש ור' יהודה משל מי היתה קרבה ואליבא דכ\"ע שלמה היתה קרבה שחרית ושלמה בין הערבים ולא שייך כלל למנחת חינוך וכבר השיגו בזה הרב בעל לחם משנה יע\"ש גם מה שתירץ הרב בעל לחם משנה לזה הם דברים מבלי מלח ואני תמיה על רבותי שדברי רבינו הם ברייתא בת\"כ בפ' צו וז\"ל יכול מה אהרן מביא חצאים אף בניו יהיו מביאים חצאים ת\"ל זה ע\"כ. ואין ספק שכוונת הברייתא היא כסברת רבינו שהיה עולה על הדעת שגם מנחת חינוך תהיה מחציתה בבקר דומיא דמנחת חביתין קמ\"ל זה שמעט לומר דוקא מנחת חביתין נקרבת לחצאין אבל מנחת חינוך נקרבת שלמה. ומה שיש לעמוד על ברייתא זו שחלקו ג\"כ בין מנחת חינוך בשיעור השמן ובלבונה ורבינו בסוף פ\"ה מהל' כלי המקדש כתב ומעשה שלשתן שוה כבר עמדתי על זה לעיל סימן מ\"א דף ס\"ה (א\"ה תמצאנו בפ' הנזכר). ודע שלא ראיתי לסמ\"ג שכתב גבי מנחת חביתין אלא שכופל אחת לשנים ומבדיל ולא ביאר שאח\"כ חוזר וכופל החציים וכמ\"ש רבינו ולא ידעתי למה לא ביאר דין זה ואולי סובר הרב דמאי דאמרינן בגמרא דמנחת חביתין היה כופל אחת לשנים היינו מה שהיה עושה בתחלה שהיה כופל החלה לשנים ומבדיל ושוב לא היה כופל ולפ\"ז יש לתמוה דא\"כ ר\"ש דפליג ואמר דבמנחת כהן משיח לא היה פתיתה היכי מתוקמא והא כתיב מנחת פתים והדבר צריך תלמוד: ודע שלפי מה שכתבנו בדברי רבינו מתיישבים כל דבריו באר היטב אך זה לבד נשאר לי מהקושי בדבריו שכתב ולוקח החציים וכופל כל אחד לשנים ופותת ע\"כ, והאי ופותת דקאמר לא ידעתי פירושו דאם כוונתו דחוזר וכופל זה אינו דהא בגמרא אמרינן דלא היה כופל שנים לארבעה ואם פירושו הוא מבדיל זו לא ידעתי מנין לו דבשלמא מה שהיה חולק בתחלה כל חלה וחלה לשנים הוא כדי לקיים מאמר הכתוב מחציתה בבקר אבל אחר שלוקח החציין שיחזור ויבדיל אותם לא ידעתי הא היכא רמיזא ולמה נשתנה מנחת חביתין ממנחת כהנים שלא היה בהן הבדל לפי שלא היה בהם קמיצה. ואלמלא דמסתפינא הייתי אומר דהאי ופותת הוא ט\"ס והגירסא כך היא וכופל כל אחת מהן לשנים עד שתמצא כל פתיתה כפולה לשנים ע\"כ. וקראה פתיתה לפי שכבר כתב דחולק כל חלה וחלה לשנים: וראיתי להרב בעל לחם משנה שנתקשה הרבה בדברי רבינו הללו וכתב דרבינו הוקשה לו קושיית מהר\"א מזרחי ז\"ל דלר\"ש היכא מתוקם קרא דמנחת פתים כו' ואני תמיה דכיון דכבר כתב דחולק כל חלה לשנים מאי קשיא ליה מקרא דמנחת פתים ור\"ש גם כן מודה בזה ואם הרא\"ם ורבינו ישעיה ז\"ל הקשו קושיא זו הוא משום דאזלי בשיטת הראב\"ד דס\"ל שהיה מקריב שש חלות שחרית ושש בין הערבים אבל לרבינו ליכא קושיא כלל וכדכתיבנא. עוד כתב דרבינו מפרש דלת\"ק אחר שכפל אותם לשנים פותת כלומר אין פותת השנים זה מזה אלא הכפל עצמו פותתו וז\"ש שנמצא כל פתיתה כפולה לב' שאחר שכופל פותת אותו הכפל ור\"ש פליג ואומר דכופל אבל אינו פותת הכפל וזהו שאמר אין בהם פתיתה והשתא מתוקמא קרא דפתים לר\"ש לענין הכפל דמודה ר\"ש דמנחת כהן משיח כופל עכ\"ד. והנה מה שדקדק הרב לפי דרכו ממה שכתב רבינו שנמצא כל פתיתה כפולה לשנים שאחר שכופל פותת אותו ע\"כ, לא ידעתי כוונת הרב בדברים הללו וכבר כתבנו שלפי דרכנו קורא אותה פתיתה לפי שכבר קדם דכל חלה וחלה חולק אותה לשנים, עוד יש לי לדקדק בדבריו וליראת האריכות קצרתי ובמקום אחר נאריך עוד בזה כל הצורך. ודע שלפי דרכו של הרב בכל מנחת כהנים היה בהם פתיתה דהיינו שפותת הכפל אלא שאינו מבדילם זה מזה ומה שכתב רבינו בדין י' ואם היתה המנחה של זכרי כהונה אינו מבדיל ופותת הכוונה היא אינו מבדיל אלא פותת וזה הוא דוחק בדברי רבינו (א\"ה עיין לקמן בפירקין דין י' כי שם האריך הרב המחבר ע\"ד הלח\"מ והרא\"ם יע\"ש): " + ], + [ + "מנחת הסלת כיצד היתה נעשית כו'. דע שארבעה מיני מנחות נזכרו בכתוב מנחת הסלת ומנחת מאפה תנור ומנחת מחבת ומנחת מרחשת ובמנחת הסלת לא הוזכר בה כי אם יציקה ובמנחת מאפה תנור לא הוזכר כי אם בלילה ובמנחת מחבת כתיב בה בלילה ויציקה ובמנחת מרחשת כתיב בה מתן כלי דכתיב סלת בשמן תעשה ורבינו חייב בכל המנחות חוץ ממנחת מאפה תנור שלש מתנות דהיינו בתחלה נותן שמן בכלי ואח\"כ נותן עליו הסלת וחוזר ונותן שמן ובולל ואחר כל זה נותן הכל בכלי שרת וחוזר ויוצק שאר השמן והכי איתא בפ' אלו מנחות (דף ע\"ד) דתנן כל המנחות הנעשות בכלי טעונות ג' מתנות שהן יציקה ובלילה ומתן שמן בכלי קודם לעשייתן ובגמרא ת\"ר ואם מנחת מרחשת קרבנך סולת בשמן תעשה מלמד שטעונה מתן שמן בכלי קרבנך קרבנך לגזירה שוה מה כאן מתן השמן בכלי אף להלן מתן שמן בכלי ומה להלן יציקה ובלילה אף כאן יציקה ובלילה ע\"כ. תו אמרינן התם מנחה היא לרבות כל המנחות ליציקה והתוס' שם הקשו דהתינח דמחבת איצטריך לג\"ש למילף ממרחשת מתן כלי אבל מרחשת אמאי איצטריך לג\"ש למילף ממחבת יציקה ובלילה תיפוק ליה דמרבינן בסמוך מדכתיב מנחה לרבות כל המנחות ליציקה ולא ממעטינן אלא מנחת מאפה תנור, ותירצו דמצינו למימר דעיקר ג\"ש למתן שמן בכלי אתיא ויציקה ובלילה דהכא ה\"ה דבלא ג\"ש הוה ידעינן מדכתיב מנחה עוד תירצו ועוד נראה דלבלילה נמי איצטריך ג\"ש דמדכתיב מנחה לא מרבינן אלא יציקה לחודה דעל יציקה כתיב ומרבינן נמי פתיתה לכל מנחות דפתיתה ויציקה כתיבי בההוא קרא ע\"כ. ודע שגם לפי תירוץ זה מאי דיליף מרחשת ממחבת יציקה בג\"ש לאו דוקא דליציקה לא איצטריך ג\"ש דתיפוק ליה מקרא דרבינן מיניה כל המנחות ליציקה אלא שהפרש גדול יש בין תירוץ א' לתירוץ שני דלתירוץ א' מרחשת אינו צריך ללמוד שום דבר ממחבת בג\"ש ומה שאמרו בגמרא ומה להלן יציקה ובלילה כו' לאו דוקא דבלא ג\"ש נמי הוה ידעינן דבמרחשת איכא יציקה ובלילה אבל לתירוץ ב' איצטריך ג\"ש למרחשת שילמוד ממחבת בלילה דהא נפיק מקרא דמנחה ואגב בלילה נקטו נמי בגמ' יציקה. עוד כתבו ומיהו צריך לדקדק דבמנחת הסלת ובמנחת העומר דלא כתיב בהו בלילה מנא לן מתן שמן בכלי קודם לעשייתן תינח מחבת ומרחשת דכתיב קרבנך אלא שאר מנחות מנלן ואם נפרש מדכתיב מנחה במחבת מרבינן כל מנחות לשלש מתנות שמן א\"כ היכי ממעטינן מאפה מיציקה דוקא מדכתיב עליה והיא נמעטה נמי ממתן שמן בכלי קודם עשייתן דהנך תיבות גבי הדדי כתיבן ויצקת עליה שמן מנחה היא ע\"כ. ויש לדקדק בדברי התוס' שכתבו מנא לן מתן שמן בכלי ומשמע דלא הוקשה להם כי אם מזה דאמאי לא הוקשה להם ג\"כ מבלילה דמנא לן. וכי תימא דס\"ל לתוס' דאף דנימא דמלת מנחה דכתיבא במחבת מרבה כל המנחות לדיני המחבת היינו דוקא למאי דכתיב בהדיא במנחת מחבת דהיינו בלילה ויציקה אבל מתן שמן בכלי דלא כתיב בהדיא במחבת ולא יליף לה אלא ממרחשת בג\"ש לא רבינן כל המנחות מדכתיב מנחה. הא ליתא מתרי טעמי חדא דהתוס' סיימו בדבריהם דמנחה אינו מרבה אלא יציקה דכתיב סמוך לו אבל בלילה אינו מרבה ואם כן איך כתבו תכף ומיד הפך זה, ועוד שבהתחלת הקושיא כתבו דבמנחת סלת ובמנחת העומר דלא כתיב בהו בלילה כו' משמע שהוקשה להם ג\"כ מבלילה. והרב בעל לחם משנה נתעורר בזה ולא תירץ כלום ולי נראה שדברי התוס' הם מסורסים ועיקר הגירסא כך היא ומיהו צריך לדקדק דבמנחת סלת ובמנחת העומר מנא לן בלילה ומתן שמן בכלי קודם לעשייתן דלא כתיב בהו ולפי גירסא זו שהוקשה להם מבלילה ומתן שמן דמנא לן במנחת הסלת ובמנחת העומר ניחא מה שכתבו תינח מחבת ומרחשת כלומר דמחבת יליף מתן שמן ממרחשת ומרחשת יליף בלילה ממחבת אבל לפי הגירסא דלא הוקשה להם כי אם ממתן כלי ולא מבלילה לא היה להם לומר אלא תינח מחבת כלומר דיליף מתן שמן ממרחשת אבל במרחשת ליכא קושיא כלל דהא מתן שמן כתיב ביה בהדיא א\"ו דמבלילה ומתן שמן הוקשה להם ומש\"ה כתבו תינח מחבת ומרחשת וזה פשוט: ודע שמה שלא הוקשה להם מיציקה גם כן דמנא לן במנחת העומר דהא בפרשת אמור לא כתיב גבי מנחת העומר. הא לא קשיא כלל חדא דמלת מנחה מרבה לפחות יציקה לכל המנחות ועוד דבפ' ויקרא כתיב ואם תקריב מנחת בכורים דהיינו מנחת העומר וכתיב בתריה ונתת עליה שמן דהיינו יציקה. ודע שהתוס' בקושיא זו באו לסתור שני התירוצים שכתבו לקושיא דמרחשת אמאי איצטריך לג\"ש למילף ממחבת יציקה ובלילה ובתחלה הקשו כפי התירוץ השני דמנחה אינו מרבה כי אם יציקה דכתיב ביה דא\"כ מנחת הסלת ומנחת העומר מנא לן דעו דבעו בלילה ומתן כלי וחזרו ואמרו ואם נפרש כלומר התירוץ הא' דמנחה מרבה כל הדברים ולמרחשת לא איצטריך ג\"ש למילף ממחבת דתיפוק ליה מקרא דמנחה ובמחבת כתיבי שלש מתנות דבאומרו קרבנך הרי מתן כלי אמור וכתיב בלולה בשמן וכתיב ויצקת ועל כולם כתיב מנחה לרבות כל המנחות לכל אלו הדברים ובזה הוה ניחא מאי דאית לן במנחת הסלת ובמנחת העומר בלילה ומתן שמן בכלי אכתי קשיא ליה אחריתי לפי פירוש זה דאמאי ממעטינן ממנחת מאפה יציקה דוקא מדכתיב עליה והיא נמעטנה נמי ממתן שמן בכלי דהנך תיבות גבי הדדי כתיבן ויצקת עליה שמן מנחה היא וכי היכי דמלת מנחה מרבה הכל הכי נמי נימא דמיעוטא דעליה והיא ממעט הכל ונהי דבלילה לא מצי ממעט דבהדיא כתיב בלולה בשמן מ\"מ נמעטנה נמי ממתן כלי. וקושיא הלזו לא שייכא כי אם לפי התירוץ הא' אבל לפי התירוץ השני לא שייכא קושיא זו דהא כפי התירוץ השני מנחה אינו מרבה כי אם ליציקה דכתיבא בהך קרא וא\"כ מעוטא דהיא ועליה נמי לא ממעטי אלא יציקה דכתיב בהאי קרא באופן שכוונת התוס' היא לדחות השני התירוצים ולזה תירצו לעיקר קושייתם תירוץ אחר ובתירוץ זה יתורץ הכל וכתבו ונראה לפרש דגבי ג' מתנות שמן כל המנחות למדות זו מזו בלא שום ג\"ש מסברא בעלמא דכיון דטעונות שמן נלמוד סתום מן המפורש כעין גלוי מילתא בעלמא ומאי דאיצטריך הכא קרבנך לג\"ש היינו משום דבמחבת כתיב יציקה שהיא אחרונה ובמרחשת כתיב מתן שמן בכלי שהיא בתחלה הוה אמינא שזו דינה בכך וזו דינה בכך אבל אחר שלמדנו בג\"ש ליתן האמור של זה בזה ה\"ה בכל המנחות חוץ ממנחת מאפה דמיעטה רחמנא מיציקה ומשום דכתיבי מיעוטא גבי יציקה איצטריך ליה מנחה לרבות כל המנחות ליציקה עכ\"ד, וכוונת דבריהם דהג\"ש למדנו שלא נדון מה שכתוב בכל מנחה בה לבדה ובזה יצאנו מזה הטעות ולמדנו לכולם מן הסברא שילמוד סתום מן המפורש ואי לא הוה כתיב מיעוטא גבי יציקה למעט מאפה תנור מיציקה לא הוה צריך לרבויא דמנחה לרבות כל המנחות ליציקה דבלא רבויא היו כל המנחות למדות זו מזו ליתן את של האמור בזה בזה אלא כיון דאיצטריך מעוטא גבי יציקה כדי למעט מאפה תנור כדי שלא נטעה במעוט זה באיזו מנחה ממעט קרא כתב רחמנא רבויא דמנחה לרבות כל המנחות ליציקה ובזה נבין דמעוטא לא קאי כי אם אמאפה תנור ובתירוץ זה אתיא כל הסוגיא כפשטה וכמבואר. והנה כמה הלכתא רבוואתא איכא למשמע מדברי התוס' הללו חדא דס\"ל דמנחת הסלת ומנחת העומר יש בו ג' מתנות שמן ככל המנחות והנה מנחת הסלת כבר כתב כן בפירוש רבינו דבעיא מתן שמן בכלי ובלילה ויציקה אך במנחת העומר נראה מדברי רבינו בפ\"ז מהלכות תמידין ומוספין דין י\"ב שלא היה בה לא מתן שמן בכלי ולא יציקה שהרי לא כתב שם אלא ובוללין אותו בשמן כו' הרי שלא הזכיר כי אם בלילה אבל נראה דהא ליתא דהא בפ\"ו דמנחות (דף ס\"ז) תנן בא לו לעשרון יצק ובלל הרי דחייבו יציקה במנחת העומר ולפי מה שדקדקנו בדברי רבינו במנחת העומר לא היה בה יציקה ומה גם שהתוס' שם כתבו דמאי דתנן נתן עליו שמנו היינו מתן שמן בכלי וא\"כ הרי הוזכרו כל השלש מתנות במנחת העומר אלא שנראה שרבינו מ\"ש ונותן עליו קומץ לבונה כשאר המנחות האי כשאר המנחות קאי לפני פניו נמי דהיינו מ\"ש בוללין אותו כלומר כשאר המנחות היו בוללין אותו וכוונתם היא דבעיא ג' מתנות וכן כתב הרב בל\"מ יע\"ש:
עוד למדנו מדברי התוספות הללו דמנחת מאפה תנור לא מעטה הכתוב אלא מיציקה דוקא אבל מתן שמן בכלי יש בה ודברי רבינו בדין זה באו סתומים דבדין ח' כתב וז\"ל מנחת מאפה תנור כיצד אם חלות היא בולל השמן בסלת ולש בפושרין ואופה ופותתן ונותן בכלי שרת כו' ואין בה יציקת שמן ע\"כ. והנה מסוף דבריו שכתב ואין בה יציקת שמן נראה דס\"ל כסברת התוס' דלא מעט הכתוב מאפה תנור אלא מיציקה אבל מתן שמן בכלי לא מעטה אך מתחלת דבריו שלא הזכיר מתן שמן בכלי אלא כתב אם חלות היא בולל השמן וכו' משמע דאית ליה דבמאפה תנור לא היה בה מתן שמן בכלי וכבר הביא הרב בעל לחם משנה שני פירושים הללו וכתב שפירוש זה השני שכתבנו הוא מדוקדק יותר בדברי רבינו עם שהראשון יותר נכון עכ\"ד. ולדידי מלבד שהפירוש השני הוא מדוקדק בדבריו הפירוש הראשון לא ניתן ליאמר בדעת רבינו כלל לפי שבפ' אלו מנחות (דף ע\"ה) אמרי' יכול שאני מרבה אף מנחת מאפה ת\"ל עליה אוציא את החלות ולא אוציא את הרקיקין ת\"ל היא ע\"כ. הרי שהכתוב מיעט חלות ורקיקין ופשיטא שאין הפרש ביניהם כלל אלא שבחלות נותן שמן בשעת בלילה והרקיקין אינו נותן שמן בשעת בלילה אלא שמושח אותם אחר כך ואי אמרינן דבחלות לא מיעט הכתוב מתן שמן בכלי אלא דוקא יציקה פשיטא שהוא הדין גבי רקיקין דלא מיעט מתן שמן בכלי ורבינו בדין ט' כתב וז\"ל וכיצד מושחן מביא לוג שמן לכל עשרון ומושחן וחוזר ומושחן עד שיכלה כל השמן שבלוג ע\"כ. והנה פשטן של דברים מורים שכל הלוג היה מושח ולפי דברי התוס' לא היה מושח כל הלוג כולו שהרי היה מתן שמן בכלי תחלה קודם שיתן הסלת אך אליבא דרבינו אתי שפיר כיון שלא היה בו מתן שמן א\"כ כל הלוג היה למשיחה. ומלבד שפשט דברי רבינו מורים כן שכל הלוג היה למשיחה עוד יש להוכיח כן ממ\"ש בדין הרקיקין מביא לוג שמן לכל עשרון כו' ובכל המנחות לא הזכיר שיעור ובמנחת הסלת כתב סתם ושמן הראוי לה ובמנחת מחבת ומרחשת וחלות של מאפה תנור לא הזכיר כלל שיעור בשמן וסמך על מה שכתב בפי\"ב מה' אלו דין ז' וז\"ל כל המנחות הקרבות לגבי המזבח טעונות שמן לוג שמן לכל עשרון וא\"כ למה זה גבי רקיקין הוצרך לומר שיעור השמן שמביא ובמה שכתבנו ניחא שהוצרך רבינו לומר כאן השיעור לפי שכיון שברקיקין לא היה נותן שמן כלל כי אם לאחר אפיה למשיחה היה עולה על הדעת דבפחות מלוג סגי קמ\"ל דלעולם בעי לוג אבל אם היה בו מתן שמן מהיכא תיתי שמנחה זו היתה משתנית משאר המנחות לענין שיעור השמן:
ובסברת התוס' אני תמיה מההיא דאמרי' התם רקיקין הבאים בפני עצמם מביא לוג שמן ומושחן וחוזר ומושחן עד שיכלה כל שמן שבלוג ר\"ש בר יהודה אומר משום ר\"ש מושחן כמין כ\"י ושאר השמן נאכל לכהנים ע\"כ. ואיכא לאתמוהי טובא בסברת ר\"ש הלזו דמנא ליה דנשתנה מנחת רקיקין מכל המנחות שיהיה חלק לכהנים בשמן אי משום דליכא לא בלילה ולא יציקה אימא דבתחלה היה נותן שמן בכלי שיעור רב עד כדי שלא ישאר מן הלוג כי אם כדי משיחה וכי תימא דס\"ל לר\"ש דכיון דהתורה נתנה שיעור זה דלוג לשלש מתנות שמן א\"כ ברקיקין אף דאיכא מתן שמן בכלי מ\"מ לא היה נותן שמן בכלי אלא כשיעור שהיה נותן בשאר המנחות הטעונות שלש מתנות ומש\"ה אית ליה דכיון דמשח כמין כ\"י השאר נאכל לכהנים הא ליתא דמעולם לא שמענו שיעור בשלש מתנות שמן ואם ירצה לרבות באחת ולמעט באחרת הרשות בידו ועוד אם הדברים כן שלא היה יכול ליתן שמן בכלי אלא כשיעור שהיה נותן בשאר המנחות הטעונות ג' מתנות א\"כ גבי חלות דמאפה תנור נמי נימא שלא היה נותן שמן בכלי ובלילה אלא כשיעור שהיה נותן בשאר המנחות וא\"כ הנשאר שהוא שיעור היציקה אמאי לא קאמר ר\"ש שיהא ניתן לכהנים ובהדיא תנן בפרק כל התדיר (דף צ\"א) אמר ר\"ש אם ראית שמן שהוא מתחלק בעזרה אין צריך לשאול מהו אלא מותר רקיקי מנחות ישראל ע\"כ אלמא דלא משכחת שמן הניתן לכהנים כי אם ברקיקין ולא בחלות לפי שבשעת בלילה היה נותן כל השמן וא\"כ גבי רקיקין אמאי לא עשה ג\"כ תיקון זה ליתן בתחלה בכלי שיעור רב עד שלא ישאר מן הלוג כי אם כדי משיחה וגם בדברי ת\"ק דקאמר מושחן וחוזר ומושחן קשה לי דטורח זה למה דמעיקרא כשנותן שמן בכלי לא ישאר כי אם כדי משיחה על פני כולו שהרי גבי מנחה הבאה מחצה חלות ומחצה רקיקין אית ליה דשאר השמן מחזירו לחלות אלמא היכא דאיכא תקנתא לא מטרחינן ליה שימשח ויחזור וימשח וכי תימא דהכא מיירי בדיעבד שלא נתן שמן בכלי שיעור רב ונשתייר בלוג שמן יותר מכדי משיחה ומש\"ה אית ליה לת\"ק דימשח ויחזור וימשח ולר\"ש אית ליה דנאכל לכהנים אבל לעולם דלכתחלה עבדינן תקנתא אחריתי דהיינו שיתן שמן בכלי שיעור רב עד כדי שלא ישאר בלוג כי אם כדי משיחה הא ליתא דלישנא דברייתא משמע דלכתחלה מיירי ובא ללמדנו אופן עשיית הרקיקין ועוד דמלישנא דברייתא דקתני מביא לוג שמן משמע דכל הלוג היה למשיחה וכמו שדקדקנו מדברי רבינו ולא היה צריך ללמדנו דין זה דהא דבר פשוט הוא דכל עשרון בעי לוג וכדאיתא בפרק שתי מדות (דף פ\"ט).והיותר מגדיל עלי התימה הוא דהנראה מדברי התוס' דפשיטא להו מילתא דלא מיעט הכתוב מאפה תנור כ\"א מיציקה דוקא ולא ממתן שמן שהקשו נמעטנה נמי ממתן שמן בכלי דמשמע שהיא הלכה מקובלת בידם שלא מיעטה הכתוב ממתן שמן ולא ביארנו לנו הא היכא רמיזא ואדרבא סוגית ההלכה מורה שאף ממתן שמן נתמעטה וכמו שכתבנו ואם נפשך לומר שהתוס' לא כתבו דממתן שמן לא נתמעטה אלא בחלות אך ברקיקין מודו דאף ממתן שמן נתמעטה וכמו שהכרחנו מסוגית הגמרא הא ליתא דמלבד דברי התוס' שכתבו היכי ממעטינן מאפה מיציקה מדכתיב עליה והיא משמע דקושיתם היא גם על מנחת רקיקין מדכתבו עליה והיא דהם שני מיעוטים דאיצטריכו חד לחלות וחד לרקיקין, זאת ועוד הדבר מצד עצמו הוא דבר מתמיה שהכתוב יאמר שני מעוטין סמוכין זה לזה והאחד לא ימעט אלא יציקה דכתיב סמוך לו והמיעוט האחר למעט אף מתן כלי שלא נזכר בכתוב בפירוש ואינו נלמד כי אם מג\"ש דקרבנך קרבנך. הכלל העולה שדברי התוס' נעלמו ממנו וצריכין אצלי תלמוד וצ\"ע והרא\"ם בפ' ויקרא ד\"ה ויצקת אזיל בשיטת התוס' יע\"ש:
והנך רואה דלפי מה שפירשנו בדעת רבינו שמעתתא רווחא ואזלא דאיהו אית ליה דמרבויא דמנחה מרבינן לכל המנחות לשלש מתנות שמן וכמו שצדדו התוס' באומרם ואם נפרש כו' וכשם שמלת מנחה מרבה כל השלש מתנות הכי נמי מעוטא דהיא ועליה ממעט הכל זולת בלילה דכתיב בהדיא בחלות דמאפה תנור ומשיחה דכתיב ברקיקין אבל מתן שמן ויציקה נתמעטו מחלות ורקיקין וג\"ש דקרבנך קרבנך לא איצטריך אלא כדי שילמוד מחבת ממרחשת מתן שמן בכלי וכמו שכתבו התוס' בתחלת דבריהם ובזה אתי שפיר מה שנחלקו ת\"ק ור\"ש בשמן דרקיקין דוקא משום דבחלות כיון דאיכא בהו בלילה היה נותן כל הלוג בשעת בלילה אבל ברקיקין שלא היה שום דבר מן השלש מתנות שמן כי אם משיחה נחלקו ת\"ק ור\"ש דת\"ק אית ליה דמושחן וחוזר ומושחן כלומר דמושחן ושוהה עד שיבלע השמן וחוזר ומושחן וכן עושה תמיד עד שיכלה כל השמן אבל פשיטא דקודם שיתבלע השמן לא היה חוזר ומושח דאם כן היינו יציקה ור\"ש אית ליה דמשיחה זו היא כמשיחת הכהנים שהיתה כמין כ\"י וכמ\"ש רבינו פ\"א מהל' כלי המקדש ומש\"ה אית ליה דשאר השמן נאכל לכהנים. ובת\"כ ראיתי דטעמא דמ\"ד דהמשיחה היתה כמין כ\"י הוא משום דכתיב בשמן בשמן שתי פעמים ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט יע\"ש:
ודע שמה שכתבנו למעלה מדברי רבינו והתוס' דמנחת הסולת בעיא ג' מתנות ראיתי להרא\"ם בפ' ויקרא בפרשת מנחת הסלת דספוקי מספקא ליה מלתא וז\"ל ואע\"פ ששנינו כל המנחות הנעשות בכלי טעונות ג' מתנות שמן ומשמע דוקא הנעשות בכלי טעונות ג' מתנות שמן אבל מנחת סלת שאינה נעשית בכלי אינה טעונה אלא היציקה המפורשת בה בלבד י\"ל דהאי הנעשית בכלי דקאמר אינו אלא למעט מנחת מאפה תנור בלבד שכך אמרו בגמרא בהדיא כל המנחות הנעשות בכלי למעוטי מאי אמר רב פפא למעוטי מנחת מאפה תנור ועוד אפילו את\"ל דממעט נמי למנחת הסלת ה\"מ למתן שמן בכלי שכן אינה צריכה כלי אבל מבלילה ויציקה לא עכ\"ד. ותמהני דאיך צדד לומר דמנחת הסלת לא בעיא מתן שמן בכלי מאחר שרבינו כתב בפירוש דבעיא וכן הוא דעת התוס' וכן כתב הסמ\"ג במצות עשה סימן קפ\"ו יע\"ש. ועוד אני תמיה דכפי דבריו אמאי לא אמרו למעוטי מנחת הסלת ומנחת מאפה וכי תימא משום דמנחת מאפה מימעיט משני דברים דהיינו ממתן שמן בכלי ומיציקה אבל מנחת הסלת לא מימעיט אלא ממתן שמן וכמו שכתבנו לעיל לדעת רבינו, הנה מלבד שדבר זה במחלוקת הוא שנוי שהרי כתבנו לעיל שלדעת התוס' מנחת מאפה לא מימעיט אלא מיציקה ואם כן כי היכי דקאמר למעוטי מנחת מאפה שאין בה כל הג' מתנות כי אם שתים דהיינו מתן שמן ובלילה הכי נמי הוה ליה למימר למעוטי מנחת הסלת שאין בה כל הג' מתנות כי אם שתים דהיינו בלילה ויציקה. ועוד דאף למה שכתבנו לדעת רבינו דמנחת מאפה מימעיט ממתן שמן ומיציקה מ\"מ הוה מצי למימר למעוטי מנחת מאפה ומנחת הסולת והאי כדאיתיה והאי כדאיתיה. ועוד אני תמיה דהא מנחת העומר היא מנחת הסלת ממש וכבר כתבנו למעלה דממתני' דפ\"ו דמנחות (דף ס\"ז) מוכח דבמנחת העומר היו בה כל שלש מתנות שמן ומלבד כל זה מ\"ש הרב ה\"מ למתן שמן בכלי שכן אינה צריכה כלי לא ירדתי לעומק דברים הללו מאי האי שכתב שכן אינה צריכה כלי שאם כוונתו היא שהכלי שהיו נותנין בו השמן בתחלה לא היה מכלי שרת במנחת הסלת אבל בשאר המנחות היה הכלי מכלי שרת לא ידעתי דין זה מהיכא גמר לה הרב שהרי דברי רבינו מבוארים בהדיא שכל המנחות לא היו נעשות בכלי שרת כי אם בשעת יציקה דהיינו לאחר הבלילה במנחת הסלת ולאחר פתיתה במנחות האפויות היה נותן המנחה בכלי שרת ויוצק עליה השמן ואין חלוק בדינים אלו בין מנחת הסולת לשאר מנחות כלל ואי ס\"ל דהכלי שהיו בוללין בו הסולת היה מכלי שרת וכמו שנראה מסוגית הגמרא פ\"ק דמנחות וכן נראה שהוא דעת התוס' בכמה מקומות וכבר הבאתי דבריהם בספר רביעי סימן קמ\"ד יע\"ש (א\"ה יתבאר בסמוך) שא\"כ גם מנחת הסלת ג\"כ היתה צריכה כלי לבלילה ולא מצאתי חלוק בדינים אלו בין מנחת הסלת לשאר המנחות. ואם כוונת הרב באומרו שכן אינה צריכה כלי הוא לאפיית מנחת הסולת ולא דמי למנחת מחבת ומרחשת שהם כלי שרת וס\"ל דגם מנחת הסולת צריכה אפיה אלא שאפיתה היתה אחר הקמיצה וכמו שכבר הארכתי בסברא זו לעיל והכרחתי שם דמנחת הסולת לא היה חיוב בה באפיה כלל אלא היתה מתחלקת להכהנים תיכף אחר הקמיצה וכמו שיע\"ש, מ\"מ אף כפי סברת הרב דגם במנחת הסולת היה חיוב בעשיה אלא שלא היתה בכלי לא ידעתי איך טעם זה יצדק דוקא למעט מתן שמן בכלי ולא לבלילה ועוד לסברת הרב מנחת הסולת ומנחת מאפה שוים הם בעשייתם שלא היו נעשות בכלי ובגמרא לא מיעטו ממאי דתנן כל המנחות נעשות בכלי אלא מנחת מאפה. שוב ראיתי להרב בעל לחם משנה שעמד על דברי הרא\"ם הללו והכריח כמו שכתבנו שגם במנחת הסולת איכא ג' מתנות שמן יע\"ש: ואח\"כ נותנה בכלי שרת כו'. כתב מרן נראה שהכלי שהיה בולל בו לא היה כלי שרת כו'. והתוס' פ\"ב דחולין (דף ל\"ו) ד\"ה צריך כתבו דהיה כלי שרת. ועיין בפרק כל המנחות (דף נ\"ז) דאמרינן א\"ל רב פפא לאביי והא איכא ביסא דלח הוא א\"ל כגון ע\"ג קטבליא ועיין בתוס' פרק שתי הלחם (דף צ\"ה) ובפ' המזבח מקדש (דף פ\"ח) ד\"ה מדות כתבו דביסא היה כלי שרת וביסא הוא הכלי שבוללין בו הסולת עם השמן ועיין בתוס' פרק כל שעה (דף ל\"ו) ד\"ה במקום זריזים ועיין ברש\"י פרק י\"א דמנחות (דף צ\"ו) ועיין בפ\"ק דמנחות (דף ט') דאמרינן ור' יוחנן אמר פסולה כיון דעשייתו בכלי וכו' ועיין במ\"ש התוס' שם: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל ארבע מנחות אלו האפויות כו'. זה הוא בפ\"ז דמנחות (דף ע\"ו) מחלוקת ר' יהודה ור' מאיר ופסק כר' יהודה ויש לדקדק בדברי רבינו במה שכתב כל ארבע מנחות אלו דהיה לו לומר כל חמש וליכא למימר דמנחת מאפה תנור אף דאיכא תרי גווני דהיינו או חלות או רקיקין כיון דכולם הם מאפה תנור חשיב להו בחדא, דהא בפי\"ב מהלכות אנו דין ד' כתב תשע מנחות הם ומנה מנחת מאפה תנור לשתים ובפ\"ז מהלכות אלו דין ה' כתב האומר הרי עלי מנחה יביא אחת מחמשת מיני מנחות וכבר ראיתי להרב בעל לחם משנה שהרגיש בזה וכתב דרבינו הכא לא השגיח אלא על אופן עשייתה וכיון שרקיקין וחלות כולן נעשות בתנור חשיב להו בחדא ע\"כ. ולא נתקררה דעתי בדברים אלו. והנראה אצלי דרבינו כיון למה שפירש\"י בפירוש התורה פר' ויקרא וז\"ל ושנינו במנחות כל המנחות האפויות לפני קמיצתן ונקמצות ע\"י פתיתה כולן באות עשר עשר חלות והנראה מדבריו הוא שבא למעט מנחת הסולת לפי שהקמיצה היא בעודה סלת וכמבואר ליכא קפידא שיעשו אותה עשר חלות וכן דקדק מדברי רש\"י הללו הרא\"ם וכדברי רש\"י כדמותן כצלמן כתב הסמ\"ג במצות עשה סימן קפ\"ו גבי מאפה תנור. והרא\"ם תמה על סברת רש\"י הלזו דהא סתמא קתני מתני' כל המנחות באות עשר עשר דמשמע שכל הה' מנחות הן בכלל זה אף מנחת הסולת ומכח קושיא זו סבב דברי רש\"י שבפירוש התורה בפירוש דחוק עד מאד. וגם הרב בעל לחם משנה דחה דברי רש\"י וכתב דרבינו חולק עליו וסובר דאף מנחת הסלת היתה באה עשר. ואני תמיה על רבותי בזה דבשלמא במנחות שהצריך הכתוב בהם אפיה או במחבת או במרחשת או בתנור שייך לומר שיהיו עשר דילפינן מלחמי תודה אבל במנחת הסולת לא ראיתי בשום מקום שנזכר בו אפיה כלל. ונראה שחולקין אותה תיכף ומיד אחר קמיצה אפילו קודם לישה שהרי לישה לא הזכיר רבינו גבי מנחת הסולת. וראיתי לרבינו בפ\"י מהלכות אלו דין ט\"ו שכתב ולמה חלק הכתוב וכו' אבל סולת אם יחלקוה ביניהם נמצא מגיע לזה מלא כפו סולת או פחות שאינו ראוי לא ללוש אותו ולא לאפותו כו' הרי מבואר דאף קודם לישה היה נחלק וא\"כ חיוב זה דעשר עשר באיזה זמן ולומר דכל כהן אחר שנוטל חלקו עושה אותו עשר חלות הא ודאי בורכא הוא. ונ\"ל שאם רצה הכהן לאכול אותה בלא שום בישול הרשות בידו לפי שלא נזכר במנחה הלזו אפיה כלל ומאד אני תמיה איך לא השגיח בדברי רבינו הללו שכתבנו דאית ליה דמנחת הסולת נחלקת תיכף ומיד אחר הקמיצה אף קודם לישה וכן כתב הסמ\"ג במצות עשה סימן קפ\"ד ולפי זה דייקי דברי רבינו שכתב כל ארבע מנחות אלו האפויות שכיון לשלול מנחת הסולת שאינה אפויה ואין בה מצוה כלל באפייתה וכדכתיבנא. וראיתי להרב בעל לחם משנה שרצה להכריח דגם במנחת הסולת בעינן שתהיה עשר ממאי דאמרינן בפרק כל המנחות (דף נ\"ט) אמר רב פפא כל היכא דתנן עשר תנן ופירש רש\"י בחד לישנא כל היכא דתנן במנחות דמתני' עשר תנן כלומר כולן באו עשר חלות כדאמרינן באלו מנחות ושם הוזכרה מנחת הסולת א\"כ משמע דמנחת הסולת באה עשר ע\"כ. והנה מלבד שאף כפי פירושו בדברי רב פפא אין להכריע מה שכתב דרב פפא לא מיירי אלא במנחה שנצטוינו לאפותה דבעינן שתהא באה עשר עשר וא\"כ בסוג זה לא נכנס מנחת הסלת וכמבואר, עוד אני תמיה למה רצה לייחס פירוש זה שכפי דעתי הוא דחוי מעיקרו לרבינו שכפי פירוש זה רב פפא בא ללמדנו דלית הלכתא כר' שמעון דאמר יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין א\"כ בדף ס\"ג שהביא סברא זו דר\"ש הוה ליה למיפסק הלכתא דלא כר\"ש ותו דמלבד דזה פשוט דר' יהודה ור\"ש הלכה כר' יהודה רבי יוסי קאי כסברת ר' יהודה וכדאיתא התם וא\"כ פשיטא דלית הלכתא כר\"ש, ועוד דאין בפשט דברי רב פפא הללו כפי פשטן שלילת סברת ר\"ש דהא ר\"ש מודה דבעינן עשר אלא דס\"ל דחלות ורקיקין הכל הוא דבר אחד, ועוד לא ידעתי מה ראו חכמי התלמוד לחבב כל כך דברי רב פפא הללו לשנותם פעמים ושלש בדף נ\"ט ובדף ס' ובריש פרק ואלו מנחות (דף ע\"ב).אבל הפירוש הנכון בדברי רב פפא הלזו הוא הפירוש השני שכתב רש\"י שכל מסדרי המשנה כשבאו לכתוב מנחות שהם שוים בדינם לא כתבו אלא עשרה מיני מנחות כגון גבי טעונות שמן ולבונה מנו עשרה מיני מנחות וכן גבי טעונות הגשה ואין טעונות תנופה וכן גבי מנחות נקמצות ושיריהם לכהנים ולסברת ר\"ש הם אחד עשר מיני מנחות שהיא מנחה הבאה מחלות ורקיקין ולפי שרב פפא דקדק כל זה מהנך תלת מתני' בכל מקום שהביאו אחת ממשניות הללו הביאו דברי רב פפא מה שדקדק בזה וזה פשוט. (א\"ה עיין לקמן בפ\"ז מהלכות אלו דף ה'):
ודע שרש\"י בפירוש התורה גבי פתות אותה פתים כתב לרבות כל המנחות הנאפות קודם קמיצה לפתיתה ע\"כ. וכתב הרא\"ם שכיון רש\"י כדי למעט מנחת הסולת שנאפית אחר קמיצה משום דפתיתה אינה אלא לקמיצה וכבר קדמה לה הקמיצה בעודה סולת ואין צורך לפתיתה וכן כתב בעל לח\"מ וכתב שגם רבינו מודה בדין זה משום דלעיל גבי מנחת הסלת לא הזכיר פתיתה כלל. והנה ראיתי לרש\"י ז\"ל בפרק אלו מנחות (דף ע\"ה) ההיא דאמרינן כל המנחות הנעשות בכלי טעונות פתיתה למעוטי מאי למעוטי שתי הלחם ולחם הפנים שפירש למעוטי שתי הלחם ולחם הפנים שאין נעשין בכלי אלא נאפות בתנור שאין טעונים פתיתה אבל מנחת מאפה לא ממעט מפתיתה דלקמן מרבינן לה לפתיתה עם שאר מנחות אע\"ג דנאפות בתנור ע\"כ. והנה אם טעמו של רש\"י דממעט מנחת הסולת מפתיתה הוא משום דאין כאן קמיצה שכבר קדמה לה הקמיצה א\"כ אמאי איצטריך לומר דטעמא דשתי הלחם ולחם הפנים דאין בהם קמיצה הוא לפי שאינם נעשים בכלי אימא דטעמא הוא לפי שאין בהם קמיצה דומיא דמנחת הסולת דאין בה פתיתה מטעם זה. והוה ניחא בטעם זה לא הויא קשיא ליה ממנחת מאפה תנור משום דמאפה תנור יש בה קמיצה וכ\"ת דרש\"י הוכרח לומר טעם זה משום לישנא דברייתא דקתני כל המנחות הנעשות בכלי טעונות פתיתה ועלה אמרינן למעוטי מאי דמשמע דהברייתא אתיא ללמדנו דין זה דשתי הלחם ולחם הפנים אין בהם פתיתה לפי שאינם נעשות בכלי, אעיקרא דדינא תיקשי עלה דברייתא אמאי נקט האי טעמא דלפי שטעונות כלי בעו פתיתה ושתי הלחם ולחם הפנים דלא בעו כלי לא בעו פתיתה הוה ליה למימר הנקמצות בעו פתיתה ובזה היו ממעטים שתי הלחם ולחם הפנים. ועוד קשה דכלל זה ששנו בברייתא אינו כלל חותך שהרי מאפה תנור אינו נעשה בכלי ויש בו פתיתה ומנחת הסולת נעשה בכלי וכמו שכתב הרב בעל לחם משנה ואין בה פתיתה: וראיתי בת\"כ פתות אותה פתים מנחה לרבות את כל המנחות לפתיתה יכול אף שתי הלחם ולחם הפנים ת\"ל אותה מה ראית לרבות כל המנחות ולהוציא שתי הלחם ולחם הפנים אחר שריבה הכתוב ומיעט מה אלו מיוחדות שיש מהם לאשים אף כל שיש מהם לאשים יצאו מהם שתי הלחם ולחם הפנים שאין מהן לאשים ע\"כ. והנה לא ידעתי למה לא מיעטו ג\"כ מנחת הסלת מטעם זה שהרי בשעת פתיתה אין בה כלום לאשים ואדרבא אם היה ממעט מנחת הסולת מכ\"ש הוה מימעיט שתי הלחם ולחם הפנים דהשתא מנחת הסלת שהיה בה לאשים אפ\"ה כיון דהשתא אין בה לאשים אין בה פתיתה שתי הלחם ולחם הפנים דמעולם לא היה בה לאשים לכ\"ש דאין בהם פתיתה. ועוד יגדל התימה לפי מה שפירש שם הרב קרבן אהרן דלאחר שהביא דברי רש\"י שפירש שהטעם שנתמעטו שתי הלחם ולחם הפנים הוא משום שאינם נעשות בכלי כתב ולי נראה דלהכי בעי כאן ומה ראית משום מאפה תנור וירצה אחר שגם מנחת מאפה תנור אינה נעשית בכלי מה ראית לרבות אותה ולמעט שתי הלחם ולחם הפנים אחר שכולם מאפה תנור ואמר שהטעם הוא משום הבדל אחר והוא שאין מהן לאשים וא\"כ מאפה תנור לא הובדל אלא באחת ושתי הלחם ולחם הפנים הובדלו בשתים בתנור ובמה שאין מהם לאשים עכ\"ד. וא\"כ מנחת הסלת שלא הובדלה אלא באחת מהיכא תיתי שנמעט אותה והרי מאפה תנור שיש בו הבדל אחד ורבינו אותו לפתיתה וכי תימא שאני ההבדל של מאפה תנור שאינו סיבה למעט הפתיתה שהרי אין הפתיתה תלויה אם נעשית בכלי או לא אבל ההבדל שיש במנחת הסלת הוא סיבה למעט הפתיתה דכיון דאין כאן קמיצה למאי איצטריך פתיתה א\"כ לישמעינן רבותא דהמיעוט בא למעט מנחת הסולת מפני שיש בה הבדל אחד שאין בה קמיצה ואם יקשה ויאמר ומה ראית למעט מנחת הסלת מפני שיש בה הבדל א' ולרבות מנחת מאפה תנור אף שיש בה הבדל אחד נשיב ונאמר דשאני ההבדל שיש במנחת הסולת שהוא סיבה למעט הפתיתה אבל ההבדל שיש במנחת מאפה תנור אינו סיבה למעט ממנה הפתיתה ובזה הוה ניחא דתו לא הוה צריך ללמדנו דשתי הלחם ולחם הפנים אין בהם פתיתה דהא מלתא דפשיטא היא שאין בהם פתיתה מאחר שיש בהם שני הבדלים אבל עכשיו שמיעטו שתי הלחם ולחם הפנים עדיין לא ידענו דין מנחת הסלת אי בעיא פתיתה או לא דאפשר דשאני שתי הלחם ולחם הפנים שיש בהם שני הבדלים. ואם תסתכל היטב בכל מה שכתבנו תראה שכל מ\"ש בזה הרב ל\"מ אין דבריו מעלים ארוכה למה שהקשינו: והנה כל זה הוא כפי סברת האומרים דגם הסולת היתה נעשית עשר חלות אך כפי מה שכתבנו לעיל דמנחת הסולת ליכא צווי בעשייתה ובעודה בלולה אפילו קודם לישה היתה נחלקת לכהנים וכמו שהכרחנו דבר זה לעיל מעתה ליכא קושיא כלל דלמנחת הסולת לא איצטריך מעוטא למעטה מפתיתה דמהיכא תיתי פתיתה כיון שהיתה מתחלקת בעודה בלולה אך לשתי הלחם ולחם הפנים שנצטוינו לאפות אותם איצטריך קרא למעט מהם פתיתה:
ודע שראיתי לרש\"י במתני' דמנחת ישראל כופל וכו' דבדברי ת\"ק דקתני מנחת כהנים כופל לא פירש רש\"י באיזו מנחה מיירי אלא סתם הדברים ובדברי ר\"ש דאמר מנחת כהנים פירש רש\"י מנחת נדבה של כהנים ע\"כ. והנה לפי פשטן של דברים נראה דרש\"י הוקשה לו דהיכי קאמר ר\"ש דמנחת כהנים אין בהם פתיתה מפני שאין בהם קמיצה דהא ר\"ש אית ליה דמנחת חוטא של כהנים נקמצת וקומץ קרב לעצמו וכדאיתא בריש ואלו מנחות (דף ע\"ב) ומש\"ה הוכרח לפרש דר\"ש איירי במנחת נדבה דאין בה קמיצה אבל בדברי ת\"ק לא פירש כלום משום דמיירי אף במנחת כהן חוטא משום דס\"ל דכל מנחת כהן אינה נקמצת וכן נראה מדברי הרב בעל תוי\"ט שהבין כן בדברי רש\"י שהביא דברי רש\"י הללו וכתב ועיין בריש פרקין ואני תמיה על זה דהא מנחת חוטא מנחת הסולת היא וכמבואר ובמנחת הסלת כבר נתבאר לעיל שאין בה פתיתה ודברי רש\"י צריכים אצלי תלמוד: והנני חוזר על הראשונות במאי דס\"ל להרא\"ם והרב בעל לחם משנה שגם מנחת הסולת היה בה אפייה והיתה באה עשר חלות דומיא דשאר מנחות אפיה זו דמנחת הסלת באיזה כלי היתה נעשית במחבת או במרחשת או בתנור ולא ראיתי בגמ' שום גילוי לזה וגם רבינו לא ביאר דין זה ואולי יאמרו דמנחת הסולת הרשות בידו לאפותה באיזה כלי שירצה דדוקא האומר הרי עלי במחבת והביא במרחשת או מרחשת והביא במחבת קי\"ל דלא יצא ידי חובתו וכמ\"ש רבינו ריש פי\"ז מהלכות אלו אבל האומר הרי עלי מנחת הסלת יכול לאפותה באיזה כלי שירצה. ומיהו אכתי קשה דהיה לו לרבינו להביא דין זה. וראיתי להרב בעל לחם משנה שכתב עלה דההיא דרש\"י דפתות אותה פתים שממעט מנחת הסלת מפתיתה שכתב דמנחת הסלת נעשית בכלי והכריח זה ממאי דתנן בפ' אלו מנחות (דף ע\"ד) כל המנחות הנעשות בכלי טעונות ג' מתנות וכו' ומנחת הסלת בכלל דהא לא מיעטו בגמ' אלא מאפה תנור לפי שלא היתה נעשית בכלי משום דס\"ל דתנור אינו מקדש ועכשיו יגדל התימה דמנא לן דין זה דמנחת הסולת בעיא כלי דהיינו או מחבת או מרחשת אבל תנור לא לפי שאינו מקדש ועוד דהיה לו לרבינו לבאר לנו דין זה אבל לפי מה שכתבנו לדעת רבינו ניחא דמנחת הסלת ליכא חיוב באפייתה ולאחר בלילה היתה מתחלקת לכהנים וכל כהן וכהן היה אוכל חלקו כרצונו ומאי דתנן כל המנחות הנעשות בכלי ולא ממעטינן אלא מאפה תנור הוא משום דס\"ל לסתמא דתלמודא דמתני' לא מיעט אלא מנחה דאיכא צווי באפייתה ואינה נעשית בכלי והיינו דקאמר הנעשות בכלי כלומר דאיכא חיוב בעשייתה ושיהיה בכלי ומש\"ה מיעטו מאפה תנור אבל מנחת הסלת אעיקרא דדינא ליכא חיוב בעשייתה וזה לא מיעט התנא. ודע שמלבד מה שהוכחתי מדברי רבינו דבמנחת הסלת ליכא חיוב באפיה דהא היתה מתחלקת לכהנים קודם אפיה עוד יש לדקדק דין זה ממ\"ש בפ' זה דין י\"ב סדר הבאת המנחה כו' ואם היתה מן המנחות הנאפות כו' משמע דמנחת הסלת לא היתה נאפית דלפי סברתם היה לו לומר ואם היתה מן המנחות הנאפות קודם קמיצה ומדלא הזכיר קמיצה אלא הבדיל ביניהם במאי דקאמר הנאפות משמע דבמנחת הסלת ליכא חיוב באפייתם:
ודע שראיתי להרב בעל לחם משנה עלה דמנחת הסולת כיצד היתה נעשית שאחר שהביא כל דברי התוס' שגם במנחת הסולת היו בה שלש מתנות שמן כתב וז\"ל ואע\"ג דבמתני' אמרו כל המנחות הנעשות בכלי לא ממעטה מתני' מנחת הסולת ומנחת העומר דאע\"ג דאינם טעונות כלי כמחבת ומרחשת מ\"מ נעשות בכלי שרת הם ואינם כמאפה תנור שאין התנור מקדש ע\"כ. והנה הנראה מדבריו דמנחת העומר ומנחת הסולת היתה נעשית בכלי שרת אלא שלא היה מחבת או מרחשת ולא ראיתי בשום מקום גלוי לדין זה שהיה כלי מיוחד למנחת הסולת ולמנחת העומר. הכלל העולה דלפי מה שכתבנו בדעת רבינו מנחת הסולת לא היה בה חיוב באפייה כלל אלא היתה מתחלקת לכהנים תיכף אחר הבלילה. אך ראיתי לרבינו עובדיה בפרק אלו מנחות עלה דמתני' דכל המנחות באות עשר שכתב וז\"ל ומנחת הסולת נמי אע\"ג דקודם אפיה נקמצת אפ\"ה עשר חלות היא באה וכן כתב הרא\"ם בפר' ויקרא שכן פירש רש\"י עלה דמתני'. הן אמת שבדפוס שלי שהוא אמשטרדאם לא מצאתי גירסא זו. ודע שאף שכתבנו למעלה דרבינו אזיל בשיטת רש\"י שבפירוש התורה מ\"מ המדקדק בדברי רש\"י שכתב כל המנחות האפויות לפני קמיצתן כו' שבא למעט מנחת הסולת מדבריו אלו נראה דס\"ל דאיכא חיוב באפיית מנחת הסולת אלא שלא היתה באה עשר חלות דאם לא היה חיובא באפייה לא היה צריך ללמדנו שלא היתה באה עשר חלות ועיין במה שכתבו התוס' בסוף פי\"ב דמנחות (דף ק\"ד) ד\"ה חמשה והדבר צריך תלמוד. וראיתי לבאר הא דאמרינן כל המנחות הנעשות בכלי טעונות פתיתה ואמרינן למעוטי מאי ואמר רב פפא למעוטי שתי הלחם ולחם הפנים ע\"כ, וכתב רש\"י אבל מנחת מאפה לא מימעיט מפתיתה דלקמן מרבי לה לפתיתה עם שאר מנחות אע\"ג דנאפות בתנור ע\"כ. ולכאורה יש לתמוה על זה הברייתא עצמה דהא מלת מנחה מרבה לכל המנחות לפתיתה וליציקה וכמבואר וכי היכי דמלת עליה מיעט מנחת מאפה הכי נמי נאמר דמלת אותה מיעט מנחת מאפה מפתיתה ואולי נאמר דמדאיצטריך קרא למיכתב גבי יציקה תרי מיעוטי דהיינו עליה והיא למעט מנחת מאפה מיציקה וגבי פתיתה לא כתיב אלא חד מיעוטא ע\"כ לא אתא קרא למעט מנחת מאפה מפתיתה מדלא כתיבי תרי מעוטי וכדאמרינן איזהו דבר שצריך שני מעוטין הוי אומר זו מנחת מאפה שיש בה חלות ורקיקין וזה דוחק:
והנכון בעיני הוא דהברייתא סוברת דודאי מלת מנחה אתא לרבויי פתיתה ויציקה לכל המנחות דלא כתיב בהו פתיתה ויציקה דליכא למימר דרבויא דמנחה לא אתא אלא ליציקה דכתיב סמוך לרבויא דהא כיון דכתיב מעוטא גבי פתיתה על כרחין איכא רבויא גבי פתיתה ומש\"ה איצטריך מעוטא למעט איזה דבר וזהו מושכל ראשון תו ס\"ל לברייתא דיותר נכון לומר שהמעוט ימעט מנחה שאינה כתובה כאן בהדי מנחות הללו מלומר שהמעוט ימעט מן המנחות הכתובות כאן והרבוי יבוא לרבות מנחות אחרות שאינן כתובות כאן וזה נלמד ממאי דאמרינן מאי תלמודא אימא להוציא מנחת כהנים ופי' רש\"י ז\"ל וז\"ל מאי תלמודא כלומר מה ראית להוציא את מנחת מאפה שכתובה עם שאר מנחות אימא להוציא מנחת כהנים שהרי אינה כתובה בפרשת שאר מנחות ע\"כ. ולפי זה ע\"כ דרבויא דכתיב גבי פתיתה לא אתא אלא למנחת מאפה משום דפתיתה כתיבא גבי מחבת ומרחשת לא צריך לרבויא דמנחה לפתיתה דתיפוק ליה מג\"ש דקרבנך קרבנך דכתיבי במחבת ומרחשת והם למדים זה מזה וכמו שהארכנו בזה לקמן (בדף קמ\"א ע\"א) (א\"ה נתבאר לעיל בפרקין) ולומר דאתא קרא לרבות מנחת הסולת הא ליתא דלא מיבעיא למה שכתבנו לעיל לדעת רבינו דבמנחת הסלת לא היה בה אפיה אלא אף לדעת החולקים וס\"ל דהיה בה אפיה והיתה באה עשר עשר מ\"מ מודים דלא היה בה פתיתה וכמו שכתבנו לעיל בשם רש\"י וא\"כ לא נשאר לנו לרבות מן המנחות הכתובות כאן כי אם מאפה תנור וא\"כ על כרחין כי אתא מעוטא דאותה הוא למעט שתי הלחם ולחם הפנים אבל גבי יציקה אמרינן דרבויא אתא למנחת הסולת דלא כתיב בה יציקה ומעוטא אתא למנחת מאפה ודרך זה נכון בעיני, וא\"ת גבי יציקה נמי נימא דמעוטא אתא לשתי הלחם ולחם הפנים הא לא קשיא כלל משום דהני אין בהם שמן כלל וכדתנן בפ' כל המנחות (דף נ\"ט) וא\"כ למאי איצטריך למעט גבי יציקה אך קשה גבי פתיתה מנא לן דמעוטא אתא לשתי הלחם ולחם הפנים אימא דמעוטא אתא למנחת כהנים שהרי גבי יציקה הקשו זה בגמרא ותירצו דמדכתב קרא תרי מעוטי שמעת מינה דקרא אתא למעט מאפה תנור שיש בה שני מינים וא\"כ גבי פתיתה דליכא כי אם חד מיעוטא נימא דאתא למעט מנחת כהנים. כבר הקשו התוס' קושיא זו בשם רש\"י ותירצו דמסתברא דנרבה מנחת כהנים כדין מנחת מחבת דשתיהן מנחת יחיד ונפש כתיב בפרשה ונמעט שתי הלחם ולחם הפנים דציבור הם, ולי נראה לתרץ באופן אחר דעד כאן לא הקשו בגמ' אימא להוציא מנחת כהנים אלא גבי יציקה לפי שאמרו שהמעוט הוא למעט מנחת מאפה ולזה הקשו דמנא לן דהמעוט הוא למעט מנחת מאפה שכתובה עם שאר מנחות אימא דבא למעט מנחת כהנים שהרי אינה כתובה עם שאר מנחות וכמו שפי' רש\"י אבל גבי פתיתה שדרשנו המעוט למעט שתי הלחם ולחם הפנים תו לא שייך לאקשויי ואימא למעט מנחת כהנים דכיון דמה שמעטנו אינו מן המנחות הכתובות שם אדרבא יותר יש טעם למעט שתי הלחם ולחם הפנים ממנחת כהנים לפי ששתי הלחם ולחם הפנים אין בהם לאשים כלל וא\"כ ההבדל שיש ביניהם לשאר מנחות הוא רב מאד וא\"כ מן הסברא יותר יצדק למעט שתי הלחם ולחם הפנים ממנחת כהנים וגם זה נכון בעיני: " + ], + [], + [ + "וקומץ שחלקו בשני כלים כו'. יש להסתפק אם חזר ועירבו בכלי אחד אי מהני דהא ודאי לא בעינן שיהיה הקומץ בכלי שניתן בו הקומץ מתחלה שאם נתן הקומץ בכלי אחד ושוב נתנו בכלי אחר ליכא הקפדה כל ששני הכלים הם כלי שרת וזה מתבאר ממ\"ש רפ\"א מפה\"מ דין כ\"ד קבל בכלי קדש ונתן לכלי חול יחזיר לכלי קדש משמע דדוקא לפי שהיה כלי חול הא לאו הכי לא ונראה שה\"ה למנחות. ומיהו בעיקר הספק נ\"ל דלא מהני מה שחוזר ומערבן בכלי אחר דכיון שדין זה דקומץ מדם ילפינן ליה וכדאיתא בפ\"ק דמנחות (דף ט') ובדם פשיטא דלא מהני מה שחוזר ומערבן וכדאיתא התם וכמו שנתבאר מעבר לדף (א\"ה עיין לעיל פ\"ה מהלכות אלו דין ט') והטעם דלא מהני ליה תקון הוא מבואר משום דכל פסול שאירע לאחר קבלת הדם כגון נתן לשמאל או בכלי חול או לזר יש לו תיקון משום דדמו לנשפך מהכלי על הרצפה דקי\"ל דאוספו וכשר אבל כל פיסול שאירע בשעת קבלה אין לו עוד תיקון משום דהוי נשפך מצואר הבהמה על הרצפה דנפסל הזבח וכמ\"ש רבינו בפ\"א מה' פסולי המוקדשין דין כ\"ה. אך ראיתי שסיים בדבריו וחוזר ומקדש נראה דס\"ל דיש תיקון אם חזר ועירבן ונתנם בכלי אחר ולא ידעתי טעם דין זה דהא כיון דבשעת מתן כלי לא נתקדש כי חזר וקדש לא מהני משום דהוי כנשפך מצואר הבהמה ואף דרבינו בפי\"א מה' פסולי המוקדשין דין ה' כתב נתפזר הקומץ ע\"ג הרצפה יחזור ויאספנו כבר כתב מרן שם דהיינו דוקא אם נתפזר אחר שנתנו לכלי שרת: ומלקט את כל לבונתה וכו'. דין זה הוא פשוט בגמרא פ\"ב דסוטה (דף י\"ד) דבתחלה נותן הלבונה ע\"ג הקומץ שבכלי ואח\"כ מקטיר שניהם יחד. וראיתי לרש\"י בריש הקומץ זוטא שכתב עלה דההיא דלקט לבונה בזר פסולה דלאחר הקטרת הקומץ היה מלקט הלבונה מעל הסלת ומקטירו ע\"כ. נראה דס\"ל שלא היתה ההקטרה בבת אחת אלא בזה אחר זה והוא תימה בעיני ובפ' צו כתב רש\"י שמלקט הלבונה לאחר קמיצה ומקטירו הרי שהליקוט הוא לאחר קמיצה לא לאחר הקטרה וצ\"ע: " + ], + [], + [ + "אין קומץ פחות מכשני זיתים. עיין בירושלמי רפ\"ב דיומא דר' יצחק בר רבי אלעזר שאל מעתה כהן שאין ידו מחזקת כשני זיתים פסול מן העבודה, ולכאורה נראה דפסול לכל העבודות כיון שאינו ראוי לקמיצה ולא ראיתי לרבינו שהזכיר דין זה ולומר דכונת הירושלמי היא דפסול לקמיצה מלבד שפשט ההלכה אינו מורה כן עוד קשה דמלתא דפשיטא היא כיון דקי\"ל דאין קמיצה פחות משני זיתים: " + ] + ], + [ + [ + "או נודר מנחה ממנחת נסכים וכו'. מימרא דרבא בפרק כל המנחות (דף ק\"ד).ומ\"ש או לבונה בפני עצמה. פי\"ג דמנחות (דף ק\"ו:): " + ], + [], + [], + [], + [ + "מה בין נדרים לנדבות וכו'. דקדק רבינו לומר עד שיקריב כמו שנדר לומר שאפילו הביאו ליד כהן כל שלא הקריבו כמו שנדר לא יצא י\"ח נדרו ודין זה הוא פשוט ולא מיבעיא היכא דנפסל הקרבן דפשיטא דלא יצא ידי נדרו אלא אפילו שהקרבן כשר אפ\"ה לא יצא ידי נדרו וכדתנן בריש זבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה וכבר כתבתי לעיל (דף רל\"ה) (א\"ה תמצאנו לקמן בפ\"ז מהל' חובל ומזיק דין ד' יע\"ש) שדין זה הוא אפילו במי שנדר קרבן ולאו דוקא בקרבן חובה ובזבחים אמרינן מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה האי נדבה נדר הוא אלא אם כמו שנדרת עשית יהא נדר ופירש\"י יהא נדר ויעלה לנדריך והן הן הדברים שכתב רבינו עד שיקריב כמו שנדר. וראיתי להתוס' בפ\"ק דחולין (דף כ\"ב) אההיא דבעי ר' זירא האומר הרי עלי עולה מן התורים או מן בני יונה והביא תחלת הציהוב שבזה ובזה מהו וכו' שהקשו וא\"ת כיון דממ\"נ האחד פסול היאך יכול להקריבן. וי\"ל דמבעיא ליה כגון דאם עבר כהן והקריב א\"נ כיון שהביא ליד הכהן יצא ידי נדרו מאחר דמ\"מ האחד מהם ראוי להקריב. והנה תירוץ זה האחרון הוא תמוה בעיני דמאחר שאין הכהן יכול להקריב משום ספק איך יתכן דיצא זה ידי נדרו והלא אף שהקריבו אלא ששחטו הכהן שלא לשמו לא יצא ידי נדרו כ\"ש היכא דאין הכהן יכול להקריבו דפשיטא דלא יצא ידי נדרו וכעת דברי התוס' צריכין אצלי תלמוד: " + ], + [], + [], + [ + "או שאמר ה\"ז חטאת או אשם. באשם תלוי איכא פלוגתא דתנאי אם בא בנדר ובנדבה בפ\"ו דכריתות. ודעת רבינו הוא דאינו בא בנדר ונדבה אך הטי\"ד סי' ה' ס\"ל דבא בנדר ובנדבה משום דסתמא דספ\"ב דחולין אתיא כר\"א ועיין בזבח השלמים סי' א'. ומ\"ש ואמר ה\"ז לחטאתי ה\"ה אם אמר ה\"ז חטאתי או אשמי בלא למ\"ד דדבריו קיימים ב\"ח י\"ד סי' ה' ס\"ק ז' ודוק. ובעיקר הדין דמחלק רבינו בין האומר הרי עלי חטאת או אשם לאומר ה\"ז חטאתי או לאשמי כתב מרן בתוספתא פ\"ג דתמורה וכן מתבאר בגמ' ס\"פ השוחט ובפ\"ק דנדרים (דף ו') יע\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "אחד נדרים ונדבות עם שאר הדברים וכו'. מצאתי מקום דין זה שיהיה באלו עשה ופשטיה דקרא לא מיירי אלא במידי דהקרבה ומאי דכתיב ותרומת ידכם היינו בכורים כמו שפירש\"י. וראיתי לבעל החינוך שכתב דעשה זה אינו נוהג כי אם בזמן הבית ולרבינו נוהג אף בזמן הזה. ומ\"ש ה\"ז עובר בלא תעשה וכו'. דע דעובר נמי משום לא יחל דברו עיין לעיל פ\"א מהל' ערכין. ומ\"ש והחרמים פירש\"י חרמי גבוה אך התוס' כתבו בין חרמי גבוה בין חרמי כהנים. ומ\"ש עברו עליו ג' רגלים כו'. דע דג' רגלים הללו בעינן שלמים ואם הקדיש באמצע הרגל אינו עובר עד שיעברו עליו ג' רגלים אחרים. ודין זה נלמד מההיא דאמרינן בפ\"ק דר\"ה (דף ה') אמר רבא הכא במאי עסקינן כגון שהומם בתוך הרגל וכו'. וכ\"כ התוס' שם דאין בל תאחר אלא בכל הרגל וכתבו התוס' (דף ו') ד\"ה שנה דסוף רגל א' מצטרף עם תחלת רגל ג' ועובר בבל תאחר אף קודם שיעברו כל הרגל יע\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [ + "כל חייבי עולות ושלמים ממשכנים אותם כו'. כתב הרמב\"ן בפ' ארבעה וחמשה שיש מפרשים דלא מחלקינן בין חייבי חטאות ואשמות לחייבי עולות ושלמים אלא קודם זמנן דבהני ממשכנין כי היכי דלא ליפשע ובהנך לא פשע אבל לאחר שעברו ג' רגלים בכולם ממשכנין וכופין נמי במילי ושוטי דבכולהו כתיב ועשית וכענין שאמרו בשאר מצות מכין אותו עד שתצא נפשו ודבר נכון הוא ע\"כ ועיין במ\"ש התוס' פ\"ק דר\"ה (דף ו') ד\"ה יקריב. והא דאמרינן דחייבי חטאות אין ממשכנין אותן היינו דוקא באומר דלא ניחא ליה בכפרה אבל במי שהוא סבור שהוא פטור ומן הדין חייב ממשכנין אותו כ\"כ התוס' ריש פ\"ג דכריתות ד\"ה או דלמא ובר\"פ האשה רבה ד\"ה ר\"מ ואע\"ג דאינהו קיימי אליבא דר\"מ ואנן לא קי\"ל כוותיה מ\"מ בהך מילתא לא פליגי עליה רבנן ויש ללמוד מדר\"מ לרבנן היכא דהוא סבר דפטור ומן הדין חייב. אף באשם פעמים דממשכנין כגון אשם נזיר וטמא ואשם מצורע כ\"כ הלח\"מ פ\"ו מהל' נזירות ד\"ה אבל האשם: " + ] + ], + [ + [ + "האומר וכו' אע\"פ שחזר בו בתוך כדי דיבור וכו'. וכן כתב בסוף פ\"ב מהל' תמורה יע\"ש ובפירוש המשנה כתב רבינו בפ' כיצד מערימין העיקר בידינו תוך כדי דיבור כדיבור דמי זולתי במקדיש וכו'. והנה יש לתמוה על פסק זה מההיא דאמרינן במרובה (דף ע\"ג) וסבר ר' יוסי תוך כדי דיבור כדיבור דמי והתנן כו' ומתרצינן תרי תוך כדי דיבור הוי כי לית ליה לר' יוסי כדי שאלת תלמיד לרב דנפיש מיליה כדי שאלת רב לתלמיד אית ליה הרי דבגמ' השוו מקדיש לשאר מילי ומאן דאית ליה דתוך כדי דיבור כדיבור דמי בעלמא אית ליה נמי בהקדש וטעמא דר' יוסי דנמלך הוא משום דאית ליה בעלמא דכדי שאלת תלמיד לרב לא הוי כדי דיבור אבל אם היה נמלך כדי שאלת רב לתלמיד היה מודה ר' יוסי דהיה תמורת שלמים ואילו מדברי רבינו נראה דטעמא הוא משום דבהקדש לא מהני חזרה ואפילו שחזר בו תיכף ומיד וזה הוא דבר מתמיה. שוב ראיתי לרב בעל שפתי כהן בח\"מ סימן רצ\"ה ס\"ק ד' שתמה על רבינו וכמו שכתבתי. והנראה לי הוא לומר דרבינו דחה סוגיא זו דמרובה מהלכה לפי שהוקשה לו קושית התוס' שהקשו תימה דרב אחא מדיפתי דאמר בפ\"ק דמכות ובפ' שבועות העדות דתוך כדי דיבור כדיבור דמי והוא כדי שאלת תלמיד לרב כמאן דלרבנן לית להו כלל כדי דיבור ואפילו דיבור קטן ור' יוסי נמי בתלמיד לרב מודה דלאו כדיבור דמי עכ\"ד. ומכח קושיא זו הכריח רבינו דסוגיא דמרובה היא אליבא דמ\"ד בפ' שבועת העדות דתוך כדי דיבור דהוי כדיבור הוי כדי שאלת רב לתלמיד ולדידיה ניחא דלא תיקשי דר' יוסי אר' יוסי דר' יוסי דרבנן דאית ליה דתוך כדי דיבור כדיבור דמי מיירי בשאלת רב לתלמיד ור' יוסי דר' מאיר מיירי בשאלת תלמיד לרב וס\"ל כר' יוסי אך לרב אחא ולר\"ל דריש פ\"ד דנזיר דאית להו דאפילו כדי שאלת תלמיד לרב כדיבור דמי אי אפשר לתרץ קושיא דר' יוסי אדר' יוסי כסוגיא דמרובה דא\"כ אתי דלא כמאן וע\"כ אית לן למימר לדידהו טעמא דר' יוסי דתמורה הוא משום דבהקדש לא אמרינן תוך כדי דיבור כדיבור דמי ולעולם דבעלמא אית ליה דתוך כדי דבור כדבור דמי ואפילו כדי שאלת תלמיד לרב אלא דשאני הקדש דלא מהני חזרה ואנן פסקינן הלכתא כר' יוסי דפליגי אדרבנן וכר' יוסי דפליג אר\"מ. והנה מה שתירצו התוס' לקושיא זו לא הבנתי דבריהם דמה שהביאו מסוגיא דנזיר ומפ' בתרא דנדרים אין ראיה משם אלא דתכ\"ד כדיבור דמי ודלא כרבנן דר' יוסי אך מה שתמהו דמנא להו דהוי כדי שאלת תלמיד לרב דהוי דלא כמאן לא ידעתי היאך העלו מזור לקושיא זו והדבר אצלי צריך עיון: שוב ראיתי בפ\"ב דזבחים (דף ל') דאמרינן כי פליגי דאמר תמורת עולה תמורת שלמים דר\"מ סבר מדהוה ליה למימר תמורת עולה ושלמים ש\"מ מיהדר קא הדר ביה ור' יוסי וכו'. והנה המעיין בהלכה זו יראה דבין לר\"מ ובין לר\"י כולהו ס\"ל דלא מהני חזרה בהקדש ולא פליגי אלא בכוונת דבריו אי הוי חזרה או לא ואוקימתא זו הובאה בפ' כיצד מערימין (דף כ\"ו) בלתי חולק והדבר פשוט אצלי אין דרך לנטות ממנו ימין ושמאל. תנן בפ' כיצד מערימין (כ\"ה:) האומר כו' ואם משאמר הרי זו שלמים נמלך הרי זו ולדה שלמים ופריך בגמ' פשיטא ולדה שלמים אלא כל אימת דבעי מימלך ומשני אמר רב פפא לא נצרכה אלא שאמר בתוך כדי דבור מהו דתימא תכ\"ד כדיבור והאי עיוני הוא דקא מעיין קמ\"ל. והנה הנראה אצלי בפשט הסוגיא הוא דמאי דאמרינן קמ\"ל הוא לאפוקי דלא נימא עיוני הוא דקא מעיין קמ\"ל דכיון דשהה קצת אף שכל דבריו היו תוך כדי דיבור חשיב כנמלך וכההיא דאמרינן בפ' מי שמת (דף קמ\"ח) שכ\"מ שכתב כל נכסיו לאחרים רואין אם כמחלק מת קנו כולם וכו' ואם כנמלך עמד אינו חוזר אלא באחרון ופירשו דכל ששהה בין זה לזה חשיב נמלך ופשיטא דאפילו תוך כדי דיבור חשיב נמלך דהא פריך התם בגמ' ודילמא עיוני הוא דקא מעיין ואם לאחר כדי דיבור מהיכא תיתי שניחוש לעיוני הוא דקא מעיין דאם כן אין לדבר סוף אלא ודאי דאפילו תוך כדי דיבור חשיב נמלך ועל זה היקשו ודילמא עיוני הוא דקא מעיין ותירצו סתמיה דשכ\"מ מידק דייק והדר יהיב ומש\"ה כל ששהה חשיב כנמלך. וסוגיא זו נמי הכי פירושה דס\"ד כיון שתוך כדי דבור אמר וולדה עולה אף ששהה קצת לא חשיב נמלך ומאי דשהה הוא משום עיוני קא מעיין קמ\"ל דלא משום דמקדיש מידק דייק והדר מקדיש וטעמו דלא מהני נמלך תוך כדי דבור אף שבכל מקום קי\"ל דיכול לחזור בו תוך כדי דבור וכמו שפסק רבינו סוף פ\"ה מהל' שבועות יש לומר דשאני הקדש דלא מהני בו חזרה אפילו תוך כדי דבור וכן כתב רבינו בפרקין. ומ\"מ אני תמיה דאמאי לא תירצו בגמ' כשהקשו פשיטא ס\"ד דכיון דבכל התורה תוך כדי דבור כדיבור דמי הכא נמי קמ\"ל דשאני הקדש דלא מהני חזרה ואפילו תוך כדי דבור. וכתבו התוס' לא נצרכא אלא שאמר תוך כדי דבור פירוש כדי שאלת תלמיד לרב שלום עליך רבי דהא קי\"ל תוך כדי דיבור כדיבור דמי והיינו כדי שאלת רב לתלמיד עכ\"ד. ודברי התוס' הללו נפלאו ממני דמה שייך לכאן שיעור כדי דיבור מהו דהא סוגיא זו אתיא ככ\"ע בין למ\"ד דהוי כדי שאלת רב לתלמיד בין למ\"ד דהוי כדי שאלת תלמיד לרב דחדושא דר\"י הוא דאפילו חזר ואמר בתוך כדי דיבור למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וס\"ד דעיוני קא מעיין קמ\"ל דלא אלא דנמלך הוא. ונראה דהתוס' לא הוו גרסי אלא מהו דתימא תוך כדי דיבור כדיבור קמ\"ל וס\"ל דסוגיא זו איתא כההיא דמרובה (דף ע\"ג) דאמרינן תרי כדי דיבור הוו וכו' כדי שאלת רב לתלמיד אית ליה. והמתבאר מאותה סוגיא הוא דר' יוסי אית ליה דמהני חזרה מהקדש דומיא דכל התורה אלא דס\"ל דתוך כדי דיבור לא הוי אלא כדי שאלת רב לתלמיד ומאי דקאמר רב פפא לא נצרכה אלא לתוך כדי דיבור הוא כדי שאלת תלמיד לרב דנפיש מיליה ומש\"ה לא מהני חזרה. אך מה שאני תמיה הוא שמדברי התוס' בפ' התודה (דף פ\"א) ד\"ה תודה נראה דס\"ל דטעמא דר' יוסי דהכא הוא משום דלא מהני חזרה בהקדש הפך מה שכתבו כאן וצ\"ע. ודע שמדברי רש\"י מוכח דס\"ל דטעמא דר' יוסי הוא משום דלא מהני חזרה בהקדש וכן הוא דעת רבינו ודחו אותה סוגיא דמרובה וטעמא דמילתא הוא משום דגירסתם היתה כגירסתנו דהס\"ד הוא דילמא עיוני קא מעיין ולפי גירסא זו ע\"כ ר' יוסי אית ליה דלא מהני חזרה בהקדש ואף לפי גירסת התוס' ס\"ל דהכוונה ס\"ד תוך כדי דיבור כדיבור ומהני חזרה קמ\"ל דשאני הקדש ודחו אותה סוגיא דמרובה משום דאותה סוגיא אתיא דלא כהלכתא וכמו שכתבתי לעיל ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אמר הרי עלי עולה וכו'. נסתפקתי במי שקנה אתרוג בדמים יקרים מפני חשיבותו ובא אחד וגנבו ממנו ופסלו אי מצי גנב פטר נפשיה בנתינת אתרוג אחר כשר אף שאיננו חשוב כמו האחר משום דאמר ליה אתרוג זה אי לאו משום מצוה איננו שוה כי אם זוז וכיון שכל חיובי הוא משום דבעית לקיומי מצות ולקחתם לכם כיון שאף באתרוג זה אתה מקיים המצוה כבר נפטרתי מחיובי או דילמא מצי אמר ליה אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר. ונראה שיש להביא ראיה לדין זה מההיא דאמרינן בפ' מרובה (דף ע\"ח) בעי רבא הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנב מי פטר גנב נפשיה בכבש לרבנן בעולת העוף לראב\"ע מי אמרינן עולה קבל עילויה או דילמא מצי אמר ליה אנא מצוה מן המובחר בעינא למיעבד הדר פשט גנב פטר עצמו בכבש לרבנן בעולת העוף לראב\"ע ע\"כ. הרי דטענה דבעינא למיעבד מצוה מן המובחר אינה טענה וא\"כ בנדון דידן נמי יכול גנב למיפטר נפשיה באתרוג שיוצא בו ידי חובה. אך כד מעיינינן שפיר נראה דלא דמי כלל משום דשאני התם דשור זה שהפריש אין לו דמים דהא קי\"ל דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום נמצא שאין חיובו של הגנב אלא משום תשלומו של הנודר ומש\"ה פטר נפשיה בכבש לרבנן ובעולת העוף לראב\"ע אבל הכא גבי אתרוג מצי למימר הנגזל אנא הוה מזביננא ליה בדמים יקרים כמו שלקחתי אותו ונמצא שיש כאן חיוב דמים שהפסידו. ועוד יש לחלק באופן אחר. שוב שמעתי שמהר\"ם מינץ נשאל בדין זה והביא ראיה זו דפ' מרובה יע\"ש. ועיין בשלטי הגבורים פ\"ק דבתרא (דף קס\"ו) שדבריו מתמיהים וצ\"ע. (א\"ה עיין בס' בני חיי): " + ], + [], + [], + [], + [ + "האומר הרי עלי למזבח כו'. גרסינן בפ' הרי עלי עשרון (דף ק\"ו) ת\"ר הרי עלי למזבח יביא לבונה וכו' (עיין בכ\"מ).ואני תמיה דאכתי תקשי דהא איכא יין לשמואל דאמר בפ' כל התדיר (דף צ\"א) המתנדב יין מביא ומזלפו ע\"ג האשים. ואפשר לומר דברייתא זו אתיא כמ\"ד התם דיין הבא בנדבה כולו לספלים דפלוגתא דתנאי הוא וכדאיתא התם. ואפשר שמכאן יצא לרבינו מה שפסק דיין הבא בנדבה הוא לשיתין ותמהו עליו איך פסק דלא כשמואל ומלבד מה שכתב שם מרן י\"ל שסמך על ברייתא זו דאתיא דלא כשמואל מדאינו מביא יין. ומיהו יש לדחות דמה שאינו מביא יין הוא משום דאיכא נסכים דלשיתין אזלי לא פסיקא ליה דומיא דמנחת נסכים דאינו מביא משום דכיון דאיכא מנחה דאכלי כהנים מינה לא פסיקא ליה. ודע שסבור הייתי לומר דהא דאמרינן דאם אמר פירשתי ואיני יודע מה פירשתי שמביא מכל דבר שקרב למזבח אפי' הכי נסכים אינו מביא משום דלשיתין אזלי דדוקא עולת העוף אע\"ג דאיכא מוראה ונוצה מדנחית לפרושי דעתיה אמידי דלית ביה היתר שיריים לכהנים ואע\"ג דאינו נקטר כולו וכן מנחת נסכים מביא דלא שייך טעמא דלא פסיקא ליה אלא באומר סתם הרי עלי למזבח אבל במפריש ואינו יודע מה פירש איכא לספוקי במנחת נסכים אבל בנסכים נראה דליכא לספוקי כיון שהוא אמר הרי עלי למזבח ונסכים לשיתין אזלי ודאי שלא פירש נסכים כיון שהוא הפך מה שאמר הרי עלי למזבח. וכן יש לדקדק מדברי רש\"י שכתב כמו עולת העוף ומנחת נסכים ומדלא קאמר נסכים נראה דנסכים כיון דלשיתין אזלי ליכא לספוקי בהו. ועוד נראה לי לדקדק מדברי רש\"י דעולת בהמה אינו מביא מדלא כתב כי אם עולת העוף ויש לחלק דדוקא עולת העוף שאין בו היתר שיריים לכהנים אף שאינו נקטר כולו למזבח הוי בכלל דהרי עלי למזבח ואיכא לספוקי שמא עולת העוף אמר ומאי דקאמר למזבח כוונתו היא דבר שהוא כולו למזבח ואין בו היתר שיריים לכהנים אבל עולת בהמה דאיכא עורה שהוא לכהנים ליכא לספוקי כיון דאמר הרי עלי למזבח משמע שלא התנדב דבר שיש בו היתר שיריים לכהנים. וראיתי למרן שכתב ומשמע לרבינו דכי אמור גבי נסכים לשיתין אזלי היינו לומר דכיון שאינם נקטרים במזבח אינם בכלל אמירתו למזבח אבל בכלל אמירתו פירשתי ואינו יודע מה פירשתי הוו ע\"כ. והנה ממה שכתב רבינו ומנחת נסכים אין להוכיח זה דהא מנחת נסכים אין פירושו כי אם על הסלת וכמ\"ש ברפ\"ב מהלכות אלו היין והסלת שמביאין עם הקרבן הם הנקראים נסכים והסלת לבדה נקראת מנחת נסכים. ואפשר שמה שכתב רבינו שמביא מנחת נסכים הכוונה היא על הסלת לפי שהיא ע\"ג האשים אבל הנסכים דאזלי לשיתין אינו בכלל מה שאמר הרי עלי למזבח אך ממה שסיים רבינו ויין בפני עצמו ואע\"ג דיין הבא בנדבה ס\"ל דאזיל לשיתין מ\"מ ס\"ל דהוי בכלל מה שאמר הרי עלי למזבח דא\"כ צריך להביא יין עם מנחת נסכים אע\"ג דאזיל לשיתין. ומ\"מ יש לדקדק למה לא ביאר מרן גם כן שמביא נסכים עם העולה מלבד מה שמביא מנחת נסכים בפני עצמה. והנראה אצלי דאינו מביא כי אם עולה לבדה בלא נסכים ומנחת נסכים בלא יין אלא סלת לבדה ויתנה ויאמר אם נדרתי עולה הרי עולה והרי נסכיה שהוא מנחת הסלת והיין ואם התנדב מנחת נסכים הרי הביא מנחת נסכים ואם התנדב יין הרי הביא יין וע\"כ לא כתבו התוס' בפ\"ב דקדושין (דף נ\"ב) ד\"ה ודילמא שאינו מביא נסכי נדבה על תנאי אלא משום דס\"ל דנסכי נדבה מזלפו על האשים וכמבואר שם אבל רבינו דס\"ל דנסכי נדבה נמי אזיל לשיתין יכול להביא נסכי נדבה על תנאי. אך כד מעיינינן שפיר נראה דאינו יכול להביא נסכין על תנאי שהרי רבינו בספ\"ה מהל' איסורי מזבח כתב שיין הנסכים אינו טעון מלח ואילו ביין הבא בפני עצמו פסק בפרקין דטעון מלח ואם כן אינם שוים ומה שהתוס' בקידושין לא כתבו חלוק זה הוא משום דס\"ל דסתם יין לא בעי מלח שהרי הרואה יראה שדברי רבינו הם מתמיהים לפי סוגית הגמרא וכמ\"ש הרב בעל לחם משנה אך לדברי רבינו מיהא לא מהני תנאה. ומ\"מ נראה לי שאף שמביא נסכים עם עולת העוף מ\"מ אינו מביא יין עם מנחת נסכים שהרי היין שמביא לבדו מביאו על תנאי שאם התנדב נסכים הרי הביא מנחת נסכים ויין ואם התנדב יין הרי הביא יין ומנחת נסכים היא נדבה שהרי יכול להתנדב מנחת נסכים לבדה בלא יין: " + ], + [], + [ + "לא יפחות מקומץ. כתבו התוס' בפרק בתרא דמנחות (דף ק\"ו) ד\"ה לא דבירושלמי דשקלים נחלקו אי לשיעור יד בעלים או לשיעור יד כהן: ומ\"ש ואם רצה להביא דמי העצים כו'. בתוספתא פ\"ג דשקלים תניא האומר הרי עלי עצים מביא דמי שני גזירי עצים ונותן לשופר וכהנים לוקחים בהם עצים ומקריבין לגבי מזבח והתוס' בפרק הקומץ רבה (דף ק') ד\"ה מלמד הביאו תוספתא זו יע\"ש ודברי הר\"י קורקוס שהביא מרן צריכים תלמוד. ודע דבפ\"ו דשקלים תנן דאחד מן השופרות היה כתוב עליו עצים ופירש שם הרע\"ב שמתנדב עצים למערכה נותן דמיהן לתוכו ע\"כ, והכוונה היא אם רצה לתת דמים וכמ\"ש רבינו. אך שם בפירוש המשנה כתב שכל מי שיתנדב דבר לקנות בו עצים למערכה יטיל אותו שם וכ\"כ בחיבורו פ\"ב מהל' שקלים דין ב' ולפי מ\"ש כאן רבינו היה יכול לפרש מתני' דשקלים כפירוש הרע\"ב ודוק: " + ], + [ + "וכיצד עושין ביין הבא בפני עצמו כו'. עיין בדברי מרן ועיין בפרק המזבח מקדש (דף פ\"ד) דאמרינן נסכים הבאים בפני עצמן לדברי כולם ירדו. אלמא דלא הוו לאשים ומש\"ה לר' יהושע ירדו ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "האומר הרי עלי מנחה וכו'. בריש פי\"ג דמנחות תנן הרי עלי מנחה יביא איזו שירצה ר' יהודה אומר יביא מנחת הסלת שהיא מיוחדת שבמנחות ע\"כ. ורבינו פסק כת\"ק וכ\"כ רבינו עובדיה ז\"ל דאין הלכה כר' יהודה ואף שרש\"י ז\"ל כתב בפירוש התורה עלה דקרא דסלת יהיה קרבנו האומר הרי עלי מנחה סתם מביא מנחת סלת שהיא הראשונה שבמנחות ע\"כ. אלמא דשנה משנתו כר' יהודה כבר הוקשה זה להרא\"ם וכתב ואע\"פ שאין הלכה כר' יהודה אלא כחכמים שאמרו מביא מאיזו שירצה אעפ\"כ פירש המקרא הזה על דעתו להיותו קרוב לפשוטו של מקרא וכבר פירשנו פעמים רבות שהרב לא יכוין בפירוש החומש אלא זה עכ\"ד. אך ראיתי לסמ\"ג במצות עשה סי' קפ\"ו שכתב וז\"ל סלת יהיה קרבנו האומר הרי עלי מנחה סתם מביא מנחת סלת שהיא ראשונה לכל המנחות ע\"כ, ולא ידעתי למה שנה משנתו כר' יהודה וצ\"ע. ודע דבס\"פ כל המנחות (דף ס\"ג) תנן הרי עלי מנחת מאפה לא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין ר\"ש מתיר מפני שהם קרבן אחד ע\"כ. ואין ספק דאין הלכה כר\"ש דהא ר' יהודה ור\"י פליגי עליה דר\"ש וכדאיתא בגמרא ובכמה דוכתי סתם לן תנא דלא כר\"ש וכמו שנבאר. והנה כעת לא ראיתי לרבינו שהביא דין זה בפירוש ואפשר לומר שדין זה רמז אותו באומרו אחת מחמשת מיני מנחות ואליבא דר\"ש הם ששה מיני מנחות דהא במנחת מאפה תנור איכא ג' מינים דהיינו כולו חלות או כולו רקיקין או מחצה חלות ומחצה רקיקין ומנחת הסלת ומנחת מחבת ומנחת מרחשת הרי ששה מיני מנחות וראיה לזה דלר\"ש חשיבי ששה מיני מנחות דהא בפרק כל המנחות (דף נ\"ט ס') ובריש פ' ואלו מנחות אמרינן אמר רב פפא כל היכא דתנן עשר תנן לאפוקי מדר\"ש דאמר מחצה חלות ומחצה רקיקין יביא קמ\"ל דלא ע\"כ ופי' שם רש\"י בלשון שני דהכוונה היא דבכל הני תני מתני' עשר מיני מנחות ואליבא דר\"ש הם אחד עשר מיני מנחות דהא במנחת מאפה תנור איכא שלשה מנחות ומדלא תני לה מתני' במנינא שמעת מינה דסתם לן תנא דלא כר\"ש ואף שרש\"י שם פירש פירוש אחר בדברי רב פפא הללו כבר הארכתי בזה בדף קל\"ט (א\"ה תמצאנו לעיל בפי\"ג מהלכות אלו דין י' יע\"ש) והכרחתי דפירוש שני דרש\"י הוא העיקר וא\"כ באומרו אחד מה' הרי למדנו דלא משכחת מחצה חלות ומחצה רקיקין וכן ממה שסיים רבינו וכתב קבע נדרו במין מהם ושכחו מביא חמשתן יש להוכיח גם כן דלית הלכתא כר\"ש משום דאליבא דר\"ש צריך להביא ארבע עשרה מנחות וכדאיתא בריש פרק הרי עלי עשרון (דף ק\"ה) ואף שאביי אית ליה דאפי' לר\"ש די במה שמביא חמשה מיני מנחות ובתנאי וכדאיתא בגמ' מ\"מ הרואה יראה כמה יש מהדוחק בדברי אביי הללו וכדאיתא בגמרא ועוד דאם איתא דרבינו הוה ס\"ל כר\"ש היה לו לבאר ולומר שיתנה ויאמר אם מחצה חלות ומחצה רקיקין נדרתי יצטרפו חלות מזה ורקיקין מזה למה שנדרתי והשאר יהא נדבה. הכלל העולה שמדברי רבינו הללו יש להוכיח דאית ליה דלית הלכתא כר\"ש אך הדבר הקשה אצלי הוא דר' יהודה דאית ליה דלא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין יליף לה מדכתיב קרבן מנחה קרבן אחד אמרתי ולא שנים ושלשה קרבנות ור' יוסי ברבי יהודה יליף לה מדכתיב וכל המנחה וגו' וכל מנחה וגו' מה כל האמור למטה שני מינים חלוקין אף כל האמור למעלה שני מינים חלוקין והקשו בגמרא ר' יוסי ברבי יהודה היינו אבוה ותרצוה איכא בינייהו דאי עבד ע\"כ, דלר' יהודה בדיעבד יקריבם ולר' יוסי דמדמה להו למנחה בלולה וחריבה לא יקריבם וא\"כ יש לתמוה אמאי לא ביאר לנו רבינו דעתו כמאן פסק אי כר' יוסי או כאבוה וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [], + [ + "האומר הרי עלי מנחת שעורים כו'. עיין בקרבן אהרן אם יש חילוק בדינים אלו בין נדר לנדבה ועיין במ\"ש התוס' פרק המנחות (דף ק\"ד) ד\"ה אין ודוק: " + ], + [ + "וכן האומר הרי עלי תודה כו'. גרסי' בתוספתא פי\"ב דמנחות כהן שאמר הרי עלי מנחה שתקמץ ושיאכל וישראל שאמר הרי עלי מנחה שתעלה כולה לאשים כופין אותו ומביא מנחה כתקנה דברי ר\"י ור\"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים הרי עלי עשרון אחד להביא בשני כלים כופין אותו ויביא ב' עשרונים בשני כלים דברי ר\"י ור\"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים ע\"כ. ואולי השמיט רבינו כל זה לפי שכל אלו החלוקות נלמדות ממה שכתב: " + ], + [], + [], + [], + [ + "מתנדב או נודר אדם יין בפני עצמו וכו'. ובדין י\"ד כתב אבל אם נדר לוג או שנים פטור שהרי אינם ראויים כלל לא הן ולא מקצתן ע\"כ. והנה התוס' בפרק המנחות (דף ק\"ד) ד\"ה אין הקשו תימה כי היכי דאמרי' גבי מנחות דאם אמר חצי עשרון יביא עשרון שלם עשרון ומחצה יביא ב' ה\"נ נימא כי אמר לוג או ב' יביא ג' שהם נסכי כבש וכי אמר חמשה יביא ששה שהם נסכי פר ושמא דאה\"נ היכא דאמר הרי עלי אבל הכא בנדבה שיש לפניו לוג אחד או שנים ואמר הרי אלו לנסכים ובגמרא גבי יש קבע לנסכים פירש בקונטרס כגון דאמר הרי עלי כך וכך לוגין ע\"כ. והנה דברי התוס' הם מבוארים דכל שאמר הרי עלי לוג או ב' מביא שלשה וכן אם נדר חמשה מביא ששה אך אם הוא נדבה אז אם אמר על לוג או על שנים הרי אלו לנסכים לא אמר כלום ואם אמר על חמשה בזה נסתפקו בגמרא אם יש קבע או לא וגבי מנחה נמי דינא הכי שאם אמר על חצי עשרון שהיה מונח לפניו הרי זו למנחה לא אמר כלום ואם אמר על עשרון ומחצה הרי זו למנחה נראה דזה תלוי באם יש קבע או לא דאם אין קבע מושך עשרון ומקריב והחצי העשרון הנשאר הוי נדבה ואי אמרת יש קבע אמרי' ליה שיביא עוד חצי עשרון מביתו והא דלא קבעו בגמרא בעיא זו באידך מתני' דמנחה משום דהתם איירי בנדר ואף את\"ל דאין קבע חייב להשלים לשני עשרונות דומיא דנודר חצי עשרון אבל הכא דמיירי בנדבה דקי\"ל דבלוג אחד או בשנים לא אמר כלום מספקא לן בחמשה אם יש קבע או לא: ודע דההיא דמנחה דאמרינן דנודר חצי עשרון דמחייבין אותו להביא עשרון שלם הוא בתנאי שיאמר אילו הייתי שאין נודרין חצי עשרון הייתי נודר כדרך שמקריבין הא לאו הכי פטור. והנה הנראה מדברי התוס' דמתני' דלוג מיירי אף באומר אילו הייתי יודע שאין נודרים לוג או שנים הייתי נודר שלשה אפ\"ה פטור ומש\"ה הוקשה להם ממתני' דמנחה. ולפי זה אני מסתפק אם מה שנסתפקו בגמרא אם יש קבע הוא דוקא באומר אילו הייתי יודע הייתי נודר אבל באומר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר אף את\"ל דיש קבע אפשר דפטור או דילמא בכל גוונא חייב את\"ל דיש קבע ולפי זה נודר עשרון ומחצה את\"ל דיש קבע אין שואלין אותו. עוד סבור אני לומר דאף שכתבו התוס' דנדבה קילא מנדר לענין לחייבו יותר ממה שנדר מ\"מ נ\"ל דאפשר דבעיא זו דיש קבע הוא דוקא בנדבה דכיון שחל עליהם קדושת הפה שהקדיש ה' לוגין וע\"כ השלשה הם קדושות מש\"ה נסתפקו דילמא לא אמרינן שימשוך ארבעה לוגין לבד לפי שכל לוג ולוג כבר חל עליהם קדושת נסכין ומש\"ה אמרינן ליה שיביא עוד לוג אחד אבל בנדר אם יש קבע או אין קבע אינו מעלה ומוריד כלל אלא לעולם הדבר תלוי בבדיקה ששואלין אותו. הנה ספק זה שנסתפקתי כפי הצד שצדדתי לעיל דאפשר דמאי דאיבעיא לן אם יש קבע הוא דוקא במונח ששאלו אותו ואמר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך הנודרים כפי צד זה לא יצדק הספק האחר אם בנדר שייך בעיא זו דקבע משום דלא ימנע אם בדקוהו לזה הנודר ואמר שהיה נודר כדרך הנודרים פשיטא שחייב להשלים דומיא דנודר חצי עשרון ואם אמר שלא היה נודר פשיטא דאין קבע שהרי אף בנדבה לא מהני טעמא דקבע כי אם במונח ששאלוהו ואמר שהיה נודר אך כפי הצד האחר דטעם זה דקבע מהני אף היכא ששאלוהו ואמר שלא היה נודר בזה יש להסתפק הספק האחר דגבי נדר אם שאלוהו ואמר שלא היה נודר דלא מהני טעמא דקבע משום דלא נאמר טעם זה דקבע כי אם בנדבה. ודע דמהסוגיא מוכח דאף את\"ל דאין קבע מ\"מ כל החמשה לוגין הם קדושים אלא שאין מחייבים אותו להביא עוד לוג אלא מקריבים הדם והלוג הנשאר אזיל לנדבה ודין זה מתבאר ממה שהקשה רב אשי לרבא דאמר אין קבע מדתנן אין מתנדבין לוג ב' ה' קתני ה' דומיא דב' מה שנים דלא חזו כלל אף חמשה דלא חזו כלל והשיבו לזה מידי איריא האי כדאיתיה כו'. והנה מסוגיא זו נראה דאליבא דכ\"ע בנודר לוג או שנים לא נאמר כלום ולא הוי אפילו נדבה לציבור אך בנודר חמשה פשיטא ליה לסתמא דתלמודא דדבריו קיימים וכל החמשה לוגין הם קדושות אך נסתפקו דאם יש קבע מחייבים אותו להביא עוד לוג אחר ואם אין קבע מושך ארבעה לוגין ומקריב ואידך הוי נדבה ורבא פשט דאין קבע ומנין שאם רצה להוסיף יוסיף ת\"ל יהיה ולזה צדד מאי יוסיף אילימא ארבעה וששה פשיטא מאי שנא אלא לאו חמשה ופירש רש\"י אלא לאו מידי דלא חזי לאתויי איצטריך קרא לרבויי ולמישמע דמתנדבין ויקריבו הארבעה והחמשה יהיה מותר ורב אשי הקשה אליו דזה לא יתכן לפי שהדין הוא שהנודר חמשה לוגים לא אמר כלום דומיא דלוג ומחצה וא\"כ לא יתכן לומר שמה שריבה התנא ממלת יהיה הוא לנודר ה' דבשלמא אי הוה פשיטא לן דמה שנדר מיהא קדוש אלא שהספק היה אם חייב להשלים עוד לוג אחר היה ניחא הילפותא דמוקמינן לברייתא בנודר חמשה והוה פשטינן מינה דאין קבע אבל כיון דממתני' מוכח דנודר ה' הוא כנודר לוג או שנים א\"כ ע\"כ רבוי הכתוב אינו בנודר חמשה והכריח דין זה רב אשי ממאי דתנן אין מתנדבין לוג שני וה' ה' דומיא דשנים מה שנים דלא חזו כלל אף חמשה נמי דלא חזו כלל ודחו בגמרא מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא ופירש\"י שנים אין מתנדבין כלל חמשה לכתחלה הוא דלא מפרישין משום דאין מפרישין תחילה למותרות אבל דיעבד מקריב ארבעה וחמשה יהיה מותר לנדבה וראיתי לרבינו שכתב אבל אם נדר לוג כו' פטור וכתב שם מרן דהכי משמע שם בברייתא דקתני יכול יפחות ת\"ל ככה ע\"כ. ולא ידעתי מאי רבותא דברייתא ממתני' דהא במתני' נמי תנן דאין מתנדבין לוג ושנים ותנן נמי וחמשה ואפ\"ה קי\"ל דנודר ה' חייב להשלים וא\"כ אין הכרח מהברייתא דקתני שלא יפחות שיהיה פטור. והנראה דכוונת מרן היא משום דתחלת הברייתא דקתני שאם רצה להוסיף מוסיף מוקי לה רבא בנודר ה' ואפ\"ה קתני סיפא שלא יפחות משמע שיש חלוק בין נודר לוג או שנים לנודר חמשה. ומ\"מ אני נבוך בדעת מרן במה שבא ללמוד מהברייתא אם כוונתו היא דכי היכי דבנודר חמשה אומרים לו שישלים הוא הדין בנודר לוג או שנים לא ידעתי במה נסתפק הרב והלא מבואר הוא דלא נסתפקו אם יש קבע אלא בנודר חמשה שהרי יש כאן על כל פנים נסכים אבל בנודר לוג או שנים מה שייך בו קבע ואם כוונתו ללמוד דאף דנימא דאין קבע עדיין הוה ס\"ד שיביא מה שנדר ויהיה לנדבה זה אינו נלמד מהברייתא כי אם מדברי רב אשי וכמו שכתבנו ובתר הכי אמרי' בגמרא אביי אמר את\"ל אין קבע כו' את\"ל יש קבע וכתבו התוס' מספקא ליה לאביי משום קושיא דרב אשי ע\"כ. ואני תמיה בדברי התוס' הללו שהרי לפי מה שכתבנו אליבא דרב אשי לא שייך כלל קבע משום דאיהו ס\"ל דנודר חמשה הוא כנודר לוג או שנים דלא חזו כלל וא\"כ בעיא זו דאביי אתיא דלא כמאן דלרבא הא פשיטא ליה דאין קבע ולרב אשי לא שייך קבע וכמו שכתבנו. והנראה מכוונת התוס' הוא דס\"ל דאביי ס\"ל דיש קבע ופשט לה ממתני' דכי היכי דלוג או ב' לא חזו כלל דליכא למימר משיך חד מינייהו הכי נמי חמשה לא חזו כלל ולא אמרינן שימשוך הארבעה לוגין אלא ממתינין עד שיביא עוד לוג אחר ומקריבין כל הששה והדמויי הוא מצד שכשם כשהם לוג או שנים אין מקריבין כלל כך כשהם ה' אין מקריבין כלל משום דיש קבע ומש\"ה נסתפק אביי אם יש קבע או לא: ודע שזה שכתבתי דבנודר לוג או שנים מלבד שאינו חייב להשלים אף קדושת דמים אין בו ולא אזיל לנדבה אין הכרח לזה מהסוגיא לפי שעדיין אפשר לומר דלעולם בנודר לוג או ב' דאף שאינו חייב להשלים אזיל לנדבה אלא שבנודר ה' נסתפקו אם חייב להשלים. ודע שהטעם דלא שייך קבע בנודר לוג או שנים הדבר הוא מבואר משום דדוקא בנודר חמשה שייך לומר קבע לפי שיש כאן נסכים גמורים אלא דאייתר לן לוג אחד ומש\"ה מספקא לן אם יש קבע אבל בנודר לוג או ב' דאין כאן נסכים לא שייך כאן לומר קבע וזה פשוט: ודע שכפי מה שכתבנו דאליבא דכ\"ע בנודר ה' כל החמשה לוגין חל עליהם קדושה אלא דנסתפקו אם יש קבע או לא וצדדנו בנודר לוג או שנים אם חייב ליתן לנדבה או לא נראה לי שעדיין יש להסתפק עוד ספק אחר כפי דברי התוס' שכתבו דהכא מיירי בנדבה דאפשר דאף את\"ל דהכא במתנדב לוג או שנים דאף שאינו חייב להשלים מ\"מ אזיל לנדבה מ\"מ אפשר דהיינו דוקא בנדבה שהרי חל עליהם קדושת פה אבל בנדר לא וספק זה הוא במונח דהמתנדב לוג או ב' שאף שאינו חייב להשלים מ\"מ אזיל לנדבה הוא אף כששאלוהו ואמר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר לפי שעדיין אפשר לומר דאף את\"ל דנודר לוג או שנים אזיל לנדבה הוא דוקא באומר אילו הייתי יודע הייתי נודר שהרי סוף סוף לגבי מה שהתנדב הרי פיו ולבו שוין אבל אם אמר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר אפשר דאין כאן אפי' קדושת דמים ולא אזיל לנדבה כפי זה לא יצדק הספק האחר אם בנדר שייך דין זה משום דלא ימנע אם בדקוהו ואמר הייתי נודר הרי חייב להשלים ואם אמר לא הייתי נודר אף בנדבה לא אמר כלום ולא אזיל לנדבה אלא הספק הוא את\"ל דבנדבה אם אמר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר דאזיל לנדבה אם גם בנדר הדין כך או יש לחלק וכן מה שכתבתי דאליבא דכ\"ע אף אם אין קבע הלוג החמישי אזיל לנדבה מלבד מה שנסתפקתי לעיל דאפשר דאף למ\"ד דיש קבע מ\"מ צריך שאלה ובדיקה עוד אני מסתפק את\"ל דצריך בדיקה אם בדקוהו ואמר לא הייתי נודר אם הלוג החמישי מיהא קדוש ואזיל לנדבה או לא וכן יש עוד להסתפק בנדר מלבד מה שכתבתי לעיל דאפשר דבנדר לא שייך קבע אם היתרון מיהא קדוש בנדר או לא והנני מבאר כל הספקות אחד לאחד:
הכלל העולה מכל מה שכתבנו דלדעת התוס' המתנדב לוג או שני לוגין או חצי עשרון אף שבדקוהו ואמר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך המתנדבין אינו חייב להשלים ואם הוא בנדר ואמר הרי עלי לוג או חצי עשרון בודקין אותו אם אמר אילו הייתי יודע הייתי נודר חייב להשלים ואם אמר לא הייתי נודר אינו חייב להשלים וכשהוא בנדבה שכתבנו דאינו חייב להשלים נסתפקתי אי אזיל לנדבה או לא ואת\"ל דאזיל לנדבה אם הוא דוקא כששאלוהו ואמר הייתי נודר דנהי דלא מהני לחייבו להשלים אבל כדי שילך לנדבה מהני אבל אם אמר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר אפשר דלא אזיל לנדבה או דלמא לא שנא ובנדר אני מסתפק את\"ל דבנדבה אף שאמר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר דמ\"מ החצי שיעור שהתנדב אזיל לנדבה אם גם בנדר הדין כן או דילמא יש לחלק וכמו שכתבתי לעיל, ובנודר ה' לוגין אליבא דכ\"ע הארבעה לוגין חייב והחמישי אזיל לנדבה אלא שנסתפקו בגמרא אם יש קבע דאם יש קבע חייב להשלים ואם אין קבע מושך ארבעה לוגין והה' אזיל לנדבה ונסתפקתי אם הא דפשיטא לן דהלוג החמישי אזיל לנדבה אם הוא כשבדקוהו ואמר הייתי נודר אבל אם אמר לא הייתי נודר לא או דילמא לא שנא. עוד נסתפקתי את\"ל דלעולם דאף שבדקוהו ואמר הייתי יודע לא הייתי נודר דאזיל לנדבה למ\"ד דיש קבע אם יש לחלק בזה ולומר דע\"כ לא קאמר דיש קבע אלא באומר הייתי נודר אבל באומר לא הייתי נודר לא או דילמא לא שנא. ובנודר הסתפקתי את\"ל דבנדבה הלוג החמישי אזיל לנדבה אף שבדקוהו ואמר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר אם גם בנדר הוא דין זה לפי שיש סברא לחלק ביניהם או דלמא לא שנא. עוד נסתפקתי דאת\"ל דבנדבה אליבא דכ\"ע אין חלוק בין שיאמר הייתי נודר או שיאמר לא הייתי נודר ולמ\"ד יש קבע לעולם צריך להשלים אכתי אני מסתפק בנדר דאף את\"ל דבנדר הלוג החמישי אזיל לנדבה אף שאמר לא הייתי נודר למ\"ד יש קבע מיהא אפשר לחלק בין נדר לנדבה או דילמא לא שנא. והנה כל מה שכתבנו למעלה הוא לדעת התוס' שמחלקים בין נדר לנדבה ואוקמוה למתני' דלוג בנדבה אך רש\"י כתב עלה דבעיא דיש קבע דמיירי בנדר ופשיטא דלרש\"י מתני' נמי איירי בנדר וכן הוא דעת רבינו שלא חלק ובפירוש כתב אבל אם נדר לוג כו' מוכח מדבריו דאף בנדר הדין כן. והנראה אצלי בדעת רבינו היא דאיהו אזיל לשיטתיה שחלק לעיל בין אומר הרי עלי מנחה חצי עשרון או הרי עלי מנחה עשרון וחצי לאומר הרי עלי חצי עשרון או עשרון וחצי דכל שהזכיר מנחה שייך בדיקה וכל שלא הזכיר מנחה אף שבדקוהו ואמר אילו הייתי יודע הייתי נודר הרי זה פטור כאילו לא נדר והכא מיירי באומר הרי עלי לוג או שני לוגין ומש\"ה פטור לפי שלא הזכיר לנסכים. ודע שממרוצת דברי רבינו נראה לי דכל דליכא חיוב להשלים השיעור אין בדבריו כלום ולא אזיל לנדבה שהרי בקצת דברים כתב הרי זה פטור כמי שלא נדר מעולם משמע דליכא שום חיובא עליה. ודע שיישוב זה שכתבתי שדעת רבינו קיימתיו מסברא ושוב ראיתי שכתבו הרב בעל לחם משנה: שוב התבוננתי בזה וראיתי שעדיין יש לתמוה על רבינו שלפי מה שכתבנו דמיירי באומר דוקא הרי עלי לוג או שנים ולא הזכיר שם נסכים כשכתב נדר ה' לוגין אומרים לו השלם ע\"כ מיירי אף שלא הזכיר שם נסכים והטעם הוא משום דיש קבע לנסכים א\"כ גם בנודר עשרון וחצי נמי נימא דיש קבע למנחה ויתחייב להשלים לשני עשרונות שהרי נודר ה' לוגין או נודר עשרון ומחצה שוים הם ואילו מדברי רבינו ומרן נראה שדין נודר עשרון ומחצה הוא שוה לנודר חצי עשרון. ואני תמיה איך לא נתעורר בזה הרב בעלח\"מ. והנראה אצלי ביישוב זה הוא דרבינו ס\"ל שדין זה דיש קבע הוא דוקא בשאלוהו ואמר אילו הייתי יודע הייתי נודר אבל אם אמר לא הייתי נודר לא והחידוש הוא שאף שלא הזכיר שם נסכים ובנודר חצי שיעור שאף שאמר אילו הייתי יודע הייתי נודר לא מהני בנודר שיעור ומחצה מהני ודין זה רמזו רבינו במ\"ש נדר עשרון ומחצה ואמר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך המתנדבין הרי זה מביא שנים ע\"כ. והנה לכאורה דברי רבינו הם תמוהים דכיון שלא אמר מנחה אף שאמר אילו הייתי יודע הייתי נודר אין בדבריו כלום וכמו שכתב בדין שאחריו באומר חצי עשרון עלי ומרן ז\"ל נרגש בזה וכתב נראה דבאומר מנחה עשרון ומחצה מיירי ואמאי דאמר בסמוך הרי עלי מנחה קאי אבל אם לא אמר מנחה אלא אמר הרי עלי עשרון ומחצה או שאמר הרי עלי מנחת עשרון ומחצה אינו מביא אלא עשרון אחד עכ\"ד. והנך רואה מה שיש מהדוחק בדברי מרן הללו. והנה רבינו בדין ט' כתב דין האומר מנחת עשרון וסגר את הדלת וכתב הרי זה פטור ובדין י' כתב דין האומר הרי עלי ולא הזכיר מנחה וגם שם סגר את הדלת וכתב הרי זה פטור ובדין ט' כתב דין האומר הרי עלי מנחה כו' ושם הביא דין השאלה והבדיקה ובכל אלו הג' חלוקות לא הוזכר כי אם נודר חצי שיעור או נודר דבר שאינו עולה ע\"ג המזבח כגון קמח או שעורים או עדשים או בלא שמן ובלא לבונה שדומה לדין שעורים ועדשים אבל דין הנודר שיעור וחצי לא הוזכר בכל אלו הג' חלוקות אלא כתבו דין בפני עצמו וכתב נדר עשרון ומחצה ואין ספק שלא בא זה על צד הקרי וההזדמן. אשר על כן נראה לי שדין זה הוא משונה משאר החלוקות ומיירי בשאינו מזכיר מנחה אלא אומר סתם הרי עלי עשרון ומחצה. והנה הראנו רבינו בזה את חכמתו הנפלאה והוא שהוקשה אליו קושית התוס' דאמאי לא אמרינן בנודר חצי לוג או ב' שיביא ג' לוגין דומיא דנודר חצי עשרון ולזה היה אפשר לתרץ באחד משני פנים או שנאמר דמתני' דלוג מיירי באומר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר או כשאינו מזכיר מנחה אלא אומר סתם הרי עלי ורבינו בחר לו לומר דמתני' דלוג מיירי באומר הרי עלי דוקא ולא באופן אחר משום דמתני' דמנחה לא הוזכר שם שאלה ובדיקה ואפ\"ה מוקמינן לה באומר אילו הייתי יודע הייתי נודר וא\"כ מתני' דלוג נמי בהכי מיירי דדוחק הוא לומר דחד מתני' איירי בשאמר הייתי נודר ואידך בשאמר לא הייתי נודר כיון דכולהו איתנייו בסתמא אבל אי מוקמינן למתני' דלוג בשאינו מזכיר נסכים אתיא שפיר משום דמתני' דמנחות קתני האומר הרי עלי מנחה מן השעורים וכל השנויים שם מיירי במזכיר מנחה דמנחה דרישא קאי לכולה בבי אבל מתני' דלוג לא הזכיר נסכים ומש\"ה לא אמר כלום ובזה מתיישבים שתי המשניות מתני' דמנחה ומתני' דלוג. ומה שרבינו הקדוש לא למדנו דין זה במנחה היכא דלא הזכיר מנחה הוא משום דמלתא אגב אורחיה רצה ללמדנו בדין נדבת היין ולפי זה כי אמרינן דבנודר יש קבע בנודר ה' לוגין ס\"ל לרבינו דהיינו אף בשאינו מזכיר נסכים כ\"א באומר הרי עלי מנחה כגוונא דאיירי מתני' וס\"ל שדין זה דיש קבע הוא דוקא בששאלוהו ואמר אילו הייתי יודע הייתי נודר הא אם אמר לא הייתי נודר לא ודין זה הולידו רבינו אם מפאת הסברא דס\"ל דכל שאמר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר לא שייך בזה לומר דיש קבע כיון שאין פיו ולבו שוים ואם מפאת הדין שכיון דמתני' דמנחה איירי באומר אילו הייתי יודע הייתי נודר גם מתני' דלוג בהכי איירי וכיון שכן מאי דאיבעיא להו אם יש קבע או לא הוא בגוונא דאיירי מתני' וכיון שכן הבעיא היא באומרו אילו הייתי יודע הייתי נודר ולפי זה ס\"ל לרבינו דכי תנן במתני' דמנחה דעשרון ומחצה יביא שנים הוא אף שלא הזכיר מנחה למ\"ד שיש קבע לנסכים לפי שאין חלוק בדין זה בין נסכים למנחה דכי היכי דיש קבע לנסכים ה\"נ יש קבע למנחה ומש\"ה סדר דבריו באופן נאות כמנהגו ובתחלה כתב דין האומר הרי עלי מנחת כו' בדברים שהם חצי שיעור או הדומה להן ואחר כך כתב דין האומר הרי עלי מנחה מן חצי שיעור והדומה וכתב דין הבדיקה והשאלה ואח\"כ כתב הדין המחודש והוא דין הנודר עשרון ומחצה ולא הזכיר מנחה שתלוי בבדיקה ואם אמר שאם היה יודע היה נודר שמביא שנים והטעם הוא משום דס\"ל דיש קבע בנסכין והוא הדין למנחה ואח\"כ חזר וכתב דין האומר הרי עלי ולא הזכיר מנחה לא בסמוך ולא במוכרת שאין בדבריו כלום ואין שואלין אותו לפי שדינו כדין האומר מנחת ואח\"כ כשהביא דין הלוג סתם וכתב שהמתנדב או הנודר לוג או ב' אין בדבריו כלום וסמך על מה שכתב בדין המנחה וכן כשכתב שהנודר ה' לוגין שחייב להשלים ולא פירש דמיירי באומר אילו הייתי יודע הייתי נודר הוא לפי שסמך על מ\"ש בדין המנחה בנודר עשרון וחצי שהכל תלו בשאלה ובבדיקה וכבר ידוע דרכו של רבינו שהוא לקצר בכל מה שאפשר ובמה שכתבתי מתיישבין כל דבריו אין בהם נפתל ועקש. אך עדיין יש לי מהקושי בדברי רבינו למה לא הביא בעיא דאביי דאמר את\"ל יש קבע אחד עשר מיבעיא לי מאי גברא לשני פרים קא מכוין ועד דממלי להו לא קרבי או דילמא לשני אילים וכבש אחד קא מכוין תרי מחד מינא וחד מחד מינא אמרינן או לא תיקו. והנראה אצלי דרבינו ס\"ל דבבעיא זו אזלינן לקולא דמספיקא לא מחייבינן ליה להשלים ומה שלא כתבו בפירוש הוא לפי שכבר נלמד דין זה ממה שכתב בדין י\"ג וכן עד לעולם ועוד שהרי בנודר עשרה כתב הרי אלו כנסכי שור ואיל או שני כבשים ואיל הרי דאמרינן תרי מחד מינא וחד מחד מינא וא\"כ ה\"ה דבנודר אחד עשר דאמרינן דלשני אילים וכבש אחד קא מכוין ומה שפסק בבעיא דיש קבע לחומרא אפשר דטעמא לאו משום דס\"ל דבעיא לא איפשיטא אלא משום דכיון דרב אשי שהוא מרי דתלמודא פשיט ממתני' דיש קבע וכמו שכתבנו לעיל מש\"ה פסק דיש קבע ואע\"ג דבגמ' דחו ראיית רב אשי מ\"מ ס\"ל דלא שבקינן מאי דפשיטא ליה לרב אשי ועוד דאביי נסתפק באת\"ל דיש קבע וכבר ידוע הוא שדרכו של רבינו הוא לפסוק כאת\"ל. הן אמת שטעם זה לא יצדק הכא לפי שאביי צדד כל השני צדדים וקאמר את\"ל דאין קבע כו' וכלל זה שכתבנו הוא דוקא כשאומר את\"ל הצד האחד דוקא אבל לא כשמזכיר השני צדדים. ועוד נ\"ל דאף את\"ל דמה שפסק רבינו דיש קבע הוא משום דבעיין לא איפשיטא ופסק לחומרא וכמו שכתב מרן מ\"מ אפשר לחלק דשאני בעיא דיש קבע שאם אנו פוסקים לקולא נמצא שאין אנו מקריבים כל מה שנדר אלא מושך ד' לוגין ומקריב ואידך אזיל לנדבה ומש\"ה אזלינן לחומרא אבל באידך בעיא דאביי אף כשאנו פוסקים לקולא הרי מביא כל מה שנדר שהם אחד עשר לוג שהם נסכי שני אילים וכבש:
ודע שהרב בעל תוי\"ט הביא קושית התוס' ותירץ דשאני מנחה דנדבתה כתובה בהדיא משא\"כ נדבת היין דלאו בהדיא כתיבא אלא מאזרח וכיון דלאו בהדיא כתיבא לא נוכל לחייבו עד דפריש אלא אם כן מטעם דיש קבע. עוד כתב הרב הנזכר דמתני' דיין לגופה איצטריך לאשמועינן דנדבת יין אינה כאלו המנינים אלא כמנינים המפורשים האחרים אבל אה\"נ שאם התנדב לוג ובדקוהו ואמר אילו הייתי יודע הייתי נודר כך וכך שמחייבין להביא ולהשלים השיעור והא דאיבעיא לן בהם אי מלי להו היינו כי היכי דלא צריכי לבודקו א\"נ דאי בדיק ואמר שלא היה נודר יותר דאפילו הכי חייב ע\"כ. והנך רואה שאין שום א' מהתירוצים הללו מספיקים ליישב דברי רבינו דבנודר עשרון ומחצה הצריך בדיקה ובנודר ה' לוגין לדעת הרב אין צריך בדיקה משום דיש קבע. והרב בעל קרית ספר כתב דשאני חצי עשרון שנתחייב בעשרון משום דמקצת עשרון קרב בחביתי כ\"ג חצי בבקר וחצי בערב ומשום דמביאו שלם וחוצהו אם נדר חצי יביא א' שלם אבל לוג אחד או ב' שאין ראויין כלל לא הן ולא מקצתן פטור אפילו אמר הרי עלי ע\"כ. והנך רואה שגם על הרב תפול הקושיא שהקשינו להרב בעל תוי\"ט. ומלבד כל זה אין דבריו מחוורין בעיני שלפי דרכו דוקא בנודר חצי עשרון הוא דאמרינן שיביא עשרון אבל אם נדר שליש עשרון נשתנה דינו ולדידי זה אינו אלא אין חלוק בין נודר שליש או רביע לנודר חצי וכי גרע נודר שליש או רביע מנודר מנחה מן העדשים דקי\"ל שיביא מן החטים ומאי דנקט במתני' חצי לאו דוקא זה נראה לי. ודע דנודר שמן קי\"ל שלא יפחות מלוג אם נדר חצי לוג דינו כדין נודר יין לוג או שני לוגין וכן כתב הרב בעל קרית ספר, ואם נדר מהשמן לוג וחצי נראה שדינו הוא כדין נודר ביין ה' לוגין ואמרינן ליה שיביא עוד חצי לוג שמן, ולפי דברי הרב בעל קרית ספר אפשר דמדמינן ליה לנודר מחצה עשרון שהרי בחביתי כ\"ג שהיו עשרון השמן שהיה ג' לוגין נמצא שמחצית השמן שהיה מקריב היה לוג וחצי וכשם דנודר חצי עשרון אמרינן שישלים משום שהיה מקריב מחציתה בבקר הכי נמי בנודר לוג וחצי אמרינן ליה שישלים מהאי טעמא גופיה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "והיכן הזהיר על השחיטה בחוץ כו'. תנן בריש פי\"ג דזבחים השוחט והמעלה בחוץ חייב על השחיטה וחייב על העליה ר\"י הגלילי אומר שחט בפנים והעלה בחוץ חייב שחט בחוץ והעלה בחוץ פטור שלא העלה אלא דבר פסול אמרו לו אף השוחט בפנים והעלה בחוץ כיון שהוציאו פסלו ע\"כ. ובגמרא אמרינן דהעלאה כתיב עונש וכתיב אזהרה אבל שחיטה עונש כתיב בפירוש אלא אזהרה מנלן ואמר ר\"י אתיא הבאה הבאה דבשחיטה כתיב לא הביאו ובהעלאה כתיב לא יביאנו מה להלן לא ענש אא\"כ הזהיר אף כאן לא ענש אא\"כ הזהיר ור' יונה אמר אתיא שם שם מה להלן לא ענש אא\"כ הזהיר אף כאן לא ענש אא\"כ הזהיר, ולפי הנראה דר' יונה גם כן מג\"ש יליף לה אלא שנחלקו דר' יוחנן עביד ג\"ש דהבאה הבאה ור' יונה עביד ג\"ש דשם שם אך רש\"י כתב ה\"ג א\"ר יונה אמר קרא שם תעלה עולותיך ושם תעשה איתקוש שאר עשיית להעלאה ע\"כ, נראה דס\"ל דר' יונה לאו מג\"ש יליף אלא מהיקשא והדין עמו דהכי איתא בפ\"ק דכריתות (דף ג') דאמרינן אי למאן דגמר מג\"ש כו' אי למאן דמייתי לה בהיקש, ורבינו שכתב והיכן הזהיר על השחיטה בחוץ בהיקש כו' עזב ג\"ש דר' יוחנן ונקט היקש דר' יונה משום דכיון דליכא נפקותא לענין דינא נקט דרשא דהיקש שהוא יותר פשוט במשמעות הכתוב. ואפשר דרבינו ס\"ל דג\"ש והיקש היקש עדיף וכבר הובא מחלוקת זה בפ' השולח ובמקום אחר נאריך בזה בעז\"ה (א\"ה תמצאנו לקמן בפ\"ב מהלכות קרבן פסח דין י\"ג יע\"ש). אך מה שיש לי לדקדק בדבריו הוא שסיים וכתב נאמר שם וכו' ונאמר ושם וכו' ולשון זה דנאמר ונאמר לא יצדק אלא בג\"ש וכמבואר והוא כתב שדין זה נלמד בהיקש והם דברים סותרים אלו את אלו. והנכון אצלי דונאמר השני הוא ט\"ס ועיקר הגירסא היא שנאמר שם וכו' ושם תעשה וכו' ואמרינן תו התם אשכחן מוקטרי פנים שהעלן בחוץ מוקטרי חוץ שהעלן לחוץ מניין כדתנא ר' ישמעאל ואליהם תאמר לערוב פרשיות כלומר וי\"ו מוסף על ענין ראשון ומערב הפרשיות. תו אמרינן התם והדתנן הזורק מקצת דמים בחוץ חייב מנלן נפקא לן מדתניא דם יחשב לרבות הזורק דברי ר' ישמעאל ר\"ע אומר או זבח לרבות הזורק ואמרינן בגמרא שחט וזרק לדברי ר' ישמעאל חייב אחת משום דלר' ישמעאל נפיק ליה אזהרה דזריקה מקרא דדם שפך דכתיב בעונש של שחיטה ומש\"ה היכא דשחט וזרק בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת דהא חד עונש כתיב אתרווייהו אבל לר\"ע דנפקא ליה אזהרה דזריקה מאו זבח דכתיב בעונש של העלאה חייב ב' משום דשמות מוחלקים הם ואביי אמר אפי' לר\"ע אינו חייב אלא אחת משום דאמר קרא שם תעלה ושם תעשה הזכיר העליה לבדה והשאר כללן בעשיה אחת למימרא דלא מיחייב אכולהו עשיות אלא חדא, זרק והעלה לדברי ר' ישמעאל חייב שתים משום דלדידיה אזהרה דזריקה כתיב גבי שחיטה ולדברי ר\"ע אינו חייב כי אם אחת משום דלדידיה אזהרה דזריקה כתיב גבי העלאה וליכא כי אם חד עונש אתרוייהו ואביי אמר דאפילו לר\"ע חייב ב' להכי פלגינהו קרא שם תעלה ושם תעשה הוציא העלאה מכלל שאר עשיות למימרא דמיחייב עלה באנפי נפשה ואשארא באפי נפשה כלומר ללמדנו דזריקה אף שעונש שלה כתיב בהעלאה חייב ב'. תו אמרינן התם שחט וזרק והעלה לדברי הכל חייב ב' והנראה שדברים אלו הם דברי רבי אבהו והכוונה דלר' אבהו ר' ישמעאל ור\"ע פליגי בתרתי חדא בשחט וזרק דלר\"י חייב א' ולר\"ע חייב ב' ואידך היכא דזרק והעלה דלר\"י חייב ב' ולר\"ע חייב אחת ולזה קאמר דהיכא דעביד כולהו ליכא פלוגתא דאליבא דכ\"ע חייב ב' דלר\"י חייב אחת משום שוחט וזורק וא' משום מעלה ולר\"ע חייב א' משום שוחט וא' משום זורק ומעלה ונראה דלאביי בהא פליגי ר\"י ור\"ע דלר\"י אינו חייב כי אם ב' א' משום שוחט וזורק וא' משום מעלה אך לר\"ע חייב שלש אחת משום שוחט ושתים משום זורק ומעלה דלהכי פלגינהו קרא. ולא הבינותי כוונת רש\"י במ\"ש ובהא לא פליג אביי אדר' אבהו דלאביי נמי לד\"ה חייב ב' חדא אהעלאה וחדא אשאר עשייות ע\"כ. דמהיכא תיתי שיחלוק אביי והלא משנה ערוכה היא דהשוחט והמעלה חייב ב' ואם כוונתו לומר דאביי נמי מודה דלכ\"ע אינו חייב כי אם ב' וליכא מאן דמחייב ג' מלבד שאין זה במשמעות לשונו לא ידעתי מנין לו זה דהא לאביי אליבא דר\"ע חייב שלש וכדכתיבנא:
והנה דין זה שכתבתי דלאביי אליבא דר\"ע שחט וזרק והעלה דחייב ג' כעת לא ראיתי דין זה בפירוש אך נראה שהסברא נותנת כן וכ\"ת א\"כ תיקשי מתני' דריש כריתות דתני ל\"ו כריתות אמאי לא תני זורק נמי והוה ליה ל\"ז כריתות שאם עשאן בהעלם אחד חייב על כל או\"א ובשלמא לר' אבהו ניחא דס\"ל דבין לר\"י ובין לר\"ע שחט וזרק והעלה אינו חייב כי אם ב' אך לאביי קשה. ושמא י\"ל דמתני' דכריתות ר' ישמעאל היא אלא דצריך עיון אותה סוגיא דריש כריתות (דף ג') דאמרינן מאן תנא כריתות ר\"ע היא. אך קשה לרבינו שכפי הנראה מדבריו בפי\"ט מהלכות אלו דין י\"א נראה שפסק כר\"ע מהכלל המסור בידינו דהלכה כר\"ע מחבירו שהרי כתב זרק הדם והעלה האיברים חייב שתים שהרי חלק הכתוב בין מעלה לעושה וכו' ומדאיצטריך לטעמא דשהרי חלק הכתוב משמע דפסק כר\"ע דלר' ישמעאל אין צורך לטעם זה דהא לדידיה אזהרה דזריקה מקרא דכתיב גבי שחיטה נפקא וא\"כ פשיטא דחייב ב' וא\"כ קשה לפי סברתנו דבריש הל' שגגות לא מנה כי אם ל\"ו כריתות והיה לו למנות ל\"ז. הן אמת שראיתי להרב בל\"מ בפ' י\"ט מהל' אלו שכתב דרבינו פסק כר' ישמעאל אלא שרצה לתת טעם דאפי' ר\"ע יודה בו כו'. והנה הרואה יראה כמה יש מהדוחק בדברים אלו ומלבד כל זה ממ\"ש רבינו בדין ג' מכאן אמרו הזורק את הדם כו' נראה דס\"ל דזריקה מקרא דהעלאה נפקא והיינו כר\"ע וא\"כ קשה שהיה לו למנות ל\"ז כריתות: שוב ראיתי שהדברים שכתבתי טעות הם בידי דאף לאביי אליבא דר\"ע שחט וזרק והעלה אינו חייב כי אם ב' אחת משום שחט וזרק דכתיב תעשה הכתוב עשאן כולן עבודה אחת ואחת משום מעלה דכיון דאם שחט וזרק לא היה חייב כי אם אחת לא יתכן שבשביל ההעלאה יתחייב עוד שתים, וראיה לזה מהא דאמרינן בפ\"ד דסנהדרין (דף ל\"ד) היכי דמי טעם אחד משני מקראות ואמרינן כדתניא דם יחשב כו' ומייתי שם פלוגתא דר\"י ור\"ע ומתבאר שם דלאביי ליכא שום נפקותא דדינא בין ר\"י לר\"ע דאי איכא נפקותא לאו טעם אחד הוא וכמבואר וזה פשוט: ודע דרבינו לא הביא חלוקה זו דשחט וזרק והעלה דחייב ב' משום דדבר פשוט הוא אך מה שיש לדקדק בדברי רבינו הוא דלמה לא באר דאם שחט וזרק דאינו חייב כי אם אחת וכי תימא ממ\"ש דזרק והעלה דחייב ב' מינה נשמע דשחט והעלה דחייב אחת ליתא דאפשר דזרק והעלה איצטריך לומר דחייב ב' משום דאתרוייהו חד אזהרה וחד כרת כתיב אבל שוחט וזורק אפשר דפשיטא ליה דחייב ב' וא\"כ היה לו לרבינו ללמדנו דאינו חייב כי אם אחת משום דכתיב וכן תעשה. הן אמת שכפי סברת הרב בל\"מ דס\"ל דרבינו פסק כר' ישמעאל ניחא דלא הוצרך לומר דשוחט וזורק דאינו חייב כי אם אחת משום דמילתא דפשיטא היא כיון דאתרוייהו חד כרת כתיב אך כפי מה שכתבנו דרבינו פסק כר\"ע קשה דהיה לו ללמדנו דאם שחט וזרק דאינו חייב כי אם אחת. וכד מעיינינן שפיר נראה שגם לסברת הרב בל\"מ קשה דכי היכי דהביא חלוקת דאם זרק והעלה דחייב ב' ורצה ללמדנו שדין זה הוא מוסכם לכ\"ע ואף ר\"ע מודה בו א\"כ היה לו ללמדנו גם כן דאם שחט וזרק דאינו חייב כי אם אחת ואף ר\"ע יודה בו וכי תימא שאני זרק והעלה דנקט משום דרצה ללמד הדין דלא נימא דאינו חייב כי אם אחת ואגב אורחא נקט טעם השוה לכל א\"כ גם בשחט וזרק ילמדנו דאינו חייב כי אם אחת דלא נימא שיתחייב ב' ויאמר טעם השוה לכל: ודע דבאותה סוגיא דסנהדרין שהבאתי לעיל ראיתי לרש\"י שכתב אף לר\"ע אינו חייב אלא אחת דאע\"ג דאיכא ב' כריתות הואיל ואין בהם אלא אזהרה א' אין חלוק חטאות ביניהם דאילו במעלה כתיבא אזהרה באפי נפשה השמר לך פן תעלה עולותיך ואילו שוחט וזורק אין בהם אזהרה אלא מהיקש דאיתקוש למעלה דכתיב שם תעלה עולותיך ושם תעשה איתקוש שאר עשיות להעלאה ומהכא נפקא לשוחט וזורק ע\"כ. וא\"ת כפי דברי רש\"י הללו שוחט ומעלה נמי לא יהא חייב כי אם אחת דהא ליכא כי אם חד אזהרה וזו לא אמרה אדם מעולם דאליבא דכ\"ע שוחט ומעלה חייב ב'. ונראה דלא קשיא מידי וזהו פירושן של דברים דבמעלה עולה כתיב אזהרה בפירוש ועונש בפירוש אבל זורק ודכוותיה נתרבו בגמרא מקרא דכתיב בעונש דהעלאה אבל אזהרה אין בהם וכן שוחט כתיב עונש בפירוש אך אזהרה לא כתיב בה אלא דאזהרה דשוחט וזורק כל שאר העבודות שנתרבו מקרא דכתיב בעונש דהעלאה ילפינן לה מדכתיב שם תעלה ושם תעשה איתקוש כל העשיות להעלאה מה העלאה לא ענש אא\"כ הזהיר אף כל העשיות לא ענש אלא אם כן הזהיר והוה ליה כאילו כתיב השמר לך פן תעשה כל העשיות שנענשת עליהם וא\"כ אם שחט והעלה פשיטא שחייב ב' משום דאיכא תרי אזהרות השמר לך פן תעלה והשמר לך פן תעשה הנלמדת מהיקש אך שוחט וזורק אין בה כי אם אזהרה אחת שהיא השמר לך פן תעשה שהיא כוללת כל העשיות ומש\"ה אינו חייב כי אם אחת והיינו דאמרינן בגמרא ערבינהו רחמנא לכולהו עשיות כלומר שכל העשיות הם נכללות באזהרה זו. אך בפ' השוחט והמעלה כתב רש\"י הזכיר העליה לבדה והשאר כללן בעשיה אחת למימרא דלא מיחייב אכולהו אלא חדא נראה מדבריו דלאו משום דליכא אכולהו עשיות כי אם אזהרה אחת אלא מדפרט הכתוב עלייה לבדה והשאר כללן בעשייה אחת שמעת מינה דגזרת הכתוב היא שלא יתחייב על כל העשיות כי אם אחת:
ודע דסברת רש\"י דסנהדרין דאית לה דכל שבא אזהרה אחת על שני דברים דאף שבעונשם הם חלוקים דאזלינן בתר אזהרה ואינו חייב כי אם אחת לא נפלאת היא והיא מחלוקת ר' יוחנן ור\"ל בפ\"ז דסנהדרין דף ס\"ה ופ\"ק דכריתות עלה ג' דר' יוחנן אית ליה דחלוקה דלאו שמה חלוקה ור\"ל אית ליה דחלוקה דמיתה שמה חלוקה ופשיטא דקי\"ל כר' יוחנן וכן כתב הרמב\"ן בספר המצות מל\"ת סי' ט' ועיין במה שכתב הרב בעל לב שמח דף קי\"ד ולפי זה אפשר לומר דר' אבהו ואביי בהא פליגי דר' אבהו ס\"ל כר\"ל דחלוקה דמיתה שמה חלוקה ומשום הכי אמר דשחט וזרק לר\"ע חייב ב' ואביי אית ליה כר\"י ומש\"ה אמר דאף לר\"ע אינו חייב כי אם אחת משום דחלוקה דלאו שמה חלוקה ומה שפירש רש\"י בזבחים באופן אחר הוא לפי שרצה ליישב דברי אביי לכ\"ע ואף אליבא דר\"ל דאית ליה דחלוקה דמיתה שמיה חלוקה שאני הכא דגזרת הכתוב הוא וכדכתיבנא. אך קשה לי לפי פירוש רש\"י דסנהדרין הא דאמר רבי אבהו בזבחים זרק והעלה לדברי ר\"ע אינו חייב אלא אחת אמאי דנהי דחד עונש כתיב אכלהו מ\"מ חלוקים הם בלאו דמעלה אזהרתיה מדכתיב פן תעלה וזורק מהיקש וכי האי גוונא חשיבי חלוקים דלאו וכדאיתא בפ\"ק דכריתות (דף ג') דחשיב שוחט ומעלה תרי לאוי. וכי תימא דר' אבהו ס\"ל דהכל תלוי בעונש וכשהם חלוקים בעונש אף שאינם חלוקים בלאו ס\"ל דשמה חלוקה מש\"ה אמר דשחט וזרק לר\"ע חייב ב' אך כשאינם חלוקים בעונש אף שהם חלוקים בלאו לא אזלינן בתר חלוקה דלאו ומש\"ה אמר דזרק והעלה לר\"ע אינו חייב כי אם אחת לפי שאינם חלוקים בעונש אף שהם חלוקים בלאו, הא ליתא דעל כרחך חלוקה דלאו שמה חלוקה אף שאינם חלוקים בעונש דהא הסך והמפטם משמן המשחה ליכא אלא חד עונש אתרוייהו ואפילו הכי חשבינן להו בתרתי בריש פ\"ק דכריתות לחייבו ב' וע\"כ טעמא הוא משום דחלוקים בלאו וע\"כ לא נחלקו ר\"י ור\"ל אלא בחלוקה דעונש אך בחלוקה דלאו לכ\"ע שמה חלוקה וא\"כ היכי קאמר ר' אבהו דלר\"ע זרק והעלה אינו חייב אלא אחת הרי חלוקין הם בלאו וכן קשה לאביי דקאמר דאיצטריך קרא ללמדנו דזרק והעלה דחייב ב' דמהיכא תיתי שלא יתחייב ב' מאחר שהם חלוקים בלאו, ומיהו לאביי אפשר היה לומר דהא דקי\"ל דחלוקה דלאו לכ\"ע שמה חלוקה מהכא נפקא לן דמדפלגינהו קרא להעלאה משאר עשיות ע\"כ הוא לחייבו ב' ואף דבעונש אינם חלוקים אשמעינן קרא דכיון דהם חלוקים בלאו שמה חלוקה וחייב ב' ומאי דקי\"ל דסך ומפטם חייב ב' מהכא נפקא דכי היכי דזרק והעלה אף שאינם חלוקים בעונש חייבם הכתוב ב' משום שהם חלוקים בלאו הכי נמי סך ומפטם אף שאינם חלוקים בעונש חייב ב' משום שהם חלוקים בלאו ומיהו כל זה דוחק. וכי תימא דל מהכא דברי רש\"י דסנהדרין תקשי לן הסוגיא מצד עצמה דהיכי קאמר ר' אבהו דזרק והעלה לר\"ע אינו חייב כי אם אחת והלא חלוקים הם בלאו: והנה קודם שאבאר סוגית הגמרא אומר מה שהיה אפשר להליץ בעד רש\"י דאפשר דס\"ל דאזהרה דזורק אף שהיא חלוקה מאזהרה דמעלה דאזהרה דמעלה הוא מקרא דפן תעלה ואזהרה דזורק הוא מהיקש וכל כי האי גוונא חשיב להו בגמרא תרי לאוי בכריתות (דף ג') אפשר דכיון דאזהרה זו הנלמדת מהיקש היא כוללת דברים רבים שהיא אזהרה לשוחט וזורק וכל שאר העבודות שחייבים עליהם בחוץ לא חשיבה אזהרה לחלק וליחייב ב' ודוקא גבי שוחט ומעלה דכיון שהם חלוקים בעונש אף דאזהרה דשוחט כוללת דברים רבים מ\"מ חשיב לאו דידיה חלוקה כיון שהם חלוקים בעונש אבל זורק ומעלה שאינם חלוקים בעונש וגם אזהרה דזורק אינה מיוחדת לזורק אלא כוללת דברים רבים לא חשיב חלוקה ליחייב ב' ומש\"ה א\"ר אבהו דזורק והעלה חייב אחת לר\"ע ולאביי איצטריך קרא לומר דחייב ב' משום דאינם חלוקים בעונש וגם אזהרה דזורק אינה מיוחדת. אלא שכל זה אינו נוח לי דמאי איכפת לן אם אזהרה דזורק היא כוללת דברים רבים כיון שהמעשה האחר שעושה דהיינו העלאה יש לה אזהרה אחרת:
ומה שנראה לי בסוגית הגמרא הוא דדוקא אזהרה דשחיטה נפקא מהיקש אבל זורק לר\"ע דעונשו כתוב בעונש דהעלאה וכן כל שאר העבודות דילפינן להו מקרא דהעלאה אזהרתם היא מקרא דהשמר לך פן תעלה והכוונה היא כל אותם דברים שענשתי עליך משום מעלה הריני מזהירך והשמר לך אך שוחט דאית ליה עונש בפני עצמו ולא נפיק עונשו מקרא דמעלה דאית ליה אזהרה מיוחדת והיא הנלמדת בהיקש ולר' ישמעאל דאית ליה דעונש דזורק נפיק מקרא דשוחט אזהרתיה הוא מאזהרה דשוחט דהיינו מהיקש ובזה מתיישבת כל הסוגיא דבתחילה אמר ר' אבהו דשחט וזרק לר' ישמעאל אינו חייב כי אם אחת משום דחד כרת וחד לאו הוא ולר\"ע חייב ב' משום דתרי לאו ותרי כריתות נינהו ואביי השיב לו דאף לר\"ע אינו חייב כי אם אחת משום דכתיב ושם תעשה הכתוב עשאן כולן עבודה אחת וגזרת הכתוב היא שלא יתחייב כי אם אחת וכדכתיבנא והיכא דזרק והעלה ס\"ל לר' אבהו דלר' ישמעאל חייב ב' משום דתרי לאוי ותרי כריתות נינהו ולר\"ע אינו חייב כי אם אחת משום דחד לאו וחד כרת הוא ואביי אית ליה דאף לר\"ע חייב ב' משום דלהכי פלגינהו קרא לחייבו ב' וגזרת הכתוב הוא. ודע שמה שהביאני לזה לומר שכל הדברים שנרמז עונשם בכתוב דהעלאה אזהרתם היא מאזהרת מעלה הוא משום דאי כדברי רש\"י דסנהדרין דאית ליה דכל הדברים שנלמד עונשם מכתוב דהעלאה אזהרתם נלמדת מהיכא דנפיק אזהרה דשוחט הא תינח לרבי יונה דנפקא ליה אזהרה דשוחט מהיקש דשם תעלה ושם תעשה וא\"כ מהיקש זה נוכל ללמוד אזהרה לכל הדברים שנתרבו מקרא דהעלאה ונאמר מה העלאה הזהיר אף כל שאר הדברים שענש עליהם הזהיר אך לר' יוחנן דנפקא ליה אזהרה דשחיטה מג\"ש דאתיא הבאה הבאה תינח שחיטה דאיכא עונש ואזהרה אלא שאר העבודות שנתרבו מהכתוב דעונש דמעלה תיקשי עונש שמענו אזהרה מנין וא\"כ ע\"כ לומר דלר' יוחנן אזהרתם נלמדת מאזהרת מעלה וא\"כ אף לר' יונה דיליף אזהרת שוחט מהיקש אזהרת שאר כל העבודות נלמדת מאזהרת מעלה דבהא לא מצינו מחלוקת בין ר' יוחנן לר' יונה. ודע דרבינו ע\"כ לומר דלא ס\"ל כפי' רש\"י דסנהדרין דאית ליה דטעמא דאביי דאמר אף לר\"ע שחט וזרק אינו חייב כי אם אחת הוא משום דאף שהם חלוקים בעונש מ\"מ כיון שאינם חלוקים בלאו אינו חייב שתים שהרי מדבריו בריש הלכות שגגות מוכח דאית ליה דאוב וידעוני חייב שתים ואוב וידעוני שניהם בלאו אחד נאמרו וא\"כ ע\"כ לומר דפסק כר\"ל דאית ליה דחלוקה דמיתה שמה חלוקה וא\"כ שחט וזרק לרבי עקיבא חייב שתים כיון שהם חלוקים במיתה ומדבריו בהלכות אלו נראה דדוקא זרק והעלה חייב שתים אבל שחט וזרק אינו חייב כ\"א אחת. ומיהו עדיין אינו הכרח זה לומר דרבינו לא יפרש כפירוש רש\"י משום דלא כתב בפירוש דשוחט וזורק שאינו חייב כ\"א א' ואפשר דפשיטא ליה דחייב ב' כיון שהם חלוקים במיתה וכבר נתבאר מתוך דבריו דס\"ל דאזהרת דזורק נפקא מקרא דעונש דהעלאה וא\"כ פשיטא דחייב ב' אך בזורק ומעלה דליכא חלוק דמיתה הוצרך ללמדנו דחייב משום דפלגינהו קרא. והנה מלבד מה שיש מהדוחק בתירוץ זה וא\"כ נמצא דרבינו פסק כר' אבהו בחדא וכאביי בחדא עוד יש לתמוה דמהסוגיא דסנהדרין דף ל\"ד נראה דסברא זו דאביי דאמר דאף דלר\"ע אינו חייב כ\"א אחת היא הלכה דלא אשכח טעם אחד משני מקראות כי אם בסברא זו דאביי. הן אמת דפסק זה דרבינו דפסק כר\"ל הוא תימה דשביק ר' יוחנן ופסק כר\"ל ובכוליה תלמודא קי\"ל כרבי יוחנן לגביה ר\"ל חוץ מתלת וכדאיתא בפרק החולץ (דף ל\"ו.): והנראה אצלי הוא דרבינו ס\"ל כרש\"י בחדא ואית ליה דכל הדברים שנתרבו מקרא דכתיב בעונש דהעלאה אזהרתם היא מאזהרת השוחט שהיא הנלמדת בהיקש אך בפירוש דברי אביי לא ס\"ל כרש\"י והכוונה היא כך דר' אבהו אמר דאם שחט וזרק לר\"ע חייב ב' משום שהם חלוקים במיתה ואף שאינם חלוקים בלאו מ\"מ חלוקה דמיתה שמה חלוקה וכסברת ר\"ל ואביי השיב לו דודאי מהדין כך היה ראוי להיות משום דחלוקה דמיתה שמה חלוקה אך שאני הכא דכתיב שם תעלה ושם תעשה הזכיר העליה לבדה והשאר כללן בעשייה אחת למימרא דלא מיחייב אכולהו כי אם אחת וגזירת הכתוב היא כאן שלא יתחייב ב' וא\"כ לפי פירוש זה נמצא דר' אבהו ואביי כולהו ס\"ל כר\"ל ומש\"ה פסק כר\"ל משום דר' אבהו ואביי אתו כוותיה. ומלבד זה יש עוד מקום להכריח דקי\"ל כר\"ל מההיא דאמרינן בריש כריתות דף ז' דפריך תלמודא אמאי קתני אף המגדף ומשני רבנן שמעו ליה כו'. והנה סוגיא זו אתיא כר\"ל דאילו לר\"י קשה דאמאי תני אף המגדף וכבר תמה רש\"י על זה אליבא דר\"י. והנה פשט הסוגיא מורה דקי\"ל כר\"ל ולדידיה אתיא מתני' כפשטה דקתני אף המגדף ועוד דנותר ופגול שניהם בלאו אחד נאמרו וכמ\"ש רבינו בפ' י\"ח מהל' פסולי המוקדשין דין י' ואליבא דכ\"ע חייב שתים וזהו מורה כסברת ר\"ל ואליבא דר' יוחנן יש ליישב בדוחק ודוק. ומה שלא מנו גם את זו בפ' החולץ דהלכתא כר\"ל אין זה מהקושי לפי שכבר יש לנו כיוצא בזה דהלכתא כר\"ל ולא מנו אותה בפ' החולץ ובמקום אחר כתבתי בזה (א\"ה חבל על דאבדין) : ודע דלהרמב\"ן דפסק כר' יוחנן דחלוקה דמיתה לא שמה חלוקה אתו שפיר דברי רש\"י דסנהדרין דאביי אית ליה כסברת ר' יוחנן ואפשר לומר דאף ר' אבהו ס\"ל כר' יוחנן אלא דמאי דפליגי ר' אבהו ואביי הוא דר' אבהו ס\"ל דאזהרת השוחט נפקא לן מג\"ש דהבאה הבאה וכיון שכן ע\"כ אזהרת זורק לר\"ע נפקא מאזהרת מעלה וכדכתיבנא לעיל ומש\"ה אמר דשחט וזרק לר\"ע חייב שתים משום דאיכא תרי לאוי ושתי כריתות ואביי השיב לו דליתא אלא אזהרת שוחט נפקא לן מהיקש וא\"כ כל העבודות הנלמדות מקרא דכתיב בעונש דמעלה אזהרתם נפקא מהיקש וכדכתיבנא, ומש\"ה קאמר דאף לר\"ע שחט וזרק אינו חייב כי אם אחת לפי שאף שהם חלוקים במיתה אינם חלוקים באזהרה וחלוקה דמיתה לאו שמה חלוקה והכל תלוי בחלוקה דלאו וכסברת רבי יוחנן: הכלל העולה ממה שכתבנו דכל העבודות שיעשה האדם עם העלאה בהעלם א' חייב שתים ואף דאיכא חד כרת אכולהו משום דלהכי פלגינהו קרא והוציא העלאה מכלל שאר עשיות למימרא דמיחייב עלה באפי נפשה ואשארא באפי נפשייהו ואף שדרשא זו לא אמרה אביי כי אם לר\"ע מ\"מ נראה לי שאף ר' ישמעאל מודה בה ואיצטריך למעלה עולה וקטרת דאף דלכ\"ע ליכא כי אם חד כרת אכולהו אפ\"ה חייב ב' משום דלהכי פלגינהו קרא ולא פליגי ר' ישמעאל ור\"ע בזה אלא דלר' ישמעאל בלאו האי חלוקה דפלגינהו קרא זרק והעלה חייב ב' משום דחלוקים הם במיתה ולר\"ע מה שחייב ב' בזרק והעלה הוא משום דפלגינהו קרא אבל לעולם דאף לר' ישמעאל איצטריך האי דרשא דפלגינהו קרא להיכא דהעלה והקטיר. ובזה ניחא מה שכתב הרב בעל לחם משנה דרבינו פסק כר' ישמעאל ונדחק הרבה בישוב דברי רבינו שכתב שהרי חלק הכתוב. שהרי טעם זה איצטריך לר\"ע אבל לר' ישמעאל בלאו האי טעמא זרק והעלה חייב ב' וכתב הרב ז\"ל דרבינו רצה לתת טעם אף לר\"ע אף דהלכתא לאו כוותיה וכבר כתבנו לעיל מה שיש מהדוחק בתירוץ זה. אך כפי מה שכתבנו אפשר לומר דרבינו נקט טעם זה ללמדנו היכא דהעלה והקטיר דחייב ב' משום דחלק הכתוב וס\"ל דרשא זו ר' ישמעאל נמי מודה בה ומה שלא כתב דין זה בפירוש דאם העלה והקטיר דמיחייב ב' הוא לפי שכבר ידוע הוא שדרכו של רבינו אינו אלא להביא מה שהוזכר בגמ' ובגמ' לא הוזכר כי אם זרק והעלה אך מהטעם שנתן לזרק והעלה משם נלמוד לשאר הדברים דכל עבודה אשר יעשה האדם עם העלאה חייב ב' שהרי חלק הכתוב כו' וכן כל העבודות אשר יעשה האדם עם השחיטה חוץ מהעלאה אינו חייב כי אם אחת משום דכתיב שם תעשה הכתוב עשאן כולן עבודה אחת לומר דלא מיחייב אכולהו כי אם אחת וגם בדרשא זו מודה בה ר' ישמעאל אלא דלשחט וזרק לא איצטריך אליביה דרשא זו דתיפוק ליה דאינו חייב כי אם אחת משום דליכא כי אם חד לאו וחד כרת אתרוייהו אך מודה דאיצטריך הך דרשא להיכא דשחט והקטיר דאיכא תרי מיתות דאפ\"ה אינו חייב כי אם אחת משום דהכתוב עשאן כולן עבודה אחת ובין אם נאמר דכוונת אביי היא לפי שכולם הם באים מאזהרה אחת וכמו שפירש רש\"י בסנהדרין בין אם נאמר דכוונת אביי היא דגזירת הכתוב היא וכמו שפירש בזבחים הכל הולך אל מקום אחד דאליבא דכ\"ע בין לר' ישמעאל ובין לר\"ע כל העבודות אשר יעשה האדם עם השחיטה חוץ מהעלאה אינו חייב כי אם אחת דכתיב ושם תעשה נמצא דליכא נפקותא דדינא בין ר' ישמעאל ור\"ע וכמסקנת הגמ' בסנהדרין:
ודע שכל מה שכתבתי הוא לפי גירסתנו בגמרא אך מדברי מרן נראה שיש לו גירסא אחרת בגמ' ולא יכולתי ליישב דברי רבינו כפי גירסת מרן וכל דבריו מראשם לסופם לא יכולתי להולמם וכבר תמה עליהם הרב בל\"מ יע\"ש. ודע דבגמרא כשרצו לומר דזרק והעלה דחייב ב' הביאו הפסוק דשם תעלה ושם תעשה להורות דפלגינהו קרא אך רבינו הביא פסוק אחר שכתב שהרי חלק הכתוב בין מעלה לעושה שהרי נאמר אשר יעלה עולה ונאמר לעשות אותו ע\"כ, ואולי גירסתו של רבינו היתה כך אך קשה לי דאף דנימא דמקרא דלעשות נתרבו כל שאר העבודות כל הקומץ ודכוותיה וכמו שנראה ממ\"ש בדין ג' ומסוגית הגמ' דף ק\"ט נראה דמקרא דלא יביאנו נתרבו וקרא דלעשות איצטריך לרבות פסולין ורבינו ריבה הפסולים מדכתיב לה' וכמ\"ש בדין ז' וכבר עמד על זה הרב בעל לחם משנה יע\"ש מ\"מ זורק לכ\"ע לאו מקרא דלעשות נתרבה אלא למר מדם שפך ולמר מאו וכי תימא דהם ס\"ל דמאו נתרבה אלא דס\"ל דקרא דלעשות קאי על כל הכתוב לעיל הא ליתא דא\"כ גם אעולה דכתיב ברישא דקרא קאי ובודאי דפשטיה דקרא הכי הוא דלעשות על כל הכתוב לעיל וכמבואר. והנראה אצלי דהכוונה היא דמאחר דסופנו לרבות כל העבודות מקרא דלעשות למאי פלגינהו קרא לעולה משאר עשיות הוה ליה למימר אשר יעשה ואל פתח וגו' לעשות אותו אלא ודאי דלהכי פלגינהו קרא ללמדנו שהמעלה ועושה אחת משאר עשיות חייב שתים. ומיהו אידך דרשא דאמרינן דשחט וזרק לכ\"ע אינו חייב כי אם אחת משום דהכתוב כללן כולן בעשיה אחת נראה דלא נפקא אלא מקרא דשם תעשה דשם כלולות כל העשיות ושחיטה בכלל:
ודע דבגמרא עלה דההיא דאמרינן אשכח מוקטרי פנים אמרינן מתקיף לה רב ביבי הא דתנן ל\"ו כריתות בתורה ל\"ז הויין דאיכא המעלה והמעלה קשיא ע\"כ. והנה קושיא זו דרב ביבי הובאת גם כן בפ\"ק דכריתות יותר באורך וגם שם הניחו הדבר בקשיא. ויש להסתפק דהנה לפי האמת ודאי דקושיא זו דרב ביבי ליתא אלא שנעלם התירוץ מעיני התלמוד אך בהעלם זה איכא צדדים דאפשר דלפי האמת המעלה והמעלה חייב ב' ומה שלא מנו אותה הוא משום דשם דהעלאה קתני דומיא דשבת וע\"ז אלא שיש להקשות דשאני שבת וע\"ז דתני להו בדוכתייהו אבל המעלה והמעלה לא נשנה בשום מקום זהו קושיתו דרב ביבי וזהו מה שהניחו בגמרא בקשיא. או אפשר לומר דלפי האמת צריכים אנו לומר דהמעלה והמעלה אינו חייב אלא אחת מדלא תני להו בל\"ו כריתות אלא שהקשה רב ביבי דאמאי דכיון דילפת להו בהיקש או בג\"ש הוה ליה כל חד וחד גוף עבירה וחייב על כל אחת ואחת אפילו בהעלם אחת זהו קושיתו דרב ביבי ומה שנעלם מעיני התלמוד הוא תירוץ דבר זו דהאמת הוא דאע\"ג דנלמד בהיקש או בג\"ש אינו חייב שתים. והנה לא ראיתי לרבינו שהזכיר דין זה דהמעלה והמעלה דחייב שתים ולפי הנראה דס\"ל דלפי האמת מדלא תני להו בכריתות שמעת מינה דאינו חייב שתים ואע\"ג דמג\"ש או מהיקש ילפינן להו. וראיתי להרב בעל לחם משנה בפ\"א מהל' שגגות שתמה על רבינו למה לא מנה המעלה והמעלה וכו' וכתב בסוף דבריו ואע\"ג דכבר כתב דין זה וכו' מ\"מ הוה ליה למימנינהו הכא כו' עכ\"ד. ולא ידעתי היכן מצא בדברי רבינו דס\"ל דהמעלה והמעלה חייב שתים והנכון הוא מה שכתבתי: " + ] + ], + [ + [ + "אין המעלה בחוץ כו'. גרסינן בפ' פרת חטאת (דף קי\"ג) קרבן שומע אני אפילו קדשי בדק הבית ת\"ל ואל פתח אהל מועד לא הביאו ע\"כ. ועיין שם ברש\"י שהביא שני פירושים ודחה הפירוש האחד שאמר שהטעם הוא משום דקדשי בדה\"ב הם בעלי מומין ועיין שם בתוס' ובפ\"ו דיומא (דף ס\"ג) הובאת ברייתא זו וגם שם רש\"י דחה אותו הפירוש ועיין שם בתוס' אך בפ\"ק דתמורה (דף ו') כתב רש\"י הפירוש הדחוי ועיין בקרבן אהרן בפ' שחוטי חוץ, ולא ראיתי לרבינו שהביא דין זה ולא ידעתי למה. ודע שמדברי התוס' פ\"ק דע\"ז (דף י\"ג) ד\"ה ונשחטה נראה מדרבנן אסור לשחוט קדשי בדה\"ב בחוץ גזירה אטו קדשי מזבח ועיין במ\"ש התוס' פ\"ו דזבחים (דף נ\"ט): " + ], + [], + [ + "מכאן אמרו הזורק את הדם וכו'. עיין בכ\"מ ומשנה ערוכה היא בפ' י\"ג דזבחים (דף ק\"ו) ובדף ק\"ז ביארו מהיכא נפקא לן דזורק בחוץ חייב: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "העלה וחזר והעלה וכו'. תנן בפ' י\"ג דזבחים (דף ק\"ח) העלה חזר והעלה וחזר והעלה חייב על כל עליה ועליה דברי ר\"ש ר' יוסי אומר אינו חייב אלא אחת ע\"כ. ובגמרא אמרו מחלוקת בד' וה' איברים דמ\"ס כי כתיב לעשות אותו על השלם הוא חייב ואינו חייב על החסר אכל בהמה כתיב ומ\"ס אכל אבר ואבר כתיב אבל אבר אחד דברי הכל אינו חייב אלא אחת ע\"כ. פירוש דרבי יוסי סבר דלעולם אינו חייב עד שיעלה כל הבהמה ומ\"ס אם העלה ד' או ה' איברים בזה אחר זה אינו חייב כי אם אחת דכולה חדא העלאה היא דכי כתיב אותו על כל הבהמה כתיב ור\"ש ס\"ל דכי כתיב אותו על כל אבר ואבר כתיב ומש\"ה אם העלה ד' או ה' איברים בזה אחר זה חייב על כל עליה ועליה אבל אם העלה אבר אחד בשתי פעמים לכ\"ע אינו חייב אלא אחת והוקשה לרש\"י דהיכי קאמר דלכ\"ע אינו חייב אלא א' הא לר' יוסי אפילו אחת אינו חייב כיון שלא הקריב כי אם אבר אחד ואפילו הקריבו שלם האבר אינו חייב לר' יוסי משום דכי כתיב אותו אכולה בהמה כתיב וכתב דמיירי שכבר הקריב שאר האיברים ונשאר אבר א' והקריבו לחצאין דלר\"ע אינו חייב כי אם אחת דלר' יוסי חייב אחת לפי שבהקרבה זו נשלמה ההעלאה ולר\"ש ג\"כ חייב אחת בשביל מה שהקריב קודם אך בשביל מה שהקריב לחצאין אינו חייב כלל משום דלאו העלאה היא דהא אותו כתיב שלם ולא חסר א\"כ משכחת לה שפקע חצי אבר ממה שהקריב בחוץ וחזר והחזירו דלכ\"ע אינו חייב כי אם אחת בשביל מה שהקריב קודם שפקע. ור' יוחנן אמר מחלוקת באבר אחד דמ\"ס מוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ חייב ומ\"ס פטור אבל בד' וה' איברים דברי הכל חייב על כל אבר ואבר ע\"כ. ופירוש דר' יוחנן סבר דלכ\"ע כי כתיב אותו אכל אבר ואבר כתיב אלא דבהא פליגי היכא דשחט בפנים ולקח אבר אחד שהקריבו בחוץ לחצאין דר\"ש ס\"ל דחייב ב' משום דס\"ל דכי כתיב אותו לומר דבעינן שיקריב אבר שלם היינו דוקא במוקטרי חוץ כלומר שחוטי חוץ אבל במוקטרי פנים חייב אף על חצי אבר דהא מהדרינן פוקעין למזבח דהוה ליה חסר ור' יוסי ס\"ל דאף במוקטרי פנים בעינן אבר שלם משום דתרי מיעוטי כתיבי אותו ולא יביאנו דמשמע שלם ולא חסר חד למוקטרי פנים וחד למוקטרי חוץ והיא סברת ר' ישמעאל בדף ק\"ו ומש\"ה ס\"ל שאם העלה אבר אחד לחצאין שאינו חייב כי אם אחת לפי שכולה חדא העלאה היא אבל בד' וה' אברים ד\"ה חייב על כל אבר ואבר משום דאבר אחד חשיב שלם ואמרינן התם ופליגא דעולא דאמר עולא הכל מודים במוקטרי פנים שחזרו שהוא חייב לא נחלקו אלא במוקטרי חוץ שחסרו והעלו בחוץ דמ\"ס פטור ומ\"ס חייב ע\"כ. פירוש דעולא סבר דהמחלוקת הוא באבר אחד שהקריבו לחצאין אך ס\"ל לעולא דאליבא דכ\"ע אם אבר זה שהקריבו לחצאין אם היה מוקטרי פנים לכ\"ע חייב על כל עליה ועליה משום דמוקטרי פנים שחסרו והעלם בחוץ חייב וא\"כ כל העלאה והעלאה חשיבא וחייב על כל אחת ואחת ומה שנחלקו ר\"ש ור\"י הוא במוקטרי חוץ כלומר שזה האבר שהקריבו לחצאין היה מוקטרי חוץ ור\"ש ס\"ל דכי היכי דמוקטרי פנים שחסרו חייב הכי נמי מוקטרי חוץ שחסרו ומש\"ה חייב על כל עליה ועליה משום דכל חדא חשיבא העלאה בפני עצמה ור' יוסי סובר שדמיון זה אינו דדוקא מוקטרי פנים שחסרו חייב משום דמהדרינן פוקעים אבל מוקטרי חוץ שחסרו פטור ומש\"ה אם הקריב אבר אחד לחצאין אינו חייב כי אם אחת לפי שכולה חדא הקטרה היא ועל העלאת חצי אבר לא היה מתחייב אם לא היה מעלה החצי אבר האחר. וא\"ת לר\"ש דאית ליה דגם מוקטרי חוץ שחסרו חייב א\"כ אותו למאי אתא פירש רש\"י דס\"ל דכי כתיב אותו למעוטי פחות מכזית דלא חשיב הקטרה, ויש לבאר לר\"ש דאית ליה דאותו איצטריך למעט פחות מכזית ולדידיה מיירי במוקטרי חוץ במוקטרי פנים מה יהיה דינו. ולכאורה נראה דבמוקטרי פנים אף בפחות מכזית חייב ואין זה מן התימה שיהא חייב על פחות מכזית דכיון דע\"כ איצטריך קרא למעט פחות מכזית אלמא דאי לאו קרא היה חייב על פחות מכזית א\"כ למאן דלא דריש יביאנו ולית ליה מעוטא גבי מוקטרי פנים יתחייב אף על פחות מכזית ועוד דכיון דכל עדיפות שיש למוקטרי פנים הוא משום דמהדרינן פוקעין ופוקעין אלו דמהדרינן הם אפילו פחות מכזית אין זה מן התימה אם יתחייב במוקטרי פנים על פחות מכזית. וליכא למימר דכיון דלמדנו קרא דבעינן כזית במוקטרי חוץ ה\"ה במוקטרי פנים לפי שלא מצינו לשום תנא שימעט מוקטרי פנים ומוקטרי חוץ מחד קרא וכל זה הוא מבואר בדף ק\"ז דלר' ישמעאל איצטריכו תרי מיעוטי ור\"ע דלית ליה כי אם חד מעוטא אינו ממעט כי אם מוקטרי חוץ. ואפשר היה לומר דדוקא למ\"ד דאותו אתא למעט פחות מאבר שלם או כולה בהמה למ\"ד וא\"כ כיון דגזרת הכתוב הוא א\"כ היכא דליכא אלא חד מיעוטא לא מוקמינן ליה אלא אמוקטרי חוץ ולא יליף מוקטרי פנים מיניה אבל למאן דאית ליה דאותו אתא למעט פחות מכזית אין הפרש בזה בין מוקטרי פנים למוקטרי חוץ. אך כד מעיינינן שפיר נראה דהא ליתא דא\"כ אמאי איצטריכו בדף ק\"ז לומר דר\"ע אית ליה דמוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ דחייב אימא דאית ליה דאותו אתא למעט פחות מכזית ומש\"ה לא איצטריכו תרי קראי אלא ודאי דכל היכא דליכא כי אם חד מעוטא לא מוקמינן ליה אלא במוקטרי חוץ. ומדברי רש\"י שם יש להוכיח כן שכתב ואינו חייב על החסר לקמן פליגי בה איכא למ\"ד על אבר חסר ואיכא למ\"ד בהמה חסרה ואיכא למ\"ד הקטרה חסרה כגון פחות מכזית ע\"כ. נראה דבכל שלש חלוקות הללו שייכא פלוגתא דר' ישמעאל ור\"ע ולפי זה ר\"ש ור' יוסי כולהו לית להו אלא חד מיעוטא ומוקמי ליה במוקטרי חוץ אלא דבהא פליגי דר\"ש סבר דמעוטא דאותו הוא למעט פחות מכזית ומש\"ה אית ליה דאם הקריב אבר אחד לחצאין אף שהוא מוקטרי חוץ חייב על כל עליה ועליה ור' יוסי אית ליה דכי כתיב אותו הוא למעט אבר חסר מש\"ה אם הקריב אבר אחד לחצאין אינו חייב כי אם אחת. ודע שממחלוקת זו דנחלקו במוקטרי חוץ אם חייב על אבר חסר נמשך עוד מחלוקת אחר במוקטרי פנים אם הקטיר פחות מכזית דלמאן דאית ליה דמוקטרי חוץ חייב אף על אבר חסר וכי איצטריך אותו הוא למעט פחות מכזית א\"כ מוקטרי פנים חייב אף על פחות מכזית אך למ\"ד דאותו איצטריך למעט אבר חסר אף שמעוט זה אינו אלא במוקטרי חוץ מ\"מ במוקטרי פנים דנהי דחייב אף על אבר חסר מ\"מ כזית מיהא בעינן. ולפי זה מ\"ש עולא הכל מודים במוקטרי פנים שחסרו דחייב חסרון זה אינו שוה לכל דלר\"ש הוא אפי' אם הקטיר פחות מכזית ולר' יוסי הוא אם הקטיר כזית אף שהוא אבר חסר והכי פירושו דעולא סובר דהמחלוקת הוא באבר אחד שהקטירו לחצאין ועל זה אמר שאם הוא מוקטרי פנים לכ\"ע חייב שתים בין למר ובין למר כיון דאיכא כזית בכל העלאה והעלאה לא נחלקו אלא במוקטרי חוץ וכדכתיבנא: ודע שמחלוקת זו שנחלקו ר\"ל ור' יוחנן ועולא בכונת מחלוקת ר\"ש ור' יוסי הוא משום דר\"ל ס\"ל דר\"ש ור' יוסי לא נחלקו במה שנחלקו ר' ישמעאל ור\"ע דהא במתני' סתמא איתנייא ולא ביארו אי מיירי במוקטרי פנים או חוץ מש\"ה אמר דמחלוקת זה לא שייכא לההיא אלא דכ\"ע מצו סברי או כר' ישמעאל או כר\"ע אלא דהכא נחלקו במעוט אם הכונה הוא על כל הבהמה או על כל אבר ואבר לסברת ר' ישמעאל מתני' איירי בין במוקטרי פנים ובין במוקטרי חוץ ולסברת ר\"ע מתני' איירי דוקא במוקטרי חוץ. ור' יוחנן לא נתקררה דעתו בדברי ר\"ל הללו משום דס\"ל דליכא מ\"ד דכי כתיב אותו אכולא בהמה כתיב ואפושי פלוגתא לא מפשינן ומש\"ה אמר דמתני' במוקטרי פנים ופליגי ר\"ש ור' יוסי במה שנחלקו ר' ישמעאל ור\"ע ור\"ש ס\"ל כר\"ע ומש\"ה חייב על כל העלאה והעלאה ור' יוסי ס\"ל כר' ישמעאל ומש\"ה אמר דאינו חייב כי אם אחת. אך בסברת עולא דאמר דהכל מודים במוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ דחייב כלומר דכולהו כר\"ע דלא דרש יביאנו כי אם מעוטא דאותו אלא דחד אמר דמעוטא דאותו הוא למעט פחות מכזית ואידך ס\"ל שהוא למעט אבר חסר לא ידעתי מי דחקו לומר דמתני' ר\"ע היא ולא ר' ישמעאל ולא הוה ליה למימר אלא כדברי ר\"ל מחלוקת באבר אחד דמ\"ס כי כתיב אותו למעט פחות מכזית הוא ומש\"ה חייב על כל העלאה והעלאה ומ\"ס כי כתיב אותו למעט אבר חסר אתא ומש\"ה אינו חייב כי אם אחת ומתני' אליבא דר' ישמעאל מיירי אף במוקטרי פנים ולר\"ע לא מיירי כי אם במוקטרי חוץ אבל לומר דלא מיירי כי אם במוקטרי חוץ לא ידעתי מי הביאו לזה:
תו אמרינן התם איכא דאמרי אמר עולא הכל מודים במוקטרי חוץ שחסרו והעלו בחוץ שהוא פטור לא נחלקו אלא במוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ דמ\"ס פטור ומ\"ס חייב ע\"כ. והנה כפי האיכא דאמרי סברת עולא היא סברת ר' יוחנן דלא נחלקו ר\"ש ור' יוסי בפירוש מעוט דאותו מה שיעור מיעט אלא נחלקו במחלוקת ר' ישמעאל ור\"ע. אך ההפרש שיש בין ר' יוחנן לסברת עולא הלזו היא דר' יוחנן ביאר דלכ\"ע מעוט דאותו הוא למעט אבר חסר אך עולא לא הכניס עצמו בזה אלא מעוט דאותו יהיה מה שיהיה מחלוקתם הוא במוקטרי פנים אם יש להם דין מוקטרי חוץ או לא. תו אמרינן התם ופליגא דאבוה דשמואל אלישנא קמא דעולא דאמר אבוה דשמואל כמאן מהדרינן פוקעין לגבי מזבח כמאן דלא כר' יוסי ע\"כ, כלומר דאבוה דשמואל ס\"ל דמחלוקת ר\"ש ור' יוסי הוא במוקטרי פנים ור' יוסי אית ליה דמוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ דפטור דומיא דמוקטרי חוץ ולזה אמר דכמאן מהדרינן פוקעין דלא כר' יוסי דאם איתא דמהדרינן פוקעין כיון דבפנים בני הקטרה נינהו אע\"ג שחסרו א\"כ היה לנו לחייב בחוץ מוקטרי פנים אע\"ג שחסרו. והנה סברת אבוה דשמואל היא כר' יוחנן וכלישנא בתרא דעולא דמחלוקת זו דר\"ש ור' יוסי הויא מחלוקת ר' ישמעאל ור\"ע ולא נתבאר בדברי אבוה דשמואל מה היא סברתו במעוט אותו איזה שיעור ממעט. וא\"ת אמאי לא קאמר כמאן דלא כר' ישמעאל. וי\"ל דאבוה דשמואל מילתא אגב אורחא רצה ללמדנו דלא נימא דמחלוקת זו דר\"ש כר' יוסי הוא כסברת ר\"ל או כסברת לישנא קמא דעולא דכפי שני הדברים הללו מצי סבר ר' יוסי דמהדרינן פוקעין אך אבוה דשמואל ס\"ל דטעמיה דר' יוסי הוא משום דסבר כר' ישמעאל ולהורות על זה אמר כמאן מהדרינן פוקעין דלא כר' יוסי. אך מה שאני תמיה בסברת אבוה דשמואל הלזו דמהיכן הכריח דר' יוסי לית ליה דמהדרינן פוקעין דאי משום דאית ליה דמוקטרי פנים שחסרו פטור שאני הכא דבפירוש מיעט הכתוב דכתיבי תרי מיעוטי יביאנו ואותו וע\"כ חד אתא למוקטרי חוץ וחד למוקטרי פנים וכיון דגזרת הכתוב היא היכי ילפינן מינה דלית ליה דמהדרינן פוקעין. והדבר המגדיל התימה הם דברי התוס' בדף ק\"ז ד\"ה חד שכתבו עלה דההיא דר' ישמעאל דאיצטריכו תרי קראי חד למוקטרי פנים וחד למוקטרי חוץ הכא לא שייך למילף מואליהם תאמר או הבאה הבאה משום דבפנים טעמא הוא משום דמהדרינן פוקעין וחביב הקטרתן ולא שייך למילף למוקטרי חוץ ע\"כ, הרי לך דבר מבואר דאף ר' ישמעאל אית ליה דמהדרינן פוקעין ואהני האי טעמא כי היכי דלא נילף מואליהם או מג\"ש ומש\"ה איצטריך מעוטא למוקטרי פנים וא\"כ היכי קאמר אבוה דשמואל דר' יוסי לית ליה דמהדרינן פוקעין והדבר אצלי צריך תלמוד:
ודע שכל מה שכתבנו הוא לסברת רש\"י אך התוס' ז\"ל רוח אחרת אתם בסוגיא הלזו שכתבו דר\"ל דאמר דמ\"ס כי כתיב אותו על השלם הוא חייב ולא על החסר אכולה בהמה כתיב לאו למימרא דבעינן שיקריב כל הבהמה כדי שיתחייב אלא הכונה היא דבעינן שתהיה כל הבהמה שלמה בשעה שמקריב בחוץ כדי שיתחייב ומש\"ה אית ליה לר' יוסי שאם העלה כמה איברים זה אחר זה אינו חייב אלא אחת אקמא מיחייב דאיתיה לכולה בהמה ואאחריני פטור שכבר חסרה דמה שהעלה הרי הוא כנאבד ומ\"ס אכל אבר ואבר כלומר דדוקא האבר בעינן שיהיה שלם בשעת הקרבה ומש\"ה חייב על כל אבר ואבר אבל אבר אחד שהעלה לחצאין לכ\"ע לא מיחייב אלא א' ומיחייב אזית קמא כלומר דלכ\"ע כל היכא דכל הבהמה שלמה והקריב כזית ממנה בחוץ חייב, אך אם לא היתה שלימה לר' יוסי אינו חייב אם הקריב בחוץ ממה שנשאר ומש\"ה אמר דאם הקריב ארבעה או חמשה זה אחר זה אינו חייב כי אם אחת והוא על האבר הא' אבל על האחרים אינו חייב לפי שהיא חסרה ור\"ש סובר דלא בעינן שתהיה כל הבהמה שלמה אלא כל שהאבר שלם מתחייב על כזית שהקריב ממנו ומש\"ה אם הקריב ארבעה או חמשה איברים בזה אחר זה מתחייב על כל אבר ואבר אבל אם הקריב אבר א' לחצאין לכ\"ע אינו חייב כי אם אחת והוא על החצי הראשון דאילו על החצי השני פטור לפי שכבר חסר האבר וכל שהאבר חסר לכ\"ע פטור והא דאמרי' דאם הקריב אבר אחד לחצאין דחייב אחת לר\"י הוא דוקא היכא דכל הבהמה שלמה ולר\"ש אף שנאבדה שאר הבהמה וכמבואר ור' יוחנן אית ליה דלכ\"ע לא קפדינן שיהיה שלם אלא האבר וכל שהאבר שלם חייב אם הקריב כזית בפנים אלא דר\"ש סבר שדין זה לא נאמר כי אם במוקטרי חוץ אבל במוקטרי פנים לא בעינן שיהיה האבר שלם ומש\"ה אם הקריב אבר אחד לחצאין חייב ב' ור' יוסי אית ליה דגם במוקטרי פנים בעינן שיהיה האבר שלם ומש\"ה אמר דאם העלה אבר אחד לחצאין דאינו חייב כי אם אחת והיינו על החצי הראשון אבל על החצי השני פטור לפי שהאבר חסר: וראיתי לתוס' שכתבו דטעמא דמאן דפטר הוא דסבר דר' ישמעאל דלעיל וקסבר דלא מהדרינן פוקעין, אך רש\"י לא כתב אלא דמאן דפטר נפקא ליה מלא יביאנו. והנראה שהתוס' הוכרחו לומר דמאן דפטר ס\"ל דלא מהדרינן פוקעין ליישב סוף הסוגיא דקאמר אבוה דשמואל כמאן מהדרינן פוקעין דלא כר' יוסי. והנראה אצלי בדעת התוס' הוא דס\"ל דסוגיא זו חולקת עם הסוגיא דדף ק\"ז דאילו בדף ק\"ז אמרינן דטעמא דר' ישמעאל הוא משום דדרש יביאנו ור\"ע לא דרש יביאנו להאי דרשא אך סוגיא דהכא ס\"ל דבין ר\"ש ובין ר' יוסי כולהו לא דרשי יביאנו לדרשא זו אלא דר\"ש ס\"ל דמהדרינן פוקעין ומש\"ה אית ליה דמוקטרי פנים שחסרו חייב משום דלא ילפינן להו ממוקטרי חוץ ור' יוסי סבר דלא מהדרינן פוקעין וא\"כ מוקטרי פנים ומוקטרי חוץ שוים הם ובחד מעוטא סגי למעט תרוייהו וכפי הנחה זו הוקשה לתוס' וכתבו וא\"ת מ\"ט לא מיחייב אכזית שני נהי דלא מהדרינן פוקעין מ\"מ אם מחתך אבר אחד לכמה זיתים חייב להעלות את כולן א\"כ הקטרה היא ואמאי לא מיחייב עלה בחוץ כלומר דאי אמרת בשלמא דטעמא דמאן דפטר הוא משום דדרש יביאנו תו ליכא קושיא כלל משום דגזרת הכתוב היא דאף במוקטרי פנים בעי שלם אך לפי מ\"ש דלכ\"ע לא דרשי יביאנו וטעמא דמאן דפטר הוא משום דכיון דלא מהדרינן פוקעין א\"כ מוקטרי פנים וחוץ שוים הם ובחד מעוטא סגי למעט תרוייהו א\"כ קשה דנהי דלא מהדרינן פוקעין מ\"מ עדיין יש לחלק ביניהם ולתת טעם שיתחייב במוקטרי פנים אף על החסר משום דאם מחתך אבר אחד כו', ותירצו דהא אם מחתך אבר אחד לכמה זיתים דחייב להעלות את כולן אינו סיבה ליחייב מוקטרי פנים שחסרו משום דמאי דמיחייב להקטיר הכל לאו משום דתיהוי חשובה הקטרה בחצי אבר אלא משום דכולא חדא הקטרה היא וכיון שהתחיל גומר אבל אי מהדרינן פוקעין שחסר האבר שנקטר השאר מזה יש ללמוד דחשיבא הקטרה בחצי אבר ע\"כ. והנה החלוק הוא מבואר. ובמאי דקאמר עולא דמחלוקת ר\"ש ור' יוסי הוא במוקטרי חוץ דס\"ל לר\"ש דאף מוקטרי חוץ שחסרו חייב הסכימו התוס' לסברת רש\"י דלר\"ש הא דכתיב אותו הוא למעט פחות מכזית אתא שאינה הקטרה שלמה והקשו וא\"ת מאי טעמא בעי קרא למעט פחות מכזית היכן מצינו שחייבה תורה בחצי שיעור וחצי זית חצי שיעור הוא דלא מצינו הקטרה שיתחייב בפחות מכזית לא לענין מחשבה ושום דבר אלא דוקא גבי שאור ודבש דחייב בפחות מכזית למאן דאית ליה מכח קראי. וי\"ל דשמא כיון דמהדרינן פוקעין פחות מכזית הוה אמינא דמיחייב בחוץ אי לאו דכתיב אותו:
והנה מהסוגיא הלזו מוכח דטעם זה דמהדרינן פוקעין לא מהני אלא ליחייב במוקטרי פנים אבל ליחייב במוקטרי חוץ לא. ומדברי התוס' נראה דהא דמהדרינן פוקעין מהני אף למוקטרי חוץ דהא אליבא דעולא במוקטרי חוץ עסקינן. והנראה דדוקא היכא דכתיב אותו למעט או אבר חסר למ\"ד או בהמה חסרה למ\"ד והוא גזרת הכתוב אז הוא דאמרינן שדין זה הוא דוקא במוקטרי חוץ אבל במוקטרי פנים לא משום דמהדרינן פוקעין אבל היכא דקרא לא מיעט שום דבר מחודש ואדרבא קשיא לן למאי איצטריך קרא למעט מוקטרי חוץ פחות מכזית כיון דלא אשכחן בשום דוכתא שתהא הקטרה בפחות מכזית חשובה הקטרה לזה אפשר לומר דכיון דבחד דוכתא אשכחן דחשיבא הקטרה אף שהוא במוקטרי פנים סד\"א דאף במוקטרי חוץ קמ\"ל קרא דלא:
ודע שאף שכתבתי לעיל דלפי סברא זו דעולא דאותו איצטריך למעט פחות מכזית למאן דלא דרש יביאנו מוקטרי פנים חייב עליהם אף על פחות מכזית מ\"מ חוזרני בי ונראה דלכ\"ע ליכא חיובא בפחות מכזית אף במוקטרי פנים והטעם דכיון דלא אשכחן בשום דוכתא הקטרה בפחות מכזית אלא משום דסד\"א כיון דמהדרינן פוקעין בפחות מכזית אף הכא תהיה חשובה הקטרה בפחות מכזית קמ\"ל קרא שדין זה הוא בכל הקטרות דבעלמא דלא חשיבי הקטרה בפחות מכזית וא\"כ אין לחלק בדין זה בין מוקטרי פנים למוקטרי חוץ אלא בשניהם אינו חייב בפחות מכזית:
ודע דבדף ק\"ט תנן המעלה כזית מן העולה ומן האמורין בחוץ חייב ע\"כ. והנה כפי פירוש רש\"י אליבא דר\"ל האי מתני' לא ר' שמעון היא ולא ר' יוסי דהא לכ\"ע לפחות בעינן שיקטיר אבר שלם ואולי נאמר דמתני' איירי דוקא במוקטרי פנים ואליבא דר\"ל פלוגתא דר\"ש ור' יוסי הוא דוקא במוקטרי חוץ ולפי זה מתני' דהמעלה כזית היא דברי הכל א\"כ איפשר לומר דאף דנימא דמחלוקת ר\"ש ור' יוסי הוא אף במוקטרי פנים איפשר לומר דמתני' איירי בשכבר הקריב כל השאר בפנים על גבי המזבח ונשאר הימנו כזית והקריבו בחוץ דבזה מודים ר\"ש ור' יוסי דעל אותו כזית חייב. אך כד מעיינינן נראה שתירוץ זה ליתיה דהא באידך מתני' תנן הקומץ והלבונה וכו' ר\"א פוטר עד שיקריב את כולן ופי' שם רש\"י מדלא פליג ר\"א ארישא גבי עולה משמע דגבי עולה מודה ר\"א וכו' משמע דס\"ל דמתני' דהמעלה כזית בחוץ מיירי אף שלא הקטיר כי אם כזית בחוץ והשאר קיים דאי מיירי בשהקריב בפנים ושייר מהן כזית פשיטא והלא אף בקומץ ולבונה בכי האי גוונא מודה ר\"א דעל כזית חייב ועוד מגופה דמתני' דהקומץ והלבונה דקתני שאם הקריב מהן כזית חייב יש להקשות דמתני' מני לא ר\"ש ולא ר' יוסי וא\"כ אין לנו לומר אליבא דר\"ל אלא דר\"ש ור' יוסי לא נחלקו אלא במוקטרי חוץ אבל מוקטרי פנים חייב אף על כזית והיינו מתני' דהמעלה כזית מן העולה ובאידך מתני' דהקומץ נחלקו בדין אחר דת\"ק סבר דכי היכי דגבי עולה כיון שהיא מוקטרי פנים חייב על כזית הכי נמי בקומץ והלבונה ור\"ל ס\"ל דשאני קומץ ולבונה דכיון דאם חסר ממנה פסולה מה שאין כן בעולה ומש\"ה בעינן בקומץ שיקריב את כולו אף שהיא מוקטרי פנים ומאי דתנן בסיפא דמתני' דהקומץ וכולן שחסרו כל שהוא והקריבו בחוץ פטור טעמא הוא משום פסול ובהא פליגי ת\"ק עם ר\"א דת\"ק סבר דוקא כשחסר כ\"ש קודם שיקריב בחוץ אז פטור משום דמה שהקריב בחוץ הוא דבר פסול אך כל זמן שהמנחה קיימת אף אם לא הקטיר כי אם כזית חייב ור\"א סובר דמאחר שהמנחה נפסלת בחסרון בעינן שיקריב את כולה אבל לעולם דכולהו ס\"ל דמעוטא דעל השלם ולא על החסר לא הוי במוקטרי פנים. אך מה שאני תמיה הוא לפי שראיתי לרש\"י במתני' דהקומץ שכתב דקסבר כי כתיב אותו על השלם הוא חייב ולא על החסר אשיעור הקטרה כתיב והיינו כזית ור\"א נמי דריש ליה אשיעור הקטרה כו' כנראה דס\"ל דהני תרי מתני' דהמעלה ודהקומץ דמיירי במוקטרי פנים תרוייהו אית להו דאיכא מעוטא גבי מוקטרי פנים אלא דס\"ל דהמעוט הוא על שיעור הקטרה והיינו כזית וא\"כ איך יתכן במשנה אחת יביא רבי מחלוקת ר\"ש ור' יוסי בשיעור ההקטרה כדי שיתחייב ולכ\"ע אבר חסר פטור ובסמוך למשנה זו יביא עוד שתי משניות אחרות דאתו דלא כמאן. ועוד יש לתמוה דמי דחקו לר\"ל לומר אבל באבר אחד דברי הכל אינו חייב אלא אחת כנראה שהוא דבר פשוט דליכא מאן דמיחייב אאבר חסר והלא משניות סתומות שנינו דמיחייב על כזית באופן שדברי רש\"י הללו לפום ריהטא הם מתמיהין בעיני:
אך כפי פירוש התוס' הכל מתיישב היטב שהם כתבו דבין לר\"ש ובין לר' יוסי שיעור הקטרה הוא בכזית אלא שנחלקו אי בעינן בשעת ההקטרה שתהיה כל הבהמה שלמה או באבר אחד שלם סגי וא\"כ מתני' דהמעלה כזית מן העולה ומן האמורין דחייב דברי הכל היא ובשיעור כמה יהיה מן העולה בשעת הקרבה בזה לא איירי הך מתני' לפי שכבר נשנה דין זה במשנה הקודמת ובמתני' דהקומץ נמי נשנה מחלוקת ר\"א ות\"ק אם דין המנחה שוה לעולה או לא ואח\"כ שנה וכולן שחסרו כל שהוא והקריבן בחוץ פטור וקאי על הדברים השנויים באותה משנה שהוא דבר מוסכם מהכל דכל שחסר כל שהוא מן המנחה כבר נפסלה ושוב אם הקריבה בחוץ פטור אבל בחסרון דעולה לא מיירי משום דחסרון דעולה הוא מחלוקת ר\"ש ור' יוסי דלר\"ש כל שהאבר שלם חייב ולר' יוסי בחסרון כל שהוא דומיא דמנחה פטור המקריב אותה בחוץ ולפי אוקימתא דר' יוחנן כפי פירש\"י צ\"ל דהנהו תרי משניות דהמעלה כזית ודהקומץ אתו כר\"ש משום דכפי פירוש רש\"י לכ\"ע אותו על אבר שלם כתיב דבעינן שיקריב כל האבר אלא דבמוקטרי פנים נחלקו ר\"ש ור' יוסי דר\"ש סבר דלא בעינן שיקריב כל האבר במוקטרי פנים אלא בכזית בלבד מתחייב ולר' יוסי אף במוקטרי פנים בעינן שיקריב כל האבר ולפי זה הנהו תרי מתני' דקאמרי דבמוקטרי פנים בכזית מתחייב אתו כר\"ש דוקא וגם בזה קצת דוחק דסתם לן תנא כר\"ש נגד ר' יוסי דהלכתא כותיה ומ\"מ אין זה מהתימה שהרי בדף ק\"י אמרינן דר' יוחנן אמר על סתם מתני' הא מני ר\"ש היא. אך כפי פירוש התוס' הנהו תרי מתני' דברי הכל הם דהתם לא מיירי אלא בשיעור מה שמקריב ולמדנו התנא דבכזית מתחייב אך כמה שיעור יהיה מן הבהמה בשעת הקרבה בזה לא איירי הנהו תרי מתני' אך דין זה נתבאר במשנה אחרת שהיא מחלוקת ר\"ש ור' יוסי. הנה נא הואלתי לבאר הסוגיא כפי פירש\"י והתוס' והרואה יראה כמה יש מהדוחק בדברי רש\"י אך כפי פירוש התוס' הכל מתיישב היטב:
ולענין הלכה הנה בדין מוקטרי פנים שחסרו נחלקו ר' ישמעאל ור\"ע ולפי הכלל קי\"ל כר\"ע דהלכה כמותו מחבירו ולפי זה מוקטרי פנים שחסרו חייב עליהם אך כפי אוקימתא דר' יוחנן דפשיטא דקי\"ל כוותיה דהא הלכתא כותיה לגבי ר\"ל ותו דאבוה דשמואל ולישנא בתרא דעולא קיימי כוותיה וא\"כ ר\"ש ס\"ל דמוקטרי פנים שחסרו חייב כר\"ע ור' יוסי אית ליה דפטור כר' ישמעאל וא\"כ יש לנו לפסוק כר' יוסי לגבי ר\"ש ולא ידעתי היכי לידיינוה דייני להאי דינא. ומיהו לפי מה שכתבתי לעיל דסוגיא (דף ק\"ז) חולקת עם הסוגיא דדף ק\"ח אפשר לומר דלפי סוגיא דדף ק\"ח אף ר\"ע יודה דמוקטרי פנים שחסרו שיהא חייב דדוקא כפי הסוגיא דקאמר דטעמא דר' ישמעאל הוא משום דכתיב יביאנו א\"כ ע\"כ דר\"ע דדרש יביאנו לדרשא אחריתי ס\"ל דמוקטרי פנים שחסרו חייב אך כפי אידך סוגיא דמאן דפטר טעמיה הוא משום דגמר לה ממוקטרי חוץ א\"כ אף אם ר\"ע יאמר דיביאנו איצטריך לדרשא אחריתי מצי סבר דמוקטרי פנים שחסרו פטור משום דגמר להו ממוקטרי חוץ ולא מצינו לר\"ע שאמר בפירוש דמוקטרי פנים שחסרו שיהא חייב דדוקא לר' ישמעאל מצינו סברתו מפורשת בברייתא. ולפ\"ז נראה דיש לפסוק הלכה כר' יוסי מאחר דאפשר דר\"ע יסבור כוותיה אלא שכל זה עדיין לא הונח לי לפי דמסוגיא זו מוכח דטעמיה דר' יוסי הוא משום דלא מהדרינן פוקעין ואילו בפ' המזבח מקדש סתם לנו תנא דמהדרינן פוקעין וא\"כ הוו תרי סתמי דסתרן אהדדי ולקמן נאריך עוד בזה בעז\"ה. ודע שלפי פירוש רש\"י נראה דקי\"ל כר\"ש מכמה טעמי חדא דסברת ר\"ש היא סברת ר\"ע דלא דרש יביאנו ותו דהא קי\"ל דמהדרינן פוקעין וכדסתם לנו רבי ותו דהנהו תרי מתני' דהמעלה כזית מן העולה ומתני' דהקומץ אתו כותיה וכדכתיבנא לעיל:
מעתה אבוא לבאר דברי רבינו, כתב בדין ח' כל דבר שחייבין על העלאתו בחוץ כיון שהעלה ממנו כזית בחוץ חייב כו' אבל אם חסר אותו הדבר כל שהוא בפנים והעלה שאריתו בחוץ פטור כיצד הקומץ והלבונה והאמורין והעולה ומנחה הנשרפת והנסכין שחסרו מקצתם בפנים והקריב שאריתן בחוץ פטור ע\"כ. עוד כתב הלכה י\"א העלה וחזר והעלה חייב על כל אבר ואבר וכו' העלה אבר חסר פטור שנאמר לעשות אותו על השלם הוא חייב ע\"כ, והנראה אצלי בכוונת רבינו הוא דס\"ל דמוקטרי פנים שחסרו פטור עליהם ובפלוגתא דר\"ש ור' יוסי ס\"ל דהלכתא כר' יוסי ופסק כאוקימתא דר' יוחנן דאמר מחלוקת באבר אחד וכמ\"ש מרן וס\"ל כפירוש התוס' דלכ\"ע בכזית מתחייב אך צריך שאותו הדבר שמקריב הימנו כזית יהיה שלם. והנה בתחלה כתב שכל דבר שחייבין על העלאתו בחוץ כיון שהעלה ממנו כזית בחוץ חייב בין שהעלה בפנים תחלה ושייר ממנו כזית והעלה בחוץ בין שהניח הכל בפנים ולוקח ממנו כזית והעלהו בחוץ אבל אם חסר אותו הדבר כל שהוא בפנים והעלה שאריתו בחוץ פטור כיצד הקומץ או הלבונה והאימורין והעולה כו' שחסרו מקצתן בפנים והקריב שאריתן בחוץ פטור כו' ע\"כ. ואף שכלל בדין אחד הקומץ עם העולה לאו למימר שדין העולה שוה לדין הקומץ שאם חסר כל שהוא מן העולה והקריב שאריתו בחוץ שיהיה פטור שהרי לר' יוחנן כל שהקריב אבר א' מן העולה אף שחסר השאר חייב ומש\"ה אמר דלכ\"ע כל שהקריב ד' או ה' איברים חייב על כל אבר ואבר וכן פסק רבינו בהלכה י\"א ועוד כתב בסוף דבריו העלה אבר חסר פטור משמע דוקא משום שהוא אבר חסר הא אם היה אבר שלם אף שחסר כל שאר הבהמה חייב, אלא שהכונה היא במה שכלל העולה עם המנחה לומר שגם בעולה אם חסר ממנה מהשיעור שלה כל שהוא פטור ואח\"כ פי' ששיעור העולה הוא אבר שלם ואם הקריב מהאבר כזית חייב אך אם חסר מהאבר כל שהוא והקריב שאריתו בחוץ פטור, ועוד אפשר לומר שכל שהקריב מן הבשר שאינו מן האבר כל שחסר מהבהמה כל שהוא פטור דדוקא כשהקריב מן האבר כזית ושאר האבר קיים חייב לפי דקרינן ביה שהקריב מהשלם אך אם הקריב מהבשר שאינו מהאבר אז בעינן שתהיה כל הבהמה שלמה. ומ\"ש שאם חסר מן העולה כל שהוא שפטור מיירי בשהקריב מהבשר שאינו אבר ואח\"כ כתב דין האבר שכל שהוא שלם חייב עליו אף שחסר שאר הבהמה ומש\"ה חייב אם הקריב ד' או ה' איברים על כל אבר ואבר. ומ\"ש העלה אבר חסר פטור אין הכונה דבעינן שיקריב כל האבר שהרי כתב בתחלת דבריו דבכזית מתחייב אלא הכונה היא שזה האבר נאבד כל שהוא הימנו והקריב שאריתו ומש\"ה אמר דפטור לפי שהקריב מדבר שהוא חסר ואינו שלם וזהו שכתב רבינו העלה אבר חסר ולא כתב העלה מקצת מהאבר, והראב\"ד כפי הנראה לא השגיח היטב בדברי רבינו והבין שמ\"ש העלה אבר חסר דפטור הוא משום דבעינן שיקריב כל האבר ולזה השיג עליו וכתב לא האירו דבריו שהרי שנינו המעלה כזית מהעולה ומאימוריה בחוץ חייב אלמא לא קפדינן אאבר שלם וכי איתמרא שמעתא במוקטרי פנים שחסרו והוציאן והקטירן בחוץ דהלכה כר' יוסי דפטור ע\"כ. ומ\"ש בדברי הראב\"ד שחסרו בהקטרתן נראה לי שהוא ט\"ס דהא פשיטא שכל חסרון שהוא בסיבת שהקטיר אותו במזבח לא שמיה חסרון וכדתנן וכולן שהקריב מהם בפנים ושייר מהן כזית והקריבו בחוץ חייב, הנראה אצלי הוא שעיקר הנוסחא היא שחסרו קודם הקטרתן. והנה לפי מה שכתבנו דברי רבינו הן הן דברי הראב\"ד והכל הוא שפה אחת ודברים אחדים:
וראיתי למרן ז\"ל שכתב ומ\"ש הראב\"ד לא האירו דבריו שהרי שנינו וכו' יש לומר שאין זו ראיה דכיון דלר' יוסי אם העלה וחזר והעלה אבר אחד אינו חייב אלא אחת והיינו אפילו יש בו כמה זיתים ממילא משמע דהא דתנן העלה כזית מעולה ומאמורים כזית בחוץ חייב כשאותו זית הוא אבר א\"נ כשהוא ממקום שאינו אבר כגון שהוא בשר או חלב ע\"כ. ולא ידעתי מי הכניסו בדוחק זה דהא מתני' דהמעלה כזית לא מיירי כי אם בשיעור הקרבה שיתחייב עליה בחוץ וקאמר דבכזית מתחייב אך אי בעינן שתהיה כל הבהמה שלמה בשעת ההקרבה או שיהיה האבר שלם בזה לא איירי מתני' ודין זה הוא במשנה אחרת הוא מחלוקת ר\"ש ור' יוסי וכמו שכתבנו לעיל. והנראה הוא דמרן ס\"ל כפירוש רש\"י דבעינן לר' יוחנן אליבא דר' יוסי שיקריב כל האבר בחוץ כדי שיתחייב ומש\"ה נדחק במתני' דקתני דהמעלה כזית חייב ואוקמה בשאותו זית הוא אבר שלם או שאותו זית אינו אבר כי אם בשר או חלב אך כפי מה שכתבנו דרבינו ס\"ל כפירוש התוס' מתני' דהמעלה כזית אתייא כפשטה וכמו שכתבנו לעיל. עוד ראיתי למרן שכתב ומ\"ש וכי איתמרא כו' אין פשט המשנה מורה כדבריו דקתני העלה וחזר והעלה משמע דכל העליות בחוץ הן ע\"כ, ודבריו נעלמו ממני ולא ידעתי מה הבין בדברי הראב\"ד דודאי אליבא דר' יוחנן מתני' דהעלה וחזר והעלה היא במוקטרי פנים ואם הבין שהראב\"ד מוקי למתני' שהקטיר מהעולה על המזבח וחזר והוציאן לחוץ והקריבם ולזה הוא דפטר ר' יוסי משום חסרון, מלבד שאין השגתו על הראב\"ד השגה שהרי אף הראב\"ד מודה דמאי דתנן העלה וחזר והעלה שכל העליות הם בחוץ אלא שקודם הקריב קצת בפנים עוד אני תמיה דאיך חשדו להראב\"ד שיאמר דמה שהקריב בפנים יקרא חסרון לפטור אם הקריב שאריתו בחוץ מאחר דמשנה שלמה שנינו וכלן שחסרו מהן בפנים והקריב שאריתן בחוץ חייב ואף ר' אליעזר מודה בזה וכמבואר, סוף דבר דברי מרן צריכין אצלי תלמוד וכונת רבינו היא כמו שכתבתי:
ודע שעדיין יש לדקדק בדברי רבינו דפסק כר' יוסי שהרי אבוה דשמואל ס\"ל דטעמיה דר\"י הוא משום דלא מהדרינן פוקעין ואילו רבינו פסק בפ\"ו מהלכות אלו דמהדרינן פוקעין ואילו הכא פסק כר' יוסי ולכאורה נראה דהוו תרתי דסתרן אהדדי. והנראה הוא דרבינו ס\"ל דסברא זו דאבוה דשמואל ליתא דדוחק הוא לומר דכל אותן הדרשות דאמרינן בפ' המזבח מקדש להוכיח דמהדרינן פוקעין דלהוו דלא כר' יוסי וכמו שתמהו התוס' בדף ק\"ט אלא דטעמיה דר' יוסי הוא דאף דמהדרינן פוקעין בחד מעוטא דאותו ילפינן למוקטרי פנים ולמוקטרי חוץ או דאית ליה דבג\"ש דהבאה הבאה או מואליהם תאמר ילפינן נמי למוקטרי פנים א\"נ דס\"ל דאיכא תרי מעוטי וכדאמרינן בדף ק\"ז אליבא דר' ישמעאל וסוגיא זו דאבוה דשמואל חולקת עם אותה סוגיא וכמו שכתבנו לעיל ומה שקשה לזה ממ\"ש רבינו גבי זרק והעלה דחייב ב' שהרי חלק כו' דמשמע דפסק כר\"ע כבר כתבנו בזה לעיל (א\"ה תמצאנו לעיל פ' ח\"י דין ד'):
ודע שראיתי לרבינו בפירוש המשנה שכתב ונאמר עוד במעלה בחוץ לעשות אותו לה' על כן אמר ר\"ש שזה הענין נופל על כל אבר ואבר ולפיכך אם העלה בחוץ חייב על כל אבר ואבר ור' יוסי אומר שהוא נופל על הקרבן כולו וכו'. והנה דברים אלו הם כפי אוקימתא דר\"ל אך בחיבורו חזר בו וכתב כאוקימתא דר' יוחנן. וראיתי להרב בעל תי\"ט שהביא דברי רבינו הללו דבפירוש המשנה בגירסא אחרת ולא יכולתי ליישבה שלפי גירסתו אין הפרש בין דברי ר\"ש לדברי ר' יוסי, ודע שראיתי לרש\"י שכתב עלה דמתני' דוכלן שחסרו כל שהוא והקריבו בחוץ פטור דהאי וכולן לאו אלבונה קאי דהא מיפלג פליגי בה במנחות פ\"ק בלבונה שחסרה דלר' יהודה כשרה אפילו עמדה על קורט אחד ולר\"ש בשני קרטין ואי בלבונה נמי קאי מיירי שחסרה משיעור הכשרה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ע\"כ. והנראה דרש\"י ס\"ל דהני תרי מתני' דהמעלה כזית מהעולה ומתני' דהקומץ ס\"ל דהא דבעינן שלם הוא דוקא במוקטרי חוץ אבל במוקטרי פנים חייב אף על החסר וכמו שכתבנו לעיל וס\"ל דטעמא דר' אליעזר דבעי שיקריב את כולו לאו משום חסרון כי אם משום פסול ומש\"ה אמר דמאי דתנן וכולן שחסרו כו' לאו אלבונה קאי דכיון שאינה נפסלת בחסרון כל שהוא חייב עליה בחוץ אף שהיא חסרה דבמוקטרי פנים לא בעינן שלם. אך עם מה שכתבנו לדעת התוס' ורבינו אין צורך לכל זה דלעולם אף במוקטרי פנים בעינן שיהיה שלם בשעה שמקריב ממנו כזית בחוץ ומש\"ה קתני וכולן שחסרו כל שהוא בפנים והקריבו בחוץ פטור וטעמא הוא משום דכתיב אותו על השלם הוא חייב ואינו חייב על החסר וקאי נמי על הלבונה ואף שאינה נפסלת בחסרון. וראיתי לתוס' בדף ק\"ח ד\"ה כמאן שכתבו דהא דמחייבינן מוקטרי פנים שחסרו והקריבן בחוץ היינו דוקא כגון אימורין או איברי עולה שחסרו דלא מיפסלי בהכי אבל מנחה שחסרה וקטרת ולבונה שחסרו דמפסלי מחמת חסרון פסול כדתנן וכולן שחסרו כל שהוא והקריבן בחוץ פטור וגבי עולה קתני המעלה וכו' ומשמע בגמרא דבניתותרו מיירי וכו' ע\"כ. ודבריהם תמוהים הם בעיני דדוקא ברייתא דקתני מצטרפין לכזית להעלותן בחוץ וליחייב עליהם משום פגול ונותר מוקמינן לה בשניתותרו משום דקשיא לן גבי נותר מאי איירי עולה אפי' שלמים נמי וכדתנן כל הנותרים מצטרפין ומש\"ה מוקמינן לה בשניתותרו אבל מתני' דלא איירי כי אם בדין העלאה בחוץ בדין קתני מן העולה דעולה ואמוריה אין שלמים ואמוריהן לא משום דבשר שלמים לאו בר הקטרה הוא ולא קרינן ביה אל פתח אהל מועד לא יביאנו וא\"כ אין הכרח לאוקומי מתני' בשניתותרו אלא מתני' איירי כפשטה בששאר הבהמה היא שלמה ומתני' דוכולן שחסרו דפטור ס\"ל דמוקטרי פנים שחסרו פטור ומטעם חסרון נגעו בה ולא משום פסול ולעולם דלמ\"ד דחסרון אינו מעלה ומוריד במוקטרי פנים מנחה שחסרה בפנים חייב עליה בחוץ ואף שהיא פסולה כיון שאם עלתה לא תרד. ומיהו נראה שהדין שכתבו התוספות דין אמת הוא דאף למ\"ד דמוקטרי פנים שחסרו חייב במנחה שחסרה מודה דפטור אך לא מההכרח שכתבו התוספות אלא ממאי דתנן במתני' דהקומץ דרבי אליעזר פוטר עד שיקריב את כולן ולפי הנראה ר\"א לא פליג במתני' דהמעלה כזית מהעולה והטעם משום דס\"ל דשאני עולה דלא מיפסלא בחסרון מש\"ה כל שהקריב ממנה כזית חייב כיון דשאר הבהמה או האבר קיים אבל במנחה שנפסלת בחסרון דל מהכא טעמא דאותו ת\"ל דפטור לפי שאינו ראוי לבוא אל פתח אהל מועד וכל שאינו מתקבל בפנים אם הקריבו בחוץ פטור וא\"כ אף למי שיחלוק בסברא זו דר\"א משום דבשעה שמקריב מהמנחה מה שמקריב ממנה בחוץ הוא כשר מ\"מ כל היכא דחסרה קודם שיקריב בחוץ מודה דפטור לפי שנפסלה המנחה. ולפ\"ז אף למ\"ד דמוקטרי פנים שחסרו דחייב יודה במנחה שחסרה דפטור לפי שהיא פסולה בחסרון. ומיהו עדיין אפשר לדחות כל זה ולומר דטעמיה דת\"ק דפליג עם ר' אליעזר הוא משום דס\"ל דאף דמנחה נפסלת בחסרון מ\"מ אם הקריב ממנה כזית בחוץ חייב כיון שהיא שלמה ואף שהיא פסולה קרינן בה ואל פתח אהל מועד לא הביאו כיון שאם עלתה לא תרד ור\"א ס\"ל דכיון דלכתחלה לא תעלה בעינן שיקריב כולה כדי שיתחייב עליה בחוץ ומאי דתנן וכולן שחסרו בפנים דפטור לאו משום פסול נגעו בה אלא משום חסרון וכתיב אותו על השלם ומינה דלמאן דלא בעי שלם במוקטרי פנים אם חסרה המנחה בפנים והקריב ממנה בחוץ חייב כיון שאם עלתה לא תרד וכסברת ת\"ק. אך ממקום אחר נראה לי שהדין דין אמת לפי שאני סבור דהני תרי מתני' דהמעלה כזית מהעולה ומתני' דהקומץ דברי הכל היא. והנה רבינו בתחלה הביא מחלוקת ר\"ש ור' יוסי אם במוקטרי פנים בעינן שלם או לא כפי אוקימתא דר' יוחנן דהלכתא כותיה ואח\"כ חזר ושנה דהמעלה כזית מהעולה דחייב ודין זה הוא מוסכם מהכל אלא דלמר הוא אף דשנאבד השאר ולמר בשלא נאבד אך במה שאמר דבהקרבת כזית מתחייב הכל מודים בזה ואח\"כ הביא דין הקומץ והמנחה דבכזית נמי מתחייב דומיא דעולה וגם בזה מודים ר\"ש ור' יוסי אלא שר\"א נחלק במנחה מטעם פסול ואח\"כ חזר ושנה דכולן אם חסרו בפנים והקריבן בחוץ דפטור ונראה שגם דין זה הוא מוסכם מהכל משום דאף למ\"ד דבמוקטרי פנים לא בעינן שלם מ\"מ מודה במנחה שחסרה דפטור משום דנפסלה בחסרון וזהו שלא שנה דין זה גבי עולה משום דבעולה למ\"ד דמוקטרי פנים לא בעינן שלם אף אם לא נשאר מן העולה כי אם כזית והקריבו בחוץ חייב ומש\"ה לא הביא דין זה דחסרון כי אם גבי מנחה שהוא מוסכם מהכל ומיהו לדידן דקיי\"ל דאף במוקטרי פנים בעינן שלם טעמא דפטור המקריב מנחה שחסרה בפנים הוא משום דכתיב אותו וזהו שרבינו כשהביא דין זה דמנחה שחסרה דפטור נתן הטעם משום דכתיב לעשות אותו על השלם הוא חייב ואינו חייב על החסר:
ודע דבדף ק\"י עלה דמתני' דוכולן שחסרו אמרינן בגמרא איבעיא להו חסרון דחוץ שמיה חסרון או לא שמיה חסרון מי אמרינן כיון דנפקא איפסלי להו מה לי חסר מה לי יתר או דילמא יוצא דאיתיה בעיניה אין דליתיה בעיניה לא ולא איפשיטא. והנראה אצלי הוא דספק זה הוא משום דס\"ל סתמא דתלמודא דטעמא דמתני' דוכולן שחסרו בפנים משום פסול נגעו בה וכמו שכתבנו לעיל דבבא זו היא מוסכמת מהכל אף למאן דאית ליה דבמוקטרי פנים לא בעינן שלם אפ\"ה מנחה שחסרה והקריבה בחוץ פטור לפי שהיא פסולה. ולפי הנחה זו נסתפקו בחסרון דחוץ דכיון דגזרת הכתוב היא דיוצא אף שנפסל אפי' הכי חייב א\"כ אם חסר בחוץ נמי יהיה חייב דמה לי חד פסולא מה לי תרי פסולי אך למ\"ד שגם במוקטרי פנים בעינן שיהיה שלם וא\"כ מנחה שחסרה פטור מטעם חסר נראה דאין מקום לבעיא זו דכיון דגזרת הכתוב הוא שיהיה שלם איך יתכן דבשביל שהחסרון הוא בחוץ שיתחייב דהיכן מצינו שדבר חסר יתחייב עליו ומיוצא דחייב קרא ליכא שום ראיה לחייב על חסרון דחוץ. אך ראיתי לרבינו שאחר שכתב דהמקריב מנחה חסרה דפטור משום דכתיב אותו דבעינן שלם כתב הוציאו שלם וחסר בחוץ והעלהו הרי זה ספק ואינו לוקה ע\"כ. ולא הבינותי דין זה דמאחר שהטעם הוא משום דכתיב אותו איך יתכן שאם חסר בחוץ שיתחייב, והדבר צריך אצלי תלמוד:
ודע דרבינו לא כתב בפירוש דין מוקטרי חוץ שחסרו ומהסוגיא דדף ק\"ז וק\"ח מוכח דבמוקטרי חוץ לכ\"ע בעינן שלם ולא נחלק בו אדם ומאי דאיבעיא לן אי חסרון דחוץ הוי חסרון הוא דווקא במוקטרי פנים אלא שהחסרון היה בחוץ אבל במוקטרי חוץ שנחסרו לכ\"ע פטור משום דכתיב אותו. ונראה לומר דכיון דמהסוגיא מוכח דאף מאן דפליג במוקטרי פנים מ\"מ מודה במוקטרי חוץ שאם חסרו דפטור א\"כ כיון שלמדנו רבינו דאף במוקטרי פנים בעינן שיהיה שלם מכ\"ש נלמד דבמוקטרי חוץ בעינן שיהיה שלם, ומיהו עדיין לבי מהסס בזה דכל כי האי מילתא היה לו לרבינו לומר אותו בפירוש. עוד יש לדקדק במ\"ש רבינו העלה וחזר והעלה חייב על כל אבר ואבר זרק הדם והעלה האיברים חייב שתים ע\"כ. והנה כתב שני דינים אילו בסתם כאילו בחד גוונא מיירי ואני תמיה בזה שהדין הא' דהעלה וחזר והעלה דחייב שתים הוא דוקא בב' העלמות דאילו בהעלם אחד פשיטא דאינו חייב כי אם אחת ואפי' אם העלה שתי עולות בזה אחר זה בהעלם אחד אינו חייב כי אם אחת שהרי כתב רבינו בפ\"ו מהל' שגגות דין ב' דהשוחט חמשה זבחים בחוץ בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת ופשיטא דהוא הדין למעלה ה' זבחים בהעלם אחד דאינו חייב כי אם אחת והדין השני דזרק והעלה הוא בהעלם אחד ואפי' הכי חייב שתים לפי שהכתוב חלקן והרי זה כאילו עבר על ל\"ו כריתות שבתורה בהעלם אחד דקי\"ל דחייב על כל כרת וכרת. והדבר הוא פשוט דמאי דשקלינן וטרינן בגמרא בזרק והעלה אם חייב שתים או אחת הוא כשזרק והעלה בהעלם א' דאילו בשני העלמות פשיטא דחייב שתים ולא היה צריך הכתוב לאמרו ואין צורך לראיה בזה וא\"כ היה לו לרבינו לבאר כל זה ולא לכתוב הדינים בסתם וצ\"ע:
ומ\"ש רבינו כל דבר שחייבין על העלאתו בחוץ כיון שהעלה ממנו כזית בחוץ חייב כלל בדין זה כל הפרטים שהזכיר בדין ג' חוץ מהמים והיין ששיעורם הוא ג' לוגין. ודע דבפרק השוחט והמעלה (דף ק\"ט) תנן דאם הקטיר בחוץ כזית חייב ור\"א פוטר ובגמרא אמרי' ת\"ר הקטיר כזית בחוץ חייב חצי פרס בפנים פטור וקס\"ד מאי פטור פטור דזר כלומר דזר שהקטיר חצי פרס פטור והקשו דאמאי פטור הא הקטרה היא בחוץ ותירצו אמר רב מאי פטור פטור ציבור דציבור שהקטירו כזית יצאו ידי חובתן משום דכזית הוה הקטרה. תו אמרינן התם דבהא מודה ר' אליעזר ואע\"ג דאית ליה דאם הקטיר כזית בחוץ דפטור מ\"מ מודה דציבור שהקטירו כזית חייב ועל זה תמה ר' זירא דאמאי מודה ר\"א בציבור דכיון דלדידיה בחוץ פטור אלמא לאו הקטרה היא וא\"כ ציבור נמי לא יצאו ידי חובתם ותירץ רבה דבהקטרה דהיכל כ\"ע לא פליגי דכזית הוי הקטרה בין ליחייב בחוץ ובין לפטור ציבור לפי שלא נאמר שיעור בהקטרה דהיכל שהיא של כל יום ויום וברייתא כולה רישא וסיפא ד\"ה היא ובהקטרה דהיכל מיירי וכי פליגי במתני' בהקטרה דיוה\"כ דלפני ולפנים שנאמר בה שיעור דמלא חפניו דוקא ובבת אחת דר\"א סבר מלא חפניו דוקא ומש\"ה בחוץ לא מתחייב כי אם אשלימה ות\"ק סבר דמלא חפניו לאו דוקא ומש\"ה חייב בחוץ על כזית ע\"כ. ואני תמיה בזה דלמאי איצטריך רש\"י למימר דמ\"ד מלא חפניו דדוקא הוא בבת אחת דהא ר\"א דאית ליה דאם הקטיר כזית בחוץ דפטור אף שיאמר דאם הקטיר מלא חפניו שני פעמים דכשר מ\"מ לגבי חוץ ס\"ל דאם הקטיר כזית דפטור דומיא דהקומץ וליכא למימר דגבי קומץ נמי ס\"ל לר\"א דאם הקטיר קומצה פעמים דפסולה דהא משנה סתמית היא בפ' הקומץ רבה (דף כ\"ו) הקטיר קומצה פעמים כשרה וליכא מאן דפליג עלה. ועוד שמדברי רש\"י בפירוש המשנה נראה דר\"א מודה דאם הקטיר הקומץ פעמים דמהני אלא דטעמא דר\"א הוא דכיון שכולן מתירין הם כל זמן שלא קרבו כולם לא הויא הקטרה דומיא דקומץ ולבונה ושני בזיכין דתנן בדף ק\"י דר\"א פוטר עד שיקריב את כולם ולא ראיתי בשום מקום מי שיאמר שאם הקריב שני הבזיכין בזה אחר זה דלא מהני ואביי הקשה לרבה דאיך יתכן לומר דמלא חפניו לאו דוקא והא כתיבא חוקה בהקטרה דפנים כתיב וחוקה עכובה הוא אלא אמר אביי דלעולם לכ\"ע מלא חפניו דוקא וכי פליגי במתני' הוא בהקטרה דפנים וטעמייהו דרבנן דמחייבים על כל כזית דפנים בחוץ הוא משום דילפי פנים מחוץ וכי היכי דחוץ דהיינו הקטרה דהיכל מתחייב בכזית לכ\"ע משום דלא נאמר בו שיעור ה\"נ בהקטרה דפנים חייב בכזית ור\"א ס\"ל ילפינן פנים מחוץ ומש\"ה אינו מיחייב עד שיקריב מלא חפניו בחוץ וברייתא כולא רישא וסיפא דברי הכל היא ומיירי בהקטרה דהיכל שלא נאמר בה שיעור ומש\"ה אם הקטיר כזית חייב וציבור נמי שהקריבו כזית יצאו ידי חובתם. ורבא הקשה לדברי אביי הללו דאיך יתכן לומר דרבנן ילפינן פנים מחוץ השתא חוץ מחוץ לא ילפי רבנן דתניא יכול המעלה פחות מכזית קומץ וכו' והמנסך פחות מג' לוגין יין או מג' לוגין מים יהא חייב ת\"ל לעשות אותו על השלם חייב ואינו חייב על החסר והא פחות מג' לוגין דאית בהו כמה זיתים ולא ילפי רבנן חוץ מחוץ חוץ מבפנים מיבעיא אלא אמר רבא כגון דקבעינהו שני חצאי פרס במנא מ\"ס קביעות מנא מילתא היא ומ\"ס לאו מילתא היא כלומר דרבא ס\"ל דמתני' ובברייתא מיירי בהקטרה דהיכל אלא דברייתא מיירי בדלא קבע במנא וד\"ה היא ומשום הכי אם הקטיר בחוץ כזית חייב וציבור נמי שהקריבו כזית יצאו ידי חובתם אך מתני' איירי דקבע לשני חצאי פרס במנא דר\"א סבר דקביעות מנא מילתא היא ומש\"ה אינו חייב עד שיקטיר הכל בחוץ ורבנן סברי דקביעות מנא לאו כלום היא ומש\"ה מחייבים אף אם לא הקטיר בחוץ כי אם כזית אבל בהקטרה דפנים אף רבנן מודו שאינו מתחייב בחוץ עד שיקטיר כל השיעור דהיינו מלא חפניו ואם קבעו ציבור במנא והקטירו כזית נראה דלר\"א לא יצאו ידי חובתם לפי דמתחלת הסוגיא מוכח דכל דלא הוי הקטרה להתחייב עליה בחוץ לא יצאו הציבור ידי חובתם ולענין זר המקטיר כזית אם הקטיר מקטורת של פנים לכ\"ע פטור ואם הקטיר מקטורת של היכל לכ\"ע חייב אך אם הקטיר מקטורת של היכל כזית לאחר שקבע פרס במנא באנו למחלוקת ר\"א ורבנן לרבנן חייב ולר\"א פטור ורב אשי אמר ניסוך מהקטרה לא ילפי רבנן אע\"ג דחוץ מחוץ הקטרה מהקטרה ילפי אע\"ג דחוץ מפנים ע\"כ. והכונה בא להחזיק תירוצו של אביי דמתני' איירי בהקטרה דפנים וטעמייהו דרבנן הוא משום דילפי פנים מחוץ אלא שהקשה לו רבא דהא רבנן לא ילפי אפי' חוץ מחוץ לזה בא רב אשי ואמר דמאי דלא ילפי רבנן חוץ מחוץ הוא משום דאינם שוים דחד הוי ניסוך וחד הקטרה וניסוך מהקטרה לא ילפי אף דהוי חוץ מחוץ אבל גבי קטורת דהיכל היא הקטרה אף שהוא חוץ מפנים ילפי הקטרה מהקטרה: והנה כפי סברת רבי אשי הלזו גבי ציבור פשיטא דאם הקטירו בהיכל כזית דנפטרו אך בהקטרה דפנים פשיטא דלא נפטרו דלא שייך למילף פנים מחוץ לפטור הציבור ופשיטא שאם חסר כל שהוא ממלא חפניו דלא יצאו ידי חובתם דהא חקה כתיב ביה ולענין זר המקטיר אם הקטיר בהיכל פשיטא דבכזית מתחייב. אך אם הקטיר בפנים אני מסתפק לדעת רב אשי מי אמרינן כי היכי דילפינן פנים מחוץ ליחייב בחוץ אף על כזית הכי נמי ילפינן פנים מחוץ לחייב את הזר המקטיר בפנים כזית או דילמא היכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר ודוקא גבי חיובא דחוץ ילפינן פנים מחוץ אבל בחיובא דזר לא ילפינן פנים מחוץ. עוד אני מסתפק בזר שהקטיר כזית מן הקומץ אם חייב דומיא דחיובא דחוץ או דילמא יש לחלק ביניהם דגבי זר בעינן כדי שיתחייב עבודה שלמה וכל שלא הקטיר כל הקומץ לא הוי עבודה שלמה. והנה לענין ספק זה נראה שיש להוכיח דגם בזר אם הקטיר כזית מן הקומץ חייב שהרי בתחלת הסוגיא עלה דברייתא דאם הקטיר כזית בפנים פטור וקס\"ד מאי פטור פטור זר קא מתמה תלמודא אמאי הקטרה היא ופירש\"י אמאי פטור הא הקטרה היא דהא האי תנא מחייב עלה בחוץ ע\"כ. הרי דס\"ל לסתמא דתלמודא דכל היכא דחשיבא הקטרה לחייבו בחוץ חייב עליה הזר ולפי זה גבי קומץ נמי כיון דבכזית חייב עליה בחוץ זר נמי חייב בכזית. ומיהו עדיין יש לדחות כל זה משום דמהסוגיא נראה דבקטורת אם יש לה שיעור אינו מתחייב עליה בחוץ ומש\"ה הוה ס\"ל לרבה דטעמייהו דרבנן דמחייבי בחוץ בכזית הוא משום דס\"ל דמלא חפניו לאו דוקא ואביי אמר דטעמייהו דרבנן הוא משום דילפי פנים מחוץ ורבא הוצרך לומר דלרבנן קביעות מנא לאו כלום היא משמע הא לאו הכי לא הוו מחייבי רבנן בכזית ויש לתמוה דאמאי איצטריכו להני טעמי הרי קומץ דאליבא דכ\"ע הוא דוקא ואם חסר ממנו כ\"ש אינו מועיל כלל ואפ\"ה מחייבי רבנן בכזית וכיון שהשאר קיים וא\"כ נימא דטעמא דרבנן הוא דאף דרחמנא מלא חפניו דוקא קאמר מ\"מ חייב על כזית כיון שהשאר קיים מידי דהוה אקומץ וכבר תמהו התוס' בקושיא זו ותירצו דע\"כ לא מחייבי רבנן בקומץ אלא משום דחשיב להתפסל ע\"מ להקטיר כזית מקומצה לאחר זמנו הילכך חשיבא נמי הקטרה לחייבו אכזית ממנו בחוץ אבל קטרת לא אשכחן דחשיב הקטרה בכזית דלא שייך בה פגול הילכך הא דמחייבי רבנן בקטרת בכזית ע\"כ הוא משום דמלא חפניו לאו דוקא או משום דקביעות מנא לאו כלום היא ע\"כ. ולפי זה כשהקשו בגמרא אמאי הקטרה היא הכונה דכיון דחייב עליה בחוץ בכזית ע\"כ טעמא הוא משום דכזית חשיבא הקטרה שלמה דאי לא לא היה חייב על כזית בחוץ משום דלא דמי לקומץ וכיון דהוי הקטרה שלמה זר אמאי פטור עליה הרי עשה עבודה שלמה אבל קומץ אף שחייב על כזית ממנה בחוץ אין ללמוד מזה שיתחייב הזר נמי בכזית כיון שאינה עבודה שלמה. ועוד יש להוכיח דברי התוס' הללו דבתר דאמרינן מאי פטור פטור ציבור אמרינן אמר רבי זירא אי קשיא לי הא קשיא לי הא דאמר רב עלה בהא אפילו ר\"א מודה דהא ר\"א לאו הקטרה היא קאמר ע\"כ משמע דאי לאו דברי רב הוה ניחא ליה הברייתא. ויש לתמוה דהיכי ניחא ליה וכי בשביל שחייב על כזית בחוץ נאמר דצבור נמי נפטרו בכזית וכי קומץ דמיחייב בכזית וכן שני בזיכין דחייב על אחד מהם בחוץ נאמר דגם הציבור נפטרו באחד מהם זו לא אמרה אדם מעולם אלא ודאי דהכוונה דאי לאו דברי רב הוה ניחא ליה משום דהוה ס\"ל דהאי תנא דקאמר דהמקטיר כזית מהקטרת בחוץ דחייב ע\"כ ס\"ל דכזית חשיבא הקטרה שלמה דאי לא שיעור זה דכזית מנא ליה בקטורת ומש\"ה הוה ניחא ליה מאי דתני סיפא דציבור פטור דכיון דחשיבא הקטרה שלמה מש\"ה פטורים הציבור אך לרב דאמר דר\"א מודה בציבור פטורים לזה הוקשה דאמאי והלא ע\"כ ר\"א פליג עם רבנן וס\"ל דלא חשיבא הקטרה בכזית וא\"כ אם הקטירו הציבור כזית לא נפטרו. ולענין הספק האחר שנסתפקנו בזר שהקטיר קטורת בפנים אי מתחייב בכזית משום דילפינן פנים מחוץ דומיא דהעלאת חוץ או לא נראה שיש להוכיח דכשם דבהעלאות חוץ ילפינן פנים מחוץ ה\"נ לגבי חיובא דזר דאי לא תימא הכי מאי דוחקייהו לומר דמאי דתניא חצי פרס בפנים דפטור דפטור ציבור קאמר אימא דפטור זר קאמר ומיירי בהקטרת פנים ובחוץ חייב משום דילפי פנים מחוץ וזר פטור משום דלגבי זר לא גמרינן פנים מחוץ וכי תימא דמאי דאמרינן דפטור ציבור קאמר הוא לפי הס\"ד אך לפי המסקנא דטעמייהו דרבנן הוא משום דילפי פנים מחוץ הכי נמי דפטור דקתני פטור דזר קאמר הא ליתא דהא רב דקאמר בהא אפילו ר\"א מודה ע\"כ לפי המסקנא קאי וכל האי שקלא וטריא הוא ליישב דברי רב דקאמר דבהא אפילו ר\"א מודה ומדקאמר בהא אפילו ר\"א מודה מוכח בהדיא דפטור ציבור קאמר דאי פטור זר לא שייך לומר דר\"א מודה דהא פשיטא דלר\"א הזר פטור מידי דהוה דפטר בחוץ ולפי הנראה דרב דקאמר דפטור ציבור קתני ואפילו ר\"א מודה משום הכרח זה הוא דברייתא קשיתיה דקתני בפנים פטור ואי בקטורת פנים האי פטור אין לו מובן כלל בין אם נאמר דקאי אציבור בין אם נאמר דקאי אזר משום דגבי זר נמי ילפינן פנים מחוץ אלא ודאי דמיירי בהקטרה דהיכל והפטור הוא פטור דציבור ולהורות על כל זה אמר דבהא אפילו ר\"א מודה לומר דמיירי בהקטרה דבכזית הויא הקטרה שלמה באופן שלמדנו מזה דגם גבי חיובא דזר ילפינן פנים מחוץ: שוב ראיתי דהכרח זה אינו משום דטעמא דמוקמי לברייתא בהקטרה דהיכל הוא משום דלישנא דחצי פרס בפנים אינו צודק כ\"א בהקטרה דהיכל שהיה מקטיר בכל יום מנה פרס בשחרית ופרס בין הערבים אבל בהקטרת פנים לא שייך לשון זה דחצי פרס לפי ששיעורו הוא מלא חפניו וכיון דע\"כ בהקטרה דהיכל מיירי מתני' מש\"ה אמר דפטור ציבור קתני משום דבהקטרה דהיכל פשיטא דזר חייב בכזית כיון שאין לו שיעור מן התורה ולעולם דלפי המסקנא גם בהקטרת פנים פטור הזר אם הקטיר כזית משום דלא ילפינן פנים מחוץ לגבי חיובא דזר:
ודע דרבינו לא חלק כלל בין קטרת פנים לקטרת חוץ והנראה מדבריו דבשניהם מתחייב בכזית וכמו שכתבנו בתחלת דברינו והטעם הוא משום דפסק כאוקימתא דרב אשי דבתרא הוא. אך בפ\"ט מה' ביאת מקדש הלכה ד' כתב וכן אם הקטיר קטרת על מזבח הזהב משיקטיר כזית חייב אבל המקטיר קטרת ביום הכפורים בקדש הקדשים אינו חייב מיתה עליה עד שיקטיר מלא חפניו השיעור המפורש בתורה ע\"כ. הרי הדבר מפורש דס\"ל דגבי חיובא דזר לא ילפינן פנים מחוץ. ומרן ז\"ל הביא על דברי רבינו הללו סוגיא זו וכתב בסוף דבריו וצ\"ע נראה שהוקשה לו דכי היכי דילפינן פנים מחוץ לגבי חיובא דחוץ הכי נמי היה לנו ללמוד לגבי חיובא דזר וליחייב אף בהקטרת פנים בכזית ומש\"ה הצריך הדבר עיון: וראיתי בירושלמי פ\"ד דיומא הלכה ה' תניא הקטיר כזית בחוץ חייב פחות מכזית בפנים פטור ר' זעירא בשם רב ירמיה נפטרו הציבור ידי חובתן ר' יוסי בר ר' בון בשם רבי ירמיה מן מן דתני הקטיר כזית בחוץ חייב מינה את שמע פחות מכזית בפנים פטור ע\"כ. ולא יכולתי להלום גירסא זו דקאמר פחות מכזית בפנים דנפטרו הציבור דכיון דלא חשיבא הקטרה אמאי נפטרו וכן דברי ר' יוסי לפי גירסא זו הם תמוהים ואי לאו דמסתפינא אמינא דטעות נפל בספרים והגירסא היא כזית בפנים פטור כלומר דנפטרו הציבור כלומר דלא נימא דכל שלא הקטיר פרס לא נפטרו הציבור קמ\"ל דשיעור דפרס אינו מעכב ואם הקטירו כזית יצאו ידי חובתם והיא הברייתא השנויה בתלמוד דידן שכתבנו בתחלת דברינו ומאי דקאמר ר' יוסי מן מה דתני כו' בא ללמדנו דשני דינים אלו תלויים הם זה בזה דהיינו חיוב חוץ ופטור ציבור ולאפוקי מסברת רב שכתבנו לעיל דקאמר על ברייתא זו דפטור ציבור בהא אפי' ר' אלעזר מודה ודו\"ק. ומ\"ש מרן בשם הר\"י קורקוס שמתוך דברי רש\"י כו'. עיין בפ\"ד דסנהדרין (דף ל\"ד): " + ], + [], + [], + [], + [ + "מי ששחט קדשים בזמן הזה וכו'. עיין במ\"ש התוס' בפ\"ו דיומא (דף ס\"ג) ד\"ה שלמים ובפ\"ו דזבחים (דף נ\"ט) ד\"ה עד. ועיין במ\"ש הראב\"ד לעיל ספ\"ו מה' בית הבחירה. ויש לדקדק דלמה נקט דין זה בשוחט ומעלה באחד מהם לבד חייב. ואפשר לומר דהאי והעלה הכוונה היא או העלה. אלא שראיתי שבדין ט\"ז כתב השוחט כו' וכן המעלה הרי שהזכיר השתי חלוקות בפירוש וא\"כ ה\"נ הול\"ל מי ששחט וכן מי שהעלה חייב אשר ע\"כ נ\"ל דכולה חדא מילתא היא ודו\"ק: " + ], + [ + "והנכרים מותרים להקריב כו'. זה שהותר לנכרים להקריב עולות בכל מקום מותר להקריב בהמה חיה ועוף תמימין ובעלי מומין טהורים ולא טמאים וכן מחוסר אבר אסור לבני נח להקריב. כן מתבאר פ\"ד דע\"ז (דף נ\"א) ובפ' בתרא דזבחים (דף קט\"ו) ועיין במ\"ש התוס' בפ\"ק דע\"ז (דף ה') ד\"ה מני (א\"ה עיין במ\"ש הרב בפ\"י מה' מלכים הלכה ז' ע\"ד התוס' הללו) ובפ\"ק דחולין (דף כ\"ב) ד\"ה והביא יע\"ש. ומ\"ש רבינו ואסור לסייען. הוא בירושלמי פ\"ק דמגילה הלכה י\"ג יע\"ש: סליקו להו הלכות מעשה הקרבנות בס\"ד " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..893acbc67a0dcef4bbbc7edc836ae0ddbea4021c --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,460 @@ +{ + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Sacrificial_Procedure", + "text": [ + [ + [ + "
כתב הרמב\"ן בהשגותיו לספר המצות בעיקר הי\"ב שכל העבודות כגון היציקות ובלילות פתיתות ומליקות ודכוותייהו הכהן כשעושה אחת מאלה עושה מצוה ומברך עליה, והחכם בעל לב שמח כתב שם דרבינו חולק בזה וס\"ל שלא יברך כי אם על העבודה הגדולה לבדה וכל שאר העבודות הקטנות שבה נפטרות עמה כו' ומסיים וכתב ותהיה הברכה אחת על מעשה הסדר כולו כאחת ע\"כ. ואין דבריו מוכרחים דאפשר שגם רבינו מודה בזה. גם לא ידעתי איזו היא עבודה גדולה או קטנה. גם מה שסיים שתהיה הברכה אחת על הסדר כולו זה יתכן אם כל הסדר נעשה בכהן אחד אך אם כל כהן וכהן יעשה עבודה אחת למה לא יברך על העבודה שעושה. ונוסח הברכה נראה שהוא אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לעשות כך וכך, דומיא דברכת אכילת תרומה שכתב רבינו בסוף הלכות תרומות וכן בכל אכילת קדשים מברך ברכה זו וכמ\"ש רבינו בריש הלכות בכורים יע\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הקטנים הם מבן ח' ימים עד שנה כו'. התוס' בפ' השג יד (דף י\"ח) כתבו בשם י\"מ דשנה זו מונין מיום הרצאה דהיינו לאחר ח' ימים והתוס' דחו סברא זו וכתבו דלא מנינן כי אם מיום הלידה, ועיין בחדושי הרשב\"א ס\"פ יוצא דופן: והגדולים בבקר עד ג' שנים כו'. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר בפ\"ב מה' איסורי מזבח דין ו'): " + ], + [], + [], + [ + "כל מקום שנאמר בתורה כו'. כתב מרן ולכן נראה שיש להגיה בלשון רבינו ולגרוס שעיר עזים בן שנה שעיר בן שתים. ועיין בהקדמת רבינו לקדשים שכתב דשעיר עזים הוא אחר שנה וכ\"כ הרע\"ב פי\"ג דמנחות מ\"ז אך בפ\"ג דפרה מ\"ד כתבו בהפך. ולפי גירסת מרן אני תמה שא\"כ מצינו חילוק במוספין בין זה לזה שהרי יש מוסף שכתוב בו שעיר עזים ויש מוסף שכתוב בו שעיר וחילוק זה במוספין לא נמצא בשום מקום ורבינו בה' תמידין ומוספין לא נמנע מלכתוב שעיר עזים במקום שעיר ובת\"כ בפרק חטאת יחיד מרבינן כל שעירי הרגלים ושעירי ע\"ז ושעיר נשיא שיהיו בני שנן שנתן וכבר הביא רש\"י ברייתא זו בפרק שני שעירי (דף ס\"ה יע\"ש): " + ], + [], + [], + [], + [ + "הם הנקראים אימורים כו'. פירוש מלת אימורים כתב הערוך בערך מר שהם על שם שהם מורים ואדונים על כל האיברים ועולים ע\"ג המזבח לחלק אדון העולם. והאל\"ף הוא נוסף כאל\"ף אמרכל, ולי נראה שהוא מלשון את ה' האמרת, יתאמרו כל, וכן אמרכל אמר כל ודו\"ק. ומ\"ש רבינו וכל האימורין נקטרים כאחד בפ\"ה דפסחים (דף ס\"ד:): " + ] + ], + [ + [ + "ויוצק על היסוד כו'. עיין במ\"ש מרן ובס' ברכת הזבח (דף מ\"ד:) ודו\"ק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בירוצי המדות של סלת חול וכו'. דין זה הוא במשנה פרק שתי מדות (דף צ') ופסק כת\"ק ובפ' כל המנחות (דף נ\"ז) אמרי' דטעמא דמ\"ד דמדת יבש לא נתקדשה מבחוץ הוא משום דכתיב אותם ובא למעט מדת יבש מבחוץ והתוס' כתבו שם דאותה סוגיא דשבועות (דף ט\"ו) דאמרינן אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה אלא בעבודה אתיא כר\"ע דאית ליה מדת לח נתקדשה מבפנים ומבחוץ מדת יבש לא נתקדשה כלל א\"כ לא איצטריך אותם אלא למימרא דלדורות בעבודה ולפי זה יש להקשות לרבינו דהכא פסק כת\"ק וא\"כ אותם איצטריך למעט מדת יבש מבחוץ ואילו בפ\"א מה' כלי המקדש דין י\"ב פסק כאותה סוגיא דשבועות. וי\"ל דדוקא כפי הס\"ד שדין זה דלדורות בעבודה הוא נלמד דוקא מקרא דאותם כתבו התוס' דע\"כ דין זה אינו אלא לר\"ע אבל לפי האמת דאית לן קרא דאשר ישרתו בם בקדש דהכתוב תלאן בשירות א\"כ אותה הברייתא היא מוסכמת מהכל אלא דלר\"ע איצטריך אותם משום דס\"ד דלדורות במשיחה ובעבודה קמ\"ל אותם אבל לת\"ק ס\"ל דלעולם לא ס\"ד דלדורות יהיה טעון שני דברים ומקרא דאשר ישרתו שמעינן דלדורות דוקא בעבודה וא\"כ אייתר אותם למעט מדת יבש מבחוץ וזהו שרבינו לא הביא כי אם קרא דאשר ישרתו והא דלא משני התם דאותם איצטריך למדת יבש הוא משום שרצה לתרץ גם אליבא דר\"ע: ודע דבפ' ב' מדות (דף פ\"ז) נחלקו ר' יהודה ור\"מ דר\"י חשיב ז' מדות מלמטה למעלה ור\"מ מלמעלה למטה ואמרינן דמ\"ד ממטה למעלה קסבר בירוצי המדות נתקדשו ומ\"ד מלמעלה למטה קסבר בירוצי מדות לא נתקדשו ויש לדקדק דכיון דרבינו פסק דבירוצי מדות נתקדשו איך מנאם מלמעלה למטה בפ\"א מה' כלי המקדש דין ט\"ז. ונראה שדקדוק זה אינו מוכרח שהרי במתני' מני להו מלמעלה למטה ול\"ל דס\"ל דלא נתקדשו שהרי באותו פרק עצמו סתם לן תנא דבירוצי מדות נתקדשו ודוקא בברייתא שנחלקו ר\"מ ור\"י ואין מחלוקת ביניהם כי אם שזה מונה מלמעלה למטה וזה מלמטה למעלה בזה הוא שאמרו שכיונו למחלוקת אחר אבל אין להכריח מזה דמאן דמני להו מלמעלה למטה שיסבור דבירוצי מדות לא נתקדשו ומה דרבינו מני להו מלמעלה למטה לישנא דמתני' נקט. וראיתי להרב בעל לחם משנה שכתב דרבינו פסק כאביי דלא פליגי ר\"מ ור\"י בבירוצי המדות אם נתקדשו ומלבד הקושי שיש בתירוץ זה דאיך פסק כאביי נגד ר' יוחנן עוד יש לדקדק דאמאי לא ביאר בפירוש מחלוקת זה דר\"י ור\"מ דבשלמא אי פסק כר' יוחנן ניחא דכבר פסק דבירוצי המדות נתקדשו אך אי פסק כאביי דנחלקו בדבר אחר אמאי לא הביא מחלוקת זה. ודע שבדברי הרב בעל קרית ספר ראיתי בדין זה ערבוב דברים שכתב הטעם לחלק בבירוצין בין של לח בין של יבש לפי שזה נעקר וזה לא נעקר כו' וטעם זה הוא לר' יוסי דאית ליה דאף מדות הלח לא נמשחה מבחוץ וכדאיתא בגמ' וזה פשוט:
ומ\"ש רבינו ולמה יתקדשו הבירוצין אע\"פ שאין כוונת המודד אלא למה שבכלי בלבד כדי שלא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול. אף שבגמ' לא הוזכר תירוץ זה כי אם לר' יוסי מ\"מ ס\"ל לרבינו דגם לת\"ק ור\"ע יש להקשות דמי שנתקדשו כלי הלח אף מבחוץ מ\"מ גברא למאי דצריך מכוין ופסק כתירוצו של רבינא משום דרבינו ס\"ל דכלי שרת אינם מקדשים כי אם מדעת וכמו שפסק בפ\"ג מה' פה\"מ דין כ'. ודע שהתוס' בדף פ\"ח ד\"ה בירוצי כתבו דלמ\"ד לא נתקדשו ניחא למ\"ד לקמן מותר נסכים לקיץ המזבח ומפרש ר' חייא בר יוסף דיש להם פדיון כו' אבל למ\"ד נתקדשו קשה הא אין להם פדיון ותירצו דמיירי בנסכי ציבור דלב ב\"ד מתנה עליהם ע\"כ. ולכאורה דבריהם תמוהים דמה הוקשה להם משום דאין להם פדיון דנהי דס\"ל דנתקדשו מ\"מ אין דעת הנודר אלא למה שבכלי והשאר הוא חולין אלא שחכמים אסרוהו כדי שלא יאמרו וכיון דמשום תקנת חכמים הוא הם אמרו שיהיה לו פדיון וכי תימא דס\"ל דטעם זה לא נאמר כי אם לר' יוסי אבל לת\"ק ור\"ע אינו מתקנת חכמים כי אם מהדין הגמור, זה אינו שהרי קושית הגמ' כי היכי דשייכא לר' יוסי שייכא נמי לת\"ק ור\"ע וכמו שכתבנו. וכי תימא שהתוס' לתירוצא דרב דאמר דכלי שרת מקדשים שלא מדעת הוא שהוקשה להם דלפי תירוץ זה קדושת הבירוצין אינו מתקנת חכמים כי אם מפאת הדין ומש\"ה הקשו דאיך נפדין, גם זה לא יתכן דמה הקשו לר' חייא בר יוסי אימא דר' חייא ס\"ל כרבינא דטעמא הוא משום גזירה ועוד שעדיין לא נתברר אצלי אם דין זה דכלי שרת שמקדשין שלא מדעת למ\"ד אם הוא מן התורה דאפשר שאינו אלא תקנת חכמים. והנראה אצלי הוא דמחלוקת דר\"מ ור\"י לא דמי לההיא דאמרינן דמדות הלח בירוציהן קדש דהתם מה שנתקדש הוא שלא מדעת הנודר אלא לפי שנגע בדופני הכלי נתקדש ומש\"ה אמרינן דאין קדושתו כי אם מתקנת חכמים אבל הכא מ\"ד דבירוצין נתקדשו הוא מגזירת הכתוב דרביעית יהיב ליה רחמנא למשה ואמר ליה שער דקא עיילי ליה בירוצין וכיון דרחמנא גזר שיהיו הבירוצין קדש אין להקשות שאין כוונת הנודר על הבירוצין דמה לנו ולדעתו מאחר דרחמנא אמר שיהיו קודש ומש\"ה הקשו כיון שמן הדין הם קדש הרי הבירוצין הם כמנחה עצמה ואמאי יש לה פדיון ותירצו דהכא איירי בנסכי ציבור דלב ציבור מתנה עליהם ולפי זה מה שרבינו לא חלק בין נסכי ציבור לנסכי יחיד אלא סתם וכתב כר' חייא שהבירוצין הם לקיץ המזבח אינו חולק עם התוס' אלא דרבינו אזיל לשיטתיה שפסק דהטעם שהבירוצין הם קודש הוא לפי שכלי הלח נתקדשו מבחוץ ולפי זה אינם קדש כי אם מתקנת חכמים שהרי אין כלי שרת מקדשים שלא מדעת ומש\"ה יש להם פדיון. עוד כתבו ומיהו אם לנו מיפסלי בלינה כדאמרינן לקמן דלענין הכי לא התנו ומדמיפסלי בלינה יש לדקדק דקסבר בירוצי מדות נתקדשו ע\"כ. והנה מסיום דברי התוס' הללו יש להכריח הפירוש שכתבנו דאם הדברים כפשטן מאי אתו לאשמועינן דמדמיפסלי בלינה ש\"מ דבירוצין נתקדשו פשיטא דאילו למ\"ד לא נתקדשו הרי הם חולין גמורים ומה לינה שייך בהו, ועוד יש להכריח פירוש זה ממה שכתבו בתחלת דבריהם דלמ\"ד לא נתקדשו אתי שפיר ההיא דר' חייא ואיך יתיישב למ\"ד לא נתקדשו דהא לדידיה הם חולין גמורים אלא ודאי כדכתיבנא דאף למ\"ד לא נתקדשו מ\"מ מודה שהם קודש מטעם שחוץ כלי הלח נתקדש ואע\"פ שהוא שלא מדעת מ\"מ כדי שלא יאמרו תקנו חכמים שיהיה קודש ולזה כתבו דאי אמרת דבירוצי המדות לא נתקדשו מגזירת הכתוב כי אם מתקנת חכמים ניחא דיש להם פדיון אך אם נתקדשו מגזירת הכתוב אמאי יש להם פדיון וכן מה שכתבו דמדמיפסלי בלינה יש לדקדק כו' אתי שפיר דאי אמרת דאין קדושתם כי אם מתקנת חכמים אמאי מיפסלי בלינה שהרי לא מצינו פסול לינה כי אם בקדשים שהם מן התורה אבל אי אמרינן דבירוצי מדות נתקדשו ניחא. ודע שלפי דרך זה אתי שפיר מה שרבינו מנה המדות מלמעלה למטה ואין צורך למה שכתבנו לעיל ואדרבא דברי רבינו באו בתכלית הדקדוק דאיהו (מנה המדות) מלמעלה למטה משום דסבר דבירוצי המדות לא נתקדשו מדין תורה ומ\"ש שהבירוצין הם קדש מתקנת חכמים הוא. ומלבד כל מה שכתבתי עוד יש להכריח כל זה מההיא דאמרינן בפ' המזבח מקדש דף פ\"ח דמ\"ד אין מקדשין כי אם מתוכן ס\"ל דבירוצי מדות לא נתקדשו ורבינו בפ\"ג מהל' פה\"מ דין כ' פסק דאין מקדשין כ\"א מתוכם ואעפ\"כ אית ליה דהבירוצין הם קודש א\"ו דההיא בעיקר הבירוצין קודם שיגעו בגב הכלי הוא שנחלקו בזה ר\"י ור\"מ אם הם קודש או לא וזהו שכתב רש\"י ופלוגתא היא במנחות ובמחלוקת זה ס\"ל לרבינו דבירוצי מדות לא נתקדשו ומש\"ה פסק דאין מקדשין כי אם מתוכם אלא שאעפ\"כ הם קדש לפי שנוגעין בגב הכלי וכלי הלח נמשחו מבחוץ וזה פשוט. ועיין בלחם משנה בפ\"ג מה' פה\"מ שכתב שכתב שרבינו היה לו גירסא אחרת בההיא דהמזבח מקדש. ועיין בפ' השוחט והמעלה (דף קי\"א) דאמרינן בירוצי מדות איכא בינייהו ואתי שפיר נמי מתני' דמני להו מלמעלה למטה דסתם מתני' ר\"מ היא דאית ליה דבירוצי המדות לא נתקדשו ומאי דתנן דהבירוצין הם קדש הוא משום דכלי הלח נתקדשו מבחוץ ומה שלא אמרו בגמרא דטעמיה דת\"ק הוא משום דאית ליה דבירוצין נתקדשו הוא משום דמני להו מלמעלה למטה וע\"כ אית להו דבירוצין לא נתקדשו ועוד דסתם משנה ר\"מ היא ומה גם דתחלת המשנה דקתני כל המדות שבמקדש הוי נגדשות חוץ משל כו' ר\"מ היא וכדאיתא התם (דף צ') וכמבואר. עוד הקשו התוס' שם וא\"ת ונגזור שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול כדגזרינן התם לר' יוסי בלח דנעקר ולעיל בפ' התודה וי\"ל דהכא לא גזרינן דאמרי בנפשייהו בירוצין לא נתקדשו ע\"כ. נראה דס\"ל דגזירה זו דשמא יאמרו כו' שייכא אף כשאנו מצריכין פדיון דאכתי יאמרו העולם שיש פדיון לקדושת הגוף ואע\"ג דההיא דהתודה (דף ע\"ט) נאמרה גזירה זו על קושית וליפקו לחולין מ\"מ לפי התירוץ איצטריך נמי לקושית דליתנו שיהיה לו פדיון דאי לא אכתי קשה שיתנו שיהיה לו פדיון כן הוא מבואר בדברי התוס' בפרק התודה סוף ד\"ה וכי בדף פ\"ו ומש\"ה לר' חייא דאמר שיש פדיון לבירוצין שיאמרו העולם שיש פדיון לקדושת הגוף ותירצו דהכא ליכא למיגזר לפי שיאמרו העולם דבירוצין לא נתקדשו וא\"ת א\"כ יתנו ב\"ד שיהיו חולין כיון דליכא גזירה דשמא יאמרו וכמו שהקשו בגמ' בפ' התודה י\"ל דלעולם אין ב\"ד מתנין שיהיו חולין גמורים עיין לקמן דף קפ\"ט ע\"א (א\"ה תמצאנו לעיל בפ\"ח מה' כלי המקדש דין ו') ומה שהקשו בפ' התודה וליתנו עליהם דניפקו לחולין הכוונה היא שיהיה לו פדיון וע\"י הפדיון יוצא לחולין. אך קשה בההיא דשתי מדות דאמר רבינא גזירה שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול דכיון דרבינא חייש לגזירה זו אמאי יש לו פדיון אכתי יאמרו שיש פדיון לקדושת הגוף וכי תימא דרבינא ס\"ל דמותר נסכים אינו בירוצי המדות אלא כאותה ששנינו המקבל עליו וכו' וכר' יוחנן הא ליתא שהרי האמת הוא שפירוש מותר נסכים הוא ככולהו אמוראי ושתי הברייתות הם הלכות פסוקות וכמו שפסקם רבינו. ונראה לומר דרבינא מודה דהעולם יאמרו בירוצין לא נתקדשו שהרי הדין הוא כן וכמו שכתבנו לעיל ומאי דאמרינן דבירוציהן קדש משום דנגעו בגב הכלי וכלי הלח נמשחו מבפנים אין בו קדושת הגוף וכל זה יודעים העולם אלא שמן הדין היה שיהיה חולין לפי שלא היה דעתו לזה אלא שלא יאמרו העולם שדבר שנתקדש מבחוץ יוצא לחולין מש\"ה צריך פדיון. וגרסינן בפ' שתי מדות (דף צ') תניא בירוצי מדות הללו מה היו עושין בהן אם יש זבח אחר יקרבו עמו ואם לנו יפסלו בלינה ואם לאו מקיצין בהן את המזבח ע\"כ. ופירש רש\"י ואם לנו לפי שאין שם זבח אחר ע\"כ. ונראה מדבריו דס\"ל דלינה פוסלת אף אם לא היה שם זבח אחר ומאי דקתני ואם לאו מקיצין בהם את המזבח ה\"ק ואם לאו שלא לנו וגם לא היה שם זבח אחר מקיצין בו את המזבח ולפי פירוש זה אין הברייתא מסודרת כהוגן והכי הוה ליה למימר אם יש זבח אחר יקרבו ואם לאו מקיצין בו ואם לנו יפסלו בלינה. אך מרן בפרקין דין י' כתב פירוש אם לנו שלא הקריבו עם הזבח האחר נפסלו בלינה דכיון שיש שם זבח אחר נתקדשו הבירוצין ליפסל בלינה אבל אם אין שם זבח אחר לא נתקדשו כלל ופודין אותם ויוצאין לחולין ע\"כ. נראה מדבריו דס\"ל דאין לינה פוסלת בבירוצין אלא כשהיה שם זבח אחר לפי שנתקדשו אבל אם לא היה שם זבח אחר לא נתקדשו. וסבור הייתי לומר דאפשר דגם מרן מודה דלינה פוסלת אף אם לא היה שם זבח אלא שכוונתו היא שאם היה שם זבח נתקדשו הבירוצין ליפסל בלינה ואינו יכול לפדות אותם אלא מניחם עד שיפסלו בלינה וישרפו וכההיא דכתב רבינו בפ' י\"ב מה' ב\"ה דין ו' אבל אם לא היה שם זבח יכול לפדותו קודם שיפסלו בלינה אבל לעולם שאם לנו אף אם לא היה שם זבח נפסלו וישרפו. אך כל הישר הולך יראה שכוונת מרן היא הפירוש הראשון שכתבנו דכל שלא היה שם זבח לא נתקדש כלל ואין לינה פוסלת בו. ומיהו מה שכתבתי בפירוש השני דכל שהיה שם זבח ולא הקריבו הבירוצין ששוב אינם יכולים ליפדות לפי שכבר נתקדשו ואפי' קודם לינה נראה לי שדין זה הוא אמיתי לפי שכיון שנראו לזבח שוב אין לו פדיון אלא מניחם עד שיפסלו בלינה וישרפו וכן יש לדקדק בדברי מרן ממה שפי' ואם לאו שלא היה שם זבח דהיינו דקאי ארישא דברייתא דקתני אם יש שם זבח ומדלא פירש דקאי נמי לחלוקת ואם לנו כלומר ואם לאו שלא לנו מקיצין שמעת מינה דס\"ל דכל שהיה שם זבח כבר נראו לנסכין ואין פודין אותם אלא יפסלו בלינה ואפשר שגם רש\"י יודה בזה ותרתי בעינן כדי שיוכל לפדות שלא היה שם זבח וגם שלא לנו ובהבצר אחד מהם ישרף ולמרן אין הדבר תלוי אלא באם היה שם זבח או לא. ודע שהתוס' בפ' שתי מדות (דף פ\"ח) ד\"ה בירוצי כתבו בתוך דבריהם ומיהו אם לנו מיפסלי בלינה דלענין הכי לא התנו ע\"כ. ומדברים הללו נראה דס\"ל כסברת רש\"י דלינה פוסלת אף אם לא היה שם זבח וכסברת רש\"י דאי ס\"ל דלינה אינה פוסלת כי אם היכא דהיה שם זבח ועבר ולא הקריב הבירוצין מה הוקשה לפי תירוצם דס\"ל דלב ב\"ד מתנה ממה שנפסלים בלינה הא תנאי ב\"ד לא היה כי אם היכא דלא היה שם זבח אז הוא דהתנו שיהיה להם פדיון אבל היכא דיש זבח לא התנו שהרי יקריבם וכיון דלא התנו כשיש זבח מש\"ה מיפסלי בלינה אך אי ס\"ל כרש\"י דאף אם לא היה שם זבח מיפסלי בלינה ניחא שהוקשה להם דכיון דאיכא תנאי ב\"ד אמאי מיפסלי בלינה ודו\"ק: " + ], + [], + [], + [ + "אחד יחיד ואחד צבור כו'. התוס' בפ\"ד דר\"ה (דף ל') ד\"ה ונתקלקלו כתבו דדין זה הוא דוקא בקרבן יחיד דאין טעון שירה יע\"ש: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "ישראל שהוא מומר לע\"ז כו'. כל סעיף זה הובא לקמן פ\"ג מה' שגגות דין ז'. ומ\"ש מרן ופסק רבינו כת\"ק וכאוקימתא דרבא עיין בלח\"מ רפ\"ב מה' שגגות ועיין בקרבן חגיגה סי' ע\"ז: " + ] + ], + [ + [ + "כל הקרבנות אין מקריבין אותן אלא ביום כו'. עיין בס' בית יעקב סי' ע\"ח שכתב כשיאמר סדר המעמדות קודם שיאיר היום נלע\"ד שיאמר פ' ושחט אותה וגו' וזרקו בני אהרן וגו' לפי שבפ' זה מוזכר שחיטת הקרבן וזריקתו דזה כשר כל הלילה כמ\"ש הרמב\"ם וכו'. וזה אינו דשחיטה וזריקה אינם כשרים אלא ביום כמ\"ש רבינו בפרקין: " + ], + [ + "אלא עד חצות הלילה. כ\"כ רבינו בריש ה' תמידין ומוספין. אך רש\"י רפ\"ק דברכות כתב דהקטר חלבים לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל וכ\"כ רבינו עובדיה ועיין בתי\"ט שם: " + ], + [ + "אע\"פ שכשרים בלילה דוחים את השבת וכו'. גרסינן בפ\"ד דיומא (דף מ\"ו) אמר ר' אלעזר משום בר קפרא אומר היה ר\"מ איברי עולה שנתותרו עושה מערכה בפני עצמן וסודרן ואפילו בשבת ע\"כ. ופירש רש\"י דלא גרסינן עולת חול דאי גרסינן ליה מאי תנינא דקא פריך ליה הא אתא לאשמועינן שבת, וא\"ת הכי פריך ליה בכל יום תנן ואפי' בשבת הא הדר פריך ליה תו ואפי' בשבת קושיא אחריתי ע\"כ. כוונת דבריו דאי גרסינן עולת חול א\"כ מאי דאתא בר קפרא לאשמועינן הוא דאיברי ע\"ש שנתותרו דעושה להם מערכה בשבת וא\"כ קשה דמאי פריך תנינא בכל יום כו' הא בר קפרא לא אתא ללמד אלא לשבת וכי תימא דממתני' דבכל יום משמע אפילו בשבת ולעולם דהקושיא היא דלשבת מאי אתא לאשמועינן הא ליתא דהא הדר פריך על מאי דקאמר אפי' בשבת קושיא אחריתי וא\"כ ע\"כ דקושיא ראשונה אינה משום שבת ולפי זה לא גרסינן עולת חול וא\"כ בר קפרא תרתי אתא לאשמועינן חדא דאיברי עולה שנתותרו למחר עושה להם מערכה וזאת שנית למדנו שדין זה הוא אפילו בשבת ועל זה הקשו על הדין הא' מאי קמ\"ל דקאמר עושה להם מערכה בחול תנינא בכל יום היו שם ד' מערכות וחדא מינייהו לאיברים שנתותרו ותירצו אמר ר' אבין לא נצרכה אלא לפסולין כלומר הנך דאם עלו לא ירדו דאי ממתני' דקתני בכל יום הוה אמינא דוקא כשרים שנתותרו עושה להם מערכה אבל פסולין שנתותרו אימא לא קמ\"ל בר קפרא דאף פסולין שנתותרו עושה להם מערכה ודוקא שמשלה בהם האור אבל לא משלה בהם האור לא. ולכאורה מפשט הסוגיא נראה שזה הוא דוקא בפסולים אבל בכשרים אף אם לא משלה בהם האור עושה להם מערכה ואיכא דאמרי אחד כשרים ואחד פסולים אם משלה בהם האור אין ואי לא לא תו הקשו ואפילו בשבת תנינא והיום ה' והרי יום הכפורים כשבת וקתני דאיברי תמיד של ערב יוה\"כ עושין להם מערכה ביוה\"כ, ויש לדקדק דמה הוקשה להם מדתנן והיום ה' אימא דבר קפרא למדנו דאף פסולין דוחין את השבת דאי ממתני' הו\"א דוקא כשרים אבל פסולין נהי דבחול עושה להם מערכה אבל בשבת אימא לא קמ\"ל אף בשבת. וי\"ל דס\"ל לסתמא דתלמודא דכיון דלמדנו ממתני' דאיברים שנתותרו כי היכי דעושה להם מערכה בחול הכי נמי בשבת א\"כ אף פסולים נמי כי היכי דעושה להם מערכה בחול הכי נמי בשבת דלגבי שבת אין לחלק בין כשרים לפסולים דאם היה לחלק בין שבת לחול דבשבת אינו עושה להם מערכה כלל אף לכשרים אבל אחר שלמדנו דשבת נדחה לגבי איברים כל היכא דעושה מערכה בחול עושה ג\"כ בשבת ותירצו אמר ר' אחא בר יעקב איצטריך סד\"א ה\"מ היכא דחל יוה\"כ אחר השבת דחלבי שבת קרבין ביוה\"כ אבל באמצע שבת לא קמ\"ל אמר רבא מאן האי דלא חייש לקמחיה הא בכל יום תנן ואפי' שבת במשמע קשיא, וכתבו התוס' אבל לא משנה בהן האור לא לאו דוקא פסולין וה\"ה אפי' כשרים אם לא משלה בהן האור לא מדאמרינן עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ע\"כ. כלומר דהשתא דאמרינן דלאו דוקא פסולים דה\"ה כשרים אם לא משלה בהם האור לא ניחא ההיא דעולת שבת דמיירי דלא משלה בהן האור. עוד כתבו ומקשים והא אמרינן בפ\"ק דשבת בכל מושבותכם למישרי איברים ופדרים אתא וע\"כ היינו אברים ופדרים דחול דאי של שבת מעולת שבת בשבתו נפקא ולא ניחא להו לאוקומי ההיא דבכל מושבותיכם במשלה בהן האור ותירץ ר\"י פורת דההיא דלמישרי אברים ופדרים היינו של שבת דאי מעולת שבת בשבתו ההוא מיירי בשחיטה וזריקה אבל הקטרה הוה אמינא דלא אתא קרא דבכל מושבותיכם למישרי זריקה והקשה ר\"י לזה דאי קרא דעולת שבת לא מיירי כי אם בשחיטה וזריקה היכי גמרינן מיניה בפ' אלו קשרים דחלבי שבת קרבין ביו\"ט או ביוה\"כ אטו קרבן שבת נשחט ביו\"ט או ביוה\"כ אלא ע\"כ הקטרת תמיד בשבת דרשינן גופיה דקרא כדדרשינן בפ' אלו דברים עולת שבת על עולת התמיד מכלל דתמיד דחי שבת ומסתמא בכל הקרבותיו קאמר ומייתורא דבשבתו דרשינן חלבי שבת קרבין ביו\"ט או ביוה\"כ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. אלא נראה לריב\"א ולר\"י דהא דאמרינן ולא עולת חול בשבת היינו דלא משלה בהם האור וההיא דלמישרי אברים ופדרים הוא דאתא במשלה בהם האור וא\"כ הא דקאמר הכא ללישנא קמא דוקא משלה בהן האור ודוקא פסולין אבל כשרים לא לא בעי למימר אבל כשרים אפי' לא משלה בהן האור אלא ה\"ק אבל כשרים לא איצטריך למימר דשרי היכא דמשלה בהן האור ומיהו אפי' ללישנא קמא לא שרי אפי' בכשרים אלא במשלה בהם האור דוקא ע\"כ. והנה הרואה הוא יראה שאין בין דברי הר\"י פורת לדברי ר\"י וריב\"א לענין דינא כלל ולהר\"י פורת הא דאמרינן עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת מיירי בלא משלה בהם האור דאי משלה הא אמרינן ואפי' בשבת ומדברי התוס' נראה שלריב\"א ולר\"י הוצרכו לומר דהא דאמרינן ולא עולת חול בשבת דמיירי דלא משלה בהם האור ולא כדברי ר\"י פורת. עוד נראה מדברי התוס' שכתבו וא\"כ הא דקאמר הכא ללישנא קמא כו' שדברים אלו נמשכו כפי פירוש ריב\"א ור\"י וקשה שאף לסברת ר\"י פורת צ\"ל ג\"כ דללישנא קמא ג\"כ אף בכשרים בעינן משלה בהם האור כי היכי דלא תקשי מההיא דאמרינן ולא עולת חול בשבת וקצת נראה כן מתחלת דברי התוס' שכתבו לאו דוקא פסולים כו' דמשמע שדברים הללו הם מוסכמים כפי הכל אלא שאח\"כ הוקשה להם מההיא דבכל מושבותיכם וכתבו דר\"י פורת מוקי לה באיברים ופדרים דשבת וריב\"א ור\"י מוקמי לה באיברים ופדרים של ע\"ש ומשלה בהן האור. והנראה אצלי הוא דהתוס' כתבו דכפי דברי ר\"י פורת דמוקי לקרא דעולת שבת בשבתו בשחיטה וזריקה כי ממעטינן ולא עולת חול בשבת היינו נמי בשחיטה וזריקה דמיירי ביה קרא והכוונה דקרבנות דחול דהיינו שאינם של שבת אינם דוחים את השבת דסד\"א כי היכי דתמיד דשבת דוחה את השבת ה\"נ שאר קרבנות קמ\"ל אבל לעולם דהקטרה דשאר קרבנות דהיינו שנשחטו בערב שבת ונתותרו מקטירים אותם בשבת ואפי' לא משלה בהן האור ולפי זה ניחא דללישנא קמא אף שלא משלה בהם האור מקטירים אותם בשבת וכן ההיא דעולת שבת ולא עולת חול בשבת לא שייך למימר דמיירי דלא משלה בהם האור משום דקרא לא מיירי בהקטרה כ\"א בשחיטה וזריקה ובשחיטה ובזריקה לא שייך למימר משלה או לא משלה וכמבואר. ולפי זה כשדחו דברי ר\"י פורת והכריחו דקרא דעולת שבת מיירי בהקטרה מדגמרינן מיניה דחלבי שבת קרבין ביו\"ט או ביוה\"כ וא\"כ מאי דדרשינן נמי ולא עולת חול בשבת מיירי בהקטרה ועל זה באו ריב\"א ור\"י ואמרו דההיא דולא עולת חול בשבת מיירי דלא משלה בהם האור וכן אמרו דלל\"ק נמי אף בכשרים בעינן משלה בהם האור וכל זה נמשך כפי דברי ריב\"א ור\"י אך לדברי ר\"י פורת אין צורך לכל זה וכדכתיבנא ומה שכתבו התוס' בתחלת דבריהם לאו דוקא פסולים כו' דמשמע דהאי מלתא הוי לדברי הכל לא קשיא משום דכוונת התוס' כך היא דאי לא הוה קשה כי אם הך דהכא עם ההיא דולא עולת חול בשבת היינו יכולים לומר דלאו דוקא פסולים כו' אך מקשים מההיא דבכל מושבותיכם וכו' ותירץ הר\"י פורת וכו' ולפי דברי ר\"י פורת הותרה נמי הקושיא הראשונה מההיא דולא עולת חול בשבת משום דההוא קרא מיירי בשחיטה וזריקה כמו שכתבנו:
עוד כתבו התוס' ומיהו יכולנו ליישב שלא יקשה לפירוש הר\"י פורת דודאי אי לא הוה כתיב קרא דכל מושבותיכם למישרי איברים ופדרים מקרא דעולת שבת בשבתו לא הוה דרשינן אלא שחיטה וזריקה דמעכבי אבל הקטרה לא כיון דיכולים להמתין עד הלילה והא דכתיב עולת שבת בשבתו הוה דרשינן ליה הכי אם נאנסו ולא שחטו תמיד של שבת ישחטו אותו למר ביוה\"כ ולמר ביו\"ט היכא דחל יוה\"כ או יו\"ט אחר השבת אבל בתר דנפקי לן מבכל מושבותיכם למישרי איברים ופדרים מוקמינן קרא דעולת שבת בשבתו אף לאיברים ופדרים ואמרי' דחלבי שבת קרבין ביוה\"כ או ביו\"ט למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ע\"כ. ודע שכפי יישוב זה שכתבו להר\"י פורת דאחר דלמדנו מקרא דבכל מושבותיכם למישרי איברים ופדרים של תמיד דמוקמינן לקרא דעולת שבת אף באיברים ופדרים ודרשינן מבשבתו דחלבי שבת קרבין ביו\"ט או ביוה\"כ הכי נמי מאי דדרשינן ולא עולת חול בשבת הוא באיברים ופדרים וא\"כ ע\"כ לומר דגם הר\"י פורת מודה דאף ללישנא קמא בעינן בכשרים משלה בהם האור וההיא דולא עולת חול בשבת מיירי שלא משלה בהן האור וזה הוא שכתבו אחר יישוב דברי הר\"י פורת וצ\"ל לפירושו נמי דמודה הוא דאפי' דחול שרו בשבת היכא דמשלה בהן האור כדמשמע בשמעתין לכ\"ע ולכל הפירושים נ\"ל דוחק שאנו צריכין לפרש לל\"ק דהכא דקאמר לא נצרכה אלא לפסולין דפסולין דנקט לאו דוקא וה\"ה כשרים אלא דבכשרים לא איצטריך לאשמועינן ע\"כ. כוונת דבריהם דאי אמרת בשלמא לפי מה שהיינו סוברים ור\"י פורת ס\"ל דאף לפי האמת קרא דעולת שבת לא מיירי כי אם בשחיטה וזריקה וכמו שהבינו בדברי ריב\"א ור\"י א\"כ קושיא זו דונראה דוחק דפסולין דנקט לאו דוקא לא שייכא כ\"א לריב\"א ולר\"י אך להר\"י פורת לא שייכא קושיא זו אך כפי היישוב שיישבנו לה\"ר פורת דס\"ל דקרא דעולת שבת לפי האמת מיירי אף באיברים ופדרים כדי לתרץ הקושיא שהקשה אליו ר\"י א\"כ לכל הפירושים נ\"ל דוחק וכו' דגם לה\"ר פורת קשה לומר דפסולין דנקט לאו דוקא. ולפי מה שכתבנו אפשר לומר דהתוס' שכתבו בתחלת דבריהם לאו דוקא פסולין הוא לכל הפירושים והתוס' הגידו מראשית אחרית שגם לה\"ר פורת צ\"ל דלאו דוקא פסולין כדי ליישב ההיא דולא עולת חול בשבת כי היכי דלא תיקשי לה\"ר פורת מה שהקשה אליו ר\"י מההיא דפ' אלו קשרים ודרך זה בדברי התוס' נ\"ל שהוא אמת ויציב. ויש לדקדק ביישוב זה שכתבו התוס' אליבא דר\"י פורת שכתבו והא דכתיב עולת שבת בשבתו הוה דרשינן ליה הכי אם נאנסו ולא שחטו תמיד של שבת ישחטו אותו ביוה\"כ ולמר ביו\"ט כו' וקשה היכי ס\"ד לומר דקרבן צבור שקבוע לו זמן שיהיה לו תשלומין והא תנן בריש פ\"ד דתמורה דעבר זמנו בטל קרבנו וילפינן לה מקרא דכתיב זבח ונסכים דבר יום ביומו ולחלק ולומר דהיינו דוקא היכא דלא הקריבו תמיד במזיד אבל אם היו אנוסין אז יש לו תשלומין דין זה לא מצאתי אותו בשום מקום. ונראה ודאי לפי האמת אין חילוק בין אנוסין למזידין דבכל גוונא אמרי' עבר זמנו בטל קרבנו אלא דאי לאו קרא דלא תבערו וגו' מקרא דעולת שבת לא הוה דרשינן אלא שחיטה וזריקה דוקא ולא הקטרה מהטעם שכתבו התוס' אלא דהוה קשיא לן לפי זה קרא דשבת בשבתו דאתא לומר דחלבי שבת קרבין ביוה\"כ או ביו\"ט ואי האי קרא לא מיירי בהקטרה היכי אתיא דרשא דא אלא הוה אמינא שבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה וכי כתיב דבר יום ביומו במזידין מיירי אבל באונסין יש לו תשלומין ומאי דכתב רחמנא שבת בשבתו הוא לאנוסין שנאנסו בשבת שיקטירם ביו\"ט או ביוה\"כ אבל עכשיו דגלי לן קרא דגם הקטרה דוחה שבת מדכתיב בכל מושבותיכם מעתה אין אנו צריכין לאותו הדוחק ומוקמינן לקרא דעולת שבת אף באיברים ופדרים ודרשא דבשבתו אתיא לומר דחלבי שבת קרבין ביוה\"כ או ביו\"ט וגם זה אמת:
עוד כתבו התוס' תירוץ אחר לעיקר קושייתם דהא דאמר ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו\"ט היינו בליל שבת או בליל יו\"ט דלא ניתנו שבת ויו\"ט לידחות בההיא שעתא אצל שום קרבן והא דאמרינן למישרי איברים ופדרים הוא דאתא איכא לאוקומי קרא לדמסתברא היינו סמוך לבקר כי מסדר מערכה דיומיה וכיון דבלאו הכי מבעיר אש המערכה לצורך תמידין דיומא אמרינן דקרא דלא תבערו אתא למישרי איברים ופדרים דחול שנתותרו ואפילו לא משלה בהם האור בכשרים ללישנא קמא דהכא ופסולין במשלה בהם האור ולאיכא דאמרי אחד כשרים ופסולים דוקא משלה בהם האור והא דאמרינן חלבי שבת קרבין ביוה\"כ וביו\"ט היינו אפילו בתחלת הלילה מעלן ומקטירן מה שאין כן בעולת חול ביוה\"כ וביו\"ט ע\"כ. ויש לחקור בפשט ההלכה דכפי הנראה מאי דקאמר ר' אבין לא נצרכה אלא לפסולין ודוקא שמשלה בהם האור כו' דמשמע דבכשרים לא בעינן משלה בהן האור קאי לחלוקה ראשונה דבר קפרא דמיירי בחול ואתא לאשמועינן דאף בפסולין עושה להם מערכה וקאמר ר' אבין דהיינו דוקא במשלה בהם האור אבל בכשרין לא בעינן משלה בהן האור אבל בחלוקה האחרת דקאמר בר קפרא ואפי' בשבת אפשר דאף ר' אבין יודה דאף בכשרים בעינן משלה בהם האור כדי שידחה שבת. ועוד היה נראה לומר דמאי דקאמר ואפי' בשבת הוא דוקא בכשרים אבל בפסולין אף שמשלה בהן האור משום דלא ניתנה שבת לידחות אצל פסולין שנתותרו, וכ\"ת אם יש לחלק בשבת בין כשרים לפסולים א\"כ מאי פריך בגמ' ואפי' בשבת תנינא כו' וכבר הקשינו לעיל קושיא זו וכתבנו דס\"ל דתלמודא דלגבי איסור שבת אין לחלק בין כשרין לפסולים אך כפי הצד הזה שצדדנו הדרא קושיין לדוכתא. ואפשר לומר דזיל לאידך גיסא דס\"ל לתלמודא דליכא מ\"ד דאיברים פסולים שנתותרו דוחים את השבת. אך הרואה דברי התוס' יראה דכל השני צדדים שכתבנו ליתנהו שהרי כפי מה שרצו לומר דההיא דלמשרי איברים ופדרים דמיירי במשלה בהם האור נדחקו בדברי ר' אבין ואמרו דלאו דוקא פסולין אלא דה\"ה אם לא משלה בהן האור לא והתוס' כתבו דזה דוחק כו' אלמא דס\"ל דאי ר' אבין בחול לא בעי בכשרים משלה בהם האור ה\"ה בשבת והטעם דבמאי דמיירי תחלת דברי בר קפרא בהכי נמי מיירי סוף דברי בר קפרא דלדידיה אין חילוק בין שבת לחול דכל היכא דבחול עושה להם מערכה בפני עצמו ה\"ה בשבת וכן מתבאר מדברי התוס' בסוף ד\"ה תחילתן דלבר קפרא אף פסולין שנתותרו דוחים את השבת והכל הוא מהטעם שכתבנו דמאי דקאמר בר קפרא ואפי' בשבת קאי לכל מה שעושה להם מערכה בפני עצמן בחול. ודע שהתוס' בפ\"ק דשבת (דף כ') ד\"ה למישרי לא הביאו כי אם תירוץ ר\"י דמוקי ההיא דלמישרי איברים ופדרים דוקא במשלה בהם האור. ויש לחקור בדברי בר קפרא הללו דקאמר אומר היה ר\"מ כו' מסברא הוא דקאמר דר\"מ הכי ס\"ל או משמיה דר\"מ הוא דקאמר. והנה אי משמיה דר\"מ הוא דקאמר לא ידעתי מאי האי דאמרו בגמ' ופליגא דרב הונא כו' והא בר קפרא לאו מסברא דנפשיה קאמר אלא ודאי דמסברא דנפשיה קאמר דלר\"מ הכי הוא. ויש לדקדק אם דין זה דקאמר בר קפרא הוא אליבא דר\"מ דוקא דס\"ל דבכל יום עושה מערכה לאיברים שנתותרו ומש\"ה אמר דלדידיה עושה מערכה אפי' בשבת אבל לרבנן דאינו עושה מערכה אפשר דאינו מקטיר איברים שנתותרו וטעם יש בדבר דדוקא לר\"מ דאיברים חשיבי שהרי עושה להם מערכה מש\"ה חשיבי ג\"כ גבי שבת ודוחין את השבת אבל לרבנן דלא חשיבי איברים ה\"נ דאינם דוחים את השבת. אלא נראה דזה אינו דא\"כ מה הוקשה להם לתוס' מההיא דלא עולת חול בשבת אימא דההיא רבנן היא ותו מאי האי דאמרינן ופליגא דרב הונא אימא דרב הונא אליבא דרבנן קאמר. ומיהו לפי מה שכתבו התוס' בשם ר\"י בפירוש דברי רב הונא דבא לומר דסופו אינו דוחה דהיינו שאינו עושה מערכה ע\"כ דאליבא דר\"מ קאי דאי לרבנן אף בחול אינו עושה מערכה לאיברים שנתותרו אף שהם כשרים, והנראה דבר קפרא ס\"ל דאף לרבנן איברים דוחים את השבת ומקטיר אותם דבהא לא פליגי ר\"מ ורבנן אלא דאתא ללמדנו דלר\"מ דבחול עושה מערכה ה\"ה בשבת ועל זה אמרו ופליגא דרב הונא דס\"ל דאף ר\"מ מודה דאינו עושה מערכה בפני עצמה בשבת לאיברים שנתותרו: " + ], + [ + "כל דבר שאינו קרב אלא ביום וכו'. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר לקמן בפ\"א מהלכות תמידין ומוספין סוף דין ג'): " + ], + [], + [], + [], + [ + "וכל הזבחים שקבל מדמם פחות מכדי הזייה לא נתקדש הדם. עיין במה שכתבתי (בדף ס\"ט:) שדברי רבינו הללו הם למעט קבל פחות מכדי הזייה בכלי זה ופחות מכדי הזייה בכלי זה דלא מהני אף שחזר ועירבן (א\"ה תמצאנו בפ\"ה מהל' אלו דין ט' יע\"ש) וכן הוא דעת מרן שסיים מקום דין זה וכתב שהוא בפ\"ק דמנחות (דף ז').אלא שאני נבוך בדין זה ששיעור זה דכדי הזייה שכתב רבינו לכל הזבחים מנ\"ל והלא יש זבחים שטעון ז' הזאות ויש שטעון ד' מתנות ויש שטעון ב' שהם ד' וכל זה הוא מבואר בפ\"ה ומדברי התוס' שם ד\"ה ואם נראה דס\"ל דצריך שיהיה בכלי כל מה שצריך להם וכן פירש שם רש\"י בהדיא שאם קבל מדם שעירים ופרים הנשרפים שיעור ג' הזאות בכלי זה ושיעור ד' הזאות בכלי זה דלא מהני, והנה לדבריהם אין שיעור קצוב לקבלת הדם בכלי אחד כל קרבן וקרבן צריך שיהיה בכלי אחד כל הצריך מאותו הדם איך רבינו סתם וכתב דכל הזבחים צריך שיקבל שיעור הזייה וצ\"ע מנ\"ל דין זה. והנראה אצלי הוא דרבינו ס\"ל דמלת וטבל דמשמעותו שלא יספג מזה למדנו גם כן שצריך שיהיה בכלי שיעור הזייה דאל\"כ הרי הוא מספג וכן הוא משמעות דברי רבינו שבפ\"ה וכמ\"ש מרן שם וכמ\"ש (בדף ס\"ט) וא\"כ כי כתב רחמנא בדם ללמדנו שזה הדם שצריך עכשיו צריך שיהיה בשעת הקבלה אין לנו ללמוד מזה אלא שגם בקבלה צריך שתהיה בכלי אחד שיעור הזייה דומיא דמאי דבעינן בשעת הזייה והוכרח רבינו לומר זה דאי אמרת דבעינן בשעת קבלה שיקבל בכלי אחד כל דם הצורך הא מהיכן יליף לה אי מדכתיב בדם אעיקרא דדינא מנא לן דבשעת הזייה בעינן שיהיה בכלי שיעור כל דם הצריך דהא מקרא דוטבל לא שמעינן מיניה אלא שלא יספג אבל שיהיה בכלי שיעור כל ההזאות לא למדנו ומשום הכרח זה כתב רבינו דמדכתב רחמנא וטבל שמשמעותו שלא יספג למדנו ג\"כ שצריך שיהיה בכלי שיעור הזייה וכיון שכן כי כתב בדם להורות על הדם הידוע מיניה נשמע שגם בשעת הקבלה צריך שיהיה בכלי אחד שיעור הזייה ואף שבסוגיא דפ\"ק דמנחות אמרינן הוה אמינא אע\"ג דלא קבל שיעורו דהיינו הזאת ז' פעמים כו' נראה דגירסא זו ליתא ועיקר הגירסא היא כמו שהיא שנויה בפ' דם חטאת (דף צ\"ג) דאמרינן הוה אמינא אע\"ג דליכא שיעור טבילה שהכוונה היא שיעור הזייה ולסברת התוס' ורש\"י צ\"ל דפשיטא ליה לתלמודא דבשעת הזאה צריך שיהיה בכלי שיעור כל ההזאות וא\"כ כי כתב רחמנא בדם הוא ללמד שצריך שבשעת הקבלה גם כן יקבל כל השיעור הזה בכלי אחד. והנה מלבד מה שכתבנו שיש מהדוחק בסברת התוס' ורש\"י עוד נ\"ל שיש להכריח סברת רבינו מההיא דאמרינן התם בפ' דם חטאת ראוי להזאה למעוטי מאי למעוטי קבל פחות מכדי הזאה בכלי זה ופחות מכדי הזאה בכלי זה. והנה פשטן של דברים נראה שכל שקבל שיעור הזאה בכלי אחד הוי ראוי להזאה וכסברת רבינו ואף שנדחוק ונאמר דלדעת התוס' ורש\"י כדי הזאה הכוונה היא ההזאה הצריכה כל קרבן וקרבן מאי דצריך ליה לפי שיעורו המוגבל אכתי קשה דאמאי נקטו שיעור זה דהזאה שהוא בחטאת הנשרפת ולא נקט לישנא דמתני' שהוא בחטאת הנאכלת ודין הכיבוס הוא שוה בין בחטאת הנאכלת ובין בנשרפת וכמבואר ואדרבה עיקר קרא דכיבוס בנאכלת כתיב וכדתנן ר\"פ דם חטאת אך לסברת רבינו הדברים כפשטן דלעולם ליכא קפידא בקבלת הדם אלא אם קבל פחות מכדי הזאה וכמו שכתבנו. ודע דאליבא דכ\"ע אף דקרא זה דוטבל מהדם לא נאמר כי אם בחטאת הנשרפת מ\"מ ילפינן מיניה לשאר קרבנות ואף דבפ\"ב דזבחים (דף כ\"ה) עלה דההיא דהצורם אזן הפר כו' אשכחן קדשי קדשים קדשים קלים מנין ואיצטריך קרא לרבות קדשים קלים י\"ל דכיון דגלי קרא בחד מינייהו דה\"ה לקדשים קלים ה\"ה בשאר הדינים שנאמרו בקדשי קדשים שה\"ה קדשים קלים וכן כתבו התוס' בפ\"ה דיומא (דף מ\"ח) ד\"ה גורעין יע\"ש. והנה המדקדק היטב בדברי רבינו נראה שדין זה דבעינן שיהיה בכלי בשעת קבלת הדם כדי שיעור הזאה הוא כולל לכל הקרבנות וכמ\"ש וכל הזבחים כו' ואילו הדין האחר דבעינן שיהיה בכלי כדי שיעור טבילה בשעה שנותן הדם על המזבח לא כתבו כי אם בדין החטאת כנראה דס\"ל שאין דין זה נוהג כי אם בחטאת בלבד לא בשאר קדשים. והנראה דהטעם הוא משום דמאי דבעינן שיהיה בכלי שיעור טבילה הוא כדי שלא יספג וכמו שכתבנו לעיל ודין זה דשלא יספג לא שייך כי אם בחטאת שהוא באצבע אבל בשאר הקרבנות דליכא אצבע בהן לא שייך סופג וזה שכתב רבינו אין בכל הקרבנות קרבן שטעון הזיית דם באצבע אלא חטאת בלבד וכתב מרן איני יודע מה מלמדנו ולפי מה שכתבנו אתי שפיר שהוא הקדמה למה שיכתוב אחר זה ונתן טעם למה אין דינים אלו נוהגים בשאר הקרבנות וכתב לפי שאינם טעונים אצבע: " + ], + [], + [ + "כל הזבחים צריך העובד שתהיה מחשבתו לשם הזבח כו'. עיין במ\"ש התוס' רפ\"ק דזבחים. ומ\"ש אם שחט ועבד שאר עבודות סתם ולא חשב כלל בעולה ובשלמים כו'. עיין מה שתמה מרן ועיין בס' ברכת הזבח (דף א':) שכתב דעולה ושלמים דנקט רבינו הוא לרבותא ודוק: " + ], + [ + "וצריך שתהיה מחשבתו בשעת שחיטת העולה לשם ששה דברים כו'. דע שדעת רבינו הוא דבשעת שחיטה דוקא בעינן כונה לשם ו' דברים אבל בשאר העבודות לא בעינן כוונה לשם ששה דברים וכ\"ש בשעת הקטרה אבל כונת הזבח והזובח צריך בכל הד' עבודות דהיינו שחיטה וקבלה והולכה וזריקה אבל דעת התוס' רפ\"ק דזבחים הוא שבכל ד' עבודות צריך כונת הששה דברים וכן בשעת הקטרה צריך כונה חוץ מכונת הזובח דלא שייך בהקטרה כי אם בד' עבודות. נמצא אתה אומר דהקטרה צריך כונת ה' דברים ובד' עבודות צריך כונת ששה דברים. ודע דאליבא דכ\"ע אם כיון בד' עבודות שלא לשם השם ושלא לשם האישים ושלא לשם ריח ושלא לשם ניחוח הזבח כשר ועלה לבעליו ולא הוצרכו אלו הכוונות אלא למצוה בעלמא וכ\"כ התוס'. ומ\"ש רבינו ואם שחט סתם כשר כמו שביארנו לא קאי אלא לשם זבח ולשם זובח דבהני דוקא סתם אבל שלא לשמן יש מהם פסול ויש מהם שלא עלה לבעלים. והרב לח\"מ הבין בדברי רבינו שכונת הששה דברים שוים בדינם ובכולם דוקא סתם כשר הא לאו הכי לא. ואחרי נשיקת עפרות רגליו דין זה אינו למי שיעיין היטב בדיני המחשבות בפי\"ג מהל' פסולי המוקדשין ואילך דמשמע התם דליכא פיסול כי אם בשם הזבח והזובח וצ\"ע: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "אבל אם שחטם בגגו של היכל פסולים כו'. מ\"ש מרן י\"ל דשאני עליות שהוזכרו בכתוב אבל גג כו'. חילוק זה מוכרח שם באותה סוגיא וכן פירש\"י יע\"ש וכ\"כ התוס' פ\"ב דשבועות (דף י\"ז) ד\"ה וטמא: " + ], + [ + "שלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות העזרה כו'. כתבו התוספות בפ\"ג דיומא (דף כ\"ט) דה\"ה לכל הקרבנות אבל מליקה וקמיצה אינן נפסלין קודם שיפתחו דלתות ההיכל וכ\"כ בפ' התכלת (דף מ\"ט) ועיין במ\"ש רש\"י בפרק קדשי קדשים (דף ס\"א) ובתוס' בפ' שתי הלחם (דף צ\"ה) ד\"ה ר' ישמעאל ובפ\"ו דיומא (דף ס\"ג) ד\"ה שלמים ועיין במ\"ש רש\"י פ\"ו דנזיר (דף מ\"ה) עלה דההיא דוגלח הנזיר בשלמים הכתוב מדבר ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [ + "וצריך שיהיה שם כדי טבילה. דין זה הובא בפרק דם חטאת (דף צ\"ג) ובפ\"ק דמנחות (דף ז') אלא שאני תמיה שמדברי רבינו נראה דליכא קפידא אלא שיהיה בדם בשעת הטבילה או ההזייה כדי שיעור אך אם קבל פחות מכדי הזייה בכלי אחד ופחות מכדי הזייה בכלי אחר וחזר ועירבן ליכא הקפדה כיון דבשעת הזייה איכא שיעור הזייה בכלי ואילו מסוגיית הגמרא מוכח בהדיא דבשעת קבלה בעינן שיקבל בכלי אחד שיעור הזייה וכן פירש\"י שם ולא ידעתי למה לא ביאר דין זה רבינו. שוב ראיתי שכתב בפ\"ד דין ח' וכל הזבחים שקבל מדמם פחות מכדי הזייה לא נתקדש הדם ע\"כ. והנה אין ספק שאין כוונת רבינו שלא קבל כ\"א פחות מכדי הזייה ולא יותר דהא מלתא דפשיטא היא דלא מהני לשום דבר אלא כונתו היא שקבל שיעור הזייה אלא שקבל בכלים נפרדים ובכל כלי יש בו פחות מכדי הזייה והוא הדין המוזכר בגמרא. ולפ\"ז באו כל דברי רבינו על נכון דבפ\"ד דמיירי בשחיטה ובקבלה כתב שצריך שיקבל שיעור הזייה ובפ\"ה כתב דבעינן דבשעת הזייה נמי יהיה בכלי שיעור הזאה דסד\"א שאם קבל בכלי אחד שיעור הזייה ואח\"כ חלקו בב' כלים ואין בכל כלי שיעור הזייה שיועיל קמ\"ל דלא. ולפ\"ז מתיישב מה שהקשה מרן דמדברי רבינו נראה דהטעם שצריך שיהיה שם כדי טבילה הוא כדי שלא יספג ומן הסוגיא מוכח דתרתי מילי נינהו דאיצטריך וטבל ובדם ונדחק הרבה בתירוץ קושיא זו וכמו שיע\"ש. ולפי מה שכתבנו ניחא שדין הגמרא דבעינן שיהיה שיעור הזייה בשעת קבלה ונפקא לן מדכתיב בדם כבר הביא רבינו דין זה בפ\"ד והכא דין אחר הוא דבעינן דבשעת הזייה נמי יהיה בכלי אחד שיעור הזייה ודין זה לא הוזכר שם ולית לן קרא למעט זה אלא דס\"ל לרבינו דמדממעטינן ולא מספג נתמעט גם כן היכא שאין בכלי שיעור הזייה לפי שהוא מספג ובפ\"ט מה' פרה דין ג' כתב רבינו דאם קדש פחות מכדי הזאה בכלי אחד ופחות מכדי הזאה בכלי אחר לא נתקדשו ע\"כ ובספ\"י כתב מי חטאת כו' ובלבד שלא יספג ולא ביאר אי בעינן שיהיה בכלי אחד שיעור הזייה. והטעם שכיון שכתב שלא יספג ממילא שמעינן דבעינן שיהיה בכלי שיעור הזייה דאל\"כ הרי הוא מספג וכמו שכתב בפרקין וסמך על מ\"ש כאן. ודע דפסוק זה דוטבל אצבעו בדם לא נאמר אלא בחטאות הפנימיות אבל בחטאת הנאכלת לא נאמר וטבל אלא ולקח הכהן מדמה באצבעו ומ\"מ צריך טבילת אצבע דולקח אאצבע דכתיב בתריה קאי ונפקא מינה בין וטבל לולקח דהיכא דכתיב וטבל המחשבה פוסלת בו בשעת טבילת אצבע אבל היכא דכתיב ולקח אף שצריך טבילה אין המחשבה פוסלת בשעת טבילת אצבע וכדאיתא בפ\"ק דזבחים (דף י\"ד) והביאו רבינו בפי\"ז מה' פסולי המוקדשין יע\"ש: " + ], + [], + [], + [ + "והיכן מזין מדמן כו'. אי בעינן שיגע הדם בפרוכת או בבין הבדים עיין בתוספות ספ\"ק דזבחים. (א\"ה ועיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פ\"ג מעבודת יוה\"כ): " + ], + [ + "פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים וכו'. דע שהזאות אלו שיהיו על הפרוכת צריכות שיהיו כנגד המקום המכוון כנגד בדי הארון והכי אמרינן [בת\"כ פ\"ג הל' י' בפרשת] פר כהן משיח אל פני הפרוכת יכול אל פני הפרוכת כולה ת\"ל הקדש מלמד שהוא מכוון כנגד בין הבדים ע\"כ. וסבור הייתי לומר שדין זה אינו נוהג אלא בבית ראשון שהיה שם ארון אבל בבית שני שלא היה שם ארון בכל מקום שיזה מהפרוכת מהני ומש\"ה לא הביא רבינו דין זה כיון שלא היה נוהג בבית שני. אך ראיתי בפ\"ד מה' עבודת יוה\"כ דין ב' שכתב ומזה ממנו על הפרוכת כנגד הארון ע\"כ. ולא ידעתי למה לא ביאר לנו רבינו דין זה כאן דעיקר קרא בפרים הנשרפים כתיב ומשם למדנו לכל ההזאות. ונ\"ל דאף בבית שני צריך שיזה כנגד אותו מקום שהיה מכוון כנגד הארון וכההיא דתנינן בפ\"ה דיומא (דף נ\"ב) מהלך לשמאלו וכו' עד שהוא מגיע לארון הגיע לארון נותן את המחתה בין שני הבדים ואמרינן בגמרא דמתני' בבית שני מיירי ומאי הגיע לארון מקום ארון הוא קתני נתן את המחתה לבין שני הבדים אימא כבין שני הבדים ע\"כ. והכונה שקדושה ראשונה לא זזה ממקומה וא\"כ גבי הזאת הפרוכת צריך להזות נגד מקום ארון. ונראה דממקומו מוכרח דהא כוליה פרקין דהוציאו לו בסדר בית שני מיירי וכמבואר ותנן (בדף נ\"ג) והזה ממנו על הפרוכת שכנגד הארון מבחוץ:
ודע שהזאות אלו של פרים הנשרפים לא בעינן שיהיו זו למטה מזו דומיא דהזאת פר ושעיר של יוה\"כ דתנן (בדף נ\"ג) ולא היה מתכוין להזות כו' אלא כמצליף ופירש רש\"י זו תחת זו וראיה לדבר מההיא דאמרינן (בדף נ\"ז) א\"ר אלעזר בר יוסי אני ראיתיה ברומי והיו עליה כמה טיפי דמים של פר העלם דבר של צבור ופריך ודלמא דפר ושעיר של יוה\"כ נינהו ומשני דחזינהו דעבידי שלא כסדרן ע\"כ. הרי מבואר בהדיא דיש חילוק בין הזאות דיוה\"כ לשאר הזאות ונראה דטעמא דמלתא הוא משום דגבי הזאות דיוה\"כ כתיב על פני הכפורת ולפני הכפורת וכן גבי שעיר כתיב על הכפורת ולפני הכפורת הרי שחלקן הכתוב להזאות הללו שיש מהם על הכפורת ויש מהם לפני הכפורת וכבר הכריחו חכמים דעל הכפורת לאו דוקא וכדתנן לא היה מתכוין להזות לא למעלה ולא למטה וכדאיתא (בדף כ\"ה),וכיון דליכא מעלה ומטה בהזאות אלו א\"כ למאי הלכתא פלגינהו רחמנא להני הזאות וכתב דהאחת תהיה על הכפורת והז' אל פני הכפורת אלא ודאי משום דבעינן שיהיו זו למטה מזו כשורה ותהיה אחת למעלה מכולם שעליה רמז הכתוב על פני הכפורת וגבי שעיר על הכפורת והז' האחרות זו למטה מזו ואי הוה כתיב יזה שמונה פעמים הוה אמינא דליכא קפידא בסדרן השתא דכתיב אחת ושבע להכי פלגינהו שיהיו כסדרן אבל גבי פרים ושעירים הנשרפים דלא פלגינהו קרא להזאות דהא כתיב יזה שבע פעמים לא בעינן כסדרן: " + ], + [], + [ + "פר כהן משיח וכו'. דין זה הוא בת\"כ ולקח המשיח אין לי אלא בשמן המשחה המרובה בגדים מנין ת\"ל הכהן ואם סופנו לרבות כהן אחר מה ת\"ל ולקח הכהן המשיח אלא מצוה שיקבל כהן המשיח ואם קבל כהן אחר עבודתו כשרה ע\"כ. וסובר דאע\"ג דגבי הזייה לא כתיב משיח כי אם וטבל הכהן ונתן הכהן מ\"מ ילפינן מקבלה דכי היכי דגבי קבלה בעינן למצוה כהן משיח הכי נמי להזאה. אך אני תמיה דגבי פר העלם דבר של צבור כתיב והביא הכהן המשיח מדם הפר וחפשתי בת\"כ ולא מצאתי שידרשו שם שיהיה מצוה בכהן משיח ולא ידעתי למה. וראיתי להתוס' בפ\"ה דיומא (דף נ\"ז) ד\"ה אני שכתבו אבל פר העלם דבר של ציבור אפי' כהן הדיוט מצי לאקרוביה כדאיתא בת\"כ ע\"כ. וכיוצא בזה כתבו בפ\"ק דמגילה (דף ט') ד\"ה אין ולא מצאתי דרשא זו גבי פר העלם דבר של צבור. וסבור אני לומר דלעולם דרשא זו היא גבי פר כהן משיח דהתם נמי אם הקריב כהן הדיוט כשרה והתוספות כונתם היא לסתור סברת ריב\"א דאית ליה דמאי דאמרינן בפ\"ק דמגילה אין בין כהן משיח למרובה בגדים אלא פר הבא על כל המצות דהכונה היא אף על פר העלם דבר של צבור ור\"י ס\"ל דהתם לא מיירי אלא בהוראת כהן משיח לעצמו ולא בפר העלם משום דבפר העלם מרובה בגדים יכול להקריבו אף דכתיב והביא הכהן המשיח דהא גבי פר כהן משיח דכתיב ולקח הכהן המשיח קי\"ל שאם הביא כהן הדיוט כשר וה\"ה לגבי פר העלם אף דכתיב והביא הכהן המשיח אם הביא הדיוט כשר וא\"כ ע\"כ דההיא דפ\"ק דמגילה לא מיירי אלא בפר כהן משיח ולא בפר העלם משום דגבי הקרבה בין בפר כהן משיח ובין בפר העלם אם הקריב ההדיוט עבודתו כשרה. וראיתי לתוס' בפ\"ק דמגילה שכתבו אבל לא מיירי בפר העלם דבר של צבור דכתיב ביה אם הכהן המשיח יחטא וכו' ופסוק זה לא נאמר אלא בפר כהן משיח שחטא. והנראה אצלי שעיקר הגירסא כך היא אבל לא מיירי בפר העלם דבר של צבור דהא פר כהן משיח דכתיב ביה אם הכהן המשיח יחטא מרבינן בת\"כ דאפילו כהן הדיוט יכול להביאו וכ\"ש מרובה בגדים ע\"כ: שוב ראיתי שהדין דין אמת דגם בפר העלם דבר של ציבור בעינן כהן משיח לכתחלה מההיא דפ\"ק דקדושין (דף ל\"ו) הזאה דהיכא אי דפנים משיח כתיב ביה ע\"כ ופירש\"י הזאת הפרוכת ומזבח הזהב האמורים בפר כהן משיח ופר העלם דבר ע\"כ. ומדברי התוס' שם נראה דגבי פר העלם אצטריך רבויא לכהן הדיוט דעבודתו כשרה ולפי זה יש לתמוה על רבינו שכתב פר כהן משיח כו' דמשמע דבפר העלם ליכא קפידא ומסוגיא זו דקדושין מוכח בהדיא דגם גבי פר העלם בעינן משיח מדלא מוקי למתני' דהזאות בפר העלם וצ\"ע. עוד נ\"ל דשעירים הנשרפין נמי בעינן לכתחלה כהן משיח להקרבה מדלא מוקי למתני' דהזאות בשעירים הנשרפים ואע\"ג דגבי שעירי ע\"ז לא כתיב כהן משיח מ\"מ כיון דהזאות דשעירי ע\"ז ילפינן לה מפר העלם וכדאיתא פ\"ד דזבחים (דף ל\"ט) החטאת אלו שעירי ע\"ז ופירש רש\"י להביאן כדין פר העלם דבר ליטען הזייה על הפרוכת ועל מזבח הזהב כו' וכיון דילפינן מפר העלם ילפינן נמי דניבעי כהן משיח לכתחלה דומיא דפר העלם. ואני מסתפק לפי מה שכתבנו דגם בפר העלם דבר של צבור בעינן לכתחלה כהן משיח אבל בדיעבד אף כהן הדיוט כשר לעבודה היכא דליכא כהן משיח כי אם מרובה בגדים אי אמרינן דלכתחלה יקריב הכהן הגדול אף שהוא מרובה בגדים או דילמא כיון דליכא משיח אין הפרש בדין זה בין כהן הדיוט לכהן גדול המרובה בגדים ונראה דכיון דליכא כהן משיח אף לכתחלה יקריב כהן הדיוט. ועיין במ\"ש התוס' רפ\"ז דנזיר (דף מ\"ז): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אחד עולת איש או אשה או נכרי כו'. כתב מרן דלגירסת גמרא דידן קשה מאי קמ\"ל כו'. ועיין בס' ברכת הזבח (דף ס\"ט ע\"ב) ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "ואחר שזורקן חוזר ועורך אותן כו'. אפשר דהיינו דאמרינן פ\"ב דיומא (דף כ\"ד) איכא סידור איברים ודוק (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן בהל' תמידין ומוספין דין ה'). ומ\"ש רבינו ואח\"כ מעלין כל האברים לראש המזבח נראה שאינו מדוקדק שהרי ההקטרה לא היתה כי אם בעומדו בסוף הכבש וכדאמרינן בפ\"ו דזבחים (דף ס\"ב) אומר היה רשב\"י אויר יש בין כבש למזבח משום דכתיב ועשית עולותיך הבשר והדם מה דם בזריקה אף בשר בזריקה ואמר רב פפא כי דם מה דם אויר קרקע מפסיקו אף הבשר אויר קרקע מפסיקו וכבר הביא רבינו דין זה בפ\"ב מה' בית הבחירה דין י\"ג שכתב ואויר מעט היה מפסיק בין הכבש למזבח כדי ליתן האיברים למזבח בזריקה, הרי שהזריקה היתה מהכבש והכי דייקי דברי רש\"י שכתבנו לעיל, (א\"ה תמצאנו לקמן בפרק ד' מהל' תמידין ומוספין) ועיין במ\"ש התוס' פ\"ב דיומא (דף כ\"ז) ד\"ה אלא שהקשו תיפוק לי מוכי תעלה על דעתך שזר קרב על גבי המזבח ותירצו דאפשר דקאי בארעא וזריק למזבח ודוק. אשר ע\"כ נראה דמ\"ש רבינו לראש המזבח לאו דוקא אלא קרוב לראש המזבח דהיינו בסוף הכבש ומשם היה זורק וסתם הדברים לפי שסמך על מ\"ש בהל' בית הבחירה. אלא שאני תמה על מ\"ש רבינו בפ\"ו מהלכות תמידין דין ג' דאיברים של ר\"ח נותנים על המזבח מלמעלה בין קרן לקרן במקום הלוך רגלי הכהנים. והלא לא מקיימא זריקה דבעינן שיהיה אויר קרקע מפסיקן. הן אמת שדברי רבינו הם דברי הירושלמי אך אפשר דהירושלמי סובר כר\"ש דאמר בפ\"ו דזבחים שאני אומר עומד בצד המערכה וזורק אך כבר נדחית סברא זו התם וכמו שפסק רבינו בה' בית הבחירה וא\"כ איך כתב דשל ר\"ח נותנים על המזבח. וראיתי לרש\"י בפ' החליל (דף נ\"ד) שכתב דאיברים של ראשי חדשים נותנים היו בכבש סמוך לכרכוב המזבח למטה הימנו מעט דהיינו בחצי העליון של כבש כו'. ועיין בתיו\"ט סוף שקלים והדבר צריך תלמוד: " + ], + [], + [ + "וכל המימות כשרים. בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ב) אמרינן מים שאין להם שם לווי יצאו מי כיור ומתבאר שם דכל היכא דכתיב מים אין מי כיור כשרים ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה: מ\"ש ומדיחין אותם על שלחנות של שיש כו'. תימה דבסוף מדות תנן לשכת המדיחין ששם היו מדיחין קרבי הקדשים וכבר הביא רבינו משנה זו בפ\"ה מה' בית הבחירה דין י\"ז ועיין עוד שם בדין י\"ד. ועיין במ\"ש התוס' בפ\"ק דיומא (דף י\"ט) ד\"ה ששם ובמ\"ש הר\"ב תוי\"ט בסוף מדות ודברי רבינו צריכים תלמוד: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ולמה לא יחלקו כו'. פ\"ק דחולין (דף י\"א). ומ\"ש רבינו אבל עולות היחיד כו'. בירושלמי ספ\"ב דיומא אמרו וערכו שנים בני אהרן שנים הכהנים שנים מכאן לפרו של יחיד שיהא קרב בששה. ונראה דרבינו דחה הירושלמי הזה משום דבש\"ס דידן למדו מפסוק זה דטלה טעון ששה ואע\"ג דקרא בבן הבקר איירי כבר יישבו זה שם בגמרא וא\"כ אזדא ליה ילפותא דירושלמי ודוק. ודע דרבינו בשרשיו שרש ג' תמה על בה\"ג שמנה קצת מצות שאינן נוהגות לדורות והרמב\"ן הליץ בעד בה\"ג וכתב דמה שמנה הבה\"ג פר חנוך מזבח בודאי חינוך המזבח היא מצוה לדורות כו' והביא ראיה לדבריו ממה שעשה שלמה חנוכה כו'. והמליצים בעד רבינו כתבו דהקרבנות שהקריב בימי שלמה חנוכת הבית דרך נדבה היו ע\"כ. ולדידי יש להביא ראיה להרמב\"ן מההיא דאמרינן במדרש איכה העיר רבתי עם מבקש את לידע כמה אוכלוסין היו כו' הה\"ד ויזבח שלמה את זבח השלמים בקר כ\"ב אלף וצאן מאה ועשרים אלף ותנינן פר קרב בעשרים וארבעה ואיל באחד עשר ע\"כ. ויש לתמוה על המדרש הזה מההיא דתנן בפ\"ב דיומא (דף כ\"ו) בד\"א בקרבנות צבור אבל בקרבן יחיד אם רצה להקריב מקריב ע\"כ. ופירש רש\"י אם רצה להקריב כהן יחידי את הכל וכן פסק רבינו. וא\"כ יש לתמוה מה זו סמיכה שהביאו במדרש מההיא דתנינן פר קרב בעשרים וארבעה ובשלמא לדעת הרמב\"ן דס\"ל דהחינוך היא מצוה הנוהגת לדורות אף שהשיעורים אין להם קצבה מ\"מ כיון שמחוייבין לחנך את הבית והם רצו לחנך בשיעור זה דין קרבן צבור יש לכל מה שהביאו ומש\"ה מייתי מההיא דפר קרב בכ\"ד אך לדעת המליצים בעד רבינו דמה שהקריבו בימי שלמה נדבה היה הדבר הוא תימה מה שהביאו מההיא דפר קרב בכ\"ד דההיא לא מיירי כי אם בקרבן צבור וצ\"ע: " + ], + [], + [ + "ומשליכן לבית הדשן. במקום שהיו נותנין תרומת הדשן כמבואר לקמן פ\"ב מהלכות תמידין ומוספין דין י\"ב. ודע דהשלכה זו לא בעיא בגדי כהונה כ\"כ התוס' פ\"ה דיומא (דף נ\"ט) ד\"ה והרי: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [ + "בין שהיתה לה שעת הכושר כו'. עיין תיו\"ט פי\"א דזבחים מ\"ז, ובספר ברכת הזבח (דף ס\"ג:) ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "חוץ מן החטאת ששובר בה כלי חרס כו'. עיין בספר ברכת הזבח (דף ס\"ד) ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מעיל שניתז כו'. בעל קרבן חגיגה סי' ס\"ח כתב דדוקא במעיל הוצרכו לתיקון זה דמכניסו פחות פחות אבל בשאר בגדי כהונה יכול לקורעם כיון שאינו דרך השחתה יע\"ש: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "לפיכך אין חייבין עליו מיתה וחומש כו'. כתב מרן ומן הדין לא היה לו לרבינו לכתוב פיטורו ממיתה דהא מיתה בידי שמים היא וקמי שמיא גליא וכו'. ונראה דנפקא מיניה למלקות דקי\"ל דחייבי מיתה בידי שמים לוקין. ועיין במ\"ש מרן פ\"ד מהל' ביאת מקדש בדין ד' ודוק. ומתוך דברי התוס' פ' אלו נערות (דף ל\"א) ד\"ה זר נראה דצריכין להפריש מספק דכיון דכפרה היא חייב מספק אבל אינו נותן לכהן לפי שהכפרה תלויה בהפרשה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "והוא שיפריש החלה שלהן אחת מכל קרבן כשהן בצק. עיין בהר\"ן והרא\"ש פ\"ק דנדרים (דף י\"ב) ודוק היטב: " + ], + [], + [ + "ומעשה הלחם של שניהם חוץ לעזרה. עיין בספר ברכת הזבח (דף קכ\"ז: ודף קל\"ה.) ודוק: " + ] + ], + [ + [ + "אכילת החטאת והאשם מצות עשה וכו'. נראה דמלתא דפשיטא היא שהכהן מברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול חטאת או אשם. וכל זה מתבאר ממ\"ש רבינו בסוף הל' תרומות גבי אכילת תרומה ובריש הלכות בכורים כתב כל האוכל מתנה שיש בה קדושה מברך כו'. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל רפ\"א מהלכות אלו): " + ], + [], + [ + "אלא לזכרי כהונה בעזרה. אם נאכלין מעומד כיון דאין ישיבה בעזרה עיין במ\"ש התוס' פ\"ג דיומא (דף כ\"ו) ד\"ה אין. ועיין בפ\"ב דזבחים (דף ט\"ז) ד\"ה ומה ישב שאוכל כגון במורם בקדשים ובכור. אלמא דס\"ל דקדשי קדשים שנאכלין בעזרה אינן נאכלין מיושב ודוק. כתבו התוס' בפ\"ב דשבועות (דף י\"ז) דקדשי קדשים שנאכלין בעזרה בעינן שיראה פתח העזרה בשעת אכילה ולא ראיתי לרבינו שהזכיר דין זה: " + ], + [], + [ + "נאכלין לעבדי הכהנים ולנשיהם כתרומה. דע שיש חילוק בין תרומה לחזה ושוק דהיינו ישראלית שנשאת לכהן ונתגרשה וזרע אין לה דכתיב בה ושבה אל בית אביה חוזרת היא לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק וכמו שנתבאר לעיל פ\"ו מהל' תרומות דין ט'. ודע שהחוזרת בשביל בנה חוזרת אף לחזה ושוק וכדאיתא ביבמות (דף פ\"ז) והיא הלכה פסוקה ורבינו לא הביא דין זה בפירוש. והכלל דכל אשה האוכלת תרומה בין מצד עצמה בין מצד בעלה בין מצד בנה אוכלת בחזה ושוק חוץ מחוזרת לבית אביה וזהו שכתב רבינו בפ\"ז מהל' תרומות הלכה י\"ז וכל המאכיל בתרומה מאכיל בחזה ושוק ולא הוציא מהכלל אלא חוזרת לבית אביה ודוק. ומ\"ש רבינו וחלונות ועובי החומה כלפנים, עיין ספ\"ב מהל' מעשר שני ובפ\"ו מהל' ביאת המקדש הלכה ט' וברפ\"ט מהל' קרבן פסח: " + ], + [], + [], + [ + "וכדי להרחיק מן העבירה כו'. בנאכלין לשני ימים ולילה אחד לא עשו הרחקה עד חצות דניכר הוא שקיעת החמה אבל בלילה אינו ניכר כ\"כ התוספות בס\"פ איזהו מקומן (דף נ\"ז:): " + ], + [], + [ + "ומותר לאכול את הקדשים בכל מאכל. עיין לעיל ספ\"ט מהל' בכורים שכתב רבינו ז\"ל דאין הכהנים אוכלים המתנות אלא צלי בחרדל וכבר עמדו התוס' על זה בפרק הזרוע (דף קל\"ב) יע\"ש. ודע שכתבו התוס' בפרק כל הזבחים (דף ע\"ה) ד\"ה בכור דבדבר דלא הוי מתנות כהונה לא שייך למשחה. ולפי זה אפשר לומר דלזה כיון רבינו לומר אפילו הכהנים כלומר לא מיבעיא בחלק הזכרים דלא שייך למשחה אלא אפילו בחלק הכהנים וכמ\"ש התוס' בפרק הזרוע: אבל לא תבלין של תרומה כו'. פסק כר\"מ כמ\"ש מרן. והרב לח\"מ תמה למה פסק כר\"מ לגבי ר\"ש ועיין בסוגית הגמרא פ\"ח דזבחים (דף ע\"ו) ותמצא טעם למה שפסק כר\"מ: " + ], + [ + "אוכלין עמה חולין ותרומות כו'. פירש\"י דיאכלום מבחוץ דהא אין מכניסין בעזרה חולין והתוס' ס\"ל דאוכלין בעזרה. ועיין במ\"ש התוס' בפרק הקומץ (דף כ\"ח) ד\"ה חולין. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ב מהל' שחיטה דין ג'): " + ], + [ + "חתיכה של קדשי קדשים כו'. כתב מרן אבל קשה שלא הי\"ל לכתוב או או. ועיין בתוי\"ט ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "בין כהן בין ישראל לוקה. בעיא דאיפשיטא בפ\"ז דמנחות (דף ע\"ד) ודוק. ועל מ\"ש רבינו וכן האוכל כזית בשר מבשר חטאות כתב מרן זה בכלל מה שנתבאר בסמוך כו'. ומפסוק זה אינו נלמד אלא כל מה שהוא כליל למזבח אבל חטאות הנשרפות שאין בהם חלק למזבח איצטריך קרא אחרינא לאסור אכילתן וכמ\"ש רבינו והכי איתא בהדיא בת\"כ יע\"ש: " + ], + [ + "כל האוכל כזית מבשר הקדשים כו'. לא כתב רבינו דין שיירי המנחות אם אכל קודם קמיצה אם לוקה. ובסעיף שאחר זה בדין האוכל חוץ למקומו כתב או שיירי מנחות משמע שאין מלקות במנחות באוכל קודם קמיצה ומ\"מ איסורא איכא אפילו קודם הקטרה וכמ\"ש רבינו בפי\"ג מהלכות אלו ומאימתי יותרו השיריים באכילה משיצית האור ברוב הקומץ וכן גבי קרבנות אע\"ג דאוכל קודם זריקה אינו לוקה מ\"מ איסורא איכא לאכלם קודם הקטרה וכדאמרינן בפרק תמיד נשחט (דף נ\"ט) יכול יהיו הכהנים רשאים בחזה ושוק קודם הקטרת אימורין ת\"ל כו'. ונראה דה\"ה בחטאות ואשמות וכן הבעלים אינם אוכלין בשר השלמים קודם הקטרה וכמ\"ש רבינו בפי\"ח מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ז' והאימורין מתירים את הבשר לאדם. ומ\"מ לא דמו הקטרת אימורין להקטרת הקומץ דבאימורין אף שאסור לאכול קודם הקטרה אם נאבדו האימורין הותר הבשר אבל במנחות אם נאבד הקומץ נאסר באכילה משום דהקטרת הקומץ עומד במקום זריקת דם ולפיכך אם חשב בהקטרת הקומץ מחשבת פגול נתפגל וכמ\"ש רבינו בפי\"ג מהל' פסולי המוקדשין הלכה ו' ואילו גבי קרבן אין מחשבה פוסלת לאחר זריקה וכמבואר שם. וכן נמי נפקא מינה להא דקי\"ל דאין חייבין משום פגול עד שיקריבו כל מתיריו דקרבן כיון שנזרק הדם הוקבע לפיגול אבל במנחות לא הוקבעו לפיגול עד לאחר הקטרת הקומץ. ואע\"ג דגבי קרבן נמי אסור לאכול קודם הקטרה מ\"מ כיון שאם אבדו האימורין הותר הבשר משעת זריקת הדם קרינן ביה הוקבע לפיגול. ונראה דמשיצית האור ברוב האימורים הותר הבשר באכילה דומיא דשיירי מנחות וכן נראה מדברי התוס' בפרק הקומץ רבה (דף כ\"ו) ד\"ה קומץ דמדמינן להו להדדי יע\"ש. שוב ראיתי לרבינו שכתב בספ\"ד מה' מחוסרי כפרה שהאוכל מלוג השמן קודם שיתן מתן שבע ומתן בהונות לוקה כאוכל קדשים קודם זריקה וכ\"כ התוס' בפי\"ג דזבחים (דף ק\"י) ד\"ה קומץ יע\"ש:
כתב רשב\"ם ז\"ל בפרק יש נוחלין (דף ק\"כ) אההיא דאמרי' ביש שאלה בהקדש שאם שחט קדשים בחוץ ונתחייב כרת ואח\"כ הלך אצל חכם להתיר לו הקדשו ומצא לו פתח של חרטה ועקר את ההקדש מעיקרו ועבדיה כהקדש טעות איגלאי מלתא למפרע דלא הוה הקדש מעולם ופטור מכרת ע\"כ. ואני מסתפק בשוחט בפנים ואכל קודם זריקה דלוקה אי מהני ליה שאלה לפוטרו ממלקות דדלמא דוקא שוחט בחוץ דהיא שחיטה שאינה ראויה מהני ליה שאלה אבל בשוחט בפנים לא. וראיתי להתוס' בפ\"ג דכריתות (דף י\"ג) ד\"ה ארבע שכתבו השתא שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן ליתיה בשאלה. ומפשט דבריהם נראה דדוקא היכא דנשחט ונזרק דמם כהלכה לא מהני שאלה אבל קודם זריקה מהני שאלה. ועיין בתוס' פ\"ק דסוטה (דף ו') ד\"ה כי שהקשו למה אינו נשאל עליה ותצא לחולין. ועיין בפ\"ז דנדרים (דף ס\"ד) דאמרינן בתרומה ביד כהן דלא מצי מתשיל עליה ואפשר דכל שהביאו לכהן וכ\"ש אם נתקדש בכלי דחשיב כתרומה ביד כהן ולא מצי מתשיל עליה ועיין היטב במ\"ש הרא\"ש שם בשם ה\"ר אלעזר ממיץ ועיין בחוות יאיר ס\"ס ק\"ל (א\"ה עיין בס' מוצל מאש סי' י\"ט): " + ], + [], + [ + "והאוכל ממנה כזית לוקה. עיין במ\"ש התוספות פ\"ג דיומא (דף ל\"ו) ד\"ה לאו ובפ\"ג דמכות (דף ק\"י) ד\"ה ולילקי: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נתן והקריב לוקה על השמן כו'. עיין במ\"ש התוס' פ\"ה דבמנחות (דף ס') בשם ר\"ת ז\"ל דאם נתן בתחלה שמן ואח\"כ לבונה אינו חייב על הלבונה וה\"ה אם נתן לבונה דשוב אינו חייב על השמן ומתני' דקתני וחייב על השמן בפני עצמו מיירי בשתי מנחות באחת נתן שמן ובאחת נתן לבונה יע\"ש. והדין הוא פלא בעיני וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "משיצית האור ברוב הקומץ. עיין בירושלמי רפ\"ב דיומא שאמרו מהו ברובו ברובו של קומץ או ברוב כל פרידה ופרידה ואסיקו דברוב כל פרידה ופרידה איתמר (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פי\"א הלכה ד'): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואפייתן בפנים. (עיין במ\"ש מרן פ\"ז מהל' תמידין ומוספין דין ז'): " + ] + ], + [ + [], + [ + "מביא עשרון שלם ומקדישו. פירוש בעשרון של מקדש: " + ], + [ + "ואחת אחת היו נעשות. כעת לא ראיתי דין זה בפירוש אך הדין הוא מוכרח ממאי דאמרינן בפ' שתי מדות (דף פ\"ח) דרביעית שבה היה מודד לחביתי כ\"ג רביעית שמן לכל חלה וחלה אלמא דאחת אחת היתה נעשית אלא דאעיקרא דדינא יש לדקדק מהיכן למדו רז\"ל שאחת אחת היתה נעשית ודוחק לומר שהכריחו דין זה ממה שנמשח רביעית דאלת\"ה למה ימשח וכדאיתא התם דיתיב רבי וקא קשיא ליה. וראיתי בר\"פ שתי הלחם (דף צ\"ד) ת\"ר שני עשרונים יהיה החלה האחת מלמד שנילושות אחת אחת מנין שאף שתי הלחם כך ת\"ל יהיה ע\"כ. ויש לדקדק דאמאי לא אמרו דרבוי דיהיה אתא לחביתי כ\"ג שיהיו נעשות אחת אחת. וי\"ל דלחביתין לא איצטריך רבוי משום דילפינן לה בג\"ש דחוקה חוקה וכדאיתא בפ' אלו מנחות (דף ע\"ו) דילפינן מג\"ש זו דחביתין היה בא י\"ב חלות וכיון דאיתקוש למנין החלות ה\"ה לעשייתן שצריך שיהיו נעשות אחת אחת וא\"כ ריבויא דיהיה אייתר לשתי הלחם. אך באפייתן אני מסתפק אם יש שיעור דדילמא דוקא בלישתן צריך שילוש אחת אחת אבל בעשייתן ליכא קפידא ומה שירצה יעשה ואת\"ל דגם באפייתן איכא שיעורא אם השיעור הוא שתים שתים דומיא דלחם הפנים או דילמא אחת אחת דומיא דשתי הלחם ובאותה ברייתא שכתבתי בר\"פ שתי הלחם אמרינן ומנין שאפייתן שתים שתים ת\"ל ושמת אותם יכול אף שתי הלחם כן ת\"ל אותם, ויש לדקדק דאימא דמעוטא דאותם אתא לחביתין ואולי ניחא טפי למעט שתי הלחם דכתיב בקרא דלחם הפנים דהא יהיה אתא לרבות שתי הלחם וא\"כ כי אתא מעוטא הוא למעט מאי דכתיב בההוא קרא ועדיין יש להתיישב בזה. ודע שממשמעות דברי רבינו נ\"ל שכל עשייתם היה אחת אחת שאם לא היתה ההקפדה כי אם בלישתן היה לו לומר ואחת אחת היו נילושות וכמו שכתב בפ\"ה מה' תמידין ומוספין וכן נראה גם כן מסתמיות דבריו. שוב ראיתי להרב בעל שיירי כנסת הגדולה שעמד בדברי רבינו ומרן הללו וקודם כל דבר אומר שכל לחמי תודה הכתוב בדברי הרב הנזכר הוא ט\"ס וצריך לומר מנחת חביתין וכמבואר ומתוך מה שכתבתי יתיישב לך כל מה שדקדק הרב הנזכר הן בדברי רבינו הן בדברי מרן ודוק ועיין במה שכתב הרב בעל שיירי כנה\"ג בטור א\"ח סי' תס\"א בהגהת בית יוסף אות י'. תנן בפרק ב' מדות (דף פ\"ז) רש\"א לא היה שם הין כו' אלא מדה יתירה של לוג ומחצה היתה שם שבה היה מודד מנחת כ\"ג לוג ומחצה שחרית ולוג ומחצה בין הערבים ואמרינן בגמרא דאמרו לו חצי לוג היה שם ואפשר לשער בחצי לוג ע\"כ, ואני תמיה בזה בין לר\"ש ובין לחכמים לאיזה תכלית אנו צריכים לשער לוג ומחצה והלא עשיית החביתין אחת אחת היתה נעשית ובכל חלה וחלה היה נותן לה רביעית שמן ולש אותה וכדאמרינן בדף פ\"ח דרביעית נמשחה שבה היה מודד לחביתין של כ\"ג רביעית שמן לכל חלה וא\"כ יביא ג' לוגין בכלי חול ואח\"כ ימדוד ברביעית רביעית שמן לכל חלה וחלה. ואפשר לומר דס\"ל דצריך שכל השמן הראוי להקריב בבקר צריך שיהיה כולו קדוש בשעה שמתחיל לעשות החלות והרי הסלת אף שלא היה מקריב כי אם חצי עשרון היה צריך לקדש עשרון ומה שלא הצריכו גבי שמן נמי שיקדש ג' לוגין דומיא דסלת דמקדיש עשרון הוא משום דשאני סולת דרחמנא אמר מחציתה דמשמע שיביאנה שלמה ויקדשנה שלמה אבל גבי שמן אין צורך לקדש כי אם מה שצריך להקריב באותה שעה ומש\"ה מקדיש לוג ומחצה ואח\"כ מודד ברביעית לכל חלה וחלה. ומכאן אני תמיה לסברת רבינו שכתבתי (לעיל בפרקין) דאית ליה שעשיית החביתין היא שהיה עושה י\"ב חלות מן העשרון וחולק כל חלה וחלה לשנים ומקריב י\"ב חצאין בבקר וי\"ב בערב וא\"כ כל הג' לוגין היה צריך שיביא להקרבת חצי עשרון של בוקר ולא ימנע או יקדש כל השלשה לוגין או לא יקדש כי אם רביעית אחר רביעית הצריך לכל חלה וחלה אך שיעור זה דלוג וחצי לאיזה תכלית הוא. ואולי שכשם שאחר שהיה מקדש כל העשרון בעשרון של קודש היה חולק העשרון בחצי עשרון והיה עושה ממנו שש חלות ואח\"כ היה עושה מחצי האחר שש חלות אלמא דבעינן שהמחצית יהיה חלות בפני עצמו א\"כ גם השמן צריך שהמחצית יתקדש ומ\"מ כבר כתבתי דסברא זו דרבינו היא תמוהה בעיני ואעיקרא דדינא למה צריך לחלק העשרון בחצי עשרון כפי סברתו שהרי חצי עשרון זה לא היה מקריב בבקר אלא חצי המחצית של עשרון זה וכן מהלוג ומחצה לא היה מקריב הימנו בבקר כי אם המחצית, סוף דבר דברי רבינו צריכין תלמוד: ודע שראיתי לרבינו שכתב ומביא עמה ג' לוגין שמן כו'. וסתם הדברים ולא פירש אם הכוונה היא שיביא כל הג' לוגין ויקדש אותם או דילמא שיכול להביאם בכלי חול ואח\"כ היה מקדש רביעית אחר רביעית הצריך לכל חלה וחלה ובין הכי ובין הכי אני תמיה שהרי מהסוגיא שכתבנו מוכח דבין לר\"ש ובין לרבנן צריך לחלק לוג ומחצה בפני עצמו ולא ביאר לנו רבינו דין זה: " + ], + [ + "ואם היתה מנחת חינוך כו'. כתב מרן ובפ' התכלת תניא וכהן המשיח כו'. ולא ידעתי מה ענין סוגיא זו לכאן דהתם מיירי בכ\"ג שמת ולא מינו אחר תחתיו דנחלקו ר\"ש ור\"י משל מי היתה קריבה ואליבא דכולי עלמא שלימה היתה קריבה שחרית ושלימה בין הערבים ולא שייך כלל למנחת חינוך וצ\"ע. ומ\"ש רבינו ואח\"כ חולק כל חלה וחלה לשנים באומד כדי שיקריב החצי בבקר והחצי בערב. מדברי רבינו הללו למדנו שני דברים. הא' הוא שכל העשרון כולו היה לש ואופה מהבקר דקרא דקאמר מחציתה בבקר ומחציתה בערב היה אפשר לומר שחצי עשרון היה לש ואופה בבקר והנשאר היה לש ואופה בערב. והדין הב' שלמדנו הוא דמאי דכתב רחמנא מחציתה בבקר הכוונה היא מחצית כל חלה וחלה שנמצאו קרבים בבקר י\"ב חצאי חלות ובערב י\"ב חצאין. והנה בדין הא' דהיינו שהיו לשין ואופין כל העשרון בבקר לא נחלק עליו הראב\"ד אך בדין הב' דהיינו שהיה מקריב י\"ב חצאין בבקר חלק עליו וכתב זו לא שמענו אלא שיחלקו שש חלות בשחרית ושש בין הערבים והתורה נתנה להם מדות גדולות וקטנות שימודו בהם כדי שלא יגרעו ולא יוסיפו על השיעורין והוא אומר שמחלקין את החלות באומד כו' ע\"כ. וא\"ת בשלמא לדעת רבינו היינו דצריך ללוש ולאפות כל העשרון בבקר לפי שצריך להקריב י\"ב חצאין אך להראב\"ד שמקריב שש חלות בבקר למה אופין כל העשרון. ונראה דודאי לדעת הראב\"ד אם ירצה ללוש חצי עשרון בבקר וחצי בערב הרשות בידו ומה שלא נחלק עליו בזה הוא משום דאף לדידיה יכול לעשות כמו שירצה ומה שחלק עליו נתבאר שהרשות בידו אם ירצה ללוש כל העשרון בבקר ילוש ואם ירצה ילוש חצי עשרון בערב: והנה מרן הביא ראיה לדברי רבינו די\"ב חצאין היה מקריב מההיא דאמרינן בפרק שתי מדות (דף פ\"ז) בעא רמי בר חמא מרב חסדא חביתי כ\"ג במה מחלקן לחלות ביד או בכלי כו' והנה פשטן של דבריםנראים כרבינו שהבעיא היא חלות אלו שמחלקן כדי להקריב י\"ב חצאין במה מחלקן אך הראב\"ד נראה דס\"ל דהבעיא היא לפי שצריך לעשות מכל חצי עשרון שש חלות ועל זה שאלו חלות אלו במה מחלקן וכן הוא דעת התוס' ורש\"י יע\"ש. והא דלא בעו בלחם הפנים שהיה גם כן י\"ב חלות ועיקר שיעור זה די\"ב חלות בלחם הפנים כתיב ומהתם ילפינן לחביתין וכדאיתא בפ' ואלו מנחות הא לא קשיא כלל משום דחלה דלחם הפנים היתה שני עשרונים כל חלה וחלה וא\"כ שיעורה ידוע אבל בחביתין שמכל חצי העשרון היה עושה שש חלות מש\"ה שאלו במה מחלקן. אך קשה אמאי לא שאלו בסתם על כל המנחות שהיו באים עשר עשר וכדתנן בפ' ואלו מנחות [דף ע\"ו] במה מחלקן, וי\"ל דשאני שאר מנחות שהעשיה היתה כאחת כלומר שהיה לש כל העשרון בבת אחת ואח\"כ היה מחלק העיסה לעשר חלות וכיון שכן אין להקפיד אם החלה האחת תהיה גדולה מחברתה או קטנה אבל חביתין שאחת אחת היו נעשות וכמו שפסק רבינו וצריך לתת לכל חלה וחלה רביעית שמן וכדאמרינן בפ' שתי מדות (דף פ\"ח) רביעית למה נמשחה שבה היה מודד לחביתי כ\"ג רביעית שמן לכל חלה וחלה א\"כ צריך להקפיד טובא בשיעור החלות שיהיו שוות כדי שלא תהיה האחת מרובה בשמן והאחת חריבה ומש\"ה שאלו בגמ' במה מחלקן והשיבו לו שאעפ\"כ מחלקן ביד ולא בכלי לפי שהכלי הוא סימן קללה: וראיתי למרן שכתב וזה מבואר כדברי רבינו דההוא דקללה בלחם כתיב כנראה שרצה מרן לשלול דליכא למימר שהבעיא היה לפי שהיה צריך לעשות מכל חצי עשרון שש חלות וכדכתיבנא כבר כתבו התוס' דמשקולת ומאזנים הוא סימן קללה בסלת כמו בעיסה ולפי מה שכתבנו מה שתמה מרן על הראב\"ד שכתב זו לא שמענו מלבד שאין כאן תמיה דודאי סוגיא זו שהביא מרן ראה אותה הראב\"ד אלא שפירשה כדכתיבנא עדיין יש לתמוה על רבינו איך הוליד דין מחודש כזה דבמלתא דרחמנא אמר מחציתה בבקר איך חלק באומד ואפשר שיוסיף או יגרע מדקדוק סוגיא זו. עוד אני תמיה בסברת רבינו הלזו מהא דתנן חצי עשרון מה היה משתמש שבו היה מודד מנחת כ\"ג כו' וסדר הבאת החביתין היה שהיה מביא עשרון ומקדשו לעשרון שבמקדש ואח\"כ היה חוצהו בחצי עשרון וכל זה מבואר בדברי רבינו בראש הפרק. והנה בשלמא לדעת הראב\"ד ודעמיה איצטריך חצי עשרון לפי שבו היה מודד לעשות שש חלות בבקר אך לדעת רבינו לא ידעתי לאיזה תכלית היו מחלקין אותו בחצי עשרון יעשו מן העשרון קודם חלוקה י\"ב חלות ואח\"כ יחלקו כל חלה לשנים ויקרבו י\"ב חצאין בבקר וי\"ב בערב והדבר אצלי צריך תלמוד ועיין במה שכתבתי בדף ס\"ו ע\"א (א\"ה תמצאנו לקמן בפרקין דין ג' יע\"ש) . ודע שאחר שכתבתי כל זה נתיישבתי עוד בדברי רבינו הללו וראיתי שדבריו טעמם ונמוקם עמם והוא דתנן בפ' אלו מנחות (דף ע\"ה) מנחת ישראל כופל אחת לשנים ושנים לארבעה ומבדיל מנחת כהנים כופל אחת לשנים ושנים לארבעה ואינו מבדיל מנחת כהן משיח לא היה מקפלה רש\"א מנחת כהנים ומנחת כהן משיח אין בהם פתיתה מפני שאין בהם קמיצה ע\"כ. ופירש\"י אין בהם פתיתה שלא היה מקפלן. ובגמרא הקשו דבברייתא קתני מנחת כהן משיח היה מקפלה והא אנן תנן לא היה מקפלה ותירצו אמר רבא אינו מקפלה לארבעה אבל מקפלה לב' ע\"כ. והנה פשטה דסוגיא משמע דלת\"ק מנחת כהנים כופל אחת לב' וב' לד' ואינו מבדיל מנחת כהן משיח לא היה כופל כי אם אחת לב' ורש\"י ס\"ל דבין מנחת כהנים ובין מנחת כהן משיח לא היה מקפלה כלל דליכא למימר דמאי דקאמר ר\"ש הוא דלא היה מקפלה אחת לשנים ושנים לארבעה אבל אחת לשנים מיהא היה מקפל דא\"כ אמאי נקט במילתיה מנחת כהן משיח הא בזה גם ת\"ק מודה דלא היה מקפל כי אם אחת לשנים אלא ודאי דלר\"ש מנחת כהן משיח לא היה בה קפול כלל ולפי זה איכא לאתמוהי טובא דהא בקרא דמנחת כהן משיח כתיב מנחת פתים תקריב וגו' והיכי קאמר ר' שמעון דמנחת כהן משיח לא היה מקפלה כלל וכבר הקשו קושיא זו הראב\"ד ורבינו ישעיה הראשון. והרא\"ם בפ' צו כתב וז\"ל ושמא י\"ל דאין בהם פתיתה דקאמר ר\"ש היינו שלא יכפל האחד לשנים ושנים לארבעה דומיא דמנחת ישראל דכתיב בה פתות ופתים ופליג את\"ק דאמר מנחת כהנים כופל אחד לשנים ושנים לארבעה ובא ר\"ש ואמר שבין מנחת כהנים בין מנחת כהן משיח אינו כופל אלא האחד לשנים ולא שנים לארבעה דהכא לא כתיבא בה אלא פתים לחודה ומנחת כהנים דיינינן להו כמנחת כהן משיח מפני שכולם אין בהם קמיצה ע\"כ. והנך רואה כמה יש מהדוחק בתירוץ זה דנקט ר\"ש דין מנחת כהן משיח ללא צורך שהרי בדין מנחת כהן משיח לא נחלק תנא קמא. ומלבד זה הדוחק יש לתמוה דבגמרא הקשו עלה דברייתא דקתני מנחת כהן משיח היה מקפלה ממתני' דקתני לא היה מקפלה והדבר הוא תימה דהיכי הוה ניחא להו מתני' כפשטה דלא היה מקפלה כלל דהא כתיב מנחת פתים ותמהני מהרא\"ם איך לא נתעורר בזה. וראיתי להרב בעל קרבן אהרן בפ' ויקרא עלה דקרא דפתות אותה שהביא קושיא זו דהרא\"ם ותירץ דלר\"ש מנחת פתים אינו ר\"ל שיפתת אותה אלא שירצה שיעשנה כמו מנחת פתים והיא שאר המנחות או לענין האפיה שתהא נעשית בכלי וזהו אפויה כמו מנחת פתים או לענין היציקה שיצוק עליה שמן והוצרך לומר זה מפני ששנה אותה באומרו תופיני אפיות הרבה לז\"א שעם כל זה כמו מנחת פתים היתה עכ\"ד: והנה דברים הללו מצד עצמם לא ניתנו ליכתב שהכתוב יאמר מנחת פתים לדמיון בעלמא גם מ\"ש או לענין האפיה שתהא נעשית בכלי כו' לא ידעתי פירושו לפי שבחביתין היו בו שתי מלאכות שהיו אופין ומטגנים ואם על הטיגון הרי כבר נאמר על מחבת ואמרי' בפ' התכלת (דף כ\"א) מחבת מלמד שטעונה כלי ואי על האפוי אעיקרא דדינא כמה דיות משתפכות אם התנור היה קודש או לא, זאת ועוד דבמנחות דכתיב בהם פתיתה לא היה כי אם מחבת ובמחבת לא כתיב בקרא יציקה וא\"כ היכי תלה הכתוב חיוב היציקה באומרו מנחת פתים ואף שהדין הוא שבכל המנחות חוץ ממנחת מאפה תנור היה בהם פתיתה היינו מדרשא דמנחה היא לרבות כל המנחות לפתיתה וכן יציקה לא כתיב בקרא כי אם במנחת הסלת ושאר המנחות חוץ ממאפה תנור נלמדות מרבויא וא\"כ לא יצדק לומר שקראה הכתוב מנחת פתים לחיוב היציקה ועוד דהא מצינו מנחה דבעיא פתיתה ולא בעיא יציקה והיא מנחת מאפה תנור וכמו שכתב רבינו בפרקין הלכה ח' ומצינו מנחה דלא בעיא פתיתה ובעיא יציקה והיא מנחת הסלת וכמו שהארכנו בזה בספר דף קל\"ט (א\"ה תמצאנו לקמן בפרקין הלכה י' יע\"ש), וא\"כ וא\"ע היכי תלה הכתוב חיוב היציקה במה שקראה מנחת פתים. עוד הוקשה לו לרבינו שאם ת\"ק ס\"ל דבענין הקיפול אין חילוק בין מנחת ישראל למנחת כהנים ולא נתייחדה מנחת כהנים אלא בשלילת ההבדלה מפני שאין בה קמיצה אבל לקפלה אף במנחת כהנים איתא כדי לקיים מצות פתיתה וכמו שפירש\"י במתני' דאלו מנחות א\"כ מנא להו דאשתנו מנחת כהנים ממנחת כהן משיח דמנחת כהן כופל אותה לשנים ושנים לארבעה ואילו מנחת כהן משיח אינו כופל כי אם אחת לשנים ולא מצינו לא בגמרא ולא בת\"כ שהביאו שום רמז מהכתוב לזה, והרב בעל קרבן אהרן כתב שהטעם הוא כי מנחת כהנים היו מעשרון ומנחת כהן משיח לא היה אלא חצי עשרון דכן כתיב עשירית האיפה סולת מחציתה בבקר ומחציתה בערב ולזה אם עשרון חולק לארבעה חצי עשרון די שיחלוק אותו לשנים עכ\"ד. וכן פירש רש\"י בפ' אלו מנחות יע\"ש, ורבינו לא נחה דעתו בזה לפי שאם היה הדין שמחצי עשרון היה עושה י\"ב חלות היו דבריו טובים ונכוחים אבל כיון דמחצי עשרון לא היה עושה כי אם שש חלות אין הפרש בין מנחת כהנים למנחת כהן משיח אלא כמלא נימא דבמנחת כהנים היה עושה מחצי עשרון חמש חלות ובמנחת כהן משיח היה עושה מחצי עשרון שש חלות: והנה כל זה ראתה עינו של רבינו וליישב כל זה סבירא ליה דמה שאמר הכתוב מנחת פתים הוא כמשמעו דהיינו שהיה חולק אותה לשנים וזה משמעו של פתים דהיינו מבדיל דומיא דפתות אותה פתים וכן תרגם אונקלוס מנחת ביצועין שר\"ל שיחלק אותה לשנים ואע\"ג דבמתני' תנן ר\"ש אומר אין בהם פתיתה כו' ופירש קפול מ\"מ לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד וס\"ל דהטעם שצוה הכתוב דין זה אע\"ג דקי\"ל דכל מנחה שאין בה קמיצה אין בה הבדלה בחלות הוא משום דשאני הכא שההבדלה היא כדי לקיים מחציתה בבקר והתורה גזרה שיביא עשרון שלם ויעשה מהעשרון י\"ב חלות ויחלוק כל חלה וחלה לשנים ויקריב י\"ב חצאין בבקר וי\"ב חצאין בערב וזהו מה שצוה הכתוב מנחת פתים דאי לא תימא הכי לאיזה תכלית צוה הכתוב פתים כיון שלא היה כאן קמיצה ובזה לא נחלק אדם מעולם ואף ר\"ש מודה בזה לפי שזאת הפתיתה היא לקיים מחציתה בבקר ומה שחלק עם חכמים הוא דחכמים ס\"ל דנהי דקי\"ל דמנחת כהנים לא היה בה הבדל מ\"מ כופל אותה כדין מנחת ישראל דהיינו אחת לשנים ושנים לארבעה ומנחת כהן משיח נמי הוי דכוותה דהיינו דבתחילה היה חולק כל חלה וחלה לשנים לקיים מחציתה בבקר ואח\"כ היה כופל כל חלק לשנים ולא היה מבדיל א\"כ נמצא דגם במנחת כהן משיח היה אחת לשנים ושנים לארבעה ור\"ש ס\"ל דכי היכי דנשלל ההבדל ממנחת כהן הכי נמי נשלל הכפל ומש\"ה במנחת כהנים לא היה כופל כלל אלא נשרפת החלה כמו שהיא ובמנחת כהן משיח חולק כל חלה לשנים לאומרו יתעלה מנחת פתים לקיים מחציתה בבקר אבל לא היה חוזר וכופל לפי שלא היה בה קמיצה ולפי זה נתיישבה כל הסוגיא והדקדוקים שדקדקנו: וראיתי בת\"כ בפ' צו מנחת פתים מלמד שכופל אחת לשנים ושנים לארבעה ומבדיל וכתב הרב בעל קרבן אהרן ושנים לארבעה ל\"ג ליה דהוא דלא כמאן כו' ומבדיל נראה לפרש כו' אבל בגמ' נראה דגרסינן ואינו מבדיל בשביל שאינה טעונה קמיצה ע\"כ. ולא ידעתי היכן ראה בגמ' דגרסינן ואינו מבדיל, ולדידי מאי דקתני בברייתא ומבדיל קאי למאי דקאמר מלמד שכופל אותה לשנים שאז היה מבדיל לקיים מחציתה בבקר, והנכון דהגירסא הנכונה היא כופל אחת לשנים ומבדיל ושנים לארבעה והן הן הדברים שכתבנו דאין שינוי בכפל בין מנחת כהנים למנחת כהן משיח ובמנחת כ\"מ כופל אחת לשנים ומבדיל כדי לקיים מחציתה בבקר ואח\"כ כופל אותה לארבעה כדין כל מנחת כהנים ולא ידעתי מה יענה הראב\"ד ביום שידובר בו ברייתא הלזו דת\"כ. וראיתי לסמ\"ג במצות עשה סימן קפ\"ו שכתב וז\"ל מנחת פתים מלמד שכופל אחת לשנים ומבדיל וכן המסקנא בפ' ואלו מנחות ע\"כ. ועוד כתב שם במנחת חביתין כופל אותה לשנים ומבדיל מפני שצריך להקריבה לחצאין עם חצאי הקומץ לבונה ע\"כ. והרי זה מבואר כדברי רבינו אך מ\"ש וכן המסקנא בפ' ואלו מנחות לא ידעתי היכא איתא להאי מילתא: ודע שמנחת חינוך של כהן שלא היה מחציתה בבקר אלא נקרבת כאחת פשיטא שלא היה חולק החלות דכיון דהיה מקריבה כולה כאחת וקמיצה אין בה לאיזה תכלית יחלוק החלות אבל מ\"מ כופל אותה לב' ושנים לד' ואינו מבדיל כשאר מנחת כהנים וזה לא הוצרך רבינו לבארו מפני שסמך על מ\"ש בדין י' ואם היתה המנחה של זכרי כהונה אינו מבדיל כו' הרי שלא הפריש בין מנחת ישראל למנחת כהנים אלא לענין ההבדלה אבל לענין הכפל שוים הם ומנחת חינוך הרי היא כמנחת כהנים וכן כתב הסמ\"ג שם וז\"ל מנחת חינוך הרי היא כשאר מנחת כהנים שכופל אחד לב' ושנים לד' ואינו מבדיל לפי שאינן נקמצות ואינו זוכ' אלא מקריבה כולה כאחת עם קומץ לבונה ע\"כ: והואיל והביא אותנו משך הענין ראיתי לעמוד על מ\"ש רבינו וז\"ל ואם היתה מנחת חינוך אינו חוצה כו' וכתב מרן נראה שכתב כן מדתנן בפ' אלו מנחות מנחת כהן משיח לא היה מכפלה ומפרש רבינו דמנחת כהן משיח דקתני היינו מנחה שמקריב ביום שנתחנך כו' ואני תמיה על זה דמנחת חינוך לא מיקריא מנחת כהן משיח לפי שמנחת חינוך שייכא אף בכהן הדיוט ביום שמתחנך לעבודה וכמו שכתב רבינו בפ\"ה מהל' כלי המקדש דין ט\"ז ולומר דס\"ל דמנחת חינוך של כ\"ג לא היה חוצה אבל מנחת חינוך של כהן הדיוט היה חוצה זו לא ידעתי היכן רמיזא ועוד דהתם בגמרא אמרו דלא היה מקפלה אחת לשנים וב' לד' וא\"כ מנא לן שלא היה מקריב מחציתה בבקר גם הראיה האחרת שהביא מרן מההיא דפ' התכלת תמהני דמה ענין אותה סוגיא להכא דהתם מיירי בכ\"ג שמת ולא מינו אחר תחתיו דנחלקו ר\"ש ור' יהודה משל מי היתה קרבה ואליבא דכ\"ע שלמה היתה קרבה שחרית ושלמה בין הערבים ולא שייך כלל למנחת חינוך וכבר השיגו בזה הרב בעל לחם משנה יע\"ש גם מה שתירץ הרב בעל לחם משנה לזה הם דברים מבלי מלח ואני תמיה על רבותי שדברי רבינו הם ברייתא בת\"כ בפ' צו וז\"ל יכול מה אהרן מביא חצאים אף בניו יהיו מביאים חצאים ת\"ל זה ע\"כ. ואין ספק שכוונת הברייתא היא כסברת רבינו שהיה עולה על הדעת שגם מנחת חינוך תהיה מחציתה בבקר דומיא דמנחת חביתין קמ\"ל זה שמעט לומר דוקא מנחת חביתין נקרבת לחצאין אבל מנחת חינוך נקרבת שלמה. ומה שיש לעמוד על ברייתא זו שחלקו ג\"כ בין מנחת חינוך בשיעור השמן ובלבונה ורבינו בסוף פ\"ה מהל' כלי המקדש כתב ומעשה שלשתן שוה כבר עמדתי על זה לעיל סימן מ\"א דף ס\"ה (א\"ה תמצאנו בפ' הנזכר). ודע שלא ראיתי לסמ\"ג שכתב גבי מנחת חביתין אלא שכופל אחת לשנים ומבדיל ולא ביאר שאח\"כ חוזר וכופל החציים וכמ\"ש רבינו ולא ידעתי למה לא ביאר דין זה ואולי סובר הרב דמאי דאמרינן בגמרא דמנחת חביתין היה כופל אחת לשנים היינו מה שהיה עושה בתחלה שהיה כופל החלה לשנים ומבדיל ושוב לא היה כופל ולפ\"ז יש לתמוה דא\"כ ר\"ש דפליג ואמר דבמנחת כהן משיח לא היה פתיתה היכי מתוקמא והא כתיב מנחת פתים והדבר צריך תלמוד: ודע שלפי מה שכתבנו בדברי רבינו מתיישבים כל דבריו באר היטב אך זה לבד נשאר לי מהקושי בדבריו שכתב ולוקח החציים וכופל כל אחד לשנים ופותת ע\"כ, והאי ופותת דקאמר לא ידעתי פירושו דאם כוונתו דחוזר וכופל זה אינו דהא בגמרא אמרינן דלא היה כופל שנים לארבעה ואם פירושו הוא מבדיל זו לא ידעתי מנין לו דבשלמא מה שהיה חולק בתחלה כל חלה וחלה לשנים הוא כדי לקיים מאמר הכתוב מחציתה בבקר אבל אחר שלוקח החציין שיחזור ויבדיל אותם לא ידעתי הא היכא רמיזא ולמה נשתנה מנחת חביתין ממנחת כהנים שלא היה בהן הבדל לפי שלא היה בהם קמיצה. ואלמלא דמסתפינא הייתי אומר דהאי ופותת הוא ט\"ס והגירסא כך היא וכופל כל אחת מהן לשנים עד שתמצא כל פתיתה כפולה לשנים ע\"כ. וקראה פתיתה לפי שכבר כתב דחולק כל חלה וחלה לשנים: וראיתי להרב בעל לחם משנה שנתקשה הרבה בדברי רבינו הללו וכתב דרבינו הוקשה לו קושיית מהר\"א מזרחי ז\"ל דלר\"ש היכא מתוקם קרא דמנחת פתים כו' ואני תמיה דכיון דכבר כתב דחולק כל חלה לשנים מאי קשיא ליה מקרא דמנחת פתים ור\"ש גם כן מודה בזה ואם הרא\"ם ורבינו ישעיה ז\"ל הקשו קושיא זו הוא משום דאזלי בשיטת הראב\"ד דס\"ל שהיה מקריב שש חלות שחרית ושש בין הערבים אבל לרבינו ליכא קושיא כלל וכדכתיבנא. עוד כתב דרבינו מפרש דלת\"ק אחר שכפל אותם לשנים פותת כלומר אין פותת השנים זה מזה אלא הכפל עצמו פותתו וז\"ש שנמצא כל פתיתה כפולה לב' שאחר שכופל פותת אותו הכפל ור\"ש פליג ואומר דכופל אבל אינו פותת הכפל וזהו שאמר אין בהם פתיתה והשתא מתוקמא קרא דפתים לר\"ש לענין הכפל דמודה ר\"ש דמנחת כהן משיח כופל עכ\"ד. והנה מה שדקדק הרב לפי דרכו ממה שכתב רבינו שנמצא כל פתיתה כפולה לשנים שאחר שכופל פותת אותו ע\"כ, לא ידעתי כוונת הרב בדברים הללו וכבר כתבנו שלפי דרכנו קורא אותה פתיתה לפי שכבר קדם דכל חלה וחלה חולק אותה לשנים, עוד יש לי לדקדק בדבריו וליראת האריכות קצרתי ובמקום אחר נאריך עוד בזה כל הצורך. ודע שלפי דרכו של הרב בכל מנחת כהנים היה בהם פתיתה דהיינו שפותת הכפל אלא שאינו מבדילם זה מזה ומה שכתב רבינו בדין י' ואם היתה המנחה של זכרי כהונה אינו מבדיל ופותת הכוונה היא אינו מבדיל אלא פותת וזה הוא דוחק בדברי רבינו (א\"ה עיין לקמן בפירקין דין י' כי שם האריך הרב המחבר ע\"ד הלח\"מ והרא\"ם יע\"ש): " + ], + [ + "מנחת הסלת כיצד היתה נעשית כו'. דע שארבעה מיני מנחות נזכרו בכתוב מנחת הסלת ומנחת מאפה תנור ומנחת מחבת ומנחת מרחשת ובמנחת הסלת לא הוזכר בה כי אם יציקה ובמנחת מאפה תנור לא הוזכר כי אם בלילה ובמנחת מחבת כתיב בה בלילה ויציקה ובמנחת מרחשת כתיב בה מתן כלי דכתיב סלת בשמן תעשה ורבינו חייב בכל המנחות חוץ ממנחת מאפה תנור שלש מתנות דהיינו בתחלה נותן שמן בכלי ואח\"כ נותן עליו הסלת וחוזר ונותן שמן ובולל ואחר כל זה נותן הכל בכלי שרת וחוזר ויוצק שאר השמן והכי איתא בפ' אלו מנחות (דף ע\"ד) דתנן כל המנחות הנעשות בכלי טעונות ג' מתנות שהן יציקה ובלילה ומתן שמן בכלי קודם לעשייתן ובגמרא ת\"ר ואם מנחת מרחשת קרבנך סולת בשמן תעשה מלמד שטעונה מתן שמן בכלי קרבנך קרבנך לגזירה שוה מה כאן מתן השמן בכלי אף להלן מתן שמן בכלי ומה להלן יציקה ובלילה אף כאן יציקה ובלילה ע\"כ. תו אמרינן התם מנחה היא לרבות כל המנחות ליציקה והתוס' שם הקשו דהתינח דמחבת איצטריך לג\"ש למילף ממרחשת מתן כלי אבל מרחשת אמאי איצטריך לג\"ש למילף ממחבת יציקה ובלילה תיפוק ליה דמרבינן בסמוך מדכתיב מנחה לרבות כל המנחות ליציקה ולא ממעטינן אלא מנחת מאפה תנור, ותירצו דמצינו למימר דעיקר ג\"ש למתן שמן בכלי אתיא ויציקה ובלילה דהכא ה\"ה דבלא ג\"ש הוה ידעינן מדכתיב מנחה עוד תירצו ועוד נראה דלבלילה נמי איצטריך ג\"ש דמדכתיב מנחה לא מרבינן אלא יציקה לחודה דעל יציקה כתיב ומרבינן נמי פתיתה לכל מנחות דפתיתה ויציקה כתיבי בההוא קרא ע\"כ. ודע שגם לפי תירוץ זה מאי דיליף מרחשת ממחבת יציקה בג\"ש לאו דוקא דליציקה לא איצטריך ג\"ש דתיפוק ליה מקרא דרבינן מיניה כל המנחות ליציקה אלא שהפרש גדול יש בין תירוץ א' לתירוץ שני דלתירוץ א' מרחשת אינו צריך ללמוד שום דבר ממחבת בג\"ש ומה שאמרו בגמרא ומה להלן יציקה ובלילה כו' לאו דוקא דבלא ג\"ש נמי הוה ידעינן דבמרחשת איכא יציקה ובלילה אבל לתירוץ ב' איצטריך ג\"ש למרחשת שילמוד ממחבת בלילה דהא נפיק מקרא דמנחה ואגב בלילה נקטו נמי בגמ' יציקה. עוד כתבו ומיהו צריך לדקדק דבמנחת הסלת ובמנחת העומר דלא כתיב בהו בלילה מנא לן מתן שמן בכלי קודם לעשייתן תינח מחבת ומרחשת דכתיב קרבנך אלא שאר מנחות מנלן ואם נפרש מדכתיב מנחה במחבת מרבינן כל מנחות לשלש מתנות שמן א\"כ היכי ממעטינן מאפה מיציקה דוקא מדכתיב עליה והיא נמעטה נמי ממתן שמן בכלי קודם עשייתן דהנך תיבות גבי הדדי כתיבן ויצקת עליה שמן מנחה היא ע\"כ. ויש לדקדק בדברי התוס' שכתבו מנא לן מתן שמן בכלי ומשמע דלא הוקשה להם כי אם מזה דאמאי לא הוקשה להם ג\"כ מבלילה דמנא לן. וכי תימא דס\"ל לתוס' דאף דנימא דמלת מנחה דכתיבא במחבת מרבה כל המנחות לדיני המחבת היינו דוקא למאי דכתיב בהדיא במנחת מחבת דהיינו בלילה ויציקה אבל מתן שמן בכלי דלא כתיב בהדיא במחבת ולא יליף לה אלא ממרחשת בג\"ש לא רבינן כל המנחות מדכתיב מנחה. הא ליתא מתרי טעמי חדא דהתוס' סיימו בדבריהם דמנחה אינו מרבה אלא יציקה דכתיב סמוך לו אבל בלילה אינו מרבה ואם כן איך כתבו תכף ומיד הפך זה, ועוד שבהתחלת הקושיא כתבו דבמנחת סלת ובמנחת העומר דלא כתיב בהו בלילה כו' משמע שהוקשה להם ג\"כ מבלילה. והרב בעל לחם משנה נתעורר בזה ולא תירץ כלום ולי נראה שדברי התוס' הם מסורסים ועיקר הגירסא כך היא ומיהו צריך לדקדק דבמנחת סלת ובמנחת העומר מנא לן בלילה ומתן שמן בכלי קודם לעשייתן דלא כתיב בהו ולפי גירסא זו שהוקשה להם מבלילה ומתן שמן דמנא לן במנחת הסלת ובמנחת העומר ניחא מה שכתבו תינח מחבת ומרחשת כלומר דמחבת יליף מתן שמן ממרחשת ומרחשת יליף בלילה ממחבת אבל לפי הגירסא דלא הוקשה להם כי אם ממתן כלי ולא מבלילה לא היה להם לומר אלא תינח מחבת כלומר דיליף מתן שמן ממרחשת אבל במרחשת ליכא קושיא כלל דהא מתן שמן כתיב ביה בהדיא א\"ו דמבלילה ומתן שמן הוקשה להם ומש\"ה כתבו תינח מחבת ומרחשת וזה פשוט: ודע שמה שלא הוקשה להם מיציקה גם כן דמנא לן במנחת העומר דהא בפרשת אמור לא כתיב גבי מנחת העומר. הא לא קשיא כלל חדא דמלת מנחה מרבה לפחות יציקה לכל המנחות ועוד דבפ' ויקרא כתיב ואם תקריב מנחת בכורים דהיינו מנחת העומר וכתיב בתריה ונתת עליה שמן דהיינו יציקה. ודע שהתוס' בקושיא זו באו לסתור שני התירוצים שכתבו לקושיא דמרחשת אמאי איצטריך לג\"ש למילף ממחבת יציקה ובלילה ובתחלה הקשו כפי התירוץ השני דמנחה אינו מרבה כי אם יציקה דכתיב ביה דא\"כ מנחת הסלת ומנחת העומר מנא לן דעו דבעו בלילה ומתן כלי וחזרו ואמרו ואם נפרש כלומר התירוץ הא' דמנחה מרבה כל הדברים ולמרחשת לא איצטריך ג\"ש למילף ממחבת דתיפוק ליה מקרא דמנחה ובמחבת כתיבי שלש מתנות דבאומרו קרבנך הרי מתן כלי אמור וכתיב בלולה בשמן וכתיב ויצקת ועל כולם כתיב מנחה לרבות כל המנחות לכל אלו הדברים ובזה הוה ניחא מאי דאית לן במנחת הסלת ובמנחת העומר בלילה ומתן שמן בכלי אכתי קשיא ליה אחריתי לפי פירוש זה דאמאי ממעטינן ממנחת מאפה יציקה דוקא מדכתיב עליה והיא נמעטנה נמי ממתן שמן בכלי דהנך תיבות גבי הדדי כתיבן ויצקת עליה שמן מנחה היא וכי היכי דמלת מנחה מרבה הכל הכי נמי נימא דמיעוטא דעליה והיא ממעט הכל ונהי דבלילה לא מצי ממעט דבהדיא כתיב בלולה בשמן מ\"מ נמעטנה נמי ממתן כלי. וקושיא הלזו לא שייכא כי אם לפי התירוץ הא' אבל לפי התירוץ השני לא שייכא קושיא זו דהא כפי התירוץ השני מנחה אינו מרבה כי אם ליציקה דכתיבא בהך קרא וא\"כ מעוטא דהיא ועליה נמי לא ממעטי אלא יציקה דכתיב בהאי קרא באופן שכוונת התוס' היא לדחות השני התירוצים ולזה תירצו לעיקר קושייתם תירוץ אחר ובתירוץ זה יתורץ הכל וכתבו ונראה לפרש דגבי ג' מתנות שמן כל המנחות למדות זו מזו בלא שום ג\"ש מסברא בעלמא דכיון דטעונות שמן נלמוד סתום מן המפורש כעין גלוי מילתא בעלמא ומאי דאיצטריך הכא קרבנך לג\"ש היינו משום דבמחבת כתיב יציקה שהיא אחרונה ובמרחשת כתיב מתן שמן בכלי שהיא בתחלה הוה אמינא שזו דינה בכך וזו דינה בכך אבל אחר שלמדנו בג\"ש ליתן האמור של זה בזה ה\"ה בכל המנחות חוץ ממנחת מאפה דמיעטה רחמנא מיציקה ומשום דכתיבי מיעוטא גבי יציקה איצטריך ליה מנחה לרבות כל המנחות ליציקה עכ\"ד, וכוונת דבריהם דהג\"ש למדנו שלא נדון מה שכתוב בכל מנחה בה לבדה ובזה יצאנו מזה הטעות ולמדנו לכולם מן הסברא שילמוד סתום מן המפורש ואי לא הוה כתיב מיעוטא גבי יציקה למעט מאפה תנור מיציקה לא הוה צריך לרבויא דמנחה לרבות כל המנחות ליציקה דבלא רבויא היו כל המנחות למדות זו מזו ליתן את של האמור בזה בזה אלא כיון דאיצטריך מעוטא גבי יציקה כדי למעט מאפה תנור כדי שלא נטעה במעוט זה באיזו מנחה ממעט קרא כתב רחמנא רבויא דמנחה לרבות כל המנחות ליציקה ובזה נבין דמעוטא לא קאי כי אם אמאפה תנור ובתירוץ זה אתיא כל הסוגיא כפשטה וכמבואר. והנה כמה הלכתא רבוואתא איכא למשמע מדברי התוס' הללו חדא דס\"ל דמנחת הסלת ומנחת העומר יש בו ג' מתנות שמן ככל המנחות והנה מנחת הסלת כבר כתב כן בפירוש רבינו דבעיא מתן שמן בכלי ובלילה ויציקה אך במנחת העומר נראה מדברי רבינו בפ\"ז מהלכות תמידין ומוספין דין י\"ב שלא היה בה לא מתן שמן בכלי ולא יציקה שהרי לא כתב שם אלא ובוללין אותו בשמן כו' הרי שלא הזכיר כי אם בלילה אבל נראה דהא ליתא דהא בפ\"ו דמנחות (דף ס\"ז) תנן בא לו לעשרון יצק ובלל הרי דחייבו יציקה במנחת העומר ולפי מה שדקדקנו בדברי רבינו במנחת העומר לא היה בה יציקה ומה גם שהתוס' שם כתבו דמאי דתנן נתן עליו שמנו היינו מתן שמן בכלי וא\"כ הרי הוזכרו כל השלש מתנות במנחת העומר אלא שנראה שרבינו מ\"ש ונותן עליו קומץ לבונה כשאר המנחות האי כשאר המנחות קאי לפני פניו נמי דהיינו מ\"ש בוללין אותו כלומר כשאר המנחות היו בוללין אותו וכוונתם היא דבעיא ג' מתנות וכן כתב הרב בל\"מ יע\"ש:
עוד למדנו מדברי התוספות הללו דמנחת מאפה תנור לא מעטה הכתוב אלא מיציקה דוקא אבל מתן שמן בכלי יש בה ודברי רבינו בדין זה באו סתומים דבדין ח' כתב וז\"ל מנחת מאפה תנור כיצד אם חלות היא בולל השמן בסלת ולש בפושרין ואופה ופותתן ונותן בכלי שרת כו' ואין בה יציקת שמן ע\"כ. והנה מסוף דבריו שכתב ואין בה יציקת שמן נראה דס\"ל כסברת התוס' דלא מעט הכתוב מאפה תנור אלא מיציקה אבל מתן שמן בכלי לא מעטה אך מתחלת דבריו שלא הזכיר מתן שמן בכלי אלא כתב אם חלות היא בולל השמן וכו' משמע דאית ליה דבמאפה תנור לא היה בה מתן שמן בכלי וכבר הביא הרב בעל לחם משנה שני פירושים הללו וכתב שפירוש זה השני שכתבנו הוא מדוקדק יותר בדברי רבינו עם שהראשון יותר נכון עכ\"ד. ולדידי מלבד שהפירוש השני הוא מדוקדק בדבריו הפירוש הראשון לא ניתן ליאמר בדעת רבינו כלל לפי שבפ' אלו מנחות (דף ע\"ה) אמרי' יכול שאני מרבה אף מנחת מאפה ת\"ל עליה אוציא את החלות ולא אוציא את הרקיקין ת\"ל היא ע\"כ. הרי שהכתוב מיעט חלות ורקיקין ופשיטא שאין הפרש ביניהם כלל אלא שבחלות נותן שמן בשעת בלילה והרקיקין אינו נותן שמן בשעת בלילה אלא שמושח אותם אחר כך ואי אמרינן דבחלות לא מיעט הכתוב מתן שמן בכלי אלא דוקא יציקה פשיטא שהוא הדין גבי רקיקין דלא מיעט מתן שמן בכלי ורבינו בדין ט' כתב וז\"ל וכיצד מושחן מביא לוג שמן לכל עשרון ומושחן וחוזר ומושחן עד שיכלה כל השמן שבלוג ע\"כ. והנה פשטן של דברים מורים שכל הלוג היה מושח ולפי דברי התוס' לא היה מושח כל הלוג כולו שהרי היה מתן שמן בכלי תחלה קודם שיתן הסלת אך אליבא דרבינו אתי שפיר כיון שלא היה בו מתן שמן א\"כ כל הלוג היה למשיחה. ומלבד שפשט דברי רבינו מורים כן שכל הלוג היה למשיחה עוד יש להוכיח כן ממ\"ש בדין הרקיקין מביא לוג שמן לכל עשרון כו' ובכל המנחות לא הזכיר שיעור ובמנחת הסלת כתב סתם ושמן הראוי לה ובמנחת מחבת ומרחשת וחלות של מאפה תנור לא הזכיר כלל שיעור בשמן וסמך על מה שכתב בפי\"ב מה' אלו דין ז' וז\"ל כל המנחות הקרבות לגבי המזבח טעונות שמן לוג שמן לכל עשרון וא\"כ למה זה גבי רקיקין הוצרך לומר שיעור השמן שמביא ובמה שכתבנו ניחא שהוצרך רבינו לומר כאן השיעור לפי שכיון שברקיקין לא היה נותן שמן כלל כי אם לאחר אפיה למשיחה היה עולה על הדעת דבפחות מלוג סגי קמ\"ל דלעולם בעי לוג אבל אם היה בו מתן שמן מהיכא תיתי שמנחה זו היתה משתנית משאר המנחות לענין שיעור השמן:
ובסברת התוס' אני תמיה מההיא דאמרי' התם רקיקין הבאים בפני עצמם מביא לוג שמן ומושחן וחוזר ומושחן עד שיכלה כל שמן שבלוג ר\"ש בר יהודה אומר משום ר\"ש מושחן כמין כ\"י ושאר השמן נאכל לכהנים ע\"כ. ואיכא לאתמוהי טובא בסברת ר\"ש הלזו דמנא ליה דנשתנה מנחת רקיקין מכל המנחות שיהיה חלק לכהנים בשמן אי משום דליכא לא בלילה ולא יציקה אימא דבתחלה היה נותן שמן בכלי שיעור רב עד כדי שלא ישאר מן הלוג כי אם כדי משיחה וכי תימא דס\"ל לר\"ש דכיון דהתורה נתנה שיעור זה דלוג לשלש מתנות שמן א\"כ ברקיקין אף דאיכא מתן שמן בכלי מ\"מ לא היה נותן שמן בכלי אלא כשיעור שהיה נותן בשאר המנחות הטעונות שלש מתנות ומש\"ה אית ליה דכיון דמשח כמין כ\"י השאר נאכל לכהנים הא ליתא דמעולם לא שמענו שיעור בשלש מתנות שמן ואם ירצה לרבות באחת ולמעט באחרת הרשות בידו ועוד אם הדברים כן שלא היה יכול ליתן שמן בכלי אלא כשיעור שהיה נותן בשאר המנחות הטעונות ג' מתנות א\"כ גבי חלות דמאפה תנור נמי נימא שלא היה נותן שמן בכלי ובלילה אלא כשיעור שהיה נותן בשאר המנחות וא\"כ הנשאר שהוא שיעור היציקה אמאי לא קאמר ר\"ש שיהא ניתן לכהנים ובהדיא תנן בפרק כל התדיר (דף צ\"א) אמר ר\"ש אם ראית שמן שהוא מתחלק בעזרה אין צריך לשאול מהו אלא מותר רקיקי מנחות ישראל ע\"כ אלמא דלא משכחת שמן הניתן לכהנים כי אם ברקיקין ולא בחלות לפי שבשעת בלילה היה נותן כל השמן וא\"כ גבי רקיקין אמאי לא עשה ג\"כ תיקון זה ליתן בתחלה בכלי שיעור רב עד שלא ישאר מן הלוג כי אם כדי משיחה וגם בדברי ת\"ק דקאמר מושחן וחוזר ומושחן קשה לי דטורח זה למה דמעיקרא כשנותן שמן בכלי לא ישאר כי אם כדי משיחה על פני כולו שהרי גבי מנחה הבאה מחצה חלות ומחצה רקיקין אית ליה דשאר השמן מחזירו לחלות אלמא היכא דאיכא תקנתא לא מטרחינן ליה שימשח ויחזור וימשח וכי תימא דהכא מיירי בדיעבד שלא נתן שמן בכלי שיעור רב ונשתייר בלוג שמן יותר מכדי משיחה ומש\"ה אית ליה לת\"ק דימשח ויחזור וימשח ולר\"ש אית ליה דנאכל לכהנים אבל לעולם דלכתחלה עבדינן תקנתא אחריתי דהיינו שיתן שמן בכלי שיעור רב עד כדי שלא ישאר בלוג כי אם כדי משיחה הא ליתא דלישנא דברייתא משמע דלכתחלה מיירי ובא ללמדנו אופן עשיית הרקיקין ועוד דמלישנא דברייתא דקתני מביא לוג שמן משמע דכל הלוג היה למשיחה וכמו שדקדקנו מדברי רבינו ולא היה צריך ללמדנו דין זה דהא דבר פשוט הוא דכל עשרון בעי לוג וכדאיתא בפרק שתי מדות (דף פ\"ט).והיותר מגדיל עלי התימה הוא דהנראה מדברי התוס' דפשיטא להו מילתא דלא מיעט הכתוב מאפה תנור כ\"א מיציקה דוקא ולא ממתן שמן שהקשו נמעטנה נמי ממתן שמן בכלי דמשמע שהיא הלכה מקובלת בידם שלא מיעטה הכתוב ממתן שמן ולא ביארנו לנו הא היכא רמיזא ואדרבא סוגית ההלכה מורה שאף ממתן שמן נתמעטה וכמו שכתבנו ואם נפשך לומר שהתוס' לא כתבו דממתן שמן לא נתמעטה אלא בחלות אך ברקיקין מודו דאף ממתן שמן נתמעטה וכמו שהכרחנו מסוגית הגמרא הא ליתא דמלבד דברי התוס' שכתבו היכי ממעטינן מאפה מיציקה מדכתיב עליה והיא משמע דקושיתם היא גם על מנחת רקיקין מדכתבו עליה והיא דהם שני מיעוטים דאיצטריכו חד לחלות וחד לרקיקין, זאת ועוד הדבר מצד עצמו הוא דבר מתמיה שהכתוב יאמר שני מעוטין סמוכין זה לזה והאחד לא ימעט אלא יציקה דכתיב סמוך לו והמיעוט האחר למעט אף מתן כלי שלא נזכר בכתוב בפירוש ואינו נלמד כי אם מג\"ש דקרבנך קרבנך. הכלל העולה שדברי התוס' נעלמו ממנו וצריכין אצלי תלמוד וצ\"ע והרא\"ם בפ' ויקרא ד\"ה ויצקת אזיל בשיטת התוס' יע\"ש:
והנך רואה דלפי מה שפירשנו בדעת רבינו שמעתתא רווחא ואזלא דאיהו אית ליה דמרבויא דמנחה מרבינן לכל המנחות לשלש מתנות שמן וכמו שצדדו התוס' באומרם ואם נפרש כו' וכשם שמלת מנחה מרבה כל השלש מתנות הכי נמי מעוטא דהיא ועליה ממעט הכל זולת בלילה דכתיב בהדיא בחלות דמאפה תנור ומשיחה דכתיב ברקיקין אבל מתן שמן ויציקה נתמעטו מחלות ורקיקין וג\"ש דקרבנך קרבנך לא איצטריך אלא כדי שילמוד מחבת ממרחשת מתן שמן בכלי וכמו שכתבו התוס' בתחלת דבריהם ובזה אתי שפיר מה שנחלקו ת\"ק ור\"ש בשמן דרקיקין דוקא משום דבחלות כיון דאיכא בהו בלילה היה נותן כל הלוג בשעת בלילה אבל ברקיקין שלא היה שום דבר מן השלש מתנות שמן כי אם משיחה נחלקו ת\"ק ור\"ש דת\"ק אית ליה דמושחן וחוזר ומושחן כלומר דמושחן ושוהה עד שיבלע השמן וחוזר ומושחן וכן עושה תמיד עד שיכלה כל השמן אבל פשיטא דקודם שיתבלע השמן לא היה חוזר ומושח דאם כן היינו יציקה ור\"ש אית ליה דמשיחה זו היא כמשיחת הכהנים שהיתה כמין כ\"י וכמ\"ש רבינו פ\"א מהל' כלי המקדש ומש\"ה אית ליה דשאר השמן נאכל לכהנים. ובת\"כ ראיתי דטעמא דמ\"ד דהמשיחה היתה כמין כ\"י הוא משום דכתיב בשמן בשמן שתי פעמים ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט יע\"ש:
ודע שמה שכתבנו למעלה מדברי רבינו והתוס' דמנחת הסולת בעיא ג' מתנות ראיתי להרא\"ם בפ' ויקרא בפרשת מנחת הסלת דספוקי מספקא ליה מלתא וז\"ל ואע\"פ ששנינו כל המנחות הנעשות בכלי טעונות ג' מתנות שמן ומשמע דוקא הנעשות בכלי טעונות ג' מתנות שמן אבל מנחת סלת שאינה נעשית בכלי אינה טעונה אלא היציקה המפורשת בה בלבד י\"ל דהאי הנעשית בכלי דקאמר אינו אלא למעט מנחת מאפה תנור בלבד שכך אמרו בגמרא בהדיא כל המנחות הנעשות בכלי למעוטי מאי אמר רב פפא למעוטי מנחת מאפה תנור ועוד אפילו את\"ל דממעט נמי למנחת הסלת ה\"מ למתן שמן בכלי שכן אינה צריכה כלי אבל מבלילה ויציקה לא עכ\"ד. ותמהני דאיך צדד לומר דמנחת הסלת לא בעיא מתן שמן בכלי מאחר שרבינו כתב בפירוש דבעיא וכן הוא דעת התוס' וכן כתב הסמ\"ג במצות עשה סימן קפ\"ו יע\"ש. ועוד אני תמיה דכפי דבריו אמאי לא אמרו למעוטי מנחת הסלת ומנחת מאפה וכי תימא משום דמנחת מאפה מימעיט משני דברים דהיינו ממתן שמן בכלי ומיציקה אבל מנחת הסלת לא מימעיט אלא ממתן שמן וכמו שכתבנו לעיל לדעת רבינו, הנה מלבד שדבר זה במחלוקת הוא שנוי שהרי כתבנו לעיל שלדעת התוס' מנחת מאפה לא מימעיט אלא מיציקה ואם כן כי היכי דקאמר למעוטי מנחת מאפה שאין בה כל הג' מתנות כי אם שתים דהיינו מתן שמן ובלילה הכי נמי הוה ליה למימר למעוטי מנחת הסלת שאין בה כל הג' מתנות כי אם שתים דהיינו בלילה ויציקה. ועוד דאף למה שכתבנו לדעת רבינו דמנחת מאפה מימעיט ממתן שמן ומיציקה מ\"מ הוה מצי למימר למעוטי מנחת מאפה ומנחת הסולת והאי כדאיתיה והאי כדאיתיה. ועוד אני תמיה דהא מנחת העומר היא מנחת הסלת ממש וכבר כתבנו למעלה דממתני' דפ\"ו דמנחות (דף ס\"ז) מוכח דבמנחת העומר היו בה כל שלש מתנות שמן ומלבד כל זה מ\"ש הרב ה\"מ למתן שמן בכלי שכן אינה צריכה כלי לא ירדתי לעומק דברים הללו מאי האי שכתב שכן אינה צריכה כלי שאם כוונתו היא שהכלי שהיו נותנין בו השמן בתחלה לא היה מכלי שרת במנחת הסלת אבל בשאר המנחות היה הכלי מכלי שרת לא ידעתי דין זה מהיכא גמר לה הרב שהרי דברי רבינו מבוארים בהדיא שכל המנחות לא היו נעשות בכלי שרת כי אם בשעת יציקה דהיינו לאחר הבלילה במנחת הסלת ולאחר פתיתה במנחות האפויות היה נותן המנחה בכלי שרת ויוצק עליה השמן ואין חלוק בדינים אלו בין מנחת הסולת לשאר מנחות כלל ואי ס\"ל דהכלי שהיו בוללין בו הסולת היה מכלי שרת וכמו שנראה מסוגית הגמרא פ\"ק דמנחות וכן נראה שהוא דעת התוס' בכמה מקומות וכבר הבאתי דבריהם בספר רביעי סימן קמ\"ד יע\"ש (א\"ה יתבאר בסמוך) שא\"כ גם מנחת הסלת ג\"כ היתה צריכה כלי לבלילה ולא מצאתי חלוק בדינים אלו בין מנחת הסלת לשאר המנחות. ואם כוונת הרב באומרו שכן אינה צריכה כלי הוא לאפיית מנחת הסולת ולא דמי למנחת מחבת ומרחשת שהם כלי שרת וס\"ל דגם מנחת הסולת צריכה אפיה אלא שאפיתה היתה אחר הקמיצה וכמו שכבר הארכתי בסברא זו לעיל והכרחתי שם דמנחת הסולת לא היה חיוב בה באפיה כלל אלא היתה מתחלקת להכהנים תיכף אחר הקמיצה וכמו שיע\"ש, מ\"מ אף כפי סברת הרב דגם במנחת הסולת היה חיוב בעשיה אלא שלא היתה בכלי לא ידעתי איך טעם זה יצדק דוקא למעט מתן שמן בכלי ולא לבלילה ועוד לסברת הרב מנחת הסולת ומנחת מאפה שוים הם בעשייתם שלא היו נעשות בכלי ובגמרא לא מיעטו ממאי דתנן כל המנחות נעשות בכלי אלא מנחת מאפה. שוב ראיתי להרב בעל לחם משנה שעמד על דברי הרא\"ם הללו והכריח כמו שכתבנו שגם במנחת הסולת איכא ג' מתנות שמן יע\"ש: ואח\"כ נותנה בכלי שרת כו'. כתב מרן נראה שהכלי שהיה בולל בו לא היה כלי שרת כו'. והתוס' פ\"ב דחולין (דף ל\"ו) ד\"ה צריך כתבו דהיה כלי שרת. ועיין בפרק כל המנחות (דף נ\"ז) דאמרינן א\"ל רב פפא לאביי והא איכא ביסא דלח הוא א\"ל כגון ע\"ג קטבליא ועיין בתוס' פרק שתי הלחם (דף צ\"ה) ובפ' המזבח מקדש (דף פ\"ח) ד\"ה מדות כתבו דביסא היה כלי שרת וביסא הוא הכלי שבוללין בו הסולת עם השמן ועיין בתוס' פרק כל שעה (דף ל\"ו) ד\"ה במקום זריזים ועיין ברש\"י פרק י\"א דמנחות (דף צ\"ו) ועיין בפ\"ק דמנחות (דף ט') דאמרינן ור' יוחנן אמר פסולה כיון דעשייתו בכלי וכו' ועיין במ\"ש התוס' שם: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל ארבע מנחות אלו האפויות כו'. זה הוא בפ\"ז דמנחות (דף ע\"ו) מחלוקת ר' יהודה ור' מאיר ופסק כר' יהודה ויש לדקדק בדברי רבינו במה שכתב כל ארבע מנחות אלו דהיה לו לומר כל חמש וליכא למימר דמנחת מאפה תנור אף דאיכא תרי גווני דהיינו או חלות או רקיקין כיון דכולם הם מאפה תנור חשיב להו בחדא, דהא בפי\"ב מהלכות אנו דין ד' כתב תשע מנחות הם ומנה מנחת מאפה תנור לשתים ובפ\"ז מהלכות אלו דין ה' כתב האומר הרי עלי מנחה יביא אחת מחמשת מיני מנחות וכבר ראיתי להרב בעל לחם משנה שהרגיש בזה וכתב דרבינו הכא לא השגיח אלא על אופן עשייתה וכיון שרקיקין וחלות כולן נעשות בתנור חשיב להו בחדא ע\"כ. ולא נתקררה דעתי בדברים אלו. והנראה אצלי דרבינו כיון למה שפירש\"י בפירוש התורה פר' ויקרא וז\"ל ושנינו במנחות כל המנחות האפויות לפני קמיצתן ונקמצות ע\"י פתיתה כולן באות עשר עשר חלות והנראה מדבריו הוא שבא למעט מנחת הסולת לפי שהקמיצה היא בעודה סלת וכמבואר ליכא קפידא שיעשו אותה עשר חלות וכן דקדק מדברי רש\"י הללו הרא\"ם וכדברי רש\"י כדמותן כצלמן כתב הסמ\"ג במצות עשה סימן קפ\"ו גבי מאפה תנור. והרא\"ם תמה על סברת רש\"י הלזו דהא סתמא קתני מתני' כל המנחות באות עשר עשר דמשמע שכל הה' מנחות הן בכלל זה אף מנחת הסולת ומכח קושיא זו סבב דברי רש\"י שבפירוש התורה בפירוש דחוק עד מאד. וגם הרב בעל לחם משנה דחה דברי רש\"י וכתב דרבינו חולק עליו וסובר דאף מנחת הסלת היתה באה עשר. ואני תמיה על רבותי בזה דבשלמא במנחות שהצריך הכתוב בהם אפיה או במחבת או במרחשת או בתנור שייך לומר שיהיו עשר דילפינן מלחמי תודה אבל במנחת הסולת לא ראיתי בשום מקום שנזכר בו אפיה כלל. ונראה שחולקין אותה תיכף ומיד אחר קמיצה אפילו קודם לישה שהרי לישה לא הזכיר רבינו גבי מנחת הסולת. וראיתי לרבינו בפ\"י מהלכות אלו דין ט\"ו שכתב ולמה חלק הכתוב וכו' אבל סולת אם יחלקוה ביניהם נמצא מגיע לזה מלא כפו סולת או פחות שאינו ראוי לא ללוש אותו ולא לאפותו כו' הרי מבואר דאף קודם לישה היה נחלק וא\"כ חיוב זה דעשר עשר באיזה זמן ולומר דכל כהן אחר שנוטל חלקו עושה אותו עשר חלות הא ודאי בורכא הוא. ונ\"ל שאם רצה הכהן לאכול אותה בלא שום בישול הרשות בידו לפי שלא נזכר במנחה הלזו אפיה כלל ומאד אני תמיה איך לא השגיח בדברי רבינו הללו שכתבנו דאית ליה דמנחת הסולת נחלקת תיכף ומיד אחר הקמיצה אף קודם לישה וכן כתב הסמ\"ג במצות עשה סימן קפ\"ד ולפי זה דייקי דברי רבינו שכתב כל ארבע מנחות אלו האפויות שכיון לשלול מנחת הסולת שאינה אפויה ואין בה מצוה כלל באפייתה וכדכתיבנא. וראיתי להרב בעל לחם משנה שרצה להכריח דגם במנחת הסולת בעינן שתהיה עשר ממאי דאמרינן בפרק כל המנחות (דף נ\"ט) אמר רב פפא כל היכא דתנן עשר תנן ופירש רש\"י בחד לישנא כל היכא דתנן במנחות דמתני' עשר תנן כלומר כולן באו עשר חלות כדאמרינן באלו מנחות ושם הוזכרה מנחת הסולת א\"כ משמע דמנחת הסולת באה עשר ע\"כ. והנה מלבד שאף כפי פירושו בדברי רב פפא אין להכריע מה שכתב דרב פפא לא מיירי אלא במנחה שנצטוינו לאפותה דבעינן שתהא באה עשר עשר וא\"כ בסוג זה לא נכנס מנחת הסלת וכמבואר, עוד אני תמיה למה רצה לייחס פירוש זה שכפי דעתי הוא דחוי מעיקרו לרבינו שכפי פירוש זה רב פפא בא ללמדנו דלית הלכתא כר' שמעון דאמר יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין א\"כ בדף ס\"ג שהביא סברא זו דר\"ש הוה ליה למיפסק הלכתא דלא כר\"ש ותו דמלבד דזה פשוט דר' יהודה ור\"ש הלכה כר' יהודה רבי יוסי קאי כסברת ר' יהודה וכדאיתא התם וא\"כ פשיטא דלית הלכתא כר\"ש, ועוד דאין בפשט דברי רב פפא הללו כפי פשטן שלילת סברת ר\"ש דהא ר\"ש מודה דבעינן עשר אלא דס\"ל דחלות ורקיקין הכל הוא דבר אחד, ועוד לא ידעתי מה ראו חכמי התלמוד לחבב כל כך דברי רב פפא הללו לשנותם פעמים ושלש בדף נ\"ט ובדף ס' ובריש פרק ואלו מנחות (דף ע\"ב).אבל הפירוש הנכון בדברי רב פפא הלזו הוא הפירוש השני שכתב רש\"י שכל מסדרי המשנה כשבאו לכתוב מנחות שהם שוים בדינם לא כתבו אלא עשרה מיני מנחות כגון גבי טעונות שמן ולבונה מנו עשרה מיני מנחות וכן גבי טעונות הגשה ואין טעונות תנופה וכן גבי מנחות נקמצות ושיריהם לכהנים ולסברת ר\"ש הם אחד עשר מיני מנחות שהיא מנחה הבאה מחלות ורקיקין ולפי שרב פפא דקדק כל זה מהנך תלת מתני' בכל מקום שהביאו אחת ממשניות הללו הביאו דברי רב פפא מה שדקדק בזה וזה פשוט. (א\"ה עיין לקמן בפ\"ז מהלכות אלו דף ה'):
ודע שרש\"י בפירוש התורה גבי פתות אותה פתים כתב לרבות כל המנחות הנאפות קודם קמיצה לפתיתה ע\"כ. וכתב הרא\"ם שכיון רש\"י כדי למעט מנחת הסולת שנאפית אחר קמיצה משום דפתיתה אינה אלא לקמיצה וכבר קדמה לה הקמיצה בעודה סולת ואין צורך לפתיתה וכן כתב בעל לח\"מ וכתב שגם רבינו מודה בדין זה משום דלעיל גבי מנחת הסלת לא הזכיר פתיתה כלל. והנה ראיתי לרש\"י ז\"ל בפרק אלו מנחות (דף ע\"ה) ההיא דאמרינן כל המנחות הנעשות בכלי טעונות פתיתה למעוטי מאי למעוטי שתי הלחם ולחם הפנים שפירש למעוטי שתי הלחם ולחם הפנים שאין נעשין בכלי אלא נאפות בתנור שאין טעונים פתיתה אבל מנחת מאפה לא ממעט מפתיתה דלקמן מרבינן לה לפתיתה עם שאר מנחות אע\"ג דנאפות בתנור ע\"כ. והנה אם טעמו של רש\"י דממעט מנחת הסולת מפתיתה הוא משום דאין כאן קמיצה שכבר קדמה לה הקמיצה א\"כ אמאי איצטריך לומר דטעמא דשתי הלחם ולחם הפנים דאין בהם קמיצה הוא לפי שאינם נעשים בכלי אימא דטעמא הוא לפי שאין בהם קמיצה דומיא דמנחת הסולת דאין בה פתיתה מטעם זה. והוה ניחא בטעם זה לא הויא קשיא ליה ממנחת מאפה תנור משום דמאפה תנור יש בה קמיצה וכ\"ת דרש\"י הוכרח לומר טעם זה משום לישנא דברייתא דקתני כל המנחות הנעשות בכלי טעונות פתיתה ועלה אמרינן למעוטי מאי דמשמע דהברייתא אתיא ללמדנו דין זה דשתי הלחם ולחם הפנים אין בהם פתיתה לפי שאינם נעשות בכלי, אעיקרא דדינא תיקשי עלה דברייתא אמאי נקט האי טעמא דלפי שטעונות כלי בעו פתיתה ושתי הלחם ולחם הפנים דלא בעו כלי לא בעו פתיתה הוה ליה למימר הנקמצות בעו פתיתה ובזה היו ממעטים שתי הלחם ולחם הפנים. ועוד קשה דכלל זה ששנו בברייתא אינו כלל חותך שהרי מאפה תנור אינו נעשה בכלי ויש בו פתיתה ומנחת הסולת נעשה בכלי וכמו שכתב הרב בעל לחם משנה ואין בה פתיתה: וראיתי בת\"כ פתות אותה פתים מנחה לרבות את כל המנחות לפתיתה יכול אף שתי הלחם ולחם הפנים ת\"ל אותה מה ראית לרבות כל המנחות ולהוציא שתי הלחם ולחם הפנים אחר שריבה הכתוב ומיעט מה אלו מיוחדות שיש מהם לאשים אף כל שיש מהם לאשים יצאו מהם שתי הלחם ולחם הפנים שאין מהן לאשים ע\"כ. והנה לא ידעתי למה לא מיעטו ג\"כ מנחת הסלת מטעם זה שהרי בשעת פתיתה אין בה כלום לאשים ואדרבא אם היה ממעט מנחת הסולת מכ\"ש הוה מימעיט שתי הלחם ולחם הפנים דהשתא מנחת הסלת שהיה בה לאשים אפ\"ה כיון דהשתא אין בה לאשים אין בה פתיתה שתי הלחם ולחם הפנים דמעולם לא היה בה לאשים לכ\"ש דאין בהם פתיתה. ועוד יגדל התימה לפי מה שפירש שם הרב קרבן אהרן דלאחר שהביא דברי רש\"י שפירש שהטעם שנתמעטו שתי הלחם ולחם הפנים הוא משום שאינם נעשות בכלי כתב ולי נראה דלהכי בעי כאן ומה ראית משום מאפה תנור וירצה אחר שגם מנחת מאפה תנור אינה נעשית בכלי מה ראית לרבות אותה ולמעט שתי הלחם ולחם הפנים אחר שכולם מאפה תנור ואמר שהטעם הוא משום הבדל אחר והוא שאין מהן לאשים וא\"כ מאפה תנור לא הובדל אלא באחת ושתי הלחם ולחם הפנים הובדלו בשתים בתנור ובמה שאין מהם לאשים עכ\"ד. וא\"כ מנחת הסלת שלא הובדלה אלא באחת מהיכא תיתי שנמעט אותה והרי מאפה תנור שיש בו הבדל אחד ורבינו אותו לפתיתה וכי תימא שאני ההבדל של מאפה תנור שאינו סיבה למעט הפתיתה שהרי אין הפתיתה תלויה אם נעשית בכלי או לא אבל ההבדל שיש במנחת הסלת הוא סיבה למעט הפתיתה דכיון דאין כאן קמיצה למאי איצטריך פתיתה א\"כ לישמעינן רבותא דהמיעוט בא למעט מנחת הסולת מפני שיש בה הבדל אחד שאין בה קמיצה ואם יקשה ויאמר ומה ראית למעט מנחת הסלת מפני שיש בה הבדל א' ולרבות מנחת מאפה תנור אף שיש בה הבדל אחד נשיב ונאמר דשאני ההבדל שיש במנחת הסולת שהוא סיבה למעט הפתיתה אבל ההבדל שיש במנחת מאפה תנור אינו סיבה למעט ממנה הפתיתה ובזה הוה ניחא דתו לא הוה צריך ללמדנו דשתי הלחם ולחם הפנים אין בהם פתיתה דהא מלתא דפשיטא היא שאין בהם פתיתה מאחר שיש בהם שני הבדלים אבל עכשיו שמיעטו שתי הלחם ולחם הפנים עדיין לא ידענו דין מנחת הסלת אי בעיא פתיתה או לא דאפשר דשאני שתי הלחם ולחם הפנים שיש בהם שני הבדלים. ואם תסתכל היטב בכל מה שכתבנו תראה שכל מ\"ש בזה הרב ל\"מ אין דבריו מעלים ארוכה למה שהקשינו: והנה כל זה הוא כפי סברת האומרים דגם הסולת היתה נעשית עשר חלות אך כפי מה שכתבנו לעיל דמנחת הסולת ליכא צווי בעשייתה ובעודה בלולה אפילו קודם לישה היתה נחלקת לכהנים וכמו שהכרחנו דבר זה לעיל מעתה ליכא קושיא כלל דלמנחת הסולת לא איצטריך מעוטא למעטה מפתיתה דמהיכא תיתי פתיתה כיון שהיתה מתחלקת בעודה בלולה אך לשתי הלחם ולחם הפנים שנצטוינו לאפות אותם איצטריך קרא למעט מהם פתיתה:
ודע שראיתי לרש\"י במתני' דמנחת ישראל כופל וכו' דבדברי ת\"ק דקתני מנחת כהנים כופל לא פירש רש\"י באיזו מנחה מיירי אלא סתם הדברים ובדברי ר\"ש דאמר מנחת כהנים פירש רש\"י מנחת נדבה של כהנים ע\"כ. והנה לפי פשטן של דברים נראה דרש\"י הוקשה לו דהיכי קאמר ר\"ש דמנחת כהנים אין בהם פתיתה מפני שאין בהם קמיצה דהא ר\"ש אית ליה דמנחת חוטא של כהנים נקמצת וקומץ קרב לעצמו וכדאיתא בריש ואלו מנחות (דף ע\"ב) ומש\"ה הוכרח לפרש דר\"ש איירי במנחת נדבה דאין בה קמיצה אבל בדברי ת\"ק לא פירש כלום משום דמיירי אף במנחת כהן חוטא משום דס\"ל דכל מנחת כהן אינה נקמצת וכן נראה מדברי הרב בעל תוי\"ט שהבין כן בדברי רש\"י שהביא דברי רש\"י הללו וכתב ועיין בריש פרקין ואני תמיה על זה דהא מנחת חוטא מנחת הסולת היא וכמבואר ובמנחת הסלת כבר נתבאר לעיל שאין בה פתיתה ודברי רש\"י צריכים אצלי תלמוד: והנני חוזר על הראשונות במאי דס\"ל להרא\"ם והרב בעל לחם משנה שגם מנחת הסולת היה בה אפייה והיתה באה עשר חלות דומיא דשאר מנחות אפיה זו דמנחת הסלת באיזה כלי היתה נעשית במחבת או במרחשת או בתנור ולא ראיתי בגמ' שום גילוי לזה וגם רבינו לא ביאר דין זה ואולי יאמרו דמנחת הסולת הרשות בידו לאפותה באיזה כלי שירצה דדוקא האומר הרי עלי במחבת והביא במרחשת או מרחשת והביא במחבת קי\"ל דלא יצא ידי חובתו וכמ\"ש רבינו ריש פי\"ז מהלכות אלו אבל האומר הרי עלי מנחת הסלת יכול לאפותה באיזה כלי שירצה. ומיהו אכתי קשה דהיה לו לרבינו להביא דין זה. וראיתי להרב בעל לחם משנה שכתב עלה דההיא דרש\"י דפתות אותה פתים שממעט מנחת הסלת מפתיתה שכתב דמנחת הסלת נעשית בכלי והכריח זה ממאי דתנן בפ' אלו מנחות (דף ע\"ד) כל המנחות הנעשות בכלי טעונות ג' מתנות וכו' ומנחת הסלת בכלל דהא לא מיעטו בגמ' אלא מאפה תנור לפי שלא היתה נעשית בכלי משום דס\"ל דתנור אינו מקדש ועכשיו יגדל התימה דמנא לן דין זה דמנחת הסולת בעיא כלי דהיינו או מחבת או מרחשת אבל תנור לא לפי שאינו מקדש ועוד דהיה לו לרבינו לבאר לנו דין זה אבל לפי מה שכתבנו לדעת רבינו ניחא דמנחת הסלת ליכא חיוב באפייתה ולאחר בלילה היתה מתחלקת לכהנים וכל כהן וכהן היה אוכל חלקו כרצונו ומאי דתנן כל המנחות הנעשות בכלי ולא ממעטינן אלא מאפה תנור הוא משום דס\"ל לסתמא דתלמודא דמתני' לא מיעט אלא מנחה דאיכא צווי באפייתה ואינה נעשית בכלי והיינו דקאמר הנעשות בכלי כלומר דאיכא חיוב בעשייתה ושיהיה בכלי ומש\"ה מיעטו מאפה תנור אבל מנחת הסלת אעיקרא דדינא ליכא חיוב בעשייתה וזה לא מיעט התנא. ודע שמלבד מה שהוכחתי מדברי רבינו דבמנחת הסלת ליכא חיוב באפיה דהא היתה מתחלקת לכהנים קודם אפיה עוד יש לדקדק דין זה ממ\"ש בפ' זה דין י\"ב סדר הבאת המנחה כו' ואם היתה מן המנחות הנאפות כו' משמע דמנחת הסלת לא היתה נאפית דלפי סברתם היה לו לומר ואם היתה מן המנחות הנאפות קודם קמיצה ומדלא הזכיר קמיצה אלא הבדיל ביניהם במאי דקאמר הנאפות משמע דבמנחת הסלת ליכא חיוב באפייתם:
ודע שראיתי להרב בעל לחם משנה עלה דמנחת הסולת כיצד היתה נעשית שאחר שהביא כל דברי התוס' שגם במנחת הסולת היו בה שלש מתנות שמן כתב וז\"ל ואע\"ג דבמתני' אמרו כל המנחות הנעשות בכלי לא ממעטה מתני' מנחת הסולת ומנחת העומר דאע\"ג דאינם טעונות כלי כמחבת ומרחשת מ\"מ נעשות בכלי שרת הם ואינם כמאפה תנור שאין התנור מקדש ע\"כ. והנה הנראה מדבריו דמנחת העומר ומנחת הסולת היתה נעשית בכלי שרת אלא שלא היה מחבת או מרחשת ולא ראיתי בשום מקום גלוי לדין זה שהיה כלי מיוחד למנחת הסולת ולמנחת העומר. הכלל העולה דלפי מה שכתבנו בדעת רבינו מנחת הסולת לא היה בה חיוב באפייה כלל אלא היתה מתחלקת לכהנים תיכף אחר הבלילה. אך ראיתי לרבינו עובדיה בפרק אלו מנחות עלה דמתני' דכל המנחות באות עשר שכתב וז\"ל ומנחת הסולת נמי אע\"ג דקודם אפיה נקמצת אפ\"ה עשר חלות היא באה וכן כתב הרא\"ם בפר' ויקרא שכן פירש רש\"י עלה דמתני'. הן אמת שבדפוס שלי שהוא אמשטרדאם לא מצאתי גירסא זו. ודע שאף שכתבנו למעלה דרבינו אזיל בשיטת רש\"י שבפירוש התורה מ\"מ המדקדק בדברי רש\"י שכתב כל המנחות האפויות לפני קמיצתן כו' שבא למעט מנחת הסולת מדבריו אלו נראה דס\"ל דאיכא חיוב באפיית מנחת הסולת אלא שלא היתה באה עשר חלות דאם לא היה חיובא באפייה לא היה צריך ללמדנו שלא היתה באה עשר חלות ועיין במה שכתבו התוס' בסוף פי\"ב דמנחות (דף ק\"ד) ד\"ה חמשה והדבר צריך תלמוד. וראיתי לבאר הא דאמרינן כל המנחות הנעשות בכלי טעונות פתיתה ואמרינן למעוטי מאי ואמר רב פפא למעוטי שתי הלחם ולחם הפנים ע\"כ, וכתב רש\"י אבל מנחת מאפה לא מימעיט מפתיתה דלקמן מרבי לה לפתיתה עם שאר מנחות אע\"ג דנאפות בתנור ע\"כ. ולכאורה יש לתמוה על זה הברייתא עצמה דהא מלת מנחה מרבה לכל המנחות לפתיתה וליציקה וכמבואר וכי היכי דמלת עליה מיעט מנחת מאפה הכי נמי נאמר דמלת אותה מיעט מנחת מאפה מפתיתה ואולי נאמר דמדאיצטריך קרא למיכתב גבי יציקה תרי מיעוטי דהיינו עליה והיא למעט מנחת מאפה מיציקה וגבי פתיתה לא כתיב אלא חד מיעוטא ע\"כ לא אתא קרא למעט מנחת מאפה מפתיתה מדלא כתיבי תרי מעוטי וכדאמרינן איזהו דבר שצריך שני מעוטין הוי אומר זו מנחת מאפה שיש בה חלות ורקיקין וזה דוחק:
והנכון בעיני הוא דהברייתא סוברת דודאי מלת מנחה אתא לרבויי פתיתה ויציקה לכל המנחות דלא כתיב בהו פתיתה ויציקה דליכא למימר דרבויא דמנחה לא אתא אלא ליציקה דכתיב סמוך לרבויא דהא כיון דכתיב מעוטא גבי פתיתה על כרחין איכא רבויא גבי פתיתה ומש\"ה איצטריך מעוטא למעט איזה דבר וזהו מושכל ראשון תו ס\"ל לברייתא דיותר נכון לומר שהמעוט ימעט מנחה שאינה כתובה כאן בהדי מנחות הללו מלומר שהמעוט ימעט מן המנחות הכתובות כאן והרבוי יבוא לרבות מנחות אחרות שאינן כתובות כאן וזה נלמד ממאי דאמרינן מאי תלמודא אימא להוציא מנחת כהנים ופי' רש\"י ז\"ל וז\"ל מאי תלמודא כלומר מה ראית להוציא את מנחת מאפה שכתובה עם שאר מנחות אימא להוציא מנחת כהנים שהרי אינה כתובה בפרשת שאר מנחות ע\"כ. ולפי זה ע\"כ דרבויא דכתיב גבי פתיתה לא אתא אלא למנחת מאפה משום דפתיתה כתיבא גבי מחבת ומרחשת לא צריך לרבויא דמנחה לפתיתה דתיפוק ליה מג\"ש דקרבנך קרבנך דכתיבי במחבת ומרחשת והם למדים זה מזה וכמו שהארכנו בזה לקמן (בדף קמ\"א ע\"א) (א\"ה נתבאר לעיל בפרקין) ולומר דאתא קרא לרבות מנחת הסולת הא ליתא דלא מיבעיא למה שכתבנו לעיל לדעת רבינו דבמנחת הסלת לא היה בה אפיה אלא אף לדעת החולקים וס\"ל דהיה בה אפיה והיתה באה עשר עשר מ\"מ מודים דלא היה בה פתיתה וכמו שכתבנו לעיל בשם רש\"י וא\"כ לא נשאר לנו לרבות מן המנחות הכתובות כאן כי אם מאפה תנור וא\"כ על כרחין כי אתא מעוטא דאותה הוא למעט שתי הלחם ולחם הפנים אבל גבי יציקה אמרינן דרבויא אתא למנחת הסולת דלא כתיב בה יציקה ומעוטא אתא למנחת מאפה ודרך זה נכון בעיני, וא\"ת גבי יציקה נמי נימא דמעוטא אתא לשתי הלחם ולחם הפנים הא לא קשיא כלל משום דהני אין בהם שמן כלל וכדתנן בפ' כל המנחות (דף נ\"ט) וא\"כ למאי איצטריך למעט גבי יציקה אך קשה גבי פתיתה מנא לן דמעוטא אתא לשתי הלחם ולחם הפנים אימא דמעוטא אתא למנחת כהנים שהרי גבי יציקה הקשו זה בגמרא ותירצו דמדכתב קרא תרי מעוטי שמעת מינה דקרא אתא למעט מאפה תנור שיש בה שני מינים וא\"כ גבי פתיתה דליכא כי אם חד מיעוטא נימא דאתא למעט מנחת כהנים. כבר הקשו התוס' קושיא זו בשם רש\"י ותירצו דמסתברא דנרבה מנחת כהנים כדין מנחת מחבת דשתיהן מנחת יחיד ונפש כתיב בפרשה ונמעט שתי הלחם ולחם הפנים דציבור הם, ולי נראה לתרץ באופן אחר דעד כאן לא הקשו בגמ' אימא להוציא מנחת כהנים אלא גבי יציקה לפי שאמרו שהמעוט הוא למעט מנחת מאפה ולזה הקשו דמנא לן דהמעוט הוא למעט מנחת מאפה שכתובה עם שאר מנחות אימא דבא למעט מנחת כהנים שהרי אינה כתובה עם שאר מנחות וכמו שפי' רש\"י אבל גבי פתיתה שדרשנו המעוט למעט שתי הלחם ולחם הפנים תו לא שייך לאקשויי ואימא למעט מנחת כהנים דכיון דמה שמעטנו אינו מן המנחות הכתובות שם אדרבא יותר יש טעם למעט שתי הלחם ולחם הפנים ממנחת כהנים לפי ששתי הלחם ולחם הפנים אין בהם לאשים כלל וא\"כ ההבדל שיש ביניהם לשאר מנחות הוא רב מאד וא\"כ מן הסברא יותר יצדק למעט שתי הלחם ולחם הפנים ממנחת כהנים וגם זה נכון בעיני: " + ], + [], + [ + "וקומץ שחלקו בשני כלים כו'. יש להסתפק אם חזר ועירבו בכלי אחד אי מהני דהא ודאי לא בעינן שיהיה הקומץ בכלי שניתן בו הקומץ מתחלה שאם נתן הקומץ בכלי אחד ושוב נתנו בכלי אחר ליכא הקפדה כל ששני הכלים הם כלי שרת וזה מתבאר ממ\"ש רפ\"א מפה\"מ דין כ\"ד קבל בכלי קדש ונתן לכלי חול יחזיר לכלי קדש משמע דדוקא לפי שהיה כלי חול הא לאו הכי לא ונראה שה\"ה למנחות. ומיהו בעיקר הספק נ\"ל דלא מהני מה שחוזר ומערבן בכלי אחר דכיון שדין זה דקומץ מדם ילפינן ליה וכדאיתא בפ\"ק דמנחות (דף ט') ובדם פשיטא דלא מהני מה שחוזר ומערבן וכדאיתא התם וכמו שנתבאר מעבר לדף (א\"ה עיין לעיל פ\"ה מהלכות אלו דין ט') והטעם דלא מהני ליה תקון הוא מבואר משום דכל פסול שאירע לאחר קבלת הדם כגון נתן לשמאל או בכלי חול או לזר יש לו תיקון משום דדמו לנשפך מהכלי על הרצפה דקי\"ל דאוספו וכשר אבל כל פיסול שאירע בשעת קבלה אין לו עוד תיקון משום דהוי נשפך מצואר הבהמה על הרצפה דנפסל הזבח וכמ\"ש רבינו בפ\"א מה' פסולי המוקדשין דין כ\"ה. אך ראיתי שסיים בדבריו וחוזר ומקדש נראה דס\"ל דיש תיקון אם חזר ועירבן ונתנם בכלי אחר ולא ידעתי טעם דין זה דהא כיון דבשעת מתן כלי לא נתקדש כי חזר וקדש לא מהני משום דהוי כנשפך מצואר הבהמה ואף דרבינו בפי\"א מה' פסולי המוקדשין דין ה' כתב נתפזר הקומץ ע\"ג הרצפה יחזור ויאספנו כבר כתב מרן שם דהיינו דוקא אם נתפזר אחר שנתנו לכלי שרת: ומלקט את כל לבונתה וכו'. דין זה הוא פשוט בגמרא פ\"ב דסוטה (דף י\"ד) דבתחלה נותן הלבונה ע\"ג הקומץ שבכלי ואח\"כ מקטיר שניהם יחד. וראיתי לרש\"י בריש הקומץ זוטא שכתב עלה דההיא דלקט לבונה בזר פסולה דלאחר הקטרת הקומץ היה מלקט הלבונה מעל הסלת ומקטירו ע\"כ. נראה דס\"ל שלא היתה ההקטרה בבת אחת אלא בזה אחר זה והוא תימה בעיני ובפ' צו כתב רש\"י שמלקט הלבונה לאחר קמיצה ומקטירו הרי שהליקוט הוא לאחר קמיצה לא לאחר הקטרה וצ\"ע: " + ], + [], + [ + "אין קומץ פחות מכשני זיתים. עיין בירושלמי רפ\"ב דיומא דר' יצחק בר רבי אלעזר שאל מעתה כהן שאין ידו מחזקת כשני זיתים פסול מן העבודה, ולכאורה נראה דפסול לכל העבודות כיון שאינו ראוי לקמיצה ולא ראיתי לרבינו שהזכיר דין זה ולומר דכונת הירושלמי היא דפסול לקמיצה מלבד שפשט ההלכה אינו מורה כן עוד קשה דמלתא דפשיטא היא כיון דקי\"ל דאין קמיצה פחות משני זיתים: " + ] + ], + [ + [ + "או נודר מנחה ממנחת נסכים וכו'. מימרא דרבא בפרק כל המנחות (דף ק\"ד).ומ\"ש או לבונה בפני עצמה. פי\"ג דמנחות (דף ק\"ו:): " + ], + [], + [], + [], + [ + "מה בין נדרים לנדבות וכו'. דקדק רבינו לומר עד שיקריב כמו שנדר לומר שאפילו הביאו ליד כהן כל שלא הקריבו כמו שנדר לא יצא י\"ח נדרו ודין זה הוא פשוט ולא מיבעיא היכא דנפסל הקרבן דפשיטא דלא יצא ידי נדרו אלא אפילו שהקרבן כשר אפ\"ה לא יצא ידי נדרו וכדתנן בריש זבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה וכבר כתבתי לעיל (דף רל\"ה) (א\"ה תמצאנו לקמן בפ\"ז מהל' חובל ומזיק דין ד' יע\"ש) שדין זה הוא אפילו במי שנדר קרבן ולאו דוקא בקרבן חובה ובזבחים אמרינן מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה האי נדבה נדר הוא אלא אם כמו שנדרת עשית יהא נדר ופירש\"י יהא נדר ויעלה לנדריך והן הן הדברים שכתב רבינו עד שיקריב כמו שנדר. וראיתי להתוס' בפ\"ק דחולין (דף כ\"ב) אההיא דבעי ר' זירא האומר הרי עלי עולה מן התורים או מן בני יונה והביא תחלת הציהוב שבזה ובזה מהו וכו' שהקשו וא\"ת כיון דממ\"נ האחד פסול היאך יכול להקריבן. וי\"ל דמבעיא ליה כגון דאם עבר כהן והקריב א\"נ כיון שהביא ליד הכהן יצא ידי נדרו מאחר דמ\"מ האחד מהם ראוי להקריב. והנה תירוץ זה האחרון הוא תמוה בעיני דמאחר שאין הכהן יכול להקריב משום ספק איך יתכן דיצא זה ידי נדרו והלא אף שהקריבו אלא ששחטו הכהן שלא לשמו לא יצא ידי נדרו כ\"ש היכא דאין הכהן יכול להקריבו דפשיטא דלא יצא ידי נדרו וכעת דברי התוס' צריכין אצלי תלמוד: " + ], + [], + [], + [ + "או שאמר ה\"ז חטאת או אשם. באשם תלוי איכא פלוגתא דתנאי אם בא בנדר ובנדבה בפ\"ו דכריתות. ודעת רבינו הוא דאינו בא בנדר ונדבה אך הטי\"ד סי' ה' ס\"ל דבא בנדר ובנדבה משום דסתמא דספ\"ב דחולין אתיא כר\"א ועיין בזבח השלמים סי' א'. ומ\"ש ואמר ה\"ז לחטאתי ה\"ה אם אמר ה\"ז חטאתי או אשמי בלא למ\"ד דדבריו קיימים ב\"ח י\"ד סי' ה' ס\"ק ז' ודוק. ובעיקר הדין דמחלק רבינו בין האומר הרי עלי חטאת או אשם לאומר ה\"ז חטאתי או לאשמי כתב מרן בתוספתא פ\"ג דתמורה וכן מתבאר בגמ' ס\"פ השוחט ובפ\"ק דנדרים (דף ו') יע\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "אחד נדרים ונדבות עם שאר הדברים וכו'. מצאתי מקום דין זה שיהיה באלו עשה ופשטיה דקרא לא מיירי אלא במידי דהקרבה ומאי דכתיב ותרומת ידכם היינו בכורים כמו שפירש\"י. וראיתי לבעל החינוך שכתב דעשה זה אינו נוהג כי אם בזמן הבית ולרבינו נוהג אף בזמן הזה. ומ\"ש ה\"ז עובר בלא תעשה וכו'. דע דעובר נמי משום לא יחל דברו עיין לעיל פ\"א מהל' ערכין. ומ\"ש והחרמים פירש\"י חרמי גבוה אך התוס' כתבו בין חרמי גבוה בין חרמי כהנים. ומ\"ש עברו עליו ג' רגלים כו'. דע דג' רגלים הללו בעינן שלמים ואם הקדיש באמצע הרגל אינו עובר עד שיעברו עליו ג' רגלים אחרים. ודין זה נלמד מההיא דאמרינן בפ\"ק דר\"ה (דף ה') אמר רבא הכא במאי עסקינן כגון שהומם בתוך הרגל וכו'. וכ\"כ התוס' שם דאין בל תאחר אלא בכל הרגל וכתבו התוס' (דף ו') ד\"ה שנה דסוף רגל א' מצטרף עם תחלת רגל ג' ועובר בבל תאחר אף קודם שיעברו כל הרגל יע\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [ + "כל חייבי עולות ושלמים ממשכנים אותם כו'. כתב הרמב\"ן בפ' ארבעה וחמשה שיש מפרשים דלא מחלקינן בין חייבי חטאות ואשמות לחייבי עולות ושלמים אלא קודם זמנן דבהני ממשכנין כי היכי דלא ליפשע ובהנך לא פשע אבל לאחר שעברו ג' רגלים בכולם ממשכנין וכופין נמי במילי ושוטי דבכולהו כתיב ועשית וכענין שאמרו בשאר מצות מכין אותו עד שתצא נפשו ודבר נכון הוא ע\"כ ועיין במ\"ש התוס' פ\"ק דר\"ה (דף ו') ד\"ה יקריב. והא דאמרינן דחייבי חטאות אין ממשכנין אותן היינו דוקא באומר דלא ניחא ליה בכפרה אבל במי שהוא סבור שהוא פטור ומן הדין חייב ממשכנין אותו כ\"כ התוס' ריש פ\"ג דכריתות ד\"ה או דלמא ובר\"פ האשה רבה ד\"ה ר\"מ ואע\"ג דאינהו קיימי אליבא דר\"מ ואנן לא קי\"ל כוותיה מ\"מ בהך מילתא לא פליגי עליה רבנן ויש ללמוד מדר\"מ לרבנן היכא דהוא סבר דפטור ומן הדין חייב. אף באשם פעמים דממשכנין כגון אשם נזיר וטמא ואשם מצורע כ\"כ הלח\"מ פ\"ו מהל' נזירות ד\"ה אבל האשם: " + ] + ], + [ + [ + "האומר וכו' אע\"פ שחזר בו בתוך כדי דיבור וכו'. וכן כתב בסוף פ\"ב מהל' תמורה יע\"ש ובפירוש המשנה כתב רבינו בפ' כיצד מערימין העיקר בידינו תוך כדי דיבור כדיבור דמי זולתי במקדיש וכו'. והנה יש לתמוה על פסק זה מההיא דאמרינן במרובה (דף ע\"ג) וסבר ר' יוסי תוך כדי דיבור כדיבור דמי והתנן כו' ומתרצינן תרי תוך כדי דיבור הוי כי לית ליה לר' יוסי כדי שאלת תלמיד לרב דנפיש מיליה כדי שאלת רב לתלמיד אית ליה הרי דבגמ' השוו מקדיש לשאר מילי ומאן דאית ליה דתוך כדי דיבור כדיבור דמי בעלמא אית ליה נמי בהקדש וטעמא דר' יוסי דנמלך הוא משום דאית ליה בעלמא דכדי שאלת תלמיד לרב לא הוי כדי דיבור אבל אם היה נמלך כדי שאלת רב לתלמיד היה מודה ר' יוסי דהיה תמורת שלמים ואילו מדברי רבינו נראה דטעמא הוא משום דבהקדש לא מהני חזרה ואפילו שחזר בו תיכף ומיד וזה הוא דבר מתמיה. שוב ראיתי לרב בעל שפתי כהן בח\"מ סימן רצ\"ה ס\"ק ד' שתמה על רבינו וכמו שכתבתי. והנראה לי הוא לומר דרבינו דחה סוגיא זו דמרובה מהלכה לפי שהוקשה לו קושית התוס' שהקשו תימה דרב אחא מדיפתי דאמר בפ\"ק דמכות ובפ' שבועות העדות דתוך כדי דיבור כדיבור דמי והוא כדי שאלת תלמיד לרב כמאן דלרבנן לית להו כלל כדי דיבור ואפילו דיבור קטן ור' יוסי נמי בתלמיד לרב מודה דלאו כדיבור דמי עכ\"ד. ומכח קושיא זו הכריח רבינו דסוגיא דמרובה היא אליבא דמ\"ד בפ' שבועת העדות דתוך כדי דיבור דהוי כדיבור הוי כדי שאלת רב לתלמיד ולדידיה ניחא דלא תיקשי דר' יוסי אר' יוסי דר' יוסי דרבנן דאית ליה דתוך כדי דיבור כדיבור דמי מיירי בשאלת רב לתלמיד ור' יוסי דר' מאיר מיירי בשאלת תלמיד לרב וס\"ל כר' יוסי אך לרב אחא ולר\"ל דריש פ\"ד דנזיר דאית להו דאפילו כדי שאלת תלמיד לרב כדיבור דמי אי אפשר לתרץ קושיא דר' יוסי אדר' יוסי כסוגיא דמרובה דא\"כ אתי דלא כמאן וע\"כ אית לן למימר לדידהו טעמא דר' יוסי דתמורה הוא משום דבהקדש לא אמרינן תוך כדי דיבור כדיבור דמי ולעולם דבעלמא אית ליה דתוך כדי דבור כדבור דמי ואפילו כדי שאלת תלמיד לרב אלא דשאני הקדש דלא מהני חזרה ואנן פסקינן הלכתא כר' יוסי דפליגי אדרבנן וכר' יוסי דפליג אר\"מ. והנה מה שתירצו התוס' לקושיא זו לא הבנתי דבריהם דמה שהביאו מסוגיא דנזיר ומפ' בתרא דנדרים אין ראיה משם אלא דתכ\"ד כדיבור דמי ודלא כרבנן דר' יוסי אך מה שתמהו דמנא להו דהוי כדי שאלת תלמיד לרב דהוי דלא כמאן לא ידעתי היאך העלו מזור לקושיא זו והדבר אצלי צריך עיון: שוב ראיתי בפ\"ב דזבחים (דף ל') דאמרינן כי פליגי דאמר תמורת עולה תמורת שלמים דר\"מ סבר מדהוה ליה למימר תמורת עולה ושלמים ש\"מ מיהדר קא הדר ביה ור' יוסי וכו'. והנה המעיין בהלכה זו יראה דבין לר\"מ ובין לר\"י כולהו ס\"ל דלא מהני חזרה בהקדש ולא פליגי אלא בכוונת דבריו אי הוי חזרה או לא ואוקימתא זו הובאה בפ' כיצד מערימין (דף כ\"ו) בלתי חולק והדבר פשוט אצלי אין דרך לנטות ממנו ימין ושמאל. תנן בפ' כיצד מערימין (כ\"ה:) האומר כו' ואם משאמר הרי זו שלמים נמלך הרי זו ולדה שלמים ופריך בגמ' פשיטא ולדה שלמים אלא כל אימת דבעי מימלך ומשני אמר רב פפא לא נצרכה אלא שאמר בתוך כדי דבור מהו דתימא תכ\"ד כדיבור והאי עיוני הוא דקא מעיין קמ\"ל. והנה הנראה אצלי בפשט הסוגיא הוא דמאי דאמרינן קמ\"ל הוא לאפוקי דלא נימא עיוני הוא דקא מעיין קמ\"ל דכיון דשהה קצת אף שכל דבריו היו תוך כדי דיבור חשיב כנמלך וכההיא דאמרינן בפ' מי שמת (דף קמ\"ח) שכ\"מ שכתב כל נכסיו לאחרים רואין אם כמחלק מת קנו כולם וכו' ואם כנמלך עמד אינו חוזר אלא באחרון ופירשו דכל ששהה בין זה לזה חשיב נמלך ופשיטא דאפילו תוך כדי דיבור חשיב נמלך דהא פריך התם בגמ' ודילמא עיוני הוא דקא מעיין ואם לאחר כדי דיבור מהיכא תיתי שניחוש לעיוני הוא דקא מעיין דאם כן אין לדבר סוף אלא ודאי דאפילו תוך כדי דיבור חשיב נמלך ועל זה היקשו ודילמא עיוני הוא דקא מעיין ותירצו סתמיה דשכ\"מ מידק דייק והדר יהיב ומש\"ה כל ששהה חשיב כנמלך. וסוגיא זו נמי הכי פירושה דס\"ד כיון שתוך כדי דבור אמר וולדה עולה אף ששהה קצת לא חשיב נמלך ומאי דשהה הוא משום עיוני קא מעיין קמ\"ל דלא משום דמקדיש מידק דייק והדר מקדיש וטעמו דלא מהני נמלך תוך כדי דבור אף שבכל מקום קי\"ל דיכול לחזור בו תוך כדי דבור וכמו שפסק רבינו סוף פ\"ה מהל' שבועות יש לומר דשאני הקדש דלא מהני בו חזרה אפילו תוך כדי דבור וכן כתב רבינו בפרקין. ומ\"מ אני תמיה דאמאי לא תירצו בגמ' כשהקשו פשיטא ס\"ד דכיון דבכל התורה תוך כדי דבור כדיבור דמי הכא נמי קמ\"ל דשאני הקדש דלא מהני חזרה ואפילו תוך כדי דבור. וכתבו התוס' לא נצרכא אלא שאמר תוך כדי דבור פירוש כדי שאלת תלמיד לרב שלום עליך רבי דהא קי\"ל תוך כדי דיבור כדיבור דמי והיינו כדי שאלת רב לתלמיד עכ\"ד. ודברי התוס' הללו נפלאו ממני דמה שייך לכאן שיעור כדי דיבור מהו דהא סוגיא זו אתיא ככ\"ע בין למ\"ד דהוי כדי שאלת רב לתלמיד בין למ\"ד דהוי כדי שאלת תלמיד לרב דחדושא דר\"י הוא דאפילו חזר ואמר בתוך כדי דיבור למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וס\"ד דעיוני קא מעיין קמ\"ל דלא אלא דנמלך הוא. ונראה דהתוס' לא הוו גרסי אלא מהו דתימא תוך כדי דיבור כדיבור קמ\"ל וס\"ל דסוגיא זו איתא כההיא דמרובה (דף ע\"ג) דאמרינן תרי כדי דיבור הוו וכו' כדי שאלת רב לתלמיד אית ליה. והמתבאר מאותה סוגיא הוא דר' יוסי אית ליה דמהני חזרה מהקדש דומיא דכל התורה אלא דס\"ל דתוך כדי דיבור לא הוי אלא כדי שאלת רב לתלמיד ומאי דקאמר רב פפא לא נצרכה אלא לתוך כדי דיבור הוא כדי שאלת תלמיד לרב דנפיש מיליה ומש\"ה לא מהני חזרה. אך מה שאני תמיה הוא שמדברי התוס' בפ' התודה (דף פ\"א) ד\"ה תודה נראה דס\"ל דטעמא דר' יוסי דהכא הוא משום דלא מהני חזרה בהקדש הפך מה שכתבו כאן וצ\"ע. ודע שמדברי רש\"י מוכח דס\"ל דטעמא דר' יוסי הוא משום דלא מהני חזרה בהקדש וכן הוא דעת רבינו ודחו אותה סוגיא דמרובה וטעמא דמילתא הוא משום דגירסתם היתה כגירסתנו דהס\"ד הוא דילמא עיוני קא מעיין ולפי גירסא זו ע\"כ ר' יוסי אית ליה דלא מהני חזרה בהקדש ואף לפי גירסת התוס' ס\"ל דהכוונה ס\"ד תוך כדי דיבור כדיבור ומהני חזרה קמ\"ל דשאני הקדש ודחו אותה סוגיא דמרובה משום דאותה סוגיא אתיא דלא כהלכתא וכמו שכתבתי לעיל ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אמר הרי עלי עולה וכו'. נסתפקתי במי שקנה אתרוג בדמים יקרים מפני חשיבותו ובא אחד וגנבו ממנו ופסלו אי מצי גנב פטר נפשיה בנתינת אתרוג אחר כשר אף שאיננו חשוב כמו האחר משום דאמר ליה אתרוג זה אי לאו משום מצוה איננו שוה כי אם זוז וכיון שכל חיובי הוא משום דבעית לקיומי מצות ולקחתם לכם כיון שאף באתרוג זה אתה מקיים המצוה כבר נפטרתי מחיובי או דילמא מצי אמר ליה אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר. ונראה שיש להביא ראיה לדין זה מההיא דאמרינן בפ' מרובה (דף ע\"ח) בעי רבא הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנב מי פטר גנב נפשיה בכבש לרבנן בעולת העוף לראב\"ע מי אמרינן עולה קבל עילויה או דילמא מצי אמר ליה אנא מצוה מן המובחר בעינא למיעבד הדר פשט גנב פטר עצמו בכבש לרבנן בעולת העוף לראב\"ע ע\"כ. הרי דטענה דבעינא למיעבד מצוה מן המובחר אינה טענה וא\"כ בנדון דידן נמי יכול גנב למיפטר נפשיה באתרוג שיוצא בו ידי חובה. אך כד מעיינינן שפיר נראה דלא דמי כלל משום דשאני התם דשור זה שהפריש אין לו דמים דהא קי\"ל דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום נמצא שאין חיובו של הגנב אלא משום תשלומו של הנודר ומש\"ה פטר נפשיה בכבש לרבנן ובעולת העוף לראב\"ע אבל הכא גבי אתרוג מצי למימר הנגזל אנא הוה מזביננא ליה בדמים יקרים כמו שלקחתי אותו ונמצא שיש כאן חיוב דמים שהפסידו. ועוד יש לחלק באופן אחר. שוב שמעתי שמהר\"ם מינץ נשאל בדין זה והביא ראיה זו דפ' מרובה יע\"ש. ועיין בשלטי הגבורים פ\"ק דבתרא (דף קס\"ו) שדבריו מתמיהים וצ\"ע. (א\"ה עיין בס' בני חיי): " + ], + [], + [], + [], + [ + "האומר הרי עלי למזבח כו'. גרסינן בפ' הרי עלי עשרון (דף ק\"ו) ת\"ר הרי עלי למזבח יביא לבונה וכו' (עיין בכ\"מ).ואני תמיה דאכתי תקשי דהא איכא יין לשמואל דאמר בפ' כל התדיר (דף צ\"א) המתנדב יין מביא ומזלפו ע\"ג האשים. ואפשר לומר דברייתא זו אתיא כמ\"ד התם דיין הבא בנדבה כולו לספלים דפלוגתא דתנאי הוא וכדאיתא התם. ואפשר שמכאן יצא לרבינו מה שפסק דיין הבא בנדבה הוא לשיתין ותמהו עליו איך פסק דלא כשמואל ומלבד מה שכתב שם מרן י\"ל שסמך על ברייתא זו דאתיא דלא כשמואל מדאינו מביא יין. ומיהו יש לדחות דמה שאינו מביא יין הוא משום דאיכא נסכים דלשיתין אזלי לא פסיקא ליה דומיא דמנחת נסכים דאינו מביא משום דכיון דאיכא מנחה דאכלי כהנים מינה לא פסיקא ליה. ודע שסבור הייתי לומר דהא דאמרינן דאם אמר פירשתי ואיני יודע מה פירשתי שמביא מכל דבר שקרב למזבח אפי' הכי נסכים אינו מביא משום דלשיתין אזלי דדוקא עולת העוף אע\"ג דאיכא מוראה ונוצה מדנחית לפרושי דעתיה אמידי דלית ביה היתר שיריים לכהנים ואע\"ג דאינו נקטר כולו וכן מנחת נסכים מביא דלא שייך טעמא דלא פסיקא ליה אלא באומר סתם הרי עלי למזבח אבל במפריש ואינו יודע מה פירש איכא לספוקי במנחת נסכים אבל בנסכים נראה דליכא לספוקי כיון שהוא אמר הרי עלי למזבח ונסכים לשיתין אזלי ודאי שלא פירש נסכים כיון שהוא הפך מה שאמר הרי עלי למזבח. וכן יש לדקדק מדברי רש\"י שכתב כמו עולת העוף ומנחת נסכים ומדלא קאמר נסכים נראה דנסכים כיון דלשיתין אזלי ליכא לספוקי בהו. ועוד נראה לי לדקדק מדברי רש\"י דעולת בהמה אינו מביא מדלא כתב כי אם עולת העוף ויש לחלק דדוקא עולת העוף שאין בו היתר שיריים לכהנים אף שאינו נקטר כולו למזבח הוי בכלל דהרי עלי למזבח ואיכא לספוקי שמא עולת העוף אמר ומאי דקאמר למזבח כוונתו היא דבר שהוא כולו למזבח ואין בו היתר שיריים לכהנים אבל עולת בהמה דאיכא עורה שהוא לכהנים ליכא לספוקי כיון דאמר הרי עלי למזבח משמע שלא התנדב דבר שיש בו היתר שיריים לכהנים. וראיתי למרן שכתב ומשמע לרבינו דכי אמור גבי נסכים לשיתין אזלי היינו לומר דכיון שאינם נקטרים במזבח אינם בכלל אמירתו למזבח אבל בכלל אמירתו פירשתי ואינו יודע מה פירשתי הוו ע\"כ. והנה ממה שכתב רבינו ומנחת נסכים אין להוכיח זה דהא מנחת נסכים אין פירושו כי אם על הסלת וכמ\"ש ברפ\"ב מהלכות אלו היין והסלת שמביאין עם הקרבן הם הנקראים נסכים והסלת לבדה נקראת מנחת נסכים. ואפשר שמה שכתב רבינו שמביא מנחת נסכים הכוונה היא על הסלת לפי שהיא ע\"ג האשים אבל הנסכים דאזלי לשיתין אינו בכלל מה שאמר הרי עלי למזבח אך ממה שסיים רבינו ויין בפני עצמו ואע\"ג דיין הבא בנדבה ס\"ל דאזיל לשיתין מ\"מ ס\"ל דהוי בכלל מה שאמר הרי עלי למזבח דא\"כ צריך להביא יין עם מנחת נסכים אע\"ג דאזיל לשיתין. ומ\"מ יש לדקדק למה לא ביאר מרן גם כן שמביא נסכים עם העולה מלבד מה שמביא מנחת נסכים בפני עצמה. והנראה אצלי דאינו מביא כי אם עולה לבדה בלא נסכים ומנחת נסכים בלא יין אלא סלת לבדה ויתנה ויאמר אם נדרתי עולה הרי עולה והרי נסכיה שהוא מנחת הסלת והיין ואם התנדב מנחת נסכים הרי הביא מנחת נסכים ואם התנדב יין הרי הביא יין וע\"כ לא כתבו התוס' בפ\"ב דקדושין (דף נ\"ב) ד\"ה ודילמא שאינו מביא נסכי נדבה על תנאי אלא משום דס\"ל דנסכי נדבה מזלפו על האשים וכמבואר שם אבל רבינו דס\"ל דנסכי נדבה נמי אזיל לשיתין יכול להביא נסכי נדבה על תנאי. אך כד מעיינינן שפיר נראה דאינו יכול להביא נסכין על תנאי שהרי רבינו בספ\"ה מהל' איסורי מזבח כתב שיין הנסכים אינו טעון מלח ואילו ביין הבא בפני עצמו פסק בפרקין דטעון מלח ואם כן אינם שוים ומה שהתוס' בקידושין לא כתבו חלוק זה הוא משום דס\"ל דסתם יין לא בעי מלח שהרי הרואה יראה שדברי רבינו הם מתמיהים לפי סוגית הגמרא וכמ\"ש הרב בעל לחם משנה אך לדברי רבינו מיהא לא מהני תנאה. ומ\"מ נראה לי שאף שמביא נסכים עם עולת העוף מ\"מ אינו מביא יין עם מנחת נסכים שהרי היין שמביא לבדו מביאו על תנאי שאם התנדב נסכים הרי הביא מנחת נסכים ויין ואם התנדב יין הרי הביא יין ומנחת נסכים היא נדבה שהרי יכול להתנדב מנחת נסכים לבדה בלא יין: " + ], + [], + [ + "לא יפחות מקומץ. כתבו התוס' בפרק בתרא דמנחות (דף ק\"ו) ד\"ה לא דבירושלמי דשקלים נחלקו אי לשיעור יד בעלים או לשיעור יד כהן: ומ\"ש ואם רצה להביא דמי העצים כו'. בתוספתא פ\"ג דשקלים תניא האומר הרי עלי עצים מביא דמי שני גזירי עצים ונותן לשופר וכהנים לוקחים בהם עצים ומקריבין לגבי מזבח והתוס' בפרק הקומץ רבה (דף ק') ד\"ה מלמד הביאו תוספתא זו יע\"ש ודברי הר\"י קורקוס שהביא מרן צריכים תלמוד. ודע דבפ\"ו דשקלים תנן דאחד מן השופרות היה כתוב עליו עצים ופירש שם הרע\"ב שמתנדב עצים למערכה נותן דמיהן לתוכו ע\"כ, והכוונה היא אם רצה לתת דמים וכמ\"ש רבינו. אך שם בפירוש המשנה כתב שכל מי שיתנדב דבר לקנות בו עצים למערכה יטיל אותו שם וכ\"כ בחיבורו פ\"ב מהל' שקלים דין ב' ולפי מ\"ש כאן רבינו היה יכול לפרש מתני' דשקלים כפירוש הרע\"ב ודוק: " + ], + [ + "וכיצד עושין ביין הבא בפני עצמו כו'. עיין בדברי מרן ועיין בפרק המזבח מקדש (דף פ\"ד) דאמרינן נסכים הבאים בפני עצמן לדברי כולם ירדו. אלמא דלא הוו לאשים ומש\"ה לר' יהושע ירדו ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "האומר הרי עלי מנחה וכו'. בריש פי\"ג דמנחות תנן הרי עלי מנחה יביא איזו שירצה ר' יהודה אומר יביא מנחת הסלת שהיא מיוחדת שבמנחות ע\"כ. ורבינו פסק כת\"ק וכ\"כ רבינו עובדיה ז\"ל דאין הלכה כר' יהודה ואף שרש\"י ז\"ל כתב בפירוש התורה עלה דקרא דסלת יהיה קרבנו האומר הרי עלי מנחה סתם מביא מנחת סלת שהיא הראשונה שבמנחות ע\"כ. אלמא דשנה משנתו כר' יהודה כבר הוקשה זה להרא\"ם וכתב ואע\"פ שאין הלכה כר' יהודה אלא כחכמים שאמרו מביא מאיזו שירצה אעפ\"כ פירש המקרא הזה על דעתו להיותו קרוב לפשוטו של מקרא וכבר פירשנו פעמים רבות שהרב לא יכוין בפירוש החומש אלא זה עכ\"ד. אך ראיתי לסמ\"ג במצות עשה סי' קפ\"ו שכתב וז\"ל סלת יהיה קרבנו האומר הרי עלי מנחה סתם מביא מנחת סלת שהיא ראשונה לכל המנחות ע\"כ, ולא ידעתי למה שנה משנתו כר' יהודה וצ\"ע. ודע דבס\"פ כל המנחות (דף ס\"ג) תנן הרי עלי מנחת מאפה לא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין ר\"ש מתיר מפני שהם קרבן אחד ע\"כ. ואין ספק דאין הלכה כר\"ש דהא ר' יהודה ור\"י פליגי עליה דר\"ש וכדאיתא בגמרא ובכמה דוכתי סתם לן תנא דלא כר\"ש וכמו שנבאר. והנה כעת לא ראיתי לרבינו שהביא דין זה בפירוש ואפשר לומר שדין זה רמז אותו באומרו אחת מחמשת מיני מנחות ואליבא דר\"ש הם ששה מיני מנחות דהא במנחת מאפה תנור איכא ג' מינים דהיינו כולו חלות או כולו רקיקין או מחצה חלות ומחצה רקיקין ומנחת הסלת ומנחת מחבת ומנחת מרחשת הרי ששה מיני מנחות וראיה לזה דלר\"ש חשיבי ששה מיני מנחות דהא בפרק כל המנחות (דף נ\"ט ס') ובריש פ' ואלו מנחות אמרינן אמר רב פפא כל היכא דתנן עשר תנן לאפוקי מדר\"ש דאמר מחצה חלות ומחצה רקיקין יביא קמ\"ל דלא ע\"כ ופי' שם רש\"י בלשון שני דהכוונה היא דבכל הני תני מתני' עשר מיני מנחות ואליבא דר\"ש הם אחד עשר מיני מנחות דהא במנחת מאפה תנור איכא שלשה מנחות ומדלא תני לה מתני' במנינא שמעת מינה דסתם לן תנא דלא כר\"ש ואף שרש\"י שם פירש פירוש אחר בדברי רב פפא הללו כבר הארכתי בזה בדף קל\"ט (א\"ה תמצאנו לעיל בפי\"ג מהלכות אלו דין י' יע\"ש) והכרחתי דפירוש שני דרש\"י הוא העיקר וא\"כ באומרו אחד מה' הרי למדנו דלא משכחת מחצה חלות ומחצה רקיקין וכן ממה שסיים רבינו וכתב קבע נדרו במין מהם ושכחו מביא חמשתן יש להוכיח גם כן דלית הלכתא כר\"ש משום דאליבא דר\"ש צריך להביא ארבע עשרה מנחות וכדאיתא בריש פרק הרי עלי עשרון (דף ק\"ה) ואף שאביי אית ליה דאפי' לר\"ש די במה שמביא חמשה מיני מנחות ובתנאי וכדאיתא בגמ' מ\"מ הרואה יראה כמה יש מהדוחק בדברי אביי הללו וכדאיתא בגמרא ועוד דאם איתא דרבינו הוה ס\"ל כר\"ש היה לו לבאר ולומר שיתנה ויאמר אם מחצה חלות ומחצה רקיקין נדרתי יצטרפו חלות מזה ורקיקין מזה למה שנדרתי והשאר יהא נדבה. הכלל העולה שמדברי רבינו הללו יש להוכיח דאית ליה דלית הלכתא כר\"ש אך הדבר הקשה אצלי הוא דר' יהודה דאית ליה דלא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין יליף לה מדכתיב קרבן מנחה קרבן אחד אמרתי ולא שנים ושלשה קרבנות ור' יוסי ברבי יהודה יליף לה מדכתיב וכל המנחה וגו' וכל מנחה וגו' מה כל האמור למטה שני מינים חלוקין אף כל האמור למעלה שני מינים חלוקין והקשו בגמרא ר' יוסי ברבי יהודה היינו אבוה ותרצוה איכא בינייהו דאי עבד ע\"כ, דלר' יהודה בדיעבד יקריבם ולר' יוסי דמדמה להו למנחה בלולה וחריבה לא יקריבם וא\"כ יש לתמוה אמאי לא ביאר לנו רבינו דעתו כמאן פסק אי כר' יוסי או כאבוה וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [], + [ + "האומר הרי עלי מנחת שעורים כו'. עיין בקרבן אהרן אם יש חילוק בדינים אלו בין נדר לנדבה ועיין במ\"ש התוס' פרק המנחות (דף ק\"ד) ד\"ה אין ודוק: " + ], + [ + "וכן האומר הרי עלי תודה כו'. גרסי' בתוספתא פי\"ב דמנחות כהן שאמר הרי עלי מנחה שתקמץ ושיאכל וישראל שאמר הרי עלי מנחה שתעלה כולה לאשים כופין אותו ומביא מנחה כתקנה דברי ר\"י ור\"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים הרי עלי עשרון אחד להביא בשני כלים כופין אותו ויביא ב' עשרונים בשני כלים דברי ר\"י ור\"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים ע\"כ. ואולי השמיט רבינו כל זה לפי שכל אלו החלוקות נלמדות ממה שכתב: " + ], + [], + [], + [], + [ + "מתנדב או נודר אדם יין בפני עצמו וכו'. ובדין י\"ד כתב אבל אם נדר לוג או שנים פטור שהרי אינם ראויים כלל לא הן ולא מקצתן ע\"כ. והנה התוס' בפרק המנחות (דף ק\"ד) ד\"ה אין הקשו תימה כי היכי דאמרי' גבי מנחות דאם אמר חצי עשרון יביא עשרון שלם עשרון ומחצה יביא ב' ה\"נ נימא כי אמר לוג או ב' יביא ג' שהם נסכי כבש וכי אמר חמשה יביא ששה שהם נסכי פר ושמא דאה\"נ היכא דאמר הרי עלי אבל הכא בנדבה שיש לפניו לוג אחד או שנים ואמר הרי אלו לנסכים ובגמרא גבי יש קבע לנסכים פירש בקונטרס כגון דאמר הרי עלי כך וכך לוגין ע\"כ. והנה דברי התוס' הם מבוארים דכל שאמר הרי עלי לוג או ב' מביא שלשה וכן אם נדר חמשה מביא ששה אך אם הוא נדבה אז אם אמר על לוג או על שנים הרי אלו לנסכים לא אמר כלום ואם אמר על חמשה בזה נסתפקו בגמרא אם יש קבע או לא וגבי מנחה נמי דינא הכי שאם אמר על חצי עשרון שהיה מונח לפניו הרי זו למנחה לא אמר כלום ואם אמר על עשרון ומחצה הרי זו למנחה נראה דזה תלוי באם יש קבע או לא דאם אין קבע מושך עשרון ומקריב והחצי העשרון הנשאר הוי נדבה ואי אמרת יש קבע אמרי' ליה שיביא עוד חצי עשרון מביתו והא דלא קבעו בגמרא בעיא זו באידך מתני' דמנחה משום דהתם איירי בנדר ואף את\"ל דאין קבע חייב להשלים לשני עשרונות דומיא דנודר חצי עשרון אבל הכא דמיירי בנדבה דקי\"ל דבלוג אחד או בשנים לא אמר כלום מספקא לן בחמשה אם יש קבע או לא: ודע דההיא דמנחה דאמרינן דנודר חצי עשרון דמחייבין אותו להביא עשרון שלם הוא בתנאי שיאמר אילו הייתי שאין נודרין חצי עשרון הייתי נודר כדרך שמקריבין הא לאו הכי פטור. והנה הנראה מדברי התוס' דמתני' דלוג מיירי אף באומר אילו הייתי יודע שאין נודרים לוג או שנים הייתי נודר שלשה אפ\"ה פטור ומש\"ה הוקשה להם ממתני' דמנחה. ולפי זה אני מסתפק אם מה שנסתפקו בגמרא אם יש קבע הוא דוקא באומר אילו הייתי יודע הייתי נודר אבל באומר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר אף את\"ל דיש קבע אפשר דפטור או דילמא בכל גוונא חייב את\"ל דיש קבע ולפי זה נודר עשרון ומחצה את\"ל דיש קבע אין שואלין אותו. עוד סבור אני לומר דאף שכתבו התוס' דנדבה קילא מנדר לענין לחייבו יותר ממה שנדר מ\"מ נ\"ל דאפשר דבעיא זו דיש קבע הוא דוקא בנדבה דכיון שחל עליהם קדושת הפה שהקדיש ה' לוגין וע\"כ השלשה הם קדושות מש\"ה נסתפקו דילמא לא אמרינן שימשוך ארבעה לוגין לבד לפי שכל לוג ולוג כבר חל עליהם קדושת נסכין ומש\"ה אמרינן ליה שיביא עוד לוג אחד אבל בנדר אם יש קבע או אין קבע אינו מעלה ומוריד כלל אלא לעולם הדבר תלוי בבדיקה ששואלין אותו. הנה ספק זה שנסתפקתי כפי הצד שצדדתי לעיל דאפשר דמאי דאיבעיא לן אם יש קבע הוא דוקא במונח ששאלו אותו ואמר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך הנודרים כפי צד זה לא יצדק הספק האחר אם בנדר שייך בעיא זו דקבע משום דלא ימנע אם בדקוהו לזה הנודר ואמר שהיה נודר כדרך הנודרים פשיטא שחייב להשלים דומיא דנודר חצי עשרון ואם אמר שלא היה נודר פשיטא דאין קבע שהרי אף בנדבה לא מהני טעמא דקבע כי אם במונח ששאלוהו ואמר שהיה נודר אך כפי הצד האחר דטעם זה דקבע מהני אף היכא ששאלוהו ואמר שלא היה נודר בזה יש להסתפק הספק האחר דגבי נדר אם שאלוהו ואמר שלא היה נודר דלא מהני טעמא דקבע משום דלא נאמר טעם זה דקבע כי אם בנדבה. ודע דמהסוגיא מוכח דאף את\"ל דאין קבע מ\"מ כל החמשה לוגין הם קדושים אלא שאין מחייבים אותו להביא עוד לוג אלא מקריבים הדם והלוג הנשאר אזיל לנדבה ודין זה מתבאר ממה שהקשה רב אשי לרבא דאמר אין קבע מדתנן אין מתנדבין לוג ב' ה' קתני ה' דומיא דב' מה שנים דלא חזו כלל אף חמשה דלא חזו כלל והשיבו לזה מידי איריא האי כדאיתיה כו'. והנה מסוגיא זו נראה דאליבא דכ\"ע בנודר לוג או שנים לא נאמר כלום ולא הוי אפילו נדבה לציבור אך בנודר חמשה פשיטא ליה לסתמא דתלמודא דדבריו קיימים וכל החמשה לוגין הם קדושות אך נסתפקו דאם יש קבע מחייבים אותו להביא עוד לוג אחר ואם אין קבע מושך ארבעה לוגין ומקריב ואידך הוי נדבה ורבא פשט דאין קבע ומנין שאם רצה להוסיף יוסיף ת\"ל יהיה ולזה צדד מאי יוסיף אילימא ארבעה וששה פשיטא מאי שנא אלא לאו חמשה ופירש רש\"י אלא לאו מידי דלא חזי לאתויי איצטריך קרא לרבויי ולמישמע דמתנדבין ויקריבו הארבעה והחמשה יהיה מותר ורב אשי הקשה אליו דזה לא יתכן לפי שהדין הוא שהנודר חמשה לוגים לא אמר כלום דומיא דלוג ומחצה וא\"כ לא יתכן לומר שמה שריבה התנא ממלת יהיה הוא לנודר ה' דבשלמא אי הוה פשיטא לן דמה שנדר מיהא קדוש אלא שהספק היה אם חייב להשלים עוד לוג אחר היה ניחא הילפותא דמוקמינן לברייתא בנודר חמשה והוה פשטינן מינה דאין קבע אבל כיון דממתני' מוכח דנודר ה' הוא כנודר לוג או שנים א\"כ ע\"כ רבוי הכתוב אינו בנודר חמשה והכריח דין זה רב אשי ממאי דתנן אין מתנדבין לוג שני וה' ה' דומיא דשנים מה שנים דלא חזו כלל אף חמשה נמי דלא חזו כלל ודחו בגמרא מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא ופירש\"י שנים אין מתנדבין כלל חמשה לכתחלה הוא דלא מפרישין משום דאין מפרישין תחילה למותרות אבל דיעבד מקריב ארבעה וחמשה יהיה מותר לנדבה וראיתי לרבינו שכתב אבל אם נדר לוג כו' פטור וכתב שם מרן דהכי משמע שם בברייתא דקתני יכול יפחות ת\"ל ככה ע\"כ. ולא ידעתי מאי רבותא דברייתא ממתני' דהא במתני' נמי תנן דאין מתנדבין לוג ושנים ותנן נמי וחמשה ואפ\"ה קי\"ל דנודר ה' חייב להשלים וא\"כ אין הכרח מהברייתא דקתני שלא יפחות שיהיה פטור. והנראה דכוונת מרן היא משום דתחלת הברייתא דקתני שאם רצה להוסיף מוסיף מוקי לה רבא בנודר ה' ואפ\"ה קתני סיפא שלא יפחות משמע שיש חלוק בין נודר לוג או שנים לנודר חמשה. ומ\"מ אני נבוך בדעת מרן במה שבא ללמוד מהברייתא אם כוונתו היא דכי היכי דבנודר חמשה אומרים לו שישלים הוא הדין בנודר לוג או שנים לא ידעתי במה נסתפק הרב והלא מבואר הוא דלא נסתפקו אם יש קבע אלא בנודר חמשה שהרי יש כאן על כל פנים נסכים אבל בנודר לוג או שנים מה שייך בו קבע ואם כוונתו ללמוד דאף דנימא דאין קבע עדיין הוה ס\"ד שיביא מה שנדר ויהיה לנדבה זה אינו נלמד מהברייתא כי אם מדברי רב אשי וכמו שכתבנו ובתר הכי אמרי' בגמרא אביי אמר את\"ל אין קבע כו' את\"ל יש קבע וכתבו התוס' מספקא ליה לאביי משום קושיא דרב אשי ע\"כ. ואני תמיה בדברי התוס' הללו שהרי לפי מה שכתבנו אליבא דרב אשי לא שייך כלל קבע משום דאיהו ס\"ל דנודר חמשה הוא כנודר לוג או שנים דלא חזו כלל וא\"כ בעיא זו דאביי אתיא דלא כמאן דלרבא הא פשיטא ליה דאין קבע ולרב אשי לא שייך קבע וכמו שכתבנו. והנראה מכוונת התוס' הוא דס\"ל דאביי ס\"ל דיש קבע ופשט לה ממתני' דכי היכי דלוג או ב' לא חזו כלל דליכא למימר משיך חד מינייהו הכי נמי חמשה לא חזו כלל ולא אמרינן שימשוך הארבעה לוגין אלא ממתינין עד שיביא עוד לוג אחר ומקריבין כל הששה והדמויי הוא מצד שכשם כשהם לוג או שנים אין מקריבין כלל כך כשהם ה' אין מקריבין כלל משום דיש קבע ומש\"ה נסתפק אביי אם יש קבע או לא: ודע שזה שכתבתי דבנודר לוג או שנים מלבד שאינו חייב להשלים אף קדושת דמים אין בו ולא אזיל לנדבה אין הכרח לזה מהסוגיא לפי שעדיין אפשר לומר דלעולם בנודר לוג או ב' דאף שאינו חייב להשלים אזיל לנדבה אלא שבנודר ה' נסתפקו אם חייב להשלים. ודע שהטעם דלא שייך קבע בנודר לוג או שנים הדבר הוא מבואר משום דדוקא בנודר חמשה שייך לומר קבע לפי שיש כאן נסכים גמורים אלא דאייתר לן לוג אחד ומש\"ה מספקא לן אם יש קבע אבל בנודר לוג או ב' דאין כאן נסכים לא שייך כאן לומר קבע וזה פשוט: ודע שכפי מה שכתבנו דאליבא דכ\"ע בנודר ה' כל החמשה לוגין חל עליהם קדושה אלא דנסתפקו אם יש קבע או לא וצדדנו בנודר לוג או שנים אם חייב ליתן לנדבה או לא נראה לי שעדיין יש להסתפק עוד ספק אחר כפי דברי התוס' שכתבו דהכא מיירי בנדבה דאפשר דאף את\"ל דהכא במתנדב לוג או שנים דאף שאינו חייב להשלים מ\"מ אזיל לנדבה מ\"מ אפשר דהיינו דוקא בנדבה שהרי חל עליהם קדושת פה אבל בנדר לא וספק זה הוא במונח דהמתנדב לוג או ב' שאף שאינו חייב להשלים מ\"מ אזיל לנדבה הוא אף כששאלוהו ואמר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר לפי שעדיין אפשר לומר דאף את\"ל דנודר לוג או שנים אזיל לנדבה הוא דוקא באומר אילו הייתי יודע הייתי נודר שהרי סוף סוף לגבי מה שהתנדב הרי פיו ולבו שוין אבל אם אמר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר אפשר דאין כאן אפי' קדושת דמים ולא אזיל לנדבה כפי זה לא יצדק הספק האחר אם בנדר שייך דין זה משום דלא ימנע אם בדקוהו ואמר הייתי נודר הרי חייב להשלים ואם אמר לא הייתי נודר אף בנדבה לא אמר כלום ולא אזיל לנדבה אלא הספק הוא את\"ל דבנדבה אם אמר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר דאזיל לנדבה אם גם בנדר הדין כך או יש לחלק וכן מה שכתבתי דאליבא דכ\"ע אף אם אין קבע הלוג החמישי אזיל לנדבה מלבד מה שנסתפקתי לעיל דאפשר דאף למ\"ד דיש קבע מ\"מ צריך שאלה ובדיקה עוד אני מסתפק את\"ל דצריך בדיקה אם בדקוהו ואמר לא הייתי נודר אם הלוג החמישי מיהא קדוש ואזיל לנדבה או לא וכן יש עוד להסתפק בנדר מלבד מה שכתבתי לעיל דאפשר דבנדר לא שייך קבע אם היתרון מיהא קדוש בנדר או לא והנני מבאר כל הספקות אחד לאחד:
הכלל העולה מכל מה שכתבנו דלדעת התוס' המתנדב לוג או שני לוגין או חצי עשרון אף שבדקוהו ואמר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך המתנדבין אינו חייב להשלים ואם הוא בנדר ואמר הרי עלי לוג או חצי עשרון בודקין אותו אם אמר אילו הייתי יודע הייתי נודר חייב להשלים ואם אמר לא הייתי נודר אינו חייב להשלים וכשהוא בנדבה שכתבנו דאינו חייב להשלים נסתפקתי אי אזיל לנדבה או לא ואת\"ל דאזיל לנדבה אם הוא דוקא כששאלוהו ואמר הייתי נודר דנהי דלא מהני לחייבו להשלים אבל כדי שילך לנדבה מהני אבל אם אמר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר אפשר דלא אזיל לנדבה או דלמא לא שנא ובנדר אני מסתפק את\"ל דבנדבה אף שאמר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר דמ\"מ החצי שיעור שהתנדב אזיל לנדבה אם גם בנדר הדין כן או דילמא יש לחלק וכמו שכתבתי לעיל, ובנודר ה' לוגין אליבא דכ\"ע הארבעה לוגין חייב והחמישי אזיל לנדבה אלא שנסתפקו בגמרא אם יש קבע דאם יש קבע חייב להשלים ואם אין קבע מושך ארבעה לוגין והה' אזיל לנדבה ונסתפקתי אם הא דפשיטא לן דהלוג החמישי אזיל לנדבה אם הוא כשבדקוהו ואמר הייתי נודר אבל אם אמר לא הייתי נודר לא או דילמא לא שנא. עוד נסתפקתי את\"ל דלעולם דאף שבדקוהו ואמר הייתי יודע לא הייתי נודר דאזיל לנדבה למ\"ד דיש קבע אם יש לחלק בזה ולומר דע\"כ לא קאמר דיש קבע אלא באומר הייתי נודר אבל באומר לא הייתי נודר לא או דילמא לא שנא. ובנודר הסתפקתי את\"ל דבנדבה הלוג החמישי אזיל לנדבה אף שבדקוהו ואמר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר אם גם בנדר הוא דין זה לפי שיש סברא לחלק ביניהם או דלמא לא שנא. עוד נסתפקתי דאת\"ל דבנדבה אליבא דכ\"ע אין חלוק בין שיאמר הייתי נודר או שיאמר לא הייתי נודר ולמ\"ד יש קבע לעולם צריך להשלים אכתי אני מסתפק בנדר דאף את\"ל דבנדר הלוג החמישי אזיל לנדבה אף שאמר לא הייתי נודר למ\"ד יש קבע מיהא אפשר לחלק בין נדר לנדבה או דילמא לא שנא. והנה כל מה שכתבנו למעלה הוא לדעת התוס' שמחלקים בין נדר לנדבה ואוקמוה למתני' דלוג בנדבה אך רש\"י כתב עלה דבעיא דיש קבע דמיירי בנדר ופשיטא דלרש\"י מתני' נמי איירי בנדר וכן הוא דעת רבינו שלא חלק ובפירוש כתב אבל אם נדר לוג כו' מוכח מדבריו דאף בנדר הדין כן. והנראה אצלי בדעת רבינו היא דאיהו אזיל לשיטתיה שחלק לעיל בין אומר הרי עלי מנחה חצי עשרון או הרי עלי מנחה עשרון וחצי לאומר הרי עלי חצי עשרון או עשרון וחצי דכל שהזכיר מנחה שייך בדיקה וכל שלא הזכיר מנחה אף שבדקוהו ואמר אילו הייתי יודע הייתי נודר הרי זה פטור כאילו לא נדר והכא מיירי באומר הרי עלי לוג או שני לוגין ומש\"ה פטור לפי שלא הזכיר לנסכים. ודע שממרוצת דברי רבינו נראה לי דכל דליכא חיוב להשלים השיעור אין בדבריו כלום ולא אזיל לנדבה שהרי בקצת דברים כתב הרי זה פטור כמי שלא נדר מעולם משמע דליכא שום חיובא עליה. ודע שיישוב זה שכתבתי שדעת רבינו קיימתיו מסברא ושוב ראיתי שכתבו הרב בעל לחם משנה: שוב התבוננתי בזה וראיתי שעדיין יש לתמוה על רבינו שלפי מה שכתבנו דמיירי באומר דוקא הרי עלי לוג או שנים ולא הזכיר שם נסכים כשכתב נדר ה' לוגין אומרים לו השלם ע\"כ מיירי אף שלא הזכיר שם נסכים והטעם הוא משום דיש קבע לנסכים א\"כ גם בנודר עשרון וחצי נמי נימא דיש קבע למנחה ויתחייב להשלים לשני עשרונות שהרי נודר ה' לוגין או נודר עשרון ומחצה שוים הם ואילו מדברי רבינו ומרן נראה שדין נודר עשרון ומחצה הוא שוה לנודר חצי עשרון. ואני תמיה איך לא נתעורר בזה הרב בעלח\"מ. והנראה אצלי ביישוב זה הוא דרבינו ס\"ל שדין זה דיש קבע הוא דוקא בשאלוהו ואמר אילו הייתי יודע הייתי נודר אבל אם אמר לא הייתי נודר לא והחידוש הוא שאף שלא הזכיר שם נסכים ובנודר חצי שיעור שאף שאמר אילו הייתי יודע הייתי נודר לא מהני בנודר שיעור ומחצה מהני ודין זה רמזו רבינו במ\"ש נדר עשרון ומחצה ואמר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך המתנדבין הרי זה מביא שנים ע\"כ. והנה לכאורה דברי רבינו הם תמוהים דכיון שלא אמר מנחה אף שאמר אילו הייתי יודע הייתי נודר אין בדבריו כלום וכמו שכתב בדין שאחריו באומר חצי עשרון עלי ומרן ז\"ל נרגש בזה וכתב נראה דבאומר מנחה עשרון ומחצה מיירי ואמאי דאמר בסמוך הרי עלי מנחה קאי אבל אם לא אמר מנחה אלא אמר הרי עלי עשרון ומחצה או שאמר הרי עלי מנחת עשרון ומחצה אינו מביא אלא עשרון אחד עכ\"ד. והנך רואה מה שיש מהדוחק בדברי מרן הללו. והנה רבינו בדין ט' כתב דין האומר מנחת עשרון וסגר את הדלת וכתב הרי זה פטור ובדין י' כתב דין האומר הרי עלי ולא הזכיר מנחה וגם שם סגר את הדלת וכתב הרי זה פטור ובדין ט' כתב דין האומר הרי עלי מנחה כו' ושם הביא דין השאלה והבדיקה ובכל אלו הג' חלוקות לא הוזכר כי אם נודר חצי שיעור או נודר דבר שאינו עולה ע\"ג המזבח כגון קמח או שעורים או עדשים או בלא שמן ובלא לבונה שדומה לדין שעורים ועדשים אבל דין הנודר שיעור וחצי לא הוזכר בכל אלו הג' חלוקות אלא כתבו דין בפני עצמו וכתב נדר עשרון ומחצה ואין ספק שלא בא זה על צד הקרי וההזדמן. אשר על כן נראה לי שדין זה הוא משונה משאר החלוקות ומיירי בשאינו מזכיר מנחה אלא אומר סתם הרי עלי עשרון ומחצה. והנה הראנו רבינו בזה את חכמתו הנפלאה והוא שהוקשה אליו קושית התוס' דאמאי לא אמרינן בנודר חצי לוג או ב' שיביא ג' לוגין דומיא דנודר חצי עשרון ולזה היה אפשר לתרץ באחד משני פנים או שנאמר דמתני' דלוג מיירי באומר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר או כשאינו מזכיר מנחה אלא אומר סתם הרי עלי ורבינו בחר לו לומר דמתני' דלוג מיירי באומר הרי עלי דוקא ולא באופן אחר משום דמתני' דמנחה לא הוזכר שם שאלה ובדיקה ואפ\"ה מוקמינן לה באומר אילו הייתי יודע הייתי נודר וא\"כ מתני' דלוג נמי בהכי מיירי דדוחק הוא לומר דחד מתני' איירי בשאמר הייתי נודר ואידך בשאמר לא הייתי נודר כיון דכולהו איתנייו בסתמא אבל אי מוקמינן למתני' דלוג בשאינו מזכיר נסכים אתיא שפיר משום דמתני' דמנחות קתני האומר הרי עלי מנחה מן השעורים וכל השנויים שם מיירי במזכיר מנחה דמנחה דרישא קאי לכולה בבי אבל מתני' דלוג לא הזכיר נסכים ומש\"ה לא אמר כלום ובזה מתיישבים שתי המשניות מתני' דמנחה ומתני' דלוג. ומה שרבינו הקדוש לא למדנו דין זה במנחה היכא דלא הזכיר מנחה הוא משום דמלתא אגב אורחיה רצה ללמדנו בדין נדבת היין ולפי זה כי אמרינן דבנודר יש קבע בנודר ה' לוגין ס\"ל לרבינו דהיינו אף בשאינו מזכיר נסכים כ\"א באומר הרי עלי מנחה כגוונא דאיירי מתני' וס\"ל שדין זה דיש קבע הוא דוקא בששאלוהו ואמר אילו הייתי יודע הייתי נודר הא אם אמר לא הייתי נודר לא ודין זה הולידו רבינו אם מפאת הסברא דס\"ל דכל שאמר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר לא שייך בזה לומר דיש קבע כיון שאין פיו ולבו שוים ואם מפאת הדין שכיון דמתני' דמנחה איירי באומר אילו הייתי יודע הייתי נודר גם מתני' דלוג בהכי איירי וכיון שכן מאי דאיבעיא להו אם יש קבע או לא הוא בגוונא דאיירי מתני' וכיון שכן הבעיא היא באומרו אילו הייתי יודע הייתי נודר ולפי זה ס\"ל לרבינו דכי תנן במתני' דמנחה דעשרון ומחצה יביא שנים הוא אף שלא הזכיר מנחה למ\"ד שיש קבע לנסכים לפי שאין חלוק בדין זה בין נסכים למנחה דכי היכי דיש קבע לנסכים ה\"נ יש קבע למנחה ומש\"ה סדר דבריו באופן נאות כמנהגו ובתחלה כתב דין האומר הרי עלי מנחת כו' בדברים שהם חצי שיעור או הדומה להן ואחר כך כתב דין האומר הרי עלי מנחה מן חצי שיעור והדומה וכתב דין הבדיקה והשאלה ואח\"כ כתב הדין המחודש והוא דין הנודר עשרון ומחצה ולא הזכיר מנחה שתלוי בבדיקה ואם אמר שאם היה יודע היה נודר שמביא שנים והטעם הוא משום דס\"ל דיש קבע בנסכין והוא הדין למנחה ואח\"כ חזר וכתב דין האומר הרי עלי ולא הזכיר מנחה לא בסמוך ולא במוכרת שאין בדבריו כלום ואין שואלין אותו לפי שדינו כדין האומר מנחת ואח\"כ כשהביא דין הלוג סתם וכתב שהמתנדב או הנודר לוג או ב' אין בדבריו כלום וסמך על מה שכתב בדין המנחה וכן כשכתב שהנודר ה' לוגין שחייב להשלים ולא פירש דמיירי באומר אילו הייתי יודע הייתי נודר הוא לפי שסמך על מ\"ש בדין המנחה בנודר עשרון וחצי שהכל תלו בשאלה ובבדיקה וכבר ידוע דרכו של רבינו שהוא לקצר בכל מה שאפשר ובמה שכתבתי מתיישבין כל דבריו אין בהם נפתל ועקש. אך עדיין יש לי מהקושי בדברי רבינו למה לא הביא בעיא דאביי דאמר את\"ל יש קבע אחד עשר מיבעיא לי מאי גברא לשני פרים קא מכוין ועד דממלי להו לא קרבי או דילמא לשני אילים וכבש אחד קא מכוין תרי מחד מינא וחד מחד מינא אמרינן או לא תיקו. והנראה אצלי דרבינו ס\"ל דבבעיא זו אזלינן לקולא דמספיקא לא מחייבינן ליה להשלים ומה שלא כתבו בפירוש הוא לפי שכבר נלמד דין זה ממה שכתב בדין י\"ג וכן עד לעולם ועוד שהרי בנודר עשרה כתב הרי אלו כנסכי שור ואיל או שני כבשים ואיל הרי דאמרינן תרי מחד מינא וחד מחד מינא וא\"כ ה\"ה דבנודר אחד עשר דאמרינן דלשני אילים וכבש אחד קא מכוין ומה שפסק בבעיא דיש קבע לחומרא אפשר דטעמא לאו משום דס\"ל דבעיא לא איפשיטא אלא משום דכיון דרב אשי שהוא מרי דתלמודא פשיט ממתני' דיש קבע וכמו שכתבנו לעיל מש\"ה פסק דיש קבע ואע\"ג דבגמ' דחו ראיית רב אשי מ\"מ ס\"ל דלא שבקינן מאי דפשיטא ליה לרב אשי ועוד דאביי נסתפק באת\"ל דיש קבע וכבר ידוע הוא שדרכו של רבינו הוא לפסוק כאת\"ל. הן אמת שטעם זה לא יצדק הכא לפי שאביי צדד כל השני צדדים וקאמר את\"ל דאין קבע כו' וכלל זה שכתבנו הוא דוקא כשאומר את\"ל הצד האחד דוקא אבל לא כשמזכיר השני צדדים. ועוד נ\"ל דאף את\"ל דמה שפסק רבינו דיש קבע הוא משום דבעיין לא איפשיטא ופסק לחומרא וכמו שכתב מרן מ\"מ אפשר לחלק דשאני בעיא דיש קבע שאם אנו פוסקים לקולא נמצא שאין אנו מקריבים כל מה שנדר אלא מושך ד' לוגין ומקריב ואידך אזיל לנדבה ומש\"ה אזלינן לחומרא אבל באידך בעיא דאביי אף כשאנו פוסקים לקולא הרי מביא כל מה שנדר שהם אחד עשר לוג שהם נסכי שני אילים וכבש:
ודע שהרב בעל תוי\"ט הביא קושית התוס' ותירץ דשאני מנחה דנדבתה כתובה בהדיא משא\"כ נדבת היין דלאו בהדיא כתיבא אלא מאזרח וכיון דלאו בהדיא כתיבא לא נוכל לחייבו עד דפריש אלא אם כן מטעם דיש קבע. עוד כתב הרב הנזכר דמתני' דיין לגופה איצטריך לאשמועינן דנדבת יין אינה כאלו המנינים אלא כמנינים המפורשים האחרים אבל אה\"נ שאם התנדב לוג ובדקוהו ואמר אילו הייתי יודע הייתי נודר כך וכך שמחייבין להביא ולהשלים השיעור והא דאיבעיא לן בהם אי מלי להו היינו כי היכי דלא צריכי לבודקו א\"נ דאי בדיק ואמר שלא היה נודר יותר דאפילו הכי חייב ע\"כ. והנך רואה שאין שום א' מהתירוצים הללו מספיקים ליישב דברי רבינו דבנודר עשרון ומחצה הצריך בדיקה ובנודר ה' לוגין לדעת הרב אין צריך בדיקה משום דיש קבע. והרב בעל קרית ספר כתב דשאני חצי עשרון שנתחייב בעשרון משום דמקצת עשרון קרב בחביתי כ\"ג חצי בבקר וחצי בערב ומשום דמביאו שלם וחוצהו אם נדר חצי יביא א' שלם אבל לוג אחד או ב' שאין ראויין כלל לא הן ולא מקצתן פטור אפילו אמר הרי עלי ע\"כ. והנך רואה שגם על הרב תפול הקושיא שהקשינו להרב בעל תוי\"ט. ומלבד כל זה אין דבריו מחוורין בעיני שלפי דרכו דוקא בנודר חצי עשרון הוא דאמרינן שיביא עשרון אבל אם נדר שליש עשרון נשתנה דינו ולדידי זה אינו אלא אין חלוק בין נודר שליש או רביע לנודר חצי וכי גרע נודר שליש או רביע מנודר מנחה מן העדשים דקי\"ל שיביא מן החטים ומאי דנקט במתני' חצי לאו דוקא זה נראה לי. ודע דנודר שמן קי\"ל שלא יפחות מלוג אם נדר חצי לוג דינו כדין נודר יין לוג או שני לוגין וכן כתב הרב בעל קרית ספר, ואם נדר מהשמן לוג וחצי נראה שדינו הוא כדין נודר ביין ה' לוגין ואמרינן ליה שיביא עוד חצי לוג שמן, ולפי דברי הרב בעל קרית ספר אפשר דמדמינן ליה לנודר מחצה עשרון שהרי בחביתי כ\"ג שהיו עשרון השמן שהיה ג' לוגין נמצא שמחצית השמן שהיה מקריב היה לוג וחצי וכשם דנודר חצי עשרון אמרינן שישלים משום שהיה מקריב מחציתה בבקר הכי נמי בנודר לוג וחצי אמרינן ליה שישלים מהאי טעמא גופיה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "והיכן הזהיר על השחיטה בחוץ כו'. תנן בריש פי\"ג דזבחים השוחט והמעלה בחוץ חייב על השחיטה וחייב על העליה ר\"י הגלילי אומר שחט בפנים והעלה בחוץ חייב שחט בחוץ והעלה בחוץ פטור שלא העלה אלא דבר פסול אמרו לו אף השוחט בפנים והעלה בחוץ כיון שהוציאו פסלו ע\"כ. ובגמרא אמרינן דהעלאה כתיב עונש וכתיב אזהרה אבל שחיטה עונש כתיב בפירוש אלא אזהרה מנלן ואמר ר\"י אתיא הבאה הבאה דבשחיטה כתיב לא הביאו ובהעלאה כתיב לא יביאנו מה להלן לא ענש אא\"כ הזהיר אף כאן לא ענש אא\"כ הזהיר ור' יונה אמר אתיא שם שם מה להלן לא ענש אא\"כ הזהיר אף כאן לא ענש אא\"כ הזהיר, ולפי הנראה דר' יונה גם כן מג\"ש יליף לה אלא שנחלקו דר' יוחנן עביד ג\"ש דהבאה הבאה ור' יונה עביד ג\"ש דשם שם אך רש\"י כתב ה\"ג א\"ר יונה אמר קרא שם תעלה עולותיך ושם תעשה איתקוש שאר עשיית להעלאה ע\"כ, נראה דס\"ל דר' יונה לאו מג\"ש יליף אלא מהיקשא והדין עמו דהכי איתא בפ\"ק דכריתות (דף ג') דאמרינן אי למאן דגמר מג\"ש כו' אי למאן דמייתי לה בהיקש, ורבינו שכתב והיכן הזהיר על השחיטה בחוץ בהיקש כו' עזב ג\"ש דר' יוחנן ונקט היקש דר' יונה משום דכיון דליכא נפקותא לענין דינא נקט דרשא דהיקש שהוא יותר פשוט במשמעות הכתוב. ואפשר דרבינו ס\"ל דג\"ש והיקש היקש עדיף וכבר הובא מחלוקת זה בפ' השולח ובמקום אחר נאריך בזה בעז\"ה (א\"ה תמצאנו לקמן בפ\"ב מהלכות קרבן פסח דין י\"ג יע\"ש). אך מה שיש לי לדקדק בדבריו הוא שסיים וכתב נאמר שם וכו' ונאמר ושם וכו' ולשון זה דנאמר ונאמר לא יצדק אלא בג\"ש וכמבואר והוא כתב שדין זה נלמד בהיקש והם דברים סותרים אלו את אלו. והנכון אצלי דונאמר השני הוא ט\"ס ועיקר הגירסא היא שנאמר שם וכו' ושם תעשה וכו' ואמרינן תו התם אשכחן מוקטרי פנים שהעלן בחוץ מוקטרי חוץ שהעלן לחוץ מניין כדתנא ר' ישמעאל ואליהם תאמר לערוב פרשיות כלומר וי\"ו מוסף על ענין ראשון ומערב הפרשיות. תו אמרינן התם והדתנן הזורק מקצת דמים בחוץ חייב מנלן נפקא לן מדתניא דם יחשב לרבות הזורק דברי ר' ישמעאל ר\"ע אומר או זבח לרבות הזורק ואמרינן בגמרא שחט וזרק לדברי ר' ישמעאל חייב אחת משום דלר' ישמעאל נפיק ליה אזהרה דזריקה מקרא דדם שפך דכתיב בעונש של שחיטה ומש\"ה היכא דשחט וזרק בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת דהא חד עונש כתיב אתרווייהו אבל לר\"ע דנפקא ליה אזהרה דזריקה מאו זבח דכתיב בעונש של העלאה חייב ב' משום דשמות מוחלקים הם ואביי אמר אפי' לר\"ע אינו חייב אלא אחת משום דאמר קרא שם תעלה ושם תעשה הזכיר העליה לבדה והשאר כללן בעשיה אחת למימרא דלא מיחייב אכולהו עשיות אלא חדא, זרק והעלה לדברי ר' ישמעאל חייב שתים משום דלדידיה אזהרה דזריקה כתיב גבי שחיטה ולדברי ר\"ע אינו חייב כי אם אחת משום דלדידיה אזהרה דזריקה כתיב גבי העלאה וליכא כי אם חד עונש אתרוייהו ואביי אמר דאפילו לר\"ע חייב ב' להכי פלגינהו קרא שם תעלה ושם תעשה הוציא העלאה מכלל שאר עשיות למימרא דמיחייב עלה באנפי נפשה ואשארא באפי נפשה כלומר ללמדנו דזריקה אף שעונש שלה כתיב בהעלאה חייב ב'. תו אמרינן התם שחט וזרק והעלה לדברי הכל חייב ב' והנראה שדברים אלו הם דברי רבי אבהו והכוונה דלר' אבהו ר' ישמעאל ור\"ע פליגי בתרתי חדא בשחט וזרק דלר\"י חייב א' ולר\"ע חייב ב' ואידך היכא דזרק והעלה דלר\"י חייב ב' ולר\"ע חייב אחת ולזה קאמר דהיכא דעביד כולהו ליכא פלוגתא דאליבא דכ\"ע חייב ב' דלר\"י חייב אחת משום שוחט וזורק וא' משום מעלה ולר\"ע חייב א' משום שוחט וא' משום זורק ומעלה ונראה דלאביי בהא פליגי ר\"י ור\"ע דלר\"י אינו חייב כי אם ב' א' משום שוחט וזורק וא' משום מעלה אך לר\"ע חייב שלש אחת משום שוחט ושתים משום זורק ומעלה דלהכי פלגינהו קרא. ולא הבינותי כוונת רש\"י במ\"ש ובהא לא פליג אביי אדר' אבהו דלאביי נמי לד\"ה חייב ב' חדא אהעלאה וחדא אשאר עשייות ע\"כ. דמהיכא תיתי שיחלוק אביי והלא משנה ערוכה היא דהשוחט והמעלה חייב ב' ואם כוונתו לומר דאביי נמי מודה דלכ\"ע אינו חייב כי אם ב' וליכא מאן דמחייב ג' מלבד שאין זה במשמעות לשונו לא ידעתי מנין לו זה דהא לאביי אליבא דר\"ע חייב שלש וכדכתיבנא:
והנה דין זה שכתבתי דלאביי אליבא דר\"ע שחט וזרק והעלה דחייב ג' כעת לא ראיתי דין זה בפירוש אך נראה שהסברא נותנת כן וכ\"ת א\"כ תיקשי מתני' דריש כריתות דתני ל\"ו כריתות אמאי לא תני זורק נמי והוה ליה ל\"ז כריתות שאם עשאן בהעלם אחד חייב על כל או\"א ובשלמא לר' אבהו ניחא דס\"ל דבין לר\"י ובין לר\"ע שחט וזרק והעלה אינו חייב כי אם ב' אך לאביי קשה. ושמא י\"ל דמתני' דכריתות ר' ישמעאל היא אלא דצריך עיון אותה סוגיא דריש כריתות (דף ג') דאמרינן מאן תנא כריתות ר\"ע היא. אך קשה לרבינו שכפי הנראה מדבריו בפי\"ט מהלכות אלו דין י\"א נראה שפסק כר\"ע מהכלל המסור בידינו דהלכה כר\"ע מחבירו שהרי כתב זרק הדם והעלה האיברים חייב שתים שהרי חלק הכתוב בין מעלה לעושה וכו' ומדאיצטריך לטעמא דשהרי חלק הכתוב משמע דפסק כר\"ע דלר' ישמעאל אין צורך לטעם זה דהא לדידיה אזהרה דזריקה מקרא דכתיב גבי שחיטה נפקא וא\"כ פשיטא דחייב ב' וא\"כ קשה לפי סברתנו דבריש הל' שגגות לא מנה כי אם ל\"ו כריתות והיה לו למנות ל\"ז. הן אמת שראיתי להרב בל\"מ בפ' י\"ט מהל' אלו שכתב דרבינו פסק כר' ישמעאל אלא שרצה לתת טעם דאפי' ר\"ע יודה בו כו'. והנה הרואה יראה כמה יש מהדוחק בדברים אלו ומלבד כל זה ממ\"ש רבינו בדין ג' מכאן אמרו הזורק את הדם כו' נראה דס\"ל דזריקה מקרא דהעלאה נפקא והיינו כר\"ע וא\"כ קשה שהיה לו למנות ל\"ז כריתות: שוב ראיתי שהדברים שכתבתי טעות הם בידי דאף לאביי אליבא דר\"ע שחט וזרק והעלה אינו חייב כי אם ב' אחת משום שחט וזרק דכתיב תעשה הכתוב עשאן כולן עבודה אחת ואחת משום מעלה דכיון דאם שחט וזרק לא היה חייב כי אם אחת לא יתכן שבשביל ההעלאה יתחייב עוד שתים, וראיה לזה מהא דאמרינן בפ\"ד דסנהדרין (דף ל\"ד) היכי דמי טעם אחד משני מקראות ואמרינן כדתניא דם יחשב כו' ומייתי שם פלוגתא דר\"י ור\"ע ומתבאר שם דלאביי ליכא שום נפקותא דדינא בין ר\"י לר\"ע דאי איכא נפקותא לאו טעם אחד הוא וכמבואר וזה פשוט: ודע דרבינו לא הביא חלוקה זו דשחט וזרק והעלה דחייב ב' משום דדבר פשוט הוא אך מה שיש לדקדק בדברי רבינו הוא דלמה לא באר דאם שחט וזרק דאינו חייב כי אם אחת וכי תימא ממ\"ש דזרק והעלה דחייב ב' מינה נשמע דשחט והעלה דחייב אחת ליתא דאפשר דזרק והעלה איצטריך לומר דחייב ב' משום דאתרוייהו חד אזהרה וחד כרת כתיב אבל שוחט וזורק אפשר דפשיטא ליה דחייב ב' וא\"כ היה לו לרבינו ללמדנו דאינו חייב כי אם אחת משום דכתיב וכן תעשה. הן אמת שכפי סברת הרב בל\"מ דס\"ל דרבינו פסק כר' ישמעאל ניחא דלא הוצרך לומר דשוחט וזורק דאינו חייב כי אם אחת משום דמילתא דפשיטא היא כיון דאתרוייהו חד כרת כתיב אך כפי מה שכתבנו דרבינו פסק כר\"ע קשה דהיה לו ללמדנו דאם שחט וזרק דאינו חייב כי אם אחת. וכד מעיינינן שפיר נראה שגם לסברת הרב בל\"מ קשה דכי היכי דהביא חלוקת דאם זרק והעלה דחייב ב' ורצה ללמדנו שדין זה הוא מוסכם לכ\"ע ואף ר\"ע מודה בו א\"כ היה לו ללמדנו גם כן דאם שחט וזרק דאינו חייב כי אם אחת ואף ר\"ע יודה בו וכי תימא שאני זרק והעלה דנקט משום דרצה ללמד הדין דלא נימא דאינו חייב כי אם אחת ואגב אורחא נקט טעם השוה לכל א\"כ גם בשחט וזרק ילמדנו דאינו חייב כי אם אחת דלא נימא שיתחייב ב' ויאמר טעם השוה לכל: ודע דבאותה סוגיא דסנהדרין שהבאתי לעיל ראיתי לרש\"י שכתב אף לר\"ע אינו חייב אלא אחת דאע\"ג דאיכא ב' כריתות הואיל ואין בהם אלא אזהרה א' אין חלוק חטאות ביניהם דאילו במעלה כתיבא אזהרה באפי נפשה השמר לך פן תעלה עולותיך ואילו שוחט וזורק אין בהם אזהרה אלא מהיקש דאיתקוש למעלה דכתיב שם תעלה עולותיך ושם תעשה איתקוש שאר עשיות להעלאה ומהכא נפקא לשוחט וזורק ע\"כ. וא\"ת כפי דברי רש\"י הללו שוחט ומעלה נמי לא יהא חייב כי אם אחת דהא ליכא כי אם חד אזהרה וזו לא אמרה אדם מעולם דאליבא דכ\"ע שוחט ומעלה חייב ב'. ונראה דלא קשיא מידי וזהו פירושן של דברים דבמעלה עולה כתיב אזהרה בפירוש ועונש בפירוש אבל זורק ודכוותיה נתרבו בגמרא מקרא דכתיב בעונש דהעלאה אבל אזהרה אין בהם וכן שוחט כתיב עונש בפירוש אך אזהרה לא כתיב בה אלא דאזהרה דשוחט וזורק כל שאר העבודות שנתרבו מקרא דכתיב בעונש דהעלאה ילפינן לה מדכתיב שם תעלה ושם תעשה איתקוש כל העשיות להעלאה מה העלאה לא ענש אא\"כ הזהיר אף כל העשיות לא ענש אלא אם כן הזהיר והוה ליה כאילו כתיב השמר לך פן תעשה כל העשיות שנענשת עליהם וא\"כ אם שחט והעלה פשיטא שחייב ב' משום דאיכא תרי אזהרות השמר לך פן תעלה והשמר לך פן תעשה הנלמדת מהיקש אך שוחט וזורק אין בה כי אם אזהרה אחת שהיא השמר לך פן תעשה שהיא כוללת כל העשיות ומש\"ה אינו חייב כי אם אחת והיינו דאמרינן בגמרא ערבינהו רחמנא לכולהו עשיות כלומר שכל העשיות הם נכללות באזהרה זו. אך בפ' השוחט והמעלה כתב רש\"י הזכיר העליה לבדה והשאר כללן בעשיה אחת למימרא דלא מיחייב אכולהו אלא חדא נראה מדבריו דלאו משום דליכא אכולהו עשיות כי אם אזהרה אחת אלא מדפרט הכתוב עלייה לבדה והשאר כללן בעשייה אחת שמעת מינה דגזרת הכתוב היא שלא יתחייב על כל העשיות כי אם אחת:
ודע דסברת רש\"י דסנהדרין דאית לה דכל שבא אזהרה אחת על שני דברים דאף שבעונשם הם חלוקים דאזלינן בתר אזהרה ואינו חייב כי אם אחת לא נפלאת היא והיא מחלוקת ר' יוחנן ור\"ל בפ\"ז דסנהדרין דף ס\"ה ופ\"ק דכריתות עלה ג' דר' יוחנן אית ליה דחלוקה דלאו שמה חלוקה ור\"ל אית ליה דחלוקה דמיתה שמה חלוקה ופשיטא דקי\"ל כר' יוחנן וכן כתב הרמב\"ן בספר המצות מל\"ת סי' ט' ועיין במה שכתב הרב בעל לב שמח דף קי\"ד ולפי זה אפשר לומר דר' אבהו ואביי בהא פליגי דר' אבהו ס\"ל כר\"ל דחלוקה דמיתה שמה חלוקה ומשום הכי אמר דשחט וזרק לר\"ע חייב ב' ואביי אית ליה כר\"י ומש\"ה אמר דאף לר\"ע אינו חייב כי אם אחת משום דחלוקה דלאו שמה חלוקה ומה שפירש רש\"י בזבחים באופן אחר הוא לפי שרצה ליישב דברי אביי לכ\"ע ואף אליבא דר\"ל דאית ליה דחלוקה דמיתה שמיה חלוקה שאני הכא דגזרת הכתוב הוא וכדכתיבנא. אך קשה לי לפי פירוש רש\"י דסנהדרין הא דאמר רבי אבהו בזבחים זרק והעלה לדברי ר\"ע אינו חייב אלא אחת אמאי דנהי דחד עונש כתיב אכלהו מ\"מ חלוקים הם בלאו דמעלה אזהרתיה מדכתיב פן תעלה וזורק מהיקש וכי האי גוונא חשיבי חלוקים דלאו וכדאיתא בפ\"ק דכריתות (דף ג') דחשיב שוחט ומעלה תרי לאוי. וכי תימא דר' אבהו ס\"ל דהכל תלוי בעונש וכשהם חלוקים בעונש אף שאינם חלוקים בלאו ס\"ל דשמה חלוקה מש\"ה אמר דשחט וזרק לר\"ע חייב ב' אך כשאינם חלוקים בעונש אף שהם חלוקים בלאו לא אזלינן בתר חלוקה דלאו ומש\"ה אמר דזרק והעלה לר\"ע אינו חייב כי אם אחת לפי שאינם חלוקים בעונש אף שהם חלוקים בלאו, הא ליתא דעל כרחך חלוקה דלאו שמה חלוקה אף שאינם חלוקים בעונש דהא הסך והמפטם משמן המשחה ליכא אלא חד עונש אתרוייהו ואפילו הכי חשבינן להו בתרתי בריש פ\"ק דכריתות לחייבו ב' וע\"כ טעמא הוא משום דחלוקים בלאו וע\"כ לא נחלקו ר\"י ור\"ל אלא בחלוקה דעונש אך בחלוקה דלאו לכ\"ע שמה חלוקה וא\"כ היכי קאמר ר' אבהו דלר\"ע זרק והעלה אינו חייב אלא אחת הרי חלוקין הם בלאו וכן קשה לאביי דקאמר דאיצטריך קרא ללמדנו דזרק והעלה דחייב ב' דמהיכא תיתי שלא יתחייב ב' מאחר שהם חלוקים בלאו, ומיהו לאביי אפשר היה לומר דהא דקי\"ל דחלוקה דלאו לכ\"ע שמה חלוקה מהכא נפקא לן דמדפלגינהו קרא להעלאה משאר עשיות ע\"כ הוא לחייבו ב' ואף דבעונש אינם חלוקים אשמעינן קרא דכיון דהם חלוקים בלאו שמה חלוקה וחייב ב' ומאי דקי\"ל דסך ומפטם חייב ב' מהכא נפקא דכי היכי דזרק והעלה אף שאינם חלוקים בעונש חייבם הכתוב ב' משום שהם חלוקים בלאו הכי נמי סך ומפטם אף שאינם חלוקים בעונש חייב ב' משום שהם חלוקים בלאו ומיהו כל זה דוחק. וכי תימא דל מהכא דברי רש\"י דסנהדרין תקשי לן הסוגיא מצד עצמה דהיכי קאמר ר' אבהו דזרק והעלה לר\"ע אינו חייב כי אם אחת והלא חלוקים הם בלאו: והנה קודם שאבאר סוגית הגמרא אומר מה שהיה אפשר להליץ בעד רש\"י דאפשר דס\"ל דאזהרה דזורק אף שהיא חלוקה מאזהרה דמעלה דאזהרה דמעלה הוא מקרא דפן תעלה ואזהרה דזורק הוא מהיקש וכל כי האי גוונא חשיב להו בגמרא תרי לאוי בכריתות (דף ג') אפשר דכיון דאזהרה זו הנלמדת מהיקש היא כוללת דברים רבים שהיא אזהרה לשוחט וזורק וכל שאר העבודות שחייבים עליהם בחוץ לא חשיבה אזהרה לחלק וליחייב ב' ודוקא גבי שוחט ומעלה דכיון שהם חלוקים בעונש אף דאזהרה דשוחט כוללת דברים רבים מ\"מ חשיב לאו דידיה חלוקה כיון שהם חלוקים בעונש אבל זורק ומעלה שאינם חלוקים בעונש וגם אזהרה דזורק אינה מיוחדת לזורק אלא כוללת דברים רבים לא חשיב חלוקה ליחייב ב' ומש\"ה א\"ר אבהו דזורק והעלה חייב אחת לר\"ע ולאביי איצטריך קרא לומר דחייב ב' משום דאינם חלוקים בעונש וגם אזהרה דזורק אינה מיוחדת. אלא שכל זה אינו נוח לי דמאי איכפת לן אם אזהרה דזורק היא כוללת דברים רבים כיון שהמעשה האחר שעושה דהיינו העלאה יש לה אזהרה אחרת:
ומה שנראה לי בסוגית הגמרא הוא דדוקא אזהרה דשחיטה נפקא מהיקש אבל זורק לר\"ע דעונשו כתוב בעונש דהעלאה וכן כל שאר העבודות דילפינן להו מקרא דהעלאה אזהרתם היא מקרא דהשמר לך פן תעלה והכוונה היא כל אותם דברים שענשתי עליך משום מעלה הריני מזהירך והשמר לך אך שוחט דאית ליה עונש בפני עצמו ולא נפיק עונשו מקרא דמעלה דאית ליה אזהרה מיוחדת והיא הנלמדת בהיקש ולר' ישמעאל דאית ליה דעונש דזורק נפיק מקרא דשוחט אזהרתיה הוא מאזהרה דשוחט דהיינו מהיקש ובזה מתיישבת כל הסוגיא דבתחילה אמר ר' אבהו דשחט וזרק לר' ישמעאל אינו חייב כי אם אחת משום דחד כרת וחד לאו הוא ולר\"ע חייב ב' משום דתרי לאו ותרי כריתות נינהו ואביי השיב לו דאף לר\"ע אינו חייב כי אם אחת משום דכתיב ושם תעשה הכתוב עשאן כולן עבודה אחת וגזרת הכתוב היא שלא יתחייב כי אם אחת וכדכתיבנא והיכא דזרק והעלה ס\"ל לר' אבהו דלר' ישמעאל חייב ב' משום דתרי לאוי ותרי כריתות נינהו ולר\"ע אינו חייב כי אם אחת משום דחד לאו וחד כרת הוא ואביי אית ליה דאף לר\"ע חייב ב' משום דלהכי פלגינהו קרא לחייבו ב' וגזרת הכתוב הוא. ודע שמה שהביאני לזה לומר שכל הדברים שנרמז עונשם בכתוב דהעלאה אזהרתם היא מאזהרת מעלה הוא משום דאי כדברי רש\"י דסנהדרין דאית ליה דכל הדברים שנלמד עונשם מכתוב דהעלאה אזהרתם נלמדת מהיכא דנפיק אזהרה דשוחט הא תינח לרבי יונה דנפקא ליה אזהרה דשוחט מהיקש דשם תעלה ושם תעשה וא\"כ מהיקש זה נוכל ללמוד אזהרה לכל הדברים שנתרבו מקרא דהעלאה ונאמר מה העלאה הזהיר אף כל שאר הדברים שענש עליהם הזהיר אך לר' יוחנן דנפקא ליה אזהרה דשחיטה מג\"ש דאתיא הבאה הבאה תינח שחיטה דאיכא עונש ואזהרה אלא שאר העבודות שנתרבו מהכתוב דעונש דמעלה תיקשי עונש שמענו אזהרה מנין וא\"כ ע\"כ לומר דלר' יוחנן אזהרתם נלמדת מאזהרת מעלה וא\"כ אף לר' יונה דיליף אזהרת שוחט מהיקש אזהרת שאר כל העבודות נלמדת מאזהרת מעלה דבהא לא מצינו מחלוקת בין ר' יוחנן לר' יונה. ודע דרבינו ע\"כ לומר דלא ס\"ל כפי' רש\"י דסנהדרין דאית ליה דטעמא דאביי דאמר אף לר\"ע שחט וזרק אינו חייב כי אם אחת הוא משום דאף שהם חלוקים בעונש מ\"מ כיון שאינם חלוקים בלאו אינו חייב שתים שהרי מדבריו בריש הלכות שגגות מוכח דאית ליה דאוב וידעוני חייב שתים ואוב וידעוני שניהם בלאו אחד נאמרו וא\"כ ע\"כ לומר דפסק כר\"ל דאית ליה דחלוקה דמיתה שמה חלוקה וא\"כ שחט וזרק לרבי עקיבא חייב שתים כיון שהם חלוקים במיתה ומדבריו בהלכות אלו נראה דדוקא זרק והעלה חייב שתים אבל שחט וזרק אינו חייב כ\"א אחת. ומיהו עדיין אינו הכרח זה לומר דרבינו לא יפרש כפירוש רש\"י משום דלא כתב בפירוש דשוחט וזורק שאינו חייב כ\"א א' ואפשר דפשיטא ליה דחייב ב' כיון שהם חלוקים במיתה וכבר נתבאר מתוך דבריו דס\"ל דאזהרת דזורק נפקא מקרא דעונש דהעלאה וא\"כ פשיטא דחייב ב' אך בזורק ומעלה דליכא חלוק דמיתה הוצרך ללמדנו דחייב משום דפלגינהו קרא. והנה מלבד מה שיש מהדוחק בתירוץ זה וא\"כ נמצא דרבינו פסק כר' אבהו בחדא וכאביי בחדא עוד יש לתמוה דמהסוגיא דסנהדרין דף ל\"ד נראה דסברא זו דאביי דאמר דאף דלר\"ע אינו חייב כ\"א אחת היא הלכה דלא אשכח טעם אחד משני מקראות כי אם בסברא זו דאביי. הן אמת דפסק זה דרבינו דפסק כר\"ל הוא תימה דשביק ר' יוחנן ופסק כר\"ל ובכוליה תלמודא קי\"ל כרבי יוחנן לגביה ר\"ל חוץ מתלת וכדאיתא בפרק החולץ (דף ל\"ו.): והנראה אצלי הוא דרבינו ס\"ל כרש\"י בחדא ואית ליה דכל הדברים שנתרבו מקרא דכתיב בעונש דהעלאה אזהרתם היא מאזהרת השוחט שהיא הנלמדת בהיקש אך בפירוש דברי אביי לא ס\"ל כרש\"י והכוונה היא כך דר' אבהו אמר דאם שחט וזרק לר\"ע חייב ב' משום שהם חלוקים במיתה ואף שאינם חלוקים בלאו מ\"מ חלוקה דמיתה שמה חלוקה וכסברת ר\"ל ואביי השיב לו דודאי מהדין כך היה ראוי להיות משום דחלוקה דמיתה שמה חלוקה אך שאני הכא דכתיב שם תעלה ושם תעשה הזכיר העליה לבדה והשאר כללן בעשייה אחת למימרא דלא מיחייב אכולהו כי אם אחת וגזירת הכתוב היא כאן שלא יתחייב ב' וא\"כ לפי פירוש זה נמצא דר' אבהו ואביי כולהו ס\"ל כר\"ל ומש\"ה פסק כר\"ל משום דר' אבהו ואביי אתו כוותיה. ומלבד זה יש עוד מקום להכריח דקי\"ל כר\"ל מההיא דאמרינן בריש כריתות דף ז' דפריך תלמודא אמאי קתני אף המגדף ומשני רבנן שמעו ליה כו'. והנה סוגיא זו אתיא כר\"ל דאילו לר\"י קשה דאמאי תני אף המגדף וכבר תמה רש\"י על זה אליבא דר\"י. והנה פשט הסוגיא מורה דקי\"ל כר\"ל ולדידיה אתיא מתני' כפשטה דקתני אף המגדף ועוד דנותר ופגול שניהם בלאו אחד נאמרו וכמ\"ש רבינו בפ' י\"ח מהל' פסולי המוקדשין דין י' ואליבא דכ\"ע חייב שתים וזהו מורה כסברת ר\"ל ואליבא דר' יוחנן יש ליישב בדוחק ודוק. ומה שלא מנו גם את זו בפ' החולץ דהלכתא כר\"ל אין זה מהקושי לפי שכבר יש לנו כיוצא בזה דהלכתא כר\"ל ולא מנו אותה בפ' החולץ ובמקום אחר כתבתי בזה (א\"ה חבל על דאבדין) : ודע דלהרמב\"ן דפסק כר' יוחנן דחלוקה דמיתה לא שמה חלוקה אתו שפיר דברי רש\"י דסנהדרין דאביי אית ליה כסברת ר' יוחנן ואפשר לומר דאף ר' אבהו ס\"ל כר' יוחנן אלא דמאי דפליגי ר' אבהו ואביי הוא דר' אבהו ס\"ל דאזהרת השוחט נפקא לן מג\"ש דהבאה הבאה וכיון שכן ע\"כ אזהרת זורק לר\"ע נפקא מאזהרת מעלה וכדכתיבנא לעיל ומש\"ה אמר דשחט וזרק לר\"ע חייב שתים משום דאיכא תרי לאוי ושתי כריתות ואביי השיב לו דליתא אלא אזהרת שוחט נפקא לן מהיקש וא\"כ כל העבודות הנלמדות מקרא דכתיב בעונש דמעלה אזהרתם נפקא מהיקש וכדכתיבנא, ומש\"ה קאמר דאף לר\"ע שחט וזרק אינו חייב כי אם אחת לפי שאף שהם חלוקים במיתה אינם חלוקים באזהרה וחלוקה דמיתה לאו שמה חלוקה והכל תלוי בחלוקה דלאו וכסברת רבי יוחנן: הכלל העולה ממה שכתבנו דכל העבודות שיעשה האדם עם העלאה בהעלם א' חייב שתים ואף דאיכא חד כרת אכולהו משום דלהכי פלגינהו קרא והוציא העלאה מכלל שאר עשיות למימרא דמיחייב עלה באפי נפשה ואשארא באפי נפשייהו ואף שדרשא זו לא אמרה אביי כי אם לר\"ע מ\"מ נראה לי שאף ר' ישמעאל מודה בה ואיצטריך למעלה עולה וקטרת דאף דלכ\"ע ליכא כי אם חד כרת אכולהו אפ\"ה חייב ב' משום דלהכי פלגינהו קרא ולא פליגי ר' ישמעאל ור\"ע בזה אלא דלר' ישמעאל בלאו האי חלוקה דפלגינהו קרא זרק והעלה חייב ב' משום דחלוקים הם במיתה ולר\"ע מה שחייב ב' בזרק והעלה הוא משום דפלגינהו קרא אבל לעולם דאף לר' ישמעאל איצטריך האי דרשא דפלגינהו קרא להיכא דהעלה והקטיר. ובזה ניחא מה שכתב הרב בעל לחם משנה דרבינו פסק כר' ישמעאל ונדחק הרבה בישוב דברי רבינו שכתב שהרי חלק הכתוב. שהרי טעם זה איצטריך לר\"ע אבל לר' ישמעאל בלאו האי טעמא זרק והעלה חייב ב' וכתב הרב ז\"ל דרבינו רצה לתת טעם אף לר\"ע אף דהלכתא לאו כוותיה וכבר כתבנו לעיל מה שיש מהדוחק בתירוץ זה. אך כפי מה שכתבנו אפשר לומר דרבינו נקט טעם זה ללמדנו היכא דהעלה והקטיר דחייב ב' משום דחלק הכתוב וס\"ל דרשא זו ר' ישמעאל נמי מודה בה ומה שלא כתב דין זה בפירוש דאם העלה והקטיר דמיחייב ב' הוא לפי שכבר ידוע הוא שדרכו של רבינו אינו אלא להביא מה שהוזכר בגמ' ובגמ' לא הוזכר כי אם זרק והעלה אך מהטעם שנתן לזרק והעלה משם נלמוד לשאר הדברים דכל עבודה אשר יעשה האדם עם העלאה חייב ב' שהרי חלק הכתוב כו' וכן כל העבודות אשר יעשה האדם עם השחיטה חוץ מהעלאה אינו חייב כי אם אחת משום דכתיב שם תעשה הכתוב עשאן כולן עבודה אחת לומר דלא מיחייב אכולהו כי אם אחת וגם בדרשא זו מודה בה ר' ישמעאל אלא דלשחט וזרק לא איצטריך אליביה דרשא זו דתיפוק ליה דאינו חייב כי אם אחת משום דליכא כי אם חד לאו וחד כרת אתרוייהו אך מודה דאיצטריך הך דרשא להיכא דשחט והקטיר דאיכא תרי מיתות דאפ\"ה אינו חייב כי אם אחת משום דהכתוב עשאן כולן עבודה אחת ובין אם נאמר דכוונת אביי היא לפי שכולם הם באים מאזהרה אחת וכמו שפירש רש\"י בסנהדרין בין אם נאמר דכוונת אביי היא דגזירת הכתוב היא וכמו שפירש בזבחים הכל הולך אל מקום אחד דאליבא דכ\"ע בין לר' ישמעאל ובין לר\"ע כל העבודות אשר יעשה האדם עם השחיטה חוץ מהעלאה אינו חייב כי אם אחת דכתיב ושם תעשה נמצא דליכא נפקותא דדינא בין ר' ישמעאל ור\"ע וכמסקנת הגמ' בסנהדרין:
ודע שכל מה שכתבתי הוא לפי גירסתנו בגמרא אך מדברי מרן נראה שיש לו גירסא אחרת בגמ' ולא יכולתי ליישב דברי רבינו כפי גירסת מרן וכל דבריו מראשם לסופם לא יכולתי להולמם וכבר תמה עליהם הרב בל\"מ יע\"ש. ודע דבגמרא כשרצו לומר דזרק והעלה דחייב ב' הביאו הפסוק דשם תעלה ושם תעשה להורות דפלגינהו קרא אך רבינו הביא פסוק אחר שכתב שהרי חלק הכתוב בין מעלה לעושה שהרי נאמר אשר יעלה עולה ונאמר לעשות אותו ע\"כ, ואולי גירסתו של רבינו היתה כך אך קשה לי דאף דנימא דמקרא דלעשות נתרבו כל שאר העבודות כל הקומץ ודכוותיה וכמו שנראה ממ\"ש בדין ג' ומסוגית הגמ' דף ק\"ט נראה דמקרא דלא יביאנו נתרבו וקרא דלעשות איצטריך לרבות פסולין ורבינו ריבה הפסולים מדכתיב לה' וכמ\"ש בדין ז' וכבר עמד על זה הרב בעל לחם משנה יע\"ש מ\"מ זורק לכ\"ע לאו מקרא דלעשות נתרבה אלא למר מדם שפך ולמר מאו וכי תימא דהם ס\"ל דמאו נתרבה אלא דס\"ל דקרא דלעשות קאי על כל הכתוב לעיל הא ליתא דא\"כ גם אעולה דכתיב ברישא דקרא קאי ובודאי דפשטיה דקרא הכי הוא דלעשות על כל הכתוב לעיל וכמבואר. והנראה אצלי דהכוונה היא דמאחר דסופנו לרבות כל העבודות מקרא דלעשות למאי פלגינהו קרא לעולה משאר עשיות הוה ליה למימר אשר יעשה ואל פתח וגו' לעשות אותו אלא ודאי דלהכי פלגינהו קרא ללמדנו שהמעלה ועושה אחת משאר עשיות חייב שתים. ומיהו אידך דרשא דאמרינן דשחט וזרק לכ\"ע אינו חייב כי אם אחת משום דהכתוב כללן כולן בעשיה אחת נראה דלא נפקא אלא מקרא דשם תעשה דשם כלולות כל העשיות ושחיטה בכלל:
ודע דבגמרא עלה דההיא דאמרינן אשכח מוקטרי פנים אמרינן מתקיף לה רב ביבי הא דתנן ל\"ו כריתות בתורה ל\"ז הויין דאיכא המעלה והמעלה קשיא ע\"כ. והנה קושיא זו דרב ביבי הובאת גם כן בפ\"ק דכריתות יותר באורך וגם שם הניחו הדבר בקשיא. ויש להסתפק דהנה לפי האמת ודאי דקושיא זו דרב ביבי ליתא אלא שנעלם התירוץ מעיני התלמוד אך בהעלם זה איכא צדדים דאפשר דלפי האמת המעלה והמעלה חייב ב' ומה שלא מנו אותה הוא משום דשם דהעלאה קתני דומיא דשבת וע\"ז אלא שיש להקשות דשאני שבת וע\"ז דתני להו בדוכתייהו אבל המעלה והמעלה לא נשנה בשום מקום זהו קושיתו דרב ביבי וזהו מה שהניחו בגמרא בקשיא. או אפשר לומר דלפי האמת צריכים אנו לומר דהמעלה והמעלה אינו חייב אלא אחת מדלא תני להו בל\"ו כריתות אלא שהקשה רב ביבי דאמאי דכיון דילפת להו בהיקש או בג\"ש הוה ליה כל חד וחד גוף עבירה וחייב על כל אחת ואחת אפילו בהעלם אחת זהו קושיתו דרב ביבי ומה שנעלם מעיני התלמוד הוא תירוץ דבר זו דהאמת הוא דאע\"ג דנלמד בהיקש או בג\"ש אינו חייב שתים. והנה לא ראיתי לרבינו שהזכיר דין זה דהמעלה והמעלה דחייב שתים ולפי הנראה דס\"ל דלפי האמת מדלא תני להו בכריתות שמעת מינה דאינו חייב שתים ואע\"ג דמג\"ש או מהיקש ילפינן להו. וראיתי להרב בעל לחם משנה בפ\"א מהל' שגגות שתמה על רבינו למה לא מנה המעלה והמעלה וכו' וכתב בסוף דבריו ואע\"ג דכבר כתב דין זה וכו' מ\"מ הוה ליה למימנינהו הכא כו' עכ\"ד. ולא ידעתי היכן מצא בדברי רבינו דס\"ל דהמעלה והמעלה חייב שתים והנכון הוא מה שכתבתי: " + ] + ], + [ + [ + "אין המעלה בחוץ כו'. גרסינן בפ' פרת חטאת (דף קי\"ג) קרבן שומע אני אפילו קדשי בדק הבית ת\"ל ואל פתח אהל מועד לא הביאו ע\"כ. ועיין שם ברש\"י שהביא שני פירושים ודחה הפירוש האחד שאמר שהטעם הוא משום דקדשי בדה\"ב הם בעלי מומין ועיין שם בתוס' ובפ\"ו דיומא (דף ס\"ג) הובאת ברייתא זו וגם שם רש\"י דחה אותו הפירוש ועיין שם בתוס' אך בפ\"ק דתמורה (דף ו') כתב רש\"י הפירוש הדחוי ועיין בקרבן אהרן בפ' שחוטי חוץ, ולא ראיתי לרבינו שהביא דין זה ולא ידעתי למה. ודע שמדברי התוס' פ\"ק דע\"ז (דף י\"ג) ד\"ה ונשחטה נראה מדרבנן אסור לשחוט קדשי בדה\"ב בחוץ גזירה אטו קדשי מזבח ועיין במ\"ש התוס' פ\"ו דזבחים (דף נ\"ט): " + ], + [], + [ + "מכאן אמרו הזורק את הדם וכו'. עיין בכ\"מ ומשנה ערוכה היא בפ' י\"ג דזבחים (דף ק\"ו) ובדף ק\"ז ביארו מהיכא נפקא לן דזורק בחוץ חייב: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "העלה וחזר והעלה וכו'. תנן בפ' י\"ג דזבחים (דף ק\"ח) העלה חזר והעלה וחזר והעלה חייב על כל עליה ועליה דברי ר\"ש ר' יוסי אומר אינו חייב אלא אחת ע\"כ. ובגמרא אמרו מחלוקת בד' וה' איברים דמ\"ס כי כתיב לעשות אותו על השלם הוא חייב ואינו חייב על החסר אכל בהמה כתיב ומ\"ס אכל אבר ואבר כתיב אבל אבר אחד דברי הכל אינו חייב אלא אחת ע\"כ. פירוש דרבי יוסי סבר דלעולם אינו חייב עד שיעלה כל הבהמה ומ\"ס אם העלה ד' או ה' איברים בזה אחר זה אינו חייב כי אם אחת דכולה חדא העלאה היא דכי כתיב אותו על כל הבהמה כתיב ור\"ש ס\"ל דכי כתיב אותו על כל אבר ואבר כתיב ומש\"ה אם העלה ד' או ה' איברים בזה אחר זה חייב על כל עליה ועליה אבל אם העלה אבר אחד בשתי פעמים לכ\"ע אינו חייב אלא אחת והוקשה לרש\"י דהיכי קאמר דלכ\"ע אינו חייב אלא א' הא לר' יוסי אפילו אחת אינו חייב כיון שלא הקריב כי אם אבר אחד ואפילו הקריבו שלם האבר אינו חייב לר' יוסי משום דכי כתיב אותו אכולה בהמה כתיב וכתב דמיירי שכבר הקריב שאר האיברים ונשאר אבר א' והקריבו לחצאין דלר\"ע אינו חייב כי אם אחת דלר' יוסי חייב אחת לפי שבהקרבה זו נשלמה ההעלאה ולר\"ש ג\"כ חייב אחת בשביל מה שהקריב קודם אך בשביל מה שהקריב לחצאין אינו חייב כלל משום דלאו העלאה היא דהא אותו כתיב שלם ולא חסר א\"כ משכחת לה שפקע חצי אבר ממה שהקריב בחוץ וחזר והחזירו דלכ\"ע אינו חייב כי אם אחת בשביל מה שהקריב קודם שפקע. ור' יוחנן אמר מחלוקת באבר אחד דמ\"ס מוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ חייב ומ\"ס פטור אבל בד' וה' איברים דברי הכל חייב על כל אבר ואבר ע\"כ. ופירוש דר' יוחנן סבר דלכ\"ע כי כתיב אותו אכל אבר ואבר כתיב אלא דבהא פליגי היכא דשחט בפנים ולקח אבר אחד שהקריבו בחוץ לחצאין דר\"ש ס\"ל דחייב ב' משום דס\"ל דכי כתיב אותו לומר דבעינן שיקריב אבר שלם היינו דוקא במוקטרי חוץ כלומר שחוטי חוץ אבל במוקטרי פנים חייב אף על חצי אבר דהא מהדרינן פוקעין למזבח דהוה ליה חסר ור' יוסי ס\"ל דאף במוקטרי פנים בעינן אבר שלם משום דתרי מיעוטי כתיבי אותו ולא יביאנו דמשמע שלם ולא חסר חד למוקטרי פנים וחד למוקטרי חוץ והיא סברת ר' ישמעאל בדף ק\"ו ומש\"ה ס\"ל שאם העלה אבר אחד לחצאין שאינו חייב כי אם אחת לפי שכולה חדא העלאה היא אבל בד' וה' אברים ד\"ה חייב על כל אבר ואבר משום דאבר אחד חשיב שלם ואמרינן התם ופליגא דעולא דאמר עולא הכל מודים במוקטרי פנים שחזרו שהוא חייב לא נחלקו אלא במוקטרי חוץ שחסרו והעלו בחוץ דמ\"ס פטור ומ\"ס חייב ע\"כ. פירוש דעולא סבר דהמחלוקת הוא באבר אחד שהקריבו לחצאין אך ס\"ל לעולא דאליבא דכ\"ע אם אבר זה שהקריבו לחצאין אם היה מוקטרי פנים לכ\"ע חייב על כל עליה ועליה משום דמוקטרי פנים שחסרו והעלם בחוץ חייב וא\"כ כל העלאה והעלאה חשיבא וחייב על כל אחת ואחת ומה שנחלקו ר\"ש ור\"י הוא במוקטרי חוץ כלומר שזה האבר שהקריבו לחצאין היה מוקטרי חוץ ור\"ש ס\"ל דכי היכי דמוקטרי פנים שחסרו חייב הכי נמי מוקטרי חוץ שחסרו ומש\"ה חייב על כל עליה ועליה משום דכל חדא חשיבא העלאה בפני עצמה ור' יוסי סובר שדמיון זה אינו דדוקא מוקטרי פנים שחסרו חייב משום דמהדרינן פוקעים אבל מוקטרי חוץ שחסרו פטור ומש\"ה אם הקריב אבר אחד לחצאין אינו חייב כי אם אחת לפי שכולה חדא הקטרה היא ועל העלאת חצי אבר לא היה מתחייב אם לא היה מעלה החצי אבר האחר. וא\"ת לר\"ש דאית ליה דגם מוקטרי חוץ שחסרו חייב א\"כ אותו למאי אתא פירש רש\"י דס\"ל דכי כתיב אותו למעוטי פחות מכזית דלא חשיב הקטרה, ויש לבאר לר\"ש דאית ליה דאותו איצטריך למעט פחות מכזית ולדידיה מיירי במוקטרי חוץ במוקטרי פנים מה יהיה דינו. ולכאורה נראה דבמוקטרי פנים אף בפחות מכזית חייב ואין זה מן התימה שיהא חייב על פחות מכזית דכיון דע\"כ איצטריך קרא למעט פחות מכזית אלמא דאי לאו קרא היה חייב על פחות מכזית א\"כ למאן דלא דריש יביאנו ולית ליה מעוטא גבי מוקטרי פנים יתחייב אף על פחות מכזית ועוד דכיון דכל עדיפות שיש למוקטרי פנים הוא משום דמהדרינן פוקעין ופוקעין אלו דמהדרינן הם אפילו פחות מכזית אין זה מן התימה אם יתחייב במוקטרי פנים על פחות מכזית. וליכא למימר דכיון דלמדנו קרא דבעינן כזית במוקטרי חוץ ה\"ה במוקטרי פנים לפי שלא מצינו לשום תנא שימעט מוקטרי פנים ומוקטרי חוץ מחד קרא וכל זה הוא מבואר בדף ק\"ז דלר' ישמעאל איצטריכו תרי מיעוטי ור\"ע דלית ליה כי אם חד מעוטא אינו ממעט כי אם מוקטרי חוץ. ואפשר היה לומר דדוקא למ\"ד דאותו אתא למעט פחות מאבר שלם או כולה בהמה למ\"ד וא\"כ כיון דגזרת הכתוב הוא א\"כ היכא דליכא אלא חד מיעוטא לא מוקמינן ליה אלא אמוקטרי חוץ ולא יליף מוקטרי פנים מיניה אבל למאן דאית ליה דאותו אתא למעט פחות מכזית אין הפרש בזה בין מוקטרי פנים למוקטרי חוץ. אך כד מעיינינן שפיר נראה דהא ליתא דא\"כ אמאי איצטריכו בדף ק\"ז לומר דר\"ע אית ליה דמוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ דחייב אימא דאית ליה דאותו אתא למעט פחות מכזית ומש\"ה לא איצטריכו תרי קראי אלא ודאי דכל היכא דליכא כי אם חד מעוטא לא מוקמינן ליה אלא במוקטרי חוץ. ומדברי רש\"י שם יש להוכיח כן שכתב ואינו חייב על החסר לקמן פליגי בה איכא למ\"ד על אבר חסר ואיכא למ\"ד בהמה חסרה ואיכא למ\"ד הקטרה חסרה כגון פחות מכזית ע\"כ. נראה דבכל שלש חלוקות הללו שייכא פלוגתא דר' ישמעאל ור\"ע ולפי זה ר\"ש ור' יוסי כולהו לית להו אלא חד מיעוטא ומוקמי ליה במוקטרי חוץ אלא דבהא פליגי דר\"ש סבר דמעוטא דאותו הוא למעט פחות מכזית ומש\"ה אית ליה דאם הקריב אבר אחד לחצאין אף שהוא מוקטרי חוץ חייב על כל עליה ועליה ור' יוסי אית ליה דכי כתיב אותו הוא למעט אבר חסר מש\"ה אם הקריב אבר אחד לחצאין אינו חייב כי אם אחת. ודע שממחלוקת זו דנחלקו במוקטרי חוץ אם חייב על אבר חסר נמשך עוד מחלוקת אחר במוקטרי פנים אם הקטיר פחות מכזית דלמאן דאית ליה דמוקטרי חוץ חייב אף על אבר חסר וכי איצטריך אותו הוא למעט פחות מכזית א\"כ מוקטרי פנים חייב אף על פחות מכזית אך למ\"ד דאותו איצטריך למעט אבר חסר אף שמעוט זה אינו אלא במוקטרי חוץ מ\"מ במוקטרי פנים דנהי דחייב אף על אבר חסר מ\"מ כזית מיהא בעינן. ולפי זה מ\"ש עולא הכל מודים במוקטרי פנים שחסרו דחייב חסרון זה אינו שוה לכל דלר\"ש הוא אפי' אם הקטיר פחות מכזית ולר' יוסי הוא אם הקטיר כזית אף שהוא אבר חסר והכי פירושו דעולא סובר דהמחלוקת הוא באבר אחד שהקטירו לחצאין ועל זה אמר שאם הוא מוקטרי פנים לכ\"ע חייב שתים בין למר ובין למר כיון דאיכא כזית בכל העלאה והעלאה לא נחלקו אלא במוקטרי חוץ וכדכתיבנא: ודע שמחלוקת זו שנחלקו ר\"ל ור' יוחנן ועולא בכונת מחלוקת ר\"ש ור' יוסי הוא משום דר\"ל ס\"ל דר\"ש ור' יוסי לא נחלקו במה שנחלקו ר' ישמעאל ור\"ע דהא במתני' סתמא איתנייא ולא ביארו אי מיירי במוקטרי פנים או חוץ מש\"ה אמר דמחלוקת זה לא שייכא לההיא אלא דכ\"ע מצו סברי או כר' ישמעאל או כר\"ע אלא דהכא נחלקו במעוט אם הכונה הוא על כל הבהמה או על כל אבר ואבר לסברת ר' ישמעאל מתני' איירי בין במוקטרי פנים ובין במוקטרי חוץ ולסברת ר\"ע מתני' איירי דוקא במוקטרי חוץ. ור' יוחנן לא נתקררה דעתו בדברי ר\"ל הללו משום דס\"ל דליכא מ\"ד דכי כתיב אותו אכולא בהמה כתיב ואפושי פלוגתא לא מפשינן ומש\"ה אמר דמתני' במוקטרי פנים ופליגי ר\"ש ור' יוסי במה שנחלקו ר' ישמעאל ור\"ע ור\"ש ס\"ל כר\"ע ומש\"ה חייב על כל העלאה והעלאה ור' יוסי ס\"ל כר' ישמעאל ומש\"ה אמר דאינו חייב כי אם אחת. אך בסברת עולא דאמר דהכל מודים במוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ דחייב כלומר דכולהו כר\"ע דלא דרש יביאנו כי אם מעוטא דאותו אלא דחד אמר דמעוטא דאותו הוא למעט פחות מכזית ואידך ס\"ל שהוא למעט אבר חסר לא ידעתי מי דחקו לומר דמתני' ר\"ע היא ולא ר' ישמעאל ולא הוה ליה למימר אלא כדברי ר\"ל מחלוקת באבר אחד דמ\"ס כי כתיב אותו למעט פחות מכזית הוא ומש\"ה חייב על כל העלאה והעלאה ומ\"ס כי כתיב אותו למעט אבר חסר אתא ומש\"ה אינו חייב כי אם אחת ומתני' אליבא דר' ישמעאל מיירי אף במוקטרי פנים ולר\"ע לא מיירי כי אם במוקטרי חוץ אבל לומר דלא מיירי כי אם במוקטרי חוץ לא ידעתי מי הביאו לזה:
תו אמרינן התם איכא דאמרי אמר עולא הכל מודים במוקטרי חוץ שחסרו והעלו בחוץ שהוא פטור לא נחלקו אלא במוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ דמ\"ס פטור ומ\"ס חייב ע\"כ. והנה כפי האיכא דאמרי סברת עולא היא סברת ר' יוחנן דלא נחלקו ר\"ש ור' יוסי בפירוש מעוט דאותו מה שיעור מיעט אלא נחלקו במחלוקת ר' ישמעאל ור\"ע. אך ההפרש שיש בין ר' יוחנן לסברת עולא הלזו היא דר' יוחנן ביאר דלכ\"ע מעוט דאותו הוא למעט אבר חסר אך עולא לא הכניס עצמו בזה אלא מעוט דאותו יהיה מה שיהיה מחלוקתם הוא במוקטרי פנים אם יש להם דין מוקטרי חוץ או לא. תו אמרינן התם ופליגא דאבוה דשמואל אלישנא קמא דעולא דאמר אבוה דשמואל כמאן מהדרינן פוקעין לגבי מזבח כמאן דלא כר' יוסי ע\"כ, כלומר דאבוה דשמואל ס\"ל דמחלוקת ר\"ש ור' יוסי הוא במוקטרי פנים ור' יוסי אית ליה דמוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ דפטור דומיא דמוקטרי חוץ ולזה אמר דכמאן מהדרינן פוקעין דלא כר' יוסי דאם איתא דמהדרינן פוקעין כיון דבפנים בני הקטרה נינהו אע\"ג שחסרו א\"כ היה לנו לחייב בחוץ מוקטרי פנים אע\"ג שחסרו. והנה סברת אבוה דשמואל היא כר' יוחנן וכלישנא בתרא דעולא דמחלוקת זו דר\"ש ור' יוסי הויא מחלוקת ר' ישמעאל ור\"ע ולא נתבאר בדברי אבוה דשמואל מה היא סברתו במעוט אותו איזה שיעור ממעט. וא\"ת אמאי לא קאמר כמאן דלא כר' ישמעאל. וי\"ל דאבוה דשמואל מילתא אגב אורחא רצה ללמדנו דלא נימא דמחלוקת זו דר\"ש כר' יוסי הוא כסברת ר\"ל או כסברת לישנא קמא דעולא דכפי שני הדברים הללו מצי סבר ר' יוסי דמהדרינן פוקעין אך אבוה דשמואל ס\"ל דטעמיה דר' יוסי הוא משום דסבר כר' ישמעאל ולהורות על זה אמר כמאן מהדרינן פוקעין דלא כר' יוסי. אך מה שאני תמיה בסברת אבוה דשמואל הלזו דמהיכן הכריח דר' יוסי לית ליה דמהדרינן פוקעין דאי משום דאית ליה דמוקטרי פנים שחסרו פטור שאני הכא דבפירוש מיעט הכתוב דכתיבי תרי מיעוטי יביאנו ואותו וע\"כ חד אתא למוקטרי חוץ וחד למוקטרי פנים וכיון דגזרת הכתוב היא היכי ילפינן מינה דלית ליה דמהדרינן פוקעין. והדבר המגדיל התימה הם דברי התוס' בדף ק\"ז ד\"ה חד שכתבו עלה דההיא דר' ישמעאל דאיצטריכו תרי קראי חד למוקטרי פנים וחד למוקטרי חוץ הכא לא שייך למילף מואליהם תאמר או הבאה הבאה משום דבפנים טעמא הוא משום דמהדרינן פוקעין וחביב הקטרתן ולא שייך למילף למוקטרי חוץ ע\"כ, הרי לך דבר מבואר דאף ר' ישמעאל אית ליה דמהדרינן פוקעין ואהני האי טעמא כי היכי דלא נילף מואליהם או מג\"ש ומש\"ה איצטריך מעוטא למוקטרי פנים וא\"כ היכי קאמר אבוה דשמואל דר' יוסי לית ליה דמהדרינן פוקעין והדבר אצלי צריך תלמוד:
ודע שכל מה שכתבנו הוא לסברת רש\"י אך התוס' ז\"ל רוח אחרת אתם בסוגיא הלזו שכתבו דר\"ל דאמר דמ\"ס כי כתיב אותו על השלם הוא חייב ולא על החסר אכולה בהמה כתיב לאו למימרא דבעינן שיקריב כל הבהמה כדי שיתחייב אלא הכונה היא דבעינן שתהיה כל הבהמה שלמה בשעה שמקריב בחוץ כדי שיתחייב ומש\"ה אית ליה לר' יוסי שאם העלה כמה איברים זה אחר זה אינו חייב אלא אחת אקמא מיחייב דאיתיה לכולה בהמה ואאחריני פטור שכבר חסרה דמה שהעלה הרי הוא כנאבד ומ\"ס אכל אבר ואבר כלומר דדוקא האבר בעינן שיהיה שלם בשעת הקרבה ומש\"ה חייב על כל אבר ואבר אבל אבר אחד שהעלה לחצאין לכ\"ע לא מיחייב אלא א' ומיחייב אזית קמא כלומר דלכ\"ע כל היכא דכל הבהמה שלמה והקריב כזית ממנה בחוץ חייב, אך אם לא היתה שלימה לר' יוסי אינו חייב אם הקריב בחוץ ממה שנשאר ומש\"ה אמר דאם הקריב ארבעה או חמשה זה אחר זה אינו חייב כי אם אחת והוא על האבר הא' אבל על האחרים אינו חייב לפי שהיא חסרה ור\"ש סובר דלא בעינן שתהיה כל הבהמה שלמה אלא כל שהאבר שלם מתחייב על כזית שהקריב ממנו ומש\"ה אם הקריב ארבעה או חמשה איברים בזה אחר זה מתחייב על כל אבר ואבר אבל אם הקריב אבר א' לחצאין לכ\"ע אינו חייב כי אם אחת והוא על החצי הראשון דאילו על החצי השני פטור לפי שכבר חסר האבר וכל שהאבר חסר לכ\"ע פטור והא דאמרי' דאם הקריב אבר אחד לחצאין דחייב אחת לר\"י הוא דוקא היכא דכל הבהמה שלמה ולר\"ש אף שנאבדה שאר הבהמה וכמבואר ור' יוחנן אית ליה דלכ\"ע לא קפדינן שיהיה שלם אלא האבר וכל שהאבר שלם חייב אם הקריב כזית בפנים אלא דר\"ש סבר שדין זה לא נאמר כי אם במוקטרי חוץ אבל במוקטרי פנים לא בעינן שיהיה האבר שלם ומש\"ה אם הקריב אבר אחד לחצאין חייב ב' ור' יוסי אית ליה דגם במוקטרי פנים בעינן שיהיה האבר שלם ומש\"ה אמר דאם העלה אבר אחד לחצאין דאינו חייב כי אם אחת והיינו על החצי הראשון אבל על החצי השני פטור לפי שהאבר חסר: וראיתי לתוס' שכתבו דטעמא דמאן דפטר הוא דסבר דר' ישמעאל דלעיל וקסבר דלא מהדרינן פוקעין, אך רש\"י לא כתב אלא דמאן דפטר נפקא ליה מלא יביאנו. והנראה שהתוס' הוכרחו לומר דמאן דפטר ס\"ל דלא מהדרינן פוקעין ליישב סוף הסוגיא דקאמר אבוה דשמואל כמאן מהדרינן פוקעין דלא כר' יוסי. והנראה אצלי בדעת התוס' הוא דס\"ל דסוגיא זו חולקת עם הסוגיא דדף ק\"ז דאילו בדף ק\"ז אמרינן דטעמא דר' ישמעאל הוא משום דדרש יביאנו ור\"ע לא דרש יביאנו להאי דרשא אך סוגיא דהכא ס\"ל דבין ר\"ש ובין ר' יוסי כולהו לא דרשי יביאנו לדרשא זו אלא דר\"ש ס\"ל דמהדרינן פוקעין ומש\"ה אית ליה דמוקטרי פנים שחסרו חייב משום דלא ילפינן להו ממוקטרי חוץ ור' יוסי סבר דלא מהדרינן פוקעין וא\"כ מוקטרי פנים ומוקטרי חוץ שוים הם ובחד מעוטא סגי למעט תרוייהו וכפי הנחה זו הוקשה לתוס' וכתבו וא\"ת מ\"ט לא מיחייב אכזית שני נהי דלא מהדרינן פוקעין מ\"מ אם מחתך אבר אחד לכמה זיתים חייב להעלות את כולן א\"כ הקטרה היא ואמאי לא מיחייב עלה בחוץ כלומר דאי אמרת בשלמא דטעמא דמאן דפטר הוא משום דדרש יביאנו תו ליכא קושיא כלל משום דגזרת הכתוב היא דאף במוקטרי פנים בעי שלם אך לפי מ\"ש דלכ\"ע לא דרשי יביאנו וטעמא דמאן דפטר הוא משום דכיון דלא מהדרינן פוקעין א\"כ מוקטרי פנים וחוץ שוים הם ובחד מעוטא סגי למעט תרוייהו א\"כ קשה דנהי דלא מהדרינן פוקעין מ\"מ עדיין יש לחלק ביניהם ולתת טעם שיתחייב במוקטרי פנים אף על החסר משום דאם מחתך אבר אחד כו', ותירצו דהא אם מחתך אבר אחד לכמה זיתים דחייב להעלות את כולן אינו סיבה ליחייב מוקטרי פנים שחסרו משום דמאי דמיחייב להקטיר הכל לאו משום דתיהוי חשובה הקטרה בחצי אבר אלא משום דכולא חדא הקטרה היא וכיון שהתחיל גומר אבל אי מהדרינן פוקעין שחסר האבר שנקטר השאר מזה יש ללמוד דחשיבא הקטרה בחצי אבר ע\"כ. והנה החלוק הוא מבואר. ובמאי דקאמר עולא דמחלוקת ר\"ש ור' יוסי הוא במוקטרי חוץ דס\"ל לר\"ש דאף מוקטרי חוץ שחסרו חייב הסכימו התוס' לסברת רש\"י דלר\"ש הא דכתיב אותו הוא למעט פחות מכזית אתא שאינה הקטרה שלמה והקשו וא\"ת מאי טעמא בעי קרא למעט פחות מכזית היכן מצינו שחייבה תורה בחצי שיעור וחצי זית חצי שיעור הוא דלא מצינו הקטרה שיתחייב בפחות מכזית לא לענין מחשבה ושום דבר אלא דוקא גבי שאור ודבש דחייב בפחות מכזית למאן דאית ליה מכח קראי. וי\"ל דשמא כיון דמהדרינן פוקעין פחות מכזית הוה אמינא דמיחייב בחוץ אי לאו דכתיב אותו:
והנה מהסוגיא הלזו מוכח דטעם זה דמהדרינן פוקעין לא מהני אלא ליחייב במוקטרי פנים אבל ליחייב במוקטרי חוץ לא. ומדברי התוס' נראה דהא דמהדרינן פוקעין מהני אף למוקטרי חוץ דהא אליבא דעולא במוקטרי חוץ עסקינן. והנראה דדוקא היכא דכתיב אותו למעט או אבר חסר למ\"ד או בהמה חסרה למ\"ד והוא גזרת הכתוב אז הוא דאמרינן שדין זה הוא דוקא במוקטרי חוץ אבל במוקטרי פנים לא משום דמהדרינן פוקעין אבל היכא דקרא לא מיעט שום דבר מחודש ואדרבא קשיא לן למאי איצטריך קרא למעט מוקטרי חוץ פחות מכזית כיון דלא אשכחן בשום דוכתא שתהא הקטרה בפחות מכזית חשובה הקטרה לזה אפשר לומר דכיון דבחד דוכתא אשכחן דחשיבא הקטרה אף שהוא במוקטרי פנים סד\"א דאף במוקטרי חוץ קמ\"ל קרא דלא:
ודע שאף שכתבתי לעיל דלפי סברא זו דעולא דאותו איצטריך למעט פחות מכזית למאן דלא דרש יביאנו מוקטרי פנים חייב עליהם אף על פחות מכזית מ\"מ חוזרני בי ונראה דלכ\"ע ליכא חיובא בפחות מכזית אף במוקטרי פנים והטעם דכיון דלא אשכחן בשום דוכתא הקטרה בפחות מכזית אלא משום דסד\"א כיון דמהדרינן פוקעין בפחות מכזית אף הכא תהיה חשובה הקטרה בפחות מכזית קמ\"ל קרא שדין זה הוא בכל הקטרות דבעלמא דלא חשיבי הקטרה בפחות מכזית וא\"כ אין לחלק בדין זה בין מוקטרי פנים למוקטרי חוץ אלא בשניהם אינו חייב בפחות מכזית:
ודע דבדף ק\"ט תנן המעלה כזית מן העולה ומן האמורין בחוץ חייב ע\"כ. והנה כפי פירוש רש\"י אליבא דר\"ל האי מתני' לא ר' שמעון היא ולא ר' יוסי דהא לכ\"ע לפחות בעינן שיקטיר אבר שלם ואולי נאמר דמתני' איירי דוקא במוקטרי פנים ואליבא דר\"ל פלוגתא דר\"ש ור' יוסי הוא דוקא במוקטרי חוץ ולפי זה מתני' דהמעלה כזית היא דברי הכל א\"כ איפשר לומר דאף דנימא דמחלוקת ר\"ש ור' יוסי הוא אף במוקטרי פנים איפשר לומר דמתני' איירי בשכבר הקריב כל השאר בפנים על גבי המזבח ונשאר הימנו כזית והקריבו בחוץ דבזה מודים ר\"ש ור' יוסי דעל אותו כזית חייב. אך כד מעיינינן נראה שתירוץ זה ליתיה דהא באידך מתני' תנן הקומץ והלבונה וכו' ר\"א פוטר עד שיקריב את כולן ופי' שם רש\"י מדלא פליג ר\"א ארישא גבי עולה משמע דגבי עולה מודה ר\"א וכו' משמע דס\"ל דמתני' דהמעלה כזית בחוץ מיירי אף שלא הקטיר כי אם כזית בחוץ והשאר קיים דאי מיירי בשהקריב בפנים ושייר מהן כזית פשיטא והלא אף בקומץ ולבונה בכי האי גוונא מודה ר\"א דעל כזית חייב ועוד מגופה דמתני' דהקומץ והלבונה דקתני שאם הקריב מהן כזית חייב יש להקשות דמתני' מני לא ר\"ש ולא ר' יוסי וא\"כ אין לנו לומר אליבא דר\"ל אלא דר\"ש ור' יוסי לא נחלקו אלא במוקטרי חוץ אבל מוקטרי פנים חייב אף על כזית והיינו מתני' דהמעלה כזית מן העולה ובאידך מתני' דהקומץ נחלקו בדין אחר דת\"ק סבר דכי היכי דגבי עולה כיון שהיא מוקטרי פנים חייב על כזית הכי נמי בקומץ והלבונה ור\"ל ס\"ל דשאני קומץ ולבונה דכיון דאם חסר ממנה פסולה מה שאין כן בעולה ומש\"ה בעינן בקומץ שיקריב את כולו אף שהיא מוקטרי פנים ומאי דתנן בסיפא דמתני' דהקומץ וכולן שחסרו כל שהוא והקריבו בחוץ פטור טעמא הוא משום פסול ובהא פליגי ת\"ק עם ר\"א דת\"ק סבר דוקא כשחסר כ\"ש קודם שיקריב בחוץ אז פטור משום דמה שהקריב בחוץ הוא דבר פסול אך כל זמן שהמנחה קיימת אף אם לא הקטיר כי אם כזית חייב ור\"א סובר דמאחר שהמנחה נפסלת בחסרון בעינן שיקריב את כולה אבל לעולם דכולהו ס\"ל דמעוטא דעל השלם ולא על החסר לא הוי במוקטרי פנים. אך מה שאני תמיה הוא לפי שראיתי לרש\"י במתני' דהקומץ שכתב דקסבר כי כתיב אותו על השלם הוא חייב ולא על החסר אשיעור הקטרה כתיב והיינו כזית ור\"א נמי דריש ליה אשיעור הקטרה כו' כנראה דס\"ל דהני תרי מתני' דהמעלה ודהקומץ דמיירי במוקטרי פנים תרוייהו אית להו דאיכא מעוטא גבי מוקטרי פנים אלא דס\"ל דהמעוט הוא על שיעור הקטרה והיינו כזית וא\"כ איך יתכן במשנה אחת יביא רבי מחלוקת ר\"ש ור' יוסי בשיעור ההקטרה כדי שיתחייב ולכ\"ע אבר חסר פטור ובסמוך למשנה זו יביא עוד שתי משניות אחרות דאתו דלא כמאן. ועוד יש לתמוה דמי דחקו לר\"ל לומר אבל באבר אחד דברי הכל אינו חייב אלא אחת כנראה שהוא דבר פשוט דליכא מאן דמיחייב אאבר חסר והלא משניות סתומות שנינו דמיחייב על כזית באופן שדברי רש\"י הללו לפום ריהטא הם מתמיהין בעיני:
אך כפי פירוש התוס' הכל מתיישב היטב שהם כתבו דבין לר\"ש ובין לר' יוסי שיעור הקטרה הוא בכזית אלא שנחלקו אי בעינן בשעת ההקטרה שתהיה כל הבהמה שלמה או באבר אחד שלם סגי וא\"כ מתני' דהמעלה כזית מן העולה ומן האמורין דחייב דברי הכל היא ובשיעור כמה יהיה מן העולה בשעת הקרבה בזה לא איירי הך מתני' לפי שכבר נשנה דין זה במשנה הקודמת ובמתני' דהקומץ נמי נשנה מחלוקת ר\"א ות\"ק אם דין המנחה שוה לעולה או לא ואח\"כ שנה וכולן שחסרו כל שהוא והקריבן בחוץ פטור וקאי על הדברים השנויים באותה משנה שהוא דבר מוסכם מהכל דכל שחסר כל שהוא מן המנחה כבר נפסלה ושוב אם הקריבה בחוץ פטור אבל בחסרון דעולה לא מיירי משום דחסרון דעולה הוא מחלוקת ר\"ש ור' יוסי דלר\"ש כל שהאבר שלם חייב ולר' יוסי בחסרון כל שהוא דומיא דמנחה פטור המקריב אותה בחוץ ולפי אוקימתא דר' יוחנן כפי פירש\"י צ\"ל דהנהו תרי משניות דהמעלה כזית ודהקומץ אתו כר\"ש משום דכפי פירוש רש\"י לכ\"ע אותו על אבר שלם כתיב דבעינן שיקריב כל האבר אלא דבמוקטרי פנים נחלקו ר\"ש ור' יוסי דר\"ש סבר דלא בעינן שיקריב כל האבר במוקטרי פנים אלא בכזית בלבד מתחייב ולר' יוסי אף במוקטרי פנים בעינן שיקריב כל האבר ולפי זה הנהו תרי מתני' דקאמרי דבמוקטרי פנים בכזית מתחייב אתו כר\"ש דוקא וגם בזה קצת דוחק דסתם לן תנא כר\"ש נגד ר' יוסי דהלכתא כותיה ומ\"מ אין זה מהתימה שהרי בדף ק\"י אמרינן דר' יוחנן אמר על סתם מתני' הא מני ר\"ש היא. אך כפי פירוש התוס' הנהו תרי מתני' דברי הכל הם דהתם לא מיירי אלא בשיעור מה שמקריב ולמדנו התנא דבכזית מתחייב אך כמה שיעור יהיה מן הבהמה בשעת הקרבה בזה לא איירי הנהו תרי מתני' אך דין זה נתבאר במשנה אחרת שהיא מחלוקת ר\"ש ור' יוסי. הנה נא הואלתי לבאר הסוגיא כפי פירש\"י והתוס' והרואה יראה כמה יש מהדוחק בדברי רש\"י אך כפי פירוש התוס' הכל מתיישב היטב:
ולענין הלכה הנה בדין מוקטרי פנים שחסרו נחלקו ר' ישמעאל ור\"ע ולפי הכלל קי\"ל כר\"ע דהלכה כמותו מחבירו ולפי זה מוקטרי פנים שחסרו חייב עליהם אך כפי אוקימתא דר' יוחנן דפשיטא דקי\"ל כוותיה דהא הלכתא כותיה לגבי ר\"ל ותו דאבוה דשמואל ולישנא בתרא דעולא קיימי כוותיה וא\"כ ר\"ש ס\"ל דמוקטרי פנים שחסרו חייב כר\"ע ור' יוסי אית ליה דפטור כר' ישמעאל וא\"כ יש לנו לפסוק כר' יוסי לגבי ר\"ש ולא ידעתי היכי לידיינוה דייני להאי דינא. ומיהו לפי מה שכתבתי לעיל דסוגיא (דף ק\"ז) חולקת עם הסוגיא דדף ק\"ח אפשר לומר דלפי סוגיא דדף ק\"ח אף ר\"ע יודה דמוקטרי פנים שחסרו שיהא חייב דדוקא כפי הסוגיא דקאמר דטעמא דר' ישמעאל הוא משום דכתיב יביאנו א\"כ ע\"כ דר\"ע דדרש יביאנו לדרשא אחריתי ס\"ל דמוקטרי פנים שחסרו חייב אך כפי אידך סוגיא דמאן דפטר טעמיה הוא משום דגמר לה ממוקטרי חוץ א\"כ אף אם ר\"ע יאמר דיביאנו איצטריך לדרשא אחריתי מצי סבר דמוקטרי פנים שחסרו פטור משום דגמר להו ממוקטרי חוץ ולא מצינו לר\"ע שאמר בפירוש דמוקטרי פנים שחסרו שיהא חייב דדוקא לר' ישמעאל מצינו סברתו מפורשת בברייתא. ולפ\"ז נראה דיש לפסוק הלכה כר' יוסי מאחר דאפשר דר\"ע יסבור כוותיה אלא שכל זה עדיין לא הונח לי לפי דמסוגיא זו מוכח דטעמיה דר' יוסי הוא משום דלא מהדרינן פוקעין ואילו בפ' המזבח מקדש סתם לנו תנא דמהדרינן פוקעין וא\"כ הוו תרי סתמי דסתרן אהדדי ולקמן נאריך עוד בזה בעז\"ה. ודע שלפי פירוש רש\"י נראה דקי\"ל כר\"ש מכמה טעמי חדא דסברת ר\"ש היא סברת ר\"ע דלא דרש יביאנו ותו דהא קי\"ל דמהדרינן פוקעין וכדסתם לנו רבי ותו דהנהו תרי מתני' דהמעלה כזית מן העולה ומתני' דהקומץ אתו כותיה וכדכתיבנא לעיל:
מעתה אבוא לבאר דברי רבינו, כתב בדין ח' כל דבר שחייבין על העלאתו בחוץ כיון שהעלה ממנו כזית בחוץ חייב כו' אבל אם חסר אותו הדבר כל שהוא בפנים והעלה שאריתו בחוץ פטור כיצד הקומץ והלבונה והאמורין והעולה ומנחה הנשרפת והנסכין שחסרו מקצתם בפנים והקריב שאריתן בחוץ פטור ע\"כ. עוד כתב הלכה י\"א העלה וחזר והעלה חייב על כל אבר ואבר וכו' העלה אבר חסר פטור שנאמר לעשות אותו על השלם הוא חייב ע\"כ, והנראה אצלי בכוונת רבינו הוא דס\"ל דמוקטרי פנים שחסרו פטור עליהם ובפלוגתא דר\"ש ור' יוסי ס\"ל דהלכתא כר' יוסי ופסק כאוקימתא דר' יוחנן דאמר מחלוקת באבר אחד וכמ\"ש מרן וס\"ל כפירוש התוס' דלכ\"ע בכזית מתחייב אך צריך שאותו הדבר שמקריב הימנו כזית יהיה שלם. והנה בתחלה כתב שכל דבר שחייבין על העלאתו בחוץ כיון שהעלה ממנו כזית בחוץ חייב בין שהעלה בפנים תחלה ושייר ממנו כזית והעלה בחוץ בין שהניח הכל בפנים ולוקח ממנו כזית והעלהו בחוץ אבל אם חסר אותו הדבר כל שהוא בפנים והעלה שאריתו בחוץ פטור כיצד הקומץ או הלבונה והאימורין והעולה כו' שחסרו מקצתן בפנים והקריב שאריתן בחוץ פטור כו' ע\"כ. ואף שכלל בדין אחד הקומץ עם העולה לאו למימר שדין העולה שוה לדין הקומץ שאם חסר כל שהוא מן העולה והקריב שאריתו בחוץ שיהיה פטור שהרי לר' יוחנן כל שהקריב אבר א' מן העולה אף שחסר השאר חייב ומש\"ה אמר דלכ\"ע כל שהקריב ד' או ה' איברים חייב על כל אבר ואבר וכן פסק רבינו בהלכה י\"א ועוד כתב בסוף דבריו העלה אבר חסר פטור משמע דוקא משום שהוא אבר חסר הא אם היה אבר שלם אף שחסר כל שאר הבהמה חייב, אלא שהכונה היא במה שכלל העולה עם המנחה לומר שגם בעולה אם חסר ממנה מהשיעור שלה כל שהוא פטור ואח\"כ פי' ששיעור העולה הוא אבר שלם ואם הקריב מהאבר כזית חייב אך אם חסר מהאבר כל שהוא והקריב שאריתו בחוץ פטור, ועוד אפשר לומר שכל שהקריב מן הבשר שאינו מן האבר כל שחסר מהבהמה כל שהוא פטור דדוקא כשהקריב מן האבר כזית ושאר האבר קיים חייב לפי דקרינן ביה שהקריב מהשלם אך אם הקריב מהבשר שאינו מהאבר אז בעינן שתהיה כל הבהמה שלמה. ומ\"ש שאם חסר מן העולה כל שהוא שפטור מיירי בשהקריב מהבשר שאינו אבר ואח\"כ כתב דין האבר שכל שהוא שלם חייב עליו אף שחסר שאר הבהמה ומש\"ה חייב אם הקריב ד' או ה' איברים על כל אבר ואבר. ומ\"ש העלה אבר חסר פטור אין הכונה דבעינן שיקריב כל האבר שהרי כתב בתחלת דבריו דבכזית מתחייב אלא הכונה היא שזה האבר נאבד כל שהוא הימנו והקריב שאריתו ומש\"ה אמר דפטור לפי שהקריב מדבר שהוא חסר ואינו שלם וזהו שכתב רבינו העלה אבר חסר ולא כתב העלה מקצת מהאבר, והראב\"ד כפי הנראה לא השגיח היטב בדברי רבינו והבין שמ\"ש העלה אבר חסר דפטור הוא משום דבעינן שיקריב כל האבר ולזה השיג עליו וכתב לא האירו דבריו שהרי שנינו המעלה כזית מהעולה ומאימוריה בחוץ חייב אלמא לא קפדינן אאבר שלם וכי איתמרא שמעתא במוקטרי פנים שחסרו והוציאן והקטירן בחוץ דהלכה כר' יוסי דפטור ע\"כ. ומ\"ש בדברי הראב\"ד שחסרו בהקטרתן נראה לי שהוא ט\"ס דהא פשיטא שכל חסרון שהוא בסיבת שהקטיר אותו במזבח לא שמיה חסרון וכדתנן וכולן שהקריב מהם בפנים ושייר מהן כזית והקריבו בחוץ חייב, הנראה אצלי הוא שעיקר הנוסחא היא שחסרו קודם הקטרתן. והנה לפי מה שכתבנו דברי רבינו הן הן דברי הראב\"ד והכל הוא שפה אחת ודברים אחדים:
וראיתי למרן ז\"ל שכתב ומ\"ש הראב\"ד לא האירו דבריו שהרי שנינו וכו' יש לומר שאין זו ראיה דכיון דלר' יוסי אם העלה וחזר והעלה אבר אחד אינו חייב אלא אחת והיינו אפילו יש בו כמה זיתים ממילא משמע דהא דתנן העלה כזית מעולה ומאמורים כזית בחוץ חייב כשאותו זית הוא אבר א\"נ כשהוא ממקום שאינו אבר כגון שהוא בשר או חלב ע\"כ. ולא ידעתי מי הכניסו בדוחק זה דהא מתני' דהמעלה כזית לא מיירי כי אם בשיעור הקרבה שיתחייב עליה בחוץ וקאמר דבכזית מתחייב אך אי בעינן שתהיה כל הבהמה שלמה בשעת ההקרבה או שיהיה האבר שלם בזה לא איירי מתני' ודין זה הוא במשנה אחרת הוא מחלוקת ר\"ש ור' יוסי וכמו שכתבנו לעיל. והנראה הוא דמרן ס\"ל כפירוש רש\"י דבעינן לר' יוחנן אליבא דר' יוסי שיקריב כל האבר בחוץ כדי שיתחייב ומש\"ה נדחק במתני' דקתני דהמעלה כזית חייב ואוקמה בשאותו זית הוא אבר שלם או שאותו זית אינו אבר כי אם בשר או חלב אך כפי מה שכתבנו דרבינו ס\"ל כפירוש התוס' מתני' דהמעלה כזית אתייא כפשטה וכמו שכתבנו לעיל. עוד ראיתי למרן שכתב ומ\"ש וכי איתמרא כו' אין פשט המשנה מורה כדבריו דקתני העלה וחזר והעלה משמע דכל העליות בחוץ הן ע\"כ, ודבריו נעלמו ממני ולא ידעתי מה הבין בדברי הראב\"ד דודאי אליבא דר' יוחנן מתני' דהעלה וחזר והעלה היא במוקטרי פנים ואם הבין שהראב\"ד מוקי למתני' שהקטיר מהעולה על המזבח וחזר והוציאן לחוץ והקריבם ולזה הוא דפטר ר' יוסי משום חסרון, מלבד שאין השגתו על הראב\"ד השגה שהרי אף הראב\"ד מודה דמאי דתנן העלה וחזר והעלה שכל העליות הם בחוץ אלא שקודם הקריב קצת בפנים עוד אני תמיה דאיך חשדו להראב\"ד שיאמר דמה שהקריב בפנים יקרא חסרון לפטור אם הקריב שאריתו בחוץ מאחר דמשנה שלמה שנינו וכלן שחסרו מהן בפנים והקריב שאריתן בחוץ חייב ואף ר' אליעזר מודה בזה וכמבואר, סוף דבר דברי מרן צריכין אצלי תלמוד וכונת רבינו היא כמו שכתבתי:
ודע שעדיין יש לדקדק בדברי רבינו דפסק כר' יוסי שהרי אבוה דשמואל ס\"ל דטעמיה דר\"י הוא משום דלא מהדרינן פוקעין ואילו רבינו פסק בפ\"ו מהלכות אלו דמהדרינן פוקעין ואילו הכא פסק כר' יוסי ולכאורה נראה דהוו תרתי דסתרן אהדדי. והנראה הוא דרבינו ס\"ל דסברא זו דאבוה דשמואל ליתא דדוחק הוא לומר דכל אותן הדרשות דאמרינן בפ' המזבח מקדש להוכיח דמהדרינן פוקעין דלהוו דלא כר' יוסי וכמו שתמהו התוס' בדף ק\"ט אלא דטעמיה דר' יוסי הוא דאף דמהדרינן פוקעין בחד מעוטא דאותו ילפינן למוקטרי פנים ולמוקטרי חוץ או דאית ליה דבג\"ש דהבאה הבאה או מואליהם תאמר ילפינן נמי למוקטרי פנים א\"נ דס\"ל דאיכא תרי מעוטי וכדאמרינן בדף ק\"ז אליבא דר' ישמעאל וסוגיא זו דאבוה דשמואל חולקת עם אותה סוגיא וכמו שכתבנו לעיל ומה שקשה לזה ממ\"ש רבינו גבי זרק והעלה דחייב ב' שהרי חלק כו' דמשמע דפסק כר\"ע כבר כתבנו בזה לעיל (א\"ה תמצאנו לעיל פ' ח\"י דין ד'):
ודע שראיתי לרבינו בפירוש המשנה שכתב ונאמר עוד במעלה בחוץ לעשות אותו לה' על כן אמר ר\"ש שזה הענין נופל על כל אבר ואבר ולפיכך אם העלה בחוץ חייב על כל אבר ואבר ור' יוסי אומר שהוא נופל על הקרבן כולו וכו'. והנה דברים אלו הם כפי אוקימתא דר\"ל אך בחיבורו חזר בו וכתב כאוקימתא דר' יוחנן. וראיתי להרב בעל תי\"ט שהביא דברי רבינו הללו דבפירוש המשנה בגירסא אחרת ולא יכולתי ליישבה שלפי גירסתו אין הפרש בין דברי ר\"ש לדברי ר' יוסי, ודע שראיתי לרש\"י שכתב עלה דמתני' דוכלן שחסרו כל שהוא והקריבו בחוץ פטור דהאי וכולן לאו אלבונה קאי דהא מיפלג פליגי בה במנחות פ\"ק בלבונה שחסרה דלר' יהודה כשרה אפילו עמדה על קורט אחד ולר\"ש בשני קרטין ואי בלבונה נמי קאי מיירי שחסרה משיעור הכשרה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ע\"כ. והנראה דרש\"י ס\"ל דהני תרי מתני' דהמעלה כזית מהעולה ומתני' דהקומץ ס\"ל דהא דבעינן שלם הוא דוקא במוקטרי חוץ אבל במוקטרי פנים חייב אף על החסר וכמו שכתבנו לעיל וס\"ל דטעמא דר' אליעזר דבעי שיקריב את כולו לאו משום חסרון כי אם משום פסול ומש\"ה אמר דמאי דתנן וכולן שחסרו כו' לאו אלבונה קאי דכיון שאינה נפסלת בחסרון כל שהוא חייב עליה בחוץ אף שהיא חסרה דבמוקטרי פנים לא בעינן שלם. אך עם מה שכתבנו לדעת התוס' ורבינו אין צורך לכל זה דלעולם אף במוקטרי פנים בעינן שיהיה שלם בשעה שמקריב ממנו כזית בחוץ ומש\"ה קתני וכולן שחסרו כל שהוא בפנים והקריבו בחוץ פטור וטעמא הוא משום דכתיב אותו על השלם הוא חייב ואינו חייב על החסר וקאי נמי על הלבונה ואף שאינה נפסלת בחסרון. וראיתי לתוס' בדף ק\"ח ד\"ה כמאן שכתבו דהא דמחייבינן מוקטרי פנים שחסרו והקריבן בחוץ היינו דוקא כגון אימורין או איברי עולה שחסרו דלא מיפסלי בהכי אבל מנחה שחסרה וקטרת ולבונה שחסרו דמפסלי מחמת חסרון פסול כדתנן וכולן שחסרו כל שהוא והקריבן בחוץ פטור וגבי עולה קתני המעלה וכו' ומשמע בגמרא דבניתותרו מיירי וכו' ע\"כ. ודבריהם תמוהים הם בעיני דדוקא ברייתא דקתני מצטרפין לכזית להעלותן בחוץ וליחייב עליהם משום פגול ונותר מוקמינן לה בשניתותרו משום דקשיא לן גבי נותר מאי איירי עולה אפי' שלמים נמי וכדתנן כל הנותרים מצטרפין ומש\"ה מוקמינן לה בשניתותרו אבל מתני' דלא איירי כי אם בדין העלאה בחוץ בדין קתני מן העולה דעולה ואמוריה אין שלמים ואמוריהן לא משום דבשר שלמים לאו בר הקטרה הוא ולא קרינן ביה אל פתח אהל מועד לא יביאנו וא\"כ אין הכרח לאוקומי מתני' בשניתותרו אלא מתני' איירי כפשטה בששאר הבהמה היא שלמה ומתני' דוכולן שחסרו דפטור ס\"ל דמוקטרי פנים שחסרו פטור ומטעם חסרון נגעו בה ולא משום פסול ולעולם דלמ\"ד דחסרון אינו מעלה ומוריד במוקטרי פנים מנחה שחסרה בפנים חייב עליה בחוץ ואף שהיא פסולה כיון שאם עלתה לא תרד. ומיהו נראה שהדין שכתבו התוספות דין אמת הוא דאף למ\"ד דמוקטרי פנים שחסרו חייב במנחה שחסרה מודה דפטור אך לא מההכרח שכתבו התוספות אלא ממאי דתנן במתני' דהקומץ דרבי אליעזר פוטר עד שיקריב את כולן ולפי הנראה ר\"א לא פליג במתני' דהמעלה כזית מהעולה והטעם משום דס\"ל דשאני עולה דלא מיפסלא בחסרון מש\"ה כל שהקריב ממנה כזית חייב כיון דשאר הבהמה או האבר קיים אבל במנחה שנפסלת בחסרון דל מהכא טעמא דאותו ת\"ל דפטור לפי שאינו ראוי לבוא אל פתח אהל מועד וכל שאינו מתקבל בפנים אם הקריבו בחוץ פטור וא\"כ אף למי שיחלוק בסברא זו דר\"א משום דבשעה שמקריב מהמנחה מה שמקריב ממנה בחוץ הוא כשר מ\"מ כל היכא דחסרה קודם שיקריב בחוץ מודה דפטור לפי שנפסלה המנחה. ולפ\"ז אף למ\"ד דמוקטרי פנים שחסרו דחייב יודה במנחה שחסרה דפטור לפי שהיא פסולה בחסרון. ומיהו עדיין אפשר לדחות כל זה ולומר דטעמיה דת\"ק דפליג עם ר' אליעזר הוא משום דס\"ל דאף דמנחה נפסלת בחסרון מ\"מ אם הקריב ממנה כזית בחוץ חייב כיון שהיא שלמה ואף שהיא פסולה קרינן בה ואל פתח אהל מועד לא הביאו כיון שאם עלתה לא תרד ור\"א ס\"ל דכיון דלכתחלה לא תעלה בעינן שיקריב כולה כדי שיתחייב עליה בחוץ ומאי דתנן וכולן שחסרו בפנים דפטור לאו משום פסול נגעו בה אלא משום חסרון וכתיב אותו על השלם ומינה דלמאן דלא בעי שלם במוקטרי פנים אם חסרה המנחה בפנים והקריב ממנה בחוץ חייב כיון שאם עלתה לא תרד וכסברת ת\"ק. אך ממקום אחר נראה לי שהדין דין אמת לפי שאני סבור דהני תרי מתני' דהמעלה כזית מהעולה ומתני' דהקומץ דברי הכל היא. והנה רבינו בתחלה הביא מחלוקת ר\"ש ור' יוסי אם במוקטרי פנים בעינן שלם או לא כפי אוקימתא דר' יוחנן דהלכתא כותיה ואח\"כ חזר ושנה דהמעלה כזית מהעולה דחייב ודין זה הוא מוסכם מהכל אלא דלמר הוא אף דשנאבד השאר ולמר בשלא נאבד אך במה שאמר דבהקרבת כזית מתחייב הכל מודים בזה ואח\"כ הביא דין הקומץ והמנחה דבכזית נמי מתחייב דומיא דעולה וגם בזה מודים ר\"ש ור' יוסי אלא שר\"א נחלק במנחה מטעם פסול ואח\"כ חזר ושנה דכולן אם חסרו בפנים והקריבן בחוץ דפטור ונראה שגם דין זה הוא מוסכם מהכל משום דאף למ\"ד דבמוקטרי פנים לא בעינן שלם מ\"מ מודה במנחה שחסרה דפטור משום דנפסלה בחסרון וזהו שלא שנה דין זה גבי עולה משום דבעולה למ\"ד דמוקטרי פנים לא בעינן שלם אף אם לא נשאר מן העולה כי אם כזית והקריבו בחוץ חייב ומש\"ה לא הביא דין זה דחסרון כי אם גבי מנחה שהוא מוסכם מהכל ומיהו לדידן דקיי\"ל דאף במוקטרי פנים בעינן שלם טעמא דפטור המקריב מנחה שחסרה בפנים הוא משום דכתיב אותו וזהו שרבינו כשהביא דין זה דמנחה שחסרה דפטור נתן הטעם משום דכתיב לעשות אותו על השלם הוא חייב ואינו חייב על החסר:
ודע דבדף ק\"י עלה דמתני' דוכולן שחסרו אמרינן בגמרא איבעיא להו חסרון דחוץ שמיה חסרון או לא שמיה חסרון מי אמרינן כיון דנפקא איפסלי להו מה לי חסר מה לי יתר או דילמא יוצא דאיתיה בעיניה אין דליתיה בעיניה לא ולא איפשיטא. והנראה אצלי הוא דספק זה הוא משום דס\"ל סתמא דתלמודא דטעמא דמתני' דוכולן שחסרו בפנים משום פסול נגעו בה וכמו שכתבנו לעיל דבבא זו היא מוסכמת מהכל אף למאן דאית ליה דבמוקטרי פנים לא בעינן שלם אפ\"ה מנחה שחסרה והקריבה בחוץ פטור לפי שהיא פסולה. ולפי הנחה זו נסתפקו בחסרון דחוץ דכיון דגזרת הכתוב היא דיוצא אף שנפסל אפי' הכי חייב א\"כ אם חסר בחוץ נמי יהיה חייב דמה לי חד פסולא מה לי תרי פסולי אך למ\"ד שגם במוקטרי פנים בעינן שיהיה שלם וא\"כ מנחה שחסרה פטור מטעם חסר נראה דאין מקום לבעיא זו דכיון דגזרת הכתוב הוא שיהיה שלם איך יתכן דבשביל שהחסרון הוא בחוץ שיתחייב דהיכן מצינו שדבר חסר יתחייב עליו ומיוצא דחייב קרא ליכא שום ראיה לחייב על חסרון דחוץ. אך ראיתי לרבינו שאחר שכתב דהמקריב מנחה חסרה דפטור משום דכתיב אותו דבעינן שלם כתב הוציאו שלם וחסר בחוץ והעלהו הרי זה ספק ואינו לוקה ע\"כ. ולא הבינותי דין זה דמאחר שהטעם הוא משום דכתיב אותו איך יתכן שאם חסר בחוץ שיתחייב, והדבר צריך אצלי תלמוד:
ודע דרבינו לא כתב בפירוש דין מוקטרי חוץ שחסרו ומהסוגיא דדף ק\"ז וק\"ח מוכח דבמוקטרי חוץ לכ\"ע בעינן שלם ולא נחלק בו אדם ומאי דאיבעיא לן אי חסרון דחוץ הוי חסרון הוא דווקא במוקטרי פנים אלא שהחסרון היה בחוץ אבל במוקטרי חוץ שנחסרו לכ\"ע פטור משום דכתיב אותו. ונראה לומר דכיון דמהסוגיא מוכח דאף מאן דפליג במוקטרי פנים מ\"מ מודה במוקטרי חוץ שאם חסרו דפטור א\"כ כיון שלמדנו רבינו דאף במוקטרי פנים בעינן שיהיה שלם מכ\"ש נלמד דבמוקטרי חוץ בעינן שיהיה שלם, ומיהו עדיין לבי מהסס בזה דכל כי האי מילתא היה לו לרבינו לומר אותו בפירוש. עוד יש לדקדק במ\"ש רבינו העלה וחזר והעלה חייב על כל אבר ואבר זרק הדם והעלה האיברים חייב שתים ע\"כ. והנה כתב שני דינים אילו בסתם כאילו בחד גוונא מיירי ואני תמיה בזה שהדין הא' דהעלה וחזר והעלה דחייב שתים הוא דוקא בב' העלמות דאילו בהעלם אחד פשיטא דאינו חייב כי אם אחת ואפי' אם העלה שתי עולות בזה אחר זה בהעלם אחד אינו חייב כי אם אחת שהרי כתב רבינו בפ\"ו מהל' שגגות דין ב' דהשוחט חמשה זבחים בחוץ בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת ופשיטא דהוא הדין למעלה ה' זבחים בהעלם אחד דאינו חייב כי אם אחת והדין השני דזרק והעלה הוא בהעלם אחד ואפי' הכי חייב שתים לפי שהכתוב חלקן והרי זה כאילו עבר על ל\"ו כריתות שבתורה בהעלם אחד דקי\"ל דחייב על כל כרת וכרת. והדבר הוא פשוט דמאי דשקלינן וטרינן בגמרא בזרק והעלה אם חייב שתים או אחת הוא כשזרק והעלה בהעלם א' דאילו בשני העלמות פשיטא דחייב שתים ולא היה צריך הכתוב לאמרו ואין צורך לראיה בזה וא\"כ היה לו לרבינו לבאר כל זה ולא לכתוב הדינים בסתם וצ\"ע:
ומ\"ש רבינו כל דבר שחייבין על העלאתו בחוץ כיון שהעלה ממנו כזית בחוץ חייב כלל בדין זה כל הפרטים שהזכיר בדין ג' חוץ מהמים והיין ששיעורם הוא ג' לוגין. ודע דבפרק השוחט והמעלה (דף ק\"ט) תנן דאם הקטיר בחוץ כזית חייב ור\"א פוטר ובגמרא אמרי' ת\"ר הקטיר כזית בחוץ חייב חצי פרס בפנים פטור וקס\"ד מאי פטור פטור דזר כלומר דזר שהקטיר חצי פרס פטור והקשו דאמאי פטור הא הקטרה היא בחוץ ותירצו אמר רב מאי פטור פטור ציבור דציבור שהקטירו כזית יצאו ידי חובתן משום דכזית הוה הקטרה. תו אמרינן התם דבהא מודה ר' אליעזר ואע\"ג דאית ליה דאם הקטיר כזית בחוץ דפטור מ\"מ מודה דציבור שהקטירו כזית חייב ועל זה תמה ר' זירא דאמאי מודה ר\"א בציבור דכיון דלדידיה בחוץ פטור אלמא לאו הקטרה היא וא\"כ ציבור נמי לא יצאו ידי חובתם ותירץ רבה דבהקטרה דהיכל כ\"ע לא פליגי דכזית הוי הקטרה בין ליחייב בחוץ ובין לפטור ציבור לפי שלא נאמר שיעור בהקטרה דהיכל שהיא של כל יום ויום וברייתא כולה רישא וסיפא ד\"ה היא ובהקטרה דהיכל מיירי וכי פליגי במתני' בהקטרה דיוה\"כ דלפני ולפנים שנאמר בה שיעור דמלא חפניו דוקא ובבת אחת דר\"א סבר מלא חפניו דוקא ומש\"ה בחוץ לא מתחייב כי אם אשלימה ות\"ק סבר דמלא חפניו לאו דוקא ומש\"ה חייב בחוץ על כזית ע\"כ. ואני תמיה בזה דלמאי איצטריך רש\"י למימר דמ\"ד מלא חפניו דדוקא הוא בבת אחת דהא ר\"א דאית ליה דאם הקטיר כזית בחוץ דפטור אף שיאמר דאם הקטיר מלא חפניו שני פעמים דכשר מ\"מ לגבי חוץ ס\"ל דאם הקטיר כזית דפטור דומיא דהקומץ וליכא למימר דגבי קומץ נמי ס\"ל לר\"א דאם הקטיר קומצה פעמים דפסולה דהא משנה סתמית היא בפ' הקומץ רבה (דף כ\"ו) הקטיר קומצה פעמים כשרה וליכא מאן דפליג עלה. ועוד שמדברי רש\"י בפירוש המשנה נראה דר\"א מודה דאם הקטיר הקומץ פעמים דמהני אלא דטעמא דר\"א הוא דכיון שכולן מתירין הם כל זמן שלא קרבו כולם לא הויא הקטרה דומיא דקומץ ולבונה ושני בזיכין דתנן בדף ק\"י דר\"א פוטר עד שיקריב את כולם ולא ראיתי בשום מקום מי שיאמר שאם הקריב שני הבזיכין בזה אחר זה דלא מהני ואביי הקשה לרבה דאיך יתכן לומר דמלא חפניו לאו דוקא והא כתיבא חוקה בהקטרה דפנים כתיב וחוקה עכובה הוא אלא אמר אביי דלעולם לכ\"ע מלא חפניו דוקא וכי פליגי במתני' הוא בהקטרה דפנים וטעמייהו דרבנן דמחייבים על כל כזית דפנים בחוץ הוא משום דילפי פנים מחוץ וכי היכי דחוץ דהיינו הקטרה דהיכל מתחייב בכזית לכ\"ע משום דלא נאמר בו שיעור ה\"נ בהקטרה דפנים חייב בכזית ור\"א ס\"ל ילפינן פנים מחוץ ומש\"ה אינו מיחייב עד שיקריב מלא חפניו בחוץ וברייתא כולא רישא וסיפא דברי הכל היא ומיירי בהקטרה דהיכל שלא נאמר בה שיעור ומש\"ה אם הקטיר כזית חייב וציבור נמי שהקריבו כזית יצאו ידי חובתם. ורבא הקשה לדברי אביי הללו דאיך יתכן לומר דרבנן ילפינן פנים מחוץ השתא חוץ מחוץ לא ילפי רבנן דתניא יכול המעלה פחות מכזית קומץ וכו' והמנסך פחות מג' לוגין יין או מג' לוגין מים יהא חייב ת\"ל לעשות אותו על השלם חייב ואינו חייב על החסר והא פחות מג' לוגין דאית בהו כמה זיתים ולא ילפי רבנן חוץ מחוץ חוץ מבפנים מיבעיא אלא אמר רבא כגון דקבעינהו שני חצאי פרס במנא מ\"ס קביעות מנא מילתא היא ומ\"ס לאו מילתא היא כלומר דרבא ס\"ל דמתני' ובברייתא מיירי בהקטרה דהיכל אלא דברייתא מיירי בדלא קבע במנא וד\"ה היא ומשום הכי אם הקטיר בחוץ כזית חייב וציבור נמי שהקריבו כזית יצאו ידי חובתם אך מתני' איירי דקבע לשני חצאי פרס במנא דר\"א סבר דקביעות מנא מילתא היא ומש\"ה אינו חייב עד שיקטיר הכל בחוץ ורבנן סברי דקביעות מנא לאו כלום היא ומש\"ה מחייבים אף אם לא הקטיר בחוץ כי אם כזית אבל בהקטרה דפנים אף רבנן מודו שאינו מתחייב בחוץ עד שיקטיר כל השיעור דהיינו מלא חפניו ואם קבעו ציבור במנא והקטירו כזית נראה דלר\"א לא יצאו ידי חובתם לפי דמתחלת הסוגיא מוכח דכל דלא הוי הקטרה להתחייב עליה בחוץ לא יצאו הציבור ידי חובתם ולענין זר המקטיר כזית אם הקטיר מקטורת של פנים לכ\"ע פטור ואם הקטיר מקטורת של היכל לכ\"ע חייב אך אם הקטיר מקטורת של היכל כזית לאחר שקבע פרס במנא באנו למחלוקת ר\"א ורבנן לרבנן חייב ולר\"א פטור ורב אשי אמר ניסוך מהקטרה לא ילפי רבנן אע\"ג דחוץ מחוץ הקטרה מהקטרה ילפי אע\"ג דחוץ מפנים ע\"כ. והכונה בא להחזיק תירוצו של אביי דמתני' איירי בהקטרה דפנים וטעמייהו דרבנן הוא משום דילפי פנים מחוץ אלא שהקשה לו רבא דהא רבנן לא ילפי אפי' חוץ מחוץ לזה בא רב אשי ואמר דמאי דלא ילפי רבנן חוץ מחוץ הוא משום דאינם שוים דחד הוי ניסוך וחד הקטרה וניסוך מהקטרה לא ילפי אף דהוי חוץ מחוץ אבל גבי קטורת דהיכל היא הקטרה אף שהוא חוץ מפנים ילפי הקטרה מהקטרה: והנה כפי סברת רבי אשי הלזו גבי ציבור פשיטא דאם הקטירו בהיכל כזית דנפטרו אך בהקטרה דפנים פשיטא דלא נפטרו דלא שייך למילף פנים מחוץ לפטור הציבור ופשיטא שאם חסר כל שהוא ממלא חפניו דלא יצאו ידי חובתם דהא חקה כתיב ביה ולענין זר המקטיר אם הקטיר בהיכל פשיטא דבכזית מתחייב. אך אם הקטיר בפנים אני מסתפק לדעת רב אשי מי אמרינן כי היכי דילפינן פנים מחוץ ליחייב בחוץ אף על כזית הכי נמי ילפינן פנים מחוץ לחייב את הזר המקטיר בפנים כזית או דילמא היכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר ודוקא גבי חיובא דחוץ ילפינן פנים מחוץ אבל בחיובא דזר לא ילפינן פנים מחוץ. עוד אני מסתפק בזר שהקטיר כזית מן הקומץ אם חייב דומיא דחיובא דחוץ או דילמא יש לחלק ביניהם דגבי זר בעינן כדי שיתחייב עבודה שלמה וכל שלא הקטיר כל הקומץ לא הוי עבודה שלמה. והנה לענין ספק זה נראה שיש להוכיח דגם בזר אם הקטיר כזית מן הקומץ חייב שהרי בתחלת הסוגיא עלה דברייתא דאם הקטיר כזית בפנים פטור וקס\"ד מאי פטור פטור זר קא מתמה תלמודא אמאי הקטרה היא ופירש\"י אמאי פטור הא הקטרה היא דהא האי תנא מחייב עלה בחוץ ע\"כ. הרי דס\"ל לסתמא דתלמודא דכל היכא דחשיבא הקטרה לחייבו בחוץ חייב עליה הזר ולפי זה גבי קומץ נמי כיון דבכזית חייב עליה בחוץ זר נמי חייב בכזית. ומיהו עדיין יש לדחות כל זה משום דמהסוגיא נראה דבקטורת אם יש לה שיעור אינו מתחייב עליה בחוץ ומש\"ה הוה ס\"ל לרבה דטעמייהו דרבנן דמחייבי בחוץ בכזית הוא משום דס\"ל דמלא חפניו לאו דוקא ואביי אמר דטעמייהו דרבנן הוא משום דילפי פנים מחוץ ורבא הוצרך לומר דלרבנן קביעות מנא לאו כלום היא משמע הא לאו הכי לא הוו מחייבי רבנן בכזית ויש לתמוה דאמאי איצטריכו להני טעמי הרי קומץ דאליבא דכ\"ע הוא דוקא ואם חסר ממנו כ\"ש אינו מועיל כלל ואפ\"ה מחייבי רבנן בכזית וכיון שהשאר קיים וא\"כ נימא דטעמא דרבנן הוא דאף דרחמנא מלא חפניו דוקא קאמר מ\"מ חייב על כזית כיון שהשאר קיים מידי דהוה אקומץ וכבר תמהו התוס' בקושיא זו ותירצו דע\"כ לא מחייבי רבנן בקומץ אלא משום דחשיב להתפסל ע\"מ להקטיר כזית מקומצה לאחר זמנו הילכך חשיבא נמי הקטרה לחייבו אכזית ממנו בחוץ אבל קטרת לא אשכחן דחשיב הקטרה בכזית דלא שייך בה פגול הילכך הא דמחייבי רבנן בקטרת בכזית ע\"כ הוא משום דמלא חפניו לאו דוקא או משום דקביעות מנא לאו כלום היא ע\"כ. ולפי זה כשהקשו בגמרא אמאי הקטרה היא הכונה דכיון דחייב עליה בחוץ בכזית ע\"כ טעמא הוא משום דכזית חשיבא הקטרה שלמה דאי לא לא היה חייב על כזית בחוץ משום דלא דמי לקומץ וכיון דהוי הקטרה שלמה זר אמאי פטור עליה הרי עשה עבודה שלמה אבל קומץ אף שחייב על כזית ממנה בחוץ אין ללמוד מזה שיתחייב הזר נמי בכזית כיון שאינה עבודה שלמה. ועוד יש להוכיח דברי התוס' הללו דבתר דאמרינן מאי פטור פטור ציבור אמרינן אמר רבי זירא אי קשיא לי הא קשיא לי הא דאמר רב עלה בהא אפילו ר\"א מודה דהא ר\"א לאו הקטרה היא קאמר ע\"כ משמע דאי לאו דברי רב הוה ניחא ליה הברייתא. ויש לתמוה דהיכי ניחא ליה וכי בשביל שחייב על כזית בחוץ נאמר דצבור נמי נפטרו בכזית וכי קומץ דמיחייב בכזית וכן שני בזיכין דחייב על אחד מהם בחוץ נאמר דגם הציבור נפטרו באחד מהם זו לא אמרה אדם מעולם אלא ודאי דהכוונה דאי לאו דברי רב הוה ניחא ליה משום דהוה ס\"ל דהאי תנא דקאמר דהמקטיר כזית מהקטרת בחוץ דחייב ע\"כ ס\"ל דכזית חשיבא הקטרה שלמה דאי לא שיעור זה דכזית מנא ליה בקטורת ומש\"ה הוה ניחא ליה מאי דתני סיפא דציבור פטור דכיון דחשיבא הקטרה שלמה מש\"ה פטורים הציבור אך לרב דאמר דר\"א מודה בציבור פטורים לזה הוקשה דאמאי והלא ע\"כ ר\"א פליג עם רבנן וס\"ל דלא חשיבא הקטרה בכזית וא\"כ אם הקטירו הציבור כזית לא נפטרו. ולענין הספק האחר שנסתפקנו בזר שהקטיר קטורת בפנים אי מתחייב בכזית משום דילפינן פנים מחוץ דומיא דהעלאת חוץ או לא נראה שיש להוכיח דכשם דבהעלאות חוץ ילפינן פנים מחוץ ה\"נ לגבי חיובא דזר דאי לא תימא הכי מאי דוחקייהו לומר דמאי דתניא חצי פרס בפנים דפטור דפטור ציבור קאמר אימא דפטור זר קאמר ומיירי בהקטרת פנים ובחוץ חייב משום דילפי פנים מחוץ וזר פטור משום דלגבי זר לא גמרינן פנים מחוץ וכי תימא דמאי דאמרינן דפטור ציבור קאמר הוא לפי הס\"ד אך לפי המסקנא דטעמייהו דרבנן הוא משום דילפי פנים מחוץ הכי נמי דפטור דקתני פטור דזר קאמר הא ליתא דהא רב דקאמר בהא אפילו ר\"א מודה ע\"כ לפי המסקנא קאי וכל האי שקלא וטריא הוא ליישב דברי רב דקאמר דבהא אפילו ר\"א מודה ומדקאמר בהא אפילו ר\"א מודה מוכח בהדיא דפטור ציבור קאמר דאי פטור זר לא שייך לומר דר\"א מודה דהא פשיטא דלר\"א הזר פטור מידי דהוה דפטר בחוץ ולפי הנראה דרב דקאמר דפטור ציבור קתני ואפילו ר\"א מודה משום הכרח זה הוא דברייתא קשיתיה דקתני בפנים פטור ואי בקטורת פנים האי פטור אין לו מובן כלל בין אם נאמר דקאי אציבור בין אם נאמר דקאי אזר משום דגבי זר נמי ילפינן פנים מחוץ אלא ודאי דמיירי בהקטרה דהיכל והפטור הוא פטור דציבור ולהורות על כל זה אמר דבהא אפילו ר\"א מודה לומר דמיירי בהקטרה דבכזית הויא הקטרה שלמה באופן שלמדנו מזה דגם גבי חיובא דזר ילפינן פנים מחוץ: שוב ראיתי דהכרח זה אינו משום דטעמא דמוקמי לברייתא בהקטרה דהיכל הוא משום דלישנא דחצי פרס בפנים אינו צודק כ\"א בהקטרה דהיכל שהיה מקטיר בכל יום מנה פרס בשחרית ופרס בין הערבים אבל בהקטרת פנים לא שייך לשון זה דחצי פרס לפי ששיעורו הוא מלא חפניו וכיון דע\"כ בהקטרה דהיכל מיירי מתני' מש\"ה אמר דפטור ציבור קתני משום דבהקטרה דהיכל פשיטא דזר חייב בכזית כיון שאין לו שיעור מן התורה ולעולם דלפי המסקנא גם בהקטרת פנים פטור הזר אם הקטיר כזית משום דלא ילפינן פנים מחוץ לגבי חיובא דזר:
ודע דרבינו לא חלק כלל בין קטרת פנים לקטרת חוץ והנראה מדבריו דבשניהם מתחייב בכזית וכמו שכתבנו בתחלת דברינו והטעם הוא משום דפסק כאוקימתא דרב אשי דבתרא הוא. אך בפ\"ט מה' ביאת מקדש הלכה ד' כתב וכן אם הקטיר קטרת על מזבח הזהב משיקטיר כזית חייב אבל המקטיר קטרת ביום הכפורים בקדש הקדשים אינו חייב מיתה עליה עד שיקטיר מלא חפניו השיעור המפורש בתורה ע\"כ. הרי הדבר מפורש דס\"ל דגבי חיובא דזר לא ילפינן פנים מחוץ. ומרן ז\"ל הביא על דברי רבינו הללו סוגיא זו וכתב בסוף דבריו וצ\"ע נראה שהוקשה לו דכי היכי דילפינן פנים מחוץ לגבי חיובא דחוץ הכי נמי היה לנו ללמוד לגבי חיובא דזר וליחייב אף בהקטרת פנים בכזית ומש\"ה הצריך הדבר עיון: וראיתי בירושלמי פ\"ד דיומא הלכה ה' תניא הקטיר כזית בחוץ חייב פחות מכזית בפנים פטור ר' זעירא בשם רב ירמיה נפטרו הציבור ידי חובתן ר' יוסי בר ר' בון בשם רבי ירמיה מן מן דתני הקטיר כזית בחוץ חייב מינה את שמע פחות מכזית בפנים פטור ע\"כ. ולא יכולתי להלום גירסא זו דקאמר פחות מכזית בפנים דנפטרו הציבור דכיון דלא חשיבא הקטרה אמאי נפטרו וכן דברי ר' יוסי לפי גירסא זו הם תמוהים ואי לאו דמסתפינא אמינא דטעות נפל בספרים והגירסא היא כזית בפנים פטור כלומר דנפטרו הציבור כלומר דלא נימא דכל שלא הקטיר פרס לא נפטרו הציבור קמ\"ל דשיעור דפרס אינו מעכב ואם הקטירו כזית יצאו ידי חובתם והיא הברייתא השנויה בתלמוד דידן שכתבנו בתחלת דברינו ומאי דקאמר ר' יוסי מן מה דתני כו' בא ללמדנו דשני דינים אלו תלויים הם זה בזה דהיינו חיוב חוץ ופטור ציבור ולאפוקי מסברת רב שכתבנו לעיל דקאמר על ברייתא זו דפטור ציבור בהא אפי' ר' אלעזר מודה ודו\"ק. ומ\"ש מרן בשם הר\"י קורקוס שמתוך דברי רש\"י כו'. עיין בפ\"ד דסנהדרין (דף ל\"ד): " + ], + [], + [], + [], + [ + "מי ששחט קדשים בזמן הזה וכו'. עיין במ\"ש התוס' בפ\"ו דיומא (דף ס\"ג) ד\"ה שלמים ובפ\"ו דזבחים (דף נ\"ט) ד\"ה עד. ועיין במ\"ש הראב\"ד לעיל ספ\"ו מה' בית הבחירה. ויש לדקדק דלמה נקט דין זה בשוחט ומעלה באחד מהם לבד חייב. ואפשר לומר דהאי והעלה הכוונה היא או העלה. אלא שראיתי שבדין ט\"ז כתב השוחט כו' וכן המעלה הרי שהזכיר השתי חלוקות בפירוש וא\"כ ה\"נ הול\"ל מי ששחט וכן מי שהעלה חייב אשר ע\"כ נ\"ל דכולה חדא מילתא היא ודו\"ק: " + ], + [ + "והנכרים מותרים להקריב כו'. זה שהותר לנכרים להקריב עולות בכל מקום מותר להקריב בהמה חיה ועוף תמימין ובעלי מומין טהורים ולא טמאים וכן מחוסר אבר אסור לבני נח להקריב. כן מתבאר פ\"ד דע\"ז (דף נ\"א) ובפ' בתרא דזבחים (דף קט\"ו) ועיין במ\"ש התוס' בפ\"ק דע\"ז (דף ה') ד\"ה מני (א\"ה עיין במ\"ש הרב בפ\"י מה' מלכים הלכה ז' ע\"ד התוס' הללו) ובפ\"ק דחולין (דף כ\"ב) ד\"ה והביא יע\"ש. ומ\"ש רבינו ואסור לסייען. הוא בירושלמי פ\"ק דמגילה הלכה י\"ג יע\"ש: סליקו להו הלכות מעשה הקרבנות בס\"ד " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Warsaw, 1881", + "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI" + ] + ], + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/Warsaw, 1881.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..90b26aae6ffe32a0a0452ab4319c21eb0ced8a68 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/Warsaw, 1881.json @@ -0,0 +1,91 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI", + "versionTitle": "Warsaw, 1881", + "license": "Public Domain", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [ + [ + "ושניהם משל כ\"ג כו'. ספ\"ק דשבועות תניא אשר לו יכול לא יביא ואם הביא כשר ת\"ל שוב אשר לו הכתוב שנה עליו לעכב והכי איתא בפ\"ה דיומא (דף נ\"א) ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה: " + ], + [ + "עבודת כל ט\"ו בהמות אלו כו'. מ\"ש מרן בשם הרמב\"ן דאף ביוה\"כ היו פייסות אחת לתרומת הדשן והשני מי מדשן כו'. עיין במ\"ש התוספות פרק ט' דזבחים (דף פ\"ח:) ד\"ה משום חולשא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מכין אותו באצבע צרדה וכו'. במתני' תנן מכין לפניו ועיין בכתבי מהרי\"א סי' קנ\"ד (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"א מה' בית הבחירה הלכה י\"ב): " + ] + ], + [ + [], + [ + "וטובל ועולה ומסתפג. והנה ספוג זה הוזכר בגמרא במקומות הרבה וכל שמזכיר טבילת כ\"ג קתני עלה ומסתפג ולא ראיתי למפרשים אם ספוג זה הוא חיוב או אורחא דמלתא נקט דמסתמא כל הטובל מסתפג לאחר טבילה. ומדברי רבינו דקאמר ומסתפג משמע דחיובא הוא. ונראה דחיוב זה הוא משום דקי\"ל דאפי' נימא אחת או עפר אם היתה בין בשר לבגד הרי זו חציצה ועבודתה פסולה וכמ\"ש רבינו בפ\"י מהל' כלי המקדש הל' ו'. ולפי זה יש לחוש שמא בטבילה נדבק בבשרו מעפרירות המים נימא או עפר ומש\"ה חייב להסתפג אחר טבילה ואף דנימא דאין לחוש לזה מ\"מ הרי כתב רבינו שם בדין ז' שצריך ליזהר שלא תכנס הרוח בשעת עבודה בין בשרו לבגדו עד שיתרחק הבגד מעליו ופשיטא דלא גרעי מים מרוח וא\"כ צריך לספוג משום דשמא המים יהיו מבדילים בין הבגד לבשר ומש\"ה קאמר רבינו ועולה ומסתפג. האמת דבפ\"ק דתמיד מ\"א תנן ירד וטבל עלה ונסתפג והתם פשיטא דאורחא דמלתא נקט וזהו שרבינו בפ\"ח מהלכות בית הבחירה כשהעתיק משנה זו השמיט הא דעלה ונסתפג יע\"ש: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "ומכניס דמן כו'. לא ביאר רבינו ז\"ל אם לא נגע הדם בבדי הארון או בכפורת אם עלתה לו הזיה או לא. ומדברי התוס' בפ\"ק דזבחים (דף ט\"ו) ד\"ה אלא חטאת העוף מוכח דלא בעינן שיגע הדם בפרוכת ובין הבדים. ולפ\"ז אם נקטעה ידו של מזה עד שלא הגיע הדם לא נפסלה ההזיה משום בעל מום. אבל בהזאת מזבח אם נקטעה ידו קודם שיגיע הדם לאויר המזבח נפסל וכמו שפסק רבינו בפ\"ב מהל' פסולי המוקדשין וכן בזריקה אבל לא ראיתי לרבינו שחולק בזה: " + ] + ], + [ + [ + "ואח\"כ מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב וטובל ולובש וכו'. לא ידעתי למה לא כתב רבינו בטבילה זו דפורסין סדין של בוץ בין כ\"ג ובין העם וכמ\"ש בטבילה ראשונה ובמתני' נאמרה פריסת סדין הלזו בשני מקומות האחת היא בדף ל' שהיא הטבילה הראשונה שהיתה בחול שהיה פושט בגדי חול ובדף ל\"ד תנן הביאוהו לבית הפרוה כו' פרסו סדין של בוץ וזו היא הטבילה השניה שהיה פושט בגדי זהב ולובש בגדי לבן. וכמבואר וליכא למימר דס\"ל לרבינו דבכל החמש טבילות היה פריסת סדין וכיון דלמדנו בטבילה הראשונה ה\"ה לאינך ומש\"ה לא הוצרך לבאר דבכל טבילה וטבילה היתה פריסת סדין. משום דנהי דבעיקר פריסת הסדין פשיטא שהיה נוהג בכל הטבילות משום דטעמא דפריסת סדין הוא לפי שגנאי הוא לראות כ\"ג כשהוא ערום וכמ\"ש רבינו ריש פ\"ה מהל' כלי המקדש ומש\"ה כשהיה פושט את בגדיו וטובל שהיה ערום היו פורסין סדין ובגמ' לא קא יהבי טעמא אלא למה שהיה של בוץ ולא מדבר אחר אבל עיקר הפריסה הוא מטעמא דכתיבנא ולפי זה פשיטא שדבר זה נוהג בכל הטבילות אבל במה שהיה של בוץ היה צריך רבינו ללמדנו דגם בטבילה שניה היה של בוץ לפי שהיה עולה על הדעת שכיון שכבר הכיר בטבילה ראשונה שעבודת היום בבגדי לבן שוב אין צריך לעשות היכר אחר והיה פורסין סדין ממין שירצה וראיה לזה שהרי עיקר מילתיה דרב כהנא לא אמרה אלא בטבילה שניה וטבילה ראשונה אמרינן בגמרא כדאמר רב כהנא כדי שיכיר כו' ה\"נ והתוס' בדף ל\"א ד\"ה כדאמר הקשו דמ\"ש דאמרה למילתיה אסיפא ולא ארישא ותירצו דברישא לא הוצרך לאומרו דפשיטא דצריך היכר כו' וסד\"א דכיון דכבר פירשו פעם אחת סדין של בוץ כדי שיכיר סגי בהכי להכי איצטריך רב כהנא לפרש דתרי היכרי הוו עבדי עכ\"ד. ולפי זה יש לתמוה על רבינו דלמה לא ביאר לנו דלא סגי בחד היכרא. ודע דמדברי התוספות נראה דלא היה היכר כי אם בב' טבילות הראשונות אבל בשאר הטבילות לא היה צריך היכר ומדברי רבינו נ\"ל דלכל הטבילות היה היכר והיו פורסין סדין של בוץ: " + ], + [ + "
מ\"ש מרן בשם הר\"י קורקוס דאיכא למידק דבפרק שלישי כתב על אמצעו של מזבח וכו'. עיין מוהרימ\"ט חא\"ה סימן ח' ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שני שעירי יוה\"כ כו'. כתב מרן ופסק כרב דאמר אין ב\"ח נדחים כו'. ועיין לקמן רפ\"ד מהל' קרבן פסח הלכה ו'. ועיין בקרבן חגיגה סי' ב': " + ], + [], + [], + [], + [ + "היה טריפה פסול וכו'. הקשה הר\"ב לח\"מ דבפ\"ק דחולין ממעטינן טריפה מסברא דאין גורל קובע לעזאזל אלא בדבר הראוי לה' וא\"כ קרא למה לי. ונ\"ל דאיצטריך להיכא דנטרף אחר הגרלה וכה\"ג אמרינן בפ' שני שעירים (דף ס\"ג) דאיצטריך קרא למעט בעל מום ומחוסר זמן משעיר המשתלח והתם בפ\"ק דחולין בלאו האי קרא פשיט דאזלינן בתר רובא ודוק: סליקו להו הלכות עבודת יום הכפורים בס\"ד " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..827572a1e4a1bb0d78954cff1f8c1d6c01f7af07 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,90 @@ +{ + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Service_on_the_Day_of_Atonement", + "text": [ + [ + [ + "ושניהם משל כ\"ג כו'. ספ\"ק דשבועות תניא אשר לו יכול לא יביא ואם הביא כשר ת\"ל שוב אשר לו הכתוב שנה עליו לעכב והכי איתא בפ\"ה דיומא (דף נ\"א) ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה: " + ], + [ + "עבודת כל ט\"ו בהמות אלו כו'. מ\"ש מרן בשם הרמב\"ן דאף ביוה\"כ היו פייסות אחת לתרומת הדשן והשני מי מדשן כו'. עיין במ\"ש התוספות פרק ט' דזבחים (דף פ\"ח:) ד\"ה משום חולשא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מכין אותו באצבע צרדה וכו'. במתני' תנן מכין לפניו ועיין בכתבי מהרי\"א סי' קנ\"ד (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"א מה' בית הבחירה הלכה י\"ב): " + ] + ], + [ + [], + [ + "וטובל ועולה ומסתפג. והנה ספוג זה הוזכר בגמרא במקומות הרבה וכל שמזכיר טבילת כ\"ג קתני עלה ומסתפג ולא ראיתי למפרשים אם ספוג זה הוא חיוב או אורחא דמלתא נקט דמסתמא כל הטובל מסתפג לאחר טבילה. ומדברי רבינו דקאמר ומסתפג משמע דחיובא הוא. ונראה דחיוב זה הוא משום דקי\"ל דאפי' נימא אחת או עפר אם היתה בין בשר לבגד הרי זו חציצה ועבודתה פסולה וכמ\"ש רבינו בפ\"י מהל' כלי המקדש הל' ו'. ולפי זה יש לחוש שמא בטבילה נדבק בבשרו מעפרירות המים נימא או עפר ומש\"ה חייב להסתפג אחר טבילה ואף דנימא דאין לחוש לזה מ\"מ הרי כתב רבינו שם בדין ז' שצריך ליזהר שלא תכנס הרוח בשעת עבודה בין בשרו לבגדו עד שיתרחק הבגד מעליו ופשיטא דלא גרעי מים מרוח וא\"כ צריך לספוג משום דשמא המים יהיו מבדילים בין הבגד לבשר ומש\"ה קאמר רבינו ועולה ומסתפג. האמת דבפ\"ק דתמיד מ\"א תנן ירד וטבל עלה ונסתפג והתם פשיטא דאורחא דמלתא נקט וזהו שרבינו בפ\"ח מהלכות בית הבחירה כשהעתיק משנה זו השמיט הא דעלה ונסתפג יע\"ש: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "ומכניס דמן כו'. לא ביאר רבינו ז\"ל אם לא נגע הדם בבדי הארון או בכפורת אם עלתה לו הזיה או לא. ומדברי התוס' בפ\"ק דזבחים (דף ט\"ו) ד\"ה אלא חטאת העוף מוכח דלא בעינן שיגע הדם בפרוכת ובין הבדים. ולפ\"ז אם נקטעה ידו של מזה עד שלא הגיע הדם לא נפסלה ההזיה משום בעל מום. אבל בהזאת מזבח אם נקטעה ידו קודם שיגיע הדם לאויר המזבח נפסל וכמו שפסק רבינו בפ\"ב מהל' פסולי המוקדשין וכן בזריקה אבל לא ראיתי לרבינו שחולק בזה: " + ] + ], + [ + [ + "ואח\"כ מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב וטובל ולובש וכו'. לא ידעתי למה לא כתב רבינו בטבילה זו דפורסין סדין של בוץ בין כ\"ג ובין העם וכמ\"ש בטבילה ראשונה ובמתני' נאמרה פריסת סדין הלזו בשני מקומות האחת היא בדף ל' שהיא הטבילה הראשונה שהיתה בחול שהיה פושט בגדי חול ובדף ל\"ד תנן הביאוהו לבית הפרוה כו' פרסו סדין של בוץ וזו היא הטבילה השניה שהיה פושט בגדי זהב ולובש בגדי לבן. וכמבואר וליכא למימר דס\"ל לרבינו דבכל החמש טבילות היה פריסת סדין וכיון דלמדנו בטבילה הראשונה ה\"ה לאינך ומש\"ה לא הוצרך לבאר דבכל טבילה וטבילה היתה פריסת סדין. משום דנהי דבעיקר פריסת הסדין פשיטא שהיה נוהג בכל הטבילות משום דטעמא דפריסת סדין הוא לפי שגנאי הוא לראות כ\"ג כשהוא ערום וכמ\"ש רבינו ריש פ\"ה מהל' כלי המקדש ומש\"ה כשהיה פושט את בגדיו וטובל שהיה ערום היו פורסין סדין ובגמ' לא קא יהבי טעמא אלא למה שהיה של בוץ ולא מדבר אחר אבל עיקר הפריסה הוא מטעמא דכתיבנא ולפי זה פשיטא שדבר זה נוהג בכל הטבילות אבל במה שהיה של בוץ היה צריך רבינו ללמדנו דגם בטבילה שניה היה של בוץ לפי שהיה עולה על הדעת שכיון שכבר הכיר בטבילה ראשונה שעבודת היום בבגדי לבן שוב אין צריך לעשות היכר אחר והיה פורסין סדין ממין שירצה וראיה לזה שהרי עיקר מילתיה דרב כהנא לא אמרה אלא בטבילה שניה וטבילה ראשונה אמרינן בגמרא כדאמר רב כהנא כדי שיכיר כו' ה\"נ והתוס' בדף ל\"א ד\"ה כדאמר הקשו דמ\"ש דאמרה למילתיה אסיפא ולא ארישא ותירצו דברישא לא הוצרך לאומרו דפשיטא דצריך היכר כו' וסד\"א דכיון דכבר פירשו פעם אחת סדין של בוץ כדי שיכיר סגי בהכי להכי איצטריך רב כהנא לפרש דתרי היכרי הוו עבדי עכ\"ד. ולפי זה יש לתמוה על רבינו דלמה לא ביאר לנו דלא סגי בחד היכרא. ודע דמדברי התוספות נראה דלא היה היכר כי אם בב' טבילות הראשונות אבל בשאר הטבילות לא היה צריך היכר ומדברי רבינו נ\"ל דלכל הטבילות היה היכר והיו פורסין סדין של בוץ: " + ], + [ + "
מ\"ש מרן בשם הר\"י קורקוס דאיכא למידק דבפרק שלישי כתב על אמצעו של מזבח וכו'. עיין מוהרימ\"ט חא\"ה סימן ח' ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שני שעירי יוה\"כ כו'. כתב מרן ופסק כרב דאמר אין ב\"ח נדחים כו'. ועיין לקמן רפ\"ד מהל' קרבן פסח הלכה ו'. ועיין בקרבן חגיגה סי' ב': " + ], + [], + [], + [], + [ + "היה טריפה פסול וכו'. הקשה הר\"ב לח\"מ דבפ\"ק דחולין ממעטינן טריפה מסברא דאין גורל קובע לעזאזל אלא בדבר הראוי לה' וא\"כ קרא למה לי. ונ\"ל דאיצטריך להיכא דנטרף אחר הגרלה וכה\"ג אמרינן בפ' שני שעירים (דף ס\"ג) דאיצטריך קרא למעט בעל מום ומחוסר זמן משעיר המשתלח והתם בפ\"ק דחולין בלאו האי קרא פשיט דאזלינן בתר רובא ודוק: סליקו להו הלכות עבודת יום הכפורים בס\"ד " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Warsaw, 1881", + "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI" + ] + ], + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/Warsaw, 1881.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..88d9795de1ffba7b450548d7256a5280faf4af48 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/Warsaw, 1881.json @@ -0,0 +1,241 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, The Chosen Temple", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI", + "versionTitle": "Warsaw, 1881", + "license": "Public Domain", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה לעשות בית לה' וכו'. הרמב\"ן במ\"ע סי' ל\"ג כתב דעשיית הארון והכפורת לשום שם העדות תמנה מצוה בפני עצמה וכ\"כ בסוף הספר כשבא להשלים מנין רמ\"ח מצות עשה יע\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כשבונין ההיכל והעזרה בונין באבנים גדולות וכו' ואין מפצלין את אבני הבנין בהר הבית אלא מפצלין אותם ומסתתין אותם מבחוץ ואח\"כ מכניסין אותם לבנין שנא' אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית אבני גזית ואומר ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו ע\"כ. ובסוף פ' עגלה ערופה אמרינן ת\"ר שמיר שבו בנה שלמה את בהמ\"ק שנאמר והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה הדברים ככתבן דברי ר' יהודה אמר לו ר' נחמיה וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר כל אלה אבנים יקרות מגוררות במגרה א\"כ מה ת\"ל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו שהיה מתקן מבחוץ ומכניס בפנים אמר רבי נראים דברי ר' יהודה באבני מקדש ודברי ר' נחמיה באבני ביתו ולר' נחמיה שמיר למאן אתא לאבני אפוד וכדתניא כו' ע\"כ. ופי' רש\"י דברים ככתבן כמשמען אבן שלמה מסע כמו שהסיעוה מן ההר ולא סיתתוה עוד בכלי ברזל ע\"כ. והנה מרן תמה על מה שפסק רבינו כר' נחמיה דכיון דרבי אמר נראין דברי ר' יהודה באבני מקדש למה הניח דברי ר' יהודה ופסק כר' נחמיה ותירץ ואפשר דמשום דסתם מכילתא כר' נחמיה ותו דפשטא דקרא מסייע ליה מש\"ה פסק כוותיה והכרע' רבי אינה הכרעה מפני שהוא הכרעה ג' שאינה הכרעה כדאיתא בספ\"ק דפסחים ועוד דגמרא בפ\"ק דתמיד שאכתוב בפרק זה כר' נחמיה אתיא ע\"כ. ודברי מרן תמוהים הם בעיני במ\"ש והכרעת רבי אינה הכרעה כו' כנראה דהוקשה לו דאמאי לא פסק כרבי דהוי מכריע וקי\"ל דהלכה כדברי המכריע ותמהני דהא כלל זה לא נאמר כי אם במשנה ולא בברייתא וכדאיתא בפ\"ג דשבת עלה מ' ואע\"ג דבדרך ספק נאמר חילוק זה דקאמר דילמא ה\"מ במתניתין אבל בברייתא לא וא\"כ אפשר דלפי האמת אף בברייתא קי\"ל דהלכה כדברי המכריע ויעיד על זה שהרי לפי האמת ר' יוחנן פסק בפירוש דהלכה כר' יהודה בההיא דשבת ואע\"ג דסתם מתני' הוי דלא כר' יהודה ור' יוחנן אית ליה דהלכה כסתם משנה וא\"כ ע\"כ לומר דטעמיה דר' יוחנן דפסק כר' יהודה הוא משום דס\"ל דהלכה כדברי המכריע אף בברייתא וכמו שכתבו התוס' שם בד\"ה אמר יע\"ש. זאת ועוד שראיתי לתוס' שכתבו שם דילמא ה\"מ במתניתין אבל בברייתא לא אע\"ג דלא קאמר במשנתנו הכא משמע דאין הלכה כמותו משום דסתם מתניתין דלא כוותיה ע\"כ. והנה מדברי התוס' הללו מוכח דאפילו כפי הס\"ד הוה ס\"ל דמאי דקי\"ל דהלכה כדברי המכריע הוא אף בברייתא מדלא קאמר הלכה כדברי המכריע במשנתנו אלא דשאני הכא דאין הלכה כדברי המכריע משום דסתם מתני' דלא כוותיה, הן אמת שדברי התוס' הללו בעיני קשים הם וצריכים תלמוד דא\"כ לאיזה תכלית חלקו בגמ' בין מתניתין לברייתא והכי הוה להו למימר דלמא ה\"מ היכא דליכא סתם נגד המכריע אבל היכא דאיכא סתם שלא כדברי המכריע אז לא קי\"ל כדברי המכריע וכי תימא דס\"ל לסתמא דתלמודא דבמתני' אף דהוי מחלוקת ואח\"כ סתם דבעלמא קי\"ל כסתם מ\"מ קי\"ל כדברי המכריע כיון שהוא במשנה אבל בברייתא כיון דאיכא סתם במתניתין לא קי\"ל כדברי המכריע בברייתא מש\"ה חלק בין מתניתין לברייתא הא ליתא דהא בפ\"ק דפסחים (דף י\"ג) הקשו בגמרא ונימא מר הלכה כר' מאיר דסתם לן תנא כוותיה ואע\"ג דהתם רבן גמליאל הוא מכריע וכמו שהקשו שם בתר הכי ונימא מר הלכה כר\"ג דהוה ליה מכריע הרי מבואר דס\"ל דאף דר\"ג הוא מכריע מ\"מ היה לו לפסוק כסתם מתניתין וא\"כ ע\"כ כי אמרינן ה\"מ במתני' הוא היכא דליכא סתם דאי איכא סתם קי\"ל כסתם וא\"כ כי אמרינן אבל בברייתא לא הוא אף דליכא סתם נגד המכריע דאי איכא סתם אף במתני' לא קי\"ל כדברי המכריע וכדמוכח הסוגיא דפסחים. ועוד יקשה בדברי התוס' הללו דא\"כ נמצאו סברות הפוכות מן הקצה אל הקצה מסברת הס\"ד לסברת המסקנא שהרי לפי המסקנא קי\"ל דהלכה כדברי המכריע בברייתא אף דאיכא סתם מתני' דלא כוותיה והיכא דהמכריע הוא במתני' ואיכא סתם דלא כותיה קי\"ל כסתם וכמו שכל זה הוא מבואר בדברי התוס' ולפי הס\"ד דהיכא דהמכריע הוא בברייתא ואיכא סתם במתני' דלא כותיה קי\"ל כסתם אבל היכא דהמכריע הוא במתני' אף דאיכא סתם במתני' דלא כותיה קי\"ל כדברי המכריע וזה הוא דוחק גדול בעיני. מ\"מ העולה ממ\"ש הוא דס\"ל לתוס' דאליבא דכ\"ע אף בברייתא נאמר כלל זה דהלכה כדברי המכריע וא\"כ אפשר דמרן בשיטת התוס' אזיל ומש\"ה הקשה לרבינו דאמאי לא פסק כרבי דהוא מכריע. ומיהו אכתי קשה דאי מרן אזיל בשיטת התוס' מהו זה שכתב בסוף דבריו ועוד דגמרא דפ\"ק דתמיד כר' נחמיה אתי והנה סוגיא זו דתמיד דאתי כר' נחמיה היא ליישב סתמא דמתני' דתמיד דקתני דבית המוקד היה מוקף רובדין וכדאיתא התם וא\"כ מה ראיה יש מכאן דהתלמוד ס\"ל כר' נחמיה ואם כוונת מרן היא דכיון דהסוגיא מוכחת דמתני' דתמיד אתי כר' נחמיה מש\"ה פסקינן כוותיה הא ליתא שהרי אליבא דתוס' קי\"ל כדברי המכריע אף דאיכא סתם מתני' דלא כוותיה וכמו שכתבנו לעיל. ומיהו לזה היה אפשר ליישב דמרן ז\"ל לאו אהאי טעמא לחוד קא סמיך אלא שהביא ג\"כ טעם זה לעשותו סניף לטעמים הקודמים שכתב א\"נ דשאני הכא שרבי עצמו המכריע סתם כר' נחמיה וא\"כ אפשר דכל כי האי לא קי\"ל כדברי המכריע מאחר דהמכריע עצמו סתם כבר פלוגתיה א\"נ דכוונת מרן היא דמתני' דתמיד היה אפשר לאוקומה כר' יהודה והרובדין היו ע\"י שמיר והרב בעל באר שבע בחידושיו לתמיד כתב דמאי דאמרינן בגמרא אמר אביי דמתקני ומייתי מעיקרא היינו דמתקני ע\"י שמיר ע\"כ ומרן אזיל בשיטת המפרש שכתב דמאי דאמרינן מעיקרא היינו שהיו מסתתים אותם בכלי ברזל קודם שיבואו האבנים בבית וכסברת ר' נחמיה וזהו פשטה של סוגיא וא\"כ הכרח מרן היא דמדאוקמוה בגמרא למתני' כר' נחמיה ולא אוקמוה כר' יהודה מוכח דסתמא דתלמודא ס\"ל כר' נחמיה וזהו שדקדק מרן וכתב דגמרא דפ\"ק דתמיד ולא כתב דמתני' דפ\"ק דתמיד לפי שכל ההכרח אינו אלא מסוגיית הגמרא דאוקמוה למתני' כר' נחמיה ונראה דיש להביא ראיה לזה דמתני' דרובדין אפשר לאוקמה כר\"י וע\"י שמיר דאי לא תימא הכי תיקשי דהיכי הוה ס\"ד דבפ\"ק דיומא (דף ט\"ז) דסתמי דמדות ר' יהודה נינהו דהא בפ\"ק דמדות מ\"ח תנן דבית המוקד היה מוקף רובדין של אבן אלא ודאי דמהא לא קשיא דאפשר לאוקומה ע\"י שמיר וסתמא דתמיד אוקמוה כסברת רבי נחמיה משום דסתמי דתמיד ר' שמעון איש המצפה קתני להו ומדאוקמוה כר' נחמיה משמע דס\"ל לאביי דכר' נחמיה קי\"ל. אך אעיקרא דדינא זה שכתבנו דמרן בשיטת התוס' אזיל ומש\"ה הקשה לרבינו הוא תימה בעיני שהרי הרי\"ף בפ\"ק דקידושין עלה דההיא דנחלקו ר' טרפון ור' עקיבא אם העבד היוצא בראשי איברים צריך גט שחרור או לא ואמרינן התם בברייתא המכריעין לפני חכמים אומרין נראים דברי רבי טרפון בשן ועין ודברי ר' עקיבא בשאר איברים כתב דלא קי\"ל כדברי המכריעין משום דלא אמרינן הלכה כדברי המכריע אלא במתני' אבל בברייתא לא והביא ראיה לדבריו מהסוגיא דפ\"ג דשבת שכתבנו ורבינו בשיטת הרי\"ף אזיל וכמ\"ש בפ\"ה מה' עבדים דין ד' (*א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר בפ\"ט מה' ברכות) . עוד יש לי קושיא בדברי מרן וגדולה היא אלי משום דדברי רבי דאמר נראין דברי ר\"י באבני ב\"ה כו' לאו הכרעה הם משום דאם היינו אומרים דר\"י ס\"ל דבין באבני ב\"ה בין באבני ביתו היו ע\"י שמיר ור\"נ היה אומר דבכולם היה מתקן מבחוץ ומכניס מבפנים אז הכרעת רבי היתה הכרעה אבל דבר זה לא ניתן ליאמר דאין רמז בשום מקום דאאבני ביתו לא יניף ברזל ואפילו בפנים לכ\"ע היו ע\"י ברזל ואם כן ע\"כ אית לן למימר דרבי הכי קאמר נראה כדקאמר ר\"י באבני ב\"ה משום דקרא דמייתי ר\"נ לא מיירי אלא בבנין בית שלמה ואף שדרך זה הוא קצת רחוק מ\"מ מוכרחים אנו לאומרו וכן כתב הרב בעל יפה מראה בפ\"ט דסוטה וא\"כ פשיטא דלא שייך כאן לומר דהלכה כדברי המכריע לפי שרבי לא בא כי אם לתת טעם לדברי ר\"י ודברי מרן צל\"ע: " + ], + [ + "ואין בונין בו עץ בולט כו'. כתוב בהשגות דלא אסרה תורה כל עץ אלא אצל מזבח ה' והיא עזרת כהנים משער נקנור ולפנים וכו'. נ\"ל שצריך להגיה עזרת ישראל לפי שמשער נקנור ולפנים היא עזרת ישראל וס\"ל להראב\"ד דעזרת ישראל בכלל האיסור שהרי סיים אבל בעזרת נשים ובהר הבית מותר. ולשכה זו דכ\"ג אף דנימא שהיתה בעזרת ישראל לא קשה משום דע\"כ לשכה זו לא נתקדשה בקדושת עזרה שהרי כ\"ג היה ישן בה כל ז' ימים וגמירי דאין ישיבה בעזרה כ\"א בעזרת נשים וכמבואר. ואפשר דלשכה זו אף שהיתה בנויה בקדש לא היה לה פתח לקדש כי אם לחול וקי\"ל דתוכן חול וכמ\"ש רבינו בפ\"ו מה' אלו וא\"כ דין עזרת נשים יש ללשכה זו ומש\"ה הותר לעשותה של עץ. ודברי מרן ז\"ל תמוהים הם בעיני ועיין במ\"ש הרב תי\"ט בסוף מדות ודו\"ק: " + ], + [], + [], + [], + [ + "המזבח אין עושין אותו אלא בנין אבנים וכו'. קשה לי על זה מההיא דתנן בפ\"ג דפרה הר הבית והעזרות תחתיהם חלול מפני קבר התהום וכבר הביא רבינו משנה זו בפ\"ב מהלכות פרה אדומה דין ז' ולכאורה נראה שכל בנין הבית היה חלול וכולל ג\"כ אף מקום המזבח וכל מקום שאמרנו ותחתיהם חלול כו' היינו שהוא בנוי כיפין וכמ\"ש רבינו בריש פ\"ג מהל' פרה וא\"כ קשה דהיכי קאמר שלא יבנוהו ע\"ג כיפין וסבור הייתי לומר דמאי דאמרינן שלא יבנוהו ע\"ג כיפין היינו לומר דשיעור גובה המזבח לא יהיה ע\"ג כיפין אלא מחובר באדמה וכן המזבח עצמו לא יהיה כיפין אבל כל שהמזבח מחובר באדמה אם למטה מן האדמה יש כיפין ומחילות אינו מעכב. שוב ראיתי דזה אינו שהרי פ\"ו דזבחים (דף נ\"ח) אמרו וכ\"ת דעביד מחילות בקרקע ושחיט בהו וכי האי גוונא מי הוי מזבח והתניא מזבח אדמה תעשה לי שיהא מחובר באדמה שלא יבננו לא ע\"ג מחילות ולא ע\"ג כיפין ע\"כ הרי הדבר מבואר דס\"ל לסתמא דש\"ס דאפילו תחת האדמה שהמזבח מחובר לו צריך שלא יהיה לא מחילות ולא כיפין. אשר ע\"כ נראה דמוכרחים אנו לומר דדוקא הר הבית והעזרות היה תחתיהם חלול אבל המזבח לא היה תחתיו חלל מפני גזירת הכתוב דקאמר מזבח אדמה והיה נ\"ל להביא ראיה לזה מההיא דאמרינן בירושלמי פ\"ק דסנהדרין דחזקיה עיבר את השנה מפני הטומאה והטומאה היתה שמצאו גולגלתו של ארנן היבוסי תחת המזבח ע\"כ ופשטן של דברים נראה שגלגולת זו לא היתה גלויה ע\"ג האדמה אלא היתה טמונה תחת המזבח ועכשיו כשרצו לתקן את המזבח דאפשר שנהרס קצת בימי אחז מצאו הגולגולת וא\"כ נמצא שהכל היו טמאים מפני שהיתה טומאה רצוצה דקי\"ל בוקעת ועולה כו' וכל מי שנכנס שם נטמא ואי אמרת שגם המזבח היו בנוי כיפין ע\"ג כיפין הא קי\"ל דטפח על טפח חוצץ בפני הטומאה וא\"כ אף אם מצאו טומאה תחת המזבח לא היו טמאים וכי תימא דלעולם שגם המזבח היה בנוי כיפין ע\"ג כיפין אלא שהטומאה נמצאת למעלה מהכיפין במקום שלא היה חלל טפח הטומאה הא ליתא דהא הא דאמרינן דכל הר הבית היה בנוי כיפין ע\"ג כיפין מפני הטומאה ע\"כ לומר שהקרקע שהיה ע\"ג נבדק שלא היה שם טומאה אלא שחששו שמא יש למטה ממקום הבדוק טומאה ומש\"ה עשו אותו כיפין כדי שלא יהיה טומאה רצוצה ואם גם המזבח היה בנוי כיפין ע\"כ שהטומאה נמצאת למטה ממקום הבדוק. ודוחק הוא בעיני לומר דעכשיו שמצאו הטומאה נטמאו הכהנים במגע דאיך יעלה על הדעת שכל הכהנים או רובם נגעו בטומאה. הן אמת דכפי דרכנו צ\"ל דמ\"ד דהטומאה היתה משום גולגולת ארנן ס\"ל כמ\"ד דקברי עכו\"ם מטמאים באהל ואפשר דרש\"י דפירש בסנהדרין דהטומאה היתה מפני טומאת ע\"ז שעבדו בימי אחז ולא קאמר כסוגיית הירושלמי הוא משום דטעם זה דירושלמי לא יצדק כ\"א למ\"ד דעכו\"ם מטמאים באהל ואיהו רצה לתת טעם כולל אף למ\"ד דעכו\"ם אינם מטמאים באהל ואפשר נמי דס\"ל דהלכתא כמ\"ד דעכו\"ם אינם מטמאים באהל וכמו שפסק רבינו בהלכות טומאת מת ומש\"ה כתב טעמא דטומאת ע\"ז הכלל העולה דמדברי הירוש' הללו נראה בעיני דס\"ל דהמזבח לא היה חלל תחתיו כלל וכדכתיבנא. ודע שאם עשה המזבח ע\"ג כיפין או על ע\"ג מחילות לא חשיב מזבח ופסול להעלות עליו קרבן וכדמוכח הסוגיא דריש פ\"ו דזבחים. ובשיעור כמה יהיה חלל תחת המזבח ויפסל לא נתבאר בדברי רבינו אך ראיתי בתוספתא דאהלות הביאה הר\"ש בפ\"ט דאהלות דר' יהושע אומר אין מעלין עולות גבוה מן הארץ טפח ע\"כ וכתב שם הרא\"ש בפ\"ו דזבחים דרשינן מזבח אדמה שיהא מחובר באדמה שלא יבננו לא ע\"ג כיפין ולא ע\"ג מחילות ואם היה חלל טפח תחתיו חשיב כמילתא אחריתי ולא כמחובר ופסול להעלות עליו עולה ע\"כ. ונסתפקתי אם הכבש ג\"כ ישנו בדין זה דצריך שלא יבננו ע\"ג כיפין לפי שרבינו בדין איסור בנין הגזית ופסול אבנים פגומות השוה הכבש למזבח וכמו שכתב בדבריו ולא מצאתי טעם נכון לחלק בין דין זה דמחובר באדמה שלא הזכיר כי אם מזבח ובשאר הדינים השוה בפירוש הכבש למזבח: " + ], + [ + "ומהיכן היו מביאין אבני מזבח מן בתולת הקרקע וכו'. נראה דהטעם הוא משום דיש לחוש שמא נגעה ברזל באבנים וקיימא לן דאבן שנגעה בה ברזל פסולה למזבח ומשום הכי היו מביאים האבנים מבתולת קרקע: " + ], + [ + "והבונה אבן פגום עובר בעשה. היינו מדכתיב אבנים שלמות תבנה וגו' ויש לדקדק דלמה לא מנה זה בכלל העשין לומר שנצטוינו לבנות המזבח מאבנים שלמות שלא יהיה בהם פגם מיהו הא לא קשיא כלל משום דזה הוא חלק מהמצוה דועשו לי מקדש דרבינו כלל בזה כל מה שנעשה בבית המקדש במצוה אחת והוא שצוה שיעשו לו מקדש ואח\"כ ביאר מקדש זה יהיה בו כך וכך כגון מזבח ושלחן ומנורה וכדומה וחזר וביאר דמזבח זה יהיה מאבנים שלמות ונמצא דעשה זה דאבנים שלמות גם כן נכלל באומרו ועשו לי מקדש אבל הלא תעשה כגון לא תבנה אתהן גזית נמנית מצוה בפני עצמה משום דהעשה הפרטי נכלל בכלל העשה הכולל אבל לא תעשה אינו נכלל בכלל העשה וחילוק זה הוא מבואר ודומה לזה שרבינו מנה למצוה אחת לעשות חטאת ושיהיה על תואר כך וכך ולא מנה פרטי החטאת כגון היציקות והבלילות ודכוותיה כל אחת ואחת למצוה בפני עצמה וכן לא מנה חטאת העוף למצוה בפני עצמה משום דהכל נכלל במה שנצטוינו לעשות החטאת ואעפ\"כ מנה במנין לא תעשה לאו שלא יבדיל בחטאת העוף והטעם הוא כמו שכתבנו שהעשה הכולל כולל כל העשין הפרטיים אבל אינו כולל לא תעשה. אך קשה לי מה שכתב רבינו בשרשיו שורש י\"ב שכתב שאין ראוי למנות חלקי המלאכה מהמלאכות שבא הצווי בעשייתם כל חלק וחלק בפני עצמו וביאר כל זה באר היטב כי המלאכה היא המצוה ואין ראוי למנות כל חלק וחלק מחלקי המלאכה מצוה אלא אם הם צוויים כוללים מיני הקרבנות כולם ולא יתייחדו במין זולת זה המין אז ראוי שימנה כל צווי מהם למצוה בפני עצמה לפי שאינו אז חלק מחלקי מלאכת הקרבן מהקרבנות כמו הזהירו מהקריב קרבן בעל מום או צוותו שיהיה תמים וצוותו שיהיה בלתי מחוסר זמן והוא אמרו ומיום השמיני והלאה וצוותו שימלח כל קרבן והוא אומרו על כל קרבנך תקריב מלח והזהירו מהשביתו ולא תשבית מלח וכו' שכל אחד מאלו הצוויין הוא מצוה בפני עצמה כי הם אין מהם גם אחד חלק מחלקי המצוה מכל מלאכת הקרבן מיוחד אבל צוויין כוללים כל קרבן כמו שנבאר במנותנו אותם ע\"כ. והנה לפי דרכנו לא היה צריך רבינו לאזהרת לא תעשה מהקריב בעל מום וכן לאזהרת שלא נשבית מלח למה שחלק לומר שמה שמנה את אלו הוא משום שהם צוויים כוללים כל מיני הקרבנות שאף אם היו צוויים אלו מיוחדים במין ממיני הקרבן ראוי היה שימנה אלו האזהרות לפי שאין העשה הכולל כולל כי אם העשין הפרטים אבל לא האזהרה וכמו שכתבנו ואפשר שגם רבינו מודה בזה וכמו שהכרחנו אלא שרצה לתת טעם כללי שהוא כולל בין למצות עשה ובין למצות לא תעשה שראוי שימנו מפני שהם צוויים כוללים כל מיני הקרבנות ואה\"נ דלאזהרת ל\"ת מלבד הטעם שכתב רבינו יש טעם אחר בדבר וכמו שכתבנו: ומ\"ש רבינו דאבני היכל ועזרות שנפגמו נגנזים ואין להם פדיון. כתב מרן דהכי איתא בתוספתא. ונראה דיש להכריח דין זה מתלמודא דידן מההיא דאמרינן בפ\"ד דע\"ז (דף נ\"ב:) דאבני מזבח ששקצום אנשי יון שגנזום והקשו בגמרא דאמאי גנזום ליתברינהו וניפקו לחולין משום דבאו בה פריצים וחללוה ותירצו דכיון דנשתמש בה גבוה לאו אורח ארעא להשתמש בה הדיוט. הרי הדבר מבואר דאף שיצאו לחולין אפ\"ה אסור להדיוט להשתמש בהם וא\"כ הטעם דנגנזים ואין להם פדיון הוא מהאי טעמא דאסור להדיוט להשתמש בהם. וליכא למימר דשאני התם דיצאו לחולין בלתי פדיון ומש\"ה אסור להדיוט להשתמש בהם אבל כל שנפדה שכבר נכנס דבר אחר במקום המקדש מותר להדיוט להשתמש בהם. הא ליתא דכיון דמן הדין כבר יצאו לחולין מה לי אם יצאו ע\"י פדיון או בלא פדיון לענין אורח ארעא ועוד דאם איתא תיקשי דאמאי גנזום יפדו אותם. הרב באר שבע בפרשת עגלה ערופה הקשה דאיך בנו המזבח בלא פגימה כו' וכתב והיינו יכולים לחלק בין קודם שהוקדשו אבנים למזבח דעודן חולין בין לאחר שהוקדשו ע\"כ. נראה דעלה בדעת הרב לומר דאיסור זה דלא תניף עליהם ברזל אינו אלא באבנים שכבר הוקדשו למזבח אבל באבנים שלא הוקדשו אף שהונף עליהם ברזל מותרים למזבח. וזה אינו נראה כלל דהאיסור אינו בשעת הנפת הברזל כי אם בשעת הבנין כדכתיב לא תבנה אתהן גזית: " + ], + [], + [ + "והעולה במעלות על המזבח לוקה. במכילתא (אשר) לא תעלה שיהלך עקב בצד גודל וגודל בצד עקב והכי איתא בירושלמי פרק קמא דברכות הלכה א' תו איתא במכילתא אין לי אלא עליה ירידה מנין ת\"ל אשר לא תגלה ולא ידעתי אמאי השמיט רבינו כל זה ועיין בכנה\"ג. מ\"ש מרן כלומר דאם נותץ כדי לתקן ודאי שרי כ\"כ רבינו לקמן פ\"ט מהלכות כלי המקדש דין ג' יע\"ש: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עשר אמות של גובה המזבח וכו'. הראב\"ד לקמן פ\"ב מהלכות תמידין ומוספין דין ז' ודו\"ק. מ\"ש הראב\"ד אולי אינו כן כי הד' טפחים הם כניסת הקרנות מדפני המזבח עיין בפרק לולב וערבה (דף מ\"ה) שכתבו רש\"י והתוספות כדברי רבינו שהקרנות לא היו משוכים לפנים כלום: " + ], + [ + "וכך היתה מדתו וצורתו כו'. הנראה מדבריו הוא דס\"ל דמאי דאמרינן בפרק שתי הלחם אלא חיק האמה בגובהה לאו למעוטי כניסה אלא למעט גובה דסובב שהיה באמה בינונית והקרנות גובהן היה חמשה טפחים ורוחבן אמה בינונית אבל רש\"י ס\"ל דכניסה דיסוד באמה בינונית והקרנות בין רוחבן בין גובהן היא אמה בת חמשה וכן פירש בפרק שתי הלחם ובפ\"ק דעירובין (דף ד') ולפי זה מאי דאמרינן בגמרא נמצא עשרים ושש על עשרים ושש אליבא דכ\"ע הוי עשרים ושש וארבעה טפחים על עשרים ושש וארבעה טפחים אלא שלרש\"י הארבעה טפחים הם מכניסה דסובב ורוחב הקרנות ולרבינו הם מכניסה דיסוד וסובב ומאי דאמרינן נמצא שלשים על שלשים לרש\"י הוי כמשמעו ולרבינו הוי ל' ושני טפחים על ל' וב\"ט ומאי דאמרינן נמצא כ\"ח על כ\"ח לרש\"י לא דק בב\"ט ולרבינו לא דק בארבעה טפחים וקשה לי על מרן שכתב דלא תיקשי לרבינו יתור הטפחים שכתב שלא נזכרו במשנה דמדות משום דכיון דלא הוי אמה לא חשיב ליה וכתב שאף לפירוש רש\"י צריכים אנו לומר כן שהרי כניסה דסובב לכ\"ע הוי באמה בת חמשה וא\"כ מאי דקתני נמצא כ\"ח על כ\"ח לאו דוקא דהא אייתר ליה שני טפחים אלא דלרבינו לא דק בארבעה משום כניסה דיסוד וסובב ע\"כ. וקשה דאמאי לא הביא מאי דאמרינן נמצא כ\"ו על כ\"ו דאף לרש\"י לא דק בארבעה טפחים שהרי לרש\"י רוחב הקרנות היו באמה בת חמשה וכן כתב רש\"י בפרק שתי הלחם דלפי המסקנא לא דק התנא בארבעה טפחים ועל רבינו קשה לי ממאי דאמרינן בגמרא גבולה על שפתה סביב לא שנא הכי ולא שנא הכי דבשלמא לרש\"י ניחא דכיון דכניסה דיסוד היה באמה בינונית א\"כ מצינו למימר דאף רוחב הקרנות היו באמה בת חמשה דאין חילוק בין אי אמרינן דהתנא לא דק בשני טפחים כמו בארבעה טפחים כיון דלא הוו אמה שלמה אבל לרבינו דס\"ל דכניסה דיסוד וסובב היה באמה בת חמשה ע\"כ אית לן למימר דרוחב הקרנות היו באמה בינונית דאם לא כן נמצא שהתנא לא דק באמה אחת וקרא כתיב וההראל שתים עשרה אורך בשתים עשרה רוחב כו'. עוד כתב רבינו נמצא מקום המערכה כ\"ד אמה וד' טפחים על כ\"ד אמה וד' טפחים ע\"כ והא דכתיב וההראל י\"ב אורך בי\"ב רוחב רבוע דמשמע דהוי כ\"ד על כ\"ד יש לומר דקרא נמי טפחים לא קא חשיב וקושיית הגמרא מהאי קרא לא היתה אלא לפי הס\"ד דכל הכניסות היו באמה בת חמשה ונמצא דמקום המערכה היה כ\"ה על כ\"ה ובשלמא במשנה דקא חשיב יסוד וסובב כמה היה וטפחים איננו מונה משום הכי כשבא אל מקום המערכה לא חשיב הב' טפחים אף שנצטרפו הטפחים לאמה אבל בקרא דלא חשיב אלא מקום המערכה הוה ליה למימר שהם י\"ב וחצי על י\"ב וחצי כיון שיש מקום לטעות באמה אורך ואמה רוחב אבל לפי המסקנא אמרינן דקרא לא חש להזכיר טפחים אבל הראב\"ד כתב שהד' טפחים הם כניסת קרנות מדופני המזבח נראה דס\"ל דקרא לעולם דק אפילו בטפחים ודוקא במשנה אמרינן דתנא לא דק בטפחים והא דלא מתרץ דלעולם כולהו כניסות היו באמה בת חמשה וכדקא ס\"ד אלא שכניסת הקרנות היה אמה הוא משום דא\"כ תיקשי דאמאי לא תני גבי קרנות כנס אמה וכדתניא גבי יסוד וסובב ובשלמא אי לא הוי אלא ד' טפחים כניסת הקרנות אפשר לומר כיון דלא הוי אמה לא חשיב וכמו דלא חשיב טפחים גבי מקום המערכה והא דלא קאמר דלעולם כולהו כניסות באמה בת חמשה אלא שכניסת הקרנות היה שני טפחים או ארבעה טפחים ומקום המערכה כ\"ד וב' טפחים או ד' טפחים על כ\"ד וב' טפחים או ד' טפחים הוא משום דקרא לעולם הוא בדוקא דאם איתא דהיה במקום המערכה טפחים הוה ליה למקרא לאשמועינן. וראיתי למרן שכתב על דברי הראב\"ד הללו שטענת אולי אינה טענה וכ\"ש למה שכתבתי דלרש\"י נמי כ\"ח על כ\"ח לאו דוקא ע\"כ. ולפי מה שכתבנו אין טענה כלל מדברי רש\"י דהראב\"ד נמי מודה דבמשנה לאו דוקא אלא בקרא סבירא ליה דליכא למימר לאו דוקא וכמו שכתבנו: " + ], + [], + [], + [], + [ + "ובקרן מערבית דרומית שם היו שני נקבים כו'. עיין בברכת הזבח (דף מ\"ד:) ודוק: " + ], + [], + [], + [ + "ושני כבשים קטנים וכו'. פירש\"י שני כבשים קטנים יוצאין מן הכבש אותו שפונין בו לסובב יצא במזרחו של כבש לימין כו'. ודע דבפ\"ו דזבחים (דף ס\"ד) נחלקו רש\"י והתוספות אם במערב הכבש היה כבש קטן שהיה פונה לסובב דרש\"י ס\"ל דדוקא במזרחו של כבש היה כבש קטן שהיה פונה לסובב אבל במערבו של כבש לא אך התוספות ס\"ל דגם במערבו היה כבש קטן פונה לסובב ועיין במה שכתב הרב תיו\"ט פרק ו' דזבחים משנה ג': " + ], + [], + [], + [], + [ + "מזבח שנפגם וכו'. כתב מרן ואע\"ג דקי\"ל משנת ראב\"י קב ונקי אפשר דה\"מ במשנה אבל לא בברייתא ולקמן ספ\"ז מהלכות פרה אדומה כתב מרן סברא זו בפשיטות גבי כללא דכל מקום ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו דלא נאמר כלל זה בברייתא אך ראיתי בנ\"י פרק יש נוחלין אההיא דשתק ולבסוף צווח באנו למחלוקת דרשב\"ג ורבנן שכתב דאף דכללא רשב\"ג אינו בברייתא כללא דראב\"י הוא אף בברייתא ועיין בתשובת מהר\"ר צבי סי' י' שהאריך בכלל זה ועיין עוד שם שנתן טעם למה פסק רבינו כרשב\"י (*א\"ה עיין במ\"ש הרמ\"ז בס' כפות תמרים): " + ] + ], + [ + [], + [ + "ושלש רגלים היו לה כו' והכל משוקדים כמו שקדים בעשייתן. וכתב מרן בשם הר\"י קורקוס שכתב כן רבינו מדאמרינן בפרק הוציאו לו דאחד מן המקראות שאין להם הכרע הוא משוקדים דמספקא לן אי קאי אגביעים או אכפתוריה ופרחיה ולכך מפרש אתרווייהו דמספיקא עבדינן כולהו משוקדים ע\"כ. ותימה לי דבדברי רש\"י שם מוכח דלא מספקא ליה אלא בקרא דובמנורה ארבעה גביעים משוקדים כפתוריה ופרחיה דמיירי בגופה של מנורה אבל בכפתורים ופרחים בששת הקנים לא מספקא ליה אי בעינן משוקדים כיון דהפסיק בקנה האחד בין משוקדים לכפתור ופרח דאלת\"ה הוה ליה למימר שלשה גביעים בקנה האחד משוקדים כפתור ופרח דליהוי דומיא דקרא דובמנורה ארבעה גביעים וכן נראה ג\"כ מדברי רש\"י בפי' התורה וכן כתבו התוס' דמשוקדים דקנים לא קאי אלא אגביעים ואם כן רבינו דקאי בששת הקנים מנא ליה דהכל משוקדים וצ\"ע: " + ], + [ + "וכולן מעכבין זה את זה ואפי' חסר אחד מן המ\"ב מעכב את כולן ע\"כ. וכתב מרן דהכי איתא בתוספתא והכי איתא בגמרא בפרק הקומץ רבה (דף כ\"ח) גביעין מעכבין זה את זה כפתורים מעכבין זה את זה פרחים מעכבין זה את זה גביעים כפתורים ופרחים מעכבין זה את זה: " + ], + [], + [ + "בד\"א בשעשאוה זהב כו'. ואין עושין אותה לעולם מן הגרוטאות וכו'. והנה הנראה מדברי רבינו הוא דאלו הג' דברים שנצטוינו במנורה של זהב דהיינו גביעים כפתורים ופרחים ושתהיה כולה ככר לא פחות ולא יותר ושתהיה מקשה שנתמעטו במנורה של שאר מיני מתכות מקראי אין דינם שוה במיעוטם דאילו גביעים כפתורים ופרחים יש הקפדה שלא לעשות וזהו שכתב אין עושין בה ולא כתב אין מקפידין כמו שכתב גבי ככר ואילו גבי חלוקת ככר אי בעי עביד ככר או פחות או יותר ואלו השני חלוקות הסברא מוכחת עליהם דהוה ליה כאילו כתב קרא סתם ועשית מנורה דפשיטא דאין עושין בה גביעים כפתורים ופרחים ובמשקלה כמה דבעי עביד ואילו גבי חלוקת מקשה שכתב ואם היתה חלולה כשרה ופירשה מרן דהיינו לומר שאינה מקשה נראה דדוקא בדיעבד כשרה אבל לכתחילה צריך לעשותה מקשה ובזה ניחא מה שכתב ואין עושין אותה לעולם מן הגרוטאות דהיינו לכתחילה דאלת\"ה תיקשי דהא פסול דגרוטאות נפקא לן מדכתיב מקשה ותניא מקשה זהב באה זהב באה מקשה אינה באה זהב אינה באה מקשה אם כן פסול דגרוטאות מנא לן אלא ודאי רבינו לא מיירי אלא לכתחילה ומ\"מ לא ידעתי מנא ליה דין זה ואדרבא לישנא דגמרא דקאמר אינה באה זהב אינה באה מקשה משמע אפילו לכתחילה ומ\"ש מרן על זה בפרק הקומץ רבה ויליף לה מקראי לא ידעתי היכן הוא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מזבח הקטורת היה מרובע כו'. פי\"ו דכלים משנה י': " + ] + ], + [ + [ + "ואף אורים ותומים וכו'. עיין לקמן פ\"י מהלכות כלי המקדש דין י': " + ] + ], + [ + [ + "היה מקורה סטיו וכו'. בירושלמי פ\"ג דתעניות הלכה ח' אההיא דתנן עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית הדא אמרה הר הבית מקורה היה ועיין במ\"ש הר\"ב תיו\"ט רפ\"ב דמדות: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מכותל מערבי של עזרה עד כותל ההיכל כו'. נ\"ב והוא המקום הנקרא אחורי בית הכפורת: " + ], + [], + [ + "ומדיחין את הבשר. עיין לקמן פ\"ו מהלכות מעשה הקרבנות דין ו': " + ], + [], + [ + "כל המרובע הזה הוא הנקרא צפון. עיין בתיו\"ט פ\"ג דיומא: " + ], + [ + "ועל גגה היתה בית טבילה. כתבו התוס' פ\"ג דיומא (דף ל\"א) שגג זה היה שוה לקרקע העזרה ועיין בתיו\"ט בסוף מדות: ולשכת העץ היתה וכו'. לשכה זו אם היתה בנויה בקדש או בחול וכן אם היתה פתוחה לקדש או לחול עיין בתוס' פ\"ק דיומא (דף ח') ד\"ה דאי ועיין בתיו\"ט סוף מדות: והוא הנקראת לשכת פלהדרין. בפ\"ק דיומא (דף כ\"ט) נסתפקו בלשכת אבטינס ולשכת כ\"ג איזו היתה בדרום ואיזו בצפון ועיין בלח\"מ סוף פ\"א מהלכות עבודת יום הכפורים: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "והעליות לא נתקדשו. מהסוגיא דס\"פ כיצד צולין מוכח דעליות דהיכל נתקדשו ונראה דטעמא שהנכנס לשם חייב כרת וכן נראה מדברי התוספות בפ\"ב דשבועות (דף י\"ז) ד\"ה וטמא: " + ], + [], + [ + "החלונות ועובי החומה כלפנים. עיין בספ\"ה מהלכות מעשר שני ובפ\"י מהלכות מעשה הקרבנות דין ה' וברפ\"ט מהלכות קרבן פסח: " + ], + [], + [], + [ + "ועומדין בכנורות כו'. כתב מרן דיושב בסתר עליון משמע דלעולם אמרינן ליה ומדברי רש\"י משמע דלעולם אמרינן ליה שנתן טעם לזה המזמור לפי שאמרו משה בהקמת המשכן אך התוספות שם כתבו עד כי אתה ה' מחסי דכתיב לעיל מיניה ושלומת רשעים תראה דמשתעי באויבים שהיו מיצרין להם בשעת הבנין אבל משם ואילך לא משתעי בהכי. הרי דס\"ל דמזמור זה לא נאמר אלא באותו זמן והכי דייקא שמעתתא דקאמר עד כי אתה ה' מחסי. ולדברי רש\"י צריך טעם למה לא סיימו המזמור ולא ידעתי למה לא הביא מרן דברי התוס' הללו. ודע דבגמרא אמרינן ת\"ר שיר של תודה בכנורות כו' ופירש\"י שיר של תודה היו אומרים שם בכנורות ומהו שיר של תודה מזמור לתודה. ורבינו לא כתב מזמור זה ונראה דרבינו מפרש לה הכי שיר של תודה כלומר שיר של תודה זו שהיו מביאין לקדש העיר היה בכנורות ובנבלים כו' והיה אומר ארוממך ה' וגו': " + ], + [], + [ + "ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה כו'. כתב מרן אך הנך מקומות דקתני אם אין מקדש ירקב קשו כו' ועיין במ\"ש רבינו לעיל רפ\"ב מהלכות מעשר שני שכתב דמעשר שני אינו נאכל היום בירושלים משום דבעינן שיהיה הבית בנוי דומיא דבכור וכ\"כ הטי\"ד סי' של\"א דהיה ראוי לאוכלו בירושלים אע\"פ שאין חומה דקדושת העיר והבית לא בטלו אלא שאי אפשר לאוכלו כיון שאין מזבח דאתקש לבכור וא\"כ לא קשיא כלל לרבינו ממה ששנינו במשנה אין מקדש ירקבו וההיא דפרק הזהב דנפול מחיצות המעיין היטב בדברי רבינו ספ\"ו מהלכות מעשר שני שהביא דין זה יתיישב לו קושיא זו ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [ + "או במנעל שברגליו כו'. תנן בפ\"ו דשבת בית קבול כתיתים טמא סמוכות שלו יוצאין בהם בשבת ונכנסים בהם בעזרה כסא וסמוכות שלו כו' ואין נכנסים בהם בעזרה ולא ידעתי אמאי השמיט רבינו חילוקי דינים אלו. בירושלמי פ\"ז דפסחים רבנן שלחין סנדליהון תחת האגף של הר הבית הדא אמרה שלא קדשו תחת האגף של הר הבית ע\"כ: " + ], + [], + [], + [ + "לא יקל אדם את ראשו וכו'. גנאי הוא לעמוד בלא מצנפת בעזרה. תוס' פ\"ב דיומא (דף כ\"ו) ד\"ה והא: " + ], + [ + "ואין ישיבה בעזרה כו'. לא נתבאר איסור זה אם הוא מדאורייתא או מדרבנן וראיתי לרש\"י ז\"ל בפרק חלק (דף ק\"א) שכתב גמירי דאין ישיבה הלכה למשה מסיני ולא מקרא אך בפ\"ב דיומא (דף כ\"ה) ובפ\"ז (דף ס\"ט) כתב אין ישיבה בעזרה דכתיב לעמוד ולשרת העומדים שם לפני ה' כו' אלמא מקרא נפקא לן. ומיהו יש ליישב דהני קראי אסמכתא נינהו אך מאי דקשיא לי הוא מ\"ש רש\"י פ\"ז דסוטה (דף מ') אין ישיבה בעזרה דאין כבוד שמים בכך ואפי' מלאכי השרת אין להם ישיבה כו' נראה דס\"ל דמדרבנן הוא איסור זה. ומיהו יש ליישב דבא לתת טעם למה אסרה תורה הישיבה וכן נראה ממ\"ש שם חוץ ממלכי בית דוד שחלק להם המקום כבוד כו' אלמא דס\"ל דהכל הוא דבר תורה האיסור וההיתר. וקצת נ\"ל להכריח דאיסור זה מן התורה מההיא דאמרינן בפרק עשרה יוחסין (דף ע\"ח) דמפסקינן לקרא דושמואל שוכב בהיכל ה' משום דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד ואי אמרת דאיסור זה הוא מדרבנן לא ידעתי מנ\"ל דמזמן שמואל נאסר דבר זה אימא דב\"ד שאחריו אסרוהו אך ראיתי להתוס' פ\"ב דזבחים (דף ט\"ז) ד\"ה הגה\"ה ז\"ל ושמא אינו מן התורה תדע כו' והנראה מדבריהם דספוקי מספקא להו אם איסור זה הוא מן התורה או מדרבנן ועיין במ\"ש פ\"ב דיומא (דף כ\"ה) ד\"ה אין שהקשו והיכי אכל כו' דמוכח מדבריהם דס\"ל דמן התורה אסור. אך קשיא לי אם איסור זה מן התורה אמאי לא תני לה בפ\"ק דכלים גבי מעלות דעזרת ישראל. ודע שראיתי למהרימ\"ט בדרשותיו פרשת קרח שכתב דכשעולה להשתחוות ולזבוח יש שם ישיבה ולא ידעתי זו מנין לו וצ\"ע. ואף בלשכות הבנויות בחול אם פתוחות לקדש אסור לישב בהם כ\"כ התוס' פ\"ק דיומא (דף ח' ודף כ\"ה) ופ\"ק דיבמות (דף ו') (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ה מהלכות ביאת מקדש דין י\"ז): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיירות המוקפות חומה מקודשות כו'. נראה דכל התנאים שהצריך רבינו בפי\"ב מהלכות שמיטה ויובל לענין בתי ערי חומה צריכים ג\"כ למעלות אלו שכתב כאן ועיין בהר\"ש ובמ\"ש מהרימ\"ט חי\"ד סי' ל\"ז שרצה לחלק בין בתי ערי חומה למעלות אלו ודבריו צריכים אצלי תלמוד ודוק. עיר שרובה עכו\"ם בטלה ממנה קדושת היקף חומה. תוספות פ\"ד דכתובות (דף מ\"ה:) ד\"ה על ודו\"ק. ולא ידעתי אם הפתחים נתקדשו בקדושת העיר או לא לפי שראיתי בפ\"ז דפסחים (דף פ\"ה) דאמרי' אר\"ש בר יצחק מפני מה לא נתקדשו שערי ירושלים מפני שמצורעין מגינין תחתיהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ולפי זה יראה דגם בבתי ערי חומה לא נתקדשו השערים מפני המצורעים. ואפשר דדוקא בירושלים עשו כן כדי שלא יצאו מירושלים אבל בשאר עיירות לא עשו כן אלא אף השערים נתקדשו. ומ\"מ לא ידעתי למה לא הביא רבינו דין זה דשערי ירושלים שלא נתקדשו דנפקא מינה טובא לאכילת מעשר שני ואכילת קדשים קלים שאין אוכלין אותם בשערים כיון שלא נתקדשו בקדושת ירושלים. ואולי סמך על מ\"ש ברפ\"ט מהלכות קרבן פסח והאגף עצמו שהוא עובי הפתח כלחוץ. עוד אני תמיה דמאותה סוגיא דפסחים מוכח דכל שערי העזרה נתקדשו בקדושת העזרה חוץ משער נקנור מפני שמצורעים עומדים שם ומכניסים בהונות ידם ולא ידעתי אמאי לא הביא רבינו דין זה דנ\"מ טובא דטמא שנכנס לשער נקנור פטור מכרת ואם נכנס בשאר הפתחים חייב כרת וכן נ\"מ טובא לעניינים אחרים וכמבואר. עוד אני מסתפק בשערי הר הבית אם נתקדשו. ומסתברא דנתקדשו בקדושת הר הבית דדוקא בירושלים משום טעמא דמצורעים לא קדשו השערים. שוב ראיתי בירושלמי פ\"ז דפסחים דדין זה מחלוקת אמוראים דרבי ירמיה בשם רב שמואל בר יצחק אמר דלא קדשו תחת האגף של הר הבית כדי שיהיו זבים מגינים תחתיהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והקשו על זה דלא דמי למצורע שעשו תקנה בעדו משום דאין לו להגן זב יש לו היכן להגן בכל ירושלים רבי יוחנן בשם רבי פנחס מן מה דאנא חמי רבנן שלחין סנדליהון תחת האגף של הר הבית הדא אמרה שלא קדשו תחת האגף של הר הבית ע\"כ. ולפי סוגיא זו נראה דקי\"ל שלא קדשו תחת האגף של הר הבית דמעשה רב ולא ידעתי אמאי השמיט רבינו דין זה: " + ], + [], + [ + "הר הבית מקודש ממנה כו'. (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ג מהלכות סוטה דין ט\"ז) דין זה בפ\"ק דכלים אך לא ידעתי למה לא הזכירו ג\"כ בעל קרי שהוא משתלח חוץ לב' מחנות כמו הזב כדאיתא בפסחים (דף ס\"ז) וכן בפ\"ג מהלכות ביאת מקדש לא הביא דין הבעל קרי בפירוש אך נראה שהדין דין אמת שהרי כתב שם הטמא המשולח מהר הבית אם נכנס עובר בלא תעשה כו' וקרא דמייתי בבעל קרי מיירי וכן מתבאר ממ\"ש בפ\"ח מהלכות אלו דין ז': " + ], + [ + "ובועל נדה נכנסים לשם. בסוף מס' זבים תנן בועל נדה כטמא מת ובפ\"ו דפסחים (דף ס\"ה) אמרינן דלמחנותם קאמר: " + ], + [], + [], + [], + [ + "שאין בעלי מומין ופרועי ראש וכו'. הר\"ש הקשה דאמאי לא תנינן במתניתין שתויי יין ותירץ דשאני בעלי מום ופרועי ראש דפסולין בגופן וכן כתב הרע\"ב דדוקא בעלי מום ופרועי ראש דפסולין בגופן הלכך שילוחן חמור. ולפי דבריהם קרועי בגדים נכנסין בין האולם ולמזבח. אבל דעת רבינו דאף שתויי יין אינן נכנסין מן המזבח ולפנים וכמ\"ש בפ\"א מהלכות ביאת מקדש דין י\"ד. ויש עוד מחלוקת אחר בין הראשונים ז\"ל אם הני מעלות הוו מן התורה ומ\"מ לא ידעתי אמאי לא הביא רבינו שתויי יין בהדי בעלי מומין: " + ], + [], + [], + [ + "בשעה שנכנסין הבנאים כו'. דע שדין זה הוא דוקא בטומאה שנמצאת בהיכל אבל הטומאה שנמצאת בעזרה אז כהנים לא מטמאינן אלא לוים מוציאין את הטומאה והכי כתיב בדברי הימים ויבאו הכהנים לפנימה בית ה' לטהר ויוציאו את הטומאה אשר מצאו בהיכל ה' לחצר בית ה' ויקבלו הלוים להוציא נחל קדרון חוצה. ומ\"מ אם הטומאה היתה בהיכל מוציאין הכהנים עצמן את הטומאה עד חוץ לעזרה אלא שאם נמצאת בעזרה היו מוציאין אותה הלוים. וקרא דדברי הימים דמשמע דאף בטומאה הנמצאת בהיכל לא היו מוציאין אותה הכהנים כי אם עד העזרה ומשם ואילך הלוים, התם שאני שהיו צריכים לאנשים הרבה אלו היו מוציאין מן ההיכל לעזרה ואלו משם לחוץ וכמ\"ש רש\"י בס\"פ בתרא דעירובין וקמ\"ל קרא דאלו המוציאין לחוץ מן העזרה לא היו כהנים כי אם לוים דלא מטמאינן כהנים במקום שאפשר בלוים אבל במקום שאפשר שהמוציא מן ההיכל יהיה המוציא מן העזרה אז מוציא אותה הכהן אף שאפשר בלוים: וכל הנכנסין להיכל לתקן כו'. כתב מרן ויש לתמוה דמשמע ממתני' דדוקא בקדש הקדשים אמרו ולא בהיכל כו'. ועיין בפרק כל שעה (דף כ\"ו) שהביא רבא ראיה לדבריו ממשנה זו ועיין שם היטב באותה סוגיא ותמצא דלרבא דהלכתא כוותיה לאו דוקא בית קדשי הקדשים ודו\"ק. ועיין בספר ברכת הזבח (דף קמ\"ח:) שכתב דמהתוס' שהביא מרן אחר זה מוכח דקאי אהיכל ודו\"ק: ומ\"ש טמא ובעל מום יכנס בעל מום ואל יכנס טמא שהטומאה דחויה בציבור. וזו היא גירסת מרן ולפי זה לא יהיב רבינו טעם להכנסת בעל מום אלא למניעת הכנסת טמא דהוה ס\"ד שיכנס טמא לפי שטומאה הותרה בציבור לזה קאמר דליתא דלא הותרה אלא דחויה היא בצבור ועיקר טעמא הוא משום דבעל מום אישתרי באכילת קדשים ומחלוקת רב ורבי אלעזר הוא בזה האופן רב סבר יכנס טמא משום דמצינו דטומאה הותרה בציבור ואע\"ג דגם בעל מום הותר באכילת קדשים לא דמי משום דאנן בכניסת פנים עסקינן ובכניסת פנים לא מצינו שהותר בעל מום כי אם טמא ורבי אלעזר סובר דבעל מום יכנס משום דטומאה לא הותרה בציבור אלא דחויה היא בצבור אבל בעל מום הותר באכילת קדשים ואי לאו האי טעמא דאשתרי באכילת קדשים היה קודם הטמא משום דנהי דלא הותרה טומאה בציבור מ\"מ דחויה היא בציבור וא\"כ קליש איסור טומאה מאיסור בעל מום אבל השתא דחזינן דבעל מום אישתרי באכילת קדשים בעל מום קודם משום דטמא לא הותר בעבודת ציבור ואלו בעל מום הותר באכילת קדשים. ומ\"מ יש לדקדק בדברי מרן דלמה רבינו נתן טעם לשלילת הטמא ולא נתן טעם לכניסת בעל מום ולי היה נראה הגירסא האחרת שדחה הרב והיא גירסת הרב המבי\"ט בקרית ספר והוא יכנס טמא ואל יכנס בעל מום שהטומאה דחויה בציבור דרב דס\"ל דטמא קודם אית ליה דטומאה דחויה היא ולא הותרה ואפ\"ה אית ליה דטמא קודם לפי שמצינו שנדחה כניסת פנים אצל הטמא וא\"כ הכא נמי לתקן או להוציא את הטומאה יכנס טמא ורבי אלעזר ס\"ל דבעל מום קודם משום דלטמא לא הותר לו שום דבר אבל לבעל מום הותר אכילת קדשים ופסק רבינו כרב: " + ] + ], + [ + [], + [ + "ושמירה זו מצותה כל הלילה כו'. המפרש למסכת תמיד כתב דהשמירה היתה ביום ובלילה אך רבינו שמעיה בריש מדות כתב דהשמירה היתה בלילה וכן הוא דעת הרע\"ב. ודברי המפרש תמוהים הם בעיני: " + ], + [], + [ + "וארבע ועשרים עדה שומרים כו'. תנן בריש מס' מדות בג' מקומות הכהנים שומרים בב\"ה בבית אבטינס בבית הניצוץ ובבית המוקד והלוים בעשרים ואחד מקום ה' על ה' שערי הר הבית ד' על ד' פנותיו מתוכו ה' על ה' שערי העזרה ד' על ד' פנותיו מבחוץ וא' בלשכת הקרבן וא' בלשכת הפרוכת וא' לאחורי בית הכפורת ע\"כ. ובפ\"ק דמדות תנן ושבצפון שער הניצוץ וכמין אכסדרה היה ועלייה בנויה על גביו שהכהנים שומרים מלמעלן והלוים מלמטן ע\"כ. והנה לכאורה נראה דבאכסדרה זו הכהנים היו שומרים מלמעלה והלוים מלמטה אך ראיתי למפרש בתחילת מס' תמיד שהובאת שם משנה זו דמדות שכתב דשמירת לוים אינה מוסבת על בנין אכסדרה אלא למדך שאע\"פ ששמירת כהנים צריכה שתהא למעלה מקום שמירת הלוים לא בעי למעלן אלא למטן כו' והביא ראיה לדבריו דהא תנן בכ\"א מקומות הלוים שומרים וקא חשיב להו ולא קא חשיב שמירה זו דאכסדרה ואם איתא דלוים שומרים באכסדרה א\"כ הוו להו עשרים ותרי ע\"כ. ובגמרא הקשו על משנה זו דהלוים בכ\"א מקום וקא חשיב ה' על ה' שערי עזרה ורמינהו שבעה שערים היו בעזרה ותירצו אמר אביי תרי מינייהו לא בעי שימור ופירש שם המפרש דתרי לא בעי שימור לוים דהא כהנים בג' מקומות שמרי ומאי נינהו שער בית המוקד ושער בית הניצוץ ובחשבון הז' שערים קא חשיב להו ע\"כ. והנה הכלל העולה מדבריו הוא דלא מיבעיא דבג' מקומות אלו שהיו הכהנים שומרים בעליה שלא היו הלוים שומרים למטה אלא אף בשערים שהוא מקום שמירתן של הלוים בשער בית הניצוץ ובשער בית המוקד לא היו הלוים שומרים כיון שהכהנים היו שומרים בעליה וכן הוא דעת רבינו שכתב וארבע ועשרים עדה שומרים בכל לילה תמיד בכ\"ד מקום הכהנים בג' מקומות והלוים בכ\"א מקום ולא חשיב כלל שמירת לוים במקום שהיו הכהנים שומרים ובדין ח' כתב ועל ה' שערי העזרה חוץ לעזרה שהרי הכהנים שומרים על שער המוקד ועל שער הניצוץ ע\"כ כיון. למה שתירצו בגמרא תרי מינייהו לא בעי שימור והיינו שער המוקד ושער הניצוץ דלא היה שם שמירת לוים כלל כיון שהכהנים שומרים שם מלמעלה אך ראיתי לסמ\"ג בחלק מצות עשה סי' קס\"ה שכתב אף בבית אבטינס ובית הניצוץ ובית המוקד היו גם לוים שומרים וטפלים לכהנים כמו שנאמר וילוו עליך וישרתוך במקום שהיו עליות היו הכהנים שומרים מלמעלה ולוים מלמטה ובבית המוקד היה כהן מבפנים ולוי מבחוץ כדמפרש במסכת תמיד ובמסכת מדות שנינו שהלוים שומרים בכ\"א מקומות לבדם כו' ובשני השערים האחרים היו כהנים ולוים שומרים ע\"כ. והנה כפי סברא זו מתני' דמדות דקתני שהלוים שומרים מלמעלה והלוים מלמטה אתיא כפשטה דבאותה אכסדרה עצמה היו הלוים שומרים למטה ומתניתין דקתני דהלויים היו שומרים בכ\"א מקום ולפי דברי הסמ\"ג נמצא שהלויים היו שומרים בכ\"ד מקום דהיינו ג' מקומות עם הכהנים וכ\"א מקום לבדם היינו משום דמתניתין לא קא חשיב אלא המקומות שהיו הלוים שומרים לבדם בלתי שותפות הכהנים אבל לעולם דבמקום שהיו הכהנים שומרים גם הלוים היו שומרים שם למטה מדכתיב וילוו עליך וישרתוך וזה למדנו ממתני' דמדות דקתני על אכסדרה דבית הניצוץ שהכהנים שומרים למעלה והלוים למטה והוא כלל לכל המקומות שהיו הכהנים שומרים שיהיו הלוים שומרים שם למטה ולפי זה מה שתירצו בגמרא תרי מינייהו לא בעו שימור אין הכוונה כמו שכתבנו למעלה משוה משום דהכהנים היו שומרים שם למעלה אלא הכוונה היא משום דבהני תרי שערים כבר היו הלוים שומרים תחת העליות שהיו שומרים שם הכהנים וא\"כ לא בעי שימור לשערים והמקשה היה סבור דמלבד מה שהיו הלוים שומרים תחת העליות שהיו הכהנים שומרים דכתיב וילוו עליך היה מן הדין שיהיו שומרים ג\"כ בשערים שתחת העליות ותירץ אביי דאין צורך לזה דבחד מקום תרי שומרים למה לי וכיון שהיו שומרים תחת העליות שוב אינו צורך לשומרים בשערים. אך מה שאני תמיה לפי דברי הסמ\"ג הללו הוא מההיא דאמרי' בריש תמיד מנא לן דהלוים היו שומרים בכ\"א מקום ואמרו מדכתיב למזרח ליום ששה וגו' והקשו על זה הני עשרים וארבעה הוו ותירצו דלא הוו כי אם כ\"א וכמבואר שם עוד תירצו דלעולם עשרים וארבעה כדכתיב תלתא מינייהו דכהנים ועשרים וחד דלוים ע\"כ. ולפי דברי הסמ\"ג דס\"ל דהלוים מלבד מה שהיו שומרים בג' מקומות עם הכהנים עוד היו שומרים בכ\"א מקום לבדם ונמצא שהיו שומרים בכ\"ד מקום מהו זה שהקשו בגמרא הני כ\"ד הוו והלא פשיטא דכ\"ד היו וכי תימא דהיינו מה שתירצו בתירוצא בתרא תלתא מינייהו דכהנים כלומר שהיו שומרים עם הכהנים הא ליתא דהא בגמרא הקשו על זה והא הכא לוים הוא והוצרכו לומר דבכ\"ד מקומות נקראו הכהנים לוים וליכא למימר דמה שהוצרכו לומר דתלתא כהנים וכדריב\"ל הוא מפני שהוקשה להם דאיך הכתוב הזכיר שמירת הלוים ולא הזכיר שמירת הכהנים דא\"כ כפי תירוצא קמא דקאמר דקרא נמי לא קאמר כי אם כ\"א מקום תיקשי אמאי לא קאמר קרא שמירת הכהנים. ומיהו היה אפשר לומר דאם הכתוב לא איירי כי אם בשמירת הלוים לבדם אין זה מהקושי אם הכתוב לא הזכיר שמירת הכהנים אך כפי תירוצא בתרא אי אמרת דקרא כ\"ד מקומות קאמר והג' הם מקומות שהיו הכהנים שומרים עם הלוים אז קשה איך לא הזכיר הכתוב הכהנים שהם העיקר והלוים טפלים להם כדכתיב וילוו עליך ומ\"מ אין דברים הללו נוחים אצלי. עוד קשה לי דבשלמא כפי תירוצא קמא דקאמר דקרא כ\"א מקומות קאמר אף שהלוים היו שומרים בכ\"ד מקום ניחא דאיכא למימר דקרא לא איירי אלא במקום שהיו הלוים שומרים לבדו ולא במקום שהיו שומרים עם הכהנים כי היכי דלא מיירי קרא בשמירת הכהנים אך לתירוצא בתרא דקרא איירי בשמירת הכהנים קשה דאמאי לא קאמר נמי המקום שהיו הלוים שומרים עם הכהנים ואם כן הוו להו כ\"ז מקום. אשר על כן נ\"ל דלכ\"ע עיקר מצות השמירה אינה אלא בכ\"ד מקום ומקרא ילפינן דג' כהנים צריכים לשמור בג' מקומות ושמעינן נמי מקרא דגם הלוים צריכים לשמור במקום מיוחד כדכתיב משה אהרן ובניו אלא שבכתוב לא הוזכר גבי לוים בכמה מקומות צריכים לשמור ואדרבה מן הפסוק נראה דבחד לוי שומר סגי דהא בקרא לא הוזכר כי אם משה אלא דאפשר דדוד תקן שיהיו הלוים שומרים בכ\"א מקום ונמצא שהיו הלוים עם הכהנים כ\"ד שומרים וזהו כשהוזכרו השומרים לא הוזכרו כי אם בשיעור זה דהיינו כ\"ד אלא דכיון דרחמנא אמר וילוו עליך וישרתוך למדנו מפסוק זה דגזירת הכתוב היא דבמקום ששומרים הכהנים שיהיו שם לוים טפלים להם ולאו משום שמירת הבית אלא שיהיו כמו משרתים לכהנים השומרים והם כמו שומרים לשומרים ומזה הטעם עצמו בעינן שיהיו הכהנים שומרים למעלה כדי שיהיו הלוים למטה לקיים הכתוב דקאמר וישרתוך שהם כמו המשרתים שהאדון עומד למעלה והמשרת עומד למטה וקרא דדברי הימים לא איירי אלא בלוים השומרים וכפי תירוצא קמא קרא לא איירי כי אם בלוים ולא בכהנים וכפי תירוצא בתרא קרא איירי בכל השומרים כהנים ולוים אבל במה שהיו הלוים שומרים עם הכהנים בהא לא איירי קרא משום דהני לאו משום שמירת הבית קא אתו אלא מדין שירות הכהנים וכדכתיבנא. והנה כפי מה שכתבנו רבינו וסמ\"ג בפירושא דקרא דילוו עליך פליגי דרבינו ס\"ל דקרא במצות שמירת הבית איירי וקאמר דהכהנים יהיו שומרים בעלייה והלוים למטה במקום ששומרים שיהיו הלוים טפלים לכהנים והיינו דכתיב ילוו עליך והסמ\"ג סובר דקרא לא איירי בשמירת הלוים אלא שגזר הכתוב דבמקום שהכהנים שומרים שיהיו שם לוים למטה כמו משרתים וא\"ת מאחר דקרא לא איירי בשמירת הלוים מנא לן שהלוים לא ישמרו בעליות גם כן וי\"ל דלעולם שמירה סתם אינה אלא למטה כשמירת חצרות המלכים וגבי כהנים דתנינן שהיה שמירתם בעלייה שאלו בגמרא מנא לן ותירצו מדקאמר רחמנא וילוו עליך וגו' כלומר שגזירת הכתוב דבמקום שהכהנים שומרים שיהיו שם לוים טפלים להם שמעת מינה דהכהנים מצות שמירתם הוא במקום גבוה וגזירת הכתוב הוא כדי שיהיו שם טפלים להם אבל גבי שמירת הלוים כדקיימא קיימא כסתם שמירה שהיא מלמטה. ודע דבסוף פ\"ק דמדות תנן הגיע זמן הנעילה כו' ונעל הכהן מבפנים ובן לוי ישן לו מבחוץ גמר מלנעול החזיר את המפתחות וכו' נתן כסתו עליה ישן לו ע\"כ. והנה מה שכתוב בנוסחא דידן בן ובן לוי ישן נראה שהוא ט\"ס וצריך לגרוס ובן לוי יושב לו וכן כתב רבינו עובדיה ובן לוי זה הוא השומר שבבית המוקד שהיו שם הכהנים שומרים ובבית אבטינס ובבית הניצוץ שהיו עליות היו הכהנים למעלה והלוים למטה ובבית המוקד שלא היה שם עליה היה הכהן מבפנים ובן לוי מבחוץ וכמו שכתב ר\"ע והן הן דברי הסמ\"ג שכתבנו למעלה ומ\"ש כדמפרש במסכת תמיד היינו ההיא דאמרינן בריש מסכת תמיד דבעו בגמרא מנא לן שהכהנים שומרים מלמעלה והלוים מלמטה דת\"ר וילוו עליך וישרתוך בעבודתך הכתוב מדבר אתה אומר בעבודתך או אינו אלא בעבודתם כשהוא אומר ונלוו עליך ושמרו הרי עבודתם אמור הא מה אני מקיים וילוו עליך וישרתוך בעבודתך הכתוב מדבר הא כיצד כהנים שומרים מלמעלה ולוים מלמטה ע\"כ. והנה העתקתי סוגיא זו משום דמכאן מודעא רבה למה שכתבתי למעלה דמה שהיו הלוים שומרים במקום שהכהנים שומרים אינו משום שמירת הבית אלא כדי שיהיו נראים כמשרתים לכהנים והברייתא הכי מיתפרשא וילוו עליך וישרתוך בעבודתך כלומר כשאתה עובד ישרתו אותך הלוים דהיינו כשהכהנים שומרים דהיינו עבודה שלהם הלוים ילוו עליך וישרתוך דהיינו שיהיו מלמטה כמו שומרים לך או אינו אלא בעבודתם כלומר שגם הם יהיו שומרים כמוך כשהוא אומר ונלוו עליך ושמרו הרי עבודתם אמור הא מה אני מקיים וילוו עליך בעבודתך הכתוב מדבר הא כיצד כהנים שומרים מלמעלה ולוים מלמטה ואף שהמפרש פירשה לברייתא זו בדרך אחרת היינו משום דאיהו ס\"ל כדעת רבינו דבמקום שהכהנים שומרים לא היה שם לוים כלל אך לדעת הסמ\"ג שכתבנו אתיא ברייתא זו כפשטא ודו\"ק. ודע דאליבא דרבינו והמפרש לא ידעתי מאי שיאטיה דבן לוי דקתני ובן לוי יושב לו בחוץ שהרי כפי דבריהם במקום שהכהנים שומרים לא היו שם לוים כלל וכמו שכתבנו לעיל וסבור הייתי לומר דבן לוי זה הוא איש הר הבית המוזכר שם בתמיד ובמדות שהיה מחזיר בכל לילה ואפשר שמקומו הקבוע לו היה בבית המוקד מבחוץ ואפשר דמנוי זה היה מן הלוים ולא מן הכהנים אך אינו מתיישב לי כל זה דלמה שינו את שמו דבתחילה קראוהו בלשון מעלה איש הר הבית ועכשיו קראוהו בן לוי. וראיתי לרבינו שמעיה שכתב עלה דמשנה זו פירוש מחודש וז\"ל הגיע זמן הנעילה כו' הגביה את הטבלא הכהן השומר כו' ונעל הכהן מבפנים כל השערים שיש לו לנעול ובעודו עוסק בנעילת שערים בן לוי יושב לו מבחוץ על הטבלא גמר מלנעול הגביה הטבלא כו' והחזיר הטבלא למקומה ונתן בן לוי כסתו עליה חזר וישן ע\"כ. והנה כפי דבריו בן לוי זה היה יושב בפנים בבית המוקד והרב בעל תוספות י\"ט הרבה להשיב בדברי רבינו שמעיה הללו דמנא ליה כל זה והנראה אצלי דרבינו שמעיה ס\"ל כדעת רבינו דבבית המוקד לא היה שם שומר לוי כלל דבמקום דהכהנים היו שומרים לא היו הלוים שומרים מש\"ה פירש דבן לוי זה אינו שומר המקדש אלא מינויו היה שהיה יושב על הטבלא שהיה בתוכה מפתחות העזרה. ודע שחפשתי ברבינו בחיבורו ולא ראיתי שהביא משנה זו דהגיע זמן הנעילה ולא ידעתי למה. ודע שדעת רבינו עובדיה הוא כדעת הסמ\"ג וכמו שכתב בספ\"ק דמדות ובביאור ההיא דאמרינן בריש תמיד תרי מינייהו לא בעו שימור לא גלה דעתו אלא כתב סתם בריש מדות ואפי' לדברי האומר ז' שערים היה מודה שלא היה משמר אלא על חמשה ע\"כ. והרב בעל תיו\"ט הביא סוגיית הגמרא וכתב ופי' ה\"ר שמעיה לפי שהיו תכופין לשאר השערים ע\"כ. ולא ידעתי למה בחר בפירוש זה דרבינו שמעיה מכל הפירושים ולדידי עד כאן לא הוזקק הרר\"ש לפירוש זה אלא משום דסבר כרבינו דבמקום שהיו הכהנים שומרים לא היו הלוים שומרים ומש\"ה הוקשה לו דהני תרי אמאי לא בעו שימור ולא ניחא ליה במה שכתב המפרש ורבינו דמשום דהיו הכהנים שומרים למעלה משום הכי לא בעי למטה ומש\"ה פירש שאין הטעם אלא משום דשני שערים היו תכופין לשאר השערים אך לדעת הר\"ע דכל מקום שהיו הכהנים שומרים למעלה הלוים שומרים למטה אין צורך לדברי הרר\"ש אלא הטעם שלא היו שומרים בשער בית המוקד ובשער בית הניצוץ הוא משום דבבית הניצוץ היו שומרים תחת האכסדרה ובבית המוקד היו שומרים בחוץ ומש\"ה לא היו שומרים בשערים. ודע שראיתי בפסקי תוס' בריש מדות כדברים האלה בג' מקומות במקדש שומרים כהנים וגם לוים וכהנים מבפנים ולוים מבחוץ ועוד ח\"י מקומות שומרים לוים לבדם ובין הכל כ\"א מקומות ע\"כ. וכעין זה כתבו ג\"כ בפסקי תוס' דתמיד. והנה מה שכתבו דבג' מקומות שהיו הכהנים שומרים היו הלוים שומרין הן הן דברי הסמ\"ג שכתבנו לעיל אך מה שסיימו ועוד ח\"י מקומות הדבר הוא תימה שהרי בפרטן אתה מוצא כ\"א והנראה דהתוס' ס\"ל דמאי דתנן והלוים בכ\"א מקומות הוא בין כל המקומות דהיינו בין המקומות שהיו שומרים עם הכהנים ובין המקומות שהיו שומרים לבדם לפי ששמירת הכהנים היתה בבית המוקד ובבית הניצוץ ובבית אבטינס והנה ידוע הוא דלשכת בית אבטינס היתה בדרום בצד שער המים וכמ\"ש הרב בעל תיו\"ט בציור הבית שעשה בסוף מדות יע\"ש וא\"כ כששנינו בשמירת לוים חמשה על חמשה שערי העזרה בכלל השערים הללו הם שער בית המוקד ושער בית הניצוץ ושער המים ובג' מקומות הללו הכהנים היו למעלה והלוים למטה ונמצא שהיו הכהנים שומרים עם הלוים ובי\"ח מקומות אחרים היו שומרים הלוים לבדם. ולפי דברי התוס' הללו מאי דאמרינן בגמרא בריש תמיד תרי מינייהו לא בעו שמור אין הכוונה כמ\"ש המפרש דהיינו משום דהכהנים שומרים למעלה שהרי כבר כתבנו דלפי דברי התוס' בכלל הה' שערים ששנינו במתני' שהיו הלוים שומרים הם שער בית המוקד ושער הניצוץ ושער המים אלא התוס' ס\"ל כדעת הרר\"ש דהכוונה היא תרי שערים היו שם שהיו תכופים לשערים אחרים ומש\"ה לא בעו שימור ואפשר שדעת הרר\"ש כדעת התוס' דהלוים היו שומרים בבית המוקד ובבית הניצוץ ומש\"ה הוכרח לפרש דמאי דאמרינן דתרי לא בעו שימור דהיינו משום דהיו תכופים ואף שכתבנו לעיל דממה שפירש במתני' דהגיע זמן הנעילה נראה דס\"ל דלא היה ללוים שמירה במקום הכהנים נראה דאין זה הכרח דלעולם דס\"ל שהיו הלוים שומרים במקום שהכהנים שומרים אלא דס\"ל דהך ב\"ל לאו שומר הוה דמאי איריא הכא דיני השמירה שהרי כבר נשנו בראש הפרק ועוד דאמאי שנה אותו בלשון יחיד ובן לוי יושב מבחוץ והרי בכ\"מ ששנו שמירת הלוים הוא בלשון רבים וכן בדין דודאי לא היה איש אחד שומר ועוד אפשר דגירסתו היתה חזר וישב לו וקאי על ב\"ל המוזכר למעלה וכיון שכן ע\"כ לאו שומר הוא דהא אין לוי שומר מבפנים מכל הני טעמי ס\"ל דבן לוי המוזכר כאן אינו שומר כי אם ממונה על מקום המפתחות: הכלל העולה ממה שכתבנו דבשמירת הלוים לפי דעתי איכא שלש מחלוקות הדעת האחת הוא דעת רבינו והמפרש דהלוים לא היו שומרים כי אם בכ\"א מקומות דוקא ובשער בית המוקד ובית הניצוץ לא היו שם שומרים לוים לפי שהכהנים היו שומרים מלמעלה. הדעת השנית היא דעת התוס' וס\"ל כדעת רבינו שהלוים לא היו שומרים כי אם בכ\"א מקומות אך בהא פליגי עם רבינו דס\"ל דהלוים היו שומרים בבית המוקד ובבית הניצוץ מלמטה וכבר כתבתי שהנראה אצלי הוא שדעת הרר\"ש הוא כדעת התוס'. הדעת השלישית היא דעת הסמ\"ג ורבינו עובדיה דהלוים מלבד מה שהיו שומרים בכ\"א מקומות לבדם עוד היו שומרים בג' מקומות עם הכהנים וכבר ביארתי לעיל סברא זו באר היטב. והרב באר שבע אחר שהביא מה שכתוב בפסקי תוס' דמדות ודתמיד שכתבנו למעלה כתב ולי נראה שהוא טעות גדול שהרי משנה שלמה שנינו בשלשה מקומות כו' והלוים בכ\"א וקא חשיב להו להני כ\"א מקום שהלוים היו שומרים לבדם בין שער ופנה דהר הבית ועזרה כו' ופריך בגמרא ורמינהי ז' שערים הוי ומשני תרי מינייהו לא בעו שימור פירש המפרש לא צריכי שימור דהא כהנים בג' שמרי להו ומאי ניהו שער בית המוקד ושער בית הניצוץ וכ\"כ רבינו בהדיא שהלוים לא היו שומרים כלל למטה בג' מקומות שהיו הכהנים שומרים דא\"כ אף אלו תרי מינייהו צריכי שימור ועוד דא\"כ היו בין הכל כ\"ז מקומות ואנן ילפינן מקרא שלא היו בין הכל רק כ\"ד מקומות כו'. ונ\"ל דהמשנה דמדות הטעהו דקתני שער הניצוץ כו' שהכהנים שומרים מלמעלה והלוים מלמטה ועלה על דעתו דשמירת לוים מוסבת על בנין שער הניצוץ ומשם למד דה\"ה בבית אבטינס ובבית המוקד היו הלוים שומרים למטה אבל כבר נשמר מזה הטעות הרר\"ש ופירש דשמירת לוים אינה מוסבת על בנין שער הניצוץ אלא קאי על כ\"א מקום שהיו הלוים שומרים לבדם וכן פירש המפרש ולאפוקי מהסמ\"ג שכתב שהלוים היו שומרים בג' מקומות שהיו הכהנים שומרים והיו נמי שומרים בכ\"א מקום לבדם עכ\"ד. והנה הנך רואה שאין ממש בדברים אלו כלל דמה שהקשה ממה דאמרינן תרי לא צריכי שימור והביא פי' המפרש כפי הנראה לא ראה דברי הרר\"ש בריש מדות שפירש פירוש אחר וכבר כתבנו דהתוס' ס\"ל כפי' הרר\"ש ומה שחזר דא\"כ היו בין הכל כ\"ז כו' מה שאינו כתב דלדברי התוס' לא היו בין הכל רק כ\"ד ואף אם היו כ\"ז וכסברת הסמ\"ג לא קשה מידי ממה שהקשה וכמו שכתבנו לעיל גם מ\"ש דהר\"ש פי' דשמירת לוים אינה מוסבת על בנין שער הניצוץ זה אינו דדוקא המפרש פי' כן אך דברי הרר\"ש יותר נוטים לדברי התוס' וכמו שיראה המעיין ומה גם דאחר שפירש דטעמא דתרי לא בעו שימור הוא משום דהיו תכופים שמעת מינה דאף במקום שהיו הכהנים שומרים הלוים ג\"כ היו שומרים, הכלל העולה דכל מה שיש לשאת ולתת בדברי סמ\"ג ותוס' כבר הארכנו בזה לעיל והכל מתוקן אצלנו וזה המחבר כפי הנראה לא השגיח בעין יפה בדבריהם ולא די לנו זה הצער אלא שהטיח דברים ופער פיו נגד רבותינו בעלי התוס' וכתב בשנים ושלשה מקומות שטעו והנראה אצלי הכל דבר אחד וזהו עונשו ושרי ליה מרי' ולן: תנן בפ\"ק דמדות ומקום היה שם אמה על אמה כו' שהמפתחות היו תלויות בה ע\"כ. ונראה דמקום זה היה בבית המוקד עצמו ולא בד' לשכות שהיו בבית המוקד דהא קודם למשנה זו קתני בית המוקד כו' דעלה קתני ומקום היה שם משמע דבבית המוקד היה המקום אך ראיתי למפרש בריש פ\"ק דתמיד עלה דמתניתין דמפתחות העזרה בידם שכתב דמקום זה דאמה על אמה היה בלשכת המוקד ולשכה זו הנקראת לשכת בית המוקד הוזכרה בפ\"ג דתמיד והיתה צפונית מערבית ומ\"מ לא ידעתי מנא ליה למפרש דבר זה והרואה הציור שעשה הרב בעל תיו\"ט בסוף מדות יראה דס\"ל דמקום זה דאמה על אמה היה בבית המוקד עצמו ולא בשום אחת מהלשכות: תנן בפ\"ק דתמיד ובפ\"ק דמדות בית המוקד כו' וזקני בית אב ישנים שם ומפתחות העזרה בידם ע\"כ. והנה לא ידעתי פי' משנה זו דקתני מפתחות העזרה בידם דמשמע דקאי על זקני בית אב ולמעוטי פרחי כהונה דהא בתר הכי קתני פרחי כהונה איש כסתו בארץ והלא המפתחות היו בבית המוקד שהיה שם מקום אמה על אמה וכדאיתא שם בפ\"ק דמדות וא\"כ למה זה יחסו המפתחות לזקני בית אב יותר משאר הכהנים. וסבור הייתי לומר דמקום זה דאמה על אמה היה ברובדין שהיו ישנין שם זקני בית אב ומשום הכי יחסו המפתחות לזקני בית אב וראיתי למפרש בריש תמיד שכתב ומפתחות העזרה בידם כלומר בידי אותם כהנים לשם היו מונחות כל מפתחות העזרה ומפרש במסכת מדות היכן היתה הנחתן מקום היה שם אמה על אמה כו' ע\"כ. והנה דברים אלו הם צרורים וחתומים והדבר צריך תלמוד: (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר בפ\"ד מהלכות כלי המקדש דין י\"ז): " + ], + [ + "והרובין היו שומרים שם כו'. בגמרא אמרינן דמש\"ה קרי להו רובין משום דלא מטו למעבד עבודה ופירש המפרש כגון פחותין מי\"ג שנה וכ\"כ מרן. ואני תמיה על זה דאיך יתכן דמצוה זו שהיא שמירת המקדש שהיא מצות עשה יניחו אותה לעשות לקטנים שאינן בני מצוה וכי תימא שהמצוה מתקיימת בשמירת הלוים הא ליתא דהא מקרא מלא הוא שהכהנים יהיו שומרים וכדאיתא בגמרא ריש מסכת תמיד. ומיהו לזה היה אפשר לומר דבבית המוקד השומרים לא היו קטנים דהא התם לא קתני רובין כי אם פרחי וכמו שעוד נעמוד על זה וא\"כ הרי מתקיימת מצות שמירה התם ומיהו אין דעתי מתיישבת בזה דהא מקרא ילפינן דכהנים ישמרו בג' מקומות מדכתיב אהרן ובניו וא\"כ מן הדין ראוי דהשומרים יהיו בני מצוה. והנראה אצלי דהא דקאמר הכא דלא מטו למעבד עבודה היינו שהם פחותים מעשרים שנה וכמ\"ש רבינו בפ\"ה מהלכות כלי המקדש דין ט\"ו וכשיגדל הכהן ויעשה איש הרי הוא כשר לעבודה אבל אחיו הכהנים לא היו מניחין אותו לעבוד עד שיהיה בן עשרים שנה ע\"כ, ולאלו הוא דקרי להו הכא רובין דהיינו שהן ראויין לעבודה אלא שהכהנים אין מניחין אותן לעבוד והיו עושין אותן שומרים. והסמ\"ג עשין קס\"ה כתב דהרובין היו נערים שלא הגיעו לחינוך עבודה ע\"כ ודבריו סתומים מהו חינוך עבודה. שוב ראיתי להרב באר שבע שכתב כן ודחה דברי המפרש. וראיתי בפסקי תוס' מסכת תמיד סי' ו' שכתב שם פחות מבן עשרים אין כשר לעבודה ולפי דעתי דבריהם הן על הרובין השנוי במשנתנו דאמרינן בגמרא דלא מטו למעבד עבודה ופי' הם דמיירי בפחות מכ' ומש\"ה הוצרכו לומר דפחות מבן עשרים אין כשר לעבודה: " + ], + [ + "לא היו הכהנים השומרים ישנים וכו'. תנן בפ\"ה דשקלים בן בבי על הפקיע ופי' רבינו עובדיה על הפקיע להלקות כהנים והלוים שנמצאו ישנים על משמרותיהם שהיו שומרים את המקדש בלילה כדאמרינן במסכת מדות מי שהיו מוצאין אותו ישן היו חובטין אותו ע\"כ. והנראה מדבריו הוא שגם לכהנים היו מלקין אם היו מוצאין אותו ישן אך בפ\"ק דמדות תנינן איש הר הבית היה מחזר כו' והם אומרים מה קול בעזרה קול בן לוי לוקה ובגדיו נשרפין שישן לו על משמרתו ע\"כ. נראה דדוקא לוים היו לוקין ולא הכהנים ומיהו יש לדחות דלאו דוקא אלא כיון שהרוב היו לוים דהכהנים לא היו שומרים כי אם בג' מקומות והלוים בכ\"א משום הכי קרי לכולהו בן לוי דהכהנים נמי נקראו לוים וכדאמרינן בכ\"ד מקומות נקראו הכהנים לוים א\"כ שהשומע בירושלים את צעקת הלוקה היה אומר קול בן לוי הוא לפי שהיה תולה הדבר ברוב. והרב בעל תיו\"ט בפ\"ק דמדות דקדק מתוך דברי המפרש שאיש הר הבית לא היה מחזר כי אם על משמרות הלוים ולא על משמרות הכהנים וכתב בשם החכם הר\"ר אברהם רופא שהשיג על רבינו עובדיה במ\"ש שגם הכהנים לוקין שלא מצינו כהנים לוקין ומסתמיות דברי רבינו שכתב ומעמידין ממונה אחד על כל משמרות השומרים כו' נראה דזה הממונה היה מחזר אף על משמרות הכהנים. ומיהו עדיין אפשר לומר דנהי שהיה מחזר אך לא היה מלקה כי אם ללוים אבל לא לכהנים. אך מתוך מה שדקדק הרב בעל תיו\"ט מדברי המפרש נראה דאיש הר הבית לא היה מחזר על משמרות הכהנים כי אם על משמרות הלוים. ומיהו לכל הפירושים נראה לי שגם הכהנים השומרים לא היו ישנים דכיון דעיקר מצות השמירה הוא שיהיו נעורים מה נשתנו הכהנים מן הלוים אלא דקשה לי ההיא דתנן בריש תמיד ופרחי כהונה איש כסתו בארץ לא היו ישנים בבגדי קדש משמע דפרחי כהונה שהם השומרים היו ישנים אלא שלא היו ישנים בבגדי קודש הן אמת שמתוך דברי המפרש שכתב דהטעם שהיו הרובין שומרים הוא משום דאותם שיכולים לעבוד אינם רוצים לשמור ועוד הואיל ויכולין לעבוד אין אנו מניחין אותם לשמור כו' נראה מתוך טעמים אלו דגם בבית המוקד היו הרובין שומרין והפרחי כהונה לא היו שומרים אלא שיהיו שם כדי שיהיו מוכנים שם וכן כתב הרב בעל באר שבע דלדברי המפרש גם בבית המוקד לא היו שומרים אלא הרובין והכריח כן ממ\"ש המפרש עלה ההיא דאמרינן בגמרא התם דלא מטו למיעבד עבודה כו' התם גבי שמירה דלא מטו וכו' משמע דהכא גבי פרחי כהונה אין בהם שמירה כלל כו' ואם כן כפי סברא זו לא קשה מידי דלעולם השומרים לא היו ישנים ומאי דתנן ופרחי כהונה איש כסתו בארץ הני לא היו שומרים אלא שהיו ישנים שם כדי שיהיו מזומנים למחר לעבודה וכמו שכתב המפרש. ומיהו אעיקרא דדינא סברא זו שיחסנו למפרש היא תמוה דפשטא דמתניתין דקתני והרובין שומרים שם משמע דדוקא התם היו הרובין שומרים אבל בבית המוקד לא היו הרובין שומרים וכן כתב בפי' רבינו עובדיה דבבית המוקד פרחי כהונה היו השומרים וכן כתב הסמ\"ג במצות עשה סי' קס\"ה וכן הוא דעת רבינו שכתב לא היו הכהנים השומרים ישנים בבגדי כהונה כו' הנה דעת שפתיו ברור מללו דמאי דתנן לא היו ישנים בבגדי קדש קאי על השומרים ופשיטא שאינם רובים דברובין דהיינו שלא הגיעו לעבוד עבודה בגדי כהונה מאי בעו גבייהו אלא ודאי דס\"ל דהשומרים דבית המוקד לא היו רובין כי אם פרחי כהונה וכתב בפירוש דהשומרים לא היו ישנים בבגדי קדש משמע דשלא בבגדי קדש היו ישנים והדרא קושיין לדוכתא דמה נשתנו כהנים מלוים דלוים מוכח ממתניתין דלא היו ישינים וכדכתיבנא. וראיתי בפסקי תוספות דריש תמיד וז\"ל כהנים ולוים נחלקו למשמרות וזמן קבוע היה להם לישן ואם מצאו ממונה שישן יותר חובטו במקל ושורף בגדיו אם לא שעומד תחלה ואומר שלום עליך גם במשמר אחד ישן משמר שני נעור ושומר ע\"כ. והנה אין ספק שיש ט\"ס בסוף דברי התוס' הללו והנראה אצלי דהתוס' הוקשה אצלם מה שהקשינו דאיך היו השומרים ישנים ולזה תירצו בשני אופנים האופן הראשון הוא דלעולם דהיו ישנים אלא דזמן קבוע היה להם לישן ואיש הר הבית היה מחזר ואם מצאו שישן יותר מהזמן הקבוע היה חובטו במקל ומאי דתנן לא היו ישנים בבגדי קדש היינו בזמן הקבוע להם לישן, עוד כתבו דבכל משמר ומשמר לא היו כולם נעורים אלא היה א' ישן ואחד נעור והיו חוזרים חלילה ולפי זה מאי דתנן דאיש הר הבית היה מכה למי שהיה ישן היינו למי שהיה זמנו להיות נעור ומאי דתנן לא היו ישנים בבגדי קודש הכוונה היא במי שהיה זמנו להיות ישן לא היה ישן בבגדי קדש. ומה שסיימו התוספות וכתבו ומקומות יש שלא לישן בהם ולכאורה דברי התוס' הללו אין להם מובן דבאיזה מקום מיירי דאי בעזרה הא אפי' ישיבה אסורה וכל שכן שינה והנראה דהתוס' הוקשה להם דכפי מה שכתבנו דבכל משמר ומשמר לא היו כולם נעורים אלא היה אחד ישן ואחד נעור א\"כ איש הר הבית כשהיה מחזר איך היה יודע שזה שהוא ישן היה זמנו להיות נעור ואפשר דזמנו היה להיות ישן ואם כן איך היה מכה אותו לזה כתבו דמקומות יש שלא לישן בהם כלומר דהיה להם בכל משמר ומשמר מקום קבוע שלא לישן אלא לישב שם לשמור וכשהיה זמן אחד מהם לשמור היה יושב שם ובמקום אחר היה הולך חבירו וישן וכשהיה מחזר איש הר הבית והיה מוצא בן לוי במקום שלא היו ישנים שם והוא היה ישן היה מכה אותו לפי שישן במשמרתו. שוב ראיתי להרב בעל באר שבע שהקשה קושיא זו שכתבנו וכתב ונראה בעיני דזמן קבוע היה להם לישן בלילה ואם מצאו הממונה שישן יותר חובטו במקל ושורף בגדיו אם לא שעמד תחילה ואמר שלום עליך ומשמר אחד היה ישן ומשמר שני היה נעור ושומר כדרך כל שומרי אוצרות המלכים וכן דייק לשון המשנה דמדות דקתני קול בן לוי לוקה ובגדיו נשרפין שישן לו על משמרתו מדנקט על משמרתו משמע שאינו נלקה אלא על שישן על משמרתו אבל בלא משמרתו היה ישן בהיתר דאם לא כן על משמרתו למה לי והשומרים היו מתחלפין על פי משמרות עד שיגמרו כ\"ד משמרות וחוזרים חלילה כמו בשאר עבודות והשתא לא קשיא מידי עכ\"ד. והנך רואה שדבריו הם לקוחים מפסקי התוס' אלא שהרב נראה דפירש לדברי התוס' באופן אחר ממה שכתבנו ודבריו צריכים תלמוד ועוד אנופף ידי בדינים אלו אם יגמור ה' בעדי: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "חוץ מלילי שבת שאין בידם אור כו'. כתב מרן ואע\"ג דקי\"ל דאין שבות במקדש כו' שאני הכא דאפשר בנרות הדלוקים מע\"ש. וקשיא לי ממ\"ש מהרי\"א בכתביו סי' קנ\"ד דלהקיש באצבעו בשבת לשתק התינוק שרי והביא ראיה מדתנן בקש להתנמנם פרחי כהונה מקישין לפניו כו' ולא מידק עלה משום שאין שבות במקדש כדמסיק במצריף גחלת כו'. ואם כדברי מרן ע\"כ טעמא לאו משום דאין שבות במקדש דהא היה אפשר להקיצו בענין אחר אלא ע\"כ טעמא הוא משום דהקשה אף במדינה שריא. תו קשיא לי ממ\"ש רבינו בפ\"ב מהלכות עבודת יום הכיפורים היה כ\"ג זקן או חולה מלבנין עששיות של ברזל באש מבערב ולמחר מטילין אותם במים כדי להפיג צינתן שאין שבות במקדש או מערבין מים חמין במי המקוה עד שתפוג צינתן. ואי כדברי מרן למה היו מלבנין עששיות מבערב ולמחר מטילין אותם במים והיו עוברים על שבות מאחר שאפשר בתיקון אחר דליכא איסור שבות שהוא להחם מים חמין מבערב ולמחר יערבו אותם במי המקוה דליכא איסורא כלל: סליקו להו הלכות בית הבחירה " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..e07ffa87755c3d4e69e9f6cb3285346ab0925456 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,240 @@ +{ + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, The Chosen Temple", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_The_Chosen_Temple", + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה לעשות בית לה' וכו'. הרמב\"ן במ\"ע סי' ל\"ג כתב דעשיית הארון והכפורת לשום שם העדות תמנה מצוה בפני עצמה וכ\"כ בסוף הספר כשבא להשלים מנין רמ\"ח מצות עשה יע\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כשבונין ההיכל והעזרה בונין באבנים גדולות וכו' ואין מפצלין את אבני הבנין בהר הבית אלא מפצלין אותם ומסתתין אותם מבחוץ ואח\"כ מכניסין אותם לבנין שנא' אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית אבני גזית ואומר ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו ע\"כ. ובסוף פ' עגלה ערופה אמרינן ת\"ר שמיר שבו בנה שלמה את בהמ\"ק שנאמר והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה הדברים ככתבן דברי ר' יהודה אמר לו ר' נחמיה וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר כל אלה אבנים יקרות מגוררות במגרה א\"כ מה ת\"ל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו שהיה מתקן מבחוץ ומכניס בפנים אמר רבי נראים דברי ר' יהודה באבני מקדש ודברי ר' נחמיה באבני ביתו ולר' נחמיה שמיר למאן אתא לאבני אפוד וכדתניא כו' ע\"כ. ופי' רש\"י דברים ככתבן כמשמען אבן שלמה מסע כמו שהסיעוה מן ההר ולא סיתתוה עוד בכלי ברזל ע\"כ. והנה מרן תמה על מה שפסק רבינו כר' נחמיה דכיון דרבי אמר נראין דברי ר' יהודה באבני מקדש למה הניח דברי ר' יהודה ופסק כר' נחמיה ותירץ ואפשר דמשום דסתם מכילתא כר' נחמיה ותו דפשטא דקרא מסייע ליה מש\"ה פסק כוותיה והכרע' רבי אינה הכרעה מפני שהוא הכרעה ג' שאינה הכרעה כדאיתא בספ\"ק דפסחים ועוד דגמרא בפ\"ק דתמיד שאכתוב בפרק זה כר' נחמיה אתיא ע\"כ. ודברי מרן תמוהים הם בעיני במ\"ש והכרעת רבי אינה הכרעה כו' כנראה דהוקשה לו דאמאי לא פסק כרבי דהוי מכריע וקי\"ל דהלכה כדברי המכריע ותמהני דהא כלל זה לא נאמר כי אם במשנה ולא בברייתא וכדאיתא בפ\"ג דשבת עלה מ' ואע\"ג דבדרך ספק נאמר חילוק זה דקאמר דילמא ה\"מ במתניתין אבל בברייתא לא וא\"כ אפשר דלפי האמת אף בברייתא קי\"ל דהלכה כדברי המכריע ויעיד על זה שהרי לפי האמת ר' יוחנן פסק בפירוש דהלכה כר' יהודה בההיא דשבת ואע\"ג דסתם מתני' הוי דלא כר' יהודה ור' יוחנן אית ליה דהלכה כסתם משנה וא\"כ ע\"כ לומר דטעמיה דר' יוחנן דפסק כר' יהודה הוא משום דס\"ל דהלכה כדברי המכריע אף בברייתא וכמו שכתבו התוס' שם בד\"ה אמר יע\"ש. זאת ועוד שראיתי לתוס' שכתבו שם דילמא ה\"מ במתניתין אבל בברייתא לא אע\"ג דלא קאמר במשנתנו הכא משמע דאין הלכה כמותו משום דסתם מתניתין דלא כוותיה ע\"כ. והנה מדברי התוס' הללו מוכח דאפילו כפי הס\"ד הוה ס\"ל דמאי דקי\"ל דהלכה כדברי המכריע הוא אף בברייתא מדלא קאמר הלכה כדברי המכריע במשנתנו אלא דשאני הכא דאין הלכה כדברי המכריע משום דסתם מתני' דלא כוותיה, הן אמת שדברי התוס' הללו בעיני קשים הם וצריכים תלמוד דא\"כ לאיזה תכלית חלקו בגמ' בין מתניתין לברייתא והכי הוה להו למימר דלמא ה\"מ היכא דליכא סתם נגד המכריע אבל היכא דאיכא סתם שלא כדברי המכריע אז לא קי\"ל כדברי המכריע וכי תימא דס\"ל לסתמא דתלמודא דבמתני' אף דהוי מחלוקת ואח\"כ סתם דבעלמא קי\"ל כסתם מ\"מ קי\"ל כדברי המכריע כיון שהוא במשנה אבל בברייתא כיון דאיכא סתם במתניתין לא קי\"ל כדברי המכריע בברייתא מש\"ה חלק בין מתניתין לברייתא הא ליתא דהא בפ\"ק דפסחים (דף י\"ג) הקשו בגמרא ונימא מר הלכה כר' מאיר דסתם לן תנא כוותיה ואע\"ג דהתם רבן גמליאל הוא מכריע וכמו שהקשו שם בתר הכי ונימא מר הלכה כר\"ג דהוה ליה מכריע הרי מבואר דס\"ל דאף דר\"ג הוא מכריע מ\"מ היה לו לפסוק כסתם מתניתין וא\"כ ע\"כ כי אמרינן ה\"מ במתני' הוא היכא דליכא סתם דאי איכא סתם קי\"ל כסתם וא\"כ כי אמרינן אבל בברייתא לא הוא אף דליכא סתם נגד המכריע דאי איכא סתם אף במתני' לא קי\"ל כדברי המכריע וכדמוכח הסוגיא דפסחים. ועוד יקשה בדברי התוס' הללו דא\"כ נמצאו סברות הפוכות מן הקצה אל הקצה מסברת הס\"ד לסברת המסקנא שהרי לפי המסקנא קי\"ל דהלכה כדברי המכריע בברייתא אף דאיכא סתם מתני' דלא כוותיה והיכא דהמכריע הוא במתני' ואיכא סתם דלא כותיה קי\"ל כסתם וכמו שכל זה הוא מבואר בדברי התוס' ולפי הס\"ד דהיכא דהמכריע הוא בברייתא ואיכא סתם במתני' דלא כותיה קי\"ל כסתם אבל היכא דהמכריע הוא במתני' אף דאיכא סתם במתני' דלא כותיה קי\"ל כדברי המכריע וזה הוא דוחק גדול בעיני. מ\"מ העולה ממ\"ש הוא דס\"ל לתוס' דאליבא דכ\"ע אף בברייתא נאמר כלל זה דהלכה כדברי המכריע וא\"כ אפשר דמרן בשיטת התוס' אזיל ומש\"ה הקשה לרבינו דאמאי לא פסק כרבי דהוא מכריע. ומיהו אכתי קשה דאי מרן אזיל בשיטת התוס' מהו זה שכתב בסוף דבריו ועוד דגמרא דפ\"ק דתמיד כר' נחמיה אתי והנה סוגיא זו דתמיד דאתי כר' נחמיה היא ליישב סתמא דמתני' דתמיד דקתני דבית המוקד היה מוקף רובדין וכדאיתא התם וא\"כ מה ראיה יש מכאן דהתלמוד ס\"ל כר' נחמיה ואם כוונת מרן היא דכיון דהסוגיא מוכחת דמתני' דתמיד אתי כר' נחמיה מש\"ה פסקינן כוותיה הא ליתא שהרי אליבא דתוס' קי\"ל כדברי המכריע אף דאיכא סתם מתני' דלא כוותיה וכמו שכתבנו לעיל. ומיהו לזה היה אפשר ליישב דמרן ז\"ל לאו אהאי טעמא לחוד קא סמיך אלא שהביא ג\"כ טעם זה לעשותו סניף לטעמים הקודמים שכתב א\"נ דשאני הכא שרבי עצמו המכריע סתם כר' נחמיה וא\"כ אפשר דכל כי האי לא קי\"ל כדברי המכריע מאחר דהמכריע עצמו סתם כבר פלוגתיה א\"נ דכוונת מרן היא דמתני' דתמיד היה אפשר לאוקומה כר' יהודה והרובדין היו ע\"י שמיר והרב בעל באר שבע בחידושיו לתמיד כתב דמאי דאמרינן בגמרא אמר אביי דמתקני ומייתי מעיקרא היינו דמתקני ע\"י שמיר ע\"כ ומרן אזיל בשיטת המפרש שכתב דמאי דאמרינן מעיקרא היינו שהיו מסתתים אותם בכלי ברזל קודם שיבואו האבנים בבית וכסברת ר' נחמיה וזהו פשטה של סוגיא וא\"כ הכרח מרן היא דמדאוקמוה בגמרא למתני' כר' נחמיה ולא אוקמוה כר' יהודה מוכח דסתמא דתלמודא ס\"ל כר' נחמיה וזהו שדקדק מרן וכתב דגמרא דפ\"ק דתמיד ולא כתב דמתני' דפ\"ק דתמיד לפי שכל ההכרח אינו אלא מסוגיית הגמרא דאוקמוה למתני' כר' נחמיה ונראה דיש להביא ראיה לזה דמתני' דרובדין אפשר לאוקמה כר\"י וע\"י שמיר דאי לא תימא הכי תיקשי דהיכי הוה ס\"ד דבפ\"ק דיומא (דף ט\"ז) דסתמי דמדות ר' יהודה נינהו דהא בפ\"ק דמדות מ\"ח תנן דבית המוקד היה מוקף רובדין של אבן אלא ודאי דמהא לא קשיא דאפשר לאוקומה ע\"י שמיר וסתמא דתמיד אוקמוה כסברת רבי נחמיה משום דסתמי דתמיד ר' שמעון איש המצפה קתני להו ומדאוקמוה כר' נחמיה משמע דס\"ל לאביי דכר' נחמיה קי\"ל. אך אעיקרא דדינא זה שכתבנו דמרן בשיטת התוס' אזיל ומש\"ה הקשה לרבינו הוא תימה בעיני שהרי הרי\"ף בפ\"ק דקידושין עלה דההיא דנחלקו ר' טרפון ור' עקיבא אם העבד היוצא בראשי איברים צריך גט שחרור או לא ואמרינן התם בברייתא המכריעין לפני חכמים אומרין נראים דברי רבי טרפון בשן ועין ודברי ר' עקיבא בשאר איברים כתב דלא קי\"ל כדברי המכריעין משום דלא אמרינן הלכה כדברי המכריע אלא במתני' אבל בברייתא לא והביא ראיה לדבריו מהסוגיא דפ\"ג דשבת שכתבנו ורבינו בשיטת הרי\"ף אזיל וכמ\"ש בפ\"ה מה' עבדים דין ד' (*א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר בפ\"ט מה' ברכות) . עוד יש לי קושיא בדברי מרן וגדולה היא אלי משום דדברי רבי דאמר נראין דברי ר\"י באבני ב\"ה כו' לאו הכרעה הם משום דאם היינו אומרים דר\"י ס\"ל דבין באבני ב\"ה בין באבני ביתו היו ע\"י שמיר ור\"נ היה אומר דבכולם היה מתקן מבחוץ ומכניס מבפנים אז הכרעת רבי היתה הכרעה אבל דבר זה לא ניתן ליאמר דאין רמז בשום מקום דאאבני ביתו לא יניף ברזל ואפילו בפנים לכ\"ע היו ע\"י ברזל ואם כן ע\"כ אית לן למימר דרבי הכי קאמר נראה כדקאמר ר\"י באבני ב\"ה משום דקרא דמייתי ר\"נ לא מיירי אלא בבנין בית שלמה ואף שדרך זה הוא קצת רחוק מ\"מ מוכרחים אנו לאומרו וכן כתב הרב בעל יפה מראה בפ\"ט דסוטה וא\"כ פשיטא דלא שייך כאן לומר דהלכה כדברי המכריע לפי שרבי לא בא כי אם לתת טעם לדברי ר\"י ודברי מרן צל\"ע: " + ], + [ + "ואין בונין בו עץ בולט כו'. כתוב בהשגות דלא אסרה תורה כל עץ אלא אצל מזבח ה' והיא עזרת כהנים משער נקנור ולפנים וכו'. נ\"ל שצריך להגיה עזרת ישראל לפי שמשער נקנור ולפנים היא עזרת ישראל וס\"ל להראב\"ד דעזרת ישראל בכלל האיסור שהרי סיים אבל בעזרת נשים ובהר הבית מותר. ולשכה זו דכ\"ג אף דנימא שהיתה בעזרת ישראל לא קשה משום דע\"כ לשכה זו לא נתקדשה בקדושת עזרה שהרי כ\"ג היה ישן בה כל ז' ימים וגמירי דאין ישיבה בעזרה כ\"א בעזרת נשים וכמבואר. ואפשר דלשכה זו אף שהיתה בנויה בקדש לא היה לה פתח לקדש כי אם לחול וקי\"ל דתוכן חול וכמ\"ש רבינו בפ\"ו מה' אלו וא\"כ דין עזרת נשים יש ללשכה זו ומש\"ה הותר לעשותה של עץ. ודברי מרן ז\"ל תמוהים הם בעיני ועיין במ\"ש הרב תי\"ט בסוף מדות ודו\"ק: " + ], + [], + [], + [], + [ + "המזבח אין עושין אותו אלא בנין אבנים וכו'. קשה לי על זה מההיא דתנן בפ\"ג דפרה הר הבית והעזרות תחתיהם חלול מפני קבר התהום וכבר הביא רבינו משנה זו בפ\"ב מהלכות פרה אדומה דין ז' ולכאורה נראה שכל בנין הבית היה חלול וכולל ג\"כ אף מקום המזבח וכל מקום שאמרנו ותחתיהם חלול כו' היינו שהוא בנוי כיפין וכמ\"ש רבינו בריש פ\"ג מהל' פרה וא\"כ קשה דהיכי קאמר שלא יבנוהו ע\"ג כיפין וסבור הייתי לומר דמאי דאמרינן שלא יבנוהו ע\"ג כיפין היינו לומר דשיעור גובה המזבח לא יהיה ע\"ג כיפין אלא מחובר באדמה וכן המזבח עצמו לא יהיה כיפין אבל כל שהמזבח מחובר באדמה אם למטה מן האדמה יש כיפין ומחילות אינו מעכב. שוב ראיתי דזה אינו שהרי פ\"ו דזבחים (דף נ\"ח) אמרו וכ\"ת דעביד מחילות בקרקע ושחיט בהו וכי האי גוונא מי הוי מזבח והתניא מזבח אדמה תעשה לי שיהא מחובר באדמה שלא יבננו לא ע\"ג מחילות ולא ע\"ג כיפין ע\"כ הרי הדבר מבואר דס\"ל לסתמא דש\"ס דאפילו תחת האדמה שהמזבח מחובר לו צריך שלא יהיה לא מחילות ולא כיפין. אשר ע\"כ נראה דמוכרחים אנו לומר דדוקא הר הבית והעזרות היה תחתיהם חלול אבל המזבח לא היה תחתיו חלל מפני גזירת הכתוב דקאמר מזבח אדמה והיה נ\"ל להביא ראיה לזה מההיא דאמרינן בירושלמי פ\"ק דסנהדרין דחזקיה עיבר את השנה מפני הטומאה והטומאה היתה שמצאו גולגלתו של ארנן היבוסי תחת המזבח ע\"כ ופשטן של דברים נראה שגלגולת זו לא היתה גלויה ע\"ג האדמה אלא היתה טמונה תחת המזבח ועכשיו כשרצו לתקן את המזבח דאפשר שנהרס קצת בימי אחז מצאו הגולגולת וא\"כ נמצא שהכל היו טמאים מפני שהיתה טומאה רצוצה דקי\"ל בוקעת ועולה כו' וכל מי שנכנס שם נטמא ואי אמרת שגם המזבח היו בנוי כיפין ע\"ג כיפין הא קי\"ל דטפח על טפח חוצץ בפני הטומאה וא\"כ אף אם מצאו טומאה תחת המזבח לא היו טמאים וכי תימא דלעולם שגם המזבח היה בנוי כיפין ע\"ג כיפין אלא שהטומאה נמצאת למעלה מהכיפין במקום שלא היה חלל טפח הטומאה הא ליתא דהא הא דאמרינן דכל הר הבית היה בנוי כיפין ע\"ג כיפין מפני הטומאה ע\"כ לומר שהקרקע שהיה ע\"ג נבדק שלא היה שם טומאה אלא שחששו שמא יש למטה ממקום הבדוק טומאה ומש\"ה עשו אותו כיפין כדי שלא יהיה טומאה רצוצה ואם גם המזבח היה בנוי כיפין ע\"כ שהטומאה נמצאת למטה ממקום הבדוק. ודוחק הוא בעיני לומר דעכשיו שמצאו הטומאה נטמאו הכהנים במגע דאיך יעלה על הדעת שכל הכהנים או רובם נגעו בטומאה. הן אמת דכפי דרכנו צ\"ל דמ\"ד דהטומאה היתה משום גולגולת ארנן ס\"ל כמ\"ד דקברי עכו\"ם מטמאים באהל ואפשר דרש\"י דפירש בסנהדרין דהטומאה היתה מפני טומאת ע\"ז שעבדו בימי אחז ולא קאמר כסוגיית הירושלמי הוא משום דטעם זה דירושלמי לא יצדק כ\"א למ\"ד דעכו\"ם מטמאים באהל ואיהו רצה לתת טעם כולל אף למ\"ד דעכו\"ם אינם מטמאים באהל ואפשר נמי דס\"ל דהלכתא כמ\"ד דעכו\"ם אינם מטמאים באהל וכמו שפסק רבינו בהלכות טומאת מת ומש\"ה כתב טעמא דטומאת ע\"ז הכלל העולה דמדברי הירוש' הללו נראה בעיני דס\"ל דהמזבח לא היה חלל תחתיו כלל וכדכתיבנא. ודע שאם עשה המזבח ע\"ג כיפין או על ע\"ג מחילות לא חשיב מזבח ופסול להעלות עליו קרבן וכדמוכח הסוגיא דריש פ\"ו דזבחים. ובשיעור כמה יהיה חלל תחת המזבח ויפסל לא נתבאר בדברי רבינו אך ראיתי בתוספתא דאהלות הביאה הר\"ש בפ\"ט דאהלות דר' יהושע אומר אין מעלין עולות גבוה מן הארץ טפח ע\"כ וכתב שם הרא\"ש בפ\"ו דזבחים דרשינן מזבח אדמה שיהא מחובר באדמה שלא יבננו לא ע\"ג כיפין ולא ע\"ג מחילות ואם היה חלל טפח תחתיו חשיב כמילתא אחריתי ולא כמחובר ופסול להעלות עליו עולה ע\"כ. ונסתפקתי אם הכבש ג\"כ ישנו בדין זה דצריך שלא יבננו ע\"ג כיפין לפי שרבינו בדין איסור בנין הגזית ופסול אבנים פגומות השוה הכבש למזבח וכמו שכתב בדבריו ולא מצאתי טעם נכון לחלק בין דין זה דמחובר באדמה שלא הזכיר כי אם מזבח ובשאר הדינים השוה בפירוש הכבש למזבח: " + ], + [ + "ומהיכן היו מביאין אבני מזבח מן בתולת הקרקע וכו'. נראה דהטעם הוא משום דיש לחוש שמא נגעה ברזל באבנים וקיימא לן דאבן שנגעה בה ברזל פסולה למזבח ומשום הכי היו מביאים האבנים מבתולת קרקע: " + ], + [ + "והבונה אבן פגום עובר בעשה. היינו מדכתיב אבנים שלמות תבנה וגו' ויש לדקדק דלמה לא מנה זה בכלל העשין לומר שנצטוינו לבנות המזבח מאבנים שלמות שלא יהיה בהם פגם מיהו הא לא קשיא כלל משום דזה הוא חלק מהמצוה דועשו לי מקדש דרבינו כלל בזה כל מה שנעשה בבית המקדש במצוה אחת והוא שצוה שיעשו לו מקדש ואח\"כ ביאר מקדש זה יהיה בו כך וכך כגון מזבח ושלחן ומנורה וכדומה וחזר וביאר דמזבח זה יהיה מאבנים שלמות ונמצא דעשה זה דאבנים שלמות גם כן נכלל באומרו ועשו לי מקדש אבל הלא תעשה כגון לא תבנה אתהן גזית נמנית מצוה בפני עצמה משום דהעשה הפרטי נכלל בכלל העשה הכולל אבל לא תעשה אינו נכלל בכלל העשה וחילוק זה הוא מבואר ודומה לזה שרבינו מנה למצוה אחת לעשות חטאת ושיהיה על תואר כך וכך ולא מנה פרטי החטאת כגון היציקות והבלילות ודכוותיה כל אחת ואחת למצוה בפני עצמה וכן לא מנה חטאת העוף למצוה בפני עצמה משום דהכל נכלל במה שנצטוינו לעשות החטאת ואעפ\"כ מנה במנין לא תעשה לאו שלא יבדיל בחטאת העוף והטעם הוא כמו שכתבנו שהעשה הכולל כולל כל העשין הפרטיים אבל אינו כולל לא תעשה. אך קשה לי מה שכתב רבינו בשרשיו שורש י\"ב שכתב שאין ראוי למנות חלקי המלאכה מהמלאכות שבא הצווי בעשייתם כל חלק וחלק בפני עצמו וביאר כל זה באר היטב כי המלאכה היא המצוה ואין ראוי למנות כל חלק וחלק מחלקי המלאכה מצוה אלא אם הם צוויים כוללים מיני הקרבנות כולם ולא יתייחדו במין זולת זה המין אז ראוי שימנה כל צווי מהם למצוה בפני עצמה לפי שאינו אז חלק מחלקי מלאכת הקרבן מהקרבנות כמו הזהירו מהקריב קרבן בעל מום או צוותו שיהיה תמים וצוותו שיהיה בלתי מחוסר זמן והוא אמרו ומיום השמיני והלאה וצוותו שימלח כל קרבן והוא אומרו על כל קרבנך תקריב מלח והזהירו מהשביתו ולא תשבית מלח וכו' שכל אחד מאלו הצוויין הוא מצוה בפני עצמה כי הם אין מהם גם אחד חלק מחלקי המצוה מכל מלאכת הקרבן מיוחד אבל צוויין כוללים כל קרבן כמו שנבאר במנותנו אותם ע\"כ. והנה לפי דרכנו לא היה צריך רבינו לאזהרת לא תעשה מהקריב בעל מום וכן לאזהרת שלא נשבית מלח למה שחלק לומר שמה שמנה את אלו הוא משום שהם צוויים כוללים כל מיני הקרבנות שאף אם היו צוויים אלו מיוחדים במין ממיני הקרבן ראוי היה שימנה אלו האזהרות לפי שאין העשה הכולל כולל כי אם העשין הפרטים אבל לא האזהרה וכמו שכתבנו ואפשר שגם רבינו מודה בזה וכמו שהכרחנו אלא שרצה לתת טעם כללי שהוא כולל בין למצות עשה ובין למצות לא תעשה שראוי שימנו מפני שהם צוויים כוללים כל מיני הקרבנות ואה\"נ דלאזהרת ל\"ת מלבד הטעם שכתב רבינו יש טעם אחר בדבר וכמו שכתבנו: ומ\"ש רבינו דאבני היכל ועזרות שנפגמו נגנזים ואין להם פדיון. כתב מרן דהכי איתא בתוספתא. ונראה דיש להכריח דין זה מתלמודא דידן מההיא דאמרינן בפ\"ד דע\"ז (דף נ\"ב:) דאבני מזבח ששקצום אנשי יון שגנזום והקשו בגמרא דאמאי גנזום ליתברינהו וניפקו לחולין משום דבאו בה פריצים וחללוה ותירצו דכיון דנשתמש בה גבוה לאו אורח ארעא להשתמש בה הדיוט. הרי הדבר מבואר דאף שיצאו לחולין אפ\"ה אסור להדיוט להשתמש בהם וא\"כ הטעם דנגנזים ואין להם פדיון הוא מהאי טעמא דאסור להדיוט להשתמש בהם. וליכא למימר דשאני התם דיצאו לחולין בלתי פדיון ומש\"ה אסור להדיוט להשתמש בהם אבל כל שנפדה שכבר נכנס דבר אחר במקום המקדש מותר להדיוט להשתמש בהם. הא ליתא דכיון דמן הדין כבר יצאו לחולין מה לי אם יצאו ע\"י פדיון או בלא פדיון לענין אורח ארעא ועוד דאם איתא תיקשי דאמאי גנזום יפדו אותם. הרב באר שבע בפרשת עגלה ערופה הקשה דאיך בנו המזבח בלא פגימה כו' וכתב והיינו יכולים לחלק בין קודם שהוקדשו אבנים למזבח דעודן חולין בין לאחר שהוקדשו ע\"כ. נראה דעלה בדעת הרב לומר דאיסור זה דלא תניף עליהם ברזל אינו אלא באבנים שכבר הוקדשו למזבח אבל באבנים שלא הוקדשו אף שהונף עליהם ברזל מותרים למזבח. וזה אינו נראה כלל דהאיסור אינו בשעת הנפת הברזל כי אם בשעת הבנין כדכתיב לא תבנה אתהן גזית: " + ], + [], + [ + "והעולה במעלות על המזבח לוקה. במכילתא (אשר) לא תעלה שיהלך עקב בצד גודל וגודל בצד עקב והכי איתא בירושלמי פרק קמא דברכות הלכה א' תו איתא במכילתא אין לי אלא עליה ירידה מנין ת\"ל אשר לא תגלה ולא ידעתי אמאי השמיט רבינו כל זה ועיין בכנה\"ג. מ\"ש מרן כלומר דאם נותץ כדי לתקן ודאי שרי כ\"כ רבינו לקמן פ\"ט מהלכות כלי המקדש דין ג' יע\"ש: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עשר אמות של גובה המזבח וכו'. הראב\"ד לקמן פ\"ב מהלכות תמידין ומוספין דין ז' ודו\"ק. מ\"ש הראב\"ד אולי אינו כן כי הד' טפחים הם כניסת הקרנות מדפני המזבח עיין בפרק לולב וערבה (דף מ\"ה) שכתבו רש\"י והתוספות כדברי רבינו שהקרנות לא היו משוכים לפנים כלום: " + ], + [ + "וכך היתה מדתו וצורתו כו'. הנראה מדבריו הוא דס\"ל דמאי דאמרינן בפרק שתי הלחם אלא חיק האמה בגובהה לאו למעוטי כניסה אלא למעט גובה דסובב שהיה באמה בינונית והקרנות גובהן היה חמשה טפחים ורוחבן אמה בינונית אבל רש\"י ס\"ל דכניסה דיסוד באמה בינונית והקרנות בין רוחבן בין גובהן היא אמה בת חמשה וכן פירש בפרק שתי הלחם ובפ\"ק דעירובין (דף ד') ולפי זה מאי דאמרינן בגמרא נמצא עשרים ושש על עשרים ושש אליבא דכ\"ע הוי עשרים ושש וארבעה טפחים על עשרים ושש וארבעה טפחים אלא שלרש\"י הארבעה טפחים הם מכניסה דסובב ורוחב הקרנות ולרבינו הם מכניסה דיסוד וסובב ומאי דאמרינן נמצא שלשים על שלשים לרש\"י הוי כמשמעו ולרבינו הוי ל' ושני טפחים על ל' וב\"ט ומאי דאמרינן נמצא כ\"ח על כ\"ח לרש\"י לא דק בב\"ט ולרבינו לא דק בארבעה טפחים וקשה לי על מרן שכתב דלא תיקשי לרבינו יתור הטפחים שכתב שלא נזכרו במשנה דמדות משום דכיון דלא הוי אמה לא חשיב ליה וכתב שאף לפירוש רש\"י צריכים אנו לומר כן שהרי כניסה דסובב לכ\"ע הוי באמה בת חמשה וא\"כ מאי דקתני נמצא כ\"ח על כ\"ח לאו דוקא דהא אייתר ליה שני טפחים אלא דלרבינו לא דק בארבעה משום כניסה דיסוד וסובב ע\"כ. וקשה דאמאי לא הביא מאי דאמרינן נמצא כ\"ו על כ\"ו דאף לרש\"י לא דק בארבעה טפחים שהרי לרש\"י רוחב הקרנות היו באמה בת חמשה וכן כתב רש\"י בפרק שתי הלחם דלפי המסקנא לא דק התנא בארבעה טפחים ועל רבינו קשה לי ממאי דאמרינן בגמרא גבולה על שפתה סביב לא שנא הכי ולא שנא הכי דבשלמא לרש\"י ניחא דכיון דכניסה דיסוד היה באמה בינונית א\"כ מצינו למימר דאף רוחב הקרנות היו באמה בת חמשה דאין חילוק בין אי אמרינן דהתנא לא דק בשני טפחים כמו בארבעה טפחים כיון דלא הוו אמה שלמה אבל לרבינו דס\"ל דכניסה דיסוד וסובב היה באמה בת חמשה ע\"כ אית לן למימר דרוחב הקרנות היו באמה בינונית דאם לא כן נמצא שהתנא לא דק באמה אחת וקרא כתיב וההראל שתים עשרה אורך בשתים עשרה רוחב כו'. עוד כתב רבינו נמצא מקום המערכה כ\"ד אמה וד' טפחים על כ\"ד אמה וד' טפחים ע\"כ והא דכתיב וההראל י\"ב אורך בי\"ב רוחב רבוע דמשמע דהוי כ\"ד על כ\"ד יש לומר דקרא נמי טפחים לא קא חשיב וקושיית הגמרא מהאי קרא לא היתה אלא לפי הס\"ד דכל הכניסות היו באמה בת חמשה ונמצא דמקום המערכה היה כ\"ה על כ\"ה ובשלמא במשנה דקא חשיב יסוד וסובב כמה היה וטפחים איננו מונה משום הכי כשבא אל מקום המערכה לא חשיב הב' טפחים אף שנצטרפו הטפחים לאמה אבל בקרא דלא חשיב אלא מקום המערכה הוה ליה למימר שהם י\"ב וחצי על י\"ב וחצי כיון שיש מקום לטעות באמה אורך ואמה רוחב אבל לפי המסקנא אמרינן דקרא לא חש להזכיר טפחים אבל הראב\"ד כתב שהד' טפחים הם כניסת קרנות מדופני המזבח נראה דס\"ל דקרא לעולם דק אפילו בטפחים ודוקא במשנה אמרינן דתנא לא דק בטפחים והא דלא מתרץ דלעולם כולהו כניסות היו באמה בת חמשה וכדקא ס\"ד אלא שכניסת הקרנות היה אמה הוא משום דא\"כ תיקשי דאמאי לא תני גבי קרנות כנס אמה וכדתניא גבי יסוד וסובב ובשלמא אי לא הוי אלא ד' טפחים כניסת הקרנות אפשר לומר כיון דלא הוי אמה לא חשיב וכמו דלא חשיב טפחים גבי מקום המערכה והא דלא קאמר דלעולם כולהו כניסות באמה בת חמשה אלא שכניסת הקרנות היה שני טפחים או ארבעה טפחים ומקום המערכה כ\"ד וב' טפחים או ד' טפחים על כ\"ד וב' טפחים או ד' טפחים הוא משום דקרא לעולם הוא בדוקא דאם איתא דהיה במקום המערכה טפחים הוה ליה למקרא לאשמועינן. וראיתי למרן שכתב על דברי הראב\"ד הללו שטענת אולי אינה טענה וכ\"ש למה שכתבתי דלרש\"י נמי כ\"ח על כ\"ח לאו דוקא ע\"כ. ולפי מה שכתבנו אין טענה כלל מדברי רש\"י דהראב\"ד נמי מודה דבמשנה לאו דוקא אלא בקרא סבירא ליה דליכא למימר לאו דוקא וכמו שכתבנו: " + ], + [], + [], + [], + [ + "ובקרן מערבית דרומית שם היו שני נקבים כו'. עיין בברכת הזבח (דף מ\"ד:) ודוק: " + ], + [], + [], + [ + "ושני כבשים קטנים וכו'. פירש\"י שני כבשים קטנים יוצאין מן הכבש אותו שפונין בו לסובב יצא במזרחו של כבש לימין כו'. ודע דבפ\"ו דזבחים (דף ס\"ד) נחלקו רש\"י והתוספות אם במערב הכבש היה כבש קטן שהיה פונה לסובב דרש\"י ס\"ל דדוקא במזרחו של כבש היה כבש קטן שהיה פונה לסובב אבל במערבו של כבש לא אך התוספות ס\"ל דגם במערבו היה כבש קטן פונה לסובב ועיין במה שכתב הרב תיו\"ט פרק ו' דזבחים משנה ג': " + ], + [], + [], + [], + [ + "מזבח שנפגם וכו'. כתב מרן ואע\"ג דקי\"ל משנת ראב\"י קב ונקי אפשר דה\"מ במשנה אבל לא בברייתא ולקמן ספ\"ז מהלכות פרה אדומה כתב מרן סברא זו בפשיטות גבי כללא דכל מקום ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו דלא נאמר כלל זה בברייתא אך ראיתי בנ\"י פרק יש נוחלין אההיא דשתק ולבסוף צווח באנו למחלוקת דרשב\"ג ורבנן שכתב דאף דכללא רשב\"ג אינו בברייתא כללא דראב\"י הוא אף בברייתא ועיין בתשובת מהר\"ר צבי סי' י' שהאריך בכלל זה ועיין עוד שם שנתן טעם למה פסק רבינו כרשב\"י (*א\"ה עיין במ\"ש הרמ\"ז בס' כפות תמרים): " + ] + ], + [ + [], + [ + "ושלש רגלים היו לה כו' והכל משוקדים כמו שקדים בעשייתן. וכתב מרן בשם הר\"י קורקוס שכתב כן רבינו מדאמרינן בפרק הוציאו לו דאחד מן המקראות שאין להם הכרע הוא משוקדים דמספקא לן אי קאי אגביעים או אכפתוריה ופרחיה ולכך מפרש אתרווייהו דמספיקא עבדינן כולהו משוקדים ע\"כ. ותימה לי דבדברי רש\"י שם מוכח דלא מספקא ליה אלא בקרא דובמנורה ארבעה גביעים משוקדים כפתוריה ופרחיה דמיירי בגופה של מנורה אבל בכפתורים ופרחים בששת הקנים לא מספקא ליה אי בעינן משוקדים כיון דהפסיק בקנה האחד בין משוקדים לכפתור ופרח דאלת\"ה הוה ליה למימר שלשה גביעים בקנה האחד משוקדים כפתור ופרח דליהוי דומיא דקרא דובמנורה ארבעה גביעים וכן נראה ג\"כ מדברי רש\"י בפי' התורה וכן כתבו התוס' דמשוקדים דקנים לא קאי אלא אגביעים ואם כן רבינו דקאי בששת הקנים מנא ליה דהכל משוקדים וצ\"ע: " + ], + [ + "וכולן מעכבין זה את זה ואפי' חסר אחד מן המ\"ב מעכב את כולן ע\"כ. וכתב מרן דהכי איתא בתוספתא והכי איתא בגמרא בפרק הקומץ רבה (דף כ\"ח) גביעין מעכבין זה את זה כפתורים מעכבין זה את זה פרחים מעכבין זה את זה גביעים כפתורים ופרחים מעכבין זה את זה: " + ], + [], + [ + "בד\"א בשעשאוה זהב כו'. ואין עושין אותה לעולם מן הגרוטאות וכו'. והנה הנראה מדברי רבינו הוא דאלו הג' דברים שנצטוינו במנורה של זהב דהיינו גביעים כפתורים ופרחים ושתהיה כולה ככר לא פחות ולא יותר ושתהיה מקשה שנתמעטו במנורה של שאר מיני מתכות מקראי אין דינם שוה במיעוטם דאילו גביעים כפתורים ופרחים יש הקפדה שלא לעשות וזהו שכתב אין עושין בה ולא כתב אין מקפידין כמו שכתב גבי ככר ואילו גבי חלוקת ככר אי בעי עביד ככר או פחות או יותר ואלו השני חלוקות הסברא מוכחת עליהם דהוה ליה כאילו כתב קרא סתם ועשית מנורה דפשיטא דאין עושין בה גביעים כפתורים ופרחים ובמשקלה כמה דבעי עביד ואילו גבי חלוקת מקשה שכתב ואם היתה חלולה כשרה ופירשה מרן דהיינו לומר שאינה מקשה נראה דדוקא בדיעבד כשרה אבל לכתחילה צריך לעשותה מקשה ובזה ניחא מה שכתב ואין עושין אותה לעולם מן הגרוטאות דהיינו לכתחילה דאלת\"ה תיקשי דהא פסול דגרוטאות נפקא לן מדכתיב מקשה ותניא מקשה זהב באה זהב באה מקשה אינה באה זהב אינה באה מקשה אם כן פסול דגרוטאות מנא לן אלא ודאי רבינו לא מיירי אלא לכתחילה ומ\"מ לא ידעתי מנא ליה דין זה ואדרבא לישנא דגמרא דקאמר אינה באה זהב אינה באה מקשה משמע אפילו לכתחילה ומ\"ש מרן על זה בפרק הקומץ רבה ויליף לה מקראי לא ידעתי היכן הוא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מזבח הקטורת היה מרובע כו'. פי\"ו דכלים משנה י': " + ] + ], + [ + [ + "ואף אורים ותומים וכו'. עיין לקמן פ\"י מהלכות כלי המקדש דין י': " + ] + ], + [ + [ + "היה מקורה סטיו וכו'. בירושלמי פ\"ג דתעניות הלכה ח' אההיא דתנן עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית הדא אמרה הר הבית מקורה היה ועיין במ\"ש הר\"ב תיו\"ט רפ\"ב דמדות: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מכותל מערבי של עזרה עד כותל ההיכל כו'. נ\"ב והוא המקום הנקרא אחורי בית הכפורת: " + ], + [], + [ + "ומדיחין את הבשר. עיין לקמן פ\"ו מהלכות מעשה הקרבנות דין ו': " + ], + [], + [ + "כל המרובע הזה הוא הנקרא צפון. עיין בתיו\"ט פ\"ג דיומא: " + ], + [ + "ועל גגה היתה בית טבילה. כתבו התוס' פ\"ג דיומא (דף ל\"א) שגג זה היה שוה לקרקע העזרה ועיין בתיו\"ט בסוף מדות: ולשכת העץ היתה וכו'. לשכה זו אם היתה בנויה בקדש או בחול וכן אם היתה פתוחה לקדש או לחול עיין בתוס' פ\"ק דיומא (דף ח') ד\"ה דאי ועיין בתיו\"ט סוף מדות: והוא הנקראת לשכת פלהדרין. בפ\"ק דיומא (דף כ\"ט) נסתפקו בלשכת אבטינס ולשכת כ\"ג איזו היתה בדרום ואיזו בצפון ועיין בלח\"מ סוף פ\"א מהלכות עבודת יום הכפורים: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "והעליות לא נתקדשו. מהסוגיא דס\"פ כיצד צולין מוכח דעליות דהיכל נתקדשו ונראה דטעמא שהנכנס לשם חייב כרת וכן נראה מדברי התוספות בפ\"ב דשבועות (דף י\"ז) ד\"ה וטמא: " + ], + [], + [ + "החלונות ועובי החומה כלפנים. עיין בספ\"ה מהלכות מעשר שני ובפ\"י מהלכות מעשה הקרבנות דין ה' וברפ\"ט מהלכות קרבן פסח: " + ], + [], + [], + [ + "ועומדין בכנורות כו'. כתב מרן דיושב בסתר עליון משמע דלעולם אמרינן ליה ומדברי רש\"י משמע דלעולם אמרינן ליה שנתן טעם לזה המזמור לפי שאמרו משה בהקמת המשכן אך התוספות שם כתבו עד כי אתה ה' מחסי דכתיב לעיל מיניה ושלומת רשעים תראה דמשתעי באויבים שהיו מיצרין להם בשעת הבנין אבל משם ואילך לא משתעי בהכי. הרי דס\"ל דמזמור זה לא נאמר אלא באותו זמן והכי דייקא שמעתתא דקאמר עד כי אתה ה' מחסי. ולדברי רש\"י צריך טעם למה לא סיימו המזמור ולא ידעתי למה לא הביא מרן דברי התוס' הללו. ודע דבגמרא אמרינן ת\"ר שיר של תודה בכנורות כו' ופירש\"י שיר של תודה היו אומרים שם בכנורות ומהו שיר של תודה מזמור לתודה. ורבינו לא כתב מזמור זה ונראה דרבינו מפרש לה הכי שיר של תודה כלומר שיר של תודה זו שהיו מביאין לקדש העיר היה בכנורות ובנבלים כו' והיה אומר ארוממך ה' וגו': " + ], + [], + [ + "ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה כו'. כתב מרן אך הנך מקומות דקתני אם אין מקדש ירקב קשו כו' ועיין במ\"ש רבינו לעיל רפ\"ב מהלכות מעשר שני שכתב דמעשר שני אינו נאכל היום בירושלים משום דבעינן שיהיה הבית בנוי דומיא דבכור וכ\"כ הטי\"ד סי' של\"א דהיה ראוי לאוכלו בירושלים אע\"פ שאין חומה דקדושת העיר והבית לא בטלו אלא שאי אפשר לאוכלו כיון שאין מזבח דאתקש לבכור וא\"כ לא קשיא כלל לרבינו ממה ששנינו במשנה אין מקדש ירקבו וההיא דפרק הזהב דנפול מחיצות המעיין היטב בדברי רבינו ספ\"ו מהלכות מעשר שני שהביא דין זה יתיישב לו קושיא זו ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [ + "או במנעל שברגליו כו'. תנן בפ\"ו דשבת בית קבול כתיתים טמא סמוכות שלו יוצאין בהם בשבת ונכנסים בהם בעזרה כסא וסמוכות שלו כו' ואין נכנסים בהם בעזרה ולא ידעתי אמאי השמיט רבינו חילוקי דינים אלו. בירושלמי פ\"ז דפסחים רבנן שלחין סנדליהון תחת האגף של הר הבית הדא אמרה שלא קדשו תחת האגף של הר הבית ע\"כ: " + ], + [], + [], + [ + "לא יקל אדם את ראשו וכו'. גנאי הוא לעמוד בלא מצנפת בעזרה. תוס' פ\"ב דיומא (דף כ\"ו) ד\"ה והא: " + ], + [ + "ואין ישיבה בעזרה כו'. לא נתבאר איסור זה אם הוא מדאורייתא או מדרבנן וראיתי לרש\"י ז\"ל בפרק חלק (דף ק\"א) שכתב גמירי דאין ישיבה הלכה למשה מסיני ולא מקרא אך בפ\"ב דיומא (דף כ\"ה) ובפ\"ז (דף ס\"ט) כתב אין ישיבה בעזרה דכתיב לעמוד ולשרת העומדים שם לפני ה' כו' אלמא מקרא נפקא לן. ומיהו יש ליישב דהני קראי אסמכתא נינהו אך מאי דקשיא לי הוא מ\"ש רש\"י פ\"ז דסוטה (דף מ') אין ישיבה בעזרה דאין כבוד שמים בכך ואפי' מלאכי השרת אין להם ישיבה כו' נראה דס\"ל דמדרבנן הוא איסור זה. ומיהו יש ליישב דבא לתת טעם למה אסרה תורה הישיבה וכן נראה ממ\"ש שם חוץ ממלכי בית דוד שחלק להם המקום כבוד כו' אלמא דס\"ל דהכל הוא דבר תורה האיסור וההיתר. וקצת נ\"ל להכריח דאיסור זה מן התורה מההיא דאמרינן בפרק עשרה יוחסין (דף ע\"ח) דמפסקינן לקרא דושמואל שוכב בהיכל ה' משום דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד ואי אמרת דאיסור זה הוא מדרבנן לא ידעתי מנ\"ל דמזמן שמואל נאסר דבר זה אימא דב\"ד שאחריו אסרוהו אך ראיתי להתוס' פ\"ב דזבחים (דף ט\"ז) ד\"ה הגה\"ה ז\"ל ושמא אינו מן התורה תדע כו' והנראה מדבריהם דספוקי מספקא להו אם איסור זה הוא מן התורה או מדרבנן ועיין במ\"ש פ\"ב דיומא (דף כ\"ה) ד\"ה אין שהקשו והיכי אכל כו' דמוכח מדבריהם דס\"ל דמן התורה אסור. אך קשיא לי אם איסור זה מן התורה אמאי לא תני לה בפ\"ק דכלים גבי מעלות דעזרת ישראל. ודע שראיתי למהרימ\"ט בדרשותיו פרשת קרח שכתב דכשעולה להשתחוות ולזבוח יש שם ישיבה ולא ידעתי זו מנין לו וצ\"ע. ואף בלשכות הבנויות בחול אם פתוחות לקדש אסור לישב בהם כ\"כ התוס' פ\"ק דיומא (דף ח' ודף כ\"ה) ופ\"ק דיבמות (דף ו') (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ה מהלכות ביאת מקדש דין י\"ז): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיירות המוקפות חומה מקודשות כו'. נראה דכל התנאים שהצריך רבינו בפי\"ב מהלכות שמיטה ויובל לענין בתי ערי חומה צריכים ג\"כ למעלות אלו שכתב כאן ועיין בהר\"ש ובמ\"ש מהרימ\"ט חי\"ד סי' ל\"ז שרצה לחלק בין בתי ערי חומה למעלות אלו ודבריו צריכים אצלי תלמוד ודוק. עיר שרובה עכו\"ם בטלה ממנה קדושת היקף חומה. תוספות פ\"ד דכתובות (דף מ\"ה:) ד\"ה על ודו\"ק. ולא ידעתי אם הפתחים נתקדשו בקדושת העיר או לא לפי שראיתי בפ\"ז דפסחים (דף פ\"ה) דאמרי' אר\"ש בר יצחק מפני מה לא נתקדשו שערי ירושלים מפני שמצורעין מגינין תחתיהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ולפי זה יראה דגם בבתי ערי חומה לא נתקדשו השערים מפני המצורעים. ואפשר דדוקא בירושלים עשו כן כדי שלא יצאו מירושלים אבל בשאר עיירות לא עשו כן אלא אף השערים נתקדשו. ומ\"מ לא ידעתי למה לא הביא רבינו דין זה דשערי ירושלים שלא נתקדשו דנפקא מינה טובא לאכילת מעשר שני ואכילת קדשים קלים שאין אוכלין אותם בשערים כיון שלא נתקדשו בקדושת ירושלים. ואולי סמך על מ\"ש ברפ\"ט מהלכות קרבן פסח והאגף עצמו שהוא עובי הפתח כלחוץ. עוד אני תמיה דמאותה סוגיא דפסחים מוכח דכל שערי העזרה נתקדשו בקדושת העזרה חוץ משער נקנור מפני שמצורעים עומדים שם ומכניסים בהונות ידם ולא ידעתי אמאי לא הביא רבינו דין זה דנ\"מ טובא דטמא שנכנס לשער נקנור פטור מכרת ואם נכנס בשאר הפתחים חייב כרת וכן נ\"מ טובא לעניינים אחרים וכמבואר. עוד אני מסתפק בשערי הר הבית אם נתקדשו. ומסתברא דנתקדשו בקדושת הר הבית דדוקא בירושלים משום טעמא דמצורעים לא קדשו השערים. שוב ראיתי בירושלמי פ\"ז דפסחים דדין זה מחלוקת אמוראים דרבי ירמיה בשם רב שמואל בר יצחק אמר דלא קדשו תחת האגף של הר הבית כדי שיהיו זבים מגינים תחתיהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והקשו על זה דלא דמי למצורע שעשו תקנה בעדו משום דאין לו להגן זב יש לו היכן להגן בכל ירושלים רבי יוחנן בשם רבי פנחס מן מה דאנא חמי רבנן שלחין סנדליהון תחת האגף של הר הבית הדא אמרה שלא קדשו תחת האגף של הר הבית ע\"כ. ולפי סוגיא זו נראה דקי\"ל שלא קדשו תחת האגף של הר הבית דמעשה רב ולא ידעתי אמאי השמיט רבינו דין זה: " + ], + [], + [ + "הר הבית מקודש ממנה כו'. (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ג מהלכות סוטה דין ט\"ז) דין זה בפ\"ק דכלים אך לא ידעתי למה לא הזכירו ג\"כ בעל קרי שהוא משתלח חוץ לב' מחנות כמו הזב כדאיתא בפסחים (דף ס\"ז) וכן בפ\"ג מהלכות ביאת מקדש לא הביא דין הבעל קרי בפירוש אך נראה שהדין דין אמת שהרי כתב שם הטמא המשולח מהר הבית אם נכנס עובר בלא תעשה כו' וקרא דמייתי בבעל קרי מיירי וכן מתבאר ממ\"ש בפ\"ח מהלכות אלו דין ז': " + ], + [ + "ובועל נדה נכנסים לשם. בסוף מס' זבים תנן בועל נדה כטמא מת ובפ\"ו דפסחים (דף ס\"ה) אמרינן דלמחנותם קאמר: " + ], + [], + [], + [], + [ + "שאין בעלי מומין ופרועי ראש וכו'. הר\"ש הקשה דאמאי לא תנינן במתניתין שתויי יין ותירץ דשאני בעלי מום ופרועי ראש דפסולין בגופן וכן כתב הרע\"ב דדוקא בעלי מום ופרועי ראש דפסולין בגופן הלכך שילוחן חמור. ולפי דבריהם קרועי בגדים נכנסין בין האולם ולמזבח. אבל דעת רבינו דאף שתויי יין אינן נכנסין מן המזבח ולפנים וכמ\"ש בפ\"א מהלכות ביאת מקדש דין י\"ד. ויש עוד מחלוקת אחר בין הראשונים ז\"ל אם הני מעלות הוו מן התורה ומ\"מ לא ידעתי אמאי לא הביא רבינו שתויי יין בהדי בעלי מומין: " + ], + [], + [], + [ + "בשעה שנכנסין הבנאים כו'. דע שדין זה הוא דוקא בטומאה שנמצאת בהיכל אבל הטומאה שנמצאת בעזרה אז כהנים לא מטמאינן אלא לוים מוציאין את הטומאה והכי כתיב בדברי הימים ויבאו הכהנים לפנימה בית ה' לטהר ויוציאו את הטומאה אשר מצאו בהיכל ה' לחצר בית ה' ויקבלו הלוים להוציא נחל קדרון חוצה. ומ\"מ אם הטומאה היתה בהיכל מוציאין הכהנים עצמן את הטומאה עד חוץ לעזרה אלא שאם נמצאת בעזרה היו מוציאין אותה הלוים. וקרא דדברי הימים דמשמע דאף בטומאה הנמצאת בהיכל לא היו מוציאין אותה הכהנים כי אם עד העזרה ומשם ואילך הלוים, התם שאני שהיו צריכים לאנשים הרבה אלו היו מוציאין מן ההיכל לעזרה ואלו משם לחוץ וכמ\"ש רש\"י בס\"פ בתרא דעירובין וקמ\"ל קרא דאלו המוציאין לחוץ מן העזרה לא היו כהנים כי אם לוים דלא מטמאינן כהנים במקום שאפשר בלוים אבל במקום שאפשר שהמוציא מן ההיכל יהיה המוציא מן העזרה אז מוציא אותה הכהן אף שאפשר בלוים: וכל הנכנסין להיכל לתקן כו'. כתב מרן ויש לתמוה דמשמע ממתני' דדוקא בקדש הקדשים אמרו ולא בהיכל כו'. ועיין בפרק כל שעה (דף כ\"ו) שהביא רבא ראיה לדבריו ממשנה זו ועיין שם היטב באותה סוגיא ותמצא דלרבא דהלכתא כוותיה לאו דוקא בית קדשי הקדשים ודו\"ק. ועיין בספר ברכת הזבח (דף קמ\"ח:) שכתב דמהתוס' שהביא מרן אחר זה מוכח דקאי אהיכל ודו\"ק: ומ\"ש טמא ובעל מום יכנס בעל מום ואל יכנס טמא שהטומאה דחויה בציבור. וזו היא גירסת מרן ולפי זה לא יהיב רבינו טעם להכנסת בעל מום אלא למניעת הכנסת טמא דהוה ס\"ד שיכנס טמא לפי שטומאה הותרה בציבור לזה קאמר דליתא דלא הותרה אלא דחויה היא בצבור ועיקר טעמא הוא משום דבעל מום אישתרי באכילת קדשים ומחלוקת רב ורבי אלעזר הוא בזה האופן רב סבר יכנס טמא משום דמצינו דטומאה הותרה בציבור ואע\"ג דגם בעל מום הותר באכילת קדשים לא דמי משום דאנן בכניסת פנים עסקינן ובכניסת פנים לא מצינו שהותר בעל מום כי אם טמא ורבי אלעזר סובר דבעל מום יכנס משום דטומאה לא הותרה בציבור אלא דחויה היא בצבור אבל בעל מום הותר באכילת קדשים ואי לאו האי טעמא דאשתרי באכילת קדשים היה קודם הטמא משום דנהי דלא הותרה טומאה בציבור מ\"מ דחויה היא בציבור וא\"כ קליש איסור טומאה מאיסור בעל מום אבל השתא דחזינן דבעל מום אישתרי באכילת קדשים בעל מום קודם משום דטמא לא הותר בעבודת ציבור ואלו בעל מום הותר באכילת קדשים. ומ\"מ יש לדקדק בדברי מרן דלמה רבינו נתן טעם לשלילת הטמא ולא נתן טעם לכניסת בעל מום ולי היה נראה הגירסא האחרת שדחה הרב והיא גירסת הרב המבי\"ט בקרית ספר והוא יכנס טמא ואל יכנס בעל מום שהטומאה דחויה בציבור דרב דס\"ל דטמא קודם אית ליה דטומאה דחויה היא ולא הותרה ואפ\"ה אית ליה דטמא קודם לפי שמצינו שנדחה כניסת פנים אצל הטמא וא\"כ הכא נמי לתקן או להוציא את הטומאה יכנס טמא ורבי אלעזר ס\"ל דבעל מום קודם משום דלטמא לא הותר לו שום דבר אבל לבעל מום הותר אכילת קדשים ופסק רבינו כרב: " + ] + ], + [ + [], + [ + "ושמירה זו מצותה כל הלילה כו'. המפרש למסכת תמיד כתב דהשמירה היתה ביום ובלילה אך רבינו שמעיה בריש מדות כתב דהשמירה היתה בלילה וכן הוא דעת הרע\"ב. ודברי המפרש תמוהים הם בעיני: " + ], + [], + [ + "וארבע ועשרים עדה שומרים כו'. תנן בריש מס' מדות בג' מקומות הכהנים שומרים בב\"ה בבית אבטינס בבית הניצוץ ובבית המוקד והלוים בעשרים ואחד מקום ה' על ה' שערי הר הבית ד' על ד' פנותיו מתוכו ה' על ה' שערי העזרה ד' על ד' פנותיו מבחוץ וא' בלשכת הקרבן וא' בלשכת הפרוכת וא' לאחורי בית הכפורת ע\"כ. ובפ\"ק דמדות תנן ושבצפון שער הניצוץ וכמין אכסדרה היה ועלייה בנויה על גביו שהכהנים שומרים מלמעלן והלוים מלמטן ע\"כ. והנה לכאורה נראה דבאכסדרה זו הכהנים היו שומרים מלמעלה והלוים מלמטה אך ראיתי למפרש בתחילת מס' תמיד שהובאת שם משנה זו דמדות שכתב דשמירת לוים אינה מוסבת על בנין אכסדרה אלא למדך שאע\"פ ששמירת כהנים צריכה שתהא למעלה מקום שמירת הלוים לא בעי למעלן אלא למטן כו' והביא ראיה לדבריו דהא תנן בכ\"א מקומות הלוים שומרים וקא חשיב להו ולא קא חשיב שמירה זו דאכסדרה ואם איתא דלוים שומרים באכסדרה א\"כ הוו להו עשרים ותרי ע\"כ. ובגמרא הקשו על משנה זו דהלוים בכ\"א מקום וקא חשיב ה' על ה' שערי עזרה ורמינהו שבעה שערים היו בעזרה ותירצו אמר אביי תרי מינייהו לא בעי שימור ופירש שם המפרש דתרי לא בעי שימור לוים דהא כהנים בג' מקומות שמרי ומאי נינהו שער בית המוקד ושער בית הניצוץ ובחשבון הז' שערים קא חשיב להו ע\"כ. והנה הכלל העולה מדבריו הוא דלא מיבעיא דבג' מקומות אלו שהיו הכהנים שומרים בעליה שלא היו הלוים שומרים למטה אלא אף בשערים שהוא מקום שמירתן של הלוים בשער בית הניצוץ ובשער בית המוקד לא היו הלוים שומרים כיון שהכהנים היו שומרים בעליה וכן הוא דעת רבינו שכתב וארבע ועשרים עדה שומרים בכל לילה תמיד בכ\"ד מקום הכהנים בג' מקומות והלוים בכ\"א מקום ולא חשיב כלל שמירת לוים במקום שהיו הכהנים שומרים ובדין ח' כתב ועל ה' שערי העזרה חוץ לעזרה שהרי הכהנים שומרים על שער המוקד ועל שער הניצוץ ע\"כ כיון. למה שתירצו בגמרא תרי מינייהו לא בעי שימור והיינו שער המוקד ושער הניצוץ דלא היה שם שמירת לוים כלל כיון שהכהנים שומרים שם מלמעלה אך ראיתי לסמ\"ג בחלק מצות עשה סי' קס\"ה שכתב אף בבית אבטינס ובית הניצוץ ובית המוקד היו גם לוים שומרים וטפלים לכהנים כמו שנאמר וילוו עליך וישרתוך במקום שהיו עליות היו הכהנים שומרים מלמעלה ולוים מלמטה ובבית המוקד היה כהן מבפנים ולוי מבחוץ כדמפרש במסכת תמיד ובמסכת מדות שנינו שהלוים שומרים בכ\"א מקומות לבדם כו' ובשני השערים האחרים היו כהנים ולוים שומרים ע\"כ. והנה כפי סברא זו מתני' דמדות דקתני שהלוים שומרים מלמעלה והלוים מלמטה אתיא כפשטה דבאותה אכסדרה עצמה היו הלוים שומרים למטה ומתניתין דקתני דהלויים היו שומרים בכ\"א מקום ולפי דברי הסמ\"ג נמצא שהלויים היו שומרים בכ\"ד מקום דהיינו ג' מקומות עם הכהנים וכ\"א מקום לבדם היינו משום דמתניתין לא קא חשיב אלא המקומות שהיו הלוים שומרים לבדם בלתי שותפות הכהנים אבל לעולם דבמקום שהיו הכהנים שומרים גם הלוים היו שומרים שם למטה מדכתיב וילוו עליך וישרתוך וזה למדנו ממתני' דמדות דקתני על אכסדרה דבית הניצוץ שהכהנים שומרים למעלה והלוים למטה והוא כלל לכל המקומות שהיו הכהנים שומרים שיהיו הלוים שומרים שם למטה ולפי זה מה שתירצו בגמרא תרי מינייהו לא בעו שימור אין הכוונה כמו שכתבנו למעלה משוה משום דהכהנים היו שומרים שם למעלה אלא הכוונה היא משום דבהני תרי שערים כבר היו הלוים שומרים תחת העליות שהיו שומרים שם הכהנים וא\"כ לא בעי שימור לשערים והמקשה היה סבור דמלבד מה שהיו הלוים שומרים תחת העליות שהיו הכהנים שומרים דכתיב וילוו עליך היה מן הדין שיהיו שומרים ג\"כ בשערים שתחת העליות ותירץ אביי דאין צורך לזה דבחד מקום תרי שומרים למה לי וכיון שהיו שומרים תחת העליות שוב אינו צורך לשומרים בשערים. אך מה שאני תמיה לפי דברי הסמ\"ג הללו הוא מההיא דאמרי' בריש תמיד מנא לן דהלוים היו שומרים בכ\"א מקום ואמרו מדכתיב למזרח ליום ששה וגו' והקשו על זה הני עשרים וארבעה הוו ותירצו דלא הוו כי אם כ\"א וכמבואר שם עוד תירצו דלעולם עשרים וארבעה כדכתיב תלתא מינייהו דכהנים ועשרים וחד דלוים ע\"כ. ולפי דברי הסמ\"ג דס\"ל דהלוים מלבד מה שהיו שומרים בג' מקומות עם הכהנים עוד היו שומרים בכ\"א מקום לבדם ונמצא שהיו שומרים בכ\"ד מקום מהו זה שהקשו בגמרא הני כ\"ד הוו והלא פשיטא דכ\"ד היו וכי תימא דהיינו מה שתירצו בתירוצא בתרא תלתא מינייהו דכהנים כלומר שהיו שומרים עם הכהנים הא ליתא דהא בגמרא הקשו על זה והא הכא לוים הוא והוצרכו לומר דבכ\"ד מקומות נקראו הכהנים לוים וליכא למימר דמה שהוצרכו לומר דתלתא כהנים וכדריב\"ל הוא מפני שהוקשה להם דאיך הכתוב הזכיר שמירת הלוים ולא הזכיר שמירת הכהנים דא\"כ כפי תירוצא קמא דקאמר דקרא נמי לא קאמר כי אם כ\"א מקום תיקשי אמאי לא קאמר קרא שמירת הכהנים. ומיהו היה אפשר לומר דאם הכתוב לא איירי כי אם בשמירת הלוים לבדם אין זה מהקושי אם הכתוב לא הזכיר שמירת הכהנים אך כפי תירוצא בתרא אי אמרת דקרא כ\"ד מקומות קאמר והג' הם מקומות שהיו הכהנים שומרים עם הלוים אז קשה איך לא הזכיר הכתוב הכהנים שהם העיקר והלוים טפלים להם כדכתיב וילוו עליך ומ\"מ אין דברים הללו נוחים אצלי. עוד קשה לי דבשלמא כפי תירוצא קמא דקאמר דקרא כ\"א מקומות קאמר אף שהלוים היו שומרים בכ\"ד מקום ניחא דאיכא למימר דקרא לא איירי אלא במקום שהיו הלוים שומרים לבדו ולא במקום שהיו שומרים עם הכהנים כי היכי דלא מיירי קרא בשמירת הכהנים אך לתירוצא בתרא דקרא איירי בשמירת הכהנים קשה דאמאי לא קאמר נמי המקום שהיו הלוים שומרים עם הכהנים ואם כן הוו להו כ\"ז מקום. אשר על כן נ\"ל דלכ\"ע עיקר מצות השמירה אינה אלא בכ\"ד מקום ומקרא ילפינן דג' כהנים צריכים לשמור בג' מקומות ושמעינן נמי מקרא דגם הלוים צריכים לשמור במקום מיוחד כדכתיב משה אהרן ובניו אלא שבכתוב לא הוזכר גבי לוים בכמה מקומות צריכים לשמור ואדרבה מן הפסוק נראה דבחד לוי שומר סגי דהא בקרא לא הוזכר כי אם משה אלא דאפשר דדוד תקן שיהיו הלוים שומרים בכ\"א מקום ונמצא שהיו הלוים עם הכהנים כ\"ד שומרים וזהו כשהוזכרו השומרים לא הוזכרו כי אם בשיעור זה דהיינו כ\"ד אלא דכיון דרחמנא אמר וילוו עליך וישרתוך למדנו מפסוק זה דגזירת הכתוב היא דבמקום ששומרים הכהנים שיהיו שם לוים טפלים להם ולאו משום שמירת הבית אלא שיהיו כמו משרתים לכהנים השומרים והם כמו שומרים לשומרים ומזה הטעם עצמו בעינן שיהיו הכהנים שומרים למעלה כדי שיהיו הלוים למטה לקיים הכתוב דקאמר וישרתוך שהם כמו המשרתים שהאדון עומד למעלה והמשרת עומד למטה וקרא דדברי הימים לא איירי אלא בלוים השומרים וכפי תירוצא קמא קרא לא איירי כי אם בלוים ולא בכהנים וכפי תירוצא בתרא קרא איירי בכל השומרים כהנים ולוים אבל במה שהיו הלוים שומרים עם הכהנים בהא לא איירי קרא משום דהני לאו משום שמירת הבית קא אתו אלא מדין שירות הכהנים וכדכתיבנא. והנה כפי מה שכתבנו רבינו וסמ\"ג בפירושא דקרא דילוו עליך פליגי דרבינו ס\"ל דקרא במצות שמירת הבית איירי וקאמר דהכהנים יהיו שומרים בעלייה והלוים למטה במקום ששומרים שיהיו הלוים טפלים לכהנים והיינו דכתיב ילוו עליך והסמ\"ג סובר דקרא לא איירי בשמירת הלוים אלא שגזר הכתוב דבמקום שהכהנים שומרים שיהיו שם לוים למטה כמו משרתים וא\"ת מאחר דקרא לא איירי בשמירת הלוים מנא לן שהלוים לא ישמרו בעליות גם כן וי\"ל דלעולם שמירה סתם אינה אלא למטה כשמירת חצרות המלכים וגבי כהנים דתנינן שהיה שמירתם בעלייה שאלו בגמרא מנא לן ותירצו מדקאמר רחמנא וילוו עליך וגו' כלומר שגזירת הכתוב דבמקום שהכהנים שומרים שיהיו שם לוים טפלים להם שמעת מינה דהכהנים מצות שמירתם הוא במקום גבוה וגזירת הכתוב הוא כדי שיהיו שם טפלים להם אבל גבי שמירת הלוים כדקיימא קיימא כסתם שמירה שהיא מלמטה. ודע דבסוף פ\"ק דמדות תנן הגיע זמן הנעילה כו' ונעל הכהן מבפנים ובן לוי ישן לו מבחוץ גמר מלנעול החזיר את המפתחות וכו' נתן כסתו עליה ישן לו ע\"כ. והנה מה שכתוב בנוסחא דידן בן ובן לוי ישן נראה שהוא ט\"ס וצריך לגרוס ובן לוי יושב לו וכן כתב רבינו עובדיה ובן לוי זה הוא השומר שבבית המוקד שהיו שם הכהנים שומרים ובבית אבטינס ובבית הניצוץ שהיו עליות היו הכהנים למעלה והלוים למטה ובבית המוקד שלא היה שם עליה היה הכהן מבפנים ובן לוי מבחוץ וכמו שכתב ר\"ע והן הן דברי הסמ\"ג שכתבנו למעלה ומ\"ש כדמפרש במסכת תמיד היינו ההיא דאמרינן בריש מסכת תמיד דבעו בגמרא מנא לן שהכהנים שומרים מלמעלה והלוים מלמטה דת\"ר וילוו עליך וישרתוך בעבודתך הכתוב מדבר אתה אומר בעבודתך או אינו אלא בעבודתם כשהוא אומר ונלוו עליך ושמרו הרי עבודתם אמור הא מה אני מקיים וילוו עליך וישרתוך בעבודתך הכתוב מדבר הא כיצד כהנים שומרים מלמעלה ולוים מלמטה ע\"כ. והנה העתקתי סוגיא זו משום דמכאן מודעא רבה למה שכתבתי למעלה דמה שהיו הלוים שומרים במקום שהכהנים שומרים אינו משום שמירת הבית אלא כדי שיהיו נראים כמשרתים לכהנים והברייתא הכי מיתפרשא וילוו עליך וישרתוך בעבודתך כלומר כשאתה עובד ישרתו אותך הלוים דהיינו כשהכהנים שומרים דהיינו עבודה שלהם הלוים ילוו עליך וישרתוך דהיינו שיהיו מלמטה כמו שומרים לך או אינו אלא בעבודתם כלומר שגם הם יהיו שומרים כמוך כשהוא אומר ונלוו עליך ושמרו הרי עבודתם אמור הא מה אני מקיים וילוו עליך בעבודתך הכתוב מדבר הא כיצד כהנים שומרים מלמעלה ולוים מלמטה ואף שהמפרש פירשה לברייתא זו בדרך אחרת היינו משום דאיהו ס\"ל כדעת רבינו דבמקום שהכהנים שומרים לא היה שם לוים כלל אך לדעת הסמ\"ג שכתבנו אתיא ברייתא זו כפשטא ודו\"ק. ודע דאליבא דרבינו והמפרש לא ידעתי מאי שיאטיה דבן לוי דקתני ובן לוי יושב לו בחוץ שהרי כפי דבריהם במקום שהכהנים שומרים לא היו שם לוים כלל וכמו שכתבנו לעיל וסבור הייתי לומר דבן לוי זה הוא איש הר הבית המוזכר שם בתמיד ובמדות שהיה מחזיר בכל לילה ואפשר שמקומו הקבוע לו היה בבית המוקד מבחוץ ואפשר דמנוי זה היה מן הלוים ולא מן הכהנים אך אינו מתיישב לי כל זה דלמה שינו את שמו דבתחילה קראוהו בלשון מעלה איש הר הבית ועכשיו קראוהו בן לוי. וראיתי לרבינו שמעיה שכתב עלה דמשנה זו פירוש מחודש וז\"ל הגיע זמן הנעילה כו' הגביה את הטבלא הכהן השומר כו' ונעל הכהן מבפנים כל השערים שיש לו לנעול ובעודו עוסק בנעילת שערים בן לוי יושב לו מבחוץ על הטבלא גמר מלנעול הגביה הטבלא כו' והחזיר הטבלא למקומה ונתן בן לוי כסתו עליה חזר וישן ע\"כ. והנה כפי דבריו בן לוי זה היה יושב בפנים בבית המוקד והרב בעל תוספות י\"ט הרבה להשיב בדברי רבינו שמעיה הללו דמנא ליה כל זה והנראה אצלי דרבינו שמעיה ס\"ל כדעת רבינו דבבית המוקד לא היה שם שומר לוי כלל דבמקום דהכהנים היו שומרים לא היו הלוים שומרים מש\"ה פירש דבן לוי זה אינו שומר המקדש אלא מינויו היה שהיה יושב על הטבלא שהיה בתוכה מפתחות העזרה. ודע שחפשתי ברבינו בחיבורו ולא ראיתי שהביא משנה זו דהגיע זמן הנעילה ולא ידעתי למה. ודע שדעת רבינו עובדיה הוא כדעת הסמ\"ג וכמו שכתב בספ\"ק דמדות ובביאור ההיא דאמרינן בריש תמיד תרי מינייהו לא בעו שימור לא גלה דעתו אלא כתב סתם בריש מדות ואפי' לדברי האומר ז' שערים היה מודה שלא היה משמר אלא על חמשה ע\"כ. והרב בעל תיו\"ט הביא סוגיית הגמרא וכתב ופי' ה\"ר שמעיה לפי שהיו תכופין לשאר השערים ע\"כ. ולא ידעתי למה בחר בפירוש זה דרבינו שמעיה מכל הפירושים ולדידי עד כאן לא הוזקק הרר\"ש לפירוש זה אלא משום דסבר כרבינו דבמקום שהיו הכהנים שומרים לא היו הלוים שומרים ומש\"ה הוקשה לו דהני תרי אמאי לא בעו שימור ולא ניחא ליה במה שכתב המפרש ורבינו דמשום דהיו הכהנים שומרים למעלה משום הכי לא בעי למטה ומש\"ה פירש שאין הטעם אלא משום דשני שערים היו תכופין לשאר השערים אך לדעת הר\"ע דכל מקום שהיו הכהנים שומרים למעלה הלוים שומרים למטה אין צורך לדברי הרר\"ש אלא הטעם שלא היו שומרים בשער בית המוקד ובשער בית הניצוץ הוא משום דבבית הניצוץ היו שומרים תחת האכסדרה ובבית המוקד היו שומרים בחוץ ומש\"ה לא היו שומרים בשערים. ודע שראיתי בפסקי תוס' בריש מדות כדברים האלה בג' מקומות במקדש שומרים כהנים וגם לוים וכהנים מבפנים ולוים מבחוץ ועוד ח\"י מקומות שומרים לוים לבדם ובין הכל כ\"א מקומות ע\"כ. וכעין זה כתבו ג\"כ בפסקי תוס' דתמיד. והנה מה שכתבו דבג' מקומות שהיו הכהנים שומרים היו הלוים שומרין הן הן דברי הסמ\"ג שכתבנו לעיל אך מה שסיימו ועוד ח\"י מקומות הדבר הוא תימה שהרי בפרטן אתה מוצא כ\"א והנראה דהתוס' ס\"ל דמאי דתנן והלוים בכ\"א מקומות הוא בין כל המקומות דהיינו בין המקומות שהיו שומרים עם הכהנים ובין המקומות שהיו שומרים לבדם לפי ששמירת הכהנים היתה בבית המוקד ובבית הניצוץ ובבית אבטינס והנה ידוע הוא דלשכת בית אבטינס היתה בדרום בצד שער המים וכמ\"ש הרב בעל תיו\"ט בציור הבית שעשה בסוף מדות יע\"ש וא\"כ כששנינו בשמירת לוים חמשה על חמשה שערי העזרה בכלל השערים הללו הם שער בית המוקד ושער בית הניצוץ ושער המים ובג' מקומות הללו הכהנים היו למעלה והלוים למטה ונמצא שהיו הכהנים שומרים עם הלוים ובי\"ח מקומות אחרים היו שומרים הלוים לבדם. ולפי דברי התוס' הללו מאי דאמרינן בגמרא בריש תמיד תרי מינייהו לא בעו שמור אין הכוונה כמ\"ש המפרש דהיינו משום דהכהנים שומרים למעלה שהרי כבר כתבנו דלפי דברי התוס' בכלל הה' שערים ששנינו במתני' שהיו הלוים שומרים הם שער בית המוקד ושער הניצוץ ושער המים אלא התוס' ס\"ל כדעת הרר\"ש דהכוונה היא תרי שערים היו שם שהיו תכופים לשערים אחרים ומש\"ה לא בעו שימור ואפשר שדעת הרר\"ש כדעת התוס' דהלוים היו שומרים בבית המוקד ובבית הניצוץ ומש\"ה הוכרח לפרש דמאי דאמרינן דתרי לא בעו שימור דהיינו משום דהיו תכופים ואף שכתבנו לעיל דממה שפירש במתני' דהגיע זמן הנעילה נראה דס\"ל דלא היה ללוים שמירה במקום הכהנים נראה דאין זה הכרח דלעולם דס\"ל שהיו הלוים שומרים במקום שהכהנים שומרים אלא דס\"ל דהך ב\"ל לאו שומר הוה דמאי איריא הכא דיני השמירה שהרי כבר נשנו בראש הפרק ועוד דאמאי שנה אותו בלשון יחיד ובן לוי יושב מבחוץ והרי בכ\"מ ששנו שמירת הלוים הוא בלשון רבים וכן בדין דודאי לא היה איש אחד שומר ועוד אפשר דגירסתו היתה חזר וישב לו וקאי על ב\"ל המוזכר למעלה וכיון שכן ע\"כ לאו שומר הוא דהא אין לוי שומר מבפנים מכל הני טעמי ס\"ל דבן לוי המוזכר כאן אינו שומר כי אם ממונה על מקום המפתחות: הכלל העולה ממה שכתבנו דבשמירת הלוים לפי דעתי איכא שלש מחלוקות הדעת האחת הוא דעת רבינו והמפרש דהלוים לא היו שומרים כי אם בכ\"א מקומות דוקא ובשער בית המוקד ובית הניצוץ לא היו שם שומרים לוים לפי שהכהנים היו שומרים מלמעלה. הדעת השנית היא דעת התוס' וס\"ל כדעת רבינו שהלוים לא היו שומרים כי אם בכ\"א מקומות אך בהא פליגי עם רבינו דס\"ל דהלוים היו שומרים בבית המוקד ובבית הניצוץ מלמטה וכבר כתבתי שהנראה אצלי הוא שדעת הרר\"ש הוא כדעת התוס'. הדעת השלישית היא דעת הסמ\"ג ורבינו עובדיה דהלוים מלבד מה שהיו שומרים בכ\"א מקומות לבדם עוד היו שומרים בג' מקומות עם הכהנים וכבר ביארתי לעיל סברא זו באר היטב. והרב באר שבע אחר שהביא מה שכתוב בפסקי תוס' דמדות ודתמיד שכתבנו למעלה כתב ולי נראה שהוא טעות גדול שהרי משנה שלמה שנינו בשלשה מקומות כו' והלוים בכ\"א וקא חשיב להו להני כ\"א מקום שהלוים היו שומרים לבדם בין שער ופנה דהר הבית ועזרה כו' ופריך בגמרא ורמינהי ז' שערים הוי ומשני תרי מינייהו לא בעו שימור פירש המפרש לא צריכי שימור דהא כהנים בג' שמרי להו ומאי ניהו שער בית המוקד ושער בית הניצוץ וכ\"כ רבינו בהדיא שהלוים לא היו שומרים כלל למטה בג' מקומות שהיו הכהנים שומרים דא\"כ אף אלו תרי מינייהו צריכי שימור ועוד דא\"כ היו בין הכל כ\"ז מקומות ואנן ילפינן מקרא שלא היו בין הכל רק כ\"ד מקומות כו'. ונ\"ל דהמשנה דמדות הטעהו דקתני שער הניצוץ כו' שהכהנים שומרים מלמעלה והלוים מלמטה ועלה על דעתו דשמירת לוים מוסבת על בנין שער הניצוץ ומשם למד דה\"ה בבית אבטינס ובבית המוקד היו הלוים שומרים למטה אבל כבר נשמר מזה הטעות הרר\"ש ופירש דשמירת לוים אינה מוסבת על בנין שער הניצוץ אלא קאי על כ\"א מקום שהיו הלוים שומרים לבדם וכן פירש המפרש ולאפוקי מהסמ\"ג שכתב שהלוים היו שומרים בג' מקומות שהיו הכהנים שומרים והיו נמי שומרים בכ\"א מקום לבדם עכ\"ד. והנה הנך רואה שאין ממש בדברים אלו כלל דמה שהקשה ממה דאמרינן תרי לא צריכי שימור והביא פי' המפרש כפי הנראה לא ראה דברי הרר\"ש בריש מדות שפירש פירוש אחר וכבר כתבנו דהתוס' ס\"ל כפי' הרר\"ש ומה שחזר דא\"כ היו בין הכל כ\"ז כו' מה שאינו כתב דלדברי התוס' לא היו בין הכל רק כ\"ד ואף אם היו כ\"ז וכסברת הסמ\"ג לא קשה מידי ממה שהקשה וכמו שכתבנו לעיל גם מ\"ש דהר\"ש פי' דשמירת לוים אינה מוסבת על בנין שער הניצוץ זה אינו דדוקא המפרש פי' כן אך דברי הרר\"ש יותר נוטים לדברי התוס' וכמו שיראה המעיין ומה גם דאחר שפירש דטעמא דתרי לא בעו שימור הוא משום דהיו תכופים שמעת מינה דאף במקום שהיו הכהנים שומרים הלוים ג\"כ היו שומרים, הכלל העולה דכל מה שיש לשאת ולתת בדברי סמ\"ג ותוס' כבר הארכנו בזה לעיל והכל מתוקן אצלנו וזה המחבר כפי הנראה לא השגיח בעין יפה בדבריהם ולא די לנו זה הצער אלא שהטיח דברים ופער פיו נגד רבותינו בעלי התוס' וכתב בשנים ושלשה מקומות שטעו והנראה אצלי הכל דבר אחד וזהו עונשו ושרי ליה מרי' ולן: תנן בפ\"ק דמדות ומקום היה שם אמה על אמה כו' שהמפתחות היו תלויות בה ע\"כ. ונראה דמקום זה היה בבית המוקד עצמו ולא בד' לשכות שהיו בבית המוקד דהא קודם למשנה זו קתני בית המוקד כו' דעלה קתני ומקום היה שם משמע דבבית המוקד היה המקום אך ראיתי למפרש בריש פ\"ק דתמיד עלה דמתניתין דמפתחות העזרה בידם שכתב דמקום זה דאמה על אמה היה בלשכת המוקד ולשכה זו הנקראת לשכת בית המוקד הוזכרה בפ\"ג דתמיד והיתה צפונית מערבית ומ\"מ לא ידעתי מנא ליה למפרש דבר זה והרואה הציור שעשה הרב בעל תיו\"ט בסוף מדות יראה דס\"ל דמקום זה דאמה על אמה היה בבית המוקד עצמו ולא בשום אחת מהלשכות: תנן בפ\"ק דתמיד ובפ\"ק דמדות בית המוקד כו' וזקני בית אב ישנים שם ומפתחות העזרה בידם ע\"כ. והנה לא ידעתי פי' משנה זו דקתני מפתחות העזרה בידם דמשמע דקאי על זקני בית אב ולמעוטי פרחי כהונה דהא בתר הכי קתני פרחי כהונה איש כסתו בארץ והלא המפתחות היו בבית המוקד שהיה שם מקום אמה על אמה וכדאיתא שם בפ\"ק דמדות וא\"כ למה זה יחסו המפתחות לזקני בית אב יותר משאר הכהנים. וסבור הייתי לומר דמקום זה דאמה על אמה היה ברובדין שהיו ישנין שם זקני בית אב ומשום הכי יחסו המפתחות לזקני בית אב וראיתי למפרש בריש תמיד שכתב ומפתחות העזרה בידם כלומר בידי אותם כהנים לשם היו מונחות כל מפתחות העזרה ומפרש במסכת מדות היכן היתה הנחתן מקום היה שם אמה על אמה כו' ע\"כ. והנה דברים אלו הם צרורים וחתומים והדבר צריך תלמוד: (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר בפ\"ד מהלכות כלי המקדש דין י\"ז): " + ], + [ + "והרובין היו שומרים שם כו'. בגמרא אמרינן דמש\"ה קרי להו רובין משום דלא מטו למעבד עבודה ופירש המפרש כגון פחותין מי\"ג שנה וכ\"כ מרן. ואני תמיה על זה דאיך יתכן דמצוה זו שהיא שמירת המקדש שהיא מצות עשה יניחו אותה לעשות לקטנים שאינן בני מצוה וכי תימא שהמצוה מתקיימת בשמירת הלוים הא ליתא דהא מקרא מלא הוא שהכהנים יהיו שומרים וכדאיתא בגמרא ריש מסכת תמיד. ומיהו לזה היה אפשר לומר דבבית המוקד השומרים לא היו קטנים דהא התם לא קתני רובין כי אם פרחי וכמו שעוד נעמוד על זה וא\"כ הרי מתקיימת מצות שמירה התם ומיהו אין דעתי מתיישבת בזה דהא מקרא ילפינן דכהנים ישמרו בג' מקומות מדכתיב אהרן ובניו וא\"כ מן הדין ראוי דהשומרים יהיו בני מצוה. והנראה אצלי דהא דקאמר הכא דלא מטו למעבד עבודה היינו שהם פחותים מעשרים שנה וכמ\"ש רבינו בפ\"ה מהלכות כלי המקדש דין ט\"ו וכשיגדל הכהן ויעשה איש הרי הוא כשר לעבודה אבל אחיו הכהנים לא היו מניחין אותו לעבוד עד שיהיה בן עשרים שנה ע\"כ, ולאלו הוא דקרי להו הכא רובין דהיינו שהן ראויין לעבודה אלא שהכהנים אין מניחין אותן לעבוד והיו עושין אותן שומרים. והסמ\"ג עשין קס\"ה כתב דהרובין היו נערים שלא הגיעו לחינוך עבודה ע\"כ ודבריו סתומים מהו חינוך עבודה. שוב ראיתי להרב באר שבע שכתב כן ודחה דברי המפרש. וראיתי בפסקי תוס' מסכת תמיד סי' ו' שכתב שם פחות מבן עשרים אין כשר לעבודה ולפי דעתי דבריהם הן על הרובין השנוי במשנתנו דאמרינן בגמרא דלא מטו למעבד עבודה ופי' הם דמיירי בפחות מכ' ומש\"ה הוצרכו לומר דפחות מבן עשרים אין כשר לעבודה: " + ], + [ + "לא היו הכהנים השומרים ישנים וכו'. תנן בפ\"ה דשקלים בן בבי על הפקיע ופי' רבינו עובדיה על הפקיע להלקות כהנים והלוים שנמצאו ישנים על משמרותיהם שהיו שומרים את המקדש בלילה כדאמרינן במסכת מדות מי שהיו מוצאין אותו ישן היו חובטין אותו ע\"כ. והנראה מדבריו הוא שגם לכהנים היו מלקין אם היו מוצאין אותו ישן אך בפ\"ק דמדות תנינן איש הר הבית היה מחזר כו' והם אומרים מה קול בעזרה קול בן לוי לוקה ובגדיו נשרפין שישן לו על משמרתו ע\"כ. נראה דדוקא לוים היו לוקין ולא הכהנים ומיהו יש לדחות דלאו דוקא אלא כיון שהרוב היו לוים דהכהנים לא היו שומרים כי אם בג' מקומות והלוים בכ\"א משום הכי קרי לכולהו בן לוי דהכהנים נמי נקראו לוים וכדאמרינן בכ\"ד מקומות נקראו הכהנים לוים א\"כ שהשומע בירושלים את צעקת הלוקה היה אומר קול בן לוי הוא לפי שהיה תולה הדבר ברוב. והרב בעל תיו\"ט בפ\"ק דמדות דקדק מתוך דברי המפרש שאיש הר הבית לא היה מחזר כי אם על משמרות הלוים ולא על משמרות הכהנים וכתב בשם החכם הר\"ר אברהם רופא שהשיג על רבינו עובדיה במ\"ש שגם הכהנים לוקין שלא מצינו כהנים לוקין ומסתמיות דברי רבינו שכתב ומעמידין ממונה אחד על כל משמרות השומרים כו' נראה דזה הממונה היה מחזר אף על משמרות הכהנים. ומיהו עדיין אפשר לומר דנהי שהיה מחזר אך לא היה מלקה כי אם ללוים אבל לא לכהנים. אך מתוך מה שדקדק הרב בעל תיו\"ט מדברי המפרש נראה דאיש הר הבית לא היה מחזר על משמרות הכהנים כי אם על משמרות הלוים. ומיהו לכל הפירושים נראה לי שגם הכהנים השומרים לא היו ישנים דכיון דעיקר מצות השמירה הוא שיהיו נעורים מה נשתנו הכהנים מן הלוים אלא דקשה לי ההיא דתנן בריש תמיד ופרחי כהונה איש כסתו בארץ לא היו ישנים בבגדי קדש משמע דפרחי כהונה שהם השומרים היו ישנים אלא שלא היו ישנים בבגדי קודש הן אמת שמתוך דברי המפרש שכתב דהטעם שהיו הרובין שומרים הוא משום דאותם שיכולים לעבוד אינם רוצים לשמור ועוד הואיל ויכולין לעבוד אין אנו מניחין אותם לשמור כו' נראה מתוך טעמים אלו דגם בבית המוקד היו הרובין שומרין והפרחי כהונה לא היו שומרים אלא שיהיו שם כדי שיהיו מוכנים שם וכן כתב הרב בעל באר שבע דלדברי המפרש גם בבית המוקד לא היו שומרים אלא הרובין והכריח כן ממ\"ש המפרש עלה ההיא דאמרינן בגמרא התם דלא מטו למיעבד עבודה כו' התם גבי שמירה דלא מטו וכו' משמע דהכא גבי פרחי כהונה אין בהם שמירה כלל כו' ואם כן כפי סברא זו לא קשה מידי דלעולם השומרים לא היו ישנים ומאי דתנן ופרחי כהונה איש כסתו בארץ הני לא היו שומרים אלא שהיו ישנים שם כדי שיהיו מזומנים למחר לעבודה וכמו שכתב המפרש. ומיהו אעיקרא דדינא סברא זו שיחסנו למפרש היא תמוה דפשטא דמתניתין דקתני והרובין שומרים שם משמע דדוקא התם היו הרובין שומרים אבל בבית המוקד לא היו הרובין שומרים וכן כתב בפי' רבינו עובדיה דבבית המוקד פרחי כהונה היו השומרים וכן כתב הסמ\"ג במצות עשה סי' קס\"ה וכן הוא דעת רבינו שכתב לא היו הכהנים השומרים ישנים בבגדי כהונה כו' הנה דעת שפתיו ברור מללו דמאי דתנן לא היו ישנים בבגדי קדש קאי על השומרים ופשיטא שאינם רובים דברובין דהיינו שלא הגיעו לעבוד עבודה בגדי כהונה מאי בעו גבייהו אלא ודאי דס\"ל דהשומרים דבית המוקד לא היו רובין כי אם פרחי כהונה וכתב בפירוש דהשומרים לא היו ישנים בבגדי קדש משמע דשלא בבגדי קדש היו ישנים והדרא קושיין לדוכתא דמה נשתנו כהנים מלוים דלוים מוכח ממתניתין דלא היו ישינים וכדכתיבנא. וראיתי בפסקי תוספות דריש תמיד וז\"ל כהנים ולוים נחלקו למשמרות וזמן קבוע היה להם לישן ואם מצאו ממונה שישן יותר חובטו במקל ושורף בגדיו אם לא שעומד תחלה ואומר שלום עליך גם במשמר אחד ישן משמר שני נעור ושומר ע\"כ. והנה אין ספק שיש ט\"ס בסוף דברי התוס' הללו והנראה אצלי דהתוס' הוקשה אצלם מה שהקשינו דאיך היו השומרים ישנים ולזה תירצו בשני אופנים האופן הראשון הוא דלעולם דהיו ישנים אלא דזמן קבוע היה להם לישן ואיש הר הבית היה מחזר ואם מצאו שישן יותר מהזמן הקבוע היה חובטו במקל ומאי דתנן לא היו ישנים בבגדי קדש היינו בזמן הקבוע להם לישן, עוד כתבו דבכל משמר ומשמר לא היו כולם נעורים אלא היה א' ישן ואחד נעור והיו חוזרים חלילה ולפי זה מאי דתנן דאיש הר הבית היה מכה למי שהיה ישן היינו למי שהיה זמנו להיות נעור ומאי דתנן לא היו ישנים בבגדי קודש הכוונה היא במי שהיה זמנו להיות ישן לא היה ישן בבגדי קדש. ומה שסיימו התוספות וכתבו ומקומות יש שלא לישן בהם ולכאורה דברי התוס' הללו אין להם מובן דבאיזה מקום מיירי דאי בעזרה הא אפי' ישיבה אסורה וכל שכן שינה והנראה דהתוס' הוקשה להם דכפי מה שכתבנו דבכל משמר ומשמר לא היו כולם נעורים אלא היה אחד ישן ואחד נעור א\"כ איש הר הבית כשהיה מחזר איך היה יודע שזה שהוא ישן היה זמנו להיות נעור ואפשר דזמנו היה להיות ישן ואם כן איך היה מכה אותו לזה כתבו דמקומות יש שלא לישן בהם כלומר דהיה להם בכל משמר ומשמר מקום קבוע שלא לישן אלא לישב שם לשמור וכשהיה זמן אחד מהם לשמור היה יושב שם ובמקום אחר היה הולך חבירו וישן וכשהיה מחזר איש הר הבית והיה מוצא בן לוי במקום שלא היו ישנים שם והוא היה ישן היה מכה אותו לפי שישן במשמרתו. שוב ראיתי להרב בעל באר שבע שהקשה קושיא זו שכתבנו וכתב ונראה בעיני דזמן קבוע היה להם לישן בלילה ואם מצאו הממונה שישן יותר חובטו במקל ושורף בגדיו אם לא שעמד תחילה ואמר שלום עליך ומשמר אחד היה ישן ומשמר שני היה נעור ושומר כדרך כל שומרי אוצרות המלכים וכן דייק לשון המשנה דמדות דקתני קול בן לוי לוקה ובגדיו נשרפין שישן לו על משמרתו מדנקט על משמרתו משמע שאינו נלקה אלא על שישן על משמרתו אבל בלא משמרתו היה ישן בהיתר דאם לא כן על משמרתו למה לי והשומרים היו מתחלפין על פי משמרות עד שיגמרו כ\"ד משמרות וחוזרים חלילה כמו בשאר עבודות והשתא לא קשיא מידי עכ\"ד. והנך רואה שדבריו הם לקוחים מפסקי התוס' אלא שהרב נראה דפירש לדברי התוס' באופן אחר ממה שכתבנו ודבריו צריכים תלמוד ועוד אנופף ידי בדינים אלו אם יגמור ה' בעדי: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "חוץ מלילי שבת שאין בידם אור כו'. כתב מרן ואע\"ג דקי\"ל דאין שבות במקדש כו' שאני הכא דאפשר בנרות הדלוקים מע\"ש. וקשיא לי ממ\"ש מהרי\"א בכתביו סי' קנ\"ד דלהקיש באצבעו בשבת לשתק התינוק שרי והביא ראיה מדתנן בקש להתנמנם פרחי כהונה מקישין לפניו כו' ולא מידק עלה משום שאין שבות במקדש כדמסיק במצריף גחלת כו'. ואם כדברי מרן ע\"כ טעמא לאו משום דאין שבות במקדש דהא היה אפשר להקיצו בענין אחר אלא ע\"כ טעמא הוא משום דהקשה אף במדינה שריא. תו קשיא לי ממ\"ש רבינו בפ\"ב מהלכות עבודת יום הכיפורים היה כ\"ג זקן או חולה מלבנין עששיות של ברזל באש מבערב ולמחר מטילין אותם במים כדי להפיג צינתן שאין שבות במקדש או מערבין מים חמין במי המקוה עד שתפוג צינתן. ואי כדברי מרן למה היו מלבנין עששיות מבערב ולמחר מטילין אותם במים והיו עוברים על שבות מאחר שאפשר בתיקון אחר דליכא איסור שבות שהוא להחם מים חמין מבערב ולמחר יערבו אותם במי המקוה דליכא איסורא כלל: סליקו להו הלכות בית הבחירה " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Warsaw, 1881", + "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI" + ] + ], + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/Warsaw, 1881.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..6f0dcec0b4a6a9b03bdc442f315ca913a3fa22f0 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/Warsaw, 1881.json @@ -0,0 +1,185 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI", + "versionTitle": "Warsaw, 1881", + "license": "Public Domain", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [ + "השוחט בעל מום לשם קרבן לוקה. כתב מרן ודקדק רבינו לכתוב לשם קרבן וכו'. ולא הבינותי כוונת מרן דהא בגמרא לא הוזכר מיעוטא דקדשי בד\"ה כי אם גבי שחוטי חוץ ולא גבי שוחט בעל מום. ואם מרן רוצה ללמוד משחוטי חוץ יש לדחות ושעיר המשתלח יוכיח שאין בו משום שחוטי חוץ ויש בו משום מום. ומיהו הדין דין אמת דאין בקדשי בד\"ה משום בעל מום דקרא לא איירי אלא בקדשי מזבח. ומיהו כוונת רבינו במ\"ש לשם קרבן נ\"ל שאין כוונתו למעט קדשי בד\"ה כי אם למעט שוחט קדשי מזבח שלא לשם קרבן דהגע עצמך אם שחט אחד מקדשי מזבח שלא לשם קרבן אלא לתכלית אחר אינו עובר בלאו דלא תשחט בעל מום לפי שאין לאו זה כי אם בשוחט לשם קרבן דומיא דזורק ומקטיר אבל שוחט שלא לשם קרבן אינו עובר בלאו: " + ], + [], + [], + [ + "המטיל מום בקדשים כו'. דין זה אינו אלא בקדשי מזבח אך בקדשי בד\"ה פשיטא דליכא איסור. אך ראיתי להתוס' פ\"ק דע\"ז דף י\"ג ד\"ה ונשחטה שכתבו דמדרבנן אסור להטיל מום בקדשי ב\"ה אטו קדשי מזבח דומיא דגיזה ועבודה וכ\"כ בפרק קדשי קדשים דף נ\"ט יע\"ש ולפי דברי התוספות הללו אני מסתפק אם גם בשוחט קדשי בדק הבית גזרו עליו משום בעל מום אטו קדשי מזבח או לא ונראה דהיכא דאיתמר איתמר והחילוק הוא פשוט: " + ], + [], + [], + [ + "המקדיש בעלת מום למזבח. בסוף תמורה נחלקו רבי יוחנן ור\"ל אליבא דרבנן דר\"י סבר דלרבנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי ב\"ה היו בכלל העמדה והערכה ור\"ל סבר דלרבנן קדשי ב\"ה היו בכלל העמדה והערכה ק\"מ לא היו ורבינו פסק כרבנן ואליבא דר\"י שהרי בפ\"ה מהלכות ערכין פסק דקדשי ב\"ה היו בכלל העמדה והערכה ושם ביאר גם כן דק\"מ היו בכלל ואמרינן בגמרא דר\"י ור\"ל מודו דאליבא דכ\"ע בעל מום מעיקרו לא היה בכלל ולא נמצא מי שיחלוק בדין זה כי אם תנא דבי לוי דס\"ל דאפילו בעל מום מעיקרו היה בכלל ומרן הקשה דאיך לא חילק רבינו בין בעל מום מעיקרו לנפל בו אח\"כ וכתב שפסק כתנא דבי לוי ותירוץ זה דחאו מרן שהרי בפירוש כתב בסעיף שאח\"ז שמקדיש בעלת מום לא היה בכלל העמדה והערכה ואם מתה תפדה וכן דקדק מרן בפ\"ה מהלכות ערכין מדכתב רבינו בין קדשי מזבח שנפל בהם מום דאתא לאפוקי בעל מום מעיקרו ולעיקר הקושיא כתב דע\"כ לא קאמר ר\"י אותה למעוטי בעל מום מעיקרו אלא לומר דאפי' אם מת נפדה ולא בעינן ביה והעמיד אבל כשהוא חי לד\"ה נפדה הוא בערך הכהן וזה עיקר ע\"כ ודברי מרן הללו הם מוכרחים דפשיטא דלא גרע מקדיש בעל מום למזבח ממקדיש מטלטלין דנפדה הוא בערך הכהן כדכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו וגו' ועוד דהא כתיב ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ולר\"ש דאליבא דכ\"ע אית ליה דקדשי ב\"ה לא היו בכלל במאי מוקי להאי קרא אי בק\"מ וקרא לבעלי מומין בהמה טמאה למה נאמר הרי נאמר ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו אלא ודאי דמוקי לקרא בקדשי ב\"ה ואע\"ג דליתיה בהעמדה איתיה בהערכה וה\"ה בעל מום מעיקרו דאע\"ג דליתיה בהעמדה איתיה בהערכה דבהא לא פליגי ר\"ש ורבנן וכל שכן לדברי הרמב\"ן בפי' התורה דמקרא קמא דואם כל בהמה טמאה דרשינן קדשי מזבח וקדשי ב\"ה וכאילו כתיב ואשר יקריבו דא\"כ אייתר לן קרא דואם בבהמה שהרי ק\"מ וקדשי ב\"ה כבר נאמרו וע\"כ אית לן לאוקומי בבעל מום מעיקרו דבעי הערכה אע\"פ שאינו בכלל העמדה. וראיתי להרב בעל לחם משנה בפ\"ה דערכין שכתב וגם שם כתב וכן הדין בבהמת קדשים שנפל בהם מום ויש לדקדק שם כמו שדקדק כו' ולא ידעתי מה שייך לדקדק כאן והלא הכא מיירי בכל גווני וכמ\"ש המקדיש בעל מום משום דלא מיירי בהעמדה אלא בהערכה וסוף דבריו נמי נפלאו ממני שנראה דלא ניחא ליה אפי' בתירוץ אחרון דמרן וצ\"ע. עוד כתב רבינו ואם מתה קודם שתפדה נפדית אחר שתמות ואע\"ג דקי\"ל דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הני כיון דקדם מומן להקדשן דיקלא בעלמא נינהו וכמ\"ש רש\"י בריש פרק הזרוע ובפ\"ב דבכורות (דף י\"ד) וליכא למימר דהאי אם מתו היינו שנשחטו ואשמעינן שלא היו בכלל העמדה אבל אם מתו אינם נפדים משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הא ליתא דהא בפרק יש בקדשי מזבח (דף ל\"ג) מותיב ר' ירמיה לר\"ל דאמר קדשי מזבח בעלי מומין יפדו בשקדם הקדשן את מומן מיירי ש\"מ פודין את הקדשים להאכילן לכלבים משמע דלרבי יוחנן דמוקי לה בשקדם מומן לא קשה ולא מידי משום דדיקלא בעלמא נינהו. ומה שכתב עוד אם מתה קודם שתפדה תקבר כשאר הקדשים התמימים מפני שהיא צריכה העמדה כו' האי אם מתה לאו דוקא אלא בנשחטה מיירי דאי מתה ת\"ל דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים והכי אמרינן בסוף פ\"ה דמעילה קדשי מזבח תמימין ונעשו בעלי מומין ועבר ושחטן רבי אומר יקברו וחכמים אומרים יפדו אלמא דוקא שחטן הא מתו אפי' לחכמים דס\"ל דקדשי מזבח לא היו בכלל אפ\"ה אין פודין משום דאין פודין לכלבים ואגב דנקט בחלוקה הא' ואם מתו לאשמועינן רבותא דאפי' מתו יפדו נקט נמי הכא אם מתה ונתן טעם מפני שהיא צריכה העמדה לתת טעם נמי להיכא דנשחטה וז\"ש ואם נשחטה קודם שתפדה ה\"ז נפדית כל זמן שהיא מפרכסת דתרתי בעינן שחיטה ומפרכסת אבל מפרכסת בלא שחיטה לא מהני דאף דשייך בה העמדה כיון שהיא מפרכסת מ\"מ אין פודין לכלבים וזהו שכתב מרן על דין זה מחלוקת רבי וחכמים דעבר ושחטן לאשמועינן דאף מאן דלא בעי העמדה מודה דאין פודין לכלבים מדנקט ושחטן וה\"ה לדידן במפרכסת דאף דשייך בה העמדה אין פודין לכלבים. וראיתי לרש\"י שכתב בריש פרק הזרוע עלה דמתניתין דואם מתו יפדו ועוד אשמעינן דלא בעינן העמדה והערכה וקעבר קדשי ב\"ה לא היו בכלל העמדה כו' ולא ידעתי איך תלי הא בהא דהא רבי יוחנן דאית ליה קדשי ב\"ה היו בכלל מודה בקדם מומן דלא היו משום דגרע מקדיש בעל מום למזבח ממקדיש לב\"ה וצ\"ע ונראה דה\"ה למקדיש בהמה טמאה או חיה למזבח דאינו בכלל וכל שכן הוא וכדאיתא בסוף תמורה. שוב ראיתי מה שכתב הרב בעל לחם משנה כאן שהקשה למרן לתירוץ השני דא\"כ אמאי אסיק בקשיא ללוי אותה למאי אתא נימא דלוי לא אמר בבעל מום מעיקרו דאם מת יקבר אלא יפדה אך כשהוא חי צריך העמדה והערכה ע\"כ ולא ידעתי איך אפשר דלוי סבר דאם מת יפדה והא בפ\"ב דבכורות אמרינן אבל חכמים אומרים אם מתו יקברו מאן חכמים תנא דבי לוי הרי דס\"ל לסתמא דתלמודא דלתנא דבי לוי אם מת יקבר ואולי קושיית הלח\"מ היא עלה דההיא דמנא לן דללוי אם מת יקבר אימא דלוי לא קאמר אלא כשהוא חי מ\"מ היה לו להקשות ג\"כ מהא דבכורות. אך אעיקרא דדינא נ\"ל דקושיא מעיקרא ליתא משום דהעמדה לא שייך אלא למעט מת אבל כשהוא חי לא שייך העמדה אלא הערכה וזהו שכתב כאן ותפדה בערך הכהן ולא הזכיר העמדה ומה שכתב בפ\"ה מהלכות ערכין הרי זו צריכה העמדה בב\"ד הכוונה היא למעט מת דלא שייך בה העמדה דאי לא תימא הכי העמדה זו מה היא וכי תימא שיביאו אותה לפני ב\"ד וישומו אותה הא כל ההקדשות נמי דמטלטלין ושדות ע\"י ב\"ד הם נפדין וכמ\"ש ריש פ\"ח מהלכות ערכין וא\"כ מה חידש רבינו גבי בהמה שצריכה העמדה אלא ודאי למעט מת אתא וקרא נמי דכתיב והעמיד הוא למעט מת דלא שייך והעמיד וכי תימא דגבי בהמה צריך שיביאו אותה לפני ב\"ד וישומו אותה שם ולא שישלח שמאים לשומה אבל בשאר הדברים אין צורך שיביאום לפני ב\"ד אלא די שישלחו ב\"ד שמאים וישומו אותם ואח\"כ נפדית והנה חילוק זה היה לו לבארו בפ\"ח ומ\"מ אף דנימא שחילוק זה הוא אמיתי וסמך בפ\"ח על מ\"ש בפ\"ה מ\"מ בבעל מום מעיקרו לא בעינן העמדה אפילו כשהוא חי ומת יפדה דהא לא בעי העמדה אפי' כשהוא חי אבל במילתא דבעינן העמדה כשהוא חי אם מת יקברו ורבינו לא הזכיר גבי מקדיש בעלת מום העמדה אלא הערכה דוקא אך לוי דתני העמדה ע\"כ ס\"ל דאם מת יקבר ומה שהקשה עוד דמנא ליה חילוק זה דאי נכנס בכלל העמדה והערכה אם מת יקבר ואי לא נכנס אפי' חי לא בעי העמדה והערכה לא ידעתי היכן כתב רבינו דבעי העמדה שיקשה לו דאם מת יקבר ולפי מה שכתבנו לעיל דקרא דואם בבהמה הטמאה מיירי במקדיש בעל מום אתי שפיר דלא כתיב ביה והעמיד אלא ופדה בערכך ומה שהוקשה למרן שכתב עלה דואם נשחטה קודם שתפדה הרי זו נפדית דמוצא דין זה הוא בפ\"ה דמעילה מחלוקת רבי וחכמים וכתב דאין זה מקומו דחכמים דהתם סברי דקדשי מזבח לא היו בכלל כו' כבר כתבנו לעיל כוונת דברי מרן שהוא לומר דמנ\"ל דבעינן שחיטה אפי' נבילה כל זמן שהיא מפרכסת היא בכלל העמדה אלא דטעמא הוא משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ומוצא דין זה הוא מההיא דפ\"ה דמעילה דמשמע דוקא שחט וכדאמרינן בפרק יש בקדשי מזבח ד' ל\"ג וזה שלא כתב מרן ופסק כפלוני כמנהגו משום דדבריו הם אליבא דכ\"ע: " + ] + ], + [ + [], + [ + "ויש מומין אחרים מיוחדים כו'. כתב מרן קשיא לי דהא חטיה החיצונות כו' ותמיהא לי מילתא טובא דבר\"פ מומין אלו ד' מ\"ג אמרינן קלוט וחוטין דליתנהו באדם כו' וצ\"ע ועי' בלח\"מ: " + ], + [ + "חטיה החיצונות שניקבו וכו'. הטעם שכתב רבינו שהוא לפי שבעת שפותחת פיה כו' הוא בגמרא פרק כל פסולי המוקדשין (דף ל\"ה): " + ], + [], + [ + "אם היתה ידו או רגלו קלוטה כשל חמור. בירושלמי פרק עגלה ערופה נסתפקו בזה אם משום מום נגעו בה או משום מחוסר אבר ונ\"מ לדברים שאין המום פוסל ומחוסר אבר פוסל יע\"ש: " + ], + [ + "כל מום מע\"ג מום המנויין וכו' חוץ מזקן וכו' שאע\"פ שאינו כשר לקרבן אינו נפדה. נראה דאם עבר והקריב זקן דפסול לפי שזקן יש לו דין מום שאינו קבוע ובמום עובר לא מצינו בשום מקום שיאמרו דאם עבר והקריב שכשר והרי גבי כהן שיש לו מום עובר קי\"ל שאם עבד פסל וכמו שפסק רבינו בפ\"ו מהלכות ביאת מקדש דין ב' וא\"כ לגבי בהמה נמי שאם יש לה מום עובר שאם עבר והקריבה דפסולה ותשרף כדין פסולי המוקדשין וא\"כ הוא הדין זקן שהרי דינו כמום עובר שהרי זקן שעבד עבודתו פסולה שהרי מנאו רבינו בפ\"ז מהלכות ביאת מקדש בכלל המומים הפוסלים באדם ובבהמה וכמבואר שם ועוד שהרי כתב שם בדין ח' יש ד' חליים אחרים כו' וסיים וכתב ואם הקריבן יראה לי שהורצו ע\"כ משמע דדוקא בהני הוא דאם עבר והקריבן הורצו אבל כל השאר אם עבר והקריבן לא הורצו. אך לא ביאר כאן רבינו שיעור הזקן שתפסל הבהמה מה הוא ולכאורה נראה שהשיעור הוא שהגיעה להיות רותחת כדין האדם וכמו שפסק בפ\"ז מהלכות ביאת המקדש דין י\"ב וסמך בהלכות איסורי מזבח על מ\"ש בהלכות ביאת המקדש לפי שהבהמה והאדם שוים הם בדינם. אך ראיתי לרבינו בפ\"א מה' מעשה הקרבנות דין י\"א שכתב והגדולים בבקר כו' יותר על זה הרי הוא זקן ואין מקריבין אותו ע\"כ משמע דס\"ל דזקן האמור בבהמה הוא תלוי בשנים ולא דמי לאדם שאינו תלוי בשנים אלא שאני תמיה על זה דמסוגיא דפרק עגלה ערופה (דף מ\"ו) מוכח דקדשים דלא כתיב בהו בן שנה אין שנים פוסלים בהם ולומר דכיון דאין פודים אותם משום זקנה מש\"ה אמרינן דאין שנים פוסלים הא ליתא דכיון שכבר הכרחנו לעולם דפסולים ואם עבר והקריבן ישרפו ככל פסולי המוקדשין א\"כ היכי אמרינן בהו דאין שנים פוסלים ובפ\"ק דפרה מ\"ב תנן וחכ\"א אף בני ג' ר\"מ אומר אף בני ד' וה' כשירים אלא שאין מביאין זקנים מפני הכבוד ע\"כ. והנה יש לדקדק בדברי ר\"מ הללו דמדקאמר שאין מביאים זקנים מפני הכבוד משמע שאינן פסולים מן התורה וכמ\"ש הראב\"ד הביא דבריו הרב בעל קרבן אהרן בפרשת פר כהן משיח ואילו בסוף פ\"ז דבכורות ממעטינן זקן מקרא ומאותה סוגיא מוכח דפסולו מן התורה הוא דוקא דומיא דאדם שהוא עד שירתת אבל כל שלא הגיע לשיעור זה אין פסולו כ\"א מדרבנן מפני הכבוד וכ\"כ הרב בעל תיו\"ט ולפי זה היה אפשר ליישב דברי רבינו דהזקן שכתב בהלכות איסורי מזבח הוא הזקן שכתב במומי הכהנים שהוא תכלית הזקנה וזה הוא פסול ולא מצד השנים אלא לפי שתש כחו. ומ\"ש בהלכות מ\"ה יותר על זה הוא זקן ואין מקריבין אותו לאו למימרא שהוא פסול דהא זקן דמיעט קרא אינו זקן בשנים אלא הכוונה היא דלכתחילה אין מקריבין אותו מפני הכבוד ולפ\"ז אתיא שפיר סוגיא דסוטה דאמרינן דאין שנים פוסלים בקדשים ואע\"ג שאם הגיע לשיעור גדול מהזקנה תפסל ההיא לאו משום שנים היא פסולה אלא מפני המקרה שקרה לה בזקנה והרי בפ\"ק דחולין אמרינן שאין שנים פוסלים בכהנים דאפ\"ה אמרינן התם (דף כ\"ד) עד כמה עד שירתת. ודע שע\"כ מ\"ש רבינו בריש מעה\"ק דיתר על כן אין מקריבין אותו אין פיסולו מהתורה שהרי מדבריו שם מוכח דגם האיל שהוא יותר מבן ב' אין מקריבין וזה לא יתכן שהרי בפרק שתי מדות (דף צ\"א) אמרינן או לאיל מה ת\"ל לפי שמצינו שחלק הכתוב בין נסכי בן שנה לנסכי בן שתים יכול נחלק בין נסכי בן ב' לנסכי בן ג' ת\"ל או לאיל ע\"כ ואי אמרת דאיל יתר מבן ב' פסולו מן התורה למה לי קרא והא פסול הוא וליכא למימר דאיצטריך קרא לכתחלה דהא ליתא וכמבואר שם אלא ודאי שמ\"ש דיותר מזה אין מקריבים אינו אלא מדרבנן ומפני הכבוד ובפ\"ב מהלכות מעה\"ק דין ד' כשהביא דין נסכי האיל לא ביאר בין גדול בין קטן כמו שביאר בשאר המינים והטעם הוא לפי שכבר כתב בפרק הקודם דאיל יותר מבן שתים אין מקריבים אבל בגמרא באו לתת טעם ליתור המקראות. הן אמת שדין זה דאיל יותר מבן ב' שאין מקריבין אותו כעת לא מצאתיהו ולא ידעתי למה לא ביאר ג\"כ גבי עזים שאם הוא יותר מבן ב' שהוא זקן. ודע שבפרק ב' שעירי (דף ס\"ג) עלה דההיא דאמרינן התינח שעיר פר מאי איכא למימר הקשו התוס' הא בפר נמי אי עברה שנתן פסול ותו לא חזי להקרבה כו' והנראה מדבריהם שם דס\"ל דרבנן פליגי עם ר\"מ דלרבנן כיון שהוא יותר מבן ג' פסול ולרבי מאיר אף בן ד' ובן ה' ואפי' טפי נמי כשרים אלא שאין מביאים זקנים מפני הכבוד ולפי סברת התוס' הלזו קשה אותה סוגיא דסוטה דקאמר דאין שנים פוסלים בקדשים וצ\"ע וליכא למימר דאף התוס' מודו דאין פסול הפר ביותר מג' כי אם מדרבנן אלא דלר\"מ אפי' פסול דרבנן ליכא כ\"א משום כבוד בעלמא הא ליתא שהרי מדבריהם מוכח בהדיא דלרבנן יותר מבן שלש פסול מן התורה שכתבו דאפשר שלא קבלו הלכה דחטאת שעברה שנתה שתמות כ\"א בשעיר אלמא דפסולו מן התורה ולפ\"ז יקשה סוגיא דסוטה ועיין ברבינו בפי' המשנה פ\"ק דפרה מ\"ב ובמה שכתבתי לעיל (*א\"ה תמצאנו לקמן פ\"א מהלכות פרה אדומה יע\"ש): " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "נשחטה ונמצאת טריפה כו'. עיין פ\"ג מהלכות בכורות דין י' ובתיו\"ט פי\"ב דזבחים משנה ד': " + ] + ], + [ + [], + [ + "תחלת הציהוב בזה ובזה פסול מספק הוא הפיסול. ועיין לקמן רפי\"ו מהלכות מעשה הקרבנות ודוק: " + ], + [], + [], + [ + "הנדמה אע\"פ שאינו כלאים כו'. כתב מרן וזה דעת רבינו שכשמנה כל האסורים למזבח לקמן דילג נדמה ע\"כ. ואפשר דבכלל בעל מום הוא שהרי כתב שאין לך מום קבוע גדול מהשינוי: " + ], + [ + "והמוקצה לע\"ז והנעבד כו'. כתבו התוס' בפרק בתרא דחולין (דף ק\"מ) דבהמת עיר הנדחת וכן בהמה שהחליפוה בע\"ז דכשרה למזבח אף שאסורה להדיוט ולא מימעיט ממשקה ישראל כיון דהיה לה שעת הכושר ע\"כ. ותימה דהא בפרק כל הבשר (דף קט\"ו) מוכח דכל דאסור להדיוט אסור לגבוה אף שהיה לו שעת הכושר וכ\"כ התוס' בפ\"ק דמנחות (דף ו') דילפינן מקרא דמשקה ישראל אפילו להיכא דהיה לו שעת הכושר והכריחו זה מההיא דפרק כל האסורין וע\"ק לי דלפי האמת כי היכי דיליף מכשיר ממכפר ה\"נ נילף מכפר ממכשיר ונילף מצפורי מצורע לשאר הקרבנות וכעין זה כתבו התוס' בפרק המביא אשם (דף נ\"ה) וצ\"ע: " + ], + [], + [ + "מצות עשה להקריב מיום השמיני והלאה כו'. ואני מסתפק בדין זה היכא דידעינן דכלו לו חדשיו לולד דהיינו חמשה חדשים לבהמה דקה ותשעה חדשים לגסה וכדאיתא בפ\"ק דבכורות (דף ח') אי שרי להקריבו קודם ח' ימים ומה שהביאני לזה הוא משום דטעמא דמיעט רחמנא מלהקריב קודם יום השמיני הוא כדי שיצא מכלל נפל דכי היכי דבאדם כל ששהה שלשים יום יצא מכלל נפל הכי נמי בבהמה כל ששהה שמונה ימים יצא מכלל נפל והכי איתא בפרק י\"ט משבת (דף קל\"ה) תניא רשב\"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל שנאמר ופדוייו מבן חדש תפדה שמונה ימים בבהמה אינו נפל שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה וגו' ע\"כ הרי דס\"ל לרשב\"ג דטעמא דקרא הוא כדי שיצא מכלל נפל וא\"כ כל שידענו שכלו לו חדשיו הרי יצא מכלל נפל ויהא מותר להקריבו קודם שמנה ימים וכי תימא דדוקא גבי אדם מהני כלו לו חדשיו להוציאו מכלל נפל אבל בבהמה אף שכלו חדשיו לא מהני להוציאו מכלל נפל הא ליתא דהא קי\"ל דנפל אסור באכילה כנבלה ואין שחיטה מועלת לו וכמבואר ואפ\"ה אמרינן בפ\"ק דיו\"ט (דף ו') עגל שנולד ביו\"ט מותר ובפרק אין צדין (דף כ\"ו) תני ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן וע\"כ בדקים לן שכלו לו חדשיו איירי דאי לא תיפוק ליה שאסורים באכילה עד יום השמיני והכי איתא בהדיא בפי\"ט דשבת (דף קל\"ו) דאוקימו לכל הני דיו\"ט בדקים לן שכלו לו חדשיו וכן היא הסכמת כל הפוסקים דבדקים לן שכלו חדשיו אף ביום לידתו מותר באכילה וכמו שכתב רבינו בפ\"ד מהלכות מאכלות אסורות דין ד' והריב\"ה בטור י\"ד סי' ט\"ו יע\"ש ולפ\"ז היה נראה כי היכי דלהיתר אכילה בחד מתרי גווני נפיק מתורת נפל ושרי באכילה הכי נמי להקרבה אלא שלא ראיתי לרבינו שביאר דין זה. והנראה אצלי דלהקרבה לא מהני כלו חדשיו דגזירת הכתוב היא דכל שלא עברו שבעה ימים אינו ראוי להקרבה וכי תימא אם כן היכי יליף רשב\"ג דשמונה ימים בבהמה אינו נפל מדכתיב ומיום השמיני וגו' שאני התם דגזירת הכתוב היא ואינו מטעמא דספק נפל דהא אפי' בדקים לן דכלו חדשיו אסור עד יום השמיני הא לא קשיא דודאי טעמא דקרא משום נפל נגע בה אלא שלא רצה הכתוב גבי קרבן לחלק בין כלו חדשיו ללא כלו חדשיו אלא סתם את הדרך וגזר ואמר דבשום אופן כל שלא עברו עליו שבעה ימים אינו ראוי לקרבן ומצינו דומה לזה גבי אדם דיליף לה רשב\"ג מדכתיב ופדויו מבן חדש תפדה והתם פשיטא דאפילו ידעינן דכלו לו חדשיו לא מהני הפדיון קודם ל' יום ואם פדאו אינו פדוי ואם כן ע\"כ לומר דטעמא דקרא הוא כדי שיצא מכלל נפל אלא שסתם הדבר ואמר דלעולם לא מהני הפדיון קודם שלשים אפי' בידעינן שכלו לו חדשיו הכא נמי גבי בהמה לעולם דטעמיה דקרא הוא כדי שיצא מכלל נפל וסתם הדבר דבכל גוונא אינו ראוי לקרבן אף שכלו חדשיו עד שיעברו עליו שבעה ימים. ויש להביא ראיה לזה ממה שכתב רבינו ואע\"פ שמחוסר זמן פסול אם עבר והקריבהו אינו לוקה מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה ואם איתא דטעמא דקרא אינו אלא משום ספק נפל וכל היכא דקים לן דכלו חדשיו שרי להקריבה ביומיה וקרא מיירי בדלא ידעינן מהיכא תיתי שילקה על הספק דדילמא כלו חדשיו והרי גבי איסור אכילה כתב רבינו בפ\"ד מהלכות מאכלות אסורות וז\"ל ואסור לאכול מן הבהמה שנולדה עד ליל שמיני כו' ואין לוקין עליו ע\"כ וא\"כ גבי קרבן נמי מהיכא תיתי שילקה אלא ודאי דס\"ל דהכא גזירת הכתוב היא שיצא מכלל נפל ע\"י סימן זה דעברו עליו שבעה ימים וסימן אחר איננו מועיל ומש\"ה אילו היה כתוב אזהרה זו בלשון לאו פשיטא דהיה לוקה משום דרחמנא לגבי קרבן בעי סימן זה וכדכתיבנא. ועוד נראה להביא ראיה לזה מההיא דאמרי' בספ\"ד דערכין (דף י\"ח) בן שנתו שנתו שלו ולא מנין עולם והקשו התוס' שם בשם ה\"ר שמואל בן ה\"ר אלחנן למה לי קרא להכי תיפוק ליה מסברא דאי לא תימא הכי היאך נמצא תמידין כשרים לר\"ה שאם נולד קודם ר\"ה מיד כשנכנס ר\"ה בן שתי שנים הוא ואם נולד יום ר\"ה מחוסר זמן הוא ע\"כ ונדחקו הרבה בתירוץ קושיא זו ואם איתא דעשה זה דמיום השמיני אינו אלא בדלא ידעינן דכלו חדשיו אעיקרא דמילתא קושיא ליתא דהא משכחת לה תמידין בר\"ה וכגון שנולדו בר\"ה וידעינן דכלו חדשיו אלא ודאי דס\"ל לתוס' דלענין קרבן אפילו בדידעינן דכלו חדשיו לא מהני עד שיעברו עליו שבעה ימים. שוב ראיתי שהדבר מפורש בפ\"ק דר\"ה (דף ו') דגרסינן התם איבעיא להו בכור מאימתי מונין לו שנה אביי אמר משעה שנולד רב אחא ב\"י אמר משעה שנראה להרצאה ולא פליגי הא בתם הא בבעל מום בעל מום מי מצי אכיל ליה דקים ליה ביה שכלו לו חדשיו ע\"כ. הרי לך הדבר מבואר דאף דבבעל מום היכא דקים לן דכלו חדשיו מונין לו מיום שנולד בתם אף דקים לן שכלו חדשיו מונים לו מיום ח' משום דלא נראה להרצאה אף דכלו לו חדשיו עד יום שמיני והנה אמת נכון הדבר. שוב ראיתי לתוס' ז\"ל בסוף פ\"ג דמנחות (דף ל\"ז) ד\"ה שומע אני אפי' נטרף כו' שכתבו ככל אשר כתבנו ומייתו ההיא דר\"ה שכתבנו ודוק וכן כתבו בפ\"ק דקמא (דף י\"א) ד\"ה בכור שנטרף יע\"ש. ובזה ניחא לי מה שכתב מרן בטור י\"ד סי' ט\"ו וז\"ל וכתוב בא\"ח בשם קצת גאונים שלא אמרו בן ח' ימים אלא לקרבן אבל לאכילה אפילו ביומו מותר ע\"כ והדברים תמוהים ובמה שכתבנו ניחא שכוונת הגאונים הללו היא לומר שלא אמרו בן שמונה ימים כלומר דלא מהני סימן אחר להוציאו מידי נפל אלא בן ח' ימים אלא לקרבן אבל לאכילה מהני סימן אחר דהיינו דקים לן דכלו חדשיו ואז אפילו בן יומו מותר ולפי פי' זה הגאונים הללו שלמים הם אתנו. אך ראיתי למרן ז\"ל שכתב שם ואין כן דעת הפוסקים משמע דס\"ל דדעת קצת גאונים הוא להתיר באכילה בן יומו אפי' בלא ידעינן שכלו חדשיו ולא נתבאר טעמם של גאונים הללו ואולי סוברים דכיון דרבנן פליגי עליה דרשב\"ג קי\"ל כרבנן דמאי דקי\"ל הלכה כרשב\"ג הוא דוקא במתניתין אבל בברייתא לא נאמר כלל זה דכל מקום ששנה רשב\"ג עוד אפשר לומר דס\"ל דרשב\"ג מיירי בדידעינן שלא כלו חדשיו דהא מסוגיא דפרק הערל (דף פ') משמע דרשב\"ג מאי דקאמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל מיירי בבן ח' וא\"כ דכוותיה בבהמה הוי כי האי גוונא אבל בסתם ולדות מחזקינן להו בחזקת בר קיימא. ומ\"מ לא נחה דעתי בכל זה דהא בפרק רבי אליעזר אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב\"ג ומוכח התם דאף בסתם ולדות קאמר וכמו שכתבו התוס' שם ובפרק הערל ועוד דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע לא רצו לאכול מההוא עגלא תלתא דעבדו להו ביומא דשבעה וכדאיתא בגמרא ועוד מאותה סוגיא דפ\"ק דר\"ה שכתבנו לעיל שהקשה סתמא דתלמודא בעל מום מי מצי אכיל משמע דפשיטא ליה לתלמודא דכל שלא שהה שמנה ימים אסור לאוכלו כל היכא דלא קים לן שכלו לו חדשיו ותמהני על מרן שכתב ואין כן דעת הפוסקים דאמאי לא דחה דבריהם מסוגיית הגמרא מהני דוכתי דכתיבנא. וראיתי להחכם בעל פרי חדש שכתב שטעמם של גאונים אלו ממאי דאמרינן בפרק כל הבשר (דף קט\"ו) מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי אלמא דלהדיוט אפי' בן יומו מותר וליתא דהיינו בדקים לן שכלו לו חדשיו דאע\"פ שאסור לגבוה להדיוט שרי אבל בדלא קים לן פשיטא דאסור משום ספק נפל אף להדיוט כמבואר פרק ר\"א דמילה עכ\"ד. והנה נראה מדבריו דס\"ל דמאי דאמרינן מדאסר רחמנא לגבוה מחוסר זמן קאי למחוסר זמן דקודם שמונה ימים ואלו הם דברים תמוהים דמה תירצו בגמרא לקושיית אותו ואת בנו ליתסר מדאסר רחמנא מחוסר זמן הא לא ראי זה כראי זה דמאי דאסר הכתוב מחוסר זמן לגבוה אינו תעבתי לך ולהדיוט שרי דהא מיירי בדקים לן שכלו חדשיו אבל אותו ואת בנו תעבתי לך הוא ולא דמי כלל למה שתירצו על קושיית וכלאי בהמה גופיה ליתסר ותירצו מדאסר רחמנא כלאים לגבוה דהתם ניחא דאם איתא דכלאי בהמה היו אסורים משום תעבתי לך לא הוה צריך לאוסרו לגבוה דהשתא להדיוט אסור לגבוה מיבעיא אבל הכא שהקשו מאותו ואת בנו מה תירצו במה שחידש הכתוב חומרא אחת גבי גבוה דאפי' קים לן שכלו חדשיו דלא מהני עד שיעברו עליו שמנה ימים והנכון מה שכתבו התוס' ז\"ל שם דהיינו ההיא דאמרינן בפרק אותו ואת בנו (דף פ') נתקו הכתוב ללאו דאותו ואת בנו לעשה ע\"כ והשתא יליף שפיר דלמאי איצטריך לאותו ואת בנו לנתקו לעשה גבי קרבן ת\"ל דאסור משום תעבתי לך. ולי נראה דמאי דקאמר תלמודא מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה היינו ההיא דאמרינן בריש אותו ואת בנו (דף ע\"ח) מניין לאותו ואת בנו שנוהג במוקדשין ת\"ל שור או כשב כו' והשתא פשיט מדאיצטריך רחמנא ללמד דאותו ואת בנו נוהג במוקדשין ש\"מ דאינו אסור להדיוט משום תעבתי לך דאי הוה שייך תעבתי לא איצטריך קרא ללמד שאותו ואת בנו נוהג במוקדשין דת\"ל דאסור משום דאינו ממשקה ישראל. הכלל העולה דלכל הפי' מאי דאמרינן מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה האי מחוסר זמן הוי אותו ואת בנו ודלא כדברי בעל פרי חדש דהוי מחוסר זמן דביום השמיני:
ולא ידעתי למה לא ביאר רבינו דכשם דאסור להקריב מחוסר זמן כך אסור להקדיש מחוסר זמן. דהכי תניא בר\"פ שני שעירי (דף ס\"ג) ירצה לקרבן אשה לה' אלו אישים מנין שלא יקדישנו מחוסר זמן ת\"ל קרבן. ובפרק הלוקח בהמה (דף כ\"א) אמרינן ואדיליף מבכור נילף מקדשים. משמע דפשיטא להו שאסור להקדיש מחוסר זמן. ובר\"פ ולד חטאת (דף י\"א) אמרינן מתקיף לה ר\"ל וליתני נמי המפריש מעות לא נהנין ולא מועלין מפני שהם ראויים להביא שתי תורים שלא הגיע זמנן כו'. ואי אמרת בשלמא דליכא איסור במקדיש מחוסר זמן היינו דקא מותיב ר\"ל דליתני נמי המפריש מעות לפי שיכול ליקח בהם מחוסרי זמן ורבא תירץ לו דשאני מעות דהתורה אמרה הבא שלמים שהרי מוכרח הוא להביא שלמים ממעות אלו אבל הכא מי אמרה תורה הבא מחוסרי זמן. אלא אי אמרת דאסור להקדיש לא ידעתי איך דימה ר\"ל שמפני שפטרנו במתני' מפני שלמים שנפטור לפי שיכול להביא מחוסרי זמן אטו לרשיעי ניחוש אך מההיא דפ\"ק דזבחים (דף י\"ב) דאמרינן לילה לקדושה יום להרצאה משמע דאסור להקדיש קודם לזה וכ\"כ התוספות זבחים (דף קי\"ד) ד\"ה רב נחמן וכמ\"ש הראב\"ד רפ\"א מהלכות פרה אדומה ועיין בחינוך פרשת אמור: " + ], + [], + [ + "וכן המקדיש מחוסר זמן כו'. (*א\"ה ומ\"מ איסורא איכא להקדיש מחוסר זמן כמו שהוכיח הרב המחבר לעיל בפירקין דין ג' יע\"ש): " + ], + [ + "נמצאו כל האסורים כו'. כתב הראב\"ד מ\"ט לא תני יתום כו' וכתב מרן ומשמע דקאי למ\"ש אבל המקדיש רובע כו'. ול\"נ דקאי למניינא דכתב רבינו די\"ד הם האסורים אמאי לא תני יתום דאיצטריך קרא למעטו. והא דלא תני נדמה כבר יישב מרן זה לעיל בדין ה' ועיין במ\"ש שם ודו\"ק: " + ], + [ + "וכולן ולדותיהם מותרים כו'. עיין במ\"ש מרן לקמן ספ\"ד: " + ], + [], + [ + "וכן בהמה שפטמה כו'. עיין בס' בית יעקב סי' א' ודו\"ק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "אין הבהמה נפסלת כו'. כתב מרן ומה שלא הזכירו בפרק יוצא דופן כו'. ועיין במה שכתבו התוספות פ\"ז דסנהדרין (דף נ\"ה) ד\"ה וחייבין בסוף הדיבור ודוק: " + ], + [ + "מאימתי תפסל הבהמה כו'. כתב מרן והנוסחא זו שכתב הראב\"ד רש\"י הזכירה ג\"כ כו'. וכ\"כ הרמב\"ן בחידושיו פרק יש נוחלין (דף קכ\"ח) בסוגיית תוך כדי דיבור יע\"ש: " + ], + [ + "שאין אדם מקצה דבר שאינו שלו. (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פ\"ד מהלכות מעילה דין ח'): " + ], + [], + [ + "אשרה שבטלה כו'. יליף לה מרן מההיא דהמשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה כו'. ואין צורך לזה דבפירוש אמרינן בירושלמי פ\"ק דבכורים הכל מודים באשרה שבטלה שאין מביאים ממנה גזירים למערכה רשב\"ל בעי מהו שיביא ממנה לולב יע\"ש: " + ], + [], + [], + [ + "וה\"ה באומר לזונה כו'. כתב מרן קשיא לי דפשיטא ובמכ\"ש אתי מעבד שאינו חייב בכל המצות כו' ולא ידעתי כוונת מרן דהא עבד זה חייב הוא בכל המצות וכי משום דנמכר פקע קדושתו וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [ + "שאמר לה הבעלי לי בטלה זה כו'. עיין בתשובת מהרימ\"ט ח\"מ סי' כ\"ג שכתב ושמא דאפי' חיוב אין כאן עליו דכיון דאמר לה בטלה זה והיא לא זכתה בטלה וכו'. ומ\"ש הרב ושמא דאפי' חיוב אין כאן שמא גרוע הוא דבהדיא כתב הרא\"ש ז\"ל בההיא דהבעלי בטלה זה כדי דמיו חייב ליתן כיון דשכר פעולתו לא בעי קנין קנה דמיו כנגד הטלה. עיין בפסקיו: " + ], + [], + [ + "ואפילו מנה אותה כו'. (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פ\"ד מהלכות קרבן פסח דין י\"א). ומ\"ש אבל אם נתן לה עופות כו'. כתב מרן בשם המגדל עוז וכ\"ש אווזים ותרנגולים שאינם ראויים להיות מוקדשין שאתנן חל עליהם כו' וזה אינו דלמזבח לא חזו ואם הקדיש דמיהם למזבח או גופן לבדק הבית פשיטא דשרו דהא קי\"ל הם ולא שינוייהם וזה פשוט: " + ], + [], + [], + [ + "נשתנה המחיר כו'. כתב מרן ועוד דרשו שם הם ולא ולדותיהם ולא ידעתי למה השמיטו רבינו. וכבר כתב רבינו דין זה לעיל פ\"ג דין י\"ב כי שם ביתו ודוק ברכת הזבח (דף ק\"נ:): " + ] + ], + [ + [ + "שאור ודבש אסורין לגבי המזבח כו'. לא ביאר לנו רבינו ז\"ל דבש זה מהו אם הוא סתם דבש האמור בתורה שהוא דבש תמרים או שהוא כולל אף דבש דבורים. וראיתי לרש\"י פרשת ויקרא שכתב דכל מתיקת פרי קרוי דבש וכ\"כ הרב החינוך שם. וכתב הרא\"ם דמה שהכריחו לרש\"י הוא מפני שאחר כל שאור וכל דבש צוה שנקריב מהם בקרבן ראשית שנאמר קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואילו לא היה הדבש נאמר אלא על דבש דבורים מהו זה שאמר ראשית תקריבו אותם והלא אין בקרבן ראשית דבש דבורים לפיכך צריכין אנו לומר שכל מתיקת הפרי קרויה דבש דהשתא איכא דבש במנחת ביכורים שהוא מתיקת התאנים והתמרים ע\"כ. והנה לא יחוייב מהכרח זה אלא שנאמר דדבש זה אינו דבש דבורים אבל לא יחוייב מזה דכל מתיקת פרי קרוי דבש דלעולם דבש האמור כאן הוא דבש תמרים דוקא כסתם דבש האמור בתורה ומ\"ש אחר זה קרבן ראשית תקריבו אותם לה' הוא על התמרים שמביאין מהם ביכורים. שוב ראיתי לרשב\"ם ז\"ל בפרק הספינה (דף ע\"ט) שכתב אילן מלא פירות כו' ולקרבן נמי לא חזו כדכתיב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו. וכ\"כ התוס' פ\"ג דמעילה (דף י\"ב) וז\"ל והפירות אין ראויים למזבח כדכתיב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ודבש היינו כל מיני מתיקה ע\"כ. ובפ\"ק דשבועות (דף י\"ב) תניא מה הן מביאים מן המותרות קייץ כבנות שוח למזבח והכתיב כי כל שאור וכל דבש כו' תני רב חנינא כבנות שוח לאדם ופירש\"י וכל דבש וכל מיני פירות האילן בכלל ע\"כ: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל המקריב איברי חיה טהורה עובר בעשה וכו'. רבינו לא מנה עשה זה בכלל העשין והרמב\"ן מנאו: " + ], + [], + [], + [ + "אין מביאין מנחות ונסכים כו'. עיין בתיו\"ט פ\"ו דמנחות ובס' ברכת הזבח (דף ק\"כ:). ומ\"ש רבינו ואין צ\"ל מערלה וכלאי הכרם. נראה דטעמא דפשיטא ליה בהני הוא לפי שאסורים בהנאה ופשיטא דאין להביא מנחות מהם לפי שהוא נהנה בהבאתם והוי מצוה הבאה בעבירה. אך התוס' בפרק בתרא דחולין כתבו דבקרבנות לא שייך הנאה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו יע\"ש. (*א\"ה מכאן יש להוכיח אותה חקירה שרמזתי בפרק ה' מהלכות אישות דין א' יע\"ש בד\"ה ודע): " + ], + [], + [ + "חוץ מיין הנסכים וכו'. עיין במ\"ש רבינו לקמן פי\"ו מהלכות מעשה הקרבנות דין י\"ד ובמ\"ש מרן שם: ומצוה למלוח הבשר יפה כו'. תניא בפרק הקומץ (דף כ\"א) ולא תשבית מלח הבא מלח שאינה שובתת ואיזו זו מלח סדומית ומנין שאם לא מצא מלח סדומית שמביא מלח איסתרוקנית ת\"ל תקריב תקריב כל שהוא תקריב מכל מקום תקריב ואפי' בשבת תקריב ואפי' בטומאה ע\"כ. ולא ידעתי למה השמיט רבינו ברייתא זו: ואם מלח כל שהוא כו'. כתב מרן ומפרש רבינו וכו'. ונראה שיש ללמוד דין זה מההיא דאמרינן בדף כ\"א מהו דתימא מישדא בה משהו למצוה בעלמא קמ\"ל ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [ + "ועצי סתירה פסולים לעולם וכו'. פרק הקומץ רבה (דף כ\"ב) ובפרק בתרא דזבחים (דף קי\"ו) ועי' ברכת הזבח (דף צ\"ד ע\"א): " + ], + [ + "המקדיש יין פסול או סולת פסולה וכו'. וראיתי לתוס' בפרק כל קרבנות הציבור (דף פ\"ה) שכתבו דבעיא דעצים היא אליבא דרבי דאמר בפרק הקומץ דעצים קרבן גמור הם ושייך בהם לא תקריבו ע\"כ. והנה כפי דברי התוס' לדידן דלא קי\"ל כרבי אין כאן מקום לספק בעצים אם לוקין עליהם משום בעל מום אך רבינו דפסק כרבנן דפליגי עליה דרבי והביא כאן בעיא דעצים נראה דס\"ל דבעיא דרבא היא אף לרבנן דדוחק הוא לומר דבעיא דרבא היא דלא כהלכתא ומה גם שמדברי התוס' בפרק הקומץ (דף כ') נראה דאף לרבנן עצים הוו קרבן וכדכתיב על קרבן העצים יע\"ש. ודע שכל הבעיות ראיתי דלא נקטו בגמרא אלא המקדיש ולא ידעתי למה לא נקטו נמי המקטיר דאי אמרינן דחשיב כבעל מום פשיטא דחייב על ההקטרה נמי דומיא דבעל מום ואפשר דלאו דוקא המקדיש אלא דתחילת האיסור נקטו וה\"ה לאידך ולעולם דאת\"ל דחשיב כבעל מום חייב ג\"כ על ההקטרה. וראיתי לתוס' בפ\"ו דיומא עלה ס\"ג ד\"ה זריקה שכתבו דהא דמיבעיא פרק כל קרבנות אי לוקה משום בעלי מומין בסולת שהתליע מצינו למימר דהיינו דוקא במקדיש אבל קמיצה לא אי נמי ההיא לרבנן דרבי יוסי בר יהודה ועיין היטב בדבריהם שיש ללמוד למה שנסתפקנו. עוד כתבו שם באותו דיבור דמנסך מים לא אשכחן שילקה עליהם משום בעל מום יע\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן העצים והלבונה כו'. מפשט דברי רבינו נראה שדין זה הוא מדרבנן דקאי למה שכתב בתחילת הדין מעלה יתירה עשו חכמים כו' וכמ\"ש מרן. אך בפ\"ב דחולין (דף ל\"ו) אמרינן חיבת הקדש דאורייתא מנ\"ל ומסיק מדכתיב והבשר לרבות עצים ולבונה כו'. וכבר השיגו הראב\"ד לרבינו בזה בפ\"י מהלכות טומאת אוכלין דין י\"ז ועיין במ\"ש מרן שם. ועיין במ\"ש מרן בפי\"ב מהלכות שאר אבות הטומאה דין י\"ג. ופשט הסוגיא דפרק כל שעה (דף ל\"ה) מוכח דהוי מדרבנן דאמרינן עצים ולבונה בני איטמויי נינהו אלא מעלה עשו כו'. ומיהו אין להכריח מכאן דהא אמרינן התם בקדשים לא אמאי טהור הוא אלא מעלה כו' ומחוסר כפורים שאכל קדש לכ\"ע איסורו מן התורה ואליבא דרבינו לוקה ולהראב\"ד חייב כרת כמבואר בפרק ח\"י מהלכות פסולי המוקדשין דין י\"ד. ורש\"י פירש תנינא דעבוד רבנן מעלה בקדשים אפי' מדאורייתא והדבר צריך תלמוד. ועיין בס\"פ ד' דזבחים (דף מ\"ו) דאמרינן והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה ומשני לפיסולא בעלמא ועיין במ\"ש רש\"י שם ועיין במ\"ש מרן ס\"פ ח\"י מהלכות פסולי המוקדשין ובפרק הקומץ רבה (דף כ\"א) דאמרינן יצאו עצים שאינן מקבלים טומאה ועיין ברש\"י שם ובמ\"ש התוס' ד\"ה יצאו עצים ועיין בסוגיית הגמרא פ\"ז דזבחים (דף ל\"ד) ובמ\"ש התוספות שם ד\"ה ואפי' ודו\"ק: " + ], + [], + [ + "יין שנתגלה כו'. משנה היא בפרק לולב וערבה (דף מ\"ח:): " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "כל העצים החדשים כשרים למערכה כו'. תנן בריש פ\"ב דתמיד כל העצים כשרים למערכה חוץ משל גפן ושל זית אבל באלו היו רגילין במורביות של תאנה של אגוז ושל עץ שמן ע\"כ ובגמרא אמרינן הני מאי טעמא כלומר מפני מה אין מביאין של זית ושל גפן ותירצו רב פפא משום דקטירי רב אחא אמר משום יישוב ארץ ישראל זו גירסת המפרש ופי' דקטירי שיש בהם קשרים ובשביל הקשרים אין שורפים יפה ומעלין עשן דרך קשר להיות כל שעה לח ואינו שורף יפה ומעלה עשן ואין זה כבודו של מקום להעלות עצים שאין שורפין יפה ע\"כ. ובגמרא הקשו לרב אחא מההיא דתניא בת\"כ על העצים אשר על האש עצים הנתונים להיות אש כל העצים כשרים היו חוץ משל זית ושל גפן ר\"א מוסיף אף של אלון ושל דקל ושל חרוב ושל שקמה אבל באלו רגילין במורביות של תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן ע\"כ היא גירסת המפרש ופי' דרבי אליעזר בא להוסיף לפסול על דברי ת\"ק דלא פסיל כי אם זית וגפן ואתא רבי אליעזר לומר דאף של מיץ ושל אלון פסולין ואמרו בגמרא דבשלמא לרב פפא דאמר דטעמא דמאן דפסיל גפן וזית הוא משום דקטירי ניחא דבהא פליגי דר\"א דפסיל אף של אלון כו' הוא משום דהני אע\"ג דלא קטירי מגואי כיון דקטירי מבראי לא מייתינן ות\"ק סבר כיון דלא קטירי מגואי אע\"ג דמבראי קטירי מייתינן כלומר דזית וגפן הקשר שלהם הולך עד לפנים אבל הני דמני רבי אליעזר הקשר אינו אלא בחוץ אבל בפנים אין בהם קשר ורבי אליעזר ס\"ל דכיון דיש בהם קשר בחוץ פסילי ות\"ק סבר דכיון דאין הקשר בפנים כשרים ומש\"ה לא פסלי אלא גפן וזית שהקשר הולך עד לפנים ובגמרא נקטו בתחילה טעמיה דר\"א ואח\"כ ביארו טעמיה דת\"ק אלא למ\"ד משום ישוב ארץ ישראל דקל מי לית ביה משום ישוב א\"י והנה הקושיא היא לת\"ק דמדלא פסל כי אם גפן וזית שמעת מינה דפליג עליה דרבי אליעזר ומכשיר בזית והנה המפרש הכריח מכאן דרב אחא דאמר משום ישוב ארץ ישראל ס\"ל נמי דקטירי אלא דמוסיף ואמר דאף בלא טעמא דקטירי איכא נמי טעמא דישוב ארץ ישראל דאי לא תימא הכי אלא דמאן דאית ליה טעמא דישוב ארץ ישראל לית ליה כלל טעמא דקטירי היה לו לתלמוד להקשות אלא למאן דאמר משום ישוב ארץ ישראל במאי פליגי אלא ודאי דלעולם דאף רב אחא מודה לטעמא דקטירי אלא דמוסיף איהו לטעמא דישוב ארץ ישראל ומש\"ה ניחא דלדידיה נמי ניחא דפליגי ת\"ק ורבי אליעזר במאי דפליגי אליבא דרב פפא אלא שהקשו דקל מי לית ביה משום ישוב א\"י דנהי דלת\"ק כיון דלא קטירי מגואי לא שייך ביה טעמא דקטירי מכל מקום הוה ליה למיפסלה משום ישוב א\"י ותירצו אמר לך ולטעמיך תאנה מי לית ביה משום ישוב א\"י אלא מאי אית לך למימר בתאנה דלא עבדא פירי דקל נמי בדלא עביד פירי כלומר ולטעמיך דמותבת לרב אחא מברייתא דת\"כ אמאי לא מותבת ליה מתאנה דמתני' דאמר שהיו מביאין מורביות של תאנה אלא מאי אית לך למימר דלא מותבת מתאנה משום דסברת דאיירי בתאנה דלא עבדא פירי דקל נמי כי מותבת לרבי אחא אמאי לא פסלי רבנן הוה מתרץ לה בדקל דלא עביד פירי דלית ביה משום ישוב ארץ ישראל והוקשה למפרש דהמקשה דקארי לה מאי קארי לה דכיון דלא הקשה מתאנה משום דמוקי לה בדלא עבדא פירי א\"כ מה הקשה מדקל וכתב דהמקשה היה סבור דבתאנה איכא הרבה דלא עבדי פירי וכדרחבא אבל בדקל ליכא כלומר דתאנה כיון דאיכא הרבה דלא עבדי פירי לא קשה על רב אחא אמאי סתים לן תנא דהיו רגילין בתאנה לפי שהתנא סמך על הרוב אבל דקל שאינו נמצא כל כך דלא עבדי פירי היה מן הראוי שיוציא אותן מהכלל כמו שהוציא גפן וזית ומה שהקשו בגמרא ומי איכא תאנה דלא עבדא פירי כו' ומדלא הקשה ומי איכא דקל דלא עביד פירי משמע דבדקל ניחא ליה אך בתאנה אתמוהי קא מתמה ומי איכא תאנה. והנה היא סברא הפוכה ממה שהיה סבור המקשה דבתאנה איכא הרבה דלא עבדי פירי אבל בדקל ליכא כבר יישב זה המפרש וכתב בשלמא מדקל אין להקשות דבדקל לא היו רגילין אלא במתניתין אמרו דהיו רגילין בתאנה וכיון דבתאנה היו רגילין וכי עולין כל כך למצוא תאנים דלא עבדי פירי כמו שצריך למזבח ומשני אין ודאי יכולין למצוא הרבה דבשביל בניינין נמי הוו תאנתא דלא עבדי פירי כו' ע\"כ. העולה ממה שכתבנו הוא דאליבא דכ\"ע פלוגתייהו דר\"א ורבנן הוא בעצים שאין הקשרים הולכים עד לפנים דרבנן מכשרי ור\"א פוסל אלא דלרב פפא רבנן דמכשרי בשאין הקשר הולך לפנים הוא אף באילנות דעבדי פירי ומאי דתני במתניתין דבתאנה היו רגילין הוא אף בתאנה דעבדא פירי ולדעת רב אחא לרבנן צריך ב' תנאים אחד הוא שלא יהיה הולך הקשר לפנים, והשני הוא שלא יהיה בהם משום ישוב ארץ ישראל ומה שהכשירו בדקל מיירי בדלא עבדא פירי וכן תאנה שהיו רגילין בה מיירי בדלא עבדא פירי ור\"א נמי אית ליה טעמא דישוב א\"י ונפקא מינה להיכא דאין בו קשר כלל אפי' מבראי דאינו כשר אלא אם לא יהיה בו משום ישוב א\"י דהא בזה לא מצינו שנחלקו ר\"א ורבנן ולא נחלקו אלא בשהקשר הוא בחוץ ואינו הולך עד לפנים אם יש לפוסלו משום קשר או לא. ודע שהרב בעל קרבן אהרן בפרשת ויקרא כתב דאיכא גירסא אחרינא בטעם רב פפא והוא משום דקטימי ופירוש מפני שעושים אפר לאלתר ואינם עושים אש והיינו דקאמר בברייתא שיהיו נתונין להיות אש שירצה שלא יעשו אפר לאלתר ורב אחא אמר משום ישוב ארץ ישראל וכתב דגרסינן כמו שהוא כתוב בספרים דברי רבי אליעזר אחר אומרו אבל באלו היו רגילין ורבי אליעזר הדר על מה שאמר ת\"ק באלו רגילין ואמר הוא דאף באלו היו רגילין כגון בשל חרוב כו' וסוגיית הגמרא הכי קאמר דבשלמא למ\"ד משום דלא קטימי ת\"ק דאמר דלא היו רגילין בשל חרוב ודכוותיה הוא משום דהני אע\"ג דלא קטימי מגואי כיון דקטימי מבראי לא מייתינן כלומר דאית להו קליפה מבחוץ ונעשית עפר ואפר מהרה ורבי אליעזר סבר דכיון דלא קטימי מגואי אע\"ג דקטימי מבראי מייתינן וכתב עוד הרב דאף לפי גירסא זו ג\"כ צריכין אנו לומר כדברי המפרש דרב אחא דאמר משום ישוב ארץ ישראל אית ליה נמי טעמא דקטימי דאי לא אמאי לא הקשו בגמרא אלא לרב אחא במאי פליגי אלא ודאי דרב אחא מודה לטעמא דקטימי אלא שמוסיף טעמא אחרינא משום ישוב ארץ ישראל ונפקא מינה באילנות דלא קטימי כלל לא מגואי ולא מבראי לרבנן ולרבי אליעזר היכא דלא קטימי מגואי דלרב פפא היו רגילין באלו אף באילנות דעבדי פירי אבל לרב אחא באילנות דעבדי פירי לא היו רגילין כלל ואפילו דלא קטימי כלל אך בדלא עבדי פירי בזה הוא שנחלקו ת\"ק ורבי אליעזר דת\"ק סבר דלא היו רגילים אלא בהיכא דלא קטמו כלל ואפילו מבראי ורבי אליעזר סובר דהיו רגילים בהנך דקטימי מבראי כיון דלא קטימי מגואי. ודע שממרוצת דברי הרב בעל קרבן אהרן נראה דמה שפי' דרבי אליעזר קאי על מה שאמר ת\"ק אבל באלו היו רגילין ואמר אף בשל חרוב ושל דקל היו רגילין הוא נמשך מהגירסא דגרסי משום דקטימי ומה שכתב המפרש דרבי אליעזר קאי על מה שפסל ת\"ק גפן וזית ואתא איהו והוסיף לפסול אף של חרוב ושל שקמה הוא משום דגריס בדברי רב פפא משום דקטירי וכל זה הוא מבואר בדברי הרב וכן כתב הרב בעל באר שבע בחידושיו לתמיד וז\"ל המפרש גריס דקטירי ומש\"ה הוזקק לסרס הברייתא ולומר דהכי גרסינן חוץ משל זית וגפן רבי אליעזר מוסיף כו' אמנם לפי גירסתנו דקטימי שפיר גרסינן דברי רבי אליעזר אחר אומרו אבל באלו היו רגילין ורבי אליעזר חוזר לאלו רגילין ואמר דאף בשל חרוב היו רגילין כו' ודבריו הם מועתקים מתוך דברי הרב בעל קרבן אהרן בקצת שינוי לשון וכמו שיראה המעיין. אך לא ירדתי לעומק דברים הללו דאיך תלוי פי' דברי רבי אליעזר להיכא קאי בגירסת הספרים אי גרסינן קטירי או קטימי והנה אף לפי גריסת גירסת המפרש דגריס קטירי יכולים אנו לומר דרבי אליעזר קאי על דברי ת\"ק דאמר באלו היו רגילים ואתא איהו והוסיף אף החרוב ובהא פליגי דלת\"ק לא היו מביאים הני דר\"א משום דאע\"ג דלא קטירי מגואי כיון דקטירי מבראי לא מייתינן ור\"א ס\"ל דכיון דלא קטירי מגוואי אף דקטירי מבראי מייתינן. וכן כפי גירסת הרב בעל קרבן אהרן דגריס קטימי יכולים אנו לומר דרבי אליעזר קאי על דברי ת\"ק דקאמר חוץ מן הגפן וזית ואתא איהו והוסיף לפסול אף של חרוב ובהא פליגי דת\"ק ס\"ל דהני דר\"א לא פסולי משום דלא קטימי מגואי ור\"א ס\"ל דכיון דקטימי מבראי אע\"ג דלא קטימי מגואי פסולי. וראיתי לרבינו כל העצים החדשים כשרים למערכה ולא היו מביאין משל זית ולא משל גפן משום ישוב ארץ ישראל ובאלו היו רגילין במורביות של תאנה של חרשים שאינם בישוב ובשל אגוז ובשל עץ שמן ע\"כ. והנה מה שכתב בתחילת דבריו החדשים הוא ע\"פ מה שכתב בפ\"ו דין ב' ועצי סתירה פסולין לעולם לא יביאו אלא חדשים אך מה שיש לתמוה הוא דלא נתן טעם לפסול הזית והגפן כ\"א משום ישוב ארץ ישראל וכבר כתבנו לעיל דלכ\"ע רב אחא דאמר טעם זה דישוב ארץ ישראל אית ליה נמי אידך טעמא דרב פפא או משום קטירי או משום קטימי דאי רב אחא לית ליה כ\"א טעמא דישוב א\"י א\"כ במאי פליגי ת\"ק ור\"א וכמו שכתוב הכרח זה בדברי המפרש וכמו שכתבתי לעיל ונראה דס\"ל לרבינו דמה שנחלקו רב פפא ורב אחא הוא דוקא אליבא דתנא דמתניתין דקאמר חוץ משל זית ומשל גפן והיינו ת\"ק דר\"א דברייתא דת\"כ אבל ר\"א לכ\"ע ס\"ל דאיהו אית ליה טעמא דקטירי מדפסיל של חרוב ושל שקמה ובהני ליכא משום ישוב א\"י דהא לא שייך טעם זה דישוב ארץ ישראל כי אם באילנות שנשתבחה בהם ארץ ישראל וכמו שנבאר כל זה לקמן בע\"ה וא\"כ מוכרחים אנו לומר דטעמיה דר\"א הוא משום קטירי אך בתנא דמתני' נחלקו דרב פפא אמר דכי היכי דר\"א אית ליה טעמא דקטירי הכי נמי ת\"ק אית ליה האי טעמא אלא ת\"ק ס\"ל דאין טעם זה דקטירי פוסל אלא אם כן הולך הקשר לפנים ור\"א ס\"ל דאף אם אין הקשר הולך לפנים מיפסל מטעם קטירי אך רב אחא ס\"ל דאי אית ליה לת\"ק טעמא דקטירי אין לחלק בין אם הקשר הוא מגואי או מבראי אלא דת\"ק לית ליה טעם זה דקטירי ומש\"ה לא פסיל כי אם גפן וזית דאית בהו משום ישוב א\"י ור\"א הוסיף ופסל אף דברים שאין בהם משום ישוב א\"י מטעם קטירי ודקל דנקט ר\"א דמשמע דת\"ק ס\"ל דכשר מיירי בדלא עביד פירי וכדאוקמוה בגמרא. עוד אפשר לומר דרבינו ס\"ל דר\"א קאי על מאי דקאמר ת\"ק אבל באלו היו רגילין כו' ואתא רבי אליעזר לומר שאף באלו היו רגילין וכנוסחת הת\"כ דגריס דברי רבי אליעזר בתר דברי ת\"ק דאמר אבל באלו היו רגילין וכמ\"ש הרב בעל קרבן אהרן וס\"ל דהברייתא הכי קאמר כל העצים כשרים חוץ משל זית וגפן משום ישוב א\"י וליכא פסול מטעם קטירי או קטימי אך אף שמן הדין הוא כן דרוב העצים הם כשרים מ\"מ לא היו רגילים להביא אלא מורביות של תאנה ואגוז לפי שהיו מחמירים על עצמם ולא היו רוצים להביא דבר שיש בו משום קטירי או קטימי ומש\"ה לא היו מביאים כי אם תאנה ואגוז והרואה יראה שרבינו בפ' זה אינו מביא הדברים הפסולים אלא הדברים הכשרים אלא שאעפ\"כ מצוה שיביא מן המובחר ור\"א ס\"ל דגם חרוב ודקל היו רגילים להביא וטעם מחלוקתם הוא דר\"א סבר דכיון דמדינא אין לפסול לא משום קטירי ולא משום קטימי נהי שהיו מדקדקים על עצמם לחוש היינו דוקא בדבר שיש בו קשרים מבית ובחוץ אבל כל שאין הקשר הולך לפנים היו מביאים אותו ות\"ק סבר שהיו מהדרים מן המהדרים וכל עץ שיש בו קשר ואף שהוא מבראי לא היו מביאים אותו נמצא לפי זה דלענין פסול ס\"ל לת\"ק לרב אחא דאין לפסול כי אם מטעם ישוב א\"י ומיהו אף שאין לפסול כי אם מטעם ישוב א\"י באלו היו רגילין בתאנה ובאגוז לפי שהיו רוצין להביא עצים שאין בהם משום קטירי מדרך כבוד והשתא אתי שפיר דברי רבינו דכתב בתחילה דלא היו מביאין משל זית ושל גפן משום ישוב א\"י אבל מכל שאר עצים היו מביאים ומ\"מ באלו היו רגילים במורביות של תאנה כו' ופסק כת\"ק דר\"א דדוקא בהני היו רגילין ולא בחרוב ושקמה מהטעמים שכתבנו. ודע דזה שכתבנו דרבינו ס\"ל דרב אחא דאית ליה טעמא דגפן וזית דפסולי שהוא מטעם ישוב א\"י לית ליה טעמא אחרינא נגד דעת המפרש והרב בעל קרבן אהרן נראה דהכריחו לזה תרי טעמי חדא דאי אמרת דתנא דמתניתין אית ליה דמתרי טעמי פסלינן לעצים או משום ישוב א\"י אף דליכא טעמא דקטירי או משום קטירי אף דליכא משום ישוב א\"י אמאי נקט התנא גפן וזית דאיכא תרתי לריעותא לשמעינן רבותא אף דליכא כי אם חדא לריעותא דפסול. זאת ועוד דאיכא לאקשויי לרב אחא דטעם זה דישוב א\"י מנא ליה דכיון דע\"כ ממחלוקת דת\"ק ור\"א בברייתא מוכרחים אנו לומר טעמא דקטירי או דקטימי מנא ליה לבדות טעם זה ולצרפו עם האחר ובשלמא אי ס\"ל דליכא אלא הך טעמא ניחא דס\"ל דטעמיה דרב פפא אינו טעם מספיק לפסול אלא אי אמרת דמודה רב אחא דטעמיה דרב פפא הוא טעם מספיק מי הכריחו לבדות טעם אחר, מכל הני טעמי הכריח רבינו לומר דכי היכי דרב פפא לית ליה טעמי' דרב אחא הכי נמי רב אחא לית ליה טעמיה דרב פפא. ודע דבפשטא דמתניתין דקתני כל העצים כשרים כו' אבל באלו היו רגילים כו' נראה דמתניתין תרי מילי קאמר חדא דכל העצים כשרים חוץ משל זית וגפן והדר קאמר אע\"פ שרוב עצים כשרים מ\"מ באלו היו רגילין וכן פירשה למתני' המפרש ויש לדקדק מה למדנו מתניתין דבאלו היו רגילין ובשלמא במורביות דנקט ניחא שהיו בוחרים בחריות וענפים לפי ששורפין יותר ואין מעלין עשן אבל אילנות זקנים אינם נוחים לשרוף כמו אילנות בחורים א\"נ לית בהו קשרים בבחורים כמו בזקנים ע\"כ. והנה חלוקה זו דיש חילוק בקשרים בין בחורים לזקנים הכי איתא בריש פרק כיצד צולין דאמרינן ואי בעית אימא בנבגא בת שתא דלית בה קיטרי אך מה שפירש דמורביות פירושו הוא אילנות בחורים זו לא ידעתי ובפ\"ד דסוכה תנן מצות ערבה כיצד כו' ומלקטין משם מורביות של ערבה והתם פירושו הוא ענפים גדולים ומדברי רבינו שמשון בפ\"ג דשביעית מ\"ה נראה דס\"ל דפי' מורביות הוא גדולות כלומר שהיו בוחרים שיהיו ארוכים שכתב לפי שהאבנים ארוכות קורין להם מורביות מלשון מורביות של תאנה דפ\"ב דתמיד מורביות של ערבה דפרק לולב וערבה ע\"כ. ולפי זה נראה לי דכוונת המשנה היא שהיו בוחרים ענפים גדולים משום כבוד. שוב ראיתי שכן פי' הרב בעל הערוך בערך מורביות ועיין בסמ\"ג והטעמים שכתב המפרש הא' ניחא אך הטעם הב' שכתב משום קשרים לא ידעתי מהו דאי אית בהו קשרים פשיטא דפסולי ומאי אתא לאשמועינן דבאלו היו רגילין וכבר כתבנו דפשט הלשון דבאלו היו רגילין מורה דמשום זירוז מצוה בעלמא היו בוחרים באלו. ואולי דס\"ל לפרש דכיון דבזקנים שכיחי שכיתי קשרים אף באילנות דלית בהו קשרים לא היו נוהגין כי אם בבחורים א\"נ במורביות לאו דוקא אלא דמאי דאתא לאשמועי' הוא באיזה אילנות היו נוהגין ואגב זה דקאמר דהיו נוהגים במורביות של תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן ובמאי דאתא מתני' לומר דהיו נוהגים באלו נראה דהכוונה היא דבאלו לית בהו קטרי כלל. והנה לדעת המפרשים דאליבא דכ\"ע ס\"ל טעמא דקטירי או קטימי נראה דהכוונה כך היא דכל העצים כשרים חוץ משל זית ומשל גפן דהני פסולי משום דקטירי או קטימי שיש להם מבראי ומגואי אך רוב העצים כשרים ואף שיש להן קטרי או קטימי מ\"מ כיון שאינם מגואי כי אם מבראי לא פסולי אך אע\"פ שהדין כן באלו היו נוהגים בתאנה ואגוז ועץ שמן לפי שאין בהם קטרי או קטימי אפי' מבראי אך לדעת רבינו ואליבא דרב אחא דלית ליה כי אם טעמא דישוב א\"י לפסול אתיא מתני' כפשטא דאע\"ג דמן הדין כל שאין בו משום ישוב א\"י כשרים למערכה מ\"מ באלו היו רגילין בשל תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן משום דהני מלבד דלית בהו משום ישוב א\"י לית בהו משום קטירי ולא משום קטימי ודרך כבוד הוא לבחור עצים למערכה שיהיו שורפין יפה. ודע שאחר שיישבנו דברי רבינו עם סוגיית הגמרא ועוד חזקנו זרועותיו מהסוגיא עצמה עדיין נשאר אצלי מהקושי מה ששנינו בתורת כהנים על העצים אשר על האש עצים הנתונים להיות אש ע\"כ ואיכא דגרסי שנתונין להיות אש וכבר הובאו ב' גירסאות הללו בס' קרבן אהרן יע\"ש, והנה בשלמא למ\"ד דלית ליה טעמא דקטירי או דקטימי ואף רב אחא מודה בזה אלא שהוסיף טעם אחר והוא משום ישוב א\"י ניחא לישנא דברייתא דמיעט על האש עצים דאית בהו קטרי או קטימי וכבר בא הדבר מפורש בדברי הרב בעל רבן אהרן היכי יליף לה מהאי קרא ומה שלא הוכיחו מקרא הטעם האחר דהיינו משום ישוב א\"י הוא משום דהאי טעמא אינו אלא מדרבנן אבל מן התורה פשיטא דלא שייך טעם זה דישוב א\"י אך הטעם האחר אפשר שהוא מן התורה דבעינן שלא יהיה בעצי המערכה לא משום קטירי ולא משום קטימי אך כפי סברת רבינו דאית ליה דלרב אחא לית ליה לטעמיה דרב פפא כלל לא ידעתי איך יתיישב לו ברייתא זו שהרי בפירוש מיעטה קצת עצים שלא מטעם ישוב א\"י ולומר דברייתא זו אתיא על פי מה שהיו רגילים וכבר כתבנו לעיל דאף לרבינו דס\"ל דמן הדין אין לחוש כי אם לטעם ישוב א\"י מ\"מ על צד היותר טוב היו רגילים באלו משום דלית בהו לא משום קטירי ולא משום קטימי ומצאו להם סמך מן הפסוק הזה דכתיב עצים אשר על האש דבר זה לא ניתן להאמר כלל דדבר שאין בו שום פסול כלל שיבקשו לו סמך מן הפסוק משום על צד היותר טוב ועוד דאם כן דרשא זו היה להם לאומרה אחר דברי ת\"ק דאמר אבל באלו היו רגילים לא בתחילת הברייתא שהם עסוקים בעצים הפסולים מן הדין. וסבור הייתי לומר דרבינו גירסתו היא עצים הנתונים להיות אש וס\"ל דלרב אחא הכי מתפרשא דבא למעט דבר שעושה פרי וה\"פ תדע באיזה עצים צויתי בעצים הנתונים להיות אש כלומר שהם מעותדים ומזומנים לזה לאפוקי באילן דעביד פירי שאינו מזומן להיות אש, הן אמת בדברי הברייתא ניתן להאמר דרך זה אך בגמרא כשהביאו ברייתא זו סיימו ומאי ניהו דוקרי שפוד דלא קטרי ואזלי מקטר ע\"כ הרי דבגמרא הבינו בכוונת הברייתא שבאה למעט מקרא זה דעצים אשר על האש קטירי או קטימי ומה יענה רבינו בזה. שוב התבוננתי בדבר שאם הדברים כן דמברייתא דת\"כ ומהסוגיא שנאמרה עליה מוכח דטעמיה דרב פפא הוא מוסכם אין מי שיחלוק עליו א\"כ המפרש שרצה להכריח דרב אחא אית ליה נמי טעמא דקטירי אמאי לא הכריח דבר זה מהברייתא השנויה בת\"כ ומהסוגיא שנאמרה עליה. אשר על כן נראה דלעולם הברייתא לדעת רב אחא מתפרשא כמו שכתבנו דהיינו משום ישוב א\"י ומאי דאמרינן בגמרא ומאי ניהו דוקרי כו' הוא אליבא דרב פפא ומשום דברייתא זו הביאוה בגמרא להכריח דברי רב פפא ולסתור דברי רב אשי מש\"ה פירשוה כולה אליבא דרב פפא אבל לעולם דלרב אחא ליכא קושיא כלל מברייתא זו דהוא יפרשנה כאשר כתבנו והמפרש לא הוצרך לפרש ברייתא זו אליבא דרב אחא משום דאיהו אזיל לשיטתיה דס\"ל דרב אחא מודה בטעמא דרב פפא וא\"כ הברייתא כי היכי דמתפרשא לרב פפא הכי נמי מתפרשא לרב אחא ומיהו להביא הכרח מברייתא זו איך רב אחא ס\"ל טעמיה דרב פפא לא הביא משום דיש לדחות כמו שכתבנו אך רבינו ס\"ל דלקושטא דמילתא הברייתא מתפרשת לדעת רב אחא שבא למעט עצים שיש בהם משום ישוב א\"י ואף אם נאמר דטעם זה דישוב א\"י אינו אלא מדרבנן אין זה מהקושי כי כאלה רבות ברייתות בת\"כ שהם אסמכתות וזו אחת מהם באופן שדברי רבינו הם שרירין וקיימים אין בהם נפתל ועקש. ודע דזה שכתבנו לעיל דטעם זה דישוב א\"י לא שייך כי אם בשבעה מינים שנשתבחה בהם א\"י כן הוא מוכרח מהגמרא דפריך דקל מי לית ביה משום ישוב א\"י ומדלא פריך מחרוב שמעת מינה דחרוב אין בו משום ישוב א\"י וכן כתב המפרש שם מהכרח זה שכתבנו והכי דייקי דברי רבינו שכתב ובאלו היו רגילים במורביות של תאנה של חרשים שאינם בישוב ובשל אגוז ובשל עץ שמן ע\"כ ומדלא כתב תנאי זה בשאינם בישוב כי אם בתאנה שמעת מינה דבאגוז אף שהוא בישוב מביאין ממנו משום דלא שייך בה ישוב א\"י כיון שאינו משבעת המינין וזה פשוט ועיין במה שכתב הר\"ע במתניתין דעץ שמן. ודע שהרב בעל באר שבע כתב ומיהו תימה למאן דלית ליה ישוב א\"י ממילא איירי משנתנו דקתני אבל באלו היו רגילין במורביות של תאנה היינו אפילו בתאנה דעבדא פירי ואמאי לא יהיה אסור משום לא תשחית את עצה דהא בפרק החובל משמע בהדיא דהאי קרא אפי' שלא במצור משתעי כו' ודוחק לומר דמיירי במשנתנו בתאנה שהיא מעולה בדמים דבזה לא הוה אמר רב אחא משום ישוב א\"י ושמא י\"ל דלצורך מצוה גדולה כי הכא מותר ע\"כ ולא הבנתי קושיא זו דמאי דאסר משום לא תשחית אינו אלא לקצץ האילן עצמו משרשו אבל לקצץ ענפים וחריות לא ידעתי היכא רמיזא איסור זה והכא לא היו כורתים כי אם הענפים ברם שרשוהי בארעא שבוקו (*א\"ה עיין בפ\"ו מהלכות מלכים דין י'). ודע שרבינו בפ\"ו מהלכות תמידין ומוספין שכתב דצריך לעשות ג' מערכות בכל יום כשהביא דין המערכה הראשונה לא הזכיר באיזה עצים נעשית ובמערכה ב' כתב ובורר עצי תאנה ומסדר מערכה ב' ומערכה ג' שהיא של קיום האש כתב סתם ולא הזכיר באיזה עצים נעשית ולכאורה נראה דס\"ל דיש חילוק בין מערכה למערכה לענין העצים אך נראה דליתא אלא כולם דינם שוה אלא שכבר ידוע הוא שדרכו של רבינו הוא לתפוס לשון המשנה והנה במתניתין דתמיד כשבאו לבאר דין מערכה א' אמרו באלו היו רגילין כו' ולא הוצרכו לבאר עוד שום דבר וכבר הביא רבינו משנה זו בהלכות אלו ואח\"כ הביאו במשנה דין מערכה ב' ואמרו בררו עצי תאנה ולפי דעתי מאי דנקט עצי תאנה לאו דוקא אלא נקט חד מהני דהיו רגילין בהם וכן כתב הרב בעל תיו\"ט ורבינו העתיק המשנה וכתב חוזר ובורר עצי תאנה יפים ומערכה ג' לא הוזכרה התם במסכת תמיד ואדרבא תנן בסוף פ\"ב הציתו שתי מערכות באש כו' ולכאורה היה נראה דמשנה זו אתיא כמ\"ד בפ' טרף בקלפי דב' מערכות היו עושים בכל יום אך התוס' כתבו דבריש פ\"ו דזבחים מוקי למתניתין דתמיד כרבי יוסי ורבי יוסי ס\"ל דג' מערכות עושים ומ\"מ מדלא חשיב כי אם ב' מערכות משום דדמיין להדדי וכיון שלא הוזכרה במשנה רבינו כשהביאה לא הוצרך לבאר באיזה עצים היה לפי שסמך על מ\"ש באיסורי מזבח באיזה עצים היו רגילים גם מ\"ש סתם עצי תאנה צ\"ל דסמך על מ\"ש שם דע\"כ מיירי בתאנה דאינה ביישוב דאי לא איכא משום ישוב א\"י וזה פשוט. כתב הרב בעל באר שבע תימה למה לא היו רגילין נמי בעצי ארזים וארנים וברושים שהיו מסדרים במערכה של שריפת הפרה כדתנן בפ\"ג דפרה הלא הנך עצים דבררו בודאי משום דשורפים יותר משאר עצים ושמא י\"ל מפני שהם מעלין עשן הרבה וגבי שריפת הפרה לא היו מקפידין על העשן ומיהו קשה למה לא לקחו לשריפת הפרה הנך עצים דחשיב הכא של אגוז ושל עץ שמן וצ\"ע ע\"כ. ומ\"ש רבינו ובאלו היו רגילים במורביות של תאנה של חדשים צ\"ל חרשים ברי\"ש ותרגום של יער חרשא וכמ\"ש מרן: סליקו להו הלכות איסורי המזבח " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..f3a0e3f9b4d3328aec184b14fbf4696eb65f331d --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,184 @@ +{ + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Things_Forbidden_on_the_Altar", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [ + "השוחט בעל מום לשם קרבן לוקה. כתב מרן ודקדק רבינו לכתוב לשם קרבן וכו'. ולא הבינותי כוונת מרן דהא בגמרא לא הוזכר מיעוטא דקדשי בד\"ה כי אם גבי שחוטי חוץ ולא גבי שוחט בעל מום. ואם מרן רוצה ללמוד משחוטי חוץ יש לדחות ושעיר המשתלח יוכיח שאין בו משום שחוטי חוץ ויש בו משום מום. ומיהו הדין דין אמת דאין בקדשי בד\"ה משום בעל מום דקרא לא איירי אלא בקדשי מזבח. ומיהו כוונת רבינו במ\"ש לשם קרבן נ\"ל שאין כוונתו למעט קדשי בד\"ה כי אם למעט שוחט קדשי מזבח שלא לשם קרבן דהגע עצמך אם שחט אחד מקדשי מזבח שלא לשם קרבן אלא לתכלית אחר אינו עובר בלאו דלא תשחט בעל מום לפי שאין לאו זה כי אם בשוחט לשם קרבן דומיא דזורק ומקטיר אבל שוחט שלא לשם קרבן אינו עובר בלאו: " + ], + [], + [], + [ + "המטיל מום בקדשים כו'. דין זה אינו אלא בקדשי מזבח אך בקדשי בד\"ה פשיטא דליכא איסור. אך ראיתי להתוס' פ\"ק דע\"ז דף י\"ג ד\"ה ונשחטה שכתבו דמדרבנן אסור להטיל מום בקדשי ב\"ה אטו קדשי מזבח דומיא דגיזה ועבודה וכ\"כ בפרק קדשי קדשים דף נ\"ט יע\"ש ולפי דברי התוספות הללו אני מסתפק אם גם בשוחט קדשי בדק הבית גזרו עליו משום בעל מום אטו קדשי מזבח או לא ונראה דהיכא דאיתמר איתמר והחילוק הוא פשוט: " + ], + [], + [], + [ + "המקדיש בעלת מום למזבח. בסוף תמורה נחלקו רבי יוחנן ור\"ל אליבא דרבנן דר\"י סבר דלרבנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי ב\"ה היו בכלל העמדה והערכה ור\"ל סבר דלרבנן קדשי ב\"ה היו בכלל העמדה והערכה ק\"מ לא היו ורבינו פסק כרבנן ואליבא דר\"י שהרי בפ\"ה מהלכות ערכין פסק דקדשי ב\"ה היו בכלל העמדה והערכה ושם ביאר גם כן דק\"מ היו בכלל ואמרינן בגמרא דר\"י ור\"ל מודו דאליבא דכ\"ע בעל מום מעיקרו לא היה בכלל ולא נמצא מי שיחלוק בדין זה כי אם תנא דבי לוי דס\"ל דאפילו בעל מום מעיקרו היה בכלל ומרן הקשה דאיך לא חילק רבינו בין בעל מום מעיקרו לנפל בו אח\"כ וכתב שפסק כתנא דבי לוי ותירוץ זה דחאו מרן שהרי בפירוש כתב בסעיף שאח\"ז שמקדיש בעלת מום לא היה בכלל העמדה והערכה ואם מתה תפדה וכן דקדק מרן בפ\"ה מהלכות ערכין מדכתב רבינו בין קדשי מזבח שנפל בהם מום דאתא לאפוקי בעל מום מעיקרו ולעיקר הקושיא כתב דע\"כ לא קאמר ר\"י אותה למעוטי בעל מום מעיקרו אלא לומר דאפי' אם מת נפדה ולא בעינן ביה והעמיד אבל כשהוא חי לד\"ה נפדה הוא בערך הכהן וזה עיקר ע\"כ ודברי מרן הללו הם מוכרחים דפשיטא דלא גרע מקדיש בעל מום למזבח ממקדיש מטלטלין דנפדה הוא בערך הכהן כדכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו וגו' ועוד דהא כתיב ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ולר\"ש דאליבא דכ\"ע אית ליה דקדשי ב\"ה לא היו בכלל במאי מוקי להאי קרא אי בק\"מ וקרא לבעלי מומין בהמה טמאה למה נאמר הרי נאמר ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו אלא ודאי דמוקי לקרא בקדשי ב\"ה ואע\"ג דליתיה בהעמדה איתיה בהערכה וה\"ה בעל מום מעיקרו דאע\"ג דליתיה בהעמדה איתיה בהערכה דבהא לא פליגי ר\"ש ורבנן וכל שכן לדברי הרמב\"ן בפי' התורה דמקרא קמא דואם כל בהמה טמאה דרשינן קדשי מזבח וקדשי ב\"ה וכאילו כתיב ואשר יקריבו דא\"כ אייתר לן קרא דואם בבהמה שהרי ק\"מ וקדשי ב\"ה כבר נאמרו וע\"כ אית לן לאוקומי בבעל מום מעיקרו דבעי הערכה אע\"פ שאינו בכלל העמדה. וראיתי להרב בעל לחם משנה בפ\"ה דערכין שכתב וגם שם כתב וכן הדין בבהמת קדשים שנפל בהם מום ויש לדקדק שם כמו שדקדק כו' ולא ידעתי מה שייך לדקדק כאן והלא הכא מיירי בכל גווני וכמ\"ש המקדיש בעל מום משום דלא מיירי בהעמדה אלא בהערכה וסוף דבריו נמי נפלאו ממני שנראה דלא ניחא ליה אפי' בתירוץ אחרון דמרן וצ\"ע. עוד כתב רבינו ואם מתה קודם שתפדה נפדית אחר שתמות ואע\"ג דקי\"ל דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הני כיון דקדם מומן להקדשן דיקלא בעלמא נינהו וכמ\"ש רש\"י בריש פרק הזרוע ובפ\"ב דבכורות (דף י\"ד) וליכא למימר דהאי אם מתו היינו שנשחטו ואשמעינן שלא היו בכלל העמדה אבל אם מתו אינם נפדים משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הא ליתא דהא בפרק יש בקדשי מזבח (דף ל\"ג) מותיב ר' ירמיה לר\"ל דאמר קדשי מזבח בעלי מומין יפדו בשקדם הקדשן את מומן מיירי ש\"מ פודין את הקדשים להאכילן לכלבים משמע דלרבי יוחנן דמוקי לה בשקדם מומן לא קשה ולא מידי משום דדיקלא בעלמא נינהו. ומה שכתב עוד אם מתה קודם שתפדה תקבר כשאר הקדשים התמימים מפני שהיא צריכה העמדה כו' האי אם מתה לאו דוקא אלא בנשחטה מיירי דאי מתה ת\"ל דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים והכי אמרינן בסוף פ\"ה דמעילה קדשי מזבח תמימין ונעשו בעלי מומין ועבר ושחטן רבי אומר יקברו וחכמים אומרים יפדו אלמא דוקא שחטן הא מתו אפי' לחכמים דס\"ל דקדשי מזבח לא היו בכלל אפ\"ה אין פודין משום דאין פודין לכלבים ואגב דנקט בחלוקה הא' ואם מתו לאשמועינן רבותא דאפי' מתו יפדו נקט נמי הכא אם מתה ונתן טעם מפני שהיא צריכה העמדה לתת טעם נמי להיכא דנשחטה וז\"ש ואם נשחטה קודם שתפדה ה\"ז נפדית כל זמן שהיא מפרכסת דתרתי בעינן שחיטה ומפרכסת אבל מפרכסת בלא שחיטה לא מהני דאף דשייך בה העמדה כיון שהיא מפרכסת מ\"מ אין פודין לכלבים וזהו שכתב מרן על דין זה מחלוקת רבי וחכמים דעבר ושחטן לאשמועינן דאף מאן דלא בעי העמדה מודה דאין פודין לכלבים מדנקט ושחטן וה\"ה לדידן במפרכסת דאף דשייך בה העמדה אין פודין לכלבים. וראיתי לרש\"י שכתב בריש פרק הזרוע עלה דמתניתין דואם מתו יפדו ועוד אשמעינן דלא בעינן העמדה והערכה וקעבר קדשי ב\"ה לא היו בכלל העמדה כו' ולא ידעתי איך תלי הא בהא דהא רבי יוחנן דאית ליה קדשי ב\"ה היו בכלל מודה בקדם מומן דלא היו משום דגרע מקדיש בעל מום למזבח ממקדיש לב\"ה וצ\"ע ונראה דה\"ה למקדיש בהמה טמאה או חיה למזבח דאינו בכלל וכל שכן הוא וכדאיתא בסוף תמורה. שוב ראיתי מה שכתב הרב בעל לחם משנה כאן שהקשה למרן לתירוץ השני דא\"כ אמאי אסיק בקשיא ללוי אותה למאי אתא נימא דלוי לא אמר בבעל מום מעיקרו דאם מת יקבר אלא יפדה אך כשהוא חי צריך העמדה והערכה ע\"כ ולא ידעתי איך אפשר דלוי סבר דאם מת יפדה והא בפ\"ב דבכורות אמרינן אבל חכמים אומרים אם מתו יקברו מאן חכמים תנא דבי לוי הרי דס\"ל לסתמא דתלמודא דלתנא דבי לוי אם מת יקבר ואולי קושיית הלח\"מ היא עלה דההיא דמנא לן דללוי אם מת יקבר אימא דלוי לא קאמר אלא כשהוא חי מ\"מ היה לו להקשות ג\"כ מהא דבכורות. אך אעיקרא דדינא נ\"ל דקושיא מעיקרא ליתא משום דהעמדה לא שייך אלא למעט מת אבל כשהוא חי לא שייך העמדה אלא הערכה וזהו שכתב כאן ותפדה בערך הכהן ולא הזכיר העמדה ומה שכתב בפ\"ה מהלכות ערכין הרי זו צריכה העמדה בב\"ד הכוונה היא למעט מת דלא שייך בה העמדה דאי לא תימא הכי העמדה זו מה היא וכי תימא שיביאו אותה לפני ב\"ד וישומו אותה הא כל ההקדשות נמי דמטלטלין ושדות ע\"י ב\"ד הם נפדין וכמ\"ש ריש פ\"ח מהלכות ערכין וא\"כ מה חידש רבינו גבי בהמה שצריכה העמדה אלא ודאי למעט מת אתא וקרא נמי דכתיב והעמיד הוא למעט מת דלא שייך והעמיד וכי תימא דגבי בהמה צריך שיביאו אותה לפני ב\"ד וישומו אותה שם ולא שישלח שמאים לשומה אבל בשאר הדברים אין צורך שיביאום לפני ב\"ד אלא די שישלחו ב\"ד שמאים וישומו אותם ואח\"כ נפדית והנה חילוק זה היה לו לבארו בפ\"ח ומ\"מ אף דנימא שחילוק זה הוא אמיתי וסמך בפ\"ח על מ\"ש בפ\"ה מ\"מ בבעל מום מעיקרו לא בעינן העמדה אפילו כשהוא חי ומת יפדה דהא לא בעי העמדה אפי' כשהוא חי אבל במילתא דבעינן העמדה כשהוא חי אם מת יקברו ורבינו לא הזכיר גבי מקדיש בעלת מום העמדה אלא הערכה דוקא אך לוי דתני העמדה ע\"כ ס\"ל דאם מת יקבר ומה שהקשה עוד דמנא ליה חילוק זה דאי נכנס בכלל העמדה והערכה אם מת יקבר ואי לא נכנס אפי' חי לא בעי העמדה והערכה לא ידעתי היכן כתב רבינו דבעי העמדה שיקשה לו דאם מת יקבר ולפי מה שכתבנו לעיל דקרא דואם בבהמה הטמאה מיירי במקדיש בעל מום אתי שפיר דלא כתיב ביה והעמיד אלא ופדה בערכך ומה שהוקשה למרן שכתב עלה דואם נשחטה קודם שתפדה הרי זו נפדית דמוצא דין זה הוא בפ\"ה דמעילה מחלוקת רבי וחכמים וכתב דאין זה מקומו דחכמים דהתם סברי דקדשי מזבח לא היו בכלל כו' כבר כתבנו לעיל כוונת דברי מרן שהוא לומר דמנ\"ל דבעינן שחיטה אפי' נבילה כל זמן שהיא מפרכסת היא בכלל העמדה אלא דטעמא הוא משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ומוצא דין זה הוא מההיא דפ\"ה דמעילה דמשמע דוקא שחט וכדאמרינן בפרק יש בקדשי מזבח ד' ל\"ג וזה שלא כתב מרן ופסק כפלוני כמנהגו משום דדבריו הם אליבא דכ\"ע: " + ] + ], + [ + [], + [ + "ויש מומין אחרים מיוחדים כו'. כתב מרן קשיא לי דהא חטיה החיצונות כו' ותמיהא לי מילתא טובא דבר\"פ מומין אלו ד' מ\"ג אמרינן קלוט וחוטין דליתנהו באדם כו' וצ\"ע ועי' בלח\"מ: " + ], + [ + "חטיה החיצונות שניקבו וכו'. הטעם שכתב רבינו שהוא לפי שבעת שפותחת פיה כו' הוא בגמרא פרק כל פסולי המוקדשין (דף ל\"ה): " + ], + [], + [ + "אם היתה ידו או רגלו קלוטה כשל חמור. בירושלמי פרק עגלה ערופה נסתפקו בזה אם משום מום נגעו בה או משום מחוסר אבר ונ\"מ לדברים שאין המום פוסל ומחוסר אבר פוסל יע\"ש: " + ], + [ + "כל מום מע\"ג מום המנויין וכו' חוץ מזקן וכו' שאע\"פ שאינו כשר לקרבן אינו נפדה. נראה דאם עבר והקריב זקן דפסול לפי שזקן יש לו דין מום שאינו קבוע ובמום עובר לא מצינו בשום מקום שיאמרו דאם עבר והקריב שכשר והרי גבי כהן שיש לו מום עובר קי\"ל שאם עבד פסל וכמו שפסק רבינו בפ\"ו מהלכות ביאת מקדש דין ב' וא\"כ לגבי בהמה נמי שאם יש לה מום עובר שאם עבר והקריבה דפסולה ותשרף כדין פסולי המוקדשין וא\"כ הוא הדין זקן שהרי דינו כמום עובר שהרי זקן שעבד עבודתו פסולה שהרי מנאו רבינו בפ\"ז מהלכות ביאת מקדש בכלל המומים הפוסלים באדם ובבהמה וכמבואר שם ועוד שהרי כתב שם בדין ח' יש ד' חליים אחרים כו' וסיים וכתב ואם הקריבן יראה לי שהורצו ע\"כ משמע דדוקא בהני הוא דאם עבר והקריבן הורצו אבל כל השאר אם עבר והקריבן לא הורצו. אך לא ביאר כאן רבינו שיעור הזקן שתפסל הבהמה מה הוא ולכאורה נראה שהשיעור הוא שהגיעה להיות רותחת כדין האדם וכמו שפסק בפ\"ז מהלכות ביאת המקדש דין י\"ב וסמך בהלכות איסורי מזבח על מ\"ש בהלכות ביאת המקדש לפי שהבהמה והאדם שוים הם בדינם. אך ראיתי לרבינו בפ\"א מה' מעשה הקרבנות דין י\"א שכתב והגדולים בבקר כו' יותר על זה הרי הוא זקן ואין מקריבין אותו ע\"כ משמע דס\"ל דזקן האמור בבהמה הוא תלוי בשנים ולא דמי לאדם שאינו תלוי בשנים אלא שאני תמיה על זה דמסוגיא דפרק עגלה ערופה (דף מ\"ו) מוכח דקדשים דלא כתיב בהו בן שנה אין שנים פוסלים בהם ולומר דכיון דאין פודים אותם משום זקנה מש\"ה אמרינן דאין שנים פוסלים הא ליתא דכיון שכבר הכרחנו לעולם דפסולים ואם עבר והקריבן ישרפו ככל פסולי המוקדשין א\"כ היכי אמרינן בהו דאין שנים פוסלים ובפ\"ק דפרה מ\"ב תנן וחכ\"א אף בני ג' ר\"מ אומר אף בני ד' וה' כשירים אלא שאין מביאין זקנים מפני הכבוד ע\"כ. והנה יש לדקדק בדברי ר\"מ הללו דמדקאמר שאין מביאים זקנים מפני הכבוד משמע שאינן פסולים מן התורה וכמ\"ש הראב\"ד הביא דבריו הרב בעל קרבן אהרן בפרשת פר כהן משיח ואילו בסוף פ\"ז דבכורות ממעטינן זקן מקרא ומאותה סוגיא מוכח דפסולו מן התורה הוא דוקא דומיא דאדם שהוא עד שירתת אבל כל שלא הגיע לשיעור זה אין פסולו כ\"א מדרבנן מפני הכבוד וכ\"כ הרב בעל תיו\"ט ולפי זה היה אפשר ליישב דברי רבינו דהזקן שכתב בהלכות איסורי מזבח הוא הזקן שכתב במומי הכהנים שהוא תכלית הזקנה וזה הוא פסול ולא מצד השנים אלא לפי שתש כחו. ומ\"ש בהלכות מ\"ה יותר על זה הוא זקן ואין מקריבין אותו לאו למימרא שהוא פסול דהא זקן דמיעט קרא אינו זקן בשנים אלא הכוונה היא דלכתחילה אין מקריבין אותו מפני הכבוד ולפ\"ז אתיא שפיר סוגיא דסוטה דאמרינן דאין שנים פוסלים בקדשים ואע\"ג שאם הגיע לשיעור גדול מהזקנה תפסל ההיא לאו משום שנים היא פסולה אלא מפני המקרה שקרה לה בזקנה והרי בפ\"ק דחולין אמרינן שאין שנים פוסלים בכהנים דאפ\"ה אמרינן התם (דף כ\"ד) עד כמה עד שירתת. ודע שע\"כ מ\"ש רבינו בריש מעה\"ק דיתר על כן אין מקריבין אותו אין פיסולו מהתורה שהרי מדבריו שם מוכח דגם האיל שהוא יותר מבן ב' אין מקריבין וזה לא יתכן שהרי בפרק שתי מדות (דף צ\"א) אמרינן או לאיל מה ת\"ל לפי שמצינו שחלק הכתוב בין נסכי בן שנה לנסכי בן שתים יכול נחלק בין נסכי בן ב' לנסכי בן ג' ת\"ל או לאיל ע\"כ ואי אמרת דאיל יתר מבן ב' פסולו מן התורה למה לי קרא והא פסול הוא וליכא למימר דאיצטריך קרא לכתחלה דהא ליתא וכמבואר שם אלא ודאי שמ\"ש דיותר מזה אין מקריבים אינו אלא מדרבנן ומפני הכבוד ובפ\"ב מהלכות מעה\"ק דין ד' כשהביא דין נסכי האיל לא ביאר בין גדול בין קטן כמו שביאר בשאר המינים והטעם הוא לפי שכבר כתב בפרק הקודם דאיל יותר מבן שתים אין מקריבים אבל בגמרא באו לתת טעם ליתור המקראות. הן אמת שדין זה דאיל יותר מבן ב' שאין מקריבין אותו כעת לא מצאתיהו ולא ידעתי למה לא ביאר ג\"כ גבי עזים שאם הוא יותר מבן ב' שהוא זקן. ודע שבפרק ב' שעירי (דף ס\"ג) עלה דההיא דאמרינן התינח שעיר פר מאי איכא למימר הקשו התוס' הא בפר נמי אי עברה שנתן פסול ותו לא חזי להקרבה כו' והנראה מדבריהם שם דס\"ל דרבנן פליגי עם ר\"מ דלרבנן כיון שהוא יותר מבן ג' פסול ולרבי מאיר אף בן ד' ובן ה' ואפי' טפי נמי כשרים אלא שאין מביאים זקנים מפני הכבוד ולפי סברת התוס' הלזו קשה אותה סוגיא דסוטה דקאמר דאין שנים פוסלים בקדשים וצ\"ע וליכא למימר דאף התוס' מודו דאין פסול הפר ביותר מג' כי אם מדרבנן אלא דלר\"מ אפי' פסול דרבנן ליכא כ\"א משום כבוד בעלמא הא ליתא שהרי מדבריהם מוכח בהדיא דלרבנן יותר מבן שלש פסול מן התורה שכתבו דאפשר שלא קבלו הלכה דחטאת שעברה שנתה שתמות כ\"א בשעיר אלמא דפסולו מן התורה ולפ\"ז יקשה סוגיא דסוטה ועיין ברבינו בפי' המשנה פ\"ק דפרה מ\"ב ובמה שכתבתי לעיל (*א\"ה תמצאנו לקמן פ\"א מהלכות פרה אדומה יע\"ש): " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "נשחטה ונמצאת טריפה כו'. עיין פ\"ג מהלכות בכורות דין י' ובתיו\"ט פי\"ב דזבחים משנה ד': " + ] + ], + [ + [], + [ + "תחלת הציהוב בזה ובזה פסול מספק הוא הפיסול. ועיין לקמן רפי\"ו מהלכות מעשה הקרבנות ודוק: " + ], + [], + [], + [ + "הנדמה אע\"פ שאינו כלאים כו'. כתב מרן וזה דעת רבינו שכשמנה כל האסורים למזבח לקמן דילג נדמה ע\"כ. ואפשר דבכלל בעל מום הוא שהרי כתב שאין לך מום קבוע גדול מהשינוי: " + ], + [ + "והמוקצה לע\"ז והנעבד כו'. כתבו התוס' בפרק בתרא דחולין (דף ק\"מ) דבהמת עיר הנדחת וכן בהמה שהחליפוה בע\"ז דכשרה למזבח אף שאסורה להדיוט ולא מימעיט ממשקה ישראל כיון דהיה לה שעת הכושר ע\"כ. ותימה דהא בפרק כל הבשר (דף קט\"ו) מוכח דכל דאסור להדיוט אסור לגבוה אף שהיה לו שעת הכושר וכ\"כ התוס' בפ\"ק דמנחות (דף ו') דילפינן מקרא דמשקה ישראל אפילו להיכא דהיה לו שעת הכושר והכריחו זה מההיא דפרק כל האסורין וע\"ק לי דלפי האמת כי היכי דיליף מכשיר ממכפר ה\"נ נילף מכפר ממכשיר ונילף מצפורי מצורע לשאר הקרבנות וכעין זה כתבו התוס' בפרק המביא אשם (דף נ\"ה) וצ\"ע: " + ], + [], + [ + "מצות עשה להקריב מיום השמיני והלאה כו'. ואני מסתפק בדין זה היכא דידעינן דכלו לו חדשיו לולד דהיינו חמשה חדשים לבהמה דקה ותשעה חדשים לגסה וכדאיתא בפ\"ק דבכורות (דף ח') אי שרי להקריבו קודם ח' ימים ומה שהביאני לזה הוא משום דטעמא דמיעט רחמנא מלהקריב קודם יום השמיני הוא כדי שיצא מכלל נפל דכי היכי דבאדם כל ששהה שלשים יום יצא מכלל נפל הכי נמי בבהמה כל ששהה שמונה ימים יצא מכלל נפל והכי איתא בפרק י\"ט משבת (דף קל\"ה) תניא רשב\"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל שנאמר ופדוייו מבן חדש תפדה שמונה ימים בבהמה אינו נפל שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה וגו' ע\"כ הרי דס\"ל לרשב\"ג דטעמא דקרא הוא כדי שיצא מכלל נפל וא\"כ כל שידענו שכלו לו חדשיו הרי יצא מכלל נפל ויהא מותר להקריבו קודם שמנה ימים וכי תימא דדוקא גבי אדם מהני כלו לו חדשיו להוציאו מכלל נפל אבל בבהמה אף שכלו חדשיו לא מהני להוציאו מכלל נפל הא ליתא דהא קי\"ל דנפל אסור באכילה כנבלה ואין שחיטה מועלת לו וכמבואר ואפ\"ה אמרינן בפ\"ק דיו\"ט (דף ו') עגל שנולד ביו\"ט מותר ובפרק אין צדין (דף כ\"ו) תני ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן וע\"כ בדקים לן שכלו לו חדשיו איירי דאי לא תיפוק ליה שאסורים באכילה עד יום השמיני והכי איתא בהדיא בפי\"ט דשבת (דף קל\"ו) דאוקימו לכל הני דיו\"ט בדקים לן שכלו לו חדשיו וכן היא הסכמת כל הפוסקים דבדקים לן שכלו חדשיו אף ביום לידתו מותר באכילה וכמו שכתב רבינו בפ\"ד מהלכות מאכלות אסורות דין ד' והריב\"ה בטור י\"ד סי' ט\"ו יע\"ש ולפ\"ז היה נראה כי היכי דלהיתר אכילה בחד מתרי גווני נפיק מתורת נפל ושרי באכילה הכי נמי להקרבה אלא שלא ראיתי לרבינו שביאר דין זה. והנראה אצלי דלהקרבה לא מהני כלו חדשיו דגזירת הכתוב היא דכל שלא עברו שבעה ימים אינו ראוי להקרבה וכי תימא אם כן היכי יליף רשב\"ג דשמונה ימים בבהמה אינו נפל מדכתיב ומיום השמיני וגו' שאני התם דגזירת הכתוב היא ואינו מטעמא דספק נפל דהא אפי' בדקים לן דכלו חדשיו אסור עד יום השמיני הא לא קשיא דודאי טעמא דקרא משום נפל נגע בה אלא שלא רצה הכתוב גבי קרבן לחלק בין כלו חדשיו ללא כלו חדשיו אלא סתם את הדרך וגזר ואמר דבשום אופן כל שלא עברו עליו שבעה ימים אינו ראוי לקרבן ומצינו דומה לזה גבי אדם דיליף לה רשב\"ג מדכתיב ופדויו מבן חדש תפדה והתם פשיטא דאפילו ידעינן דכלו לו חדשיו לא מהני הפדיון קודם ל' יום ואם פדאו אינו פדוי ואם כן ע\"כ לומר דטעמא דקרא הוא כדי שיצא מכלל נפל אלא שסתם הדבר ואמר דלעולם לא מהני הפדיון קודם שלשים אפי' בידעינן שכלו לו חדשיו הכא נמי גבי בהמה לעולם דטעמיה דקרא הוא כדי שיצא מכלל נפל וסתם הדבר דבכל גוונא אינו ראוי לקרבן אף שכלו חדשיו עד שיעברו עליו שבעה ימים. ויש להביא ראיה לזה ממה שכתב רבינו ואע\"פ שמחוסר זמן פסול אם עבר והקריבהו אינו לוקה מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה ואם איתא דטעמא דקרא אינו אלא משום ספק נפל וכל היכא דקים לן דכלו חדשיו שרי להקריבה ביומיה וקרא מיירי בדלא ידעינן מהיכא תיתי שילקה על הספק דדילמא כלו חדשיו והרי גבי איסור אכילה כתב רבינו בפ\"ד מהלכות מאכלות אסורות וז\"ל ואסור לאכול מן הבהמה שנולדה עד ליל שמיני כו' ואין לוקין עליו ע\"כ וא\"כ גבי קרבן נמי מהיכא תיתי שילקה אלא ודאי דס\"ל דהכא גזירת הכתוב היא שיצא מכלל נפל ע\"י סימן זה דעברו עליו שבעה ימים וסימן אחר איננו מועיל ומש\"ה אילו היה כתוב אזהרה זו בלשון לאו פשיטא דהיה לוקה משום דרחמנא לגבי קרבן בעי סימן זה וכדכתיבנא. ועוד נראה להביא ראיה לזה מההיא דאמרי' בספ\"ד דערכין (דף י\"ח) בן שנתו שנתו שלו ולא מנין עולם והקשו התוס' שם בשם ה\"ר שמואל בן ה\"ר אלחנן למה לי קרא להכי תיפוק ליה מסברא דאי לא תימא הכי היאך נמצא תמידין כשרים לר\"ה שאם נולד קודם ר\"ה מיד כשנכנס ר\"ה בן שתי שנים הוא ואם נולד יום ר\"ה מחוסר זמן הוא ע\"כ ונדחקו הרבה בתירוץ קושיא זו ואם איתא דעשה זה דמיום השמיני אינו אלא בדלא ידעינן דכלו חדשיו אעיקרא דמילתא קושיא ליתא דהא משכחת לה תמידין בר\"ה וכגון שנולדו בר\"ה וידעינן דכלו חדשיו אלא ודאי דס\"ל לתוס' דלענין קרבן אפילו בדידעינן דכלו חדשיו לא מהני עד שיעברו עליו שבעה ימים. שוב ראיתי שהדבר מפורש בפ\"ק דר\"ה (דף ו') דגרסינן התם איבעיא להו בכור מאימתי מונין לו שנה אביי אמר משעה שנולד רב אחא ב\"י אמר משעה שנראה להרצאה ולא פליגי הא בתם הא בבעל מום בעל מום מי מצי אכיל ליה דקים ליה ביה שכלו לו חדשיו ע\"כ. הרי לך הדבר מבואר דאף דבבעל מום היכא דקים לן דכלו חדשיו מונין לו מיום שנולד בתם אף דקים לן שכלו חדשיו מונים לו מיום ח' משום דלא נראה להרצאה אף דכלו לו חדשיו עד יום שמיני והנה אמת נכון הדבר. שוב ראיתי לתוס' ז\"ל בסוף פ\"ג דמנחות (דף ל\"ז) ד\"ה שומע אני אפי' נטרף כו' שכתבו ככל אשר כתבנו ומייתו ההיא דר\"ה שכתבנו ודוק וכן כתבו בפ\"ק דקמא (דף י\"א) ד\"ה בכור שנטרף יע\"ש. ובזה ניחא לי מה שכתב מרן בטור י\"ד סי' ט\"ו וז\"ל וכתוב בא\"ח בשם קצת גאונים שלא אמרו בן ח' ימים אלא לקרבן אבל לאכילה אפילו ביומו מותר ע\"כ והדברים תמוהים ובמה שכתבנו ניחא שכוונת הגאונים הללו היא לומר שלא אמרו בן שמונה ימים כלומר דלא מהני סימן אחר להוציאו מידי נפל אלא בן ח' ימים אלא לקרבן אבל לאכילה מהני סימן אחר דהיינו דקים לן דכלו חדשיו ואז אפילו בן יומו מותר ולפי פי' זה הגאונים הללו שלמים הם אתנו. אך ראיתי למרן ז\"ל שכתב שם ואין כן דעת הפוסקים משמע דס\"ל דדעת קצת גאונים הוא להתיר באכילה בן יומו אפי' בלא ידעינן שכלו חדשיו ולא נתבאר טעמם של גאונים הללו ואולי סוברים דכיון דרבנן פליגי עליה דרשב\"ג קי\"ל כרבנן דמאי דקי\"ל הלכה כרשב\"ג הוא דוקא במתניתין אבל בברייתא לא נאמר כלל זה דכל מקום ששנה רשב\"ג עוד אפשר לומר דס\"ל דרשב\"ג מיירי בדידעינן שלא כלו חדשיו דהא מסוגיא דפרק הערל (דף פ') משמע דרשב\"ג מאי דקאמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל מיירי בבן ח' וא\"כ דכוותיה בבהמה הוי כי האי גוונא אבל בסתם ולדות מחזקינן להו בחזקת בר קיימא. ומ\"מ לא נחה דעתי בכל זה דהא בפרק רבי אליעזר אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב\"ג ומוכח התם דאף בסתם ולדות קאמר וכמו שכתבו התוס' שם ובפרק הערל ועוד דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע לא רצו לאכול מההוא עגלא תלתא דעבדו להו ביומא דשבעה וכדאיתא בגמרא ועוד מאותה סוגיא דפ\"ק דר\"ה שכתבנו לעיל שהקשה סתמא דתלמודא בעל מום מי מצי אכיל משמע דפשיטא ליה לתלמודא דכל שלא שהה שמנה ימים אסור לאוכלו כל היכא דלא קים לן שכלו לו חדשיו ותמהני על מרן שכתב ואין כן דעת הפוסקים דאמאי לא דחה דבריהם מסוגיית הגמרא מהני דוכתי דכתיבנא. וראיתי להחכם בעל פרי חדש שכתב שטעמם של גאונים אלו ממאי דאמרינן בפרק כל הבשר (דף קט\"ו) מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי אלמא דלהדיוט אפי' בן יומו מותר וליתא דהיינו בדקים לן שכלו לו חדשיו דאע\"פ שאסור לגבוה להדיוט שרי אבל בדלא קים לן פשיטא דאסור משום ספק נפל אף להדיוט כמבואר פרק ר\"א דמילה עכ\"ד. והנה נראה מדבריו דס\"ל דמאי דאמרינן מדאסר רחמנא לגבוה מחוסר זמן קאי למחוסר זמן דקודם שמונה ימים ואלו הם דברים תמוהים דמה תירצו בגמרא לקושיית אותו ואת בנו ליתסר מדאסר רחמנא מחוסר זמן הא לא ראי זה כראי זה דמאי דאסר הכתוב מחוסר זמן לגבוה אינו תעבתי לך ולהדיוט שרי דהא מיירי בדקים לן שכלו חדשיו אבל אותו ואת בנו תעבתי לך הוא ולא דמי כלל למה שתירצו על קושיית וכלאי בהמה גופיה ליתסר ותירצו מדאסר רחמנא כלאים לגבוה דהתם ניחא דאם איתא דכלאי בהמה היו אסורים משום תעבתי לך לא הוה צריך לאוסרו לגבוה דהשתא להדיוט אסור לגבוה מיבעיא אבל הכא שהקשו מאותו ואת בנו מה תירצו במה שחידש הכתוב חומרא אחת גבי גבוה דאפי' קים לן שכלו חדשיו דלא מהני עד שיעברו עליו שמנה ימים והנכון מה שכתבו התוס' ז\"ל שם דהיינו ההיא דאמרינן בפרק אותו ואת בנו (דף פ') נתקו הכתוב ללאו דאותו ואת בנו לעשה ע\"כ והשתא יליף שפיר דלמאי איצטריך לאותו ואת בנו לנתקו לעשה גבי קרבן ת\"ל דאסור משום תעבתי לך. ולי נראה דמאי דקאמר תלמודא מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה היינו ההיא דאמרינן בריש אותו ואת בנו (דף ע\"ח) מניין לאותו ואת בנו שנוהג במוקדשין ת\"ל שור או כשב כו' והשתא פשיט מדאיצטריך רחמנא ללמד דאותו ואת בנו נוהג במוקדשין ש\"מ דאינו אסור להדיוט משום תעבתי לך דאי הוה שייך תעבתי לא איצטריך קרא ללמד שאותו ואת בנו נוהג במוקדשין דת\"ל דאסור משום דאינו ממשקה ישראל. הכלל העולה דלכל הפי' מאי דאמרינן מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה האי מחוסר זמן הוי אותו ואת בנו ודלא כדברי בעל פרי חדש דהוי מחוסר זמן דביום השמיני:
ולא ידעתי למה לא ביאר רבינו דכשם דאסור להקריב מחוסר זמן כך אסור להקדיש מחוסר זמן. דהכי תניא בר\"פ שני שעירי (דף ס\"ג) ירצה לקרבן אשה לה' אלו אישים מנין שלא יקדישנו מחוסר זמן ת\"ל קרבן. ובפרק הלוקח בהמה (דף כ\"א) אמרינן ואדיליף מבכור נילף מקדשים. משמע דפשיטא להו שאסור להקדיש מחוסר זמן. ובר\"פ ולד חטאת (דף י\"א) אמרינן מתקיף לה ר\"ל וליתני נמי המפריש מעות לא נהנין ולא מועלין מפני שהם ראויים להביא שתי תורים שלא הגיע זמנן כו'. ואי אמרת בשלמא דליכא איסור במקדיש מחוסר זמן היינו דקא מותיב ר\"ל דליתני נמי המפריש מעות לפי שיכול ליקח בהם מחוסרי זמן ורבא תירץ לו דשאני מעות דהתורה אמרה הבא שלמים שהרי מוכרח הוא להביא שלמים ממעות אלו אבל הכא מי אמרה תורה הבא מחוסרי זמן. אלא אי אמרת דאסור להקדיש לא ידעתי איך דימה ר\"ל שמפני שפטרנו במתני' מפני שלמים שנפטור לפי שיכול להביא מחוסרי זמן אטו לרשיעי ניחוש אך מההיא דפ\"ק דזבחים (דף י\"ב) דאמרינן לילה לקדושה יום להרצאה משמע דאסור להקדיש קודם לזה וכ\"כ התוספות זבחים (דף קי\"ד) ד\"ה רב נחמן וכמ\"ש הראב\"ד רפ\"א מהלכות פרה אדומה ועיין בחינוך פרשת אמור: " + ], + [], + [ + "וכן המקדיש מחוסר זמן כו'. (*א\"ה ומ\"מ איסורא איכא להקדיש מחוסר זמן כמו שהוכיח הרב המחבר לעיל בפירקין דין ג' יע\"ש): " + ], + [ + "נמצאו כל האסורים כו'. כתב הראב\"ד מ\"ט לא תני יתום כו' וכתב מרן ומשמע דקאי למ\"ש אבל המקדיש רובע כו'. ול\"נ דקאי למניינא דכתב רבינו די\"ד הם האסורים אמאי לא תני יתום דאיצטריך קרא למעטו. והא דלא תני נדמה כבר יישב מרן זה לעיל בדין ה' ועיין במ\"ש שם ודו\"ק: " + ], + [ + "וכולן ולדותיהם מותרים כו'. עיין במ\"ש מרן לקמן ספ\"ד: " + ], + [], + [ + "וכן בהמה שפטמה כו'. עיין בס' בית יעקב סי' א' ודו\"ק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "אין הבהמה נפסלת כו'. כתב מרן ומה שלא הזכירו בפרק יוצא דופן כו'. ועיין במה שכתבו התוספות פ\"ז דסנהדרין (דף נ\"ה) ד\"ה וחייבין בסוף הדיבור ודוק: " + ], + [ + "מאימתי תפסל הבהמה כו'. כתב מרן והנוסחא זו שכתב הראב\"ד רש\"י הזכירה ג\"כ כו'. וכ\"כ הרמב\"ן בחידושיו פרק יש נוחלין (דף קכ\"ח) בסוגיית תוך כדי דיבור יע\"ש: " + ], + [ + "שאין אדם מקצה דבר שאינו שלו. (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פ\"ד מהלכות מעילה דין ח'): " + ], + [], + [ + "אשרה שבטלה כו'. יליף לה מרן מההיא דהמשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה כו'. ואין צורך לזה דבפירוש אמרינן בירושלמי פ\"ק דבכורים הכל מודים באשרה שבטלה שאין מביאים ממנה גזירים למערכה רשב\"ל בעי מהו שיביא ממנה לולב יע\"ש: " + ], + [], + [], + [ + "וה\"ה באומר לזונה כו'. כתב מרן קשיא לי דפשיטא ובמכ\"ש אתי מעבד שאינו חייב בכל המצות כו' ולא ידעתי כוונת מרן דהא עבד זה חייב הוא בכל המצות וכי משום דנמכר פקע קדושתו וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [ + "שאמר לה הבעלי לי בטלה זה כו'. עיין בתשובת מהרימ\"ט ח\"מ סי' כ\"ג שכתב ושמא דאפי' חיוב אין כאן עליו דכיון דאמר לה בטלה זה והיא לא זכתה בטלה וכו'. ומ\"ש הרב ושמא דאפי' חיוב אין כאן שמא גרוע הוא דבהדיא כתב הרא\"ש ז\"ל בההיא דהבעלי בטלה זה כדי דמיו חייב ליתן כיון דשכר פעולתו לא בעי קנין קנה דמיו כנגד הטלה. עיין בפסקיו: " + ], + [], + [ + "ואפילו מנה אותה כו'. (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פ\"ד מהלכות קרבן פסח דין י\"א). ומ\"ש אבל אם נתן לה עופות כו'. כתב מרן בשם המגדל עוז וכ\"ש אווזים ותרנגולים שאינם ראויים להיות מוקדשין שאתנן חל עליהם כו' וזה אינו דלמזבח לא חזו ואם הקדיש דמיהם למזבח או גופן לבדק הבית פשיטא דשרו דהא קי\"ל הם ולא שינוייהם וזה פשוט: " + ], + [], + [], + [ + "נשתנה המחיר כו'. כתב מרן ועוד דרשו שם הם ולא ולדותיהם ולא ידעתי למה השמיטו רבינו. וכבר כתב רבינו דין זה לעיל פ\"ג דין י\"ב כי שם ביתו ודוק ברכת הזבח (דף ק\"נ:): " + ] + ], + [ + [ + "שאור ודבש אסורין לגבי המזבח כו'. לא ביאר לנו רבינו ז\"ל דבש זה מהו אם הוא סתם דבש האמור בתורה שהוא דבש תמרים או שהוא כולל אף דבש דבורים. וראיתי לרש\"י פרשת ויקרא שכתב דכל מתיקת פרי קרוי דבש וכ\"כ הרב החינוך שם. וכתב הרא\"ם דמה שהכריחו לרש\"י הוא מפני שאחר כל שאור וכל דבש צוה שנקריב מהם בקרבן ראשית שנאמר קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואילו לא היה הדבש נאמר אלא על דבש דבורים מהו זה שאמר ראשית תקריבו אותם והלא אין בקרבן ראשית דבש דבורים לפיכך צריכין אנו לומר שכל מתיקת הפרי קרויה דבש דהשתא איכא דבש במנחת ביכורים שהוא מתיקת התאנים והתמרים ע\"כ. והנה לא יחוייב מהכרח זה אלא שנאמר דדבש זה אינו דבש דבורים אבל לא יחוייב מזה דכל מתיקת פרי קרוי דבש דלעולם דבש האמור כאן הוא דבש תמרים דוקא כסתם דבש האמור בתורה ומ\"ש אחר זה קרבן ראשית תקריבו אותם לה' הוא על התמרים שמביאין מהם ביכורים. שוב ראיתי לרשב\"ם ז\"ל בפרק הספינה (דף ע\"ט) שכתב אילן מלא פירות כו' ולקרבן נמי לא חזו כדכתיב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו. וכ\"כ התוס' פ\"ג דמעילה (דף י\"ב) וז\"ל והפירות אין ראויים למזבח כדכתיב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ודבש היינו כל מיני מתיקה ע\"כ. ובפ\"ק דשבועות (דף י\"ב) תניא מה הן מביאים מן המותרות קייץ כבנות שוח למזבח והכתיב כי כל שאור וכל דבש כו' תני רב חנינא כבנות שוח לאדם ופירש\"י וכל דבש וכל מיני פירות האילן בכלל ע\"כ: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל המקריב איברי חיה טהורה עובר בעשה וכו'. רבינו לא מנה עשה זה בכלל העשין והרמב\"ן מנאו: " + ], + [], + [], + [ + "אין מביאין מנחות ונסכים כו'. עיין בתיו\"ט פ\"ו דמנחות ובס' ברכת הזבח (דף ק\"כ:). ומ\"ש רבינו ואין צ\"ל מערלה וכלאי הכרם. נראה דטעמא דפשיטא ליה בהני הוא לפי שאסורים בהנאה ופשיטא דאין להביא מנחות מהם לפי שהוא נהנה בהבאתם והוי מצוה הבאה בעבירה. אך התוס' בפרק בתרא דחולין כתבו דבקרבנות לא שייך הנאה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו יע\"ש. (*א\"ה מכאן יש להוכיח אותה חקירה שרמזתי בפרק ה' מהלכות אישות דין א' יע\"ש בד\"ה ודע): " + ], + [], + [ + "חוץ מיין הנסכים וכו'. עיין במ\"ש רבינו לקמן פי\"ו מהלכות מעשה הקרבנות דין י\"ד ובמ\"ש מרן שם: ומצוה למלוח הבשר יפה כו'. תניא בפרק הקומץ (דף כ\"א) ולא תשבית מלח הבא מלח שאינה שובתת ואיזו זו מלח סדומית ומנין שאם לא מצא מלח סדומית שמביא מלח איסתרוקנית ת\"ל תקריב תקריב כל שהוא תקריב מכל מקום תקריב ואפי' בשבת תקריב ואפי' בטומאה ע\"כ. ולא ידעתי למה השמיט רבינו ברייתא זו: ואם מלח כל שהוא כו'. כתב מרן ומפרש רבינו וכו'. ונראה שיש ללמוד דין זה מההיא דאמרינן בדף כ\"א מהו דתימא מישדא בה משהו למצוה בעלמא קמ\"ל ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [ + "ועצי סתירה פסולים לעולם וכו'. פרק הקומץ רבה (דף כ\"ב) ובפרק בתרא דזבחים (דף קי\"ו) ועי' ברכת הזבח (דף צ\"ד ע\"א): " + ], + [ + "המקדיש יין פסול או סולת פסולה וכו'. וראיתי לתוס' בפרק כל קרבנות הציבור (דף פ\"ה) שכתבו דבעיא דעצים היא אליבא דרבי דאמר בפרק הקומץ דעצים קרבן גמור הם ושייך בהם לא תקריבו ע\"כ. והנה כפי דברי התוס' לדידן דלא קי\"ל כרבי אין כאן מקום לספק בעצים אם לוקין עליהם משום בעל מום אך רבינו דפסק כרבנן דפליגי עליה דרבי והביא כאן בעיא דעצים נראה דס\"ל דבעיא דרבא היא אף לרבנן דדוחק הוא לומר דבעיא דרבא היא דלא כהלכתא ומה גם שמדברי התוס' בפרק הקומץ (דף כ') נראה דאף לרבנן עצים הוו קרבן וכדכתיב על קרבן העצים יע\"ש. ודע שכל הבעיות ראיתי דלא נקטו בגמרא אלא המקדיש ולא ידעתי למה לא נקטו נמי המקטיר דאי אמרינן דחשיב כבעל מום פשיטא דחייב על ההקטרה נמי דומיא דבעל מום ואפשר דלאו דוקא המקדיש אלא דתחילת האיסור נקטו וה\"ה לאידך ולעולם דאת\"ל דחשיב כבעל מום חייב ג\"כ על ההקטרה. וראיתי לתוס' בפ\"ו דיומא עלה ס\"ג ד\"ה זריקה שכתבו דהא דמיבעיא פרק כל קרבנות אי לוקה משום בעלי מומין בסולת שהתליע מצינו למימר דהיינו דוקא במקדיש אבל קמיצה לא אי נמי ההיא לרבנן דרבי יוסי בר יהודה ועיין היטב בדבריהם שיש ללמוד למה שנסתפקנו. עוד כתבו שם באותו דיבור דמנסך מים לא אשכחן שילקה עליהם משום בעל מום יע\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן העצים והלבונה כו'. מפשט דברי רבינו נראה שדין זה הוא מדרבנן דקאי למה שכתב בתחילת הדין מעלה יתירה עשו חכמים כו' וכמ\"ש מרן. אך בפ\"ב דחולין (דף ל\"ו) אמרינן חיבת הקדש דאורייתא מנ\"ל ומסיק מדכתיב והבשר לרבות עצים ולבונה כו'. וכבר השיגו הראב\"ד לרבינו בזה בפ\"י מהלכות טומאת אוכלין דין י\"ז ועיין במ\"ש מרן שם. ועיין במ\"ש מרן בפי\"ב מהלכות שאר אבות הטומאה דין י\"ג. ופשט הסוגיא דפרק כל שעה (דף ל\"ה) מוכח דהוי מדרבנן דאמרינן עצים ולבונה בני איטמויי נינהו אלא מעלה עשו כו'. ומיהו אין להכריח מכאן דהא אמרינן התם בקדשים לא אמאי טהור הוא אלא מעלה כו' ומחוסר כפורים שאכל קדש לכ\"ע איסורו מן התורה ואליבא דרבינו לוקה ולהראב\"ד חייב כרת כמבואר בפרק ח\"י מהלכות פסולי המוקדשין דין י\"ד. ורש\"י פירש תנינא דעבוד רבנן מעלה בקדשים אפי' מדאורייתא והדבר צריך תלמוד. ועיין בס\"פ ד' דזבחים (דף מ\"ו) דאמרינן והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה ומשני לפיסולא בעלמא ועיין במ\"ש רש\"י שם ועיין במ\"ש מרן ס\"פ ח\"י מהלכות פסולי המוקדשין ובפרק הקומץ רבה (דף כ\"א) דאמרינן יצאו עצים שאינן מקבלים טומאה ועיין ברש\"י שם ובמ\"ש התוס' ד\"ה יצאו עצים ועיין בסוגיית הגמרא פ\"ז דזבחים (דף ל\"ד) ובמ\"ש התוספות שם ד\"ה ואפי' ודו\"ק: " + ], + [], + [ + "יין שנתגלה כו'. משנה היא בפרק לולב וערבה (דף מ\"ח:): " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "כל העצים החדשים כשרים למערכה כו'. תנן בריש פ\"ב דתמיד כל העצים כשרים למערכה חוץ משל גפן ושל זית אבל באלו היו רגילין במורביות של תאנה של אגוז ושל עץ שמן ע\"כ ובגמרא אמרינן הני מאי טעמא כלומר מפני מה אין מביאין של זית ושל גפן ותירצו רב פפא משום דקטירי רב אחא אמר משום יישוב ארץ ישראל זו גירסת המפרש ופי' דקטירי שיש בהם קשרים ובשביל הקשרים אין שורפים יפה ומעלין עשן דרך קשר להיות כל שעה לח ואינו שורף יפה ומעלה עשן ואין זה כבודו של מקום להעלות עצים שאין שורפין יפה ע\"כ. ובגמרא הקשו לרב אחא מההיא דתניא בת\"כ על העצים אשר על האש עצים הנתונים להיות אש כל העצים כשרים היו חוץ משל זית ושל גפן ר\"א מוסיף אף של אלון ושל דקל ושל חרוב ושל שקמה אבל באלו רגילין במורביות של תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן ע\"כ היא גירסת המפרש ופי' דרבי אליעזר בא להוסיף לפסול על דברי ת\"ק דלא פסיל כי אם זית וגפן ואתא רבי אליעזר לומר דאף של מיץ ושל אלון פסולין ואמרו בגמרא דבשלמא לרב פפא דאמר דטעמא דמאן דפסיל גפן וזית הוא משום דקטירי ניחא דבהא פליגי דר\"א דפסיל אף של אלון כו' הוא משום דהני אע\"ג דלא קטירי מגואי כיון דקטירי מבראי לא מייתינן ות\"ק סבר כיון דלא קטירי מגואי אע\"ג דמבראי קטירי מייתינן כלומר דזית וגפן הקשר שלהם הולך עד לפנים אבל הני דמני רבי אליעזר הקשר אינו אלא בחוץ אבל בפנים אין בהם קשר ורבי אליעזר ס\"ל דכיון דיש בהם קשר בחוץ פסילי ות\"ק סבר דכיון דאין הקשר בפנים כשרים ומש\"ה לא פסלי אלא גפן וזית שהקשר הולך עד לפנים ובגמרא נקטו בתחילה טעמיה דר\"א ואח\"כ ביארו טעמיה דת\"ק אלא למ\"ד משום ישוב ארץ ישראל דקל מי לית ביה משום ישוב א\"י והנה הקושיא היא לת\"ק דמדלא פסל כי אם גפן וזית שמעת מינה דפליג עליה דרבי אליעזר ומכשיר בזית והנה המפרש הכריח מכאן דרב אחא דאמר משום ישוב ארץ ישראל ס\"ל נמי דקטירי אלא דמוסיף ואמר דאף בלא טעמא דקטירי איכא נמי טעמא דישוב ארץ ישראל דאי לא תימא הכי אלא דמאן דאית ליה טעמא דישוב ארץ ישראל לית ליה כלל טעמא דקטירי היה לו לתלמוד להקשות אלא למאן דאמר משום ישוב ארץ ישראל במאי פליגי אלא ודאי דלעולם דאף רב אחא מודה לטעמא דקטירי אלא דמוסיף איהו לטעמא דישוב ארץ ישראל ומש\"ה ניחא דלדידיה נמי ניחא דפליגי ת\"ק ורבי אליעזר במאי דפליגי אליבא דרב פפא אלא שהקשו דקל מי לית ביה משום ישוב א\"י דנהי דלת\"ק כיון דלא קטירי מגואי לא שייך ביה טעמא דקטירי מכל מקום הוה ליה למיפסלה משום ישוב א\"י ותירצו אמר לך ולטעמיך תאנה מי לית ביה משום ישוב א\"י אלא מאי אית לך למימר בתאנה דלא עבדא פירי דקל נמי בדלא עביד פירי כלומר ולטעמיך דמותבת לרב אחא מברייתא דת\"כ אמאי לא מותבת ליה מתאנה דמתני' דאמר שהיו מביאין מורביות של תאנה אלא מאי אית לך למימר דלא מותבת מתאנה משום דסברת דאיירי בתאנה דלא עבדא פירי דקל נמי כי מותבת לרבי אחא אמאי לא פסלי רבנן הוה מתרץ לה בדקל דלא עביד פירי דלית ביה משום ישוב ארץ ישראל והוקשה למפרש דהמקשה דקארי לה מאי קארי לה דכיון דלא הקשה מתאנה משום דמוקי לה בדלא עבדא פירי א\"כ מה הקשה מדקל וכתב דהמקשה היה סבור דבתאנה איכא הרבה דלא עבדי פירי וכדרחבא אבל בדקל ליכא כלומר דתאנה כיון דאיכא הרבה דלא עבדי פירי לא קשה על רב אחא אמאי סתים לן תנא דהיו רגילין בתאנה לפי שהתנא סמך על הרוב אבל דקל שאינו נמצא כל כך דלא עבדי פירי היה מן הראוי שיוציא אותן מהכלל כמו שהוציא גפן וזית ומה שהקשו בגמרא ומי איכא תאנה דלא עבדא פירי כו' ומדלא הקשה ומי איכא דקל דלא עביד פירי משמע דבדקל ניחא ליה אך בתאנה אתמוהי קא מתמה ומי איכא תאנה. והנה היא סברא הפוכה ממה שהיה סבור המקשה דבתאנה איכא הרבה דלא עבדי פירי אבל בדקל ליכא כבר יישב זה המפרש וכתב בשלמא מדקל אין להקשות דבדקל לא היו רגילין אלא במתניתין אמרו דהיו רגילין בתאנה וכיון דבתאנה היו רגילין וכי עולין כל כך למצוא תאנים דלא עבדי פירי כמו שצריך למזבח ומשני אין ודאי יכולין למצוא הרבה דבשביל בניינין נמי הוו תאנתא דלא עבדי פירי כו' ע\"כ. העולה ממה שכתבנו הוא דאליבא דכ\"ע פלוגתייהו דר\"א ורבנן הוא בעצים שאין הקשרים הולכים עד לפנים דרבנן מכשרי ור\"א פוסל אלא דלרב פפא רבנן דמכשרי בשאין הקשר הולך לפנים הוא אף באילנות דעבדי פירי ומאי דתני במתניתין דבתאנה היו רגילין הוא אף בתאנה דעבדא פירי ולדעת רב אחא לרבנן צריך ב' תנאים אחד הוא שלא יהיה הולך הקשר לפנים, והשני הוא שלא יהיה בהם משום ישוב ארץ ישראל ומה שהכשירו בדקל מיירי בדלא עבדא פירי וכן תאנה שהיו רגילין בה מיירי בדלא עבדא פירי ור\"א נמי אית ליה טעמא דישוב א\"י ונפקא מינה להיכא דאין בו קשר כלל אפי' מבראי דאינו כשר אלא אם לא יהיה בו משום ישוב א\"י דהא בזה לא מצינו שנחלקו ר\"א ורבנן ולא נחלקו אלא בשהקשר הוא בחוץ ואינו הולך עד לפנים אם יש לפוסלו משום קשר או לא. ודע שהרב בעל קרבן אהרן בפרשת ויקרא כתב דאיכא גירסא אחרינא בטעם רב פפא והוא משום דקטימי ופירוש מפני שעושים אפר לאלתר ואינם עושים אש והיינו דקאמר בברייתא שיהיו נתונין להיות אש שירצה שלא יעשו אפר לאלתר ורב אחא אמר משום ישוב ארץ ישראל וכתב דגרסינן כמו שהוא כתוב בספרים דברי רבי אליעזר אחר אומרו אבל באלו היו רגילין ורבי אליעזר הדר על מה שאמר ת\"ק באלו רגילין ואמר הוא דאף באלו היו רגילין כגון בשל חרוב כו' וסוגיית הגמרא הכי קאמר דבשלמא למ\"ד משום דלא קטימי ת\"ק דאמר דלא היו רגילין בשל חרוב ודכוותיה הוא משום דהני אע\"ג דלא קטימי מגואי כיון דקטימי מבראי לא מייתינן כלומר דאית להו קליפה מבחוץ ונעשית עפר ואפר מהרה ורבי אליעזר סבר דכיון דלא קטימי מגואי אע\"ג דקטימי מבראי מייתינן וכתב עוד הרב דאף לפי גירסא זו ג\"כ צריכין אנו לומר כדברי המפרש דרב אחא דאמר משום ישוב ארץ ישראל אית ליה נמי טעמא דקטימי דאי לא אמאי לא הקשו בגמרא אלא לרב אחא במאי פליגי אלא ודאי דרב אחא מודה לטעמא דקטימי אלא שמוסיף טעמא אחרינא משום ישוב ארץ ישראל ונפקא מינה באילנות דלא קטימי כלל לא מגואי ולא מבראי לרבנן ולרבי אליעזר היכא דלא קטימי מגואי דלרב פפא היו רגילין באלו אף באילנות דעבדי פירי אבל לרב אחא באילנות דעבדי פירי לא היו רגילין כלל ואפילו דלא קטימי כלל אך בדלא עבדי פירי בזה הוא שנחלקו ת\"ק ורבי אליעזר דת\"ק סבר דלא היו רגילים אלא בהיכא דלא קטמו כלל ואפילו מבראי ורבי אליעזר סובר דהיו רגילים בהנך דקטימי מבראי כיון דלא קטימי מגואי. ודע שממרוצת דברי הרב בעל קרבן אהרן נראה דמה שפי' דרבי אליעזר קאי על מה שאמר ת\"ק אבל באלו היו רגילין ואמר אף בשל חרוב ושל דקל היו רגילין הוא נמשך מהגירסא דגרסי משום דקטימי ומה שכתב המפרש דרבי אליעזר קאי על מה שפסל ת\"ק גפן וזית ואתא איהו והוסיף לפסול אף של חרוב ושל שקמה הוא משום דגריס בדברי רב פפא משום דקטירי וכל זה הוא מבואר בדברי הרב וכן כתב הרב בעל באר שבע בחידושיו לתמיד וז\"ל המפרש גריס דקטירי ומש\"ה הוזקק לסרס הברייתא ולומר דהכי גרסינן חוץ משל זית וגפן רבי אליעזר מוסיף כו' אמנם לפי גירסתנו דקטימי שפיר גרסינן דברי רבי אליעזר אחר אומרו אבל באלו היו רגילין ורבי אליעזר חוזר לאלו רגילין ואמר דאף בשל חרוב היו רגילין כו' ודבריו הם מועתקים מתוך דברי הרב בעל קרבן אהרן בקצת שינוי לשון וכמו שיראה המעיין. אך לא ירדתי לעומק דברים הללו דאיך תלוי פי' דברי רבי אליעזר להיכא קאי בגירסת הספרים אי גרסינן קטירי או קטימי והנה אף לפי גריסת גירסת המפרש דגריס קטירי יכולים אנו לומר דרבי אליעזר קאי על דברי ת\"ק דאמר באלו היו רגילים ואתא איהו והוסיף אף החרוב ובהא פליגי דלת\"ק לא היו מביאים הני דר\"א משום דאע\"ג דלא קטירי מגואי כיון דקטירי מבראי לא מייתינן ור\"א ס\"ל דכיון דלא קטירי מגוואי אף דקטירי מבראי מייתינן. וכן כפי גירסת הרב בעל קרבן אהרן דגריס קטימי יכולים אנו לומר דרבי אליעזר קאי על דברי ת\"ק דקאמר חוץ מן הגפן וזית ואתא איהו והוסיף לפסול אף של חרוב ובהא פליגי דת\"ק ס\"ל דהני דר\"א לא פסולי משום דלא קטימי מגואי ור\"א ס\"ל דכיון דקטימי מבראי אע\"ג דלא קטימי מגואי פסולי. וראיתי לרבינו כל העצים החדשים כשרים למערכה ולא היו מביאין משל זית ולא משל גפן משום ישוב ארץ ישראל ובאלו היו רגילין במורביות של תאנה של חרשים שאינם בישוב ובשל אגוז ובשל עץ שמן ע\"כ. והנה מה שכתב בתחילת דבריו החדשים הוא ע\"פ מה שכתב בפ\"ו דין ב' ועצי סתירה פסולין לעולם לא יביאו אלא חדשים אך מה שיש לתמוה הוא דלא נתן טעם לפסול הזית והגפן כ\"א משום ישוב ארץ ישראל וכבר כתבנו לעיל דלכ\"ע רב אחא דאמר טעם זה דישוב ארץ ישראל אית ליה נמי אידך טעמא דרב פפא או משום קטירי או משום קטימי דאי רב אחא לית ליה כ\"א טעמא דישוב א\"י א\"כ במאי פליגי ת\"ק ור\"א וכמו שכתוב הכרח זה בדברי המפרש וכמו שכתבתי לעיל ונראה דס\"ל לרבינו דמה שנחלקו רב פפא ורב אחא הוא דוקא אליבא דתנא דמתניתין דקאמר חוץ משל זית ומשל גפן והיינו ת\"ק דר\"א דברייתא דת\"כ אבל ר\"א לכ\"ע ס\"ל דאיהו אית ליה טעמא דקטירי מדפסיל של חרוב ושל שקמה ובהני ליכא משום ישוב א\"י דהא לא שייך טעם זה דישוב ארץ ישראל כי אם באילנות שנשתבחה בהם ארץ ישראל וכמו שנבאר כל זה לקמן בע\"ה וא\"כ מוכרחים אנו לומר דטעמיה דר\"א הוא משום קטירי אך בתנא דמתני' נחלקו דרב פפא אמר דכי היכי דר\"א אית ליה טעמא דקטירי הכי נמי ת\"ק אית ליה האי טעמא אלא ת\"ק ס\"ל דאין טעם זה דקטירי פוסל אלא אם כן הולך הקשר לפנים ור\"א ס\"ל דאף אם אין הקשר הולך לפנים מיפסל מטעם קטירי אך רב אחא ס\"ל דאי אית ליה לת\"ק טעמא דקטירי אין לחלק בין אם הקשר הוא מגואי או מבראי אלא דת\"ק לית ליה טעם זה דקטירי ומש\"ה לא פסיל כי אם גפן וזית דאית בהו משום ישוב א\"י ור\"א הוסיף ופסל אף דברים שאין בהם משום ישוב א\"י מטעם קטירי ודקל דנקט ר\"א דמשמע דת\"ק ס\"ל דכשר מיירי בדלא עביד פירי וכדאוקמוה בגמרא. עוד אפשר לומר דרבינו ס\"ל דר\"א קאי על מאי דקאמר ת\"ק אבל באלו היו רגילין כו' ואתא רבי אליעזר לומר שאף באלו היו רגילין וכנוסחת הת\"כ דגריס דברי רבי אליעזר בתר דברי ת\"ק דאמר אבל באלו היו רגילין וכמ\"ש הרב בעל קרבן אהרן וס\"ל דהברייתא הכי קאמר כל העצים כשרים חוץ משל זית וגפן משום ישוב א\"י וליכא פסול מטעם קטירי או קטימי אך אף שמן הדין הוא כן דרוב העצים הם כשרים מ\"מ לא היו רגילים להביא אלא מורביות של תאנה ואגוז לפי שהיו מחמירים על עצמם ולא היו רוצים להביא דבר שיש בו משום קטירי או קטימי ומש\"ה לא היו מביאים כי אם תאנה ואגוז והרואה יראה שרבינו בפ' זה אינו מביא הדברים הפסולים אלא הדברים הכשרים אלא שאעפ\"כ מצוה שיביא מן המובחר ור\"א ס\"ל דגם חרוב ודקל היו רגילים להביא וטעם מחלוקתם הוא דר\"א סבר דכיון דמדינא אין לפסול לא משום קטירי ולא משום קטימי נהי שהיו מדקדקים על עצמם לחוש היינו דוקא בדבר שיש בו קשרים מבית ובחוץ אבל כל שאין הקשר הולך לפנים היו מביאים אותו ות\"ק סבר שהיו מהדרים מן המהדרים וכל עץ שיש בו קשר ואף שהוא מבראי לא היו מביאים אותו נמצא לפי זה דלענין פסול ס\"ל לת\"ק לרב אחא דאין לפסול כי אם מטעם ישוב א\"י ומיהו אף שאין לפסול כי אם מטעם ישוב א\"י באלו היו רגילין בתאנה ובאגוז לפי שהיו רוצין להביא עצים שאין בהם משום קטירי מדרך כבוד והשתא אתי שפיר דברי רבינו דכתב בתחילה דלא היו מביאין משל זית ושל גפן משום ישוב א\"י אבל מכל שאר עצים היו מביאים ומ\"מ באלו היו רגילים במורביות של תאנה כו' ופסק כת\"ק דר\"א דדוקא בהני היו רגילין ולא בחרוב ושקמה מהטעמים שכתבנו. ודע דזה שכתבנו דרבינו ס\"ל דרב אחא דאית ליה טעמא דגפן וזית דפסולי שהוא מטעם ישוב א\"י לית ליה טעמא אחרינא נגד דעת המפרש והרב בעל קרבן אהרן נראה דהכריחו לזה תרי טעמי חדא דאי אמרת דתנא דמתניתין אית ליה דמתרי טעמי פסלינן לעצים או משום ישוב א\"י אף דליכא טעמא דקטירי או משום קטירי אף דליכא משום ישוב א\"י אמאי נקט התנא גפן וזית דאיכא תרתי לריעותא לשמעינן רבותא אף דליכא כי אם חדא לריעותא דפסול. זאת ועוד דאיכא לאקשויי לרב אחא דטעם זה דישוב א\"י מנא ליה דכיון דע\"כ ממחלוקת דת\"ק ור\"א בברייתא מוכרחים אנו לומר טעמא דקטירי או דקטימי מנא ליה לבדות טעם זה ולצרפו עם האחר ובשלמא אי ס\"ל דליכא אלא הך טעמא ניחא דס\"ל דטעמיה דרב פפא אינו טעם מספיק לפסול אלא אי אמרת דמודה רב אחא דטעמיה דרב פפא הוא טעם מספיק מי הכריחו לבדות טעם אחר, מכל הני טעמי הכריח רבינו לומר דכי היכי דרב פפא לית ליה טעמי' דרב אחא הכי נמי רב אחא לית ליה טעמיה דרב פפא. ודע דבפשטא דמתניתין דקתני כל העצים כשרים כו' אבל באלו היו רגילים כו' נראה דמתניתין תרי מילי קאמר חדא דכל העצים כשרים חוץ משל זית וגפן והדר קאמר אע\"פ שרוב עצים כשרים מ\"מ באלו היו רגילין וכן פירשה למתני' המפרש ויש לדקדק מה למדנו מתניתין דבאלו היו רגילין ובשלמא במורביות דנקט ניחא שהיו בוחרים בחריות וענפים לפי ששורפין יותר ואין מעלין עשן אבל אילנות זקנים אינם נוחים לשרוף כמו אילנות בחורים א\"נ לית בהו קשרים בבחורים כמו בזקנים ע\"כ. והנה חלוקה זו דיש חילוק בקשרים בין בחורים לזקנים הכי איתא בריש פרק כיצד צולין דאמרינן ואי בעית אימא בנבגא בת שתא דלית בה קיטרי אך מה שפירש דמורביות פירושו הוא אילנות בחורים זו לא ידעתי ובפ\"ד דסוכה תנן מצות ערבה כיצד כו' ומלקטין משם מורביות של ערבה והתם פירושו הוא ענפים גדולים ומדברי רבינו שמשון בפ\"ג דשביעית מ\"ה נראה דס\"ל דפי' מורביות הוא גדולות כלומר שהיו בוחרים שיהיו ארוכים שכתב לפי שהאבנים ארוכות קורין להם מורביות מלשון מורביות של תאנה דפ\"ב דתמיד מורביות של ערבה דפרק לולב וערבה ע\"כ. ולפי זה נראה לי דכוונת המשנה היא שהיו בוחרים ענפים גדולים משום כבוד. שוב ראיתי שכן פי' הרב בעל הערוך בערך מורביות ועיין בסמ\"ג והטעמים שכתב המפרש הא' ניחא אך הטעם הב' שכתב משום קשרים לא ידעתי מהו דאי אית בהו קשרים פשיטא דפסולי ומאי אתא לאשמועינן דבאלו היו רגילין וכבר כתבנו דפשט הלשון דבאלו היו רגילין מורה דמשום זירוז מצוה בעלמא היו בוחרים באלו. ואולי דס\"ל לפרש דכיון דבזקנים שכיחי שכיתי קשרים אף באילנות דלית בהו קשרים לא היו נוהגין כי אם בבחורים א\"נ במורביות לאו דוקא אלא דמאי דאתא לאשמועי' הוא באיזה אילנות היו נוהגין ואגב זה דקאמר דהיו נוהגים במורביות של תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן ובמאי דאתא מתני' לומר דהיו נוהגים באלו נראה דהכוונה היא דבאלו לית בהו קטרי כלל. והנה לדעת המפרשים דאליבא דכ\"ע ס\"ל טעמא דקטירי או קטימי נראה דהכוונה כך היא דכל העצים כשרים חוץ משל זית ומשל גפן דהני פסולי משום דקטירי או קטימי שיש להם מבראי ומגואי אך רוב העצים כשרים ואף שיש להן קטרי או קטימי מ\"מ כיון שאינם מגואי כי אם מבראי לא פסולי אך אע\"פ שהדין כן באלו היו נוהגים בתאנה ואגוז ועץ שמן לפי שאין בהם קטרי או קטימי אפי' מבראי אך לדעת רבינו ואליבא דרב אחא דלית ליה כי אם טעמא דישוב א\"י לפסול אתיא מתני' כפשטא דאע\"ג דמן הדין כל שאין בו משום ישוב א\"י כשרים למערכה מ\"מ באלו היו רגילין בשל תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן משום דהני מלבד דלית בהו משום ישוב א\"י לית בהו משום קטירי ולא משום קטימי ודרך כבוד הוא לבחור עצים למערכה שיהיו שורפין יפה. ודע שאחר שיישבנו דברי רבינו עם סוגיית הגמרא ועוד חזקנו זרועותיו מהסוגיא עצמה עדיין נשאר אצלי מהקושי מה ששנינו בתורת כהנים על העצים אשר על האש עצים הנתונים להיות אש ע\"כ ואיכא דגרסי שנתונין להיות אש וכבר הובאו ב' גירסאות הללו בס' קרבן אהרן יע\"ש, והנה בשלמא למ\"ד דלית ליה טעמא דקטירי או דקטימי ואף רב אחא מודה בזה אלא שהוסיף טעם אחר והוא משום ישוב א\"י ניחא לישנא דברייתא דמיעט על האש עצים דאית בהו קטרי או קטימי וכבר בא הדבר מפורש בדברי הרב בעל רבן אהרן היכי יליף לה מהאי קרא ומה שלא הוכיחו מקרא הטעם האחר דהיינו משום ישוב א\"י הוא משום דהאי טעמא אינו אלא מדרבנן אבל מן התורה פשיטא דלא שייך טעם זה דישוב א\"י אך הטעם האחר אפשר שהוא מן התורה דבעינן שלא יהיה בעצי המערכה לא משום קטירי ולא משום קטימי אך כפי סברת רבינו דאית ליה דלרב אחא לית ליה לטעמיה דרב פפא כלל לא ידעתי איך יתיישב לו ברייתא זו שהרי בפירוש מיעטה קצת עצים שלא מטעם ישוב א\"י ולומר דברייתא זו אתיא על פי מה שהיו רגילים וכבר כתבנו לעיל דאף לרבינו דס\"ל דמן הדין אין לחוש כי אם לטעם ישוב א\"י מ\"מ על צד היותר טוב היו רגילים באלו משום דלית בהו לא משום קטירי ולא משום קטימי ומצאו להם סמך מן הפסוק הזה דכתיב עצים אשר על האש דבר זה לא ניתן להאמר כלל דדבר שאין בו שום פסול כלל שיבקשו לו סמך מן הפסוק משום על צד היותר טוב ועוד דאם כן דרשא זו היה להם לאומרה אחר דברי ת\"ק דאמר אבל באלו היו רגילים לא בתחילת הברייתא שהם עסוקים בעצים הפסולים מן הדין. וסבור הייתי לומר דרבינו גירסתו היא עצים הנתונים להיות אש וס\"ל דלרב אחא הכי מתפרשא דבא למעט דבר שעושה פרי וה\"פ תדע באיזה עצים צויתי בעצים הנתונים להיות אש כלומר שהם מעותדים ומזומנים לזה לאפוקי באילן דעביד פירי שאינו מזומן להיות אש, הן אמת בדברי הברייתא ניתן להאמר דרך זה אך בגמרא כשהביאו ברייתא זו סיימו ומאי ניהו דוקרי שפוד דלא קטרי ואזלי מקטר ע\"כ הרי דבגמרא הבינו בכוונת הברייתא שבאה למעט מקרא זה דעצים אשר על האש קטירי או קטימי ומה יענה רבינו בזה. שוב התבוננתי בדבר שאם הדברים כן דמברייתא דת\"כ ומהסוגיא שנאמרה עליה מוכח דטעמיה דרב פפא הוא מוסכם אין מי שיחלוק עליו א\"כ המפרש שרצה להכריח דרב אחא אית ליה נמי טעמא דקטירי אמאי לא הכריח דבר זה מהברייתא השנויה בת\"כ ומהסוגיא שנאמרה עליה. אשר על כן נראה דלעולם הברייתא לדעת רב אחא מתפרשא כמו שכתבנו דהיינו משום ישוב א\"י ומאי דאמרינן בגמרא ומאי ניהו דוקרי כו' הוא אליבא דרב פפא ומשום דברייתא זו הביאוה בגמרא להכריח דברי רב פפא ולסתור דברי רב אשי מש\"ה פירשוה כולה אליבא דרב פפא אבל לעולם דלרב אחא ליכא קושיא כלל מברייתא זו דהוא יפרשנה כאשר כתבנו והמפרש לא הוצרך לפרש ברייתא זו אליבא דרב אחא משום דאיהו אזיל לשיטתיה דס\"ל דרב אחא מודה בטעמא דרב פפא וא\"כ הברייתא כי היכי דמתפרשא לרב פפא הכי נמי מתפרשא לרב אחא ומיהו להביא הכרח מברייתא זו איך רב אחא ס\"ל טעמיה דרב פפא לא הביא משום דיש לדחות כמו שכתבנו אך רבינו ס\"ל דלקושטא דמילתא הברייתא מתפרשת לדעת רב אחא שבא למעט עצים שיש בהם משום ישוב א\"י ואף אם נאמר דטעם זה דישוב א\"י אינו אלא מדרבנן אין זה מהקושי כי כאלה רבות ברייתות בת\"כ שהם אסמכתות וזו אחת מהם באופן שדברי רבינו הם שרירין וקיימים אין בהם נפתל ועקש. ודע דזה שכתבנו לעיל דטעם זה דישוב א\"י לא שייך כי אם בשבעה מינים שנשתבחה בהם א\"י כן הוא מוכרח מהגמרא דפריך דקל מי לית ביה משום ישוב א\"י ומדלא פריך מחרוב שמעת מינה דחרוב אין בו משום ישוב א\"י וכן כתב המפרש שם מהכרח זה שכתבנו והכי דייקי דברי רבינו שכתב ובאלו היו רגילים במורביות של תאנה של חרשים שאינם בישוב ובשל אגוז ובשל עץ שמן ע\"כ ומדלא כתב תנאי זה בשאינם בישוב כי אם בתאנה שמעת מינה דבאגוז אף שהוא בישוב מביאין ממנו משום דלא שייך בה ישוב א\"י כיון שאינו משבעת המינין וזה פשוט ועיין במה שכתב הר\"ע במתניתין דעץ שמן. ודע שהרב בעל באר שבע כתב ומיהו תימה למאן דלית ליה ישוב א\"י ממילא איירי משנתנו דקתני אבל באלו היו רגילין במורביות של תאנה היינו אפילו בתאנה דעבדא פירי ואמאי לא יהיה אסור משום לא תשחית את עצה דהא בפרק החובל משמע בהדיא דהאי קרא אפי' שלא במצור משתעי כו' ודוחק לומר דמיירי במשנתנו בתאנה שהיא מעולה בדמים דבזה לא הוה אמר רב אחא משום ישוב א\"י ושמא י\"ל דלצורך מצוה גדולה כי הכא מותר ע\"כ ולא הבנתי קושיא זו דמאי דאסר משום לא תשחית אינו אלא לקצץ האילן עצמו משרשו אבל לקצץ ענפים וחריות לא ידעתי היכא רמיזא איסור זה והכא לא היו כורתים כי אם הענפים ברם שרשוהי בארעא שבוקו (*א\"ה עיין בפ\"ו מהלכות מלכים דין י'). ודע שרבינו בפ\"ו מהלכות תמידין ומוספין שכתב דצריך לעשות ג' מערכות בכל יום כשהביא דין המערכה הראשונה לא הזכיר באיזה עצים נעשית ובמערכה ב' כתב ובורר עצי תאנה ומסדר מערכה ב' ומערכה ג' שהיא של קיום האש כתב סתם ולא הזכיר באיזה עצים נעשית ולכאורה נראה דס\"ל דיש חילוק בין מערכה למערכה לענין העצים אך נראה דליתא אלא כולם דינם שוה אלא שכבר ידוע הוא שדרכו של רבינו הוא לתפוס לשון המשנה והנה במתניתין דתמיד כשבאו לבאר דין מערכה א' אמרו באלו היו רגילין כו' ולא הוצרכו לבאר עוד שום דבר וכבר הביא רבינו משנה זו בהלכות אלו ואח\"כ הביאו במשנה דין מערכה ב' ואמרו בררו עצי תאנה ולפי דעתי מאי דנקט עצי תאנה לאו דוקא אלא נקט חד מהני דהיו רגילין בהם וכן כתב הרב בעל תיו\"ט ורבינו העתיק המשנה וכתב חוזר ובורר עצי תאנה יפים ומערכה ג' לא הוזכרה התם במסכת תמיד ואדרבא תנן בסוף פ\"ב הציתו שתי מערכות באש כו' ולכאורה היה נראה דמשנה זו אתיא כמ\"ד בפ' טרף בקלפי דב' מערכות היו עושים בכל יום אך התוס' כתבו דבריש פ\"ו דזבחים מוקי למתניתין דתמיד כרבי יוסי ורבי יוסי ס\"ל דג' מערכות עושים ומ\"מ מדלא חשיב כי אם ב' מערכות משום דדמיין להדדי וכיון שלא הוזכרה במשנה רבינו כשהביאה לא הוצרך לבאר באיזה עצים היה לפי שסמך על מ\"ש באיסורי מזבח באיזה עצים היו רגילים גם מ\"ש סתם עצי תאנה צ\"ל דסמך על מ\"ש שם דע\"כ מיירי בתאנה דאינה ביישוב דאי לא איכא משום ישוב א\"י וזה פשוט. כתב הרב בעל באר שבע תימה למה לא היו רגילין נמי בעצי ארזים וארנים וברושים שהיו מסדרים במערכה של שריפת הפרה כדתנן בפ\"ג דפרה הלא הנך עצים דבררו בודאי משום דשורפים יותר משאר עצים ושמא י\"ל מפני שהם מעלין עשן הרבה וגבי שריפת הפרה לא היו מקפידין על העשן ומיהו קשה למה לא לקחו לשריפת הפרה הנך עצים דחשיב הכא של אגוז ושל עץ שמן וצ\"ע ע\"כ. ומ\"ש רבינו ובאלו היו רגילים במורביות של תאנה של חדשים צ\"ל חרשים ברי\"ש ותרגום של יער חרשא וכמ\"ש מרן: סליקו להו הלכות איסורי המזבח " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Warsaw, 1881", + "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI" + ] + ], + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/Warsaw, 1881.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..1fe2b508bbf5756df0053864f3d1e30faa438c7b --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/Warsaw, 1881.json @@ -0,0 +1,182 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Trespass", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI", + "versionTitle": "Warsaw, 1881", + "license": "Public Domain", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות מעילה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [ + "כל המועל בזדון לוקה כו' ואזהרה של מעילה מזה שנאמר לא תוכל כו' וה\"ה לשאר כל קודש וכו'. כתב מרן ומ\"ש רבינו וה\"ה לשאר כל קודש כו' אין לתמוה עליו ולומר דהא התם מייתי קרא לתודה ושלמים ובכור וחטאת ואשם דהתם באוכל בחוץ ע\"כ. ואני תמיה על מרן דהא פשיטא דכל הני דהיינו תודה ושלמים וחטאת ואשם לא נפקי מקרא דנדריך דמיירי בעולה אלא מקרא אחרינא דנדבותיך וכמ\"ש רבינו בפי\"א מהל' מעשה הקרבנות הלכה ד' וא\"כ הדרא קושיית מרן לדוכתה דהיכי כתב וה\"ה לשאר כל קודש. ועוד אני תמיה לפי פשוטן של דברים במ\"ש אם נהנה בהם בשוה פרוטה לוקה דכיון דמקרא דלא תוכל לאכול נפיק מלקות זה מנא לן להלקותו בהנאה. ומ\"ש הרב לח\"מ בפי\"א מהל' מעשה הקרבנות דטעמא דמלתא הוא משום דקי\"ל כר' אבהו דכל אכילה האמורה בתורה הוי אפילו הנאה, אחרי בקשת המחילה אין דבריו נכונים דאף דקי\"ל דכל אכילה האמורה בתורה הוי אפילו הנאה היינו לאיסורא בעלמא אבל מלקות ליכא בהנאה והרי דין ההנאה כדין חצי שיעור דאסור מן התורה וליכא מלקות וכל זה הוא מבואר בדברי רבינו וה\"ה בפ\"ח מהל' מאכלות אסורות הלכה ט\"ו וט\"ז (א\"ה עיין מ\"ש בפ\"ה מהל' יסודי התורה). ועוד יש לתמוה דשיעור זה דשוה פרוטה למלקות מנא לן דהא סתם אכילה היא בכזית וכיון דמקרא דלא תוכל לאכול נפיק מלקות זה שיעור זה דשוה פרוטה היכא רמיזא: והנראה אצלי בבירורן של דברים הוא דס\"ל לרבינו דמקרא דכליל תהיה לא תאכל למדנו איסור לאוכל מבשר עולה או מכל האימורין בין קודם זריקה ובין לאחר זריקה דפסוק זה הוא כולל לומר דכל שהוא כליל למזבח אכילתו בלא תעשה ולוקין עליו בכזית ויש עוד כליל אחר אבל אינו למזבח והוא חטאות הנשרפות ואיסור אכילתן לא נפיק מקרא דכליל דהתם לא מיירי אלא במה שהוא כליל למזבח ומפסוק אחר נפיק איסור אכילתן דכתיב וכל חטאת וגו' וכל זה הוא מבואר בדברי רבינו פי\"א מהל' מעשה הקרבנות ויש עוד לאו אחר והוא האוכל מבשר הקדשים קודם זריקה אחד קדשים קלים ואחד קדשים חמורים ואיסור זה לא נפיק מהני קראי דלעיל דהני אינם כליל וגם אינם נשרפין שהרי נאכלים הם או לבעלים או לכהנים ובאה האזהרה לזה ממה שנאמר ונדבותיך וא\"כ אייתר לן קרא דנדריך אשר תדור דהא ליכא שום דבר לרבוי ובאה הקבלה לזה שהפסוק הזה בא לאזהרה של מעילה כלומר דקרא כתיב נפש כי תמעול מעל וכו' וחייב לנהנה מן ההקדש קרבן עם תשלום הקרן והחומש ולא מצינו אזהרה לזה ובא הכתוב ואמר ונדריך אשר תדור לומר שכל דבר שחייבין עליו מעילה אם היה מזיד לוקה מזה הלאו של ונדריך וכמ\"ש רבינו בספר המצות מצוה קמ\"ו ואף שפסוק זה של ונדריך לא מוקי ליה בגמרא אלא בעולה אין זה מן הקושיא משום דאעיקרא דדינא אין מעילה מפורשת מן התורה אלא בעולה בלבד וכדאיתא בפ\"ב דתמורה (דף ל\"ב) וכל שאר הדברים שיש בהם מעילה נפקא לן מרבוי הכתוב וכדאיתא התם ובת\"כ וא\"כ כי אשמעינן רחמנא דבדבר שיש בו מעילה יש במזיד אזהרה נקטיה בדבר המפורש במעילה דהיינו עולה וה\"ה לשאר הדברים דנפקי מרבוי הכתוב שיש בהם מעילה דבכולה יש בהם אזהרה וכיון שפסוק זה של נדריך הוא אזהרה על המעילה וכבר קדם לנו שהמעילה אינו תלוי בכזית אלא בשוה פרוטה כי אזהר רחמנא ואמר שיש במעילה לאו הוא ג\"כ בנהנה בשוה פרוטה דבההיא גוונא דאיכא מעילה איכא אזהרה וכי היכי דמעילה אינה תלויה בכזית דהא לא כתיב ביה אכילה כי אם בשוה פרוטה וכמו שבאה הקבלה לזה הכי נמי דאזהרה שבאה על המעילה אינה תלויה בכזית כי אם בשוה פרוטה. והנך רואה שרבינו בהל' סנהדרין פי\"ט כשמנה הלאוין שחייבין עליהם מלקות לא מנה האוכל מן בשר העולה או מן האימורין אלא מנה האוכל ממנחת כהן וכן מכל דבר שהוא כליל לאשים ואח\"כ כתב הנהנה מן הקדש ואזהרה זו לא נפקא אלא מפסוק זה של ונדריך דקאי על פסוק דנפש כי תמעול מעל לומר שכל דבר שיש בו מעילה יש בו אזהרה ובפירוש כתב בפ\"ז מהלכות אלו דבבשר עולה יש איסור נוסף יתר על המעילה יע\"ש: הכלל העולה ממה שכתבנו הוא דהאוכל מבשר העולה בין קודם זריקה בין לאחר זריקה וכן מחטאות הנשרפות וכן מאימורי קדשי קדשים או מאימורי קדשים קלים לאחר זריקה או מבשר קדשי קדשים קודם זריקה ויש באכילתן כזית ושוה אותו כזית פרוטה לוקה שתים אחת משום הלאו המיוחד בכל אחד מהם ששיעורו בכזית ואחת משום הלאו של מעילה שהוא כולל לכל דבר שהוא חייב במעילה לוקה על המזיד ושיעורו בשוה פרוטה אבל אם אכל אחד מכל אלו והיה בו כזית ולא היה בו שוה פרוטה אינו לוקה כי אם על הלאו המיוחד בכל אחד מהם אבל אינו לוקה על הלאו של מעילה הכולל כיון שאין בו שוה פרוטה וכן אם היה בו שוה פרוטה ולא היה בו כזית אינו לוקה על הלאו הכולל של מעילה כי אם על הלאו הפרטי שמחייב אותו בכזית ובהבצר השנים דהיינו שאין בו כזית וגם אין בהנאתו שוה פרוטה אינו לוקה מכל וכל וכן אם נהנה ולא אכל אף שיש בהנאתו בכזית אינו לוקה על לאו הפרטי כי אם על הלאו הכולל אם היה בהנאתו שוה פרוטה ושאר הדברים שאין בהם מעילה וכגון אימורי קדשים קלים קודם זריקה שנתמעטו מן הכתוב שאמר מקדשי ה' וכמו שהובא בת\"כ אין בהם מלקות כי אם באוכל מהם כזית אבל בנהנה מהם או באוכל אך לא היה כזית אף שההנאה היתה שוה פרוטה ליכא מלקות כלל. ומ\"מ יש לתמוה על רבינו שזה הלאו של ונדריך לא היה לו להביאו בהלכות מעשה הקרבנות כי אם בהלכות מעילה כי שם ביתו וכבר הביא מרן קושיא זו פי\"א מהלכות מעה\"ק וצ\"ע: " + ], + [], + [ + "הביא מעילתו עד שלא הביא אשמו כו'. עיין בספר בית יעקב סי' קפ\"ד ודוק: " + ], + [], + [ + "והגוזז את השור וכו'. עגלה ערופה ופרה אדומה אינם בלאו זה. תוספתא פ\"ק דפרה הביאה הר\"ש שם ועיין בפ\"ג דבכורות (דף נ\"ו):
ודע דהקשו התוס' פ\"ג דמעילה (דף י\"ג) אההיא דאמרינן אתיא העברה העברה דאמאי איצטריך קרא לכתוב ולא תגוז בכור שורך לאסור גיזה בקדשים תיפוק ליה מדאמר גבי פסולי המוקדשין תזבח ולא גיזה. ותירצו דלא הוה ידעינן למאי קא אתי תזבח למעוטי אבל השתא דאסר גיזה בקדשים א\"כ אתי תזבח לומר אבל גיזה כדקיימא קיימא ע\"כ. ולא הבינותי קושיתם דהא איצטריך קרא דולא תגוז למלקות דאי מקרא דתזבח ולא גיזה נהי דאיסורא ילפינן מיניה אבל מלקות לא ילפינן דהא לאו הבא מכלל עשה הוא ואין לוקין עליו. ומה שלוקה הגוזז בפסולי המוקדשין אע\"ג דאיסורו בא מלאו הבא מכלל עשה הוא משום דאהדריה קרא לאיסוריה וכמ\"ש התוס' בפ' גיד הנשה (דף צ\"ט) ד\"ה רבא. אבל אי לא הוה כתיב ולא תגוז פשיטא שלא היה לוקה שום גוזז וצ\"ע. ועיין בחדושי הרשב\"א והר\"ן שם שנראה מדעתם דס\"ל שיש לדמות גיעולי נכרים לפסולי המוקדשין. ועיין במ\"ש התוספות פ\"ב דבכורות (דף ט\"ו) אההיא דאמרינן ואהני קרא למיקם עליה בלאו. אך ק\"ל כפי כלל זה הא דכתיב ובת איש כהן כי תהיה לאיש זר כו' ומינה ילפינן שהחללה אינה אוכלת בתרומה וכמ\"ש רבינו בהלכות תרומות ורבינו מנה בהל' סנהדרין פי\"ט חללה שאכלה תרומה בכלל הלוקין ואמאי לא אמרי' שהיא במיתה משום דאהדריה קרא לאיסורא דוכל זר לא יאכל קדש וצ\"ע. ועיין במ\"ש התוס' פ\"ה דע\"ז (דף ס\"ז) סוף ד\"ה אר\"י ובמ\"ש בפ\"ק דיו\"ט (דף י\"ב) ד\"ה השוחט ודוק: " + ], + [], + [ + "ואסור להרביע בבכור או בפסולי המוקדשין. מרן הביא על זה הסוגיא דפ\"ב דמכות (דף כ\"ג) דאמר ר' הושעיא המרביע שור פסולי המוקדשין לוקה ותמה ואמר ואיני יודע למה לא כתב רבינו שלוקה עכ\"ד. ואני תמיה על מרן דאיך יתכן לומר שדברי רבינו הללו חוצבו מאותה סוגיא דמכות דהתם מדין איסור כלאים נגעו בה ומה שייך דין זה בהל' מעילה ואי משום דקא עסיק בדין פסולי המוקדשין לענין איסור גיזה ועבודה נקט נמי האי דינא דאיסור הרבעה אין זה דרכו של רבינו אלא לכתוב כל דין ודין במקומו הראוי לו ועוד דאמאי לא הביא ג\"כ מימרא דרב יצחק דאמר המנהיג בשור פסולי המוקדשין לוקה שהוא דומה לאיסור הרבעה שהכל הוא מטעם דחשיב כשני מינים ומלבד זה כמה הלכתא איכא בפסולי המוקדשין וכלם כתבם רבינו במקומם הראוי להם. ע\"ק דבכור זה דנקט רבינו שלא הוזכר שם בגמרא לא ידעתי במאי קא מיירי אי בבכור תם פשיטא דליכא איסור כלאים שהרי אין חולין וקדשים מעורבים וכן לפי פירוש ר\"ת דקאמר דטעמא דלקי משום כלאים הוא משום דרחמנא קרייה כצבי וכאיל שהם שני מינים פשיטא דזה לא שייך בבכור תם ואי בהומם היינו פסולי המוקדשין ואם רצה לומר דבכור אף שקדם מום קבוע ללידתו אפ\"ה אסור להרביעו משום דאכתי תורת חולין וקדשים יש עליו משא\"כ במקדיש בעל מום קבוע דאין בה שום קדושה ואפילו קודם שנפדית אלא מדבריהם וכל שכן אחר שנפדית שהיא חולין גמורים כבר למדנו רבינו דין זה דבבכור אין חילוק בין נולד במומו לנפל בו מום אח\"כ ותו אי מהאי טעמא נקט בכור אמאי שבקיה לבר זוגיה דבכור דהיינו מעשר שכולם שוין בדין זה ותו שאין דרכו של רבינו להביא דינים מסברתו כי אם מה שהוזכר בגמ'. אשר על כן נ\"ל אחרי בקשת המחילה הראויה ממרן המלמדנו להועיל שדין זה שכתב כאן רבינו לא שייך לאותה סוגיא דמכות כלל ואותה סוגיא כבר הביאה רבינו במקומו הראוי לו כמנהגו הטוב בסוף פ\"ט מהל' כלאים וכתב שהחורש או המרביע בשור פסולי המוקדשים לוקה משום כלאים ודברי רבינו הללו הם ברייתא מפורשת בפ\"ב דמ\"ק (דף י\"ב) ת\"ר אין מרביעין בהמה בחולו של מועד כיוצא בו אין מרביעין בבכור ולא בפסולי המוקדשין ע\"כ. והדבר מבואר דמטעם איסור מלאכה נגעו בה דומיא דאיסורא דחול המועד וכן פירש רש\"י בהדיא וכתב בבכור דקא עביד ביה מלאכה וכתיב לא תעבוד וכן פסולי המוקדשין טעם איסור ההרבעה הוא מטעם זה שהרי אסור הוא בעבודה וכמ\"ש רבינו בדין ט' ותנן כיוצא בזה בפ\"ב ממס' פרה מ\"ד עלה עליה זכר פסולה והטעם משום עבודה ודין זה לא שייך כאן דקא עסיק באיסור עבודה בקדשים וס\"ל דאינו לוקה ומש\"ה כתב ואסור ולא משום דס\"ל דעבודה בפסולי המוקדשין אינו לוקה משום דלא כתיב בה לאו בהדיא אלא נפיק איסורא מכלל עשה דכתיב תזבח ולא גיזה דהא אמרינן בפ\"ב דבכורות (דף ט\"ז) דהגוזז או העובד בפסולי המוקדשין סופג את הארבעים והטעם הוא משום דאהדריה קרא לאיסורא וכמ\"ש הרשב\"א והר\"ן בפרק גיד הנשה יע\"ש. וכבר הארכנו בכלל זה לעיל בפרקין דין ז' אלא טעמא דרבינו הוא משום דקרא לא הקפיד אלא שלא יהא הוא עובד בקדשים כדכתיב לא תעבוד אבל המרביע הוא אינו עובד בה אלא עושה פעולה שהבהמה הרובעת תעבוד בקדשים וזה לא הזהיר הכתוב אלא שחכמים אסרו דבר זה שלא יהא הוא סיבה שתיעשה עבודה בקדשים. וכן נראה מלישנא דברייתא שאין כאן אלא איסורא בעלמא דקתני כיוצא בו אין מרביעין בבכור כו' משמע דדומיא דאין מרביעין בחולו של מועד מיתנייא והתם פשיטא דאין איסורו כי אם מדרבנן וכמבואר ושאני פרה דמיפסלא בעלה עליה זכר דשאני פרה דמעגלה ערופה גמר דכתיב בה אשר לא עובד בה הרי שהכתוב הקפיד דבעי שלא נעשית בה שום עבודה ומש\"ה עלה עליה זכר פסולה שהרי נעשית בה עבודה אבל בקדשים לא הקפיד בה הכתוב שלא תיעשה בה עבודה אלא שאנחנו מוזהרין שלא לעבוד בה והמרביע אינו עובד בה אלא הרובע היא העובדה וזה פשוט. ולפי מ\"ש האיסור הוא דוקא בשבהמת פסולי המוקדשין היא נרבעת אבל אם רובעת פשיטא דשרי שהרי אין כאן עבודה: [ביאור דברים אלו עיין בס' תשובת חת\"ס חלק י\"ד סי' ש\"ה]: " + ], + [ + "מותר לתלוש את השיער וכו'. ומיהו צריך שלא יזיזנו ממקומו דומיא דמ\"ש רבינו לקמן בדין י\"א ומכ\"ש נפקא כדאיתא בגמ' (דף נ\"ה) ולפי זה נראה דצריך שיהיה ביד ולא בכלי. ומ\"ש אסור בהנאה. אפי' בתמימה ואפי' בתלש בידו לא אסור מן התורה כי אם מדרבנן כ\"כ התוס' פ\"ב דחולין (דף ל\"ו) ובפ\"ג דבכורות (דף כ\"ה): " + ], + [ + "תולש את השיער מכאן ומכאן כו'. בגמ' (דף כ\"ה) אמרי' אר\"ל לא שנו אלא ביד אבל בכלי אסור. ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה. ואולי סמך על מ\"ש בפרק ג' מהלכות יו\"ט הלכה ג' שכתב להא דר\"ל ויו\"ט ובכור שוין הם לענין זה והטוי\"ד סי' ש\"ח הביא להא דר\"ל ואילו בא\"ח סי' תצ\"ח השמיטו: " + ] + ], + [ + [ + "קדשים קלים אין מועלין בהם וכו'. כתבו התוס' בפ\"ק דנדרים דאף דקי\"ל דאין מעילה בשלמים איסורא דאורייתא מיהא איכא יע\"ש. וכ\"כ בפ\"ק דתמורה (דף ג') ד\"ה לאו וכן פירש\"י בפרק כל שעה (דף כ\"ז) ד\"ה בעצי שלמים יע\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "העצמות והגידים כו'. עיין בברכת הזבח (דף נ\"ח ע\"ב) שהאריך בזה ודוק. ומ\"ש רבינו עצמות העולה שפקעו. עיין בספר הנזכר שהגיה עצמות העולה יע\"ש שהאריך בזה ודוק: " + ], + [], + [], + [ + "דישון המזבח וכו'. עיין בסוף הל' פסולי המוקדשין: " + ], + [ + "כל בהמת קדשי קדשים כו'. כתב מרן הכי משמע בפ\"ג דמעילה וכו'. והכי איתא בהדיא בפ\"ב דבכורות (דף ט\"ו) לענין מום ודברי מרן הם עלה דמחוסר זמן דאילו תורים ובני יונה בהדיא תנינא להו במשנה. ומה שהקשה הר\"י קורקוס ממ\"ש רבינו בפ\"א כל שקדם מום קבוע כו' לא ידעתי אמאי לא הקשה זה גבי קדשי בדה\"ב דקי\"ל דאינם אסורים בגיזה כי אם מדרבנן ואיכא בהו מעילה מן התורה. ומ\"ש א\"נ שאין בה שוה פרוטה אפשר דאפ\"ה אסור מן התורה כדין חצי שיעור דקי\"ל דאסור מן התורה ויש סמך לזה ממ\"ש ה\"ה בריש פ\"א מה' גניבה יע\"ש. וכן מוכח ממ\"ש רבינו לקמן ספ\"ז דין ה' ויראה לי שאינו לוקה כו'. ומ\"מ התירוץ הא' הוא אמיתי ועיין בר\"פ ראשית הגז ועיין בפ\"ב דבכורות (דף ט\"ו) שכתב רש\"י ואינו סופג את הארבעים ואיסורא מיהא איכא כשאר נהנה מן ההקדש: ואפילו היה מחוסר זמן. בפ\"ג דמעילה (דף י\"ב) פריך בגמ' אלא לרבנן מאי שנא מחוסר זמן משמע דפשיטא ליה דבמחוסר זמן איכא מעילה. ורש\"י ז\"ל פירש מ\"ש ממחוסר זמן דבהמה דקי\"ל נכנס לדיר להתעשר כדאמרינן בפ' מעשר בהמה (דף נ\"ו) כו'. ופירוש זה הוא תימה בעיני דההיא דמחוסר זמן שנכנס לדיר להתעשר הוא אליבא דר\"ש דוקא דיליף העברה העברה מבכור ורבנן פליגי עליה ובהדיא אמרי' התם אההיא דהלקוח על מחוסר זמן זו אינה משנה ואת\"ל משנה ר\"ש היא כו'. ובפ' הלוקח בהמה (דף כ\"א) אמרי' והכא במחוסר זמן נכנס לדיר קא מיפלגי והתניא בש\"א מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר והתוס' פירשו מ\"ש מחוסר זמן דמועלין בו קודם שיגיע זמנו ודברי רש\"י צ\"ע. ובפ\"ק דזבחים (דף י\"ב) אמרינן ליל ח' נכנס לדיר להתעשר. משמע הא קודם לכן לא וכ\"כ רש\"י שם דקי\"ל מחוסר זמן אינו נכנס לדיר להתעשר: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "כל חטאות המתות. גרסינן בירושלמי פ' חלק הלכה ח' קדשי עיר הנדחת ר\"י אמר מועלין בהם ורשב\"ל אמר אין מועלין בהם: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "ומחלל דמי חטאת כו'. עיין במ\"ש התוס' פ\"ב דסוטה (דף י\"ח) ד\"ה חזר: " + ], + [], + [], + [ + "אם היה אחד משני האילים כו'. בפ\"ו דכריתות (דף כ\"ו) המפריש שתי סלעים ולקח מהם שני אילים לאשם אם היה אחד מהם יפה שני סלעים יקרב לאשמו והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה לקח בהם שני אילים לחולין אחד יפה שני סלעים ואחד יפה עשרה זוז היפה שני סלעים יקרב לאשמו והשני למעילתו אחד לאשם ואחד לחולין אם היה של אשם יפה שני סלעים יקרב לאשמו והשני למעילתו ויביא עמה סלע וחומשו ובגמרא מאי מעילתו דקתני רישא והשני למעילתו אי לימא איל לאשם למימרא דחומש בהדי איל מייתי ליה והכתיב ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישיתו יוסיף עליו אלמא בהדי גזילו מייתי ליה ועוד קתני סיפא אחד לאשם ואחד לחולין אם היה של אשם יפה ב' סלעים יקרב לאשמו והשני למעילתו ויביא עמה סלע וחומשה אלמא חומש בהדי גזילו מייתי ליה אלא מעילתו מאי דאיתהני מהקדש משני סלעים דאפרשינו לאשם ולקח בהם שני אילים לחולין דיפה שני סלעים מקרב ליה איל אשם ויפה עשרה זוז יהיב ליה למאי דאיתהני מהקדש דהו\"ל גזילו וחומשו ומאי מעילתו גזילו. במאי אוקימתא למעילתו דרישא גזילו אימא סיפא אחד לאשם ואחד לחולין אם היה של אשם יפה שני סלעים יקרב לאשמו והשני למעילתו ויביא עמה סלע וחומשה אלמא מעילתו איל אשם רישא קרי ליה למעילתו גזילה סיפא קרי ליה איל אשם רישא דלא ה\"ל איל דזבן קרן וחומשו קרי ליה למעילתו גזילו סיפא דלא הו\"ל איל דזבן קרן וחומש קרי ליה למעילתו איל אשם ע\"כ. כך היא הגרסא הנכונה וכן גורס הר\"ב תוי\"ט ובעל עץ החיים גריס רוב וליתא. והנראה מסוגיא זו דהיכא דמעל שני סלעים שלקח בהם שני אילים לחולין והיה אחד מהם יפה שני סלעים והשני יפה עשרה זוזים היפה שני סלעים יקרב אשם מעילות והשני יקרב בשביל אשם אחד שהיה חייב ובאלו השני קרבנות נפטר מכל החיובים. וכן פירש\"י אם היה יפה אחד מהם שני סלעים ואחד מהם עשרה זוז היפה שני סלעים יקרב לאשם מעילתו והשני היפה עשרה זוז יקרב למעילתו. ומפרש בגמ' דיקרב בשביל אשם ראשון והרי נפטר מקרן וחומש והשתא קרי למעילתו גזילו ע\"כ. ונראה דאם לא היה יפה אחד מהם עשרה זוז דצריך שיקח איל מן השוק בעשרה זוזים דאין לומר כיון דיפה שני סלעים יקריבנו בשביל גזילו וישלם שני זוזים להקדש בשביל חומשו משום דקי\"ל דקרבנות המזבח מעילתן לקרבנות המזבח וכדאיתא בפ\"ב דמעילה (דף ט') וכ\"פ רבינו ז\"ל בפרקין הל' ז'. והיכא דלא מעל כי אם בסלע כגון שלקח בשני הסלעים שני אילים אחד לאשם ואחד לחולין הדין הוא שאם היו כל אחד משניהם יפה שני סלעים שיביא זה שלקח לאשם לאשמו הראשון שהיה חייב שהרי לשמו נלקח ממעות שהופרשו לו והשני יביא בשביל אשם מעילות שהרי מעל בסלע ויביא ה' דינרים דהיינו סלע שמעל וחומשה ויפלו לנדבה כדינו שהרי אם לא היה מועל בסלע זה היה הדין שהסלע יפול לנדבה דהא קי\"ל מותר אשם לנדבה ועכשיו שמעל ג\"כ הדין שוה ויפול הקרן והחומש לנדבה שהרי ממותר אשם ראשון בא. ובחלוקה זו לא שייך לומר שאם היפה אחד מהם יותר משני סלעים שיועיל לו להפטר מהקרן או מהחומש משום דאם עילוי זה הוא באיל שלקח לשם אשם הא פשיטא דאפי' שוה עשר סלעים שלא יועיל לו כלל דכיון שזה לקחו לשם אשמו שהיה חייב מקודם מה ששוה יותר ממה שלקחו שבח הקדש הוא ואין לבעלים בו חלק כלל דאע\"ג דקי\"ל אדם מתכפר בשבח הקדש היינו דוקא היכא דלקח איל בסלע והוקרו טלאים ושוה שנים דאע\"ג דרחמנא אמר בערכך כסף שקלים בשקל הקדש לאשם מ\"מ כיון דבשעת הקרבה שוה שני סלעים אדם מתכפר בשעת הקדש אבל הכא שאיל זה לקחו לשם אשמו שהיה חייב אף ששוה יותר משני סלעים מהיכא תיתי שיועיל לו על מה שמעל בסלע האחד וזה פשוט. ועוד כיון דסלע זה דינו הוא שיפול לנדבה ויקרב עולה לקיץ המזבח איך יוכל לכוללו עם האשם ולהקריב בתורת אשם ודוקא בחלוקה הראשונה שמעל בשני הסלעים שנמצא שמעל בעיקר האשם מש\"ה מביא הקרן והחומש לשם אשם אבל בחלוקה זו שמעל במותר אשם שדינו ליקרב עולה אינו יכול לכוללו עם האשם ולהקריבו בתורת אשם וכן אם היה העילוי באיל שלקח לשם חולין בהא נמי אינו יכול לכלול עם הקרן והחומש מטעמא דכתיבנא דכיון דקרן זה דינו הוא שיפול לנדבה אינו יכול לכוללו עם האיל שמביא לשם אשם מעילות וחומש ג\"כ דינו הוא כדין הקרן דהא בהדי גזילו מייתי ליה כדכתיב ואת אשר חטא מן הקדש ישלם וחמישיתו יוסף עליו ומהאי קרא הכריח בגמרא בחלוקה הראשונה דהיינו היכא דלקח שני אילים לחולין דאינו מביא החומש עם הקרבן של אשם מעילות שהוא מביא אלא כוללו עם אשמות האחד שהיה חייב דהיינו עם הקרן. עוד הכריחו דין זה בגמרא מדקתני סיפא אחד לאשם ואחד לחולין כו' ויביא עמה סלע וחומשה אלמא חומש בהדי גזילו מייתו ליה ע\"כ. ונראה דההכרח הוא דאם איתא דחומש בהדי אשם מעילות מייתי ליה לייתי אשם ששוה ט' דינרים דהיינו שני סלעים שצריך שיהיה יפה האשם ועוד דינר בשביל החומש ואח\"כ יביא עוד סלע אחר בשביל הגזול ויפול לנדבה ומדקתני ויביא עמה סלע וחומשה מוכח דחומש בהדי גזילו מייתי ליה. וראיתי לרש\"י ז\"ל שכתב והאי דהדר ומקשה ממתני' דל\"ת קרא אישתעי בדנהנה מקדשי בדה\"ב או מהקדש עולה הילכך חומשו כי מייתי חומש בהדי איל אשם לא נפיק דחומש כי קרן בעי מהוי אבל האי דקרן גופיה אשם הוא כי מייתי ליה בהדי אשם של מעילה ש\"ד ת\"ש מסיפא ע\"כ. ואני תמיה על זה דאכתי יש לחלק דלעולם רישא דקרן גופיה אשם הוא ולשם אשם נקרב עכשיו מש\"ה כי מייתי חומש בהדי אשם של מעילה ש\"ד אבל בסיפא דקרן הוי לנדבה מש\"ה לא מייתי חומש בהדי איל אשם דחומש כי קרן בעי מיהוי וכעת צל\"ע:
ודע דבחלוקה זו דסיפא אין חילוק בין אם לקח בתחלה לאשם ואח\"כ לחולין או שלקח בתחלה לחולין ואח\"כ לאשם או שלקח שניהם כאחד לעולם הדין שוה שאם היה כל אחד מהם יפה שני סלעים של אשם יקרב לאשמו והשני למעילתו ויביא עמה סלע וחומשה ומיהו היכא דלקח בתחלה לחולין הדין הוא שיקח דמי המעילה והחומש ויכללם עם דמי האשם הנשארים ויקח בהם אשם משום דקי\"ל דקרבנות המזבח מעילתן לקרבנות המזבח אלא שאם עבר ולקח בדמים הנשארים האשם שהיה חייב ולא כלל הקרן והחומש עם דמים אלו אז דינו הוא דין השנוי במשנתנו וכל זה מתבאר מדברי רבינו:
העולה ממ\"ש דהיכא דמעל בשני סלעים אם היה יפה האחד עשרה זוזים והשני שני סלעים בשני אילים אלו נפטר מכל חיובו מכל וכל והיכא דלא מעל כי אם בסלע אז צריך שיביא שני אילים ויביא עוד סלע וחומשה לתשלום הקרן והחומש והטעם בזה מבואר הוא דברישא דהוציא השני סלעים לחולין הרי מעות אלו יצאו לחולין ושבח דידיה הוא וב' אילים אלו חולין גמורים הן וזה משלם איל אחד ששוה עשרה זוזים בשביל הקרן והחומש ואיל אחר ששוה שני סלעים בשביל אשם מעילות דאטו אם לקח בשני סלעים אלו טלית או חלוק לעצמו אינו נפטר בהבאת שני אילים אחד שוה עשרה זוז ואחד שוה שני סלעים ה\"נ שלקח בהם שני אילים לחולין נפטר בהם שהרי כל השבח דידיה הוא אבל בסיפא בלקח אחד לאשם בסלע מה שהשביח באיל זה שבח דהקדש הוא שהרי לשם אשם הוציא סלע זה ואין לו בשבח זה כלום וזה מעל בסלע בהסלע שני לפיכך יביא מביתו סלע וחומשו וכן פירש\"י ז\"ל יביא סלע וחומשו מביתו שמה ששבח אשם בשתי סלעים שבח הקדש הוא ע\"כ, ומ\"ש אחר זה א\"נ איל אשם כו' ט\"ס הוא וכצ\"ל אילימא איל אשם וקאי ע\"ד הגמ' דקאמר אילימא איל אשם. ועל זה פירש\"י אילימא איל אשם של אשם מעילות והסופרים טעו להדפיס דברים אלו במתני' והוצרכתי לכתוב כל זה לפי שראיתי בספר עץ החיים שהביא דברי רש\"י הלזו עלה דמתני' ולא דק. ורבינו בפירוש המשנה ביאר כל זה באר היטב שכתב בסוף דבריו והטעם שהכריחו בהלכה ראשונה שלא זכר השם שמחמתו הפריש שתי סלעים אלא אמר שהשני אילים לוקחים אחד מהם במעילתו וחומשה והשני לשם מעילה לפי שמעל בכל הדמים מפני שבשתי הסלעים לקח שני אילים לחולין וכבר ביאר התלמוד בכל זה והבן אותו ע\"כ. וכ\"כ הרב בעל קרית ספר ז\"ל ולעיל דאינו מביא כלל שהוציא כל השתי סלעים לחולין ושבח דידיה הוא וכיון דשוה אחד שתי סלעים ואחד עשרה זוזים א\"צ להביא מביתו כלל אלא האשם שהפריש עליו המעות מקודם עכ\"ד והן הן הדברים שכתבנו. אך מ\"ש קודם לזה ומה ששבח אשם בשתי סלעים שבח הקדש הוא וכן מה ששבח של אשם מעילות ע\"כ האי וכן מה כו' לא ידעתי כוונת דבריו. וראיתי לרבינו עובדיה עלה דמתני' שכתב דברים תמוהים בעיני וז\"ל היפה שתי סלעים יקרב לאשמו לשם אותו אשם שהפריש עליו המעות והשני למעילתו מפרש בגמרא לא שיקריב אותו לאשם אלא שיתננו לגזבר בשביל שתי סלעים שהוציא לחולין שנתחייב בהן ובחומשין שהם בין הקרן והחומש עשרה זוזים ויביא אשם בשתי סלעים מביתו לקרבן מעילה עכ\"ד. ומלבד שדבריו מצד עצמם הם תמוהים דלמה נחייב אותו שיביא אשם בשתי סלעים בשביל אשמו הראשון שהיה חייב מאחר שכבר לקה ושלם איל של עשרה זוז בשביל אשמו שהיה חייב. עוד אני תמיה עליו איך לא השגיח בדברי רש\"י דשפתיו ברור מללו כמ\"ש לעיל במתני' כתב יקרב למעילתו מפרש בגמרא דיקרב בשביל אשם ראשון כו' ובגמרא נמי כתיב שתי סלעים מקריב ליה לאיל מעילות והוא לאשמו דקתני במתניתין היפה עשרה זוז יהיב ליה למאי דאיתהני מהקדש כלומר יקריבנו לאשמו הראשון ויהיו תשלומין לקרן וחומש שמעל בהן והיינו למעילתו דקתני מתני' וכן דברי רבינו ברור מללו כדכתיבנא דהיכא דמעל בשתי סלעים לא יתחייב כי אם בשני אילים אחד שוה עשרה זוז ואחד שוה שתי סלעים באופן שדברי רבינו עובדיה צ\"ע ותמהני מהר\"ב תוי\"ט איך לא השגיח בזה. וראיתי לרבינו בפירוש המשנה עלה דמתני' שכתב וצריך שתדע מה שאמרו בשעת הפרשה יפה סלע ובשעת כפרה יפה שתים כשר בשעת הפרשה יפה שתים ובשעת כפרה יפה סלע פסול ואפילו הוקרו הכבשים אחר כן והיה שוה יותר על שתי סלעים הרי הוא פסול לעולם הואיל ונדחה לפי שעיקר בידינו ב\"ח נדחים ע\"כ. ובחיבורו הגדול פ\"ד מהלכות פסולי המוקדשין הל' כ\"ד כתב בהפך שכתב חזר ונעשה יפה שתים יחזור לכשרותו שאין ב\"ח נדחין כמו שביארנו ע\"כ וצ\"ע. גרסי' בתוספתא דסוף כריתות המפרש שתי סלעים לאשם לקח באחד מהם איל לאשם אם היה יפה שתי סלעים יקרב לאשמו ושניה תפול לנדבה ואם לאו ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו אשם יפה שתי סלעים ושניה תפול לנדבה לקח בהם שני אילים לאשם אם היה אחד מהם יפה שתי סלעים יקרב לאשמו והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ואם לאו שניהם ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא מהן אשם יפה שתי סלעים והשאר יפלו לנדבה. והחלוק הוא מבואר דהיכא דלקח באחד מהם איל לאשם הרי גמר בדעתו דסלע ב' תפול לנדבה שהרי מותר אשם היא ולפיכך אף שאינו שוה שתי סלעים ימכר ויביא בדמיו יפה שתי סלעים ולעולם סלע שני יפול לנדבה ואינו יכול לכלול סלע ב' עם דמי האשם שימכור וליקח מהם אשם יפה שתי סלעים והשאר יפול לנדבה אלא צריך שיקח בדמי האשם שהפריש יפה שתי סלעים וסלע שני יפול לנדבה אבל היכא דלקח בשתי סלעים ב' אילים ואין אחד מהם יפה שתי סלעים הדין הוא שימכרו כולם ויקח מהדמים איל יפה שתי סלעים והשאר יפלו לנדבה שהרי מעולם לא היה כאן מותר אשם. ורבינו בחבורו לא ראיתי שהביא חלוקים אלו ולא ידעתי למה. גרסי' בפרק בתרא דכריתות (דף כ\"ז) בעי רב מנשיא בר גדא בכינוס חומשין מהו שיתכפר מי אמרינן את\"ל אדם מתכפר בשבח הקדש משום דקטרח קמיה אבל בלא קטרח לא מתכפר או דלמא את\"ל אין אדם מתכפר בשבח הקדש משום דלא אפרשיה אבל הדין כינוס חומשין הא אפרשיה אמר לו מתכפר. ופירש\"י בכינוס חומשין כגון מעל בשתי סלעים דאשם כמה פעמים עד שעלו החומשין לשתי סלעים מהו שיתכפר בחומשין לבדו שיקנה בהם איל אשם למעילתו והקרן יפול לנדבה. ויש לדקדק דהא כתבנו לעיל דלעולם חומש בהדי גזל מייתי ליה וא\"כ איך משכחת לה שיתכפר בחומשין והלא לעולם החומשין צריך לצרפם עם הקרן ולהביא מהם מה שהיה צריך להביא מהקרן וכמ\"ש רבינו בפירקין הלכה ז'. ולזה אפשר לומר דמה שנסתפק רב מנשיא הוא היכא דכבר לקח מהקרן האשם שהיה חייב ולא צירף החומשין עם הקרן מהו שיתכפר בהם אבל לעולם מודה רב מנשיא דלכתחלה צריך לצרף החומש עם הקרן וליקח בהם אשמו. ולכאורה היה נראה דמה שנסתפק הוא אם הביא מחומשים אשם מעילות שהוא חייב להביא על מה שנהנה מן ההקדש אם מתכפר: " + ], + [], + [ + "המוכר עולתו ושלמיו כו'. תימה הוא בעיני דין זה דבפרק האשה (דף צ') אמרינן דהאי ברייתא דמוכר עולתו ושלמיו ליכא לאוקמי כר\"י הגלילי דהא תני בה המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום משמע דלר' יוסי המוכר שלמיו מעשיו קיימים. ואילו בפ\"ח מהלכות נזקי ממון פסק רבינו כר\"י שכתב וכל הקדשים שחייבים בהם מעילה אין בהם דין נזקין. משמע דבשלמים שאין בהם דין מעילה יש בהן דין נזקין וקרינן ביה רעהו ודין זה אינו אלא כר\"י הגלילי דסבר קדשים קלים ממון בעלים הוא כדאמרינן בפ\"ק דקמא (דף י\"ב). וכ\"נ ממה שפסק רבינו גבי שלמים שהזיקו כו' וכן תודה שהזיקה וכל אלו החלוקות לא מיתוקמי אלא אליבא דר\"י הגלילי וכמ\"ש התוס' שם וכ\"כ הר\"ב לח\"מ דרבינו פסק כר\"י. ואילו הכא פסק דהמוכר שלמיו לא עשה ולא כלום ודין זה אינו לר\"י ונראה כמזכי שטרא לבי תרי וצ\"ע. ועיין במ\"ש הר\"ב לח\"מ בפ\"ו מהלכות בכורות, ועיין בפרק בתרא דזבחים (דף קי\"ד) דמשמע דאליבא דר\"י משכחת לה מוקצה אף לאחר הקדש וכ\"נ בפרק יוצא דופן (דף מ\"א).ואילו רבינו כתב בפ\"ד מהלכות איסורי מזבח דאין מוקצה אחר הקדש וכ\"נ שם ממ\"ש גבי אתנן זונה דלא משכחת במוקדשים כי אם בפסח מכל הני נראה דפסק דלא כר\"י הגלילי ועיין במ\"ש ה\"ה בפ\"ה מהלכות טוען ונטען: " + ], + [ + "יש מעילה בנדרים. דע שיש מעילה בקונמות וכמו שפסק רבינו בפרקין, אך אני מסתפק בקצת דינים בזה. האחד הוא דוקא כשאינו מזכיר אכילה דכיון שלא הזכיר אכילה אסור אף בהנאת אותו דבר וכמ\"ש הר\"ן בנדרים ומש\"ה איכא מעילה משום דדמי להקדש אבל באוסר עליו אכילה ליכא מעילה דכיון דאינו אסור בהנאה לא דמי להקדש אך מתוך מ\"ש (בדף ק\"ט) בשם הרמב\"ן (א\"ה תמצאנו בפ\"ד מהלכות שבועות יע\"ש באורך) עלה דההיא דאמרינן בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ב) שאני שבועות מתוך שחלוקות לחטאות כו' דאוקמה דאידכר שמא דאכילה בתרוייהו הקשה ואע\"פ שחלוקין בשני גופין לענין מעילה כו' הרי דס\"ל דאף שהזכיר אכילה איכא מעילה. ואם תעיין היטב בכל מה שעמדנו באותה סוגיא תראה איך הדבר מוכרח דאיכא מעילה אף במזכיר אכילה. ומיהו נ\"ל דאם אסר איזה דבר באכילה ואכל ממנו שוה פרוטה והוא פחות מכזית דליכא מעילה דהא כיון שהזכיר אכילה לא אסר כי אם כזית ופחות מכזית איכא מאן דאמר שהוא היתר גמור וכמ\"ש לקמן (דף פ\"ה) ואף אליבא דמ\"ד דאסור מדין חצי שיעור דקי\"ל דאסור מן התורה מ\"מ נ\"ל דליכא מעילה אלא א\"כ היה בו כזית ומ\"ש הראשונים שיעור זה דכזית בקונמות הוא משום דמיירי בשאינו מזכיר אכילה. עוד נסתפקתי אם מעל בזדון אם ילקה ב' אחת משום לא יחל והב' משום לאו דמעילה וכמ\"ש רבינו בריש הלכות אלו ולכאורה נראה דלוקה ב' אלא שלא ידעתי למה לא ביאר דין זה. עוד נסתפקתי באוסר איזה דבר ולא התפיסו אי איכא מעילה דאפשר דדוקא במתפיס איכא מעילה משום דעשאו כהקדש אבל אם אינו מתפיס לא. ונראה שדין זה תלוי במ\"ש בספר ב' סי' מ\"ז (א\"ה תמצאנו בפ\"א מהל' נדרים הל' ז') דאיכא מ\"ד דהאוסר איזה דבר בלא התפסה מאי דאסר הוא מדין יד שאנו גומרין דבריו כקרבן ולפי זה איכא מעילה אף כשלא התפיס אך למ\"ד דלאו משום יד הוא אלא דגזרת הכתוב היא שיכול האדם לאסור על עצמו איזה דבר בלא התפסה אפשר דליכא מעילה לאוסר בלא התפסה. עוד נסתפקתי אם הא דאמרינן דיש מעילה אם הוא דוקא באוסר פירותיו על עצמו או על חבירו בזה הוא דאמרינן שדינו כהקדש שהרי יכול להקדיש פירותיו אבל באוסר פירות חבירו עליו אף דאסור ליהנות מהם אפשר דליכא מעילה כיון שאינו יכול להקדיש פירות חבירו ומה שהביאני לזה הוא דבמס' שבועות ונדרים שהובא דין זה דיש מעילה בקונמות לא הובא אלא באוסר פירותיו. עוד נסתפקתי באוסר הנאתו אי איכא מעילה מי בעינן שיאסור דבר מסויים או לא: " + ], + [], + [ + "שבכל עת שיפדו יחזרו הקדש עד שיקצצו. עיין בהר\"ן שהביא בשם מהר\"ם דעולא ובר פדא בתרתי פליגי והא בהא תליא וכי היכי דלעולא כיון שנקצצו א\"צ פדיון ה\"נ אם פדאם קודם שנקצצו יצאו לחולין. ועיין לעיל פט\"ו מהל' מעה\"ק במ\"ש הראב\"ד עלה דהאומר פרה זו עולה כל ל' יום דמשמע מדבריו דחייש לסברת בר פדא וכיון דהוה ספק איסורא אפילו קדושת דמים לא פקעה בכדי: " + ] + ], + [ + [ + "אחד המקדיש לבדק הבית וכו'. דע דחרמי כהנים כל זמן שהן בבית הבעלים מועלין בהם והכי איתא בס\"פ המקדיש שדהו (דף נ\"ט) כל זמן שהם בבית הבעלים הרי הם כהקדש ופירש\"י ויש בהם מעילה. ובפ' יש בקדשי מזבח (דף ל\"ב) אמרינן לעולם רבנן וקרא למעילה אתא. ופירש\"י לרבות חרמי כהנים למעילה ועיין במ\"ש התוס' שם וכ\"כ הרא\"ש בפ\"ב דנדרים (דף י\"ח) והתוס' שם: " + ], + [], + [], + [], + [ + "וכן המקדיש בית בנוי וכו'. עיין במ\"ש רבינו לעיל פ\"ו מהלכות ערכין וחרמין הל' ל' וצ\"ע ועיין שם בלח\"מ: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בגדי כהונה שבלו מועלין בהם כשאר קדשים. אני תמיה בדין זה טובא דהא קי\"ל דכל דבר שנעשה בו מצותו שוב אין מועלין בו וכדאיתא בפ' כל שעה (דף כ\"ו) ובכמה דוכתי, וכי תימא שאני בגדי כהונה דכיון דרחמנא אמר בבגדי כ\"ג והניחם שם ואמרינן בפ' קמא דיומא (דף י\"ב) דטעונים גניזה וכיון דאשמעינן קרא בבגדי כ\"ג דאף שנעשה בהם מצותם שיש בהם מעילה מינה ילפינן נמי לבגדי כהן הדיוט שאף שנעשה בהם מצותם שיש בהם מעילה, הא ליתא דא\"כ יהיו טעונים בגדי כהן הדיוט גניזה דומיא דבגדי כ\"ג שטעונים גניזה ואילו בפרק החליל (דף נ\"א) תנן מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהם מהן היו מפקיעין ובהן היו מדליקין, וכי תימא דלעולם דטעונים גניזה לפי שיש בהם דין מעילה אף שנעשו בהם מצותם אלא דשאני שמחת בית השואבה דלכבוד הקרבן היו עושין וכצורך קרבן חשיב וכמ\"ש התוס' בפ\"ב דשבת (דף כ\"א) ד\"ה שמחת, הא ליתא דא\"כ גם מבלאי בגדי כ\"ג יעשו פתילות לקודש ולשמחת בית השואבה ואילו מדברי רבינו פ\"ח מהל' כלי המקדש הל' ה' והל' ו' נראה דס\"ל דלא היו עושין פתילות כי אם מבגדי כהן הדיוט אבל מבגדי כ\"ג לא והטעם ע\"כ הוא משום דרחמנא אמר והניחם שם שיהיו טעונים גניזה ואפי' למנורה לא היו עושין מהם פתילות ואע\"ג דהאי קרא בבגדי לבן משתעי קרא מ\"מ ס\"ל דכל בגדי כ\"ג דין אחד יש להם אבל בגדי כהן הדיוט לא ילפינן מיניה וא\"כ כיון דלא ילפינן בגדי כהן הדיוט מבגדי כ\"ג מנא לן דבגדי כהן הדיוט יהיה בהם מעילה מאחר שנעשה בהם מצותן. הן אמת דבירושלמי פ' החליל הלכה ג' מצאתי תני מבלאי מכנסי כ\"ג היו מדליקין את הנרות שבפנים ומבלאי מכנסי כהן הדיוט היו מדליקין את הנרות שבחוץ. וכפי דברי הירושלמי הללו ניחא דלעולם דין בגדי כהן הדיוט ובגדי כ\"ג שוין הם בדינם וטעונים גניזה אלא דלצורך מצוה התירו אלא דבגדי כ\"ג שקדושתם יתירא יחדו אותם למנורה ובגדי כהן הדיוט יחדו לשמחת בית השואבה אך לרבינו דס\"ל דמבגדי כ\"ג לא היו עושין פתילות קשה מה שהקשיתי והדבר אצלי צריך תלמוד: נסתפקתי בכלי שרת שניקבו או שנשברו ששוב אינם ראויים לעבודה וכמ\"ש רבינו בפ\"ג מהל' פה\"מ הל' ד' אם יהיה בהם דין מעילה דהא קי\"ל דכל דבר שנעשה מצותו שוב אין בו מעילה וכדאיתא בפרק כל שעה (דף כ\"ו) ובכמה דוכתי ובגדי כהונה שבלו שיש בהם מעילה וכמ\"ש רבינו בפ\"ה מהלכות אלו דין י\"ד שאני בגדי כהונה דרחמנא אמר והניחם שם ואין ללמוד הימנו לדבר אחר וכדאיתא התם בפרק כל שעה או דלמא שאני בגדי כהונה ששוב אינם ראויים למצותם כלל דהא לא מהניא להו גיהוץ וכמו שפסק רבינו בפ\"א מהל' כלי המקדש דין ה' מש\"ה אי לאו דרבינהו קרא לא היה בהם דין מעילה אבל כלי שרת שיכול להתיך אותם ולעשות אותם כלי מחדש וכמו שפסק רבינו בפ\"א מהל' כלי המקדש הלכה י\"ג אפשר דראוי למצותם הם ויהיה בהם דין מעילה ולא נגמרה מצותם ולזה נוטה דעתי. ואפשר שלזה כיון רבינו במ\"ש ואין קדושתם מסתלקת מהם לעולם כלומר דלא תימא דהוי כדברים שנעשה בהם מצותם דקי\"ל דאזדא קדושתם מהם ואין בהם מעילה אלא הני כיון שיש להם תקון קדושתם אינה מסתלקת מהם ויש בהם דין מעילה: " + ], + [ + "קדשי כותים וכו'. כתב מרן ופסק כר\"ש ואיני יודע למה וכו'. ועיין במ\"ש מרן לעיל ס\"פ ח\"י מה' פסולי המוקדשין. ועיין ברכת הזבח (ריש דף קנ\"ד) ודוק: " + ], + [ + "קול ומראה וריח של הקדש כו'. (א\"ה עיין במה שכתב הרב המחבר לעיל פ\"ח מהלכות כלי המקדש דין ו'): " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "ואין מועל אחר מועל בקדשים וכו'. ראיתי לבאר בדיני מעילה מה הם הדברים שיש בהם מועל אחר מועל לפי שראיתי שיש בדין זה מחלוקות רבות בין גדולי הראשונים ז\"ל. תנן בפרק חמישי דמעילה (דף י\"ט ע\"ב) אין מועל אחר מועל למוקדשין אלא בהמה וכלי שרת בלבד כיצד רכב על גבי בהמה ובא חבירו ורכב ובא חבירו ורכב כולן מעלו שתה בכוס של זהב ובא חבירו ושתה ובא חבירו ושתה כולן מעלו ע\"כ. והנה התוס' בפרק ב' דקדושין (דף נ\"ה) הקשו דבתוספתא דמעילה תניא קורדום של הקדש ביקע בו ובא חבירו וביקע בו כולן מעלו נתנו לחבירו וחבירו לחבירו הוא מעל וחבירו מותר לבקע בו לכתחלה והשתא היכי דמי אי האי קרדום כלי שרת כי נתנו לחבירו אמאי לא מעל חבירו הא אמרי' שיש מועל אחר ועל מועל בכ\"ש ואם אינם כלי שרת אמאי אמרינן כולן מעלו הא אין מועל אחר מועל אלא בהמה וכלי שרת בלבד ותירצו וי\"ל דלעולם מיירי בקרדום שאינה כלי שרת ולא קשה מידי דהא דאמרינן הכא דאין מועל אחר מועל היינו כשהוא סבור שהכלי של חבירו ואז הוא מתכוין לגוזלה כדין שליחות יד בפקדון כו' אבל האי דתוספתא דקאמר בא חבירו ובקע בו ובא חבירו ובקע בו דכולן מעלו מיירי דכל חד וחד סבור שהיא שלו ואינו מכוין להוציאו מרשות לרשות אלא ליהנות ולהניחו אחר ההנאה ואז כשיהנה לא ימעול אלא כפי טובת הנאה שיש לו במלאכה ומשום הכי אמרינן שלא יצא לחולין ומעלו כולן אבל נתנו לחבירו וחבירו לחבירו לא מעל אלא הראשון שהוציאו מרשות לרשות דנהי נמי דסובר שהיא שלו מ\"מ מתכוין הוא להוציאו מרשותו לרשות חבירו ולפיכך צ\"ל בא חבירו ורכב עליו ובא חבירו ורכב עליו כולן מעלו אע\"פ שנתכוין לגוזלו ולהוציאו מרשות לרשות דאל\"כ מאי איריא בהמה וכלי שרת אפילו קדשי בדק הבית יש מועל אחר מועל היינו דאינו מתכווין להוציאו מרשות לרשות אלא ליהנות ממנו להניח כדפרישית אלא לעולם איירי שמתכוין לגוזלה ואפ\"ה אמרינן דכולן מעלו ע\"כ. והנה כוונת התוס' היא מבוארת דכל היכא שהוא סבור שהכלי הוא שלו ואינו מכוין להוציאו מרשות לרשות כשנהנה בו לא מעל אלא כפי טובת הנאה שיש לו במלאכה ולא יצא כל הכלי לחולין ומש\"ה יש בו מועל אחר מועל אבל כשנתנו לחבירו אף שהוא סבור שהוא שלו מ\"מ מתכוין הוא להוציאו מרשות לרשות ויצא כל הכלי לחולין ומש\"ה לא מעל כי אם הראשון אך אם היה סובר שהכלי של חבירו אז הוא מכוין לגזלה ואע\"פ שלא כיון לגזול כי אם הנאת המלאכה מ\"מ חשיב כאילו גזלה כולה כדין שליחות יד שנקרא גזלן על כל הפקדון אע\"פ שלא שלח יד כי אם במקצתן וכיון שכן אין בו מועל אחר מועל שהרי מעל בכולה ויצא כל הכלי לחולין אך בבהמה וכלי שרת שהם קדושת הגוף אף שהוא סבור שהכלי של חבירו ונתכוין לגוזלו יש בו משום מועל אחר מועל. ונראה כי היכי דנשתנה דין בהמה וכלי שרת היכא שהיה סבור שהכלי של חבירו ונתכוין לגוזלו דבשאר קדשי בדה\"ב אין בו מועל אחר מועל ובבהמה וכלי שרת יש בו מועל אחר מועל ה\"נ היכא דנתנו לחבירו וחבירו לחבירו אף דבקדשי בדה\"ב אין בהם מועל אחר מועל בבהמה וכלי שרת יש בהם מועל אחר מועל. וראיתי בתוספתא הלזו שהביאו התוס' שסיימו בה ובעולה נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו והן הדברים שכתבתי וכבר הביאו התוס' סיום זה שכתבנו בפ' השואל (דף צ\"ט) ד\"ה וחבירו ונראה דעולה לאו דוקא וה\"ה כלי שרת, ואפשר דהתוספתא ס\"ל כרבנן דאית להו דאין מועל אחר מועל כי אם בבהמה וכדאיתא בפ\"ה דמעילה אבל לדידן דקי\"ל כר' נחמיה וכסתם מתני' ה\"ה דבכלי שרת נמי נתנו לחבירו וחבירו לחבירו דכולן מעלו ועולה דנקט לאו דוקא דה\"ה לשאר קדשים כגון חטאת ואשם וכמ\"ש מרן בפרקין הל' ה' בשם הר\"י קורקוס. ועיין ברש\"ל ובעצמות יוסף דגריס או היכא שנתנו לחבירו ואני סבור דט\"ס הוא בדברי התוספתא ועיקר הגירסא היא כמ\"ש לעיל: ודע שמדברי הריטב\"א בחידושיו לקדושין עלה דההיא דאמרינן (בדף נ\"ד) משמיה דבר פדא אומר היה ר\"מ הקדש במזיד מתחלל נראה דס\"ל דהחילוק הוא בין מתכוון לגזול לאינו מתכוין לגזול ומאי דתני בתוספתא בקורדום של הקדש דכולן מעלו מיירי שלא נתכוונו ראשונים לגזול אלא שנתכוין ליהנות בהם לשעתו בלבד לא מעל אלא כנגד טובת הנאה שבו וכנגדו בלבד יצא לחולין והשאר הקדש וכולן מעלו בקדושה ששייר כל אחד לחבירו ומאי דתנן אין מועל אחר מועל במוקדשין מיירי בשנתכוין הראשון לגזול ובבהמה וכלי שרת שהם קדושת הגוף יש מועל אחר מועל אפי' שנתכוין הראשון לגזול משום חומרא דידהו ע\"כ. והנראה מדבריו הוא שאינו מחלק בין סבור שהוא שלו לסבור שהוא של אחרים אלא דמתני' והתוספתא מיירי בסבור שהוא של אחרים אלא דמתני' איירי במתכוין לגזול ומש\"ה אין בו מועל אחר מועל אבל התוספתא מיירי בשאינו מתכוין לגזול אלא שנתכון ליהנות בהם לשעתו בלבד ומש\"ה יש בהם מועל אחר מועל וכבר דחו התוס' בפ' השואל (דף צ\"ט) חלוק זה דהריטב\"א וכתבו ואין נראה לר\"י דהתם איירי בשלא נתכוין לגזול אלא כל אחד דעתו להחזירו אחר בקוע ולא יצא לחולין אלא מה שנתכוין לגזול דהא קי\"ל שואל שלא מדעת גזלן הוי וקים ליה עליה ברשותיה ע\"כ. והנה התוס' ס\"ל כסברת ר\"י הלזו ומש\"ה בפ\"ב דקדושין לא רצו לחלק בין נתכוין לגזול ללא נתכוין משום דס\"ל דאף אם לא נתכוין לגזול כי אם הנאת המלאכה נעשה גזלן על כולה וחלקו בין סבור שהיא שלו לסבור שהיא של אחרים וכמ\"ש לעיל אך הריטב\"א לא שת לבו לקושיית ר\"י וס\"ל דכל שלא נתכוין לגזול כי אם הנאת המלאכה לא נעשה גזלן על כולה ולא יצא לחולין כי אם כנגד טובת הנאה שבו ומש\"ה יש בו מועל אחר מועל. וראיתי להריטב\"א שם שסיים בתוס' נתכוין לגזול הוא מעל וחבירו לא מעל ע\"כ ואם איתא לגירסא זו נראה שדברי הריטב\"א הם מוכרחים אך עדיין אפשר ליישב דברי התוס'. אף כפי גירסא זו דמאי דתני ואם נתכוין לגזול היינו שהיה סבור שהיא של אחרים ומשום דברישא איירי בסבור שהיא שלו שאז לא נתכוין לגזול קתני סיפא ואם נתכוין לגזול דהיינו שהיה סבור שהיא של אחרים דכל שסבור שהיא של אחרים ע\"כ נתכוין לגזול מיהא הנאת המלאכה ונעשה גזלן על כולה. הן אמת שגירסא זו דהריטב\"א לא מצאתיה בתוספתא והגירסא שהיא בתוספתא דידן היא כמו שסיימו התוס' נתנה לחבירו וחבירו לחבירו הראשון מעל. ונראה שאף כפי גירסא זו אפשר ליישב דברי הריטב\"א דאף אם לא נתכוין לגזול אלא שנתנו לחבירו ליהנות בו לשעתו ואח\"כ יחזירנה למקומה אפ\"ה הראשון מעל כיון שהוציאה מרשות לרשות ואין זה מן התימה שהרי אליבא דתוס' נמי דמוקמי לה לתוספתא בסבור שהיא שלו ולא נתכוין לגוזלה אפ\"ה אם נתנה לחבירו הראשון מעל דכיון שהוציאה מרשותו הרי מעל בכולה וא\"כ להריטב\"א נמי הכי מיתפרשא דאף שלא נתכוין לגזול את כולה אלא שנתנה לחבירו להנאת המלאכה כיון שהוציאה מרשותו מעל בכולה: הן אמת שמדברי הרב בעל חידושי הלכות בפרק השואל עלה דדברי ר\"י שכתבנו נראה דס\"ל דהמשאיל קורדום לחבירו לבקוע בו דינו כמי שלוקח קורדום לבקוע בו ואינו מתכוון לגוזלו ומשאיל קורדום לבקוע בו ג\"כ יש בו מועל אחר מועל לפי שלא יצא לחולין כי אם הנאת בקוע ולפי זה ס\"ל שדברי ר\"י כפי הס\"ד לא היו כי אם ליישב התוספתא מרישא לסיפא וכן נמי דלא תיקשי אמתני' דאין מועל אחר מועל אבל לרב הונא דקאמר המשאיל קורדום של הקדש מעל לפי טובת הנאה שבו וחבירו מותר לבקוע בו לכתחילה עדיין לא מיתרצא לפי חילוקו של ר\"י אך להריטב\"א ז\"ל שתפס לעיקר חילוקו של ר\"י צריכין אנו ליישב דברי ר' אמי. ואפשר דהך דר' אמי מיירי בשנתכוין המשאיל לגוזלה ומש\"ה חבירו מותר לבקע בה לפי שיצאת לחולין ואפ\"ה לא מעל כי אם טובת הנאה שבה שזה הוא מה שנהנה. ואין זה מן התימה דנאמר שיצא כל הקורדום לחולין והוא לא ימעול כי אם לפי טובת הנאה שבה שהרי התוס' בפ' השואל אמרו שסברא זו הוה ס\"ל לר\"י אלא ששוב חזר בו. אך נראה דאי אפשר לומר זה להריטב\"א דהא מתוך דבריו נראה דס\"ל דכל שנתכוין לגזול אף שלא נהנה כי אם בבקוע מעל לפי כולה וא\"כ הכא נמי אי מיירי שנתכוין לגוזלה אף שלא נהנה כי אם לפי טובת הנאה שבה היה מן הדין שימעול לפי כולה: אשר ע\"כ נראה דהכא מיירי בשלא נתכוין לגזול אלא שנתכוון ליהנות בה בטובת הנאה ומה שחבירו מותר לבקע היינו דוקא עד זמן השאלה שאותה הנאה של בקוע יצאתה לחולין אבל לעולם שלא יצא כל הקורדום לחולין וכמ\"ש ר\"י לפי המסקנא. א\"נ דס\"ל דכל הקורדום יצא לחולין ואפ\"ה לא מעל כי אם לפי טובת הנאה שבה וכמ\"ש ר\"י בתחלה ואף דלהריטב\"א כל שלא נתכוין לגזול לא יצא לחולין כי אם כנגד מה שנהנה י\"ל דהיינו דוקא בשלא הוציאו מרשותו אבל כל שהוציאו מרשותו אף שלא נתכוין לגזול אלא ליהנות בה בטובת הנאה ואח\"כ יחזירנה למקומה יצא כל הקורדום לחולין אף שלא מעל כי אם לפי טובת הנאה שבה וכבר כתבנו לעיל סמוכות לזה שיש חילוק באינו מתכוין לגזול בין מוציא הדבר מרשותו לאינו מוציא. ואני מתקשה בדברי הרב בעל חידושי הלכות שבדברי התוס' שכתבו ואין נראה לר\"י כו' לא באו לתרץ כי אם התוספתא מרישא לסיפא ומתניתין דאין מועל אחר מועל דרישא דתוספתא מיירי בשאינו מתכוין לגזול ומש\"ה יש בו מועל אחר מועל וסיפא דתוספתא ומתני' מיירי במתכוין לגזול וכמו שהאריך בזה הרב יע\"ש דאיך יתכן לומר דסיפא דתוספתא מיירי במתכוין לגזול דאי מתכוין לגזול מאי איריא שנתנו לחבירו שהוציאו מרשותו אף אם לא הוציאו מרשותו כל שנתכוין לגזול ע\"י בקוע יצא כל הקורדום לחולין ואין בו מועל אחר מועל ועוד הן לו יהי כדברי הרב דסיפא איירי בנתכוין לגזול אכתי יש ליישב דברי ר' אמי דמיירי נמי בנתכוון לגזול ויצא כל הקורדום לחולין ואפ\"ה לא מעל כי אם לפי טובת הנאה שבה וכמו שהיה נראה לר\"י לכאורה. אשר ע\"כ נ\"ל דבדברי ר\"י הללו מתרצא נמי מימרא דר' אמי ע\"פ הדרכים שכתבנו לעיל שאם נאמר דסיפא דתוס' מיירי באינו מתכוין לגזול ואפ\"ה יצא כל הקורדום לחולין משום דהוציאו מרשות לרשות אתיא מימרא דר' אמי כפשטה דאף שלא נתכוין לגזול יצא כל הקורדום לחולין ומש\"ה מותר לבקוע בו ואפ\"ה לא מעל כי אם לפי טובת הנאה שבה ואי אמרת דסיפא דתוספתא איירי במתכוין לגזול ונקט נתנה לחבירו לומר שאף בלא בקוע יצא לחולין לפי שמעל הך דר' אמי נמי הכי מתפרשא דמיירי בנתכוין לגזול ויצא כל הקורדום לחולין אף שלא מעל כי אם לפי טובת הנאה שבה: ודע שלפי מ\"ש התוס' בפ' האיש מקדש דהחילוק הוא בין סבור שהוא שלו לסבור שהוא של אחרים הך דר' אמי אפשר דמיירי אף בסבור שהוא שלו ויצא כל הקורדום לחולין ומש\"ה מותר לבקע בו משום דהוציאו מרשות לרשות דומיא דנתנו לחבירו אלא דהכא במשאיל לא מעל כי אם לפי טובת הנאה אף שיצא כל הקורדום לחולין ואם נפשך לומר דשאני ההיא דנתנו לחבירו שהוציאו מרשות לרשות לעולם אבל הכא דלא הוציאו אלא בתורת שאלה כל שהיה סבור שהוא שלו לא יצא לחולין כי אם מה שנהנה צ\"ל דס\"ל דמה שמותר לבקוע הוא דוקא עד זמן השאלה שאותה הנאה כבר יצאתה לחולין אבל לאחר השאלה מעל ואתי שפיר דלא מעל כי אם לפי טובת הנאה א\"נ דמיירי בסבור שהיא של אחרים ויצא כל הקורדום לחולין ומותר לבקע בו לעולם אלא שאעפ\"כ לא מעל כי אם לפי טובת הנאה שבו וכמו שהיה נראה לכאורה לר\"י. ודע שהתוס' בפ' השואל חלקו באופן אחר וכתבו דתוספתא איירי בגזברים המסורות להם קורדומות של הקדש דכל אחד מעל לפי שנהנה ואינו יוצא לחולין שהרי לא נתכוונו להוציא מרשות שהוא שם וסיפא דקתני נתנו לחבירו היינו לחבירו שאינו גזבר ואפי' בלא בקוע מעל שנתכוין להוציאו מרשותו והא דתנן אין מועל אחר מועל אלא בהמה וכלי שרת בלבד כיצד רכב ע\"ג בהמה ובא חבירו ורכב התם איירי בשאינם גזברים דאי בגזברים אף קדושת דמים נמי כולם מעלו ע\"כ: והנה דברי התוס' הללו באו יותר בארוכה בפ' המנחות והנסכים (דף ק\"א) והמתבאר מדבריהם שהגזבר שבקע בקורדום כיון שהקורדום הוא תחת ידו והוא סבור שהוא שלו אינו מוציא מרשות הקדש אלא הנאת בקוע כיון דגזבר הוא ועדיין בידו אינו יוצא מרשות הקדש ולכך מועלין כולן שאין הקורדום מתחלל ע\"י הבקוע אבל איניש דעלמא שאינו סבור שהוא שלו כי מבקע ביה מיגזל גזלה ומפיק ליה מרשות הקדש ומתחללת קדושת דמים בכך ואפי' אין מתכוין לגזול אלא דעתו להחזיר לרשות בעלים לאחר בקוע הא קי\"ל שואל שלא מדעת גזלן הוי לרבנן וקם ליה כולה ברשותיה ואפי' נתכוין להיות שואל כאילו נתכוין לגזול ע\"כ. ומתוך דברי התוס' הללו נראה שהחילוק שיש בין גזברים לשאר האנשים הוא שהגזבר הוא סבור שהוא שלו וכיון שהוא סבור שהוא שלו אינו מוציא מרשות הקדש אבל איניש דעלמא אינו סבור שהוא שלו ומש\"ה כי מבקע ביה מיגזל גזליה. וכך נראה מדברי התוס' בפ\"ב דקדושין דהחילוק שיש בין גזבר לאיניש אחרינא הוא שהגזבר סבור שהוא שלו ומי שאינו גזבר אינו סבור שהוא שלו ממה שכתבו בסוף דבריהם וראיה לחלק בין נהנה מדבר שסבור שהוא שלו לנהנה מדבר שהוא סבור שהוא של אחרים והביאו ההוא דנטל אבן או קורה של הקדש כו' ולפי זה אין חילוק בין מה שחלקו התוס' בפ\"ב דקידושין למה שחלקו בפ' המנחות שהכל הולך אל כוונה אחת ואין ביניהם כי אם שינוי לשון. אך התוס' בפ' השואל לא הזכירו כלל חילוק בין סבור שהוא שלו לסבור שהוא של אחרים והנראה אצלי מדבריהם הוא דגזבר אף שהוא סבור שהוא של אחרים אינו מכוין להוציאו מרשות שהוא שם שהרי עד האידנא היה ברשותו ועכשיו נמי ברשותו הוא ומש\"ה אינו יוצא לחולין ולא מעל כי אם לפי מה שנהנה ויש בו משום מועל אחר מועל אבל אם נתנו לחבירו שאינו גזבר מעל לפי כולה שהרי נתכוין להוציא מרשות שהיה שם ומש\"ה אין בו משום מועל אחר מועל אבל באיניש דעלמא שאינו גזבר אף שסבור שהוא שלו הרי מכוין להוציאו מרשות ההקדש ומש\"ה אין בו משום מועל אחר מועל כי אם בבהמה וכלי שרת. ואף שמדברי התוס' בפ' כיצד הרגל (דף כ') ד\"ה נתנה נראה דס\"ל דהא דקי\"ל דיש חילוק בין גזבר לשאינו גזבר הוא דוקא בסבור הגזבר שהוא שלו אבל בסבור שהוא של אחרים אף שלא נתנה לחבירו מעל אף בלא שום הנאה נראה דלא דמי דודאי לענין חיוב מעילה הוא דאמרינן דהא דקי\"ל דגזבר שנטל אבן או קורה דלא מעל אלא בסבור שהיא שלו שלא נתכוון לגזול וגם לא יצאת מרשות שהיה שם אבל לענין אם יש בו מועל אחר מועל שתלוי הטעם באם יצא כל החפץ לחולין בהא אפשר לומר דכל שהוא גזבר ואף שסבור שהוא של אחרים כיון שלא יצא מרשות הקדש לא מעל כי אם לפי טובת הנאה שבה ומש\"ה אית ביה משום מועל אחר מועל. ועיין במה שכתבו התוס' בפ\"ק דחגיגה (דף י') ד\"ה משקל שדבריהם צריכים תלמוד ובמקום אחר נבארם. והתוס' בפ' הנהנה (דף י\"ח) ד\"ה אין הקשו מהתוס' למתני' ותירצו ויש מפרשים דהתם במאי עסקינן כגון שלאחר בקוע החזירו דמה שהחזיר הוי הוא של הקדש כאילו לא מעלו ורבינו יצחק מפרש דהתם בגזברין עסקינן דלעולם לא יצאו לחולין בשום מעילה עד שיוציאנה מרשותו. והנה התירוץ הראשון היא סברת הריטב\"א שכתבנו לעיל והוא מ\"ש התוס' בפ' השואל שלא נראה לר\"י והתירוץ השני הוא מ\"ש התוס' בפ' השואל בשם ר\"י. ודע דההיא שכתבו התוס' בההיא דמשאיל קורדום אם יצא כל הקורדום לחולין או דוקא הנאת בקוע דבריהם צריכים ישוב ומה גם מ\"ש בהאי מלתא בפ' המנחות ועוד אנופף ידי בזה בעז\"ה:
ודע שהראב\"ד בפרקין דחה התוספתא הלזו שהביאו התוס' מהלכה וכתב ואין סומכין על התוספתא שהיא סותרת המשנה והגמרא ע\"כ. ורבינו רוח אחרת עמו בדינים אלו שכתב המועל בקדשי בדה\"ב כיון שמעל בשגגה התחלל הקדש וזה שנהנה אחריו פטור כו' בד\"א כשמעל בקודש והוציאו בתורת חולין והקנאו לאחר אבל אם נהנה בו ופגמו ולא הקנה לאחר יש בו מועל אחר מועל ואין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בבהמה וכלי תשמיש בלבד כיצד כו' בהמת קדשי מזבח אינה כן אלא יש בה מועל אחר מועל כו' וכן אם נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו ע\"כ. והנה כוונתו מבוארת דקדשי בדה\"ב כגון בהמה טמאה או קורדום או כוס של זהב כל שהוציאו מרשותו לרשות אחר אין בו משום מועל אחר מועל אלא הראשון מעל וחבירו לא מעל אך אם לא הוציאו מרשותו אלא שנהנה בו ואח\"כ בא חבירו ונהנה בו כולם מעלו וכמו שחלקו בתוס' אבל קדשי מזבח יש בהם מועל אחר מועל אף שהוציאם מרשותו ונתנו לחבירו וחבירו לחבירו כולם מעלו וכל הדברים שיש בהם קדושת הגוף דינם כקדשי מזבח וכמ\"ש רבינו. ובאמת שדברי רבינו הללו הם תמוהים כפי סוגית הגמ' וכמו שתמה הראב\"ד והנה בפ' הנהנה תנן אין מועל אחר מועל אלא בהמה וכלי שרת כיצד רכב על גבי בהמה ובא חבירו ורכב ובא חבירו ורכב כולן מעלו שתה בכוס של זהב בא חבירו ושתה כולן מעלו ובגמ' אמרו מני מתני' רבי נחמיה היא דתניא אין מועל אחר מועל אלא בהמה בלבד רבי נחמיה אומר בהמה וכלי שרת וכו' ק\"ו אם אחרים מביא לקדושתן הוא עצמו לא כ\"ש. והנה מרן ז\"ל ליישב סוגיא זו לדעת רבינו כתב דמפרש דכלי שרת דמתניתין כלי שרת ממש הם וכבר הזכירם רבינו בסמוך ואע\"פ שכתבו בלשון יראה לי היינו לענין שאם נתנו לחבירו כו' אבל לענין שיש בו מועל אחר מועל מדינא הוא מאחר שהוא קדוש קדושת הגוף וכלי תשמיש שכתב כאן היינו כגון קורדום וכיוצא בו שאינם קדושים אלא קדושת דמים וכדאיתא בתוספתא והוא נלמד ממתני' דקתני ע\"ג בהמה ומיירי בבהמה טמאה כו' ומינה נילף לכלי תשמיש שאינם קדושים כי אם קדושת דמים ע\"כ. והנה לפי יישוב זה צ\"ל דמה שנחלקו ת\"ק ור' נחמיה בכלי שרת הוא אפילו שלא נתנם לחבירו אלא שנהנה בהם ובא חבירו ונהנה ס\"ל לת\"ק דאין בו משום מועל אחר מועל ומש\"ה אמרו בגמרא מתניתין רבי נחמיה היא דלת\"ק אין בו משום מועל אחר מועל בשום ענין דאם נאמר שמחלוקת זה אינו אלא בנתנו לחבירו וחבירו לחבירו מלבד מה שיקשה לרבינו שכתב יראה לי שה\"ה כלי שרת ע\"ק דמנא ליה לתלמודא דמתני' ר' נחמיה היא הא במתני' לא הוזכר נתנו לחבירו וחבירו לחבירו: " + ], + [], + [ + "בהמת קדשי קדשים שנפל בה מום וכו'. עיין בפ\"ה מהל' ערכין הל' י\"ב ובמה שרמזתי שם ועיין בתוי\"ט ודוק: " + ] + ], + [ + [ + "המשלח הוא שמעל. נסתפקו התוס' באומר לשליח הושט ידך לכד של שמן ותהנה מן הסיכה או שב על עורות של הקדש או התחמם בגיזי עולה והשליח לא ידע דהם של הקדש דהשתא לא עשאו שליח אלא מן ההנאה אם יתחייב המשלח כדאמרינן גבי מעילה או דלמא זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן. יע\"ש בפ' האיש מקדש (דף מ\"ג) ד\"ה שלא ועיין בפ\"ג דמעילה (דף י\"ט) ד\"ה אכילתו: " + ], + [ + "לא מעל אלא האוכל בלבד כו'. ראיתי להתוס' בפרק האיש מקדש (דף מ\"ג) ד\"ה שלא שאם אמר הגזבר לשליח אכול ככר זו של הקדש והשליח לא ידע שהיא של הקדש דחייב המשלח ע\"י הגבהה דשליח דמיד דאגבהה שליח קנייה וההיא שעתא חייב המשלח משמע דקודם אכילת השליח חייב המשלח. ולפי זה נ\"ל דגם היכא דשליח מתחייב כגון שהיה המשלח מזיד חייב השליח מכי אגבהה אף שלא נהנה. ומדברי רבינו שכתב לא מעל אלא האוכל משמע דדוקא באכילה מתחייב ולא משעת הגבהה וכי תימא דדוקא גבי חיובא דמשלח הוא דאמרינן דאינו מתחייב ע\"י הנאת השליח אלא מכי אגבהה מתחייב משלח אבל גבי חיובא דשליח לעולם אינו מתחייב אלא מכי נהנה. הא ליתא דהא קי\"ל נזכר בעה\"ב ולא נזכר שליח שליח חייב. הרי דאף שלא נהנה שליח מתחייב משום דהוציאו מתורת הקדש לחולין. ואי אמרינן דהאומר לחבירו אכול ככר זה דמתחייב המשלח משעת הגבהה ה\"ה היכא דהמשלח פטור דמתחייב השליח משעת הגבהה. שוב ראיתי דודאי האומר לחנוני טול פרוטה זו של הקדש ותן לי בעדה נרות אם היה שוגג המשלח המשלח חייב אך אם היה מזיד אין החנוני חייב עד שיוציא אותה פרוטה אבל משום דקנאה אינו חייב כיון שהוא לא עשה שום מעשה אבל המשלח חייב כיון שעל פיו קנאה החנוני וכ\"כ רבינו בפרקין הל' ה'. ולפי זה מ\"ש רבינו האוכל הוא דוקא האוכל והוא מוסכם אליבא דכ\"ע. ודוקא לענין חיובא דאורחי אבל לענין חיובא דמשלח מכי אגבהה אורח נתחייב המשלח וכמ\"ש התוס' (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ג מהלכות גניבה הלכה ו'): " + ], + [], + [], + [ + "נזכר אף השליח וידע שהיא הקדש וכו'. ואם נזכר השליח לבד בעה\"ב חייב תוס' פרק האיש מקדש (דף מ\"ב) ד\"ה אמאי. ומ\"ש רבינו ונתפס המקח להקדש. כן הוא בתוספתא דמעילה והדין מצד עצמו הוא פלא בעיני וצ\"ע: " + ], + [ + "לא מעל עד שיוציא את כל הכיס. כתב מרן והטעם שאין מעילה מן הספק כו'. ועיין במ\"ש התוס' פ\"ב דסוטה (דף י\"ח) ד\"ה חזר וחלקן ודוק. ומ\"ש עוד מרן א\"נ מטבע חשיב ולא בטיל כו'. (א\"ה את זו שלח הרב המחבר להרב מהר\"ר יעקב אלפאנדארי ז\"ל) עוד ראיתי שעמד מעכ\"ת במ\"ש התוספות בסוף מעילה דמטבע חשיב ולא בטיל מן התורה הן אמת שדין זה הוא דבר חדש שלא מצינו בשום מקום דבר שלא יהיה לו ביטול מן התורה וכמ\"ש הרשב\"א בת\"ה דכל הדברים שאין להם ביטול הוא דוקא מדרבנן אבל מן התורה הכל בטל ברוב ולא די לנו זה הצער אלא דמדברי מרן בפ\"ז מהל' מעילה נראה דגם דבר שיש לו מתירין אין לו ביטול מן התורה ודבריו צ\"ע. ובעיקר דברי התוס' שכתבו דמטבע חשיב ולא בטיל לכאורה היה נראה לדקדק מההיא דאמרינן בע\"ז (דף נ\"ב.) שבקשו לגנוז כל כסף וזהב שבעולם מפני כספא ודהבא של ירושלים ופריך וירושלים הוי רובא דעלמא. והא ודאי לא קשיא כלל משום דמעיקרא הוה ס\"ל לתלמודא דבקשו לגנוז כספא ומש\"ה פריך וירושלים הוי רובא אבל לפי המסקנא דלא בקשו לגנוז כי אם מטבעות ליכא קושיא ואדרבא היה נראה להכריח מסוגיא זו כדברי התוס' משום דדוחק הוא לומר דלפי המסקנא דמוקי לה בדינרא הדריאנא שיהיו רוב מטבעות אלו של הקדש. ולפי דברי התוס' ניחא דכיון דמוקי לה במטבע חשיב ולא בטיל ולא בעינן שיהיה הרוב משל הקדש. אך כד מעיינינן שפיר נראה דהא ליתא דאף דנימא דמטבע חשיב ולא בטיל היינו דוקא היכא דאיתחזק איסורא במעות אלו כגון ההיא דמעילה דאיכא ודאי בתערובת זה פרוטה של הקדש אבל היכא דלא איתחזק איסורא אלא שאנו מסופקים אם מעות אלו של הקדש או לא פשיטא דאם הרוב היתר דאזלינן בתר רובא ואמרינן כל דפריש מרובא פריש. וחילוק זה הוא מוסכם מכל הפוסקים ז\"ל דכל דבר שאין לו ביטול כע\"ז ודכוותה היינו דוקא בדאיכא בתערובת זה דבר של איסור אבל אם פירש אחד מהם אמרי' כל דפריש מרובא פריש והרא\"ש ז\"ל בפ' אותו ואת בנו כתב בשם בה\"ג דבהמה שנשחטה אמה היום ונתערבה באחרות מכה אותם וטורדם וכל הפורש מן הרוב הוא פורש ע\"כ. והא התם הוי דבר שיש לו מתירין וב\"ח דחשיבי ולא בטלי ואפ\"ה אמרי' כל דפריש וכ\"כ הרא\"ש גבי חדש דאזלינן בתר רובא אף דהוי דבר שיש לו מתירין. ובר\"פ כל הזבחים פריך ונכבשינהו כו' ונימא כל דפריש כו'. הן אמת שראיתי להר\"ן ס\"פ אין צדין שכתב דלוקח ביצים מן העכו\"ם ביו\"ט שהוא חוכך אי אזלינן בתר רובא בדשיל\"מ כיון דקי\"ל דאפי' באלף לא בטיל ואפשר דהתם שאני דאיתחזק איסורא ע\"כ. נראה מדבריו דחילוק זה שכתבנו כמסתפק אמרה ואף דמסוגיא דר\"פ כל הזבחים נראה דאף באיסורין דאין להם ביטול אזלינן בתר רובא ע\"כ צריכים אנו לומר דס\"ל דיש חילוק בין דבר שיש לו מתירין לשאר איסורין דאין להם ביטול ובדבר שיש לו מתירין לא אזלינן בתר שום רוב. (א\"ה וכ\"כ מרן בכ\"מ פ\"ז מהל' ע\"ז לדעת הרמב\"ם דהא דהחמירו ברמוני בדן להצריכן שלש תערובות היינו משום דהוי דבר שיש לו מתירין ועיין מה שהקשה עליו הר\"ב פר\"ח בחדושיו. והמעיין בפירש\"י בסוגיא שכתב ופרכינן שמואל דאמר הנח לע\"ז דמשמע דבשאר איסורין לית ליה ס\"ס יראה בעיניו דהרגיש קושיא זו דנימא דלא אסר ר\"י אלא בדבר שיש לו מתירין ובהא מודה ליה שמואל לז\"א דליתא דכיון דנקט לישנא דהנח לע\"ז משמע דבשאר איסורין אפי' דבר שיש לו מתירין לית ליה ס\"ס וא\"כ לא אתי כר\"י. אך קשיא לדעת מרן מדאמרי' התם בגמרא (דף ע\"ד:) ואיצטריך דר\"ל כו' אבל תרומה דיש לו מתירין וכו' יע\"ש) ולפ\"ז אפשר דמטבע נמי כיון דחשיב דאין לו ביטול אפי' מן התורה לא מהני ליה רוב ולפ\"ז סוגיא דע\"ז אתיא כפשטה. אך דברי הר\"ן הללו קשים הם בעיני מההיא דתניא בתוספתא דדמאי פ\"ג מצרפין פירות חו\"ל על פירות שניה כדי שירבו על פירות שלישית לפוטרן מן מעשר שני מצרפין פירות חו\"ל על פירות שלישית כדי שירבו על פירות רביעית לפוטרן ממעשר שני מצרפין פירות ערב שביעית לפוטרן מן המעשרות ע\"כ. והנה כל החלוקות הללו הוא דבר שיש לו מתירין דהא טבל אוסר במשהו משום דהוי דשיל\"מ ואפי' טבל של מעשר שני או של מעשר עני אוסר במשהו כמ\"ש הראב\"ד פ\"א מהל' מע\"ש הל' י\"א יע\"ש. וכן פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות הוי דשיל\"מ ואוסרין בכל שהו כמ\"ש רבינו ספ\"ז מהל' שמיטה וא\"כ ה\"ק בתוס' דאזלינן בתר רובא לפוטרן מהמעשרות ומן הביעור אלא ודאי ע\"כ לומר החילוק שכתבנו. וכ\"כ המבי\"ט ח\"א סי' נ\"א דהא דתנן שביעית אוסרת בכל שהו במינה היינו כשנתערבו בידוע פירות שביעית עם פירות אחרות אבל היכא דלא נתערבו אלא שאין ידוע אם הם פירות שביעית אם לאו אזלינן בתר רובא וכיון דרובא מחו\"ל או מערב שביעית פטורין מן הביעור ע\"כ. עוד אני תמיה מההיא דאמרינן בפ\"ב דמציעא (דף נ\"ו) מעות שנמצאו כו' בהר הבית חולין ובירושלים בשאר ימות השנה חולין וטעמא דמלתא משום דאזלינן בתר רובא וכמו שפירש\"י ומעשר שני בירושלים הוי דשיל\"מ וכמ\"ש רבינו ספ\"ו מהל' מע\"ש ובפ\"ק דפסחים (דף י') אמרי' ר\"י בר יהודה אומר תיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעות מעשר אם רוב חולין חולין. הרי דאף בדבר שיש לו מתירין אזלינן בתר רובא וא\"כ ע\"כ לומר דלפי המסקנא דמוקי לההיא דבקשו לגנוז בדינרא שרוב מטבעות אלו היו של הקדש. באופן דמסוגיא זו ליכא לא סיעתא ולא תיובתא לדברי התוס' שכתבו דמטבע חשיב ולא בטיל. עוד עלה בדעתי להביא ראיה לסברת התוס' הלזו מדאמרינן בפ' הוציאו לו (דף נ\"ה) דטעמא דר\"י. דאמר דלא היו שופרות לקיני חובה הוא משום חטאת שמתו בעליה ודאי ופירש\"י דהולכות לים המלח ונמצאו מעורבות עם הכשרות ופוסלות אותם והיינו מפני התערובת. ואם איתא דמטבע יש לו ביטול אמאי פוסלת אותם ליבטל ברובא. דדוחק הוא לומר דהחששא היא שמא לא ימצא כי אם קן אחד דלא הוי רוב דהיתרא. אך עדיין אין להכריח מסוגיא זו דמטבע חשיב ולא בטיל מן התורה דלעולם יש לו ביטול מן התורה כשאר האיסורין אך מדרבנן אין לו ביטול משום דהוי דבר שבמנין ומש\"ה ס\"ל לר\"י דלא היו שופרות לקיני חובה מפני התערובות:
וראיתי למעכ\"ת שרצה להכריח סברת התוס' הלזו משלשה מקומות והשנים נאמרו על פה והאחד בכתב והנני מפרטם. הראיה האחת היא מההיא דאמרינן בפ\"ק דשקלים שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמן הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו היאך נאכלים ואם איתא דמטבע יש לו ביטול ברוב הא פשיטא דרוב השקלים היו של לוים וישראלים וא\"כ כדין אוכלים עומר ושתי הלחם ולחם הפנים ואף שיש במעות אלו מעות של כהנים שהם אסורים באכילה מ\"מ בטלים הם ברוב אלא ודאי דמטבע חשיב ולא בטיל. והנה מלבד דאין ממשנה זו ראיה אלא שאין למטבע ביטול אבל שיהיה דין זה דבר תורה אין מכאן ראיה. זאת ועוד אפשר לומר דאף דמדרבנן יש למטבע ביטול אלא דשאני הכא דמעיקרא לא רצו לבטל ולערב מעותיהם עם מעות ישראל כדי שיהיו בטלות ברוב ודמי למבטל איסור בידים. וראיה לזה מדאמרינן בפ' שלוח הקן (דף ק\"מ) למאי אי לשילוח לא אמרה תורה שלח לתקלה והא ודאי דאם שלחוה ליכא איסור משום דאזלינן בתר רובא ואפ\"ה לשלחה לא איצטריך קרא למעט דלא אמרה תורה שלח לתקלה. הרי בהדיא דלערב איסור בידים אסור. שוב ראיתי לרש\"י בפ\"ק דערכין (דף ד') שכתב דלדידן לית לן הך דרשא דהאי כליל תהיה במנחת כהן גרידא כתיב אבל במנחת ציבור זיל בתר רובא. ואבוא היום אל הראיה השנית והיא ממ\"ש רש\"י בסוף מציעא דכיון דתקנו רבנן ד' זוזים מן התרומה וזה מוחל עליהם ונמצאו לו ארבעה זוזים שאין לציבור חלק בהם ואם קונין מהם תמידין ומוספין ושאר קרבנות ציבור אין תמידין באים משל ציבור. ומדלא אמרינן דבטלינן הנך ארבעה זוזי ברוב ש\"מ דמטבע חשיב ולא בטיל. והנה מלבד דבמ\"ש לעיל יש לדחות ג\"כ ראיה זו עוד נ\"ל דהכא לא שייך ביטול משום דכל היכא דניכר האיסור אין לו ביטול ובכל דבר שאפשר להוציא האיסור מתוכו הרי הוא כניכר האיסור וכמ\"ש הרא\"ה בב\"ה עלה דכלי שטף שבלע מן האיסור ונתערב באחרים דכיון דאפשר בהגעלה ולהפליט האיסור ה\"ז כאלו ניכר ואין לו היתר הכי נמי כיון דאפשר ליקח ארבעה זוזים וליתנם לשומר הו\"ל כאלו ניכר האיסור ואין לו ביטול. והבאתי את השלישית מההיא דפ' ולד חטאת דתנן המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין ופירש\"י משום דבכל מנה ומנה מצינן למימר זה הפריש לשלמים כו' ועל זה הוקשה לאדון דניזיל בתר רובא ורוב המעות יש בהם מעילה ואף דאיכא דמי שלמים כיון דהוו מיעוטא ליבטלו ברובא אלא ודאי דמטבע חשיב ולא בטיל עכ\"ד. ולא ירדתי לסוף דעתו דמה ענין ביטול בכאן דביטול לא שמענו אלא לבטל האיסור להתירו לכתחלה באכילה אבל אם הרוב הוא איסור נהי דאיסורא איכא אבל לחייבו מלקות או כרת או קרבן זו לא שמענו, ואף דאיכא מ\"ד דהיתר מצטרף לאיסור לחייבו בעונשין היינו דוקא בתערובת לח בלח ומין בשאינו מינו משום דטעם האיסור נתפשט בהיתר ונעשה כולו איסור אבל ביבש אף שהאיסור הוא רוב מעולם לא שמענו שאם אכל אחד מן התערובת שיתחייב שום עונש אף שאסור מן התורה וא\"כ היכא דאיכא בדמים הללו דמי חטאת ועולה ושלמים כל שלא נהנה כי אם שיעור דמי השלמים פשיטא דאין לחייבו קרבן דאימור דמים הללו דמי שלמים הם. וראיתי למהרימ\"ט ח\"א סי' ה' שכתב בשם הרשב\"ץ דמעות היתר שנתערבו במעות איסור שבטלים כדין יבש ביבש דחד בתרי בטיל (א\"ה עיין בס' מוצל מאש סי' י\"ט). ואני תמיה על שני המאורות הגדולים איך לא השגיחו בדברי התוס' שכתבו דמטבע חשיב ולא בטיל. ומלבד דברי התוס' הללו נראה דמטבע לא בטיל מדרבנן דלא גרע מדבר שדרכו לימנות דלא בטיל וכעת צל\"ע: " + ], + [], + [ + "המועל בפחות משוה פרוטה. עיין בחדושי הרשב\"א לגיטין (דף י\"ב). ומ\"ש רבינו ויראה לי שאינו לוקה כו' עיין במ\"ש מרן לעיל סוף פ\"ב בשם הר\"י קורקוס ובמה שרמזתי שם ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "כשבונין במקדש וכו'. בס\"פ ולד חטאת (דף י\"ד) מימרא דשמואל וכאוקימתא דרב פפא: " + ], + [], + [ + "תנאי ב\"ד הוא כו'. יש לדקדק שהיה לו לרבינו ז\"ל לבאר שאף בחולין שאוכלים בעזרה כשאכילת הקדשים היא מועטת שאוכלין חולין תחלה כדי שתהא אכילת הקדשים על השובע וכמ\"ש בפ\"י מהל' מעשה הקרבנות וסד\"א דאכילת חולין הללו צורך קרבן הם וליתיב להו מלח קמ\"ל דלא ודין זה מבואר בפ' הקומץ רבה (דף כ\"א) יע\"ש. ודע דמסוגיא הנזכרת יש ללמוד שלא הותר המלח כי אם בקדשי קדשים הנאכלים בעזרה אבל באוכל קדשים קלים חוץ לעזרה לא. והכרח דין זה הוא ממאי דפריך התם חולין פשיטא מאי בעו התם (א\"ה עיין במ\"ש המחבר פ\"ב מהל' שחיטה).והנה גם דין זה לא נתבאר בדברי רבינו ז\"ל. ודע דבתבלין של חולין שנותנין בקרבנות כמבואר לעיל בפ\"י מה' מעשה הקרבנות דין י' מותר לתת מלח של הקדש כ\"כ התוס' בפ' הקומץ (דף כ\"א) ד\"ה חולין: סליקו להו הלכות מעילה בס\"ד " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..27400732461bed45cd4ff5fbbf7d32c6187534e7 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,181 @@ +{ + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Trespass", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Trespass", + "text": [ + [ + [], + [], + [ + "כל המועל בזדון לוקה כו' ואזהרה של מעילה מזה שנאמר לא תוכל כו' וה\"ה לשאר כל קודש וכו'. כתב מרן ומ\"ש רבינו וה\"ה לשאר כל קודש כו' אין לתמוה עליו ולומר דהא התם מייתי קרא לתודה ושלמים ובכור וחטאת ואשם דהתם באוכל בחוץ ע\"כ. ואני תמיה על מרן דהא פשיטא דכל הני דהיינו תודה ושלמים וחטאת ואשם לא נפקי מקרא דנדריך דמיירי בעולה אלא מקרא אחרינא דנדבותיך וכמ\"ש רבינו בפי\"א מהל' מעשה הקרבנות הלכה ד' וא\"כ הדרא קושיית מרן לדוכתה דהיכי כתב וה\"ה לשאר כל קודש. ועוד אני תמיה לפי פשוטן של דברים במ\"ש אם נהנה בהם בשוה פרוטה לוקה דכיון דמקרא דלא תוכל לאכול נפיק מלקות זה מנא לן להלקותו בהנאה. ומ\"ש הרב לח\"מ בפי\"א מהל' מעשה הקרבנות דטעמא דמלתא הוא משום דקי\"ל כר' אבהו דכל אכילה האמורה בתורה הוי אפילו הנאה, אחרי בקשת המחילה אין דבריו נכונים דאף דקי\"ל דכל אכילה האמורה בתורה הוי אפילו הנאה היינו לאיסורא בעלמא אבל מלקות ליכא בהנאה והרי דין ההנאה כדין חצי שיעור דאסור מן התורה וליכא מלקות וכל זה הוא מבואר בדברי רבינו וה\"ה בפ\"ח מהל' מאכלות אסורות הלכה ט\"ו וט\"ז (א\"ה עיין מ\"ש בפ\"ה מהל' יסודי התורה). ועוד יש לתמוה דשיעור זה דשוה פרוטה למלקות מנא לן דהא סתם אכילה היא בכזית וכיון דמקרא דלא תוכל לאכול נפיק מלקות זה שיעור זה דשוה פרוטה היכא רמיזא: והנראה אצלי בבירורן של דברים הוא דס\"ל לרבינו דמקרא דכליל תהיה לא תאכל למדנו איסור לאוכל מבשר עולה או מכל האימורין בין קודם זריקה ובין לאחר זריקה דפסוק זה הוא כולל לומר דכל שהוא כליל למזבח אכילתו בלא תעשה ולוקין עליו בכזית ויש עוד כליל אחר אבל אינו למזבח והוא חטאות הנשרפות ואיסור אכילתן לא נפיק מקרא דכליל דהתם לא מיירי אלא במה שהוא כליל למזבח ומפסוק אחר נפיק איסור אכילתן דכתיב וכל חטאת וגו' וכל זה הוא מבואר בדברי רבינו פי\"א מהל' מעשה הקרבנות ויש עוד לאו אחר והוא האוכל מבשר הקדשים קודם זריקה אחד קדשים קלים ואחד קדשים חמורים ואיסור זה לא נפיק מהני קראי דלעיל דהני אינם כליל וגם אינם נשרפין שהרי נאכלים הם או לבעלים או לכהנים ובאה האזהרה לזה ממה שנאמר ונדבותיך וא\"כ אייתר לן קרא דנדריך אשר תדור דהא ליכא שום דבר לרבוי ובאה הקבלה לזה שהפסוק הזה בא לאזהרה של מעילה כלומר דקרא כתיב נפש כי תמעול מעל וכו' וחייב לנהנה מן ההקדש קרבן עם תשלום הקרן והחומש ולא מצינו אזהרה לזה ובא הכתוב ואמר ונדריך אשר תדור לומר שכל דבר שחייבין עליו מעילה אם היה מזיד לוקה מזה הלאו של ונדריך וכמ\"ש רבינו בספר המצות מצוה קמ\"ו ואף שפסוק זה של ונדריך לא מוקי ליה בגמרא אלא בעולה אין זה מן הקושיא משום דאעיקרא דדינא אין מעילה מפורשת מן התורה אלא בעולה בלבד וכדאיתא בפ\"ב דתמורה (דף ל\"ב) וכל שאר הדברים שיש בהם מעילה נפקא לן מרבוי הכתוב וכדאיתא התם ובת\"כ וא\"כ כי אשמעינן רחמנא דבדבר שיש בו מעילה יש במזיד אזהרה נקטיה בדבר המפורש במעילה דהיינו עולה וה\"ה לשאר הדברים דנפקי מרבוי הכתוב שיש בהם מעילה דבכולה יש בהם אזהרה וכיון שפסוק זה של נדריך הוא אזהרה על המעילה וכבר קדם לנו שהמעילה אינו תלוי בכזית אלא בשוה פרוטה כי אזהר רחמנא ואמר שיש במעילה לאו הוא ג\"כ בנהנה בשוה פרוטה דבההיא גוונא דאיכא מעילה איכא אזהרה וכי היכי דמעילה אינה תלויה בכזית דהא לא כתיב ביה אכילה כי אם בשוה פרוטה וכמו שבאה הקבלה לזה הכי נמי דאזהרה שבאה על המעילה אינה תלויה בכזית כי אם בשוה פרוטה. והנך רואה שרבינו בהל' סנהדרין פי\"ט כשמנה הלאוין שחייבין עליהם מלקות לא מנה האוכל מן בשר העולה או מן האימורין אלא מנה האוכל ממנחת כהן וכן מכל דבר שהוא כליל לאשים ואח\"כ כתב הנהנה מן הקדש ואזהרה זו לא נפקא אלא מפסוק זה של ונדריך דקאי על פסוק דנפש כי תמעול מעל לומר שכל דבר שיש בו מעילה יש בו אזהרה ובפירוש כתב בפ\"ז מהלכות אלו דבבשר עולה יש איסור נוסף יתר על המעילה יע\"ש: הכלל העולה ממה שכתבנו הוא דהאוכל מבשר העולה בין קודם זריקה בין לאחר זריקה וכן מחטאות הנשרפות וכן מאימורי קדשי קדשים או מאימורי קדשים קלים לאחר זריקה או מבשר קדשי קדשים קודם זריקה ויש באכילתן כזית ושוה אותו כזית פרוטה לוקה שתים אחת משום הלאו המיוחד בכל אחד מהם ששיעורו בכזית ואחת משום הלאו של מעילה שהוא כולל לכל דבר שהוא חייב במעילה לוקה על המזיד ושיעורו בשוה פרוטה אבל אם אכל אחד מכל אלו והיה בו כזית ולא היה בו שוה פרוטה אינו לוקה כי אם על הלאו המיוחד בכל אחד מהם אבל אינו לוקה על הלאו של מעילה הכולל כיון שאין בו שוה פרוטה וכן אם היה בו שוה פרוטה ולא היה בו כזית אינו לוקה על הלאו הכולל של מעילה כי אם על הלאו הפרטי שמחייב אותו בכזית ובהבצר השנים דהיינו שאין בו כזית וגם אין בהנאתו שוה פרוטה אינו לוקה מכל וכל וכן אם נהנה ולא אכל אף שיש בהנאתו בכזית אינו לוקה על לאו הפרטי כי אם על הלאו הכולל אם היה בהנאתו שוה פרוטה ושאר הדברים שאין בהם מעילה וכגון אימורי קדשים קלים קודם זריקה שנתמעטו מן הכתוב שאמר מקדשי ה' וכמו שהובא בת\"כ אין בהם מלקות כי אם באוכל מהם כזית אבל בנהנה מהם או באוכל אך לא היה כזית אף שההנאה היתה שוה פרוטה ליכא מלקות כלל. ומ\"מ יש לתמוה על רבינו שזה הלאו של ונדריך לא היה לו להביאו בהלכות מעשה הקרבנות כי אם בהלכות מעילה כי שם ביתו וכבר הביא מרן קושיא זו פי\"א מהלכות מעה\"ק וצ\"ע: " + ], + [], + [ + "הביא מעילתו עד שלא הביא אשמו כו'. עיין בספר בית יעקב סי' קפ\"ד ודוק: " + ], + [], + [ + "והגוזז את השור וכו'. עגלה ערופה ופרה אדומה אינם בלאו זה. תוספתא פ\"ק דפרה הביאה הר\"ש שם ועיין בפ\"ג דבכורות (דף נ\"ו):
ודע דהקשו התוס' פ\"ג דמעילה (דף י\"ג) אההיא דאמרינן אתיא העברה העברה דאמאי איצטריך קרא לכתוב ולא תגוז בכור שורך לאסור גיזה בקדשים תיפוק ליה מדאמר גבי פסולי המוקדשין תזבח ולא גיזה. ותירצו דלא הוה ידעינן למאי קא אתי תזבח למעוטי אבל השתא דאסר גיזה בקדשים א\"כ אתי תזבח לומר אבל גיזה כדקיימא קיימא ע\"כ. ולא הבינותי קושיתם דהא איצטריך קרא דולא תגוז למלקות דאי מקרא דתזבח ולא גיזה נהי דאיסורא ילפינן מיניה אבל מלקות לא ילפינן דהא לאו הבא מכלל עשה הוא ואין לוקין עליו. ומה שלוקה הגוזז בפסולי המוקדשין אע\"ג דאיסורו בא מלאו הבא מכלל עשה הוא משום דאהדריה קרא לאיסוריה וכמ\"ש התוס' בפ' גיד הנשה (דף צ\"ט) ד\"ה רבא. אבל אי לא הוה כתיב ולא תגוז פשיטא שלא היה לוקה שום גוזז וצ\"ע. ועיין בחדושי הרשב\"א והר\"ן שם שנראה מדעתם דס\"ל שיש לדמות גיעולי נכרים לפסולי המוקדשין. ועיין במ\"ש התוספות פ\"ב דבכורות (דף ט\"ו) אההיא דאמרינן ואהני קרא למיקם עליה בלאו. אך ק\"ל כפי כלל זה הא דכתיב ובת איש כהן כי תהיה לאיש זר כו' ומינה ילפינן שהחללה אינה אוכלת בתרומה וכמ\"ש רבינו בהלכות תרומות ורבינו מנה בהל' סנהדרין פי\"ט חללה שאכלה תרומה בכלל הלוקין ואמאי לא אמרי' שהיא במיתה משום דאהדריה קרא לאיסורא דוכל זר לא יאכל קדש וצ\"ע. ועיין במ\"ש התוס' פ\"ה דע\"ז (דף ס\"ז) סוף ד\"ה אר\"י ובמ\"ש בפ\"ק דיו\"ט (דף י\"ב) ד\"ה השוחט ודוק: " + ], + [], + [ + "ואסור להרביע בבכור או בפסולי המוקדשין. מרן הביא על זה הסוגיא דפ\"ב דמכות (דף כ\"ג) דאמר ר' הושעיא המרביע שור פסולי המוקדשין לוקה ותמה ואמר ואיני יודע למה לא כתב רבינו שלוקה עכ\"ד. ואני תמיה על מרן דאיך יתכן לומר שדברי רבינו הללו חוצבו מאותה סוגיא דמכות דהתם מדין איסור כלאים נגעו בה ומה שייך דין זה בהל' מעילה ואי משום דקא עסיק בדין פסולי המוקדשין לענין איסור גיזה ועבודה נקט נמי האי דינא דאיסור הרבעה אין זה דרכו של רבינו אלא לכתוב כל דין ודין במקומו הראוי לו ועוד דאמאי לא הביא ג\"כ מימרא דרב יצחק דאמר המנהיג בשור פסולי המוקדשין לוקה שהוא דומה לאיסור הרבעה שהכל הוא מטעם דחשיב כשני מינים ומלבד זה כמה הלכתא איכא בפסולי המוקדשין וכלם כתבם רבינו במקומם הראוי להם. ע\"ק דבכור זה דנקט רבינו שלא הוזכר שם בגמרא לא ידעתי במאי קא מיירי אי בבכור תם פשיטא דליכא איסור כלאים שהרי אין חולין וקדשים מעורבים וכן לפי פירוש ר\"ת דקאמר דטעמא דלקי משום כלאים הוא משום דרחמנא קרייה כצבי וכאיל שהם שני מינים פשיטא דזה לא שייך בבכור תם ואי בהומם היינו פסולי המוקדשין ואם רצה לומר דבכור אף שקדם מום קבוע ללידתו אפ\"ה אסור להרביעו משום דאכתי תורת חולין וקדשים יש עליו משא\"כ במקדיש בעל מום קבוע דאין בה שום קדושה ואפילו קודם שנפדית אלא מדבריהם וכל שכן אחר שנפדית שהיא חולין גמורים כבר למדנו רבינו דין זה דבבכור אין חילוק בין נולד במומו לנפל בו מום אח\"כ ותו אי מהאי טעמא נקט בכור אמאי שבקיה לבר זוגיה דבכור דהיינו מעשר שכולם שוין בדין זה ותו שאין דרכו של רבינו להביא דינים מסברתו כי אם מה שהוזכר בגמ'. אשר על כן נ\"ל אחרי בקשת המחילה הראויה ממרן המלמדנו להועיל שדין זה שכתב כאן רבינו לא שייך לאותה סוגיא דמכות כלל ואותה סוגיא כבר הביאה רבינו במקומו הראוי לו כמנהגו הטוב בסוף פ\"ט מהל' כלאים וכתב שהחורש או המרביע בשור פסולי המוקדשים לוקה משום כלאים ודברי רבינו הללו הם ברייתא מפורשת בפ\"ב דמ\"ק (דף י\"ב) ת\"ר אין מרביעין בהמה בחולו של מועד כיוצא בו אין מרביעין בבכור ולא בפסולי המוקדשין ע\"כ. והדבר מבואר דמטעם איסור מלאכה נגעו בה דומיא דאיסורא דחול המועד וכן פירש רש\"י בהדיא וכתב בבכור דקא עביד ביה מלאכה וכתיב לא תעבוד וכן פסולי המוקדשין טעם איסור ההרבעה הוא מטעם זה שהרי אסור הוא בעבודה וכמ\"ש רבינו בדין ט' ותנן כיוצא בזה בפ\"ב ממס' פרה מ\"ד עלה עליה זכר פסולה והטעם משום עבודה ודין זה לא שייך כאן דקא עסיק באיסור עבודה בקדשים וס\"ל דאינו לוקה ומש\"ה כתב ואסור ולא משום דס\"ל דעבודה בפסולי המוקדשין אינו לוקה משום דלא כתיב בה לאו בהדיא אלא נפיק איסורא מכלל עשה דכתיב תזבח ולא גיזה דהא אמרינן בפ\"ב דבכורות (דף ט\"ז) דהגוזז או העובד בפסולי המוקדשין סופג את הארבעים והטעם הוא משום דאהדריה קרא לאיסורא וכמ\"ש הרשב\"א והר\"ן בפרק גיד הנשה יע\"ש. וכבר הארכנו בכלל זה לעיל בפרקין דין ז' אלא טעמא דרבינו הוא משום דקרא לא הקפיד אלא שלא יהא הוא עובד בקדשים כדכתיב לא תעבוד אבל המרביע הוא אינו עובד בה אלא עושה פעולה שהבהמה הרובעת תעבוד בקדשים וזה לא הזהיר הכתוב אלא שחכמים אסרו דבר זה שלא יהא הוא סיבה שתיעשה עבודה בקדשים. וכן נראה מלישנא דברייתא שאין כאן אלא איסורא בעלמא דקתני כיוצא בו אין מרביעין בבכור כו' משמע דדומיא דאין מרביעין בחולו של מועד מיתנייא והתם פשיטא דאין איסורו כי אם מדרבנן וכמבואר ושאני פרה דמיפסלא בעלה עליה זכר דשאני פרה דמעגלה ערופה גמר דכתיב בה אשר לא עובד בה הרי שהכתוב הקפיד דבעי שלא נעשית בה שום עבודה ומש\"ה עלה עליה זכר פסולה שהרי נעשית בה עבודה אבל בקדשים לא הקפיד בה הכתוב שלא תיעשה בה עבודה אלא שאנחנו מוזהרין שלא לעבוד בה והמרביע אינו עובד בה אלא הרובע היא העובדה וזה פשוט. ולפי מ\"ש האיסור הוא דוקא בשבהמת פסולי המוקדשין היא נרבעת אבל אם רובעת פשיטא דשרי שהרי אין כאן עבודה: [ביאור דברים אלו עיין בס' תשובת חת\"ס חלק י\"ד סי' ש\"ה]: " + ], + [ + "מותר לתלוש את השיער וכו'. ומיהו צריך שלא יזיזנו ממקומו דומיא דמ\"ש רבינו לקמן בדין י\"א ומכ\"ש נפקא כדאיתא בגמ' (דף נ\"ה) ולפי זה נראה דצריך שיהיה ביד ולא בכלי. ומ\"ש אסור בהנאה. אפי' בתמימה ואפי' בתלש בידו לא אסור מן התורה כי אם מדרבנן כ\"כ התוס' פ\"ב דחולין (דף ל\"ו) ובפ\"ג דבכורות (דף כ\"ה): " + ], + [ + "תולש את השיער מכאן ומכאן כו'. בגמ' (דף כ\"ה) אמרי' אר\"ל לא שנו אלא ביד אבל בכלי אסור. ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה. ואולי סמך על מ\"ש בפרק ג' מהלכות יו\"ט הלכה ג' שכתב להא דר\"ל ויו\"ט ובכור שוין הם לענין זה והטוי\"ד סי' ש\"ח הביא להא דר\"ל ואילו בא\"ח סי' תצ\"ח השמיטו: " + ] + ], + [ + [ + "קדשים קלים אין מועלין בהם וכו'. כתבו התוס' בפ\"ק דנדרים דאף דקי\"ל דאין מעילה בשלמים איסורא דאורייתא מיהא איכא יע\"ש. וכ\"כ בפ\"ק דתמורה (דף ג') ד\"ה לאו וכן פירש\"י בפרק כל שעה (דף כ\"ז) ד\"ה בעצי שלמים יע\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "העצמות והגידים כו'. עיין בברכת הזבח (דף נ\"ח ע\"ב) שהאריך בזה ודוק. ומ\"ש רבינו עצמות העולה שפקעו. עיין בספר הנזכר שהגיה עצמות העולה יע\"ש שהאריך בזה ודוק: " + ], + [], + [], + [ + "דישון המזבח וכו'. עיין בסוף הל' פסולי המוקדשין: " + ], + [ + "כל בהמת קדשי קדשים כו'. כתב מרן הכי משמע בפ\"ג דמעילה וכו'. והכי איתא בהדיא בפ\"ב דבכורות (דף ט\"ו) לענין מום ודברי מרן הם עלה דמחוסר זמן דאילו תורים ובני יונה בהדיא תנינא להו במשנה. ומה שהקשה הר\"י קורקוס ממ\"ש רבינו בפ\"א כל שקדם מום קבוע כו' לא ידעתי אמאי לא הקשה זה גבי קדשי בדה\"ב דקי\"ל דאינם אסורים בגיזה כי אם מדרבנן ואיכא בהו מעילה מן התורה. ומ\"ש א\"נ שאין בה שוה פרוטה אפשר דאפ\"ה אסור מן התורה כדין חצי שיעור דקי\"ל דאסור מן התורה ויש סמך לזה ממ\"ש ה\"ה בריש פ\"א מה' גניבה יע\"ש. וכן מוכח ממ\"ש רבינו לקמן ספ\"ז דין ה' ויראה לי שאינו לוקה כו'. ומ\"מ התירוץ הא' הוא אמיתי ועיין בר\"פ ראשית הגז ועיין בפ\"ב דבכורות (דף ט\"ו) שכתב רש\"י ואינו סופג את הארבעים ואיסורא מיהא איכא כשאר נהנה מן ההקדש: ואפילו היה מחוסר זמן. בפ\"ג דמעילה (דף י\"ב) פריך בגמ' אלא לרבנן מאי שנא מחוסר זמן משמע דפשיטא ליה דבמחוסר זמן איכא מעילה. ורש\"י ז\"ל פירש מ\"ש ממחוסר זמן דבהמה דקי\"ל נכנס לדיר להתעשר כדאמרינן בפ' מעשר בהמה (דף נ\"ו) כו'. ופירוש זה הוא תימה בעיני דההיא דמחוסר זמן שנכנס לדיר להתעשר הוא אליבא דר\"ש דוקא דיליף העברה העברה מבכור ורבנן פליגי עליה ובהדיא אמרי' התם אההיא דהלקוח על מחוסר זמן זו אינה משנה ואת\"ל משנה ר\"ש היא כו'. ובפ' הלוקח בהמה (דף כ\"א) אמרי' והכא במחוסר זמן נכנס לדיר קא מיפלגי והתניא בש\"א מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר והתוס' פירשו מ\"ש מחוסר זמן דמועלין בו קודם שיגיע זמנו ודברי רש\"י צ\"ע. ובפ\"ק דזבחים (דף י\"ב) אמרינן ליל ח' נכנס לדיר להתעשר. משמע הא קודם לכן לא וכ\"כ רש\"י שם דקי\"ל מחוסר זמן אינו נכנס לדיר להתעשר: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "כל חטאות המתות. גרסינן בירושלמי פ' חלק הלכה ח' קדשי עיר הנדחת ר\"י אמר מועלין בהם ורשב\"ל אמר אין מועלין בהם: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "ומחלל דמי חטאת כו'. עיין במ\"ש התוס' פ\"ב דסוטה (דף י\"ח) ד\"ה חזר: " + ], + [], + [], + [ + "אם היה אחד משני האילים כו'. בפ\"ו דכריתות (דף כ\"ו) המפריש שתי סלעים ולקח מהם שני אילים לאשם אם היה אחד מהם יפה שני סלעים יקרב לאשמו והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה לקח בהם שני אילים לחולין אחד יפה שני סלעים ואחד יפה עשרה זוז היפה שני סלעים יקרב לאשמו והשני למעילתו אחד לאשם ואחד לחולין אם היה של אשם יפה שני סלעים יקרב לאשמו והשני למעילתו ויביא עמה סלע וחומשו ובגמרא מאי מעילתו דקתני רישא והשני למעילתו אי לימא איל לאשם למימרא דחומש בהדי איל מייתי ליה והכתיב ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישיתו יוסיף עליו אלמא בהדי גזילו מייתי ליה ועוד קתני סיפא אחד לאשם ואחד לחולין אם היה של אשם יפה ב' סלעים יקרב לאשמו והשני למעילתו ויביא עמה סלע וחומשה אלמא חומש בהדי גזילו מייתי ליה אלא מעילתו מאי דאיתהני מהקדש משני סלעים דאפרשינו לאשם ולקח בהם שני אילים לחולין דיפה שני סלעים מקרב ליה איל אשם ויפה עשרה זוז יהיב ליה למאי דאיתהני מהקדש דהו\"ל גזילו וחומשו ומאי מעילתו גזילו. במאי אוקימתא למעילתו דרישא גזילו אימא סיפא אחד לאשם ואחד לחולין אם היה של אשם יפה שני סלעים יקרב לאשמו והשני למעילתו ויביא עמה סלע וחומשה אלמא מעילתו איל אשם רישא קרי ליה למעילתו גזילה סיפא קרי ליה איל אשם רישא דלא ה\"ל איל דזבן קרן וחומשו קרי ליה למעילתו גזילו סיפא דלא הו\"ל איל דזבן קרן וחומש קרי ליה למעילתו איל אשם ע\"כ. כך היא הגרסא הנכונה וכן גורס הר\"ב תוי\"ט ובעל עץ החיים גריס רוב וליתא. והנראה מסוגיא זו דהיכא דמעל שני סלעים שלקח בהם שני אילים לחולין והיה אחד מהם יפה שני סלעים והשני יפה עשרה זוזים היפה שני סלעים יקרב אשם מעילות והשני יקרב בשביל אשם אחד שהיה חייב ובאלו השני קרבנות נפטר מכל החיובים. וכן פירש\"י אם היה יפה אחד מהם שני סלעים ואחד מהם עשרה זוז היפה שני סלעים יקרב לאשם מעילתו והשני היפה עשרה זוז יקרב למעילתו. ומפרש בגמ' דיקרב בשביל אשם ראשון והרי נפטר מקרן וחומש והשתא קרי למעילתו גזילו ע\"כ. ונראה דאם לא היה יפה אחד מהם עשרה זוז דצריך שיקח איל מן השוק בעשרה זוזים דאין לומר כיון דיפה שני סלעים יקריבנו בשביל גזילו וישלם שני זוזים להקדש בשביל חומשו משום דקי\"ל דקרבנות המזבח מעילתן לקרבנות המזבח וכדאיתא בפ\"ב דמעילה (דף ט') וכ\"פ רבינו ז\"ל בפרקין הל' ז'. והיכא דלא מעל כי אם בסלע כגון שלקח בשני הסלעים שני אילים אחד לאשם ואחד לחולין הדין הוא שאם היו כל אחד משניהם יפה שני סלעים שיביא זה שלקח לאשם לאשמו הראשון שהיה חייב שהרי לשמו נלקח ממעות שהופרשו לו והשני יביא בשביל אשם מעילות שהרי מעל בסלע ויביא ה' דינרים דהיינו סלע שמעל וחומשה ויפלו לנדבה כדינו שהרי אם לא היה מועל בסלע זה היה הדין שהסלע יפול לנדבה דהא קי\"ל מותר אשם לנדבה ועכשיו שמעל ג\"כ הדין שוה ויפול הקרן והחומש לנדבה שהרי ממותר אשם ראשון בא. ובחלוקה זו לא שייך לומר שאם היפה אחד מהם יותר משני סלעים שיועיל לו להפטר מהקרן או מהחומש משום דאם עילוי זה הוא באיל שלקח לשם אשם הא פשיטא דאפי' שוה עשר סלעים שלא יועיל לו כלל דכיון שזה לקחו לשם אשמו שהיה חייב מקודם מה ששוה יותר ממה שלקחו שבח הקדש הוא ואין לבעלים בו חלק כלל דאע\"ג דקי\"ל אדם מתכפר בשבח הקדש היינו דוקא היכא דלקח איל בסלע והוקרו טלאים ושוה שנים דאע\"ג דרחמנא אמר בערכך כסף שקלים בשקל הקדש לאשם מ\"מ כיון דבשעת הקרבה שוה שני סלעים אדם מתכפר בשעת הקדש אבל הכא שאיל זה לקחו לשם אשמו שהיה חייב אף ששוה יותר משני סלעים מהיכא תיתי שיועיל לו על מה שמעל בסלע האחד וזה פשוט. ועוד כיון דסלע זה דינו הוא שיפול לנדבה ויקרב עולה לקיץ המזבח איך יוכל לכוללו עם האשם ולהקריב בתורת אשם ודוקא בחלוקה הראשונה שמעל בשני הסלעים שנמצא שמעל בעיקר האשם מש\"ה מביא הקרן והחומש לשם אשם אבל בחלוקה זו שמעל במותר אשם שדינו ליקרב עולה אינו יכול לכוללו עם האשם ולהקריבו בתורת אשם וכן אם היה העילוי באיל שלקח לשם חולין בהא נמי אינו יכול לכלול עם הקרן והחומש מטעמא דכתיבנא דכיון דקרן זה דינו הוא שיפול לנדבה אינו יכול לכוללו עם האיל שמביא לשם אשם מעילות וחומש ג\"כ דינו הוא כדין הקרן דהא בהדי גזילו מייתי ליה כדכתיב ואת אשר חטא מן הקדש ישלם וחמישיתו יוסף עליו ומהאי קרא הכריח בגמרא בחלוקה הראשונה דהיינו היכא דלקח שני אילים לחולין דאינו מביא החומש עם הקרבן של אשם מעילות שהוא מביא אלא כוללו עם אשמות האחד שהיה חייב דהיינו עם הקרן. עוד הכריחו דין זה בגמרא מדקתני סיפא אחד לאשם ואחד לחולין כו' ויביא עמה סלע וחומשה אלמא חומש בהדי גזילו מייתו ליה ע\"כ. ונראה דההכרח הוא דאם איתא דחומש בהדי אשם מעילות מייתי ליה לייתי אשם ששוה ט' דינרים דהיינו שני סלעים שצריך שיהיה יפה האשם ועוד דינר בשביל החומש ואח\"כ יביא עוד סלע אחר בשביל הגזול ויפול לנדבה ומדקתני ויביא עמה סלע וחומשה מוכח דחומש בהדי גזילו מייתי ליה. וראיתי לרש\"י ז\"ל שכתב והאי דהדר ומקשה ממתני' דל\"ת קרא אישתעי בדנהנה מקדשי בדה\"ב או מהקדש עולה הילכך חומשו כי מייתי חומש בהדי איל אשם לא נפיק דחומש כי קרן בעי מהוי אבל האי דקרן גופיה אשם הוא כי מייתי ליה בהדי אשם של מעילה ש\"ד ת\"ש מסיפא ע\"כ. ואני תמיה על זה דאכתי יש לחלק דלעולם רישא דקרן גופיה אשם הוא ולשם אשם נקרב עכשיו מש\"ה כי מייתי חומש בהדי אשם של מעילה ש\"ד אבל בסיפא דקרן הוי לנדבה מש\"ה לא מייתי חומש בהדי איל אשם דחומש כי קרן בעי מיהוי וכעת צל\"ע:
ודע דבחלוקה זו דסיפא אין חילוק בין אם לקח בתחלה לאשם ואח\"כ לחולין או שלקח בתחלה לחולין ואח\"כ לאשם או שלקח שניהם כאחד לעולם הדין שוה שאם היה כל אחד מהם יפה שני סלעים של אשם יקרב לאשמו והשני למעילתו ויביא עמה סלע וחומשה ומיהו היכא דלקח בתחלה לחולין הדין הוא שיקח דמי המעילה והחומש ויכללם עם דמי האשם הנשארים ויקח בהם אשם משום דקי\"ל דקרבנות המזבח מעילתן לקרבנות המזבח אלא שאם עבר ולקח בדמים הנשארים האשם שהיה חייב ולא כלל הקרן והחומש עם דמים אלו אז דינו הוא דין השנוי במשנתנו וכל זה מתבאר מדברי רבינו:
העולה ממ\"ש דהיכא דמעל בשני סלעים אם היה יפה האחד עשרה זוזים והשני שני סלעים בשני אילים אלו נפטר מכל חיובו מכל וכל והיכא דלא מעל כי אם בסלע אז צריך שיביא שני אילים ויביא עוד סלע וחומשה לתשלום הקרן והחומש והטעם בזה מבואר הוא דברישא דהוציא השני סלעים לחולין הרי מעות אלו יצאו לחולין ושבח דידיה הוא וב' אילים אלו חולין גמורים הן וזה משלם איל אחד ששוה עשרה זוזים בשביל הקרן והחומש ואיל אחר ששוה שני סלעים בשביל אשם מעילות דאטו אם לקח בשני סלעים אלו טלית או חלוק לעצמו אינו נפטר בהבאת שני אילים אחד שוה עשרה זוז ואחד שוה שני סלעים ה\"נ שלקח בהם שני אילים לחולין נפטר בהם שהרי כל השבח דידיה הוא אבל בסיפא בלקח אחד לאשם בסלע מה שהשביח באיל זה שבח דהקדש הוא שהרי לשם אשם הוציא סלע זה ואין לו בשבח זה כלום וזה מעל בסלע בהסלע שני לפיכך יביא מביתו סלע וחומשו וכן פירש\"י ז\"ל יביא סלע וחומשו מביתו שמה ששבח אשם בשתי סלעים שבח הקדש הוא ע\"כ, ומ\"ש אחר זה א\"נ איל אשם כו' ט\"ס הוא וכצ\"ל אילימא איל אשם וקאי ע\"ד הגמ' דקאמר אילימא איל אשם. ועל זה פירש\"י אילימא איל אשם של אשם מעילות והסופרים טעו להדפיס דברים אלו במתני' והוצרכתי לכתוב כל זה לפי שראיתי בספר עץ החיים שהביא דברי רש\"י הלזו עלה דמתני' ולא דק. ורבינו בפירוש המשנה ביאר כל זה באר היטב שכתב בסוף דבריו והטעם שהכריחו בהלכה ראשונה שלא זכר השם שמחמתו הפריש שתי סלעים אלא אמר שהשני אילים לוקחים אחד מהם במעילתו וחומשה והשני לשם מעילה לפי שמעל בכל הדמים מפני שבשתי הסלעים לקח שני אילים לחולין וכבר ביאר התלמוד בכל זה והבן אותו ע\"כ. וכ\"כ הרב בעל קרית ספר ז\"ל ולעיל דאינו מביא כלל שהוציא כל השתי סלעים לחולין ושבח דידיה הוא וכיון דשוה אחד שתי סלעים ואחד עשרה זוזים א\"צ להביא מביתו כלל אלא האשם שהפריש עליו המעות מקודם עכ\"ד והן הן הדברים שכתבנו. אך מ\"ש קודם לזה ומה ששבח אשם בשתי סלעים שבח הקדש הוא וכן מה ששבח של אשם מעילות ע\"כ האי וכן מה כו' לא ידעתי כוונת דבריו. וראיתי לרבינו עובדיה עלה דמתני' שכתב דברים תמוהים בעיני וז\"ל היפה שתי סלעים יקרב לאשמו לשם אותו אשם שהפריש עליו המעות והשני למעילתו מפרש בגמרא לא שיקריב אותו לאשם אלא שיתננו לגזבר בשביל שתי סלעים שהוציא לחולין שנתחייב בהן ובחומשין שהם בין הקרן והחומש עשרה זוזים ויביא אשם בשתי סלעים מביתו לקרבן מעילה עכ\"ד. ומלבד שדבריו מצד עצמם הם תמוהים דלמה נחייב אותו שיביא אשם בשתי סלעים בשביל אשמו הראשון שהיה חייב מאחר שכבר לקה ושלם איל של עשרה זוז בשביל אשמו שהיה חייב. עוד אני תמיה עליו איך לא השגיח בדברי רש\"י דשפתיו ברור מללו כמ\"ש לעיל במתני' כתב יקרב למעילתו מפרש בגמרא דיקרב בשביל אשם ראשון כו' ובגמרא נמי כתיב שתי סלעים מקריב ליה לאיל מעילות והוא לאשמו דקתני במתניתין היפה עשרה זוז יהיב ליה למאי דאיתהני מהקדש כלומר יקריבנו לאשמו הראשון ויהיו תשלומין לקרן וחומש שמעל בהן והיינו למעילתו דקתני מתני' וכן דברי רבינו ברור מללו כדכתיבנא דהיכא דמעל בשתי סלעים לא יתחייב כי אם בשני אילים אחד שוה עשרה זוז ואחד שוה שתי סלעים באופן שדברי רבינו עובדיה צ\"ע ותמהני מהר\"ב תוי\"ט איך לא השגיח בזה. וראיתי לרבינו בפירוש המשנה עלה דמתני' שכתב וצריך שתדע מה שאמרו בשעת הפרשה יפה סלע ובשעת כפרה יפה שתים כשר בשעת הפרשה יפה שתים ובשעת כפרה יפה סלע פסול ואפילו הוקרו הכבשים אחר כן והיה שוה יותר על שתי סלעים הרי הוא פסול לעולם הואיל ונדחה לפי שעיקר בידינו ב\"ח נדחים ע\"כ. ובחיבורו הגדול פ\"ד מהלכות פסולי המוקדשין הל' כ\"ד כתב בהפך שכתב חזר ונעשה יפה שתים יחזור לכשרותו שאין ב\"ח נדחין כמו שביארנו ע\"כ וצ\"ע. גרסי' בתוספתא דסוף כריתות המפרש שתי סלעים לאשם לקח באחד מהם איל לאשם אם היה יפה שתי סלעים יקרב לאשמו ושניה תפול לנדבה ואם לאו ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו אשם יפה שתי סלעים ושניה תפול לנדבה לקח בהם שני אילים לאשם אם היה אחד מהם יפה שתי סלעים יקרב לאשמו והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ואם לאו שניהם ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא מהן אשם יפה שתי סלעים והשאר יפלו לנדבה. והחלוק הוא מבואר דהיכא דלקח באחד מהם איל לאשם הרי גמר בדעתו דסלע ב' תפול לנדבה שהרי מותר אשם היא ולפיכך אף שאינו שוה שתי סלעים ימכר ויביא בדמיו יפה שתי סלעים ולעולם סלע שני יפול לנדבה ואינו יכול לכלול סלע ב' עם דמי האשם שימכור וליקח מהם אשם יפה שתי סלעים והשאר יפול לנדבה אלא צריך שיקח בדמי האשם שהפריש יפה שתי סלעים וסלע שני יפול לנדבה אבל היכא דלקח בשתי סלעים ב' אילים ואין אחד מהם יפה שתי סלעים הדין הוא שימכרו כולם ויקח מהדמים איל יפה שתי סלעים והשאר יפלו לנדבה שהרי מעולם לא היה כאן מותר אשם. ורבינו בחבורו לא ראיתי שהביא חלוקים אלו ולא ידעתי למה. גרסי' בפרק בתרא דכריתות (דף כ\"ז) בעי רב מנשיא בר גדא בכינוס חומשין מהו שיתכפר מי אמרינן את\"ל אדם מתכפר בשבח הקדש משום דקטרח קמיה אבל בלא קטרח לא מתכפר או דלמא את\"ל אין אדם מתכפר בשבח הקדש משום דלא אפרשיה אבל הדין כינוס חומשין הא אפרשיה אמר לו מתכפר. ופירש\"י בכינוס חומשין כגון מעל בשתי סלעים דאשם כמה פעמים עד שעלו החומשין לשתי סלעים מהו שיתכפר בחומשין לבדו שיקנה בהם איל אשם למעילתו והקרן יפול לנדבה. ויש לדקדק דהא כתבנו לעיל דלעולם חומש בהדי גזל מייתי ליה וא\"כ איך משכחת לה שיתכפר בחומשין והלא לעולם החומשין צריך לצרפם עם הקרן ולהביא מהם מה שהיה צריך להביא מהקרן וכמ\"ש רבינו בפירקין הלכה ז'. ולזה אפשר לומר דמה שנסתפק רב מנשיא הוא היכא דכבר לקח מהקרן האשם שהיה חייב ולא צירף החומשין עם הקרן מהו שיתכפר בהם אבל לעולם מודה רב מנשיא דלכתחלה צריך לצרף החומש עם הקרן וליקח בהם אשמו. ולכאורה היה נראה דמה שנסתפק הוא אם הביא מחומשים אשם מעילות שהוא חייב להביא על מה שנהנה מן ההקדש אם מתכפר: " + ], + [], + [ + "המוכר עולתו ושלמיו כו'. תימה הוא בעיני דין זה דבפרק האשה (דף צ') אמרינן דהאי ברייתא דמוכר עולתו ושלמיו ליכא לאוקמי כר\"י הגלילי דהא תני בה המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום משמע דלר' יוסי המוכר שלמיו מעשיו קיימים. ואילו בפ\"ח מהלכות נזקי ממון פסק רבינו כר\"י שכתב וכל הקדשים שחייבים בהם מעילה אין בהם דין נזקין. משמע דבשלמים שאין בהם דין מעילה יש בהן דין נזקין וקרינן ביה רעהו ודין זה אינו אלא כר\"י הגלילי דסבר קדשים קלים ממון בעלים הוא כדאמרינן בפ\"ק דקמא (דף י\"ב). וכ\"נ ממה שפסק רבינו גבי שלמים שהזיקו כו' וכן תודה שהזיקה וכל אלו החלוקות לא מיתוקמי אלא אליבא דר\"י הגלילי וכמ\"ש התוס' שם וכ\"כ הר\"ב לח\"מ דרבינו פסק כר\"י. ואילו הכא פסק דהמוכר שלמיו לא עשה ולא כלום ודין זה אינו לר\"י ונראה כמזכי שטרא לבי תרי וצ\"ע. ועיין במ\"ש הר\"ב לח\"מ בפ\"ו מהלכות בכורות, ועיין בפרק בתרא דזבחים (דף קי\"ד) דמשמע דאליבא דר\"י משכחת לה מוקצה אף לאחר הקדש וכ\"נ בפרק יוצא דופן (דף מ\"א).ואילו רבינו כתב בפ\"ד מהלכות איסורי מזבח דאין מוקצה אחר הקדש וכ\"נ שם ממ\"ש גבי אתנן זונה דלא משכחת במוקדשים כי אם בפסח מכל הני נראה דפסק דלא כר\"י הגלילי ועיין במ\"ש ה\"ה בפ\"ה מהלכות טוען ונטען: " + ], + [ + "יש מעילה בנדרים. דע שיש מעילה בקונמות וכמו שפסק רבינו בפרקין, אך אני מסתפק בקצת דינים בזה. האחד הוא דוקא כשאינו מזכיר אכילה דכיון שלא הזכיר אכילה אסור אף בהנאת אותו דבר וכמ\"ש הר\"ן בנדרים ומש\"ה איכא מעילה משום דדמי להקדש אבל באוסר עליו אכילה ליכא מעילה דכיון דאינו אסור בהנאה לא דמי להקדש אך מתוך מ\"ש (בדף ק\"ט) בשם הרמב\"ן (א\"ה תמצאנו בפ\"ד מהלכות שבועות יע\"ש באורך) עלה דההיא דאמרינן בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ב) שאני שבועות מתוך שחלוקות לחטאות כו' דאוקמה דאידכר שמא דאכילה בתרוייהו הקשה ואע\"פ שחלוקין בשני גופין לענין מעילה כו' הרי דס\"ל דאף שהזכיר אכילה איכא מעילה. ואם תעיין היטב בכל מה שעמדנו באותה סוגיא תראה איך הדבר מוכרח דאיכא מעילה אף במזכיר אכילה. ומיהו נ\"ל דאם אסר איזה דבר באכילה ואכל ממנו שוה פרוטה והוא פחות מכזית דליכא מעילה דהא כיון שהזכיר אכילה לא אסר כי אם כזית ופחות מכזית איכא מאן דאמר שהוא היתר גמור וכמ\"ש לקמן (דף פ\"ה) ואף אליבא דמ\"ד דאסור מדין חצי שיעור דקי\"ל דאסור מן התורה מ\"מ נ\"ל דליכא מעילה אלא א\"כ היה בו כזית ומ\"ש הראשונים שיעור זה דכזית בקונמות הוא משום דמיירי בשאינו מזכיר אכילה. עוד נסתפקתי אם מעל בזדון אם ילקה ב' אחת משום לא יחל והב' משום לאו דמעילה וכמ\"ש רבינו בריש הלכות אלו ולכאורה נראה דלוקה ב' אלא שלא ידעתי למה לא ביאר דין זה. עוד נסתפקתי באוסר איזה דבר ולא התפיסו אי איכא מעילה דאפשר דדוקא במתפיס איכא מעילה משום דעשאו כהקדש אבל אם אינו מתפיס לא. ונראה שדין זה תלוי במ\"ש בספר ב' סי' מ\"ז (א\"ה תמצאנו בפ\"א מהל' נדרים הל' ז') דאיכא מ\"ד דהאוסר איזה דבר בלא התפסה מאי דאסר הוא מדין יד שאנו גומרין דבריו כקרבן ולפי זה איכא מעילה אף כשלא התפיס אך למ\"ד דלאו משום יד הוא אלא דגזרת הכתוב היא שיכול האדם לאסור על עצמו איזה דבר בלא התפסה אפשר דליכא מעילה לאוסר בלא התפסה. עוד נסתפקתי אם הא דאמרינן דיש מעילה אם הוא דוקא באוסר פירותיו על עצמו או על חבירו בזה הוא דאמרינן שדינו כהקדש שהרי יכול להקדיש פירותיו אבל באוסר פירות חבירו עליו אף דאסור ליהנות מהם אפשר דליכא מעילה כיון שאינו יכול להקדיש פירות חבירו ומה שהביאני לזה הוא דבמס' שבועות ונדרים שהובא דין זה דיש מעילה בקונמות לא הובא אלא באוסר פירותיו. עוד נסתפקתי באוסר הנאתו אי איכא מעילה מי בעינן שיאסור דבר מסויים או לא: " + ], + [], + [ + "שבכל עת שיפדו יחזרו הקדש עד שיקצצו. עיין בהר\"ן שהביא בשם מהר\"ם דעולא ובר פדא בתרתי פליגי והא בהא תליא וכי היכי דלעולא כיון שנקצצו א\"צ פדיון ה\"נ אם פדאם קודם שנקצצו יצאו לחולין. ועיין לעיל פט\"ו מהל' מעה\"ק במ\"ש הראב\"ד עלה דהאומר פרה זו עולה כל ל' יום דמשמע מדבריו דחייש לסברת בר פדא וכיון דהוה ספק איסורא אפילו קדושת דמים לא פקעה בכדי: " + ] + ], + [ + [ + "אחד המקדיש לבדק הבית וכו'. דע דחרמי כהנים כל זמן שהן בבית הבעלים מועלין בהם והכי איתא בס\"פ המקדיש שדהו (דף נ\"ט) כל זמן שהם בבית הבעלים הרי הם כהקדש ופירש\"י ויש בהם מעילה. ובפ' יש בקדשי מזבח (דף ל\"ב) אמרינן לעולם רבנן וקרא למעילה אתא. ופירש\"י לרבות חרמי כהנים למעילה ועיין במ\"ש התוס' שם וכ\"כ הרא\"ש בפ\"ב דנדרים (דף י\"ח) והתוס' שם: " + ], + [], + [], + [], + [ + "וכן המקדיש בית בנוי וכו'. עיין במ\"ש רבינו לעיל פ\"ו מהלכות ערכין וחרמין הל' ל' וצ\"ע ועיין שם בלח\"מ: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בגדי כהונה שבלו מועלין בהם כשאר קדשים. אני תמיה בדין זה טובא דהא קי\"ל דכל דבר שנעשה בו מצותו שוב אין מועלין בו וכדאיתא בפ' כל שעה (דף כ\"ו) ובכמה דוכתי, וכי תימא שאני בגדי כהונה דכיון דרחמנא אמר בבגדי כ\"ג והניחם שם ואמרינן בפ' קמא דיומא (דף י\"ב) דטעונים גניזה וכיון דאשמעינן קרא בבגדי כ\"ג דאף שנעשה בהם מצותם שיש בהם מעילה מינה ילפינן נמי לבגדי כהן הדיוט שאף שנעשה בהם מצותם שיש בהם מעילה, הא ליתא דא\"כ יהיו טעונים בגדי כהן הדיוט גניזה דומיא דבגדי כ\"ג שטעונים גניזה ואילו בפרק החליל (דף נ\"א) תנן מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהם מהן היו מפקיעין ובהן היו מדליקין, וכי תימא דלעולם דטעונים גניזה לפי שיש בהם דין מעילה אף שנעשו בהם מצותם אלא דשאני שמחת בית השואבה דלכבוד הקרבן היו עושין וכצורך קרבן חשיב וכמ\"ש התוס' בפ\"ב דשבת (דף כ\"א) ד\"ה שמחת, הא ליתא דא\"כ גם מבלאי בגדי כ\"ג יעשו פתילות לקודש ולשמחת בית השואבה ואילו מדברי רבינו פ\"ח מהל' כלי המקדש הל' ה' והל' ו' נראה דס\"ל דלא היו עושין פתילות כי אם מבגדי כהן הדיוט אבל מבגדי כ\"ג לא והטעם ע\"כ הוא משום דרחמנא אמר והניחם שם שיהיו טעונים גניזה ואפי' למנורה לא היו עושין מהם פתילות ואע\"ג דהאי קרא בבגדי לבן משתעי קרא מ\"מ ס\"ל דכל בגדי כ\"ג דין אחד יש להם אבל בגדי כהן הדיוט לא ילפינן מיניה וא\"כ כיון דלא ילפינן בגדי כהן הדיוט מבגדי כ\"ג מנא לן דבגדי כהן הדיוט יהיה בהם מעילה מאחר שנעשה בהם מצותן. הן אמת דבירושלמי פ' החליל הלכה ג' מצאתי תני מבלאי מכנסי כ\"ג היו מדליקין את הנרות שבפנים ומבלאי מכנסי כהן הדיוט היו מדליקין את הנרות שבחוץ. וכפי דברי הירושלמי הללו ניחא דלעולם דין בגדי כהן הדיוט ובגדי כ\"ג שוין הם בדינם וטעונים גניזה אלא דלצורך מצוה התירו אלא דבגדי כ\"ג שקדושתם יתירא יחדו אותם למנורה ובגדי כהן הדיוט יחדו לשמחת בית השואבה אך לרבינו דס\"ל דמבגדי כ\"ג לא היו עושין פתילות קשה מה שהקשיתי והדבר אצלי צריך תלמוד: נסתפקתי בכלי שרת שניקבו או שנשברו ששוב אינם ראויים לעבודה וכמ\"ש רבינו בפ\"ג מהל' פה\"מ הל' ד' אם יהיה בהם דין מעילה דהא קי\"ל דכל דבר שנעשה מצותו שוב אין בו מעילה וכדאיתא בפרק כל שעה (דף כ\"ו) ובכמה דוכתי ובגדי כהונה שבלו שיש בהם מעילה וכמ\"ש רבינו בפ\"ה מהלכות אלו דין י\"ד שאני בגדי כהונה דרחמנא אמר והניחם שם ואין ללמוד הימנו לדבר אחר וכדאיתא התם בפרק כל שעה או דלמא שאני בגדי כהונה ששוב אינם ראויים למצותם כלל דהא לא מהניא להו גיהוץ וכמו שפסק רבינו בפ\"א מהל' כלי המקדש דין ה' מש\"ה אי לאו דרבינהו קרא לא היה בהם דין מעילה אבל כלי שרת שיכול להתיך אותם ולעשות אותם כלי מחדש וכמו שפסק רבינו בפ\"א מהל' כלי המקדש הלכה י\"ג אפשר דראוי למצותם הם ויהיה בהם דין מעילה ולא נגמרה מצותם ולזה נוטה דעתי. ואפשר שלזה כיון רבינו במ\"ש ואין קדושתם מסתלקת מהם לעולם כלומר דלא תימא דהוי כדברים שנעשה בהם מצותם דקי\"ל דאזדא קדושתם מהם ואין בהם מעילה אלא הני כיון שיש להם תקון קדושתם אינה מסתלקת מהם ויש בהם דין מעילה: " + ], + [ + "קדשי כותים וכו'. כתב מרן ופסק כר\"ש ואיני יודע למה וכו'. ועיין במ\"ש מרן לעיל ס\"פ ח\"י מה' פסולי המוקדשין. ועיין ברכת הזבח (ריש דף קנ\"ד) ודוק: " + ], + [ + "קול ומראה וריח של הקדש כו'. (א\"ה עיין במה שכתב הרב המחבר לעיל פ\"ח מהלכות כלי המקדש דין ו'): " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "ואין מועל אחר מועל בקדשים וכו'. ראיתי לבאר בדיני מעילה מה הם הדברים שיש בהם מועל אחר מועל לפי שראיתי שיש בדין זה מחלוקות רבות בין גדולי הראשונים ז\"ל. תנן בפרק חמישי דמעילה (דף י\"ט ע\"ב) אין מועל אחר מועל למוקדשין אלא בהמה וכלי שרת בלבד כיצד רכב על גבי בהמה ובא חבירו ורכב ובא חבירו ורכב כולן מעלו שתה בכוס של זהב ובא חבירו ושתה ובא חבירו ושתה כולן מעלו ע\"כ. והנה התוס' בפרק ב' דקדושין (דף נ\"ה) הקשו דבתוספתא דמעילה תניא קורדום של הקדש ביקע בו ובא חבירו וביקע בו כולן מעלו נתנו לחבירו וחבירו לחבירו הוא מעל וחבירו מותר לבקע בו לכתחלה והשתא היכי דמי אי האי קרדום כלי שרת כי נתנו לחבירו אמאי לא מעל חבירו הא אמרי' שיש מועל אחר ועל מועל בכ\"ש ואם אינם כלי שרת אמאי אמרינן כולן מעלו הא אין מועל אחר מועל אלא בהמה וכלי שרת בלבד ותירצו וי\"ל דלעולם מיירי בקרדום שאינה כלי שרת ולא קשה מידי דהא דאמרינן הכא דאין מועל אחר מועל היינו כשהוא סבור שהכלי של חבירו ואז הוא מתכוין לגוזלה כדין שליחות יד בפקדון כו' אבל האי דתוספתא דקאמר בא חבירו ובקע בו ובא חבירו ובקע בו דכולן מעלו מיירי דכל חד וחד סבור שהיא שלו ואינו מכוין להוציאו מרשות לרשות אלא ליהנות ולהניחו אחר ההנאה ואז כשיהנה לא ימעול אלא כפי טובת הנאה שיש לו במלאכה ומשום הכי אמרינן שלא יצא לחולין ומעלו כולן אבל נתנו לחבירו וחבירו לחבירו לא מעל אלא הראשון שהוציאו מרשות לרשות דנהי נמי דסובר שהיא שלו מ\"מ מתכוין הוא להוציאו מרשותו לרשות חבירו ולפיכך צ\"ל בא חבירו ורכב עליו ובא חבירו ורכב עליו כולן מעלו אע\"פ שנתכוין לגוזלו ולהוציאו מרשות לרשות דאל\"כ מאי איריא בהמה וכלי שרת אפילו קדשי בדק הבית יש מועל אחר מועל היינו דאינו מתכווין להוציאו מרשות לרשות אלא ליהנות ממנו להניח כדפרישית אלא לעולם איירי שמתכוין לגוזלה ואפ\"ה אמרינן דכולן מעלו ע\"כ. והנה כוונת התוס' היא מבוארת דכל היכא שהוא סבור שהכלי הוא שלו ואינו מכוין להוציאו מרשות לרשות כשנהנה בו לא מעל אלא כפי טובת הנאה שיש לו במלאכה ולא יצא כל הכלי לחולין ומש\"ה יש בו מועל אחר מועל אבל כשנתנו לחבירו אף שהוא סבור שהוא שלו מ\"מ מתכוין הוא להוציאו מרשות לרשות ויצא כל הכלי לחולין ומש\"ה לא מעל כי אם הראשון אך אם היה סובר שהכלי של חבירו אז הוא מכוין לגזלה ואע\"פ שלא כיון לגזול כי אם הנאת המלאכה מ\"מ חשיב כאילו גזלה כולה כדין שליחות יד שנקרא גזלן על כל הפקדון אע\"פ שלא שלח יד כי אם במקצתן וכיון שכן אין בו מועל אחר מועל שהרי מעל בכולה ויצא כל הכלי לחולין אך בבהמה וכלי שרת שהם קדושת הגוף אף שהוא סבור שהכלי של חבירו ונתכוין לגוזלו יש בו משום מועל אחר מועל. ונראה כי היכי דנשתנה דין בהמה וכלי שרת היכא שהיה סבור שהכלי של חבירו ונתכוין לגוזלו דבשאר קדשי בדה\"ב אין בו מועל אחר מועל ובבהמה וכלי שרת יש בו מועל אחר מועל ה\"נ היכא דנתנו לחבירו וחבירו לחבירו אף דבקדשי בדה\"ב אין בהם מועל אחר מועל בבהמה וכלי שרת יש בהם מועל אחר מועל. וראיתי בתוספתא הלזו שהביאו התוס' שסיימו בה ובעולה נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו והן הדברים שכתבתי וכבר הביאו התוס' סיום זה שכתבנו בפ' השואל (דף צ\"ט) ד\"ה וחבירו ונראה דעולה לאו דוקא וה\"ה כלי שרת, ואפשר דהתוספתא ס\"ל כרבנן דאית להו דאין מועל אחר מועל כי אם בבהמה וכדאיתא בפ\"ה דמעילה אבל לדידן דקי\"ל כר' נחמיה וכסתם מתני' ה\"ה דבכלי שרת נמי נתנו לחבירו וחבירו לחבירו דכולן מעלו ועולה דנקט לאו דוקא דה\"ה לשאר קדשים כגון חטאת ואשם וכמ\"ש מרן בפרקין הל' ה' בשם הר\"י קורקוס. ועיין ברש\"ל ובעצמות יוסף דגריס או היכא שנתנו לחבירו ואני סבור דט\"ס הוא בדברי התוספתא ועיקר הגירסא היא כמ\"ש לעיל: ודע שמדברי הריטב\"א בחידושיו לקדושין עלה דההיא דאמרינן (בדף נ\"ד) משמיה דבר פדא אומר היה ר\"מ הקדש במזיד מתחלל נראה דס\"ל דהחילוק הוא בין מתכוון לגזול לאינו מתכוין לגזול ומאי דתני בתוספתא בקורדום של הקדש דכולן מעלו מיירי שלא נתכוונו ראשונים לגזול אלא שנתכוין ליהנות בהם לשעתו בלבד לא מעל אלא כנגד טובת הנאה שבו וכנגדו בלבד יצא לחולין והשאר הקדש וכולן מעלו בקדושה ששייר כל אחד לחבירו ומאי דתנן אין מועל אחר מועל במוקדשין מיירי בשנתכוין הראשון לגזול ובבהמה וכלי שרת שהם קדושת הגוף יש מועל אחר מועל אפי' שנתכוין הראשון לגזול משום חומרא דידהו ע\"כ. והנראה מדבריו הוא שאינו מחלק בין סבור שהוא שלו לסבור שהוא של אחרים אלא דמתני' והתוספתא מיירי בסבור שהוא של אחרים אלא דמתני' איירי במתכוין לגזול ומש\"ה אין בו מועל אחר מועל אבל התוספתא מיירי בשאינו מתכוין לגזול אלא שנתכון ליהנות בהם לשעתו בלבד ומש\"ה יש בהם מועל אחר מועל וכבר דחו התוס' בפ' השואל (דף צ\"ט) חלוק זה דהריטב\"א וכתבו ואין נראה לר\"י דהתם איירי בשלא נתכוין לגזול אלא כל אחד דעתו להחזירו אחר בקוע ולא יצא לחולין אלא מה שנתכוין לגזול דהא קי\"ל שואל שלא מדעת גזלן הוי וקים ליה עליה ברשותיה ע\"כ. והנה התוס' ס\"ל כסברת ר\"י הלזו ומש\"ה בפ\"ב דקדושין לא רצו לחלק בין נתכוין לגזול ללא נתכוין משום דס\"ל דאף אם לא נתכוין לגזול כי אם הנאת המלאכה נעשה גזלן על כולה וחלקו בין סבור שהיא שלו לסבור שהיא של אחרים וכמ\"ש לעיל אך הריטב\"א לא שת לבו לקושיית ר\"י וס\"ל דכל שלא נתכוין לגזול כי אם הנאת המלאכה לא נעשה גזלן על כולה ולא יצא לחולין כי אם כנגד טובת הנאה שבו ומש\"ה יש בו מועל אחר מועל. וראיתי להריטב\"א שם שסיים בתוס' נתכוין לגזול הוא מעל וחבירו לא מעל ע\"כ ואם איתא לגירסא זו נראה שדברי הריטב\"א הם מוכרחים אך עדיין אפשר ליישב דברי התוס'. אף כפי גירסא זו דמאי דתני ואם נתכוין לגזול היינו שהיה סבור שהיא של אחרים ומשום דברישא איירי בסבור שהיא שלו שאז לא נתכוין לגזול קתני סיפא ואם נתכוין לגזול דהיינו שהיה סבור שהיא של אחרים דכל שסבור שהיא של אחרים ע\"כ נתכוין לגזול מיהא הנאת המלאכה ונעשה גזלן על כולה. הן אמת שגירסא זו דהריטב\"א לא מצאתיה בתוספתא והגירסא שהיא בתוספתא דידן היא כמו שסיימו התוס' נתנה לחבירו וחבירו לחבירו הראשון מעל. ונראה שאף כפי גירסא זו אפשר ליישב דברי הריטב\"א דאף אם לא נתכוין לגזול אלא שנתנו לחבירו ליהנות בו לשעתו ואח\"כ יחזירנה למקומה אפ\"ה הראשון מעל כיון שהוציאה מרשות לרשות ואין זה מן התימה שהרי אליבא דתוס' נמי דמוקמי לה לתוספתא בסבור שהיא שלו ולא נתכוין לגוזלה אפ\"ה אם נתנה לחבירו הראשון מעל דכיון שהוציאה מרשותו הרי מעל בכולה וא\"כ להריטב\"א נמי הכי מיתפרשא דאף שלא נתכוין לגזול את כולה אלא שנתנה לחבירו להנאת המלאכה כיון שהוציאה מרשותו מעל בכולה: הן אמת שמדברי הרב בעל חידושי הלכות בפרק השואל עלה דדברי ר\"י שכתבנו נראה דס\"ל דהמשאיל קורדום לחבירו לבקוע בו דינו כמי שלוקח קורדום לבקוע בו ואינו מתכוון לגוזלו ומשאיל קורדום לבקוע בו ג\"כ יש בו מועל אחר מועל לפי שלא יצא לחולין כי אם הנאת בקוע ולפי זה ס\"ל שדברי ר\"י כפי הס\"ד לא היו כי אם ליישב התוספתא מרישא לסיפא וכן נמי דלא תיקשי אמתני' דאין מועל אחר מועל אבל לרב הונא דקאמר המשאיל קורדום של הקדש מעל לפי טובת הנאה שבו וחבירו מותר לבקוע בו לכתחילה עדיין לא מיתרצא לפי חילוקו של ר\"י אך להריטב\"א ז\"ל שתפס לעיקר חילוקו של ר\"י צריכין אנו ליישב דברי ר' אמי. ואפשר דהך דר' אמי מיירי בשנתכוין המשאיל לגוזלה ומש\"ה חבירו מותר לבקע בה לפי שיצאת לחולין ואפ\"ה לא מעל כי אם טובת הנאה שבה שזה הוא מה שנהנה. ואין זה מן התימה דנאמר שיצא כל הקורדום לחולין והוא לא ימעול כי אם לפי טובת הנאה שבה שהרי התוס' בפ' השואל אמרו שסברא זו הוה ס\"ל לר\"י אלא ששוב חזר בו. אך נראה דאי אפשר לומר זה להריטב\"א דהא מתוך דבריו נראה דס\"ל דכל שנתכוין לגזול אף שלא נהנה כי אם בבקוע מעל לפי כולה וא\"כ הכא נמי אי מיירי שנתכוין לגוזלה אף שלא נהנה כי אם לפי טובת הנאה שבה היה מן הדין שימעול לפי כולה: אשר ע\"כ נראה דהכא מיירי בשלא נתכוין לגזול אלא שנתכוון ליהנות בה בטובת הנאה ומה שחבירו מותר לבקע היינו דוקא עד זמן השאלה שאותה הנאה של בקוע יצאתה לחולין אבל לעולם שלא יצא כל הקורדום לחולין וכמ\"ש ר\"י לפי המסקנא. א\"נ דס\"ל דכל הקורדום יצא לחולין ואפ\"ה לא מעל כי אם לפי טובת הנאה שבה וכמ\"ש ר\"י בתחלה ואף דלהריטב\"א כל שלא נתכוין לגזול לא יצא לחולין כי אם כנגד מה שנהנה י\"ל דהיינו דוקא בשלא הוציאו מרשותו אבל כל שהוציאו מרשותו אף שלא נתכוין לגזול אלא ליהנות בה בטובת הנאה ואח\"כ יחזירנה למקומה יצא כל הקורדום לחולין אף שלא מעל כי אם לפי טובת הנאה שבה וכבר כתבנו לעיל סמוכות לזה שיש חילוק באינו מתכוין לגזול בין מוציא הדבר מרשותו לאינו מוציא. ואני מתקשה בדברי הרב בעל חידושי הלכות שבדברי התוס' שכתבו ואין נראה לר\"י כו' לא באו לתרץ כי אם התוספתא מרישא לסיפא ומתניתין דאין מועל אחר מועל דרישא דתוספתא מיירי בשאינו מתכוין לגזול ומש\"ה יש בו מועל אחר מועל וסיפא דתוספתא ומתני' מיירי במתכוין לגזול וכמו שהאריך בזה הרב יע\"ש דאיך יתכן לומר דסיפא דתוספתא מיירי במתכוין לגזול דאי מתכוין לגזול מאי איריא שנתנו לחבירו שהוציאו מרשותו אף אם לא הוציאו מרשותו כל שנתכוין לגזול ע\"י בקוע יצא כל הקורדום לחולין ואין בו מועל אחר מועל ועוד הן לו יהי כדברי הרב דסיפא איירי בנתכוין לגזול אכתי יש ליישב דברי ר' אמי דמיירי נמי בנתכוון לגזול ויצא כל הקורדום לחולין ואפ\"ה לא מעל כי אם לפי טובת הנאה שבה וכמו שהיה נראה לר\"י לכאורה. אשר ע\"כ נ\"ל דבדברי ר\"י הללו מתרצא נמי מימרא דר' אמי ע\"פ הדרכים שכתבנו לעיל שאם נאמר דסיפא דתוס' מיירי באינו מתכוין לגזול ואפ\"ה יצא כל הקורדום לחולין משום דהוציאו מרשות לרשות אתיא מימרא דר' אמי כפשטה דאף שלא נתכוין לגזול יצא כל הקורדום לחולין ומש\"ה מותר לבקוע בו ואפ\"ה לא מעל כי אם לפי טובת הנאה שבה ואי אמרת דסיפא דתוספתא איירי במתכוין לגזול ונקט נתנה לחבירו לומר שאף בלא בקוע יצא לחולין לפי שמעל הך דר' אמי נמי הכי מתפרשא דמיירי בנתכוין לגזול ויצא כל הקורדום לחולין אף שלא מעל כי אם לפי טובת הנאה שבה: ודע שלפי מ\"ש התוס' בפ' האיש מקדש דהחילוק הוא בין סבור שהוא שלו לסבור שהוא של אחרים הך דר' אמי אפשר דמיירי אף בסבור שהוא שלו ויצא כל הקורדום לחולין ומש\"ה מותר לבקע בו משום דהוציאו מרשות לרשות דומיא דנתנו לחבירו אלא דהכא במשאיל לא מעל כי אם לפי טובת הנאה אף שיצא כל הקורדום לחולין ואם נפשך לומר דשאני ההיא דנתנו לחבירו שהוציאו מרשות לרשות לעולם אבל הכא דלא הוציאו אלא בתורת שאלה כל שהיה סבור שהוא שלו לא יצא לחולין כי אם מה שנהנה צ\"ל דס\"ל דמה שמותר לבקוע הוא דוקא עד זמן השאלה שאותה הנאה כבר יצאתה לחולין אבל לאחר השאלה מעל ואתי שפיר דלא מעל כי אם לפי טובת הנאה א\"נ דמיירי בסבור שהיא של אחרים ויצא כל הקורדום לחולין ומותר לבקע בו לעולם אלא שאעפ\"כ לא מעל כי אם לפי טובת הנאה שבו וכמו שהיה נראה לכאורה לר\"י. ודע שהתוס' בפ' השואל חלקו באופן אחר וכתבו דתוספתא איירי בגזברים המסורות להם קורדומות של הקדש דכל אחד מעל לפי שנהנה ואינו יוצא לחולין שהרי לא נתכוונו להוציא מרשות שהוא שם וסיפא דקתני נתנו לחבירו היינו לחבירו שאינו גזבר ואפי' בלא בקוע מעל שנתכוין להוציאו מרשותו והא דתנן אין מועל אחר מועל אלא בהמה וכלי שרת בלבד כיצד רכב ע\"ג בהמה ובא חבירו ורכב התם איירי בשאינם גזברים דאי בגזברים אף קדושת דמים נמי כולם מעלו ע\"כ: והנה דברי התוס' הללו באו יותר בארוכה בפ' המנחות והנסכים (דף ק\"א) והמתבאר מדבריהם שהגזבר שבקע בקורדום כיון שהקורדום הוא תחת ידו והוא סבור שהוא שלו אינו מוציא מרשות הקדש אלא הנאת בקוע כיון דגזבר הוא ועדיין בידו אינו יוצא מרשות הקדש ולכך מועלין כולן שאין הקורדום מתחלל ע\"י הבקוע אבל איניש דעלמא שאינו סבור שהוא שלו כי מבקע ביה מיגזל גזלה ומפיק ליה מרשות הקדש ומתחללת קדושת דמים בכך ואפי' אין מתכוין לגזול אלא דעתו להחזיר לרשות בעלים לאחר בקוע הא קי\"ל שואל שלא מדעת גזלן הוי לרבנן וקם ליה כולה ברשותיה ואפי' נתכוין להיות שואל כאילו נתכוין לגזול ע\"כ. ומתוך דברי התוס' הללו נראה שהחילוק שיש בין גזברים לשאר האנשים הוא שהגזבר הוא סבור שהוא שלו וכיון שהוא סבור שהוא שלו אינו מוציא מרשות הקדש אבל איניש דעלמא אינו סבור שהוא שלו ומש\"ה כי מבקע ביה מיגזל גזליה. וכך נראה מדברי התוס' בפ\"ב דקדושין דהחילוק שיש בין גזבר לאיניש אחרינא הוא שהגזבר סבור שהוא שלו ומי שאינו גזבר אינו סבור שהוא שלו ממה שכתבו בסוף דבריהם וראיה לחלק בין נהנה מדבר שסבור שהוא שלו לנהנה מדבר שהוא סבור שהוא של אחרים והביאו ההוא דנטל אבן או קורה של הקדש כו' ולפי זה אין חילוק בין מה שחלקו התוס' בפ\"ב דקידושין למה שחלקו בפ' המנחות שהכל הולך אל כוונה אחת ואין ביניהם כי אם שינוי לשון. אך התוס' בפ' השואל לא הזכירו כלל חילוק בין סבור שהוא שלו לסבור שהוא של אחרים והנראה אצלי מדבריהם הוא דגזבר אף שהוא סבור שהוא של אחרים אינו מכוין להוציאו מרשות שהוא שם שהרי עד האידנא היה ברשותו ועכשיו נמי ברשותו הוא ומש\"ה אינו יוצא לחולין ולא מעל כי אם לפי מה שנהנה ויש בו משום מועל אחר מועל אבל אם נתנו לחבירו שאינו גזבר מעל לפי כולה שהרי נתכוין להוציא מרשות שהיה שם ומש\"ה אין בו משום מועל אחר מועל אבל באיניש דעלמא שאינו גזבר אף שסבור שהוא שלו הרי מכוין להוציאו מרשות ההקדש ומש\"ה אין בו משום מועל אחר מועל כי אם בבהמה וכלי שרת. ואף שמדברי התוס' בפ' כיצד הרגל (דף כ') ד\"ה נתנה נראה דס\"ל דהא דקי\"ל דיש חילוק בין גזבר לשאינו גזבר הוא דוקא בסבור הגזבר שהוא שלו אבל בסבור שהוא של אחרים אף שלא נתנה לחבירו מעל אף בלא שום הנאה נראה דלא דמי דודאי לענין חיוב מעילה הוא דאמרינן דהא דקי\"ל דגזבר שנטל אבן או קורה דלא מעל אלא בסבור שהיא שלו שלא נתכוון לגזול וגם לא יצאת מרשות שהיה שם אבל לענין אם יש בו מועל אחר מועל שתלוי הטעם באם יצא כל החפץ לחולין בהא אפשר לומר דכל שהוא גזבר ואף שסבור שהוא של אחרים כיון שלא יצא מרשות הקדש לא מעל כי אם לפי טובת הנאה שבה ומש\"ה אית ביה משום מועל אחר מועל. ועיין במה שכתבו התוס' בפ\"ק דחגיגה (דף י') ד\"ה משקל שדבריהם צריכים תלמוד ובמקום אחר נבארם. והתוס' בפ' הנהנה (דף י\"ח) ד\"ה אין הקשו מהתוס' למתני' ותירצו ויש מפרשים דהתם במאי עסקינן כגון שלאחר בקוע החזירו דמה שהחזיר הוי הוא של הקדש כאילו לא מעלו ורבינו יצחק מפרש דהתם בגזברין עסקינן דלעולם לא יצאו לחולין בשום מעילה עד שיוציאנה מרשותו. והנה התירוץ הראשון היא סברת הריטב\"א שכתבנו לעיל והוא מ\"ש התוס' בפ' השואל שלא נראה לר\"י והתירוץ השני הוא מ\"ש התוס' בפ' השואל בשם ר\"י. ודע דההיא שכתבו התוס' בההיא דמשאיל קורדום אם יצא כל הקורדום לחולין או דוקא הנאת בקוע דבריהם צריכים ישוב ומה גם מ\"ש בהאי מלתא בפ' המנחות ועוד אנופף ידי בזה בעז\"ה:
ודע שהראב\"ד בפרקין דחה התוספתא הלזו שהביאו התוס' מהלכה וכתב ואין סומכין על התוספתא שהיא סותרת המשנה והגמרא ע\"כ. ורבינו רוח אחרת עמו בדינים אלו שכתב המועל בקדשי בדה\"ב כיון שמעל בשגגה התחלל הקדש וזה שנהנה אחריו פטור כו' בד\"א כשמעל בקודש והוציאו בתורת חולין והקנאו לאחר אבל אם נהנה בו ופגמו ולא הקנה לאחר יש בו מועל אחר מועל ואין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בבהמה וכלי תשמיש בלבד כיצד כו' בהמת קדשי מזבח אינה כן אלא יש בה מועל אחר מועל כו' וכן אם נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו ע\"כ. והנה כוונתו מבוארת דקדשי בדה\"ב כגון בהמה טמאה או קורדום או כוס של זהב כל שהוציאו מרשותו לרשות אחר אין בו משום מועל אחר מועל אלא הראשון מעל וחבירו לא מעל אך אם לא הוציאו מרשותו אלא שנהנה בו ואח\"כ בא חבירו ונהנה בו כולם מעלו וכמו שחלקו בתוס' אבל קדשי מזבח יש בהם מועל אחר מועל אף שהוציאם מרשותו ונתנו לחבירו וחבירו לחבירו כולם מעלו וכל הדברים שיש בהם קדושת הגוף דינם כקדשי מזבח וכמ\"ש רבינו. ובאמת שדברי רבינו הללו הם תמוהים כפי סוגית הגמ' וכמו שתמה הראב\"ד והנה בפ' הנהנה תנן אין מועל אחר מועל אלא בהמה וכלי שרת כיצד רכב על גבי בהמה ובא חבירו ורכב ובא חבירו ורכב כולן מעלו שתה בכוס של זהב בא חבירו ושתה כולן מעלו ובגמ' אמרו מני מתני' רבי נחמיה היא דתניא אין מועל אחר מועל אלא בהמה בלבד רבי נחמיה אומר בהמה וכלי שרת וכו' ק\"ו אם אחרים מביא לקדושתן הוא עצמו לא כ\"ש. והנה מרן ז\"ל ליישב סוגיא זו לדעת רבינו כתב דמפרש דכלי שרת דמתניתין כלי שרת ממש הם וכבר הזכירם רבינו בסמוך ואע\"פ שכתבו בלשון יראה לי היינו לענין שאם נתנו לחבירו כו' אבל לענין שיש בו מועל אחר מועל מדינא הוא מאחר שהוא קדוש קדושת הגוף וכלי תשמיש שכתב כאן היינו כגון קורדום וכיוצא בו שאינם קדושים אלא קדושת דמים וכדאיתא בתוספתא והוא נלמד ממתני' דקתני ע\"ג בהמה ומיירי בבהמה טמאה כו' ומינה נילף לכלי תשמיש שאינם קדושים כי אם קדושת דמים ע\"כ. והנה לפי יישוב זה צ\"ל דמה שנחלקו ת\"ק ור' נחמיה בכלי שרת הוא אפילו שלא נתנם לחבירו אלא שנהנה בהם ובא חבירו ונהנה ס\"ל לת\"ק דאין בו משום מועל אחר מועל ומש\"ה אמרו בגמרא מתניתין רבי נחמיה היא דלת\"ק אין בו משום מועל אחר מועל בשום ענין דאם נאמר שמחלוקת זה אינו אלא בנתנו לחבירו וחבירו לחבירו מלבד מה שיקשה לרבינו שכתב יראה לי שה\"ה כלי שרת ע\"ק דמנא ליה לתלמודא דמתני' ר' נחמיה היא הא במתני' לא הוזכר נתנו לחבירו וחבירו לחבירו: " + ], + [], + [ + "בהמת קדשי קדשים שנפל בה מום וכו'. עיין בפ\"ה מהל' ערכין הל' י\"ב ובמה שרמזתי שם ועיין בתוי\"ט ודוק: " + ] + ], + [ + [ + "המשלח הוא שמעל. נסתפקו התוס' באומר לשליח הושט ידך לכד של שמן ותהנה מן הסיכה או שב על עורות של הקדש או התחמם בגיזי עולה והשליח לא ידע דהם של הקדש דהשתא לא עשאו שליח אלא מן ההנאה אם יתחייב המשלח כדאמרינן גבי מעילה או דלמא זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן. יע\"ש בפ' האיש מקדש (דף מ\"ג) ד\"ה שלא ועיין בפ\"ג דמעילה (דף י\"ט) ד\"ה אכילתו: " + ], + [ + "לא מעל אלא האוכל בלבד כו'. ראיתי להתוס' בפרק האיש מקדש (דף מ\"ג) ד\"ה שלא שאם אמר הגזבר לשליח אכול ככר זו של הקדש והשליח לא ידע שהיא של הקדש דחייב המשלח ע\"י הגבהה דשליח דמיד דאגבהה שליח קנייה וההיא שעתא חייב המשלח משמע דקודם אכילת השליח חייב המשלח. ולפי זה נ\"ל דגם היכא דשליח מתחייב כגון שהיה המשלח מזיד חייב השליח מכי אגבהה אף שלא נהנה. ומדברי רבינו שכתב לא מעל אלא האוכל משמע דדוקא באכילה מתחייב ולא משעת הגבהה וכי תימא דדוקא גבי חיובא דמשלח הוא דאמרינן דאינו מתחייב ע\"י הנאת השליח אלא מכי אגבהה מתחייב משלח אבל גבי חיובא דשליח לעולם אינו מתחייב אלא מכי נהנה. הא ליתא דהא קי\"ל נזכר בעה\"ב ולא נזכר שליח שליח חייב. הרי דאף שלא נהנה שליח מתחייב משום דהוציאו מתורת הקדש לחולין. ואי אמרינן דהאומר לחבירו אכול ככר זה דמתחייב המשלח משעת הגבהה ה\"ה היכא דהמשלח פטור דמתחייב השליח משעת הגבהה. שוב ראיתי דודאי האומר לחנוני טול פרוטה זו של הקדש ותן לי בעדה נרות אם היה שוגג המשלח המשלח חייב אך אם היה מזיד אין החנוני חייב עד שיוציא אותה פרוטה אבל משום דקנאה אינו חייב כיון שהוא לא עשה שום מעשה אבל המשלח חייב כיון שעל פיו קנאה החנוני וכ\"כ רבינו בפרקין הל' ה'. ולפי זה מ\"ש רבינו האוכל הוא דוקא האוכל והוא מוסכם אליבא דכ\"ע. ודוקא לענין חיובא דאורחי אבל לענין חיובא דמשלח מכי אגבהה אורח נתחייב המשלח וכמ\"ש התוס' (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ג מהלכות גניבה הלכה ו'): " + ], + [], + [], + [ + "נזכר אף השליח וידע שהיא הקדש וכו'. ואם נזכר השליח לבד בעה\"ב חייב תוס' פרק האיש מקדש (דף מ\"ב) ד\"ה אמאי. ומ\"ש רבינו ונתפס המקח להקדש. כן הוא בתוספתא דמעילה והדין מצד עצמו הוא פלא בעיני וצ\"ע: " + ], + [ + "לא מעל עד שיוציא את כל הכיס. כתב מרן והטעם שאין מעילה מן הספק כו'. ועיין במ\"ש התוס' פ\"ב דסוטה (דף י\"ח) ד\"ה חזר וחלקן ודוק. ומ\"ש עוד מרן א\"נ מטבע חשיב ולא בטיל כו'. (א\"ה את זו שלח הרב המחבר להרב מהר\"ר יעקב אלפאנדארי ז\"ל) עוד ראיתי שעמד מעכ\"ת במ\"ש התוספות בסוף מעילה דמטבע חשיב ולא בטיל מן התורה הן אמת שדין זה הוא דבר חדש שלא מצינו בשום מקום דבר שלא יהיה לו ביטול מן התורה וכמ\"ש הרשב\"א בת\"ה דכל הדברים שאין להם ביטול הוא דוקא מדרבנן אבל מן התורה הכל בטל ברוב ולא די לנו זה הצער אלא דמדברי מרן בפ\"ז מהל' מעילה נראה דגם דבר שיש לו מתירין אין לו ביטול מן התורה ודבריו צ\"ע. ובעיקר דברי התוס' שכתבו דמטבע חשיב ולא בטיל לכאורה היה נראה לדקדק מההיא דאמרינן בע\"ז (דף נ\"ב.) שבקשו לגנוז כל כסף וזהב שבעולם מפני כספא ודהבא של ירושלים ופריך וירושלים הוי רובא דעלמא. והא ודאי לא קשיא כלל משום דמעיקרא הוה ס\"ל לתלמודא דבקשו לגנוז כספא ומש\"ה פריך וירושלים הוי רובא אבל לפי המסקנא דלא בקשו לגנוז כי אם מטבעות ליכא קושיא ואדרבא היה נראה להכריח מסוגיא זו כדברי התוס' משום דדוחק הוא לומר דלפי המסקנא דמוקי לה בדינרא הדריאנא שיהיו רוב מטבעות אלו של הקדש. ולפי דברי התוס' ניחא דכיון דמוקי לה במטבע חשיב ולא בטיל ולא בעינן שיהיה הרוב משל הקדש. אך כד מעיינינן שפיר נראה דהא ליתא דאף דנימא דמטבע חשיב ולא בטיל היינו דוקא היכא דאיתחזק איסורא במעות אלו כגון ההיא דמעילה דאיכא ודאי בתערובת זה פרוטה של הקדש אבל היכא דלא איתחזק איסורא אלא שאנו מסופקים אם מעות אלו של הקדש או לא פשיטא דאם הרוב היתר דאזלינן בתר רובא ואמרינן כל דפריש מרובא פריש. וחילוק זה הוא מוסכם מכל הפוסקים ז\"ל דכל דבר שאין לו ביטול כע\"ז ודכוותה היינו דוקא בדאיכא בתערובת זה דבר של איסור אבל אם פירש אחד מהם אמרי' כל דפריש מרובא פריש והרא\"ש ז\"ל בפ' אותו ואת בנו כתב בשם בה\"ג דבהמה שנשחטה אמה היום ונתערבה באחרות מכה אותם וטורדם וכל הפורש מן הרוב הוא פורש ע\"כ. והא התם הוי דבר שיש לו מתירין וב\"ח דחשיבי ולא בטלי ואפ\"ה אמרי' כל דפריש וכ\"כ הרא\"ש גבי חדש דאזלינן בתר רובא אף דהוי דבר שיש לו מתירין. ובר\"פ כל הזבחים פריך ונכבשינהו כו' ונימא כל דפריש כו'. הן אמת שראיתי להר\"ן ס\"פ אין צדין שכתב דלוקח ביצים מן העכו\"ם ביו\"ט שהוא חוכך אי אזלינן בתר רובא בדשיל\"מ כיון דקי\"ל דאפי' באלף לא בטיל ואפשר דהתם שאני דאיתחזק איסורא ע\"כ. נראה מדבריו דחילוק זה שכתבנו כמסתפק אמרה ואף דמסוגיא דר\"פ כל הזבחים נראה דאף באיסורין דאין להם ביטול אזלינן בתר רובא ע\"כ צריכים אנו לומר דס\"ל דיש חילוק בין דבר שיש לו מתירין לשאר איסורין דאין להם ביטול ובדבר שיש לו מתירין לא אזלינן בתר שום רוב. (א\"ה וכ\"כ מרן בכ\"מ פ\"ז מהל' ע\"ז לדעת הרמב\"ם דהא דהחמירו ברמוני בדן להצריכן שלש תערובות היינו משום דהוי דבר שיש לו מתירין ועיין מה שהקשה עליו הר\"ב פר\"ח בחדושיו. והמעיין בפירש\"י בסוגיא שכתב ופרכינן שמואל דאמר הנח לע\"ז דמשמע דבשאר איסורין לית ליה ס\"ס יראה בעיניו דהרגיש קושיא זו דנימא דלא אסר ר\"י אלא בדבר שיש לו מתירין ובהא מודה ליה שמואל לז\"א דליתא דכיון דנקט לישנא דהנח לע\"ז משמע דבשאר איסורין אפי' דבר שיש לו מתירין לית ליה ס\"ס וא\"כ לא אתי כר\"י. אך קשיא לדעת מרן מדאמרי' התם בגמרא (דף ע\"ד:) ואיצטריך דר\"ל כו' אבל תרומה דיש לו מתירין וכו' יע\"ש) ולפ\"ז אפשר דמטבע נמי כיון דחשיב דאין לו ביטול אפי' מן התורה לא מהני ליה רוב ולפ\"ז סוגיא דע\"ז אתיא כפשטה. אך דברי הר\"ן הללו קשים הם בעיני מההיא דתניא בתוספתא דדמאי פ\"ג מצרפין פירות חו\"ל על פירות שניה כדי שירבו על פירות שלישית לפוטרן מן מעשר שני מצרפין פירות חו\"ל על פירות שלישית כדי שירבו על פירות רביעית לפוטרן ממעשר שני מצרפין פירות ערב שביעית לפוטרן מן המעשרות ע\"כ. והנה כל החלוקות הללו הוא דבר שיש לו מתירין דהא טבל אוסר במשהו משום דהוי דשיל\"מ ואפי' טבל של מעשר שני או של מעשר עני אוסר במשהו כמ\"ש הראב\"ד פ\"א מהל' מע\"ש הל' י\"א יע\"ש. וכן פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות הוי דשיל\"מ ואוסרין בכל שהו כמ\"ש רבינו ספ\"ז מהל' שמיטה וא\"כ ה\"ק בתוס' דאזלינן בתר רובא לפוטרן מהמעשרות ומן הביעור אלא ודאי ע\"כ לומר החילוק שכתבנו. וכ\"כ המבי\"ט ח\"א סי' נ\"א דהא דתנן שביעית אוסרת בכל שהו במינה היינו כשנתערבו בידוע פירות שביעית עם פירות אחרות אבל היכא דלא נתערבו אלא שאין ידוע אם הם פירות שביעית אם לאו אזלינן בתר רובא וכיון דרובא מחו\"ל או מערב שביעית פטורין מן הביעור ע\"כ. עוד אני תמיה מההיא דאמרינן בפ\"ב דמציעא (דף נ\"ו) מעות שנמצאו כו' בהר הבית חולין ובירושלים בשאר ימות השנה חולין וטעמא דמלתא משום דאזלינן בתר רובא וכמו שפירש\"י ומעשר שני בירושלים הוי דשיל\"מ וכמ\"ש רבינו ספ\"ו מהל' מע\"ש ובפ\"ק דפסחים (דף י') אמרי' ר\"י בר יהודה אומר תיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעות מעשר אם רוב חולין חולין. הרי דאף בדבר שיש לו מתירין אזלינן בתר רובא וא\"כ ע\"כ לומר דלפי המסקנא דמוקי לההיא דבקשו לגנוז בדינרא שרוב מטבעות אלו היו של הקדש. באופן דמסוגיא זו ליכא לא סיעתא ולא תיובתא לדברי התוס' שכתבו דמטבע חשיב ולא בטיל. עוד עלה בדעתי להביא ראיה לסברת התוס' הלזו מדאמרינן בפ' הוציאו לו (דף נ\"ה) דטעמא דר\"י. דאמר דלא היו שופרות לקיני חובה הוא משום חטאת שמתו בעליה ודאי ופירש\"י דהולכות לים המלח ונמצאו מעורבות עם הכשרות ופוסלות אותם והיינו מפני התערובת. ואם איתא דמטבע יש לו ביטול אמאי פוסלת אותם ליבטל ברובא. דדוחק הוא לומר דהחששא היא שמא לא ימצא כי אם קן אחד דלא הוי רוב דהיתרא. אך עדיין אין להכריח מסוגיא זו דמטבע חשיב ולא בטיל מן התורה דלעולם יש לו ביטול מן התורה כשאר האיסורין אך מדרבנן אין לו ביטול משום דהוי דבר שבמנין ומש\"ה ס\"ל לר\"י דלא היו שופרות לקיני חובה מפני התערובות:
וראיתי למעכ\"ת שרצה להכריח סברת התוס' הלזו משלשה מקומות והשנים נאמרו על פה והאחד בכתב והנני מפרטם. הראיה האחת היא מההיא דאמרינן בפ\"ק דשקלים שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמן הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו היאך נאכלים ואם איתא דמטבע יש לו ביטול ברוב הא פשיטא דרוב השקלים היו של לוים וישראלים וא\"כ כדין אוכלים עומר ושתי הלחם ולחם הפנים ואף שיש במעות אלו מעות של כהנים שהם אסורים באכילה מ\"מ בטלים הם ברוב אלא ודאי דמטבע חשיב ולא בטיל. והנה מלבד דאין ממשנה זו ראיה אלא שאין למטבע ביטול אבל שיהיה דין זה דבר תורה אין מכאן ראיה. זאת ועוד אפשר לומר דאף דמדרבנן יש למטבע ביטול אלא דשאני הכא דמעיקרא לא רצו לבטל ולערב מעותיהם עם מעות ישראל כדי שיהיו בטלות ברוב ודמי למבטל איסור בידים. וראיה לזה מדאמרינן בפ' שלוח הקן (דף ק\"מ) למאי אי לשילוח לא אמרה תורה שלח לתקלה והא ודאי דאם שלחוה ליכא איסור משום דאזלינן בתר רובא ואפ\"ה לשלחה לא איצטריך קרא למעט דלא אמרה תורה שלח לתקלה. הרי בהדיא דלערב איסור בידים אסור. שוב ראיתי לרש\"י בפ\"ק דערכין (דף ד') שכתב דלדידן לית לן הך דרשא דהאי כליל תהיה במנחת כהן גרידא כתיב אבל במנחת ציבור זיל בתר רובא. ואבוא היום אל הראיה השנית והיא ממ\"ש רש\"י בסוף מציעא דכיון דתקנו רבנן ד' זוזים מן התרומה וזה מוחל עליהם ונמצאו לו ארבעה זוזים שאין לציבור חלק בהם ואם קונין מהם תמידין ומוספין ושאר קרבנות ציבור אין תמידין באים משל ציבור. ומדלא אמרינן דבטלינן הנך ארבעה זוזי ברוב ש\"מ דמטבע חשיב ולא בטיל. והנה מלבד דבמ\"ש לעיל יש לדחות ג\"כ ראיה זו עוד נ\"ל דהכא לא שייך ביטול משום דכל היכא דניכר האיסור אין לו ביטול ובכל דבר שאפשר להוציא האיסור מתוכו הרי הוא כניכר האיסור וכמ\"ש הרא\"ה בב\"ה עלה דכלי שטף שבלע מן האיסור ונתערב באחרים דכיון דאפשר בהגעלה ולהפליט האיסור ה\"ז כאלו ניכר ואין לו היתר הכי נמי כיון דאפשר ליקח ארבעה זוזים וליתנם לשומר הו\"ל כאלו ניכר האיסור ואין לו ביטול. והבאתי את השלישית מההיא דפ' ולד חטאת דתנן המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין ופירש\"י משום דבכל מנה ומנה מצינן למימר זה הפריש לשלמים כו' ועל זה הוקשה לאדון דניזיל בתר רובא ורוב המעות יש בהם מעילה ואף דאיכא דמי שלמים כיון דהוו מיעוטא ליבטלו ברובא אלא ודאי דמטבע חשיב ולא בטיל עכ\"ד. ולא ירדתי לסוף דעתו דמה ענין ביטול בכאן דביטול לא שמענו אלא לבטל האיסור להתירו לכתחלה באכילה אבל אם הרוב הוא איסור נהי דאיסורא איכא אבל לחייבו מלקות או כרת או קרבן זו לא שמענו, ואף דאיכא מ\"ד דהיתר מצטרף לאיסור לחייבו בעונשין היינו דוקא בתערובת לח בלח ומין בשאינו מינו משום דטעם האיסור נתפשט בהיתר ונעשה כולו איסור אבל ביבש אף שהאיסור הוא רוב מעולם לא שמענו שאם אכל אחד מן התערובת שיתחייב שום עונש אף שאסור מן התורה וא\"כ היכא דאיכא בדמים הללו דמי חטאת ועולה ושלמים כל שלא נהנה כי אם שיעור דמי השלמים פשיטא דאין לחייבו קרבן דאימור דמים הללו דמי שלמים הם. וראיתי למהרימ\"ט ח\"א סי' ה' שכתב בשם הרשב\"ץ דמעות היתר שנתערבו במעות איסור שבטלים כדין יבש ביבש דחד בתרי בטיל (א\"ה עיין בס' מוצל מאש סי' י\"ט). ואני תמיה על שני המאורות הגדולים איך לא השגיחו בדברי התוס' שכתבו דמטבע חשיב ולא בטיל. ומלבד דברי התוס' הללו נראה דמטבע לא בטיל מדרבנן דלא גרע מדבר שדרכו לימנות דלא בטיל וכעת צל\"ע: " + ], + [], + [ + "המועל בפחות משוה פרוטה. עיין בחדושי הרשב\"א לגיטין (דף י\"ב). ומ\"ש רבינו ויראה לי שאינו לוקה כו' עיין במ\"ש מרן לעיל סוף פ\"ב בשם הר\"י קורקוס ובמה שרמזתי שם ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "כשבונין במקדש וכו'. בס\"פ ולד חטאת (דף י\"ד) מימרא דשמואל וכאוקימתא דרב פפא: " + ], + [], + [ + "תנאי ב\"ד הוא כו'. יש לדקדק שהיה לו לרבינו ז\"ל לבאר שאף בחולין שאוכלים בעזרה כשאכילת הקדשים היא מועטת שאוכלין חולין תחלה כדי שתהא אכילת הקדשים על השובע וכמ\"ש בפ\"י מהל' מעשה הקרבנות וסד\"א דאכילת חולין הללו צורך קרבן הם וליתיב להו מלח קמ\"ל דלא ודין זה מבואר בפ' הקומץ רבה (דף כ\"א) יע\"ש. ודע דמסוגיא הנזכרת יש ללמוד שלא הותר המלח כי אם בקדשי קדשים הנאכלים בעזרה אבל באוכל קדשים קלים חוץ לעזרה לא. והכרח דין זה הוא ממאי דפריך התם חולין פשיטא מאי בעו התם (א\"ה עיין במ\"ש המחבר פ\"ב מהל' שחיטה).והנה גם דין זה לא נתבאר בדברי רבינו ז\"ל. ודע דבתבלין של חולין שנותנין בקרבנות כמבואר לעיל בפ\"י מה' מעשה הקרבנות דין י' מותר לתת מלח של הקדש כ\"כ התוס' בפ' הקומץ (דף כ\"א) ד\"ה חולין: סליקו להו הלכות מעילה בס\"ד " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Warsaw, 1881", + "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI" + ] + ], + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות מעילה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/Warsaw, 1881.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..93b4ceb25ec1ebf533b1a1bf19a747cf6dfdda22 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/Warsaw, 1881.json @@ -0,0 +1,275 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI", + "versionTitle": "Warsaw, 1881", + "license": "Public Domain", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [ + "והקנמון הוא העץ שבא מארץ הודו כו'. וכתב הרמב\"ן שהוא האדכיר הנקרא פאג\"א די מיק\"א והוא מרעה הגמלים ותימה איך לא הזכיר הרב מהרי\"ק דברים הללו שכתב הרמב\"ן שם שנראה כחולק עליו על פי' דברי רבינו יע\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ודבר זה אינו נוהג לדורות כו'. כתבו התוס' בפרק כל המנחות (דף נ\"ז) שדרשא זו דאותם במשיחה כו' היא דוקא לר\"ע דאית ליה דמדת יבש לא נתקדשה אבל למאן דאית ליה דנתקדשה מבפנים הא איצטריך קרא למעט מדת יבש מבחוץ ולפ\"ז קשיא לרבינו שהרי בסוף פירקין פסק דלא כר\"ע ויש ליישב ודו\"ק: " + ], + [], + [ + "כלי הקדש שניקבו וכו'. ברייתא בפרק המזבח מקדש (דף פ\"ח) והטעם הוא משום דמיחזי כעניות ואין עניות במקום עשירות. וא\"ת והא אמרינן בפרק ב' דערכין (דף י') מכתשת היתה במקדש של נחשת היתה ומימות משה היתה והיתה מפטמת את הבשמים נתפגמה והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותקנוה כו' הרי שכלי הקדש מתקנים אותם. וי\"ל דהא דאמרינן דאין מתקנים אותם מיירי בכלים שאינם עושים מעין מלאכתם וכיון שכן תו לא מהני לכלי שרת ולפ\"ז אין מתקנים אותם לעשותם כלי שרת משום דמיחזי כעניות אבל כלים שניקבו ועושין מעין מלאכתם דקי\"ל דמקדשים אם רצו לסתום הסדק או הנקב משום כבוד בעלמא שפיר דמי ואותה מכתשת אף שנפגמה היתה עושה מעין מלאכתה דהא תניא התם נטלו את תיקונה והיתה מפטמת כמו שהיתה. (א\"ה שוב ראיתי בתוס' פ\"ק דשבועות (דף י\"א) ד\"ה מכל שהקשו קושיא זו ותירצו דמכתשת של משה שאני שהיתה מפטמת ביותר וי\"מ דמכתשת לא היתה כלי שרת אלא שהקטורת היה קדוש קדושת פה בדיבורו שהיה אומר יהא זה קטורת היה חל עליה קדושת הגוף אחר כתישה במכתשת ע\"כ. והנה מדבריהם יש ללמוד דס\"ל דהא דקי\"ל דכלי שרת שנשברו אין מתקנים אותם מיירי אפי' שעושין מעין מלאכתם. ומ\"ש דמכתשת לא היתה כלי שרת עיין בירושלמי פ\"ד דשקלים הלכה ה' דאמרינן א\"ר הונא מכתשת עשו אותה ככלי שרת לקדש. ודו\"ק): " + ], + [], + [ + "שתי מדות של יבש היו במקדש כו'. גרסינן בפרק שתי מדות (דף פ\"ז) בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא חצי עשרון לר\"מ גדוש היה או מחוק ותיבעי ליה לרבנן לרבנן עשרון גופיה קא מיבעיא ליה גדוש היה או מחוק אמר להי ליה מדר\"מ נשמע לדר\"מ ומדר\"מ נשמע לרבנן מדא\"ר מאיר עשרון מחוק חצי עשרון נמי מחוק מדר\"מ מחוק לרבנן נמי מחוק. ולא ידעתי למה לא ביאר רבינו דין זה. ועיין עוד שם בגמרא (דף צ'): " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "וזהו משקל אחד עשר סמנים וכו' מוסיפין לה רובע הקב מלח סדומית וכפת הירדן ומעלה עשן כל שהוא ע\"כ. לא נתבאר בדברי רבינו המלח וכפת הירדן אם הם צריכים מצד עצמם להקטירם או שאינם באים כי אם לתקן איזה דבר דומיא דבורית כרשינה ויין קפריסין שבאין לתקן הצפורן ומפשט דבריו נראה שדברים אלו אינם באים לתקן שום דבר אלא הם הכרחים מצד עצמם שהרי בדין זה לא הביא הדברים שהם לתקן דבר אחר ובדין ה' הביא שהיו מביאין בורית כרשינה ויין קפריסין לתקן הצפורן משמע דהנהו דלעיל אינם באים לתקן והדבר מוכרח ממה שלא ביאר לנו לאיזה תיקון היו באים ואני תמיה בזה דבשלמא מעלה עשן מקרא מפורש דכתיב כי בענן אראה וגו' ודרשינן מיניה שהיה נותן בה מעלה עשן וכדאיתא ביומא פרק הוציאו לו וכן מלח סדומית אפשר שיש לו סמך ממאי דכתיב ממלח טהור וגו' שהכוונה היא שיתן בה מלח וכמו שפי' הרמב\"ן בפי' התורה ואע\"ג דבפרק הקומץ (דף ד') נחלקו אי קטרת בעי מלח או לא היינו בשעת הקטרה כדין כל קרבן דבשעת הקטרה בעי מלח משום דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח אבל בשעת עשייה אפשר דלכ\"ע בעי מלח משום דכתיב ממלח אך כפת הירדן לא ידעתי מהיכן למדו אותה דהא מקרא לא למדנו אלא אחד עשר סמנים וכדאיתא בגמרא וגם המלח שכתבנו דיש לו סמך מדכתיב ממולח הרואה יראה שפי' הכתוב אינו אלא שיהיה מעורב וכמו שתרגם אונקלוס וכן פירש\"י והרמב\"ן ורלב\"ג וראיתי בפסקי תוספות בפ\"ק דכריתות שכתבו מלח סדומית לשרות בה הצפורן אבל לא יערב מלח בקטרת דאפי' למ\"ד דבעי מלח היינו בשעת הקטרה כו' וכפת הירדן לרבי נתן נמי היינו לשרות בה ע\"כ, אך כבר כתבתי שמדברי רבינו אינו נראה כסברת התוס' והדבר צריך אצלי תלמוד. כתב מרן בטור אורח חיים סימן קל\"ג גם יש לך לדעת שמנין הי\"א סמנין הם הצרי והצפרן כו' ואלו הם הסמנים שנאמרו למשה מסיני ואם חסר אחד מהם חייב מיתה ושאר דברים אינם באים אלא לתקן כו' ומעלה עשן כדי לתקן שיהיה העשן מתמר ועולה ומלח סדומית בא לשום תיקון אחר וכיון שאינם באים אלא לתיקון לא מנאתם תורה בכלל הסמנים ומשמע דאפי' אם חסרם אינו חייב כלום ואפשר דאפי' איסורא ליכא בחיסור דברים אלו שאינם באים כי אם לתקון אלא שמצוה מן המובחר שלא לחסרם ע\"כ. ונוראות נפלאתי בזה דבשלמא מלח סדומית ניחא וכבר כתבנו לעיל שכן כתבו התוס' דמלח סדומית באה לשרות בה הצפורן אך מה שכתב במעלה עשן הוא תימה דבהדיא אמרינן בפרק הוציאו לו דאם לא נתן בה מעלה עשן חייב מיתה וילפינן לה מקרא דכתיב ענן הקטרת ולא ימות וכי תימא דפסוק זה לא נאמר כי אם בהקטרה דיום הכפורים שהיתה לפני ולפנים אבל בהקטרה דשאר ימות השנה לא אם כן גם בחיסר אחת מכל סמניה נימא דליכא חיוב מיתה כי אם בהקטרה דיום הכפורים דהא דחיסר אחת מכל סמניה דחייב מיתה לא ילפינן לה אלא מדכתיב הקטרת ולא ימות דמשמע קטרת שלמה וכמו שפירש\"י ופסוק זה בהקטרה דיום הכפורים נאמר וע\"כ אית לן למימר דילפינן מיום הכפורים לשאר ימות השנה וכדאיתא התם בגמרא וא\"כ ע\"כ דאם לא נתן מעלה עשן בשאר ימות השנה דחייב מיתה דומיא דיום הכפורים. וראיתי למרן שהביא ראיה לדבריו מההיא דאמרינן בסוף פרק אמר להם הממונה שהביאו אומנים שהיו יודעים לפטם את הקטרת ולא היו יודעים להעלות עשן שלא היה מתמר ועולה אלא מפציע לכאן ולכאן ופירש\"י שלא היו מכירים בעשב שהוא מעלה עשן ומשמע שניסו כן בהקטרת פנים וראו שלא היה העשן מתמר ועולה דבחוץ אסור להקטיר הרי שאע\"פ שחיסר מעלה עשן הקטירו אותו וה\"ה לשאר דברים שאינם באים אלא לתקון ע\"כ. וראיה זו איני מכיר דאומנים אלו אמרו שהם היו בקיאים בעשב זה וסמכו חכמים על דבריהם והקטירו ואח\"כ ראו שלא היה מתמר וידעו שלא היו בקיאים בעשב זה ושלחו אחר בית אבטינס ולעולם דחזרו והקטירו באותו יום פעם אחרת לפי שבקטרת שהקטירו אותם האומנים לא יצאו ידי חובתם וכי תימא דהוקשה למרן איך חכמים סמכו על דבריהם במקום חיוב מיתה אין זה מהזרות ועוד דאימא שניסו בחוץ ומ\"ש מרן דבחוץ אסור להקטיר אפשר שעשו קטרת של חולין שלא כמתכונת הקטרת דהא שרי וכמבואר וניסו בחוץ אם היה מתמר ועולה באופן שאין בראיה זו כדאי לדחות סוגיא שלמה שכתבנו לעיל דאם לא נתן מעלה עשן דחייב מיתה. שוב ראיתי להרב באר שבע שתמה על מרן בדין זה מאותה הסוגיא שכתבנו והרב בעל שער אפרים סי' ט\"ז שרצה לקיים דברי מרן וכתב דמאי דאמרינן בגמרא שאם חיסר מעלה עשן חייב מיתה היינו כשלא הניח בתוכו שום עשב שמעל העשן אבל אם הניח בתוכו עשב אף שאינו טוב כמו מעלה עשן שגורם לעשן לעלות זקוף כמקל אינו חייב מיתה וזהו כוונת הב\"י במ\"ש שאם חיסר מעלה עשן שאינו חייב מיתה ואפי' איסור ליכא היינו שמ\"מ נתן בתוכו עשב אחר שמעלה עשן אף שאינו מתמר ועולה וזקוף כמקל כמו העשב מעלה עשן ובאמת גם הב\"י מודה שאם לא נתן בתוכו שום עשב שמעלה עשן שחייב מיתה כו' ע\"כ. והנה אין בדברים הללו כדי שביעה ומה שהביא ראיה לדבריו מדאמרינן התם אין לי אלא עלה מעלה עשן עיקר מעלה עשן מנין כו' וא\"ל אביי והא איפכא תניא כו' א\"כ מוכח מסוגיא זו שמרבה אף שאינו טוב כמו העיקר מעלה עשן א\"כ ה\"ה שיכול לרבות מן רבוייא דקרא אף שאינו מתמר ועולה וזקוף כמקל רק שנותן בה עשב שמעלה עשן די ושותיה דמר לא ידענא דדוקא במין העשב שנקרא מעלה עשן בין עיקר לעלה לא קפדינן ומרבינן ליה מקרא אבל בעשב אחר מנא לן ואדרבא מסוגיא זו יש להוכיח דאין לרבות עשב אחר דא\"כ נימא דאיצטריכו תרי קראי לרבות עשב אחר מדלא מרבינן כי אם עיקר ועלה שמעת מינה דאין לרבות עשב אחר, הן אמת שהראיה שהביא הרב הנזכר מאותה שאמרו בסוף פרק אמר להם הממונה וכששמעו חכמים בדבר אמרו כל מה שברא הקב\"ה לכבודו בראו כו' וחזרו בית אבטינס למקומן כו' משמע דלא חזרו כי אם משום כבוד ה' ואי אמרת דאם חיסר מעלה עשן חייב מיתה תיפוק ליה דחזרו משום מצות הקטרת דאי אפשר לקיימה כי אם ע\"י בית אבטינס שהיו מכירים בעשב שהוא מעלה עשן ראיה זו היא נכונה בעיני אלא שצריך ליישב הסוגיא דפרק הוציאו לו דמוכח מינה דאם לא נתן בה מעלה עשן דחייב מיתה. וראיתי שכתב רבינו חיסר אחד מסמניה חייב מיתה ע\"כ ולא הזכיר דין היכא דחיסר מעלה עשן ובסוף הלכות עבודת יום הכפורים דין כ\"ה כתב חיסר מן הקטרת אחד מסמניה או מעלה עשן חייב מיתה עליה כו' ע\"כ. ויש לתמוה דמשמע דס\"ל דהא דאמרינן דאם לא נתן מעלה עשן דחייב מיתה דאינו אלא ביום הכפורים משום דקרא דשמעינן מיניה מיתה היכא דחיסר מעלה עשן לא כתיב כי אם ביום הכפורים ולא ילפינן מיניה לשאר ימות השנה א\"כ גם הא דאם חיסר אחד מסמניה דחייב מיתה מנא לן שדבר זה נוהג בשאר ימות השנה דהא קרא דשמעינן מיניה חיוב מיתה היכא דחיסר אחד מסמניה ביום הכפורים כתיב כדכתיב הקטרת ולא ימות דמשמע קטורת שלמה ותו דבהדיא אמרינן בגמרא התם אין לי אלא ביום הכפורים בשאר ימות השנה מנין ת\"ל וכסה והתם במעלה עשן קיימינן ומרבינן לשאר ימות השנה מדכתיב וכסה וכיון דקרא דוכסה מיירי בשאר ימות השנה איכא חיוב מיתה אם חיסר מעלה עשן דהא כתיב בתריה ולא ימות. וקודם כל דבר אביא סוגיית הגמרא דקאמר כי בענן אראה וגו' מלמד שנותן בה מעלה עשן ומנין שנותן בה מעלה עשן ת\"ל וכסה ענן הקטרת הא לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר אחד מסמניה חייב מיתה והקשו בגמרא על זה קרא לקרא ונאמרו בזה תירוצים הרבה והעולה מדברי כולם הוא דתנא דברייתא הוקשה לו דאיכא תרי קראי לומר דבעינן מעלה עשן חד כי בענן ואידך וכסה ותרי קראי לרבות מעלה עשן למה לי ולזה בא התנא ליישב דאיצטריכו תרי קראי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ויש לדקדק דהי קרא מייתר ליה אי קרא בתרא דוכסה הא איצטריך לומר דאיכא חיוב מיתה בחיסר מעלה עשן דמקרא קמא לא ילפינן כי אם אזהרה ואי קרא קמא דכי בענן הא ליתא דהא מכל הסוגיא מוכח דקרא בתרא הוא דמייתר דאמרינן אין לי אלא עלה כו' עיקר מנין ת\"ל וכסה וכן בשאר התירוצים מייתינן לקרא בתרא לבסוף אלמא דקרא בתרא הוא המיותר ומיניה מרבינן ולזה היה אפשר לדחוק ולומר דלעולם דקרא בתרא מיותר אלא דס\"ל דמיתה נמי שמעינן מקרא קמא דלא ימות דאל יבוא קאי נמי אחסרון ענן והנה זה הוא דוחק גדול דלא ימות קמא לא קאי כי אם אביאה ריקנית וכמו שפירש\"י ועוד קשה בפשט הסוגיא דמאי נדחקו ביתור הפסוקים מאחר דאיכא למימר דקרא אתא לרבות שאר ימות השנה שהוא תירוץ מרווח וכן יש עוד דקדוקים רבים בהלכה. אשר על זה נ\"ל שכל זה ראתה עינו של רבינו וס\"ל דהתנא סובר שדין זה דצריך ליתן מעלה עשן אינו אלא ביום הכפורים דוקא ואין ללמוד הימנו לשאר ימות השנה דכי היכי דאשתני יום הכפורים בשיעור ההקטרה דבעינן מלא חפניו מה שאין כן בשאר ימות השנה ה\"נ נשתנה בחיוב העשב הזה של מעלה עשן וזהו שכתב כשצוה על הקטרת של כל יום ויום לא הזכיר אף ברמז דין זה דמעלה עשן כנראה שאינו נוהג בשאר ימות השנה אך הא דאם חיסר אחד מסמניה דחייב מיתה הוא כולל דכיון דלמדנו הכתוב הקטרת ולא ימות דמשמע קטרת שלמה לא ימות הא חסרה ימות גמרינן מינה לשאר ימות השנה דהמקטיר קטרת חסרה חייב מיתה דליכא למימר דשאני התם שהוא לפנים דהא ליכא ביאה רקנית וכמבואר בגמרא והתנא הוקשה לו דתרי קראי למעלה עשן למה לי דמאחר דכתיב כי בענן ומזה למדנו דצריך שיתן בקטרת פנים מעלה עשן למה לי קרא דוכסה ענן ללמד דחייב מיתה על חסרון מעלה עשן הא מקרא דהקטרת נפיק דכיון דלמדנו הכתוב דעל חסרון הקטרת חייב מיתה ממילא ידענו דאם לא נתן מעלה עשן דחייב מיתה שהרי היא קטרת חסרה ובתירוץ קושיא זו נחלקו האמוראים דרב יוסף אמר דפסוק ב' איצטריך לרבות עיקר מעלה עשן ואביי אמר דאיצטריך לעלה מעלה עשן ורב אשי לא הונח לו בזה ואמר חד למצוה וחד לעכב כלומר דאי לא הוה כתיב אלא כי בענן הוה אמינא דליכא במעלה עשן כי אם מצוה בעלמא דכיון דבקטרת דכל יום לא היה בו מעלה עשן אפי' למצוה סד\"א דמאי דהצריך הכתוב בקטרת של פנים שיהיה בו מעלה עשן אינו אלא למצוה אבל לא לעכב קמ\"ל וכסה ענן לומר דמעלה עשן מעכב ורבא לא הונח לו בתירוץ זה משום דאין לצדד ולומר למצוה ולא לעכוב משום דחוקה כתיב בפרשה ותירץ חד לעונש וחד לאזהרה כלומר דאי לא הוה כתיב כי אם כי בענן הוה אמינא דליכא בחיסור מעלה עשן כי אם אזהרה אבל חיוב מיתה ליכא ואע\"ג דהוי קטרת חסרה אפשר דלא הקפיד הכתוב אלא על החסרון השוה בכל השנה דהיינו חיסור אחד מהסמנים אבל על חיסור מעלה עשן אף שהוא מעכב אינו חייב מיתה דומה למה שכתב רבינו בפ\"ה מהלכות ביאת המקדש דין ז' דקדוש ידים דיום הצום אינו מעכב ואם לא קידש עבודתו כשרה קמ\"ל וכסה ענן ולא ימות לומר דאף על חסרון מעלה עשן חייב מיתה נמצא דלפי כל התירוצים הללו ליכא חיוב דמעלה עשן בשאר ימות השנה מדלא צדדו לומר דאיצטריכו תרי קראי לרבות שאר ימות השנה ורב ששת שתירץ דאיצטריך קרא לרבות שאר ימות השנה הוה ליה יחיד כנגד רבים ולא קי\"ל כוותיה, ואף לפי מה שכתבו התוס' דרב אשי דאמר חד למצוה וחד לעכב דמאי דקאמר דאיצטריך קרא לעכב הוה לשאר ימות השנה משום דליום הכפורים לא איצטריך קרא דהא חוקה כתיב בפרשה ובפרק השוחט והמעלה (דף ק\"ט) אמרינן דרבא סבר דמלא חפניו לאו דוקא והקשה לו אביי והא כי כתיב חוקה בהקטרה דפנים הוא דכתיב ורב אשי נראה שם מהסוגיא דהכי ס\"ל הרי דאף דשיעור זה דמלא חפניו אינו בהקטרה של כל יום ס\"ל דהוא מעכב משום דחוקה כתיב מ\"מ אפשר דאכתי לא קי\"ל כרב אשי משום דרבים פליגי עליה ועוד שדברי התוס' הללו שכתבו דר\"א ס\"ל דכתוב השני בא לרבות שאר ימות השנה הוא דוחק דא\"כ היינו תירוצא קמא ואף שהתוס' ישבו זה מ\"מ לא ימלט מהדוחק וכמבואר. אשר על כן נראה דרב אשי נמי מודה שדין זה דמעלה עשן אינו בשאר ימות השנה ומה שהקשו דלעכב למה לי קרא תיפוק ליה דחוקה כתיב בפרשה אפשר ליישב וליראת האריכות לא כתבתיו. והנה מלבד מה שכתבנו דרוב מנין ס\"ל דחיוב זה דמעלה עשן אינו בשאר ימות השנה עוד יש להוכיח כן מלשון הברייתא דבפ\"ק דכריתות (דף ו') חיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה ולא אמרו דאם חיסר מעלה עשן דחייב מיתה ואילו ביומא אמרו דאם חיסר מעלה עשן חייב מיתה והטעם הוא דהתם בכריתות דמיירי בקטרת של כל יום ויום ליכא חיוב מיתה בחיסור מעלה עשן כי אם בחיסור הסמנים אבל הכא ביומא שבאו לדרוש הפסוקים הכתובים ביום הכפורים אמרו דאם חיסר מעלה עשן דחייב מיתה ואפשר דאף למ\"ד הכא ביומא דאיכא חיוב מיתה בחיסור מעלה עשן אף בשאר ימות השנה מ\"מ מודה דאידך ברייתא השנויה בכריתות פליג עלה וס\"ל דליכא חיוב מיתה בחיסור מעלה עשן של כל יום ויום ואנן קי\"ל כברייתא דכריתות ועוד דיש לפסוק כסברת האומרים דברייתא דיומא נמי ס\"ל דליכא חיוב מיתה בחיסור מעלה עשן משום דלדידהו לא פליגי הברייתות. אך מה שקשה בעיני הוא הא דתניא התם ביומא תניא ר\"א אומר ולא ימות עונש כי בענן אזהרה יכול יהיו שניהם קודם מיתת בני אהרן ת\"ל אחרי מות שני בני אהרן יכול יהיו שניהם אמורים אחר מיתת שני בני אהרן ת\"ל כי בענן אראה הא כיצד אזהרה קודם מיתה ועונש אחר מיתה ואלא מאי טעמא כדתניא ר\"א אומר כו' והמתבאר מכאן הוא שאם היינו אומרים דגם העונש נאמר קודם מיתת בני אהרן הוה ניחא שהיינו אומרים שבעון מעלה עשן שלא נתנו מתו וכמו שפירש\"י והנה קטרת זה שהקטירו בני אהרן לא היה לפני ולפנים כי אם בחוץ ומשמע מהכא דאף קטרת של חוץ איכא חיוב מיתה בחיסור מעלה עשן והנה מלבד מה שנראה דהקטרה זו דבני אהרן לא היתה בקדש הקדשים דמהיכא תיתי שיכנסו במקום שאביהם לא הורשה ליכנס עוד נראה לי דאף על מזבח הפנימי לא הקטירו כי אם על מזבח החיצון וגזירת הכתוב היתה דהא אש לא היה יורד מן השמים כי אם על מזבח החיצון אבל על מזבח הפנימי לא היה בו אש והקטרת שהיו מקטירים בכל יום היו לוקחים אש ממזבח החיצון ממערכה שניה והיו מוליכין על מזבח הפנימי ושם היו מקטירים ומדאמרינן שדרשו אע\"פ שאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט משמע שעל מזבח החיצון היתה ההקטרה. הן אמת דלפי זה היה אפשר לדחות הראיה הראשונה שאמרנו דמהיכא תיתי שיכנסו במקום שאביהם לא הורשה ליכנס דכיון דעכ\"פ קטרת זה גזירת הכתוב היתה בו אפשר דגזירת הכתוב היתה שתהיה בקדש הקדשים דומיא דיום הכפורים וטעם גדול יש בדבר שהרי אותו היום שמיני למילואים היה והיה יום מחילה וסליחה על העגל ומש\"ה הושוה ליום הכפורים שהקטירו לפני ולפנים והוא שאם עונש מעלה עשן נאמר קודם מיתת בני אהרן אפשר דבעון זה מתו כיון שהיתה ההקטרה בפנים אך מדאמרינן דמשום דהורו בפני משה מתו משמע שהקטרה היתה בחוץ על מזבח החיצון וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה ונראה לומר דקטרת זה דבני אהרן גמרא גמירי שהיה בו חדוש מגזירת הכתוב שלא היה על מזבח הזהב כדין הקטרת של כל יום ויום ויש ברייתות בת\"כ דאית להו דבבית קדש הקדשים היתה הקטרה זו ובודאי שגזירת הכתוב היתה והכי קאמר דאי אמרינן דעונש מעלה עשן נאמר קודם מיתת בני אהרן היינו אומרים שמה שהקטירו היה לפני ולפנים ומה שמתו היה משום דלא נתנו בהקטרה מעלה עשן אבל עכשיו דהוכחנו דהעונש לא נאמר כ\"א אחר מיתת בני אהרן א\"כ הקטרה היה על מזבח החיצון ונענשו משום דהורו הוראה בפני משה על נתינת האש ועיין במה שכתבו התוס' בפ\"ו דעירובין (דף ס\"ג) ד\"ה מאי שכתבו דלבית קדש הקדשים נכנסו להקטיר יע\"ש. וראיתי להרב בעל ב\"ש בחידושיו לכריתות שתמה על דברי מרן וכתב שמדברי רבינו נראה דאף בחיסר מעלה עשן חייב מיתה וכבר כתבנו לעיל שמדברי רבינו נראה דבשאר ימות השנה ליכא חיוב מיתה בחיסר מעלה עשן ודברי מרן הן הן הדברים שנאמרו למשה. וראיתי בירושלמי פ\"ד דיומא הלכה ה' לא נתן לתוכה מלח או שלא נתן לתוכה מעלה עשן חייב מיתה אמר רבי זעירא ועובר משום הכנסה יתירה ע\"כ וכתב הרב בעל ב\"ש דטעות סופר יש בדברי הירושלמי הללו דהא לא מצינו דאיכא חיוב מיתה בחסרון מלח. והנראה מדבריו שם שרוצה לגרוס חיסר א' מסמניה או שלא נתן בה מעלה עשן. ולי נראה דיותר ראוי הוא להגיה במה שאמרו וחייב מיתה והגירסא הנכונה היא אינו חייב מיתה ואתא לאשמועינן דאף דצריך ליתן מלח ומעלה עשן אינו חייב מיתה על חסרונה ומיירי בהקטרה של כל יום ויום וזהו שסיים רבי זעירא ואמר ועובר משום הכנסה יתירה כלומר עובר על לאו דהכנסה יתירה דלישנא דעובר לא שייך על דבר שהוא חייב מיתה עליו וזה פשוט. ואפשר שכך היתה גירסתו של רבינו וכבר ידוע שדרכו הוא לסמוך על הירושלמי. אך קשה דכיון דחיוב זה דמעלה עשן ומלח סדומית אינו כי אם מדרבנן משום תקון בעלמא למה עובר משום ביאה ריקנית. ואולי דכיון דחכמים הצריכוהו חשיב ביאה ריקנית (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ז מהלכות תרומות ולקמן פ\"ג מהלכות תמידין ומוספין יע\"ש.) אך דבר זה אינו מתיישב כלל דכיון שאינו כי אם משום כבוד בעלמא פשיטא דאין בו משום ביאה ריקנית. ומה גם דמרן ז\"ל כתב בפירוש דליכא אפי' איסור בעלמא בחיסור דברים אלו ע\"כ נראה כמו שהגיה הרב באר שבע אלא דאין מהירושלמי זה קושיא על מרן משום דהירוש' מיירי ביוה\"כ כי שם ביתו. תניא בפ\"ק דכריתות (דף ו') ת\"ר פיטום הקטרת כו' חיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה ע\"כ ופירש\"י חייב מיתה כי עייל ביום הכפורים דכתיב ואל יבוא בכל עת ולא ימות בזאת יבוא אהרן וכי מעייל קטרת שלא כהלכתה ביאה ריקנית היא וחייב מיתה עכ\"ד. והנה הוכרח רש\"י לומר כי עייל ביום הכפורים דוקא הוא משום דס\"ל דחיוב מיתה דחיסר אחת מסמניה הוא משום ביאה ריקנית וליכא חיוב מיתה בביאת ריקנית אלא בקדש הקדשים אבל בהיכל ליכא מיתה כ\"א אזהרה לבד וכדאיתא בפרק הקומץ רבה (דף כ\"ז) וכמו שפסק רבינו ריש פ\"ב מהלכות ביאת המקדש ואם כן בשאר ימות השנה דליכא הקטרה כי אם בהיכל ליכא חיוב מיתה היכא דחיסר אחת מסמניה ונוראות נפלאתי על רש\"י מההיא דאמרינן בפרק הוציאו לו ומניין שנותן בה מעלה עשן שנאמר וכסה ענן הקטרת את הכפורת הא לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה ופריך ותיפוק ליה דקא עייל ביאה ריקנית אמר רב ששת הכא במאי עסקינן כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה רב אשי אמר אפי' תימא הזיד בזו ובזו כגון דעייל שתי הקטרות אחת שלמה ואחת חסרה אביאה לא מיחייב דהא עייל ליה שלמה אהקטרה מיחייב דהא מקטר קטרת חסרה ע\"כ הרי סוגיית הגמרא ברור מללו דחיוב מיתה דקטרת חסרה לאו משום ביאה ריקנית הוא אלא גזירת הכתוב היא דאקטרת חסרה חייב מיתה ורבינו בסוף הלכות יום הכפורים הביא שתי אוקימתות הללו אך בהלכות כלי המקדש דין ח' לא כתב אלא חיסר אחת מסמניה חייב מיתה וטעמא דמילתא משום דבהלכות כלי המקדש מיירי בהקטרה דשאר ימות השנה שהיתה בהיכל וליכא חיוב מיתה משום ביאה ריקנית וא\"כ חיוב מיתה דקטרת חסרה הויא כפשטה אך ביום הכפורים דההקטרה היתה בקדש הקדשים ואיכא חיוב מיתה משום ביאה ריקנית אז צריכים אנו לאוקימתא דרב ששת או דרב אשי ומש\"ה כתבם שם רבינו. וראיתי למרן בהלכות כלי המקדש שהעתיק סוגיית הגמרא וכתב בסוף דבריו וכתב זה רבינו בסוף הלכות עבודת יום הכפורים ע\"כ, ולא ידעתי לאיזה תכלית הביא שם אותה הסוגיא והורה לנו המקום שהביא רבינו דינים אלו שהרי רבינו מיירי התם בהקטרה שבהיכל דליכא חיוב מיתה משום ביאה ריקנית וא\"כ אין שייכות כלל לאותה סוגיא שם וכמו שכתבנו. שוב ראיתי בבאר שבע ובצידה לדרך פרשת כי תשא שעמד על דברי רש\"י הללו וכמו שכתבנו אלא שראיתי להרב ז\"ל שכתב דהמקטיר קטרת חסרה במזבח הזהב חייב משום קטרת חסרה ומשום ביאה ריקנית וזה אינו דליכא משום ביאה ריקנית כי אם בקדש הקדשים ולא בהכנסה דהיכל וכמבואר. וראיתי למרן בטור אורח חיים סי' קל\"ג שכתב ואפילו לדעת הרמב\"ם שכתב בפ\"ב מהלכות כלי המקדש חיסר אחת מסמניה חייב מיתה שהרי נעשה קטרת זרה איכא למימר דטעמיה דכיון דקטרת זרה היא הוה ליה ביאה למקדש שלא לצורך כו' ע\"כ. והנראה מדבריו שרוצה לומר דרבינו מיירי בקטרת דיום הכפורים ואחרי בקשת המחילה זה אינו דרבינו מיירי בקטרת של כל יום ויום והדבר מבואר בעצמו: " + ], + [], + [], + [ + "וכל מעשיה בקודש בתוך העזרה וכו'. ובגמרא פ\"ק דכריתות (דף ו') אמרינן קודש היא קדש תהיה לכם כל מעשיה לא יהיו אלא בקדש והנה פסוק זה לא נאמר בקטרת כ\"א בשמן המשחה ונראה דט\"ס הוא וצריך למיגרס פסוק אחר דקדש הנאמר בקטרת אך מדברי מרן נראה דגריס פסוק זה דכתיב ביה תרי קודש. ובגמרא הקשו לזה מההיא דתנן בפ\"ד דשקלים המקדיש נכסיו והיו בהם דברים הראויים לקרבנות ינתנו לאומנים בשכרן הני דברים הראויים מאי נינהו אי בהמה ועוף תנא ליה אי יינות שמנים וסלתות תנא ליה אלא לאו קטורת ופירש\"י דאינו ראוי אלא לציבור אלמא עושין קטרת מן החולין ובחוץ וא\"ת אמאי לא הקשו לרבי יוסי מההיא ברייתא דאמרינן המפטם את הקטרת למוסרה לציבור פטור אלמא עושין קטורת בחוץ וכשר וכי תימא דהוה אמינא דמיירי בשעשה הקטרת בעזרה הכי נמי נימא דבהכי מיירי מתני' דשקלים וי\"ל דמברייתא זו לא היה יכול להקשות משום דגבי שמן המשחה נמי אמרינן הכי בדף ה' והתם פשיטא דאינו כשר לציבור בלאו האי טעמא דרבי יוסי אלא משום דאין לנו אלא שמן המשחה שעשה משה כדכתיב זה לי והתוס' בריש פרק כהן גדול (דף מ\"ז) הקשו קושיא זו דשמן היכי משכחת לה שימסרנה לציבור ותירצו דהכוונה היא שילמדו לעשות ולא שימשחו ממנו וא\"כ גבי קטרת נמי נוכל לפרש דמאי דתניא למוסרו לציבור הוא שילמדו לפטם ומש\"ה הקשו ממתני' דשקלים, עוד נ\"ל דהכא עיקר הקושיא היה דמדברי רבי יוסי דקאמר כל מעשיה לא יהיו אלא בקודש שמעינן מינה תרתי חדא דצריך שיהיה הפטום בעזרה ואידך שצריך שתהיה מתרומת הלשכה ולא משל חולין ולפי זה בההיא דמפטם למוסרה לציבור לא קשיא מידי משום דמיירי שפטמה בעזרה וכיון שמסרה לציבור הרי נחשב כאילו בא מתרומת הלשכה והרי קרבנות ציבור שאינם באים כ\"א משל ציבור אם התנדב אותם יחיד ומסרם לציבור שפיר דמי וכמו שפסק רבינו בפ\"ח מהלכות אלו דין ז' וכבר הארכתי במקום אחר בדין זה אך בההיא דשקלים דמקדיש נכסיו והיו בהם קטרת דקתני דראויים לציבור נהי דמצינן למימר דפטמה בעזרה אך ע\"כ לומר דעושין קטרת מן החולין וליכא למימר דמיירי שמסרה לציבור משום דבאיזה זמן מסרה אי קודם ההקדש הרי אין קטרת זה בכלל ההקדש שהרי קודם שהקדיש נכסיו מסרו לציבור ואי לאחר שהקדיש כל נכסיו הרי אין בידו למוסרו לציבור לפי שאינו שלו שהרי הקדיש כל נכסיו וכי תימא אם עיקר הקושיא היא משום דהדין כדברי ר\"י שאינה באה מן החולין וכי לזו צריכין אנו לרבי יוסי והלא פשוט הוא בכמה מקומות דקטרת אינו בא כי אם משל ציבור ומתרומת הלשכה הא בורכא היא דודאי פשיטא ליה לסתמא דתלמודא דקטרת אינו בא משל יחיד ואדרבא קטרת זרה היא וכדאמרינן בפרק התכלת (דף נ') אלא דהוה ס\"ל לתלמודא דאף אם פטמה כשהיא חולין שלא למוסרה לציבור ואח\"כ מסרה לציבור דשפיר דמי דומיא דכל כלי שרת ובגדי כהונה שאם עשאם במעות חולין ואח\"כ מסרם לציבור דמהני אך מדברי רבי יוסי משמע שכל שהיה הפטום כשהיא חולין דלא מהני משום דבעינן שכל מעשיה יהיו בקודש ודוקא אם קודם שפטמה מסרה לציבור מהני אבל אם פטמה כשהיא חולין תו לא מהני מה שימסרנה לציבור דהא כבר איפסילא משעת פטום ומש\"ה הוה ניחא ליה בההיא דהמפטם למוסרה לציבור והוקשה אליו ממתני' דשקלים דע\"כ הפיטום היה כשהיא חולין קודם שימסרנה לציבור דאי מסרה קודם הקדש אין להקדש בה כלום ומאי דכתב רש\"י אלמא עושין קטרת מן החולין ובחוץ הכוונה היא דכיון דע\"כ עושין מן החולין א\"כ למוד זה דקדש שכל מעשיה יהיו בקדש ליתיה וכיון שכן אף בחוץ נעשה אבל לעולם דעיקר הקושיא היא ממה שנעשה מן החולין וכל הישר הולך יראה שרש\"י כיון למה שכתבנו דאי לא תימא הכי אלא שהמובן מדברי רבי יוסי אינו אלא שיהיה הפטום בעזרה ולזה הקשו עליו זה שכתב רש\"י מן החולין אין לו מובן והוא נדרש ללא שאלו אלא ודאי כדכתיבנא. ולפי מה שכתבנו מ\"ש רבינו בדין י\"א או שהקטיר עליו קטרת כזו בין יחיד בין צבור כו' מיירי אף שמסרה לציבור דכיון שהפטום היה כשהיא של יחיד תו לא מהני מסירה לציבור ומ\"ש מרן שם כלומר ולא מסרה לציבור לאו למימר דאם מסרה לציבור אחר פטום דמהניא אלא הכוונה היא דאם מסרה קודם פטום דלא הוי קטרת זרה דלא נימא שצריך דעיקרא דמלתא יבאו סמני הקטרת מתרומת הלשכה קמ\"ל דלא. הן אמת שדין זה לא היה צריך ללמדנו דלא עדיפא קטרת מקרבנות הציבור דקי\"ל דאם מסרה לציבור מהני וכדכתיבנא והא דאמרינן בפרק חטאת העוף (דף ט') הלמדין לפני חכמים אומרים יביא דבר שכולו למזבח מאי ניהו קטרת הכוונה היא שיביא סמני הקטרת וימסרם לציבור והציבור יפטמו אותה בעזרה בכלי שרת: " + ], + [], + [], + [ + "פטמה מעט מעט במתכונתה כשרה ובדין ט' כתב אע\"פ שלא עשה המשקל כולו אלא חציו או שלישו הואיל ועשה לפי משקלות אלו חייב כרת שנאמר כו' ע\"כ. והנה הדין הראשון דפטמה מעט מעט דכשרה הוא מחלוקת רשב\"ג וחכמים בפ\"ק דכריתות (דף ו') ופסק כחכמים ומ\"ש בדין יחיד המפטם דאפי' פיטם חציו או שלישו דחייב כן מתבאר שם בסוגיא ונראה דלאו דוקא שלישו דה\"ה פחות מזה הואיל ועשה לפי משקלות אלו וכדאמרינן התם אמר רבא קטרת שפטמה לחצאין חייב דכתיב והקטרת אשר תעשה כל שתעשה והא אפשר דעבדה פרס בשחרית ופרס בין הערבים ע\"כ נמצא דכל דהוי שיעור הקטרה יחיד המפטם חייב. וראיתי לרש\"י שכתב שם הלכך יחיד שלא פיטם אלא מנה חייב ע\"כ. כנראה דס\"ל דבבציר ממנה פטור ולא ידעתי מנא ליה הא דכיון דפרס הוי שיעור הקטרה א\"כ יחיד המפטם פרס קרינן ביה והקטרת אשר תעשה ואולי דס\"ל לרש\"י כיון דכל שתי ההקטרות דבוקר ובין הערבים כולהו חדא מצוה נינהו לא קרינן והקטרת אשר תעשה כי אם במנה. ודין זה שכתבנו דהקטרה בבוקר ובין הערבים דכולהו חשיב מצוה אחת כן דעת רבינו במנין המצות וכמבואר ועיין בשרשיו שורש י\"א אך הרמב\"ן סובר שהם שתי מצות וכמ\"ש בסוף הספר ועיין במה שכתב בסוף שורש ט' יע\"ש אלא שלפ\"ז היה נראה דמה שאמרו חכמים בכל יום מתקן במתכונתה דהיינו שהיה מתקן מנה בבת אחת הא בציר מהכי לא דאי אמרת דהמתקן פרס כשר א\"כ גם המפטם פרס יהיה חייב דהא בגמרא מוכח דכל מה שהוא כשר חייב עליו שהרי לרשב\"ג דאמר לשליש ולרביע לא שמעתי יחיד שפיטם שליש או רביע פטור ואין זה מן התימה דאף שאינו מקטיר כי אם פרס בשחרית ופרס בערב מ\"מ אפשר דבשעת עשייה בעינן שיעשה כל המנה וסמך לזה מחביתי כ\"ג שהיתה קריבה חצאין ובשעת הבאה היה מביא עשרון שלם וחוצה וכמו שפסק רבינו בפי\"ג מהלכות מעשה הקרבנות והרב בעל לב שמח בשורש י\"א הביא דין זה לסיוע לרבינו שמנה החביתין מצוה אחת אך רבינו כתב בפירוש אפי' פיטם פרס בשחרית כו' וכן הוא מוכרח מסוגיית הגמרא דקאמר והא אפשר דעבדה פרס בשחרית ופרס בין הערבים משמע דנעשית פרס לבד סגי וא\"כ יחיד המפטם פרס יתחייב דהא קרינן בה והקטרת אשר תעשה ומנא ליה לרש\"י דבעינן שיפטם מנה כדי שיתחייב: " + ], + [], + [ + "שהתנדב אותה יחיד או רבים וכו'. דין זה הוא בפרק התכלת (דף נ') ומ\"ש מרן דמיירי שלא מסרה לציבור כ\"כ התוספות שם ד\"ה יכול: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "החצוצרה היתה נעשית מן עשת של כסף כו'. התוס' בפרק הקומץ רבה (דף כ\"ח) ובפ\"ז דזבחים (דף ס\"ח) ובפ\"ג דע\"ז (דף מ\"ח) הקשו על המתני' דסוף קנים דקתני קרניו לחצוצרות מוכח דבאות שלא מן הכסף וכן מוכח בפרק כל הצלמים דבעי בגמרא המשתחוה לבהמה קרנים קרניה מהו לחצוצרות. ותירצו דההיא דפרק הקומץ דקאמר דהיו של כסף מיירי בשל משה ודחו תירוץ זה. ודעת רבינו ג\"כ הוא שלא כתירוץ זה שהרי הביא להלכה ההיא דפרק הקומץ. עוד תירצו דחצוצרות דקנים מיירי בשופר. וגם תירוץ זה דחו אותו התוספות וכן נראה שהיא דעת רבינו שהרי בפ\"ד מהלכות איסורי מזבח דין ז' הביא ההיא דע\"ז וכתב קרניה פסולות לחצוצרות והתם במכשירי קרבן מיירי וכמבואר. עוד תירצו דמאי דאמרי דבאות משל כסף היינו בחצוצרות של כהנים אבל של לוים היו באים מכל דבר. ונראה שדין זה הוא דעת רבינו ולא הוצרך לבאר דכיון דפסק דעיקר השירה בפה ומאי דמצרכינן כלי אינו אלא לבסומי קלא פשיטא דמאיזה דבר שירצה יעשה הכלים משא\"כ בכהנים דהחיוב הוא בחצוצרות ואיסור ע\"ז שאני דאף שאינו כי אם לבסומי קלא בעלמא אפ\"ה אסור: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "בד\"א בקרבנות הרגלים כו'. בירושלמי פ\"ב דחגיגה הלכה ד' היכא דחל יום טבוח אחר השבת עורות של מי רבי טבי בשם רבי יאשיה איתפלגון ר\"י ורשב\"ל ר\"י אומר של המשמרות רשב\"ל אמר של אותו משמר ע\"כ. ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה וגם על הירושלמי קשה למה נקטו הבעיא בעורות ולא נקטו סתם העבודה של מי גם לא ידעתי אמאי לא כתב ג\"כ עומר התנופה שהיו מקריבין בי\"ו בניסן שהיה מתחלק לכל המשמרות. ובפ\"ה דסוכה (דף נ\"ה) תנן בג' פרקים בשנה היו כל המשמרות שוות באימורי הרגלים ובחילוק לחם הפנים בעצרת א\"ל הילך מצה כו' והנה בלישנא דמתני' לא קשיא מידי משום דהתנא באומרו באימורי הרגלים שפירושו מה שאמור ברגלים כלל הכל קרבנות הרגלים ושתי הלחם ועומר התנופה ואח\"כ שנה ובחילוק לחם הפנים ללמד שאם אירע שבת ברגל שחולקין כל המשמרות לחם הפנים ומה ששנו עוד בעצרת א\"ל כו' הוא ללמדנו דין אחר שאין חולקין מנחה נגד מנחה אך לרבינו קשה למה לא כתב ג\"כ עומר התנופה. ומ\"ש רבינו אבל נדרים ונדבות ותמידין כו' לא ידעתי למה לא ביאר בפירוש דפר העלם דבר של ציבור ושעירי ע\"ז וקיץ המזבח שאין מקריב אותם אלא משמר שזמנו קבוע דכל הני נשנו במשנה דתנן ושאר קרבנות צבור מקריב את הכל ואמרינן בגמרא דאתא לאתויי כל הני שכתבתי הרי דאחר דשנה התנא הוא מקריב תמידין נדרים ונדבות הוצרך ג\"כ לרבות את אלו וא\"כ הי\"ל לרבינו ג\"כ לבארם. ודע דרבינו לא הביא הא דתנן בעצרת א\"ל הילך מצה כו' לפי שסמך על מ\"ש בפ\"י מהלכות מעשה הקרבנות דין ט\"ו שאין חולקין מנחה כנגד מנחה אפי' מעשה מחבת כנגד מעשה מחבת וכ\"ש לחם הפנים כנגד שתי הלחם שאין מעשיהם שוים. ומ\"מ הי\"ל להביא משנה זו ללמדנו מה חולקין בתחילה אם חמץ או מצה דבברייתא איפליגו בזה ונתבאר בגמרא טעם מחלוקתם וכעת לא ראיתי לרבינו שהביא דין זה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אין בין כהן משוח וכו'. כתבו התוס' יומא (דף נ\"ז) ד\"ה אני בשם ריב\"א דפר העלם דבר של ציבור לא היה בבית שני לפי שלא היה שם כהן משוח כי אם מרובה בגדים ופר זה מקריבו כהן משוח ולא מרובה בגדים. ורבינו ס\"ל כסברת ר\"י דההיא דמגילה הוא דוקא בהוראת כהן משוח לעצמו וכ\"כ בפ\"ק דמגילה (דף ט') ד\"ה אין יע\"ש בתוס': " + ], + [], + [], + [ + "ואין פוחתין משנים וכו'. אני תמיה על זה דבריש תמיד וריש מדות שנינו בית המוקד וכו' זקני בית אב ישנים שם ומפתחות העזרה בידם ומבואר הוא בספ\"ק דמדות מקום הנחתן של המפתחות וראיתי להרב באר שבע בפ\"ק דתמיד שהקשה קושיא זו ותירץ דמתניתין דשקלים מיירי במפתחות העזרה של חדרים שהיה בהם ממון הקדש והכי דייק סיפא דקתני והגזברין נכנסים אחריהם ומוציאין מה שהם צריכים והתם מפרש מה היו עושין אלו ג' גזברין ואמר שהם מתעסקין בממון ההקדש והן פודין הערכין והחרמין וההקדשות כו' והכא איירי במפתחות העזרה של שאר חדרים שלא היה בהן ממון הקדש כי אם צרכי העבודה ע\"כ. והנה מ\"ש בסוף דבריו והכא איירי במפתחות של שאר חדרים כו' לא ידעתי מהו דהכא פשיטא דמפתחות העזרה דקתני היינו מפתחות השערים דז' שערים היו לעזרה ואיכא מ\"ד י\"ג כדאיתא פ\"ו דשקלים. ואעיקרא דדינא החילוק שכתב אינו מתיישב אצלי דמפתחות העזרה סתם לא שייך לומר במפתחות החדרים ועוד דבתוספתא תנן ז' אמרכלין מה הן עושין ז' מפתחות העזרה בידם וא\"כ ע\"כ דמפתחות העזרה דקאמר היינו מפתחות דז' שערים שהיו בעזרה דאי מפתחות החדרים מנין זה היכא רמיזא בחדרים ורבינו עובדיה הביא תוספתא זו כלשונה בשקלים. והנראה אצלי דמעלת השבעה אמרכלין היתה שלא היה שום אדם רשאי לפתוח עד שיתכנסו כל השבעה אמרכלין ויפתחו. ומשום האי מילתא קאמר ומפתחות העזרה בידם אבל לעולם שלא היתה בידם אלא ביד זקני בית אב וכבר נתבאר בספ\"ק דמדות דמקום היה בבית המוקד אמה על אמה ושם היו מונחים המפתחות ובבקר כשהיו רוצים לפתוח העזרה היו מתכנסין כל השבעה אמרכלין ופותחין. ויותר נ\"ל דלעולם כל שנכנסין לעבודה לא היו מתכנסין האמרכלין אלא איש אחד היה ממונה על נעילת שערים ועל פיו היו נועלין ועל פיו היו פותחין וכמ\"ש רבינו לקמן פ\"ז מהלכות אלו דין ג'. אך כשהיו רוצים ליכנס בעזרה לשאר צרכים או להוציא שום דבר או להכניס אז היו מתכנסין כל השבעה אמרכלין ופותחין והגזברים נכנסים אחריהם ומוציאים מה שירצו להוציא ועיין בפיסקי תוס' דתמיד: (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ח מהלכות בית הבחירה סוף דין ד'): " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכהן גדול שעבר עבירה שחייב עליה מלקות. כתב מרן בירושלמי פ\"ב דסנהדרין כהן גדול שחטא מלקין אותו ואין מורידין אותו מגדולתו ומשמע התם דבב\"ד של שלשה מלקין אותו כו'. והכי איתא בש\"ס דידן בסנהדרין (דף י\"ח): " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "מת לו מת אינו יוצא אחריו וכו'. כתב מרן וידוע דהלכה כר\"י ועיין במ\"ש מרן ספ\"ז מהלכות אבל ודבריו שם הם תמוהים וכמ\"ש שם הרב לח\"מ יע\"ש: " + ], + [ + "ואינו קורע על מתו כו'. לא ידעתי אמאי לא ביאר רבינו שדין זה נוהג אף במשוח שעבר וכדאיתא בפ\"ג דהוריות (דף י\"ב) וגבי איסור האלמנה וחיוב הבתולה ביאר רבינו בהלכות איסורי ביאה שנוהג אף במשוח שעבר ומיהו לזה אפשר לומר שסמך על מ\"ש בריש הלכות עבודת יוה\"כ וכל מצות כהונה גדולה עליו והכוונה שהוא אסור בדברים שכ\"ג אסור בהם. אך מה שאני תמיה הוא דלמה לא ביאר שדין זה נוהג אף במשוח מלחמה וכדאיתא התם וכולן אין נוהגין במשוח מלחמה חוץ מחמשה דברים האמורים בפרשה לא פורע ולא פורם ואין מטמא לקרובים ומוזהר על הבתולה ואסור באלמנה. והביאו עוד ברייתא אחרת שם דמרבה מקרא למשוח מלחמה בחמשה דברים הללו. ובהלכות אבל כשהביא שכ\"ג מוזהר על טומאת הקרובים גם שם לא ביאר שדין זה נוהג אף במשוח מלחמה ולא ידעתי למה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "בזמן שכ\"ג נכנס להיכל וכו'. עיין במ\"ש מרן לקמן פ\"ב מהלכות ביאת מקדש דין ד'. ומ\"ש וכיון שישמע הסגן כו'. במתני' לא נזכר סגן כי אם ממונה ואולי סובר רבינו דסתם ממונה הוא הסגן וכמ\"ש לעיל פ\"ד דין ט\"ז אך אין זה הכרח דמצינו בכמה מקומות שאמרו ממונה ואינו הסגן והרב באר שבע כתב שזה הממונה אינו הסגן כי אם הממונה על הפרוכת והסגן היה אחד מהג' שאוחזין בו והוא אוחז בו בימין יע\"ש. ומ\"ש מרן ולפי מ\"ש רבינו צ\"ל דהא דתנן הגביה את הפרוכת שלפי דבריו גם שם היה פרוכת. הנה רבינו עובדיה רפ\"ז דתמיד פירש דפרוכת שהיה תלוי בפתחו של אולם היה מגביה ובעל תיו\"ט הסכים לדבריו ותמה על מרן שכתב שגם על ההיכל היה פרוכת שזה לא שמענו בשום מקום. ואני תמיה על מרן למה אמרה כמסתפק והלא גמרא ערוכה היא בפרק שני דייני גזירות (דף ק\"ו) וביומא (דף נ\"ד) א\"ר זירא אמר רב י\"ג פרוכות היו במקדש ז' כנגד ז' שערים אחד לפתחו של היכל ואחד לפתחו של אולם כו' והביא רבינו מימרא זו לקמן פ\"ז מהלכות אלו דין י\"ז יע\"ש: " + ], + [ + "והרי הוא בקדשי הגבול כשאר הכהנים. כתב מרן כן משמע מדלא אשכחן שייפו כחם בהם. ובתוספתא פ\"ק דיומא נוטל חלק בראש בד\"א בקדשי מקדש אבל בקדשי הגבול אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט חולקין בשוה ע\"כ: " + ], + [], + [], + [], + [ + "אין הכהן עובד תחלה כו'. פירש\"י דכשהכהן הדיוט נתחנך לעבודה באותו יום היה מקריב עשרון. עוד כתב לישנא אחרינא ביום המילואים היה כך אבל לדורות לא נהג ע\"כ. וזה אינו וכדאיתא בפרק התודה (דף ע\"ח). ומ\"ש רבינו שאם עבד בכהונה גדולה קודם שיביא עשירית האיפה עבודתו כשרה. בת\"כ אמרינן דפסולה וכתב שם הרב קרבן אהרן דדייק לה מדכתיב זה דמשמע מיניה עיכובא. ונראה דט\"ס הוא ועיקר הנוסחא היא דכשרה וראיה דאי אמרת פסולה א\"כ היכא דאירע פיסול בכ\"ג ביוה\"כ זה האחר שנכנס ע\"כ מביא עשירית האיפה דאי לא עבודתו פסולה והא ליתא דא\"כ מאי האי דבעי תלמודא בפ\"ק דיומא אירע בו פיסול אחר תמיד של שחר במה מחנכין והלא היה צריך להקריב חביתי חינוך ויחנכו אותו בהם שיקריב בח' בגדים אלא ודאי דעבודתו כשרה והכי איתא בירושלמי ספ\"ח דשקלים וכיון שכן ביה\"כ אינו מקריב חביתי חינוך לפי שהם קרבן יחיד ואינן דוחים את השבת וכמ\"ש התוס' בפרק התודה (דף ע\"ח) ד\"ה אחת יע\"ש: " + ], + [ + "כהן שלא עבד עדיין מימיו וכו' ומעשה שלשתן שוה הוא. יש לתמוה על זה שהרי בפי\"ג מהלכות מעשה הקרבנות דין ד' כתב ואח\"כ חולק כל חלה וחלה כו' ואם היתה מנחת חינוך אינו חוצה אלא מקריבה כולה כאחת הרי שיש חילוק בין חביתי כ\"ג למנחת חינוך ומיהו לזה י\"ל דלעולם מעשה שלשתם שוה הוא אלא דחביתי כ\"ג שצריך להקריב מחצה בבקר ומחצה בערב חוצה אך מנחת חינוך שמקריב כולה כאחת אינו חוצה ואין זה סותר שמעשה שלשתן שוה דודאי עשייתם שוה היא אך באופן הקרבתם יש חילוק ביניהם. אך מה שאני תמיה על רבינו הוא דבת\"כ בפרש' חביתין אמרינן יכול מה אהרן מביא ג' לוגין לעשרון אף בניו יהיו מביאין ג' לוגין לעשרון ת\"ל זה יכול מה אהרן מביא רבוכה אף בניו מביאים רבוכה ת\"ל זה ע\"כ הרי שנשתנה דין מנחת חינוך ממנחת חביתין בב' דברים באופן עשייתם אם בשיעור השמן ואם במהות החלות שלא היתה רבוכה במנחת חינוך והדבר צריך אצלי תלמוד. ודע שלפי סברת ת\"כ דמנחת חינוך לא היה מביא ג' לוגין נראה דהשיעור הוא לוג אחד ככל המנחות שמביא לוג שמן לעשרון וכמ\"ש רבינו בפי\"ב דין י\"ב. ודע דבפרק התודה (דף ע\"ח) תנן דהמלואים היו באים רבוכה ואמרינן מה\"מ דכתיב זה קרבן אהרן ובניו ביום המשח אותו וכי מה למדנו לבניו מיום המשחו אלא מקיש חינוכו להמשחו מה המשחו רבוכה אף חינוכו רבוכה ע\"כ. והנה פירושו הוא דחינוכו הם המלואים וכי היכי דהמשחו רבוכה דכתיב מורבכת אף חינוכו רבוכה ומכאן יש ללמוד דחינוך פשיטא ליה דבעינן רבוכה מפשטא דקרא דכתיב זה קרבן אהרן ובניו דמפסוק זה למדנו מנחת חינוך וכדאמרינן בפרק התכלת (דף נ\"א) אלא דלא מצי למילף מלואים מחינוך בלא היקש שהרי מצינו שנשתנו דין המלואים שהיה חלות ורקיקים משא\"כ במנחת חינוך ומש\"ה איצטריך היקש וע\"כ היקש זה לאו לחינוך דעלמא איצטריך שהרי מפשטא דקרא נלמד אלא ודאי דאתא ללמוד על חינוך דמלואים שדומה להמשחו והוא ברבוכה ואי אמרת דסתם חינוך לא בעי רבוכה הוא דבר תימה שיקיש חינוך להמשחו לרבוכה ובחינוך דמשתעי בה קרא לא יהיה רבוכה. וראיתי לרבינו בפי' המשנה עלה דמתני' דהמלואים היו באים רבוכה שהביא דרשה זו והנראה מדבריו הוא דבגמרא לא רצו ללמוד מהיקש זה אלא על סתם חינוך דליבעי רבוכה כמו חביתי כ\"ג ומכאן נלמוד למלואים שהיו רבוכה והנה בין כפי פירושנו בין כפי מה שפירש רבינו נראה שעל סוגיא זו סמך רבינו ודחה דברי הת\"כ ועדיין יש להתיישב בזה. ובאידך דרשא דת\"כ דממעט ג' לוגין שמן ממנחת חינוך הנה כפי מ\"ש רבינו גם זה יש ללמוד מההיקש ומה גם לפי שכתב רבינו בפירוש המשנה פ\"ט דמנחות מ\"ג שפירש מורבכת הוא מרובה בשמן וא\"כ מאחר שלמדנו שמנחת חינוך היא רבוכה ממילא למדנו שהיא מרובה בשמן ומיעוטא דזה כבר דרשו אותו בת\"כ לדברים אחרים דהיינו שאין מנחת חינוך דוחה את השבת וכן אינו בא לחצאים. ועיין בת\"כ בפרשת חביתין דאמרינן אין לך רבוכה בתורה אלא זו ורבוכה שבתודה ושל מילואים ועיין במ\"ש שם הרב בעל קרבן אהרן שהביא הסוגיא שכתבנו דפרק התודה יע\"ש: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומהו קרבן העצים וכו' ויום שיגיע לבני משפחה זו וכו'. אפי' יחיד שהתנדב עצים או גזרים במערכה וכו'. ואני מסתפק בזה אם המנהג הזה משעה שהתנדב אותם נאסר בהספד כו' אף קודם שיעלה אותם למזבח ומפשט דברי רבינו הכי מוכח מדלא קאמר אפילו יחיד שהעלה עצים ונקט הדין בנדבה ולא בנדר משום דבנדבה הרי התפיס אותם בקדושה ומש\"ה נהגו לעשות אותו י\"ט אבל בנדר אין כאן שום מעשה כלל עד שיביאם ליד הגזבר ומ\"מ הדבר קשה בעיני דמשום הנדבה יעשו אותו י\"ט דבשלמא בהקטרה מצינו כיוצא בזה דהא קי\"ל דערב פסח אסור במלאכה מדינא לפי שהוא זמן שמקטירים כל ישראל את קרבנותיהם וראיתי לתוס' ריש פ\"ד דפסחים (דף נ') שכתבו בשם הירושלמי דאף יחיד ביום שמביא קרבן אסור במלאכה והקשו בירושלמי א\"כ ערב פסח יהא אסור כל היום כמו יחיד שמביא קרבן ומפרש התם משום דראוי להקריב משחרית אבל פסח אינו יכול להקריבו אלא אחר חצות ע\"כ. ותו אמרינן התם בירושלמי רבי אבהו בעי אמר הרי עלי עולה משש שעות ולמעלן מותר לעשות מלאכה משש שעות ולמטן אמר ר\"י פסח שהקריבו בשחרית אינו פסח עולה שהקריבוה בשחרית עולה היא ע\"כ. הרי מכל זה מבואר שמה שהיו עושים י\"ט הוא בשביל ההקרבה ואולי נאמר שדברי רבינו לאו דוקא ומ\"ש אפי' יחיד שהתנדב רוצה לומר שהתנדב והעלה על גבי המזבח וכל עצמו של רבינו לא בא ללמדנו אלא דאפי' עצים חשיבי קרבן וכדאמרינן בפרק הקומץ רבה (דף כ') ומש\"ה אסור בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה וכל שכן המקריב קרבן ממש ונראה דקרבן העצים שהיה להם כמו י\"ט לא היה הטעם משום שהיו מתנדבים להביא עצים אלא מפני שהיו מקריבים אותו היום עולות נדבה וכמ\"ש רבינו ומש\"ה היה להם כמו י\"ט אבל מטעמא דהיו מתנדבים להביא עצים לא היה נעשה להם י\"ט מתרי טעמי חדא שהרי כבר כתבנו שהעיקר הוא ההקרבה ואלו שהיו יוצאים ליערים להביא עצים מאן אמר לן שבאותו היום היו מביאים אותם ומעלים אותם על המערכה ועוד דאף דנימא שבאותו היום עצמו היו מביאים העצים ומעלים אותם על המזבח אפ\"ה לא יתחייב משום זה לעשותו י\"ט דאלת\"ה א\"כ כל יום ויום שהיו מעלים מאותם העצים יעשו אותו י\"ט וזה לא אמרה אדם מעולם וטעמא דמילתא אף דקי\"ל דיחיד המעלה עצים חשיב כמו קרבן דעושה אותו היום כמו י\"ט הכא שאני משום דע\"כ אלו שהיו מתנדבים להביא עצים למערכה ע\"כ מיירי שהיו מוסרים אותם לציבור דאי לא לא מהני לפי שכמו שהתמידין צריכים שיהיו משל ציבור הכי נמי עצים שהרי אפי' יחיד שהתנדב להביא קרבן צריך שהעצים יבאו משל ציבור וכדאיתא בפרק הקומץ רבה (דף כ\"א וכ\"ב) ואף שבתלמודא דידן פ\"ד דתעניות (דף כ\"ח) כשהביאו ברייתא זו דזמן עצי כהנים לא הוזכר שם שהיו מוסרים אותו לציבור אלא אמרו סתמא ועמדו אלו והתנדבו משלהם מ\"מ הדבר מוכרח מצד עצמו שהיו מוסרים אותה לציבור ובירושלמי ריש פ\"ד דשקלים ובפ\"ד דתעניות הלכה ו' הביאו ברייתא זו ואמרו בפירוש ועמדו אלו והתנדבו עצים משל עצמן ומסרום לציבור ע\"כ. ועוד היה רוצה רבי אחא שם לומר דברייתא זו דקתני דמהני מסירה לציבור רבי יוסי היא דאית ליה אף הרוצה מתנדב שומר חנם אבל חכמים דפליגי התם הכא נמי לא מהני וכבר הובא מחלוקת זה דרבי יוסי וחכמים סוף פ\"ב דמציעא ותירצו בירושלמי דע\"כ לא נחלקו רבי יוסי וחכמים אלא בגופו של קרבן אבל במכשירי קרבן כל עמא מודיי שהוא משתנה קרבן יחיד לקרבן ציבור ע\"כ ומ\"מ לכ\"ע בעינן מסירה לציבור וכמ\"ש רבינו בפ\"ח מהלכות כלי המקדש דין ז' וז\"ל וכן כלי שרת ועצי המערכה שמסרן יחיד לציבור הרי הן כשרים ע\"כ הרי דלכ\"ע בלתי מסירה לציבור לא מהני ומה שיש לשאת ולתת בדינים אלו כבר הארכתי בספר רביעי סימן ס\"ד (תמצאנו בהלכות שקלים יע\"ש באורך) וא\"כ כיון שהיו מוסרים אותם לציבור נמצא דבשעה שהיו מעלים אותם על המזבח לא היה משלהם כי אם משל ציבור ומש\"ה לא היו עושים י\"ט בזמן הקרבת העצים ומה שהיו עושים י\"ט באותם הימים הוא משום עולות נדבה שהיו מקריבים באותם הימים. ומ\"ש רבינו אפילו יחיד כו' לא מיירי בדמסר לציבור אלא הכוונה היא שהתנדב עצים משלו דע\"כ לא בעינן שיהיו משל ציבור אלא במה שהוא צורך למזבח אבל כל שיש צורך במערכה יכול להתנדב להביא עצים כמו כל קרבן נדבה וכמ\"ש רבינו ריש פי\"ד ופי\"ו מהלכות מעשה הקרבנות דין י\"ג יע\"ש ואלו שהיו מקריבים עצים משל עצמן היו עושין אותו י\"ט כמו שהוא הדין במקריב קרבנות. וי\"ל בדברי רבינו הללו דבכל החלוקות דהיינו זמן קרבן העצים שהיו מקריבים קרבן ובמקריב עצים כתב דמה שהיו אסורים בעשיית מלאכה הוא מנהג משמע דאית ליה דאפילו איסורא דרבנן ליכא והנה התוס' בריש פרק מקום שנהגו כתבו דמהירושלמי משמע דאיסור עשיית מלאכה הוא מדאורייתא והר\"ן בריש פ' מקום שנהגו כתב ואפשר דמדרבנן הוא אלא דאסמכו לה אקראי יע\"ש ועיין בחידושי הרא\"ם במצות ל\"ת לסמ\"ג סי' ע\"ה ד\"ה דא\"כ יע\"ש ומ\"מ לדברי הכל אינו מנהג לבד אלא איסורא נמי איכא. ורבינו בפ\"ח מהלכות יו\"ט דין י\"ז כתב דהעושה מלאכה בערב פסח דמנדין אותו מפני שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן והוא הטעם הנאמר בירושלמי וכמ\"ש שם ה\"ה ומבואר הוא דאיסור המלאכה אחר חצות אינו תלוי במנהג אלא אסור מן הדין וא\"כ איך כתב כאן שאיסור עשיית המלאכה הוא מנהג ואולי ס\"ל לרבינו דדוקא פסח וחגיגה שהוא כולל לכל ישראל אסרו חכמים במלאכה אבל יחיד המביא קרבן לא אסרו אלא שישראל נהגו כן וכעת לא ידעתי מנין חילוק זה. עוד אני תמיה במ\"ש דזמן עצי הכהנים מה שאסורים בהספד ובתענית הוא מנהג ולא מן הדין דהא בפ\"ק דתעניות אמרינן א\"ר אלעזר בן צדוק אני מבני בניו של סנאב בן בנימין ופעם אחת חל תשעה באב להיות בשבת ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שי\"ט שלנו הוא ע\"כ ואי אמרת דאיסור התענית אינו אלא מנהג איך יתכן שנדחה התענית שהוא תקנת חכמים מפני המנהג ובפ\"ג דעירובין (דף מ\"א) למ\"ד דהמתענה בערב שבת דאינו משלים הקשו מהך עובדא ואמרו טעמא די\"ט הא ערב יו\"ט משלימין ותירצו שאני י\"ט של דבריהם מתוך שמתענין בו שעות משלימין בו ערביות ע\"כ הרי מהך סוגיא מוכח בהדיא דאיסור התענית אינו מנהג לבד אלא איסורא דרבנן איכא וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד. ודע שמדברי הירושלמי ריש פרק מקום שנהגו נראה דביום שהיה מביא קרבן מלבד שאסור במלאכה אסור ג\"כ בהספד ובתענית וכן הוא בירושלמי פ\"ב דחגיגה הלכה ד' ויראה שזו היא כוונת המשנה בפ\"ב דחגיגה (דף י\"ז) דתנן ומודים שאם חל להיות בשבת שיום טבוח אחר השבת כו' ומותרים בהספד ובתענית ע\"כ ולא נתבאר מהיכא תיתי שיהיו אסורים בהספד ובתענית ולפי דברי הירושלמי שכתבנו ניחא שכיון שהיו מביאין קרבנות באותו היום היו אסורים בהספד ובתענית אלא שהתירו הכל שלא לקיים דברי האומרים עצרת אחר השבת. ובגמרא התם (דף י\"ח) רמינן אמתני' דהא איתמר מעשה ומת אלכסא בלוד נכנסו כל ישראל לסופדו ולא הניחם ר\"ט מפני שיו\"ט של עצרת היה כו' ותירצו לא קשיא כאן ביו\"ט שחל להיות אחר שבת כאן ביו\"ט שחל להיות בשבת הרי דס\"ל לר\"ט דהיכא דחל יו\"ט אחר השבת דאסור בהספד ובתענית ולא מצאתי שום טעם לזה כי אם מפני שהיה יום הבאת קרבנות ואסור בהספד ובתענית ואע\"ג דר\"ט לא היה בזמן הבית כי אם אחר החורבן מכל מקום סבירא ליה לרבי טרפון דכיון שנאסר בזמן הקרבן אסור לעולם וכ\"כ התוס' בריש פ\"ד דפסחים גבי איסור מלאכה בערב פסח וז\"ל ונראה דאף בזמן הזה דליכא הקרבה כיון שנאסר אז אסור לעולם וכ\"כ הרמב\"ן והר\"ן ז\"ל שם. ומכאן אני תמיה על הרז\"ה שכתב דכיון דטעם איסור המלאכה בערב פסח אינו אלא מטעם הקרבן אינו אסור כי אם בזמן הבית אבל בזמן הזה שרי שהרי מדברי רבי טרפון הללו מוכח דכיון דנאסר בהספד ובתענית משום הקרבן אסור לעולם וצ\"ע. ודע שיום טבוח כשם שאסור בהספד ובתענית כך אסור בעשיית מלאכה שכבר הוכחנו מדברי הירושלמי שבכל יום שהיה בו הקרבת קרבן אסור בעשיית מלאכה. שוב ראיתי הדבר מפורש לתוס' בפ\"ב דחגיגה (דף י\"ז) ד\"ה אלא לאו לתשלומין שהביאו מן הירושלמי שיום טבוח אסור בעשיית מלאכה וכתבו בסוף דבריהם אף תלמוד שלנו לא פליג בהא דמדרבנן מיהא מיתסר יום טבוח ע\"כ. וא\"ת לפי זה אמאי לא תנן במתניתין דהיכא דחל יום טבוח באחד בשבת שיהיה מותר בעשיית מלאכה מפני הצדוקין הן אמת דלפי דברי התוס' דריש פרק מקום שנהגו שכתבו דמן הירושלמי נראה דמן התורה מיתסר בעשיית מלאכה ניחא דדוקא איסור של דבריהם רצו לעקור מפני הצדוקין אבל איסור התורה לא ואף שגדול כוחם של רבותינו אפילו לעקור דבר מן התורה היינו דוקא בשב ואל תעשה אבל בקום עשה לא. ונראה דאף לסברת הר\"ן דאית ליה דאף הירושלמי מודה דאינו אסור בעשיית מלאכה כי אם מדרבנן והתוס' ג\"כ מודים דתלמודא דידן ס\"ל דלא מיתסר כי אם מדבריהם וכמו שכתבנו דבריהם ומוכרח מן הסוגיא דקאמר ה\"א מה תשלומין של חג המצות אסור בעשיית מלאכה אף תשלומי עצרת אסור בעשיית מלאכה קמ\"ל מ\"מ נראה דטעמא דלא תנן במתניתין דמותרים בעשיית מלאכה הוא משום דאפשר דחכמים לא רצו לעקור יום טבוח מכל דיניו אלא הניחו מקצת לעשות היכר ליום שהוא יום הקרבת קרבן והניחו אותו באיסור עשיית מלאכה והתירו ההספד והתענית מפני הצדוקין. ודע שלפי מה שכתבנו איסור ההספד והתענית ואיסור עשיית מלאכה ביום הקרבן אחד הוא ולפי זה נראה דערב פסח אסור בהספד ובתענית משום הקרבן דלא גרע ערב פסח מיום טבוח ולא מצאתי דין זה. ואע\"ג דבלאו הכי מראש חדש ניסן עד אחר המועד אין מתענין בו ואין מספידין בו מהטעם שכתוב במסכת סופרים מ\"מ ע\"כ תלמודא דידן לא ס\"ל הך דמ\"ס דהא בפ\"ו דמנחות (דף ס\"ה) אמרינן ת\"ר אילין יומיא דלא להתענאה בהון מריש ירחא דניסן איתוקם תמידא דלא להתענאה בה ומשמע דדוקא תענית אסור אבל בהספד שרי ולפי מ\"ס אף בהספד אסורים ואע\"ג דרש\"י שם גריס דלא למיספד מ\"מ כבר כתבו שם התוס' דעיקר הגירסא היא דלא להתענאה ואף לפי גירסת רש\"י הדבר מוכרח דש\"ס דילן לא ס\"ל הא דמ\"ס מדאיצטריכו לטעמא דאיתוקם תמידא וכמבואר וא\"כ נהי דלא ס\"ל הך דמ\"ס מ\"מ היה להם לאסור בע\"פ תענית והספד דומיא דיום טבוח. וכ\"ת הכי נמי הא ליתא דהא בפ\"ב דתעניות (דף י\"ז) אמרינן אמר מר מתמניא ביה עד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למיספד למה לי עד סוף לימא עד המועד ומועד גופיה יו\"ט הוא ואסור. ואם איתא דע\"פ אסור בהספד ותענית היה לו להקשות לימא עד ע\"פ וע\"פ ופסח יו\"ט הוא. ומיהו לזה יש לדחות ולעולם דאסור בהספד ובתענית אבל מ\"מ אינו אסור אלא מחצות היום ולמעלה שהוא זמן הקרבת הקרבן ומש\"ה אינו אסור בעשיית מלאכה כי אם מחצות ולמעלה וכמ\"ש התוס' בר\"פ מקום שנהגו ומש\"ה לא הקשו לימא מתמניא עד ע\"פ דהא איצטריך לטעמא דאיתוקם תמידא לע\"פ כדי לאוסרו בהספד ותענית אף קודם חצות אבל ביום טבוח אסור כל היום בהספד ותענית מפני שכל היום הוא זמן הקרבת הקרבנות. וא\"ת כפי מה שכתבנו דשאני יום טבוח שאסור כל היום מפני שכל היום הוא זמן הקרבת הקרבן א\"כ איך כתב רבינו בסוף ה' י\"ט שהטעם שאסור במלאכה ע\"פ אחר חצות הוא מפני שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן דכיון שיש בו חגיגה יהיה כל היום אסור שהרי זמן הקרבתו דומיא דיום טבוח. הא לא קשיא כלל משום דחגיגה זו דנקט רבינו אינה חגיגת ט\"ו דההיא אינה נשחטת מערב יו\"ט וכדאמרינן בפ\"ז דפסחים (דף ע') אמר עולא אר\"א שלמים ששחטן מעי\"ט אינו יוצא בהם לא משום שמחה ולא משום חגיגה ורבין לא פליג עליה אלא שיוצא משום שמחה אבל מודה הוא שאינו יוצא משום חגיגה וכדאיתא התם וכבר הכריחו התוס' שם דאפילו הקדישן מתחלה ושחטן לשם חגיגת ט\"ו לא מהני אלא חגיגה זו דנקט רבינו ז\"ל היא חגיגת י\"ד שהיו שוחטים עם הפסח כדי לאכול הפסח על השובע וכיון דמשום פסח קא אתיא זמן הקרבתה הוא עם הפסח ויש להביא קצת ראיה לזה מההיא דאמרינן בפרק אלו דברים (דף ע') איבעיא להו לבן תימא נאכלת צלי או אין נאכלת צלי וכו' וכן נסתפקו שם בשאר דינים הנוהגים בפסח אי הוו ג\"כ לבן תימא בחגיגת י\"ד ומדלא בעי אי חגיגת י\"ד נשחטת בזמן הקרבת הפסח ש\"מ דבהא אף רבנן מודו דנשחטת עם הפסח. אך קשה מההיא דאמרינן בפרק תמיד נשחט (דף נ\"ט) אין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים אלא קטרת ונרות ופסח ומדלא תני נמי בהדייהו חגיגת י\"ד ש\"מ דחגיגת י\"ד דינה כשאר הקרבנות. וכבר הביא רבינו ברייתא זו בריש הלכות תמידין ומוספין יע\"ש. שוב התבוננתי בזה וראיתי דע\"כ חגיגת י\"ד אינה נשחטת כל היום כדין חגיגת ט\"ו שהרי בפ\"ו דפסחים (דף ע\"א) אמרינן לא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר לימד על חגיגת י\"ד שנאכלת לשני ימים ולילה אחד ופירש\"י שם אשר תזבח בערב בחגיגת י\"ד מיירי דנשחטת עם הפסח בערב דהא ליכא למימר בערב של י\"ט ראשון עצמו קאמר קרא דא\"כ מאי בערב הלא שחיטתו ביום כולו ע\"כ. הרי שהכריחו בגמרא דבחגיגת י\"ד מיירי מדכתיב בערב דמשמע דס\"ל לתלמודא דזמן שחיטת חגיגת י\"ד היא בערב אלא שקשה לזה ההיא דר\"פ תמיד נשחט שלא הוציאו מן הכלל חגיגת י\"ד. והנראה אצלי בזה הוא דודאי חגיגת י\"ד נשחטת אחר חצות מדכתיב בערב אבל אינה נשחטת אחר תמיד של בין הערבים אלא קודם התמיד. וטעמא דמילתא דדוקא פסח הוא אחר התמיד משום דכתיב ביה בערב ובין הערבים ואמרינן יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר בו בערב אלא בין הערבים וכדאיתא בר\"פ תמיד נשחט. וא\"כ גבי חגיגת י\"ד נהי דכתיב ביה בערב לאשמועינן שיהא נשחט אחר חצות אבל לאחרו אחר התמיד מנין לנו כיון דלא כתיב ביה בערב ובין הערבים ולפ\"ז ניחא ההיא דפרק תמיד נשחט משום דהתם מיירי בדבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים. ומצינו כיוצא בזה שהרי פסח שני כתיב ביה בין הערבים ואפ\"ה נסתפקו התוספות דפ\"ג דיומא (דף כ\"ט) ד\"ה אלא ובפרק התכלת (דף מ\"ט) ד\"ה ת\"ל וערך אם זמן הקרבתו הוא אחר התמיד משום דדוקא פסח ראשון הוא אחר התמיד משום דכתיב ביה ערב ובין הערבים כמו שיע\"ש. ונראה דאף אם נאמר דפסח שני נקרב אחר התמיד אין ללמוד משם לחגיגת י\"ד משום דשאני פסח שני דמכח ראשון קא אתי וכיון דלמדנו קרא דהוא בין הערבים אמרינן דלכל דיני פסח ראשון אקשיה רחמנא וה\"ה דנקרב אחר התמיד אבל חגיגת י\"ד דיינו מה שאמרה תורה בערב לומר שיהא נשחט אחר חצות אבל לאחרו אחר התמיד זו מנין לנו מאחר דהזהירנו הכתוב עליה השלם כל הקרבנות כולם. וכ\"ת לפי זה אמאי לא שאלו אליבא דבן תימא אם חגיגת י\"ד נשחטת אחר התמיד כמו הפסח הא לא קשיא כלל דאפשר דאף לבן תימא אינה נשחטת אחר התמיד משום דכיון דאקשיה רחמנא לפסח ואפ\"ה כתיב בה בערב ש\"מ דדוקא להך מילתא שיהא בערב הוא דאקשיה אבל שיהא אחר התמיד לא דאי לא תימא הכי למה לי דכתב רחמנא בערב. ועוד שאין ללמוד מאותה סוגיא הך מילתא דאכתי קשה אמאי לא שאלו לבן תימא אם נשחטת חגיגת י\"ד על החמץ או לא, הן אמת דמדברי רש\"י שכתב דנשחטת עם הפסח משמע דס\"ל דנשחטת בזמן הקרבת הפסח דהיינו אחר התמיד והדבר צריך אצלי תלמוד. ובדברי רבינו לא ראיתי גילוי לדין זה שלא כתב אלא בסוף ה' קרבן פסח דין י\"ב וז\"ל כשמקריבין את הפסח בראשון מקריבין עמו שלמים כו' ובדין י\"ג כתב דהכתוב שאומר אשר תזבח בערב מיירי בחגיגת י\"ד ומ\"מ היה לו לבאר הדין בפירוש. שוב ראיתי להר\"מ בחידושיו לסמ\"ג במצות ל\"ת סי' ע\"ה שכתב דערב פסח אחר חצות אסור במלאכה מפני שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן וזמן חיוב פסח מתחיל בחצות כתב על זה הרא\"ם וליכא לאקשויי מהא דתניא אין שוחטין אחר תמיד של בין הערבים חוץ מקרבן פסח לבדו דמשמע דשחיטת חגיגה קודמת לשחיטת התמיד והיה ראוי לאסור המלאכה קודם חצות די\"ל כיון דחגיגת י\"ד אינה אלא כדי שיאכל הפסח על השבע והוי טפל אצל הפסח לא חשש התנא לומר חוץ מחגיגה וקרבן פסח א\"כ אפילו את\"ל דשחיטתו קודם התמיד מ\"מ אינו נשחט אלא מחצות יום ולמעלה כו' א\"נ כיון דחגיגת י\"ד אינו אלא כדי שיאכל הפסח על השבע אין לאוסרה המלאכה אלא בעד שחיטת הפסח לבדו והשתא אתי שפיר הא דפתח בחגיגה ופסח וסיים בפסח לבדו ע\"כ. והנה כפי תירוץ האחרון נ\"ל דס\"ל דחגיגת י\"ד זמנה הוא כל היום דומיא דחגיגת ט\"ו אלא שאעפ\"כ אין לאסור המלאכה בשבילה ותמהני איך עלה בדעת הרב לומר זה שהרי בגמרא אוקמוה לקרא דאשר תזבח בערב בחגיגת י\"ד ואי כדברי הרב היכי כתב רחמנא בערב הא זמנה כל היום וצ\"ע. העולה מתוך מה שכתבנו דלעולם כל היכא שזמן הקרבן הוא כל היום כל אותו היום אסור בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה ושאני ערב פסח שהקרבן שהיו מקריבין אותו היום היה אחר חצות ולפי זה היה מן הדין שיהא ערב פסח מחצות ולמעלה אסור בהספד ובתענית ולא מצאתי דין זה ואדרבה בפרק ערבי פסחים (דף ק\"ח) אמרינן דרב ששת הוה יתיב בתעניתא כל מעלי יומא דפסחא והתוספות כתבו שם דהיה מקבל עליו ממש תענית והמגדיל עלי התימה הוא בגמרא היו רוצים דטעמיה דרב ששת הוא משום קרבן פסח וס\"ל כבן בתירא דהיה מכשיר פסח ששחטו שחרית אלמא דס\"ל דמשום הקרבן חייב להתענות שמא יפשע ולא יעשה הקרבן ולפי מה שכתבנו הקרבן הוא סיבה למניעת התענית. וממה שהבכורות מתענין לא קשה שאפשר דתענית זה היא תקנה קדומה והכי איתא במסכת סופרים ובירושלמי איתא ריש פרק ערבי פסחים שרבי היה מתענה ערב פסח לפי שהיה בכור אך מאי דקשה לי הוא מאותה דרב ששת דאיך יתכן בשביל הקרבן יתחייב להתענות והדבר צריך תלמוד. עוד אני נבוך בדינים אלו לפי מ\"ש למעלה בשם התוס' דיום טבוח אסור בעשיית מלאכה משום הקרבת הקרבנות ודין זה לא הוזכר בשום מקום וכ\"ת דדוקא בזמן המקדש היה אסור אבל השתא דליכא קרבן לא הא ליתא שהרי ערב פסח לא נאסר אלא מטעם הקרבן והאידנא נמי אסור וסבור הייתי לומר דפסח שהוא יום שכל ישראל מביאין בו קרבן אסרוהו חכמים בסתם במלאכה מפני הקרבן וה\"ה השתא נמי דליכא קרבן אסור במלאכה אבל יום טבוח שאין קרבן לכל העולם דהא קי\"ל כב\"ה דמביאין בי\"ט שלמים ועולות וא\"כ יום טבוח אינו אלא למי שלא הקריב בי\"ט לא אסרוהו חכמים בעשיית מלאכה. ומ\"ש התוס' דיום טבוח אסור בעשיית מלאכה הוא דוקא למי שמקריב באותו יום דלא גרע ממי שמקריב בכל הימים שאסור בעשיית מלאכה אבל מעולם יום טבוח לא נאסר במלאכה אלא שקשה לזה מההיא דרבי טרפון שכתבנו לעיל דמשמע דיום טבוח אסור בהספד ובתענית אפילו האידנא דליכא קרבן ולא ידעתי טעם לחלק בין הספד ותענית לעשיית מלאכה. עוד צריך להתיישב בההיא דאמרינן עלה דהך דרבי טרפון לא קשיא כאן בי\"ט שחל להיות אחר שבת כאן בי\"ט שחל להיות בשבת ולא ידעתי טעמו של ר\"ט שאסר יום טבוח בהספד מאיזה טעם הוא אי משום שמי שלא הקריב בחג יהיה מקריב ביום שאחריו א\"כ כל ששה ימים שאחר החג יאסר בהספד וזו לא שמענו וממקומו מוכרח דהוצרך לאוקומי עובדא דרבי טרפון בי\"ט שחל אחר שבת משמע דאם חל בשבת לא משכחת יום שיאסר בהספד וסבור הייתי לומר דר\"ט ס\"ל כבית שמאי דאין מביאים עולות בי\"ט ולפי סברת רש\"י לב\"ש קרבן ראיה וחגיגה אינה קריבה בי\"ט ומש\"ה ביום שאחר החג היו כל ישראל מקריבין קרבנותיהם ומש\"ה ס\"ל דאסור בהספד חוץ מהיכא דחל בשבת מפני הצדוקין אבל בשאר הימים אף שהם תשלומים אינם אסורים בהספד כיון שאינו זמן קבוע לכל ישראל אך הדבר הוא דוחק גדול בעיני שר\"ט שנה משנתו כב\"ש ואליבא דב\"ה לא מצאתי טעם לחלק בין יום שאחר שבועות לשאר ימי התשלומין וכל ימי התשלומים נקראים ימי טבוח וכדאיתא בפ\"ב דחגיגה (דף י\"ז). ועוד אני תמיה שראיתי למרן בשולחנו הטהור טור א\"ח סי' רכ\"ד שפסק דאסור להתענות במוצאי חג השבועות ובשאר ימים טובים לא אסר להתענות ביום שאחר י\"ט משמע דס\"ל דנשתנה יום שאחר שבועות משום דהוי יום טבוח ומטי בה מהך דר\"ט וכ\"כ בחיבורו בשם הר\"ר יעקב ן' חביב ז\"ל ולא ידעתי לדידן דקי\"ל כב\"ה מה הפרש יש בין יום שאחר החג לשאר ימי התשלומין. וראיתי להחכם בעל מגן אברהם שכתב דהטעם שאסור להתענות במוצאי חג שבועות הוא משום דכשחל עצרת בשבת היה יום טבוח הקרבנות אחר השבת והדברים אלו הם שלא בדקדוק דאדרבה היכא דחל בשבת מותרים בהספד ובתענית מפני הצדוקין כדתנן במתני' ואדרבה יש לתמוה על מרן דלמה לא ביאר שאם חל לעצרת בשבת שיום א' מותר בהספד ובתענית. וסבור הייתי לומר פי' אחר דבהך מילתא דר\"ט דמה שמנע ההספד ביום שאחר עצרת לא היה מפני הקרבן שהרי אינו זמן חיוב להקרבת קרבן לכל ישראל אלא מטעם שכל יום שאחר י\"ט אסור בהספד ובתענית ובירושלמי קורא אותו בנה דמועדא וכמ\"ש מרן בטור א\"ח סי' תצ\"ד ובפ\"ד דסוכה (דף מ\"ה) אמרינן כל העושה איסור לחג מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח ופירש\"י בשם יש אומרים שהוא יום שאחר החג ובזה הוא ניחא לי הא דכתיב בנחמיה (סי' ט') וביום כ\"ד לחדש הזה נאספו בצום ובשקים כו' ויש לדקדק דאמאי לא נאספו ביום כ\"ג אלא ודאי משום דהיה אסרו חג ולא רצו לגזור בו תענית. אך ראיתי לתוס' בפ\"ק דר\"ה (דף י\"ט) ד\"ה מימות עזרא כו' שהכריחו מפסוק זה דבימי עזרא היה אלול מעובר וכתבו ואין לומר דשבקוה לתעניתייהו משום מחרת י\"ט ומשום כך המתינו עד כ\"ד בו דמאז לא היו נוהגין בו ועוד דבר שבצבור היה ע\"כ. ואף שמדברי התוס' נראה שדין זה אינו אלא מנהג מ\"מ אפשר דבימי ר\"ט כבר נתפשט מנהג זה ובגמרא הקשו לר\"ט דאף דנימא שכל יום שאחר י\"ט יהא אסור בתענית מ\"מ ביום שאחר עצרת אינו אסור בתענית מפני הצדוקין שהרי אפילו בזמן הבית שהיו מקריבין קרבנות ביום שאחר העצרת והיו אסורין בהספד אפ\"ה התירו מפני הצדוקין ותירצו דעובדא דר\"ט היה שחל עצרת בימי החול ואף שמדברי המקשה נראה דס\"ל דטעמי' דר\"ט שמנע ההספד היה מפני שהיה יום טבוח דקאמר אלא אימא שיום טבוח היה י\"ל דלעולם דהמקשה לא ידע דין זה דאיסור התענית באסרו חג ובזה ניחא דאיך נעלם מהמקשה תירוץ הגמרא שהוא פשוט עד מאד אלא דהוה ס\"ל דע\"כ טעמיה דר\"ט הוא משום יום טבוח דהא ליכא טעמא אחרינא ויום טבוח לא משכחת לה אלא בשחל בשבת דאז יום טבוח הוא באחד בשבת לפי שכל ישראל חייבים להביא ביום זה קרבן ראיה וחגיגה לפי שאינם דוחים את השבת אבל אם חל עצרת באחד מימי החול אין לו יום טבוח שהרי בי\"ט כבר הקריבו כל ישראל קרבנותיהם ומש\"ה הקשה לו ממתני' דקתני ומותרים בהספד ובתענית ותירצו דר\"ט מיירי בשחל עצרת באחד מימי החול ומה שאסרו בהספד הוא מטעמא אחרינא וכמ\"ש ומה שלא תירצו בקיצור דטעמיה דר\"ט אינו משום הקרבנות כי אם משום אסרו חג הוא ללמדנו דאף לפי טעם זה דאסרו חג היכא דחל עצרת בשבת מותרים בהספד מפני הצדוקין אלא שקשה לזה דאמרינן בפ\"ב דתעניות (דף י\"ז) שבתות וימים טובים הן אסורים לפניהן ולאחריהן מותרין הרי מוכח בהדיא דלאחריהם דימים טובים מותרים בהספד ובתענית ולפ\"ז יש לתמוה על מה שפירש רש\"י בשם יש אומרים וליכא למימר דלאו דוקא דלאחריהם קאי לשבתות ולפניהם קאי לשבתות וימים טובים דהא התם הקשו לימא עד המועד ומועד גופיה י\"ט הוא כו' ותירצו לא נצרכא אלא לאסור יום שלאחריו הרי מבואר דיום שלאחריו מותר בתענית וליכא למימר דרש\"י לא אמר שחייב באכילה ובשתיה ביום שאחר י\"ט כי אם ביום שאחר סוכות שהוא נקרא חג סתמא שהרי הרב בעל המפה הביא דברי רש\"י הללו בסוף סי' כ\"ט דקאי בהלכות פסח. אך לפי דברי התוס' שכתבנו דמשמע מדבריהם שאינו אלא מנהג ניחא דאף דנימא שהמנהג הוא קדמון מימות התנאים הוצרכו לומר לאסור יום שלאחריו כדי לאוסרו מן הדין ולא מטעם מנהג ועדיין צריך אני להתיישב בכל זה: " + ], + [ + "אנשי מעמד אסורים מלספר כו'. דין זה חזר וכתבו רבינו בפ\"א מהלכות ביאת מקדש ועיין במ\"ש מרן שם: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "והשכר שמשתכר ההקדש בשערים אלו הוא הנקרא מותר נסכים. כתב מרן ופסק רבינו כרבי חנינא. והכי איתא בפרק שתי מדות (דף צ') ויש מאותה סוגיא סיוע למה שפסק רבינו כרבי חנינא ודו\"ק: " + ], + [], + [], + [], + [ + "וי\"ג פרוכות היו במקדש שני. בפרק שני דייני גזירות (דף ק\"ו) וביומא (נ\"ד). ומ\"ש וא' על פתח ההיכל עיין במ\"ש מרן לעיל פ\"ה מה' אלו דין י\"א. (* א\"ה ובדברי הרב המחבר שם): " + ], + [ + "ואם היתה חדשה שוטחין אותה על גב האצטבא. הרב בעל תי\"ט בפרק ד' דסוכה משנה ד' כתב דלא גרסינן גב אלא גג והדין עמו יע\"ש: " + ] + ], + [ + [ + "בגדי כהונה ג' מינים כו' וחוטן כפול ששה והאבנט לבדו רקום בצמר ע\"כ. לא ידעתי למה לא ביאר לנו רבינו שהאבנט היה בו ד' מינים דהיינו שש תכלת וארגמן תולעת שני וכל מין היה כפול ששה דנמצא דהיה כפול כ\"ד חוטין וכמו שביאר בסוף פ\"ז שהפרוכת מכ\"ד חוטין וכן בפ\"ט ביאר בבגדי כ\"ג מכמה חוטין היה כל בגד ובגד וא\"כ היה לו ג\"כ לבאר דגם כן באבנט ובפירוש אמרינן בפרק בא לו (דף ע\"א) דאבנט היו חוטיו כ\"ד ואמרינן אלא דנין מאבנט ודנין בגד כו' ומקרא מלא הוא בפ' פקודי את האבנט שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני וגו' וכ\"ת דס\"ל דדין זה אינו אלא באבנטו של כ\"ג אבל באבנט של כהן הדיוט לא היו מד' מינים כי אם משנים דהיינו צמר ופשתים זה אינו דהא למ\"ד דאבנטו של כ\"ג זהו אבנטו של כהן הדיוט אין שום חילוק ביניהם כלל וכמו שאבאר לקמן ועוד דהיה לו לבאר דהאבנט היו חוטיו י\"ב דהיינו שש דפשתים ושש דצמר ולומר דס\"ל דבין הכל היה ו' חוטין זו לא ידעתי מנין לו שהרי בכ\"מ שהצריך הכתוב ג' מינים או ד' צריך ו' חוטים מכל מין ומין ועוד דעדיין הדבר קשה דלמה לא ביאר באבנט של כ\"ג שהיו בו ד' מינין סוף דבר דברי רבינו צריכים אצלי תלמוד. וראיתי לרלב\"ג בפ' תצוה דאבנט של כהן הדיוט לא היה כי אם מין אחד של צמר ע\"כ. ומדברי התוס' בפ\"ב דשבת (דף כ\"א) ד\"ה שמחת מוכח דאבנט של כהן הדיוט היו בו ג' מינים של צמר שכתבו בסוף דבריהם דכיון שאין מן הפשתן אלא ברביע בטל בשאר מינין והוי כאילו אין בו פשתן כלל ע\"כ וזה מבואר וכדכתיבנא: " + ], + [ + "ואבנטו של כ\"ג מעשה רוקם הוא והוא דומה במעשיו לאבנט כהן הדיוט. גם בזה לא ידעתי כוונת דבריו במ\"ש דאבנטו של כ\"ג הוא מעשה רוקם ונראה שכיון למ\"ש בפרק זה דין ט\"ו בפירוש כ\"מ שנאמר בתורה מעשה רוקם וס\"ל שזה הוא דוקא באבנט של כ\"ג ולא באבנט של כהן הדיוט אלא שחזר וכתב שאעפ\"כ דומה במעשיו לאבנט כהן הדיוט. ומ\"מ לא ידעתי מנין לו דין זה שיש הפרש בין אבנט כ\"ג לשל הדיוט לענין מעשה רוקם אי משום דכתיב בפרשת ואתה תצוה ואבנט תעשה מעשה רוקם ופסוק זה באהרן מיירי שאחר זה כתיב ולבני אהרן תעשה כתנות ועשית להם אבנטים הרי דאבנט אהרן כתיב מעשה רוקם ובאבנט בניו כתיב אבנטים ותו לא ומכאן הכריח דדוקא אבנט של כ\"ג הוא מעשה רוקם א\"כ קשה דבכתנות אהרן כתיב ושבצת הכתנת וגבי בניו לא כתיב כי אם ולבני אהרן תעשה כתנות וא\"כ לפי דברי רבינו הללו נאמר דדוקא כתונת אהרן צריכה תשבץ ולא כתונת בניו ואילו רבינו בפרק זה דין ט\"ז כתב הכותנות בין של כ\"ג בין של כהן הדיוט משבצת היתה כו' הרי דס\"ל דאע\"ג דדין זה דמשבצת לא כתיב כי אם גבי כ\"ג ס\"ל דה\"ה לכהן הדיוט ועל כרחין טעמא דמלתא הוא משום דס\"ל דמאי דכתיב תעשה כתנות סתם הכוונה היא תעשה כתנות כמו הנזכר וכמ\"ש הרמב\"ן בפרשת פקודי וא\"כ אף אנו נאמר דאע\"ג דכתיב ועשית להם אבנטים סתם ולא כתיב בהו מעשה רוקם הכוונה היא כמו האבנט הנזכר ואפשר היה לומר דטעמו של רבינו שכתב דאף כתנת של כהן היתה משבצת הוא משום דכתיב בפרשת תצוה ואלה הבגדים וגו' וכתנת תשבץ וגו' ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו הרי שהשוה הכתוב כתונת אהרן לכתונת בניו אלמא דכולם הם תשבץ ואע\"ג דבאבנט נמי השום מ\"מ שאני אבנט דלא כתיב התם גבי אבנט מעשה רוקם וא\"כ אפשר דהשווי אינו אלא בכולל האבנט אבל בפרטיו אפשר שיהיה בהם חילוק של אהרן הוא רוקם ושל בניו לא אבל גבי כתונת דכתיב כתנת תשבץ ועלה כתיב לאהרן ולבניו אלמא דגם כתונת בניו היו תשבץ וכבר הביא הרמב\"ן ראיה זו. אי נמי דטעמו של רבינו הוא משום דכתיב בפרשת פקודי ויעשו את הכתנות שש וגו' לאהרן ולבניו הרי דהשוה הכתוב בכתנות לאהרן ולבניו שמעת מינה דכולם היו משבצות אבל גבי אבנט אם איתא דמאי דכתיב מעשה רוקם באבנט אהרן ה\"ה ג\"כ באבנט בניו היה לו לומר ג\"כ באבנט לאהרן ולבניו כדי ללמדנו דין זה שהרי כל עצמו של כתוב שכתב גבי כתנות לאהרן ולבניו אע\"ג דלא היה צריך לאומרו דמילתא דפשיטא היא הוא משום דבכתונת אהרן דוקא נאמר ושבצת ולא בכתנות בניו הוצרך לומר לאהרן ולבניו כדי ללמדנו שהדין שוה בכולם שצריכים משבצות וא\"כ אם איתא דגבי אבנט גם כן הם שוים אהרן ובניו היה לו לומר גבי אבנט ג\"כ לאהרן ולבניו. אך הרואה יראה איך הרמב\"ן אחר שהכריח דבכתנת היו שוים אהרן ובניו חזר וכתב והאבנט הזה הוא ג\"כ לאהרן ולבניו כו' הרי דס\"ל דאין שום חילוק באבנט בין אבנט אהרן לאבנט בניו והדבר הקשה אצלי בדברי רבינו הללו הוא דבפ\"ק דיומא (דף ו') הקשו למ\"ד דסבר הלבישה היתה אהרן ואח\"כ בניו ממאי דכתיב וחגרת אותם אבנט ותירצו ההוא קמ\"ל אבנטו של כ\"ג זהו אבנטו של כהן הדיוט כו' הרי דמהיקש הכתוב דכתיב אותם אנו למדים דאף אבנט של כהן הדיוט הוא של כלאים אף שלא נזכר בהם דין זה וא\"כ מנא לן שיהיה ההיקש למחצה ולא לכל דבר וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד. ואגב גררא דסוגיא זו ראיתי לתוס' שם שכתבו דכ\"ג שאר בגדיו היו נמי דכלאים אפוד ומעיל ע\"כ ותמהני דמעיל לא היה כלאים כי אם כולו תכלת ושוליו היו בו ג' מינים דהיינו תכלת וארגמן ותולעת שני אבל פשתים לא היה כלל לא במעיל עצמו ולא בשוליו וכמבואר ואולי ט\"ס הוא וצריך לגרוס במקום מעיל חושן שהיה כלאים וכמבואר. ודע שבדפוס מגדל עוז ראיתי גירסא אחרת ברבינו והיא אבנטו של כהן גדול מעשה רוקם הוא ואינו דומה במעשיו לאבנט כהן הדיוט ע\"כ. וכן היא גירסת הרב בעל קרית ספר וכתב ואינו דומה במעשיו לאבנטו של כהן הדיוט דאבנטו של כהן הדיוט כתיב ביה תכלת והאי לא כתיב ביה אלא מעשה רוקם ע\"כ ולא הבינותי דבריו דבאבנט כהן הדיוט לא כתיב ביה תכלת אלא סתם כתיב ולבני אהרן תעשה אבנטים ובאבנט כהן גדול כתיב ביה תכלת וכדכתב בפרשת פקודי ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני מעשה רוקם ופסוק זה באבנט כהן גדול מיירי וכדאמרינן בפרק קמא דיומא (דף י\"ב) כי אתא רבין אמר אבנטו של כהן גדול בשאר ימות השנה ד\"ה של כלאים לא נחלקו אלא באבנטו של כהן הדיוט כו' הרי לך הדבר מבואר דבאבנט דכהן גדול כתיב ביה תכלת ומעשה רוקם אבל באבנט כהן הדיוט לא כתיב ביה אלא אבנט סתם ונחלקו בזה אם נלמוד מאבנט כהן גדול לאבנט כהן הדיוט או לא ואם כן לדידן דקי\"ל דאבנטו של כהן גדול זהו אבנטו של כהן הדיוט מנא לן לחלק בשום דבר ביניהם. ודע שמדברי מרן נראה דגריס והוא דומה במעשיו שכתב ומה שכתב והוא דומה במעשיו לאבנט כהן הדיוט נתבאר בסמוך ע\"כ. ונראה שכיון למה שכתב בתחלת הפרק דהלכה כרבי דאמר דאבנטו של כהן הדיוט היה של כלאים ומיהו יותר מתיישב אצלי בדברי רבינו הגירסא האחרת דכפי גירסת מרן דגריס והוא דומה קשה דאיך תלי תניא בדלא תניא שהרי כהן גדול אינו למד מכהן הדיוט אלא כהן הדיוט למד מכהן גדול וא\"כ לא הוה ליה למימר דהוא דומה במעשיו לאבנטו של כהן גדול. ודע שמדברי הסמ\"ג במצות עשה סי' קע\"ג יראה לי דסבירא ליה דאין שום חילוק בין אבנט כ\"ג לאבנט כהן הדיוט אלא כולם שוים הם בכל מעשיהם. ומה שכתב רבינו ומצנפת האמורה באהרן כו'. עיין בתוספות סוכה (דף ה') ד\"ה ואל וביומא (דף י\"ב) ד\"ה אלא (ודף כ\"ה) ד\"ה נטל: " + ], + [ + "וארבעתן לבנים וחוטן כפול ששה וכו'. בפ\"ח דיומא (דף ע\"א:) תנו רבנן בגדים שנאמר בהם שש חוטן כפול ששה כו' מנא לן דאמר קרא ויעשו את הכתנות שש ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעות שש ואת מכנסי הבד שש משזר חמשה קראי כתיבי חד לגופא דכתנא ניהוו וחד שיהא חוטן כפול ששה וחד שיהיו שזורין וחד לשאר בגדים שלא נאמר בהם שש וחד לעכב ע\"כ. והכי פירושה דארבע שש וחד בד כתיבי בהאי קרא והוה סגי בחד וליכתביה לבסוף ומש\"ה דרשינן הכי חד לגופיה דכיתנא ניהוו וחד שיהא חוטן כפול ששה ולאו דוקא בהני דכתיבי בהאי קרא בעינן שיהא חוטן כפול ששה אלא בכל מקום שנאמר בו שש הוי דינא הכי וכדאמרינן בגמרא פרוכת כ\"ד ד' דשיתא שיתא לית דינא ולית דיינא ופירש\"י דהא נאמר בו שש ואמר מר דברים שנאמר בהם שש חוטן כפול ששה והטעם דכיון דמרבוי הכתוב למדנו דחד שש אתא לומר שיהא חוטין כפול ששה א\"כ כל מקום שנאמר בו שש נמי אמרינן דמלבד פשטיה דקרא דהיינו כיתנא אתא נמי לומר שיהא חוטן כפול ששה והכל נכלל במשמעות שש וכן אידך שש נמי דאמרינן דאתא לומר שיהיו שזורין הוי נימא הכי דכל מקום שנאמר בו שש הכוונה היא דליהוו כיתנא וליהוו חוטן כפול ששה ושיהיו שזורין ואידך שש אתא לשאר בגדים שלא נאמר בהם שש ואין הכוונה דבגדים שלא נאמר בהם שש דליהוו כאילו נאמר בהם שש ונימא דליהוו כיתנא דהא ודאי מעיל שלא נאמר בו שש כי אם כליל תכלת פשיטא שלא היה בו פשתן אלא אהני יתור זה דשש לבגדים שלא נאמר בהם שש לומר שמאותו המין שהיו באים אותם הבגדים שלא נאמר שצריך שיהיה אותו המין חוטיו כפול ששה ושיהיו שזורים וטעמא דבמקום שלא הזכיר הכתוב לא שש ולא בד א\"כ גזירת הכתוב היא שאותו בגד לא יהיה בו כלאים ואם אנו אומרים דייתור זה דשש דאהני לדבר שלא נאמר בהם שש דהוי כאילו נאמר בו שש ובעי דניהוי נימא כיתנא א\"כ אנו עוקרים הפסוק ממשמעותו דרחמנא אמר דלא הוי כלאים ומכח הייתור אמרינן דהוי כלאים אך אי אמרינן דאהני דוקא לשיהא חוטן כפול ששה ושיהיו שזורין אין אנו עוקרים הפסוק ממשמעותו והוה ליה כאילו כתיב במעיל תכלת שש דפירושו זה התכלת שצויתיך צריך שיהיה שש דהיינו שיהיה חוטיו כפול ששה ושיהיו שזורין. וראיתי להרב בעל קרבן אהרן בפרשת אחרי מות שהביא סוגיא זו וכתב וחד לשאר בגדים שלא נאמר בהם שש דליהוו נמי שש רצוני שיהא חוטן כפול ששה ע\"כ וכן כתב בפרשת צו ונראה דאין כוונת הרב למעט ולומר דלא אהני יתור זה אלא לומר שיהא חוטן כפול ששה ולא לענין שיהיו שזורין דמאי שנא חוטן כפול ששה משזורין אלא כוונת הרב היא למעט דלא נימא דליהוו נמי שש לכל מילי וניהוו כיתנא אלא לשאר מילי דהיינו חוטן כפול ששה ושזורין וחדא מינייהו נקט וכן צ\"ל בדברי רש\"י שכתב לשאר בגדים שלא נאמר בהם שש שיהיו אף הם חוטן כפול ששה ע\"כ ואידך שש אמרינן דאתא לעכב ונראה דלאו דוקא לבגדים שנאמר בהם שש דאם לא היה חוטין כפול ששה או שלא היו שזורין דמעכב אלא אף לבגדים שלא נאמר בהם שש כיון דמיתורא דחד שש אמרינן דגם בגדים שלא נאמר בהם שש צריך שיהא חוטן כפול ששה ושיהיו שזורין אהני ריבוי זה דחד שש דאמרינן דאתא לעכב אף לבגדים שלא נאמר בהם שש דאם לא היה חוטן כפול ששה או שלא היו חוטיו שזורין דמעכב בהם. ודע דבפ\"ב דזבחים (דף י\"ח) אמרינן ת\"ר בד שיהיו של בוץ בד שיהיו חדשים בד שיהיו שזורין בד שיהיו חוטיו כפול ששה בד שלא ילבש של חול עמהן א\"ל אביי לר\"י בשלמא שיהיו של בוץ הא קמ\"ל בוץ אין מידי אחרינא לא אלא בד שיהיו חדשים חדשים אין שחקין לא והתניא משוחקין לא והתניא משוחקין כשרים א\"ל וליטעמיך בד שיהא חוטיו כפול ששה בד חד חד לחודיה משמע אלא ה\"ק בגדים שנאמר בהם בד צריכין שיהיו של בוץ חדשים שזורין שיהא חוטן כפול ששה יש מהן למצוה ויש מהן לעכב ע\"כ. והכוונה דאביי הבין דתנא דברייתא ממשמעות בד דריש שיהיו חדשים כלומר כדרך שהוא מברייתו שעלה בבדיו ועל זה הקשה מהברייתא דקתני משוחקין כשרין ור\"י השיב לו דאיך יתכן דתנא דברייתא כל הני דרשות ממשמעות בד מפיק להו דהתינח בוץ ושיהיו חדשים דנאמר דממשמעות בד מפיק להו אלא שיהא חוטיו כפול ששה איך יתכן דממשמעות בד מפיק לה דהא מלבד שאין המשמעות מורה כן אדרבה מורה בהיפך דבד חד חד לחודיה משמע אלא ע\"כ דכוונת הברייתא היא דה\"ק בגדים שנאמר בהם בד צריך שיהיה בהם כל אלו התנאים שהזכיר ולא ממשמעות דבד נפיק אלא כל אחד ואחד נלמד ממקומו דבוץ נפיק ממשמעות הכתוב וכמו שדרשו שם ושיהיה חוטיו כפול ו' ושיהיו שזורין נפיק מאותה הדרשא שאמרו ביומא דחמשה קראי כתיבי ותרי מינייהו אתו לומר שיהא חוטן כפול ששה וגם שיהיו שזורין והני הוו לעכובאדהא חד שש אייתר לעכב וכדכתיבנא ושיהיו חדשים נפיק משום דכתיב בבגדי כהונה לכבוד ובעינן שיהיו חדשים למצוה בעלמא משום נוי. וראיתי לרש\"י ז\"ל שם שכתב ויש מהם לעכב בוץ ושזורין וחוטן כפול ששה בוץ כדמפרש ואזיל כו' שזורין כיון דבד היינו בוץ ובעלמא קרי ליה שש משזר וחוטן כפול ששה כדילפינן בסדר יומא מקראי דברים שנאמר בהם שש חוטן כפול ששה ויליף ליה התם לעכובא עכ\"ד ולא הבינותי דברי רש\"י הללו במ\"ש שזורין כיון דבד היינו בוץ ובעלמא קרי ליה שש משזר דבאיזה בגדים מיירי רש\"י אי בבגדים שנאמר בהם שש הא מאי דבעינן דליהוו שזורין מיתורא דשש קא נפיק וכדאיתא ביומא ואי מיירי בבגדים שלא נאמר בהם שש הא נמי מיתורא דשש קא נפיק דאמרינן דאתא לבגדים שלא נאמר בהם שש וכמו שכתבנו וכי תימא דלעולם דמיירי בבגדים שלא נאמר בהם שש ואפ\"ה ס\"ל דהא דאמרינן דחד שש אתא לבגדים שלא נאמר בהם שש הוא דוקא לענין דליבעו חוטן כפול ששה ולא לענין דליבעו שזורין וקצת נראה כן מדברי רש\"י ביומא הא ליתא שהרי כתבנו לעיל דאין לחלק בין חוטן כפול ששה לשזורין ואף אם נרצה לדחוק לומר דרש\"י ס\"ל דיש לחלק אכתי קשה דבדברי רש\"י נראה דמיירי בבגדים שנאמר בהם שש שהרי כתב כדאמרינן בגדים שנאמר בהם שש חוטן כפול ששה ומשמע דאיירי בבגדים שנאמר בהם שש ומיהו לזה אפשר לומר דכיון דקי\"ל דחד שש אתא לבגדים שלא נאמר בהם שש וא\"כ הוה ליה כאילו נאמר בהם שש לענין זה שיהא חוטן כפול ששה דהא קי\"ל דכל מקום שנאמר בהם שש חוטן כפול ששה ולעולם דרש\"י מיירי בבגדים שלא נאמר בהם שש. והנה בעיקר דברי רש\"י הללו שכתב דשזורין ילפינן כיון דבד היינו בוץ ובעלמא קרי ליה שש משזר דנראה דס\"ל דכיון דגלי קרא בחד דוכתא דבעינן שש משזר דמיניה ילפינן לכל מקום שנאמר בו שש דבעינן שיהיה משזר והוסיף רש\"י לומר דגם במקום שנאמר בד בעינן שיהיה משזר כיון דבד היינו בוץ יש לדקדק דמסוגיית הגמרא דיומא שכתבנו מוכח דאיצטריך חד שש שהוא מיותר לומר דבעינן שזורין ולפי דברי רש\"י אין צורך לשש מיותר וקודם ראותי דברי רש\"י הללו נתקשיתי באותה סוגיא דיומא שכתבנו דקאמר דחד שש אתא לגופיה וחד לשזורין דלמה לי תרי שש דליכתוב קרא שש משזר ומיניה ילפינן דכתנא ניהוו וכן דליהוו שזורין דהא ודאי קרא לכל הבגדים הכתובים שם קאי וא\"כ אי הוה כתיב קרא ואת המכנסים שש משזר שפיר הוה שמעינן מיניה דבעינן שזורין דכי היכי דשש קאי אכולהו הכי נמי משזר קאי אכולהו וי\"ל דמאי דאמרינן דחד לגופיה דכיתנא ניהוו היינו מלת בד שהיא מורה על הפשתים וכדאיתא התם בגמרא דבר העולה מן הקרקע בד בד אבל מלת שש אינה מורה על הפשתים וא\"כ איצטריך קרא לומר בד לומר שיהא פשתים ואח\"כ חזר ואמר שש משזר ללמד שיהיו שזורין אבל אי לא הוה כתיב בד כי אם שש משזר לא היינו יודעים דכיתנא ניהוו וא\"ת הניחא למאן דיליף דכתנא ניהוו ממשמעותיה דקרא דבד דאיצטריכו תרי קראי חד ללמדנו שיהא פשתים ואידך לשזורין אך למ\"ד דמקרא דיחזקאל למדנו שיהא פשתים אכתי קשה דלא ליכתוב קרא בד כ\"א שש משזר ומיניה ילפינן דפי' שש הוי כתנא מקרא דיחזקאל וילפינן נמי דבעינן שזורין הא לא קשיא משום דלכ\"ע פי' מלת בד הוה פשתים וזה שמו אשר יקראו לפשתים בד אלא דאי לאו קרא דיחזקאל לא היינו יודעים פי' מלת בד אההיא מורה ואתא יחזקאל ולמדנו דבד פירושו הוא פשתים וא\"כ לכ\"ע איצטריך קרא למכתב בד להורות על הפשתים וא\"ת משזר דכתב קרא למה לי תיפוק לי מריבוי דשש לבד דע\"כ לשזורין אתא דאי לא למאי איצטריך הא לא קשיא משום דמלת שש איתא במשמעותה שזורין וא\"כ אי לא הוה כתיב כי אם שש לבד בלא משזר לא הוה ידעינן מאי קאמר קרא ומש\"ה איצטריך קרא למיכתב שש משזר להורות דבעינן שזורין ומה שאמרו חד לשזורין הכוונה היא על שש משזר דאייתר ולמדנו מכאן לכל מקום שנאמר שש דבעינן שזורין דכיון דגלי קרא בחד שש שיהיו שזורין ילפינן מינה לכל מקום שנאמר שש דניבעי שזורין. ולפי מה שכתבנו הן הן דברי רש\"י שכתב בזבחים כיון דבד היינו בוץ ובעלמא קרי ליה שש משזר דס\"ל דמאי דבעינן שזורין הוא משום דכיון דגלי קרא בחד דוכתא דשש הוי משזר הוא הדין לכל מקום שנאמר בו שש או בד דבעינן שזורין אך אכתי קשה לי דליכתוב קרא בד וילפינן מיניה שפיר תרתי חדא דכתנא ניהוו מאומרו בד ושיהיו שזורין מדכתיב משזר וכי תימא דאיצטריך למיכתב שש משזר ללמד על מקום שנאמר בו שש דליבעי שזורין דאי לא הוה כתיב כי אם בד משזר לא הוה ילפינן לשש מבד הא ליתא שהרי רש\"י גמר לבד משש משום דבד הוא בוץ ובעלמא קרי ליה שש משזר וא\"כ אי נמי לא הוה כתיב כי אם בד משזר שפיר הוה גמרינן מיניה לשש דכיון דשש הוא בוץ ובעלמא קרי ליה בד משזר. אשר על כן היה נראה לי לומר דאי לא הוה כתיב כי אם בד משזר לא היינו למדים למקום אחר דניבעי שזורין משום דהוה אמינא דדוקא בהני דכתיבי בהאי קרא בעינן שזורין אבל במקום אחר לא אבל השתא דכתב רחמנא חד שש מיותר דכתב בד וחזר וכתב שש משזר ע\"כ אתא ללמד דכל מקום שנאמר בו שש בעינן שזורין ולפ\"ז אין צורך למה שכתבנו לעיל דאיצטריך למיכתב בד משום דבד מורה על הפשתים ושש אינו מורה דאף דנימא דגם מלת שש מורה על הפשתים איצטריך למיכתב בד ושש משזר כדי שנלמוד למקום אחר שלא נאמר כי אם שש לבד שיהא משזר דאי לא הוה כתיב כי אם שש משזר הוה אמינא דדוקא הכתובים בענין הוו משזר ולא היינו למדים למקום אחר וא\"ת א\"כ חוטן כפול ששה מנ\"ל שיהא הדין בכל מקום אימא דוקא בהני דכתיבי בהאי קרא כי היכי דאמרת דאי לא הוה כתיב כי אם שש משזר לא היינו למדין למקום אחר הא לא קשיא משום דדוקא הא דחוטן כפול ששה דנפיק ממשמעותיה דקרא ולמדנו הכתוב דפי' שש נמי מורה על מספר ששה שיהא חוטן כפול שפיר שמעינן מיניה לכל מקום שנאמר בו ששה שיהיה פירושו ג\"כ מספר שש וניבעי חוטן כפול ששה אך שזורין דלא נפיק ממשמעות מלת שש צריך למיכתב חד שש יתירא להורות על כל מקום שנאמר בו שש דניבעי שזורין וכל זה הוא שלא כדברי רש\"י שכתבנו דמדבריו נראה דכיון דגלי קרא בחד דוכתא דבעינן שהשש יהיה משזר גמרינן מיניה לכל מקום שנאמר שש או בד דליהוו שזורין ולאו משום יתורא דשש הוא ומיהו עדיין יש לדחוק דברי רש\"י הללו וליישבם עם מה שכתבנו ודו\"ק. עוד נראה לומר דמשש משזר לחודיה לא הוה שמעינן מיניה שיהיו כל הששה חוטין שזורין יחד משום דפשטיה דקרא הוא שהשש יהיה שזור אבל שיהיו כל הששה חוטין שזורין יחד זו לא ידענו אבל השתא דכתיב בד ללמד שיהא פשתים וכתיב שש אחר ללמד שיהא חוטן כפול ששה כי כתיב קרא שוב שש משזר הוא ללמד שכל הששה חוטין יהיו שזורין והכוונה היא דעל כל מה שמורה מלת שש צריך שיהיה משזר דאי כל הששה חוטין אינם שזורים יחד שש יתירא למה לי וזהו שהקדימו ביומא דרשא דחוטן כפול ששה לדרשא דשזורין משום דכל מאי דאיצטריך רבוי דשש לשזורין הוא ללמד שכל הששה חוטין יהיו שזורין כאחד ומש\"ה הקדימו בתחילה ואמרו חד לחוטן כפול ששה וחזרו ואמרו חד לשזורין דהיינו הששה חוטין וכן פירש רש\"י ביומא שיהיו שזורין יחד כל הששה. הן אמת דבזבחים הקדימו שזורים לחוטן כפול ששה ואי פירוש שזורים דזבחים הוי פירושו דומיא דשזורים דיומא היה להם להקדים חוטן כפול לשזורין אשר על כן היה נראה לי דמה שאמרו בזבחים שזורין לא קאי על הששה חוטין שיהיו שזורין כאחד אלא על הפשתן עצמו שיהיה שזור ובזה ניחא מה שפירש רש\"י התם דשזורין נפקא לן משום דבד היינו בוץ ובמקום אחר קוראהו שש משזר והקשינו עליו דמפשטא דסוגיא דיומא מוכח דשזורין נפקא לן מרבוי דשש ולאו משום דבמקום אחד מצינו שש משזר ילפינן מיניה לכל מקום שנאמר שש דליהוו שזורין אך כפי מה שכתבנו ניחא דמאי דאיצטריך רבוי דשש הוא דוקא ללמד שיהיו כל הששה חוטין שזורין כאחד דאי לאו רבוי דשש הוה אמינא דאין צורך שיהיו כל הששה חוטין שזורין יחד אבל שזורין דזבחים דפירושו שהפשתים יהיה שזור אין צורך לזה לרבוי אלא כיון דגלי קרא במקום אחד דהשש הוא משזר ילפינן מיניה לכ\"מ שנאמר בו שש דליהוי משזר והוא הדין לכל מקום שנאמר בו בד כיון דבד הוא בוץ ומיהו אם הדברים כן לא ידעתי אמאי לא אמרו בזבחים ג\"כ דכל מקום שנאמר בד בעינן שיהיו הששה חוטין שזורין כאחד דהא כי היכי דילפינן דחוטן כפול ששה משום דבד היינו שש וכבר ידענו דכל מקום שנאמר בו שש חוטן כפול ששה מהאי טעמא גופיה יש ללמוד דכל הששה חוטין בעינן דליהוו שזורין כיון דקי\"ל דכל מקום שנאמר שש בעינן שיהיו כל הששה חוטין שזורין כאחד ובד היינו שש. הנה הארכנו מילין בדברים שלא נצרכו אלא לפלפולא והעולה מדברי רש\"י הוא דס\"ל דמאי דאמרינן יש מהם למצוה ויש מהם לעכב מאי דהוי למצוה הוא חדשים וכל השאר שהם בוץ ושזורין וחוטן כפול ששה הם לעכב והנראה עוד בפשט דברי רש\"י הוא דמאי דאמרינן בגדים שנאמר בהם בד כו' דמיירי בבגדים שלא נאמר בהם שש ואע\"ג דביומא אמרינן דחד שש אתא לבגדים שלא נאמר בהם שש היינו דוקא לבגדים שלא נאמר בהם לא שש ולא בד וכגון מעיל וכדאיתא התם בגמרא אך בבגדים שנאמר בהם בד היינו כאילו נאמר בהם שש בפירוש כיון דבד היינו בוץ. וראיתי לרבינו שכתב בגדי כהונה מצותן שיהיו חדשין כו' והנראה מדבריו דדוקא למצוה הוא דבעינן חדשים אבל לא לעכב ודבר זה הוא מוסכם לא נחלק בו אדם וכדתניא משוחקין כשרים אך בדין י\"ד כתב כל מקום שנאמר בתורה שש או שש משזר צריך שיהיה החוט כפול ששה ומקום שנאמר בד אם היה חוט אחד לבדו כשר ומצוה מן המובחר שיהא החוט כפול ששה ע\"כ. וראיתי למרן שכתב ונראה שרבינו מפרש יש מהם למצוה היינו שיהיה כפול ששה ויש מהם לעכב היינו חוט אחד ע\"כ ולא ידעתי בחוט אחד מה שייך לומר לעכב דהא אי אפשר בלאו הכי והנראה דרבינו ס\"ל דמאי דאמרינן יש מהם לעכב לא קאי אלא למאי דקאמר צריכין שיהיו של בוץ אך השאר דהיינו חדשים ושזורין דחוטן כפול ששה הוא לעכב דישנו במשמעות שש והו\"ל כדאמרינן בעלמא שנה הכתוב לעכב אבל שזורין דאינו במשמעות שש לא שייך לומר דאתא חד שש לומר דשזורין מעכב. אך רש\"י ז\"ל בזבחים כתב בפירוש דשזורין מעכב:
עוד יש לדקדק בדברי רבינו כשכתב חלוקת בגדים שנאמר בהם בד אמאי לא ביאר דלמצוה בעינן שזורין וכדאיתא בהדיא בזבחים ונהי דלא איצטריך לאשמועינן דאינו מעכב דמכ\"ש מבגדים שנאמר בהם שש נפיק מכל מקום לגבי מצוה היה לו ללמדנו דמצוה איכא. הן אמת דבגי' דת\"כ כשהביאו ברייתא זו דזבחים בפרשת צו ובפרשת אחרי מות לא הזכירו חלוקה דשזורין. עוד יש לדקדק בדברי רבינו כשהביא דין ד' בגדים של כהן הדיוט לא כתב כי אם דחוטן כפול ששה ולא כתב דבעינן שזורין וכן המעיל לא כתב אלא דחוטיו כפולין שנים עשר ובשולי המעיל כתב שזור ח' ובחשן כתב וכופל השבעה חוטין כאחת ולא ידעתי למה לא ביאר רבינו בכולם דבעינן שזורין והנראה אצלי דרבינו ס\"ל דבאומרו חוטן כפול ששה כבר נתבאר בדברים אלו דבעינן שזורין דמלת כפול מורה על השזורין ומ\"ש בגמרא חד לחוטן כפול ששה וחד לשזורין לאו דוקא אלא הכוונה היא חד לחוטן ששה וחד לשזורין אלא כיון דלפי האמת דינא הוא דבעי' שזורין לא דקדק התנא בלשונו וקאמר חד לחוטן כפול ששה. וזהו דבתחילת הברייתא אמרו בגדים שנאמר בהם שש חוטן כפול ששה ולא אמרינן ג\"כ שזורין משום דבאומרה חוטן כפול כבר נתבאר שהם שזורין וזהו דבברייתא דת\"כ נמי לא הזכירו גבי בגדי הבד דבעי' למצוה שזורין משום דבאומרה דלמצוה בעינן חוטן כפול ששה כבר נתבאר דלמצוה בעינן שזורין. ובזה מתיישב כל מה שדקדקנו בדברי רבינו ובתחילה כתב דכ\"מ שנאמר שש או שש משזר צריך שיהא החוט כפול ששה והכוונה שיהיו שזורין כל הששה חוטין כאחת ואח\"כ כתב דמקום שנאמר בד ל\"מ דלא בעינן שזורין לעכב אלא אפי' אם היה חוט אחד לבדו כשר ומיהו מצוה מן המובחר הוא שיהא כפול ששה כלומר שיהיו החוטין ששה וגם שיהיו שזורים וכמו שכתבנו דבאומרו כפול מורה על השזורין. ודע שראיתי להרב זוהר הרקיע על מ\"ש המשורר ובעת לכת לבית הפרוכת בגדים משוזרים. שכתב אם לפני ולפנים הוא יש קיצור בשירו כי משזר חוטו שזור כמ\"ש רז\"ל ביומא ובגדי לבן אין חוטן שזור ע\"כ יראה שיש הפרש בין מבית לפרוכת ובין בין לפרוכת ובית הפרוכת הוא ההיכל ושם משמש בבגדי זהב שיש בהם משזר ואפשר שגם בבגדי לבן אע\"פ שנאמר בהם בד חוטן כפול ששה ויתבאר זה ממ\"ש בפ\"ק דיומא אין בין בגדי כ\"ג ביום הכפורים לכהן הדיוט אלא אבנט וכ\"כ הר\"מ ז\"ל בחיבורו עכ\"ל. והנה הנראה מדברי הרב הוא דס\"ל דבבגדי הבד לא היה חוטן כפול ששה אפילו למצוה ושוב חזר בו ממ\"ש ביומא אין בין בגדי כ\"ג ביום הכפורים לכהן הדיוט אלא אבנט ואם איתא דבגדי הבד לא היה חוטן כפול ששה הא טובא איכא בינייהו ותמהני איך נעלם מהרב סוגיא דזבחים דאמרינן בפירוש דבגדים שנאמר בהם בד חוטן כפול ששה והיה לו להביא סוגיא זו ודברי רש\"י דס\"ל דחוטן כפול ששה אף בבגדים שנאמר בהם בד הוי לעכב. ודע שמדברי רבינו נראה דבבגדים שהיו מינים הרבה לא היה שוזר כל המינים כאחת אלא כל מין ומין היה שוזר בפני עצמו ודיו. שהרי גבי שולי המעיל לא כתב שכל הכ\"ח חוטין היו כפולין כאחת. אך רש\"י בפרשת תרומה כתב בפירוש שכל הד' מינים היו שזורין יחד כ\"ד כפלים לחוט וכ\"כ שם הרא\"ם וכן נראה מדברי רש\"י בסוגיית הגמרא דיומא שכתבנו וכ\"כ בפי' הסמ\"ג עשין קע\"ג יע\"ש:
ומ\"ש רבינו ושתי כתנות אחרות היו לו לכ\"ג ביום הכפורים אחת לובשה בשחר ואחת בין הערבים ושתיהם בל' מנה משל הקדש. דין זה הוא משנה בפ\"ג דיומא (דף ל\"ד) דתנן וחכמים אומרים בשחר היה לובש של שמנה עשר מנה ובין הערבים של שנים עשר מנה הכל שלשים מנה ע\"כ. ואיכא לעיוני טובא בדברי רבינו הללו שכתב ושתי כתנות אחרות דמנא ליה שדין זה הוא דוקא בכתנות ולא כלל לכל הבגדים ורש\"י ז\"ל כתב במתני' בשאר בגדים שלובש בטבילה זו הוא מפשתן של מדינת פילוסין שהוא חשוב ומעולה הרי שלא חלק בין בגד לבגד אלמא ס\"ל דמתניתין על כלל כל ארבעה בגדי לבן מיירי וכן נראה מסוגיית הגמרא דקאמר מנא לן אמר רב הונא בריה דרב עילאי אמר קרא בד בד בד בד מובחר בבד והנה בכתוב על כל ארבעה בגדי לבן כתיב בד ובין לדברי רש\"י שפי' ארבעה זימני כתיב בלבישת בגדי שחרית למימר דהוו בד המובחר בבד ובין למה שכתבו התוס' שם לא ידעתי מנא לן לחלק בין כתונת לשאר הבגדים ואולי שיצא לו לרבינו ממאי דאמרינן התם בדף ל\"ה אמרו עליו על רבי ישמעאל בן פאבי שעשתה לו אמו כתונת של מאה מנה כו'. ואמרו עליו על רבי אלעזר שעשתה לו אמו כתונת משתי רבוא כו' ונראה דס\"ל דטעמא דהני שעשו הכתונת משיעורים מופלגים הללו הוא משום דראו שהכתוב הקפיד בכתונת של בגדי לבן שיהיו מעולים משל שאר הבגדים משום הכי רצו להפליג בהם ועשו אותו של מאה מנה ומ\"מ עדיין אין זה מספיק דאפשר דגם שאר הבגדים היו מעולים מבגדים שעובד בהם שאר השנה אלא לפי שהכתונת הוא הבגד הגדול שמכסה בו כל גופו עשו אותו מעולה יותר ומה גם שלא ידעתי היכן רמיזא בקרא שהכתונת של בגדי לבן יהיה משונה משאר בגדים וצ\"ע. ועוד אני תמיה דבגמרא אמרינן ותנא מניינא אתא לאשמועינן הא קא משמע לן דבציר מהני לא נעביד הא אי בציר מהני וטפי אהני לית לן בה ע\"כ והנה פשט ההלכה נראה דמאי דאמרינן דבגדי השחר היה שוה שמנה עשר מנה ובגדי בין הערבים י\"ב מנה לאו דוקא אלא ה\"ה אם עשה של שחר של י\"ו מנה ושל ערבית של י\"ד מנה דמהני שהרי בין הכל הא איכא שלשים מנה ולעולם בעינן דשל שחרית יהיו מעולים משל ערבית דאי לא תימא הכי לאיזה תכלית נקט התנא דשל שחר היו של י\"ח ושל בין הערבים היו של י\"ב לא הוה ליה למיתני אלא דבגדי השחר ושל ערב יהיו שוים שלשים מנה אלא ודאי כדכתיבנא דלעולם בעינן שיהו של שחר מעולים משל ערב אלא דשיעור העילוי אין לו קצבה רק שיהו שוים שניהם שלשים מנה ודבר זה מבואר בגמרא דכולי עלמא מיהא דשחר עדיף ופשיט לה מדכתיב ארבעה בד בכתוב ופירשו התוס' שהכוונה היא שבד שלישי לומר שיותר טוב מבד של שאר ימות השנה והרביעי לומר שטוב משל ערבית ובירושלמי אמרי' דרב נחמן בשם רבי מנא בשחר כתיב בד בד ד' פעמים ובמנחה כתיב בד ובגמרא הקשו מדכתיב ולבשו בגדים אחרים מאי לאו אחרים חשובים מהן ותירצו לא אחרים פחותים מהם ע\"כ הרי דפשיטא ליה שבגדי הערב צריך שיהיו פחותין משל שחר וכ\"כ הרא\"ש שצריך שיהיו של בקר טובים יותר וכ\"כ רבינו עובדיה בפי' המשנה ולפי זה אני תמיה על רבינו למה סתם הדברים וכתב ושתיהם בשלשים מנה ולא ביאר שהאחת צריך שתהיה מעולה מחבירתה וכדכתיבנא והדבר צריך אצלי תלמוד. ודע שעבודה זו של ערב שצריך שתהיה בבגדים פחותים פי' רש\"י שהוא בבגדים שלובש להוצאת הכף והמחתה ובגמרא פי' רש\"י הטעם לפי שעבודה הראשונה חשובה ומכפרת וזו אינה אלא לפנות המקום שאין כבוד שיהיו מונחים שם לפיכך שינה הכתוב בבגדים לפחות ע\"כ ורבינו לא ביאר לנו דבר מזה לא כאן ולא בהל' עבודת יום הכפורים אלא כתב כאן ואחת בין הערבים כלשון המשנה ואפשר דטעמא דסתמא הוא משום דליכא עבודה בין הערבים בבגדי לבן כי אם הוצאת הכף ודע שרש\"י בגמרא פירש הא אי בציר מהני בשחרית מי\"ח וטפי אהני דערבית משנים עשר לית לן בה ונראה דה\"ה איפכא אי בציר מהני דערבית מי\"ב וטפי אהני דשחרית מי\"ח וכגון שעשה של שחרית מעשרים ושל ערבית מי' מהני וכן כתב הרא\"ש וז\"ל לובש בגדי לבן שוין י\"ח מנה או יותר או פחות רק שיהיו טובים מאותם שילבש בערב ובין שניהם יש להם להיות שוים שלשים מנה ע\"כ. ומ\"ש רבינו בגדי לבן הם ארבעה כלים כו' ואף על גב דאבנט דוקא נשתנה דאבנט שהיה לובש עם בגדי זהב היה כלאים ואבנט זה דבגדי לבן היה פשתן אבל כתנת ומכנסים ומצנפת אין הפרש בהם בין בגדי זהב לבגדי לבן מ\"מ צריך שיהיו בגדי לבן הללו מיוחדים ליום הצום ולא מהני הבגדים שלובש בהם כל השנה ואע\"פ שהם שוים בעשייתם וגדולה מזו כתב רבינו לקמן בדין ה' בגדי לבן שעובד בהם ביום הצום אינו עובד בהם פעם שנייה לעולם כו' וכ\"ש וק\"ו שבגדים שעובד בהם כל השנה אינו עובד בעבודה הצריכה בגדי לבן וזה פשוט.
עוד כתב רבינו ושתי כתנות אחרות היו לו לכהן גדול ביום הכפורים אחת לובשה בשחר ואחת בין הערבים. ונראה מדבריו שהיו לו לכ\"ג ביום הצום ג' כתנות הא' היא המוזכרת עם בגדי לבן וב' אחרות ולא ידעתי הא היכא איתא דממתניתין דפ\"ג דיומא (דף ל\"ד) לא מוכח אלא שהיו לו לכ\"ג ב' כתנות מיוחדים ליום זה ועוד אני תמיה דב' כתנות הללו דשויונם שלשים מנה לא היה לובש אותם אלא בעבודות הצריכות בגדי לבן וכמבואר במתני' דקתני הביאו לו בגדי לבן והנה ביום הצום לא היה עובד בבגדי לבן כי אם ב' פעמים אחת בשחר בשחיטת פרו והקטורת ואחת בין הערבים בהוצאת הכף והמחתה וכמבואר כל זה בדברי רבינו בהלכות עבודת יום הכפורים ואם כן יש לתמוה הכתנת שכתב רבינו בהדי בגדי לבן לאיזה תכלית היתה נעשית שהרי לא היתה משמשת כלום ולומר דבעבודות דבגדי לבן יש מהם שהיתה בכתונת דבגדי לבן ויש מהם בכתנות הללו דשלשים מנה ונמצא שהיה פושט בגדי לבן וחוזר ולובש בגדי לבן דבר זה לא ראיתי בשום מקום וזה לא ניתן להאמר ודברי רבינו צריך עיון. עוד אני תמיה דמנ\"ל לרבינו שינוי זה בכתונת דהא מפשטא דמתני' נראה דעל כל ארבעה בגדי לבן מיירי וכן פירש\"י שם וז\"ל בגדים שלובש בטבילה זו וכו' ובין הערבים בגדים שלובש וכו' ע\"כ ובגמרא אמרינן מנא לן אמר ר\"ה בד בד בד בד מובחר בבד והני ד' בד בד' בגדים כתיבי ואם כן מנא לן שהכתונת נשתנה דינו משאר בגדי לבן וגם זה צריך אצלי תלמוד.
עוד כתב רבינו ואם רצה להוסיף מוסיף משלו ומקדיש ע\"כ. וכתב על זה מרן כן משמע שם בגמרא ע\"כ. וכעת לא מצאתי שום רמז לזה: " + ], + [], + [ + "ובגדי כ\"ג שבלו גונזין אותם. בירושלמי פרק החליל תני מבלאי מכנסי כ\"ג היו מדליקין את הנרות שבפנים ומבלאי מכנסי כהן הדיוט היו מדליקין הנרות שבחוץ וממ\"ש רבינו כאן ובדין שאחר זה נראה דס\"ל דבלאי בגדי כ\"ג לא היו עושין מהם שום דבר אלא נגנזים. ובגדי כהונה אם יש להם דין כלי שרת עיין בתוס' קידושין (דף כ\"ד) שכתבו שאם עדיין לא נתחנכו אין להם דין קדושת כלי שרת אלא קדושת בד\"ה אבל אם נתחנכו יש להן דין כלי שרת שקדושים קדושת הגוף אך הריטב\"א שם חולק בזה וסבירא ליה דאינן קדושת הגוף ככלי שרת שהרי אין משתמשין בהן בגופם ומכשירי עבודה הם ודינן כקדושת דמים ע\"כ. אך ק\"ל לסברת הריטב\"א מהא דקי\"ל דבגדי כ\"ג שבלו נגנזים ואי אמרת בשלמא דיש להם קדושת הגוף היינו טעמא דנגנזין משום דאין להם פדיון ככל כלי שרת דאין להם פדיון כמו שכתב רבינו בפ\"ח מהלכות איסורי מזבח דין ד' אלא אי אמרת דדינם כקדושת דמים אמאי אין פודין אותם וצריך עיון: " + ], + [ + "מכנסי כהנים הדיוטים כו' היו עושין מהם פתילות כו'. כתבו התוס' בפ\"ב דשבת (דף כ\"א) ד\"ה שמחת בית השואבה שאני תימה היכי שרי להדליק והא לאו צורך קרבן הוא ואמרינן פ\"ב דקידושין בגדי כהונה שבלו מועלין בהן ודוחק לומר לב בית דין מתנה עליהן דמה צורך יש להם להתנות בשביל זה ונראה לר\"י הואיל ולכבוד הקרבן היו עושים דכתיב ושאבתם מים בששון צורך קרבן חשיב ליה עד כאן. ויש לדקדק במה שכתבו ודוחק לומר לב בית דין מתנה שהרי כתבנו לעיל (דף ע\"ב) דלעולם אין ב\"ד מתנין שיצא לחולין אלא שיהיה לו פדיון וע\"י הפדיון יצא לחולין י\"ל דהיינו דוקא היכא דליכא שום תכלית לאותו דבר שיוצא לחולין אבל אם יש קצת מצוה באותו דבר שיוצא לחולין מתנין שיצא לחולין וכההיא דתנינן בשקלים ועל המלח ועל העצים שיהיו הכהנים נאותים בהם דכיון דאיכא צורך מצוה דאוכלים בו קדשי שמים התנו ב\"ד עליהם והתירו והכא נמי אם היה צורך בהם היו מתנים ומתירים אלא שהקשו דמה צורך יש להם להתנות בשביל זה דבשלמא מלח ועצים יש צורך לתנאי לפי שמצות עשה היא שיאכלו הכהנים קדשי שמים אבל הכא שמחה זו אין לה שום רמז כלל ותירצו דהואיל ולכבוד הקרבן כו' צורך קרבן חשיב ליה. ולכאורה נראה דלפי תירוץ ר\"י אין צורך לתנאי ב\"ד אלא דלפי מה שהקשו בתחילה והא לאו צורך קרבן הוא דמשמע דאם היה בו צורך קרבן היה מותר בלא תנאי ב\"ד לזה תירץ ר\"י דצורך קרבן חשיב ליה ואני תמיה בזה שהרי חליל שהיו תוקעין בחג משום נסוך המים משום דכתיב ושאבתם מים בששון וכמו שפרש\"י בפרק החליל וחליל אין איסורו כי אם משום שבות ואפ\"ה לא התירו אותו לא בשבת ולא ביו\"ט וכדתנן התם ואם איסור דרבנן לא התירו ולא חשיב צורך קרבן איך התירו איסור תורה דהא ודאי להדליק בבלאי בגדי כהונה אסור מן התורה דהא דקי\"ל דקול ומראה וריח אינו אסור כ\"א מדרבנן וכמו שפי' רבינו סוף פ\"ה מהלכות מעילה היינו דוקא היכא דהודלקה בהיתר אז הנהנה מאותו האור אין בו משום מועל משום דאין בו ממש וכדאיתא בפרק כל שעה (דף כ\"ו) אבל הלוקח פתילת של הקדש ומדליקה פשיטא שאין לך מועל גדול מזה. אשר על כן נ\"ל דתירוצו של ר\"י הוא בהצטרפות מה שכתבו בתחילה דלב ב\"ד מתנה עליהם אלא שהקשו דמה צורך יש להם להתנות ולזה תירץ ר\"י דהואיל ולכבוד הקרבן היו עושין צורך קרבן חשיב ומשום האי צורך קרבן התנו והתירו דומיא דההיא דמלח ועצים דמשום צורך קרבן התנו והתירו הכא נמי צורך קרבן חשיב ומש\"ה התנו והתירו. ומ\"ש מרן ולא נשאר לפתילות התמיד כי אם כתנות ומצנפות כו'. עיין בתוס' פרק החליל (דף נ\"ב) ד\"ה מבלאי ודו\"ק: " + ], + [ + "כל בגדי הכהנים אינם באים אלא משל ציבור כו'. כתב מרן בפ\"ג דיומא ואני תמיה ע\"ז דבפ\"ג דיומא (דף ל\"ה) אמרינן תני רב יהודה ואמרי לה רב שמואל בר יהודה אחר שכלתה עבודת ציבור כהן שעשתה לו אמו כתנת לובשה ועובד בה עבודת יחיד ובלבד שימסרנה לציבור פשיטא מהו דתימא ליחוש שמא לא ימסרנה יפה קמ\"ל. והנה מסוגיא זו נראה דדוקא לעבודת יחיד מהני מסירה לציבור אבל לעבודת ציבור לא ורבינו סתם וכתב דיחיד שהתנדב בגד מבגדי כהונה מוסרו לציבור ומותר ולא חילק בין עבודת יחיד לעבודת ציבור. הן אמת דבירושלמי לא חילקו בין עבודת יחיד לעבודת ציבור אך בש\"ס דילן חילקו והוא תימה דשבק ש\"ס דילן ופסק כהירושלמי. ומה שכתבתי לעיל* בשם יש אומרים דלעולם דמסירה מהני אף לעבודת ציבור ומאי דנקט עבודת יחיד לאו משום דחיישינן דלמא לא ימסרם אלא משום דהציבור מקפידים בדבר שהוא עבודת ציבור שלא יביא כי אם משלהם. עכ\"ז דברי רבינו אינן מתיישבים שהיה לו לפרש כל זה. והנראה אצלי דרבינו דחה סוגיא זו דפ\"ג דיומא דמשמע מינה דלעבודת ציבור לא מהני מסירה מכח כל אותם הסוגיות שכתבנו לעיל דמוכח מינייהו דמסירה מהני לעבודת ציבור דהיינו ההיא דבן בוכרי וההיא דנשים ועבדים וקטנים ששקלו וההיא דפ\"ק דר\"ה וההיא דמעילה דמכל הני מוכח דמסירה מהניא אף לקרבן ציבור. ואפשר דס\"ל דסוגיא זו דיומא אתי כאוקימתא קמייתא דרבא בפרק הבית והעליה דקאמר דרבנן ור\"י דפליגי אי חיישינן דלמא לא ימסרם יפה ולרבנן חיישינן. אך כפי אוקימתא האחרת דפליגי אי חיישינן לבעלי זרועות כבר כתבנו לעיל דלאוקימתא זו אפשר דרבנן מודו דלא חיישינן דלמא לא ימסרם ורבינו בהלכות שקלים פסק כאוקימתא זו יע\"ש ואם נאמר דאף כפי אוקימתא זו ס\"ל לרבנן דחיישינן דלמא לא ימסרם יפה צ\"ל דרבינו ס\"ל דיש לחלק דשאני שומר וכמ\"ש התוס' בפ\"ק דר\"ה אך בשאר דברים לא חיישינן. ואף דמסוגיא דפ\"ג דיומא משמע דלעבודת ציבור חיישינן דחה אותה מכח הסוגיות האחרות המורות הפך אותה הסוגיא ומה גם דהירושלמי קאמר בסתם דמסירה מהני לבגדי כהונה ומוכח התם דמהני אף לעבודת ציבור: (*א\"ה תמצאנו בפ\"י מהלכות שקלים יע\"ש) " + ], + [], + [], + [], + [ + "חוץ מן האבנט כו'. עיין לעיל בסוף הלכות כלאים: " + ], + [], + [ + "ותכלת האמורה בכל מקום כו'. כדומה לדברים כתב בריש הלכות ציצית ולא ידעתי למה לא ביאר רבינו שצבע זה צריך שיהיה בדם חלזון ואף אם ימצא צבע אחר שיהא עינו דומה לעצם השמים פשיטא דלא מהני כיון שאינו מדם חלזון ובריש פ\"ב מהלכות ציצית ביאר רבינו שתכלת האמור בציצית הוא מדם חלזון ופשיטא שגם כאן הדין כן ואולי סמך על מ\"ש בהלכות ציצית: והארגמן הוא הצמר הצבוע אדום. נראה שאין ההקפדה אלא בצבע שיהיה אדום אך רש\"י בפירוש התורה כתב בפרשת תרומה ארגמן צמר צבוע ממין צבע ששמו ארגמן. נראה דאף אם הצבע הוא אדום לא מהני אם לא יהיה מצבע ששמו ארגמן. ומ\"ש הראב\"ד ארגמן ארוג מב' מינין לא ידעתי פירושו. גם מ\"ש או מג' צבעין לא ידעתי כוונתו למה במינים כתב ב' מינים ובצבעים כתב שלשה צבעין: " + ], + [ + "כל מקום שנאמר בתורה שש כו'. (*א\"ה עיין לעיל בפירקין דין ג' שהאריך בזה הרב המחבר): " + ], + [ + "כל מקום שנאמר בתורה מעשה רוקם וכו'. בפ\"ז דיומא (דף ע\"ב) אמרינן מעשה רוקם כמעשה חושב א\"ר אלעזר שרוקמין במקום שחושבין תנא משמיה דר\"נ רוקם מעשה מחט לפיכך פרצוף אחד חושב מעשה אורג לפיכך שני פרצופות ע\"כ. והנה פסוק זה דמעשה רוקם כמעשה חושב אינו ולא מצינו במקום אחד שיצוה הכתוב שיעשה מעשה רוקם ומעשה חושב. והנראה שהוא ט\"ס ועיקר הגירסא היא מעשה רוקם מעשה חושב והכוונה שבמקום אחד כתוב מעשה רוקם ובמקום אחר כתוב מעשה חושב ואר\"א שהכל הוא דבר אחד ובמקום שכתוב מעשה רוקם הו\"ל כאילו כתוב ג\"כ מעשה חושב וכן במקום שכתוב מעשה חושב הו\"ל כאילו כתוב בו מעשה רוקם. והכוונה היא שרוקמים במקום שחושבין כלומר בתחילה מתקן הצורה על הבגד ע\"י צבע ואח\"כ רוקמה במחט וכמו שפירש\"י. ור\"נ פליג עליה וס\"ל דבמקום שנאמר מעשה רוקם הוא דוקא מעשה רוקם ובמקום שנאמר מעשה חושב הוא דוקא מעשה חושב. וההפרש שיש בין מעשה רוקם למעשה חושב הוא דמעשה רוקם הוא פרצוף אחד ומעשה חושב ב' פרצופין. ופירש\"י חושב מעשה אורג שיש לה ליריעה ב' קירות וב' צורות על ב' קירותיה אין דומות זו לזו פעמים שמצד זה ארי ומצד זה נשר כמו לחגורות של משי והיינו ב' פרצופין אבל רוקם כצורתו מכאן כך צורתו מכאן ע\"כ. אך רבינו ס\"ל דלעולם אף במעשה חושב ליכא צורות משתנות זו מזו אלא שההפרש הוא דמעשה רוקם הוא פרצוף א' כלומר שהצורה אינה נראית כי אם מצד אחד בפני האריג ומעשה חושב שהוא שני פרצופין היינו שהצורה נראית משני צדדין פנים ואחור. וראיתי בירושלמי בפרק בתרא דשקלים הלכה ד' כתוב א' אומר מעשה רוקם וכתוב אחד אומר מעשה חושב מעשה רוקם פרצוף אחד מעשה חושב ב' פרצופין ר\"י ור\"נ חד אמר מעשה רוקם ארי מכאן וארי מכאן מעשה חושב ארי מכאן וחלק מכאן וחורנא אמר מעשה רוקם ארי מכאן וחלק מכאן מעשה חושב ארי מכאן ונשר מכאן ע\"כ זו היא הגירסא הנמצאת בספרים אבל לא יכולתי להולמה מכמה קושיות והנראה אצלי הוא דט\"ס נפל בספרים והגי' הנכונה היא חד אמר מעשה רוקם ארי מכאן וארי מכאן מעשה חושב ארי מכאן ונשר מכאן וחורנא אמר מעשה רוקם ארי מכאן וחלק מכאן מעשה חושב ארי מכאן וארי מכאן והכוונה היא דכולהו אית להו דמעשה רוקם הוא פרצוף אחד ומעשה חושב הוא ב' פרצופין וכמו שהקדימו דבר זה בירושלמי וברייתא זו הוה שמיעא להו לר\"י ולר\"נ אלא שנחלקו בפי' במה שנחלקו רש\"י ורבינו ז\"ל. דחד אמר דפי' פרצוף אחד וב' פרצופין הוה דפרצוף א' הוא ארי מכאן וארי מכאן והיינו מעשה רוקם וב' פרצופין הוא ארי מכאן ונשר מכאן וזהו פירש\"י. וחורנא אמר דמעשה רוקם שהוא פרצוף אחד היינו ארי מכאן וחלק מכאן ומעשה חושב דהוא ב' פרצופין היינו ארי מכאן וארי מכאן וזהו כפי' רבינו. וראיתי להרב יפה מראה שכתב דיש גירסאות שגורסין כמו שכתבנו ודחה הרב גי' זו וקיים הגירסא הנמצאת בספרים. ומלבד שהרואה יראה כמה נדחק הרב במה שרצה לקיים הגי' הנמצאת זאת ועוד יראה הרואה איך נעלם מהרב דברי רבינו הללו ומש\"ה דחה גירסתנו וכמבואר. אך הדבר הקשה אצלי בדברי רבינו הוא דבש\"ס דילן קאמר דמעשה רוקם הוא מעשה מחט ומעשה חושב הוא מעשה אורג ורבינו השמיטו ולא הזכיר מכל זה כלום ולא ידעתי אם בנוסחאתו לא היה כתוב זה או שהיה כתוב והשמיטו ואם הדבר כן לא ידעתי טעם לרבינו וגם מרן לא הרגיש בזה ולא ידעתי למה. ובסמ\"ג עשין קע\"ג כתב כדברי רבינו בפי' פרצוף אחד וב' פרצופין וכתב ג\"כ דרוקם הוא מעשה מחט וחושב מעשה אורג וכ\"כ הרב קרית ספר יע\"ש. ודע שצורות אלו שהצריך הכתוב לא נתבאר מאיזה תואר יהיו. והנראה דליכא קפידא בזה אלא מאיזה מין צורה שירצה יעשה וזהו שסתם רבינו ולא ביאר איזה פרצוף יעשה. ונראה דדוקא במקום שכתוב כרובים מעשה חושב אז צריך שיהיו הצורות צורת כרובים כגון בעשר יריעות שצוה בפרשת תרומה דכתיב בהו כרובים מעשה חושב אבל במקום שלא כתב הכתוב כרובים כ\"א מעשה חושב או רוקם כגון במסך דלפתח האהל ומסך דלשער החצר דלא כתיב בהו בפרשת תרומה כ\"א מעשה רוקם בלבד וכן באפוד וחשן דלא כתיב בהו בפרשת תצוה כ\"א מעשה חושב וכן באבנט כתיב בפרשת תצוה ובפרשת ויקהל מעשה רוקם בכל הני דלא כתיב בהו כרובים יעשה הפרצוף מאיזה מין צורה שירצה. ומה שפירש\"י בגמרא שמצד זה ארי ומצד זה נשר לאו דוקא הנך צורות אלא שדיבר בהווה שכך היו עושין לחגורות של משי ומה שלא כתב צורת כרובים הוא משום דמאי דכתיב בהו כרובים הוא דבר שאינו נוהג לדורות דהיינו יריעות דמשכן. ומזה הטעם עצמו לא הביא רבינו צורת כרובים לפי שלא נאמר כרובים כ\"א בדבר שאינו נוהג. אך מה שאני תמיה ברבינו ז\"ל הוא שהרי בפרשת תרומה גבי פרוכת שהוא דבר הנוהג תמיד כתיב ביה מעשה חושב יעשה אותה כרובים וא\"כ בספ\"ד דין ט\"ז כשהביא סדר עשיית הפרוכת שהיה מד' מינים למה לא ביאר דבפרוכת צריך שתהיינה הצורות צורות כרובים. ולומר דס\"ל לרבינו דמאי דכתיב בפרוכת כרובים אינו אלא בפרוכת המשכן ואינו דבר הנוהג לדורות. זו לא ידעתי מנ\"ל דהא בחד קרא נצטוינו שיהיה מד' מינים ושיהיו הצורות צורות כרובים ומאן פלגינהו לומר דמה שהצריך הכתוב ד' מינים הוא דבר הנוהג לדורות ומה שהצריך שיהיו הצורות צורות כרובים אינו נוהג לדורות. הן אמת שמדברי רש\"י בפי' התורה נראה דס\"ל דאף במקום שנאמר בו כרובים אין הכוונה צורת כרובים אלא כל איזה צורה שירצה יעשה. שהרי בפרשת תרומה גבי עשר יריעות דכתיב כרובים מעשה חושב פירש ארי מצד זה ונשר מצד זה וכן בפרוכת דכתיב כרובים כתב כרובים ציורים של בריות יעשה בה. והדבר הוא תימה בעיני דמאחר דפירוש כרובים הוא דמות פרצוף תינוק וכמו שפירש\"י גבי כרובים דכפורת א\"כ איך יתכן לומר בשאר המקומות שנאמר בהם כרובים שאינו דמות צורת פרצוף תינוק. שוב ראיתי להרא\"ם פרשת תרומה שתמה בזה ועיין במהר\"ש יפה בסוף שקלים ועיין במ\"ש רלב\"ג בפי' התורה. ודע שראיתי להרא\"ם דאחר שכתב דהאי דנקט ארי מצד זה ונשר מצד זה לאו דוקא כו' כתב ושמא לזה כיון המתרגם שתרגם כרובים דפרוכת ודמשכן צורת כרובים ותרגם כרובים דכפרת כרובים לא צורת כרובים ע\"כ. ואחרי בקשת המחילה הראויה כוונת אונקלוס הוא דדוקא בכרובים דכפורת שלא היו ציור בעלמא כי אם ממש דמות תינוק היה עושה מזהב מש\"ה תרגם כרובים ולא צורת כרובים אבל בכרובים דפרוכת ודמשכן שהיו צורות בעלמא מצויירים מש\"ה תרגם צורת כרובים וזה נראה פשוט בעיני: " + ], + [ + "הכתונת בין של כ\"ג בין של כהן הדיוט משבצת היתה כו'. כתב מרן מבואר בכתוב. והיינו דכתיב בפרשת תצוה ושבצת הכתונת שש אך הראב\"ד כתב שדין זה הוא דוקא בכ\"ג אבל בכהן הדיוט א\"צ להשבץ והביא סמוכות לזה. אך הרמב\"ן בפרשת פקודי כתב שהיו הכתונת שוות באהרן ובניו אע\"פ שאמר באהרן ושבצת הכתונת שש ובבניו אמר סתם תעשה כתנות הכוונה היא תעשה כתנות כמו הנזכרת. ויש סמך לדברי הרמב\"ן ורבינו מההיא דאמרינן בפ\"ב דיומא (דף י\"ב) אירע בו פיסול אחר תמיד של שחר במה מחנכין אותו ואיתא תו התם אין בין כ\"ג לכהן הדיוט אלא אבנט. מכל הני נראה דהכתונות היו שוים ועיין שם בתוס' ודו\"ק: " + ], + [], + [], + [ + "מקיפו ומחזירו כרך ע\"ג כרך וכו'. איתא במדרש שהיה הכהן מקיפו סביביו שתי פעמים כנגד לבו של אדם כ\"כ התוס' פ\"ג דערכין (דף ט\"ו) ד\"ה אבנט ובירושלמי ס\"פ בא לו איתא שהיה אורכו ל\"ב אמה יע\"ש: " + ] + ], + [ + [ + "עושה טס של זהב רוחב ב' אצבעות כו'. שיעור זה הוא מדרבנן ומן התורה ליכא שיעור. כ\"כ התוס' פ\"ק דסוכה (דף ה'): " + ], + [], + [ + "שהקורען דרך השחתה לוקה. בעל קרבן חגיגה סי' ס\"ח ס\"ל דדוקא בשאר בגדי כהונה אינו לוקה כי אם דרך השחתה אבל במעיל לוקה אפי' שלא בדרך השחתה ומטי בה ממ\"ש רבינו בפ\"ח מהלכות מעשה הקרבנות דין כ' יע\"ש ולדידי ליתנהו להני מילי: " + ], + [], + [], + [ + "כל אבן מהן מרובע כו'. לא ידעתי דין זה היכא איתיה. ועיין בקרית ספר. ומ\"ש רבינו שמקיפו מלמטה ומד' רוחותיו כן הוא דעת רש\"י שכל האבן היתה משוקעת בתוך הזהב ומטעם זה נקראו אבני מילואים על שם שממלאים את הגומא אבל הרמב\"ן בפרשת תרומה כתב שהיו עושין מלמטה מושב כמדת האבן ומוציאין ממנו מזלג שלש השנים שיאחזו את האבן ע\"כ וכבר נוהגין כן היום באבן יקרה כדי שתהא נראית מכל צד וקורין אותו בלשון תורגמה ג\"א רדאקל\"י וכתב עוד שדעת אונקלוס הוא ג\"כ כסברא זו: " + ], + [ + "ומפתח על האבנים שמות השבטים כו'. בפרק עגלה ערופה (דף מ\"ח) אמרינן אבנים הללו אין כותבין אותם בדיו משום שנאמר פתוחי חותם ואין מסרטין עליהם באיזמל משום שנאמר במלואותם אלא כותב עליהם בדיו ומראה להם שמיר מבחוץ והן נבקעות מאליהם כתאנה זו שנבקעת בימות החמה ואינה חסרה כלום וכבקעה זו שנבקעת בימות הגשמים ואינה חסרה כלום ע\"כ. והרמב\"ן ז\"ל בפרשת תרומה צידד לומר שדין זה אינו אלא באבני החשן דכתיב בהו במילואותם אבל אבני האפוד מסרטין אותם באזמל ומה שכתב איכא שמיר דאייתי משה לאבני אפוד החושן יקרא אפוד בדרך העברה ע\"כ. ולא ידעתי אמאי השמיט רבינו כל זה: " + ], + [], + [ + "ששה על אבן זו כו'. (א\"ה עיין בס' גט פשוט סי' קכ\"ט ס\"ק קכ\"ז): " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "מצות עשה לעשות בגדים אלו וכו'. רש\"י בפרשת כי תשא עלה דקרא דואת בגדי השרד פי' דהיינו בגדי המסעות שהיו מכסים בהן את הארון וכן פירש בפרשת פקודי אך מסוגיית הגמרא יומא (דף ע\"ב) מוכח דס\"ל דבגדי השרד הם בגדי כהונה וכן פי' הרמב\"ן בפרשת כי תשא אלא שהוא ז\"ל סובר דבגדי שרד הם בגדי כ\"ג ומן הסוגיא הנזכרת נראה שבגדי שרד כולל לכל כהנים וראיתי לרש\"י בפרק ראשית הגז (דף קל\"ח) שכתב דבר הראוי לשירות לתכלת דבגדי שרד וכתב עליו הרב בעל תיו\"ט שם דרש\"י בפי' התורה מפרש כפי פשוטו של מקרא וכמו שהשרישנו הרא\"ם ז\"ל בכמה מקומות אך בפי' הגמרא נטה אחר דברי רז\"ל דס\"ל דבגדי שרד הם בגדי כהונה ונקט בלישניה בגדי שרד לפי שתרגם אונקלוס בגדי שמושא ועיקר ילפותא דהכא הוא משום דכתיב לעמוד לשרת. ומ\"ש רבינו וכ\"ג ששימש בפחות מח' בגדים אלו חייב מיתה כזר ששימש דוקא בעבודה תמה דומיא דזר והכי איתא בפרק בתרא דזבחים (דף קי\"ב) וכ\"כ מרן לקמן בסוף הלכות ביאת מקדש יע\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עשו בבית שני אורים ותומים כו'. עיין לעיל רפ\"ד מהלכות בית הבחירה ובמ\"ש הראב\"ד שם: " + ], + [ + "וכיצד שואלין עומד הכהן וכו'. גרסינן בפ\"ו דיומא (דף ע\"ג) כי אתא רבין אמר נשאל בהם איתמר תניא נמי הכי בגדים שכ\"ג משמש בהם משוח מלחמה נשאל בהם ע\"כ. וכעת לא ראיתי לרבינו שהביא דין זה: " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..6bb5e4493b8ca2969aa3f8629baa1d8e35275179 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,274 @@ +{ + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Vessels_of_the_Sanctuary_and_Those_who_Serve_Therein", + "text": [ + [ + [], + [], + [ + "והקנמון הוא העץ שבא מארץ הודו כו'. וכתב הרמב\"ן שהוא האדכיר הנקרא פאג\"א די מיק\"א והוא מרעה הגמלים ותימה איך לא הזכיר הרב מהרי\"ק דברים הללו שכתב הרמב\"ן שם שנראה כחולק עליו על פי' דברי רבינו יע\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ודבר זה אינו נוהג לדורות כו'. כתבו התוס' בפרק כל המנחות (דף נ\"ז) שדרשא זו דאותם במשיחה כו' היא דוקא לר\"ע דאית ליה דמדת יבש לא נתקדשה אבל למאן דאית ליה דנתקדשה מבפנים הא איצטריך קרא למעט מדת יבש מבחוץ ולפ\"ז קשיא לרבינו שהרי בסוף פירקין פסק דלא כר\"ע ויש ליישב ודו\"ק: " + ], + [], + [ + "כלי הקדש שניקבו וכו'. ברייתא בפרק המזבח מקדש (דף פ\"ח) והטעם הוא משום דמיחזי כעניות ואין עניות במקום עשירות. וא\"ת והא אמרינן בפרק ב' דערכין (דף י') מכתשת היתה במקדש של נחשת היתה ומימות משה היתה והיתה מפטמת את הבשמים נתפגמה והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותקנוה כו' הרי שכלי הקדש מתקנים אותם. וי\"ל דהא דאמרינן דאין מתקנים אותם מיירי בכלים שאינם עושים מעין מלאכתם וכיון שכן תו לא מהני לכלי שרת ולפ\"ז אין מתקנים אותם לעשותם כלי שרת משום דמיחזי כעניות אבל כלים שניקבו ועושין מעין מלאכתם דקי\"ל דמקדשים אם רצו לסתום הסדק או הנקב משום כבוד בעלמא שפיר דמי ואותה מכתשת אף שנפגמה היתה עושה מעין מלאכתה דהא תניא התם נטלו את תיקונה והיתה מפטמת כמו שהיתה. (א\"ה שוב ראיתי בתוס' פ\"ק דשבועות (דף י\"א) ד\"ה מכל שהקשו קושיא זו ותירצו דמכתשת של משה שאני שהיתה מפטמת ביותר וי\"מ דמכתשת לא היתה כלי שרת אלא שהקטורת היה קדוש קדושת פה בדיבורו שהיה אומר יהא זה קטורת היה חל עליה קדושת הגוף אחר כתישה במכתשת ע\"כ. והנה מדבריהם יש ללמוד דס\"ל דהא דקי\"ל דכלי שרת שנשברו אין מתקנים אותם מיירי אפי' שעושין מעין מלאכתם. ומ\"ש דמכתשת לא היתה כלי שרת עיין בירושלמי פ\"ד דשקלים הלכה ה' דאמרינן א\"ר הונא מכתשת עשו אותה ככלי שרת לקדש. ודו\"ק): " + ], + [], + [ + "שתי מדות של יבש היו במקדש כו'. גרסינן בפרק שתי מדות (דף פ\"ז) בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא חצי עשרון לר\"מ גדוש היה או מחוק ותיבעי ליה לרבנן לרבנן עשרון גופיה קא מיבעיא ליה גדוש היה או מחוק אמר להי ליה מדר\"מ נשמע לדר\"מ ומדר\"מ נשמע לרבנן מדא\"ר מאיר עשרון מחוק חצי עשרון נמי מחוק מדר\"מ מחוק לרבנן נמי מחוק. ולא ידעתי למה לא ביאר רבינו דין זה. ועיין עוד שם בגמרא (דף צ'): " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "וזהו משקל אחד עשר סמנים וכו' מוסיפין לה רובע הקב מלח סדומית וכפת הירדן ומעלה עשן כל שהוא ע\"כ. לא נתבאר בדברי רבינו המלח וכפת הירדן אם הם צריכים מצד עצמם להקטירם או שאינם באים כי אם לתקן איזה דבר דומיא דבורית כרשינה ויין קפריסין שבאין לתקן הצפורן ומפשט דבריו נראה שדברים אלו אינם באים לתקן שום דבר אלא הם הכרחים מצד עצמם שהרי בדין זה לא הביא הדברים שהם לתקן דבר אחר ובדין ה' הביא שהיו מביאין בורית כרשינה ויין קפריסין לתקן הצפורן משמע דהנהו דלעיל אינם באים לתקן והדבר מוכרח ממה שלא ביאר לנו לאיזה תיקון היו באים ואני תמיה בזה דבשלמא מעלה עשן מקרא מפורש דכתיב כי בענן אראה וגו' ודרשינן מיניה שהיה נותן בה מעלה עשן וכדאיתא ביומא פרק הוציאו לו וכן מלח סדומית אפשר שיש לו סמך ממאי דכתיב ממלח טהור וגו' שהכוונה היא שיתן בה מלח וכמו שפי' הרמב\"ן בפי' התורה ואע\"ג דבפרק הקומץ (דף ד') נחלקו אי קטרת בעי מלח או לא היינו בשעת הקטרה כדין כל קרבן דבשעת הקטרה בעי מלח משום דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח אבל בשעת עשייה אפשר דלכ\"ע בעי מלח משום דכתיב ממלח אך כפת הירדן לא ידעתי מהיכן למדו אותה דהא מקרא לא למדנו אלא אחד עשר סמנים וכדאיתא בגמרא וגם המלח שכתבנו דיש לו סמך מדכתיב ממולח הרואה יראה שפי' הכתוב אינו אלא שיהיה מעורב וכמו שתרגם אונקלוס וכן פירש\"י והרמב\"ן ורלב\"ג וראיתי בפסקי תוספות בפ\"ק דכריתות שכתבו מלח סדומית לשרות בה הצפורן אבל לא יערב מלח בקטרת דאפי' למ\"ד דבעי מלח היינו בשעת הקטרה כו' וכפת הירדן לרבי נתן נמי היינו לשרות בה ע\"כ, אך כבר כתבתי שמדברי רבינו אינו נראה כסברת התוס' והדבר צריך אצלי תלמוד. כתב מרן בטור אורח חיים סימן קל\"ג גם יש לך לדעת שמנין הי\"א סמנין הם הצרי והצפרן כו' ואלו הם הסמנים שנאמרו למשה מסיני ואם חסר אחד מהם חייב מיתה ושאר דברים אינם באים אלא לתקן כו' ומעלה עשן כדי לתקן שיהיה העשן מתמר ועולה ומלח סדומית בא לשום תיקון אחר וכיון שאינם באים אלא לתיקון לא מנאתם תורה בכלל הסמנים ומשמע דאפי' אם חסרם אינו חייב כלום ואפשר דאפי' איסורא ליכא בחיסור דברים אלו שאינם באים כי אם לתקון אלא שמצוה מן המובחר שלא לחסרם ע\"כ. ונוראות נפלאתי בזה דבשלמא מלח סדומית ניחא וכבר כתבנו לעיל שכן כתבו התוס' דמלח סדומית באה לשרות בה הצפורן אך מה שכתב במעלה עשן הוא תימה דבהדיא אמרינן בפרק הוציאו לו דאם לא נתן בה מעלה עשן חייב מיתה וילפינן לה מקרא דכתיב ענן הקטרת ולא ימות וכי תימא דפסוק זה לא נאמר כי אם בהקטרה דיום הכפורים שהיתה לפני ולפנים אבל בהקטרה דשאר ימות השנה לא אם כן גם בחיסר אחת מכל סמניה נימא דליכא חיוב מיתה כי אם בהקטרה דיום הכפורים דהא דחיסר אחת מכל סמניה דחייב מיתה לא ילפינן לה אלא מדכתיב הקטרת ולא ימות דמשמע קטרת שלמה וכמו שפירש\"י ופסוק זה בהקטרה דיום הכפורים נאמר וע\"כ אית לן למימר דילפינן מיום הכפורים לשאר ימות השנה וכדאיתא התם בגמרא וא\"כ ע\"כ דאם לא נתן מעלה עשן בשאר ימות השנה דחייב מיתה דומיא דיום הכפורים. וראיתי למרן שהביא ראיה לדבריו מההיא דאמרינן בסוף פרק אמר להם הממונה שהביאו אומנים שהיו יודעים לפטם את הקטרת ולא היו יודעים להעלות עשן שלא היה מתמר ועולה אלא מפציע לכאן ולכאן ופירש\"י שלא היו מכירים בעשב שהוא מעלה עשן ומשמע שניסו כן בהקטרת פנים וראו שלא היה העשן מתמר ועולה דבחוץ אסור להקטיר הרי שאע\"פ שחיסר מעלה עשן הקטירו אותו וה\"ה לשאר דברים שאינם באים אלא לתקון ע\"כ. וראיה זו איני מכיר דאומנים אלו אמרו שהם היו בקיאים בעשב זה וסמכו חכמים על דבריהם והקטירו ואח\"כ ראו שלא היה מתמר וידעו שלא היו בקיאים בעשב זה ושלחו אחר בית אבטינס ולעולם דחזרו והקטירו באותו יום פעם אחרת לפי שבקטרת שהקטירו אותם האומנים לא יצאו ידי חובתם וכי תימא דהוקשה למרן איך חכמים סמכו על דבריהם במקום חיוב מיתה אין זה מהזרות ועוד דאימא שניסו בחוץ ומ\"ש מרן דבחוץ אסור להקטיר אפשר שעשו קטרת של חולין שלא כמתכונת הקטרת דהא שרי וכמבואר וניסו בחוץ אם היה מתמר ועולה באופן שאין בראיה זו כדאי לדחות סוגיא שלמה שכתבנו לעיל דאם לא נתן מעלה עשן דחייב מיתה. שוב ראיתי להרב באר שבע שתמה על מרן בדין זה מאותה הסוגיא שכתבנו והרב בעל שער אפרים סי' ט\"ז שרצה לקיים דברי מרן וכתב דמאי דאמרינן בגמרא שאם חיסר מעלה עשן חייב מיתה היינו כשלא הניח בתוכו שום עשב שמעל העשן אבל אם הניח בתוכו עשב אף שאינו טוב כמו מעלה עשן שגורם לעשן לעלות זקוף כמקל אינו חייב מיתה וזהו כוונת הב\"י במ\"ש שאם חיסר מעלה עשן שאינו חייב מיתה ואפי' איסור ליכא היינו שמ\"מ נתן בתוכו עשב אחר שמעלה עשן אף שאינו מתמר ועולה וזקוף כמקל כמו העשב מעלה עשן ובאמת גם הב\"י מודה שאם לא נתן בתוכו שום עשב שמעלה עשן שחייב מיתה כו' ע\"כ. והנה אין בדברים הללו כדי שביעה ומה שהביא ראיה לדבריו מדאמרינן התם אין לי אלא עלה מעלה עשן עיקר מעלה עשן מנין כו' וא\"ל אביי והא איפכא תניא כו' א\"כ מוכח מסוגיא זו שמרבה אף שאינו טוב כמו העיקר מעלה עשן א\"כ ה\"ה שיכול לרבות מן רבוייא דקרא אף שאינו מתמר ועולה וזקוף כמקל רק שנותן בה עשב שמעלה עשן די ושותיה דמר לא ידענא דדוקא במין העשב שנקרא מעלה עשן בין עיקר לעלה לא קפדינן ומרבינן ליה מקרא אבל בעשב אחר מנא לן ואדרבא מסוגיא זו יש להוכיח דאין לרבות עשב אחר דא\"כ נימא דאיצטריכו תרי קראי לרבות עשב אחר מדלא מרבינן כי אם עיקר ועלה שמעת מינה דאין לרבות עשב אחר, הן אמת שהראיה שהביא הרב הנזכר מאותה שאמרו בסוף פרק אמר להם הממונה וכששמעו חכמים בדבר אמרו כל מה שברא הקב\"ה לכבודו בראו כו' וחזרו בית אבטינס למקומן כו' משמע דלא חזרו כי אם משום כבוד ה' ואי אמרת דאם חיסר מעלה עשן חייב מיתה תיפוק ליה דחזרו משום מצות הקטרת דאי אפשר לקיימה כי אם ע\"י בית אבטינס שהיו מכירים בעשב שהוא מעלה עשן ראיה זו היא נכונה בעיני אלא שצריך ליישב הסוגיא דפרק הוציאו לו דמוכח מינה דאם לא נתן בה מעלה עשן דחייב מיתה. וראיתי שכתב רבינו חיסר אחד מסמניה חייב מיתה ע\"כ ולא הזכיר דין היכא דחיסר מעלה עשן ובסוף הלכות עבודת יום הכפורים דין כ\"ה כתב חיסר מן הקטרת אחד מסמניה או מעלה עשן חייב מיתה עליה כו' ע\"כ. ויש לתמוה דמשמע דס\"ל דהא דאמרינן דאם לא נתן מעלה עשן דחייב מיתה דאינו אלא ביום הכפורים משום דקרא דשמעינן מיניה מיתה היכא דחיסר מעלה עשן לא כתיב כי אם ביום הכפורים ולא ילפינן מיניה לשאר ימות השנה א\"כ גם הא דאם חיסר אחד מסמניה דחייב מיתה מנא לן שדבר זה נוהג בשאר ימות השנה דהא קרא דשמעינן מיניה חיוב מיתה היכא דחיסר אחד מסמניה ביום הכפורים כתיב כדכתיב הקטרת ולא ימות דמשמע קטורת שלמה ותו דבהדיא אמרינן בגמרא התם אין לי אלא ביום הכפורים בשאר ימות השנה מנין ת\"ל וכסה והתם במעלה עשן קיימינן ומרבינן לשאר ימות השנה מדכתיב וכסה וכיון דקרא דוכסה מיירי בשאר ימות השנה איכא חיוב מיתה אם חיסר מעלה עשן דהא כתיב בתריה ולא ימות. וקודם כל דבר אביא סוגיית הגמרא דקאמר כי בענן אראה וגו' מלמד שנותן בה מעלה עשן ומנין שנותן בה מעלה עשן ת\"ל וכסה ענן הקטרת הא לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר אחד מסמניה חייב מיתה והקשו בגמרא על זה קרא לקרא ונאמרו בזה תירוצים הרבה והעולה מדברי כולם הוא דתנא דברייתא הוקשה לו דאיכא תרי קראי לומר דבעינן מעלה עשן חד כי בענן ואידך וכסה ותרי קראי לרבות מעלה עשן למה לי ולזה בא התנא ליישב דאיצטריכו תרי קראי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ויש לדקדק דהי קרא מייתר ליה אי קרא בתרא דוכסה הא איצטריך לומר דאיכא חיוב מיתה בחיסר מעלה עשן דמקרא קמא לא ילפינן כי אם אזהרה ואי קרא קמא דכי בענן הא ליתא דהא מכל הסוגיא מוכח דקרא בתרא הוא דמייתר דאמרינן אין לי אלא עלה כו' עיקר מנין ת\"ל וכסה וכן בשאר התירוצים מייתינן לקרא בתרא לבסוף אלמא דקרא בתרא הוא המיותר ומיניה מרבינן ולזה היה אפשר לדחוק ולומר דלעולם דקרא בתרא מיותר אלא דס\"ל דמיתה נמי שמעינן מקרא קמא דלא ימות דאל יבוא קאי נמי אחסרון ענן והנה זה הוא דוחק גדול דלא ימות קמא לא קאי כי אם אביאה ריקנית וכמו שפירש\"י ועוד קשה בפשט הסוגיא דמאי נדחקו ביתור הפסוקים מאחר דאיכא למימר דקרא אתא לרבות שאר ימות השנה שהוא תירוץ מרווח וכן יש עוד דקדוקים רבים בהלכה. אשר על זה נ\"ל שכל זה ראתה עינו של רבינו וס\"ל דהתנא סובר שדין זה דצריך ליתן מעלה עשן אינו אלא ביום הכפורים דוקא ואין ללמוד הימנו לשאר ימות השנה דכי היכי דאשתני יום הכפורים בשיעור ההקטרה דבעינן מלא חפניו מה שאין כן בשאר ימות השנה ה\"נ נשתנה בחיוב העשב הזה של מעלה עשן וזהו שכתב כשצוה על הקטרת של כל יום ויום לא הזכיר אף ברמז דין זה דמעלה עשן כנראה שאינו נוהג בשאר ימות השנה אך הא דאם חיסר אחד מסמניה דחייב מיתה הוא כולל דכיון דלמדנו הכתוב הקטרת ולא ימות דמשמע קטרת שלמה לא ימות הא חסרה ימות גמרינן מינה לשאר ימות השנה דהמקטיר קטרת חסרה חייב מיתה דליכא למימר דשאני התם שהוא לפנים דהא ליכא ביאה רקנית וכמבואר בגמרא והתנא הוקשה לו דתרי קראי למעלה עשן למה לי דמאחר דכתיב כי בענן ומזה למדנו דצריך שיתן בקטרת פנים מעלה עשן למה לי קרא דוכסה ענן ללמד דחייב מיתה על חסרון מעלה עשן הא מקרא דהקטרת נפיק דכיון דלמדנו הכתוב דעל חסרון הקטרת חייב מיתה ממילא ידענו דאם לא נתן מעלה עשן דחייב מיתה שהרי היא קטרת חסרה ובתירוץ קושיא זו נחלקו האמוראים דרב יוסף אמר דפסוק ב' איצטריך לרבות עיקר מעלה עשן ואביי אמר דאיצטריך לעלה מעלה עשן ורב אשי לא הונח לו בזה ואמר חד למצוה וחד לעכב כלומר דאי לא הוה כתיב אלא כי בענן הוה אמינא דליכא במעלה עשן כי אם מצוה בעלמא דכיון דבקטרת דכל יום לא היה בו מעלה עשן אפי' למצוה סד\"א דמאי דהצריך הכתוב בקטרת של פנים שיהיה בו מעלה עשן אינו אלא למצוה אבל לא לעכב קמ\"ל וכסה ענן לומר דמעלה עשן מעכב ורבא לא הונח לו בתירוץ זה משום דאין לצדד ולומר למצוה ולא לעכוב משום דחוקה כתיב בפרשה ותירץ חד לעונש וחד לאזהרה כלומר דאי לא הוה כתיב כי אם כי בענן הוה אמינא דליכא בחיסור מעלה עשן כי אם אזהרה אבל חיוב מיתה ליכא ואע\"ג דהוי קטרת חסרה אפשר דלא הקפיד הכתוב אלא על החסרון השוה בכל השנה דהיינו חיסור אחד מהסמנים אבל על חיסור מעלה עשן אף שהוא מעכב אינו חייב מיתה דומה למה שכתב רבינו בפ\"ה מהלכות ביאת המקדש דין ז' דקדוש ידים דיום הצום אינו מעכב ואם לא קידש עבודתו כשרה קמ\"ל וכסה ענן ולא ימות לומר דאף על חסרון מעלה עשן חייב מיתה נמצא דלפי כל התירוצים הללו ליכא חיוב דמעלה עשן בשאר ימות השנה מדלא צדדו לומר דאיצטריכו תרי קראי לרבות שאר ימות השנה ורב ששת שתירץ דאיצטריך קרא לרבות שאר ימות השנה הוה ליה יחיד כנגד רבים ולא קי\"ל כוותיה, ואף לפי מה שכתבו התוס' דרב אשי דאמר חד למצוה וחד לעכב דמאי דקאמר דאיצטריך קרא לעכב הוה לשאר ימות השנה משום דליום הכפורים לא איצטריך קרא דהא חוקה כתיב בפרשה ובפרק השוחט והמעלה (דף ק\"ט) אמרינן דרבא סבר דמלא חפניו לאו דוקא והקשה לו אביי והא כי כתיב חוקה בהקטרה דפנים הוא דכתיב ורב אשי נראה שם מהסוגיא דהכי ס\"ל הרי דאף דשיעור זה דמלא חפניו אינו בהקטרה של כל יום ס\"ל דהוא מעכב משום דחוקה כתיב מ\"מ אפשר דאכתי לא קי\"ל כרב אשי משום דרבים פליגי עליה ועוד שדברי התוס' הללו שכתבו דר\"א ס\"ל דכתוב השני בא לרבות שאר ימות השנה הוא דוחק דא\"כ היינו תירוצא קמא ואף שהתוס' ישבו זה מ\"מ לא ימלט מהדוחק וכמבואר. אשר על כן נראה דרב אשי נמי מודה שדין זה דמעלה עשן אינו בשאר ימות השנה ומה שהקשו דלעכב למה לי קרא תיפוק ליה דחוקה כתיב בפרשה אפשר ליישב וליראת האריכות לא כתבתיו. והנה מלבד מה שכתבנו דרוב מנין ס\"ל דחיוב זה דמעלה עשן אינו בשאר ימות השנה עוד יש להוכיח כן מלשון הברייתא דבפ\"ק דכריתות (דף ו') חיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה ולא אמרו דאם חיסר מעלה עשן דחייב מיתה ואילו ביומא אמרו דאם חיסר מעלה עשן חייב מיתה והטעם הוא דהתם בכריתות דמיירי בקטרת של כל יום ויום ליכא חיוב מיתה בחיסור מעלה עשן כי אם בחיסור הסמנים אבל הכא ביומא שבאו לדרוש הפסוקים הכתובים ביום הכפורים אמרו דאם חיסר מעלה עשן דחייב מיתה ואפשר דאף למ\"ד הכא ביומא דאיכא חיוב מיתה בחיסור מעלה עשן אף בשאר ימות השנה מ\"מ מודה דאידך ברייתא השנויה בכריתות פליג עלה וס\"ל דליכא חיוב מיתה בחיסור מעלה עשן של כל יום ויום ואנן קי\"ל כברייתא דכריתות ועוד דיש לפסוק כסברת האומרים דברייתא דיומא נמי ס\"ל דליכא חיוב מיתה בחיסור מעלה עשן משום דלדידהו לא פליגי הברייתות. אך מה שקשה בעיני הוא הא דתניא התם ביומא תניא ר\"א אומר ולא ימות עונש כי בענן אזהרה יכול יהיו שניהם קודם מיתת בני אהרן ת\"ל אחרי מות שני בני אהרן יכול יהיו שניהם אמורים אחר מיתת שני בני אהרן ת\"ל כי בענן אראה הא כיצד אזהרה קודם מיתה ועונש אחר מיתה ואלא מאי טעמא כדתניא ר\"א אומר כו' והמתבאר מכאן הוא שאם היינו אומרים דגם העונש נאמר קודם מיתת בני אהרן הוה ניחא שהיינו אומרים שבעון מעלה עשן שלא נתנו מתו וכמו שפירש\"י והנה קטרת זה שהקטירו בני אהרן לא היה לפני ולפנים כי אם בחוץ ומשמע מהכא דאף קטרת של חוץ איכא חיוב מיתה בחיסור מעלה עשן והנה מלבד מה שנראה דהקטרה זו דבני אהרן לא היתה בקדש הקדשים דמהיכא תיתי שיכנסו במקום שאביהם לא הורשה ליכנס עוד נראה לי דאף על מזבח הפנימי לא הקטירו כי אם על מזבח החיצון וגזירת הכתוב היתה דהא אש לא היה יורד מן השמים כי אם על מזבח החיצון אבל על מזבח הפנימי לא היה בו אש והקטרת שהיו מקטירים בכל יום היו לוקחים אש ממזבח החיצון ממערכה שניה והיו מוליכין על מזבח הפנימי ושם היו מקטירים ומדאמרינן שדרשו אע\"פ שאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט משמע שעל מזבח החיצון היתה ההקטרה. הן אמת דלפי זה היה אפשר לדחות הראיה הראשונה שאמרנו דמהיכא תיתי שיכנסו במקום שאביהם לא הורשה ליכנס דכיון דעכ\"פ קטרת זה גזירת הכתוב היתה בו אפשר דגזירת הכתוב היתה שתהיה בקדש הקדשים דומיא דיום הכפורים וטעם גדול יש בדבר שהרי אותו היום שמיני למילואים היה והיה יום מחילה וסליחה על העגל ומש\"ה הושוה ליום הכפורים שהקטירו לפני ולפנים והוא שאם עונש מעלה עשן נאמר קודם מיתת בני אהרן אפשר דבעון זה מתו כיון שהיתה ההקטרה בפנים אך מדאמרינן דמשום דהורו בפני משה מתו משמע שהקטרה היתה בחוץ על מזבח החיצון וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה ונראה לומר דקטרת זה דבני אהרן גמרא גמירי שהיה בו חדוש מגזירת הכתוב שלא היה על מזבח הזהב כדין הקטרת של כל יום ויום ויש ברייתות בת\"כ דאית להו דבבית קדש הקדשים היתה הקטרה זו ובודאי שגזירת הכתוב היתה והכי קאמר דאי אמרינן דעונש מעלה עשן נאמר קודם מיתת בני אהרן היינו אומרים שמה שהקטירו היה לפני ולפנים ומה שמתו היה משום דלא נתנו בהקטרה מעלה עשן אבל עכשיו דהוכחנו דהעונש לא נאמר כ\"א אחר מיתת בני אהרן א\"כ הקטרה היה על מזבח החיצון ונענשו משום דהורו הוראה בפני משה על נתינת האש ועיין במה שכתבו התוס' בפ\"ו דעירובין (דף ס\"ג) ד\"ה מאי שכתבו דלבית קדש הקדשים נכנסו להקטיר יע\"ש. וראיתי להרב בעל ב\"ש בחידושיו לכריתות שתמה על דברי מרן וכתב שמדברי רבינו נראה דאף בחיסר מעלה עשן חייב מיתה וכבר כתבנו לעיל שמדברי רבינו נראה דבשאר ימות השנה ליכא חיוב מיתה בחיסר מעלה עשן ודברי מרן הן הן הדברים שנאמרו למשה. וראיתי בירושלמי פ\"ד דיומא הלכה ה' לא נתן לתוכה מלח או שלא נתן לתוכה מעלה עשן חייב מיתה אמר רבי זעירא ועובר משום הכנסה יתירה ע\"כ וכתב הרב בעל ב\"ש דטעות סופר יש בדברי הירושלמי הללו דהא לא מצינו דאיכא חיוב מיתה בחסרון מלח. והנראה מדבריו שם שרוצה לגרוס חיסר א' מסמניה או שלא נתן בה מעלה עשן. ולי נראה דיותר ראוי הוא להגיה במה שאמרו וחייב מיתה והגירסא הנכונה היא אינו חייב מיתה ואתא לאשמועינן דאף דצריך ליתן מלח ומעלה עשן אינו חייב מיתה על חסרונה ומיירי בהקטרה של כל יום ויום וזהו שסיים רבי זעירא ואמר ועובר משום הכנסה יתירה כלומר עובר על לאו דהכנסה יתירה דלישנא דעובר לא שייך על דבר שהוא חייב מיתה עליו וזה פשוט. ואפשר שכך היתה גירסתו של רבינו וכבר ידוע שדרכו הוא לסמוך על הירושלמי. אך קשה דכיון דחיוב זה דמעלה עשן ומלח סדומית אינו כי אם מדרבנן משום תקון בעלמא למה עובר משום ביאה ריקנית. ואולי דכיון דחכמים הצריכוהו חשיב ביאה ריקנית (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ז מהלכות תרומות ולקמן פ\"ג מהלכות תמידין ומוספין יע\"ש.) אך דבר זה אינו מתיישב כלל דכיון שאינו כי אם משום כבוד בעלמא פשיטא דאין בו משום ביאה ריקנית. ומה גם דמרן ז\"ל כתב בפירוש דליכא אפי' איסור בעלמא בחיסור דברים אלו ע\"כ נראה כמו שהגיה הרב באר שבע אלא דאין מהירושלמי זה קושיא על מרן משום דהירוש' מיירי ביוה\"כ כי שם ביתו. תניא בפ\"ק דכריתות (דף ו') ת\"ר פיטום הקטרת כו' חיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה ע\"כ ופירש\"י חייב מיתה כי עייל ביום הכפורים דכתיב ואל יבוא בכל עת ולא ימות בזאת יבוא אהרן וכי מעייל קטרת שלא כהלכתה ביאה ריקנית היא וחייב מיתה עכ\"ד. והנה הוכרח רש\"י לומר כי עייל ביום הכפורים דוקא הוא משום דס\"ל דחיוב מיתה דחיסר אחת מסמניה הוא משום ביאה ריקנית וליכא חיוב מיתה בביאת ריקנית אלא בקדש הקדשים אבל בהיכל ליכא מיתה כ\"א אזהרה לבד וכדאיתא בפרק הקומץ רבה (דף כ\"ז) וכמו שפסק רבינו ריש פ\"ב מהלכות ביאת המקדש ואם כן בשאר ימות השנה דליכא הקטרה כי אם בהיכל ליכא חיוב מיתה היכא דחיסר אחת מסמניה ונוראות נפלאתי על רש\"י מההיא דאמרינן בפרק הוציאו לו ומניין שנותן בה מעלה עשן שנאמר וכסה ענן הקטרת את הכפורת הא לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה ופריך ותיפוק ליה דקא עייל ביאה ריקנית אמר רב ששת הכא במאי עסקינן כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה רב אשי אמר אפי' תימא הזיד בזו ובזו כגון דעייל שתי הקטרות אחת שלמה ואחת חסרה אביאה לא מיחייב דהא עייל ליה שלמה אהקטרה מיחייב דהא מקטר קטרת חסרה ע\"כ הרי סוגיית הגמרא ברור מללו דחיוב מיתה דקטרת חסרה לאו משום ביאה ריקנית הוא אלא גזירת הכתוב היא דאקטרת חסרה חייב מיתה ורבינו בסוף הלכות יום הכפורים הביא שתי אוקימתות הללו אך בהלכות כלי המקדש דין ח' לא כתב אלא חיסר אחת מסמניה חייב מיתה וטעמא דמילתא משום דבהלכות כלי המקדש מיירי בהקטרה דשאר ימות השנה שהיתה בהיכל וליכא חיוב מיתה משום ביאה ריקנית וא\"כ חיוב מיתה דקטרת חסרה הויא כפשטה אך ביום הכפורים דההקטרה היתה בקדש הקדשים ואיכא חיוב מיתה משום ביאה ריקנית אז צריכים אנו לאוקימתא דרב ששת או דרב אשי ומש\"ה כתבם שם רבינו. וראיתי למרן בהלכות כלי המקדש שהעתיק סוגיית הגמרא וכתב בסוף דבריו וכתב זה רבינו בסוף הלכות עבודת יום הכפורים ע\"כ, ולא ידעתי לאיזה תכלית הביא שם אותה הסוגיא והורה לנו המקום שהביא רבינו דינים אלו שהרי רבינו מיירי התם בהקטרה שבהיכל דליכא חיוב מיתה משום ביאה ריקנית וא\"כ אין שייכות כלל לאותה סוגיא שם וכמו שכתבנו. שוב ראיתי בבאר שבע ובצידה לדרך פרשת כי תשא שעמד על דברי רש\"י הללו וכמו שכתבנו אלא שראיתי להרב ז\"ל שכתב דהמקטיר קטרת חסרה במזבח הזהב חייב משום קטרת חסרה ומשום ביאה ריקנית וזה אינו דליכא משום ביאה ריקנית כי אם בקדש הקדשים ולא בהכנסה דהיכל וכמבואר. וראיתי למרן בטור אורח חיים סי' קל\"ג שכתב ואפילו לדעת הרמב\"ם שכתב בפ\"ב מהלכות כלי המקדש חיסר אחת מסמניה חייב מיתה שהרי נעשה קטרת זרה איכא למימר דטעמיה דכיון דקטרת זרה היא הוה ליה ביאה למקדש שלא לצורך כו' ע\"כ. והנראה מדבריו שרוצה לומר דרבינו מיירי בקטרת דיום הכפורים ואחרי בקשת המחילה זה אינו דרבינו מיירי בקטרת של כל יום ויום והדבר מבואר בעצמו: " + ], + [], + [], + [ + "וכל מעשיה בקודש בתוך העזרה וכו'. ובגמרא פ\"ק דכריתות (דף ו') אמרינן קודש היא קדש תהיה לכם כל מעשיה לא יהיו אלא בקדש והנה פסוק זה לא נאמר בקטרת כ\"א בשמן המשחה ונראה דט\"ס הוא וצריך למיגרס פסוק אחר דקדש הנאמר בקטרת אך מדברי מרן נראה דגריס פסוק זה דכתיב ביה תרי קודש. ובגמרא הקשו לזה מההיא דתנן בפ\"ד דשקלים המקדיש נכסיו והיו בהם דברים הראויים לקרבנות ינתנו לאומנים בשכרן הני דברים הראויים מאי נינהו אי בהמה ועוף תנא ליה אי יינות שמנים וסלתות תנא ליה אלא לאו קטורת ופירש\"י דאינו ראוי אלא לציבור אלמא עושין קטרת מן החולין ובחוץ וא\"ת אמאי לא הקשו לרבי יוסי מההיא ברייתא דאמרינן המפטם את הקטרת למוסרה לציבור פטור אלמא עושין קטורת בחוץ וכשר וכי תימא דהוה אמינא דמיירי בשעשה הקטרת בעזרה הכי נמי נימא דבהכי מיירי מתני' דשקלים וי\"ל דמברייתא זו לא היה יכול להקשות משום דגבי שמן המשחה נמי אמרינן הכי בדף ה' והתם פשיטא דאינו כשר לציבור בלאו האי טעמא דרבי יוסי אלא משום דאין לנו אלא שמן המשחה שעשה משה כדכתיב זה לי והתוס' בריש פרק כהן גדול (דף מ\"ז) הקשו קושיא זו דשמן היכי משכחת לה שימסרנה לציבור ותירצו דהכוונה היא שילמדו לעשות ולא שימשחו ממנו וא\"כ גבי קטרת נמי נוכל לפרש דמאי דתניא למוסרו לציבור הוא שילמדו לפטם ומש\"ה הקשו ממתני' דשקלים, עוד נ\"ל דהכא עיקר הקושיא היה דמדברי רבי יוסי דקאמר כל מעשיה לא יהיו אלא בקודש שמעינן מינה תרתי חדא דצריך שיהיה הפטום בעזרה ואידך שצריך שתהיה מתרומת הלשכה ולא משל חולין ולפי זה בההיא דמפטם למוסרה לציבור לא קשיא מידי משום דמיירי שפטמה בעזרה וכיון שמסרה לציבור הרי נחשב כאילו בא מתרומת הלשכה והרי קרבנות ציבור שאינם באים כ\"א משל ציבור אם התנדב אותם יחיד ומסרם לציבור שפיר דמי וכמו שפסק רבינו בפ\"ח מהלכות אלו דין ז' וכבר הארכתי במקום אחר בדין זה אך בההיא דשקלים דמקדיש נכסיו והיו בהם קטרת דקתני דראויים לציבור נהי דמצינן למימר דפטמה בעזרה אך ע\"כ לומר דעושין קטרת מן החולין וליכא למימר דמיירי שמסרה לציבור משום דבאיזה זמן מסרה אי קודם ההקדש הרי אין קטרת זה בכלל ההקדש שהרי קודם שהקדיש נכסיו מסרו לציבור ואי לאחר שהקדיש כל נכסיו הרי אין בידו למוסרו לציבור לפי שאינו שלו שהרי הקדיש כל נכסיו וכי תימא אם עיקר הקושיא היא משום דהדין כדברי ר\"י שאינה באה מן החולין וכי לזו צריכין אנו לרבי יוסי והלא פשוט הוא בכמה מקומות דקטרת אינו בא כי אם משל ציבור ומתרומת הלשכה הא בורכא היא דודאי פשיטא ליה לסתמא דתלמודא דקטרת אינו בא משל יחיד ואדרבא קטרת זרה היא וכדאמרינן בפרק התכלת (דף נ') אלא דהוה ס\"ל לתלמודא דאף אם פטמה כשהיא חולין שלא למוסרה לציבור ואח\"כ מסרה לציבור דשפיר דמי דומיא דכל כלי שרת ובגדי כהונה שאם עשאם במעות חולין ואח\"כ מסרם לציבור דמהני אך מדברי רבי יוסי משמע שכל שהיה הפטום כשהיא חולין דלא מהני משום דבעינן שכל מעשיה יהיו בקודש ודוקא אם קודם שפטמה מסרה לציבור מהני אבל אם פטמה כשהיא חולין תו לא מהני מה שימסרנה לציבור דהא כבר איפסילא משעת פטום ומש\"ה הוה ניחא ליה בההיא דהמפטם למוסרה לציבור והוקשה אליו ממתני' דשקלים דע\"כ הפיטום היה כשהיא חולין קודם שימסרנה לציבור דאי מסרה קודם הקדש אין להקדש בה כלום ומאי דכתב רש\"י אלמא עושין קטרת מן החולין ובחוץ הכוונה היא דכיון דע\"כ עושין מן החולין א\"כ למוד זה דקדש שכל מעשיה יהיו בקדש ליתיה וכיון שכן אף בחוץ נעשה אבל לעולם דעיקר הקושיא היא ממה שנעשה מן החולין וכל הישר הולך יראה שרש\"י כיון למה שכתבנו דאי לא תימא הכי אלא שהמובן מדברי רבי יוסי אינו אלא שיהיה הפטום בעזרה ולזה הקשו עליו זה שכתב רש\"י מן החולין אין לו מובן והוא נדרש ללא שאלו אלא ודאי כדכתיבנא. ולפי מה שכתבנו מ\"ש רבינו בדין י\"א או שהקטיר עליו קטרת כזו בין יחיד בין צבור כו' מיירי אף שמסרה לציבור דכיון שהפטום היה כשהיא של יחיד תו לא מהני מסירה לציבור ומ\"ש מרן שם כלומר ולא מסרה לציבור לאו למימר דאם מסרה לציבור אחר פטום דמהניא אלא הכוונה היא דאם מסרה קודם פטום דלא הוי קטרת זרה דלא נימא שצריך דעיקרא דמלתא יבאו סמני הקטרת מתרומת הלשכה קמ\"ל דלא. הן אמת שדין זה לא היה צריך ללמדנו דלא עדיפא קטרת מקרבנות הציבור דקי\"ל דאם מסרה לציבור מהני וכדכתיבנא והא דאמרינן בפרק חטאת העוף (דף ט') הלמדין לפני חכמים אומרים יביא דבר שכולו למזבח מאי ניהו קטרת הכוונה היא שיביא סמני הקטרת וימסרם לציבור והציבור יפטמו אותה בעזרה בכלי שרת: " + ], + [], + [], + [ + "פטמה מעט מעט במתכונתה כשרה ובדין ט' כתב אע\"פ שלא עשה המשקל כולו אלא חציו או שלישו הואיל ועשה לפי משקלות אלו חייב כרת שנאמר כו' ע\"כ. והנה הדין הראשון דפטמה מעט מעט דכשרה הוא מחלוקת רשב\"ג וחכמים בפ\"ק דכריתות (דף ו') ופסק כחכמים ומ\"ש בדין יחיד המפטם דאפי' פיטם חציו או שלישו דחייב כן מתבאר שם בסוגיא ונראה דלאו דוקא שלישו דה\"ה פחות מזה הואיל ועשה לפי משקלות אלו וכדאמרינן התם אמר רבא קטרת שפטמה לחצאין חייב דכתיב והקטרת אשר תעשה כל שתעשה והא אפשר דעבדה פרס בשחרית ופרס בין הערבים ע\"כ נמצא דכל דהוי שיעור הקטרה יחיד המפטם חייב. וראיתי לרש\"י שכתב שם הלכך יחיד שלא פיטם אלא מנה חייב ע\"כ. כנראה דס\"ל דבבציר ממנה פטור ולא ידעתי מנא ליה הא דכיון דפרס הוי שיעור הקטרה א\"כ יחיד המפטם פרס קרינן ביה והקטרת אשר תעשה ואולי דס\"ל לרש\"י כיון דכל שתי ההקטרות דבוקר ובין הערבים כולהו חדא מצוה נינהו לא קרינן והקטרת אשר תעשה כי אם במנה. ודין זה שכתבנו דהקטרה בבוקר ובין הערבים דכולהו חשיב מצוה אחת כן דעת רבינו במנין המצות וכמבואר ועיין בשרשיו שורש י\"א אך הרמב\"ן סובר שהם שתי מצות וכמ\"ש בסוף הספר ועיין במה שכתב בסוף שורש ט' יע\"ש אלא שלפ\"ז היה נראה דמה שאמרו חכמים בכל יום מתקן במתכונתה דהיינו שהיה מתקן מנה בבת אחת הא בציר מהכי לא דאי אמרת דהמתקן פרס כשר א\"כ גם המפטם פרס יהיה חייב דהא בגמרא מוכח דכל מה שהוא כשר חייב עליו שהרי לרשב\"ג דאמר לשליש ולרביע לא שמעתי יחיד שפיטם שליש או רביע פטור ואין זה מן התימה דאף שאינו מקטיר כי אם פרס בשחרית ופרס בערב מ\"מ אפשר דבשעת עשייה בעינן שיעשה כל המנה וסמך לזה מחביתי כ\"ג שהיתה קריבה חצאין ובשעת הבאה היה מביא עשרון שלם וחוצה וכמו שפסק רבינו בפי\"ג מהלכות מעשה הקרבנות והרב בעל לב שמח בשורש י\"א הביא דין זה לסיוע לרבינו שמנה החביתין מצוה אחת אך רבינו כתב בפירוש אפי' פיטם פרס בשחרית כו' וכן הוא מוכרח מסוגיית הגמרא דקאמר והא אפשר דעבדה פרס בשחרית ופרס בין הערבים משמע דנעשית פרס לבד סגי וא\"כ יחיד המפטם פרס יתחייב דהא קרינן בה והקטרת אשר תעשה ומנא ליה לרש\"י דבעינן שיפטם מנה כדי שיתחייב: " + ], + [], + [ + "שהתנדב אותה יחיד או רבים וכו'. דין זה הוא בפרק התכלת (דף נ') ומ\"ש מרן דמיירי שלא מסרה לציבור כ\"כ התוספות שם ד\"ה יכול: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "החצוצרה היתה נעשית מן עשת של כסף כו'. התוס' בפרק הקומץ רבה (דף כ\"ח) ובפ\"ז דזבחים (דף ס\"ח) ובפ\"ג דע\"ז (דף מ\"ח) הקשו על המתני' דסוף קנים דקתני קרניו לחצוצרות מוכח דבאות שלא מן הכסף וכן מוכח בפרק כל הצלמים דבעי בגמרא המשתחוה לבהמה קרנים קרניה מהו לחצוצרות. ותירצו דההיא דפרק הקומץ דקאמר דהיו של כסף מיירי בשל משה ודחו תירוץ זה. ודעת רבינו ג\"כ הוא שלא כתירוץ זה שהרי הביא להלכה ההיא דפרק הקומץ. עוד תירצו דחצוצרות דקנים מיירי בשופר. וגם תירוץ זה דחו אותו התוספות וכן נראה שהיא דעת רבינו שהרי בפ\"ד מהלכות איסורי מזבח דין ז' הביא ההיא דע\"ז וכתב קרניה פסולות לחצוצרות והתם במכשירי קרבן מיירי וכמבואר. עוד תירצו דמאי דאמרי דבאות משל כסף היינו בחצוצרות של כהנים אבל של לוים היו באים מכל דבר. ונראה שדין זה הוא דעת רבינו ולא הוצרך לבאר דכיון דפסק דעיקר השירה בפה ומאי דמצרכינן כלי אינו אלא לבסומי קלא פשיטא דמאיזה דבר שירצה יעשה הכלים משא\"כ בכהנים דהחיוב הוא בחצוצרות ואיסור ע\"ז שאני דאף שאינו כי אם לבסומי קלא בעלמא אפ\"ה אסור: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "בד\"א בקרבנות הרגלים כו'. בירושלמי פ\"ב דחגיגה הלכה ד' היכא דחל יום טבוח אחר השבת עורות של מי רבי טבי בשם רבי יאשיה איתפלגון ר\"י ורשב\"ל ר\"י אומר של המשמרות רשב\"ל אמר של אותו משמר ע\"כ. ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה וגם על הירושלמי קשה למה נקטו הבעיא בעורות ולא נקטו סתם העבודה של מי גם לא ידעתי אמאי לא כתב ג\"כ עומר התנופה שהיו מקריבין בי\"ו בניסן שהיה מתחלק לכל המשמרות. ובפ\"ה דסוכה (דף נ\"ה) תנן בג' פרקים בשנה היו כל המשמרות שוות באימורי הרגלים ובחילוק לחם הפנים בעצרת א\"ל הילך מצה כו' והנה בלישנא דמתני' לא קשיא מידי משום דהתנא באומרו באימורי הרגלים שפירושו מה שאמור ברגלים כלל הכל קרבנות הרגלים ושתי הלחם ועומר התנופה ואח\"כ שנה ובחילוק לחם הפנים ללמד שאם אירע שבת ברגל שחולקין כל המשמרות לחם הפנים ומה ששנו עוד בעצרת א\"ל כו' הוא ללמדנו דין אחר שאין חולקין מנחה נגד מנחה אך לרבינו קשה למה לא כתב ג\"כ עומר התנופה. ומ\"ש רבינו אבל נדרים ונדבות ותמידין כו' לא ידעתי למה לא ביאר בפירוש דפר העלם דבר של ציבור ושעירי ע\"ז וקיץ המזבח שאין מקריב אותם אלא משמר שזמנו קבוע דכל הני נשנו במשנה דתנן ושאר קרבנות צבור מקריב את הכל ואמרינן בגמרא דאתא לאתויי כל הני שכתבתי הרי דאחר דשנה התנא הוא מקריב תמידין נדרים ונדבות הוצרך ג\"כ לרבות את אלו וא\"כ הי\"ל לרבינו ג\"כ לבארם. ודע דרבינו לא הביא הא דתנן בעצרת א\"ל הילך מצה כו' לפי שסמך על מ\"ש בפ\"י מהלכות מעשה הקרבנות דין ט\"ו שאין חולקין מנחה כנגד מנחה אפי' מעשה מחבת כנגד מעשה מחבת וכ\"ש לחם הפנים כנגד שתי הלחם שאין מעשיהם שוים. ומ\"מ הי\"ל להביא משנה זו ללמדנו מה חולקין בתחילה אם חמץ או מצה דבברייתא איפליגו בזה ונתבאר בגמרא טעם מחלוקתם וכעת לא ראיתי לרבינו שהביא דין זה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אין בין כהן משוח וכו'. כתבו התוס' יומא (דף נ\"ז) ד\"ה אני בשם ריב\"א דפר העלם דבר של ציבור לא היה בבית שני לפי שלא היה שם כהן משוח כי אם מרובה בגדים ופר זה מקריבו כהן משוח ולא מרובה בגדים. ורבינו ס\"ל כסברת ר\"י דההיא דמגילה הוא דוקא בהוראת כהן משוח לעצמו וכ\"כ בפ\"ק דמגילה (דף ט') ד\"ה אין יע\"ש בתוס': " + ], + [], + [], + [ + "ואין פוחתין משנים וכו'. אני תמיה על זה דבריש תמיד וריש מדות שנינו בית המוקד וכו' זקני בית אב ישנים שם ומפתחות העזרה בידם ומבואר הוא בספ\"ק דמדות מקום הנחתן של המפתחות וראיתי להרב באר שבע בפ\"ק דתמיד שהקשה קושיא זו ותירץ דמתניתין דשקלים מיירי במפתחות העזרה של חדרים שהיה בהם ממון הקדש והכי דייק סיפא דקתני והגזברין נכנסים אחריהם ומוציאין מה שהם צריכים והתם מפרש מה היו עושין אלו ג' גזברין ואמר שהם מתעסקין בממון ההקדש והן פודין הערכין והחרמין וההקדשות כו' והכא איירי במפתחות העזרה של שאר חדרים שלא היה בהן ממון הקדש כי אם צרכי העבודה ע\"כ. והנה מ\"ש בסוף דבריו והכא איירי במפתחות של שאר חדרים כו' לא ידעתי מהו דהכא פשיטא דמפתחות העזרה דקתני היינו מפתחות השערים דז' שערים היו לעזרה ואיכא מ\"ד י\"ג כדאיתא פ\"ו דשקלים. ואעיקרא דדינא החילוק שכתב אינו מתיישב אצלי דמפתחות העזרה סתם לא שייך לומר במפתחות החדרים ועוד דבתוספתא תנן ז' אמרכלין מה הן עושין ז' מפתחות העזרה בידם וא\"כ ע\"כ דמפתחות העזרה דקאמר היינו מפתחות דז' שערים שהיו בעזרה דאי מפתחות החדרים מנין זה היכא רמיזא בחדרים ורבינו עובדיה הביא תוספתא זו כלשונה בשקלים. והנראה אצלי דמעלת השבעה אמרכלין היתה שלא היה שום אדם רשאי לפתוח עד שיתכנסו כל השבעה אמרכלין ויפתחו. ומשום האי מילתא קאמר ומפתחות העזרה בידם אבל לעולם שלא היתה בידם אלא ביד זקני בית אב וכבר נתבאר בספ\"ק דמדות דמקום היה בבית המוקד אמה על אמה ושם היו מונחים המפתחות ובבקר כשהיו רוצים לפתוח העזרה היו מתכנסין כל השבעה אמרכלין ופותחין. ויותר נ\"ל דלעולם כל שנכנסין לעבודה לא היו מתכנסין האמרכלין אלא איש אחד היה ממונה על נעילת שערים ועל פיו היו נועלין ועל פיו היו פותחין וכמ\"ש רבינו לקמן פ\"ז מהלכות אלו דין ג'. אך כשהיו רוצים ליכנס בעזרה לשאר צרכים או להוציא שום דבר או להכניס אז היו מתכנסין כל השבעה אמרכלין ופותחין והגזברים נכנסים אחריהם ומוציאים מה שירצו להוציא ועיין בפיסקי תוס' דתמיד: (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ח מהלכות בית הבחירה סוף דין ד'): " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכהן גדול שעבר עבירה שחייב עליה מלקות. כתב מרן בירושלמי פ\"ב דסנהדרין כהן גדול שחטא מלקין אותו ואין מורידין אותו מגדולתו ומשמע התם דבב\"ד של שלשה מלקין אותו כו'. והכי איתא בש\"ס דידן בסנהדרין (דף י\"ח): " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "מת לו מת אינו יוצא אחריו וכו'. כתב מרן וידוע דהלכה כר\"י ועיין במ\"ש מרן ספ\"ז מהלכות אבל ודבריו שם הם תמוהים וכמ\"ש שם הרב לח\"מ יע\"ש: " + ], + [ + "ואינו קורע על מתו כו'. לא ידעתי אמאי לא ביאר רבינו שדין זה נוהג אף במשוח שעבר וכדאיתא בפ\"ג דהוריות (דף י\"ב) וגבי איסור האלמנה וחיוב הבתולה ביאר רבינו בהלכות איסורי ביאה שנוהג אף במשוח שעבר ומיהו לזה אפשר לומר שסמך על מ\"ש בריש הלכות עבודת יוה\"כ וכל מצות כהונה גדולה עליו והכוונה שהוא אסור בדברים שכ\"ג אסור בהם. אך מה שאני תמיה הוא דלמה לא ביאר שדין זה נוהג אף במשוח מלחמה וכדאיתא התם וכולן אין נוהגין במשוח מלחמה חוץ מחמשה דברים האמורים בפרשה לא פורע ולא פורם ואין מטמא לקרובים ומוזהר על הבתולה ואסור באלמנה. והביאו עוד ברייתא אחרת שם דמרבה מקרא למשוח מלחמה בחמשה דברים הללו. ובהלכות אבל כשהביא שכ\"ג מוזהר על טומאת הקרובים גם שם לא ביאר שדין זה נוהג אף במשוח מלחמה ולא ידעתי למה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "בזמן שכ\"ג נכנס להיכל וכו'. עיין במ\"ש מרן לקמן פ\"ב מהלכות ביאת מקדש דין ד'. ומ\"ש וכיון שישמע הסגן כו'. במתני' לא נזכר סגן כי אם ממונה ואולי סובר רבינו דסתם ממונה הוא הסגן וכמ\"ש לעיל פ\"ד דין ט\"ז אך אין זה הכרח דמצינו בכמה מקומות שאמרו ממונה ואינו הסגן והרב באר שבע כתב שזה הממונה אינו הסגן כי אם הממונה על הפרוכת והסגן היה אחד מהג' שאוחזין בו והוא אוחז בו בימין יע\"ש. ומ\"ש מרן ולפי מ\"ש רבינו צ\"ל דהא דתנן הגביה את הפרוכת שלפי דבריו גם שם היה פרוכת. הנה רבינו עובדיה רפ\"ז דתמיד פירש דפרוכת שהיה תלוי בפתחו של אולם היה מגביה ובעל תיו\"ט הסכים לדבריו ותמה על מרן שכתב שגם על ההיכל היה פרוכת שזה לא שמענו בשום מקום. ואני תמיה על מרן למה אמרה כמסתפק והלא גמרא ערוכה היא בפרק שני דייני גזירות (דף ק\"ו) וביומא (דף נ\"ד) א\"ר זירא אמר רב י\"ג פרוכות היו במקדש ז' כנגד ז' שערים אחד לפתחו של היכל ואחד לפתחו של אולם כו' והביא רבינו מימרא זו לקמן פ\"ז מהלכות אלו דין י\"ז יע\"ש: " + ], + [ + "והרי הוא בקדשי הגבול כשאר הכהנים. כתב מרן כן משמע מדלא אשכחן שייפו כחם בהם. ובתוספתא פ\"ק דיומא נוטל חלק בראש בד\"א בקדשי מקדש אבל בקדשי הגבול אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט חולקין בשוה ע\"כ: " + ], + [], + [], + [], + [ + "אין הכהן עובד תחלה כו'. פירש\"י דכשהכהן הדיוט נתחנך לעבודה באותו יום היה מקריב עשרון. עוד כתב לישנא אחרינא ביום המילואים היה כך אבל לדורות לא נהג ע\"כ. וזה אינו וכדאיתא בפרק התודה (דף ע\"ח). ומ\"ש רבינו שאם עבד בכהונה גדולה קודם שיביא עשירית האיפה עבודתו כשרה. בת\"כ אמרינן דפסולה וכתב שם הרב קרבן אהרן דדייק לה מדכתיב זה דמשמע מיניה עיכובא. ונראה דט\"ס הוא ועיקר הנוסחא היא דכשרה וראיה דאי אמרת פסולה א\"כ היכא דאירע פיסול בכ\"ג ביוה\"כ זה האחר שנכנס ע\"כ מביא עשירית האיפה דאי לא עבודתו פסולה והא ליתא דא\"כ מאי האי דבעי תלמודא בפ\"ק דיומא אירע בו פיסול אחר תמיד של שחר במה מחנכין והלא היה צריך להקריב חביתי חינוך ויחנכו אותו בהם שיקריב בח' בגדים אלא ודאי דעבודתו כשרה והכי איתא בירושלמי ספ\"ח דשקלים וכיון שכן ביה\"כ אינו מקריב חביתי חינוך לפי שהם קרבן יחיד ואינן דוחים את השבת וכמ\"ש התוס' בפרק התודה (דף ע\"ח) ד\"ה אחת יע\"ש: " + ], + [ + "כהן שלא עבד עדיין מימיו וכו' ומעשה שלשתן שוה הוא. יש לתמוה על זה שהרי בפי\"ג מהלכות מעשה הקרבנות דין ד' כתב ואח\"כ חולק כל חלה וחלה כו' ואם היתה מנחת חינוך אינו חוצה אלא מקריבה כולה כאחת הרי שיש חילוק בין חביתי כ\"ג למנחת חינוך ומיהו לזה י\"ל דלעולם מעשה שלשתם שוה הוא אלא דחביתי כ\"ג שצריך להקריב מחצה בבקר ומחצה בערב חוצה אך מנחת חינוך שמקריב כולה כאחת אינו חוצה ואין זה סותר שמעשה שלשתן שוה דודאי עשייתם שוה היא אך באופן הקרבתם יש חילוק ביניהם. אך מה שאני תמיה על רבינו הוא דבת\"כ בפרש' חביתין אמרינן יכול מה אהרן מביא ג' לוגין לעשרון אף בניו יהיו מביאין ג' לוגין לעשרון ת\"ל זה יכול מה אהרן מביא רבוכה אף בניו מביאים רבוכה ת\"ל זה ע\"כ הרי שנשתנה דין מנחת חינוך ממנחת חביתין בב' דברים באופן עשייתם אם בשיעור השמן ואם במהות החלות שלא היתה רבוכה במנחת חינוך והדבר צריך אצלי תלמוד. ודע שלפי סברת ת\"כ דמנחת חינוך לא היה מביא ג' לוגין נראה דהשיעור הוא לוג אחד ככל המנחות שמביא לוג שמן לעשרון וכמ\"ש רבינו בפי\"ב דין י\"ב. ודע דבפרק התודה (דף ע\"ח) תנן דהמלואים היו באים רבוכה ואמרינן מה\"מ דכתיב זה קרבן אהרן ובניו ביום המשח אותו וכי מה למדנו לבניו מיום המשחו אלא מקיש חינוכו להמשחו מה המשחו רבוכה אף חינוכו רבוכה ע\"כ. והנה פירושו הוא דחינוכו הם המלואים וכי היכי דהמשחו רבוכה דכתיב מורבכת אף חינוכו רבוכה ומכאן יש ללמוד דחינוך פשיטא ליה דבעינן רבוכה מפשטא דקרא דכתיב זה קרבן אהרן ובניו דמפסוק זה למדנו מנחת חינוך וכדאמרינן בפרק התכלת (דף נ\"א) אלא דלא מצי למילף מלואים מחינוך בלא היקש שהרי מצינו שנשתנו דין המלואים שהיה חלות ורקיקים משא\"כ במנחת חינוך ומש\"ה איצטריך היקש וע\"כ היקש זה לאו לחינוך דעלמא איצטריך שהרי מפשטא דקרא נלמד אלא ודאי דאתא ללמוד על חינוך דמלואים שדומה להמשחו והוא ברבוכה ואי אמרת דסתם חינוך לא בעי רבוכה הוא דבר תימה שיקיש חינוך להמשחו לרבוכה ובחינוך דמשתעי בה קרא לא יהיה רבוכה. וראיתי לרבינו בפי' המשנה עלה דמתני' דהמלואים היו באים רבוכה שהביא דרשה זו והנראה מדבריו הוא דבגמרא לא רצו ללמוד מהיקש זה אלא על סתם חינוך דליבעי רבוכה כמו חביתי כ\"ג ומכאן נלמוד למלואים שהיו רבוכה והנה בין כפי פירושנו בין כפי מה שפירש רבינו נראה שעל סוגיא זו סמך רבינו ודחה דברי הת\"כ ועדיין יש להתיישב בזה. ובאידך דרשא דת\"כ דממעט ג' לוגין שמן ממנחת חינוך הנה כפי מ\"ש רבינו גם זה יש ללמוד מההיקש ומה גם לפי שכתב רבינו בפירוש המשנה פ\"ט דמנחות מ\"ג שפירש מורבכת הוא מרובה בשמן וא\"כ מאחר שלמדנו שמנחת חינוך היא רבוכה ממילא למדנו שהיא מרובה בשמן ומיעוטא דזה כבר דרשו אותו בת\"כ לדברים אחרים דהיינו שאין מנחת חינוך דוחה את השבת וכן אינו בא לחצאים. ועיין בת\"כ בפרשת חביתין דאמרינן אין לך רבוכה בתורה אלא זו ורבוכה שבתודה ושל מילואים ועיין במ\"ש שם הרב בעל קרבן אהרן שהביא הסוגיא שכתבנו דפרק התודה יע\"ש: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומהו קרבן העצים וכו' ויום שיגיע לבני משפחה זו וכו'. אפי' יחיד שהתנדב עצים או גזרים במערכה וכו'. ואני מסתפק בזה אם המנהג הזה משעה שהתנדב אותם נאסר בהספד כו' אף קודם שיעלה אותם למזבח ומפשט דברי רבינו הכי מוכח מדלא קאמר אפילו יחיד שהעלה עצים ונקט הדין בנדבה ולא בנדר משום דבנדבה הרי התפיס אותם בקדושה ומש\"ה נהגו לעשות אותו י\"ט אבל בנדר אין כאן שום מעשה כלל עד שיביאם ליד הגזבר ומ\"מ הדבר קשה בעיני דמשום הנדבה יעשו אותו י\"ט דבשלמא בהקטרה מצינו כיוצא בזה דהא קי\"ל דערב פסח אסור במלאכה מדינא לפי שהוא זמן שמקטירים כל ישראל את קרבנותיהם וראיתי לתוס' ריש פ\"ד דפסחים (דף נ') שכתבו בשם הירושלמי דאף יחיד ביום שמביא קרבן אסור במלאכה והקשו בירושלמי א\"כ ערב פסח יהא אסור כל היום כמו יחיד שמביא קרבן ומפרש התם משום דראוי להקריב משחרית אבל פסח אינו יכול להקריבו אלא אחר חצות ע\"כ. ותו אמרינן התם בירושלמי רבי אבהו בעי אמר הרי עלי עולה משש שעות ולמעלן מותר לעשות מלאכה משש שעות ולמטן אמר ר\"י פסח שהקריבו בשחרית אינו פסח עולה שהקריבוה בשחרית עולה היא ע\"כ. הרי מכל זה מבואר שמה שהיו עושים י\"ט הוא בשביל ההקרבה ואולי נאמר שדברי רבינו לאו דוקא ומ\"ש אפי' יחיד שהתנדב רוצה לומר שהתנדב והעלה על גבי המזבח וכל עצמו של רבינו לא בא ללמדנו אלא דאפי' עצים חשיבי קרבן וכדאמרינן בפרק הקומץ רבה (דף כ') ומש\"ה אסור בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה וכל שכן המקריב קרבן ממש ונראה דקרבן העצים שהיה להם כמו י\"ט לא היה הטעם משום שהיו מתנדבים להביא עצים אלא מפני שהיו מקריבים אותו היום עולות נדבה וכמ\"ש רבינו ומש\"ה היה להם כמו י\"ט אבל מטעמא דהיו מתנדבים להביא עצים לא היה נעשה להם י\"ט מתרי טעמי חדא שהרי כבר כתבנו שהעיקר הוא ההקרבה ואלו שהיו יוצאים ליערים להביא עצים מאן אמר לן שבאותו היום היו מביאים אותם ומעלים אותם על המערכה ועוד דאף דנימא שבאותו היום עצמו היו מביאים העצים ומעלים אותם על המזבח אפ\"ה לא יתחייב משום זה לעשותו י\"ט דאלת\"ה א\"כ כל יום ויום שהיו מעלים מאותם העצים יעשו אותו י\"ט וזה לא אמרה אדם מעולם וטעמא דמילתא אף דקי\"ל דיחיד המעלה עצים חשיב כמו קרבן דעושה אותו היום כמו י\"ט הכא שאני משום דע\"כ אלו שהיו מתנדבים להביא עצים למערכה ע\"כ מיירי שהיו מוסרים אותם לציבור דאי לא לא מהני לפי שכמו שהתמידין צריכים שיהיו משל ציבור הכי נמי עצים שהרי אפי' יחיד שהתנדב להביא קרבן צריך שהעצים יבאו משל ציבור וכדאיתא בפרק הקומץ רבה (דף כ\"א וכ\"ב) ואף שבתלמודא דידן פ\"ד דתעניות (דף כ\"ח) כשהביאו ברייתא זו דזמן עצי כהנים לא הוזכר שם שהיו מוסרים אותו לציבור אלא אמרו סתמא ועמדו אלו והתנדבו משלהם מ\"מ הדבר מוכרח מצד עצמו שהיו מוסרים אותה לציבור ובירושלמי ריש פ\"ד דשקלים ובפ\"ד דתעניות הלכה ו' הביאו ברייתא זו ואמרו בפירוש ועמדו אלו והתנדבו עצים משל עצמן ומסרום לציבור ע\"כ. ועוד היה רוצה רבי אחא שם לומר דברייתא זו דקתני דמהני מסירה לציבור רבי יוסי היא דאית ליה אף הרוצה מתנדב שומר חנם אבל חכמים דפליגי התם הכא נמי לא מהני וכבר הובא מחלוקת זה דרבי יוסי וחכמים סוף פ\"ב דמציעא ותירצו בירושלמי דע\"כ לא נחלקו רבי יוסי וחכמים אלא בגופו של קרבן אבל במכשירי קרבן כל עמא מודיי שהוא משתנה קרבן יחיד לקרבן ציבור ע\"כ ומ\"מ לכ\"ע בעינן מסירה לציבור וכמ\"ש רבינו בפ\"ח מהלכות כלי המקדש דין ז' וז\"ל וכן כלי שרת ועצי המערכה שמסרן יחיד לציבור הרי הן כשרים ע\"כ הרי דלכ\"ע בלתי מסירה לציבור לא מהני ומה שיש לשאת ולתת בדינים אלו כבר הארכתי בספר רביעי סימן ס\"ד (תמצאנו בהלכות שקלים יע\"ש באורך) וא\"כ כיון שהיו מוסרים אותם לציבור נמצא דבשעה שהיו מעלים אותם על המזבח לא היה משלהם כי אם משל ציבור ומש\"ה לא היו עושים י\"ט בזמן הקרבת העצים ומה שהיו עושים י\"ט באותם הימים הוא משום עולות נדבה שהיו מקריבים באותם הימים. ומ\"ש רבינו אפילו יחיד כו' לא מיירי בדמסר לציבור אלא הכוונה היא שהתנדב עצים משלו דע\"כ לא בעינן שיהיו משל ציבור אלא במה שהוא צורך למזבח אבל כל שיש צורך במערכה יכול להתנדב להביא עצים כמו כל קרבן נדבה וכמ\"ש רבינו ריש פי\"ד ופי\"ו מהלכות מעשה הקרבנות דין י\"ג יע\"ש ואלו שהיו מקריבים עצים משל עצמן היו עושין אותו י\"ט כמו שהוא הדין במקריב קרבנות. וי\"ל בדברי רבינו הללו דבכל החלוקות דהיינו זמן קרבן העצים שהיו מקריבים קרבן ובמקריב עצים כתב דמה שהיו אסורים בעשיית מלאכה הוא מנהג משמע דאית ליה דאפילו איסורא דרבנן ליכא והנה התוס' בריש פרק מקום שנהגו כתבו דמהירושלמי משמע דאיסור עשיית מלאכה הוא מדאורייתא והר\"ן בריש פ' מקום שנהגו כתב ואפשר דמדרבנן הוא אלא דאסמכו לה אקראי יע\"ש ועיין בחידושי הרא\"ם במצות ל\"ת לסמ\"ג סי' ע\"ה ד\"ה דא\"כ יע\"ש ומ\"מ לדברי הכל אינו מנהג לבד אלא איסורא נמי איכא. ורבינו בפ\"ח מהלכות יו\"ט דין י\"ז כתב דהעושה מלאכה בערב פסח דמנדין אותו מפני שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן והוא הטעם הנאמר בירושלמי וכמ\"ש שם ה\"ה ומבואר הוא דאיסור המלאכה אחר חצות אינו תלוי במנהג אלא אסור מן הדין וא\"כ איך כתב כאן שאיסור עשיית המלאכה הוא מנהג ואולי ס\"ל לרבינו דדוקא פסח וחגיגה שהוא כולל לכל ישראל אסרו חכמים במלאכה אבל יחיד המביא קרבן לא אסרו אלא שישראל נהגו כן וכעת לא ידעתי מנין חילוק זה. עוד אני תמיה במ\"ש דזמן עצי הכהנים מה שאסורים בהספד ובתענית הוא מנהג ולא מן הדין דהא בפ\"ק דתעניות אמרינן א\"ר אלעזר בן צדוק אני מבני בניו של סנאב בן בנימין ופעם אחת חל תשעה באב להיות בשבת ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שי\"ט שלנו הוא ע\"כ ואי אמרת דאיסור התענית אינו אלא מנהג איך יתכן שנדחה התענית שהוא תקנת חכמים מפני המנהג ובפ\"ג דעירובין (דף מ\"א) למ\"ד דהמתענה בערב שבת דאינו משלים הקשו מהך עובדא ואמרו טעמא די\"ט הא ערב יו\"ט משלימין ותירצו שאני י\"ט של דבריהם מתוך שמתענין בו שעות משלימין בו ערביות ע\"כ הרי מהך סוגיא מוכח בהדיא דאיסור התענית אינו מנהג לבד אלא איסורא דרבנן איכא וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד. ודע שמדברי הירושלמי ריש פרק מקום שנהגו נראה דביום שהיה מביא קרבן מלבד שאסור במלאכה אסור ג\"כ בהספד ובתענית וכן הוא בירושלמי פ\"ב דחגיגה הלכה ד' ויראה שזו היא כוונת המשנה בפ\"ב דחגיגה (דף י\"ז) דתנן ומודים שאם חל להיות בשבת שיום טבוח אחר השבת כו' ומותרים בהספד ובתענית ע\"כ ולא נתבאר מהיכא תיתי שיהיו אסורים בהספד ובתענית ולפי דברי הירושלמי שכתבנו ניחא שכיון שהיו מביאין קרבנות באותו היום היו אסורים בהספד ובתענית אלא שהתירו הכל שלא לקיים דברי האומרים עצרת אחר השבת. ובגמרא התם (דף י\"ח) רמינן אמתני' דהא איתמר מעשה ומת אלכסא בלוד נכנסו כל ישראל לסופדו ולא הניחם ר\"ט מפני שיו\"ט של עצרת היה כו' ותירצו לא קשיא כאן ביו\"ט שחל להיות אחר שבת כאן ביו\"ט שחל להיות בשבת הרי דס\"ל לר\"ט דהיכא דחל יו\"ט אחר השבת דאסור בהספד ובתענית ולא מצאתי שום טעם לזה כי אם מפני שהיה יום הבאת קרבנות ואסור בהספד ובתענית ואע\"ג דר\"ט לא היה בזמן הבית כי אם אחר החורבן מכל מקום סבירא ליה לרבי טרפון דכיון שנאסר בזמן הקרבן אסור לעולם וכ\"כ התוס' בריש פ\"ד דפסחים גבי איסור מלאכה בערב פסח וז\"ל ונראה דאף בזמן הזה דליכא הקרבה כיון שנאסר אז אסור לעולם וכ\"כ הרמב\"ן והר\"ן ז\"ל שם. ומכאן אני תמיה על הרז\"ה שכתב דכיון דטעם איסור המלאכה בערב פסח אינו אלא מטעם הקרבן אינו אסור כי אם בזמן הבית אבל בזמן הזה שרי שהרי מדברי רבי טרפון הללו מוכח דכיון דנאסר בהספד ובתענית משום הקרבן אסור לעולם וצ\"ע. ודע שיום טבוח כשם שאסור בהספד ובתענית כך אסור בעשיית מלאכה שכבר הוכחנו מדברי הירושלמי שבכל יום שהיה בו הקרבת קרבן אסור בעשיית מלאכה. שוב ראיתי הדבר מפורש לתוס' בפ\"ב דחגיגה (דף י\"ז) ד\"ה אלא לאו לתשלומין שהביאו מן הירושלמי שיום טבוח אסור בעשיית מלאכה וכתבו בסוף דבריהם אף תלמוד שלנו לא פליג בהא דמדרבנן מיהא מיתסר יום טבוח ע\"כ. וא\"ת לפי זה אמאי לא תנן במתניתין דהיכא דחל יום טבוח באחד בשבת שיהיה מותר בעשיית מלאכה מפני הצדוקין הן אמת דלפי דברי התוס' דריש פרק מקום שנהגו שכתבו דמן הירושלמי נראה דמן התורה מיתסר בעשיית מלאכה ניחא דדוקא איסור של דבריהם רצו לעקור מפני הצדוקין אבל איסור התורה לא ואף שגדול כוחם של רבותינו אפילו לעקור דבר מן התורה היינו דוקא בשב ואל תעשה אבל בקום עשה לא. ונראה דאף לסברת הר\"ן דאית ליה דאף הירושלמי מודה דאינו אסור בעשיית מלאכה כי אם מדרבנן והתוס' ג\"כ מודים דתלמודא דידן ס\"ל דלא מיתסר כי אם מדבריהם וכמו שכתבנו דבריהם ומוכרח מן הסוגיא דקאמר ה\"א מה תשלומין של חג המצות אסור בעשיית מלאכה אף תשלומי עצרת אסור בעשיית מלאכה קמ\"ל מ\"מ נראה דטעמא דלא תנן במתניתין דמותרים בעשיית מלאכה הוא משום דאפשר דחכמים לא רצו לעקור יום טבוח מכל דיניו אלא הניחו מקצת לעשות היכר ליום שהוא יום הקרבת קרבן והניחו אותו באיסור עשיית מלאכה והתירו ההספד והתענית מפני הצדוקין. ודע שלפי מה שכתבנו איסור ההספד והתענית ואיסור עשיית מלאכה ביום הקרבן אחד הוא ולפי זה נראה דערב פסח אסור בהספד ובתענית משום הקרבן דלא גרע ערב פסח מיום טבוח ולא מצאתי דין זה. ואע\"ג דבלאו הכי מראש חדש ניסן עד אחר המועד אין מתענין בו ואין מספידין בו מהטעם שכתוב במסכת סופרים מ\"מ ע\"כ תלמודא דידן לא ס\"ל הך דמ\"ס דהא בפ\"ו דמנחות (דף ס\"ה) אמרינן ת\"ר אילין יומיא דלא להתענאה בהון מריש ירחא דניסן איתוקם תמידא דלא להתענאה בה ומשמע דדוקא תענית אסור אבל בהספד שרי ולפי מ\"ס אף בהספד אסורים ואע\"ג דרש\"י שם גריס דלא למיספד מ\"מ כבר כתבו שם התוס' דעיקר הגירסא היא דלא להתענאה ואף לפי גירסת רש\"י הדבר מוכרח דש\"ס דילן לא ס\"ל הא דמ\"ס מדאיצטריכו לטעמא דאיתוקם תמידא וכמבואר וא\"כ נהי דלא ס\"ל הך דמ\"ס מ\"מ היה להם לאסור בע\"פ תענית והספד דומיא דיום טבוח. וכ\"ת הכי נמי הא ליתא דהא בפ\"ב דתעניות (דף י\"ז) אמרינן אמר מר מתמניא ביה עד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למיספד למה לי עד סוף לימא עד המועד ומועד גופיה יו\"ט הוא ואסור. ואם איתא דע\"פ אסור בהספד ותענית היה לו להקשות לימא עד ע\"פ וע\"פ ופסח יו\"ט הוא. ומיהו לזה יש לדחות ולעולם דאסור בהספד ובתענית אבל מ\"מ אינו אסור אלא מחצות היום ולמעלה שהוא זמן הקרבת הקרבן ומש\"ה אינו אסור בעשיית מלאכה כי אם מחצות ולמעלה וכמ\"ש התוס' בר\"פ מקום שנהגו ומש\"ה לא הקשו לימא מתמניא עד ע\"פ דהא איצטריך לטעמא דאיתוקם תמידא לע\"פ כדי לאוסרו בהספד ותענית אף קודם חצות אבל ביום טבוח אסור כל היום בהספד ותענית מפני שכל היום הוא זמן הקרבת הקרבנות. וא\"ת כפי מה שכתבנו דשאני יום טבוח שאסור כל היום מפני שכל היום הוא זמן הקרבת הקרבן א\"כ איך כתב רבינו בסוף ה' י\"ט שהטעם שאסור במלאכה ע\"פ אחר חצות הוא מפני שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן דכיון שיש בו חגיגה יהיה כל היום אסור שהרי זמן הקרבתו דומיא דיום טבוח. הא לא קשיא כלל משום דחגיגה זו דנקט רבינו אינה חגיגת ט\"ו דההיא אינה נשחטת מערב יו\"ט וכדאמרינן בפ\"ז דפסחים (דף ע') אמר עולא אר\"א שלמים ששחטן מעי\"ט אינו יוצא בהם לא משום שמחה ולא משום חגיגה ורבין לא פליג עליה אלא שיוצא משום שמחה אבל מודה הוא שאינו יוצא משום חגיגה וכדאיתא התם וכבר הכריחו התוס' שם דאפילו הקדישן מתחלה ושחטן לשם חגיגת ט\"ו לא מהני אלא חגיגה זו דנקט רבינו ז\"ל היא חגיגת י\"ד שהיו שוחטים עם הפסח כדי לאכול הפסח על השובע וכיון דמשום פסח קא אתיא זמן הקרבתה הוא עם הפסח ויש להביא קצת ראיה לזה מההיא דאמרינן בפרק אלו דברים (דף ע') איבעיא להו לבן תימא נאכלת צלי או אין נאכלת צלי וכו' וכן נסתפקו שם בשאר דינים הנוהגים בפסח אי הוו ג\"כ לבן תימא בחגיגת י\"ד ומדלא בעי אי חגיגת י\"ד נשחטת בזמן הקרבת הפסח ש\"מ דבהא אף רבנן מודו דנשחטת עם הפסח. אך קשה מההיא דאמרינן בפרק תמיד נשחט (דף נ\"ט) אין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים אלא קטרת ונרות ופסח ומדלא תני נמי בהדייהו חגיגת י\"ד ש\"מ דחגיגת י\"ד דינה כשאר הקרבנות. וכבר הביא רבינו ברייתא זו בריש הלכות תמידין ומוספין יע\"ש. שוב התבוננתי בזה וראיתי דע\"כ חגיגת י\"ד אינה נשחטת כל היום כדין חגיגת ט\"ו שהרי בפ\"ו דפסחים (דף ע\"א) אמרינן לא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר לימד על חגיגת י\"ד שנאכלת לשני ימים ולילה אחד ופירש\"י שם אשר תזבח בערב בחגיגת י\"ד מיירי דנשחטת עם הפסח בערב דהא ליכא למימר בערב של י\"ט ראשון עצמו קאמר קרא דא\"כ מאי בערב הלא שחיטתו ביום כולו ע\"כ. הרי שהכריחו בגמרא דבחגיגת י\"ד מיירי מדכתיב בערב דמשמע דס\"ל לתלמודא דזמן שחיטת חגיגת י\"ד היא בערב אלא שקשה לזה ההיא דר\"פ תמיד נשחט שלא הוציאו מן הכלל חגיגת י\"ד. והנראה אצלי בזה הוא דודאי חגיגת י\"ד נשחטת אחר חצות מדכתיב בערב אבל אינה נשחטת אחר תמיד של בין הערבים אלא קודם התמיד. וטעמא דמילתא דדוקא פסח הוא אחר התמיד משום דכתיב ביה בערב ובין הערבים ואמרינן יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר בו בערב אלא בין הערבים וכדאיתא בר\"פ תמיד נשחט. וא\"כ גבי חגיגת י\"ד נהי דכתיב ביה בערב לאשמועינן שיהא נשחט אחר חצות אבל לאחרו אחר התמיד מנין לנו כיון דלא כתיב ביה בערב ובין הערבים ולפ\"ז ניחא ההיא דפרק תמיד נשחט משום דהתם מיירי בדבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים. ומצינו כיוצא בזה שהרי פסח שני כתיב ביה בין הערבים ואפ\"ה נסתפקו התוספות דפ\"ג דיומא (דף כ\"ט) ד\"ה אלא ובפרק התכלת (דף מ\"ט) ד\"ה ת\"ל וערך אם זמן הקרבתו הוא אחר התמיד משום דדוקא פסח ראשון הוא אחר התמיד משום דכתיב ביה ערב ובין הערבים כמו שיע\"ש. ונראה דאף אם נאמר דפסח שני נקרב אחר התמיד אין ללמוד משם לחגיגת י\"ד משום דשאני פסח שני דמכח ראשון קא אתי וכיון דלמדנו קרא דהוא בין הערבים אמרינן דלכל דיני פסח ראשון אקשיה רחמנא וה\"ה דנקרב אחר התמיד אבל חגיגת י\"ד דיינו מה שאמרה תורה בערב לומר שיהא נשחט אחר חצות אבל לאחרו אחר התמיד זו מנין לנו מאחר דהזהירנו הכתוב עליה השלם כל הקרבנות כולם. וכ\"ת לפי זה אמאי לא שאלו אליבא דבן תימא אם חגיגת י\"ד נשחטת אחר התמיד כמו הפסח הא לא קשיא כלל דאפשר דאף לבן תימא אינה נשחטת אחר התמיד משום דכיון דאקשיה רחמנא לפסח ואפ\"ה כתיב בה בערב ש\"מ דדוקא להך מילתא שיהא בערב הוא דאקשיה אבל שיהא אחר התמיד לא דאי לא תימא הכי למה לי דכתב רחמנא בערב. ועוד שאין ללמוד מאותה סוגיא הך מילתא דאכתי קשה אמאי לא שאלו לבן תימא אם נשחטת חגיגת י\"ד על החמץ או לא, הן אמת דמדברי רש\"י שכתב דנשחטת עם הפסח משמע דס\"ל דנשחטת בזמן הקרבת הפסח דהיינו אחר התמיד והדבר צריך אצלי תלמוד. ובדברי רבינו לא ראיתי גילוי לדין זה שלא כתב אלא בסוף ה' קרבן פסח דין י\"ב וז\"ל כשמקריבין את הפסח בראשון מקריבין עמו שלמים כו' ובדין י\"ג כתב דהכתוב שאומר אשר תזבח בערב מיירי בחגיגת י\"ד ומ\"מ היה לו לבאר הדין בפירוש. שוב ראיתי להר\"מ בחידושיו לסמ\"ג במצות ל\"ת סי' ע\"ה שכתב דערב פסח אחר חצות אסור במלאכה מפני שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן וזמן חיוב פסח מתחיל בחצות כתב על זה הרא\"ם וליכא לאקשויי מהא דתניא אין שוחטין אחר תמיד של בין הערבים חוץ מקרבן פסח לבדו דמשמע דשחיטת חגיגה קודמת לשחיטת התמיד והיה ראוי לאסור המלאכה קודם חצות די\"ל כיון דחגיגת י\"ד אינה אלא כדי שיאכל הפסח על השבע והוי טפל אצל הפסח לא חשש התנא לומר חוץ מחגיגה וקרבן פסח א\"כ אפילו את\"ל דשחיטתו קודם התמיד מ\"מ אינו נשחט אלא מחצות יום ולמעלה כו' א\"נ כיון דחגיגת י\"ד אינו אלא כדי שיאכל הפסח על השבע אין לאוסרה המלאכה אלא בעד שחיטת הפסח לבדו והשתא אתי שפיר הא דפתח בחגיגה ופסח וסיים בפסח לבדו ע\"כ. והנה כפי תירוץ האחרון נ\"ל דס\"ל דחגיגת י\"ד זמנה הוא כל היום דומיא דחגיגת ט\"ו אלא שאעפ\"כ אין לאסור המלאכה בשבילה ותמהני איך עלה בדעת הרב לומר זה שהרי בגמרא אוקמוה לקרא דאשר תזבח בערב בחגיגת י\"ד ואי כדברי הרב היכי כתב רחמנא בערב הא זמנה כל היום וצ\"ע. העולה מתוך מה שכתבנו דלעולם כל היכא שזמן הקרבן הוא כל היום כל אותו היום אסור בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה ושאני ערב פסח שהקרבן שהיו מקריבין אותו היום היה אחר חצות ולפי זה היה מן הדין שיהא ערב פסח מחצות ולמעלה אסור בהספד ובתענית ולא מצאתי דין זה ואדרבה בפרק ערבי פסחים (דף ק\"ח) אמרינן דרב ששת הוה יתיב בתעניתא כל מעלי יומא דפסחא והתוספות כתבו שם דהיה מקבל עליו ממש תענית והמגדיל עלי התימה הוא בגמרא היו רוצים דטעמיה דרב ששת הוא משום קרבן פסח וס\"ל כבן בתירא דהיה מכשיר פסח ששחטו שחרית אלמא דס\"ל דמשום הקרבן חייב להתענות שמא יפשע ולא יעשה הקרבן ולפי מה שכתבנו הקרבן הוא סיבה למניעת התענית. וממה שהבכורות מתענין לא קשה שאפשר דתענית זה היא תקנה קדומה והכי איתא במסכת סופרים ובירושלמי איתא ריש פרק ערבי פסחים שרבי היה מתענה ערב פסח לפי שהיה בכור אך מאי דקשה לי הוא מאותה דרב ששת דאיך יתכן בשביל הקרבן יתחייב להתענות והדבר צריך תלמוד. עוד אני נבוך בדינים אלו לפי מ\"ש למעלה בשם התוס' דיום טבוח אסור בעשיית מלאכה משום הקרבת הקרבנות ודין זה לא הוזכר בשום מקום וכ\"ת דדוקא בזמן המקדש היה אסור אבל השתא דליכא קרבן לא הא ליתא שהרי ערב פסח לא נאסר אלא מטעם הקרבן והאידנא נמי אסור וסבור הייתי לומר דפסח שהוא יום שכל ישראל מביאין בו קרבן אסרוהו חכמים בסתם במלאכה מפני הקרבן וה\"ה השתא נמי דליכא קרבן אסור במלאכה אבל יום טבוח שאין קרבן לכל העולם דהא קי\"ל כב\"ה דמביאין בי\"ט שלמים ועולות וא\"כ יום טבוח אינו אלא למי שלא הקריב בי\"ט לא אסרוהו חכמים בעשיית מלאכה. ומ\"ש התוס' דיום טבוח אסור בעשיית מלאכה הוא דוקא למי שמקריב באותו יום דלא גרע ממי שמקריב בכל הימים שאסור בעשיית מלאכה אבל מעולם יום טבוח לא נאסר במלאכה אלא שקשה לזה מההיא דרבי טרפון שכתבנו לעיל דמשמע דיום טבוח אסור בהספד ובתענית אפילו האידנא דליכא קרבן ולא ידעתי טעם לחלק בין הספד ותענית לעשיית מלאכה. עוד צריך להתיישב בההיא דאמרינן עלה דהך דרבי טרפון לא קשיא כאן בי\"ט שחל להיות אחר שבת כאן בי\"ט שחל להיות בשבת ולא ידעתי טעמו של ר\"ט שאסר יום טבוח בהספד מאיזה טעם הוא אי משום שמי שלא הקריב בחג יהיה מקריב ביום שאחריו א\"כ כל ששה ימים שאחר החג יאסר בהספד וזו לא שמענו וממקומו מוכרח דהוצרך לאוקומי עובדא דרבי טרפון בי\"ט שחל אחר שבת משמע דאם חל בשבת לא משכחת יום שיאסר בהספד וסבור הייתי לומר דר\"ט ס\"ל כבית שמאי דאין מביאים עולות בי\"ט ולפי סברת רש\"י לב\"ש קרבן ראיה וחגיגה אינה קריבה בי\"ט ומש\"ה ביום שאחר החג היו כל ישראל מקריבין קרבנותיהם ומש\"ה ס\"ל דאסור בהספד חוץ מהיכא דחל בשבת מפני הצדוקין אבל בשאר הימים אף שהם תשלומים אינם אסורים בהספד כיון שאינו זמן קבוע לכל ישראל אך הדבר הוא דוחק גדול בעיני שר\"ט שנה משנתו כב\"ש ואליבא דב\"ה לא מצאתי טעם לחלק בין יום שאחר שבועות לשאר ימי התשלומין וכל ימי התשלומים נקראים ימי טבוח וכדאיתא בפ\"ב דחגיגה (דף י\"ז). ועוד אני תמיה שראיתי למרן בשולחנו הטהור טור א\"ח סי' רכ\"ד שפסק דאסור להתענות במוצאי חג השבועות ובשאר ימים טובים לא אסר להתענות ביום שאחר י\"ט משמע דס\"ל דנשתנה יום שאחר שבועות משום דהוי יום טבוח ומטי בה מהך דר\"ט וכ\"כ בחיבורו בשם הר\"ר יעקב ן' חביב ז\"ל ולא ידעתי לדידן דקי\"ל כב\"ה מה הפרש יש בין יום שאחר החג לשאר ימי התשלומין. וראיתי להחכם בעל מגן אברהם שכתב דהטעם שאסור להתענות במוצאי חג שבועות הוא משום דכשחל עצרת בשבת היה יום טבוח הקרבנות אחר השבת והדברים אלו הם שלא בדקדוק דאדרבה היכא דחל בשבת מותרים בהספד ובתענית מפני הצדוקין כדתנן במתני' ואדרבה יש לתמוה על מרן דלמה לא ביאר שאם חל לעצרת בשבת שיום א' מותר בהספד ובתענית. וסבור הייתי לומר פי' אחר דבהך מילתא דר\"ט דמה שמנע ההספד ביום שאחר עצרת לא היה מפני הקרבן שהרי אינו זמן חיוב להקרבת קרבן לכל ישראל אלא מטעם שכל יום שאחר י\"ט אסור בהספד ובתענית ובירושלמי קורא אותו בנה דמועדא וכמ\"ש מרן בטור א\"ח סי' תצ\"ד ובפ\"ד דסוכה (דף מ\"ה) אמרינן כל העושה איסור לחג מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח ופירש\"י בשם יש אומרים שהוא יום שאחר החג ובזה הוא ניחא לי הא דכתיב בנחמיה (סי' ט') וביום כ\"ד לחדש הזה נאספו בצום ובשקים כו' ויש לדקדק דאמאי לא נאספו ביום כ\"ג אלא ודאי משום דהיה אסרו חג ולא רצו לגזור בו תענית. אך ראיתי לתוס' בפ\"ק דר\"ה (דף י\"ט) ד\"ה מימות עזרא כו' שהכריחו מפסוק זה דבימי עזרא היה אלול מעובר וכתבו ואין לומר דשבקוה לתעניתייהו משום מחרת י\"ט ומשום כך המתינו עד כ\"ד בו דמאז לא היו נוהגין בו ועוד דבר שבצבור היה ע\"כ. ואף שמדברי התוס' נראה שדין זה אינו אלא מנהג מ\"מ אפשר דבימי ר\"ט כבר נתפשט מנהג זה ובגמרא הקשו לר\"ט דאף דנימא שכל יום שאחר י\"ט יהא אסור בתענית מ\"מ ביום שאחר עצרת אינו אסור בתענית מפני הצדוקין שהרי אפילו בזמן הבית שהיו מקריבין קרבנות ביום שאחר העצרת והיו אסורין בהספד אפ\"ה התירו מפני הצדוקין ותירצו דעובדא דר\"ט היה שחל עצרת בימי החול ואף שמדברי המקשה נראה דס\"ל דטעמי' דר\"ט שמנע ההספד היה מפני שהיה יום טבוח דקאמר אלא אימא שיום טבוח היה י\"ל דלעולם דהמקשה לא ידע דין זה דאיסור התענית באסרו חג ובזה ניחא דאיך נעלם מהמקשה תירוץ הגמרא שהוא פשוט עד מאד אלא דהוה ס\"ל דע\"כ טעמיה דר\"ט הוא משום יום טבוח דהא ליכא טעמא אחרינא ויום טבוח לא משכחת לה אלא בשחל בשבת דאז יום טבוח הוא באחד בשבת לפי שכל ישראל חייבים להביא ביום זה קרבן ראיה וחגיגה לפי שאינם דוחים את השבת אבל אם חל עצרת באחד מימי החול אין לו יום טבוח שהרי בי\"ט כבר הקריבו כל ישראל קרבנותיהם ומש\"ה הקשה לו ממתני' דקתני ומותרים בהספד ובתענית ותירצו דר\"ט מיירי בשחל עצרת באחד מימי החול ומה שאסרו בהספד הוא מטעמא אחרינא וכמ\"ש ומה שלא תירצו בקיצור דטעמיה דר\"ט אינו משום הקרבנות כי אם משום אסרו חג הוא ללמדנו דאף לפי טעם זה דאסרו חג היכא דחל עצרת בשבת מותרים בהספד מפני הצדוקין אלא שקשה לזה דאמרינן בפ\"ב דתעניות (דף י\"ז) שבתות וימים טובים הן אסורים לפניהן ולאחריהן מותרין הרי מוכח בהדיא דלאחריהם דימים טובים מותרים בהספד ובתענית ולפ\"ז יש לתמוה על מה שפירש רש\"י בשם יש אומרים וליכא למימר דלאו דוקא דלאחריהם קאי לשבתות ולפניהם קאי לשבתות וימים טובים דהא התם הקשו לימא עד המועד ומועד גופיה י\"ט הוא כו' ותירצו לא נצרכא אלא לאסור יום שלאחריו הרי מבואר דיום שלאחריו מותר בתענית וליכא למימר דרש\"י לא אמר שחייב באכילה ובשתיה ביום שאחר י\"ט כי אם ביום שאחר סוכות שהוא נקרא חג סתמא שהרי הרב בעל המפה הביא דברי רש\"י הללו בסוף סי' כ\"ט דקאי בהלכות פסח. אך לפי דברי התוס' שכתבנו דמשמע מדבריהם שאינו אלא מנהג ניחא דאף דנימא שהמנהג הוא קדמון מימות התנאים הוצרכו לומר לאסור יום שלאחריו כדי לאוסרו מן הדין ולא מטעם מנהג ועדיין צריך אני להתיישב בכל זה: " + ], + [ + "אנשי מעמד אסורים מלספר כו'. דין זה חזר וכתבו רבינו בפ\"א מהלכות ביאת מקדש ועיין במ\"ש מרן שם: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "והשכר שמשתכר ההקדש בשערים אלו הוא הנקרא מותר נסכים. כתב מרן ופסק רבינו כרבי חנינא. והכי איתא בפרק שתי מדות (דף צ') ויש מאותה סוגיא סיוע למה שפסק רבינו כרבי חנינא ודו\"ק: " + ], + [], + [], + [], + [ + "וי\"ג פרוכות היו במקדש שני. בפרק שני דייני גזירות (דף ק\"ו) וביומא (נ\"ד). ומ\"ש וא' על פתח ההיכל עיין במ\"ש מרן לעיל פ\"ה מה' אלו דין י\"א. (* א\"ה ובדברי הרב המחבר שם): " + ], + [ + "ואם היתה חדשה שוטחין אותה על גב האצטבא. הרב בעל תי\"ט בפרק ד' דסוכה משנה ד' כתב דלא גרסינן גב אלא גג והדין עמו יע\"ש: " + ] + ], + [ + [ + "בגדי כהונה ג' מינים כו' וחוטן כפול ששה והאבנט לבדו רקום בצמר ע\"כ. לא ידעתי למה לא ביאר לנו רבינו שהאבנט היה בו ד' מינים דהיינו שש תכלת וארגמן תולעת שני וכל מין היה כפול ששה דנמצא דהיה כפול כ\"ד חוטין וכמו שביאר בסוף פ\"ז שהפרוכת מכ\"ד חוטין וכן בפ\"ט ביאר בבגדי כ\"ג מכמה חוטין היה כל בגד ובגד וא\"כ היה לו ג\"כ לבאר דגם כן באבנט ובפירוש אמרינן בפרק בא לו (דף ע\"א) דאבנט היו חוטיו כ\"ד ואמרינן אלא דנין מאבנט ודנין בגד כו' ומקרא מלא הוא בפ' פקודי את האבנט שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני וגו' וכ\"ת דס\"ל דדין זה אינו אלא באבנטו של כ\"ג אבל באבנט של כהן הדיוט לא היו מד' מינים כי אם משנים דהיינו צמר ופשתים זה אינו דהא למ\"ד דאבנטו של כ\"ג זהו אבנטו של כהן הדיוט אין שום חילוק ביניהם כלל וכמו שאבאר לקמן ועוד דהיה לו לבאר דהאבנט היו חוטיו י\"ב דהיינו שש דפשתים ושש דצמר ולומר דס\"ל דבין הכל היה ו' חוטין זו לא ידעתי מנין לו שהרי בכ\"מ שהצריך הכתוב ג' מינים או ד' צריך ו' חוטים מכל מין ומין ועוד דעדיין הדבר קשה דלמה לא ביאר באבנט של כ\"ג שהיו בו ד' מינין סוף דבר דברי רבינו צריכים אצלי תלמוד. וראיתי לרלב\"ג בפ' תצוה דאבנט של כהן הדיוט לא היה כי אם מין אחד של צמר ע\"כ. ומדברי התוס' בפ\"ב דשבת (דף כ\"א) ד\"ה שמחת מוכח דאבנט של כהן הדיוט היו בו ג' מינים של צמר שכתבו בסוף דבריהם דכיון שאין מן הפשתן אלא ברביע בטל בשאר מינין והוי כאילו אין בו פשתן כלל ע\"כ וזה מבואר וכדכתיבנא: " + ], + [ + "ואבנטו של כ\"ג מעשה רוקם הוא והוא דומה במעשיו לאבנט כהן הדיוט. גם בזה לא ידעתי כוונת דבריו במ\"ש דאבנטו של כ\"ג הוא מעשה רוקם ונראה שכיון למ\"ש בפרק זה דין ט\"ו בפירוש כ\"מ שנאמר בתורה מעשה רוקם וס\"ל שזה הוא דוקא באבנט של כ\"ג ולא באבנט של כהן הדיוט אלא שחזר וכתב שאעפ\"כ דומה במעשיו לאבנט כהן הדיוט. ומ\"מ לא ידעתי מנין לו דין זה שיש הפרש בין אבנט כ\"ג לשל הדיוט לענין מעשה רוקם אי משום דכתיב בפרשת ואתה תצוה ואבנט תעשה מעשה רוקם ופסוק זה באהרן מיירי שאחר זה כתיב ולבני אהרן תעשה כתנות ועשית להם אבנטים הרי דאבנט אהרן כתיב מעשה רוקם ובאבנט בניו כתיב אבנטים ותו לא ומכאן הכריח דדוקא אבנט של כ\"ג הוא מעשה רוקם א\"כ קשה דבכתנות אהרן כתיב ושבצת הכתנת וגבי בניו לא כתיב כי אם ולבני אהרן תעשה כתנות וא\"כ לפי דברי רבינו הללו נאמר דדוקא כתונת אהרן צריכה תשבץ ולא כתונת בניו ואילו רבינו בפרק זה דין ט\"ז כתב הכותנות בין של כ\"ג בין של כהן הדיוט משבצת היתה כו' הרי דס\"ל דאע\"ג דדין זה דמשבצת לא כתיב כי אם גבי כ\"ג ס\"ל דה\"ה לכהן הדיוט ועל כרחין טעמא דמלתא הוא משום דס\"ל דמאי דכתיב תעשה כתנות סתם הכוונה היא תעשה כתנות כמו הנזכר וכמ\"ש הרמב\"ן בפרשת פקודי וא\"כ אף אנו נאמר דאע\"ג דכתיב ועשית להם אבנטים סתם ולא כתיב בהו מעשה רוקם הכוונה היא כמו האבנט הנזכר ואפשר היה לומר דטעמו של רבינו שכתב דאף כתנת של כהן היתה משבצת הוא משום דכתיב בפרשת תצוה ואלה הבגדים וגו' וכתנת תשבץ וגו' ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו הרי שהשוה הכתוב כתונת אהרן לכתונת בניו אלמא דכולם הם תשבץ ואע\"ג דבאבנט נמי השום מ\"מ שאני אבנט דלא כתיב התם גבי אבנט מעשה רוקם וא\"כ אפשר דהשווי אינו אלא בכולל האבנט אבל בפרטיו אפשר שיהיה בהם חילוק של אהרן הוא רוקם ושל בניו לא אבל גבי כתונת דכתיב כתנת תשבץ ועלה כתיב לאהרן ולבניו אלמא דגם כתונת בניו היו תשבץ וכבר הביא הרמב\"ן ראיה זו. אי נמי דטעמו של רבינו הוא משום דכתיב בפרשת פקודי ויעשו את הכתנות שש וגו' לאהרן ולבניו הרי דהשוה הכתוב בכתנות לאהרן ולבניו שמעת מינה דכולם היו משבצות אבל גבי אבנט אם איתא דמאי דכתיב מעשה רוקם באבנט אהרן ה\"ה ג\"כ באבנט בניו היה לו לומר ג\"כ באבנט לאהרן ולבניו כדי ללמדנו דין זה שהרי כל עצמו של כתוב שכתב גבי כתנות לאהרן ולבניו אע\"ג דלא היה צריך לאומרו דמילתא דפשיטא היא הוא משום דבכתונת אהרן דוקא נאמר ושבצת ולא בכתנות בניו הוצרך לומר לאהרן ולבניו כדי ללמדנו שהדין שוה בכולם שצריכים משבצות וא\"כ אם איתא דגבי אבנט גם כן הם שוים אהרן ובניו היה לו לומר גבי אבנט ג\"כ לאהרן ולבניו. אך הרואה יראה איך הרמב\"ן אחר שהכריח דבכתנת היו שוים אהרן ובניו חזר וכתב והאבנט הזה הוא ג\"כ לאהרן ולבניו כו' הרי דס\"ל דאין שום חילוק באבנט בין אבנט אהרן לאבנט בניו והדבר הקשה אצלי בדברי רבינו הללו הוא דבפ\"ק דיומא (דף ו') הקשו למ\"ד דסבר הלבישה היתה אהרן ואח\"כ בניו ממאי דכתיב וחגרת אותם אבנט ותירצו ההוא קמ\"ל אבנטו של כ\"ג זהו אבנטו של כהן הדיוט כו' הרי דמהיקש הכתוב דכתיב אותם אנו למדים דאף אבנט של כהן הדיוט הוא של כלאים אף שלא נזכר בהם דין זה וא\"כ מנא לן שיהיה ההיקש למחצה ולא לכל דבר וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד. ואגב גררא דסוגיא זו ראיתי לתוס' שם שכתבו דכ\"ג שאר בגדיו היו נמי דכלאים אפוד ומעיל ע\"כ ותמהני דמעיל לא היה כלאים כי אם כולו תכלת ושוליו היו בו ג' מינים דהיינו תכלת וארגמן ותולעת שני אבל פשתים לא היה כלל לא במעיל עצמו ולא בשוליו וכמבואר ואולי ט\"ס הוא וצריך לגרוס במקום מעיל חושן שהיה כלאים וכמבואר. ודע שבדפוס מגדל עוז ראיתי גירסא אחרת ברבינו והיא אבנטו של כהן גדול מעשה רוקם הוא ואינו דומה במעשיו לאבנט כהן הדיוט ע\"כ. וכן היא גירסת הרב בעל קרית ספר וכתב ואינו דומה במעשיו לאבנטו של כהן הדיוט דאבנטו של כהן הדיוט כתיב ביה תכלת והאי לא כתיב ביה אלא מעשה רוקם ע\"כ ולא הבינותי דבריו דבאבנט כהן הדיוט לא כתיב ביה תכלת אלא סתם כתיב ולבני אהרן תעשה אבנטים ובאבנט כהן גדול כתיב ביה תכלת וכדכתב בפרשת פקודי ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני מעשה רוקם ופסוק זה באבנט כהן גדול מיירי וכדאמרינן בפרק קמא דיומא (דף י\"ב) כי אתא רבין אמר אבנטו של כהן גדול בשאר ימות השנה ד\"ה של כלאים לא נחלקו אלא באבנטו של כהן הדיוט כו' הרי לך הדבר מבואר דבאבנט דכהן גדול כתיב ביה תכלת ומעשה רוקם אבל באבנט כהן הדיוט לא כתיב ביה אלא אבנט סתם ונחלקו בזה אם נלמוד מאבנט כהן גדול לאבנט כהן הדיוט או לא ואם כן לדידן דקי\"ל דאבנטו של כהן גדול זהו אבנטו של כהן הדיוט מנא לן לחלק בשום דבר ביניהם. ודע שמדברי מרן נראה דגריס והוא דומה במעשיו שכתב ומה שכתב והוא דומה במעשיו לאבנט כהן הדיוט נתבאר בסמוך ע\"כ. ונראה שכיון למה שכתב בתחלת הפרק דהלכה כרבי דאמר דאבנטו של כהן הדיוט היה של כלאים ומיהו יותר מתיישב אצלי בדברי רבינו הגירסא האחרת דכפי גירסת מרן דגריס והוא דומה קשה דאיך תלי תניא בדלא תניא שהרי כהן גדול אינו למד מכהן הדיוט אלא כהן הדיוט למד מכהן גדול וא\"כ לא הוה ליה למימר דהוא דומה במעשיו לאבנטו של כהן גדול. ודע שמדברי הסמ\"ג במצות עשה סי' קע\"ג יראה לי דסבירא ליה דאין שום חילוק בין אבנט כ\"ג לאבנט כהן הדיוט אלא כולם שוים הם בכל מעשיהם. ומה שכתב רבינו ומצנפת האמורה באהרן כו'. עיין בתוספות סוכה (דף ה') ד\"ה ואל וביומא (דף י\"ב) ד\"ה אלא (ודף כ\"ה) ד\"ה נטל: " + ], + [ + "וארבעתן לבנים וחוטן כפול ששה וכו'. בפ\"ח דיומא (דף ע\"א:) תנו רבנן בגדים שנאמר בהם שש חוטן כפול ששה כו' מנא לן דאמר קרא ויעשו את הכתנות שש ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעות שש ואת מכנסי הבד שש משזר חמשה קראי כתיבי חד לגופא דכתנא ניהוו וחד שיהא חוטן כפול ששה וחד שיהיו שזורין וחד לשאר בגדים שלא נאמר בהם שש וחד לעכב ע\"כ. והכי פירושה דארבע שש וחד בד כתיבי בהאי קרא והוה סגי בחד וליכתביה לבסוף ומש\"ה דרשינן הכי חד לגופיה דכיתנא ניהוו וחד שיהא חוטן כפול ששה ולאו דוקא בהני דכתיבי בהאי קרא בעינן שיהא חוטן כפול ששה אלא בכל מקום שנאמר בו שש הוי דינא הכי וכדאמרינן בגמרא פרוכת כ\"ד ד' דשיתא שיתא לית דינא ולית דיינא ופירש\"י דהא נאמר בו שש ואמר מר דברים שנאמר בהם שש חוטן כפול ששה והטעם דכיון דמרבוי הכתוב למדנו דחד שש אתא לומר שיהא חוטין כפול ששה א\"כ כל מקום שנאמר בו שש נמי אמרינן דמלבד פשטיה דקרא דהיינו כיתנא אתא נמי לומר שיהא חוטן כפול ששה והכל נכלל במשמעות שש וכן אידך שש נמי דאמרינן דאתא לומר שיהיו שזורין הוי נימא הכי דכל מקום שנאמר בו שש הכוונה היא דליהוו כיתנא וליהוו חוטן כפול ששה ושיהיו שזורין ואידך שש אתא לשאר בגדים שלא נאמר בהם שש ואין הכוונה דבגדים שלא נאמר בהם שש דליהוו כאילו נאמר בהם שש ונימא דליהוו כיתנא דהא ודאי מעיל שלא נאמר בו שש כי אם כליל תכלת פשיטא שלא היה בו פשתן אלא אהני יתור זה דשש לבגדים שלא נאמר בהם שש לומר שמאותו המין שהיו באים אותם הבגדים שלא נאמר שצריך שיהיה אותו המין חוטיו כפול ששה ושיהיו שזורים וטעמא דבמקום שלא הזכיר הכתוב לא שש ולא בד א\"כ גזירת הכתוב היא שאותו בגד לא יהיה בו כלאים ואם אנו אומרים דייתור זה דשש דאהני לדבר שלא נאמר בהם שש דהוי כאילו נאמר בו שש ובעי דניהוי נימא כיתנא א\"כ אנו עוקרים הפסוק ממשמעותו דרחמנא אמר דלא הוי כלאים ומכח הייתור אמרינן דהוי כלאים אך אי אמרינן דאהני דוקא לשיהא חוטן כפול ששה ושיהיו שזורין אין אנו עוקרים הפסוק ממשמעותו והוה ליה כאילו כתיב במעיל תכלת שש דפירושו זה התכלת שצויתיך צריך שיהיה שש דהיינו שיהיה חוטיו כפול ששה ושיהיו שזורין. וראיתי להרב בעל קרבן אהרן בפרשת אחרי מות שהביא סוגיא זו וכתב וחד לשאר בגדים שלא נאמר בהם שש דליהוו נמי שש רצוני שיהא חוטן כפול ששה ע\"כ וכן כתב בפרשת צו ונראה דאין כוונת הרב למעט ולומר דלא אהני יתור זה אלא לומר שיהא חוטן כפול ששה ולא לענין שיהיו שזורין דמאי שנא חוטן כפול ששה משזורין אלא כוונת הרב היא למעט דלא נימא דליהוו נמי שש לכל מילי וניהוו כיתנא אלא לשאר מילי דהיינו חוטן כפול ששה ושזורין וחדא מינייהו נקט וכן צ\"ל בדברי רש\"י שכתב לשאר בגדים שלא נאמר בהם שש שיהיו אף הם חוטן כפול ששה ע\"כ ואידך שש אמרינן דאתא לעכב ונראה דלאו דוקא לבגדים שנאמר בהם שש דאם לא היה חוטין כפול ששה או שלא היו שזורין דמעכב אלא אף לבגדים שלא נאמר בהם שש כיון דמיתורא דחד שש אמרינן דגם בגדים שלא נאמר בהם שש צריך שיהא חוטן כפול ששה ושיהיו שזורין אהני ריבוי זה דחד שש דאמרינן דאתא לעכב אף לבגדים שלא נאמר בהם שש דאם לא היה חוטן כפול ששה או שלא היו חוטיו שזורין דמעכב בהם. ודע דבפ\"ב דזבחים (דף י\"ח) אמרינן ת\"ר בד שיהיו של בוץ בד שיהיו חדשים בד שיהיו שזורין בד שיהיו חוטיו כפול ששה בד שלא ילבש של חול עמהן א\"ל אביי לר\"י בשלמא שיהיו של בוץ הא קמ\"ל בוץ אין מידי אחרינא לא אלא בד שיהיו חדשים חדשים אין שחקין לא והתניא משוחקין לא והתניא משוחקין כשרים א\"ל וליטעמיך בד שיהא חוטיו כפול ששה בד חד חד לחודיה משמע אלא ה\"ק בגדים שנאמר בהם בד צריכין שיהיו של בוץ חדשים שזורין שיהא חוטן כפול ששה יש מהן למצוה ויש מהן לעכב ע\"כ. והכוונה דאביי הבין דתנא דברייתא ממשמעות בד דריש שיהיו חדשים כלומר כדרך שהוא מברייתו שעלה בבדיו ועל זה הקשה מהברייתא דקתני משוחקין כשרין ור\"י השיב לו דאיך יתכן דתנא דברייתא כל הני דרשות ממשמעות בד מפיק להו דהתינח בוץ ושיהיו חדשים דנאמר דממשמעות בד מפיק להו אלא שיהא חוטיו כפול ששה איך יתכן דממשמעות בד מפיק לה דהא מלבד שאין המשמעות מורה כן אדרבה מורה בהיפך דבד חד חד לחודיה משמע אלא ע\"כ דכוונת הברייתא היא דה\"ק בגדים שנאמר בהם בד צריך שיהיה בהם כל אלו התנאים שהזכיר ולא ממשמעות דבד נפיק אלא כל אחד ואחד נלמד ממקומו דבוץ נפיק ממשמעות הכתוב וכמו שדרשו שם ושיהיה חוטיו כפול ו' ושיהיו שזורין נפיק מאותה הדרשא שאמרו ביומא דחמשה קראי כתיבי ותרי מינייהו אתו לומר שיהא חוטן כפול ששה וגם שיהיו שזורין והני הוו לעכובאדהא חד שש אייתר לעכב וכדכתיבנא ושיהיו חדשים נפיק משום דכתיב בבגדי כהונה לכבוד ובעינן שיהיו חדשים למצוה בעלמא משום נוי. וראיתי לרש\"י ז\"ל שם שכתב ויש מהם לעכב בוץ ושזורין וחוטן כפול ששה בוץ כדמפרש ואזיל כו' שזורין כיון דבד היינו בוץ ובעלמא קרי ליה שש משזר וחוטן כפול ששה כדילפינן בסדר יומא מקראי דברים שנאמר בהם שש חוטן כפול ששה ויליף ליה התם לעכובא עכ\"ד ולא הבינותי דברי רש\"י הללו במ\"ש שזורין כיון דבד היינו בוץ ובעלמא קרי ליה שש משזר דבאיזה בגדים מיירי רש\"י אי בבגדים שנאמר בהם שש הא מאי דבעינן דליהוו שזורין מיתורא דשש קא נפיק וכדאיתא ביומא ואי מיירי בבגדים שלא נאמר בהם שש הא נמי מיתורא דשש קא נפיק דאמרינן דאתא לבגדים שלא נאמר בהם שש וכמו שכתבנו וכי תימא דלעולם דמיירי בבגדים שלא נאמר בהם שש ואפ\"ה ס\"ל דהא דאמרינן דחד שש אתא לבגדים שלא נאמר בהם שש הוא דוקא לענין דליבעו חוטן כפול ששה ולא לענין דליבעו שזורין וקצת נראה כן מדברי רש\"י ביומא הא ליתא שהרי כתבנו לעיל דאין לחלק בין חוטן כפול ששה לשזורין ואף אם נרצה לדחוק לומר דרש\"י ס\"ל דיש לחלק אכתי קשה דבדברי רש\"י נראה דמיירי בבגדים שנאמר בהם שש שהרי כתב כדאמרינן בגדים שנאמר בהם שש חוטן כפול ששה ומשמע דאיירי בבגדים שנאמר בהם שש ומיהו לזה אפשר לומר דכיון דקי\"ל דחד שש אתא לבגדים שלא נאמר בהם שש וא\"כ הוה ליה כאילו נאמר בהם שש לענין זה שיהא חוטן כפול ששה דהא קי\"ל דכל מקום שנאמר בהם שש חוטן כפול ששה ולעולם דרש\"י מיירי בבגדים שלא נאמר בהם שש. והנה בעיקר דברי רש\"י הללו שכתב דשזורין ילפינן כיון דבד היינו בוץ ובעלמא קרי ליה שש משזר דנראה דס\"ל דכיון דגלי קרא בחד דוכתא דבעינן שש משזר דמיניה ילפינן לכל מקום שנאמר בו שש דבעינן שיהיה משזר והוסיף רש\"י לומר דגם במקום שנאמר בד בעינן שיהיה משזר כיון דבד היינו בוץ יש לדקדק דמסוגיית הגמרא דיומא שכתבנו מוכח דאיצטריך חד שש שהוא מיותר לומר דבעינן שזורין ולפי דברי רש\"י אין צורך לשש מיותר וקודם ראותי דברי רש\"י הללו נתקשיתי באותה סוגיא דיומא שכתבנו דקאמר דחד שש אתא לגופיה וחד לשזורין דלמה לי תרי שש דליכתוב קרא שש משזר ומיניה ילפינן דכתנא ניהוו וכן דליהוו שזורין דהא ודאי קרא לכל הבגדים הכתובים שם קאי וא\"כ אי הוה כתיב קרא ואת המכנסים שש משזר שפיר הוה שמעינן מיניה דבעינן שזורין דכי היכי דשש קאי אכולהו הכי נמי משזר קאי אכולהו וי\"ל דמאי דאמרינן דחד לגופיה דכיתנא ניהוו היינו מלת בד שהיא מורה על הפשתים וכדאיתא התם בגמרא דבר העולה מן הקרקע בד בד אבל מלת שש אינה מורה על הפשתים וא\"כ איצטריך קרא לומר בד לומר שיהא פשתים ואח\"כ חזר ואמר שש משזר ללמד שיהיו שזורין אבל אי לא הוה כתיב בד כי אם שש משזר לא היינו יודעים דכיתנא ניהוו וא\"ת הניחא למאן דיליף דכתנא ניהוו ממשמעותיה דקרא דבד דאיצטריכו תרי קראי חד ללמדנו שיהא פשתים ואידך לשזורין אך למ\"ד דמקרא דיחזקאל למדנו שיהא פשתים אכתי קשה דלא ליכתוב קרא בד כ\"א שש משזר ומיניה ילפינן דפי' שש הוי כתנא מקרא דיחזקאל וילפינן נמי דבעינן שזורין הא לא קשיא משום דלכ\"ע פי' מלת בד הוה פשתים וזה שמו אשר יקראו לפשתים בד אלא דאי לאו קרא דיחזקאל לא היינו יודעים פי' מלת בד אההיא מורה ואתא יחזקאל ולמדנו דבד פירושו הוא פשתים וא\"כ לכ\"ע איצטריך קרא למכתב בד להורות על הפשתים וא\"ת משזר דכתב קרא למה לי תיפוק לי מריבוי דשש לבד דע\"כ לשזורין אתא דאי לא למאי איצטריך הא לא קשיא משום דמלת שש איתא במשמעותה שזורין וא\"כ אי לא הוה כתיב כי אם שש לבד בלא משזר לא הוה ידעינן מאי קאמר קרא ומש\"ה איצטריך קרא למיכתב שש משזר להורות דבעינן שזורין ומה שאמרו חד לשזורין הכוונה היא על שש משזר דאייתר ולמדנו מכאן לכל מקום שנאמר שש דבעינן שזורין דכיון דגלי קרא בחד שש שיהיו שזורין ילפינן מינה לכל מקום שנאמר שש דניבעי שזורין. ולפי מה שכתבנו הן הן דברי רש\"י שכתב בזבחים כיון דבד היינו בוץ ובעלמא קרי ליה שש משזר דס\"ל דמאי דבעינן שזורין הוא משום דכיון דגלי קרא בחד דוכתא דשש הוי משזר הוא הדין לכל מקום שנאמר בו שש או בד דבעינן שזורין אך אכתי קשה לי דליכתוב קרא בד וילפינן מיניה שפיר תרתי חדא דכתנא ניהוו מאומרו בד ושיהיו שזורין מדכתיב משזר וכי תימא דאיצטריך למיכתב שש משזר ללמד על מקום שנאמר בו שש דליבעי שזורין דאי לא הוה כתיב כי אם בד משזר לא הוה ילפינן לשש מבד הא ליתא שהרי רש\"י גמר לבד משש משום דבד הוא בוץ ובעלמא קרי ליה שש משזר וא\"כ אי נמי לא הוה כתיב כי אם בד משזר שפיר הוה גמרינן מיניה לשש דכיון דשש הוא בוץ ובעלמא קרי ליה בד משזר. אשר על כן היה נראה לי לומר דאי לא הוה כתיב כי אם בד משזר לא היינו למדים למקום אחר דניבעי שזורין משום דהוה אמינא דדוקא בהני דכתיבי בהאי קרא בעינן שזורין אבל במקום אחר לא אבל השתא דכתב רחמנא חד שש מיותר דכתב בד וחזר וכתב שש משזר ע\"כ אתא ללמד דכל מקום שנאמר בו שש בעינן שזורין ולפ\"ז אין צורך למה שכתבנו לעיל דאיצטריך למיכתב בד משום דבד מורה על הפשתים ושש אינו מורה דאף דנימא דגם מלת שש מורה על הפשתים איצטריך למיכתב בד ושש משזר כדי שנלמוד למקום אחר שלא נאמר כי אם שש לבד שיהא משזר דאי לא הוה כתיב כי אם שש משזר הוה אמינא דדוקא הכתובים בענין הוו משזר ולא היינו למדים למקום אחר וא\"ת א\"כ חוטן כפול ששה מנ\"ל שיהא הדין בכל מקום אימא דוקא בהני דכתיבי בהאי קרא כי היכי דאמרת דאי לא הוה כתיב כי אם שש משזר לא היינו למדין למקום אחר הא לא קשיא משום דדוקא הא דחוטן כפול ששה דנפיק ממשמעותיה דקרא ולמדנו הכתוב דפי' שש נמי מורה על מספר ששה שיהא חוטן כפול שפיר שמעינן מיניה לכל מקום שנאמר בו ששה שיהיה פירושו ג\"כ מספר שש וניבעי חוטן כפול ששה אך שזורין דלא נפיק ממשמעות מלת שש צריך למיכתב חד שש יתירא להורות על כל מקום שנאמר בו שש דניבעי שזורין וכל זה הוא שלא כדברי רש\"י שכתבנו דמדבריו נראה דכיון דגלי קרא בחד דוכתא דבעינן שהשש יהיה משזר גמרינן מיניה לכל מקום שנאמר שש או בד דליהוו שזורין ולאו משום יתורא דשש הוא ומיהו עדיין יש לדחוק דברי רש\"י הללו וליישבם עם מה שכתבנו ודו\"ק. עוד נראה לומר דמשש משזר לחודיה לא הוה שמעינן מיניה שיהיו כל הששה חוטין שזורין יחד משום דפשטיה דקרא הוא שהשש יהיה שזור אבל שיהיו כל הששה חוטין שזורין יחד זו לא ידענו אבל השתא דכתיב בד ללמד שיהא פשתים וכתיב שש אחר ללמד שיהא חוטן כפול ששה כי כתיב קרא שוב שש משזר הוא ללמד שכל הששה חוטין יהיו שזורין והכוונה היא דעל כל מה שמורה מלת שש צריך שיהיה משזר דאי כל הששה חוטין אינם שזורים יחד שש יתירא למה לי וזהו שהקדימו ביומא דרשא דחוטן כפול ששה לדרשא דשזורין משום דכל מאי דאיצטריך רבוי דשש לשזורין הוא ללמד שכל הששה חוטין יהיו שזורין כאחד ומש\"ה הקדימו בתחילה ואמרו חד לחוטן כפול ששה וחזרו ואמרו חד לשזורין דהיינו הששה חוטין וכן פירש רש\"י ביומא שיהיו שזורין יחד כל הששה. הן אמת דבזבחים הקדימו שזורים לחוטן כפול ששה ואי פירוש שזורים דזבחים הוי פירושו דומיא דשזורים דיומא היה להם להקדים חוטן כפול לשזורין אשר על כן היה נראה לי דמה שאמרו בזבחים שזורין לא קאי על הששה חוטין שיהיו שזורין כאחד אלא על הפשתן עצמו שיהיה שזור ובזה ניחא מה שפירש רש\"י התם דשזורין נפקא לן משום דבד היינו בוץ ובמקום אחר קוראהו שש משזר והקשינו עליו דמפשטא דסוגיא דיומא מוכח דשזורין נפקא לן מרבוי דשש ולאו משום דבמקום אחד מצינו שש משזר ילפינן מיניה לכל מקום שנאמר שש דליהוו שזורין אך כפי מה שכתבנו ניחא דמאי דאיצטריך רבוי דשש הוא דוקא ללמד שיהיו כל הששה חוטין שזורין כאחד דאי לאו רבוי דשש הוה אמינא דאין צורך שיהיו כל הששה חוטין שזורין יחד אבל שזורין דזבחים דפירושו שהפשתים יהיה שזור אין צורך לזה לרבוי אלא כיון דגלי קרא במקום אחד דהשש הוא משזר ילפינן מיניה לכ\"מ שנאמר בו שש דליהוי משזר והוא הדין לכל מקום שנאמר בו בד כיון דבד הוא בוץ ומיהו אם הדברים כן לא ידעתי אמאי לא אמרו בזבחים ג\"כ דכל מקום שנאמר בד בעינן שיהיו הששה חוטין שזורין כאחד דהא כי היכי דילפינן דחוטן כפול ששה משום דבד היינו שש וכבר ידענו דכל מקום שנאמר בו שש חוטן כפול ששה מהאי טעמא גופיה יש ללמוד דכל הששה חוטין בעינן דליהוו שזורין כיון דקי\"ל דכל מקום שנאמר שש בעינן שיהיו כל הששה חוטין שזורין כאחד ובד היינו שש. הנה הארכנו מילין בדברים שלא נצרכו אלא לפלפולא והעולה מדברי רש\"י הוא דס\"ל דמאי דאמרינן יש מהם למצוה ויש מהם לעכב מאי דהוי למצוה הוא חדשים וכל השאר שהם בוץ ושזורין וחוטן כפול ששה הם לעכב והנראה עוד בפשט דברי רש\"י הוא דמאי דאמרינן בגדים שנאמר בהם בד כו' דמיירי בבגדים שלא נאמר בהם שש ואע\"ג דביומא אמרינן דחד שש אתא לבגדים שלא נאמר בהם שש היינו דוקא לבגדים שלא נאמר בהם לא שש ולא בד וכגון מעיל וכדאיתא התם בגמרא אך בבגדים שנאמר בהם בד היינו כאילו נאמר בהם שש בפירוש כיון דבד היינו בוץ. וראיתי לרבינו שכתב בגדי כהונה מצותן שיהיו חדשין כו' והנראה מדבריו דדוקא למצוה הוא דבעינן חדשים אבל לא לעכב ודבר זה הוא מוסכם לא נחלק בו אדם וכדתניא משוחקין כשרים אך בדין י\"ד כתב כל מקום שנאמר בתורה שש או שש משזר צריך שיהיה החוט כפול ששה ומקום שנאמר בד אם היה חוט אחד לבדו כשר ומצוה מן המובחר שיהא החוט כפול ששה ע\"כ. וראיתי למרן שכתב ונראה שרבינו מפרש יש מהם למצוה היינו שיהיה כפול ששה ויש מהם לעכב היינו חוט אחד ע\"כ ולא ידעתי בחוט אחד מה שייך לומר לעכב דהא אי אפשר בלאו הכי והנראה דרבינו ס\"ל דמאי דאמרינן יש מהם לעכב לא קאי אלא למאי דקאמר צריכין שיהיו של בוץ אך השאר דהיינו חדשים ושזורין דחוטן כפול ששה הוא לעכב דישנו במשמעות שש והו\"ל כדאמרינן בעלמא שנה הכתוב לעכב אבל שזורין דאינו במשמעות שש לא שייך לומר דאתא חד שש לומר דשזורין מעכב. אך רש\"י ז\"ל בזבחים כתב בפירוש דשזורין מעכב:
עוד יש לדקדק בדברי רבינו כשכתב חלוקת בגדים שנאמר בהם בד אמאי לא ביאר דלמצוה בעינן שזורין וכדאיתא בהדיא בזבחים ונהי דלא איצטריך לאשמועינן דאינו מעכב דמכ\"ש מבגדים שנאמר בהם שש נפיק מכל מקום לגבי מצוה היה לו ללמדנו דמצוה איכא. הן אמת דבגי' דת\"כ כשהביאו ברייתא זו דזבחים בפרשת צו ובפרשת אחרי מות לא הזכירו חלוקה דשזורין. עוד יש לדקדק בדברי רבינו כשהביא דין ד' בגדים של כהן הדיוט לא כתב כי אם דחוטן כפול ששה ולא כתב דבעינן שזורין וכן המעיל לא כתב אלא דחוטיו כפולין שנים עשר ובשולי המעיל כתב שזור ח' ובחשן כתב וכופל השבעה חוטין כאחת ולא ידעתי למה לא ביאר רבינו בכולם דבעינן שזורין והנראה אצלי דרבינו ס\"ל דבאומרו חוטן כפול ששה כבר נתבאר בדברים אלו דבעינן שזורין דמלת כפול מורה על השזורין ומ\"ש בגמרא חד לחוטן כפול ששה וחד לשזורין לאו דוקא אלא הכוונה היא חד לחוטן ששה וחד לשזורין אלא כיון דלפי האמת דינא הוא דבעי' שזורין לא דקדק התנא בלשונו וקאמר חד לחוטן כפול ששה. וזהו דבתחילת הברייתא אמרו בגדים שנאמר בהם שש חוטן כפול ששה ולא אמרינן ג\"כ שזורין משום דבאומרה חוטן כפול כבר נתבאר שהם שזורין וזהו דבברייתא דת\"כ נמי לא הזכירו גבי בגדי הבד דבעי' למצוה שזורין משום דבאומרה דלמצוה בעינן חוטן כפול ששה כבר נתבאר דלמצוה בעינן שזורין. ובזה מתיישב כל מה שדקדקנו בדברי רבינו ובתחילה כתב דכ\"מ שנאמר שש או שש משזר צריך שיהא החוט כפול ששה והכוונה שיהיו שזורין כל הששה חוטין כאחת ואח\"כ כתב דמקום שנאמר בד ל\"מ דלא בעינן שזורין לעכב אלא אפי' אם היה חוט אחד לבדו כשר ומיהו מצוה מן המובחר הוא שיהא כפול ששה כלומר שיהיו החוטין ששה וגם שיהיו שזורים וכמו שכתבנו דבאומרו כפול מורה על השזורין. ודע שראיתי להרב זוהר הרקיע על מ\"ש המשורר ובעת לכת לבית הפרוכת בגדים משוזרים. שכתב אם לפני ולפנים הוא יש קיצור בשירו כי משזר חוטו שזור כמ\"ש רז\"ל ביומא ובגדי לבן אין חוטן שזור ע\"כ יראה שיש הפרש בין מבית לפרוכת ובין בין לפרוכת ובית הפרוכת הוא ההיכל ושם משמש בבגדי זהב שיש בהם משזר ואפשר שגם בבגדי לבן אע\"פ שנאמר בהם בד חוטן כפול ששה ויתבאר זה ממ\"ש בפ\"ק דיומא אין בין בגדי כ\"ג ביום הכפורים לכהן הדיוט אלא אבנט וכ\"כ הר\"מ ז\"ל בחיבורו עכ\"ל. והנה הנראה מדברי הרב הוא דס\"ל דבבגדי הבד לא היה חוטן כפול ששה אפילו למצוה ושוב חזר בו ממ\"ש ביומא אין בין בגדי כ\"ג ביום הכפורים לכהן הדיוט אלא אבנט ואם איתא דבגדי הבד לא היה חוטן כפול ששה הא טובא איכא בינייהו ותמהני איך נעלם מהרב סוגיא דזבחים דאמרינן בפירוש דבגדים שנאמר בהם בד חוטן כפול ששה והיה לו להביא סוגיא זו ודברי רש\"י דס\"ל דחוטן כפול ששה אף בבגדים שנאמר בהם בד הוי לעכב. ודע שמדברי רבינו נראה דבבגדים שהיו מינים הרבה לא היה שוזר כל המינים כאחת אלא כל מין ומין היה שוזר בפני עצמו ודיו. שהרי גבי שולי המעיל לא כתב שכל הכ\"ח חוטין היו כפולין כאחת. אך רש\"י בפרשת תרומה כתב בפירוש שכל הד' מינים היו שזורין יחד כ\"ד כפלים לחוט וכ\"כ שם הרא\"ם וכן נראה מדברי רש\"י בסוגיית הגמרא דיומא שכתבנו וכ\"כ בפי' הסמ\"ג עשין קע\"ג יע\"ש:
ומ\"ש רבינו ושתי כתנות אחרות היו לו לכ\"ג ביום הכפורים אחת לובשה בשחר ואחת בין הערבים ושתיהם בל' מנה משל הקדש. דין זה הוא משנה בפ\"ג דיומא (דף ל\"ד) דתנן וחכמים אומרים בשחר היה לובש של שמנה עשר מנה ובין הערבים של שנים עשר מנה הכל שלשים מנה ע\"כ. ואיכא לעיוני טובא בדברי רבינו הללו שכתב ושתי כתנות אחרות דמנא ליה שדין זה הוא דוקא בכתנות ולא כלל לכל הבגדים ורש\"י ז\"ל כתב במתני' בשאר בגדים שלובש בטבילה זו הוא מפשתן של מדינת פילוסין שהוא חשוב ומעולה הרי שלא חלק בין בגד לבגד אלמא ס\"ל דמתניתין על כלל כל ארבעה בגדי לבן מיירי וכן נראה מסוגיית הגמרא דקאמר מנא לן אמר רב הונא בריה דרב עילאי אמר קרא בד בד בד בד מובחר בבד והנה בכתוב על כל ארבעה בגדי לבן כתיב בד ובין לדברי רש\"י שפי' ארבעה זימני כתיב בלבישת בגדי שחרית למימר דהוו בד המובחר בבד ובין למה שכתבו התוס' שם לא ידעתי מנא לן לחלק בין כתונת לשאר הבגדים ואולי שיצא לו לרבינו ממאי דאמרינן התם בדף ל\"ה אמרו עליו על רבי ישמעאל בן פאבי שעשתה לו אמו כתונת של מאה מנה כו'. ואמרו עליו על רבי אלעזר שעשתה לו אמו כתונת משתי רבוא כו' ונראה דס\"ל דטעמא דהני שעשו הכתונת משיעורים מופלגים הללו הוא משום דראו שהכתוב הקפיד בכתונת של בגדי לבן שיהיו מעולים משל שאר הבגדים משום הכי רצו להפליג בהם ועשו אותו של מאה מנה ומ\"מ עדיין אין זה מספיק דאפשר דגם שאר הבגדים היו מעולים מבגדים שעובד בהם שאר השנה אלא לפי שהכתונת הוא הבגד הגדול שמכסה בו כל גופו עשו אותו מעולה יותר ומה גם שלא ידעתי היכן רמיזא בקרא שהכתונת של בגדי לבן יהיה משונה משאר בגדים וצ\"ע. ועוד אני תמיה דבגמרא אמרינן ותנא מניינא אתא לאשמועינן הא קא משמע לן דבציר מהני לא נעביד הא אי בציר מהני וטפי אהני לית לן בה ע\"כ והנה פשט ההלכה נראה דמאי דאמרינן דבגדי השחר היה שוה שמנה עשר מנה ובגדי בין הערבים י\"ב מנה לאו דוקא אלא ה\"ה אם עשה של שחר של י\"ו מנה ושל ערבית של י\"ד מנה דמהני שהרי בין הכל הא איכא שלשים מנה ולעולם בעינן דשל שחרית יהיו מעולים משל ערבית דאי לא תימא הכי לאיזה תכלית נקט התנא דשל שחר היו של י\"ח ושל בין הערבים היו של י\"ב לא הוה ליה למיתני אלא דבגדי השחר ושל ערב יהיו שוים שלשים מנה אלא ודאי כדכתיבנא דלעולם בעינן שיהו של שחר מעולים משל ערב אלא דשיעור העילוי אין לו קצבה רק שיהו שוים שניהם שלשים מנה ודבר זה מבואר בגמרא דכולי עלמא מיהא דשחר עדיף ופשיט לה מדכתיב ארבעה בד בכתוב ופירשו התוס' שהכוונה היא שבד שלישי לומר שיותר טוב מבד של שאר ימות השנה והרביעי לומר שטוב משל ערבית ובירושלמי אמרי' דרב נחמן בשם רבי מנא בשחר כתיב בד בד ד' פעמים ובמנחה כתיב בד ובגמרא הקשו מדכתיב ולבשו בגדים אחרים מאי לאו אחרים חשובים מהן ותירצו לא אחרים פחותים מהם ע\"כ הרי דפשיטא ליה שבגדי הערב צריך שיהיו פחותין משל שחר וכ\"כ הרא\"ש שצריך שיהיו של בקר טובים יותר וכ\"כ רבינו עובדיה בפי' המשנה ולפי זה אני תמיה על רבינו למה סתם הדברים וכתב ושתיהם בשלשים מנה ולא ביאר שהאחת צריך שתהיה מעולה מחבירתה וכדכתיבנא והדבר צריך אצלי תלמוד. ודע שעבודה זו של ערב שצריך שתהיה בבגדים פחותים פי' רש\"י שהוא בבגדים שלובש להוצאת הכף והמחתה ובגמרא פי' רש\"י הטעם לפי שעבודה הראשונה חשובה ומכפרת וזו אינה אלא לפנות המקום שאין כבוד שיהיו מונחים שם לפיכך שינה הכתוב בבגדים לפחות ע\"כ ורבינו לא ביאר לנו דבר מזה לא כאן ולא בהל' עבודת יום הכפורים אלא כתב כאן ואחת בין הערבים כלשון המשנה ואפשר דטעמא דסתמא הוא משום דליכא עבודה בין הערבים בבגדי לבן כי אם הוצאת הכף ודע שרש\"י בגמרא פירש הא אי בציר מהני בשחרית מי\"ח וטפי אהני דערבית משנים עשר לית לן בה ונראה דה\"ה איפכא אי בציר מהני דערבית מי\"ב וטפי אהני דשחרית מי\"ח וכגון שעשה של שחרית מעשרים ושל ערבית מי' מהני וכן כתב הרא\"ש וז\"ל לובש בגדי לבן שוין י\"ח מנה או יותר או פחות רק שיהיו טובים מאותם שילבש בערב ובין שניהם יש להם להיות שוים שלשים מנה ע\"כ. ומ\"ש רבינו בגדי לבן הם ארבעה כלים כו' ואף על גב דאבנט דוקא נשתנה דאבנט שהיה לובש עם בגדי זהב היה כלאים ואבנט זה דבגדי לבן היה פשתן אבל כתנת ומכנסים ומצנפת אין הפרש בהם בין בגדי זהב לבגדי לבן מ\"מ צריך שיהיו בגדי לבן הללו מיוחדים ליום הצום ולא מהני הבגדים שלובש בהם כל השנה ואע\"פ שהם שוים בעשייתם וגדולה מזו כתב רבינו לקמן בדין ה' בגדי לבן שעובד בהם ביום הצום אינו עובד בהם פעם שנייה לעולם כו' וכ\"ש וק\"ו שבגדים שעובד בהם כל השנה אינו עובד בעבודה הצריכה בגדי לבן וזה פשוט.
עוד כתב רבינו ושתי כתנות אחרות היו לו לכהן גדול ביום הכפורים אחת לובשה בשחר ואחת בין הערבים. ונראה מדבריו שהיו לו לכ\"ג ביום הצום ג' כתנות הא' היא המוזכרת עם בגדי לבן וב' אחרות ולא ידעתי הא היכא איתא דממתניתין דפ\"ג דיומא (דף ל\"ד) לא מוכח אלא שהיו לו לכ\"ג ב' כתנות מיוחדים ליום זה ועוד אני תמיה דב' כתנות הללו דשויונם שלשים מנה לא היה לובש אותם אלא בעבודות הצריכות בגדי לבן וכמבואר במתני' דקתני הביאו לו בגדי לבן והנה ביום הצום לא היה עובד בבגדי לבן כי אם ב' פעמים אחת בשחר בשחיטת פרו והקטורת ואחת בין הערבים בהוצאת הכף והמחתה וכמבואר כל זה בדברי רבינו בהלכות עבודת יום הכפורים ואם כן יש לתמוה הכתנת שכתב רבינו בהדי בגדי לבן לאיזה תכלית היתה נעשית שהרי לא היתה משמשת כלום ולומר דבעבודות דבגדי לבן יש מהם שהיתה בכתונת דבגדי לבן ויש מהם בכתנות הללו דשלשים מנה ונמצא שהיה פושט בגדי לבן וחוזר ולובש בגדי לבן דבר זה לא ראיתי בשום מקום וזה לא ניתן להאמר ודברי רבינו צריך עיון. עוד אני תמיה דמנ\"ל לרבינו שינוי זה בכתונת דהא מפשטא דמתני' נראה דעל כל ארבעה בגדי לבן מיירי וכן פירש\"י שם וז\"ל בגדים שלובש בטבילה זו וכו' ובין הערבים בגדים שלובש וכו' ע\"כ ובגמרא אמרינן מנא לן אמר ר\"ה בד בד בד בד מובחר בבד והני ד' בד בד' בגדים כתיבי ואם כן מנא לן שהכתונת נשתנה דינו משאר בגדי לבן וגם זה צריך אצלי תלמוד.
עוד כתב רבינו ואם רצה להוסיף מוסיף משלו ומקדיש ע\"כ. וכתב על זה מרן כן משמע שם בגמרא ע\"כ. וכעת לא מצאתי שום רמז לזה: " + ], + [], + [ + "ובגדי כ\"ג שבלו גונזין אותם. בירושלמי פרק החליל תני מבלאי מכנסי כ\"ג היו מדליקין את הנרות שבפנים ומבלאי מכנסי כהן הדיוט היו מדליקין הנרות שבחוץ וממ\"ש רבינו כאן ובדין שאחר זה נראה דס\"ל דבלאי בגדי כ\"ג לא היו עושין מהם שום דבר אלא נגנזים. ובגדי כהונה אם יש להם דין כלי שרת עיין בתוס' קידושין (דף כ\"ד) שכתבו שאם עדיין לא נתחנכו אין להם דין קדושת כלי שרת אלא קדושת בד\"ה אבל אם נתחנכו יש להן דין כלי שרת שקדושים קדושת הגוף אך הריטב\"א שם חולק בזה וסבירא ליה דאינן קדושת הגוף ככלי שרת שהרי אין משתמשין בהן בגופם ומכשירי עבודה הם ודינן כקדושת דמים ע\"כ. אך ק\"ל לסברת הריטב\"א מהא דקי\"ל דבגדי כ\"ג שבלו נגנזים ואי אמרת בשלמא דיש להם קדושת הגוף היינו טעמא דנגנזין משום דאין להם פדיון ככל כלי שרת דאין להם פדיון כמו שכתב רבינו בפ\"ח מהלכות איסורי מזבח דין ד' אלא אי אמרת דדינם כקדושת דמים אמאי אין פודין אותם וצריך עיון: " + ], + [ + "מכנסי כהנים הדיוטים כו' היו עושין מהם פתילות כו'. כתבו התוס' בפ\"ב דשבת (דף כ\"א) ד\"ה שמחת בית השואבה שאני תימה היכי שרי להדליק והא לאו צורך קרבן הוא ואמרינן פ\"ב דקידושין בגדי כהונה שבלו מועלין בהן ודוחק לומר לב בית דין מתנה עליהן דמה צורך יש להם להתנות בשביל זה ונראה לר\"י הואיל ולכבוד הקרבן היו עושים דכתיב ושאבתם מים בששון צורך קרבן חשיב ליה עד כאן. ויש לדקדק במה שכתבו ודוחק לומר לב בית דין מתנה שהרי כתבנו לעיל (דף ע\"ב) דלעולם אין ב\"ד מתנין שיצא לחולין אלא שיהיה לו פדיון וע\"י הפדיון יצא לחולין י\"ל דהיינו דוקא היכא דליכא שום תכלית לאותו דבר שיוצא לחולין אבל אם יש קצת מצוה באותו דבר שיוצא לחולין מתנין שיצא לחולין וכההיא דתנינן בשקלים ועל המלח ועל העצים שיהיו הכהנים נאותים בהם דכיון דאיכא צורך מצוה דאוכלים בו קדשי שמים התנו ב\"ד עליהם והתירו והכא נמי אם היה צורך בהם היו מתנים ומתירים אלא שהקשו דמה צורך יש להם להתנות בשביל זה דבשלמא מלח ועצים יש צורך לתנאי לפי שמצות עשה היא שיאכלו הכהנים קדשי שמים אבל הכא שמחה זו אין לה שום רמז כלל ותירצו דהואיל ולכבוד הקרבן כו' צורך קרבן חשיב ליה. ולכאורה נראה דלפי תירוץ ר\"י אין צורך לתנאי ב\"ד אלא דלפי מה שהקשו בתחילה והא לאו צורך קרבן הוא דמשמע דאם היה בו צורך קרבן היה מותר בלא תנאי ב\"ד לזה תירץ ר\"י דצורך קרבן חשיב ליה ואני תמיה בזה שהרי חליל שהיו תוקעין בחג משום נסוך המים משום דכתיב ושאבתם מים בששון וכמו שפרש\"י בפרק החליל וחליל אין איסורו כי אם משום שבות ואפ\"ה לא התירו אותו לא בשבת ולא ביו\"ט וכדתנן התם ואם איסור דרבנן לא התירו ולא חשיב צורך קרבן איך התירו איסור תורה דהא ודאי להדליק בבלאי בגדי כהונה אסור מן התורה דהא דקי\"ל דקול ומראה וריח אינו אסור כ\"א מדרבנן וכמו שפי' רבינו סוף פ\"ה מהלכות מעילה היינו דוקא היכא דהודלקה בהיתר אז הנהנה מאותו האור אין בו משום מועל משום דאין בו ממש וכדאיתא בפרק כל שעה (דף כ\"ו) אבל הלוקח פתילת של הקדש ומדליקה פשיטא שאין לך מועל גדול מזה. אשר על כן נ\"ל דתירוצו של ר\"י הוא בהצטרפות מה שכתבו בתחילה דלב ב\"ד מתנה עליהם אלא שהקשו דמה צורך יש להם להתנות ולזה תירץ ר\"י דהואיל ולכבוד הקרבן היו עושין צורך קרבן חשיב ומשום האי צורך קרבן התנו והתירו דומיא דההיא דמלח ועצים דמשום צורך קרבן התנו והתירו הכא נמי צורך קרבן חשיב ומש\"ה התנו והתירו. ומ\"ש מרן ולא נשאר לפתילות התמיד כי אם כתנות ומצנפות כו'. עיין בתוס' פרק החליל (דף נ\"ב) ד\"ה מבלאי ודו\"ק: " + ], + [ + "כל בגדי הכהנים אינם באים אלא משל ציבור כו'. כתב מרן בפ\"ג דיומא ואני תמיה ע\"ז דבפ\"ג דיומא (דף ל\"ה) אמרינן תני רב יהודה ואמרי לה רב שמואל בר יהודה אחר שכלתה עבודת ציבור כהן שעשתה לו אמו כתנת לובשה ועובד בה עבודת יחיד ובלבד שימסרנה לציבור פשיטא מהו דתימא ליחוש שמא לא ימסרנה יפה קמ\"ל. והנה מסוגיא זו נראה דדוקא לעבודת יחיד מהני מסירה לציבור אבל לעבודת ציבור לא ורבינו סתם וכתב דיחיד שהתנדב בגד מבגדי כהונה מוסרו לציבור ומותר ולא חילק בין עבודת יחיד לעבודת ציבור. הן אמת דבירושלמי לא חילקו בין עבודת יחיד לעבודת ציבור אך בש\"ס דילן חילקו והוא תימה דשבק ש\"ס דילן ופסק כהירושלמי. ומה שכתבתי לעיל* בשם יש אומרים דלעולם דמסירה מהני אף לעבודת ציבור ומאי דנקט עבודת יחיד לאו משום דחיישינן דלמא לא ימסרם אלא משום דהציבור מקפידים בדבר שהוא עבודת ציבור שלא יביא כי אם משלהם. עכ\"ז דברי רבינו אינן מתיישבים שהיה לו לפרש כל זה. והנראה אצלי דרבינו דחה סוגיא זו דפ\"ג דיומא דמשמע מינה דלעבודת ציבור לא מהני מסירה מכח כל אותם הסוגיות שכתבנו לעיל דמוכח מינייהו דמסירה מהני לעבודת ציבור דהיינו ההיא דבן בוכרי וההיא דנשים ועבדים וקטנים ששקלו וההיא דפ\"ק דר\"ה וההיא דמעילה דמכל הני מוכח דמסירה מהניא אף לקרבן ציבור. ואפשר דס\"ל דסוגיא זו דיומא אתי כאוקימתא קמייתא דרבא בפרק הבית והעליה דקאמר דרבנן ור\"י דפליגי אי חיישינן דלמא לא ימסרם יפה ולרבנן חיישינן. אך כפי אוקימתא האחרת דפליגי אי חיישינן לבעלי זרועות כבר כתבנו לעיל דלאוקימתא זו אפשר דרבנן מודו דלא חיישינן דלמא לא ימסרם ורבינו בהלכות שקלים פסק כאוקימתא זו יע\"ש ואם נאמר דאף כפי אוקימתא זו ס\"ל לרבנן דחיישינן דלמא לא ימסרם יפה צ\"ל דרבינו ס\"ל דיש לחלק דשאני שומר וכמ\"ש התוס' בפ\"ק דר\"ה אך בשאר דברים לא חיישינן. ואף דמסוגיא דפ\"ג דיומא משמע דלעבודת ציבור חיישינן דחה אותה מכח הסוגיות האחרות המורות הפך אותה הסוגיא ומה גם דהירושלמי קאמר בסתם דמסירה מהני לבגדי כהונה ומוכח התם דמהני אף לעבודת ציבור: (*א\"ה תמצאנו בפ\"י מהלכות שקלים יע\"ש) " + ], + [], + [], + [], + [ + "חוץ מן האבנט כו'. עיין לעיל בסוף הלכות כלאים: " + ], + [], + [ + "ותכלת האמורה בכל מקום כו'. כדומה לדברים כתב בריש הלכות ציצית ולא ידעתי למה לא ביאר רבינו שצבע זה צריך שיהיה בדם חלזון ואף אם ימצא צבע אחר שיהא עינו דומה לעצם השמים פשיטא דלא מהני כיון שאינו מדם חלזון ובריש פ\"ב מהלכות ציצית ביאר רבינו שתכלת האמור בציצית הוא מדם חלזון ופשיטא שגם כאן הדין כן ואולי סמך על מ\"ש בהלכות ציצית: והארגמן הוא הצמר הצבוע אדום. נראה שאין ההקפדה אלא בצבע שיהיה אדום אך רש\"י בפירוש התורה כתב בפרשת תרומה ארגמן צמר צבוע ממין צבע ששמו ארגמן. נראה דאף אם הצבע הוא אדום לא מהני אם לא יהיה מצבע ששמו ארגמן. ומ\"ש הראב\"ד ארגמן ארוג מב' מינין לא ידעתי פירושו. גם מ\"ש או מג' צבעין לא ידעתי כוונתו למה במינים כתב ב' מינים ובצבעים כתב שלשה צבעין: " + ], + [ + "כל מקום שנאמר בתורה שש כו'. (*א\"ה עיין לעיל בפירקין דין ג' שהאריך בזה הרב המחבר): " + ], + [ + "כל מקום שנאמר בתורה מעשה רוקם וכו'. בפ\"ז דיומא (דף ע\"ב) אמרינן מעשה רוקם כמעשה חושב א\"ר אלעזר שרוקמין במקום שחושבין תנא משמיה דר\"נ רוקם מעשה מחט לפיכך פרצוף אחד חושב מעשה אורג לפיכך שני פרצופות ע\"כ. והנה פסוק זה דמעשה רוקם כמעשה חושב אינו ולא מצינו במקום אחד שיצוה הכתוב שיעשה מעשה רוקם ומעשה חושב. והנראה שהוא ט\"ס ועיקר הגירסא היא מעשה רוקם מעשה חושב והכוונה שבמקום אחד כתוב מעשה רוקם ובמקום אחר כתוב מעשה חושב ואר\"א שהכל הוא דבר אחד ובמקום שכתוב מעשה רוקם הו\"ל כאילו כתוב ג\"כ מעשה חושב וכן במקום שכתוב מעשה חושב הו\"ל כאילו כתוב בו מעשה רוקם. והכוונה היא שרוקמים במקום שחושבין כלומר בתחילה מתקן הצורה על הבגד ע\"י צבע ואח\"כ רוקמה במחט וכמו שפירש\"י. ור\"נ פליג עליה וס\"ל דבמקום שנאמר מעשה רוקם הוא דוקא מעשה רוקם ובמקום שנאמר מעשה חושב הוא דוקא מעשה חושב. וההפרש שיש בין מעשה רוקם למעשה חושב הוא דמעשה רוקם הוא פרצוף אחד ומעשה חושב ב' פרצופין. ופירש\"י חושב מעשה אורג שיש לה ליריעה ב' קירות וב' צורות על ב' קירותיה אין דומות זו לזו פעמים שמצד זה ארי ומצד זה נשר כמו לחגורות של משי והיינו ב' פרצופין אבל רוקם כצורתו מכאן כך צורתו מכאן ע\"כ. אך רבינו ס\"ל דלעולם אף במעשה חושב ליכא צורות משתנות זו מזו אלא שההפרש הוא דמעשה רוקם הוא פרצוף א' כלומר שהצורה אינה נראית כי אם מצד אחד בפני האריג ומעשה חושב שהוא שני פרצופין היינו שהצורה נראית משני צדדין פנים ואחור. וראיתי בירושלמי בפרק בתרא דשקלים הלכה ד' כתוב א' אומר מעשה רוקם וכתוב אחד אומר מעשה חושב מעשה רוקם פרצוף אחד מעשה חושב ב' פרצופין ר\"י ור\"נ חד אמר מעשה רוקם ארי מכאן וארי מכאן מעשה חושב ארי מכאן וחלק מכאן וחורנא אמר מעשה רוקם ארי מכאן וחלק מכאן מעשה חושב ארי מכאן ונשר מכאן ע\"כ זו היא הגירסא הנמצאת בספרים אבל לא יכולתי להולמה מכמה קושיות והנראה אצלי הוא דט\"ס נפל בספרים והגי' הנכונה היא חד אמר מעשה רוקם ארי מכאן וארי מכאן מעשה חושב ארי מכאן ונשר מכאן וחורנא אמר מעשה רוקם ארי מכאן וחלק מכאן מעשה חושב ארי מכאן וארי מכאן והכוונה היא דכולהו אית להו דמעשה רוקם הוא פרצוף אחד ומעשה חושב הוא ב' פרצופין וכמו שהקדימו דבר זה בירושלמי וברייתא זו הוה שמיעא להו לר\"י ולר\"נ אלא שנחלקו בפי' במה שנחלקו רש\"י ורבינו ז\"ל. דחד אמר דפי' פרצוף אחד וב' פרצופין הוה דפרצוף א' הוא ארי מכאן וארי מכאן והיינו מעשה רוקם וב' פרצופין הוא ארי מכאן ונשר מכאן וזהו פירש\"י. וחורנא אמר דמעשה רוקם שהוא פרצוף אחד היינו ארי מכאן וחלק מכאן ומעשה חושב דהוא ב' פרצופין היינו ארי מכאן וארי מכאן וזהו כפי' רבינו. וראיתי להרב יפה מראה שכתב דיש גירסאות שגורסין כמו שכתבנו ודחה הרב גי' זו וקיים הגירסא הנמצאת בספרים. ומלבד שהרואה יראה כמה נדחק הרב במה שרצה לקיים הגי' הנמצאת זאת ועוד יראה הרואה איך נעלם מהרב דברי רבינו הללו ומש\"ה דחה גירסתנו וכמבואר. אך הדבר הקשה אצלי בדברי רבינו הוא דבש\"ס דילן קאמר דמעשה רוקם הוא מעשה מחט ומעשה חושב הוא מעשה אורג ורבינו השמיטו ולא הזכיר מכל זה כלום ולא ידעתי אם בנוסחאתו לא היה כתוב זה או שהיה כתוב והשמיטו ואם הדבר כן לא ידעתי טעם לרבינו וגם מרן לא הרגיש בזה ולא ידעתי למה. ובסמ\"ג עשין קע\"ג כתב כדברי רבינו בפי' פרצוף אחד וב' פרצופין וכתב ג\"כ דרוקם הוא מעשה מחט וחושב מעשה אורג וכ\"כ הרב קרית ספר יע\"ש. ודע שצורות אלו שהצריך הכתוב לא נתבאר מאיזה תואר יהיו. והנראה דליכא קפידא בזה אלא מאיזה מין צורה שירצה יעשה וזהו שסתם רבינו ולא ביאר איזה פרצוף יעשה. ונראה דדוקא במקום שכתוב כרובים מעשה חושב אז צריך שיהיו הצורות צורת כרובים כגון בעשר יריעות שצוה בפרשת תרומה דכתיב בהו כרובים מעשה חושב אבל במקום שלא כתב הכתוב כרובים כ\"א מעשה חושב או רוקם כגון במסך דלפתח האהל ומסך דלשער החצר דלא כתיב בהו בפרשת תרומה כ\"א מעשה רוקם בלבד וכן באפוד וחשן דלא כתיב בהו בפרשת תצוה כ\"א מעשה חושב וכן באבנט כתיב בפרשת תצוה ובפרשת ויקהל מעשה רוקם בכל הני דלא כתיב בהו כרובים יעשה הפרצוף מאיזה מין צורה שירצה. ומה שפירש\"י בגמרא שמצד זה ארי ומצד זה נשר לאו דוקא הנך צורות אלא שדיבר בהווה שכך היו עושין לחגורות של משי ומה שלא כתב צורת כרובים הוא משום דמאי דכתיב בהו כרובים הוא דבר שאינו נוהג לדורות דהיינו יריעות דמשכן. ומזה הטעם עצמו לא הביא רבינו צורת כרובים לפי שלא נאמר כרובים כ\"א בדבר שאינו נוהג. אך מה שאני תמיה ברבינו ז\"ל הוא שהרי בפרשת תרומה גבי פרוכת שהוא דבר הנוהג תמיד כתיב ביה מעשה חושב יעשה אותה כרובים וא\"כ בספ\"ד דין ט\"ז כשהביא סדר עשיית הפרוכת שהיה מד' מינים למה לא ביאר דבפרוכת צריך שתהיינה הצורות צורות כרובים. ולומר דס\"ל לרבינו דמאי דכתיב בפרוכת כרובים אינו אלא בפרוכת המשכן ואינו דבר הנוהג לדורות. זו לא ידעתי מנ\"ל דהא בחד קרא נצטוינו שיהיה מד' מינים ושיהיו הצורות צורות כרובים ומאן פלגינהו לומר דמה שהצריך הכתוב ד' מינים הוא דבר הנוהג לדורות ומה שהצריך שיהיו הצורות צורות כרובים אינו נוהג לדורות. הן אמת שמדברי רש\"י בפי' התורה נראה דס\"ל דאף במקום שנאמר בו כרובים אין הכוונה צורת כרובים אלא כל איזה צורה שירצה יעשה. שהרי בפרשת תרומה גבי עשר יריעות דכתיב כרובים מעשה חושב פירש ארי מצד זה ונשר מצד זה וכן בפרוכת דכתיב כרובים כתב כרובים ציורים של בריות יעשה בה. והדבר הוא תימה בעיני דמאחר דפירוש כרובים הוא דמות פרצוף תינוק וכמו שפירש\"י גבי כרובים דכפורת א\"כ איך יתכן לומר בשאר המקומות שנאמר בהם כרובים שאינו דמות צורת פרצוף תינוק. שוב ראיתי להרא\"ם פרשת תרומה שתמה בזה ועיין במהר\"ש יפה בסוף שקלים ועיין במ\"ש רלב\"ג בפי' התורה. ודע שראיתי להרא\"ם דאחר שכתב דהאי דנקט ארי מצד זה ונשר מצד זה לאו דוקא כו' כתב ושמא לזה כיון המתרגם שתרגם כרובים דפרוכת ודמשכן צורת כרובים ותרגם כרובים דכפרת כרובים לא צורת כרובים ע\"כ. ואחרי בקשת המחילה הראויה כוונת אונקלוס הוא דדוקא בכרובים דכפורת שלא היו ציור בעלמא כי אם ממש דמות תינוק היה עושה מזהב מש\"ה תרגם כרובים ולא צורת כרובים אבל בכרובים דפרוכת ודמשכן שהיו צורות בעלמא מצויירים מש\"ה תרגם צורת כרובים וזה נראה פשוט בעיני: " + ], + [ + "הכתונת בין של כ\"ג בין של כהן הדיוט משבצת היתה כו'. כתב מרן מבואר בכתוב. והיינו דכתיב בפרשת תצוה ושבצת הכתונת שש אך הראב\"ד כתב שדין זה הוא דוקא בכ\"ג אבל בכהן הדיוט א\"צ להשבץ והביא סמוכות לזה. אך הרמב\"ן בפרשת פקודי כתב שהיו הכתונת שוות באהרן ובניו אע\"פ שאמר באהרן ושבצת הכתונת שש ובבניו אמר סתם תעשה כתנות הכוונה היא תעשה כתנות כמו הנזכרת. ויש סמך לדברי הרמב\"ן ורבינו מההיא דאמרינן בפ\"ב דיומא (דף י\"ב) אירע בו פיסול אחר תמיד של שחר במה מחנכין אותו ואיתא תו התם אין בין כ\"ג לכהן הדיוט אלא אבנט. מכל הני נראה דהכתונות היו שוים ועיין שם בתוס' ודו\"ק: " + ], + [], + [], + [ + "מקיפו ומחזירו כרך ע\"ג כרך וכו'. איתא במדרש שהיה הכהן מקיפו סביביו שתי פעמים כנגד לבו של אדם כ\"כ התוס' פ\"ג דערכין (דף ט\"ו) ד\"ה אבנט ובירושלמי ס\"פ בא לו איתא שהיה אורכו ל\"ב אמה יע\"ש: " + ] + ], + [ + [ + "עושה טס של זהב רוחב ב' אצבעות כו'. שיעור זה הוא מדרבנן ומן התורה ליכא שיעור. כ\"כ התוס' פ\"ק דסוכה (דף ה'): " + ], + [], + [ + "שהקורען דרך השחתה לוקה. בעל קרבן חגיגה סי' ס\"ח ס\"ל דדוקא בשאר בגדי כהונה אינו לוקה כי אם דרך השחתה אבל במעיל לוקה אפי' שלא בדרך השחתה ומטי בה ממ\"ש רבינו בפ\"ח מהלכות מעשה הקרבנות דין כ' יע\"ש ולדידי ליתנהו להני מילי: " + ], + [], + [], + [ + "כל אבן מהן מרובע כו'. לא ידעתי דין זה היכא איתיה. ועיין בקרית ספר. ומ\"ש רבינו שמקיפו מלמטה ומד' רוחותיו כן הוא דעת רש\"י שכל האבן היתה משוקעת בתוך הזהב ומטעם זה נקראו אבני מילואים על שם שממלאים את הגומא אבל הרמב\"ן בפרשת תרומה כתב שהיו עושין מלמטה מושב כמדת האבן ומוציאין ממנו מזלג שלש השנים שיאחזו את האבן ע\"כ וכבר נוהגין כן היום באבן יקרה כדי שתהא נראית מכל צד וקורין אותו בלשון תורגמה ג\"א רדאקל\"י וכתב עוד שדעת אונקלוס הוא ג\"כ כסברא זו: " + ], + [ + "ומפתח על האבנים שמות השבטים כו'. בפרק עגלה ערופה (דף מ\"ח) אמרינן אבנים הללו אין כותבין אותם בדיו משום שנאמר פתוחי חותם ואין מסרטין עליהם באיזמל משום שנאמר במלואותם אלא כותב עליהם בדיו ומראה להם שמיר מבחוץ והן נבקעות מאליהם כתאנה זו שנבקעת בימות החמה ואינה חסרה כלום וכבקעה זו שנבקעת בימות הגשמים ואינה חסרה כלום ע\"כ. והרמב\"ן ז\"ל בפרשת תרומה צידד לומר שדין זה אינו אלא באבני החשן דכתיב בהו במילואותם אבל אבני האפוד מסרטין אותם באזמל ומה שכתב איכא שמיר דאייתי משה לאבני אפוד החושן יקרא אפוד בדרך העברה ע\"כ. ולא ידעתי אמאי השמיט רבינו כל זה: " + ], + [], + [ + "ששה על אבן זו כו'. (א\"ה עיין בס' גט פשוט סי' קכ\"ט ס\"ק קכ\"ז): " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "מצות עשה לעשות בגדים אלו וכו'. רש\"י בפרשת כי תשא עלה דקרא דואת בגדי השרד פי' דהיינו בגדי המסעות שהיו מכסים בהן את הארון וכן פירש בפרשת פקודי אך מסוגיית הגמרא יומא (דף ע\"ב) מוכח דס\"ל דבגדי השרד הם בגדי כהונה וכן פי' הרמב\"ן בפרשת כי תשא אלא שהוא ז\"ל סובר דבגדי שרד הם בגדי כ\"ג ומן הסוגיא הנזכרת נראה שבגדי שרד כולל לכל כהנים וראיתי לרש\"י בפרק ראשית הגז (דף קל\"ח) שכתב דבר הראוי לשירות לתכלת דבגדי שרד וכתב עליו הרב בעל תיו\"ט שם דרש\"י בפי' התורה מפרש כפי פשוטו של מקרא וכמו שהשרישנו הרא\"ם ז\"ל בכמה מקומות אך בפי' הגמרא נטה אחר דברי רז\"ל דס\"ל דבגדי שרד הם בגדי כהונה ונקט בלישניה בגדי שרד לפי שתרגם אונקלוס בגדי שמושא ועיקר ילפותא דהכא הוא משום דכתיב לעמוד לשרת. ומ\"ש רבינו וכ\"ג ששימש בפחות מח' בגדים אלו חייב מיתה כזר ששימש דוקא בעבודה תמה דומיא דזר והכי איתא בפרק בתרא דזבחים (דף קי\"ב) וכ\"כ מרן לקמן בסוף הלכות ביאת מקדש יע\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עשו בבית שני אורים ותומים כו'. עיין לעיל רפ\"ד מהלכות בית הבחירה ובמ\"ש הראב\"ד שם: " + ], + [ + "וכיצד שואלין עומד הכהן וכו'. גרסינן בפ\"ו דיומא (דף ע\"ג) כי אתא רבין אמר נשאל בהם איתמר תניא נמי הכי בגדים שכ\"ג משמש בהם משוח מלחמה נשאל בהם ע\"כ. וכעת לא ראיתי לרבינו שהביא דין זה: " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Warsaw, 1881", + "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI" + ] + ], + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Haflaah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Haflaah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/Warsaw, 1881.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..dda31bb6e6d55c801de2c26956cd85e8395875cb --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Haflaah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/Warsaw, 1881.json @@ -0,0 +1,177 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Oaths", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI", + "versionTitle": "Warsaw, 1881", + "license": "Public Domain", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שבועות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Haflaah" + ], + "text": [ + [ + [], + [ + "ואין שבועת ביטוי נוהגת וכו'. נסתפקתי באומר שבועה שיקח פלוני מנה ממני אי הויא שבועת ביטוי דומיא דאתן או הויא שוא דומיא דיזרוק ויש צדדים לכאן ולכאן, ועיין בהריב\"ש סי' שפ\"ז: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "והוא כדי שיאמר כו'. עיין במ\"ש הכ\"מ ודבריו תמוהים אצלי דאדרבה מסוגיא זו איכא תברא למה שפסק רבינו ז\"ל דתוך כ\"ד הוי שאלת תלמיד לרב ואליבא דר\"י כדי שאלת תלמיד לרב דנפיש לית ליה דהוי תוך כדי דבור וכי אית ליה דהוי תוך כדי דבור היינו כדי שאלת רב לתלמיד דזוטר מילייהו וכל זה הוא פשוט באותה סוגיא, עוד הוקשה למרן מההיא דפ\"ק דמכות, ואני גברא רבא קא חזינא ותיובתא לא קא חזינא דאדרבא סוגיא דמכות מוכחת כסברת הר\"ם דפסק דהוי כדי שאלת תלמיד לרב ומ\"מ אי איכא מאן דפסק דהוי כדי שאלת רב לתלמיד ההיא דמכות לא הוי תיובתיה דאיכא למימר דהכי קאמר דאפילו למ\"ד דהוי כדי שאלת תלמיד לרב דנפיש קשיא אבל לעולם דלפי האמת אינו אלא כדי שאלת רב לתלמיד וכר\"י. ואני סבור שיש חסרון לשון בדברי מרן ומרן בתחלה הוקשה לו על פסק הר\"ם מההיא דמרובה דאית ליה לר' יוסי דתוך כדי דיבור דהוי כדיבור לא הוי אלא כדי שאלת רב לתלמיד וידוע דהלכה כר\"י וא\"כ למה פסק הר\"ם דהוי כדי שאלת תלמיד לרב דלא כר\"י ואח\"כ כתב ואע\"ג דבפ\"ק דמכות כו' כלומר וכי תימא דטעמיה דהר\"ם דפסק דלא כר\"י הוא משום דסמך על אותה סוגיא דמכות דקאמר סתמא דתלמודא דתוך כדי דיבור הוי כדי שאלת תלמיד לרב לזה כתב דאי מהא לא איריא אלא דכונת הגמרא היא לומר דאפילו למ\"ד דהוי כדי שאלת תלמיד לרב דנפיש מיליה אפ\"ה קשה דטובא הוי אבל לפום קושטא דמילתא הלכה כר\"י דלא הוי אלא כדי שאלת רב לתלמיד ולפי זה הניח דברי הר\"ם בצ\"ע. ומ\"מ אני תמיה בדברי מרן במ\"ש וידוע דהלכה כר\"י לגבי ר\"מ דמשמע דס\"ל דר\"מ חולק על ר\"י בדין זה דתוך כדי דיבור ולא ראיתי רמז מזה דע\"כ לא פליגי אלא בנתכוון לכך מתחלה לומר הרי זו תמורת עולה ותמורת שלמים דר\"מ אית ליה תפוס לשון ראשון או משום דהוי כאומר תחול זו היום ואח\"כ תחול זו ור\"י אית ליה דכיון דא\"א לקרות שני שמות כאחד דבריו קיימין ותרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים אבל בנמלך לא איירי ר\"מ ואפשר דמודה לר\"י וצ\"ע. ועיין בהרא\"ש שכתב ואין הלכה לא כר\"מ ולא כרבי יוסי ודבריו צ\"ע. ודע דטעמא דהר\"ם דפסק דלא כר' יוסי הוא משום דסמך על הסוגיא דריש פ\"ד דנזיר עלה כ' דקאמר התם סתמא דתלמודא וכמה כדי שיאמר תלמיד לרב וכן כתבו התוס' במרובה עלה ע\"ג ד\"ה כי דפסקינן הלכתא דהוי כדי שיעור תלמיד לרב כריש לקיש וכרב אחא דמכות והתימה על מרן איך לא הביא דברי התוס' הללו ועיין בשיירי כנה\"ג סי' כ\"ו בהגהת ב\"י אות ה'. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פט\"ו מה' מעשה קרבנות): " + ] + ], + [ + [ + "כל הנשבע שבועה כו'. בפ\"ג דשבועות ת\"ר האדם בשבועה פרט לאנוס. וסברת מהרש\"ך היא דאין לחלק כלל בין אונסא דשכיח לאונסא דלא שכיח וכן אין לחלק כמו שחלק מוהריב\"ל בין היכא דאיכא אומדנא להיכא דליכא אומדנא אלא בכל גוונא הוי טענת אונס זולת בגט משום דאין טענת אונס בגיטין ותמה על רבינו ירוחם דאוקי למתניתין דנדרים כשעכבו נהר דגדל הנהר מהפשרת שלגים דהוי מילתא דלא שכיח דלקושטא דמילתא אפילו באונסא דשכיח הוי אונס. הן אמת דמה שהביא מתשובת הרא\"ש על ראובן ששדך בתו כו' וכן מדברי רש\"י שכתב והוא דלא אניס באונסא דמוכחא לאנשי כהאי דלעיל דפסקיה מברא והכריח משני המקומות הללו דאפילו באונסא דשכיח הוי אונס אין ראיה כלל דאיכא למימר דשאני נדון הרא\"ש דאיכא אומדנא וכמבואר בדברי הרא\"ש וכן בההיא דרש\"י דקאי עלה דההיא דאתפיס זכותיה וקאמר אי לא אתינא מכאן ועד ל' יום ליבטלן הני זכותי התם נמי איכא אומדנא דמסתמא לא בטל זכיותיו אלא כשהיה יכול לבוא בלא שום אונס כלל. ומ\"מ לסברת מוהריב\"ל קשה ההיא דרבינו ירוחם דאוקי למתני' דנדרים באונסא דלא שכיח וכן הרא\"ש מלבד מ\"ש בחידושיו בפסקיו נמי אוקי למתני' שגדל הנהר מהפשרת שלגים דהוי מילתא דלא שכיחא אע\"ג דאיכא אומדנא דלא עלה דעתו לאסור נכסיו על חבירו אם לא יאכל עמו אלא כשיוכל לבא בלא אונס כלל וכמ\"ש הר\"ן וכן מדברי הגמרא קשה דמאי מותיב לרבא מההיא דאי לא אתינא מכאן ועד ל' יום שאני התם דליכא אומדנא וכמ\"ש מוהריב\"ל אבל בההיא דאתפיס זכותיה איכא אומדנא וכדכתיבנא, ועיין בתשובת הרשב\"א סימן תשע\"א דהיכא דהוי אונסא דשכיח אין טענת אונס. סברת מהר\"א ששון היא שיש לחלק באונסים דאונסא דשכיח טובא לא הוי אונס משום דאיבעי ליה לאתנויי ואונסא דשכיח ולא שכיח בגט אינו אונס משום צנועות ומשום פרוצות אבל בעלמא הוי אונס ואונסא דלא שכיח כלל אפילו בגט הוי אונס וההיא דהרא\"ש דראובן ששדך בתו והעני כו' עוני מילתא דשכיח ולא שכיח, אך במ\"ש הריב\"ל דהיכא דאיכא אומדנא אפי' במילתא דשכיח הוי אונס בסברא זו לא החזיק הרב וכמו שנראה מדבריו ובזה אתו דברי רבינו ירוחם והרא\"ש דאוקימו למתני' שגדל הנהר מהפשרת שלגים על נכון דהוי מילתא דשכיח ולא שכיח ומ\"מ לא פליג עליה דמוהריב\"ל בפירוש והנראה דאין ולאו ורפיא בידיה. עוד כתב הרב דמתני' דנדרים ליכא אומדנא טובא ומ\"ה הוצרכו הרא\"ש ורבינו ירוחם לאוקומי מתני' באונסא דשכיח ולא שכיח. עוד כתב הרב דלא תיקשי למוהריב\"ל דמאי פריך בגמרא לרבא מההיא דפסקיה מברא לימא דשאני התם דליכא אומדנא אבל בההיא דרבא איכא אומדנא משום דההיא דרבא האומדנא היא להפך וכמ\"ש התוס', ול\"נ דאין ראיה כלל מדברי התוס' משום דהם לא כתבו אלא לרב הונא דס\"ל דאפילו באונסא דלא שכיח כלל לא הוי אונס והוקשה להם סברא זו וכתבו דשאני ההיא משום שמודה שהשטר פסול לכך אמר ליבטלן זכוותיה אפילו באונס דלא שכיח דהודאת ב\"ד כמאה עדים דמי והא מודה שראיותיו שקר שהרי אינו מוחל לו שום דבר אלא מטעם הודאה ופירוש זה לא הוי אלא לרב הונא דס\"ל דאפי' באונסא דלא שכיח לא הוי אונס אבל לרבא פשיטא דס\"ל דהוי מטעם מחילה ומש\"ה היכא דאניס לא מחל וא\"כ איכא אומדנא דמסתמא לא מחל אלא כשיוכל לבוא בלא שום אונס ומ\"מ איכא למימר דאף לרבא הוי טעמא משום הודאה ומ\"מ היכא דאניס אפשר דליכא הודאה דדילמא לא הודה אלא כשיוכל לבא בלא אונס אבל באניס ליכא הודאה אבל אומדנא ליכא דהא אפשר שהמציאות הוא אמת שהראיות הם שקר ומש\"ה פריך בגמרא לרבא מההיא דפסקיה מברא וכי היכי דהתם ליכא אומדנא משום דאפשר שרצה לתת גט אפילו היכא דאניס כנושא דרבא נמי ליכא אומדנא דאפשר שרצה להודות אפילו באניס לפי שאפשר שהמציאות היא אמת כיון דמטעם הודאה קא אתי. כתב הרב בעל פני משה בח\"א סי' ס\"ב שמוהרש\"ך החזיק בכל עוז ותקע עצמו לדבר הלכה כסברת מוהריב\"ל דכל דאיכא אומדנא דמוכח אפילו באונסא דשכיח טובא ולא אתני אין בכך כלום כו' והכריח דבריו מכמה הכרחיות ובפרט מתשובת הרא\"ש וכן מהרא\"ש ס\"ל כסברת מוהריב\"ל ודבריו תמוהים הם בעיני דאדרבא מהרש\"ך החזיק בכל עוז לדחות סברת מהריב\"ל ורוח אחרת אתו דאפילו באונסא דשכיח טובא וליכא אומדנא הוי אונס זולת בגיטין ועל זה הביא ראיה לדבריו מתשובת הרא\"ש. והנה כשבא לפסוק הלכה בנדון דידיה לא נסתייע כלל מסברת מוהריב\"ל אף בנושא שלא היתה האומדנא ניכרת ולא אתי אלא משום דאזיל לשיטתיה דאף באונסא דשכיח הוי אונס ודברי מוהריב\"ל הניחם בצ\"ע כמו שנראה מדבריו. סוף דבר כל דברי מהרש\"ך מורים באצבע דלא ס\"ל כסברת מוהריב\"ל ומהרא\"ש ג\"כ אף שלא דחה דברי מוהריב\"ל מ\"מ לא החזיק בהם וכבר כתבתי לעיל דאין ולאו ורפיא בידיה:
עוד כתב הרב דע\"כ רבא מיירי אפילו באונסא דשכיח ממאי דמקשו לרבא ממתני' דה\"ז גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן עד י\"ב חדש ומת תוך י\"ב חדש ה\"ז גט ואמאי הא מינס איתניס ותירצו כו' ומאי הקשו דלמא שאני מיתה דשכיחא כדאמרינן בפ' כל הגט וה\"ל לאתנויי שאם ימות תוך יב\"ח דלא להוי גיטא מדלא משני הכי ש\"מ דרבא אפילו באונסא דשכיח מיירי ע\"כ. ודבריו תמוהים משום דמיתה לא מיקרי שכיח וכדמוכח בריש כתובות עלה דההיא דאמר רבא ולענין גיטין אינו כן ואמרינן מנא ליה לרבא הא אילימא מהא דתנן ה\"ז גיטך אם לא באתי מכאן ועד י\"ב חדש ומת בתוך י\"ב חודש אינו גט מת הוא דאינו גט הא חלה ה\"ז גט ודילמא כו' והכרח הקס\"ד הוא דאי טעמא דמתני' הוי משום דהוי אונס ניתני חלה וכ\"ש מת וכמ\"ש התוס' שם ואי אמרת דמיתה שכיח אימא דלעולם דטעמא דמתני' הוי משום אונס ותני מת דאפילו דהוי אונסא דשכיח הוי אונס וכ\"ש חלה דהא חלה כתב הרא\"ש בפירוש דהוי שכיח ולא שכיח והוא מוכרח מן הסוגיא דכתובות ועוד דבגמרא קאמר בתר הכי ואלא מסיפא מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י\"ב חודש ומת בתוך י\"ב חודש ה\"ז גט מת וה\"ה לחלה ומנ\"ל הא דילמא שאני מת משום דהוי מילתא דשכיח ועוד דבפ' ר\"א אמרינן מ\"ט דר\"א דאמר קרא כי מתו כל האנשים והא מיתה דנולד הוא ורבנן מאי טעמייהו קסברי הנהו מי מייתו והא כו' אלא שירדו מנכסיהם אלמא דמיתה לא שכיח ומש\"ה אוקמו רבנן לקרא דכי מתו בירדו מנכסיהם דעניות שכיחא וכ\"כ הרשב\"א בפירוש בסי' תשע\"א דמת או חלה הוי שכיח ולא שכיח ולית ליה לאתנויי ויש טענת אונס. ובר מן דין לא ידעתי איך יעלה על הדעת דחלה הוי שכיח ולא שכיח וכמ\"ש הרא\"ש והרב עצמו כתבו ומיתה להוי שכיח דאטו קודם חזקיה קיימין דלא הוי חולשא בעולם. סוף דבר דברים הללו אין הדעת סובלתן וההיא דכל הגט אינו ענין לזה דהתם לגבי עשירות דלא שכיח קרי למיתה שכיח משום דהוי שכיח ולא שכיח ולעולם דלגבי גיטין ונדרים וממון הוי מיתה אונסא דשכיח ולא שכיח דומיא דחלה וכדכתיבנא ועיין במהראנ\"ח ח\"ב סי' ס\"ג שהאריך בזה אי מיתה שכיח:
עוד כתב הרב דכי הדר תו בגמרא ופריך מההיא דאי לא אתינא כו' ותירצו דאונסא דמברא מגליא וכו' ה\"ק כיון דאונסא דמברא מגליא ושכיח ולא אתני עליו וליכא נמי אומדנא דאפשר דלא קפיד אם להוי גיטא מש\"ה לא שמיה מתיא אמנם אי הא דפסקיה מברא הוי מילתא דלא שכיח אע\"ג דליכא אומדנא מ\"מ ה\"א דשמיה מתיא כי קאמר אי לא אתינא מדעתו ורצונו קאמר לא שיארע לו אונס והא דלא אתני משום דלא אסיק אדעתיה וכיון שכן מאי דחלק תלמודא הוא מאי דחלק מהריב\"ל וקשיא לי דלפי סברת הרב דמיתה הוי מילתא דשכיח אכתי תיקשי דהוה מצי לתרוצי בפירכא דאם לא באתי מכאן ועד י\"ב חדש ומת דשאני מיתה דשכיח והפירוש יהיה כפי' שאני מברא דמגליא אונסיה ולמה איצטריכו למימר דשאני התם דאי ידע דמיית לאלתר גמר ויהיב גיטא כלומר שהאומדנא היא בהפך ובלאו הכי מיתרצא ליה קושיא דכיון דליכא אומדנא והוי מילתא דשכיח מש\"ה לא הוי אונס דומיא דמברא אלא ודאי דמיתה הוי שכיח ולא שכיח ומש\"ה איצטריכו למימר דשאני התם שהאומדנא היא להפך דאי לאו הכי כיון דלא הוי מילתא דשכיח אע\"ג דליכא אומדנא הוי אונס לפי הקס\"ד דקיימינן אליבא דמ\"ד דיש אונס בגיטין:
עוד כתב הרב לתרץ מה שהקשה מהרש\"ך לרבינו ירוחם דמוקי ההיא דנדרים במי שהדיר חבירו שיאכל אצלו ועכבו נהר שגדל הנהר מהפשרת שלגים דהוי מילתא דלא שכיח דהא לפי המסקנא דקי\"ל דאין אונס בגיטין אין אנו צריכים לחלק בין אונסא דשכיח ללא שכיח ומלבד גיטין הכל הוי אונס אפילו שכיח וכהאי גוונא הקשה למהריב\"ל. והנה לקושיות הללו כבר תירצם יפה הרב מהר\"א ששון דאשתמיטתיה למהרש\"ך מ\"ש התוס' והרא\"ש בריש כתובות ובפ' מי שאחזו דאפילו לפי המסקנא אונסא דשכיח לא הוי אונס בשום מקום. אך מה שיש מן הקושיא הוא דהא בההיא דנדרים איכא אומדנא דמסתמא לא עלה על דעתו לאסור נכסיו על חבירו אם לא יאכל עמו אלא שיוכל לבא בלא אונס וא\"כ למה הוצרך רבינו ירוחם לאוקמי דעכבו נהר דנדרים דהוי שגדל הנהר מהפשרת שלגים דהוי מילתא דלא שכיח הרי למדנו מוהריב\"ל דהיכי דאיכא אומדנא אף במילתא דשכיח הוי אונס וכבר הקשה קושיא הלזו מהרש\"ך ומהרא\"ש תירץ דבמתני' דנדרים אין האומדנא כל כך ברורה ולא נתן טעם לדבריו. אך הרב בעל פני משה כתב שיש לחלק בין כשאדעתא דהכי תלוי בדעת המתחייב לכשאדעתא דהכי איננו תלוי בדעת המתחייב כי אם בדעת המחייב כגון בההיא דנדרים שהדירו חבירו מנכסיו אם לא יאכל אצלו נמצא שאדעתא דהכי איננו תלוי אלא בדעת האוסר ומפסיד אותו וא\"כ ליכא אומדנא כיון דלא מטי למדיר שום פסידא אדרבא אית לן למימר כיון שאונסא דשכיח הוא ולא חש להתנות שרצונו היה להדיר את חבירו מנכסיו בהחלט כל זמן שלא יאכל אצלו אפילו שיהיה על צד האונס מדלא אתני על הדבר ולזה הביא דברי הר\"ן והאריך בפירושם. והנראה מכונת דבריו שלא נסתייע מהר\"ן אלא משום דמוקי לההיא דנדרים דאדריה מזמין למזומן אבל משאר דברי הר\"ן ליכא סיעתא כלל לדברי הרב ואדרבה הר\"ן קאי לאידך גיסא דאף למ\"ד דאונס לא הוי טענה כיון דלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה בגוונא דמתני' הוי אונס דליכא למימר כיון דלא אתני איהו דאפסיד אנפשיה שהרי המדיר לא עליו היתה גרם הפסידה. והנה לא הביא דברי הר\"ן אלא לומר שהמדיר היה המזמין. והנה הר\"ן אזיל לשיטתיה שפירש בשמעתא דנדרי זרוזין בההיא דאמרינן מי סברת דאדריה זמינא למזמינא לא זמינא אדריה למזמינא דהכונה היא שלבקשת המזומן נדר המזמן וקרי ליה דזמינא נדריה למזמינא כיון שהוא לבקשת המזומן. אך הרא\"ש פירש שהמזומן הוא הנודר וכן פירש רבינו ירוחם נתיב י\"ד ח\"ד וא\"כ אזדא ליה תירוץ הרב דהא כל מאי דקיימינן הוא להרא\"ש ולרבינו ירוחם למוקמי למתני' שגדל הנהר מהפשרת שלגים ולדידהו דמתני' איירי שהנודר הוא המזומן וא\"ל המזומן למזמין מודרני מנכסיך אם לא אוכל אצלך וכמ\"ש הרא\"ש א\"כ איכא אומדנא גדולה דמסתמא לא אסר נכסי חבירו עליו אלא כשיוכל לבוא בלא אונס וא\"כ אפילו באונסא דשכיח הוי אונס וכמו שלמדנו מהריב\"ל. הא דאמרינן נדרי אונסין כיצד חלה הוא או שחלה בנו ה\"ה חלה אביו כ\"כ הריב\"ש סי' קנ\"ז ועיין בסי' שפ\"ז ודוק. מדברי מהרי\"א סימן ע\"ג נראה דבאונס מבורר להריגת נפש חלה השבועה משום דאגב אונסיה גמר ומקני וכ\"נ ממ\"ש המרדכי פ' הנזקין בשם מהר\"ם במעשה ביהודים שדחקו את חביריהם. אלא שאני תמיה מהא דאמרינן מכאן מודעא רבה לאורייתא ועיין מ\"ש מרן בח\"מ סי' ר\"ה אההיא דלא היה סיקריקון ביהודה וצ\"ע. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר בה' מכירה):
כתב מרן הב\"י י\"ד סי' רכ\"ח בשם הריב\"ש וז\"ל על מי שלא קיים פו\"ר וקבל חרם ונדוי שלא לישא אשה על אשתו כי אם ברצונה ועבר ונשא אחרת כו' כבר נראה שהיתה כונתו לרצותה שתתן לו רשות כו' וא\"כ כל שפייס אותה בדברים שאשה שכמותה היתה מתרצית בכך ולא נתרצית לו י\"ל שהוא אנוס דומיא דמאי דאמרינן בפ' כל הגט וכו'. ועיין בתשובות הרדב\"ז סי' א' שנסתייע מתשובה זו להיכא דנשבע סתם שלא ישא אשה אחרת עליה. ולדידי לא אמרה הריב\"ש אלא באומר כי אם ברצונה ובהצטרפות הטעם שכתב דנראה שהיתה כונתו לרצותה שתתן לו רשות וכו' הא לאו הכי פשיטא דאין כאן טענת אונס ולא דמי כלל לההיא דפ' כל הגט וזה פשוט בעיני ודו\"ק:
כתב הריב\"ש סי' ק\"ג ובנדון זה כל שאין לו במה לשלם אין לך אונס גדול מזה כו' ואע\"פ שנשבע אין עונשין אותו עד שיהיה ידוע שיש לו ואינו משלם אבל עושין לו כפי הסדר שכתב הרמב\"ם פ\"ב מהל' מלוה ולוה וכו'. ואם כונת הרב היא על הסדור אין דין זה מוסכם שיש מי שכתב דהיכא שנשבע ליכא סידור ואפילו מגלימא דעל כתפיה וכבר הביא מרן סברא זו בשם ס' חזה התנופה יע\"ש. (א\"ה עיין לקמן פ\"ה מהל' אלו דין כ') אונס ממון לא חשיב אונס כדי שיעבור על מה שנשבע כ\"כ הריב\"ש סי' שפ\"ז ועיין בסי' ת\"ס דנראה שיש קצת סתירה לזה ודוק שפירש ההבדל רב ביניהם דשאני הכא שהאונס הוא שאונסין אותו במה שנשבע שלא לקיים וכן בנדון הרשב\"א ג\"כ הכי הוא ולפיכך אף שהוא אנוס אונס ממון פטור מטעם אומדנא דאמרינן אדעתא דהכי לא נשבע. אבל בההיא דסי' שפ\"ז הסוכן לא עכבו כדי שיעבור על שבועתו אלא עכבו משום תכלית אחר אלא דממילא אינו יכול לקיים שבועתו כי אם ע\"י ממון לזה כתב הרב דחייב לפזר ממון כדי שלא יעבור על שבועתו:
עוד כתב הריב\"ש סימן שפ\"ז אבל בנדון זה שנשבע לבקשת קרובה של האשה ולמלא רצונו ואין הענין מוכח שהיה רצון שניהם מתחלה שלא תחול השבועה כו' אפילו יאמר הנשבע אדעתא דהכי לא נדרי ה\"ז פתח היתר והוא אינו מיחל לעצמו ואפילו חכם לא ימצא לו פתח שהרי הוא נולד כו'. וטעמא אחרינא איכא דזה נשבע לתועלת חבירו ואין מתירין לו אלא בפניו ודוק: " + ] + ], + [ + [ + "מי שנשבע שלא יאכל היום כלום כו'. נראה דס\"ל דכשם דחצי שיעור אסור מן התורה בכל האיסורים ה\"נ בנשבע שלא יאכל אסור לאכול פחות מכשיעור. ואני תמיה בדין זה דבשלמא בשאר איסורים גזרת הכתוב הוא דהאוכל כשיעור ענוש יענש ואם אכל פחות שלא יענש אבל יש איסורא בעלמא. אך במי שנשבע שלא יאכל אי אמרת דסתם אכילה היא בכזית א\"כ זה לא קיבל עליו שלא לאכול כי אם כזית ולמה יאסר בפחות מכזית. ובשלמא לר\"ל דס\"ל דחצי שיעור הוא מדרבנן משום סייג אפשר דאף בשבועות נמי אסור מדרבנן לאכול פחות מכשיעור משום סייג אך לר\"י דאית ליה דאיסור חצי שיעור הוא מה\"ת בנשבע שלא יאכל מהי תיתי שיאסר בחצי שיעור. שוב ראיתי להר\"ן בחדושיו לשבועות הובאו דבריו בתשובות מהר\"ם גלאנטי ז\"ל (דף ק\"ט) שכתב כדברי אלה וז\"ל מי שנשבע שלא יאכל מותר לו לכתחלה לאכול פחות מכשיעור דלא דמי לשאר איסורין שבתורה דקי\"ל כר\"י דאמר חצי שיעור אסור מן התורה ואפילו ר\"ל דפליג עלה מודה דאסור מדרבנן דהני מילי באיסור תורה אבל הכא איסור הבא מעצמו הוא וכיון שלא נתכוון אלא לכזית פחות מכזית היתר גמור הוא ותמהני מהר\"ם שכתב בפ\"ד מהל' שבועות מי שנשבע כו' וכן בפ\"א מהל' נדרים כתב אמר אכילת פירות מדינה כו' אינו לוקה עד שיאכל כזית דמשמע דאיסורא מיהא איכא ע\"כ. ולפי דרך זה יישב סוגית הגמרא דשבועות (דף כ\"ב) דאמרינן א\"ה אמאי מצטרפות סוף סוף זיל הכא ליכא שיעורא כו' דהכונה היא בשלמא לדידי דאמינא דבקונמות בעינן שיעורא אע\"פ שלא הזכיר בהם אכילה מצטרפין משום דאע\"ג דלא מיחייב אלא בכשיעור מ\"מ חצי שיעור שבו אינו היתר גמור אלא הרי הוא ככל איסורין שהרי לא הזכיר בו אכילה שיהא משמע מדבריו שיוכל לאכול לכתחלה פחות מכשיעור ולפום הכי מצטרפין. אלא לדידך דלא מצית מוקמת לה אלא בשהזכיר בהם אכילה כיון שכן חצי שיעור שבכל אחד היתר גמור הוא לו ולכתחלה יכול לאוכלו שהרי הוא כמו שהתנה כך בשבועתו והיאך יצטרף לחייבו ע\"כ. וכן פירש סוגיא זו הרמב\"ן בחדושיו (א\"ה כמו שתראה בלשונו שנעתיק לקמן בפרקין יע\"ש),והנראה מדברי הר\"ן הוא שמוסיף על סברתנו וס\"ל דאף לר\"ל דאית ליה דחצי שיעור אסור מדרבנן בנשבע שלא יאכל ליכא איסורא כלל. ומיהו לדידי אין זה מוכרח דכיון דלר\"ל איסור חצי שיעור הוא מדרבנן משום סייג אפשר דאף בשבועות עשו סייג לאסור חצי שיעור. שוב ראיתי להר\"ן בפ\"ג דשבועות שחזר בו ממ\"ש בחידושיו והסכים לדעת רבינו מדאמרינן ביומא דטעמיה דר\"י הוא משום דחזי לאיצטרופי ובשבועות נמי אע\"פ שאין בכלל דבריו אלא שיעור שלם ה\"מ למלקות ולקרבן אבל כיון דחזי לאיצטרופי ולהשלימה לכזית איסורא מיהא איכא דאע\"ג דהתם ביומא בריבויא דכל חלב מייתינן חצי שיעור הא ודאי ההוא רבויא לא כתיב אלא גבי חלב ואפ\"ה ילפינן מיניה לכל איסורין משום דפשיטא לן דלא אסריה רחמנא אלא משום דחזי לאיצטרופי ולמה לא יהיה דין שבועות כדין שאר איסורין ע\"כ. הכלל העולה שדין זה אם בשבועות אסור מה\"ת בחצי שיעור הוא מחלוקת בין הראשונים ז\"ל דלהרמב\"ן וליש מי שאומר שהביא הר\"ן מותר לכתחלה לאכול פחות מכשיעור ואפילו איסור דרבנן ליכא. ולדעת רבינו והר\"ן ז\"ל אסור מה\"ת לאכול פחות מכשיעור ככל שאר האיסורין. ומ\"מ אני תמיה בזה דבשלמא אם נאמר דסתם אכילה היא בכזית אלא דגזרת הכתוב היא שיאסר אף בפחות מכזית משום דחזי לאיצטרופי יש פנים לסברת רבינו הלזו דאית ליה האי דינא אף בשבועות מטעמא דכתב הר\"ן דנהי דהוא לא אסר על עצמו כי אם בכזית מ\"מ גזרת הכתוב הוא דכל דבר האסור על האדם שיאסר אף בחצי שיעור משום דחזי לאיצטרופי. אך להרא\"ם ז\"ל דאית ליה דסתם אכילה היא כל שהוא אלא דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה ואוקמיה אכזית לעונשין. (א\"ה כמו שנתבאר בדברי הרב המחבר בהלכות חמץ ומצה יעו\"ש באורך) בנשבע שלא יאכל אמאי לא יענש אף בפחות מכשיעור כיון דמשמעות אכילה הוא אפילו כל שהוא וזה נשבע שלא יאכל א\"כ הרי בפירוש אסר עצמו אפילו בכל שהוא ובמפרש קי\"ל דלוקה אף בכל שהוא, (א\"ה כמו שיתבאר לקמן בפרקין דין ב') ולדעת הרא\"ם מה הפרש יש בין מפרש לנשבע שלא יאכל וצ\"ע:
ודע דבר\"פ ג' דשבועות תנן שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב דברי ר\"ע א\"ל לר\"ע היכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב שזה חייב ע\"כ. ויש לדקדק במחלוקת זה דלא ימנע אם בלשון בנ\"א אכילה היא בכל שהוא מ\"ט דרבנן והלא בנדרים ושבועות אין אנו הולכין אלא אחר לשון בנ\"א (א\"ה כמבואר) ואם בלשון בנ\"א סתם אכילה אינה אלא בכזית מ\"ט דר\"ע דאמר דאף אם אכל כל שהוא חייב. ולומר דפליגי אם בלשון בני אדם אכילה היא בכזית או בכל שהוא. דבר זה לא ניתן ליאמר כלל. והנראה מדברי רש\"י במתני' ובגמרא (דף כ\"א) הוא דלשון בני אדם אכילה היא בכל שהוא ומש\"ה מחייב ר\"ע אלא דרבנן אזלי בתר אכילה של תורה שאינה אלא בכזית. ואפשר דע\"כ לא אמרי דבנדרים ושבועות דאזלינן בתר לשון בני אדם אלא כשלשון תורה אינו חולק על לשון בני אדם אך כשלשון תורה חולק אז לא אזלינן בתר לשון בני אדם כי אם בתר לשון תורה ומש\"ה ס\"ל לרבנן דמי שנשבע שלא יאכל אינו חייב עד שיאכל כזית ור\"ע ס\"ל דאזלינן בתר לשון בני אדם אף במקום שהוא הפך לשון תורה ומש\"ה חייב אף באוכל כל שהוא:
אך ראיתי בירושלמי רפ\"ז דנדרים א\"ר יוחנן הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם א\"ר יאשיה הלכו בנדרים אחר לשון תורה מה נפיק מה ביניהון קונם יין שאיני טועם בחג על דעתיה דר' יוחנן אסור ביו\"ט האחרון ע\"ד דר' יאשיה מותר ע\"כ (א\"ה עיין בט\"ז י\"ד סי' ר\"כ וא\"ח סי' תרס\"ח) . ואין ספק דקי\"ל כר\"י דאזלינן בתר לשון בני אדם אף שהוא נגד לשון תורה וכמו שפסק הר\"ן ז\"ל. ובר\"פ ד' דערכין (דף י\"ט) אמרינן דאורייתא קיבורת כולה בנדרים הלך אחר לשון בנ\"א אלמא אזלינן בתר לשון בני אדם אף לקולא ואינו שוקל אלא עד האציל. וא\"כ איך יתכן דרבנן ס\"ל דאזלינן בתר לשון תורה. ועוד דאף ר' יאשיה לא אמרה כי אם לחומרא דהיינו היכא דלשון תורה אוסר יותר מלשון בני אדם אבל לקולא לא אמרה וכדאיתא התם בירושלמי. והכא דלשון בנ\"א אוסר יותר מלשון תורה אף ר' יאשיה מודה דאזלינן בתר לשון בנ\"א. והנראה אצלי דהכא טעמייהו דרבנן לאו משום דאזלינן בתר לשון תורה אלא משום דמסתמא זה לא אסר על עצמו אלא כשיעור איסורי תורה ולא יותר מאיסורי תורה. וא\"ת אי משום האי טעמא בקונמות נמי נימא דמסתמא זה לא אסר על עצמו כי אם כשיעור איסורי תורה ואילו בדף כ\"ב אמרינן דבקונמות דברי הכל בכל שהוא. לא קשיא משום דבשלמא כשהזכיר אכילה בלשון תורה הוי כזית בזה הוא דאמרינן דאף דבלשון בנ\"א הוי בכל שהוא מ\"מ אמרינן שזה דעתו היה אסתם אכילה שבתורה משום האומדנא שכתבנו שאין דעתו לאסור על עצמו יותר מאיסורי תורה. אבל בקונמות כיון דלא הזכיר אכילה אף דאיכא אומדנא לא מהני כלל משום דכיון דלא הזכיר אכילה הוי כמפרש. ומכאן ג\"כ נראה שיש סתירה לדברי הרא\"ם שכתבנו דאית ליה דסתם אכילה שבתורה היא בכל שהוא דא\"כ מ\"ט דרבנן דאף דנימא שדעתו אסתם אכילה שבתורה הא סתם אכילה שבתורה הוי כל שהוא וכ\"ת דהרב יאמר דטעמייהו דרבנן הוא משום אומדנא דמסתמא זה לא אסר על עצמו אלא כשיעור דענש הכתוב באיסורי תורה. זה אינו דא\"כ גם בקונמות נאמר אומדנא זו וע\"כ לומר דטעמא דשבועה הוא משום דהזכיר אכילה וכדאיתא בגמרא. ולפי דברי הרב לא מהני כלל מה שהזכיר אכילה דהא איהו ס\"ל דסתם אכילה שבתורה היא בכל שהוא. ומיהו יש ליישב בדוחק דהכונה היא דרבנן ס\"ל שדעתו של זה שנשבע שלא יאכל הוא כסתם אכילה שבתורה דאיכא עונש בכשיעור ואיסור בכל שהוא אף זה שנשבע שלא יאכל דעתו הוא ליאסר בכל שהוא אלא שאין דעתו ליענש אלא בכשיעור דומיא דאיסורי תורה ולפי זה נתיישבה הקושיא שהקשינו למעלה להרא\"ם ז\"ל. אך הרואה יראה כמה יש מהדוחק בדברים אלו ודברי הרא\"ם צריכים תלמוד:
ויש להסתפק בנשבע שלא יאכלנה דקי\"ל דאינו לוקה עד שיאכל את כולה אם נאמר ג\"כ דאיסורא מיהא איכא בכל שהוא שאוכל מהככר משום דחזי לאיצטרופי. או דילמא באומר סתם אכילה שלא אוכל ולא פירש אף דסתם אכילה היא בכזית מ\"מ כיון דאיכא למימר נמי כל שהוא אמרינן דכל שהוא נמי אסור משום דחזי לאיצטרופי אבל במפרש אין לנו אלא מה שאמר ולפי צד זה אם נשבע שלא יאכל כזית מותר בפחות מכשיעור כיון שפירש דבריו ואמר כזית. ומיהו הראשון נ\"ל יותר ויש סמך לזה מההיא דאמרינן בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ט) בנשבע שלא יאכל תאנים וענבים דהוו להו ענבים ח\"ש וחצי שיעור לא מיחייב קרבן ואי מישרא שרי קרבן מיבעיא אלא ודאי דס\"ל דיש לו דין ח\"ש דאיסורא מיהא איכא והדברים ק\"ו לנדון דידן. ומיהו ע\"כ אין ראיה זו מכרעת דא\"כ תיקשי מכאן להרמב\"ן דלאותה סברא שהביא הר\"ן דאית להו דליכא איסורא בשבועות באוכל חצי שיעור למאי איצטריך בגמ' לומר דאין מביאין קרבן על ח\"ש השתא מישרא שרי קרבן מיבעיא:
שוב ראיתי הדין מפורש כתבו הטי\"ד סי' רל\"ח וז\"ל שבועה שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל כולה אבל אסור אפילו בכל שהוא. וכ\"כ מרן בשלחנו הטהור יע\"ש. ומ\"מ נ\"ל שאין דין זה מוסכם דהתינח אליבא דרבינו שכתב בפ\"ה מהלכות אלו דין ו' דשבועה חלה על ח\"ש משום דאינו מושבע עליו מהר סיני. אך להרשב\"א שכתב בתשובות סי' תרי\"ו דאין שבועת בטוי חלה על ח\"ש לדידן דקי\"ל כר\"י דחצי שיעור אסור מה\"ת והכריח הדבר מסוגיא דפ' בתרא דיומא וכן הוא דעת התוס' שבועות (דף כ\"ג) סוף ד\"ה דמוקי לה יע\"ש. א\"כ לדידהו לא יתכן לומר דהאומר שלא אוכלנה דאסור בכל שהוא מדין חצי שיעור דהא בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ז) אמרינן דאם אמר שלא אוכלנה והדר אמר שלא אוכל מיחייב תרתי כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו כיון שאכל ממנה כזית חייב שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה וכל הפוסקים הביאו דין זה להלכה ואם איתא דהאומר שלא אוכלנה אסור בכל שהו מדין ח\"ש כי הדר אמר שלא אוכל אמאי חיילא שבועה שניה לסברת האומר דאין שבועה חלה על ח\"ש:
הן אמת שראיתי להרב ב\"ח שרצה לומר דהטור אזיל בשיטת התוס' ופליג ארבינו ואית ליה דאין שבועה חלה על ח\"ש. ולפי מ\"ש יהיו דברי הטור סותרים אלו את אלו שהרי הוא פסק דהאומר שלא אוכלנה אסור אפילו בכל שהו ואי ס\"ל דאין שבועה חלה על ח\"ש איך פסק דהאומר שלא אוכלנה וחזר ואמר שלא אוכל דחלה שבועה. הן אמת שדברי הב\"ח אינן מוכרחים לדעתי דהא אף לדידיה קשה דאמאי לא הביא הטור דאם נשבע שלא יאכל כל שהו מנבלות דשבועה חלה שהרי בשלא אוכל מודים התוס' דחלה ולא פליגי אלא בשאוכל. ומ\"ש דכיון דליתיה בהן אף בלאו ליתיה כד ניים ושכיב אמרה להאי מלתא שלא נאמר כלל זה אלא לקרבן דוקא וכמבואר בדברי רש\"י פ\"ג דשבועות (דף כ\"ד) וכן מתבאר מדברי הרז\"ה בפ\"ג דשבועות גבי נשבע לקיים את המצוה. אך קשה לי ממ\"ש התוס' פ\"ג דמכות (דף כ\"ב) ד\"ה א\"ל כגון דאמר שלא אחרוש וצ\"ע. ומבואר הוא בשבועות בדף כ\"ה דאף למ\"ד דבעינן דאיתיה בלהבא הוא דוקא לענין קרבן וכדאמרינן לא אכלתי לקרבן לא הנחתי למלקות וא\"כ לדידן נמי דבעינן שיהיה לאו והן הוא דוקא לקרבן אבל למלקות לעולם איכא וא\"כ חזרה הקושיא למקומה דאמאי לא הביא הטור דין זה דשבועה שלא אוכל כל שהו מנבלות וטרפות. וא\"כ ליכא למשמע מדברי הטור דפליג על רבינו וכדכתיבנא ועדיין צריך אני להתישב בכל זה. ועיין בספר חוות יאיר סי' ט\"ו:
תנן בריש פ\"ג דשבועות שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב דברי ר\"ע אמרו לו היכן מצינו באוכל כ\"ש שהוא חייב שזה חייב ע\"כ, ובגמרא עלה כ\"ב אמרינן אמר רב פפא מחלוקת בשבועות אבל בקונמות דברי הכל בכל שהוא מ\"ט קונמות נמי כיון דלא מדכר שמה דאכילה כדמפרש דמי מיתיבי ב' קונמות מצטרפין ב' שבועות אין מצטרפין ר\"מ אומר קונמות כשבועות ואי סלקא דעתין חייב בכל שהו למה לי לצרף עד כאן, ויש לדקדק דזה המקשה מה היה סבור בכונת הברייתא דחלקו בין שבועות לקונמות פירש רש\"י דהמקשה היה סבור דב' שבועות היינו שהזכיר אכילה על כל אחד דאמר שבועה שלא אוכל זו ושבועה שלא אוכל זו ומשום הכי אין מצטרפין אבל בקונמות אף שאמר קונם זו עלי וקונם זו עלי כיון שלא הזכיר אכילה בכל אחת מהם מצטרפין לכזית ור\"מ אומר דקונמות כשבועות דכיון דהזכיר שתי פעמים קונם אף שלא הזכיר אין מצטרפין דומיא דשבועות אך לר\"פ דקונמות בכל שהו חייב למה לי לצרף ותירצו דאמר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו עלי קונס קונם דכיון דהזכיר אכילה בעינן שיעור והקשו אי הכי אמאי מצטרפות סוף סוף זיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא ותירצו דאמר אכילה משתיהן עלי קונם והקשו דכוותה גבי שבועה דאמר שבועה שלא אוכל משתיהן אמאי אין מצטרפין ותירצו אמר רב פנחס שאני שבועות מתוך שחלוקות לחטאות אין מצטרפות. ואיכא לעייוני טובא בתירוץ זה אם הכונה היא דאוקמה לברייתא באומר אכילה משתיהם עלי קונם ודכותה גבי שבועה דאמר שבועה שלא אוכל משתיהן ואפילו הכי אין מצטרפין משום דחלוקות לחטאות, ואני תמיה בזה דהא האומר שבועה שלא אוכל משתיהן אינן חלוקות לחטאות ואין כאן אלא שבועה אחת ומאי דתנן במתניתין שבועה שלא אוכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין דחייב על כל אחת ואחת היינו משום לישנא יתרא דפת פת למה לי וכדאיתא בגמרא עלה כ\"ג אבל האומר שלא אוכל חטים ושעורים וכוסמין או פת חטים ושל שעורים או פת חטים וכן של שעורים אינו חייב כי אם אחת וכמבואר שם וכן האומר שלא אשתה יין ושמן ודבש דתנן דחייב על כל אחת ואחת אוקמוה בגמרא במסרהב בו חבירו וכו' הא לאו הכי אינו חייב כי אם אחת ואם כן פשיטא דהאומר שבועה שלא אוכל משתיהן דאין כאן כי אם שבועה אחת ואינו חייב כי אם אחת. וראיתי לרש\"י שכתב מתוך שחלוקות לחטאות מתוך ששתי ככרות הללו חשובות שתים לענין חטאת בשבועה זו אם אמר שבועה שלא אוכל מזו ומזו ואכל כזית מזו וכזית מזו בהעלם אחד חייב שתים כדתנן שבועה שלא אוכל פת חיטין פת שעורין פת כוסמין ואכל חייב על כל אחת ואחת ומייתינן לה בתורת כהנים מוהיה כי יחטא לאחת מאלה וכי אמר נמי מזו ומזו שתי שבועות חשיבי הלכך כי אכל מזו חצי שיעור ומזו ח\"ש אין מצטרפות וכו' ע\"כ:
והנה דין זה דהיכא דהיו מונחים לפניו שתי ככרות ואמר שבועה שלא אוכל מזו ומזו דחשיבי שתי שבועות הדין דין אמת דהא דאמרינן התם גבי שבועה שלא אוכל פת חיטים ופת שעורים וכו' דדוקא משום לישנא יתרא דפת פת למה לי הוא דאמרינן דחייב על כל אחת ואחת שאני התם שרוצה לאסור עצמו במין הפת ומשום הכי אם לא אמר לישנא יתרא דפת פת אמרינן דאינו חייב אלא אחת אבל במונחין לפניו ואינו רוצה לאסור עצמו אלא באלו שמונחין לפניו ואמר שלא אוכל מזו ומזו ודאי דחייב על כל אחת ואחת דאי לא לימא שבועה שלא אוכל מאלו ומדפרט ואמר מזו ומזו שמעת מינה דכל חד וחד הוי שבועה בפני עצמה וגבי שלא אשתה יין ושמן ודבש דחייב על כל אחת ואחת אמרינן בגמרא דמיירי במונחין לפניו שהיה לו לומר שבועה שלא אשתה אלו אלא דחי משום דמיירי ברוצה לאסור על עצמו המין הא לאו הכי פשיטא דחייב על כל אחת ואחת. ובהדיא תנן בפ' שבועת העדות עלה ל\"ג ובר\"פ שבועת הפקדון עלה ל\"ו דהיכא שהיה יכול לכלול הכל בדבור אחד ופרט דחייב על כל אחת ואחת בפני עצמו ומה שהביא רש\"י ראיה לדבריו מההיא דשבועה שלא אוכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין הכוונה היא דכי היכי דהתם אף ע\"פ שלא הזכיר כי אם שבועה אחת משום לישנא יתירא אמרינן דהוה ליה כאלו אמר שבועה על כל אחת ואחת וחייב על כל אחת ואחת והכי נמי באומר שבועה שלא אוכל מזו ומזו אף שלא הזכיר שבועה על כל אחת ואחת משום לישנא יתירא אמרינן דהוה ליה כאלו אמר שבועה על כל אחת ואחת וחייב על כל אחת ואחת. אך עדיין אני נבוך בדברי רש\"י הללו אי ס\"ל דכפי אוקמתא זו ברייתא איירי באומר קונם מזו ומזו וכן שבועה מזו ומזו אלא דשבועה הואיל וחלוקות לחטאות אין מצטרפות אך בקונמות אף דאיכא לישנא יתירא וחשיבי כשתי קונמות מ\"מ כיון דאין חלוקות לחטאות מצטרפות. ומאי דלא מוקמינן לברייתא באומר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו עלי קונם הוא משום דבכה\"ג דקאמר בהדיא שני קונמות אף דליכא נפקותא לחטאות מ\"מ הרי קבל עליו שני קונמות נפרדים ופשיטא דאין מצטרפין אך היכא דלא הזכיר כי אם אכילה אחת אף דאיכא לישנא יתירא דוקא בשבועות דחלוקות לחטאות אמרינן דגם לענין צרוף חלוקות ואין מצטרפות אבל בקונמות דאין חלוקות לחטאות אף לענין צרוף אינם חלוקות ומצטרפות. אבל באומר שבועה שלא אוכל משתיהן אינם מצטרפות כיון דבלשון זה אינם חלוקות לחטאות. וכי תימא הכא נמי נימא מדהוה ליה למימר שבועה שלא אוכל מאלו ואמר שלא אוכל משתיהן לייחודי שבועה על כל אחת ואחת מהם אתא הא ליתא דנימא דכוונתו לייחודי שבועה על כל אחת ואחת הוא מ\"מ לא מהני דדוקא בפורט הדברים כגון אומר זו וזו או יין ושמן ודבש אמרינן כיון דכוונתו היא לייחודי שבועה על כל אחת ואחת שדינן כאומר שבועה על כל פרט ופרט והוה ליה כאלו אמר שבועה שלא אוכל זו ושבועה שלא אוכל זו אבל באומר שלא אוכל משתיהן אף שנאמר שכוונתו לייחודי לאו על כל ככר וככר מ\"מ הרי כלל כל הככרות בדבור אחד:
עוד היה אפשר לומר דלעולם דכפי אוקמתא הלזו ברייתא איירי באומר שבועה שלא אוכל משתיהן ואף דבלשון זה אינם חלוקות לחטאות וכדכתיבנא מ\"מ כיון דמשכחת לה דאף אם לא הזכיר כי אם אכילה אחת שיהיו חלוקות לחטאות כגון אם אמר שבועה שלא אוכל מזו ומזו אף אם אמר שלא אוכל משתיהן נהי דלענין חטאות אינם חלוקות כיון שכללם בדבור אחד ולגבי קרבן בעינן לבטא בשפתים ובפיו לא הוציא כי אם שבועה אחת לענין צרוף מיהא חשיבי תרי שבועות ואינם מצטרפות, ומפשטא דשמעתתא נראה דלפי אוקמתא זו מיירי באומר שבועה שלא אוכל משתיהן וכדאוקמוה מעיקרא ולא חדשו אלא דרב פנחס. ואי אמרת דמיירי לפי אוקמתא זו באומר שבועה שלא אוכל מזו ומזו הול\"ל בהדיא באומר שבועה שלא אוכל מזו ומזו וכדרב פנחס וכן נראה ממרוצת דברי רש\"י שכתב אם אמר כו' משמע דברייתא לאו בהכי איירי אלא כדאוקמוה מעיקרא דהיינו שאמר שבועה שלא אוכל משתיהן ולא חדשו אלא מימרא דרב פנחס. אלא שאני תמיה בזה דמלבד דהסברא היא זרה בעיני דמאחר דבלשון זה אינם חלוקת לחטאות מה יושיענו אם בלשון אחר הם חלוקות לחטאות. עוד יש לתמוה דבפ' שבועת הפקדון עלה ל\"ז אמרינן תן לי חטים ושעורים א\"ר יוחנן פרוטה מכולם מצטרפת כו'. והמתבאר שם מדברי רש\"י דלמ\"ד אכללי לא מיחייב כי קאמר רבי יוחנן דפרוטה מכולם מצטרפת קאי ארישא דאמר שבועה שאין לך בידי דאינו חייב כי אם אחת ומשום הכי פרוטה אחת מכולם מצטרפת ולמ\"ד דאכללי נמי מיחייב דרבי יוחנן אסיפא נמי קיימא ואשבועה דכללא ומיחייב מיהא חדא. הרי מבואר דהצירוף תלוי במנין החטאות וכל היכא דחייב על כל אחת ואחת אינם מצטרפות ואם אינו חייב כי אם אחת מצטרפות ושבועת הפקדון חלוקות הם לחטאות דהא כי כתיב לאחת מאלה אכלהו כתיב וכמבואר ואפ\"ה כל היכא דבלשונו אינם חלוקות לחטאות מצטרפות וגבי שבועת בטוי נמי נראה בעלה כ\"ג דכל היכא דאינם חלוקות לחטאות מצטרפות. וכן כתב רבינו בפירוש בפ\"ד מהלכות שבועות דין ה' דאם אמר שבועה שלא אוכל היום בשר ופת וקטנית אינו חייב אלא אחת וכולם מצטרפות לכזית. ובדין ח' ביאר דדוקא היכא דהם חלוקות לחטאות אז אינם מצטרפים הא לאו הכי מצטרפים. והנראה אצלי בזה הוא דודאי כל היכא דלא קאמר לישנא יתירא כלל כגון האומר שבועה שלא אוכל חטים ושעורים וכן שלא אשתה יין ושמן ודבש וכן במונחים לפניו ואמר שלא אוכל אלו או שלא אשתה אלו כשם שאינם חלוקות לחטאות כך אינם חלוקות לשום דבר ומצטרפות לכזית. אך במונחים לפניו ואמר שבועה שלא אוכל משתיהן דהוה מצי למימר שלא אוכל מאלו אף שאינם חלוקות לחטאות הם חלוקות לענין צירוף ואינם מצטרפות, וטעמא דמלתא דלענין שבועה בעינן פיו ולבו שוין וכמבואר ופיו בלא לבו ולבו בלא פיו לא מהני ומשום הכי לענין החטאות אף דאיכא לישנא יתירא ואיכא למימר דכיון לחלקם מ\"מ אינו חייב כי אם אחת שהרי בפיו כללם כאחת דאמר שבועה שלא אוכל משתיהם ולא דמי להיכא דפרט דכיון דאיכא אומדנא דרוצה לחלקם שדינן השבועה על כל פרט ופרט אבל כשכללם אף דאיכא אומדנא לא מהני שהרי בפיו הוציא בהפך מכוונתו. אך לענין צרוף כיון דאיכא לישנא יתירא אמרינן דכוונתו היא לחלק ואף דבפיו כללם מכל מקום אזלינן בתר כוונתו ונאמר שזה לא רצה להתחייב כי אם כשיאכל שיעור שלם מכל אחד ואחד אבל לא שיצטרף חצי שיעור מזה וחצי שיעור מזה. ומה שהביאו בגמרא לההיא דרב פנחס הכוונה כך היא דבשלמא שבועות דלמדנו מקרא שיהיו חלוקות בחטאות אף דלא קאמר כי אם שבועה אחת ואכילה אחת כיון דקאמר לישנא יתירא כגון שבועה שלא אוכל פת חטים ופת שעורים שהם חלוקים בחטאות כדכתיב באחת מאלה הרי דלמדנו קרא דנדרוש בשבועות לישנא יתירא לחילוק החטאות:
ומה שהביא רש\"י דמיון לזה כגון אם אמר שלא אוכל מזו ומזו הוא משום דממתניתין דפת פת ליכא למילף להכא דשאני התם שהוא מיותר לגמרי אבל הכא היתור הוא משום דהיה לו לומר בלשון אחר דהיינו אלו לזה הביא הדמיון מזו ומזו שהיתור הוא משום דהוה ליה למימר אלו ודוק. וא\"כ לענין צירוף נמי כגון באומר שבועה שלא אוכל משתיהם אף שאינם חלוקות לחטאות מ\"מ דרשינן לישנא יתירא לחלקם לענין צירוף לומר שלא יצטרפו. אבל גבי קונמות דליכא חילוק חטאות וא\"כ פשיטא דלא דרשינן לישנא יתירא מהיכא תיתי שנדרוש לישנא יתירא לענין צירוף ומש\"ה מצטרפין. ולא מיבעיא באומר אכילת שתיהן עלי קונם דמצטרפין אלא אף אמר קונם זו וזו מצטרפין. ואם אמר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו עלי קונם אם מצטרפין לקמן נבאר אותו בעזרת השם:
עוד הקשו בגמרא אי הכי ר\"מ אומר קונמות כשבועות בשלמא שבועות הואיל וחלוקות לחטאות אלא קונמות אמאי לא כלומר (אי אמרת) בשלמא לדידי דס\"ל דברייתא איירי שאמר שלא אוכל זו ושלא אוכל זו וקונמות נמי דאמר קונם זו וקונם זו וטעמייהו דחכמים הוא בשבועות שהזכיר אכילה והם שתי שבועות אין מצטרפים אבל קונמות אף שהם שני קונמות אין מצטרפין היינו דקאמר להו ר\"מ קונמות כשבועות דכי היכי דשבועות סבירא לכו דכיון דהם שתי שבועות אינן מצטרפות הכי נמי גבי קונמות כיון שהם ב' קונמות אף שלא הזכיר אכילה אינם מצטרפים אך לדידך דאמרת דברייתא מיירי באומר שבועה שלא אוכל משתיהן ומן הדין היה שיצטרפו כיון שהיא שבועה אחת אלא דטעמייהו דרבנן הוא משום דחלוקות לחטאות היכי קאמר להו ר\"מ קונמות כשבועות והלא על השבועות אנו מצטערין דאמאי אינם מצטרפים ותירצו איפוך ר\"מ אומר שבועות כקונמות ולית ליה דרב פנחס. והשתא ניחא דקאמר להו ר\"מ כי היכי דפשיטא לכו דקונמות מצטרפין משום דהכל קונם אחד הכי נמי ס\"ל בשבועות משום דלא ס\"ל מימרא דרב פנחס:
תו אמרינן התם רבינא אמר כי קאמר רב פפא לענין מלקות כי תניא ההיא לענין קרבן דבעינן שוה פרוטה ע\"כ. ולכאורה נראה דלפי תירוץ זה אתיא ברייתא כדהוה ס\"ד דמקשה דמיירי באומר שבועה שלא אוכל זו ושלא אוכל זו וגבי שבועה כיון דהזכיר אכילה בכל אחת אינם מצטרפים אבל גבי קונם דלא הזכיר אכילה אף שהם שני קונמות מצטרפות אלא שבגמרא אמרו כפי תירוץ זה דטעמייהו דרבנן הוא משום דשבועות איכא דרב פנחס קונמות ליכא דרב פנחס. ולא ידעתי למה הוכרחו לזה מאחר דאוקמוה לברייתא בקרבן דעד כאן לא הוצרכנו להא דרב פנחס אלא כפי מאי דהוה סלקא דעתן דברייתא איירי לענין מלקות ועל זה הוקשה להם דאי מיירי בשלא הזכיר אכילה בקונמות למה לי צירוף ואם הזכיר אכילה מה הפרש יש בין שבועות לקונמות ומשום הכי הוצרכו לההיא דרב פנחס אבל לרבינא דאוקמה לברייתא בקרבן וא\"כ ברייתא איירי בשלא הזכיר אכילה בקונמות ואפ\"ה בעי צרוף לכזית לאיזה תכלית אנו צריכים לההיא דרב פנחס. ומהריב\"ל בחדושיו לשבועות נדחק הרבה בישוב קושיא זו וכתב דרבינא לא הוה ניחא ליה ההוא תירוצא דהוה מתרץ המקשה משום דאף ע\"ג דלא הזכיר אכילה בקונם מכל מקום אין מצטרפין וניחא ליה טפי למימר דטעמא דרבנן כדרב פנחס ולא בא לחדש אלא דאין צריך איפוך עד כאן. והרב בעל חדושי הלכות תירץ דשאני לסברת המקשה דאיירי לענין מלקות ובעי שיעור אכילה דהיינו כזית גם בקונמות איכא לפלוגי בהכי דבקונמות נמי כיון דבעי נמי כזית שהוא שיעור אכילה ולא הזכיר אכילה הרי זה מצטרף ובשבועות שאמר אכילה על זו ואכילה על זו אין מצטרפין אבל לאוקמתא דרבינא דלא בעי כלל שיעור אכילה בקונמות וסגי במשהו למלקות אלא לענין קרבן בעי שוה פרוטה כדין הקדש א\"כ א\"נ דלא הזכיר אכילה בקונם מ\"מ כיון דשני קונמות הן שאמר קונם על זו וקונם על זו ושיעור כל אחד שוה פרוטה זיל להכא ליכא שוה פרוטה וזיל להכא ליכא שוה פרוטה ואין מצטרפין עכ\"ד:
ודע שרבינו בפ\"א מה' (הקדש) [נדרים] דין ו' כתב אסר על עצמו אכילה מן התאנים ואכילה מן הענבים בין בנדר אחד בין בב' נדרים הרי אלו מצטרפין לכזית ע\"כ. והראב\"ד השיגו וכתב הגמרא לא אמרה כן דהא אקשינן אי אמר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו עלי קונם זיל הכא ליכא אכילה כו' וקונמות אמאי מצטרפין ואוקמוה דאמר אכילה משתיהן עלי קונם ע\"כ. והנה דעת הראב\"ד הוא כסברת רש\"י ולדעת רבינו נראה דלא נחה דעתו בפי' רש\"י משום דאי מיירי באומר אכילה משתיהם עלי קונם אף בשבועות בלשון זה אינו חלוק לחטאות וכמ\"ש לעיל לזה פירש דלפי אוקמתא דרב פנחס ברייתא איירי באומר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו עלי קונם ודוקא בשבועות אינו מצטרף בכה\"ג משום דחלוקים לחטאות אבל בקונמות מצטרף משום דאינם חלוקות לחטאות. ומה שהקשו בגמ' זיל הכא ליכא שיעורא כו' לאו משום סברא הקשו דכיון שהם שני קונמות אמאי מצטרפין דהא המקשה הוה ס\"ל דברייתא איירי בשני קונמות ואפ\"ה הוה ס\"ל דמצטרף אלא דהוה ס\"ד דהחילוק שיש בין שבועות לקונמות הוא דבשבועות הזכיר אכילה ובקונמות לא הזכיר אכילה, אך כפי המתרץ דאמר דבקונמות נמי איירי בדהזכיר אכילה לזה הקשה דמה הפרש יש בין שבועות לקונמות וכי היכי דבשבועות אמרת זיל הכא ליכא שיעורא משום דהוו שתי שבועות הכי נמי גבי קונמות נימא זיל הכא ליכא שיעורא משום דהוו שני קונמות ותירצו דמאי דאמרינן גבי שבועות זיל הכא ליכא שיעורא לאו משום דהיינו שתי שבועות בלבד הוי טעמא דמלתא אלא משום דכיון דהוו ב' שבועות הם חלוקות לחטאות וכיון דהוו חלוקות לחטאות הם חלוקות נמי לענין צירוף דאינן מצטרפות אבל קונמות נהי דהוו שני קונמות כיון דאינן חלוקות לחטאות אינן חלוקות לצירוף ומש\"ה מצטרפות. ודע דלסברת רבינו הלזו צריך ליישב קושית הגמרא שהקשו אי הכי ר\"מ אומר קונמות כשבועות בשלמא כו' שהפירוש שכתבנו לעיל בין בדברי המקשה בין בדברי המתרץ שתירץ איפוך לא יצדק כפי דברי רבינו דס\"ל דבין לפי המקשה בין לפי המתרץ ברייתא איירי בשני קונמות ושתי שבועות ואין הפרש ביניהם אלא דלסברת המקשה לא הזכיר לשון אכילה גבי קונמות והמתרץ מוקי לה בדהזכיר לשון אכילה בקונמות וא\"כ צריך ליישב מה שהקשו אי הכי כו'. ונראה דהכונה היא דדקדוק הלשון הוא דהאומר קונמות כשבועות הכונה הוא דקאמר להו לחכמים הטעם שאתם אומרים בשבועות דאין מצטרפין אותו הטעם עצמו ס\"ל דישנו בקונמות ואין מצטרפין וא\"כ בשלמא לסברת המקשה דהחילוק שיש הוא משום דבשבועות הזכיר אכילה וחשיבי תרי שבועות אבל בקונמות דלא הזכיר לא חשיבי תרי קונמות שפיר קאמר ר\"מ קונמות כשבועות כלומר כשם דבשבועות סבירא לכו דאין מצטרפין משום דהוו שתי שבועות הכי נמי ס\"ל בקונמות מהאי טעמא דאין מצטרפין משום דהוו שני קונמות ומאי דאמרת דשאני קונמות משום דלא הזכיר אכילה לא ס\"ל, אך כפי המתרץ דס\"ל דמן הדין בין בשתי שבועות ובין בשני קונמות מצטרפין משום דהאיסור מין אחד הוא דהיינו איסור שבועה או איסור קונם אלא דשאני שבועה הואיל וחלוקות לחטאות היכי קאמר ר\"מ לחכמים קונמות כשבועות דמשמע דהכי קאמר להו מהטעם עצמו שאתם אומרים דשבועות אינם מצטרפים מאותו הטעם עצמו אומר דקונמות לא מצטרפי והלא הטעם שאומרים חכמים בשבועות אינו צודק בקונמות כלל ואי ר\"מ הוה ס\"ל דכיון דהם שני קונמות אינם מצטרפים לא הול\"ל אלא ר\"מ אומר אף קונמות אינם מצטרפים ומדתלי לקונמות בשבועות משמע דס\"ל דהטעם שאמר ת\"ק בשבועות צודק נמי בקונמות וזה אינו וכדכתיבנא ותירצו איפוך שבועות כקונמות ולית ליה לדרב פנחס והשתא אתי שפיר דקאמר להו ר\"מ לחכמים מאותו הטעם שאתם אומרים דקונמות מצטרפין אף שהם ב' קונמות משום דסבירא לכו כיון דהכל הוא משם א' דהיינו איסור נדר מצטרפין הכי נמי מהאי טעמא ס\"ל דשבועות מצטרפין משום דהכל הוא משם אחד דהיינו איסור שבועה ודרב פנחס לא ס\"ל ותירוצו דרבינא אליבא דרבינו מיירי נמי בשני קונמות נפרדים:
הכלל העולה דרש\"י והראב\"ד פליגי עם רבינו בשני דברים חדא דלרש\"י והראב\"ד כל היכא שהם שני קונמות נפרדים דאמר קונם זה וקונם זה אינן מצטרפין ולרבינו מצטרפין, ועוד היכא דאמר שבועה שלא אוכל משתיהן דלרש\"י והראב\"ד ז\"ל אינם מצטרפין דהא לדידהו בהכי מיירי הברייתא שהרי כבר כתבנו לעיל דמפשטא דשמעתתא משמע דכי חדשו תירוצא דרב פנחס הוא באומר שבועה שלא אוכל משתיהן וכן נראה מדברי הראב\"ד שכתב ואוקמה דקאמר אכילה משתיהן עלי קונם משמע דלפי המסקנא הכי קאי ולדעת רבינו נ\"ל דבכה\"ג מצטרפין דדוקא היכא שהם חלוקות לחטאות אינם מצטרפות אך כל שאינם חלוקות לחטאות מצטרפות וכן נראה מדבריו מ\"ש בפ\"ד מה' שבועות שתלה דין הצרוף בדין חילוק החטאות יע\"ש. והיכא דאמר שבועה שלא אוכל מזו ומזו שכתבנו לעיל דהם חלוקות לחטאות מדלא אמר שבועה שלא אוכל מאלו אליבא דכ\"ע אינם מצטרפים כיון שהם חלוקות לחטאות ודכותה גבי קונמות דאמר אכילה זו עלי קונם וזו אליבא דכ\"ע נמי מצטרף משום דגבי קונמות לא שייך חלוק לחטאת:ולענין מעילה לדידן דקי\"ל דיש מעילה בקונמות באיזה קונם מצטרף למעילה הנה כבר כתבנו לעיל דרבינא דמוקי לברייתא לענין קרבן מוקי לה נמי באומר אכילה משתיהן עלי קונם וכדאוקמוה מעיקרא והיינו דקאמר שבועות איכא דרב פנחס קונמות ליכא דרב פנחס ומדלא אוקמוה בשני קונמות ממש משמע דס\"ל לרב פפא דשני קונמות אינם מצטרפין וכבר כתב כן מהריב\"ל בחדושיו וכתבנו דבריו לעיל דרב פפא לא ס\"ל כדהוה ס\"ל המקשה דקונמות כיון שלא הזכיר אכילה אף שהם ב' קונמות מצטרפין, והרב בעל חדושי הלכות נמי הכי ס\"ל דכל שהם ב' קונמות אינם מצטרפין אליבא דרב פפא ומש\"ה אוקמה בקונם אחד ואצטריך לטעמא דרב פנחס. אך עדיין יש לבאר אליבא דרב פפא הא דב' קונמות מצטרפין באיזה לשון אסרם דאי אמרת דמיירי באומר אכילת שתיהן עלי קונם זה אינו נ\"ל משום דכל עצמו דרבינא לא בא אלא ליישב דהיכי משכחת דליבעו צרוף בקונמות לרבא דאמר דקונמות הוי בכל שהוא ומש\"ה אוקמה לברייתא למעילה ואי אמרת דמיירי בהזכיר אכילה אין צורך לאוקומה במעילה אלא ודאי דלרבינא ברייתא איירי דלא הזכיר אכילה ואי אמרת דמיירי באומר קונם אלו א\"כ דכותה גבי שבועות אמאי מצטרף שהרי כבר כתבנו לעיל דלעולם לא מצטרפין אלא באומר אכילה משתיהן עלי שבועה ואולי דמיירי באומר שתיהן עלי קונם אי נמי קונם זו וזו ודכותה גבי שבועות אין מצטרפין משום דחלוקות לחטאות וכדכתיבנא לעיל:
והנה המתבאר מזה הוא דהיכא שהם ב' קונמות בפירוש כגון דאמר קונם ככר זה וקונם ככר זה אין מצטרפין למעילה. אלא שאני תמיה על זה מדתנן ברפ\"ד דמעילה עלה ט\"ו אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית מצטרפין זה עם זה למעילה וכן פסק רבינו בפ\"ה מהל' מעילה דין ב' ופשיטא דשני קונמות דינם כקדשי מזבח עם קדשי ב\"ה דהנהו נמי בשני הקדשות נאסרו וא\"כ כי היכי דהתם מצטרפין אף שהם שני הקדשות וחלוקים הם בדינם שהאחד הוא קדשי מזבח והאחד הוא קדשי בדק הבית א\"כ מכל שכן שיצטרפו שני קונמות. והנראה אצלי הוא דרבינא ס\"ל דברייתא איירי בשני קונמות בפירוש וכן בשתי שבועות ולא ניחא ליה כדהוה ס\"ד דמקשה דטעמא דקונמות הוא משום דכיון דלא מדכר אכילה אף שהם ב' קונמות מצטרפים ושבועות שאני משום דמדכר אכילה מש\"ה אינם מצטרפים משום דהכל הוא משם א' דהיינו איסור שבועה הן לו יהי שהן שתי שבועות והזכיר אכילה על כל אחת אמאי לא יצטרפו דומיא דקדשי מזבח וקדשי בדק הבית שאף שהם ב' דברים חלוקים לגמרי מצטרפים לפי שהכל הוא משם אחד דהיינו איסור מעילה מש\"ה אמר דלעולם מן הדין היה דב' שבועות יצטרפו לפי שהכל הוא משם אחד דומיא דקונמות אלא דשאני שבועות מתוך שחלוקות לחטאות אין מצטרפות אבל קונמות דאינם חלוקות מצטרפות. ונראה דכפי דרך זה אליבא דרבינא בקונמות אף שהם ב' קונמות בפירוש כי היכי דלענין מעילה מצטרף וכמו שהוכחנו ה\"נ לענין מלקות משום בל יחל וליכא למימר דלא אמרה רבינא כי אם לענין מעילה אבל למלקות לא דהא גבי שבועות אין מצטרפין הוצרך לטעמא דרב פנחס נמצינו למדין דהיכא דלא שייך טעמא דרב פנחס מצטרפים וא\"כ בקונמות דליכא חילוק לחטאות מצטרפים בין למלקות בין למעילה ומכאן ראיה גדולה לרבינו דס\"ל דב' קונמות מצטרפים דהא רבינא הכי ס\"ל בהכרח וכמ\"ש וא\"כ אף אנו נאמר דלאוקמתא קמייתא נמי דמוקי לברייתא במלקות וכדרב פנחס כו' דמיירי נמי בב' קונמות וכמ\"ש מרן. וכבר הארכנו לעיל ביישוב הסוגיא לדעת רבינו ואף אם נאמר דאוקמתא קמייתא מיירי דוקא באומר אכילה משתיהן עלי קונם אבל בב' קונמות אינם מצטרפים פסק רבינו כרבינא דבתרא הוא ולדידיה אף בב' קונמות מצטרפים:
ודע דלפי מה שכתבנו דרבינא מיירי בב' קונמות ניחא דקשיא להו לתוס' דהא לרבינא נמי קשה דהיכי קאמר ר\"מ קונמות כשבועות איפכא הל\"ל וכתבו התוס' דרבינא בא לחדש דאין צ\"ל איפוך דכיון דר\"מ לאו טעמא דנפשיה קאמר אלא לדבריהם דרבנן קאמר עכ\"ד, ולפי מ\"ש אין צורך לזה דדוקא כפי אוקמתא קמייתא דמיירי בשבועה אחת וקונם א' וע\"כ טעמא דשבועות דאינם מצטרפות הוא משום דרב פנחס וא\"כ קשה דהיכי קאמר ר\"מ בקונמות כשבועות דהא טעמא דשבועות אינו כי אם משום דחלוקות וא\"כ בקונמות דליתא ה\"ט אמאי לא יצטרפו ומש\"ה הוצרך לומר איפוך ולית ליה דרב פנחס ובלא איפוך לא מיתרצא וכמו שפי' רש\"י דאי הוה מתרץ ר\"מ דאמר בקונמות אין מצטרפין לית ליה דרב פנחס הוה קשיא לן בין שבועות בין קונמות אמאי אין מצטרפין הרי על שתיהן לא הזכיר אלא אכילה אחת אבל לאוקמתא דרבינא דמיירי בשני קונמות שפיר קאמר קונמות כשבועות דכיון דמיירי בב' קונמות ואיהו לית ליה דרב פנחס ה\"ק כי היכי דשבועות אין מצטרפות לפי שהם ב' שבועות ה\"נ קונמות אין מצטרפות. ואפשר ליישב דברי התוס' דס\"ל כרבנן דאוקמתא קמייתא נמי איירי בב' קונמות וכבר כתבנו לעיל כפי דרך זה כוונת קושית הגמ' במאי דקאמר בשלמא שבועות כו' וכיון דאף דמוקי לה בב' קונמות הקשו בגמ' והוצרכו לומר איפוך מש\"ה הוצרכו לומר דלרבינא אצ\"ל איפוך משום דלדידיה לאו טעמא דנפשיה קאמר:
ודע שבאו לידי חדושי הרמב\"ן על שבועות מכ\"י ולפי שספר זה איננו מצוי וראיתי שהאריך הרבה בסוגיא זו ויש ללמוד מדבריו כמה חדושי דינים ראיתי להעתיק כל דבריו וז\"ל, מחלוקת בשבועות אבל בקונמות ד\"ה כל שהוא רב פפא לאו לענין קרבן קאמר ובשוגג דאי ס\"ל יש מעילה בקונמות ד\"ה שוה פרוטה בעי דהיכא אתי ליה קרבן מהקדש והא בהקדש גופיה בעינן ש\"פ ודיו לבא ממנו להיות כמוהו אלא לענין מלקות קאמר וכי אמרינן לקמן כי קאמר רב פפא לענין מלקות לאו למימרא דמעיקרא לא ס\"ד בברייתא אלא מעיקרא ס\"ל ברייתא נמי למלקות והשתא מוקים לה רבינא לברייתא לקרבן והיינו דאמרינן לקמן למימרא דסברי רבנן כו' אלמא עד השתא קס\"ד ברייתא למלקות ולא לקרבן דאין מעילה בקונמות. א\"ה אמאי מצטרפין הכי פירושא אא\"ב בשלא הזכיר בקונמות שם אכילה אלא שאמר קונם ככר זה עלי וככר זה שזהו לשון הקונמות מש\"ה מצטרפין דכיון דלא מדכר שמא דאכילה אע\"ג שאין אדם אוסר עצמו בכל שהוא משום דלא נחית איניש לאסור עצמו פחות מכדי אכילה מ\"מ חל איסורו אפחות מכזית שאם יאכל כזית משניהם מצטרפין ובשבועות שאמר שבועה שלא אוכל ככר זו ולא זו שזהו לשון השבועות והזכיר אכילה על הככר הרי לא חלה שבועתו אלא על כדי אכילה מכל ככר וככר ופחות מכדי אכילה מן הככר היתר גמור הוא ואינו מצטרף אלא אי אמרת קונמות נמי כשמזכיר שם אכילה למה יצטרף יותר מן השבועות הרי אף בקונמות נמי לא נשבע אלא בכדי אכילה מן הככר וכיון שאכל פחות מכזית לא חלה עליו שם שבועה כלל. ואוקימנא כגון שאמר אכילה משתיהן עלי ואקשינן דכותה גבי שבועות אמאי לא מצטרף כי היכי דמצטרף בקונמות ופריק רב פנחס שאני שבועות שמתוך שחלוקות לחטאות אינם מצטרפות פירש\"י ז\"ל מתוך ששתי ככרות הללו חשובות ב' לענין חטאות בשבועה אם אמר שלא אוכל מזו ומזו ואכל כזית מזו וכזית מזו מש\"ה אינם מצטרפות אבל בקונמות אין חלוקות לא לאשמות למ\"ד יש מעילה ולא למלקות שאם נהנה וחזר ונהנה בהעלם אחד חדא הוא דמיחייב דכולה חדא מעילה היא כדתנן צירף את המעילה לזמן מרובה. ונראה מפירושו שהוא מפרש אכילה משתיהן שלא מזו ומזו והאי דקאמר רבינו ז\"ל במעילה לא דייק בה מדגרסינן בכריתות פ' אמרו לו א\"ר יהושע שמעתי באוכל מזבח א' בה' תמחויין בהעלם א' שחייב על כל אחד ואחד משום מעילה ורואה אני שהדברים ק\"ו ומה מזבח אחד שאין גופן מוחלקין חייב על כל אחד ואחד משום דתמחויין מוחלקין ה' זבחים שגופן מוחלקין לא כ\"ש אלמא יש חילוק אשמות במעילה ואפילו בקונם א' בשני תמחויין או בתמחוי אחד בשתי ככרות בהעלם אחד הואיל וגופן מוחלקים ואין צ\"ל בשתי קונמות ומה שאמר רש\"י משום דתנן צרף את המעילה לזמן מרובה אדרבה ההוא טעמא מסייעא לאיחייובי בה שתים דהכי תנן התם א\"ל ר\"ע אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה אמר לו השב אמר לו אם אמרת במעילה שעשה בה את המאכיל כאוכל ואת המהנה כנהנה וצרף את המעילה לזמן מרובה ומש\"ה חייב שתים בשני גופין או בשני תמחויין תאמר בנותר שאין בו אחד מכל אלו ומש\"ה אינו חייב אלא אחת, ושמעת מינה בהדיא שמפני שצירף את המעילה לזמן מרובה הם יותר חלוקות לאשמות דמדאחמיר בה רחמנא כולי האי דאע\"ג דאכל פחות מכשיעור מצטרף מחמרינן בה נמי היכא דאכל שני שיעורין בהעלם אחד דליחייב שתים בשני תמחויין או בשני גופין, ויש מי שפירש דכי אמרינן צרף את המעילה לזמן מרובה לא בשני תמחויין דהואיל וחלוקין אין מצטרפין אלא בתמחוי אחד ובגוף אחד ואינו נכון, מ\"מ קשיא רש\"י ור\"ח פי' דבסתם בכזית ומפרש בכל שהו ואיני יודע מהו שח והרב הלוי פירש דחלוקין לחטאות הואיל ושני גופין הן ואע\"פ ששם אחד הוא שהרי שתיהם בשבועה אחת כללן ונעשו שתיהן איסור אחד כיון דגופין מוחלקין הם אם אכל מזה וחזר ואכל מזה בהעלם אחד מתחייב שתי חטאות והא דמיא לאוכל ה' חתיכות מה' זבחים של נותר שהוא חייב ה' חטאות כדאיתא התם בפ' אמרו לו ומשום הכי לא מצטרפין אבל קונמות אינם חלוקות לפי שאין חיוב חטאת כלל אלא מלקות במזיד והאי פירושא לא דייק דאי הכי היכי אקשי לר\"מ בשלמא שבועות חלוקות אלא קונמות אמאי והא ס\"ל לר\"מ יש מעילה בקונמות הלכך חלוקות לאשמות ואין מצטרפין ועוד דכי מטי זה הרב לקמן כי אמרינן התם איכא דרב פנחס כו' צריך הוא לחזור ולפרש כדפירש\"י ז\"ל הלכך זה הפירוש אינו כלום. ותו איכא למיפרך מדתנן לקמן שבועה שלא אוכל ואכל פת חטים ופת שעורים ופת כוסמין אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אוכל פת חטים כו' חייב על כל אחת ואחת ואקשינן נמי בגמרא ודלמא למיפטר נפשיה מאחריני אתי ומסיקנא דמייתר פת ומש\"ה חייב על כל אחת ואחת וש\"מ שאין גופין מוחלקין אפי' בפורט וכל שכן היכא שכללם בכלל אחד. ויש לפרש לעולם דקאמר אכילה משתיהן עלי ואפ\"ה שתי ככרות אינם מצטרפין מפני שחלוקות לחטאות וכל היכא דחלוקין אין מצטרפין וכדתנן התם בפ' אמרו לו אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית משני מינין פטור ואוקימנא בלישנא בתרא מ\"ש שני מינין ממין אחד בשני תמחויין ואליבא דר' יהושע דאמר תמחויין מחלקין וכי אמר ר' יהושע תמחויין מחלקין לא שנא לקולא ול\"ש לחומרא ואע\"ג דלישנא אחרינא אתמר התם דאפי' לר' יהושע מצטרפין אע\"פ שחלוקין לחטאות אלישנא בתרא סמכינן הכא דעיקר הוא והכי נמי סמכו לה בפ' כלל גדול אבל גבי קונמות למ\"ד יש מעילה אע\"פ שחלוקות לאשמות מצטרפות למעילה שהרי אמרו אכל היום ונהנה למחר ואפילו מכאן עד ג' שנים מצטרפין שנאמר תמעול מעל רבה והא אכילה ושתיה תרי מילי נינהו ובעלמא כי האי גוונא לא מצטרף וכולהו שאר אכילות נמי בכדי אכילת פרס הוא דמצטרפי והכא אפילו ג' שנים אלמא גבי מעילה לא בעינן צירוף הלכך שני תמחויין ושני גופין נמי מצטרפין ואע\"פ שחלוקין לחטאות דכל בהעלם אחד מצטרפין. וכיון שאין חילוק אשמות מחלקין מלהצטרף למעילה אף למלקות נמי מצטרפות דהשתא למלקות עסקינן כדפרישית:
והוי יודע דכל הני מילי אליבא דמ\"ד התם לא קבלה מיניה ר' יהושע לתשובה מר\"ע אבל איכא תנא דאמר קבלה מיניה וחזר בו שאין תמחויין מחלקין בשאר איסורין אלא במעילה וה\"ה לגופין שאין חלוקים שאין חילוק בין גופין לתמחויין כדמוכח שמעתא התם ומתני' דהכא קתני פת חטים שעורים וכוסמין אינו חייב אלא אחת כמאן דאמר קבלה ומיהו לא מיחוור לאוקומי פירוקא דרב פנחס דלאו כסתם מתני' דהכא. ולי נראה דלענין שבועות הכל מודים דשבועות מחלקות ולא גופין וכל שכן תמחויין בשבועה אחת מחלקין דאיסור הבא מעצמו הוא ולכך נתכוון מתחלה וכתיב אחת לחייב על כל אחת ואחת ומתני' דברי הכל היא והכי נמי מוקמינן לה כרבי עקיבא או כמאן דאמר קבלה מיניה רבי יהושע שפיר אתיא דסתמי דמתני' ופלוגתא דר\"מ ותנא קמא אליבא דרבי עקיבא מוקמינן ולא כרבי יהושע אליבא דחד תנא מ\"מ כולהו תנויין דהכא דגופין אין מחלקין ושבועות ודאי מתחלקות דכתיב אחת ושמעתין מתפרש שפיר והפירוש דרב פנחס לא מוקים לה באומר אכילה משתיהן עלי אלא בשתי שבועות כדברי רש\"י ז\"ל והכי קאמר לעולם דאידכר שמא דאכילה בתרוייהו ודקא קשיא לך מאי שנא שבועות ומאי שנא קונמות שבועות מפני שחלוקות לחטאות שאם היו בשבועה אחת אינו חייב אלא אחת ומפני שהם שתים הם חלוקות לחטאות משום הכי אינם מצטרפות למלקות ולא לקרבן אבל קונמות שני קונמות אינם חלוקין דבין לענין הקדש גמור בין לקונם לא שנא הקדיש וחזר והקדיש ולא שנא הקדיש בבת אחת דין אחד הוא ואין אשמות מחלקות בהם כלל הלכך קאמרינן דשני קונמות מצטרפין דכיון דשני הקדשות אפילו בשני גופין נמי אינם חלוקין לשני חטאות לענין נותר וטמא מצטרפין הן למלקות ואע\"פ שחלוקין בשני גופין לענין מעילה הרי למעילה עצמה מצטרפין הן הלכך כ\"ש למלקות דמצטרפין ואפשר לאוקומי שמעתין אפי' לד\"ה דהכא שבועות וקונמות קאמרינן בגופין לא איירי ואי כרבי יהושע משכחת לה בגוף אחד ותמחוי אחד ואי כר\"ע אפילו בשני גופין וסלקא שמעתא שפיר עכ\"ל:
ועתה אפרש כל דברי הרב אחד לאחד. והנה מ\"ש בפירוש מאי דאמרינן א\"ה אמאי מצטרפין הכונה הוא דס\"ל דהנשבע שלא יאכל מותר לו לאכול פחות מכשיעור לפי שזה לא רצה לאסור על עצמו כי אם בכזית וכיון שהוא היתר גמור אינו מצטרף אבל בקונמות אף דבעי שיעור מ\"מ כיון דלא מדכר שמא דאכילה חצי שיעור שבו אינו היתר גמור אלא הרי הוא ככל איסורין שהרי לא הזכיר בו אכילה ומ\"ה מצטרפין וכדברים אלו כתב הר\"ן בחידושיו הובאו דבריו בתשובות מהר\"ם גאלאנטי בעלה ק\"ט וכבר הבאתי דבריו לעיל. ומ\"ש עוד אחר שהביא דברי רש\"י ונראה מפירושו שהוא מפרש אכילה משתיהן שלא מזו ומזו כן כתב הר\"ן בחידושיו וכונתם דתרי אוקמתות נאמרו בברייתא זו ובודאי דרב פנחס דסתם ואמר מתוך כו' קאי לאחד משתי חלוקות הנזכרות וכיון דרש\"י מוקי לה באומר שבועה שלא אוכל מזו ומזו מוכרח הוא שמפרש אכילה משתיהן שבועה שלא אוכל מזו ומזו וזה סותר כל מה שכתבנו למעלה ומה שהקשה לרש\"י דבכריתות מוכח דיש חילוק אשמות במעילה בקונם א' בב' תמחויין או בתמחוי אחד בב' ככרות בגופין מוחלקין כן הקשה ג\"כ הר\"ן. אך לא ברירא לי מילתא מ\"ש הרמב\"ן דב' ככרות אפי' בקונם אחד חשיבי גופין מוחלקין דדוקא באחד וכל נותר מה' זבחים חשיבי גופין מוחלקין משום דכל זבח וזבח היה גוף מוחלק לבדו אבל שני ככרות לא חשיבי גופין מוחלקין. ומה שהקשה עוד לרש\"י שהביא ראיה לדבריו מההיא דתנן צרף את המעילה לזמן מרובה כו' דאדרבא זה מחייב שיתחייב ב', הר\"ן ג\"כ הקשה כן והתוס' הקשו ג\"כ לרש\"י מעין קושיא זו דהתם הוי חומרא והיכי ילפינן קולא דהיינו דאינם חלוקים לחטאות מחומרא והתוס' כתבו דהטעם דליכא חילוק חטאות בקונמות למעילה משום דדוקא לגבי חטאת כתיב לאחת מאלה אבל גבי מעילה לא כתיב וכ\"כ הר\"ן:
עוד כתב ויש מי שפירש דכי אמרינן צרף את המעילה לא בשני תמחויין כו' תמיה לי מילתא דהא תנן בריש פ\"ד דמעילה דקדשי מזבח מצטרפין עם קדשי בדה\"ב למעילה והרי קדשי בדה\"ב עם קדשי מזבח הוו גופין מוחלקין ושמות מוחלקין ואפ\"ה מצטרפין. ועוד יש לתמוה דבפ' אמרו לו אמרינן היכי דמי ה' תמחויין אמר שמואל כאותה ששנינו ה' דברים בעולה מצטרפין הבשר והחלב והיין והסלת והשמן. והנה משנה זו היא בפ\"ד דמעילה הרי דס\"ל לתלמוד דה' תמחויין אף שהם חלוקין מצטרפין. ומיהו לזה אפשר לומר דההיא דמעילה דתנן ה' דברים שבעולה מצטרפין לאו במעילה קא מיירי אלא לענין איסור אחר אלא דבגמרא הביאו אותה משנה לדוגמא דהיכי דמי ה' תמחויין ואמר שמואל שהוא כאותה ששנינו וכו' וה\"נ אם אכל מה' דברים אלו חייב ה' מעילות וכן פירש\"י דההיא דה' דברים שבעולה מיירי לענין כזית למעלה אותם בחוץ אך בדוכתה דהאי מתני' פירשה רש\"י לענין מעילה אך התוס' בפי\"ד דזבחים עלה ק\"ט הכריחו מכמה הכרחיות דלאו לענין מעילה נשנית אותה משנה ואפשר דזה יש מי שפירש ס\"ל כדברי התוס' אך הקושיא הא' שהקשינו מקדשי מזבח דמצטרפין עם קדשי בדה\"ב לדעתי הוא קושיא עצומה דהוו ה' גופין מוחלקין ושמות מוחלקין וחשיב נמי ג' תמחויין דהא חזקיה אמר התם דאם אכל מה' אברים חשיב ה' תמחויים ור\"ל אמר אפילו באבר א' משכחת לה בנקף וא\"כ פשיטא דקדשי בד\"ה עם קדשי מזבח חשיבי שני תמחויין ואפילו הכי מצטרפין:
עוד כתב בשם הרב הלוי כדי ליישב סוגית הגמ' והנראה שכונתו היא דלפי תירוצא דרב פנחס מיירי באומר אכילה משתיהן עלי שבועה ואף שהיא שבועה אחת כיון דגופין מוחלקין הם חייב ב' דומיא דאוכל מה' זבחים דחייב ה' משום דהוו גופין מוחלקין וכבר כתבנו לעיל מאי דקשה לן בזה דשתי ככרות לא חשיבי גופין מוחלקין וקונמות שאני לפי שאין בו חיוב חטאת כלל כלומר דס\"ל דכפי האי תירוצא אין מעילה בקונמות וא\"כ לא משכחת בקונמות חיוב קרבן כלל אלא דוקא מלקות במזיד. והרמב\"ן דחה פי' זה מכמה טעמי חדא דא\"כ מה הקשו בגמרא לר\"מ דאמר קונמות כשבועות בשלמא שבועות כו' הא רבי מאיר אית ליה דיש מעילה בקונמות וא\"כ שפיר קאמר להו לרבנן דכי היכי דשבועות מצטרפות משום דחלוקין לחטאות הכי נמי קונמות אין מצטרפין משום דיש מעילה בקונמות וחלוקין הם לאשמות מש\"ה אין מצטרפין. ועוד הקשה דלרבינא דמוקי לברייתא במעילה משום דסבר דיש מעילה בקונמות והוצרך לדרב פנחס לחלק בין שבועות לקונמות מוכרח הוא לומר כדברי רש\"י דאף למ\"ד יש מעילה ליכא חילוק אשמות במעילה. עוד הקשה דממתני' דפת חטים ופת שעורים כו' מוכח דגופין אינו מחלק בשבועה אפילו בפורט אותם אחד לאחד וכ\"ש כשכלל אותם:
עוד כתב ויש לפרש כו' וכונת דבריו דבפרק אמרו לו אמרינן דר' יהושע ס\"ל דגופין מחלקין לחטאות בכל האיסורים ור\"ע נחלק עליו ואמר דאין גופין מחלקין כי אם במעילה ונחלקו עוד דאיכא תנא דס\"ל דהדר ביה ר' יהושע וקבלה מר\"ע ואיכא מ\"ד דלא קבלה והשתא האי תירוצא דרב פנחס אתי כמ\"ד לא קבלה ומיירי בשבועה אחת ואפילו הכי אין מצטרפין משום דהם חלוקין לחטאות משום דהוו ב' מינין וכר' יהושע דאמר דשני מינין מחלקין בין לקולא בין לחומרא וקונמות מצטרפים ואע\"ג דלמ\"ד יש מעילה הם חלוקות באשמות מ\"מ במעילה עצמה קי\"ל דמצטרפין מרבוי הכתוב דכתיב תמעול וכיון שכן דבמעילה עצמה אף שהם חלוקים לאשמות מצטרפים למעילה למלקות נמי מצטרפים וההיא דפת חטים ופת שעורים דמוכח מינה דשני מינים אינם מחלקין לחטאות בשבועה ההיא אתיא כמ\"ד קבלה רבי יהושע ואין גופין מוחלקין בשאר איסורים וה\"ה בשבועות. ומיהו לא נחה דעתו של הרמב\"ן בזה לאוקומי פרוקי דרב פנחס דלאו כסתם מתני' דהכא אשר ע\"כ כתב ולי נראה כו' וכונת דבריו דהכא תירוצא דרב פנחס מיירי בשתי שבועות ושבועות מחלקות דאיסור הבא מעצמו הוא ולכך נתכוין מתחלה וכתיב אחת לחייב על כל אחד ואחד אבל גופין ותמחויין אינם מחלקים כלל ומש\"ה שתי שבועות אינם מצטרפים דכיון דאם היה שבועה אחת אינו חייב כי אם אחת ומפני שהם ב' הם חלוקות לחטאות מש\"ה אינם מצטרפות למלקות ולא לקרבן אבל קונמות אין רבוי הקונמות סיבה לחלק בחטאות דכי כתיב לאחת מאלה בשבועה הוא דכתיב אבל בקונם או בהקדש גמור לא שנא הקדיש וחזר והקדיש לא שנא הקדיש בבת אחת דין אחד יש להם ואין חטאות מחלקות בהם כלל ומש\"ה שני קונמות מצטרפים שהרי רבוי הקונמות אינו מחלק כלל שהרי ב' הקדשות אפילו בשני גופין אינם חלוקים לשתי חטאות לענין נותר וטמא ומש\"ה מצטרפין למלקות ואע\"פ שחלוקין מצד הגופין לענין מעילה ההיא לא אתיא מצד רבוי הקונמות כי אם מצד הגופין והגופין עצמם אף שהם חלוקות לאשמות אפילו הכי מצטרפין וא\"כ אף בשני קונמות נמי מצטרפים שהרי רבוי הקונמות אינו מעלה ומוריד כלל לענין מעילה לחלק לאשמות והגופין שמחלקין לאשמות אינם סיבה שלא לצרף א\"כ נמצא דבקונמות לעולם מצטרף אף בשני קונמות ובשני מינים וכן הסכים הר\"ן לתירוץ זה:
אך עדיין יש לי לדקדק בדברי הרמב\"ן הללו דמתחלת דבריו שכתב דלענין שבועות הכל מודים דשבועות מחלקות ולא גופין כו' נראה שרצה לומר דאף אליבא דמ\"ד דלא קבלה ר' יהושע וס\"ל בשאר איסורין דגופין מחלקין מודה דבשבועות שבועות מחלקות ולא גופין אך אח\"כ כתב ופלוגתא דר\"מ ות\"ק מוקמינן לה כר\"ע כו' ולא כר' יהושע אליבא דחד תנא משמע דאליבא דאידך תנא אף בשבועות גופין מחלקין, ויש עוד דקדוקים אחרים בדבריו שכתב ומתני' דברי הכל היא וה\"נ מוקמינן ליה כר\"ע ודברים אלו אין להם קשר אלו עם אלו, אשר על כן נ\"ל דהרמב\"ן מצדד שני צדדים ומ\"מ לכל הצדדין כולהו תנויין בין מתני' דפת חטים בין ברייתא דר\"מ ורבנן כולהו ס\"ל דשבועות דוקא מחלקין ולא גופין, וכך הוא המשך דבריו דבתחלה כתב דלענין שבועות ד\"ה שבועות מחלקות ולא גופין ואפילו ר' יהושע דאית ליה בשאר איסורים דגופין מחלקין מודה הכא דבשבועות אין גופין מחלקין משום דאיסור הבא מעצמו הוא ולכך נתכוין כשכלל ב' מינים בשבועה אחת שלא יתחייב ב' אך שבועות מחלקות דהרי חלקם הוא וכתיב לאחת לחייב על כל אחת ואחת ולפ\"ז דמתני' דפת חטים דמשמע מינה דאין גופין מחלקין אתיא אף כר' יהושע אפילו למ\"ד לא קבלה. עוד כתב אי נמי מוקמינן לה כר\"ע כו' כלומר ואם נפשך לומר דמאן דאית לה דבשאר איסורים גופין מחלקין דה\"ה בשבועות מוקמינן לה למתני' כר\"ע או כמ\"ד קבלה מיניה ר' יהושע ומ\"מ בין הכי ובין הכי כלהו תנויין דהכא דגופין אין מחלקין ושבועות מחלקות ולאפוקי מהדרך שכתב מקודם דפירוקי דרב פנחס אתיא כמ\"ד דגופין מחלקין ולפי דרך זה גופין אין מחלקין ועל קוטב זה הולכים כל דברי הרב. ומ\"ש בסוף דבריו ואפשר לאוקומי שמעתין אפי' לדברי הכל כו' היא חלוקה שלישית דאף את\"ל דלר' יהושע בשבועות נמי גופין מחלקין אפשר לאוקומי שמעתין כר' יהושע דהכא לא איירי בגופין ואי כר' יהושע משכחת לה בגוף א' ותמחוי א' ואי כר\"ע אפילו בב' גופין זהו כונת דברי הרמב\"ן. ויש לדקדק דהיכי קאמר ואי כר\"י משכחת לה בגוף אחד והרי הברייתא מיירי בשני ככרות והרב כתב לעיל דשני ככרות חשיבי גופין מוחלקין, וי\"ל דיאמר דלר' יהושע מיתוקמא מתני' בככר א' וכגון שנשבע שלא יאכל קצת ממנו ואח\"כ חזר ונשבע על השאר דהשתא הוו ב' שבועות וגוף אחד. א\"נ אפשר לומר דע\"כ לא קאמר הרב דב' ככרות חשיבי גופין מוחלקין אלא בשני מינין ככר של חטים וככר של שעורים אבל אם היו שניהם של חטים חשיבי מין א' ולא הוו גופין מוחלקין. אך נראה דתירוץ זה אינו דמדברי הרב נראה דשני ככרות אף שהם ממין א' חשיבי גופין מוחלקין ועוד דאי בב' מינין תיפוק לי משום דהוו שני תמחויין ואיך כתב הרב או בתמחוי א' בשתי ככרות אלא ודאי דס\"ל דכל שהם שתי ככרות חשיבי גופין מוחלקין:
והנה אתה הראית לדעת שהסכמת הרמב\"ן והר\"ן היא דמאי דאמרינן כדרב פנחס כו' מיירי בשתי שבועות ואפילו הכי קונמות מצטרפים והן הן דברי הר\"ם שכתבנו לעיל דאפילו שני נדרים נפרדים מצטרפין למלקות וה\"ה לענין מעילה לדידן דקי\"ל דיש מעילה בקונמות וכ\"פ בפ\"ד מהל' מעילה דין י' שכתב וכל הדברים הנאסרים עליו מנדר הזה מצטרפין ואם נהנה מכולם בשוה פרוטה מעל ע\"כ, ומרן לא הורה לנו מקור דין זה אך דבריו הם לקוחים מסוגיא זו דרבינא ורב פפא כולהו מוקמי לברייתא דקתני דקונמות מצטרפים מיירי בב' קונמות אלא שמ\"ש הר\"ם מנדר כזה לא ידעתי מאי אתא למעוטי: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואין מביאין קרבן על חצי שיעור (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר לעיל בפרקין דין א') : " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שבועה שאוכל ככר זו כו'. מדקדוק דברי הרא\"ש בתשו' כלל ח' סי' ג' נראה דאם ראובן נשבע לתת לשמעון מתנה לזמן פלוני ועבר הזמן ולא נתן שאינו חייב לתת לו מחמת שבועתו דומיא דשבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום שאינו חייב עוד לאכול אותו ככר ודוק: " + ] + ], + [ + [ + "וכל מי שנשבע על אחרים כו'. מי שנשבע להזמין בתו בוגרת לנשואין והיא אינה רוצה אם חייב לרצותה שתרצה עיין בתשו' המבי\"ט ח\"א סי' פ\"ה ודוק בדבריו: " + ], + [], + [], + [ + "אבל אם נשבע ראובן כו'. כבר תמהו חכמי הדורות על דברי רבינו הללו שאין אדם יכול לאסור שלו אלא בקונם לפי שהוא חל על החפץ אבל לא בלשון שבועה עיין מ\"ש מרן. ואני אומר שיש סעד לסברת רבינו הלזו מההיא דאמרינן בפ' יוצא דופן (דף מ\"ו) לפי שמצינו שהשוה הכתוב הקטן כגדול לזדון שבועה ולאיסור ולבל יחל יכול יהא חייב על הקדשו קרבן ת\"ל זה הדבר ע\"כ. ומוקי לה התם להאי ברייתא כגון שהקדיש הוא ואכלו אחרים ואתיא כפשטה אליבא דמ\"ד הקדיש הוא ואכלו אחרים לוקין וקי\"ל הכי כמ\"ש רבינו בפי\"א מהל' נדרים. וא\"כ כפי אוקימתא זו רישא דברייתא דקתני לזדון שבועה מוכח בהדיא דאדם אוסר חפצו על חבירו בשבועה. וליכא למימר דרישא דברייתא מיירי בשאכל הקטן לאחר שהגדיל דאפילו כולה ברייתא לוקמה בהכי ואמאי מוקי לה בתרי גווני ועיין במ\"ש התוס' שם ד\"ה כגון ודוק:
נשאל מהרימ\"ט ח\"א סי' ק\"י על מי שכעס על חבירו ואמר אני נשבע שלא תכנס בבית זה לעולם. והשיב שאם היה אומר שבועה שלא אניחך ליכנס לביתי הוי בידו אבל שלא תכנס מעצמו משמע והו\"ל שבועת שוא והלכך שבועה מעיקרא לא חיילא ויכול ליכנס כו'. ותמיה אני על הרב ז\"ל דהיאך אשתמיט מיניה לשון רבינו שכתב דאם נשבע ראובן שלא יכנס שמעון בביתו ועבר שמעון ונכנס לביתו ראובן פטור ושמעון חייב הרי דלא הוי שבועת שוא דעל זה קאי רבינו. ואע\"ג דלגבי שמעון שחייב חולקים עליו מיהו לגבי ראובן דפטור נראה דמודים ליה וצ\"ע. ומ\"ש עוד מהרימ\"ט ואפשר לתרץ דשאני התם שהיה מזמנו למשתה שלו או למשתה בנו כו'. הנה מ\"ש הרב בכאן סותר את עצמו במה שהקשה על דברי הרא\"ש שהרי בסי' נ\"ה מוקי מ\"ש הרא\"ש דגם באכילה ושתיה שרי דהיינו דווקא חוץ לביתו דאי בתוך ביתו שפיר משמע קונם ביתך שאיני נכנס לאכול ולשתות והכא הלך הרב בדרך אחר ועיקר טעמו לא בריר וצ\"ע: " + ], + [ + "שבועה שלא אוכל ואכל דברים שאינן ראויים כו'. תנן פ\"ג דשבועות שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינם ראויין לאכילה ושתה משקין שאינם ראויים לשתיה פטור שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים חייב ור\"ש פוטר ע\"כ. והקשו בגמ' הא גופא קשיא אמרת שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינם ראויין לאכילה ושתה משקין שאינן ראויין לשתיה פטור והדר תני שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטריפות שקצים ורמשים חייב מ\"ש רישא פטור מ\"ש סיפא חייב ותירצו הא ל\"ק רישא בסתם כלומר דאמר שבועה שלא אוכל ומש\"ה אם אכל נבלות וטריפות פטור משום דאין כונתו אלא שלא יאכל דברים הראויים לאכילה וסיפא במפרש דאמר שבועה שלא אוכל נבילות וטריפות ומש\"ה אם אכל חייב נמי משום שבועה וחזרו והקשו מפרש נמי גופיה תיקשי אמאי מושבע ועומד מהר סיני הוא כלומר ולא חיילא עליה שבועה. ונראה דקושיא זו הוה שייכא מעיקרא דאפילו אי לא הוה תני מתני' אלא בבא זו דשבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטריפות חייב קשה דאמאי והא מושבע מהר סיני הוא וא\"כ אמאי חייב אלא שהמקשה עדיפא ליה להקשות מיניה וביה. והמתרץ השיב לו הא לא קשיא כלומר אם אין כאן קושיא כי אם קושיא דקשיא רישא לסיפא לא קשה ולא מידי משום שאני אומר כאן בסתם כאן במפרש אבל יש כאן קושיא אחרת גדולה מזו בלא קושית רישא לסיפא דאמאי קתני סיפא חייב והא מושבע ועומד מהר סיני הוא וקושיא זו שייכא במפרש וכ\"ש בסתם דפשיטא דמי שנשבע שלא יאכל אין דעתו אנבלות וטריפות משום דמושבע ועומד הוא ותירצו רב ושמואל ור' יוחנן דאמרי בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים כלומר סיפא מיירי באומר שבועה שלא אוכל נבלות ושחוטות ומש\"ה אם אכל נבילה חייב דחיילא שבועה על נבלות מטעם כולל. ולפי תירוץ זה אפשר דבין רישא ובין סיפא מיירי במפרש אלא דרישא באינו כולל וסיפא בכולל. אך התוס' ס\"ל דגם לפי אוקימתא זו דסיפא מיירי בכולל רישא איירי בסתם שכתבו אין להקשות דלוקי כולה במפרש ורישא בשאינו כולל דברים האסורים עם דברים המותרים, והדין עמהם מדלא אמרו אלא בכולל משמע דלא חזרו מאוקימתא קמא דרישא איירי בסתם ומש\"ה הקשו דאמאי איצטריך לאוקומי בסתם לוקמה נמי במפרש ובאינו כולל. ותירצו דאי מיירי באומר שבועה שלא אוכל נבילה מאי קאמר אכל אוכלין שאינם ראויים פטור דמשמע דאם אכל ראויים חייב הא איהו לא נשבע אלא בשאינם ראויים אלא ודאי דמיירי רישא בנשבע סתם ומש\"ה דוקא אכל אוכלין שאינם ראויים פטור משום דמושבע מהר סיני אבל אכל אוכלין ראויין חייב וזה פשוט. ור\"ל אמר אי אתה מוצא אלא אי במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן אי בסתם אליבא דר\"ע דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהוא ע\"כ. והנה כפי אוקימתא קמייתא דמוקי לסיפא במפרש חצי שיעור מצי איירי בין באומר שבועה שלא אוכל ח\"ש מנבילות וטריפות בין באומר שבועה שלא אוכל ח\"ש סתם וקמ\"ל מתני' דשבועה חיילא על ח\"ש ומש\"ה אם אכל נבלות וטריפות חייב דעבר על שבועתו אך רישא דמיירי באומר שלא אוכל סתם ואינו חייב אלא בכזית לא מתוקמא אלא בסתם ומש\"ה דוקא אכל אוכלין שאינם ראויין פטור משום דמושבע ועומד הוא וכמו שכתבו התוס' אליבא דתירוצא דסיפא מיירי בכולל. אך קשה דכפי ר\"ל לוקמה רישא וסיפא בסתם דאינו מוציא בפירוש נבלה אלא דרישא מיירי באומר שלא אוכל סתם דמשמע כזית ומש\"ה אם אכל כזית מנבלה פטור דמושבע ועומד הוא וסיפא מיירי באומר שבועה שלא אוכל חצי שיעור ומש\"ה אם אכל ח\"ש מנבילה חייב דשבועה חלה על ח\"ש וכ\"ת ה\"נ דלר\"ל רישא וסיפא איירי בסתם אלא דרישא מיירי באומר שלא אוכל חצי שיעור ומש\"ה אם אכל ח\"ש מנבילה חייב דשבועה חלה על ח\"ש וכ\"ת ה\"נ דלר\"ל רישא וסיפא איירי בסתם אלא דרישא מיירי באומר שלא אוכל וסיפא באומר שלא אוכל ח\"ש הא ליתא שהרי מדברי התוס' מוכח דס\"ל דאוקימתא קמייתא דכאן בסתם כאן במפרש לא זזה ממקומה וכמו שכתבנו והטעם משום דלא קאמר אלא:
והנראה אצלי דלר\"ל רישא וסיפא מיירי באומר שלא אוכל ח\"ש אלא דרישא מיירי באומר שלא אוכל חצי שיעור סתם ומש\"ה אם אכל ח\"ש מנבילה פטור דאע\"ג דשבועה חלה על חצי שיעור היינו דוקא באומר שלא אוכל ח\"ש מנבילה אבל באומר שלא אוכל ח\"ש ואכל ח\"ש מנבלה פטור משום דאמדינן דעתיה שזה לא נשבע אלא שלא יאכל דבר המותר אבל לא נשבע על דבר האסור אע\"פ ששבועה חלה על אותו איסור. ונראה שיש להכריח פירוש זה מאידך אוקימתא דר\"ל דמוקי לה בסתם ואליבא דר\"ע דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהו ולפי זה רישא דקתני אכל אוכלין שאינם ראויין פטור קשיא ולומר דרישא רבנן וסיפא ר\"ע זהו דוחק גדול ולומר דס\"ל לר\"ל כפי אוקימתא זו דרישא איירי באוכל דברים שאינם ראויים לאכילה כגון עפר וכיוצא בו אבל אם אכל טריפות הכי נמי דחייב באוכל חצי שיעור הא ליתא דמדברי התוס' מוכח דהגמרא ס\"ל דרישא וסיפא איירי בנבלה. אשר ע\"כ נראה דלהך אוקימתא נמי רישא וסיפא איירי בנבלה וכולה ר\"ע היא ורישא איירי באומר סתם שלא אוכל ואפילו אכל ח\"ש מנבלה פטור דלאו דעתיה אנבלה וסיפא איירי באומר שלא אוכל נבלה ואם אכל ח\"ש מנבלה חייב משום דשבועה חלה על ח\"ש:
ודע דאף דר\"ל פליג אאוקימתא דכולל דלית ליה כולל באיסור הבא ע\"י עצמו מ\"מ אפשר דאותה אוקימתא דמוקי למתני' בכולל לא פליג בדינו דר\"ל ומודה נמי דאי פירש שלא אוכל ח\"ש אם אכל מנבילה ח\"ש פטור משום דלאו דעתיה אנבלה ואם פירש שלא אוכל ח\"ש מנבלה חייב משום דשבועה חלה עליו ולקמן נאריך עוד בזה. ובגמרא הקשו בשלמא ר' יוחנן לא אמר כר\"ל דמוקים לה מתני' כדברי הכל אלא ר\"ל מ\"ט לא אמר כר\"י אמר לך כי אמרינן איסור כולל באיסור הבא מאליו באיסור הבא ע\"י עצמו לא אמרינן ע\"כ, והתוס' הקשו דמאי האי דאמרינן דר\"י לא אמר כר\"ל דמוקי לה כדברי הכל דלדידיה נמי דמוקי לה בכולל הא איכא תנאי דלית להו איסור כולל ותירצו דלהא לא חיישינן כיון דלא מיתנו במתני' אבל סברת ר\"ע דמחייב בכל שהוא הוזכרה במתני' בראש הפרק. עוד תירצו דאין לחוש במאי דאיכא תנאי דלית להו איסור כולל כיון דבהדיא פליג ר\"ש מהאי טעמא דלית להו איסור כולל, עוד הקשו דאימא דטעמיה דר\"י דלא אמר כר\"ל הוא משום דסבר חצי שיעור אסור מה\"ת ובכל שהוא נמי הוי מושבע מהר סיני ותירצו דכיון דליכא אלא איסורא בעלמא לאו מושבע ועומד חשיב ליה וכן כתבו לעיל עלה נ\"ב. עוד תירצו דמצי לאוקומי שלא כדרך הנאה דאין אסור אלא מדרבנן כמו ח\"ש עכ\"ל. ונראה דגם חלוקה הלזו דשלא כדרך הנאתן איכא לאוקמה דומה למה שכתבנו לעיל אליבא דר\"ל דמוקי לה בח\"ש דרישא וסיפא מיירי בנשבע שלא יאכל שלא כדרך הנאתה אלא דרישא מיירי בשלא הזכיר נבלה ואף דליכא בנבלה בשלא כדרך הנאתה כי אם איסורא דרבנן ולאו דעתיה אמילתא דאיכא איסורא כל דהו וסיפא איירי באומר שלא אוכל שלא כדרך הנאתה מנבלה ואכל דחייב דכיון דאין איסורה כי אם מדרבנן שבועה חייל עליה. הן אמת שדברי התוס' תמוהים הם דהיכי מצי ר\"י לאוקומה למתני' בשלא כדרך הנאתן דאם כן מאי טעמא דר\"ש דפטר:
וראיתי למהרש\"ל שהוקשה לו קושיא זו ותירץ דר\"ש דפוטר היינו משום דמיחייב בכל האיסורים בכל שהו א\"כ הוא הדין דמחייב שלא כדרך הנאתם ורבנן דמחייבי היינו משום דלא מיחייב בכל שהו בכל שאר איסורים וכ\"ש שלא כדרך הנאתם והכא דמיחייב לרבנן איירי במפרש שלא כדרך הנאתם ולר\"ע אפילו בסתם נמי מיחייב אשלא כדרך הנאתם גבי שבועה כמו שמיחייב בכל שהוא ע\"כ. וכעין זה כתב מהריב\"ל בח\"ב. ודבריהם הם תמוהים בעיני דהיכי מצינן למימר אליבא דר\"י דאית ליה דכל מאן דאית ליה דחייב בחצי שיעור אית ליה נמי דחייב שלא כדרך הנאתו והא לדידיה חמיר ח\"ש משלא כדרך הנאתו דבחצי שיעור איכא איסור תורה ושלא כדרך הנאתו ליכא איסור תורה. ואפשר לומר בדוחק דלעולם שלא כדרך הנאתו קיל מחצי שיעור ומ\"מ כי היכי דלדידן בכזית איכא מלקות ובחצי שיעור איכא איסור תורה וליכא מלקות ושלא כדרך הנאתם ליכא איסור תורה כי אם מדרבנן הכי נמי למאן דאית ליה דבחצי שיעור איכא מלקות בשלא כדרך הנאתן חות דרגא ומלקות ליכא אבל איסור תורה איכא ולפי זה אתו דברי התוס' כפשטם דאף דנימא דלרב יוסף דחצי שיעור אסור מן התורה מ\"מ חשיב מושבע ועומד הא דלא קאמר תלמודא דר' יוחנן לא אמר כר\"ל משום דח\"ש אסור מה\"ת ומושבע ועומד הוא משום דמצי לאוקומה בשלא כדרך הנאתן ומש\"ה חייב דאין איסורו כי אם מדרבנן ור\"ש פוטר דכיון דאית ליה דחצי שיעור לוקה עליו א\"כ שלא כדרך הנאתו חות תות דרגא ואיכא איסור תורה ומש\"ה פוטר דמושבע ועומד הוא:
ודע דאף שכתבנו דלדעת מוהריב\"ל ורש\"ל מאן דאית ליה דחצי שיעור לוקה עליו ה\"ה שלא כדרך הנאתו ולפי מה שכתבתי איסור תורה מיהא איכא בשלא כדרך הנאתו למאן דאית ליה דח\"ש לוקה עליו אין ללמוד מזה לקונמות דקי\"ל דלוקה בכל שהו שיהיה לוקה עליהם שלא כדרך הנאתם למוהריב\"ל ולמהרש\"ל ולדידן שיהיה בו לפחות איסור תורה משום דשאני קונמות דכמפרש דמי וכדאיתא בפירקין עלה כ\"ב ובמפרש שאוסר עליו ח\"ש פשיטא דשלא כדרך הנאתו הוי כשאר איסורין דאין איסורו כי אם מדרבנן ולא נאמרו החילוקים שכתבנו אלא למאן דאית ליה שהוא חייב בכל שהוא מגזרת מלך בזה הוא שאמרנו דשלא כדרך הנאתם נמי איכא איסור תורה ולדעת מוהריב\"ל ורש\"ל מלקות נמי איכא אבל במפרש ח\"ש פשיטא דכל שלא כדרך הנאתם הוי דינו ככל שלא כדרך הנאתם דשאר איסורים. ועיין במה שכתבתי (א\"ה זה נתבאר בפרק ה' מהלכות יסודי התורה יע\"ש באורך) שיש איסורים שלוקה עליהם אף שלא כדרך הנאתם מלבד בשר בחלב וכלאי הכרם שהוזכרו בפ\"ב דפסחים וגם עכו\"ם ומעילה יע\"ש. והנה כפי דברי התוס' הללו אפשר דעכו\"ם לוקה אף שלא כדרך הנאתו או שיהיה אסור מה\"ת משום דבעכו\"ם לוקה אפילו הנהנה בכל שהו משום דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם וכמו שכתב רבינו בהל' עכו\"ם יע\"ש:
ודע דמסתמיות דברי הריב\"ש סי' שצ\"ח נראה דאפילו דברים האסורים בהנאה מדרבנן חשיבי ראויים לאכילה ואם אכלן עובר על שבועתו. אך מדברי רבינו בפט\"ז מהל' מכירה מוכח דדבר האסור בהנאה אף שאיסורו מדרבנן לא חשיב אוכל ואף אם אכלו המוכר מחזיר לו הדמים וכבר הביא הרב סברת רבינו הלזו בסי' תצ\"ט וכתב שהיא מוסכמת מהכל ויש לחלק בזה ודוק: " + ], + [], + [ + "שהרי אינו מושבע על ח\"ש. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר לעיל ובתשו' מהרש\"ך ח\"א (דף קע\"ג ע\"ג) תפס בפשיטות דשבועה חלה על איסור מדברי סופרים וכתב שם הרב המחבר וז\"ל אך הר\"ן כתב בתשו' דמי שנשבע לעבור על דברי סופרים בקום עשה אין מחייבין אותו לפרוע שחכמים העמידו דבריהם כשל תורה בשב ואל תעשה ע\"כ. ועיין בדברי ה\"ה בה' מלוה ולוה): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן כל הנשבע לבטל את המצוה כו'. כתוב בתשובת הריב\"ש בסי' צ\"ח א\"כ קבלה זו שקבל עליו יעקב שהוא בלשון שבועה דין שבועה יש לה ואינה חלה לבטל את המצוה כו'. ואני תמיה בזה דהא דשבועה אינה חלה הוא משום שהם שני הפכים שאם יקיים שבועתו יעבור על המצוה ואם יקיים המצות יעבור על שבועתו אבל בנידוי יקיים המצוה ויהיה בנדוי דומיא דנזירות דחל על מצוה מהאי טעמא, וזכורני שהרשב\"א כתב בפרט זה: " + ], + [], + [], + [], + [ + "נשבע שלא יאכל מצה כו'. בתשו' הריב\"ש סי' צ\"ח כתב וא\"כ בנדון זה שקבל עליו סתם שלא לישא שום אשה הרי כלל בשבועתו כו' דהו\"ל כנשבע שלא יאכל בלילי הפסח לא מצה ולא פירות דמיגו דחיילא וכו'. ועיין בסי' קנ\"ט דחשש לסברת התוס' דאית להו דטעמא דלא משכחת הן הוא משום דבמזכיר האיסור בפירוש לא אמרינן כולל. ולפ\"ז באומר בליל פסח לא שייך כולל. ובס\"ס שצ\"ה כתב ג\"כ דהאומר שבועה שלא אוכל מצה ופירות דהוי כולל:
עוד כתב הריב\"ש בסי' קנ\"ט דלא שייך כולל אלא כשהפעולה אחת כו'. והא דכתב הרב בסי' שצ\"ה מיגו דחיילא שבועה על הדברים האחרים שהם דבר הרשות חיילא נמי אדבר מצוה כו' שאני התם שהתנה עם אשתו שלא ישא עליה ושלא יגרשנה ואח\"כ נשבע לשמור קיום התנאים הנזכרים וא\"כ חשיב פעולה אחת דהיינו קיום התנאים ואם עבר על כל התנאים בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת ומש\"ה שייך התם כולל. אבל לעולם שאם היה נשבע שלא ישא אשה ושלא יגרשנה דלא הוה שייך כולל שהפעולות הם חלוקות ואם עבר ונשא אשה וגירש את אשתו בהעלם אחד חייב שתים כאילו אמר שבועה שלא אשא אשה ושבועה שלא אגרשנה וזה פשוט:
כתב הריב\"ש ס\"ס שצ\"ח שהאומר שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח לא נתכוון אלא למצה הראויה לצאת בה י\"ח ודמיא למאי דא\"ר יהודה קונם יין שאני טועם עד שיהא הפסח אינו אסור אלא עד לילי הפסח שלא נתכוון אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין כו'. ונראה דכונת הרב ז\"ל היא זו דכמו דגבי עד שיהא הפסח עבדינן מהלשון שמשמעו עד שיצא הפך הלשון ואמרינן שכוונתו עד שיכנס הפסח ה\"נ גבי שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח תפסינן הלשון כלל פרטי דלא נשבע אלא על מצה שיוצא בה י\"ח ומותר בכל השאר ולענין זה לבד דמהו הרב ולא לענין אחר ודוק:
כתב הרא\"ש בתשו' כלל ח' סי' ט\"ז על מי שנשבע בז' ניסן לתת מעות ולא משכון שאעפ\"כ לא נפטר מהשבועה כיון דבשעה שנשבע לא ידע כי ז' בניסן יהיה בשבת אין זה כנשבע לבטל את המצוה כו'. ודברים תמוהים הם דהתם דוקא שהוא בשב ואל תעשה מש\"ה חיילא שבועתו אבל נשבע לאכול נבלות ושחוטות ודאי לא חל על הנבלות שהוא בקום עשה ואפילו למאן דפירש ההיא דשבועה שלא אוכל מצה דלאו מטעם כולל הוא אלא משום דהזכיר ליל פסח הכא כיון דהזכיר ז' בניסן היינו כאומר ליל פסח ומה לנו בידיעתו הא אין ידיעתו מכרעת ודוק. (א\"ה עיין בתשובת הרא\"ש כלל מ\"ג סי' י\"ג) . ומ\"ש הרא\"ש צריך ראובן ליתן משכון ביום השבת נראה דמלת משכון ט\"ס דהא במשכון לא נפטר משבועתו אלא דוקא כשנתנו בתורת פרעון וכן מוכח ממ\"ש דשוה כסף ככסף וזה פשוט בכונת דבריו. כתב הרא\"ש בתשו' כלל י\"א סי' ג' ומה ששאלת נשבע לבטל מצוה דרבנן אם חלה השבועה כו' ועל זה הביא דברי ר\"ת בההיא דמיין ושכר יזיר יע\"ש. ואיני מבין ראיה זו כלל דר\"ת לא יחלוק על הירושלמי דשבועה שלא אוכל מצה סתם אסור לאכול מצה בליל פסח ה\"נ נזיר שאסר עליו היין סתם אפילו קדוש דאורייתא נזירות חל עליו. אלא כונת ר\"ת היא לומר שאין דרך המקרא לרבות דברים שעתידים חז\"ל לתקן ובזה נדחית ראיתו ודוק. (א\"ה עיין בס' כפות תמרים) : " + ], + [], + [ + "נשבע שלא יישן ג' ימים וכו'. נסתפקתי בנשבע לתת לחבירו ליום נועד מאתים זוז ומטה ידו ואין לו כי אם מנה אם חייב מכח השבועה לתת המנה או דילמא כיון דאינו יכול לקיים שבועתו שהרי אין לו א\"כ נתינת המנה אינו מעלה ומוריד כלל ואינו חייב מכח השבועה לתת המנה. וראיתי להרא\"ש בפ' שבועות שתים שכתב באומר שבועה שאוכל ככר זו מקצתה נמי במשמע וחייב לאכול את כולה ואם נשרף מקצתה חייב לאכול את השאר כדי לקיים שבועתו אבל אם אמר שאוכלנה ונשרף מקצתה אין חייב לאכול את השאר דעל אכילת כולה נשבע ואין אכילת מקצתה מוציאתו מידי איסור שבועה ע\"כ. ולכאורה נראה דנשבע לתת ר' זוז דמי לאוכלנה ועדיין צ\"ע. הן אמת שראיתי לאחד מגדולי המורים דהיכא דנשבע לפרוע ליכא סידור ומיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה. ולפי מה שכתבנו דדמי לאוכלנה צ\"ל דמיירי ההיא דסדור דבמה שמסדרין לו יש בו כדי לפרוע כל החוב דאי לא כיון דאינו יכול לקיים שבועתו אף אם לא יסדרו לו נמצא דאין כאן חיוב שבועה כלל ולמה לא יסדרו לו והדבר צריך תלמוד. ועלה בדעתי לחלק בין מתנה לחוב דהיכא דחייב ר' זוז ונשבע לתת אותם ליום נועד חייב ליתן כל מה שיש לו אף שאינו יכול לקיים שבועתו בהחלט, וטעמא דמלתא לפי שהשבועה חלה על חיוב הפרעון וכי היכא דחיוב הפרעון הוא על כל פרוטה ופרוטה שיש לו ה\"נ חיוב השבועה חלה על כל פרוטה ופרוטה. אבל בנשבע ליתן מתנה ר' זוז אפשר דאם אין לו ר' אינו חייב ליתן מה שיש לו ויש לי תבלין לחילוק זה. שוב ראיתי להרדב\"ז בתשו' סי' ס' שנשאל על זה וכתב בשם הרא\"ה מי שנשבע לפרוע לחבירו סך ידוע ואינו יכול לפרוע ויכול לפרוע מקצת חייב הוא לפרוע אותו מקצת דעל כולה ועל מקצתה נשבע כיון דאיכא הנאה במקצת וכו'. ומדבריו משמע דלא שאני ליה בין מתנה לחוב. ועיין במ\"ש מרן בכ\"מ הכא בפרקין בדין שלפנינו שמדבריו יש כדמות ראיה לנדון שלנו: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "ואין אדם יכול להתיר שבועת עצמו וכו'. בתשובת הריב\"ש סי' קע\"ח הביא דברי הראשונים שנבוכו בחרמי צבור איך הם ניתרים כיון דאין אדם מתיר נדרי עצמו. ושם נאמר וז\"ל ועתה שעברה הסכנה אשר בעבורה נעשית ההסכמה ודומה לחרם השבטים על מכירת יוסף שהתירוהו הם עצמם כשמצאוהו חי כו'. ולא ידעתי מנ\"ל להרב ז\"ל דהשבטים התירו השבועה דמה שאמרו לאביהם שיוסף חי לא היה בכלל השבועה שהם לא נשבעו אלא שלא יגידו עיקר המכירה וזה אפשר שלא נתגלה ליעקב וכן כתב הרמב\"ן בפירוש התורה וע\"ק לי איך דימה נדון דידיה לחרם השבטים דבנ\"ד סרה הסכנה אשר בעבורה נשבעו אבל בחרם השבטים אף שנמצא יוסף חי עדיין לא סרה הסיבה אשר בעבורה החרימו שהרי עדיין יש תלונת יעקב אביהם עליהם על שמכרוהו על לא חמס בכפיו ודברי הרב צריכין אצלי תלמוד. (א\"ה עיין ב\"י י\"ד סי' רכ\"ח תשובת הרשב\"ץ דנמצא באגדה דהשבטים התירו החרם וצ\"ע בהרא\"ם פ' וישב ועיין עוד בתשובת הריב\"ש). כתב הריב\"ש סי' קפ\"ה שלפי הטעם שנתנו בהיתר חרמי הקהל שהוא כאילו התנו בשעת הנדר שאם ירצו להתיר בין בטענה בין שלא בטענה אלא ברצון פשוט שיוכלו להתיר והו\"ל כהפרת הבעל זולתי אם פירש בשעת חרם מפורש שלא יהא לו היתר. והכונה היא שאם אמרו כן אינן יכולים להתיר כדין חרמי צבור אבל לעולם שנשאלין על נדרים כדין יחיד ומתירים אותם וכמ\"ש הרב סי' תמ\"ד ותקי\"א יע\"ש וזה פשוט: " + ], + [ + "זה שנשבע הוא שיבא לפני החכם כו'. בתשובת הריב\"ש סי' ש\"ע כתב בשם רבינו שמשון ז\"ל דכל שהחכם יודע שהנודר מתחרט וחפץ בהתרה החכם מתירו שלא מדעת הנודר ומותר דהתרת חכם כהפרת הבעל ותניא אישה הפרם וה' יסלח לה כו' יע\"ש. ואם לדין יש תשובה דשאני הפרת הבעל דהנודרת על דעת בעלה היא נודרת והוי כאילו פירשה דאין דעתה שיתקיים אי קפיד בה בעלה וכמ\"ש בסי' קפ\"ה וא\"כ אין צורך לזה שהאשה תבא לפניו ותדע דמדין בטול הנדר נגעו בה ואפילו צווחת שנדרה ע\"מ שלא יוכל בעלה להפר לה אין בדבריה כלום וכמ\"ש הראשונים וא\"כ מה ענין זה להתרת חכם והדבר צריך אצלי תלמוד. ומאותה הגדה דפ' הספינה דרבב\"ח יש להוכיח שלא כדברי רבינו שמשון (א\"ה חבל על דאבדין): " + ], + [], + [], + [ + "אין מתירין לו אלא בפניו כו'. כבר נודע מ\"ש ז\"ל בשם ר\"ת דדוקא בנודר מחמת טובה שעשה לו כמשה רבינו עם יתרו וצדקיהו עם נבוכדנאצר אבל בזולת זה מתירין לכתחלה שלא מדעתו וחלקו עליו בזה. ולי נראה להביא ראיה לסברת ר\"ת מאותה הגדה דפ' הספינה דרבב\"ח שמע בת קול שאומרת אוי לי שנשבעתי ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי ולא רצה רבה לומר מופר לך משום דלמא על שבועת המבול קאמר ולפי סברת החולקים על ר\"ת לא היה יכול רבה להתיר שבועת המבול לפי שיש תועלת לכל העולם וא\"כ מלא ימנע הי\"ל להתיר דאי על שבועת הגלות ניחא ואי על שבועת המבול לא עשה ולא כלום וחכמים נמי לא גנוהו אלא משום דאמר אוי לי הא לאו הכי הוו מודו דיש מקום לחוש לשבועת המבול ולסברת החולקים על ר\"ת אין כאן מקום חששא. ואע\"ג דרבה נמי היה לו תועלת בשבועה זו רשאי הוא בשלו ואינו רשאי בשל אחרים ולר\"ת ניחא לפי שהמקום לא קבל שום טובה ואע\"ג דכתיב וירח ה' וגו' ח\"ו זה לא נקרא טובת הנאה. ועוד שהרי כתב הרב (א\"ה הוא הריב\"ש סי' ש\"מ) דלדעת ר\"ת צריך שהנשבע יקבל הנאה בשעת השבועה וכל זה לא שייך התם גבי שבועת המבול. הן אמת דלמ\"ד דבדיעבד אם התירוהו מותר היה אפשר ליישב כל זה (א\"ה כמו שיתבאר לקמן פ\"ז מהל' נדרים דין ט' יע\"ש) אך אליבא דהראב\"ד קשיא. וכ\"ת הא בלא\"ה קשה אותה הגדה דהא קי\"ל דצריך לפרט את הנדר והסכימו הראשונים דאם לא פרט אף בדיעבד לא עשה ולא כלום והשתא קשה בין לרבה בין לחכמים אי הא דאמרינן צריך לפרט הוא מטעמא דדלמא שבועתו היתה לדבר מצוה ובא להתיר האיסור וגבי שבועת המקום לא שייך האי טעמא. וסבור הייתי לומר פירוש אחר באגדה זו דהכונה היא דשתי שבועות מצינו שנשבע המקום שבועת המבול ושבועת הגלות ורבה לא אמר מופר לך משום דלמא משבועת המבול היא וכיון שכן נמצא דלא פרט את הנדר ואין כאן התרה וחכמים ס\"ל דכיון דאמר אוי לי פשיטא דמשבועת הגלות היא ונמצא דפרט את הנדר אך קשיא לי דמ\"ל שלא נשבע המקום עוד שבועות אחרות ואנחנו לא נדע. הן אמת שראיתי להריב\"ש סי' תס\"ז שכתב שדין זה דהנודר לתועלת חבירו לא נאמר אלא שמקבל התועלת משביע לשכנגדו דומיא דמשה שהשביעו יתרו אבל בנשבע מעצמו לא נאמר דין זה. ולפי זה ניחא דהתם המקום נשבע מעצמו. והנה אמת דחילוק זה שחילק הרב הוא דבר חדש ומלבד שהוא עצמו בסי' תכ\"ג נראה דלא ס\"ל לחילוק זה עוד יש לנו בזה אריכות דברים (א\"ה חבל על דאבדין):
נשאל הריב\"ש סי' ר\"פ אם יש כח להתיר שבועה מי שמתחייב לחבירו בממון או בשדוכין שלא בפני מי שנדרו לדעתו ולא דמי לנשבע לתועלת חבירו דבדיעבד מותר שלא בפניו דשאני הכא דכל אחד זוכה בחבירו ומתקיים הענין ע\"י קנין וקנס ובכה\"ג אין מועיל התרה. והשיב וז\"ל מ\"מ כבר אתה רואה שדעת ר\"ת דההיא דאין מתירין לו אלא בפניו היא כשמקבל טובה ממנו ולזה נשבע לו וא\"כ אף אם התירו לו השבועה עדיין נשאר בחיוב על הדבר ההוא ואף אם הוא דבר דלא שייך ביה קנין הוי כמו שכיר שהרי אם יתרו נתן בתו למשה בתנאי שלא יצא משם ושישבע לו על זה אף אם הותר מן השבועה שלא מדעת יתרו עדיין מיחייב לקיים תנאו כו'. ונ\"ל דנהי דשכיר אינו צריך קנין וכמ\"ש הרב סי' תע\"ה ותע\"ו מיהו בדברים דמהני בהו קנין הוא דאמרינן דפועל א\"צ אבל בדבר דאינו מועיל קנין כגון תנאי יתרו שלא ילך משה משם וכן תנאי נבוכדנצר שלא יגלה צדקיה א\"כ לא שייך בזה מה שהוא כמו שכיר וא\"כ עדיין מה שרצה השואל לחלק במי שחייב ממון דאליבא דר\"ש בלא שבועה נשתעבד אם התירוהו אינו מותר עדיין במקומו עומד ודוק:
כתב הרשב\"א בתשובה סי' תשי\"ג גבי מי שקיבל עליו נדוי אם לא יפרע לב\"ח ביום נועד ועבר היום ולא נתן שמתירין נדויו אפילו שלא מדעת הב\"ח דמה הנאה יש לו דאפילו יפרע אח\"כ כבר חל עליו נדויו והצריך הרב לטעמא דאין מתירין אלא בפניו למ\"ד מפני החשד שיודיעו לב\"ח שהתירו לו וזה שלא כדברי מהרימ\"ט ח\"א סי' א' (דף א' ע\"ד) יע\"ש. שוב ראיתי להריב\"ש סי' צ\"ח על אודות ראובן שקיבל בכח חרם ונדוי שלא ליקח אשה על אשתו ועבר ונשא על אשתו וכתב הרב דחל עליו החרם והנדוי ואין מתירין אותו אלא ברשות אשתו דומיא דאין מתירין אלא בפניו. משמע דחולק על דברי הרשב\"א שכתב דמתירין אותו אף שלא מדעת הב\"ח. (א\"ה עיין לקמן פ\"ד מהלכות נזירות דין י\"ג מ\"ש עוד הרב המחבר ע\"ד מהרימ\"ט בתשובה הנזכרת): " + ], + [ + "נשבע על דעת רבים וכו'. הא דאמרי' דהנודר ע\"ד רבים דמתירין לדבר מצוה היינו שמתירים שלא בידיעתם אבל כל שמוחין בדבר בפירוש אין מתירין אפילו לדבר מצוה כ\"כ הריב\"ש סי' תקי\"א ועיין בסי' שצ\"ה ודוק. וכתב הרשב\"א ח\"ג סי' ל\"ה שאם כבר עבר על נדרו דמתירין לו אף שנדר ע\"ד רבים: " + ] + ], + [], + [ + [ + "שאילו הודה מעצמו כו'. לכאורה נראה דוי\"ו זו דומפני מיותרת וצריך לגרוס מפני, אך אפשר לומר דתרי טעמי יהיב רבינו, חדא דאף דנימא דמה דמשלם בעד הטביחה או המכירה הוי ממון אפ\"ה פטור משבועת הפקדון משום דכיון דנפטר מכפל משום דהודה על הגניבה שוב לא יתחייב על הטביחה או על המכירה משום דתשלומי ד' וה' אמר רחמנא ולא תשלומי ג' וד' דהא אם הודה על הגניבה וכפר על הטביחה פטור מהאי טעמא וכמ\"ש רש\"י בפ' מרובה (דף ע\"ה.),ועוד כתב טעם אחר מפני שהוא קנס דאף דנימא דתשלומי ג' וד' נמי חייב רחמנא הכא כיון שאם הודה היה נפטר מפני שהוא קנס נמצא שלא כפר לו ממון: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "וכן המשביע עדי קנס וכו'. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ג מהל' גניבה דין ח'): " + ], + [ + "וכן אם השביעם כו'. עיין מ\"ש מרן ויש לתמוה על דבריו דלמאי איצטריך ללמוד משבועת הפקדון הא בשבועת העדות (דף ל\"ג) תנינן לכולהו הני בבי דכתב רבינו ואתמר בגמ' דטעמא דהני משום דאיכא ממון בהדייהו וצ\"ע: " + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וטובה גדולה הוא לאדם שלא ישבע כלל כו'. מרן הבין דהטעם הוא לפי שאינו יכול ליזהר ויבא לידי שבועת שקר. ועל זה הביא ההיא דפ' השולח ואינו מוכרח ודוק: " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Haflaah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Haflaah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..1b16a6be7315d8f0dea51593a980c7be0c1c5c40 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Haflaah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,176 @@ +{ + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Oaths", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Oaths", + "text": [ + [ + [], + [ + "ואין שבועת ביטוי נוהגת וכו'. נסתפקתי באומר שבועה שיקח פלוני מנה ממני אי הויא שבועת ביטוי דומיא דאתן או הויא שוא דומיא דיזרוק ויש צדדים לכאן ולכאן, ועיין בהריב\"ש סי' שפ\"ז: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "והוא כדי שיאמר כו'. עיין במ\"ש הכ\"מ ודבריו תמוהים אצלי דאדרבה מסוגיא זו איכא תברא למה שפסק רבינו ז\"ל דתוך כ\"ד הוי שאלת תלמיד לרב ואליבא דר\"י כדי שאלת תלמיד לרב דנפיש לית ליה דהוי תוך כדי דבור וכי אית ליה דהוי תוך כדי דבור היינו כדי שאלת רב לתלמיד דזוטר מילייהו וכל זה הוא פשוט באותה סוגיא, עוד הוקשה למרן מההיא דפ\"ק דמכות, ואני גברא רבא קא חזינא ותיובתא לא קא חזינא דאדרבא סוגיא דמכות מוכחת כסברת הר\"ם דפסק דהוי כדי שאלת תלמיד לרב ומ\"מ אי איכא מאן דפסק דהוי כדי שאלת רב לתלמיד ההיא דמכות לא הוי תיובתיה דאיכא למימר דהכי קאמר דאפילו למ\"ד דהוי כדי שאלת תלמיד לרב דנפיש קשיא אבל לעולם דלפי האמת אינו אלא כדי שאלת רב לתלמיד וכר\"י. ואני סבור שיש חסרון לשון בדברי מרן ומרן בתחלה הוקשה לו על פסק הר\"ם מההיא דמרובה דאית ליה לר' יוסי דתוך כדי דיבור דהוי כדיבור לא הוי אלא כדי שאלת רב לתלמיד וידוע דהלכה כר\"י וא\"כ למה פסק הר\"ם דהוי כדי שאלת תלמיד לרב דלא כר\"י ואח\"כ כתב ואע\"ג דבפ\"ק דמכות כו' כלומר וכי תימא דטעמיה דהר\"ם דפסק דלא כר\"י הוא משום דסמך על אותה סוגיא דמכות דקאמר סתמא דתלמודא דתוך כדי דיבור הוי כדי שאלת תלמיד לרב לזה כתב דאי מהא לא איריא אלא דכונת הגמרא היא לומר דאפילו למ\"ד דהוי כדי שאלת תלמיד לרב דנפיש מיליה אפ\"ה קשה דטובא הוי אבל לפום קושטא דמילתא הלכה כר\"י דלא הוי אלא כדי שאלת רב לתלמיד ולפי זה הניח דברי הר\"ם בצ\"ע. ומ\"מ אני תמיה בדברי מרן במ\"ש וידוע דהלכה כר\"י לגבי ר\"מ דמשמע דס\"ל דר\"מ חולק על ר\"י בדין זה דתוך כדי דיבור ולא ראיתי רמז מזה דע\"כ לא פליגי אלא בנתכוון לכך מתחלה לומר הרי זו תמורת עולה ותמורת שלמים דר\"מ אית ליה תפוס לשון ראשון או משום דהוי כאומר תחול זו היום ואח\"כ תחול זו ור\"י אית ליה דכיון דא\"א לקרות שני שמות כאחד דבריו קיימין ותרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים אבל בנמלך לא איירי ר\"מ ואפשר דמודה לר\"י וצ\"ע. ועיין בהרא\"ש שכתב ואין הלכה לא כר\"מ ולא כרבי יוסי ודבריו צ\"ע. ודע דטעמא דהר\"ם דפסק דלא כר' יוסי הוא משום דסמך על הסוגיא דריש פ\"ד דנזיר עלה כ' דקאמר התם סתמא דתלמודא וכמה כדי שיאמר תלמיד לרב וכן כתבו התוס' במרובה עלה ע\"ג ד\"ה כי דפסקינן הלכתא דהוי כדי שיעור תלמיד לרב כריש לקיש וכרב אחא דמכות והתימה על מרן איך לא הביא דברי התוס' הללו ועיין בשיירי כנה\"ג סי' כ\"ו בהגהת ב\"י אות ה'. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פט\"ו מה' מעשה קרבנות): " + ] + ], + [ + [ + "כל הנשבע שבועה כו'. בפ\"ג דשבועות ת\"ר האדם בשבועה פרט לאנוס. וסברת מהרש\"ך היא דאין לחלק כלל בין אונסא דשכיח לאונסא דלא שכיח וכן אין לחלק כמו שחלק מוהריב\"ל בין היכא דאיכא אומדנא להיכא דליכא אומדנא אלא בכל גוונא הוי טענת אונס זולת בגט משום דאין טענת אונס בגיטין ותמה על רבינו ירוחם דאוקי למתניתין דנדרים כשעכבו נהר דגדל הנהר מהפשרת שלגים דהוי מילתא דלא שכיח דלקושטא דמילתא אפילו באונסא דשכיח הוי אונס. הן אמת דמה שהביא מתשובת הרא\"ש על ראובן ששדך בתו כו' וכן מדברי רש\"י שכתב והוא דלא אניס באונסא דמוכחא לאנשי כהאי דלעיל דפסקיה מברא והכריח משני המקומות הללו דאפילו באונסא דשכיח הוי אונס אין ראיה כלל דאיכא למימר דשאני נדון הרא\"ש דאיכא אומדנא וכמבואר בדברי הרא\"ש וכן בההיא דרש\"י דקאי עלה דההיא דאתפיס זכותיה וקאמר אי לא אתינא מכאן ועד ל' יום ליבטלן הני זכותי התם נמי איכא אומדנא דמסתמא לא בטל זכיותיו אלא כשהיה יכול לבוא בלא שום אונס כלל. ומ\"מ לסברת מוהריב\"ל קשה ההיא דרבינו ירוחם דאוקי למתני' דנדרים באונסא דלא שכיח וכן הרא\"ש מלבד מ\"ש בחידושיו בפסקיו נמי אוקי למתני' שגדל הנהר מהפשרת שלגים דהוי מילתא דלא שכיחא אע\"ג דאיכא אומדנא דלא עלה דעתו לאסור נכסיו על חבירו אם לא יאכל עמו אלא כשיוכל לבא בלא אונס כלל וכמ\"ש הר\"ן וכן מדברי הגמרא קשה דמאי מותיב לרבא מההיא דאי לא אתינא מכאן ועד ל' יום שאני התם דליכא אומדנא וכמ\"ש מוהריב\"ל אבל בההיא דאתפיס זכותיה איכא אומדנא וכדכתיבנא, ועיין בתשובת הרשב\"א סימן תשע\"א דהיכא דהוי אונסא דשכיח אין טענת אונס. סברת מהר\"א ששון היא שיש לחלק באונסים דאונסא דשכיח טובא לא הוי אונס משום דאיבעי ליה לאתנויי ואונסא דשכיח ולא שכיח בגט אינו אונס משום צנועות ומשום פרוצות אבל בעלמא הוי אונס ואונסא דלא שכיח כלל אפילו בגט הוי אונס וההיא דהרא\"ש דראובן ששדך בתו והעני כו' עוני מילתא דשכיח ולא שכיח, אך במ\"ש הריב\"ל דהיכא דאיכא אומדנא אפי' במילתא דשכיח הוי אונס בסברא זו לא החזיק הרב וכמו שנראה מדבריו ובזה אתו דברי רבינו ירוחם והרא\"ש דאוקימו למתני' שגדל הנהר מהפשרת שלגים על נכון דהוי מילתא דשכיח ולא שכיח ומ\"מ לא פליג עליה דמוהריב\"ל בפירוש והנראה דאין ולאו ורפיא בידיה. עוד כתב הרב דמתני' דנדרים ליכא אומדנא טובא ומ\"ה הוצרכו הרא\"ש ורבינו ירוחם לאוקומי מתני' באונסא דשכיח ולא שכיח. עוד כתב הרב דלא תיקשי למוהריב\"ל דמאי פריך בגמרא לרבא מההיא דפסקיה מברא לימא דשאני התם דליכא אומדנא אבל בההיא דרבא איכא אומדנא משום דההיא דרבא האומדנא היא להפך וכמ\"ש התוס', ול\"נ דאין ראיה כלל מדברי התוס' משום דהם לא כתבו אלא לרב הונא דס\"ל דאפילו באונסא דלא שכיח כלל לא הוי אונס והוקשה להם סברא זו וכתבו דשאני ההיא משום שמודה שהשטר פסול לכך אמר ליבטלן זכוותיה אפילו באונס דלא שכיח דהודאת ב\"ד כמאה עדים דמי והא מודה שראיותיו שקר שהרי אינו מוחל לו שום דבר אלא מטעם הודאה ופירוש זה לא הוי אלא לרב הונא דס\"ל דאפי' באונסא דלא שכיח לא הוי אונס אבל לרבא פשיטא דס\"ל דהוי מטעם מחילה ומש\"ה היכא דאניס לא מחל וא\"כ איכא אומדנא דמסתמא לא מחל אלא כשיוכל לבוא בלא שום אונס ומ\"מ איכא למימר דאף לרבא הוי טעמא משום הודאה ומ\"מ היכא דאניס אפשר דליכא הודאה דדילמא לא הודה אלא כשיוכל לבא בלא אונס אבל באניס ליכא הודאה אבל אומדנא ליכא דהא אפשר שהמציאות הוא אמת שהראיות הם שקר ומש\"ה פריך בגמרא לרבא מההיא דפסקיה מברא וכי היכי דהתם ליכא אומדנא משום דאפשר שרצה לתת גט אפילו היכא דאניס כנושא דרבא נמי ליכא אומדנא דאפשר שרצה להודות אפילו באניס לפי שאפשר שהמציאות היא אמת כיון דמטעם הודאה קא אתי. כתב הרב בעל פני משה בח\"א סי' ס\"ב שמוהרש\"ך החזיק בכל עוז ותקע עצמו לדבר הלכה כסברת מוהריב\"ל דכל דאיכא אומדנא דמוכח אפילו באונסא דשכיח טובא ולא אתני אין בכך כלום כו' והכריח דבריו מכמה הכרחיות ובפרט מתשובת הרא\"ש וכן מהרא\"ש ס\"ל כסברת מוהריב\"ל ודבריו תמוהים הם בעיני דאדרבא מהרש\"ך החזיק בכל עוז לדחות סברת מהריב\"ל ורוח אחרת אתו דאפילו באונסא דשכיח טובא וליכא אומדנא הוי אונס זולת בגיטין ועל זה הביא ראיה לדבריו מתשובת הרא\"ש. והנה כשבא לפסוק הלכה בנדון דידיה לא נסתייע כלל מסברת מוהריב\"ל אף בנושא שלא היתה האומדנא ניכרת ולא אתי אלא משום דאזיל לשיטתיה דאף באונסא דשכיח הוי אונס ודברי מוהריב\"ל הניחם בצ\"ע כמו שנראה מדבריו. סוף דבר כל דברי מהרש\"ך מורים באצבע דלא ס\"ל כסברת מוהריב\"ל ומהרא\"ש ג\"כ אף שלא דחה דברי מוהריב\"ל מ\"מ לא החזיק בהם וכבר כתבתי לעיל דאין ולאו ורפיא בידיה:
עוד כתב הרב דע\"כ רבא מיירי אפילו באונסא דשכיח ממאי דמקשו לרבא ממתני' דה\"ז גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן עד י\"ב חדש ומת תוך י\"ב חדש ה\"ז גט ואמאי הא מינס איתניס ותירצו כו' ומאי הקשו דלמא שאני מיתה דשכיחא כדאמרינן בפ' כל הגט וה\"ל לאתנויי שאם ימות תוך יב\"ח דלא להוי גיטא מדלא משני הכי ש\"מ דרבא אפילו באונסא דשכיח מיירי ע\"כ. ודבריו תמוהים משום דמיתה לא מיקרי שכיח וכדמוכח בריש כתובות עלה דההיא דאמר רבא ולענין גיטין אינו כן ואמרינן מנא ליה לרבא הא אילימא מהא דתנן ה\"ז גיטך אם לא באתי מכאן ועד י\"ב חדש ומת בתוך י\"ב חודש אינו גט מת הוא דאינו גט הא חלה ה\"ז גט ודילמא כו' והכרח הקס\"ד הוא דאי טעמא דמתני' הוי משום דהוי אונס ניתני חלה וכ\"ש מת וכמ\"ש התוס' שם ואי אמרת דמיתה שכיח אימא דלעולם דטעמא דמתני' הוי משום אונס ותני מת דאפילו דהוי אונסא דשכיח הוי אונס וכ\"ש חלה דהא חלה כתב הרא\"ש בפירוש דהוי שכיח ולא שכיח והוא מוכרח מן הסוגיא דכתובות ועוד דבגמרא קאמר בתר הכי ואלא מסיפא מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י\"ב חודש ומת בתוך י\"ב חודש ה\"ז גט מת וה\"ה לחלה ומנ\"ל הא דילמא שאני מת משום דהוי מילתא דשכיח ועוד דבפ' ר\"א אמרינן מ\"ט דר\"א דאמר קרא כי מתו כל האנשים והא מיתה דנולד הוא ורבנן מאי טעמייהו קסברי הנהו מי מייתו והא כו' אלא שירדו מנכסיהם אלמא דמיתה לא שכיח ומש\"ה אוקמו רבנן לקרא דכי מתו בירדו מנכסיהם דעניות שכיחא וכ\"כ הרשב\"א בפירוש בסי' תשע\"א דמת או חלה הוי שכיח ולא שכיח ולית ליה לאתנויי ויש טענת אונס. ובר מן דין לא ידעתי איך יעלה על הדעת דחלה הוי שכיח ולא שכיח וכמ\"ש הרא\"ש והרב עצמו כתבו ומיתה להוי שכיח דאטו קודם חזקיה קיימין דלא הוי חולשא בעולם. סוף דבר דברים הללו אין הדעת סובלתן וההיא דכל הגט אינו ענין לזה דהתם לגבי עשירות דלא שכיח קרי למיתה שכיח משום דהוי שכיח ולא שכיח ולעולם דלגבי גיטין ונדרים וממון הוי מיתה אונסא דשכיח ולא שכיח דומיא דחלה וכדכתיבנא ועיין במהראנ\"ח ח\"ב סי' ס\"ג שהאריך בזה אי מיתה שכיח:
עוד כתב הרב דכי הדר תו בגמרא ופריך מההיא דאי לא אתינא כו' ותירצו דאונסא דמברא מגליא וכו' ה\"ק כיון דאונסא דמברא מגליא ושכיח ולא אתני עליו וליכא נמי אומדנא דאפשר דלא קפיד אם להוי גיטא מש\"ה לא שמיה מתיא אמנם אי הא דפסקיה מברא הוי מילתא דלא שכיח אע\"ג דליכא אומדנא מ\"מ ה\"א דשמיה מתיא כי קאמר אי לא אתינא מדעתו ורצונו קאמר לא שיארע לו אונס והא דלא אתני משום דלא אסיק אדעתיה וכיון שכן מאי דחלק תלמודא הוא מאי דחלק מהריב\"ל וקשיא לי דלפי סברת הרב דמיתה הוי מילתא דשכיח אכתי תיקשי דהוה מצי לתרוצי בפירכא דאם לא באתי מכאן ועד י\"ב חדש ומת דשאני מיתה דשכיח והפירוש יהיה כפי' שאני מברא דמגליא אונסיה ולמה איצטריכו למימר דשאני התם דאי ידע דמיית לאלתר גמר ויהיב גיטא כלומר שהאומדנא היא בהפך ובלאו הכי מיתרצא ליה קושיא דכיון דליכא אומדנא והוי מילתא דשכיח מש\"ה לא הוי אונס דומיא דמברא אלא ודאי דמיתה הוי שכיח ולא שכיח ומש\"ה איצטריכו למימר דשאני התם שהאומדנא היא להפך דאי לאו הכי כיון דלא הוי מילתא דשכיח אע\"ג דליכא אומדנא הוי אונס לפי הקס\"ד דקיימינן אליבא דמ\"ד דיש אונס בגיטין:
עוד כתב הרב לתרץ מה שהקשה מהרש\"ך לרבינו ירוחם דמוקי ההיא דנדרים במי שהדיר חבירו שיאכל אצלו ועכבו נהר שגדל הנהר מהפשרת שלגים דהוי מילתא דלא שכיח דהא לפי המסקנא דקי\"ל דאין אונס בגיטין אין אנו צריכים לחלק בין אונסא דשכיח ללא שכיח ומלבד גיטין הכל הוי אונס אפילו שכיח וכהאי גוונא הקשה למהריב\"ל. והנה לקושיות הללו כבר תירצם יפה הרב מהר\"א ששון דאשתמיטתיה למהרש\"ך מ\"ש התוס' והרא\"ש בריש כתובות ובפ' מי שאחזו דאפילו לפי המסקנא אונסא דשכיח לא הוי אונס בשום מקום. אך מה שיש מן הקושיא הוא דהא בההיא דנדרים איכא אומדנא דמסתמא לא עלה על דעתו לאסור נכסיו על חבירו אם לא יאכל עמו אלא שיוכל לבא בלא אונס וא\"כ למה הוצרך רבינו ירוחם לאוקמי דעכבו נהר דנדרים דהוי שגדל הנהר מהפשרת שלגים דהוי מילתא דלא שכיח הרי למדנו מוהריב\"ל דהיכי דאיכא אומדנא אף במילתא דשכיח הוי אונס וכבר הקשה קושיא הלזו מהרש\"ך ומהרא\"ש תירץ דבמתני' דנדרים אין האומדנא כל כך ברורה ולא נתן טעם לדבריו. אך הרב בעל פני משה כתב שיש לחלק בין כשאדעתא דהכי תלוי בדעת המתחייב לכשאדעתא דהכי איננו תלוי בדעת המתחייב כי אם בדעת המחייב כגון בההיא דנדרים שהדירו חבירו מנכסיו אם לא יאכל אצלו נמצא שאדעתא דהכי איננו תלוי אלא בדעת האוסר ומפסיד אותו וא\"כ ליכא אומדנא כיון דלא מטי למדיר שום פסידא אדרבא אית לן למימר כיון שאונסא דשכיח הוא ולא חש להתנות שרצונו היה להדיר את חבירו מנכסיו בהחלט כל זמן שלא יאכל אצלו אפילו שיהיה על צד האונס מדלא אתני על הדבר ולזה הביא דברי הר\"ן והאריך בפירושם. והנראה מכונת דבריו שלא נסתייע מהר\"ן אלא משום דמוקי לההיא דנדרים דאדריה מזמין למזומן אבל משאר דברי הר\"ן ליכא סיעתא כלל לדברי הרב ואדרבה הר\"ן קאי לאידך גיסא דאף למ\"ד דאונס לא הוי טענה כיון דלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה בגוונא דמתני' הוי אונס דליכא למימר כיון דלא אתני איהו דאפסיד אנפשיה שהרי המדיר לא עליו היתה גרם הפסידה. והנה לא הביא דברי הר\"ן אלא לומר שהמדיר היה המזמין. והנה הר\"ן אזיל לשיטתיה שפירש בשמעתא דנדרי זרוזין בההיא דאמרינן מי סברת דאדריה זמינא למזמינא לא זמינא אדריה למזמינא דהכונה היא שלבקשת המזומן נדר המזמן וקרי ליה דזמינא נדריה למזמינא כיון שהוא לבקשת המזומן. אך הרא\"ש פירש שהמזומן הוא הנודר וכן פירש רבינו ירוחם נתיב י\"ד ח\"ד וא\"כ אזדא ליה תירוץ הרב דהא כל מאי דקיימינן הוא להרא\"ש ולרבינו ירוחם למוקמי למתני' שגדל הנהר מהפשרת שלגים ולדידהו דמתני' איירי שהנודר הוא המזומן וא\"ל המזומן למזמין מודרני מנכסיך אם לא אוכל אצלך וכמ\"ש הרא\"ש א\"כ איכא אומדנא גדולה דמסתמא לא אסר נכסי חבירו עליו אלא כשיוכל לבוא בלא אונס וא\"כ אפילו באונסא דשכיח הוי אונס וכמו שלמדנו מהריב\"ל. הא דאמרינן נדרי אונסין כיצד חלה הוא או שחלה בנו ה\"ה חלה אביו כ\"כ הריב\"ש סי' קנ\"ז ועיין בסי' שפ\"ז ודוק. מדברי מהרי\"א סימן ע\"ג נראה דבאונס מבורר להריגת נפש חלה השבועה משום דאגב אונסיה גמר ומקני וכ\"נ ממ\"ש המרדכי פ' הנזקין בשם מהר\"ם במעשה ביהודים שדחקו את חביריהם. אלא שאני תמיה מהא דאמרינן מכאן מודעא רבה לאורייתא ועיין מ\"ש מרן בח\"מ סי' ר\"ה אההיא דלא היה סיקריקון ביהודה וצ\"ע. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר בה' מכירה):
כתב מרן הב\"י י\"ד סי' רכ\"ח בשם הריב\"ש וז\"ל על מי שלא קיים פו\"ר וקבל חרם ונדוי שלא לישא אשה על אשתו כי אם ברצונה ועבר ונשא אחרת כו' כבר נראה שהיתה כונתו לרצותה שתתן לו רשות כו' וא\"כ כל שפייס אותה בדברים שאשה שכמותה היתה מתרצית בכך ולא נתרצית לו י\"ל שהוא אנוס דומיא דמאי דאמרינן בפ' כל הגט וכו'. ועיין בתשובות הרדב\"ז סי' א' שנסתייע מתשובה זו להיכא דנשבע סתם שלא ישא אשה אחרת עליה. ולדידי לא אמרה הריב\"ש אלא באומר כי אם ברצונה ובהצטרפות הטעם שכתב דנראה שהיתה כונתו לרצותה שתתן לו רשות וכו' הא לאו הכי פשיטא דאין כאן טענת אונס ולא דמי כלל לההיא דפ' כל הגט וזה פשוט בעיני ודו\"ק:
כתב הריב\"ש סי' ק\"ג ובנדון זה כל שאין לו במה לשלם אין לך אונס גדול מזה כו' ואע\"פ שנשבע אין עונשין אותו עד שיהיה ידוע שיש לו ואינו משלם אבל עושין לו כפי הסדר שכתב הרמב\"ם פ\"ב מהל' מלוה ולוה וכו'. ואם כונת הרב היא על הסדור אין דין זה מוסכם שיש מי שכתב דהיכא שנשבע ליכא סידור ואפילו מגלימא דעל כתפיה וכבר הביא מרן סברא זו בשם ס' חזה התנופה יע\"ש. (א\"ה עיין לקמן פ\"ה מהל' אלו דין כ') אונס ממון לא חשיב אונס כדי שיעבור על מה שנשבע כ\"כ הריב\"ש סי' שפ\"ז ועיין בסי' ת\"ס דנראה שיש קצת סתירה לזה ודוק שפירש ההבדל רב ביניהם דשאני הכא שהאונס הוא שאונסין אותו במה שנשבע שלא לקיים וכן בנדון הרשב\"א ג\"כ הכי הוא ולפיכך אף שהוא אנוס אונס ממון פטור מטעם אומדנא דאמרינן אדעתא דהכי לא נשבע. אבל בההיא דסי' שפ\"ז הסוכן לא עכבו כדי שיעבור על שבועתו אלא עכבו משום תכלית אחר אלא דממילא אינו יכול לקיים שבועתו כי אם ע\"י ממון לזה כתב הרב דחייב לפזר ממון כדי שלא יעבור על שבועתו:
עוד כתב הריב\"ש סימן שפ\"ז אבל בנדון זה שנשבע לבקשת קרובה של האשה ולמלא רצונו ואין הענין מוכח שהיה רצון שניהם מתחלה שלא תחול השבועה כו' אפילו יאמר הנשבע אדעתא דהכי לא נדרי ה\"ז פתח היתר והוא אינו מיחל לעצמו ואפילו חכם לא ימצא לו פתח שהרי הוא נולד כו'. וטעמא אחרינא איכא דזה נשבע לתועלת חבירו ואין מתירין לו אלא בפניו ודוק: " + ] + ], + [ + [ + "מי שנשבע שלא יאכל היום כלום כו'. נראה דס\"ל דכשם דחצי שיעור אסור מן התורה בכל האיסורים ה\"נ בנשבע שלא יאכל אסור לאכול פחות מכשיעור. ואני תמיה בדין זה דבשלמא בשאר איסורים גזרת הכתוב הוא דהאוכל כשיעור ענוש יענש ואם אכל פחות שלא יענש אבל יש איסורא בעלמא. אך במי שנשבע שלא יאכל אי אמרת דסתם אכילה היא בכזית א\"כ זה לא קיבל עליו שלא לאכול כי אם כזית ולמה יאסר בפחות מכזית. ובשלמא לר\"ל דס\"ל דחצי שיעור הוא מדרבנן משום סייג אפשר דאף בשבועות נמי אסור מדרבנן לאכול פחות מכשיעור משום סייג אך לר\"י דאית ליה דאיסור חצי שיעור הוא מה\"ת בנשבע שלא יאכל מהי תיתי שיאסר בחצי שיעור. שוב ראיתי להר\"ן בחדושיו לשבועות הובאו דבריו בתשובות מהר\"ם גלאנטי ז\"ל (דף ק\"ט) שכתב כדברי אלה וז\"ל מי שנשבע שלא יאכל מותר לו לכתחלה לאכול פחות מכשיעור דלא דמי לשאר איסורין שבתורה דקי\"ל כר\"י דאמר חצי שיעור אסור מן התורה ואפילו ר\"ל דפליג עלה מודה דאסור מדרבנן דהני מילי באיסור תורה אבל הכא איסור הבא מעצמו הוא וכיון שלא נתכוון אלא לכזית פחות מכזית היתר גמור הוא ותמהני מהר\"ם שכתב בפ\"ד מהל' שבועות מי שנשבע כו' וכן בפ\"א מהל' נדרים כתב אמר אכילת פירות מדינה כו' אינו לוקה עד שיאכל כזית דמשמע דאיסורא מיהא איכא ע\"כ. ולפי דרך זה יישב סוגית הגמרא דשבועות (דף כ\"ב) דאמרינן א\"ה אמאי מצטרפות סוף סוף זיל הכא ליכא שיעורא כו' דהכונה היא בשלמא לדידי דאמינא דבקונמות בעינן שיעורא אע\"פ שלא הזכיר בהם אכילה מצטרפין משום דאע\"ג דלא מיחייב אלא בכשיעור מ\"מ חצי שיעור שבו אינו היתר גמור אלא הרי הוא ככל איסורין שהרי לא הזכיר בו אכילה שיהא משמע מדבריו שיוכל לאכול לכתחלה פחות מכשיעור ולפום הכי מצטרפין. אלא לדידך דלא מצית מוקמת לה אלא בשהזכיר בהם אכילה כיון שכן חצי שיעור שבכל אחד היתר גמור הוא לו ולכתחלה יכול לאוכלו שהרי הוא כמו שהתנה כך בשבועתו והיאך יצטרף לחייבו ע\"כ. וכן פירש סוגיא זו הרמב\"ן בחדושיו (א\"ה כמו שתראה בלשונו שנעתיק לקמן בפרקין יע\"ש),והנראה מדברי הר\"ן הוא שמוסיף על סברתנו וס\"ל דאף לר\"ל דאית ליה דחצי שיעור אסור מדרבנן בנשבע שלא יאכל ליכא איסורא כלל. ומיהו לדידי אין זה מוכרח דכיון דלר\"ל איסור חצי שיעור הוא מדרבנן משום סייג אפשר דאף בשבועות עשו סייג לאסור חצי שיעור. שוב ראיתי להר\"ן בפ\"ג דשבועות שחזר בו ממ\"ש בחידושיו והסכים לדעת רבינו מדאמרינן ביומא דטעמיה דר\"י הוא משום דחזי לאיצטרופי ובשבועות נמי אע\"פ שאין בכלל דבריו אלא שיעור שלם ה\"מ למלקות ולקרבן אבל כיון דחזי לאיצטרופי ולהשלימה לכזית איסורא מיהא איכא דאע\"ג דהתם ביומא בריבויא דכל חלב מייתינן חצי שיעור הא ודאי ההוא רבויא לא כתיב אלא גבי חלב ואפ\"ה ילפינן מיניה לכל איסורין משום דפשיטא לן דלא אסריה רחמנא אלא משום דחזי לאיצטרופי ולמה לא יהיה דין שבועות כדין שאר איסורין ע\"כ. הכלל העולה שדין זה אם בשבועות אסור מה\"ת בחצי שיעור הוא מחלוקת בין הראשונים ז\"ל דלהרמב\"ן וליש מי שאומר שהביא הר\"ן מותר לכתחלה לאכול פחות מכשיעור ואפילו איסור דרבנן ליכא. ולדעת רבינו והר\"ן ז\"ל אסור מה\"ת לאכול פחות מכשיעור ככל שאר האיסורין. ומ\"מ אני תמיה בזה דבשלמא אם נאמר דסתם אכילה היא בכזית אלא דגזרת הכתוב היא שיאסר אף בפחות מכזית משום דחזי לאיצטרופי יש פנים לסברת רבינו הלזו דאית ליה האי דינא אף בשבועות מטעמא דכתב הר\"ן דנהי דהוא לא אסר על עצמו כי אם בכזית מ\"מ גזרת הכתוב הוא דכל דבר האסור על האדם שיאסר אף בחצי שיעור משום דחזי לאיצטרופי. אך להרא\"ם ז\"ל דאית ליה דסתם אכילה היא כל שהוא אלא דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה ואוקמיה אכזית לעונשין. (א\"ה כמו שנתבאר בדברי הרב המחבר בהלכות חמץ ומצה יעו\"ש באורך) בנשבע שלא יאכל אמאי לא יענש אף בפחות מכשיעור כיון דמשמעות אכילה הוא אפילו כל שהוא וזה נשבע שלא יאכל א\"כ הרי בפירוש אסר עצמו אפילו בכל שהוא ובמפרש קי\"ל דלוקה אף בכל שהוא, (א\"ה כמו שיתבאר לקמן בפרקין דין ב') ולדעת הרא\"ם מה הפרש יש בין מפרש לנשבע שלא יאכל וצ\"ע:
ודע דבר\"פ ג' דשבועות תנן שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב דברי ר\"ע א\"ל לר\"ע היכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב שזה חייב ע\"כ. ויש לדקדק במחלוקת זה דלא ימנע אם בלשון בנ\"א אכילה היא בכל שהוא מ\"ט דרבנן והלא בנדרים ושבועות אין אנו הולכין אלא אחר לשון בנ\"א (א\"ה כמבואר) ואם בלשון בנ\"א סתם אכילה אינה אלא בכזית מ\"ט דר\"ע דאמר דאף אם אכל כל שהוא חייב. ולומר דפליגי אם בלשון בני אדם אכילה היא בכזית או בכל שהוא. דבר זה לא ניתן ליאמר כלל. והנראה מדברי רש\"י במתני' ובגמרא (דף כ\"א) הוא דלשון בני אדם אכילה היא בכל שהוא ומש\"ה מחייב ר\"ע אלא דרבנן אזלי בתר אכילה של תורה שאינה אלא בכזית. ואפשר דע\"כ לא אמרי דבנדרים ושבועות דאזלינן בתר לשון בני אדם אלא כשלשון תורה אינו חולק על לשון בני אדם אך כשלשון תורה חולק אז לא אזלינן בתר לשון בני אדם כי אם בתר לשון תורה ומש\"ה ס\"ל לרבנן דמי שנשבע שלא יאכל אינו חייב עד שיאכל כזית ור\"ע ס\"ל דאזלינן בתר לשון בני אדם אף במקום שהוא הפך לשון תורה ומש\"ה חייב אף באוכל כל שהוא:
אך ראיתי בירושלמי רפ\"ז דנדרים א\"ר יוחנן הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם א\"ר יאשיה הלכו בנדרים אחר לשון תורה מה נפיק מה ביניהון קונם יין שאיני טועם בחג על דעתיה דר' יוחנן אסור ביו\"ט האחרון ע\"ד דר' יאשיה מותר ע\"כ (א\"ה עיין בט\"ז י\"ד סי' ר\"כ וא\"ח סי' תרס\"ח) . ואין ספק דקי\"ל כר\"י דאזלינן בתר לשון בני אדם אף שהוא נגד לשון תורה וכמו שפסק הר\"ן ז\"ל. ובר\"פ ד' דערכין (דף י\"ט) אמרינן דאורייתא קיבורת כולה בנדרים הלך אחר לשון בנ\"א אלמא אזלינן בתר לשון בני אדם אף לקולא ואינו שוקל אלא עד האציל. וא\"כ איך יתכן דרבנן ס\"ל דאזלינן בתר לשון תורה. ועוד דאף ר' יאשיה לא אמרה כי אם לחומרא דהיינו היכא דלשון תורה אוסר יותר מלשון בני אדם אבל לקולא לא אמרה וכדאיתא התם בירושלמי. והכא דלשון בנ\"א אוסר יותר מלשון תורה אף ר' יאשיה מודה דאזלינן בתר לשון בנ\"א. והנראה אצלי דהכא טעמייהו דרבנן לאו משום דאזלינן בתר לשון תורה אלא משום דמסתמא זה לא אסר על עצמו אלא כשיעור איסורי תורה ולא יותר מאיסורי תורה. וא\"ת אי משום האי טעמא בקונמות נמי נימא דמסתמא זה לא אסר על עצמו כי אם כשיעור איסורי תורה ואילו בדף כ\"ב אמרינן דבקונמות דברי הכל בכל שהוא. לא קשיא משום דבשלמא כשהזכיר אכילה בלשון תורה הוי כזית בזה הוא דאמרינן דאף דבלשון בנ\"א הוי בכל שהוא מ\"מ אמרינן שזה דעתו היה אסתם אכילה שבתורה משום האומדנא שכתבנו שאין דעתו לאסור על עצמו יותר מאיסורי תורה. אבל בקונמות כיון דלא הזכיר אכילה אף דאיכא אומדנא לא מהני כלל משום דכיון דלא הזכיר אכילה הוי כמפרש. ומכאן ג\"כ נראה שיש סתירה לדברי הרא\"ם שכתבנו דאית ליה דסתם אכילה שבתורה היא בכל שהוא דא\"כ מ\"ט דרבנן דאף דנימא שדעתו אסתם אכילה שבתורה הא סתם אכילה שבתורה הוי כל שהוא וכ\"ת דהרב יאמר דטעמייהו דרבנן הוא משום אומדנא דמסתמא זה לא אסר על עצמו אלא כשיעור דענש הכתוב באיסורי תורה. זה אינו דא\"כ גם בקונמות נאמר אומדנא זו וע\"כ לומר דטעמא דשבועה הוא משום דהזכיר אכילה וכדאיתא בגמרא. ולפי דברי הרב לא מהני כלל מה שהזכיר אכילה דהא איהו ס\"ל דסתם אכילה שבתורה היא בכל שהוא. ומיהו יש ליישב בדוחק דהכונה היא דרבנן ס\"ל שדעתו של זה שנשבע שלא יאכל הוא כסתם אכילה שבתורה דאיכא עונש בכשיעור ואיסור בכל שהוא אף זה שנשבע שלא יאכל דעתו הוא ליאסר בכל שהוא אלא שאין דעתו ליענש אלא בכשיעור דומיא דאיסורי תורה ולפי זה נתיישבה הקושיא שהקשינו למעלה להרא\"ם ז\"ל. אך הרואה יראה כמה יש מהדוחק בדברים אלו ודברי הרא\"ם צריכים תלמוד:
ויש להסתפק בנשבע שלא יאכלנה דקי\"ל דאינו לוקה עד שיאכל את כולה אם נאמר ג\"כ דאיסורא מיהא איכא בכל שהוא שאוכל מהככר משום דחזי לאיצטרופי. או דילמא באומר סתם אכילה שלא אוכל ולא פירש אף דסתם אכילה היא בכזית מ\"מ כיון דאיכא למימר נמי כל שהוא אמרינן דכל שהוא נמי אסור משום דחזי לאיצטרופי אבל במפרש אין לנו אלא מה שאמר ולפי צד זה אם נשבע שלא יאכל כזית מותר בפחות מכשיעור כיון שפירש דבריו ואמר כזית. ומיהו הראשון נ\"ל יותר ויש סמך לזה מההיא דאמרינן בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ט) בנשבע שלא יאכל תאנים וענבים דהוו להו ענבים ח\"ש וחצי שיעור לא מיחייב קרבן ואי מישרא שרי קרבן מיבעיא אלא ודאי דס\"ל דיש לו דין ח\"ש דאיסורא מיהא איכא והדברים ק\"ו לנדון דידן. ומיהו ע\"כ אין ראיה זו מכרעת דא\"כ תיקשי מכאן להרמב\"ן דלאותה סברא שהביא הר\"ן דאית להו דליכא איסורא בשבועות באוכל חצי שיעור למאי איצטריך בגמ' לומר דאין מביאין קרבן על ח\"ש השתא מישרא שרי קרבן מיבעיא:
שוב ראיתי הדין מפורש כתבו הטי\"ד סי' רל\"ח וז\"ל שבועה שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל כולה אבל אסור אפילו בכל שהוא. וכ\"כ מרן בשלחנו הטהור יע\"ש. ומ\"מ נ\"ל שאין דין זה מוסכם דהתינח אליבא דרבינו שכתב בפ\"ה מהלכות אלו דין ו' דשבועה חלה על ח\"ש משום דאינו מושבע עליו מהר סיני. אך להרשב\"א שכתב בתשובות סי' תרי\"ו דאין שבועת בטוי חלה על ח\"ש לדידן דקי\"ל כר\"י דחצי שיעור אסור מה\"ת והכריח הדבר מסוגיא דפ' בתרא דיומא וכן הוא דעת התוס' שבועות (דף כ\"ג) סוף ד\"ה דמוקי לה יע\"ש. א\"כ לדידהו לא יתכן לומר דהאומר שלא אוכלנה דאסור בכל שהוא מדין חצי שיעור דהא בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ז) אמרינן דאם אמר שלא אוכלנה והדר אמר שלא אוכל מיחייב תרתי כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו כיון שאכל ממנה כזית חייב שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה וכל הפוסקים הביאו דין זה להלכה ואם איתא דהאומר שלא אוכלנה אסור בכל שהו מדין ח\"ש כי הדר אמר שלא אוכל אמאי חיילא שבועה שניה לסברת האומר דאין שבועה חלה על ח\"ש:
הן אמת שראיתי להרב ב\"ח שרצה לומר דהטור אזיל בשיטת התוס' ופליג ארבינו ואית ליה דאין שבועה חלה על ח\"ש. ולפי מ\"ש יהיו דברי הטור סותרים אלו את אלו שהרי הוא פסק דהאומר שלא אוכלנה אסור אפילו בכל שהו ואי ס\"ל דאין שבועה חלה על ח\"ש איך פסק דהאומר שלא אוכלנה וחזר ואמר שלא אוכל דחלה שבועה. הן אמת שדברי הב\"ח אינן מוכרחים לדעתי דהא אף לדידיה קשה דאמאי לא הביא הטור דאם נשבע שלא יאכל כל שהו מנבלות דשבועה חלה שהרי בשלא אוכל מודים התוס' דחלה ולא פליגי אלא בשאוכל. ומ\"ש דכיון דליתיה בהן אף בלאו ליתיה כד ניים ושכיב אמרה להאי מלתא שלא נאמר כלל זה אלא לקרבן דוקא וכמבואר בדברי רש\"י פ\"ג דשבועות (דף כ\"ד) וכן מתבאר מדברי הרז\"ה בפ\"ג דשבועות גבי נשבע לקיים את המצוה. אך קשה לי ממ\"ש התוס' פ\"ג דמכות (דף כ\"ב) ד\"ה א\"ל כגון דאמר שלא אחרוש וצ\"ע. ומבואר הוא בשבועות בדף כ\"ה דאף למ\"ד דבעינן דאיתיה בלהבא הוא דוקא לענין קרבן וכדאמרינן לא אכלתי לקרבן לא הנחתי למלקות וא\"כ לדידן נמי דבעינן שיהיה לאו והן הוא דוקא לקרבן אבל למלקות לעולם איכא וא\"כ חזרה הקושיא למקומה דאמאי לא הביא הטור דין זה דשבועה שלא אוכל כל שהו מנבלות וטרפות. וא\"כ ליכא למשמע מדברי הטור דפליג על רבינו וכדכתיבנא ועדיין צריך אני להתישב בכל זה. ועיין בספר חוות יאיר סי' ט\"ו:
תנן בריש פ\"ג דשבועות שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב דברי ר\"ע אמרו לו היכן מצינו באוכל כ\"ש שהוא חייב שזה חייב ע\"כ, ובגמרא עלה כ\"ב אמרינן אמר רב פפא מחלוקת בשבועות אבל בקונמות דברי הכל בכל שהוא מ\"ט קונמות נמי כיון דלא מדכר שמה דאכילה כדמפרש דמי מיתיבי ב' קונמות מצטרפין ב' שבועות אין מצטרפין ר\"מ אומר קונמות כשבועות ואי סלקא דעתין חייב בכל שהו למה לי לצרף עד כאן, ויש לדקדק דזה המקשה מה היה סבור בכונת הברייתא דחלקו בין שבועות לקונמות פירש רש\"י דהמקשה היה סבור דב' שבועות היינו שהזכיר אכילה על כל אחד דאמר שבועה שלא אוכל זו ושבועה שלא אוכל זו ומשום הכי אין מצטרפין אבל בקונמות אף שאמר קונם זו עלי וקונם זו עלי כיון שלא הזכיר אכילה בכל אחת מהם מצטרפין לכזית ור\"מ אומר דקונמות כשבועות דכיון דהזכיר שתי פעמים קונם אף שלא הזכיר אין מצטרפין דומיא דשבועות אך לר\"פ דקונמות בכל שהו חייב למה לי לצרף ותירצו דאמר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו עלי קונס קונם דכיון דהזכיר אכילה בעינן שיעור והקשו אי הכי אמאי מצטרפות סוף סוף זיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא ותירצו דאמר אכילה משתיהן עלי קונם והקשו דכוותה גבי שבועה דאמר שבועה שלא אוכל משתיהן אמאי אין מצטרפין ותירצו אמר רב פנחס שאני שבועות מתוך שחלוקות לחטאות אין מצטרפות. ואיכא לעייוני טובא בתירוץ זה אם הכונה היא דאוקמה לברייתא באומר אכילה משתיהם עלי קונם ודכותה גבי שבועה דאמר שבועה שלא אוכל משתיהן ואפילו הכי אין מצטרפין משום דחלוקות לחטאות, ואני תמיה בזה דהא האומר שבועה שלא אוכל משתיהן אינן חלוקות לחטאות ואין כאן אלא שבועה אחת ומאי דתנן במתניתין שבועה שלא אוכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין דחייב על כל אחת ואחת היינו משום לישנא יתרא דפת פת למה לי וכדאיתא בגמרא עלה כ\"ג אבל האומר שלא אוכל חטים ושעורים וכוסמין או פת חטים ושל שעורים או פת חטים וכן של שעורים אינו חייב כי אם אחת וכמבואר שם וכן האומר שלא אשתה יין ושמן ודבש דתנן דחייב על כל אחת ואחת אוקמוה בגמרא במסרהב בו חבירו וכו' הא לאו הכי אינו חייב כי אם אחת ואם כן פשיטא דהאומר שבועה שלא אוכל משתיהן דאין כאן כי אם שבועה אחת ואינו חייב כי אם אחת. וראיתי לרש\"י שכתב מתוך שחלוקות לחטאות מתוך ששתי ככרות הללו חשובות שתים לענין חטאת בשבועה זו אם אמר שבועה שלא אוכל מזו ומזו ואכל כזית מזו וכזית מזו בהעלם אחד חייב שתים כדתנן שבועה שלא אוכל פת חיטין פת שעורין פת כוסמין ואכל חייב על כל אחת ואחת ומייתינן לה בתורת כהנים מוהיה כי יחטא לאחת מאלה וכי אמר נמי מזו ומזו שתי שבועות חשיבי הלכך כי אכל מזו חצי שיעור ומזו ח\"ש אין מצטרפות וכו' ע\"כ:
והנה דין זה דהיכא דהיו מונחים לפניו שתי ככרות ואמר שבועה שלא אוכל מזו ומזו דחשיבי שתי שבועות הדין דין אמת דהא דאמרינן התם גבי שבועה שלא אוכל פת חיטים ופת שעורים וכו' דדוקא משום לישנא יתרא דפת פת למה לי הוא דאמרינן דחייב על כל אחת ואחת שאני התם שרוצה לאסור עצמו במין הפת ומשום הכי אם לא אמר לישנא יתרא דפת פת אמרינן דאינו חייב אלא אחת אבל במונחין לפניו ואינו רוצה לאסור עצמו אלא באלו שמונחין לפניו ואמר שלא אוכל מזו ומזו ודאי דחייב על כל אחת ואחת דאי לא לימא שבועה שלא אוכל מאלו ומדפרט ואמר מזו ומזו שמעת מינה דכל חד וחד הוי שבועה בפני עצמה וגבי שלא אשתה יין ושמן ודבש דחייב על כל אחת ואחת אמרינן בגמרא דמיירי במונחין לפניו שהיה לו לומר שבועה שלא אשתה אלו אלא דחי משום דמיירי ברוצה לאסור על עצמו המין הא לאו הכי פשיטא דחייב על כל אחת ואחת. ובהדיא תנן בפ' שבועת העדות עלה ל\"ג ובר\"פ שבועת הפקדון עלה ל\"ו דהיכא שהיה יכול לכלול הכל בדבור אחד ופרט דחייב על כל אחת ואחת בפני עצמו ומה שהביא רש\"י ראיה לדבריו מההיא דשבועה שלא אוכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין הכוונה היא דכי היכי דהתם אף ע\"פ שלא הזכיר כי אם שבועה אחת משום לישנא יתירא אמרינן דהוה ליה כאלו אמר שבועה על כל אחת ואחת וחייב על כל אחת ואחת והכי נמי באומר שבועה שלא אוכל מזו ומזו אף שלא הזכיר שבועה על כל אחת ואחת משום לישנא יתירא אמרינן דהוה ליה כאלו אמר שבועה על כל אחת ואחת וחייב על כל אחת ואחת. אך עדיין אני נבוך בדברי רש\"י הללו אי ס\"ל דכפי אוקמתא זו ברייתא איירי באומר קונם מזו ומזו וכן שבועה מזו ומזו אלא דשבועה הואיל וחלוקות לחטאות אין מצטרפות אך בקונמות אף דאיכא לישנא יתירא וחשיבי כשתי קונמות מ\"מ כיון דאין חלוקות לחטאות מצטרפות. ומאי דלא מוקמינן לברייתא באומר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו עלי קונם הוא משום דבכה\"ג דקאמר בהדיא שני קונמות אף דליכא נפקותא לחטאות מ\"מ הרי קבל עליו שני קונמות נפרדים ופשיטא דאין מצטרפין אך היכא דלא הזכיר כי אם אכילה אחת אף דאיכא לישנא יתירא דוקא בשבועות דחלוקות לחטאות אמרינן דגם לענין צרוף חלוקות ואין מצטרפות אבל בקונמות דאין חלוקות לחטאות אף לענין צרוף אינם חלוקות ומצטרפות. אבל באומר שבועה שלא אוכל משתיהן אינם מצטרפות כיון דבלשון זה אינם חלוקות לחטאות. וכי תימא הכא נמי נימא מדהוה ליה למימר שבועה שלא אוכל מאלו ואמר שלא אוכל משתיהן לייחודי שבועה על כל אחת ואחת מהם אתא הא ליתא דנימא דכוונתו לייחודי שבועה על כל אחת ואחת הוא מ\"מ לא מהני דדוקא בפורט הדברים כגון אומר זו וזו או יין ושמן ודבש אמרינן כיון דכוונתו היא לייחודי שבועה על כל אחת ואחת שדינן כאומר שבועה על כל פרט ופרט והוה ליה כאלו אמר שבועה שלא אוכל זו ושבועה שלא אוכל זו אבל באומר שלא אוכל משתיהן אף שנאמר שכוונתו לייחודי לאו על כל ככר וככר מ\"מ הרי כלל כל הככרות בדבור אחד:
עוד היה אפשר לומר דלעולם דכפי אוקמתא הלזו ברייתא איירי באומר שבועה שלא אוכל משתיהן ואף דבלשון זה אינם חלוקות לחטאות וכדכתיבנא מ\"מ כיון דמשכחת לה דאף אם לא הזכיר כי אם אכילה אחת שיהיו חלוקות לחטאות כגון אם אמר שבועה שלא אוכל מזו ומזו אף אם אמר שלא אוכל משתיהן נהי דלענין חטאות אינם חלוקות כיון שכללם בדבור אחד ולגבי קרבן בעינן לבטא בשפתים ובפיו לא הוציא כי אם שבועה אחת לענין צרוף מיהא חשיבי תרי שבועות ואינם מצטרפות, ומפשטא דשמעתתא נראה דלפי אוקמתא זו מיירי באומר שבועה שלא אוכל משתיהן וכדאוקמוה מעיקרא ולא חדשו אלא דרב פנחס. ואי אמרת דמיירי לפי אוקמתא זו באומר שבועה שלא אוכל מזו ומזו הול\"ל בהדיא באומר שבועה שלא אוכל מזו ומזו וכדרב פנחס וכן נראה ממרוצת דברי רש\"י שכתב אם אמר כו' משמע דברייתא לאו בהכי איירי אלא כדאוקמוה מעיקרא דהיינו שאמר שבועה שלא אוכל משתיהן ולא חדשו אלא מימרא דרב פנחס. אלא שאני תמיה בזה דמלבד דהסברא היא זרה בעיני דמאחר דבלשון זה אינם חלוקת לחטאות מה יושיענו אם בלשון אחר הם חלוקות לחטאות. עוד יש לתמוה דבפ' שבועת הפקדון עלה ל\"ז אמרינן תן לי חטים ושעורים א\"ר יוחנן פרוטה מכולם מצטרפת כו'. והמתבאר שם מדברי רש\"י דלמ\"ד אכללי לא מיחייב כי קאמר רבי יוחנן דפרוטה מכולם מצטרפת קאי ארישא דאמר שבועה שאין לך בידי דאינו חייב כי אם אחת ומשום הכי פרוטה אחת מכולם מצטרפת ולמ\"ד דאכללי נמי מיחייב דרבי יוחנן אסיפא נמי קיימא ואשבועה דכללא ומיחייב מיהא חדא. הרי מבואר דהצירוף תלוי במנין החטאות וכל היכא דחייב על כל אחת ואחת אינם מצטרפות ואם אינו חייב כי אם אחת מצטרפות ושבועת הפקדון חלוקות הם לחטאות דהא כי כתיב לאחת מאלה אכלהו כתיב וכמבואר ואפ\"ה כל היכא דבלשונו אינם חלוקות לחטאות מצטרפות וגבי שבועת בטוי נמי נראה בעלה כ\"ג דכל היכא דאינם חלוקות לחטאות מצטרפות. וכן כתב רבינו בפירוש בפ\"ד מהלכות שבועות דין ה' דאם אמר שבועה שלא אוכל היום בשר ופת וקטנית אינו חייב אלא אחת וכולם מצטרפות לכזית. ובדין ח' ביאר דדוקא היכא דהם חלוקות לחטאות אז אינם מצטרפים הא לאו הכי מצטרפים. והנראה אצלי בזה הוא דודאי כל היכא דלא קאמר לישנא יתירא כלל כגון האומר שבועה שלא אוכל חטים ושעורים וכן שלא אשתה יין ושמן ודבש וכן במונחים לפניו ואמר שלא אוכל אלו או שלא אשתה אלו כשם שאינם חלוקות לחטאות כך אינם חלוקות לשום דבר ומצטרפות לכזית. אך במונחים לפניו ואמר שבועה שלא אוכל משתיהן דהוה מצי למימר שלא אוכל מאלו אף שאינם חלוקות לחטאות הם חלוקות לענין צירוף ואינם מצטרפות, וטעמא דמלתא דלענין שבועה בעינן פיו ולבו שוין וכמבואר ופיו בלא לבו ולבו בלא פיו לא מהני ומשום הכי לענין החטאות אף דאיכא לישנא יתירא ואיכא למימר דכיון לחלקם מ\"מ אינו חייב כי אם אחת שהרי בפיו כללם כאחת דאמר שבועה שלא אוכל משתיהם ולא דמי להיכא דפרט דכיון דאיכא אומדנא דרוצה לחלקם שדינן השבועה על כל פרט ופרט אבל כשכללם אף דאיכא אומדנא לא מהני שהרי בפיו הוציא בהפך מכוונתו. אך לענין צרוף כיון דאיכא לישנא יתירא אמרינן דכוונתו היא לחלק ואף דבפיו כללם מכל מקום אזלינן בתר כוונתו ונאמר שזה לא רצה להתחייב כי אם כשיאכל שיעור שלם מכל אחד ואחד אבל לא שיצטרף חצי שיעור מזה וחצי שיעור מזה. ומה שהביאו בגמרא לההיא דרב פנחס הכוונה כך היא דבשלמא שבועות דלמדנו מקרא שיהיו חלוקות בחטאות אף דלא קאמר כי אם שבועה אחת ואכילה אחת כיון דקאמר לישנא יתירא כגון שבועה שלא אוכל פת חטים ופת שעורים שהם חלוקים בחטאות כדכתיב באחת מאלה הרי דלמדנו קרא דנדרוש בשבועות לישנא יתירא לחילוק החטאות:
ומה שהביא רש\"י דמיון לזה כגון אם אמר שלא אוכל מזו ומזו הוא משום דממתניתין דפת פת ליכא למילף להכא דשאני התם שהוא מיותר לגמרי אבל הכא היתור הוא משום דהיה לו לומר בלשון אחר דהיינו אלו לזה הביא הדמיון מזו ומזו שהיתור הוא משום דהוה ליה למימר אלו ודוק. וא\"כ לענין צירוף נמי כגון באומר שבועה שלא אוכל משתיהם אף שאינם חלוקות לחטאות מ\"מ דרשינן לישנא יתירא לחלקם לענין צירוף לומר שלא יצטרפו. אבל גבי קונמות דליכא חילוק חטאות וא\"כ פשיטא דלא דרשינן לישנא יתירא מהיכא תיתי שנדרוש לישנא יתירא לענין צירוף ומש\"ה מצטרפין. ולא מיבעיא באומר אכילת שתיהן עלי קונם דמצטרפין אלא אף אמר קונם זו וזו מצטרפין. ואם אמר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו עלי קונם אם מצטרפין לקמן נבאר אותו בעזרת השם:
עוד הקשו בגמרא אי הכי ר\"מ אומר קונמות כשבועות בשלמא שבועות הואיל וחלוקות לחטאות אלא קונמות אמאי לא כלומר (אי אמרת) בשלמא לדידי דס\"ל דברייתא איירי שאמר שלא אוכל זו ושלא אוכל זו וקונמות נמי דאמר קונם זו וקונם זו וטעמייהו דחכמים הוא בשבועות שהזכיר אכילה והם שתי שבועות אין מצטרפים אבל קונמות אף שהם שני קונמות אין מצטרפין היינו דקאמר להו ר\"מ קונמות כשבועות דכי היכי דשבועות סבירא לכו דכיון דהם שתי שבועות אינן מצטרפות הכי נמי גבי קונמות כיון שהם ב' קונמות אף שלא הזכיר אכילה אינם מצטרפים אך לדידך דאמרת דברייתא מיירי באומר שבועה שלא אוכל משתיהן ומן הדין היה שיצטרפו כיון שהיא שבועה אחת אלא דטעמייהו דרבנן הוא משום דחלוקות לחטאות היכי קאמר להו ר\"מ קונמות כשבועות והלא על השבועות אנו מצטערין דאמאי אינם מצטרפים ותירצו איפוך ר\"מ אומר שבועות כקונמות ולית ליה דרב פנחס. והשתא ניחא דקאמר להו ר\"מ כי היכי דפשיטא לכו דקונמות מצטרפין משום דהכל קונם אחד הכי נמי ס\"ל בשבועות משום דלא ס\"ל מימרא דרב פנחס:
תו אמרינן התם רבינא אמר כי קאמר רב פפא לענין מלקות כי תניא ההיא לענין קרבן דבעינן שוה פרוטה ע\"כ. ולכאורה נראה דלפי תירוץ זה אתיא ברייתא כדהוה ס\"ד דמקשה דמיירי באומר שבועה שלא אוכל זו ושלא אוכל זו וגבי שבועה כיון דהזכיר אכילה בכל אחת אינם מצטרפים אבל גבי קונם דלא הזכיר אכילה אף שהם שני קונמות מצטרפות אלא שבגמרא אמרו כפי תירוץ זה דטעמייהו דרבנן הוא משום דשבועות איכא דרב פנחס קונמות ליכא דרב פנחס. ולא ידעתי למה הוכרחו לזה מאחר דאוקמוה לברייתא בקרבן דעד כאן לא הוצרכנו להא דרב פנחס אלא כפי מאי דהוה סלקא דעתן דברייתא איירי לענין מלקות ועל זה הוקשה להם דאי מיירי בשלא הזכיר אכילה בקונמות למה לי צירוף ואם הזכיר אכילה מה הפרש יש בין שבועות לקונמות ומשום הכי הוצרכו לההיא דרב פנחס אבל לרבינא דאוקמה לברייתא בקרבן וא\"כ ברייתא איירי בשלא הזכיר אכילה בקונמות ואפ\"ה בעי צרוף לכזית לאיזה תכלית אנו צריכים לההיא דרב פנחס. ומהריב\"ל בחדושיו לשבועות נדחק הרבה בישוב קושיא זו וכתב דרבינא לא הוה ניחא ליה ההוא תירוצא דהוה מתרץ המקשה משום דאף ע\"ג דלא הזכיר אכילה בקונם מכל מקום אין מצטרפין וניחא ליה טפי למימר דטעמא דרבנן כדרב פנחס ולא בא לחדש אלא דאין צריך איפוך עד כאן. והרב בעל חדושי הלכות תירץ דשאני לסברת המקשה דאיירי לענין מלקות ובעי שיעור אכילה דהיינו כזית גם בקונמות איכא לפלוגי בהכי דבקונמות נמי כיון דבעי נמי כזית שהוא שיעור אכילה ולא הזכיר אכילה הרי זה מצטרף ובשבועות שאמר אכילה על זו ואכילה על זו אין מצטרפין אבל לאוקמתא דרבינא דלא בעי כלל שיעור אכילה בקונמות וסגי במשהו למלקות אלא לענין קרבן בעי שוה פרוטה כדין הקדש א\"כ א\"נ דלא הזכיר אכילה בקונם מ\"מ כיון דשני קונמות הן שאמר קונם על זו וקונם על זו ושיעור כל אחד שוה פרוטה זיל להכא ליכא שוה פרוטה וזיל להכא ליכא שוה פרוטה ואין מצטרפין עכ\"ד:
ודע שרבינו בפ\"א מה' (הקדש) [נדרים] דין ו' כתב אסר על עצמו אכילה מן התאנים ואכילה מן הענבים בין בנדר אחד בין בב' נדרים הרי אלו מצטרפין לכזית ע\"כ. והראב\"ד השיגו וכתב הגמרא לא אמרה כן דהא אקשינן אי אמר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו עלי קונם זיל הכא ליכא אכילה כו' וקונמות אמאי מצטרפין ואוקמוה דאמר אכילה משתיהן עלי קונם ע\"כ. והנה דעת הראב\"ד הוא כסברת רש\"י ולדעת רבינו נראה דלא נחה דעתו בפי' רש\"י משום דאי מיירי באומר אכילה משתיהם עלי קונם אף בשבועות בלשון זה אינו חלוק לחטאות וכמ\"ש לעיל לזה פירש דלפי אוקמתא דרב פנחס ברייתא איירי באומר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו עלי קונם ודוקא בשבועות אינו מצטרף בכה\"ג משום דחלוקים לחטאות אבל בקונמות מצטרף משום דאינם חלוקות לחטאות. ומה שהקשו בגמ' זיל הכא ליכא שיעורא כו' לאו משום סברא הקשו דכיון שהם שני קונמות אמאי מצטרפין דהא המקשה הוה ס\"ל דברייתא איירי בשני קונמות ואפ\"ה הוה ס\"ל דמצטרף אלא דהוה ס\"ד דהחילוק שיש בין שבועות לקונמות הוא דבשבועות הזכיר אכילה ובקונמות לא הזכיר אכילה, אך כפי המתרץ דאמר דבקונמות נמי איירי בדהזכיר אכילה לזה הקשה דמה הפרש יש בין שבועות לקונמות וכי היכי דבשבועות אמרת זיל הכא ליכא שיעורא משום דהוו שתי שבועות הכי נמי גבי קונמות נימא זיל הכא ליכא שיעורא משום דהוו שני קונמות ותירצו דמאי דאמרינן גבי שבועות זיל הכא ליכא שיעורא לאו משום דהיינו שתי שבועות בלבד הוי טעמא דמלתא אלא משום דכיון דהוו ב' שבועות הם חלוקות לחטאות וכיון דהוו חלוקות לחטאות הם חלוקות נמי לענין צירוף דאינן מצטרפות אבל קונמות נהי דהוו שני קונמות כיון דאינן חלוקות לחטאות אינן חלוקות לצירוף ומש\"ה מצטרפות. ודע דלסברת רבינו הלזו צריך ליישב קושית הגמרא שהקשו אי הכי ר\"מ אומר קונמות כשבועות בשלמא כו' שהפירוש שכתבנו לעיל בין בדברי המקשה בין בדברי המתרץ שתירץ איפוך לא יצדק כפי דברי רבינו דס\"ל דבין לפי המקשה בין לפי המתרץ ברייתא איירי בשני קונמות ושתי שבועות ואין הפרש ביניהם אלא דלסברת המקשה לא הזכיר לשון אכילה גבי קונמות והמתרץ מוקי לה בדהזכיר לשון אכילה בקונמות וא\"כ צריך ליישב מה שהקשו אי הכי כו'. ונראה דהכונה היא דדקדוק הלשון הוא דהאומר קונמות כשבועות הכונה הוא דקאמר להו לחכמים הטעם שאתם אומרים בשבועות דאין מצטרפין אותו הטעם עצמו ס\"ל דישנו בקונמות ואין מצטרפין וא\"כ בשלמא לסברת המקשה דהחילוק שיש הוא משום דבשבועות הזכיר אכילה וחשיבי תרי שבועות אבל בקונמות דלא הזכיר לא חשיבי תרי קונמות שפיר קאמר ר\"מ קונמות כשבועות כלומר כשם דבשבועות סבירא לכו דאין מצטרפין משום דהוו שתי שבועות הכי נמי ס\"ל בקונמות מהאי טעמא דאין מצטרפין משום דהוו שני קונמות ומאי דאמרת דשאני קונמות משום דלא הזכיר אכילה לא ס\"ל, אך כפי המתרץ דס\"ל דמן הדין בין בשתי שבועות ובין בשני קונמות מצטרפין משום דהאיסור מין אחד הוא דהיינו איסור שבועה או איסור קונם אלא דשאני שבועה הואיל וחלוקות לחטאות היכי קאמר ר\"מ לחכמים קונמות כשבועות דמשמע דהכי קאמר להו מהטעם עצמו שאתם אומרים דשבועות אינם מצטרפים מאותו הטעם עצמו אומר דקונמות לא מצטרפי והלא הטעם שאומרים חכמים בשבועות אינו צודק בקונמות כלל ואי ר\"מ הוה ס\"ל דכיון דהם שני קונמות אינם מצטרפים לא הול\"ל אלא ר\"מ אומר אף קונמות אינם מצטרפים ומדתלי לקונמות בשבועות משמע דס\"ל דהטעם שאמר ת\"ק בשבועות צודק נמי בקונמות וזה אינו וכדכתיבנא ותירצו איפוך שבועות כקונמות ולית ליה לדרב פנחס והשתא אתי שפיר דקאמר להו ר\"מ לחכמים מאותו הטעם שאתם אומרים דקונמות מצטרפין אף שהם ב' קונמות משום דסבירא לכו כיון דהכל הוא משם א' דהיינו איסור נדר מצטרפין הכי נמי מהאי טעמא ס\"ל דשבועות מצטרפין משום דהכל הוא משם אחד דהיינו איסור שבועה ודרב פנחס לא ס\"ל ותירוצו דרבינא אליבא דרבינו מיירי נמי בשני קונמות נפרדים:
הכלל העולה דרש\"י והראב\"ד פליגי עם רבינו בשני דברים חדא דלרש\"י והראב\"ד כל היכא שהם שני קונמות נפרדים דאמר קונם זה וקונם זה אינן מצטרפין ולרבינו מצטרפין, ועוד היכא דאמר שבועה שלא אוכל משתיהן דלרש\"י והראב\"ד ז\"ל אינם מצטרפין דהא לדידהו בהכי מיירי הברייתא שהרי כבר כתבנו לעיל דמפשטא דשמעתתא משמע דכי חדשו תירוצא דרב פנחס הוא באומר שבועה שלא אוכל משתיהן וכן נראה מדברי הראב\"ד שכתב ואוקמה דקאמר אכילה משתיהן עלי קונם משמע דלפי המסקנא הכי קאי ולדעת רבינו נ\"ל דבכה\"ג מצטרפין דדוקא היכא שהם חלוקות לחטאות אינם מצטרפות אך כל שאינם חלוקות לחטאות מצטרפות וכן נראה מדבריו מ\"ש בפ\"ד מה' שבועות שתלה דין הצרוף בדין חילוק החטאות יע\"ש. והיכא דאמר שבועה שלא אוכל מזו ומזו שכתבנו לעיל דהם חלוקות לחטאות מדלא אמר שבועה שלא אוכל מאלו אליבא דכ\"ע אינם מצטרפים כיון שהם חלוקות לחטאות ודכותה גבי קונמות דאמר אכילה זו עלי קונם וזו אליבא דכ\"ע נמי מצטרף משום דגבי קונמות לא שייך חלוק לחטאת:ולענין מעילה לדידן דקי\"ל דיש מעילה בקונמות באיזה קונם מצטרף למעילה הנה כבר כתבנו לעיל דרבינא דמוקי לברייתא לענין קרבן מוקי לה נמי באומר אכילה משתיהן עלי קונם וכדאוקמוה מעיקרא והיינו דקאמר שבועות איכא דרב פנחס קונמות ליכא דרב פנחס ומדלא אוקמוה בשני קונמות ממש משמע דס\"ל לרב פפא דשני קונמות אינם מצטרפין וכבר כתב כן מהריב\"ל בחדושיו וכתבנו דבריו לעיל דרב פפא לא ס\"ל כדהוה ס\"ל המקשה דקונמות כיון שלא הזכיר אכילה אף שהם ב' קונמות מצטרפין, והרב בעל חדושי הלכות נמי הכי ס\"ל דכל שהם ב' קונמות אינם מצטרפין אליבא דרב פפא ומש\"ה אוקמה בקונם אחד ואצטריך לטעמא דרב פנחס. אך עדיין יש לבאר אליבא דרב פפא הא דב' קונמות מצטרפין באיזה לשון אסרם דאי אמרת דמיירי באומר אכילת שתיהן עלי קונם זה אינו נ\"ל משום דכל עצמו דרבינא לא בא אלא ליישב דהיכי משכחת דליבעו צרוף בקונמות לרבא דאמר דקונמות הוי בכל שהוא ומש\"ה אוקמה לברייתא למעילה ואי אמרת דמיירי בהזכיר אכילה אין צורך לאוקומה במעילה אלא ודאי דלרבינא ברייתא איירי דלא הזכיר אכילה ואי אמרת דמיירי באומר קונם אלו א\"כ דכותה גבי שבועות אמאי מצטרף שהרי כבר כתבנו לעיל דלעולם לא מצטרפין אלא באומר אכילה משתיהן עלי שבועה ואולי דמיירי באומר שתיהן עלי קונם אי נמי קונם זו וזו ודכותה גבי שבועות אין מצטרפין משום דחלוקות לחטאות וכדכתיבנא לעיל:
והנה המתבאר מזה הוא דהיכא שהם ב' קונמות בפירוש כגון דאמר קונם ככר זה וקונם ככר זה אין מצטרפין למעילה. אלא שאני תמיה על זה מדתנן ברפ\"ד דמעילה עלה ט\"ו אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית מצטרפין זה עם זה למעילה וכן פסק רבינו בפ\"ה מהל' מעילה דין ב' ופשיטא דשני קונמות דינם כקדשי מזבח עם קדשי ב\"ה דהנהו נמי בשני הקדשות נאסרו וא\"כ כי היכי דהתם מצטרפין אף שהם שני הקדשות וחלוקים הם בדינם שהאחד הוא קדשי מזבח והאחד הוא קדשי בדק הבית א\"כ מכל שכן שיצטרפו שני קונמות. והנראה אצלי הוא דרבינא ס\"ל דברייתא איירי בשני קונמות בפירוש וכן בשתי שבועות ולא ניחא ליה כדהוה ס\"ד דמקשה דטעמא דקונמות הוא משום דכיון דלא מדכר אכילה אף שהם ב' קונמות מצטרפים ושבועות שאני משום דמדכר אכילה מש\"ה אינם מצטרפים משום דהכל הוא משם א' דהיינו איסור שבועה הן לו יהי שהן שתי שבועות והזכיר אכילה על כל אחת אמאי לא יצטרפו דומיא דקדשי מזבח וקדשי בדק הבית שאף שהם ב' דברים חלוקים לגמרי מצטרפים לפי שהכל הוא משם אחד דהיינו איסור מעילה מש\"ה אמר דלעולם מן הדין היה דב' שבועות יצטרפו לפי שהכל הוא משם אחד דומיא דקונמות אלא דשאני שבועות מתוך שחלוקות לחטאות אין מצטרפות אבל קונמות דאינם חלוקות מצטרפות. ונראה דכפי דרך זה אליבא דרבינא בקונמות אף שהם ב' קונמות בפירוש כי היכי דלענין מעילה מצטרף וכמו שהוכחנו ה\"נ לענין מלקות משום בל יחל וליכא למימר דלא אמרה רבינא כי אם לענין מעילה אבל למלקות לא דהא גבי שבועות אין מצטרפין הוצרך לטעמא דרב פנחס נמצינו למדין דהיכא דלא שייך טעמא דרב פנחס מצטרפים וא\"כ בקונמות דליכא חילוק לחטאות מצטרפים בין למלקות בין למעילה ומכאן ראיה גדולה לרבינו דס\"ל דב' קונמות מצטרפים דהא רבינא הכי ס\"ל בהכרח וכמ\"ש וא\"כ אף אנו נאמר דלאוקמתא קמייתא נמי דמוקי לברייתא במלקות וכדרב פנחס כו' דמיירי נמי בב' קונמות וכמ\"ש מרן. וכבר הארכנו לעיל ביישוב הסוגיא לדעת רבינו ואף אם נאמר דאוקמתא קמייתא מיירי דוקא באומר אכילה משתיהן עלי קונם אבל בב' קונמות אינם מצטרפים פסק רבינו כרבינא דבתרא הוא ולדידיה אף בב' קונמות מצטרפים:
ודע דלפי מה שכתבנו דרבינא מיירי בב' קונמות ניחא דקשיא להו לתוס' דהא לרבינא נמי קשה דהיכי קאמר ר\"מ קונמות כשבועות איפכא הל\"ל וכתבו התוס' דרבינא בא לחדש דאין צ\"ל איפוך דכיון דר\"מ לאו טעמא דנפשיה קאמר אלא לדבריהם דרבנן קאמר עכ\"ד, ולפי מ\"ש אין צורך לזה דדוקא כפי אוקמתא קמייתא דמיירי בשבועה אחת וקונם א' וע\"כ טעמא דשבועות דאינם מצטרפות הוא משום דרב פנחס וא\"כ קשה דהיכי קאמר ר\"מ בקונמות כשבועות דהא טעמא דשבועות אינו כי אם משום דחלוקות וא\"כ בקונמות דליתא ה\"ט אמאי לא יצטרפו ומש\"ה הוצרך לומר איפוך ולית ליה דרב פנחס ובלא איפוך לא מיתרצא וכמו שפי' רש\"י דאי הוה מתרץ ר\"מ דאמר בקונמות אין מצטרפין לית ליה דרב פנחס הוה קשיא לן בין שבועות בין קונמות אמאי אין מצטרפין הרי על שתיהן לא הזכיר אלא אכילה אחת אבל לאוקמתא דרבינא דמיירי בשני קונמות שפיר קאמר קונמות כשבועות דכיון דמיירי בב' קונמות ואיהו לית ליה דרב פנחס ה\"ק כי היכי דשבועות אין מצטרפות לפי שהם ב' שבועות ה\"נ קונמות אין מצטרפות. ואפשר ליישב דברי התוס' דס\"ל כרבנן דאוקמתא קמייתא נמי איירי בב' קונמות וכבר כתבנו לעיל כפי דרך זה כוונת קושית הגמ' במאי דקאמר בשלמא שבועות כו' וכיון דאף דמוקי לה בב' קונמות הקשו בגמ' והוצרכו לומר איפוך מש\"ה הוצרכו לומר דלרבינא אצ\"ל איפוך משום דלדידיה לאו טעמא דנפשיה קאמר:
ודע שבאו לידי חדושי הרמב\"ן על שבועות מכ\"י ולפי שספר זה איננו מצוי וראיתי שהאריך הרבה בסוגיא זו ויש ללמוד מדבריו כמה חדושי דינים ראיתי להעתיק כל דבריו וז\"ל, מחלוקת בשבועות אבל בקונמות ד\"ה כל שהוא רב פפא לאו לענין קרבן קאמר ובשוגג דאי ס\"ל יש מעילה בקונמות ד\"ה שוה פרוטה בעי דהיכא אתי ליה קרבן מהקדש והא בהקדש גופיה בעינן ש\"פ ודיו לבא ממנו להיות כמוהו אלא לענין מלקות קאמר וכי אמרינן לקמן כי קאמר רב פפא לענין מלקות לאו למימרא דמעיקרא לא ס\"ד בברייתא אלא מעיקרא ס\"ל ברייתא נמי למלקות והשתא מוקים לה רבינא לברייתא לקרבן והיינו דאמרינן לקמן למימרא דסברי רבנן כו' אלמא עד השתא קס\"ד ברייתא למלקות ולא לקרבן דאין מעילה בקונמות. א\"ה אמאי מצטרפין הכי פירושא אא\"ב בשלא הזכיר בקונמות שם אכילה אלא שאמר קונם ככר זה עלי וככר זה שזהו לשון הקונמות מש\"ה מצטרפין דכיון דלא מדכר שמא דאכילה אע\"ג שאין אדם אוסר עצמו בכל שהוא משום דלא נחית איניש לאסור עצמו פחות מכדי אכילה מ\"מ חל איסורו אפחות מכזית שאם יאכל כזית משניהם מצטרפין ובשבועות שאמר שבועה שלא אוכל ככר זו ולא זו שזהו לשון השבועות והזכיר אכילה על הככר הרי לא חלה שבועתו אלא על כדי אכילה מכל ככר וככר ופחות מכדי אכילה מן הככר היתר גמור הוא ואינו מצטרף אלא אי אמרת קונמות נמי כשמזכיר שם אכילה למה יצטרף יותר מן השבועות הרי אף בקונמות נמי לא נשבע אלא בכדי אכילה מן הככר וכיון שאכל פחות מכזית לא חלה עליו שם שבועה כלל. ואוקימנא כגון שאמר אכילה משתיהן עלי ואקשינן דכותה גבי שבועות אמאי לא מצטרף כי היכי דמצטרף בקונמות ופריק רב פנחס שאני שבועות שמתוך שחלוקות לחטאות אינם מצטרפות פירש\"י ז\"ל מתוך ששתי ככרות הללו חשובות ב' לענין חטאות בשבועה אם אמר שלא אוכל מזו ומזו ואכל כזית מזו וכזית מזו מש\"ה אינם מצטרפות אבל בקונמות אין חלוקות לא לאשמות למ\"ד יש מעילה ולא למלקות שאם נהנה וחזר ונהנה בהעלם אחד חדא הוא דמיחייב דכולה חדא מעילה היא כדתנן צירף את המעילה לזמן מרובה. ונראה מפירושו שהוא מפרש אכילה משתיהן שלא מזו ומזו והאי דקאמר רבינו ז\"ל במעילה לא דייק בה מדגרסינן בכריתות פ' אמרו לו א\"ר יהושע שמעתי באוכל מזבח א' בה' תמחויין בהעלם א' שחייב על כל אחד ואחד משום מעילה ורואה אני שהדברים ק\"ו ומה מזבח אחד שאין גופן מוחלקין חייב על כל אחד ואחד משום דתמחויין מוחלקין ה' זבחים שגופן מוחלקין לא כ\"ש אלמא יש חילוק אשמות במעילה ואפילו בקונם א' בשני תמחויין או בתמחוי אחד בשתי ככרות בהעלם אחד הואיל וגופן מוחלקים ואין צ\"ל בשתי קונמות ומה שאמר רש\"י משום דתנן צרף את המעילה לזמן מרובה אדרבה ההוא טעמא מסייעא לאיחייובי בה שתים דהכי תנן התם א\"ל ר\"ע אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה אמר לו השב אמר לו אם אמרת במעילה שעשה בה את המאכיל כאוכל ואת המהנה כנהנה וצרף את המעילה לזמן מרובה ומש\"ה חייב שתים בשני גופין או בשני תמחויין תאמר בנותר שאין בו אחד מכל אלו ומש\"ה אינו חייב אלא אחת, ושמעת מינה בהדיא שמפני שצירף את המעילה לזמן מרובה הם יותר חלוקות לאשמות דמדאחמיר בה רחמנא כולי האי דאע\"ג דאכל פחות מכשיעור מצטרף מחמרינן בה נמי היכא דאכל שני שיעורין בהעלם אחד דליחייב שתים בשני תמחויין או בשני גופין, ויש מי שפירש דכי אמרינן צרף את המעילה לזמן מרובה לא בשני תמחויין דהואיל וחלוקין אין מצטרפין אלא בתמחוי אחד ובגוף אחד ואינו נכון, מ\"מ קשיא רש\"י ור\"ח פי' דבסתם בכזית ומפרש בכל שהו ואיני יודע מהו שח והרב הלוי פירש דחלוקין לחטאות הואיל ושני גופין הן ואע\"פ ששם אחד הוא שהרי שתיהם בשבועה אחת כללן ונעשו שתיהן איסור אחד כיון דגופין מוחלקין הם אם אכל מזה וחזר ואכל מזה בהעלם אחד מתחייב שתי חטאות והא דמיא לאוכל ה' חתיכות מה' זבחים של נותר שהוא חייב ה' חטאות כדאיתא התם בפ' אמרו לו ומשום הכי לא מצטרפין אבל קונמות אינם חלוקות לפי שאין חיוב חטאת כלל אלא מלקות במזיד והאי פירושא לא דייק דאי הכי היכי אקשי לר\"מ בשלמא שבועות חלוקות אלא קונמות אמאי והא ס\"ל לר\"מ יש מעילה בקונמות הלכך חלוקות לאשמות ואין מצטרפין ועוד דכי מטי זה הרב לקמן כי אמרינן התם איכא דרב פנחס כו' צריך הוא לחזור ולפרש כדפירש\"י ז\"ל הלכך זה הפירוש אינו כלום. ותו איכא למיפרך מדתנן לקמן שבועה שלא אוכל ואכל פת חטים ופת שעורים ופת כוסמין אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אוכל פת חטים כו' חייב על כל אחת ואחת ואקשינן נמי בגמרא ודלמא למיפטר נפשיה מאחריני אתי ומסיקנא דמייתר פת ומש\"ה חייב על כל אחת ואחת וש\"מ שאין גופין מוחלקין אפי' בפורט וכל שכן היכא שכללם בכלל אחד. ויש לפרש לעולם דקאמר אכילה משתיהן עלי ואפ\"ה שתי ככרות אינם מצטרפין מפני שחלוקות לחטאות וכל היכא דחלוקין אין מצטרפין וכדתנן התם בפ' אמרו לו אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית משני מינין פטור ואוקימנא בלישנא בתרא מ\"ש שני מינין ממין אחד בשני תמחויין ואליבא דר' יהושע דאמר תמחויין מחלקין וכי אמר ר' יהושע תמחויין מחלקין לא שנא לקולא ול\"ש לחומרא ואע\"ג דלישנא אחרינא אתמר התם דאפי' לר' יהושע מצטרפין אע\"פ שחלוקין לחטאות אלישנא בתרא סמכינן הכא דעיקר הוא והכי נמי סמכו לה בפ' כלל גדול אבל גבי קונמות למ\"ד יש מעילה אע\"פ שחלוקות לאשמות מצטרפות למעילה שהרי אמרו אכל היום ונהנה למחר ואפילו מכאן עד ג' שנים מצטרפין שנאמר תמעול מעל רבה והא אכילה ושתיה תרי מילי נינהו ובעלמא כי האי גוונא לא מצטרף וכולהו שאר אכילות נמי בכדי אכילת פרס הוא דמצטרפי והכא אפילו ג' שנים אלמא גבי מעילה לא בעינן צירוף הלכך שני תמחויין ושני גופין נמי מצטרפין ואע\"פ שחלוקין לחטאות דכל בהעלם אחד מצטרפין. וכיון שאין חילוק אשמות מחלקין מלהצטרף למעילה אף למלקות נמי מצטרפות דהשתא למלקות עסקינן כדפרישית:
והוי יודע דכל הני מילי אליבא דמ\"ד התם לא קבלה מיניה ר' יהושע לתשובה מר\"ע אבל איכא תנא דאמר קבלה מיניה וחזר בו שאין תמחויין מחלקין בשאר איסורין אלא במעילה וה\"ה לגופין שאין חלוקים שאין חילוק בין גופין לתמחויין כדמוכח שמעתא התם ומתני' דהכא קתני פת חטים שעורים וכוסמין אינו חייב אלא אחת כמאן דאמר קבלה ומיהו לא מיחוור לאוקומי פירוקא דרב פנחס דלאו כסתם מתני' דהכא. ולי נראה דלענין שבועות הכל מודים דשבועות מחלקות ולא גופין וכל שכן תמחויין בשבועה אחת מחלקין דאיסור הבא מעצמו הוא ולכך נתכוון מתחלה וכתיב אחת לחייב על כל אחת ואחת ומתני' דברי הכל היא והכי נמי מוקמינן לה כרבי עקיבא או כמאן דאמר קבלה מיניה רבי יהושע שפיר אתיא דסתמי דמתני' ופלוגתא דר\"מ ותנא קמא אליבא דרבי עקיבא מוקמינן ולא כרבי יהושע אליבא דחד תנא מ\"מ כולהו תנויין דהכא דגופין אין מחלקין ושבועות ודאי מתחלקות דכתיב אחת ושמעתין מתפרש שפיר והפירוש דרב פנחס לא מוקים לה באומר אכילה משתיהן עלי אלא בשתי שבועות כדברי רש\"י ז\"ל והכי קאמר לעולם דאידכר שמא דאכילה בתרוייהו ודקא קשיא לך מאי שנא שבועות ומאי שנא קונמות שבועות מפני שחלוקות לחטאות שאם היו בשבועה אחת אינו חייב אלא אחת ומפני שהם שתים הם חלוקות לחטאות משום הכי אינם מצטרפות למלקות ולא לקרבן אבל קונמות שני קונמות אינם חלוקין דבין לענין הקדש גמור בין לקונם לא שנא הקדיש וחזר והקדיש ולא שנא הקדיש בבת אחת דין אחד הוא ואין אשמות מחלקות בהם כלל הלכך קאמרינן דשני קונמות מצטרפין דכיון דשני הקדשות אפילו בשני גופין נמי אינם חלוקין לשני חטאות לענין נותר וטמא מצטרפין הן למלקות ואע\"פ שחלוקין בשני גופין לענין מעילה הרי למעילה עצמה מצטרפין הן הלכך כ\"ש למלקות דמצטרפין ואפשר לאוקומי שמעתין אפי' לד\"ה דהכא שבועות וקונמות קאמרינן בגופין לא איירי ואי כרבי יהושע משכחת לה בגוף אחד ותמחוי אחד ואי כר\"ע אפילו בשני גופין וסלקא שמעתא שפיר עכ\"ל:
ועתה אפרש כל דברי הרב אחד לאחד. והנה מ\"ש בפירוש מאי דאמרינן א\"ה אמאי מצטרפין הכונה הוא דס\"ל דהנשבע שלא יאכל מותר לו לאכול פחות מכשיעור לפי שזה לא רצה לאסור על עצמו כי אם בכזית וכיון שהוא היתר גמור אינו מצטרף אבל בקונמות אף דבעי שיעור מ\"מ כיון דלא מדכר שמא דאכילה חצי שיעור שבו אינו היתר גמור אלא הרי הוא ככל איסורין שהרי לא הזכיר בו אכילה ומ\"ה מצטרפין וכדברים אלו כתב הר\"ן בחידושיו הובאו דבריו בתשובות מהר\"ם גאלאנטי בעלה ק\"ט וכבר הבאתי דבריו לעיל. ומ\"ש עוד אחר שהביא דברי רש\"י ונראה מפירושו שהוא מפרש אכילה משתיהן שלא מזו ומזו כן כתב הר\"ן בחידושיו וכונתם דתרי אוקמתות נאמרו בברייתא זו ובודאי דרב פנחס דסתם ואמר מתוך כו' קאי לאחד משתי חלוקות הנזכרות וכיון דרש\"י מוקי לה באומר שבועה שלא אוכל מזו ומזו מוכרח הוא שמפרש אכילה משתיהן שבועה שלא אוכל מזו ומזו וזה סותר כל מה שכתבנו למעלה ומה שהקשה לרש\"י דבכריתות מוכח דיש חילוק אשמות במעילה בקונם א' בב' תמחויין או בתמחוי אחד בב' ככרות בגופין מוחלקין כן הקשה ג\"כ הר\"ן. אך לא ברירא לי מילתא מ\"ש הרמב\"ן דב' ככרות אפי' בקונם אחד חשיבי גופין מוחלקין דדוקא באחד וכל נותר מה' זבחים חשיבי גופין מוחלקין משום דכל זבח וזבח היה גוף מוחלק לבדו אבל שני ככרות לא חשיבי גופין מוחלקין. ומה שהקשה עוד לרש\"י שהביא ראיה לדבריו מההיא דתנן צרף את המעילה לזמן מרובה כו' דאדרבא זה מחייב שיתחייב ב', הר\"ן ג\"כ הקשה כן והתוס' הקשו ג\"כ לרש\"י מעין קושיא זו דהתם הוי חומרא והיכי ילפינן קולא דהיינו דאינם חלוקים לחטאות מחומרא והתוס' כתבו דהטעם דליכא חילוק חטאות בקונמות למעילה משום דדוקא לגבי חטאת כתיב לאחת מאלה אבל גבי מעילה לא כתיב וכ\"כ הר\"ן:
עוד כתב ויש מי שפירש דכי אמרינן צרף את המעילה לא בשני תמחויין כו' תמיה לי מילתא דהא תנן בריש פ\"ד דמעילה דקדשי מזבח מצטרפין עם קדשי בדה\"ב למעילה והרי קדשי בדה\"ב עם קדשי מזבח הוו גופין מוחלקין ושמות מוחלקין ואפ\"ה מצטרפין. ועוד יש לתמוה דבפ' אמרו לו אמרינן היכי דמי ה' תמחויין אמר שמואל כאותה ששנינו ה' דברים בעולה מצטרפין הבשר והחלב והיין והסלת והשמן. והנה משנה זו היא בפ\"ד דמעילה הרי דס\"ל לתלמוד דה' תמחויין אף שהם חלוקין מצטרפין. ומיהו לזה אפשר לומר דההיא דמעילה דתנן ה' דברים שבעולה מצטרפין לאו במעילה קא מיירי אלא לענין איסור אחר אלא דבגמרא הביאו אותה משנה לדוגמא דהיכי דמי ה' תמחויין ואמר שמואל שהוא כאותה ששנינו וכו' וה\"נ אם אכל מה' דברים אלו חייב ה' מעילות וכן פירש\"י דההיא דה' דברים שבעולה מיירי לענין כזית למעלה אותם בחוץ אך בדוכתה דהאי מתני' פירשה רש\"י לענין מעילה אך התוס' בפי\"ד דזבחים עלה ק\"ט הכריחו מכמה הכרחיות דלאו לענין מעילה נשנית אותה משנה ואפשר דזה יש מי שפירש ס\"ל כדברי התוס' אך הקושיא הא' שהקשינו מקדשי מזבח דמצטרפין עם קדשי בדה\"ב לדעתי הוא קושיא עצומה דהוו ה' גופין מוחלקין ושמות מוחלקין וחשיב נמי ג' תמחויין דהא חזקיה אמר התם דאם אכל מה' אברים חשיב ה' תמחויים ור\"ל אמר אפילו באבר א' משכחת לה בנקף וא\"כ פשיטא דקדשי בד\"ה עם קדשי מזבח חשיבי שני תמחויין ואפילו הכי מצטרפין:
עוד כתב בשם הרב הלוי כדי ליישב סוגית הגמ' והנראה שכונתו היא דלפי תירוצא דרב פנחס מיירי באומר אכילה משתיהן עלי שבועה ואף שהיא שבועה אחת כיון דגופין מוחלקין הם חייב ב' דומיא דאוכל מה' זבחים דחייב ה' משום דהוו גופין מוחלקין וכבר כתבנו לעיל מאי דקשה לן בזה דשתי ככרות לא חשיבי גופין מוחלקין וקונמות שאני לפי שאין בו חיוב חטאת כלל כלומר דס\"ל דכפי האי תירוצא אין מעילה בקונמות וא\"כ לא משכחת בקונמות חיוב קרבן כלל אלא דוקא מלקות במזיד. והרמב\"ן דחה פי' זה מכמה טעמי חדא דא\"כ מה הקשו בגמרא לר\"מ דאמר קונמות כשבועות בשלמא שבועות כו' הא רבי מאיר אית ליה דיש מעילה בקונמות וא\"כ שפיר קאמר להו לרבנן דכי היכי דשבועות מצטרפות משום דחלוקין לחטאות הכי נמי קונמות אין מצטרפין משום דיש מעילה בקונמות וחלוקין הם לאשמות מש\"ה אין מצטרפין. ועוד הקשה דלרבינא דמוקי לברייתא במעילה משום דסבר דיש מעילה בקונמות והוצרך לדרב פנחס לחלק בין שבועות לקונמות מוכרח הוא לומר כדברי רש\"י דאף למ\"ד יש מעילה ליכא חילוק אשמות במעילה. עוד הקשה דממתני' דפת חטים ופת שעורים כו' מוכח דגופין אינו מחלק בשבועה אפילו בפורט אותם אחד לאחד וכ\"ש כשכלל אותם:
עוד כתב ויש לפרש כו' וכונת דבריו דבפרק אמרו לו אמרינן דר' יהושע ס\"ל דגופין מחלקין לחטאות בכל האיסורים ור\"ע נחלק עליו ואמר דאין גופין מחלקין כי אם במעילה ונחלקו עוד דאיכא תנא דס\"ל דהדר ביה ר' יהושע וקבלה מר\"ע ואיכא מ\"ד דלא קבלה והשתא האי תירוצא דרב פנחס אתי כמ\"ד לא קבלה ומיירי בשבועה אחת ואפילו הכי אין מצטרפין משום דהם חלוקין לחטאות משום דהוו ב' מינין וכר' יהושע דאמר דשני מינין מחלקין בין לקולא בין לחומרא וקונמות מצטרפים ואע\"ג דלמ\"ד יש מעילה הם חלוקות באשמות מ\"מ במעילה עצמה קי\"ל דמצטרפין מרבוי הכתוב דכתיב תמעול וכיון שכן דבמעילה עצמה אף שהם חלוקים לאשמות מצטרפים למעילה למלקות נמי מצטרפים וההיא דפת חטים ופת שעורים דמוכח מינה דשני מינים אינם מחלקין לחטאות בשבועה ההיא אתיא כמ\"ד קבלה רבי יהושע ואין גופין מוחלקין בשאר איסורים וה\"ה בשבועות. ומיהו לא נחה דעתו של הרמב\"ן בזה לאוקומי פרוקי דרב פנחס דלאו כסתם מתני' דהכא אשר ע\"כ כתב ולי נראה כו' וכונת דבריו דהכא תירוצא דרב פנחס מיירי בשתי שבועות ושבועות מחלקות דאיסור הבא מעצמו הוא ולכך נתכוין מתחלה וכתיב אחת לחייב על כל אחד ואחד אבל גופין ותמחויין אינם מחלקים כלל ומש\"ה שתי שבועות אינם מצטרפים דכיון דאם היה שבועה אחת אינו חייב כי אם אחת ומפני שהם ב' הם חלוקות לחטאות מש\"ה אינם מצטרפות למלקות ולא לקרבן אבל קונמות אין רבוי הקונמות סיבה לחלק בחטאות דכי כתיב לאחת מאלה בשבועה הוא דכתיב אבל בקונם או בהקדש גמור לא שנא הקדיש וחזר והקדיש לא שנא הקדיש בבת אחת דין אחד יש להם ואין חטאות מחלקות בהם כלל ומש\"ה שני קונמות מצטרפים שהרי רבוי הקונמות אינו מחלק כלל שהרי ב' הקדשות אפילו בשני גופין אינם חלוקים לשתי חטאות לענין נותר וטמא ומש\"ה מצטרפין למלקות ואע\"פ שחלוקין מצד הגופין לענין מעילה ההיא לא אתיא מצד רבוי הקונמות כי אם מצד הגופין והגופין עצמם אף שהם חלוקות לאשמות אפילו הכי מצטרפין וא\"כ אף בשני קונמות נמי מצטרפים שהרי רבוי הקונמות אינו מעלה ומוריד כלל לענין מעילה לחלק לאשמות והגופין שמחלקין לאשמות אינם סיבה שלא לצרף א\"כ נמצא דבקונמות לעולם מצטרף אף בשני קונמות ובשני מינים וכן הסכים הר\"ן לתירוץ זה:
אך עדיין יש לי לדקדק בדברי הרמב\"ן הללו דמתחלת דבריו שכתב דלענין שבועות הכל מודים דשבועות מחלקות ולא גופין כו' נראה שרצה לומר דאף אליבא דמ\"ד דלא קבלה ר' יהושע וס\"ל בשאר איסורין דגופין מחלקין מודה דבשבועות שבועות מחלקות ולא גופין אך אח\"כ כתב ופלוגתא דר\"מ ות\"ק מוקמינן לה כר\"ע כו' ולא כר' יהושע אליבא דחד תנא משמע דאליבא דאידך תנא אף בשבועות גופין מחלקין, ויש עוד דקדוקים אחרים בדבריו שכתב ומתני' דברי הכל היא וה\"נ מוקמינן ליה כר\"ע ודברים אלו אין להם קשר אלו עם אלו, אשר על כן נ\"ל דהרמב\"ן מצדד שני צדדים ומ\"מ לכל הצדדין כולהו תנויין בין מתני' דפת חטים בין ברייתא דר\"מ ורבנן כולהו ס\"ל דשבועות דוקא מחלקין ולא גופין, וכך הוא המשך דבריו דבתחלה כתב דלענין שבועות ד\"ה שבועות מחלקות ולא גופין ואפילו ר' יהושע דאית ליה בשאר איסורים דגופין מחלקין מודה הכא דבשבועות אין גופין מחלקין משום דאיסור הבא מעצמו הוא ולכך נתכוין כשכלל ב' מינים בשבועה אחת שלא יתחייב ב' אך שבועות מחלקות דהרי חלקם הוא וכתיב לאחת לחייב על כל אחת ואחת ולפ\"ז דמתני' דפת חטים דמשמע מינה דאין גופין מחלקין אתיא אף כר' יהושע אפילו למ\"ד לא קבלה. עוד כתב אי נמי מוקמינן לה כר\"ע כו' כלומר ואם נפשך לומר דמאן דאית לה דבשאר איסורים גופין מחלקין דה\"ה בשבועות מוקמינן לה למתני' כר\"ע או כמ\"ד קבלה מיניה ר' יהושע ומ\"מ בין הכי ובין הכי כלהו תנויין דהכא דגופין אין מחלקין ושבועות מחלקות ולאפוקי מהדרך שכתב מקודם דפירוקי דרב פנחס אתיא כמ\"ד דגופין מחלקין ולפי דרך זה גופין אין מחלקין ועל קוטב זה הולכים כל דברי הרב. ומ\"ש בסוף דבריו ואפשר לאוקומי שמעתין אפי' לדברי הכל כו' היא חלוקה שלישית דאף את\"ל דלר' יהושע בשבועות נמי גופין מחלקין אפשר לאוקומי שמעתין כר' יהושע דהכא לא איירי בגופין ואי כר' יהושע משכחת לה בגוף א' ותמחוי א' ואי כר\"ע אפילו בב' גופין זהו כונת דברי הרמב\"ן. ויש לדקדק דהיכי קאמר ואי כר\"י משכחת לה בגוף אחד והרי הברייתא מיירי בשני ככרות והרב כתב לעיל דשני ככרות חשיבי גופין מוחלקין, וי\"ל דיאמר דלר' יהושע מיתוקמא מתני' בככר א' וכגון שנשבע שלא יאכל קצת ממנו ואח\"כ חזר ונשבע על השאר דהשתא הוו ב' שבועות וגוף אחד. א\"נ אפשר לומר דע\"כ לא קאמר הרב דב' ככרות חשיבי גופין מוחלקין אלא בשני מינין ככר של חטים וככר של שעורים אבל אם היו שניהם של חטים חשיבי מין א' ולא הוו גופין מוחלקין. אך נראה דתירוץ זה אינו דמדברי הרב נראה דשני ככרות אף שהם ממין א' חשיבי גופין מוחלקין ועוד דאי בב' מינין תיפוק לי משום דהוו שני תמחויין ואיך כתב הרב או בתמחוי א' בשתי ככרות אלא ודאי דס\"ל דכל שהם שתי ככרות חשיבי גופין מוחלקין:
והנה אתה הראית לדעת שהסכמת הרמב\"ן והר\"ן היא דמאי דאמרינן כדרב פנחס כו' מיירי בשתי שבועות ואפילו הכי קונמות מצטרפים והן הן דברי הר\"ם שכתבנו לעיל דאפילו שני נדרים נפרדים מצטרפין למלקות וה\"ה לענין מעילה לדידן דקי\"ל דיש מעילה בקונמות וכ\"פ בפ\"ד מהל' מעילה דין י' שכתב וכל הדברים הנאסרים עליו מנדר הזה מצטרפין ואם נהנה מכולם בשוה פרוטה מעל ע\"כ, ומרן לא הורה לנו מקור דין זה אך דבריו הם לקוחים מסוגיא זו דרבינא ורב פפא כולהו מוקמי לברייתא דקתני דקונמות מצטרפים מיירי בב' קונמות אלא שמ\"ש הר\"ם מנדר כזה לא ידעתי מאי אתא למעוטי: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואין מביאין קרבן על חצי שיעור (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר לעיל בפרקין דין א') : " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שבועה שאוכל ככר זו כו'. מדקדוק דברי הרא\"ש בתשו' כלל ח' סי' ג' נראה דאם ראובן נשבע לתת לשמעון מתנה לזמן פלוני ועבר הזמן ולא נתן שאינו חייב לתת לו מחמת שבועתו דומיא דשבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום שאינו חייב עוד לאכול אותו ככר ודוק: " + ] + ], + [ + [ + "וכל מי שנשבע על אחרים כו'. מי שנשבע להזמין בתו בוגרת לנשואין והיא אינה רוצה אם חייב לרצותה שתרצה עיין בתשו' המבי\"ט ח\"א סי' פ\"ה ודוק בדבריו: " + ], + [], + [], + [ + "אבל אם נשבע ראובן כו'. כבר תמהו חכמי הדורות על דברי רבינו הללו שאין אדם יכול לאסור שלו אלא בקונם לפי שהוא חל על החפץ אבל לא בלשון שבועה עיין מ\"ש מרן. ואני אומר שיש סעד לסברת רבינו הלזו מההיא דאמרינן בפ' יוצא דופן (דף מ\"ו) לפי שמצינו שהשוה הכתוב הקטן כגדול לזדון שבועה ולאיסור ולבל יחל יכול יהא חייב על הקדשו קרבן ת\"ל זה הדבר ע\"כ. ומוקי לה התם להאי ברייתא כגון שהקדיש הוא ואכלו אחרים ואתיא כפשטה אליבא דמ\"ד הקדיש הוא ואכלו אחרים לוקין וקי\"ל הכי כמ\"ש רבינו בפי\"א מהל' נדרים. וא\"כ כפי אוקימתא זו רישא דברייתא דקתני לזדון שבועה מוכח בהדיא דאדם אוסר חפצו על חבירו בשבועה. וליכא למימר דרישא דברייתא מיירי בשאכל הקטן לאחר שהגדיל דאפילו כולה ברייתא לוקמה בהכי ואמאי מוקי לה בתרי גווני ועיין במ\"ש התוס' שם ד\"ה כגון ודוק:
נשאל מהרימ\"ט ח\"א סי' ק\"י על מי שכעס על חבירו ואמר אני נשבע שלא תכנס בבית זה לעולם. והשיב שאם היה אומר שבועה שלא אניחך ליכנס לביתי הוי בידו אבל שלא תכנס מעצמו משמע והו\"ל שבועת שוא והלכך שבועה מעיקרא לא חיילא ויכול ליכנס כו'. ותמיה אני על הרב ז\"ל דהיאך אשתמיט מיניה לשון רבינו שכתב דאם נשבע ראובן שלא יכנס שמעון בביתו ועבר שמעון ונכנס לביתו ראובן פטור ושמעון חייב הרי דלא הוי שבועת שוא דעל זה קאי רבינו. ואע\"ג דלגבי שמעון שחייב חולקים עליו מיהו לגבי ראובן דפטור נראה דמודים ליה וצ\"ע. ומ\"ש עוד מהרימ\"ט ואפשר לתרץ דשאני התם שהיה מזמנו למשתה שלו או למשתה בנו כו'. הנה מ\"ש הרב בכאן סותר את עצמו במה שהקשה על דברי הרא\"ש שהרי בסי' נ\"ה מוקי מ\"ש הרא\"ש דגם באכילה ושתיה שרי דהיינו דווקא חוץ לביתו דאי בתוך ביתו שפיר משמע קונם ביתך שאיני נכנס לאכול ולשתות והכא הלך הרב בדרך אחר ועיקר טעמו לא בריר וצ\"ע: " + ], + [ + "שבועה שלא אוכל ואכל דברים שאינן ראויים כו'. תנן פ\"ג דשבועות שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינם ראויין לאכילה ושתה משקין שאינם ראויים לשתיה פטור שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים חייב ור\"ש פוטר ע\"כ. והקשו בגמ' הא גופא קשיא אמרת שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינם ראויין לאכילה ושתה משקין שאינן ראויין לשתיה פטור והדר תני שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטריפות שקצים ורמשים חייב מ\"ש רישא פטור מ\"ש סיפא חייב ותירצו הא ל\"ק רישא בסתם כלומר דאמר שבועה שלא אוכל ומש\"ה אם אכל נבלות וטריפות פטור משום דאין כונתו אלא שלא יאכל דברים הראויים לאכילה וסיפא במפרש דאמר שבועה שלא אוכל נבילות וטריפות ומש\"ה אם אכל חייב נמי משום שבועה וחזרו והקשו מפרש נמי גופיה תיקשי אמאי מושבע ועומד מהר סיני הוא כלומר ולא חיילא עליה שבועה. ונראה דקושיא זו הוה שייכא מעיקרא דאפילו אי לא הוה תני מתני' אלא בבא זו דשבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטריפות חייב קשה דאמאי והא מושבע מהר סיני הוא וא\"כ אמאי חייב אלא שהמקשה עדיפא ליה להקשות מיניה וביה. והמתרץ השיב לו הא לא קשיא כלומר אם אין כאן קושיא כי אם קושיא דקשיא רישא לסיפא לא קשה ולא מידי משום שאני אומר כאן בסתם כאן במפרש אבל יש כאן קושיא אחרת גדולה מזו בלא קושית רישא לסיפא דאמאי קתני סיפא חייב והא מושבע ועומד מהר סיני הוא וקושיא זו שייכא במפרש וכ\"ש בסתם דפשיטא דמי שנשבע שלא יאכל אין דעתו אנבלות וטריפות משום דמושבע ועומד הוא ותירצו רב ושמואל ור' יוחנן דאמרי בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים כלומר סיפא מיירי באומר שבועה שלא אוכל נבלות ושחוטות ומש\"ה אם אכל נבילה חייב דחיילא שבועה על נבלות מטעם כולל. ולפי תירוץ זה אפשר דבין רישא ובין סיפא מיירי במפרש אלא דרישא באינו כולל וסיפא בכולל. אך התוס' ס\"ל דגם לפי אוקימתא זו דסיפא מיירי בכולל רישא איירי בסתם שכתבו אין להקשות דלוקי כולה במפרש ורישא בשאינו כולל דברים האסורים עם דברים המותרים, והדין עמהם מדלא אמרו אלא בכולל משמע דלא חזרו מאוקימתא קמא דרישא איירי בסתם ומש\"ה הקשו דאמאי איצטריך לאוקומי בסתם לוקמה נמי במפרש ובאינו כולל. ותירצו דאי מיירי באומר שבועה שלא אוכל נבילה מאי קאמר אכל אוכלין שאינם ראויים פטור דמשמע דאם אכל ראויים חייב הא איהו לא נשבע אלא בשאינם ראויים אלא ודאי דמיירי רישא בנשבע סתם ומש\"ה דוקא אכל אוכלין שאינם ראויים פטור משום דמושבע מהר סיני אבל אכל אוכלין ראויין חייב וזה פשוט. ור\"ל אמר אי אתה מוצא אלא אי במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן אי בסתם אליבא דר\"ע דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהוא ע\"כ. והנה כפי אוקימתא קמייתא דמוקי לסיפא במפרש חצי שיעור מצי איירי בין באומר שבועה שלא אוכל ח\"ש מנבילות וטריפות בין באומר שבועה שלא אוכל ח\"ש סתם וקמ\"ל מתני' דשבועה חיילא על ח\"ש ומש\"ה אם אכל נבלות וטריפות חייב דעבר על שבועתו אך רישא דמיירי באומר שלא אוכל סתם ואינו חייב אלא בכזית לא מתוקמא אלא בסתם ומש\"ה דוקא אכל אוכלין שאינם ראויין פטור משום דמושבע ועומד הוא וכמו שכתבו התוס' אליבא דתירוצא דסיפא מיירי בכולל. אך קשה דכפי ר\"ל לוקמה רישא וסיפא בסתם דאינו מוציא בפירוש נבלה אלא דרישא מיירי באומר שלא אוכל סתם דמשמע כזית ומש\"ה אם אכל כזית מנבלה פטור דמושבע ועומד הוא וסיפא מיירי באומר שבועה שלא אוכל חצי שיעור ומש\"ה אם אכל ח\"ש מנבילה חייב דשבועה חלה על ח\"ש וכ\"ת ה\"נ דלר\"ל רישא וסיפא איירי בסתם אלא דרישא מיירי באומר שלא אוכל חצי שיעור ומש\"ה אם אכל ח\"ש מנבילה חייב דשבועה חלה על ח\"ש וכ\"ת ה\"נ דלר\"ל רישא וסיפא איירי בסתם אלא דרישא מיירי באומר שלא אוכל וסיפא באומר שלא אוכל ח\"ש הא ליתא שהרי מדברי התוס' מוכח דס\"ל דאוקימתא קמייתא דכאן בסתם כאן במפרש לא זזה ממקומה וכמו שכתבנו והטעם משום דלא קאמר אלא:
והנראה אצלי דלר\"ל רישא וסיפא מיירי באומר שלא אוכל ח\"ש אלא דרישא מיירי באומר שלא אוכל חצי שיעור סתם ומש\"ה אם אכל ח\"ש מנבילה פטור דאע\"ג דשבועה חלה על חצי שיעור היינו דוקא באומר שלא אוכל ח\"ש מנבילה אבל באומר שלא אוכל ח\"ש ואכל ח\"ש מנבלה פטור משום דאמדינן דעתיה שזה לא נשבע אלא שלא יאכל דבר המותר אבל לא נשבע על דבר האסור אע\"פ ששבועה חלה על אותו איסור. ונראה שיש להכריח פירוש זה מאידך אוקימתא דר\"ל דמוקי לה בסתם ואליבא דר\"ע דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהו ולפי זה רישא דקתני אכל אוכלין שאינם ראויין פטור קשיא ולומר דרישא רבנן וסיפא ר\"ע זהו דוחק גדול ולומר דס\"ל לר\"ל כפי אוקימתא זו דרישא איירי באוכל דברים שאינם ראויים לאכילה כגון עפר וכיוצא בו אבל אם אכל טריפות הכי נמי דחייב באוכל חצי שיעור הא ליתא דמדברי התוס' מוכח דהגמרא ס\"ל דרישא וסיפא איירי בנבלה. אשר ע\"כ נראה דלהך אוקימתא נמי רישא וסיפא איירי בנבלה וכולה ר\"ע היא ורישא איירי באומר סתם שלא אוכל ואפילו אכל ח\"ש מנבלה פטור דלאו דעתיה אנבלה וסיפא איירי באומר שלא אוכל נבלה ואם אכל ח\"ש מנבלה חייב משום דשבועה חלה על ח\"ש:
ודע דאף דר\"ל פליג אאוקימתא דכולל דלית ליה כולל באיסור הבא ע\"י עצמו מ\"מ אפשר דאותה אוקימתא דמוקי למתני' בכולל לא פליג בדינו דר\"ל ומודה נמי דאי פירש שלא אוכל ח\"ש אם אכל מנבילה ח\"ש פטור משום דלאו דעתיה אנבלה ואם פירש שלא אוכל ח\"ש מנבלה חייב משום דשבועה חלה עליו ולקמן נאריך עוד בזה. ובגמרא הקשו בשלמא ר' יוחנן לא אמר כר\"ל דמוקים לה מתני' כדברי הכל אלא ר\"ל מ\"ט לא אמר כר\"י אמר לך כי אמרינן איסור כולל באיסור הבא מאליו באיסור הבא ע\"י עצמו לא אמרינן ע\"כ, והתוס' הקשו דמאי האי דאמרינן דר\"י לא אמר כר\"ל דמוקי לה כדברי הכל דלדידיה נמי דמוקי לה בכולל הא איכא תנאי דלית להו איסור כולל ותירצו דלהא לא חיישינן כיון דלא מיתנו במתני' אבל סברת ר\"ע דמחייב בכל שהוא הוזכרה במתני' בראש הפרק. עוד תירצו דאין לחוש במאי דאיכא תנאי דלית להו איסור כולל כיון דבהדיא פליג ר\"ש מהאי טעמא דלית להו איסור כולל, עוד הקשו דאימא דטעמיה דר\"י דלא אמר כר\"ל הוא משום דסבר חצי שיעור אסור מה\"ת ובכל שהוא נמי הוי מושבע מהר סיני ותירצו דכיון דליכא אלא איסורא בעלמא לאו מושבע ועומד חשיב ליה וכן כתבו לעיל עלה נ\"ב. עוד תירצו דמצי לאוקומי שלא כדרך הנאה דאין אסור אלא מדרבנן כמו ח\"ש עכ\"ל. ונראה דגם חלוקה הלזו דשלא כדרך הנאתן איכא לאוקמה דומה למה שכתבנו לעיל אליבא דר\"ל דמוקי לה בח\"ש דרישא וסיפא מיירי בנשבע שלא יאכל שלא כדרך הנאתה אלא דרישא מיירי בשלא הזכיר נבלה ואף דליכא בנבלה בשלא כדרך הנאתה כי אם איסורא דרבנן ולאו דעתיה אמילתא דאיכא איסורא כל דהו וסיפא איירי באומר שלא אוכל שלא כדרך הנאתה מנבלה ואכל דחייב דכיון דאין איסורה כי אם מדרבנן שבועה חייל עליה. הן אמת שדברי התוס' תמוהים הם דהיכי מצי ר\"י לאוקומה למתני' בשלא כדרך הנאתן דאם כן מאי טעמא דר\"ש דפטר:
וראיתי למהרש\"ל שהוקשה לו קושיא זו ותירץ דר\"ש דפוטר היינו משום דמיחייב בכל האיסורים בכל שהו א\"כ הוא הדין דמחייב שלא כדרך הנאתם ורבנן דמחייבי היינו משום דלא מיחייב בכל שהו בכל שאר איסורים וכ\"ש שלא כדרך הנאתם והכא דמיחייב לרבנן איירי במפרש שלא כדרך הנאתם ולר\"ע אפילו בסתם נמי מיחייב אשלא כדרך הנאתם גבי שבועה כמו שמיחייב בכל שהוא ע\"כ. וכעין זה כתב מהריב\"ל בח\"ב. ודבריהם הם תמוהים בעיני דהיכי מצינן למימר אליבא דר\"י דאית ליה דכל מאן דאית ליה דחייב בחצי שיעור אית ליה נמי דחייב שלא כדרך הנאתו והא לדידיה חמיר ח\"ש משלא כדרך הנאתו דבחצי שיעור איכא איסור תורה ושלא כדרך הנאתו ליכא איסור תורה. ואפשר לומר בדוחק דלעולם שלא כדרך הנאתו קיל מחצי שיעור ומ\"מ כי היכי דלדידן בכזית איכא מלקות ובחצי שיעור איכא איסור תורה וליכא מלקות ושלא כדרך הנאתם ליכא איסור תורה כי אם מדרבנן הכי נמי למאן דאית ליה דבחצי שיעור איכא מלקות בשלא כדרך הנאתן חות דרגא ומלקות ליכא אבל איסור תורה איכא ולפי זה אתו דברי התוס' כפשטם דאף דנימא דלרב יוסף דחצי שיעור אסור מן התורה מ\"מ חשיב מושבע ועומד הא דלא קאמר תלמודא דר' יוחנן לא אמר כר\"ל משום דח\"ש אסור מה\"ת ומושבע ועומד הוא משום דמצי לאוקומה בשלא כדרך הנאתן ומש\"ה חייב דאין איסורו כי אם מדרבנן ור\"ש פוטר דכיון דאית ליה דחצי שיעור לוקה עליו א\"כ שלא כדרך הנאתו חות תות דרגא ואיכא איסור תורה ומש\"ה פוטר דמושבע ועומד הוא:
ודע דאף שכתבנו דלדעת מוהריב\"ל ורש\"ל מאן דאית ליה דחצי שיעור לוקה עליו ה\"ה שלא כדרך הנאתו ולפי מה שכתבתי איסור תורה מיהא איכא בשלא כדרך הנאתו למאן דאית ליה דח\"ש לוקה עליו אין ללמוד מזה לקונמות דקי\"ל דלוקה בכל שהו שיהיה לוקה עליהם שלא כדרך הנאתם למוהריב\"ל ולמהרש\"ל ולדידן שיהיה בו לפחות איסור תורה משום דשאני קונמות דכמפרש דמי וכדאיתא בפירקין עלה כ\"ב ובמפרש שאוסר עליו ח\"ש פשיטא דשלא כדרך הנאתו הוי כשאר איסורין דאין איסורו כי אם מדרבנן ולא נאמרו החילוקים שכתבנו אלא למאן דאית ליה שהוא חייב בכל שהוא מגזרת מלך בזה הוא שאמרנו דשלא כדרך הנאתם נמי איכא איסור תורה ולדעת מוהריב\"ל ורש\"ל מלקות נמי איכא אבל במפרש ח\"ש פשיטא דכל שלא כדרך הנאתם הוי דינו ככל שלא כדרך הנאתם דשאר איסורים. ועיין במה שכתבתי (א\"ה זה נתבאר בפרק ה' מהלכות יסודי התורה יע\"ש באורך) שיש איסורים שלוקה עליהם אף שלא כדרך הנאתם מלבד בשר בחלב וכלאי הכרם שהוזכרו בפ\"ב דפסחים וגם עכו\"ם ומעילה יע\"ש. והנה כפי דברי התוס' הללו אפשר דעכו\"ם לוקה אף שלא כדרך הנאתו או שיהיה אסור מה\"ת משום דבעכו\"ם לוקה אפילו הנהנה בכל שהו משום דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם וכמו שכתב רבינו בהל' עכו\"ם יע\"ש:
ודע דמסתמיות דברי הריב\"ש סי' שצ\"ח נראה דאפילו דברים האסורים בהנאה מדרבנן חשיבי ראויים לאכילה ואם אכלן עובר על שבועתו. אך מדברי רבינו בפט\"ז מהל' מכירה מוכח דדבר האסור בהנאה אף שאיסורו מדרבנן לא חשיב אוכל ואף אם אכלו המוכר מחזיר לו הדמים וכבר הביא הרב סברת רבינו הלזו בסי' תצ\"ט וכתב שהיא מוסכמת מהכל ויש לחלק בזה ודוק: " + ], + [], + [ + "שהרי אינו מושבע על ח\"ש. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר לעיל ובתשו' מהרש\"ך ח\"א (דף קע\"ג ע\"ג) תפס בפשיטות דשבועה חלה על איסור מדברי סופרים וכתב שם הרב המחבר וז\"ל אך הר\"ן כתב בתשו' דמי שנשבע לעבור על דברי סופרים בקום עשה אין מחייבין אותו לפרוע שחכמים העמידו דבריהם כשל תורה בשב ואל תעשה ע\"כ. ועיין בדברי ה\"ה בה' מלוה ולוה): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן כל הנשבע לבטל את המצוה כו'. כתוב בתשובת הריב\"ש בסי' צ\"ח א\"כ קבלה זו שקבל עליו יעקב שהוא בלשון שבועה דין שבועה יש לה ואינה חלה לבטל את המצוה כו'. ואני תמיה בזה דהא דשבועה אינה חלה הוא משום שהם שני הפכים שאם יקיים שבועתו יעבור על המצוה ואם יקיים המצות יעבור על שבועתו אבל בנידוי יקיים המצוה ויהיה בנדוי דומיא דנזירות דחל על מצוה מהאי טעמא, וזכורני שהרשב\"א כתב בפרט זה: " + ], + [], + [], + [], + [ + "נשבע שלא יאכל מצה כו'. בתשו' הריב\"ש סי' צ\"ח כתב וא\"כ בנדון זה שקבל עליו סתם שלא לישא שום אשה הרי כלל בשבועתו כו' דהו\"ל כנשבע שלא יאכל בלילי הפסח לא מצה ולא פירות דמיגו דחיילא וכו'. ועיין בסי' קנ\"ט דחשש לסברת התוס' דאית להו דטעמא דלא משכחת הן הוא משום דבמזכיר האיסור בפירוש לא אמרינן כולל. ולפ\"ז באומר בליל פסח לא שייך כולל. ובס\"ס שצ\"ה כתב ג\"כ דהאומר שבועה שלא אוכל מצה ופירות דהוי כולל:
עוד כתב הריב\"ש בסי' קנ\"ט דלא שייך כולל אלא כשהפעולה אחת כו'. והא דכתב הרב בסי' שצ\"ה מיגו דחיילא שבועה על הדברים האחרים שהם דבר הרשות חיילא נמי אדבר מצוה כו' שאני התם שהתנה עם אשתו שלא ישא עליה ושלא יגרשנה ואח\"כ נשבע לשמור קיום התנאים הנזכרים וא\"כ חשיב פעולה אחת דהיינו קיום התנאים ואם עבר על כל התנאים בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת ומש\"ה שייך התם כולל. אבל לעולם שאם היה נשבע שלא ישא אשה ושלא יגרשנה דלא הוה שייך כולל שהפעולות הם חלוקות ואם עבר ונשא אשה וגירש את אשתו בהעלם אחד חייב שתים כאילו אמר שבועה שלא אשא אשה ושבועה שלא אגרשנה וזה פשוט:
כתב הריב\"ש ס\"ס שצ\"ח שהאומר שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח לא נתכוון אלא למצה הראויה לצאת בה י\"ח ודמיא למאי דא\"ר יהודה קונם יין שאני טועם עד שיהא הפסח אינו אסור אלא עד לילי הפסח שלא נתכוון אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין כו'. ונראה דכונת הרב ז\"ל היא זו דכמו דגבי עד שיהא הפסח עבדינן מהלשון שמשמעו עד שיצא הפך הלשון ואמרינן שכוונתו עד שיכנס הפסח ה\"נ גבי שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח תפסינן הלשון כלל פרטי דלא נשבע אלא על מצה שיוצא בה י\"ח ומותר בכל השאר ולענין זה לבד דמהו הרב ולא לענין אחר ודוק:
כתב הרא\"ש בתשו' כלל ח' סי' ט\"ז על מי שנשבע בז' ניסן לתת מעות ולא משכון שאעפ\"כ לא נפטר מהשבועה כיון דבשעה שנשבע לא ידע כי ז' בניסן יהיה בשבת אין זה כנשבע לבטל את המצוה כו'. ודברים תמוהים הם דהתם דוקא שהוא בשב ואל תעשה מש\"ה חיילא שבועתו אבל נשבע לאכול נבלות ושחוטות ודאי לא חל על הנבלות שהוא בקום עשה ואפילו למאן דפירש ההיא דשבועה שלא אוכל מצה דלאו מטעם כולל הוא אלא משום דהזכיר ליל פסח הכא כיון דהזכיר ז' בניסן היינו כאומר ליל פסח ומה לנו בידיעתו הא אין ידיעתו מכרעת ודוק. (א\"ה עיין בתשובת הרא\"ש כלל מ\"ג סי' י\"ג) . ומ\"ש הרא\"ש צריך ראובן ליתן משכון ביום השבת נראה דמלת משכון ט\"ס דהא במשכון לא נפטר משבועתו אלא דוקא כשנתנו בתורת פרעון וכן מוכח ממ\"ש דשוה כסף ככסף וזה פשוט בכונת דבריו. כתב הרא\"ש בתשו' כלל י\"א סי' ג' ומה ששאלת נשבע לבטל מצוה דרבנן אם חלה השבועה כו' ועל זה הביא דברי ר\"ת בההיא דמיין ושכר יזיר יע\"ש. ואיני מבין ראיה זו כלל דר\"ת לא יחלוק על הירושלמי דשבועה שלא אוכל מצה סתם אסור לאכול מצה בליל פסח ה\"נ נזיר שאסר עליו היין סתם אפילו קדוש דאורייתא נזירות חל עליו. אלא כונת ר\"ת היא לומר שאין דרך המקרא לרבות דברים שעתידים חז\"ל לתקן ובזה נדחית ראיתו ודוק. (א\"ה עיין בס' כפות תמרים) : " + ], + [], + [ + "נשבע שלא יישן ג' ימים וכו'. נסתפקתי בנשבע לתת לחבירו ליום נועד מאתים זוז ומטה ידו ואין לו כי אם מנה אם חייב מכח השבועה לתת המנה או דילמא כיון דאינו יכול לקיים שבועתו שהרי אין לו א\"כ נתינת המנה אינו מעלה ומוריד כלל ואינו חייב מכח השבועה לתת המנה. וראיתי להרא\"ש בפ' שבועות שתים שכתב באומר שבועה שאוכל ככר זו מקצתה נמי במשמע וחייב לאכול את כולה ואם נשרף מקצתה חייב לאכול את השאר כדי לקיים שבועתו אבל אם אמר שאוכלנה ונשרף מקצתה אין חייב לאכול את השאר דעל אכילת כולה נשבע ואין אכילת מקצתה מוציאתו מידי איסור שבועה ע\"כ. ולכאורה נראה דנשבע לתת ר' זוז דמי לאוכלנה ועדיין צ\"ע. הן אמת שראיתי לאחד מגדולי המורים דהיכא דנשבע לפרוע ליכא סידור ומיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה. ולפי מה שכתבנו דדמי לאוכלנה צ\"ל דמיירי ההיא דסדור דבמה שמסדרין לו יש בו כדי לפרוע כל החוב דאי לא כיון דאינו יכול לקיים שבועתו אף אם לא יסדרו לו נמצא דאין כאן חיוב שבועה כלל ולמה לא יסדרו לו והדבר צריך תלמוד. ועלה בדעתי לחלק בין מתנה לחוב דהיכא דחייב ר' זוז ונשבע לתת אותם ליום נועד חייב ליתן כל מה שיש לו אף שאינו יכול לקיים שבועתו בהחלט, וטעמא דמלתא לפי שהשבועה חלה על חיוב הפרעון וכי היכא דחיוב הפרעון הוא על כל פרוטה ופרוטה שיש לו ה\"נ חיוב השבועה חלה על כל פרוטה ופרוטה. אבל בנשבע ליתן מתנה ר' זוז אפשר דאם אין לו ר' אינו חייב ליתן מה שיש לו ויש לי תבלין לחילוק זה. שוב ראיתי להרדב\"ז בתשו' סי' ס' שנשאל על זה וכתב בשם הרא\"ה מי שנשבע לפרוע לחבירו סך ידוע ואינו יכול לפרוע ויכול לפרוע מקצת חייב הוא לפרוע אותו מקצת דעל כולה ועל מקצתה נשבע כיון דאיכא הנאה במקצת וכו'. ומדבריו משמע דלא שאני ליה בין מתנה לחוב. ועיין במ\"ש מרן בכ\"מ הכא בפרקין בדין שלפנינו שמדבריו יש כדמות ראיה לנדון שלנו: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "ואין אדם יכול להתיר שבועת עצמו וכו'. בתשובת הריב\"ש סי' קע\"ח הביא דברי הראשונים שנבוכו בחרמי צבור איך הם ניתרים כיון דאין אדם מתיר נדרי עצמו. ושם נאמר וז\"ל ועתה שעברה הסכנה אשר בעבורה נעשית ההסכמה ודומה לחרם השבטים על מכירת יוסף שהתירוהו הם עצמם כשמצאוהו חי כו'. ולא ידעתי מנ\"ל להרב ז\"ל דהשבטים התירו השבועה דמה שאמרו לאביהם שיוסף חי לא היה בכלל השבועה שהם לא נשבעו אלא שלא יגידו עיקר המכירה וזה אפשר שלא נתגלה ליעקב וכן כתב הרמב\"ן בפירוש התורה וע\"ק לי איך דימה נדון דידיה לחרם השבטים דבנ\"ד סרה הסכנה אשר בעבורה נשבעו אבל בחרם השבטים אף שנמצא יוסף חי עדיין לא סרה הסיבה אשר בעבורה החרימו שהרי עדיין יש תלונת יעקב אביהם עליהם על שמכרוהו על לא חמס בכפיו ודברי הרב צריכין אצלי תלמוד. (א\"ה עיין ב\"י י\"ד סי' רכ\"ח תשובת הרשב\"ץ דנמצא באגדה דהשבטים התירו החרם וצ\"ע בהרא\"ם פ' וישב ועיין עוד בתשובת הריב\"ש). כתב הריב\"ש סי' קפ\"ה שלפי הטעם שנתנו בהיתר חרמי הקהל שהוא כאילו התנו בשעת הנדר שאם ירצו להתיר בין בטענה בין שלא בטענה אלא ברצון פשוט שיוכלו להתיר והו\"ל כהפרת הבעל זולתי אם פירש בשעת חרם מפורש שלא יהא לו היתר. והכונה היא שאם אמרו כן אינן יכולים להתיר כדין חרמי צבור אבל לעולם שנשאלין על נדרים כדין יחיד ומתירים אותם וכמ\"ש הרב סי' תמ\"ד ותקי\"א יע\"ש וזה פשוט: " + ], + [ + "זה שנשבע הוא שיבא לפני החכם כו'. בתשובת הריב\"ש סי' ש\"ע כתב בשם רבינו שמשון ז\"ל דכל שהחכם יודע שהנודר מתחרט וחפץ בהתרה החכם מתירו שלא מדעת הנודר ומותר דהתרת חכם כהפרת הבעל ותניא אישה הפרם וה' יסלח לה כו' יע\"ש. ואם לדין יש תשובה דשאני הפרת הבעל דהנודרת על דעת בעלה היא נודרת והוי כאילו פירשה דאין דעתה שיתקיים אי קפיד בה בעלה וכמ\"ש בסי' קפ\"ה וא\"כ אין צורך לזה שהאשה תבא לפניו ותדע דמדין בטול הנדר נגעו בה ואפילו צווחת שנדרה ע\"מ שלא יוכל בעלה להפר לה אין בדבריה כלום וכמ\"ש הראשונים וא\"כ מה ענין זה להתרת חכם והדבר צריך אצלי תלמוד. ומאותה הגדה דפ' הספינה דרבב\"ח יש להוכיח שלא כדברי רבינו שמשון (א\"ה חבל על דאבדין): " + ], + [], + [], + [ + "אין מתירין לו אלא בפניו כו'. כבר נודע מ\"ש ז\"ל בשם ר\"ת דדוקא בנודר מחמת טובה שעשה לו כמשה רבינו עם יתרו וצדקיהו עם נבוכדנאצר אבל בזולת זה מתירין לכתחלה שלא מדעתו וחלקו עליו בזה. ולי נראה להביא ראיה לסברת ר\"ת מאותה הגדה דפ' הספינה דרבב\"ח שמע בת קול שאומרת אוי לי שנשבעתי ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי ולא רצה רבה לומר מופר לך משום דלמא על שבועת המבול קאמר ולפי סברת החולקים על ר\"ת לא היה יכול רבה להתיר שבועת המבול לפי שיש תועלת לכל העולם וא\"כ מלא ימנע הי\"ל להתיר דאי על שבועת הגלות ניחא ואי על שבועת המבול לא עשה ולא כלום וחכמים נמי לא גנוהו אלא משום דאמר אוי לי הא לאו הכי הוו מודו דיש מקום לחוש לשבועת המבול ולסברת החולקים על ר\"ת אין כאן מקום חששא. ואע\"ג דרבה נמי היה לו תועלת בשבועה זו רשאי הוא בשלו ואינו רשאי בשל אחרים ולר\"ת ניחא לפי שהמקום לא קבל שום טובה ואע\"ג דכתיב וירח ה' וגו' ח\"ו זה לא נקרא טובת הנאה. ועוד שהרי כתב הרב (א\"ה הוא הריב\"ש סי' ש\"מ) דלדעת ר\"ת צריך שהנשבע יקבל הנאה בשעת השבועה וכל זה לא שייך התם גבי שבועת המבול. הן אמת דלמ\"ד דבדיעבד אם התירוהו מותר היה אפשר ליישב כל זה (א\"ה כמו שיתבאר לקמן פ\"ז מהל' נדרים דין ט' יע\"ש) אך אליבא דהראב\"ד קשיא. וכ\"ת הא בלא\"ה קשה אותה הגדה דהא קי\"ל דצריך לפרט את הנדר והסכימו הראשונים דאם לא פרט אף בדיעבד לא עשה ולא כלום והשתא קשה בין לרבה בין לחכמים אי הא דאמרינן צריך לפרט הוא מטעמא דדלמא שבועתו היתה לדבר מצוה ובא להתיר האיסור וגבי שבועת המקום לא שייך האי טעמא. וסבור הייתי לומר פירוש אחר באגדה זו דהכונה היא דשתי שבועות מצינו שנשבע המקום שבועת המבול ושבועת הגלות ורבה לא אמר מופר לך משום דלמא משבועת המבול היא וכיון שכן נמצא דלא פרט את הנדר ואין כאן התרה וחכמים ס\"ל דכיון דאמר אוי לי פשיטא דמשבועת הגלות היא ונמצא דפרט את הנדר אך קשיא לי דמ\"ל שלא נשבע המקום עוד שבועות אחרות ואנחנו לא נדע. הן אמת שראיתי להריב\"ש סי' תס\"ז שכתב שדין זה דהנודר לתועלת חבירו לא נאמר אלא שמקבל התועלת משביע לשכנגדו דומיא דמשה שהשביעו יתרו אבל בנשבע מעצמו לא נאמר דין זה. ולפי זה ניחא דהתם המקום נשבע מעצמו. והנה אמת דחילוק זה שחילק הרב הוא דבר חדש ומלבד שהוא עצמו בסי' תכ\"ג נראה דלא ס\"ל לחילוק זה עוד יש לנו בזה אריכות דברים (א\"ה חבל על דאבדין):
נשאל הריב\"ש סי' ר\"פ אם יש כח להתיר שבועה מי שמתחייב לחבירו בממון או בשדוכין שלא בפני מי שנדרו לדעתו ולא דמי לנשבע לתועלת חבירו דבדיעבד מותר שלא בפניו דשאני הכא דכל אחד זוכה בחבירו ומתקיים הענין ע\"י קנין וקנס ובכה\"ג אין מועיל התרה. והשיב וז\"ל מ\"מ כבר אתה רואה שדעת ר\"ת דההיא דאין מתירין לו אלא בפניו היא כשמקבל טובה ממנו ולזה נשבע לו וא\"כ אף אם התירו לו השבועה עדיין נשאר בחיוב על הדבר ההוא ואף אם הוא דבר דלא שייך ביה קנין הוי כמו שכיר שהרי אם יתרו נתן בתו למשה בתנאי שלא יצא משם ושישבע לו על זה אף אם הותר מן השבועה שלא מדעת יתרו עדיין מיחייב לקיים תנאו כו'. ונ\"ל דנהי דשכיר אינו צריך קנין וכמ\"ש הרב סי' תע\"ה ותע\"ו מיהו בדברים דמהני בהו קנין הוא דאמרינן דפועל א\"צ אבל בדבר דאינו מועיל קנין כגון תנאי יתרו שלא ילך משה משם וכן תנאי נבוכדנצר שלא יגלה צדקיה א\"כ לא שייך בזה מה שהוא כמו שכיר וא\"כ עדיין מה שרצה השואל לחלק במי שחייב ממון דאליבא דר\"ש בלא שבועה נשתעבד אם התירוהו אינו מותר עדיין במקומו עומד ודוק:
כתב הרשב\"א בתשובה סי' תשי\"ג גבי מי שקיבל עליו נדוי אם לא יפרע לב\"ח ביום נועד ועבר היום ולא נתן שמתירין נדויו אפילו שלא מדעת הב\"ח דמה הנאה יש לו דאפילו יפרע אח\"כ כבר חל עליו נדויו והצריך הרב לטעמא דאין מתירין אלא בפניו למ\"ד מפני החשד שיודיעו לב\"ח שהתירו לו וזה שלא כדברי מהרימ\"ט ח\"א סי' א' (דף א' ע\"ד) יע\"ש. שוב ראיתי להריב\"ש סי' צ\"ח על אודות ראובן שקיבל בכח חרם ונדוי שלא ליקח אשה על אשתו ועבר ונשא על אשתו וכתב הרב דחל עליו החרם והנדוי ואין מתירין אותו אלא ברשות אשתו דומיא דאין מתירין אלא בפניו. משמע דחולק על דברי הרשב\"א שכתב דמתירין אותו אף שלא מדעת הב\"ח. (א\"ה עיין לקמן פ\"ד מהלכות נזירות דין י\"ג מ\"ש עוד הרב המחבר ע\"ד מהרימ\"ט בתשובה הנזכרת): " + ], + [ + "נשבע על דעת רבים וכו'. הא דאמרי' דהנודר ע\"ד רבים דמתירין לדבר מצוה היינו שמתירים שלא בידיעתם אבל כל שמוחין בדבר בפירוש אין מתירין אפילו לדבר מצוה כ\"כ הריב\"ש סי' תקי\"א ועיין בסי' שצ\"ה ודוק. וכתב הרשב\"א ח\"ג סי' ל\"ה שאם כבר עבר על נדרו דמתירין לו אף שנדר ע\"ד רבים: " + ] + ], + [], + [ + [ + "שאילו הודה מעצמו כו'. לכאורה נראה דוי\"ו זו דומפני מיותרת וצריך לגרוס מפני, אך אפשר לומר דתרי טעמי יהיב רבינו, חדא דאף דנימא דמה דמשלם בעד הטביחה או המכירה הוי ממון אפ\"ה פטור משבועת הפקדון משום דכיון דנפטר מכפל משום דהודה על הגניבה שוב לא יתחייב על הטביחה או על המכירה משום דתשלומי ד' וה' אמר רחמנא ולא תשלומי ג' וד' דהא אם הודה על הגניבה וכפר על הטביחה פטור מהאי טעמא וכמ\"ש רש\"י בפ' מרובה (דף ע\"ה.),ועוד כתב טעם אחר מפני שהוא קנס דאף דנימא דתשלומי ג' וד' נמי חייב רחמנא הכא כיון שאם הודה היה נפטר מפני שהוא קנס נמצא שלא כפר לו ממון: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "וכן המשביע עדי קנס וכו'. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ג מהל' גניבה דין ח'): " + ], + [ + "וכן אם השביעם כו'. עיין מ\"ש מרן ויש לתמוה על דבריו דלמאי איצטריך ללמוד משבועת הפקדון הא בשבועת העדות (דף ל\"ג) תנינן לכולהו הני בבי דכתב רבינו ואתמר בגמ' דטעמא דהני משום דאיכא ממון בהדייהו וצ\"ע: " + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וטובה גדולה הוא לאדם שלא ישבע כלל כו'. מרן הבין דהטעם הוא לפי שאינו יכול ליזהר ויבא לידי שבועת שקר. ועל זה הביא ההיא דפ' השולח ואינו מוכרח ודוק: " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Warsaw, 1881", + "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI" + ] + ], + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שבועות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Haflaah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kedushah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kedushah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/Warsaw, 1881.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..30ae131c3c6265f7208dce48a6779c54abd0fd40 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kedushah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/Warsaw, 1881.json @@ -0,0 +1,338 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Forbidden Foods", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI", + "versionTitle": "Warsaw, 1881", + "license": "Public Domain", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Kedushah" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מיני חגבים שהתירה תורה שמונה כו'. (א\"ה עיין במ\"ש רש\"י שבת (דף ק\"ו ע\"ב) דגזין מין חגב טהור והוקשה להרב פר\"ח ז\"ל סי' פ\"א ס\"ק כ\"ח דבפ\"ק דבכורות מוכח בהדיא דגזין מין טמא הוא יע\"ש (בדף ו'.) ויראה דיש מקום ליישב ולפרש אותה סוגיא בדרך אחרת והוא דהוקשה לו למרן הב\"י ס\"ס פ\"א וז\"ל מנ\"ל לר\"י למעט דבש גזין וצרעין דהא בקרא לא אדכר דבש אלא מדיוקא דאבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ ילפינן לה ובכלל דרשא זו הוא דבש גזין וצרעין עכ\"ל. כלומר דהא דמחלק בברייתא בין דבש שיש לו שם לווי לאין לו אינו מובן. ולכן נראה דה\"פ דס\"ד לאסור דבש גזין משום אבר מן החי אע\"ג דמין טהור הוא והשתא דגלי קרא דדבש דבורים שרי א\"כ ש\"מ דאין בו לא משום היוצא מן הטמא ולא משום אבר מן החי וכמ\"ש הטור ס\"ס פ\"א וזהו שאמרו יכול אף דבש הגזין ומשני דשאני דבש דבורים דאין לו שם לווי ר\"ל דאין ממצות אותן מגופן ומש\"ה לא שייך ביה איסור אבר מן החי אבל זה דיש לו שם לווי ע\"כ דהיינו משום דממצות אותו מגופן וא\"כ אסור משום אבר מן החי והכי דייק לישנא דברייתא אחריתי דקתני דבש הגזין והצרעין טהור ומותר באכילה כלומר דאין בו לא משום היוצא מן הטמא ולא משום אבר מן החי דאל\"כ ומותר באכילה כדי נסבה): " + ] + ], + [ + [ + "מכלל שנאמר וכל בהמה מפרסת פרסה וגו' שומע אני שכל שאינה מעלת גרה ומפרסת פרסה אסורה ולאו הבא מכלל עשה כו'. כתב ה\"ה ז\"ל בבא זו מפורשת בספרא ואין לתמוה ממ\"ש אין מזהירין מן הדין לפי שאלו כבר נאסרו בלאו הבא מכלל עשה כו'. ורבינו עצמו כתב כן בפירוש במנין המצות והרמב\"ן ז\"ל בהשגותיו בשרש השני סתר זה העיקר בראיה מפורשת מספרא גבי אחותו מאביו ומאמו ועיין בהרמב\"ן בפירוש התורה. מיהו מהא דספרא גבי מפרסת פרסה ע\"כ מוכח כדברי רבינו ודו\"ק. ועיין במ\"ש רבינו בפ\"ה מהל' איסורי מזבח דין ו' המקטיר איברי בהמה שדבריו אין להם מובן אלא ע\"פ דברי ה\"ה הללו וכמ\"ש מרן שם. ובזה ניחא לי הא דאמרי' בפ\"ו דמציעא (דף פ\"ח) ויהא אדם מצווה על חסימתו מק\"ו משור כו' וקשיא לי דהא אין מזהירין מן הדין. וכ\"ת דלאו להלקותו הוא אלא לאיסורא בעלמא וכמ\"ש מרן בכללי התלמוד דאף דאין מזהירין מן הדין היינו דוקא להלקותו אבל איסורא איכא מק\"ו וכי אתא מיעוטא דכנפשך הוא לומר דאפילו איסורא ליכא הא ליתא דפשיטא דבלאו ק\"ו נמי איכא איסורא מקרא דכתיב כי תבא בכרם רעך ופסוק זה לאו לנתינת רשות בלבד אתא לומר שאין באכילת הפועל משום גזל אלא עשה זה לבעה\"ב הוא דמזהיר קרא ואם לא הניח שכירו לאכול ביטל עשה זה וכמ\"ש הרב החינוך פרשת כי תצא ונראה שלזה כיון הרמ\"ה ז\"ל שהביא הטח\"מ סי' של\"ז דאיסורא איכא אם חסמו בע\"כ. ונדחק שם הרב בעל ב\"ח דאיסור זה מהיכן הולידו הרמ\"ה. ולפי דעתי איסור זה הוא מן העשה דכי תבא בכרם וגו' וכסברת החינוך. העולה ממ\"ש הוא דאיסורא לעולם איכא וא\"כ הק\"ו היה להלקותו והדרא קושיין לדוכתה דהא אין מזהירין מן הדין. אך כפי דברי ה\"ה ניחא דכיון דבלאו ק\"ו היה מצווה על חסימת האדם מן העשה שפיר מייתינן לאו מק\"ו. ודע שעדיין יש לעיין בההיא דאמרי' באותה סוגיא שור במחובר מנ\"ל ק\"ו מאדם כו' והדבר צריך אצלי תלמוד ובמקום אחר אאריך בעז\"ה. (א\"ה חבל על דאבדין) ואפשר לייחס לזה מ\"ש רבינו בשרשיו שורש י\"ד בהא דאמרינן לא ענש הכתוב אא\"כ הזהיר דכשהעונש מפורש יכולין אנו להוציא האזהרה מן הדין ואין זה סותר אומרם אין מזהירין מן הדין כיון שהעונש מפורש יע\"ש. ולדידי מי שיסבור סברת ה\"ה מכ\"ש שיסבור סברת רבינו. והרמב\"ן שסתר דברי רבינו הללו בשרש השני נראה דפשיטא שיחלוק על דברי ה\"ה. ודע שראיתי לרבינו במנין המצות מל\"ת סי' קע\"ב שכתב דמה שלוקה על אכילת בהמה שיש לה שני סימני טומאה אף שהוא מק\"ו משום דק\"ו זה הוא גילוי מלתא בעלמא דומיא דבתו מאנוסתו יע\"ש. וזה סותר דברי ה\"ה הללו מדאצטריך להאי טעמא. ודע שהתוס' בפרק כל שעה (דף מ\"א) ד\"ה איכא הם חולקים על כלל זה של ה\"ה ז\"ל שהקשו שם וא\"ת היכי יליף שאר משקין מק\"ו והא אין מזהירין מן הדין כו'. והם עצמם כתבו באותו דבור דבלאו ק\"ו איכא עשה דכי אם צלי אש ואפ\"ה קשיא להו משום דאין מזהירין מן הדין. (א\"ה עיין בס' גופי הלכות ובס' מוצל מאש סי' כ'):
הא דקי\"ל אין מזהירין מן הדין אם הוא דוקא אזהרה אבל עשה מייתינן מק\"ו או דלמא אף עשה לא מייתינן מן הדין עיין בדברי ה\"ה ספ\"כ מה' שבת ובמ\"ש הרב לח\"מ שם וע\"ש: " + ], + [], + [ + "והאוכל מבשר האדם כו'. קשיא לי בסברת רבינו הלזו מההיא דאמרי' בר\"פ דם שחיטה לעוף ולבהמה מה אלו שהם מטמאים טומאה קלה וחמורה ויש בהם איסור והיתר יצא דם מהלכי שתים שאינו מטמא טומאה קלה יצאו דגים וחגבים שאין בהם איסור והיתר ע\"כ. ואי כסברת רבינו דבשר מהלכי שתים אסור בין מן החי ובין מן המת אמאי אצטריך למעט דם מהלכי שתים לפי שאין בהם טומאה קלה תיפוק ליה לפי שאין בהן היתר ואנן בעינן דומיא דעוף ובהמה שיש בהן היתר. וכ\"ת א\"כ דבעינן שיהיה בהם היתר דומיא דעוף ובהמה א\"כ עוף טמא ובהמה טמאה מנ\"ל שדמן אסור הא אין בהם היתר. כבר עמדו על זה התוס' שם ותירצו דשאני עוף טמא ובהמה טמאה שיש במינם איסור והיתר א\"נ דקודם שחיטה היה בה איסור אבר מן החי ולאחר שחיטה ליכא ע\"כ. אך גבי מהלכי שתים אין הפרש בין קודם שחיטה לאחר שחיטה וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה דלסברת רבינו אמאי לא מיעטו דין מהלכי שתים לפי שאין בו היתר. ומ\"מ נראה דאין להכריע מסוגיא זו כלל נגד סברת רבינו ז\"ל דהא אליבא דכ\"ע קשה דלא הוה צריך בגמרא לכל הני צדדי שאמרו שם בגמ' דבצד של היתר ואיסור היה יכול למעט הכל שרצים וביצים וכן בצד של טומאה קלה וחמורה היה יכול למעט הכל שרצים וחגבים דכלהו לית בהו טומאה חמורה וכמ\"ש התוס' שם. עוד היה נראה להביא ראיה לסברת החולקים על רבינו וס\"ל דאין בבשר האדם איסור מן התורה כלל כמ\"ש ה\"ה ז\"ל מההיא דאמרי' בפ\"ק דבכורות דלרבנן אמרי' הואיל ואיסורו חישובו לכל דבר איסור לא בעי מחשבה דאמאי לא דחו סברא זו מדתנן בפ\"ג דעוקצין החותך מן האדם כו' הרי אלו צריכין מחשבה ואי בשר מהלכי שתים אסור אמאי בעי מחשבה הא אמרינן דאיסורו חישובו וליכא למימר דמתני' ר\"ש היא דלית ליה איסורו חישובו דהא סיפא דמתני' קתני ר\"ש אומר חוץ מן העכביות ומדסיפא ר\"ש רישא רבנן. ומיהו גם הכרח זה ליתיה דהא קתני ומן הבהמה ומן העוף ואם כן תיקשי דלרבנן אמאי בעי מחשבה הא בשר הפורש מן החי אסור משום טריפה ולא ליבעי מחשבה דקי\"ל איסורו חישובו. וכבר עמדתי על כל זה במקום אחר וראיתי שאין מכאן סיעתא לסברת החולקים על רבינו ז\"ל. (א\"ה חבל על דאבדין) (א\"ה ומ\"ש ה\"ה ז\"ל אלא שישראל שמת בשרו אסור אף בהנאה מן התורה כו' עיין בפי\"ד מה' אבל כי שם יתבאר לך מאי דשקיל וטרי הרב המחבר בדין זה ואם יש חילוק בין מת עכו\"ם לישראל יע\"ש באורך כי שם ביתו): בין מן החי כו'. עיין בתשו' הרשב\"א סי' שס\"ד דאין איסור אבר מן החי בבשר האדם וכן הוא דעת הרמב\"ן בפירוש התורה פ' שמיני. אך הריטב\"א בחידושיו פרק אע\"פ כתב שאבר מן החי נוהג באדם יע\"ש. ומ\"ש בין מן המת (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פי\"ד מה' אבל): " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל ביצת עוף טהור שהתחיל האפרוח להתרקם וכו'. (א\"ה כתב מרן בטור יו\"ד סי' ט\"ו בשם קצת הגאונים שלא אמרו בן ח' ימים אלא לקרבן אבל לאכילה אפילו ביומו מותר, ועיין מ\"ש הרב המחבר בפ\"ג מהלכות איסורי מזבח הלכה ח' יע\"ש): " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "ואם נודע שכלו לו חדשיו וכו' ה\"ז מותר ביום שנולד. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"ג מהל' איסורי מזבח דין ח'): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן החותך בשר מן החי מן הטהורים כו'. (א\"ה עיין בדרשות הרב המחבר בדרך מצותיך ח\"ג דף ס\"ח ע\"ד): " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עצם שנשבר אם היה הבשר או העור כו'. ברייתא בפ' בהמה המקשה וכתב הרשב\"א בתשובה סי' פ\"ט דוקא נשבר אבל נשמט לעולם שרי יע\"ש: " + ], + [ + "שכל בשר שיצא חוץ למחיצתו נאסר כו'. (א\"ה עיין בדרשות הרב המחבר בדרך מצותיך ח\"ג דף ס\"ח ע\"ד יע\"ש): " + ], + [], + [], + [ + "החלב שלה אסור לשתותו מספק כו' והרי זה כחלב טרפה שנתערב בחלב טהורה. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר בהלכות שאר אבות הטומאה): " + ] + ], + [ + [ + "ודם האדם אין חייבין עליו. בפ' דם שחיטה אוציא דם מה\"ש כו'. (א\"ה ועיין במ\"ש הרב המחבר פי\"ד מה' אבל): לפיכך דם דגים וחגבים וכו'. בפ' דם שחיטה א\"ר דם דגים שכנסו אסור מיתיבי דם דגים ודם חגבים מותר כו' אלא כי תני ההיא מתניתא דאית ביה קשקשים ופירש\"י בדם קשקשים מותר ואפי' לכתחלה דלא אתי לאיחלופי בדם בהמה חיה ועוף, וכתב הרב באר שבע דמכאן נראה שאסור לאכול אפי' בשר עוף וכ\"ש בשר בהמה בחלב שקדים אם לא שמניח השקדים בשפת הקערה למעלה משום מראית העין כמו גבי דם דגים וכן ראיתי נוהגין ע\"כ: " + ], + [ + "אבל דם השינים בולעו ואינו נמנע כו'. בפרק דם שחיטה ופירש\"י משום דליכא דחזי ליה. ואע\"ג שכל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור כבר כתבו התוס' בפרק אע\"פ (דף ס') דהיינו דוקא באיסור תורה אבל באיסורין דרבנן לא, כ\"כ הרב באר שבע. ועיין במ\"ש התוס' פ\"ב דחולין (דף מ\"א) ד\"ה ובשוק לא יעשה כן: " + ], + [], + [ + "דם התמצית ודם האברים כו'. (א\"ה עיין בדרשות הרב המחבר בדרך מצותיך ח\"ג דף ס\"ז ע\"ד): " + ] + ], + [], + [ + [ + "גיד הנשה נוהג בבהמה וחיה הטהורים. נ\"ב איסור גיד הנשה נוהג אף באדם כ\"כ הרשב\"א סי' שס\"ד יע\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כו' ודברי ה\"ה על זה. (א\"ה הכל נתבאר היטב בדברי הרב המחבר לעיל פ\"ה מהל' יסודי התורה יע\"ש באורך): " + ], + [ + "הצייד שנזדמנו לו כו' (א\"ה עיין בדברי המחבר לקמן בפרקין דין ח\"י יע\"ש): " + ], + [ + "זה הכלל כל שאיסורו מן התורה וכו'. נשאלתי על המומי\"א שמוכרים הכהנים אי שפיר עבדי או לא כו'. (א\"ה יתבאר פסק זה בפי\"ד מהל' אבל יע\"ש כי שם ביתו). עוד זאת אדרש במומי\"א הלזו במה שלא נזכר בדברי השואל שכפי הנראה פשיטא ליה דלישראל שרי למוכרה ולא נסתפק אלא בכהן ומשום טומאה. ולדידי כגון דא צריכא רבה להתירו לישראל לעשות בו סחורה שהרי לסברת רבינו ז\"ל (א\"ה לעיל פ\"ב מהל' אלו דין ג' יע\"ש) וכת דעמיה דאית להו דבשר מהלכי שתים אסור מה\"ת פשיטא דאסור לעשות בו סחורה וכדתנן בפ\"ז דשביעית אין עושין בו סחורה בנבלות וטריפות ולא בשקצים ולא ברמשים (א\"ה וכמו שפסק רבינו בפירקין דין ט\"ז) ואע\"ג דכל הני איסורין בלאו פשיטא דלענין איסור סחורה אין חילוק בין דבר שאיסורו בלאו לדבר שאיסורו בעשה שהרי כתב רבינו זה הכלל כל שאיסורו מן התורה כו' הרי שלא הוציא מן הכלל להתיר אלא דבר שאיסורו מדבריהם. אך מאי דאיכא לספוקי בנ\"ד הוא דכיון דאיכא חולקים על רבינו ז\"ל וס\"ל דבשר מהלכי שתים אין בו איסור תורה כלל ולדידהו פשיטא דמותר לעשות בו סחורה א\"כ השתא דאיכא ספיקא אם בשר מהלכי שתים אסור דבר תורה או לא היכי לידיינו דייני לענין סחורה. ונראה דאסור לעשות בו סחורה וראיה ממ\"ש רבינו זה הכלל כו' וסיים דבריו בין בספיקו בין בודאו. ונראה דהאי דקאמר בין בספיקו בין בודאו לא קאי למאי דסמיך ליה דהיינו שאיסורו מדבריהם. משום דבספק של דבריהם אפילו באכילה מותר. ועוד דהן לו יהי שהיה הדין דאף ספק של דבריהם היה אסור באכילה לא היה צריך רבינו לבאר שזה ההיתר של הסחורה באיסורין של דבריהם שהוא בין בספק בין בודאי. דמאחר שסתם וכתב דכל שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה מהיכא תיתי שהיה עולה על הדעת לחלק בין ספק לודאי שיהיה הדבר צריך לאומרו. אשר ע\"כ נראה דלא קאי אלא ארישא דמילתא דכל שאיסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה ועל זה קאי מ\"ש בין בספיקו בין בודאו דלא נימא דוקא באיסור ודאי איכא איסור סחורה ולא בספק איסור. ובפרט כפי שיטת רבינו דאית ליה דאיסורי הספיקות אינן אלא מדרבנן והיה עולה על הדעת דדמי לחלב שחלבו נכרי דמותר לעשות בו סחורה. לזה כתב דליתא אלא אפי' בספק איסור תורה אסור לעשות בו סחורה דלא דמו איסורין דרבנן שעיקר איסורם הוא מדרבנן לספק איסור תורה. שוב ראיתי להרב פ\"מ ח\"א סי' ג' שהבין בפשיטות בדברי רבינו הללו כדכתיבנא. ולפי זה תבנא לדיננא שאסור לעשות סחורה במומי\"א הלזו. הן אמת דפירוש זה שכתבנו בדברי רבינו דמ\"ש בין בספיקו בין בודאו דקאי ארישא דמלתא הוא דחוק קצת בעיני. והנראה אצלי בכונת דברי רבינו הוא דברים כפשטן דקאי למאי דסמיך ליה דהיינו דבר שאיסורו מדבריהם והכוונה דקודם זה כתב דמותר לעשות סחורה בחלב שחלבו כותי ובגבינות כותים וכל זה מהתוס' דפ\"ד דשביעית וכל הני איסורין הן מן הספק, דחלב שחלבו כותי הוא משום חשש חלב בהמה טמאה ומן הדין לא היה לנו לחוש למיעוטא בדבר דלא איתחזק איסורא אלא שחכמים החמירו ואסרוהו. וכן גבינות הכותים הוא מן הספק שמא העמידו אותם בעור קיבת נבלה ומן הדין לא היה לנו לחוש לזה שהרי אפשר שיעמידו אותה בעשבים או במי פירות ועוד דאף במונח שהעמידו אותם בעור קיבת נבילה בטל הוא במיעוטו אלא שחז\"ל החמירו בזה משום דהוא דבר המעמיד או משום דאין הולכין באיסורן של ע\"ז אחר נתינת טעם וכמ\"ש הראשונים ז\"ל. ויש סוג אחר באיסורין של דבריהם שאין משום ספק אלא משום סייג. ולזה בא רבינו ז\"ל ואמר כל דבר שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה בין בספיקו בין בודאו כלומר בין שהיה האיסור מחמת ספק בין שהיה האיסור על הודאי. וכפי דרך זה שכתבנו בדברי רבינו אין ללמוד מדבריו דבדבר שהוא ספק איסור תורה שתהיה הסחורה אסורה. ומ\"מ נראה דעדיין יש ללמוד מדבריו דין זה מדהתיר חלב שחלבו עכו\"ם ודכותיה משמע הא שאר ספק איסור תורה אסור לעשות בו סחורה. ובר מן דין כיון שהסכמת כל הפוסקים ז\"ל הוא דאיסור סחורה בדברים האסורים באכילה הוא דבר תורה וכמ\"ש הר\"ב פ\"מ שם באותה תשובה הנ\"ל וכתב דסברת הרב בעת\"ה דסובר דאיסור זה הוא מדבריהם דברי יחיד הם. וכתב עוד דאף דרבינו לא גילה דעתו בזה אם איסור זה הוא דבר תורה או לא מ\"מ יש להכריח דאית ליה דאיסורו מן התורה ממה שאסר הסחורה בספק איסור תורה ע\"כ. והנה הרב הולך לשיטתו דסיום דברי רבינו קאי ארישא דמלתיה. ולדידי דעת שפתי רבינו ברור מללו דס\"ל דאיסור הסחורה הוא דבר תורה. שהרי כתב וכל דבר שאסור באכילה כו' חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה. ואם איתא דס\"ל דכל דבר שאסור באכילה מן התורה מותר לעשות בו סחורה אלא שחכמים גזרו ואסרו סחורה מנין לו לרבינו שגם על החלב לא גזרו דומיא דשאר איסורין. אלא ודאי דס\"ל לרבינו דאיסור הסחורה הוא מן התורה ומש\"ה כתב חוץ מן החלב. ולפי זה דאיסור הסחורה הוא דבר תורה פשיטא דאף בספק איסור תורה אסור לעשות בו סחורה מהכלל המסור בידינו ספיקא דאורייתא לחומרא. וא\"ת איך יתכן שיהיה איסור הסחורה דבר תורה והא בפ\"ק דבכורות (דף ה') אמרי' וחלב בהמה טהורה מנ\"ל דשרי כו' אלא מדכתיב ודי חלב עזים ללחמך ללחם ביתך וחיים לנערותיך ודלמא לסחורה אלא מדכתיב ואת עשרה חריצי החלב דלמא לסחורה ע\"כ, ואי אמרת דאיסור הסחורה הוא דבר תורה איך תירצו ודלמא לסחורה ולעולם דחלב אסור דבר תורה משום אבר מן החי ואם היה אסור באכילה מן התורה הרי הסחורה ג\"כ היתה אסורה ואדרבה היה לנו להכריח מכאן דחלב שרייה רחמנא באכילה מדמותר בסחורה. הא ל\"ק כלל משום דלא נאסרה הסחורה אלא במכוין להסתחר בדברים האסורים אבל אם נזדמנו לו דברים טמאים פשיטא דמותר למכרם דהא תנן בפ\"ז דשביעית ציידי חיה ועופות דגים שנזדמנו להם מינים טמאים מותר למוכרם וא\"כ פשיטא דמי שהיו לו בהמות לגיזה ואכילה דחלב שלהם מותר למוכרו שהרי אין כונתו להסתחר בדברים האסורים אלא שנזדמן לו. ומ\"מ נראה דאף שכתבנו דאיסור הסחורה הוא דבר תורה ולפיכך יש להחמיר דאפי' בספק איסור תורה שלא לעשות בו סחורה, מ\"מ אין לאסור המומי\"א בסחורה משום דמומי\"א זו כבר בטלה ממאכל אדם ואינה ראויה לאכילה כלל וכל דבר שבטל ממאכל אדם אין בו איסור תורה וכמ\"ש רבינו לקמן בפי\"ד מהלכות אלו דין י\"א שאם אכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם ה\"ז פטור. ואע\"ג דמדרבנן מיהא אסור באכילה מ\"מ כבר כתבנו דכל דבר שאין איסורו כי אם מדרבנן מותר לעשות בו סחורה. ועיין במה שעמדתי אם האוכל דבר שאינו ראוי לאכילה אם אסור מן התורה או דלמא אין איסורו כי אם מדרבנן יע\"ש שהארכתי בזה (א\"ה נתבאר לעיל פ\"ה מהלכות יסודי התורה וע\"ש): " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאין איסור בשר בחלב חל כו'. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ה מהלכות יסודי התורה ועיין מ\"ש לקמן פי\"ד מהלכות אלו דין ח\"י): " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "ותבואה [שהשרישה אחר שקרב העומר וכו'. כתב בהשגות א\"א זה שיבוש ומי יתירם לאלו כו'. השגת הראב\"ד קשה דאם התירם עומר שעבר מי אסרם ואי משום דבטלינהו אגב ארעא והו\"ל כגדולין חדשים א\"כ אין צורך לבעיין לאוקמי שעברו עליהם שני עומרים ליבעי שזרען בתוך השנה ואי הוי כגידולין צריך להמתין לעומר הבא ואי כמנח בכדא דמי הרי התירו העומר שעבר ומהרש\"ך בח\"ב סי' רי\"ב חמד וחשק פירוש הראב\"ד וכתב דברים בלתי מובנים יע\"ש ודו\"ק. ומפני שראה הקושי שיש בפירוש הראב\"ד דאי באשרוש קודם העומר שעבר היא הבעיא וקס\"ד דאע\"ג דעומר שעבר התירם מ\"מ כיון דזרעם אח\"כ והוא היתר החוזר לאיסורו למה ליה למשאל שעבר עליהם עומר שני הא בלאו הכי הו\"מ למיבעי אליבא דהראב\"ד. ולכך כתב מהרש\"ך ואיברא דאי לא הוה חליף עליה עומר דהשתא ודאי דהוה שרי למינקט מינייהו אע\"פ שזרען כו', וסברא זו אם קבלה נקבל וכי העומר בא לאסור את המותר. ובאמת אין מקום לדברי ההשגות וכבר מהריק\"א בכ\"מ כתב ע\"ד הראב\"ד שאינו יכול ליישבו על לשון הגמרא ומהרש\"ך תפס שיטתו ולא ידעתי מה ראה על ככה ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ספק ערלה וכלאי הכרם בא\"י אסור. אליבא דמאן דאית ליה דתרומה בזמה\"ז מדרבנן משום דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא וס\"ל ג\"כ דעזרא לא קידש לעתיד לבא כלאי הכרם בזמן הזה אף בא\"י אין איסורו כ\"א מדרבנן דכי היכי דבטלה קדושת הארץ לגבי תרומה ה\"נ בטלה לגבי כלאי הכרם כ\"כ התוס' בפ' הערל (דף פ\"א) ד\"ה מאי יע\"ש. ונראה דה\"ה לחדש אליבא דמאן דאית ליה דחדש בח\"ל מדרבנן דה\"ה בזמה\"ז אף בא\"י לא אסור כי אם מדרבנן וכן ערלה דקי\"ל דבח\"ל ספיקה מותר משום דכך נאמרה הלכה למשה בסיני בזמה\"ז אף בא\"י ספקה מותר משום דבטלה קדושת הארץ: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואסור לאכול ממנו שנאמר ולא יחללו את קדשי בני ישראל. (א\"ה עיין מ\"ש הלח\"מ פי\"ט מהלכות סנהדרין ומה שהשיג עליו הרב המחבר ז\"ל בתחלת ה' תרומות יע\"ש): " + ], + [ + "אבל האוכל מדבר שניטלה ממנו וכו'. דע דהתוס' בפ' יש מותרות (דף פ\"ו) נסתפקו בטבל הטבול למעשר עני אם יש בו מיתה ועיין בפ' אלו נדרים מהרימ\"ט ח\"א סי' כ\"ה ועיין בסמ\"ג הביא דבריו מרן הב\"י י\"ד סי' של\"א ועב\"ז ח\"א סי' כ': ואפילו לא נשאר בו וכו'. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ט מהלכות מעשר דין פלוגתא דאביי ורבא בפרק בתרא דע\"ז וידוע דהלכתא כרבא. וכתבו התוס' בפ\"ק דע\"ז (דף י\"ב) ד\"ה אלא, דהא דקי\"ל ריחא לאו מלתא היא מ\"מ במלתא דעיקרייהו לריחא עבידי מלתא היא כגון ורד והדס יע\"ש: " + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בד\"א בשמדד הישראל לכליו וכו'. ז\"ל הטי\"ד סי' קל\"ב היה העכו\"ם מודד הגביהו תחלה לקנותו קנאו ונמצא כשמערה אח\"כ למדוד שלו הוא לא הגביהו תחלה לקנותו אסור. וכתב מרן הב\"י שם וז\"ל ומ\"ש לא הגביהו תחלה לקנותו אסור פירוש אע\"פ שהגביהו בשעה שהוא מודד לא קנה מפני שאותה הגבהה לא היתה לקניה אלא למדידה וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל ע\"כ. ועיין בטח\"מ סי' ר' סי\"ג וצ\"ע: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "האוכל אכילה גדולה מאכילת איסור כו'. דין זה הוא פשוט בגמרא בכמה מקומות וכן הוא הדין בבעילות האסורות שאם בעל אחת מחייבי לאוין כמה ביאות אין מחייבין אותו על כל ביאה וביאה אלא א\"כ התרו בו בכל ביאה וביאה. וזה מתבאר באותה סוגיא דפ' עשרה יוחסין (דף ע\"ז) דאמרינן אלא שבא על אלמנה אחת ג' ביאות היכי דמי אי דלא אתרו ביה פשיטא דאינו חייב אלא אחת ומאותה סוגיא יש ללמוד דין מחודש (א\"ה נתבאר לעיל בפ\"א מהלכות איסורי ביאה דין י\"א יע\"ש): " + ], + [ + "אם שהה מתחלה ועד סוף כו'. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פ\"ג מה' ברכות די\"ב): " + ], + [], + [ + "כל האוכלין האסורים אינו חייב עליהן עד שיאכל אותן דרך הנאתן כו', ודברי מרן בכ\"מ על זה. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פ\"ה מהלכות יסודי התורה): " + ], + [ + "או שאכל אוכל האסור וכו'. (א\"ה עיין לעיל פ\"ח מהל' אלו דין י\"ח ולענין הנאה נסתפק הרב המחבר כמו שיתבאר פי\"ד מה' אבל יע\"ש): " + ], + [ + "הואיל ונהנה חייב. נסתפקתי בהא דקי\"ל דאם בלע מצה יצא דלא בעינן שיטעום טעם מצה אך אם כרך המצה בסיב דלא יצא דנהי דלא בעינן טעם מצה מ\"מ בעינן שיגע המצה בגרונו וכדאיתא בפרק ערבי פסחים, אם נאמר באיסורים דאם כרך דבר איסור בסיב וכיוצא שיהיה פטור דכי היכי דבמצות עשה דרחמנא אמר תאכל אמרינן דאם כרכו בסיב דלא הויא אכילה לפי שלא נגעה האכילה בגרונו ה\"נ באיסורין דרחמנא אמר לא תאכל אם כרכן בסיב דלא נגעה אכילת האיסור בגרונו לא עבר אהורמנא דמלכא. ולכאורה נ\"ל שהדין שוה אלא שלא ידעתי למה בגמרא הביאו דין זה במ\"ע ולא במל\"ת וכעת לא מצאתי דין זה בפירוש. אך את זה ראיתי בירושלמי פ\"ג דשבועות הלכה ג' שבועה שלא אוכל פת וכרכו בעלי קנים ועלי גפנים ואכל אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אוכל פת וחרצנים וזגים וכרכן בחרצנים וזגים חייב על כל אחת ואחת ע\"כ, זהו נוסח הירושלמי הכתוב אצלנו. והנה לא ימלט מהיות טעות בדברי הירושלמי הללו דקאמר אינו חייב אלא אחד דמהיכא תיתי שיתחייב יותר כיון שהוא לא נשבע כי אם על הפת. ואפשר דהגירסא היא חייב אחת ואשמעינן דלא נימא כיון שכרכם בעלי קנים אפילו על הפת פטור משום דלא נגע הפת בגרונו דומיא דמצה שכתבנו קמ\"ל דלא אלא שלפי פירוש זה אידך בבא דקאמר שבועה שלא אוכל פת וחרצנים וזגים וכרכה בחרצנים חייב על כל אחת ואחת אינה מתיישבת אצלי דמאי אתא לאשמועינן דאם כרכם חייב על כל אחת ואחת דאם נאמר דלא נימא דהחרצנים הם מפסיקין בין הפת והגרון הא מכ\"ש דעלי קנים ועלי גפנים נפקא. ואם נאמר דאתא לאשמועינן דהנשבע שלא יאכל דבר שאינו ראוי לאכילה דשבועה חלה עליו, מלבד שדין זה הוא פשוט דכיון דנשבע עליו פשיטא דחייב ע\"כ לא צידדו בגמ' על הנשבע שלא יאכל עפר אלא אם חייב על פחות מכזית או לא אבל לעולם דחייב. זאת ועוד למה לא נקטי דין זה בעלי קנים ועלי גפנים דהני לאו בני אכילה נינהו אפילו ע\"י תערובת. ודוחק לומר דמשום דבעי לסיים ואם היה נזיר כו' נקט האי דינא בחרצנים וזגים. ועוד קשה דכרכם דנקט למה לי דהא לא למדנו שום חידוש משום דכרכן. עוד היה אפשר לומר דהגירסא היא אינו חייב אפילו אחת ואשמעינן דכיון דמפסיק עלי קנים ועלי גפנים בין גרונו לפת לא חשיב פת אכילה אבל אם כרכן בחרצנים וזגים חייב אף על הפת וטעמא משום דחרצנים וזגים חשיבי אוכל ומין במינו אינו חוצץ. וכ\"כ רבינו פ\"ג מה' שאר אבות הטומאה דין ה' וז\"ל הכורך כזית מבשר נבלת העוף הטהור בחזרת וכיוצא בזה ובלעו אע\"פ שלא נגע בגרונו ה\"ז טמא כרכו בסיב ובלעו ה\"ז טהור ע\"כ. וכתב שם מרן והטעם נראה דהיינו משום דכיון דחזרת מין מאכל הוא מין במינו אינו חוצץ מה שא\"כ בסיב ע\"כ. ומיהו גם לפי גירסא זו קשיא לי דאמאי נקט גבי חרצנים וזגים דנשבע עליהם כיון דכונת הירושלמי אינו אלא ללמדנו דחרצנים וזגים חשיבי מאכל ומין במינו אינו חוצץ הול\"ל דומיא דרישא דאם נשבע על הפת וכרכה בחרצנים וזגים דחייב על הפת. והנראה אצלי דעיקר הגירסא היא שבועה שלא אוכל פת ועלי קנים ועלי גפנים וכרכה בעלי קנים ועלי גפנים אינו חייב אלא אחת כו' והכוונה דרצה ללמדנו דלא מיבעיא היכא דלא נשבע עליהם דפשיטא דאינו חייב על הפת דכיון דלאו מידי דאכילה נינהו וכדאיתא בפרק בתרא דיומא הו\"ל מין בשאינו מינו וחוצץ, אלא אפילו שנשבע עליהם ואחשבינהו אכילה סד\"א דכיון דחשבינהו אכילה יהיה דינם כמו אוכל ויהיה חשוב כמו מין במינו דאינו חוצץ קמ\"ל דלא, דנהי דהוא אחשביה אוכל לענין שאם אוכל עלי גפנים ועלי קנים דחייב מ\"מ לענין חציצה לא חשיב אוכל וחוצץ ואינו חייב כי אם אחת והיינו על עלי קנים או על עלי גפנים שנוגעים בגרונו. והדר קאמר שאם נשבע שלא יאכל פת וחרצנים וזגים שחייב על כל אחת ואחת. ואפשר דנקט בהאי בבא דנשבע על החרצנים ועל הזגים משום דהני לאו אוכל גמור נינהו דהא לא מתאכלי בעינייהו כי אם ע\"י תערובת וכההיא דאמרינן בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ב) בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דמתאכלי ע\"י תערובת דעתיה אכזית או דלמא כיון דלאו בעיניה אכלי ליה אינשי דעתיה אמשהו. והשתא ס\"ל להירושלמי דחרצנים וזגים כיון דלא מתאכלי בעינייהו כי אם ע\"י תערובת דוקא אם נשבע עליהם אז חשיבי אוכל ואינם חוצצים וחייב על כל אחד ואחד אך אם לא נשבע עליהם לא חשיב אוכל וחוצצין. נמצא דלפי זה יש ד' חילוקי דינים. דבדבר שאינו ראוי לאכילה כלל אפילו ע\"י תערובת כגון עלי קנים ודכותיה אפילו נשבע עליהם חוצצין. ובדבר הנאכל ע\"י תערובת דוקא אם נשבע עליהם חשיבי אוכל ואינו חוצץ ואם לאו לא חשיב אוכל וחוצץ. ובדבר הנאכל בעיניה אף שלא נשבע עליו אינו חוצץ משום דמין במינו אינו חוצץ. ולפי פירוש זה שכתבנו דיש חילוק בין חרצנים וזגים בין נשבע עליהם יש לקיים אותה הגירסא שכתבנו לעיל דהיינו אינו חייב אלא אחת ואין להקשות מה שהקשינו. אך גירסא זו האחרונה היא יותר מתיישבת בעיני דנקט רישא דומיא דסיפא ועדיין הדבר צריך אצלי תלמוד. ועיין בס\"פ גיד הנשה דנחלקו ר\"י ור\"ל בכל האיסורים אם על הנאת גרונו חייב או על הנאת מעיו יע\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כיצד היו לפניו טבל ונבלה. (א\"ה עיין בספר דרשות הרב המחבר ז\"ל הנקרא פרשת דרכים בדרך החיים דרוש י\"ט יע\"ש באורך. ומעין דרכו כתב הרמ\"ז בחדושיו הנקראים תוס' יום הכפורים דף כ\"ב ע\"א): " + ], + [], + [ + "ומתוך שניתוסף בו איסור הנאה וכו'. (א\"ה עיין הרמב\"ם ז\"ל בפי' המשנה בפ\"ג דכריתות שהוקשה לו מדין מבשל חלב בחלב אמאי לא לקי משום בשר בחלב כיון דנאסר בהנאה ואיסור מוסיף חל על איסור ותירוצו צ\"ע היטב ועיין בס' המצות סי' קפ\"ו. ובעיקר קושיתו י\"ל במ\"ש התוס' חולין (דף ק\"א) דהנאה אינו איסור מוסיף אלא חומרא בעלמא וא\"כ י\"ל שאני קדשים דאיסור חל על איסור כמבואר בכריתות (דף כ\"ג) ותוס' חולין (דף ק\"ג ע\"א) ועיין בפירש\"י שבועות (דף כ\"ד ע\"ב) דגלי קרא כל חלב לרבות אלמא חל איסור קדשים על החלב אבל בעלמא לא. ועיין מ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ה מה' יסודי התורה): " + ] + ], + [ + [], + [ + "ואם נמצא בהם טעם חלב וכו'. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר בהלכות פסולי המוקדשין בדין הגוזז והעובד, ובספר דרשותיו בדרך מצותיך ח\"ג דף ס\"ט ע\"א וע\"ב): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "יראה לי שאפילו דבר שיש לו מתירין וכו'. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ו מה' מעשר שני דין י\"ד): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אסור לבטל איסורין של תורה לכתחלה כו'. כתבו התוס' פ\"ג דבכורות (דף כ\"ג) ד\"ה סבר דהא דקי\"ל דהמבטל איסור במזיד אסור ובשוגג מותר כשסבור שמותר לבטל חשיב שוגג. ועיין במ\"ש רבינו פ\"ה מה' תרומות דין ח' אין תורמין כו' אבל אם ידע ושגג שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא כמזיד ונראה שדין זה סותר למ\"ש התוס' וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "טועם אותם העכו\"ם וסומכין על פיו. לענין אם עכו\"ם אחר נאמן במסל\"ת או דוקא בקפילא אמור רבנן עיין הריב\"ש סי' תל\"ג ועיין בסי' רפ\"ח ודוק היטב: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "דבר חשוב שהוא אוסר במינו בכל שהוא ז' דברים כו'. (א\"ה דע דהתוס' ס\"ל דמטבע חשוב ולא בטיל ויתבאר פרט זה בדברי הרב המחבר בפ\"ז מה' מעילה בס\"ד יע\"ש באורך, ועיין עוד שם שכתב דכל דבר שאין לו ביטול כע\"ז ודכותיה היינו דוקא בדאיכא בתערובת דבר האסור אבל אם פירש אמרינן כל דפריש מרובא פריש יע\"ש): " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואע\"פ שאין לאיסורים אלו עיקר מן התורה כו' שלא יתערבו בהן ישראל ויבאו לידי חתנות. ואין חילוק בין יש לו בנים לאין לו בנים. כ\"כ הרשב\"א סי' רמ\"ח יע\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן כבשין שאין דרכן לתת לתוכן חומץ כו'. ז\"ל מרן הב\"י י\"ד סי' צ\"ו כתב בשבלי הלקט בשם ה\"ר ישעיה לימונ\"י של עכו\"ם מן הדין לאסרם שחותכין אותם בסכין שלהם ואגב חורפייהו בלעי אלא מפני שחותכים רבים בסכין אחד וממלאים מהם חביות י\"ל שביטל טעם הסכין בהם ובודאי ראשון ושני היה ראוי לאסרם אלא מפני שאין ניכרין הם בטלים ברוב הלכך שרו כו' יע\"ש. ונראה שזה סותר למ\"ש הטי\"ד סי' קי\"ד דזיתים שלהם אם נחתכו בסכין שלהם דאסורים לדעת בעה\"ת וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [ + "קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות כו'. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פי\"א מה' שכירות דין ו'). גרסינן בפרק יוצא דופן (דף מ\"ו) לפי שמצינו שהשוה הכתוב הקטן כגדול לזדון שבועה ולאיסור ולבל יחל יכול יהא חייב על הקדשו קרבן ת\"ל זה הדבר. ומוקי לה לאותם המוזהרים עליו. ופריך ש\"מ קטן אוכל נבלות ב\"ד מצווין להפרישו כו' ופירש\"י ומשני לעולם דרבנן ואיסור אמאן קאי על אותן המוזהרין עליו להפריש מאיסורא, ש\"מ פלוגתא היא בפ' חרש ע\"כ. ויש לתמוה דבפרק חרש מוכח דאליבא דכ\"ע באיסורין דרבנן אין ב\"ד מצווין עליו להפרישו וא\"כ כפי דברי רש\"י דהאי אוקימתא היא למ\"ד מופלא סמוך לאיש לאו דאורייתא ה\"ק דפלוגתא היא בפ' חרש. שוב ראיתי להרשב\"א בחדושיו שהקשה קושיא זו לרש\"י ונדחק בתירוצה וכתב ושמא אף רש\"י לא נתכוון לפרש שתהא מחלוקתם שבפרק חרש בכה\"ג אלא שעיקר מחלוקת קטן אוכל נבלות אם ב\"ד מצווין להפרישו או לא היא ביבמות ע\"כ. ונראה דמה שהזקיקו לרש\"י לומר דאוקימתא זו דמוקי לאותם המוזהרים עליו היא אליבא דמ\"ד מופלא סמוך לאיש דרבנן הוא משום דלמ\"ד דאורייתא תיקשי דקטן גופיה מילקא נמי לילקי וכדפריך התם אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא מילקא נמי לילקי. ומש\"ה הוכרח לומר דאוקימתא זו אתיא כמ\"ד דמופלא סמוך לאיש הוי דרבנן. ולדידי אין זה הכרח דהא ודאי דלאו הא בהא תליא דאל\"כ קשה הלכתא אהלכתא דהא קי\"ל מופלא סמוך לאיש דאורייתא וקי\"ל דהוא אינו לוקה ור\"י ור\"ל ס\"ל דאחרים לוקין על הקדשו. אלמא מופלא סמוך לאיש דאורייתא אבל הוא לא לקי דקטן הוא לענין עונשין. ומאי דפריך בגמ' אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא מילקא נמי לילקי הוא כפי אותה אוקימתא דמוקי לברייתא לאסור בבל יחל אלמא איכא איסורא לקטן כפי זה קא מתמה תלמודא כיון דאיכא איסורא ומופלא סמוך לאיש דאורייתא מילקא נמי לילקי וכמ\"ש התוס' בד\"ה אי. אבל כפי אוקימתא זו דמוקי לה לאותם המוזהרים עליו ולעולם אין על הקטן שום איסור כלל מיתוקמא שפיר אליבא דמ\"ד מופלא סמוך לאיש דאורייתא ומש\"ה ב\"ד מצווין להפרישו אליבא דמ\"ד. ועל זה פריך תפשוט מהכא דקטן אוכל נבלות ב\"ד מצווין להפרישו ודרך זה ישר בעיני:
ויש לדקדק בסוגיא זו דמאי פריך ש\"מ קטן אוכל נבלות ב\"ד מצווין להפרישו אימא דמאי דקאמר לאותם המוזהרים עליו היינו שלא להאכילו בידים דאליבא דכ\"ע איכא איסורא וכדאיתא בפרק חרש. ועלה בדעתי לומר דכפי פירש\"י דמוקי להאי אוקימתא אליבא דמ\"ד דמופלא סמוך לאיש הוי דרבנן אפשר לומר דדוקא אליבא דמ\"ד דקטן אוכל נבלות ב\"ד מצווין עליו להפרישו אז הוא דאמרינן דבאיסורים דרבנן אין מאכילין אותו בידים אבל למ\"ד דבאיסורי תורה אין ב\"ד מצווין להפרישו באיסורין דרבנן נחתינן דרגא ושרי להאכילו בידים. וכ\"כ הר\"ן בפרק חרש בשם הרשב\"א דלדידן דקי\"ל דקטן אוכל נבלות אין ב\"ד מצווין עליו להפרישו אפילו באיסורי תורה באיסורין דרבנן נחתינן דרגא ושרי להאכילו בידים ומש\"ה פריך הכא שפיר ש\"מ קטן אוכל נבלות כו' דכפי מאי דס\"ל דמופלא סמוך לאיש הוי דרבנן אף דנימא דמאי דקתני בברייתא לאיסור בבל יחל הוא לאותם המוזהרים עליו כלומר שלא להאכילם בידים, מ\"מ תפשוט דקטן אוכל נבלות ב\"ד מצווין עליו להפרישו באיסורי תורה דוקא ובאיסורין דרבנן ליכא איסורא כ\"א להאכילן בידים אבל למ\"ד דקטן אוכל נבלות אין ב\"ד מצווין להפרישו אפי' באיסורי תורה פשיטא דבאיסורין דרבנן נחתינן דרגא ושרי להאכילם בידים. ועלה בדעתי להעמיס פירוש זה בדברי רש\"י דס\"ל דמאי דמשני לאותם המוזהרים עליו הכוונה היא שלא להאכילם בידים ומעולם לא עלה בדעת המתרץ דאיסור דרבנן יהיו מצווין להפרישו אלא הכוונה היא שלא להאכילם בידים ולזה הקשה ש\"מ וכדכתיבנא. שוב ראיתי שדברי רש\"י אין נוחין לזה שכתב על אותם המוזהרים עליו להפריש מאיסורא. ואפשר לדחוק ולומר דאותם המוזהרים להפריש מאיסור תורה מוזהרים הם ג\"כ שלא להאכילם בידים איסורין דרבנן וכל זה דוחק בעיני. ומלבד הדוחק סברת הרשב\"א שכתבנו אינה מוסכמת ורבינו ז\"ל פסק בפרקין דאף באיסורין דרבנן אסור להאכילם בידים. ומדברי רש\"י ס\"פ ר\"ע עלה דמתני' דהמוציא חגב חי כל שהוא מוכח דס\"ל כרבינו ז\"ל דאף באיסורין דרבנן אסור להאכילם בידים יע\"ש. וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא דאמאי לא מוקי לברייתא דהיינו שלא להאכיל בידים אף למאן דאמר מופלא סמוך לאיש דרבנן. וכ\"ש למה שכתבנו דמופלא סמוך לאיש הוי מן התורה. ויש לי עוד משא ומתן בדינים אלו עוד אנופף ידי אם יגמור ה' בעדי:
גרסינן במס' שבת פ' אר\"ע (דף צ') ר\"י אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא ות\"ק סבר לא דילמא אכיל ליה אי הכי טהור נמי דהא רב כהנא הוה קאי קמיה דרב והוה קא עבר שושיבא אפומיה א\"ל שקליה דלא לימרו מיכל קא אכיל ליה וקא עבר משום בל תשקצו. והנה איסור זה דבל תשקצו בדברים שנפשו של אדם קצה בהם הדבר ידוע שאינו אלא מדרבנן. וא\"כ יש לתמוה על מ\"ש הר\"ן בפ' חרש בשם הרשב\"א דבאיסורין דרבנן מאכילין לתינוק בידים ומסוגיא זו מוכח דאף באיסורין דרבנן אין מאכילין אותם בידים מדפריך אי הכי טהור נמי ומכח קושיא זו אמרינן דטעמא דת\"ק הוא משום דלמא מיית אבל בעודנו חי אין לחוש דלמא אכיל דמסתמא לא אכיל ליה. שוב דקדקתי בדברי הרשב\"א וראיתי דע\"כ לא קאמר הרשב\"א דאיסורין דרבנן מאכילין בידים אלא למ\"ד דבאיסורי תורה אין ב\"ד מצווין להפריש ומש\"ה באיסור דרבנן נחתינן דרגא דשרי אפילו להאכילם בידים, אבל למ\"ד דבאיסורי תורה מצווין להפרישו נהי דבאיסורין דרבנן אין ב\"ד מצווין להפרישו וכדמוכח הסוגיא דס\"פ חרש מ\"מ להאכילם בידים פשיטא דאסור אפי' באיסורין דרבנן וזה פשוט למדקדק בסוגיא דפ' חרש ודין זה דקטן אוכל נבלות אם ב\"ד מצווין להפרישו או לא היא בעיא דלא איפשיטא בפרק חרש ור' יוחנן ספוקי מספקא ליה וכדאיתא התם וא\"כ אי אמרינן דטעמא דת\"ק דקאמר חי טהור מצניעין אותו לקטן הוא משום דאין איסורו כ\"א מדרבנן א\"כ ע\"כ דת\"ק דמתני' ס\"ל דבאיסורי תורה אין ב\"ד מצווין להפרישו ומש\"ה באיסורין דרבנן נחתינן דרגא ושרי להאכילם בידים וא\"כ היתה נפשטת הבעיא דפרק חרש ובמקומות רבים פריך סתמא דתלמודא ש\"מ קטן אוכל נבלות אין ב\"ד מצווין להפרישו כלומר תפשוט מהכא וכל עצמו של מקשה שהקשה אי הכי טהור נמי לא היה אלא מכח קושיא זו דתפשוט מהכא דקטן אוכל נבלות אין ב\"ד מצווין להפרישו ודחי ליה דמהכא ליכא למיפשט דלעולם דקטן אוכל נבלות ב\"ד מצווין להפרישו ולפי זה להאכילם בידים אפילו באיסורין דרבנן אסור וטעמא דת\"ק הוא משום דלמא מיית ואכיל ליה. ומיהו לפי האמת דקי\"ל דקטן אוכל נבלות אין ב\"ד מצווין להפרישו ונמשך מזה דבאסורין דרבנן שרי להאכילם בידים טעמא דת\"ק הוא משום דלמא אכיל ליה כשהוא חי ובטהור שרי להאכילו בידים לתינוק כיון שאין איסורו כ\"א מדרבנן. ועיין במ\"ש התוס' פ\"ד דר\"ה (דף ל\"ג) ד\"ה תניא ובתשובות הרשב\"א סי' צ\"ב ובמ\"ש התוס' פ\"ח דפסחים (דף פ\"ח) ד\"ה שה ועיין היטב שדבריהם צריכין תלמוד. ועיין בההיא דאיבעיא לן בר\"פ הערל קטן ערל מהו לסוכו שמן של תרומה כו' וסיכה לזר כפי סברת רוב הראשונים ז\"ל היא מדרבנן וקרא דולא יחללו אסמכתא בעלמא ודו\"ק. ועיין בר\"פ אלו מגלחין דאמר שמואל קטן הנולד במועד מותר לגלח כו' ועיין ר\"פ בנות כותים (דף ל\"ב) דאמרינן תרומת ח\"ל אסור לסוך לתינוקת נדה ודו\"ק. ועיין בהר\"ן ר\"פ בתרא דיומא ובמ\"ש מרן הכ\"מ פ\"א מהלכות שביתת עשור דין ה' יע\"ש ועיין בתשובת הראנ\"ח ח\"א סי' קי\"ב שהאריך בדין זה אם באיסורין דרבנן ספינן להו בידים וכן האריך אם יש חילוק בדין זה דאמרי' אין ב\"ד מצווין להפרישו בין ב\"ד לאב. ועיין במ\"ש התוס' נזיר עלה דמתני' דהאיש מדיר את בנו בנזיר ומ\"ש התוס' פ\"ח דפסחים (דף פ\"ח) ד\"ה שה ודוק: ולענין להטעות לקטן ולומר לו על דבר איסור שהוא היתר נראה לי דפשיטא דאסור דהוי מאכילו בידים דדלמא הקטן היה נזהר מאיסור זה. אך קשיא לי ההיא דאמרי' בפ' יוצא דופן (דף מ\"ו) א\"ר יהודה אמר שמואל בעלה מיפר לה ממ\"נ אי דרבנן דרבנן הוא אי דאורייתא קטן אוכל נבלות הוא ואין ב\"ד מצווין להפרישו וזה תימה דהא דאומר לה מופר ליך הוי כמאכילה בידים. שוב ראיתי להרשב\"א ז\"ל בחדושיו שם שהקשה קושיא זו וז\"ל תימא דהא לר' יוחנן הוא דמתרצינן והתם בפ' חרש אמרי' דר\"י מספקא ליה וע\"ק ליה דהיכי קרי ליה קטן אוכל נבלות שאין ב\"ד מצווין להפרישו דהא תניא בפ' חרש מניחו תולש מניח זורק אבל לא יאמר לו הבא לי מהם כו' דהו\"ל כעין מאכילו בידים דאסור כדאמרי' לא תאכלום לא תאכילום וה\"נ כיון דא\"ל בעל מופר ליך הו\"ל כמ\"ד אכול. וי\"ל דאה\"נ דהו\"מ למיפרך ליה הכי אלא דלפי המסקנא דאסיקנא אלא כדרב פנחס אתיא שפיר כו' עכ\"ל. אך ראיתי להתוס' ז\"ל בסוגיא שלא הקשו אלא הקושיא הראשונה שהקשה הרשב\"א דהיינו דר\"י מספקא ליה משמע דס\"ל דמה שמפר הבעל לא חשיב מאכיל בידים והוא תימה בעיני וצ\"ע: סליקו להו הלכות מאכלות אסורות " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kedushah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kedushah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..2eacc343eac7531686db4c7f2c7eddc0baf7e1db --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kedushah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,337 @@ +{ + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Forbidden Foods", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Forbidden_Foods", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מיני חגבים שהתירה תורה שמונה כו'. (א\"ה עיין במ\"ש רש\"י שבת (דף ק\"ו ע\"ב) דגזין מין חגב טהור והוקשה להרב פר\"ח ז\"ל סי' פ\"א ס\"ק כ\"ח דבפ\"ק דבכורות מוכח בהדיא דגזין מין טמא הוא יע\"ש (בדף ו'.) ויראה דיש מקום ליישב ולפרש אותה סוגיא בדרך אחרת והוא דהוקשה לו למרן הב\"י ס\"ס פ\"א וז\"ל מנ\"ל לר\"י למעט דבש גזין וצרעין דהא בקרא לא אדכר דבש אלא מדיוקא דאבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ ילפינן לה ובכלל דרשא זו הוא דבש גזין וצרעין עכ\"ל. כלומר דהא דמחלק בברייתא בין דבש שיש לו שם לווי לאין לו אינו מובן. ולכן נראה דה\"פ דס\"ד לאסור דבש גזין משום אבר מן החי אע\"ג דמין טהור הוא והשתא דגלי קרא דדבש דבורים שרי א\"כ ש\"מ דאין בו לא משום היוצא מן הטמא ולא משום אבר מן החי וכמ\"ש הטור ס\"ס פ\"א וזהו שאמרו יכול אף דבש הגזין ומשני דשאני דבש דבורים דאין לו שם לווי ר\"ל דאין ממצות אותן מגופן ומש\"ה לא שייך ביה איסור אבר מן החי אבל זה דיש לו שם לווי ע\"כ דהיינו משום דממצות אותו מגופן וא\"כ אסור משום אבר מן החי והכי דייק לישנא דברייתא אחריתי דקתני דבש הגזין והצרעין טהור ומותר באכילה כלומר דאין בו לא משום היוצא מן הטמא ולא משום אבר מן החי דאל\"כ ומותר באכילה כדי נסבה): " + ] + ], + [ + [ + "מכלל שנאמר וכל בהמה מפרסת פרסה וגו' שומע אני שכל שאינה מעלת גרה ומפרסת פרסה אסורה ולאו הבא מכלל עשה כו'. כתב ה\"ה ז\"ל בבא זו מפורשת בספרא ואין לתמוה ממ\"ש אין מזהירין מן הדין לפי שאלו כבר נאסרו בלאו הבא מכלל עשה כו'. ורבינו עצמו כתב כן בפירוש במנין המצות והרמב\"ן ז\"ל בהשגותיו בשרש השני סתר זה העיקר בראיה מפורשת מספרא גבי אחותו מאביו ומאמו ועיין בהרמב\"ן בפירוש התורה. מיהו מהא דספרא גבי מפרסת פרסה ע\"כ מוכח כדברי רבינו ודו\"ק. ועיין במ\"ש רבינו בפ\"ה מהל' איסורי מזבח דין ו' המקטיר איברי בהמה שדבריו אין להם מובן אלא ע\"פ דברי ה\"ה הללו וכמ\"ש מרן שם. ובזה ניחא לי הא דאמרי' בפ\"ו דמציעא (דף פ\"ח) ויהא אדם מצווה על חסימתו מק\"ו משור כו' וקשיא לי דהא אין מזהירין מן הדין. וכ\"ת דלאו להלקותו הוא אלא לאיסורא בעלמא וכמ\"ש מרן בכללי התלמוד דאף דאין מזהירין מן הדין היינו דוקא להלקותו אבל איסורא איכא מק\"ו וכי אתא מיעוטא דכנפשך הוא לומר דאפילו איסורא ליכא הא ליתא דפשיטא דבלאו ק\"ו נמי איכא איסורא מקרא דכתיב כי תבא בכרם רעך ופסוק זה לאו לנתינת רשות בלבד אתא לומר שאין באכילת הפועל משום גזל אלא עשה זה לבעה\"ב הוא דמזהיר קרא ואם לא הניח שכירו לאכול ביטל עשה זה וכמ\"ש הרב החינוך פרשת כי תצא ונראה שלזה כיון הרמ\"ה ז\"ל שהביא הטח\"מ סי' של\"ז דאיסורא איכא אם חסמו בע\"כ. ונדחק שם הרב בעל ב\"ח דאיסור זה מהיכן הולידו הרמ\"ה. ולפי דעתי איסור זה הוא מן העשה דכי תבא בכרם וגו' וכסברת החינוך. העולה ממ\"ש הוא דאיסורא לעולם איכא וא\"כ הק\"ו היה להלקותו והדרא קושיין לדוכתה דהא אין מזהירין מן הדין. אך כפי דברי ה\"ה ניחא דכיון דבלאו ק\"ו היה מצווה על חסימת האדם מן העשה שפיר מייתינן לאו מק\"ו. ודע שעדיין יש לעיין בההיא דאמרי' באותה סוגיא שור במחובר מנ\"ל ק\"ו מאדם כו' והדבר צריך אצלי תלמוד ובמקום אחר אאריך בעז\"ה. (א\"ה חבל על דאבדין) ואפשר לייחס לזה מ\"ש רבינו בשרשיו שורש י\"ד בהא דאמרינן לא ענש הכתוב אא\"כ הזהיר דכשהעונש מפורש יכולין אנו להוציא האזהרה מן הדין ואין זה סותר אומרם אין מזהירין מן הדין כיון שהעונש מפורש יע\"ש. ולדידי מי שיסבור סברת ה\"ה מכ\"ש שיסבור סברת רבינו. והרמב\"ן שסתר דברי רבינו הללו בשרש השני נראה דפשיטא שיחלוק על דברי ה\"ה. ודע שראיתי לרבינו במנין המצות מל\"ת סי' קע\"ב שכתב דמה שלוקה על אכילת בהמה שיש לה שני סימני טומאה אף שהוא מק\"ו משום דק\"ו זה הוא גילוי מלתא בעלמא דומיא דבתו מאנוסתו יע\"ש. וזה סותר דברי ה\"ה הללו מדאצטריך להאי טעמא. ודע שהתוס' בפרק כל שעה (דף מ\"א) ד\"ה איכא הם חולקים על כלל זה של ה\"ה ז\"ל שהקשו שם וא\"ת היכי יליף שאר משקין מק\"ו והא אין מזהירין מן הדין כו'. והם עצמם כתבו באותו דבור דבלאו ק\"ו איכא עשה דכי אם צלי אש ואפ\"ה קשיא להו משום דאין מזהירין מן הדין. (א\"ה עיין בס' גופי הלכות ובס' מוצל מאש סי' כ'):
הא דקי\"ל אין מזהירין מן הדין אם הוא דוקא אזהרה אבל עשה מייתינן מק\"ו או דלמא אף עשה לא מייתינן מן הדין עיין בדברי ה\"ה ספ\"כ מה' שבת ובמ\"ש הרב לח\"מ שם וע\"ש: " + ], + [], + [ + "והאוכל מבשר האדם כו'. קשיא לי בסברת רבינו הלזו מההיא דאמרי' בר\"פ דם שחיטה לעוף ולבהמה מה אלו שהם מטמאים טומאה קלה וחמורה ויש בהם איסור והיתר יצא דם מהלכי שתים שאינו מטמא טומאה קלה יצאו דגים וחגבים שאין בהם איסור והיתר ע\"כ. ואי כסברת רבינו דבשר מהלכי שתים אסור בין מן החי ובין מן המת אמאי אצטריך למעט דם מהלכי שתים לפי שאין בהם טומאה קלה תיפוק ליה לפי שאין בהן היתר ואנן בעינן דומיא דעוף ובהמה שיש בהן היתר. וכ\"ת א\"כ דבעינן שיהיה בהם היתר דומיא דעוף ובהמה א\"כ עוף טמא ובהמה טמאה מנ\"ל שדמן אסור הא אין בהם היתר. כבר עמדו על זה התוס' שם ותירצו דשאני עוף טמא ובהמה טמאה שיש במינם איסור והיתר א\"נ דקודם שחיטה היה בה איסור אבר מן החי ולאחר שחיטה ליכא ע\"כ. אך גבי מהלכי שתים אין הפרש בין קודם שחיטה לאחר שחיטה וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה דלסברת רבינו אמאי לא מיעטו דין מהלכי שתים לפי שאין בו היתר. ומ\"מ נראה דאין להכריע מסוגיא זו כלל נגד סברת רבינו ז\"ל דהא אליבא דכ\"ע קשה דלא הוה צריך בגמרא לכל הני צדדי שאמרו שם בגמ' דבצד של היתר ואיסור היה יכול למעט הכל שרצים וביצים וכן בצד של טומאה קלה וחמורה היה יכול למעט הכל שרצים וחגבים דכלהו לית בהו טומאה חמורה וכמ\"ש התוס' שם. עוד היה נראה להביא ראיה לסברת החולקים על רבינו וס\"ל דאין בבשר האדם איסור מן התורה כלל כמ\"ש ה\"ה ז\"ל מההיא דאמרי' בפ\"ק דבכורות דלרבנן אמרי' הואיל ואיסורו חישובו לכל דבר איסור לא בעי מחשבה דאמאי לא דחו סברא זו מדתנן בפ\"ג דעוקצין החותך מן האדם כו' הרי אלו צריכין מחשבה ואי בשר מהלכי שתים אסור אמאי בעי מחשבה הא אמרינן דאיסורו חישובו וליכא למימר דמתני' ר\"ש היא דלית ליה איסורו חישובו דהא סיפא דמתני' קתני ר\"ש אומר חוץ מן העכביות ומדסיפא ר\"ש רישא רבנן. ומיהו גם הכרח זה ליתיה דהא קתני ומן הבהמה ומן העוף ואם כן תיקשי דלרבנן אמאי בעי מחשבה הא בשר הפורש מן החי אסור משום טריפה ולא ליבעי מחשבה דקי\"ל איסורו חישובו. וכבר עמדתי על כל זה במקום אחר וראיתי שאין מכאן סיעתא לסברת החולקים על רבינו ז\"ל. (א\"ה חבל על דאבדין) (א\"ה ומ\"ש ה\"ה ז\"ל אלא שישראל שמת בשרו אסור אף בהנאה מן התורה כו' עיין בפי\"ד מה' אבל כי שם יתבאר לך מאי דשקיל וטרי הרב המחבר בדין זה ואם יש חילוק בין מת עכו\"ם לישראל יע\"ש באורך כי שם ביתו): בין מן החי כו'. עיין בתשו' הרשב\"א סי' שס\"ד דאין איסור אבר מן החי בבשר האדם וכן הוא דעת הרמב\"ן בפירוש התורה פ' שמיני. אך הריטב\"א בחידושיו פרק אע\"פ כתב שאבר מן החי נוהג באדם יע\"ש. ומ\"ש בין מן המת (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פי\"ד מה' אבל): " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל ביצת עוף טהור שהתחיל האפרוח להתרקם וכו'. (א\"ה כתב מרן בטור יו\"ד סי' ט\"ו בשם קצת הגאונים שלא אמרו בן ח' ימים אלא לקרבן אבל לאכילה אפילו ביומו מותר, ועיין מ\"ש הרב המחבר בפ\"ג מהלכות איסורי מזבח הלכה ח' יע\"ש): " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "ואם נודע שכלו לו חדשיו וכו' ה\"ז מותר ביום שנולד. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"ג מהל' איסורי מזבח דין ח'): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן החותך בשר מן החי מן הטהורים כו'. (א\"ה עיין בדרשות הרב המחבר בדרך מצותיך ח\"ג דף ס\"ח ע\"ד): " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עצם שנשבר אם היה הבשר או העור כו'. ברייתא בפ' בהמה המקשה וכתב הרשב\"א בתשובה סי' פ\"ט דוקא נשבר אבל נשמט לעולם שרי יע\"ש: " + ], + [ + "שכל בשר שיצא חוץ למחיצתו נאסר כו'. (א\"ה עיין בדרשות הרב המחבר בדרך מצותיך ח\"ג דף ס\"ח ע\"ד יע\"ש): " + ], + [], + [], + [ + "החלב שלה אסור לשתותו מספק כו' והרי זה כחלב טרפה שנתערב בחלב טהורה. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר בהלכות שאר אבות הטומאה): " + ] + ], + [ + [ + "ודם האדם אין חייבין עליו. בפ' דם שחיטה אוציא דם מה\"ש כו'. (א\"ה ועיין במ\"ש הרב המחבר פי\"ד מה' אבל): לפיכך דם דגים וחגבים וכו'. בפ' דם שחיטה א\"ר דם דגים שכנסו אסור מיתיבי דם דגים ודם חגבים מותר כו' אלא כי תני ההיא מתניתא דאית ביה קשקשים ופירש\"י בדם קשקשים מותר ואפי' לכתחלה דלא אתי לאיחלופי בדם בהמה חיה ועוף, וכתב הרב באר שבע דמכאן נראה שאסור לאכול אפי' בשר עוף וכ\"ש בשר בהמה בחלב שקדים אם לא שמניח השקדים בשפת הקערה למעלה משום מראית העין כמו גבי דם דגים וכן ראיתי נוהגין ע\"כ: " + ], + [ + "אבל דם השינים בולעו ואינו נמנע כו'. בפרק דם שחיטה ופירש\"י משום דליכא דחזי ליה. ואע\"ג שכל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור כבר כתבו התוס' בפרק אע\"פ (דף ס') דהיינו דוקא באיסור תורה אבל באיסורין דרבנן לא, כ\"כ הרב באר שבע. ועיין במ\"ש התוס' פ\"ב דחולין (דף מ\"א) ד\"ה ובשוק לא יעשה כן: " + ], + [], + [ + "דם התמצית ודם האברים כו'. (א\"ה עיין בדרשות הרב המחבר בדרך מצותיך ח\"ג דף ס\"ז ע\"ד): " + ] + ], + [], + [ + [ + "גיד הנשה נוהג בבהמה וחיה הטהורים. נ\"ב איסור גיד הנשה נוהג אף באדם כ\"כ הרשב\"א סי' שס\"ד יע\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כו' ודברי ה\"ה על זה. (א\"ה הכל נתבאר היטב בדברי הרב המחבר לעיל פ\"ה מהל' יסודי התורה יע\"ש באורך): " + ], + [ + "הצייד שנזדמנו לו כו' (א\"ה עיין בדברי המחבר לקמן בפרקין דין ח\"י יע\"ש): " + ], + [ + "זה הכלל כל שאיסורו מן התורה וכו'. נשאלתי על המומי\"א שמוכרים הכהנים אי שפיר עבדי או לא כו'. (א\"ה יתבאר פסק זה בפי\"ד מהל' אבל יע\"ש כי שם ביתו). עוד זאת אדרש במומי\"א הלזו במה שלא נזכר בדברי השואל שכפי הנראה פשיטא ליה דלישראל שרי למוכרה ולא נסתפק אלא בכהן ומשום טומאה. ולדידי כגון דא צריכא רבה להתירו לישראל לעשות בו סחורה שהרי לסברת רבינו ז\"ל (א\"ה לעיל פ\"ב מהל' אלו דין ג' יע\"ש) וכת דעמיה דאית להו דבשר מהלכי שתים אסור מה\"ת פשיטא דאסור לעשות בו סחורה וכדתנן בפ\"ז דשביעית אין עושין בו סחורה בנבלות וטריפות ולא בשקצים ולא ברמשים (א\"ה וכמו שפסק רבינו בפירקין דין ט\"ז) ואע\"ג דכל הני איסורין בלאו פשיטא דלענין איסור סחורה אין חילוק בין דבר שאיסורו בלאו לדבר שאיסורו בעשה שהרי כתב רבינו זה הכלל כל שאיסורו מן התורה כו' הרי שלא הוציא מן הכלל להתיר אלא דבר שאיסורו מדבריהם. אך מאי דאיכא לספוקי בנ\"ד הוא דכיון דאיכא חולקים על רבינו ז\"ל וס\"ל דבשר מהלכי שתים אין בו איסור תורה כלל ולדידהו פשיטא דמותר לעשות בו סחורה א\"כ השתא דאיכא ספיקא אם בשר מהלכי שתים אסור דבר תורה או לא היכי לידיינו דייני לענין סחורה. ונראה דאסור לעשות בו סחורה וראיה ממ\"ש רבינו זה הכלל כו' וסיים דבריו בין בספיקו בין בודאו. ונראה דהאי דקאמר בין בספיקו בין בודאו לא קאי למאי דסמיך ליה דהיינו שאיסורו מדבריהם. משום דבספק של דבריהם אפילו באכילה מותר. ועוד דהן לו יהי שהיה הדין דאף ספק של דבריהם היה אסור באכילה לא היה צריך רבינו לבאר שזה ההיתר של הסחורה באיסורין של דבריהם שהוא בין בספק בין בודאי. דמאחר שסתם וכתב דכל שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה מהיכא תיתי שהיה עולה על הדעת לחלק בין ספק לודאי שיהיה הדבר צריך לאומרו. אשר ע\"כ נראה דלא קאי אלא ארישא דמילתא דכל שאיסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה ועל זה קאי מ\"ש בין בספיקו בין בודאו דלא נימא דוקא באיסור ודאי איכא איסור סחורה ולא בספק איסור. ובפרט כפי שיטת רבינו דאית ליה דאיסורי הספיקות אינן אלא מדרבנן והיה עולה על הדעת דדמי לחלב שחלבו נכרי דמותר לעשות בו סחורה. לזה כתב דליתא אלא אפי' בספק איסור תורה אסור לעשות בו סחורה דלא דמו איסורין דרבנן שעיקר איסורם הוא מדרבנן לספק איסור תורה. שוב ראיתי להרב פ\"מ ח\"א סי' ג' שהבין בפשיטות בדברי רבינו הללו כדכתיבנא. ולפי זה תבנא לדיננא שאסור לעשות סחורה במומי\"א הלזו. הן אמת דפירוש זה שכתבנו בדברי רבינו דמ\"ש בין בספיקו בין בודאו דקאי ארישא דמלתא הוא דחוק קצת בעיני. והנראה אצלי בכונת דברי רבינו הוא דברים כפשטן דקאי למאי דסמיך ליה דהיינו דבר שאיסורו מדבריהם והכוונה דקודם זה כתב דמותר לעשות סחורה בחלב שחלבו כותי ובגבינות כותים וכל זה מהתוס' דפ\"ד דשביעית וכל הני איסורין הן מן הספק, דחלב שחלבו כותי הוא משום חשש חלב בהמה טמאה ומן הדין לא היה לנו לחוש למיעוטא בדבר דלא איתחזק איסורא אלא שחכמים החמירו ואסרוהו. וכן גבינות הכותים הוא מן הספק שמא העמידו אותם בעור קיבת נבלה ומן הדין לא היה לנו לחוש לזה שהרי אפשר שיעמידו אותה בעשבים או במי פירות ועוד דאף במונח שהעמידו אותם בעור קיבת נבילה בטל הוא במיעוטו אלא שחז\"ל החמירו בזה משום דהוא דבר המעמיד או משום דאין הולכין באיסורן של ע\"ז אחר נתינת טעם וכמ\"ש הראשונים ז\"ל. ויש סוג אחר באיסורין של דבריהם שאין משום ספק אלא משום סייג. ולזה בא רבינו ז\"ל ואמר כל דבר שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה בין בספיקו בין בודאו כלומר בין שהיה האיסור מחמת ספק בין שהיה האיסור על הודאי. וכפי דרך זה שכתבנו בדברי רבינו אין ללמוד מדבריו דבדבר שהוא ספק איסור תורה שתהיה הסחורה אסורה. ומ\"מ נראה דעדיין יש ללמוד מדבריו דין זה מדהתיר חלב שחלבו עכו\"ם ודכותיה משמע הא שאר ספק איסור תורה אסור לעשות בו סחורה. ובר מן דין כיון שהסכמת כל הפוסקים ז\"ל הוא דאיסור סחורה בדברים האסורים באכילה הוא דבר תורה וכמ\"ש הר\"ב פ\"מ שם באותה תשובה הנ\"ל וכתב דסברת הרב בעת\"ה דסובר דאיסור זה הוא מדבריהם דברי יחיד הם. וכתב עוד דאף דרבינו לא גילה דעתו בזה אם איסור זה הוא דבר תורה או לא מ\"מ יש להכריח דאית ליה דאיסורו מן התורה ממה שאסר הסחורה בספק איסור תורה ע\"כ. והנה הרב הולך לשיטתו דסיום דברי רבינו קאי ארישא דמלתיה. ולדידי דעת שפתי רבינו ברור מללו דס\"ל דאיסור הסחורה הוא דבר תורה. שהרי כתב וכל דבר שאסור באכילה כו' חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה. ואם איתא דס\"ל דכל דבר שאסור באכילה מן התורה מותר לעשות בו סחורה אלא שחכמים גזרו ואסרו סחורה מנין לו לרבינו שגם על החלב לא גזרו דומיא דשאר איסורין. אלא ודאי דס\"ל לרבינו דאיסור הסחורה הוא מן התורה ומש\"ה כתב חוץ מן החלב. ולפי זה דאיסור הסחורה הוא דבר תורה פשיטא דאף בספק איסור תורה אסור לעשות בו סחורה מהכלל המסור בידינו ספיקא דאורייתא לחומרא. וא\"ת איך יתכן שיהיה איסור הסחורה דבר תורה והא בפ\"ק דבכורות (דף ה') אמרי' וחלב בהמה טהורה מנ\"ל דשרי כו' אלא מדכתיב ודי חלב עזים ללחמך ללחם ביתך וחיים לנערותיך ודלמא לסחורה אלא מדכתיב ואת עשרה חריצי החלב דלמא לסחורה ע\"כ, ואי אמרת דאיסור הסחורה הוא דבר תורה איך תירצו ודלמא לסחורה ולעולם דחלב אסור דבר תורה משום אבר מן החי ואם היה אסור באכילה מן התורה הרי הסחורה ג\"כ היתה אסורה ואדרבה היה לנו להכריח מכאן דחלב שרייה רחמנא באכילה מדמותר בסחורה. הא ל\"ק כלל משום דלא נאסרה הסחורה אלא במכוין להסתחר בדברים האסורים אבל אם נזדמנו לו דברים טמאים פשיטא דמותר למכרם דהא תנן בפ\"ז דשביעית ציידי חיה ועופות דגים שנזדמנו להם מינים טמאים מותר למוכרם וא\"כ פשיטא דמי שהיו לו בהמות לגיזה ואכילה דחלב שלהם מותר למוכרו שהרי אין כונתו להסתחר בדברים האסורים אלא שנזדמן לו. ומ\"מ נראה דאף שכתבנו דאיסור הסחורה הוא דבר תורה ולפיכך יש להחמיר דאפי' בספק איסור תורה שלא לעשות בו סחורה, מ\"מ אין לאסור המומי\"א בסחורה משום דמומי\"א זו כבר בטלה ממאכל אדם ואינה ראויה לאכילה כלל וכל דבר שבטל ממאכל אדם אין בו איסור תורה וכמ\"ש רבינו לקמן בפי\"ד מהלכות אלו דין י\"א שאם אכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם ה\"ז פטור. ואע\"ג דמדרבנן מיהא אסור באכילה מ\"מ כבר כתבנו דכל דבר שאין איסורו כי אם מדרבנן מותר לעשות בו סחורה. ועיין במה שעמדתי אם האוכל דבר שאינו ראוי לאכילה אם אסור מן התורה או דלמא אין איסורו כי אם מדרבנן יע\"ש שהארכתי בזה (א\"ה נתבאר לעיל פ\"ה מהלכות יסודי התורה וע\"ש): " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאין איסור בשר בחלב חל כו'. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ה מהלכות יסודי התורה ועיין מ\"ש לקמן פי\"ד מהלכות אלו דין ח\"י): " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "ותבואה [שהשרישה אחר שקרב העומר וכו'. כתב בהשגות א\"א זה שיבוש ומי יתירם לאלו כו'. השגת הראב\"ד קשה דאם התירם עומר שעבר מי אסרם ואי משום דבטלינהו אגב ארעא והו\"ל כגדולין חדשים א\"כ אין צורך לבעיין לאוקמי שעברו עליהם שני עומרים ליבעי שזרען בתוך השנה ואי הוי כגידולין צריך להמתין לעומר הבא ואי כמנח בכדא דמי הרי התירו העומר שעבר ומהרש\"ך בח\"ב סי' רי\"ב חמד וחשק פירוש הראב\"ד וכתב דברים בלתי מובנים יע\"ש ודו\"ק. ומפני שראה הקושי שיש בפירוש הראב\"ד דאי באשרוש קודם העומר שעבר היא הבעיא וקס\"ד דאע\"ג דעומר שעבר התירם מ\"מ כיון דזרעם אח\"כ והוא היתר החוזר לאיסורו למה ליה למשאל שעבר עליהם עומר שני הא בלאו הכי הו\"מ למיבעי אליבא דהראב\"ד. ולכך כתב מהרש\"ך ואיברא דאי לא הוה חליף עליה עומר דהשתא ודאי דהוה שרי למינקט מינייהו אע\"פ שזרען כו', וסברא זו אם קבלה נקבל וכי העומר בא לאסור את המותר. ובאמת אין מקום לדברי ההשגות וכבר מהריק\"א בכ\"מ כתב ע\"ד הראב\"ד שאינו יכול ליישבו על לשון הגמרא ומהרש\"ך תפס שיטתו ולא ידעתי מה ראה על ככה ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ספק ערלה וכלאי הכרם בא\"י אסור. אליבא דמאן דאית ליה דתרומה בזמה\"ז מדרבנן משום דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא וס\"ל ג\"כ דעזרא לא קידש לעתיד לבא כלאי הכרם בזמן הזה אף בא\"י אין איסורו כ\"א מדרבנן דכי היכי דבטלה קדושת הארץ לגבי תרומה ה\"נ בטלה לגבי כלאי הכרם כ\"כ התוס' בפ' הערל (דף פ\"א) ד\"ה מאי יע\"ש. ונראה דה\"ה לחדש אליבא דמאן דאית ליה דחדש בח\"ל מדרבנן דה\"ה בזמה\"ז אף בא\"י לא אסור כי אם מדרבנן וכן ערלה דקי\"ל דבח\"ל ספיקה מותר משום דכך נאמרה הלכה למשה בסיני בזמה\"ז אף בא\"י ספקה מותר משום דבטלה קדושת הארץ: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואסור לאכול ממנו שנאמר ולא יחללו את קדשי בני ישראל. (א\"ה עיין מ\"ש הלח\"מ פי\"ט מהלכות סנהדרין ומה שהשיג עליו הרב המחבר ז\"ל בתחלת ה' תרומות יע\"ש): " + ], + [ + "אבל האוכל מדבר שניטלה ממנו וכו'. דע דהתוס' בפ' יש מותרות (דף פ\"ו) נסתפקו בטבל הטבול למעשר עני אם יש בו מיתה ועיין בפ' אלו נדרים מהרימ\"ט ח\"א סי' כ\"ה ועיין בסמ\"ג הביא דבריו מרן הב\"י י\"ד סי' של\"א ועב\"ז ח\"א סי' כ': ואפילו לא נשאר בו וכו'. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ט מהלכות מעשר דין פלוגתא דאביי ורבא בפרק בתרא דע\"ז וידוע דהלכתא כרבא. וכתבו התוס' בפ\"ק דע\"ז (דף י\"ב) ד\"ה אלא, דהא דקי\"ל ריחא לאו מלתא היא מ\"מ במלתא דעיקרייהו לריחא עבידי מלתא היא כגון ורד והדס יע\"ש: " + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בד\"א בשמדד הישראל לכליו וכו'. ז\"ל הטי\"ד סי' קל\"ב היה העכו\"ם מודד הגביהו תחלה לקנותו קנאו ונמצא כשמערה אח\"כ למדוד שלו הוא לא הגביהו תחלה לקנותו אסור. וכתב מרן הב\"י שם וז\"ל ומ\"ש לא הגביהו תחלה לקנותו אסור פירוש אע\"פ שהגביהו בשעה שהוא מודד לא קנה מפני שאותה הגבהה לא היתה לקניה אלא למדידה וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל ע\"כ. ועיין בטח\"מ סי' ר' סי\"ג וצ\"ע: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "האוכל אכילה גדולה מאכילת איסור כו'. דין זה הוא פשוט בגמרא בכמה מקומות וכן הוא הדין בבעילות האסורות שאם בעל אחת מחייבי לאוין כמה ביאות אין מחייבין אותו על כל ביאה וביאה אלא א\"כ התרו בו בכל ביאה וביאה. וזה מתבאר באותה סוגיא דפ' עשרה יוחסין (דף ע\"ז) דאמרינן אלא שבא על אלמנה אחת ג' ביאות היכי דמי אי דלא אתרו ביה פשיטא דאינו חייב אלא אחת ומאותה סוגיא יש ללמוד דין מחודש (א\"ה נתבאר לעיל בפ\"א מהלכות איסורי ביאה דין י\"א יע\"ש): " + ], + [ + "אם שהה מתחלה ועד סוף כו'. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פ\"ג מה' ברכות די\"ב): " + ], + [], + [ + "כל האוכלין האסורים אינו חייב עליהן עד שיאכל אותן דרך הנאתן כו', ודברי מרן בכ\"מ על זה. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פ\"ה מהלכות יסודי התורה): " + ], + [ + "או שאכל אוכל האסור וכו'. (א\"ה עיין לעיל פ\"ח מהל' אלו דין י\"ח ולענין הנאה נסתפק הרב המחבר כמו שיתבאר פי\"ד מה' אבל יע\"ש): " + ], + [ + "הואיל ונהנה חייב. נסתפקתי בהא דקי\"ל דאם בלע מצה יצא דלא בעינן שיטעום טעם מצה אך אם כרך המצה בסיב דלא יצא דנהי דלא בעינן טעם מצה מ\"מ בעינן שיגע המצה בגרונו וכדאיתא בפרק ערבי פסחים, אם נאמר באיסורים דאם כרך דבר איסור בסיב וכיוצא שיהיה פטור דכי היכי דבמצות עשה דרחמנא אמר תאכל אמרינן דאם כרכו בסיב דלא הויא אכילה לפי שלא נגעה האכילה בגרונו ה\"נ באיסורין דרחמנא אמר לא תאכל אם כרכן בסיב דלא נגעה אכילת האיסור בגרונו לא עבר אהורמנא דמלכא. ולכאורה נ\"ל שהדין שוה אלא שלא ידעתי למה בגמרא הביאו דין זה במ\"ע ולא במל\"ת וכעת לא מצאתי דין זה בפירוש. אך את זה ראיתי בירושלמי פ\"ג דשבועות הלכה ג' שבועה שלא אוכל פת וכרכו בעלי קנים ועלי גפנים ואכל אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אוכל פת וחרצנים וזגים וכרכן בחרצנים וזגים חייב על כל אחת ואחת ע\"כ, זהו נוסח הירושלמי הכתוב אצלנו. והנה לא ימלט מהיות טעות בדברי הירושלמי הללו דקאמר אינו חייב אלא אחד דמהיכא תיתי שיתחייב יותר כיון שהוא לא נשבע כי אם על הפת. ואפשר דהגירסא היא חייב אחת ואשמעינן דלא נימא כיון שכרכם בעלי קנים אפילו על הפת פטור משום דלא נגע הפת בגרונו דומיא דמצה שכתבנו קמ\"ל דלא אלא שלפי פירוש זה אידך בבא דקאמר שבועה שלא אוכל פת וחרצנים וזגים וכרכה בחרצנים חייב על כל אחת ואחת אינה מתיישבת אצלי דמאי אתא לאשמועינן דאם כרכם חייב על כל אחת ואחת דאם נאמר דלא נימא דהחרצנים הם מפסיקין בין הפת והגרון הא מכ\"ש דעלי קנים ועלי גפנים נפקא. ואם נאמר דאתא לאשמועינן דהנשבע שלא יאכל דבר שאינו ראוי לאכילה דשבועה חלה עליו, מלבד שדין זה הוא פשוט דכיון דנשבע עליו פשיטא דחייב ע\"כ לא צידדו בגמ' על הנשבע שלא יאכל עפר אלא אם חייב על פחות מכזית או לא אבל לעולם דחייב. זאת ועוד למה לא נקטי דין זה בעלי קנים ועלי גפנים דהני לאו בני אכילה נינהו אפילו ע\"י תערובת. ודוחק לומר דמשום דבעי לסיים ואם היה נזיר כו' נקט האי דינא בחרצנים וזגים. ועוד קשה דכרכם דנקט למה לי דהא לא למדנו שום חידוש משום דכרכן. עוד היה אפשר לומר דהגירסא היא אינו חייב אפילו אחת ואשמעינן דכיון דמפסיק עלי קנים ועלי גפנים בין גרונו לפת לא חשיב פת אכילה אבל אם כרכן בחרצנים וזגים חייב אף על הפת וטעמא משום דחרצנים וזגים חשיבי אוכל ומין במינו אינו חוצץ. וכ\"כ רבינו פ\"ג מה' שאר אבות הטומאה דין ה' וז\"ל הכורך כזית מבשר נבלת העוף הטהור בחזרת וכיוצא בזה ובלעו אע\"פ שלא נגע בגרונו ה\"ז טמא כרכו בסיב ובלעו ה\"ז טהור ע\"כ. וכתב שם מרן והטעם נראה דהיינו משום דכיון דחזרת מין מאכל הוא מין במינו אינו חוצץ מה שא\"כ בסיב ע\"כ. ומיהו גם לפי גירסא זו קשיא לי דאמאי נקט גבי חרצנים וזגים דנשבע עליהם כיון דכונת הירושלמי אינו אלא ללמדנו דחרצנים וזגים חשיבי מאכל ומין במינו אינו חוצץ הול\"ל דומיא דרישא דאם נשבע על הפת וכרכה בחרצנים וזגים דחייב על הפת. והנראה אצלי דעיקר הגירסא היא שבועה שלא אוכל פת ועלי קנים ועלי גפנים וכרכה בעלי קנים ועלי גפנים אינו חייב אלא אחת כו' והכוונה דרצה ללמדנו דלא מיבעיא היכא דלא נשבע עליהם דפשיטא דאינו חייב על הפת דכיון דלאו מידי דאכילה נינהו וכדאיתא בפרק בתרא דיומא הו\"ל מין בשאינו מינו וחוצץ, אלא אפילו שנשבע עליהם ואחשבינהו אכילה סד\"א דכיון דחשבינהו אכילה יהיה דינם כמו אוכל ויהיה חשוב כמו מין במינו דאינו חוצץ קמ\"ל דלא, דנהי דהוא אחשביה אוכל לענין שאם אוכל עלי גפנים ועלי קנים דחייב מ\"מ לענין חציצה לא חשיב אוכל וחוצץ ואינו חייב כי אם אחת והיינו על עלי קנים או על עלי גפנים שנוגעים בגרונו. והדר קאמר שאם נשבע שלא יאכל פת וחרצנים וזגים שחייב על כל אחת ואחת. ואפשר דנקט בהאי בבא דנשבע על החרצנים ועל הזגים משום דהני לאו אוכל גמור נינהו דהא לא מתאכלי בעינייהו כי אם ע\"י תערובת וכההיא דאמרינן בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ב) בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דמתאכלי ע\"י תערובת דעתיה אכזית או דלמא כיון דלאו בעיניה אכלי ליה אינשי דעתיה אמשהו. והשתא ס\"ל להירושלמי דחרצנים וזגים כיון דלא מתאכלי בעינייהו כי אם ע\"י תערובת דוקא אם נשבע עליהם אז חשיבי אוכל ואינם חוצצים וחייב על כל אחד ואחד אך אם לא נשבע עליהם לא חשיב אוכל וחוצצין. נמצא דלפי זה יש ד' חילוקי דינים. דבדבר שאינו ראוי לאכילה כלל אפילו ע\"י תערובת כגון עלי קנים ודכותיה אפילו נשבע עליהם חוצצין. ובדבר הנאכל ע\"י תערובת דוקא אם נשבע עליהם חשיבי אוכל ואינו חוצץ ואם לאו לא חשיב אוכל וחוצץ. ובדבר הנאכל בעיניה אף שלא נשבע עליו אינו חוצץ משום דמין במינו אינו חוצץ. ולפי פירוש זה שכתבנו דיש חילוק בין חרצנים וזגים בין נשבע עליהם יש לקיים אותה הגירסא שכתבנו לעיל דהיינו אינו חייב אלא אחת ואין להקשות מה שהקשינו. אך גירסא זו האחרונה היא יותר מתיישבת בעיני דנקט רישא דומיא דסיפא ועדיין הדבר צריך אצלי תלמוד. ועיין בס\"פ גיד הנשה דנחלקו ר\"י ור\"ל בכל האיסורים אם על הנאת גרונו חייב או על הנאת מעיו יע\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כיצד היו לפניו טבל ונבלה. (א\"ה עיין בספר דרשות הרב המחבר ז\"ל הנקרא פרשת דרכים בדרך החיים דרוש י\"ט יע\"ש באורך. ומעין דרכו כתב הרמ\"ז בחדושיו הנקראים תוס' יום הכפורים דף כ\"ב ע\"א): " + ], + [], + [ + "ומתוך שניתוסף בו איסור הנאה וכו'. (א\"ה עיין הרמב\"ם ז\"ל בפי' המשנה בפ\"ג דכריתות שהוקשה לו מדין מבשל חלב בחלב אמאי לא לקי משום בשר בחלב כיון דנאסר בהנאה ואיסור מוסיף חל על איסור ותירוצו צ\"ע היטב ועיין בס' המצות סי' קפ\"ו. ובעיקר קושיתו י\"ל במ\"ש התוס' חולין (דף ק\"א) דהנאה אינו איסור מוסיף אלא חומרא בעלמא וא\"כ י\"ל שאני קדשים דאיסור חל על איסור כמבואר בכריתות (דף כ\"ג) ותוס' חולין (דף ק\"ג ע\"א) ועיין בפירש\"י שבועות (דף כ\"ד ע\"ב) דגלי קרא כל חלב לרבות אלמא חל איסור קדשים על החלב אבל בעלמא לא. ועיין מ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ה מה' יסודי התורה): " + ] + ], + [ + [], + [ + "ואם נמצא בהם טעם חלב וכו'. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר בהלכות פסולי המוקדשין בדין הגוזז והעובד, ובספר דרשותיו בדרך מצותיך ח\"ג דף ס\"ט ע\"א וע\"ב): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "יראה לי שאפילו דבר שיש לו מתירין וכו'. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ו מה' מעשר שני דין י\"ד): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אסור לבטל איסורין של תורה לכתחלה כו'. כתבו התוס' פ\"ג דבכורות (דף כ\"ג) ד\"ה סבר דהא דקי\"ל דהמבטל איסור במזיד אסור ובשוגג מותר כשסבור שמותר לבטל חשיב שוגג. ועיין במ\"ש רבינו פ\"ה מה' תרומות דין ח' אין תורמין כו' אבל אם ידע ושגג שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא כמזיד ונראה שדין זה סותר למ\"ש התוס' וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "טועם אותם העכו\"ם וסומכין על פיו. לענין אם עכו\"ם אחר נאמן במסל\"ת או דוקא בקפילא אמור רבנן עיין הריב\"ש סי' תל\"ג ועיין בסי' רפ\"ח ודוק היטב: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "דבר חשוב שהוא אוסר במינו בכל שהוא ז' דברים כו'. (א\"ה דע דהתוס' ס\"ל דמטבע חשוב ולא בטיל ויתבאר פרט זה בדברי הרב המחבר בפ\"ז מה' מעילה בס\"ד יע\"ש באורך, ועיין עוד שם שכתב דכל דבר שאין לו ביטול כע\"ז ודכותיה היינו דוקא בדאיכא בתערובת דבר האסור אבל אם פירש אמרינן כל דפריש מרובא פריש יע\"ש): " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואע\"פ שאין לאיסורים אלו עיקר מן התורה כו' שלא יתערבו בהן ישראל ויבאו לידי חתנות. ואין חילוק בין יש לו בנים לאין לו בנים. כ\"כ הרשב\"א סי' רמ\"ח יע\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן כבשין שאין דרכן לתת לתוכן חומץ כו'. ז\"ל מרן הב\"י י\"ד סי' צ\"ו כתב בשבלי הלקט בשם ה\"ר ישעיה לימונ\"י של עכו\"ם מן הדין לאסרם שחותכין אותם בסכין שלהם ואגב חורפייהו בלעי אלא מפני שחותכים רבים בסכין אחד וממלאים מהם חביות י\"ל שביטל טעם הסכין בהם ובודאי ראשון ושני היה ראוי לאסרם אלא מפני שאין ניכרין הם בטלים ברוב הלכך שרו כו' יע\"ש. ונראה שזה סותר למ\"ש הטי\"ד סי' קי\"ד דזיתים שלהם אם נחתכו בסכין שלהם דאסורים לדעת בעה\"ת וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [ + "קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות כו'. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פי\"א מה' שכירות דין ו'). גרסינן בפרק יוצא דופן (דף מ\"ו) לפי שמצינו שהשוה הכתוב הקטן כגדול לזדון שבועה ולאיסור ולבל יחל יכול יהא חייב על הקדשו קרבן ת\"ל זה הדבר. ומוקי לה לאותם המוזהרים עליו. ופריך ש\"מ קטן אוכל נבלות ב\"ד מצווין להפרישו כו' ופירש\"י ומשני לעולם דרבנן ואיסור אמאן קאי על אותן המוזהרין עליו להפריש מאיסורא, ש\"מ פלוגתא היא בפ' חרש ע\"כ. ויש לתמוה דבפרק חרש מוכח דאליבא דכ\"ע באיסורין דרבנן אין ב\"ד מצווין עליו להפרישו וא\"כ כפי דברי רש\"י דהאי אוקימתא היא למ\"ד מופלא סמוך לאיש לאו דאורייתא ה\"ק דפלוגתא היא בפ' חרש. שוב ראיתי להרשב\"א בחדושיו שהקשה קושיא זו לרש\"י ונדחק בתירוצה וכתב ושמא אף רש\"י לא נתכוון לפרש שתהא מחלוקתם שבפרק חרש בכה\"ג אלא שעיקר מחלוקת קטן אוכל נבלות אם ב\"ד מצווין להפרישו או לא היא ביבמות ע\"כ. ונראה דמה שהזקיקו לרש\"י לומר דאוקימתא זו דמוקי לאותם המוזהרים עליו היא אליבא דמ\"ד מופלא סמוך לאיש דרבנן הוא משום דלמ\"ד דאורייתא תיקשי דקטן גופיה מילקא נמי לילקי וכדפריך התם אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא מילקא נמי לילקי. ומש\"ה הוכרח לומר דאוקימתא זו אתיא כמ\"ד דמופלא סמוך לאיש הוי דרבנן. ולדידי אין זה הכרח דהא ודאי דלאו הא בהא תליא דאל\"כ קשה הלכתא אהלכתא דהא קי\"ל מופלא סמוך לאיש דאורייתא וקי\"ל דהוא אינו לוקה ור\"י ור\"ל ס\"ל דאחרים לוקין על הקדשו. אלמא מופלא סמוך לאיש דאורייתא אבל הוא לא לקי דקטן הוא לענין עונשין. ומאי דפריך בגמ' אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא מילקא נמי לילקי הוא כפי אותה אוקימתא דמוקי לברייתא לאסור בבל יחל אלמא איכא איסורא לקטן כפי זה קא מתמה תלמודא כיון דאיכא איסורא ומופלא סמוך לאיש דאורייתא מילקא נמי לילקי וכמ\"ש התוס' בד\"ה אי. אבל כפי אוקימתא זו דמוקי לה לאותם המוזהרים עליו ולעולם אין על הקטן שום איסור כלל מיתוקמא שפיר אליבא דמ\"ד מופלא סמוך לאיש דאורייתא ומש\"ה ב\"ד מצווין להפרישו אליבא דמ\"ד. ועל זה פריך תפשוט מהכא דקטן אוכל נבלות ב\"ד מצווין להפרישו ודרך זה ישר בעיני:
ויש לדקדק בסוגיא זו דמאי פריך ש\"מ קטן אוכל נבלות ב\"ד מצווין להפרישו אימא דמאי דקאמר לאותם המוזהרים עליו היינו שלא להאכילו בידים דאליבא דכ\"ע איכא איסורא וכדאיתא בפרק חרש. ועלה בדעתי לומר דכפי פירש\"י דמוקי להאי אוקימתא אליבא דמ\"ד דמופלא סמוך לאיש הוי דרבנן אפשר לומר דדוקא אליבא דמ\"ד דקטן אוכל נבלות ב\"ד מצווין עליו להפרישו אז הוא דאמרינן דבאיסורים דרבנן אין מאכילין אותו בידים אבל למ\"ד דבאיסורי תורה אין ב\"ד מצווין להפרישו באיסורין דרבנן נחתינן דרגא ושרי להאכילו בידים. וכ\"כ הר\"ן בפרק חרש בשם הרשב\"א דלדידן דקי\"ל דקטן אוכל נבלות אין ב\"ד מצווין עליו להפרישו אפילו באיסורי תורה באיסורין דרבנן נחתינן דרגא ושרי להאכילו בידים ומש\"ה פריך הכא שפיר ש\"מ קטן אוכל נבלות כו' דכפי מאי דס\"ל דמופלא סמוך לאיש הוי דרבנן אף דנימא דמאי דקתני בברייתא לאיסור בבל יחל הוא לאותם המוזהרים עליו כלומר שלא להאכילם בידים, מ\"מ תפשוט דקטן אוכל נבלות ב\"ד מצווין עליו להפרישו באיסורי תורה דוקא ובאיסורין דרבנן ליכא איסורא כ\"א להאכילן בידים אבל למ\"ד דקטן אוכל נבלות אין ב\"ד מצווין להפרישו אפי' באיסורי תורה פשיטא דבאיסורין דרבנן נחתינן דרגא ושרי להאכילם בידים. ועלה בדעתי להעמיס פירוש זה בדברי רש\"י דס\"ל דמאי דמשני לאותם המוזהרים עליו הכוונה היא שלא להאכילם בידים ומעולם לא עלה בדעת המתרץ דאיסור דרבנן יהיו מצווין להפרישו אלא הכוונה היא שלא להאכילם בידים ולזה הקשה ש\"מ וכדכתיבנא. שוב ראיתי שדברי רש\"י אין נוחין לזה שכתב על אותם המוזהרים עליו להפריש מאיסורא. ואפשר לדחוק ולומר דאותם המוזהרים להפריש מאיסור תורה מוזהרים הם ג\"כ שלא להאכילם בידים איסורין דרבנן וכל זה דוחק בעיני. ומלבד הדוחק סברת הרשב\"א שכתבנו אינה מוסכמת ורבינו ז\"ל פסק בפרקין דאף באיסורין דרבנן אסור להאכילם בידים. ומדברי רש\"י ס\"פ ר\"ע עלה דמתני' דהמוציא חגב חי כל שהוא מוכח דס\"ל כרבינו ז\"ל דאף באיסורין דרבנן אסור להאכילם בידים יע\"ש. וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא דאמאי לא מוקי לברייתא דהיינו שלא להאכיל בידים אף למאן דאמר מופלא סמוך לאיש דרבנן. וכ\"ש למה שכתבנו דמופלא סמוך לאיש הוי מן התורה. ויש לי עוד משא ומתן בדינים אלו עוד אנופף ידי אם יגמור ה' בעדי:
גרסינן במס' שבת פ' אר\"ע (דף צ') ר\"י אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא ות\"ק סבר לא דילמא אכיל ליה אי הכי טהור נמי דהא רב כהנא הוה קאי קמיה דרב והוה קא עבר שושיבא אפומיה א\"ל שקליה דלא לימרו מיכל קא אכיל ליה וקא עבר משום בל תשקצו. והנה איסור זה דבל תשקצו בדברים שנפשו של אדם קצה בהם הדבר ידוע שאינו אלא מדרבנן. וא\"כ יש לתמוה על מ\"ש הר\"ן בפ' חרש בשם הרשב\"א דבאיסורין דרבנן מאכילין לתינוק בידים ומסוגיא זו מוכח דאף באיסורין דרבנן אין מאכילין אותם בידים מדפריך אי הכי טהור נמי ומכח קושיא זו אמרינן דטעמא דת\"ק הוא משום דלמא מיית אבל בעודנו חי אין לחוש דלמא אכיל דמסתמא לא אכיל ליה. שוב דקדקתי בדברי הרשב\"א וראיתי דע\"כ לא קאמר הרשב\"א דאיסורין דרבנן מאכילין בידים אלא למ\"ד דבאיסורי תורה אין ב\"ד מצווין להפריש ומש\"ה באיסור דרבנן נחתינן דרגא דשרי אפילו להאכילם בידים, אבל למ\"ד דבאיסורי תורה מצווין להפרישו נהי דבאיסורין דרבנן אין ב\"ד מצווין להפרישו וכדמוכח הסוגיא דס\"פ חרש מ\"מ להאכילם בידים פשיטא דאסור אפי' באיסורין דרבנן וזה פשוט למדקדק בסוגיא דפ' חרש ודין זה דקטן אוכל נבלות אם ב\"ד מצווין להפרישו או לא היא בעיא דלא איפשיטא בפרק חרש ור' יוחנן ספוקי מספקא ליה וכדאיתא התם וא\"כ אי אמרינן דטעמא דת\"ק דקאמר חי טהור מצניעין אותו לקטן הוא משום דאין איסורו כ\"א מדרבנן א\"כ ע\"כ דת\"ק דמתני' ס\"ל דבאיסורי תורה אין ב\"ד מצווין להפרישו ומש\"ה באיסורין דרבנן נחתינן דרגא ושרי להאכילם בידים וא\"כ היתה נפשטת הבעיא דפרק חרש ובמקומות רבים פריך סתמא דתלמודא ש\"מ קטן אוכל נבלות אין ב\"ד מצווין להפרישו כלומר תפשוט מהכא וכל עצמו של מקשה שהקשה אי הכי טהור נמי לא היה אלא מכח קושיא זו דתפשוט מהכא דקטן אוכל נבלות אין ב\"ד מצווין להפרישו ודחי ליה דמהכא ליכא למיפשט דלעולם דקטן אוכל נבלות ב\"ד מצווין להפרישו ולפי זה להאכילם בידים אפילו באיסורין דרבנן אסור וטעמא דת\"ק הוא משום דלמא מיית ואכיל ליה. ומיהו לפי האמת דקי\"ל דקטן אוכל נבלות אין ב\"ד מצווין להפרישו ונמשך מזה דבאסורין דרבנן שרי להאכילם בידים טעמא דת\"ק הוא משום דלמא אכיל ליה כשהוא חי ובטהור שרי להאכילו בידים לתינוק כיון שאין איסורו כ\"א מדרבנן. ועיין במ\"ש התוס' פ\"ד דר\"ה (דף ל\"ג) ד\"ה תניא ובתשובות הרשב\"א סי' צ\"ב ובמ\"ש התוס' פ\"ח דפסחים (דף פ\"ח) ד\"ה שה ועיין היטב שדבריהם צריכין תלמוד. ועיין בההיא דאיבעיא לן בר\"פ הערל קטן ערל מהו לסוכו שמן של תרומה כו' וסיכה לזר כפי סברת רוב הראשונים ז\"ל היא מדרבנן וקרא דולא יחללו אסמכתא בעלמא ודו\"ק. ועיין בר\"פ אלו מגלחין דאמר שמואל קטן הנולד במועד מותר לגלח כו' ועיין ר\"פ בנות כותים (דף ל\"ב) דאמרינן תרומת ח\"ל אסור לסוך לתינוקת נדה ודו\"ק. ועיין בהר\"ן ר\"פ בתרא דיומא ובמ\"ש מרן הכ\"מ פ\"א מהלכות שביתת עשור דין ה' יע\"ש ועיין בתשובת הראנ\"ח ח\"א סי' קי\"ב שהאריך בדין זה אם באיסורין דרבנן ספינן להו בידים וכן האריך אם יש חילוק בדין זה דאמרי' אין ב\"ד מצווין להפרישו בין ב\"ד לאב. ועיין במ\"ש התוס' נזיר עלה דמתני' דהאיש מדיר את בנו בנזיר ומ\"ש התוס' פ\"ח דפסחים (דף פ\"ח) ד\"ה שה ודוק: ולענין להטעות לקטן ולומר לו על דבר איסור שהוא היתר נראה לי דפשיטא דאסור דהוי מאכילו בידים דדלמא הקטן היה נזהר מאיסור זה. אך קשיא לי ההיא דאמרי' בפ' יוצא דופן (דף מ\"ו) א\"ר יהודה אמר שמואל בעלה מיפר לה ממ\"נ אי דרבנן דרבנן הוא אי דאורייתא קטן אוכל נבלות הוא ואין ב\"ד מצווין להפרישו וזה תימה דהא דאומר לה מופר ליך הוי כמאכילה בידים. שוב ראיתי להרשב\"א ז\"ל בחדושיו שם שהקשה קושיא זו וז\"ל תימא דהא לר' יוחנן הוא דמתרצינן והתם בפ' חרש אמרי' דר\"י מספקא ליה וע\"ק ליה דהיכי קרי ליה קטן אוכל נבלות שאין ב\"ד מצווין להפרישו דהא תניא בפ' חרש מניחו תולש מניח זורק אבל לא יאמר לו הבא לי מהם כו' דהו\"ל כעין מאכילו בידים דאסור כדאמרי' לא תאכלום לא תאכילום וה\"נ כיון דא\"ל בעל מופר ליך הו\"ל כמ\"ד אכול. וי\"ל דאה\"נ דהו\"מ למיפרך ליה הכי אלא דלפי המסקנא דאסיקנא אלא כדרב פנחס אתיא שפיר כו' עכ\"ל. אך ראיתי להתוס' ז\"ל בסוגיא שלא הקשו אלא הקושיא הראשונה שהקשה הרשב\"א דהיינו דר\"י מספקא ליה משמע דס\"ל דמה שמפר הבעל לא חשיב מאכיל בידים והוא תימה בעיני וצ\"ע: סליקו להו הלכות מאכלות אסורות " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Warsaw, 1881", + "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI" + ] + ], + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Kedushah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kedushah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kedushah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Warsaw, 1881.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..8438bd07a177d814ffeef28557cc02e5e0a87bea --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kedushah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Warsaw, 1881.json @@ -0,0 +1,424 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI", + "versionTitle": "Warsaw, 1881", + "license": "Public Domain", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Kedushah" + ], + "text": [ + [ + [ + "הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה וכו'. דע דאין מחייבין אותו על כל ביאה וביאה אא\"כ התרו בו בכל ביאה וביאה וזה מתבאר בפרק עשרה יוחסין (דף ע\"ז) דאמרי' אלא שבא על אלמנה אחת ג' ביאות ה\"ד אי דלא אתרו ביה פשיטא דאינו חייב אלא אחת כו'. (א\"ה ועיין בפי\"ד מהמ\"א דין ז'). ומאותה סוגיא יש ללמוד דין מחודש דאמרינן התם האי אלמנה ה\"ד אילימא שבא על אלמנת ראובן ועל אלמנת שמעון ועל אלמנת לוי אמאי אינו חייב אלא אחת הרי גופין מוחלקים. ומדלא צידדו לומר ה\"ד אי דלא אתרו ביה משמע דבגופין מוחלקים אף שלא התרו בו חייב על כל אחת ואחת וכ\"כ שם רבינו ישעיה ז\"ל וז\"ל הרי גופין מוחלקין פירוש ובהתראה אחת שהתרו בו הבא על האלמנה לוקה חייב על כל אחת ואחת ע\"כ וכ\"כ התוס' בפרק בתרא דמכות (דף כ') ד\"ה לא. ודחו שם דברי רש\"י דמשמע דס\"ל דאף בגופין מוחלקין בעינן התראה על כל אחת. ודע שכתב שם רבינו ישעיה ז\"ל דלא אמרינן גופין מוחלקין אלא בב\"ח אבל בשחוטין לא אמרינן גופין מוחלקין משום דלא חשיבי וכתב דגם בבהמה אמרינן גופין מוחלקין בב\"ח דמה לי רבע ה' בהמות מה לי בא על ה' נדות וכן אם אכל אבר מן החי מה' בהמות או שתלש מחלב ה' בהמות ואכל בהעלם אחד או ששתה דם הקזה מה' בהמות בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת ע\"כ. ועיין במ\"ש מהרימ\"ט בחידושיו בסוגיא זו משם הרא\"ש ז\"ל. ועיין מ\"ש התוספות בפ\"ח דזבחים (דף ע\"ז) ד\"ה הפיגול שהביאו שם סוגיא זו והנראה מדבריהם שם דפליגי על רבינו ישעיה ז\"ל וס\"ל דאמרינן גופין מוחלקין אף בדבר שאינו ב\"ח ובהתראה אחת סגי ודוק היטב בדבריהם שצריכים תלמוד: " + ], + [], + [], + [], + [ + "הבא על בת אשתו בחיי אשתו. נ\"ב כאן רמז הר\"מ מ\"ש בפ\"ב דין ח': " + ] + ], + [ + [], + [ + "לפיכך הבא על אמו וכו'. דע דתלת יתורי כתיבי באזהרה דאשת אב ואם. האחד ערות אביך דהא כתיב בתריה ערות אשת אביך. והשני אמך היא מאי אתא לאשמועינן. והג' ערות אביך היא ובעונש נמי איכא חד יתורא דכתיב ערות אביו גלה. ונחלקו ר\"י וחכמים בפרק ארבע מיתות בהני יתורי למאי אתו. חכמים ס\"ל דערות אביך כמשמעו דהבא על אביו חייב שתים ואמך היא איצטריך משום דהזהיר הכתוב על אמו שאינה אשת אביו דכתיב ערות אמך לא תגלה והזהיר על אשת אביו שאינה אמו דכתיב ערות אשת אביך לא תגלה אבל גבי עונש לא ענש כי אם על אשת אב דכתיב ואיש אשר ישכב את אשת אביו אבל אמו שאינה אשת אביו אזהרה שמענו עונש לא שמענו אמר קרא אמך היא עשאה הכתוב לאמו שאינה אשת אביו כאמו שהיא אשת אביו וערות אביך היא אתא לאזהרה דאשת האב לאחר מיתת האב וערות אביו גלה אתא לעונש דאשת אב לאחר מיתת האב דאזהרה שמענו מקרא דערות אביך היא עונש לא שמענו אמר קרא ערות אביו גלה להענישו. ורבי יהודה דריש להני יתורי בגוונא אחרינא דאיהו סבירא ליה דערות אביך היא אשת האב ויליף לה בג\"ש נאמר כאן ערות אביך ונאמר להלן גבי עונש ערות אביו גלה מה להלן באישות הכתוב מדבר אף כאן באישות הכתוב מדבר ואתא קרא דאמך היא לבאר לנו שלא הזהיר בערות אביך אלא באשת האב שאינה אמו אבל אמו שהיא אשת אביו אינו מוזהר עליה כ\"א משום ערות אמך לא תגלה וז\"ש אמך היא משום אמך אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת אב דכתיב ברישיה דקרא ולהכי איצטריך ערות אביך אף שכבר הזהיר על אשת האב בפירוש כדי שיבא המיעוט של אמך היא על נכון דאי לא הוה כתיב ערות אביך לא הוה דרשינן לאמך היא למיעוטא לומר משום אם אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת האב דהא קרא לא חייב משום אשת האב ומשום ה\"ט לא דרשינן לערות אביך היא למיעוטא כמו אמך היא ולומר משום אשת האב אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אם דהא רישא דקרא לא חייבו משום אם כי אם משום אשת האב אבל השתא דכתיב ערות אביך היא ופירושו אשת אביך וסתמו משמע אשת אב בין שאינה אמו בין שהיא אמו שהוא מוזהר עליה משום אשת אב אתא מיעוטא דאמך היא לומר לך משום אם אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת אב לאשמועינן דרישא דקרא דכתיב ערות אביך לא מיירי כי אם באשת אב שאינה אמו ועונש לאמו שאינה אשת אביו לר\"י מג\"ש זו נפקא ליה דנאמר כאן ערות אביך גבי אזהרה ונאמר גבי עונש ערות אביו מה גבי אזהרה הזהיר אמו שאינה אשת אביו אף גבי עונש ענש אמו שאינה אשת אביו. והשתא לר\"י אייתר לן ערות אשת אביך דהא אזהרה דאשת אב מערות אביך נפקא דמיירי באישות מג\"ש ודריש ר\"י דאיצטריך ערות אשת אביך לרבות לאחר מיתת האב שהוא באזהרה ועונש שמענו מג\"ש. וערות אביך היא אתא למעוטי משום אשת אב אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת איש. וערות אביו גלה דגבי עונש איצטריך לג\"ש ללמדנו דערות אביך דכתיב גבי אזהרה מיירי באישות וללמדנו עונש לאמו שאינה אשת אביו ועונש לאשת אב לאחר מיתת האב דג' דינים הללו למדנו מג\"ש זו אליבא דר\"י והיא מופנה מצד אחד דהיינו ערות אביו גלה דלגופיה לא איצטריך ואתא לג\"ש והשתא איכא בין ר\"י לחכמים שני דינים האחד הוא אמו שהיא אשת אביו דלחכמים חייב שתים ולר\"י אינו חייב כי אם משום אמו. והשני אשת אב בחיי אביו דלרבנן חייב משום אשת אב ומשום אשת איש ולר\"י אינו חייב כי אם משום אשת אב ואינו חייב משום אשת איש:
אך ספק אחד יש לי אם הא דממעט ר\"י משום אשת איש אי אתה מחייבו אם הוי דוקא כשהיא נשואה לאביו דמשום אב אין לחייבו שתים אך כשהיא נשואה לאחר יתחייב שתים אף לר\"י דהא חיובו של זה אינו משום זה ושני חיובים באים לו מכח שני אנשים. א\"ד לא שנא דכל היכא דאיכא חיוב משום אשת אב ליכא חיוב משום אשת איש. וחלוקה זו נראה קצת דהא קרא דערות אשת אביך מוקי לה ר\"י לאחר מיתת האב שהוא חייב עליה משום אשת אב וכי כתיב בתריה מיעוטא דערות אביך היא פשטא דמילתא נראה דבמאי דמיירי ברישא ממעט בסיפא דהיינו דאם נתקדשה לאחר לאחר מיתת האב דאינו חייב עליה משום אשת איש כי אם משום אשת אב דכתיב ערות אביך היא. אך הרואה יראה בדברי רש\"י דהאי מיעוטא דמשום אשת איש אי אתה מחייבו מיירי כשהיא נשואה לאביו דלא תימא שם אשת איש לא נפק מכלל אשת אב דרישא דקרא דהא אביו נמי עמיתו הוא וקרי בה ואל אשת עמיתך כו':
והנראה אצלי דס\"ל לרש\"י דערות אשת אביך מיירי בין כשהיא נשואה לאביו בין לאחר מיתת האב ומיעוטא דערות אביך היא קאי להיכא שהיא נשואה לאביו. ודו\"ק היטב במה שהאריך רש\"י לתת טעם למה לא דרשינן ערות אביך היא לומר משום אשת אב אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אם כי היכי דדרשינן אמך היא משום אם אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת אב. ותראה איך מוכרח הוא לומר דמיעוטא דאשת איש אינו אלא כי אם כשהיא נשואה לאביו ודו\"ק:
וראיתי להרא\"ם ז\"ל בפרשת אחרי מות שכתב וז\"ל ויש לתמוה על דברי ר\"י ועל רש\"י שהביא את דבריו למה לא הביאו הג\"ש של אביך אביך מקרא דערות אשת אביך שהיא בצדו ומיירי באזהרה כמוהו דכתיב ביה ערות אביך היא מה להלן באשת אביך אף כאן באשת אביך אבל הביא הג\"ש מקרא דפרשת קדושים דמיירי בעונש דכתיב ביה ואיש אשר ישכב את אשת אביו ערות אביו גלה מה להלן באשת אביו אף כאן באשת אביו עכ\"ל. ודבריו הם תמוהים הרבה בעיני חדא דכל ג\"ש היא מקובלת מסיני דאין אדם דן ג\"ש מעצמו ואימא דכי אגמריה רחמנא למשה הכי אגמריה שיעשה הג\"ש מעונש לאזהרה. ואף שהרמב\"ן ז\"ל כתב שלפעמים לא נאמר בסיני שני המקומות כי אם המקום האחד הלמד או המלמד נאמר למשה תיבה זו אתא לג\"ש ולא נאמר לו המקום האחר וזהו שמצינו בתלמוד דאיפליגו בג\"ש דמר עביד ליה להאי מילתא ומר עביד ליה להאי מילתא. אכתי אימא דכי אגמריה רחמנא למשה ערות אביו דגבי עונש אגמריה דאתא לג\"ש. ועוד דאף הרמב\"ן ז\"ל מודה דלפעמים כל שני המקומות נאמרו למשה בסיני אלא שלפעמים לא נאמרו שני המקומות וא\"כ מאן לימא לן דג\"ש זו לא נאמרה למשה בפירוש הלמד והמלמד שהוא מעונש לאזהרה. ואם קושיית הרב היא לאלהינו הא ודאי הס כי לא להזכיר. ועוד דכל ג\"ש צריך שתהיה מופנה לפחות מצד אחד וזהו דלר\"י ערות אביו גלה לא דריש ליה לשום דבר אלא שהוא מופנה ללמד הג\"ש דערות אביך דאיצטריך לגופיה להזהיר על אשת האב אבל ערות אביך היא איצטריך למעט משום אשת אב אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת איש וערות אשת אביך אתא לרבות אשת האב לאחר מיתה. ולזה היה אפשר לומר דקושיית הרב היא דנימא דהג\"ש היא מערות אביך היא או מערות אשת אביך וערות אביו גלה אתא או לרבות אשת האב לאחר מיתה או למעט אשת איש ואכתי קשה דלית לן באשת אב לאחר מיתה עונש ואזהרה דבשלמא אי עבדינן הג\"ש מעונש לאזהרה כיון דלמדנו דאיכא אזהרה לאחר מיתה שמעינן שפיר דאיכא עונש מכח ג\"ש. אך אי הג\"ש היא מאזהרה לאזהרה א\"כ מנ\"ל דאיכא עונש ואזהרה גבי אשת אב לאחר מיתה. וי\"ל דהכי דרשינן מה התם גבי אשת אב הזהיר וענש ה\"נ לאחר מיתה הזהיר וענש ואשכחן כה\"ג בתלמוד והשתא הג\"ש היא מערות אביך היא וערות אביו גלה אתא למעט אשת איש וערות אשת אביך היא לרבות אשת האב לאחר מיתה ועונש שמענו מג\"ש דערות אביך. אך קשה דאמו שאינה אשת אביו אזהרה שמענו עונש לא שמענו. ויש ליישב גם זה דהא נמי שמעינן מג\"ש דמה ערות אשת אביך דהוא לאחר מיתה הזהיר וענש אף אזהרה דערות אביך דכתיב בה וערות אמך לא תגלה הזהיר וענש. כללו של דבר דשני מקראות הללו דערות אביך וערות אשת אביך מגרש דערות אביך היא דמייתר אמרינן שבא ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה ובתחילה דרשינן דערות אביך הוא אשת אביך וילפינן לה מערות אביך היא מה להלן באישות אף כאן באישות והדר ילפינן דערות אשת אביך ענש מערות אביך שהיא אשת אביך מה להלן ענש אף כאן ענש והדר יליף ערות אמך דכתיב בקרא דערות אביך לעונש מקרא דערות אשת אביך דמה להלן עונש אף כאן ענש וערות אביו גלה אתא למעט אשת איש. אלא שיש להסתפק אם דבר הלמד בג\"ש חוזר ומלמד דהא ערות אשת אביך לא למדנו עונש כי אם מג\"ש וא\"כ היכי הדר ומלמד לערות אמך לעונש ועיין בפרק איזהו מקומן (דף נ\"א) . כל זה אפשר ליישב בעד הרא\"ם ובזה נסתלקו קושיית הרב בעל כנה\"ג וקושיית הרב שמע שלמה יע\"ש. אך הקושיא הראשונה במקומה עומדת וצ\"ע:
ואני תמיה בסוגיא זו דבפ\"ב דיבמות אמרינן דלר\"י אחותך היא דרשינן ב' דרשות ואמרינן דאחותך אתא לרבות אחותו מן האב ומן האם והיא אתא למעט לומר משום אחות אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום בת אשת אביך. ולרבנן נמי דרשינן לאחותך היא לשני דרשות. ואלו הכא דריש ר\"י אמך היא למעט וכן ערות אביך היא למעט וא\"כ התם נמי נימא דאחותך היא כוליה קרא למעט אתא. ולרבנן נמי דדרשי התם היא דאחותך ללמדנו דאין עונשין מן הדין למה לא דרשו אמך היא וערות אביך היא וצ\"ע:
ודע דאליבא דחכמים דדרשי ערות אביך כמשמעו וכן ערות אחי אביך וערות בת אשת אביך ולחייבו שתים אף שיש אזהרה לכל אחד ואחד עונש לא שמענו דבפרשת קדושים לא ענש לבא על אביו ועל אחי אביו והבא על בת אשת אביו וכולם הם בהכרת וכמ\"ש התוס' בספ\"ב דיבמות יע\"ש ועוד נאריך בזה במקום אחר. * עוד קשיא לי בסוגיא זו דבתחילה רצו לומר דטעמיה דר\"י משום דכתיב לא תגלה ערותה ודחו זה. ואכתי תיקשי דלא תגלה ערותה למאי אתא לר\"י דדריש אמך היא למיעוטא אמאי איצטריך לא תגלה ערותה והא באידך קרא דכתיב ערות אביך היא דדריש ליה ר\"י למיעוטא לא כתיב לא תגלה. ודע דאמו שהיא אשת אביו נראה מסוגיא דפרק ארבע מיתות דלא איצטריך קרא לרבות דכיון דהזהיר הכתוב על אמו שאינה אשת אביו ועל אשת אביו שאינה אמו מכ\"ש על אמו שהיא אשת אביו. ואע\"ג דגבי אחות מן האב איצטריך קרא לרבות אחות מן האב ומן האם אף שהזהיר על אחות מן האב שאינה מן האם ועל אחות מן האם שאינה מן האב משום דאין עונשין מן הדין וכדאיתא בפ\"ק דמכות. כבר יישבו זה התוס' ברפ\"ק דיבמות ד\"ה בתו ועיין במ\"ש התוס' בפרק ארבע מיתות. ודע דבפרק הנשרפין (דף ע\"ה) ממעט אביי מאמך היא מיעוט אחר והוא דלא נימא מה היא אם אמה אסורה אף הוא אם אמו אסורה אמר קרא אמך היא משום אמו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אם אמו ועיין במ\"ש התוס' שם:(א\"ה חבל על דאבדין). " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כיון שקידש אדם אשה נאסרו עליו מקרובותיה שש נשים כו'. כתב ה\"ה ואף בזה חלקו על רבינו ואמרו דקי\"ל כמ\"ד דון מינה ואוקי באתרה כו'. ועיין בפרק יוצא דופן (דף מ\"ג) ובפי\"ג דמנחות (דף ק\"ז) אמתניתין דהרי עלי יין ובפ\"ה דמנחות (דף ס\"ב) אההיא דזבחי שלמי צבור טעונין תנופה ובפרק העור והרוטב (דף ק\"כ) . * (ועיין מ\"ש בשרש זה רמ\"ז בשיטתו הנקראת כפות תמרים (דף ל\"א): " + ], + [ + "בא עליהם לאחר מיתת אשתו הרי אלו בכרת. נ\"ב עיין לעיל רפ\"א דין ה': " + ], + [], + [], + [ + "אבל חכמים אסרו וכו'. ביבמות בפרק נושאין על האנוסה (דף צ\"ט) הנטען מן האשה אסור באמה ובבתה ובאחותה. ונסתפקתי במי שבא על אשה פנויה בשוגג או שאנסוהו לבא עליה אם נאסרו עליו קרובותיה דשמא לאחר שישא אחת מקרובותיה יזנה עם הראשונה כשבאה לבקר קרובותיה. או דילמא ע\"כ לא חששו אלא במי שראינו אותו שזינה מרצונו אנו חוששין שמא יחזור ויזנה עמה משום דכבר איתרע חזקתיה אבל במי שבא על אשה באונס או בשגגה מהיכא תיתי שנחוש שיזנה שהרי לא איתרע חזקתו. וסבור הייתי לומר שלא נאמרה גזירה זו דהנטען מן האשה דאסור באמה ובבתה אלא היכא דשניהם לדבר עבירה נתכוונו וכגון במפותה אבל באנוסה דהיא בחזקת כשרה עומדת מותר בקרובותיה ואין לחוש שיזנה עם האנוסה שהרי מעולם לא נתרצית לזנות. ולחוש שמא יחזור ויאנוס אותה זו היא חששא רחוקה. ומאי דפריך בר\"פ נושאין וכל היכא דאיכא איסורא מדרבנן תני נושאין לכתחילה ומשני כי תנן מתני' לאחר מיתה. ממפותה דתנן נושאין על המפותה הוא דקשיא ליה לתלמודא ואוקמוה בלאחר מיתה. אבל מאנוסה לא קשיא ליה ולעולם דמיירי בחייה של האנוסה ובזה ניחא דלא הקשו בגמרא מהברייתא דקתני אנס אשה מותר לישא בתה משום דמאנוסה ליכא קושיא כלל אבל ממתני' דקתני מפותה הוא דק\"ל. אך מדברי רש\"י משמע קצת דאף באנוסה גזרו חכמים שכתב וז\"ל מדרבנן משום גזירה כו' והיא אנוסה ומפותה על הנשואה משמע דס\"ל דגם באנוסה היתה הגזירה וכן הוא דעת התוס' שכתבו וז\"ל ה\"ה דהוה מצי למיפרך מברייתא דקתני דמותר וכו' וברייתא לא מיירי אלא באנוסה א\"ו דס\"ל דגם באנוסה גזרו: שוב ראיתי להריב\"ה סימן ט\"ו שכתב וז\"ל בת אנוסתו מותרת לו לאחר מיתה ע\"כ. הרי לך הדבר מבואר דס\"ל שגם באנוסה גזרו חכמים. ומ\"מ נראה דאף שהוכחנו דגם באנוסה גזרו אין ללמוד מזה היכא שהדבר בהפך כגון שהיה הוא שוגג או אנוס והיא מזידה שגזרו ג\"כ שלא ישא אחת מקרובותיה משום דאפשר שהכל תלוי בדידיה שכל שהוא מזיד אף שהיא אנוסה או שוגגת גזרו חכמים שמא מתוך שלבו גס בה יפתנה אבל כל שהוא שוגג או אנוס אף שהיא מזידה אין לחוש שהיא תפתה אותו והחילוק הוא מבואר לדעתי: ומ\"מ בנדון שלנו ששניהם שוגגים או אנוסים נראה שהדבר פשוט דמותר בקרובותיה שהרי כולם בחזקת כשרים הם ואין להביא ראיה לזה מההיא דתנן בפרק האשה רבה אמרו לו מתה אשתו ונשא אחותה מאביה מתה ונשא אחותה מאמה וכו' ונמצאו כולן קיימות מותר בראשונה בשלישית ובחמישית והשתא אמאי מותר בשלישית נהי שאינה קרובה לראשונה מ\"מ תיתסר מפני הב' שהיא קיימת וזינה עמה ושמא יבאו לידי עבירה וכן החמישית תיתסר מדרבנן מטעם זה מפני הד' א\"ו דכיון שהיו שוגגים לא גזרו בזה חכמים דשאני התם שכבר כנס את השלישית והחמישית וקי\"ל דאם כנס לא יוציא וכמו שפסק רבינו. וכבר כתב הרב הנימוקי בספ\"ב דיבמות שהטעם הוא דכיון שאין כאן חשש איסור שבגופן אלא חשש נטענת שתזנה עמו בסיבתה מש\"ה אם קנס לא יוציא ומש\"ה מותר בשלישית ובחמישית ולעולם דאם לא כנס אותן היה אסור בג' מפני ביאת זנות דב':
ונראה להביא ראיה מההיא דתנן בפרק האשה רבה (דף צ\"ד) מי שהלכה אשתו למדינת הים ובאו ואמרו לו מתה אשתו ונשא את אחותה ואח\"כ באת אשתו מותרת לחזור לו ומותר בקרובות שניה ע\"כ. ופשטא דמתני' נראה דמיירי שהשניה קיימת שהרי בתר הכי קתני ושניה מותרת בקרוביו ואם מתה ראשונה מותר בשניה אלמא בשניה קיימת עסקינן. והשתא אמאי מותר בקרובות שניה ליתסר בהו מפני ביאת זנות של שניה. והטור סי' ט\"ו ס\"ו כתב ומותר בקרובות שניה סתם משמע דמיירי אף בחיי השניה. שהרי גבי בת אנוסתו ביאר שאינה מותרת לו כי אם אחר מיתת האנוסה. א\"ו דס\"ל להטור דשאני הכא שהם שוגגים שהיו סבורים שמתה הראשונה ומש\"ה לא גזרו חכמים בקרובות השניה. ומיהו עדיין יש לבעל הדין לחלוק ולומר דשאני הך דמי שזינה עם אחות אשתו דאין טעם שיאסר בקרובות שניה משום דאף אם לא ישא קרובות שניה הרי השניה באה לבקר את אחותה ואיכא חשש זנות נמצא דבמה שנאסור אותו בקרובות שניה לא הועלנו כלום. ולעולם דמי שזינה באונס או בשוגג דאסור בקרובותיה. ואיפשר דטעמו של הריב\"ה ז\"ל ג\"כ הוא מהאי טעמא לפי שהראשונה היא קיימת. ולפי חילוק זה אפשר לומר דאם מתה הראשונה דאסור בקרובות שניה. ומ\"מ נ\"ל שהדין דין אמת שכל שזינה באונס אין לנו לאסור קרובותיה דגזירה דרבנן היא ואין לך בו אלא חידושו. ונראה שגם החילוק השני שכתבנו הוא אמיתי ונ\"מ למי שזינה עם אחות אשתו ברצון שמותר בקרובות שניה כל זמן שהראשונה שרויה אצלו אבל אם מתה או נתגרשה אסור בקרובות שניה:
וראיתי לרבינו בפ\"י מהלכות גירושין דין ט' שהביא מתניתין דפרק האשה רבה שכתבנו ולא הביא דינא דמתני' דמותר בקרובות שניה ולא ידעתי למה לא הזכיר דין זה. ומאידך בבא דקתני ושניה מותרת בקרוביו ולא הביאו רבינו וגם הטור לא הביא דין זה ליכא קושיא כלל משום דדין זה נלמד מההיא דתנן וכולן מותרות לבניהם או לאחיהם ובגמרא הקשו מ\"ש מהא דתנן הנטען מן האשה אסור באמה וכו' ותירצו נשי לגבי נשי שכיחי דאזלי גברי לגבי גברי לא שכיחן א\"נ נשי דלא אסרי שכיבתן אהדדי לא קפדי אהדדי גברי דאסרן שכיבתן אהדדי קפדי אהדדי ע\"כ. וכבר הביא רבינו דין זה דוכולן מותרות לבניהם או לאחיהם בפ\"י מהלכות גירושין דין ט\"ז והטור ס\"ס י\"ב. ושני הטעמים הללו צדקו יחדיו לדינא דמתניתין דשניה מותרת בקרוביו וליכא למיחש דלמא ילך לבקר את קרובו ויזנה עמה משום דגברי לגבי גברי לא שכיחן א\"נ דגברי דאסרין שכיבתן אהדדי קפדי. שוב ראיתי שהדבר בא מפורש בדברי רבינו שכתב בפירקין וז\"ל וכן אם אנס אביו או בנו או אחיו או אחי אביו אשה או פתה אותה ה\"ז מותרת לו וישאנה ע\"כ. ומדסתם מוכח דאפילו בחיי אביו או בנו מותרת לו ולא חיישינן שמא ילך אביו או בנו לבקר את קרובו ויזנה עם המפותה משום דגברי לגבי גברי לא גזרו. וכן הטור ר\"ס ט\"ו כתב אבל אם אנס אביו אשה מותרת לו משמע דאפילו מדרבנן לא גזרו והטעם הוא מהטעמים שאמרו בספ\"ב דיבמות ומש\"ה לא הוצרכו לומר דין זה דשניה מותרת בקרוביו דמילתא דפשיטא היא. ובאמת עלה דמתניתין קשיא לי דלמאי איצטריך למיתנא ושניה מותרת בקרוביו שהרי אפילו בנשי דגזרו שלא ישא קרובותיה באנוס לא גזרו וכדתנן ומותר בקרובות שניה כ\"ש שמותרת בקרוביו. שהרי כבר הוכחנו דאפילו מפותה מותרת בקרוביו וא\"כ למאי הלכתא שנה לנו רבי משנה שאינה צריכה והנראה אצלי דרבי לא שנה לנו דין זה אלא למיסתם דלא כרבי יהודה דאמר דאסור באנוסת אביו מן התורה וכדאיתא בר\"פ נושאין על האנוסה ומש\"ה סתם לן תנא ושניה מותרת בקרוביו כלומר אפילו לבנו דלא כר\"י. שוב ראיתי הדבר מפורש בדברי הרב הנימוקי שכתב וז\"ל ושניה מותרת בבנו דנושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו ומתני' דלא כר\"י דאסר באנוסת אביו ומפותת אביו ע\"כ. הרי דס\"ל דמתניתין לא אתיא אלא למיסתם לן דלא כר\"י. ומש\"ה לא הוצרכו רבינו והטור להביא דין זה שהרי כבר פסקו הדין כרבנן דמותר אדם באנוסת ומפותת אביו. אך מרן בשלחנו העתיק לישנא דמתניתין וכתב ומותר בקרובות שניה ושניה מותרת בקרוביו יע\"ש: אך מאי דקשיא לי הוא למה לא הביא רבינו דינא דמותר בקרובות שניה ואולי רבינו ס\"ל דטעמא דמותר בקרובות שניה הוא משום דהיה אנוס וכל שהיה אנוס אין לגזור בקרובותיה. וכבר רמז דין זה בפירקין דין י\"א הבועל אשה דרך זנות וכו' וכוונתו לומר דרך זנות הוא משום דסיים אבל חכמים אסרו כו' שאין דין זה דחכמים אלא במי שבועל דרך זנות אבל במי שבועל דרך אישות ונמצא שהיה זנות אינו בכלל הגזירה והיינו ההיא דמי שהלך אשתו למדינת הים ומ\"מ אין זה מספיק: אחר כל אלה הדברים בינותי בספרים. וראיתי לחכמי אשכנז דברים שלא ישרו בעיני והנני מפרט אותם אחת לאחת. הרב פרישה סי' ט\"ו סל\"א כתב וז\"ל ומותר בקרובות שניה פי' לישא בתה דקי\"ל דנושאין על האנוסה ועל המפותה ומביא זה לראיה שאין הזנות אוסר אשתו עליו שהרי מותר בקרובותייהו אע\"ג דכתב רבינו לעיל בת אנוסתו מותרת לו לאחר מיתתה היינו דוקא לשם דבא עכשיו לישא בת אנוסתו משא\"כ כאן דכבר נשא אשתו בהיתר מש\"ה לא מוציאין ממנו אשתו משום גזירה עכ\"ל. והנה מ\"ש בתחילת דבריו ומביא זה לראיה לא ידעתי מי הכניסו בדוחק זה והלא דברי הטור הם משנה ערוכה והוא דין בפני עצמו וכמ\"ש לעיל ומה שהקשה ממ\"ש הטור בת אנוסתו מותרת לו לאחר מיתתה והנראה שכוונתו היא דה\"נ למה לא תיאסר אשתו עליו בשביל זנות קרובותיה תמהני והלא דין פשוט הוא דאם כנס לא יוציא וכדאיתא בתוס' ופסקה רבינו. וא\"כ מה\"ת דאשתו דנשאה בהיתר שיוציא אותה. וכ\"ת דהרב היה סבור דאם כנס יוציא והביאו לזה ממה שלא הזכיר הטור דין זה דאם כנס לא יוציא מ\"מ עדיין אני תמיה עליו דהן לו יהי שהדין הוא דאם כנס יוציא מ\"מ הכא אין אשתו נאסרת בשביל אחותה מפני שהיתה בטעות וכדכתיבנא לעיל. ואולי קושיית הרב היא על מ\"ש הטור וכן בכל הקרובות הנאסרות ע\"י אשתו אם מזנה עמהם לא נאסרה אשתו עליו. שדברים אלו הם כולל אפילו למי שמזנה עם קרובות אשתו במזיד דרך זנות. ומש\"ה הוקשה לו דאמאי לא נאסרה אשתו עליו מדרבנן מיהא. ומה שלא הוקשה לו ממ\"ש הטור ומותר בקרובות שניה דאמאי לא גזרו דומיא דבת אנוסתו. י\"ל דס\"ל שדין זה דמותר בקרובות שניה דכתב הטור קאי לתחילת דבריו שכתב הלכה אשתו למדינת הים וכו' והתם מיירי שהיה שוגג בזנות ומש\"ה מותר בקרובות שניה. אך קושייתו היא על מ\"ש הטור וכן בכל הקרובות וכו' דמיירי במזנה במזיד. ועי\"ל דאף אם נאמר דס\"ל שדברי הטור הללו דמותר בקרובות שניה קאי נמי למאי דסמיך ליה דהיינו במזנה במזיד אפשר דס\"ל כחילוק השני שכתבנו לעיל דכיון דאשתו קיימת אף אם נאסור אותו בקרובות השניה הרי השניה באה לבקר את קרובתה מש\"ה לא אסרו עליו קרובות השניה. ומש\"ה לא הוקשה לו אלא אעיקרא דמלתא למה לא אסרו אשתו עליו במזנה עם קרובת אשתו במזיד מדרבנן. ומ\"מ כבר כתבתי דזה אינו נכנס בגדר קושיא כלל דהא קי\"ל דאפילו במקום דאיכא גזירה אם כנס לא יוציא וכ\"ש באשתו שנשאה בהיתר. וראיתי להחכם בעל בית שמואל סי' ט\"ו ס\"ק כ\"א שכתב וז\"ל ומותר בקרובות שניה פי' דמותר ליקח בתה וכתב בדרישה וב\"ח דוקא אחר מיתת השניה מותר ליקח בתה ולא בחייה כמ\"ש בסי\"ג עכ\"ל. ולא ראיתי בדרישה רמז מדברים הללו. ואולי סובר מדלא הוקשה לפרישה מבבא דמותר בקרובות שניה משמע דמוקי לה בשמתה השניה. וכבר כתבתי כוונת הפרישה. ומ\"מ דברי הב\"ח תמוהים בעיני דודאי כל שהוא שוגג לא גזרו וכמ\"ש. ובעל ט\"ז נחלק על הב\"ח וכתב דל\"ד דשם איכא חשש זנות וכאן נשא בטעות וליכא חשש זנות ולא חשדינן אותם ע\"כ. וראיתי לבעל ב\"ש שרצה לקיים דברי הב\"ח והפרישה וז\"ל מיהו קצת ראיה לדבריהם מדהוא אסור בקרובות אנוסתו ובודאי ליכא חשש דיבא עוד באונס עליה אלא כיון דהיו יחדיו בקירוב בשר אע\"ג דבתחילה באונס או בטעות מ\"מ יש חשש זנות עכשיו ע\"כ. וכבר כתבתי לעיל דסמיכה זו אין בה ממש דהכל תלוי בדידיה דכל שהוא מזיד אף שהיא אנוסה או שוגגת גזרו אבל כל שהוא שוגג לא גזרו וזה פשוט. ובעל חלקת מחוקק כתב וז\"ל ומותר בקרובות שניה מלשון זה משמע אפילו בחייה וכמ\"ש אח\"ז דברגילה לבא אסורה משמע דבאינה רגילה מותרת ולעיל סתם דוקא בת אנוסתו לאחר מיתתה מותרת לו אבל בחייה אסורה לו ע\"כ. והנה הקשה ולא תירץ וכבר כתבנו בירורן של דברים: וראיתי לרבינו ירוחם ז\"ל בחלק חוה נכ\"ב ח\"ה שכתב וז\"ל הנטען מן האשה אסור באמה ובבתה ובאחותה פי' אבל בשאר עריות לא התירו באנוסה ע\"כ. ולא יכולתי להלום סיום דברים אלו. והנראה אצלי שיש כאן ט\"ס וס\"ל לרבינו ירוחם כסברת הריטב\"א שהביא הרב הנימוקי ר\"פ נושאין דדוקא אמה ובתה ואחותה גזרו דהני רגילי משא\"כ בשאר קרובותיה וכן הוא דעת רבינו ירוחם וכך היא הגירסא אבל בשאר עריות לא גזרו באנוסה ודעת רבינו הוא דה\"ה לכל הקרובות וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל וכתב שכן הוא דעת בה\"ג וכבר הביא דבריו הרב הנימוקי ספ\"ב דיבמות יע\"ש. ודע שהטור השמיט שני דברים מדינים אלו האחד הוא שלא הביא שהנטען על האשה אף שאינו אלא קול בעלמא דאסור בקרובותייהו והוא ברייתא מפורשת ר\"פ נושאין על האנוסה הביאוה הרי\"ף והרא\"ש בפסקיהם ורבינו בפירקין דין י\"א וכבר נתעורר על זה מהרח\"ש ס\"ס מ\"ב יע\"ש וזאת שנית שלא הביא שאם כנס לא יוציא והוא בתוספתא פ\"ד דיבמות ולא ידעתי למה:
כתב הרב המפה סי' ט\"ו סנ\"ו וז\"ל ומיהו אם הקרובה רגילה לבא אצלו ע\"י אשתו כופין אותו לגרש אשתו ע\"כ. ודין זה כתבו בעל שה\"ג בפרק האשה רבה וכתב בעל בית שמואל וז\"ל ודין זה צ\"ע דהא הנ\"י כתב ספ\"ב דיבמות דאיתא בתוס' כל אלו דתנן שם דאל ישא אם כנס לא יוציא כיון דאין חשש איסור בגופן אלא חשש שתזנה עמו כו' ואפשר הש\"ג ס\"ל מאי דתניא בתוספתא כל אלו לא יוציא היינו בחשד אבל אם בודאי בא עליה כופין אותו להוציא ע\"כ. וגם בעל חלקת מחוקק נתעורר בזה ולא מצאתי טעם לקושיא זו דנהי דאמרו דאם כנס לא יוציא מ\"מ ברגילה החמירו דרגלים לדבר שהרי היא רגילה לבא בביתו ומ\"ש דהש\"ג ס\"ל דלא אמרו [לא] יוציא אלא בחשד וכו' לא ידעתי איך נתקררה דעתו בזה שהרי הרב בעל המפה הביא דין התוספתא בודאי בא עליה דאם כנס לא יוציא ולא נמנע מלהביא דברי השה\"ג ולפי דבריו הם תרתי דסתרן אהדדי. וע\"ק לי על דבריו שאם דברי בעל שה\"ג היו במי שבא על אשה שנאסרו קרובותיה ועבר וכנס אחת מהקרובות דכופין אותו להוציא זאת הקרובה לפי שכנסה באיסור ניחא דהיינו אומרים דס\"ל דמאי דתניא בתוספתא דאם כנס לא יוציא היינו בחשד דוקא אבל דברי השה\"ג ברור מללו דמיירי במי שזינה עם קרובת אשתו דכופין אותו לגרש את אשתו שנשאה בהיתר וזו לא אמרה אדם מעולם שיוציא את אשתו שנשאת בהיתר וע\"כ לומר דברגילה החמירו חכמים וגזרו שיוציא את אשתו אף שנשאת בהיתר. וא\"כ מאי ק\"ל מההיא דתניא דאם כנס לא יוציא דהתם מיירי באינה רגילה דעשאוה חכמים כאילו נשאת לו בהיתר וזה פשוט. ודע דמה שאני תמיה ע\"ד מור\"ם הוא דסתם וכתב אם הקרובה כו' דמשמע שדין זה הוא בכל העריות והשה\"ג לא אמרו אלא אם זינתה חמותו עמו דאם היתה חמותו מרגלת לבא אצלו ע\"י אשתו מוציאין את אשתו ממנו. ואפשר שדין זה לא נאמר אלא בחמותו דגייסא ביה מחמת בתה. וכבר מצינו להראב\"ד בפירקין דין י\"ב שחילק חילוק זה לענין אחר וה\"ה הודה לדבריו. אף אנו נאמר שגם השה\"ג לא אמרו אלא בחמותו ולא בשאר עריות ודו\"ק: " + ] + ], + [ + [], + [ + "הבא על הקטנה כו' ונאסרה על בעלה. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר לעיל פרק י\"א מהלכות אישות דין ח' ד\"ה הן אמת:) " + ], + [ + "ואפילו היה בעלה ממזר או נתין. נ\"ב משנה פ\"ז דתרומות מחלוקת ר\"מ וחכמים ופסק כחכמים: " + ], + [], + [], + [ + "באו עליה עשרה וכו'. נ\"ב כאן חסר לשון וכצ\"ל בד\"א שבאו עליה כדרכה אבל אם באו עליה שלא כדרכה עדיין היא בתולה וכולן בסקילה ע\"כ. וגירסא הלזו מצאתיה במ\"ע והיא גירסת ה\"ה ז\"ל שכתב וקי\"ל כחכמים ועיין מ\"ש רבינו בפירוש המשנה עלה דמתני' דבאו עליה שנים דמוקי למתני' בבא עליה ראשון כדרכה. אך רש\"י מוקי לה בבא ראשון שלא כדרכה ומתני' רבי היא ולדברי רש\"י אפשר דהלכה כרבי דהו\"ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואינו חייב אלא על הגדולה הבעולה המזידה וברצונה. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר רפ\"ט מהלכות שגגות): " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "כל דם שתראה היולדת וכו'. בירושלמי פ\"ק דנדה משנה ה' אמרינן תני רבי הושעיא ילדה ואח\"כ נתגיירה אין לה דם טוהר א\"ר יוסי ויאות אלולא דתניתה ר' הושעיא הוות צריכה מאחר שאין לה דמים טמאים אין לה דמים טהורים ע\"כ. ורבינו לא הביא דין זה. הן אמת דהגירסא הכתובה בספרים אינה מתיישבת אצלי דלפי הנראה מאי דקאמר אלולא דתניתה וכו' הלשון הוא בתמיה כלומר דלמאי איצטריך רבי הושעיא לאשמועינן דין זה דהא מילתא דפשיטא היא דמאחר שאין לה דמים טמאים אין לה דמים טהורים כלומר דכי קאמר רחמנא דם טוהר היינו היכא דילדה בטומאה אבל זו שילדה כשהיא כותית שלא היו דמיה טמאים אין לה דם טוהר והיינו דקאמר אלולא דתניתה רבי הושעיא הוה צריכה בתמיה ולפי זה אינו צודק מאי דקאמר רבי יוסי ויאות דבדברים פשוטים לא יצדק לומר ויאות. ועוד מה שתלו דמים טהורים בדמים טמאים לא ידעתי היכא רמיזא. אשר על כן נ\"ל שהגירסא הנכונה היא יש לה דם טוהר ואמר רבי יוסי ויאות כלומר שהדין דין אמת והוא דין מחודש מר' אושעיא ואלולא דתניתה הות צריכה כלומר היה הדבר צריך תלמוד דאפשר היה לומר דמאחר שאין לה דמים טמאים שאין לה דמים טהורים ואשמועינן רבי הושעיא שאינו תלוי זה בזה ואף שאין לה דמים טמאים יש לה דמים טהורים. ולפי זה אפשר שרבינו לא הוצרך להביא דין זה אלא נקט סתם כל דם שתראה היולדת שהוא כולל כל הנשים אחת ישראלית ואחת גיורת שהוא הנקרא דם טוהר: " + ], + [], + [ + "נתאחרה ימים רבים וכו'. כתב מרן הב\"י יו\"ד סי' קצ\"ו בשם האגור על אשה שאירע זמן טבילתה בליל ה' ונאנסה שלא טבלה דאינה יכולה לטבול בליל שבת יע\"ש. וכתוב בתשובת המנהיג סי' ע\"ב אשה שטבלה ושכחה ליטול אחד מצפרניה ומצאה לכלוך תחתיו יכולה לטבול בשבת: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ראתה דם בשלישית ה\"ז אסורה לשמש עם בעל זה לעולם. כתב מרן הב\"י סימן קפ\"ז הבועל את הבתולה וראתה דם מחמת תשמיש נראה דאפילו כמה פעמים אין מחזיקין אותה ברואה דם מחמת תשמיש דלעולם תולין בדם בתולים כו' ועיין בתשובת הרשב\"א ח\"ג סי' ר\"א וצ\"ע: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם ראתה ג' ימים זה אחר זה ה\"ז זבה גמורה. יש מי שכתב בשם רבינו סעדיה ז\"ל דזבה גדולה הוי אפילו שרואה ג' מפוזרים וכבר דחו התוס' סברא זו בפרק בא סימן (דף נ\"ד) ד\"ה ארבעה וכן היא הסכמת כל הפוסקים: " + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [ + "ואינה מונה לנדתה או לכתמה אלא מעת שראתה הדם או שמצאה הכתם. * (א\"ה עיין פ\"ג מהלכות משכב ומושב דין ז'): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "השאילה אותו לזבה קטנה כו'. בפרק האשה (דף ס') ת\"ר תולה בשומרת יום כנגד יום בשני שלה ובסופרת ז' שלא טבלה לפיכך היא מתוקנת וחברתה מקולקלת דברי רשב\"ג רבי אומר אינה תולה לפיכך שתיהן מקולקלות ושוין שתולה בשומרת יום כנגד יום בראשון שלה וביושבת על דם טוהר ובבתולה שדמיה מרובים ע\"כ. ופירש רש\"י אם השאילה חלוקה לשומרת יום בשני שלה תולה בה ואע\"ג דלא הוחזקה רואה היום כיון דמעיינה פתוח תולה בה ואע\"ג דמקלקל לה דצריכה לשמור יום המחרת כיון דטמאה השתא וכסופרת שבעה נקיים אחר זיבה ואע\"פ דמקלקלה הרבה שסתרה כל ימי ספירתה וצריכה לספור עוד שבעה נקיים הואיל ועכשיו טמאה היא ע\"כ. והנה מתוך דברי הרשב\"א בת\"ה נראה דטעמא דרשב\"ג הוא דכיון דכתמים דרבנן תולין את הקלקלה במקולקל דאמרינן שאני אומר כדרך שאמרו בב' קופות בתרומה דרבנן ואע\"ג דבידה של זו לטבול ולהטהר עכשיו מ\"מ מחוסרת טבילה היא וטמאה היא יע\"ש. ומדברי רש\"י נראה דטעמא דרשב\"ג הוא משום דיותר מצוי הוא שתראה שומרת יום כיון דמעיינה פתוח ומש\"ה תולה בה ולא ידעתי מי הזקיקו לזה והלא דומיא דההיא דטמא וטהור שהלכו בב' שבילין היא והתם ליכא שום טעם לתלות בטמא או בתלוי יותר מן הטהור. אלא טעמא דמילתא היא משום דתולין הקלקלה במקולקל. ועוד סופרת שבעה מאי איכא למימר הא התם לא הוחזקה להיות מעיינה פתוח. ואולי כל שלא ספרה ז' נקיים אליבא דרש\"י עדיין מעיינה פתוח ותולה בה. ולפי זה אם עברו ימים רבים ולא טבלה אליבא דרש\"י אינה תולה לפי שלא הוחזקה זו להיות מעיינה פתוח אבל כפי טעמו של הרשב\"א נ\"ל דכל שלא טבלה תולה בה לפי שתולין הקלקלה במקולקל. כך הייתי סבור. אבל אח\"כ ראיתי דליתא כלל דלעולם כל שעברו ימי נדתה או ימי זיבתה אף שלא טבלה אין תולין בה דתו לא חשיבא מקולקלת כיון שכבר עברה טומאתה הראשונה ואם נתלה בה עכשיו אנו מביאין לה טומאה חדשה ומאי חזית דנביא לזו ולא לזו אבל בתוך ימי נדתה תולין בה לפי שעדיין טומאתה הראשונה קיימת וכן בזבה בתוך ימי זיבתה אף שעכשיו סותרת מה שספרה מ\"מ טומאתה מכח ראייתה הראשונה היא שהיתה זבה ולא ספרה שבעה נקיים ולקמן בע\"ה נאריך בזה * (א\"ה תמצאנו בד\"ה וראיתי להרב חידושי הלכות יע\"ש): עוד קשיא לי לפירש\"י דא\"כ רבי דאינה תולה הוא משום דסבר דלא הוחזקה זו לראות ביום ב' אבל ביום ראשון תולה לפי שכבר הוחזקה. א\"כ תיקשי ליה נדה דקתני סתמא דמתניתין דתולה ואע\"פ שלא הוחזקה היום לראות אלא ודאי אית לן למימר משום דתולין הקלקלה במקולקל. וא\"כ אימא דלרשב\"ג חשיב מקולקלת שומרת יום בב' שלה וסופרת שבעה שלא טבלה. והנראה אצלי בכוונת דברי רש\"י הוא דהכא איכא אומדנא טפי לטמא להך דאשתכח כתם גבה מחבירתה. משום דאיכא למימר כאן נמצאו וכאן היו וכדאמרינן בגמרא מהו דתימא ההיא דאשתכח כתם גבה תתקלקל אידך לא תתקלקל קמ\"ל. ולגבי הך אומדנא איכא נמי אומדנא אחריתי הפך מזו דאידך הוחזקה מעיינה להיות פתוח וכן בשומרת יום בראשון ובין בשני וכן הסופרת שבעה ביום השביעי וכן הנדה הוחזקו כולם להיות מעיינם פתוח כל זמן שהם בתוך ימי הספירה. כיון דאיכא תרי אומדנות דסתרי אהדדי חשיב כאילו ליכא הוכחה להאי יותר מהאי וע\"כ אחת מהן טמאה והיה מן הדין שיהיו שתיהן מקולקלות אלא דרשב\"ג סבר דאיכא אומדנא אחרת שהיתה טמאה ותולין הקלקלה במקולקל ורבי סבר דשומרת יום בב' שלה לא חשיב מקולקלת כיון שבידה לטבול. אבל בשומרת יום ביום הראשון וכן בנדה מודה רבי דתולה מטעמא דתולין הקלקלה במקולקל. וגבי שבילין ליכא אומדנא להך מהך ומש\"ה אזלינן בתר הקלקלה ושוין הם השבילין לבעלת הכתם ולא מצאתי אופן אחר ליישב דברי רש\"י. וליכא למימר דמאי דנקט רש\"י האי טעמא דמעיינה פתוח הוא לתת טעם לרשב\"ג דתולה בשומרת יום בב' אע\"ג דמפסדת ואיכא למימר מאי חזית דתקלקל להך טפי מהך ולזה כתב רש\"י דאיכא נמי אומדנא דמעיינה פתוח אבל בנדה לא איצטריך להאי טעמא כיון דאינה מפסדת. דא\"כ היכי קאמר רב חסדא טמא וטהור באנו למחלוקת. אימא ע\"כ לא קאמר רשב\"ג דאפילו מפסדת תולה בה אלא משום דמעיינה פתוח. וכ\"ת השתא נמי תיקשי. הא ליתא דכבר כתבנו דאף דאיכא אומדנא לגבי שומרת יום איכא נמי אומדנא לגבי בעלת החלוק משום דכאן נמצאו וכאן היו וכדאמרינן בגמרא. אך עדיין לבי מהסס בזה דאם איתא דמאי דהוצרך רש\"י לומר טעמא דמעיינה פתוח הוא כדי לתת טעם למה לא נתלה הכתם בבעלת החלוק שנמצא הכתם גבה. א\"כ השאילה חלוקה לטהורה וחזרה ולבשתו דקי\"ל דשניהם טמאות אמאי לא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו ותהיה דוקא בעלת החלוק טמאה. ואולי דהאי טעמא לעולם לא מהני להציל חבירתה אך הוה ס\"ד דמהני שלא לטהר את בעלת החלוק אף שהשאילתו לשומרת יום בב'. ולזה כתב רש\"י דאפ\"ה טהורה אף שנמצא הכתם אצלה משום דאידך מעיינה פתוח. ולפי זה נדה שעברו ימי וסתה ולא טבלה אינה תולה בה אף שהיא טמאה כיון שנמצא הכתם אצלה ואידך לאו מעיינה פתוח אך מדברי רש\"י שכתב עלה דמתני' דהשאילה חלוקה לנכרית או לנדה שכתב אבל ישראלית טהורה ששאלה חלוקה מחבירתה טהורה כו' שתיהן טמאות משמע דדוקא משום דהשואלת היתה טהורה הא אם היתה טמאה אף שהוא שלא בזמן נדותה אלא שלא טבלה תולה בה וטהורה. אלמא אע\"ג דליכא לטעמא דמעיינה פתוח תולה בה וזה הפך ממה שכתבנו לדעת רש\"י וצ\"ע. ועיין במ\"ש מרן הב\"י סי' ק\"צ במ\"ש רבינו בהא דהשאילה חלוקה לנכרית ודו\"ק. ודע דהרשב\"א בחידושיו לא הזכיר כלל הא דמעיינה פתוח אלא כתב סתם דטעמא דרשב\"ג הוא משום דתולין כי היכי דאמרי' בב' קופות בתרומה דרבנן דאמרי' שאני אומר וכו' ורבי לא חשיב לה מקולקלת. ודע דהרשב\"א פירשה לכולה שמעתין כשהכתם נמצא גבי הנדה או השומרת יבם שלא כפירש\"י ולא ידעתי לאיזה תכלית וצ\"ע מן הסוגיא * (א\"ה עיין לקמן בד\"ה ולכן):
תו אמרינן התם אמר רב חסדא טמא וטהור שהלכו בב' שבילין אחד טהור ואחד טמא באנו למחלוקת רבי ורשב\"ג מתקיף לה רב אדא ע\"כ לא קאמר רבי התם אלא דתרווייהו כי הדדי נינהו הכא מאי נפקא לן מיניה ור\"ח סוף סוף איהי טבילה בעיא. וכתב הרשב\"א וז\"ל די\"מ דהאי טמא ביום ב' או ג' שלו הוא דאי בא' שלו הא אמרינן ושוין שתולה בשומרת יום בא' שלה ואי בז' שלו קאמר באנו למחלוקת היא גופא היא וא\"ת א\"כ מאי קא מתקיף ליה רב אדא הכא מאי נפקא לן מיניה טובא ודאי נפקא ליה דהא סתר ימים שספר וי\"ל דבהא פליגי ר\"ח ורב אדא דר\"ח סבר טעמא דרבי בשומרת יום בב' שלה לאו דוקא משום דבידה לטבול וכטהורה חשיב לה אלא משום דסותרת יום ובראשון שלה היינו טעמא משום דלא נפקא ליה מידי והלכך בטמא בב' שלו אע\"פ שאין בידו לטבול מ\"מ הא נ\"מ למיסתר ימים שספר והלכך לרבי אין טהור תולה בה ורב אדא סבר דשומרת יום בב' שלה טעמא דרבי דכטהורה גמורה היא הואיל ובידה לטבול וכי הדדי נינהו אבל בראשון דטמאה ואין בידה לטבול תולה בה והלכך בטמא בב' כיון דטמא הוא ואי אפשר לטבול ומקולקל הוא תולין בו והא דאמרינן מאי נפקא לן מינה השתא קאמר כלומר דאפי' בלאו הכי לא הוה מצי לטהורי נפשיה והא דאמרי' סוף סוף איהי טבילה בעיא פירש\"י דפירוקא הוא דפריק רב חסדא כלומר לא תימא כי הדדי נינהו דהשתא מיהא טמאה היא דהא מחוסרת טבילה היא ואינו אלא משום דסותרת יום והא דאמרינן אתמר נמי לאו מהאי סוף סוף דסליק מיניה קאי אלא אאתקפתא דרב אדא קאי ור\"ח ז\"ל לא פירש כן עכ\"ל. וקשיא לי אליבא דרב אדא אמאי נקט בברייתא ושוין שתולה בשומרת יום כנגד יום בא' שלה לישמועינן רבותא דמודה רבי בזבה בתוך ימי ספירתה שתולה דאע\"ג דמיפסיד בתלייה שסותרת יום שספרה אפ\"ה תולה בה כיון דטמאה היא דאין בידה לטבול וכ\"ש בשומרת יום בא' שלה דאינה סותרת כלל. ואולי דרוצה לאשמועינן בשומרת יום בא' אע\"ג דלא הוחזקה בטומאה גדולה עיין וכ\"ש בזבה גדולה. ומ\"מ אין זה מספיק דיותר היה ראוי שילמדנו דמודה רבי בזבה בתוך ימי ספירתה כיון דאיכא מ\"ד דאליבא דרבי אינה תולה כיון דסותרת ודברי התוס' שם הם ממש כדברי הרשב\"א וראיתי לפרשם לפי שסוף דבריהם באו קצת סתומים. וז\"ל הך טמא לא מיירי בטמא שספר והזה אלא שלא טבל מדקאמר רב אדא התם כי הדדי נינהו הכא מאי נפקא לן מינה משמע דלאו דומיא דפלוגתא דלעיל הוא ובטמא שלא ספר כלל נמי לא מיירי דאפילו רבי מודה דתולה מדקאמר ושוין וכו' והכא קאמר ר\"ח באנו למחלוקת אלא מיירי בטמא שספר קצת וס\"ל לר\"ח דלרבי אפילו בספירה קצת אינה תולה והא דנקט סופרת שבעה שלא טבלה לרבותא דרשב\"ג נקטיה דאפ\"ה תולה עכ\"ל. כלומר דהוקשה להם אליבא דר\"ח אמאי נקט ובסופרת ז' שלא טבלה הול\"ל והזבה בתוך ימי ספירתה אי אמרת בשלמא אליבא דרב אדא ניחא דנקט בסופרת שבעה משום דבהא דוקא פליג רבי אבל לר\"ח דאית ליה דאפילו בספירה קצת אינה תולה לרבי קשה. ותירצו דלרבותא דרשב\"ג נקטיה לומר דאף דסותרת כל שבעה תולה. ורב אדא דקאמר מאי נפקא לן מינה לא קרי הפסד כיון דלא ספר הכל: והנה הרב המנהיר כתב ע\"ד התוס' הללו וז\"ל דרב אדא ס\"ל דדוקא נקט בברייתא סופרת ז' דבהא דוקא ס\"ל לרבי דאינה תולה שמפסידה שסותרת כל השבעה שספרה אבל בסופרת במקצת מודה רבי דתולה דלא קרי הפסד כיון דלא סתר הכל שהרי עדיין לא ספרה כי אם מקצת וסתירה במקצת לא מיקרי הפסד ולכך קאמר הכא מאי נ\"מ עכ\"ל. ודבריו תמוהים דאיך יתכן לומר דלרבי הא דאינה תולה בסופרת שבעה הוא משום דמפסדת הרבה דסותרת כל מה שספרה אבל בסופרת מקצת מודה רבי דתולה משום דסתירה במקצת לא מיקרי הפסד. דא\"כ בשומרת יום ביום השני אמאי אינה תולה אליבא דרבי הא אינה סותרת אלא יום א'. ואולי דדוקא בזבה שהיה לה לשמור שבעה נקיים לא מיקרי הפסד אלא כשהפסידה כל מה שהיה לה לשמור שבעה נקיים דהיינו הז' כולם אבל מקצת לא הוי הפסד אבל בשומרת יום דאין לה לשמור אלא יום ראשון כשהפסידה אותו היום נמצא דהפסידה הכל והכלל דאין הדבר תלוי בהפסד רבוי הימים אלא במפסדת הכל וכדכתיבנא דשוה הוא שומרת יום ביום השני כמו סופרת שבעה ביום השביעי. אך לא ידעתי איך יתיישב לפ\"ז סוגיית הגמרא דקאמר ע\"כ לא קאמר רבי התם אלא דתרווייהו כי הדדי נינהו. דאא\"ב אליבא דהרשב\"א ניחא דלרב אדא טעמא דרבי בשומרת יום ביום השני ובזבה ביום השביעי הוא משום דחשיב טהורה והיינו דקאמר כי הדדי נינהו. אבל אליבא דהתוספות מאי כי הדדי נינהו דקאמר רב אדא הא לדידהו טעמא דרבי אליבא דרב אדא הוא משום דכיון דמפסדת הרבה לא תלינן בה. וכן הא דקאמר ר\"ח סוף סוף איהי טבילה בעיא כפי דברי התוספות טבילה מאן דכר שמה: ולכן נ\"ל דזהו פי' הסוגיא אליבא דהתוס' דמאי דקאמר רב אדא ע\"כ לא קאמר רבי התם אלא דכי הדדי נינהו כלומר דכיון דהיא שומרת יום ביום השני וכן זבה ביום השביעי מאי חזית דתתלה בהך ולא בהך דכי היכי דאם תתלה בבעלת החלוק אתה מביא לה טומאה מחודשת ה\"נ אם תתלה בשומרת יום בב' ובזבה בז' אתה מביא לה טומאה מחודשת שהרי כבר השלימו טומאתם אבל הכא מאי נפקא לן מינה אם אנו תולין בטמא אין אנו מביאים לו טומאה מחודשת. והשיב לו ר\"ח דגבי שומרת יום בב' ובזבה בז' אם אנו תולין בהם אין אנו מביאין לו טומאה מחודשת דס\"ס טבילה בעו וא\"כ איכא טעמא למיתלי בהם מבהך וקרובים דברי התוס' לדברי הרשב\"א ומ\"מ סוגיית הגמרא מתפרש שפיר להרשב\"א ז\"ל:
וראיתי להרב חידושי הלכות שכתב דלרש\"י נראה לפרש דר\"ח בטמא שלא ספר כלל איירי והא דקתני דמודה רבי בשומרת יום בא' היינו טעמא לר\"ח משום דהוחזקה רואה דמים היום ומעיינה פתוח בא' שלה דמהאי טעמא תולה עוברה בשאינה עוברה לפי שבשעה שאינה עוברה הוחזקה יותר בדמים וטעמא דרבי לאו משום קלקול והשתא מדמה ר\"ח טמא שלא ספר כלל בב' שבילין לשומרת יום בב' שלה אלא דאינה תולה לרבי כיון דלא הוחזקה רואה היום ורב אדא שפיר קאמר הכא מאי נ\"מ דבקלקול תליא מילתא ובש\"י בב' שלה איכא קלקול משא\"כ בטמא שלא ספר כלל והסוגיא מתפרשת כפשטה לפי זה עכ\"ד. וקשה דאם נקח דברי רש\"י כפשטן הא בטמא שלא ספר כלל אפילו רשב\"ג מודה דאינו תולה דע\"כ לא קאמר רשב\"ג דתולה בש\"י בב' אלא משום דמעיינה פתוח דהא רש\"י הא דמעיינה פתוח אש\"י בב' נקטיה וא\"כ בטמא דלא שייך ה\"ט אפילו שלא ספר אינו תולה אפילו לרשב\"ג והכי קאמר באנו למחלוקת דהא ע\"כ רשב\"ג ורבי בהא פליגי דלרשב\"ג הוחזקה מעיינה להיות פתוח אף בב' וכן בסופרת עד יום הז' אבל לרבי לא הוחזקה להיות מעיינה פתוח אלא באותו יום עצמו שראתה וא\"כ מה ענין טמא לכאן. והנראה אצלי דהרב הבין בדברי רש\"י הפירוש שכתבנו לעיל דהאי דנקט רש\"י בש\"י בב' טעמא דמעיינה פתוח הוא משום דאיכא אומדנא טפי למיתלי כתם זה בבעלת החלוק דכאן נמצאו וכאן היו וכדאיתא בגמרא. לזה פירש\"י דכנגד אומדנא זו איכא נמי אומדנא אחרת היפך זו דזו כבר הוחזקה מאתמול להיות מעיינה פתוח ואוקי הך אומדנא בהדי אידך ונמצא שהם שוים ועיקר טעמיה דרשב\"ג הוא משום דתולין הקלקלה במקולקל ואע\"פ שמפסדת ס\"ס טמאה היא. ורבי חולק בזה ולית ליה טעמא דקלקול כלל וכיון שכן שוים הם באומדנא ולפיכך שתיהן מקולקלות. אך בא' תולה משום דהוחזקה מעיינה באותו יום להיות פתוח והיא אומדנא אלימתא יותר מן האומדנא דאיכא גבי בעלת החלוק דנמצא הכתם גבה ומש\"ה תולה בה. אבל לעולם דאי לאו משום ה\"ט לא היתה תולה בה אע\"פ שאינה מפסדת כלל בתלייה זו משום דלא ס\"ל תולין הקלקלה במקולקל ואפילו שהיה יום א'. ומתני' דקתני דתולה בנדה אפשר דהיינו בזמן שהיא רואה ודברי הכל היא. א\"נ אף ביום שלא ראתה ורשב\"ג היא. א\"נ דנדה אף ביום שלא ראתה כל ז' שלה הוי מעיינה פתוח כמו שומרת יום בא' שלה כיון דוסתה הוא. דמה\"ט החמיר הכתוב בזבה מבנדה דהאי אורחיה והאי לאו אורחיה. ונמצא לפי זה דבין רבי בין רשב\"ג אינם מחלקים בין היכא דאיכא הפסד להיכא דליכא הפסד. אלא עיקר מחלוקתם הוא משום דתולין הקלקלה במקולקל דרשב\"ג אית ליה ה\"ט ורבי לית ליה ה\"ט. ומשום הכי קאמר ר\"ח דטמא שלא ספר כלום באנו למחלוקת רבי ורשב\"ג דלרבי דלית ליה תולין הקלקלה במקולקל אין תולין בטמא אך לרשב\"ג דתולין הקלקלה במקולקל ה\"נ תולין בטמא. ולפי זה ניחא מה שהקשו התוס' בד\"ה באנו דאמאי לא נקט ר\"ח מילתיה בזבה. ולפי זה ליכא קושיא כלל דאי בזבה ביום א' מודה רבי הואיל ומעיינה פתוח שראתה באותו יום עצמו ואי בב' היינו המחלוקת השנוי בברייתא. אבל בטמא ביום א' רצה ר\"ח ללמדנו דאליבא דרבי אינו תולה בטמא. והקשה אליו רב אדא דמנ\"ל דרבי לית כלל טעמא דתולין הקלקלה במקולקל והוצרכתי לומר דטעמיה דרבי דמודה ביום א' הוא משום דהוחזקה להיות מעיינה פתוח. אימא דלעולם רבי אית ליה דתולין הקלקלה במקולקל וטעמא דמודה ביום א' הוא משום דאינה מפסיד כלל אבל ביום ב' ובסופרת ז' חולק כיון דמפסדת דסותרת מה שספרה ולפי זה בטמא ביום א' דאינו מפסדת כלל מודה רבי דתולה. וה\"ק רב אדא ע\"כ לא קאמר רבי התם ביום ב' דאינה תולה אלא משום דכי הדדי נינהו דכשם דמפסדת זו מפסדת זו אבל הכא ביום א' דאינה מפסדת לעולם דאליבא דרבי תולין. ור\"ח השיב לו דע\"כ לא חייש רבי לקלקול כלל משום דאי הוה ס\"ל דאיכא למיחש לקלקול נהי דביום ב' איכא נמי קלקול לש\"י דסתרה. מ\"מ אין דומים הקלקולים דקלקול בעלת החלוק הוי טפי דאתה מצריכה טבילה אבל ש\"י ליכא כ\"כ קלקול דבלא\"ה טבילה בעיא. נמצא לפי זה דבטמא ביום ב' מודה רב אדא דבאנו למחלוקת רבי ורשב\"ג דלרבי כיון דזה מפסיד וזה מפסיד שקולים הם ואין תולין בזה יותר מזה ושניהם טמאים ולרשב\"ג כיון דהטהור מפסיד הרבה והטמא אינו מפסיד כ\"כ תולין בטמא: וא\"ת מי הגיד לו לרב אדא דטעמא דרב חסדא הוא ביום א' עד שיקשה עליו [דילמא] מיירי ביום ב'. וי\"ל מדנקט סתם משמע דביום א' מיירי א\"נ דאי ביום ב' מאי אתא לאשמועינן ר\"ח היינו הך דאפליגו בברייתא דש\"י ביום הב'. וכ\"ת דר\"ח אתא לאשמועינן דלא תימא דטעמא דרבי דפליג בש\"י בב' או בסופרת בז' דאינה תולה הוא משום דחשיבא כטהורה וכמ\"ש הרשב\"א או משום דמפסדת הרבה וכמ\"ש התוס' אבל בתוך ימי ספירתה דלא חשיבא כטהורה מודה רבי לרשב\"ג דתולה בה ומש\"ה אתא לאשמועינן דליתא להדין כללא אלא טמא ביום ב' באנו למחלוקת רבי ורשב\"ג. א\"כ אמאי נקט מילתיה בטמא וטהור לימא זבה שספרה מקצת באנו למחלוקת רבי ורשב\"ג ובזה היינו למדים דטעמיה דרבי דחולק בש\"י בב' ובסופרת בז' לאו משום דטהורה היא ולא משום דסתרה הכל אלא משום דמפסדת קצת. ומדנקט מילתיה בטמא וטהור ע\"כ בטמא ביום א' איירי. ומיהו קשה לפי זה מ\"ש רש\"י וז\"ל אלא משום דכי הדדי נינהו שתיהן היו בחזקת טהרה השומרת יום בב' שלה ראויה לטבול כל שעה שתרצה כו'. ולפי מ\"ש למה ליה למנקט האי טעמא דטהורה היא משום דבידה לטבול. לא הוה ליה למימר אלא דשאני התם משום דמפסדת אבל היכא דאינה מפסדת מודה רבי דתולה. ואולי אליבא דרש\"י בתרתי פליג רב אדא עם ר\"ח דלר\"ח אפילו בטמא ביום א' אית ליה לרבי דאינה תולה וכ\"ש בטמא ביום ב' ואליבא דרב אדא לא מיבעיא ביום א' דאינה מפסדת כלל אלא אפילו ביום ב' דמפסדת קצת ושאני התם ביום ב' וסופרת ביום ז' דהוו בחזקת טהורים משום דבידם לטבול כל שעה:
וא\"ת אליבא דרב חסדא דאית ליה דאפילו בטמא ביום א' אין תולין בטמא ואע\"ג דלא מפסיד מידי א\"כ תיקשי ליה הא דתניא בברייתא ומייתי לה בפרק אלו עוברין ובפרק הערל וזה פריה. שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שתי סאין אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה. וי\"ל דשאני התם דע\"כ חולין נמי נפלו לכאן ומאי חזית דתרומה נפלה לתוך חולין וחולין לתוך תרומה אימור בהפך אבל לעולם דאם לא היה כאן כי אם סאה של תרומה ונפלה ולא נודע לאיזה מהם נפלה שלא נקל ונאמר לתוך תרומה נפלה. והחילוק הוא מבואר לע\"ד דבשלמא כשאנו מודים דלזה נפל כמו לזה אלא שאנו תולים שמין זה נפל לזה ומין זה נפל לזה ניחא. אבל שנקל ונאמר שנפל לזה ולא לזה לא: אך קשה מההיא דתנן בפ\"ה דתרומות שתי קופות אחת של תרומה כו' ומדברי התוספות בפרק הערל (דף פ\"ב) ד\"ה שתי ומדברי הרשב\"א בת\"ה בית ד' שער ב' נראה דיותר יש להחמיר בשתי סאין מסאה אחת הפך ממה שכתבנו. ומ\"מ יש לתמוה אם נאמר דאתיא מתני' סתמא דלא כרבי וצ\"ע. וכל מ\"ש הוא אליבא דבעל חידושי הלכות. אך לדידי אין הכרח בדברי רש\"י כלל לזה דלעולם דאף לרש\"י מודה רב חסדא בטמא ביום א' שתולין בו אף לרבה וכדאמרינן גבי קופות. והכא לא נחלקו רב אדא ור\"ח אלא בטמא ביום ב' אליבא דרבי דר\"ח מדמה ליה לש\"י בב' שלה משום דבתרוייהו איכא הפסד לטמא ורב אדא ס\"ל דלא דמו דשאני ש\"י בב' דחשיבא טהורה ומש\"ה אינה תולה בה וכמ\"ש רש\"י. וא\"ת כיון דפלוגתייהו דר\"ח ורב אדא הוי ביום ב' מאי סייעתא מייתי לרב אדא מדר' יוסי בר חנינא אימא דר' יוסי בטמא ביום א' מיירי וי\"ל דע\"כ מדאיצטריך לומר לדברי הכל משמע דביום ב' מיירי דאי ביום א' בהדיא תנינא לה ושוין שתולין בש\"י בא':
ודע דכשם שנחלקו ר\"ח ורב אדא בטמא כך נחלקו בזבה בתוך ימי ספירתה. וכ\"כ התוס' בד\"ה באנו. ומיהו כפי רוב הפוסקים שפסקו כרשב\"ג להקל בכתמים של דבריהם לא נפקא לן מידי לענין דינא במחלוקתם דר\"ח ורב אדא שהרי בפירוש נקט רשב\"ג דאפילו זבה בז' שלה דמפסדת הרבה וטהורה היא שהרי בידה לטבול כל שעה מן התורה ואפ\"ה תולה בה כ\"ש בתוך ימי זיבתה אך אליבא דרבינו ז\"ל דפסק בפירקין כרבי משום דהלכה כמותו מחבירו וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל. ומלבד זה לדידי יש עוד הכרח מדאצטריכו ר\"ח ורב אדא ור' יוסי לפרש לנו סברת רבי בטמא ביום ב' מה יהיה דינו אליבא דרבי אי לאו דהלכתא כוותיה לא הוו שקלי וטרי אליביה ולפי זה נפקא לן טובא לענין כתמים ממחלוקתם דר\"ח ורב אדא. דלר\"ח אף בזבה בתוך ימי ספירתה לרבי אינה תולה בה ולרב אדא מודה רבי דתולה בה. ולפי הנראה דראוי לפסוק כרב אדא חדא משום דמיקל בכתמים ועוד דרבי יוסי קאי כוותיה וכן נראה מדברי הרשב\"א בת\"ה שכתב דטעמא דרבי הוא משום דכיון דבידה לטבול לאו כמחוסרת מעשה היא והרי היא כטהורה כו'. אלמא דבתוך ימי זיבתה מודה רבי דתולה:
ולפי זה יש לתמוה על רבינו ז\"ל במה שפסק דאם השאילה לזבה גדולה בז' ימים נקיים כו' דשתיהם מקולקלות ומוכח מדבריו דבתוך ימי ספירתה אינה תולה וכרב חסדא. ולא ידעתי אמאי שבק רב אדא ור' יוסי ופסק כר\"ח להחמיר בכתמים של דבריהם. ועוד אני תמיה בזה לפי שראיתי לרבינו בפי\"ט מהל' שאר אבות הטומאה דפסק דין זה דשבילין דתולין הטמא בטמא בסתם ולא חילק ביניהם בימים כלל. ואי פוסק כרבי ואליבא דר\"ח לא מיירי אלא ביום א' דוקא אבל בטמא ביום ב' אינו תולה לרבי אליבא דר\"ח וא\"כ היה לו לפרש כי היכי דקאמר ר\"ח טמא וטהור וכו' באנו למחלוקת:
והנראה אצלי דרבינו ס\"ל דמעולם לא נחלקו בטמא ביום ב' ובזבה בתוך ימי ספירתה מה יהיה דינם אליבא דרבי דהא מדקתני ושוין בשומרת יום כנגד יום כו' מכלל דבתוך ימי ספירה ס\"ל לרבי דאינו תולה בה כיון דמפסידה. ועוד דמדנקט רב חסדא מילתיה בטמא וטהור ולא נקט בזבה גופה דאיפליגו בה רבי ורשב\"ג מכלל דבזבה לא נסתפק אדם מעולם בסברת רבי. ומתוך הכרחיות הללו פירש רבינו ז\"ל דר\"ח בטמא ביום ראשון קאי וס\"ל דלרבי כיון דאינה תולה בש\"י בב' ע\"כ לית ליה דתולין הקלקלה במקולקל ושאני יום א' דמודה משום דמעיינה פתוח אותו היום. ורשב\"ג הוא דאית ליה תולין הקלקלה במקולקל ומש\"ה קאמר דטמא ביום ראשון באנו למחלוקת ורב אדא השיב לו דליתא דלעולם מודה רבי דתלינן הקלקלה במקולקל אבל שאני הכא משום דהשתא בתלייה זו אתה מקלקל אותה טפי אבל לעולם דהיכא דליכא קלקול מודה רבי ולעולם דאליבא דכולהו אין לחלק אליבא דרבי בין ש\"י בב' לזבה בתוך ספירתה. ומאי דקאמר ר\"ח איהי טבילה בעיא הכוונה הוא דרצה להכריח סברתו דרבי לית ליה תולין הקלקלה במקולקל משום דאי אית ליה היה לו לטהר אפילו במחוסרת טבילה דוקא כיון דמקולקלת היא דהא בעיא טבילה. נמצא לפ\"ז הפירוש פסק רבינו כרבי בכתמים ואליבא דכ\"ע. ואפ\"ה הביא דין השבילין במקומו וכרב אדא ורבי יוסי והעתיק לשון הגמרא כמנהגו. ודע דלפי פירוש זה יש עוד הכרח לפסוק כרב אדא ור\"י מלבד מה שכתבנו דהוו תרי לגבי חד. זאת ועוד דאפי' בשני טהורים שהלכו בשני שבילין אין טומאתם כי אם מדרבנן אפילו בבאו לישאל בבת אחת וכמו שכבר הארכנו בפרט זה במקום אחר * (א\"ה תמצאנו בהלכות שאר אבות הטומאה יע\"ש) וכיון שכן ראוי לפסוק כמיקל במידי דרבנן. זאת ועוד אחרת דאליבא דר\"ח אתיא סתם מתניתין דתרומות דלא כרבי ואנן קי\"ל כסתם מתניתין וכמו שפסקה רבינו בהלכותיו והכרח זה הוא הכרח עצום לפסוק כרב אדא ורבי יוסי:
ודע דהנראה מדברי כל הפוסקים ז\"ל הוא דדוקא לזבה בתוך ימי זיבתה ולנדה תוך ימי נדתה הוא שתולה בהן לרשב\"ג אבל אם עברו ימי הזיבה אף שעדיין לא טבלה אינה תולה בה דדוקא בז' שלה הוא שתולה בה הא בתר הכי לא. וכן מתבאר מדברי הטיו\"ד סי' ק\"צ שכתב וז\"ל ולזבה בימי זיבתה משמע דוקא בימי זיבתה. וכן מתבאר מדברי הרשב\"א בת\"ה עלה דההיא דאמרי' בנכרית הרואה שפירש לא רואה בעידן שאלת חלוק דא\"כ מאי שנא נכרית אפילו ישראלית נמי וכדקתני או לנדה כו' אלמא דנדה דמתני' היינו בתוך ימי נדתה וזה הוא דבר פשוט. וטעמא דמילתא משום דדוקא בנדה בתוך ימי נדתה ולזבה בתוך ימי זיבתה שעדיין טומאתה הראשונה קיימת תולין בה אע\"פ שמפסדת אבל כשעברו ימי נדותה או ימי זיבתה אע\"פ שלא טבלה מ\"מ טומאתה הראשונה כבר פקעה אלא שגזירת הכתוב היא דבעיא טבילה ואם אנו תולין בה אנו מביאין לה טומאה מחודשת ומאי חזית דנטמא לזו מחדש ולא לזו ומש\"ה שתיהן מקולקלות ומ\"ש רש\"י עלה דמתניתין דהשאילה חלוקה לנכרית דישראלית טהורה ששאלה חלוק מחבירתה טהורה ואח\"כ לבשתו חבירתה שתיהן טמאות לאו דוקא טהורה ממש שכבר טבלה אלא שכל שעברו ימי נדותה טהורה קרי לה לפי שכבר עברו ימי טומאתה. ועיין במ\"ש מרן בפירקין דטעמא דבנכרית תולה בה כיון שראתה פעם אחת ובישראלית אינו תולה בה אלא ברואה בעידן שאלה משום דנכרית אינה רגילה להקפיד על דמיה וכתמיה הלכך כל שראתה פעם אחת משגדלה אע\"ג דבעידן שאלה לא חזאי שמהדמים הראשונים נתלכלך בשרה ובגדיה ולכלכו חלוק זה אבל בישראלית ליכא למימר הכי שהרי בנות ישראל רגילות לנקות בשרם ובגדיהם מדמים וכתמים אע\"פ שלא יהיה בדעתם לטבול ע\"כ: ואני שמעתי ולא אבין דמסוגית הגמרא מוכח בהדיא דטעמא דתולה בנדה לאו משום דאמרינן שמהדמים הראשונים נתלכלך בשרה ובגדיה ולכלכו חלוקה אלא משום דתולין הקלקלה במקולקל וחזרה וראתה פעם אחרת ותו קנחה גופה ובגדיה מדמים בתוך ז' ימי נדתה היעלה על הדעת שלא נתלה בה ותו זבה דתולה בה אפילו בתוך ימי זיבתה ואף שכבר התחילה לספור ז' נקיים אמאי והא כיון שהתחילה לספור רגילה לנקות בשרה ובגדיה. ומיהו אפשר ליישב דברי מרן ז\"ל דלעולם טעמא דתולה בנדה הוא משום דתולין הקלקלה במקולקל אבל כל שעברו ימי נדתה שוב לא חשיבא מקולקלת אלא שהוקשה להרב ז\"ל דאמאי גבי נכרית אף שעברו ימי נדתה תולין בה. והשיב לפי שמהדמים הראשונים נתלכלך בשרה ובגדיה ולכלכו חלוקה אבל בישראלית דלא שייך האי טעמא מש\"ה אינה תולה בה. ומיהו קשיא לי דלפי דברי מרן ז\"ל נכרית שקנחה בשרה ובגדיה אינה תולה בה וכן ישראלית שעברה ולא קנחה עצמה תולה בה ואם איתא להאי מילתא לא אישתמיט אחד מהפוסקים לומר דין מחודש כזה. והנכון בעיני דברי ה\"ה ז\"ל שכתב שכל נכרית שראתה פעם אחת לעולם הרי היא נדה של דבריהם שהרי אינן יוצאות לידי טהרה. וכוונת דבריו למדקדק בהם הוא שבא לתת טעם מה בין זו לישראלית וכתב דישראלית כיון שנדותה תלוי בימים ובאה לכלל טהרה לא מיקריא נדה אלא בתוך ימי נדתה אבל לאחר ימי נדתה אף שלא טבלה אינו תולה בה לפי שכבר עברו ימי טומאתה ופנים חדשות באו לכאן. אבל הנכרית כיון שראתה פעם אחת לעולם הויא נדה של דבריהם ואין חילוק בה בין תוך ימי נדותה לאחר ימי נדותה לפי שכל ימיה חד דינא אית להו ומש\"ה תולה בה לעולם לפי שתולין הקלקלה במקולקל שהנכרית לעולם חשיבא מקולקלת לפי שאין טומאתה תלויה בימים מה שא\"כ בישראלית שטומאתה תלויה בימים ומש\"ה לא חשיבא מקולקלת אלא בתוך ימי נדתה אבל לאחר כן לא חשיבא מקולקלת: ומה שהקשה מרן ז\"ל דא\"כ לרבינו כותית אפילו קטנה שלא הגיע זמנה לראות וראתה נמי תולה בה דכיון שראתה פעם אחת בין כשהיא קטנה בין כשהיא גדולה הרי היא כנדה של דבריהם שהרי אינה יוצאה לידי טהרה וזה שלא כדברי הרשב\"א ודלא כדמשמע מדברי רש\"י כו'. אחרי בקשת המחילה הראויה נ\"ל דלא קשיא כלל לפי שאני סבור דאף בנדה ישראלית ע\"כ לא אמרינן דתולין בנדה אלא בשכולם שוות לראייה אבל אם היתה הנדה מעוברת או זקנה או מניקה אפשר דלא נתלה בהם. דדמיא לההיא דתניא בפרק האשה (דף ס') עוברה ושאינה עוברה תולה עוברה בשאינה עוברה מניקה ושאינה מניקה תולה מניקה בשאינה מניקה זקנה ושאינה זקנה תולה זקנה בשאינה זקנה. וא\"כ הכא גבי נדה אם היתה עוברה או מניקה או זקנה אפשר דשתיהם מקולקלות דכל חדא וחדא איכא אומדנא דמדידה הויא האי כתם. ודמיא לההיא דכתב הרשב\"א בת\"ה דאם היתה אחת מניקה ואחת עוברה או אחת זקנה ואחת בתולה דשתיהן טמאות ואינה תולה זו בזו. וכ\"ת שאני התם שלא ראו ומש\"ה [אינן] תולות זו בזו אבל לעולם דאם ראו אפילו פעם אחת אזדא לה חזקתן. הא ליתא דהא קי\"ל דעוברה ומניקה אינה חוששת לוסתה הא' ואפילו היה לה וסת קבוע אינה צריכה בדיקה ומותרות לבעליהן ואפי' שופעות ורואות דם באותן עונות שהן למודות לראות בה אינן אלא במקרה לפי שכל אלו היו מסולקות מדמים וכמ\"ש הטיו\"ד סי' קפ\"ט ועוד דאפי' את\"ל דהאי טעמא דתולין הקלקלה במקולקל מהני אפילו אם היתה הנדה עוברה או מניקה. מ\"מ לקטנה שלא הגיע זמנה לראות נ\"ל דלא מהני ה\"ט לפי דהפרש גדול יש בין עוברה ומניקה לקטנה דהא קי\"ל כר\"ח בן אנטיגנוס דנשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתם חוץ מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות שאפילו סדינין שלה מלוכלכים בדם אין חוששין לה הואיל ואין דמים מצויים בה ואפילו אם ראתה ב' פעמים וכמו שמבואר כל זה בדברי הטיו\"ד ר\"ס ק\"צ יע\"ש וא\"כ איך יתכן שנתלה הכתם בה כיון שאפילו אם לא היה לה במי לתלות היינו אומר דילמא בשוק של טבחים עברה ולאו אדעתה כ\"ש כאן שיש לה לתלות בחבירתה ואם כן אין חילוק בין נכרית לישראלית לענין זה דבכולם בעינן שתהיה ראויה לראות. ומה שהוצרכו לומר דין זה גבי נכרית לאו משום דבנדה ישראלית תולה אפילו שלא הגיע זמנה לראות. אלא משום חידושא נקטיה גבי נכרית דלא נימא כי היכי דנשתנה דין דנכרית דאפילו אם אינה רואה בשעת שאלה תולה בה מהו דתימא דנכרית אפילו לא הגיע זמנה קמ\"ל דבהא מילתא שוין הם הנכרית והישראלית. וראיה לזה מדברי הטור סימן ק\"צ שלא כתב גבי נכרית דבעינן שתהיה ראויה לראות. ואין ספק דהטור לא פליג אהרשב\"א ורש\"י אלא ודאי דס\"ל דהא מילתא דפשיטא היא דאין חילוק בדין זה בין ישראלית לנכרית ורב לא בא ללמדנו אלא דבעינן דכבר ראתה ולאפוקי הגיע זמנה ולא ראתה דס\"ד דתולין בה כיון דהגיע זמנה אע\"פ שלא ראתה יש לה דין כתמים וכמבואר: עוד אני תמיה בדברי מרן ז\"ל דלפי מ\"ש דטעמיה דהרשב\"א דתולה בנכרית כל שראתה פעם אחת הוא משום דמדמים הראשונים נתלכלך בשרה ובגדיה כו' אם כן אפילו קטנה נמי כיון שראתה פעם אחת הרי נתלכלך בשרה ובגדיה ואיכא למימר דמדמים הראשונים הויא כתם זה דהא כיון שהגיע זמנה אפילו לא ראתה אלא פעם אחת אמרינן דתולה משום דנתלכלך בשרה ובגדיה. ולפ\"ז אין טעם לחלק בין הגיע זמנה לראות ללא הגיע. ומ\"ש עוד מרן דהטעם בעצמו אינו נכון כלל דלפי דבריו כו'. כבר כתבנו לעיל דתולדה זו שהוליד מרן אינה מוכרחת ואדרבה כל מ\"ש ה\"ה ז\"ל אינו אלא לתת טעם מה בין נכרית לישראלית וכמו שהארכנו בזה לעיל. והפי' שכתב מרן בדברי רבינו דגבי נכרית נמי בעינן שתהיה רואה בשעת שאלה. מלבד שהפירוש מצד עצמו הוא פירוש דחוק. זאת ועוד דמדלא הזכירו סברא זו דרבינו לא הרשב\"א ולא הטור נראה שלא הבינו פירוש זה בדברי רבינו ז\"ל: אך מה שאני מסתפק בסוגיא זו הוא דנראה דע\"כ לא אמרינן דלרשב\"ג תולה בזבה בז' שלה אעפ\"י שהיא מפסדת הרבה דסותרת כל מה שספרה אלא דוקא בשלא טבלה אבל אם טבלה כיון דטהורה היא דהא זמן טבילה הוא אינה תולה והיינו דקתני ובסופרת ז' שלא טבלה. וכן נראה מדברי הרשב\"א ז\"ל בת\"ה שכתב דטעמיה דרשב\"ג הוא משום דתולין הקלקלה במקולקל ואע\"ג דבידה של זו לטבול ולהטהר עכשיו מ\"מ מחוסרת טבילה היא וטמאה היא ע\"כ. משמע דוקא משום דמחוסרת טבילה היא. ולפי זה אני תמיה בדברי הטור שכתב בסי' ק\"צ ולזבה בימי זיבתה ואפי' בז' שלה ולא כתב דדוקא כשלא טבלה. וכ\"כ סתם דתולה בש\"י אפילו בב' שלה. ולפמ\"ש הא דש\"י מיירי דוקא כשלא טבלה דאם טבלה עלתה לה טבילתה וטהורה היא. ואם נאמר דס\"ל להטור דהא דנקט שלא טבלה משום חידושא דרבי נקטיה דאפ\"ה אינה תולה בה כיון דבידה לטבול אבל לעולם דלרשב\"ג אפילו שטבלה תולה בה לפי שעדיין לא יצאה מטומאתה הראשונה שהרי אם חזרה וראתה בז' סתרה כל מה שספרה וחוזרת לספור שבעה נקיים משום טומאתה הא'. מ\"מ צריך לדעת מנ\"ל להטור דין זה ובפרט שדברי הרשב\"א ברור מללו שחולק על סברא זו:
והנראה אצלי בזה הוא דס\"ל להטור דהא דאמרינן שלא טבלה הוא כפי דין תורה דכיון שספרה מקצת יום ז' תטהר ע\"י טבילה ומותרת לבעלה מיד אבל לדידן דקי\"ל כחכמים דאסרו לעשות כן שמא תבא לידי ספק וכדאיתא בפרק תינוקת עד שמטעם זה אסרוה לטבול ביום הז' גזירה שמא יבא עליה אחר טבילה וכמ\"ש הטור סי' קפ\"ג וקצ\"ז אפשר דאפי' אם עברה וטבלה דעדיין תולה בה שהרי עדיין בחזקת טמאה היא שהרי לא יצאת מידי ספק כיון דאסורה לבעלה. וכ\"ש לפי מ\"ש הטור בס\"ס קצ\"ז דאם עברה וטבלה בז' דיש מגדולי המורים שהורו שלא עלתה לה טבילה ויש מי שהורה להקל והטור לא הכריע בזה. וכיון שכן ה\"ז טמאה מספק וכיון שכן תולה בה ואף שהיא ספק טמאה שייך לומר תולין הקלקלה במקולקל וכדאמרינן בגמרא אר\"י בר חנינא טמא וטהור שהלכו בב' שבילין ואפי' טהור ותלוי תולה טמא בתלוי וטהור בטהור. ומ\"מ עדיין לא נתקררה דעתי בזה והדבר צריך אצלי תלמוד וצ\"ע. שוב ראיתי למרן בשולחנו הטהור שכתב וכן אם השאילתו לסופרת ז' שלא טבלה:
עוד אני מסתפק בטמא שנטמא וטבל מהו. ואליבא דרבינו דפסק כרבי דאינה תולה בזבה ואפילו בתוך ימי זיבתה משום דמפסידה לא תיבעי לך דפשיטא דגבי טמא וטהור אינו תולה שביל טמא בטמא אלא דוקא בטמא ביום א' דאינו מפסיד כלל. כי תיבעי לך אליבא דמאן דפסק כרשב\"ג דאפי' בזבה בז' שלא טבלה תולה בה בטמא שטבל בז' מהו מי אמרינן כיון שטבל טהור הוא ואינו תולה בו דומיא דזבה שטבלה א\"ד כיון דטבול יום הוא והויא שני לטומאה עד הערב ופוסל את התרומה ואת הקדש וכמ\"ש רבינו רפ\"י מהלכות שאר אבות הטומאה א\"כ עדיין טמא הוא ושפיר קרינן ביה תולין את הקלקלה במקולקל. ומדברי התוס' בד\"ה טמא נראה דאם טבל טהור הוא שכתבו הך טמא לא איירי בטמא שספר והזה אלא שלא טבל מדקאמר כו' משמע דאם טבל אליבא דכ\"ע אינו תולה בו וכ\"נ מדברי הרשב\"א שכתבנו לעיל דקאמר דהא דר\"ח לא מיירי בטמא ביום ז' דא\"כ באנו למחלוקת היא גופא היא וכו'. משמע דטמא ביום ז' שוה לזבה ביום ז'. וטעמא דמילתא נ\"ל דכיון דטבול יום טומאתו קלה שהרי הוא כשני לטומאה ומש\"ה אינו מטמא החולין וכמ\"ש רבינו שם שכיון שזה טומאתו טומאה קלה ואם נתלה אותו בשביל הטמא נביא לו טומאה חמורה ולגבי טומאה חמורה שניהן שוין מש\"ה אינן תולין זה בזה: ולפי זה נ\"ל דע\"כ לא אמרינן דתולין טמא בשביל טמא אלא כשהיה טמא מת דטומאתו חמורה כמו טומאת השביל אבל אם היה טמא נבלה או טמא שרץ שטומאתן קלה שהרי אינן מטמאין כלים לפי שהם ראשון לטומאה וכן יש להם קולות אחרות וכמו שביאר אותם רבינו שם ואם נתלה אותם בשביל הטמא נעשה אותם אב הטומאה ולגבי זה שוין שהרי אין אחד מהם אב הטומאה נראה שאין תולין טמא בטמא ולפיכך כולם טמאים אם באו לישאל בבת אחת או ששאל האחד עליו ועל חבירו וכ\"ת א\"כ ש\"י שראתה בא' ובב' וביום שלישי לבשה חלוק זה אהאי נתלה בה והא עד עכשיו היתה זבה קטנה ועכשיו היא זבה גדולה. ובשלמא כשהיתה כבר זבה גדולה או כשעכשיו ג\"כ היא זבה קטנה תינח אבל כשהיתה זבה קטנה ועכשיו בשביל כתם זה אנו עושים אותה זבה גדולה אמאי הרי זה דומה למי שהיה טמא טומאה קלה שלא נתלה בו טומאה חמורה וכמ\"ש. הא ל\"ק משום דלענין טומאה אין חילוק כלל בין זבה קטנה לגדולה וכולם טומאתם בשוה ומש\"ה תולין זה בזה ואע\"פ שלענין מספר הימים יש חילוק ביניהם. זה אינו מעלה ומוריד מאחר שטומאתם שוה שהרי זבה אפילו ביום ז' תולה בה ואע\"פ שסותרת כל מה שספרה אבל בטמא טומאה קלה לעולם אימא לך שלא נתלה בו טומאה חמורה: תו גרסינן התם ושוין שתולה ביושבת על דם טוהר ובתולה שדמיה טהורים וטעמא דתני הוא משום דכי היכי דאמרינן תולין הקלקלה במקולקל ה\"נ כל היכא שנתלה בזו אין אתה מקלקלה ואם נתלה בזו אתה מקלקלה הרי אנו תולין הדבר באותה שלא תתקלקל. וכענין שאמרו בקופות אחת של חולין ואחת של תרומה שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה. ונ\"ל דמטעם זה הוא מ\"ש הראב\"ד דהא דאמרינן דג' נשים שלבשו חלוק א' ונמצא עליו דם דכולם טמאות אם נתעסקה אחת מהנה בכתמים כולן טהורות שכולן תולות בה והיא תולה בכתמיה. וכן נמי אם לבשה אחת מהן חלוק זה בזמן נדותה ולא בדקה אותו תולין כולן בה וכולן טהורות והיא תולות בזמן נדותה כללו של דבר כל היכא שאם נתלה באחד מהם אין אתה מקלקלה תולין בה:
ודע דבהא דאמרינן דתולין ביושבת על דם טוהר נחלקו הראב\"ד והרמב\"ן דהרמב\"ן כתב דבזמן הזה שאין אשה יושבת על דם טוהר אין תולין בה דהרי היא כשאר כל הנשים אבל הראב\"ד כתב דתולין אף בזמן הזה שאם החמירו עכשיו בנות ישראל על עצמן שלא לבעול על דם טוהר לגבי נפשייהו החמירו אבל להציל על חבירתה מספק כתמים שלא יהיו שתיהן מקולקלות אדינייהו מוקמינן להו והיא מקולקלת וחבירתה מתוקנת ע\"כ. ודע שהראב\"ד והרמב\"ן סוברים דהא דאין לנו עכשיו דם טוהר הוא לפי דינא דגמרא דמאחר דא\"ר זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים הרי זו בכלל אותה חומרא. שאם החמירו בכך שלא לבא לידי טעות בין ימי נדה לימי זיבה כ\"ש שיש לחוש שמא יבאו לטעות בין ימי טוהר לימים שלאחר ימי טוהר. ואפי' שבזמן התלמוד (לא) היו יושבות על דם טוהר. כבר כתב מרן הב\"י סי' קצ\"ד דשמא עדיין לא פשטה תקנת רבי זירא ביניהם אבל לאחר שפשטה ביניהם אפשר שגם הם נוהגים היו איסור בדם טוהר ואפ\"ה ס\"ל להראב\"ד שתולה בה כיון שמן הדין הגמור אינה מקלקלה אם תתלה בה:
ולפי זה היה נ\"ל דע\"כ לא קאמר הרמב\"ן דאינה תולה בה עכשיו דאין לנו דם טוהר אלא משום דאזיל לשיטתיה דחומרא זו היא מדינא דגמרא וכיון שכן הרי אתה מקלקלה מן הדין אבל לדעת רבינו שכתב דהא דאין לנו עכשיו דם טוהר הוא משום תקנת הגאונים ולא מדינא דגמרא אפשר דגם הרמב\"ן מודה דאין כח בתקנת הגאונים לומר שלא נתלה בה אך מדברי מרן בפירקין נראה דאם היתה תקנה זו מתפשטת בכל העולם אף שהיא תקנת הגאונים אליבא דהרמב\"ן לא היה תולה בה אך לרבינו כיון שהוא תלוי במנהג המקום תולה ואפילו במקום שנהגו איסור שהרי אם תלך ותקבע דירתה במקום שנהגו היתר יהיה מותר לבעול על דם טוהר וא\"כ ליכא למימר דאין תולין בה משום דהרי היא ככל הנשים וכוותיה דמרן ז\"ל נראה מדברי ה\"ה ועוד דהרשב\"א סובר דהא דרבי זירא לא שייכא כלל לדם טוהר ואף לאחר שפשטה תקנה זו דרבי זירא היו יושבות על דם טוהר ואפ\"ה לא נמנעו מלכתוב מחלוקת זה דהראב\"ד והרמב\"ן משום דבזמנו כבר פשט איסור זה בכל ישראל וכמו שהוא עכשיו בזמנינו וכמ\"ש מרן בסי' קצ\"ד: ודע דהא דאמרינן דתולין בבתולה שדמיה מרובין דהיינו לקטנה עד שתחיה המכה ולנערה שלא ראתה ד' לילות דין זה נוהג אפילו בזמן הזה ואע\"פ שאין נותנין לה עכשיו אלא בעילת מצוה אינה דומה ליושבת על דם טוהר לפי שזו שירפה מצוי וכדאמר בפ\"ק (דף י') כ\"כ הרשב\"א בת\"ה וכ\"כ הטור דתולה בה ואפילו בזמן הזה לפי שדמים מצויים בה. וראיתי להרב ב\"ח שכתב על מ\"ש הטור לפי שדמים מצויים בה וז\"ל והא דלא קאמר בבתולה נמי טעמא דלעצמן החמירו אבל לענין שלא תציל על חבירתה לא החמירו כדאמרינן האי טעמא בדם טוהר י\"ל דהא דאין נותנין בזמן הזה לבתולה אלא בעילת מצוה בלבד מדינא דגמרא הוא אבל שלא לבעול על דם טוהר חומרא בעלמא הוא שנהגו בה מקצתם ולא מדין התלמוד עכ\"ד. ולא דק דהא הראב\"ד דס\"ל דתולין ביושבת על דם טוהר ואפילו בזמן הזה ס\"ל דהא דאין יושבת עכשיו על דם טוהר לאו משום דנהגו בה מקצתם אלא מדינא דתלמודא הוא. ובכלל חומרת רבי זירא היא ג\"כ זו וכל זה מבואר בדברי הרשב\"א בת\"ה. וכן ההיא דבועל בעילת מצוה דוקא אליבא דמרן לדעת רבינו גם זה תלוי במנהג ומ\"מ בין הכי ובין הכי קושיא מעיקרא ליתא דמי עדיף ליה טעמא דהראב\"ד דהרמב\"ן חלוק עליו מטעמא דדמים מצויים שהוא דין מוסכם אליבא דכ\"ע והטור מילתא פסיקתא נקט וזה פשוט:
ומיהו אני מסתפק בדין אחד דלפי מ\"ש לעיל דלעולם אין תולין בנדה או בזבה אלא בתוך ימי נדתה או ימי זיבתה א\"כ אנן דקי\"ל כרבי זירא דאפילו רואה טיפת דם כחרדל יושבת עליו ז' נקיים ומן הדין הגמור אם טיפה זו ראתה בימי נדתה היתה סופרת ששה והוא ואם בימי זיבתה היתה שומרת יום וא\"כ אם לבשה חלוק זה בזמן הזה הזבה בז' שלה מהו שנתלה בה כיון שמן הדין אין תולין בה שאם היתה בימי נדתה כבר עברו ואם בימי זיבתה הרי לא היתה מן הדין כי אם שומרת יום וא\"כ אין תולין בה משום דלא חשיבא מקולקלת או דילמא כיון דעכשיו החמירו עליהם הא דרבי זירא חשיבא מקולקלת לדידן ושפיר אמרינן בה דתולין הקלקלה במקולקל. ולכאורה נראה שדין זה תלוי בדין זה דהרמב\"ן והראב\"ד דלהרמב\"ן דס\"ל דאף היכא דמן הדין היה לתלות באחת מהן ותהיה חבירתה טהורה ומשום מה שהחמירו עליהם אין ראוי לתלות בזו יותר מבזו בתר החומרא אזלינן ושתיהן טמאות ה\"נ אף שכפי הדין אין ראוי לתלות בזו יותר מבזו ושתיהן טמאות כיון דמשום מה שהחמירו עליהן יש לתלות בזו יותר מבזו בתר החומרא אזלינן וחבירתה טהורה אבל להראב\"ד דס\"ל דבתר עיקר הדין אזלינן ואע\"פ שהחמירו לעצמן החמירו אבל לענין שלא תציל על חבירתה לא החמירו ה\"נ אזלינן בתר עיקר הדין ושתיהן טמאות ואף שהחמירו על עצמן לעצמן החמירו אבל לענין שלא תציל על חבירתה לא החמירו ומש\"ה שתיהן טמאות ומיהו אם איתא להאי מילתא לא הוו שתקי מינה וכמו שביארנו לנו הא דיושבת על דם טוהר אם נשתנה דין זה לפי מנהגינו. והנראה אצלי דגם הראב\"ד מודה בנדון זה דבתר החומרא אזלינן ותולה בה והיא טמאה וחבירתה טהורה וע\"כ לא קאמר דבתר עיקר הדין אזלינן אלא להקל בכתמים דרבנן דלא החמירו לענין שלא תציל על חבירתה ומש\"ה תולה בה לפי שהיא בין הכי ובין הכי היא טמאה אבל לעולם דלהחמיר מעולם לא אמר הראב\"ד דניזיל בתר עיקר הדין אלא כיון דלפי מה שהחמירו ראוי לתלות בה תולין בה כיון שהיא על כל פנים היא טמאה ומש\"ה חבירתה טהורה:
ודע שהתוס' בד\"ה תולה כתבו דמספקא ליה לר\"י אם טמא קל כגון סופרת מקצת או הכל ולא טבלה תולה בלא ספרה כלל בין בנדה בין בטמא מת ושבילי דשמעתין לא איירי אלא בטהור וטמא ע\"כ. וראיתי למרן הב\"י יו\"ד סי' ק\"צ שכתב דכשאמרו חכמים שתולה ל\"ש בין אם טהורה לגמרי או שהיא בספירת שבעה נקיים דבחזקת טהורה היא והכריח דין זה ממ\"ש הרשב\"א בת\"ה פעמים שהיא תולה בעצמה כיצד הרי שלבשה חלוק כשהיא נדה ולא בדקתו עכשיו ולבשתו בימי טהרתה או בספירת הנקיים שלה ה\"ז תולה בנדתה. וסובר מרן ז\"ל דכי היכי דבספירת שבעה נקיים תולה בעצמה בזמן נדתה ה\"נ תולה בחבירתה. ודע דאין חילוק בזה בין אם חבירתה היא נדה או זבה דלעולם כל שלא התחילה לספור שבעה נקיים תולה בה האשה שהיא בספירת שבעה נקיים ומיהו אם כולן התחילו לספור שבעה נקיים כולן טמאות וסותרות כל מה שספרו ואין לחלק בין אם האשה סתרה יותר ממה שסותרת חבירתה וזה פשוט. ודע דבהא דנסתפקו התוס' קי\"ל כהרשב\"א חדא דכתמים דרבנן ואזלינן בתר המיקל ותו דלא שבקינן ודאי של הרשב\"א משום ספיקן של התוספות ומש\"ה מרן ז\"ל לא הביא דברי התוספות הללו:
ודע שהרב בעל המפה כתב על דין זה וז\"ל וע\"ל סי' קצ\"ו דבג' ימים הראשונים של ז' נקיים אין מקילין בכתמים לתלות בדבר אחר ע\"כ. וחילוק זה דג' ימים הראשונים כתבו מרן בסי' ק\"ץ דהא אמרינן דתולין בשוק של טבחים או במכה שבגופה או בנתעסקה בציפור היינו דוקא לאחר ג' נקיים אבל בתוך ג' לא תלינן בשום דבר ומשם דן הרב בהגה\"ה דלא תלינן בנדה אלא לאחר ג' ולפ\"ז צ\"ל דהרשב\"א והתוס' מיירי דוקא לאחר ג' אבל תוך ג' לעולם תולין אך מפשט דברי הרשב\"א יראה דלא ס\"ל דיש חילוק בין ג' ימים הראשונים לאחר כן והיינו שלא הזכיר דין זה בדיני הכתמים וכ\"כ הרב בד\"מ והביאו בעל ש\"ך סימן קצ\"ו ס\"ק י\"ב. אלא שהרב בהגה\"ה כתב דלסברת החולקים על הרשב\"א דין זה אינו אלא לאחר ג' ימים ולפ\"ז הא דאמרינן דגם בעצמה תולה כשהיא בספירת שבעה נקיים היינו דוקא לאחר ג' ימים ומה שלא הגיה הרב חילוק זה בסי' ק\"צ סמ\"ד הוא משום דמרן ז\"ל לא נקט שם אלא ולבשתו בימי טהרתה דמלת בימי טהרתה מורה שהוא לאחר ספירת שבעה וכמו שנראה מדברי הרשב\"א בדין זה ואם נפשך לומר דבימי טהרתה הוא כולל אף לתוך ימי ספירתה סמך הרב על מה שהגיה בסעיף מ\"א. וראיתי להרב ש\"ך ס\"ק נ\"א שרצה לחלק בין תולה בעצמה לתולה בחבירתה דהיכא דתולה בעצמה לעולם תולה ואפי' בג' ימים הראשונים ונסתייע מדברי הרב בסי' קצ\"ו ס\"י. ומלבד שאין דמיונו עולה יפה מדברי הרב בד\"מ והביאם בעל ש\"ך בסי' קצ\"ו ס\"ק י\"ב נראה דס\"ל דאין לחלק חילוק זה שהרי כתב שם דמדברי הרשב\"א נראה דלא ס\"ל כסברת המרדכי כו' והרואה דברי הרשב\"א במקומם יראה דהרשב\"א לא מיירי אלא בתולה בעצמה אלא דמרן ז\"ל למד מזה שתולה בחברתה ואם איתא לדברי בעל ש\"ך אין להביא מדברי הרשב\"א הללו שחולק על המרדכי. אשר ע\"כ נ\"ל דהיכא דתולה בעצמה נמי הוא דוקא לאחר ג' ימים וכן הסכים בעל ש\"ך מטעמא אחרינא יע\"ש:
תו גרסינן התם בעא מיניה רבי יוחנן מרבי יהודה בר ליואי מהו לתלות כתם בכתם אליבא דרבי לא תיבעי לך השתא ומה התם דקא חזיא מגופה אמרת אינה תולה הכא דמעלמא קא אתי לכ\"ש כי תיבעי לך אליבא דרשב\"ג התם הוא דקא חזיא מגופה תליא הכא דמעלמא קא אתי לא תליא או דלמא לא שנא א\"ל אין תולין מ\"ט לפי שאין תולין. וכתבו התוס' וז\"ל אור\"י דל\"ל דבעי לתלות בסופרת ז' שלא טבלה אבל בא' פשיטא ליה דתולה. וכוונת דבריהם נראה דהיה אפשר לפרש דלעולם פשיטא דבא' תולין דאף דיש חילוק בין ראיה לכתם מ\"מ פשיטא ליה דלא מהני חילוק זה לנחותי תרי דרגי דאילו בראיה אפילו בב' תולה ואילו גבי כתם אפילו בא' אינה תולה ומש\"ה לא נסתפק מעולם בא' אלא בב' דוקא אי מדמינן כתם לראיה או לא וכתבו דפי' זה ליתא אלא אפילו בא' מיבעי ליה ומדבריהם נראה דבין בא' בין בב' נסתפק רבי יוחנן ואי לאו דברי התוספות היינו יכולים לומר דרבי יוחנן לא נסתפק אלא בא' דוקא אבל בב' פשיטא ליה דאין תולין משום דידע רבי יוחנן דיש חילוק בין ראיה לכתם אך הא מיבעיא ליה אי מהני חילוק זה לנחותי תרי דרגי וא\"כ אפילו בראשון אין תולין לרשב\"ג או דילמא דוקא חד דרגא נחתינן ולפ\"ז דוקא בשני אין תולין לרשב\"ג אבל בראשון תולין ולפי פי' זה ניחא הא דלא בעי אליבא דרבי משום דלרבי דאין תולין בב' אפילו בראיה לא נסתפק בכתם בראשון פשיטא ליה דחד דרגא מראיה לכתם נחתינן. אך מדברי התוס' נראה דאף בשני נסתפק והא דלא בעי אליבא דרבי בראשון כתבו התוס' דס\"ל לרבי יוחנן דכיון דהיכא דמגופה חזיא לא תלינן בשני שלה לרבי א\"כ לא תלינן בכתם אפילו בראשון. וכונתם מבוארת דאליבא דרבי דחזינן ליה דמחמיר פשיטא דגם בכתם יחמיר ולא יתלה בו אך לרשב\"ג דמיקל נסתפק אם מיקל גם בכתם והדין עמהם לומר דרבי יוחנן אף בשני נסתפק מדקאמר אליבא דרבי לא תיבעי לך השתא ומה התם דקא חזיא מגופה אמרת דאינה תולה הכא דמעלמא לא כ\"ש ואם איתא דבראשון דוקא מיירי ה\"ק דלרבי מק\"ו אין תולין הא בראשון מודה רבי דתולין בראיה אבל אי אמרינן דגם בב' נסתפק הק\"ו הוא ומה גבי ראיה החמיר גבי כתם לכ\"ש שיחמיר. והכריחו התוס' פי' זה ולא כדקס\"ד דבעיית רבי יוחנן לא היתה אלא בב' דוקא. משום דא\"כ מאי קאמר לקמן מ\"מ קשיא הא איכא לשנויי בין לרבי בין לרשב\"ג בראשון איירי ברייתא ע\"כ. והנה מ\"ש בין לרבי לא הבנתי כוונתם דבשלמא כרשב\"ג מצינן לאוקמה דכולה רשב\"ג היא ורישא מיירי בב' דחד דרגא נחתינן וסיפא בראשון אבל כר' לא מצינן לאוקומה דאי מודה רבי בראשון א\"כ ע\"כ אפילו חד דרגא לא נחתינן וא\"כ היכי קאמר דבב' אין תולין לרשב\"ג והא א' לרבי כמו שני לרשב\"ג והנראה אצלי דט\"ס נפל בספרים וכוונתם היא דבב' אופנים יש לפרש הברייתא דלא תיקשי לרבי יהודה האחד הוא דכולה רשב\"ג והא בראשון והא בב' א\"נ הא והא בראשון והא רשב\"ג דלרבי אין תולין משום דחד דרגא נחתינן ולרשב\"ג תולין משום דתרי דרגי לא נחתינן: עוד כתבו התוס' וז\"ל ועוד דאליבא דרבי נמי הו\"ל למיבעי בראשון כיון דלא חזיא מגופה ע\"כ ודבריהם סתומים הם אצלי דכיון דע\"כ אף כפי פירושם דבעיית רבי יוחנן היתה בין בראשון בין בב' ע\"כ מאי דלא בעי אליבא דרבי הוא משום דכיון דחזינן דמחמיר אף ברואה מכ\"ש שיחמיר בכתם א\"כ אף אם נפרש דבעיית ר\"י לא היתה אלא בב' הא דלא בעי אליבא דרבי הוא משום דחזינן ליה דמחמיר ברואה וכ\"ש שיחמיר בכתם אבל לרשב\"ג דמיקל ברואה י\"ל דמיקל אף בכתם אע\"ג דלא דמי לראיה שוב ראיתי בחידושי הלכות שנתעורר בזה ובתירוצו לא נתקררה דעתי וצ\"ע. עוד כתבו התוס' וז\"ל והא דקא משני הא והא רבי והא בראשון והא בב' הש\"ס הוא דקא מהדר לשנויי בכל ענין שיכול לתרץ ולא בשיטתיה דר\"י ע\"כ ולא ידעתי איך היה עולה על הדעת דבשיטתיה דר\"י אמרה מאחר דבגמרא אמרי מ\"מ קשיא: תו אמרינן בגמרא איתיביה אין תולין כתם בכתם השאילה חלוקה לנכרית או ליושבת על הכתם ה\"ז תולה בה הא גופא קשיא אמרת אין תולין סיפא אמרת תולין הא ל\"ק הא רבי והא רשב\"ג א\"ד הא והא רבי הא בראשון הא בשני רב אשי אמר הא והא רשב\"ג ול\"ק כאן למפרע כו' ופירש\"י כאן למפרע לענין טומאת מפרע תולין דלא מיקלקלא בהכי ולא תטמא למפרע אבל מכאן ולהבא אין תולה דמיקלקלא אפילו להבא ומאי חזית דמקלקל להך טפי מהך. ולפ\"ז מיירי בב' דוקא דאי בא' הא לא מקלקל לה אפילו להבא וכ\"כ התוס' בפירוש דבשני מיירי וא\"כ מודה רב אשי לר\"י דבשני מיהא אף דגבי ראיה תולין גבי כתם אין תולין. ומאי דאמרינן מ\"מ קשיא היינו משום דלרב אשי אף להבא תולין. וי\"ל אמאי לא קאמר רב אשי הא בראשון והא בשני וכולה רשב\"ג היא ונראה דרב אשי נראה לו שהוא דוחק לאוקומי רישא בשני וסיפא בראשון ומש\"ה מוקי כולה בשני. א\"נ דרב אשי בעי לאוקומי ברייתא ככ\"ע והא דקאמר הא והא רשב\"ג לאו דוקא אלא משום דקודם זה אמרו הא והא רבי קאמר איהו הא והא רשב\"ג והכוונה אף רשב\"ג ובטומאה דלהבא בשני כולם מודים דאין תולין אבל למפרע כולם מודים דתולין אבל אי אמרי' הא בראשון והא בשני לא אתיא כרבי משום דלרבי מאי איריא כתם אפילו ראיה אין תולין בב' אבל השתא אשמעינן דאף לרבי בשני תולה בלמפרע והתי' הא' דאמרי' הא רבי והא רשב\"ג נראה דלא מיירי בשני. דא\"כ מאי אשמעינן ברייתא דאין תולין בכתם בשני לרבי הא אפילו בראיה הס\"ל אלא מיירי בראשון וס\"ל דלעולם חד דרגא נחתינן מראיה לכתם ולא תרי דרגי ולפיכך לרבי בכתם אין תולין בא' ולרשב\"ג תולין בא' בכתם אבל בשני אף רשב\"ג מודה דאין תולין. והתוס' כתבו פי' אחר בהא דכאן למפרע כאן להבא והוא דאם בעלת הכתם הכירה כתמה ואח\"כ לבשה היא וחבירתה חלוק ונמצא בו כתם תולה בה כיון שכבר הכירה בטומאה קודם שבא הספק לשתיהן אבל אם לבשו שתיהן חלוק ונמצא בו כתם ולא נודע ממי הוא ואח\"כ לבשה חלוק ומצאה בו כתם אע\"ג שזאת ודאי טמאה היא ע\"י כתם שלה הואיל ולא נודע עד אחר שאירע בה וחבירתה הספק אינה תולה בה ע\"כ. וא\"ת מאי אתא לאשמועינן גבי כתם דאם מצאה הכתם לאחר שנולד הספק דאין תולין אטו גבי ראיה מי איכא מ\"ד שאם ראתה אח\"כ שתולה בה הא ודאי דאינו תולה בנדה או בזבה אלא בנודע שהיתה נדה או זבה בשעת שאלה וא\"כ כ\"ש גבי כתם וי\"ל דרבותא אשמעינן גבי כתם דאע\"ג דחלוק זה שנמצא בו הכתם עכשיו כבר לבשה אותו קודם שאלת החלוק אלא שלא בדקה אותו ואח\"כ חזרה ולבשה אותו החלוק לאחר שנולד הספק דסד\"א דניתלי דכתם זה כבר היה מקודם שאלת החלוק וא\"כ בשעת השאלה כבר היתה טמאה ונתלה בה קמ\"ל דלא כיון שלא נודע טומאתה עד אחר שנולד הספק בשתיהן. ומ\"מ בדברי התוס' י\"ל דנראה דקשיא דיוקא דרישא לסיפא דמתחילת דבריהם נראה דדוקא אם הכירה כתמה ואח\"כ לבשה תולה בה אבל אם לא הכירה כתמה עד לאחר שלבשה אף שהכירה קודם שלבשה חבירתה אינה תולה משמע דבעינן דתכיר כתמה קודם שתלבש היא החלוק כדי שנתלה בה ומסיפא משמע דדוקא אם לא הכירה כתמה עד לאחר שילבשו שתיהן אז הוא דאין חילוק הא אם הכירה כתמה קודם לבישת חבירתה אף שהוא לאחר לבישתה תולה בה באופן דהיכא דבשעת שאלה לא הכירה כתמה ואח\"כ לבשה חלוק אחר וראתה כתם וחזרה ולבשה המשאלת החלוק הראשון וראתה כתם יש להסתפק אם תולין ומדברי התוספות אין להכריח. אך מן הסברא נראה דכל שלא היתה טמאה בודאי בשעת שאלה לא תלינן בה אף שנודע כתמה קודם לבישת חבירתה דכיון דאותה שעה דלבישת חלוק לא היתה טמאה לא שייך לומר בה תולין הקלקלה במקולקל שהרי לא היתה מקולקלת באותה שעה:
ודע דבהא דאמרי' דתולה בנכרית או בנדה פירש\"י דמיירי דהשאילה חלוקה לנכרית או לנדה ואח\"כ לבשתו היא ומצאה עליה כתם. וכן פירש הטור דהכתם נמצא גבי הטהורה וכן פירש רבינו ז\"ל. ולחידושא נקטו כה\"ג דאע\"ג דנמצא הכתם אצלה היא טהורה וכדאמרינן בגמרא מהו דתימא ההיא דאשתכח כתם גבה תתקלקל אידך לא תתקלקל קמ\"ל. אך הרשב\"א בת\"ה כתב וז\"ל פי' כשלבשה חלוק הבדוק לה ופשטתו והשאילה להן ואח\"כ נמצא עליו דם הרי בעלת החלוק תולה בהן ע\"כ. הרי דפי' דהכתם נמצא גבי הטמאה שהיא השואלת וכשנדקדק היטב בסוגיית הגמרא נראה כוותיה דהרשב\"א דוקא דאי הטהורה היא שלבשה החלוק אחר השומרת יום ונמצא כתם גבה ולמדנו רבי דלא נימא דהטהורה טמאה דאישתכח הכתם גבה והשומרת יום טהורה דלא אישתכח הכתם גבה, א\"כ מאי איריא דנקט האי חידושא גבי שומרת יום היכא דשתיהן טהורות לגמרי. היה לו ללמדנו דשתיהן מקולקלות אע\"ג דנמצא הכתם גבי אחת מהן. ותו דמאי דוחקיה דתלמודא לומר דלפיכך דרשב\"ג משום דרבי, אימא דלגופיה איצטריך דומיא דרשב\"ג. ומיהו לזה י\"ל דרשב\"ג דקאמר תולה לא איצטריך לומר לפיכך דפשיטא דהיא מתוקנת וחבירתה מקולקלת אך רבי דקאמר אינה תולה עדיין לא למדנו דשתיהן מקולקלות ואפשר דהיא מקולקלת וחבירתה מתוקנת. אך הדקדוק הראשון במקומו עומד דאפילו בכולן טהורות לגמרי כולן מקולקלות וכ\"ש בש\"י בב' דאיתרע חזקתה קצת: אשר על כן נ\"ל דמעולם לא הוה ס\"ד לטמא את הטהורה דוקא משום דאשתכח כתם גבה דטעם זה דאשתכח כתם גבה אינו מעלה ומוריד כלל אלא הס\"ד הוא בהך שומרת יום בשני או בשביעי דנהי דרבי לא חשיב לה טמאה לתלות הקלקלה בה מיהו היכא דאשתכח הכתם גבה וכגון שלבשה הטהורה תחלה ואח\"כ השאילה לשומרת יום סד\"א כיון דאיכא תרתי לריעותא גבה חדא דהיא שומרת יום ועוד דאשתכח הכתם גבה אימא דהשואלת טמאה והמשאלת טהורה קמ\"ל דצירוף אומדנא לא מהני כלל. וא\"ת אי מיירי בנמצא הכתם גבי השומרת יום אמאי איצטריך לומר לפיכך מדקאמר אינה תולה שמעינן לה דאע\"ג דאיכא תרתי לריעותא אינה תולה וי\"ל דאי לא הוי תני לפיכך ה\"א דקאמר אינה תולה מיירי בשנמצא הכתם גבי המשאלת אבל לעולם אם נמצא הכתם גבי השואלת דתלינן בה קמ\"ל משנה יתירה דאפילו בכה\"ג שתיהן מקולקלות. הן אמת דלהרשב\"א דמיירי בתולה לא ידעתי אמאי נקט כה\"ג לישמעינן רבותא דאפילו נמצא הכתם גבי המשאלת דטהורה. ודע דאם התוס' מפרשים לשמעתין כהרשב\"א נראה דל\"ג בד\"ה כאן למפרע כו' ואח\"כ לבשה היא וחברתה אלא ה\"ג ואח\"כ לבשה היא ונמצא בה כתם כו' ולפי זה אתי שפיר דברי התוס' ולא קשיא דיוקא דרישא לדיוקא דסיפא וכמ\"ש לעיל דלפי פי' זה אף שבשעת לבישת המשאלת עדיין לא ראתה כתם השואלת כל שראתה הכתם קודם שלבשה החלוק תולה בה ולא ממעטינן אלא היכא דראתה הכתם אחר לבישת שתיהן וזה פשוט: ודע דע\"כ לא אמרינן דתולין בטמאה אלא בטמאה מחמת שראתה אבל אם לא ראתה אלא שהיא טמאה משום שמא תראה כגון עונה אחת סמוך לוסתה דקי\"ל דאסורה לבעלה ואיכא מ\"ד דאיסור זה הוא מן התורה וכמ\"ש מרן הב\"י ר\"ס קפ\"ד מ\"מ אם לבשה חלוק זה באותה עונה אינה תולה בה כיון דאין איסורה על מה שעבר אלא משום חששא דלעתיד וזה פשוט: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן דם בתולים בזמן הזה שאפילו היתה קטנה שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה דם מימיה בועל בעילת מצוה ופורש. ואם פירש קודם שיגמור כתב הרשב\"א בתשובה ח\"ג סי' ר\"ב דאינו חוזר וגומר ועיין מור\"ם בש\"ע י\"ד סי' קצ\"ג: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ולא יגע בה אפילו באצבע קטנה. * (א\"ה כתב מהרדב\"ז ז\"ל ח\"א סי' ב' דכשהם במחבואה דאין שם מי שישמשנה לכ\"ע שרי לשמשה ואפי' הוא חולי שאין בו סכנה ועיין בדברי הרב המחבר לעיל פ\"ה מהלכות יסודי התורה): " + ], + [ + "ומותר לאשה להתקשט בימי נדתה כדי שלא תתגנה על בעלה. * (א\"ה ברייתא פרק במה אשה והדוה בנדתה זקנים הראשונים אמרו כו' ועיין מ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"י מהלכות גירושין דין כ\"א): " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היה נשוי לישראלית או לגיורת כו'. כתב ה\"ה וז\"ל ויש לדקדק כיון דקי\"ל עכו\"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר כו' אפילו יהיה כדבריו הולד כשר הוא ויראה לי דנ\"מ לדידן בגר וגיורת שהיו מוחזקים בישראלים אמרו שנתגיירו בינם לבין עצמם כו'. נפקותא זאת שכתב ה\"ה לא מיתוקמא בדברי רבינו שכתב היה נשוי לישראלית וכו' ועלה סיים ואינו נאמן לפסול את הבנים. ואפשר שדעת רבינו כמ\"ש ה\"ה בפט\"ו דעכו\"ם ועבד הבא על בת ישראל דיש מי שכתב דאם ילדה בת פסולה לכהונה ועל זה כתב כאן ואינו נאמן לפסול את הבנים לענין שאם ילדה בת. ומוהרש\"ך ז\"ל בח\"א דף ל\"ו כתב בזה דברים שאינן כדאין לשומעם עיין עליו: " + ], + [], + [ + "בד\"א בא\"י ובאותם הימים כו'. כתוב בהשגות שלא ע\"ד הלכה היא זו דלדעת ר\"י בא\"י צריך להביא ראיה אבל לא בחוץ לארץ ולדעת חכמים בכ\"מ צריך להביא ראיה עכ\"ל. ראיתי מי שפירש דברי הראב\"ד דכוונתו היא לומר דאם יש לחלק בין א\"י לח\"ל היינו להחמיר בא\"י ולהקל בח\"ל ורבינו כתב חילוף הדברים ואני תמיה על ה\"ה שכתב דדין הברייתא הוא בשידוע שהיה עכו\"ם מעיקרו אבל הכא מיירי בשלא היה בחזקת עכו\"ם דא\"כ דין זה הוא סברת עצמו וא\"כ מנ\"ל לרבינו לחלק בין א\"י לח\"ל נימא דלכ\"ע נאמן וע\"ק מאי האי דכתב רבינו ואני אומר שזו מעלה ביוחסין ולפי פירוש ה\"ה אין לו טעם. ואפשר ליישב עם מ\"ש ה\"ה לקמן בפ\"כ ולזה רמז באמרו ועוד אכתוב בזה פ\"כ ודו\"ק: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [ + "עכו\"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר. כתב ה\"ה ויש מי שכתב שאם ילדה בת פסולה לכהונה. כבר כתבתי לעיל בפי\"ג שזה נמי דעת רבינו וקצת תימה בדברי ה\"ה שלא רמז מזה כלום והדבר נראה מוכרח כמו שכתבתי שם. ומ\"ש עוד ה\"ה והרמב\"ן ז\"ל העלה הדבר בספק וכתב ואם נשאה אין מוציאין מידו והולד ספק חלל * (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לקמן פי\"ט מהלכות אלו דין י'): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כגון הבא על האשה שנתקדשה ספק קידושין כו'. (א\"ה שמעתי מקשים ממ\"ש מהריק\"ו והביאו הכ\"מ לעיל פ\"י מהלכות גירושין האשה שנתקדשה ספק קידושין ונשאת תצא והולד כשר דמוקמינן לה אחזקתה והיא פנויה יע\"ש. ונ\"ל דהיינו דוקא כשנשאת לאחר דאתו קידושי ודאי ומפקעי קידושי ספק אבל הכא איירי דבא עליה בלא קידושין ועיין בדברי הרמ\"ה שהביא הטור סי' ל\"א ס\"ד ועיין בספר פ\"מ ח\"א סי' ל\"ג בשאלה וצ\"ע): " + ], + [ + "פנויה שנתעברה מזנות וכו'. בפרק עשרה יוחסין ואליבא דהר\"ן האם אינה נאמנת על בנה כי אם להכשיר אבל לפסול ולעשותו ממזר ולהתירו בממזרת לא וטעמא משום דלהכשיר טעמא דמהימנא הוא משום דמאורייתא נמי כשר דדבר תורה שתוקי כשר אבל לפוסלו ולהתירו בממזרת דמדאורייתא אסור בממזרת לא מהימנא. וחיה נאמנת לומר זה ממזר ומותר בממזרת היכא דהוחזק כאן ממזר כגון בד' נשים שילדו בבית אחד ואחת היתה אשת ממזר ולא נודע בנה מי הוא נאמנת החיה לומר זה בן הממזר. * (א\"ה עיין לקמן בפרק זה דין ל\"ב) ויש להסתפק בנאמנות האם להכשיר אם הוא מעיקר הדין או לא וכן בנאמנת החיה אף לפסול ולהתירו בממזרת אם הוא מעיקר הדין או לא. וראיתי להר\"ן ז\"ל גבי נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי וזה ממזר שכתב וז\"ל ולא מדינא אלא דהימנוה רבנן לפי שעל הרוב אי אפשר בענין אחר. שלא קרא עליו ערער שלא יצא מעורר על הולד לומר זה בנה של אשת ממזר. אבל הכא דלית ליה חזקה דכשרות שלא הוחזק אלא בעדות אשה זו ואע\"ג דהימנוה רבנן ואמרינן דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים היינו כשהדבר בענין שראוי להאמין בו עד אחד כמילתא דעבידא לאיגלויי אבל הכא אין החיה נאמנת אלא מפני שעל הרוב אי אפשר בלאו הכי הלכך כל שבא עד אחד ומכחישה אפילו לאחר שהעידה אינה נאמנת ע\"כ ומתחילת דבריו מוכח דנאמנות החיה הוא משום תקנה ולא מן הדין ואפשר היה לומר דהיינו דוקא היכא דבא לפסול ולומר דזה ממזר ולהתירו בממזרת בהך מילתא הוא דאיצטריך לתקנה דמן הדין על פיה לא היה ניתר בממזרת אך להכשיר ולומר דזה כשר אפשר דנאמנת החיה מן הדין משום דדבר תורה שתוקי כשר אך מסוף דבריו מוכח דנאמנות החיה אף להכשיר הוא מהתקנה שהרי הוקשה לו דאיך נאמן עד אחד לפוסלו שהרי הוחזק בכשר על פי עדות החיה וקי\"ל דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ותירץ דשאני הכא דנאמנות החיה אינה מן הדין אלא מפני התקנה הרי מבואר דאף להכשיר אינה נאמנת מן הדין אלא מן התקנה ולפ\"ז היה נראה דגם נאמנות האם להכשיר הוא מהתקנה אבל מן הדין לא ואין הפרש בין האם לחיה אלא לפסול דהאם אינה נאמנת לפסול משום דלא הוחזק ממזר אבל החיה נאמנת לפסול משום דהוחזק שם ממזר אבל להכשיר שתיהן נאמנות מהתקנה: אך אמנם כד מעיינינן שפיר אפשר לומר דלעולם נאמנות האם הוא מן הדין דכיון דדבר תורה שתוקי כשר הימנוה רבנן בדרבנן אך גבי חיה דהוחזק שם ממזר אי לאו משום התקנה לא תהיה נאמנת משום דע\"כ לא אמרינן דדבר תורה שתוקי כשר ומותר בבת ישראל אלא היכא דלא הוחזק שם ממזר כגון בפנויה או ארוסה שנתעברה ולא ידעינן אם עובר זה ממזר או לא בהך מילתא הוא דאמרינן דדבר תורה שתוקי כשר אבל בד' נשים שילדו בבית אחד ואחת היא אשת ממזר דבר תורה כולם אסורים בבת ישראל שהרי הוחזק שם ממזר והראיה ע\"ז שהרי רבינו ז\"ל אית ליה דכל ספק תורה הוא לקולא ויליף לה משתוקי דאמרינן דדבר תורה שתוקי כשר ואפ\"ה אית ליה דכל היכא דאיקבע איסורא מביא אשם תלוי וא\"כ ע\"כ אית לן למימר דהא דקי\"ל דשתוקי כשר הוא דוקא היכא דלא הוקבע איסורא אבל היכא דהוקבע איסורא דבר תורה שתוקי אסור וא\"כ דוקא גבי חיה דאיקבע איסורא הוצרך הר\"ן לטעמא דתקנה אבל גבי האם דלא הוקבע איסורא ודבר תורה שתוקי כשר נאמנת מן הדין וזהו שהר\"ן גבי נאמנות האם לא הביא טעם זה דתקנה. ודע דאף לסברת החולקים על רבינו ואית להו דכל ספק תורה מדאורייתא אזלינן לחומרא ושאני הכא גבי ממזר דגזירת הכתוב היא דשתוקי כשר. מ\"מ כ\"ע מודו דיש חילוק בין הוקבע איסורא ללא הוקבע שהרי קי\"ל דאין מביאין אשם תלוי אלא בחתיכה אחת משתי חתיכות משום דהוקבע איסורא אבל בחתיכה אחת ספק חלב ספק שומן אינו מביא אשם תלוי. וא\"כ אף אנו נאמר דע\"כ לא חידש הכתוב דספק ממזר כשר אלא היכא דלא הוקבע כאן ממזר אבל היכא דהוקבע לא: " + ], + [], + [], + [], + [ + "אבל האב שהוחזק. * (א\"ה עיין לעיל פט\"ו מהלכות אישות דין ד'): " + ], + [], + [ + "ארוסה שנתעברה והיא בבית אביה הרי הולד בחזקת ממזר. * (א\"ה עיין לעיל פט\"ו מהלכות אישות דין ד'): " + ], + [], + [ + "ואין העובר משתהה במעי אמו יתר על י\"ב חדש. כתב ה\"ה בפרק הערל עבד רבה תוספאה כו'. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר ז\"ל לעיל פט\"ו מהלכות אישות דין ד'): " + ], + [ + "אבל היא עצמה חוששין לה משום זונה. לא פירש רבינו אם האי דחוששין לה משום זונה אי גבי ישראל הוא או גבי כהן מיירי וכן הטור סי' ד' מסתם סתם לה. וה\"ה ז\"ל כתב וז\"ל פי' וכהן חושש לה מדין תורה וישראל אם רוצה להתרחק מן הכיעור. אבל ממ\"ש רבינו והטור חוששין לה משום זונה משמע דלגבי כהן איירי דוקא דזונה לישראל מישרא שריא. ומדברי רש\"י נראה דאישראל קאי שכתב וז\"ל אל ישא דומה שמקלקלתו לשמש עמה משנאסרה לו. ומדברי התוס' נראה דדוקא לגבי כהן חוששין שכתבו וז\"ל דומה פירוש ר\"ח שמלעיזין עליה בני אדם שהיא מזנה כדאמרינן דומה דמתא יומא ופלגא. ושוב כתבו דמ\"ש ר\"ח דומה דמתא יומא ופלגא לא הביא אלא לראיה שלשון דומה לזות שפתים ומיהו הכא לא מיירי בדומה כה\"ג דא\"כ אפילו כנס מוציא דהא פסקינן התם בפ\"ב דיבמות כרבי בקלא דלא פסיק ע\"כ. וע\"כ מוקמי האי דלא ישא דומה גבי כהן דאי איתחזק קלא אסורה מן הדין משום זונה כמו דבהאי קלא מפקינן מבעל משום זונה ה\"ה דאם נשאה מפקינן לה מיניה אבל גבי ישראל אין דבריהם מתיישבים כלל דהא זונה מותרת לישראל. ומכאן תראה דמה שהקשה הרב מהרימ\"ט באה\"ע סי' ט\"ו על דברי התוספות והניחו בצ\"ע הוי כשגגה היוצאה מלפני השליט ואגב שיטפיה לא דק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נאמנת חיה לומר. ברייתא בפרק עשרה יוחסין ואע\"ג דגבי בכור קי\"ל דאינה נאמנת חיה אלא לאלתר שלא יצאת מהבית שאני היכר דבכור דכיון שנתעלם מעיניה לא סמכו עליה שתדע ותכיר איזה יצא ראשונה לבכורה. אבל לומר שאינו נתין וכיוצא בו לעולם נאמנת כל זמן שלא קרא ערער כ\"כ הריטב\"א ז\"ל בחידושיו. וכ\"נ שהוא דעת כל הפוסקים שסתמו וכתבו כאן נאמנת חיה ולא חילקו בין לאלתר בין לאחר זמן. וראיתי להחכם בעל בית שמואל שכתב דהפרישה בח\"מ כתב דמאי דבעינן גבי בכור לאלתר משום דמיירי במכחישה כו' ולדעתי לא כיון להלכה. גם מ\"ש הפרישה בא\"ה סימן ד' דקרא ערער היינו קודם שהחיה אומרת שהוא כשר גם בזה לא צדק אלא לעולם אינה נאמנת כל זמן דאיכא ערער וכ\"כ הר\"ן בפירוש וז\"ל כל שבא עד אחד ומכחישה פי' לאחר שהעידה אינה נאמנת ע\"כ: * (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר ז\"ל לעיל בפירקין דין י\"א ומשם באר\"ה אם נאמנות החיה הוא מן הדין או מן התקנה יע\"ש) ודע דמתוך דברי ה\"ה לעיל בפירקין דין י\"א שכתב ועוד שהיא קרובה לו נראה דאם חיה זו היא קרובה לולד אינה נאמנת לומר שהוא ממזר להתירו בממזרת יע\"ש וצ\"ע: " + ] + ], + [ + [ + "פצוע דכא וכרות שפכה שנשאו בת ישראל. * (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"א מהלכות מכירה דין ד' ופט\"ו מהלכות אישות דין א'): " + ] + ], + [ + [ + "ואחד כהן העובד ואחד כ\"ג שמנוהו ועבר. * (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"ה מהלכות כלי מקדש דין ו'): " + ], + [ + "כל כהן שנשא וכו'. * (א\"ה עיי' בדברי הרב המחבר פ\"ג מהלכות עבדים דין ח'): " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "החלוצה אסורה לכהן וכו'. הא דקי\"ל דכל עובר על איסור דרבנן מכין אותו מכת מרדות אם בעבירה אחת איכא איסור תורה ואיסור דרבנן כגון אשה גרושה שנחלצה ובא עליה כהן כיון שלוקה משום גרושה אין מכין אותו מכת מרדות משום חלוצה אף שאם היתה חלוצה לבד היו מכין אותו מכת מרדות שאני הכא דאיכא מלקות דאורייתא כ\"כ התוס' רפ\"ג דמכות (דף י\"ג) ד\"ה גרושה יע\"ש * (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"ה מהלכות יסודי התורה שהביא תשובת הרא\"ם על אודות כהן שנשא חלוצה וכופין אותו שלא לגרשה וראיתי להרמ\"ז בחידושיו לפרק יום הכפורים (דף י\"ט ע\"ג) שהביא דברי הר\"ן ז\"ל דס\"ל דעל ג' עבירות שאמרו יהרג לאו דוקא אינהו דכל אביזרייהו נמי והביא ראיה מעובדא דמי שהעלה לבו טינא כו' וכתב וז\"ל וראיה זו איני מכיר דשאני התם דהחולי בא מחמת העבירה אבל אם אנסוהו לכ\"ג לבא על האלמנה דהוא איסורי לאוין מנ\"ל דיהרג ואל יעבור יע\"ש דהעלה לענין הלכה דבאיסורי לאוין יעבור ואל יהרג ועיין בתשובת הרדב\"ז סי' ב' דמחלק ג\"כ בין היכא דבא החולי מחמת העבירה ותמיה לי מהירושלמי שהביא הר\"ן פרק כל שעה ובפ' אין מעמידין שאפילו א\"ל הבא עלין סתם והביא לו מעצי אשרה ימות ואל יתרפא בהן אלמא דבאיסורי לאוין נמי אע\"ג דלא בא החולי מחמת העבירה יהרג ואל יעבור וע\"ק לי איך לא זכר דברי הרא\"ם ז\"ל שהביא הרב המחבר שם דאפילו באיסורין דרבנן הדין כך. ודע דאע\"ג דלהרמב\"ן אין מלקות מן התורה אלא בביאה גמורה מ\"מ אין ללמוד מההוא עובדא כדברי הרא\"ם דשאני התם דעיקרו מן התורה משא\"כ חלוצה והש\"ך י\"ד סי' קנ\"ז הוכיח מסוגיא זו כהרמב\"ן ודבריו צ\"ע): כהן שנשא ספק חלוצה כו'. אם לא בא דין זה מפורש באיזה מקום אפשר דיליף לה רבינו ממאי דקיימא לן שאין מוציאין אותה וכל שכן שאין הולד חלל דאם היה מחלל זרעו היינו כופין אותו להוציא שלא ירבה חללים בישראל ולא ראיתי בשום מקום ביאת היתר שיחלל זולת חלל שנשא כשרה מגזירת הכתוב דכתיב ולא יחלל זרעו מה הוא מחלל אף זרעו מחלל אבל בשאר הדברים ליכא חילול אלא בביאת איסור וראיתי לה\"ה לקמן פי\"ט מהלכות אלו דין ד' על מ\"ש רבינו כ\"ג שנשא בוגרת או מוכת עץ לא חיללה שכתב וז\"ל כבר נתבאר שאם נשא בוגרת או מוכת עץ שאין מוציאין מידו כ\"ש שאין הולד חלל ע\"כ. הרי לך מבואר דס\"ל דכל מקום שאנו אומרים שאין מוציאין מידו כ\"ש שאין הולד חלל. וראיתי להטור א\"ה סי' ז' סי\"ט שכתב וז\"ל כהן הבא על ספק גרושה או ספק חלוצה הרי זו ספק חלל והולד ספק חלל ע\"כ. ודברים אלו תמוהים בעיני ותמהני ממרן ז\"ל איך לא נתעורר בזה לכתוב דרבינו פליג עליה. שוב ראיתי למרן ז\"ל בשלחנו שהשמיט דין זה דספק חלוצה ולא כתב אלא ספק זונה או ספק גרושה ואין ספק דבכוונה מכוונת השמיט חלוקת ספק חלוצה משום דס\"ל דספק חלוצה הולד כשר אך ראיתי למור\"ם שם שהגיה או ספק חלוצה ואם כוונתו היא לחוש לסברת הטור תמהני דהא ספיקא דרבנן הוא ופשיטא דהלכה כדברי המיקל ומה גם דמסתבר טעמיה והחכם בעל ב\"ח חילק דאם נשא אותה תיקנו חז\"ל דהם כשרים כדי שלא יוציא אותה משא\"כ כשבא עליה בזנות ע\"כ. ואלו הם דברים שאין הדעת סובל אותן ובטיו\"ד סי' שע\"ג ס\"ב כתב וז\"ל חלל של דבריהם כגון שנולד מחלוצה אסור להטמא למתים ואם נולד מספק חלוצה הוי כהן גמור ע\"כ. ולא חילק שם בין נולד בנישואין לנולד ע\"י זנות וכן עיקר ולדידי ט\"ס הוא שנפל בדברי הטור והגירסא הוא ספק חללה שהיא מן התורה ואפשר שהיה כתוב ח' לבד וסבר המדפיס שהוא חלוצה וטעה בזה ועיקר הגירסא היא ספק חללה:
דע שראיתי לה\"ה לעיל בפט\"ו מהלכות אלו דין ג' על מ\"ש רבינו ז\"ל כותי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר שכתב דהרמב\"ן העלה הדבר בספק וכתב ואם נשאה אין מוציאין מידו והולד ספק חלל ע\"כ. וזה הפך ממה שכתבנו דכל מקום דקי\"ל דאין מוציאין מכ\"ש דאין הולד חלל וצ\"ל דכלל זה שכתב ה\"ה לא אמרו אלא בדבר שבודאי קי\"ל דאין מוציאין מכ\"ש דאין הולד חלל דומיא דבוגרת ומוכת עץ לכ\"ג אבל בספיקות אין כלל זה אמור אלא דאפשר דאין מוציאין והולד יהיה ספק חלל. ומ\"מ דברי הרמב\"ן ז\"ל תמוהים הם בעיני דהא למ\"ד דעכו\"ם ועבד הבא על בת ישראל דהולד פגום דבר תורה הוא דהא מק\"ו מאלמנה מייתינן לה וכדאיתא בפרק החולץ (דף מ\"ד) וכיון שנסתפק הרב הלכה כמאן הו\"ל למיזל לחומרא כדין ספק גרושה או ספק זונה שפסק רבינו דמוציא בגט וכתב ה\"ה זה פשוט דספיקא דאורייתא הוא. ואם נדחוק עצמנו דס\"ל להרמב\"ן ז\"ל דמדרבנן הוא וק\"ו לאו דוקא דהא אין מזהירים מן הדין א\"כ למה הולד ספק חלל מאי שנא מספק חלוצה שכתב רבינו דהולד כשר ועוד דאי מדרבנן היא כיון דמספקא לן אמאי לא תנשא לכתחילה לכהן כדין כל ספיקא דרבנן דאזלינן לקולא ואפילו לכתחילה וכ\"ת הרי ספק חלוצה דלכתחילה לא תנשא אף שהוא ספיקא דרבנן הא ל\"ק שהרי כמה כרכורים כרכר הרמב\"ן ליישב זה דמאי שנא ספק חלוצה משאר ספק של דבריהם דאזלינן לכתחילה לקולא וכמ\"ש ה\"ה בפ\"ח מהלכות יבום וחליצה דין ח' יע\"ש. ואותם הטעמים לא שייכי הכא. סוף דבר שדברי הרמב\"ן ז\"ל הללו שגבו ממני והדבר צריך תלמוד: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מצוה על כ\"ג וכו'. בפרק הבא על יבמתו ומכתוב זה למדנו שהבעולה אסורה לכ\"ג והיא ככל חייבי עשה. ויש להסתפק אם בעולה זו שאסר הכתוב אם היינו דוקא כשנבעלה והוציא דם דאין לה בתולים אבל אם בא עליה בהטייה ועדיין בתולותיה קיימין מהו דהא בפ\"ק דכתובות (דף ו') אמרינן דרוב בקיאין בהטייה ומוכח שם דאין מוציאין דם כלל דמש\"ה שרי בשבת ומה שהביאני לזה הוא משום דאיסור הבעולה מקרא דבתוליה נפקא דבעינן שיהיו לה בתולים וא\"כ כל שיש לה בתולים אף שנבעלה שריא לכהן מדין בעולה. עוד אני מסתפק אם בהעראה לבדה בזה נעשית בעולה או דילמא בעינן גמר ביאה ואע\"ג דבפרק הבא על יבמתו (דף נ\"ח) אמרינן דחייבי עשה נמי בהעראה חייבין משום דאתיא ביאה ביאה מ\"מ זהו לאחר שנאסרו אבל הא קא מיבעיא לי אי חשיבא בעולה מהעראה. ונראה דיש ללמוד כל זה מההיא שהביא מהר\"ר בצלאל ז\"ל בלקוטיו בפרק אלו נערות עלה ההיא דאמרי' התם (דף ל') איכא בינייהו בעולה לכ\"ג שכתב בשם הרא\"ש דמיירי שהערה בה אחר ואתיא כמ\"ד בפרק הבע\"י העראה זו הכנסת עטרה וקנס נמי משלם דאמרינן בירושלמי הערו בה עשרה בני אדם ועדיין היא בתולה כולם משלמין קנס ע\"כ הרי לך הדבר מבואר דס\"ל דבהעראה חשיבא בעולה ואסירא לכ\"ג. וכן יש להוכיח ממ\"ש שם בשם שיטה ישנה ובשם הרשב\"א ז\"ל שהביאו פי' ר\"ח דקאמר דההיא דר\"פ אלו נערות מיירי בכ\"ג שאנס בתולה גמורה ואסירא ליה משום בעולת עצמו שהקשו בביאה ראשונה נמי הויא חללה דמכי הערה בה איתסרא עליה דעשאה בעולה ובגמר ביאה משוי לה חללה ואין לו בה הויה אח\"כ ותירץ דחדא ביאה לא פלגינן שתאסור שני איסורין ע\"כ. הרי לך דס\"ל דבהעראה הויא בעולה. שוב ראיתי הדבר מפורש בפ\"ק דקידושין (דף י') דאמרינן איבעיא להו תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה נפקא מיניה וכו' ואי נמי לכ\"ג דקא קני בתולה בביאה ופירש\"י אי נמי לכ\"ג אם מותר לקדש בביאה זו אי אמרת תחילת ביאה קונה מותר ואי סוף ביאה קונה נמצאת בעולה משעת העראה שלא לשם קידושין ואסירא ליה דכתיב כי אם בתולה מעמיו יקח ע\"כ הרי הדבר ברור דמשהערה בה שויא בעולה אך הספק הראשון עדיין במקומו עומד דאפשר דבעינן השרת בתולים והשרת בתולים הוא משהערה בה וכדמוכח בפרק בן סורר (דף ע\"ג) דאמרינן משעת העראה דפגמה איפטר ליה מקטלא ממונא לא משלם עד גמר ביאה ע\"כ. ומוכח התם דלמ\"ד העראה זו הכנסת עטרה מכי הערה בה הוי השרת בתולים ומיהו מדברי התוס' שם בפרק בן סורר יש ללמוד דין זה שהרי דחו סברת רש\"י דאית ליה דאינו משלם קנס כי אם בהשרת בתולים דהא קי\"ל דאיכא קנס בבא עליה שלא כדרכה וא\"כ בנדון דידן נמי כיון דקי\"ל דאפילו נבעלה שלא כדרכה פסולה לכ\"ג א\"כ מינה דבעולה דאסירא לכ\"ג אינו תלוי בהשרת בתולים: אלא שקשה לזה מ\"ש התוס' בפרק הבא על יבמתו (דף נ\"ט) ד\"ה אלא דרצו להכריח שלא נתרבתה העראה אצל קנס דאם יש קנס בהעראה הוה ליה לשנויי כגון שלא עשה אלא נשיקה ובנשיקה אינו משיר בתולים וכדמשמע בפרק בן סורר. ודבריהם הם תמוהים לכאורה שהם דחו פירש\"י שכתב בפרק בן סורר דלמ\"ד העראה זו נשיקה דאינו חייב עליה קנס משום דליכא השרת בתולים בנשיקה וכתבו דליתא דאפילו בנשיקה חייב קנס דהא בשלא כדרכה חייב קנס. וא\"כ גבי בעולה לכ\"ג למ\"ד דהעראה זו נשיקה מכי הערה בה איתסרא ליה משום בעולה אע\"ג דליכא השרת בתולים דומיא דנבעלה שלא כדרכה דחשיבא בעולה אע\"ג דליכא השרת בתולים. וא\"כ לא ה\"מ לאוקמי כגון שלא עשה אלא נשיקה דאכתי אסורה לו משום בעולה. וכבר ראיתי להחכם בעל חידושי הלכות שנתעורר בזה אך בתירוץ הקושיא כתב דברים שאינם מובנים אצלי. והנכון דגבי כ\"ג פשיטא דאינו חייב על הבעולה בנשיקה משום דאי הוה אסר קרא הבעולה לכ\"ג בפירוש והוה כתיב שלא יקח בעולה הו\"א דלמאן דאמר דנשיקה חשיבא ביאה ה\"ה הכא דהא איתרבו כל איסורי ביאה להעראה. אבל כיון שלא בא איסורו כי אם מכלל עשה דבתולה יקח ולא בעולה לא ממעטינן אלא בעולה דוקא שאינה בתולה. ואע\"ג דשלא כדרכה נמי חשיבא בעולה אף שהיא בתולה התם גזירת הכתוב היא מדכתיב בבתוליה ואי לאו קרא היינו אומרים דנבעלה שלא כדרכה מותרת משום דאכתי בתולה היא ולא היינו מרבים אותה מקרא דמשכבי אשה כיון שאין איסורו בא כי אם מכלל עשה דבתולה אבל הכא גבי קנס כי כתב רחמנא בתולה הוא למעט שאם לא היתה בתולה שאינו משלם קנס ולא ממעטינן אלא בעולה שאינה בתולה אבל נבעלה שלא כדרכה יש לה קנס וכדאמרינן בפ\"ק דקידושין (דף י') מודה רבי לענין קנס דכולהו משלמי וחשיבא בתולה ודוקא גבי נערה המאורסה מיעט היכא דנבעלה שלא כדרכה שאם בא עליה אח\"כ אחר שהוא בחנק משום דכתיב ומת וגו' לבדו וכדאיתא התם. אבל גבי האונס לא כתיב אלא שכיבה סתמית. וע\"ז הקשו דכיון דכתיב שכיבה סתמית אימא דהיא כשאר ביאות האמורות בתורה. ולמ\"ד דנשיקה חשיבא ביאה ה\"נ חשיבא ביאה. והביאו ראיה לזה דלא בעינן הכא ביאה המשרת בתולים מדאמרינן דאביאה שלא כדרכה חייב עליה קנס. וכתבו עוד דגבי קנס לא נתרבתה העראה ואינו חייב אפילו בהכנסת עטרה אלא בגמר ביאה ולא מטעמא דרש\"י דהא אפילו הכנסת עטרה ממעטינן מקנס אלא משום דלכל העריות איצטריך קרא לרבות אותם להעראה והכא גבי קנס ליכא ריבויא ולזה כתבו דמסתברא דלא נתרבה העראה גבי קנס מדלא מוקמינן לההיא ברייתא כמ\"ד העראה זו נשיקה והערה בה בנשיקה וחייב עליה קנס ולא אסירא משום בעולה משום דבנשיקה אינו משיר בתולים ואנן לא ממעטינן אלא בעולה שאינה בתולה. וראיתי להתוספות שבסוף דבריהם דחו פירוש זה וז\"ל אבל קשה אי לא מיחייבי קנס בהעראה א\"כ מאי פריך בבן סורר הניחא למאן דאמר העראה זו נשיקה אלא למאן דאמר העראה זו הכנסת עטרה מאי איכא למימר הא לדידיה נמי א\"ש דהא לא מיחייבי קנס בהכנסת עטרה אלא בגמר ביאה ממש ע\"כ. ולא ידעתי אמאי לא הקשו קושיא זו לר\"ת וריב\"א דמה הקשו בגמרא דלמאן דאמר הכנסת עטרה מא\"ל דהא לדידיה נמי אתי שפיר דכי היכי דלמאן דאמר דהעראה היא נשיקה אינו משלם על הנשיקה משום דניתן להצילו בנפשו ה\"נ למ\"ד זו הכנסת עטרה אינו משלם קנס על הכנסת עטרה משום דניתן להצילו בנפשו. וראיתי מה שיישב לזה בעל חידושי הלכות ז\"ל ולא נכנסו דבריו באזני ובמקום אחר הארכתי בזה * (א\"ה חבל על דאבדין):
נחזור לעניננו דנראה דאף למ\"ד דהעראה זו נשיקה גבי כ\"ג לא איתסרא ליה משום נשיקה דעדיין בתולה היא ומ\"מ נראה דבהכנסת עטרה אסירא ליה משום בעולה ואע\"ג שהיא עדיין בתולה משום דלא ממעטינן אלא בעילה שאינה משרת בתולים וכגון נשיקה אבל הכנסת עטרה שהיא משרת בתולים אף שזה היה בקי בהטיה ולא השיר אסירא לכ\"ג ושפיר ממעטינן לה מבתולה. ונראה דאף רש\"י ז\"ל דאית ליה לגבי קנס אינו משלם קנס אלא בהשרת בתולים לאו למימרא דבעינן ממש השרת בתולים אלא דבעינן בעילה הראויה להשרת בתולים ולאפוקי נשיקה אבל לעולם דעל הכנסת עטרה חייב קנס אף שלא השיר בתולים כיון שהיא ביאה הראויה להשרת בתולים שלא ראיתי בשום מקום שיתלו חיוב הקנס בהשרת בתולים. וקצת ראיה יש לזה מההיא דאמרינן בפרק אלו נערות (דף ל\"ב) אמר עולא לא קשיא כאן באחותו נערה כאן באחותו בוגרת ואימא אידי ואידי באחותו נערה ומתני' דמכות דלוקה מיירי בדליכא השרת בתולים דאינו חייב קנס וכ\"ת לדידן נמי תיקשי דלוקמה למתניתין דמכות בנשיקה דליכא חיוב קנס אליבא דרש\"י הא לא קשיא משום דלא ניחא ליה לאוקמי מתניתין דמכות דלא כהלכתא דהא קי\"ל דאינו לוקה אלא על הכ\"ע וכ\"ת משום דהוי מילתא דלא שכיחא כיון דבא בהכנסת עטרה כדמוכח ר\"פ תינוקת (דף ס\"ד) דאמרינן שאני שמואל דרב גובריה הא ליתא שהרי הכריחו התוס' שם ובפ\"ק דכתובות דשמואל מה שהיה בקי הוא אפילו בגמר ביאה שמתעברת אבל תחלת ביאה רוב בקיאים בהטיה וא\"כ אם איתא דליכא קנס כי אם בהשרת בתולים לוקמה למתני' דמכות בדליכא השרת בתולים ומ\"מ אף דנימא דגבי קנס מיחייב בביאה הראויה להשרת בתולים אף שלא השיר עדיין אין ללמוד מזה לבעולה לכ\"ג דאפשר דכל שבתולותיה קיימים אף שנבעלה בתולה היא. וקצת ראיה לזה מההיא דאמרינן בירושלמי שכתבנו לעיל דקאמר הערו בה עשרה בני אדם ועדיין היא בתולה כולם משלמים קנס ופשטא דלישנא משמע שבאו עליה כדרכה ואפ\"ה כיון דליכא השרת בתולים עדיין חשיבא בתולה ויש לה קנס וא\"כ ה\"נ גבי כ\"ג כל שהיא בתולה אף שהערו בה אחרים שריא לכהן. ואם לא היו כי אם דברי הירושלמי הללו לא הוה קשיא לי ולא מידי דהייתי אומר דהירושלמי ס\"ל כמ\"ד העראה זו נשיקה וס\"ל דגבי חיובא דקנסא נתרבתה העראה כגמר ביאה ומש\"ה אם הערו בה עשרה בנשיקה כולם חייבים שהרי בתולה היא אבל לעולם שאם נבעלת בהכ\"ע שוב אין לה קנס אעפ\"י שהיא בתולה עדיין כיון שנבעלה בעולה הראויה להשרת בתולים: אך הרא\"ש ז\"ל דמוקי לההיא דר\"פ אלו נערות בשהערה בה אחר בהכ\"ע ומביא ראיה מזה הירושלמי נראה דס\"ל דהירושלמי מיירי אף בהעראה דהכ\"ע אלא שהיא עדיין בתולה. ומ\"מ דברי הרא\"ש נפלאו ממני דאיך כתב דמיירי בשהערה בה אחר כו' דכי היכי דכתיב גבי קנס בתולה הכי כתיב גבי כ\"ג ואם בהעראה זו אמרת דעדיין בתולה היא וחייב עליה קנס א\"כ לגבי כ\"ג אמאי אסירא הא בתולה היא. ואין ספק אצלי דרש\"י ז\"ל דאוקמה לההיא דריש פרק אלו נערות בשנבעלה שלא כדרכה ולא אוקמה בשהערה בה אחר הוא משום דלא אשכח פתרי להך אוקימתא דאם העראה זו אינו פוטר אותו מן הקנס משום דעדיין בתולה היא א\"כ גבי כ\"ג נמי שריא ליה משום דעדיין בתולה היא ומש\"ה אוקמה בשנבעלה שלא כדרכה דלגבי קנס חייב משום דבתולה היא ולגבי כ\"ג אסירא מגזירת הכתוב דכתיב בבתוליה: ועוד אני תמיה על הרא\"ש ז\"ל דאם איתא דגבי קנס אף שנבעלה בהכ\"ע כל שלא היה שם השרת בתולים עדיין יש לה קנס אם בא עליה אחר משום דעדיין בתולה היא. א\"כ מהו זה שהקשו בגמרא בפ\"ק דקידושין (דף ט') א\"כ נערה המאורסה דאמר רחמנא בסקילה היכי משכחת לה אי דאקדיש והדר בעל בעולה היא ואוקמוה בבא עליה שלא כדרכה. ומאי דוחקיה אימא שבא עליה כדרכה אלא שלא היה השרת בתולים ומש\"ה היא בסקילה דעדיין בתולה היא. וכ\"ת דבעל עושה אותה בעולה אף שלא היה שם השרת בתולים. אף דנימא הכי אכתי קשה דהא אביי הוא שחידש חילוק זה אבל בתחילה לא היו יודעים חילוק זה דהא אוקמוה בשלא כדרכה. וע\"ק בההיא דאיפליגו התם רבי וחכמים בבאו עליה עשרה בני אדם כו' ופירש\"י דמיירי בבאו שלא כדרכה אמאי נקטו פלוגתייהו בכה\"ג ולא איפליגו בבאו עליה עשרה בהעראה ולא היה שם השרת בתולים. ופשטא דסוגיא מוכח דפלוגתייהו הוי בבאו עליה שלא כדרכה. וכ\"ת דטעמא דלא אוקמוה לנערה המאורסה דבסקילה בהערה בה וכן מה שלא נחלקו בזה רבי וחכמים הוא משום דהתם (בדף י') אמרי' איבעיא להו תחילת ביאה קונה או סוף ביאה ואמר אמימר כל הבועל דעתו על גמר ביאה והרי\"ף ז\"ל אית ליה דביאה דקיחה דקידושין בעינן ג\"ב וכיון דבעינן ג\"ב הוא דבר זר שלא יהיה שם השרת בתולים ושאני שמואל דרב גובריה וכמש\"ל. הא ליתא דהא הרא\"ש ז\"ל בפרק הבא על יבמתו דחה דברי הרי\"ף וכתב דכל שהערה ופירש קנה בהעראה יע\"ש. וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה דאמאי לא אוקמוה כשקידש אותה בהעראה ולא היה שם השרת בתולים ומש\"ה היא בסקילה וכן בפרק בן סורר דאוקמה רב חסדא למתני' דאלו נערות בבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כו' אמאי לא אוקמה בבא עליה בתחילה בהעראה ולא היה שם השרת בתולים. וכ\"ת לדידן נמי תיקשי דאמאי לא אוקמה כשבא עליה בתחילה בנשיקה דכבר אפגימא ואין מצילין אותה בנפשו וכדאמרינן התם משעת העראה דפגמה איפטר ליה מקטלא והתם בהעראה דנשיקה מיירי וכדאיתא התם. הא ל\"ק כלל משום דע\"כ לא אמרינן דנשיקה חשיבא פגימה ואין מצילין אותה בנפשו אלא למ\"ד דהעראה זו נשיקה דכיון דעשה בה מעשה דבעלמא חשיב ביאה כבר נפגמה ושוב אין מצילין אותה בנפשו אבל למ\"ד דהעראה זו הכ\"ע פשיטא דמשום נשיקה לא נפגמה ומצילין אותה בנפשו ורודפין אותו עד חרמה. אבל להרא\"ש ז\"ל קשה דאמאי לא אוקמה בשהערה בה בהכנסת עטרה דכבר נפגמה ושוב בא עליה ומשלם קנס דעדיין בתולה היא. ואוקימתא זו היא ממש ההיא דר\"פ אלו נערות דקאמר איכא בינייהו בעולה לכ\"ג דאוקמה הרא\"ש בשהערה בה אחר. סוף דבר חזרתי על כל הצדדין ולא מצאתי מקום ליישב וכעת דבריו צריכים אצלי תלמוד: ומ\"מ לענין הספק שנסתפקנו גבי כ\"ג אם מוזהר על הבעולה אף שלא היה שם השרת בתולים בזה הרא\"ש דעת שפתיו ברור מללו דס\"ל דכל שנבעלה בעולה הראויה להשרת בתולים אף שלא היה שם השרת בתולים חשיבא בעולה ואסירא לכהן וזה פשוט בדבריו. אך את זו אדרוש ההיא דאמרי' בפ\"ב דחגיגה (דף י\"ד) שאלו לבן זומא בתולה שעיברה מהו לכ\"ג מי חיישי' לדשמואל א\"ד דשמואל לא שכיח והשיב להם דשמואל לא שכיח. מוכח דאם היה שכיח דשמואל הוה שריא לכ\"ג אף שנבעלה בעילה גמורה כל שלא היה שם השרת בתולים והנך רואה כמה רחקו דברי בן זומא ממ\"ש דלדידיה אפילו בגמר ביאה שריא לכהן כל שלא היה שם השרת בתולים ולדידן כל שנבעלה בהכנסה עטרה אסורה לכהן אף שלא היה שם השרת בתולים מאחר שנבעלה בעילה הראויה להשרת בתולים:
הן אמת שדין זה של בן זומא לא ראיתי לשום אחד מהמחברים שהביאוהו והנראה אצלי דס\"ל להפוסקים שדברי בן זומא הללו הם דלא כהלכתא. והנה אפי' בנבעלה שלא כדרכה קי\"ל דחשיבא בעולה ואסורה לכהן. ואפשר דבן זומא פליג בהא וס\"ל דנבעלה שלא כדרכה לא אסירא לכ\"ג ומחלוקת תנאים הוא בפרק הבא על יבמתו ואין ספק דלדידן דקי\"ל דאפילו שלא כדרכה חשיבא בעולה פשיטא דאין הדבר תלוי בהשרת בתולים. ואף שהוא דבר פשוט ואין צורך בזה לראיה מ\"מ ראיתי להביא ראיה מההיא דאמרינן בפרק בן סורר (דף ע\"ג) ממונא לא משלם עד גמר ביאה והתוס' שם ד\"ה ממונא דחו דברי רש\"י שפירש דבאונס אינו חייב קנס כי אם על השרת בתולים מדקי\"ל דאם בא עליה שלא כדרכה חייב קנס יע\"ש וגדולה מזו כתב ר\"ת בפ\"ק דקידושין (דף י') עלה דההיא דאיבעיא לן אי תחלת ביאה קונה דאפילו בלא הכ\"ע כי אם בנשיקה חשיבא בעולה ואסירא לכהן. אלא שהרמב\"ן והרשב\"א חלקו עליו בזה ומ\"מ מדברי כולם יש ללמוד דאין הדבר תלוי בהשרת בתולים * (א\"ה עיין לעיל פט\"ו מהלכות אישות דין ד' מ\"ש הרב המחבר ז\"ל בדברי בן זומא הללו יע\"ש):
הכלל העולה ממ\"ש לענין הלכה נ\"ל שהוא כך דבין בנערה המאורסה בין גבי אונס ומפתה וגבי כהן גדול דכתיב בכולהו בתולה אם נבעלו בנשיקה לא נשתנה שמם מעליהם ועדיין בתולה היא לכל פרטי הדינים דשייכי בהו אפי' למ\"ד בעלמא דהעראה זו נשיקה ואם נבעלו בהכ\"ע שהיא ביאה הראויה להשרת בתולים אף שלא היה שם השרת בתולים תו לא חשיבא בתולה והרי היא כבעולה בלא בתולים: והיכא דאנס או פתה אם משלם קנס בהעראה בזה יש מחלוקת לדעת ר\"ת וריב\"א ז\"ל למ\"ד בעלמא דהעראה זו היא נשיקה ה\"נ משלם קנס על הנשיקה ולמ\"ד בעלמא הכנסת עטרה ה\"נ הכנסת עטרה. ולדעת רש\"י אפילו למ\"ד דהעראה זו היא נשיקה אינו משלם קנס על הנשיקה כי אם על הכנסת עטרה שהיא ביאה הראויה להשרת בתולים. ולדעת י\"מ שהביאו התוס' בסנהדרין וביבמות לעולם אינו משלם קנס כי אם על גמר ביאה דוקא דלא נתרבה העראה אצל קנס. ובסברא זו חלוקים הם עליה כל גדולי ישראל רש\"י והתוס' והרא\"ש והירושלמי נמי הויא תיובתיה:
והיכא דנבעלו שלא כדרכן אם עדיין מיקרו בתולה. הנה לענין קנס הדבר מבואר בפרק בן סורר דמשלם קנס דעדיין בתולה היא. ולגבי נערה המאורסה אף שבתולה היא ובתולה שמה מ\"מ ס\"ל לרבי דאינה בסקילה מגזירת הכתוב דכתיב ומת וגו' לבדו. ואני מסתפק בסברת רבי הלזו אם מאי דפליג הוא היכא דנבעלה אחר שנתארסה ובאו עליה שנים שלא כדרכה דהשני בחנק אף שהיא בתולה מגזירת הכתוב אבל אם נבעלה שלא כדרכה קודם שנתארסה ושוב נתארסה אפשר דמודה רבי דהבא עליה בסקילה שהרי בתולה היא ומיעוטא דלבדו לא שייך הכא. ואפשר דכיון דגלי קרא ואמר לבדו למעט שאם באו עליה עשרה הראשון דוקא הוא בסקילה גלה לנו הכתוב דגבי נערה המאורסה כל שנבעלה אפילו שלא כדרכה תו לא מיקריא בתולה. וא\"כ אפילו נבעלה קודם שנתארסה שלא כדרכה ואח\"כ נתארסה הבא עליה הוא בחנק. ולגבי כ\"ג הוא מחלוקת תנאים ואיכא מ\"ד דאפי' נבעלה שלא כדרכה אסורה משום בעולה מגזירת הכתוב דכתיב בבתוליה: והיכא דאנס אשה או פתה ובא עליה שלא כדרכה דעת רבינו הוא שאינו משלם קנס על ביאה שלא כדרכה וכבר חלקו עליו הראשונים ז\"ל וכמ\"ש הרא\"ש בפרק אלו נערות. ומצאתי קצת סמך לזה לסברת רבינו מההיא דאמרינן בפרק בן סורר (דף ע\"ג) א\"ר חסדא כגון שבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה. והנה לסברת האומרים דאפי' אביאה שלא כדרכה חייב קנס למה נקט וחזר ובא עליה כדרכה אפילו שלא כדרכה נמי ולא הול\"ל אלא וחזר ובא עליה והיה כולל כל מין ביאה שתהיה וכבר נרגשו מזה התוס' בפרק הבא על יבמתו וכתבו דלאו דוקא יע\"ש. ועוד אנופף ידי בסברת רבינו הלזו במקום אחר. (עיין פי\"ח מהלכות אלו דין ב' ד\"ה ועתה ועיין בהר\"ן ר\"פ אלו נערות ועיין בחידושי הרב מוהר\"ר בצלאל בפרק אלו נערות עלה ההיא דאמרינן שם (דף מ') אלא א\"ר זירא אילו באו עליה שנים אחד כדרכה ואחד שלא כדרכה יאמרו בעל שלימה חמשים בעל פגומה חמשים וכו' שהאריך בזה אם בביאה שלא כדרכה מיחייב קנס יע\"ש): ואינו נושא שתי נשים לעולם שנאמר אשה אחת ולא שתים. * (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר בפ\"ג מהלכות עבדים דין י\"א. ומ\"ש ה\"ה דהא השתא לא הוה סבר למידק וכו' עיין מ\"ש הרב המחבר לקמן בפירקין דין י\"ז בד\"ה ודע דאף שרבינו): " + ], + [ + "כהן גדול לא ישא מוכת עץ אע\"פ שלא נבעלה. נ\"ב כאן חסר לשון וכצ\"ל נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה (א\"ה כבר נתקן כראוי): " + ], + [ + "כהן גדול שנשא בעולה אינו לוקה אבל מוציא בגט כו'. דין זה הוא בפ\"ו דיבמות (דף נ\"ט) ת\"ר אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי אנוסת חבירו ומפותת חבירו לא ישא ואם נשא ראב\"י אומר הולד חלל וחכ\"א הולד כשר. ואמרינן התם אם נשא נשוי א\"ר הונא אמר רב ומוציא בגט ואלא הא דקתני ואם נשא נשוי א\"ר אחא בר יעקב לומר שאינו משלם קנס במפותה והקשו לזה ממאי דא\"ר גופיה בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשוי אלמא סופה להיות בוגרת תחתיו סופה להיות מוכת עץ תחתיו ה\"נ סופה להיות בעולה תחתיו קשיא ע\"כ. ויש לחקור אי לראב\"י דאית ליה דבאנוסת חבירו הולד חלל אם גם באנוסת עצמו הולד חלל ומה שנחלקו באנוסת חבירו הוא להודיעך כחן דחכמים דאפילו באנוסת חבירו ס\"ל דאין הולד חלל משום דאין חלל מחייבי עשה. או דילמא דאף ראב\"י מודה דבאנוסת עצמו אין הולד חלל דאע\"ג דאית ליה דיש חלל מחייבי עשה אהני טעם זה דסופה להיות בעולה תחתיו שיהיה הולד כשר. והנה אי אמרינן דלראב\"י אף באנוסת עצמו ס\"ל דהולד חלל יש לתמוה דאיך הקשו עליה דרב דאמאי קאמר דמוציא בגט וכי היתכן דכיון דהולד חלל ע\"כ היא נתחללה וא\"כ הרי הוא מוזהר עליה בלאו דחללה ואיך יתכן שלא נכוף אותו להוציא והלא הנושא את החללה פשיטא שמכין אותו עד שתצא נפשו עד שיוציא ומה הקשו לו מבוגרת ומוכת עץ ואמרו ה\"נ סופה להיות בעולה תחתיו מי דמי נהי דנעשית בעולה תחתיו מ\"מ אינה מתחללת תחתיו תאמר הכא דנעשית חללה. ובוגרת ומוכת עץ שאני דאינה נעשית חללה. ואדרבא יש לתמוה על רב שבא ללמדנו דמוציא בגט וכי לזו אנו צריכין והלא דבר פשוט הוא שכל חייבי לאוין כופין אותו להוציא. אשר ע\"כ מוכרחים אנו לומר א' משני פנים. או דרב ס\"ל דאפילו ראב\"י מודה בבעולת עצמו דהולד כשר ואפ\"ה ס\"ל דכיון דנשא באיסור מוציא בגט ולזה הקשו לו מבוגרת ומוכת עץ או שנאמר דס\"ל דרישא דברייתא חכמים היא דאית להו דלעולם אין הולד חלל ורצה לפרש דברי חכמים לומר דמ\"ש חכמים ואם נשא נשוי אין כוונתם כפשטן של דברים אלא דמוציא בגט אף שאין הולד חלל ואע\"ג דהלכתא כראב\"י דקי\"ל משנת ראב\"י קב ונקי מ\"מ רצה לפרש דברי חכמים כי היכי דלא ליהוי כהלכתא בלא טעמא. ועוד דלפי פירושו שאמר שאינו משלם קנס במפותה הויא רישא דברייתא ככ\"ע ואשמועי' הלכתא רבתא דנישואין דאיסור פוטרין מן הקנס. והנה רבינו לקמן בפי\"ט מהלכות אלו דין ג' כתב וז\"ל וכ\"ג שבא עליהן או על האלמנה או שנשא בעולה הרי אלו נתחללו לעולם ואם הוליד ממנה בן בין זה שחיללה בין כהן אחר הולד חלל ע\"כ. ומסתמיות דבריו מוכח דס\"ל דאף בבעולת עצמו הולד חלל וכן מ\"ש רבינו כאן כ\"ג שנשא בעולה דמוציא בגט מיירי בכל גוונא שהרי שם בעולה שייך בין לבעולת עצמו בין לבעולת אחרים וטעמא דמוציא בגט משום דהיא מתחללת בביאתו ומש\"ה אינו רשאי לקיימה. ומ\"ש אח\"כ אנס נערה בתולה כו' התם דין אחר רצה ללמדנו ולא שייך אלא בנערה ולא בבוגרת דהא דקי\"ל דהאונס את הנערה איכא חיובא עלי' דולו תהיה לאשה וסד\"א כי היכי דאם אירס את הבעולה ואח\"כ נתמנה להיות כ\"ג דיכנוס ה\"ה אם אנס את הבתולה ואח\"כ נתמנה להיות כ\"ג שיכנוס דכיון דאיכא גזירת הכתוב שישאנה הו\"ל כאילו קידשה קמ\"ל דלא דדוקא אם קידש כונסה אבל כל שלא קידש אינו כונסה. וראיתי לה\"ה ז\"ל שהביא דברי רב וכתב ופסקו כן בהלכות ואע\"ג דסלקא בקשיא. ואני תמיה דמאחר דרבינו פסק דהולד חלל פשיטא דמוציא בגט וא\"כ בדין זה שפסק רבינו לא סלקא בקשיא וכי היתכן דהתלמוד דהקשה לרב דס\"ל דאף שהיא חללה יקיימנה ויעמוד כל ימיו באיסור חללה זו אין הדעת סובלתו. ואפשר לומר דה\"ה סובר דבהא פליגי סתמא דתלמודא עם רב דרב ראה לברייתא דקתני ואם נשא נשוי ואמר אל יעלה בדעתך דמבעילת עצמו אינה מתחללת ולפי זה תהיה סובר דהא דאם נשא נשוי הוא כפשוטו. זה אינו אלא דמוציא בגט משום דמתחללת והך רישא ראב\"י היא ומה שנחלקו באנוסת אחרים הוא להודיעך כחן דחכמים. וע\"ז הקשו דמנ\"ל לרב דבעולת עצמו מתחללת אימא דאינה מתחללת וראיה לזה מבוגרת ומוכת עץ דקי\"ל דאם נשא נשוי וע\"כ אינה מתחללת דאם היתה מתחללת פשיטא שהיה מוציא אלא ודאי דאינה מתחללת בביאה אף שהיא איסור כהונה משום דסופה להיות בוגרת תחתיו וסופה להיות מוכת עץ תחתיו ה\"נ גבי בעולת עצמו נימא דלא תתחלל משום דסופה להיות בעולה תחתיו. ומש\"ה כתב ה\"ה דרבינו פסק כרב דמוציא בגט מטעמא דמתחללת ואע\"ג דסלקא בקשיא דס\"ל דאינה מתחללת ואינו מוציא בגט זה נ\"ל ליישב דברי ה\"ה. אך מה שסיים דבריו ואמר וכ\"ש בעולת אדם אחר וכן דעת רבינו כמו שיתבאר לא יכולתי להלום דבריו בזה במ\"ש וכ\"ש בעולת אדם אחר דכיון דבכולם נתחללה מה יתרון לזו מזו וכן מ\"ש וכן דעת רבינו כמו שיתבאר לא ידעתי לאיזה דבר כיון במ\"ש וכן דעת רבינו גם לא ידעתי היכן נתבאר וצ\"ע:
ודע שהרי\"ף ז\"ל הביא סברת רב והשמיט קושיית הש\"ס מוכח דס\"ל דהלכתא כרב. ולא ידעתי למה כתב דינים אלו שהרי אין דרכו להביא הדינים שאינן נוהגין ואילו היה מביא אוקימתא דרב דאמר דמאי דתניא ואם נשא נשוי הוא לומר דאינו משלם קנס הוה ניחא דהא יש ללמוד מכאן לכל מפתה שנשא אחת מנשים האסורות שנפטר מהקנס וכמ\"ש לעיל * (א\"ה תמצאנו בפ\"א מהלכות נערה בתולה דין ג' יע\"ש). ואע\"פ שקנס בעינן סמוכים ואינו נגבה בבבל מ\"מ הרי\"ף לא נמנע מלכתוב דיני קנסות כמבואר ובפרק אלו נערות כתב דיני אונס. אך אוקימתא זו השמיטה ולא ידעתי למה: ודע דמה שכתבנו דאליבא דרבינו אין שום חילוק בין אנוסת עצמו לאנוסת אחרים דבכולם מוציא בגט והולד חלל אין הכל מודים בזה שהרי התוס' ר\"פ אלו נערות (דף ל') אההיא דאמרינן איכא בינייהו בעולה לכ\"ג כתבו וז\"ל ר\"ח פירש דהכא מיירי בכ\"ג שאנס בתולה גמורה ולא חשיבא ראויה לקיימה אע\"ג דאמרינן בהבא על יבמתו אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי מ\"מ כיון דלכתחילה לא ישא לא חשיבא ראויה לקיימה ע\"כ נראה דס\"ל דלא קי\"ל כרב דאמר ומוציא בגט משום דאסיקו ליה בקשיא ומש\"ה הוכרחו לומר כיון דלכתחילה לא ישא לא חשיבא ראויה לקיימה. ומיהו עדיין יש לדחות דהתוס' כאן רצו ליישב הסוגיא כפי כל הצדדין דאפילו למ\"ד אם נשא נשוי א\"ש ולעולם אפשר דלענין הלכה לא פליגי וס\"ל דהלכתא כרב כיון דלא אסיקו בתיובתא. ויש לנו רבות בתלמוד דאסיקו בקשיא והלכתא כותי'. והריטב\"א ז\"ל בחידושיו פרק לא יחפור כתב בשם רב אחד מרבני פרובינציא שהיה מתרץ כל מה שעלה בתלמוד בקשיא. ודע שכבר כתבתי לעיל דאת\"ל דהתוספות ס\"ל דלקושטא דמלתא אם נשא נשוי פשיטא דאין הולד חלל דלא יתכן שתהא היא מתחללת ונניח אותו לעמוד באיסור כל ימיו. וה\"ה לקמן פי\"ט מהלכות אלו דין ד' כתב וז\"ל וכבר נתבאר שאם נשא בוגרת או מוכת עץ שאין מוציאין מידו וכ\"ש שאין הולד חלל ע\"כ. הרי לך מבואר דבאמרנו שאין מוציאין מידו ע\"כ שאין הולד חלל. * (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל בפירקין דין ז' מ\"ש עוד בזה): וראיתי בלקוטי מהר\"ר בצלאל עלה דהך דבעולה לכ\"ג שכתב בשם הרמב\"ן שדחה פירש\"י והביא דברי ר\"ח שפירש דמיירי בבתולה שבא עליה כ\"ג ומכאן ואילך בעולה היא וקיימא עליה באיסור עשה והא דתניא התם ביבמות אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי הא אוקימנא התם בגמרא ומוציאה בגט והא דקתני ואם נשא נשוי לומר שאינו משלם קנס במפותה והא דתניא אידך אנוסת חבירו ומפותת חבירו ואם נשא ראב\"י אומר הולד חלל ומפרש טעמיה משום דיש חלל מחייבי עשה ולא קתני באנוסת עצמו שהולד חלל לאו משום דליכא איסור עשה אלא משום דסופה להיות בעולה תחתיו אין הולד חלל והיא עצמה אינה מתחללת שאינה דומה לאלמנה לכ\"ג עכ\"ל. והנה הרמב\"ן פליג על רבינו בחדא דהיינו דלהרמב\"ן ליכא חלל מבעולת עצמו ומיהו מודה לרבינו ז\"ל דאם כנס מוציא וכ\"כ ג\"כ בשם הרא\"ה דמבעולת עצמו ליכא חלל ואפ\"ה מוציא בגט וכ\"כ שם הרשב\"א ובשם הרא\"ש כתב כדברי התוס' דאם כנס אינו מוציא ואפ\"ה כיון דלכתחילה לא ישא לא חשיבא ראויה לקיימה וממ\"ש שם בשם שיטה ישנה מוכח דאית ליה כסברת רבינו דגם מבעולת עצמו איכא חלל: והתוס' כאן ביבמות עלה דהך דרב דאינו משלם קנס במפותה כתבו וז\"ל ועוד נראה דהא דא\"ר מוציא בגט היינו מדרבנן ולהכי נקט פלוגתא דראב\"י באנוסת חבירו דבאנוסת עצמו מודה דלא הוה חלל ומיהו מצינן למימר דנקט אנוסת חבירו להודיעך כחן דרבנן דמכשרו ע\"כ. ונראה דמ\"ש ומיהו כו' לא הוי כפי קושיית הגמרא דהיו ר\"ל דה\"נ אם נשא נשוי דהא פשיטא דלדעתם אין הולד חלל מבעולת עצמו וכמו שכתבנו. אלא שהתוס' ר\"ל דאף אליבא דרב דאמר מוציא בגט ע\"כ אינו אלא מדרבנן והיו רוצים להכריח זה מדלא נקט פלוגתא דראב\"י באנוסת עצמו ע\"כ דמודה דליכא חלל מאנוסת עצמו וטעמא הוי משום דכיון דסופה להיות בעולה תחתיו ליכא חלל וא\"כ מטעם זה אינה צריכה גט מדין תורה אלא יקיים והגט הוא מדרבנן. ודחו הכרח זה דאפשר דלרב יוציא מדין תורה וס\"ל ג\"כ דלראב\"י איכא חלל מבעולת עצמו. * (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר בביאור דברי התוס' הללו לעיל פ\"א מהלכות נערה דין ג' ולקמן פי\"ח מהלכות אלו דין ב' יע\"ש):
וא\"ת כיון דלכ\"ע בעולת חבירו לראב\"י איכא חלל וקי\"ל כותיה וכדאיתא בגמרא היכי פירש\"י לההיא דבעולה לכ\"ג בשנבעלה כבר הא בבעילה זו משוי אותה חללה ולר\"ע אין קידושין תופסין בה וא\"כ בין למ\"ד דבעינן ראויה לקיימה בין למ\"ד דבעינן הויה אין כאן קנס דהא חייבי לאוין היא. י\"ל דחלל דחייבי עשה אין בהן לאו אלא עשה וכמ\"ש התוס' בפרק הערל (דף ע\"ז) ד\"ה מחלל וכבר עמדתי על זה לעיל * (א\"ה תמצאנו לקמן פי\"ט מהלכות אלו דין ג' יע\"ש):
ומיהו אין זה נוח לי דלדעתי סברת התוס' כמו זר נחשב והנכון אצלי דרש\"י אזיל בשיטת רבינו דמבעולה ליכא חלל כי אם ע\"י נישואין וא\"כ זה שאנס את הבעולה עדיין לא נתחללה ואית בה הויה אף לר\"ע. אך רואה אני שגם סברא זו אינה מוסכמת שהרי הרשב\"א כשהביא פי' ר\"ח מצדד אצדודי אם יש חלל מבעולת עצמו וכתב דאף אם נאמר דיש חלל ניחא פר\"ח דיש בה הויה ולא קיימא עליה באיסור חללה עד שיבא עליה פעם שנית והוקשה לו וא\"ת בביאה ראשונה נמי מכי הערה בה איתסרא עליה דעשאה בעולה ובגמר ביאה מתחללת ואין לו בה הויה לר\"ע. וכתב די\"מ דחדא ביאה לא פלגינן בה שנאסור בה שני איסורין ע\"כ. הרי לך מבואר שסובר דכ\"ג מחלל את הבעולה אפילו שלא ע\"י נישואין. ומה שתירץ הרשב\"א אינו מעלה ארוכה לרש\"י דס\"ל דזו היתה מקודם ומהר\"ר בצלאל כתב בשם שיטה ישנה שהקשה לרש\"י דאמר בעולה כבר הא בביאה זו שבא עליה כ\"ג נעשית חללה ותו אין לו בה הויה. ותירצו כיון דבשעה שבא עליה הו\"ל בגווה הויה אע\"ג דלאחר גמר ביאה אין בה הויה חייב בקנס ע\"כ. ולפ\"ז מאי דאמרינן בגמרא דלמ\"ד ראויה לקיימה זו אינה ראויה לקיימה לאו משום דעכשיו היא חללה אלא משום דקודם זה ג\"כ קודם שנבעלה מכ\"ג לא היתה ראוייה לקיימה שהרי היתה בעולת אחרים ולמ\"ד משום הויה קודם זאת הבעילה היתה לו בה הויה ועיין במ\"ש לעיל (יתבאר לך לקמן פי\"ח מהלכות אלו דין ב' יע\"ש) לבאר מהיכן הוליד רבינו דין זה דמבעולה לכ\"ג ליכא חלל כי אם ע\"י נישואין יע\"ש. ודע שראיתי בשה\"ג בפרק הבא על יבמתו שכתב בשם ריא\"ז ז\"ל דאנוסת עצמו ומפותת עצמו אם עבר וכנס דמותר לקיימה יע\"ש: נסתפקתי במקצת נשים דאין להם לא קידושין ולא נישואין דבר תורה כי אם מדרבנן וכגון קטנה וחרשת מהו שישא אותן כ\"ג וטעמא דמילתא משום דהכ\"ג מוזהר על הבעולה מלאו הבא מכלל עשה וכבר נתבאר * (א\"ה תמצאנו לקמן בפירקין דין י\"ז יע\"ש) דעיקר הקפדת הכתוב הוא על הנישואין דאפילו אם קידש בתולה ונעשית בעולה תחתיו אסור לכונסה וא\"כ קטנה זו דאינו קונה אותה דבר תורה כי אם משגדלה נמצא דבאותה שעה שקונה אותה הרי היא בעולת עצמו. וכבר הארכנו * (א\"ה לעיל בסמוך) דלפי רוב הפוסקים בעולת עצמו אם כנס יוציא בגט וכ\"ש דלכתחילה לא יכנוס. ואם נאמר דבעודה קטנה יכול לקיימה מטעמא שהרי לדעת רבינו אין איסור בבעולה כי אם ע\"י נישואין וכמ\"ש בפי\"ט מהלכות אלו דין ג' וא\"כ אם נישואין אלו חשיבי נישואין שפיר מקיימה ואי לא חשיב נישואין ה\"ז בועל בעולה שלא ע\"י נישואין ואין כ\"ג מוזהר עליה יותר משאר אדם ולפ\"ז חרשת דלא אתיא לעולם לידי נישואין של תורה מקיימה לעולם אך בקטנה דלמחר קונה אותה דבר תורה מהו מי אמרינן כיון דמן התורה לא היתה קנויה לו ועכשיו הוא שקונה אותה נמצא שכונס בעולת עצמו או דילמא אהנו נישואין דרבנן להפקיע איסור תורה. וכן יש להסתפק אליבא דמ\"ד דכ\"ג מוזהר על הבעולה אפי' שלא ע\"י נישואין וכמ\"ש לעיל א\"כ אפשר דקטנה אפילו בעודה קטנה אינו יכול לקיימה דנמצא בועל בעולה ולא אהנו קידושין דרבנן להפקיע איסור תורה. וכן חרשת אסורה לכ\"ג לעולם כיון שאינו קונה אותה דבר תורה ואע\"ג דכ\"ג אסור בקטנה אפילו נתקדשה ע\"י אביה מדכתיב אשה ולא קטנה וכמ\"ש רבינו לקמן בפירקין דין י\"ג מ\"מ נ\"מ למאן דפליג דס\"ל דקטנה שהיא לכ\"ג דאפשר דהוא דוקא בקטנה המתקדשת ע\"י אביה וכן נ\"מ לנערה חרשת א\"נ נ\"מ להיכא דעבר ונשא קטנה ונעשית גדולה אם יכול לקיימה משום דהיא בעולת עצמו. ולכאורה היה נראה להביא ראיה לזה דהא אליבא דר\"א פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ואפ\"ה נושא את הקטנה אין בה משום זנות כדאיתא בפרק הבא על יבמתו (דף נ\"ט) דאמרינן התם אלא אמר רבי זירא בממאנת. אלמא אתיא תקנתא דרבנן ומפקיע מידי איסור תורה ה\"נ אתי תקנתא דרבנן ומפקיע מידי איסור תורה. אך כד מעיינינן שפיר ליכא סייעתא מהכא כלל דלר\"א כל ביאה שאינה לשם זנות כי אם לשם אישות אף שאין בה אישות כלל לא עשאה זונה שהרי הריב\"ש בתשובה סי' קצ\"ד על קטנה שיש לה אב והלך למדינת הים ונשאת כתב דלא עשאה זונה אפילו לר\"א. והא התם לכ\"ע לית לה נישואין אפילו מדרבנן זולתי לדעת בה\"ג וכמבואר * (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לקמן פי\"ח מהלכות אלו דין ב' מ\"ש על דברי הריב\"ש הללו יע\"ש) אבל הכא גבי איסור בעולה שאינו תלוי בזנות שהרי קדשה בביאה חשיבא בעולה לאוסרה עליו וכדאיתא בקידושין בפ\"ק (דף י') מאן אמר לך דאתיא תקנתא דרבנן ומפקיע איסורא דאורייתא. ונראה שיש להביא ראיה לזה מההיא דתנן בפרק הבא על יבמתו שומרת יבם שנפלה לפני כהן הדיוט ונתמנה להיות כ\"ג אע\"פ שעשה בה מאמר ה\"ז לא יכנוס וכן פסק רבינו לעיל בפירקין דין י\"ב. והנה הדין פשוט דאם אירס את האלמנה כשהוא כהן הדיוט ואחר כך נתמנה לכ\"ג דכונס ואפ\"ה אמרינן דמאמר כיון שהוא מדרבנן לא מהני להפקיע איסור תורה ה\"נ בנ\"ד לא מהנו קידושין דרבנן להפקיע איסור תורה. ולדידי כל הישר הולך יודה בראיה זו:
שוב האיר ה' את עיני וראיתי סוגיא אחת בפרק הבע\"י (דף ס\"א) וזה פריה תניא ר\"א אומר כהן לא ישא את הקטנה וטעמים רבים נאמרו בדברי ר\"א הללו ואחד מהטעמים הוא זה א\"ר אדא בר אהבה הכא בכ\"ג עסקינן לאימת קני לה לכי גדלה בעולה היא אמר רבא אי דקדשה אביה מההיא שעתא הוא דקני לה ואי דקדשה נפשה הא ר\"א היא ולא רבנן ע\"כ. ופירש\"י לכי גדלה דקידושי קטנה לאו כלום הוא והו\"ל כאנוסת עצמו ומפותת עצמו הא ר\"א היא ולא רבנן בתמיה דקתני לעיל ר\"א אומר כהן לא ישא את הקטנה ומשמע דפליגי רבנן עליה וכה\"ג מי פליגי רבנן ע\"כ. הרי לך הדבר מבואר דכל שלא קידשה אביה אסורה לכ\"ג משום דלא קני לה אלא לכי גדלה והו\"ל כונס בעולת עצמו ונ\"ל שזו ראיה שאין עליה תשובה. ודע דמלישנא דרב אדא דקאמר לאימת קני לה לכי גדלה בעולה היא משמע דליכא קפידא אלא ממה שמקיים אותם משגדלה דהיינו שקונה אותה מדין תורה ונמצא כונס את הבעולה אבל ממה שמקיים אותה בעודה קטנה ליכא קפידא מטעמא דכתיבנא דאף דנימא דנישואין אלו לא חשיבי מ\"מ לא עבר העשה דבעולה כיון דלא חשיב נישואין וס\"ל דלא הוזהר כהן על בעילת הבעולה שלא ע\"י נישואין יותר משאר אדם וכסברת רבינו. דלסברת החולקים דס\"ל דאסור לכ\"ג לבעול בעולה אפילו שלא ע\"י נישואין מאי איריא לכי גדלה תיפוק לי דבקטנותה נמי איכא איסורא דלא אהני תקנתא דרבנן להפקיע איסור תורה כי היכי דלא אהני לגדלותה. וזו היא ראיה נכונה לסברת רבינו ואף שכבר חיזקנו סברת רבינו הלזו * (א\"ה כמו שתראה לקמן פי\"ח דין ב' יע\"ש) הנה ראיה זו היא נכונה עד מאד והיא תוספת מרובה על העיקר: וא\"ת כפי זה שכתבנו דקטנה אסורה לכ\"ג משתגדיל ואיכא מ\"ד דאפילו בעודה קטנה מטעמא דכ\"ג מוזהר על הבעולה אפילו שלא ע\"י נישואין. תקשה מההיא דאמרי' בפרק עשרה יוחסין (דף ע\"ח) ומייתי לה בפרק הבע\"י (דף ס') תניא רשב\"י אומר גיורת פחותה מבת ג' שנים ויום אחד כשרה לכהונה שנאמר וכל הטף בנשים החיו לכם והרי פינחס עמהם והלא פינחס משוח מלחמה היה ומשוח מלחמה מצווה על הבתולה וכמ\"ש רבינו בפירקין וכפי מה שכתבנו קטנות אלו לא היו ראויות לפינחס. הא ל\"ק כלל מכמה טעמי חדא דזה שכתבנו דפינחס שהלך במלחמת מדין היה משוח מלחמה זה הוא למ\"ד דפינחס נתכהן כשהרגו לזמרי אבל למ\"ד דלא נתכהן עד ששם שלום בין השבטים וכדאיתא בפרק טבול יום (דף ק\"א) פינחס לא היה משוח מלחמה שהרי למשוח מלחמה כהן בעינן. ומה שהלך פינחס במלחמה זו הוא מטעמים אחרים שהוזכרו בדברי רש\"י בפירוש התורה. וא\"כ אפשר דרשב\"י אף דס\"ל דהיה כהן אפשר דס\"ל דלא היה משוח מלחמה אלא אלעזר היה משוח מלחמה והוא הלך שם מטעמא אחרינא ויליף מפינחס שהוזכר בפירוש בכתוב ועליה קאי נמי החיו לכם. ועוד דשפיר אמר קרא החיו לכם שיקיימנה עד שתהיה גדולה ואז יקדשנה לעצמו כדת משה. ומוכרחים אנו לומר זה דהא קי\"ל הלכתא דכ\"ג אסור בקטנה אפילו נתקדשה ע\"י אביה ועוד דנישואין אלו שתיקנו חכמים פשיטא שלא היו נוהגין בזמן משה רבינו. ובר מן דין ע\"כ לומר דהא דקאמר החיו לכם היינו לאחר שיגדילו דהא דקי\"ל דגר קטן מטבילין אותו על דעת ב\"ד הוא תקנת חכמים וכמ\"ש התוס' בפ\"א דכתובות (דף י\"א) ומיהו אין זה הכרח דהא מצינו גר קטן דבר תורה וכגון מעוברת שנתגיירה וכדאיתא בפרק הערל (דף פ\"ח) יע\"ש:
נסתפקתי בכ\"ג שבא לקדש אשה אם יכול לקדשה בביאה ומה שהביאני לספק זה הוא לפי שראיתי לרבינו לעיל בפ\"ג מהלכות אישות דין ה' שכתב והמקדש בביאה מסתמא דעתו על גמר ביאה וכשיגמור ביאתו תהיה מקודשת. וכיון דאינה מקודשת אלא בגמר ביאה נמצא דבתחילת ביאה נעשית בעולה ובעולה אסורה לכ\"ג וקיימא עליה בלאו הבא מכלל עשה דכתיב והוא אשה בבתוליה יקח וכדאמרינן בפרק הבע\"י (דף ס') ואפילו מבעולת עצמו נתחללה לדעת רבינו וכמו שהארכנו בזה לעיל בפירקין. ובפ\"ק דקידושין (דף י') איבעיא להו תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה נפקא מינה כו' וא\"נ לכ\"ג דקא קני בתולה בביאה. ופירש\"י א\"נ לכ\"ג אם מותר לקדש בביאה אי אמרת תחילת ביאה קונה מותר ואם סוף ביאה קונה נמצאת בעולה משעת העראה שלא לשם קידושין ואסירא ליה דכתיב כי אם בתולה מעמיו יקח. ומסיק בגמרא אמר אמימר משמיה דרבא כל הבועל דעתו על גמר ביאה. והנה בסוגיא הלזו נתקשו בה אבות העולם דבפרק הבא על יבמתו (דף נ\"ה) אמרי' אשה לבעלה מנ\"ל אתיא קיחה קיחה. הרי דאשה נקנית לבעלה בהעראה. והנה ראש המדברים הרי\"ף ז\"ל הקשה קושיא זו בפרק הבא על יבמתו. ותירץ דההיא דפרק הבא על יבמתו מיירי בביאה שאחר הקידושין כדי שתהיה דינה כנשואה ליורשה וליטמא לה והתם סגי בהעראה והכא מיירי בביאה דקידושין ולא סגי בהעראה אלא בגמר ביאה. ונראה דאף לסברא זו דביאה דקידושין בעי גמר ביאה יבם ליבמתו קונה בהעראה. דהתם ביבמות אמרינן יבמה מנ\"ל אתיא ביאה ביאה. ואפשר דטעמא דמלתא הוא דכי היכי דביאה דאחר אירוסין שהיא כדי לקנותה סגי בהעראה מאחר שכבר קדמו קידושין ה\"נ ביבמה שכבר היא זקוקה לו סגי בהעראה שהרי היקש זה כתבו אותו הראשונים ז\"ל דמנ\"ל דביאה דאחר קידושין דעושה נישואין וכתבו דילפינן לה מיבמה ומה יבמה שאין כסף גומר בה ביאה גומרת בה זו שכסף קונה בה אינו דין שביאה גומרת בה. וכ\"ת מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת אף זו זקוקה ועומדת. ומוכרחים אנו לומר כן דהא בפרק כיצד (דף כ') אמרינן דאלמנה שנפלה ליבום לפני כ\"ג אם היא מן האירוסין מדין תורה מייבם אותה דאתי עשה ודוחה לא תעשה. ואי אמרת דגם יבם אינו קונה אלא בגמר ביאה א\"כ היכי מייבם אותה הרי בשעה שקונה אותה עבר על עשה ועל ל\"ת אלא ודאי כדכתיבנא דיבם ליבמה קונה אותה בהעראה לכ\"ע: וא\"ת לסברת הרי\"ף הלזו תיקשי מההיא דפ\"ק דקידושין (דף ט') דאמרינן דאי מובעלה הו\"א עד דמקדש והדר בעיל והקשו א\"כ נערה המאורסה דאמר רחמנא בסקילה היכי משכחת לה. ואמאי לא הקשה א\"כ קרא דאמר והוא אשה בבתוליה יקח היכי משכחת לה דאי לעולם בעינן ביאה וביאה אינה קונה אלא בגמר ביאה הרי היא בעולה אלא ודאי דכסף קונה והיה מרויח בקושיא זו תירוצא דכגון שבא עליה ארוס שלא כדרכה דלמ\"ד אף בעולה שלא כדרכה לא חזיא לכ\"ג מאי איכא למימר. הא לא קשיא משום דאם היה מקשה מכ\"ג היה מתרץ לו דלעולם תחילת ביאה קונה אבל השתא דידעינן דכסף קונה לבדו ושטר נמי קונה לבדו איבעיא לן אי תחלת ביאה קונה או סוף ביאה וקרא דוהוא אשה בבתוליה יקח מיירי בכסף או בשטר וזה פשוט. והנה כפי תירוץ זה דהרי\"ף נמצינו למדין דכ\"ג אסור לקדש אשה בביאה. ואם עבר וכנס באנו למחלוקותם של ראשונים ז\"ל אם בעולת עצמו עבר וכנסה אם יוציא או יקיים וכמו שהארכנו בזה * (א\"ה לעיל בפירקין יע\"ש) ותירוץ זה דהרי\"ף כתבוהו התוס' בקידושין בשם רבינו נסים גאון ז\"ל. אך האחרונים ז\"ל לא נחה דעתם בתירוץ זה דהרי\"ף משום דביבמות אמרינן אתיא קיחה קיחה והתם קיחה הוא ביאה של קידושין. וכתבו ז\"ל דההיא דיבמות מיירי בשפירש שרוצה לקנות בהעראה או מיירי בשלא גמר ביאתו דאז ודאי גילה דעתו שרוצה לקנות בהעראה וקונה. אבל הכא מיירי כשגמר ביאתו ולא גילה דעתו ומשום הכי נסתפקו אם דעתו על גמר ביאה ואמרו כל הבועל דעתו על גמר ביאה ולזה הסכימו הרא\"ש והרמב\"ן והריטב\"א והר\"ן ורשב\"א וריב\"ם ז\"ל. ואע\"ג דמר מוקים לה בשלא גמר ומר מוקים לה בשפירש נ\"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ונראה דגם כפי תירוצים אלו אסור לכ\"ג לקדש בביאה אם לא שיגמור ביאתו או שיפרש שדעתו לקנות בהעראה. וליכא למימר כיון דאיכא איסורא לא אמרינן כל הגומר דעתו על גמר ביאה אלא אמרינן דדעתו היא לקנות בהעראה. * (עי' במ\"ש המחבר מ\"ל בפ\"א מה' מכירה בזה) דהא קושיא זו שהקשו הראשונים היא גם לבעיין דמאי קא בעי וכי לא גמיר מסכת יבמות דגמרי העראה לאשה לבעלה מקיחה קיחה. ועוד דהרמב\"ן והריטב\"א החזיקו פירושם מדלא קאמר הבעיין נ\"מ להערה בה ופירש דלא גמר ביאתו א\"נ אם מת בין העראה לגמר ביאה אם זקוקה ליבם וכן אם חזרו בהם ביני וביני ומכאן הכריחו דודאי יודע היה הבעין דבהעראה לבדה קונה האיש את אשתו אך מספקא ליה היכא דגמר אם דעתו על גמר ביאה ועל זה אמר דהנפקותא היא לכ\"ג. משמע דאף לכ\"ג אסור לבעול בסתם אם לא שיפרש או שיפרוש. ומדברי רבינו לעיל בפ\"ג מהלכות אישות דין ה' מוכח דדוקא בסתם לא קני עד גמר ביאה וכמ\"ש ה\"ה שם. ומ\"מ לא ידעתי למה לא ביאר לנו רבינו דין זה דכ\"ג צריך שיגלה דעתו שכוונתו לקנות בתחילת ביאה או שלא יגמור ביאתו: וראיתי להר\"ן שכתב דביבמה אפילו גמר ביאתו קנה בהעראה וטעמא דמלתא דמדין תורה בהעראה קני אלא משום דעתו הוא דאמרינן דלא קני עד גמר ביאה וגבי יבמה דלא בעינן דעת כלל דאפילו שניהם אנוסים קני לא אזלינן בתר דעתיה. והכריח דין זה מדאמרינן בפרק כיצד דכ\"ג אינו מייבם ופריך בשלמא מן הנישואין אינו מייבם דלא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה אלא מן האירוסין אמאי אינו מייבם יבא עשה וידחה לא תעשה. ואי אמרת דגם ביבמה אינה קונה אלא בגמר ביאה מן האירוסין נמי עשה ולא תעשה הוא דבעידנא דקני לה דהיינו בגמר ביאה כבר נעשית בעולה ע\"כ. ויש לדקדק דמה הכרח הוא זה אימא דהכי פריך מן האירוסין אמאי אינו מייבם ויפרש דדעתו לקנות בתחילת ביאה או שלא יגמור ביאתו דהשתא ליכא כי אם לא תעשה ומנ\"ל דאפילו בסתם קנה בהעראה. ונראה דכוונת הר\"ן ז\"ל היא דאי אמרת דקושיית הגמרא היתה דמן האירוסין ייבם ויפרש דעתו או שלא יגמור ביאתו למאי איצטריכו לומר התם גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה אימא גזירה שמא לא יפרש דעתו ויגמור ביאתו שהיא חששא יותר קרובה. אלא ודאי דמביאה ראשונה ליכא איסורא כלל אפי' שיגמור ביאתו משום דמתחלת ביאה קנה. וכ\"ת ס\"ס אמאי לא קאמר גזירה תחלת ביאה אטו סוף ביאה. כבר הקשה זה הר\"ן ותירץ דכולה ביאה ראשונה חשיבא ביאה דמצוה יע\"ש. וראיתי להריטב\"א שכתב כדברי הר\"ן והביא ההכרח עצמו דיבמה מן האירוסין וכתב ודוחק הוא לומר דכי אמרינן דליכא אלא לא תעשה מיירי כשפירש או שגילה דעתו לקנות בתחילת ביאה דא\"כ לא היה לו למקשה לסתום דבריו כ\"כ והיה לו לפרש דהא סתמא ביאה גמורה משמע ע\"כ. ולדידי אין הכרח לזה דע\"כ המקשה היה סובר דכולה ביאה שריא מן האירוסין וכמ\"ש: עוד כתבו התוס' בשם ר\"ת דאחרי שנתרבתה העראה כגמר ביאה א\"כ כל מקום שמזכיר ביאה בהעראה קאמר וה\"ק תחילת העראה קונה או בסוף העראה קונה ולמ\"ד העראה זו הכנסת עטרה דשייך בה תחילה וסוף ע\"כ. ולא ידעתי לאיזה דבר קרי תחילת העראה אם הוא לנשיקה הוא דבר תימה שתקרא בעולה ותיאסר לכ\"ג בשביל נשיקה. וסבור הייתי לומר דכוונתו היא שראיתי להחכם בעל ט\"ז אה\"ע סי' כ' שכתב דלא בעינן הכנסת כל העטרה אלא כיון שהכניס מעט מהעטרה חשיב העראה. והביא ראיה לזה דהחולק ואומר דלא בעינן הכנסת עטרה אמר דבנשיקה סגי אבל אם מכניס מיד חשיב הכנסת עטרה אע\"פ שלא הכניס כל העטרה. אך חכמי אשכנז חלקו עליו ואמרו דבעינן הכנסת כל העטרה. ולפי זה אפשר דלר\"ת הבעיין נסתפק בזה אם תחלת הכנסת העטרה קונה או בעינן הכנסת כל העטרה. אך ראיתי להריטב\"א שכתב וז\"ל ואין לומר כדפירש ר\"ת דתחילת ביאה האמור כאן היינו נשיקת אבר וסוף ביאה הכנסת עטרה דהיינו העראה דהא לא מסתבר כלל דקרי להעראה סוף ביאה וגמר ביאה ולומר שכל הבועל דעתו על הכנסת העטרה ותו היכי קרי לה בעולה לכ\"ג לאוסרה עליו משום נשיקת אבר ע\"כ. וכ\"כ הרמב\"ן בחידושיו דלר\"ת קרי תחלת ביאה נשיקת אבר וסוף ביאה הכנסת עטרה. ולדידי דברי התוס' שכתבנו ולמ\"ד דהעראה זו הכנסת עטרה דשייך בה תחילה וסוף דייקי כפי מה שפירשתי. ומ\"מ לא ידעתי כוונת ר\"ת בזה דהא ודאי איהו לתרוצי לקושיין דהבא על יבמתו קא אתי והשתא תיקשי מה היה סובר הבעיין בכל העראה הנאמרה בתורה לחייבי לאוין וחייבי כריתות אי ס\"ל דהוא סוף ביאה ובפרט לדעת הרמב\"ן והריטב\"א ז\"ל דתחילת ביאה הוי נשיקה א\"כ פשיטא דהיה יודע דבכל התורה כולה העראה זו הכנסת עטרה דהכי קי\"ל הלכתא. וא\"כ למה נסתפק בקידושי ביאה כיון דלא גמרינן להו אלא מג\"ש דקיחה קיחה למה ביאה זו משונה. ואי אמרת דבכל מקום שנזכר העראה נסתפק מהו. לא ידעתי מאי קאמר למאי נ\"מ הא נפקא טובא לידע על אי זה דבר נחייב אותו מיתה או מלקות או קרבן ואלו הם דברים שרוב גופי תורה תלוים בהם: עוד כתב הרמב\"ן בשם ר\"ת שאם פירש ולא גמר ביאתו לא קנה לדברי הכל אבל כשגמר בעיין מאיזו שעה קנה אי בתחלת ביאה או בסופה ע\"כ וכתב עליו הרמב\"ן ואינו מחוור ע\"כ ועיין בחידושי מהרימ\"ט שהאריך בזה וע\"ש דס\"ל דהרשב\"א וריב\"ם פליגי לענין דינא יע\"ש ומדברי הריטב\"א נ\"ל דס\"ל דמר אמר חדא ומא\"ח ולא פליגי יע\"ש:
העולה ממ\"ש הוא דלכ\"ע איכא איסורא לכ\"ג לקדש בביאה אם לא שיפרש שדעתו לקנות בתחלת ביאה או שלא יגמור ביאתו ולהרי\"ף הוא נמי אסור. וממ\"ש לעיל * (א\"ה יתבאר לקמן בפירקין דין י\"ז יע\"ש) נתבאר דבכל גוונא אסור לקדש בביאה דע\"כ לא אמרו בגמרא דאי תחלת ביאה קונה דמותר לכ\"ג לקדש בביאה אלא את\"ל דביאה נישואין עושה אבל לדידן דקי\"ל דאירוסין עושה אף אם תחלת ביאה קונה אסור לכנוס משום דבתר נישואין אזלינן והו\"ל כונס בעולת עצמו וכבר כתבנו דהכי אית להו להרמב\"ן והתוס' וכבר יחסנו סברא זו לרבינו ג\"כ ולא ראיתי מי שיחלוק בזה זולתי הריטב\"א וכמש\"ל. ולפ\"ז אם קידש בביאה יוציא בגט שהרי כבר כתבנו דרוב הפוסקים ס\"ל דאף בבעולת עצמו יוציא בגט ומה גם לדעת רבינו דחלל נמי איכא ולפ\"ז אני תמיה איך לא גילה רבינו דין זה וצ\"ע: " + ], + [], + [ + "אירס את הקטנה וכו'. דין זה הוא בעיא בגמרא בפרק הבא על יבמתו (דף נ\"ח) כ\"ג שקידש את הקטנה ובגרה תחתיו מהו כו'. ואמרו דלא דמי לכ\"ה שאירס את האלמנה ונתמנה להיות כ\"ג דיכנוס דהא אישתני גופה והא לא אישתני גופה ע\"כ. ופשטן של דברים נראה דאין הכוונה דבאלמנה ליכא שינוי בגופה בסיבת אלמנותה אבל הבוגרת איכא שינוי אלא עיקר החילוק הוא דהתם בשעה שקידש כדין קידש את האלמנה שהרי כהן הדיוט היה וכשנעשה כ\"ג ונאסרה עליו לא נשתנה גופה משעת הקידושין לשעת הכניסה אלא האיסור בא מחמת שנשתנה גופו אבל הכא דקידש את הנערה ובגרה תחתיו האיסור בא מחמת שנשתנה גופה. ולפי זה אם קידש את הבוגרת ואחר כך נתמנה להיות כ\"ג פשיטא שיכנוס דהא משעה שנתמנה להיות כ\"ג שנאסר עליו הבוגרת לא נשתנה גופה שהרי בוגרת היתה קודם לכן וכ\"כ התוס' בפירוש. וראיתי שכתבו וז\"ל וצ\"ע אם אחר שנתמנה נעשית מוכת עץ או בעולה אי הוי נשתנה הגוף ולא יכנוס ע\"כ. ולא ידעתי מה יתן ומה יוסיף אם הבעולה חשיב שינוי הגוף או לא דהכא עיקר החילוק אינו אלא אם בשעה שהיה כ\"ג היתה זו מותרת לכ\"ג ואח\"כ נתחדש דבר בגופה דאסירא לכ\"ג כגון שבגרה או נעשית מוכת עץ או בעולה אסור לכונסה אבל אם בשעה שנתמנה להיות כ\"ג כבר זו היתה אסורה לכ\"ג נמצא שלא נשתנה גופה אחר שנתקדשה לכהן זו מותרת לו שהרי כשקידש כדין קידש ולאחר שנעשה כ\"ג לא נתחדש דבר בגופה ומש\"ה יכנוס. ולפיכך יראה לי דכהן הדיוט שקידש את האלמנה והיתה קטנה ואח\"כ נתמנה לכ\"ג ובגרה תחתיו דלא יכנוס. דאע\"ג דמשום איסור דאלמנה ליכא משום בגרות אסירא ליה שהרי נתחדש דבר בגופה האוסרה לכ\"ג אחר שנתמנה לכ\"ג. וכתבו דמסוגיא דפ\"ק דקידושין מוכח דלא חשיבא בעולה אשתני גופה דאמרינן דאי תחלת ביאה קונה יכול כ\"ג לקדש בביאה ואי חשיב דאשתני גופה היאך יכנוס והלא בעולה היא בשעת נישואין אם תאמר דביאה אירוסין עושה. ואח\"כ כתבו דבפרק אלו נערות חשיב בעולה שינוי הגוף ע\"כ. והנה כפי זה לא יישבו ההיא דפ\"ק דקידושין דאף את\"ל דתחלת ביאה קונה איך כונס את הבעולה. וראיתי להרמב\"ן ז\"ל בחידושיו עלה דההיא שהביאו התוס' א\"נ לכ\"ג דקא קני בתולה בביאה שכתב וז\"ל איכא למידק מהא דגרסינן בפרק הבע\"י כ\"ג שקידש את הקטנה ובגרה תחתיו מהו בתר נישואין אזלינן או בתר אירוסין אזלינן ובתר דבעייה הדר פשטה דבתר נישואין אזלינן ואסורה איכא למימר קס\"ד נישואין עושה א\"נ איכא למימר דכי איבעיא ליה בשכנסה לחופה בלא קידושין ומקדש לה התם בביאה שמשעה ראשונה שקנאה בביאה נעשית כאשתו נשואה לכל דבר ע\"כ:
והנראה דהתוס' ס\"ל תירוצא קמא דהרמב\"ן וזהו שכתבו אם תאמר דביאה אירוסין עושה. והרואה סוגיית הגמרא שם בקידושין יראה בעיניו איך בתר הך בעיא איבעיא לן אי ביאה אירוסין עושה או נישואין. ולפי זה אין זה מהדוחק אם נאמר דהבעיא הראשונה דכ\"ה היא את\"ל דביאה נישואין עושה. ומשטחיות דברי הרמב\"ן נראה דלא איכפת ליה אם הבעולה חשיב שינוי הגוף או לא אלא עיקר טעמא הוא דבהיותו כ\"ג אם נתחדש בה דבר האוסרה לא יכנוס וכדכתיבנא:
וראיתי להריטב\"א ז\"ל בחידושיו שכתב וז\"ל וקשיא להו לרבנן ואפילו תימא תחלת ביאה קונה היכי שריא דהא אפילו תימא דביאה נישואין עושה היינו ביאה גמורה אבל תחלת ביאה אינה עושה אלא אירוסין וכיון דכן בתחלת ביאה הויא כארוסה וכי הוי סוף ביאה דהוו נישואין הויה לה בעולה וכ\"ש אי כולה ביאה אירוסין עושה דכי הויא נשואה בכניסה לחופה הויא לה בעולה וכדקי\"ל בפרק הבע\"י כו' ע\"כ. ולא ידעתי זו מנין לו להרב ז\"ל דאת\"ל דביאה נישואין עושה דניבעי גמר ביאה. ואח\"כ כתב תירוץ שני של הרמב\"ן ועוד כתב וז\"ל א\"נ דכי אמרינן דאזלינן בתר נישואין ה\"מ התם דאשתני גופה ע\"י בגרות בין אירוסין לנישואין ואסיקנא דבתר נישואין אזלינן אבל הכא דלא אשתני גופה כדקיימא קיימא ובתר אירוסין דקניה אזלינן דהו\"ל ככהן הדיוט שקידש את האלמנה ונתמנה כ\"ג דשריא ליה ע\"כ. וכבר כתבנו למעלה מה שיש מהדוחק בזה. ותו קשה מה יענה הרב ז\"ל לההיא דפרק אלו נערות (דף ל\"ז) שהביאו התוס' דמוכח התם דבעולה חשיב אשתני גופה:
ולענין הלכה כבר כתבנו דלהרמב\"ן ז\"ל השתא דקי\"ל דביאה אירוסין עושה אסור לכ\"ג לקדש בביאה. ומדברי התוס' נראה דלקושטא דמלתא הכי ס\"ל. גם מדברי רבינו נראה דיש להוכיח כן שכתב הכא בפירקין אירס את הבעולה ונתמנה להיות כ\"ג ה\"ז יכנוס אחר שנתמנה. משמע דוקא לפי שהיתה בעולה קודם שנתמנה להיות כ\"ג אבל אם נעשית בעולה אחר שנתמנה לא יכנוס. ונראה דאם כנס מוציא כדין בעולת עצמו דקי\"ל דאם כנס יוציא * (א\"ה כמו שנתבאר לעיל דין ט\"ו יע\"ש). אך קשה לי לסברת הרמב\"ן הלזו דס\"ל דכהן דקידש בביאה אסור לבא עליה עוד משום בעולת עצמו מהא דאמרינן בפרק הבא על יבמתו (דף נ\"ט) אמר רב נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה ואוקימנא רב דאמר כר\"א. ואותיבנא אי כר\"א תיפוק לי דהויא זונה ומוקי לה בממאנת כמו שיע\"ש. ומאי דוחקיה אימא דרב ה\"ק דכ\"ג שקידש אשה בביאה שלא כדרכה דפשיטא דהויא מקודשת כמ\"ש הטור סי' ל\"ב דאם חזר ובא עליה עובר על עשה דבעולה דלית כאן משום זונה וכמבואר וצ\"ע: ודע דאף שרבינו פסק * (א\"ה לעיל בפירקין דין י\"ג) אשה ולא קטנה לא נמנע מלכתוב כאן אירס את הקטנה משום דמילתא דפשיטא היא דאיסור דקטנה ובוגרת אינו אלא על הביאה אבל קידושין פשיטא דליכא איסורא דלא מצינו איסור בקידושין כי אם באלמנה לכ\"ג ואפילו אם בא שלא לשם אישותנראה דליכא איסורא משום קטנה דומיא דבעולה וכמ\"ש רבינו לקמן בפי\"ט מה' אלו דין ד'. ואף אם נאמר דאיכא איסור לקדש את הקטנה לגבי דין זה דהיינו שבגרה תחתיו אינו מעלה ומוריד כלל אם אירסה כשהיא קטנה או נערה שהרי כשנעשית נערה הותרה לו ואח\"כ כשבגרה הרי נתחדש בה דבר בגופה האוסרה. והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי להרב המגיד על מ\"ש רבינו * (א\"ה לעיל בפירקין דין י\"ג) ואינו נושא שתי נשים לעולם שכתב בתוך דבריו דהא השתא לא הוה סבר למידק אשה ולא קטנה דהא כ\"ג שקידש את הקטנה קאמר כו' ותמהני דהא רבינו אף דפסק אשה ולא קטנה כתב כאן אירס את הקטנה אלא ודאי אין זה תלוי בזה וכדכתיבנא:
ומה שסיים רבינו בדין זה ואם כנס לא יוציא. לא ידעתי לאיזה תכלית כתב זה שהרי אפי' היכא דמתחלה אירס בוגרת אם נשא לא יוציא. ואין דרכו של רבינו לכתוב דברים מיותרים. ולומר דאיצטריך משום דמיירי באירס את הקטנה גם בזה לא נתיישבה דעתי. ודע שכעת לא נתבאר אצלי אם נשא קטנה מה דינו אם נאמר מפרישין אותו עד שתעשה נערה או אם מוציא בגט או אם גם בזה יקיים אע\"ג דלא שייך הטעם שאמרו בבוגרת ומוכת עץ דיקיים משום דסופה להיות בוגרת ומוכת עץ תחתיו והכא גבי קטנה לא שייך וצריך אני למודעי בדין זה. ודע דאיילונית נראה דאסורה לכ\"ג משום דמקטנותה יצאה לבגרות דהא בפרק אלו נערות (דף ל\"ו) אמרינן דלמ\"ד קטנה אין לה קנס איילונית אין לה קנס משום דמקטנותה יצתה לבגר וה\"נ דכוותה: " + ], + [], + [], + [ + "אבל אם יצא עליה קול שהיא חלוצה אין חוששין לה. * (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ט מהלכות אישות דין כ\"ב): " + ] + ], + [ + [ + "מפי השמועה למדנו וכו'. הראב\"ד ז\"ל כתב בהשגותיו וז\"ל ליתנהו להני כללי וכו'. וה\"ה אחר שהביא הברייתא לסיוע דברי רבינו כתב אבל הר\"א ז\"ל כתב בהשגות שהחלל פוסל אותה לתרומה משום דכתיב ולא יחלל זרעו מקיש זרעו לו וכו' וכמדומה לי שהוא ז\"ל נסמך על מ\"ש בפרק אלמנה בסוף הסוגיא כו'. והקשה אדם קשה כברזל ומנו החכם השלם עמית בתורה כמוהר\"ר אהרן ששון ז\"ל בקונטרס הן ישלח (דף נ\"א) וז\"ל ויש לי לדקדק על שיטה זו דהראב\"ד כפי מ\"ש ה\"ה דהחלל פוסל לתרומה ולא לכהונה מן הסוגיא שבפרק האומר בקידושין שאמרו שם קדשתי את בתי וגירשתיה כשהיא קטנה והרי היא קטנה נאמן נשבית ופדיתיה בין כשהיא קטנה בין כשהיא גדולה אינו נאמן וגרסינן עלה בגמרא מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא רישא דידיה וסיפא לאו דידיה פירוש מ\"ש רישא דנאמן ובסיפא לא מהימן רישא בידו בעודנה קטנה בידו לקדשה לאחר ולחזור ולקבל ממנו גט הלכך נאמן דמה לו לשקר אי בעי פסיל לה סיפא לאו בידו לקדשה משגדלה ולא למוסרה ביד עכו\"ם לא קטנה ולא גדולה ומקשה תלמודא והרי בידו להשיאה לחלל דקא פסלה לכהונה הא לא קשיא כר' דוסתאי דאמר בנות ישראל מקוה טהרה לחללים. ופירש\"י ז\"ל והרי בידו כשהיא קטנה להשיאה לחלל לנולד מאלמנה לכ\"ג דאמר לקמן בפרק בתרא כותי נתין חלל וכו' שבאו על כהנת לויה וישראלית פסלוה ע\"כ. הרי לך מפורש דלת\"ק דהלכתא כוותיה פריך תלמודא והרי בידו להשיאה לחלל שפוסלה מן הכהונה ולא כמ\"ש הראב\"ד דדוקא בתרומה הוא דפסלה אבל לכהונה כשרה דהא קאמר בהדיא דקא פסלה מכהונה ואפילו תרצה לומר דיש לדחות דמכהונה דקאמר לא קאמר מלהשיאה לכהן אלא מדין כהונה דהיינו אכילת תרומה עם שהוא דוחק. הנה מלבד זה אי אפשר לומר כן דע\"כ אי ס\"ל לתלמודא שאינו פוסלה מלינשא לכהונה לא הוה מקשה מידי דמש\"ה לא מהימן לומר נשבית משום דבשבויה פוסלה מן התרומה ומן הכהונה ואם היה משיאה לחלל לא היה פוסלה אלא מן התרומה וא\"כ אין בידו דאין סברא לומר דהתלמוד מקשה דליהוי נאמן מיהא לפוסלה מן התרומה באומר נשבית דנפלוג לדבורי' משום דיש בידו מיהא לפוסלה מן התרומה ואילו מתני' סתמא קתני נשבית אינו נאמן דמשמע אינו נאמן לשום ענין דע\"כ התלמוד היה יודע תירוץ זה דהיכא דהוי לחצאין אינו נאמן שהרי לא הקשה הש\"ס על זה והרי בידו לקדשה אחר קידושיה וכמ\"ש רש\"י ז\"ל שם וא\"ת והרי בידו לפוסלה בקידושין וגירושין התם מכהונה פסיל לה מתרומה לא פסיל לה אם היא בת כהן אבל אם נשבית היא פסולה אף מן התרומה ע\"כ. אלמא דלא ק\"ל לתלמודא מבידו לקדשה ולגרשה משום דפוסלה מן הכהונה ולא מן התרומה. וכבר פירש הר\"ן בהלכות כפי המסקנא דלא מהימן במגו אפילו בבת ישראל דכיון דבשבויה פוגמה טפי שכן בבת כהן פוסלה מן התרומה טפי א\"כ מש\"ה לא מהימן משום דאיהו בעי לפוגמה טפי וכו' אף כאן לגבי חלל אם איתא דאינו פוסלה אלא מן התרומה ולא מן הכהונה נימא דמש\"ה לא מיקרי בידו כו' לפי שהוא רוצה לפוסלה אף מן הכהונה באומרו שבויה היא באופן דלכאורה קשיא הא כפי דברי הראב\"ד וכן מן הלשון דקאמר לפוסלה מן הכהונה. ונ\"ל דהנך תרתי קושיי חדא מתרצא חבירתה דהש\"ס כבר אמר דטעמא דמהימן למימר גירשתיה הוא משום דיש בידו א\"כ השתא כיון דהוה ידע התלמוד לפום מאי דס\"ד דגירושין יש בידו וא\"כ יש בידו לפוסלה מכהונה א\"כ מאי דלא מהימן בנשבית הוא משום דאיכא תרתי ובגירושין ליכא אלא לכהונה ועלה קאמר והרי בידו להשיאה לחלל. וכ\"ת סוף סוף במשיאה לחלל אין בידו אלא לפוסלה מן התרומה אבל לא לכהונה. לזה קאמר דקא פסלה מכהונה כלומר הא פשיטא לך שיכול לפוסלה מכהונה שהיינו שאתה אומר שיש בידו לגרשה ולפוסלה לכהונה א\"כ מאי דפש גבן דהיינו לתרומה ישנו בידו בהשיאה לחלל א\"כ נשלמו השני דברים שהרי יש בידו לגרשה ולהשיאה לחלל דקאמר להשיאה ולגרשה וכולהו לחלל. והשתא האי דקא פסלה לכהונה דקאמר לאו אלהשיאה לחלל קאי אלא דיכול לפוסלה לכהונה בעלמא אבל לעולם שהדבר ברור כדעתו של הראב\"ד דאינו נפסל אלא לתרומה והיא גופה קאמר תלמודא. זה אפשר לי ליישב בדעתו של הראב\"ד אבל מה שיש לי לדקדק עוד בסוגיא הוא לדעתו של הרמב\"ם שהוא סובר שאיסור השבויה לכהן מד\"ס הוא לפי שמכח הספק נאסרו ומן התורה אין חוששין לספיקא אלא מד\"ס וכ\"כ מפורש בפי\"ח מהל' איסורי ביאה השבויה שנפדית והיא בת ג' שנים ויום אחד אסורה לכהן מפני שהיא ספק זונה שמא נבעלה לכותי ואם יש לה עד ה\"ז כשרה לכהונה ואפילו עבד או שפחה כו' הואיל ואיסור כל הספיקות כולם מד\"ס ולפיכך הקלו בשבויה ע\"כ. וזה הולך לשיטתו שכל הספיקות אינן אלא מד\"ס ומדין תורה הם מותרים אלא שרבנן גזרו בהם והשתא מאי פריך תלמודא התם בסוגיא בתר הכי והרי בידו להשיאה לממזר ומשני כר\"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ופי' רש\"י והרי בידו להשיאה לממזר דקי\"ל קדושין תופסין בחייבי לאוין וביד האב להשיאה לו בעבירה ותפסול מן התרומה כו'. והשתא לא ימנע מן החלוקה למאן פריך אי פריך שבידו להשיאה לממזר דאורייתא שפוסלה מן התרומה בביאתו מאי קא פריך ליהמניה בנשבית במגו דבידו להשיאה לממזר הא לאו מגו הוא שאינו רוצה לפוסלה אלא מדרבנן מן התרומה ושאם תאכל לא תלקה שאין כוונתו לפוסלה אלא שלא תאכל אבל אם משיאה לממזר נפסלה מן התורה ולוקה אם אכלה והא ודאי כל כה\"ג אינו רוצה לפוסלה. ואי פריך תלמודא שבידו להשיאה לממזר דרבנן והויא פסולה כמו בשבויה דהוי מדרבנן אי אפשר דא\"כ לא משני מידי דהא ודאי ר\"ע לא אמר אלא בחייבי לאוין דאורייתא אבל ממזר דרבנן פשיטא שלא הפקיעו חכמים קידושיו משום ממזרות דרבנן דקא שרו אשת איש לעלמא. אלא פשיטא דממזר דאורייתא פריך דאין סברא דפריך ממזר ספק דהוי כמו שבויה דס\"ס לא משני מידי כר\"ע כו'. דהא בספק ממזר קידושין תופסין ודאי דאורייתא דהא אמר רבא ספק ממזר דבר תורה מותר דממזר ודאי אמר קרא ולא ספק ממזר וכבר האריך בזה הר\"ן בפ\"ק דקידושין בשם הרמב\"ן והרב הגדול מהרימ\"ט ז\"ל כתב בזה כל הצורך בתשובה חלק י\"ד סי' א' יע\"ש. ולכל הפירושים יקשה זה קצת לכאורה. והנראה דאין מי שיכחיש דשבויה מיתסרא בדרבנן בלחוד ואע\"פ שיאמרו שבכל הספיקות ספיקייהו לחומרא מ\"מ הכא שאני שלא נכנס בכלל ספק דמסתמא אין מזלזלין בהם כ\"כ וכדסבר ר' דוסא לפום קושטא דמה עשה לה ערבי זה מפני שמיעך לה בין שדיה. אלא דמדרבנן אסרוה משום ספיקא שאמרו שיש בה ספק וצ\"ע בההיא דנחיל של דבורים בפרק הגוזל ומאכיל ובדברי התוס' בפרק אלו נערות גבי השבויה אין לה קנס יע\"ש. ונראה לי שאפילו לדעת האומרים דספיקא דאורייתא לחומרא מד\"ס יש להחמיר בה משאר איסורי דרבנן ויש בה חומרא יותר כיון דמחמת ספק איסור דאורייתא אתיא לה. וזו היתה ספק המקשה בההיא דנחיל של דבורים יע\"ש. ורש\"י שם נראה שהולך לשיטתו דסבר דספיקא דאורייתא לחומרא הוי דבר תורה אלא דמ\"מ יש כח ביד חכמים לתקן כן ולהקל כיון שבא מכח הספק ואין כאן מקום לדברים אלו ומ\"מ למדנו לומר שהרב המגיד היה מבין בדברי הראב\"ד דחלל לא פסלה לישראל אלא לתרומה אבל לא לכהונה וכבר יישבנו שיטת הגמרא לדעתו ז\"ל וצ\"ע ליישב גם השיטה כפי התוספות לדבריו ז\"ל: ומ\"מ נפלאתי הפלא ופלא על ה\"ה ז\"ל מאין הרגלים לסבור כן בדעת הראב\"ד שזה החלל לא פסל מן הכהונה ולא לומר שפסל מן הכהונה ומן התרומה אבל לא מטעם זונה וכדכתב הרב בסוף. אי משום דהוה קשיא ליה למימר דמשום הך מילתא כיון דליכא נפקותא לענין דינא בינייהו דסוף סוף לוקה על הכהונה ועל התרומה מאי איכפת להו דליהוי משום הך או משום הך אע\"ג דנ\"מ להתרו בו משום שם אחר מ\"מ השתא מיהא לא נפקא לן מידי וא\"כ לא היה לו להראב\"ד ז\"ל להשיגו על כך. הא ודאי ליתא דמלבד שהענין בעצמו אין לו שחר דכיון דנפקא מינה מיהא לענין דינא מידי יפה היה לו להשיגו. מ\"מ מוכרח הוא מצד אחר שהרי הראב\"ד כתב מיהו כל הפסולים לבא בקהל אם באו עליה פסלוה מן הכהונה ומן התרומה ואפילו חלל משום דכתיב ולא יחלל מה הוא מחלל כו' והשתא אפילו יבין ה\"ה דמ\"ש הראב\"ד ואפילו חלל אינו לומר דקאי אמן התרומה והכהונה דלעיל אלא הוא נמשך עם מה שכתב משום דכתיב ור\"ל אפילו חלל משום דכתיב ולא יחלל מה הוא מחלל כו' יש לומר דכשם שהוא מחלל כך זרעו יש בו קצת פיסול שכן מוכרח שסובר עכשיו הראב\"ד ז\"ל כפי דעת ה\"ה ז\"ל אכתי תיקשי טובא דבשאר חייבי לאוין מוכרח לומר כדעת הראב\"ד שבא לחלק בזה בדעת רבינו מאיזה פסוק לוקה שהרי כתב מפורש מיהו כל הפסולים לבא בקהל אם באו עליה פסלה מן הכהונה ומן התרומה הרי דבשאר חייבי לאוין מוכרח לומר כדעת הראב\"ד דמודה הוא דפוסל גם מן הכהונה ומן התרומה וכדיניה דרבינו ואפ\"ה חלק עליו במ\"ש שהיא זונה ואמר ליתנהו להני כללי שאין זונה אלא מחייבי כריתות וכו'. והא ודאי דוחק לומר דמפני שהיה דעתו לומר שיש חילוק לענין הדין בחלל מיהא קאמר לה להא שאין ספק דע\"כ שבא לחלוק ולומר שאינו משום זונה אבל בדין שוין הם וא\"כ אתיא מקרא אחרינא וא\"כ נימא הכי בחלל וכמ\"ש ומעיקרא מאי סבר להקשות כן:
והנראה אצלי בזה הוא שה\"ה דקדק מעיקרא בדברי הראב\"ד במ\"ש אבל ללקות עליה משום זונה לא ואם היתה כל כוונתו של הראב\"ד לומר שאינה נאסרת משום זונה ואם התרו בו משום זונה שאינו לוקה שלא מן השם הוא היה לו לומר סתם אבל ללקות משום זונה לא ומאי עליה ולכן דקדק ה\"ה ז\"ל דה\"ק נהי שחיללה לענין לפוסלה לכהונה ור\"ל שילקה משום תרומה ומטעם זונה נמי או מטעם חללה אבל ללקות עליה כלומר שילקה הבא עליה כלומר הכהן ומשום פסול זונה שכן הוא הדין לא דלענין פיסולי ביאה אינו לוקה כלל דחללה לא הויא וזונה נמי לא הויא זה היה הקס\"ד של ה\"ה ז\"ל ומ\"מ כבר העלה ה\"ה דלדעתו של הראב\"ד הנבעלת לחלל פסולה לתרומה ולכהונה אלא שהיא מוצאת מכלל חללה ולא משום זונה. וכן לגבי שאר חייבי לאוין חולק ג\"כ הראב\"ד בדרך זה וסובר שלא נאסרו משום זונה שאין זונה אלא שאין קידושין תופסין בה אלא דחייבי לאוין נפקא לן מוכי תהיה לאיש זר דהוא קרא אחרינא דכיון שנבעלה לזר לה פסלה. וכן ראיתי להרב תי\"ט בפרק הבע\"י שכתב כן ומתאמרת משום הרמב\"ן והסמ\"ג ועיין בהרא\"ם פרשת אמור: " + ], + [ + "וכן הבא על הפנויה וכו'. בפרק הבע\"י (דף ס\"א) אמרינן דלית הלכתא כר\"א דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה. ונסתפקתי אי לגמרי משום ר\"א ביאה זו דפנוי לביאות אסורות וכי היכי דבביאות אסורות קי\"ל דאפילו שנבעלו באונס נפסלו לכהונה וכמ\"ש רבינו לקמן בפירקין דין ו' וה\"נ גבי פנוי הבא על הפנויה או דילמא דשאני הך. וכן נמי היכא דנבעלה שלא כדרכה אי עשאה זונה. וראיתי לרש\"י בר\"פ אלו נערות (דף ל') עלה דההיא דאמרינן איכא בינייהו בעולה לכ\"ג שפירש שאין זה לאו דאלמנות וגירושין אלא עשה דבתולה יקח ולא בעולה וא\"ת יש כאן לאו דזונה לא אשכחן תנא דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה אלא ר\"א ולית הלכתא כוותיה ואין זונה אלא הנבעלת לפסול לה ובבעולה שלא כדרכה אמרינן דאי כדרכה תו ליכא קנס. ויש לדקדק אי מה שהוקשה לרש\"י דהרי יש כאן לאו דזונה משום ביאה דכ\"ג הוא דקשיא ליה. או מביאה שלא כדרכה הקודמת הוא דקשיא ליה. והנראה דרש\"י לא הוקשה לו אלא מהביאה הראשונה בשלא כדרכה אבל מביאת כ\"ג ליכא קושיא משום דע\"כ לא ממעטינן מקרא דולו תהיה לאשה שיש בה הויה אלא דקודם ביאה זו צריך שתהיה בה הויה ולפיכך מי שאנס אחת מחייבי לאוין או חייבי עשה פטור מהקנס משום דקודם ביאה זו לא היה לו בה הויה. אבל אם בשעת ביאה היה לו בה הויה אלא דמחמת ביאת זו אין לו בה הויה לא ממעטינן לה מקרא דולו תהיה לאשה. דאלת\"ה תיקשי אליבא דרש\"י דהא בעולה זו שאנסה כ\"ג הרי נתחללה שהרי נבעלה לפסולי כהונה וא\"כ הרי יש כאן לאו דחללה ולר\"ע אין לו בה הויה והיכי אמרינן איכא בינייהו בעולה לכ\"ג. אלא ודאי דכיון דקודם ביאה היה לו בה הויה לא ממעטינן לה מקרא דולו תהיה לאשה: שוב ראיתי הדבר מפורש בליקוטי מהר\"ר בצלאל ז\"ל עלה דהך דבעולה לכ\"ג שכתב בשם שיטה ישנה וז\"ל ואי קשיא לפירש\"י דבעולה כבר הרי זו בביאה זו שבא עליה כ\"ג נעשית חללה ותו אין לו בה הויה י\"ל כיון דבשעה שבא עליה היה לו בה הויה אע\"ג דלאחר גמר ביאה אין לו בה הויה חייב בקנס ע\"כ. הרי לך הדבר מבואר כמו שכתבנו. וא\"כ ע\"כ לומר דמה שהוקשה לרש\"י מלאו דזונה הוא מביאה ראשונה שלא כדרכה וש\"מ דביאה שלא כדרכה עשאה זונה. ולמדנו ג\"כ דאפילו באונס עשאה זונה מדלא מוקי כשהראשון בא עליה שלא כדרכה באונס. הן אמת דהכרח זה שכתבנו דרש\"י לא הוקשה לו אלא מביאה ראשונה דעשאה זונה משום דאי רש\"י בעי דאחר גמר ביאה יהיה לו בה הויה תיקשי ליה דהא אשה זו כבר נתחללה בביאת כ\"ג. נראה שאינו הכרח משום דאפשר דרש\"י אזיל בשיטת רבינו שכתב לקמן בפי\"ט מה' אלו דין ד' דאם כ\"ג בעל בעולה בלא נשואין לא חיללה. ומש\"ה לא קשיא ליה לרש\"י מלאו דחללה שהרי כיון דביאת זנות היא לא חיללה. ולפי זה מה שהוקשה לרש\"י מלאו דזונה הוא ג\"כ מביאת כ\"ג. והנראה דהשיטה ישנה פליג על רבינו ז\"ל וס\"ל דכ\"ג שבא על הבעולה בעילת זנות חיללה. הן אמת שה\"ה לא הביא ראיה ברורה לדברי רבינו * (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פי\"ז מהלכות אלו דין ט\"ו ד\"ה שוב האיר ה' את עיני שהביא ראיה נכונה לדברי הרמב\"ם). ואולי דרבינו מפרש להך דבעולה לכ\"ג כפרש\"י שהיתה בעולה כבר והוקשה לו דתיפוק ליה דאיכא לאו דחללה והרי אין לו בה הויה ומכאן הכריח דכל שלא בא עליה דרך נישואין לא חיללה. ולא ניחא ליה לרבינו בתירוץ השיטה ישנה דכיון דבשעת ביאה היה לו בה הויה חייב בקנס שהרי קרא דולו תהיה אחר הביאה כתיב. ועוד דהחילוק מצד עצמו הוא דחוק מאד דכיון דהשתא אין לו בה הויה אמאי לא ממעטינן לה מקרא. והתוספות ז\"ל כתבו בשם ר\"ח דהכא מיירי בכ\"ג שאנס בתולה גמורה כו'. הרי דאף קודם ביאה היתה ראויה לקיימה מ\"מ כיון דלאחר ביאה אינה ראויה לקיימה ממעטינן לה מקרא. וכן אי לאו דהוה ליה עשה שאינו שוה בכל היינו אומרים שנתמעט זה משום דאין לו בה הויה עכשיו. א\"כ הדבר מבואר דאנן בעינן ולו תהיה לאשה לאחר ביאה זו וא\"ת אף דנימא דרש\"י ס\"ל כסברת רבינו דכ\"ג אינו מוזהר על הבעולה אלא דרך נישואין מ\"מ יש להכריח דס\"ל לרש\"י כסברת השיטה ישנה דיש לחלק בין אם קודם שבא עליה לא היה לו בה הויה להיכא דדוקא אחר שבא עליה אין לו בה הויה דאי לא ס\"ל הכי מי דחקו לרש\"י לומר דמיירי שהיתה בעולה מקודם ולאוקומי שנבעלה שלא כדרכה אימא כפשוטה דהיינו כ\"ג שאנס בתולה גמורה ובשלמא כפי חילוק השיטה ישנה ניחא דס\"ל לרש\"י דלא ממעטינן מקנס אלא אשה שלא היתה ראויה לקיימה קודם ביאה זו ומש\"ה לא אוקמוה בכ\"ג שאנס בתולה משום דזו קודם ביאה היתה ראויה לקיימה וי\"ל דלעולם לדעת רש\"י כל שאינה ראויה לקיימה אחר ביאה ממעטינן לה מקנס ומאי דלא אוקמוה בכ\"ג שאנס בתולה גמורה הוא משום דבפרק הבא על יבמתו (דף נ\"ט) אמרינן אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי וס\"ל לרש\"י דלא ממעטינן מקרא דולו תהיה לאשה אלא אשה שאינה ראויה לקיימה כלל דאפילו אם נשא כופין אותו אבל באשה שאם נשא נשוי לא מיפטר מקנסא. ומה שהביאו לרש\"י לומר זה הוא לישנא דגמרא דקאמר בעולה לכ\"ג דמשמע שהיתה בעולה מקודם. ועוד דהוקשה לו לרש\"י אם איתא דהכא מיירי בכ\"ג שאנס בתולה גמורה מה הקשו בגמרא ומאי שנא האי עשה משאר עשה והוצרכו לתרץ משום דהו\"ל עשה שאינו שוה בכל מה נתחדש לתלמודא כאן להקשות קושיא זו והלא בעלמא איתא לקושיא זו דמאי שנא דעשה דמצרי ואדומי אם נשא כופין אותו לגרש וכ\"ג שנשא אנוסת עצמו אין כופין וע\"כ טעמא דמילתא הוא משום דסופה להיות בעולה תחתיו דומיא דבוגרת ומוכת עץ דאמרי' ביבמות (דף ס') דאם נשא נשוי משום דסופה להיות בוגרת ומוכת עץ תחתיו. וא\"כ נימא דר\"ע נמי ס\"ל לחילוק זה ומש\"ה אית לו בה הויה דכיון דאם נשא נשוי פשיטא דיש לו בה הויה דלא יתכן שלא יהיו קידושין תופסין בה והולד ממזר. ונימא שאם נשא נשוי שהם דברים הפכים שלא יכונו בנושא אחד ולעולם דלר\"ע בעולת חבירו לכ\"ג אין קידושין תופסין בה דהא פשיטא דבבעולת חבירו אם נשא מוציא דומיא דשאר חייבי עשה ומנ\"ל לסתמא דתלמודא דאף בבעולת אחרים לר\"ע יש לו בה הויה משום דהוי עשה שאינו שוה בכל שהוא חידוש גדול דהא גבי חייבי לאוין לא שאני ליה לר\"ע בין לאו השוה בכל ללאו שאינו שוה בכל שהרי אליבא דר' ישבב אפי' מאלמנה לכ\"ג היה אומר ר\"ע שהולד ממזר ובזה הוה ניחא כללא דר' ישבב דאמר בואו ונצווח על עקיבא בן יוסף שהיה אומר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר שהוא כולל לכל חייבי עשה אף בעולה לכ\"ג אלא דשאני בעולת עצמו משום דאפילו אם נשא נשוי דסופה להיות בעולה תחתיו ומש\"ה הוכרח רש\"י לומר דהכא מיירי כשהיתה בעולה מקודם דוקא דאי לא לא ממעטינן לה מקרא כיון דאם עבר ונשאה ראויה לקיימה והשתא אתיא שפיר דהקשו ומ\"ש כיון דמיירי בבעולת אחרים:
וכי תימא אכתי קשה לסברת רש\"י הלזו שכתבנו דאית ליה דלא מימעיט מקנס אלא אשה שאינה ראויה לקיימה כלל אפילו אם עבר ונשא ומש\"ה מוקי לה בבעולת אחרים. מההיא דאמרינן בפרק הבע\"י אמר רב יהודה אמר רב נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה מתיב רבא ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט לאלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט היכי דמי אילימא בכדרכה מאי איריא משום אלמנה תיפוק ליה משום דהויא בעולה הרי דמהך קרא ממעטינן בעולת עצמו. הא לא קשיא כלל מתרי טעמי חדא דהכא לאו לענין קנס קיימינן אלא לענין שאינה ראויה לקיימה לפי שהיא אסורה לו וכמ\"ש התוס' שם בד\"ה הא מני ר\"מ היא וכיון שכן שפיר קא מקשה דאם איתא דאפילו שלא כדרכה חשיבא בעולה מאי איריא דנקט אלמנה אפילו שאינה אלמנה אינו נושאה דהא איכא עשה דוהוא אשה בבתוליה יקח והתם בכתובות לענין קנס הוא דקיימינן ולענין קנס לא ממעטינן אלא אשה שאינה ראויה לקיימה אפי' אם עבר ונשאה ואל תתמה על חילוק זה שהרי גדולה מזו הוא שכתבנו לעיל בשם שיטה ישנה דלא מימעיט מקנס אלא אשה שקודם ביאה לא היה לו בה הויה אבל אם לאחר ביאה דוקא אין לה הויה וקודם ביאה היה לו בה הויה חייב בקנס אף דפשיטא שאינו מקיימה וא\"כ לדידן נמי אף דלכתחילה פשיטא דאסירא ליה בעולה עצמו ואם אנס בתולה אינו נושאה מ\"מ חייב בקנס. ועוד דהתם רב הונא דאמר דנבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה ורב אית ליה דאם נשא אנוסת עצמו ומפותת עצמו דמוציא בגט וכדאיתא התם דס\"ל דמאי דתני בברייתא ואם נשא נשוי הוא לומר שאינו משלם קנס במפותה וא\"כ שפיר קא פריך מברייתא דהא אליבא דרב אין חילוק בין בעולת עצמו לבעולת אחרים:
וראיתי לרבותינו בעלי התוס' שם ביבמות ד\"ה אילימא שכתבו וז\"ל משמע דאסירא ליה אע\"פ שהוא בעולה מעצמו וכן בכתובות בד\"ה איכא בינייהו בעולה בסוף דבריהם דהביאו הך דיבמות וכתבו משמע דבעולת עצמו אסורה לו מן התורה. והנראה מתוך דבריהם הוא דס\"ל דטעמיה דרש\"י דלא אוקמוה לההיא דאיכא בינייהו בעולה לכ\"ג בכ\"ג שאנס בתולה הוא משום דס\"ל דבעולת עצמו אין איסורה מן התורה ומש\"ה אוקמוה בבעולת אחרים ואני תמיה ע\"ז דאף שנאמר שיש ליישב הסוגיא דיבמות דאין להכריח ממנה דבעולת עצמו איסורה מדין תורה וכסברת ר\"ת ז\"ל שכתבו התוספות בכתובות בסוף הדיבור ור\"ת לא פירש כן והנראה דאדסמיך ליה קאי דהיינו למה שכתבו משמע דבעולת עצמו אסורה מן התורה ולא מצאתי מקום ליישב סוגיא זו דיבמות אם לא שנאמר דקושיית התלמוד היא דכיון דנבעלה שלא כדרכה אסורה מן התורה א\"כ פשיטא דבבעולת עצמו ג\"כ שלא כדרכה אסירא מדרבנן וא\"כ אמאי נקט בברייתא אלמנה לכ\"ג תיפוק ליה דהויא בעולת עצמו ושפיר מימעיט מקרא דולו תהיה לאשה אף שאין איסורה כי אם מדרבנן דומיא דחלוצה דנקט בברייתא אבל אי אמרינן דבשלא כדרכה אפילו נבעלה מאחרים אין בה איסור תורה ניחא דפשיטא דלא אסרו חכמים בבעולת עצמו שלא כדרכה מ\"מ דעת שפתיו דרש\"י ברור מללו דס\"ל דבעולת עצמו אסורה דבר תורה שכ\"כ ביבמות עלה דההיא דאנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא פי' לא ישא כ\"ג דכתיב בתורה בתולה יקח בשעת ליקוחין תהיה בתולה הרי זה מפורש דס\"ל לרש\"י דאיסורו הוא דבר תורה וכבר כתבנו מה שהכריחו לרש\"י לומר דמיירי שהיתה בעולה כבר מאחרים ולפי דעתי הם דברים נכונים:
ודע שראיתי להתוס' שם ביבמות (דף ס') ד\"ה שאינו שכתבו וז\"ל ועוד נראה דהא דאמר רב מוציא בגט היינו מדרבנן ולהכי נקט פלוגתא דראב\"י באנוסת חבירו דבאנוסת עצמו מודה דלא הוי חלל כו'. והנה כבר כתבתי * (א\"ה נתבאר לעיל פ\"א מהלכות נערה בתולה דין ג' יע\"ש) דכוונתם בדבור זה הוא דכיון דאינו מוציא כי אם מדרבנן אין לה כתובה דומיא דשניות. אך לא ידעתי אם כוונתם היא דלעולם אסורה דבר תורה אלא דאפ\"ה אם נשא נשוי ולא בעיא גט כי אם מדרבנן ומ\"ש ולהכי נקט פלוגתייהו דראב\"י כו' אין כוונתם לומר דלראב\"י אנוסת עצמו שהיא דבר תורה אלא דהוקשה להם דאיך יתכן לומר דחיוב הגט אינו אלא מדרבנן דכיון דלראב\"י הבנים חללים א\"כ הרי נתחללה היא ואיך יתכן לומר דאם נשא נשוי והרי היא חללה ופשיטא דכופין אותו להוציא דומיא דכל חייבי לאוין. לזה כתבו דבאנוסת עצמו מודה ראב\"י דליכא חלל א\"נ דאם היה כאן חלול היה לה כתובה משום דהוא מרגילה דומיא דחלוצה וכדאיתא בפרק יש מותרות ולעולם דאיסורו דבר תורה וכ\"ת רב דקאמר דמוציא בגט מדרבנן מאי דעתיה למה נשתנה עשה זה דבעולה משאר חייבי עשה דכופין אותו להוציא. וכ\"ת דס\"ל דשאני עשה זה דאף שהוא דבר תורה מ\"מ מדין תורה אם נשא נשוי משום דסופה להיות בעולה תחתיו ומ\"מ ס\"ל דמדרבנן מיהא מוציא בגט. א\"כ מוכת עץ ובוגרת נמי ליבעי גט מדרבנן. הא לא קשיא כלל דלעולם דהשתא הוה ס\"ל לרב דמוציא בגט מדרבנן וה\"ה לבוגרת ומוכת עץ ובגמרא הקשו לזה דהא רב ור\"י דאמרי תרווייהו בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא ומשמע דאפילו מדרבנן לא בעיא מטעמא דסופה להיות מ\"ע תחתיו, ה\"נ בעולת עצמו לא תיבעי גט אפי' מדרבנן דסופה להיות בעולה תחתיו. עוד אפשר לפרש דס\"ל דליכא איסור תורה כלל בבעולת עצמו וכמו שנראה מדבריהם בפרק אלו נערות דס\"ל לר\"ת ומ\"מ דרך זה הוא רחוק בעיני שהרי מדבריהם שם בכתובות וביבמות נראה דס\"ל דבעולת עצמו אסורה מן התורה. אלא ודאי דכוונתם היא דנהי דאיסורה דבר תורה מ\"מ לא בעי' גט כי אם מדרבנן וכן הוא דעת מהרש\"ל בהגהותיו יע\"ש: וא\"ת אם איתא דבעולת עצמו איכא איסור תורה וליכא חילול א\"כ הא דאמרי' בפרק יש מותרות (דף פ\"ה) מאי איכא בין רבי לרשב\"א א\"ר פפא בעולה לכ\"ג איכא בינייהו מ\"ד דאורייתא ה\"נ דאורייתא ומ\"ד מפני שהוא מרגילה הא היא מרגלא ליה והקשו לזה דלראב\"י דאמר יש חלל מחייבי עשה הא לא מרגלא ליה ולא מידי. ואם איתא דמודה ראב\"י דבבעולת עצמו אין כאן חילול אימא דאיכא בינייהו בעולת עצמו לכ\"ג מ\"ד דאורייתא ה\"נ דאורייתא ומ\"ד מפני שהוא מרגילה הא היא מרגלא ליה הא לא קשיא כלל חדא דלפי האמור מותר לקיימה דהא מדמינן לה לבוגרת ומ\"ע ונראה דבבוגרת ומ\"ע כיון שמותר לקיימה אף שהיא מרגילתו מ\"מ כיון דהשתא מיהא ליכא איסורא אית לה כתובה ולפי הס\"ד דהו\"א דבעיא גט מדרבנן פשיטא דדין שניות יש לה שהרי משנשאה פקע מינה איסור תורה ואין כאן כי אם איסורא מדרבנן דחייב לגרש ולכל הטעמים לית לה כתובה. וא\"ת לדעת רבינו דמוציא בגט ומסתמות דבריו נראה דמוציא בגט מדאורייתא אמאי לא קאמר בעולת עצמו איכא בינייהו. הא לא קשיא משום דלרבינו כי היכי דאיכא חלל מבעולה אחת אליבא דראב\"י ה\"נ מבעולת עצמו דאין הפרש כלל בין בעולת עצמו לבעולת אחרים ומאי דנקט פלוגתא דראב\"י באנוסת חבירו להודיעך כחן דרבנן דאפי' בבעולת חבירו מכשירו:
הנה נא הארכנו מילין ליישב דברי רש\"י דאוקמה לההיא דפרק אלו נערות שהיתה בעולה כבר ויחסנו פי' זה לרבינו וכתבנו דמכאן הכריח דכ\"ג דבעל בעולה לא נתחללה. וא\"ת תינח דרש\"י הוכרח לומר דמאי דאמרינן בעולה לכ\"ג איכא בינייהו דמיירי בשהיתה בעולה כבר אבל רבינו דפסק דבעולת עצמו מוציא בגט ואינו מותר לקיימה מי הכריחו לפרש דההיא דאלו נערות מיירי בשהיתה בעולה כבר אימא דמיירי בכ\"ג שאנס בתולה גמורה. לזה אומר דרבינו ג\"כ ס\"ל דפשטא דסוגיא דקאמר בעולה לכ\"ג דמיירי בשהיתה בעולה כבר מדלא הביאו שם שקלא וטריא דיבמות אם בעולת עצמו מוציא בגט או לא אלמא מילתא פסיקתא נקטו התם בכתובות דהיינו בבעולת אחרים ומכאן הוליד רבינו דכ\"ג שבעל בעולת אחרים דרך זנות לא חיללה: ועתה נחזור לענייננו דמדברי רש\"י לכל הפירושים לר\"א פנוי הבא על הפנויה אף באונס אפילו שלא כדרכה עשאה זונה דאף אם נאמר דמה שהוקשה לו מלאו דזונה הוא מביאת הכ\"ג הנה מוכרח הוא דאף באונס ס\"ל דלר\"א עשאה זונה וגם שלא כדרכה יש ללמוד מדבריו דעשאה זונה דאי לא תיקשי דלוקמה כגון שכ\"ג בא עליה שלא כדרכה דהא לענין קנס חייב עליה אף שלא כדרכה וכדאמרינן בפ\"ק דקידושין (דף י') א\"ר זירא מודה רבי לענין קנס דכולהו משלמי. משמע דאיכא קנס אף בבא עליה שלא כדרכה. הן אמת דרבינו לעיל פ\"א מהלכות נערה בתולה דין ח' כתב דליכא קנס כי אם בבא עליה כדרכה ומדברי רש\"י בפרק בן סורר (דף ע\"ג) נראה דאזיל לשיטת רבי דקנסא לא מיחייב אלא מפני שהוא מוציא בתוליה ומה שיש לעמוד בכל זה כבר כתבתי בארוכה * (א\"ה לעיל פי\"ז מהלכות אלו דין י\"ג) ומ\"מ נראה שהדין דין אמת דלר\"א אף בשלא כדרכה עשאה זונה: וראיתי בליקוטי מהר\"ר בצלאל ז\"ל שכתב בשם שיטה ישנה שהקשה קושיא זו דרש\"י דהרי יש כאן לאו דזונה ותירץ דברצון עשאה זונה באונס לא עשאה זונה ומיירי כגון שנבעלה תחלה באונס א\"נ שלא כדרכה לא עשאה זונה ע\"כ. והנך רואה שהשני דינים שרצינו ללמוד מדברי רש\"י פליג עליה שיטה ישנה. ומ\"מ נראה שמה שהכרחנו מדברי רש\"י הם דברים אמתיים ועל שיטה ישנה יש לתמוה מההיא דפרק הבע\"י שכתבנו לעיל דהקשו לרב דאמר נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה מההיא ברייתא דולו תהיה לאשה כו' ותירצו הא מני ר\"מ היא ורב דאמר כר\"א והקשו אי כר\"א מאי איריא משום בעולה ת\"ל דהויא זונה דאר\"א פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה. הרי הדבר ברור דבשלא כדרכה נמי ס\"ל לר\"א דעשאה זונה דהא רב בשלא כדרכה איירי. וכן יש להכריח דאף באונס שויא זונה מדלא תירצו דרב מיירי בשנאנסה ונבעלה שלא כדרכה דאף דליכא משום זונה לר\"א איכא משום בעולה. ולדידי ראיה זו היא ראיה שאין עליה תשובה ומכח סוגיא הלזו הוכרח לומר דלא אשכחן תנא דאית ליה פנוי הבא על הפנויה דעשאה זונה אלא ר\"א ולא אשכח פתרי לקושיא זו אלא בכה\"ג. ובפרק הבע\"י (דף ס') אמרי' אמר רב מ\"ט דראב\"י סבר לה כר\"א. הרי דהיה סבור דטעמא דראב\"י דאנוסת חבירו הולד חלל הוא משום דהיא זונה מטעמא דפנוי הבא על הפנויה דעשאה זונה. הרי לך דאף באונס עשאה זונה וזה פשוט: שוב ראיתי להרשב\"א בתשובה סי' אלף רל\"א וז\"ל וא\"נ הוה מצינא לתרוצי הא דרב כשבא עליה באונס וכל שבאונס לא הויא זונה וכדאמר רבא לעיל גמרא וכן הבא על אחת מכל העריות ע\"כ נראה שכיון הרב ז\"ל ללישנא דרבה בפרק הבא על יבמתו (דף נ\"ו) דקאמר אלמא באונס לא קרינן בה זונה ותמהני דרבה לא אמרה אלא באשת איש שנבעלה דס\"ל כיון שלא נבעלה לפסול לה אלא מחמת שהיא אשת איש כל שהוא באונס לא הויא זונה כיון דמותרת היא לבעלה ישראל. אבל בעיקר זונה האמורה בתורה דהיינו שנבעלה לפסול לה פשיטא דאף באונס חשיבא זונה. ומשנה שלימה שנינו בפ\"ק דכתובות (דף י\"ד) א\"ר יוסי מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה א\"ר יוחנן בן נורי אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה הרי זו תנשא לכהונה. הרי מבואר דביאת הפסולים פוסלים אפילו באונס וא\"כ ה\"ה פנוי הבא על הפנויה אליבא דר\"א וכ\"ת אם הדבר כן דיש חילוק בין אשת איש הנאנסה לנבעלה לפסול לה תיקשי דאיך רב עמרם היה רוצה להוכיח דאשת ישראל שנאנסה דפסולה לכהונה מדתנן וכן הבא על אחת מכל העריות והיה סבור דלא שנא באונס לא שנא ברצון אימא דהאי וכן קאי לשאר עריות ולא לאשת איש. כבר נתעוררו בזה רבותינו בעלי התוס' וכתבו דעיקר חידוש דאונס ורצון לא הוי אלא באשת איש אבל בשאר עריות אין חידוש טפי באונס מברצון לענין פסולי כהונה ע\"כ. הרי לך מבואר דס\"ל דמילתא דפשיטא היא דאם נבעלה לפסול לה דלא שנא באונס ול\"ש ברצון פסולה לכהונה. שוב ראיתי הדבר מבואר בדברי ה\"ה לקמן בפירקין דין ו' שחילק כמו שכתבנו והביא מתני' דפ\"ק דכתובות. ולא ידעתי מה יענה הרשב\"א ביום שידובר בו סוגיית פרק הבע\"י (דף ס') דאיכא מ\"ד דטעמיה דראב\"י דאית ליה דאנוסת חבירו ומפותת חבירו דהולד חלל הוא משום דס\"ל דלר\"א פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה דהתינח מפותת חבירו אלא אנוסת חבירו אמאי הולד חלל והרי לא עשאה זונה אלמא דפשיטא ליה דלר\"א אף באונס עשאה זונה. וזו נ\"ל שהיא ראיה שאין עליה תשובה ודברי הרשב\"א ז\"ל צריכים אצלי תלמוד. והתוס' בפרק הבע\"י (דף נ\"ט) ד\"ה ורב הכריחו דרב לא ס\"ל כר\"א מדפסק בספ\"ק דכתובות הלכה כרבי יוסי והתם בנאנסה מיירי יע\"ש:
וא\"ת לר\"א דאית ליה דפנוי הבא על הפנויה עשאה זונה האי דאיצטריך רחמנא לומר גבי כ\"ג והוא אשה בבתוליה יקח למעט בעולה האי בעולה דמיעט קרא היכי דמי אילימא בעולה דהיתרא כגון שנתקדשה ונבעלה תיפוק לי משום אלמנה או גרושה. ואי דנבעלה בזנות תיפוק לי משום דעשאה זונה. ובשלמא לפי שיטה ישנה ניחא דאיצטריך קרא להיכא דנאנסה או שנבעלה שלא כדרכה דאף דליכא משום זונה איכא משום בעולה. אבל לדידן למאי איצטריך קרא למעט בתולה לכ\"ג. ודוחק הוא בעיני לומר דלא אתא קרא אלא למעט מוכת עץ: ויש לחקור חקירה אחת לר\"א אם הדבר תלוי דוקא בקידושין דכל שלא קידשה אף שמייחדה לעצמו לשם פילגש חשיבא זונה. או דילמא דוקא כשאינו מייחד לעצמו אלא דרך זנות בא עליה אז הוא דעשאה זונה אבל אם מייחדה לעצמו הויא כדין פילגש ובפרט למ\"ד דפילגש שריא אפשר דלא חשיבא זונה. אלא שראיתי בסוגיא זו שאנו עסוקין בה דלא אשכח לר\"א שיהא מוזהר כ\"ג משום בעולה דוקא אלא בממאנת משמע דדוקא ממאנת דתקינו לה רבנן קידושין ונישואין אבל במקום דלא תקנו קידושין ונישואין לא. ולפ\"ז קטן שנשא אשה אף ששבח הוא להן כשהוא סמוך לפרקו וכדאיתא בפרק הנשרפין (דף ע\"ו) מ\"מ לר\"א עשאה זונה דאלת\"ה מאי איריא ממאנת דנקט לימא קטן מבן ט' שנשא אשה דליכא משום זונה ואיכא משום בעולה:
וראיתי להריב\"ש בתשובה סי' קצ\"ד שכתב וז\"ל ואפי' ר\"א גופיה לא קאמר אלא שלא לשם אישות אבל לשם אישות אע\"פ שאין האישות מתקיים כיון שלכוונת אישות בא עליה ולא לכוונת זנות לא עשאה זונה והראיה מממאנת ע\"כ. והנה נדון הרב ז\"ל הוא בקטנה שהלך אביה למדה\"י וכתב דלא עשאה זונה אפילו לר\"א משום דלכוונת אישות בא עליה והביא ראיה מממאנת. ויש לדקדק דמה ראיה מייתי מממאנת שאני התם דתקינו רבנן נישואין ומש\"ה לא עשאה זונה דלא יתכן שחכמים יתקנו נישואין ותעשה זונה. אבל בנדון דידיה את\"ל דלא תקנו נישואין בחיי האב וכמו שהיא סברת רוב הפוסקים ז\"ל מנ\"ל שאינה זונה אליבא דר\"א: והנראה מדעת הרב ז\"ל הוא דס\"ל דע\"כ אית לן למימר דכל שלא בא עליה לשם זנות כי אם לשם אישות לא חשיבא זונה אף שאינה קנויה לו אפי' מדרבנן. והביא ראיה לזה מממאנת דאי ס\"ד דאפי' בא עליה לשם אישות כל שאינה קנויה להו עשאה זונה ממאנת נמי הרי היא זונה דבר תורה ולא אתיא תקנתא דרבנן ועקר לאיסורא דאורייתא ומאי דנקטו התם משכחת לה בממאנת לאו דוקא דה\"ה כל שבא עליה לשם אישות דלא חשיבא זונה ומלתא אגב אורחיה קמ\"ל דאף דרבנן תקינו לה קידושין לא מיתסרא לכהן משום גרושה אבל לעולם דמשום טעמא דזונה כל שבא עליה לשם אישות אף שאין לו בה שום הויה אפילו דרבנן לא עשאה זונה: וא\"ת דבפרק הבא על יבמתו נחלקו בזונה האמורה בתורה דר\"ע אומר זונה זו מופקרת ור\"א אומר אפי' פנוי כו' והשתא במה נחלקו ר\"ע ור\"א. דאי לאו דברי הריב\"ש היינו אומרים דלר\"ע אינה זונה אלא במופקרת לכל ואינה מיוחדת לאדם אחד ולר\"א אפילו במיוחדת כל שאין לו בה קנין עשאה זונה. אבל השתא כפי סברת הריב\"ש במאי פליגי. וי\"ל דלר\"ע בעינן שתבעל ביאות הרבה להחשיבה זונה ולר\"א בביאה אחת עשאה זונה. וכן ראיתי בליקוטי מהר\"ר בצלאל עלה דההיא דבעולה לכ\"ג שכתבנו לעיל שכתב שם בשם הרא\"ש דהוקשה לו דאיך כתב רש\"י דלא אשכחן תנא דאית ליה פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה דהא הך סוגיא דהכא היא אליבא דר\"ע ור\"ע ס\"ל כר\"א בפרק ד' מיתות (דף נ\"א) דאמרינן יכול אפילו פנויה והא לזנות כתיב כר\"א כו' וההיא ברייתא דהתם ר\"ע קתני לה. ותירץ דע\"כ ר\"ע ור\"א פליגי בזונה ובהא פליגי דלר\"ע לא עשאה זונה כי אם בביאות הרבה ולר\"א אפילו בביאה אחת והתם בסנהדרין הוא בביאות הרבה. ולהכי סבר כר\"א ושמעתין בביאה אחת ולהכי לא הויא זונה ע\"כ. וכך הם דברי רש\"י שכתב וז\"ל מופקרת אפילו פנויה מאחר שהפקירה עצמה לכל קרויה זונה אבל משום בעילה אחת לא הויא זונה הפנויה. ומדברי רש\"י אלו נראה לי דס\"ל דכל שלא הפקירה עצמה לכל אלא שהיא מיוחדת לאדם אחד לא חשיבא זונה לכ\"ע אלא דוקא במפקרת עצמה לכל עובר ושב הוא דהויא זונה אלא דלר\"ע בעינן ביאות הרבה ולר\"א אפילו בביאה אחת דאלת\"ה מאי האי דנקט במלתיה דר\"ע שהפקירה עצמה לכל אפילו לא הפקירה עצמה אלא לאדם אחד ובא עליה ביאות הרבה חשיבא זונה. אלא ודאי דס\"ל דכל שלא הפקירה עצמה אלא לאדם אחד לא חשיבא זונה. וא\"ת אם הדברים כן דלר\"א כל שלא הפקירה עצמה לכל לא חשיבא זונה ובמיוחדת לאדם אחד או שנשאת לקטן סמוך לפירקו אף דאין לו בה הויה מ\"מ לא חשיבא בעילת זנות א\"כ מאי דוחקיה דרש\"י ז\"ל דקאמר לא אשכחן תנא וכו' אימא דהכא מיירי בשנבעלה שלא כדרכה שלא לשם זנות דבהא אפי' ר\"א מודה דלא עשאה זונה: הן אמת דקושיא זו איתא לכל הפירושים דאמאי לא אוקמה רש\"י בממאנת שנבעלה שלא כדרכה דליכא משום זונה ואיכא משום בעולה וכדאיתא בפרק הבא על יבמתו וראיתי בלקוטי מהר\"ר בצלאל שכתב משום רבי יחיאל מפרי\"ש דהכא מיירי בקטנה שמיאנה דליכא זנות ע\"כ. ואע\"ג דבפרק אלו נערות (דף ל\"ה) אמרי' דממאנת אין לה קנס התם מיירי בממאנת מן הנישואין משום דאינה בחזקת בתולה הואיל וניסת וכמו שפרש\"י אבל בממאנת מן האירוסין פשיטא דיש לה קנס דומיא דכל אשה שנתארסה ונתגרשה דיש לה קנס וקנסה לעצמה. וסבור הייתי לומר דטעמיה דרש\"י ז\"ל דלא אוקמה בממאנת מן האירוסין ונבעלה שלא כדרכה היינו משום דס\"ל כהרי\"ף דאית ליה בפרק הבע\"י דכל ביאה דאחר אירוסין עושה אותה כנשואה לגמרי וע\"כ לא אמרי' דביאה אירוסין עושה אלא בביאה דקידושין אבל בביאה דאחר אירוסין דינה כנשואה וכן פסק רבינו ז\"ל לעיל רפ\"י מהלכות אישות יע\"ש וכיון שדינה כנשואה אעפ\"י שלא נבעלה אין לה קנס וכמ\"ש רבינו לעיל פ\"א מהלכות נערה בתולה דין ט'. ומ\"מ לא נתקררה דעתי בכל זה משום דע\"כ מכח ההיא סוגיא דפרק הבע\"י מוכרחים אנו לומר דאיכא חד גוונא דליכא משום זנות ולא משום איסור אחר אלא משום בעולה שלא כדרכה וא\"כ הו\"ל לאוקמי הך דפרק אלו נערות בכה\"ג וההיא דהרי\"ף ורבינו ז\"ל שכתבנו לא שייכא הכא כלל דלא אמרו אלא בבועל לשם נישואין אבל שלא לשם נישואין פשיטא דלא קנה והכי דייקי דברי רבינו אך לכ\"ע לא עשאה זונה בביאה זו אף שלא כיון לנישואין מאחר שיש לו בה קצת הויה סוף דבר שדברי רש\"י ז\"ל צריך לי תלמוד:
שוב ראיתי להרשב\"א בתשובה סי' אלף רל\"א ששאלוהו על זה מפני מה לא העמידה רש\"י בממאנת ותירץ דדוחק הוא לאוקמה בממאנת דאם איתא הוה להו לפרושי הכי בגמרא כו'. וראיתי בנימוקי החכם השלם עמית בתורה כמה\"ר אהרן ששון ז\"ל בקונטרס הן ישלח (דף נ\"א ע\"ב) שהביא דברי הרשב\"א הללו ותמה עליהם דהכא לענין קנס מיירי ותניא הממאנת אין לה קנס כו' וכתב בסוף דבריו וצריך ליישב דברי הרשב\"א לחלק בין ממאנת לממאנת ויש עדים ואין עדים כמ\"ש למעלה קצת מזה עכ\"ד. ולדידי הדברים פשוטים דמיירי בממאנת מן האירוסין וכדכתיבנא:
וגם הספק שנסתפקנו אם בכל אשה שהיא מיוחדת לאדם אחד אלא שאין לו בה הויה כלל אם עשאה זונה אליבא דר\"א עדיין צריך אני להתלמד בזה ממקום אחר. ועיין במ\"ש התוס' יבמות (דף נ\"ט) ד\"ה ורב דאמר כר\"א שכתבו בסוף דבריהם ודוחק לומר דלא איצטריך לפסוק אלא בבא עליה לשם אישות ע\"כ ודוק היטב. ולעיקר הקושיא שכתבנו למעלה דלר\"א עשה זה דוהוא אשה בבתוליה יקח דאתא למעט בתולה למאי איצטריך. נראה דלק\"מ משום דאיצטריך לעבור על עשה ועל לא תעשה. ונפקא מינה דאם נפלה יבמה לכ\"ג מן הנישואין דאיכא עשה ולא תעשה ובעל הכ\"ג לא נפטרה צרתה הואיל ולא קנה מן התורה קנין גמור דלא אתי עשה דיבמה יבא עליה ודחי עשה ול\"ת. אבל אם נפלה מן האירוסין ובא עליה נפטרה הצרה. וכל זה הוא מבואר בפרק ב' דיבמות (דף כ\"א) ובדברי רבי' לעיל פ\"ו מהלכות יבום וחליצה דין י' וי\"א יע\"ש: ודע דהרא\"ם בפרשת אמור עלה דחללה דכתיב בכ\"ג דפי' רש\"י שנולדה מפסולי כהונה כתב דרש\"י בא למעט חללה שנתחללה ע\"י ביאת אחד מן הפסולין לכהונה משום דהרי כתיב והוא אשה בבתוליה יקח ואי אפשר שיקח חללה שנבעלה לאחר ע\"כ. והנה אליבא דר\"מ דאית ליה נבעלה שלא כדרכה כשרה לכ\"ג משכחת לה חללה שנתחללה בביאת א' מן הפסולין והיא בתולה. ואפי' למאן דפליג איצטריך חללה ואפילו במי שנתחללה ע\"י ביאת אחד מן הפסולין כדי לעבור עליה בעשה ולא תעשה ודו\"ק. ודע שאני נסתפקתי בכ\"ג שנפלה לו יבמה מן הנישואין ועבר ובא עליה אם חייב כרת דכיון דרחמנא פטריה הוה ליה אשת אח שלא במקום מצוה * (א\"ה כמו שנתבאר בדרשות הרב המחבר בדרך מצותיך ח\"ג דף ס\"ט) וא\"כ נפקא מינה טובא לחייב כרת לכ\"ג. ודע דהא דאמרי' דלר\"א פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה הוא דוקא לפוסלה לכהן אבל לא נפסלה מן התרומה משום דלא קרינן בה כי תהיה לאיש זר כ\"כ התוס' בפרק אלמנה לכ\"ג (דף ס\"ט) ד\"ה לא פוסלין ולא מאכילין והוא חידוש גדול בעיני: " + ], + [], + [], + [], + [ + "כל הנבעלת לאדם וכו'. * (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל בפירקין דין ב' ד\"ה שוב ראיתי להרשב\"א סי' אלף רל\"א כו' יע\"ש): " + ], + [ + "אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה. * (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פ\"ו מהלכות יבום דין י\"ט שם רמז שהאריך בדין זה ולא זכינו לאורו): " + ], + [], + [ + "אשת כהן שאמרה לבעלה כו'. כתב בהשגות אע\"פ שאמר דבר חכמה אין שמועתו מכוונת וכתב ה\"ה ז\"ל ואני אומר שדינו של רבינו ז\"ל אינו מחכמתו כו' וענין הסוגיא זו מבואר בדברי רבינו. ולא ידעתי מה זו סמיכה שסמך ה\"ה מסוגיא זו דההיא באשת ישראל איירי דלכ\"ע שויא אנפשה חתיכה דאיסורא כיון שלבעלה מותרת והראב\"ד ז\"ל לא יחלוק על זה אלא גבי אשת כהן מטעמא דכיון שלא נתקבלו דבריה כיון דהותרה הותרה לגמרי. ואף רבינו ז\"ל לא הוצרך לומר דבר זה אלא באשת כהן אבל באשת ישראל שאמרה לבעלה נאנסתי פשיטא ליה ולא הוצרך לומר דנאמנת לאחר מיתת בעלה דמהיכא תיסק אדעתין דלא תהא נאמנת. ואף שכפי הנראה גירסת ה\"ה בדברי רבינו הוי הכי אשת ישראל או אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי כו' גירסתנו אינו כן משום דפשיטא ליה לרבינו וכמו שכתבתי. ועוד יש מקום דקדוק דפתח ה\"ה ז\"ל בתרומה מההיא דנדרים להוכיח דכי היכי דבתרומה אסורה לאחר מיתת בעלה ה\"ה לינשא וסיים בההיא דפרק האשה דנסתחפה שדהו ולדעתו שהיא הוכחה גמורה היה לו להביא ענין סוגיא זו בתחלת דבריו: " + ], + [ + "כהן שקידש גדולה או קטנה כו'. הנה ה\"ה ז\"ל הביא מחלוקת הראשונים באומרת משארסתני נאנסתי אם היא אסורה לבעלה דאיכא מ\"ד דאינה אסורה בטוען טענת דמים אלא בשותקת או במכחשת ואומרת בתולה אני אבל במודה וטוענת טענה אחרת אינה אסורה ואיכא מ\"ד דבכל גוונא אסורה וכבר ייחס ה\"ה סברא זו לרבינו ומדברי הירושלמי יש להוכיח כן דאמרי' עלה דהך דבוגרת ואתיא כהא דתנינן הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים והיא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדך והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך ומקחי מקח טעות נאמנת הדא דתימא לכתובת מנה אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה ע\"כ. וכן באומרת מוכת עץ אני אמרי' התם דאסור לקיימה משום ספק סוטה הרי דאף במודה לדבריו ונותנת אמתלא לדבריה אסורה: תו גרסי' התם ואתיא כהא דתנינן תמן בתולה ואלמנה גרושה וחלוצה מן האירוסין כתובתן מאתים ויש להן טענת בתולים הדא דאת אמר בכתובת מנה ומאתן אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה ע\"כ. ונראה דחיסור לשון יש כאן וקאי לסיפא דמתני' דקתני אלמנה גרושה מן הנישואין כתובתן מנה ואין להן טענת בתולים ועלה קאמר דלקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה ונראה דמיירי באיכא עדים שנכנסה לחופה עם הראשון ולא נבעלה הא לאו הכי אינה אסורה שהרי בחזקת בעולה היא:
גרסינן בריש כתובות רבי אילא בשם ר\"א מצא פתח פתוח אסור לקיימה משום ספק סוטה וחייש לומר שמא אנוסה היא קול יוצא לאנוסה ואפילו תחוש לה משום אנוסה לאו ס' אחד הוא ס' אנוסה ס' פתוחה מדברי תורה להחמיר אר\"י ואפילו תחוש לה משום אנוסה שתי ספיקות ס' אנוסה ס' פתוחה ס' משנתארסה ס' עד שלא תתארס שתי ספיקות מדברי תורה להקל ע\"כ. וכוונת הירושלמי נראה דרבי אילא אמר דמצא פ\"פ דאסור לקיימה הוא משום ס' סוטה והקשו לזה דאמאי אסורה וניחוש לומר שמא אנוסה היא ותירצו קול יוצא לאנוסה וחזרו והקשו דאמאי איצטריך לטעם זה דקול יוצא לאנוסה תיפוק ליה דאפילו נחוש לה משום אנוסה ס' אחד הוא ספק אנוסה ס' מפותה ומדברי תורה להחמיר ותירצו דאי לאו ה\"ט דקול יוצא לאנוסה לא היתה אסורה משום דאיכא שני ספיקות ואף בדברי תורה אזלינן לקולא. אבל השתא דאמרי' דקול יוצא לאנוסה ליכא למיחש לאנוסה וא\"כ ליכא אלא חד ספק ס' משנתארסה ס' עד שלא נתארסה וספק תורה להחמיר ומש\"ה אמר רבי אילא דאסור לקיימה זהו פשט דברי הירושלמי והרב שדה יהושע כתב בזה דברים תמוהים * (א\"ה ה\"ה כתב בסוף דין זה דמ\"ע דבר שאינו מצוי הוא ואין חוששין לו ועיין לדברי הרב המחבר לעיל פי\"א מהלכות אישות דין ח' ד\"ה עוד נ\"ל לומר דטעמיה דרש\"י וכו' וד\"ה עוד אפשר לומר דלעולם כו'): " + ], + [], + [ + "כל אשה שקינא לה בעלה כו' ה\"ז אסורה לכהונה. כתב ה\"ה וז\"ל ואמרו באותן שב\"ד מקנין להם לא להשקותן אלא לפוסלן מן הכהונה, וכעת לא מצאתי לשון זה היכן נאמר דבר\"פ ארוסה תנן במתניתין לא להשקותה אלא לפוסלה מכתובתה והכי איתא התם בדף כ\"ה ודף כ\"ז ורבינו בפ\"א מהלכות סוטה דין ו' העתיק משנתנו כמו שהיא כתובה אצלנו: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "וכהן גדול שבא עליהן וכו'. כבר נתבאר בגמרא דהלכה כראב\"י דיש חלל מחייבי עשה ונראה דכיון דיש חלל מחייבי עשה כהן שנשא חללה שנתחללה מאיסור עשה לוקה עליה משום חללה לא יקח. אך ראיתי להתוס' בפרק הערל (דף ע\"ו) ד\"ה מחלל דחייבי עשה שכתבו וז\"ל ושמא חללה הבאה מחייבי עשה ליכא לאו אלא עשה לכהן הבא עליה ע\"כ. ולא ידעתי אם דין זה נוהג ג\"כ בזונה דקי\"ל דיש זונה מחייבי עשה כמ\"ש רבינו לעיל בפי\"ח מהלכות אלו דין ב'. אם נאמר דזונה הבאה מאיסורי עשה ליכא לאו לכהן הבא עליה כי אם עשה ומסתמיות דברי רבינו נ\"ל דבין בזונה ובין בחלל לוקה עליהם אף שאיסורם בא מחמת איסור עשה וסברת ריב\"ם היא תמוה בעיני וצ\"ע מההיא דאמרי' בפרק האומר (דף ס\"ח) דלר\"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ואפי' בחייבי עשה קרא דכי תהיין במאי מוקים ליה ומשני בבעולה לכ\"ג משום דהו\"ל עשה שאינו שוה בכל. ואמאי לא אוקמיה לקרא בחללה דחייבי עשה שג\"כ אינו שוה בכל שאינו נוהג כי אם בכהנים. וכן בר\"פ אלו נערות (דף ל') אמרינן איכא בינייהו בעולה לכ\"ג משום דהו\"ל עשה שאינו שוה בכל. ואמאי לא קאמר חללה הבאה מאיסורי עשה. ומיהו י\"ל דכיון דלר\"ע כל שאין לו ביאה בישראל לא תפסי קידושין אלא דקרא דכי תהיין דיש איזה דבר שאין לו ביאה בישראל ויש לו בה הויה מסתברא לאוקומי קרא במה שהוא קל יותר דהיינו בעולה לכ\"ג שאינו נוהג בכל הכהנים כי אם בכ\"ג לאפוקי חללה הבאה מאיסורי עשה דאף שאינו נוהג בישראל נוהג בכל הכהנים ומש\"ה קיל בעולה לכ\"ג מחללה הבאה מאיסורי עשה. וכ\"ת תיקשי לרבנן דאמאי לא אוקמוה לקרא דכי תהיין בחללה מחייבי עשה הא לא קשיא כלל שהרי הקשו לר\"ע מי כתיב כי תהיין לכהן. וא\"כ מה\"ט נמי לא אוקמוה בחללה הבאה מחייבי עשה. וכבר כתבתי (א\"ה יתבאר לקמן בפירקין דין ה' יע\"ש) דלרבנן לא ניחא להו לאוקומי קרא אלא באשה שהיא שנואה לכל העולם: ואם נשאת אע\"פ שלא נבעלה וכו'. (עיין בדברי הרב המחבר בפ\"ה מהלכות אבל דין י'): " + ], + [ + "וכן אם בעל בעולה בלא נישואין לא חללה. * (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"א מהלכות מכירה דין ד' ועיין לעיל פי\"ח מהלכות אלו דין ב' ד\"ה שוב וד\"ה הנה): " + ], + [ + "לפיכך כהן שבא על זקוקה ליבם וכו'. הנה ה\"ה ז\"ל הביא הסוגיא הנאמרת בפרק י' יוחסין בבא על אחותו וכתב רבינו רצה ללמוד הכשר מדין זה ולא מצא אלא מי שזקוקה ליבם וכו' (עיין במ\"מ) ואיכא לעיוני טובא בדברי ה\"ה הללו דהא משכחת לה בכהן שבא על מצרית ואדומית שניה שהולד כשר שהרי הוא מצרי שלישי והיא נעשית זונה שהרי נבעלה לפסול לה ואם חזר הכהן ובא עליה ונתעברה הולד חלל שהרי נולד מפסולי כהונה. הן אמת שיש להסתפק הרבה בדין זה דאפשר דשם זונה לא חל בפסולי קהל דדוקא בישראלית שמותרת שייך לומר שאם נבעלה לאסור לה דנעשית זונה אבל מצרית ואדומית שהם פסולי קהל אפשר דלא חל עליה שם של זונה. ובגמרא בפרק עשרה יוחסין (דף ע\"ז) שאלו דהיכי חל איסור זונה על גרושה וחללה ותירצו א\"ר חנא בר קטינא הואיל ושם זנות פוסל בישראל. והכוונה שזו היתה אסורה דוקא לכהן וזינתה ושם זנות פוסל אף בישראל נתוסף איסור אף לכהן. אבל פסולי קהל שהם אסורים לכהן אין שם של זונה חל עליהם לאוסרם לכהן. אלא שקשה לזה מ\"ש ה\"ה ואם בא על הממזרת הרי הולד פסול. ואמאי לא קאמר דשם זונה לא חל על הממזרת שהיא מפסולי קהל. וכ\"ת דעדיפא מינה קאמר דהיינו שהולד פסול מ\"מ היה לו לומר טעם כולל גם למצרית ואדומית. ומ\"מ הדין נראה נכון בעיני וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה גם עיקר הדין דהיינו כהן שבא על מצרית שניה שיהיה הבן כהן גמור לא מצאתיו מבואר:
אך אכתי קשיא לי דהא משכחת לה במי שכנס את יבמתו ואח\"כ בא הוא או אחד מן האחים על הצרה דאיפליגו בה בפ\"ק דיבמות דאיכא מ\"ד בכרת ואיכא מ\"ד בעשה ולכ\"ע לכונס אינו אלא בעשה ואנן קי\"ל בין לכונס בין לאחין ליכא כי אם עשה וכמו שפסק רבינו בפ\"א מהלכות יבום וחליצה דין י\"ב יע\"ש. וא\"כ אם בא הכונס או אחד מהאחין על הצרה עשאה זונה דהא קי\"ל דמאיסורי עשה הויא זונה וכמו שפסק רבינו לעיל פי\"ז מהלכות אלו דין ב' והולד כשר ואם חזר ובא עליה הרי חיללה והולד חלל. וא\"כ קשה איך כתב ה\"ה שלא מצא אלא על מי שזקוקה ליבם הא משכחת לה בבא על צרת כנוסתו. ונראה דלק\"מ דאמרי' בפרק אלמנה לכ\"ג (דף ס\"ט) ואימא נבעלה לפסול לה אף מחזיר גרושתו לאיש זר אמר רחמנא מי שזר אצלה מעיקרא לאפוקי האי דלאו זר מעיקרא הוא ע\"כ. ודרשה זו היא דרשה גמורה ואף שרבינו לא הביאה כבר עמד על זה ה\"ה לעיל רפי\"ח מהלכות אלו וז\"ל ודע שרבינו כשהזכיר נבעלה לאדם שהיא אסורה לו לא הוצרך להוציא מחזיר גרושתו משנשאת דהא ודאי לא פסיל לה משום דלאו זר אצלה מעיקרא הוא משום שלא אמרו כן אלא לתרומה אבל לכהונה כבר נפסלה מחמת שנתגרשה ומ\"מ עדיין היה לו לבאר ע\"כ. ובכוונת דברי ה\"ה איכא לעיוני טובא וכבר כתוב אצלנו בארוכה במקום אחר (א\"ה לעיל בפי\"ח מהלכות אלו יע\"ש) ומ\"מ הדבר מבואר דבעינן זר אצלה מעיקרא. ולפ\"ז זה שבא על צרת כנוסתו לא היה זר אצלה מעיקרא שהרי קודם שיכנוס היתה ראויה לו וגם לשאר האחין וא\"כ אינו עושה אותה זונה. אלא שאם הדבר כן יש לתמוה על מ\"ש רבינו לעיל פרק י\"ח מה' אלו דין ד' הבא על אחת מהשניות וכו' או על חלוצתו לא עשה אותה זונה שהרי אינה אסורה לו מן התורה ע\"כ. משמע שאם היתה אסורה מן התורה היה עושה אותה זונה. ואמאי והא לא היה זר אצלה מעיקרא שהרי קודם החליצה ראויה היתה לו: ואגב גררא ראיתי דאיכא לאתמוהי טובא בסוגית הגמרא בפרק האומר דרבנן אית להו דקידושין תופסין בחייבי לאוין מדכתיב כי תהיין לאיש וגו' האחת שנואה דהיינו שנואה במעשיה וקאמר רחמנא כי תהיין ופריך ונוקמה בחייבי עשה. ומשני הני חייבי עשה מאי ניהו אי שתיהן מצריות שתיהן נשואות אי אחת מצרית ואחת ישראלית שתי נשים מעם אחד בעינן אי בעולה לכ\"ג מי כתיב תהיין לכהן ע\"כ. והשתא תיקשי לחכמים דאמאי לא אוקמוה לקרא דהשנואה היא צרת כנוסתו. ולר\"ע לא קשיא מידי משום דדוקא אוקמוה בבעולה לכ\"ג משום דאיהו אית ליה דחייבי עשה השוין בכל אין קידושין תופסין בהן ומש\"ה לא אוקמוה אלא בבעולה לכ\"ג וכדאיתא התם בגמרא. אבל לרבנן דאי הוו מצו לאוקומי לקרא במצרית ואדומית הוו מוקמי לה יש לתמוה דאמאי לא מוקמי ליה בהכי. הן אמת דלר\"ח ור\"ת ז\"ל דגרסי' התם בלאו ניחא. אך לרש\"י ורבינו דאית להו דליכא כי אם עשה קשיא טובא. ואולי דרבנן ס\"ל דקרא כי קאמר האחת שנואה היינו שנואה לכל העולם דהיינו איסור כולל והיינו דקאמרי אי בעולה לכ\"ג מי כתיב לכהן כלומר דליכא לאוקומי לקרא באיסור פרטי לאדם אחד. וא\"כ הכי נמי ליכא לאוקומי לקרא בכונס צרת כנוסתו שהרי זו אינה שנואה לכל העולם. ולפ\"ז לרבנן קרא לא מיירי אלא בשנשא ממזרת ולא משכחת לה חייבי לאוין השוה בכל כי אם זה: והנה התוס' בפרק החולץ (דף מ\"ט) ד\"ה סוטה כתבו וז\"ל וא\"ת ולוקמה בסוטה ולבועל וי\"ל דמי כתיב כי תהיין לבועל כדקאמר התם מי כתיב כי תהיין לכהן א\"נ בבועל לא כתיב הויה ולא תפסי בה קידושין עכ\"ל. ולכאורה דבריהם תמוהים דהא דאמר מי כתיב כי תהיין לכהן רבנן הוא דקאמרי לה לדחות אוקימתא דר\"ע אבל ר\"ע אית ליה שבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשי' והתוס' אליבא דר\"ע קיימי וכמבואר מתירוצם השני וזה פשוט. והנראה אצלי שיש כאן חיסור לשון בדברי התוס' וכוונתם מבוארת דהקושיא הראשונה שהקשו לוקמה במחזיר סוטה הוא לר\"ע דוקא כלומר דמנ\"ל דבעולה לכ\"ג נשתנה דינה משאר חייבי עשה אימר דקרא דכי תהיין מיירי במחזיר סוטה דכבר גלי קרא דקידושין תופסין בה ותירצו מה שתירצו וחזרו והקשו ולוקמה בבועל וקושיא זו הוא בין לרבנן ובין לר\"ע. לרבנן קשה דמנ\"ל דחייבי לאוין קידושין תופסין בהן אימא דקרא דכי תהיין מיירי בסוטה ולבועל ולר\"ע נמי קשה דלוקמה בסוטה ולבועל דגלי קרא דגבי בעל תופסין בה קידושין וה\"ה גבי בועל. ותירצו זה דלרבנן לא קשיא דמי כתיב כי תהיין לבועל דומה למה שאמרו דמי כתיב כי תהיין לכהן. דס\"ל כמו שכתבנו דכוונת רבנן באומרם מי כתיב כי תהיין לכהן הוא דס\"ל דהפסוק מיירי באיסור השוה לכל העולם. ולר\"ע נמי לא קשיא משום דאיהו ס\"ל דבבועל לא כתיב הויה וא\"כ לא תפסי בה קידושין ומש\"ה אוקמיה לקרא בבעולה לכ\"ג שהוא לאו שאינו שוה בכל דקיל וכדאיתא התם. ודע דטעמא דהוה ס\"ד דהתוס' דגבי בועל היו תופסין קידושין אע\"ג דלא כתיב ביה הויה הוא משום דאין לנו להחמיר בטומאה דגבי בועל מטומאה דגבי בעל וכמ\"ש התוס' בפ\"ק דיבמות (דף ג') ד\"ה לפי שאינן בצרת צרה. וא\"ת הקושיא הראשונה שהקשו התוס' דלוקמה במחזיר סוטה אמאי לא הקשו אותם גם [לרבנן] וכגון שקינא לאשתו ונסתרה וגירשה וחזר ולקחה דהכא ליכא לאו דאע\"ג דהרשב\"א ס\"ל דאפילו ספק סוטה קאי עלה בלאו וכמ\"ש ה\"ה בפי\"א מהלכות גירושין דין י\"ד מ\"מ דעת התוס' הוא דבספק סוטה ליכא לאו וכמו שנראה מדבריהם בפ\"ק דיבמות (דף י\"א) ד\"ה צרת סוטה וכ\"כ התוס' בפירוש פ\"ק דסוטה (דף כ\"ח) וז\"ל ואע\"ג דליכא מלקות מ\"מ לאו הבא מכלל עשה איכא ע\"כ. וי\"ל דאה\"נ אלא דבמה שתירצו לר\"ע מתרצים ג\"כ אליבא דרבנן ועיין בספר שי למורא סי' ק\"ב שהאריך בדברי התוספות הללו יע\"ש: " + ], + [], + [], + [ + "אבל כהן שבא על אחת מהשניות וכו'. לא ידעתי כוונת רבינו ז\"ל בזה דלענין דזרעו ממנה כשרים מאי איריא שניות דאיסורן דרבנן אפילו חייבי לאוין נמי זרעו ממנה כשרים וכמו שכתב דכהן שבא על זקוקה ליבם הולד כשר ואם כוונתו לומר דאפילו חזר ובא עליה ביאה שניה דאפ\"ה הולד כשר אין הטעם שכתב מספיק דאכתי קשה דאמאי בביאה ראשונה לא עשאה זונה דרבנן כדין כל אשה שנבעלה ביאת איסור השוה בכל ואם חזר ובא עליה פעם שנית תתחלל היא ובניה מדרבנן וכעת לא מצאתי טעם נכון למה גזרו חכמים בחלוצה אטו גרושה ולא גזרו בבא על אחת מהשניות שתהיה זונה דרבנן אטו זונה דאורייתא ואולי חלוצה דשכיח גזרו זנות לא שכיח לא גזרו * (א\"ה עיין מ\"ש לעיל פ\"ב מהלכות סוטה דין ח'): ודע שהנראה מדברי רבינו הוא דלא אשכח חללה דרבנן אלא בבא על החלוצה מדלא כתב אלא זו ואע\"פ דבפרק כל הגט (דף כ\"ז) אמרי' זעירי אמר כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון וקי\"ל כוותיה וכמ\"ש כל הפוסקים לאו למימרא דזה האחרון הוא גט בטל ואם בא אחר וקידשה אין קידושין תופסין בה ואפ\"ה פסולה לכהונה מדרבנן אלא ספק מגורשת היא וכמ\"ש רבינו בפ\"ג מהלכות גירושין דין ד'. אך מאי דקשיא לי הוא אמאי לא הביא המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל דאמרי' דזהו ריח הגט דפוסל בכהונה והגט בטל ואם מת מתייבמת ואם בא אחר וקידשה אין קידושין תופסין בה ואפ\"ה פוסל לכהונה מדרבנן וכמ\"ש רבינו ברפ\"י מהלכות גירושין וא\"כ הרי זו גרושה דרבנן ואם בא עליה כהן הולד חלל מדרבנן ואם נאמר דס\"ל דלא גזרו חכמים אלא עליה שלא תנשא לכהן אבל לפסול זרעה לא גזרו לא ידעתי מאין הוציא דין זה והדין מצד עצמו הוא תמוה דמאי שנא גבי חלוצה דכי היכי דגזרו עליה שלא תנשא לכהן גזרו על ולדה וגבי ריח הגט לא גזרו כי אם עליה ולא גזרו על ולדה והדבר צריך אצלי תלמוד:
עוד משכחת לה גרושה דרבנן בממאנת וכדאמרי' בפ' בית שמאי (דף ק\"ז) נתן לה גט וכו' ופסלה מן הכהונה והיא הלכה פסוקה ופשיטא דאיסורה מדרבנן דהא לא היתה צריכה גט מדין תורה דקטנה היתה ואין קידושין תופסין בה וזה פשוט ותו איכא חרש שנשא פקחת וכן חרשת שנשאת לפקח שכל אלו קידושיהן מדרבנן וכמו שכתב רבינו בפ\"ד מהלכות אישות דין ט' ואם נתגרשו הוו גרושות מדרבנן ואסירי לכהן דומיא דקטנה ואע\"ג דכל אלו אם זינו תחת הבעל לא נאסרו לכהונה וכמ\"ש רבינו בפ\"כ מהלכות אלו דין ב' התם טעמא דמלתא הוא משום דרבנן לא גזרו באיסור של דבריהם משום זונה אבל ודאי אם נתגרשו נפסלו לכהונה דומיא דקטנה: " + ], + [], + [ + "נמצאו החללים ג' וכו' ואם אכל או נטמא או נשא גרושה מכין אותו מכת מרדות וה\"ה בחלל של דבריהם. נ\"ל דלא קאי לכל החלוקות משום דפשיטא דחלל של דבריהם אם נטמא או נשא אשה שאינה ראויה לכהן שלוקה שהרי מדין תורה כהן גמור הוא ונהי דחכמים החמירו עליו לעשותו חלל שלא יאכל תרומה ככהן מ\"מ לענין אם נטמא או נשא אשה אסורה פשיטא לי דלקי ככהן גמור. וראיתי להרב פרישה א\"ה סי' ז' סל\"ו שכתב דאינו לוקה והטעם דחכמים השוו מדותם ואם ילקו אותו יאמרו שהוא כהן גמור ויבאו להאכילו בתרומה ע\"כ. ולפ\"ד ליתנהו להני מילי אלא לענין עונשין דוקא עונשין אותו ככהן גמור שוב ראיתי להרב חלקת מחוקק שכתב ככל אשר כתבנו וזה פשוט: אבל חלל של תורה וכו'. * (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר בספר דרשותיו דרך מצותיך ח\"ג (דף ס\"ט ע\"ד):) " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "וכן תרומה בזמן הזה וכו' * (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"ז מהלכות תרומות דין י\"ז): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם נשא או נטמא לוקה. דברי רבינו ז\"ל צריכין ביאור שסתם וכתב ואם נשא או נטמא לוקה וע\"כ בדהוחזק כבר מיירי וכמ\"ש הוא עצמו לעיל בפ\"א מה' אלו שמי שהוחזק בשאר בשר שורפין וסוקלין על החזקות. אבל בלא הוחזק כבר כתב הוא עצמו בפרק הנזכר דאין אדם לוקה ומת על פי עצמו. וכן נמי הוצרך שהחזיק ל' יום אבל פחות מכן לא. וכאן סתם הדברים ובודאי שסמך על מ\"ש לעיל. דאין לומר שיהא לוקה על פיו אם לא הוחזק. אלא שדברי ה\"ה ז\"ל קשים הם בעיני כפי זה שכתב והנבעלת ספק חללה ביאורו מפסולי כהונה וזרעה ספק וכו'. ולפי מה שפירשנו דבהוחזק מיירי נהי דאין האשה לוקה על פיו ממה שהחזיק הוא עצמו בכהן דמהני מה שהחזיק הוא לגבי דידיה. מיהו זרעיה ליהוי חלל ודאי דברא כרעא דאבוה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאין קריבין לערוה כלל. * (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פ\"א מה' סוטה דין ג'): " + ], + [ + "כיצד מותר האב לחבק בתו ולנשקה וכו'. * (א\"ה עיין לעיל פ\"א מהלכות סוטה דין ג'): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אסור להוציא שכבת זרע לבטלה. אם נשים מצוות בהשחתת זרע עיין בחידושי הרשב\"א ז\"ל לנדה ר\"פ כל היד דלר\"ת נשים שאינן מצוות על פריה ורביה כך אינן מצוות על השחתת הזרע. ולהרמב\"ן ז\"ל אף שאינן מצוות על פריה ורביה מצוות הן על השחתת הזרע יע\"ש. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר ז\"ל פ\"ט מהלכות מלכים ועיין בתוס' פרק אלו נערות (דף ל\"ט) ד\"ה שלש נשים כי שם באר\"ה פלוגתא דרש\"י ור\"ת אי נשים מצוות על השחתת זרע יע\"ש): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ולא ישא עקרה וזקנה שאינה ראויה לילד. הנה הטור סי' כ\"ג כתב ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד ומבואר בפרק כל היד וכתב מרן והטעם מפני שהוא בטל מפריה ורביה כל ימי קטנותה. תו אמרינן התם דטעמא הוא משום דאין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף ונקט הטור קטנה לחידושא אע\"פ שלאחר זמן תהיה ראויה לילד. עוד אפשר דהתם ודאי דאיירי בקיים מצות פריה ורביה ומשום דרשא דלערב אל תנח ידך ליכא איסורא כי אם בזקנה ואיילונית אבל קטנה לא. וזה הוא שרבינו ז\"ל הכא בפירקין לא נקט כי אם זקנה ואיילונית אבל לעיל בפרק ט\"ו מהלכות אישות דין ז' במי שלא קיים מצות פר\"ו נקט נמי קטנה וקמ\"ל דאע\"ג דליכא משום ולערב אפ\"ה אסור שמעכבין המשיח אבל משום השחתת זרע פשיטא דלא אסור וכמ\"ש הרא\"ש בתשובה וכ\"כ התוספות בפ\"ק דיבמות (דף י\"ב) וכ\"כ המרדכי וכ\"כ הנמוקי בפ\"ו דיבמות (דף תכ\"ג). ולפ\"ז לא ידעתי אמאי הביא הטור דין זה כאן בסי' כ\"ג שאין כאן מקומו ובסי' א' היה לו להביאו כי שם ביתו: " + ], + [ + "וכן מי שגירש את אשתו מן הנישואין לא תדור עמו בחצר כו'. פ\"ב דכתובות וכבר הוזכרה הסוגיא בדברי ה\"ה ז\"ל ונחלקו הפוסקים בדין זה. הר\"ן ס\"ל דשכונה גדולה ממבוי ובא\"א החמירו אפילו בשכונה אבל באשת כהן דליכא אלא לאו די במבוי. וגרושת ישראל שנתאלמנה או נתגרשה דינה כגרושת כהן ואשת ישראל שלא נשאת אסורה לדור עמו בחצר א' אא\"כ היו נזהרין שיהיו אחרים עמהם דומיא דאשתו של ר' זכריה בן הקצב. ומי שלוה מאשתו ואח\"כ נתגרשה נסתפק אי נפרעת ע\"י עצמה אע\"ג שאסורים לדור בחצר א' כיון דשרינן להו לדור בחצר א' כשהם נזהרים שיהיו אחרים עמהם וה\"נ כיון דאיכא ב\"ד ליכא למיחש או דלמא שאני הכא שהם מדברים וטוענין זה את זה ונראה דזה הספק עצמו שייך באשתו של ר' זכריה בן הקצב. ר\"י הביאו הר\"ן ס\"ל בגרושת ישראל שנתאלמנה או נתגרשה דלא הוי דינה כגרושת כהן ומותרת לדור עמו אף במבוי אבל בחצר לא ונסתפקתי אם יהיו נזהרים שיהיו אחרים עמהן אי שרינן להו לדור בחצר דומיא דאשתו דרזב\"ה או דילמא לא. ועיין לקמן ד\"ה הריב\"ש. ולענין ההלואה שלוה הימנה אי נפרעת ע\"י עצמה נראה דאי ס\"ל דאף באחרים עמהם דאסורים לדור בחצר פשיטא דאינה נפרעת ע\"י עצמה משום דעד כאן לא נסתפק הר\"ן באשת ישראל שנתגרשה אלא משום דס\"ל דבנזהרים שיהיו אחרים עמהם דשרי לדור בחצר ועל כן נסתפק אי ב\"ד הוי כאחרים או לא אבל אי אף בנזהרים שיהיו אחרים עמהם אסור פשיטא דלא עדיף ב\"ד מאחרים. אבל אי ס\"ל דמהני שיהיו אחרים עמהם יראה דהספק עצמו שנסתפק הר\"ן בגרושת ישראל שייך לר\"י בגרושת ישראל שנתאלמנה או נתגרשה. ולענין גרושת ישראל יראה דשרי לדור בחצר דהא מה שהכריחו להר\"ן לומר דגרושת ישראל אסור לדור בחצר הוא מכח הברייתא דקתני ואם היתה חצר שלה ומתמה בה דחצר מאי עבידתא דאי בשנשאת אפי' בשכונה אסור ואי באשת כהן אפי' במבוי אסור ומכח זה הוכרח לומר דמיירי בגרושת ישראל דאף דשרי לדור במבוי בחצר מיהא אסור אבל לר\"י דס\"ל דבגרושת ישראל שנשאת ונתאלמנה או נתגרשה דלא אסור אלא בחצר אפשר לאוקומי האי ברייתא דאם היתה חצר שלה בגרושת ישראל שנשאת ונתאלמנה או נתגרשה אבל לעולם בגרושת ישראל שרי לדור אפי' בחצר. ולענין אי שכונה גדולה ממבוי יראה דמדקאמר אף במבוי רשאה לדור עמו ס\"ל דשכונה גדולה ממבוי ורש\"י יראה דס\"ל דשכונה קטן ממבוי מדקאמר אבל ישראל כל זמן שלא ניסת תדור בשכונתו ואם איתא דשכונה גדולה ממבוי לאשמועינן רבותא דאפילו במבוי יכולה לדור וגרושת ישראל אי שרינן להו לדור בחצר מפשטא דלישנא דקאמר תדור בשכונתו משמע דדוקא בשכונה אבל בחצר אסור. והא דמוקי ההיא דלוה הימנה בכהן שגירש את אשתו אפשר דס\"ל דכשנזהרים שיהיו אחרים עמהם דשרי לדור בחצר וס\"ל דב\"ד לא גריעי מאחרים דמה שנסתפק הר\"ן מפני שהם טוענים ומדברים זה עם זה לא ס\"ל לרש\"י האי חילוקא ומש\"ה מוקי לה באשת כהן אבל כשאינם נזהרים אפשר לומר דאסירי לדור בחצר. אבל ראיתי להריטב\"א בחידושיו לכתובות כ\"י דבישראל שגירש את אשתו דיכולה לדור עמו בחצר כפנויה בעלמא ומדקאמר כפנויה בעלמא משמע דאף שאינם נזהרים שרו לדור בחצר. ומתוך דבריו משמע דהכי ס\"ל בדעת רש\"י ומתוך דברי הסמ\"ג נמי משמע דהכי ס\"ל בדעת רש\"י כסברת הריטב\"א שכתב ז\"ל ופירש\"י כל אלה מדבר בכהן ואין לנו ראיה בישראל שיאסר לדור עמה בחצר א' לפירושו ע\"כ משמע דס\"ל דמדמוקי לה רש\"י בכהן משמע דבישראל ליכא שום איסור אפילו כשאינם נזהרים משום דס\"ל לסמ\"ג דאי הוה ס\"ל לרש\"י דבאינם נזהרים איכא איסור הו\"ל לאוקומי ההיא דלוה הימנה בגרושת ישראל ושאני הכא שהם טוענים ומדברים זה עם זה וכחילוקא דהר\"ן. ומ\"מ עדיין אפשר לומר דמאי דקאמר הסמ\"ג אין לנו ראיה בישראל שיאסר לדור עמה בחצר הוי בנזהרים ומש\"ה דן דאין לנו ראיה לאיסור דאם איתא דאסור אף בנזהרים הו\"ל לאוקומי ההיא דלוה בגרושת ישראל אבל אה\"נ דבאינם נזהרים דאסור ובנזהרים דוקא שרי מש\"ה מוקי לה לההיא דלוה באשת כהן משום דס\"ל דלא גרע ב\"ד מנזהרים אבל מסתמיות דבריו משמע דראשון עיקר: כתב הטור וז\"ל ואם היה כהן אפי' לא ניסת ע\"כ. האי אפי' צל\"ע דהא הוכחנו לעיל דס\"ל לרש\"י דשכונה קטן ממבוי וא\"כ ע\"כ אית לן למימר דיותר מחמרינן באיסור לאו מאיסור א\"א וא\"כ ע\"כ האי אם היה כהן לא תדור במבוי מיירי דוקא בלא ניסת דאי ניסת די לה בשכונה וכדכתבו התוס' ז\"ל וא\"כ איך כתב אפילו לא ניסת. וראיתי למהריב\"ל בחידושיו לכתובות שכתב דס\"ל לרש\"י דהאי ואם היה כהן מיירי בנשאת ובלא נשאת בלא נשאת משום דקיל ובנשאת משום דחמיר טפי דאיכא חומרא דא\"א ולאו דגרושה. ולא הבינותי דבריו דאי בא\"א דעלמא לא מחמרינן ביה כאיסור לאו משום דחמיר כ\"ש בגרושת כהן וניסת דלא מחמרינן ביה משום דחמיר טפי וצ\"ע. תו יש לדקדק בדברי רש\"י דמוקי לההיא דלוה באשת כהן דאמאי לא מוקי לה אף בגרושת ישראל ובשניסת וכן בההיא דארוס וארוסתו מוקי לה בכהן ואמאי לא מוקי לה אף בישראל ובשניסת. הר\"ם הכהן הביאו הר\"ן ס\"ל דשכונה קטן ממבוי ובטעם החומרא דמחמרינן באיסור לאו יותר מאיסור א\"א כתב דטעמא הוי משום דבעלה משמרה אבל התוספות כתבו דטעמא הוי משום דחמיר ומש\"ה ליכא למיחש כולי האי אבל באיסור לאו דקיל איכא למיחש ונ\"מ בין שני הטעמים כשנתארסה לאחר אי נמי כשבעלה במדינת הים דלפי טעם התוס' ה\"נ ליכא למיחש כולי האי ולא אסור אלא בשכונה אבל לטעמא דהר\"ם הכהן דהוי משום דבעלה משמרה בארוסה ובשבעלה במדינת הים דליכא האי טעמא אסור אף במבוי וכ\"ת אי הכי ליפלוג וליתני הברייתא בדידה ולימא נתארסה לא תדור במבוי הא לאו קושיא היא דאי הוה תני הכי הו\"א דבאיסור לאו שרי לדור אפילו בשכונה משום דהו\"א דעד כאן לא חששו חכמים אלא באיסור א\"א אבל באיסור לאו אימא לא קמ\"ל דאף באיסור לאו חששו חכמים והחמירו בו יותר מא\"א שנשאת משום דהתם בעלה משמרה ומינה בארוסה ובשבעלה במדה\"י דליכא טעמא דבעלה משמרה דאסור אפילו במבוי. וכתב הר\"ן שהוא היה גורס כפר קטן נידון כמבוי. רבינו ז\"ל ס\"ל דגרושת ישראל לא תדור בחצר וע\"כ אית לן למימר דלדידיה ליכא חילוק בין נזהרין שיהיו אחרים עמהם ללא נזהרים דבכל גוונא אסור דהא גירסתו היא המגרש את אשתו לא תדור בחצרו ואי אמרת דליכא חילוק בין נזהרים לאינם נזהרים קא פשיט בגמרא לבעיא דאביי מדתניא לא תדור בחצרו סתם משמע דאף בנזהרים אסור אלא אי אמרת דס\"ל דלא אסיר אלא באינם נזהרים אבל בנזהרים שרי א\"כ כי קא פשיט בגמרא לאיבעיא דאביי להיתרא הוא דקא פשיט ליה והא מנא ליה דלמא לא תדור בחצרו דקאמר הוי אפילו בנזהרים אלא ודאי ס\"ל דאף בנזהרים אסור ופשיט לבעיא דאביי לאיסורא מדסתם הברייתא וקאמר לא תדור בחצרו ולא חילק בין נזהרים לאינם נזהרים וגרושת ישראל שנשאת לא נתבאר בדברי רבינו מה יהיה דינה ונראה דדינה הוי כגרושת כהן דאסור אף במבוי דליכא למימר דכיון דחמיר לא מחמרינן בה כולי האי דכיון דלא נזכר בגמרא האי חילוקא מנא לן למימר הכי להקל ולא לומר איפכא דכיון דהיא א\"א ראוי להחמיר בה טפי מגרושת כהן וכסברת הרא\"ש ז\"ל. וראיתי לה\"ה ז\"ל שכתב וז\"ל ויש להוסיף על דברי רבינו לפי גירסתנו שלא להנשא בשכונתו ושכונתו הוא ג' בתים ע\"כ וכעת לא הבינותי דבריו. הריב\"ש סי' ש\"ס ס\"ל דשכונה גדולה ממבוי יע\"ש ומשמע מדבריו שם דלר\"י דס\"ל דישראל שגירש ונשאת לאחר ונתגרשה או נתאלמנה שמותרת לדור במבוי אבל בחצר לא דאף ביחוד בית ובנזהרים שיהיו אחרים עמהם אסור ונפשט מה שנסתפקתי לעיל. ומשמע עוד מדבריו דלא שאני לן בין איסורא דרבנן לאיסורא דאורייתא דבכל גוונא אסורה לדור עמו במבוי בכהן שגירש וכל זה הוא למאן דס\"ל דגרושת ישראל ונתאלמנה או נתגרשה שדינה כגרושת כהן אע\"ג דליכא איסורא דאורייתא כדאמרינן בפרק עשרה יוחסין בעל ולא קידש אינו לוקה אבל לר\"י דס\"ל דגרושת ישראל שנשאת ונתאלמנה או נתגרשה דלא הוי דינה כגרושת כהן ולא אסור אלא בחצר ה\"ה בכל איסורא דרבנן. * (א\"ה באיסור דירה נראה מדברי הרב שבות יעקב ח\"א סי' קי\"ט דהוא מדרבנן וכן נראה מדברי הרמ\"ז בספר גט פשוט סי' קי\"ט ס\"ק מ'. ועיין מ\"ש המפרש לעיל ריש פ\"א מהלכות גירושין דאיתא בספרי והלכה והיתה לאיש אחר שלא תנשא עמו בשכונה ועיין מ\"ש הרמב\"ם שם דין ה'. ונראה דהיינו בנשאת אבל כל שלא נשאת לא אסור אלא מדרבנן. ועיקר דינו של הרב שבות יעקב על מי שנצטרעה אשתו וגירשה אם מותרת לדור במבוי כיון דמזוהמת היא בעיניו והעלה להחמיר דכל שנתגרשה לא פליג רבנן והביא ראיה מדתניא באבל רבתי בש\"א המגרש אשתו לא תדור במבוי כו' יע\"ש. וראיה זו איני מכיר דנהי דלב\"ש לא מצי מגרש לה אלא א\"כ מצא בה ערות דבר מ\"מ דינא קמ\"ל דאם עבר וגירשה לאיזה סיבה או שהיא נתרצית בכך לא תדור במבוי. ואולי למד הרב ראיה זו מהירושלמי שהביאו התוס' והרשב\"א בפרק הזורק גבי מתני' דבש\"א פוטר אדם את אשתו בגט ישן כו'. ונראה דלא דמי דשאני התם דאינו אלא משום גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה מש\"ה אמרי' דמסתמא לא גירשה אם לא שמצא בה ערות דבר ולא נתייחד עמה אחר שנתנו לה. ועיין בנדרים גבי אומר אילו היית יודע שאומרי' כך היא וסתו של פ' לגרש נשיו וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל לשם וע\"כ ההיא מתניתין כב\"ה נמי אתיא אלא ע\"כ לומר דאע\"ג דבידו לגרשה משום דהקדיחה תבשילו מ\"מ כיון דקשים גירושין מסתמא תלינן דגרשה משום דבר ערוה ודוק): וגרושה שבאה עם המגרש וכו'. ז\"ל מרן הב\"י סי' קי\"ט ומ\"מ תמיהא לי מלתא דכיון דלהרא\"ש אשת ישראל שנתגרשה מותרת לדור אפי' במבוי כמו שכתבתי לעיל משום דאפילו אם יבא עליה ליכא איסור לאו א\"כ כי אתו לקמן אמאי משמתינן להו והו\"ל לרבינו לפרושי דבכהן שגירש את אשתו מיירי וכדפירש\"י וא\"נ באשת ישראל שאחר שגירשה נשאת ונתארמלה או נתגרשה דאיכא לאו כו' יע\"ש. ודברי מוהריק\"א הללו נפלאו ממני דמה צורך היה לו להטור לפרש בלוה ממנה דבאשת כהן מיירי או באשת ישראל שנשאת ונתגרשה כיון דהדבר מוכרח דעל מ\"ש תחלה שייך והוא לא הזכיר אשת ישראל שנשאת לאחר. וע\"ק טובא שהרי רבינו ז\"ל דגריס המגרש את אשתו לא תדור בחצר ובמבוי שרי ופירש ז\"ל ברייתא דלוה ממנה בישראל שגירש אע\"פ שלא נשאת ואעפ\"כ כתב דמנדין אותם ואמאי לא הוקשה לו למרן על רבינו ז\"ל דכיון דמותרת במבוי אחד כי אתו לקמן אמאי משמתינן להו אלא ודאי דהא לא מכרעא דכיון דעבר אדרבנן וקרוב הדבר לבא לידי עבירה החמירו שמתא או נגידא ודוק: " + ], + [ + "ואם הודיעה בתחלה שהוא נושא אותה לימים מותר. דין זה הביא הטור אה\"ע סי' ב' בשם רבינו ותמה עליו מרן דלמה תלאו בהרמב\"ם שהרי מבואר הוא בפרק החולץ ע\"כ. והנה מעכ\"ת * (א\"ה הוא ניהו מר זקני הר\"ם ן' חביב ז\"ל בספר גט פשוט ר\"ס קי\"ט יע\"ש, והנה הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל השמיטו הנהו עובדי דרב ורב נחמן וכבר נתן טעם מרן הב\"י י\"ד סי' קצ\"ב ולפ\"ז אפשר לומר דמש\"ה כתב הטור דין זה בשם הרמב\"ם וכיוצא בזה רגיל מרן הב\"י לתרץ בכמה דוכתי ולעת כזאת אתיא זכירה זכירה מ\"ש מרן הב\"י אה\"ע סי' ע\"ח יע\"ש) תירץ לזה שני תירוצים האחד הוא משום דמהנך עובדי דמאן הויא ליומא הוקשה להם בגמרא דצריכה לישב ז' נקיים ותירצו ב' תירוצים ותירוצא בתרא הוא דרבנן יחודי בעלמא הוא דמייחדי להו ובכולא תלמודא מסכימים רוב הפוסקים תירוצא בתרא עיקר ולפי תירוצא בתרא אין ראיה משם דאם הודיעה בתחלה שהוא מותר דשאני התם דמייחדי להו בלבד אבל בנישואין ממש דלמא אסור לכך תלאו בהרמב\"ם ז\"ל דמתיר בנישואין ממש. וקשיא לי בזה מההיא דכתב הטור ס\"ס ב' לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא במדינה אחרת ואדם גדול ששמעו ידוע וזרעו מפורסם אחריו מותר ודין זה דאדם גדול דשרי יצא לו מההיא דפ\"ק דיומא ופרק החולץ דאמרינן שאני רבנן דפקיע שמייהו וע\"כ לא חילקו בגמרא בין ת\"ח לשאר העם אלא לפי תירוצא קמא דס\"ל שהיו באים עליהם אבל לפי תירוצא בתרא שלא היו באים עליהם אלא דיחודי הוא דמייחדי להו אין אנו צריכים לחלק בין ת\"ח לשאר העם דהא איתרצא ליה ג\"כ קושיא קמייתא דלא ישא אדם כו' וכ\"כ התוס' בפרק החולץ וז\"ל ומשום נושא במדינה אחרת נמי ליכא למיחש שאם אירע שבא עליה ונתעברה ממנו היה מוליכו עמו לעירו ע\"כ. וראיתי למעכ\"ת שתמה על זה בס\"ק ג' דאמאי איצטריכו התוס' לומר הך תירוצא והלא בגמרא אמרו דמשום נושא אשה במדינה אחרת ליכא דשאני רבנן דפקיע שמייהו. ול\"נ דהתוספות ס\"ל כסברת ר\"י שהביאו התוס' בפ\"ק דיומא אמרי מאן הויא ליומא לא אמרי מאן הויא ליומא ליבעל אלא ליחודי בהדה בעלמא והוקשה להם דאי הכי הול\"ל ליחודי בעלמא כלומר היו מודיעים להן שלא היו רוצים אלא ליחוד בעלמא ולזה תירצו דמש\"ה נקט האי לישנא יחוד בעלמא משום דאתא לשנויי מה שהקשה לא ישא אדם אשה במדינה זו כו' וע\"כ הוקשה להם בפרק החולץ דאם איתא דבתירוצא בתרא איתרצא ליה ג\"כ קושיא קמייתא ולא מחלקינן בין ת\"ח לשאר העם א\"כ לא הוי פת בסלו שהרי לא היו יכולין לבא עליהן משום ההיא דלא ישא אדם אשה במדינה זו לזה תירצו ומשום נושא אשה במדינה זו ליכא למיחש שאם אירע שבא עליה ונתעברה ממנו היה מוליכו עמו לעירו כלומר דאיכא פת בסלו כיון שהיה יכול לבא עליה ואם תתעבר יוליכהו עמו לעירו וכה\"ג כתבו התוס' בפ\"ק דיומא וע\"כ אית לן למימר דהתוס' בפרק החולץ ס\"ל כסברת ר\"י שהיו מודיעין אותם מתחלה שלא היו רוצים אלא ליחוד שהרי כתבו בתחלת דבריהם וכיון שפעמים לא היה בא עליה לא מיחמדא ואם איתא שלא היו מודיעין אותם מתחלה מנא הוו ידעי אלא ודאי שהיו מודיעין אותם מתחלה שלא היו רוצים אלא ליחוד ומש\"ה לא מיחמדא * (א\"ה עיין בתשובת הב\"ח סי' קי\"ח). ואף למאן דלא ס\"ל האי פירושא דר\"י מ\"מ ס\"ל דבהאי תירוצא דמייחדי להו איתרצא ליה קושיא קמייתא דלא ישא אדם כו' ואין אנו צריכין לחלק בין ת\"ח לשאר העם דהא ליכא למיחש למידי וכ\"כ הראב\"ד לעיל בפי\"א מהלכות אלו דין י' וז\"ל. ואני איני אומר כן אלא כיון שהנשים היו מיוחדות להם ולכשירצו ישאום פת בסלו הוא ואתרתי קושייתא קא מתרץ לה ע\"כ. וליכא למימר דדוקא לפירוש הראב\"ד הוא דאתרתי קושייתא קא מתרץ אבל לפירוש רבינו ז\"ל עדיין צריכי' אנו לתירוצא קמא דשאני רבנן דפקיע שמייהו וכדמשמע לכאורה מדברי הראב\"ד. דהא ודאי ליכא נפקותא כלל להא מילתא בין שני הפירושים אלא כוונת דברי הראב\"ד כך היא דרצה לאשמועינן דכי משני בגמרא יחודי בעלמא לאו אז' נקיים בלחוד קאי אלא לכל הימים שהיו יושבים שם נמי שלא היו נושאים אותם ומש\"ה כתב ואתרתי קושייתא קא מתרץ וע\"כ אית לן למימר דכי משני בגמרא יחודי בעלמא לאו אז' נקיים בלחוד קאי אלא כל הזמן שהיו שם ג\"כ לא היו נושאין אותם דאם איתא דלא קאי אלא אז' נקיים אכתי לא איתרצא ליה קושיא קמייתא דלא ישא אדם כו' ואה\"נ דלפירוש רבינו ג\"כ שפירש דכי משני בגמרא יחודי בעלמא הוי לאחר נישואין אי ס\"ל דלעולם היו מתייחדין עמהם ולא בועלים דאתרתי קושייתא קא מתרץ וכ\"כ הרשב\"א בת\"ה הארוך וז\"ל וא\"נ שלא יהיו באים עליהן לעולם כו' וכדי לתרץ שתי הקושיות תירצו כן משמע דמאן דס\"ל דכי משני בגמרא יחודי בעלמא לאו אז' נקיים בלחוד קאי אלא לעולם ע\"כ ס\"ל דכדי לתרץ שתי הקושיות תירצו כן וכ\"כ הרא\"ה שם בב\"ה יע\"ש: א\"כ הדרינן לקושיין דאם איתא דמה שהביא הטור דין זה בשם רבינו הוי טעמא משום דללישנא בתרא אין ראיה משום דבנישואין ממש אם הודיעה דשרי וא\"כ ע\"כ אית לן למימר דס\"ל דכי משני בגמרא יחודי בעלמא לאו אז' נקיים בלחוד קאי אלא לעולם וכיון שכן ע\"כ לומר דס\"ל להטור דכי משני בגמרא יחודי בעלמא אתרתי קושייתא קא מתרץ וכדהוכחנו לעיל. ולפ\"ז ללישנא בתרא אין ראיה מהנהו עובדי לחלק בין ת\"ח לשאר העם. וא\"כ למה זה הביא הטור דין זה דאדם גדול בסתמא הו\"ל להביאו בשם רבינו כיון דלפי לישנא בתרא לא נפקא האי דינא כי היכי דהביא דין דאם הודיעה בשם רבינו ומשום דללישנא בתרא לא נפקא האי דינא. ואפשר לדחוק ולומר דכיון דכבר שמעינן מדינא דאם הודיעה דס\"ל לרבינו דפסקינן הלכתא כתרי לישני מש\"ה דינא דאדם גדול לא הביאו משם רבינו דכיון דפסקינן הלכתא כתרי לישני ממילא נפקא האי דינא:
ומ\"מ דברי הטור הללו תמוהים מצד עצמם שהרי הרי\"ף והרא\"ש לא כתבו אלא דברי ראב\"י בלבד ולא חילקו בין ת\"ח לשאר העם משמע דס\"ל דהא דאמרינן בגמרא שאני רבנן דפקיע שמייהו לאו הלכתא היא. וטעמא נלע\"ד משום דס\"ל דכי משני בגמרא יחודי בעלמא אתרתי קושייתא מתרץ ולפי תירוצא בתרא אין אנו מחלקין בין ת\"ח לשאר העם ואינהו ז\"ל ספוקי מספקא להו אי פסקינן הלכתא כלישנא קמא או כלישנא בתרא וכמ\"ש מרן הב\"י י\"ד סי' קצ\"ב ומש\"ה לא הביאו ההיא דשאני רבנן לפסק הלכה. וא\"כ איך כתב הטור דאם הוא אדם גדול דשרי ופליג אהרי\"ף והרא\"ש אביו וצ\"ע, וכ\"ת דזאת הקושיא בעצמה צודקת לדינא דהודיעה דמדלא הביאו הנהו עובדי דרב ור\"נ משמע דס\"ל דאף אם הודיעה אסור דאם איתא דס\"ל דאם הודיעה שרי היה להם להביא הנהו עובדי דרב ור\"נ לאשמועינן האי דינא. הא ליתא משום דלעולם דס\"ל דאם הודיעה שרי ומה שלא הביאו הנהו עובדי דרב ור\"נ הוא משום דטעמא דאיסורא הוי משום אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך וממילא נפקא דאם הודיעה שרי שהרי אינה יושבת לבטח עמו ומש\"ה לא הוצרכו להביא הנהו עובדי לאשמועינן האי דינא. * (א\"ה והכי מוכח מדפריך בגמרא לרב ור\"נ מברייתא דלא ישא אשה במדינה זו כו' ומההיא דרבא ואמאי לא פריך נמי מברייתא דלא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה אלא ודאי דפשיטא ליה דכל שמודיעה שרי). תו קשיא לי דאם איתא דלפי תירוצא בתרא אף אם הודיעה אסור וע\"כ לא הוו קאמרי רבנן מאן הויא ליומא אלא משום דמייחדי להו בלבד אבל בנישואין ממש מתסר א\"כ לא הוי פת בסלו שהרי לא היו יכולים לבא עליהם משום איסורא דאל תחרוש על רעך רעה תו קשיא לי לפי דברי מעכ\"ת שדחה התי' של הב\"ח והפרישה משום דאם כדבריהם הו\"ל להטור לומר דהרמב\"ם ורש\"י פירשו שאם הודיעה מותר א\"כ לפי תירוץ מעכ\"ת נמי תיקשי דהול\"ל דהרמב\"ם והסמ\"ג כתבו דאם הודיעה דשרי שכן כתב במל\"ת סי' קכ\"ו וכן על רי\"ו תיקשי דאמאי תלה דין זה דהודיעה בהרמ\"ה הו\"ל להביאו משם הרמב\"ן ג\"כ: עוד ראיתי שהקשה מעכ\"ת אעיקרא דדינא מההיא דאמר בספ\"ב דנדרים וברותי מכם המורדים והפושעים בי אלו בני ט' מדות וחד מינייהו בני גרושת הלב ומרב ור\"נ דעבדי הכי לא קשיא ליה למר דאיכא למימר ייחודי הוו מייחדי להו כלישנא בתרא וקשיא לי דא\"כ לא הוי פת בסלו שהרי לא היו יכולין לבא עליהן כי היכי דלא ליהוו בני גרושת הלב. עוד כתב מעכ\"ת ואפי' ללישנא קמא י\"ל דקודם ביאה היו גומרים בדעתם שלא לגרשה אם תתעבר כי היכי דלא ליהוו בניהם בני גרושת הלב משמע דס\"ל למר דאיסורא דבני גרושת הלב לא הוי אלא אם תתעבר אבל אם אינה מתעברת לא שייך איסורא דבני גרושת הלב. ול\"נ דהיינו דוקא למאן דסבר דקרא דוברותי מכם המורדים והפושעים בי קאי אבנים אבל לסברת הראב\"ד שהביא מרן הב\"י א\"ח סי' ר\"מ דס\"ל דקרא קאי לבועלים שהבועלים בא' מט' מדות אלו הם מורדים ופושעים אף שלא תתעבר אסור וא\"כ לסברת הראב\"ד קשיא לל\"ק דס\"ל שהיו באים עליהם היכי עבדי הכי: עוד כתב מעכ\"ת דבני גרושת הלב לא מיקרו אלא כשאינו מודיעה אבל אם מודיעה שרי ודברי תימה הם שהרי טעמא דאיסורא דבני גרושת הלב כתב הרא\"ש ספ\"ב דנדרים דהוי כי מתוך שגמר בדעתו לגרשה מהרהר באחרת א\"כ אף אם הודיעה שייך האי טעמא דמהרהר באחרת ולעיקר הקושי' נ\"ל לומר דע\"כ לא אמרי' כשגמר בלבו לגרשה דאסור לבא עליה אלא כשרוצה לקחת אשה אחרת דאז שייך טעמא דמהרהר באחרת אבל כשאינו רוצה לקחת אשה אחרת שרי דלא שייך טעמא דמהרהר באחרת וא\"כ רב ור\"נ שכבר היה להם אשה בעירם וכשהלכו לעיר אחרת רצו לקחת אשה לימים שיתעכבו שם אף שגמרו בלבם להוציאה לאחר זה הזמן מ\"מ לא היו מהרהרים בנשותיהן ואף מרן ז\"ל שכתב סתם ואם הודיעה מותר בכה\"ג קא מיירי: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "לא תתייחד אשה אחת אפילו עם אנשים הרבה כו'. * (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר ז\"ל לעיל פ\"א מהלכות סוטה דין ג' יע\"ש): סליקו להו איסורי ביאה בס\"ד: " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kedushah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kedushah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..e23a564ee94e7fb80cf4badabbc3634ca938e2e5 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kedushah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,423 @@ +{ + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Forbidden_Intercourse", + "text": [ + [ + [ + "הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה וכו'. דע דאין מחייבין אותו על כל ביאה וביאה אא\"כ התרו בו בכל ביאה וביאה וזה מתבאר בפרק עשרה יוחסין (דף ע\"ז) דאמרי' אלא שבא על אלמנה אחת ג' ביאות ה\"ד אי דלא אתרו ביה פשיטא דאינו חייב אלא אחת כו'. (א\"ה ועיין בפי\"ד מהמ\"א דין ז'). ומאותה סוגיא יש ללמוד דין מחודש דאמרינן התם האי אלמנה ה\"ד אילימא שבא על אלמנת ראובן ועל אלמנת שמעון ועל אלמנת לוי אמאי אינו חייב אלא אחת הרי גופין מוחלקים. ומדלא צידדו לומר ה\"ד אי דלא אתרו ביה משמע דבגופין מוחלקים אף שלא התרו בו חייב על כל אחת ואחת וכ\"כ שם רבינו ישעיה ז\"ל וז\"ל הרי גופין מוחלקין פירוש ובהתראה אחת שהתרו בו הבא על האלמנה לוקה חייב על כל אחת ואחת ע\"כ וכ\"כ התוס' בפרק בתרא דמכות (דף כ') ד\"ה לא. ודחו שם דברי רש\"י דמשמע דס\"ל דאף בגופין מוחלקין בעינן התראה על כל אחת. ודע שכתב שם רבינו ישעיה ז\"ל דלא אמרינן גופין מוחלקין אלא בב\"ח אבל בשחוטין לא אמרינן גופין מוחלקין משום דלא חשיבי וכתב דגם בבהמה אמרינן גופין מוחלקין בב\"ח דמה לי רבע ה' בהמות מה לי בא על ה' נדות וכן אם אכל אבר מן החי מה' בהמות או שתלש מחלב ה' בהמות ואכל בהעלם אחד או ששתה דם הקזה מה' בהמות בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת ע\"כ. ועיין במ\"ש מהרימ\"ט בחידושיו בסוגיא זו משם הרא\"ש ז\"ל. ועיין מ\"ש התוספות בפ\"ח דזבחים (דף ע\"ז) ד\"ה הפיגול שהביאו שם סוגיא זו והנראה מדבריהם שם דפליגי על רבינו ישעיה ז\"ל וס\"ל דאמרינן גופין מוחלקין אף בדבר שאינו ב\"ח ובהתראה אחת סגי ודוק היטב בדבריהם שצריכים תלמוד: " + ], + [], + [], + [], + [ + "הבא על בת אשתו בחיי אשתו. נ\"ב כאן רמז הר\"מ מ\"ש בפ\"ב דין ח': " + ] + ], + [ + [], + [ + "לפיכך הבא על אמו וכו'. דע דתלת יתורי כתיבי באזהרה דאשת אב ואם. האחד ערות אביך דהא כתיב בתריה ערות אשת אביך. והשני אמך היא מאי אתא לאשמועינן. והג' ערות אביך היא ובעונש נמי איכא חד יתורא דכתיב ערות אביו גלה. ונחלקו ר\"י וחכמים בפרק ארבע מיתות בהני יתורי למאי אתו. חכמים ס\"ל דערות אביך כמשמעו דהבא על אביו חייב שתים ואמך היא איצטריך משום דהזהיר הכתוב על אמו שאינה אשת אביו דכתיב ערות אמך לא תגלה והזהיר על אשת אביו שאינה אמו דכתיב ערות אשת אביך לא תגלה אבל גבי עונש לא ענש כי אם על אשת אב דכתיב ואיש אשר ישכב את אשת אביו אבל אמו שאינה אשת אביו אזהרה שמענו עונש לא שמענו אמר קרא אמך היא עשאה הכתוב לאמו שאינה אשת אביו כאמו שהיא אשת אביו וערות אביך היא אתא לאזהרה דאשת האב לאחר מיתת האב וערות אביו גלה אתא לעונש דאשת אב לאחר מיתת האב דאזהרה שמענו מקרא דערות אביך היא עונש לא שמענו אמר קרא ערות אביו גלה להענישו. ורבי יהודה דריש להני יתורי בגוונא אחרינא דאיהו סבירא ליה דערות אביך היא אשת האב ויליף לה בג\"ש נאמר כאן ערות אביך ונאמר להלן גבי עונש ערות אביו גלה מה להלן באישות הכתוב מדבר אף כאן באישות הכתוב מדבר ואתא קרא דאמך היא לבאר לנו שלא הזהיר בערות אביך אלא באשת האב שאינה אמו אבל אמו שהיא אשת אביו אינו מוזהר עליה כ\"א משום ערות אמך לא תגלה וז\"ש אמך היא משום אמך אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת אב דכתיב ברישיה דקרא ולהכי איצטריך ערות אביך אף שכבר הזהיר על אשת האב בפירוש כדי שיבא המיעוט של אמך היא על נכון דאי לא הוה כתיב ערות אביך לא הוה דרשינן לאמך היא למיעוטא לומר משום אם אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת האב דהא קרא לא חייב משום אשת האב ומשום ה\"ט לא דרשינן לערות אביך היא למיעוטא כמו אמך היא ולומר משום אשת האב אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אם דהא רישא דקרא לא חייבו משום אם כי אם משום אשת האב אבל השתא דכתיב ערות אביך היא ופירושו אשת אביך וסתמו משמע אשת אב בין שאינה אמו בין שהיא אמו שהוא מוזהר עליה משום אשת אב אתא מיעוטא דאמך היא לומר לך משום אם אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת אב לאשמועינן דרישא דקרא דכתיב ערות אביך לא מיירי כי אם באשת אב שאינה אמו ועונש לאמו שאינה אשת אביו לר\"י מג\"ש זו נפקא ליה דנאמר כאן ערות אביך גבי אזהרה ונאמר גבי עונש ערות אביו מה גבי אזהרה הזהיר אמו שאינה אשת אביו אף גבי עונש ענש אמו שאינה אשת אביו. והשתא לר\"י אייתר לן ערות אשת אביך דהא אזהרה דאשת אב מערות אביך נפקא דמיירי באישות מג\"ש ודריש ר\"י דאיצטריך ערות אשת אביך לרבות לאחר מיתת האב שהוא באזהרה ועונש שמענו מג\"ש. וערות אביך היא אתא למעוטי משום אשת אב אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת איש. וערות אביו גלה דגבי עונש איצטריך לג\"ש ללמדנו דערות אביך דכתיב גבי אזהרה מיירי באישות וללמדנו עונש לאמו שאינה אשת אביו ועונש לאשת אב לאחר מיתת האב דג' דינים הללו למדנו מג\"ש זו אליבא דר\"י והיא מופנה מצד אחד דהיינו ערות אביו גלה דלגופיה לא איצטריך ואתא לג\"ש והשתא איכא בין ר\"י לחכמים שני דינים האחד הוא אמו שהיא אשת אביו דלחכמים חייב שתים ולר\"י אינו חייב כי אם משום אמו. והשני אשת אב בחיי אביו דלרבנן חייב משום אשת אב ומשום אשת איש ולר\"י אינו חייב כי אם משום אשת אב ואינו חייב משום אשת איש:
אך ספק אחד יש לי אם הא דממעט ר\"י משום אשת איש אי אתה מחייבו אם הוי דוקא כשהיא נשואה לאביו דמשום אב אין לחייבו שתים אך כשהיא נשואה לאחר יתחייב שתים אף לר\"י דהא חיובו של זה אינו משום זה ושני חיובים באים לו מכח שני אנשים. א\"ד לא שנא דכל היכא דאיכא חיוב משום אשת אב ליכא חיוב משום אשת איש. וחלוקה זו נראה קצת דהא קרא דערות אשת אביך מוקי לה ר\"י לאחר מיתת האב שהוא חייב עליה משום אשת אב וכי כתיב בתריה מיעוטא דערות אביך היא פשטא דמילתא נראה דבמאי דמיירי ברישא ממעט בסיפא דהיינו דאם נתקדשה לאחר לאחר מיתת האב דאינו חייב עליה משום אשת איש כי אם משום אשת אב דכתיב ערות אביך היא. אך הרואה יראה בדברי רש\"י דהאי מיעוטא דמשום אשת איש אי אתה מחייבו מיירי כשהיא נשואה לאביו דלא תימא שם אשת איש לא נפק מכלל אשת אב דרישא דקרא דהא אביו נמי עמיתו הוא וקרי בה ואל אשת עמיתך כו':
והנראה אצלי דס\"ל לרש\"י דערות אשת אביך מיירי בין כשהיא נשואה לאביו בין לאחר מיתת האב ומיעוטא דערות אביך היא קאי להיכא שהיא נשואה לאביו. ודו\"ק היטב במה שהאריך רש\"י לתת טעם למה לא דרשינן ערות אביך היא לומר משום אשת אב אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אם כי היכי דדרשינן אמך היא משום אם אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת אב. ותראה איך מוכרח הוא לומר דמיעוטא דאשת איש אינו אלא כי אם כשהיא נשואה לאביו ודו\"ק:
וראיתי להרא\"ם ז\"ל בפרשת אחרי מות שכתב וז\"ל ויש לתמוה על דברי ר\"י ועל רש\"י שהביא את דבריו למה לא הביאו הג\"ש של אביך אביך מקרא דערות אשת אביך שהיא בצדו ומיירי באזהרה כמוהו דכתיב ביה ערות אביך היא מה להלן באשת אביך אף כאן באשת אביך אבל הביא הג\"ש מקרא דפרשת קדושים דמיירי בעונש דכתיב ביה ואיש אשר ישכב את אשת אביו ערות אביו גלה מה להלן באשת אביו אף כאן באשת אביו עכ\"ל. ודבריו הם תמוהים הרבה בעיני חדא דכל ג\"ש היא מקובלת מסיני דאין אדם דן ג\"ש מעצמו ואימא דכי אגמריה רחמנא למשה הכי אגמריה שיעשה הג\"ש מעונש לאזהרה. ואף שהרמב\"ן ז\"ל כתב שלפעמים לא נאמר בסיני שני המקומות כי אם המקום האחד הלמד או המלמד נאמר למשה תיבה זו אתא לג\"ש ולא נאמר לו המקום האחר וזהו שמצינו בתלמוד דאיפליגו בג\"ש דמר עביד ליה להאי מילתא ומר עביד ליה להאי מילתא. אכתי אימא דכי אגמריה רחמנא למשה ערות אביו דגבי עונש אגמריה דאתא לג\"ש. ועוד דאף הרמב\"ן ז\"ל מודה דלפעמים כל שני המקומות נאמרו למשה בסיני אלא שלפעמים לא נאמרו שני המקומות וא\"כ מאן לימא לן דג\"ש זו לא נאמרה למשה בפירוש הלמד והמלמד שהוא מעונש לאזהרה. ואם קושיית הרב היא לאלהינו הא ודאי הס כי לא להזכיר. ועוד דכל ג\"ש צריך שתהיה מופנה לפחות מצד אחד וזהו דלר\"י ערות אביו גלה לא דריש ליה לשום דבר אלא שהוא מופנה ללמד הג\"ש דערות אביך דאיצטריך לגופיה להזהיר על אשת האב אבל ערות אביך היא איצטריך למעט משום אשת אב אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת איש וערות אשת אביך אתא לרבות אשת האב לאחר מיתה. ולזה היה אפשר לומר דקושיית הרב היא דנימא דהג\"ש היא מערות אביך היא או מערות אשת אביך וערות אביו גלה אתא או לרבות אשת האב לאחר מיתה או למעט אשת איש ואכתי קשה דלית לן באשת אב לאחר מיתה עונש ואזהרה דבשלמא אי עבדינן הג\"ש מעונש לאזהרה כיון דלמדנו דאיכא אזהרה לאחר מיתה שמעינן שפיר דאיכא עונש מכח ג\"ש. אך אי הג\"ש היא מאזהרה לאזהרה א\"כ מנ\"ל דאיכא עונש ואזהרה גבי אשת אב לאחר מיתה. וי\"ל דהכי דרשינן מה התם גבי אשת אב הזהיר וענש ה\"נ לאחר מיתה הזהיר וענש ואשכחן כה\"ג בתלמוד והשתא הג\"ש היא מערות אביך היא וערות אביו גלה אתא למעט אשת איש וערות אשת אביך היא לרבות אשת האב לאחר מיתה ועונש שמענו מג\"ש דערות אביך. אך קשה דאמו שאינה אשת אביו אזהרה שמענו עונש לא שמענו. ויש ליישב גם זה דהא נמי שמעינן מג\"ש דמה ערות אשת אביך דהוא לאחר מיתה הזהיר וענש אף אזהרה דערות אביך דכתיב בה וערות אמך לא תגלה הזהיר וענש. כללו של דבר דשני מקראות הללו דערות אביך וערות אשת אביך מגרש דערות אביך היא דמייתר אמרינן שבא ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה ובתחילה דרשינן דערות אביך הוא אשת אביך וילפינן לה מערות אביך היא מה להלן באישות אף כאן באישות והדר ילפינן דערות אשת אביך ענש מערות אביך שהיא אשת אביך מה להלן ענש אף כאן ענש והדר יליף ערות אמך דכתיב בקרא דערות אביך לעונש מקרא דערות אשת אביך דמה להלן עונש אף כאן ענש וערות אביו גלה אתא למעט אשת איש. אלא שיש להסתפק אם דבר הלמד בג\"ש חוזר ומלמד דהא ערות אשת אביך לא למדנו עונש כי אם מג\"ש וא\"כ היכי הדר ומלמד לערות אמך לעונש ועיין בפרק איזהו מקומן (דף נ\"א) . כל זה אפשר ליישב בעד הרא\"ם ובזה נסתלקו קושיית הרב בעל כנה\"ג וקושיית הרב שמע שלמה יע\"ש. אך הקושיא הראשונה במקומה עומדת וצ\"ע:
ואני תמיה בסוגיא זו דבפ\"ב דיבמות אמרינן דלר\"י אחותך היא דרשינן ב' דרשות ואמרינן דאחותך אתא לרבות אחותו מן האב ומן האם והיא אתא למעט לומר משום אחות אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום בת אשת אביך. ולרבנן נמי דרשינן לאחותך היא לשני דרשות. ואלו הכא דריש ר\"י אמך היא למעט וכן ערות אביך היא למעט וא\"כ התם נמי נימא דאחותך היא כוליה קרא למעט אתא. ולרבנן נמי דדרשי התם היא דאחותך ללמדנו דאין עונשין מן הדין למה לא דרשו אמך היא וערות אביך היא וצ\"ע:
ודע דאליבא דחכמים דדרשי ערות אביך כמשמעו וכן ערות אחי אביך וערות בת אשת אביך ולחייבו שתים אף שיש אזהרה לכל אחד ואחד עונש לא שמענו דבפרשת קדושים לא ענש לבא על אביו ועל אחי אביו והבא על בת אשת אביו וכולם הם בהכרת וכמ\"ש התוס' בספ\"ב דיבמות יע\"ש ועוד נאריך בזה במקום אחר. * עוד קשיא לי בסוגיא זו דבתחילה רצו לומר דטעמיה דר\"י משום דכתיב לא תגלה ערותה ודחו זה. ואכתי תיקשי דלא תגלה ערותה למאי אתא לר\"י דדריש אמך היא למיעוטא אמאי איצטריך לא תגלה ערותה והא באידך קרא דכתיב ערות אביך היא דדריש ליה ר\"י למיעוטא לא כתיב לא תגלה. ודע דאמו שהיא אשת אביו נראה מסוגיא דפרק ארבע מיתות דלא איצטריך קרא לרבות דכיון דהזהיר הכתוב על אמו שאינה אשת אביו ועל אשת אביו שאינה אמו מכ\"ש על אמו שהיא אשת אביו. ואע\"ג דגבי אחות מן האב איצטריך קרא לרבות אחות מן האב ומן האם אף שהזהיר על אחות מן האב שאינה מן האם ועל אחות מן האם שאינה מן האב משום דאין עונשין מן הדין וכדאיתא בפ\"ק דמכות. כבר יישבו זה התוס' ברפ\"ק דיבמות ד\"ה בתו ועיין במ\"ש התוס' בפרק ארבע מיתות. ודע דבפרק הנשרפין (דף ע\"ה) ממעט אביי מאמך היא מיעוט אחר והוא דלא נימא מה היא אם אמה אסורה אף הוא אם אמו אסורה אמר קרא אמך היא משום אמו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אם אמו ועיין במ\"ש התוס' שם:(א\"ה חבל על דאבדין). " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כיון שקידש אדם אשה נאסרו עליו מקרובותיה שש נשים כו'. כתב ה\"ה ואף בזה חלקו על רבינו ואמרו דקי\"ל כמ\"ד דון מינה ואוקי באתרה כו'. ועיין בפרק יוצא דופן (דף מ\"ג) ובפי\"ג דמנחות (דף ק\"ז) אמתניתין דהרי עלי יין ובפ\"ה דמנחות (דף ס\"ב) אההיא דזבחי שלמי צבור טעונין תנופה ובפרק העור והרוטב (דף ק\"כ) . * (ועיין מ\"ש בשרש זה רמ\"ז בשיטתו הנקראת כפות תמרים (דף ל\"א): " + ], + [ + "בא עליהם לאחר מיתת אשתו הרי אלו בכרת. נ\"ב עיין לעיל רפ\"א דין ה': " + ], + [], + [], + [ + "אבל חכמים אסרו וכו'. ביבמות בפרק נושאין על האנוסה (דף צ\"ט) הנטען מן האשה אסור באמה ובבתה ובאחותה. ונסתפקתי במי שבא על אשה פנויה בשוגג או שאנסוהו לבא עליה אם נאסרו עליו קרובותיה דשמא לאחר שישא אחת מקרובותיה יזנה עם הראשונה כשבאה לבקר קרובותיה. או דילמא ע\"כ לא חששו אלא במי שראינו אותו שזינה מרצונו אנו חוששין שמא יחזור ויזנה עמה משום דכבר איתרע חזקתיה אבל במי שבא על אשה באונס או בשגגה מהיכא תיתי שנחוש שיזנה שהרי לא איתרע חזקתו. וסבור הייתי לומר שלא נאמרה גזירה זו דהנטען מן האשה דאסור באמה ובבתה אלא היכא דשניהם לדבר עבירה נתכוונו וכגון במפותה אבל באנוסה דהיא בחזקת כשרה עומדת מותר בקרובותיה ואין לחוש שיזנה עם האנוסה שהרי מעולם לא נתרצית לזנות. ולחוש שמא יחזור ויאנוס אותה זו היא חששא רחוקה. ומאי דפריך בר\"פ נושאין וכל היכא דאיכא איסורא מדרבנן תני נושאין לכתחילה ומשני כי תנן מתני' לאחר מיתה. ממפותה דתנן נושאין על המפותה הוא דקשיא ליה לתלמודא ואוקמוה בלאחר מיתה. אבל מאנוסה לא קשיא ליה ולעולם דמיירי בחייה של האנוסה ובזה ניחא דלא הקשו בגמרא מהברייתא דקתני אנס אשה מותר לישא בתה משום דמאנוסה ליכא קושיא כלל אבל ממתני' דקתני מפותה הוא דק\"ל. אך מדברי רש\"י משמע קצת דאף באנוסה גזרו חכמים שכתב וז\"ל מדרבנן משום גזירה כו' והיא אנוסה ומפותה על הנשואה משמע דס\"ל דגם באנוסה היתה הגזירה וכן הוא דעת התוס' שכתבו וז\"ל ה\"ה דהוה מצי למיפרך מברייתא דקתני דמותר וכו' וברייתא לא מיירי אלא באנוסה א\"ו דס\"ל דגם באנוסה גזרו: שוב ראיתי להריב\"ה סימן ט\"ו שכתב וז\"ל בת אנוסתו מותרת לו לאחר מיתה ע\"כ. הרי לך הדבר מבואר דס\"ל שגם באנוסה גזרו חכמים. ומ\"מ נראה דאף שהוכחנו דגם באנוסה גזרו אין ללמוד מזה היכא שהדבר בהפך כגון שהיה הוא שוגג או אנוס והיא מזידה שגזרו ג\"כ שלא ישא אחת מקרובותיה משום דאפשר שהכל תלוי בדידיה שכל שהוא מזיד אף שהיא אנוסה או שוגגת גזרו חכמים שמא מתוך שלבו גס בה יפתנה אבל כל שהוא שוגג או אנוס אף שהיא מזידה אין לחוש שהיא תפתה אותו והחילוק הוא מבואר לדעתי: ומ\"מ בנדון שלנו ששניהם שוגגים או אנוסים נראה שהדבר פשוט דמותר בקרובותיה שהרי כולם בחזקת כשרים הם ואין להביא ראיה לזה מההיא דתנן בפרק האשה רבה אמרו לו מתה אשתו ונשא אחותה מאביה מתה ונשא אחותה מאמה וכו' ונמצאו כולן קיימות מותר בראשונה בשלישית ובחמישית והשתא אמאי מותר בשלישית נהי שאינה קרובה לראשונה מ\"מ תיתסר מפני הב' שהיא קיימת וזינה עמה ושמא יבאו לידי עבירה וכן החמישית תיתסר מדרבנן מטעם זה מפני הד' א\"ו דכיון שהיו שוגגים לא גזרו בזה חכמים דשאני התם שכבר כנס את השלישית והחמישית וקי\"ל דאם כנס לא יוציא וכמו שפסק רבינו. וכבר כתב הרב הנימוקי בספ\"ב דיבמות שהטעם הוא דכיון שאין כאן חשש איסור שבגופן אלא חשש נטענת שתזנה עמו בסיבתה מש\"ה אם קנס לא יוציא ומש\"ה מותר בשלישית ובחמישית ולעולם דאם לא כנס אותן היה אסור בג' מפני ביאת זנות דב':
ונראה להביא ראיה מההיא דתנן בפרק האשה רבה (דף צ\"ד) מי שהלכה אשתו למדינת הים ובאו ואמרו לו מתה אשתו ונשא את אחותה ואח\"כ באת אשתו מותרת לחזור לו ומותר בקרובות שניה ע\"כ. ופשטא דמתני' נראה דמיירי שהשניה קיימת שהרי בתר הכי קתני ושניה מותרת בקרוביו ואם מתה ראשונה מותר בשניה אלמא בשניה קיימת עסקינן. והשתא אמאי מותר בקרובות שניה ליתסר בהו מפני ביאת זנות של שניה. והטור סי' ט\"ו ס\"ו כתב ומותר בקרובות שניה סתם משמע דמיירי אף בחיי השניה. שהרי גבי בת אנוסתו ביאר שאינה מותרת לו כי אם אחר מיתת האנוסה. א\"ו דס\"ל להטור דשאני הכא שהם שוגגים שהיו סבורים שמתה הראשונה ומש\"ה לא גזרו חכמים בקרובות השניה. ומיהו עדיין יש לבעל הדין לחלוק ולומר דשאני הך דמי שזינה עם אחות אשתו דאין טעם שיאסר בקרובות שניה משום דאף אם לא ישא קרובות שניה הרי השניה באה לבקר את אחותה ואיכא חשש זנות נמצא דבמה שנאסור אותו בקרובות שניה לא הועלנו כלום. ולעולם דמי שזינה באונס או בשוגג דאסור בקרובותיה. ואיפשר דטעמו של הריב\"ה ז\"ל ג\"כ הוא מהאי טעמא לפי שהראשונה היא קיימת. ולפי חילוק זה אפשר לומר דאם מתה הראשונה דאסור בקרובות שניה. ומ\"מ נ\"ל שהדין דין אמת שכל שזינה באונס אין לנו לאסור קרובותיה דגזירה דרבנן היא ואין לך בו אלא חידושו. ונראה שגם החילוק השני שכתבנו הוא אמיתי ונ\"מ למי שזינה עם אחות אשתו ברצון שמותר בקרובות שניה כל זמן שהראשונה שרויה אצלו אבל אם מתה או נתגרשה אסור בקרובות שניה:
וראיתי לרבינו בפ\"י מהלכות גירושין דין ט' שהביא מתניתין דפרק האשה רבה שכתבנו ולא הביא דינא דמתני' דמותר בקרובות שניה ולא ידעתי למה לא הזכיר דין זה. ומאידך בבא דקתני ושניה מותרת בקרוביו ולא הביאו רבינו וגם הטור לא הביא דין זה ליכא קושיא כלל משום דדין זה נלמד מההיא דתנן וכולן מותרות לבניהם או לאחיהם ובגמרא הקשו מ\"ש מהא דתנן הנטען מן האשה אסור באמה וכו' ותירצו נשי לגבי נשי שכיחי דאזלי גברי לגבי גברי לא שכיחן א\"נ נשי דלא אסרי שכיבתן אהדדי לא קפדי אהדדי גברי דאסרן שכיבתן אהדדי קפדי אהדדי ע\"כ. וכבר הביא רבינו דין זה דוכולן מותרות לבניהם או לאחיהם בפ\"י מהלכות גירושין דין ט\"ז והטור ס\"ס י\"ב. ושני הטעמים הללו צדקו יחדיו לדינא דמתניתין דשניה מותרת בקרוביו וליכא למיחש דלמא ילך לבקר את קרובו ויזנה עמה משום דגברי לגבי גברי לא שכיחן א\"נ דגברי דאסרין שכיבתן אהדדי קפדי. שוב ראיתי שהדבר בא מפורש בדברי רבינו שכתב בפירקין וז\"ל וכן אם אנס אביו או בנו או אחיו או אחי אביו אשה או פתה אותה ה\"ז מותרת לו וישאנה ע\"כ. ומדסתם מוכח דאפילו בחיי אביו או בנו מותרת לו ולא חיישינן שמא ילך אביו או בנו לבקר את קרובו ויזנה עם המפותה משום דגברי לגבי גברי לא גזרו. וכן הטור ר\"ס ט\"ו כתב אבל אם אנס אביו אשה מותרת לו משמע דאפילו מדרבנן לא גזרו והטעם הוא מהטעמים שאמרו בספ\"ב דיבמות ומש\"ה לא הוצרכו לומר דין זה דשניה מותרת בקרוביו דמילתא דפשיטא היא. ובאמת עלה דמתניתין קשיא לי דלמאי איצטריך למיתנא ושניה מותרת בקרוביו שהרי אפילו בנשי דגזרו שלא ישא קרובותיה באנוס לא גזרו וכדתנן ומותר בקרובות שניה כ\"ש שמותרת בקרוביו. שהרי כבר הוכחנו דאפילו מפותה מותרת בקרוביו וא\"כ למאי הלכתא שנה לנו רבי משנה שאינה צריכה והנראה אצלי דרבי לא שנה לנו דין זה אלא למיסתם דלא כרבי יהודה דאמר דאסור באנוסת אביו מן התורה וכדאיתא בר\"פ נושאין על האנוסה ומש\"ה סתם לן תנא ושניה מותרת בקרוביו כלומר אפילו לבנו דלא כר\"י. שוב ראיתי הדבר מפורש בדברי הרב הנימוקי שכתב וז\"ל ושניה מותרת בבנו דנושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו ומתני' דלא כר\"י דאסר באנוסת אביו ומפותת אביו ע\"כ. הרי דס\"ל דמתניתין לא אתיא אלא למיסתם לן דלא כר\"י. ומש\"ה לא הוצרכו רבינו והטור להביא דין זה שהרי כבר פסקו הדין כרבנן דמותר אדם באנוסת ומפותת אביו. אך מרן בשלחנו העתיק לישנא דמתניתין וכתב ומותר בקרובות שניה ושניה מותרת בקרוביו יע\"ש: אך מאי דקשיא לי הוא למה לא הביא רבינו דינא דמותר בקרובות שניה ואולי רבינו ס\"ל דטעמא דמותר בקרובות שניה הוא משום דהיה אנוס וכל שהיה אנוס אין לגזור בקרובותיה. וכבר רמז דין זה בפירקין דין י\"א הבועל אשה דרך זנות וכו' וכוונתו לומר דרך זנות הוא משום דסיים אבל חכמים אסרו כו' שאין דין זה דחכמים אלא במי שבועל דרך זנות אבל במי שבועל דרך אישות ונמצא שהיה זנות אינו בכלל הגזירה והיינו ההיא דמי שהלך אשתו למדינת הים ומ\"מ אין זה מספיק: אחר כל אלה הדברים בינותי בספרים. וראיתי לחכמי אשכנז דברים שלא ישרו בעיני והנני מפרט אותם אחת לאחת. הרב פרישה סי' ט\"ו סל\"א כתב וז\"ל ומותר בקרובות שניה פי' לישא בתה דקי\"ל דנושאין על האנוסה ועל המפותה ומביא זה לראיה שאין הזנות אוסר אשתו עליו שהרי מותר בקרובותייהו אע\"ג דכתב רבינו לעיל בת אנוסתו מותרת לו לאחר מיתתה היינו דוקא לשם דבא עכשיו לישא בת אנוסתו משא\"כ כאן דכבר נשא אשתו בהיתר מש\"ה לא מוציאין ממנו אשתו משום גזירה עכ\"ל. והנה מ\"ש בתחילת דבריו ומביא זה לראיה לא ידעתי מי הכניסו בדוחק זה והלא דברי הטור הם משנה ערוכה והוא דין בפני עצמו וכמ\"ש לעיל ומה שהקשה ממ\"ש הטור בת אנוסתו מותרת לו לאחר מיתתה והנראה שכוונתו היא דה\"נ למה לא תיאסר אשתו עליו בשביל זנות קרובותיה תמהני והלא דין פשוט הוא דאם כנס לא יוציא וכדאיתא בתוס' ופסקה רבינו. וא\"כ מה\"ת דאשתו דנשאה בהיתר שיוציא אותה. וכ\"ת דהרב היה סבור דאם כנס יוציא והביאו לזה ממה שלא הזכיר הטור דין זה דאם כנס לא יוציא מ\"מ עדיין אני תמיה עליו דהן לו יהי שהדין הוא דאם כנס יוציא מ\"מ הכא אין אשתו נאסרת בשביל אחותה מפני שהיתה בטעות וכדכתיבנא לעיל. ואולי קושיית הרב היא על מ\"ש הטור וכן בכל הקרובות הנאסרות ע\"י אשתו אם מזנה עמהם לא נאסרה אשתו עליו. שדברים אלו הם כולל אפילו למי שמזנה עם קרובות אשתו במזיד דרך זנות. ומש\"ה הוקשה לו דאמאי לא נאסרה אשתו עליו מדרבנן מיהא. ומה שלא הוקשה לו ממ\"ש הטור ומותר בקרובות שניה דאמאי לא גזרו דומיא דבת אנוסתו. י\"ל דס\"ל שדין זה דמותר בקרובות שניה דכתב הטור קאי לתחילת דבריו שכתב הלכה אשתו למדינת הים וכו' והתם מיירי שהיה שוגג בזנות ומש\"ה מותר בקרובות שניה. אך קושייתו היא על מ\"ש הטור וכן בכל הקרובות וכו' דמיירי במזנה במזיד. ועי\"ל דאף אם נאמר דס\"ל שדברי הטור הללו דמותר בקרובות שניה קאי נמי למאי דסמיך ליה דהיינו במזנה במזיד אפשר דס\"ל כחילוק השני שכתבנו לעיל דכיון דאשתו קיימת אף אם נאסור אותו בקרובות השניה הרי השניה באה לבקר את קרובתה מש\"ה לא אסרו עליו קרובות השניה. ומש\"ה לא הוקשה לו אלא אעיקרא דמלתא למה לא אסרו אשתו עליו במזנה עם קרובת אשתו במזיד מדרבנן. ומ\"מ כבר כתבתי דזה אינו נכנס בגדר קושיא כלל דהא קי\"ל דאפילו במקום דאיכא גזירה אם כנס לא יוציא וכ\"ש באשתו שנשאה בהיתר. וראיתי להחכם בעל בית שמואל סי' ט\"ו ס\"ק כ\"א שכתב וז\"ל ומותר בקרובות שניה פי' דמותר ליקח בתה וכתב בדרישה וב\"ח דוקא אחר מיתת השניה מותר ליקח בתה ולא בחייה כמ\"ש בסי\"ג עכ\"ל. ולא ראיתי בדרישה רמז מדברים הללו. ואולי סובר מדלא הוקשה לפרישה מבבא דמותר בקרובות שניה משמע דמוקי לה בשמתה השניה. וכבר כתבתי כוונת הפרישה. ומ\"מ דברי הב\"ח תמוהים בעיני דודאי כל שהוא שוגג לא גזרו וכמ\"ש. ובעל ט\"ז נחלק על הב\"ח וכתב דל\"ד דשם איכא חשש זנות וכאן נשא בטעות וליכא חשש זנות ולא חשדינן אותם ע\"כ. וראיתי לבעל ב\"ש שרצה לקיים דברי הב\"ח והפרישה וז\"ל מיהו קצת ראיה לדבריהם מדהוא אסור בקרובות אנוסתו ובודאי ליכא חשש דיבא עוד באונס עליה אלא כיון דהיו יחדיו בקירוב בשר אע\"ג דבתחילה באונס או בטעות מ\"מ יש חשש זנות עכשיו ע\"כ. וכבר כתבתי לעיל דסמיכה זו אין בה ממש דהכל תלוי בדידיה דכל שהוא מזיד אף שהיא אנוסה או שוגגת גזרו אבל כל שהוא שוגג לא גזרו וזה פשוט. ובעל חלקת מחוקק כתב וז\"ל ומותר בקרובות שניה מלשון זה משמע אפילו בחייה וכמ\"ש אח\"ז דברגילה לבא אסורה משמע דבאינה רגילה מותרת ולעיל סתם דוקא בת אנוסתו לאחר מיתתה מותרת לו אבל בחייה אסורה לו ע\"כ. והנה הקשה ולא תירץ וכבר כתבנו בירורן של דברים: וראיתי לרבינו ירוחם ז\"ל בחלק חוה נכ\"ב ח\"ה שכתב וז\"ל הנטען מן האשה אסור באמה ובבתה ובאחותה פי' אבל בשאר עריות לא התירו באנוסה ע\"כ. ולא יכולתי להלום סיום דברים אלו. והנראה אצלי שיש כאן ט\"ס וס\"ל לרבינו ירוחם כסברת הריטב\"א שהביא הרב הנימוקי ר\"פ נושאין דדוקא אמה ובתה ואחותה גזרו דהני רגילי משא\"כ בשאר קרובותיה וכן הוא דעת רבינו ירוחם וכך היא הגירסא אבל בשאר עריות לא גזרו באנוסה ודעת רבינו הוא דה\"ה לכל הקרובות וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל וכתב שכן הוא דעת בה\"ג וכבר הביא דבריו הרב הנימוקי ספ\"ב דיבמות יע\"ש. ודע שהטור השמיט שני דברים מדינים אלו האחד הוא שלא הביא שהנטען על האשה אף שאינו אלא קול בעלמא דאסור בקרובותייהו והוא ברייתא מפורשת ר\"פ נושאין על האנוסה הביאוה הרי\"ף והרא\"ש בפסקיהם ורבינו בפירקין דין י\"א וכבר נתעורר על זה מהרח\"ש ס\"ס מ\"ב יע\"ש וזאת שנית שלא הביא שאם כנס לא יוציא והוא בתוספתא פ\"ד דיבמות ולא ידעתי למה:
כתב הרב המפה סי' ט\"ו סנ\"ו וז\"ל ומיהו אם הקרובה רגילה לבא אצלו ע\"י אשתו כופין אותו לגרש אשתו ע\"כ. ודין זה כתבו בעל שה\"ג בפרק האשה רבה וכתב בעל בית שמואל וז\"ל ודין זה צ\"ע דהא הנ\"י כתב ספ\"ב דיבמות דאיתא בתוס' כל אלו דתנן שם דאל ישא אם כנס לא יוציא כיון דאין חשש איסור בגופן אלא חשש שתזנה עמו כו' ואפשר הש\"ג ס\"ל מאי דתניא בתוספתא כל אלו לא יוציא היינו בחשד אבל אם בודאי בא עליה כופין אותו להוציא ע\"כ. וגם בעל חלקת מחוקק נתעורר בזה ולא מצאתי טעם לקושיא זו דנהי דאמרו דאם כנס לא יוציא מ\"מ ברגילה החמירו דרגלים לדבר שהרי היא רגילה לבא בביתו ומ\"ש דהש\"ג ס\"ל דלא אמרו [לא] יוציא אלא בחשד וכו' לא ידעתי איך נתקררה דעתו בזה שהרי הרב בעל המפה הביא דין התוספתא בודאי בא עליה דאם כנס לא יוציא ולא נמנע מלהביא דברי השה\"ג ולפי דבריו הם תרתי דסתרן אהדדי. וע\"ק לי על דבריו שאם דברי בעל שה\"ג היו במי שבא על אשה שנאסרו קרובותיה ועבר וכנס אחת מהקרובות דכופין אותו להוציא זאת הקרובה לפי שכנסה באיסור ניחא דהיינו אומרים דס\"ל דמאי דתניא בתוספתא דאם כנס לא יוציא היינו בחשד דוקא אבל דברי השה\"ג ברור מללו דמיירי במי שזינה עם קרובת אשתו דכופין אותו לגרש את אשתו שנשאה בהיתר וזו לא אמרה אדם מעולם שיוציא את אשתו שנשאת בהיתר וע\"כ לומר דברגילה החמירו חכמים וגזרו שיוציא את אשתו אף שנשאת בהיתר. וא\"כ מאי ק\"ל מההיא דתניא דאם כנס לא יוציא דהתם מיירי באינה רגילה דעשאוה חכמים כאילו נשאת לו בהיתר וזה פשוט. ודע דמה שאני תמיה ע\"ד מור\"ם הוא דסתם וכתב אם הקרובה כו' דמשמע שדין זה הוא בכל העריות והשה\"ג לא אמרו אלא אם זינתה חמותו עמו דאם היתה חמותו מרגלת לבא אצלו ע\"י אשתו מוציאין את אשתו ממנו. ואפשר שדין זה לא נאמר אלא בחמותו דגייסא ביה מחמת בתה. וכבר מצינו להראב\"ד בפירקין דין י\"ב שחילק חילוק זה לענין אחר וה\"ה הודה לדבריו. אף אנו נאמר שגם השה\"ג לא אמרו אלא בחמותו ולא בשאר עריות ודו\"ק: " + ] + ], + [ + [], + [ + "הבא על הקטנה כו' ונאסרה על בעלה. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר לעיל פרק י\"א מהלכות אישות דין ח' ד\"ה הן אמת:) " + ], + [ + "ואפילו היה בעלה ממזר או נתין. נ\"ב משנה פ\"ז דתרומות מחלוקת ר\"מ וחכמים ופסק כחכמים: " + ], + [], + [], + [ + "באו עליה עשרה וכו'. נ\"ב כאן חסר לשון וכצ\"ל בד\"א שבאו עליה כדרכה אבל אם באו עליה שלא כדרכה עדיין היא בתולה וכולן בסקילה ע\"כ. וגירסא הלזו מצאתיה במ\"ע והיא גירסת ה\"ה ז\"ל שכתב וקי\"ל כחכמים ועיין מ\"ש רבינו בפירוש המשנה עלה דמתני' דבאו עליה שנים דמוקי למתני' בבא עליה ראשון כדרכה. אך רש\"י מוקי לה בבא ראשון שלא כדרכה ומתני' רבי היא ולדברי רש\"י אפשר דהלכה כרבי דהו\"ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואינו חייב אלא על הגדולה הבעולה המזידה וברצונה. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר רפ\"ט מהלכות שגגות): " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "כל דם שתראה היולדת וכו'. בירושלמי פ\"ק דנדה משנה ה' אמרינן תני רבי הושעיא ילדה ואח\"כ נתגיירה אין לה דם טוהר א\"ר יוסי ויאות אלולא דתניתה ר' הושעיא הוות צריכה מאחר שאין לה דמים טמאים אין לה דמים טהורים ע\"כ. ורבינו לא הביא דין זה. הן אמת דהגירסא הכתובה בספרים אינה מתיישבת אצלי דלפי הנראה מאי דקאמר אלולא דתניתה וכו' הלשון הוא בתמיה כלומר דלמאי איצטריך רבי הושעיא לאשמועינן דין זה דהא מילתא דפשיטא היא דמאחר שאין לה דמים טמאים אין לה דמים טהורים כלומר דכי קאמר רחמנא דם טוהר היינו היכא דילדה בטומאה אבל זו שילדה כשהיא כותית שלא היו דמיה טמאים אין לה דם טוהר והיינו דקאמר אלולא דתניתה רבי הושעיא הוה צריכה בתמיה ולפי זה אינו צודק מאי דקאמר רבי יוסי ויאות דבדברים פשוטים לא יצדק לומר ויאות. ועוד מה שתלו דמים טהורים בדמים טמאים לא ידעתי היכא רמיזא. אשר על כן נ\"ל שהגירסא הנכונה היא יש לה דם טוהר ואמר רבי יוסי ויאות כלומר שהדין דין אמת והוא דין מחודש מר' אושעיא ואלולא דתניתה הות צריכה כלומר היה הדבר צריך תלמוד דאפשר היה לומר דמאחר שאין לה דמים טמאים שאין לה דמים טהורים ואשמועינן רבי הושעיא שאינו תלוי זה בזה ואף שאין לה דמים טמאים יש לה דמים טהורים. ולפי זה אפשר שרבינו לא הוצרך להביא דין זה אלא נקט סתם כל דם שתראה היולדת שהוא כולל כל הנשים אחת ישראלית ואחת גיורת שהוא הנקרא דם טוהר: " + ], + [], + [ + "נתאחרה ימים רבים וכו'. כתב מרן הב\"י יו\"ד סי' קצ\"ו בשם האגור על אשה שאירע זמן טבילתה בליל ה' ונאנסה שלא טבלה דאינה יכולה לטבול בליל שבת יע\"ש. וכתוב בתשובת המנהיג סי' ע\"ב אשה שטבלה ושכחה ליטול אחד מצפרניה ומצאה לכלוך תחתיו יכולה לטבול בשבת: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ראתה דם בשלישית ה\"ז אסורה לשמש עם בעל זה לעולם. כתב מרן הב\"י סימן קפ\"ז הבועל את הבתולה וראתה דם מחמת תשמיש נראה דאפילו כמה פעמים אין מחזיקין אותה ברואה דם מחמת תשמיש דלעולם תולין בדם בתולים כו' ועיין בתשובת הרשב\"א ח\"ג סי' ר\"א וצ\"ע: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם ראתה ג' ימים זה אחר זה ה\"ז זבה גמורה. יש מי שכתב בשם רבינו סעדיה ז\"ל דזבה גדולה הוי אפילו שרואה ג' מפוזרים וכבר דחו התוס' סברא זו בפרק בא סימן (דף נ\"ד) ד\"ה ארבעה וכן היא הסכמת כל הפוסקים: " + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [ + "ואינה מונה לנדתה או לכתמה אלא מעת שראתה הדם או שמצאה הכתם. * (א\"ה עיין פ\"ג מהלכות משכב ומושב דין ז'): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "השאילה אותו לזבה קטנה כו'. בפרק האשה (דף ס') ת\"ר תולה בשומרת יום כנגד יום בשני שלה ובסופרת ז' שלא טבלה לפיכך היא מתוקנת וחברתה מקולקלת דברי רשב\"ג רבי אומר אינה תולה לפיכך שתיהן מקולקלות ושוין שתולה בשומרת יום כנגד יום בראשון שלה וביושבת על דם טוהר ובבתולה שדמיה מרובים ע\"כ. ופירש רש\"י אם השאילה חלוקה לשומרת יום בשני שלה תולה בה ואע\"ג דלא הוחזקה רואה היום כיון דמעיינה פתוח תולה בה ואע\"ג דמקלקל לה דצריכה לשמור יום המחרת כיון דטמאה השתא וכסופרת שבעה נקיים אחר זיבה ואע\"פ דמקלקלה הרבה שסתרה כל ימי ספירתה וצריכה לספור עוד שבעה נקיים הואיל ועכשיו טמאה היא ע\"כ. והנה מתוך דברי הרשב\"א בת\"ה נראה דטעמא דרשב\"ג הוא דכיון דכתמים דרבנן תולין את הקלקלה במקולקל דאמרינן שאני אומר כדרך שאמרו בב' קופות בתרומה דרבנן ואע\"ג דבידה של זו לטבול ולהטהר עכשיו מ\"מ מחוסרת טבילה היא וטמאה היא יע\"ש. ומדברי רש\"י נראה דטעמא דרשב\"ג הוא משום דיותר מצוי הוא שתראה שומרת יום כיון דמעיינה פתוח ומש\"ה תולה בה ולא ידעתי מי הזקיקו לזה והלא דומיא דההיא דטמא וטהור שהלכו בב' שבילין היא והתם ליכא שום טעם לתלות בטמא או בתלוי יותר מן הטהור. אלא טעמא דמילתא היא משום דתולין הקלקלה במקולקל. ועוד סופרת שבעה מאי איכא למימר הא התם לא הוחזקה להיות מעיינה פתוח. ואולי כל שלא ספרה ז' נקיים אליבא דרש\"י עדיין מעיינה פתוח ותולה בה. ולפי זה אם עברו ימים רבים ולא טבלה אליבא דרש\"י אינה תולה לפי שלא הוחזקה זו להיות מעיינה פתוח אבל כפי טעמו של הרשב\"א נ\"ל דכל שלא טבלה תולה בה לפי שתולין הקלקלה במקולקל. כך הייתי סבור. אבל אח\"כ ראיתי דליתא כלל דלעולם כל שעברו ימי נדתה או ימי זיבתה אף שלא טבלה אין תולין בה דתו לא חשיבא מקולקלת כיון שכבר עברה טומאתה הראשונה ואם נתלה בה עכשיו אנו מביאין לה טומאה חדשה ומאי חזית דנביא לזו ולא לזו אבל בתוך ימי נדתה תולין בה לפי שעדיין טומאתה הראשונה קיימת וכן בזבה בתוך ימי זיבתה אף שעכשיו סותרת מה שספרה מ\"מ טומאתה מכח ראייתה הראשונה היא שהיתה זבה ולא ספרה שבעה נקיים ולקמן בע\"ה נאריך בזה * (א\"ה תמצאנו בד\"ה וראיתי להרב חידושי הלכות יע\"ש): עוד קשיא לי לפירש\"י דא\"כ רבי דאינה תולה הוא משום דסבר דלא הוחזקה זו לראות ביום ב' אבל ביום ראשון תולה לפי שכבר הוחזקה. א\"כ תיקשי ליה נדה דקתני סתמא דמתניתין דתולה ואע\"פ שלא הוחזקה היום לראות אלא ודאי אית לן למימר משום דתולין הקלקלה במקולקל. וא\"כ אימא דלרשב\"ג חשיב מקולקלת שומרת יום בב' שלה וסופרת שבעה שלא טבלה. והנראה אצלי בכוונת דברי רש\"י הוא דהכא איכא אומדנא טפי לטמא להך דאשתכח כתם גבה מחבירתה. משום דאיכא למימר כאן נמצאו וכאן היו וכדאמרינן בגמרא מהו דתימא ההיא דאשתכח כתם גבה תתקלקל אידך לא תתקלקל קמ\"ל. ולגבי הך אומדנא איכא נמי אומדנא אחריתי הפך מזו דאידך הוחזקה מעיינה להיות פתוח וכן בשומרת יום בראשון ובין בשני וכן הסופרת שבעה ביום השביעי וכן הנדה הוחזקו כולם להיות מעיינם פתוח כל זמן שהם בתוך ימי הספירה. כיון דאיכא תרי אומדנות דסתרי אהדדי חשיב כאילו ליכא הוכחה להאי יותר מהאי וע\"כ אחת מהן טמאה והיה מן הדין שיהיו שתיהן מקולקלות אלא דרשב\"ג סבר דאיכא אומדנא אחרת שהיתה טמאה ותולין הקלקלה במקולקל ורבי סבר דשומרת יום בב' שלה לא חשיב מקולקלת כיון שבידה לטבול. אבל בשומרת יום ביום הראשון וכן בנדה מודה רבי דתולה מטעמא דתולין הקלקלה במקולקל. וגבי שבילין ליכא אומדנא להך מהך ומש\"ה אזלינן בתר הקלקלה ושוין הם השבילין לבעלת הכתם ולא מצאתי אופן אחר ליישב דברי רש\"י. וליכא למימר דמאי דנקט רש\"י האי טעמא דמעיינה פתוח הוא לתת טעם לרשב\"ג דתולה בשומרת יום בב' אע\"ג דמפסדת ואיכא למימר מאי חזית דתקלקל להך טפי מהך ולזה כתב רש\"י דאיכא נמי אומדנא דמעיינה פתוח אבל בנדה לא איצטריך להאי טעמא כיון דאינה מפסדת. דא\"כ היכי קאמר רב חסדא טמא וטהור באנו למחלוקת. אימא ע\"כ לא קאמר רשב\"ג דאפילו מפסדת תולה בה אלא משום דמעיינה פתוח. וכ\"ת השתא נמי תיקשי. הא ליתא דכבר כתבנו דאף דאיכא אומדנא לגבי שומרת יום איכא נמי אומדנא לגבי בעלת החלוק משום דכאן נמצאו וכאן היו וכדאמרינן בגמרא. אך עדיין לבי מהסס בזה דאם איתא דמאי דהוצרך רש\"י לומר טעמא דמעיינה פתוח הוא כדי לתת טעם למה לא נתלה הכתם בבעלת החלוק שנמצא הכתם גבה. א\"כ השאילה חלוקה לטהורה וחזרה ולבשתו דקי\"ל דשניהם טמאות אמאי לא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו ותהיה דוקא בעלת החלוק טמאה. ואולי דהאי טעמא לעולם לא מהני להציל חבירתה אך הוה ס\"ד דמהני שלא לטהר את בעלת החלוק אף שהשאילתו לשומרת יום בב'. ולזה כתב רש\"י דאפ\"ה טהורה אף שנמצא הכתם אצלה משום דאידך מעיינה פתוח. ולפי זה נדה שעברו ימי וסתה ולא טבלה אינה תולה בה אף שהיא טמאה כיון שנמצא הכתם אצלה ואידך לאו מעיינה פתוח אך מדברי רש\"י שכתב עלה דמתני' דהשאילה חלוקה לנכרית או לנדה שכתב אבל ישראלית טהורה ששאלה חלוקה מחבירתה טהורה כו' שתיהן טמאות משמע דדוקא משום דהשואלת היתה טהורה הא אם היתה טמאה אף שהוא שלא בזמן נדותה אלא שלא טבלה תולה בה וטהורה. אלמא אע\"ג דליכא לטעמא דמעיינה פתוח תולה בה וזה הפך ממה שכתבנו לדעת רש\"י וצ\"ע. ועיין במ\"ש מרן הב\"י סי' ק\"צ במ\"ש רבינו בהא דהשאילה חלוקה לנכרית ודו\"ק. ודע דהרשב\"א בחידושיו לא הזכיר כלל הא דמעיינה פתוח אלא כתב סתם דטעמא דרשב\"ג הוא משום דתולין כי היכי דאמרי' בב' קופות בתרומה דרבנן דאמרי' שאני אומר וכו' ורבי לא חשיב לה מקולקלת. ודע דהרשב\"א פירשה לכולה שמעתין כשהכתם נמצא גבי הנדה או השומרת יבם שלא כפירש\"י ולא ידעתי לאיזה תכלית וצ\"ע מן הסוגיא * (א\"ה עיין לקמן בד\"ה ולכן):
תו אמרינן התם אמר רב חסדא טמא וטהור שהלכו בב' שבילין אחד טהור ואחד טמא באנו למחלוקת רבי ורשב\"ג מתקיף לה רב אדא ע\"כ לא קאמר רבי התם אלא דתרווייהו כי הדדי נינהו הכא מאי נפקא לן מיניה ור\"ח סוף סוף איהי טבילה בעיא. וכתב הרשב\"א וז\"ל די\"מ דהאי טמא ביום ב' או ג' שלו הוא דאי בא' שלו הא אמרינן ושוין שתולה בשומרת יום בא' שלה ואי בז' שלו קאמר באנו למחלוקת היא גופא היא וא\"ת א\"כ מאי קא מתקיף ליה רב אדא הכא מאי נפקא לן מיניה טובא ודאי נפקא ליה דהא סתר ימים שספר וי\"ל דבהא פליגי ר\"ח ורב אדא דר\"ח סבר טעמא דרבי בשומרת יום בב' שלה לאו דוקא משום דבידה לטבול וכטהורה חשיב לה אלא משום דסותרת יום ובראשון שלה היינו טעמא משום דלא נפקא ליה מידי והלכך בטמא בב' שלו אע\"פ שאין בידו לטבול מ\"מ הא נ\"מ למיסתר ימים שספר והלכך לרבי אין טהור תולה בה ורב אדא סבר דשומרת יום בב' שלה טעמא דרבי דכטהורה גמורה היא הואיל ובידה לטבול וכי הדדי נינהו אבל בראשון דטמאה ואין בידה לטבול תולה בה והלכך בטמא בב' כיון דטמא הוא ואי אפשר לטבול ומקולקל הוא תולין בו והא דאמרינן מאי נפקא לן מינה השתא קאמר כלומר דאפי' בלאו הכי לא הוה מצי לטהורי נפשיה והא דאמרי' סוף סוף איהי טבילה בעיא פירש\"י דפירוקא הוא דפריק רב חסדא כלומר לא תימא כי הדדי נינהו דהשתא מיהא טמאה היא דהא מחוסרת טבילה היא ואינו אלא משום דסותרת יום והא דאמרינן אתמר נמי לאו מהאי סוף סוף דסליק מיניה קאי אלא אאתקפתא דרב אדא קאי ור\"ח ז\"ל לא פירש כן עכ\"ל. וקשיא לי אליבא דרב אדא אמאי נקט בברייתא ושוין שתולה בשומרת יום כנגד יום בא' שלה לישמועינן רבותא דמודה רבי בזבה בתוך ימי ספירתה שתולה דאע\"ג דמיפסיד בתלייה שסותרת יום שספרה אפ\"ה תולה בה כיון דטמאה היא דאין בידה לטבול וכ\"ש בשומרת יום בא' שלה דאינה סותרת כלל. ואולי דרוצה לאשמועינן בשומרת יום בא' אע\"ג דלא הוחזקה בטומאה גדולה עיין וכ\"ש בזבה גדולה. ומ\"מ אין זה מספיק דיותר היה ראוי שילמדנו דמודה רבי בזבה בתוך ימי ספירתה כיון דאיכא מ\"ד דאליבא דרבי אינה תולה כיון דסותרת ודברי התוס' שם הם ממש כדברי הרשב\"א וראיתי לפרשם לפי שסוף דבריהם באו קצת סתומים. וז\"ל הך טמא לא מיירי בטמא שספר והזה אלא שלא טבל מדקאמר רב אדא התם כי הדדי נינהו הכא מאי נפקא לן מינה משמע דלאו דומיא דפלוגתא דלעיל הוא ובטמא שלא ספר כלל נמי לא מיירי דאפילו רבי מודה דתולה מדקאמר ושוין וכו' והכא קאמר ר\"ח באנו למחלוקת אלא מיירי בטמא שספר קצת וס\"ל לר\"ח דלרבי אפילו בספירה קצת אינה תולה והא דנקט סופרת שבעה שלא טבלה לרבותא דרשב\"ג נקטיה דאפ\"ה תולה עכ\"ל. כלומר דהוקשה להם אליבא דר\"ח אמאי נקט ובסופרת ז' שלא טבלה הול\"ל והזבה בתוך ימי ספירתה אי אמרת בשלמא אליבא דרב אדא ניחא דנקט בסופרת שבעה משום דבהא דוקא פליג רבי אבל לר\"ח דאית ליה דאפילו בספירה קצת אינה תולה לרבי קשה. ותירצו דלרבותא דרשב\"ג נקטיה לומר דאף דסותרת כל שבעה תולה. ורב אדא דקאמר מאי נפקא לן מינה לא קרי הפסד כיון דלא ספר הכל: והנה הרב המנהיר כתב ע\"ד התוס' הללו וז\"ל דרב אדא ס\"ל דדוקא נקט בברייתא סופרת ז' דבהא דוקא ס\"ל לרבי דאינה תולה שמפסידה שסותרת כל השבעה שספרה אבל בסופרת במקצת מודה רבי דתולה דלא קרי הפסד כיון דלא סתר הכל שהרי עדיין לא ספרה כי אם מקצת וסתירה במקצת לא מיקרי הפסד ולכך קאמר הכא מאי נ\"מ עכ\"ל. ודבריו תמוהים דאיך יתכן לומר דלרבי הא דאינה תולה בסופרת שבעה הוא משום דמפסדת הרבה דסותרת כל מה שספרה אבל בסופרת מקצת מודה רבי דתולה משום דסתירה במקצת לא מיקרי הפסד. דא\"כ בשומרת יום ביום השני אמאי אינה תולה אליבא דרבי הא אינה סותרת אלא יום א'. ואולי דדוקא בזבה שהיה לה לשמור שבעה נקיים לא מיקרי הפסד אלא כשהפסידה כל מה שהיה לה לשמור שבעה נקיים דהיינו הז' כולם אבל מקצת לא הוי הפסד אבל בשומרת יום דאין לה לשמור אלא יום ראשון כשהפסידה אותו היום נמצא דהפסידה הכל והכלל דאין הדבר תלוי בהפסד רבוי הימים אלא במפסדת הכל וכדכתיבנא דשוה הוא שומרת יום ביום השני כמו סופרת שבעה ביום השביעי. אך לא ידעתי איך יתיישב לפ\"ז סוגיית הגמרא דקאמר ע\"כ לא קאמר רבי התם אלא דתרווייהו כי הדדי נינהו. דאא\"ב אליבא דהרשב\"א ניחא דלרב אדא טעמא דרבי בשומרת יום ביום השני ובזבה ביום השביעי הוא משום דחשיב טהורה והיינו דקאמר כי הדדי נינהו. אבל אליבא דהתוספות מאי כי הדדי נינהו דקאמר רב אדא הא לדידהו טעמא דרבי אליבא דרב אדא הוא משום דכיון דמפסדת הרבה לא תלינן בה. וכן הא דקאמר ר\"ח סוף סוף איהי טבילה בעיא כפי דברי התוספות טבילה מאן דכר שמה: ולכן נ\"ל דזהו פי' הסוגיא אליבא דהתוס' דמאי דקאמר רב אדא ע\"כ לא קאמר רבי התם אלא דכי הדדי נינהו כלומר דכיון דהיא שומרת יום ביום השני וכן זבה ביום השביעי מאי חזית דתתלה בהך ולא בהך דכי היכי דאם תתלה בבעלת החלוק אתה מביא לה טומאה מחודשת ה\"נ אם תתלה בשומרת יום בב' ובזבה בז' אתה מביא לה טומאה מחודשת שהרי כבר השלימו טומאתם אבל הכא מאי נפקא לן מינה אם אנו תולין בטמא אין אנו מביאים לו טומאה מחודשת. והשיב לו ר\"ח דגבי שומרת יום בב' ובזבה בז' אם אנו תולין בהם אין אנו מביאין לו טומאה מחודשת דס\"ס טבילה בעו וא\"כ איכא טעמא למיתלי בהם מבהך וקרובים דברי התוס' לדברי הרשב\"א ומ\"מ סוגיית הגמרא מתפרש שפיר להרשב\"א ז\"ל:
וראיתי להרב חידושי הלכות שכתב דלרש\"י נראה לפרש דר\"ח בטמא שלא ספר כלל איירי והא דקתני דמודה רבי בשומרת יום בא' היינו טעמא לר\"ח משום דהוחזקה רואה דמים היום ומעיינה פתוח בא' שלה דמהאי טעמא תולה עוברה בשאינה עוברה לפי שבשעה שאינה עוברה הוחזקה יותר בדמים וטעמא דרבי לאו משום קלקול והשתא מדמה ר\"ח טמא שלא ספר כלל בב' שבילין לשומרת יום בב' שלה אלא דאינה תולה לרבי כיון דלא הוחזקה רואה היום ורב אדא שפיר קאמר הכא מאי נ\"מ דבקלקול תליא מילתא ובש\"י בב' שלה איכא קלקול משא\"כ בטמא שלא ספר כלל והסוגיא מתפרשת כפשטה לפי זה עכ\"ד. וקשה דאם נקח דברי רש\"י כפשטן הא בטמא שלא ספר כלל אפילו רשב\"ג מודה דאינו תולה דע\"כ לא קאמר רשב\"ג דתולה בש\"י בב' אלא משום דמעיינה פתוח דהא רש\"י הא דמעיינה פתוח אש\"י בב' נקטיה וא\"כ בטמא דלא שייך ה\"ט אפילו שלא ספר אינו תולה אפילו לרשב\"ג והכי קאמר באנו למחלוקת דהא ע\"כ רשב\"ג ורבי בהא פליגי דלרשב\"ג הוחזקה מעיינה להיות פתוח אף בב' וכן בסופרת עד יום הז' אבל לרבי לא הוחזקה להיות מעיינה פתוח אלא באותו יום עצמו שראתה וא\"כ מה ענין טמא לכאן. והנראה אצלי דהרב הבין בדברי רש\"י הפירוש שכתבנו לעיל דהאי דנקט רש\"י בש\"י בב' טעמא דמעיינה פתוח הוא משום דאיכא אומדנא טפי למיתלי כתם זה בבעלת החלוק דכאן נמצאו וכאן היו וכדאיתא בגמרא. לזה פירש\"י דכנגד אומדנא זו איכא נמי אומדנא אחרת היפך זו דזו כבר הוחזקה מאתמול להיות מעיינה פתוח ואוקי הך אומדנא בהדי אידך ונמצא שהם שוים ועיקר טעמיה דרשב\"ג הוא משום דתולין הקלקלה במקולקל ואע\"פ שמפסדת ס\"ס טמאה היא. ורבי חולק בזה ולית ליה טעמא דקלקול כלל וכיון שכן שוים הם באומדנא ולפיכך שתיהן מקולקלות. אך בא' תולה משום דהוחזקה מעיינה באותו יום להיות פתוח והיא אומדנא אלימתא יותר מן האומדנא דאיכא גבי בעלת החלוק דנמצא הכתם גבה ומש\"ה תולה בה. אבל לעולם דאי לאו משום ה\"ט לא היתה תולה בה אע\"פ שאינה מפסדת כלל בתלייה זו משום דלא ס\"ל תולין הקלקלה במקולקל ואפילו שהיה יום א'. ומתני' דקתני דתולה בנדה אפשר דהיינו בזמן שהיא רואה ודברי הכל היא. א\"נ אף ביום שלא ראתה ורשב\"ג היא. א\"נ דנדה אף ביום שלא ראתה כל ז' שלה הוי מעיינה פתוח כמו שומרת יום בא' שלה כיון דוסתה הוא. דמה\"ט החמיר הכתוב בזבה מבנדה דהאי אורחיה והאי לאו אורחיה. ונמצא לפי זה דבין רבי בין רשב\"ג אינם מחלקים בין היכא דאיכא הפסד להיכא דליכא הפסד. אלא עיקר מחלוקתם הוא משום דתולין הקלקלה במקולקל דרשב\"ג אית ליה ה\"ט ורבי לית ליה ה\"ט. ומשום הכי קאמר ר\"ח דטמא שלא ספר כלום באנו למחלוקת רבי ורשב\"ג דלרבי דלית ליה תולין הקלקלה במקולקל אין תולין בטמא אך לרשב\"ג דתולין הקלקלה במקולקל ה\"נ תולין בטמא. ולפי זה ניחא מה שהקשו התוס' בד\"ה באנו דאמאי לא נקט ר\"ח מילתיה בזבה. ולפי זה ליכא קושיא כלל דאי בזבה ביום א' מודה רבי הואיל ומעיינה פתוח שראתה באותו יום עצמו ואי בב' היינו המחלוקת השנוי בברייתא. אבל בטמא ביום א' רצה ר\"ח ללמדנו דאליבא דרבי אינו תולה בטמא. והקשה אליו רב אדא דמנ\"ל דרבי לית כלל טעמא דתולין הקלקלה במקולקל והוצרכתי לומר דטעמיה דרבי דמודה ביום א' הוא משום דהוחזקה להיות מעיינה פתוח. אימא דלעולם רבי אית ליה דתולין הקלקלה במקולקל וטעמא דמודה ביום א' הוא משום דאינה מפסיד כלל אבל ביום ב' ובסופרת ז' חולק כיון דמפסדת דסותרת מה שספרה ולפי זה בטמא ביום א' דאינו מפסדת כלל מודה רבי דתולה. וה\"ק רב אדא ע\"כ לא קאמר רבי התם ביום ב' דאינה תולה אלא משום דכי הדדי נינהו דכשם דמפסדת זו מפסדת זו אבל הכא ביום א' דאינה מפסדת לעולם דאליבא דרבי תולין. ור\"ח השיב לו דע\"כ לא חייש רבי לקלקול כלל משום דאי הוה ס\"ל דאיכא למיחש לקלקול נהי דביום ב' איכא נמי קלקול לש\"י דסתרה. מ\"מ אין דומים הקלקולים דקלקול בעלת החלוק הוי טפי דאתה מצריכה טבילה אבל ש\"י ליכא כ\"כ קלקול דבלא\"ה טבילה בעיא. נמצא לפי זה דבטמא ביום ב' מודה רב אדא דבאנו למחלוקת רבי ורשב\"ג דלרבי כיון דזה מפסיד וזה מפסיד שקולים הם ואין תולין בזה יותר מזה ושניהם טמאים ולרשב\"ג כיון דהטהור מפסיד הרבה והטמא אינו מפסיד כ\"כ תולין בטמא: וא\"ת מי הגיד לו לרב אדא דטעמא דרב חסדא הוא ביום א' עד שיקשה עליו [דילמא] מיירי ביום ב'. וי\"ל מדנקט סתם משמע דביום א' מיירי א\"נ דאי ביום ב' מאי אתא לאשמועינן ר\"ח היינו הך דאפליגו בברייתא דש\"י ביום הב'. וכ\"ת דר\"ח אתא לאשמועינן דלא תימא דטעמא דרבי דפליג בש\"י בב' או בסופרת בז' דאינה תולה הוא משום דחשיבא כטהורה וכמ\"ש הרשב\"א או משום דמפסדת הרבה וכמ\"ש התוס' אבל בתוך ימי ספירתה דלא חשיבא כטהורה מודה רבי לרשב\"ג דתולה בה ומש\"ה אתא לאשמועינן דליתא להדין כללא אלא טמא ביום ב' באנו למחלוקת רבי ורשב\"ג. א\"כ אמאי נקט מילתיה בטמא וטהור לימא זבה שספרה מקצת באנו למחלוקת רבי ורשב\"ג ובזה היינו למדים דטעמיה דרבי דחולק בש\"י בב' ובסופרת בז' לאו משום דטהורה היא ולא משום דסתרה הכל אלא משום דמפסדת קצת. ומדנקט מילתיה בטמא וטהור ע\"כ בטמא ביום א' איירי. ומיהו קשה לפי זה מ\"ש רש\"י וז\"ל אלא משום דכי הדדי נינהו שתיהן היו בחזקת טהרה השומרת יום בב' שלה ראויה לטבול כל שעה שתרצה כו'. ולפי מ\"ש למה ליה למנקט האי טעמא דטהורה היא משום דבידה לטבול. לא הוה ליה למימר אלא דשאני התם משום דמפסדת אבל היכא דאינה מפסדת מודה רבי דתולה. ואולי אליבא דרש\"י בתרתי פליג רב אדא עם ר\"ח דלר\"ח אפילו בטמא ביום א' אית ליה לרבי דאינה תולה וכ\"ש בטמא ביום ב' ואליבא דרב אדא לא מיבעיא ביום א' דאינה מפסדת כלל אלא אפילו ביום ב' דמפסדת קצת ושאני התם ביום ב' וסופרת ביום ז' דהוו בחזקת טהורים משום דבידם לטבול כל שעה:
וא\"ת אליבא דרב חסדא דאית ליה דאפילו בטמא ביום א' אין תולין בטמא ואע\"ג דלא מפסיד מידי א\"כ תיקשי ליה הא דתניא בברייתא ומייתי לה בפרק אלו עוברין ובפרק הערל וזה פריה. שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שתי סאין אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה. וי\"ל דשאני התם דע\"כ חולין נמי נפלו לכאן ומאי חזית דתרומה נפלה לתוך חולין וחולין לתוך תרומה אימור בהפך אבל לעולם דאם לא היה כאן כי אם סאה של תרומה ונפלה ולא נודע לאיזה מהם נפלה שלא נקל ונאמר לתוך תרומה נפלה. והחילוק הוא מבואר לע\"ד דבשלמא כשאנו מודים דלזה נפל כמו לזה אלא שאנו תולים שמין זה נפל לזה ומין זה נפל לזה ניחא. אבל שנקל ונאמר שנפל לזה ולא לזה לא: אך קשה מההיא דתנן בפ\"ה דתרומות שתי קופות אחת של תרומה כו' ומדברי התוספות בפרק הערל (דף פ\"ב) ד\"ה שתי ומדברי הרשב\"א בת\"ה בית ד' שער ב' נראה דיותר יש להחמיר בשתי סאין מסאה אחת הפך ממה שכתבנו. ומ\"מ יש לתמוה אם נאמר דאתיא מתני' סתמא דלא כרבי וצ\"ע. וכל מ\"ש הוא אליבא דבעל חידושי הלכות. אך לדידי אין הכרח בדברי רש\"י כלל לזה דלעולם דאף לרש\"י מודה רב חסדא בטמא ביום א' שתולין בו אף לרבה וכדאמרינן גבי קופות. והכא לא נחלקו רב אדא ור\"ח אלא בטמא ביום ב' אליבא דרבי דר\"ח מדמה ליה לש\"י בב' שלה משום דבתרוייהו איכא הפסד לטמא ורב אדא ס\"ל דלא דמו דשאני ש\"י בב' דחשיבא טהורה ומש\"ה אינה תולה בה וכמ\"ש רש\"י. וא\"ת כיון דפלוגתייהו דר\"ח ורב אדא הוי ביום ב' מאי סייעתא מייתי לרב אדא מדר' יוסי בר חנינא אימא דר' יוסי בטמא ביום א' מיירי וי\"ל דע\"כ מדאיצטריך לומר לדברי הכל משמע דביום ב' מיירי דאי ביום א' בהדיא תנינא לה ושוין שתולין בש\"י בא':
ודע דכשם שנחלקו ר\"ח ורב אדא בטמא כך נחלקו בזבה בתוך ימי ספירתה. וכ\"כ התוס' בד\"ה באנו. ומיהו כפי רוב הפוסקים שפסקו כרשב\"ג להקל בכתמים של דבריהם לא נפקא לן מידי לענין דינא במחלוקתם דר\"ח ורב אדא שהרי בפירוש נקט רשב\"ג דאפילו זבה בז' שלה דמפסדת הרבה וטהורה היא שהרי בידה לטבול כל שעה מן התורה ואפ\"ה תולה בה כ\"ש בתוך ימי זיבתה אך אליבא דרבינו ז\"ל דפסק בפירקין כרבי משום דהלכה כמותו מחבירו וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל. ומלבד זה לדידי יש עוד הכרח מדאצטריכו ר\"ח ורב אדא ור' יוסי לפרש לנו סברת רבי בטמא ביום ב' מה יהיה דינו אליבא דרבי אי לאו דהלכתא כוותיה לא הוו שקלי וטרי אליביה ולפי זה נפקא לן טובא לענין כתמים ממחלוקתם דר\"ח ורב אדא. דלר\"ח אף בזבה בתוך ימי ספירתה לרבי אינה תולה בה ולרב אדא מודה רבי דתולה בה. ולפי הנראה דראוי לפסוק כרב אדא חדא משום דמיקל בכתמים ועוד דרבי יוסי קאי כוותיה וכן נראה מדברי הרשב\"א בת\"ה שכתב דטעמא דרבי הוא משום דכיון דבידה לטבול לאו כמחוסרת מעשה היא והרי היא כטהורה כו'. אלמא דבתוך ימי זיבתה מודה רבי דתולה:
ולפי זה יש לתמוה על רבינו ז\"ל במה שפסק דאם השאילה לזבה גדולה בז' ימים נקיים כו' דשתיהם מקולקלות ומוכח מדבריו דבתוך ימי ספירתה אינה תולה וכרב חסדא. ולא ידעתי אמאי שבק רב אדא ור' יוסי ופסק כר\"ח להחמיר בכתמים של דבריהם. ועוד אני תמיה בזה לפי שראיתי לרבינו בפי\"ט מהל' שאר אבות הטומאה דפסק דין זה דשבילין דתולין הטמא בטמא בסתם ולא חילק ביניהם בימים כלל. ואי פוסק כרבי ואליבא דר\"ח לא מיירי אלא ביום א' דוקא אבל בטמא ביום ב' אינו תולה לרבי אליבא דר\"ח וא\"כ היה לו לפרש כי היכי דקאמר ר\"ח טמא וטהור וכו' באנו למחלוקת:
והנראה אצלי דרבינו ס\"ל דמעולם לא נחלקו בטמא ביום ב' ובזבה בתוך ימי ספירתה מה יהיה דינם אליבא דרבי דהא מדקתני ושוין בשומרת יום כנגד יום כו' מכלל דבתוך ימי ספירה ס\"ל לרבי דאינו תולה בה כיון דמפסידה. ועוד דמדנקט רב חסדא מילתיה בטמא וטהור ולא נקט בזבה גופה דאיפליגו בה רבי ורשב\"ג מכלל דבזבה לא נסתפק אדם מעולם בסברת רבי. ומתוך הכרחיות הללו פירש רבינו ז\"ל דר\"ח בטמא ביום ראשון קאי וס\"ל דלרבי כיון דאינה תולה בש\"י בב' ע\"כ לית ליה דתולין הקלקלה במקולקל ושאני יום א' דמודה משום דמעיינה פתוח אותו היום. ורשב\"ג הוא דאית ליה תולין הקלקלה במקולקל ומש\"ה קאמר דטמא ביום ראשון באנו למחלוקת ורב אדא השיב לו דליתא דלעולם מודה רבי דתלינן הקלקלה במקולקל אבל שאני הכא משום דהשתא בתלייה זו אתה מקלקל אותה טפי אבל לעולם דהיכא דליכא קלקול מודה רבי ולעולם דאליבא דכולהו אין לחלק אליבא דרבי בין ש\"י בב' לזבה בתוך ספירתה. ומאי דקאמר ר\"ח איהי טבילה בעיא הכוונה הוא דרצה להכריח סברתו דרבי לית ליה תולין הקלקלה במקולקל משום דאי אית ליה היה לו לטהר אפילו במחוסרת טבילה דוקא כיון דמקולקלת היא דהא בעיא טבילה. נמצא לפ\"ז הפירוש פסק רבינו כרבי בכתמים ואליבא דכ\"ע. ואפ\"ה הביא דין השבילין במקומו וכרב אדא ורבי יוסי והעתיק לשון הגמרא כמנהגו. ודע דלפי פירוש זה יש עוד הכרח לפסוק כרב אדא ור\"י מלבד מה שכתבנו דהוו תרי לגבי חד. זאת ועוד דאפי' בשני טהורים שהלכו בשני שבילין אין טומאתם כי אם מדרבנן אפילו בבאו לישאל בבת אחת וכמו שכבר הארכנו בפרט זה במקום אחר * (א\"ה תמצאנו בהלכות שאר אבות הטומאה יע\"ש) וכיון שכן ראוי לפסוק כמיקל במידי דרבנן. זאת ועוד אחרת דאליבא דר\"ח אתיא סתם מתניתין דתרומות דלא כרבי ואנן קי\"ל כסתם מתניתין וכמו שפסקה רבינו בהלכותיו והכרח זה הוא הכרח עצום לפסוק כרב אדא ורבי יוסי:
ודע דהנראה מדברי כל הפוסקים ז\"ל הוא דדוקא לזבה בתוך ימי זיבתה ולנדה תוך ימי נדתה הוא שתולה בהן לרשב\"ג אבל אם עברו ימי הזיבה אף שעדיין לא טבלה אינה תולה בה דדוקא בז' שלה הוא שתולה בה הא בתר הכי לא. וכן מתבאר מדברי הטיו\"ד סי' ק\"צ שכתב וז\"ל ולזבה בימי זיבתה משמע דוקא בימי זיבתה. וכן מתבאר מדברי הרשב\"א בת\"ה עלה דההיא דאמרי' בנכרית הרואה שפירש לא רואה בעידן שאלת חלוק דא\"כ מאי שנא נכרית אפילו ישראלית נמי וכדקתני או לנדה כו' אלמא דנדה דמתני' היינו בתוך ימי נדתה וזה הוא דבר פשוט. וטעמא דמילתא משום דדוקא בנדה בתוך ימי נדתה ולזבה בתוך ימי זיבתה שעדיין טומאתה הראשונה קיימת תולין בה אע\"פ שמפסדת אבל כשעברו ימי נדותה או ימי זיבתה אע\"פ שלא טבלה מ\"מ טומאתה הראשונה כבר פקעה אלא שגזירת הכתוב היא דבעיא טבילה ואם אנו תולין בה אנו מביאין לה טומאה מחודשת ומאי חזית דנטמא לזו מחדש ולא לזו ומש\"ה שתיהן מקולקלות ומ\"ש רש\"י עלה דמתניתין דהשאילה חלוקה לנכרית דישראלית טהורה ששאלה חלוק מחבירתה טהורה ואח\"כ לבשתו חבירתה שתיהן טמאות לאו דוקא טהורה ממש שכבר טבלה אלא שכל שעברו ימי נדותה טהורה קרי לה לפי שכבר עברו ימי טומאתה. ועיין במ\"ש מרן בפירקין דטעמא דבנכרית תולה בה כיון שראתה פעם אחת ובישראלית אינו תולה בה אלא ברואה בעידן שאלה משום דנכרית אינה רגילה להקפיד על דמיה וכתמיה הלכך כל שראתה פעם אחת משגדלה אע\"ג דבעידן שאלה לא חזאי שמהדמים הראשונים נתלכלך בשרה ובגדיה ולכלכו חלוק זה אבל בישראלית ליכא למימר הכי שהרי בנות ישראל רגילות לנקות בשרם ובגדיהם מדמים וכתמים אע\"פ שלא יהיה בדעתם לטבול ע\"כ: ואני שמעתי ולא אבין דמסוגית הגמרא מוכח בהדיא דטעמא דתולה בנדה לאו משום דאמרינן שמהדמים הראשונים נתלכלך בשרה ובגדיה ולכלכו חלוקה אלא משום דתולין הקלקלה במקולקל וחזרה וראתה פעם אחרת ותו קנחה גופה ובגדיה מדמים בתוך ז' ימי נדתה היעלה על הדעת שלא נתלה בה ותו זבה דתולה בה אפילו בתוך ימי זיבתה ואף שכבר התחילה לספור ז' נקיים אמאי והא כיון שהתחילה לספור רגילה לנקות בשרה ובגדיה. ומיהו אפשר ליישב דברי מרן ז\"ל דלעולם טעמא דתולה בנדה הוא משום דתולין הקלקלה במקולקל אבל כל שעברו ימי נדתה שוב לא חשיבא מקולקלת אלא שהוקשה להרב ז\"ל דאמאי גבי נכרית אף שעברו ימי נדתה תולין בה. והשיב לפי שמהדמים הראשונים נתלכלך בשרה ובגדיה ולכלכו חלוקה אבל בישראלית דלא שייך האי טעמא מש\"ה אינה תולה בה. ומיהו קשיא לי דלפי דברי מרן ז\"ל נכרית שקנחה בשרה ובגדיה אינה תולה בה וכן ישראלית שעברה ולא קנחה עצמה תולה בה ואם איתא להאי מילתא לא אישתמיט אחד מהפוסקים לומר דין מחודש כזה. והנכון בעיני דברי ה\"ה ז\"ל שכתב שכל נכרית שראתה פעם אחת לעולם הרי היא נדה של דבריהם שהרי אינן יוצאות לידי טהרה. וכוונת דבריו למדקדק בהם הוא שבא לתת טעם מה בין זו לישראלית וכתב דישראלית כיון שנדותה תלוי בימים ובאה לכלל טהרה לא מיקריא נדה אלא בתוך ימי נדתה אבל לאחר ימי נדתה אף שלא טבלה אינו תולה בה לפי שכבר עברו ימי טומאתה ופנים חדשות באו לכאן. אבל הנכרית כיון שראתה פעם אחת לעולם הויא נדה של דבריהם ואין חילוק בה בין תוך ימי נדותה לאחר ימי נדותה לפי שכל ימיה חד דינא אית להו ומש\"ה תולה בה לעולם לפי שתולין הקלקלה במקולקל שהנכרית לעולם חשיבא מקולקלת לפי שאין טומאתה תלויה בימים מה שא\"כ בישראלית שטומאתה תלויה בימים ומש\"ה לא חשיבא מקולקלת אלא בתוך ימי נדתה אבל לאחר כן לא חשיבא מקולקלת: ומה שהקשה מרן ז\"ל דא\"כ לרבינו כותית אפילו קטנה שלא הגיע זמנה לראות וראתה נמי תולה בה דכיון שראתה פעם אחת בין כשהיא קטנה בין כשהיא גדולה הרי היא כנדה של דבריהם שהרי אינה יוצאה לידי טהרה וזה שלא כדברי הרשב\"א ודלא כדמשמע מדברי רש\"י כו'. אחרי בקשת המחילה הראויה נ\"ל דלא קשיא כלל לפי שאני סבור דאף בנדה ישראלית ע\"כ לא אמרינן דתולין בנדה אלא בשכולם שוות לראייה אבל אם היתה הנדה מעוברת או זקנה או מניקה אפשר דלא נתלה בהם. דדמיא לההיא דתניא בפרק האשה (דף ס') עוברה ושאינה עוברה תולה עוברה בשאינה עוברה מניקה ושאינה מניקה תולה מניקה בשאינה מניקה זקנה ושאינה זקנה תולה זקנה בשאינה זקנה. וא\"כ הכא גבי נדה אם היתה עוברה או מניקה או זקנה אפשר דשתיהם מקולקלות דכל חדא וחדא איכא אומדנא דמדידה הויא האי כתם. ודמיא לההיא דכתב הרשב\"א בת\"ה דאם היתה אחת מניקה ואחת עוברה או אחת זקנה ואחת בתולה דשתיהן טמאות ואינה תולה זו בזו. וכ\"ת שאני התם שלא ראו ומש\"ה [אינן] תולות זו בזו אבל לעולם דאם ראו אפילו פעם אחת אזדא לה חזקתן. הא ליתא דהא קי\"ל דעוברה ומניקה אינה חוששת לוסתה הא' ואפילו היה לה וסת קבוע אינה צריכה בדיקה ומותרות לבעליהן ואפי' שופעות ורואות דם באותן עונות שהן למודות לראות בה אינן אלא במקרה לפי שכל אלו היו מסולקות מדמים וכמ\"ש הטיו\"ד סי' קפ\"ט ועוד דאפי' את\"ל דהאי טעמא דתולין הקלקלה במקולקל מהני אפילו אם היתה הנדה עוברה או מניקה. מ\"מ לקטנה שלא הגיע זמנה לראות נ\"ל דלא מהני ה\"ט לפי דהפרש גדול יש בין עוברה ומניקה לקטנה דהא קי\"ל כר\"ח בן אנטיגנוס דנשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתם חוץ מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות שאפילו סדינין שלה מלוכלכים בדם אין חוששין לה הואיל ואין דמים מצויים בה ואפילו אם ראתה ב' פעמים וכמו שמבואר כל זה בדברי הטיו\"ד ר\"ס ק\"צ יע\"ש וא\"כ איך יתכן שנתלה הכתם בה כיון שאפילו אם לא היה לה במי לתלות היינו אומר דילמא בשוק של טבחים עברה ולאו אדעתה כ\"ש כאן שיש לה לתלות בחבירתה ואם כן אין חילוק בין נכרית לישראלית לענין זה דבכולם בעינן שתהיה ראויה לראות. ומה שהוצרכו לומר דין זה גבי נכרית לאו משום דבנדה ישראלית תולה אפילו שלא הגיע זמנה לראות. אלא משום חידושא נקטיה גבי נכרית דלא נימא כי היכי דנשתנה דין דנכרית דאפילו אם אינה רואה בשעת שאלה תולה בה מהו דתימא דנכרית אפילו לא הגיע זמנה קמ\"ל דבהא מילתא שוין הם הנכרית והישראלית. וראיה לזה מדברי הטור סימן ק\"צ שלא כתב גבי נכרית דבעינן שתהיה ראויה לראות. ואין ספק דהטור לא פליג אהרשב\"א ורש\"י אלא ודאי דס\"ל דהא מילתא דפשיטא היא דאין חילוק בדין זה בין ישראלית לנכרית ורב לא בא ללמדנו אלא דבעינן דכבר ראתה ולאפוקי הגיע זמנה ולא ראתה דס\"ד דתולין בה כיון דהגיע זמנה אע\"פ שלא ראתה יש לה דין כתמים וכמבואר: עוד אני תמיה בדברי מרן ז\"ל דלפי מ\"ש דטעמיה דהרשב\"א דתולה בנכרית כל שראתה פעם אחת הוא משום דמדמים הראשונים נתלכלך בשרה ובגדיה כו' אם כן אפילו קטנה נמי כיון שראתה פעם אחת הרי נתלכלך בשרה ובגדיה ואיכא למימר דמדמים הראשונים הויא כתם זה דהא כיון שהגיע זמנה אפילו לא ראתה אלא פעם אחת אמרינן דתולה משום דנתלכלך בשרה ובגדיה. ולפ\"ז אין טעם לחלק בין הגיע זמנה לראות ללא הגיע. ומ\"ש עוד מרן דהטעם בעצמו אינו נכון כלל דלפי דבריו כו'. כבר כתבנו לעיל דתולדה זו שהוליד מרן אינה מוכרחת ואדרבה כל מ\"ש ה\"ה ז\"ל אינו אלא לתת טעם מה בין נכרית לישראלית וכמו שהארכנו בזה לעיל. והפי' שכתב מרן בדברי רבינו דגבי נכרית נמי בעינן שתהיה רואה בשעת שאלה. מלבד שהפירוש מצד עצמו הוא פירוש דחוק. זאת ועוד דמדלא הזכירו סברא זו דרבינו לא הרשב\"א ולא הטור נראה שלא הבינו פירוש זה בדברי רבינו ז\"ל: אך מה שאני מסתפק בסוגיא זו הוא דנראה דע\"כ לא אמרינן דלרשב\"ג תולה בזבה בז' שלה אעפ\"י שהיא מפסדת הרבה דסותרת כל מה שספרה אלא דוקא בשלא טבלה אבל אם טבלה כיון דטהורה היא דהא זמן טבילה הוא אינה תולה והיינו דקתני ובסופרת ז' שלא טבלה. וכן נראה מדברי הרשב\"א ז\"ל בת\"ה שכתב דטעמיה דרשב\"ג הוא משום דתולין הקלקלה במקולקל ואע\"ג דבידה של זו לטבול ולהטהר עכשיו מ\"מ מחוסרת טבילה היא וטמאה היא ע\"כ. משמע דוקא משום דמחוסרת טבילה היא. ולפי זה אני תמיה בדברי הטור שכתב בסי' ק\"צ ולזבה בימי זיבתה ואפי' בז' שלה ולא כתב דדוקא כשלא טבלה. וכ\"כ סתם דתולה בש\"י אפילו בב' שלה. ולפמ\"ש הא דש\"י מיירי דוקא כשלא טבלה דאם טבלה עלתה לה טבילתה וטהורה היא. ואם נאמר דס\"ל להטור דהא דנקט שלא טבלה משום חידושא דרבי נקטיה דאפ\"ה אינה תולה בה כיון דבידה לטבול אבל לעולם דלרשב\"ג אפילו שטבלה תולה בה לפי שעדיין לא יצאה מטומאתה הראשונה שהרי אם חזרה וראתה בז' סתרה כל מה שספרה וחוזרת לספור שבעה נקיים משום טומאתה הא'. מ\"מ צריך לדעת מנ\"ל להטור דין זה ובפרט שדברי הרשב\"א ברור מללו שחולק על סברא זו:
והנראה אצלי בזה הוא דס\"ל להטור דהא דאמרינן שלא טבלה הוא כפי דין תורה דכיון שספרה מקצת יום ז' תטהר ע\"י טבילה ומותרת לבעלה מיד אבל לדידן דקי\"ל כחכמים דאסרו לעשות כן שמא תבא לידי ספק וכדאיתא בפרק תינוקת עד שמטעם זה אסרוה לטבול ביום הז' גזירה שמא יבא עליה אחר טבילה וכמ\"ש הטור סי' קפ\"ג וקצ\"ז אפשר דאפי' אם עברה וטבלה דעדיין תולה בה שהרי עדיין בחזקת טמאה היא שהרי לא יצאת מידי ספק כיון דאסורה לבעלה. וכ\"ש לפי מ\"ש הטור בס\"ס קצ\"ז דאם עברה וטבלה בז' דיש מגדולי המורים שהורו שלא עלתה לה טבילה ויש מי שהורה להקל והטור לא הכריע בזה. וכיון שכן ה\"ז טמאה מספק וכיון שכן תולה בה ואף שהיא ספק טמאה שייך לומר תולין הקלקלה במקולקל וכדאמרינן בגמרא אר\"י בר חנינא טמא וטהור שהלכו בב' שבילין ואפי' טהור ותלוי תולה טמא בתלוי וטהור בטהור. ומ\"מ עדיין לא נתקררה דעתי בזה והדבר צריך אצלי תלמוד וצ\"ע. שוב ראיתי למרן בשולחנו הטהור שכתב וכן אם השאילתו לסופרת ז' שלא טבלה:
עוד אני מסתפק בטמא שנטמא וטבל מהו. ואליבא דרבינו דפסק כרבי דאינה תולה בזבה ואפילו בתוך ימי זיבתה משום דמפסידה לא תיבעי לך דפשיטא דגבי טמא וטהור אינו תולה שביל טמא בטמא אלא דוקא בטמא ביום א' דאינו מפסיד כלל. כי תיבעי לך אליבא דמאן דפסק כרשב\"ג דאפי' בזבה בז' שלא טבלה תולה בה בטמא שטבל בז' מהו מי אמרינן כיון שטבל טהור הוא ואינו תולה בו דומיא דזבה שטבלה א\"ד כיון דטבול יום הוא והויא שני לטומאה עד הערב ופוסל את התרומה ואת הקדש וכמ\"ש רבינו רפ\"י מהלכות שאר אבות הטומאה א\"כ עדיין טמא הוא ושפיר קרינן ביה תולין את הקלקלה במקולקל. ומדברי התוס' בד\"ה טמא נראה דאם טבל טהור הוא שכתבו הך טמא לא איירי בטמא שספר והזה אלא שלא טבל מדקאמר כו' משמע דאם טבל אליבא דכ\"ע אינו תולה בו וכ\"נ מדברי הרשב\"א שכתבנו לעיל דקאמר דהא דר\"ח לא מיירי בטמא ביום ז' דא\"כ באנו למחלוקת היא גופא היא וכו'. משמע דטמא ביום ז' שוה לזבה ביום ז'. וטעמא דמילתא נ\"ל דכיון דטבול יום טומאתו קלה שהרי הוא כשני לטומאה ומש\"ה אינו מטמא החולין וכמ\"ש רבינו שם שכיון שזה טומאתו טומאה קלה ואם נתלה אותו בשביל הטמא נביא לו טומאה חמורה ולגבי טומאה חמורה שניהן שוין מש\"ה אינן תולין זה בזה: ולפי זה נ\"ל דע\"כ לא אמרינן דתולין טמא בשביל טמא אלא כשהיה טמא מת דטומאתו חמורה כמו טומאת השביל אבל אם היה טמא נבלה או טמא שרץ שטומאתן קלה שהרי אינן מטמאין כלים לפי שהם ראשון לטומאה וכן יש להם קולות אחרות וכמו שביאר אותם רבינו שם ואם נתלה אותם בשביל הטמא נעשה אותם אב הטומאה ולגבי זה שוין שהרי אין אחד מהם אב הטומאה נראה שאין תולין טמא בטמא ולפיכך כולם טמאים אם באו לישאל בבת אחת או ששאל האחד עליו ועל חבירו וכ\"ת א\"כ ש\"י שראתה בא' ובב' וביום שלישי לבשה חלוק זה אהאי נתלה בה והא עד עכשיו היתה זבה קטנה ועכשיו היא זבה גדולה. ובשלמא כשהיתה כבר זבה גדולה או כשעכשיו ג\"כ היא זבה קטנה תינח אבל כשהיתה זבה קטנה ועכשיו בשביל כתם זה אנו עושים אותה זבה גדולה אמאי הרי זה דומה למי שהיה טמא טומאה קלה שלא נתלה בו טומאה חמורה וכמ\"ש. הא ל\"ק משום דלענין טומאה אין חילוק כלל בין זבה קטנה לגדולה וכולם טומאתם בשוה ומש\"ה תולין זה בזה ואע\"פ שלענין מספר הימים יש חילוק ביניהם. זה אינו מעלה ומוריד מאחר שטומאתם שוה שהרי זבה אפילו ביום ז' תולה בה ואע\"פ שסותרת כל מה שספרה אבל בטמא טומאה קלה לעולם אימא לך שלא נתלה בו טומאה חמורה: תו גרסינן התם ושוין שתולה ביושבת על דם טוהר ובתולה שדמיה טהורים וטעמא דתני הוא משום דכי היכי דאמרינן תולין הקלקלה במקולקל ה\"נ כל היכא שנתלה בזו אין אתה מקלקלה ואם נתלה בזו אתה מקלקלה הרי אנו תולין הדבר באותה שלא תתקלקל. וכענין שאמרו בקופות אחת של חולין ואחת של תרומה שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה. ונ\"ל דמטעם זה הוא מ\"ש הראב\"ד דהא דאמרינן דג' נשים שלבשו חלוק א' ונמצא עליו דם דכולם טמאות אם נתעסקה אחת מהנה בכתמים כולן טהורות שכולן תולות בה והיא תולה בכתמיה. וכן נמי אם לבשה אחת מהן חלוק זה בזמן נדותה ולא בדקה אותו תולין כולן בה וכולן טהורות והיא תולות בזמן נדותה כללו של דבר כל היכא שאם נתלה באחד מהם אין אתה מקלקלה תולין בה:
ודע דבהא דאמרינן דתולין ביושבת על דם טוהר נחלקו הראב\"ד והרמב\"ן דהרמב\"ן כתב דבזמן הזה שאין אשה יושבת על דם טוהר אין תולין בה דהרי היא כשאר כל הנשים אבל הראב\"ד כתב דתולין אף בזמן הזה שאם החמירו עכשיו בנות ישראל על עצמן שלא לבעול על דם טוהר לגבי נפשייהו החמירו אבל להציל על חבירתה מספק כתמים שלא יהיו שתיהן מקולקלות אדינייהו מוקמינן להו והיא מקולקלת וחבירתה מתוקנת ע\"כ. ודע שהראב\"ד והרמב\"ן סוברים דהא דאין לנו עכשיו דם טוהר הוא לפי דינא דגמרא דמאחר דא\"ר זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים הרי זו בכלל אותה חומרא. שאם החמירו בכך שלא לבא לידי טעות בין ימי נדה לימי זיבה כ\"ש שיש לחוש שמא יבאו לטעות בין ימי טוהר לימים שלאחר ימי טוהר. ואפי' שבזמן התלמוד (לא) היו יושבות על דם טוהר. כבר כתב מרן הב\"י סי' קצ\"ד דשמא עדיין לא פשטה תקנת רבי זירא ביניהם אבל לאחר שפשטה ביניהם אפשר שגם הם נוהגים היו איסור בדם טוהר ואפ\"ה ס\"ל להראב\"ד שתולה בה כיון שמן הדין הגמור אינה מקלקלה אם תתלה בה:
ולפי זה היה נ\"ל דע\"כ לא קאמר הרמב\"ן דאינה תולה בה עכשיו דאין לנו דם טוהר אלא משום דאזיל לשיטתיה דחומרא זו היא מדינא דגמרא וכיון שכן הרי אתה מקלקלה מן הדין אבל לדעת רבינו שכתב דהא דאין לנו עכשיו דם טוהר הוא משום תקנת הגאונים ולא מדינא דגמרא אפשר דגם הרמב\"ן מודה דאין כח בתקנת הגאונים לומר שלא נתלה בה אך מדברי מרן בפירקין נראה דאם היתה תקנה זו מתפשטת בכל העולם אף שהיא תקנת הגאונים אליבא דהרמב\"ן לא היה תולה בה אך לרבינו כיון שהוא תלוי במנהג המקום תולה ואפילו במקום שנהגו איסור שהרי אם תלך ותקבע דירתה במקום שנהגו היתר יהיה מותר לבעול על דם טוהר וא\"כ ליכא למימר דאין תולין בה משום דהרי היא ככל הנשים וכוותיה דמרן ז\"ל נראה מדברי ה\"ה ועוד דהרשב\"א סובר דהא דרבי זירא לא שייכא כלל לדם טוהר ואף לאחר שפשטה תקנה זו דרבי זירא היו יושבות על דם טוהר ואפ\"ה לא נמנעו מלכתוב מחלוקת זה דהראב\"ד והרמב\"ן משום דבזמנו כבר פשט איסור זה בכל ישראל וכמו שהוא עכשיו בזמנינו וכמ\"ש מרן בסי' קצ\"ד: ודע דהא דאמרינן דתולין בבתולה שדמיה מרובין דהיינו לקטנה עד שתחיה המכה ולנערה שלא ראתה ד' לילות דין זה נוהג אפילו בזמן הזה ואע\"פ שאין נותנין לה עכשיו אלא בעילת מצוה אינה דומה ליושבת על דם טוהר לפי שזו שירפה מצוי וכדאמר בפ\"ק (דף י') כ\"כ הרשב\"א בת\"ה וכ\"כ הטור דתולה בה ואפילו בזמן הזה לפי שדמים מצויים בה. וראיתי להרב ב\"ח שכתב על מ\"ש הטור לפי שדמים מצויים בה וז\"ל והא דלא קאמר בבתולה נמי טעמא דלעצמן החמירו אבל לענין שלא תציל על חבירתה לא החמירו כדאמרינן האי טעמא בדם טוהר י\"ל דהא דאין נותנין בזמן הזה לבתולה אלא בעילת מצוה בלבד מדינא דגמרא הוא אבל שלא לבעול על דם טוהר חומרא בעלמא הוא שנהגו בה מקצתם ולא מדין התלמוד עכ\"ד. ולא דק דהא הראב\"ד דס\"ל דתולין ביושבת על דם טוהר ואפילו בזמן הזה ס\"ל דהא דאין יושבת עכשיו על דם טוהר לאו משום דנהגו בה מקצתם אלא מדינא דתלמודא הוא. ובכלל חומרת רבי זירא היא ג\"כ זו וכל זה מבואר בדברי הרשב\"א בת\"ה. וכן ההיא דבועל בעילת מצוה דוקא אליבא דמרן לדעת רבינו גם זה תלוי במנהג ומ\"מ בין הכי ובין הכי קושיא מעיקרא ליתא דמי עדיף ליה טעמא דהראב\"ד דהרמב\"ן חלוק עליו מטעמא דדמים מצויים שהוא דין מוסכם אליבא דכ\"ע והטור מילתא פסיקתא נקט וזה פשוט:
ומיהו אני מסתפק בדין אחד דלפי מ\"ש לעיל דלעולם אין תולין בנדה או בזבה אלא בתוך ימי נדתה או ימי זיבתה א\"כ אנן דקי\"ל כרבי זירא דאפילו רואה טיפת דם כחרדל יושבת עליו ז' נקיים ומן הדין הגמור אם טיפה זו ראתה בימי נדתה היתה סופרת ששה והוא ואם בימי זיבתה היתה שומרת יום וא\"כ אם לבשה חלוק זה בזמן הזה הזבה בז' שלה מהו שנתלה בה כיון שמן הדין אין תולין בה שאם היתה בימי נדתה כבר עברו ואם בימי זיבתה הרי לא היתה מן הדין כי אם שומרת יום וא\"כ אין תולין בה משום דלא חשיבא מקולקלת או דילמא כיון דעכשיו החמירו עליהם הא דרבי זירא חשיבא מקולקלת לדידן ושפיר אמרינן בה דתולין הקלקלה במקולקל. ולכאורה נראה שדין זה תלוי בדין זה דהרמב\"ן והראב\"ד דלהרמב\"ן דס\"ל דאף היכא דמן הדין היה לתלות באחת מהן ותהיה חבירתה טהורה ומשום מה שהחמירו עליהם אין ראוי לתלות בזו יותר מבזו בתר החומרא אזלינן ושתיהן טמאות ה\"נ אף שכפי הדין אין ראוי לתלות בזו יותר מבזו ושתיהן טמאות כיון דמשום מה שהחמירו עליהן יש לתלות בזו יותר מבזו בתר החומרא אזלינן וחבירתה טהורה אבל להראב\"ד דס\"ל דבתר עיקר הדין אזלינן ואע\"פ שהחמירו לעצמן החמירו אבל לענין שלא תציל על חבירתה לא החמירו ה\"נ אזלינן בתר עיקר הדין ושתיהן טמאות ואף שהחמירו על עצמן לעצמן החמירו אבל לענין שלא תציל על חבירתה לא החמירו ומש\"ה שתיהן טמאות ומיהו אם איתא להאי מילתא לא הוו שתקי מינה וכמו שביארנו לנו הא דיושבת על דם טוהר אם נשתנה דין זה לפי מנהגינו. והנראה אצלי דגם הראב\"ד מודה בנדון זה דבתר החומרא אזלינן ותולה בה והיא טמאה וחבירתה טהורה וע\"כ לא קאמר דבתר עיקר הדין אזלינן אלא להקל בכתמים דרבנן דלא החמירו לענין שלא תציל על חבירתה ומש\"ה תולה בה לפי שהיא בין הכי ובין הכי היא טמאה אבל לעולם דלהחמיר מעולם לא אמר הראב\"ד דניזיל בתר עיקר הדין אלא כיון דלפי מה שהחמירו ראוי לתלות בה תולין בה כיון שהיא על כל פנים היא טמאה ומש\"ה חבירתה טהורה:
ודע שהתוס' בד\"ה תולה כתבו דמספקא ליה לר\"י אם טמא קל כגון סופרת מקצת או הכל ולא טבלה תולה בלא ספרה כלל בין בנדה בין בטמא מת ושבילי דשמעתין לא איירי אלא בטהור וטמא ע\"כ. וראיתי למרן הב\"י יו\"ד סי' ק\"צ שכתב דכשאמרו חכמים שתולה ל\"ש בין אם טהורה לגמרי או שהיא בספירת שבעה נקיים דבחזקת טהורה היא והכריח דין זה ממ\"ש הרשב\"א בת\"ה פעמים שהיא תולה בעצמה כיצד הרי שלבשה חלוק כשהיא נדה ולא בדקתו עכשיו ולבשתו בימי טהרתה או בספירת הנקיים שלה ה\"ז תולה בנדתה. וסובר מרן ז\"ל דכי היכי דבספירת שבעה נקיים תולה בעצמה בזמן נדתה ה\"נ תולה בחבירתה. ודע דאין חילוק בזה בין אם חבירתה היא נדה או זבה דלעולם כל שלא התחילה לספור שבעה נקיים תולה בה האשה שהיא בספירת שבעה נקיים ומיהו אם כולן התחילו לספור שבעה נקיים כולן טמאות וסותרות כל מה שספרו ואין לחלק בין אם האשה סתרה יותר ממה שסותרת חבירתה וזה פשוט. ודע דבהא דנסתפקו התוס' קי\"ל כהרשב\"א חדא דכתמים דרבנן ואזלינן בתר המיקל ותו דלא שבקינן ודאי של הרשב\"א משום ספיקן של התוספות ומש\"ה מרן ז\"ל לא הביא דברי התוספות הללו:
ודע שהרב בעל המפה כתב על דין זה וז\"ל וע\"ל סי' קצ\"ו דבג' ימים הראשונים של ז' נקיים אין מקילין בכתמים לתלות בדבר אחר ע\"כ. וחילוק זה דג' ימים הראשונים כתבו מרן בסי' ק\"ץ דהא אמרינן דתולין בשוק של טבחים או במכה שבגופה או בנתעסקה בציפור היינו דוקא לאחר ג' נקיים אבל בתוך ג' לא תלינן בשום דבר ומשם דן הרב בהגה\"ה דלא תלינן בנדה אלא לאחר ג' ולפ\"ז צ\"ל דהרשב\"א והתוס' מיירי דוקא לאחר ג' אבל תוך ג' לעולם תולין אך מפשט דברי הרשב\"א יראה דלא ס\"ל דיש חילוק בין ג' ימים הראשונים לאחר כן והיינו שלא הזכיר דין זה בדיני הכתמים וכ\"כ הרב בד\"מ והביאו בעל ש\"ך סימן קצ\"ו ס\"ק י\"ב. אלא שהרב בהגה\"ה כתב דלסברת החולקים על הרשב\"א דין זה אינו אלא לאחר ג' ימים ולפ\"ז הא דאמרינן דגם בעצמה תולה כשהיא בספירת שבעה נקיים היינו דוקא לאחר ג' ימים ומה שלא הגיה הרב חילוק זה בסי' ק\"צ סמ\"ד הוא משום דמרן ז\"ל לא נקט שם אלא ולבשתו בימי טהרתה דמלת בימי טהרתה מורה שהוא לאחר ספירת שבעה וכמו שנראה מדברי הרשב\"א בדין זה ואם נפשך לומר דבימי טהרתה הוא כולל אף לתוך ימי ספירתה סמך הרב על מה שהגיה בסעיף מ\"א. וראיתי להרב ש\"ך ס\"ק נ\"א שרצה לחלק בין תולה בעצמה לתולה בחבירתה דהיכא דתולה בעצמה לעולם תולה ואפי' בג' ימים הראשונים ונסתייע מדברי הרב בסי' קצ\"ו ס\"י. ומלבד שאין דמיונו עולה יפה מדברי הרב בד\"מ והביאם בעל ש\"ך בסי' קצ\"ו ס\"ק י\"ב נראה דס\"ל דאין לחלק חילוק זה שהרי כתב שם דמדברי הרשב\"א נראה דלא ס\"ל כסברת המרדכי כו' והרואה דברי הרשב\"א במקומם יראה דהרשב\"א לא מיירי אלא בתולה בעצמה אלא דמרן ז\"ל למד מזה שתולה בחברתה ואם איתא לדברי בעל ש\"ך אין להביא מדברי הרשב\"א הללו שחולק על המרדכי. אשר ע\"כ נ\"ל דהיכא דתולה בעצמה נמי הוא דוקא לאחר ג' ימים וכן הסכים בעל ש\"ך מטעמא אחרינא יע\"ש:
תו גרסינן התם בעא מיניה רבי יוחנן מרבי יהודה בר ליואי מהו לתלות כתם בכתם אליבא דרבי לא תיבעי לך השתא ומה התם דקא חזיא מגופה אמרת אינה תולה הכא דמעלמא קא אתי לכ\"ש כי תיבעי לך אליבא דרשב\"ג התם הוא דקא חזיא מגופה תליא הכא דמעלמא קא אתי לא תליא או דלמא לא שנא א\"ל אין תולין מ\"ט לפי שאין תולין. וכתבו התוס' וז\"ל אור\"י דל\"ל דבעי לתלות בסופרת ז' שלא טבלה אבל בא' פשיטא ליה דתולה. וכוונת דבריהם נראה דהיה אפשר לפרש דלעולם פשיטא דבא' תולין דאף דיש חילוק בין ראיה לכתם מ\"מ פשיטא ליה דלא מהני חילוק זה לנחותי תרי דרגי דאילו בראיה אפילו בב' תולה ואילו גבי כתם אפילו בא' אינה תולה ומש\"ה לא נסתפק מעולם בא' אלא בב' דוקא אי מדמינן כתם לראיה או לא וכתבו דפי' זה ליתא אלא אפילו בא' מיבעי ליה ומדבריהם נראה דבין בא' בין בב' נסתפק רבי יוחנן ואי לאו דברי התוספות היינו יכולים לומר דרבי יוחנן לא נסתפק אלא בא' דוקא אבל בב' פשיטא ליה דאין תולין משום דידע רבי יוחנן דיש חילוק בין ראיה לכתם אך הא מיבעיא ליה אי מהני חילוק זה לנחותי תרי דרגי וא\"כ אפילו בראשון אין תולין לרשב\"ג או דילמא דוקא חד דרגא נחתינן ולפ\"ז דוקא בשני אין תולין לרשב\"ג אבל בראשון תולין ולפי פי' זה ניחא הא דלא בעי אליבא דרבי משום דלרבי דאין תולין בב' אפילו בראיה לא נסתפק בכתם בראשון פשיטא ליה דחד דרגא מראיה לכתם נחתינן. אך מדברי התוס' נראה דאף בשני נסתפק והא דלא בעי אליבא דרבי בראשון כתבו התוס' דס\"ל לרבי יוחנן דכיון דהיכא דמגופה חזיא לא תלינן בשני שלה לרבי א\"כ לא תלינן בכתם אפילו בראשון. וכונתם מבוארת דאליבא דרבי דחזינן ליה דמחמיר פשיטא דגם בכתם יחמיר ולא יתלה בו אך לרשב\"ג דמיקל נסתפק אם מיקל גם בכתם והדין עמהם לומר דרבי יוחנן אף בשני נסתפק מדקאמר אליבא דרבי לא תיבעי לך השתא ומה התם דקא חזיא מגופה אמרת דאינה תולה הכא דמעלמא לא כ\"ש ואם איתא דבראשון דוקא מיירי ה\"ק דלרבי מק\"ו אין תולין הא בראשון מודה רבי דתולין בראיה אבל אי אמרינן דגם בב' נסתפק הק\"ו הוא ומה גבי ראיה החמיר גבי כתם לכ\"ש שיחמיר. והכריחו התוס' פי' זה ולא כדקס\"ד דבעיית רבי יוחנן לא היתה אלא בב' דוקא. משום דא\"כ מאי קאמר לקמן מ\"מ קשיא הא איכא לשנויי בין לרבי בין לרשב\"ג בראשון איירי ברייתא ע\"כ. והנה מ\"ש בין לרבי לא הבנתי כוונתם דבשלמא כרשב\"ג מצינן לאוקמה דכולה רשב\"ג היא ורישא מיירי בב' דחד דרגא נחתינן וסיפא בראשון אבל כר' לא מצינן לאוקומה דאי מודה רבי בראשון א\"כ ע\"כ אפילו חד דרגא לא נחתינן וא\"כ היכי קאמר דבב' אין תולין לרשב\"ג והא א' לרבי כמו שני לרשב\"ג והנראה אצלי דט\"ס נפל בספרים וכוונתם היא דבב' אופנים יש לפרש הברייתא דלא תיקשי לרבי יהודה האחד הוא דכולה רשב\"ג והא בראשון והא בב' א\"נ הא והא בראשון והא רשב\"ג דלרבי אין תולין משום דחד דרגא נחתינן ולרשב\"ג תולין משום דתרי דרגי לא נחתינן: עוד כתבו התוס' וז\"ל ועוד דאליבא דרבי נמי הו\"ל למיבעי בראשון כיון דלא חזיא מגופה ע\"כ ודבריהם סתומים הם אצלי דכיון דע\"כ אף כפי פירושם דבעיית רבי יוחנן היתה בין בראשון בין בב' ע\"כ מאי דלא בעי אליבא דרבי הוא משום דכיון דחזינן דמחמיר אף ברואה מכ\"ש שיחמיר בכתם א\"כ אף אם נפרש דבעיית ר\"י לא היתה אלא בב' הא דלא בעי אליבא דרבי הוא משום דחזינן ליה דמחמיר ברואה וכ\"ש שיחמיר בכתם אבל לרשב\"ג דמיקל ברואה י\"ל דמיקל אף בכתם אע\"ג דלא דמי לראיה שוב ראיתי בחידושי הלכות שנתעורר בזה ובתירוצו לא נתקררה דעתי וצ\"ע. עוד כתבו התוס' וז\"ל והא דקא משני הא והא רבי והא בראשון והא בב' הש\"ס הוא דקא מהדר לשנויי בכל ענין שיכול לתרץ ולא בשיטתיה דר\"י ע\"כ ולא ידעתי איך היה עולה על הדעת דבשיטתיה דר\"י אמרה מאחר דבגמרא אמרי מ\"מ קשיא: תו אמרינן בגמרא איתיביה אין תולין כתם בכתם השאילה חלוקה לנכרית או ליושבת על הכתם ה\"ז תולה בה הא גופא קשיא אמרת אין תולין סיפא אמרת תולין הא ל\"ק הא רבי והא רשב\"ג א\"ד הא והא רבי הא בראשון הא בשני רב אשי אמר הא והא רשב\"ג ול\"ק כאן למפרע כו' ופירש\"י כאן למפרע לענין טומאת מפרע תולין דלא מיקלקלא בהכי ולא תטמא למפרע אבל מכאן ולהבא אין תולה דמיקלקלא אפילו להבא ומאי חזית דמקלקל להך טפי מהך. ולפ\"ז מיירי בב' דוקא דאי בא' הא לא מקלקל לה אפילו להבא וכ\"כ התוס' בפירוש דבשני מיירי וא\"כ מודה רב אשי לר\"י דבשני מיהא אף דגבי ראיה תולין גבי כתם אין תולין. ומאי דאמרינן מ\"מ קשיא היינו משום דלרב אשי אף להבא תולין. וי\"ל אמאי לא קאמר רב אשי הא בראשון והא בשני וכולה רשב\"ג היא ונראה דרב אשי נראה לו שהוא דוחק לאוקומי רישא בשני וסיפא בראשון ומש\"ה מוקי כולה בשני. א\"נ דרב אשי בעי לאוקומי ברייתא ככ\"ע והא דקאמר הא והא רשב\"ג לאו דוקא אלא משום דקודם זה אמרו הא והא רבי קאמר איהו הא והא רשב\"ג והכוונה אף רשב\"ג ובטומאה דלהבא בשני כולם מודים דאין תולין אבל למפרע כולם מודים דתולין אבל אי אמרי' הא בראשון והא בשני לא אתיא כרבי משום דלרבי מאי איריא כתם אפילו ראיה אין תולין בב' אבל השתא אשמעינן דאף לרבי בשני תולה בלמפרע והתי' הא' דאמרי' הא רבי והא רשב\"ג נראה דלא מיירי בשני. דא\"כ מאי אשמעינן ברייתא דאין תולין בכתם בשני לרבי הא אפילו בראיה הס\"ל אלא מיירי בראשון וס\"ל דלעולם חד דרגא נחתינן מראיה לכתם ולא תרי דרגי ולפיכך לרבי בכתם אין תולין בא' ולרשב\"ג תולין בא' בכתם אבל בשני אף רשב\"ג מודה דאין תולין. והתוס' כתבו פי' אחר בהא דכאן למפרע כאן להבא והוא דאם בעלת הכתם הכירה כתמה ואח\"כ לבשה היא וחבירתה חלוק ונמצא בו כתם תולה בה כיון שכבר הכירה בטומאה קודם שבא הספק לשתיהן אבל אם לבשו שתיהן חלוק ונמצא בו כתם ולא נודע ממי הוא ואח\"כ לבשה חלוק ומצאה בו כתם אע\"ג שזאת ודאי טמאה היא ע\"י כתם שלה הואיל ולא נודע עד אחר שאירע בה וחבירתה הספק אינה תולה בה ע\"כ. וא\"ת מאי אתא לאשמועינן גבי כתם דאם מצאה הכתם לאחר שנולד הספק דאין תולין אטו גבי ראיה מי איכא מ\"ד שאם ראתה אח\"כ שתולה בה הא ודאי דאינו תולה בנדה או בזבה אלא בנודע שהיתה נדה או זבה בשעת שאלה וא\"כ כ\"ש גבי כתם וי\"ל דרבותא אשמעינן גבי כתם דאע\"ג דחלוק זה שנמצא בו הכתם עכשיו כבר לבשה אותו קודם שאלת החלוק אלא שלא בדקה אותו ואח\"כ חזרה ולבשה אותו החלוק לאחר שנולד הספק דסד\"א דניתלי דכתם זה כבר היה מקודם שאלת החלוק וא\"כ בשעת השאלה כבר היתה טמאה ונתלה בה קמ\"ל דלא כיון שלא נודע טומאתה עד אחר שנולד הספק בשתיהן. ומ\"מ בדברי התוס' י\"ל דנראה דקשיא דיוקא דרישא לסיפא דמתחילת דבריהם נראה דדוקא אם הכירה כתמה ואח\"כ לבשה תולה בה אבל אם לא הכירה כתמה עד לאחר שלבשה אף שהכירה קודם שלבשה חבירתה אינה תולה משמע דבעינן דתכיר כתמה קודם שתלבש היא החלוק כדי שנתלה בה ומסיפא משמע דדוקא אם לא הכירה כתמה עד לאחר שילבשו שתיהן אז הוא דאין חילוק הא אם הכירה כתמה קודם לבישת חבירתה אף שהוא לאחר לבישתה תולה בה באופן דהיכא דבשעת שאלה לא הכירה כתמה ואח\"כ לבשה חלוק אחר וראתה כתם וחזרה ולבשה המשאלת החלוק הראשון וראתה כתם יש להסתפק אם תולין ומדברי התוספות אין להכריח. אך מן הסברא נראה דכל שלא היתה טמאה בודאי בשעת שאלה לא תלינן בה אף שנודע כתמה קודם לבישת חבירתה דכיון דאותה שעה דלבישת חלוק לא היתה טמאה לא שייך לומר בה תולין הקלקלה במקולקל שהרי לא היתה מקולקלת באותה שעה:
ודע דבהא דאמרי' דתולה בנכרית או בנדה פירש\"י דמיירי דהשאילה חלוקה לנכרית או לנדה ואח\"כ לבשתו היא ומצאה עליה כתם. וכן פירש הטור דהכתם נמצא גבי הטהורה וכן פירש רבינו ז\"ל. ולחידושא נקטו כה\"ג דאע\"ג דנמצא הכתם אצלה היא טהורה וכדאמרינן בגמרא מהו דתימא ההיא דאשתכח כתם גבה תתקלקל אידך לא תתקלקל קמ\"ל. אך הרשב\"א בת\"ה כתב וז\"ל פי' כשלבשה חלוק הבדוק לה ופשטתו והשאילה להן ואח\"כ נמצא עליו דם הרי בעלת החלוק תולה בהן ע\"כ. הרי דפי' דהכתם נמצא גבי הטמאה שהיא השואלת וכשנדקדק היטב בסוגיית הגמרא נראה כוותיה דהרשב\"א דוקא דאי הטהורה היא שלבשה החלוק אחר השומרת יום ונמצא כתם גבה ולמדנו רבי דלא נימא דהטהורה טמאה דאישתכח הכתם גבה והשומרת יום טהורה דלא אישתכח הכתם גבה, א\"כ מאי איריא דנקט האי חידושא גבי שומרת יום היכא דשתיהן טהורות לגמרי. היה לו ללמדנו דשתיהן מקולקלות אע\"ג דנמצא הכתם גבי אחת מהן. ותו דמאי דוחקיה דתלמודא לומר דלפיכך דרשב\"ג משום דרבי, אימא דלגופיה איצטריך דומיא דרשב\"ג. ומיהו לזה י\"ל דרשב\"ג דקאמר תולה לא איצטריך לומר לפיכך דפשיטא דהיא מתוקנת וחבירתה מקולקלת אך רבי דקאמר אינה תולה עדיין לא למדנו דשתיהן מקולקלות ואפשר דהיא מקולקלת וחבירתה מתוקנת. אך הדקדוק הראשון במקומו עומד דאפילו בכולן טהורות לגמרי כולן מקולקלות וכ\"ש בש\"י בב' דאיתרע חזקתה קצת: אשר על כן נ\"ל דמעולם לא הוה ס\"ד לטמא את הטהורה דוקא משום דאשתכח כתם גבה דטעם זה דאשתכח כתם גבה אינו מעלה ומוריד כלל אלא הס\"ד הוא בהך שומרת יום בשני או בשביעי דנהי דרבי לא חשיב לה טמאה לתלות הקלקלה בה מיהו היכא דאשתכח הכתם גבה וכגון שלבשה הטהורה תחלה ואח\"כ השאילה לשומרת יום סד\"א כיון דאיכא תרתי לריעותא גבה חדא דהיא שומרת יום ועוד דאשתכח הכתם גבה אימא דהשואלת טמאה והמשאלת טהורה קמ\"ל דצירוף אומדנא לא מהני כלל. וא\"ת אי מיירי בנמצא הכתם גבי השומרת יום אמאי איצטריך לומר לפיכך מדקאמר אינה תולה שמעינן לה דאע\"ג דאיכא תרתי לריעותא אינה תולה וי\"ל דאי לא הוי תני לפיכך ה\"א דקאמר אינה תולה מיירי בשנמצא הכתם גבי המשאלת אבל לעולם אם נמצא הכתם גבי השואלת דתלינן בה קמ\"ל משנה יתירה דאפילו בכה\"ג שתיהן מקולקלות. הן אמת דלהרשב\"א דמיירי בתולה לא ידעתי אמאי נקט כה\"ג לישמעינן רבותא דאפילו נמצא הכתם גבי המשאלת דטהורה. ודע דאם התוס' מפרשים לשמעתין כהרשב\"א נראה דל\"ג בד\"ה כאן למפרע כו' ואח\"כ לבשה היא וחברתה אלא ה\"ג ואח\"כ לבשה היא ונמצא בה כתם כו' ולפי זה אתי שפיר דברי התוס' ולא קשיא דיוקא דרישא לדיוקא דסיפא וכמ\"ש לעיל דלפי פי' זה אף שבשעת לבישת המשאלת עדיין לא ראתה כתם השואלת כל שראתה הכתם קודם שלבשה החלוק תולה בה ולא ממעטינן אלא היכא דראתה הכתם אחר לבישת שתיהן וזה פשוט: ודע דע\"כ לא אמרינן דתולין בטמאה אלא בטמאה מחמת שראתה אבל אם לא ראתה אלא שהיא טמאה משום שמא תראה כגון עונה אחת סמוך לוסתה דקי\"ל דאסורה לבעלה ואיכא מ\"ד דאיסור זה הוא מן התורה וכמ\"ש מרן הב\"י ר\"ס קפ\"ד מ\"מ אם לבשה חלוק זה באותה עונה אינה תולה בה כיון דאין איסורה על מה שעבר אלא משום חששא דלעתיד וזה פשוט: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן דם בתולים בזמן הזה שאפילו היתה קטנה שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה דם מימיה בועל בעילת מצוה ופורש. ואם פירש קודם שיגמור כתב הרשב\"א בתשובה ח\"ג סי' ר\"ב דאינו חוזר וגומר ועיין מור\"ם בש\"ע י\"ד סי' קצ\"ג: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ולא יגע בה אפילו באצבע קטנה. * (א\"ה כתב מהרדב\"ז ז\"ל ח\"א סי' ב' דכשהם במחבואה דאין שם מי שישמשנה לכ\"ע שרי לשמשה ואפי' הוא חולי שאין בו סכנה ועיין בדברי הרב המחבר לעיל פ\"ה מהלכות יסודי התורה): " + ], + [ + "ומותר לאשה להתקשט בימי נדתה כדי שלא תתגנה על בעלה. * (א\"ה ברייתא פרק במה אשה והדוה בנדתה זקנים הראשונים אמרו כו' ועיין מ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"י מהלכות גירושין דין כ\"א): " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היה נשוי לישראלית או לגיורת כו'. כתב ה\"ה וז\"ל ויש לדקדק כיון דקי\"ל עכו\"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר כו' אפילו יהיה כדבריו הולד כשר הוא ויראה לי דנ\"מ לדידן בגר וגיורת שהיו מוחזקים בישראלים אמרו שנתגיירו בינם לבין עצמם כו'. נפקותא זאת שכתב ה\"ה לא מיתוקמא בדברי רבינו שכתב היה נשוי לישראלית וכו' ועלה סיים ואינו נאמן לפסול את הבנים. ואפשר שדעת רבינו כמ\"ש ה\"ה בפט\"ו דעכו\"ם ועבד הבא על בת ישראל דיש מי שכתב דאם ילדה בת פסולה לכהונה ועל זה כתב כאן ואינו נאמן לפסול את הבנים לענין שאם ילדה בת. ומוהרש\"ך ז\"ל בח\"א דף ל\"ו כתב בזה דברים שאינן כדאין לשומעם עיין עליו: " + ], + [], + [ + "בד\"א בא\"י ובאותם הימים כו'. כתוב בהשגות שלא ע\"ד הלכה היא זו דלדעת ר\"י בא\"י צריך להביא ראיה אבל לא בחוץ לארץ ולדעת חכמים בכ\"מ צריך להביא ראיה עכ\"ל. ראיתי מי שפירש דברי הראב\"ד דכוונתו היא לומר דאם יש לחלק בין א\"י לח\"ל היינו להחמיר בא\"י ולהקל בח\"ל ורבינו כתב חילוף הדברים ואני תמיה על ה\"ה שכתב דדין הברייתא הוא בשידוע שהיה עכו\"ם מעיקרו אבל הכא מיירי בשלא היה בחזקת עכו\"ם דא\"כ דין זה הוא סברת עצמו וא\"כ מנ\"ל לרבינו לחלק בין א\"י לח\"ל נימא דלכ\"ע נאמן וע\"ק מאי האי דכתב רבינו ואני אומר שזו מעלה ביוחסין ולפי פירוש ה\"ה אין לו טעם. ואפשר ליישב עם מ\"ש ה\"ה לקמן בפ\"כ ולזה רמז באמרו ועוד אכתוב בזה פ\"כ ודו\"ק: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [ + "עכו\"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר. כתב ה\"ה ויש מי שכתב שאם ילדה בת פסולה לכהונה. כבר כתבתי לעיל בפי\"ג שזה נמי דעת רבינו וקצת תימה בדברי ה\"ה שלא רמז מזה כלום והדבר נראה מוכרח כמו שכתבתי שם. ומ\"ש עוד ה\"ה והרמב\"ן ז\"ל העלה הדבר בספק וכתב ואם נשאה אין מוציאין מידו והולד ספק חלל * (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לקמן פי\"ט מהלכות אלו דין י'): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כגון הבא על האשה שנתקדשה ספק קידושין כו'. (א\"ה שמעתי מקשים ממ\"ש מהריק\"ו והביאו הכ\"מ לעיל פ\"י מהלכות גירושין האשה שנתקדשה ספק קידושין ונשאת תצא והולד כשר דמוקמינן לה אחזקתה והיא פנויה יע\"ש. ונ\"ל דהיינו דוקא כשנשאת לאחר דאתו קידושי ודאי ומפקעי קידושי ספק אבל הכא איירי דבא עליה בלא קידושין ועיין בדברי הרמ\"ה שהביא הטור סי' ל\"א ס\"ד ועיין בספר פ\"מ ח\"א סי' ל\"ג בשאלה וצ\"ע): " + ], + [ + "פנויה שנתעברה מזנות וכו'. בפרק עשרה יוחסין ואליבא דהר\"ן האם אינה נאמנת על בנה כי אם להכשיר אבל לפסול ולעשותו ממזר ולהתירו בממזרת לא וטעמא משום דלהכשיר טעמא דמהימנא הוא משום דמאורייתא נמי כשר דדבר תורה שתוקי כשר אבל לפוסלו ולהתירו בממזרת דמדאורייתא אסור בממזרת לא מהימנא. וחיה נאמנת לומר זה ממזר ומותר בממזרת היכא דהוחזק כאן ממזר כגון בד' נשים שילדו בבית אחד ואחת היתה אשת ממזר ולא נודע בנה מי הוא נאמנת החיה לומר זה בן הממזר. * (א\"ה עיין לקמן בפרק זה דין ל\"ב) ויש להסתפק בנאמנות האם להכשיר אם הוא מעיקר הדין או לא וכן בנאמנת החיה אף לפסול ולהתירו בממזרת אם הוא מעיקר הדין או לא. וראיתי להר\"ן ז\"ל גבי נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי וזה ממזר שכתב וז\"ל ולא מדינא אלא דהימנוה רבנן לפי שעל הרוב אי אפשר בענין אחר. שלא קרא עליו ערער שלא יצא מעורר על הולד לומר זה בנה של אשת ממזר. אבל הכא דלית ליה חזקה דכשרות שלא הוחזק אלא בעדות אשה זו ואע\"ג דהימנוה רבנן ואמרינן דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים היינו כשהדבר בענין שראוי להאמין בו עד אחד כמילתא דעבידא לאיגלויי אבל הכא אין החיה נאמנת אלא מפני שעל הרוב אי אפשר בלאו הכי הלכך כל שבא עד אחד ומכחישה אפילו לאחר שהעידה אינה נאמנת ע\"כ ומתחילת דבריו מוכח דנאמנות החיה הוא משום תקנה ולא מן הדין ואפשר היה לומר דהיינו דוקא היכא דבא לפסול ולומר דזה ממזר ולהתירו בממזרת בהך מילתא הוא דאיצטריך לתקנה דמן הדין על פיה לא היה ניתר בממזרת אך להכשיר ולומר דזה כשר אפשר דנאמנת החיה מן הדין משום דדבר תורה שתוקי כשר אך מסוף דבריו מוכח דנאמנות החיה אף להכשיר הוא מהתקנה שהרי הוקשה לו דאיך נאמן עד אחד לפוסלו שהרי הוחזק בכשר על פי עדות החיה וקי\"ל דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ותירץ דשאני הכא דנאמנות החיה אינה מן הדין אלא מפני התקנה הרי מבואר דאף להכשיר אינה נאמנת מן הדין אלא מן התקנה ולפ\"ז היה נראה דגם נאמנות האם להכשיר הוא מהתקנה אבל מן הדין לא ואין הפרש בין האם לחיה אלא לפסול דהאם אינה נאמנת לפסול משום דלא הוחזק ממזר אבל החיה נאמנת לפסול משום דהוחזק שם ממזר אבל להכשיר שתיהן נאמנות מהתקנה: אך אמנם כד מעיינינן שפיר אפשר לומר דלעולם נאמנות האם הוא מן הדין דכיון דדבר תורה שתוקי כשר הימנוה רבנן בדרבנן אך גבי חיה דהוחזק שם ממזר אי לאו משום התקנה לא תהיה נאמנת משום דע\"כ לא אמרינן דדבר תורה שתוקי כשר ומותר בבת ישראל אלא היכא דלא הוחזק שם ממזר כגון בפנויה או ארוסה שנתעברה ולא ידעינן אם עובר זה ממזר או לא בהך מילתא הוא דאמרינן דדבר תורה שתוקי כשר אבל בד' נשים שילדו בבית אחד ואחת היא אשת ממזר דבר תורה כולם אסורים בבת ישראל שהרי הוחזק שם ממזר והראיה ע\"ז שהרי רבינו ז\"ל אית ליה דכל ספק תורה הוא לקולא ויליף לה משתוקי דאמרינן דדבר תורה שתוקי כשר ואפ\"ה אית ליה דכל היכא דאיקבע איסורא מביא אשם תלוי וא\"כ ע\"כ אית לן למימר דהא דקי\"ל דשתוקי כשר הוא דוקא היכא דלא הוקבע איסורא אבל היכא דהוקבע איסורא דבר תורה שתוקי אסור וא\"כ דוקא גבי חיה דאיקבע איסורא הוצרך הר\"ן לטעמא דתקנה אבל גבי האם דלא הוקבע איסורא ודבר תורה שתוקי כשר נאמנת מן הדין וזהו שהר\"ן גבי נאמנות האם לא הביא טעם זה דתקנה. ודע דאף לסברת החולקים על רבינו ואית להו דכל ספק תורה מדאורייתא אזלינן לחומרא ושאני הכא גבי ממזר דגזירת הכתוב היא דשתוקי כשר. מ\"מ כ\"ע מודו דיש חילוק בין הוקבע איסורא ללא הוקבע שהרי קי\"ל דאין מביאין אשם תלוי אלא בחתיכה אחת משתי חתיכות משום דהוקבע איסורא אבל בחתיכה אחת ספק חלב ספק שומן אינו מביא אשם תלוי. וא\"כ אף אנו נאמר דע\"כ לא חידש הכתוב דספק ממזר כשר אלא היכא דלא הוקבע כאן ממזר אבל היכא דהוקבע לא: " + ], + [], + [], + [], + [ + "אבל האב שהוחזק. * (א\"ה עיין לעיל פט\"ו מהלכות אישות דין ד'): " + ], + [], + [ + "ארוסה שנתעברה והיא בבית אביה הרי הולד בחזקת ממזר. * (א\"ה עיין לעיל פט\"ו מהלכות אישות דין ד'): " + ], + [], + [ + "ואין העובר משתהה במעי אמו יתר על י\"ב חדש. כתב ה\"ה בפרק הערל עבד רבה תוספאה כו'. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר ז\"ל לעיל פט\"ו מהלכות אישות דין ד'): " + ], + [ + "אבל היא עצמה חוששין לה משום זונה. לא פירש רבינו אם האי דחוששין לה משום זונה אי גבי ישראל הוא או גבי כהן מיירי וכן הטור סי' ד' מסתם סתם לה. וה\"ה ז\"ל כתב וז\"ל פי' וכהן חושש לה מדין תורה וישראל אם רוצה להתרחק מן הכיעור. אבל ממ\"ש רבינו והטור חוששין לה משום זונה משמע דלגבי כהן איירי דוקא דזונה לישראל מישרא שריא. ומדברי רש\"י נראה דאישראל קאי שכתב וז\"ל אל ישא דומה שמקלקלתו לשמש עמה משנאסרה לו. ומדברי התוס' נראה דדוקא לגבי כהן חוששין שכתבו וז\"ל דומה פירוש ר\"ח שמלעיזין עליה בני אדם שהיא מזנה כדאמרינן דומה דמתא יומא ופלגא. ושוב כתבו דמ\"ש ר\"ח דומה דמתא יומא ופלגא לא הביא אלא לראיה שלשון דומה לזות שפתים ומיהו הכא לא מיירי בדומה כה\"ג דא\"כ אפילו כנס מוציא דהא פסקינן התם בפ\"ב דיבמות כרבי בקלא דלא פסיק ע\"כ. וע\"כ מוקמי האי דלא ישא דומה גבי כהן דאי איתחזק קלא אסורה מן הדין משום זונה כמו דבהאי קלא מפקינן מבעל משום זונה ה\"ה דאם נשאה מפקינן לה מיניה אבל גבי ישראל אין דבריהם מתיישבים כלל דהא זונה מותרת לישראל. ומכאן תראה דמה שהקשה הרב מהרימ\"ט באה\"ע סי' ט\"ו על דברי התוספות והניחו בצ\"ע הוי כשגגה היוצאה מלפני השליט ואגב שיטפיה לא דק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נאמנת חיה לומר. ברייתא בפרק עשרה יוחסין ואע\"ג דגבי בכור קי\"ל דאינה נאמנת חיה אלא לאלתר שלא יצאת מהבית שאני היכר דבכור דכיון שנתעלם מעיניה לא סמכו עליה שתדע ותכיר איזה יצא ראשונה לבכורה. אבל לומר שאינו נתין וכיוצא בו לעולם נאמנת כל זמן שלא קרא ערער כ\"כ הריטב\"א ז\"ל בחידושיו. וכ\"נ שהוא דעת כל הפוסקים שסתמו וכתבו כאן נאמנת חיה ולא חילקו בין לאלתר בין לאחר זמן. וראיתי להחכם בעל בית שמואל שכתב דהפרישה בח\"מ כתב דמאי דבעינן גבי בכור לאלתר משום דמיירי במכחישה כו' ולדעתי לא כיון להלכה. גם מ\"ש הפרישה בא\"ה סימן ד' דקרא ערער היינו קודם שהחיה אומרת שהוא כשר גם בזה לא צדק אלא לעולם אינה נאמנת כל זמן דאיכא ערער וכ\"כ הר\"ן בפירוש וז\"ל כל שבא עד אחד ומכחישה פי' לאחר שהעידה אינה נאמנת ע\"כ: * (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר ז\"ל לעיל בפירקין דין י\"א ומשם באר\"ה אם נאמנות החיה הוא מן הדין או מן התקנה יע\"ש) ודע דמתוך דברי ה\"ה לעיל בפירקין דין י\"א שכתב ועוד שהיא קרובה לו נראה דאם חיה זו היא קרובה לולד אינה נאמנת לומר שהוא ממזר להתירו בממזרת יע\"ש וצ\"ע: " + ] + ], + [ + [ + "פצוע דכא וכרות שפכה שנשאו בת ישראל. * (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"א מהלכות מכירה דין ד' ופט\"ו מהלכות אישות דין א'): " + ] + ], + [ + [ + "ואחד כהן העובד ואחד כ\"ג שמנוהו ועבר. * (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"ה מהלכות כלי מקדש דין ו'): " + ], + [ + "כל כהן שנשא וכו'. * (א\"ה עיי' בדברי הרב המחבר פ\"ג מהלכות עבדים דין ח'): " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "החלוצה אסורה לכהן וכו'. הא דקי\"ל דכל עובר על איסור דרבנן מכין אותו מכת מרדות אם בעבירה אחת איכא איסור תורה ואיסור דרבנן כגון אשה גרושה שנחלצה ובא עליה כהן כיון שלוקה משום גרושה אין מכין אותו מכת מרדות משום חלוצה אף שאם היתה חלוצה לבד היו מכין אותו מכת מרדות שאני הכא דאיכא מלקות דאורייתא כ\"כ התוס' רפ\"ג דמכות (דף י\"ג) ד\"ה גרושה יע\"ש * (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"ה מהלכות יסודי התורה שהביא תשובת הרא\"ם על אודות כהן שנשא חלוצה וכופין אותו שלא לגרשה וראיתי להרמ\"ז בחידושיו לפרק יום הכפורים (דף י\"ט ע\"ג) שהביא דברי הר\"ן ז\"ל דס\"ל דעל ג' עבירות שאמרו יהרג לאו דוקא אינהו דכל אביזרייהו נמי והביא ראיה מעובדא דמי שהעלה לבו טינא כו' וכתב וז\"ל וראיה זו איני מכיר דשאני התם דהחולי בא מחמת העבירה אבל אם אנסוהו לכ\"ג לבא על האלמנה דהוא איסורי לאוין מנ\"ל דיהרג ואל יעבור יע\"ש דהעלה לענין הלכה דבאיסורי לאוין יעבור ואל יהרג ועיין בתשובת הרדב\"ז סי' ב' דמחלק ג\"כ בין היכא דבא החולי מחמת העבירה ותמיה לי מהירושלמי שהביא הר\"ן פרק כל שעה ובפ' אין מעמידין שאפילו א\"ל הבא עלין סתם והביא לו מעצי אשרה ימות ואל יתרפא בהן אלמא דבאיסורי לאוין נמי אע\"ג דלא בא החולי מחמת העבירה יהרג ואל יעבור וע\"ק לי איך לא זכר דברי הרא\"ם ז\"ל שהביא הרב המחבר שם דאפילו באיסורין דרבנן הדין כך. ודע דאע\"ג דלהרמב\"ן אין מלקות מן התורה אלא בביאה גמורה מ\"מ אין ללמוד מההוא עובדא כדברי הרא\"ם דשאני התם דעיקרו מן התורה משא\"כ חלוצה והש\"ך י\"ד סי' קנ\"ז הוכיח מסוגיא זו כהרמב\"ן ודבריו צ\"ע): כהן שנשא ספק חלוצה כו'. אם לא בא דין זה מפורש באיזה מקום אפשר דיליף לה רבינו ממאי דקיימא לן שאין מוציאין אותה וכל שכן שאין הולד חלל דאם היה מחלל זרעו היינו כופין אותו להוציא שלא ירבה חללים בישראל ולא ראיתי בשום מקום ביאת היתר שיחלל זולת חלל שנשא כשרה מגזירת הכתוב דכתיב ולא יחלל זרעו מה הוא מחלל אף זרעו מחלל אבל בשאר הדברים ליכא חילול אלא בביאת איסור וראיתי לה\"ה לקמן פי\"ט מהלכות אלו דין ד' על מ\"ש רבינו כ\"ג שנשא בוגרת או מוכת עץ לא חיללה שכתב וז\"ל כבר נתבאר שאם נשא בוגרת או מוכת עץ שאין מוציאין מידו כ\"ש שאין הולד חלל ע\"כ. הרי לך מבואר דס\"ל דכל מקום שאנו אומרים שאין מוציאין מידו כ\"ש שאין הולד חלל. וראיתי להטור א\"ה סי' ז' סי\"ט שכתב וז\"ל כהן הבא על ספק גרושה או ספק חלוצה הרי זו ספק חלל והולד ספק חלל ע\"כ. ודברים אלו תמוהים בעיני ותמהני ממרן ז\"ל איך לא נתעורר בזה לכתוב דרבינו פליג עליה. שוב ראיתי למרן ז\"ל בשלחנו שהשמיט דין זה דספק חלוצה ולא כתב אלא ספק זונה או ספק גרושה ואין ספק דבכוונה מכוונת השמיט חלוקת ספק חלוצה משום דס\"ל דספק חלוצה הולד כשר אך ראיתי למור\"ם שם שהגיה או ספק חלוצה ואם כוונתו היא לחוש לסברת הטור תמהני דהא ספיקא דרבנן הוא ופשיטא דהלכה כדברי המיקל ומה גם דמסתבר טעמיה והחכם בעל ב\"ח חילק דאם נשא אותה תיקנו חז\"ל דהם כשרים כדי שלא יוציא אותה משא\"כ כשבא עליה בזנות ע\"כ. ואלו הם דברים שאין הדעת סובל אותן ובטיו\"ד סי' שע\"ג ס\"ב כתב וז\"ל חלל של דבריהם כגון שנולד מחלוצה אסור להטמא למתים ואם נולד מספק חלוצה הוי כהן גמור ע\"כ. ולא חילק שם בין נולד בנישואין לנולד ע\"י זנות וכן עיקר ולדידי ט\"ס הוא שנפל בדברי הטור והגירסא הוא ספק חללה שהיא מן התורה ואפשר שהיה כתוב ח' לבד וסבר המדפיס שהוא חלוצה וטעה בזה ועיקר הגירסא היא ספק חללה:
דע שראיתי לה\"ה לעיל בפט\"ו מהלכות אלו דין ג' על מ\"ש רבינו ז\"ל כותי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר שכתב דהרמב\"ן העלה הדבר בספק וכתב ואם נשאה אין מוציאין מידו והולד ספק חלל ע\"כ. וזה הפך ממה שכתבנו דכל מקום דקי\"ל דאין מוציאין מכ\"ש דאין הולד חלל וצ\"ל דכלל זה שכתב ה\"ה לא אמרו אלא בדבר שבודאי קי\"ל דאין מוציאין מכ\"ש דאין הולד חלל דומיא דבוגרת ומוכת עץ לכ\"ג אבל בספיקות אין כלל זה אמור אלא דאפשר דאין מוציאין והולד יהיה ספק חלל. ומ\"מ דברי הרמב\"ן ז\"ל תמוהים הם בעיני דהא למ\"ד דעכו\"ם ועבד הבא על בת ישראל דהולד פגום דבר תורה הוא דהא מק\"ו מאלמנה מייתינן לה וכדאיתא בפרק החולץ (דף מ\"ד) וכיון שנסתפק הרב הלכה כמאן הו\"ל למיזל לחומרא כדין ספק גרושה או ספק זונה שפסק רבינו דמוציא בגט וכתב ה\"ה זה פשוט דספיקא דאורייתא הוא. ואם נדחוק עצמנו דס\"ל להרמב\"ן ז\"ל דמדרבנן הוא וק\"ו לאו דוקא דהא אין מזהירים מן הדין א\"כ למה הולד ספק חלל מאי שנא מספק חלוצה שכתב רבינו דהולד כשר ועוד דאי מדרבנן היא כיון דמספקא לן אמאי לא תנשא לכתחילה לכהן כדין כל ספיקא דרבנן דאזלינן לקולא ואפילו לכתחילה וכ\"ת הרי ספק חלוצה דלכתחילה לא תנשא אף שהוא ספיקא דרבנן הא ל\"ק שהרי כמה כרכורים כרכר הרמב\"ן ליישב זה דמאי שנא ספק חלוצה משאר ספק של דבריהם דאזלינן לכתחילה לקולא וכמ\"ש ה\"ה בפ\"ח מהלכות יבום וחליצה דין ח' יע\"ש. ואותם הטעמים לא שייכי הכא. סוף דבר שדברי הרמב\"ן ז\"ל הללו שגבו ממני והדבר צריך תלמוד: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מצוה על כ\"ג וכו'. בפרק הבא על יבמתו ומכתוב זה למדנו שהבעולה אסורה לכ\"ג והיא ככל חייבי עשה. ויש להסתפק אם בעולה זו שאסר הכתוב אם היינו דוקא כשנבעלה והוציא דם דאין לה בתולים אבל אם בא עליה בהטייה ועדיין בתולותיה קיימין מהו דהא בפ\"ק דכתובות (דף ו') אמרינן דרוב בקיאין בהטייה ומוכח שם דאין מוציאין דם כלל דמש\"ה שרי בשבת ומה שהביאני לזה הוא משום דאיסור הבעולה מקרא דבתוליה נפקא דבעינן שיהיו לה בתולים וא\"כ כל שיש לה בתולים אף שנבעלה שריא לכהן מדין בעולה. עוד אני מסתפק אם בהעראה לבדה בזה נעשית בעולה או דילמא בעינן גמר ביאה ואע\"ג דבפרק הבא על יבמתו (דף נ\"ח) אמרינן דחייבי עשה נמי בהעראה חייבין משום דאתיא ביאה ביאה מ\"מ זהו לאחר שנאסרו אבל הא קא מיבעיא לי אי חשיבא בעולה מהעראה. ונראה דיש ללמוד כל זה מההיא שהביא מהר\"ר בצלאל ז\"ל בלקוטיו בפרק אלו נערות עלה ההיא דאמרי' התם (דף ל') איכא בינייהו בעולה לכ\"ג שכתב בשם הרא\"ש דמיירי שהערה בה אחר ואתיא כמ\"ד בפרק הבע\"י העראה זו הכנסת עטרה וקנס נמי משלם דאמרינן בירושלמי הערו בה עשרה בני אדם ועדיין היא בתולה כולם משלמין קנס ע\"כ הרי לך הדבר מבואר דס\"ל דבהעראה חשיבא בעולה ואסירא לכ\"ג. וכן יש להוכיח ממ\"ש שם בשם שיטה ישנה ובשם הרשב\"א ז\"ל שהביאו פי' ר\"ח דקאמר דההיא דר\"פ אלו נערות מיירי בכ\"ג שאנס בתולה גמורה ואסירא ליה משום בעולת עצמו שהקשו בביאה ראשונה נמי הויא חללה דמכי הערה בה איתסרא עליה דעשאה בעולה ובגמר ביאה משוי לה חללה ואין לו בה הויה אח\"כ ותירץ דחדא ביאה לא פלגינן שתאסור שני איסורין ע\"כ. הרי לך דס\"ל דבהעראה הויא בעולה. שוב ראיתי הדבר מפורש בפ\"ק דקידושין (דף י') דאמרינן איבעיא להו תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה נפקא מיניה וכו' ואי נמי לכ\"ג דקא קני בתולה בביאה ופירש\"י אי נמי לכ\"ג אם מותר לקדש בביאה זו אי אמרת תחילת ביאה קונה מותר ואי סוף ביאה קונה נמצאת בעולה משעת העראה שלא לשם קידושין ואסירא ליה דכתיב כי אם בתולה מעמיו יקח ע\"כ הרי הדבר ברור דמשהערה בה שויא בעולה אך הספק הראשון עדיין במקומו עומד דאפשר דבעינן השרת בתולים והשרת בתולים הוא משהערה בה וכדמוכח בפרק בן סורר (דף ע\"ג) דאמרינן משעת העראה דפגמה איפטר ליה מקטלא ממונא לא משלם עד גמר ביאה ע\"כ. ומוכח התם דלמ\"ד העראה זו הכנסת עטרה מכי הערה בה הוי השרת בתולים ומיהו מדברי התוס' שם בפרק בן סורר יש ללמוד דין זה שהרי דחו סברת רש\"י דאית ליה דאינו משלם קנס כי אם בהשרת בתולים דהא קי\"ל דאיכא קנס בבא עליה שלא כדרכה וא\"כ בנדון דידן נמי כיון דקי\"ל דאפילו נבעלה שלא כדרכה פסולה לכ\"ג א\"כ מינה דבעולה דאסירא לכ\"ג אינו תלוי בהשרת בתולים: אלא שקשה לזה מ\"ש התוס' בפרק הבא על יבמתו (דף נ\"ט) ד\"ה אלא דרצו להכריח שלא נתרבתה העראה אצל קנס דאם יש קנס בהעראה הוה ליה לשנויי כגון שלא עשה אלא נשיקה ובנשיקה אינו משיר בתולים וכדמשמע בפרק בן סורר. ודבריהם הם תמוהים לכאורה שהם דחו פירש\"י שכתב בפרק בן סורר דלמ\"ד העראה זו נשיקה דאינו חייב עליה קנס משום דליכא השרת בתולים בנשיקה וכתבו דליתא דאפילו בנשיקה חייב קנס דהא בשלא כדרכה חייב קנס. וא\"כ גבי בעולה לכ\"ג למ\"ד דהעראה זו נשיקה מכי הערה בה איתסרא ליה משום בעולה אע\"ג דליכא השרת בתולים דומיא דנבעלה שלא כדרכה דחשיבא בעולה אע\"ג דליכא השרת בתולים. וא\"כ לא ה\"מ לאוקמי כגון שלא עשה אלא נשיקה דאכתי אסורה לו משום בעולה. וכבר ראיתי להחכם בעל חידושי הלכות שנתעורר בזה אך בתירוץ הקושיא כתב דברים שאינם מובנים אצלי. והנכון דגבי כ\"ג פשיטא דאינו חייב על הבעולה בנשיקה משום דאי הוה אסר קרא הבעולה לכ\"ג בפירוש והוה כתיב שלא יקח בעולה הו\"א דלמאן דאמר דנשיקה חשיבא ביאה ה\"ה הכא דהא איתרבו כל איסורי ביאה להעראה. אבל כיון שלא בא איסורו כי אם מכלל עשה דבתולה יקח ולא בעולה לא ממעטינן אלא בעולה דוקא שאינה בתולה. ואע\"ג דשלא כדרכה נמי חשיבא בעולה אף שהיא בתולה התם גזירת הכתוב היא מדכתיב בבתוליה ואי לאו קרא היינו אומרים דנבעלה שלא כדרכה מותרת משום דאכתי בתולה היא ולא היינו מרבים אותה מקרא דמשכבי אשה כיון שאין איסורו בא כי אם מכלל עשה דבתולה אבל הכא גבי קנס כי כתב רחמנא בתולה הוא למעט שאם לא היתה בתולה שאינו משלם קנס ולא ממעטינן אלא בעולה שאינה בתולה אבל נבעלה שלא כדרכה יש לה קנס וכדאמרינן בפ\"ק דקידושין (דף י') מודה רבי לענין קנס דכולהו משלמי וחשיבא בתולה ודוקא גבי נערה המאורסה מיעט היכא דנבעלה שלא כדרכה שאם בא עליה אח\"כ אחר שהוא בחנק משום דכתיב ומת וגו' לבדו וכדאיתא התם. אבל גבי האונס לא כתיב אלא שכיבה סתמית. וע\"ז הקשו דכיון דכתיב שכיבה סתמית אימא דהיא כשאר ביאות האמורות בתורה. ולמ\"ד דנשיקה חשיבא ביאה ה\"נ חשיבא ביאה. והביאו ראיה לזה דלא בעינן הכא ביאה המשרת בתולים מדאמרינן דאביאה שלא כדרכה חייב עליה קנס. וכתבו עוד דגבי קנס לא נתרבתה העראה ואינו חייב אפילו בהכנסת עטרה אלא בגמר ביאה ולא מטעמא דרש\"י דהא אפילו הכנסת עטרה ממעטינן מקנס אלא משום דלכל העריות איצטריך קרא לרבות אותם להעראה והכא גבי קנס ליכא ריבויא ולזה כתבו דמסתברא דלא נתרבה העראה גבי קנס מדלא מוקמינן לההיא ברייתא כמ\"ד העראה זו נשיקה והערה בה בנשיקה וחייב עליה קנס ולא אסירא משום בעולה משום דבנשיקה אינו משיר בתולים ואנן לא ממעטינן אלא בעולה שאינה בתולה. וראיתי להתוספות שבסוף דבריהם דחו פירוש זה וז\"ל אבל קשה אי לא מיחייבי קנס בהעראה א\"כ מאי פריך בבן סורר הניחא למאן דאמר העראה זו נשיקה אלא למאן דאמר העראה זו הכנסת עטרה מאי איכא למימר הא לדידיה נמי א\"ש דהא לא מיחייבי קנס בהכנסת עטרה אלא בגמר ביאה ממש ע\"כ. ולא ידעתי אמאי לא הקשו קושיא זו לר\"ת וריב\"א דמה הקשו בגמרא דלמאן דאמר הכנסת עטרה מא\"ל דהא לדידיה נמי אתי שפיר דכי היכי דלמאן דאמר דהעראה היא נשיקה אינו משלם על הנשיקה משום דניתן להצילו בנפשו ה\"נ למ\"ד זו הכנסת עטרה אינו משלם קנס על הכנסת עטרה משום דניתן להצילו בנפשו. וראיתי מה שיישב לזה בעל חידושי הלכות ז\"ל ולא נכנסו דבריו באזני ובמקום אחר הארכתי בזה * (א\"ה חבל על דאבדין):
נחזור לעניננו דנראה דאף למ\"ד דהעראה זו נשיקה גבי כ\"ג לא איתסרא ליה משום נשיקה דעדיין בתולה היא ומ\"מ נראה דבהכנסת עטרה אסירא ליה משום בעולה ואע\"ג שהיא עדיין בתולה משום דלא ממעטינן אלא בעילה שאינה משרת בתולים וכגון נשיקה אבל הכנסת עטרה שהיא משרת בתולים אף שזה היה בקי בהטיה ולא השיר אסירא לכ\"ג ושפיר ממעטינן לה מבתולה. ונראה דאף רש\"י ז\"ל דאית ליה לגבי קנס אינו משלם קנס אלא בהשרת בתולים לאו למימרא דבעינן ממש השרת בתולים אלא דבעינן בעילה הראויה להשרת בתולים ולאפוקי נשיקה אבל לעולם דעל הכנסת עטרה חייב קנס אף שלא השיר בתולים כיון שהיא ביאה הראויה להשרת בתולים שלא ראיתי בשום מקום שיתלו חיוב הקנס בהשרת בתולים. וקצת ראיה יש לזה מההיא דאמרינן בפרק אלו נערות (דף ל\"ב) אמר עולא לא קשיא כאן באחותו נערה כאן באחותו בוגרת ואימא אידי ואידי באחותו נערה ומתני' דמכות דלוקה מיירי בדליכא השרת בתולים דאינו חייב קנס וכ\"ת לדידן נמי תיקשי דלוקמה למתניתין דמכות בנשיקה דליכא חיוב קנס אליבא דרש\"י הא לא קשיא משום דלא ניחא ליה לאוקמי מתניתין דמכות דלא כהלכתא דהא קי\"ל דאינו לוקה אלא על הכ\"ע וכ\"ת משום דהוי מילתא דלא שכיחא כיון דבא בהכנסת עטרה כדמוכח ר\"פ תינוקת (דף ס\"ד) דאמרינן שאני שמואל דרב גובריה הא ליתא שהרי הכריחו התוס' שם ובפ\"ק דכתובות דשמואל מה שהיה בקי הוא אפילו בגמר ביאה שמתעברת אבל תחלת ביאה רוב בקיאים בהטיה וא\"כ אם איתא דליכא קנס כי אם בהשרת בתולים לוקמה למתני' דמכות בדליכא השרת בתולים ומ\"מ אף דנימא דגבי קנס מיחייב בביאה הראויה להשרת בתולים אף שלא השיר עדיין אין ללמוד מזה לבעולה לכ\"ג דאפשר דכל שבתולותיה קיימים אף שנבעלה בתולה היא. וקצת ראיה לזה מההיא דאמרינן בירושלמי שכתבנו לעיל דקאמר הערו בה עשרה בני אדם ועדיין היא בתולה כולם משלמים קנס ופשטא דלישנא משמע שבאו עליה כדרכה ואפ\"ה כיון דליכא השרת בתולים עדיין חשיבא בתולה ויש לה קנס וא\"כ ה\"נ גבי כ\"ג כל שהיא בתולה אף שהערו בה אחרים שריא לכהן. ואם לא היו כי אם דברי הירושלמי הללו לא הוה קשיא לי ולא מידי דהייתי אומר דהירושלמי ס\"ל כמ\"ד העראה זו נשיקה וס\"ל דגבי חיובא דקנסא נתרבתה העראה כגמר ביאה ומש\"ה אם הערו בה עשרה בנשיקה כולם חייבים שהרי בתולה היא אבל לעולם שאם נבעלת בהכ\"ע שוב אין לה קנס אעפ\"י שהיא בתולה עדיין כיון שנבעלה בעולה הראויה להשרת בתולים: אך הרא\"ש ז\"ל דמוקי לההיא דר\"פ אלו נערות בשהערה בה אחר בהכ\"ע ומביא ראיה מזה הירושלמי נראה דס\"ל דהירושלמי מיירי אף בהעראה דהכ\"ע אלא שהיא עדיין בתולה. ומ\"מ דברי הרא\"ש נפלאו ממני דאיך כתב דמיירי בשהערה בה אחר כו' דכי היכי דכתיב גבי קנס בתולה הכי כתיב גבי כ\"ג ואם בהעראה זו אמרת דעדיין בתולה היא וחייב עליה קנס א\"כ לגבי כ\"ג אמאי אסירא הא בתולה היא. ואין ספק אצלי דרש\"י ז\"ל דאוקמה לההיא דריש פרק אלו נערות בשנבעלה שלא כדרכה ולא אוקמה בשהערה בה אחר הוא משום דלא אשכח פתרי להך אוקימתא דאם העראה זו אינו פוטר אותו מן הקנס משום דעדיין בתולה היא א\"כ גבי כ\"ג נמי שריא ליה משום דעדיין בתולה היא ומש\"ה אוקמה בשנבעלה שלא כדרכה דלגבי קנס חייב משום דבתולה היא ולגבי כ\"ג אסירא מגזירת הכתוב דכתיב בבתוליה: ועוד אני תמיה על הרא\"ש ז\"ל דאם איתא דגבי קנס אף שנבעלה בהכ\"ע כל שלא היה שם השרת בתולים עדיין יש לה קנס אם בא עליה אחר משום דעדיין בתולה היא. א\"כ מהו זה שהקשו בגמרא בפ\"ק דקידושין (דף ט') א\"כ נערה המאורסה דאמר רחמנא בסקילה היכי משכחת לה אי דאקדיש והדר בעל בעולה היא ואוקמוה בבא עליה שלא כדרכה. ומאי דוחקיה אימא שבא עליה כדרכה אלא שלא היה השרת בתולים ומש\"ה היא בסקילה דעדיין בתולה היא. וכ\"ת דבעל עושה אותה בעולה אף שלא היה שם השרת בתולים. אף דנימא הכי אכתי קשה דהא אביי הוא שחידש חילוק זה אבל בתחילה לא היו יודעים חילוק זה דהא אוקמוה בשלא כדרכה. וע\"ק בההיא דאיפליגו התם רבי וחכמים בבאו עליה עשרה בני אדם כו' ופירש\"י דמיירי בבאו שלא כדרכה אמאי נקטו פלוגתייהו בכה\"ג ולא איפליגו בבאו עליה עשרה בהעראה ולא היה שם השרת בתולים. ופשטא דסוגיא מוכח דפלוגתייהו הוי בבאו עליה שלא כדרכה. וכ\"ת דטעמא דלא אוקמוה לנערה המאורסה דבסקילה בהערה בה וכן מה שלא נחלקו בזה רבי וחכמים הוא משום דהתם (בדף י') אמרי' איבעיא להו תחילת ביאה קונה או סוף ביאה ואמר אמימר כל הבועל דעתו על גמר ביאה והרי\"ף ז\"ל אית ליה דביאה דקיחה דקידושין בעינן ג\"ב וכיון דבעינן ג\"ב הוא דבר זר שלא יהיה שם השרת בתולים ושאני שמואל דרב גובריה וכמש\"ל. הא ליתא דהא הרא\"ש ז\"ל בפרק הבא על יבמתו דחה דברי הרי\"ף וכתב דכל שהערה ופירש קנה בהעראה יע\"ש. וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה דאמאי לא אוקמוה כשקידש אותה בהעראה ולא היה שם השרת בתולים ומש\"ה היא בסקילה וכן בפרק בן סורר דאוקמה רב חסדא למתני' דאלו נערות בבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כו' אמאי לא אוקמה בבא עליה בתחילה בהעראה ולא היה שם השרת בתולים. וכ\"ת לדידן נמי תיקשי דאמאי לא אוקמה כשבא עליה בתחילה בנשיקה דכבר אפגימא ואין מצילין אותה בנפשו וכדאמרינן התם משעת העראה דפגמה איפטר ליה מקטלא והתם בהעראה דנשיקה מיירי וכדאיתא התם. הא ל\"ק כלל משום דע\"כ לא אמרינן דנשיקה חשיבא פגימה ואין מצילין אותה בנפשו אלא למ\"ד דהעראה זו נשיקה דכיון דעשה בה מעשה דבעלמא חשיב ביאה כבר נפגמה ושוב אין מצילין אותה בנפשו אבל למ\"ד דהעראה זו הכ\"ע פשיטא דמשום נשיקה לא נפגמה ומצילין אותה בנפשו ורודפין אותו עד חרמה. אבל להרא\"ש ז\"ל קשה דאמאי לא אוקמה בשהערה בה בהכנסת עטרה דכבר נפגמה ושוב בא עליה ומשלם קנס דעדיין בתולה היא. ואוקימתא זו היא ממש ההיא דר\"פ אלו נערות דקאמר איכא בינייהו בעולה לכ\"ג דאוקמה הרא\"ש בשהערה בה אחר. סוף דבר חזרתי על כל הצדדין ולא מצאתי מקום ליישב וכעת דבריו צריכים אצלי תלמוד: ומ\"מ לענין הספק שנסתפקנו גבי כ\"ג אם מוזהר על הבעולה אף שלא היה שם השרת בתולים בזה הרא\"ש דעת שפתיו ברור מללו דס\"ל דכל שנבעלה בעולה הראויה להשרת בתולים אף שלא היה שם השרת בתולים חשיבא בעולה ואסירא לכהן וזה פשוט בדבריו. אך את זו אדרוש ההיא דאמרי' בפ\"ב דחגיגה (דף י\"ד) שאלו לבן זומא בתולה שעיברה מהו לכ\"ג מי חיישי' לדשמואל א\"ד דשמואל לא שכיח והשיב להם דשמואל לא שכיח. מוכח דאם היה שכיח דשמואל הוה שריא לכ\"ג אף שנבעלה בעילה גמורה כל שלא היה שם השרת בתולים והנך רואה כמה רחקו דברי בן זומא ממ\"ש דלדידיה אפילו בגמר ביאה שריא לכהן כל שלא היה שם השרת בתולים ולדידן כל שנבעלה בהכנסה עטרה אסורה לכהן אף שלא היה שם השרת בתולים מאחר שנבעלה בעילה הראויה להשרת בתולים:
הן אמת שדין זה של בן זומא לא ראיתי לשום אחד מהמחברים שהביאוהו והנראה אצלי דס\"ל להפוסקים שדברי בן זומא הללו הם דלא כהלכתא. והנה אפי' בנבעלה שלא כדרכה קי\"ל דחשיבא בעולה ואסורה לכהן. ואפשר דבן זומא פליג בהא וס\"ל דנבעלה שלא כדרכה לא אסירא לכ\"ג ומחלוקת תנאים הוא בפרק הבא על יבמתו ואין ספק דלדידן דקי\"ל דאפילו שלא כדרכה חשיבא בעולה פשיטא דאין הדבר תלוי בהשרת בתולים. ואף שהוא דבר פשוט ואין צורך בזה לראיה מ\"מ ראיתי להביא ראיה מההיא דאמרינן בפרק בן סורר (דף ע\"ג) ממונא לא משלם עד גמר ביאה והתוס' שם ד\"ה ממונא דחו דברי רש\"י שפירש דבאונס אינו חייב קנס כי אם על השרת בתולים מדקי\"ל דאם בא עליה שלא כדרכה חייב קנס יע\"ש וגדולה מזו כתב ר\"ת בפ\"ק דקידושין (דף י') עלה דההיא דאיבעיא לן אי תחלת ביאה קונה דאפילו בלא הכ\"ע כי אם בנשיקה חשיבא בעולה ואסירא לכהן. אלא שהרמב\"ן והרשב\"א חלקו עליו בזה ומ\"מ מדברי כולם יש ללמוד דאין הדבר תלוי בהשרת בתולים * (א\"ה עיין לעיל פט\"ו מהלכות אישות דין ד' מ\"ש הרב המחבר ז\"ל בדברי בן זומא הללו יע\"ש):
הכלל העולה ממ\"ש לענין הלכה נ\"ל שהוא כך דבין בנערה המאורסה בין גבי אונס ומפתה וגבי כהן גדול דכתיב בכולהו בתולה אם נבעלו בנשיקה לא נשתנה שמם מעליהם ועדיין בתולה היא לכל פרטי הדינים דשייכי בהו אפי' למ\"ד בעלמא דהעראה זו נשיקה ואם נבעלו בהכ\"ע שהיא ביאה הראויה להשרת בתולים אף שלא היה שם השרת בתולים תו לא חשיבא בתולה והרי היא כבעולה בלא בתולים: והיכא דאנס או פתה אם משלם קנס בהעראה בזה יש מחלוקת לדעת ר\"ת וריב\"א ז\"ל למ\"ד בעלמא דהעראה זו היא נשיקה ה\"נ משלם קנס על הנשיקה ולמ\"ד בעלמא הכנסת עטרה ה\"נ הכנסת עטרה. ולדעת רש\"י אפילו למ\"ד דהעראה זו היא נשיקה אינו משלם קנס על הנשיקה כי אם על הכנסת עטרה שהיא ביאה הראויה להשרת בתולים. ולדעת י\"מ שהביאו התוס' בסנהדרין וביבמות לעולם אינו משלם קנס כי אם על גמר ביאה דוקא דלא נתרבה העראה אצל קנס. ובסברא זו חלוקים הם עליה כל גדולי ישראל רש\"י והתוס' והרא\"ש והירושלמי נמי הויא תיובתיה:
והיכא דנבעלו שלא כדרכן אם עדיין מיקרו בתולה. הנה לענין קנס הדבר מבואר בפרק בן סורר דמשלם קנס דעדיין בתולה היא. ולגבי נערה המאורסה אף שבתולה היא ובתולה שמה מ\"מ ס\"ל לרבי דאינה בסקילה מגזירת הכתוב דכתיב ומת וגו' לבדו. ואני מסתפק בסברת רבי הלזו אם מאי דפליג הוא היכא דנבעלה אחר שנתארסה ובאו עליה שנים שלא כדרכה דהשני בחנק אף שהיא בתולה מגזירת הכתוב אבל אם נבעלה שלא כדרכה קודם שנתארסה ושוב נתארסה אפשר דמודה רבי דהבא עליה בסקילה שהרי בתולה היא ומיעוטא דלבדו לא שייך הכא. ואפשר דכיון דגלי קרא ואמר לבדו למעט שאם באו עליה עשרה הראשון דוקא הוא בסקילה גלה לנו הכתוב דגבי נערה המאורסה כל שנבעלה אפילו שלא כדרכה תו לא מיקריא בתולה. וא\"כ אפילו נבעלה קודם שנתארסה שלא כדרכה ואח\"כ נתארסה הבא עליה הוא בחנק. ולגבי כ\"ג הוא מחלוקת תנאים ואיכא מ\"ד דאפי' נבעלה שלא כדרכה אסורה משום בעולה מגזירת הכתוב דכתיב בבתוליה: והיכא דאנס אשה או פתה ובא עליה שלא כדרכה דעת רבינו הוא שאינו משלם קנס על ביאה שלא כדרכה וכבר חלקו עליו הראשונים ז\"ל וכמ\"ש הרא\"ש בפרק אלו נערות. ומצאתי קצת סמך לזה לסברת רבינו מההיא דאמרינן בפרק בן סורר (דף ע\"ג) א\"ר חסדא כגון שבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה. והנה לסברת האומרים דאפי' אביאה שלא כדרכה חייב קנס למה נקט וחזר ובא עליה כדרכה אפילו שלא כדרכה נמי ולא הול\"ל אלא וחזר ובא עליה והיה כולל כל מין ביאה שתהיה וכבר נרגשו מזה התוס' בפרק הבא על יבמתו וכתבו דלאו דוקא יע\"ש. ועוד אנופף ידי בסברת רבינו הלזו במקום אחר. (עיין פי\"ח מהלכות אלו דין ב' ד\"ה ועתה ועיין בהר\"ן ר\"פ אלו נערות ועיין בחידושי הרב מוהר\"ר בצלאל בפרק אלו נערות עלה ההיא דאמרינן שם (דף מ') אלא א\"ר זירא אילו באו עליה שנים אחד כדרכה ואחד שלא כדרכה יאמרו בעל שלימה חמשים בעל פגומה חמשים וכו' שהאריך בזה אם בביאה שלא כדרכה מיחייב קנס יע\"ש): ואינו נושא שתי נשים לעולם שנאמר אשה אחת ולא שתים. * (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר בפ\"ג מהלכות עבדים דין י\"א. ומ\"ש ה\"ה דהא השתא לא הוה סבר למידק וכו' עיין מ\"ש הרב המחבר לקמן בפירקין דין י\"ז בד\"ה ודע דאף שרבינו): " + ], + [ + "כהן גדול לא ישא מוכת עץ אע\"פ שלא נבעלה. נ\"ב כאן חסר לשון וכצ\"ל נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה (א\"ה כבר נתקן כראוי): " + ], + [ + "כהן גדול שנשא בעולה אינו לוקה אבל מוציא בגט כו'. דין זה הוא בפ\"ו דיבמות (דף נ\"ט) ת\"ר אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי אנוסת חבירו ומפותת חבירו לא ישא ואם נשא ראב\"י אומר הולד חלל וחכ\"א הולד כשר. ואמרינן התם אם נשא נשוי א\"ר הונא אמר רב ומוציא בגט ואלא הא דקתני ואם נשא נשוי א\"ר אחא בר יעקב לומר שאינו משלם קנס במפותה והקשו לזה ממאי דא\"ר גופיה בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשוי אלמא סופה להיות בוגרת תחתיו סופה להיות מוכת עץ תחתיו ה\"נ סופה להיות בעולה תחתיו קשיא ע\"כ. ויש לחקור אי לראב\"י דאית ליה דבאנוסת חבירו הולד חלל אם גם באנוסת עצמו הולד חלל ומה שנחלקו באנוסת חבירו הוא להודיעך כחן דחכמים דאפילו באנוסת חבירו ס\"ל דאין הולד חלל משום דאין חלל מחייבי עשה. או דילמא דאף ראב\"י מודה דבאנוסת עצמו אין הולד חלל דאע\"ג דאית ליה דיש חלל מחייבי עשה אהני טעם זה דסופה להיות בעולה תחתיו שיהיה הולד כשר. והנה אי אמרינן דלראב\"י אף באנוסת עצמו ס\"ל דהולד חלל יש לתמוה דאיך הקשו עליה דרב דאמאי קאמר דמוציא בגט וכי היתכן דכיון דהולד חלל ע\"כ היא נתחללה וא\"כ הרי הוא מוזהר עליה בלאו דחללה ואיך יתכן שלא נכוף אותו להוציא והלא הנושא את החללה פשיטא שמכין אותו עד שתצא נפשו עד שיוציא ומה הקשו לו מבוגרת ומוכת עץ ואמרו ה\"נ סופה להיות בעולה תחתיו מי דמי נהי דנעשית בעולה תחתיו מ\"מ אינה מתחללת תחתיו תאמר הכא דנעשית חללה. ובוגרת ומוכת עץ שאני דאינה נעשית חללה. ואדרבא יש לתמוה על רב שבא ללמדנו דמוציא בגט וכי לזו אנו צריכין והלא דבר פשוט הוא שכל חייבי לאוין כופין אותו להוציא. אשר ע\"כ מוכרחים אנו לומר א' משני פנים. או דרב ס\"ל דאפילו ראב\"י מודה בבעולת עצמו דהולד כשר ואפ\"ה ס\"ל דכיון דנשא באיסור מוציא בגט ולזה הקשו לו מבוגרת ומוכת עץ או שנאמר דס\"ל דרישא דברייתא חכמים היא דאית להו דלעולם אין הולד חלל ורצה לפרש דברי חכמים לומר דמ\"ש חכמים ואם נשא נשוי אין כוונתם כפשטן של דברים אלא דמוציא בגט אף שאין הולד חלל ואע\"ג דהלכתא כראב\"י דקי\"ל משנת ראב\"י קב ונקי מ\"מ רצה לפרש דברי חכמים כי היכי דלא ליהוי כהלכתא בלא טעמא. ועוד דלפי פירושו שאמר שאינו משלם קנס במפותה הויא רישא דברייתא ככ\"ע ואשמועי' הלכתא רבתא דנישואין דאיסור פוטרין מן הקנס. והנה רבינו לקמן בפי\"ט מהלכות אלו דין ג' כתב וז\"ל וכ\"ג שבא עליהן או על האלמנה או שנשא בעולה הרי אלו נתחללו לעולם ואם הוליד ממנה בן בין זה שחיללה בין כהן אחר הולד חלל ע\"כ. ומסתמיות דבריו מוכח דס\"ל דאף בבעולת עצמו הולד חלל וכן מ\"ש רבינו כאן כ\"ג שנשא בעולה דמוציא בגט מיירי בכל גוונא שהרי שם בעולה שייך בין לבעולת עצמו בין לבעולת אחרים וטעמא דמוציא בגט משום דהיא מתחללת בביאתו ומש\"ה אינו רשאי לקיימה. ומ\"ש אח\"כ אנס נערה בתולה כו' התם דין אחר רצה ללמדנו ולא שייך אלא בנערה ולא בבוגרת דהא דקי\"ל דהאונס את הנערה איכא חיובא עלי' דולו תהיה לאשה וסד\"א כי היכי דאם אירס את הבעולה ואח\"כ נתמנה להיות כ\"ג דיכנוס ה\"ה אם אנס את הבתולה ואח\"כ נתמנה להיות כ\"ג שיכנוס דכיון דאיכא גזירת הכתוב שישאנה הו\"ל כאילו קידשה קמ\"ל דלא דדוקא אם קידש כונסה אבל כל שלא קידש אינו כונסה. וראיתי לה\"ה ז\"ל שהביא דברי רב וכתב ופסקו כן בהלכות ואע\"ג דסלקא בקשיא. ואני תמיה דמאחר דרבינו פסק דהולד חלל פשיטא דמוציא בגט וא\"כ בדין זה שפסק רבינו לא סלקא בקשיא וכי היתכן דהתלמוד דהקשה לרב דס\"ל דאף שהיא חללה יקיימנה ויעמוד כל ימיו באיסור חללה זו אין הדעת סובלתו. ואפשר לומר דה\"ה סובר דבהא פליגי סתמא דתלמודא עם רב דרב ראה לברייתא דקתני ואם נשא נשוי ואמר אל יעלה בדעתך דמבעילת עצמו אינה מתחללת ולפי זה תהיה סובר דהא דאם נשא נשוי הוא כפשוטו. זה אינו אלא דמוציא בגט משום דמתחללת והך רישא ראב\"י היא ומה שנחלקו באנוסת אחרים הוא להודיעך כחן דחכמים. וע\"ז הקשו דמנ\"ל לרב דבעולת עצמו מתחללת אימא דאינה מתחללת וראיה לזה מבוגרת ומוכת עץ דקי\"ל דאם נשא נשוי וע\"כ אינה מתחללת דאם היתה מתחללת פשיטא שהיה מוציא אלא ודאי דאינה מתחללת בביאה אף שהיא איסור כהונה משום דסופה להיות בוגרת תחתיו וסופה להיות מוכת עץ תחתיו ה\"נ גבי בעולת עצמו נימא דלא תתחלל משום דסופה להיות בעולה תחתיו. ומש\"ה כתב ה\"ה דרבינו פסק כרב דמוציא בגט מטעמא דמתחללת ואע\"ג דסלקא בקשיא דס\"ל דאינה מתחללת ואינו מוציא בגט זה נ\"ל ליישב דברי ה\"ה. אך מה שסיים דבריו ואמר וכ\"ש בעולת אדם אחר וכן דעת רבינו כמו שיתבאר לא יכולתי להלום דבריו בזה במ\"ש וכ\"ש בעולת אדם אחר דכיון דבכולם נתחללה מה יתרון לזו מזו וכן מ\"ש וכן דעת רבינו כמו שיתבאר לא ידעתי לאיזה דבר כיון במ\"ש וכן דעת רבינו גם לא ידעתי היכן נתבאר וצ\"ע:
ודע שהרי\"ף ז\"ל הביא סברת רב והשמיט קושיית הש\"ס מוכח דס\"ל דהלכתא כרב. ולא ידעתי למה כתב דינים אלו שהרי אין דרכו להביא הדינים שאינן נוהגין ואילו היה מביא אוקימתא דרב דאמר דמאי דתניא ואם נשא נשוי הוא לומר דאינו משלם קנס הוה ניחא דהא יש ללמוד מכאן לכל מפתה שנשא אחת מנשים האסורות שנפטר מהקנס וכמ\"ש לעיל * (א\"ה תמצאנו בפ\"א מהלכות נערה בתולה דין ג' יע\"ש). ואע\"פ שקנס בעינן סמוכים ואינו נגבה בבבל מ\"מ הרי\"ף לא נמנע מלכתוב דיני קנסות כמבואר ובפרק אלו נערות כתב דיני אונס. אך אוקימתא זו השמיטה ולא ידעתי למה: ודע דמה שכתבנו דאליבא דרבינו אין שום חילוק בין אנוסת עצמו לאנוסת אחרים דבכולם מוציא בגט והולד חלל אין הכל מודים בזה שהרי התוס' ר\"פ אלו נערות (דף ל') אההיא דאמרינן איכא בינייהו בעולה לכ\"ג כתבו וז\"ל ר\"ח פירש דהכא מיירי בכ\"ג שאנס בתולה גמורה ולא חשיבא ראויה לקיימה אע\"ג דאמרינן בהבא על יבמתו אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי מ\"מ כיון דלכתחילה לא ישא לא חשיבא ראויה לקיימה ע\"כ נראה דס\"ל דלא קי\"ל כרב דאמר ומוציא בגט משום דאסיקו ליה בקשיא ומש\"ה הוכרחו לומר כיון דלכתחילה לא ישא לא חשיבא ראויה לקיימה. ומיהו עדיין יש לדחות דהתוס' כאן רצו ליישב הסוגיא כפי כל הצדדין דאפילו למ\"ד אם נשא נשוי א\"ש ולעולם אפשר דלענין הלכה לא פליגי וס\"ל דהלכתא כרב כיון דלא אסיקו בתיובתא. ויש לנו רבות בתלמוד דאסיקו בקשיא והלכתא כותי'. והריטב\"א ז\"ל בחידושיו פרק לא יחפור כתב בשם רב אחד מרבני פרובינציא שהיה מתרץ כל מה שעלה בתלמוד בקשיא. ודע שכבר כתבתי לעיל דאת\"ל דהתוספות ס\"ל דלקושטא דמלתא אם נשא נשוי פשיטא דאין הולד חלל דלא יתכן שתהא היא מתחללת ונניח אותו לעמוד באיסור כל ימיו. וה\"ה לקמן פי\"ט מהלכות אלו דין ד' כתב וז\"ל וכבר נתבאר שאם נשא בוגרת או מוכת עץ שאין מוציאין מידו וכ\"ש שאין הולד חלל ע\"כ. הרי לך מבואר דבאמרנו שאין מוציאין מידו ע\"כ שאין הולד חלל. * (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל בפירקין דין ז' מ\"ש עוד בזה): וראיתי בלקוטי מהר\"ר בצלאל עלה דהך דבעולה לכ\"ג שכתב בשם הרמב\"ן שדחה פירש\"י והביא דברי ר\"ח שפירש דמיירי בבתולה שבא עליה כ\"ג ומכאן ואילך בעולה היא וקיימא עליה באיסור עשה והא דתניא התם ביבמות אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי הא אוקימנא התם בגמרא ומוציאה בגט והא דקתני ואם נשא נשוי לומר שאינו משלם קנס במפותה והא דתניא אידך אנוסת חבירו ומפותת חבירו ואם נשא ראב\"י אומר הולד חלל ומפרש טעמיה משום דיש חלל מחייבי עשה ולא קתני באנוסת עצמו שהולד חלל לאו משום דליכא איסור עשה אלא משום דסופה להיות בעולה תחתיו אין הולד חלל והיא עצמה אינה מתחללת שאינה דומה לאלמנה לכ\"ג עכ\"ל. והנה הרמב\"ן פליג על רבינו בחדא דהיינו דלהרמב\"ן ליכא חלל מבעולת עצמו ומיהו מודה לרבינו ז\"ל דאם כנס מוציא וכ\"כ ג\"כ בשם הרא\"ה דמבעולת עצמו ליכא חלל ואפ\"ה מוציא בגט וכ\"כ שם הרשב\"א ובשם הרא\"ש כתב כדברי התוס' דאם כנס אינו מוציא ואפ\"ה כיון דלכתחילה לא ישא לא חשיבא ראויה לקיימה וממ\"ש שם בשם שיטה ישנה מוכח דאית ליה כסברת רבינו דגם מבעולת עצמו איכא חלל: והתוס' כאן ביבמות עלה דהך דרב דאינו משלם קנס במפותה כתבו וז\"ל ועוד נראה דהא דא\"ר מוציא בגט היינו מדרבנן ולהכי נקט פלוגתא דראב\"י באנוסת חבירו דבאנוסת עצמו מודה דלא הוה חלל ומיהו מצינן למימר דנקט אנוסת חבירו להודיעך כחן דרבנן דמכשרו ע\"כ. ונראה דמ\"ש ומיהו כו' לא הוי כפי קושיית הגמרא דהיו ר\"ל דה\"נ אם נשא נשוי דהא פשיטא דלדעתם אין הולד חלל מבעולת עצמו וכמו שכתבנו. אלא שהתוס' ר\"ל דאף אליבא דרב דאמר מוציא בגט ע\"כ אינו אלא מדרבנן והיו רוצים להכריח זה מדלא נקט פלוגתא דראב\"י באנוסת עצמו ע\"כ דמודה דליכא חלל מאנוסת עצמו וטעמא הוי משום דכיון דסופה להיות בעולה תחתיו ליכא חלל וא\"כ מטעם זה אינה צריכה גט מדין תורה אלא יקיים והגט הוא מדרבנן. ודחו הכרח זה דאפשר דלרב יוציא מדין תורה וס\"ל ג\"כ דלראב\"י איכא חלל מבעולת עצמו. * (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר בביאור דברי התוס' הללו לעיל פ\"א מהלכות נערה דין ג' ולקמן פי\"ח מהלכות אלו דין ב' יע\"ש):
וא\"ת כיון דלכ\"ע בעולת חבירו לראב\"י איכא חלל וקי\"ל כותיה וכדאיתא בגמרא היכי פירש\"י לההיא דבעולה לכ\"ג בשנבעלה כבר הא בבעילה זו משוי אותה חללה ולר\"ע אין קידושין תופסין בה וא\"כ בין למ\"ד דבעינן ראויה לקיימה בין למ\"ד דבעינן הויה אין כאן קנס דהא חייבי לאוין היא. י\"ל דחלל דחייבי עשה אין בהן לאו אלא עשה וכמ\"ש התוס' בפרק הערל (דף ע\"ז) ד\"ה מחלל וכבר עמדתי על זה לעיל * (א\"ה תמצאנו לקמן פי\"ט מהלכות אלו דין ג' יע\"ש):
ומיהו אין זה נוח לי דלדעתי סברת התוס' כמו זר נחשב והנכון אצלי דרש\"י אזיל בשיטת רבינו דמבעולה ליכא חלל כי אם ע\"י נישואין וא\"כ זה שאנס את הבעולה עדיין לא נתחללה ואית בה הויה אף לר\"ע. אך רואה אני שגם סברא זו אינה מוסכמת שהרי הרשב\"א כשהביא פי' ר\"ח מצדד אצדודי אם יש חלל מבעולת עצמו וכתב דאף אם נאמר דיש חלל ניחא פר\"ח דיש בה הויה ולא קיימא עליה באיסור חללה עד שיבא עליה פעם שנית והוקשה לו וא\"ת בביאה ראשונה נמי מכי הערה בה איתסרא עליה דעשאה בעולה ובגמר ביאה מתחללת ואין לו בה הויה לר\"ע. וכתב די\"מ דחדא ביאה לא פלגינן בה שנאסור בה שני איסורין ע\"כ. הרי לך מבואר שסובר דכ\"ג מחלל את הבעולה אפילו שלא ע\"י נישואין. ומה שתירץ הרשב\"א אינו מעלה ארוכה לרש\"י דס\"ל דזו היתה מקודם ומהר\"ר בצלאל כתב בשם שיטה ישנה שהקשה לרש\"י דאמר בעולה כבר הא בביאה זו שבא עליה כ\"ג נעשית חללה ותו אין לו בה הויה. ותירצו כיון דבשעה שבא עליה הו\"ל בגווה הויה אע\"ג דלאחר גמר ביאה אין בה הויה חייב בקנס ע\"כ. ולפ\"ז מאי דאמרינן בגמרא דלמ\"ד ראויה לקיימה זו אינה ראויה לקיימה לאו משום דעכשיו היא חללה אלא משום דקודם זה ג\"כ קודם שנבעלה מכ\"ג לא היתה ראוייה לקיימה שהרי היתה בעולת אחרים ולמ\"ד משום הויה קודם זאת הבעילה היתה לו בה הויה ועיין במ\"ש לעיל (יתבאר לך לקמן פי\"ח מהלכות אלו דין ב' יע\"ש) לבאר מהיכן הוליד רבינו דין זה דמבעולה לכ\"ג ליכא חלל כי אם ע\"י נישואין יע\"ש. ודע שראיתי בשה\"ג בפרק הבא על יבמתו שכתב בשם ריא\"ז ז\"ל דאנוסת עצמו ומפותת עצמו אם עבר וכנס דמותר לקיימה יע\"ש: נסתפקתי במקצת נשים דאין להם לא קידושין ולא נישואין דבר תורה כי אם מדרבנן וכגון קטנה וחרשת מהו שישא אותן כ\"ג וטעמא דמילתא משום דהכ\"ג מוזהר על הבעולה מלאו הבא מכלל עשה וכבר נתבאר * (א\"ה תמצאנו לקמן בפירקין דין י\"ז יע\"ש) דעיקר הקפדת הכתוב הוא על הנישואין דאפילו אם קידש בתולה ונעשית בעולה תחתיו אסור לכונסה וא\"כ קטנה זו דאינו קונה אותה דבר תורה כי אם משגדלה נמצא דבאותה שעה שקונה אותה הרי היא בעולת עצמו. וכבר הארכנו * (א\"ה לעיל בסמוך) דלפי רוב הפוסקים בעולת עצמו אם כנס יוציא בגט וכ\"ש דלכתחילה לא יכנוס. ואם נאמר דבעודה קטנה יכול לקיימה מטעמא שהרי לדעת רבינו אין איסור בבעולה כי אם ע\"י נישואין וכמ\"ש בפי\"ט מהלכות אלו דין ג' וא\"כ אם נישואין אלו חשיבי נישואין שפיר מקיימה ואי לא חשיב נישואין ה\"ז בועל בעולה שלא ע\"י נישואין ואין כ\"ג מוזהר עליה יותר משאר אדם ולפ\"ז חרשת דלא אתיא לעולם לידי נישואין של תורה מקיימה לעולם אך בקטנה דלמחר קונה אותה דבר תורה מהו מי אמרינן כיון דמן התורה לא היתה קנויה לו ועכשיו הוא שקונה אותה נמצא שכונס בעולת עצמו או דילמא אהנו נישואין דרבנן להפקיע איסור תורה. וכן יש להסתפק אליבא דמ\"ד דכ\"ג מוזהר על הבעולה אפי' שלא ע\"י נישואין וכמ\"ש לעיל א\"כ אפשר דקטנה אפילו בעודה קטנה אינו יכול לקיימה דנמצא בועל בעולה ולא אהנו קידושין דרבנן להפקיע איסור תורה. וכן חרשת אסורה לכ\"ג לעולם כיון שאינו קונה אותה דבר תורה ואע\"ג דכ\"ג אסור בקטנה אפילו נתקדשה ע\"י אביה מדכתיב אשה ולא קטנה וכמ\"ש רבינו לקמן בפירקין דין י\"ג מ\"מ נ\"מ למאן דפליג דס\"ל דקטנה שהיא לכ\"ג דאפשר דהוא דוקא בקטנה המתקדשת ע\"י אביה וכן נ\"מ לנערה חרשת א\"נ נ\"מ להיכא דעבר ונשא קטנה ונעשית גדולה אם יכול לקיימה משום דהיא בעולת עצמו. ולכאורה היה נראה להביא ראיה לזה דהא אליבא דר\"א פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ואפ\"ה נושא את הקטנה אין בה משום זנות כדאיתא בפרק הבא על יבמתו (דף נ\"ט) דאמרינן התם אלא אמר רבי זירא בממאנת. אלמא אתיא תקנתא דרבנן ומפקיע מידי איסור תורה ה\"נ אתי תקנתא דרבנן ומפקיע מידי איסור תורה. אך כד מעיינינן שפיר ליכא סייעתא מהכא כלל דלר\"א כל ביאה שאינה לשם זנות כי אם לשם אישות אף שאין בה אישות כלל לא עשאה זונה שהרי הריב\"ש בתשובה סי' קצ\"ד על קטנה שיש לה אב והלך למדינת הים ונשאת כתב דלא עשאה זונה אפילו לר\"א. והא התם לכ\"ע לית לה נישואין אפילו מדרבנן זולתי לדעת בה\"ג וכמבואר * (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לקמן פי\"ח מהלכות אלו דין ב' מ\"ש על דברי הריב\"ש הללו יע\"ש) אבל הכא גבי איסור בעולה שאינו תלוי בזנות שהרי קדשה בביאה חשיבא בעולה לאוסרה עליו וכדאיתא בקידושין בפ\"ק (דף י') מאן אמר לך דאתיא תקנתא דרבנן ומפקיע איסורא דאורייתא. ונראה שיש להביא ראיה לזה מההיא דתנן בפרק הבא על יבמתו שומרת יבם שנפלה לפני כהן הדיוט ונתמנה להיות כ\"ג אע\"פ שעשה בה מאמר ה\"ז לא יכנוס וכן פסק רבינו לעיל בפירקין דין י\"ב. והנה הדין פשוט דאם אירס את האלמנה כשהוא כהן הדיוט ואחר כך נתמנה לכ\"ג דכונס ואפ\"ה אמרינן דמאמר כיון שהוא מדרבנן לא מהני להפקיע איסור תורה ה\"נ בנ\"ד לא מהנו קידושין דרבנן להפקיע איסור תורה. ולדידי כל הישר הולך יודה בראיה זו:
שוב האיר ה' את עיני וראיתי סוגיא אחת בפרק הבע\"י (דף ס\"א) וזה פריה תניא ר\"א אומר כהן לא ישא את הקטנה וטעמים רבים נאמרו בדברי ר\"א הללו ואחד מהטעמים הוא זה א\"ר אדא בר אהבה הכא בכ\"ג עסקינן לאימת קני לה לכי גדלה בעולה היא אמר רבא אי דקדשה אביה מההיא שעתא הוא דקני לה ואי דקדשה נפשה הא ר\"א היא ולא רבנן ע\"כ. ופירש\"י לכי גדלה דקידושי קטנה לאו כלום הוא והו\"ל כאנוסת עצמו ומפותת עצמו הא ר\"א היא ולא רבנן בתמיה דקתני לעיל ר\"א אומר כהן לא ישא את הקטנה ומשמע דפליגי רבנן עליה וכה\"ג מי פליגי רבנן ע\"כ. הרי לך הדבר מבואר דכל שלא קידשה אביה אסורה לכ\"ג משום דלא קני לה אלא לכי גדלה והו\"ל כונס בעולת עצמו ונ\"ל שזו ראיה שאין עליה תשובה. ודע דמלישנא דרב אדא דקאמר לאימת קני לה לכי גדלה בעולה היא משמע דליכא קפידא אלא ממה שמקיים אותם משגדלה דהיינו שקונה אותה מדין תורה ונמצא כונס את הבעולה אבל ממה שמקיים אותה בעודה קטנה ליכא קפידא מטעמא דכתיבנא דאף דנימא דנישואין אלו לא חשיבי מ\"מ לא עבר העשה דבעולה כיון דלא חשיב נישואין וס\"ל דלא הוזהר כהן על בעילת הבעולה שלא ע\"י נישואין יותר משאר אדם וכסברת רבינו. דלסברת החולקים דס\"ל דאסור לכ\"ג לבעול בעולה אפילו שלא ע\"י נישואין מאי איריא לכי גדלה תיפוק לי דבקטנותה נמי איכא איסורא דלא אהני תקנתא דרבנן להפקיע איסור תורה כי היכי דלא אהני לגדלותה. וזו היא ראיה נכונה לסברת רבינו ואף שכבר חיזקנו סברת רבינו הלזו * (א\"ה כמו שתראה לקמן פי\"ח דין ב' יע\"ש) הנה ראיה זו היא נכונה עד מאד והיא תוספת מרובה על העיקר: וא\"ת כפי זה שכתבנו דקטנה אסורה לכ\"ג משתגדיל ואיכא מ\"ד דאפילו בעודה קטנה מטעמא דכ\"ג מוזהר על הבעולה אפילו שלא ע\"י נישואין. תקשה מההיא דאמרי' בפרק עשרה יוחסין (דף ע\"ח) ומייתי לה בפרק הבע\"י (דף ס') תניא רשב\"י אומר גיורת פחותה מבת ג' שנים ויום אחד כשרה לכהונה שנאמר וכל הטף בנשים החיו לכם והרי פינחס עמהם והלא פינחס משוח מלחמה היה ומשוח מלחמה מצווה על הבתולה וכמ\"ש רבינו בפירקין וכפי מה שכתבנו קטנות אלו לא היו ראויות לפינחס. הא ל\"ק כלל מכמה טעמי חדא דזה שכתבנו דפינחס שהלך במלחמת מדין היה משוח מלחמה זה הוא למ\"ד דפינחס נתכהן כשהרגו לזמרי אבל למ\"ד דלא נתכהן עד ששם שלום בין השבטים וכדאיתא בפרק טבול יום (דף ק\"א) פינחס לא היה משוח מלחמה שהרי למשוח מלחמה כהן בעינן. ומה שהלך פינחס במלחמה זו הוא מטעמים אחרים שהוזכרו בדברי רש\"י בפירוש התורה. וא\"כ אפשר דרשב\"י אף דס\"ל דהיה כהן אפשר דס\"ל דלא היה משוח מלחמה אלא אלעזר היה משוח מלחמה והוא הלך שם מטעמא אחרינא ויליף מפינחס שהוזכר בפירוש בכתוב ועליה קאי נמי החיו לכם. ועוד דשפיר אמר קרא החיו לכם שיקיימנה עד שתהיה גדולה ואז יקדשנה לעצמו כדת משה. ומוכרחים אנו לומר זה דהא קי\"ל הלכתא דכ\"ג אסור בקטנה אפילו נתקדשה ע\"י אביה ועוד דנישואין אלו שתיקנו חכמים פשיטא שלא היו נוהגין בזמן משה רבינו. ובר מן דין ע\"כ לומר דהא דקאמר החיו לכם היינו לאחר שיגדילו דהא דקי\"ל דגר קטן מטבילין אותו על דעת ב\"ד הוא תקנת חכמים וכמ\"ש התוס' בפ\"א דכתובות (דף י\"א) ומיהו אין זה הכרח דהא מצינו גר קטן דבר תורה וכגון מעוברת שנתגיירה וכדאיתא בפרק הערל (דף פ\"ח) יע\"ש:
נסתפקתי בכ\"ג שבא לקדש אשה אם יכול לקדשה בביאה ומה שהביאני לספק זה הוא לפי שראיתי לרבינו לעיל בפ\"ג מהלכות אישות דין ה' שכתב והמקדש בביאה מסתמא דעתו על גמר ביאה וכשיגמור ביאתו תהיה מקודשת. וכיון דאינה מקודשת אלא בגמר ביאה נמצא דבתחילת ביאה נעשית בעולה ובעולה אסורה לכ\"ג וקיימא עליה בלאו הבא מכלל עשה דכתיב והוא אשה בבתוליה יקח וכדאמרינן בפרק הבע\"י (דף ס') ואפילו מבעולת עצמו נתחללה לדעת רבינו וכמו שהארכנו בזה לעיל בפירקין. ובפ\"ק דקידושין (דף י') איבעיא להו תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה נפקא מינה כו' וא\"נ לכ\"ג דקא קני בתולה בביאה. ופירש\"י א\"נ לכ\"ג אם מותר לקדש בביאה אי אמרת תחילת ביאה קונה מותר ואם סוף ביאה קונה נמצאת בעולה משעת העראה שלא לשם קידושין ואסירא ליה דכתיב כי אם בתולה מעמיו יקח. ומסיק בגמרא אמר אמימר משמיה דרבא כל הבועל דעתו על גמר ביאה. והנה בסוגיא הלזו נתקשו בה אבות העולם דבפרק הבא על יבמתו (דף נ\"ה) אמרי' אשה לבעלה מנ\"ל אתיא קיחה קיחה. הרי דאשה נקנית לבעלה בהעראה. והנה ראש המדברים הרי\"ף ז\"ל הקשה קושיא זו בפרק הבא על יבמתו. ותירץ דההיא דפרק הבא על יבמתו מיירי בביאה שאחר הקידושין כדי שתהיה דינה כנשואה ליורשה וליטמא לה והתם סגי בהעראה והכא מיירי בביאה דקידושין ולא סגי בהעראה אלא בגמר ביאה. ונראה דאף לסברא זו דביאה דקידושין בעי גמר ביאה יבם ליבמתו קונה בהעראה. דהתם ביבמות אמרינן יבמה מנ\"ל אתיא ביאה ביאה. ואפשר דטעמא דמלתא הוא דכי היכי דביאה דאחר אירוסין שהיא כדי לקנותה סגי בהעראה מאחר שכבר קדמו קידושין ה\"נ ביבמה שכבר היא זקוקה לו סגי בהעראה שהרי היקש זה כתבו אותו הראשונים ז\"ל דמנ\"ל דביאה דאחר קידושין דעושה נישואין וכתבו דילפינן לה מיבמה ומה יבמה שאין כסף גומר בה ביאה גומרת בה זו שכסף קונה בה אינו דין שביאה גומרת בה. וכ\"ת מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת אף זו זקוקה ועומדת. ומוכרחים אנו לומר כן דהא בפרק כיצד (דף כ') אמרינן דאלמנה שנפלה ליבום לפני כ\"ג אם היא מן האירוסין מדין תורה מייבם אותה דאתי עשה ודוחה לא תעשה. ואי אמרת דגם יבם אינו קונה אלא בגמר ביאה א\"כ היכי מייבם אותה הרי בשעה שקונה אותה עבר על עשה ועל ל\"ת אלא ודאי כדכתיבנא דיבם ליבמה קונה אותה בהעראה לכ\"ע: וא\"ת לסברת הרי\"ף הלזו תיקשי מההיא דפ\"ק דקידושין (דף ט') דאמרינן דאי מובעלה הו\"א עד דמקדש והדר בעיל והקשו א\"כ נערה המאורסה דאמר רחמנא בסקילה היכי משכחת לה. ואמאי לא הקשה א\"כ קרא דאמר והוא אשה בבתוליה יקח היכי משכחת לה דאי לעולם בעינן ביאה וביאה אינה קונה אלא בגמר ביאה הרי היא בעולה אלא ודאי דכסף קונה והיה מרויח בקושיא זו תירוצא דכגון שבא עליה ארוס שלא כדרכה דלמ\"ד אף בעולה שלא כדרכה לא חזיא לכ\"ג מאי איכא למימר. הא לא קשיא משום דאם היה מקשה מכ\"ג היה מתרץ לו דלעולם תחילת ביאה קונה אבל השתא דידעינן דכסף קונה לבדו ושטר נמי קונה לבדו איבעיא לן אי תחלת ביאה קונה או סוף ביאה וקרא דוהוא אשה בבתוליה יקח מיירי בכסף או בשטר וזה פשוט. והנה כפי תירוץ זה דהרי\"ף נמצינו למדין דכ\"ג אסור לקדש אשה בביאה. ואם עבר וכנס באנו למחלוקותם של ראשונים ז\"ל אם בעולת עצמו עבר וכנסה אם יוציא או יקיים וכמו שהארכנו בזה * (א\"ה לעיל בפירקין יע\"ש) ותירוץ זה דהרי\"ף כתבוהו התוס' בקידושין בשם רבינו נסים גאון ז\"ל. אך האחרונים ז\"ל לא נחה דעתם בתירוץ זה דהרי\"ף משום דביבמות אמרינן אתיא קיחה קיחה והתם קיחה הוא ביאה של קידושין. וכתבו ז\"ל דההיא דיבמות מיירי בשפירש שרוצה לקנות בהעראה או מיירי בשלא גמר ביאתו דאז ודאי גילה דעתו שרוצה לקנות בהעראה וקונה. אבל הכא מיירי כשגמר ביאתו ולא גילה דעתו ומשום הכי נסתפקו אם דעתו על גמר ביאה ואמרו כל הבועל דעתו על גמר ביאה ולזה הסכימו הרא\"ש והרמב\"ן והריטב\"א והר\"ן ורשב\"א וריב\"ם ז\"ל. ואע\"ג דמר מוקים לה בשלא גמר ומר מוקים לה בשפירש נ\"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ונראה דגם כפי תירוצים אלו אסור לכ\"ג לקדש בביאה אם לא שיגמור ביאתו או שיפרש שדעתו לקנות בהעראה. וליכא למימר כיון דאיכא איסורא לא אמרינן כל הגומר דעתו על גמר ביאה אלא אמרינן דדעתו היא לקנות בהעראה. * (עי' במ\"ש המחבר מ\"ל בפ\"א מה' מכירה בזה) דהא קושיא זו שהקשו הראשונים היא גם לבעיין דמאי קא בעי וכי לא גמיר מסכת יבמות דגמרי העראה לאשה לבעלה מקיחה קיחה. ועוד דהרמב\"ן והריטב\"א החזיקו פירושם מדלא קאמר הבעיין נ\"מ להערה בה ופירש דלא גמר ביאתו א\"נ אם מת בין העראה לגמר ביאה אם זקוקה ליבם וכן אם חזרו בהם ביני וביני ומכאן הכריחו דודאי יודע היה הבעין דבהעראה לבדה קונה האיש את אשתו אך מספקא ליה היכא דגמר אם דעתו על גמר ביאה ועל זה אמר דהנפקותא היא לכ\"ג. משמע דאף לכ\"ג אסור לבעול בסתם אם לא שיפרש או שיפרוש. ומדברי רבינו לעיל בפ\"ג מהלכות אישות דין ה' מוכח דדוקא בסתם לא קני עד גמר ביאה וכמ\"ש ה\"ה שם. ומ\"מ לא ידעתי למה לא ביאר לנו רבינו דין זה דכ\"ג צריך שיגלה דעתו שכוונתו לקנות בתחילת ביאה או שלא יגמור ביאתו: וראיתי להר\"ן שכתב דביבמה אפילו גמר ביאתו קנה בהעראה וטעמא דמלתא דמדין תורה בהעראה קני אלא משום דעתו הוא דאמרינן דלא קני עד גמר ביאה וגבי יבמה דלא בעינן דעת כלל דאפילו שניהם אנוסים קני לא אזלינן בתר דעתיה. והכריח דין זה מדאמרינן בפרק כיצד דכ\"ג אינו מייבם ופריך בשלמא מן הנישואין אינו מייבם דלא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה אלא מן האירוסין אמאי אינו מייבם יבא עשה וידחה לא תעשה. ואי אמרת דגם ביבמה אינה קונה אלא בגמר ביאה מן האירוסין נמי עשה ולא תעשה הוא דבעידנא דקני לה דהיינו בגמר ביאה כבר נעשית בעולה ע\"כ. ויש לדקדק דמה הכרח הוא זה אימא דהכי פריך מן האירוסין אמאי אינו מייבם ויפרש דדעתו לקנות בתחילת ביאה או שלא יגמור ביאתו דהשתא ליכא כי אם לא תעשה ומנ\"ל דאפילו בסתם קנה בהעראה. ונראה דכוונת הר\"ן ז\"ל היא דאי אמרת דקושיית הגמרא היתה דמן האירוסין ייבם ויפרש דעתו או שלא יגמור ביאתו למאי איצטריכו לומר התם גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה אימא גזירה שמא לא יפרש דעתו ויגמור ביאתו שהיא חששא יותר קרובה. אלא ודאי דמביאה ראשונה ליכא איסורא כלל אפי' שיגמור ביאתו משום דמתחלת ביאה קנה. וכ\"ת ס\"ס אמאי לא קאמר גזירה תחלת ביאה אטו סוף ביאה. כבר הקשה זה הר\"ן ותירץ דכולה ביאה ראשונה חשיבא ביאה דמצוה יע\"ש. וראיתי להריטב\"א שכתב כדברי הר\"ן והביא ההכרח עצמו דיבמה מן האירוסין וכתב ודוחק הוא לומר דכי אמרינן דליכא אלא לא תעשה מיירי כשפירש או שגילה דעתו לקנות בתחילת ביאה דא\"כ לא היה לו למקשה לסתום דבריו כ\"כ והיה לו לפרש דהא סתמא ביאה גמורה משמע ע\"כ. ולדידי אין הכרח לזה דע\"כ המקשה היה סובר דכולה ביאה שריא מן האירוסין וכמ\"ש: עוד כתבו התוס' בשם ר\"ת דאחרי שנתרבתה העראה כגמר ביאה א\"כ כל מקום שמזכיר ביאה בהעראה קאמר וה\"ק תחילת העראה קונה או בסוף העראה קונה ולמ\"ד העראה זו הכנסת עטרה דשייך בה תחילה וסוף ע\"כ. ולא ידעתי לאיזה דבר קרי תחילת העראה אם הוא לנשיקה הוא דבר תימה שתקרא בעולה ותיאסר לכ\"ג בשביל נשיקה. וסבור הייתי לומר דכוונתו היא שראיתי להחכם בעל ט\"ז אה\"ע סי' כ' שכתב דלא בעינן הכנסת כל העטרה אלא כיון שהכניס מעט מהעטרה חשיב העראה. והביא ראיה לזה דהחולק ואומר דלא בעינן הכנסת עטרה אמר דבנשיקה סגי אבל אם מכניס מיד חשיב הכנסת עטרה אע\"פ שלא הכניס כל העטרה. אך חכמי אשכנז חלקו עליו ואמרו דבעינן הכנסת כל העטרה. ולפי זה אפשר דלר\"ת הבעיין נסתפק בזה אם תחלת הכנסת העטרה קונה או בעינן הכנסת כל העטרה. אך ראיתי להריטב\"א שכתב וז\"ל ואין לומר כדפירש ר\"ת דתחילת ביאה האמור כאן היינו נשיקת אבר וסוף ביאה הכנסת עטרה דהיינו העראה דהא לא מסתבר כלל דקרי להעראה סוף ביאה וגמר ביאה ולומר שכל הבועל דעתו על הכנסת העטרה ותו היכי קרי לה בעולה לכ\"ג לאוסרה עליו משום נשיקת אבר ע\"כ. וכ\"כ הרמב\"ן בחידושיו דלר\"ת קרי תחלת ביאה נשיקת אבר וסוף ביאה הכנסת עטרה. ולדידי דברי התוס' שכתבנו ולמ\"ד דהעראה זו הכנסת עטרה דשייך בה תחילה וסוף דייקי כפי מה שפירשתי. ומ\"מ לא ידעתי כוונת ר\"ת בזה דהא ודאי איהו לתרוצי לקושיין דהבא על יבמתו קא אתי והשתא תיקשי מה היה סובר הבעיין בכל העראה הנאמרה בתורה לחייבי לאוין וחייבי כריתות אי ס\"ל דהוא סוף ביאה ובפרט לדעת הרמב\"ן והריטב\"א ז\"ל דתחילת ביאה הוי נשיקה א\"כ פשיטא דהיה יודע דבכל התורה כולה העראה זו הכנסת עטרה דהכי קי\"ל הלכתא. וא\"כ למה נסתפק בקידושי ביאה כיון דלא גמרינן להו אלא מג\"ש דקיחה קיחה למה ביאה זו משונה. ואי אמרת דבכל מקום שנזכר העראה נסתפק מהו. לא ידעתי מאי קאמר למאי נ\"מ הא נפקא טובא לידע על אי זה דבר נחייב אותו מיתה או מלקות או קרבן ואלו הם דברים שרוב גופי תורה תלוים בהם: עוד כתב הרמב\"ן בשם ר\"ת שאם פירש ולא גמר ביאתו לא קנה לדברי הכל אבל כשגמר בעיין מאיזו שעה קנה אי בתחלת ביאה או בסופה ע\"כ וכתב עליו הרמב\"ן ואינו מחוור ע\"כ ועיין בחידושי מהרימ\"ט שהאריך בזה וע\"ש דס\"ל דהרשב\"א וריב\"ם פליגי לענין דינא יע\"ש ומדברי הריטב\"א נ\"ל דס\"ל דמר אמר חדא ומא\"ח ולא פליגי יע\"ש:
העולה ממ\"ש הוא דלכ\"ע איכא איסורא לכ\"ג לקדש בביאה אם לא שיפרש שדעתו לקנות בתחלת ביאה או שלא יגמור ביאתו ולהרי\"ף הוא נמי אסור. וממ\"ש לעיל * (א\"ה יתבאר לקמן בפירקין דין י\"ז יע\"ש) נתבאר דבכל גוונא אסור לקדש בביאה דע\"כ לא אמרו בגמרא דאי תחלת ביאה קונה דמותר לכ\"ג לקדש בביאה אלא את\"ל דביאה נישואין עושה אבל לדידן דקי\"ל דאירוסין עושה אף אם תחלת ביאה קונה אסור לכנוס משום דבתר נישואין אזלינן והו\"ל כונס בעולת עצמו וכבר כתבנו דהכי אית להו להרמב\"ן והתוס' וכבר יחסנו סברא זו לרבינו ג\"כ ולא ראיתי מי שיחלוק בזה זולתי הריטב\"א וכמש\"ל. ולפ\"ז אם קידש בביאה יוציא בגט שהרי כבר כתבנו דרוב הפוסקים ס\"ל דאף בבעולת עצמו יוציא בגט ומה גם לדעת רבינו דחלל נמי איכא ולפ\"ז אני תמיה איך לא גילה רבינו דין זה וצ\"ע: " + ], + [], + [ + "אירס את הקטנה וכו'. דין זה הוא בעיא בגמרא בפרק הבא על יבמתו (דף נ\"ח) כ\"ג שקידש את הקטנה ובגרה תחתיו מהו כו'. ואמרו דלא דמי לכ\"ה שאירס את האלמנה ונתמנה להיות כ\"ג דיכנוס דהא אישתני גופה והא לא אישתני גופה ע\"כ. ופשטן של דברים נראה דאין הכוונה דבאלמנה ליכא שינוי בגופה בסיבת אלמנותה אבל הבוגרת איכא שינוי אלא עיקר החילוק הוא דהתם בשעה שקידש כדין קידש את האלמנה שהרי כהן הדיוט היה וכשנעשה כ\"ג ונאסרה עליו לא נשתנה גופה משעת הקידושין לשעת הכניסה אלא האיסור בא מחמת שנשתנה גופו אבל הכא דקידש את הנערה ובגרה תחתיו האיסור בא מחמת שנשתנה גופה. ולפי זה אם קידש את הבוגרת ואחר כך נתמנה להיות כ\"ג פשיטא שיכנוס דהא משעה שנתמנה להיות כ\"ג שנאסר עליו הבוגרת לא נשתנה גופה שהרי בוגרת היתה קודם לכן וכ\"כ התוס' בפירוש. וראיתי שכתבו וז\"ל וצ\"ע אם אחר שנתמנה נעשית מוכת עץ או בעולה אי הוי נשתנה הגוף ולא יכנוס ע\"כ. ולא ידעתי מה יתן ומה יוסיף אם הבעולה חשיב שינוי הגוף או לא דהכא עיקר החילוק אינו אלא אם בשעה שהיה כ\"ג היתה זו מותרת לכ\"ג ואח\"כ נתחדש דבר בגופה דאסירא לכ\"ג כגון שבגרה או נעשית מוכת עץ או בעולה אסור לכונסה אבל אם בשעה שנתמנה להיות כ\"ג כבר זו היתה אסורה לכ\"ג נמצא שלא נשתנה גופה אחר שנתקדשה לכהן זו מותרת לו שהרי כשקידש כדין קידש ולאחר שנעשה כ\"ג לא נתחדש דבר בגופה ומש\"ה יכנוס. ולפיכך יראה לי דכהן הדיוט שקידש את האלמנה והיתה קטנה ואח\"כ נתמנה לכ\"ג ובגרה תחתיו דלא יכנוס. דאע\"ג דמשום איסור דאלמנה ליכא משום בגרות אסירא ליה שהרי נתחדש דבר בגופה האוסרה לכ\"ג אחר שנתמנה לכ\"ג. וכתבו דמסוגיא דפ\"ק דקידושין מוכח דלא חשיבא בעולה אשתני גופה דאמרינן דאי תחלת ביאה קונה יכול כ\"ג לקדש בביאה ואי חשיב דאשתני גופה היאך יכנוס והלא בעולה היא בשעת נישואין אם תאמר דביאה אירוסין עושה. ואח\"כ כתבו דבפרק אלו נערות חשיב בעולה שינוי הגוף ע\"כ. והנה כפי זה לא יישבו ההיא דפ\"ק דקידושין דאף את\"ל דתחלת ביאה קונה איך כונס את הבעולה. וראיתי להרמב\"ן ז\"ל בחידושיו עלה דההיא שהביאו התוס' א\"נ לכ\"ג דקא קני בתולה בביאה שכתב וז\"ל איכא למידק מהא דגרסינן בפרק הבע\"י כ\"ג שקידש את הקטנה ובגרה תחתיו מהו בתר נישואין אזלינן או בתר אירוסין אזלינן ובתר דבעייה הדר פשטה דבתר נישואין אזלינן ואסורה איכא למימר קס\"ד נישואין עושה א\"נ איכא למימר דכי איבעיא ליה בשכנסה לחופה בלא קידושין ומקדש לה התם בביאה שמשעה ראשונה שקנאה בביאה נעשית כאשתו נשואה לכל דבר ע\"כ:
והנראה דהתוס' ס\"ל תירוצא קמא דהרמב\"ן וזהו שכתבו אם תאמר דביאה אירוסין עושה. והרואה סוגיית הגמרא שם בקידושין יראה בעיניו איך בתר הך בעיא איבעיא לן אי ביאה אירוסין עושה או נישואין. ולפי זה אין זה מהדוחק אם נאמר דהבעיא הראשונה דכ\"ה היא את\"ל דביאה נישואין עושה. ומשטחיות דברי הרמב\"ן נראה דלא איכפת ליה אם הבעולה חשיב שינוי הגוף או לא אלא עיקר טעמא הוא דבהיותו כ\"ג אם נתחדש בה דבר האוסרה לא יכנוס וכדכתיבנא:
וראיתי להריטב\"א ז\"ל בחידושיו שכתב וז\"ל וקשיא להו לרבנן ואפילו תימא תחלת ביאה קונה היכי שריא דהא אפילו תימא דביאה נישואין עושה היינו ביאה גמורה אבל תחלת ביאה אינה עושה אלא אירוסין וכיון דכן בתחלת ביאה הויא כארוסה וכי הוי סוף ביאה דהוו נישואין הויה לה בעולה וכ\"ש אי כולה ביאה אירוסין עושה דכי הויא נשואה בכניסה לחופה הויא לה בעולה וכדקי\"ל בפרק הבע\"י כו' ע\"כ. ולא ידעתי זו מנין לו להרב ז\"ל דאת\"ל דביאה נישואין עושה דניבעי גמר ביאה. ואח\"כ כתב תירוץ שני של הרמב\"ן ועוד כתב וז\"ל א\"נ דכי אמרינן דאזלינן בתר נישואין ה\"מ התם דאשתני גופה ע\"י בגרות בין אירוסין לנישואין ואסיקנא דבתר נישואין אזלינן אבל הכא דלא אשתני גופה כדקיימא קיימא ובתר אירוסין דקניה אזלינן דהו\"ל ככהן הדיוט שקידש את האלמנה ונתמנה כ\"ג דשריא ליה ע\"כ. וכבר כתבנו למעלה מה שיש מהדוחק בזה. ותו קשה מה יענה הרב ז\"ל לההיא דפרק אלו נערות (דף ל\"ז) שהביאו התוס' דמוכח התם דבעולה חשיב אשתני גופה:
ולענין הלכה כבר כתבנו דלהרמב\"ן ז\"ל השתא דקי\"ל דביאה אירוסין עושה אסור לכ\"ג לקדש בביאה. ומדברי התוס' נראה דלקושטא דמלתא הכי ס\"ל. גם מדברי רבינו נראה דיש להוכיח כן שכתב הכא בפירקין אירס את הבעולה ונתמנה להיות כ\"ג ה\"ז יכנוס אחר שנתמנה. משמע דוקא לפי שהיתה בעולה קודם שנתמנה להיות כ\"ג אבל אם נעשית בעולה אחר שנתמנה לא יכנוס. ונראה דאם כנס מוציא כדין בעולת עצמו דקי\"ל דאם כנס יוציא * (א\"ה כמו שנתבאר לעיל דין ט\"ו יע\"ש). אך קשה לי לסברת הרמב\"ן הלזו דס\"ל דכהן דקידש בביאה אסור לבא עליה עוד משום בעולת עצמו מהא דאמרינן בפרק הבא על יבמתו (דף נ\"ט) אמר רב נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה ואוקימנא רב דאמר כר\"א. ואותיבנא אי כר\"א תיפוק לי דהויא זונה ומוקי לה בממאנת כמו שיע\"ש. ומאי דוחקיה אימא דרב ה\"ק דכ\"ג שקידש אשה בביאה שלא כדרכה דפשיטא דהויא מקודשת כמ\"ש הטור סי' ל\"ב דאם חזר ובא עליה עובר על עשה דבעולה דלית כאן משום זונה וכמבואר וצ\"ע: ודע דאף שרבינו פסק * (א\"ה לעיל בפירקין דין י\"ג) אשה ולא קטנה לא נמנע מלכתוב כאן אירס את הקטנה משום דמילתא דפשיטא היא דאיסור דקטנה ובוגרת אינו אלא על הביאה אבל קידושין פשיטא דליכא איסורא דלא מצינו איסור בקידושין כי אם באלמנה לכ\"ג ואפילו אם בא שלא לשם אישותנראה דליכא איסורא משום קטנה דומיא דבעולה וכמ\"ש רבינו לקמן בפי\"ט מה' אלו דין ד'. ואף אם נאמר דאיכא איסור לקדש את הקטנה לגבי דין זה דהיינו שבגרה תחתיו אינו מעלה ומוריד כלל אם אירסה כשהיא קטנה או נערה שהרי כשנעשית נערה הותרה לו ואח\"כ כשבגרה הרי נתחדש בה דבר בגופה האוסרה. והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי להרב המגיד על מ\"ש רבינו * (א\"ה לעיל בפירקין דין י\"ג) ואינו נושא שתי נשים לעולם שכתב בתוך דבריו דהא השתא לא הוה סבר למידק אשה ולא קטנה דהא כ\"ג שקידש את הקטנה קאמר כו' ותמהני דהא רבינו אף דפסק אשה ולא קטנה כתב כאן אירס את הקטנה אלא ודאי אין זה תלוי בזה וכדכתיבנא:
ומה שסיים רבינו בדין זה ואם כנס לא יוציא. לא ידעתי לאיזה תכלית כתב זה שהרי אפי' היכא דמתחלה אירס בוגרת אם נשא לא יוציא. ואין דרכו של רבינו לכתוב דברים מיותרים. ולומר דאיצטריך משום דמיירי באירס את הקטנה גם בזה לא נתיישבה דעתי. ודע שכעת לא נתבאר אצלי אם נשא קטנה מה דינו אם נאמר מפרישין אותו עד שתעשה נערה או אם מוציא בגט או אם גם בזה יקיים אע\"ג דלא שייך הטעם שאמרו בבוגרת ומוכת עץ דיקיים משום דסופה להיות בוגרת ומוכת עץ תחתיו והכא גבי קטנה לא שייך וצריך אני למודעי בדין זה. ודע דאיילונית נראה דאסורה לכ\"ג משום דמקטנותה יצאה לבגרות דהא בפרק אלו נערות (דף ל\"ו) אמרינן דלמ\"ד קטנה אין לה קנס איילונית אין לה קנס משום דמקטנותה יצתה לבגר וה\"נ דכוותה: " + ], + [], + [], + [ + "אבל אם יצא עליה קול שהיא חלוצה אין חוששין לה. * (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ט מהלכות אישות דין כ\"ב): " + ] + ], + [ + [ + "מפי השמועה למדנו וכו'. הראב\"ד ז\"ל כתב בהשגותיו וז\"ל ליתנהו להני כללי וכו'. וה\"ה אחר שהביא הברייתא לסיוע דברי רבינו כתב אבל הר\"א ז\"ל כתב בהשגות שהחלל פוסל אותה לתרומה משום דכתיב ולא יחלל זרעו מקיש זרעו לו וכו' וכמדומה לי שהוא ז\"ל נסמך על מ\"ש בפרק אלמנה בסוף הסוגיא כו'. והקשה אדם קשה כברזל ומנו החכם השלם עמית בתורה כמוהר\"ר אהרן ששון ז\"ל בקונטרס הן ישלח (דף נ\"א) וז\"ל ויש לי לדקדק על שיטה זו דהראב\"ד כפי מ\"ש ה\"ה דהחלל פוסל לתרומה ולא לכהונה מן הסוגיא שבפרק האומר בקידושין שאמרו שם קדשתי את בתי וגירשתיה כשהיא קטנה והרי היא קטנה נאמן נשבית ופדיתיה בין כשהיא קטנה בין כשהיא גדולה אינו נאמן וגרסינן עלה בגמרא מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא רישא דידיה וסיפא לאו דידיה פירוש מ\"ש רישא דנאמן ובסיפא לא מהימן רישא בידו בעודנה קטנה בידו לקדשה לאחר ולחזור ולקבל ממנו גט הלכך נאמן דמה לו לשקר אי בעי פסיל לה סיפא לאו בידו לקדשה משגדלה ולא למוסרה ביד עכו\"ם לא קטנה ולא גדולה ומקשה תלמודא והרי בידו להשיאה לחלל דקא פסלה לכהונה הא לא קשיא כר' דוסתאי דאמר בנות ישראל מקוה טהרה לחללים. ופירש\"י ז\"ל והרי בידו כשהיא קטנה להשיאה לחלל לנולד מאלמנה לכ\"ג דאמר לקמן בפרק בתרא כותי נתין חלל וכו' שבאו על כהנת לויה וישראלית פסלוה ע\"כ. הרי לך מפורש דלת\"ק דהלכתא כוותיה פריך תלמודא והרי בידו להשיאה לחלל שפוסלה מן הכהונה ולא כמ\"ש הראב\"ד דדוקא בתרומה הוא דפסלה אבל לכהונה כשרה דהא קאמר בהדיא דקא פסלה מכהונה ואפילו תרצה לומר דיש לדחות דמכהונה דקאמר לא קאמר מלהשיאה לכהן אלא מדין כהונה דהיינו אכילת תרומה עם שהוא דוחק. הנה מלבד זה אי אפשר לומר כן דע\"כ אי ס\"ל לתלמודא שאינו פוסלה מלינשא לכהונה לא הוה מקשה מידי דמש\"ה לא מהימן לומר נשבית משום דבשבויה פוסלה מן התרומה ומן הכהונה ואם היה משיאה לחלל לא היה פוסלה אלא מן התרומה וא\"כ אין בידו דאין סברא לומר דהתלמוד מקשה דליהוי נאמן מיהא לפוסלה מן התרומה באומר נשבית דנפלוג לדבורי' משום דיש בידו מיהא לפוסלה מן התרומה ואילו מתני' סתמא קתני נשבית אינו נאמן דמשמע אינו נאמן לשום ענין דע\"כ התלמוד היה יודע תירוץ זה דהיכא דהוי לחצאין אינו נאמן שהרי לא הקשה הש\"ס על זה והרי בידו לקדשה אחר קידושיה וכמ\"ש רש\"י ז\"ל שם וא\"ת והרי בידו לפוסלה בקידושין וגירושין התם מכהונה פסיל לה מתרומה לא פסיל לה אם היא בת כהן אבל אם נשבית היא פסולה אף מן התרומה ע\"כ. אלמא דלא ק\"ל לתלמודא מבידו לקדשה ולגרשה משום דפוסלה מן הכהונה ולא מן התרומה. וכבר פירש הר\"ן בהלכות כפי המסקנא דלא מהימן במגו אפילו בבת ישראל דכיון דבשבויה פוגמה טפי שכן בבת כהן פוסלה מן התרומה טפי א\"כ מש\"ה לא מהימן משום דאיהו בעי לפוגמה טפי וכו' אף כאן לגבי חלל אם איתא דאינו פוסלה אלא מן התרומה ולא מן הכהונה נימא דמש\"ה לא מיקרי בידו כו' לפי שהוא רוצה לפוסלה אף מן הכהונה באומרו שבויה היא באופן דלכאורה קשיא הא כפי דברי הראב\"ד וכן מן הלשון דקאמר לפוסלה מן הכהונה. ונ\"ל דהנך תרתי קושיי חדא מתרצא חבירתה דהש\"ס כבר אמר דטעמא דמהימן למימר גירשתיה הוא משום דיש בידו א\"כ השתא כיון דהוה ידע התלמוד לפום מאי דס\"ד דגירושין יש בידו וא\"כ יש בידו לפוסלה מכהונה א\"כ מאי דלא מהימן בנשבית הוא משום דאיכא תרתי ובגירושין ליכא אלא לכהונה ועלה קאמר והרי בידו להשיאה לחלל. וכ\"ת סוף סוף במשיאה לחלל אין בידו אלא לפוסלה מן התרומה אבל לא לכהונה. לזה קאמר דקא פסלה מכהונה כלומר הא פשיטא לך שיכול לפוסלה מכהונה שהיינו שאתה אומר שיש בידו לגרשה ולפוסלה לכהונה א\"כ מאי דפש גבן דהיינו לתרומה ישנו בידו בהשיאה לחלל א\"כ נשלמו השני דברים שהרי יש בידו לגרשה ולהשיאה לחלל דקאמר להשיאה ולגרשה וכולהו לחלל. והשתא האי דקא פסלה לכהונה דקאמר לאו אלהשיאה לחלל קאי אלא דיכול לפוסלה לכהונה בעלמא אבל לעולם שהדבר ברור כדעתו של הראב\"ד דאינו נפסל אלא לתרומה והיא גופה קאמר תלמודא. זה אפשר לי ליישב בדעתו של הראב\"ד אבל מה שיש לי לדקדק עוד בסוגיא הוא לדעתו של הרמב\"ם שהוא סובר שאיסור השבויה לכהן מד\"ס הוא לפי שמכח הספק נאסרו ומן התורה אין חוששין לספיקא אלא מד\"ס וכ\"כ מפורש בפי\"ח מהל' איסורי ביאה השבויה שנפדית והיא בת ג' שנים ויום אחד אסורה לכהן מפני שהיא ספק זונה שמא נבעלה לכותי ואם יש לה עד ה\"ז כשרה לכהונה ואפילו עבד או שפחה כו' הואיל ואיסור כל הספיקות כולם מד\"ס ולפיכך הקלו בשבויה ע\"כ. וזה הולך לשיטתו שכל הספיקות אינן אלא מד\"ס ומדין תורה הם מותרים אלא שרבנן גזרו בהם והשתא מאי פריך תלמודא התם בסוגיא בתר הכי והרי בידו להשיאה לממזר ומשני כר\"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ופי' רש\"י והרי בידו להשיאה לממזר דקי\"ל קדושין תופסין בחייבי לאוין וביד האב להשיאה לו בעבירה ותפסול מן התרומה כו'. והשתא לא ימנע מן החלוקה למאן פריך אי פריך שבידו להשיאה לממזר דאורייתא שפוסלה מן התרומה בביאתו מאי קא פריך ליהמניה בנשבית במגו דבידו להשיאה לממזר הא לאו מגו הוא שאינו רוצה לפוסלה אלא מדרבנן מן התרומה ושאם תאכל לא תלקה שאין כוונתו לפוסלה אלא שלא תאכל אבל אם משיאה לממזר נפסלה מן התורה ולוקה אם אכלה והא ודאי כל כה\"ג אינו רוצה לפוסלה. ואי פריך תלמודא שבידו להשיאה לממזר דרבנן והויא פסולה כמו בשבויה דהוי מדרבנן אי אפשר דא\"כ לא משני מידי דהא ודאי ר\"ע לא אמר אלא בחייבי לאוין דאורייתא אבל ממזר דרבנן פשיטא שלא הפקיעו חכמים קידושיו משום ממזרות דרבנן דקא שרו אשת איש לעלמא. אלא פשיטא דממזר דאורייתא פריך דאין סברא דפריך ממזר ספק דהוי כמו שבויה דס\"ס לא משני מידי כר\"ע כו'. דהא בספק ממזר קידושין תופסין ודאי דאורייתא דהא אמר רבא ספק ממזר דבר תורה מותר דממזר ודאי אמר קרא ולא ספק ממזר וכבר האריך בזה הר\"ן בפ\"ק דקידושין בשם הרמב\"ן והרב הגדול מהרימ\"ט ז\"ל כתב בזה כל הצורך בתשובה חלק י\"ד סי' א' יע\"ש. ולכל הפירושים יקשה זה קצת לכאורה. והנראה דאין מי שיכחיש דשבויה מיתסרא בדרבנן בלחוד ואע\"פ שיאמרו שבכל הספיקות ספיקייהו לחומרא מ\"מ הכא שאני שלא נכנס בכלל ספק דמסתמא אין מזלזלין בהם כ\"כ וכדסבר ר' דוסא לפום קושטא דמה עשה לה ערבי זה מפני שמיעך לה בין שדיה. אלא דמדרבנן אסרוה משום ספיקא שאמרו שיש בה ספק וצ\"ע בההיא דנחיל של דבורים בפרק הגוזל ומאכיל ובדברי התוס' בפרק אלו נערות גבי השבויה אין לה קנס יע\"ש. ונראה לי שאפילו לדעת האומרים דספיקא דאורייתא לחומרא מד\"ס יש להחמיר בה משאר איסורי דרבנן ויש בה חומרא יותר כיון דמחמת ספק איסור דאורייתא אתיא לה. וזו היתה ספק המקשה בההיא דנחיל של דבורים יע\"ש. ורש\"י שם נראה שהולך לשיטתו דסבר דספיקא דאורייתא לחומרא הוי דבר תורה אלא דמ\"מ יש כח ביד חכמים לתקן כן ולהקל כיון שבא מכח הספק ואין כאן מקום לדברים אלו ומ\"מ למדנו לומר שהרב המגיד היה מבין בדברי הראב\"ד דחלל לא פסלה לישראל אלא לתרומה אבל לא לכהונה וכבר יישבנו שיטת הגמרא לדעתו ז\"ל וצ\"ע ליישב גם השיטה כפי התוספות לדבריו ז\"ל: ומ\"מ נפלאתי הפלא ופלא על ה\"ה ז\"ל מאין הרגלים לסבור כן בדעת הראב\"ד שזה החלל לא פסל מן הכהונה ולא לומר שפסל מן הכהונה ומן התרומה אבל לא מטעם זונה וכדכתב הרב בסוף. אי משום דהוה קשיא ליה למימר דמשום הך מילתא כיון דליכא נפקותא לענין דינא בינייהו דסוף סוף לוקה על הכהונה ועל התרומה מאי איכפת להו דליהוי משום הך או משום הך אע\"ג דנ\"מ להתרו בו משום שם אחר מ\"מ השתא מיהא לא נפקא לן מידי וא\"כ לא היה לו להראב\"ד ז\"ל להשיגו על כך. הא ודאי ליתא דמלבד שהענין בעצמו אין לו שחר דכיון דנפקא מינה מיהא לענין דינא מידי יפה היה לו להשיגו. מ\"מ מוכרח הוא מצד אחר שהרי הראב\"ד כתב מיהו כל הפסולים לבא בקהל אם באו עליה פסלוה מן הכהונה ומן התרומה ואפילו חלל משום דכתיב ולא יחלל מה הוא מחלל כו' והשתא אפילו יבין ה\"ה דמ\"ש הראב\"ד ואפילו חלל אינו לומר דקאי אמן התרומה והכהונה דלעיל אלא הוא נמשך עם מה שכתב משום דכתיב ור\"ל אפילו חלל משום דכתיב ולא יחלל מה הוא מחלל כו' יש לומר דכשם שהוא מחלל כך זרעו יש בו קצת פיסול שכן מוכרח שסובר עכשיו הראב\"ד ז\"ל כפי דעת ה\"ה ז\"ל אכתי תיקשי טובא דבשאר חייבי לאוין מוכרח לומר כדעת הראב\"ד שבא לחלק בזה בדעת רבינו מאיזה פסוק לוקה שהרי כתב מפורש מיהו כל הפסולים לבא בקהל אם באו עליה פסלה מן הכהונה ומן התרומה הרי דבשאר חייבי לאוין מוכרח לומר כדעת הראב\"ד דמודה הוא דפוסל גם מן הכהונה ומן התרומה וכדיניה דרבינו ואפ\"ה חלק עליו במ\"ש שהיא זונה ואמר ליתנהו להני כללי שאין זונה אלא מחייבי כריתות וכו'. והא ודאי דוחק לומר דמפני שהיה דעתו לומר שיש חילוק לענין הדין בחלל מיהא קאמר לה להא שאין ספק דע\"כ שבא לחלוק ולומר שאינו משום זונה אבל בדין שוין הם וא\"כ אתיא מקרא אחרינא וא\"כ נימא הכי בחלל וכמ\"ש ומעיקרא מאי סבר להקשות כן:
והנראה אצלי בזה הוא שה\"ה דקדק מעיקרא בדברי הראב\"ד במ\"ש אבל ללקות עליה משום זונה לא ואם היתה כל כוונתו של הראב\"ד לומר שאינה נאסרת משום זונה ואם התרו בו משום זונה שאינו לוקה שלא מן השם הוא היה לו לומר סתם אבל ללקות משום זונה לא ומאי עליה ולכן דקדק ה\"ה ז\"ל דה\"ק נהי שחיללה לענין לפוסלה לכהונה ור\"ל שילקה משום תרומה ומטעם זונה נמי או מטעם חללה אבל ללקות עליה כלומר שילקה הבא עליה כלומר הכהן ומשום פסול זונה שכן הוא הדין לא דלענין פיסולי ביאה אינו לוקה כלל דחללה לא הויא וזונה נמי לא הויא זה היה הקס\"ד של ה\"ה ז\"ל ומ\"מ כבר העלה ה\"ה דלדעתו של הראב\"ד הנבעלת לחלל פסולה לתרומה ולכהונה אלא שהיא מוצאת מכלל חללה ולא משום זונה. וכן לגבי שאר חייבי לאוין חולק ג\"כ הראב\"ד בדרך זה וסובר שלא נאסרו משום זונה שאין זונה אלא שאין קידושין תופסין בה אלא דחייבי לאוין נפקא לן מוכי תהיה לאיש זר דהוא קרא אחרינא דכיון שנבעלה לזר לה פסלה. וכן ראיתי להרב תי\"ט בפרק הבע\"י שכתב כן ומתאמרת משום הרמב\"ן והסמ\"ג ועיין בהרא\"ם פרשת אמור: " + ], + [ + "וכן הבא על הפנויה וכו'. בפרק הבע\"י (דף ס\"א) אמרינן דלית הלכתא כר\"א דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה. ונסתפקתי אי לגמרי משום ר\"א ביאה זו דפנוי לביאות אסורות וכי היכי דבביאות אסורות קי\"ל דאפילו שנבעלו באונס נפסלו לכהונה וכמ\"ש רבינו לקמן בפירקין דין ו' וה\"נ גבי פנוי הבא על הפנויה או דילמא דשאני הך. וכן נמי היכא דנבעלה שלא כדרכה אי עשאה זונה. וראיתי לרש\"י בר\"פ אלו נערות (דף ל') עלה דההיא דאמרינן איכא בינייהו בעולה לכ\"ג שפירש שאין זה לאו דאלמנות וגירושין אלא עשה דבתולה יקח ולא בעולה וא\"ת יש כאן לאו דזונה לא אשכחן תנא דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה אלא ר\"א ולית הלכתא כוותיה ואין זונה אלא הנבעלת לפסול לה ובבעולה שלא כדרכה אמרינן דאי כדרכה תו ליכא קנס. ויש לדקדק אי מה שהוקשה לרש\"י דהרי יש כאן לאו דזונה משום ביאה דכ\"ג הוא דקשיא ליה. או מביאה שלא כדרכה הקודמת הוא דקשיא ליה. והנראה דרש\"י לא הוקשה לו אלא מהביאה הראשונה בשלא כדרכה אבל מביאת כ\"ג ליכא קושיא משום דע\"כ לא ממעטינן מקרא דולו תהיה לאשה שיש בה הויה אלא דקודם ביאה זו צריך שתהיה בה הויה ולפיכך מי שאנס אחת מחייבי לאוין או חייבי עשה פטור מהקנס משום דקודם ביאה זו לא היה לו בה הויה. אבל אם בשעת ביאה היה לו בה הויה אלא דמחמת ביאת זו אין לו בה הויה לא ממעטינן לה מקרא דולו תהיה לאשה. דאלת\"ה תיקשי אליבא דרש\"י דהא בעולה זו שאנסה כ\"ג הרי נתחללה שהרי נבעלה לפסולי כהונה וא\"כ הרי יש כאן לאו דחללה ולר\"ע אין לו בה הויה והיכי אמרינן איכא בינייהו בעולה לכ\"ג. אלא ודאי דכיון דקודם ביאה היה לו בה הויה לא ממעטינן לה מקרא דולו תהיה לאשה: שוב ראיתי הדבר מפורש בליקוטי מהר\"ר בצלאל ז\"ל עלה דהך דבעולה לכ\"ג שכתב בשם שיטה ישנה וז\"ל ואי קשיא לפירש\"י דבעולה כבר הרי זו בביאה זו שבא עליה כ\"ג נעשית חללה ותו אין לו בה הויה י\"ל כיון דבשעה שבא עליה היה לו בה הויה אע\"ג דלאחר גמר ביאה אין לו בה הויה חייב בקנס ע\"כ. הרי לך הדבר מבואר כמו שכתבנו. וא\"כ ע\"כ לומר דמה שהוקשה לרש\"י מלאו דזונה הוא מביאה ראשונה שלא כדרכה וש\"מ דביאה שלא כדרכה עשאה זונה. ולמדנו ג\"כ דאפילו באונס עשאה זונה מדלא מוקי כשהראשון בא עליה שלא כדרכה באונס. הן אמת דהכרח זה שכתבנו דרש\"י לא הוקשה לו אלא מביאה ראשונה דעשאה זונה משום דאי רש\"י בעי דאחר גמר ביאה יהיה לו בה הויה תיקשי ליה דהא אשה זו כבר נתחללה בביאת כ\"ג. נראה שאינו הכרח משום דאפשר דרש\"י אזיל בשיטת רבינו שכתב לקמן בפי\"ט מה' אלו דין ד' דאם כ\"ג בעל בעולה בלא נשואין לא חיללה. ומש\"ה לא קשיא ליה לרש\"י מלאו דחללה שהרי כיון דביאת זנות היא לא חיללה. ולפי זה מה שהוקשה לרש\"י מלאו דזונה הוא ג\"כ מביאת כ\"ג. והנראה דהשיטה ישנה פליג על רבינו ז\"ל וס\"ל דכ\"ג שבא על הבעולה בעילת זנות חיללה. הן אמת שה\"ה לא הביא ראיה ברורה לדברי רבינו * (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פי\"ז מהלכות אלו דין ט\"ו ד\"ה שוב האיר ה' את עיני שהביא ראיה נכונה לדברי הרמב\"ם). ואולי דרבינו מפרש להך דבעולה לכ\"ג כפרש\"י שהיתה בעולה כבר והוקשה לו דתיפוק ליה דאיכא לאו דחללה והרי אין לו בה הויה ומכאן הכריח דכל שלא בא עליה דרך נישואין לא חיללה. ולא ניחא ליה לרבינו בתירוץ השיטה ישנה דכיון דבשעת ביאה היה לו בה הויה חייב בקנס שהרי קרא דולו תהיה אחר הביאה כתיב. ועוד דהחילוק מצד עצמו הוא דחוק מאד דכיון דהשתא אין לו בה הויה אמאי לא ממעטינן לה מקרא. והתוספות ז\"ל כתבו בשם ר\"ח דהכא מיירי בכ\"ג שאנס בתולה גמורה כו'. הרי דאף קודם ביאה היתה ראויה לקיימה מ\"מ כיון דלאחר ביאה אינה ראויה לקיימה ממעטינן לה מקרא. וכן אי לאו דהוה ליה עשה שאינו שוה בכל היינו אומרים שנתמעט זה משום דאין לו בה הויה עכשיו. א\"כ הדבר מבואר דאנן בעינן ולו תהיה לאשה לאחר ביאה זו וא\"ת אף דנימא דרש\"י ס\"ל כסברת רבינו דכ\"ג אינו מוזהר על הבעולה אלא דרך נישואין מ\"מ יש להכריח דס\"ל לרש\"י כסברת השיטה ישנה דיש לחלק בין אם קודם שבא עליה לא היה לו בה הויה להיכא דדוקא אחר שבא עליה אין לו בה הויה דאי לא ס\"ל הכי מי דחקו לרש\"י לומר דמיירי שהיתה בעולה מקודם ולאוקומי שנבעלה שלא כדרכה אימא כפשוטה דהיינו כ\"ג שאנס בתולה גמורה ובשלמא כפי חילוק השיטה ישנה ניחא דס\"ל לרש\"י דלא ממעטינן מקנס אלא אשה שלא היתה ראויה לקיימה קודם ביאה זו ומש\"ה לא אוקמוה בכ\"ג שאנס בתולה משום דזו קודם ביאה היתה ראויה לקיימה וי\"ל דלעולם לדעת רש\"י כל שאינה ראויה לקיימה אחר ביאה ממעטינן לה מקנס ומאי דלא אוקמוה בכ\"ג שאנס בתולה גמורה הוא משום דבפרק הבא על יבמתו (דף נ\"ט) אמרינן אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי וס\"ל לרש\"י דלא ממעטינן מקרא דולו תהיה לאשה אלא אשה שאינה ראויה לקיימה כלל דאפילו אם נשא כופין אותו אבל באשה שאם נשא נשוי לא מיפטר מקנסא. ומה שהביאו לרש\"י לומר זה הוא לישנא דגמרא דקאמר בעולה לכ\"ג דמשמע שהיתה בעולה מקודם. ועוד דהוקשה לו לרש\"י אם איתא דהכא מיירי בכ\"ג שאנס בתולה גמורה מה הקשו בגמרא ומאי שנא האי עשה משאר עשה והוצרכו לתרץ משום דהו\"ל עשה שאינו שוה בכל מה נתחדש לתלמודא כאן להקשות קושיא זו והלא בעלמא איתא לקושיא זו דמאי שנא דעשה דמצרי ואדומי אם נשא כופין אותו לגרש וכ\"ג שנשא אנוסת עצמו אין כופין וע\"כ טעמא דמילתא הוא משום דסופה להיות בעולה תחתיו דומיא דבוגרת ומוכת עץ דאמרי' ביבמות (דף ס') דאם נשא נשוי משום דסופה להיות בוגרת ומוכת עץ תחתיו. וא\"כ נימא דר\"ע נמי ס\"ל לחילוק זה ומש\"ה אית לו בה הויה דכיון דאם נשא נשוי פשיטא דיש לו בה הויה דלא יתכן שלא יהיו קידושין תופסין בה והולד ממזר. ונימא שאם נשא נשוי שהם דברים הפכים שלא יכונו בנושא אחד ולעולם דלר\"ע בעולת חבירו לכ\"ג אין קידושין תופסין בה דהא פשיטא דבבעולת חבירו אם נשא מוציא דומיא דשאר חייבי עשה ומנ\"ל לסתמא דתלמודא דאף בבעולת אחרים לר\"ע יש לו בה הויה משום דהוי עשה שאינו שוה בכל שהוא חידוש גדול דהא גבי חייבי לאוין לא שאני ליה לר\"ע בין לאו השוה בכל ללאו שאינו שוה בכל שהרי אליבא דר' ישבב אפי' מאלמנה לכ\"ג היה אומר ר\"ע שהולד ממזר ובזה הוה ניחא כללא דר' ישבב דאמר בואו ונצווח על עקיבא בן יוסף שהיה אומר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר שהוא כולל לכל חייבי עשה אף בעולה לכ\"ג אלא דשאני בעולת עצמו משום דאפילו אם נשא נשוי דסופה להיות בעולה תחתיו ומש\"ה הוכרח רש\"י לומר דהכא מיירי כשהיתה בעולה מקודם דוקא דאי לא לא ממעטינן לה מקרא כיון דאם עבר ונשאה ראויה לקיימה והשתא אתיא שפיר דהקשו ומ\"ש כיון דמיירי בבעולת אחרים:
וכי תימא אכתי קשה לסברת רש\"י הלזו שכתבנו דאית ליה דלא מימעיט מקנס אלא אשה שאינה ראויה לקיימה כלל אפילו אם עבר ונשא ומש\"ה מוקי לה בבעולת אחרים. מההיא דאמרינן בפרק הבע\"י אמר רב יהודה אמר רב נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה מתיב רבא ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט לאלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט היכי דמי אילימא בכדרכה מאי איריא משום אלמנה תיפוק ליה משום דהויא בעולה הרי דמהך קרא ממעטינן בעולת עצמו. הא לא קשיא כלל מתרי טעמי חדא דהכא לאו לענין קנס קיימינן אלא לענין שאינה ראויה לקיימה לפי שהיא אסורה לו וכמ\"ש התוס' שם בד\"ה הא מני ר\"מ היא וכיון שכן שפיר קא מקשה דאם איתא דאפילו שלא כדרכה חשיבא בעולה מאי איריא דנקט אלמנה אפילו שאינה אלמנה אינו נושאה דהא איכא עשה דוהוא אשה בבתוליה יקח והתם בכתובות לענין קנס הוא דקיימינן ולענין קנס לא ממעטינן אלא אשה שאינה ראויה לקיימה אפי' אם עבר ונשאה ואל תתמה על חילוק זה שהרי גדולה מזו הוא שכתבנו לעיל בשם שיטה ישנה דלא מימעיט מקנס אלא אשה שקודם ביאה לא היה לו בה הויה אבל אם לאחר ביאה דוקא אין לה הויה וקודם ביאה היה לו בה הויה חייב בקנס אף דפשיטא שאינו מקיימה וא\"כ לדידן נמי אף דלכתחילה פשיטא דאסירא ליה בעולה עצמו ואם אנס בתולה אינו נושאה מ\"מ חייב בקנס. ועוד דהתם רב הונא דאמר דנבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה ורב אית ליה דאם נשא אנוסת עצמו ומפותת עצמו דמוציא בגט וכדאיתא התם דס\"ל דמאי דתני בברייתא ואם נשא נשוי הוא לומר שאינו משלם קנס במפותה וא\"כ שפיר קא פריך מברייתא דהא אליבא דרב אין חילוק בין בעולת עצמו לבעולת אחרים:
וראיתי לרבותינו בעלי התוס' שם ביבמות ד\"ה אילימא שכתבו וז\"ל משמע דאסירא ליה אע\"פ שהוא בעולה מעצמו וכן בכתובות בד\"ה איכא בינייהו בעולה בסוף דבריהם דהביאו הך דיבמות וכתבו משמע דבעולת עצמו אסורה לו מן התורה. והנראה מתוך דבריהם הוא דס\"ל דטעמיה דרש\"י דלא אוקמוה לההיא דאיכא בינייהו בעולה לכ\"ג בכ\"ג שאנס בתולה הוא משום דס\"ל דבעולת עצמו אין איסורה מן התורה ומש\"ה אוקמוה בבעולת אחרים ואני תמיה ע\"ז דאף שנאמר שיש ליישב הסוגיא דיבמות דאין להכריח ממנה דבעולת עצמו איסורה מדין תורה וכסברת ר\"ת ז\"ל שכתבו התוספות בכתובות בסוף הדיבור ור\"ת לא פירש כן והנראה דאדסמיך ליה קאי דהיינו למה שכתבו משמע דבעולת עצמו אסורה מן התורה ולא מצאתי מקום ליישב סוגיא זו דיבמות אם לא שנאמר דקושיית התלמוד היא דכיון דנבעלה שלא כדרכה אסורה מן התורה א\"כ פשיטא דבבעולת עצמו ג\"כ שלא כדרכה אסירא מדרבנן וא\"כ אמאי נקט בברייתא אלמנה לכ\"ג תיפוק ליה דהויא בעולת עצמו ושפיר מימעיט מקרא דולו תהיה לאשה אף שאין איסורה כי אם מדרבנן דומיא דחלוצה דנקט בברייתא אבל אי אמרינן דבשלא כדרכה אפילו נבעלה מאחרים אין בה איסור תורה ניחא דפשיטא דלא אסרו חכמים בבעולת עצמו שלא כדרכה מ\"מ דעת שפתיו דרש\"י ברור מללו דס\"ל דבעולת עצמו אסורה דבר תורה שכ\"כ ביבמות עלה דההיא דאנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא פי' לא ישא כ\"ג דכתיב בתורה בתולה יקח בשעת ליקוחין תהיה בתולה הרי זה מפורש דס\"ל לרש\"י דאיסורו הוא דבר תורה וכבר כתבנו מה שהכריחו לרש\"י לומר דמיירי שהיתה בעולה כבר מאחרים ולפי דעתי הם דברים נכונים:
ודע שראיתי להתוס' שם ביבמות (דף ס') ד\"ה שאינו שכתבו וז\"ל ועוד נראה דהא דאמר רב מוציא בגט היינו מדרבנן ולהכי נקט פלוגתא דראב\"י באנוסת חבירו דבאנוסת עצמו מודה דלא הוי חלל כו'. והנה כבר כתבתי * (א\"ה נתבאר לעיל פ\"א מהלכות נערה בתולה דין ג' יע\"ש) דכוונתם בדבור זה הוא דכיון דאינו מוציא כי אם מדרבנן אין לה כתובה דומיא דשניות. אך לא ידעתי אם כוונתם היא דלעולם אסורה דבר תורה אלא דאפ\"ה אם נשא נשוי ולא בעיא גט כי אם מדרבנן ומ\"ש ולהכי נקט פלוגתייהו דראב\"י כו' אין כוונתם לומר דלראב\"י אנוסת עצמו שהיא דבר תורה אלא דהוקשה להם דאיך יתכן לומר דחיוב הגט אינו אלא מדרבנן דכיון דלראב\"י הבנים חללים א\"כ הרי נתחללה היא ואיך יתכן לומר דאם נשא נשוי והרי היא חללה ופשיטא דכופין אותו להוציא דומיא דכל חייבי לאוין. לזה כתבו דבאנוסת עצמו מודה ראב\"י דליכא חלל א\"נ דאם היה כאן חלול היה לה כתובה משום דהוא מרגילה דומיא דחלוצה וכדאיתא בפרק יש מותרות ולעולם דאיסורו דבר תורה וכ\"ת רב דקאמר דמוציא בגט מדרבנן מאי דעתיה למה נשתנה עשה זה דבעולה משאר חייבי עשה דכופין אותו להוציא. וכ\"ת דס\"ל דשאני עשה זה דאף שהוא דבר תורה מ\"מ מדין תורה אם נשא נשוי משום דסופה להיות בעולה תחתיו ומ\"מ ס\"ל דמדרבנן מיהא מוציא בגט. א\"כ מוכת עץ ובוגרת נמי ליבעי גט מדרבנן. הא לא קשיא כלל דלעולם דהשתא הוה ס\"ל לרב דמוציא בגט מדרבנן וה\"ה לבוגרת ומוכת עץ ובגמרא הקשו לזה דהא רב ור\"י דאמרי תרווייהו בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא ומשמע דאפילו מדרבנן לא בעיא מטעמא דסופה להיות מ\"ע תחתיו, ה\"נ בעולת עצמו לא תיבעי גט אפי' מדרבנן דסופה להיות בעולה תחתיו. עוד אפשר לפרש דס\"ל דליכא איסור תורה כלל בבעולת עצמו וכמו שנראה מדבריהם בפרק אלו נערות דס\"ל לר\"ת ומ\"מ דרך זה הוא רחוק בעיני שהרי מדבריהם שם בכתובות וביבמות נראה דס\"ל דבעולת עצמו אסורה מן התורה. אלא ודאי דכוונתם היא דנהי דאיסורה דבר תורה מ\"מ לא בעי' גט כי אם מדרבנן וכן הוא דעת מהרש\"ל בהגהותיו יע\"ש: וא\"ת אם איתא דבעולת עצמו איכא איסור תורה וליכא חילול א\"כ הא דאמרי' בפרק יש מותרות (דף פ\"ה) מאי איכא בין רבי לרשב\"א א\"ר פפא בעולה לכ\"ג איכא בינייהו מ\"ד דאורייתא ה\"נ דאורייתא ומ\"ד מפני שהוא מרגילה הא היא מרגלא ליה והקשו לזה דלראב\"י דאמר יש חלל מחייבי עשה הא לא מרגלא ליה ולא מידי. ואם איתא דמודה ראב\"י דבבעולת עצמו אין כאן חילול אימא דאיכא בינייהו בעולת עצמו לכ\"ג מ\"ד דאורייתא ה\"נ דאורייתא ומ\"ד מפני שהוא מרגילה הא היא מרגלא ליה הא לא קשיא כלל חדא דלפי האמור מותר לקיימה דהא מדמינן לה לבוגרת ומ\"ע ונראה דבבוגרת ומ\"ע כיון שמותר לקיימה אף שהיא מרגילתו מ\"מ כיון דהשתא מיהא ליכא איסורא אית לה כתובה ולפי הס\"ד דהו\"א דבעיא גט מדרבנן פשיטא דדין שניות יש לה שהרי משנשאה פקע מינה איסור תורה ואין כאן כי אם איסורא מדרבנן דחייב לגרש ולכל הטעמים לית לה כתובה. וא\"ת לדעת רבינו דמוציא בגט ומסתמות דבריו נראה דמוציא בגט מדאורייתא אמאי לא קאמר בעולת עצמו איכא בינייהו. הא לא קשיא משום דלרבינו כי היכי דאיכא חלל מבעולה אחת אליבא דראב\"י ה\"נ מבעולת עצמו דאין הפרש כלל בין בעולת עצמו לבעולת אחרים ומאי דנקט פלוגתא דראב\"י באנוסת חבירו להודיעך כחן דרבנן דאפי' בבעולת חבירו מכשירו:
הנה נא הארכנו מילין ליישב דברי רש\"י דאוקמה לההיא דפרק אלו נערות שהיתה בעולה כבר ויחסנו פי' זה לרבינו וכתבנו דמכאן הכריח דכ\"ג דבעל בעולה לא נתחללה. וא\"ת תינח דרש\"י הוכרח לומר דמאי דאמרינן בעולה לכ\"ג איכא בינייהו דמיירי בשהיתה בעולה כבר אבל רבינו דפסק דבעולת עצמו מוציא בגט ואינו מותר לקיימה מי הכריחו לפרש דההיא דאלו נערות מיירי בשהיתה בעולה כבר אימא דמיירי בכ\"ג שאנס בתולה גמורה. לזה אומר דרבינו ג\"כ ס\"ל דפשטא דסוגיא דקאמר בעולה לכ\"ג דמיירי בשהיתה בעולה כבר מדלא הביאו שם שקלא וטריא דיבמות אם בעולת עצמו מוציא בגט או לא אלמא מילתא פסיקתא נקטו התם בכתובות דהיינו בבעולת אחרים ומכאן הוליד רבינו דכ\"ג שבעל בעולת אחרים דרך זנות לא חיללה: ועתה נחזור לענייננו דמדברי רש\"י לכל הפירושים לר\"א פנוי הבא על הפנויה אף באונס אפילו שלא כדרכה עשאה זונה דאף אם נאמר דמה שהוקשה לו מלאו דזונה הוא מביאת הכ\"ג הנה מוכרח הוא דאף באונס ס\"ל דלר\"א עשאה זונה וגם שלא כדרכה יש ללמוד מדבריו דעשאה זונה דאי לא תיקשי דלוקמה כגון שכ\"ג בא עליה שלא כדרכה דהא לענין קנס חייב עליה אף שלא כדרכה וכדאמרינן בפ\"ק דקידושין (דף י') א\"ר זירא מודה רבי לענין קנס דכולהו משלמי. משמע דאיכא קנס אף בבא עליה שלא כדרכה. הן אמת דרבינו לעיל פ\"א מהלכות נערה בתולה דין ח' כתב דליכא קנס כי אם בבא עליה כדרכה ומדברי רש\"י בפרק בן סורר (דף ע\"ג) נראה דאזיל לשיטת רבי דקנסא לא מיחייב אלא מפני שהוא מוציא בתוליה ומה שיש לעמוד בכל זה כבר כתבתי בארוכה * (א\"ה לעיל פי\"ז מהלכות אלו דין י\"ג) ומ\"מ נראה שהדין דין אמת דלר\"א אף בשלא כדרכה עשאה זונה: וראיתי בליקוטי מהר\"ר בצלאל ז\"ל שכתב בשם שיטה ישנה שהקשה קושיא זו דרש\"י דהרי יש כאן לאו דזונה ותירץ דברצון עשאה זונה באונס לא עשאה זונה ומיירי כגון שנבעלה תחלה באונס א\"נ שלא כדרכה לא עשאה זונה ע\"כ. והנך רואה שהשני דינים שרצינו ללמוד מדברי רש\"י פליג עליה שיטה ישנה. ומ\"מ נראה שמה שהכרחנו מדברי רש\"י הם דברים אמתיים ועל שיטה ישנה יש לתמוה מההיא דפרק הבע\"י שכתבנו לעיל דהקשו לרב דאמר נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה מההיא ברייתא דולו תהיה לאשה כו' ותירצו הא מני ר\"מ היא ורב דאמר כר\"א והקשו אי כר\"א מאי איריא משום בעולה ת\"ל דהויא זונה דאר\"א פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה. הרי הדבר ברור דבשלא כדרכה נמי ס\"ל לר\"א דעשאה זונה דהא רב בשלא כדרכה איירי. וכן יש להכריח דאף באונס שויא זונה מדלא תירצו דרב מיירי בשנאנסה ונבעלה שלא כדרכה דאף דליכא משום זונה לר\"א איכא משום בעולה. ולדידי ראיה זו היא ראיה שאין עליה תשובה ומכח סוגיא הלזו הוכרח לומר דלא אשכחן תנא דאית ליה פנוי הבא על הפנויה דעשאה זונה אלא ר\"א ולא אשכח פתרי לקושיא זו אלא בכה\"ג. ובפרק הבע\"י (דף ס') אמרי' אמר רב מ\"ט דראב\"י סבר לה כר\"א. הרי דהיה סבור דטעמא דראב\"י דאנוסת חבירו הולד חלל הוא משום דהיא זונה מטעמא דפנוי הבא על הפנויה דעשאה זונה. הרי לך דאף באונס עשאה זונה וזה פשוט: שוב ראיתי להרשב\"א בתשובה סי' אלף רל\"א וז\"ל וא\"נ הוה מצינא לתרוצי הא דרב כשבא עליה באונס וכל שבאונס לא הויא זונה וכדאמר רבא לעיל גמרא וכן הבא על אחת מכל העריות ע\"כ נראה שכיון הרב ז\"ל ללישנא דרבה בפרק הבא על יבמתו (דף נ\"ו) דקאמר אלמא באונס לא קרינן בה זונה ותמהני דרבה לא אמרה אלא באשת איש שנבעלה דס\"ל כיון שלא נבעלה לפסול לה אלא מחמת שהיא אשת איש כל שהוא באונס לא הויא זונה כיון דמותרת היא לבעלה ישראל. אבל בעיקר זונה האמורה בתורה דהיינו שנבעלה לפסול לה פשיטא דאף באונס חשיבא זונה. ומשנה שלימה שנינו בפ\"ק דכתובות (דף י\"ד) א\"ר יוסי מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה א\"ר יוחנן בן נורי אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה הרי זו תנשא לכהונה. הרי מבואר דביאת הפסולים פוסלים אפילו באונס וא\"כ ה\"ה פנוי הבא על הפנויה אליבא דר\"א וכ\"ת אם הדבר כן דיש חילוק בין אשת איש הנאנסה לנבעלה לפסול לה תיקשי דאיך רב עמרם היה רוצה להוכיח דאשת ישראל שנאנסה דפסולה לכהונה מדתנן וכן הבא על אחת מכל העריות והיה סבור דלא שנא באונס לא שנא ברצון אימא דהאי וכן קאי לשאר עריות ולא לאשת איש. כבר נתעוררו בזה רבותינו בעלי התוס' וכתבו דעיקר חידוש דאונס ורצון לא הוי אלא באשת איש אבל בשאר עריות אין חידוש טפי באונס מברצון לענין פסולי כהונה ע\"כ. הרי לך מבואר דס\"ל דמילתא דפשיטא היא דאם נבעלה לפסול לה דלא שנא באונס ול\"ש ברצון פסולה לכהונה. שוב ראיתי הדבר מבואר בדברי ה\"ה לקמן בפירקין דין ו' שחילק כמו שכתבנו והביא מתני' דפ\"ק דכתובות. ולא ידעתי מה יענה הרשב\"א ביום שידובר בו סוגיית פרק הבע\"י (דף ס') דאיכא מ\"ד דטעמיה דראב\"י דאית ליה דאנוסת חבירו ומפותת חבירו דהולד חלל הוא משום דס\"ל דלר\"א פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה דהתינח מפותת חבירו אלא אנוסת חבירו אמאי הולד חלל והרי לא עשאה זונה אלמא דפשיטא ליה דלר\"א אף באונס עשאה זונה. וזו נ\"ל שהיא ראיה שאין עליה תשובה ודברי הרשב\"א ז\"ל צריכים אצלי תלמוד. והתוס' בפרק הבע\"י (דף נ\"ט) ד\"ה ורב הכריחו דרב לא ס\"ל כר\"א מדפסק בספ\"ק דכתובות הלכה כרבי יוסי והתם בנאנסה מיירי יע\"ש:
וא\"ת לר\"א דאית ליה דפנוי הבא על הפנויה עשאה זונה האי דאיצטריך רחמנא לומר גבי כ\"ג והוא אשה בבתוליה יקח למעט בעולה האי בעולה דמיעט קרא היכי דמי אילימא בעולה דהיתרא כגון שנתקדשה ונבעלה תיפוק לי משום אלמנה או גרושה. ואי דנבעלה בזנות תיפוק לי משום דעשאה זונה. ובשלמא לפי שיטה ישנה ניחא דאיצטריך קרא להיכא דנאנסה או שנבעלה שלא כדרכה דאף דליכא משום זונה איכא משום בעולה. אבל לדידן למאי איצטריך קרא למעט בתולה לכ\"ג. ודוחק הוא בעיני לומר דלא אתא קרא אלא למעט מוכת עץ: ויש לחקור חקירה אחת לר\"א אם הדבר תלוי דוקא בקידושין דכל שלא קידשה אף שמייחדה לעצמו לשם פילגש חשיבא זונה. או דילמא דוקא כשאינו מייחד לעצמו אלא דרך זנות בא עליה אז הוא דעשאה זונה אבל אם מייחדה לעצמו הויא כדין פילגש ובפרט למ\"ד דפילגש שריא אפשר דלא חשיבא זונה. אלא שראיתי בסוגיא זו שאנו עסוקין בה דלא אשכח לר\"א שיהא מוזהר כ\"ג משום בעולה דוקא אלא בממאנת משמע דדוקא ממאנת דתקינו לה רבנן קידושין ונישואין אבל במקום דלא תקנו קידושין ונישואין לא. ולפ\"ז קטן שנשא אשה אף ששבח הוא להן כשהוא סמוך לפרקו וכדאיתא בפרק הנשרפין (דף ע\"ו) מ\"מ לר\"א עשאה זונה דאלת\"ה מאי איריא ממאנת דנקט לימא קטן מבן ט' שנשא אשה דליכא משום זונה ואיכא משום בעולה:
וראיתי להריב\"ש בתשובה סי' קצ\"ד שכתב וז\"ל ואפי' ר\"א גופיה לא קאמר אלא שלא לשם אישות אבל לשם אישות אע\"פ שאין האישות מתקיים כיון שלכוונת אישות בא עליה ולא לכוונת זנות לא עשאה זונה והראיה מממאנת ע\"כ. והנה נדון הרב ז\"ל הוא בקטנה שהלך אביה למדה\"י וכתב דלא עשאה זונה אפילו לר\"א משום דלכוונת אישות בא עליה והביא ראיה מממאנת. ויש לדקדק דמה ראיה מייתי מממאנת שאני התם דתקינו רבנן נישואין ומש\"ה לא עשאה זונה דלא יתכן שחכמים יתקנו נישואין ותעשה זונה. אבל בנדון דידיה את\"ל דלא תקנו נישואין בחיי האב וכמו שהיא סברת רוב הפוסקים ז\"ל מנ\"ל שאינה זונה אליבא דר\"א: והנראה מדעת הרב ז\"ל הוא דס\"ל דע\"כ אית לן למימר דכל שלא בא עליה לשם זנות כי אם לשם אישות לא חשיבא זונה אף שאינה קנויה לו אפי' מדרבנן. והביא ראיה לזה מממאנת דאי ס\"ד דאפי' בא עליה לשם אישות כל שאינה קנויה להו עשאה זונה ממאנת נמי הרי היא זונה דבר תורה ולא אתיא תקנתא דרבנן ועקר לאיסורא דאורייתא ומאי דנקטו התם משכחת לה בממאנת לאו דוקא דה\"ה כל שבא עליה לשם אישות דלא חשיבא זונה ומלתא אגב אורחיה קמ\"ל דאף דרבנן תקינו לה קידושין לא מיתסרא לכהן משום גרושה אבל לעולם דמשום טעמא דזונה כל שבא עליה לשם אישות אף שאין לו בה שום הויה אפילו דרבנן לא עשאה זונה: וא\"ת דבפרק הבא על יבמתו נחלקו בזונה האמורה בתורה דר\"ע אומר זונה זו מופקרת ור\"א אומר אפי' פנוי כו' והשתא במה נחלקו ר\"ע ור\"א. דאי לאו דברי הריב\"ש היינו אומרים דלר\"ע אינה זונה אלא במופקרת לכל ואינה מיוחדת לאדם אחד ולר\"א אפילו במיוחדת כל שאין לו בה קנין עשאה זונה. אבל השתא כפי סברת הריב\"ש במאי פליגי. וי\"ל דלר\"ע בעינן שתבעל ביאות הרבה להחשיבה זונה ולר\"א בביאה אחת עשאה זונה. וכן ראיתי בליקוטי מהר\"ר בצלאל עלה דההיא דבעולה לכ\"ג שכתבנו לעיל שכתב שם בשם הרא\"ש דהוקשה לו דאיך כתב רש\"י דלא אשכחן תנא דאית ליה פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה דהא הך סוגיא דהכא היא אליבא דר\"ע ור\"ע ס\"ל כר\"א בפרק ד' מיתות (דף נ\"א) דאמרינן יכול אפילו פנויה והא לזנות כתיב כר\"א כו' וההיא ברייתא דהתם ר\"ע קתני לה. ותירץ דע\"כ ר\"ע ור\"א פליגי בזונה ובהא פליגי דלר\"ע לא עשאה זונה כי אם בביאות הרבה ולר\"א אפילו בביאה אחת והתם בסנהדרין הוא בביאות הרבה. ולהכי סבר כר\"א ושמעתין בביאה אחת ולהכי לא הויא זונה ע\"כ. וכך הם דברי רש\"י שכתב וז\"ל מופקרת אפילו פנויה מאחר שהפקירה עצמה לכל קרויה זונה אבל משום בעילה אחת לא הויא זונה הפנויה. ומדברי רש\"י אלו נראה לי דס\"ל דכל שלא הפקירה עצמה לכל אלא שהיא מיוחדת לאדם אחד לא חשיבא זונה לכ\"ע אלא דוקא במפקרת עצמה לכל עובר ושב הוא דהויא זונה אלא דלר\"ע בעינן ביאות הרבה ולר\"א אפילו בביאה אחת דאלת\"ה מאי האי דנקט במלתיה דר\"ע שהפקירה עצמה לכל אפילו לא הפקירה עצמה אלא לאדם אחד ובא עליה ביאות הרבה חשיבא זונה. אלא ודאי דס\"ל דכל שלא הפקירה עצמה אלא לאדם אחד לא חשיבא זונה. וא\"ת אם הדברים כן דלר\"א כל שלא הפקירה עצמה לכל לא חשיבא זונה ובמיוחדת לאדם אחד או שנשאת לקטן סמוך לפירקו אף דאין לו בה הויה מ\"מ לא חשיבא בעילת זנות א\"כ מאי דוחקיה דרש\"י ז\"ל דקאמר לא אשכחן תנא וכו' אימא דהכא מיירי בשנבעלה שלא כדרכה שלא לשם זנות דבהא אפי' ר\"א מודה דלא עשאה זונה: הן אמת דקושיא זו איתא לכל הפירושים דאמאי לא אוקמה רש\"י בממאנת שנבעלה שלא כדרכה דליכא משום זונה ואיכא משום בעולה וכדאיתא בפרק הבא על יבמתו וראיתי בלקוטי מהר\"ר בצלאל שכתב משום רבי יחיאל מפרי\"ש דהכא מיירי בקטנה שמיאנה דליכא זנות ע\"כ. ואע\"ג דבפרק אלו נערות (דף ל\"ה) אמרי' דממאנת אין לה קנס התם מיירי בממאנת מן הנישואין משום דאינה בחזקת בתולה הואיל וניסת וכמו שפרש\"י אבל בממאנת מן האירוסין פשיטא דיש לה קנס דומיא דכל אשה שנתארסה ונתגרשה דיש לה קנס וקנסה לעצמה. וסבור הייתי לומר דטעמיה דרש\"י ז\"ל דלא אוקמה בממאנת מן האירוסין ונבעלה שלא כדרכה היינו משום דס\"ל כהרי\"ף דאית ליה בפרק הבע\"י דכל ביאה דאחר אירוסין עושה אותה כנשואה לגמרי וע\"כ לא אמרי' דביאה אירוסין עושה אלא בביאה דקידושין אבל בביאה דאחר אירוסין דינה כנשואה וכן פסק רבינו ז\"ל לעיל רפ\"י מהלכות אישות יע\"ש וכיון שדינה כנשואה אעפ\"י שלא נבעלה אין לה קנס וכמ\"ש רבינו לעיל פ\"א מהלכות נערה בתולה דין ט'. ומ\"מ לא נתקררה דעתי בכל זה משום דע\"כ מכח ההיא סוגיא דפרק הבע\"י מוכרחים אנו לומר דאיכא חד גוונא דליכא משום זנות ולא משום איסור אחר אלא משום בעולה שלא כדרכה וא\"כ הו\"ל לאוקמי הך דפרק אלו נערות בכה\"ג וההיא דהרי\"ף ורבינו ז\"ל שכתבנו לא שייכא הכא כלל דלא אמרו אלא בבועל לשם נישואין אבל שלא לשם נישואין פשיטא דלא קנה והכי דייקי דברי רבינו אך לכ\"ע לא עשאה זונה בביאה זו אף שלא כיון לנישואין מאחר שיש לו בה קצת הויה סוף דבר שדברי רש\"י ז\"ל צריך לי תלמוד:
שוב ראיתי להרשב\"א בתשובה סי' אלף רל\"א ששאלוהו על זה מפני מה לא העמידה רש\"י בממאנת ותירץ דדוחק הוא לאוקמה בממאנת דאם איתא הוה להו לפרושי הכי בגמרא כו'. וראיתי בנימוקי החכם השלם עמית בתורה כמה\"ר אהרן ששון ז\"ל בקונטרס הן ישלח (דף נ\"א ע\"ב) שהביא דברי הרשב\"א הללו ותמה עליהם דהכא לענין קנס מיירי ותניא הממאנת אין לה קנס כו' וכתב בסוף דבריו וצריך ליישב דברי הרשב\"א לחלק בין ממאנת לממאנת ויש עדים ואין עדים כמ\"ש למעלה קצת מזה עכ\"ד. ולדידי הדברים פשוטים דמיירי בממאנת מן האירוסין וכדכתיבנא:
וגם הספק שנסתפקנו אם בכל אשה שהיא מיוחדת לאדם אחד אלא שאין לו בה הויה כלל אם עשאה זונה אליבא דר\"א עדיין צריך אני להתלמד בזה ממקום אחר. ועיין במ\"ש התוס' יבמות (דף נ\"ט) ד\"ה ורב דאמר כר\"א שכתבו בסוף דבריהם ודוחק לומר דלא איצטריך לפסוק אלא בבא עליה לשם אישות ע\"כ ודוק היטב. ולעיקר הקושיא שכתבנו למעלה דלר\"א עשה זה דוהוא אשה בבתוליה יקח דאתא למעט בתולה למאי איצטריך. נראה דלק\"מ משום דאיצטריך לעבור על עשה ועל לא תעשה. ונפקא מינה דאם נפלה יבמה לכ\"ג מן הנישואין דאיכא עשה ולא תעשה ובעל הכ\"ג לא נפטרה צרתה הואיל ולא קנה מן התורה קנין גמור דלא אתי עשה דיבמה יבא עליה ודחי עשה ול\"ת. אבל אם נפלה מן האירוסין ובא עליה נפטרה הצרה. וכל זה הוא מבואר בפרק ב' דיבמות (דף כ\"א) ובדברי רבי' לעיל פ\"ו מהלכות יבום וחליצה דין י' וי\"א יע\"ש: ודע דהרא\"ם בפרשת אמור עלה דחללה דכתיב בכ\"ג דפי' רש\"י שנולדה מפסולי כהונה כתב דרש\"י בא למעט חללה שנתחללה ע\"י ביאת אחד מן הפסולין לכהונה משום דהרי כתיב והוא אשה בבתוליה יקח ואי אפשר שיקח חללה שנבעלה לאחר ע\"כ. והנה אליבא דר\"מ דאית ליה נבעלה שלא כדרכה כשרה לכ\"ג משכחת לה חללה שנתחללה בביאת א' מן הפסולין והיא בתולה. ואפי' למאן דפליג איצטריך חללה ואפילו במי שנתחללה ע\"י ביאת אחד מן הפסולין כדי לעבור עליה בעשה ולא תעשה ודו\"ק. ודע שאני נסתפקתי בכ\"ג שנפלה לו יבמה מן הנישואין ועבר ובא עליה אם חייב כרת דכיון דרחמנא פטריה הוה ליה אשת אח שלא במקום מצוה * (א\"ה כמו שנתבאר בדרשות הרב המחבר בדרך מצותיך ח\"ג דף ס\"ט) וא\"כ נפקא מינה טובא לחייב כרת לכ\"ג. ודע דהא דאמרי' דלר\"א פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה הוא דוקא לפוסלה לכהן אבל לא נפסלה מן התרומה משום דלא קרינן בה כי תהיה לאיש זר כ\"כ התוס' בפרק אלמנה לכ\"ג (דף ס\"ט) ד\"ה לא פוסלין ולא מאכילין והוא חידוש גדול בעיני: " + ], + [], + [], + [], + [ + "כל הנבעלת לאדם וכו'. * (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל בפירקין דין ב' ד\"ה שוב ראיתי להרשב\"א סי' אלף רל\"א כו' יע\"ש): " + ], + [ + "אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה. * (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פ\"ו מהלכות יבום דין י\"ט שם רמז שהאריך בדין זה ולא זכינו לאורו): " + ], + [], + [ + "אשת כהן שאמרה לבעלה כו'. כתב בהשגות אע\"פ שאמר דבר חכמה אין שמועתו מכוונת וכתב ה\"ה ז\"ל ואני אומר שדינו של רבינו ז\"ל אינו מחכמתו כו' וענין הסוגיא זו מבואר בדברי רבינו. ולא ידעתי מה זו סמיכה שסמך ה\"ה מסוגיא זו דההיא באשת ישראל איירי דלכ\"ע שויא אנפשה חתיכה דאיסורא כיון שלבעלה מותרת והראב\"ד ז\"ל לא יחלוק על זה אלא גבי אשת כהן מטעמא דכיון שלא נתקבלו דבריה כיון דהותרה הותרה לגמרי. ואף רבינו ז\"ל לא הוצרך לומר דבר זה אלא באשת כהן אבל באשת ישראל שאמרה לבעלה נאנסתי פשיטא ליה ולא הוצרך לומר דנאמנת לאחר מיתת בעלה דמהיכא תיסק אדעתין דלא תהא נאמנת. ואף שכפי הנראה גירסת ה\"ה בדברי רבינו הוי הכי אשת ישראל או אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי כו' גירסתנו אינו כן משום דפשיטא ליה לרבינו וכמו שכתבתי. ועוד יש מקום דקדוק דפתח ה\"ה ז\"ל בתרומה מההיא דנדרים להוכיח דכי היכי דבתרומה אסורה לאחר מיתת בעלה ה\"ה לינשא וסיים בההיא דפרק האשה דנסתחפה שדהו ולדעתו שהיא הוכחה גמורה היה לו להביא ענין סוגיא זו בתחלת דבריו: " + ], + [ + "כהן שקידש גדולה או קטנה כו'. הנה ה\"ה ז\"ל הביא מחלוקת הראשונים באומרת משארסתני נאנסתי אם היא אסורה לבעלה דאיכא מ\"ד דאינה אסורה בטוען טענת דמים אלא בשותקת או במכחשת ואומרת בתולה אני אבל במודה וטוענת טענה אחרת אינה אסורה ואיכא מ\"ד דבכל גוונא אסורה וכבר ייחס ה\"ה סברא זו לרבינו ומדברי הירושלמי יש להוכיח כן דאמרי' עלה דהך דבוגרת ואתיא כהא דתנינן הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים והיא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדך והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך ומקחי מקח טעות נאמנת הדא דתימא לכתובת מנה אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה ע\"כ. וכן באומרת מוכת עץ אני אמרי' התם דאסור לקיימה משום ספק סוטה הרי דאף במודה לדבריו ונותנת אמתלא לדבריה אסורה: תו גרסי' התם ואתיא כהא דתנינן תמן בתולה ואלמנה גרושה וחלוצה מן האירוסין כתובתן מאתים ויש להן טענת בתולים הדא דאת אמר בכתובת מנה ומאתן אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה ע\"כ. ונראה דחיסור לשון יש כאן וקאי לסיפא דמתני' דקתני אלמנה גרושה מן הנישואין כתובתן מנה ואין להן טענת בתולים ועלה קאמר דלקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה ונראה דמיירי באיכא עדים שנכנסה לחופה עם הראשון ולא נבעלה הא לאו הכי אינה אסורה שהרי בחזקת בעולה היא:
גרסינן בריש כתובות רבי אילא בשם ר\"א מצא פתח פתוח אסור לקיימה משום ספק סוטה וחייש לומר שמא אנוסה היא קול יוצא לאנוסה ואפילו תחוש לה משום אנוסה לאו ס' אחד הוא ס' אנוסה ס' פתוחה מדברי תורה להחמיר אר\"י ואפילו תחוש לה משום אנוסה שתי ספיקות ס' אנוסה ס' פתוחה ס' משנתארסה ס' עד שלא תתארס שתי ספיקות מדברי תורה להקל ע\"כ. וכוונת הירושלמי נראה דרבי אילא אמר דמצא פ\"פ דאסור לקיימה הוא משום ס' סוטה והקשו לזה דאמאי אסורה וניחוש לומר שמא אנוסה היא ותירצו קול יוצא לאנוסה וחזרו והקשו דאמאי איצטריך לטעם זה דקול יוצא לאנוסה תיפוק ליה דאפילו נחוש לה משום אנוסה ס' אחד הוא ספק אנוסה ס' מפותה ומדברי תורה להחמיר ותירצו דאי לאו ה\"ט דקול יוצא לאנוסה לא היתה אסורה משום דאיכא שני ספיקות ואף בדברי תורה אזלינן לקולא. אבל השתא דאמרי' דקול יוצא לאנוסה ליכא למיחש לאנוסה וא\"כ ליכא אלא חד ספק ס' משנתארסה ס' עד שלא נתארסה וספק תורה להחמיר ומש\"ה אמר רבי אילא דאסור לקיימה זהו פשט דברי הירושלמי והרב שדה יהושע כתב בזה דברים תמוהים * (א\"ה ה\"ה כתב בסוף דין זה דמ\"ע דבר שאינו מצוי הוא ואין חוששין לו ועיין לדברי הרב המחבר לעיל פי\"א מהלכות אישות דין ח' ד\"ה עוד נ\"ל לומר דטעמיה דרש\"י וכו' וד\"ה עוד אפשר לומר דלעולם כו'): " + ], + [], + [ + "כל אשה שקינא לה בעלה כו' ה\"ז אסורה לכהונה. כתב ה\"ה וז\"ל ואמרו באותן שב\"ד מקנין להם לא להשקותן אלא לפוסלן מן הכהונה, וכעת לא מצאתי לשון זה היכן נאמר דבר\"פ ארוסה תנן במתניתין לא להשקותה אלא לפוסלה מכתובתה והכי איתא התם בדף כ\"ה ודף כ\"ז ורבינו בפ\"א מהלכות סוטה דין ו' העתיק משנתנו כמו שהיא כתובה אצלנו: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "וכהן גדול שבא עליהן וכו'. כבר נתבאר בגמרא דהלכה כראב\"י דיש חלל מחייבי עשה ונראה דכיון דיש חלל מחייבי עשה כהן שנשא חללה שנתחללה מאיסור עשה לוקה עליה משום חללה לא יקח. אך ראיתי להתוס' בפרק הערל (דף ע\"ו) ד\"ה מחלל דחייבי עשה שכתבו וז\"ל ושמא חללה הבאה מחייבי עשה ליכא לאו אלא עשה לכהן הבא עליה ע\"כ. ולא ידעתי אם דין זה נוהג ג\"כ בזונה דקי\"ל דיש זונה מחייבי עשה כמ\"ש רבינו לעיל בפי\"ח מהלכות אלו דין ב'. אם נאמר דזונה הבאה מאיסורי עשה ליכא לאו לכהן הבא עליה כי אם עשה ומסתמיות דברי רבינו נ\"ל דבין בזונה ובין בחלל לוקה עליהם אף שאיסורם בא מחמת איסור עשה וסברת ריב\"ם היא תמוה בעיני וצ\"ע מההיא דאמרי' בפרק האומר (דף ס\"ח) דלר\"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ואפי' בחייבי עשה קרא דכי תהיין במאי מוקים ליה ומשני בבעולה לכ\"ג משום דהו\"ל עשה שאינו שוה בכל. ואמאי לא אוקמיה לקרא בחללה דחייבי עשה שג\"כ אינו שוה בכל שאינו נוהג כי אם בכהנים. וכן בר\"פ אלו נערות (דף ל') אמרינן איכא בינייהו בעולה לכ\"ג משום דהו\"ל עשה שאינו שוה בכל. ואמאי לא קאמר חללה הבאה מאיסורי עשה. ומיהו י\"ל דכיון דלר\"ע כל שאין לו ביאה בישראל לא תפסי קידושין אלא דקרא דכי תהיין דיש איזה דבר שאין לו ביאה בישראל ויש לו בה הויה מסתברא לאוקומי קרא במה שהוא קל יותר דהיינו בעולה לכ\"ג שאינו נוהג בכל הכהנים כי אם בכ\"ג לאפוקי חללה הבאה מאיסורי עשה דאף שאינו נוהג בישראל נוהג בכל הכהנים ומש\"ה קיל בעולה לכ\"ג מחללה הבאה מאיסורי עשה. וכ\"ת תיקשי לרבנן דאמאי לא אוקמוה לקרא דכי תהיין בחללה מחייבי עשה הא לא קשיא כלל שהרי הקשו לר\"ע מי כתיב כי תהיין לכהן. וא\"כ מה\"ט נמי לא אוקמוה בחללה הבאה מחייבי עשה. וכבר כתבתי (א\"ה יתבאר לקמן בפירקין דין ה' יע\"ש) דלרבנן לא ניחא להו לאוקומי קרא אלא באשה שהיא שנואה לכל העולם: ואם נשאת אע\"פ שלא נבעלה וכו'. (עיין בדברי הרב המחבר בפ\"ה מהלכות אבל דין י'): " + ], + [ + "וכן אם בעל בעולה בלא נישואין לא חללה. * (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"א מהלכות מכירה דין ד' ועיין לעיל פי\"ח מהלכות אלו דין ב' ד\"ה שוב וד\"ה הנה): " + ], + [ + "לפיכך כהן שבא על זקוקה ליבם וכו'. הנה ה\"ה ז\"ל הביא הסוגיא הנאמרת בפרק י' יוחסין בבא על אחותו וכתב רבינו רצה ללמוד הכשר מדין זה ולא מצא אלא מי שזקוקה ליבם וכו' (עיין במ\"מ) ואיכא לעיוני טובא בדברי ה\"ה הללו דהא משכחת לה בכהן שבא על מצרית ואדומית שניה שהולד כשר שהרי הוא מצרי שלישי והיא נעשית זונה שהרי נבעלה לפסול לה ואם חזר הכהן ובא עליה ונתעברה הולד חלל שהרי נולד מפסולי כהונה. הן אמת שיש להסתפק הרבה בדין זה דאפשר דשם זונה לא חל בפסולי קהל דדוקא בישראלית שמותרת שייך לומר שאם נבעלה לאסור לה דנעשית זונה אבל מצרית ואדומית שהם פסולי קהל אפשר דלא חל עליה שם של זונה. ובגמרא בפרק עשרה יוחסין (דף ע\"ז) שאלו דהיכי חל איסור זונה על גרושה וחללה ותירצו א\"ר חנא בר קטינא הואיל ושם זנות פוסל בישראל. והכוונה שזו היתה אסורה דוקא לכהן וזינתה ושם זנות פוסל אף בישראל נתוסף איסור אף לכהן. אבל פסולי קהל שהם אסורים לכהן אין שם של זונה חל עליהם לאוסרם לכהן. אלא שקשה לזה מ\"ש ה\"ה ואם בא על הממזרת הרי הולד פסול. ואמאי לא קאמר דשם זונה לא חל על הממזרת שהיא מפסולי קהל. וכ\"ת דעדיפא מינה קאמר דהיינו שהולד פסול מ\"מ היה לו לומר טעם כולל גם למצרית ואדומית. ומ\"מ הדין נראה נכון בעיני וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה גם עיקר הדין דהיינו כהן שבא על מצרית שניה שיהיה הבן כהן גמור לא מצאתיו מבואר:
אך אכתי קשיא לי דהא משכחת לה במי שכנס את יבמתו ואח\"כ בא הוא או אחד מן האחים על הצרה דאיפליגו בה בפ\"ק דיבמות דאיכא מ\"ד בכרת ואיכא מ\"ד בעשה ולכ\"ע לכונס אינו אלא בעשה ואנן קי\"ל בין לכונס בין לאחין ליכא כי אם עשה וכמו שפסק רבינו בפ\"א מהלכות יבום וחליצה דין י\"ב יע\"ש. וא\"כ אם בא הכונס או אחד מהאחין על הצרה עשאה זונה דהא קי\"ל דמאיסורי עשה הויא זונה וכמו שפסק רבינו לעיל פי\"ז מהלכות אלו דין ב' והולד כשר ואם חזר ובא עליה הרי חיללה והולד חלל. וא\"כ קשה איך כתב ה\"ה שלא מצא אלא על מי שזקוקה ליבם הא משכחת לה בבא על צרת כנוסתו. ונראה דלק\"מ דאמרי' בפרק אלמנה לכ\"ג (דף ס\"ט) ואימא נבעלה לפסול לה אף מחזיר גרושתו לאיש זר אמר רחמנא מי שזר אצלה מעיקרא לאפוקי האי דלאו זר מעיקרא הוא ע\"כ. ודרשה זו היא דרשה גמורה ואף שרבינו לא הביאה כבר עמד על זה ה\"ה לעיל רפי\"ח מהלכות אלו וז\"ל ודע שרבינו כשהזכיר נבעלה לאדם שהיא אסורה לו לא הוצרך להוציא מחזיר גרושתו משנשאת דהא ודאי לא פסיל לה משום דלאו זר אצלה מעיקרא הוא משום שלא אמרו כן אלא לתרומה אבל לכהונה כבר נפסלה מחמת שנתגרשה ומ\"מ עדיין היה לו לבאר ע\"כ. ובכוונת דברי ה\"ה איכא לעיוני טובא וכבר כתוב אצלנו בארוכה במקום אחר (א\"ה לעיל בפי\"ח מהלכות אלו יע\"ש) ומ\"מ הדבר מבואר דבעינן זר אצלה מעיקרא. ולפ\"ז זה שבא על צרת כנוסתו לא היה זר אצלה מעיקרא שהרי קודם שיכנוס היתה ראויה לו וגם לשאר האחין וא\"כ אינו עושה אותה זונה. אלא שאם הדבר כן יש לתמוה על מ\"ש רבינו לעיל פרק י\"ח מה' אלו דין ד' הבא על אחת מהשניות וכו' או על חלוצתו לא עשה אותה זונה שהרי אינה אסורה לו מן התורה ע\"כ. משמע שאם היתה אסורה מן התורה היה עושה אותה זונה. ואמאי והא לא היה זר אצלה מעיקרא שהרי קודם החליצה ראויה היתה לו: ואגב גררא ראיתי דאיכא לאתמוהי טובא בסוגית הגמרא בפרק האומר דרבנן אית להו דקידושין תופסין בחייבי לאוין מדכתיב כי תהיין לאיש וגו' האחת שנואה דהיינו שנואה במעשיה וקאמר רחמנא כי תהיין ופריך ונוקמה בחייבי עשה. ומשני הני חייבי עשה מאי ניהו אי שתיהן מצריות שתיהן נשואות אי אחת מצרית ואחת ישראלית שתי נשים מעם אחד בעינן אי בעולה לכ\"ג מי כתיב תהיין לכהן ע\"כ. והשתא תיקשי לחכמים דאמאי לא אוקמוה לקרא דהשנואה היא צרת כנוסתו. ולר\"ע לא קשיא מידי משום דדוקא אוקמוה בבעולה לכ\"ג משום דאיהו אית ליה דחייבי עשה השוין בכל אין קידושין תופסין בהן ומש\"ה לא אוקמוה אלא בבעולה לכ\"ג וכדאיתא התם בגמרא. אבל לרבנן דאי הוו מצו לאוקומי לקרא במצרית ואדומית הוו מוקמי לה יש לתמוה דאמאי לא מוקמי ליה בהכי. הן אמת דלר\"ח ור\"ת ז\"ל דגרסי' התם בלאו ניחא. אך לרש\"י ורבינו דאית להו דליכא כי אם עשה קשיא טובא. ואולי דרבנן ס\"ל דקרא כי קאמר האחת שנואה היינו שנואה לכל העולם דהיינו איסור כולל והיינו דקאמרי אי בעולה לכ\"ג מי כתיב לכהן כלומר דליכא לאוקומי לקרא באיסור פרטי לאדם אחד. וא\"כ הכי נמי ליכא לאוקומי לקרא בכונס צרת כנוסתו שהרי זו אינה שנואה לכל העולם. ולפ\"ז לרבנן קרא לא מיירי אלא בשנשא ממזרת ולא משכחת לה חייבי לאוין השוה בכל כי אם זה: והנה התוס' בפרק החולץ (דף מ\"ט) ד\"ה סוטה כתבו וז\"ל וא\"ת ולוקמה בסוטה ולבועל וי\"ל דמי כתיב כי תהיין לבועל כדקאמר התם מי כתיב כי תהיין לכהן א\"נ בבועל לא כתיב הויה ולא תפסי בה קידושין עכ\"ל. ולכאורה דבריהם תמוהים דהא דאמר מי כתיב כי תהיין לכהן רבנן הוא דקאמרי לה לדחות אוקימתא דר\"ע אבל ר\"ע אית ליה שבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשי' והתוס' אליבא דר\"ע קיימי וכמבואר מתירוצם השני וזה פשוט. והנראה אצלי שיש כאן חיסור לשון בדברי התוס' וכוונתם מבוארת דהקושיא הראשונה שהקשו לוקמה במחזיר סוטה הוא לר\"ע דוקא כלומר דמנ\"ל דבעולה לכ\"ג נשתנה דינה משאר חייבי עשה אימר דקרא דכי תהיין מיירי במחזיר סוטה דכבר גלי קרא דקידושין תופסין בה ותירצו מה שתירצו וחזרו והקשו ולוקמה בבועל וקושיא זו הוא בין לרבנן ובין לר\"ע. לרבנן קשה דמנ\"ל דחייבי לאוין קידושין תופסין בהן אימא דקרא דכי תהיין מיירי בסוטה ולבועל ולר\"ע נמי קשה דלוקמה בסוטה ולבועל דגלי קרא דגבי בעל תופסין בה קידושין וה\"ה גבי בועל. ותירצו זה דלרבנן לא קשיא דמי כתיב כי תהיין לבועל דומה למה שאמרו דמי כתיב כי תהיין לכהן. דס\"ל כמו שכתבנו דכוונת רבנן באומרם מי כתיב כי תהיין לכהן הוא דס\"ל דהפסוק מיירי באיסור השוה לכל העולם. ולר\"ע נמי לא קשיא משום דאיהו ס\"ל דבבועל לא כתיב הויה וא\"כ לא תפסי בה קידושין ומש\"ה אוקמיה לקרא בבעולה לכ\"ג שהוא לאו שאינו שוה בכל דקיל וכדאיתא התם. ודע דטעמא דהוה ס\"ד דהתוס' דגבי בועל היו תופסין קידושין אע\"ג דלא כתיב ביה הויה הוא משום דאין לנו להחמיר בטומאה דגבי בועל מטומאה דגבי בעל וכמ\"ש התוס' בפ\"ק דיבמות (דף ג') ד\"ה לפי שאינן בצרת צרה. וא\"ת הקושיא הראשונה שהקשו התוס' דלוקמה במחזיר סוטה אמאי לא הקשו אותם גם [לרבנן] וכגון שקינא לאשתו ונסתרה וגירשה וחזר ולקחה דהכא ליכא לאו דאע\"ג דהרשב\"א ס\"ל דאפילו ספק סוטה קאי עלה בלאו וכמ\"ש ה\"ה בפי\"א מהלכות גירושין דין י\"ד מ\"מ דעת התוס' הוא דבספק סוטה ליכא לאו וכמו שנראה מדבריהם בפ\"ק דיבמות (דף י\"א) ד\"ה צרת סוטה וכ\"כ התוס' בפירוש פ\"ק דסוטה (דף כ\"ח) וז\"ל ואע\"ג דליכא מלקות מ\"מ לאו הבא מכלל עשה איכא ע\"כ. וי\"ל דאה\"נ אלא דבמה שתירצו לר\"ע מתרצים ג\"כ אליבא דרבנן ועיין בספר שי למורא סי' ק\"ב שהאריך בדברי התוספות הללו יע\"ש: " + ], + [], + [], + [ + "אבל כהן שבא על אחת מהשניות וכו'. לא ידעתי כוונת רבינו ז\"ל בזה דלענין דזרעו ממנה כשרים מאי איריא שניות דאיסורן דרבנן אפילו חייבי לאוין נמי זרעו ממנה כשרים וכמו שכתב דכהן שבא על זקוקה ליבם הולד כשר ואם כוונתו לומר דאפילו חזר ובא עליה ביאה שניה דאפ\"ה הולד כשר אין הטעם שכתב מספיק דאכתי קשה דאמאי בביאה ראשונה לא עשאה זונה דרבנן כדין כל אשה שנבעלה ביאת איסור השוה בכל ואם חזר ובא עליה פעם שנית תתחלל היא ובניה מדרבנן וכעת לא מצאתי טעם נכון למה גזרו חכמים בחלוצה אטו גרושה ולא גזרו בבא על אחת מהשניות שתהיה זונה דרבנן אטו זונה דאורייתא ואולי חלוצה דשכיח גזרו זנות לא שכיח לא גזרו * (א\"ה עיין מ\"ש לעיל פ\"ב מהלכות סוטה דין ח'): ודע שהנראה מדברי רבינו הוא דלא אשכח חללה דרבנן אלא בבא על החלוצה מדלא כתב אלא זו ואע\"פ דבפרק כל הגט (דף כ\"ז) אמרי' זעירי אמר כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון וקי\"ל כוותיה וכמ\"ש כל הפוסקים לאו למימרא דזה האחרון הוא גט בטל ואם בא אחר וקידשה אין קידושין תופסין בה ואפ\"ה פסולה לכהונה מדרבנן אלא ספק מגורשת היא וכמ\"ש רבינו בפ\"ג מהלכות גירושין דין ד'. אך מאי דקשיא לי הוא אמאי לא הביא המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל דאמרי' דזהו ריח הגט דפוסל בכהונה והגט בטל ואם מת מתייבמת ואם בא אחר וקידשה אין קידושין תופסין בה ואפ\"ה פוסל לכהונה מדרבנן וכמ\"ש רבינו ברפ\"י מהלכות גירושין וא\"כ הרי זו גרושה דרבנן ואם בא עליה כהן הולד חלל מדרבנן ואם נאמר דס\"ל דלא גזרו חכמים אלא עליה שלא תנשא לכהן אבל לפסול זרעה לא גזרו לא ידעתי מאין הוציא דין זה והדין מצד עצמו הוא תמוה דמאי שנא גבי חלוצה דכי היכי דגזרו עליה שלא תנשא לכהן גזרו על ולדה וגבי ריח הגט לא גזרו כי אם עליה ולא גזרו על ולדה והדבר צריך אצלי תלמוד:
עוד משכחת לה גרושה דרבנן בממאנת וכדאמרי' בפ' בית שמאי (דף ק\"ז) נתן לה גט וכו' ופסלה מן הכהונה והיא הלכה פסוקה ופשיטא דאיסורה מדרבנן דהא לא היתה צריכה גט מדין תורה דקטנה היתה ואין קידושין תופסין בה וזה פשוט ותו איכא חרש שנשא פקחת וכן חרשת שנשאת לפקח שכל אלו קידושיהן מדרבנן וכמו שכתב רבינו בפ\"ד מהלכות אישות דין ט' ואם נתגרשו הוו גרושות מדרבנן ואסירי לכהן דומיא דקטנה ואע\"ג דכל אלו אם זינו תחת הבעל לא נאסרו לכהונה וכמ\"ש רבינו בפ\"כ מהלכות אלו דין ב' התם טעמא דמלתא הוא משום דרבנן לא גזרו באיסור של דבריהם משום זונה אבל ודאי אם נתגרשו נפסלו לכהונה דומיא דקטנה: " + ], + [], + [ + "נמצאו החללים ג' וכו' ואם אכל או נטמא או נשא גרושה מכין אותו מכת מרדות וה\"ה בחלל של דבריהם. נ\"ל דלא קאי לכל החלוקות משום דפשיטא דחלל של דבריהם אם נטמא או נשא אשה שאינה ראויה לכהן שלוקה שהרי מדין תורה כהן גמור הוא ונהי דחכמים החמירו עליו לעשותו חלל שלא יאכל תרומה ככהן מ\"מ לענין אם נטמא או נשא אשה אסורה פשיטא לי דלקי ככהן גמור. וראיתי להרב פרישה א\"ה סי' ז' סל\"ו שכתב דאינו לוקה והטעם דחכמים השוו מדותם ואם ילקו אותו יאמרו שהוא כהן גמור ויבאו להאכילו בתרומה ע\"כ. ולפ\"ד ליתנהו להני מילי אלא לענין עונשין דוקא עונשין אותו ככהן גמור שוב ראיתי להרב חלקת מחוקק שכתב ככל אשר כתבנו וזה פשוט: אבל חלל של תורה וכו'. * (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר בספר דרשותיו דרך מצותיך ח\"ג (דף ס\"ט ע\"ד):) " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "וכן תרומה בזמן הזה וכו' * (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"ז מהלכות תרומות דין י\"ז): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם נשא או נטמא לוקה. דברי רבינו ז\"ל צריכין ביאור שסתם וכתב ואם נשא או נטמא לוקה וע\"כ בדהוחזק כבר מיירי וכמ\"ש הוא עצמו לעיל בפ\"א מה' אלו שמי שהוחזק בשאר בשר שורפין וסוקלין על החזקות. אבל בלא הוחזק כבר כתב הוא עצמו בפרק הנזכר דאין אדם לוקה ומת על פי עצמו. וכן נמי הוצרך שהחזיק ל' יום אבל פחות מכן לא. וכאן סתם הדברים ובודאי שסמך על מ\"ש לעיל. דאין לומר שיהא לוקה על פיו אם לא הוחזק. אלא שדברי ה\"ה ז\"ל קשים הם בעיני כפי זה שכתב והנבעלת ספק חללה ביאורו מפסולי כהונה וזרעה ספק וכו'. ולפי מה שפירשנו דבהוחזק מיירי נהי דאין האשה לוקה על פיו ממה שהחזיק הוא עצמו בכהן דמהני מה שהחזיק הוא לגבי דידיה. מיהו זרעיה ליהוי חלל ודאי דברא כרעא דאבוה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאין קריבין לערוה כלל. * (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פ\"א מה' סוטה דין ג'): " + ], + [ + "כיצד מותר האב לחבק בתו ולנשקה וכו'. * (א\"ה עיין לעיל פ\"א מהלכות סוטה דין ג'): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אסור להוציא שכבת זרע לבטלה. אם נשים מצוות בהשחתת זרע עיין בחידושי הרשב\"א ז\"ל לנדה ר\"פ כל היד דלר\"ת נשים שאינן מצוות על פריה ורביה כך אינן מצוות על השחתת הזרע. ולהרמב\"ן ז\"ל אף שאינן מצוות על פריה ורביה מצוות הן על השחתת הזרע יע\"ש. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר ז\"ל פ\"ט מהלכות מלכים ועיין בתוס' פרק אלו נערות (דף ל\"ט) ד\"ה שלש נשים כי שם באר\"ה פלוגתא דרש\"י ור\"ת אי נשים מצוות על השחתת זרע יע\"ש): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ולא ישא עקרה וזקנה שאינה ראויה לילד. הנה הטור סי' כ\"ג כתב ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד ומבואר בפרק כל היד וכתב מרן והטעם מפני שהוא בטל מפריה ורביה כל ימי קטנותה. תו אמרינן התם דטעמא הוא משום דאין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף ונקט הטור קטנה לחידושא אע\"פ שלאחר זמן תהיה ראויה לילד. עוד אפשר דהתם ודאי דאיירי בקיים מצות פריה ורביה ומשום דרשא דלערב אל תנח ידך ליכא איסורא כי אם בזקנה ואיילונית אבל קטנה לא. וזה הוא שרבינו ז\"ל הכא בפירקין לא נקט כי אם זקנה ואיילונית אבל לעיל בפרק ט\"ו מהלכות אישות דין ז' במי שלא קיים מצות פר\"ו נקט נמי קטנה וקמ\"ל דאע\"ג דליכא משום ולערב אפ\"ה אסור שמעכבין המשיח אבל משום השחתת זרע פשיטא דלא אסור וכמ\"ש הרא\"ש בתשובה וכ\"כ התוספות בפ\"ק דיבמות (דף י\"ב) וכ\"כ המרדכי וכ\"כ הנמוקי בפ\"ו דיבמות (דף תכ\"ג). ולפ\"ז לא ידעתי אמאי הביא הטור דין זה כאן בסי' כ\"ג שאין כאן מקומו ובסי' א' היה לו להביאו כי שם ביתו: " + ], + [ + "וכן מי שגירש את אשתו מן הנישואין לא תדור עמו בחצר כו'. פ\"ב דכתובות וכבר הוזכרה הסוגיא בדברי ה\"ה ז\"ל ונחלקו הפוסקים בדין זה. הר\"ן ס\"ל דשכונה גדולה ממבוי ובא\"א החמירו אפילו בשכונה אבל באשת כהן דליכא אלא לאו די במבוי. וגרושת ישראל שנתאלמנה או נתגרשה דינה כגרושת כהן ואשת ישראל שלא נשאת אסורה לדור עמו בחצר א' אא\"כ היו נזהרין שיהיו אחרים עמהם דומיא דאשתו של ר' זכריה בן הקצב. ומי שלוה מאשתו ואח\"כ נתגרשה נסתפק אי נפרעת ע\"י עצמה אע\"ג שאסורים לדור בחצר א' כיון דשרינן להו לדור בחצר א' כשהם נזהרים שיהיו אחרים עמהם וה\"נ כיון דאיכא ב\"ד ליכא למיחש או דלמא שאני הכא שהם מדברים וטוענין זה את זה ונראה דזה הספק עצמו שייך באשתו של ר' זכריה בן הקצב. ר\"י הביאו הר\"ן ס\"ל בגרושת ישראל שנתאלמנה או נתגרשה דלא הוי דינה כגרושת כהן ומותרת לדור עמו אף במבוי אבל בחצר לא ונסתפקתי אם יהיו נזהרים שיהיו אחרים עמהן אי שרינן להו לדור בחצר דומיא דאשתו דרזב\"ה או דילמא לא. ועיין לקמן ד\"ה הריב\"ש. ולענין ההלואה שלוה הימנה אי נפרעת ע\"י עצמה נראה דאי ס\"ל דאף באחרים עמהם דאסורים לדור בחצר פשיטא דאינה נפרעת ע\"י עצמה משום דעד כאן לא נסתפק הר\"ן באשת ישראל שנתגרשה אלא משום דס\"ל דבנזהרים שיהיו אחרים עמהם דשרי לדור בחצר ועל כן נסתפק אי ב\"ד הוי כאחרים או לא אבל אי אף בנזהרים שיהיו אחרים עמהם אסור פשיטא דלא עדיף ב\"ד מאחרים. אבל אי ס\"ל דמהני שיהיו אחרים עמהם יראה דהספק עצמו שנסתפק הר\"ן בגרושת ישראל שייך לר\"י בגרושת ישראל שנתאלמנה או נתגרשה. ולענין גרושת ישראל יראה דשרי לדור בחצר דהא מה שהכריחו להר\"ן לומר דגרושת ישראל אסור לדור בחצר הוא מכח הברייתא דקתני ואם היתה חצר שלה ומתמה בה דחצר מאי עבידתא דאי בשנשאת אפי' בשכונה אסור ואי באשת כהן אפי' במבוי אסור ומכח זה הוכרח לומר דמיירי בגרושת ישראל דאף דשרי לדור במבוי בחצר מיהא אסור אבל לר\"י דס\"ל דבגרושת ישראל שנשאת ונתאלמנה או נתגרשה דלא אסור אלא בחצר אפשר לאוקומי האי ברייתא דאם היתה חצר שלה בגרושת ישראל שנשאת ונתאלמנה או נתגרשה אבל לעולם בגרושת ישראל שרי לדור אפי' בחצר. ולענין אי שכונה גדולה ממבוי יראה דמדקאמר אף במבוי רשאה לדור עמו ס\"ל דשכונה גדולה ממבוי ורש\"י יראה דס\"ל דשכונה קטן ממבוי מדקאמר אבל ישראל כל זמן שלא ניסת תדור בשכונתו ואם איתא דשכונה גדולה ממבוי לאשמועינן רבותא דאפילו במבוי יכולה לדור וגרושת ישראל אי שרינן להו לדור בחצר מפשטא דלישנא דקאמר תדור בשכונתו משמע דדוקא בשכונה אבל בחצר אסור. והא דמוקי ההיא דלוה הימנה בכהן שגירש את אשתו אפשר דס\"ל דכשנזהרים שיהיו אחרים עמהם דשרי לדור בחצר וס\"ל דב\"ד לא גריעי מאחרים דמה שנסתפק הר\"ן מפני שהם טוענים ומדברים זה עם זה לא ס\"ל לרש\"י האי חילוקא ומש\"ה מוקי לה באשת כהן אבל כשאינם נזהרים אפשר לומר דאסירי לדור בחצר. אבל ראיתי להריטב\"א בחידושיו לכתובות כ\"י דבישראל שגירש את אשתו דיכולה לדור עמו בחצר כפנויה בעלמא ומדקאמר כפנויה בעלמא משמע דאף שאינם נזהרים שרו לדור בחצר. ומתוך דבריו משמע דהכי ס\"ל בדעת רש\"י ומתוך דברי הסמ\"ג נמי משמע דהכי ס\"ל בדעת רש\"י כסברת הריטב\"א שכתב ז\"ל ופירש\"י כל אלה מדבר בכהן ואין לנו ראיה בישראל שיאסר לדור עמה בחצר א' לפירושו ע\"כ משמע דס\"ל דמדמוקי לה רש\"י בכהן משמע דבישראל ליכא שום איסור אפילו כשאינם נזהרים משום דס\"ל לסמ\"ג דאי הוה ס\"ל לרש\"י דבאינם נזהרים איכא איסור הו\"ל לאוקומי ההיא דלוה הימנה בגרושת ישראל ושאני הכא שהם טוענים ומדברים זה עם זה וכחילוקא דהר\"ן. ומ\"מ עדיין אפשר לומר דמאי דקאמר הסמ\"ג אין לנו ראיה בישראל שיאסר לדור עמה בחצר הוי בנזהרים ומש\"ה דן דאין לנו ראיה לאיסור דאם איתא דאסור אף בנזהרים הו\"ל לאוקומי ההיא דלוה בגרושת ישראל אבל אה\"נ דבאינם נזהרים דאסור ובנזהרים דוקא שרי מש\"ה מוקי לה לההיא דלוה באשת כהן משום דס\"ל דלא גרע ב\"ד מנזהרים אבל מסתמיות דבריו משמע דראשון עיקר: כתב הטור וז\"ל ואם היה כהן אפי' לא ניסת ע\"כ. האי אפי' צל\"ע דהא הוכחנו לעיל דס\"ל לרש\"י דשכונה קטן ממבוי וא\"כ ע\"כ אית לן למימר דיותר מחמרינן באיסור לאו מאיסור א\"א וא\"כ ע\"כ האי אם היה כהן לא תדור במבוי מיירי דוקא בלא ניסת דאי ניסת די לה בשכונה וכדכתבו התוס' ז\"ל וא\"כ איך כתב אפילו לא ניסת. וראיתי למהריב\"ל בחידושיו לכתובות שכתב דס\"ל לרש\"י דהאי ואם היה כהן מיירי בנשאת ובלא נשאת בלא נשאת משום דקיל ובנשאת משום דחמיר טפי דאיכא חומרא דא\"א ולאו דגרושה. ולא הבינותי דבריו דאי בא\"א דעלמא לא מחמרינן ביה כאיסור לאו משום דחמיר כ\"ש בגרושת כהן וניסת דלא מחמרינן ביה משום דחמיר טפי וצ\"ע. תו יש לדקדק בדברי רש\"י דמוקי לההיא דלוה באשת כהן דאמאי לא מוקי לה אף בגרושת ישראל ובשניסת וכן בההיא דארוס וארוסתו מוקי לה בכהן ואמאי לא מוקי לה אף בישראל ובשניסת. הר\"ם הכהן הביאו הר\"ן ס\"ל דשכונה קטן ממבוי ובטעם החומרא דמחמרינן באיסור לאו יותר מאיסור א\"א כתב דטעמא הוי משום דבעלה משמרה אבל התוספות כתבו דטעמא הוי משום דחמיר ומש\"ה ליכא למיחש כולי האי אבל באיסור לאו דקיל איכא למיחש ונ\"מ בין שני הטעמים כשנתארסה לאחר אי נמי כשבעלה במדינת הים דלפי טעם התוס' ה\"נ ליכא למיחש כולי האי ולא אסור אלא בשכונה אבל לטעמא דהר\"ם הכהן דהוי משום דבעלה משמרה בארוסה ובשבעלה במדינת הים דליכא האי טעמא אסור אף במבוי וכ\"ת אי הכי ליפלוג וליתני הברייתא בדידה ולימא נתארסה לא תדור במבוי הא לאו קושיא היא דאי הוה תני הכי הו\"א דבאיסור לאו שרי לדור אפילו בשכונה משום דהו\"א דעד כאן לא חששו חכמים אלא באיסור א\"א אבל באיסור לאו אימא לא קמ\"ל דאף באיסור לאו חששו חכמים והחמירו בו יותר מא\"א שנשאת משום דהתם בעלה משמרה ומינה בארוסה ובשבעלה במדה\"י דליכא טעמא דבעלה משמרה דאסור אפילו במבוי. וכתב הר\"ן שהוא היה גורס כפר קטן נידון כמבוי. רבינו ז\"ל ס\"ל דגרושת ישראל לא תדור בחצר וע\"כ אית לן למימר דלדידיה ליכא חילוק בין נזהרין שיהיו אחרים עמהם ללא נזהרים דבכל גוונא אסור דהא גירסתו היא המגרש את אשתו לא תדור בחצרו ואי אמרת דליכא חילוק בין נזהרים לאינם נזהרים קא פשיט בגמרא לבעיא דאביי מדתניא לא תדור בחצרו סתם משמע דאף בנזהרים אסור אלא אי אמרת דס\"ל דלא אסיר אלא באינם נזהרים אבל בנזהרים שרי א\"כ כי קא פשיט בגמרא לאיבעיא דאביי להיתרא הוא דקא פשיט ליה והא מנא ליה דלמא לא תדור בחצרו דקאמר הוי אפילו בנזהרים אלא ודאי ס\"ל דאף בנזהרים אסור ופשיט לבעיא דאביי לאיסורא מדסתם הברייתא וקאמר לא תדור בחצרו ולא חילק בין נזהרים לאינם נזהרים וגרושת ישראל שנשאת לא נתבאר בדברי רבינו מה יהיה דינה ונראה דדינה הוי כגרושת כהן דאסור אף במבוי דליכא למימר דכיון דחמיר לא מחמרינן בה כולי האי דכיון דלא נזכר בגמרא האי חילוקא מנא לן למימר הכי להקל ולא לומר איפכא דכיון דהיא א\"א ראוי להחמיר בה טפי מגרושת כהן וכסברת הרא\"ש ז\"ל. וראיתי לה\"ה ז\"ל שכתב וז\"ל ויש להוסיף על דברי רבינו לפי גירסתנו שלא להנשא בשכונתו ושכונתו הוא ג' בתים ע\"כ וכעת לא הבינותי דבריו. הריב\"ש סי' ש\"ס ס\"ל דשכונה גדולה ממבוי יע\"ש ומשמע מדבריו שם דלר\"י דס\"ל דישראל שגירש ונשאת לאחר ונתגרשה או נתאלמנה שמותרת לדור במבוי אבל בחצר לא דאף ביחוד בית ובנזהרים שיהיו אחרים עמהם אסור ונפשט מה שנסתפקתי לעיל. ומשמע עוד מדבריו דלא שאני לן בין איסורא דרבנן לאיסורא דאורייתא דבכל גוונא אסורה לדור עמו במבוי בכהן שגירש וכל זה הוא למאן דס\"ל דגרושת ישראל ונתאלמנה או נתגרשה שדינה כגרושת כהן אע\"ג דליכא איסורא דאורייתא כדאמרינן בפרק עשרה יוחסין בעל ולא קידש אינו לוקה אבל לר\"י דס\"ל דגרושת ישראל שנשאת ונתאלמנה או נתגרשה דלא הוי דינה כגרושת כהן ולא אסור אלא בחצר ה\"ה בכל איסורא דרבנן. * (א\"ה באיסור דירה נראה מדברי הרב שבות יעקב ח\"א סי' קי\"ט דהוא מדרבנן וכן נראה מדברי הרמ\"ז בספר גט פשוט סי' קי\"ט ס\"ק מ'. ועיין מ\"ש המפרש לעיל ריש פ\"א מהלכות גירושין דאיתא בספרי והלכה והיתה לאיש אחר שלא תנשא עמו בשכונה ועיין מ\"ש הרמב\"ם שם דין ה'. ונראה דהיינו בנשאת אבל כל שלא נשאת לא אסור אלא מדרבנן. ועיקר דינו של הרב שבות יעקב על מי שנצטרעה אשתו וגירשה אם מותרת לדור במבוי כיון דמזוהמת היא בעיניו והעלה להחמיר דכל שנתגרשה לא פליג רבנן והביא ראיה מדתניא באבל רבתי בש\"א המגרש אשתו לא תדור במבוי כו' יע\"ש. וראיה זו איני מכיר דנהי דלב\"ש לא מצי מגרש לה אלא א\"כ מצא בה ערות דבר מ\"מ דינא קמ\"ל דאם עבר וגירשה לאיזה סיבה או שהיא נתרצית בכך לא תדור במבוי. ואולי למד הרב ראיה זו מהירושלמי שהביאו התוס' והרשב\"א בפרק הזורק גבי מתני' דבש\"א פוטר אדם את אשתו בגט ישן כו'. ונראה דלא דמי דשאני התם דאינו אלא משום גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה מש\"ה אמרי' דמסתמא לא גירשה אם לא שמצא בה ערות דבר ולא נתייחד עמה אחר שנתנו לה. ועיין בנדרים גבי אומר אילו היית יודע שאומרי' כך היא וסתו של פ' לגרש נשיו וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל לשם וע\"כ ההיא מתניתין כב\"ה נמי אתיא אלא ע\"כ לומר דאע\"ג דבידו לגרשה משום דהקדיחה תבשילו מ\"מ כיון דקשים גירושין מסתמא תלינן דגרשה משום דבר ערוה ודוק): וגרושה שבאה עם המגרש וכו'. ז\"ל מרן הב\"י סי' קי\"ט ומ\"מ תמיהא לי מלתא דכיון דלהרא\"ש אשת ישראל שנתגרשה מותרת לדור אפי' במבוי כמו שכתבתי לעיל משום דאפילו אם יבא עליה ליכא איסור לאו א\"כ כי אתו לקמן אמאי משמתינן להו והו\"ל לרבינו לפרושי דבכהן שגירש את אשתו מיירי וכדפירש\"י וא\"נ באשת ישראל שאחר שגירשה נשאת ונתארמלה או נתגרשה דאיכא לאו כו' יע\"ש. ודברי מוהריק\"א הללו נפלאו ממני דמה צורך היה לו להטור לפרש בלוה ממנה דבאשת כהן מיירי או באשת ישראל שנשאת ונתגרשה כיון דהדבר מוכרח דעל מ\"ש תחלה שייך והוא לא הזכיר אשת ישראל שנשאת לאחר. וע\"ק טובא שהרי רבינו ז\"ל דגריס המגרש את אשתו לא תדור בחצר ובמבוי שרי ופירש ז\"ל ברייתא דלוה ממנה בישראל שגירש אע\"פ שלא נשאת ואעפ\"כ כתב דמנדין אותם ואמאי לא הוקשה לו למרן על רבינו ז\"ל דכיון דמותרת במבוי אחד כי אתו לקמן אמאי משמתינן להו אלא ודאי דהא לא מכרעא דכיון דעבר אדרבנן וקרוב הדבר לבא לידי עבירה החמירו שמתא או נגידא ודוק: " + ], + [ + "ואם הודיעה בתחלה שהוא נושא אותה לימים מותר. דין זה הביא הטור אה\"ע סי' ב' בשם רבינו ותמה עליו מרן דלמה תלאו בהרמב\"ם שהרי מבואר הוא בפרק החולץ ע\"כ. והנה מעכ\"ת * (א\"ה הוא ניהו מר זקני הר\"ם ן' חביב ז\"ל בספר גט פשוט ר\"ס קי\"ט יע\"ש, והנה הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל השמיטו הנהו עובדי דרב ורב נחמן וכבר נתן טעם מרן הב\"י י\"ד סי' קצ\"ב ולפ\"ז אפשר לומר דמש\"ה כתב הטור דין זה בשם הרמב\"ם וכיוצא בזה רגיל מרן הב\"י לתרץ בכמה דוכתי ולעת כזאת אתיא זכירה זכירה מ\"ש מרן הב\"י אה\"ע סי' ע\"ח יע\"ש) תירץ לזה שני תירוצים האחד הוא משום דמהנך עובדי דמאן הויא ליומא הוקשה להם בגמרא דצריכה לישב ז' נקיים ותירצו ב' תירוצים ותירוצא בתרא הוא דרבנן יחודי בעלמא הוא דמייחדי להו ובכולא תלמודא מסכימים רוב הפוסקים תירוצא בתרא עיקר ולפי תירוצא בתרא אין ראיה משם דאם הודיעה בתחלה שהוא מותר דשאני התם דמייחדי להו בלבד אבל בנישואין ממש דלמא אסור לכך תלאו בהרמב\"ם ז\"ל דמתיר בנישואין ממש. וקשיא לי בזה מההיא דכתב הטור ס\"ס ב' לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא במדינה אחרת ואדם גדול ששמעו ידוע וזרעו מפורסם אחריו מותר ודין זה דאדם גדול דשרי יצא לו מההיא דפ\"ק דיומא ופרק החולץ דאמרינן שאני רבנן דפקיע שמייהו וע\"כ לא חילקו בגמרא בין ת\"ח לשאר העם אלא לפי תירוצא קמא דס\"ל שהיו באים עליהם אבל לפי תירוצא בתרא שלא היו באים עליהם אלא דיחודי הוא דמייחדי להו אין אנו צריכים לחלק בין ת\"ח לשאר העם דהא איתרצא ליה ג\"כ קושיא קמייתא דלא ישא אדם כו' וכ\"כ התוס' בפרק החולץ וז\"ל ומשום נושא במדינה אחרת נמי ליכא למיחש שאם אירע שבא עליה ונתעברה ממנו היה מוליכו עמו לעירו ע\"כ. וראיתי למעכ\"ת שתמה על זה בס\"ק ג' דאמאי איצטריכו התוס' לומר הך תירוצא והלא בגמרא אמרו דמשום נושא אשה במדינה אחרת ליכא דשאני רבנן דפקיע שמייהו. ול\"נ דהתוספות ס\"ל כסברת ר\"י שהביאו התוס' בפ\"ק דיומא אמרי מאן הויא ליומא לא אמרי מאן הויא ליומא ליבעל אלא ליחודי בהדה בעלמא והוקשה להם דאי הכי הול\"ל ליחודי בעלמא כלומר היו מודיעים להן שלא היו רוצים אלא ליחוד בעלמא ולזה תירצו דמש\"ה נקט האי לישנא יחוד בעלמא משום דאתא לשנויי מה שהקשה לא ישא אדם אשה במדינה זו כו' וע\"כ הוקשה להם בפרק החולץ דאם איתא דבתירוצא בתרא איתרצא ליה ג\"כ קושיא קמייתא ולא מחלקינן בין ת\"ח לשאר העם א\"כ לא הוי פת בסלו שהרי לא היו יכולין לבא עליהן משום ההיא דלא ישא אדם אשה במדינה זו לזה תירצו ומשום נושא אשה במדינה זו ליכא למיחש שאם אירע שבא עליה ונתעברה ממנו היה מוליכו עמו לעירו כלומר דאיכא פת בסלו כיון שהיה יכול לבא עליה ואם תתעבר יוליכהו עמו לעירו וכה\"ג כתבו התוס' בפ\"ק דיומא וע\"כ אית לן למימר דהתוס' בפרק החולץ ס\"ל כסברת ר\"י שהיו מודיעין אותם מתחלה שלא היו רוצים אלא ליחוד שהרי כתבו בתחלת דבריהם וכיון שפעמים לא היה בא עליה לא מיחמדא ואם איתא שלא היו מודיעין אותם מתחלה מנא הוו ידעי אלא ודאי שהיו מודיעין אותם מתחלה שלא היו רוצים אלא ליחוד ומש\"ה לא מיחמדא * (א\"ה עיין בתשובת הב\"ח סי' קי\"ח). ואף למאן דלא ס\"ל האי פירושא דר\"י מ\"מ ס\"ל דבהאי תירוצא דמייחדי להו איתרצא ליה קושיא קמייתא דלא ישא אדם כו' ואין אנו צריכין לחלק בין ת\"ח לשאר העם דהא ליכא למיחש למידי וכ\"כ הראב\"ד לעיל בפי\"א מהלכות אלו דין י' וז\"ל. ואני איני אומר כן אלא כיון שהנשים היו מיוחדות להם ולכשירצו ישאום פת בסלו הוא ואתרתי קושייתא קא מתרץ לה ע\"כ. וליכא למימר דדוקא לפירוש הראב\"ד הוא דאתרתי קושייתא קא מתרץ אבל לפירוש רבינו ז\"ל עדיין צריכי' אנו לתירוצא קמא דשאני רבנן דפקיע שמייהו וכדמשמע לכאורה מדברי הראב\"ד. דהא ודאי ליכא נפקותא כלל להא מילתא בין שני הפירושים אלא כוונת דברי הראב\"ד כך היא דרצה לאשמועינן דכי משני בגמרא יחודי בעלמא לאו אז' נקיים בלחוד קאי אלא לכל הימים שהיו יושבים שם נמי שלא היו נושאים אותם ומש\"ה כתב ואתרתי קושייתא קא מתרץ וע\"כ אית לן למימר דכי משני בגמרא יחודי בעלמא לאו אז' נקיים בלחוד קאי אלא כל הזמן שהיו שם ג\"כ לא היו נושאין אותם דאם איתא דלא קאי אלא אז' נקיים אכתי לא איתרצא ליה קושיא קמייתא דלא ישא אדם כו' ואה\"נ דלפירוש רבינו ג\"כ שפירש דכי משני בגמרא יחודי בעלמא הוי לאחר נישואין אי ס\"ל דלעולם היו מתייחדין עמהם ולא בועלים דאתרתי קושייתא קא מתרץ וכ\"כ הרשב\"א בת\"ה הארוך וז\"ל וא\"נ שלא יהיו באים עליהן לעולם כו' וכדי לתרץ שתי הקושיות תירצו כן משמע דמאן דס\"ל דכי משני בגמרא יחודי בעלמא לאו אז' נקיים בלחוד קאי אלא לעולם ע\"כ ס\"ל דכדי לתרץ שתי הקושיות תירצו כן וכ\"כ הרא\"ה שם בב\"ה יע\"ש: א\"כ הדרינן לקושיין דאם איתא דמה שהביא הטור דין זה בשם רבינו הוי טעמא משום דללישנא בתרא אין ראיה משום דבנישואין ממש אם הודיעה דשרי וא\"כ ע\"כ אית לן למימר דס\"ל דכי משני בגמרא יחודי בעלמא לאו אז' נקיים בלחוד קאי אלא לעולם וכיון שכן ע\"כ לומר דס\"ל להטור דכי משני בגמרא יחודי בעלמא אתרתי קושייתא קא מתרץ וכדהוכחנו לעיל. ולפ\"ז ללישנא בתרא אין ראיה מהנהו עובדי לחלק בין ת\"ח לשאר העם. וא\"כ למה זה הביא הטור דין זה דאדם גדול בסתמא הו\"ל להביאו בשם רבינו כיון דלפי לישנא בתרא לא נפקא האי דינא כי היכי דהביא דין דאם הודיעה בשם רבינו ומשום דללישנא בתרא לא נפקא האי דינא. ואפשר לדחוק ולומר דכיון דכבר שמעינן מדינא דאם הודיעה דס\"ל לרבינו דפסקינן הלכתא כתרי לישני מש\"ה דינא דאדם גדול לא הביאו משם רבינו דכיון דפסקינן הלכתא כתרי לישני ממילא נפקא האי דינא:
ומ\"מ דברי הטור הללו תמוהים מצד עצמם שהרי הרי\"ף והרא\"ש לא כתבו אלא דברי ראב\"י בלבד ולא חילקו בין ת\"ח לשאר העם משמע דס\"ל דהא דאמרינן בגמרא שאני רבנן דפקיע שמייהו לאו הלכתא היא. וטעמא נלע\"ד משום דס\"ל דכי משני בגמרא יחודי בעלמא אתרתי קושייתא מתרץ ולפי תירוצא בתרא אין אנו מחלקין בין ת\"ח לשאר העם ואינהו ז\"ל ספוקי מספקא להו אי פסקינן הלכתא כלישנא קמא או כלישנא בתרא וכמ\"ש מרן הב\"י י\"ד סי' קצ\"ב ומש\"ה לא הביאו ההיא דשאני רבנן לפסק הלכה. וא\"כ איך כתב הטור דאם הוא אדם גדול דשרי ופליג אהרי\"ף והרא\"ש אביו וצ\"ע, וכ\"ת דזאת הקושיא בעצמה צודקת לדינא דהודיעה דמדלא הביאו הנהו עובדי דרב ור\"נ משמע דס\"ל דאף אם הודיעה אסור דאם איתא דס\"ל דאם הודיעה שרי היה להם להביא הנהו עובדי דרב ור\"נ לאשמועינן האי דינא. הא ליתא משום דלעולם דס\"ל דאם הודיעה שרי ומה שלא הביאו הנהו עובדי דרב ור\"נ הוא משום דטעמא דאיסורא הוי משום אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך וממילא נפקא דאם הודיעה שרי שהרי אינה יושבת לבטח עמו ומש\"ה לא הוצרכו להביא הנהו עובדי לאשמועינן האי דינא. * (א\"ה והכי מוכח מדפריך בגמרא לרב ור\"נ מברייתא דלא ישא אשה במדינה זו כו' ומההיא דרבא ואמאי לא פריך נמי מברייתא דלא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה אלא ודאי דפשיטא ליה דכל שמודיעה שרי). תו קשיא לי דאם איתא דלפי תירוצא בתרא אף אם הודיעה אסור וע\"כ לא הוו קאמרי רבנן מאן הויא ליומא אלא משום דמייחדי להו בלבד אבל בנישואין ממש מתסר א\"כ לא הוי פת בסלו שהרי לא היו יכולים לבא עליהם משום איסורא דאל תחרוש על רעך רעה תו קשיא לי לפי דברי מעכ\"ת שדחה התי' של הב\"ח והפרישה משום דאם כדבריהם הו\"ל להטור לומר דהרמב\"ם ורש\"י פירשו שאם הודיעה מותר א\"כ לפי תירוץ מעכ\"ת נמי תיקשי דהול\"ל דהרמב\"ם והסמ\"ג כתבו דאם הודיעה דשרי שכן כתב במל\"ת סי' קכ\"ו וכן על רי\"ו תיקשי דאמאי תלה דין זה דהודיעה בהרמ\"ה הו\"ל להביאו משם הרמב\"ן ג\"כ: עוד ראיתי שהקשה מעכ\"ת אעיקרא דדינא מההיא דאמר בספ\"ב דנדרים וברותי מכם המורדים והפושעים בי אלו בני ט' מדות וחד מינייהו בני גרושת הלב ומרב ור\"נ דעבדי הכי לא קשיא ליה למר דאיכא למימר ייחודי הוו מייחדי להו כלישנא בתרא וקשיא לי דא\"כ לא הוי פת בסלו שהרי לא היו יכולין לבא עליהן כי היכי דלא ליהוו בני גרושת הלב. עוד כתב מעכ\"ת ואפי' ללישנא קמא י\"ל דקודם ביאה היו גומרים בדעתם שלא לגרשה אם תתעבר כי היכי דלא ליהוו בניהם בני גרושת הלב משמע דס\"ל למר דאיסורא דבני גרושת הלב לא הוי אלא אם תתעבר אבל אם אינה מתעברת לא שייך איסורא דבני גרושת הלב. ול\"נ דהיינו דוקא למאן דסבר דקרא דוברותי מכם המורדים והפושעים בי קאי אבנים אבל לסברת הראב\"ד שהביא מרן הב\"י א\"ח סי' ר\"מ דס\"ל דקרא קאי לבועלים שהבועלים בא' מט' מדות אלו הם מורדים ופושעים אף שלא תתעבר אסור וא\"כ לסברת הראב\"ד קשיא לל\"ק דס\"ל שהיו באים עליהם היכי עבדי הכי: עוד כתב מעכ\"ת דבני גרושת הלב לא מיקרו אלא כשאינו מודיעה אבל אם מודיעה שרי ודברי תימה הם שהרי טעמא דאיסורא דבני גרושת הלב כתב הרא\"ש ספ\"ב דנדרים דהוי כי מתוך שגמר בדעתו לגרשה מהרהר באחרת א\"כ אף אם הודיעה שייך האי טעמא דמהרהר באחרת ולעיקר הקושי' נ\"ל לומר דע\"כ לא אמרי' כשגמר בלבו לגרשה דאסור לבא עליה אלא כשרוצה לקחת אשה אחרת דאז שייך טעמא דמהרהר באחרת אבל כשאינו רוצה לקחת אשה אחרת שרי דלא שייך טעמא דמהרהר באחרת וא\"כ רב ור\"נ שכבר היה להם אשה בעירם וכשהלכו לעיר אחרת רצו לקחת אשה לימים שיתעכבו שם אף שגמרו בלבם להוציאה לאחר זה הזמן מ\"מ לא היו מהרהרים בנשותיהן ואף מרן ז\"ל שכתב סתם ואם הודיעה מותר בכה\"ג קא מיירי: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "לא תתייחד אשה אחת אפילו עם אנשים הרבה כו'. * (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר ז\"ל לעיל פ\"א מהלכות סוטה דין ג' יע\"ש): סליקו להו איסורי ביאה בס\"ד: " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Warsaw, 1881", + "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI" + ] + ], + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Kedushah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kedushah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kedushah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/Warsaw, 1881.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..7b034cfcfbfbf9c88d7e0431de7c632c3d5854df --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kedushah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/Warsaw, 1881.json @@ -0,0 +1,182 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Ritual Slaughter", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI", + "versionTitle": "Warsaw, 1881", + "license": "Public Domain", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שחיטה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Kedushah" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם נמצאת פגומה מעבירין אותו וכו'. נשאל מהריק\"ו שרש ל\"ג על דבר השוחט אשר העיד עליו ע\"א ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו אם העד מותר לאכול משחיטתו או אם נדמהו לההיא דנטמאו טהרותיך כו'. והשיב לע\"ד נראה דל\"ד דהתם אם הוא כדברי העד שנתנסך היין כו' חל עליהם שם איסור ושוב אין להם תקנה ושייך לומר דשוינהו אנפשיה חתיכה דאיסורא אבל הכא לא שייך למימר הכי דאפילו אם יהיה אמת שלא שחט עכשו יפה מ\"מ אין מוחלט ליפסל עולמית וכו' יע\"ש. ואיני מבין האי חילוקא דלמה לא נימא שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא דסוף סוף אילו אתו שני עדים שיצתה טריפה מתחת ידו לא היינו יכולים לאכול עוד משחיטתו וה\"נ לגבי דידיה כשני עדים דמי ושוייה להאי לדידיה כאילו באו עדים לגבי עלמא ושפיר שוייה ח\"ד שלא לאכול משחיטתו מכאן ולהבא עד ישוב כדינו. ובהדיא משמע כן דהא נמי מיקרי שוייה אנפשיה ח\"ד בגמ' בפ' נערה שנתפתתה גבי שני שטרות היוצאים בזה אחר זה ביטל שני את הראשון ופליגי בטעמא רפרם אמר אודויי אודי ליה ורב אחא אמר אחולי אחיל ובעינן מאי בינייהו לאורועי סהדי כו'. ופירש\"י דלמ\"ד אודויי אודי ליה פסולין העדים. ופי' הר\"ן דהיינו לגביה דידיה ואי אית ליה סהדותא אחריתי והביא הלוקח אלו העדים פסולים דהא אודו שחתמו שקר בפעם ראשונה. משמע דמשום שהודה שבפעם ראשונה חתמו שקר מהדר לשטר אחר שוינהו לנפשיה לרשעים ולגבי דידיה בעדותו בפעם אחרת אינן נאמנין אע\"פ שלא שוינהו ליה ח\"ד כההיא דטהרות וכההיא דנתנסך יינך משמע דאין לחלק וצ\"ע. (א\"ה ועי' ביש\"ש פ\"ק דחולין סי' ט' פר\"ח י\"ד סס\"א ועיין לעיל פ\"ט מהלכות אישות דין ט\"ו): " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "ולא בהמה וחיה בלבד וכו'. איסור זה דהכנסת חולין בעזרה הוא מוסכם בתלמוד במקומות הרבה. ואע\"ג דבפי\"ג דמנחות (דף ק\"ו) אמרינן א\"ר חסדא במותר להכניס חולין בעזרה קא מיפלגי רבי סבר אסור להכניס חולין בעזרה ורבנן סברי מותר להכניס חולין בעזרה. ולפי זה לדידן דקי\"ל כרבנן וכמו שפסק רבינו בפי\"ז מה' מעשה הקרבנות א\"כ יהא מותר להכניס חולין בעזרה ואע\"ג דמרן ז\"ל צידד שם דרבינו פסק כרבי דבריו הם תמוהים וכבר תמה עליהם הרב לח\"מ שם ואין ספק דרבינו פוסק כרבנן. מ\"מ אף לדידן דקי\"ל כרבנן אסור להכניס חולין בעזרה משום דלא קי\"ל כאוקימתא דרב חסדא אלא כרבא דאמר דכ\"ע אסור להכניס חולין בעזרה וכמו שהוא מוסכם בכל התלמוד: אך באיזה חולין הוא האיסור בזה נחלקו הראשונים ז\"ל. והנה מפשט דברי רבינו נראה דכל דבר שהוא חולין אסור להכניס בעזרה אף שהוא דבר שאין דוגמתו קרב לגבי המזבח אך הרשב\"א ז\"ל בחדושיו כתב שלא נראו לו דברי רבינו אא\"כ דעתו לומר לחם כלחמי תודה או פירות כפירות בכורים ע\"כ. והתוס' בפרק הזרוע (דף ק\"ל) ד\"ה אי כתבו דדוקא חזה ושוק וכן בכורים דדרך קדושה מייתי להו דעביד בהו תנופה וכן לחם לצורך תודה שהוא הכשר קרבן יש קפידא טפי בהבאתם בעזרה שלא לצורך ע\"כ. וכ\"כ הרשב\"א בחדושיו שם ובפ' המוכר את הספינה ביאר יותר שכתב וז\"ל וקא מעייל חולין בעזרה פירוש מפני שהם טעונים תנופה והגשה ע\"ג המזבח ודמיא להקרבה ושחיטה ואסור לשחוט חולין בעזרה ע\"כ. וכ\"כ התוס' בפרק התודה (דף פ') ד\"ה וכי יע\"ש. והיה אפשר לומר דחילוק זה שכתבו התוס' הוא דוקא לאיסור להכניס בעזרה מדאורייתא אבל מדרבנן אף דבר שאין עושין בו כעין הקרבה אסור להכניס בעזרה לפי שהתוס' בתחלת דבריהם הכריחו שאיסור זה הוא מה\"ת ועל זה הוקשה להם מההיא דפרק כל התדיר ופ' הקומץ דאמרינן שהכהנים מכניסים חולין בעזרה כדי לאכול עם הקדשים. משמע שאם לא היה איסורו כ\"א מדרבנן לא הוה קשיא להו מידי משום דנהי דחכמים אסרו הכנסת חב\"ע באכילת חולין שהוא לצורך אכילת קדשים לא גזרו. אבל לאחר שהכריחו שהוא איסור תורה הוקשה להם דאיך יתכן דמשום אכילת קדשים יותר להם איסור תורה. ועל זה תירצו דיש לחלק בין מלתא דעביד כעין הקרבה למלתא אחריתי. וא\"כ אף אם נאמר דמדרבנן אסור להכניס חב\"ע אף דבר דלא עביד בהו כעין הקרבה ליכא קושיא כלל מההיא דפ' כל התדיר ופ' הקומץ משום דרבנן לא גזרו בדבר שהוא צורך לאכילת קדשים. אך מדברי הרשב\"א נראה דאפילו איסור דרבנן ליכא שהרי אחר שכתב החילוק כתב וז\"ל ותדע לך דהא נכנסין שם בבגדי חול והלל שהיה מביא כבשתו לעזרה ומקדישה וסומך עליה ושוחטה ע\"כ. וא\"כ מכאן יש להכריח דאפי' איסורא דרבנן ליכא דאי לא אכתי קשה איך נכנסים בבגדי חול והלל ג\"כ אמאי לא היה מקדישה סמוך לפתח העזרה. ובפרק הספינה כתב בפירוש וז\"ל ואם לא מפני טעם התנופה היה מותר כיון דלא הוי כעין הקרבה שלא מצינו איסור למי שנכנס להיכל ופתו בידו ע\"כ. וכ\"כ הריטב\"א שם בחדושיו כדברי הרשב\"א ז\"ל הללו יע\"ש. ולפ\"ז נאמר שגם דעת התוס' היא כן וכ\"נ מדבריהם שבפרק הספינה שכתבו וז\"ל אבל דבר שאין עושין בו הקרבה כלל בההוא אין שייך איסור הכנסת חב\"ע דאל\"כ לא ילבש כהן בגדי חול ויכנס בעזרה ע\"כ. ודע שראיה זו שהביא הרשב\"א מהלל שהיה מביא כשבתו לעזרה לא הביאוהו התוס'. והיה נראה דס\"ל דשאני התם שההבאה היתה לצורך קרבן ומש\"ה ליכא איסור כלל. אך בפ\"ו דפסחים (דף ס\"ו) עלה דהך דהלל הקשו דהיכי עביד הלל הכי והלא היה מכניס חולין לעזרה ותירצו דליכא איסור אלא היכא דעביד כעין הקרבה. והנראה דהתוס' לא רצו להכריח בפרק הספינה דינם מההיא דהלל לפי שהיינו יכולים לדחות דשאני התם שהיה רוצה להקריבה אבל אחר שהכריחו חלוקים דליכא איסור כ\"א היכא דעביד כעין הקרבה ממקומות אחרים כשהקשו עליה דהלל תירצו החילוק המוכרח ואין צורך לחלק באופן אחר. אך אני תמיה על מ\"ש התוס' בפ\"ח דמנחות (דף פ\"א) עלה דההיא דאמרינן אם איתא לדחזקיה ליתי בהמה וליתי שמונים בהדה כו' שכתבו וז\"ל ואע\"ג דהארבעים הם חולין ליכא למיפרך דקא מעייל חב\"ע דלאחריות קא מיכוין צורך קרבן נינהו וש\"ד אע\"פ שהם חולין כדתניא בהלל הזקן מביאה כשהיא חב\"ע ומקדישה כו' ע\"כ. ויש לתמוה דמה ראיה הביאו מההיא דהלל שאני התם שלא היה עושה כעין הקרבה כשהיא חולין ומש\"ה ליכא איסורא אבל כל שעושה כעין הקרבה לעולם אימא לך דאיכא איסור דהכנסת חולין אף שהוא לצורך קרבן. ועוד דאעיקרא דדינא בההיא דרב מנשיא דקאמר שיביא שמונים אפשר דליכא במ' משום הכנסת חולין. ואע\"ג דבדברי התוס' פרק הזרוע מוכח דבלחמי תודה איכא משום הכנסת חולין שכתבו וכן לחם לצורך תודה שהוא הכשר קרבן וכו' וכנראה מדברי התוס' הללו דאף בלא טעמא דתנופה שהיה בלחם איכא איסורא לפי שהוא הכשר קרבן ומה שלא כתבו התוס' בלחם משום דאיכא תנופה בארבעה וא\"כ דמיא לבכורים הוא משום דמהסוגיא דפ' התודה מוכח דאף בלא טעמא דתנופה איכא איסורא משום חב\"ע שהרי כשהקשו ללמדין לפני רבי וכי מכניסין חולין בעזרה ע\"כ לאו משום טעמא דתנופה הוא שהרי לאחר שנדחו דברי הלמדין אמרינן דאביי ורבנן אמרי אם איתא לדר' יוחנן ליתי לחם ולותבה חוץ לחומת עזרה והקשו לזה מטעמא דתנופה וקא מעייל חב\"ע משמע דכשהקשו בתחלה וכי מכניסין חב\"ע לאו משום טעמא דתנופה הקשו ומש\"ה כתבו התוס' דהטעם הוא לפי שהוא הכשר הקרבן. מ\"מ אף כפי הנחה זו יש לחלק דדוקא כשמביא מ' חלות אסור לפי שמביאם לצורך תודה והוי הכשר קרבן אבל במביא פ' חלות ואומר יקדשו המ' מתוך הפ' אפשר דליכא קפידא בארבעים דאינו מוכרח שיהיו צורך קרבן כיון דאיכא מ' אחרים ואי משום תנופה דמניף מה שמניף הוא מהמ' דאמר שיקדשו מתוך הפ'. הן אמת דיש מקום לבעל דין לחלוק בחילוק זה אך הקושיא שהקשינו דמה ראיה הביאו מההיא דהלל במקומה עומדת:
והנראה אצלי לומר הוא דכוונת התוס' היא להקשות לרש\"י ז\"ל דס\"ל דתיקון זה דרב שישא שיביא שמנים הוא שיניחם בחוץ וכר' יוחנן דאי לא אסור משום חב\"ע. ורש\"י לא ס\"ל חילוק התוס' דחילקו דליכא איסור משום הכנסת חב\"ע כ\"א היכא דעביד כעין הקרבה וכמבואר בדבריו בפרק ד' דתמורה (דף כ\"ג) עלה דההיא דאמרינן שאם היתה אכילה מועטת שאוכלין עמה חולין שכתב וז\"ל ואי קשיא הא אין מכניסין חולין לעזרה הא לא קשיא יאכלום מבחוץ וא\"כ יכנסו כו' יע\"ש. הרי מבואר דס\"ל לרש\"י דאף במידי דלא עביד כעין הקרבה איכא איסורא וכפי מה שחילקו התוס' החולין היו אוכלים בעזרה וכמ\"ש שם. וא\"כ אליבא דרש\"י יש להקשות מההיא דהלל וע\"כ אית לן למימר דשאני ההיא דהלל שהיה לצורך קרבן. וא\"כ התוס' הקשו לרש\"י דלמה אצטריך לומר שהפ' חלות היו חוץ לחומה דכיון דהיו צורך קרבן לאחריות ליכא איסורא ורש\"י ע\"כ מודה בזה מההיא דהלל. אבל לעולם דאליבא דהתוס' טעמא דהלל היא משום דאעיקרא דדינא ליכא איסורא דהכנסת חולין כי אם היכא דעביד כעין הקרבה. ודע דבפ\"ב דביצה (דף כ') כתבו התוס' וז\"ל והביא כל צאן קדר בעזרה ותימה והא אין מביאין חב\"ע וי\"ל דלאו דוקא בעזרה אלא בהר הבית ע\"כ וצ\"ע:
הכלל העולה ממה שכתבו הוא דאליבא דהתוס' והרשב\"א והריטב\"א ז\"ל ליכא איסור דהכנסת חב\"ע כי אם במידי דעביד כעין הקרבה, ואליבא דרש\"י אף בדבר דלא עביד כעין הקרבה אסור שהרי אסור שיאכלו הכהנים חולין עם הקדשים בעזרה. ונראה דאף במלתא דלא חזי לקרבן אסר דאי לא מאי דוחקיה לומר דמאי דתניא כשיאכלו חולין הוא חוץ לעזרה אימא דמיירי במלתא דלא חזי להקרבה א\"ו דבכל גוונא ס\"ל דאסור וההיא דהלל ס\"ל דשאני התם שהביאה להקריבה וכמ\"ש לעיל. ומה שנכנסים לעזרה בבגדי חול כהנים וישראלים נראה דלא קשיא לרש\"י דאפשר דליכא איסור כי אם במידי דאכילה דהוי דרך בזיון להכניס בעזרה אבל מה שנכנסים בעזרה בבגדי חול ליכא איסורא דהא הדבר מוכרח שהרי ישראלים היו מוכרחים ליכנס בעזרה לסמיכה ולא היו יכולים ללבוש בגדי כהונה. ומפשט דברי רבינו ז\"ל נראה לי דס\"ל כרש\"י וכמ\"ש לעיל. הן אמת שבפ\"י מה' מעשה הקרבנות דין י\"א כתב סתם היתה להם אכילה מועטת אוכלין עמה חולין. ומסתמיות דבריו נראה שהיו אוכלין החב\"ע כסברת התוס'. וא\"כ יש לתמוה כפי סברתו שאיסור הכנסת חב\"ע הוא כולל איך הותר כאן. ואם היינו דוחקים דברי רבינו כמ\"ש הרשב\"א והיינו אומרים דרבינו מיירי בלחם מלחמי תודה או פירות הבכורים דהוו מילי דחזו להקרבה היה אפשר לומר דמה שהותר לאכול חב\"ע הוא בחולין דלא חזו להקרבה וסתם הדברים וסמך על מ\"ש כאן בהל' שחיטה דמלתא דחזי להקרבה אסור להכניס בעזרה. אך פשט דברי רבינו אינו מורה כן: אשר ע\"כ נראה לומר דאיסור זה דהכנסת חב\"ע ס\"ל לרבינו שהוא מדרבנן וכמו שצידד רשב\"ם בפרק המוכר את הספינה וכיון שאין איסורו כ\"א מדרבנן משום אכילת קדשים התירו וכמ\"ש לעיל שהתוס' לא הוקשה להם מהך דאכילת חולין כי אם במונח שהיה איסור תורה. וסברא זו שאנו רוצים לייחס לרבינו דס\"ל דאיסורו מדרבנן לא נפלאת היא בדעת רבינו והרואה יראה להרב לח\"מ שרצה לצדד דאף לשחוט חולין אין איסורו כי אם מדרבנן יע\"ש. ואף אם נרצה לומר דרבינו ס\"ל דאיסורו מן התורה וכמו שהכריחו התוס' עדיין אפשר לומר דרבינו ס\"ל דדוקא מה שעושה כעין עבודה איסורו מן התורה אבל כל שאינו עושה כעין עבודה אין איסורו כי אם מדרבנן ומשום אכילת קדשים התירו איסור זה דרבנן: וא\"ת כפי סברת רש\"י דאית ליה דלא מותר אכילת חב\"ע אף שהוא לצורך אכילת קדשים איך יתיישב מאי דתנן בפ\"י דזבחים (דף צ') וכולן כו' לתת לתוכן תבלין חולין הרי שהותר להכניס חולין בעזרה לצורך אכילת קדשים. וי\"ל דרש\"י ס\"ל דמתני' איירי בקדשים קלים שהם נאכלים בכל העיר אבל לעולם דבקדשים שנאכלים בעזרה לא. ומה שהוכרח רש\"י בתמורה לומר שאוכלים מבחוץ הוא משום דהתם מיירי בשיירי מנחה שאינה נאכלת כי אם בעזרה וכמבואר. ועוד י\"ל דשאני תבלין שנתערבו בקדשים ונתבטלו ונפקי מתורת חולין ומש\"ה שרי. אך מהסוגיא דפ' כל הזבחים (דף ע\"ז) על ההיא דלמחר מביא אשמו ולוגו מוכח בהדיא דאף שאין בלוג כי אם תערובת קצת שמן חולין איכא משום הכנסת חב\"ע ודו\"ק. ועיין במ\"ש התוס' פרק התודה (דף פ') סוף ד\"ה וכי שחילקו לענין אחר כעין מה שכתבנו ודו\"ק:
והנה מלבד מ\"ש דליכא תיובתא לסברת רש\"י ורבינו מכל הני דוכתי שכתבו התוס', עוד נראה שיש להביא ראיה לסברתם מההיא דאמרינן בפרק הקומץ רבה (דף נ\"א) אלא מאי לקרבנם לאכילת קרבנם ומאי לאכילה אכילה דחולין ופריך חולין פשיטא מאי בעו התם ומשני אע\"ג דאמר מר יאכלו שיאכלו עמה חולין ותרומה וכו' ופשיטא דסוגיא זו מורה דאיסורא דהכנסת חולין לעזרה הוא כולל אף היכא דלא עביד כעין הקרבה ואף במלתא דלאו בר הקרבה הוא מדהקשו בפשיטות פשיטא מאי בעו התם, וזה הפך מ\"ש לעיל בשם התוס' והרשב\"א. הן אמת דגם לסברת רש\"י ורבינו סוגיא הלזו צריכה ישוב דמקושית הגמ' מוכח דלא הוקשה להם אלא משום דמאי בעו התם אבל אם היה באפשרות שהיה שם חולין ניחא דאשמעינן שלא הותר לאכילתם מלח של הקדש. וא\"כ למאי איצטריך לשנויי אע\"ג דאמר מר יאכלו שיאכלו עמהם חולין לימא בקיצור הב\"ע בשאכלו חולין חוץ לעזרה. ונראה דהתלמוד ס\"ל דמלח לא הותר לכהנים ואפילו באכילת קדשים כי אם בקדשי קדשים שנאכלין בעזרה אבל חוץ לעזרה אף שאוכל קדשים לא הותר מלח של הקדש. ומש\"ה פריך בפשיטות דלמאי איצטריך לומר דלאכילת חולין לא דבמאי איירי אי כשאוכל החולין חוץ לעזרה הא אפילו אוכל קדשים חוץ לעזרה לא הותר ומתוך העזרה לא משכחת חולין דמאי בעו התם. ותירצו כיון דאמר מר כו' וסד\"א כיון דהני חולין לצורך אכילת קדשים הנאכלין בעזרה הם ליתב להו מלח קמ\"ל. ולפי מ\"ש לעיל דרבינו ס\"ל דאכילת חולין הללו כיון שהם לצורך אכילת קדשים הותר לאכלם בעזרה ניחא טפי שינויא דגמ'. דלפי סברת רש\"י תיקשי דאכתי מאי אשמעינן שמואל השתא קדשים כל שנאכלין חוץ לעזרה לא הותר להם מלח של הקדש חולין הנאכלין חוץ לעזרה מיבעיא. ולסברת רש\"י ז\"ל צריך לדחוק ולומר דסד\"א כיון דחולין הללו הם לצורך דבר שהותר לו המלח גם לגבי חולין אף שהם חוץ לעזרה יותר להם קמ\"ל. באופן דלסברת רש\"י ורבינו יש ליישב הסוגיא וכמ\"ש אך לדעת התוס' קשיא טובא. שוב ראיתי להתוס' בפרק התודה (דף פ') ד\"ה וכי שהוקשה להם קושיא זו וכתבו ומה שתמה תחלה כ\"כ בפשיטות חולין מאי בעו התם בדין קא מתמה דמאי בעיא אכילת חולין בפני עצמה בעזרה דאיצטריך למימר דלא יהבינן להו מלח ע\"כ. והנה כפי דרך זה נתיישבו שפיר דברי התוס' ואתיא הסוגיא כפשטה. ויש ללמוד מדבריהם דאף שהותר הכנסת חב\"ע כל שאינו עושה דרך הקרבה מ\"מ אכילת חולין אסור ומלתא דמסתברא הוא: ודע דאף שכתבנו דאסור להכניס חולין לעזרה זהו דוקא חולין גמורים אבל כל שהקדישו אף שהוא הקדש בדק הבית מותר להכניסו בעזרה. ודין זה מתבאר בפ' הספינה (דף פ\"א) דפריך וליחוש דלמא לאו בכורים נינהו וקא מעייל חב\"ע ומשני דמקדיש להו. הן אמת דרשב\"ם פירש שם דמקדיש להו לקנות בהם קרבן, נראה מדבריו דדוקא משום דהוי לצורך קרבן הותר אבל אם לא הקדישו לצורך קרבן כי אם לבדק הבית לא. אך מדברי התוס' שם ובמקומות אחרים כמו שנתבאר יראה דס\"ל דאף בהקדש בדה\"ב שרי. והתוס' הקשו לזה מההיא דאמרינן בפ' התודה (דף פ') דלמא לאו תודה היא והוי לחם חב\"ע ואמאי לא פריך דליקדוש ליה על תנאי שאם אינה תודה יקדש הלחם לבדק הבית או לדמי נסכים. ותירצו דגבי תודה כיון שעשה מעשה שעשה מ' חלות מד' מינים מוכחא מלתא טובא שלשם תודה מביאם ולהכי אפילו הקדיש חשיב חב\"ע כיון שאין דרך לעשות משאר הקדש מה שעשה מזה אבל הכא בכורים מקדיש להו לדמי לא מיחזי חב\"ע אלא כשאר הקדש כו' ועוד האריכו בחילוק זה יע\"ש. ובפ' התודה נמי הקשו קושיא זו ותירצו ג\"כ כעין חילוק זה אלא שיש קצת שינוי לשון שכתבנו דשאני לחמי תודה משום דבאים עם הזבח. ועוד הוקשה להם שם מההיא דאמרינן בפ' בתרא דמנחות (דף ק\"ו) בההיא דפירשתי ואיני יודע מה פירשתי דאמרינן דטעמיה דרבי הוא משום דסבר דאסור להכניס חולין לעזרה דאמאי לא מקדיש על תנאי. ותירצו דדמי ללחמי תודה לפי שיש עמהם מנחה גמורה ולא שרינן ע\"י הקדש בדק הבית יע\"ש:
וא\"ת והא אמרינן בפרק כל הזבחים (דף ע\"ו) עלה דההיא דאמר ר\"ש למחר מביא אשמו ולוגו ומוקמינן לה התם דמביא יותר מלוג ומקדישו והדר פריך כדאיתא התם, והרי אותו היתרון איך מביאם לעזרה הרי מיחזי חב\"ע כיון דעביד מיניה עבודה שמזה ז' כנגד פתח אוהל מועד ונותן על הבהונות ועל ראש המצורע ודמים ללחמי תודה. וי\"ל דשאני התם דבטל ליה ע\"י אידך שמן שהוא נדבה וכדאיתא התם. ובזה ניחא מה שהקשו התוס' שם ד\"ה לוג דאמאי אצטריכו לומר דאמר לוג זה יהא נדבה ליקדיש ליה קדושת דמים על תנאי אם אינו מצורע והשתא נמי מייתי פורתא להשלים הלוג ומקדיש ליה קדושת דמים כו'. ולפי מ\"ש ניחא דאם היה הכל קדושת דמים לא הותר להכניסו בעזרה משום דלא דמו לבכורים וכדכתיבנא. ומה שתירצו התוס' דהכי עדיף טפי לעשות קדושת הגוף בכל מה שיכול הוא תמה בעיני שהרי בסוף הסוגיא הקשו והא אמר ר\"ש אין מתנדבין שמן ותירצו תקוני גברא שאני, ואם איתא דיש תיקון בהקדש דמים הא עדיפא מלהתנדב שמן מאחר דס\"ל דאין מתנדבין שמן. ועיין במ\"ש התוס' בפ' התודה (דף פ') ד\"ה וכי שכתבו חילוק זה שכתבנו דלוג ועיין עוד לקמן בזה:
ודע דאיסור זה דחב\"ע אינו אלא על ההכנסה אבל אם הכניס איזה דבר של הקדש לעזרה ופדאו שם ליכא איסורא בפדיון זה אף שנשארו חב\"ע. ודין זה מתבאר מההיא דאמרינן בפ' התכלת (דף מ\"ח) עלה דההיא דשחט שני כבשים על ד' חלות דאמרינן מושך שתים מהם ומניפן והשאר נאכלות בפדיון ואוקמה רב חסדא דפריק להו גואי וחולין ממילא קא הויין ופירש\"י ממילא הויין דתוך העזרה הם נעשין חולין והוא לא הכניסן משנעשו חולין ע\"כ. והכי אמרינן נמי בפרק כל הזבחים (דף ע\"ז) יע\"ש. וראיתי להתוס' בפ' התודה (דף פ') ד\"ה וכי שאחר שנתנו טעם אמאי לא אמרינן גבי לחמי תודה שיקדישו אותם קדושת דמים משום דבאים עם הזבח חזרו והקשו וז\"ל וא\"ת והא כה\"ג שרינן לעיל בפרק התכלת גבי שחט שני כבשים על ד' חלות דמושך שתים מהן ומניפן והשאר נאכלות בפדיון דחולין ממילא הוו וה\"נ נימא אי הך דקיימא תודה היא הך לחמה ואי לא ליפקו לחולין וחולין ממילא הויין ע\"כ. ולא הבינותי דברי התוס' הללו דודאי קושייתם היא שיקדיש אותם על תנאי דאי לא פשיטא דלא דמי לההיא דפ' התכלת דהתם כיון ששחט על ד' חלות הרי נתקדשו כולם והשתים הם קדושות קדושת דמים ומש\"ה שרי אבל הכא את\"ל דאי הך דקיימא לא הויא תודה הלחם הוא חולין גמורים א\"ו שקושיתם היא שיקדיש על תנאי לחם קדושת דמים, וקשה שהרי כתבו קודם לזה דהכא לא מהני הקדש דמים משום דבאים עם הזבח. ועוד מהו זה שסיימו וחולין ממילא הויין דהכא גבי לחמי תודה לא שייך זה, דבשלמא גבי לחם הבא עם כבשי עצרת שהוא קדשי קדשים ונפסלין ביוצא איצטריך להאי טעמא משום דאמרינן היכי פריק להו אם אבראי הוא נפסל ביוצא ואי פריק בגואי הא קא מעייל חל\"ע ותירץ דאף דפריק בעזרה ליכא למיחש משום דחולין ממילא הויין אבל גבי לחמי תודה שהוא קדשים קלים הרי יכול לפדות אותן אבראי שאינן נפסלין ביוצא שהרי נאכלין בכל העיר:
והנראה אצלי הוא דמ\"ש התוס' בסיום דבריהם וחולין ממילא הויין ט\"ס הוא וכונת קושייתם הוא לתירוצם שחילקו דהכא גבי לחמי תודה לא מהני הקדש דמים. ועל זה הקשו דבפרק התכלת מוכח דמהני הקדש גבי לחם הבא עם הכבשים דאמרינן דמושך שתים מהן והשאר נאכלות בפדיון אלמא דהשתים קדושת דמים אית להו ואפילו אחר פדיון לית בהו משום הכנסת חולין ואף שהוא לחם הבא עם הזבח. ותירצו לזה דשאני התם גבי כבשי עצרת שכבר נתקדשו ונכנסו אבל להכניס לכתחלה לא בדבר שהוא כעין קרבן. אבל בכורים כיון דלא הוו כולי האי כעין קרבן שרינן להכניס לכתחילה ע\"י הקדש דמים. וחזרו והקשו מההיא דאמרינן בפרק כל הזבחים (דף ע\"ו) גבי ספק מצורע דשרינן להביא לוג שמן לכתחלה ובאותו לוג יש בו קצת שמן שאינו קדוש קדושת הגוף כי אם קדושת דמים וכמבואר שם אלמא דשרי להכניס אף לכתחלה גם הקדש דמים בדבר שעושה בו כעין עבודה שמזה ז' כנגד פתח אוהל מועד ונותן על הבהונות ועל ראש המצורע. ותירץ דשאני התם דבטל ליה בהדי אידך שמן שבלוג שהוא קדוש קדושת הגוף וחזרו והקשו גבי פירשתי ואיני יודע מה פירשתי אמאי לא שרינן ע\"י ביטול אף שיש עמהם מנחה גמורה דומיא דלוג דשרינן מטעם ביטול אף שעושה בו כעין עבודה. ותירץ דשאני התם דהוי ס' עשרון ולא בטילי בחד. עוד כתבו דאין לומר דטעמא דלוג דמצורע לאו משום ביטול נגעו בה כי אם משום תקוני גברא ומש\"ה התירו ע\"י הקדש דמים. משום דטעם זה לא אסיק אדעתיה סתמא דתלמודא עד המסקנא וא\"כ קודם דאסיק אדעתיה טעם זה ע\"כ לומר דטעמא דלוג משום ביטול נגעו בה: עוד כתבו התוס' וז\"ל ועי\"ל דהכא גבי תודה לא בעי למימר דמקדיש ופריק שמא יאמרו יש פדיון ללחמי תודה וכן בההיא דפירשתי ואיני יודע מה פירשתי שיכול להיות הכל מנחה אחת חיישינן שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחולין אבל בלוג שמן של מצורע דליכא שיעורא ידעי דיש לה פדיון משום דאין קדוש קדושת הגוף וכן בכורים ידעי דמשום ספיקא הוא דאין בכורים נפדין כתרומות ומעשרות וכן שחט שני כבשים על ד' חלות ידעי דלא קדשי אלא שתים ע\"כ. והנה תירוץ זה הוא לעיקר קושייתם שהקשו וא\"ת מאי קשיא לן הכא ובכמה דוכתי מחולין בעזרה יקדישם כו'. ולזה תירצו דלעולם בכל דוכתא ע\"י הקדש דמים ניצולנו מחולין בעזרה ומה שלא עשינו תיקון זה דהקדש דמים בקצת מקומות הוא משום הפדיון שאם אנו מקדישים צריך פדיון ויש מקומות שאין אנו יכולין לפדות שמא יאמרו יש פדיון לקדושת הגוף כגון בלחמי תודה ומנחה אבל בלוג של מצורע ובכורים ובשחט שני כבשים על ד' חלות דליכא למימר שיטעו בהם מקדישים אותם ופודין אותם. הכלל העולה שההפרש שיש בין שני התירוצים הללו הוא דלפי תירוץ ראשון הקדש דמים לא מהני אלא היכא דלא עביד כעין עבודה אבל כל שעושה כעין עבודה איכא איסורא משום חב\"ע אא\"כ נתבטל ההקדש בקדושת הגוף כמו לוג של מצורע. ולפי תירוץ שני כל היכא דאיכא הקדש דמים תו ליכא משום חב\"ע אף שעושה בהם כעין עבודה והטעם שבקצת מקומות לא עשינו תיקון זה דהקדש דמים כדי לינצל מאיסור חב\"ע הוא מטעם הפדיון שיש מקומות שאינו ראוי לפדות שלא יטעו העולם לומר שיש פדיון לקדושת הגוף וכל היכא דליכא למיחש שיטעו העולם עבדינן תקנתא זו דהקדש דמים אף בדבר דעביד בהו כעין עבודה. והנה דברי התוס' שבפרק הספינה הם כפי התירוץ הראשון ודברי התוס' שבפרק כל הזבחים (דף ע\"ז) הם כפי התירוץ השני יע\"ש וזה פשוט:
כתבו התוס' בפרק התודה (דף פ') ד\"ה וכי דאף דהכנסת חולין לעזרה לא נאסר אלא כשהוא דרך הקרבה מ\"מ אכילת חולין בפני עצמם בעזרה אסור ודקדקו כן מאותה סוגיא דפ' הקומץ רבה (דף כ\"א) דפריך תלמודא אכילת חולין פשיטא מאי בעו התם יע\"ש. ונראה דדוקא חולין הוי גנאי לאכלם בעזרה אך קדשים אף שהם קלים דנאכלים בכל העיר מ\"מ מותר לאכלם בעזרה. ויש קצת דמיון לזה מהא דקי\"ל דאף דאיסור חב\"ע היינו דוקא חולין גמורים אך כל שהוא קדש אף שהוא הקדש בדק הבית שרי כמו שהארכתי בזה (א\"ה ונתבאר לעיל) ה\"נ אף דאסור לאכול חב\"ע היינו חולין גמורין אך כל שהוא קדש אף שהוא קדשים קלים מותר לאכלם בעזרה. שוב ראיתי הדבר מפורש בפ\"ב דשבועות (דף ט\"ו) דפריך תלמודא אטו לחמי תודה בעזרה מי לא מתאכלי ע\"כ, הרי הדבר מפורש דלחמי תודה אף שהם קדשים קלים יכול לאכלם בעזרה. ונראה דאין חילוק בזה בין כהנים לישראלים דישראל נמי יכול לאכול קדשים קלים בעזרה. הן אמת שראיתי לרש\"י ז\"ל שם בשבועות שכתב וז\"ל אטו לחמי תודה בעזרה מי לא מיתאכלי אם רצו כהנים לאכול בקדשים מי מעכב עליהם ע\"כ. ולא ידעתי אמאי נקט כהנים וליכא למימר דטעמא דנקט כהנים הוא משום דאין ישראל נכנס לעזרה כי אם לצורך שדין זה לא נאמר אלא בעזרת כהנים אבל בעזרת ישראל יכול ליכנס אף שלא לצורך וכדאיתא בפ\"ק דכלים. סוף דבר שדברי רש\"י ז\"ל צריכים אצלי תלמוד. ועיין במ\"ש התוס' פ\"ב דשבועות (דף י\"ז) ד\"ה ואין דאכילה בעזרה לא שייכא בקדשים קלים יע\"ש ודו\"ק: ומ\"ש רבינו וכל השוחט חב\"ע או האוכל כזית מבשר חולין שנשחטו בעזרה מכין אותו מכת מרדות. הנה מרן בכ\"מ כתב על דברי רבינו וז\"ל ויש לתמוה כו' ולא חילק בין שאר איסורי הנאה לחולין שנשחטו בעזרה כו'. ודברי מרן אלו קשים להולמם דמאי איריא להקשות מקדושין דאף לפי שיטת הרב ה\"נ דאם קידש האשה מקודשת ועוד דאעיקרא דמלתא קשיא דהא אפילו מקדש באיסורי הנאה דדבריהם אינה מקודשת כמ\"ש בהדיא בהלכות אישות וצ\"ע. (א\"ה עיין עוד בדברי הרב המחבר לעיל פ\"ה מהלכות יסודי התורה דפשיטא ליה דאין לוקין על אכילת חולין שנשחטו בעזרה משום דאיסורו מחמת לאו הבא מכלל עשה יע\"ש): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "השוחט והוליך את הסכין ולא הביאה וכו'. כתב בת\"ח עלה דמתני' דשוחט שני ראשים דלכתחילה בעינן הולכה והובאה והכי איתא בתוספתא אך המבי\"ט ח\"א סי' ל\"ה כתב דלכתחלה נמי שוחט בהולכה או בהובאה ועיין בפר\"ח: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "וכן אם שהה כדי שיגביהנה וכו'. כתוב בהשגות זו הסברא לא טובה היא כו' ובחצי קנה דעוף ליכא למיחש כלל כו'. פירוש דהראב\"ד ז\"ל הוקשה לו תוספתא שהביא מהריק\"א ששונה שחט סימן אחד או רובו בעוף ושחט כדי שחיטה וגמרו כשרה, אלמא אחר שחיטת הכשרה אין לחוש בשהייתה דמחתך בשר בעלמא הוי ותירץ דהתם בעוף הוא דלא גזרי' שמא ישהה בתחלת שחיטת הסימן בקנה משום דכל שחיטתו הוא בעוף ברוב סימן אחד וכי שהי בגרגרת לית לן בה מידי דמצא חצי גרגרת פסוקה מוסיף עליו כל שהוא וכשרה, אבל בבהמה דצריכה רוב שנים ובנקובת הושט כל שהוא טריפה גזרינן וזה ברור. והנה מרן כתב בד\"ה לכן נ\"ל כו' ומ\"ש שבאותם שתי בעיות תיקו ולקולא יש לתמוה למה כתב כן דהא ספיקא דאורייתא היא ולחומרא ע\"כ. וק\"ל דלמה כתב דספיקא דאורייתא היא ולחומרא דהא ליתא לפירוש הראב\"ד כלל כיון שהוא מפרש דאחר ששחט רוב הסימנים בלא שהייה אם שהה אח\"כ אינו אלא מחתך בשר בעלמא מידי דהוה אהגביה ידיו לגמרי ולא שחט עוד דשחיטתו כשרה אלא דטעם הבעיא להראב\"ד דכיון דגמר לשחוט כל הסימנין וגמר בשהייה יש לחוש שמא יקל בשהייה בששחט מיעוט סימנין ואתי לידי איסור תורה ויש לחוש מדרבנן בעלמא. והיינו דכתב הראב\"ד מאן מוכח כלומר יבא לטעות בשהיית הסימנין במיעוטא קמא או דלמא לא חיישינן ואין דברים אלו מובנים אם לא על דרך שכתבתי ודברי מהריק\"א צ\"ע. איברא דעדיין לא יצאנו להראב\"ד מידי שאלה במ\"ש ובחצי קנה דעוף ליכא למיחש כלל דלפי מה שפירשתי בכונת דבריו בעוף נמי איכא למיחש וגם זה צ\"ע וכבר נתיישב זה במ\"ש בסמוך: " + ], + [ + "שחט רוב אחד בעוף וכו'. כתב מרן הכ\"מ ז\"ל תוספתא שחט סימן אחד או רובו בעוף כו' וברור דה\"ה לרוב שנים בבהמה ע\"כ. ואין זה ברור כי אם לשיטת רבינו ז\"ל שפירש בעיא דשהה במיעוט סימנין מהו במיעוט קמא, אבל לפירוש הראב\"ד ז\"ל בבעיא דהיינו דשהה בבהמה אחר שחיטת רוב הסימנין יש חילוק גדול בין עוף לבהמה כמ\"ש לעיל ודברי מהריק\"א הולכים על פי פירוש רבינו ז\"ל וזה ברור ודו\"ק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "או שהחליד את הסכין תחת צמר מסובך. בעיא דלא איפשיטא בפרק השוחט ועיין מ\"ש רש\"י בפ\"ג דבכורות (דף כ\"ד) עלה דמתני' דהשוחט את הבכור וכמ\"ש התוס' שם: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שרוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן. סבור הייתי לומר דלא אמרינן רוב מצויין מומחין אלא לענין שחיטה אבל לענין בדיקה לא. אך מדברי הריב\"ש סי' קצ\"ח מוכח דאף לענין בדיקה אמרינן רוב מומחים הם: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שהוא פסול לעדות וכו'. (א\"ה כתב מרן ז\"ל סברת רבינו היא דע\"כ לא קאמר רבא ההיא דבודק סכין ונותן לו אלא בישראל מומר שפירוש מומר שהוא מועד לעבור על המצוה ההיא וכו', ועיין בדברי הרב המחבר פ\"ג מהל' שגגות דין ז' באורך): " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ספק דרוסה אסורה. (עיין מ\"ש הרב המחבר בפ\"ד מהלכות בכורות דין א'): " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כיצד ניטל אחד מן המעים וכו'. ויש עופות שאין להם מרה כמ\"ש הטיו\"ד סי' מ\"ב. וכתב הרשב\"א בתשובות סי' ק\"ח דאפילו אם הוא מסופק אם זה המין יש לו מרה אזלינן בתר הרוב דרוב עופות יש להם מרה ואסור כמו שיע\"ש: " + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שעד אחד נאמן באיסורין כו'. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פי\"א מהלכות עדות דין ז'): " + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "ואם מתה קודם לזה וכו'. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר ז\"ל פרק י\"ח מהלכות פסולי המוקדשין דין ט'): " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kedushah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kedushah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..6c497186110de3c817c9eb0f35736fe54beb24a7 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kedushah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,181 @@ +{ + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Ritual Slaughter", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Ritual_Slaughter", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם נמצאת פגומה מעבירין אותו וכו'. נשאל מהריק\"ו שרש ל\"ג על דבר השוחט אשר העיד עליו ע\"א ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו אם העד מותר לאכול משחיטתו או אם נדמהו לההיא דנטמאו טהרותיך כו'. והשיב לע\"ד נראה דל\"ד דהתם אם הוא כדברי העד שנתנסך היין כו' חל עליהם שם איסור ושוב אין להם תקנה ושייך לומר דשוינהו אנפשיה חתיכה דאיסורא אבל הכא לא שייך למימר הכי דאפילו אם יהיה אמת שלא שחט עכשו יפה מ\"מ אין מוחלט ליפסל עולמית וכו' יע\"ש. ואיני מבין האי חילוקא דלמה לא נימא שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא דסוף סוף אילו אתו שני עדים שיצתה טריפה מתחת ידו לא היינו יכולים לאכול עוד משחיטתו וה\"נ לגבי דידיה כשני עדים דמי ושוייה להאי לדידיה כאילו באו עדים לגבי עלמא ושפיר שוייה ח\"ד שלא לאכול משחיטתו מכאן ולהבא עד ישוב כדינו. ובהדיא משמע כן דהא נמי מיקרי שוייה אנפשיה ח\"ד בגמ' בפ' נערה שנתפתתה גבי שני שטרות היוצאים בזה אחר זה ביטל שני את הראשון ופליגי בטעמא רפרם אמר אודויי אודי ליה ורב אחא אמר אחולי אחיל ובעינן מאי בינייהו לאורועי סהדי כו'. ופירש\"י דלמ\"ד אודויי אודי ליה פסולין העדים. ופי' הר\"ן דהיינו לגביה דידיה ואי אית ליה סהדותא אחריתי והביא הלוקח אלו העדים פסולים דהא אודו שחתמו שקר בפעם ראשונה. משמע דמשום שהודה שבפעם ראשונה חתמו שקר מהדר לשטר אחר שוינהו לנפשיה לרשעים ולגבי דידיה בעדותו בפעם אחרת אינן נאמנין אע\"פ שלא שוינהו ליה ח\"ד כההיא דטהרות וכההיא דנתנסך יינך משמע דאין לחלק וצ\"ע. (א\"ה ועי' ביש\"ש פ\"ק דחולין סי' ט' פר\"ח י\"ד סס\"א ועיין לעיל פ\"ט מהלכות אישות דין ט\"ו): " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "ולא בהמה וחיה בלבד וכו'. איסור זה דהכנסת חולין בעזרה הוא מוסכם בתלמוד במקומות הרבה. ואע\"ג דבפי\"ג דמנחות (דף ק\"ו) אמרינן א\"ר חסדא במותר להכניס חולין בעזרה קא מיפלגי רבי סבר אסור להכניס חולין בעזרה ורבנן סברי מותר להכניס חולין בעזרה. ולפי זה לדידן דקי\"ל כרבנן וכמו שפסק רבינו בפי\"ז מה' מעשה הקרבנות א\"כ יהא מותר להכניס חולין בעזרה ואע\"ג דמרן ז\"ל צידד שם דרבינו פסק כרבי דבריו הם תמוהים וכבר תמה עליהם הרב לח\"מ שם ואין ספק דרבינו פוסק כרבנן. מ\"מ אף לדידן דקי\"ל כרבנן אסור להכניס חולין בעזרה משום דלא קי\"ל כאוקימתא דרב חסדא אלא כרבא דאמר דכ\"ע אסור להכניס חולין בעזרה וכמו שהוא מוסכם בכל התלמוד: אך באיזה חולין הוא האיסור בזה נחלקו הראשונים ז\"ל. והנה מפשט דברי רבינו נראה דכל דבר שהוא חולין אסור להכניס בעזרה אף שהוא דבר שאין דוגמתו קרב לגבי המזבח אך הרשב\"א ז\"ל בחדושיו כתב שלא נראו לו דברי רבינו אא\"כ דעתו לומר לחם כלחמי תודה או פירות כפירות בכורים ע\"כ. והתוס' בפרק הזרוע (דף ק\"ל) ד\"ה אי כתבו דדוקא חזה ושוק וכן בכורים דדרך קדושה מייתי להו דעביד בהו תנופה וכן לחם לצורך תודה שהוא הכשר קרבן יש קפידא טפי בהבאתם בעזרה שלא לצורך ע\"כ. וכ\"כ הרשב\"א בחדושיו שם ובפ' המוכר את הספינה ביאר יותר שכתב וז\"ל וקא מעייל חולין בעזרה פירוש מפני שהם טעונים תנופה והגשה ע\"ג המזבח ודמיא להקרבה ושחיטה ואסור לשחוט חולין בעזרה ע\"כ. וכ\"כ התוס' בפרק התודה (דף פ') ד\"ה וכי יע\"ש. והיה אפשר לומר דחילוק זה שכתבו התוס' הוא דוקא לאיסור להכניס בעזרה מדאורייתא אבל מדרבנן אף דבר שאין עושין בו כעין הקרבה אסור להכניס בעזרה לפי שהתוס' בתחלת דבריהם הכריחו שאיסור זה הוא מה\"ת ועל זה הוקשה להם מההיא דפרק כל התדיר ופ' הקומץ דאמרינן שהכהנים מכניסים חולין בעזרה כדי לאכול עם הקדשים. משמע שאם לא היה איסורו כ\"א מדרבנן לא הוה קשיא להו מידי משום דנהי דחכמים אסרו הכנסת חב\"ע באכילת חולין שהוא לצורך אכילת קדשים לא גזרו. אבל לאחר שהכריחו שהוא איסור תורה הוקשה להם דאיך יתכן דמשום אכילת קדשים יותר להם איסור תורה. ועל זה תירצו דיש לחלק בין מלתא דעביד כעין הקרבה למלתא אחריתי. וא\"כ אף אם נאמר דמדרבנן אסור להכניס חב\"ע אף דבר דלא עביד בהו כעין הקרבה ליכא קושיא כלל מההיא דפ' כל התדיר ופ' הקומץ משום דרבנן לא גזרו בדבר שהוא צורך לאכילת קדשים. אך מדברי הרשב\"א נראה דאפילו איסור דרבנן ליכא שהרי אחר שכתב החילוק כתב וז\"ל ותדע לך דהא נכנסין שם בבגדי חול והלל שהיה מביא כבשתו לעזרה ומקדישה וסומך עליה ושוחטה ע\"כ. וא\"כ מכאן יש להכריח דאפי' איסורא דרבנן ליכא דאי לא אכתי קשה איך נכנסים בבגדי חול והלל ג\"כ אמאי לא היה מקדישה סמוך לפתח העזרה. ובפרק הספינה כתב בפירוש וז\"ל ואם לא מפני טעם התנופה היה מותר כיון דלא הוי כעין הקרבה שלא מצינו איסור למי שנכנס להיכל ופתו בידו ע\"כ. וכ\"כ הריטב\"א שם בחדושיו כדברי הרשב\"א ז\"ל הללו יע\"ש. ולפ\"ז נאמר שגם דעת התוס' היא כן וכ\"נ מדבריהם שבפרק הספינה שכתבו וז\"ל אבל דבר שאין עושין בו הקרבה כלל בההוא אין שייך איסור הכנסת חב\"ע דאל\"כ לא ילבש כהן בגדי חול ויכנס בעזרה ע\"כ. ודע שראיה זו שהביא הרשב\"א מהלל שהיה מביא כשבתו לעזרה לא הביאוהו התוס'. והיה נראה דס\"ל דשאני התם שההבאה היתה לצורך קרבן ומש\"ה ליכא איסור כלל. אך בפ\"ו דפסחים (דף ס\"ו) עלה דהך דהלל הקשו דהיכי עביד הלל הכי והלא היה מכניס חולין לעזרה ותירצו דליכא איסור אלא היכא דעביד כעין הקרבה. והנראה דהתוס' לא רצו להכריח בפרק הספינה דינם מההיא דהלל לפי שהיינו יכולים לדחות דשאני התם שהיה רוצה להקריבה אבל אחר שהכריחו חלוקים דליכא איסור כ\"א היכא דעביד כעין הקרבה ממקומות אחרים כשהקשו עליה דהלל תירצו החילוק המוכרח ואין צורך לחלק באופן אחר. אך אני תמיה על מ\"ש התוס' בפ\"ח דמנחות (דף פ\"א) עלה דההיא דאמרינן אם איתא לדחזקיה ליתי בהמה וליתי שמונים בהדה כו' שכתבו וז\"ל ואע\"ג דהארבעים הם חולין ליכא למיפרך דקא מעייל חב\"ע דלאחריות קא מיכוין צורך קרבן נינהו וש\"ד אע\"פ שהם חולין כדתניא בהלל הזקן מביאה כשהיא חב\"ע ומקדישה כו' ע\"כ. ויש לתמוה דמה ראיה הביאו מההיא דהלל שאני התם שלא היה עושה כעין הקרבה כשהיא חולין ומש\"ה ליכא איסורא אבל כל שעושה כעין הקרבה לעולם אימא לך דאיכא איסור דהכנסת חולין אף שהוא לצורך קרבן. ועוד דאעיקרא דדינא בההיא דרב מנשיא דקאמר שיביא שמונים אפשר דליכא במ' משום הכנסת חולין. ואע\"ג דבדברי התוס' פרק הזרוע מוכח דבלחמי תודה איכא משום הכנסת חולין שכתבו וכן לחם לצורך תודה שהוא הכשר קרבן וכו' וכנראה מדברי התוס' הללו דאף בלא טעמא דתנופה שהיה בלחם איכא איסורא לפי שהוא הכשר קרבן ומה שלא כתבו התוס' בלחם משום דאיכא תנופה בארבעה וא\"כ דמיא לבכורים הוא משום דמהסוגיא דפ' התודה מוכח דאף בלא טעמא דתנופה איכא איסורא משום חב\"ע שהרי כשהקשו ללמדין לפני רבי וכי מכניסין חולין בעזרה ע\"כ לאו משום טעמא דתנופה הוא שהרי לאחר שנדחו דברי הלמדין אמרינן דאביי ורבנן אמרי אם איתא לדר' יוחנן ליתי לחם ולותבה חוץ לחומת עזרה והקשו לזה מטעמא דתנופה וקא מעייל חב\"ע משמע דכשהקשו בתחלה וכי מכניסין חב\"ע לאו משום טעמא דתנופה הקשו ומש\"ה כתבו התוס' דהטעם הוא לפי שהוא הכשר הקרבן. מ\"מ אף כפי הנחה זו יש לחלק דדוקא כשמביא מ' חלות אסור לפי שמביאם לצורך תודה והוי הכשר קרבן אבל במביא פ' חלות ואומר יקדשו המ' מתוך הפ' אפשר דליכא קפידא בארבעים דאינו מוכרח שיהיו צורך קרבן כיון דאיכא מ' אחרים ואי משום תנופה דמניף מה שמניף הוא מהמ' דאמר שיקדשו מתוך הפ'. הן אמת דיש מקום לבעל דין לחלוק בחילוק זה אך הקושיא שהקשינו דמה ראיה הביאו מההיא דהלל במקומה עומדת:
והנראה אצלי לומר הוא דכוונת התוס' היא להקשות לרש\"י ז\"ל דס\"ל דתיקון זה דרב שישא שיביא שמנים הוא שיניחם בחוץ וכר' יוחנן דאי לא אסור משום חב\"ע. ורש\"י לא ס\"ל חילוק התוס' דחילקו דליכא איסור משום הכנסת חב\"ע כ\"א היכא דעביד כעין הקרבה וכמבואר בדבריו בפרק ד' דתמורה (דף כ\"ג) עלה דההיא דאמרינן שאם היתה אכילה מועטת שאוכלין עמה חולין שכתב וז\"ל ואי קשיא הא אין מכניסין חולין לעזרה הא לא קשיא יאכלום מבחוץ וא\"כ יכנסו כו' יע\"ש. הרי מבואר דס\"ל לרש\"י דאף במידי דלא עביד כעין הקרבה איכא איסורא וכפי מה שחילקו התוס' החולין היו אוכלים בעזרה וכמ\"ש שם. וא\"כ אליבא דרש\"י יש להקשות מההיא דהלל וע\"כ אית לן למימר דשאני ההיא דהלל שהיה לצורך קרבן. וא\"כ התוס' הקשו לרש\"י דלמה אצטריך לומר שהפ' חלות היו חוץ לחומה דכיון דהיו צורך קרבן לאחריות ליכא איסורא ורש\"י ע\"כ מודה בזה מההיא דהלל. אבל לעולם דאליבא דהתוס' טעמא דהלל היא משום דאעיקרא דדינא ליכא איסורא דהכנסת חולין כי אם היכא דעביד כעין הקרבה. ודע דבפ\"ב דביצה (דף כ') כתבו התוס' וז\"ל והביא כל צאן קדר בעזרה ותימה והא אין מביאין חב\"ע וי\"ל דלאו דוקא בעזרה אלא בהר הבית ע\"כ וצ\"ע:
הכלל העולה ממה שכתבו הוא דאליבא דהתוס' והרשב\"א והריטב\"א ז\"ל ליכא איסור דהכנסת חב\"ע כי אם במידי דעביד כעין הקרבה, ואליבא דרש\"י אף בדבר דלא עביד כעין הקרבה אסור שהרי אסור שיאכלו הכהנים חולין עם הקדשים בעזרה. ונראה דאף במלתא דלא חזי לקרבן אסר דאי לא מאי דוחקיה לומר דמאי דתניא כשיאכלו חולין הוא חוץ לעזרה אימא דמיירי במלתא דלא חזי להקרבה א\"ו דבכל גוונא ס\"ל דאסור וההיא דהלל ס\"ל דשאני התם שהביאה להקריבה וכמ\"ש לעיל. ומה שנכנסים לעזרה בבגדי חול כהנים וישראלים נראה דלא קשיא לרש\"י דאפשר דליכא איסור כי אם במידי דאכילה דהוי דרך בזיון להכניס בעזרה אבל מה שנכנסים בעזרה בבגדי חול ליכא איסורא דהא הדבר מוכרח שהרי ישראלים היו מוכרחים ליכנס בעזרה לסמיכה ולא היו יכולים ללבוש בגדי כהונה. ומפשט דברי רבינו ז\"ל נראה לי דס\"ל כרש\"י וכמ\"ש לעיל. הן אמת שבפ\"י מה' מעשה הקרבנות דין י\"א כתב סתם היתה להם אכילה מועטת אוכלין עמה חולין. ומסתמיות דבריו נראה שהיו אוכלין החב\"ע כסברת התוס'. וא\"כ יש לתמוה כפי סברתו שאיסור הכנסת חב\"ע הוא כולל איך הותר כאן. ואם היינו דוחקים דברי רבינו כמ\"ש הרשב\"א והיינו אומרים דרבינו מיירי בלחם מלחמי תודה או פירות הבכורים דהוו מילי דחזו להקרבה היה אפשר לומר דמה שהותר לאכול חב\"ע הוא בחולין דלא חזו להקרבה וסתם הדברים וסמך על מ\"ש כאן בהל' שחיטה דמלתא דחזי להקרבה אסור להכניס בעזרה. אך פשט דברי רבינו אינו מורה כן: אשר ע\"כ נראה לומר דאיסור זה דהכנסת חב\"ע ס\"ל לרבינו שהוא מדרבנן וכמו שצידד רשב\"ם בפרק המוכר את הספינה וכיון שאין איסורו כ\"א מדרבנן משום אכילת קדשים התירו וכמ\"ש לעיל שהתוס' לא הוקשה להם מהך דאכילת חולין כי אם במונח שהיה איסור תורה. וסברא זו שאנו רוצים לייחס לרבינו דס\"ל דאיסורו מדרבנן לא נפלאת היא בדעת רבינו והרואה יראה להרב לח\"מ שרצה לצדד דאף לשחוט חולין אין איסורו כי אם מדרבנן יע\"ש. ואף אם נרצה לומר דרבינו ס\"ל דאיסורו מן התורה וכמו שהכריחו התוס' עדיין אפשר לומר דרבינו ס\"ל דדוקא מה שעושה כעין עבודה איסורו מן התורה אבל כל שאינו עושה כעין עבודה אין איסורו כי אם מדרבנן ומשום אכילת קדשים התירו איסור זה דרבנן: וא\"ת כפי סברת רש\"י דאית ליה דלא מותר אכילת חב\"ע אף שהוא לצורך אכילת קדשים איך יתיישב מאי דתנן בפ\"י דזבחים (דף צ') וכולן כו' לתת לתוכן תבלין חולין הרי שהותר להכניס חולין בעזרה לצורך אכילת קדשים. וי\"ל דרש\"י ס\"ל דמתני' איירי בקדשים קלים שהם נאכלים בכל העיר אבל לעולם דבקדשים שנאכלים בעזרה לא. ומה שהוכרח רש\"י בתמורה לומר שאוכלים מבחוץ הוא משום דהתם מיירי בשיירי מנחה שאינה נאכלת כי אם בעזרה וכמבואר. ועוד י\"ל דשאני תבלין שנתערבו בקדשים ונתבטלו ונפקי מתורת חולין ומש\"ה שרי. אך מהסוגיא דפ' כל הזבחים (דף ע\"ז) על ההיא דלמחר מביא אשמו ולוגו מוכח בהדיא דאף שאין בלוג כי אם תערובת קצת שמן חולין איכא משום הכנסת חב\"ע ודו\"ק. ועיין במ\"ש התוס' פרק התודה (דף פ') סוף ד\"ה וכי שחילקו לענין אחר כעין מה שכתבנו ודו\"ק:
והנה מלבד מ\"ש דליכא תיובתא לסברת רש\"י ורבינו מכל הני דוכתי שכתבו התוס', עוד נראה שיש להביא ראיה לסברתם מההיא דאמרינן בפרק הקומץ רבה (דף נ\"א) אלא מאי לקרבנם לאכילת קרבנם ומאי לאכילה אכילה דחולין ופריך חולין פשיטא מאי בעו התם ומשני אע\"ג דאמר מר יאכלו שיאכלו עמה חולין ותרומה וכו' ופשיטא דסוגיא זו מורה דאיסורא דהכנסת חולין לעזרה הוא כולל אף היכא דלא עביד כעין הקרבה ואף במלתא דלאו בר הקרבה הוא מדהקשו בפשיטות פשיטא מאי בעו התם, וזה הפך מ\"ש לעיל בשם התוס' והרשב\"א. הן אמת דגם לסברת רש\"י ורבינו סוגיא הלזו צריכה ישוב דמקושית הגמ' מוכח דלא הוקשה להם אלא משום דמאי בעו התם אבל אם היה באפשרות שהיה שם חולין ניחא דאשמעינן שלא הותר לאכילתם מלח של הקדש. וא\"כ למאי איצטריך לשנויי אע\"ג דאמר מר יאכלו שיאכלו עמהם חולין לימא בקיצור הב\"ע בשאכלו חולין חוץ לעזרה. ונראה דהתלמוד ס\"ל דמלח לא הותר לכהנים ואפילו באכילת קדשים כי אם בקדשי קדשים שנאכלין בעזרה אבל חוץ לעזרה אף שאוכל קדשים לא הותר מלח של הקדש. ומש\"ה פריך בפשיטות דלמאי איצטריך לומר דלאכילת חולין לא דבמאי איירי אי כשאוכל החולין חוץ לעזרה הא אפילו אוכל קדשים חוץ לעזרה לא הותר ומתוך העזרה לא משכחת חולין דמאי בעו התם. ותירצו כיון דאמר מר כו' וסד\"א כיון דהני חולין לצורך אכילת קדשים הנאכלין בעזרה הם ליתב להו מלח קמ\"ל. ולפי מ\"ש לעיל דרבינו ס\"ל דאכילת חולין הללו כיון שהם לצורך אכילת קדשים הותר לאכלם בעזרה ניחא טפי שינויא דגמ'. דלפי סברת רש\"י תיקשי דאכתי מאי אשמעינן שמואל השתא קדשים כל שנאכלין חוץ לעזרה לא הותר להם מלח של הקדש חולין הנאכלין חוץ לעזרה מיבעיא. ולסברת רש\"י ז\"ל צריך לדחוק ולומר דסד\"א כיון דחולין הללו הם לצורך דבר שהותר לו המלח גם לגבי חולין אף שהם חוץ לעזרה יותר להם קמ\"ל. באופן דלסברת רש\"י ורבינו יש ליישב הסוגיא וכמ\"ש אך לדעת התוס' קשיא טובא. שוב ראיתי להתוס' בפרק התודה (דף פ') ד\"ה וכי שהוקשה להם קושיא זו וכתבו ומה שתמה תחלה כ\"כ בפשיטות חולין מאי בעו התם בדין קא מתמה דמאי בעיא אכילת חולין בפני עצמה בעזרה דאיצטריך למימר דלא יהבינן להו מלח ע\"כ. והנה כפי דרך זה נתיישבו שפיר דברי התוס' ואתיא הסוגיא כפשטה. ויש ללמוד מדבריהם דאף שהותר הכנסת חב\"ע כל שאינו עושה דרך הקרבה מ\"מ אכילת חולין אסור ומלתא דמסתברא הוא: ודע דאף שכתבנו דאסור להכניס חולין לעזרה זהו דוקא חולין גמורים אבל כל שהקדישו אף שהוא הקדש בדק הבית מותר להכניסו בעזרה. ודין זה מתבאר בפ' הספינה (דף פ\"א) דפריך וליחוש דלמא לאו בכורים נינהו וקא מעייל חב\"ע ומשני דמקדיש להו. הן אמת דרשב\"ם פירש שם דמקדיש להו לקנות בהם קרבן, נראה מדבריו דדוקא משום דהוי לצורך קרבן הותר אבל אם לא הקדישו לצורך קרבן כי אם לבדק הבית לא. אך מדברי התוס' שם ובמקומות אחרים כמו שנתבאר יראה דס\"ל דאף בהקדש בדה\"ב שרי. והתוס' הקשו לזה מההיא דאמרינן בפ' התודה (דף פ') דלמא לאו תודה היא והוי לחם חב\"ע ואמאי לא פריך דליקדוש ליה על תנאי שאם אינה תודה יקדש הלחם לבדק הבית או לדמי נסכים. ותירצו דגבי תודה כיון שעשה מעשה שעשה מ' חלות מד' מינים מוכחא מלתא טובא שלשם תודה מביאם ולהכי אפילו הקדיש חשיב חב\"ע כיון שאין דרך לעשות משאר הקדש מה שעשה מזה אבל הכא בכורים מקדיש להו לדמי לא מיחזי חב\"ע אלא כשאר הקדש כו' ועוד האריכו בחילוק זה יע\"ש. ובפ' התודה נמי הקשו קושיא זו ותירצו ג\"כ כעין חילוק זה אלא שיש קצת שינוי לשון שכתבנו דשאני לחמי תודה משום דבאים עם הזבח. ועוד הוקשה להם שם מההיא דאמרינן בפ' בתרא דמנחות (דף ק\"ו) בההיא דפירשתי ואיני יודע מה פירשתי דאמרינן דטעמיה דרבי הוא משום דסבר דאסור להכניס חולין לעזרה דאמאי לא מקדיש על תנאי. ותירצו דדמי ללחמי תודה לפי שיש עמהם מנחה גמורה ולא שרינן ע\"י הקדש בדק הבית יע\"ש:
וא\"ת והא אמרינן בפרק כל הזבחים (דף ע\"ו) עלה דההיא דאמר ר\"ש למחר מביא אשמו ולוגו ומוקמינן לה התם דמביא יותר מלוג ומקדישו והדר פריך כדאיתא התם, והרי אותו היתרון איך מביאם לעזרה הרי מיחזי חב\"ע כיון דעביד מיניה עבודה שמזה ז' כנגד פתח אוהל מועד ונותן על הבהונות ועל ראש המצורע ודמים ללחמי תודה. וי\"ל דשאני התם דבטל ליה ע\"י אידך שמן שהוא נדבה וכדאיתא התם. ובזה ניחא מה שהקשו התוס' שם ד\"ה לוג דאמאי אצטריכו לומר דאמר לוג זה יהא נדבה ליקדיש ליה קדושת דמים על תנאי אם אינו מצורע והשתא נמי מייתי פורתא להשלים הלוג ומקדיש ליה קדושת דמים כו'. ולפי מ\"ש ניחא דאם היה הכל קדושת דמים לא הותר להכניסו בעזרה משום דלא דמו לבכורים וכדכתיבנא. ומה שתירצו התוס' דהכי עדיף טפי לעשות קדושת הגוף בכל מה שיכול הוא תמה בעיני שהרי בסוף הסוגיא הקשו והא אמר ר\"ש אין מתנדבין שמן ותירצו תקוני גברא שאני, ואם איתא דיש תיקון בהקדש דמים הא עדיפא מלהתנדב שמן מאחר דס\"ל דאין מתנדבין שמן. ועיין במ\"ש התוס' בפ' התודה (דף פ') ד\"ה וכי שכתבו חילוק זה שכתבנו דלוג ועיין עוד לקמן בזה:
ודע דאיסור זה דחב\"ע אינו אלא על ההכנסה אבל אם הכניס איזה דבר של הקדש לעזרה ופדאו שם ליכא איסורא בפדיון זה אף שנשארו חב\"ע. ודין זה מתבאר מההיא דאמרינן בפ' התכלת (דף מ\"ח) עלה דההיא דשחט שני כבשים על ד' חלות דאמרינן מושך שתים מהם ומניפן והשאר נאכלות בפדיון ואוקמה רב חסדא דפריק להו גואי וחולין ממילא קא הויין ופירש\"י ממילא הויין דתוך העזרה הם נעשין חולין והוא לא הכניסן משנעשו חולין ע\"כ. והכי אמרינן נמי בפרק כל הזבחים (דף ע\"ז) יע\"ש. וראיתי להתוס' בפ' התודה (דף פ') ד\"ה וכי שאחר שנתנו טעם אמאי לא אמרינן גבי לחמי תודה שיקדישו אותם קדושת דמים משום דבאים עם הזבח חזרו והקשו וז\"ל וא\"ת והא כה\"ג שרינן לעיל בפרק התכלת גבי שחט שני כבשים על ד' חלות דמושך שתים מהן ומניפן והשאר נאכלות בפדיון דחולין ממילא הוו וה\"נ נימא אי הך דקיימא תודה היא הך לחמה ואי לא ליפקו לחולין וחולין ממילא הויין ע\"כ. ולא הבינותי דברי התוס' הללו דודאי קושייתם היא שיקדיש אותם על תנאי דאי לא פשיטא דלא דמי לההיא דפ' התכלת דהתם כיון ששחט על ד' חלות הרי נתקדשו כולם והשתים הם קדושות קדושת דמים ומש\"ה שרי אבל הכא את\"ל דאי הך דקיימא לא הויא תודה הלחם הוא חולין גמורים א\"ו שקושיתם היא שיקדיש על תנאי לחם קדושת דמים, וקשה שהרי כתבו קודם לזה דהכא לא מהני הקדש דמים משום דבאים עם הזבח. ועוד מהו זה שסיימו וחולין ממילא הויין דהכא גבי לחמי תודה לא שייך זה, דבשלמא גבי לחם הבא עם כבשי עצרת שהוא קדשי קדשים ונפסלין ביוצא איצטריך להאי טעמא משום דאמרינן היכי פריק להו אם אבראי הוא נפסל ביוצא ואי פריק בגואי הא קא מעייל חל\"ע ותירץ דאף דפריק בעזרה ליכא למיחש משום דחולין ממילא הויין אבל גבי לחמי תודה שהוא קדשים קלים הרי יכול לפדות אותן אבראי שאינן נפסלין ביוצא שהרי נאכלין בכל העיר:
והנראה אצלי הוא דמ\"ש התוס' בסיום דבריהם וחולין ממילא הויין ט\"ס הוא וכונת קושייתם הוא לתירוצם שחילקו דהכא גבי לחמי תודה לא מהני הקדש דמים. ועל זה הקשו דבפרק התכלת מוכח דמהני הקדש גבי לחם הבא עם הכבשים דאמרינן דמושך שתים מהן והשאר נאכלות בפדיון אלמא דהשתים קדושת דמים אית להו ואפילו אחר פדיון לית בהו משום הכנסת חולין ואף שהוא לחם הבא עם הזבח. ותירצו לזה דשאני התם גבי כבשי עצרת שכבר נתקדשו ונכנסו אבל להכניס לכתחלה לא בדבר שהוא כעין קרבן. אבל בכורים כיון דלא הוו כולי האי כעין קרבן שרינן להכניס לכתחילה ע\"י הקדש דמים. וחזרו והקשו מההיא דאמרינן בפרק כל הזבחים (דף ע\"ו) גבי ספק מצורע דשרינן להביא לוג שמן לכתחלה ובאותו לוג יש בו קצת שמן שאינו קדוש קדושת הגוף כי אם קדושת דמים וכמבואר שם אלמא דשרי להכניס אף לכתחלה גם הקדש דמים בדבר שעושה בו כעין עבודה שמזה ז' כנגד פתח אוהל מועד ונותן על הבהונות ועל ראש המצורע. ותירץ דשאני התם דבטל ליה בהדי אידך שמן שבלוג שהוא קדוש קדושת הגוף וחזרו והקשו גבי פירשתי ואיני יודע מה פירשתי אמאי לא שרינן ע\"י ביטול אף שיש עמהם מנחה גמורה דומיא דלוג דשרינן מטעם ביטול אף שעושה בו כעין עבודה. ותירץ דשאני התם דהוי ס' עשרון ולא בטילי בחד. עוד כתבו דאין לומר דטעמא דלוג דמצורע לאו משום ביטול נגעו בה כי אם משום תקוני גברא ומש\"ה התירו ע\"י הקדש דמים. משום דטעם זה לא אסיק אדעתיה סתמא דתלמודא עד המסקנא וא\"כ קודם דאסיק אדעתיה טעם זה ע\"כ לומר דטעמא דלוג משום ביטול נגעו בה: עוד כתבו התוס' וז\"ל ועי\"ל דהכא גבי תודה לא בעי למימר דמקדיש ופריק שמא יאמרו יש פדיון ללחמי תודה וכן בההיא דפירשתי ואיני יודע מה פירשתי שיכול להיות הכל מנחה אחת חיישינן שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחולין אבל בלוג שמן של מצורע דליכא שיעורא ידעי דיש לה פדיון משום דאין קדוש קדושת הגוף וכן בכורים ידעי דמשום ספיקא הוא דאין בכורים נפדין כתרומות ומעשרות וכן שחט שני כבשים על ד' חלות ידעי דלא קדשי אלא שתים ע\"כ. והנה תירוץ זה הוא לעיקר קושייתם שהקשו וא\"ת מאי קשיא לן הכא ובכמה דוכתי מחולין בעזרה יקדישם כו'. ולזה תירצו דלעולם בכל דוכתא ע\"י הקדש דמים ניצולנו מחולין בעזרה ומה שלא עשינו תיקון זה דהקדש דמים בקצת מקומות הוא משום הפדיון שאם אנו מקדישים צריך פדיון ויש מקומות שאין אנו יכולין לפדות שמא יאמרו יש פדיון לקדושת הגוף כגון בלחמי תודה ומנחה אבל בלוג של מצורע ובכורים ובשחט שני כבשים על ד' חלות דליכא למימר שיטעו בהם מקדישים אותם ופודין אותם. הכלל העולה שההפרש שיש בין שני התירוצים הללו הוא דלפי תירוץ ראשון הקדש דמים לא מהני אלא היכא דלא עביד כעין עבודה אבל כל שעושה כעין עבודה איכא איסורא משום חב\"ע אא\"כ נתבטל ההקדש בקדושת הגוף כמו לוג של מצורע. ולפי תירוץ שני כל היכא דאיכא הקדש דמים תו ליכא משום חב\"ע אף שעושה בהם כעין עבודה והטעם שבקצת מקומות לא עשינו תיקון זה דהקדש דמים כדי לינצל מאיסור חב\"ע הוא מטעם הפדיון שיש מקומות שאינו ראוי לפדות שלא יטעו העולם לומר שיש פדיון לקדושת הגוף וכל היכא דליכא למיחש שיטעו העולם עבדינן תקנתא זו דהקדש דמים אף בדבר דעביד בהו כעין עבודה. והנה דברי התוס' שבפרק הספינה הם כפי התירוץ הראשון ודברי התוס' שבפרק כל הזבחים (דף ע\"ז) הם כפי התירוץ השני יע\"ש וזה פשוט:
כתבו התוס' בפרק התודה (דף פ') ד\"ה וכי דאף דהכנסת חולין לעזרה לא נאסר אלא כשהוא דרך הקרבה מ\"מ אכילת חולין בפני עצמם בעזרה אסור ודקדקו כן מאותה סוגיא דפ' הקומץ רבה (דף כ\"א) דפריך תלמודא אכילת חולין פשיטא מאי בעו התם יע\"ש. ונראה דדוקא חולין הוי גנאי לאכלם בעזרה אך קדשים אף שהם קלים דנאכלים בכל העיר מ\"מ מותר לאכלם בעזרה. ויש קצת דמיון לזה מהא דקי\"ל דאף דאיסור חב\"ע היינו דוקא חולין גמורים אך כל שהוא קדש אף שהוא הקדש בדק הבית שרי כמו שהארכתי בזה (א\"ה ונתבאר לעיל) ה\"נ אף דאסור לאכול חב\"ע היינו חולין גמורין אך כל שהוא קדש אף שהוא קדשים קלים מותר לאכלם בעזרה. שוב ראיתי הדבר מפורש בפ\"ב דשבועות (דף ט\"ו) דפריך תלמודא אטו לחמי תודה בעזרה מי לא מתאכלי ע\"כ, הרי הדבר מפורש דלחמי תודה אף שהם קדשים קלים יכול לאכלם בעזרה. ונראה דאין חילוק בזה בין כהנים לישראלים דישראל נמי יכול לאכול קדשים קלים בעזרה. הן אמת שראיתי לרש\"י ז\"ל שם בשבועות שכתב וז\"ל אטו לחמי תודה בעזרה מי לא מיתאכלי אם רצו כהנים לאכול בקדשים מי מעכב עליהם ע\"כ. ולא ידעתי אמאי נקט כהנים וליכא למימר דטעמא דנקט כהנים הוא משום דאין ישראל נכנס לעזרה כי אם לצורך שדין זה לא נאמר אלא בעזרת כהנים אבל בעזרת ישראל יכול ליכנס אף שלא לצורך וכדאיתא בפ\"ק דכלים. סוף דבר שדברי רש\"י ז\"ל צריכים אצלי תלמוד. ועיין במ\"ש התוס' פ\"ב דשבועות (דף י\"ז) ד\"ה ואין דאכילה בעזרה לא שייכא בקדשים קלים יע\"ש ודו\"ק: ומ\"ש רבינו וכל השוחט חב\"ע או האוכל כזית מבשר חולין שנשחטו בעזרה מכין אותו מכת מרדות. הנה מרן בכ\"מ כתב על דברי רבינו וז\"ל ויש לתמוה כו' ולא חילק בין שאר איסורי הנאה לחולין שנשחטו בעזרה כו'. ודברי מרן אלו קשים להולמם דמאי איריא להקשות מקדושין דאף לפי שיטת הרב ה\"נ דאם קידש האשה מקודשת ועוד דאעיקרא דמלתא קשיא דהא אפילו מקדש באיסורי הנאה דדבריהם אינה מקודשת כמ\"ש בהדיא בהלכות אישות וצ\"ע. (א\"ה עיין עוד בדברי הרב המחבר לעיל פ\"ה מהלכות יסודי התורה דפשיטא ליה דאין לוקין על אכילת חולין שנשחטו בעזרה משום דאיסורו מחמת לאו הבא מכלל עשה יע\"ש): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "השוחט והוליך את הסכין ולא הביאה וכו'. כתב בת\"ח עלה דמתני' דשוחט שני ראשים דלכתחילה בעינן הולכה והובאה והכי איתא בתוספתא אך המבי\"ט ח\"א סי' ל\"ה כתב דלכתחלה נמי שוחט בהולכה או בהובאה ועיין בפר\"ח: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "וכן אם שהה כדי שיגביהנה וכו'. כתוב בהשגות זו הסברא לא טובה היא כו' ובחצי קנה דעוף ליכא למיחש כלל כו'. פירוש דהראב\"ד ז\"ל הוקשה לו תוספתא שהביא מהריק\"א ששונה שחט סימן אחד או רובו בעוף ושחט כדי שחיטה וגמרו כשרה, אלמא אחר שחיטת הכשרה אין לחוש בשהייתה דמחתך בשר בעלמא הוי ותירץ דהתם בעוף הוא דלא גזרי' שמא ישהה בתחלת שחיטת הסימן בקנה משום דכל שחיטתו הוא בעוף ברוב סימן אחד וכי שהי בגרגרת לית לן בה מידי דמצא חצי גרגרת פסוקה מוסיף עליו כל שהוא וכשרה, אבל בבהמה דצריכה רוב שנים ובנקובת הושט כל שהוא טריפה גזרינן וזה ברור. והנה מרן כתב בד\"ה לכן נ\"ל כו' ומ\"ש שבאותם שתי בעיות תיקו ולקולא יש לתמוה למה כתב כן דהא ספיקא דאורייתא היא ולחומרא ע\"כ. וק\"ל דלמה כתב דספיקא דאורייתא היא ולחומרא דהא ליתא לפירוש הראב\"ד כלל כיון שהוא מפרש דאחר ששחט רוב הסימנים בלא שהייה אם שהה אח\"כ אינו אלא מחתך בשר בעלמא מידי דהוה אהגביה ידיו לגמרי ולא שחט עוד דשחיטתו כשרה אלא דטעם הבעיא להראב\"ד דכיון דגמר לשחוט כל הסימנין וגמר בשהייה יש לחוש שמא יקל בשהייה בששחט מיעוט סימנין ואתי לידי איסור תורה ויש לחוש מדרבנן בעלמא. והיינו דכתב הראב\"ד מאן מוכח כלומר יבא לטעות בשהיית הסימנין במיעוטא קמא או דלמא לא חיישינן ואין דברים אלו מובנים אם לא על דרך שכתבתי ודברי מהריק\"א צ\"ע. איברא דעדיין לא יצאנו להראב\"ד מידי שאלה במ\"ש ובחצי קנה דעוף ליכא למיחש כלל דלפי מה שפירשתי בכונת דבריו בעוף נמי איכא למיחש וגם זה צ\"ע וכבר נתיישב זה במ\"ש בסמוך: " + ], + [ + "שחט רוב אחד בעוף וכו'. כתב מרן הכ\"מ ז\"ל תוספתא שחט סימן אחד או רובו בעוף כו' וברור דה\"ה לרוב שנים בבהמה ע\"כ. ואין זה ברור כי אם לשיטת רבינו ז\"ל שפירש בעיא דשהה במיעוט סימנין מהו במיעוט קמא, אבל לפירוש הראב\"ד ז\"ל בבעיא דהיינו דשהה בבהמה אחר שחיטת רוב הסימנין יש חילוק גדול בין עוף לבהמה כמ\"ש לעיל ודברי מהריק\"א הולכים על פי פירוש רבינו ז\"ל וזה ברור ודו\"ק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "או שהחליד את הסכין תחת צמר מסובך. בעיא דלא איפשיטא בפרק השוחט ועיין מ\"ש רש\"י בפ\"ג דבכורות (דף כ\"ד) עלה דמתני' דהשוחט את הבכור וכמ\"ש התוס' שם: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שרוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן. סבור הייתי לומר דלא אמרינן רוב מצויין מומחין אלא לענין שחיטה אבל לענין בדיקה לא. אך מדברי הריב\"ש סי' קצ\"ח מוכח דאף לענין בדיקה אמרינן רוב מומחים הם: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שהוא פסול לעדות וכו'. (א\"ה כתב מרן ז\"ל סברת רבינו היא דע\"כ לא קאמר רבא ההיא דבודק סכין ונותן לו אלא בישראל מומר שפירוש מומר שהוא מועד לעבור על המצוה ההיא וכו', ועיין בדברי הרב המחבר פ\"ג מהל' שגגות דין ז' באורך): " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ספק דרוסה אסורה. (עיין מ\"ש הרב המחבר בפ\"ד מהלכות בכורות דין א'): " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כיצד ניטל אחד מן המעים וכו'. ויש עופות שאין להם מרה כמ\"ש הטיו\"ד סי' מ\"ב. וכתב הרשב\"א בתשובות סי' ק\"ח דאפילו אם הוא מסופק אם זה המין יש לו מרה אזלינן בתר הרוב דרוב עופות יש להם מרה ואסור כמו שיע\"ש: " + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שעד אחד נאמן באיסורין כו'. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פי\"א מהלכות עדות דין ז'): " + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "ואם מתה קודם לזה וכו'. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר ז\"ל פרק י\"ח מהלכות פסולי המוקדשין דין ט'): " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Warsaw, 1881", + "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI" + ] + ], + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שחיטה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Kedushah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kinyan/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kinyan/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/Warsaw, 1881.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..366c39fc2794555a0981c62dc2b14f70a0c71c59 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kinyan/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/Warsaw, 1881.json @@ -0,0 +1,123 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Agents and Partners", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI", + "versionTitle": "Warsaw, 1881", + "license": "Public Domain", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Kinyan" + ], + "text": [ + [ + [], + [ + "שליח שעבר על דברי משלחו לא עשה כלום כו'. בכמה מקומות מבואר דמצי א\"ל לתקוני שדרתיך וכו'. וכתב מהרימ\"ט ח\"מ סימן פ\"א בשם הרב מהר\"י קולון ז\"ל שורש קי\"ב שאין אומרים הלך אחר לשון התנאי דוקא עד שלא נלמוד ממנו לחייב המתנה כי אם באותו התנאי שהוזכר דוקא כו' ולכאורה יקשה עליו מכל הני מילי שהבאתי דלא אמרינן מראה מקום הוא לו אלא קפידא הוי אע\"פ שלא יקשה עליו זה יותר וכו' יע\"ש והכי אמרינן בפרק הספינה (דף ע\"ו) ועיין במ\"ש הטור סימן קצ\"ז דמשמע מדבריו דלא אמרינן קפידא אלא דוקא היכא דלא הוי למעליותא אבל היכא דשינה למעליותא אמרינן מראה מקום הוא לו. ועיין במ\"ש מרן הב\"י סימן ס\"א בשם ר' ירוחם ז\"ל. שליח ששינה חייב באונסין אף שלא היה השינוי סיבת האונס ואף דגבי שומר קי\"ל דתחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור מ\"מ שליח שאני כ\"כ הרב ל\"ר סימן ק\"פ ועיין בתשובת המבי\"ט סימן קע\"ט שנראה שחולק בזה וכ\"כ הרב ש\"ך סימן קפ\"ג ס\"ק ט'. וראיתי למרן בתשובה כ\"י שהביא סברת המבי\"ט והרבה בראיות לסתור דבריו ועיין בתשובת הר\"ן סימן פ' ועיין מהרש\"ך ח\"ג סימן ס\"ד וס\"ה וס\"ו ותראה איך הרש\"ך ומהר\"א מונסון ס\"ל דשליח חייב באונסין אף שלא בא האונס מחמת השינוי ומהר\"ש גאביזון ז\"ל ס\"ל דאינו חייב באונסין יעו\"ש שהאריכו בדין זה ועיין בתשובת מהר\"י הלוי סימן ע\"ו ועיין במ\"ש מרן סימן קע\"ו סל\"ד ובמה שרמזתי שם ודוק. (*א\"ה תמצאנו בפ\"ד מהלכות אלו דין ד' יע\"ש): " + ], + [], + [], + [ + "הנותן מעות לשלוחו ליקח בהם חטים כו'. בפרק הגוזל עצים ת\"ר הנותן מעות לשלוחו ליקח בהם חטים ולקח מהם שעורים שעורים ולקח מהם חטים תניא חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ותניא חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע א\"ר יוחנן לא קשיא הא ר\"מ והא רבי יהודה הא ר\"מ דאמר שינוי קונה ומש\"ה אם הותירו הותירו לו והא ר\"י דאמר שינוי אינו קונה ומש\"ה אם הותירו הותירו לאמצע ואף דשינוי אינו קונה אפ\"ה אם פחתו פחתו לו דלאו לעוותי שדריה מתקיף לה ר\"א ממאי דילמא ע\"כ לא קאמר ר\"מ אלא במידי דחזי ליה לגופיה אבל לסחורה לא אמר דשינוי קונה אלא אר\"א הא והא ר\"מ ולא קשיא כאן לאכילה כאן לסחורה ברייתא דקתני אם הותירו הותירו לו מיירי לאכילה דכל מידי דלגופיה קפיד ושינוי קונה וברייתא דקתני אם הותירו הותירו לאמצע מיירי לסחורה ובכל מידי דאיכא רווחא ניחא ליה ומש\"ה כי הותירו לאו שינויא הוא. והנה כפי סברת ר\"א דר\"מ לא מיירי אלא במידי דחזי ליה לגופיה א\"כ ר\"י דפליג הוא אף במידי דחזי ליה לגופיה. אך יש להסתפק אליבא דר\"א לר\"י היכא דשינה מה יאמר אם יאמר דאם הותירו הותירו לו או אם יאמר דהותירו לאמצע ואפשר דאף אליבא דר\"י דאית ליה דשינוי אינו קונה מ\"מ מודה דבמידי דחזי לגופיה איכא קפידא ונתבטל השליחות וכיון דנתבטל השליחות לא שייך לומר אם הותירו הותירו לאמצע דכיון דשינה מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטים לבעל המעות וכסברת בני מערבא. אלא דלפ\"ז קשה לר\"א דהוה ליה למימר הא והא ר\"מ ור' יהודה וברייתא דקתני אם הותירו הותירו לו מיירי לאכילה ואף לר\"י דקאמר שינוי אינו קונה מ\"מ כיון דנתבטל השליחות אם הותירו הותירו לו וברייתא דקתני הותירו לאמצע מיירי לסחורה וא\"כ לא הוי שינוי דבכל מידי דאיכא רווחא ניחא ליה ומש\"ה אם הותירו הותירו לאמצע ואפשר לומר דר\"א מודה לר\"י דלמאן דאית ליה דשינוי אינו קונה אף שנתבטל השליחות אם הותירו הותירו לאמצע ומש\"ה לא מצי לאוקמי כולהו כר' יהודה דכיון דשינוי אינו קונה אמאי קתני אם הותירו הותירו לו ומש\"ה אוקי לכולהו כר\"מ ולפ\"ז ל\"פ ר\"א עליה דר\"י אלא בחדא דאית ליה דבמידי דסחורה לא חשיב שינוי אם שינה לכ\"ע וא\"כ אף לר\"מ דשינוי קונה במידי דסחורה השכר לאמצע דבכל מידי דאיכא רווחא ניחא ליה וכ\"ש לר' יהודה דאפילו דנימא דחשיב שינוי מ\"מ השכר לאמצע דשינוי אינו קונה. הכלל העולה דלפי הפירוש הראשון ר\"א פליג עליה דר\"י בתרתי חדא דלר\"י אליבא דמ\"ד שינוי אינו קונה אף דהוי שינוי ונתבטל השליחות השכר לאמצע ולר\"א כל ששינה אף למ\"ד שינוי אינו קונה אין השכר לאמצע כיון דנתבטל השליחות וזאת שנית דלר\"י במידי דסחורה נמי חשיב שינוי אם שינה ופליג ר\"מ ורבי יהודה אם שינוי קונה או לא ולר\"א במידי דסחורה לא חשיב שינוי דבכל מידי דאיכא רווחא ניחא ליה. ולפי הפירוש השני ל\"פ ר\"א עליה דר\"י אלא בחדא דמודה ר\"א דאליבא דמ\"ד דשינוי אינו קונה אם שינה אף דחשיב שינוי כגון באכילה השכר לאמצע ול\"פ אלא אליבא דר\"מ דלר\"י אף לסחורה ס\"ל דלר\"מ חשיב שינוי וקונה ולר\"א אליבא דר\"מ דלסחורה לא חשיב שינוי. ומיהו ברייתא דקתני אם הותירו הותירו לאמצע מיתוקם אליבא דר\"מ במילתא דסחורה משום דלא חשיב שינוי ואליבא דר' יהודה אף במילתא דאכילה משום דשינוי אינו קונה. אך ברייתא דקתני אם הותירו הותירו לו לא מיתוקמא כי אם כר\"מ דאית ליה שינוי קונה דלר' יהודה כיון דשינוי אינו קונה לעולם אם הותירו הותירו לאמצע: ודע דלר\"י בין לאכילה בין לסחורה אם שינה חשיב שינוי ולר\"מ שינוי קונה אף לסחורה ולר' יהודה שינוי אינו קונה אף לאכילה וזה פשוט מדקאמר הא ר\"מ והא רבי יהודה ולא קאמר או כולהו כר\"מ או כולהו כרבי יהודה. ובגמרא מחכו עלה במערבא לרבי יוחנן אליבא דרבי יהודה וכי מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטים לבעל מעות ע\"כ כלומר בשלמא לר\"א דס\"ל דכל לסחורה לאו משנה הוא דבכל דהו ניחא ליה ניחא דמש\"ה השכר לאמצע משום דשליחותיה דבעל המעות קא עביד וקני בעל המעות מחצית השכר אבל לר\"י דחשיב שינוי נהי דשינוי אינו קונה לר' יהודה מ\"מ מהיכן זכה בעל המעות במחצית השכר שהרי נתבטלה השליחות ובעל החטים לא נתכוון להקנות לבעל המעות. והתוספות צדדו בסברת בני מערבא וכתבו אם נפרש דמהאי טעמא אין קונה אותו המשלח אבל לוקח דהיינו שליח קנה איכא למיפרך נמי לר\"א אמאי לא אוקי נמי הא והא כר' יהודה כאן לאכילה כאן לסחורה ההיא דקתני אם הותירו הותירו לו היינו לאכילה דקפיד ולאו שליחותיה קא עביד הלכך לא קני להו בעל המעות כלל משום טעמא דמי הודיעו לבעל חטין וההיא דקתני אם הותירו הותירו לאמצע לסחורה דלא קא קפיד ושליחותיה קא עביד הלכך קני להו בעל המעות ואם הותירו הוא לאמצע ומיהו אם פחתו פחתו לו דא\"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי דהא כי מוקמינן לה כר\"מ להך ברייתא ומיירי לסחורה טעמא דאם פחתו פחתו לו הוי משום דא\"ל לתקוני שדרתיך. וכתבו ומיהו אין קושיא כל כך לר\"א כמו לר\"י הלכך לא פריך אלא לר\"י כלומר דלעולם אליבא דבני מערבא לוקח דהיינו שליח קנה וכ\"ת לפ\"ז אמאי לא הקשו בני מערבא לר\"א אמאי לא אוקי נמי לכולהו כר' יהודה וכאן לאכילה וכאן לסחורה משום דלר\"י היא קושיא חזקה דאליבא דבני מערבא הדין שא\"ר יוחנן דלר' יהודה דאמר שינוי אינו קונה אף דחשיב שינוי השכר לאמצע דין זה אינו אמיתי דלדידהו אף דשינוי אינו קונה מ\"מ כיון דנתבטל השליחות אם הותירו הותירו לו משום דשליח קנה אבל דינו של ר\"א דאוקי לכלהו כר\"מ וכאן לאכילה וכאן לסחורה הדין הוא אמת אליבא דבני מערבא משום דלסחורה לא חשיב שינוי דבכל מידי דאיכא רווחא ניחא ליה ומש\"ה השכר לאמצע אלא דקשיא ליה דה\"ל לאוקמי נמי לכולהו כר' יהודה וזו אינו קושיא כל כך מאחר שהדין דין אמת:
עוד צדדו ואם נפרש מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטים לבעל מעות הרי בעל מעות לא קנה ושליח נמי לא קנה שלא נתכוון לקנות לעצמו וחוזר המקח כמו מקח טעות אז ליכא למיפרך לר\"א דלא מצי לאוקומי תרווייהו כר' יהודה דכיון דשינוי לא קני לר' יהודה א\"כ אמאי אם פחתו פחתו לו אפילו לאכילה הא כיון דקא מקפיד ולאו שליחותיה קא עביד ואיכא למימר מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטים לבעל מעות א\"כ חוזר המקח וא\"כ אמאי אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו דמשמע שקונה אותו השליח ע\"כ. והנה כפי צד זה מאי דמחכו במערבא עליה דר\"י הוא בתרתי דאוקי ברייתא דקתני אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע כר' יהודה דאמר שינוי אינו קונה דכיון דחשיב שינוי נהי דלא קני מ\"מ אין כאן שליחות כלל וא\"כ מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטים לבעל המעות וא\"כ גם השליח לא קנה שהוא לא נתכוון לקנות לעצמו וא\"כ אמאי אם פחתו פחתו לו הא מן הדין הוא שחוזר המקח לבעל החטים וכן אם הותירו הותירו לבעל החטים ובשלמא לר\"א ניחא דאוקי ברייתא דקתני אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו כר\"מ ובמידי דאכילה ניחא דמש\"ה פחתו לשליח והותירו לשליח דנהי דלא נתכוון לקנות לעצמו מ\"מ מן הדין הוא דשינוי קונה ואידך דקתני השכר לאמצע הוא בסחורה דלא הוי שינוי ושליחותיה קא עביד וקנה בעל המעות ואפ\"ה אם פחתו פחתו לו משום דא\"ל לתקוני שדרתיך אבל כולהו כר' יהודה לא הוה מצי לאוקומי דנהי דהך דקתני אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע הוה מצי לאוקומי כר' יהודה ובמידי דסחורה דליכא קפידא ושליחותיה קא עביד ומש\"ה השכר לאמצע ואפ\"ה אם פחתו פחתו לו משום דא\"ל לתקוני שדרתיך דומיא דמאי דאוקי לה אליבא דר\"מ. אך אידך דקתני אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו לא מציא אתיא כר' יהודה דכיון דנתבטל השליחות בעל המעות לא קנה וגם השליח לא נתכוון לקנות לעצמו ואיהו אית ליה דשינוי אינו קונה וא\"כ מן הדין לרבי יהודה במידי דאכילה הפחת והיתרון הוא לבעל החטים משום דחוזר המקח כמו מקח טעות ומאי דנקטו התוספות בתחלת דבריהם אמאי אם פחתו פחתו לו אה\"נ דהקושיא ג\"כ היא מסיפא דברייתא דאמאי אם הותירו הותירו לו דכיון דנתבטל המקח כמו מקח טעות הפחת והיתרון הוא לבעל החטים אלא דהתוס' נקטו רישא דברייתא והקושיא היא מרישא ומסיפא דלא מצי לאוקומה כר' יהודה וזהו דבסוף דבריהם כתבו רישא וסיפא שכתבו אמאי אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו. אך קשה לי לישנא דתוס' שכתבו א\"כ אמאי אם פחתו פחתו לו אפילו לאכילה כו' ע\"כ ולשון זה דאפילו איני מבין אותו (א\"ה עיין לקמן פ\"ד מהלכות אלו דין ד' ובספר מגיד מראשית האריך בדין זה יעו\"ש. וכתב בטח\"מ סימן קפ\"ה בשם הרשב\"א דאין השליח יכול לקנות לעצמו דאין המכר אלא הוצאה מרשות לרשות כו' ובספר בני חיי כתב דרמב\"ם והסמ\"ג והגאונים פליגי אהרשב\"א ומצי המוחזק לומר קים לי. והמעיין במ\"ש ה\"ה פ\"ו מהלכות עירובין דלא יקנה לו בפת של עצמו דאין שליח קונה ומקנה יראה דהרמב\"ם מודה בדינו של הרשב\"א שהרי דין זה של ה\"ה ז\"ל מיסודו של הרשב\"א הוא כמ\"ש הר\"ב בני יעקב (דף קכ\"א ע\"ד) ועיין בתשובת מהרש\"ך ח\"ב סימן ק\"ו וח\"ג ס\"ס ס\"ה. ולפ\"ז מ\"ש הרמב\"ם פי\"ז מהלכות אישות דין י\"ד דאלמנה ששמה לעצמה בלא ב\"ד לא עשתה כלום לאו למימרא דאם היה שם ב\"ד הדיוטות זכתה לעצמה אלא איידי סיפא נקטיה לאשמועינן דהיכא דמכרה לאחרים אפילו בלא שומת ב\"ד מכרה קיים אבל לדידה אפילו בב\"ד הדיוטות לא עשתה כלום כל שלא היו שם ב\"ד מומחים משום דאמרינן לה מאן שם ליך. וקצת סמך לזה ממ\"ש ה\"ה שם וז\"ל ולדעת רבינו אפשר שכל שהיו שם ג' בקיאים בשומא אם שמה לעצמה מדעתם מעשיה קיימים. גם הר\"ן כתב וכן נראה דעת הרמב\"ם כו' אלמא דמספקא להו בדעת הרמב\"ם דאפשר לפרש דבריו כאמור. ומ\"מ אפילו תימא דכוונתו ז\"ל לומר דכל שהיו ב\"ד הדיוטות מעשיה קיימין כמו שנראה מפשט דבריו נראה דאין זה סותר לדינו של הרשב\"א דשניא ההיא דאיירי בשליח דבמקום בעלים הוא עומד ואינו יכול לזכות לעצמו וכההיא דעירובין דכתב ה\"ה אבל גבי אלמנה ס\"ל להרמב\"ם דלא דמיא לשליח שהרי הנכסים בחזקתה קיימי ושלה היא מוכרת ולאו שליחותייהו דיתמי קא עבדא וכה\"ג כתב מרן הכ\"מ פי\"ז הלכות אישות דין ט\"ז יע\"ש אבל אה\"נ דלגבי שליח דעלמא ליכא פלוגתא ותדע שכן הוא דהרי מרן בש\"ע א\"ה סימן צ\"ב וק\"ג פסק דאלמנה שמכרה בלא ב\"ד הדיוטות לא עשתה כלום דמשמע דבב\"ד הדיוטות מעשיה קיימים ואילו בח\"מ סימן קפ\"ה ס\"ב פסק כהרשב\"א ולפי דברי הרב בני חיי קשיא הלכתא אהלכתא וע\"כ אית לן לחלק כדכתיבנא): " + ], + [], + [], + [ + "או אפילו היו כתובים בו סימנים ואותיות שביניהם ביחוד. הרבה פירושים נאמרו בהאי הלכתא דאין משלחין מעות בדיוקני ולפי דברי רבינו כמו שהביא מהריק\"א משמע דמפרש פלוגתייהו דאם בא כתב לנפקד עם חתימות וציורים שידוע ביניהם אם נותן הפקדון הזה ואחר כך אם יבא המפקיד ויאמר שהוא לא שלחו אם נאמן או נאמר כיון שהביא הסימנים הידועים ביניהם אין לחוש דאיתרמי אחר שזייף כן ושמואל חשש לזה שמא אחר עשה זה ור\"י לא חייש זהו הנראה במחלוקתם במה שהביא מהריק\"א לדברי רבינו אלא שאיני יכול לפרש מאי דאיתמר בגמרא אמרו לשמואל מאי תקנתיה כדר' אבא כו' לפי דרך זה שאין לו דמיון כלל לפי מ\"ש במחלוקתם וצ\"ע: " + ] + ], + [ + [ + "אין העכו\"ם נעשה שליח לדבר מן הדברים שבעולם כו'. הרב משאת בנימין בתשובה סימן צ\"ז נסתפק בהא דאמרינן דאין העכו\"ם עושה שליח ואינו נעשה שליח אם הוא דוקא עכו\"ם לישראל אבל עכו\"ם לעכו\"ם מצי עביד שליח יע\"ש. ועיין בירושלמי פ\"ק דתרומות הלכה א' ותמצא שדין זה ליתא אלא שאין העכו\"ם בתורת שליחות כלל ועיין ברפ\"ו דדמאי. (*א\"ה עיין מגן אברהם סימן תמ\"ח סק\"ג ובספר בית שמואל ס\"ס ה' ומהר\"ם מינץ בתשובה סימן ה' ועיין בספר חות יאיר סימן מ\"ט בדין אמירה לעכו\"ם בשבת והש\"ך ח\"מ סימן רמ\"ג ס\"ק ה' הביא דברי המ\"ב שכתב כן בפשיטות): " + ], + [ + "לפיכך השולח בנו קטן כו'. דברי רבינו סתומים דמשמע דאיסר נתן ביד הקטן וזה א\"א דלמה נתן את האיסר כיון שנתן לו השמן בדמי האיסר ועוד מה זה שכתב החנווני חייב לשלם דמשמע בין האיסר בין השמן והא גבי איסר לא שייך תשלומין דשל חנוני הוא ובכאן מוכרח דחסרון לשון יש וצריך לגרוס השולח בנו קטן אצל חנוני ופונדיון בידו ומדד וכו' דפונדיון שני איסרים הם וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [ + "ראובן שקנה שדה משמעון כו'. מ\"ש מרן בכ\"מ ורבינו סתם הדברים דמשמע ליה דבכלל הלשון הוא. נראה דכוונת הרב לדייק מדברי רבינו שכתב לעצמי אקנה ולא כתב לעצמי קניתי לומר שבמלה זה כלל התירוץ הנאמר בגמ' דאמר לעדים שטרא אחרינא בעינא והיינו שכתב רבינו דאם אמר אקנה משמע אקנה מאותו שנכתב השטר על שמו שיכתוב לו שטר מכירה ומשמע אקנה פעם אחרת שיכתוב לו שטר אחר המוכר וכיון דא\"ל למוכר לדידיה משמע ודוק. כתב הריב\"ש בתשובה סימן ר\"ן וז\"ל ואף אם הודיע בשעת הקנייה שלעצמו הוא קונה אותה אלא שעושה השטר בשם בנו אעפ\"כ אין כופין הבן לעשות השטר דמצי אמר לא יקרייכו בעינא ולא זילותייכו בעינא כדאיתא בפרק הגוזל כו'. ועיין בספר פ\"מ ח\"ב סימן פ\"א שדקדק מדברים אלו דאף בשטר הודאת אמנה שייך לומר לא יקרייכו בעינא ולא זילותייכו ולא ראה שהרב ז\"ל בסוף דבריו ביאר דבריו שהרי כתב וז\"ל אלא שאין כופין את הבן לעשות שטר מכירה כדאיתא בפרק הגוזל משמע דדוקא בשטר מכירה הוא דשייך טעמא דלא יקרייכו כו' ומה שהרב לא ביאר לשיוכלו לכופו לעשות שטר הודאת אמנה הרבה תשובות בדבר חדא דלאו להכי אתא שבנדון זה ליכא לא הודאה לסהדי ולמוכר אלא שלהרחיב הדבור כתב מ\"ש ובגמרא לא הזכירו אלא אין מחייבין לריש גלותא למכור ועל דברי הגמרא קבע הרב דבריו ועוד דשטר הודאה לא ניחא ליה לאיניש ליקח דנפיק מיניה חורבא אם המצא תמצא דבשעת הודאתו היה חב לאחרים דאותה הודאה אינה כלום משא\"כ במוכר והמשכיל יבין: כתב הרא\"ש בתשובה כלל ס\"ח סימן ז' וז\"ל וכ\"ש עתה שטוען המוציא השטר שהוא הלוה הממון ההוא ועשה השטר בשם המלוה דטענה גרועה היא דאין אדם מלוה מעות לראובן ועושה השטר בשם לאה אשת ראובן וכו' ואפילו אם אמר בשעת הלואה לראובן המעות הללו שלי הן ואני מלוה אותם לך בשם אשתך ואפילו בפני עדים אמר לו אפ\"ה אינו מצוי שאדם יעשה כך כו' פירוש לא שהיתה אמירה זו לעדים בפניה דא\"כ אם שתקה ודאי דאין לך הודאה גדולה מזו אבל נראה דאמר כן לבעל בפני העדים וממה שהשטר יוצאת מתחת ידו מוכחא מילתא שהמעות שלו ובצירוף האי טעמא הוה ס\"ד לומר כן להכי כתב אינו מצוי שאדם יעשה כך ודוק: " + ], + [ + "ואם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן כו'. נראה דרבינו ס\"ל לדמותה לההיא דאמרינן בפרק חזקת ההוא דא\"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א\"ל מפלניא זבינתה דא\"ל דזבנה מינך א\"ל את לאו קא מודית דהאי ארעא דידי היא ואת לא זבינת מינאי לאו בעל דברים דידי את ואפילו אית ליה מגו דאי בעי אמר מינך זבינתה בדאכלה שני חזקה לאו כלום הוא כיון דלא טעין טענת ברי ודוק ועיין בתשובת מהריט\"ץ סימן רפ\"ו: " + ], + [ + "כל סרסור שהודיע ללוקח כו'. נראה שדעת רבינו דכל שהודיע ללוקח דשל פלוני הוא יש לו יתר שאת משידע הלוקח שהחפץ של פלוני דהכא כל שלא פסק המוכר עצמו לאו כלום הוא דלכך הודיעו לומר שילך ויפסוק ואפילו אמר השליח בכך פסקתי עמו לאו כלום הוא. ונראה דאפילו חרם לא יחרים כיון שהודיעו כל מעשה השליח דשויו לאו כלום הוא. ומה שפירש הר\"א ז\"ל שלא אמר המוכר לסרסור כלום בכמה יתננו ומש\"ה אין המכר כלום קשה דלמה הצריך רבינו שיאמר המוכר ללוקח מכור לך בכך וכך כשיאמר לסרסור מכור לי בכך ומכרו קיים המקח כיון שכל שאינו מכר הוא שלא פסק דמים עם הסרסור אלא אמר לו מכור לי זה סתם וצ\"ע. ובדברי מהריק\"א קשיא לי טובא שתמה על הראב\"ד ואמר אם היה החפץ שוה מאה והלך ומכרו בחמשים וכי יעלה על הדעת שבשביל שאחר לו מכור בכמה שתמצא שהמכר יהיה קיים כו' ולדעתי חס ליה למרן הראב\"ד ז\"ל לומר כן ולאו להכי נתכוון דהרב ז\"ל לפרש בא דהא דקאמר רבינו דאם אמר ראובן איני רוצה בדמים אלו מחזיר הלוקח היינו שלא פסק עם הסרסור אלא א\"ל סתם לך מכור לי חפץ זה דלא נתכוון המוכר אלא שילך למכור אבל צריך לאימלוכי ביה בכמה יתננו וסיים הראב\"ד ז\"ל ואמר אם א\"ל מכור בכמה שתמצא כלומר שאי אפשר לומר דכשא\"ל מכור בכמה שתמצא הוא דאיירי רבינו דא\"כ למה יחזור ויאמר איני רוצה כו' ובודאי כשמכר מעט פחות או יותר הוא. אבל מעולם לא יצא מפי מרן הראב\"ד מ\"ש מהריק\"א בשמו ואם דעת הראב\"ד היה כן לעיל במ\"ש רבינו דשנים שהתנו שכל מי שרוצה לשלוח לחבירו משלח ביד מי שירצה הרי זה משלח ביד מי שירצה שהוא ראוי להוליך דבר זה שם הו\"ל להראב\"ד להשיג עליו ולומר אפילו ע\"י חש\"ו מצי למשלח כיון דביד מי שירצה קאמר והא רצה בהם אלא ודאי שלא נתכוון אלא להגון לשליחות זה ה\"נ דכוותה ודוק: " + ], + [ + "הלוקח כלים מבית האומן כו'. דברי רבינו ז\"ל תמוהים שלא פירש לומר דמיירי דקייצי דמיו והוי זבינא חריפא וכמ\"ש בפ\"ד מהלכות מכירה שהצריך שיהיו דמיו קצובים וחביב על הלוקח גבי הלוקח כלים לבקרן ונאנסו שחייב ובפ' ד' נדרים מייתו סייעתא לשמואל שהוא בעל המימרא שכתב רבינו שם בפ\"ד מהלכות מכירה מהא דהלוקח כלים לשגרם בבית חמיו דמשמע דכמו דהתם בעי קייצי ויקירי בעי נמי הכא. וכבר ראיתי להרא\"ש והר\"ן והתוספות בפרק השוכר דבעו נמי הכא קייצי ויקירי כמו הלוקח כלים לבקרן. וראיתי למהריב\"ל ח\"ג סימן פ\"א שהקשה זה לרבינו ועיין עוד שם שנשא ונתן בדברי רבינו ומתוך תירוץ הראשון מקושיא השניה שהקשה הרב לרבינו יוצא לנו תירוץ למה שהקשינו וצ\"ע. וגם מ\"ש רבינו שלא ע\"מ למוכרם לאחרים כו' גם בזה תמיהא לי שלא הצריך זבינא חריפא שכן משמע מדברי הש\"ס בנדרים וכ\"כ הפוסקים ודוק: " + ] + ], + [ + [ + "הרי זה כותב לו הרשאה כו'. כתב הטור סימן קכ\"ג סט\"ו דר\"ת היה נוהג לשלוח הרשאה ביד עכו\"ם. ומהרשד\"ם סימן נ\"ט כתב דסברת ר\"ת היא דעת יחיד ומרן ז\"ל פסק כר\"ת וכ\"כ הרב תה\"ד סימן ע\"ר דסברת ר\"ת הלזו היא מוסכמת מהכל ואפילו לרש\"י דמעות אינם קונות בעכו\"ם אפשר דיודה לר\"ת בחליפין: " + ], + [], + [ + "אחד מן האחים שלא חלקו כו'. עיין במרדכי פרק מי שהיה נשוי שדבריו תמוהים ועיין בהגהות מרדכי ובסמ\"ג עשין פ\"ב ועיין מהרשד\"ם ח\"מ סימן קס\"ב ושער אפרים סימן קל\"ג: " + ], + [ + "הבעל בנכסי אשתו צריך הרשאה כו'. כתב בתשובת מהרש\"ך ח\"ב סימן קמ\"ד וז\"ל ועוד יראה לי לומר דאפילו שלא נשבעה לקיים פסק הברורים הראשונים וגם לא היה בא בעלה בהרשאתה מ\"מ יש לקיים מה שנשבע לקיים גזירת הברורים הראשונים כו' יע\"ש. ודבריו הללו בלתי מובנים אצלי דנהי דיכול לאשתעויי דינא כיון דנחית אפירי מיהו שיברור ברורים לקיים מה שיגזרו עליהם זה ודאי צריך דעת אשתו ובלאו הכי אין מעשיו כלום ולא מהני האי טעמא אלא דלא נימא אידך לאו בעל דברים דידי את וכבר כתבו רבוותא דצריך שלא יהא נידון בהודאתו דלאו כל כמיניה לחוב לאשתו אלא אם יתחייב הבעל צריך שיהיו ע\"פ עדים או בראיית בעל דבר וכן ודאי צריך ב\"ד שיהיו רשאין בעלמא לדון אותו בע\"כ ובנדון זה כל בתר איפכא קא אזיל ודברי הרב צ\"ע, כתב הרא\"ש בתשובה כלל ל\"ח סי' א' וששאלת ראובן שהכניסה לו אשתו בנדוניא כו' ואם בנכסי מלוה הרי המעות הכתובים בשטר שיוציאם מלוי ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות כו' ועיין בכלל מ' סימן א' שכתב הפך מזה יע\"ש וצ\"ע. (*א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ב מהלכות מלוה ולוה דין ו'): " + ], + [], + [], + [ + "היתה לו מלוה ביד אחר כו'. (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פ\"ד מהלכותמלוה ולוה דין ה'). מ\"ש בכ\"מ באמת איני יודע מה צורך להקנאת ד\"א להרשאת גביית מלוה כו' אין זה מן התימה וטעם נכון הוא מה שהצריכו בהקנאת מלוה אגב קרקע שלא יהא כח מלוה דאתי מתקנתא חמור מהרשאת פקדון דמהני מדינא וגבי מעות פקדון צריך שיקנם אגב קרקע דאין מטבע נקנה בקנין ודי שיחשבו הרשאת מלוה כאילו הוא פקדון כדי שיוכל להרשותו ולא שנאמר מעות פקדון צריך אגב ומלוה א\"צ וזה ברור. ומהרשד\"ם סימן קצ\"ט הבין דמ\"ש רבינו שאין אומרים יקוב הדין את ההר כו' קאי נמי אמה שנהגו לכתוב הרשאה. ומסתברא לו כדברי מהריק\"א ודוק. אלא שהרב תה\"ד בכתביו סימן רי\"ז משמע שהבין בדברי רבינו במה שכתב ודברים אלו קלים כו' דקאי לעיקר תקנת ההרשאה וכמהרשד\"ם יע\"ש איברא דמ\"ש מהריק\"א דלא קאי ודברים אלו כו' אלא אסמיכת ד\"א שבא\"י כן דעת מהרימ\"ט בתשובה חה\"מ סימן י\"ז והאריך הרבה בדבר. ומ\"ש שם (דף י\"ז ע\"ד) וז\"ל הרי שהביא ראיה דמקילינן בהא מדסמכינן לד' אמות שבא\"י ולא הביא מדכתבינן הרשאה על מלוה כו'. דברי הרב קשים לשמוע שהרי מה שהביא ראיה הוא לומר דע\"כ לא בעינן דבר מסויים גבי הרשאה דהכי שדרו ממתיבתא אד' אמות של א\"י סמכינן אע\"ג שאינו מסויים והוא ממש ראיה ממ\"ש דלא בעינן מסויים ומה לו להביא ראיה ממה שאינו דומה ואין לו עסק זה בזה גם מה שהכריח מדברי הרמב\"ן מלבד שאין בו להכריח דבר זה אפשר לומר לרווחא דמילתא דלפום מסקנא דשמעתתא דמוכח דלא סמכינן אקרקע של א\"י היאך סמכו להרשאת פקדון שיש בו כדי להקנותו מדינא דגמרא בלא תקנת הגאונים ולמה לא הצריכו שיקנם על קרקע שלו ואם אין לו יקנה או ישכיר. ולזה כתבו דהכי שדרו ממתיבתא להקל בדבר בין במלוה דע\"כ לאו מדינא מצי להקנותו וצריך לתקנה בין בפקדון דמצי להקנותו מדינא לא הטריחוהו לכך אלא סמכינן אקרקע של א\"י ודוק. ומה שדקדק מהריק\"א ממה שסיים רבינו שזה מי יאמר כו' אין בו כ\"כ הכרח דאפשר דכוונת רבינו בזה הוא דממה שתיקנו על קרקע א\"י מוכח דקל הוא שהקלו בעיקר הרשאה דאי לא הוו מצרכי קרקע שיש לו עכשיו וממה שסיים רבינו אין כופין ליתן עד שיבא בעל דינו ולא אמר עד שיקנהו אגב קרקע שיקנה משמע דאכולה מילתא קאי כסברת מהרשד\"ם: " + ], + [], + [ + "הבא בהרשאה שמחל לזה הנתבע וכו'. כתב מרן סימן קכ\"ג מ\"א וז\"ל וכתב הרשב\"א ראובן שמחל לעכו\"ם כל החוב אע\"פ שא\"ל שמעון כשם שתעשה בשלך תעשה בשלי חייב ראובן לפרוע כו' ועיין במרדכי בפרק החובל מ\"ש בשם מוהר\"ם ודוק. ועיין שער אפרים סימן קל\"ג (דף צ\"ט) ועיין במ\"ש מרן ס\"ס קע\"ו: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "השותפין שהתנו ביניהם כו'. בטור סימן קע\"ו נתבאר בב\"י שדעת מהר\"ם והרשב\"א דבמקום הפסד שותף חולק שלא מדעת חבירו נראה דאינו אלא כשהשטר היה כתוב על שם השני שותפין אבל אם השטר כתוב על שם ראובן לבד פשיטא שאין ראובן יכול לומר לעצמי אני מציל ודבר זה קיימתיו מסברא ואח\"כ מצאתי להרדב\"ז בתשובה כ\"י שכתב כן ודברים ברורים הם בעיני. שותפין שמת אחד מהם וממון השותפין היה מעות בעין ובא חבירו ונתעסק בממון וטען ואמר כשמת שותפו חלק השותפות ונטל חלק חבירו וזקפן עליו במלוה ונתעסק לעצמו וכתב הרב פ\"מ ז\"ל ח\"א סימן ע\"ט דלא מיבעיא לדעת הרמב\"ן והרשב\"א שהביא מרן סי' קפ\"ג דאית להו גבי שליח דלא מהימן לומר זקפתים עלי במלוה דפשיטא דה\"נ לא מהימן השותף אלא אף לדעת המורים שהביאם הרמב\"ם אפשר דיודו הכא כיון דשני שותפין הללו הוו ידיעי לעלמא שהיו שותפין ואפשר דאף אם הביא עדים על זה לאו כל כמיניה לזקפם עליו במלוה יע\"ש שהאריך בטעם זה ודבריו הם מגומגמים בעיני ודו\"ק. ועיין מהרשד\"ם ח\"מ סימן קנ\"ה והראנ\"ח ח\"א סימן מ\"ד דנראה שחולקים עם הר\"ב פ\"מ יע\"ש. כתב הטור סימן קע\"ו סל\"ד ואם חילק בלא דעת חבירו והרויח או הפסיד הכל לאמצע כאילו לא חלקו וי\"א שכל ההפסד שלו כו' ול\"נ לומר שלא חלק אלא על דעת שהיה סבור שהחלוקה היתה כדין כו'. וכתב על זה מרן הבית יוסף ומה שכתב רבינו דלא נהירא ליה לא נהירא לי דהיינו ממש דין הנותן מעות לשלוחו לקנות בהם חטים וקנה בהם שעורים כו'. ועיין במה שרמזתי סימן קפ\"ג ס\"ו (*א\"ה נתבאר לעיל פ\"א מהלכות אלו דין ב' יע\"ש) דהיכא דהפחת לא בא מחמת השינוי דאיכא מ\"ד דלא פחתו לו ולפי סברא זו לא קשיא להריב\"ה מהך דפחתו פחתו לו ודו\"ק. ועיין בב\"ח ודו\"ק: " + ] + ], + [ + [ + "עבר ועשה שלא מדעת חבירו וכו'. לאו דוקא שאמר הן אלא כיון שידע ושתק ולא מיחה קרינן שהסכים למעשיו כ\"כ מהרשד\"ם סימן שס\"ח ועיין בסימן רי\"ט ובס\"ס כ\"ח וסי' קמ\"ח וקע\"ט וכ\"כ מהר\"י יפה הובאו דבריו בתשובת מהראנ\"ח ח\"א סימן ס\"ד. אך מהריב\"ל ח\"א סוף כלל ה' חולק בזה וס\"ל דלא אמרינן שתיקה כהודאה דמיא וכ\"נ מדברי מהר\"י אדרבי סימן קל\"ד ועיין מהרימ\"ט ח\"מ ס\"ס קי\"ב ודו\"ק. וכתב מהרימ\"ט סימן קי\"ב (דף ק\"ך ע\"ד) וז\"ל ותו דאחר מעשה אפילו אמר דברים שמורים שהוא מתרצה לאו מידי הוא כו'. והנה רבינו כתב עבר ועשה שלא מדעת חבירו ואח\"כ הודיעו והסכים למעשיו פטור וזה שלא כדברי הרב ומאי דאייתי מעובדא דמרי בר איסר קשה לזווגם לענין זה כקריעת ים סוף כמבואר וצ\"ע: " + ], + [ + "אחד מהשותפין שעבר ומכר בהקפה כו'. אין לפרש דהטעם חיוב שותף ששינה או מכר בהקפה דהוי משום שפשע דאי הכי צריך לפרש דאיירי כשהאחד מהם מתעסק בשותפות דהיינו אותו שפשע דאם שניהם מתעסקים הוי פשיעה בבעלים ופטור דשותפין כל אחד שאול במלאכת חבירו כמ\"ש בפרק חזקת. אבל נראה דלא שייך טעם פשיעה אלא בנתרשל ולא שמר יפה אבל כשעשה מעשה בידים והפסיד מזיק איקרי וחייב אפילו בבעלים. ואע\"פ שדעת רבינו דכל פושע מזיק הוי כמ\"ש בפ\"ב מהלכות שכירות היינו להשוות פושע דדמי קצת למזיק אבל מזיק לעולם גרוע מפושע ודו\"ק. אח\"כ מצאתי לרבותינו בעלי התוספות שכתבו בפרק המפקיד גבי ההוא אפוטרופא דזבן תורא ליתמי ולא הו\"ל ככי ושיני ומת דקאמר נימא לאפוטרופא זיל שלים אמר אנא לבקרא מסרתיה והקשו התוס' דמשמע דאי לאו טעמא דלבקרא מסרתיה הוה חייב משום פושע ואילו בפ' ד' וה' אמרינן מעליית יתמי כו' דמשמע דאפוטרופא שפשע פטור ולפי מאי דאמרן קשה דמאי איריא דשאני הכא דהזיק בידים שלקח שור דלא הוה ליה ככי ולכך אי לאו טעמא דלבקרא מסרתיה חייב משום מזיק. שוב מצאתי שכתב רבינו בפכ\"א מהלכות אישות האשה ששברה כלים בעת שעשתה מלאכתה בתוך ביתה פטורה משום שלום ביתה והשיג עליו הראב\"ד ואמר דמן הדין נמי פטורה שהיא שמירה בבעלים דכל שעה שכור לה. משמע דס\"ל להראב\"ד דאין חילוק בין פשיעה בבעלים למזיק בידים. גם ה\"ה שדחה דברי הראב\"ד מטעם דאין שכור לה אלא בשעה שמתעסק בצרכיה משמע דמודה נמי להראב\"ד וצ\"ע. ואפשר לחלק בין מזיק שלא בכוונה דאף שחייב מן הדין דאדם מועד לעולם כיון דס\"ס הזיק שלא מדעתו לא מיקרי מזיק (בבעלים) לחייבו. ובזה מתיישב מה שדחקתי עצמי ליישב דברי הראב\"ד פ\"ב מהלכות שכירות יע\"ש ויש להתיישב עוד שם בדברי רבינו ברפ\"ז מהלכות חובל ומזיק ודו\"ק. שוב ראיתי למהרש\"ך ח\"א סימן מ\"ה שרצה להכריח מדברי רבינו ז\"ל אלו דמזיק בבעלים חייב על דרך שכתבתי יע\"ש. אחר זמן רב ראיתי בתשובה כ\"י למהרדב\"ז שכתב בפירוש דטעמא דשותף ששינה ומכר בהקפה דחייב דהיינו משום מזיק וכמו שכתבתי. (*א\"ה עיין מה שכתב הרב המחבר פכ\"א מהלכות אישות דין ט' ובפ\"ז מהלכות חובל ומזיק דין ג' ובסימן י\"א מהלכות נחלות דין ה'): " + ] + ], + [], + [ + [ + "לפיכך שטר עיסקא היוצא על היתומים כו' נשבע בעל שטר וגובה מחצה. (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פכ\"א מהלכות מלוה ולוה דין א' בסוף התשובה יע\"ש): " + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "ראובן שהטיל לכיס ת' דינרין כו'. כתב הטור סימן קע\"ו ס\"ח בשם הרמ\"ה דלא אמרינן ההפסד לאמצע אלא בגוף הממון שנשתתפו אבל להשתעבד לשלם מביתו ההפסד לא וכתב הרב מ\"ץ ח\"ב סימן ט\"ו דהיא סברא מוסכמת אין מי שחלק עליה ותמהני דרבינו הכא בפירקין חולק עליו בפירוש וכך כתב המבי\"ט ח\"א סימן ר\"ב יע\"ש. והתימה על הטור דבסימן צ\"ב ס\"ך הביא דברי רבינו בסתם ובסימן קע\"ו כתב דברי הרמ\"ה וכן יש לתמוה קצת על מרן בשלחנו הטהור ממ\"ש בסימן צ\"ג למ\"ש בסימן קע\"ו ועיין ב\"ח במה שרצה לחלק ועיין בתשובות להרמב\"ן סימן ך' הביא מרן סימן קע\"ו מחודש שני ודוק ועיין בני אהרן סימן מ\"א דרכי נועם ח\"מ סימן ל' ועיין מ\"ש הטור סימן קע\"ו ס\"י בשם הרמ\"ה ודוק: " + ], + [ + "כיצד דנין בדין זה לוי כבר נפטר בהודאת שמעון כו'. כתב מרן בכ\"מ דמיירי כשהשטר ביד שמעון ולענין כל החוב שנאמן במגו דאי בעי מחזיר לו השטר וקשה מ\"ש רבינו ואם לא הביא שמעון ראיה ישלם מביתו וזה למה כיון שבידו להחזיר ודומה לזה כתב רבינו גבי טען שמעון שיש ללוי חוב אם היה בידו ויכול ליתנו נאמן: סליקו להו הלכות שלוחין ושותפין " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kinyan/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kinyan/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..baa6cfbd0a0ffc1b7f356cb454bc98740470affc --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kinyan/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,122 @@ +{ + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Agents and Partners", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Agents_and_Partners", + "text": [ + [ + [], + [ + "שליח שעבר על דברי משלחו לא עשה כלום כו'. בכמה מקומות מבואר דמצי א\"ל לתקוני שדרתיך וכו'. וכתב מהרימ\"ט ח\"מ סימן פ\"א בשם הרב מהר\"י קולון ז\"ל שורש קי\"ב שאין אומרים הלך אחר לשון התנאי דוקא עד שלא נלמוד ממנו לחייב המתנה כי אם באותו התנאי שהוזכר דוקא כו' ולכאורה יקשה עליו מכל הני מילי שהבאתי דלא אמרינן מראה מקום הוא לו אלא קפידא הוי אע\"פ שלא יקשה עליו זה יותר וכו' יע\"ש והכי אמרינן בפרק הספינה (דף ע\"ו) ועיין במ\"ש הטור סימן קצ\"ז דמשמע מדבריו דלא אמרינן קפידא אלא דוקא היכא דלא הוי למעליותא אבל היכא דשינה למעליותא אמרינן מראה מקום הוא לו. ועיין במ\"ש מרן הב\"י סימן ס\"א בשם ר' ירוחם ז\"ל. שליח ששינה חייב באונסין אף שלא היה השינוי סיבת האונס ואף דגבי שומר קי\"ל דתחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור מ\"מ שליח שאני כ\"כ הרב ל\"ר סימן ק\"פ ועיין בתשובת המבי\"ט סימן קע\"ט שנראה שחולק בזה וכ\"כ הרב ש\"ך סימן קפ\"ג ס\"ק ט'. וראיתי למרן בתשובה כ\"י שהביא סברת המבי\"ט והרבה בראיות לסתור דבריו ועיין בתשובת הר\"ן סימן פ' ועיין מהרש\"ך ח\"ג סימן ס\"ד וס\"ה וס\"ו ותראה איך הרש\"ך ומהר\"א מונסון ס\"ל דשליח חייב באונסין אף שלא בא האונס מחמת השינוי ומהר\"ש גאביזון ז\"ל ס\"ל דאינו חייב באונסין יעו\"ש שהאריכו בדין זה ועיין בתשובת מהר\"י הלוי סימן ע\"ו ועיין במ\"ש מרן סימן קע\"ו סל\"ד ובמה שרמזתי שם ודוק. (*א\"ה תמצאנו בפ\"ד מהלכות אלו דין ד' יע\"ש): " + ], + [], + [], + [ + "הנותן מעות לשלוחו ליקח בהם חטים כו'. בפרק הגוזל עצים ת\"ר הנותן מעות לשלוחו ליקח בהם חטים ולקח מהם שעורים שעורים ולקח מהם חטים תניא חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ותניא חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע א\"ר יוחנן לא קשיא הא ר\"מ והא רבי יהודה הא ר\"מ דאמר שינוי קונה ומש\"ה אם הותירו הותירו לו והא ר\"י דאמר שינוי אינו קונה ומש\"ה אם הותירו הותירו לאמצע ואף דשינוי אינו קונה אפ\"ה אם פחתו פחתו לו דלאו לעוותי שדריה מתקיף לה ר\"א ממאי דילמא ע\"כ לא קאמר ר\"מ אלא במידי דחזי ליה לגופיה אבל לסחורה לא אמר דשינוי קונה אלא אר\"א הא והא ר\"מ ולא קשיא כאן לאכילה כאן לסחורה ברייתא דקתני אם הותירו הותירו לו מיירי לאכילה דכל מידי דלגופיה קפיד ושינוי קונה וברייתא דקתני אם הותירו הותירו לאמצע מיירי לסחורה ובכל מידי דאיכא רווחא ניחא ליה ומש\"ה כי הותירו לאו שינויא הוא. והנה כפי סברת ר\"א דר\"מ לא מיירי אלא במידי דחזי ליה לגופיה א\"כ ר\"י דפליג הוא אף במידי דחזי ליה לגופיה. אך יש להסתפק אליבא דר\"א לר\"י היכא דשינה מה יאמר אם יאמר דאם הותירו הותירו לו או אם יאמר דהותירו לאמצע ואפשר דאף אליבא דר\"י דאית ליה דשינוי אינו קונה מ\"מ מודה דבמידי דחזי לגופיה איכא קפידא ונתבטל השליחות וכיון דנתבטל השליחות לא שייך לומר אם הותירו הותירו לאמצע דכיון דשינה מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטים לבעל המעות וכסברת בני מערבא. אלא דלפ\"ז קשה לר\"א דהוה ליה למימר הא והא ר\"מ ור' יהודה וברייתא דקתני אם הותירו הותירו לו מיירי לאכילה ואף לר\"י דקאמר שינוי אינו קונה מ\"מ כיון דנתבטל השליחות אם הותירו הותירו לו וברייתא דקתני הותירו לאמצע מיירי לסחורה וא\"כ לא הוי שינוי דבכל מידי דאיכא רווחא ניחא ליה ומש\"ה אם הותירו הותירו לאמצע ואפשר לומר דר\"א מודה לר\"י דלמאן דאית ליה דשינוי אינו קונה אף שנתבטל השליחות אם הותירו הותירו לאמצע ומש\"ה לא מצי לאוקמי כולהו כר' יהודה דכיון דשינוי אינו קונה אמאי קתני אם הותירו הותירו לו ומש\"ה אוקי לכולהו כר\"מ ולפ\"ז ל\"פ ר\"א עליה דר\"י אלא בחדא דאית ליה דבמידי דסחורה לא חשיב שינוי אם שינה לכ\"ע וא\"כ אף לר\"מ דשינוי קונה במידי דסחורה השכר לאמצע דבכל מידי דאיכא רווחא ניחא ליה וכ\"ש לר' יהודה דאפילו דנימא דחשיב שינוי מ\"מ השכר לאמצע דשינוי אינו קונה. הכלל העולה דלפי הפירוש הראשון ר\"א פליג עליה דר\"י בתרתי חדא דלר\"י אליבא דמ\"ד שינוי אינו קונה אף דהוי שינוי ונתבטל השליחות השכר לאמצע ולר\"א כל ששינה אף למ\"ד שינוי אינו קונה אין השכר לאמצע כיון דנתבטל השליחות וזאת שנית דלר\"י במידי דסחורה נמי חשיב שינוי אם שינה ופליג ר\"מ ורבי יהודה אם שינוי קונה או לא ולר\"א במידי דסחורה לא חשיב שינוי דבכל מידי דאיכא רווחא ניחא ליה. ולפי הפירוש השני ל\"פ ר\"א עליה דר\"י אלא בחדא דמודה ר\"א דאליבא דמ\"ד דשינוי אינו קונה אם שינה אף דחשיב שינוי כגון באכילה השכר לאמצע ול\"פ אלא אליבא דר\"מ דלר\"י אף לסחורה ס\"ל דלר\"מ חשיב שינוי וקונה ולר\"א אליבא דר\"מ דלסחורה לא חשיב שינוי. ומיהו ברייתא דקתני אם הותירו הותירו לאמצע מיתוקם אליבא דר\"מ במילתא דסחורה משום דלא חשיב שינוי ואליבא דר' יהודה אף במילתא דאכילה משום דשינוי אינו קונה. אך ברייתא דקתני אם הותירו הותירו לו לא מיתוקמא כי אם כר\"מ דאית ליה שינוי קונה דלר' יהודה כיון דשינוי אינו קונה לעולם אם הותירו הותירו לאמצע: ודע דלר\"י בין לאכילה בין לסחורה אם שינה חשיב שינוי ולר\"מ שינוי קונה אף לסחורה ולר' יהודה שינוי אינו קונה אף לאכילה וזה פשוט מדקאמר הא ר\"מ והא רבי יהודה ולא קאמר או כולהו כר\"מ או כולהו כרבי יהודה. ובגמרא מחכו עלה במערבא לרבי יוחנן אליבא דרבי יהודה וכי מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטים לבעל מעות ע\"כ כלומר בשלמא לר\"א דס\"ל דכל לסחורה לאו משנה הוא דבכל דהו ניחא ליה ניחא דמש\"ה השכר לאמצע משום דשליחותיה דבעל המעות קא עביד וקני בעל המעות מחצית השכר אבל לר\"י דחשיב שינוי נהי דשינוי אינו קונה לר' יהודה מ\"מ מהיכן זכה בעל המעות במחצית השכר שהרי נתבטלה השליחות ובעל החטים לא נתכוון להקנות לבעל המעות. והתוספות צדדו בסברת בני מערבא וכתבו אם נפרש דמהאי טעמא אין קונה אותו המשלח אבל לוקח דהיינו שליח קנה איכא למיפרך נמי לר\"א אמאי לא אוקי נמי הא והא כר' יהודה כאן לאכילה כאן לסחורה ההיא דקתני אם הותירו הותירו לו היינו לאכילה דקפיד ולאו שליחותיה קא עביד הלכך לא קני להו בעל המעות כלל משום טעמא דמי הודיעו לבעל חטין וההיא דקתני אם הותירו הותירו לאמצע לסחורה דלא קא קפיד ושליחותיה קא עביד הלכך קני להו בעל המעות ואם הותירו הוא לאמצע ומיהו אם פחתו פחתו לו דא\"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי דהא כי מוקמינן לה כר\"מ להך ברייתא ומיירי לסחורה טעמא דאם פחתו פחתו לו הוי משום דא\"ל לתקוני שדרתיך. וכתבו ומיהו אין קושיא כל כך לר\"א כמו לר\"י הלכך לא פריך אלא לר\"י כלומר דלעולם אליבא דבני מערבא לוקח דהיינו שליח קנה וכ\"ת לפ\"ז אמאי לא הקשו בני מערבא לר\"א אמאי לא אוקי נמי לכולהו כר' יהודה וכאן לאכילה וכאן לסחורה משום דלר\"י היא קושיא חזקה דאליבא דבני מערבא הדין שא\"ר יוחנן דלר' יהודה דאמר שינוי אינו קונה אף דחשיב שינוי השכר לאמצע דין זה אינו אמיתי דלדידהו אף דשינוי אינו קונה מ\"מ כיון דנתבטל השליחות אם הותירו הותירו לו משום דשליח קנה אבל דינו של ר\"א דאוקי לכלהו כר\"מ וכאן לאכילה וכאן לסחורה הדין הוא אמת אליבא דבני מערבא משום דלסחורה לא חשיב שינוי דבכל מידי דאיכא רווחא ניחא ליה ומש\"ה השכר לאמצע אלא דקשיא ליה דה\"ל לאוקמי נמי לכולהו כר' יהודה וזו אינו קושיא כל כך מאחר שהדין דין אמת:
עוד צדדו ואם נפרש מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטים לבעל מעות הרי בעל מעות לא קנה ושליח נמי לא קנה שלא נתכוון לקנות לעצמו וחוזר המקח כמו מקח טעות אז ליכא למיפרך לר\"א דלא מצי לאוקומי תרווייהו כר' יהודה דכיון דשינוי לא קני לר' יהודה א\"כ אמאי אם פחתו פחתו לו אפילו לאכילה הא כיון דקא מקפיד ולאו שליחותיה קא עביד ואיכא למימר מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטים לבעל מעות א\"כ חוזר המקח וא\"כ אמאי אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו דמשמע שקונה אותו השליח ע\"כ. והנה כפי צד זה מאי דמחכו במערבא עליה דר\"י הוא בתרתי דאוקי ברייתא דקתני אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע כר' יהודה דאמר שינוי אינו קונה דכיון דחשיב שינוי נהי דלא קני מ\"מ אין כאן שליחות כלל וא\"כ מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטים לבעל המעות וא\"כ גם השליח לא קנה שהוא לא נתכוון לקנות לעצמו וא\"כ אמאי אם פחתו פחתו לו הא מן הדין הוא שחוזר המקח לבעל החטים וכן אם הותירו הותירו לבעל החטים ובשלמא לר\"א ניחא דאוקי ברייתא דקתני אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו כר\"מ ובמידי דאכילה ניחא דמש\"ה פחתו לשליח והותירו לשליח דנהי דלא נתכוון לקנות לעצמו מ\"מ מן הדין הוא דשינוי קונה ואידך דקתני השכר לאמצע הוא בסחורה דלא הוי שינוי ושליחותיה קא עביד וקנה בעל המעות ואפ\"ה אם פחתו פחתו לו משום דא\"ל לתקוני שדרתיך אבל כולהו כר' יהודה לא הוה מצי לאוקומי דנהי דהך דקתני אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע הוה מצי לאוקומי כר' יהודה ובמידי דסחורה דליכא קפידא ושליחותיה קא עביד ומש\"ה השכר לאמצע ואפ\"ה אם פחתו פחתו לו משום דא\"ל לתקוני שדרתיך דומיא דמאי דאוקי לה אליבא דר\"מ. אך אידך דקתני אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו לא מציא אתיא כר' יהודה דכיון דנתבטל השליחות בעל המעות לא קנה וגם השליח לא נתכוון לקנות לעצמו ואיהו אית ליה דשינוי אינו קונה וא\"כ מן הדין לרבי יהודה במידי דאכילה הפחת והיתרון הוא לבעל החטים משום דחוזר המקח כמו מקח טעות ומאי דנקטו התוספות בתחלת דבריהם אמאי אם פחתו פחתו לו אה\"נ דהקושיא ג\"כ היא מסיפא דברייתא דאמאי אם הותירו הותירו לו דכיון דנתבטל המקח כמו מקח טעות הפחת והיתרון הוא לבעל החטים אלא דהתוס' נקטו רישא דברייתא והקושיא היא מרישא ומסיפא דלא מצי לאוקומה כר' יהודה וזהו דבסוף דבריהם כתבו רישא וסיפא שכתבו אמאי אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו. אך קשה לי לישנא דתוס' שכתבו א\"כ אמאי אם פחתו פחתו לו אפילו לאכילה כו' ע\"כ ולשון זה דאפילו איני מבין אותו (א\"ה עיין לקמן פ\"ד מהלכות אלו דין ד' ובספר מגיד מראשית האריך בדין זה יעו\"ש. וכתב בטח\"מ סימן קפ\"ה בשם הרשב\"א דאין השליח יכול לקנות לעצמו דאין המכר אלא הוצאה מרשות לרשות כו' ובספר בני חיי כתב דרמב\"ם והסמ\"ג והגאונים פליגי אהרשב\"א ומצי המוחזק לומר קים לי. והמעיין במ\"ש ה\"ה פ\"ו מהלכות עירובין דלא יקנה לו בפת של עצמו דאין שליח קונה ומקנה יראה דהרמב\"ם מודה בדינו של הרשב\"א שהרי דין זה של ה\"ה ז\"ל מיסודו של הרשב\"א הוא כמ\"ש הר\"ב בני יעקב (דף קכ\"א ע\"ד) ועיין בתשובת מהרש\"ך ח\"ב סימן ק\"ו וח\"ג ס\"ס ס\"ה. ולפ\"ז מ\"ש הרמב\"ם פי\"ז מהלכות אישות דין י\"ד דאלמנה ששמה לעצמה בלא ב\"ד לא עשתה כלום לאו למימרא דאם היה שם ב\"ד הדיוטות זכתה לעצמה אלא איידי סיפא נקטיה לאשמועינן דהיכא דמכרה לאחרים אפילו בלא שומת ב\"ד מכרה קיים אבל לדידה אפילו בב\"ד הדיוטות לא עשתה כלום כל שלא היו שם ב\"ד מומחים משום דאמרינן לה מאן שם ליך. וקצת סמך לזה ממ\"ש ה\"ה שם וז\"ל ולדעת רבינו אפשר שכל שהיו שם ג' בקיאים בשומא אם שמה לעצמה מדעתם מעשיה קיימים. גם הר\"ן כתב וכן נראה דעת הרמב\"ם כו' אלמא דמספקא להו בדעת הרמב\"ם דאפשר לפרש דבריו כאמור. ומ\"מ אפילו תימא דכוונתו ז\"ל לומר דכל שהיו ב\"ד הדיוטות מעשיה קיימין כמו שנראה מפשט דבריו נראה דאין זה סותר לדינו של הרשב\"א דשניא ההיא דאיירי בשליח דבמקום בעלים הוא עומד ואינו יכול לזכות לעצמו וכההיא דעירובין דכתב ה\"ה אבל גבי אלמנה ס\"ל להרמב\"ם דלא דמיא לשליח שהרי הנכסים בחזקתה קיימי ושלה היא מוכרת ולאו שליחותייהו דיתמי קא עבדא וכה\"ג כתב מרן הכ\"מ פי\"ז הלכות אישות דין ט\"ז יע\"ש אבל אה\"נ דלגבי שליח דעלמא ליכא פלוגתא ותדע שכן הוא דהרי מרן בש\"ע א\"ה סימן צ\"ב וק\"ג פסק דאלמנה שמכרה בלא ב\"ד הדיוטות לא עשתה כלום דמשמע דבב\"ד הדיוטות מעשיה קיימים ואילו בח\"מ סימן קפ\"ה ס\"ב פסק כהרשב\"א ולפי דברי הרב בני חיי קשיא הלכתא אהלכתא וע\"כ אית לן לחלק כדכתיבנא): " + ], + [], + [], + [ + "או אפילו היו כתובים בו סימנים ואותיות שביניהם ביחוד. הרבה פירושים נאמרו בהאי הלכתא דאין משלחין מעות בדיוקני ולפי דברי רבינו כמו שהביא מהריק\"א משמע דמפרש פלוגתייהו דאם בא כתב לנפקד עם חתימות וציורים שידוע ביניהם אם נותן הפקדון הזה ואחר כך אם יבא המפקיד ויאמר שהוא לא שלחו אם נאמן או נאמר כיון שהביא הסימנים הידועים ביניהם אין לחוש דאיתרמי אחר שזייף כן ושמואל חשש לזה שמא אחר עשה זה ור\"י לא חייש זהו הנראה במחלוקתם במה שהביא מהריק\"א לדברי רבינו אלא שאיני יכול לפרש מאי דאיתמר בגמרא אמרו לשמואל מאי תקנתיה כדר' אבא כו' לפי דרך זה שאין לו דמיון כלל לפי מ\"ש במחלוקתם וצ\"ע: " + ] + ], + [ + [ + "אין העכו\"ם נעשה שליח לדבר מן הדברים שבעולם כו'. הרב משאת בנימין בתשובה סימן צ\"ז נסתפק בהא דאמרינן דאין העכו\"ם עושה שליח ואינו נעשה שליח אם הוא דוקא עכו\"ם לישראל אבל עכו\"ם לעכו\"ם מצי עביד שליח יע\"ש. ועיין בירושלמי פ\"ק דתרומות הלכה א' ותמצא שדין זה ליתא אלא שאין העכו\"ם בתורת שליחות כלל ועיין ברפ\"ו דדמאי. (*א\"ה עיין מגן אברהם סימן תמ\"ח סק\"ג ובספר בית שמואל ס\"ס ה' ומהר\"ם מינץ בתשובה סימן ה' ועיין בספר חות יאיר סימן מ\"ט בדין אמירה לעכו\"ם בשבת והש\"ך ח\"מ סימן רמ\"ג ס\"ק ה' הביא דברי המ\"ב שכתב כן בפשיטות): " + ], + [ + "לפיכך השולח בנו קטן כו'. דברי רבינו סתומים דמשמע דאיסר נתן ביד הקטן וזה א\"א דלמה נתן את האיסר כיון שנתן לו השמן בדמי האיסר ועוד מה זה שכתב החנווני חייב לשלם דמשמע בין האיסר בין השמן והא גבי איסר לא שייך תשלומין דשל חנוני הוא ובכאן מוכרח דחסרון לשון יש וצריך לגרוס השולח בנו קטן אצל חנוני ופונדיון בידו ומדד וכו' דפונדיון שני איסרים הם וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [ + "ראובן שקנה שדה משמעון כו'. מ\"ש מרן בכ\"מ ורבינו סתם הדברים דמשמע ליה דבכלל הלשון הוא. נראה דכוונת הרב לדייק מדברי רבינו שכתב לעצמי אקנה ולא כתב לעצמי קניתי לומר שבמלה זה כלל התירוץ הנאמר בגמ' דאמר לעדים שטרא אחרינא בעינא והיינו שכתב רבינו דאם אמר אקנה משמע אקנה מאותו שנכתב השטר על שמו שיכתוב לו שטר מכירה ומשמע אקנה פעם אחרת שיכתוב לו שטר אחר המוכר וכיון דא\"ל למוכר לדידיה משמע ודוק. כתב הריב\"ש בתשובה סימן ר\"ן וז\"ל ואף אם הודיע בשעת הקנייה שלעצמו הוא קונה אותה אלא שעושה השטר בשם בנו אעפ\"כ אין כופין הבן לעשות השטר דמצי אמר לא יקרייכו בעינא ולא זילותייכו בעינא כדאיתא בפרק הגוזל כו'. ועיין בספר פ\"מ ח\"ב סימן פ\"א שדקדק מדברים אלו דאף בשטר הודאת אמנה שייך לומר לא יקרייכו בעינא ולא זילותייכו ולא ראה שהרב ז\"ל בסוף דבריו ביאר דבריו שהרי כתב וז\"ל אלא שאין כופין את הבן לעשות שטר מכירה כדאיתא בפרק הגוזל משמע דדוקא בשטר מכירה הוא דשייך טעמא דלא יקרייכו כו' ומה שהרב לא ביאר לשיוכלו לכופו לעשות שטר הודאת אמנה הרבה תשובות בדבר חדא דלאו להכי אתא שבנדון זה ליכא לא הודאה לסהדי ולמוכר אלא שלהרחיב הדבור כתב מ\"ש ובגמרא לא הזכירו אלא אין מחייבין לריש גלותא למכור ועל דברי הגמרא קבע הרב דבריו ועוד דשטר הודאה לא ניחא ליה לאיניש ליקח דנפיק מיניה חורבא אם המצא תמצא דבשעת הודאתו היה חב לאחרים דאותה הודאה אינה כלום משא\"כ במוכר והמשכיל יבין: כתב הרא\"ש בתשובה כלל ס\"ח סימן ז' וז\"ל וכ\"ש עתה שטוען המוציא השטר שהוא הלוה הממון ההוא ועשה השטר בשם המלוה דטענה גרועה היא דאין אדם מלוה מעות לראובן ועושה השטר בשם לאה אשת ראובן וכו' ואפילו אם אמר בשעת הלואה לראובן המעות הללו שלי הן ואני מלוה אותם לך בשם אשתך ואפילו בפני עדים אמר לו אפ\"ה אינו מצוי שאדם יעשה כך כו' פירוש לא שהיתה אמירה זו לעדים בפניה דא\"כ אם שתקה ודאי דאין לך הודאה גדולה מזו אבל נראה דאמר כן לבעל בפני העדים וממה שהשטר יוצאת מתחת ידו מוכחא מילתא שהמעות שלו ובצירוף האי טעמא הוה ס\"ד לומר כן להכי כתב אינו מצוי שאדם יעשה כך ודוק: " + ], + [ + "ואם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן כו'. נראה דרבינו ס\"ל לדמותה לההיא דאמרינן בפרק חזקת ההוא דא\"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א\"ל מפלניא זבינתה דא\"ל דזבנה מינך א\"ל את לאו קא מודית דהאי ארעא דידי היא ואת לא זבינת מינאי לאו בעל דברים דידי את ואפילו אית ליה מגו דאי בעי אמר מינך זבינתה בדאכלה שני חזקה לאו כלום הוא כיון דלא טעין טענת ברי ודוק ועיין בתשובת מהריט\"ץ סימן רפ\"ו: " + ], + [ + "כל סרסור שהודיע ללוקח כו'. נראה שדעת רבינו דכל שהודיע ללוקח דשל פלוני הוא יש לו יתר שאת משידע הלוקח שהחפץ של פלוני דהכא כל שלא פסק המוכר עצמו לאו כלום הוא דלכך הודיעו לומר שילך ויפסוק ואפילו אמר השליח בכך פסקתי עמו לאו כלום הוא. ונראה דאפילו חרם לא יחרים כיון שהודיעו כל מעשה השליח דשויו לאו כלום הוא. ומה שפירש הר\"א ז\"ל שלא אמר המוכר לסרסור כלום בכמה יתננו ומש\"ה אין המכר כלום קשה דלמה הצריך רבינו שיאמר המוכר ללוקח מכור לך בכך וכך כשיאמר לסרסור מכור לי בכך ומכרו קיים המקח כיון שכל שאינו מכר הוא שלא פסק דמים עם הסרסור אלא אמר לו מכור לי זה סתם וצ\"ע. ובדברי מהריק\"א קשיא לי טובא שתמה על הראב\"ד ואמר אם היה החפץ שוה מאה והלך ומכרו בחמשים וכי יעלה על הדעת שבשביל שאחר לו מכור בכמה שתמצא שהמכר יהיה קיים כו' ולדעתי חס ליה למרן הראב\"ד ז\"ל לומר כן ולאו להכי נתכוון דהרב ז\"ל לפרש בא דהא דקאמר רבינו דאם אמר ראובן איני רוצה בדמים אלו מחזיר הלוקח היינו שלא פסק עם הסרסור אלא א\"ל סתם לך מכור לי חפץ זה דלא נתכוון המוכר אלא שילך למכור אבל צריך לאימלוכי ביה בכמה יתננו וסיים הראב\"ד ז\"ל ואמר אם א\"ל מכור בכמה שתמצא כלומר שאי אפשר לומר דכשא\"ל מכור בכמה שתמצא הוא דאיירי רבינו דא\"כ למה יחזור ויאמר איני רוצה כו' ובודאי כשמכר מעט פחות או יותר הוא. אבל מעולם לא יצא מפי מרן הראב\"ד מ\"ש מהריק\"א בשמו ואם דעת הראב\"ד היה כן לעיל במ\"ש רבינו דשנים שהתנו שכל מי שרוצה לשלוח לחבירו משלח ביד מי שירצה הרי זה משלח ביד מי שירצה שהוא ראוי להוליך דבר זה שם הו\"ל להראב\"ד להשיג עליו ולומר אפילו ע\"י חש\"ו מצי למשלח כיון דביד מי שירצה קאמר והא רצה בהם אלא ודאי שלא נתכוון אלא להגון לשליחות זה ה\"נ דכוותה ודוק: " + ], + [ + "הלוקח כלים מבית האומן כו'. דברי רבינו ז\"ל תמוהים שלא פירש לומר דמיירי דקייצי דמיו והוי זבינא חריפא וכמ\"ש בפ\"ד מהלכות מכירה שהצריך שיהיו דמיו קצובים וחביב על הלוקח גבי הלוקח כלים לבקרן ונאנסו שחייב ובפ' ד' נדרים מייתו סייעתא לשמואל שהוא בעל המימרא שכתב רבינו שם בפ\"ד מהלכות מכירה מהא דהלוקח כלים לשגרם בבית חמיו דמשמע דכמו דהתם בעי קייצי ויקירי בעי נמי הכא. וכבר ראיתי להרא\"ש והר\"ן והתוספות בפרק השוכר דבעו נמי הכא קייצי ויקירי כמו הלוקח כלים לבקרן. וראיתי למהריב\"ל ח\"ג סימן פ\"א שהקשה זה לרבינו ועיין עוד שם שנשא ונתן בדברי רבינו ומתוך תירוץ הראשון מקושיא השניה שהקשה הרב לרבינו יוצא לנו תירוץ למה שהקשינו וצ\"ע. וגם מ\"ש רבינו שלא ע\"מ למוכרם לאחרים כו' גם בזה תמיהא לי שלא הצריך זבינא חריפא שכן משמע מדברי הש\"ס בנדרים וכ\"כ הפוסקים ודוק: " + ] + ], + [ + [ + "הרי זה כותב לו הרשאה כו'. כתב הטור סימן קכ\"ג סט\"ו דר\"ת היה נוהג לשלוח הרשאה ביד עכו\"ם. ומהרשד\"ם סימן נ\"ט כתב דסברת ר\"ת היא דעת יחיד ומרן ז\"ל פסק כר\"ת וכ\"כ הרב תה\"ד סימן ע\"ר דסברת ר\"ת הלזו היא מוסכמת מהכל ואפילו לרש\"י דמעות אינם קונות בעכו\"ם אפשר דיודה לר\"ת בחליפין: " + ], + [], + [ + "אחד מן האחים שלא חלקו כו'. עיין במרדכי פרק מי שהיה נשוי שדבריו תמוהים ועיין בהגהות מרדכי ובסמ\"ג עשין פ\"ב ועיין מהרשד\"ם ח\"מ סימן קס\"ב ושער אפרים סימן קל\"ג: " + ], + [ + "הבעל בנכסי אשתו צריך הרשאה כו'. כתב בתשובת מהרש\"ך ח\"ב סימן קמ\"ד וז\"ל ועוד יראה לי לומר דאפילו שלא נשבעה לקיים פסק הברורים הראשונים וגם לא היה בא בעלה בהרשאתה מ\"מ יש לקיים מה שנשבע לקיים גזירת הברורים הראשונים כו' יע\"ש. ודבריו הללו בלתי מובנים אצלי דנהי דיכול לאשתעויי דינא כיון דנחית אפירי מיהו שיברור ברורים לקיים מה שיגזרו עליהם זה ודאי צריך דעת אשתו ובלאו הכי אין מעשיו כלום ולא מהני האי טעמא אלא דלא נימא אידך לאו בעל דברים דידי את וכבר כתבו רבוותא דצריך שלא יהא נידון בהודאתו דלאו כל כמיניה לחוב לאשתו אלא אם יתחייב הבעל צריך שיהיו ע\"פ עדים או בראיית בעל דבר וכן ודאי צריך ב\"ד שיהיו רשאין בעלמא לדון אותו בע\"כ ובנדון זה כל בתר איפכא קא אזיל ודברי הרב צ\"ע, כתב הרא\"ש בתשובה כלל ל\"ח סי' א' וששאלת ראובן שהכניסה לו אשתו בנדוניא כו' ואם בנכסי מלוה הרי המעות הכתובים בשטר שיוציאם מלוי ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות כו' ועיין בכלל מ' סימן א' שכתב הפך מזה יע\"ש וצ\"ע. (*א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ב מהלכות מלוה ולוה דין ו'): " + ], + [], + [], + [ + "היתה לו מלוה ביד אחר כו'. (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פ\"ד מהלכותמלוה ולוה דין ה'). מ\"ש בכ\"מ באמת איני יודע מה צורך להקנאת ד\"א להרשאת גביית מלוה כו' אין זה מן התימה וטעם נכון הוא מה שהצריכו בהקנאת מלוה אגב קרקע שלא יהא כח מלוה דאתי מתקנתא חמור מהרשאת פקדון דמהני מדינא וגבי מעות פקדון צריך שיקנם אגב קרקע דאין מטבע נקנה בקנין ודי שיחשבו הרשאת מלוה כאילו הוא פקדון כדי שיוכל להרשותו ולא שנאמר מעות פקדון צריך אגב ומלוה א\"צ וזה ברור. ומהרשד\"ם סימן קצ\"ט הבין דמ\"ש רבינו שאין אומרים יקוב הדין את ההר כו' קאי נמי אמה שנהגו לכתוב הרשאה. ומסתברא לו כדברי מהריק\"א ודוק. אלא שהרב תה\"ד בכתביו סימן רי\"ז משמע שהבין בדברי רבינו במה שכתב ודברים אלו קלים כו' דקאי לעיקר תקנת ההרשאה וכמהרשד\"ם יע\"ש איברא דמ\"ש מהריק\"א דלא קאי ודברים אלו כו' אלא אסמיכת ד\"א שבא\"י כן דעת מהרימ\"ט בתשובה חה\"מ סימן י\"ז והאריך הרבה בדבר. ומ\"ש שם (דף י\"ז ע\"ד) וז\"ל הרי שהביא ראיה דמקילינן בהא מדסמכינן לד' אמות שבא\"י ולא הביא מדכתבינן הרשאה על מלוה כו'. דברי הרב קשים לשמוע שהרי מה שהביא ראיה הוא לומר דע\"כ לא בעינן דבר מסויים גבי הרשאה דהכי שדרו ממתיבתא אד' אמות של א\"י סמכינן אע\"ג שאינו מסויים והוא ממש ראיה ממ\"ש דלא בעינן מסויים ומה לו להביא ראיה ממה שאינו דומה ואין לו עסק זה בזה גם מה שהכריח מדברי הרמב\"ן מלבד שאין בו להכריח דבר זה אפשר לומר לרווחא דמילתא דלפום מסקנא דשמעתתא דמוכח דלא סמכינן אקרקע של א\"י היאך סמכו להרשאת פקדון שיש בו כדי להקנותו מדינא דגמרא בלא תקנת הגאונים ולמה לא הצריכו שיקנם על קרקע שלו ואם אין לו יקנה או ישכיר. ולזה כתבו דהכי שדרו ממתיבתא להקל בדבר בין במלוה דע\"כ לאו מדינא מצי להקנותו וצריך לתקנה בין בפקדון דמצי להקנותו מדינא לא הטריחוהו לכך אלא סמכינן אקרקע של א\"י ודוק. ומה שדקדק מהריק\"א ממה שסיים רבינו שזה מי יאמר כו' אין בו כ\"כ הכרח דאפשר דכוונת רבינו בזה הוא דממה שתיקנו על קרקע א\"י מוכח דקל הוא שהקלו בעיקר הרשאה דאי לא הוו מצרכי קרקע שיש לו עכשיו וממה שסיים רבינו אין כופין ליתן עד שיבא בעל דינו ולא אמר עד שיקנהו אגב קרקע שיקנה משמע דאכולה מילתא קאי כסברת מהרשד\"ם: " + ], + [], + [ + "הבא בהרשאה שמחל לזה הנתבע וכו'. כתב מרן סימן קכ\"ג מ\"א וז\"ל וכתב הרשב\"א ראובן שמחל לעכו\"ם כל החוב אע\"פ שא\"ל שמעון כשם שתעשה בשלך תעשה בשלי חייב ראובן לפרוע כו' ועיין במרדכי בפרק החובל מ\"ש בשם מוהר\"ם ודוק. ועיין שער אפרים סימן קל\"ג (דף צ\"ט) ועיין במ\"ש מרן ס\"ס קע\"ו: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "השותפין שהתנו ביניהם כו'. בטור סימן קע\"ו נתבאר בב\"י שדעת מהר\"ם והרשב\"א דבמקום הפסד שותף חולק שלא מדעת חבירו נראה דאינו אלא כשהשטר היה כתוב על שם השני שותפין אבל אם השטר כתוב על שם ראובן לבד פשיטא שאין ראובן יכול לומר לעצמי אני מציל ודבר זה קיימתיו מסברא ואח\"כ מצאתי להרדב\"ז בתשובה כ\"י שכתב כן ודברים ברורים הם בעיני. שותפין שמת אחד מהם וממון השותפין היה מעות בעין ובא חבירו ונתעסק בממון וטען ואמר כשמת שותפו חלק השותפות ונטל חלק חבירו וזקפן עליו במלוה ונתעסק לעצמו וכתב הרב פ\"מ ז\"ל ח\"א סימן ע\"ט דלא מיבעיא לדעת הרמב\"ן והרשב\"א שהביא מרן סי' קפ\"ג דאית להו גבי שליח דלא מהימן לומר זקפתים עלי במלוה דפשיטא דה\"נ לא מהימן השותף אלא אף לדעת המורים שהביאם הרמב\"ם אפשר דיודו הכא כיון דשני שותפין הללו הוו ידיעי לעלמא שהיו שותפין ואפשר דאף אם הביא עדים על זה לאו כל כמיניה לזקפם עליו במלוה יע\"ש שהאריך בטעם זה ודבריו הם מגומגמים בעיני ודו\"ק. ועיין מהרשד\"ם ח\"מ סימן קנ\"ה והראנ\"ח ח\"א סימן מ\"ד דנראה שחולקים עם הר\"ב פ\"מ יע\"ש. כתב הטור סימן קע\"ו סל\"ד ואם חילק בלא דעת חבירו והרויח או הפסיד הכל לאמצע כאילו לא חלקו וי\"א שכל ההפסד שלו כו' ול\"נ לומר שלא חלק אלא על דעת שהיה סבור שהחלוקה היתה כדין כו'. וכתב על זה מרן הבית יוסף ומה שכתב רבינו דלא נהירא ליה לא נהירא לי דהיינו ממש דין הנותן מעות לשלוחו לקנות בהם חטים וקנה בהם שעורים כו'. ועיין במה שרמזתי סימן קפ\"ג ס\"ו (*א\"ה נתבאר לעיל פ\"א מהלכות אלו דין ב' יע\"ש) דהיכא דהפחת לא בא מחמת השינוי דאיכא מ\"ד דלא פחתו לו ולפי סברא זו לא קשיא להריב\"ה מהך דפחתו פחתו לו ודו\"ק. ועיין בב\"ח ודו\"ק: " + ] + ], + [ + [ + "עבר ועשה שלא מדעת חבירו וכו'. לאו דוקא שאמר הן אלא כיון שידע ושתק ולא מיחה קרינן שהסכים למעשיו כ\"כ מהרשד\"ם סימן שס\"ח ועיין בסימן רי\"ט ובס\"ס כ\"ח וסי' קמ\"ח וקע\"ט וכ\"כ מהר\"י יפה הובאו דבריו בתשובת מהראנ\"ח ח\"א סימן ס\"ד. אך מהריב\"ל ח\"א סוף כלל ה' חולק בזה וס\"ל דלא אמרינן שתיקה כהודאה דמיא וכ\"נ מדברי מהר\"י אדרבי סימן קל\"ד ועיין מהרימ\"ט ח\"מ ס\"ס קי\"ב ודו\"ק. וכתב מהרימ\"ט סימן קי\"ב (דף ק\"ך ע\"ד) וז\"ל ותו דאחר מעשה אפילו אמר דברים שמורים שהוא מתרצה לאו מידי הוא כו'. והנה רבינו כתב עבר ועשה שלא מדעת חבירו ואח\"כ הודיעו והסכים למעשיו פטור וזה שלא כדברי הרב ומאי דאייתי מעובדא דמרי בר איסר קשה לזווגם לענין זה כקריעת ים סוף כמבואר וצ\"ע: " + ], + [ + "אחד מהשותפין שעבר ומכר בהקפה כו'. אין לפרש דהטעם חיוב שותף ששינה או מכר בהקפה דהוי משום שפשע דאי הכי צריך לפרש דאיירי כשהאחד מהם מתעסק בשותפות דהיינו אותו שפשע דאם שניהם מתעסקים הוי פשיעה בבעלים ופטור דשותפין כל אחד שאול במלאכת חבירו כמ\"ש בפרק חזקת. אבל נראה דלא שייך טעם פשיעה אלא בנתרשל ולא שמר יפה אבל כשעשה מעשה בידים והפסיד מזיק איקרי וחייב אפילו בבעלים. ואע\"פ שדעת רבינו דכל פושע מזיק הוי כמ\"ש בפ\"ב מהלכות שכירות היינו להשוות פושע דדמי קצת למזיק אבל מזיק לעולם גרוע מפושע ודו\"ק. אח\"כ מצאתי לרבותינו בעלי התוספות שכתבו בפרק המפקיד גבי ההוא אפוטרופא דזבן תורא ליתמי ולא הו\"ל ככי ושיני ומת דקאמר נימא לאפוטרופא זיל שלים אמר אנא לבקרא מסרתיה והקשו התוס' דמשמע דאי לאו טעמא דלבקרא מסרתיה הוה חייב משום פושע ואילו בפ' ד' וה' אמרינן מעליית יתמי כו' דמשמע דאפוטרופא שפשע פטור ולפי מאי דאמרן קשה דמאי איריא דשאני הכא דהזיק בידים שלקח שור דלא הוה ליה ככי ולכך אי לאו טעמא דלבקרא מסרתיה חייב משום מזיק. שוב מצאתי שכתב רבינו בפכ\"א מהלכות אישות האשה ששברה כלים בעת שעשתה מלאכתה בתוך ביתה פטורה משום שלום ביתה והשיג עליו הראב\"ד ואמר דמן הדין נמי פטורה שהיא שמירה בבעלים דכל שעה שכור לה. משמע דס\"ל להראב\"ד דאין חילוק בין פשיעה בבעלים למזיק בידים. גם ה\"ה שדחה דברי הראב\"ד מטעם דאין שכור לה אלא בשעה שמתעסק בצרכיה משמע דמודה נמי להראב\"ד וצ\"ע. ואפשר לחלק בין מזיק שלא בכוונה דאף שחייב מן הדין דאדם מועד לעולם כיון דס\"ס הזיק שלא מדעתו לא מיקרי מזיק (בבעלים) לחייבו. ובזה מתיישב מה שדחקתי עצמי ליישב דברי הראב\"ד פ\"ב מהלכות שכירות יע\"ש ויש להתיישב עוד שם בדברי רבינו ברפ\"ז מהלכות חובל ומזיק ודו\"ק. שוב ראיתי למהרש\"ך ח\"א סימן מ\"ה שרצה להכריח מדברי רבינו ז\"ל אלו דמזיק בבעלים חייב על דרך שכתבתי יע\"ש. אחר זמן רב ראיתי בתשובה כ\"י למהרדב\"ז שכתב בפירוש דטעמא דשותף ששינה ומכר בהקפה דחייב דהיינו משום מזיק וכמו שכתבתי. (*א\"ה עיין מה שכתב הרב המחבר פכ\"א מהלכות אישות דין ט' ובפ\"ז מהלכות חובל ומזיק דין ג' ובסימן י\"א מהלכות נחלות דין ה'): " + ] + ], + [], + [ + [ + "לפיכך שטר עיסקא היוצא על היתומים כו' נשבע בעל שטר וגובה מחצה. (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פכ\"א מהלכות מלוה ולוה דין א' בסוף התשובה יע\"ש): " + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "ראובן שהטיל לכיס ת' דינרין כו'. כתב הטור סימן קע\"ו ס\"ח בשם הרמ\"ה דלא אמרינן ההפסד לאמצע אלא בגוף הממון שנשתתפו אבל להשתעבד לשלם מביתו ההפסד לא וכתב הרב מ\"ץ ח\"ב סימן ט\"ו דהיא סברא מוסכמת אין מי שחלק עליה ותמהני דרבינו הכא בפירקין חולק עליו בפירוש וכך כתב המבי\"ט ח\"א סימן ר\"ב יע\"ש. והתימה על הטור דבסימן צ\"ב ס\"ך הביא דברי רבינו בסתם ובסימן קע\"ו כתב דברי הרמ\"ה וכן יש לתמוה קצת על מרן בשלחנו הטהור ממ\"ש בסימן צ\"ג למ\"ש בסימן קע\"ו ועיין ב\"ח במה שרצה לחלק ועיין בתשובות להרמב\"ן סימן ך' הביא מרן סימן קע\"ו מחודש שני ודוק ועיין בני אהרן סימן מ\"א דרכי נועם ח\"מ סימן ל' ועיין מ\"ש הטור סימן קע\"ו ס\"י בשם הרמ\"ה ודוק: " + ], + [ + "כיצד דנין בדין זה לוי כבר נפטר בהודאת שמעון כו'. כתב מרן בכ\"מ דמיירי כשהשטר ביד שמעון ולענין כל החוב שנאמן במגו דאי בעי מחזיר לו השטר וקשה מ\"ש רבינו ואם לא הביא שמעון ראיה ישלם מביתו וזה למה כיון שבידו להחזיר ודומה לזה כתב רבינו גבי טען שמעון שיש ללוי חוב אם היה בידו ויכול ליתנו נאמן: סליקו להו הלכות שלוחין ושותפין " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Warsaw, 1881", + "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI" + ] + ], + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Kinyan" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kinyan/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kinyan/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/Warsaw, 1881.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..5795c5814799db17cab4880d9931f1974798be9e --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kinyan/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/Warsaw, 1881.json @@ -0,0 +1,152 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Neighbors", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI", + "versionTitle": "Warsaw, 1881", + "license": "Public Domain", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שכנים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Kinyan" + ], + "text": [ + [ + [], + [ + "אחד מן השותפין שאמר לחבירו כו'. כתב הטור סימן קע\"א סכ\"ח דלא אמרינן גוד או איגוד אלא כשאמר אקנה חלקך לתשמישי או תקנה חלקי לתשמישך אבל בכה\"ג שאומר גוד חלקי כדי שתמכור כל הקרקע או אני אמכור הכל ואתן לך חצי הדמים כדי שימכור חלקי יותר ביוקר לא שייך ביה גוד או איגוד ועיין בתשובת מהרש\"ך ח\"ג סימן ס\"ח ועיין פ\"מ ח\"א ס\"ס נ\"ד ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וה\"ה בשנים שקנו שדה מאחד וחלקו כו' ומפסיק אמת המים מחלקו וסותם החלונות. כתב מהרש\"פ בתשובה ח\"ב סימן רכ\"ב וז\"ל ועוד יראה טעם אחר לשבח שאין מקום לומר שעלתה חזקה לבית בדריסת רגל והוא דאפילו אם תמצי לומר שהוחזקה המחיצה בהיותה ברשות לוי ואע\"פ שבשעה שעשה התנאי עם שמעון לא הוה מהני התנאי כיון שהוחזקה בדריסת רגל ללוי מכל מקום כיון שקנה ראובן הבית מלוי והיה הבית בחזקת ראובן אם כן מעתה היה חייב ראובן להשלים תנאו ולסתום ולעשות המחיצה ויש ללמוד דין זה מדאמרינן בפרק שנים אוחזין דבעא מיניה שמואל מרב חזר ולקחה מבעלים הראשונים מהו כו'. והנה הרב ז\"ל דימה זה לגוזל שדה ומכרה לאחר וחזר וקנאה מבעלים הראשונים דאמרינן להכי טרח וזבנה כי היכי דליקום בהימנותיה. ובעיני קשה לזווגם כקריעת ים סוף. חדא דהכא נראה שהלוקח כבר הכיר בשעה שלקח שהמעבר לא היה שלו בשעה שקנאו ובהכיר בה שאינה שלו לא אמרינן כי היכי דליקום בהימנותיה זבנה (*א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ט מהלכות גזילה ואבדה דין ט' בשם הבעה\"ת). ואף אם נדחוק בזה לומר שבנ\"ד לא הכיר בה מה שאין זה האמת מיהו לא נאמר ההוא דינא אלא במה שקנה ההוא שדה שגזל ומכר אבל נ\"ד שקנה גוף הבית עם אותו המעבר נמצא שקנה יותר ממה שמכר א\"כ נמצא דלגרמיה הוא שקנה בהא לא אמרינן להכי זבין כי היכי דליקום בהימנותיה ולע\"ד לא יחלוק על זה כל הישר הולך וצ\"ע. גם ראיתי מ\"ש וז\"ל ועוד יראה לומר שכפי מה שנראה וכו' ואני לא באתי לידי מדה זו להשיב גם בזה מפני שדבריו באו כדברי הספר החתום ולא נתבררו דבריו ודו\"ק: " + ], + [], + [], + [], + [ + "וכן בגינה כופהו כו' אבל בבקעה א\"צ להבדיל כו'. בבקעה דליכא היזק ראיה וקנו זה לזה לעשות מחיצה והיה בכור ופשוט יש להסתפק אם חייב הבכור ליתן שני חלקים או דילמא יעשו הכותל בין שניהם וכמ\"ש הטור סימן קנ\"ז סי\"ב בשם הרמ\"ה ועיין בספר נתיבות משפט נתיב ז\"ך ח\"ג מדבר הטור סימן קנ\"ח שכתב גבי גינה אם יש בה דין חלוקה נראה דס\"ל דאם אין בה דין חלוקה אף שנתרצו לחלוק אין כופין אותו לגדור משום דמצי למימר כי איתרצאי לחלוק הוא ע\"מ שלא אעשה גודא. ואע\"ג דבחצר לא מצי למימר הכי וכמ\"ש בסימן קנ\"ז סי\"א אפשר דשאני גינה דאין בו היזק ראיה כל כך ועיין בספר נתיבות משפט שם: " + ] + ], + [ + [ + "וכן אם חקק בראש הכותל כו'. כתב ה\"ה ז\"ל וכיון שהוא בנוי על חלקו מיד כשגילה דעתו דניחא ליה מחייבין אותו. פי' דכיון דבגילוי בעלמא מחייבין אותו לפרוע חצי ההוצאה דין הוא שאפילו בע\"כ של חבירו זכה בחצי הכותל כי היכי דנוטלין ממנו בע\"כ גם הוא יהיה נוטל בע\"כ של חבירו ודו\"ק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם לא נעקרו בגושיהן וכו'. כתב ה\"ה ז\"ל אבל אם נעקרו עם הגושין וכו'. מאי דקשיא ליה למהריק\"א על תירוץ ראשון של ה\"ה ז\"ל דאי מטעם יאוש אתי עלה כזוטו של ים א\"כ כי נעקרו בגושיהן נמי למה יחלוקו הרי הם הפקר ולא זכה בהם בעל הקרקע, לא קשיא דכיון דנעקרו בגושיהן דין קרקע אית להו דהרי פטורים מן הערלה וקרקע אין בו דין יאוש דקרקע אינה נגזלת ואינה בתורת יאוש וזה פשיטא ליה לה\"ה ולא בא לפרש אלא מאיזה טעם יחלוקו דזה וזה גורם וק\"ל. (*א\"ה עיין לעיל בדברי הרב המחבר פ\"ח מהלכות גזילה ואבדה דין י\"ד): " + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הרי שפתח חלון לחצר חבירו כו' ה\"ז החזיק בחלון. כתוב בתשובות המיוחסות להרמב\"ן סי' י\"ז וז\"ל ודעו שאילו אדם מחזיק בדבר ואותו דבר שהחזיק בו נפל או נתקלקל אע\"פ שחזרו בעלים ובנאוהו נתבטלה חזקתו לפי שלא החזיק אלא על אותו גוף בלבד כו' והראיה על זה שאפילו באותו כותל ממש אם נפלה אותה הקורה כו'. ולא מצאתי ראיה זו דלא שייך לא על נעיצת קורות ונפל הכותל ולא על חזקת חלון ונפל הכותל וצ\"ע: " + ] + ], + [ + [ + "המבקש להוציא זיז כו'. כתב הטור סימן קנ\"ג סי\"א בשם ה\"ר ישעיה דכל זה לא מיירי אלא בחצר חבירו שאין בו לא פתח ולא חלון אבל בחצר של שותפין שיש עליו פתחים וחלונות אם רוצה להוציא זיז לפני חלונו לשמש עליו אין יכול למחות בו ועיין בשער אפרים סימן קנ\"ט ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שהוריד מי גגו על חצר חבירו כו'. כתב מרן בסימן קנ\"ג מח\"א בשם הרשב\"א ראובן יש לו מקום חרב סמוך למצר חצרו של שמעון וכותל עפר חוצץ ביניהם וכדי שלא יתקלקל הכותל כסה אותו ראובן ברעפים בענין שמי גשמים היורדים עליו נגרים על חצר שמעון ובא שמעון לעכב עליו והביא ראובן עדים והעידו שראו שאותו מקום שהוא חרב עכשיו היה בנוי ומכוסה בגג שהיה משפע כלפי חצר שמעון ומימי הגג נגרים על החצר כו' ומהרש\"ך בח\"ג סימן פ\"ב כתב דמ\"ש הרשב\"א שאין לדחות לראובן המחזיק על אותו השעבוד אם לא עשה שמעון אותו מעשה הוי כשהניזק מהשעבוד ההוא הוא יורש ואיכא טעמא רבה לפלוגי מלוקח ליורש כו'. ולא ידעתי טעם לחלק בין יורש ללוקח זולתי בשינוי השם שזה נקרא יורש וזה לוקח אבל לענין דינא כמו שטוענין לזה טוענין לזה וע\"כ אין כאן טענה לא לזה ולא לזה כיון שזה החזיקו בשעבודו וזה אין לו חזקה במה שאין לו מציאות כמ\"ש הרשב\"א לא טענינן להו מאי דלא מצו בעלים הראשונים למטען. וכל מה שקיבץ וריבה הרב ז\"ל שאם יודע הלוקח הראשון שיש שעבוד לזה לא היה קונה דברי תימה הם דאטו משום ידיעתו יפסיד הלה שעבודו וכן מה שטען דכיון שראה שמכר הלה ביתו שהיה שעבודו עליו היה לו למחות אין לדברים הללו עיקר וצ\"ע: " + ], + [], + [ + "מי שהחזיק בכותל זה כו'. אף כי נראה דעת הריב\"ש וה\"ה ז\"ל דבכותל שבין השכנים אם אין ראיה לזה יותר מזה אפילו שהאחד סומך קורות הרבה ואחד אינו סומך כלום נאמן לומר שותף אני בכולה. נראה לדון דאין לומר כן בגג הסמוך לשני כתלים שבין ראובן לשמעון וקורות הגג סמוכים על שני הכותלים בשוה דאם ראובן משתמש היה בו ושמעון לא היה משתמש וטוען ששותף היה בו שאינו נאמן אלא בחזקת ראובן קיימא דדוקא בכותל שבין שניהם מסתמא כותל העשוי בין שתי בתים להפסיק יד שניהם שוה בו ומילתא דשייך לתרווייהו בה אנן סהדי דשל שניהם היא אע\"פ שהאחד היה משתמש ולא האחר וכן מבואר בתשובת הריב\"ש סימן תל\"ד יע\"ש ונראה בעיני שאין דברי רבינו אמורים אלא בכותל הבנוי במקום שניהם אלא שהאחד בנאו או שאין ידוע אז מסתמא נאמר כיון שזה נמי סמך קורה נאמן לומר שותף אני בכולה אבל אם ידוע בעדים שזה כנס לתוך שלו ובנאה אין האחר נאמן לומר שותף אני בשמוש קורה שהרי יש עדים שהוא בנאה ובתוך שלו בנאה ולא מהני ליה אלא להחזיק בקורה מדין מחילה. וכל מה ששנינו במתניתין בכותל חצר שנפל בידוע שבמקום שניהם נבנה אז מסתמא כיון דמדינא כופין זה לזה לבנותו ברשות שניהם הוא ודוק. כתב הריב\"ש בתשובה סימן רי\"א אך צ\"ע בדבריו מה צורך לקורה כלל כיון שהכותל חוצץ כו'. והיה יכול לפרש דברי רבינו כמו שפירש ר\"ח אלא דנראה להריב\"ש דוחק דא\"כ אמאי כתב שישבע שבועת היסת שהוא שותף בכל הכותל וזה ל\"ק וצ\"ע: " + ] + ], + [], + [ + [ + "ואם האילן קדם קוצץ ונותן דמים. מכאן הוכיח המרדכי פרק לא יחפור דיחיד המדיין עם הרבים עבור המס שהקהל גובין ממנו תחלה ואח\"כ ירדו עמו לדין. וכתב מהריק\"ו שרש א' דהיינו דוקא מי שהוא דר באותה העיר ומסרב לפרוע כו' אבל בנדון זה שכבר נתפרדה חבילתן ובטל השיתוף פשיטא שאין הדין נותן שיפרע קודם ירידתם לדין כו' עיין בשורש ב' שנראה סותר למ\"ש כאן וצ\"ע: ואם היה הדבר ספק כו' אין לבעל אילן בדמים. (*א\"ה עיין בתשובת הראנ\"ח ז\"ל ח\"ב סימן מ\"ו ובמ\"ש עליו הרב המחבר פט\"ו מהלכות טוען ונטען דין י\"א ועיין לעיל פ\"ג מהלכות זכייה ומתנה דין ח'): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שהיתה שדה חבירו נטועה גפנים כו'. דין זה הוא אפילו לר' יוסי דאית ליה דעל הניזק להרחיק את עצמו וכבר נתן הטעם הרב הנ\"י. אך התוס' בפרק לא יחפור (דף כ\"ו) ד\"ה גזלן כתבו דר' יוסי פליג אמתניתין וא\"צ להרחיק כלל וצ\"ע: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "יש לחבירו שהוא בצד המצר שלו כו'. כתוב בתשובת מהרש\"ך ח\"א סימן קט\"ז וז\"ל ועל מה שהיתומים טוענים שאפילו יטענו היהודים שהשני שותפים מכרו או נתנו הם לא הוו בני מכירה ועוד אשר ביניהם אח קטן כו' ועתה שיודעים שיש להם זכות בחנויות תובעים חלקם וחלק שותפים מטעם דינא דבר מצרא נלע\"ד שיכולים לטעון ולתבוע חלק השני שותפים אגב חלקם כו' יש לדון בזה שהרי כתב רבינו (*א\"ה לקמן פי\"ד דין ג') שאם הגדיל הקטן אינו יכול לסלקו שאם אי אתה אומר כן אין אדם קונה קרקע וכו' ולפ\"ז אפילו משום דינא דשותפים אינם יכולים לסלק את הלוקח ודו\"ק. כתב הסמ\"ע דבנתינת המעות דמי שוייו יכול לסלקו וכ\"כ הרב נ\"מ נתיב י\"א ח\"ד ועיין במ\"ש רבינו פ\"א מהלכות זכייה ומתנה דין ו' וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [ + "השכירות אין בה משום דין בן המצר. בתשובת מהרש\"ך ח\"ב סימן קמ\"ט כתב וז\"ל ואע\"ג דלענין פסקא דדינא הלכה רווחת דלא מיקרי השוכר מצרן לעכב על הלוקח מ\"מ בנדון זה שהוא מחזיק בבית וכבר ידענו מה שכבר מוסכם מהקדמונים שאלו החזקות דין קרקע יש להם ועדיף ואלים טפי משוכר כו'. ועיין במ\"ש בח\"א סימן קט\"ו דנראה סותר למ\"ש כאן ודו\"ק וצ\"ע. ומ\"ש עוד אבל בנ\"ד שהישראל דר בבית של נכרי ומחזיק בו ובא ישראל חבירו וקנה המולק\"י כדי לגרשו מביתו למה לא נדון בו כדין מצרן כו' עיין בנ\"מ (דף מ\"ה) ודו\"ק: " + ] + ], + [ + [ + "היה כתוב בשטר המתנה וכו'. מ\"ש הרב מהריק\"א בכ\"מ תמהני על ה\"ה שהרי חולק על רבינו וכו'. לא ידעתי כוונתו בזה מהו שהרי הדבר ברור שאין דברי הרשב\"א סותרים דברי רבינו שהרי דברי רבינו ז\"ל הם כשכתב בפירוש אחריות על מאתים וע\"כ אנו אומרים שזה נמי מכר במאתים ולכך קבל עליו אחריות מאתים. אבל הרשב\"א מיירי שאין כתוב אלא אחריות סתם וזה עומד בטענתו שהוא מתנה ע\"כ לא מצינן למיפק מדין המצר אלא מה ששוה ודברים ברורים הם ואגב שיטפא יצאו מפה קדוש וצ\"ע. אחר ימים חזרתי לדקדק בזה וראיתי שיש מקום לתמיהת מהריק\"א דע\"כ הרשב\"א פליג עליה דרבינו בחלק אחד דלרבינו ז\"ל אם קבל עליו אחריות סתם וחזר הלוקח והודה שהיה הערמה בדבר אינו נשבע ונוטל אלא אם טען דוקא דמים הראויים לאותה שדה כמ\"ש בהדיא. ולהרשב\"א ישבע בכמה לקחה ויטול אפילו טען שלקח שוה מנה במאתים דהא סתם דבריו הרשב\"א וכתב ישבע הלה בכמה לקחה ויטול וזה מוכרח לומר דגם ה\"ה סובר כן בדעת הרשב\"א דאי לא למאי מייתי דברי הרשב\"א הלא דברי הרשב\"א הן הן דברי רבינו ומה חידש לנו בדברי הרשב\"א. ומ\"ש מהריק\"א שהרשב\"א סובר שאינו נותן אלא בשוה ורבינו סובר שנותן מאתים מוחלפת השיטה וט\"ס הוא וצ\"ל שהרשב\"א סובר שנותן מאתים ורבינו סובר שאינו נותן אלא מה ששוה. ומה שהזכיר הרב מאתים בדברי הרשב\"א אף שלא הזכיר הרשב\"א סכום ידוע היינו כלפי מ\"ש רבינו שאם אמר על שוה מנה מאתים אינו נאמן והרשב\"א כתב ישבע כמה הוציא ויטול ומובן מדבריו שאפילו על שוה מנה אם אמר מאתים יטול כתב הרב כן ודו\"ק: " + ], + [], + [], + [ + "החליף חצר בחצר אין בה דין בעל המצר. בתשובת הריב\"ש סימן תק\"א כתב גם טענת שאין דינא דבר מצרא במקום ישיבת ב\"ה ואינה ואע\"פ שיש מי שאומר דבבתים לית דינא דבר מצרא כו' ועוד שדרך בזה להקפיד מי ישב בצדו וסמוך לו כו' ונראה שיש סתירה מדבריו ממ\"ש סימן שצ\"ז יע\"ש ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [ + "אבל אם מחל לו זכותו אחר שלקח כו'. נראה דיש חילוק ופלוגתא בין רבינו לבעל העיטור משם הרי\"ף ורבינו האי ז\"ל דרבינו מצריך אחר שקנה שיבא בעל המצר ויסייע עמו או שיראה אותו בונה ושותק משא\"כ לדברי הרי\"ף ורבינו האי דמיד שידע שקנה כל ששהה יותר מכדי תביעה בטל זכותו וכך הבין הרא\"ש בפסקיו בדברי רבינו ודחה דבריו מטעם דאין לך אדם קונה שדה מחבירו ואסיק כסברת הרי\"ף ורבינו האי ז\"ל. מעתה קשה על ה\"ה שנראה שרצה להסכים דעת הרי\"ף ורבינו האי לדעת רבינו שכתב וגם הרמב\"ן הסכים לדבריהם ולדברי המחבר כאילו דעתם שוה וזה אינו וקשה לזו וגם כאשר הוכחנו. וכבר עלה בדעתי לדחוק דלעולם סובר ה\"ה בדעת רבינו דמשידע שקנה נמי אבד זכותו אלא שאם בתוך שהות תביעה בב\"ד בא וסייע או שראהו בונה ושתק איבד זכותו אלא שזה דוחק לפרש כן וגם הרא\"ש לא סבר כן בדעת רבינו. ואפשר ליישב דמ\"ש ה\"ה וגם הרמב\"ן הסכים לדבריהם ולדברי המחבר קאי לענין ראשון שכתב דמה שחילק רבינו בין קודם שקנה דאז צריך לקנות מידו ואחר שקנה א\"צ קנין היא סברת רבינו והגאונים ז\"ל ועלה קאי שזה נמי הסכמת הרמב\"ן למר כדאית ליה בראהו בונה ושתק ולמר בשידע ושתק ודו\"ק: " + ], + [ + "ואחר זמן הבריא החולה והגדיל הקטן כו'. (*א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פי\"ב מהלכות אלו דין ה'): סליקו להו הלכות שכנים " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kinyan/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kinyan/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..05e7adf454247a0e012438766d777ad20eefb209 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kinyan/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,151 @@ +{ + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Neighbors", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Neighbors", + "text": [ + [ + [], + [ + "אחד מן השותפין שאמר לחבירו כו'. כתב הטור סימן קע\"א סכ\"ח דלא אמרינן גוד או איגוד אלא כשאמר אקנה חלקך לתשמישי או תקנה חלקי לתשמישך אבל בכה\"ג שאומר גוד חלקי כדי שתמכור כל הקרקע או אני אמכור הכל ואתן לך חצי הדמים כדי שימכור חלקי יותר ביוקר לא שייך ביה גוד או איגוד ועיין בתשובת מהרש\"ך ח\"ג סימן ס\"ח ועיין פ\"מ ח\"א ס\"ס נ\"ד ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וה\"ה בשנים שקנו שדה מאחד וחלקו כו' ומפסיק אמת המים מחלקו וסותם החלונות. כתב מהרש\"פ בתשובה ח\"ב סימן רכ\"ב וז\"ל ועוד יראה טעם אחר לשבח שאין מקום לומר שעלתה חזקה לבית בדריסת רגל והוא דאפילו אם תמצי לומר שהוחזקה המחיצה בהיותה ברשות לוי ואע\"פ שבשעה שעשה התנאי עם שמעון לא הוה מהני התנאי כיון שהוחזקה בדריסת רגל ללוי מכל מקום כיון שקנה ראובן הבית מלוי והיה הבית בחזקת ראובן אם כן מעתה היה חייב ראובן להשלים תנאו ולסתום ולעשות המחיצה ויש ללמוד דין זה מדאמרינן בפרק שנים אוחזין דבעא מיניה שמואל מרב חזר ולקחה מבעלים הראשונים מהו כו'. והנה הרב ז\"ל דימה זה לגוזל שדה ומכרה לאחר וחזר וקנאה מבעלים הראשונים דאמרינן להכי טרח וזבנה כי היכי דליקום בהימנותיה. ובעיני קשה לזווגם כקריעת ים סוף. חדא דהכא נראה שהלוקח כבר הכיר בשעה שלקח שהמעבר לא היה שלו בשעה שקנאו ובהכיר בה שאינה שלו לא אמרינן כי היכי דליקום בהימנותיה זבנה (*א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ט מהלכות גזילה ואבדה דין ט' בשם הבעה\"ת). ואף אם נדחוק בזה לומר שבנ\"ד לא הכיר בה מה שאין זה האמת מיהו לא נאמר ההוא דינא אלא במה שקנה ההוא שדה שגזל ומכר אבל נ\"ד שקנה גוף הבית עם אותו המעבר נמצא שקנה יותר ממה שמכר א\"כ נמצא דלגרמיה הוא שקנה בהא לא אמרינן להכי זבין כי היכי דליקום בהימנותיה ולע\"ד לא יחלוק על זה כל הישר הולך וצ\"ע. גם ראיתי מ\"ש וז\"ל ועוד יראה לומר שכפי מה שנראה וכו' ואני לא באתי לידי מדה זו להשיב גם בזה מפני שדבריו באו כדברי הספר החתום ולא נתבררו דבריו ודו\"ק: " + ], + [], + [], + [], + [ + "וכן בגינה כופהו כו' אבל בבקעה א\"צ להבדיל כו'. בבקעה דליכא היזק ראיה וקנו זה לזה לעשות מחיצה והיה בכור ופשוט יש להסתפק אם חייב הבכור ליתן שני חלקים או דילמא יעשו הכותל בין שניהם וכמ\"ש הטור סימן קנ\"ז סי\"ב בשם הרמ\"ה ועיין בספר נתיבות משפט נתיב ז\"ך ח\"ג מדבר הטור סימן קנ\"ח שכתב גבי גינה אם יש בה דין חלוקה נראה דס\"ל דאם אין בה דין חלוקה אף שנתרצו לחלוק אין כופין אותו לגדור משום דמצי למימר כי איתרצאי לחלוק הוא ע\"מ שלא אעשה גודא. ואע\"ג דבחצר לא מצי למימר הכי וכמ\"ש בסימן קנ\"ז סי\"א אפשר דשאני גינה דאין בו היזק ראיה כל כך ועיין בספר נתיבות משפט שם: " + ] + ], + [ + [ + "וכן אם חקק בראש הכותל כו'. כתב ה\"ה ז\"ל וכיון שהוא בנוי על חלקו מיד כשגילה דעתו דניחא ליה מחייבין אותו. פי' דכיון דבגילוי בעלמא מחייבין אותו לפרוע חצי ההוצאה דין הוא שאפילו בע\"כ של חבירו זכה בחצי הכותל כי היכי דנוטלין ממנו בע\"כ גם הוא יהיה נוטל בע\"כ של חבירו ודו\"ק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם לא נעקרו בגושיהן וכו'. כתב ה\"ה ז\"ל אבל אם נעקרו עם הגושין וכו'. מאי דקשיא ליה למהריק\"א על תירוץ ראשון של ה\"ה ז\"ל דאי מטעם יאוש אתי עלה כזוטו של ים א\"כ כי נעקרו בגושיהן נמי למה יחלוקו הרי הם הפקר ולא זכה בהם בעל הקרקע, לא קשיא דכיון דנעקרו בגושיהן דין קרקע אית להו דהרי פטורים מן הערלה וקרקע אין בו דין יאוש דקרקע אינה נגזלת ואינה בתורת יאוש וזה פשיטא ליה לה\"ה ולא בא לפרש אלא מאיזה טעם יחלוקו דזה וזה גורם וק\"ל. (*א\"ה עיין לעיל בדברי הרב המחבר פ\"ח מהלכות גזילה ואבדה דין י\"ד): " + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הרי שפתח חלון לחצר חבירו כו' ה\"ז החזיק בחלון. כתוב בתשובות המיוחסות להרמב\"ן סי' י\"ז וז\"ל ודעו שאילו אדם מחזיק בדבר ואותו דבר שהחזיק בו נפל או נתקלקל אע\"פ שחזרו בעלים ובנאוהו נתבטלה חזקתו לפי שלא החזיק אלא על אותו גוף בלבד כו' והראיה על זה שאפילו באותו כותל ממש אם נפלה אותה הקורה כו'. ולא מצאתי ראיה זו דלא שייך לא על נעיצת קורות ונפל הכותל ולא על חזקת חלון ונפל הכותל וצ\"ע: " + ] + ], + [ + [ + "המבקש להוציא זיז כו'. כתב הטור סימן קנ\"ג סי\"א בשם ה\"ר ישעיה דכל זה לא מיירי אלא בחצר חבירו שאין בו לא פתח ולא חלון אבל בחצר של שותפין שיש עליו פתחים וחלונות אם רוצה להוציא זיז לפני חלונו לשמש עליו אין יכול למחות בו ועיין בשער אפרים סימן קנ\"ט ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שהוריד מי גגו על חצר חבירו כו'. כתב מרן בסימן קנ\"ג מח\"א בשם הרשב\"א ראובן יש לו מקום חרב סמוך למצר חצרו של שמעון וכותל עפר חוצץ ביניהם וכדי שלא יתקלקל הכותל כסה אותו ראובן ברעפים בענין שמי גשמים היורדים עליו נגרים על חצר שמעון ובא שמעון לעכב עליו והביא ראובן עדים והעידו שראו שאותו מקום שהוא חרב עכשיו היה בנוי ומכוסה בגג שהיה משפע כלפי חצר שמעון ומימי הגג נגרים על החצר כו' ומהרש\"ך בח\"ג סימן פ\"ב כתב דמ\"ש הרשב\"א שאין לדחות לראובן המחזיק על אותו השעבוד אם לא עשה שמעון אותו מעשה הוי כשהניזק מהשעבוד ההוא הוא יורש ואיכא טעמא רבה לפלוגי מלוקח ליורש כו'. ולא ידעתי טעם לחלק בין יורש ללוקח זולתי בשינוי השם שזה נקרא יורש וזה לוקח אבל לענין דינא כמו שטוענין לזה טוענין לזה וע\"כ אין כאן טענה לא לזה ולא לזה כיון שזה החזיקו בשעבודו וזה אין לו חזקה במה שאין לו מציאות כמ\"ש הרשב\"א לא טענינן להו מאי דלא מצו בעלים הראשונים למטען. וכל מה שקיבץ וריבה הרב ז\"ל שאם יודע הלוקח הראשון שיש שעבוד לזה לא היה קונה דברי תימה הם דאטו משום ידיעתו יפסיד הלה שעבודו וכן מה שטען דכיון שראה שמכר הלה ביתו שהיה שעבודו עליו היה לו למחות אין לדברים הללו עיקר וצ\"ע: " + ], + [], + [ + "מי שהחזיק בכותל זה כו'. אף כי נראה דעת הריב\"ש וה\"ה ז\"ל דבכותל שבין השכנים אם אין ראיה לזה יותר מזה אפילו שהאחד סומך קורות הרבה ואחד אינו סומך כלום נאמן לומר שותף אני בכולה. נראה לדון דאין לומר כן בגג הסמוך לשני כתלים שבין ראובן לשמעון וקורות הגג סמוכים על שני הכותלים בשוה דאם ראובן משתמש היה בו ושמעון לא היה משתמש וטוען ששותף היה בו שאינו נאמן אלא בחזקת ראובן קיימא דדוקא בכותל שבין שניהם מסתמא כותל העשוי בין שתי בתים להפסיק יד שניהם שוה בו ומילתא דשייך לתרווייהו בה אנן סהדי דשל שניהם היא אע\"פ שהאחד היה משתמש ולא האחר וכן מבואר בתשובת הריב\"ש סימן תל\"ד יע\"ש ונראה בעיני שאין דברי רבינו אמורים אלא בכותל הבנוי במקום שניהם אלא שהאחד בנאו או שאין ידוע אז מסתמא נאמר כיון שזה נמי סמך קורה נאמן לומר שותף אני בכולה אבל אם ידוע בעדים שזה כנס לתוך שלו ובנאה אין האחר נאמן לומר שותף אני בשמוש קורה שהרי יש עדים שהוא בנאה ובתוך שלו בנאה ולא מהני ליה אלא להחזיק בקורה מדין מחילה. וכל מה ששנינו במתניתין בכותל חצר שנפל בידוע שבמקום שניהם נבנה אז מסתמא כיון דמדינא כופין זה לזה לבנותו ברשות שניהם הוא ודוק. כתב הריב\"ש בתשובה סימן רי\"א אך צ\"ע בדבריו מה צורך לקורה כלל כיון שהכותל חוצץ כו'. והיה יכול לפרש דברי רבינו כמו שפירש ר\"ח אלא דנראה להריב\"ש דוחק דא\"כ אמאי כתב שישבע שבועת היסת שהוא שותף בכל הכותל וזה ל\"ק וצ\"ע: " + ] + ], + [], + [ + [ + "ואם האילן קדם קוצץ ונותן דמים. מכאן הוכיח המרדכי פרק לא יחפור דיחיד המדיין עם הרבים עבור המס שהקהל גובין ממנו תחלה ואח\"כ ירדו עמו לדין. וכתב מהריק\"ו שרש א' דהיינו דוקא מי שהוא דר באותה העיר ומסרב לפרוע כו' אבל בנדון זה שכבר נתפרדה חבילתן ובטל השיתוף פשיטא שאין הדין נותן שיפרע קודם ירידתם לדין כו' עיין בשורש ב' שנראה סותר למ\"ש כאן וצ\"ע: ואם היה הדבר ספק כו' אין לבעל אילן בדמים. (*א\"ה עיין בתשובת הראנ\"ח ז\"ל ח\"ב סימן מ\"ו ובמ\"ש עליו הרב המחבר פט\"ו מהלכות טוען ונטען דין י\"א ועיין לעיל פ\"ג מהלכות זכייה ומתנה דין ח'): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שהיתה שדה חבירו נטועה גפנים כו'. דין זה הוא אפילו לר' יוסי דאית ליה דעל הניזק להרחיק את עצמו וכבר נתן הטעם הרב הנ\"י. אך התוס' בפרק לא יחפור (דף כ\"ו) ד\"ה גזלן כתבו דר' יוסי פליג אמתניתין וא\"צ להרחיק כלל וצ\"ע: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "יש לחבירו שהוא בצד המצר שלו כו'. כתוב בתשובת מהרש\"ך ח\"א סימן קט\"ז וז\"ל ועל מה שהיתומים טוענים שאפילו יטענו היהודים שהשני שותפים מכרו או נתנו הם לא הוו בני מכירה ועוד אשר ביניהם אח קטן כו' ועתה שיודעים שיש להם זכות בחנויות תובעים חלקם וחלק שותפים מטעם דינא דבר מצרא נלע\"ד שיכולים לטעון ולתבוע חלק השני שותפים אגב חלקם כו' יש לדון בזה שהרי כתב רבינו (*א\"ה לקמן פי\"ד דין ג') שאם הגדיל הקטן אינו יכול לסלקו שאם אי אתה אומר כן אין אדם קונה קרקע וכו' ולפ\"ז אפילו משום דינא דשותפים אינם יכולים לסלק את הלוקח ודו\"ק. כתב הסמ\"ע דבנתינת המעות דמי שוייו יכול לסלקו וכ\"כ הרב נ\"מ נתיב י\"א ח\"ד ועיין במ\"ש רבינו פ\"א מהלכות זכייה ומתנה דין ו' וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [ + "השכירות אין בה משום דין בן המצר. בתשובת מהרש\"ך ח\"ב סימן קמ\"ט כתב וז\"ל ואע\"ג דלענין פסקא דדינא הלכה רווחת דלא מיקרי השוכר מצרן לעכב על הלוקח מ\"מ בנדון זה שהוא מחזיק בבית וכבר ידענו מה שכבר מוסכם מהקדמונים שאלו החזקות דין קרקע יש להם ועדיף ואלים טפי משוכר כו'. ועיין במ\"ש בח\"א סימן קט\"ו דנראה סותר למ\"ש כאן ודו\"ק וצ\"ע. ומ\"ש עוד אבל בנ\"ד שהישראל דר בבית של נכרי ומחזיק בו ובא ישראל חבירו וקנה המולק\"י כדי לגרשו מביתו למה לא נדון בו כדין מצרן כו' עיין בנ\"מ (דף מ\"ה) ודו\"ק: " + ] + ], + [ + [ + "היה כתוב בשטר המתנה וכו'. מ\"ש הרב מהריק\"א בכ\"מ תמהני על ה\"ה שהרי חולק על רבינו וכו'. לא ידעתי כוונתו בזה מהו שהרי הדבר ברור שאין דברי הרשב\"א סותרים דברי רבינו שהרי דברי רבינו ז\"ל הם כשכתב בפירוש אחריות על מאתים וע\"כ אנו אומרים שזה נמי מכר במאתים ולכך קבל עליו אחריות מאתים. אבל הרשב\"א מיירי שאין כתוב אלא אחריות סתם וזה עומד בטענתו שהוא מתנה ע\"כ לא מצינן למיפק מדין המצר אלא מה ששוה ודברים ברורים הם ואגב שיטפא יצאו מפה קדוש וצ\"ע. אחר ימים חזרתי לדקדק בזה וראיתי שיש מקום לתמיהת מהריק\"א דע\"כ הרשב\"א פליג עליה דרבינו בחלק אחד דלרבינו ז\"ל אם קבל עליו אחריות סתם וחזר הלוקח והודה שהיה הערמה בדבר אינו נשבע ונוטל אלא אם טען דוקא דמים הראויים לאותה שדה כמ\"ש בהדיא. ולהרשב\"א ישבע בכמה לקחה ויטול אפילו טען שלקח שוה מנה במאתים דהא סתם דבריו הרשב\"א וכתב ישבע הלה בכמה לקחה ויטול וזה מוכרח לומר דגם ה\"ה סובר כן בדעת הרשב\"א דאי לא למאי מייתי דברי הרשב\"א הלא דברי הרשב\"א הן הן דברי רבינו ומה חידש לנו בדברי הרשב\"א. ומ\"ש מהריק\"א שהרשב\"א סובר שאינו נותן אלא בשוה ורבינו סובר שנותן מאתים מוחלפת השיטה וט\"ס הוא וצ\"ל שהרשב\"א סובר שנותן מאתים ורבינו סובר שאינו נותן אלא מה ששוה. ומה שהזכיר הרב מאתים בדברי הרשב\"א אף שלא הזכיר הרשב\"א סכום ידוע היינו כלפי מ\"ש רבינו שאם אמר על שוה מנה מאתים אינו נאמן והרשב\"א כתב ישבע כמה הוציא ויטול ומובן מדבריו שאפילו על שוה מנה אם אמר מאתים יטול כתב הרב כן ודו\"ק: " + ], + [], + [], + [ + "החליף חצר בחצר אין בה דין בעל המצר. בתשובת הריב\"ש סימן תק\"א כתב גם טענת שאין דינא דבר מצרא במקום ישיבת ב\"ה ואינה ואע\"פ שיש מי שאומר דבבתים לית דינא דבר מצרא כו' ועוד שדרך בזה להקפיד מי ישב בצדו וסמוך לו כו' ונראה שיש סתירה מדבריו ממ\"ש סימן שצ\"ז יע\"ש ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [ + "אבל אם מחל לו זכותו אחר שלקח כו'. נראה דיש חילוק ופלוגתא בין רבינו לבעל העיטור משם הרי\"ף ורבינו האי ז\"ל דרבינו מצריך אחר שקנה שיבא בעל המצר ויסייע עמו או שיראה אותו בונה ושותק משא\"כ לדברי הרי\"ף ורבינו האי דמיד שידע שקנה כל ששהה יותר מכדי תביעה בטל זכותו וכך הבין הרא\"ש בפסקיו בדברי רבינו ודחה דבריו מטעם דאין לך אדם קונה שדה מחבירו ואסיק כסברת הרי\"ף ורבינו האי ז\"ל. מעתה קשה על ה\"ה שנראה שרצה להסכים דעת הרי\"ף ורבינו האי לדעת רבינו שכתב וגם הרמב\"ן הסכים לדבריהם ולדברי המחבר כאילו דעתם שוה וזה אינו וקשה לזו וגם כאשר הוכחנו. וכבר עלה בדעתי לדחוק דלעולם סובר ה\"ה בדעת רבינו דמשידע שקנה נמי אבד זכותו אלא שאם בתוך שהות תביעה בב\"ד בא וסייע או שראהו בונה ושתק איבד זכותו אלא שזה דוחק לפרש כן וגם הרא\"ש לא סבר כן בדעת רבינו. ואפשר ליישב דמ\"ש ה\"ה וגם הרמב\"ן הסכים לדבריהם ולדברי המחבר קאי לענין ראשון שכתב דמה שחילק רבינו בין קודם שקנה דאז צריך לקנות מידו ואחר שקנה א\"צ קנין היא סברת רבינו והגאונים ז\"ל ועלה קאי שזה נמי הסכמת הרמב\"ן למר כדאית ליה בראהו בונה ושתק ולמר בשידע ושתק ודו\"ק: " + ], + [ + "ואחר זמן הבריא החולה והגדיל הקטן כו'. (*א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פי\"ב מהלכות אלו דין ה'): סליקו להו הלכות שכנים " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Warsaw, 1881", + "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI" + ] + ], + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שכנים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Kinyan" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kinyan/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kinyan/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/Warsaw, 1881.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..b56b4bc2a23af3f05db5242c696666af732e30ad --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kinyan/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/Warsaw, 1881.json @@ -0,0 +1,353 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI", + "versionTitle": "Warsaw, 1881", + "license": "Public Domain", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Kinyan" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "גר שמת ולא הוליד ישראל אחר שנתגייר כו'. ואין בעל המיצר יכול לסלקו בדמים שזו כמתנה היא. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פי\"ב מהל' שכנים הלכה ה'): " + ], + [ + "שתי שדות בנכסי הגר ומצר אחד ביניהם כו'. יש לדקדק ע\"ד ה\"ה ז\"ל דהיאך כתב דבמתנה דאיכא דעת אחרת מקנה אותה קנה כולה דהא בברייתא סיימו והוא שנתן דמי כולן ואע\"פ דאיכא דעת אחרת מקנה איברא דלאו מלתא היא דבמקום שכותבין את השטר וכן אם קנה לו שטר לא קנה עד שיתן את הדמים ויכתוב את השטר אם החזיק באחת נכנס במקום כתיבת השטר דאלימא מלתא דחזקה אבל מ\"מ לא קנה ולא סמכא דעתיה עד שיתן את הדמים אבל במתנה ובחלוקת האחים לא שייך זה. מיהו מדברי רשב\"ם נראה דבמתנה לא קנה עד שיחזיק כולן שכתב בפ' חזקת דדוקא בההיא שנתן דמי כולן קנה אבל בנכסי הגר דליכא מתן מעות לא קנה אלא ההיא שדה שהחזיק וכ\"כ בפ' המוכר את הבית. משמע שהכל תלוי בנתינת דמים וצ\"ע וכ\"כ התוס' בפ' חזקת דבמתנה לא קנה אם לא שיחזיק בכולם כיון דמחוסר דמים: החזיק בה לקנותה ולקנות את חברתה ואת המיצר שביניהם כו'. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לקמן פט\"ו מהלכות טוען הלכה ה' יע\"ש): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואינו מקנה אותו לישראל אלא בשטר כו'. נ\"ל דמ\"ש רבינו ז\"ל שאין דעתו סומכת אלא על השטר לא קאי אלא לישראל דאילו קאי לעכו\"ם היכי אמרי דנכסי העכו\"ם הרי הם כהפקר משום דעכו\"ם מכי מטו זוזי לידיה איסתלק כו' וישראל לא קני עד דמטא שטרא לידיה והא כיון דלא סמכא דעתיה אלא בשטרא ודאי לא סליק נפשיה ואי לישראל קאי אתי שפיר כיון דעכו\"ם אלם הוא כל דלא כתב איהו שטר אז העכו\"ם המוכר לא סמכא דעתיה ולא קנה וכיון דלא קנה העכו\"ם נמי מצי הדר ביה וכמ\"ש בפ\"א (מהלכות מכירה) דבמקום שכותבין השטר לא סמכא דעתיה דלוקח ושניהם יכולים לחזור. ומהריק\"א בפ\"א הבין שדברי רבינו דלא סמכא דעתיה לעכו\"ם קאי וצ\"ע: " + ] + ], + [ + [ + "נכסי הגר שאין לו יורשים ונכסי ההפקר כו'. כתב בתשובת הרא\"ש כלל ט\"ו סי' ג' גר שמת בזבזו ישראל נכסיו אם חייבים בקבורתו כו'. תשובה יראה לי דמיד כשמת הגר הופקרו כל נכסיו ושעבוד קבורה לא מצינו שתהיה מוטלת על נכסיו דמחיים לא חל שעבוד זה דאם בא בע\"ח ונטל נכסי המת בחובו אין מחייבין אותו לקוברו ע\"כ. מיהו אם היה חוב על הגר ובזבזו נכסיו ב\"ח נפרע מהם וכ\"כ הרשב\"א במיוחסות וכ\"נ מדברי הרב כאן שדקדק וכתב דמחיים לא חל שעבוד זה וגבי חוב הגר הא נשתעבדו נכסיו ודוק (א\"ה עיין לקמן בפרקין הלכה ט\"ו דאם היה בידו משכון של גר ובא אחר והחזיק בו לוקח ממנו הראשון כנגד מעותיו אפילו משכנו שלא בשעת הלואתו כמ\"ש ה\"ה וע\"ש): " + ], + [], + [ + "יש דברים רבים כו'. (א\"ה עיין במ\"ש ה\"ה לעיל פ\"א מהלכות מכירה הלכה ט\"ו): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הבונה פלטרין גדולים וכו'. מימרא בפ' חזקת הבתים. וז\"ל הטור סי' הע\"ר סי\"א והרמ\"ה כתב אם הלבנים היו של גר אע\"פ שהגביהם הראשון לא קנאם כיון שלא כיון לקנותם אלא ע\"י בנין ובזה לא קנאם כו'. והא דפסק מרן ר\"ס רס\"ח דמי שראה את המציאה ונפל לו עליה דקנו לו ארבע אמות אע\"ג דגלי דעתיה דלא ניחא ליה אלא בנפילה משום דגילוי דעת אפילו בקניות דרבנן לא מהני, נראה דיש לחלק דשאני התם דבשעה שיש לו ארבע אמות באותה שעה כיון לקנות ואע\"ג דאין דעתו לקנות בארבע אמות מכל מקום הרי כיון לקנות באותה שעה. אבל הכא בשעה שהגביה לא היה דעתו לקנות אלא לאחר כך ע\"י בנין ובשעה שהוא מכוין לקנות אין כאן הגבהה. ועיין בהריב\"ש סי' שמ\"ו ועיין במ\"ש ה\"ה פ\"ג הלכות מכירה הלכה ג' בשם הרשב\"א גבי קניית ספינה הביא דבריו מרן סי' קצ\"ח ס\"ח. ועיין במ\"ש הטור סי' ר' סי\"ג בשם הראב\"ד ובמה שרמזתי שם (א\"ה הובא לעיל פ\"ד מהל' מכירה הלכה ה' יע\"ש).ועיין בתשובת הרא\"ש כלל ט\"ו סי' ב' הביאה הטור ס\"ס רנ\"ו ועיין במ\"ש הטור סי' קצ\"ד בשם הרא\"ש ובמ\"ש מרן שם ודוק. ועיין במ\"ש התוס' פרק חזקת (דף נ\"ד) ד\"ה אדעתא ובמ\"ש בפ' הניזקין (דף ס\"א) ד\"ה ליקט ועיין בפ' המניח (דף כ\"ט) דאמרינן ההופך את הגלל ברשות הרבים והוזק בהם אחר חייב בנזקן ואמר ר' אליעזר לא שנו אלא שנתכוון לזכות בהם אבל לא נתכוון לזכות בהם פטור ועיין בתשובת מהרימ\"ט ח\"א סימן קנ\"א: " + ], + [], + [], + [ + "המחזיק בנכסי הגר כו'. (א\"ה כתב ה\"ה דלמד כן מההיא דהעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הם כו' ועיין בשלהי מציעא בסוגיא דהבטה בהפקר ונתבאר בדברי הרב המחבר בפ\"ד מהל' שקלים הלכה ו'): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו כו'. דברי ה\"ה מגומגמים הם בעיני דהא לרבא דאוקי טעמא דברייתא משום דרפויי מרפייאן בידייהו ודאי צריך לפרש דהחזירו ואח\"כ שמעו שמת היינו שמת מקודם ואעפ\"כ לא קנו הראשונים דרפויי מרפייאן. דאי פירש הברייתא ששמעו שמת אח\"כ תיקשי לרבא דלדידיה דטעמא משום רפויי אמאי נקט שמת אח\"כ הא אפילו מקודם וכיון דהלכתא כרבא מוקי לה רבינו הכי ואם כן איך הקשה דלישמעינן דעובר יש לו זכיה והא לרבא עובר אין לו זכיה. ואי כוונתו להקשות דמנא ליה לרבא גופיה לדחוק ולפרש ששמעו שמת מקודם ולאוקומי בטעמא דרפויי, אם כן לעולם הקושיא עומדת ומאי תירץ במאי דקאמר דמרישא שמעת ליה דקתני חייבים להחזיר דלעולם מנא ליה לרבא דעובר לא קנה ולוקמיה רישא דחייבים להחזיר בעובר קני וסיפא דשמעו שמת כששמעו שמת מקודם כשהיו ביד הזוכים הראשונים וטעמא משום דרפויי וברייתא תרתי אשמעינן וצ\"ע. גם מ\"ש דרבינו שמואל לא פירש כן אלא ששמעו שמת אחר שהחזירו, האמת שכן נראה מדבריו שהביא אבל נלע\"ד דלא פירש כן אלא בפשט הברייתא שכן נראה דבברייתא קאי אבל בטעמא דמוקי רבא משום רפוי ע\"כ ששמעו שמת מקודם היא ואיך אפשר שיחלוק על זה. גם מה שפירש הטעם דלא זכו הראשונים כששמעו שמת מקודם הוא משום דכיון ששמעו שמת והחזירו נסתלקו מהנכסים, אין נראה כלל דאי הכי אמאי אוקי תלמודא מאי בינייהו ששמעו בו שמת ולא מת ואח\"כ מת לימא איכא בינייהו שהחזירו כשמת הגר ולא שמעו שאשתו מעוברת והפילה והחזיקו אחרים. אלא הפירוש כרשב\"ם ז\"ל דכיון שלא ידעו ודאי דאין אשתו מעוברת מעיקרא בחזקה הראשונה רפויי בידייהו ולפיכך נקט איכא בינייהו ששמעו שמת שהחזיקו בודאי חזקה גמורה ולפ\"ז קשיא לי בדברי רבינו ז\"ל דאיך נקט גר שמת והחזיקו ושמעו שלא מת והחזירו ואחר כך שמעו ששמועה ראשונה היתה אמת כו' זכו השניים וזה למה כיון דמעיקרא שמעו שמת הגר החזיקו חזקה גמורה וא\"כ אפילו שמעו שהיה חי והחזיקו השניים למה זכו שכבר קדמה חזקת הראשונים חזקה גמורה ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [ + "מחל לחבירו חוב שיש לו עליו כו'. מהרי\"ק בשרשיו דקדק מדברי רבינו אלו שכתב מחל לחבירו חוב שיש לו עליו או נתן לו הפקדון וכו' דגבי חוב דוקא מהני לשון מחילה אבל בפקדון אם אמר פקדון זה שבידך מחול לך לא אמר כלום אלא בלשון נתינה קנה. ורואה אני שאין דקדוק זה כלום שהרי בהלכות טוען פ\"א כתב הטוען מטלטלין על חבירו וכו' או שאמר מחלת לי או נתת לי או מכרת לי כו' הרי דשיתף מלת מחילה גבי מטלטלי נמי ודוק (א\"ה עיין מה שרמזתי בפכ\"ג מהל' אישות. ועיין פ\"ה מהל' מכירה הלכה א' שכתב הרמב\"ם או המוחל לחבירו חוב או פקדון שיש לו): " + ], + [], + [], + [ + "כשם שהמוכר כו'. מ\"ש ה\"ה ז\"ל ואמרינן נמי בשלהי גט פשוט גבי שטר לך בידי פרוע כו'. נראה דלאו קושיא היא דהתם לאו לענין מכירה עכשיו קאי דנימא דלא סיים אלא לגבי הודאה קאי ולעולם דבזמן המכירה סיים לו הקרקע המכור דהוי עכשיו דומיא דחוב זה פרוע אלא דמספקא האי הודאה אי לגדול הוי או לקטן וזה ברור: " + ], + [ + "כל הנותן מתנה על תנאי כו' אם נתקיים התנאי נתקיימה המתנה. מתוך תשובת הרא\"ש שהביא הטור סי' רמ\"א מוכח דבמתנה ע\"מ שלא תמכרנו לפלוני כל שעבר ומכר לאותו פלוני נתבטלה המתנה או המקח כיון שעבר על תנאו. ואע\"ג דאי אמרינן שנתבטל המקח נמצא שמה שמכר לאותו פלוני לא עשה ולא כלום דאין אדם מוכר דבר שאינו שלו ונמצא דאין כאן מקח מ\"מ כיון שנתנו בדרך מכר נתבטל המקח מעיקרו וכ\"כ ה\"ה בפ\"ח מהל' גירושין בע\"מ שלא תנשאי לפלוני יע\"ש. אך ראיתי להתוס' בפ' המגרש (דף צ\"ג) ד\"ה ועמדה דס\"ל דהמתנה ע\"מ שלא תנשאי אין הכוונה דרך נשואין אלא נשואין ממש ולא אשכחן ביטול הגט אלא לאחר מיתת המגרש. וכבר הביאו סברת התוספות הרשב\"א והר\"ן ז\"ל בחידושיהם. ולפ\"ז יש ללמוד מדבריהם דהנותן מתנה לחבירו והתנה ע\"מ שלא תמכרנו אם עבר ומכרו המכר בטל והמתנה קיימת והדבר צריך אצלי תלמוד. ועיין בתשובת מהר\"א ששון סימן קי\"ח שעמד בזה ועיין בכנה\"ג סי' קי\"א בהגהת הטור אות ט' ודבריו אינם נכונים ודוק. ועיין בתשובת מהר\"ם אלשיך סי' ה' ודוק (א\"ה עיין פי\"א מהל' מכירה הלכה י'): " + ], + [], + [ + "וכל האומר ע\"מ כו'. הנותן מתנה לאחד ואמר שאם ימות בלא זרע שתחזור המתנה ליורשיו ולא כפל תנאו יש להסתפק אם נאמר דכיון דלא כפל תנאו תנאי בטל ומעשה קיים. ונראה דהכא אין צורך למשפטי התנאים ולא מיבעיא לדעת רבינו ז\"ל דאית ליה דבמעכשיו אין צורך לכפילת התנאי דפשיטא דהכא אף שאמר בלשון אם מהני בלא כפילת התנאי שהרי ה\"ה בפ\"ו מהל' אישות נתן טעם לדבריו וכתב משום דמעכשיו חל מעכשיו ויתקיים התנאי אבל באם שאין המעשה חל עד שהתנאי יתקיים והתנאי בא לבטל המעשה שלא יחול עכשיו ולפיכך צריך חיזוק יותר ע\"כ. וא\"כ בנדון זה פשיטא דמעכשיו היתה המתנה דאם לא עכשיו אימתי. ואף שאמר בלשון אם פשיטא דפירושו הוא מעכשיו. ואף לדעת התוס' דס\"ל דמעכשיו נמי צריך כפילת התנאי הוא בתנאי שאם לא יתקיים התנאי תתבטל המתנה למפרע ומש\"ה צריך חיזוק בתנאים. אבל בנדון זה שאף אם ימות בלא זרע אינה מתבטלת המתנה למפרע שהרי כתב הרא\"ש דאם מכר ונתן מה שעשה עשוי משום דה\"ל כאומר ואחריך לפלוני פשיטא שאין צורך לכפילת התנאי שהרי המעשה מתקיים מעכשיו אף אם לא יתקיים התנאי ואין התנאי בא אלא לומר שאם לא יתקיים התנאי שלא תמשך המתנה לעולם. ולפ\"ז נ\"ל דהנותן מתנה ואמר שאם לא יתן מנה שלא תמשך המתנה כי אם עד עשר שנים דאין צורך בזה לכפילת התנאי. והטעם מבואר במ\"ש דכל שהוא מתנה תנאי לעקור מתנתו משעה ראשונה אז צריך חיזוק דהיינו משפטי התנאים לפי שבא לעקור דבריו הראשונים אם לא יתקיים התנאי אך כל שהתנאי אינו אלא לענין המשך המתנה א\"צ חיזוק לפי שאינו עוקר דבריו הראשונים וה\"ל כאילו סיים דבריו שהמתנה זו היא עד זמן פלוני וכ\"ש בנ\"ד דכיון דהרא\"ש כתב דהוי כמו נכסי לך ואחריך לפלוני משוינן ליה לכל מילי ולא בעינן משפטי התנאים: ואם אמר נכסי לך ואחריך לפלוני אם ימות הראשון בלא זרע גם בזה היה נ\"ל דאין צורך למשפטי התנאים לדעת רבינו דאית ליה במעכשיו אין צורך למשפטי התנאים לפי שאני סבור דדוקא בתנאי דלהבא שייך לחלק בין תנאי דאם לדמעכשיו וכמ\"ש ה\"ה אבל בתנאי דלעבר כגון אם אני כהן או אם אני עשיר אף שאמרו בלשון אם דינו כמעכשיו ולפי טעמו של הרב המגיד שהרי אין התנאי בא לעקור המעשה שלא יחול עכשיו. אך מסוגיית הגמרא בפ' האומר שהקשו לר\"מ דבעי תנאי כפול מסוטה מוכח בהדיא דאף בתנאי דלעבר בעינן משפטי התנאים דהא סוטה תנאי דלעבר הוא. והדבר הוא תימה בעיני לסברת ה\"ה. וסבור הייתי לומר דשאני תנאי דלהבא דבשעת אמירת התנאי הוא באפשרות שיתקיים התנאי ויתקיים המעשה ומש\"ה כל שאמר מעכשיו אינו סותר דבריו הראשונים אבל בתנאי דלעבר דמאותה שעה מתבטל המעשה דמאי דהוה הוה אף שהוא כמעכשיו אין כח בתנאי לבטל המעשה אא\"כ חזקו במשפטי התנאים. ומיהו לא נתקררה דעתי בזה והדבר צל\"ע: עוד היה נראה לומר דבאחריך לפלוני בתנאי אין צורך למשפט התנאים ומטינא בה מאותה שכתב הרמב\"ן ז\"ל בספר המלחמות בפ\"ב דביצה בשם הראב\"ד דלא נאמרו משפטי התנאים אלא כשהמעשה נעשה מיד כעין נתינת גט וחליצה אבל כל שהמעשה הוא לאחר זמן אין צורך למשפטי התנאים וסברא זו שבחוה חכמים ומוהרימ\"ט בסימן מ\"ח החזיק בסברא זו. ולפ\"ז נראה דבאחריך לא בעינן משפטי התנאים אלא שראיתי להר\"ב פ\"מ דאף בתנאי דאחריך לפלוני דהצריך משפטי התנאים (א\"ה עיין בכל זה במ\"ש הרב המחבר בפ\"ו מהלכות אישות): עוד נתקשיתי בתשובה זו דמהר\"ם דכפי דבריו דתנאי דאלפים לבנים היה בלשון אם וא\"כ הוי ככל תנאי דאם דקי\"ל דלא חל המעשה אלא בהתקיים התנאי וכמבואר וא\"כ כשנסתפק בתחלת דבריו בלשון התנאי וכתב דמקבל המתנה הוא המוחזק והביא ראיה מתשובת הרשב\"א אין הנדון דומה לראיה דבשלמא אם היתה המתנה בלשון מעכשיו והיה זוכה המקבל תיכף ומיד קודם שיתקיים התנאי אז היה אפשר לדמות דברי הרשב\"א ז\"ל לנדון שלו אך כיון שהוא בלשון אם ואינו זוכה אלא כשיקיים התנאי נראה דלא דמי לההיא דהרשב\"א דהתם לדברי כלם כבר זכה אבל הכא עדיין הדבר ספק אם זכה או לא גם כפי חילוק זה נראה שגם הדמיון הראשון שדמה הרב לההיא דאם הוא ספק יקוץ בלא דמים יש לחלק וכמ\"ש (א\"ה עיין לקמן פט\"ו מהלכות טוען ונטען הלכה י\"א): " + ], + [], + [ + "האומר לחבירו שור זה אני נותן לך במתנה ע\"מ שתחזירהו כו'. ז\"ל ה\"ה וכתב הר\"ש ז\"ל בנותן שור לחבירו ע\"מ להחזירו בתוך שלשים ומת בתוך הזמן דפטור מלשלם דלא ה\"ל שואל להתחייב באונסין ואף לא שומר להתחייב בגניבה ואבידה אלא מקבל מתנה הוא ולא יתחייב אלא בפשיעה עכ\"ל. ויש להסתפק היכא דמת בתוך הזמן דאמרינן דפטור מלשלם אם מחזיר הפירות שאכל או לא דאפשר דחייב להחזיר הפירות שאכל משום דכיון דנאנס ולא החזירו הרי לא קיים תנאו ונתבטלה מתנתו וא\"כ חייב להחזיר הפירות ומה שפטור מן התשלומין הוא משום דס\"ל דנהי דלא קיים תנאי ונתבטלה מתנתו מ\"מ לא ירד לוקח זה להיות כשואל ולא כשומר שכר אלא הרי הוא כשומר בעלמא ואינו חייב כי אם בפשיעה. ואפשר לצדד עוד ולומר דכל שנאנס לא נתבטלה מתנתו משום דמה שהתנה על מנת שתחזירהו לי אינו אלא כשתהיה בעין וה\"ק שור זה נתון לך במתנה ותהיה פטור מן האונסין ומגניבה ואבידה כדין כל מקבל מתנה ע\"מ שאם תהיה בעין בתשלום הזמן שתחזירהו לי. ולפי צד זה כל שפטור מלשלם אינו מחזיר הפירות שאכל שהרי לא נתבטלה המתנה לפי שלא התנה שיחזירנה אלא כשהיא בעין. ומכח הסברא נ\"ל כפי הצד הראשון דאם נאנס נתבטלה המתנה ואינו אלא כי אם נפקד בעלמא וחייב להחזיר הפירות. ויש סעד לזה ממה שחייבו אותו בפשיעה. דאי אמרת בשלמא דס\"ל דלעולם אף אם נאנס נתבטלה המתנה וטעמא דפטור הוא משום דלא ירד המקבל לא בתורת שואל ולא בתורת ש\"ש ניחא דבפשיעה מיהא חייב דלא גרע משומר חנם דכיון שלא קיים תנאו ונתבטלה המתנה חשיב כשומר חנם וחייב בפשיעה. אך אם אמרת דאם נאנס לא נתבטלה המתנה משום דזה לא התנה ע\"מ שתחזירהו לי כל שנאנסה או נגנבה או נאבדה ובכלל דבריו שאמר שור זה נתון לך במתנה הוא שיהא פטור מהתשלומין ע\"מ שאם תהיה בעין שיחזירנה לא ידעתי למה חייבו אותו בפשיעה שהרי כשנתנו במתנה הוא לפוטרו אף מפשיעה כמקבל מתנה ולא התנה עליו אלא שאם תהיה בעין בתשלום הזמן שיחזירהו לו. ועוד נראה להביא ראיה ממ\"ש הרא\"ש בפ' לולב הגזול ואם נגזל ממנו ולא החזירו כתב בעל העיטור ז\"ל מסתברא אע\"ג דחזרת דמים הוי חזרה כו' אתרוג דוקא קאמר לצאת בו ידי חובה ע\"כ. ואם איתא דכל דפטור לשלם אף שלא נתקיים התנאי לא נתבטל המתנה למה לי חזרת דמים תיפוק ליה דכיון דנגנב ופטור מהגניבה לא נתבטלה המתנה ויצא בו ידי חובתו. וכ\"ת דהרב בעל העיטור ס\"ל דחייב בגניבה ואבידה וכמו שצדד שם הרא\"ש ז\"ל א\"נ דאפשר דס\"ל כהרא\"ש דחייב אף באונסין הא ליתא דא\"כ כשהרא\"ש נשא ונתן שם בדין זה אם חייב באונסין והביא סברת יש אומרים וסברת ה\"ר ישעיה למה לא הביא סברת בעל העיטור דאית ליה דחייב בגניבה אלא ודאי דס\"ל להרא\"ש דאין להכריח כלל מדברי בעל העיטור משום דאף אם נאמר דס\"ל דפטור אף מגניבה אפ\"ה איצטריך לטעמא דחזרת דמים משום דנהי דפטור מ\"מ כיון שלא החזיר לא נתקיים התנאי ונתבטלה המתנה ולא יצא ידי חובתו ומשום הכי אתי עלה מטעם אי חזרת דמים חשיבי כחזרת החפץ ונמצא שקיים תנאו. וראיתי להרא\"ש שם שכתב ולענין הדין אם הוא חייב באונסין י\"א שאינו חייב באונסין שהרי במתנה נתנו לו ונהי נמי שלא החזירהו לו מ\"מ שואל אינו וכן דעת ה\"ר ישעיה ז\"ל שהקשה מה יש בין מתנה ע\"מ להחזיר לשואל בשניהם הוא שלו עד שיטלנו ושניהם אין הגוף קנוי לו ותירץ דמתנה ע\"מ להחזיר אינו חייב באונסין דלהכי יהביה ליה למתנה מיהו כי איתיה בעיניה מיחייב לאהדורי ליה וכיון דאינו חייב באונסין קרינן ביה לכם אבל שואל שחייב באונסין לא קרינן ביה לכם ע\"כ. והנה דברי הי\"א נוטים לצד הראשון שכתבנו דכל שנאנס נתבטלה המתנה שהרי כתבו שאינו חייב באונסין שהרי במתנה נתנו לו ונהי נמי שלא החזירהו לו כלומר וכיון דלא קיים תנאו נתבטלה המתנה מ\"מ שואל אינו שהרי לא נתחייב זה באונסין אבל כפי הצד השני לא יצדק לומר ונהי נמי שלא החזירהו לו שהרי לא היה התנאי אלא שאם יהיה בעין שיחזירהו וכן מ\"ש מ\"מ שואל אינו מורה דס\"ל דנתבטלה המתנה אלא דאעפ\"כ פטור משום דאינו שואל. אך דברי ה\"ר ישעיה נוטים כפי הצד השני שכתבנו משום דאי אמרת בשלמא דמה שהוא פטור מן האונסין הוא משום דמה שאמר לו הרי הוא לך במתנה כוונתו היא שיהיה פטור מהאונסין ולא התנה עליו אלא שאם תהיה בעין שיחזירה לו אתיא שפיר מה שחילק דבמתנה ע\"מ להחזיר קרינן ביה לכם לפי שפטור מהאונסין ושואל לא קרינן ביה לכם כיון שחייב באונסין אך אם מה שפטור מהאונסין הוא משום דאמרינן דנהי שנתבטלה המתנה לפי שלא קיים תנאו מ\"מ אינו שואל אלא שומר בעלמא וכפי זה אם נאנס לא יצא י\"ח משום דאיגלאי מילתא למפרע שנתבטלה המתנה א\"כ לא יצדק לומר בזה דפטור האונסין הוא סיבה לומר דקרינן ביה לכם ואף שאפשר לדחוק וליישב דברי ה\"ר ישעיה כפי הצד הראשון מ\"מ יותר נוטים כפי הצד השני. (א\"ה עיין מ\"ש הרמ\"ז בחדושיו לפ' לולב הגזול הנקרא כפות תמרים (דף מ\"ג ע\"ג) ובס' פרח מטה אהרן ח\"א סי' קט\"ז): כתב הריב\"ש בתשובה סי' ב' וא\"ת איך יחזיר המתנה והלא כו'. ואיכא למידק אמאי לא קאמר דיתנה ע\"מ שתחזיר לי תמורתה או בדמיה או בסחורה אחרת ועיין בתשובת מהרא\"ש. תו איכא למידק במ\"ש הריב\"ש וכן צריך שיזכה לו במקומו המפקיד בקנין ע\"י אחר כו' דהא דרב מיירי באומר לי מדקאמר בתחלת דבריו ואע\"פ שאינו יכול להקדישה כו' ודין זה אינו אלא באומר לי ואם כן איך יכול לזכות לו ע\"י אחר דהא איכא מ\"ד דחייב בפשיעה ואיכא מ\"ד דאף בגניבה ואבדה חייב וכמ\"ש הרא\"ש (א\"ה בפרק הנזכר) ואם כן חובה הוא לו בזה ואין חבין לאדם שלא בפניו. וי\"ל דשאני הכא דזה היה נוטל שכר טרחו וא\"כ בלאו הכי היה חייב בגניבה ואבדה וא\"כ אין כאן חובה. א\"נ דהכא ברצון הנפקד היה דשלח למפקיד שיתנם לו במתנה ע\"מ להחזיר:
כתב בעה\"ת שער ב' ח\"ב שאם אמר ע\"מ שתחזירהו לי דאם מת הנותן ולא החזירו בחייו נתבטלה מתנתו דומיא דגט באומר ע\"מ שתתן לי מאתים זוז דאמרינן לי ולא יורשי. ויש לגמגם בדינו דשאני התם דמלת לי מיותרת שהיל\"ל ע\"מ שתתני אבל הכא דלי איצטריך דהא ראוי לי קאמר מנ\"ל לטפויי לי ולא ליורשיו נמי. שוב ראיתי להרשב\"א שכתב ג\"כ כדברי בעה\"ת הביא דבריו מהריק\"א סי' רמ\"ב מעתה אין להשיב על דבריהם ז\"ל ע\"ש בב\"י מ\"ד. והקשה הרב מהר\"ר יחיאל באסן ז\"ל דמ\"ש גבי תנאה דחזרה אמרינן דאי אמר לי ואיכא אומדן דעתא דצריך לו מיד צריך להחזירו מיד ואילו תנאי דנתינה אע\"ג דאמר לי ואיכא אומדנא דצריך לו מיד יכול ליתנו לכשירצה. ותירץ דשאני הנאה דחזרה דלישנא דלי לא איצטריך לגופיה ומש\"ה אמרינן דאתא לדרשא לומר הראוי לי בזמן הראוי לי והכריח מזה הרב ז\"ל דלמ\"ד לי ולא ליורשי גבי תנאה דחזרה אף שלא אמר לי אינו מחזירו ליורשיו דלישנא דחזרה למי שנתנה לו משמע דאלת\"ה אימא דלי אתא לדרשא לומר לי ולא ליורשי עכ\"ד הרב ז\"ל. וצ\"ע בזה דהבעה\"ת בסוף שער ב' כתב דאפילו בתנאה דחזרה אם לא אמר לי מחזירו ליורשיו ואם אמר לי אינו מחזירו ליורשיו. ואפשר דבעיקר חילוקו דהרשב\"א יודה בעה\"ת דשאני תנאה דנתינה דלי איצטריך לגופיה אבל גבי חזרה דע\"כ לדרשא תרתי דרשינן מיניה לי ולא ליורשי ולי בזמן הראוי לי דשקולים הם ויבאו שניהם. ומ\"ש ה\"ה ז\"ל ויש לדקדק בע\"מ שתחזירהו ולא אמר לי והמיתו והחזירו אם חייב לשלם כו' ל\"נ ברור דע\"מ שתחזירהו הוא כמו שהוא בחיים ובהקדש שאני דחי הוא כמו שהיה אבל מת לאו בתנאי התנה ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [ + "אבל הנותן מתנה לאשה כו'. כתב ה\"ה שפסק כשמואל דדיני נינהו וכתב על זה מרן ז\"ל ויש לתמוה דאדרבה כרב פסק וצריך טעם למה. ודברי מרן תמוהים דודאי מ\"ש רבינו ותעשי מה שתרצי הכוונה היא או שאמר לה תעשי מה שתרצי שהרי גבי עבד כתב או ע\"מ שתעשה בהם כל מה שתרצה ופשיטא דליכא עדיפות לעבד מהאשה ואם כן ע\"כ פסק כשמואל וכמו שכתב ה\"ה וזה פשוט. ומ\"ש עוד ה\"ה ופסק המחבר כשמואל דדיני נינהו וכן פסק רבינו סעדיה ור\"ש הנגיד בשם רב עמרם ז\"ל דוקא במה שפסק כשמואל ס\"ל כרבינו. אך לרבינו שמואל ס\"ל דשמואל לא פליג אדרב אלא דס\"ל דהלכתא כרבנן ואי אמר מה שתרצי עשי לחוד או על מנת שאין לבעליך רשות בהם לחודיה לא קנה בעל. ולדידיה ההיא דבן סורר ודנזיר בדוקא הם כ\"כ הר\"ן ז\"ל בנדרים יע\"ש: " + ] + ], + [ + [ + "מתנה זו שאמר המקבל כו'. כתב ה\"ה ז\"ל ולא הכניס עצמו במחלוקת הסוגיות לבאר דין בטילה היא לגבי המחזיק בה מהו. ויש לדקדק טובא בדברי ה\"ה דכיון דלדעתו הרי היא בטילה דכתב רבינו היינו כבטילה היא עד שתמה על הראב\"ד ז\"ל שחילק ביניהם. א\"כ ע\"כ רבינו הכניס עצמו במחלוקת הסוגיות ותפס כסוגיא כריתות דהא מייתי תלמודא להקשות דבטל הוא לישנא דמבטל משמע וא\"ר ששת וכו' בטילה היא דבריו קיימים אלמא בטול מעיקרא משמע ומסיק דבמתנה לישנא דמעיקרא משמע א\"כ ע\"כ רבינו דכתב בהרי היא בטילה דלא אמר כלום אם כסוגית השולח מעיקרא משמע וזכו הבעלים הראשונים אלא ודאי כסוגיא דכריתות תפס דגריס בטילה היא לא אמר כלום ובלאו הכי בגמר דבריו נתפס שכתב אבל פשוט הוא שאינה חוזרת לבעלים כיון שבאת ליד המקבל בשתיקה וסיים אא\"כ חזר ונתנה לו משמע דאכולהו לישני קאי לבטילה היא כו' וזה ליתא לסוגיא דהשולח וכמ\"ש וצ\"ע: ועל הר\"ן ז\"ל יש לתמוה שהקשה לרבינו על מ\"ש שאם אמר הרי היא בטילה דלא אמר כלום נראה שדעתו היא דאין לחלק בין בטילה היא להרי היא בטילה ובשניהם זכו הבעלים הראשונים כדגרסינן בטילה היא דבריו קיימים דלעבר משמע וכמו כן הקשה להראב\"ד שחילק ביניהם. ולכאורה יש להקשות טובא דבהדיא משמע כן בגמרא דהא גבי גט חרס הוא לא מהני מידי והרי הוא חרס מהני דלהבא משמע וה\"נ איכא למימר בהרי הוא בטל להבא משמע וכיון שכן לא זכו הבעלים הראשונים דעכשיו אפקריה ולפיכך כתב רבינו דלא אמר כלום והיינו דלא זכו בעלים הראשונים ודוק. ויש לגמגם בקושיא שניה שהקשה מהריק\"א לה\"ה דהא לא נקט רבינו כגירסא דהשולח מדנקט בלשונו לא אמר כלום דלא נקט כן אלא מעצמו כיון דע\"כ לכולהו גירסי דינא דר\"ל דאומר אי אפשי בה כל המחזיק קנה הוי קושטא הכי ולא קנו בעלים הראשונים דהא אי הוה מותבינן מסוגיא דהשולח דלא אמר כלום הוה אוקימנא לא אמר כלום דלא זכו הבעלים הראשונים וזה ברור. ומה שיישב דרבינו נקט הרי היא בטילה בלא מיבעיא תבטל או מבוטלת לא ניחא בזה דהא בתר דמייתי בהשולח האי דמבוטלת תבטל כו' גם לפירושו קשה דלא מייתי אינה מתנה דלשעבר משמע ואפילו לבטילה היא קשה ואין מספיק דיוקא דהרי היא בטילה כיון דלאו בפירוש אתמר לחלק בין הרי היא בטילה לבטילה היא ודוק: " + ], + [], + [ + "זיכה לו ע\"י אחר וכששמע המקבל שתק כו'. עיין במהריק\"ו שרש קנ\"ה ובשער אפרים סימן קכ\"ב ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן ארבע אמות של אדם וכו'. עיין מ\"ש מרן הב\"י ס\"ס רמ\"ב וז\"ל יש דרך אחרת שהמטלטלין נקנין בו והוא ארבע אמות כו' ותמהני מרבינו ז\"ל שלא כתב דרך קנין זה ובסימן רמ\"ג סכ\"ו כתבו. וצ\"ע: " + ], + [ + "אינן יכולין לומר לסופר. ז\"ל הריב\"ש בתשובה סי' רכ\"ח ובר מן דין אפילו לא היה קפידא בדבר אפ\"ה אין יכולים למנות אחרים תחתיהם כיון שלא פירש בכח הניתן להם כו'. ויש מהראשונים שכתבו דמילילא דמילי לא מימסרן לשליח אפילו ברצון המשלח שנתן רשות לשליח למנות שליח ועיין בסימן שט\"ז ושצ\"ב: " + ], + [], + [], + [ + "מקבל מתנה שטען ואמר וכו'. כתב ה\"ה ובאמת לא הבנתי מה ענין שבועה לכאן ואפשר אם תבעוהו ב\"ח כו'. וזה תימה דהא כתב רבינו בפ\"א מהל' מלוה ולוה טען הלוה שמטלטלין אלו שבידי אינם שלי אלא פקדון או שאולין כו' אין שומעין לו עד שיביא ראיה כו' ולפי פירוש ה\"ה ז\"ל למה נאמן הא חזקה שהם שלו. יש לדחות הכא דמיירי שאינו בפנינו אלא שטוען ב\"ח שיש לו דבר פלוני לפרוע והוא טוען שהיא בטילה מקודם דנאמן במיגו דלא היו דברים מעולם משא\"כ התם ודוק. אבל העיקר אצלי דהכא שאני שידענו בודאי שהוא קבל מתנה אלא שטוען שהיתה בטילה מתחלתה או באונס או בטעות אבל התם לא ידענו מעולם שהיה פקדון בידו או שאולים כי אם ע\"פ הלוה. ויש סימנים לזה בדברי ה\"ה בפ\"ב מהל' מלוה ולוה גבי מ\"ש רבינו מי שנתחייב בשבועה זו כו' יע\"ש: " + ] + ], + [ + [], + [ + "לפיכך כל שטר מתנת קרקע כו'. כתב בשה\"ג בשם ריא\"ז דלדינא דגמ' נמי אם אמר לעדים כתבו סתם יש להם לכתוב ואמר לנו כתבוה בשוקא דסתמא דמלתא מתנה הגונה צוה להם ומאי דאמרינן דבסתמא חיישינן היינו כשהשטר היוצא לפנינו הוא סתם ע\"כ. ונראה דסברת יחידית היא ועיין פ\"מ ח\"א סי' ס\"ד: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן אם היה הראשון מכר כו'. מ\"ש ה\"ה בשם הרשב\"א אבל כתב לו שטר מתנה מוחלט לכך כתב לו שאם יערער עליו כו', לא ידעתי מה ביד מוכר לעשות אחר המכר שלא יהיה המכר כדי שיזכה מכח מתנה הרי החזיק הלוקח בה מתחלה לשם מכר בדרכי הקנאה והיה צריך שיחזור ויכתוב שטר מכר למוכר כדי שיוכל המוכר להקנותו מעתה מה שירצו ואפילו רצו שניהם עכשיו אין מעשיהם כלום דבדברים לא מסתלק הלוקח דומיא דמשכנתא באתרא דלא מסלקי ואמר מסתלקנא לא אמר כלום ומטעמא דאמרן וצ\"ע: " + ], + [ + "היו שני השטרות במכר כו'. דוקא בשטר קרקע אבל בהודאות והלואות גבו תרוייהו ושתי כתובות דינם כשטרי קרקע ואמרינן ביטל האחרון את הראשון ועיין בג\"ת שער ס\"ו ח\"א סימן ה': " + ] + ], + [ + [ + "לעולם אומדין דעת הנותן אם היו הדברים מראין סוף דעתו עושין ע\"פ האומד כו'. (א\"ה מצאתי בתוך כתבי הקדש שתי תשובות בדבר מהרבנים המובהקים כמהר\"ש הלוי נר\"ו וכמהר\"ר יצחק הלוי זלה\"ה ומ\"ש הרב המחבר ז\"ל על דבריהם בעיקר הדין ויען יסוד הענין עיקרו תלוי באומדן דעתא ראיתי להדפיסם פה וזה נוסחם: שאלה ראובן שדך בתו לבן שמעון והתנה עמו לתת לה הנדוניא בהכנסתה לחופה סך מה והחוזר בו יפרע בתורת קנס סך כך לת\"ת יע\"א וקבעו זמן לחופה ובא כל זה בשבועה ובקנין סודר כמ\"ש בשטר ובתוך הזמן נפטר ראובן לבית עולמו הצדק והניח אחריו שתי בנות המשודכת ואחרת עמה והמשודך רוצה לכנוס ותובע סך הנדוניא שנתחייב לו ראובן יותר על חלקה ובשארית הנכסים תחלוק עם אחותה בשוה ואפוטרופוס היתומות טוען שתקח אותה כנגד הנדוניא תחלה ואח\"כ השאר יחלקו בשוה הואיל ולא זכתה הבת ששידך בחייו אלא לאחר מיתה והמשודך השיב על זה שכבר זכתה המשודכת בחייו הואיל שנתחייב אביה בשבועה ובק\"ס בשטר ועוד דמאי שנא שטר זה משאר שטרות דעלמא הנופלים לפני היתומים וזה נוסח השטר. בפנינו עדים ח\"מ התחייב פ' אבי המשודכת מדעתו ורצונו הטוב בלי שום זכר אונס כלל אלא בלב שלם ובנפש חפצה נתחייב בחוב גמור ושלם מעכשיו לתת למשודך סך כך להכתיבם בכתובה וסך כך במתנה גמורה ושמושי ערסא לפי כבודו וזמן הנשואין הוא כו' והתנו ביניהם שכל אחד משניהם שיחזור ויתחרט מהזווג מעתה נתחייב החוזר בו לפרוע סך כך קנס לת\"ת יע\"א ולקיים כל הנז\"ל נטלנו מאבי המשודכת ומהמשודך הלזו ק\"ג ושלם מעכשיו כראוי בדל\"ב וגם נשבעו שניהם ש\"ח ע\"ד הקב\"ה וע\"ד הנ\"ב וכל אחד מהם על דעת חבירו לקיים כל הזיווג הנז\"ל דלא כאסמכתא כו'. יורנו מורינו המורה צדק הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים:
תשובה דבר זה במחלוקת הוא שנוי בדברי אחרוני זמננו הרב מהר\"ר יוסף צייח כתב דלא זכתה הבת אלא חולקות כולם בשוה והרב מוהריק\"א בתשובותיו חלק עליו וא\"כ ודאי דגדול כח המוחזק ואף כי הרב המזכה לבנות הוא מטעם דס\"ל דחיוב האב לא הוי מעכשיו ובנ\"ד נתבאר בשאלה דחיוב האב הוי מעכשיו וא\"כ יאמר האומר דבנ\"ד כ\"ע מודו דתטול הבת הפסקא תחלה ואח\"כ תחלוק עם הכל, נלע\"ד דזה אינו דהרי כתב מהריב\"ל ח\"ג סי' צ\"ג הביא ראיה לדבר דדוקא אמרו נשאו קטנות בחיי האב וקבלו כבר המתנות בחיי האב אבל כשלא קבלו חולקות בשוה ואפילו נשתעבד האב בדברים הנקנים באמירה מדמשני תלמודא כאן שנשאו הגדולים בחיי אביהן וכאן שנשאו לאחר מיתת אביהן ואם איתא דאע\"ג שנשאו לאחר מיתת אביהן זוכים במתנות כיון דעמדו וקדשו או נטלו קנין א\"כ לוקמה כשנשאו לאחר מיתת אביהם וכאן שקנו וכאן שלא קנו ע\"כ. וא\"כ מהאי הכרח יש לפשוט דאפילו שנתחייב מעכשיו חולקים בשוה. ועוד דטעמו של מוהריב\"ל ז\"ל הוא דאמדינן דעתיה דלא אסיק אדעתיה שתזכה אותם הבת בנדוניא ובירושה וזה הטעם שייך אפילו במתחייב מעכשיו ומטעם זה כתב שאין להוציא מן היורשים גם מוהרימ\"ט חח\"מ סי' צ\"ג הביא כל הסברות וכתב עוד דתו מסתפק במי ששדך את בתו ופסק לה סך מה ושוב נפלה לה ירושה אי זכתה הבת באותה פסקא כיון דהוא לא נתחייב לבת אלא לחתן והטעם דנתן שייך אפילו במתחייב מעכשיו ומסיק דאין להוציא מיד היורשים. גם מהרשד\"ם חח\"מ סי' של\"ג כתב כן וא\"כ נלע\"ד דכפי זה הדין עם האפוטרופוס של היתומות. ואף כי היה לי מקום להאריך קצת ולפלפל בדברי אלו הרבנים השואל לא נתנני השב רוחי. כה דברי איש צעיר יצחק הלוי:
ראיתי דברי אחי החכם השלם הדיין המצויין דכיילי ליה בקבא רבא וכאן שנה מקרא מעט והלכות מרובות ועלתה הסכמתו דאע\"ג דכתוב בשטר שנתחייב מעכשיו וקנו מידו עכ\"ז לא מהני אותו חיוב כל שמת האב ונפלו הנכסים לפני בנות הזוכות מתורת ירושה ע\"פ הוראת מהריב\"ל בח\"ג סי' צ\"ג דכתב דאיכא לספוקי אי אמדינן דעת האב דלא נתחייב אלא אדעתא להשיאה בחייו אבל אדעתא שימות לא נתחייב שתזכה במתנה והדר דתהדר במתנת ירושה עם אחותה וכיון שהדבר ספק אי איתא להך אומדנא לא מפקינן הנכסים מחזקתם וחולקות בירושה בשוה. ואע\"ג דהרב בעל בני שמואל בתשובה הרבה להשיב על דבריו דאין לנו לבטל המתנה והחיוב הברור משום ספק אומדנא כי די לנו היכא דהאומדנא מוכחא וברירא אבל על ספק אומדנא אין לנו אפילו להוציא וכמו שהביא מדברי הרא\"ש מ\"מ הרב בעל נ\"מ (דף צ\"ו) ישב דברי מוהריב\"ל ז\"ל יע\"ש:
אבל אני הצעיר מצד אחר דברי מהריב\"ל צריכין לנו תלמוד ואני אובין ואדון שהרי אפילו באומדנות שהוזכרו בתלמוד דמוכחי טובא לימדונו רבותינו בעלי התוס' ז\"ל דאין להלך אחריהם אלא במקום שאין הדבר תלוי אלא בדעת הנותן אבל היכא דאיכא דעת אחרת שלא היה מתרצה אדעתא דהכי אע\"ג דגבי אידך איכא אומדנא דלא עבד אלא אדעתא דהכי כל שלא פירש לא מהני האומדנא כדמוכח מדבריהם בפ' הגוזל על מה שהקשו שם אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה ובפ' נערה ג\"כ אמלתיה דר\"א שלא כתב לה אלא ע\"מ לכונסה הקשו שם א\"כ הלוקח בהמה מחבירו ונטרפה או מתה אנן סהדי שלא ע\"מ כן לקחה ותירצו דהתם אנן סהדי שבאותו ספק היה נכנס אבל כתב לה תוספת לא כתב לה כלל אלא ע\"מ לכונסה וכן ההיא דזבין ולא אצטריכו ליה זוזי. ושוב הוקשה להן מהך דהגוזל דיבמה שנפלה לפני מוכה שחין אע\"ג דמסתמא באותו ספק היתה נכנסת בשעת קדושין ותירצו דהתם הוי דומיא דנתן הכסף לאנשי משמר דאין תלוי אלא בדעת הנותן ולהכי פריך מיבמה שאין הדבר תלוי אלא בדעתה כי המקדש לא יחוש במה שיארע אחר מותו וכיון שאין הדבר תלוי אלא בדעתו אינו רוצה ליכנס בשום ספק משא\"כ בלוקח חפץ ויתקלקל דאין תלוי בדעת הקונה דהא איכא דעת מקנה שאינו מקנה אדעתיה אם לא שיפרוש ופירוש דבריהם שם לע\"ד דאע\"ג דזבין ולא אצטריכו ליה זוזי איכא נמי דעת אחרת וכן נמי בהכותב לארוסה איכא נמי דעת אחרת דארוסתו מ\"מ כל הני לא חשיבי דעת אחרת דכולהו הוי דומיא דיבמה דאע\"ג דאיכא נמי דעת המקדש מ\"מ כיון שהוא לא יחוש במה שיארע אחר מותו הכי נמי גבי כותב לארוסה הוא לא הקפיד בהכי במה שלא כתב לה אלא ע\"מ לכונסה כיון דלא מפסדא מידי ואם ימות ולא יתנו לה התוספת חזרה להיות כדמעיקרא וכן נמי זבין ולא אצטריכו ליה זוזי הלוקח לא מפסיד מידי אי הדר ביה דזוזי דיהיב קא שקיל וכיון שהוא אינו מקפיד סמכינן אאומדנא דמוכר שאין הדבר תלוי אלא בדעתו וכל מקום שאיכא למימר שאין הדבר תלוי אלא בדעתו ודאי אנן סהדי שאינו רוצה להכנס בשום ספק וסמכינן אאומדנא כיון שאין שכנגדו מקפיד במה שיארע אח\"כ אבל כל היכא דהוי דומיא דלוקח חפץ דאע\"ג דאיהו לאו אדעתא דהכי עבד הא איכא דעת מוכר דבכל ענין מכר לא סמכינן כלל לאומדנא דאידך דאדעתא דהכי עבד. והשתא נחזי אנן באב הפוסק ומתחייב למשודך בכך וכך לנדונית בתו אפילו לכשתמצא לומר דאמדינן דעתיה דלא נתחייב אלא אדעתא להשיאה בחייו ולא אדעתא שימות ותזכה במתנה ובירושה ואין הדבר תלוי בדעתו לבד דהא איכא דעת המשדך שאינו מתרצה לכנוס אלא אדעתא דנדוניא כך וכך בכל ענין שיהיה בין בחיי האב בין לאחר מותו והכא ליכא למימר כלל כי המשדך לא יחוש במה שיארע אח\"כ כמ\"ש התוס' גבי יבמה וכדפרישנא לעיל לדעת התוספות אמלתא דר\"א שלא כתב לה אלא ע\"מ לכונסה וכן גבי זבין ולא אצטריכו ליה זוזי דהתם ודאי איכא למימר דלא חיישינן במה שיארע אח\"כ ולא מצאה קפידא מנוח שאם יארע הדרי כדמעיקרא ולא מפסדי מידי אבל הכא המשדך שנתרצה לכנוס אדעתא שתכניס לו נדוניא כך וכך ע\"פ החיוב שנתחייב לו אביה אם אתה אומר עכשיו שמת בטל החיוב מכח אומדנא דאב נמצא זה כונסה בלא נדוניא אע\"ג דהשתא נמי תחלוק בירושה מ\"מ זמנין דליכא בשיעור ירושתה כחלק שנתחייב לו אביה לתת בנדוניא ונמצא זה מפסיד כל מאי דבציר מחיוב האב וכגון זה ודאי קפיד המשודך לכנוס אשה בפחות ממה שהתנה ואם האב לא היה מתחייב בכך אפשר לו באחריתי דמכנסת נדוניא טפי מהך באופן דליכא למימר כלל כי המשודך לא יחוש במה שיארע וא\"כ כיון שהדבר תלוי בדעת המשודך נמי למאי מהני אומדנא דאב ואפילו אי הוה מוכחא וברירא טובא כ\"ש היכא דהאומדנא היא מסופקת באב גופיה דודאי לא חיישינן לה כיון דאיכא דעת המשדך:
באופן שדברי מהריב\"ל תמוהים בעיני אם לא שנאמר שהרב ז\"ל לא נסתפק אי אמדינן דעתיה דלא נתחייב אדעתא שתזכה במתנה ובירושה אלא היכא שהניח נכסים מרובים דמטי לה לבת בחלק ירושתה כשיעור החיוב שנתחייב אביה דבכה\"ג אפשר ס\"ל להרב ז\"ל כי המשדך לא יחוש לזה כיון דאף כשתחלוק הירושה בשוה לא בציר לה למשודכת משיעור החיוב שנתחייב לה אביה אבל בנכסים מועטין שאם יהיו חולקות בשוה לא מטי לחלק ירושתה כשיעור שנתחייב אביה אף הרב יודה דכה\"ג נוטלת החיוב תחלה מעזבון נכסיו והשאר חולקות בשוה ולא מהני כלל אומדנא דאב כיון דאיכא דעת המשדך שלא נתרצה אלא אדעתא שיכניס לה נדוניא כמו שנתחייב משלם בין בחייו בין לאחר מותו. אבל עדיין קשה דכל כי האי הו\"ל למוהריב\"ל לפרושי דלא מספקינן באומדנא דאב אלא בנכסים מרובים דבכל ענין אף לפי אומדנא דאב מטי לה בחלק ירושתה כשיעור החיוב הא לאו הכי לא וכדכתיבנא ולא לסתום הדברים דמשמע דבכל ענין מספקינן בהך אומדנא דאב ואפילו בנכסים מועטין מ\"מ ע\"כ צריך למשכוני נפשין אדרב ולאוקמה למילתיה דוקא בנכסים מרובים וכדפרישנא:
מעתה מאי דבעי מעכ\"ת לומר בנדון זה שכיון שמת האב ולא השיא בחייו שהחיוב שנתחייב האב בטל ותעמוד על ירושתה ע\"פ הוראת מוהריב\"ל נמצא מעכ\"ת קיצר במקום שהי\"ל להאריך דלא אמרן אלא בנכסים מרובים דמטי לבת בחלק ירושתה כשיעור החיוב שנתחייב אביה הא לאו הכי לא ואף אם נאמר שכ\"ת סתם הדברים משום דקים ליה בהך עובדא דהניח נכסים מרובים כבר קדמה לו הידיעה ולהכי פסק ותני מעכ\"ת שהחיוב בטל ושיהיו חולקות הירושה בשוה מ\"מ תמיה אני על מעכ\"ת במה שהפריז על המדה לומר מכח הך אומדנא דמוהריב\"ל לבטל שטר החיוב לגמרי בין במה שנתחייב האב למשודכת כדי להכתיבה בכתובה בעד נדוניא בין על מה שנתחייב לה לתת למשודך בתורת מתנה. ואחרי המחילה דברים אלו לא שרירין אצלי דהתינח באותו חיוב שנתחייב ע\"מ להכתיבו בכתובה איכא טעמא דנימא דאמדינן דעת האב שלא נתחייב במתנה ובירושה אלא מדעתה להשיאה בחייו היתה כוונתו וע\"פ הדרך שכתבתי כגון בהניח נכסים מרובים דמטי לבת בחלק ירושתה כשיעור החיוב הא לאו הכי לא מהני אומדנא דאב אפילו היתה מוכחא טובא כיון דאיכא דעת המשדך שלא שדך אלא אדעתא שיכניסנה בנדוניא ככל מה שנתחייב משלם בין אם ישיאנה האב בחייו בין אם ימות ויגבה הוא כשיעור החיוב תחלה ובתר הכי אי פשי להו נכסי יהיו חולקות בשוה אבל למה שנתחייב האב למשודך בתורת מתנה שאם אתה אומר שנתבטל החיוב ותעמוד בירושתה וחולקות בשוה וקא מפסיד המשודך המתנה שנתחייב לו האב לגמרי היכי נימא דליהני אומדנא דאב אפילו היתה מוכחא וברירא לבטלה דהא איכא דעת המשודך שלא היתה מתרצה בזה להפסיד מתנה שלו לגמרי ואפילו אם תתרצה הבת המשודכת לאחר שחלקה ירושתה עם אחותה להפריש לנדונייתה כשיעור החוב שנתחייב אביה ומהנשאר מחלק ירושתה לתת לבעלה המתנה שנתחייב האב מ\"מ קפידת הבעל במקומה עומדת והא קא מפסיד בהכי דאי גבי תחלה חיוב המתנה שנתחייב האב מקמי דליפליגו הבנות הירושה קא רווח שתשאר למשודכתו ההוא טופיינא דבעיא למיהב ליה בעד חיוב המתנה לנכסי מלוג ויאכל פירות בחייה ואם מתה יירשנה ועוד דכיון דדבר זה מתורתו של מהריב\"ל למדנו אין לנו אלא במאי דקאמר הרב דהיינו לגבי מה שנתחייב לנדוניא דאז איכא טעמא לאומדנא דאין קפידא בדבר ומה לי אם היתה נוטלת הנדוניא בחיי אביה או אם תטול אחר מותו מנכסיו ממה שתירש מחלקה אבל לגבי המשדך דלא שייך בירושה נמצא דלגבי דידיה בטל החיוב לגמרי במה שתתן המשודכת לו מירושתה דאי בעיא לא יהבא ליה מידי לא ניחא ליה למשדך כיון דבלאו הכי אוכל פירות מהנהו נכסיו ואם מתה יירשנה. באופן שנלע\"ד לענין הדין שתחלה יגבה הבעל כל מה שנתחייב האב לו בתורת מתנה והשאר חולקות הבנות בשוה ובתנאי שיהיו הנכסים מרובים שהגיע לחלק ירושת המשודכת כשיעור שנתחייב האב כדי להכתיבם בכתובה וכדפרישנא. כן נלע\"ד הצעיר שמואל הלוי:
איש על העדה וגדול ליהודים ה\"ה עטרת לראשי הודי והדרי הרב המובהק הי\"א. ראיתי הכתב והמכתב אשר כוננו ידי מר על פסק דין שפסקתי מעט הכמות על מעשה שהיה באב שפסק לתת לחתנו סך מה בתורת נדוניא וסך מה בתורת מתנה לזמן מה ובתוך הזמן מת האב ובנים לא היו לו כי אם בנות ונפלו הפרשיות ביניהם שהחתן אומר שיתנו לו חלק בראש מה שפסק לו חמיו ואח\"כ יחלקו שאר הנכסים בשוה ואפוטרופוס היתומות טוען דכולן יחלוקו וע\"ז כתבתי אנא זעירא דהאפוטרופוס דבר ה' בפיהו אמת ודינא קא תבע ע\"פ הוראת מהריב\"ל ומהרי\"ט והנה האדון ברוחב בינתו דרך קשתו כנגדי ותחלת דברי פיהו פה קדוש בא כמתרעם על הוראת מהריב\"ל מההיא דכתבו התוס' דהיכא דאיכא דעת אחרת לא אזלינן בתר אומדנא והכא איכא דעת אחרת של החתן דאם אתה אומר כשמת האב נפטר מן החיוב משום דנפלה לו בירושה הגע עצמך דליכא בחלק הנופל לו בירושה כשיעור החיוב א\"כ החתן מפסיד ואנן סהדי דבספק זה נכנס האב דומיא דלוקח פרה מן השוק שכתבו בתוס' ומקושי זה בא מר להכריע דמוהריב\"ל ז\"ל לא אמר דינו ומשפטו אלא היכא דאיכא נכסים מרובים ושוב תמה עליו דלא הו\"ל לסתום אלא לפרש ואח\"כ בא עלי מתרעם דגם בנדון דידן אם הנכסים הם מועטין לא שייך דינו דמהריב\"ל ואח\"כ יצא מליץ טוב בעדי דקים לי בעובדא דידן דהיו נכסים מרובים וקדמה לי ידיעה ואעפ\"כ תמה האדון עלי למה לא פירשתי דברי. ויהי כראותי את דברות קדשו רעדה אחזתני כי אמרתי אחרי מי יצא מלך ישראל באש מלחמה ומה יענו שפתי כנגדו כי ידעתי ערכי עלי והדבר אין בי ואף גם זאת מחכמה עירום ועריה אך היא שעמדה לי לכתוב שורתים אלו ולהניף ידי בקן קולמוסא כי באלהים אשים דברתי לאל גומר עלי כל היום ואשאלה ממנו מענה לשון. וזה החלי וה' אלהים יעזור לי:
ואמינא דאני בעניותי אחר נשיקת כפות רגליו תמיה אני במאי נסתפק האדון בדעת מהריב\"ל עד שהוצרך להכריח הדבר מדברי התוספות דהרי דברי מהריב\"ל ברורים וכן שנה רבי בלשונו הקדוש וז\"ל אבל היכא שעמדו וקדשו או שקנו בקנין ועדיין לא קבלו הבנות מתנות אביהן וכו' דאמדינן דעתיה שלא רצה שיזכו במתנות ובירושה והא קמן דהרב איירי היכא דאיכא בנכסים כדי המתנה ועדיין נשאר בנכסים כדי לירש ואז שייך האומדנא דאמדינן דאין דעתו ליתן את שתיהן אבל אם אין בחלק הנוגע לירושה כשיעור המתנה היכי נאמר דאם ידע דמת והיה נוגע לה ירושה לא היה נותן לה והרי אנו רואים דהוא נתן לה יותר ממה שנוגע לה היום ואם אתה אומר דלא יקח במתנה נמצא דאנו עושים הפך דעתו ואומדנא כזאת לא אמרה אדם. אלא עיקרן של דברים לע\"ד לדעת מהריב\"ל הוא דהיכא דאין בחלק הירושה כשיעור הפסיקא שפסק לה ודאי נוטלת מה שפסק לה שהרי אנו רואים דסך זה רצה ליתן לה ואין לנו לסמוך על האומדנות וליתן לה פחות ממה שהוציא בפיו ומרוב פשיטות הענין לא הוצרך מהריב\"ל לפרושי יותר וזה בעצמו הטעם דגם אני הצעיר לא הוצרכתי לפרש ומלבד כל זה הנה בנ\"ד כבר נתבאר בשאלה דהנכסים מרובין דהרי כתוב דהאפוטרופוס טוען שתקח אחותה כנגד הנדוניא ואח\"כ בשאר יחלקו בשוה אלא דמוכרח הדבר דהאדון לא השגיח בעין יפה בדברי השואל על כן השיג עלי דסתמתי הדברים. איך שיהיה הדין אמת ומוכרח מעצמו ואין אנו צריכין להכריח הדבר מדברי התוספות שכתב האדון דאי משום ההיא דתוס' הרואה יראה להרב מוהר\"ש יונה סימן מ' דכתב דלא כתבו התוס' כן אלא התם דהלוקח בא להוציא אבל להחזיק אפילו היכא דאיכא דעת אחרת אמדינן האומדנא:
איברא דברי הרב תמוהים עלי מברייתא מפורשת שנויה פ' המדיר מחט שנמצא בעובי בית הכוסות עד לא הוגלד פי המכה המוציא מחבירו עליו הראיה ואי יהיב טבח דמי בעי לאתויי ראיה ופירוש הברייתא דכשנפל הספק בין הטבח והמוכר דהמוכר אומר משמכרתיה נטרפה והטבח אומר קודם שלקחתיה נטרפה אם לא נתן עדיין הטבח דמי בעי המוכר לאתויי ראיה דמשמכרה נטרפה וכשמייתי ראיה נוטל הדמים מן הטבח והשתא לפי דברי הרב אמאי לא אמרינן אדעתא דהכי לא לקח הטבח, באופן דדברי הרב בחילוקו לקוצר השגתי צ\"ע, איך שיהיה הדין דין אמת דהך אומדנא אינה אמורה אלא בנכסים מרובים. ועל מה שבא האדון לחלוק עמי לענין המתנות דבהא לא שייך לומר אמדינן דעת אב כיון דאיכא נמי דעת החתן דלא היה מתרצה בלאו הכי וע\"ז גזר אומר האדון דלענין המתנות זכה החתן, לע\"ד אחר המחילה לא כן אנכי עמדי ודאתי מר עלן מההיא דבעלי התוס' דהלוקח פרה מן השוק שתי תשובות בדבר, חדא דבנ\"ד החתן בשעה שהתנה לו חמיו לתת לו הך פסיקא ודאי דלא אסיק אדעתיה שימות חמיו ויפול לו הירושה ג\"כ וגם את הכל יקח חדא דמיתה לא שכיח זכר לדבר מההיא דאמרו לא אסיק אדעתיה דמיית לוה ונפלו נכסי קמי יתמי וא\"כ הכא ודאי בשעת הנשואין לא אסיק אדעתיה דמת חמיו חדא דמי יימר דימות וימות בלא בנים וישאר לו נכסים כדי לירש אותו וודאי דכל זה לא אסיק אדעתיה כדי שנאמר דבספק זה לא נכנס כיון דעוד היום לוקח השיעור דפסק לו חמיו ואנן סהדי דאי בעת ובעונה הזאת היה אומר לו סך כך וכך אני נותן לך ואם יפול לך מירושה כשיעור זה תקחנו בתורת חוב דודאי היה מתרצה בכך כיון דהירושה לא אסיק אדעתיה כמדובר ולא נכנס אעיקרא דמלתא אלא ליקח שיעור כזה ועכשיו סוף סוף הוא לוקח אותו מה איכפת ליה אי בתורת ירושה או בתורת מתנה ואומדנות מהריב\"ל שייכי גבי המתנות ולא דמי ללוקח פרה מן השוק ונטרפה דהתם אי אתה אומר דיהיה בטל מפסיד המוכר ואנן סהדי דבספק זה לא נכנס ועוד אעיקרא דדינא לענ\"ד אחרי נשיקת כפות רגליו ההיא דלוקח פרה מהשוק אינו ענין לנ\"ד דכתוב בשטר החוב שכל החוזר בו יפרע כך בתורת קנס להקדש ת\"ת וכפי סברת הר\"י צייח שהביא מהרי\"ק בתשובה שכל כה\"ג הרשות ביד כל אחד מהם לחזור בו ולפרוע הקנס והרואה יראה שהרב בעל נתיבות משפט יחס סברא זו למהר\"י וייל א\"כ ודאי דגם בנ\"ד הוי בכה\"ג דאף אם היה אביהם חוזר מן הזווג והיה פורע הקנס אם היה רוצה והיה הרשות בידו א\"כ חיוב זה דנתחייב אבי הבנות אינו חיוב החלטי מעתה אלא החיוב תלוי ועומד אם לא יחזור בו וא\"כ עד שעה אחת קודם זמן הנתינה החיוב תלוי וכל כה\"ג לא שייך לומר דאיכא דעת אחרת דלא נאמרו דברים הללו אלא בלוקח פרה מהשוק בדרכי ההקנאה וכבר נגמר הקנין ודאי דשוב אין לאל ידו של לוקח לומר אדעתא דהכי לא לקחתי אבל כשמתחייב עצמו על תנאי ודאי דעד שלא נתקיים התנאי יש לאל ידו לומר אדעתא דהכי לא נתחייבתי וחילוק זה למדתיהו מתורתו של מהר\"ש יונה בסימן מ' הנ\"ל וחילוק נכון הוא. וא\"כ דוק מיניה בנ\"ד דהחיוב עדיין תלוי ועומד דשמא ירצה לחזור בו ולשלם הקנס א\"כ בתוך הזמן הזה דנפל לו ירושה יכול לומר אדעתא דהכי לא נתחייבתי וכ\"ת מ\"מ יהיו חייבים הבנים הקנס הא נמי לאו מלתא היא וכדברי מוהר\"י וייל בסימן ק\"י והביא ראיה מדברי מהר\"ם ואע\"ג דהרב מהר\"י הנזכר לא עמד בדבורו ומדבריו בסימן קמ\"ב משמע הפך דבריו כבר עמד על דבריו הרב בעל נתיבות משפט והעלה בצ\"ע על הכל אין להוציא מיד המוחזק ועוד דבנ\"ד אף אם היה אביהם חי היה פטור מן הקנס אלא דהא מיהא אהני לן הך מלתא דהיה יכול לחזור בו דיכילנא לומר דאזלינן בתר אומד דעתו ולא שייך לומר דאיכא דעת אחרת כיון דעדיין לא נגמר ועדיין תלוי ועומד כמדובר ומאי דאמינא דאף אם היה חי היה פטור מן הקנס אם היה חוזר בו הוא דכל הקנס היה אם היה חוזר בלא שום סיבה אבל בנ\"ד דאיכא אומדנא דמוכח דלא ניחא ליה לעבור על דעת רבנן דאמרי לא תהוי בעבורי אחסנתא ודעל דעת הכי לא נתחייב ודאי דפטור מן הקנס: באופן דלעת כזאת בדעתי ובסברתי אני עומד דלע\"ד איני רואה שום ראיה להוציא ממון המוחזקות בירושה דממילא ואם האדון ברוחב בינתו יניף ידו ברובי תורתו אמצא חן בעיניו ולא אתי תלין משוגתי. כה דברי נושק כפות רגליו יצחק הלוי:
הן כל ראתה עיני מ\"ש מעכ\"ת להליץ בעד מהריב\"ל ז\"ל במה שסתם הדברים דא\"א לספק בהך אומדנא אלא בנכסים מרובים אבל בנכסים מועטים לא כיון דאיכא דעת המשדך וכמ\"ש התוס' ועל זה כתב מעכ\"ת דבלא דברי התוס' על כרחין דלא קאמר מהריב\"ל אומדנא אלא בנכסים מרובים דהא איכא למימר דלא נתחייב האב אדעתא שתזכה הבת במתנה ובירושה אבל בנכסים מועטין לא שייכא אומדנא כלל כיון דלא מטי לה מחלק ירושתה כשיעור החיוב היכי נימא דאי הוה ידע דהוי מיית והיה נוגע לה ירושה לא הוה יהיב והרי אנו רואים דהוא נתן לה יותר ממה שנוגע לה היום ואם אתה אומר דלא יקח המתנה נמצא אנו עושים הפך דעתו ואומדנא כזאת לא אמרה אדם מעולם עכת\"ד. ואני אומר שהדברים ק\"ו שאם בנכסים מרובים קאמר הרב מהריב\"ל דאיכא אומדנא דאב דלא נתחייב האב אלא אדעתא להשיאה בחייו אבל אדעתא שימות ותזכה הבת בפסיקא ובירושה לא נתחייב אלא דעתו שיהיו הבנות חולקות בשוה כל שכן היכא דהניח נכסים מועטין שאם אתה אומר שתטול הבת המשודכת הפסיקא שנתחייב האב משלם לא תשאר לאחרת אלא מעט מזער וזמנין דלא תשאר לה כלום כגון דלא הניח נכסים אלא כשיעור מה שפסק דודאי איכא אומדנא דלא נתחייב האב באותה פסיקא אלא אדעתא להשיאה בחייו ולא אסיק אדעתיה שימות ומימר קאמר עד דאתיא זמנא דשניה להשיאה משמיא ירחמו עלי ויהיבנא לך כדרך שנתתי לראשונה אבל אדעתא שימות ולא יניח נכסים אלא כשיעור הפסיקא שתטול זאת המשודכת הכל והשניה תתפרנס מן הצדקה אדעתא דהכי לא נתחייב כלל וכיון שכן אם מצד האומדנא אנו באים לדין כ\"ש בנכסים מועטין דאיכא לאומדנא אלא שלפי מה שלמדנו מדברי התוס' אין לנו לבטל החיוב שנתחייב האב אלא בנכסים מרובים כי המשדך לא קפיד להך אומדנא כיון דמטי לה מחלק ירושתה כשיעור החיוב שנתחייב האב אבל בהניח נכסין מועטין אע\"ג דאיכא אומדנא דאב כדכתיבנא מ\"מ כיון שאם תחלוק בירושתה לא מטי למשודכת כשיעור שנתחייב האב הא איכא דעת המשדך שלא נתרצה בשידוכין אלא עד שיכנסנה באותה נדוניא שפסק לה:
ומ\"ש עוד מעכ\"ת דדברי התוספות לא שייכי בנדון זה דלא אמרינן אלא היכא שמכח האומדנא בא להוציא משכנגדו אז כיון שהדבר תלוי ג\"כ בדעת שכנגדו לא סמכינן אאומדנא דידיה אבל כשהאומדנא הויא להחזיק במה שבידו לא בעינן דעת שניהם כמ\"ש מהר\"ש יונה ז\"ל סימן מ' לא ידעתי מה בצע להביא דברי מוהר\"ש בזה שהם דברים שלא ניתנו ליכתב והם דחויים מעצמם ומי יודע אם כד נאים ושכיב אמרה או שום תלמיד טועה מדעתא דנפשיה סיים וכתב כן בספרו וכמו שגם מעכ\"ת תמה עליו והן הן דברים שאין להאריך בהם מפני ביטול בית המדרש:
ולענין חיוב שנתחייב למשדך אדעתא דלהוו מתנה גביה שכתבתי שאם לא יטול המשדך תחלה קודם חילוק הירושה נמצא מפסיד את שלו ואפילו תימא דאיכא אומדנא דאב מ\"מ הא איכא דעת המשדך שלא היה מתרצה אדעתא דהכי להפסיד את שלו לגמרי וע\"ז כתב מעכ\"ת שהמשדך לא יחוש לזה דכיון דבמה שתטול הבת בחלק ירושתה יש בה כשיעור שנתחייב האב לנדונייתה וכשיעור החיוב שנתחייב לו לבדו שיזכה בו לעצמו, מעכ\"ת מהדר לאוקומי למלתיה ולע\"ד לא מתוקם כלל כי איך לא יחוש המשדך במה שהוא זוכה לעצמו בחיוב שנתחייב לו ואין לזרים אתו והשתא דבטל החיוב אפילו אם תגיע למשודכתו כפלי כפלים בירושה מה הנאה מטי לבעל והא קא מפסיד מה שהיה זוכה בו לבדו דהשתא לית ליה במה שירשה המשודכת יותר על נדונייתה אלא פירי דאכיל ואין לו בגוף הנכסים כלום ועוד דאומדנא דאב דכתב מוהריב\"ל אעיקרא דדינא ליתא גבי מה שנתחייב האב למשודך כדי שיזכה בו לעצמו דלא אמרה הרב אלא גבי מה שנתחייב האב לבתו בעד נדוניתה דאדעתא שימות ותזכה במתנה ובירושה לא נתחייב כיון דבת מחלק ירושתה מציא זכיא באותו שיעור שנתחייב לה אביה אבל גבי משודך דלא שייך בירושה בין חי בין מת האב מאי אומדנא איכא דאדעתא דהכי לא נתחייב וא\"כ אבי המשודכת כשנתחייב לו כדי שיזכה בו לעצמו אפילו אדעתא דאם ימות והבנות יהיו חולקות הירושה נתחייב וכדכתיבנא השתא ורמזתי כל מקמי הכא בכתבי הראשון. ומ\"ש עוד מעכ\"ת כי המשדך לא יחוש דלמיתה לא חייש דמי יימר שימות כו' אומר אני הסוגיא דהגוזל יוכיח דבעי תלמודא למפטר יבמה שנפלה לפני מוכה שחין דתיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה אע\"ג דאיכא למימר דלשמא ימות המקדש ותפול לפני יבם לא חיישא ובכל ענין קדשה נפשה ועוד תמה על עצמך שאם אתה אומר דלשמא מת לא חייש דמיתה לא שכיחא א\"כ אומדנא דמהריב\"ל ז\"ל דאנן עלה קיימין להיכן אזלא שכתב דאדעתא שימות ותזכה הבת במתנה ובירושה לא נתחייב ואמאי נימא האב בכל ענין נתחייב דלמיתה שימות לא חייש ואם יארע שימות ותזכה במתנה ובירושה מאי איכפת לן אלא ודאי כל היכא דאיכא למימר אדעתא דהכי לא עביד אף לגבי מיתה אמרינן דאדעתא שימות ויארע כך לא עבד:
עוד כתב מעכ\"ת דלפי מ\"ש מהר\"ש יונה בסימן מ' אחר שהביא דברי התוס' דפ' נערה ודפרק הגוזל דלא אמרו כן אלא גבי לוקח ומוכר דבמשיכה המקח נקנה וכשנתקלקל חוזר מטעם אומדנא לא מהני כיון דאין הדבר תלוי בדעתו לבד דהא איכא דעת מוכר אבל במתחייב על תנאי שאין הקנין נגמר אלא בשעה שיתקיים התנאי למפרע א\"כ יכול המתחייב לומר אדעתא דהכי לא נתחייבתי ולא נתקיים התנאי ואין כאן חיוב עכת\"ד וע\"פ דרך זו כתב מעכ\"ת וז\"ל וא\"כ דון מינה בנ\"ד דהחיוב עדיין תלוי ועומד דשמא יתרצה האב לבטל הזווג ולשלם הקנס ע\"פ סברות מהר\"י צייח שכתב דיכול לחזור ולשלם הקנס ואיכא אומדנא דאב דאדעתא דהכי לא נתחייב למשודך כדי שיזכה בעצמו בהכי לא חיישינן לדעת המשדך אפילו אם לא היה מתרצה אדעתא דהכי עכת\"ד. נמצא מעכ\"ת אומר דאף לגבי מה שנתחייב האב למשודך דהוי כדי שיזכה בו לעצמו איכא אומדנא דאב דלא נתחייב אדעתא דאי מיית שיטול מנכסיו דאע\"ג דאיכא דעת המשדך שלא היה מתרצה אדעתא דהכי מ\"מ ביד האב לבטל הזווג ולשלם הקנס ואני תמיה אומדנא כזאת מנין לנו שהאב לא נתחייב אדעתא שימות ומתרצה הוא לשלם הקנס שאף מהריב\"ל שנסתפק באומדנא כזאת לא נסתפק אלא לענין חיוב שנתחייב לבת דלמאי דאוקימנא דלא אמרה הרב אלא בנכסים מרובים לא איכפת ליה למשודך באומדנא דאב כיון דלא בציר ליה משיעור החיוב ובענין זה הזיווג מתקיים מדעת שניהם וליכא קנס אבל גבי חיוב שנתחייב למשדך דכדי שתועיל אומדנא דאב אע\"ג דהמשדך לא היה מתרצה ואין הדבר תלוי בדעתו לבד צ\"ל דאדעתא דמיית לא נתחייב ורוצה לשלם הקנס וזה תימה דמאי פסקא דזמנין דהקנס שקנסו ביניהם הוא יותר מן החיוב שנתחייב להמשדך או הוי ממש כאותו סך שנתחייב ובזה היכי נימא לאומדנא דאב כדי לפוטרו מהחיוב ומצד אחר הוא מתחייב בקנס דהוי כשיעור החיוב או יותר ואפילו אם הקנס הוא פחות מן החיוב מי הגיד למעכ\"ת דמשום ההוא טופייאנה ניחא ליה לאב לבטל החיוב אע\"ג דס\"ס בעי לשלומי הקנס והא ודאי גזרה חדשה ואומדנא חדתא לא שמענו דוגמתה ולא ידעתי מהיכן למדה מעכ\"ת כ\"ש דהאומדנא מעיקרא לגבי החוב שנתחייב למשדך לעצמו ליתא ולא נסתפק מוהריב\"ל אלא לגבי מה שנתחייב לבתו בתורת נדוניא דכיון דבת איתא בירושה אדעתא שימות ותזכה המתנה ובירושה לא נתחייב אבל במה שנתחייב למשדך כדי שיזכה לעצמו דאיהו ליתיה בירושה ובין בחיי האב בין שימות אינו זוכה אלא באותו חיוב לבד ולא יותר מאי אומדנא איכא דכיון דאעיקרא דדינא אומדנא ליכא מאי אהני לן החילוק שחילק מהר\"ש יונה ומה דמות תערכו לנדון זה דליכא אומדנא כלל וזה נתבאר לעיל ולא מראש בסתר דברתי. וכל זה הוא ע\"פ דרכו דמעכ\"ת בחילוק שחילק מהר\"ש יונה בין לוקח פרה דבמשיכת המקח נגמר הענין למתחייב על תנאי שאין הקנין נגמר אלא בשעה שיתקיים התנאי למפרע ודימה מעכ\"ת נדון זה למתחייב על תנאי שכתב מהר\"ש יונה ולדידי אין דברי מהר\"ש יונה ז\"ל מתפרשין על הדרך שהבין מעכ\"ת שהרי מתוך דברי מהר\"ש מוכח דאיהו מיירי במתחייב מעכשיו ע\"מ שיעשה חבירו כך וכך דאז לכשיקיים חבירו התנאי חל חיובו של זה מעכשיו שכן כתב בפירוש אבל במתחייב על תנאי שאין הקנין נגמר אלא כשיתקיים התנאי למפרע וכיון שכן דבמתחייב על תנאי מעכשיו עסקינן ואם בא לחזור אינו חוזר ואם רצה להוסיף או לגרוע מהתנאי שנתפרש אינו יכול אין טעם לחלק בין לוקח פרה שנגמר המקח ע\"י משיכת הפרה ולהכי לא מהני אומדנא דלוקח משום דאין הדבר תלוי בדעתו לבד דהא איכא דעת מוכר דלא נתרצה לדעת זו למתחייב מעכשיו ע\"מ שיעשה חבירו כך וכך דאע\"ג דהשתא קודם שקיים תנאו זה לא נתחייב ולא חל החיוב מ\"מ לאחר שקיים זה תנאו נמצא שחל חיובו של זה למפרע וא\"כ כשקיים זה תנאו וקובע החיוב שנמצא שחל משעה שנתחייב למפרע היכי נימא אומדנא דאדעתא דהכי לא נתחייב כיון דאיכא דעת אחרת דאדעתא דהכי לא נתחייב לקיים התנאי אלא ע\"פ פשט הלשון שהתנו ובשלמא במתחייב לחבירו ע\"ת דאם ולא אמר מעכשיו אפשר להראות פנים לחילוק מהר\"ש דכיון שאין החיוב חל אלא לאחר שיתקיים התנאי וכל זמן שלא קיים האחד התנאי אי בעי אותו שנתחייב למהדר מצי הדר וכיון שכן כל שיש אומדנא דמוכר דלא נתחייב זה אלא אדעתא דהכי אע\"ג דאיכא דעת שכנגדו שאינו מתרצה לקיים התנאי אלא בכל ענין לא סמכינן לדעת שכנגדו כיון שבידו של מתחייב לחזור אלים אומדנא דידיה דחשיבא כאילו פירש בהדיא שאם לא יתקיים התנאי אדעתא דידיה מעתה הדר ביה מחיובו אבל במתחייב מעכשיו ע\"ת כך וכך דאי בעי למיהדר לא מצי הדר ואידך מקיים לתנאי ואזיל בע\"כ של זה וחל החיוב עליו למפרע מאי מהני אומדנא דידיה כיון דאיכא דעת שכנגדו דלאו אדעתא דהכי התנה דהוי דומיא דלוקח פרה שנגמר המקח וכן לענין ממונא וכן לענין גיטין וקדושין לא מצינו חילוק בין נגמר הענין מהיום בין התנו מעכשיו ע\"מ כך וכך דכי הדדי נינהו: אלא שנלע\"ד לפרש לדעת מהר\"ש דכיון שהחיוב שנתחייב זה אף שיהיה במעכשיו דלאחר שקיים חבירו תנאו חל עליו החיוב למפרע ואי בעי למהדר לא מצי הדר מ\"מ כיון שחבירו אי בעי מקיים לתנאו ומתחייב שכנגדו למפרע ואי לא בעי לא מקיים לתנאו ואינו רוצה במה שנתחייב לו חבירו כיון שכן כ\"ז שזה לא קיים עדיין התנאי ואיכא גבי המתחייב דלא נתחייב אלא אדעתא דהכי סמכינן אאומדנא דמתחייב ולא סמכינן אאומדנא דאידך שאינו מתרצה בזה כיון דבידו הוא דאי לא ניחא ליה לקיים התנאי לפי מה שאנו אומדין דעת המחייב לא מקיים לתנאה כלל ובידו הוא לחזור כמ\"ש הרא\"ש פ' מצות חליצה גבי חליצה מוטעת כשירה על דברי רש\"י ע\"ש משא\"כ היכא דנגמר המקח בדרכי ההקנאה שאין שום אחד מהם יכול לחזור דאז לא סמכינן אאומדנא דחד כיון דאיכא דעת שכנגדו שאינו מרוצה בכך וא\"כ בנדון זה שנגמרו השידוכין ע\"פ החיובים והיה הקשר אמיץ ביניהם ע\"י הקנסות ואריא דשבועה רביע עלייהו דאי בעו למיהדר לא מצו הדרי מי איכא למ\"ד דסמכינן אאומדנא דמתחייב ולא חיישינן לדעת שכנגדו שלא היה מתרצה לדעת המתחייב ואי בעי למהדר לא מצי הדר דאי הדר לפחות חייב לשלם הקנס כ\"ש למאן דסבר דאם עבר ולא קיים הזווג עבר על השבועה א\"כ אין הקנס אלא כאילו אמר מלבד עוברו על השבועה והוי ממש הלוקח פרה ואף למה שקבץ מעכ\"ת דעת מי שסובר שאין החוזר חייב בקנס מה יענה מעכ\"ת דלמאן דסבר דמתחייב בקנס הא לא מצי הדר משום דאי הדר מתחייב בקנס ואפילו על דעתיך שאין לחייבו בקנס ע\"פ הדברים שכתבת שאע\"פ שהר\"י וייל סותר את עצמו מ\"מ אין להוציא מיד המוחזק אע\"פ שדבריך לא נתחוורו אצלי ואם אמרתי לעמוד על דבריך אף בזה יאריך הענין מ\"מ אפילו לכשתמצי לומר דמצי המוחזק לומר קי\"ל במאי דפטר מהר\"י וייל בזה ולא במה שמחייב בתשובה אחרת אע\"פ שסותר את עצמו מ\"מ כיון דאיכא מ\"ד שמלבד שמחייב בקנס החוזר עבר ג\"כ על השבועה ואם בא שום אחד מהם לישאל שרוצה לחזור אין מורין לו ואדרבה אמרינן ליה דלא ליהדר משום אריא דשבועה דרביע עליה לדעת בעלי אותה סברא מעתה אין מקום כלל לומר דאמדינן דעת האב שלא נתחייב למשדך אלא אדעתא דהכי דהא איכא דעת שכנגדו שלא נתחייב בקנס ולא נשבע לקיים הזיווג אלא בכל ענין וליכא למימר בשום אחד מהם שבידו לחזור דלא מחית איניש לספיקא במלתא דאיכא למאן דסברי שהחוזר בו עובר על השבועה וכל זה ברור לדעתי הקצרה ומזה הטעם מ\"ש עוד כ\"ת לפטור את האב אם היה חוזר אפילו בחייו מטעם אומדנא אחריתי שהוליד מעכ\"ת מדעתו הרחבה דלא נתחייב זה בקנס אלא אם היה חוזר משום שנאה בלא שום סיבה אבל בנדון זה דאיכא אומדנא דמוכח דלא ניחא ליה לעבור אדרבנן דאמרו לא תיהוי בעבורי אחסנתא לא נתחייב ופטור מכלום וזה אחרי המחילה בטל מעצמו דאדרבה איכא אומדנא להפך שזה עכ\"פ נתחייב בקנס משום דכיון דאיכא בהדיה חיוב הקנס השבועה שנשבעו לקיים הזווג לא מחית נפשיה לספיקא לדעת הסוברים כן כדכתיבנא וחמיר ליה לאיניש איסור ספק שבועה מלמהוי בעבורי אחסנתא דקליש טובא כ\"ש דלא אמרו ז\"ל כן אלא בנותן לאחר מיתה אבל בחייו לא מצאנו שמי שנותן מתנה לחבירו עבר אדרבנן כ\"ש בפוסק לחתנו כדי שישא את בתו דאיכא מצוה דואת בנותיכם תנו לאנשים ואיכא תקנתא דרבנן גבי כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו וכדאיתא בפרק אע\"פ בעובדא דרב פפא דהוה מפטר יהודה בר מרימר ולא הוה ניחא ליה למיעל כדאיתא התם. זה דעתי הקצרה. הצעיר שמואל הלוי:
ציץ הזהב נזר הקדש עטרת ראשי הרב המובהק הי\"א. ראיתי הכתב והמכתב אשר כוננו ידי מר והנה גזר אומר דיזכה החתן במתנות ומטעמא דאדעתא דהכי לא נתרצה דאף דעוד היום לוקח מה שפסק לו חמיו מ\"מ אינו דומה דעכשיו לוקח אותם בתורת נכסי מלוג ואין לו אלא פירות כאשר רמוז בקונטרסו ברחבה ואני אומר כי הוכרחתי להשיב מפני הכבוד ומפני היראה אף כי אין הפנאי מסכים כי הנה באו הימים שיש בהם חפץ ועל יום טוב באנו. והנה מטיבותיה דמר משמע דס\"ל לאדון כי החתן אינו יכול לכוף לאשתו ליתן מה שפסק לו אביה ואחר נשיקת כפות רגליו לא כן אנכי עמדי דבהדיא כתוב בהגהות מיימון באב הפוסק לחתנו אפילו שלא במעמד הבת והלך לו האב או שאין ידו משגת דאם יש לאל ידה של הבת חייבת לשלם מה שפסק אביה ואם לאו תשב עד שילבין ראשה וכמו שמבואר בהרב בעל המפה סי' נ\"ב מטא\"ה ועיין בבית שמואל שם וא\"כ בנ\"ד זה אינו מפסיד כלום דיכול לכוף את אשתו ליתן לו מה שפסק לו אביה דהא ידה משגת דיש לה ירושה וא\"כ הא חזר לו האומדנא של האב ולא שייך לומר דהא איכא דעת המשדך כיון דהוא אינו מפסיד כלום ובודאי דוחק לומר דהוא אסיק אדעתיה דימות חמיו ג\"כ וגם את הכל יקח ומש\"ה נתרצה בשידוכין אבל אם היה יודע דכשימות חמיו לא יקח אלא מה שפסק לא היה מתרצה בכך דזה ודאי לא אסיק איניש אדעתיה קודם שימות חמיו דימות חמיו ומש\"ה עושה הזיווג דזה לא אסיק איניש אדעתיה דומיא מאי דאמרינן בהנזקין לא אסיק איניש אדעתיה דמיית לוה ונפלו נכסי קמי יתמי אבל אה\"נ דאחר המיתה אמדינן דעתיה דאילו היה זה מסיק דעתיה אמיתה לא היה עושה מה שעשה ובזה נראה לע\"ד דנסתלק מה שהקשה האדון מההיא דיבמה שנפלה לפני מוכה שחין ומההיא דמוהריב\"ל כמו שמבואר בקונטרס האדון ולדברי האדון אמאי הקשה לי ותקשו לתלמוד ההיא דפרק הניזקין שכתבתי: ומ\"ש לדעת הסוברים דכשרוצה לשלם הקנס הוא פטור מהשבועה וכתב עלי האדון דהא איכא דעת החולקים וספק שבועה הוא, רואה אני כי בתר דידי קא אזיל מר כי אני כבר כתבתי דלדעתי אומדנות מהריב\"ל שייכי גם במתנות ולא שייך לומר דיאמר החתן לא נתחייבתי אלא דלרווחא דמלתא כתבתי לדעת הסוברים דכשמשלם הקנס פטור מן השבועה איכא טעמא אחרינא מעתה אין תפיסה ממה שהשיג עלי האדון דמי לא ידע בכל אלה דספק שבועה במקום פלוגתא דרבוותא להחמיר ומה שרצה האדון לפרש בדברי מהר\"ש יונה אני בעניי כבר כתבתי הנראה לי בפירוש דבריו ולדעתיה דמר וכבר הודה לי לענין המדודים דאינה נוטלת אמאי לא תאמר היא איני רוצה לתת מה שפסק לי אבי אלא הכל אני מכנסת בתורת נכסי מלוג ואם האדון יאמר כן לגבי המדודים איכא אומדנא של חתן שלא ע\"ד כן נתרצה א\"ו הלא זה הדבר אשר דברתי יש לאל ידו של החתן לכוף את אשתו לשלם לו כל מה שפסק לו אביה וא\"כ שייך שפיר אומדנות מהריב\"ל באופן דלע\"ד גדול כח המוחזק. זה דעתי וסברתי הקלושה. וה' יכתבנו בספר חיי ומזוני דלא תליא בזכותא כנפשו הרמה והנשגבה וכנפש העבד הנרצע לעבודתו ולברך בשמו יצחק הלוי:
אלהים ראיתי עולים מן הארץ שני גדולי הדור הלא הם החכם השלם הרב המובהק כמהר\"ר מהר\"ש הלוי נר\"ו והחכם השלם הדיין המצויין עצום ורב כמהר\"ר מהר\"י הלוי נר\"ו. על ענין ראובן ששדך בתו עם בן שמעון ונתחייב אבי הבת לתת סך מה לבתו בעד נדוניא ומדודים ולהכתיבם בכתובה. ועוד נתחייב אבי הבת לתת למשודך סך מה במתנה גמורה וקבעו זמן לנשואין ובתוך הזמן נפטר ראובן והניח אחריו שתי בנות המשודכת ואחרת עמה והמשודך רוצה לכנוס ותובע סך הנדוניא שנתחייב לו ראובן ומה שנתחייב לו ג\"כ במתנה גמורה ואח\"כ שיחלקו הבנות חלק כחלק בשאר הירושה והאפוטרופוס טוען שיחלקו כל הנכסים שוה בשוה והמשודכת מחלקה שנפל לה בירושה תתן לארוסה הנדוניא שפסק לה אביה ויכתבם לה בכתובה. והנה במה שנתחייב ראובן לתת בעד נדוניא בזה הסכימה דעתם שהדין עם האפוטרופוס ותטול הבת האחרת נגד הנדוניא ואח\"כ יחלקו השאר חלק כחלק ואף שראובן נתחייב בחיוב גמור עולה בדין מ\"מ איכא אומדנא שלא נתחייב אלא כסבור שישאנה בחייו אבל לא אסיק אדעתיה שימות ותזכה אותה הבת בנדוניא ובירושה וכמו שפסק מהריב\"ל וכן הסכימו גדולי האחרונים וכמו שהביאו הרבנים הנזכרים אך במה שפסק ראובן לתת למשודך במתנה גמורה בזה ראיתי שהם חלוקים בעיסתם שהפוסק כמהר\"י הלוי נר\"ו אית ליה דגם במה שפסק למשודך לתת במתנה שייכא אומדנא דמהריב\"ל ומש\"ה פסק דכל הנכסים יחלקו בשוה ואין לבת האחרת שום חיוב במתנת המשודך: אך הפוסק מהר\"ש הלוי נר\"ו נחלק עליו בזה מתרי טעמי, חדא שמדברי התוס' בפ' נערה ובס\"פ הגוזל מוכח דלא אזלינן בתר אומדנא אלא היכא דאין הדבר תלוי אלא בדעת הנותן אבל היכא דאיכא דעת אחרת שלא היה מתרצה אדעתא דהכי אע\"ג דגבי אידך איכא אומדנא דלא עבד אלא אדעתא דהכי כל שלא פירש לא מהני האומדנא ולפ\"ז דוקא לגבי הנדוניא שנתחייב האב שלעולם זוכה בה המשודך או מתורת חיוב או ממה שנפלה לה בירושה ליכא הקפדה לגבי המשודך ומש\"ה אמרינן דשייכא אומדנא דלא נתחייב בירושה אלא כסבור שישאנה בחייו אבל לא אסיק אדעתיה שימות ותזכה בנדוניא ובירושה ומאחר שהמשודך זוכה בנדוניא ליכא קפידא אם זוכה מתורת חיוב או מתורת ירושה אך לגבי מתנת המשודך שאם אתה אומר שיתבטל החיוב ותעמוד בירושתה וחולקות בשוה קא מפסיד המשודך מתנה שנתחייב לו האב לגמרי היכי נימא דתיהני אומדנא דאב אפילו היתה מוכחא וברירא מאחר דאיכא דעת המשדך שלא היה מתרצה בזה להפסיד מתנה שלו ואפילו אם הגיע למשודכתו כפלי כפלים בירושה כנגד מתנת המשודך מלבד הנדוניא וזוכה בהם המשודך בתורת נכסי מלוג פשיטא דאיכא קפידא רבה דאם היה זוכה מצד החיוב היה זוכה הוא לבדו והיה רשאי לעשות בשלו מה שהיה רוצה אבל במה שזוכה בתורת נכסי מלוג אינו זוכה כי אם בפירות ואין לו בגוף הנכסים כלום ואינו יכול למכרם או ליתנם באופן דאיכא קפידא רבה ופשיטא שדעת המשדך שאפילו אם ימות האב שיזכה במתנה זאת, ועוד אם נאמר שנתבטל החיוב משכחת לה שלא יזכה אפילו בפירות דכיון דנכסים אלו נפלו לה כשהיא ארוסה הא קי\"ל דאם מכרה ונתנה קיים ולקמן יתבאר דאפשר דלכתחלה נמי יכולה למכור וליתן וא\"כ נמצא המשדך קרח מכאן ומכאן באופן דלגבי מתנות המשודך איכא דעת המשדך שאפילו היה עולה בדעתו שימות האב ויגיע למשודכתו כפלי כפלים מהמתנות לא היה מתרצה בלתי המתנות וא\"כ לא מהני אומדנא דאב כלל כיון דאיכא דעת אחרת: הן אמת שראיתי במרדכי פ' החולץ שהביאו תשובה א' למהר\"ם שכתב שיש להביא ראיה לסברת הגאונים דאית להו דיבמה שנפלה לפני מומר דאינה זקוקה כלל מדאמרינן פ' הגוזל אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה ותירצו טב למיתב טן דו ולגבי מומר דליכא למימר הכי דאנן סהדי דלא ניחא לה להתייבם כי יעבירנה על דת כו' ע\"כ והרב בעל ת\"ה סימן רנ\"ג הביא בשם אחד מהגדולים מדברי התוס' שכתבו שם בפרק הגוזל דהא דפריך התם תיפוק בלא חליצה היינו דוקא כשנפלה מן האירוסין אבל מן הנשואין לא שייכא אומדנא משום חיבת נשואין וביאה גמרה ומקנייא נפשה לגמרי בלא תנאי ע\"כ. ולפי מ\"ש דהיכא דאיכא דעת אחרת לא אמרינן אומדנא למה לא הקשו למהר\"ם דאף דנימא דלגבי דידה איכא אומדנא אף מן הנשואין ואדעתא דתפול גבי מומר לא היתה נשאת מ\"מ איכא דעת אחרת דהיינו הבעל דבשלמא מן האירוסין לא איכפת ליה לבעל אם תפול גבי יבם מומר שיתבטלו הקדושין למפרע אך מן הנשואין שאם יתבטלו הקדושין למפרע נמצאו בעילותיו בעילות זנות פשיטא דאיכא קפידא דבעל וכמ\"ש מרן הרב בעל פני משה בהא סימן ס\"ב וא\"כ הוי דומיא דלוקח בהמה ונטרפה דלא אמרינן אדעתא דהכי לא לקח משום דאיכא דעת אחרת. אך ראיתי בהגהת מרדכי דפרק החולץ שכתבו וז\"ל וראיה שהביא מהר\"ם לדברי הגאונים מפ' הגוזל קמא לא הוי ראיה לגבי יבמה מן הנשואין והביאו ראיה מדברי התוס' שם וכתבו כל דברי התוס' ומה שסיימו דהיכא דאיכא דעת אחרת לא אמרינן אדעתא דהכי יע\"ש:
ונראה דתרתי קשיא עליה דמהר\"ם. חדא מתחלת דברי התוס' דמן הנשואין לא שייכא אומדנא דמשום חיבת נשואין מקנייא נפשה בלתי שום תנאי, ועוד קשיא עליה דמהר\"ם מסיום דברי התוס' דכל דאיכא דעת אחרת לא אמרינן אדעתא דהכי וא\"כ מן הנשואין איכא קפידא דבעל אי אמרינן אדעתא דהכי לא קדשה נפשה. ואפשר שאותו גדול שהביא בעת\"ה תרתי קשיא ליה מדברי התוס' והביא תחלת דברי התוס' והה\"נ דקשיא ליה נמי מסיום דברי התוספות דמן הנשואין דאיכא דעת אחרת לא אמרינן אדעתא דהכי ומ\"מ נראה דמהר\"ם חולק על זה וס\"ל דאף היכא דאיכא דעת אחרת אמרינן אומדנא וכ\"נ קצת מדברי הרא\"ש בתשובה במי שנדר לנשואי בתו סך מה ונתקלקלו חובותיו שאם אין לו לפרוע כי אם מבית דירתו וכלי תשמישו דאדעתא דהכי לא נדר ע\"כ. והרי התם דאיכא דעת המשדך דאפשר דלא היה מתרצה לשדך בלתי אם יקיים את נדרו ואף אם יוצרך למכור את ביתו ואת כלי תשמישו ולכאורה נראה דהרא\"ש בשיטת רבו מהר\"ם אזיל דאית ליה דאף דאיכא דעת אחרת אמרינן אומדנא. אך כד מעיינינן שפיר נראה דאין מדברי הרא\"ש אלו ראיה שחולק על התוספות דשאני נדון דהרא\"ש דלא היה שום חיוב בדבר כ\"א מכח שבועה וכיון שכן שהם דברים שבינו ובין קונו שייך לומר אדעתא דהכי לא נשבע והכי דייקי דבריו דלא היה שם כ\"א חיוב שבועה ומש\"ה אף דאיכא דעת אחרת אמרינן אדעתא דהכי לא נשבע אבל היכא דאיכא חיוב כגון בלוקח מקח מחבירו וכן באותה דמהר\"ם דהיינו לאפקועי קדושין בזה יודה הרא\"ש דהיכא דאיכא דעת אחרת לא אמרינן אדעתא דהכי: שוב ראיתי להרב בעל פני משה ז\"ל שם שכתב חילוק זה ליישב דברי הרא\"ש ז\"ל וכתב בסוף דבריו אמנם אינו מספיק לי ועדיין לבי מהסס עכ\"ד. ולא ידעתי למה לא נחה דעתו של הרב ז\"ל בזה ולפי דעתי החילוק הוא מבואר דהכי דייקי דברי הרא\"ש. שוב ראיתי להרב שאמר שלא נחה דעתו בחילוק זה כתב דרך אחרת ליישב דברי הרא\"ש והוא בשיקול האומדנות דהיכא דהאומדנא היא גדולה עד מאד אנן סהדי לא יבטלנה המתחייב ואף אם דעת שכנגדו לא יתרצה בכך מ\"מ אנן סהדי דלא יחוש לדעת שכנגדו ולא נתחייב אלא לדעתו יע\"ש שהאריך בזה, ולפי דברי הרב הללו אפשר ליישב דברי מהר\"ם דאף איהו מודה לסברת התוס' דהיכא דאיכא דעת אחרת לא אזלינן בתר אומדנא אך ההיא דנפלה קמי יבם מומר דהאומדנא היא גרועה עד מאד שיעבירנה על דת אז אמרינן דלא נתקדשה אדעתא דהכי אף דאיכא דעתיה דבעל וכמ\"ש הרב ז\"ל. הכלל העולה שמדברי הרב שם ובח\"ב סימן נ' נראה בהדיא דס\"ל דחילוק זה שכתבו התוס' דכל היכא דאיכא דעת אחרת דלא אמרינן אדעתא דהכי הוא יתד שלא תמוט וא\"כ כפי זה צדק הרב מהר\"ש הלוי במ\"ש דלגבי מה שנתחייב לתת במתנה לחתנו דאיכא דעת אחרת לא אמרינן אומדנא דמהריב\"ל ז\"ל: עוד כתב טעם אחר הרב מהר\"ש הלוי דאעיקרא דמלתא אומדנא דמהריב\"ל ז\"ל לא שייכא גבי מה שנתחייב למשודך דבשלמא לגבי מה שנתחייב לבתו בעד נדוניא שייכא אומדנא דאדעתא שימות ותזכה בנדוניא ובירושה לא נתחייב כיון דבת מחלק ירושתה זכיא באותו שיעור שנתחייב לה אביה אבל גבי משודך דלא שייך בירושה מאי אומדנא איכא דאדעתא דהכי לא נתחייב וא\"כ נאמר דאבי המשודכת נתחייב לו שיזכה לעצמו אפילו אדעתא שימות ויזכו הבנות בירושה משום דכוונתו היתה שיזכה החתן באותו שיעור שנתחייב לו ולא יהיה לאחרים רשות עליו, הנה מכח שתי טענות אלו פסק הרב כמהר\"ש נר\"ו שבתחלה יגבה המשודך כל מה שנתחייב לו האב בתורת מתנה והשאר חולקות הבנות בשוה. וראיתי להרב מהר\"י הלוי נר\"ו שהקשה לזה ממה שכתוב בהגהות מיימון באב הפוסק לחתנו אפילו שלא במעמד הבת והלך לו האב או שאין ידו משגת דאם יש לאל ידה של הבת חייבת לשלם מה שפסק לה האב ואם לאו תשב עד שילבין ראשה וכמו שמבואר בהרב בעל המפה וא\"כ בנ\"ד המשודך אינו מפסיד כלום דיכול לכוף את אשתו ליתן לו מה שפסק לו אביה דהא ידה משגת דיש לה ירושה ואם כן הא איכא אומדנא של האב ולא שייך לומר דהא איכא דעת המשדך כיון דהוא אינו מפסיד כלום עכ\"ד: ואני תמיה בזה מכמה טעמי. חדא דסברת הגהה הלזו תמהו עליה והרב בעל המפה תמה עליה בדרכי משה וכמ\"ש הרב בעל פרישה והרב ז\"ל כתב דמיירי בפסק האב במעמדה דוקא אבל אם לא פסק במעמדה יכולה לומר או כנוס או פטור וכן הוא דעת הרב בעל ב\"ח וכ\"כ הרב בעל נתיבות משפט (דף צ\"ח) וכתב דדבר ברור הוא ואף שהרב בעל בית שמואל כתב דמיירי אפילו כשפסק האב שלא במעמדה מי ישמע אליו בדבר הזה מאחר שגדולי עולם מור\"ם והב\"ח והרב בעל פרישה והרב בעל נתיבות משפט כתבו דכל שנתחייב האב לבדו בלתי מעמדה דאין סברא לומר דבשביל שיש לה ממון ממקום אחר שלא תוכל לומר או כנוס או פטור: עוד אני תמיה דלא ימנע אי אמרינן דלא שייכא אומדנא דמהריב\"ל ז\"ל לגבי מה שנתחייב למשודך וא\"כ מן הדין הוא שזה החיוב יקח אותו המשדך משתי הבנות אם כן אף אם תתן כתף סוררת הבת האחרת שלא ליתן פשיטא דאין יכול המשודך לכוף למשודכת לומר או תן לי מה שנתחייב האב או שתשב עד שילבין ראשה שכל מה שאמרו שתשב עד שילבין ראשה אינו אלא כשהלך למדה\"י או שאין לו לפרוע או שהיה נשואים שניים שאין כאן חיוב אך אם החייב כאן ויש לו במה לפרוע בזה לא אמרו תשב עד שילבין ראשה וא\"כ אם הבת האחרת חייבת לפרוע מחלק ירושתה מחצית החיוב שנתחייב האב למשודך אם אינו רוצה לפרוע אין שום חיוב שוב למשודכת ולא אמרו בזה תשב עד שילבין ראשה וכמו שמבואר בדברי הראשונים ז\"ל ואי אמרינן דגם לגבי מה שנתחייב למשודך שייכא אומדנא דמהריב\"ל ולומר דאדעתא שימות ויזכה החתן בחלק הירושה מתורת נכסי מלוג לא נתחייב א\"כ אין כאן שום חיוב כלל שהרי קיים האב תנאו במה שזוכה המשודך בתורת נכסי מלוג. עוד אני חוזר וצווח דכיון שהוא מודה דבמה שהמשודך זוכה כנגד מתנתו בירושה מתורת נכסי מלוג בשביל זכייה זו לא שייכא אומדנא דמהריב\"ל אי משום דאיכא קפידא דמשודך ואי משום דאעיקרא דמלתא לא שייכא אומדנא כיון שאינו זוכה בגוף הנכסים א\"כ איך נאמר דבשביל שיכול לומר שתשב עד שילבין ראשה דשייכא אומדנא דהא אף כפי דברי אותה הגהה ליכא שעבוד בנכסים כלל אלא שיכול לומר או תן לי מה שנדר אביך או תשב עד שילבין ראשה ואינה יכולה לומר או כנוס או פטור וא\"כ איך נאמר דאילו אסיק אדעתיה שימות והיה יכול לומר המשודך שתשב עד שילבין ראשה לא היה מתחייב והרי האב היה רוצה שיהו נכסיו משועבדין למשודך ולא שיזכה בהם מטעם שיכול לומר שתשב עד שילבין ראשה וגם דעת המשדך היה שיזכה בנכסים בתורת חיוב גמור ולא שיזכה בהם מתורת דיכול לומר תשב עד שילבין ראשה. באופן שמדברי הגה\"מ הללו לא ראיתי תברא לשני הטעמים שכתב הרב מוהר\"ש לומר שהמשודך יקח חלק מתנתו בתחלה ואח\"כ יחלקו בשוה דלפי דעתי שני הטעמים שרירין וקיימים הם: אך את זה ראיתי להרב מוהר\"ש נר\"ו שכתב בסוף דבריו ואפילו אם תתרצה הבת המשודכת לאחר שחלקה ירושתה עם אחותה להפריש לנדונייתה כשיעור החוב שנתחייב אביה ומהנשאר מחלק ירושתה חיובה לתת לבעלה המתנה שנתחייב האב מ\"מ קפידת הבעל במקומה עומדת דהא קא מפסיד בהכי דאי גבי תחלה חיוב המתנה שנתחייב האב מקמי דליפלגו הבנות בירושה קא רווח שתשאר למשודכת ההוא טופייאנה דבעיא למיהב ליה בעד חיוב המתנה לנכסי מלוג ויאכל פירות בחייה ואם מתה יירשנה ע\"כ. ולא ירדתי לסוף דעתו בזה דהא נכסים אלו נפלו לה כשהיא ארוסה ובנכסים שנפלו לה בעודה ארוסה תנן בר\"פ האשה דבעודה ארוסה לכתחלה לא תמכור ואם מכרה או נתנה קיים וא\"כ זאת המשודכת כיון שאם היתה נותנת לאחותה חלק ירושתה במתנה היתה מתנתה קיימת א\"כ אם פרעה בשביל אחותה למשודך מה שהיתה חייבת מי ימחה בידה ה\"ל כאילו נתנה אותם במתנה לאחותה ואף דתנן דלכתחלה לא תמכור לאו שהבעל יכול למחות אלא הנראה מדברי רש\"י שם בסוגיא הוא דמאי דאמרינן דלכתחלה לא תמכור שאם בא לוקח לב\"ד לימלך אמרינן ליה לא תיזבון ולפי זה נ\"ל דדוקא גבי מכירה אמרינן דלכתחלה לא תמכור אבל גבי מתנה לא שייך לומר דלכתחלה לא תתן דדוקא גבי מכר אומרים לו ב\"ד שלא יתן מעותיו כיון דאיכא קפידא דבעל אך גבי מתנה פשיטא שאין אומרין לו שלא יקבל מתנה והכי דייק לישנא דמתני' דקתני וב\"ה אומרים לא תמכור ולא קתני ולא תתן דלגבי מתנה לכ\"ע נותנת לכתחלה דלא שייך לומר שאם בא לימלך שיתנו לו עצה שלא יקבל מתנה ומש\"ה לא נקט אלא לא תמכור אך בסיפא דמעשיה בטלים קתני נפלו לה משנשאת אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה שהבעל מוציא, ומאי דקתני אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה קיים מאי דקתני ונתנה אשגרת לישן הוא דלגבי מתנה אף לכתחלה נותנת:
ועוד נ\"ל לומר משום יגדיל תורה דע\"כ לא אמרו דלכתחלה לא תמכור אלא בקידושין ודאין אך בסבלונות דידן אף דלכתחלה מוכרת ואף להצד שאמרו דסבלונות דידן דין ודאי קידושי דרבנן יהבינן להו אפשר לומר דגם בסבלונות דידן לכתחלה לא תמכור דומיא דקטנה בת מיאון דקי\"ל דבעלה יורשה אף שנשואיה דרבנן וא\"כ גם מה שזוכה מתורת קדושין אף שקדושיה מדרבנן זוכה בהם הבעל ולפיכך אני אומר דלכתחלה לא תמכור אך למ\"ד דהנו סבלונות דידן ספק קדושין יהבינן להו נראה דכיון דספק מקודשת היא אינו זוכה בשום דבר וכדאמרינן בפרק האיש מקדש נתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדה\"י ועמדה ונשאת דמודה רב שאם מתה אינו יורשה אוקי ממונא בחזקת מריה משום דמספקא לן אם נתרצה בחופה או לא וא\"כ כי היכי דבספק נשואין אמרינן דאינו זוכה בירושה ה\"ה בספק קדושין דאינו זוכה במה שאמרו לכתחלה לא תמכור וא\"כ כיון דאיכא מ\"ד שהיא ספק מקודשת פשוט דלכתחלה מוכרת ואינש לא ימחה בידה. זאת תורת העולה אף שאין הכרעתי מכרעת ומה גם במקום הרים גדולים אך מאחר שהפצירו בי אגלה דעתי. נראה לפי קצורי דאם המשודכת רוצה ליתן מחלק ירושתה למשודך מה שנתחייב לו האב ולסלקו מעל אחותה אינש לא ימחה בידה אך אם האחיות באו ואומרות יקוב הדין נ\"ל שבתחלה יגבה המשודך כל מה שנתחייב לו האב בתורת מתנה מהטעמים שכתב הרב מוהר\"ש הלוי נר\"ו והשאר חולקות הבנות שוה בשוה זה דעתי:
כתב מהרי\"א בכתביו סימן כ\"ט על דבר האשה שבאה לגבות כתובתה וכתוב בה שלש מאות זהוב ובסתם כל כתובה שבמדינה אין כותבין רק שתי מאות ואין על הכתובה הזאת רק עד אחד כשר והשני פסול מחמת קורבה כו' וכתב וז\"ל ואפילו אם היו עדים שאמר הבעל סמוך למיתתו והודה בפניהם שנדר וקיים לאשתו לכתוב לה ג' מאות מ\"מ לא קנתה כו' יע\"ש. וזו היא שקשה בדיני ממונות כו' והחילוק שעשה הרב אינו מבואר כלל וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [ + "וכן הכותב כל נכסיו לאשתו כו'. כתוב בתשובות המיוחסות להרמב\"ן סי' ט\"ל ראובן שנתן כל נכסיו לאשתו וקנו מידו ופירש בשטר המתנה שהוא נותן לה במתנה גמורה והאחריות עליו כו' יש מרבותינו ס\"ל דלעולם לא עשאה אלא אפוטרופא כו' ודייק לה מדקאמר בגמרא על ההיא דר\"י הנחתום במאי אילימא בשכ\"מ והא אמרת לא עשאה אלא אפוטרופא ואם איתא מאי קושיא לימא בשבירר דבריו כו'. ויש לגמגם דקבלת האחריות שקיבל הנותן אין טעם בו כלל גבי אפוטרופוס ובודאי מוכחא מלתא דלשם מתנה גמורה איכוון וגבי הקנין אע\"פ שאין טעם לאפוטרופוס כבר כתב רבינו בפ\"א מהל' מכירה דיש דברים שאין לקנין בהם טעם ואינו אלא להודיע שאינו כמשחק אלא שגמר בדעתו אבל אחריות אין לו מקום אלא למתנה גמורה ודוק. עוד כתוב שם בסי' ע\"א וז\"ל ואיהו נמי אפילו אפוטרופוס לא הוי דלא גמר לעשות אפוטרופוס אלא בשטר כו'. דיש לגמגם בזה כיון דקניין לגבי אפוטרופוס אין טעם בו ואין קניין תופס מידי דהוה אעושה שליח וקנו מידו דכתב רבינו בכלל כמה דברים דאין לקנין בהם טעם א\"כ מה לנו אם לא נתכוון להקנותה אלא בקנין שלא נאמר אלא בכותב או קנו מיניה במקום שמועיל כלומר דהקנין עושה הקנאה ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל מנכסים שיבוא לו אחר אלו נוטלת מהם כתובתה. מ\"ש ה\"ה שלא כדברי הר\"י ן' מיגאש ז\"ל דכתב דוקא בבריא כו'. נראה דפירוש הר\"י ן' מיגאש ז\"ל דכתב דוקא בבריא אמרינן אילו הדר קני יש לו על מה לסמוך ראיה ברורה מש\"ס דילן והוא דאיתא בפרק יש נוחלין דרב נחמן איקלע לסורא לגבי רב חסדא ובעא מינייהו כה\"ג מאי כלומר דאמר ההוא גברא פלגא לברת ופלגא לברת ותילתא לאיתת בפירי התלושים ומספקא ליה אי דוקא בקרקע דחשיב שעשאה שותף בין הבנים מחלה ולא במטלטלין והכי מסיק דדוקא בקרקע ולא במטלטלין. ואם איתא דבשכ\"מ אמרינן דאי קנה הדר מאי מספקא ליה לר\"נ גבי מטלטלין ומאי נפקא מינה דאם זה האיש דאמר תילתא לברת ופלגא לאתת כו' הניח שאר קרקעות ולא חלקם פשיטא דאפילו יהיה דין מטלטלי כדין קרקע הא בחלק קרקע לאשתו אמרינן דאם שייר דקלא מגו דנחית לדקלא נחית ואי דלית ליה קרקע כלל מאי בעי אי מחלה או לא הלא אין כתובה נגבית ממטלטלין. אלא ודאי דמיירי בשכ\"מ ונ\"מ אם קנה אח\"כ נכסים אחרים דאי אמרינן דמחלה גבי מטלטלין וכמו דכתב לה קרקע לא גבי מהנהו נכסי דקנה אח\"כ דהכל מחלה. זה נ\"ל שראה הר\"י ן' מיגאש לכתוב כן. ואין לומר דמיירי ההוא עובדא בחלק כל קרקעותיו לבנותיו וחלק הפירי ובהא כלל לאשתו ואמר תילתא לאיתת דלא משמע דחילק יותר. וכנראה מדברי רשב\"ם דסבר דמיירי שחלק לבנותיו קרקעות וזה להציל לעצמו מחמת דוחקו וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי ששלח כלים ממדינת הים כו'. בפ' מי שמת (דף קמ\"ג) ההוא דשדר פיסקי דשיראין לביתיה כו' (עיין במ\"מ).והנה כל היכא דהבנות הן פנויות הראוי לבנות לבנות ואין לכלותיו חלק אך היכא דהבנות הם נשואות וכ\"ש אם אין לו בנות הראוי לנשים לוקחות אותו כלותיו והראוי לבנים לבנים. וראיתי לריב\"ה דבחלוקת היכא דהבנות אינן נשואות כתב שינתנו לבנות ויחלקו בין הבנים והבנות לכל אחד הראוי לו והיכא דהבנים נשואים והבנות נשואות כתב ינתנו לכלותיו ולא לבנותיו ולא כתב דדוקא הראוי לכלות לכלות והראוי לבנים לבנים, ולא ידעתי טעם לחלק בזה ודברי רבינו הם מדוקדקים שכתב המשלח כלים לביתו סתם והיו בהם כלים הראויין לבנות יטלו אותם בנותיו ואם אין לו בנות או שהיו בנותיו נשואות יטלו אותם נשי בניו שהדעת נוטה שלהן שלח ע\"כ. והנה בתחלה כתב דכלים הראויין לבנות יטלו אותם בנותיו ואח\"כ כתב שאם היו בנותיו נשואות יטלו אותם נשי בנים וקאי לכלים הראויין לבנות. אך דברי הטור אינן מדוקדקים וצ\"ל דמ\"ש לכל אחד הראוי לו קאי לכל החלוקות גם לחלוקה הראשונה דינתנו לכלותיו ולא לבנותיו דהיינו דוקא בכלים הראויים להן. והיכא דהבנות הם נשואות והבנים אינם נשואים פשיטא שנוטלין הבנות הראוי לבנות דדוקא בדאיכא כלות קודמות הכלות לבנות בדבר הראוי לנשים אך בדליכא כלות אז פשיטא דנוטלות הבנות אף שהם נשואות דבר הראוי לנשים. וכתב הטור בשם הרמ\"ה ואם יש דברים הראויים לבנים ולבנות ינתנו לשניהם ע\"כ. וכתב על זה מרן לא הוצרך הרמ\"ה להשמיענו זה שפשוט הוא בדברי ר' אמי כו'. כנראה שהבין מרן שכונת הרמ\"ה הוא דאם שלח שני דברים האחד ראוי לבנים והשני ראוי לבנות יתנו לשניהם הראוי לבנים לבנים והראוי לבנות לבנות ועל זה כתב שזה פשוט בדברי ר' אמי. ולדידי דבר גדול השמיענו הרמ\"ה והיינו דהיכא דהדבר ששלח הוא דבר הראוי לשניהם דאז יחלקו אותו ואף דהיכא דאמר ינתנו לבני כתב רבינו דאם יש בו דבר הראוי לבנים ולבנות יתנו אותו לבנים והביא דין זה הריב\"ה בשם רבינו. מ\"מ לא דמי להך דהרמ\"ה דוקא היכא דאמר ינתן לבני דפשטן של דברים הם בנים דוקא ולא בנות אז דוקא בדבר הראוי לבנות אמרינן שינתן לבנות משום דלא יתכן ששלח בגדי משי לבנים אבל בדברים הראוים לזה ולזה אמרינן דבנים דוקא כפשט הלשון אבל באומר שינתן לבני ביתו דהבנות בכלל בני ביתו הם אם הדברים הם ראויים לבנים ולבנות הם חולקין בשוה. נמצא דל\"פ רבינו והרמ\"ה ורבינו מודה להרמ\"ה בשולח לבני ביתו והרמ\"ה מודה לרבינו באומר ינתן לבני:
עוד נ\"ל דיש חילוק בין שולח בסתם לבני ביתו למפרש לבני דבסתם כל היכא דהבנים נשואים והבנות נשואות ינתנו לכלותיו דבכלל בני ביתו הם כלותיו אבל במפרש לבני נראה דדוקא הבנות הם בכלל בניו אבל הכלות אינם בכלל ואפילו אם הבנות והבנים הם נשואים נוטלים הראוי להם הבנות ולא הכלות וזהו שלא הוזכר בדברי הראשונים חילוק זה דהיכא דהבנים הם נשואים דיטלו הכלות הראוי להם כי אם בשולח לבני ביתו בסתם ולא באומר לבני. אך בעל מאירת עינים חולק בזה וס\"ל דגם באומר לבני אם הבנים נשואים קודמים הכלות לבנות הנשואות. אך בעל ב\"ח חלק עליו וכתב כאשר כתבנו ונראין דבריו: עוד נ\"ל שיש חילוק בין שולח בסתם לביתו למפרש לבני הא דכתב הריב\"ה בשם הרמ\"ה וה\"מ דלית ליה איתתא אבל אית ליה איתתא ודאי לדידה שדר דכגופו דמיא ע\"כ. הנה חילוק זה לא נאמר אלא בשולח בסתם לביתו דאז אשתו קודמת לכל אבל באומר לבני פשיטא דאין אשתו בכלל ולא מיבעיא למ\"ש דאפילו כלותיו אינם בכלל בניו דכ\"ש אשתו שאינה בכלל בניו אלא אף לסברת בעל מאירת עינים דכלותיו בכלל בניו מודה דאין אשתו בכלל בניו וזה נ\"ל פשוט. ודע דהא דאמרינן דהיכא דאית ליה איתתא ודאי לדידה שדר היינו דוקא בדברים הראויים לה אבל בדברים הראויים לבנים אז הם לבנים דכיון דאינם ראויים לה ודאי לבניו שדר ואם הם ראויים לזה ולזה בהא מספקא ליה מלתא דאפשר דלדידה שדר דוקא משום דאשתו כגופו. ודע שמדברי הב\"ח נראה דס\"ל דאף בדברים הראויים לבנים אמרינן דלדידה שדר ולא ידעתי מנא ליה ומ\"ש בסוף דבריו שכן נראה מדברי הנמוקי לא מצאתי שום רמז בדברי הנמוקי לדבריו יע\"ש: " + ], + [], + [], + [ + "כבר ביארנו בנשואין כו'. בכתובות פ' הנושא מימרא דרב גידל. ודע דכתב מהר\"י וייל בסי' קמ\"ב וז\"ל ומ\"ש שהיתומים פטורים מן הקנס וקא מדמית האי מלתא למה שפסק מהר\"ם לא דמי דהתם לא היה שט\"ח רק קנס בעלמא וכיון דאירע ליה אונס פטור אבל היכא דאיכא שט\"ח הוי כמו הלואה דלא מהני טענת אונס. והרב בעל נתיבות משפט (דף צ\"ו) הקשה דמהרי\"ו ז\"ל סי' ק\"ה נשאל על כיוצא בזה והביא מדברי מהר\"ם ראיה לנ\"ד ול\"פ בינייהו כי היכי דפליג בסי' קמ\"ב והניחו בצ\"ע. ובתחלה אבאר חילוקו של מהרי\"ו דלכאורה דבריו סתומים דמה לי שיהיה הקנס בשט\"ח מה לי שיהיה בע\"פ ס\"ס כיון דמת הוי אונס ופטורים כי היכי דכתב מהר\"ם דמת הוי אונס ואח\"כ אבוא לחלק בין שתי התשובות. והנה הרואה תשובת מהר\"ם במקומה והיא בסימן נ' וסי' תקל\"ט לבבו יבין דע\"כ לא קאמר מהר\"ם דמת הוי אונס אלא בכעין נ\"ד דמיתתו גרמה להו לחיובינהו לשלומי הקנס דאם היה חי היה מפייס בתו שתקיים זה התנאי ולא היה משלם זה הקנס וכיון שמת נתחייב בקנס נמצא דמיתתו גרמה להתחייב בקנס וכעין הראיה דמייתי מהר\"ם מההיא דמעכשיו אם באתי עד י\"ב חדש ומת בתוך י\"ב חדש ה\"ז גט וטעמא משום דאין אונס בגיטין נפקא מינה דממונא כה\"ג דקא\"ל אם לא באתי מכאן ועד יב\"ח אתן לך שני זקוקים ומת דפטור משום דהוי אונס וה\"נ זה החיוב לא בא לו אלא מצד מיתתו שאם היה חי היה בא בתוך הי\"ב חדש ולא היה מתחייב בממון כלל וכיון שמת נתחייב בממון נמצא דמיתתו גרמה לו ומש\"ה פסק מהר\"ם דפטורים משום דכיון דמת הוי אונס. אבל בנדון מהרי\"ו דסי' קמ\"ב שראובן פסק לתת לבתו כך וכך נדוניא ואם לאו יתן כ\"כ קנס ומת אף שהיתומים פטורים מלתת הנדוניא כיון שלא נתחייב אביהם בשום קנין כמבואר שם מ\"מ הקנס הם חייבים לשלם ולא אמרינן כיון שמת הוי אונס דהא לאו מיתת אביהם גרמה להו להתחייב בזה הקנס דהא אף אם היה חי ראובן היה נותן הנדוניא או היה משלם הקנס וא\"כ אף לאחר שמת יורשיו חייבים בחיוב עצמו שנתחייב אביהם ויתנו הנדוניא לאחותם ואם לא ירצו לתת הנדוניא מטעמא דלא נתחייב אביהם בשום קנין יתנו הקנס. ול\"ד לדמהר\"ם דהתם לא היה חיוב ממון רק קנס בעלמא ואם היה אביהם חי היה נפטר מזה הקנס והיינו דקא דייק מהרי\"ו בלישניה וקאמר דהתם לא היה שט\"ח רק קנס וע\"כ האי מלתא דשט\"ח אינה מדוייקת דאם איתא דמדוייקת א\"כ בנ\"ד היה שט\"ח והיכי פטר ליתומים מלתת הנדוניא מטעמא שלא נתחייב אביהם בשום קנין הרי נתחייב אביהם בשט\"ח לתת הנדוניא. אלא ודאי דהאי שט\"ח לא ממש הוי אלא חיוב ממון וה\"ק דבנדון מהר\"ם לא היה שום חיוב ממון רק הקנס וכיון שכן הויא המיתה אונס דאי לאו המיתה לא הוו מתחייבי בקנס אבל הכא דאיכא שט\"ח ר\"ל חיוב ממון ועל זה החיוב בא הקנס אין היתומים פטורים מהקנס דהא אבוהון נמי הוה מתחייב בזה הקנס אם לא היה נותן הנדוניא והוי כהלואה דאטו מי שהלוה לחבירו ומת הלוה פטורים היתומים מלשלם משום דכיון שמת הוי אונס הא ודאי ליתא. אלא כיון דאביהם נתחייב היורשים גם כן חייבים הכי נמי כיון דאביהם נתחייב בזה הממון אף שמת חייבים היורשים לשלם חובת אביהם. וכפי זה ניחא ההיא דכתב מהרי\"ו סימן ק\"ה שהביא ראיה מדברי הר\"ם ז\"ל ולא פליג בינייהו כי היכי דפליג בסימן קמ\"ב משום דנדון דסימן ק\"ה לא היה קנס על מה שפסק ליתן לבנו אלא על הקידושין משום שלא היה ביניהם אלא שדוכין ועל זה אמר אבי הבן שאם לבסוף לא יקדש שיתן כך וכך קנס ומת האב ובנו אינו רוצה לקדשה ועכשיו באה המשודכת ועל זה השיב מהרי\"ו דפטורים מן הקנס ועל זה הביא ראיה מדברי מהר\"ם דהוי ממש כעין נ\"ד דבנ\"ד נמי אלמלא מיתת אביהם לא היה מתחייב בזה הקנס משום דהוה מפייס לבנו דליקדשה למשודכתו ואם כן נמצא דמיתת אביהן גרמה להם זה החיוב ומש\"ה פטר להו מן הקנס: " + ], + [], + [], + [ + "המקדש אחותו המעות מתנה כו'. פלוגתא דרב ושמואל בפ\"ק דמציעא והלכתא כשמואל בדיני. ועיין בתשובת הריב\"ש סי' תע\"ח שכתב בתוך התשובה וז\"ל וכן נמי במקדש אחותו אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם פקדון כו'. והא דלא כהלכתא דהא קי\"ל מעות מתנה (א\"ה עיין בדברי ה\"ה פ\"ד מהל' עבדים): " + ], + [], + [], + [], + [ + "הורו רבותי שאם היה מנהג המדינה כו'. עיין בתשובת הריב\"ש ס\"ס ה' שכתב אבל בדינא ובדיינא תוכל לתבוע מהם ההוצאות כו' ולאו כל אנפין שוין בהא מלתא אלא רבינו סבר הכי אבל הראב\"ד השיג על רבינו וכתב דאינו חייב החוזר וכללא כייל דכל אבוד ממון שבעל הממון עושה אותו אע\"פ שגרם לו זה פטור והאחרונים ז\"ל לא הכריעו בדבר והרב סתם הדברים ודוק. כתב מהריק\"ו שורש קל\"ג וז\"ל ואע\"פ שהוציא מעותיו על סמך דברי ראובן שמעון הוא דאפסיד אנפשיה כו'. ונראה דהאי מלתא אי חייב ראובן אי לא תליא בפלוגתא דרבינו והראב\"ד ז\"ל הכא בפרקין דלדעת רבינו שכתב שאם מנהג המדינה שיעשה סעודה או לחלק מעות וחזרה בה משלמת הכל שהרי גרמה לו לאבד ממון ה\"נ חייב בנדון זה ולדעת הראב\"ד ה\"נ פטור דבעל הממון הוציא ההוצאה ודוק. ומ\"ש עוד מהריק\"ו ואשר הוציא מעותיו בשבילו ודאי דחשיב כמו תליוה וזבין כו'. ל\"נ דלא דמי דהתם מעות שנותן הלוקח שלו הם ואיכא למימר אגב מה שנותן הלה מנכסיו ואיכא נמי אונס גמר ומקנה אבל הכא אותה ההנאה שעושה הלה שליחותו ומטי הנאה למוכר למה לא חשבינן כתליוה וזבין כיון דמיחייב לעשות אותה ההנאה מכח תנאו שהבטיחו להשתדל בעדו והא ודאי לא חשיב הנאה כדי שנאמר אגב זוזי גמר ומקנה כההיא דמעות המכר לא היה חייב ליתנן לו ודוק. עוד אמינא דל\"ד לתליוה וזבין דהתם הלוקח נתן המעות בשעת התליה ומש\"ה אמרינן אגב זוזי גמר ומקנה. אבל בנדון זה דזה נותן עכשיו וההנאה באה אח\"כ שישתדל לא חשיב נתינת המעות כנתינת קרקע כיון דלא מטי ההנאה עכשיו. ומנא אמינא לה ממאי דכתבו התוס' בפרק חזקת (דף מ\"ח:) גבי תליוה וקדיש דאין קדושיו קדושין דהוא עשה שלא כהוגן כו' תימה דבלא הפקעה דקדושין לא ליהוו קדושין דהוי תליוה ויהיב דכנגד גופה שקנוי לו אינו נותן לה כלום ודוחק לפרש לפי שיש הנאת ביאה ועוד דא\"כ אמימר דאמר תליוה וקדיש קדושיו קדושין לא הוי אלא בכסף וביאה אבל בשטר לא כו'. ואם איתא דחשיב תליוה וזבין דגמר אגב זוזי מה שיתן אח\"כ מאי קשיא להו אפילו בשטר נמי אמר אמימר דהוי טעמא משום דעשה שלא כהוגן ובשטר נמי חשיב כתליוה וזבין דמטי לה הנאת ביאה שיבא לה אח\"כ דהא כיון דקדשה ע\"ד לבועלה קדשה והשתא סלקא להו אדעתייהו דהנאת ביאה חשיב כתליוה וזבין. א\"ו כיון דאותה הנאה דאגב דידה גמר ומקנה אינה בשעת האונס כתליוה (או הנאה) לא אמרינן גמר ומקנה וצ\"ע. (א\"ה עיין מ\"ש ה\"ה לעיל פ\"ו מהל' מכירה הלכה א'): " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "השולח תשורה לחבירו וכו'. מהרימ\"ט בתשובה חא\"ה סי' כ\"א הביא לשון רבינו וכתב וז\"ל משמע דוקא בכה\"ג ששלח לו תשורה או שנתן לו מיד ליד וזה היה ממאן והפציר בו עד בוש אבל נותן מעות או זן ומפרנס אין סתמן מתנה. ועיין בסי' מ\"ג דנראה דיש סתירה להרב ז\"ל מיניה וביה ודוק. (א\"ה כבר נתבאר בארוכה בדברי הרב המחבר פי\"ב מהל' אישות הלכה י\"ט יע\"ש ופ\"ג מהל' אישות הלכה ח' יע\"ש): " + ] + ], + [ + [], + [ + "שדברי שכ\"מ ככתובין וכמסורין הם. כתוב בתשובת הריב\"ש ז\"ל סי' קמ\"ה וז\"ל אמנם אם יש עדים שבשעת פטירתה קיימה התנאי ההיא ברצון התנאי קיים דדברי שכ\"מ ככתובין וכמסורין דמו ויש לסוחר להחזיר חצי הדירה ליורש כו' יע\"ש. ולא ירדתי לסוף דעת הרב ז\"ל דהן לו יהי שלא התנית עם הסוחר שכשתמכור שימכרנה לו ועשתה כל זה בלי אונס ובקנין גמור ובכל התנאים הצריכים לזה מ\"מ לא מהני אלא לכשתמכור בחייה אבל לבאים אחריה זה לא שמעתי והדבר צריך אצלי תלמוד. גם מ\"ש שדברי שכ\"מ ככתובין וכמסורין דמו לא ידעתי אמאי לא חקר הרב אם היה לה עוד נכסים דהוי מתנה במקצת דצריך קנין ועוד שהרי היה חייב דמי חצי הבית האחד ואם נאמר שהיתה מצוה מחמת מיתה הו\"ל להרב לבאר כל זה. ועוד אני נבוך אם שייך בתנאי זה דכשאמכרנה אמכרנה לך דברי שכ\"מ ככתובין וכמסורין דמו ולפי דעתי צ\"ע גדול. גם מ\"ש ואם יטעון הסוחר כו' וא\"כ אני הייתי יכול כו'. לפי פשטן של דברים נראה שכוונת הרב ז\"ל היא שהרב דחה לסוחר אם מפני שלא קצבו דמים ואם מפני שאם תמצא יותר נתבטל התנאי מטעם אונס ועל זה כתב ואם יטעון כו' כלומר דבשיור לא שייכי דאם מכר קרקע ושייר שימכרנה לו אף שלא קצבו דמים קנה וכן אם קצבה דמים ומצאה יותר מהקצבה ג\"כ ודבר גדול דיבר הנביא והיה צריך להביא ראיה לזה והדבר אצלי צ\"ע. כתב מהר\"ם די בוטון סי' קצ\"ט דשכ\"מ שנתן דבר שאינו קצוב שדבריו קיימים אף לסברת רבינו וכ\"כ הר\"ב פ\"מ ח\"א סי' ס\"ה. וצ\"ע דהא קי\"ל מלתא דליתיה בבריא ליתיה בשכ\"מ. ועיין במרדכי ס\"פ ד' וה': " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "לפיכך מוציאין לכתובת האשה כו'. כתב הרב מהרש\"ך בתשובה ח\"ג סי' צ\"ו וז\"ל ויראה דזה האיש ראובן המצוה להוליך עצמותיו לא\"י הוי כנותן מתנת שכ\"מ דמה לי נותן נכסיו לאחרים מה לי מצוה להוליך עצמותיו כו' ואפילו את\"ל דהמצוה להוליך עצמותיו לא\"י הוי כנותן מתנת שכ\"מ אפ\"ה מתנת שכ\"מ כה\"ג דין הוא שלא תפקיע כו' יע\"ש. ולי יראה ברור דלסברת הראב\"ד דחשיב משעבדי מתנת שכ\"מ לגבי מזון האשה והבנות (א\"ה כמבואר בהשגות פי\"ט מהל' אישות יע\"ש) לא שני לי בין מתנה מעכשיו למצוה שיתנו לפלוני מנה אחרי מותו דסוף סוף מהשתא חייל מתנתו אלא שקבע זמן למתנתו ואי לא חיילא מהשתא לקמיה נמי לא חיילא: " + ], + [], + [ + "ואם קנו מידו כדי ליפות כח המקבל כו'. בתשובה להרמב\"ן סי' ו' כתב וז\"ל זה שנתן בצוואת שכ\"מ לא חלה מתנתו עד לאחר גמר מיתה וא\"כ אפילו קנו מידו כמייפה כחו לא נתייפה כו'. וכתב על זה מרן הב\"י סי' ר\"נ (מי\"א) וז\"ל תמיהא לי דא\"כ כשאמרו במתנת שכ\"מ שכתוב בה קנין שאם קנו מידו שמייפה כחו מהני היכי משכחת לה וצ\"ע ע\"כ. ונ\"ל להליץ בעד הרמב\"ן ז\"ל דה\"ק דבנדון דידיה צוה מתחלה לעדים לחתום ובתוך זה מת ולא נחתם. וסובר הרב דאע\"ג שקנין שקנה לייפות כחו היה לא אמרינן דהשטר שצוה שיכתבו לייפות כחו היה אלא אמרינן שמא לא נתכוון להקנות אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "חוששין אנו שמא נשארו לו נכסים כו'. הרשב\"א בתשובה סימן א' נ\"ח כתב דטעמא דחיישינן להוציא מיד הנותן משום דכיון דקנו מידו מיירי הרי לא נהג במתנתו כדין מתנת שכ\"מ שקונה בדבור בעלמא משמע שיש לו נכסים אחרים ומקנה במתנת בריא ועוד מיירי שאמר לפלוני כך וכך ולפלוני כך וכך ולאחרון אמר נכסי לפלוני ומדלא אמר שאר כל נכסי משמע שלא היה כוונתו אלא לתת הנכסים הידועים לו כאן ע\"כ. ולפי טעם זה קשה כדמותבינן ממתני' דקתני לא שייר קרקע מתנתו מתנה אמאי לא משני דמתני' איירי שאמר שדה פלונית וכרם פלוני והמטלטלין לפלוני ולפלוני דהשתא לא שייך לומר שהיל\"ל לאחרון שאר כל נכסי כיון דבחדא מחתא מחתינהו. ואפשר לומר לזה דרצה לתרץ לו אפילו נימא דמתני' דתני כתב כל נכסיו לאחרים היינו אפילו דאמר לפלוני כך וכך ולאחרון נמי אמר כך וכך ולא אמר שאר כל נכסי ומוקי לה דאמר כל נכסי דהכי דייק מתני' דתני שכ\"מ שכתב כל נכסיו לאחרים דמשמע דאמר בפירוש כל נכסיו. ולפי טעם זה שכתב הרשב\"א בשם הראב\"ד מ\"ש ה\"ה ז\"ל דבלא קנין לא חיישינן שמא יש לו נכסים אחרים ולא קנו דלא אמרו כן אלא לתועלת המקבלים לדעת הרשב\"א שכתבתי הכי הוי כיון דלית קנין ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "שכיב מרע שצוה ואמר יטול פלוני כל נכסי כו'. בתשובת מהרשד\"ם סי' רע\"ג כתב על שכ\"מ שאמר לפלוני מנה ולפלוני מנה כו' וטרח לבעל המתנה מפני שעדי הצוואה היו קרובים. ואני תמיה דמה צורך לזה הא אעיקרא דמלתא לית במתנה זו ממשא כיון דלא כתיב בה שום לשון מתנה דמה שאמר לפלוני כך לאו לשון מתנה הוי ודלמא בהלואה קאמר. כתב הנ\"י דהני לישני דמספקא לן בשכ\"מ אבל בבריא בקנין מהני וכדאמרינן דהאומר דין ודברים אין לי על שדה זו וקנו מידו מגופה של קרקע קנו מיניה. ויש להסתפק שהוא הביא אח\"כ דברי הראב\"ד ז\"ל שאמר דוקא שאמר נכסי לפלוני שיהנה בהם שלשון זה סותר מה שאמר תחלה שנכסי לך משמע לגמרי וכשאמר יהנה משמע דוקא עמיה הא לאו הכי הוי כאילו אמר ידור פלוני בבית זה ולפי זה כי קנו מידו בבריא מאי הוי וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל שכ\"מ שצוה ליתן לעכו\"ם מתנה כו'. מדברי רבינו הללו יש לדון בשכ\"מ שנתן מתנה בנכסים מועטים דקי\"ל הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים דאין מתנתו כלום כיון דאיסורא קא עביד דאמרינן רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים מועטים ובמקום איסורא כתב רבינו דלא אמר כלום ואם ירצה הבעל דין לחלק הנה מצינו שכתב הר\"ן ז\"ל בתשובה סימן מ\"ו על הא דתקנו חכמים מקח וממכר לפעוטות במטלטלין משום כדי חייו דאם מכרו הפעוטות בנכסים מועטים לא עשו כלום דכיון דתקנת חכמים היא במקום איסורא לא תקון. וה\"נ איכא למימר בשכ\"מ כיון דמתנתו מדרבנן היא במקום איסורא לא תקון. וליכא לחלק בין ממון דידיה לממון דבנות דלאו דיליה דרבינו יוכיח (א\"ה עיין בס' מוצל מאש סי' ז\"ך).ואני שמעתי בבית מדרשו של שם הוא הרב הכולל כמהר\"ר חיים קמחי נר\"ו משמו של הרב המחבר ז\"ל דהוה אקהי אקהתא על דברי הר\"ן הנזכר מהא דאמרינן בפ' יש נוחלין (דף קל\"ז) ונתבאר בטח\"מ סי' רמ\"ח האומר נכסי לך ואחריך לפלוני לכתחלה אסור לראשון למכור הנכסים לאחר ואם מכר מה שעשה עשוי דקי\"ל כרשב\"ג ואמרינן התם ומודה רשב\"ג דאם נתנם במתנת שכ\"מ לא קנה מ\"ט מתנת שכ\"מ אינה אלא לאחר מיתה ולפי דברי הר\"ן תיפוק לי משום דמתנת שכ\"מ אינה אלא מדרבנן ובכה\"ג דעביד איסורא לא תקון. וניחא ליה דלא אמר הר\"ן ז\"ל אלא דוקא גבי ההיא דפעוטות דאי לאו תקנת חז\"ל שממכרן ממכר במטלטלין לא היה כח בהם למכור אבל במתנת שכ\"מ לא בא מכח תקנת חז\"ל דהרי היה יכול ליתנה במתנת בריא לאחר מיתה אלו דבריו. ועיין בתוס' מציעא (דף כ') ד\"ה שובר דמוכח מדבריהם דאפילו במקום איסור תקנה לא זזה ממקומה אע\"ג דמכח התקנה דעדיו בחתומיו זכין לו עבד איסור וכן נראה מדברי מרן הב\"י א\"ה סי' ד' סי\"ב יע\"ש וצריך ליישב אמאי לא הקשה על הרמב\"ם מההיא דרשב\"ג כי היכי דהקשה על הר\"ן: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שכיב מרע שחזר במקצת חזר בכל כו'. כתב הנ\"י וז\"ל והיכא שנתן מקצת נכסיו לאחרים והשאר ליורשיו דעת הרמב\"ם דלא הוי חזרה לאידך כו' ונראה לי דהיינו בשנותן זה הנשאר שחזר בו לאחרים כו' אבל אם משייר אותו מקצת לעצמו הא גלי דעתיה דלאו מתנת שכיב מרע יהיב אלא מתנת בריא ואם כן בלא קנין א\"א כלל ע\"כ. ולכאורה נראה דזה הוא הפך ממ\"ש בשם אחד מהאחרונים וצ\"ע: " + ], + [], + [ + "שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו כו'. כתב מרן הב\"י סי' ר\"נ מ\"ג וז\"ל וכתב עוד שם. ומ\"ש שקודם בא היורש החזיקו עניי עולם בחלקם אין זו חזקה אלא תקיפה במה שאינו שלהם שהרי היורש הבא לירש מחמת קורבה וירושה דממילא אלא ששניהם באים לזכות מכח הצוואה שהיא ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי כו'. ועיין בפ\"מ ח\"א סי' צ\"א שכתב שדין זה דהריב\"ש אינו אלא במתנת שכ\"מ אך במתנת בריא ויש ספק במתנה מהני תפיסה ועיין במ\"ש בסי' צ\"ג וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [ + "מתנה שהיא סתם כו' על המקבל להביא ראיה. אהא דאמרינן בפ' מי שמת א\"ר נחמן שכ\"מ שכתב כל נכסיו ועמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסים במקום אחר כתב הרשב\"א בתשובה סי' א' נ\"ח דהא דחיישינן ומוציאין מיד הנותן היינו משום דע\"כ בשקנו מידו איירי דאי לא הרי היא מתנת בריא ולא קנו וא\"כ כיון שלא נהג נותן זה כמתנת שכ\"מ שקונה בדבור משמע שיש לו נכסים אחרים, זהו כללות דבריו (א\"ה כמו שנתבאר לעיל פ\"ז מהל' אלו יע\"ש).וקשה דהכא שהוא אומר שכ\"מ הייתי והם אומרים בריא היה ע\"כ בשקנו מידו הוא דאי לא היכי מצו קנו בבריא בלא קנין א\"כ אמאי אמרינן דעל המקבל להביא ראיה שהיה בריא הא כיון שקנו מידו ע\"כ לא נהג כשאר שכ\"מ שמקנין בדבור ומעשיו מוכיחין שהיה בריא וכי היכי דהתם מהני טעם זה לדברי הרשב\"א להוציא מהמוחזק למה הכא לא מהני האי טעמא לאוקומי בחזקת שהיה בריא אף שהוא להוציא: " + ] + ], + [ + [ + "שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני כו'. הכי איפסיקא הלכתא בספ\"ק דגיטין דלמנה קבור לא חיישינן ויש לעיין היכא דהו\"ל צרורות ובכל אחד מהם היו ק\"כ דינרים ואמר תנו צרור אחד של מאה דינרים לפלוני ולא נמצא אלא של ק\"כ מי חיישינן למנה קבור או אמרינן שיקח דוקא מאה דינרים. ואפשר לדמותה לההיא דאמרינן בפרק המוכר את הבית ההוא דאמר הבו לפלוני ביתא דמחזיק מאה גולפי ואשתכח דמחזיק ק\"כ ולא היה לו בית אחר ואסיקנא דנותן בעין יפה הוא נותן ויטול ק\"כ גולפי. ואין לומר דהתם מיירי דאמר תנו לו בית זה המחזיק מאה גולפי מדכתב רשב\"ם עלה ולא היה לו בית אחר ואם איתא דעל אותה בית קאמר כי היה לו בית אחר שמחזיק מאה מאי הוי ואין לומר בזה שמא נאבד אותה של מאה דהא ה\"נ דלמא במדינה אחרת יש לו בית המחזיק מאה וצ\"ע: " + ], + [ + "וכן אם אמר תנו שטר כו'. לדברי הרשב\"א שהביא ה\"ה דבשכ\"מ צריך שיאמר הוא וכל שעבודיה קשה דבפ' מי שמת אמרינן אמר נכסי לפלוני שטרות איקרו נכסי כדתניא כו', משמע דקנה השטרות אע\"ג דלא אמר איהו וכל שעבודיה והתם ודאי ליכא למימר שאחזו לשון קצר דלא על ענין שטרות לחוד מיירי. ונ\"ל דשאני אומר נכסי דכיון דשטרות איקרו נכסי דעת הנותן לא על גוף השטר לחוד הוא אלא על עיקר החוב והיינו השעבוד וכיון שכוונתו לקצר הו\"ל כאילו פירש השעבוד בפירוש אבל באומר תנו שט\"ח פלוני איכא למימר דעל גוף השטר אמר לצור על פי צלוחיתו. וכן ראיתי להרב הנ\"י שחילק כן בפ' מי שמת. ובפ' הספינה בפלוגתא דרבי ורבנן אי שטרות נקנו במסירה ביאר זה יותר יע\"ש ודו\"ק: " + ], + [], + [], + [ + "כיוצא בו ראו את אביהם שהטמין מעות וכו'. ברייתא בסנהדרין פרק זה בורר. וראיתי למהר\"ש ן' וילויסיד בתשובה הובאה בתשובות פ\"מ ח\"מ בתשובות שאחר המפתחות סי' קל\"ב שכתב וז\"ל עוד אחרת יש בנ\"ד דראוי להזקק ליתומים ולהוציא מהם ממ\"ש בסוף השאלה וגם האשה יודעת האמת כו' ומנא אמינא לה מהא דכתב הרא\"ש כו'. ולדידי לא דמי נ\"ד לההיא דהרא\"ש כלל ובמחילה רבה מחכמתו כי רבה היא אגב שיטפיה אמרה דהתם שאני דיודע בגוף הנכסים שהם של פלוני והיו מופקדים אצל בעה\"ב מש\"ה נאמנים לומר של פלוני הם כיון שיש להם מגו אבל בנ\"ד הוא חוב על שמשון ואע\"פ שהאשה יודעת הדבר היינו שנתחייב לתת להקדש אבל פרעון או צררי שאנו חוששין או שפרע קודם הליכתו או אחר שהלך שלח המעות לפקידי ההקדש אין ידיעתה מכרעת ולא ראינו אינה ראיה ואיך תוכל היא לידע שלא פרע בהסתר פנים. ועוד אני מוסיף דע\"כ לא קאמר הרא\"ש כן אלא כשיודעים האשה או האפוטרופוס שהוא עסקא או פקדון מהראיה שהביא אבל נ\"ד הוא חוב אצל הבעל ומאן שם לה לפרוע חוב הבעל ובזה חס ליה להרא\"ש לומר כן ודברי הרב צ\"ע. ועיין בתשובת הרא\"ש כלל נ' סי' ז' כי שם נראה מ\"ש לחלק בין פקדון למלוה ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [ + "אמר תנו וכו'. בפ' גט פשוט. וכתב המרדכי פ\"ג דסנהדרין על אודות אלמנה שצותה בשעת מיתה לתת מנכסיה לפלוני והבן שתק ועכשיו טוען שלא נשבעה על כתובתה דהשיב ראבי\"ה דכיון דשתק ודאי מחיל כלומר הרי הודה שידע שלא נפרעה כתובתה והרא\"ש כלל מ' סי' ב' כתב על לאה שנתנה במתנה נכסי מלוג כשחלתה ומתה והיה שם בעלה ולא מיחה והשיב דשתיקה לא הוי מחילה. ונראה לחלק דשאני התם שהשתיקה היא בגוף הממון ולפיכך אינה מחילה. אבל הכא הנכסים הם בחזקתה אלא דרבנן רמו עלה שבועה וכיון דשתק אנו אומרים ודאי דידע שלא נפרעה ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה כו' לא אמר כלום. מימרא בפ' מי שמת. ובתשובות המיוחסות להרמב\"ן סי' ס\"ז כתוב וז\"ל ראובן נתן דירה לשמעון בעלייה שלו וכתב לו מחמת שרציתי ונתתי לפלוני בקנין גמור להיות משתמש ודר כו'. תשובה אם אין בשטר אלא לשון זה בלבד הדין עם ראובן שאין כאן אלא דירה באחריות והדירה אינה כלום ועוד שאחריות לגבי הנותן בעצמו לא מעלה ולא מוריד שאין אחריות אלא מחמת העוררין מחמת גזלה או מחמת שעבוד שקדמו אבל לגבי הנותן בעצמו שבא לבטל מתנתו לא מעלה ולא מוריד. ועיין בפ\"מ ח\"ב סימן ל' שכתב דברים סותרים דברי הרמב\"ן וצ\"ע: " + ] + ], + [ + [ + "שכ\"מ שאמר נכסים אלו לבני כו'. כתב ה\"ה ז\"ל וקשיא אשמעתין כו' והא תניא בתוספתא עשו טבי עבדי בן חורין כו'. ונראה לתרץ ולומר דגבי עבד מש\"ה קתני דלא אזלינן בתר קירוב דעתו משום דכיון דקי\"ל דשכ\"מ שכתב כל נכסיו לעבדו דאינו חוזר בעבד שכבר יצא עליו שם בן חורין ה\"נ כיון שהוא סתמא קאמר עשו טבי עבדי בן חורין והו\"ל שני טבי על כל אחד מהם יצא שם בן חורין ונוטלין היורשין דמי אחד מהם ולפ\"ז לא אזלינן בתר אומדנא ודוק: ומ\"ש עוד ה\"ה דבפקדון או הלואה אין דורשין לשון הדיוט כו'. הואיל ובאנו למדה זו אפשר לחלק דלא אמרינן שודא לכל הפירושים אלא במקבלי מתנה דלאו מידי חסריה אבל כשהלה חסר ממון הלואה או הפקדון לא סמכינן אשודא כדי להפסיד ממונו שהוא שלו ובכמה מקומות מחלקינן בין סילוק נזק להבאת תועלת אין כאן מקום להאריך ודוק. (א\"ה כתב הרב מהרימ\"ט ז\"ל חה\"מ סימן כ\"ג על האומר והחנויות ישבו בהם חתניי דמשמעות הלשון אחתניו הנמצאים קאמר והביא ראיות לדבר. והרב המחבר חולק עליו בזה כמו שיתבאר פ\"ה מהלכות פרה אדומה הלכה ו' יע\"ש): " + ], + [ + "שכ\"מ שאמר נכסי לטוביה כו'. רש\"י לא פירש דידעינן שהיה קורא אותו בשמו אבל פירש ואי איניש דגייס ביה האמור בגמרא רגיל אצלו. וכוונתו לפרש דכיון דרגיל אצלו תלינן דמש\"ה קוראהו בשמו אבל לרבינו שפירש שהיה קוראהו בשמו מאי חדושא דתלמודא הרי חזר רב טוביה להיות כטוביה דעלמא. ויש ליישב דאינו דומה כשמדבר עמו וקוראהו בשמו מגו דגייס ביה לכשמזכירו שלא בפניו בפני אחרים ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל נכסים שבאו לו אחר זמן הצוואה כו'. ז\"ל הרא\"ש בתשובה כלל פ\"ד סי' ו' וכן בקרקע שקנה אחר שנכתבה המתנה זכתה בו כי כתוב בשטר ושאני עתיד לקנות כו'. ודברים תמוהים הם דהא מה שעתיד לקנות הוא דבר שאינו ברשותו ואין אדם יכול להקנותם. ואפשר שכוונתו לומר דאם קנאם אח\"כ והלה החזיק בהם אהני לשון זה כאומר לך חזק וקני אע\"ג דלא מהני מדין קנין אהני לענין זה שהוא נתינת רשות. עוד אפשר לפרש דברי הרא\"ש בשקנאם אחר הכתיבה קודם שמסר השטר דלא גרע שטר זה משטר שדי נתונה לך אע\"פ שקנו מיד הנותן ואין אחר קנין צורך לזה וכיון שבשעת המסירה כבר קנאה קנה המקבל. וזה דקדוק מ\"ש אחר שנכתבה המתנה ולא כתב אחר שנמסר שטר המתנה ודוק, זהו הנראה לע\"ד: " + ], + [], + [], + [], + [ + "אבל ספר תורה יש בו ספק אם הוא כו'. הטור סי' רמ\"ח סט\"ו כתב בשם הרמ\"ה דמחלק בין ס\"ת לשאר ספרים ובשאר ספרים כתב שהם בכלל וכ\"כ הנמוקי יוסף בשם הריטב\"א ועיין בבעה\"ת שער א' ח\"א סימן ח' ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "ואם היה הראשון ראוי ליורשו כו'. ז\"ל הרא\"ש ז\"ל בתשובה כלל מ' סימן ג' רחל שמתה והיתה נשואה והניחה בת וצותה שיטול בעלה חצי הנכסים ובתה חצי האחר וצותה עוד שאם תמות בתה קודם שתנשא שיהיו הנכסים לאחות רחל כו'. תשובה אבי הבת יורש כל הנכסים כו' כדאיתא בפ' יש נוחלין נכסי לך ואחריך לפלוני אם היה הראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאינה לשון מתנה אלא לשון ירושה כו'. ויש לדקדק דלמה הצריך הרב זכות לאבי הבת מההיא דירושה אין לה הספק תיפוק ליה דעיקר צוואתה אין אנו צריכין לה דממילא מכח התקנה יורשת הבת חצי הנכסים ולא היתה רחל רשאה להפקיע בחייה חלק בתה כמ\"ש הרב עצמו בכלל נ\"ה סי' א' א\"כ מעולם כיון שלא היתה יכולה להפקיע חלק הבת ה\"נ אין כח בידה להתנות תנאי במה שאינו שלה וכעת צ\"ע: " + ], + [ + "אבל הבריא שנתן מתנת בריא על דרך זה כו'. עיין בתשובות הרשב\"א ז\"ל סי' אלף קמ\"ח דמוכח הפך מזה ודבריו צ\"ע. והכרע ה\"ה ז\"ל הכרעתו מכרעת שאם אתה עושה מתנתו כירושה אף היא אינה כלום ודוק: האומר נכסי לך ואחריך לפלוני אם לא ישתה יין ועבר על תנאו ושתה יין יש להסתפק אם תחזור המתנה לנותן ונאמר שמעולם לא היתה כוונתו ליתנו לראשון אלא בזמן שהוא חי ואח\"כ רצה ליתן מתנה אחרת מכחו לאחר בתנאי ולפי זה כל שלא קיים התנאי חוזרת המתנה לנותן. או דילמא כוונתו היתה ליתנה לראשון לעולם אלא שהתנה שאם לא ישתה פלוני יין תפסק מתנתו ותהיה לפלוני ולפ\"ז אם שתה יין בטל התנאי ולא נפסקה מתנתו וזכו בה יורשי המקבל הראשון: " + ], + [ + "או שאמר תנו לבני שקל בכל שבת כו'. בתשובת מהריט\"ץ ז\"ל סימן ל\"ח הביא הקושיא שהקשו על רבינו דס\"ל דאפילו אמר לשון המתנה בפירוש לגבי יורש הוא לשון ירושה ואין לה הפסק מהא דתנו שקל לבני כו' וכתב בכלל דבריו וז\"ל וגם לזה יש להקשות שהרי מסקנא דגמרא בין אמר תנו להם שקל בין אמר אל תתנו אלא שקל אם אינו מספיק להם נותנים להם כל צרכן אפילו כדי כל הנכסים כו'. ואיני מבין דבריו דלא אמרו בגמרא הכי אלא כשלא הוריש לאחר אלא שאמר סתם תנו לבני שקל וכיון שכל הנכסים הורישם לגמרי לבנו ודאי לזרוזינהו הוא דעבד אבל באומר יירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנים להם אלא שקל דבמקום שחב לאחרים דוקא שקל קאמר ואמדינן דעתיה שלא הורישם אלא שקל והשאר לאותם אחרים שפירש זהו כוונת הני רבוותא שחילקו בענין זה והוא ברור ודבריו צ\"ע. ומהריק\"א ז\"ל בסי' רמ\"ח כתב ול\"נ דהרמב\"ם מתרץ קושיא זו גם בענין אחר וכו' וכתב עליו הרב מהריט\"ץ וז\"ל ותמהני על הרב כיצד כתב שהרמב\"ם כיון לתירוץ זה וכו'. ואני איני רוצה לדחות פירוש הרב המחבר שבא לסתור דברי מהריק\"א במילי דכדי אבל בעיקר הדין לא אחשוך פי שאין דעתי נוחה לענין פסקא דדינא ודמי נדון זה למתנה ע\"מ שיעשה כן שכתב הרא\"ש בתשובה דלא אמרינן ירושה אין לה הפסק והאריך בזה הרבה כיון שלא נתקיים התנאי אין כאן מתנה ויכול להפסיקה. גם בנדון זה לא זכה לבנו אלא אם יגיע לנשואין ואם לא יהיה לחברת הישיבה מעכשיו וכיון שלא נתקיים התנאי בטלה מתנת בנו ודברי הרב אחר המחילה אין להם על מה שיסמוכו והאמת יורה דרכו ודו\"ק: " + ], + [], + [], + [ + "ואם עבר הראשון ומכר כו'. באומר ואחריך ליורשי דעת הטור ורשב\"ם הוא דדינו כאומר ואחריך לפלוני ואם מכר הראשון מכרו קיים. אך דעת הר\"ן והנ\"י ז\"ל הוא דדינו כאומר ואחריך לי ואם מכר הראשון מכרו בטל ועיין בנתיבות משפט נת\"ג ח\"ז. ועיין במ\"ש מרן סי' ר\"ט בשם הר\"ן ז\"ל היכא דנתן במתנת שכ\"מ ושייר פירות דאמרינן דבעין יפה שייר ודוקא אף לדעת הסוברים דבאומר אחריך ליורשי דינו כאומר אחריך לפלוני באומר אחריך לי או ליורשי אם מכר מכרו בטל והר\"ב נ\"י חולק בדין זה יע\"ש: " + ], + [ + "בד\"א כשמכר הראשון כו'. (א\"ה עיין בס' דרשות הרב המחבר הנקרא פרשת דרכים בדרך האתרים דרוש ג' (דף ט' ע\"ב וע\"ג) דיש ללמוד מדבריו דס\"ל ז\"ל שדין זה נוהג אפילו בבן בין הבנים והגם דלפי טעמו של ה\"ה נראה דלא דמו אהדדי דאטו אית תחומין במעייא מ\"מ יש ליישב דמייתי טעמו של ה\"ה לדוגמא בעלמא דכי היכי דהתם אמדינן דעת הנותן שאינו רוצה שיתנהו לבנו דא\"כ מה הועיל בשיורו ה\"נ אמרינן דקפיד קוב\"ה שלא יתן המתנה ליוסף כי דעתו קרובה אצלו שהרי לא עבד בבית לבן אלא בשביל יוסף כאז\"ל בפסוק אלה תולדות יעקב יוסף ומש\"ה הוכרח יעקב לתת המתנה לאפרים ומנשה לחוד. ועיין במאי דכתב הר\"ן הביאו מרן הב\"י סימן רמ\"ח דהאומר נכסי לך ואחריך ליורשיך הו\"ל כאילו אמר ואחריך לפלוני וכן פסק מור\"ם והלבוש א\"ל ליעקב ונתתי לך ולזרעך אחריך והנה ה' אמר ליעקב ונתתי לך ולזרעך אחריך): וכן אם נתנו מתנת שכ\"מ אפי' לאחרים לא עשה כלום. (א\"ה עיין מ\"ש לעיל פ\"ט מהלכות אלו הלכה י' משמו של הרב המחבר): " + ], + [], + [ + "בעל לוקח הוא ואין השני מוציא מיד הבעל. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ד מהל' בכורות הלכה א' יע\"ש): " + ], + [ + "הכותב נכסיו לבנו כו' עבר האב ומכר מכורים עד שימות. ז\"ל הטור סימן רנ\"ז מכר האב הפירות מכורין עד שימות וכו'. וכתב שם מרן וז\"ל וכתב נ\"י פירוש אם ירצה לוקח שאם אינו רוצה חוזר בו ומבטל המכר כו' ע\"כ. משמע מדברי נ\"י דדוקא לוקח הוא אם רוצה לחזור חוזר אבל מוכר לא דבשלמא לוקח מצי למימר איני רוצה מכירה זו לחצאין מאחר שהוא לקח מהאב גוף ופירות אבל מוכר שידע שאין לו בהם אלא פירות חל המקח במה שהוא זכותו דהיינו הפירות וזה דלא כהרשב\"א הביאו דבריו ה\"ה בפ\"ל מהל' מכירה וז\"ל וכתב הרשב\"א שאם מכרו הבעל לפירות בלבד הרשות בידו דשלו הם לגמרי אבל במכר גוף ופירות אפילו אמר לוקח הניחו לו ואוכל פירות אין שומעין לו שהבעל לא מכר אלא גוף ופירות ומקח אחד הוא וכיון שמקחו בטל בגוף ואין הפירות אלא מכח הקרקע הכל בטל ואפילו פירות אינו אוכל עכ\"ל. ויש לחלק ולומר דהכא טעמא הוא משום אונאה שטוען שמכרה ביוקר כסבור שגוף ופירות שלו לפיכך אם ירצה לוקח מקיים המקח מהפירות בכל הדמים שנתן ולגבי מוכר לא שייך חזרה בזה דאיהו אינו רוצה ליקח דמים דגוף ופירות כנגד הפירות אבל לעולם אם ירצה לוקח לקיים לקיחת הפירות כפי שוויים מצי המוכר לחזור כדעת הרשב\"א וצ\"ע. איברא דדברי הרשב\"א ז\"ל נראין דסתרי אהדדי דמשמע מדבריו אלו דאפילו מוכר יכול לחזור במה שמכר אע\"פ שהפירות היה יכול למוכרם מאחר שכללן עם הגוף אינו נקנה לחצאין והר\"ן ז\"ל כתב בפרק האיש מקדש גבי הא דאמרינן האחים שחלקו וכו' דאמר רבא כל דבר שבמדה כו' אפי' פחות מכדי אונאה חוזר דכתב בשם הרשב\"א דחוזר דקאמר היינו שמחזיר האונאה והמקח קיים ולפי זה למד הרשב\"א שמי שמכר קרקע לחבירו ונמצאת מקצתה גזולה המקח קיים בשאר ע\"כ. ולפי זה קשה דאמאי אינו יכול לומר בין מוכר בין לוקח כיון שנעשו במקח אחד בטל מקצתו בטל כולו וצ\"ע. איברא דמצינו ראינו דאמרינן בפ\"ק דקדושין דמכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהם קנה כולן והוא שנתן דמי כולן אבל אם לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו משמע שיקנה לחצאין אפילו שכולן מכר. ומכאן למד הרשב\"א הביאו ה\"ה בריש פ\"ה מהל' מכירה על ההיא דאמרינן החליף פרה וטלה בחמור ומשך הפרה ועדיין לא משך הטלה לא קנה וכתב הוא ז\"ל דוקא מפני שאין החמור ראוי ליחלק אבל בכור חטים קנה כנגד הפרה ולא אמרינן שאינו נקנה לחצאין וצריך להתיישב. ומיהו במכר לו שני דברים שאינם שוים כאחד כגון בגד ופירות בשער אחד איכא למימר דאפי' מאן דס\"ל שאין המקח נקנה לחצאין במין אחד בשני מינין שאני ונקנה כל אחד בפני עצמו אם האחד אינו בעולם. אבל אעפ\"כ ראיתי הדבר בפלוגתא דרבוותא בפ' המוכר את הבית ארעא ודקלי אי אית ליה יהיב ליה. וכתב רבינו בפכ\"ד מהל' מכירה דאי לית ליה בטל המכר דשני דברים לקח כאחד וה\"ה הביא סברת יש מי שאומר דהקשה דכיון דשני מינין הם קיים במקצת וכ\"כ נ\"י בשם רשב\"ם שנתקיים במקצת והרי\"ף סבר כרבינו יע\"ש: סליקו להו הלכות זכיה ומתנה בס\"ד " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kinyan/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kinyan/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..a3a592a9919f54449a5156bb512f6c5560cd6485 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kinyan/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,352 @@ +{ + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Ownerless_Property_and_Gifts", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "גר שמת ולא הוליד ישראל אחר שנתגייר כו'. ואין בעל המיצר יכול לסלקו בדמים שזו כמתנה היא. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פי\"ב מהל' שכנים הלכה ה'): " + ], + [ + "שתי שדות בנכסי הגר ומצר אחד ביניהם כו'. יש לדקדק ע\"ד ה\"ה ז\"ל דהיאך כתב דבמתנה דאיכא דעת אחרת מקנה אותה קנה כולה דהא בברייתא סיימו והוא שנתן דמי כולן ואע\"פ דאיכא דעת אחרת מקנה איברא דלאו מלתא היא דבמקום שכותבין את השטר וכן אם קנה לו שטר לא קנה עד שיתן את הדמים ויכתוב את השטר אם החזיק באחת נכנס במקום כתיבת השטר דאלימא מלתא דחזקה אבל מ\"מ לא קנה ולא סמכא דעתיה עד שיתן את הדמים אבל במתנה ובחלוקת האחים לא שייך זה. מיהו מדברי רשב\"ם נראה דבמתנה לא קנה עד שיחזיק כולן שכתב בפ' חזקת דדוקא בההיא שנתן דמי כולן קנה אבל בנכסי הגר דליכא מתן מעות לא קנה אלא ההיא שדה שהחזיק וכ\"כ בפ' המוכר את הבית. משמע שהכל תלוי בנתינת דמים וצ\"ע וכ\"כ התוס' בפ' חזקת דבמתנה לא קנה אם לא שיחזיק בכולם כיון דמחוסר דמים: החזיק בה לקנותה ולקנות את חברתה ואת המיצר שביניהם כו'. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לקמן פט\"ו מהלכות טוען הלכה ה' יע\"ש): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואינו מקנה אותו לישראל אלא בשטר כו'. נ\"ל דמ\"ש רבינו ז\"ל שאין דעתו סומכת אלא על השטר לא קאי אלא לישראל דאילו קאי לעכו\"ם היכי אמרי דנכסי העכו\"ם הרי הם כהפקר משום דעכו\"ם מכי מטו זוזי לידיה איסתלק כו' וישראל לא קני עד דמטא שטרא לידיה והא כיון דלא סמכא דעתיה אלא בשטרא ודאי לא סליק נפשיה ואי לישראל קאי אתי שפיר כיון דעכו\"ם אלם הוא כל דלא כתב איהו שטר אז העכו\"ם המוכר לא סמכא דעתיה ולא קנה וכיון דלא קנה העכו\"ם נמי מצי הדר ביה וכמ\"ש בפ\"א (מהלכות מכירה) דבמקום שכותבין השטר לא סמכא דעתיה דלוקח ושניהם יכולים לחזור. ומהריק\"א בפ\"א הבין שדברי רבינו דלא סמכא דעתיה לעכו\"ם קאי וצ\"ע: " + ] + ], + [ + [ + "נכסי הגר שאין לו יורשים ונכסי ההפקר כו'. כתב בתשובת הרא\"ש כלל ט\"ו סי' ג' גר שמת בזבזו ישראל נכסיו אם חייבים בקבורתו כו'. תשובה יראה לי דמיד כשמת הגר הופקרו כל נכסיו ושעבוד קבורה לא מצינו שתהיה מוטלת על נכסיו דמחיים לא חל שעבוד זה דאם בא בע\"ח ונטל נכסי המת בחובו אין מחייבין אותו לקוברו ע\"כ. מיהו אם היה חוב על הגר ובזבזו נכסיו ב\"ח נפרע מהם וכ\"כ הרשב\"א במיוחסות וכ\"נ מדברי הרב כאן שדקדק וכתב דמחיים לא חל שעבוד זה וגבי חוב הגר הא נשתעבדו נכסיו ודוק (א\"ה עיין לקמן בפרקין הלכה ט\"ו דאם היה בידו משכון של גר ובא אחר והחזיק בו לוקח ממנו הראשון כנגד מעותיו אפילו משכנו שלא בשעת הלואתו כמ\"ש ה\"ה וע\"ש): " + ], + [], + [ + "יש דברים רבים כו'. (א\"ה עיין במ\"ש ה\"ה לעיל פ\"א מהלכות מכירה הלכה ט\"ו): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הבונה פלטרין גדולים וכו'. מימרא בפ' חזקת הבתים. וז\"ל הטור סי' הע\"ר סי\"א והרמ\"ה כתב אם הלבנים היו של גר אע\"פ שהגביהם הראשון לא קנאם כיון שלא כיון לקנותם אלא ע\"י בנין ובזה לא קנאם כו'. והא דפסק מרן ר\"ס רס\"ח דמי שראה את המציאה ונפל לו עליה דקנו לו ארבע אמות אע\"ג דגלי דעתיה דלא ניחא ליה אלא בנפילה משום דגילוי דעת אפילו בקניות דרבנן לא מהני, נראה דיש לחלק דשאני התם דבשעה שיש לו ארבע אמות באותה שעה כיון לקנות ואע\"ג דאין דעתו לקנות בארבע אמות מכל מקום הרי כיון לקנות באותה שעה. אבל הכא בשעה שהגביה לא היה דעתו לקנות אלא לאחר כך ע\"י בנין ובשעה שהוא מכוין לקנות אין כאן הגבהה. ועיין בהריב\"ש סי' שמ\"ו ועיין במ\"ש ה\"ה פ\"ג הלכות מכירה הלכה ג' בשם הרשב\"א גבי קניית ספינה הביא דבריו מרן סי' קצ\"ח ס\"ח. ועיין במ\"ש הטור סי' ר' סי\"ג בשם הראב\"ד ובמה שרמזתי שם (א\"ה הובא לעיל פ\"ד מהל' מכירה הלכה ה' יע\"ש).ועיין בתשובת הרא\"ש כלל ט\"ו סי' ב' הביאה הטור ס\"ס רנ\"ו ועיין במ\"ש הטור סי' קצ\"ד בשם הרא\"ש ובמ\"ש מרן שם ודוק. ועיין במ\"ש התוס' פרק חזקת (דף נ\"ד) ד\"ה אדעתא ובמ\"ש בפ' הניזקין (דף ס\"א) ד\"ה ליקט ועיין בפ' המניח (דף כ\"ט) דאמרינן ההופך את הגלל ברשות הרבים והוזק בהם אחר חייב בנזקן ואמר ר' אליעזר לא שנו אלא שנתכוון לזכות בהם אבל לא נתכוון לזכות בהם פטור ועיין בתשובת מהרימ\"ט ח\"א סימן קנ\"א: " + ], + [], + [], + [ + "המחזיק בנכסי הגר כו'. (א\"ה כתב ה\"ה דלמד כן מההיא דהעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הם כו' ועיין בשלהי מציעא בסוגיא דהבטה בהפקר ונתבאר בדברי הרב המחבר בפ\"ד מהל' שקלים הלכה ו'): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו כו'. דברי ה\"ה מגומגמים הם בעיני דהא לרבא דאוקי טעמא דברייתא משום דרפויי מרפייאן בידייהו ודאי צריך לפרש דהחזירו ואח\"כ שמעו שמת היינו שמת מקודם ואעפ\"כ לא קנו הראשונים דרפויי מרפייאן. דאי פירש הברייתא ששמעו שמת אח\"כ תיקשי לרבא דלדידיה דטעמא משום רפויי אמאי נקט שמת אח\"כ הא אפילו מקודם וכיון דהלכתא כרבא מוקי לה רבינו הכי ואם כן איך הקשה דלישמעינן דעובר יש לו זכיה והא לרבא עובר אין לו זכיה. ואי כוונתו להקשות דמנא ליה לרבא גופיה לדחוק ולפרש ששמעו שמת מקודם ולאוקומי בטעמא דרפויי, אם כן לעולם הקושיא עומדת ומאי תירץ במאי דקאמר דמרישא שמעת ליה דקתני חייבים להחזיר דלעולם מנא ליה לרבא דעובר לא קנה ולוקמיה רישא דחייבים להחזיר בעובר קני וסיפא דשמעו שמת כששמעו שמת מקודם כשהיו ביד הזוכים הראשונים וטעמא משום דרפויי וברייתא תרתי אשמעינן וצ\"ע. גם מ\"ש דרבינו שמואל לא פירש כן אלא ששמעו שמת אחר שהחזירו, האמת שכן נראה מדבריו שהביא אבל נלע\"ד דלא פירש כן אלא בפשט הברייתא שכן נראה דבברייתא קאי אבל בטעמא דמוקי רבא משום רפוי ע\"כ ששמעו שמת מקודם היא ואיך אפשר שיחלוק על זה. גם מה שפירש הטעם דלא זכו הראשונים כששמעו שמת מקודם הוא משום דכיון ששמעו שמת והחזירו נסתלקו מהנכסים, אין נראה כלל דאי הכי אמאי אוקי תלמודא מאי בינייהו ששמעו בו שמת ולא מת ואח\"כ מת לימא איכא בינייהו שהחזירו כשמת הגר ולא שמעו שאשתו מעוברת והפילה והחזיקו אחרים. אלא הפירוש כרשב\"ם ז\"ל דכיון שלא ידעו ודאי דאין אשתו מעוברת מעיקרא בחזקה הראשונה רפויי בידייהו ולפיכך נקט איכא בינייהו ששמעו שמת שהחזיקו בודאי חזקה גמורה ולפ\"ז קשיא לי בדברי רבינו ז\"ל דאיך נקט גר שמת והחזיקו ושמעו שלא מת והחזירו ואחר כך שמעו ששמועה ראשונה היתה אמת כו' זכו השניים וזה למה כיון דמעיקרא שמעו שמת הגר החזיקו חזקה גמורה וא\"כ אפילו שמעו שהיה חי והחזיקו השניים למה זכו שכבר קדמה חזקת הראשונים חזקה גמורה ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [ + "מחל לחבירו חוב שיש לו עליו כו'. מהרי\"ק בשרשיו דקדק מדברי רבינו אלו שכתב מחל לחבירו חוב שיש לו עליו או נתן לו הפקדון וכו' דגבי חוב דוקא מהני לשון מחילה אבל בפקדון אם אמר פקדון זה שבידך מחול לך לא אמר כלום אלא בלשון נתינה קנה. ורואה אני שאין דקדוק זה כלום שהרי בהלכות טוען פ\"א כתב הטוען מטלטלין על חבירו וכו' או שאמר מחלת לי או נתת לי או מכרת לי כו' הרי דשיתף מלת מחילה גבי מטלטלי נמי ודוק (א\"ה עיין מה שרמזתי בפכ\"ג מהל' אישות. ועיין פ\"ה מהל' מכירה הלכה א' שכתב הרמב\"ם או המוחל לחבירו חוב או פקדון שיש לו): " + ], + [], + [], + [ + "כשם שהמוכר כו'. מ\"ש ה\"ה ז\"ל ואמרינן נמי בשלהי גט פשוט גבי שטר לך בידי פרוע כו'. נראה דלאו קושיא היא דהתם לאו לענין מכירה עכשיו קאי דנימא דלא סיים אלא לגבי הודאה קאי ולעולם דבזמן המכירה סיים לו הקרקע המכור דהוי עכשיו דומיא דחוב זה פרוע אלא דמספקא האי הודאה אי לגדול הוי או לקטן וזה ברור: " + ], + [ + "כל הנותן מתנה על תנאי כו' אם נתקיים התנאי נתקיימה המתנה. מתוך תשובת הרא\"ש שהביא הטור סי' רמ\"א מוכח דבמתנה ע\"מ שלא תמכרנו לפלוני כל שעבר ומכר לאותו פלוני נתבטלה המתנה או המקח כיון שעבר על תנאו. ואע\"ג דאי אמרינן שנתבטל המקח נמצא שמה שמכר לאותו פלוני לא עשה ולא כלום דאין אדם מוכר דבר שאינו שלו ונמצא דאין כאן מקח מ\"מ כיון שנתנו בדרך מכר נתבטל המקח מעיקרו וכ\"כ ה\"ה בפ\"ח מהל' גירושין בע\"מ שלא תנשאי לפלוני יע\"ש. אך ראיתי להתוס' בפ' המגרש (דף צ\"ג) ד\"ה ועמדה דס\"ל דהמתנה ע\"מ שלא תנשאי אין הכוונה דרך נשואין אלא נשואין ממש ולא אשכחן ביטול הגט אלא לאחר מיתת המגרש. וכבר הביאו סברת התוספות הרשב\"א והר\"ן ז\"ל בחידושיהם. ולפ\"ז יש ללמוד מדבריהם דהנותן מתנה לחבירו והתנה ע\"מ שלא תמכרנו אם עבר ומכרו המכר בטל והמתנה קיימת והדבר צריך אצלי תלמוד. ועיין בתשובת מהר\"א ששון סימן קי\"ח שעמד בזה ועיין בכנה\"ג סי' קי\"א בהגהת הטור אות ט' ודבריו אינם נכונים ודוק. ועיין בתשובת מהר\"ם אלשיך סי' ה' ודוק (א\"ה עיין פי\"א מהל' מכירה הלכה י'): " + ], + [], + [ + "וכל האומר ע\"מ כו'. הנותן מתנה לאחד ואמר שאם ימות בלא זרע שתחזור המתנה ליורשיו ולא כפל תנאו יש להסתפק אם נאמר דכיון דלא כפל תנאו תנאי בטל ומעשה קיים. ונראה דהכא אין צורך למשפטי התנאים ולא מיבעיא לדעת רבינו ז\"ל דאית ליה דבמעכשיו אין צורך לכפילת התנאי דפשיטא דהכא אף שאמר בלשון אם מהני בלא כפילת התנאי שהרי ה\"ה בפ\"ו מהל' אישות נתן טעם לדבריו וכתב משום דמעכשיו חל מעכשיו ויתקיים התנאי אבל באם שאין המעשה חל עד שהתנאי יתקיים והתנאי בא לבטל המעשה שלא יחול עכשיו ולפיכך צריך חיזוק יותר ע\"כ. וא\"כ בנדון זה פשיטא דמעכשיו היתה המתנה דאם לא עכשיו אימתי. ואף שאמר בלשון אם פשיטא דפירושו הוא מעכשיו. ואף לדעת התוס' דס\"ל דמעכשיו נמי צריך כפילת התנאי הוא בתנאי שאם לא יתקיים התנאי תתבטל המתנה למפרע ומש\"ה צריך חיזוק בתנאים. אבל בנדון זה שאף אם ימות בלא זרע אינה מתבטלת המתנה למפרע שהרי כתב הרא\"ש דאם מכר ונתן מה שעשה עשוי משום דה\"ל כאומר ואחריך לפלוני פשיטא שאין צורך לכפילת התנאי שהרי המעשה מתקיים מעכשיו אף אם לא יתקיים התנאי ואין התנאי בא אלא לומר שאם לא יתקיים התנאי שלא תמשך המתנה לעולם. ולפ\"ז נ\"ל דהנותן מתנה ואמר שאם לא יתן מנה שלא תמשך המתנה כי אם עד עשר שנים דאין צורך בזה לכפילת התנאי. והטעם מבואר במ\"ש דכל שהוא מתנה תנאי לעקור מתנתו משעה ראשונה אז צריך חיזוק דהיינו משפטי התנאים לפי שבא לעקור דבריו הראשונים אם לא יתקיים התנאי אך כל שהתנאי אינו אלא לענין המשך המתנה א\"צ חיזוק לפי שאינו עוקר דבריו הראשונים וה\"ל כאילו סיים דבריו שהמתנה זו היא עד זמן פלוני וכ\"ש בנ\"ד דכיון דהרא\"ש כתב דהוי כמו נכסי לך ואחריך לפלוני משוינן ליה לכל מילי ולא בעינן משפטי התנאים: ואם אמר נכסי לך ואחריך לפלוני אם ימות הראשון בלא זרע גם בזה היה נ\"ל דאין צורך למשפטי התנאים לדעת רבינו דאית ליה במעכשיו אין צורך למשפטי התנאים לפי שאני סבור דדוקא בתנאי דלהבא שייך לחלק בין תנאי דאם לדמעכשיו וכמ\"ש ה\"ה אבל בתנאי דלעבר כגון אם אני כהן או אם אני עשיר אף שאמרו בלשון אם דינו כמעכשיו ולפי טעמו של הרב המגיד שהרי אין התנאי בא לעקור המעשה שלא יחול עכשיו. אך מסוגיית הגמרא בפ' האומר שהקשו לר\"מ דבעי תנאי כפול מסוטה מוכח בהדיא דאף בתנאי דלעבר בעינן משפטי התנאים דהא סוטה תנאי דלעבר הוא. והדבר הוא תימה בעיני לסברת ה\"ה. וסבור הייתי לומר דשאני תנאי דלהבא דבשעת אמירת התנאי הוא באפשרות שיתקיים התנאי ויתקיים המעשה ומש\"ה כל שאמר מעכשיו אינו סותר דבריו הראשונים אבל בתנאי דלעבר דמאותה שעה מתבטל המעשה דמאי דהוה הוה אף שהוא כמעכשיו אין כח בתנאי לבטל המעשה אא\"כ חזקו במשפטי התנאים. ומיהו לא נתקררה דעתי בזה והדבר צל\"ע: עוד היה נראה לומר דבאחריך לפלוני בתנאי אין צורך למשפט התנאים ומטינא בה מאותה שכתב הרמב\"ן ז\"ל בספר המלחמות בפ\"ב דביצה בשם הראב\"ד דלא נאמרו משפטי התנאים אלא כשהמעשה נעשה מיד כעין נתינת גט וחליצה אבל כל שהמעשה הוא לאחר זמן אין צורך למשפטי התנאים וסברא זו שבחוה חכמים ומוהרימ\"ט בסימן מ\"ח החזיק בסברא זו. ולפ\"ז נראה דבאחריך לא בעינן משפטי התנאים אלא שראיתי להר\"ב פ\"מ דאף בתנאי דאחריך לפלוני דהצריך משפטי התנאים (א\"ה עיין בכל זה במ\"ש הרב המחבר בפ\"ו מהלכות אישות): עוד נתקשיתי בתשובה זו דמהר\"ם דכפי דבריו דתנאי דאלפים לבנים היה בלשון אם וא\"כ הוי ככל תנאי דאם דקי\"ל דלא חל המעשה אלא בהתקיים התנאי וכמבואר וא\"כ כשנסתפק בתחלת דבריו בלשון התנאי וכתב דמקבל המתנה הוא המוחזק והביא ראיה מתשובת הרשב\"א אין הנדון דומה לראיה דבשלמא אם היתה המתנה בלשון מעכשיו והיה זוכה המקבל תיכף ומיד קודם שיתקיים התנאי אז היה אפשר לדמות דברי הרשב\"א ז\"ל לנדון שלו אך כיון שהוא בלשון אם ואינו זוכה אלא כשיקיים התנאי נראה דלא דמי לההיא דהרשב\"א דהתם לדברי כלם כבר זכה אבל הכא עדיין הדבר ספק אם זכה או לא גם כפי חילוק זה נראה שגם הדמיון הראשון שדמה הרב לההיא דאם הוא ספק יקוץ בלא דמים יש לחלק וכמ\"ש (א\"ה עיין לקמן פט\"ו מהלכות טוען ונטען הלכה י\"א): " + ], + [], + [ + "האומר לחבירו שור זה אני נותן לך במתנה ע\"מ שתחזירהו כו'. ז\"ל ה\"ה וכתב הר\"ש ז\"ל בנותן שור לחבירו ע\"מ להחזירו בתוך שלשים ומת בתוך הזמן דפטור מלשלם דלא ה\"ל שואל להתחייב באונסין ואף לא שומר להתחייב בגניבה ואבידה אלא מקבל מתנה הוא ולא יתחייב אלא בפשיעה עכ\"ל. ויש להסתפק היכא דמת בתוך הזמן דאמרינן דפטור מלשלם אם מחזיר הפירות שאכל או לא דאפשר דחייב להחזיר הפירות שאכל משום דכיון דנאנס ולא החזירו הרי לא קיים תנאו ונתבטלה מתנתו וא\"כ חייב להחזיר הפירות ומה שפטור מן התשלומין הוא משום דס\"ל דנהי דלא קיים תנאי ונתבטלה מתנתו מ\"מ לא ירד לוקח זה להיות כשואל ולא כשומר שכר אלא הרי הוא כשומר בעלמא ואינו חייב כי אם בפשיעה. ואפשר לצדד עוד ולומר דכל שנאנס לא נתבטלה מתנתו משום דמה שהתנה על מנת שתחזירהו לי אינו אלא כשתהיה בעין וה\"ק שור זה נתון לך במתנה ותהיה פטור מן האונסין ומגניבה ואבידה כדין כל מקבל מתנה ע\"מ שאם תהיה בעין בתשלום הזמן שתחזירהו לי. ולפי צד זה כל שפטור מלשלם אינו מחזיר הפירות שאכל שהרי לא נתבטלה המתנה לפי שלא התנה שיחזירנה אלא כשהיא בעין. ומכח הסברא נ\"ל כפי הצד הראשון דאם נאנס נתבטלה המתנה ואינו אלא כי אם נפקד בעלמא וחייב להחזיר הפירות. ויש סעד לזה ממה שחייבו אותו בפשיעה. דאי אמרת בשלמא דס\"ל דלעולם אף אם נאנס נתבטלה המתנה וטעמא דפטור הוא משום דלא ירד המקבל לא בתורת שואל ולא בתורת ש\"ש ניחא דבפשיעה מיהא חייב דלא גרע משומר חנם דכיון שלא קיים תנאו ונתבטלה המתנה חשיב כשומר חנם וחייב בפשיעה. אך אם אמרת דאם נאנס לא נתבטלה המתנה משום דזה לא התנה ע\"מ שתחזירהו לי כל שנאנסה או נגנבה או נאבדה ובכלל דבריו שאמר שור זה נתון לך במתנה הוא שיהא פטור מהתשלומין ע\"מ שאם תהיה בעין שיחזירנה לא ידעתי למה חייבו אותו בפשיעה שהרי כשנתנו במתנה הוא לפוטרו אף מפשיעה כמקבל מתנה ולא התנה עליו אלא שאם תהיה בעין בתשלום הזמן שיחזירהו לו. ועוד נראה להביא ראיה ממ\"ש הרא\"ש בפ' לולב הגזול ואם נגזל ממנו ולא החזירו כתב בעל העיטור ז\"ל מסתברא אע\"ג דחזרת דמים הוי חזרה כו' אתרוג דוקא קאמר לצאת בו ידי חובה ע\"כ. ואם איתא דכל דפטור לשלם אף שלא נתקיים התנאי לא נתבטל המתנה למה לי חזרת דמים תיפוק ליה דכיון דנגנב ופטור מהגניבה לא נתבטלה המתנה ויצא בו ידי חובתו. וכ\"ת דהרב בעל העיטור ס\"ל דחייב בגניבה ואבידה וכמו שצדד שם הרא\"ש ז\"ל א\"נ דאפשר דס\"ל כהרא\"ש דחייב אף באונסין הא ליתא דא\"כ כשהרא\"ש נשא ונתן שם בדין זה אם חייב באונסין והביא סברת יש אומרים וסברת ה\"ר ישעיה למה לא הביא סברת בעל העיטור דאית ליה דחייב בגניבה אלא ודאי דס\"ל להרא\"ש דאין להכריח כלל מדברי בעל העיטור משום דאף אם נאמר דס\"ל דפטור אף מגניבה אפ\"ה איצטריך לטעמא דחזרת דמים משום דנהי דפטור מ\"מ כיון שלא החזיר לא נתקיים התנאי ונתבטלה המתנה ולא יצא ידי חובתו ומשום הכי אתי עלה מטעם אי חזרת דמים חשיבי כחזרת החפץ ונמצא שקיים תנאו. וראיתי להרא\"ש שם שכתב ולענין הדין אם הוא חייב באונסין י\"א שאינו חייב באונסין שהרי במתנה נתנו לו ונהי נמי שלא החזירהו לו מ\"מ שואל אינו וכן דעת ה\"ר ישעיה ז\"ל שהקשה מה יש בין מתנה ע\"מ להחזיר לשואל בשניהם הוא שלו עד שיטלנו ושניהם אין הגוף קנוי לו ותירץ דמתנה ע\"מ להחזיר אינו חייב באונסין דלהכי יהביה ליה למתנה מיהו כי איתיה בעיניה מיחייב לאהדורי ליה וכיון דאינו חייב באונסין קרינן ביה לכם אבל שואל שחייב באונסין לא קרינן ביה לכם ע\"כ. והנה דברי הי\"א נוטים לצד הראשון שכתבנו דכל שנאנס נתבטלה המתנה שהרי כתבו שאינו חייב באונסין שהרי במתנה נתנו לו ונהי נמי שלא החזירהו לו כלומר וכיון דלא קיים תנאו נתבטלה המתנה מ\"מ שואל אינו שהרי לא נתחייב זה באונסין אבל כפי הצד השני לא יצדק לומר ונהי נמי שלא החזירהו לו שהרי לא היה התנאי אלא שאם יהיה בעין שיחזירהו וכן מ\"ש מ\"מ שואל אינו מורה דס\"ל דנתבטלה המתנה אלא דאעפ\"כ פטור משום דאינו שואל. אך דברי ה\"ר ישעיה נוטים כפי הצד השני שכתבנו משום דאי אמרת בשלמא דמה שהוא פטור מן האונסין הוא משום דמה שאמר לו הרי הוא לך במתנה כוונתו היא שיהיה פטור מהאונסין ולא התנה עליו אלא שאם תהיה בעין שיחזירה לו אתיא שפיר מה שחילק דבמתנה ע\"מ להחזיר קרינן ביה לכם לפי שפטור מהאונסין ושואל לא קרינן ביה לכם כיון שחייב באונסין אך אם מה שפטור מהאונסין הוא משום דאמרינן דנהי שנתבטלה המתנה לפי שלא קיים תנאו מ\"מ אינו שואל אלא שומר בעלמא וכפי זה אם נאנס לא יצא י\"ח משום דאיגלאי מילתא למפרע שנתבטלה המתנה א\"כ לא יצדק לומר בזה דפטור האונסין הוא סיבה לומר דקרינן ביה לכם ואף שאפשר לדחוק וליישב דברי ה\"ר ישעיה כפי הצד הראשון מ\"מ יותר נוטים כפי הצד השני. (א\"ה עיין מ\"ש הרמ\"ז בחדושיו לפ' לולב הגזול הנקרא כפות תמרים (דף מ\"ג ע\"ג) ובס' פרח מטה אהרן ח\"א סי' קט\"ז): כתב הריב\"ש בתשובה סי' ב' וא\"ת איך יחזיר המתנה והלא כו'. ואיכא למידק אמאי לא קאמר דיתנה ע\"מ שתחזיר לי תמורתה או בדמיה או בסחורה אחרת ועיין בתשובת מהרא\"ש. תו איכא למידק במ\"ש הריב\"ש וכן צריך שיזכה לו במקומו המפקיד בקנין ע\"י אחר כו' דהא דרב מיירי באומר לי מדקאמר בתחלת דבריו ואע\"פ שאינו יכול להקדישה כו' ודין זה אינו אלא באומר לי ואם כן איך יכול לזכות לו ע\"י אחר דהא איכא מ\"ד דחייב בפשיעה ואיכא מ\"ד דאף בגניבה ואבדה חייב וכמ\"ש הרא\"ש (א\"ה בפרק הנזכר) ואם כן חובה הוא לו בזה ואין חבין לאדם שלא בפניו. וי\"ל דשאני הכא דזה היה נוטל שכר טרחו וא\"כ בלאו הכי היה חייב בגניבה ואבדה וא\"כ אין כאן חובה. א\"נ דהכא ברצון הנפקד היה דשלח למפקיד שיתנם לו במתנה ע\"מ להחזיר:
כתב בעה\"ת שער ב' ח\"ב שאם אמר ע\"מ שתחזירהו לי דאם מת הנותן ולא החזירו בחייו נתבטלה מתנתו דומיא דגט באומר ע\"מ שתתן לי מאתים זוז דאמרינן לי ולא יורשי. ויש לגמגם בדינו דשאני התם דמלת לי מיותרת שהיל\"ל ע\"מ שתתני אבל הכא דלי איצטריך דהא ראוי לי קאמר מנ\"ל לטפויי לי ולא ליורשיו נמי. שוב ראיתי להרשב\"א שכתב ג\"כ כדברי בעה\"ת הביא דבריו מהריק\"א סי' רמ\"ב מעתה אין להשיב על דבריהם ז\"ל ע\"ש בב\"י מ\"ד. והקשה הרב מהר\"ר יחיאל באסן ז\"ל דמ\"ש גבי תנאה דחזרה אמרינן דאי אמר לי ואיכא אומדן דעתא דצריך לו מיד צריך להחזירו מיד ואילו תנאי דנתינה אע\"ג דאמר לי ואיכא אומדנא דצריך לו מיד יכול ליתנו לכשירצה. ותירץ דשאני הנאה דחזרה דלישנא דלי לא איצטריך לגופיה ומש\"ה אמרינן דאתא לדרשא לומר הראוי לי בזמן הראוי לי והכריח מזה הרב ז\"ל דלמ\"ד לי ולא ליורשי גבי תנאה דחזרה אף שלא אמר לי אינו מחזירו ליורשיו דלישנא דחזרה למי שנתנה לו משמע דאלת\"ה אימא דלי אתא לדרשא לומר לי ולא ליורשי עכ\"ד הרב ז\"ל. וצ\"ע בזה דהבעה\"ת בסוף שער ב' כתב דאפילו בתנאה דחזרה אם לא אמר לי מחזירו ליורשיו ואם אמר לי אינו מחזירו ליורשיו. ואפשר דבעיקר חילוקו דהרשב\"א יודה בעה\"ת דשאני תנאה דנתינה דלי איצטריך לגופיה אבל גבי חזרה דע\"כ לדרשא תרתי דרשינן מיניה לי ולא ליורשי ולי בזמן הראוי לי דשקולים הם ויבאו שניהם. ומ\"ש ה\"ה ז\"ל ויש לדקדק בע\"מ שתחזירהו ולא אמר לי והמיתו והחזירו אם חייב לשלם כו' ל\"נ ברור דע\"מ שתחזירהו הוא כמו שהוא בחיים ובהקדש שאני דחי הוא כמו שהיה אבל מת לאו בתנאי התנה ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [ + "אבל הנותן מתנה לאשה כו'. כתב ה\"ה שפסק כשמואל דדיני נינהו וכתב על זה מרן ז\"ל ויש לתמוה דאדרבה כרב פסק וצריך טעם למה. ודברי מרן תמוהים דודאי מ\"ש רבינו ותעשי מה שתרצי הכוונה היא או שאמר לה תעשי מה שתרצי שהרי גבי עבד כתב או ע\"מ שתעשה בהם כל מה שתרצה ופשיטא דליכא עדיפות לעבד מהאשה ואם כן ע\"כ פסק כשמואל וכמו שכתב ה\"ה וזה פשוט. ומ\"ש עוד ה\"ה ופסק המחבר כשמואל דדיני נינהו וכן פסק רבינו סעדיה ור\"ש הנגיד בשם רב עמרם ז\"ל דוקא במה שפסק כשמואל ס\"ל כרבינו. אך לרבינו שמואל ס\"ל דשמואל לא פליג אדרב אלא דס\"ל דהלכתא כרבנן ואי אמר מה שתרצי עשי לחוד או על מנת שאין לבעליך רשות בהם לחודיה לא קנה בעל. ולדידיה ההיא דבן סורר ודנזיר בדוקא הם כ\"כ הר\"ן ז\"ל בנדרים יע\"ש: " + ] + ], + [ + [ + "מתנה זו שאמר המקבל כו'. כתב ה\"ה ז\"ל ולא הכניס עצמו במחלוקת הסוגיות לבאר דין בטילה היא לגבי המחזיק בה מהו. ויש לדקדק טובא בדברי ה\"ה דכיון דלדעתו הרי היא בטילה דכתב רבינו היינו כבטילה היא עד שתמה על הראב\"ד ז\"ל שחילק ביניהם. א\"כ ע\"כ רבינו הכניס עצמו במחלוקת הסוגיות ותפס כסוגיא כריתות דהא מייתי תלמודא להקשות דבטל הוא לישנא דמבטל משמע וא\"ר ששת וכו' בטילה היא דבריו קיימים אלמא בטול מעיקרא משמע ומסיק דבמתנה לישנא דמעיקרא משמע א\"כ ע\"כ רבינו דכתב בהרי היא בטילה דלא אמר כלום אם כסוגית השולח מעיקרא משמע וזכו הבעלים הראשונים אלא ודאי כסוגיא דכריתות תפס דגריס בטילה היא לא אמר כלום ובלאו הכי בגמר דבריו נתפס שכתב אבל פשוט הוא שאינה חוזרת לבעלים כיון שבאת ליד המקבל בשתיקה וסיים אא\"כ חזר ונתנה לו משמע דאכולהו לישני קאי לבטילה היא כו' וזה ליתא לסוגיא דהשולח וכמ\"ש וצ\"ע: ועל הר\"ן ז\"ל יש לתמוה שהקשה לרבינו על מ\"ש שאם אמר הרי היא בטילה דלא אמר כלום נראה שדעתו היא דאין לחלק בין בטילה היא להרי היא בטילה ובשניהם זכו הבעלים הראשונים כדגרסינן בטילה היא דבריו קיימים דלעבר משמע וכמו כן הקשה להראב\"ד שחילק ביניהם. ולכאורה יש להקשות טובא דבהדיא משמע כן בגמרא דהא גבי גט חרס הוא לא מהני מידי והרי הוא חרס מהני דלהבא משמע וה\"נ איכא למימר בהרי הוא בטל להבא משמע וכיון שכן לא זכו הבעלים הראשונים דעכשיו אפקריה ולפיכך כתב רבינו דלא אמר כלום והיינו דלא זכו בעלים הראשונים ודוק. ויש לגמגם בקושיא שניה שהקשה מהריק\"א לה\"ה דהא לא נקט רבינו כגירסא דהשולח מדנקט בלשונו לא אמר כלום דלא נקט כן אלא מעצמו כיון דע\"כ לכולהו גירסי דינא דר\"ל דאומר אי אפשי בה כל המחזיק קנה הוי קושטא הכי ולא קנו בעלים הראשונים דהא אי הוה מותבינן מסוגיא דהשולח דלא אמר כלום הוה אוקימנא לא אמר כלום דלא זכו הבעלים הראשונים וזה ברור. ומה שיישב דרבינו נקט הרי היא בטילה בלא מיבעיא תבטל או מבוטלת לא ניחא בזה דהא בתר דמייתי בהשולח האי דמבוטלת תבטל כו' גם לפירושו קשה דלא מייתי אינה מתנה דלשעבר משמע ואפילו לבטילה היא קשה ואין מספיק דיוקא דהרי היא בטילה כיון דלאו בפירוש אתמר לחלק בין הרי היא בטילה לבטילה היא ודוק: " + ], + [], + [ + "זיכה לו ע\"י אחר וכששמע המקבל שתק כו'. עיין במהריק\"ו שרש קנ\"ה ובשער אפרים סימן קכ\"ב ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן ארבע אמות של אדם וכו'. עיין מ\"ש מרן הב\"י ס\"ס רמ\"ב וז\"ל יש דרך אחרת שהמטלטלין נקנין בו והוא ארבע אמות כו' ותמהני מרבינו ז\"ל שלא כתב דרך קנין זה ובסימן רמ\"ג סכ\"ו כתבו. וצ\"ע: " + ], + [ + "אינן יכולין לומר לסופר. ז\"ל הריב\"ש בתשובה סי' רכ\"ח ובר מן דין אפילו לא היה קפידא בדבר אפ\"ה אין יכולים למנות אחרים תחתיהם כיון שלא פירש בכח הניתן להם כו'. ויש מהראשונים שכתבו דמילילא דמילי לא מימסרן לשליח אפילו ברצון המשלח שנתן רשות לשליח למנות שליח ועיין בסימן שט\"ז ושצ\"ב: " + ], + [], + [], + [ + "מקבל מתנה שטען ואמר וכו'. כתב ה\"ה ובאמת לא הבנתי מה ענין שבועה לכאן ואפשר אם תבעוהו ב\"ח כו'. וזה תימה דהא כתב רבינו בפ\"א מהל' מלוה ולוה טען הלוה שמטלטלין אלו שבידי אינם שלי אלא פקדון או שאולין כו' אין שומעין לו עד שיביא ראיה כו' ולפי פירוש ה\"ה ז\"ל למה נאמן הא חזקה שהם שלו. יש לדחות הכא דמיירי שאינו בפנינו אלא שטוען ב\"ח שיש לו דבר פלוני לפרוע והוא טוען שהיא בטילה מקודם דנאמן במיגו דלא היו דברים מעולם משא\"כ התם ודוק. אבל העיקר אצלי דהכא שאני שידענו בודאי שהוא קבל מתנה אלא שטוען שהיתה בטילה מתחלתה או באונס או בטעות אבל התם לא ידענו מעולם שהיה פקדון בידו או שאולים כי אם ע\"פ הלוה. ויש סימנים לזה בדברי ה\"ה בפ\"ב מהל' מלוה ולוה גבי מ\"ש רבינו מי שנתחייב בשבועה זו כו' יע\"ש: " + ] + ], + [ + [], + [ + "לפיכך כל שטר מתנת קרקע כו'. כתב בשה\"ג בשם ריא\"ז דלדינא דגמ' נמי אם אמר לעדים כתבו סתם יש להם לכתוב ואמר לנו כתבוה בשוקא דסתמא דמלתא מתנה הגונה צוה להם ומאי דאמרינן דבסתמא חיישינן היינו כשהשטר היוצא לפנינו הוא סתם ע\"כ. ונראה דסברת יחידית היא ועיין פ\"מ ח\"א סי' ס\"ד: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן אם היה הראשון מכר כו'. מ\"ש ה\"ה בשם הרשב\"א אבל כתב לו שטר מתנה מוחלט לכך כתב לו שאם יערער עליו כו', לא ידעתי מה ביד מוכר לעשות אחר המכר שלא יהיה המכר כדי שיזכה מכח מתנה הרי החזיק הלוקח בה מתחלה לשם מכר בדרכי הקנאה והיה צריך שיחזור ויכתוב שטר מכר למוכר כדי שיוכל המוכר להקנותו מעתה מה שירצו ואפילו רצו שניהם עכשיו אין מעשיהם כלום דבדברים לא מסתלק הלוקח דומיא דמשכנתא באתרא דלא מסלקי ואמר מסתלקנא לא אמר כלום ומטעמא דאמרן וצ\"ע: " + ], + [ + "היו שני השטרות במכר כו'. דוקא בשטר קרקע אבל בהודאות והלואות גבו תרוייהו ושתי כתובות דינם כשטרי קרקע ואמרינן ביטל האחרון את הראשון ועיין בג\"ת שער ס\"ו ח\"א סימן ה': " + ] + ], + [ + [ + "לעולם אומדין דעת הנותן אם היו הדברים מראין סוף דעתו עושין ע\"פ האומד כו'. (א\"ה מצאתי בתוך כתבי הקדש שתי תשובות בדבר מהרבנים המובהקים כמהר\"ש הלוי נר\"ו וכמהר\"ר יצחק הלוי זלה\"ה ומ\"ש הרב המחבר ז\"ל על דבריהם בעיקר הדין ויען יסוד הענין עיקרו תלוי באומדן דעתא ראיתי להדפיסם פה וזה נוסחם: שאלה ראובן שדך בתו לבן שמעון והתנה עמו לתת לה הנדוניא בהכנסתה לחופה סך מה והחוזר בו יפרע בתורת קנס סך כך לת\"ת יע\"א וקבעו זמן לחופה ובא כל זה בשבועה ובקנין סודר כמ\"ש בשטר ובתוך הזמן נפטר ראובן לבית עולמו הצדק והניח אחריו שתי בנות המשודכת ואחרת עמה והמשודך רוצה לכנוס ותובע סך הנדוניא שנתחייב לו ראובן יותר על חלקה ובשארית הנכסים תחלוק עם אחותה בשוה ואפוטרופוס היתומות טוען שתקח אותה כנגד הנדוניא תחלה ואח\"כ השאר יחלקו בשוה הואיל ולא זכתה הבת ששידך בחייו אלא לאחר מיתה והמשודך השיב על זה שכבר זכתה המשודכת בחייו הואיל שנתחייב אביה בשבועה ובק\"ס בשטר ועוד דמאי שנא שטר זה משאר שטרות דעלמא הנופלים לפני היתומים וזה נוסח השטר. בפנינו עדים ח\"מ התחייב פ' אבי המשודכת מדעתו ורצונו הטוב בלי שום זכר אונס כלל אלא בלב שלם ובנפש חפצה נתחייב בחוב גמור ושלם מעכשיו לתת למשודך סך כך להכתיבם בכתובה וסך כך במתנה גמורה ושמושי ערסא לפי כבודו וזמן הנשואין הוא כו' והתנו ביניהם שכל אחד משניהם שיחזור ויתחרט מהזווג מעתה נתחייב החוזר בו לפרוע סך כך קנס לת\"ת יע\"א ולקיים כל הנז\"ל נטלנו מאבי המשודכת ומהמשודך הלזו ק\"ג ושלם מעכשיו כראוי בדל\"ב וגם נשבעו שניהם ש\"ח ע\"ד הקב\"ה וע\"ד הנ\"ב וכל אחד מהם על דעת חבירו לקיים כל הזיווג הנז\"ל דלא כאסמכתא כו'. יורנו מורינו המורה צדק הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים:
תשובה דבר זה במחלוקת הוא שנוי בדברי אחרוני זמננו הרב מהר\"ר יוסף צייח כתב דלא זכתה הבת אלא חולקות כולם בשוה והרב מוהריק\"א בתשובותיו חלק עליו וא\"כ ודאי דגדול כח המוחזק ואף כי הרב המזכה לבנות הוא מטעם דס\"ל דחיוב האב לא הוי מעכשיו ובנ\"ד נתבאר בשאלה דחיוב האב הוי מעכשיו וא\"כ יאמר האומר דבנ\"ד כ\"ע מודו דתטול הבת הפסקא תחלה ואח\"כ תחלוק עם הכל, נלע\"ד דזה אינו דהרי כתב מהריב\"ל ח\"ג סי' צ\"ג הביא ראיה לדבר דדוקא אמרו נשאו קטנות בחיי האב וקבלו כבר המתנות בחיי האב אבל כשלא קבלו חולקות בשוה ואפילו נשתעבד האב בדברים הנקנים באמירה מדמשני תלמודא כאן שנשאו הגדולים בחיי אביהן וכאן שנשאו לאחר מיתת אביהן ואם איתא דאע\"ג שנשאו לאחר מיתת אביהן זוכים במתנות כיון דעמדו וקדשו או נטלו קנין א\"כ לוקמה כשנשאו לאחר מיתת אביהם וכאן שקנו וכאן שלא קנו ע\"כ. וא\"כ מהאי הכרח יש לפשוט דאפילו שנתחייב מעכשיו חולקים בשוה. ועוד דטעמו של מוהריב\"ל ז\"ל הוא דאמדינן דעתיה דלא אסיק אדעתיה שתזכה אותם הבת בנדוניא ובירושה וזה הטעם שייך אפילו במתחייב מעכשיו ומטעם זה כתב שאין להוציא מן היורשים גם מוהרימ\"ט חח\"מ סי' צ\"ג הביא כל הסברות וכתב עוד דתו מסתפק במי ששדך את בתו ופסק לה סך מה ושוב נפלה לה ירושה אי זכתה הבת באותה פסקא כיון דהוא לא נתחייב לבת אלא לחתן והטעם דנתן שייך אפילו במתחייב מעכשיו ומסיק דאין להוציא מיד היורשים. גם מהרשד\"ם חח\"מ סי' של\"ג כתב כן וא\"כ נלע\"ד דכפי זה הדין עם האפוטרופוס של היתומות. ואף כי היה לי מקום להאריך קצת ולפלפל בדברי אלו הרבנים השואל לא נתנני השב רוחי. כה דברי איש צעיר יצחק הלוי:
ראיתי דברי אחי החכם השלם הדיין המצויין דכיילי ליה בקבא רבא וכאן שנה מקרא מעט והלכות מרובות ועלתה הסכמתו דאע\"ג דכתוב בשטר שנתחייב מעכשיו וקנו מידו עכ\"ז לא מהני אותו חיוב כל שמת האב ונפלו הנכסים לפני בנות הזוכות מתורת ירושה ע\"פ הוראת מהריב\"ל בח\"ג סי' צ\"ג דכתב דאיכא לספוקי אי אמדינן דעת האב דלא נתחייב אלא אדעתא להשיאה בחייו אבל אדעתא שימות לא נתחייב שתזכה במתנה והדר דתהדר במתנת ירושה עם אחותה וכיון שהדבר ספק אי איתא להך אומדנא לא מפקינן הנכסים מחזקתם וחולקות בירושה בשוה. ואע\"ג דהרב בעל בני שמואל בתשובה הרבה להשיב על דבריו דאין לנו לבטל המתנה והחיוב הברור משום ספק אומדנא כי די לנו היכא דהאומדנא מוכחא וברירא אבל על ספק אומדנא אין לנו אפילו להוציא וכמו שהביא מדברי הרא\"ש מ\"מ הרב בעל נ\"מ (דף צ\"ו) ישב דברי מוהריב\"ל ז\"ל יע\"ש:
אבל אני הצעיר מצד אחר דברי מהריב\"ל צריכין לנו תלמוד ואני אובין ואדון שהרי אפילו באומדנות שהוזכרו בתלמוד דמוכחי טובא לימדונו רבותינו בעלי התוס' ז\"ל דאין להלך אחריהם אלא במקום שאין הדבר תלוי אלא בדעת הנותן אבל היכא דאיכא דעת אחרת שלא היה מתרצה אדעתא דהכי אע\"ג דגבי אידך איכא אומדנא דלא עבד אלא אדעתא דהכי כל שלא פירש לא מהני האומדנא כדמוכח מדבריהם בפ' הגוזל על מה שהקשו שם אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה ובפ' נערה ג\"כ אמלתיה דר\"א שלא כתב לה אלא ע\"מ לכונסה הקשו שם א\"כ הלוקח בהמה מחבירו ונטרפה או מתה אנן סהדי שלא ע\"מ כן לקחה ותירצו דהתם אנן סהדי שבאותו ספק היה נכנס אבל כתב לה תוספת לא כתב לה כלל אלא ע\"מ לכונסה וכן ההיא דזבין ולא אצטריכו ליה זוזי. ושוב הוקשה להן מהך דהגוזל דיבמה שנפלה לפני מוכה שחין אע\"ג דמסתמא באותו ספק היתה נכנסת בשעת קדושין ותירצו דהתם הוי דומיא דנתן הכסף לאנשי משמר דאין תלוי אלא בדעת הנותן ולהכי פריך מיבמה שאין הדבר תלוי אלא בדעתה כי המקדש לא יחוש במה שיארע אחר מותו וכיון שאין הדבר תלוי אלא בדעתו אינו רוצה ליכנס בשום ספק משא\"כ בלוקח חפץ ויתקלקל דאין תלוי בדעת הקונה דהא איכא דעת מקנה שאינו מקנה אדעתיה אם לא שיפרוש ופירוש דבריהם שם לע\"ד דאע\"ג דזבין ולא אצטריכו ליה זוזי איכא נמי דעת אחרת וכן נמי בהכותב לארוסה איכא נמי דעת אחרת דארוסתו מ\"מ כל הני לא חשיבי דעת אחרת דכולהו הוי דומיא דיבמה דאע\"ג דאיכא נמי דעת המקדש מ\"מ כיון שהוא לא יחוש במה שיארע אחר מותו הכי נמי גבי כותב לארוסה הוא לא הקפיד בהכי במה שלא כתב לה אלא ע\"מ לכונסה כיון דלא מפסדא מידי ואם ימות ולא יתנו לה התוספת חזרה להיות כדמעיקרא וכן נמי זבין ולא אצטריכו ליה זוזי הלוקח לא מפסיד מידי אי הדר ביה דזוזי דיהיב קא שקיל וכיון שהוא אינו מקפיד סמכינן אאומדנא דמוכר שאין הדבר תלוי אלא בדעתו וכל מקום שאיכא למימר שאין הדבר תלוי אלא בדעתו ודאי אנן סהדי שאינו רוצה להכנס בשום ספק וסמכינן אאומדנא כיון שאין שכנגדו מקפיד במה שיארע אח\"כ אבל כל היכא דהוי דומיא דלוקח חפץ דאע\"ג דאיהו לאו אדעתא דהכי עבד הא איכא דעת מוכר דבכל ענין מכר לא סמכינן כלל לאומדנא דאידך דאדעתא דהכי עבד. והשתא נחזי אנן באב הפוסק ומתחייב למשודך בכך וכך לנדונית בתו אפילו לכשתמצא לומר דאמדינן דעתיה דלא נתחייב אלא אדעתא להשיאה בחייו ולא אדעתא שימות ותזכה במתנה ובירושה ואין הדבר תלוי בדעתו לבד דהא איכא דעת המשדך שאינו מתרצה לכנוס אלא אדעתא דנדוניא כך וכך בכל ענין שיהיה בין בחיי האב בין לאחר מותו והכא ליכא למימר כלל כי המשדך לא יחוש במה שיארע אח\"כ כמ\"ש התוס' גבי יבמה וכדפרישנא לעיל לדעת התוספות אמלתא דר\"א שלא כתב לה אלא ע\"מ לכונסה וכן גבי זבין ולא אצטריכו ליה זוזי דהתם ודאי איכא למימר דלא חיישינן במה שיארע אח\"כ ולא מצאה קפידא מנוח שאם יארע הדרי כדמעיקרא ולא מפסדי מידי אבל הכא המשדך שנתרצה לכנוס אדעתא שתכניס לו נדוניא כך וכך ע\"פ החיוב שנתחייב לו אביה אם אתה אומר עכשיו שמת בטל החיוב מכח אומדנא דאב נמצא זה כונסה בלא נדוניא אע\"ג דהשתא נמי תחלוק בירושה מ\"מ זמנין דליכא בשיעור ירושתה כחלק שנתחייב לו אביה לתת בנדוניא ונמצא זה מפסיד כל מאי דבציר מחיוב האב וכגון זה ודאי קפיד המשודך לכנוס אשה בפחות ממה שהתנה ואם האב לא היה מתחייב בכך אפשר לו באחריתי דמכנסת נדוניא טפי מהך באופן דליכא למימר כלל כי המשודך לא יחוש במה שיארע וא\"כ כיון שהדבר תלוי בדעת המשודך נמי למאי מהני אומדנא דאב ואפילו אי הוה מוכחא וברירא טובא כ\"ש היכא דהאומדנא היא מסופקת באב גופיה דודאי לא חיישינן לה כיון דאיכא דעת המשדך:
באופן שדברי מהריב\"ל תמוהים בעיני אם לא שנאמר שהרב ז\"ל לא נסתפק אי אמדינן דעתיה דלא נתחייב אדעתא שתזכה במתנה ובירושה אלא היכא שהניח נכסים מרובים דמטי לה לבת בחלק ירושתה כשיעור החיוב שנתחייב אביה דבכה\"ג אפשר ס\"ל להרב ז\"ל כי המשדך לא יחוש לזה כיון דאף כשתחלוק הירושה בשוה לא בציר לה למשודכת משיעור החיוב שנתחייב לה אביה אבל בנכסים מועטין שאם יהיו חולקות בשוה לא מטי לחלק ירושתה כשיעור שנתחייב אביה אף הרב יודה דכה\"ג נוטלת החיוב תחלה מעזבון נכסיו והשאר חולקות בשוה ולא מהני כלל אומדנא דאב כיון דאיכא דעת המשדך שלא נתרצה אלא אדעתא שיכניס לה נדוניא כמו שנתחייב משלם בין בחייו בין לאחר מותו. אבל עדיין קשה דכל כי האי הו\"ל למוהריב\"ל לפרושי דלא מספקינן באומדנא דאב אלא בנכסים מרובים דבכל ענין אף לפי אומדנא דאב מטי לה בחלק ירושתה כשיעור החיוב הא לאו הכי לא וכדכתיבנא ולא לסתום הדברים דמשמע דבכל ענין מספקינן בהך אומדנא דאב ואפילו בנכסים מועטין מ\"מ ע\"כ צריך למשכוני נפשין אדרב ולאוקמה למילתיה דוקא בנכסים מרובים וכדפרישנא:
מעתה מאי דבעי מעכ\"ת לומר בנדון זה שכיון שמת האב ולא השיא בחייו שהחיוב שנתחייב האב בטל ותעמוד על ירושתה ע\"פ הוראת מוהריב\"ל נמצא מעכ\"ת קיצר במקום שהי\"ל להאריך דלא אמרן אלא בנכסים מרובים דמטי לבת בחלק ירושתה כשיעור החיוב שנתחייב אביה הא לאו הכי לא ואף אם נאמר שכ\"ת סתם הדברים משום דקים ליה בהך עובדא דהניח נכסים מרובים כבר קדמה לו הידיעה ולהכי פסק ותני מעכ\"ת שהחיוב בטל ושיהיו חולקות הירושה בשוה מ\"מ תמיה אני על מעכ\"ת במה שהפריז על המדה לומר מכח הך אומדנא דמוהריב\"ל לבטל שטר החיוב לגמרי בין במה שנתחייב האב למשודכת כדי להכתיבה בכתובה בעד נדוניא בין על מה שנתחייב לה לתת למשודך בתורת מתנה. ואחרי המחילה דברים אלו לא שרירין אצלי דהתינח באותו חיוב שנתחייב ע\"מ להכתיבו בכתובה איכא טעמא דנימא דאמדינן דעת האב שלא נתחייב במתנה ובירושה אלא מדעתה להשיאה בחייו היתה כוונתו וע\"פ הדרך שכתבתי כגון בהניח נכסים מרובים דמטי לבת בחלק ירושתה כשיעור החיוב הא לאו הכי לא מהני אומדנא דאב אפילו היתה מוכחא טובא כיון דאיכא דעת המשדך שלא שדך אלא אדעתא שיכניסנה בנדוניא ככל מה שנתחייב משלם בין אם ישיאנה האב בחייו בין אם ימות ויגבה הוא כשיעור החיוב תחלה ובתר הכי אי פשי להו נכסי יהיו חולקות בשוה אבל למה שנתחייב האב למשודך בתורת מתנה שאם אתה אומר שנתבטל החיוב ותעמוד בירושתה וחולקות בשוה וקא מפסיד המשודך המתנה שנתחייב לו האב לגמרי היכי נימא דליהני אומדנא דאב אפילו היתה מוכחא וברירא לבטלה דהא איכא דעת המשודך שלא היתה מתרצה בזה להפסיד מתנה שלו לגמרי ואפילו אם תתרצה הבת המשודכת לאחר שחלקה ירושתה עם אחותה להפריש לנדונייתה כשיעור החוב שנתחייב אביה ומהנשאר מחלק ירושתה לתת לבעלה המתנה שנתחייב האב מ\"מ קפידת הבעל במקומה עומדת והא קא מפסיד בהכי דאי גבי תחלה חיוב המתנה שנתחייב האב מקמי דליפליגו הבנות הירושה קא רווח שתשאר למשודכתו ההוא טופיינא דבעיא למיהב ליה בעד חיוב המתנה לנכסי מלוג ויאכל פירות בחייה ואם מתה יירשנה ועוד דכיון דדבר זה מתורתו של מהריב\"ל למדנו אין לנו אלא במאי דקאמר הרב דהיינו לגבי מה שנתחייב לנדוניא דאז איכא טעמא לאומדנא דאין קפידא בדבר ומה לי אם היתה נוטלת הנדוניא בחיי אביה או אם תטול אחר מותו מנכסיו ממה שתירש מחלקה אבל לגבי המשדך דלא שייך בירושה נמצא דלגבי דידיה בטל החיוב לגמרי במה שתתן המשודכת לו מירושתה דאי בעיא לא יהבא ליה מידי לא ניחא ליה למשדך כיון דבלאו הכי אוכל פירות מהנהו נכסיו ואם מתה יירשנה. באופן שנלע\"ד לענין הדין שתחלה יגבה הבעל כל מה שנתחייב האב לו בתורת מתנה והשאר חולקות הבנות בשוה ובתנאי שיהיו הנכסים מרובים שהגיע לחלק ירושת המשודכת כשיעור שנתחייב האב כדי להכתיבם בכתובה וכדפרישנא. כן נלע\"ד הצעיר שמואל הלוי:
איש על העדה וגדול ליהודים ה\"ה עטרת לראשי הודי והדרי הרב המובהק הי\"א. ראיתי הכתב והמכתב אשר כוננו ידי מר על פסק דין שפסקתי מעט הכמות על מעשה שהיה באב שפסק לתת לחתנו סך מה בתורת נדוניא וסך מה בתורת מתנה לזמן מה ובתוך הזמן מת האב ובנים לא היו לו כי אם בנות ונפלו הפרשיות ביניהם שהחתן אומר שיתנו לו חלק בראש מה שפסק לו חמיו ואח\"כ יחלקו שאר הנכסים בשוה ואפוטרופוס היתומות טוען דכולן יחלוקו וע\"ז כתבתי אנא זעירא דהאפוטרופוס דבר ה' בפיהו אמת ודינא קא תבע ע\"פ הוראת מהריב\"ל ומהרי\"ט והנה האדון ברוחב בינתו דרך קשתו כנגדי ותחלת דברי פיהו פה קדוש בא כמתרעם על הוראת מהריב\"ל מההיא דכתבו התוס' דהיכא דאיכא דעת אחרת לא אזלינן בתר אומדנא והכא איכא דעת אחרת של החתן דאם אתה אומר כשמת האב נפטר מן החיוב משום דנפלה לו בירושה הגע עצמך דליכא בחלק הנופל לו בירושה כשיעור החיוב א\"כ החתן מפסיד ואנן סהדי דבספק זה נכנס האב דומיא דלוקח פרה מן השוק שכתבו בתוס' ומקושי זה בא מר להכריע דמוהריב\"ל ז\"ל לא אמר דינו ומשפטו אלא היכא דאיכא נכסים מרובים ושוב תמה עליו דלא הו\"ל לסתום אלא לפרש ואח\"כ בא עלי מתרעם דגם בנדון דידן אם הנכסים הם מועטין לא שייך דינו דמהריב\"ל ואח\"כ יצא מליץ טוב בעדי דקים לי בעובדא דידן דהיו נכסים מרובים וקדמה לי ידיעה ואעפ\"כ תמה האדון עלי למה לא פירשתי דברי. ויהי כראותי את דברות קדשו רעדה אחזתני כי אמרתי אחרי מי יצא מלך ישראל באש מלחמה ומה יענו שפתי כנגדו כי ידעתי ערכי עלי והדבר אין בי ואף גם זאת מחכמה עירום ועריה אך היא שעמדה לי לכתוב שורתים אלו ולהניף ידי בקן קולמוסא כי באלהים אשים דברתי לאל גומר עלי כל היום ואשאלה ממנו מענה לשון. וזה החלי וה' אלהים יעזור לי:
ואמינא דאני בעניותי אחר נשיקת כפות רגליו תמיה אני במאי נסתפק האדון בדעת מהריב\"ל עד שהוצרך להכריח הדבר מדברי התוספות דהרי דברי מהריב\"ל ברורים וכן שנה רבי בלשונו הקדוש וז\"ל אבל היכא שעמדו וקדשו או שקנו בקנין ועדיין לא קבלו הבנות מתנות אביהן וכו' דאמדינן דעתיה שלא רצה שיזכו במתנות ובירושה והא קמן דהרב איירי היכא דאיכא בנכסים כדי המתנה ועדיין נשאר בנכסים כדי לירש ואז שייך האומדנא דאמדינן דאין דעתו ליתן את שתיהן אבל אם אין בחלק הנוגע לירושה כשיעור המתנה היכי נאמר דאם ידע דמת והיה נוגע לה ירושה לא היה נותן לה והרי אנו רואים דהוא נתן לה יותר ממה שנוגע לה היום ואם אתה אומר דלא יקח במתנה נמצא דאנו עושים הפך דעתו ואומדנא כזאת לא אמרה אדם. אלא עיקרן של דברים לע\"ד לדעת מהריב\"ל הוא דהיכא דאין בחלק הירושה כשיעור הפסיקא שפסק לה ודאי נוטלת מה שפסק לה שהרי אנו רואים דסך זה רצה ליתן לה ואין לנו לסמוך על האומדנות וליתן לה פחות ממה שהוציא בפיו ומרוב פשיטות הענין לא הוצרך מהריב\"ל לפרושי יותר וזה בעצמו הטעם דגם אני הצעיר לא הוצרכתי לפרש ומלבד כל זה הנה בנ\"ד כבר נתבאר בשאלה דהנכסים מרובין דהרי כתוב דהאפוטרופוס טוען שתקח אחותה כנגד הנדוניא ואח\"כ בשאר יחלקו בשוה אלא דמוכרח הדבר דהאדון לא השגיח בעין יפה בדברי השואל על כן השיג עלי דסתמתי הדברים. איך שיהיה הדין אמת ומוכרח מעצמו ואין אנו צריכין להכריח הדבר מדברי התוספות שכתב האדון דאי משום ההיא דתוס' הרואה יראה להרב מוהר\"ש יונה סימן מ' דכתב דלא כתבו התוס' כן אלא התם דהלוקח בא להוציא אבל להחזיק אפילו היכא דאיכא דעת אחרת אמדינן האומדנא:
איברא דברי הרב תמוהים עלי מברייתא מפורשת שנויה פ' המדיר מחט שנמצא בעובי בית הכוסות עד לא הוגלד פי המכה המוציא מחבירו עליו הראיה ואי יהיב טבח דמי בעי לאתויי ראיה ופירוש הברייתא דכשנפל הספק בין הטבח והמוכר דהמוכר אומר משמכרתיה נטרפה והטבח אומר קודם שלקחתיה נטרפה אם לא נתן עדיין הטבח דמי בעי המוכר לאתויי ראיה דמשמכרה נטרפה וכשמייתי ראיה נוטל הדמים מן הטבח והשתא לפי דברי הרב אמאי לא אמרינן אדעתא דהכי לא לקח הטבח, באופן דדברי הרב בחילוקו לקוצר השגתי צ\"ע, איך שיהיה הדין דין אמת דהך אומדנא אינה אמורה אלא בנכסים מרובים. ועל מה שבא האדון לחלוק עמי לענין המתנות דבהא לא שייך לומר אמדינן דעת אב כיון דאיכא נמי דעת החתן דלא היה מתרצה בלאו הכי וע\"ז גזר אומר האדון דלענין המתנות זכה החתן, לע\"ד אחר המחילה לא כן אנכי עמדי ודאתי מר עלן מההיא דבעלי התוס' דהלוקח פרה מן השוק שתי תשובות בדבר, חדא דבנ\"ד החתן בשעה שהתנה לו חמיו לתת לו הך פסיקא ודאי דלא אסיק אדעתיה שימות חמיו ויפול לו הירושה ג\"כ וגם את הכל יקח חדא דמיתה לא שכיח זכר לדבר מההיא דאמרו לא אסיק אדעתיה דמיית לוה ונפלו נכסי קמי יתמי וא\"כ הכא ודאי בשעת הנשואין לא אסיק אדעתיה דמת חמיו חדא דמי יימר דימות וימות בלא בנים וישאר לו נכסים כדי לירש אותו וודאי דכל זה לא אסיק אדעתיה כדי שנאמר דבספק זה לא נכנס כיון דעוד היום לוקח השיעור דפסק לו חמיו ואנן סהדי דאי בעת ובעונה הזאת היה אומר לו סך כך וכך אני נותן לך ואם יפול לך מירושה כשיעור זה תקחנו בתורת חוב דודאי היה מתרצה בכך כיון דהירושה לא אסיק אדעתיה כמדובר ולא נכנס אעיקרא דמלתא אלא ליקח שיעור כזה ועכשיו סוף סוף הוא לוקח אותו מה איכפת ליה אי בתורת ירושה או בתורת מתנה ואומדנות מהריב\"ל שייכי גבי המתנות ולא דמי ללוקח פרה מן השוק ונטרפה דהתם אי אתה אומר דיהיה בטל מפסיד המוכר ואנן סהדי דבספק זה לא נכנס ועוד אעיקרא דדינא לענ\"ד אחרי נשיקת כפות רגליו ההיא דלוקח פרה מהשוק אינו ענין לנ\"ד דכתוב בשטר החוב שכל החוזר בו יפרע כך בתורת קנס להקדש ת\"ת וכפי סברת הר\"י צייח שהביא מהרי\"ק בתשובה שכל כה\"ג הרשות ביד כל אחד מהם לחזור בו ולפרוע הקנס והרואה יראה שהרב בעל נתיבות משפט יחס סברא זו למהר\"י וייל א\"כ ודאי דגם בנ\"ד הוי בכה\"ג דאף אם היה אביהם חוזר מן הזווג והיה פורע הקנס אם היה רוצה והיה הרשות בידו א\"כ חיוב זה דנתחייב אבי הבנות אינו חיוב החלטי מעתה אלא החיוב תלוי ועומד אם לא יחזור בו וא\"כ עד שעה אחת קודם זמן הנתינה החיוב תלוי וכל כה\"ג לא שייך לומר דאיכא דעת אחרת דלא נאמרו דברים הללו אלא בלוקח פרה מהשוק בדרכי ההקנאה וכבר נגמר הקנין ודאי דשוב אין לאל ידו של לוקח לומר אדעתא דהכי לא לקחתי אבל כשמתחייב עצמו על תנאי ודאי דעד שלא נתקיים התנאי יש לאל ידו לומר אדעתא דהכי לא נתחייבתי וחילוק זה למדתיהו מתורתו של מהר\"ש יונה בסימן מ' הנ\"ל וחילוק נכון הוא. וא\"כ דוק מיניה בנ\"ד דהחיוב עדיין תלוי ועומד דשמא ירצה לחזור בו ולשלם הקנס א\"כ בתוך הזמן הזה דנפל לו ירושה יכול לומר אדעתא דהכי לא נתחייבתי וכ\"ת מ\"מ יהיו חייבים הבנים הקנס הא נמי לאו מלתא היא וכדברי מוהר\"י וייל בסימן ק\"י והביא ראיה מדברי מהר\"ם ואע\"ג דהרב מהר\"י הנזכר לא עמד בדבורו ומדבריו בסימן קמ\"ב משמע הפך דבריו כבר עמד על דבריו הרב בעל נתיבות משפט והעלה בצ\"ע על הכל אין להוציא מיד המוחזק ועוד דבנ\"ד אף אם היה אביהם חי היה פטור מן הקנס אלא דהא מיהא אהני לן הך מלתא דהיה יכול לחזור בו דיכילנא לומר דאזלינן בתר אומד דעתו ולא שייך לומר דאיכא דעת אחרת כיון דעדיין לא נגמר ועדיין תלוי ועומד כמדובר ומאי דאמינא דאף אם היה חי היה פטור מן הקנס אם היה חוזר בו הוא דכל הקנס היה אם היה חוזר בלא שום סיבה אבל בנ\"ד דאיכא אומדנא דמוכח דלא ניחא ליה לעבור על דעת רבנן דאמרי לא תהוי בעבורי אחסנתא ודעל דעת הכי לא נתחייב ודאי דפטור מן הקנס: באופן דלעת כזאת בדעתי ובסברתי אני עומד דלע\"ד איני רואה שום ראיה להוציא ממון המוחזקות בירושה דממילא ואם האדון ברוחב בינתו יניף ידו ברובי תורתו אמצא חן בעיניו ולא אתי תלין משוגתי. כה דברי נושק כפות רגליו יצחק הלוי:
הן כל ראתה עיני מ\"ש מעכ\"ת להליץ בעד מהריב\"ל ז\"ל במה שסתם הדברים דא\"א לספק בהך אומדנא אלא בנכסים מרובים אבל בנכסים מועטים לא כיון דאיכא דעת המשדך וכמ\"ש התוס' ועל זה כתב מעכ\"ת דבלא דברי התוס' על כרחין דלא קאמר מהריב\"ל אומדנא אלא בנכסים מרובים דהא איכא למימר דלא נתחייב האב אדעתא שתזכה הבת במתנה ובירושה אבל בנכסים מועטין לא שייכא אומדנא כלל כיון דלא מטי לה מחלק ירושתה כשיעור החיוב היכי נימא דאי הוה ידע דהוי מיית והיה נוגע לה ירושה לא הוה יהיב והרי אנו רואים דהוא נתן לה יותר ממה שנוגע לה היום ואם אתה אומר דלא יקח המתנה נמצא אנו עושים הפך דעתו ואומדנא כזאת לא אמרה אדם מעולם עכת\"ד. ואני אומר שהדברים ק\"ו שאם בנכסים מרובים קאמר הרב מהריב\"ל דאיכא אומדנא דאב דלא נתחייב האב אלא אדעתא להשיאה בחייו אבל אדעתא שימות ותזכה הבת בפסיקא ובירושה לא נתחייב אלא דעתו שיהיו הבנות חולקות בשוה כל שכן היכא דהניח נכסים מועטין שאם אתה אומר שתטול הבת המשודכת הפסיקא שנתחייב האב משלם לא תשאר לאחרת אלא מעט מזער וזמנין דלא תשאר לה כלום כגון דלא הניח נכסים אלא כשיעור מה שפסק דודאי איכא אומדנא דלא נתחייב האב באותה פסיקא אלא אדעתא להשיאה בחייו ולא אסיק אדעתיה שימות ומימר קאמר עד דאתיא זמנא דשניה להשיאה משמיא ירחמו עלי ויהיבנא לך כדרך שנתתי לראשונה אבל אדעתא שימות ולא יניח נכסים אלא כשיעור הפסיקא שתטול זאת המשודכת הכל והשניה תתפרנס מן הצדקה אדעתא דהכי לא נתחייב כלל וכיון שכן אם מצד האומדנא אנו באים לדין כ\"ש בנכסים מועטין דאיכא לאומדנא אלא שלפי מה שלמדנו מדברי התוס' אין לנו לבטל החיוב שנתחייב האב אלא בנכסים מרובים כי המשדך לא קפיד להך אומדנא כיון דמטי לה מחלק ירושתה כשיעור החיוב שנתחייב האב אבל בהניח נכסין מועטין אע\"ג דאיכא אומדנא דאב כדכתיבנא מ\"מ כיון שאם תחלוק בירושתה לא מטי למשודכת כשיעור שנתחייב האב הא איכא דעת המשדך שלא נתרצה בשידוכין אלא עד שיכנסנה באותה נדוניא שפסק לה:
ומ\"ש עוד מעכ\"ת דדברי התוספות לא שייכי בנדון זה דלא אמרינן אלא היכא שמכח האומדנא בא להוציא משכנגדו אז כיון שהדבר תלוי ג\"כ בדעת שכנגדו לא סמכינן אאומדנא דידיה אבל כשהאומדנא הויא להחזיק במה שבידו לא בעינן דעת שניהם כמ\"ש מהר\"ש יונה ז\"ל סימן מ' לא ידעתי מה בצע להביא דברי מוהר\"ש בזה שהם דברים שלא ניתנו ליכתב והם דחויים מעצמם ומי יודע אם כד נאים ושכיב אמרה או שום תלמיד טועה מדעתא דנפשיה סיים וכתב כן בספרו וכמו שגם מעכ\"ת תמה עליו והן הן דברים שאין להאריך בהם מפני ביטול בית המדרש:
ולענין חיוב שנתחייב למשדך אדעתא דלהוו מתנה גביה שכתבתי שאם לא יטול המשדך תחלה קודם חילוק הירושה נמצא מפסיד את שלו ואפילו תימא דאיכא אומדנא דאב מ\"מ הא איכא דעת המשדך שלא היה מתרצה אדעתא דהכי להפסיד את שלו לגמרי וע\"ז כתב מעכ\"ת שהמשדך לא יחוש לזה דכיון דבמה שתטול הבת בחלק ירושתה יש בה כשיעור שנתחייב האב לנדונייתה וכשיעור החיוב שנתחייב לו לבדו שיזכה בו לעצמו, מעכ\"ת מהדר לאוקומי למלתיה ולע\"ד לא מתוקם כלל כי איך לא יחוש המשדך במה שהוא זוכה לעצמו בחיוב שנתחייב לו ואין לזרים אתו והשתא דבטל החיוב אפילו אם תגיע למשודכתו כפלי כפלים בירושה מה הנאה מטי לבעל והא קא מפסיד מה שהיה זוכה בו לבדו דהשתא לית ליה במה שירשה המשודכת יותר על נדונייתה אלא פירי דאכיל ואין לו בגוף הנכסים כלום ועוד דאומדנא דאב דכתב מוהריב\"ל אעיקרא דדינא ליתא גבי מה שנתחייב האב למשודך כדי שיזכה בו לעצמו דלא אמרה הרב אלא גבי מה שנתחייב האב לבתו בעד נדוניתה דאדעתא שימות ותזכה במתנה ובירושה לא נתחייב כיון דבת מחלק ירושתה מציא זכיא באותו שיעור שנתחייב לה אביה אבל גבי משודך דלא שייך בירושה בין חי בין מת האב מאי אומדנא איכא דאדעתא דהכי לא נתחייב וא\"כ אבי המשודכת כשנתחייב לו כדי שיזכה בו לעצמו אפילו אדעתא דאם ימות והבנות יהיו חולקות הירושה נתחייב וכדכתיבנא השתא ורמזתי כל מקמי הכא בכתבי הראשון. ומ\"ש עוד מעכ\"ת כי המשדך לא יחוש דלמיתה לא חייש דמי יימר שימות כו' אומר אני הסוגיא דהגוזל יוכיח דבעי תלמודא למפטר יבמה שנפלה לפני מוכה שחין דתיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה אע\"ג דאיכא למימר דלשמא ימות המקדש ותפול לפני יבם לא חיישא ובכל ענין קדשה נפשה ועוד תמה על עצמך שאם אתה אומר דלשמא מת לא חייש דמיתה לא שכיחא א\"כ אומדנא דמהריב\"ל ז\"ל דאנן עלה קיימין להיכן אזלא שכתב דאדעתא שימות ותזכה הבת במתנה ובירושה לא נתחייב ואמאי נימא האב בכל ענין נתחייב דלמיתה שימות לא חייש ואם יארע שימות ותזכה במתנה ובירושה מאי איכפת לן אלא ודאי כל היכא דאיכא למימר אדעתא דהכי לא עביד אף לגבי מיתה אמרינן דאדעתא שימות ויארע כך לא עבד:
עוד כתב מעכ\"ת דלפי מ\"ש מהר\"ש יונה בסימן מ' אחר שהביא דברי התוס' דפ' נערה ודפרק הגוזל דלא אמרו כן אלא גבי לוקח ומוכר דבמשיכה המקח נקנה וכשנתקלקל חוזר מטעם אומדנא לא מהני כיון דאין הדבר תלוי בדעתו לבד דהא איכא דעת מוכר אבל במתחייב על תנאי שאין הקנין נגמר אלא בשעה שיתקיים התנאי למפרע א\"כ יכול המתחייב לומר אדעתא דהכי לא נתחייבתי ולא נתקיים התנאי ואין כאן חיוב עכת\"ד וע\"פ דרך זו כתב מעכ\"ת וז\"ל וא\"כ דון מינה בנ\"ד דהחיוב עדיין תלוי ועומד דשמא יתרצה האב לבטל הזווג ולשלם הקנס ע\"פ סברות מהר\"י צייח שכתב דיכול לחזור ולשלם הקנס ואיכא אומדנא דאב דאדעתא דהכי לא נתחייב למשודך כדי שיזכה בעצמו בהכי לא חיישינן לדעת המשדך אפילו אם לא היה מתרצה אדעתא דהכי עכת\"ד. נמצא מעכ\"ת אומר דאף לגבי מה שנתחייב האב למשודך דהוי כדי שיזכה בו לעצמו איכא אומדנא דאב דלא נתחייב אדעתא דאי מיית שיטול מנכסיו דאע\"ג דאיכא דעת המשדך שלא היה מתרצה אדעתא דהכי מ\"מ ביד האב לבטל הזווג ולשלם הקנס ואני תמיה אומדנא כזאת מנין לנו שהאב לא נתחייב אדעתא שימות ומתרצה הוא לשלם הקנס שאף מהריב\"ל שנסתפק באומדנא כזאת לא נסתפק אלא לענין חיוב שנתחייב לבת דלמאי דאוקימנא דלא אמרה הרב אלא בנכסים מרובים לא איכפת ליה למשודך באומדנא דאב כיון דלא בציר ליה משיעור החיוב ובענין זה הזיווג מתקיים מדעת שניהם וליכא קנס אבל גבי חיוב שנתחייב למשדך דכדי שתועיל אומדנא דאב אע\"ג דהמשדך לא היה מתרצה ואין הדבר תלוי בדעתו לבד צ\"ל דאדעתא דמיית לא נתחייב ורוצה לשלם הקנס וזה תימה דמאי פסקא דזמנין דהקנס שקנסו ביניהם הוא יותר מן החיוב שנתחייב להמשדך או הוי ממש כאותו סך שנתחייב ובזה היכי נימא לאומדנא דאב כדי לפוטרו מהחיוב ומצד אחר הוא מתחייב בקנס דהוי כשיעור החיוב או יותר ואפילו אם הקנס הוא פחות מן החיוב מי הגיד למעכ\"ת דמשום ההוא טופייאנה ניחא ליה לאב לבטל החיוב אע\"ג דס\"ס בעי לשלומי הקנס והא ודאי גזרה חדשה ואומדנא חדתא לא שמענו דוגמתה ולא ידעתי מהיכן למדה מעכ\"ת כ\"ש דהאומדנא מעיקרא לגבי החוב שנתחייב למשדך לעצמו ליתא ולא נסתפק מוהריב\"ל אלא לגבי מה שנתחייב לבתו בתורת נדוניא דכיון דבת איתא בירושה אדעתא שימות ותזכה המתנה ובירושה לא נתחייב אבל במה שנתחייב למשדך כדי שיזכה לעצמו דאיהו ליתיה בירושה ובין בחיי האב בין שימות אינו זוכה אלא באותו חיוב לבד ולא יותר מאי אומדנא איכא דכיון דאעיקרא דדינא אומדנא ליכא מאי אהני לן החילוק שחילק מהר\"ש יונה ומה דמות תערכו לנדון זה דליכא אומדנא כלל וזה נתבאר לעיל ולא מראש בסתר דברתי. וכל זה הוא ע\"פ דרכו דמעכ\"ת בחילוק שחילק מהר\"ש יונה בין לוקח פרה דבמשיכת המקח נגמר הענין למתחייב על תנאי שאין הקנין נגמר אלא בשעה שיתקיים התנאי למפרע ודימה מעכ\"ת נדון זה למתחייב על תנאי שכתב מהר\"ש יונה ולדידי אין דברי מהר\"ש יונה ז\"ל מתפרשין על הדרך שהבין מעכ\"ת שהרי מתוך דברי מהר\"ש מוכח דאיהו מיירי במתחייב מעכשיו ע\"מ שיעשה חבירו כך וכך דאז לכשיקיים חבירו התנאי חל חיובו של זה מעכשיו שכן כתב בפירוש אבל במתחייב על תנאי שאין הקנין נגמר אלא כשיתקיים התנאי למפרע וכיון שכן דבמתחייב על תנאי מעכשיו עסקינן ואם בא לחזור אינו חוזר ואם רצה להוסיף או לגרוע מהתנאי שנתפרש אינו יכול אין טעם לחלק בין לוקח פרה שנגמר המקח ע\"י משיכת הפרה ולהכי לא מהני אומדנא דלוקח משום דאין הדבר תלוי בדעתו לבד דהא איכא דעת מוכר דלא נתרצה לדעת זו למתחייב מעכשיו ע\"מ שיעשה חבירו כך וכך דאע\"ג דהשתא קודם שקיים תנאו זה לא נתחייב ולא חל החיוב מ\"מ לאחר שקיים זה תנאו נמצא שחל חיובו של זה למפרע וא\"כ כשקיים זה תנאו וקובע החיוב שנמצא שחל משעה שנתחייב למפרע היכי נימא אומדנא דאדעתא דהכי לא נתחייב כיון דאיכא דעת אחרת דאדעתא דהכי לא נתחייב לקיים התנאי אלא ע\"פ פשט הלשון שהתנו ובשלמא במתחייב לחבירו ע\"ת דאם ולא אמר מעכשיו אפשר להראות פנים לחילוק מהר\"ש דכיון שאין החיוב חל אלא לאחר שיתקיים התנאי וכל זמן שלא קיים האחד התנאי אי בעי אותו שנתחייב למהדר מצי הדר וכיון שכן כל שיש אומדנא דמוכר דלא נתחייב זה אלא אדעתא דהכי אע\"ג דאיכא דעת שכנגדו שאינו מתרצה לקיים התנאי אלא בכל ענין לא סמכינן לדעת שכנגדו כיון שבידו של מתחייב לחזור אלים אומדנא דידיה דחשיבא כאילו פירש בהדיא שאם לא יתקיים התנאי אדעתא דידיה מעתה הדר ביה מחיובו אבל במתחייב מעכשיו ע\"ת כך וכך דאי בעי למיהדר לא מצי הדר ואידך מקיים לתנאי ואזיל בע\"כ של זה וחל החיוב עליו למפרע מאי מהני אומדנא דידיה כיון דאיכא דעת שכנגדו דלאו אדעתא דהכי התנה דהוי דומיא דלוקח פרה שנגמר המקח וכן לענין ממונא וכן לענין גיטין וקדושין לא מצינו חילוק בין נגמר הענין מהיום בין התנו מעכשיו ע\"מ כך וכך דכי הדדי נינהו: אלא שנלע\"ד לפרש לדעת מהר\"ש דכיון שהחיוב שנתחייב זה אף שיהיה במעכשיו דלאחר שקיים חבירו תנאו חל עליו החיוב למפרע ואי בעי למהדר לא מצי הדר מ\"מ כיון שחבירו אי בעי מקיים לתנאו ומתחייב שכנגדו למפרע ואי לא בעי לא מקיים לתנאו ואינו רוצה במה שנתחייב לו חבירו כיון שכן כ\"ז שזה לא קיים עדיין התנאי ואיכא גבי המתחייב דלא נתחייב אלא אדעתא דהכי סמכינן אאומדנא דמתחייב ולא סמכינן אאומדנא דאידך שאינו מתרצה בזה כיון דבידו הוא דאי לא ניחא ליה לקיים התנאי לפי מה שאנו אומדין דעת המחייב לא מקיים לתנאה כלל ובידו הוא לחזור כמ\"ש הרא\"ש פ' מצות חליצה גבי חליצה מוטעת כשירה על דברי רש\"י ע\"ש משא\"כ היכא דנגמר המקח בדרכי ההקנאה שאין שום אחד מהם יכול לחזור דאז לא סמכינן אאומדנא דחד כיון דאיכא דעת שכנגדו שאינו מרוצה בכך וא\"כ בנדון זה שנגמרו השידוכין ע\"פ החיובים והיה הקשר אמיץ ביניהם ע\"י הקנסות ואריא דשבועה רביע עלייהו דאי בעו למיהדר לא מצו הדרי מי איכא למ\"ד דסמכינן אאומדנא דמתחייב ולא חיישינן לדעת שכנגדו שלא היה מתרצה לדעת המתחייב ואי בעי למהדר לא מצי הדר דאי הדר לפחות חייב לשלם הקנס כ\"ש למאן דסבר דאם עבר ולא קיים הזווג עבר על השבועה א\"כ אין הקנס אלא כאילו אמר מלבד עוברו על השבועה והוי ממש הלוקח פרה ואף למה שקבץ מעכ\"ת דעת מי שסובר שאין החוזר חייב בקנס מה יענה מעכ\"ת דלמאן דסבר דמתחייב בקנס הא לא מצי הדר משום דאי הדר מתחייב בקנס ואפילו על דעתיך שאין לחייבו בקנס ע\"פ הדברים שכתבת שאע\"פ שהר\"י וייל סותר את עצמו מ\"מ אין להוציא מיד המוחזק אע\"פ שדבריך לא נתחוורו אצלי ואם אמרתי לעמוד על דבריך אף בזה יאריך הענין מ\"מ אפילו לכשתמצי לומר דמצי המוחזק לומר קי\"ל במאי דפטר מהר\"י וייל בזה ולא במה שמחייב בתשובה אחרת אע\"פ שסותר את עצמו מ\"מ כיון דאיכא מ\"ד שמלבד שמחייב בקנס החוזר עבר ג\"כ על השבועה ואם בא שום אחד מהם לישאל שרוצה לחזור אין מורין לו ואדרבה אמרינן ליה דלא ליהדר משום אריא דשבועה דרביע עליה לדעת בעלי אותה סברא מעתה אין מקום כלל לומר דאמדינן דעת האב שלא נתחייב למשדך אלא אדעתא דהכי דהא איכא דעת שכנגדו שלא נתחייב בקנס ולא נשבע לקיים הזיווג אלא בכל ענין וליכא למימר בשום אחד מהם שבידו לחזור דלא מחית איניש לספיקא במלתא דאיכא למאן דסברי שהחוזר בו עובר על השבועה וכל זה ברור לדעתי הקצרה ומזה הטעם מ\"ש עוד כ\"ת לפטור את האב אם היה חוזר אפילו בחייו מטעם אומדנא אחריתי שהוליד מעכ\"ת מדעתו הרחבה דלא נתחייב זה בקנס אלא אם היה חוזר משום שנאה בלא שום סיבה אבל בנדון זה דאיכא אומדנא דמוכח דלא ניחא ליה לעבור אדרבנן דאמרו לא תיהוי בעבורי אחסנתא לא נתחייב ופטור מכלום וזה אחרי המחילה בטל מעצמו דאדרבה איכא אומדנא להפך שזה עכ\"פ נתחייב בקנס משום דכיון דאיכא בהדיה חיוב הקנס השבועה שנשבעו לקיים הזווג לא מחית נפשיה לספיקא לדעת הסוברים כן כדכתיבנא וחמיר ליה לאיניש איסור ספק שבועה מלמהוי בעבורי אחסנתא דקליש טובא כ\"ש דלא אמרו ז\"ל כן אלא בנותן לאחר מיתה אבל בחייו לא מצאנו שמי שנותן מתנה לחבירו עבר אדרבנן כ\"ש בפוסק לחתנו כדי שישא את בתו דאיכא מצוה דואת בנותיכם תנו לאנשים ואיכא תקנתא דרבנן גבי כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו וכדאיתא בפרק אע\"פ בעובדא דרב פפא דהוה מפטר יהודה בר מרימר ולא הוה ניחא ליה למיעל כדאיתא התם. זה דעתי הקצרה. הצעיר שמואל הלוי:
ציץ הזהב נזר הקדש עטרת ראשי הרב המובהק הי\"א. ראיתי הכתב והמכתב אשר כוננו ידי מר והנה גזר אומר דיזכה החתן במתנות ומטעמא דאדעתא דהכי לא נתרצה דאף דעוד היום לוקח מה שפסק לו חמיו מ\"מ אינו דומה דעכשיו לוקח אותם בתורת נכסי מלוג ואין לו אלא פירות כאשר רמוז בקונטרסו ברחבה ואני אומר כי הוכרחתי להשיב מפני הכבוד ומפני היראה אף כי אין הפנאי מסכים כי הנה באו הימים שיש בהם חפץ ועל יום טוב באנו. והנה מטיבותיה דמר משמע דס\"ל לאדון כי החתן אינו יכול לכוף לאשתו ליתן מה שפסק לו אביה ואחר נשיקת כפות רגליו לא כן אנכי עמדי דבהדיא כתוב בהגהות מיימון באב הפוסק לחתנו אפילו שלא במעמד הבת והלך לו האב או שאין ידו משגת דאם יש לאל ידה של הבת חייבת לשלם מה שפסק אביה ואם לאו תשב עד שילבין ראשה וכמו שמבואר בהרב בעל המפה סי' נ\"ב מטא\"ה ועיין בבית שמואל שם וא\"כ בנ\"ד זה אינו מפסיד כלום דיכול לכוף את אשתו ליתן לו מה שפסק לו אביה דהא ידה משגת דיש לה ירושה וא\"כ הא חזר לו האומדנא של האב ולא שייך לומר דהא איכא דעת המשדך כיון דהוא אינו מפסיד כלום ובודאי דוחק לומר דהוא אסיק אדעתיה דימות חמיו ג\"כ וגם את הכל יקח ומש\"ה נתרצה בשידוכין אבל אם היה יודע דכשימות חמיו לא יקח אלא מה שפסק לא היה מתרצה בכך דזה ודאי לא אסיק איניש אדעתיה קודם שימות חמיו דימות חמיו ומש\"ה עושה הזיווג דזה לא אסיק איניש אדעתיה דומיא מאי דאמרינן בהנזקין לא אסיק איניש אדעתיה דמיית לוה ונפלו נכסי קמי יתמי אבל אה\"נ דאחר המיתה אמדינן דעתיה דאילו היה זה מסיק דעתיה אמיתה לא היה עושה מה שעשה ובזה נראה לע\"ד דנסתלק מה שהקשה האדון מההיא דיבמה שנפלה לפני מוכה שחין ומההיא דמוהריב\"ל כמו שמבואר בקונטרס האדון ולדברי האדון אמאי הקשה לי ותקשו לתלמוד ההיא דפרק הניזקין שכתבתי: ומ\"ש לדעת הסוברים דכשרוצה לשלם הקנס הוא פטור מהשבועה וכתב עלי האדון דהא איכא דעת החולקים וספק שבועה הוא, רואה אני כי בתר דידי קא אזיל מר כי אני כבר כתבתי דלדעתי אומדנות מהריב\"ל שייכי גם במתנות ולא שייך לומר דיאמר החתן לא נתחייבתי אלא דלרווחא דמלתא כתבתי לדעת הסוברים דכשמשלם הקנס פטור מן השבועה איכא טעמא אחרינא מעתה אין תפיסה ממה שהשיג עלי האדון דמי לא ידע בכל אלה דספק שבועה במקום פלוגתא דרבוותא להחמיר ומה שרצה האדון לפרש בדברי מהר\"ש יונה אני בעניי כבר כתבתי הנראה לי בפירוש דבריו ולדעתיה דמר וכבר הודה לי לענין המדודים דאינה נוטלת אמאי לא תאמר היא איני רוצה לתת מה שפסק לי אבי אלא הכל אני מכנסת בתורת נכסי מלוג ואם האדון יאמר כן לגבי המדודים איכא אומדנא של חתן שלא ע\"ד כן נתרצה א\"ו הלא זה הדבר אשר דברתי יש לאל ידו של החתן לכוף את אשתו לשלם לו כל מה שפסק לו אביה וא\"כ שייך שפיר אומדנות מהריב\"ל באופן דלע\"ד גדול כח המוחזק. זה דעתי וסברתי הקלושה. וה' יכתבנו בספר חיי ומזוני דלא תליא בזכותא כנפשו הרמה והנשגבה וכנפש העבד הנרצע לעבודתו ולברך בשמו יצחק הלוי:
אלהים ראיתי עולים מן הארץ שני גדולי הדור הלא הם החכם השלם הרב המובהק כמהר\"ר מהר\"ש הלוי נר\"ו והחכם השלם הדיין המצויין עצום ורב כמהר\"ר מהר\"י הלוי נר\"ו. על ענין ראובן ששדך בתו עם בן שמעון ונתחייב אבי הבת לתת סך מה לבתו בעד נדוניא ומדודים ולהכתיבם בכתובה. ועוד נתחייב אבי הבת לתת למשודך סך מה במתנה גמורה וקבעו זמן לנשואין ובתוך הזמן נפטר ראובן והניח אחריו שתי בנות המשודכת ואחרת עמה והמשודך רוצה לכנוס ותובע סך הנדוניא שנתחייב לו ראובן ומה שנתחייב לו ג\"כ במתנה גמורה ואח\"כ שיחלקו הבנות חלק כחלק בשאר הירושה והאפוטרופוס טוען שיחלקו כל הנכסים שוה בשוה והמשודכת מחלקה שנפל לה בירושה תתן לארוסה הנדוניא שפסק לה אביה ויכתבם לה בכתובה. והנה במה שנתחייב ראובן לתת בעד נדוניא בזה הסכימה דעתם שהדין עם האפוטרופוס ותטול הבת האחרת נגד הנדוניא ואח\"כ יחלקו השאר חלק כחלק ואף שראובן נתחייב בחיוב גמור עולה בדין מ\"מ איכא אומדנא שלא נתחייב אלא כסבור שישאנה בחייו אבל לא אסיק אדעתיה שימות ותזכה אותה הבת בנדוניא ובירושה וכמו שפסק מהריב\"ל וכן הסכימו גדולי האחרונים וכמו שהביאו הרבנים הנזכרים אך במה שפסק ראובן לתת למשודך במתנה גמורה בזה ראיתי שהם חלוקים בעיסתם שהפוסק כמהר\"י הלוי נר\"ו אית ליה דגם במה שפסק למשודך לתת במתנה שייכא אומדנא דמהריב\"ל ומש\"ה פסק דכל הנכסים יחלקו בשוה ואין לבת האחרת שום חיוב במתנת המשודך: אך הפוסק מהר\"ש הלוי נר\"ו נחלק עליו בזה מתרי טעמי, חדא שמדברי התוס' בפ' נערה ובס\"פ הגוזל מוכח דלא אזלינן בתר אומדנא אלא היכא דאין הדבר תלוי אלא בדעת הנותן אבל היכא דאיכא דעת אחרת שלא היה מתרצה אדעתא דהכי אע\"ג דגבי אידך איכא אומדנא דלא עבד אלא אדעתא דהכי כל שלא פירש לא מהני האומדנא ולפ\"ז דוקא לגבי הנדוניא שנתחייב האב שלעולם זוכה בה המשודך או מתורת חיוב או ממה שנפלה לה בירושה ליכא הקפדה לגבי המשודך ומש\"ה אמרינן דשייכא אומדנא דלא נתחייב בירושה אלא כסבור שישאנה בחייו אבל לא אסיק אדעתיה שימות ותזכה בנדוניא ובירושה ומאחר שהמשודך זוכה בנדוניא ליכא קפידא אם זוכה מתורת חיוב או מתורת ירושה אך לגבי מתנת המשודך שאם אתה אומר שיתבטל החיוב ותעמוד בירושתה וחולקות בשוה קא מפסיד המשודך מתנה שנתחייב לו האב לגמרי היכי נימא דתיהני אומדנא דאב אפילו היתה מוכחא וברירא מאחר דאיכא דעת המשדך שלא היה מתרצה בזה להפסיד מתנה שלו ואפילו אם הגיע למשודכתו כפלי כפלים בירושה כנגד מתנת המשודך מלבד הנדוניא וזוכה בהם המשודך בתורת נכסי מלוג פשיטא דאיכא קפידא רבה דאם היה זוכה מצד החיוב היה זוכה הוא לבדו והיה רשאי לעשות בשלו מה שהיה רוצה אבל במה שזוכה בתורת נכסי מלוג אינו זוכה כי אם בפירות ואין לו בגוף הנכסים כלום ואינו יכול למכרם או ליתנם באופן דאיכא קפידא רבה ופשיטא שדעת המשדך שאפילו אם ימות האב שיזכה במתנה זאת, ועוד אם נאמר שנתבטל החיוב משכחת לה שלא יזכה אפילו בפירות דכיון דנכסים אלו נפלו לה כשהיא ארוסה הא קי\"ל דאם מכרה ונתנה קיים ולקמן יתבאר דאפשר דלכתחלה נמי יכולה למכור וליתן וא\"כ נמצא המשדך קרח מכאן ומכאן באופן דלגבי מתנות המשודך איכא דעת המשדך שאפילו היה עולה בדעתו שימות האב ויגיע למשודכתו כפלי כפלים מהמתנות לא היה מתרצה בלתי המתנות וא\"כ לא מהני אומדנא דאב כלל כיון דאיכא דעת אחרת: הן אמת שראיתי במרדכי פ' החולץ שהביאו תשובה א' למהר\"ם שכתב שיש להביא ראיה לסברת הגאונים דאית להו דיבמה שנפלה לפני מומר דאינה זקוקה כלל מדאמרינן פ' הגוזל אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה ותירצו טב למיתב טן דו ולגבי מומר דליכא למימר הכי דאנן סהדי דלא ניחא לה להתייבם כי יעבירנה על דת כו' ע\"כ והרב בעל ת\"ה סימן רנ\"ג הביא בשם אחד מהגדולים מדברי התוס' שכתבו שם בפרק הגוזל דהא דפריך התם תיפוק בלא חליצה היינו דוקא כשנפלה מן האירוסין אבל מן הנשואין לא שייכא אומדנא משום חיבת נשואין וביאה גמרה ומקנייא נפשה לגמרי בלא תנאי ע\"כ. ולפי מ\"ש דהיכא דאיכא דעת אחרת לא אמרינן אומדנא למה לא הקשו למהר\"ם דאף דנימא דלגבי דידה איכא אומדנא אף מן הנשואין ואדעתא דתפול גבי מומר לא היתה נשאת מ\"מ איכא דעת אחרת דהיינו הבעל דבשלמא מן האירוסין לא איכפת ליה לבעל אם תפול גבי יבם מומר שיתבטלו הקדושין למפרע אך מן הנשואין שאם יתבטלו הקדושין למפרע נמצאו בעילותיו בעילות זנות פשיטא דאיכא קפידא דבעל וכמ\"ש מרן הרב בעל פני משה בהא סימן ס\"ב וא\"כ הוי דומיא דלוקח בהמה ונטרפה דלא אמרינן אדעתא דהכי לא לקח משום דאיכא דעת אחרת. אך ראיתי בהגהת מרדכי דפרק החולץ שכתבו וז\"ל וראיה שהביא מהר\"ם לדברי הגאונים מפ' הגוזל קמא לא הוי ראיה לגבי יבמה מן הנשואין והביאו ראיה מדברי התוס' שם וכתבו כל דברי התוס' ומה שסיימו דהיכא דאיכא דעת אחרת לא אמרינן אדעתא דהכי יע\"ש:
ונראה דתרתי קשיא עליה דמהר\"ם. חדא מתחלת דברי התוס' דמן הנשואין לא שייכא אומדנא דמשום חיבת נשואין מקנייא נפשה בלתי שום תנאי, ועוד קשיא עליה דמהר\"ם מסיום דברי התוס' דכל דאיכא דעת אחרת לא אמרינן אדעתא דהכי וא\"כ מן הנשואין איכא קפידא דבעל אי אמרינן אדעתא דהכי לא קדשה נפשה. ואפשר שאותו גדול שהביא בעת\"ה תרתי קשיא ליה מדברי התוס' והביא תחלת דברי התוס' והה\"נ דקשיא ליה נמי מסיום דברי התוספות דמן הנשואין דאיכא דעת אחרת לא אמרינן אדעתא דהכי ומ\"מ נראה דמהר\"ם חולק על זה וס\"ל דאף היכא דאיכא דעת אחרת אמרינן אומדנא וכ\"נ קצת מדברי הרא\"ש בתשובה במי שנדר לנשואי בתו סך מה ונתקלקלו חובותיו שאם אין לו לפרוע כי אם מבית דירתו וכלי תשמישו דאדעתא דהכי לא נדר ע\"כ. והרי התם דאיכא דעת המשדך דאפשר דלא היה מתרצה לשדך בלתי אם יקיים את נדרו ואף אם יוצרך למכור את ביתו ואת כלי תשמישו ולכאורה נראה דהרא\"ש בשיטת רבו מהר\"ם אזיל דאית ליה דאף דאיכא דעת אחרת אמרינן אומדנא. אך כד מעיינינן שפיר נראה דאין מדברי הרא\"ש אלו ראיה שחולק על התוספות דשאני נדון דהרא\"ש דלא היה שום חיוב בדבר כ\"א מכח שבועה וכיון שכן שהם דברים שבינו ובין קונו שייך לומר אדעתא דהכי לא נשבע והכי דייקי דבריו דלא היה שם כ\"א חיוב שבועה ומש\"ה אף דאיכא דעת אחרת אמרינן אדעתא דהכי לא נשבע אבל היכא דאיכא חיוב כגון בלוקח מקח מחבירו וכן באותה דמהר\"ם דהיינו לאפקועי קדושין בזה יודה הרא\"ש דהיכא דאיכא דעת אחרת לא אמרינן אדעתא דהכי: שוב ראיתי להרב בעל פני משה ז\"ל שם שכתב חילוק זה ליישב דברי הרא\"ש ז\"ל וכתב בסוף דבריו אמנם אינו מספיק לי ועדיין לבי מהסס עכ\"ד. ולא ידעתי למה לא נחה דעתו של הרב ז\"ל בזה ולפי דעתי החילוק הוא מבואר דהכי דייקי דברי הרא\"ש. שוב ראיתי להרב שאמר שלא נחה דעתו בחילוק זה כתב דרך אחרת ליישב דברי הרא\"ש והוא בשיקול האומדנות דהיכא דהאומדנא היא גדולה עד מאד אנן סהדי לא יבטלנה המתחייב ואף אם דעת שכנגדו לא יתרצה בכך מ\"מ אנן סהדי דלא יחוש לדעת שכנגדו ולא נתחייב אלא לדעתו יע\"ש שהאריך בזה, ולפי דברי הרב הללו אפשר ליישב דברי מהר\"ם דאף איהו מודה לסברת התוס' דהיכא דאיכא דעת אחרת לא אזלינן בתר אומדנא אך ההיא דנפלה קמי יבם מומר דהאומדנא היא גרועה עד מאד שיעבירנה על דת אז אמרינן דלא נתקדשה אדעתא דהכי אף דאיכא דעתיה דבעל וכמ\"ש הרב ז\"ל. הכלל העולה שמדברי הרב שם ובח\"ב סימן נ' נראה בהדיא דס\"ל דחילוק זה שכתבו התוס' דכל היכא דאיכא דעת אחרת דלא אמרינן אדעתא דהכי הוא יתד שלא תמוט וא\"כ כפי זה צדק הרב מהר\"ש הלוי במ\"ש דלגבי מה שנתחייב לתת במתנה לחתנו דאיכא דעת אחרת לא אמרינן אומדנא דמהריב\"ל ז\"ל: עוד כתב טעם אחר הרב מהר\"ש הלוי דאעיקרא דמלתא אומדנא דמהריב\"ל ז\"ל לא שייכא גבי מה שנתחייב למשודך דבשלמא לגבי מה שנתחייב לבתו בעד נדוניא שייכא אומדנא דאדעתא שימות ותזכה בנדוניא ובירושה לא נתחייב כיון דבת מחלק ירושתה זכיא באותו שיעור שנתחייב לה אביה אבל גבי משודך דלא שייך בירושה מאי אומדנא איכא דאדעתא דהכי לא נתחייב וא\"כ נאמר דאבי המשודכת נתחייב לו שיזכה לעצמו אפילו אדעתא שימות ויזכו הבנות בירושה משום דכוונתו היתה שיזכה החתן באותו שיעור שנתחייב לו ולא יהיה לאחרים רשות עליו, הנה מכח שתי טענות אלו פסק הרב כמהר\"ש נר\"ו שבתחלה יגבה המשודך כל מה שנתחייב לו האב בתורת מתנה והשאר חולקות הבנות בשוה. וראיתי להרב מהר\"י הלוי נר\"ו שהקשה לזה ממה שכתוב בהגהות מיימון באב הפוסק לחתנו אפילו שלא במעמד הבת והלך לו האב או שאין ידו משגת דאם יש לאל ידה של הבת חייבת לשלם מה שפסק לה האב ואם לאו תשב עד שילבין ראשה וכמו שמבואר בהרב בעל המפה וא\"כ בנ\"ד המשודך אינו מפסיד כלום דיכול לכוף את אשתו ליתן לו מה שפסק לו אביה דהא ידה משגת דיש לה ירושה ואם כן הא איכא אומדנא של האב ולא שייך לומר דהא איכא דעת המשדך כיון דהוא אינו מפסיד כלום עכ\"ד: ואני תמיה בזה מכמה טעמי. חדא דסברת הגהה הלזו תמהו עליה והרב בעל המפה תמה עליה בדרכי משה וכמ\"ש הרב בעל פרישה והרב ז\"ל כתב דמיירי בפסק האב במעמדה דוקא אבל אם לא פסק במעמדה יכולה לומר או כנוס או פטור וכן הוא דעת הרב בעל ב\"ח וכ\"כ הרב בעל נתיבות משפט (דף צ\"ח) וכתב דדבר ברור הוא ואף שהרב בעל בית שמואל כתב דמיירי אפילו כשפסק האב שלא במעמדה מי ישמע אליו בדבר הזה מאחר שגדולי עולם מור\"ם והב\"ח והרב בעל פרישה והרב בעל נתיבות משפט כתבו דכל שנתחייב האב לבדו בלתי מעמדה דאין סברא לומר דבשביל שיש לה ממון ממקום אחר שלא תוכל לומר או כנוס או פטור: עוד אני תמיה דלא ימנע אי אמרינן דלא שייכא אומדנא דמהריב\"ל ז\"ל לגבי מה שנתחייב למשודך וא\"כ מן הדין הוא שזה החיוב יקח אותו המשדך משתי הבנות אם כן אף אם תתן כתף סוררת הבת האחרת שלא ליתן פשיטא דאין יכול המשודך לכוף למשודכת לומר או תן לי מה שנתחייב האב או שתשב עד שילבין ראשה שכל מה שאמרו שתשב עד שילבין ראשה אינו אלא כשהלך למדה\"י או שאין לו לפרוע או שהיה נשואים שניים שאין כאן חיוב אך אם החייב כאן ויש לו במה לפרוע בזה לא אמרו תשב עד שילבין ראשה וא\"כ אם הבת האחרת חייבת לפרוע מחלק ירושתה מחצית החיוב שנתחייב האב למשודך אם אינו רוצה לפרוע אין שום חיוב שוב למשודכת ולא אמרו בזה תשב עד שילבין ראשה וכמו שמבואר בדברי הראשונים ז\"ל ואי אמרינן דגם לגבי מה שנתחייב למשודך שייכא אומדנא דמהריב\"ל ולומר דאדעתא שימות ויזכה החתן בחלק הירושה מתורת נכסי מלוג לא נתחייב א\"כ אין כאן שום חיוב כלל שהרי קיים האב תנאו במה שזוכה המשודך בתורת נכסי מלוג. עוד אני חוזר וצווח דכיון שהוא מודה דבמה שהמשודך זוכה כנגד מתנתו בירושה מתורת נכסי מלוג בשביל זכייה זו לא שייכא אומדנא דמהריב\"ל אי משום דאיכא קפידא דמשודך ואי משום דאעיקרא דמלתא לא שייכא אומדנא כיון שאינו זוכה בגוף הנכסים א\"כ איך נאמר דבשביל שיכול לומר שתשב עד שילבין ראשה דשייכא אומדנא דהא אף כפי דברי אותה הגהה ליכא שעבוד בנכסים כלל אלא שיכול לומר או תן לי מה שנדר אביך או תשב עד שילבין ראשה ואינה יכולה לומר או כנוס או פטור וא\"כ איך נאמר דאילו אסיק אדעתיה שימות והיה יכול לומר המשודך שתשב עד שילבין ראשה לא היה מתחייב והרי האב היה רוצה שיהו נכסיו משועבדין למשודך ולא שיזכה בהם מטעם שיכול לומר שתשב עד שילבין ראשה וגם דעת המשדך היה שיזכה בנכסים בתורת חיוב גמור ולא שיזכה בהם מתורת דיכול לומר תשב עד שילבין ראשה. באופן שמדברי הגה\"מ הללו לא ראיתי תברא לשני הטעמים שכתב הרב מוהר\"ש לומר שהמשודך יקח חלק מתנתו בתחלה ואח\"כ יחלקו בשוה דלפי דעתי שני הטעמים שרירין וקיימים הם: אך את זה ראיתי להרב מוהר\"ש נר\"ו שכתב בסוף דבריו ואפילו אם תתרצה הבת המשודכת לאחר שחלקה ירושתה עם אחותה להפריש לנדונייתה כשיעור החוב שנתחייב אביה ומהנשאר מחלק ירושתה חיובה לתת לבעלה המתנה שנתחייב האב מ\"מ קפידת הבעל במקומה עומדת דהא קא מפסיד בהכי דאי גבי תחלה חיוב המתנה שנתחייב האב מקמי דליפלגו הבנות בירושה קא רווח שתשאר למשודכת ההוא טופייאנה דבעיא למיהב ליה בעד חיוב המתנה לנכסי מלוג ויאכל פירות בחייה ואם מתה יירשנה ע\"כ. ולא ירדתי לסוף דעתו בזה דהא נכסים אלו נפלו לה כשהיא ארוסה ובנכסים שנפלו לה בעודה ארוסה תנן בר\"פ האשה דבעודה ארוסה לכתחלה לא תמכור ואם מכרה או נתנה קיים וא\"כ זאת המשודכת כיון שאם היתה נותנת לאחותה חלק ירושתה במתנה היתה מתנתה קיימת א\"כ אם פרעה בשביל אחותה למשודך מה שהיתה חייבת מי ימחה בידה ה\"ל כאילו נתנה אותם במתנה לאחותה ואף דתנן דלכתחלה לא תמכור לאו שהבעל יכול למחות אלא הנראה מדברי רש\"י שם בסוגיא הוא דמאי דאמרינן דלכתחלה לא תמכור שאם בא לוקח לב\"ד לימלך אמרינן ליה לא תיזבון ולפי זה נ\"ל דדוקא גבי מכירה אמרינן דלכתחלה לא תמכור אבל גבי מתנה לא שייך לומר דלכתחלה לא תתן דדוקא גבי מכר אומרים לו ב\"ד שלא יתן מעותיו כיון דאיכא קפידא דבעל אך גבי מתנה פשיטא שאין אומרין לו שלא יקבל מתנה והכי דייק לישנא דמתני' דקתני וב\"ה אומרים לא תמכור ולא קתני ולא תתן דלגבי מתנה לכ\"ע נותנת לכתחלה דלא שייך לומר שאם בא לימלך שיתנו לו עצה שלא יקבל מתנה ומש\"ה לא נקט אלא לא תמכור אך בסיפא דמעשיה בטלים קתני נפלו לה משנשאת אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה שהבעל מוציא, ומאי דקתני אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה קיים מאי דקתני ונתנה אשגרת לישן הוא דלגבי מתנה אף לכתחלה נותנת:
ועוד נ\"ל לומר משום יגדיל תורה דע\"כ לא אמרו דלכתחלה לא תמכור אלא בקידושין ודאין אך בסבלונות דידן אף דלכתחלה מוכרת ואף להצד שאמרו דסבלונות דידן דין ודאי קידושי דרבנן יהבינן להו אפשר לומר דגם בסבלונות דידן לכתחלה לא תמכור דומיא דקטנה בת מיאון דקי\"ל דבעלה יורשה אף שנשואיה דרבנן וא\"כ גם מה שזוכה מתורת קדושין אף שקדושיה מדרבנן זוכה בהם הבעל ולפיכך אני אומר דלכתחלה לא תמכור אך למ\"ד דהנו סבלונות דידן ספק קדושין יהבינן להו נראה דכיון דספק מקודשת היא אינו זוכה בשום דבר וכדאמרינן בפרק האיש מקדש נתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדה\"י ועמדה ונשאת דמודה רב שאם מתה אינו יורשה אוקי ממונא בחזקת מריה משום דמספקא לן אם נתרצה בחופה או לא וא\"כ כי היכי דבספק נשואין אמרינן דאינו זוכה בירושה ה\"ה בספק קדושין דאינו זוכה במה שאמרו לכתחלה לא תמכור וא\"כ כיון דאיכא מ\"ד שהיא ספק מקודשת פשוט דלכתחלה מוכרת ואינש לא ימחה בידה. זאת תורת העולה אף שאין הכרעתי מכרעת ומה גם במקום הרים גדולים אך מאחר שהפצירו בי אגלה דעתי. נראה לפי קצורי דאם המשודכת רוצה ליתן מחלק ירושתה למשודך מה שנתחייב לו האב ולסלקו מעל אחותה אינש לא ימחה בידה אך אם האחיות באו ואומרות יקוב הדין נ\"ל שבתחלה יגבה המשודך כל מה שנתחייב לו האב בתורת מתנה מהטעמים שכתב הרב מוהר\"ש הלוי נר\"ו והשאר חולקות הבנות שוה בשוה זה דעתי:
כתב מהרי\"א בכתביו סימן כ\"ט על דבר האשה שבאה לגבות כתובתה וכתוב בה שלש מאות זהוב ובסתם כל כתובה שבמדינה אין כותבין רק שתי מאות ואין על הכתובה הזאת רק עד אחד כשר והשני פסול מחמת קורבה כו' וכתב וז\"ל ואפילו אם היו עדים שאמר הבעל סמוך למיתתו והודה בפניהם שנדר וקיים לאשתו לכתוב לה ג' מאות מ\"מ לא קנתה כו' יע\"ש. וזו היא שקשה בדיני ממונות כו' והחילוק שעשה הרב אינו מבואר כלל וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [ + "וכן הכותב כל נכסיו לאשתו כו'. כתוב בתשובות המיוחסות להרמב\"ן סי' ט\"ל ראובן שנתן כל נכסיו לאשתו וקנו מידו ופירש בשטר המתנה שהוא נותן לה במתנה גמורה והאחריות עליו כו' יש מרבותינו ס\"ל דלעולם לא עשאה אלא אפוטרופא כו' ודייק לה מדקאמר בגמרא על ההיא דר\"י הנחתום במאי אילימא בשכ\"מ והא אמרת לא עשאה אלא אפוטרופא ואם איתא מאי קושיא לימא בשבירר דבריו כו'. ויש לגמגם דקבלת האחריות שקיבל הנותן אין טעם בו כלל גבי אפוטרופוס ובודאי מוכחא מלתא דלשם מתנה גמורה איכוון וגבי הקנין אע\"פ שאין טעם לאפוטרופוס כבר כתב רבינו בפ\"א מהל' מכירה דיש דברים שאין לקנין בהם טעם ואינו אלא להודיע שאינו כמשחק אלא שגמר בדעתו אבל אחריות אין לו מקום אלא למתנה גמורה ודוק. עוד כתוב שם בסי' ע\"א וז\"ל ואיהו נמי אפילו אפוטרופוס לא הוי דלא גמר לעשות אפוטרופוס אלא בשטר כו'. דיש לגמגם בזה כיון דקניין לגבי אפוטרופוס אין טעם בו ואין קניין תופס מידי דהוה אעושה שליח וקנו מידו דכתב רבינו בכלל כמה דברים דאין לקנין בהם טעם א\"כ מה לנו אם לא נתכוון להקנותה אלא בקנין שלא נאמר אלא בכותב או קנו מיניה במקום שמועיל כלומר דהקנין עושה הקנאה ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל מנכסים שיבוא לו אחר אלו נוטלת מהם כתובתה. מ\"ש ה\"ה שלא כדברי הר\"י ן' מיגאש ז\"ל דכתב דוקא בבריא כו'. נראה דפירוש הר\"י ן' מיגאש ז\"ל דכתב דוקא בבריא אמרינן אילו הדר קני יש לו על מה לסמוך ראיה ברורה מש\"ס דילן והוא דאיתא בפרק יש נוחלין דרב נחמן איקלע לסורא לגבי רב חסדא ובעא מינייהו כה\"ג מאי כלומר דאמר ההוא גברא פלגא לברת ופלגא לברת ותילתא לאיתת בפירי התלושים ומספקא ליה אי דוקא בקרקע דחשיב שעשאה שותף בין הבנים מחלה ולא במטלטלין והכי מסיק דדוקא בקרקע ולא במטלטלין. ואם איתא דבשכ\"מ אמרינן דאי קנה הדר מאי מספקא ליה לר\"נ גבי מטלטלין ומאי נפקא מינה דאם זה האיש דאמר תילתא לברת ופלגא לאתת כו' הניח שאר קרקעות ולא חלקם פשיטא דאפילו יהיה דין מטלטלי כדין קרקע הא בחלק קרקע לאשתו אמרינן דאם שייר דקלא מגו דנחית לדקלא נחית ואי דלית ליה קרקע כלל מאי בעי אי מחלה או לא הלא אין כתובה נגבית ממטלטלין. אלא ודאי דמיירי בשכ\"מ ונ\"מ אם קנה אח\"כ נכסים אחרים דאי אמרינן דמחלה גבי מטלטלין וכמו דכתב לה קרקע לא גבי מהנהו נכסי דקנה אח\"כ דהכל מחלה. זה נ\"ל שראה הר\"י ן' מיגאש לכתוב כן. ואין לומר דמיירי ההוא עובדא בחלק כל קרקעותיו לבנותיו וחלק הפירי ובהא כלל לאשתו ואמר תילתא לאיתת דלא משמע דחילק יותר. וכנראה מדברי רשב\"ם דסבר דמיירי שחלק לבנותיו קרקעות וזה להציל לעצמו מחמת דוחקו וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי ששלח כלים ממדינת הים כו'. בפ' מי שמת (דף קמ\"ג) ההוא דשדר פיסקי דשיראין לביתיה כו' (עיין במ\"מ).והנה כל היכא דהבנות הן פנויות הראוי לבנות לבנות ואין לכלותיו חלק אך היכא דהבנות הם נשואות וכ\"ש אם אין לו בנות הראוי לנשים לוקחות אותו כלותיו והראוי לבנים לבנים. וראיתי לריב\"ה דבחלוקת היכא דהבנות אינן נשואות כתב שינתנו לבנות ויחלקו בין הבנים והבנות לכל אחד הראוי לו והיכא דהבנים נשואים והבנות נשואות כתב ינתנו לכלותיו ולא לבנותיו ולא כתב דדוקא הראוי לכלות לכלות והראוי לבנים לבנים, ולא ידעתי טעם לחלק בזה ודברי רבינו הם מדוקדקים שכתב המשלח כלים לביתו סתם והיו בהם כלים הראויין לבנות יטלו אותם בנותיו ואם אין לו בנות או שהיו בנותיו נשואות יטלו אותם נשי בניו שהדעת נוטה שלהן שלח ע\"כ. והנה בתחלה כתב דכלים הראויין לבנות יטלו אותם בנותיו ואח\"כ כתב שאם היו בנותיו נשואות יטלו אותם נשי בנים וקאי לכלים הראויין לבנות. אך דברי הטור אינן מדוקדקים וצ\"ל דמ\"ש לכל אחד הראוי לו קאי לכל החלוקות גם לחלוקה הראשונה דינתנו לכלותיו ולא לבנותיו דהיינו דוקא בכלים הראויים להן. והיכא דהבנות הם נשואות והבנים אינם נשואים פשיטא שנוטלין הבנות הראוי לבנות דדוקא בדאיכא כלות קודמות הכלות לבנות בדבר הראוי לנשים אך בדליכא כלות אז פשיטא דנוטלות הבנות אף שהם נשואות דבר הראוי לנשים. וכתב הטור בשם הרמ\"ה ואם יש דברים הראויים לבנים ולבנות ינתנו לשניהם ע\"כ. וכתב על זה מרן לא הוצרך הרמ\"ה להשמיענו זה שפשוט הוא בדברי ר' אמי כו'. כנראה שהבין מרן שכונת הרמ\"ה הוא דאם שלח שני דברים האחד ראוי לבנים והשני ראוי לבנות יתנו לשניהם הראוי לבנים לבנים והראוי לבנות לבנות ועל זה כתב שזה פשוט בדברי ר' אמי. ולדידי דבר גדול השמיענו הרמ\"ה והיינו דהיכא דהדבר ששלח הוא דבר הראוי לשניהם דאז יחלקו אותו ואף דהיכא דאמר ינתנו לבני כתב רבינו דאם יש בו דבר הראוי לבנים ולבנות יתנו אותו לבנים והביא דין זה הריב\"ה בשם רבינו. מ\"מ לא דמי להך דהרמ\"ה דוקא היכא דאמר ינתן לבני דפשטן של דברים הם בנים דוקא ולא בנות אז דוקא בדבר הראוי לבנות אמרינן שינתן לבנות משום דלא יתכן ששלח בגדי משי לבנים אבל בדברים הראוים לזה ולזה אמרינן דבנים דוקא כפשט הלשון אבל באומר שינתן לבני ביתו דהבנות בכלל בני ביתו הם אם הדברים הם ראויים לבנים ולבנות הם חולקין בשוה. נמצא דל\"פ רבינו והרמ\"ה ורבינו מודה להרמ\"ה בשולח לבני ביתו והרמ\"ה מודה לרבינו באומר ינתן לבני:
עוד נ\"ל דיש חילוק בין שולח בסתם לבני ביתו למפרש לבני דבסתם כל היכא דהבנים נשואים והבנות נשואות ינתנו לכלותיו דבכלל בני ביתו הם כלותיו אבל במפרש לבני נראה דדוקא הבנות הם בכלל בניו אבל הכלות אינם בכלל ואפילו אם הבנות והבנים הם נשואים נוטלים הראוי להם הבנות ולא הכלות וזהו שלא הוזכר בדברי הראשונים חילוק זה דהיכא דהבנים הם נשואים דיטלו הכלות הראוי להם כי אם בשולח לבני ביתו בסתם ולא באומר לבני. אך בעל מאירת עינים חולק בזה וס\"ל דגם באומר לבני אם הבנים נשואים קודמים הכלות לבנות הנשואות. אך בעל ב\"ח חלק עליו וכתב כאשר כתבנו ונראין דבריו: עוד נ\"ל שיש חילוק בין שולח בסתם לביתו למפרש לבני הא דכתב הריב\"ה בשם הרמ\"ה וה\"מ דלית ליה איתתא אבל אית ליה איתתא ודאי לדידה שדר דכגופו דמיא ע\"כ. הנה חילוק זה לא נאמר אלא בשולח בסתם לביתו דאז אשתו קודמת לכל אבל באומר לבני פשיטא דאין אשתו בכלל ולא מיבעיא למ\"ש דאפילו כלותיו אינם בכלל בניו דכ\"ש אשתו שאינה בכלל בניו אלא אף לסברת בעל מאירת עינים דכלותיו בכלל בניו מודה דאין אשתו בכלל בניו וזה נ\"ל פשוט. ודע דהא דאמרינן דהיכא דאית ליה איתתא ודאי לדידה שדר היינו דוקא בדברים הראויים לה אבל בדברים הראויים לבנים אז הם לבנים דכיון דאינם ראויים לה ודאי לבניו שדר ואם הם ראויים לזה ולזה בהא מספקא ליה מלתא דאפשר דלדידה שדר דוקא משום דאשתו כגופו. ודע שמדברי הב\"ח נראה דס\"ל דאף בדברים הראויים לבנים אמרינן דלדידה שדר ולא ידעתי מנא ליה ומ\"ש בסוף דבריו שכן נראה מדברי הנמוקי לא מצאתי שום רמז בדברי הנמוקי לדבריו יע\"ש: " + ], + [], + [], + [ + "כבר ביארנו בנשואין כו'. בכתובות פ' הנושא מימרא דרב גידל. ודע דכתב מהר\"י וייל בסי' קמ\"ב וז\"ל ומ\"ש שהיתומים פטורים מן הקנס וקא מדמית האי מלתא למה שפסק מהר\"ם לא דמי דהתם לא היה שט\"ח רק קנס בעלמא וכיון דאירע ליה אונס פטור אבל היכא דאיכא שט\"ח הוי כמו הלואה דלא מהני טענת אונס. והרב בעל נתיבות משפט (דף צ\"ו) הקשה דמהרי\"ו ז\"ל סי' ק\"ה נשאל על כיוצא בזה והביא מדברי מהר\"ם ראיה לנ\"ד ול\"פ בינייהו כי היכי דפליג בסי' קמ\"ב והניחו בצ\"ע. ובתחלה אבאר חילוקו של מהרי\"ו דלכאורה דבריו סתומים דמה לי שיהיה הקנס בשט\"ח מה לי שיהיה בע\"פ ס\"ס כיון דמת הוי אונס ופטורים כי היכי דכתב מהר\"ם דמת הוי אונס ואח\"כ אבוא לחלק בין שתי התשובות. והנה הרואה תשובת מהר\"ם במקומה והיא בסימן נ' וסי' תקל\"ט לבבו יבין דע\"כ לא קאמר מהר\"ם דמת הוי אונס אלא בכעין נ\"ד דמיתתו גרמה להו לחיובינהו לשלומי הקנס דאם היה חי היה מפייס בתו שתקיים זה התנאי ולא היה משלם זה הקנס וכיון שמת נתחייב בקנס נמצא דמיתתו גרמה להתחייב בקנס וכעין הראיה דמייתי מהר\"ם מההיא דמעכשיו אם באתי עד י\"ב חדש ומת בתוך י\"ב חדש ה\"ז גט וטעמא משום דאין אונס בגיטין נפקא מינה דממונא כה\"ג דקא\"ל אם לא באתי מכאן ועד יב\"ח אתן לך שני זקוקים ומת דפטור משום דהוי אונס וה\"נ זה החיוב לא בא לו אלא מצד מיתתו שאם היה חי היה בא בתוך הי\"ב חדש ולא היה מתחייב בממון כלל וכיון שמת נתחייב בממון נמצא דמיתתו גרמה לו ומש\"ה פסק מהר\"ם דפטורים משום דכיון דמת הוי אונס. אבל בנדון מהרי\"ו דסי' קמ\"ב שראובן פסק לתת לבתו כך וכך נדוניא ואם לאו יתן כ\"כ קנס ומת אף שהיתומים פטורים מלתת הנדוניא כיון שלא נתחייב אביהם בשום קנין כמבואר שם מ\"מ הקנס הם חייבים לשלם ולא אמרינן כיון שמת הוי אונס דהא לאו מיתת אביהם גרמה להו להתחייב בזה הקנס דהא אף אם היה חי ראובן היה נותן הנדוניא או היה משלם הקנס וא\"כ אף לאחר שמת יורשיו חייבים בחיוב עצמו שנתחייב אביהם ויתנו הנדוניא לאחותם ואם לא ירצו לתת הנדוניא מטעמא דלא נתחייב אביהם בשום קנין יתנו הקנס. ול\"ד לדמהר\"ם דהתם לא היה חיוב ממון רק קנס בעלמא ואם היה אביהם חי היה נפטר מזה הקנס והיינו דקא דייק מהרי\"ו בלישניה וקאמר דהתם לא היה שט\"ח רק קנס וע\"כ האי מלתא דשט\"ח אינה מדוייקת דאם איתא דמדוייקת א\"כ בנ\"ד היה שט\"ח והיכי פטר ליתומים מלתת הנדוניא מטעמא שלא נתחייב אביהם בשום קנין הרי נתחייב אביהם בשט\"ח לתת הנדוניא. אלא ודאי דהאי שט\"ח לא ממש הוי אלא חיוב ממון וה\"ק דבנדון מהר\"ם לא היה שום חיוב ממון רק הקנס וכיון שכן הויא המיתה אונס דאי לאו המיתה לא הוו מתחייבי בקנס אבל הכא דאיכא שט\"ח ר\"ל חיוב ממון ועל זה החיוב בא הקנס אין היתומים פטורים מהקנס דהא אבוהון נמי הוה מתחייב בזה הקנס אם לא היה נותן הנדוניא והוי כהלואה דאטו מי שהלוה לחבירו ומת הלוה פטורים היתומים מלשלם משום דכיון שמת הוי אונס הא ודאי ליתא. אלא כיון דאביהם נתחייב היורשים גם כן חייבים הכי נמי כיון דאביהם נתחייב בזה הממון אף שמת חייבים היורשים לשלם חובת אביהם. וכפי זה ניחא ההיא דכתב מהרי\"ו סימן ק\"ה שהביא ראיה מדברי הר\"ם ז\"ל ולא פליג בינייהו כי היכי דפליג בסימן קמ\"ב משום דנדון דסימן ק\"ה לא היה קנס על מה שפסק ליתן לבנו אלא על הקידושין משום שלא היה ביניהם אלא שדוכין ועל זה אמר אבי הבן שאם לבסוף לא יקדש שיתן כך וכך קנס ומת האב ובנו אינו רוצה לקדשה ועכשיו באה המשודכת ועל זה השיב מהרי\"ו דפטורים מן הקנס ועל זה הביא ראיה מדברי מהר\"ם דהוי ממש כעין נ\"ד דבנ\"ד נמי אלמלא מיתת אביהם לא היה מתחייב בזה הקנס משום דהוה מפייס לבנו דליקדשה למשודכתו ואם כן נמצא דמיתת אביהן גרמה להם זה החיוב ומש\"ה פטר להו מן הקנס: " + ], + [], + [], + [ + "המקדש אחותו המעות מתנה כו'. פלוגתא דרב ושמואל בפ\"ק דמציעא והלכתא כשמואל בדיני. ועיין בתשובת הריב\"ש סי' תע\"ח שכתב בתוך התשובה וז\"ל וכן נמי במקדש אחותו אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם פקדון כו'. והא דלא כהלכתא דהא קי\"ל מעות מתנה (א\"ה עיין בדברי ה\"ה פ\"ד מהל' עבדים): " + ], + [], + [], + [], + [ + "הורו רבותי שאם היה מנהג המדינה כו'. עיין בתשובת הריב\"ש ס\"ס ה' שכתב אבל בדינא ובדיינא תוכל לתבוע מהם ההוצאות כו' ולאו כל אנפין שוין בהא מלתא אלא רבינו סבר הכי אבל הראב\"ד השיג על רבינו וכתב דאינו חייב החוזר וכללא כייל דכל אבוד ממון שבעל הממון עושה אותו אע\"פ שגרם לו זה פטור והאחרונים ז\"ל לא הכריעו בדבר והרב סתם הדברים ודוק. כתב מהריק\"ו שורש קל\"ג וז\"ל ואע\"פ שהוציא מעותיו על סמך דברי ראובן שמעון הוא דאפסיד אנפשיה כו'. ונראה דהאי מלתא אי חייב ראובן אי לא תליא בפלוגתא דרבינו והראב\"ד ז\"ל הכא בפרקין דלדעת רבינו שכתב שאם מנהג המדינה שיעשה סעודה או לחלק מעות וחזרה בה משלמת הכל שהרי גרמה לו לאבד ממון ה\"נ חייב בנדון זה ולדעת הראב\"ד ה\"נ פטור דבעל הממון הוציא ההוצאה ודוק. ומ\"ש עוד מהריק\"ו ואשר הוציא מעותיו בשבילו ודאי דחשיב כמו תליוה וזבין כו'. ל\"נ דלא דמי דהתם מעות שנותן הלוקח שלו הם ואיכא למימר אגב מה שנותן הלה מנכסיו ואיכא נמי אונס גמר ומקנה אבל הכא אותה ההנאה שעושה הלה שליחותו ומטי הנאה למוכר למה לא חשבינן כתליוה וזבין כיון דמיחייב לעשות אותה ההנאה מכח תנאו שהבטיחו להשתדל בעדו והא ודאי לא חשיב הנאה כדי שנאמר אגב זוזי גמר ומקנה כההיא דמעות המכר לא היה חייב ליתנן לו ודוק. עוד אמינא דל\"ד לתליוה וזבין דהתם הלוקח נתן המעות בשעת התליה ומש\"ה אמרינן אגב זוזי גמר ומקנה. אבל בנדון זה דזה נותן עכשיו וההנאה באה אח\"כ שישתדל לא חשיב נתינת המעות כנתינת קרקע כיון דלא מטי ההנאה עכשיו. ומנא אמינא לה ממאי דכתבו התוס' בפרק חזקת (דף מ\"ח:) גבי תליוה וקדיש דאין קדושיו קדושין דהוא עשה שלא כהוגן כו' תימה דבלא הפקעה דקדושין לא ליהוו קדושין דהוי תליוה ויהיב דכנגד גופה שקנוי לו אינו נותן לה כלום ודוחק לפרש לפי שיש הנאת ביאה ועוד דא\"כ אמימר דאמר תליוה וקדיש קדושיו קדושין לא הוי אלא בכסף וביאה אבל בשטר לא כו'. ואם איתא דחשיב תליוה וזבין דגמר אגב זוזי מה שיתן אח\"כ מאי קשיא להו אפילו בשטר נמי אמר אמימר דהוי טעמא משום דעשה שלא כהוגן ובשטר נמי חשיב כתליוה וזבין דמטי לה הנאת ביאה שיבא לה אח\"כ דהא כיון דקדשה ע\"ד לבועלה קדשה והשתא סלקא להו אדעתייהו דהנאת ביאה חשיב כתליוה וזבין. א\"ו כיון דאותה הנאה דאגב דידה גמר ומקנה אינה בשעת האונס כתליוה (או הנאה) לא אמרינן גמר ומקנה וצ\"ע. (א\"ה עיין מ\"ש ה\"ה לעיל פ\"ו מהל' מכירה הלכה א'): " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "השולח תשורה לחבירו וכו'. מהרימ\"ט בתשובה חא\"ה סי' כ\"א הביא לשון רבינו וכתב וז\"ל משמע דוקא בכה\"ג ששלח לו תשורה או שנתן לו מיד ליד וזה היה ממאן והפציר בו עד בוש אבל נותן מעות או זן ומפרנס אין סתמן מתנה. ועיין בסי' מ\"ג דנראה דיש סתירה להרב ז\"ל מיניה וביה ודוק. (א\"ה כבר נתבאר בארוכה בדברי הרב המחבר פי\"ב מהל' אישות הלכה י\"ט יע\"ש ופ\"ג מהל' אישות הלכה ח' יע\"ש): " + ] + ], + [ + [], + [ + "שדברי שכ\"מ ככתובין וכמסורין הם. כתוב בתשובת הריב\"ש ז\"ל סי' קמ\"ה וז\"ל אמנם אם יש עדים שבשעת פטירתה קיימה התנאי ההיא ברצון התנאי קיים דדברי שכ\"מ ככתובין וכמסורין דמו ויש לסוחר להחזיר חצי הדירה ליורש כו' יע\"ש. ולא ירדתי לסוף דעת הרב ז\"ל דהן לו יהי שלא התנית עם הסוחר שכשתמכור שימכרנה לו ועשתה כל זה בלי אונס ובקנין גמור ובכל התנאים הצריכים לזה מ\"מ לא מהני אלא לכשתמכור בחייה אבל לבאים אחריה זה לא שמעתי והדבר צריך אצלי תלמוד. גם מ\"ש שדברי שכ\"מ ככתובין וכמסורין דמו לא ידעתי אמאי לא חקר הרב אם היה לה עוד נכסים דהוי מתנה במקצת דצריך קנין ועוד שהרי היה חייב דמי חצי הבית האחד ואם נאמר שהיתה מצוה מחמת מיתה הו\"ל להרב לבאר כל זה. ועוד אני נבוך אם שייך בתנאי זה דכשאמכרנה אמכרנה לך דברי שכ\"מ ככתובין וכמסורין דמו ולפי דעתי צ\"ע גדול. גם מ\"ש ואם יטעון הסוחר כו' וא\"כ אני הייתי יכול כו'. לפי פשטן של דברים נראה שכוונת הרב ז\"ל היא שהרב דחה לסוחר אם מפני שלא קצבו דמים ואם מפני שאם תמצא יותר נתבטל התנאי מטעם אונס ועל זה כתב ואם יטעון כו' כלומר דבשיור לא שייכי דאם מכר קרקע ושייר שימכרנה לו אף שלא קצבו דמים קנה וכן אם קצבה דמים ומצאה יותר מהקצבה ג\"כ ודבר גדול דיבר הנביא והיה צריך להביא ראיה לזה והדבר אצלי צ\"ע. כתב מהר\"ם די בוטון סי' קצ\"ט דשכ\"מ שנתן דבר שאינו קצוב שדבריו קיימים אף לסברת רבינו וכ\"כ הר\"ב פ\"מ ח\"א סי' ס\"ה. וצ\"ע דהא קי\"ל מלתא דליתיה בבריא ליתיה בשכ\"מ. ועיין במרדכי ס\"פ ד' וה': " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "לפיכך מוציאין לכתובת האשה כו'. כתב הרב מהרש\"ך בתשובה ח\"ג סי' צ\"ו וז\"ל ויראה דזה האיש ראובן המצוה להוליך עצמותיו לא\"י הוי כנותן מתנת שכ\"מ דמה לי נותן נכסיו לאחרים מה לי מצוה להוליך עצמותיו כו' ואפילו את\"ל דהמצוה להוליך עצמותיו לא\"י הוי כנותן מתנת שכ\"מ אפ\"ה מתנת שכ\"מ כה\"ג דין הוא שלא תפקיע כו' יע\"ש. ולי יראה ברור דלסברת הראב\"ד דחשיב משעבדי מתנת שכ\"מ לגבי מזון האשה והבנות (א\"ה כמבואר בהשגות פי\"ט מהל' אישות יע\"ש) לא שני לי בין מתנה מעכשיו למצוה שיתנו לפלוני מנה אחרי מותו דסוף סוף מהשתא חייל מתנתו אלא שקבע זמן למתנתו ואי לא חיילא מהשתא לקמיה נמי לא חיילא: " + ], + [], + [ + "ואם קנו מידו כדי ליפות כח המקבל כו'. בתשובה להרמב\"ן סי' ו' כתב וז\"ל זה שנתן בצוואת שכ\"מ לא חלה מתנתו עד לאחר גמר מיתה וא\"כ אפילו קנו מידו כמייפה כחו לא נתייפה כו'. וכתב על זה מרן הב\"י סי' ר\"נ (מי\"א) וז\"ל תמיהא לי דא\"כ כשאמרו במתנת שכ\"מ שכתוב בה קנין שאם קנו מידו שמייפה כחו מהני היכי משכחת לה וצ\"ע ע\"כ. ונ\"ל להליץ בעד הרמב\"ן ז\"ל דה\"ק דבנדון דידיה צוה מתחלה לעדים לחתום ובתוך זה מת ולא נחתם. וסובר הרב דאע\"ג שקנין שקנה לייפות כחו היה לא אמרינן דהשטר שצוה שיכתבו לייפות כחו היה אלא אמרינן שמא לא נתכוון להקנות אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "חוששין אנו שמא נשארו לו נכסים כו'. הרשב\"א בתשובה סימן א' נ\"ח כתב דטעמא דחיישינן להוציא מיד הנותן משום דכיון דקנו מידו מיירי הרי לא נהג במתנתו כדין מתנת שכ\"מ שקונה בדבור בעלמא משמע שיש לו נכסים אחרים ומקנה במתנת בריא ועוד מיירי שאמר לפלוני כך וכך ולפלוני כך וכך ולאחרון אמר נכסי לפלוני ומדלא אמר שאר כל נכסי משמע שלא היה כוונתו אלא לתת הנכסים הידועים לו כאן ע\"כ. ולפי טעם זה קשה כדמותבינן ממתני' דקתני לא שייר קרקע מתנתו מתנה אמאי לא משני דמתני' איירי שאמר שדה פלונית וכרם פלוני והמטלטלין לפלוני ולפלוני דהשתא לא שייך לומר שהיל\"ל לאחרון שאר כל נכסי כיון דבחדא מחתא מחתינהו. ואפשר לומר לזה דרצה לתרץ לו אפילו נימא דמתני' דתני כתב כל נכסיו לאחרים היינו אפילו דאמר לפלוני כך וכך ולאחרון נמי אמר כך וכך ולא אמר שאר כל נכסי ומוקי לה דאמר כל נכסי דהכי דייק מתני' דתני שכ\"מ שכתב כל נכסיו לאחרים דמשמע דאמר בפירוש כל נכסיו. ולפי טעם זה שכתב הרשב\"א בשם הראב\"ד מ\"ש ה\"ה ז\"ל דבלא קנין לא חיישינן שמא יש לו נכסים אחרים ולא קנו דלא אמרו כן אלא לתועלת המקבלים לדעת הרשב\"א שכתבתי הכי הוי כיון דלית קנין ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "שכיב מרע שצוה ואמר יטול פלוני כל נכסי כו'. בתשובת מהרשד\"ם סי' רע\"ג כתב על שכ\"מ שאמר לפלוני מנה ולפלוני מנה כו' וטרח לבעל המתנה מפני שעדי הצוואה היו קרובים. ואני תמיה דמה צורך לזה הא אעיקרא דמלתא לית במתנה זו ממשא כיון דלא כתיב בה שום לשון מתנה דמה שאמר לפלוני כך לאו לשון מתנה הוי ודלמא בהלואה קאמר. כתב הנ\"י דהני לישני דמספקא לן בשכ\"מ אבל בבריא בקנין מהני וכדאמרינן דהאומר דין ודברים אין לי על שדה זו וקנו מידו מגופה של קרקע קנו מיניה. ויש להסתפק שהוא הביא אח\"כ דברי הראב\"ד ז\"ל שאמר דוקא שאמר נכסי לפלוני שיהנה בהם שלשון זה סותר מה שאמר תחלה שנכסי לך משמע לגמרי וכשאמר יהנה משמע דוקא עמיה הא לאו הכי הוי כאילו אמר ידור פלוני בבית זה ולפי זה כי קנו מידו בבריא מאי הוי וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל שכ\"מ שצוה ליתן לעכו\"ם מתנה כו'. מדברי רבינו הללו יש לדון בשכ\"מ שנתן מתנה בנכסים מועטים דקי\"ל הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים דאין מתנתו כלום כיון דאיסורא קא עביד דאמרינן רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים מועטים ובמקום איסורא כתב רבינו דלא אמר כלום ואם ירצה הבעל דין לחלק הנה מצינו שכתב הר\"ן ז\"ל בתשובה סימן מ\"ו על הא דתקנו חכמים מקח וממכר לפעוטות במטלטלין משום כדי חייו דאם מכרו הפעוטות בנכסים מועטים לא עשו כלום דכיון דתקנת חכמים היא במקום איסורא לא תקון. וה\"נ איכא למימר בשכ\"מ כיון דמתנתו מדרבנן היא במקום איסורא לא תקון. וליכא לחלק בין ממון דידיה לממון דבנות דלאו דיליה דרבינו יוכיח (א\"ה עיין בס' מוצל מאש סי' ז\"ך).ואני שמעתי בבית מדרשו של שם הוא הרב הכולל כמהר\"ר חיים קמחי נר\"ו משמו של הרב המחבר ז\"ל דהוה אקהי אקהתא על דברי הר\"ן הנזכר מהא דאמרינן בפ' יש נוחלין (דף קל\"ז) ונתבאר בטח\"מ סי' רמ\"ח האומר נכסי לך ואחריך לפלוני לכתחלה אסור לראשון למכור הנכסים לאחר ואם מכר מה שעשה עשוי דקי\"ל כרשב\"ג ואמרינן התם ומודה רשב\"ג דאם נתנם במתנת שכ\"מ לא קנה מ\"ט מתנת שכ\"מ אינה אלא לאחר מיתה ולפי דברי הר\"ן תיפוק לי משום דמתנת שכ\"מ אינה אלא מדרבנן ובכה\"ג דעביד איסורא לא תקון. וניחא ליה דלא אמר הר\"ן ז\"ל אלא דוקא גבי ההיא דפעוטות דאי לאו תקנת חז\"ל שממכרן ממכר במטלטלין לא היה כח בהם למכור אבל במתנת שכ\"מ לא בא מכח תקנת חז\"ל דהרי היה יכול ליתנה במתנת בריא לאחר מיתה אלו דבריו. ועיין בתוס' מציעא (דף כ') ד\"ה שובר דמוכח מדבריהם דאפילו במקום איסור תקנה לא זזה ממקומה אע\"ג דמכח התקנה דעדיו בחתומיו זכין לו עבד איסור וכן נראה מדברי מרן הב\"י א\"ה סי' ד' סי\"ב יע\"ש וצריך ליישב אמאי לא הקשה על הרמב\"ם מההיא דרשב\"ג כי היכי דהקשה על הר\"ן: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שכיב מרע שחזר במקצת חזר בכל כו'. כתב הנ\"י וז\"ל והיכא שנתן מקצת נכסיו לאחרים והשאר ליורשיו דעת הרמב\"ם דלא הוי חזרה לאידך כו' ונראה לי דהיינו בשנותן זה הנשאר שחזר בו לאחרים כו' אבל אם משייר אותו מקצת לעצמו הא גלי דעתיה דלאו מתנת שכיב מרע יהיב אלא מתנת בריא ואם כן בלא קנין א\"א כלל ע\"כ. ולכאורה נראה דזה הוא הפך ממ\"ש בשם אחד מהאחרונים וצ\"ע: " + ], + [], + [ + "שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו כו'. כתב מרן הב\"י סי' ר\"נ מ\"ג וז\"ל וכתב עוד שם. ומ\"ש שקודם בא היורש החזיקו עניי עולם בחלקם אין זו חזקה אלא תקיפה במה שאינו שלהם שהרי היורש הבא לירש מחמת קורבה וירושה דממילא אלא ששניהם באים לזכות מכח הצוואה שהיא ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי כו'. ועיין בפ\"מ ח\"א סי' צ\"א שכתב שדין זה דהריב\"ש אינו אלא במתנת שכ\"מ אך במתנת בריא ויש ספק במתנה מהני תפיסה ועיין במ\"ש בסי' צ\"ג וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [ + "מתנה שהיא סתם כו' על המקבל להביא ראיה. אהא דאמרינן בפ' מי שמת א\"ר נחמן שכ\"מ שכתב כל נכסיו ועמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסים במקום אחר כתב הרשב\"א בתשובה סי' א' נ\"ח דהא דחיישינן ומוציאין מיד הנותן היינו משום דע\"כ בשקנו מידו איירי דאי לא הרי היא מתנת בריא ולא קנו וא\"כ כיון שלא נהג נותן זה כמתנת שכ\"מ שקונה בדבור משמע שיש לו נכסים אחרים, זהו כללות דבריו (א\"ה כמו שנתבאר לעיל פ\"ז מהל' אלו יע\"ש).וקשה דהכא שהוא אומר שכ\"מ הייתי והם אומרים בריא היה ע\"כ בשקנו מידו הוא דאי לא היכי מצו קנו בבריא בלא קנין א\"כ אמאי אמרינן דעל המקבל להביא ראיה שהיה בריא הא כיון שקנו מידו ע\"כ לא נהג כשאר שכ\"מ שמקנין בדבור ומעשיו מוכיחין שהיה בריא וכי היכי דהתם מהני טעם זה לדברי הרשב\"א להוציא מהמוחזק למה הכא לא מהני האי טעמא לאוקומי בחזקת שהיה בריא אף שהוא להוציא: " + ] + ], + [ + [ + "שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני כו'. הכי איפסיקא הלכתא בספ\"ק דגיטין דלמנה קבור לא חיישינן ויש לעיין היכא דהו\"ל צרורות ובכל אחד מהם היו ק\"כ דינרים ואמר תנו צרור אחד של מאה דינרים לפלוני ולא נמצא אלא של ק\"כ מי חיישינן למנה קבור או אמרינן שיקח דוקא מאה דינרים. ואפשר לדמותה לההיא דאמרינן בפרק המוכר את הבית ההוא דאמר הבו לפלוני ביתא דמחזיק מאה גולפי ואשתכח דמחזיק ק\"כ ולא היה לו בית אחר ואסיקנא דנותן בעין יפה הוא נותן ויטול ק\"כ גולפי. ואין לומר דהתם מיירי דאמר תנו לו בית זה המחזיק מאה גולפי מדכתב רשב\"ם עלה ולא היה לו בית אחר ואם איתא דעל אותה בית קאמר כי היה לו בית אחר שמחזיק מאה מאי הוי ואין לומר בזה שמא נאבד אותה של מאה דהא ה\"נ דלמא במדינה אחרת יש לו בית המחזיק מאה וצ\"ע: " + ], + [ + "וכן אם אמר תנו שטר כו'. לדברי הרשב\"א שהביא ה\"ה דבשכ\"מ צריך שיאמר הוא וכל שעבודיה קשה דבפ' מי שמת אמרינן אמר נכסי לפלוני שטרות איקרו נכסי כדתניא כו', משמע דקנה השטרות אע\"ג דלא אמר איהו וכל שעבודיה והתם ודאי ליכא למימר שאחזו לשון קצר דלא על ענין שטרות לחוד מיירי. ונ\"ל דשאני אומר נכסי דכיון דשטרות איקרו נכסי דעת הנותן לא על גוף השטר לחוד הוא אלא על עיקר החוב והיינו השעבוד וכיון שכוונתו לקצר הו\"ל כאילו פירש השעבוד בפירוש אבל באומר תנו שט\"ח פלוני איכא למימר דעל גוף השטר אמר לצור על פי צלוחיתו. וכן ראיתי להרב הנ\"י שחילק כן בפ' מי שמת. ובפ' הספינה בפלוגתא דרבי ורבנן אי שטרות נקנו במסירה ביאר זה יותר יע\"ש ודו\"ק: " + ], + [], + [], + [ + "כיוצא בו ראו את אביהם שהטמין מעות וכו'. ברייתא בסנהדרין פרק זה בורר. וראיתי למהר\"ש ן' וילויסיד בתשובה הובאה בתשובות פ\"מ ח\"מ בתשובות שאחר המפתחות סי' קל\"ב שכתב וז\"ל עוד אחרת יש בנ\"ד דראוי להזקק ליתומים ולהוציא מהם ממ\"ש בסוף השאלה וגם האשה יודעת האמת כו' ומנא אמינא לה מהא דכתב הרא\"ש כו'. ולדידי לא דמי נ\"ד לההיא דהרא\"ש כלל ובמחילה רבה מחכמתו כי רבה היא אגב שיטפיה אמרה דהתם שאני דיודע בגוף הנכסים שהם של פלוני והיו מופקדים אצל בעה\"ב מש\"ה נאמנים לומר של פלוני הם כיון שיש להם מגו אבל בנ\"ד הוא חוב על שמשון ואע\"פ שהאשה יודעת הדבר היינו שנתחייב לתת להקדש אבל פרעון או צררי שאנו חוששין או שפרע קודם הליכתו או אחר שהלך שלח המעות לפקידי ההקדש אין ידיעתה מכרעת ולא ראינו אינה ראיה ואיך תוכל היא לידע שלא פרע בהסתר פנים. ועוד אני מוסיף דע\"כ לא קאמר הרא\"ש כן אלא כשיודעים האשה או האפוטרופוס שהוא עסקא או פקדון מהראיה שהביא אבל נ\"ד הוא חוב אצל הבעל ומאן שם לה לפרוע חוב הבעל ובזה חס ליה להרא\"ש לומר כן ודברי הרב צ\"ע. ועיין בתשובת הרא\"ש כלל נ' סי' ז' כי שם נראה מ\"ש לחלק בין פקדון למלוה ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [ + "אמר תנו וכו'. בפ' גט פשוט. וכתב המרדכי פ\"ג דסנהדרין על אודות אלמנה שצותה בשעת מיתה לתת מנכסיה לפלוני והבן שתק ועכשיו טוען שלא נשבעה על כתובתה דהשיב ראבי\"ה דכיון דשתק ודאי מחיל כלומר הרי הודה שידע שלא נפרעה כתובתה והרא\"ש כלל מ' סי' ב' כתב על לאה שנתנה במתנה נכסי מלוג כשחלתה ומתה והיה שם בעלה ולא מיחה והשיב דשתיקה לא הוי מחילה. ונראה לחלק דשאני התם שהשתיקה היא בגוף הממון ולפיכך אינה מחילה. אבל הכא הנכסים הם בחזקתה אלא דרבנן רמו עלה שבועה וכיון דשתק אנו אומרים ודאי דידע שלא נפרעה ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה כו' לא אמר כלום. מימרא בפ' מי שמת. ובתשובות המיוחסות להרמב\"ן סי' ס\"ז כתוב וז\"ל ראובן נתן דירה לשמעון בעלייה שלו וכתב לו מחמת שרציתי ונתתי לפלוני בקנין גמור להיות משתמש ודר כו'. תשובה אם אין בשטר אלא לשון זה בלבד הדין עם ראובן שאין כאן אלא דירה באחריות והדירה אינה כלום ועוד שאחריות לגבי הנותן בעצמו לא מעלה ולא מוריד שאין אחריות אלא מחמת העוררין מחמת גזלה או מחמת שעבוד שקדמו אבל לגבי הנותן בעצמו שבא לבטל מתנתו לא מעלה ולא מוריד. ועיין בפ\"מ ח\"ב סימן ל' שכתב דברים סותרים דברי הרמב\"ן וצ\"ע: " + ] + ], + [ + [ + "שכ\"מ שאמר נכסים אלו לבני כו'. כתב ה\"ה ז\"ל וקשיא אשמעתין כו' והא תניא בתוספתא עשו טבי עבדי בן חורין כו'. ונראה לתרץ ולומר דגבי עבד מש\"ה קתני דלא אזלינן בתר קירוב דעתו משום דכיון דקי\"ל דשכ\"מ שכתב כל נכסיו לעבדו דאינו חוזר בעבד שכבר יצא עליו שם בן חורין ה\"נ כיון שהוא סתמא קאמר עשו טבי עבדי בן חורין והו\"ל שני טבי על כל אחד מהם יצא שם בן חורין ונוטלין היורשין דמי אחד מהם ולפ\"ז לא אזלינן בתר אומדנא ודוק: ומ\"ש עוד ה\"ה דבפקדון או הלואה אין דורשין לשון הדיוט כו'. הואיל ובאנו למדה זו אפשר לחלק דלא אמרינן שודא לכל הפירושים אלא במקבלי מתנה דלאו מידי חסריה אבל כשהלה חסר ממון הלואה או הפקדון לא סמכינן אשודא כדי להפסיד ממונו שהוא שלו ובכמה מקומות מחלקינן בין סילוק נזק להבאת תועלת אין כאן מקום להאריך ודוק. (א\"ה כתב הרב מהרימ\"ט ז\"ל חה\"מ סימן כ\"ג על האומר והחנויות ישבו בהם חתניי דמשמעות הלשון אחתניו הנמצאים קאמר והביא ראיות לדבר. והרב המחבר חולק עליו בזה כמו שיתבאר פ\"ה מהלכות פרה אדומה הלכה ו' יע\"ש): " + ], + [ + "שכ\"מ שאמר נכסי לטוביה כו'. רש\"י לא פירש דידעינן שהיה קורא אותו בשמו אבל פירש ואי איניש דגייס ביה האמור בגמרא רגיל אצלו. וכוונתו לפרש דכיון דרגיל אצלו תלינן דמש\"ה קוראהו בשמו אבל לרבינו שפירש שהיה קוראהו בשמו מאי חדושא דתלמודא הרי חזר רב טוביה להיות כטוביה דעלמא. ויש ליישב דאינו דומה כשמדבר עמו וקוראהו בשמו מגו דגייס ביה לכשמזכירו שלא בפניו בפני אחרים ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל נכסים שבאו לו אחר זמן הצוואה כו'. ז\"ל הרא\"ש בתשובה כלל פ\"ד סי' ו' וכן בקרקע שקנה אחר שנכתבה המתנה זכתה בו כי כתוב בשטר ושאני עתיד לקנות כו'. ודברים תמוהים הם דהא מה שעתיד לקנות הוא דבר שאינו ברשותו ואין אדם יכול להקנותם. ואפשר שכוונתו לומר דאם קנאם אח\"כ והלה החזיק בהם אהני לשון זה כאומר לך חזק וקני אע\"ג דלא מהני מדין קנין אהני לענין זה שהוא נתינת רשות. עוד אפשר לפרש דברי הרא\"ש בשקנאם אחר הכתיבה קודם שמסר השטר דלא גרע שטר זה משטר שדי נתונה לך אע\"פ שקנו מיד הנותן ואין אחר קנין צורך לזה וכיון שבשעת המסירה כבר קנאה קנה המקבל. וזה דקדוק מ\"ש אחר שנכתבה המתנה ולא כתב אחר שנמסר שטר המתנה ודוק, זהו הנראה לע\"ד: " + ], + [], + [], + [], + [ + "אבל ספר תורה יש בו ספק אם הוא כו'. הטור סי' רמ\"ח סט\"ו כתב בשם הרמ\"ה דמחלק בין ס\"ת לשאר ספרים ובשאר ספרים כתב שהם בכלל וכ\"כ הנמוקי יוסף בשם הריטב\"א ועיין בבעה\"ת שער א' ח\"א סימן ח' ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "ואם היה הראשון ראוי ליורשו כו'. ז\"ל הרא\"ש ז\"ל בתשובה כלל מ' סימן ג' רחל שמתה והיתה נשואה והניחה בת וצותה שיטול בעלה חצי הנכסים ובתה חצי האחר וצותה עוד שאם תמות בתה קודם שתנשא שיהיו הנכסים לאחות רחל כו'. תשובה אבי הבת יורש כל הנכסים כו' כדאיתא בפ' יש נוחלין נכסי לך ואחריך לפלוני אם היה הראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאינה לשון מתנה אלא לשון ירושה כו'. ויש לדקדק דלמה הצריך הרב זכות לאבי הבת מההיא דירושה אין לה הספק תיפוק ליה דעיקר צוואתה אין אנו צריכין לה דממילא מכח התקנה יורשת הבת חצי הנכסים ולא היתה רחל רשאה להפקיע בחייה חלק בתה כמ\"ש הרב עצמו בכלל נ\"ה סי' א' א\"כ מעולם כיון שלא היתה יכולה להפקיע חלק הבת ה\"נ אין כח בידה להתנות תנאי במה שאינו שלה וכעת צ\"ע: " + ], + [ + "אבל הבריא שנתן מתנת בריא על דרך זה כו'. עיין בתשובות הרשב\"א ז\"ל סי' אלף קמ\"ח דמוכח הפך מזה ודבריו צ\"ע. והכרע ה\"ה ז\"ל הכרעתו מכרעת שאם אתה עושה מתנתו כירושה אף היא אינה כלום ודוק: האומר נכסי לך ואחריך לפלוני אם לא ישתה יין ועבר על תנאו ושתה יין יש להסתפק אם תחזור המתנה לנותן ונאמר שמעולם לא היתה כוונתו ליתנו לראשון אלא בזמן שהוא חי ואח\"כ רצה ליתן מתנה אחרת מכחו לאחר בתנאי ולפי זה כל שלא קיים התנאי חוזרת המתנה לנותן. או דילמא כוונתו היתה ליתנה לראשון לעולם אלא שהתנה שאם לא ישתה פלוני יין תפסק מתנתו ותהיה לפלוני ולפ\"ז אם שתה יין בטל התנאי ולא נפסקה מתנתו וזכו בה יורשי המקבל הראשון: " + ], + [ + "או שאמר תנו לבני שקל בכל שבת כו'. בתשובת מהריט\"ץ ז\"ל סימן ל\"ח הביא הקושיא שהקשו על רבינו דס\"ל דאפילו אמר לשון המתנה בפירוש לגבי יורש הוא לשון ירושה ואין לה הפסק מהא דתנו שקל לבני כו' וכתב בכלל דבריו וז\"ל וגם לזה יש להקשות שהרי מסקנא דגמרא בין אמר תנו להם שקל בין אמר אל תתנו אלא שקל אם אינו מספיק להם נותנים להם כל צרכן אפילו כדי כל הנכסים כו'. ואיני מבין דבריו דלא אמרו בגמרא הכי אלא כשלא הוריש לאחר אלא שאמר סתם תנו לבני שקל וכיון שכל הנכסים הורישם לגמרי לבנו ודאי לזרוזינהו הוא דעבד אבל באומר יירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנים להם אלא שקל דבמקום שחב לאחרים דוקא שקל קאמר ואמדינן דעתיה שלא הורישם אלא שקל והשאר לאותם אחרים שפירש זהו כוונת הני רבוותא שחילקו בענין זה והוא ברור ודבריו צ\"ע. ומהריק\"א ז\"ל בסי' רמ\"ח כתב ול\"נ דהרמב\"ם מתרץ קושיא זו גם בענין אחר וכו' וכתב עליו הרב מהריט\"ץ וז\"ל ותמהני על הרב כיצד כתב שהרמב\"ם כיון לתירוץ זה וכו'. ואני איני רוצה לדחות פירוש הרב המחבר שבא לסתור דברי מהריק\"א במילי דכדי אבל בעיקר הדין לא אחשוך פי שאין דעתי נוחה לענין פסקא דדינא ודמי נדון זה למתנה ע\"מ שיעשה כן שכתב הרא\"ש בתשובה דלא אמרינן ירושה אין לה הפסק והאריך בזה הרבה כיון שלא נתקיים התנאי אין כאן מתנה ויכול להפסיקה. גם בנדון זה לא זכה לבנו אלא אם יגיע לנשואין ואם לא יהיה לחברת הישיבה מעכשיו וכיון שלא נתקיים התנאי בטלה מתנת בנו ודברי הרב אחר המחילה אין להם על מה שיסמוכו והאמת יורה דרכו ודו\"ק: " + ], + [], + [], + [ + "ואם עבר הראשון ומכר כו'. באומר ואחריך ליורשי דעת הטור ורשב\"ם הוא דדינו כאומר ואחריך לפלוני ואם מכר הראשון מכרו קיים. אך דעת הר\"ן והנ\"י ז\"ל הוא דדינו כאומר ואחריך לי ואם מכר הראשון מכרו בטל ועיין בנתיבות משפט נת\"ג ח\"ז. ועיין במ\"ש מרן סי' ר\"ט בשם הר\"ן ז\"ל היכא דנתן במתנת שכ\"מ ושייר פירות דאמרינן דבעין יפה שייר ודוקא אף לדעת הסוברים דבאומר אחריך ליורשי דינו כאומר אחריך לפלוני באומר אחריך לי או ליורשי אם מכר מכרו בטל והר\"ב נ\"י חולק בדין זה יע\"ש: " + ], + [ + "בד\"א כשמכר הראשון כו'. (א\"ה עיין בס' דרשות הרב המחבר הנקרא פרשת דרכים בדרך האתרים דרוש ג' (דף ט' ע\"ב וע\"ג) דיש ללמוד מדבריו דס\"ל ז\"ל שדין זה נוהג אפילו בבן בין הבנים והגם דלפי טעמו של ה\"ה נראה דלא דמו אהדדי דאטו אית תחומין במעייא מ\"מ יש ליישב דמייתי טעמו של ה\"ה לדוגמא בעלמא דכי היכי דהתם אמדינן דעת הנותן שאינו רוצה שיתנהו לבנו דא\"כ מה הועיל בשיורו ה\"נ אמרינן דקפיד קוב\"ה שלא יתן המתנה ליוסף כי דעתו קרובה אצלו שהרי לא עבד בבית לבן אלא בשביל יוסף כאז\"ל בפסוק אלה תולדות יעקב יוסף ומש\"ה הוכרח יעקב לתת המתנה לאפרים ומנשה לחוד. ועיין במאי דכתב הר\"ן הביאו מרן הב\"י סימן רמ\"ח דהאומר נכסי לך ואחריך ליורשיך הו\"ל כאילו אמר ואחריך לפלוני וכן פסק מור\"ם והלבוש א\"ל ליעקב ונתתי לך ולזרעך אחריך והנה ה' אמר ליעקב ונתתי לך ולזרעך אחריך): וכן אם נתנו מתנת שכ\"מ אפי' לאחרים לא עשה כלום. (א\"ה עיין מ\"ש לעיל פ\"ט מהלכות אלו הלכה י' משמו של הרב המחבר): " + ], + [], + [ + "בעל לוקח הוא ואין השני מוציא מיד הבעל. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ד מהל' בכורות הלכה א' יע\"ש): " + ], + [ + "הכותב נכסיו לבנו כו' עבר האב ומכר מכורים עד שימות. ז\"ל הטור סימן רנ\"ז מכר האב הפירות מכורין עד שימות וכו'. וכתב שם מרן וז\"ל וכתב נ\"י פירוש אם ירצה לוקח שאם אינו רוצה חוזר בו ומבטל המכר כו' ע\"כ. משמע מדברי נ\"י דדוקא לוקח הוא אם רוצה לחזור חוזר אבל מוכר לא דבשלמא לוקח מצי למימר איני רוצה מכירה זו לחצאין מאחר שהוא לקח מהאב גוף ופירות אבל מוכר שידע שאין לו בהם אלא פירות חל המקח במה שהוא זכותו דהיינו הפירות וזה דלא כהרשב\"א הביאו דבריו ה\"ה בפ\"ל מהל' מכירה וז\"ל וכתב הרשב\"א שאם מכרו הבעל לפירות בלבד הרשות בידו דשלו הם לגמרי אבל במכר גוף ופירות אפילו אמר לוקח הניחו לו ואוכל פירות אין שומעין לו שהבעל לא מכר אלא גוף ופירות ומקח אחד הוא וכיון שמקחו בטל בגוף ואין הפירות אלא מכח הקרקע הכל בטל ואפילו פירות אינו אוכל עכ\"ל. ויש לחלק ולומר דהכא טעמא הוא משום אונאה שטוען שמכרה ביוקר כסבור שגוף ופירות שלו לפיכך אם ירצה לוקח מקיים המקח מהפירות בכל הדמים שנתן ולגבי מוכר לא שייך חזרה בזה דאיהו אינו רוצה ליקח דמים דגוף ופירות כנגד הפירות אבל לעולם אם ירצה לוקח לקיים לקיחת הפירות כפי שוויים מצי המוכר לחזור כדעת הרשב\"א וצ\"ע. איברא דדברי הרשב\"א ז\"ל נראין דסתרי אהדדי דמשמע מדבריו אלו דאפילו מוכר יכול לחזור במה שמכר אע\"פ שהפירות היה יכול למוכרם מאחר שכללן עם הגוף אינו נקנה לחצאין והר\"ן ז\"ל כתב בפרק האיש מקדש גבי הא דאמרינן האחים שחלקו וכו' דאמר רבא כל דבר שבמדה כו' אפי' פחות מכדי אונאה חוזר דכתב בשם הרשב\"א דחוזר דקאמר היינו שמחזיר האונאה והמקח קיים ולפי זה למד הרשב\"א שמי שמכר קרקע לחבירו ונמצאת מקצתה גזולה המקח קיים בשאר ע\"כ. ולפי זה קשה דאמאי אינו יכול לומר בין מוכר בין לוקח כיון שנעשו במקח אחד בטל מקצתו בטל כולו וצ\"ע. איברא דמצינו ראינו דאמרינן בפ\"ק דקדושין דמכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהם קנה כולן והוא שנתן דמי כולן אבל אם לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו משמע שיקנה לחצאין אפילו שכולן מכר. ומכאן למד הרשב\"א הביאו ה\"ה בריש פ\"ה מהל' מכירה על ההיא דאמרינן החליף פרה וטלה בחמור ומשך הפרה ועדיין לא משך הטלה לא קנה וכתב הוא ז\"ל דוקא מפני שאין החמור ראוי ליחלק אבל בכור חטים קנה כנגד הפרה ולא אמרינן שאינו נקנה לחצאין וצריך להתיישב. ומיהו במכר לו שני דברים שאינם שוים כאחד כגון בגד ופירות בשער אחד איכא למימר דאפי' מאן דס\"ל שאין המקח נקנה לחצאין במין אחד בשני מינין שאני ונקנה כל אחד בפני עצמו אם האחד אינו בעולם. אבל אעפ\"כ ראיתי הדבר בפלוגתא דרבוותא בפ' המוכר את הבית ארעא ודקלי אי אית ליה יהיב ליה. וכתב רבינו בפכ\"ד מהל' מכירה דאי לית ליה בטל המכר דשני דברים לקח כאחד וה\"ה הביא סברת יש מי שאומר דהקשה דכיון דשני מינין הם קיים במקצת וכ\"כ נ\"י בשם רשב\"ם שנתקיים במקצת והרי\"ף סבר כרבינו יע\"ש: סליקו להו הלכות זכיה ומתנה בס\"ד " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Warsaw, 1881", + "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI" + ] + ], + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Kinyan" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kinyan/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kinyan/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/Warsaw, 1881.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..4969743075596ca10259e18b34ed56e3e759d6a7 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kinyan/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/Warsaw, 1881.json @@ -0,0 +1,477 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sales", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI", + "versionTitle": "Warsaw, 1881", + "license": "Public Domain", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות מכירה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Kinyan" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [ + "אבל במקום שדרכן לכתוב שטר כו'. בפ\"ק דקדושין מבואר דבמקום שכותבין את השטר לא קנה בכסף עד שיכתוב את השטר ואי פריש פריש. וכתב מהריב\"ל בח\"א סוף כלל י\"ג דהיכא דאיכא שבועה הוי כפריש וקנה בכסף לבד או בשטר לבד. ויש לדקדק בסברת הרב הלזו דאית ליה דכיון דנשבע אי אמרינן דלא סמכא דעתיה בקנין זה נמצא דעביד איסורא מש\"ה אמרינן דהוי כאילו פירש שדעתו לקנות באותו קנין לבד מהא דאמרינן בפ\"ק דקדושין (דף י') איבעיא להו תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה נפקא מינה כגון שהערה בה ופשטה ידה וקבלה קדושין מאחר וא\"נ לכ\"ג דקא קני בתולה בביאה מאי אמר אמימר משמיה דרבא כל הבועל דעתו על גמר ביאה ע\"כ. והנה על סוגיא זו תמהו ראשונים ואחרונים דהיכי מסיק דסוף ביאה קונה ובפ' הבא על יבמתו אמרינן דאשה נקנית לבעלה בהעראה אתיא קיחה קיחה, והרמב\"ן והריטב\"א בחדושיהם מלבד מה שתמהו על הפשטן תמהו ג\"כ על הבעיין והוא שאם שאלתו היתה שנסתפק דאשה לבעלה אינה נקנית בהעראה אלא בעינן גמר ביאה היכי אמרינן למאי נפקא מינה ולא אשכחן נפקותא אלא לכ\"ג או לפשטה ידה וקבלה קדושין דלא שכיחא לימא דעדיפא מינייהו כגון שהערה בה ופירש ולא גמר ביאתו ומכח קושיות אלו כתבו שעיקר הפירוש הוא דההיא דיבמות מיירי בשהערה בה בלבד ופי' א\"נ שגמר ביאתו ואמר בפירוש שדעתו לקנות בהעראה והשתא קני בהעראה והא דהכא כשגמר ביאתו סתם דכיון שכן מסתמא אין דעתו לקנות אלא בסוף והיינו לישנא דאמרינן הכא כל הבועל דעתו על גמר ביאה הא אילו לא גמר או שגמר ואמר שדעתו על תחלת ביאה קונה בתחילת ביאה ע\"כ. והנה כפי סברת הרמב\"ן והריטב\"א הלזו דאית להו דגם הבעיין היה יודע הדין שתחלת ביאה קונה האשה לבעלה מדלא קאמר דנפקא מינה להיכא דהערה בה ופירש ולא גמר אלא שנסתפק דאפשר דהא דקני בהעראה היינו דוקא כשלא גמר ביאתו או שגלה דעתו שדעתו לקנות בתחלת ביאה אבל אם גמר ביאתו בסתם אפשר שאין דעתו לקנות אלא בגמר ביאה היכי קאמר דנ\"מ לכ\"ג דאי סוף ביאה קונה אסירא ליה משום בעילת עצמו הא אף דנימא דבעלמא כל הגומר ביאתו בסתם אין דעתו לקנות אלא בסוף ביאה הכא גבי כ\"ג כיון דאם נאמר דדעתו ג\"כ הוא שלא לקנות כי אם בגמר ביאה נמצא דעביד איסורא שבועל בעילת עצמו וא\"כ כיון דאיכא איסורא נאמר דגבי כ\"ג אפי' בסתם הוי כאילו פירש ואמר שדעתו לקנות בתחלת ביאה דכי היכי דלמוהריב\"ל כל היכא דאיכא שני קנינים ומן הדין קנה בקנין אחד אלא דמשום אומדנא אמרינן דלא גמר לקנות אלא עד שיעשה ג\"כ הקנין האחר היכא דאיכא איסורא אי אמרינן דלא גמר לקנות אלא עד שיעשה הקנין האחר אמרינן דהו\"ל כאילו גלה דעתו דכוונתו לקנות בקנין הראשון ה\"נ כיון דמדינא קנה בתחלת ביאה אלא דמשום אומדנא אמרינן דאין דעתו לקנות אלא עד סוף ביאה היכא דאיכא איסורא אם אין דעתו לקנות עד גמר ביאה נימא דהוי כאילו גלה דעתו שרוצה לקנות בתחלת ביאה. הן אמת שראיתי לרבינו בפי\"ט מהל' איסורי ביאה הלכה ד' שכתב אם בעל בעילה בלא נשואין לא חללה ע\"כ. וכתב שם ה\"ה ז\"ל שאם בא על הבעולה שלא ע\"י נשואין אינו מוזהר בה יותר מאדם אחר ואינו איסור כהונה בלבד ע\"כ. ויש להסתפק אם מ\"ש רבינו בלא נשואין הוא דוקא נשואין דס\"ל דהקפדת הכתוב הוא דוקא על הנשואין דכל שלא בנשואין אינו מוזהר עליה ואם קדש בביאה את הבעולה לא עבר על עשה דבתולה מעמיו ויש סעד לזה מההיא דאמרינן בפרק הבא על יבמתו (דף ס\"ח) כ\"ג שקדש את הקטנה ובגרה תחתיו מהו בתר נשואין אזלינן וכו' ופשטינן דבתר נשואין אזלינן ואיסורא דבוגרת מעשה זה נפיק וכמבואר. ולפ\"ז דליכא איסורא כי אם בנשואין ליכא קושיא למוהריב\"ל משום דמוהריב\"ל לא אמרה אלא היכא דעביד איסורא אם דעתו שלא לקנות אלא בסוף אבל הכא גבי כ\"ג אף שאין דעתו לקנות כי אם בסוף אכתי לא עבד איסורא עדיין כי אם כשישאנה ובעיית הגמ' היא דאי תחלת ביאה קונה מותר לנושאה ואי סוף ביאה קונה נמצא שקדש את הבעולה ואסור לנושאה. אך מדברי ה\"ה שכתב אינו מוזהר בה יותר מאדם אחר נראה שכוונתו היא דלא מיעט רבינו ז\"ל אלא בבא על הבעולה דרך זנות וזהו שכתב יותר מאדם אחר שכל העולם מוזהרים על הביאה שלא ע\"י קדושין וכמ\"ש רבינו בריש הל' אישות. והראיות שכתבנו לסברת רבינו הלזו (א\"ה נתבאר בהלכות איסורי ביאה) אינו אלא להוכיח שאם בעל דרך זנות את הבעולה דלא עבר אעשה דבתולה מעמיו אבל לעולם דאפילו שלא ע\"י נשואין עביד איסורא ונשואין שכתב רבינו לאו דוקא אלא לקדושין קרי נשואין ומצינו בפי\"ט מהל' סנהדרין שכתב ממזר שנשא בת ישראל ובעל פצוע דכא שנשא בת ישראל ובעל גר עמוני שנשא בת ישראל ובעל גר מואבי שנשא בת ישראל ובעל ובריש פט\"ז מהל' איסורי ביאה כתב פצוע דכא וכרות שפכה שנשאו בת ישראל ובעלו לוקין ואין ספק שכל אלו הלשונות של נשואין שכתב רבינו לאו דוקא אלא הכוונה היא על הקדושין שהרי ליכא קפידא כי אם על הקדושין וכמ\"ש בפט\"ו מהל' איסורי ביאה דין ב' ומלבד כל זה סברת רבינו הלזו אינה מוכרחת שהרי הרשב\"א ס\"ל דאפילו ביאה בלא קדושין אסור לכ\"ג בבעולה וכמ\"ש. וא\"כ חזרנו למ\"ש דיש לדקדק מסוגיא זו על סברת מהריב\"ל. ונראה דיש לחלק בין היכא דהוא בדא האיסור להיכא דהאיסור בא מעצמו דבשלמא בנדון הרב מוהריב\"ל שנשבע לקיים המקח הוי כאילו באותה שבועה שנשבע כאילו גלה דעתו שרוצה לקנות באותו קנין שעשה אבל הכא גבי כ\"ג ליכא שום גלוי דעת שרוצה לקנות בתחלת ביאה:
ודע שמוהריב\"ל בח\"ב בסוף הספר חזר בו מסברא זו ואית ליה דאפילו דאיכא שבועה לא חשיב כאילו פירש ועיין בל\"ר סימן קנ\"ב ובמהר\"א ששון סימן ר\"ו יע\"ש: כתב הר\"ב פ\"מ ח\"ב ס\"ס פ\"א וז\"ל ועוד אחרת דאעיקרא דדינא אם ראובן זה בשעה שכתב קנין הקרקע הנזכר על שם לוי לא אודעינהו לבעל השדה ולסהדי כו' אפשר דזכה לוי באותו קרקע אף שנקנה ממעות ראובן כיון דבשעת קנין נעשה ע\"ש לוי אפשר דלזכות הקרקע ללוי נתכוון ראובן ומשעת הקנין זכה לוי אע\"ג דלא מטא שטרא לידיה כדאמרינן בשטרי אקנייתא דקנה אף דלא מטא שטרא לידיה וסברת ר\"ח והרי\"ף דכתבו דכי מטא שטרא לידיה הוא דקנה משעת קנין למפרע כו' כבר נדחה סברא זו וקי\"ל דמשעת קנין זוכה כו' יע\"ש. וכתב עליו הרב דודי מהר\"א רוזאניס וז\"ל אין צורך בכאן לדחות סברת ר\"ח והרי\"ף דכיון שמי שנכתב על שמו הוא מקבל מתנה לכ\"ע לא בעינן דלימטי שטרא לידיה אלא כל שקנו מידו קנה ולא איפליגו אלא גבי מוכר ולוקח מטעמא דלא סמכא דעתיה דלוקח עד דנקיט שטר וכן קבלתי מרבותי זלה\"ה גבי ההיא דאמרינן בקדושין דבשטר במקום שכותבין שטרא לא קנה עד שיכתוב השטר דדוקא איירי תלמודא במוכר ולוקח אבל במקבל מתנה דלא יהיב זוזי סמכא דעתיה בכל דהו, זהו מה ששמעתי מפיהם ז\"ל ומהם יש ללמוד בכאן זהו הנלע\"ד עכ\"ל. ואף שאין משיבין את הארי לאחר מיתה תורה היא כו' שהרי ה\"ה ז\"ל בסוף הל' גזלה עלה דההיא דמצא שטר מתנה דלא יחזיר לא לזה ולא לזה הביא מחלוקתן של ראשונים ז\"ל דלהרמב\"ן מיירי דוקא בדליכא קניין ולהרי\"ף ור\"ח מיירי אף בשטרי אקנייתא משום דבעינן דמטא שטרא לידיה ודברי רבינו צריכין תלמוד: " + ], + [], + [], + [ + "בד\"א במוכר שדהו מפני רעתה. כתב מרן בכ\"מ ול\"נ שאפשר לומר על פי הקדמה זו שרבינו מפרש דרב אשי לא לחלוק על דברי רב המנונא בא כו'. ולפי פירוש זה הו\"ל לרבינו להביא דברי רב אשי היכא דכתב לו שדי מכורה לך ונתונה לך דקנה ואפשר דאין כאן מקומו ודוק: אבל בשאר קרקעות וכו' לא קנה עד שיתן הדמים. היכא דלית ליה ראיה דיהיב דמי כתבו דהוא בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן כמו שהביא מרן הב\"י ס\"ס קצ\"א. וכתב מהר\"ש לוי ז\"ל הובאו דבריו בתשובת מהרימ\"ט ח\"א סימן קנ\"ב דע\"כ לא אמר הרשב\"א דעל הלוקח להביא ראיה אלא כשנגמר הדין בקנין ומעות נשארו בידו גבי קונה כו' יע\"ש (דף ר\"ד ע\"ד). וזה סותר מ\"ש הרב למעלה דטעמא דרבינו אפרים הוא דכיון דטוען דלא נתן לו את הדמים לדבריו לא קנה את הקרקע וכו' וא\"כ הרשב\"א דפליג עליה מיירי אף היכא דתלי קניית קרקע בדמים ודוק. (א\"ה עיין לקמן פ\"ז מהלכות אלו הלכה ד'): " + ], + [ + "כיצד בחזקה מכר לו בית כו' כיון שנעל או גדר וכו'. בפ' חזקת הבתים. ושמעתי שחכמי הדור שלפני נסתפקו במשכיר בית לזמן קצוב ואח\"כ רצה להשכירו או למוכרו לאחר לאחר שיכלה הזמן הראשון אי מהני לשני קנין חזקה דנעל גדר ופרץ כיון שזה הבית קנוי לראשון לכל תשמישיו וגם נסתפקו אי מהני נתינת רשות דשוכר ראשון כדי שיקנה השני ומטו בה מאותה שכתב הריב\"ש סי' תק\"י הביאה מרן סי' שי\"ב ושמעתי שנחלקו בזה חכמי הדור: אבל שלא בפני המוכר וכו'. כתוב בתשובת הל\"ר סי' ק\"ן וכן מטעם חזקה לחודה כו' אבל מ\"מ אם נתן דמים מהני ליה הך חזקה דהחזיק בבתים אי א\"ל לך חזק וקני או שהחזיק בפניו אפי' לא אמר לו לך חזק וקנה וכו'. וזהו סותר מ\"ש בסי' קנ\"ב דחזקת שוכר לא מהני כל שלא אמר לו לך חזק וקנה וצ\"ע. מהרא\"ש סי' ר\"ו נסתפק אי הא דמהני בפניו אם הוא דוקא במוכר למי שלא היה דר שם אבל במוכר לשוכר אפשר דלא מהני החזקה כיון שכן הוא דרך השוכרים לבנות ולהרוס ומדברי הר\"ב ל\"ר סי' קנ\"ב נראה דס\"ל דלא מהני חזקת השוכר בפני המוכר כל שלא אמר לו לך חזק וקנה. ועיין במ\"ש מרן סי' קצ\"ב דבקונה בית שהוא דר בו לא קני עד שינעול ויפתח ועיין ל\"ר סי' ק\"ן ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכמה שיעור רוחב הדרך וכו'. בפרק המוכר פירות. וראיתי בירושלמי פ\"ק דבכורים הל' א' דנחלקו רבנן ור' יהודה אם מכר לו עד התהום או דוקא מקום הדריסה דרבנן ס\"ל דמכר לו עד התהום ור\"י ספוקי מספקא ליה אם מכר לו עד התהום או לא וכעת לא ראיתי לראשונים ז\"ל שהזכירו דין זה: " + ], + [ + "הרי החזקה שקונה אותה שטיחת פירות כו'. הראב\"ד בהשגותיו חולק על רבינו בזה וס\"ל דאכילת פירות גבי לוקח לא מהני. וראיתי להטור סי' הע\"ר ס\"ט שכתב וז\"ל ויש שהיא חזקה בלוקח ואינה חזקה בנכסי הגר כגון אכילת פירות דבלוקח הוי חזקה כו' ותימה דבסי' קצ\"ב סי\"א הביא סברת רבינו דאכילת פירות מהני גבי לוקח ושהראב\"ד חולק עליו וכתב דמסתברא כהראב\"ד ואיך כתב כאן דבלוקח הוי חזקה אכילת פירות, ואפשר לדחוק ולומר דהטור כאן לישנא דגמרא דפ' חזקת (דף נ\"ז) נקט דאמרינן התם והרי אכילת פירות דבנכסי חבירו קנה ובנכסי הגר לא קנה. והתם מיירי לענין חזקת שלש שנים דמהני אכילת פירות וכדאוקמה הראב\"ד בפרקין. וראיתי לרבינו ז\"ל בפ\"ב מהל' זכייה שכתב יש דברים רבים שאם החזיק בהם הלוקח לא קנה וכו' וכתבו גדולי המורים דמ\"ש שאם החזיק בהם הלוקח מיירי לענין חזקת ג' שנים וע\"ש בדברי מרן והלח\"מ וא\"כ אפשר שגם כוונת הטור היא בחזקת ג' שנים וצ\"ע: " + ], + [], + [ + "כל המחובר לקרקע כו'. כתב ה\"ה ז\"ל וא\"נ דשבועה שאני. ודבריו סתומים וחתומים וכוונתו היא לומר דאפילו דנימא כמ\"ש בפ' שבועות הדיינים דאפילו ענבים העומדות ליבצר הרי הם כקרקע כשאין צריכין לקרקע כלל שבועה שאני אבל בעלמא כדין שאין צריכין לקרקע כמטלטלין דמו ומש\"ה כתב רבינו כאן דהר\"ז כמטלטלין. וזה אין הדעת סובלתו דהא בהדיא כתב רבינו בפ\"ה מהל' טוען ונטען דענבים העומדים ליבצר הרי הם כבצורים לענין כפירה והודאה ולא מצאתי חילוק בדברי ה\"ה בגוונא אחריתי וצ\"ע: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "האומר לחבירו משוך פרה כו'. כתב ה\"ה ומ\"ש אפילו עומדת באגם הכוונה ברשות שאינה שלו וכתב עליו מרן בכ\"מ ולא ידעתי למה כתב כן כו'. ודברי תימה הם דהא מימרא זו כר\"י הוא דס\"ל דהאומר מעכשיו ולאחר שלשים יום לא תנאה הוי ולא חזרה אלא שיורא ולכך בעינן עומדת באגם דהוי מקום הראוי למשיכה. אבל רבינו בכאן משמע דחשיב ליה תנאה וא\"כ למה צריך עומדת באגם כיון דזכה מעכשיו על תנאי משיכה מעליא היא ולא בעינן אגם וצ\"ע אלא שדברי רבינו קשים ממקום אחר שלא השוה מדותיו וצ\"ע: ומ\"ש ה\"ה ויש לחלק דאם איתא אפילו ברה\"ר אם דומה לאשה הוא. דברי ה\"ה שגבו ממני דמאי קשיא ליה דאם דומה לאשה אפילו ברה\"ר נמי דלא דמי דהתם כשקדשה בכסף מיירי וחשיב כאילו הכסף בידה ביום ל'. או כפירוש התוס' דכיון דחייבת להחזיר אם לא נגמרו ביום ל'. או כדעת הר\"ן בפ' האומר יע\"ש. אבל גבי משוך פרה זו אם עומדת ברה\"ר במה יקנה כיון שכבר כלתה משיכתו. ודעת הראב\"ד לומר דכי היכי דגבי קדושין אע\"פ שהקנה לאחר זמן כל שיש דבר המקנה בעין שהם דמי האשה דחשבינן כאילו הם בעין ה\"נ אם הפרה ברשותו קנה מדין חצרו אע\"פ שאמר משוך והרי כלתה משיכתו כוונתו שהקנה בכל מה שיועיל. ואפשר שאפילו דעת רבינו הכא הוי ולא מיירי אלא בעומדת באגם או ברה\"ר. גם מ\"ש ה\"ה דאפי' קדושין צריכה רבא לא ידעתי כוונתו וצ\"ע: כתב הטור ס\"ס קצ\"ח וז\"ל האומר לחבירו משוך פרה זו ולא תהא קנויה לך אלא לאחר שלשים יום לא קנאה ואם אמר לו מעכשיו ולאחר שלשים יום אפי' שעומדת בסוף שלשים יום באגם שאינה ברשותו קנאה ע\"כ. ועיין במ\"ש הטור ר\"ס ר\"י גבי המזכה לעובר לכשיולד וצ\"ע: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן אם מדדן הלוקח וכו'. ז\"ל הטור סי' ר' סי\"ג הכניס הלוקח את החמורים לביתו עם התבואה וכו' והראב\"ד כתב דאפי' מדד לוקח על החמורים לא קנה שלא נתכוון למשיכה ולקנות במדידה זו דלמדידה בעלמא נתכוון ולא מסתברא ע\"כ. ותימה דהטי\"ד סי' קל\"ב כתב היה הנכרי מודד הגביהו תחלה לקנותו קנאו וכו' וכתב מרן שם פי' אע\"פ שהגביהו בשעה שהוא מודד לא קנה מפני שאותה הגבהה לא היתה לקניה אלא למדידה ע\"כ. וזה הוא כסברת הראב\"ד וצ\"ע. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פי\"ג מהמ\"א הלכה כ\"ד ובפ\"ב מהל' זכיה ומתנה הלכה ט' יע\"ש): " + ], + [ + "היו הפירות ברשות הלוקח כו'. עיין בתשובת המבי\"ט ח\"ב סי' קמ\"ד שדבריו תמוהים ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הנוטל כלים מבית האומן ע\"מ לבקרן כו'. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פרק ב' מהל' שלוחין ושותפין הלכה ח' יע\"ש): " + ] + ], + [ + [], + [ + "החליף חמור בפרה וטלה כו'. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פרק י\"ב מהלכות זכייה ומתנה הלכה י\"ג): " + ], + [], + [], + [ + "הקרקעות והעבדים וכו' כל אחד מהם וכו'. כתב ה\"ה שדעת רבינו שדין קנין הוא אפילו בלא כסף וכן עיקר. וראיתי להרב מהרימ\"ט ח\"א סימן קנ\"ב (דף ר\"ה ע\"ג) שכתב בההיא דנחלקו הראשונים היכא דכתוב שטר המכירה ולית ליה ראיה דיהיב דמי וז\"ל ולכך נקט רב האי כי האי לישנא דאמר והיכא דזבין איניש קרקע בין בשטר בין בעדים כו' ולא אמר נאמן המוכר לומר לא קבלתי הדמים דדוקא משום דידעינן שלא היה שם כי אם שטר או עדים בקנין שעדין מחוסר נתינת דמים לקיים המכר כו' יע\"ש. והרב סתם הדברים דבקנין בעיא נתינת דמים לקיים המקח וכמה מהראשונים דס\"ל דקנה בלא נתינת דמים וכמה שכתב מרן הב\"י ס\"ס קצ\"ה יע\"ש וזה דעת רבינו כדכתיבנא: " + ], + [], + [], + [ + "זה שכותבין בשטרות כו'. מפורש בפרק הזהב א\"ר נחמן לא שנא אלא בכלי אבל בפרי לא ופירש\"י אבל בפרי כל דבר שאינו כלי לא ואפילו שוה הרבה. ולא מיעט רש\"י אלא בעלי חיים אבל בבגדים הוו כלי. בני שמואל סי' כ\"ב ודוק: כתב מהרי\"א בכתביו סימן ר\"י על השטר שכתוב בו וכל הדברים דלעיל עשינו בקנין גמור ואין בו במנא דכשר וכו'. אמנם נראה דאין להוציא ממון בשטר זה דיד בעל השטר על התחתונה כו' יע\"ש. והרב ז\"ל לא ביאר לנו פיסול שטר זה דכתוב בו בקנין גמור משום דההיא דמרדכי פרק מי שמת אם הוא משום דמספקא לן דאפשר דקנין גמור פירושו הוא קנין חזקה וכמ\"ש ריצב\"א או משום דאפשר דקנה בפירות או במטבע או באיסורי הנאה דכל שקנה באחד מאלו הדברים לא מהני הקנין ובשטר זה איכא למיחש שקנה באחד מאלו הדברים כיון שלא כתב במנא דכשר וכיון דספיקא הוא יד בעל השטר על התחתונה. ומהמשך דבריו נראה דטעמא דפיסולא הוא משום דאיכא לספוקי בחזקה שהשואל רצה לומר דסתם קנין הוא חליפין ועל זה השיב הרב דריצב\"א חולק על זה ועוד דיש לחלק בין לישנא דסופרים ללישנא דגמ' ובלישנא דסופרים אפשר דאף אליבא דתוס' אפשר לפרש דקנין הוא חזקה ועוד דבשטר זה איכא ריעותא מדלא כתיב ביה במנא דכשר שהוא לשון השגור בכל השטרות משמע דקנין זה הוא חזקה. אלא שאח\"כ נרגש הרב ממ\"ש בשטר קנין גמור ר\"ל קנין המועיל ועל זה הביא ראיה מתשובת רבינו שמחה ורבינו ברוך שלא הכשירו אותו שטר משום דהוה כתיב ביה שנתנו לו הפירות של הקרקע בקנין גמור. ולפי כוונה זו נ\"ל דיש לחלק דלעולם פירוש קנין גמור הוא קנין המועיל דאם הוא דבר דשייך בה משיכה פירושו משיכה כדינא ואי חזקה חזקה ואי חליפין חליפין אבל בנדון המרדכי שטעם הפיסול היה משום דלא הקנה לו הפירות כראוי כי לא הקנה לו קרקע לפירות כי כתב לו קניין המועיל מאי הוי דהא להקנאה זו דהקנה פירות הקרקע לא מהני ליה שום קנין. אבל היכא דהריעותא היא מצד הלשון כנדון הרב אלא שאנו מסתפקים אם נעשה הדבר בקנין המועיל לאותו דבר כל שכתוב בו בקנין גמור מאן לימא לן דלא מהני כיון דפירושו הוא קנין המועיל. ולפי חילוק זה כל שכתב לו בקנין גמור תו ליכא לספוקי בשום ענין אם היה במטבע או בשאר הדברים שאין קונין בהם. תו ק\"ל בדין זה כיון דאליבא דכ\"ע מידי ספיקא לא נפקא דאפשר דקנין זה היה קנין סודר לא שייך הכא לומר יד בעל השטר על התחתונה כיון דהשטר מתבטל לגמרי וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל. ושאני ההיא דמרדכי דלאו משום ספיקא אתינן למיפסליה אלא משום דהריעותא היא לפנינו שהקנה לו פירות הקרקע ואם אינו אומר שהקנה לו קרקע לפירותיו אנו מהוים קנין חדש מדעתנו דבר שלא הוזכר בשטר אבל בנדון זה שלשון השטר סובל שני פירושים ולפי הפירוש האחד מתבטל השטר לגמרי אין לומר בזה יד בעל השטר על התחתונה ועיין בפ\"מ ח\"ב סימן ז\"ך. וראיתי למרן בס' ב\"ה שהביא דברי מהרי\"א וכתב וז\"ל ואין דבריו נראין לי דמסתמא אמרינן שקנה במנא דכשר ומה שנוהגין לכתוב אותו אינו אלא לרווחא דמלתא ע\"כ. וכ\"כ הריב\"ש בתשובה סי' ר\"ג הביאה מרן הב\"י ס\"ס ס\"ח יע\"ש: " + ], + [], + [], + [ + "יש דברים הרבה שאינן צריכין קנין כו'. דע דלכ\"ע שאלה בעיא קנין ועיין מהרימ\"ט ח\"א סי' ס\"ג שהכריח דין זה ועיין בתשובת מהר\"ר ברוך אנגי\"ל סי' א' שדבריו שם הם תמוהים: " + ], + [], + [], + [ + "הדברים שאין בהם ממש וכו'. ז\"ל מרן הב\"י סי' קצ\"ה וכתב עוד וכתב רבינו האי דדבר שאין בו ממש כגון אויר ודירה ואכילת פירות בלא גוף לא מהני קנין כו' ואין כן דעת הרשב\"א כו'. והיכא דאיכא ב' קניינים אפשר דמודה רבינו האי דמהני וכמ\"ש הרמב\"ן בתשובה הביאה מרן בסי' הנזכר ועיין מהרש\"ך סי' י\"ג מהרש\"ל ח\"מ סי' ל' פ\"מ ח\"א מ\"צ ח\"ב סי' י' ועיין מהריב\"ל ח\"ג סי' מ\"ג שהביא סברת הרשב\"א בסתם ולא כתב דרבינו האי חולק אפשר דטעמו משום דס\"ל דאף רבינו האי מודה להרשב\"א בדאיכא שני קניינים ועיין בתשובת מהר\"י הלוי סי' קצ\"ו שחולק בזה ועיין מהריב\"ל ח\"ד סי' כ\"ה שכתב שכל הפוסקים חולקים על הרמב\"ן מדשתקו ולא הזכירו חילוק זה וצ\"ע. ועיין מהריט\"ץ סי' כ\"ח ומהרא\"ש סי' פ\"ג וקל\"ג ודוק. ועיין שער אפרים סימן קל\"ג ובתשובת הרשב\"א שהביא מרן סי' י\"ב מי\"ג וסי' רמ\"א מ\"ד ובתשובת הרשב\"א שהביא מרן סי' רנ\"ג מ\"ו ודוק: " + ] + ], + [ + [ + "אבל המטבע כו'. מפורש בפרק הזהב וכתב המרדכי פרק מי שמת דאם הקנה לו בקנין סודר קרקעות ומעות ומטלטלין בבת אחת די\"א דכי היכי דלא קנה המעות לא קנה השאר כו' והביא פלוגתא זו מרן הב\"י סי' ר\"ג יע\"ש. ויש להסתפק אם הקנה קרקעות ומטלטלין במעות כאחד מי אמרינן כיון דמטלטלין לא קנה מתקנת חכמים אף קרקע לא קנה. או דלמא שאני הכא דדבר תורה מעות קונות ולא חשיב חמור. ולכאורה הכי מסתברא אך ראיתי למהרימ\"ט בחדושיו לקדושין עלה דההיא דאמרינן בתך ופרתך בפרוטה מהו דהכריע מסוגיא זו דלא קי\"ל כסברת המרדכי נראה דלא ס\"ל לסברת המרדכי החילוק שכתבנו וצ\"ע ועיין בספר בית שמואל סי' ל\"א ס\"ק י\"ז: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היו עומדין שלשתן כו'. מ\"ש מרן הכ\"מ ולפי דעתי שני מחלוקות אלו תלויים זה בזה ליתא ואגב שיטפיה לא דק שדעת הרא\"ש הוא מהסוברים שאינו יכול למחול כמ\"ש הטור ז\"ל בשמו סי' קכ\"ו וכ\"כ הוא בהדיא בכלל ס\"ט והוא מהסוברים שלא נפטר מחיובו אא\"כ פטרו בפירוש גם הראב\"ד ז\"ל כתב דנפטר הלוה מחיובו בסתם ואיהו סבר דיכול למחול וכמ\"ש הטור בסי' הנזכר וצ\"ע. גם מ\"ש מרן וא\"ת אילו היה כן דהא בהא תליא למה השמיט הרי\"ף ההיא סוגיא דהאיש מקדש כו'. בעיני לא ראיתי תירוץ עולה כהוגן אם נאמר שדעת הרי\"ף דאינו יכול למחול דמ\"מ כיון דנפיק לענין דינא בקדושין למה השמיטו ומה הסמיכה אשר סמך עצמו במה שפסק הרב בין בפקדון בין במלוה במה שלא הזכיר כלל וצ\"ע: כתב הטור סימן קכ\"ו ואפי' אם נולד לוי לאחר שהלוה ראובן לשמעון קנה ועיין במבי\"ט ח\"א סימן פ\"ב ובסי' קס\"ד שדבריו תמוהים הם בעיני. עוד כתב הטור שם דאם אמר ראובן לשמעון בפני לוי מנה שיש לי בידך תנהו ללוי שיזכה בו ליהודה דלא קנה יהודה. ועיין בחדושי הריטב\"א פ\"ק דקדושין עלה דההיא דר\"ג וזקנים שהיו באים בספינה שכתב וש\"מ דמעמד שלשתן שאמר תנהו לפלוני זה שיזכה בו לפלוני זה זכה ועיין בבעה\"ת שער נ\"ח ח\"ד ס\"ב ודוק: " + ], + [ + "היה ראובן חייב לשמעון מאה זוז כו' לא פרע לוי לשמעון וכו'. נראה דכתב כן ולא כתב סתם דחוזר ותובע את ראובן בכל חובו דהא לאו מלתא פסיקתא היא בפורע מקצת חובו היינו טעמא דמלתא אגב אורחין קמ\"ל דלא מצי לוי לחזור בו ממה שכבר נתן לשמעון אלא זכה שמעון במה שנטל ואינו חוזר אצל ראובן אלא בשאר ודוק. כתב מהרש\"ך ח\"ב ס\"ס קמ\"ח וא\"כ יראה דמאי דנקטינן בפסקא דהך מלתא דהיכא שנתרצה הלוה או הנפקד ליתן למקבל אפי' שנתרצה שלא בפני עדים לאו כל כמיניה לומר טעיתי בחשבוני כל היכא דליכא סהדי דאיכא טעותא. ואין דעתי נוחה בהוראה זו דהן רבים מהפוסקים דס\"ל כהר\"ן והראב\"ד ז\"ל ומה גם בהצטרף סברת בעה\"ת וכבר השיגו הש\"ך סי' פ\"א ס\"ק נ\"ט ודוק: " + ], + [], + [ + "ונמצא שנקנה בכתיבה ומסירה כו'. מ\"ש ה\"ה ולקושיא הראשונה למה לא יהא נאמן אצל הלוה יש לתרץ לפי שהלוה יכול לומר שמא בתורת פקדון בא לידך ואתה הודית כן למלוה. לא ידעתי מה טיבה של הודאה זו למלוה הלא בטענת שמא בתורת פקדון בא לידך היא וצ\"ע. כתב הרא\"ש בתשובה כלל ס\"ב סי' ה' ראובן שהיה לו שטר על נכרי ונתנו לשמעון לגבותו וגבאו מיד ואמר לראובן שנתן לנכרי זמן שני חדשים אמנם אם ירצה יתן לו שטר אחר משלו בפרעון שטרו וכן עשה עתה אמר ראובן ששמעון נתן לו שטרו על תנאי שאם יגבהו תוך שני חדשים ואם לאו שלא היה רוצה בחליפין ושמעון אומר שנתנו לו בהא תנאי. תשובה השטר שנתן שמעון לראובן צריך הוא שיקנה לו ובכתיבה ובמסירה דאין אותיות נקנות במסירה עד שיכתוב וימסור כו'. ויל\"ד דהרב לא השיב על מדותיו של השואל דמשמע שהטעה שמעון לראובן שא\"ל שנתן לנכרי שני חדשים והוא גבה החוב מיד וא\"כ אפילו הקנהו בכתיבה ומסירה קנין בטעות הוא וחוזר. עוד יש לדקדק במ\"ש שאם העדים שהיו בקנין המסירה אם הם אינם מעידים על התנאי אז חליפין גמורים הם בלי תנאי וזה למה דהא אפשר שקדם התנאי ביניהם ואח\"כ עשו המסירה והקנין סתם על סמך תנאם. והכי משמע מדברי רבינו בפ\"ו מהל' שאלה ופקדון טען השומר שתנאי היה כו' על דרך שפירשו שם ה\"ה ומהריק\"א. ואפשר שדעת הרא\"ש הוא כסברת הראב\"ד שחולק שם על דברי רבינו. ומיהו מה שדקדקתי תחלה צ\"ע ובדוחק גמור יש קצת לתרץ דבריו וצ\"ע: כתב הריב\"ש סי' ר\"י וז\"ל אין ספק שאם חתמו מתחלה בשטר גמור שיכול אחד מעדי השטר לקנות השטר ואין לחוש לומר שמתחלה העיד עדות זו כדי שיקנהו אח\"כ בזול או שיתנהו לו במתנה כו'. פירוש שהוחזק כבר השטר בפנינו שנכתב בניסן ואח\"כ ראינו שמכר או נתן באייר אבל אם השטר לא הוחזק כבר בב\"ד אלא שאחר שלקח העד יצא השטר אע\"פ שזמנו קדום חוששין שאחר שלקח העד חתם והשטר פסול דומיא דהיה נודע לו עדות עד שלא נעשה גזלן דאמרינן בפ' מי שמת הוא אינו מעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידים ומוקי לה דוקא כשהוחזק השטר בב\"ד קודם שנעשה גזלן וזה ברור: מי שמוכר שטרו לאחרים יכול הלוה לעכב שימכרנו לו, כ\"כ המבי\"ט ח\"ת סי' שכ\"ה וח\"ב סי' קמ\"ד ובכל הראיות שהביא הרב לדין זה איכא למשדי בהו נרגא ודוק. (א\"ה עיין בטור י\"ד סימן קע\"ג ובמ\"ש הרב המחבר פ\"ז מהל' מלוה ולוה הלכה י\"א): כתב מהר\"ר בצלאל סי' ל\"ו דאם הקונה נתחייב בקנין במעות המקח דאף אם לא קנה השטר מן הדין דחייב וכ\"ש היכא דזקפן עליו במלוה, והוליד דין זה מתשובת הרשב\"א שהביא מרן הב\"י סי' ס\"ו מחודשין ל\"ה ועיין בתשובה למהר\"ר תם ן' יחייא סי' י\"ז שנראה שחולק בזה ודו\"ק:
גרסינן בגמ' בפ' הספינה א\"ר פפא האי מאן דמזבין שטרא לחבריה צריך למיכתב ליה קני הוא וכל שעבודא דאית ביה א\"ר אשי אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא ואמרית ליה טעמא דכתב ליה הכי הא לא כתב ליה הכי לא קני וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך א\"ל אין לצור ולצור ע\"כ. ופירש רשב\"ם ורב אשי כרבי ס\"ל דאותיות נקנות במסירה בלא שטר אחר הא לא כתב הכי אלא מסר בלא שטר לא קני כרבנן ואמאי וכי לצור על פי צלוחיתו קנאו זה הא סברא היא דמשום גביית חוב הכתוב בו קא זבין ליה והלכך במסירה לחוד מיקנו כרבי ע\"כ. ויש לדקדק דמנא ליה להרשב\"ם דרב אשי בא להכריח סברת רבי ולדחות סברת רבנן דס\"ל דבעינן מסירה וכתיבה אימא דקושית רב אשי היא דאף דלרבנן בעי כתיבה מנא ליה לרב פפא דבעי דליכתוב קני הוא וכל שעבודא דאית ליה בקני הוה סגי דסברא הוא דמשום גביית חוב הכתוב בו קא זבין ליה דאלת\"ה וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך. ועוד קשה לפירוש רשב\"ם דמאי קא מתמה רב אשי וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך לסברת רבנן אה\"נ דזה לא קנאו אלא משום שעבוד שבו אבל רבנן ס\"ל דבמסירה לחוד לא מיקני השעבוד אף שזה לא נתכוון לקנות אלא השעבוד. והנראה אצלי בכוונת רשב\"ם הוא דהוקשה לו בפשט ההלכה דאיך הבין רב אשי דטעמא דרב פפא הוא משום דאי לא כתב ליה אלא קני הוא לא הוה משמע אלא דהקנה לו ניירא בעלמא עד שהוקשה לו לפי זה וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך דאי טעמא דרב פפא הוי משום הכי באמירה בעלמא דלימא ליה קני הוא וכל שעבודא סגי ולא יכתוב לו אלא קני הוא ומדברי רב פפא מוכח דצריך שיכתוב בשטר שמקנה לו השעבוד ולא סגי שיאמר אותו בעל פה ואי רב אשי רצה להקשות לרב פפא דאפילו אמירה לא בעי וכ\"ש כתיבה אכתי קשה לרב כהנא דמאי קא מתרץ אין לצור ולצור דהתינח דמשום האי טעמא ליבעי אמירה אבל כתיבה אכתי תיקשי למאי איצטריך. ועוד קשה דמשמע דמודה רב כהנא דאי הוה אמרינן דזה לא קנאו אלא לשעבוד שבו לא הוה בעי לכתוב אלא קני הוא וא\"כ מאי קאמר אין לצור ולצור דאם כוונתו של זה היה לצור הרי קנאו במסירה לצור ולמה ליה לכתוב אלא ע\"כ מדהוצרך לכתוב מוכח דכוונתו של זה הוא לקנות השעבוד וא\"כ הדרא קושית רב אשי לדוכתא בקני הוה סגי. ועוד דניירא מטלטל הוא ואין מטלטלים נקנין בשטר וא\"כ ע\"כ כשכתב זה השטר הוא לקנות השעבוד שבו. ועוד קשה דאיך יעלה על הדעת שקנאו בדמים יקרים לצור ע\"פ צלוחיתו. אשר על כן ראתה עינו של רשב\"ם לומר דמחלוקת רבי ורבנן תלוי באי אמרינן לצור ע\"פ צלוחיתו הוא צריך או לא. והכוונה דרבי ס\"ל דהשטר מצד עצמו לא מהני כלל ועיקר השטר אינו אלא לשעבוד שבו וכיון שכן במסירת השטר לבד נקנה השעבוד שהרי עיקר השטר הוא השעבוד וכמו שהקונה בית כיון שהחזיק בבית קנה הדירה ה\"נ כיון שקנה השטר קנה השעבוד והרי גוף הבית דומה לגוף השטר והדירה דומה לשעבוד שבו וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל בפ\"י מהל' זכייה בדין האומר תנו שטר פלוני לפלוני יע\"ש, אבל רבנן סבירא להו דהשטר מצד עצמו מלבד השיעבוד שבו מהני לצור על פי צלוחיתו וכיון שכן אין השעבוד נקנה במסירת השטר ולא קנה אלא השטר לפי שאין השטר נגרר בתר השעבוד שהרי שייך בו קנין מלבד השעבוד שבו ואפי' אי מכר ואמר לו קני איהו וכל שעבודא דאית ביה לא מהני לפי שהמוכר אמר לו קני אבל הלוקח במה קנאו הא במסירה לא קנאו לפי שאין השעבוד והשטר מתדבקים זה בזה שאין חלות לקנין לזה בלא זה עד שנאמר דבקנין השטר נקנה השעבוד דומיא דבית ודירה שאין חלות לזה בלא זה לפי שהשטר יש בו קנין מצד עצמו מלבד השעבוד לצור ע\"פ צלוחיתו ומש\"ה בעינן כתיבה ושיכתוב לו קני הוא וכל שעבודא דאית ביה אבל אי לא כתב אלא קני הוא לא מהני אפילו שיאמר על פה קני הוא וכל שעבודא כיון דבשטר הקנין לא הוזכר השעבוד נהי דהמוכר אמר לו קני אבל הלוקח במה קנאו הרי לא נכתב בשטר קנין השעבוד והשתא אתו דברי רב אשי שפיר דמשום דשמעיה לרב פפא דקאמר האי מאן דמזבין שטרא כו' משמע דס\"ל דהלכתא כרבנן דצריך מסירה וכתיבה דאילו לרבי לא צריך אמירה כלל דאיהו ס\"ל דבמסירת השטר נקנה השעבוד ואי הוה ס\"ל דבעי אמירה לא הוה מהני מסירה לחודה דאי הוה בעי אמירה משום דאין השטר נגרר בתר השעבוד ושייך בו קנין מצד עצמו כי א\"ל מאי הוי במה קנאו אלא ודאי דס\"ל לרב פפא דהלכתא כרבנן וכיון דהלכתא כרבנן וצריך כתיבה אלמא אין השטר נגרר בתר השעבוד מש\"ה הצריך רב פפא שיכתוב לו קני איהו וכל שעבודא דאית ביה ואי לא לא קנה ועל כן תמה רב אשי דלמה פסק כרבנן דאדרבה הסברא גוזרת דהלכה כרבי דבמסירה לבד קנה לפי ששעבוד והשטר הם דבקים זה בזה ולא יתפרדו דאלת\"ה וכי לצור ע\"פ צלוחיתו הוא צריך אלא ודאי שהשטר נגרר בתר השעבוד ומש\"ה נקנה במסירה לבד בלי שום אמירה ורב כהנא השיב לו אין לצור ולצור כלומר שאין השטר (נגמר) [נגרר] בתר השעבוד ומש\"ה בעי כתיבה ושיכתוב לו קני הוא וכל שעבודא דאית ביה ולבתר הכי דחה רב אשי סברת רבנן מטעמא אחרינא והוא משום דמילי נינהו ומילי במילי לא מיקניין. וקרי לשטר הקנין מילי לפי גירסת רשב\"ם דגריס הלכתא אותיות נקנות במסירה: העולה ממה שכתבנו דלרשב\"ם רב פפא לא אתא אלא לסברת רבנן אבל לרבי במסירה לחודה קני בלי שום אמרה כלל וכן צדדו התוס' ז\"ל ד\"ה א\"ר פפא לא קאמר למלתיה אלא אליבא דרבנן אבל לרבי דאמר במסירה לחודה קני כיון שמקבל בקנין קני נמי אע\"ג דלא א\"ל קני איהו וכל שעבודא דאית ביה ע\"כ. וכן נראה מדברי רשב\"ם לעיל בשמעתא דספינה ואותיות נקנית במשיכה ובשטר ופירש רשב\"ם אם כתב לו שטר מכירה על שטרות הללו כדאמר לקמן קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה ואילו גבי אותיות נקנות במסירה לא פירש אי בעי דלימא ליה קני כו'. ומ\"ש ולא מצי טעין הלוה לצור ע\"פ צלוחיתו מסרו לך הכוונה היא כמו שכתבנו שבא לתת טעם לרבי דקאמר אותיות נקנות במסירה לבד לפי שאין הלוה יכול לטעון לצור ע\"פ צלוחיתו מסרו לך לפי שהשטר מצד עצמו לא מהני כלל והרי השטר והשעבוד הכל דבר אחד ולפיכך נקנה השעבוד במסירת השטר. ולפי מ\"ש אין להוכיח ממ\"ש רשב\"ם במי שמת (דף ק\"נ) עלה דההיא דשטרא איקרי נכסי דאוקמה בבריא ובקנין דס\"ל דהשעבוד ג\"כ נכלל במלת נכסי ומינה למאן דבעי כתיבה וס\"ל דאגב מועיל במקום כתיבה ומסירה ומיהו בעי דלימא ליה קני איהו וכל שעבודא דאית ביה דאם הקנה כל נכסיו באגב דלא בעי דלימא מידי משום דבמלת נכסיו נכנס גם השעבוד. וליתא להדין הוכחה דטעמא דרשב\"ם ז\"ל דאוקמה בבריא ובקנין לא משום דבמלת נכסי נכנס גם השעבוד אלא משום דאזיל לשיטתיה דפסק כרבי דבמסירה לבד קנה וחליפין הוי כמו מסירה ולרבי לא צריך דלימא ליה מידי ולפ\"ז כיון דבמלת נכסי נכנסו השטרות נקנו השטרות אף שבמלת נכסי אינו נכנס השעבוד אבל למאן דפסק כרבנן דבעי כתיבה נמי אף שהקנה כל נכסיו באגב לא קנה שעבוד השטרות לפי שהשעבוד לא מיקרי נכסי: " + ], + [ + "קניין השטרות בדרך הזאת מד\"ס. כתב בתשובת מהרש\"ך ח\"ב סי' קמ\"ו וז\"ל ואומר דליכא לספוקי דמדינא נקנה לכותי בכתיבה ומסירה החוב שיש לישראל על ישראל חבירו וכמו שיראה ממ\"ש הריטב\"א כו' יע\"ש. ומדברי הריטב\"א מוכח דטעמיה הוא משום דס\"ל דמכירת שטרות הוא מן התורה ונ\"מ דלדעת הרי\"ף ורבינו דאית להו דמכירת שטרות מדרבנן לא תקנו מכירה לכותי וכן הוא דעת הסמ\"ע רס\"ו ס\"ו וכ\"כ הרב בעל נתיבות משפט (דף ס\"ט) אך הנ\"י בפ' הספינה כתב דהוי דרבנן ופ' מי שמת כתב דמוכרו לכותי וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [ + "האומר זכו בשדה זו לפלוני כו'. מימרא בפ' הספינה (דף ע\"ו) וכתב מהריק\"ו שורש קכ\"ו וז\"ל ומאחר שהוכחתי שאין לו למחות ביד העדים מלכתוב לו שטר אחר א\"כ הוא עצמו חייב לכתוב לה כתובה אחרת כאשר בתחלה שהרי בפרק הספינה גבי ההיא דחוזר בשטר ואינו חוזר בשדה כתבו התוס' וא\"ת כיון שאין מזיק לו כלום בין במתנה בין במכר נכתב לו כו' יע\"ש, ואיני יודע איך משמע שאם השטר לא היה חיוב למוכר היינו מכריחין את המוכר לכתוב וזה למה דהא כיון דבדבורו דוכתבו לו את השטר לא זכה בשטר למה אנו מחייבים את המוכר לכתוב במה שאינו חייב ואפי' לעדים אין אנו מחייבים בזה. אלא משום דבגמ' משמע שאינן יכולין לכתוב שטר מדקאמר חוזר בשטר לפיכך הקשו התוס' דלמה אינן יכולין לכתוב כיון דאין בזה חובה למוכר ואפילו דהלה צווח דלא יכתבו ותירצו דחובה הוא לו ומ\"מ אם לא היה חובה בלא דעתו היו יכולין לכתוב. עוד יש לתמוה מאחר דכל הכרעתו היא דאם הוא עצמו אינו חייב למה יכתבו שלא מדעתו כו'. ונראה דכוונת הרב היא לומר דאם לא היינו יכולין לכוף את המוכר לכתוב השטר מה מקשו התוס' יכתבו והלא שטר הנעשה שלא מדעת המתחייב אין לו דין שטר וצריכין להעיד בפני ב\"ד מפיהם. ואי משום הא לא איריא דסוף סוף אפילו שנאמר שמכריחין את המוכר מה נתקן לעדים דלמא יכתבו שלא ברצונו דאין לו דין השטר. והנראה לי בפירוש התוס' דלמאי דקס\"ד דליכא חיוב למוכר סברי דכיון שכבר עשאן שלוחין דאמר כתבו לו את השטר נהי דלא זכה כל זמן שלא נכתב מ\"מ כיון דאין פסידא למוכר לא ליבטול שליחות קמא מאחר דלא יפסיד כלום וברצון המוכר חשיב ותירצו המוכר כו' ולפ\"ז לעולם לא בעינן למוכר עצמו וצ\"ע. דעת הרא\"ש נ\"ל דאם התנה לאחר שהתחיל המקח כגון שבתחלת הקנין פסקו שלא באחריות ועדיין לא נגמר המקח כגון שנתן המעות ולא נכתב השטר אע\"פ שאמר לו המוכר לאחר מכאן קודם שנגמר המקח מגבינא לך שופרא שבחא ופירי הוי פטומי מילי בעלמא כיון שלא חזר הלוקח התנאי אבל אם בתחלת הדברים אמר המוכר ללוקח קני לך שדי ואי טרפו לה מינך מגבינא לך לא הוי פטומי מילי אלא תנאי גמור אע\"ג דלוקח צריך לתנאי זה ומוכר התנה אותה כי בודאי לא נתכוון לוקח לקנות אלא כמו שפתח לו המוכר ע\"כ. וכתבו תלמידי הרשב\"א דה\"מ כשאינו אומר בלשון תנאי אבל אם א\"ל על תנאי כן אני מוכר לך דאי טרפו לה מינך מגבינא לך כו' ודאי לאו פטומי מילי בעלמא הוא אלא תנאי גמור ע\"כ. ואפשר דהרא\"ש לא יחלוק על זה ולכאורה היה נראה שאף שהוא תנאי גמור אין לכופו לקיים תנאו אלא שאם לא קיים תנאו נתבטל המכר ונתחייב בדמי המכירה ואף בהתנה בתחלת המקח או שהתנה הלוקח ואמר על תנאי זה אני לוקח שאם יטרפוה ממני מגבית לי שבחא שופרא ופירי אין זה אלא תנאי דומה לאומר לחבירו שדה זו אני לוקח ע\"מ שתתן לי חפץ פלוני שאין לכופו ליתן לו החפץ אלא שאם לא נתן החפץ נתבטל המכר וגובה הימנו דמי המכירה וכי תימא למאי נ\"מ אי כופין אותו או אם אינו אלא תנאי הא אם אינו מקיים תנאו גובה הימנו דמי המכירה. י\"ל דנ\"מ במתנה שאם אמר המקבל אני זוכה בשדה זו על תנאי שאם יטרפוהו ממני שאגבה ממך שופרא כו' שאם אינו כי אם תנאי בעלמא כשאר התנאים אם לא יגבה לו נתבטלה המתנה ואין כאן חיוב כלל. ונראה דאף דנימא דהיכא דהתנה המקבל ע\"מ שתתן לי מאתים זוז דאין לכוף לנותן שיתנם אלא שאם נתנם נתקיימה המתנה ואי לא נתבטלה המתנה תנאי דאחריות שאני דמאותה שעה שהתנה המקבל ונתרצה הנותן כבר נשתעבדו נכסיו ונתקיים תנאו לכשיטרפוה וע\"כ יגבה ממנו אבל בתנאי דע\"מ שתתן לי מ' זוז כל שלא נתנם לא קיים תנאו. ודומה לזה חילק הנמוקי בפ' המוכר את הספינה גבי שני שטרות הם דאמרינן חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה דכתב ה\"ר יונה דמן האחריות אינו יכול לחזור משום דכל היכא שמחוסר מעשה כגון שטר יכול לחזור אבל בדבר שאינו מחוסר מעשה כבר הוא מחוייב ואינו יכול לחזור בו ע\"כ. והיכא דאמר לעדים זכו בשדה זו לפלוני ע\"מ שתתנו לו מ' זוז כתב הרא\"ש בפ' המוכר את הספינה עלה דשני שטרות שיכול לעכב בעדים שלא יתנו משום דתנאי זה אינו אלא פטומי מילי בעלמא שהוא טובתו של לוקח ועליה דידיה רמי לאתנויי ולא על המוכר ואמרינן בפרק א\"נ דתנאי כזה לאו תנאי הוא ואין לומר כיון דלאו תנאי הוא א\"כ המעשה קיים אפילו לא נתקיים התנאי דלטובתו ודאי תנאי הוא ואם חזר מן התנאי גם המעשה בטל ע\"כ: ודע שדברי הרא\"ש הללו הם אפילו בהתנה בתחלת המקח ולא שייך למ\"ש לעיל בשם הרא\"ש משום דאף דס\"ל להרא\"ש דאם התנה המוכר בתחלת המקח דאדעתא דהכי קנה הלוקח מ\"מ ס\"ל דביד המוכר לבטל התנאי היכא דאמר מוכר זכו בשדה ע\"מ שתתנו לו מ' זוז משום דאמרינן כיון דללוקח איבעי ליה לאתנויי ולא התנה להכי התנה המוכר כדי שיהיה הדבר תלוי בו שאם ירצה לבטל התנאי והמעשה שיבטלנו אבל אה\"נ שאם לא בטל הוו התנאי גמור וכמו שסיים בסוף דבריו ובזה נסתלקה תמיהת מהרש\"ח ז\"ל בביאוריו לח\"מ סי' ט\"ל וכמו כן תמיהת מהר\"א לפפא ז\"ל יע\"ש. ומ\"מ קשה לי לפי מה שכתבנו מ\"ש הרא\"ש בסוף דבריו ואין לומר כיון דלאו תנאי הוא כו' דלטובתו ודאי תנאי הוא ואם חזר מן התנאי גם המעשה בטל ע\"כ. ולפי מה שכתבנו מאי איריא לטובתו אפילו לרעתו נמי שהרי תנאי גמור הוא כיון שהיה בתחלת המקח ואדעתא דהכי קנה אלא אפילו הכי יכול לבטל התנאי כיון שתנאי זה התנהו הנותן. וראיתי למהר\"א לפפא ז\"ל בביאורו לסי' רמ\"ג שכתב דדברי הרא\"ש הללו מיירי דהתנה קודם שהקנה המקח ונתן לו המעות בלא שום תנאי ואמר זכו בשדה ע\"מ שתתנו לו מ' זוז דומיא דההוא דא\"נ ע\"כ. ולפירושו א\"ש מ\"ש הרא\"ש דלטובתו ודאי תנאי הוא ונמצינו למדין דאף במקום דלא הוי תנאי אלא פטומי מילי דלטובת המתנה מיהא הוי תנאי גמור ואם נתקיים התנאי נתקיים המקח ואי לא לא ולדבריו הרא\"ש חולק על סברת תלמידי הרשב\"א שכתבנו לעיל. ומ\"מ עדיין במקומי אני עומד דהרא\"ש ז\"ל מיירי בכל גוונא בין כשהתנה בתחלת המקח בין כשהתנה קודם שנגמר המקח דבכל גוונא יכול לבטל התנאי וכמו שכתבנו והוקשה לו היכא שהתנה קודם שנגמר המקח נימא דלאו תנאי הוא והמעשה קיים ואפילו לא נתקיים התנאי לזה השיב דלטובתו ודאי כו' אבל היכא דהתנה בתחלת המקח אין כאן קושיא כלל משום דתנאי גמור הוא בין לטובתו בין לחובתו ומ\"מ ע\"כ אי דייקינן מלת דלטובתו חולק על סברת תלמידי הרשב\"א ודוק. ויש להסתפק היכא דאמר לו זכה בשדה זו ע\"מ שיתן לך פלוני מ' זוז מהו דדלמא שאני התם שאמר להם זכו בשדה זו ע\"מ שעשאם שלוחיו על תנאי ומש\"ה יכול לבטל אבל כשאינם שלוחיו אלא שהוא התנה עם המקבל ע\"מ שיתן לך פלוני מ' זוז אפשר שאין בידו לבטל התנאי והסברא נותנת דאין חילוק: " + ] + ], + [ + [ + "כל החוזר בו כו'. כתב הטור סי' ר\"ד בשם הרא\"ש ז\"ל דהיינו דוקא כשחוזר משום יוקרא וזולא אבל אם חוזר משום שהוא ירא שמא יפסיד הכל א\"צ לקבל מי שפרע. וכתב מרן הב\"י וז\"ל והרמב\"ם בפ\"ז מהל' מכירה לא הזכיר דינים אלו כלל משמע דס\"ל דכיון דד\"ת מעות קונות אע\"ג דרבנן תקנו שלא יקנו לגמרי מ\"מ למה שאמרו דקונות דהיינו למי שפרע קונות לגמרי ואפילו נאנסו אם בא לתבוע מעותיו צריך לקבל מי שפרע, ועיין בתשובת מהר\"ם אלשיך סימן י' דס\"ל דלדעת הרי\"ף ורבינו כל שנאנסו אינו במי שפרע. שוב ראיתי למרן בב\"ה שחזר בו וכתב דיותר נראה שדעת הרי\"ף ורבינו הוא כדעת הגאונים ז\"ל דכל שחוזר מחמת שנאנס אינו מקבל מי שפרע כיון דלא יהיב מידי ודוק: " + ], + [], + [], + [ + "מי שהיה לו חוב אצל חבירו כו'. דין זה יסודתו בפ' הזהב כמ\"ש מרן הב\"י סימן קצ\"ט וכתב בעה\"ת שער ס\"ד ח\"ג והיכא דלוה ראובן משמעון מנה ולאחר זמן כתב לו בשטר וקנין כו'. ודברי הרב תמוהים הם בעיני דע\"כ לא אמרינן דבשטר לא קנה עד שיתן הדמים אלא היכא דלא נתן דמים כלל משום דלא סמכא דעתיה דמוכר עד שיקח הדמים אבל היכא דמכר הקרקע בחוב שהיה חייב נהי דלא מהני הנך דמי משום קנין דמלוה להוצאה ניתנה אבל היכא דכתב לו את השטר פשיטא דקנה דהכא ליכא למימר דלא סמכה דעתיה דמוכר וכ\"כ הרשב\"א בתשובה הביאה מרן ס\"ס קצ\"א וכן מתבאר מדברי ה\"ה הכא בפרקין בדין שלפנינו וכמ\"ש הר\"ב פ\"מ ח\"א סימן ס\"ו. וא\"כ מחלוקת זה שהביא הרב אי חזקה וקנין הוו בשטר או אלימא מיניה ולא בעו דמים לא שייך כלל בנדון זה והדבר צריך אצלי תלמוד: כתב מרן הב\"י סי' קצ\"ט ודעת הרא\"ש כדברי הרמב\"ן והרשב\"א וכ\"כ רבינו בסי' ר\"ד דמלוה לא קנה כלל אפילו למי שפרע אא\"כ א\"ל בהנאת מחילת מלוה וכו'. וכן הוא דעת בעה\"ת שער ס\"ד ח\"ג ועיין במ\"ש התוספות פ\"ק דמציעא (דף ט\"ז) ד\"ה האי ודוק. ועיין בתשובת מהרש\"ך ח\"ב בנוספות סימן כ\"ד שכתב בזה דברים מתמיהים ועיין במהרש\"ל ח\"מ סימן נ\"א: " + ], + [ + "הלוקח מחבירו קרקע או עבדים וכו' ופסקו הדמים והניח משכון וכו'. בפ\"ק דקדושין בני רב הונא בר אבין זבון אמתא בפריטי ולא הוה בהדייהו זוזי אותיבו נסכא עילוה לסוף אייקר אמתא אתו לקמיה דר' אמי א\"ל פריטי אין כאן נסכא אין כאן ועיין במ\"ש המרדכי הביאו מרן סי' ר\"ד. ובספר ב\"ה כתב ומדברי הפוסקים אין נראה לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא אע\"ג דבעי הכא דזבינו אותיבו משכון יכול כל אחד לחזור וליכא מי שפרע ועיין בסי' ק\"ץ ס\"ט ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הורו מקצת המורים כו'. עיין בספר פ\"מ ח\"א סימן ע\"ט שנראה מדבריו דאם ידע המוכר שהוא שליח דקנה המשלח לכ\"ע ואף שאמר השליח בפני עדים שרוצה לקנות לעצמו יע\"ש. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"ד מהלכות שלוחין ושותפין הלכה ד'). כתב הטור סימן קפ\"ג ס\"ד וז\"ל כתב הרמ\"ה ראובן שאומר לשמעון זבין לי מידי וזבין ליה מסתמא קנייה ראובן משעת משיכה כו', כוונת דבריו דהאומר לחבירו זבין לי האי מידי הוי כאומר לו זכי לי וכשם שהאומר לחבירו זכה לי במציאה אינו נאמן לומר לעצמי כוונתי לקנות וכמ\"ש הטור סימן רס\"ט ה\"נ באומר זבין (לו) [לי] אינו נאמן לומר לעצמי קניתי ואפילו דיהב זוזי מדיליה. אבל אם יש לו עדים שקודם משיכה חזר בו ואמר שרוצה לקנות לעצמו קנה אפילו שנתן המעות אדעתא דראובן מאחר שמעות אינן קונות ודוקא שהמעות היו של שמעון אבל אם המעות היו של ראובן ונתנם שמעון אדעתא דראובן אע\"פ שחזר קודם משיכה בפני עדים ואומר שרוצה לקנות לעצמו לא קנה לפי שהמוכר אינו מקנה אלא לבעל המעות. ומיהו אם טען שמעון שכשנתן המעות זקפם עליו במלוה ונתנם אדעתא שיקנה הוא נאמר מאחר שיש לו עדים שקודם משיכה אמר שרוצה לקנות לעצמו מהימנינן ליה: " + ] + ], + [ + [ + "המוכר שדה לחבירו באלף זוז כו'. מ\"ש מרן הכ\"מ ותמהני למה לא הזכיר רבינו דין זה מפורש גבי קרקע כו', גם אני תמיה מה הוקשה לו בדברי רבינו ומה שייר לפרש שלא פירש דהכל מבואר בדברי רבינו דבלא עייל ונפיק אזוזי קונה כנגד הכל דומיא דערבון למי שפרע כמ\"ש בהדיא דאם לא היה נכנס ויוצא קנה הכל והדמים חוב עליו והיינו ערבון דכתב בפ\"ז ואולי נוסחא אחרת נזדמנה לו וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [], + [ + "לפיכך הרוצה לחזור משניהם אינו יכול לחזור. דברי רבינו תמוהים הם בעיני מאחר שפסק דאם תפס המוכר כנגד המעות שנשאר אין מוציאין מידו א\"כ כי לא תפס נמי אמאי לא יוכל הלוקח לחזור כנגד מה שלא נתן ויחזור המקח למוכר מאחר שהוא תפוס בכל ויאמר שלא קנה אלא כנגד מעותיו ואמאי מיחייב ליתן לו כל דמי המקח וצ\"ע: " + ], + [], + [ + "האומר לחבירו כשאמכור שדה זו כו' מכרה ביותר על מנה קנה אחרון. מפורש בפרק השוכר את הפועל. וכתב הריב\"ש בתשובה סי' קע\"ה וז\"ל אלא שאם כתב לראשון שימכרו לו בסך כך וכך שלא ימכרנו לאחר אף אם יתן לו בדמיו יותר מן הסך ההוא בענין זה קנה הראשון וכ\"כ הרמב\"ן והרשב\"א ע\"כ. ויש לתמוה בלשון זה דלא מהני כלל אלא בעינן שיאמר שתהא מכורה לו מעכשיו וכמ\"ש רבינו בפרקין וכ\"כ הרשב\"א בתשובה הביאה מרן ס\"ס ר\"י. ואולי נאמר דמיירי בלשון חיוב דקאמר שהוא מתחייב למוכרה לו וכבר כתב מהרא\"ש סימן קל\"ג דבלשון חיוב מהני לישנא דאמכרנו לך יע\"ש. וראיתי למהריט\"ץ סימן קס\"ג שהבין דברי הריב\"ש הללו כפשטן ותמהני איך עלה בדעת הרב ז\"ל שיחלוק הריב\"ש עם רבינו והגאון והרשב\"א אלא ודאי כמו שכתבתי נראה עיקר. ואף אם נחלוק על מה שחילק מהרא\"ש בין אומר בלשון חיוב ובין כשאינו אומר בלשון חיוב נראה דודאי הריב\"ש ז\"ל מיירי בשאומר לשון המועיל ולא בא אלא ללמדנו דיש חילוק היכא דמכר לשני ביותר בין אם מפרש אף אם יתנו לו יותר לאינו מפרש ולעולם דמיירי באומר לשון המועיל וקיצר במובן. וכ\"ת בנדון הריב\"ש אמאי לא ביטל אותו השטר מצד הלשון שלא אמר תהא מכורה מעכשיו. י\"ל דהתם היה בלשון חייב ומש\"ה לא ביטלו כי אם מצד שהיה אנוס שהוא טענה פשוטה אבל בסוף דמיירי בשכ\"מ שצוה אפשר דבשכ\"מ מתקנינן לישניה ואף אם אמר שימכרנו לו אמרינן דכוונתו היא שתהא מכורה. ואע\"ג דגבי ידור פלוני בבית זה לא מהני ולא מתקנינן לישניה אפשר דיש לחלק ולומר דנדון הריב\"ש ז\"ל דומה לשכ\"מ שנתן שט\"ח דקנה אף אם לא נתן לו איהו וכל שעבודיה וכמו שכתב רבינו בפ\"י מהלכות זכייה ומתנה ועיין במה שכתב שם ה\"ה ז\"ל ועדיין הדבר צריך אצלי תלמוד ובמקום אחר אאריך בזה בעז\"ה. (א\"ה ומאי דשקיל וטרי עוד הרב בתשובת הריב\"ש הנזכר יתבאר בפרק ח' מהל' זכייה ומתנה הלכה ב' יע\"ש. ודע דבגליון הטור סימן ר\"ו מצאתי כתוב מכ\"י של הרב המחבר שהביא דברי מהר\"א ששון ז\"ל הנזכר וז\"ל וראיתי למהרא\"ש סימן קל\"ג שכתב דאם חייב עצמו אפילו אם מכרה ביותר צריך להעמידה ביד האחר משום דחיוב עצמו אלים טפי. ואין דבריו נראים אצלי ואדרבה נ\"ל דבלשון חיוב אפילו אם מכרה לשני בסך שקצב לאחד זכה השני משום דמחייב עצמו אינה מכורה אלא מחוייב למכרה וכל שמכרה לאחר זכה השני ועיין מהריט\"ץ סי' קפ\"ז ודוק ע\"כ): " + ] + ], + [ + [], + [ + "ואם הוזלו הפירות חוזר שהרי לא משך כו'. כתב ה\"ה ובתוס' והרשב\"א תמהו מזה שכבר נזכר בגמרא וכו'. ול\"נ ליישב תמיהא זו עם מ\"ש התוס' גבי פדאו במנה ולא הספיק למשוך ואייקר דאמרינן שקנה הדיוט והקשו מההיא דיתומים שנתנו להם דמים על פירות שיכולים לחזור ותירצו דהתם מדינא אינן קונין אלא במשיכה ומשום תקנת היתומים היכא דזיל אמרינן שהרי הם כהקדש דקיימי ברשות לוקח דמעות קונות אע\"ג שבעלמא איכא מי שפרע לא גרע כחם דדבר שנעשה לתקנתם אינו בדין: ומ\"ש מרן בכ\"מ ול\"נ דכיון דבהדיוט מעות קונות מדאורייתא למה לי דכתב בהקדש ונתן הכסף כו' דבריו קשים להולמם דודאי הקדש שקנה בדמים מהדיוט לא פקע ממנו חיוב מי שפרע דמעות קונות דבר תורה בין בהדיוט בין בהקדש וזה ברור בסוגיא דקדושין דקתני רשות הגבוה בכסף ומפרש תלמודא כיצד הקדש שנתן דמים על המקח כו'. וכן מבואר מדברי רבינו ז\"ל שכתב נתן דמים של הקדש אם הוקרו קנה כדין תורה ולפי דברי הרב זו אינה דין תורה אבל היא תקנת חכמים. וע\"ק שלדברי הרב צריך לעשות תקנתא לתקנתא גבי נתן דמים של הקדש והוקר, חדא לעשותו כדבר תורה שמעות קונות וג\"כ שלא יוכל המוכר לחזור ולקבל מי שפרע וזו לא שמענו. ומה שהכריח הרב דמאחר דבעלמא מעות קונות למה הוצרך לכתוב גבי הקדש ונתן הכסף אגב שיטפיה לא דק דטובא אשמעינן דלא קני בחליפין ובקרקעות בשטר ובחזקה שקנייתן בעלמא הוי דבר תורה ודברי הרב צ\"ע: " + ], + [ + "נכסי יתומים הרי הם כהקדש כו'. הא דלא חיישינן במכרו יתמי פירי ונמשכו מהם פירות לחשש דלמא לא ירצו הלוקחים ליקח מהם היינו טעמא דלוקח לא יחוש לזה כיון דלא קא יהיב דמי לאלתר לא ממנעי מליקח. ויש מי שאומר דטעמא דאמרינן ה\"ז רעה ליתמי בבבא הסמוך לה משום שהעירוב הוא מצד עצמן אבל הכא שהעירוב הוא מצד הלוקחים לא חיישינן לה וזה נראה שהבין הר\"ב לח\"מ אלא שלא ביאר כל הצורך ודוק: " + ] + ], + [ + [ + "מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח כו'. אפשר לפרש דמאי דנקט רבינו ולקח דמי המקח שבא למעוטי סברת האומרים דלא בעינן שיתן האנס כל דמי שוויו. ועיין במ\"ש הרשב\"א בתשובה הביאה מרן סי' י\"ב ובמ\"ש הרמב\"ן פרק הנזקין עלה דעכו\"ם הבא מחמת חוב. והנכון שבא למעט סברת האומר דלא בעינן שיתן הדמים בשעת המכירה וזו היא סברת הרי\"ף בפירוש ארצי ליה זוזי כמ\"ש הראב\"ד בסמוך, ורבינו ז\"ל כיון דפירש ארצי ולא ארצי האמור בגמרא בגוונא אחריתי כמ\"ש ה\"ה הצריך שיתן הדמים בשעת התליה והמכירה ולכך כתב ולקח דמי המקח ודוק:
כתב הטור ס\"ס ע' וז\"ל מי שמכר שדהו באונס ומסר מודעא קודם לכן בענין שהמכר בטל המעות יש להם דין מלוה על פה כו' וגם נאמן לומר פרעתי ע\"כ. ובעה\"ח ריש שער מ\"ז כתב בפירוש דאינו נאמן לומר פרעתי וכן הוא דעת הריב\"ש ר\"ס שפ\"ב ועיין בתשובת הר\"ן סימן ע\"ז. (א\"ה עיין לקמן בפי\"א מהלכות אלו הלכה ב' והלכה י\"א):
כתב הטור סי' ר\"ה ס\"י וז\"ל וכתב ה\"ר יונה אפילו יאמר כתבו לי שמסרתי מודעא בפניכם וכשיודע ע\"פ עדים האונס שאנסוני יצטרף עדותכם לבטל המקח אין שומעין לו ע\"כ. ועיין במ\"ש מרן בטאה\"ע סי' קנ\"ה גבי קטנה שבאה למאן ועדים שהיא קטנה אינם מצויין כאן, ועיין בתשובת מהרש\"ך ח\"א סימן נ\"ג שדבריו שם הם מגומגמים במה שהבין בכוונת הרשב\"א וה\"ה יע\"ש מדברי המרדכי פרק הנזקין במעשה דיהודים שדחקו כו' נראה דס\"ל למהר\"מ דבאונס דמיתה אמרי' אגב אונסיה גמר ומקני אע\"ג דלא יהיב דמי וכ\"כ בפסקים וכתבים סי' ע\"ג. אך קשה מהא דאמרינן בפ' ר\"ע (פ\"ח) ויתיצבו בתחתית ההר שכפה עליהם ההר כגיגית א\"ר אחא ב\"י מכאן מודעא רבה לאורייתא וצ\"ע. (א\"ה עיין במ\"ש ה\"ה פ\"ב מהל' גירושין הלכה כ'): יש להסתפק האידנא דנהגו לכתוב בכל השטרות פיסול עדיהן אם יכולין העדים לכתוב בלא צווי המתחייב דומיא דההיא דהרא\"ש שהביא הטור סי' ס\"א ועיין מבי\"ט ח\"א סי' א' ודוק:
כתב מהריק\"ו שרש קפ\"ו ואע\"פ שכתב ר\"ח שמכיון שהפחידו בדברים שבידו לעשות כו'. ועיין בהריב\"ש סי' רכ\"ז שכתב כסברת ר\"ח ומייתי ההיא דפ' חזקת דאי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור משמע דמשום הפחדה אודי וחשבינן ליה אונס וזה לא מכרעא דגבי גזלן שאני דאמרינן הכי דאנן סהדי דהוא ממטי ליה כיון שהוחזק הורג על עסקי ממון או הוחזק גזלן על שדה זו משא\"כ בשאר אונסים ודוק: ומ\"ש מ\"מ כתב רבינו יודא בר ברזילי כו'. הדבר תמוה היאך תפס דברי רבינו יודא דבמתנה אפילו באונס כל שלא מסר מודעא מתנתו מתנה בדבר שכל חכמי ישראל חלוקין על זה אלא דבראית העדים האונס סגי וכ\"כ מהרי\"ק עצמו בשרש קי\"ח ובטוח\"מ הביא מוהריק\"א בסי' ר\"ה סברת כל הפוסקים בזה שדי בראית האונס במתנה ודוק: ומ\"ש ועוד שאין האונס ידוע בלא מסירת מודעא מעיקרא כו'. אין מדברי הרא\"ש הכרע מזה דה\"ק אפילו שיהיה זה אונס כיון שלא מסרה מודעא תחלה מאחר שאין עדים מעידים על האונס אינה נאמנת דאילו מסרה מודעא תחלה גלוי מלתא בעלמא הוא והיא היתה נאמנת בלא עדים וכן פירשה מהרימ\"ט בסי' נ\"ה מח\"ב ודוק:
ומ\"ש וכן יש להוכיח מתוך מ\"ש התוס' בפ' חזקת וז\"ל קדיש בביאה מאי איכא כו' אין הכרח מזה דכתבו התוס' דשאני אשה דכל קניינה הוי בפרוטה ומדינא בכך מתקדשת הו\"ל כאילו קנאה בשוויה והוי דומיא דשדה שתלאוהו למכור בשוויו דאגב אונסיה גמר ומקני אבל בשדה פחות משוויו לא הוי זביניה זביני דלא גמר ומקני אלא בכדי דמיו והטור בר\"ס ר\"ה הביא דברי רבינו יונה ז\"ל והצריך בתלאוהו וזבין שיתן כל דמיו ומוהריק\"א ז\"ל בר\"ס ר\"ה הביא סברות לכאן ולכאן ע\"ש גם מה שנסתייע מתשובת הרשב\"א לא מכרעא ודוק. ולע\"ד הדברים תמוהים דאדרבא מדברי התוס' משמע בהפך דהא לפי מאי דס\"ד דמשום הנאת ביאה הוי כתליוה וזבין ונדחקו ואמרו ודוחק לפרש דמשום הנאת ביאה חשיב כתליוה וזבין ואפילו כפי דוחק זה לא הונח להם דקדיש בשטר מאי איכא למימר כיון דליכא הנאה כלל וחשיב כתליוה ויהיב ולתרץ זה כתבו דמאי דחשיב כזביני הוא מה שמתחייב לה בשאר כסות ועונה א\"כ אזדא ליה לההוא לישנא דקא אמרי תינח דקדיש בכספא כו' דלמסקנא בין בקדיש בכספא או בביאה משום שאר כסות ועונה חשיב זביני משום דחיוב זה הוא בכל זמן דצריך ושפיר חשיב תמורת מה שקונה הוא נותן שויונו וזהו כוונת התוס' דוק. ואין לומר דע\"כ גבי קדושי כסף לא צ\"ל דמה שקונה אותה היינו במה שמתחייב בשאר כסות ועונה אלא בכסף קדושיה לחוד ושאר כסות ועונה הוי למתקדשת בשטר דליכא הנאה והיה עולה על הדעת להכריע כן דחזינן דהתוס' לא הקשו האי קושיא בדברי אמימר דאמר תלאה וקדיש קדושיו קדושין ושייך התם הקושיא טפי דאמאי דהא תליוה ויהיב הוא דכנגד גופה שמקנה לו אינו נותן לה דבר והוה להו למימר כמ\"ש אח\"כ דאי משום הנאת קדושיה דוחק הוא ועוד דקדיש בשטר מאי הנאה איכא והוה להו לומר משום שמתחייב בשאר כסות ועונה ומדלא קבעו קושיא זו לעיל גבי קדושי כסף משמע דבקדושי כסף אפילו פרוטה חשיב זביני דאין אנו צריכים שיהיה תמורת דבר הניתן הנאה דאתי מחמתיה אלא כל דהו חשיב כזביני. איברא דאין זה הכרח מכמה טעמי חדא דאי לאו מאי דקאמר תלמודא תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר הוה לן לדחויי קושית התוס' דמקשו קדש בשטר מאי הנאה הוי דמנא ליה דמיירי אמימר ומר בר רב אשי בשטר דדוקא בקדושי כסף קיימי תרוייהו אלא מדחזינן דפריך תינח כסף כו' משמע דבכל קדושי כסף קיימי והשתא אי אפשר לומר דמיירי בכסף וביאה אבל לא בשטר כיון דמוקי לה בביאה נמי וכיון דהאי פרכא עיקר קושיית התוס' נסבא לה לקשיא בביאה דעלה קאי תלמודא ועוד דטפי עדיף להקשות מביאה דגבי כסף הא קבל הנאה וזוזי הוא דיהיב אע\"פ שאינו תמורת הדבר היה אפשר לומר דחשיב כזביני אע\"פ שאין זה האמת אבל גבי קדיש בביאה הוי יותר הפרכא דאמאי חשיב כזביני כיון דלאו מידי שקיל ואי משום הנאת ביאה ודאי כיון דלאו מדעתה הוא אדרבא צער חשיבי מינה ובה קשיא בלאו קושית קדש בשטר מאי הנאה איכא. ועוד דאי התוס' ז\"ל הוו מקשין גבי אמימר מקדושי כסף הוה אמינא דכיון שנקנית האשה בפרוטה הו\"ל כל דמי שויונה ושפיר חשיב כתליוה וזבין דהא דמי שויונה יהיב וזה כתבו נמי קצת מן המפרשים דסוברים דבעינן גבי תליוה וזבין שיתן כל שויון השדה או אותו דבר שאונס עליו דאי לאו חשיב תליוה ויהיב ואעפ\"כ באשה חשבי לה כתליוה בכסף קדושיה וחשבי לה שויונה כיון דקנייתה בכך ולפיכך לא פרכי מכסף קדושיה אבל כד פרכי משטר דליכא הנאה והיאך חשיב כזביני וצריכים לומר דהיינו שאר כסות ועונה תו ליכא לדחוקי מטעמא דהואיל וקנייתה פרוטה להתקדשה חשיב גבי אונס שויונה אלא דטעמא דכולהו דחשיב כתליוה וזבין שמתחייב לה בשאר כסות ועונה כל זמן שצריך לה וחשיב זה שויונה ממש וזה טעם קדושי כסף ושטר וביאה א\"כ אין הכרח מדברי התוס' כדברי מהריק\"ו דלא בעו שיהיה תמורת אותו הדבר התועלת אלא אדרבא דברי התוס' הם בהפך כמ\"ש וצ\"ע. (א\"ה עיין במ\"ש ה\"ה פ\"ד מהל' זכייה הלכה כ\"ד): " + ], + [], + [ + "אבל במתנה או במחילה כו'. ז\"ל הטור ס\"ס ר\"ה ובמתנה היכא דידעינן באונסיה אפילו אם ביטל לא מהניא ביטול דכיון דאנוס הוא אפילו לא מסר מודעא לא הוי מתנה כו'. ועיין במ\"ש הנ\"י פרק חזקת בשם רבינו יונה ורבותיו ובמ\"ש מרן הב\"י א\"ה סימן קל\"ד. ועיין ל\"ר סי' קע\"ז וקע\"ט שנראה מדבריו דסברת הרא\"ש ז\"ל דמתנה כל דידעינן באונסיה אף שביטל המודעא לא מהני שדין זה הוא מוסכם מהכל. ודבריו תמוהים בעיני דהא איכא רבים דחולקים על הרא\"ש הלא המה ה\"ר יונה ורבותיו ותו דמהריק\"ו שרש קפ\"ו כתב בשם ר\"י ברזילי ז\"ל דאף בתליוה ויהיב בעי מסירת מודעא וא\"כ הרי דינה כמכר ופשיטא דמצי המוחזק לומר קים לי כוותייהו וצ\"ע: " + ], + [ + "אחד האונס את חבירו כו'. מ\"ש ה\"ה שזה נלמד מאותו מעשה שהביא כו'. האי מלתא יש לדון בה דלא דמי לההיא דפרדסא דהתם לא היה צריך לעשות שום מעשה אלא דאם לא היה מוציא השטר היה גוזל קרקעו וכיון שהפחידו בדבר זה חשבינן ליה כאילו עשה האונס כבר דכל זמן שאינו מוציא שטר המשכונא הרי גזלו וחשיב אונס גמור אבל בעלמא אפילו במלתא דבידו לעשות איכא למימר גזים ולא עביד ולא חשיב אונס וכן מבואר הדבר בקצת הראשונים ומהריק\"ו בשרש פ\"ו הרחיב הדבור בזה ודוק. ועוד אני תמיה בדברי ה\"ה שדבריו סתרי אהדדי שמתחלה פירש דמ\"ש רבינו או שהפחידו בדבר שאפשר לו לעשותו נלמד מהמעשה שהביא מההוא דשכר פרדס כו' ושוב כתב דמעשה הנזכר מפרש ליה לרבינו שהעדים לא שמעו ההפחדה אלא שראו הכפירה ומסר מודעא ומכר וזהו בירור אונסו וכיון שכן אין כאן הפחדה אלא אונס גמור מאחר שכבר כפר הרי אנסו ועשה מעשה ואיך למד מזה להפחדה לבד. והרשב\"א שלמד משם להפחדה הוא משום דמוקי לה שהכמין עדים אחורי הגדר כמ\"ש בשמו מרן הב\"י סימן ר\"ה וצ\"ע. ומ\"ש רבינו והם העדים שכפר בפניהם בב\"ד והם עדי המודעא דבריו מגומגמים שהרי תחלה כתב שמסר מודעא בפני אחרים וצ\"ע: " + ], + [], + [ + "ואפילו אמר להם בפני האנס וכו'. עיין מ\"ש מרן סימן ר\"ז בשם הרשב\"א וז\"ל ומ\"מ מסתברא לי דתקנת הביטול דפוסל עדי המודעא ויאמר הריני פוסל כל עדים שיאמרו שמסרתי מודעא על מכר זה שהרי שם אותם עדים לגבי נפשיה כעדים פסולים יע\"ש. ותיקון זה מהני אף במתנה אם מסר מודעא כתוב בה שהכירו באונסו וכיון דהעדים פסולים אין כאן עדי אונס ל\"ר סי' קע\"ז. ועיין במ\"ש סי' קע\"ט ודוק: " + ] + ], + [ + [ + "אם נתקיימו התנאים נקנה הדבר כו'. המקנה או הנותן לחבירו ע\"מ שלא יעשה איזה דבר יש להסתפק אם התנאי נמשך אף לאחר מיתת הנותן או דלמא אין התנאי קיים אלא בחיי הנותן דוקא. ולכאורה נראה שדין זה תלוי באותה שנחלקו הגאנים במגרש ע\"מ שלא תשתי יין ושתתה לאחר מיתת המגרש דיש מי שסובר שנתבטל הגט וי\"א דלא נתבטל כמו שהביא פלוגתא זו ה\"ה פ\"ח מהל' גירושין הלכה י\"א יע\"ש. ונראה דיש ללמוד משם לממונות כגון הנותן מתנה לבנו ואין לו יורש אחר ע\"מ שלא יעשה איזה דבר דאפשר דדמי לגט. ונפקא מינה לב\"ח של נותן שהיה אחר המתנה דאי אמרת דנתבטלה המתנה אתי ב\"ח וטריף. ומ\"מ נראה דהכא לכ\"ע כל שעבר על תנאו נתבטלה המתנה ודוק: הנה האומר ה\"ז גיטך אם לא באתי ונאנס ולא בא קי\"ל דמן הדין היה ראוי לומר דשמיה מתיא ונתבטל הגט אלא דחז\"ל אמרו דאין אונס בגיטין ומש\"ה כל שלא קיים התנאי אף שהיה אנוס בקיום התנאי הוה גט. אך בשאר דברים כגון האומר הריני מתחייב ליתן לך מנה אם לא באתי למקום פלוני לזמן פלוני ונאנס ולא בא נתבטל החיוב כיון שהיה אנוס בקיום התנאי. וכן אם התנה ואמר ה\"ז גיטך אם באתי ואנסוהו והביאוהו בע\"כ בגיטין הוי גט משום דאין אונס בגיטין אך בממונות נראה דלא חל החיוב כיון שהיה אנוס בקיום התנאי. והנה כל הצדדים האלו שכתבנו הוא שנתקיים התנאי וחל המעשה אלא שקיום התנאי היה באונס אך באומר ה\"ז גיטך אם לא באתי ואנסוהו והביאוהו דנמצא דנתבטל הגט באונס. וכן באומר ה\"ז גיטך אם באתי ועיכבוהו עכו\"ם בע\"כ ולא הניחוהו לבא וזה היה רוצה לבא ולקיים הגט דנמצא דהגט נתבטל באונס בזה דעת הריב\"ש הביא דבריו מהר\"ם אלשקאר בתשובה דאף אם נאמר דיש טענת אונס בגיטין הכא לא שייך לומר טענת אונס ולומר דכיון דנתבטל משום אונס לא חשיב ביטול משום דבטענת אונס לא שייך אלא בקיום התנאי אז שייך לומר דאף שנתקיים התנאי לא חשיב קיום כיון שבאונס נתקיים אך בביטול התנאי אף שנתבטל באונס לא שייך לומר דלא יחשב ביטול כיון שהיה באונס דהא כיון שנתבטל אף שהיה באונס אין כאן גט. ומינה דבממונות נמי כל שנתבטל התנאי אף שהיה באונס אין כאן חיוב: כתב הריב\"ש סימן שפ\"ז דהא דאמרינן ע\"מ שתתני לי מאתים זוז דנתינה בע\"כ אינה נתינה הוא דוקא בגיטין דלצעורה מכוין. ואין דבריו נראים אצלי כלל ובפירוש הביאו מחלוקת זה גדולי המורים גבי ממון. ועוד דמבתי ערי חומה ילפינן לה והטעם דנותן גט או מתנה ע\"מ שתתן לו שכוונתו היא שהיא תתן והוא יקבלם ובהבצר אחד מהם אינו רוצה ליתן גט ולא המתנה ומש\"ה למ\"ד דנתינה בע\"כ לא שמה נתינה אינה מגורשת ולא קנה המתנה: " + ], + [ + "וכל אסמכתא אינה קונה וכו'. כל היכא דלא קנה השדה משום אסמכתא אם היה המכר בשטר חזרו המעות להיות כמלוה בשטר וטריף ממשעבדי כ\"כ הרב בעה\"ת שער מ\"ז. אך מתשובת הרשב\"א שהביא מרן סימן רנ\"ה דפחות מבן כ' שמכר בנכסי אביו שהמעות דינם כמלוה על פה כיון שאין עיקר המקח מקח נראה דה\"ה בנדון זה דאסמכתא דחזרו להיות כמלוה על פה ודוק (א\"ה עיין לעיל רפ\"י מהלכות אלו): מי שהתנה עם אשתו שאם ישא אשה אחרת שישלם לה התוספת נסתפק הר\"ב ל\"ר סימן רכ\"ה אם יש בזה דין אסמכתא. ומיהו באומר שאם ישא אחרת שיתן לה כך וכך פשיטא ליה להרב ז\"ל דהוי אסמכתא. ולי נראה דלא שייך אסמכתא מכמה טעמי. חדא דכיון דתנאי זה היה בשעת הנשואין אפשר דאף אסמכתא מהני כי היכי דמהני דבר שאינו קצוב לדעת רבינו. ואף דלרבינו דבר שאינו מצוי לא מהני מלבד דיש חולקים עליו עוד נראה דאסמכתא דומה לדבר שאינו קצוב דטעמא דכולהו הוי משום דלא סמכא דעתיה. ועוד דאיכא מ\"ד דבאב הפוסק על עצמו מהני אפילו לדבר שאינו ברשותו וכמ\"ש הר\"ב נתיבות משפט ריש נתיב כ\"ג יע\"ש. ועוד דכל תנאי שהוא בלא אעשה ועשה כתב הנ\"י בשם הרמב\"ן דליכא אסמכתא משום דכל האסמכתות שבתלמוד הם לא נתתי אם לא באתי. גם מה שנסתפק הרב הנזכר בתוספת אם התנה שאם ישא אשה אחרת שישלם התוספת אם יש בו אסמכתא הם דברים תמוהים בעיני דלא נאמר דין אסמכתא אלא כשעיקר החוב תלוי בתנאי אבל כל שעיקר החוב אין בו תנאי אלא שתלה הפרעון בתנאי פשיטא דאין כאן דין אסמכתא (א\"ה עיין לקמן בפרקין הלכה ח\"י). ועוד יש לי טעם אחר דלא שייך בנדון זה דין אסמכתא וליראת האריכות לא כתבתי אותו: כתב מהר\"ם מפדואה בתשובה סימן נ' מי שקנס עצמו אם לא יעשה דבר פלוני במנה מחציתו לצדקה ומחציתו לשכנגדו דההקדש קנה משום דאין אסמכתא בהקדש ושכנגדו לא קנה משום אסמכתא. ולדידי אף שכנגדו קנה וראיה ממ\"ש הרמב\"ן בתשובה סימן ח\"י הביאה מרן סימן רי\"ב ס\"ד. שוב ראיתי שהדבר מפורש בתשובת הרשב\"א שהביא מרן סימן ר\"ז מחודשין מ\"ו דהיכא דנתן ערבון בעד המחצית אין כאן דין אסמכתא יע\"ש: " + ], + [ + "כיצד המוכר בית לחבירו כו'. מ\"ש ה\"ה סיוע לדברי רבינו בהחזיקו מעתה דלא גרע מאומר מעכשיו נראה דליתא וגט אשה יוכיח שהנותן גט לאשה כתב רבינו בהדיא דאם נתנו לה בתנאי דאם אין הגט חל אלא בשעה שיתקיים התנאי או המקדש על תנאי דאם ואם א\"ל מעכשיו אם תתנו לי מאתים זוז חלו הגט והקדושין למפרע אע\"פ שנתן הגט מיד בידה והחזיקה מעתה כמו שביאר זה רבינו פ\"ו מהלכות אישות וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [ + "שכל האומר אם יהיה ואם לא יהיה לא גמר והקנה כו'. כתב מרן וז\"ל ועל מ\"ש רבינו שכל האומר כו' כתב הטור כו'. ודברי מהריק\"א סתומים הרבה במ\"ש לחלק בין קצב ללא קצב דהא כיון דבקצב בשויונו עסקינן מה לי באומר אשלם מאה או במיטבא ומאי האי דכתב רבינו מפני שלא קצב אטו אם קצב בשויונו מה אסמכתא הוי כיון דלא גזים. ונראה לפרש דברי מהריק\"א דה\"ק דמש\"ה חשיב ליה רבינו בקצב דהוי אסמכתא משום דשייך ביה גוזמא והיינו אם קצב כמו שרגילין לעשות שדות העיר וזה הוביר מקצתה וזרע מקצתה ומאי דהוביר לא הוציא חצי שיעור ממה שדרך השדות להוציא נמצא דאיגלאי מלתא דמה שהוביר משלם יותר ממה שהפסיד דזה קצב הרבה והרי השדה לא הוציא אלא חציו. א\"כ ע\"כ גזים ולכך לא תקינו אבל כשמתנה אשלם במיטבא אם זה השדה במה שהוביר נודע שאינו מוציא עכשיו כשאר שדות העיר אינו משלם אלא כמו שהוציא חצי השדה שעבד ולא גזים ולכך קרי ליה רבינו לקצב גזים והוי אסמכתא וזהו הנראה לע\"ד: " + ], + [], + [ + "או שלא נסתייע לו להעלות כו'. ה\"ה ז\"ל כתב דנלמד מההיא דלא איתדר ולפי הנראה אינו ענין לזה. אבל נראה שהכוונה בזה הוא לומר דבין דאתייליד אונסא באורחא שהמניעה הוא במה שהתנה ובין שהמניעה היא מחמת עצמו שלא נסתייע לו העליה אע\"פ שבדרך אין לו שום מניעה כיון שהוא בעצמו לא מצי למיסק נתבטל המכר וזה נלמד מההיא דלא איתדר דאי הוה אמרינן כל דסליק אדעתא דמיתדר בטל המכר אע\"פ שהמניעה מחמת חוסר מזונות וכיוצא בו. והר\"ב לח\"מ לא נתכוון בכוונת ה\"ה ז\"ל ופירש מה שפירש ולא דקדק יפה וצ\"ע:
כתב מהרש\"ך ח\"ב בנוספות סימן א' (דף ב' ע\"ד) וז\"ל ואע\"פ שמדברי הר\"ן יראה דס\"ל דטעמא דההוא עובדא דגמרא דמשמע מינה דדוקא משום דאתייליד אונסא באורחא המכר בטל הא אם נמנע מעצמו ומרצונו מלעלות המכר קיים היינו משום דמה שהתנה או גילה דעתו היה אם לא יעלה לא\"י מחמת שעכבו יראה מדבריו דהיכא דלא פירש סתמא הוי שאפילו אם מרצונו מתעכב בלא שום מונע וסגי בהכי לבטל המכר מ\"מ אין לפסוק בזה כהר\"ן כו' וע\"ש. ודברים אלו שכתב הרב בשם הר\"ן באו שלא בהשקפה ואגב שיטפא דלא כתב הר\"ן כן אלא כלפי אותם י\"מ דכתבו דע\"כ לא בעינן תנאי כפול בממון דאי בדכפל איירי הני עובדי אפילו לא רצה לעלות בלי שום אונס המכר בטל ודחה הר\"ן ראייתם דלעולם בכפל לתנאיה אלא שהתנה אם לא יוכל לעלות ולכך בעינן אונסא רבה למר כדאית ליה או אונסא זוטא. אבל כשגילה דעתו לחוד כדי לעלות לא\"י אע\"ג דמהני גילוי דעתא בשעת המכר מ\"מ אם יכול לעלות בלי שום אונס ולא עלה המכר קיים וכן מבוררין דברי הר\"ן וצ\"ע: " + ], + [], + [ + "ואם לא קיים התנאי ומכרו לאחר כו'. נראה דמה שהוצרך רבינו ז\"ל לבאר זה אע\"פ שכבר כלל בתחלת פרק זה המקנה והתנה תנאים כו' אם נתקיימו התנאים נתקיים המקח ולמה הוזקק לכפול תנאי זה שהוא בכלל מ\"ש בתחלת הפרק. נראה בעיני שהוזקק לזה דאע\"פ שדעת רבינו דצריך משפטי התנאים אפילו בממון מ\"מ תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר א\"צ וכבר נתן טעם לזה ה\"ה בהל' אישות יע\"ש ולזה כתב שאע\"פ שתנאי זה הוא ע\"מ שתתננו לפלוני או תמכרנו לו והוי תנאי ומעשה בדבר אחד התנאי קיים וזה נראה נכון בכונת רבינו. ויש מי שרצה לומר דבא לאשמועינן דאם התנה ע\"מ שתתננו לפלוני או תמכרנו לו ומכרו לאחר אע\"פ שלקחו אח\"כ ממנו וחזר וקיים תנאו קפידא הוי שלא התנה אלא במה שבידו לא שיקנה תחלה לאחר ואפשר שלא ירצה למוכרו לו ואע\"פ שמכרו וקיים תנאו קפידא הוי. ואין זה נכון חדא דלפי זה או שלא מכרו ונתנו בזמן שקבע לו כדי נסבה. ועיין מ\"ש התוס' בפרק מי שאחזו גבי ה\"ז גיטך והנייר שלי דנראה סותר מה שכתבתי דלא מיקרי תנאי בדבר אחר אלא בסותר תנאו אלא שדעת רבינו ז\"ל לא הוי הכי ודוק. (א\"ה עיין בתשובת מהר\"א ששון סי' קי\"ח ולקמן בפ\"ג מהל' זכייה ומתנה הלכה ו'): " + ], + [ + "מכר קרקע לחבירו כו'. דין זה מבואר בפ' איזהו נשך. וכתב הרב ל\"ר סימן קמ\"ט וז\"ל אך אמנם לפי האמת מכירה זו היא בטלה שיש בה איסור רבית דכיון דמכר על תנאי שכשיתן לו המעות שחייב לו תתבטל המכירה א\"כ נמצא ששכירות הבתים שאכל בתורת רבית הוא וכבר כתב הרשב\"א דראובן שמכר קרקע לשמעון וכתב בשטר המכירה שכל זמן שיפרע לו אותו מנה שחייב להחזיר לו שטר המכירה דהמכר אינו מכר וההוא שטרא חספא בעלמא ונאמן לומר פרעתי כו' יע\"ש. ודין זה שכתב הרב בשם הרשב\"א אינו מוסכם שהרי בעה\"ת ריש שער מ\"ז כתב בפירוש בההיא דפרדסא דאינו נאמן לומר פרעתי וכן דעת הריב\"ש ר\"ס שפ\"ב וא\"כ פשיטא דבנדון הרשב\"א נמי ס\"ל דאינו נאמן לומר פרעתי. ועוד דאף להרשב\"א דס\"ל דנאמן לומר פרעתי היינו דאין לו דין שטר כלל והו\"ל כמלוה ע\"פ אבל הכא מה שלא היה נאמן לומר פרעתי אינו אלא משום הנאמנות וא\"כ אפילו הרשב\"א ז\"ל יודה בזה דאינו נאמן לומר פרעתי דהא לאו מדין שטר אתינן עלה ודוק. (א\"ה עיין לעיל פ\"י מהלכות אלו הלכה א'): " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כו'. מ\"ש מרן ז\"ל בכ\"מ ואין לומר שמא בשעת מיתתו יהיו לו נכסים יותר שא\"כ אין לדבר סוף כו'. דברי מהריק\"א ז\"ל סתומים וחתומים והיותר קשה דאי כה\"ג שייך מגו בלשון שעבוד עדיין קשה לרבנן יכיר למה לי להימניה במגו דאי בעי הוה משתעבד בממון רב ואמרינן מגו. והנראה בכוונתו הוא לומר דלא קשיא לרבינו מאותה סוגיא מדר\"מ נשמע לרבנן בדבר שלא בא לעולם ודבר שאינו קצוב דלרבנן דוקא כה\"ג ששעבד עצמו בדבר קצוב הוא דמהני ור\"מ נמי בהכי מיירי שהקנה דבר קצוב ואפילו בלא שעבוד ומטעמא דהוא סבור אדם מקנה דשלב\"ל ואפ\"ה הוי מגו כיון דיכול להקנות ממון רב וכוונת מהריק\"א לומר דעד עכשיו לאו הוה ס\"ד דלר\"מ דבעי תלמודא היינו במקנה כל מה שיקנה ולהכי דייקינן דלרבנן אי לאו טעמא דאין אדם מקנה דשלב\"ל אלא דהוה בלשון שעבוד מהני ואפילו דבר שאינו קצוב ולהכי נקט מלתיה בדרבנן לומר דדוקא בדבר קצוב ואפ\"ה שייך מגו ומינה דלר\"מ נמי כה\"ג הוי ומאי דלא מקשה תלמודא דס\"ס לרבנן יכיר למה לי דלהימניה במגו דאי בעי הוה משתעבד בכך וכך לא קשיא דבתורת ירושה בעי רחמנא דליקנייה ולא מדין חיוב שאינו הקנאה בגוף הנכסים ובמקום אחר הארכתי ודוק (א\"ה חבל על דאבדין): כתב הטור סי' רל\"ב ס\"ז דה\"ד דמוחל דבר שאינו קצוב לא קנה. ועיין פ\"מ ח\"א סימן ז\"ן שנסתפק בזה ועיין בסימן צ\"ו ודוק:
כתב הרב ל\"ר סי' קע\"ו (דף צ\"ו ע\"ד) וז\"ל וכ\"ת הא הרמב\"ם ורבותיו סוברים דאין החיוב שנתחייבה כלום משום דמחייבת עצמה בדבר שאינו קצוב ואע\"ג דיכול המוחזק לומר קים לי מ\"מ אם יברר היתום בראיות שאלמנת שמעון חייבת לו דמי הך מלתא לחייב אני לך ואיני יודע אם פרעתיך דחייב כו'. ואין דברי הרב נראין לי בזה משום דשאני הכא דאף המלוה אינו טוען ברי שלא נפרע שהרי אליבא דרבותיו של רבינו נפרע דא\"כ הו\"ל כאומר הלויתיך ואיני יודע אם פרעתני דפשיטא דפטור כיון דהמלוה עצמו אינו יודע בבירור שלא נפרע. ועוד דשאני איני יודע אם פרעתיך דריע טענתיה דהוה ליה למידע ומש\"ה חייב אבל בספק פלוגתא דרבוותא לא שייך לומר טעם זה ולפ\"ז מצי למימר קים לי כמ\"ד דפטור וזה ברור:
כתב מהרש\"ך ח\"ג סימן מ\"ח (דף ז' ע\"ג) דנהי דהרמב\"ם ורבותיו ס\"ל דהיכא שנתחייב בדבר שאינו קצוב לא נשתעבד ואינו חייב להשלים מ\"מ יראה דע\"כ לא קאמר הרמב\"ם ז\"ל דאינו חייב להשלים אלא היכא דלא נשבע אבל היכא דנשבע אפילו הרמב\"ם ורבותיו יודו שחייב להשלים מכח שבועתו כו' יע\"ש וכ\"כ בסימן ל\"ד. ודבריו בלתי מובנים אצלי דנהי דלדעת רבינו ורבותיו כל שנשבע חייב לקיים שבועתו היינו משום דפסיק להא מלתא דמשתעבד בדבר שאינו קצוב לא קנה אבל לדידן דמספקא לן מלתא וזה טוען שטעה בדין וסבר דלכ\"ע קנה ונשבע לזרז הענין כל שנתגלה לו אח\"כ דטעה בדין ויכול ליפטר מחיובו דעת מהריב\"ל היא לומר דשבועה נמי אין כאן. איברא דגדולי האחרונים לא הסכימו לדבריו מטעמים אחרים אבל מטעם זה שדחה הרב אין דחייתו כלום ודוק:
כתב הר\"ב פ\"מ ח\"ב סי' ל' וז\"ל אמנם כפי טעם זה שאנו דנין עליו משום מתחייב בדבר שאינו קצוב ראיתי להר\"ב בני שמואל סימן ל' שסובר דע\"כ לא סבר הרמב\"ם הכי אלא דמתחייב בדבר שאין לו קצבה בלא כסף ובלא מחיר אך אם נתן לו שוה מה כדי שיתחייב בחוב זה אף שהוא בדבר שאינו קצוב ס\"ל להרב הנזכר דחל החיוב דאגב זוזי גמר ומשעבד נפשיה ומעולם לא אמר הרמב\"ם ז\"ל אלא במתחייב בכדי. ולע\"ד יש אתי להכריח דעתו וסברתו זאת דאלת\"ה קשיא להרמב\"ם מהך סוגיא דהנזקין כו' יע\"ש. ולא ידעתי מה חידש שהרי בתשובה הלזו שהביא ממהרש\"ח סיים וכתב וז\"ל ובזה תקנתי מה שהקשה הרמב\"ן להרמב\"ם מהא דפ' הנזקין וכו' ועוד באו דבריו באריכות בסימן י' החילוק והראיה ממתני' דהנזקין וכ\"כ ג\"כ בסימן ס' יע\"ש: והנה אף שהרב המחבר נחה דעתו בחילוק הרב מהרש\"ח וז\"ל וחיזוק דבריו ראיתי להריטב\"א ז\"ל בחדושיו ר\"פ הנושא שהביא סברת רבינו וכתב וז\"ל וסבור הייתי דמודה הרמב\"ם ז\"ל במי שמקבל שכר לזון זמן ידוע שהוא חייב לזון הזמן ההוא שלא אמר רבינו ז\"ל אלא במתחייב עצמו דרך מתנה וגמילות חסדים ואין זה בדבריו ז\"ל דא\"כ בפוסק לזון את בת אשתו הא איכא שכר שנשאת לו האשה הזאת ולא אתי עלה מרן ז\"ל אלא לפי שפסק בשעת הנשואין וכמ\"ש בפי\"א מהל' מכירה ועוד ערב יוכיח שהלוהו זה על אמונתו ואפ\"ה אומר רבינו ז\"ל שאם ערב בדבר שאינו קצוב ונתנו לו על פיו פטור אלא ודאי דלא שאני ליה למרן בין הא להא וכן א\"ל לרבינו עכ\"ל. ומה שהכריח הרב חילוקו דמהרש\"ח מאותה סוגיא דהנזקין זו היא אחת מהתשובות שהשיב הרמב\"ן על רבינו ז\"ל וכמ\"ש הרב בעל התרומות שער ס\"ד ח\"א סי' ב' יע\"ש: ודע שעוד קשה שם על רבינו ז\"ל וז\"ל ועוד מה שתעלה מצודתי לא קני משום דבר שלא בא לעולם הא מה שהעלתה מצודתי קני ואפילו לא ידע כמה העלתה. וכתב הרב בעל גדולי תרומה וז\"ל ע\"כ אפשר לומר טעם שוה למה שהעלתה מצודתי מכור לך כו' דבכל הני כיון דגם הלוקח שנותן דמים לא ידע מה שהוא קונה ואפשר שיהא פחות ממה ששיער בשיווי הדמים שנתן ונמצא מפסיד ועם כל זה סבר וקביל גם המוכר אע\"ג דאפשר שיהיה הרבה גמר ומקנה כו'. וראיתי לרבינו בפכ\"ב מהלכות אלו דין ה' שכתב מה שתעלה מצודתי מן הים נתון לך כו' הרי דאף במתנה דוקא מה שתעלה אבל מה שהעלתה מהני וזה סתירה לחילוק הרב: " + ], + [], + [ + "כשהיו חכמי ספרד רוצים להקנות כו'. (א\"ה הרב מהריק\"א ז\"ל הקשה דכיון דקנין דמעכשיו מסלק האסמכתא לדעת רבינו למה הוזקק לעשות התנאי במחול לך יע\"ש מה שתירץ. וכתב מהר\"א רוזאניס ז\"ל וז\"ל ואני שמעתי מפי מורי הרב מהר\"ש הלוי ז\"ל דלכך הוזקקו לזה דאם בדרך חיוב אם אעשה כך או לא אעשה אם נאנס המתחייב ולא יכול לעשות נפטר מחיובו וכדרך שאמרו בההיא דאי לא מפייסנא אטו תרקבא דדינרי הו\"ל למיהב. אבל כשהחיוב הוא מוחלט וקונים מזה שאם יהיה כך החוב מחול מעכשיו כל שלא נתקיים התנאי אף שנאנס הלה חייב ליתן שזה לא מחל אלא ע\"מ שיתקיים כיון דבדידיה תליא מלתא וזה כפתור ופרח ראויים הדברים למי שאמרם ע\"כ. ועיין לעיל בפרקין הלכה ב' ד\"ה מי): כתב הרא\"ש בתשובה כלל ל\"ד וז\"ל וששאלת ראובן ששידך בתו לשמעון ועשו קנס ביניהם כל מי שיעבור מלישא בזמן פלוני שיפסיד הקנס וכשהגיע הזמן עכב האחד וכשנגדו תובע הקנס והאחד טוען אסמכתא הוי, תשובה פסק ר\"י הזקן ז\"ל דכל קנס של שידוכין לא הוי אסמכתא כו'. וזה סותר למ\"ש לעיל בתשובה האחרת וז\"ל ועוד יש פנים לבטל הענין מטעם אסמכתא כו'. ונראה ליישב דבריו שלא יהיו סותרים זה לזה דבתשובה זאת שהיו המעות ביד השליש הוא שסמך הרב להכרעת דעתו לפסוק הלכה למעשה כר\"י הזקן דסבירא ליה דקנס של שדוכין לא הוי אסמכתא. אבל לעיל שהוא להוציא מיד המחזיק לא רצה לסמוך על הכרעתו כיון שידע שיש חולקין על ר\"י הזקן הוא רבינו ז\"ל שכתב כשהיו חכמי ספרד וכו' ועוד רבים עמו, ולכן מצדד הרא\"ש אטעמא דב\"ד חשוב שלא להוציא מיד המוחזק. אלא דממה שכתב הרב בסי' ו' משמע דלא ירד לחילוק זה וצ\"ע: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "אבל המאנה אותו אינו יכול לחזור בו. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ח מהל' מלוה ולוה הלכה א'): " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אלו דברים שאין להם אונאה הקרקעות כו'. עיין מ\"ש הראב\"ד בפ\"ז מהלכות ערכין הלכה י\"ז: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ועבדים אין בהם אונאה. עיין מ\"ש ה\"ה בפ\"ב מהל' טוען ונטען וצ\"ע (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר בהל' טוען): " + ], + [], + [], + [ + "נ\"ל שהקבלן יש לו הונייה כו'. כתב ה\"ה וצ\"ע דהא קי\"ל דאין אומן קונה בשבח כלי כו'. ומהרי\"א בסי' שי\"ח נתן טעם לסברת רבינו מדקי\"ל בפ' האומנין דפועל יכול לחזור מטעם כי לי בני ישראל עבדים וקבלן אינו יכול לחזור מהאי טעמא אלמא פועל דמי לעבד ולא קבלן ומאי דאימעיט מאונאה הוא עבדים שהוקשו לקרקעות וקבלן לאו עבד מיקרי ע\"כ ונכון הוא: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל המאנה את הגר כו'. (א\"ה עיין בדרשות הרב המחבר בדרך מצותיך (דף ס\"ו): " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "וכן המוכר לחבירו קרקע וכו'. מ\"ש ה\"ה ז\"ל בשם יש מי שכתב שאם היה הדבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר ולא הקפיד לעשות כן שאינו חוזר. נראה בעיני שאם היה המקח בהקפת המעות כיון שהלוקח עדיין מעות המוכר בידו י\"ל דמש\"ה לא הקפיד הלוקח לנסותו מיד ולעולם לא מחיל. ומלבד דמילי דסברא נינהו דפוטרם בלא כלום א\"א וראיה לדבר ממ\"ש בעה\"ת שער ז' גבי טענו חטים והודה לו בשעורין דפטור אף מדמי שעורים מטעמא דכיון דתבעו חטים לחוד הרי מחל על השעורים ומוכח בגמרא דאי תפס התובע דמי שעורים לא מפקינן מיניה וכתב הרב הנזכר דדוקא היה תפוס בשעה שבא לב\"ד דכיון שהיה ביד הטוען חטים דמי הנתבע לא חשש עליו לטעון דמי השעורים ולא מחיל. ה\"נ גבי מום כיון דכל טענתו לא הוי אלא משום מחילה איכא למימר דלא מחיל כיון שמעות המקח בידו וכ\"ש הוא דאותה תפיסה היא מדמי המקח עצמו. וראיתי להרב בעל פני משה ז\"ל ח\"ב בסוף תשובותיו שכתב בזה ולא ירד לחלק בין כשהלוקח מחזיק עדיין בדמי המקח או לא ודבריו תמוהים וצ\"ע. ואין ספק דיש מי שכתב שהביא ה\"ה חולקים עליו הרי\"ף ורבינו ז\"ל דלדברי יש מי שכתב משמע דאין חילוק בין הונאה בדמים לנמצא בו מום דכך לי יכול להבחינו לאלתר כמו עד שיראנו לתגר או לקרובו ולפי דברי הרי\"ף ורבינו לא אמרו אלא גבי אונאה. וכ\"ת מה לנו למיעל אחר דקדוקים הא בהדיא כתב רבינו שהרי זה מחזירו אפילו אחר כמה שנים, לא קשיא דאיכא לאוקומי כשאין נעשה המקח במזומן לפניו אלא שהמקח היה בשעת הקנין במקום אחר. אבל מדברי הרי\"ף מוכח כמו שכתבתי ורבינו ז\"ל נגרר אחר דבריו ומסתמא ס\"ל כוותיה נמי בהאי ודוק. שוב דקדקתי בדברי רבינו במ\"ש והוא שלא נשתמש בו אחר שראה המום משמע דאפילו ראה המום ושתק חוזר דאי לא מאי איריא נשתמש אפילו ראה ושתק אינו חוזר. ומעתה הדברים ק\"ו בהיה יכול לבדוק ולא בדק דודאי חוזר. ומעתה דברי הר\"ב פ\"מ ח\"ב סי' נ\"ה שהביא עצות מרחוק ללמוד דרבינו חולק עם יש מי שכתב צ\"ע: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור כו'. נסתפקתי במוכר לחבירו איסורי הנאה כגון ערלה וכלאי הכרם ונתחייב הלוקח לתת לו המעות אי מצי המוכר להוציא ממנו המעות אי לא. והנה אם הלוקח לא היה יודע שהיו איסורי הנאה בהא לא מסתפקנא דפשיטא דהלוקח לא יהיב ליה דמי המקח דאין לך מקח טעות גדול מזה וכבר כתב רבינו דמוכר לחבירו בחזקת היתר איסורי הנאה בין מדברי תורה בין מד\"ס מחזיר את הדמים ואין בהם דין מכירה כלל וא\"כ מכ\"ש דאם עדיין לא נתן המעות דלא יתן. אך מה שנסתפקתי הוא בשידע הלוקח שהיה איסורי הנאה ואעפ\"כ נתחייב בדמים אם חייב ליתנם. ומההיא שכתבו הראשונים ז\"ל עלה דמתני' דמכרן וקדש בדמיהן מקודשת דמיירי בשידע הלוקח שהם איסורי הנאה ליכא ראיה לנ\"ד דהתם מיירי בשכבר נתן הלוקח המעות ואם לא היה הלוקח יודע שהיו איסורי הנאה היו המעות גזל ביד המוכר אבל כיון שידע שהם איסורי הנאה נמצא דהמעות מתנה אבל אם לא נתן עדיין אפשר דאינו מחוייב ליתן ומטעמא דכתיבנא. וראיתי להרב בעה\"ת ז\"ל בשער מ\"ו ח\"ו שכתב אם לוה מחבירו מעות שהיו מדברים של איסורי הנאה כגון שמכר ערלה או כלאי הכרם וכיוצא בהם והלוה המעות כיון שאין תופסין את דמיהם כו' הדמים מותרים לו ולאחרים ויש בהם משום גזל ומשום לוה ואינו משלם כן נראה לדעת הר\"ם ז\"ל אך לר\"ש משמע דלעצמו אסורין אף הדמים וכי קאמרינן דאינו תופס את דמיו היינו דמותרים לאחרים אבל לעצמו לא כו' ולסברא דידיה אינו פורע לו כלום שהרי לזה השני מותרים ולמלוה הראשון אסורים ע\"כ. ולכאורה נראה דנ\"ד נמי תלוי במחלוקת זה דרבינו ורש\"י דלרבינו דס\"ל דהדמים מותרים למוכר חייב הלוקח ליתן לו את הדמים ואית ביה משום לוה ואינו משלם אך לדעת רש\"י אינו משלם לו כלום כיון שהדמים אסורים למוכר. אך עדין ליכא לעיוני טובא בדברי הרב בעה\"ת הללו משום דכבר ידוע מה שנחלקו הראשונים ז\"ל אליבא דרש\"י דס\"ל דהדמים אסורים למוכר דאיכא מ\"ד דנהי דהדמים אסורים למוכר ואסור להחליפן בדבר אחר מ\"מ אם עבר והחליפן בדבר אחר אותן החליפין מותר ליהנות מהם אף המחליף משום דחליפי חליפין מותרים ואיכא מ\"ד דאף חליפי חליפין אסורים למחליף. וכבר הארכתי במחלוקתם זה (א\"ה נתבאר בפ\"ה מהלכות אישות הלכה א' ע\"ש) וכתבתי דלהרא\"ש והר\"ן חליפי חליפין מותרים ואליבא דתוס' ורש\"י חליפי חליפין נמי אסורים יע\"ש. והשתא יש להסתפק במ\"ש דאליבא דרש\"י אינו פורע לו משום דלמלוה אסורים הוא משום דס\"ל דחליפי חליפין נמי אסורים שהרי דמים אלו שפורע לו פשיטא שדין חליפי חליפין יש להם שהרי דמים הראשונים כבר אזלו והני אחריני נינהו. או אפשר לומר דלעולם דס\"ל דחליפי חליפין מותרים וכסברת הרא\"ש והר\"ן ושאני הכא שעדיין לא לקח המעות ונהי שאם היה לוקחן היה מותר ליהנות מהם משום דהוו חליפי חליפין אך כיון שעדין לא נפרע אסור ליפרע משום דבשעה שנפרע חשיב כאילו באותה שעה מחליפן וכבר כתבנו דהחליפן אסור אליבא דרש\"י. ומ\"ש שהרי לזה השני מותרים ולמלוה הראשון אסורים לא קאי על דמים הללו שרוצה ליתן דדמים הללו אף המלוה מותר ליהנות מהם אלא הכוונה היא על הדמים הראשונים שהלוה אותם וקאמר דאינו נותן לו כלום משום דאותם הדמים היו מותרים ללוה ואסורים למלוה וכיון דהיו אסורין למלוה אינו נותן לו כלום משום דאסור למלוה ליקח חליפי דמים האסורים אבל לעולם דאם עבר ולקחם דמותר המלוה ליהנות בהם משום דחליפי חליפין מותרין אף למלוה. ונראה דנ\"ד תלוי בספק זה דאם נאמר דהרב בעה\"ת ס\"ל דמשעה שהלוה דמים אלו חשיב כאילו כבר החליפן ומ\"ש דהלוה אינו נותן כלום הוא מטעמא דחליפי חליפין אסורין א\"כ בנ\"ד נמי שמכר איסורי הנאה מאותה שעה שמכרם ונתחייב הלוקח לתת לו דמיהן חשיב כאילו כבר החליפן ולקח דמיהם וא\"כ לדעת רבינו חייב ליתן לו דמי המקח משום דדמי איסורי הנאה מותרים אף למוכר אך לרש\"י אינו נותן לו כלום. אך אם נאמר דטעמיה דבעה\"ת הוא משום דס\"ל דכל זמן שלא לקח המעות לא חשיב כאילו כבר החליפן ואף שכבר נתחייב הלוה בפרעון זה מ\"מ בשעה שהוא פורע לו חשיב כאילו באותה שעה מחליפן ומש\"ה כתב דלהר\"ש אינו נותן לו כלום משום דאסור ליהנות מדמי איסורי הנאה ולהחליפן א\"כ בנ\"ד לכ\"ע אינו נותן לו דמי המקח ואפילו אליבא דרבינו דס\"ל דדמי איסורי הנאה מותרים למוכר משום דמה שמכר ונתחייב הלוקח לא חשיב כאילו כבר החליף איסורי הנאה ובשעה שהלוקח נותן לו הדמים חשוב כאילו באותה שעה מחליף איסורי הנאה וזה אסור לכ\"ע. ואף שכתבתי במקום אחר (א\"ה גם זה נתבאר במקום הנזכר יע\"ש) דרש\"י אית ליה דחליפי חליפין אסורים והרב בעה\"ת אליבא דרש\"י קאי אין להכריח מכאן דטעמא דכתב דאליבא דרש\"י אינו נותן לו כלום הוא משום טעמא דחליפי חליפין אסורין דאפשר דטעמא דאינו נותן לו כלומר הוא משום דנמצא דבאותה שעה היה מחליף דמים האסורים ואף במונח דהיה הדין דחליפי חליפין היו מותרים אפ\"ה אינו נותן לו כלום מטעמא דכתיבנא. וראיתי להרב בעה\"ת דכתב בסוף דבריו אבל יין נסך בין ודאי יינם כו' וכן ערלה וכלאי הכרם עצמן וכיוצא בהם שהלוה לו מפירות בעין ולא עשה מהם דמים בכל אלו אין הלוה מתחייב בהן כלל שאין זה נקרא ממונו שהרי הוא נאסר עליו ולמה נכוף את זה להחזירו לו ע\"כ. והנה מדברים אלו מוכח דאית ליה דאף שכבר נתחייב הלוה מ\"מ בשעה שנותן המעות חשיב כאילו באותה שעה מחליף ומש\"ה כתב דהיכא דהלוה לו הדברים האסורים בהנאה עצמן דלכ\"ע אינו חייב ליתן לו כלום משום דחשיב כאילו באותה שעה מוכר לו איסורי הנאה דאסור לכ\"ע דאלת\"ה אלא דטעמא דכתב דהיכא דהלוה לו דמי איסורי הנאה דלרש\"י אינו נותן לו כלום הוא משום דאית ליה דחליפי חליפין אסור והני דמים הוו חליפי חליפין א\"כ תיקשי איך כתב דבמלוה איסורי הנאה דלכ\"ע אינו חייב ליתן לו כלום והלא כיון שכבר הלוה ונתחייב הלוה כבר עבר והחליפן והני דמים שחייב הלוה הם דמי איסורי הנאה ולרבינו דמי איסורי הנאה מותרים אף למחליף אלא ודאי כדכתיבנא ולפ\"ז בנ\"ד לכ\"ע אינו חייב הלוקח ליתן לו כלום לפי שאסור למוכר ליהנות מאיסורי הנאה. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ה מהל' שבועות הלכה ה'): " + ] + ], + [ + [ + "מכר לו חטים יפות כו'. משנה בפ' הספינה. וכתב בשער אפרים סי' קס\"א דראובן שמכר לשמעון עורות והתנה שיהיה משקלם י\"ד אוקיות העור ונתן לו עורות כבדים דאף שהוא לשבח יכול המוכר לחזור בו. ולי אין דבריו נראין כלל דכל שהוא מין אחד אלא שהחילוק הוא מהרע אל היפה פשיטא שדוקא המתאנה חוזר בו וזה פשוט: " + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "זה אומר איני יודע וכו'. הן אמת שדברי רבינו הם מגומגמים וה\"ה ז\"ל טרח ליישבם ונדחק מאד בפירושם ולא עלה בידו כאשר הניח הדבר בצ\"ע. ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דלעולם רבינו סובר דאפילו כשהמוכר טוען שמא אפילו הלוקח טוען ברי בחזקת המוכר מוקמינן ליה ודייק הרב כן מהא דקתני שני עבדים אחד קטן ואחד גדול הלוקח אומר גדול לקחתי ומוכר אומר איני יודע זכה בגדול ומוקמינן לה בגמרא במחוייב שבועה ואינו יכול לישבע הא לאו הכי בחזקת המוכר קיימא. ומה שתמה ה\"ה ז\"ל דמאי פסק כסומכוס בשניהם טוענין איני יודע. נ\"ל דאפילו כרבנן אתיא דע\"כ ל\"פ סומכוס ורבנן אלא היכא דאיכא חזקת מרא קמא כגון המוכר שפחתו וילדה אבל היכא דליכא חזקת מרא קמא אפילו לרבנן ממון המוטל בספק חולקין. והיינו מ\"ש רבינו זה אומר איני יודע כו' ואינם ברשות אחד מהם כלומר דליכא לא חזקת מרא קמא וגם אינה ברשות אחד מהם חולקים. אבל היכא דאיכא לאוקומי אמריה קמא כתב תחלה דאפילו המוכר טוען שמא והלה ברי ברשות המוכר קיימא דהיינו כרבנן והדבר צ\"ע: " + ] + ], + [ + [ + "המקנה לחברו דבר שאינו מסויים כו'. כתב מרן ז\"ל בכסף משנה אך קשיא לי מדתניא בפ' איזהו נשך ההולך לחלוב עזיו ואמר לו מה שעזי חולבות כו'. ובאמת לא מצאתי מקום לדברי הרב שהרי אין ענין מה שעזי חולבות שייך לענין אונאה דהתם משום לתא דרבית עסיק תלמודא אבל לענין אונאה ענין אחר הוא. ועוד דהתם ע\"כ לא קנה מן הדין דדבר שלא בא לעולם הוא אלא דאם נתרצה המוכר לקיים דבורו ומדין עסק רבית הוא דקיימיה ומותר. וכיוצא בזה כתב הרב ז\"ל עצמו בפכ\"ב מהלכות אלו גבי מי שפסק על שער שבשוק כו' ועוד יש דקדוקים על דברים אלו שכתב כאן וצ\"ע: " + ] + ], + [ + [ + "אין אדם מקנה דבר שלב\"ל. בפ' המוכר את הבית כתב הרא\"ש ז\"ל דאדם מתנה על דבר שלב\"ל ועיין במהר\"ש יונה ז\"ל סימן כ\"ה שהאריך בזה ועיין בהריטב\"א פ\"ק דקדושין אההיא דאמרי' בגמ' (דף כ\"ג) אין קנין לעבד בלא רבו ודוק. (א\"ה ולענין מחילה בדבר שלב\"ל עיין במ\"ש הרב המחבר פכ\"ג מהל' אישות הלכה א' ד\"ה מעשה): " + ], + [], + [], + [], + [ + "כיצד מה שאירש מאבא מכור לך כו' לא קנה כלום. ברייתא בפ\"ק דמציעא ולענין המעות שנתן אם מכר בשטר אי חשיבי כמלוה בשטר וטריף ממשעבדי עיין מ\"ש בעה\"ת שער מ\"ז שכתב דיש לו דין מלוה בשטר וטריף ממשעבדי ועיין בתשובת הרשב\"א שהביא מרן סי' רל\"ה מחודשין ג' בקטן פחות מבן עשרים שמכר שהמעות אין דינם כמלוה בשטר כיון שאין עיקר המקח קיים ונראה דה\"ה במוכר מה שיירש מאביו ודוק. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"י מהלכות אלו הלכה א').האומר מה שאירש מאבא היום ולא מת באותו יום וכן מה שתעלה מצודתי ולא העלה כלום עיין בתשובת הגאונים סי' ר\"א ור\"ב ודוק. כתב מהרש\"ך ח\"ג סי' ט\"ז שאף לדעת ר\"ת דבשדה זו קנה דוקא כשפירש מה שאירש מאבא אבל מכר שדה אביו סתם לא דיינינן בדין זה אלא הו\"ל גזלן ומוציא מיד הלוקח אף אחר שירשה ודוק. (א\"ה ומדין מה שתעלה מצודתי כו' הקשה הרמב\"ן על הרמב\"ם בדין דבר שאינו קצוב כמ\"ש הבעה\"ת שער ס\"ד ח\"א סי' ב' ועיין מ\"ש הרב גדולי תרומה ומה שתפס עליו הרב המחבר לעיל פי\"א מהלכות אלו הלכה ט\"ז יע\"ש): " + ], + [], + [], + [ + "אין מחייבים את הנותן ליתן לו כו'. כ\"כ הרי\"ף בתשובה הביאה הטור סי' ס' סי\"ב וכתב עוד ואם טען ראובן כבר נתתים לו ושמעון מכחיש ואומר א\"כ שטרך בידי מאי בעי אם ראובן יכול לומר שלא היו ברשותו באותה שעה כי א\"ל נתתים לך מהימן ואם יש עדים שהיו בידו באותה שעה אינו יכול לומר נתתים לך דא\"ל שטרך בידי מאי בעי כו' עיין בהריב\"ש סי' שמ\"ה ובס' בני שמואל סי' ס' ודוק. כתב הטור שם סט\"ו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב בר\"פ אע\"פ שאדם יכול לשעבד עצמו בדבר שאינו חייב בו כו' וכתב עליו מרן הב\"י נראה מדברי רבינו שסובר שהרא\"ש חולק על תשובת הרי\"ף ול\"נ דאינם ענין זו לזו כו' אבל דההיא דהרי\"ף לא חייב עצמו ליתן אלא הודה שנתן לו במתנה כך וכך זהובים ואם לא היו מצויים בידו באותה שעה אין כאן מתנה כלל וכי שעבד נכסיו לגבותם מאי הוי דכיון דמתנה אין כאן שעבוד לאו כלום הוא וכיוצא בזה כתב הרשב\"א בתשובה ע\"כ. ועיין במ\"ש הרשב\"א בח\"ב סימן קצ\"ד וצ\"ע: " + ], + [], + [ + "והמזכה לעובר לא קנה. (א\"ה עיין לעיל פ\"ב מהלכות אלו הלכה ט'): " + ], + [], + [ + "הקנה קצת מנכסיו לבהמה כו'. בר\"פ מי שמת ועיין בנ\"י פרק יש נוחלין עלה דתטול אשתי כאחד מן הבנים. ויש להסתפק היכא דהקנה לנולדים ולשאינם נולדים דקי\"ל דקנה מחצה וחזר ואמר לאחר קני את כחד מינייהו מי אמרינן דקאי לנולדים או לא. ואין להביא ראיה מההיא דכתב הנ\"י במקום הנזכר דיש לדחות והדבר צריך תלמוד. אוואלאד\"י וואקו\"ף הנעשות בזמנינו כתב הר\"ב בני שמואל ז\"ל דלא מהני כלל משום דהקנה לשאינן נולדים ואף הנולדים לא קנו משום דהקנה לכולם בבת אחת. אך מהרימ\"ט חלק עליו וכתב דהנולדים מיהא קנו ועיין פ\"מ ח\"א סי' צ\"ה. (א\"ה עיין לעיל פי\"א מהלכות אלו הלכה ב' ופכ\"ט הלכה ו'): " + ], + [], + [ + "כיצד אין אדם מקנה ריח התפוח כו'. כתב מרן סי' רי\"ב דאיתא בתוספתא המוכר עובר בהמתו לחבירו לא עשה ולא כלום כו' אלא מוכר לו בהמה ומשייר עובריה כו' ועיין בכתבי מהרי\"א סי' ק\"ל וצ\"ע. ומ\"ש מרן שם ואיכא לספוקי אם היו הבהמה או השפחה מעוברות כשמכר לו ולדותיהן אם קנה כו', עיין בהג\"א ר\"פ מי שמת ובתשובת מהר\"י וייל סי' ס\"ט: " + ] + ], + [ + [ + "מקנה אדם הגוף לפירותיו כו'. ומי שנותן מעות לפירותיו אי מהני. עיין בתשובת מהר\"ם אלשיך סי' ז' מהרש\"ח סי' ל\"ה פ\"מ ח\"א סי' ל\"ד וח\"ב סי' ל\"ה ועיין בתורת חיים ח\"ב סי' כ\"א דמוכח מדבריו שם דמהני דומיא דדקל לפירותיו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב כו'. כתוב בהשגות איני מוצא מוכר לזמן קצוב שיבנה ושיהרוס אלא באומר נכסי לך ואחריך לפלוני. ודברי הראב\"ד תמוהים דמאי סייעתא מייתי מהאומר נכסי לך ואחריך לפלוני דההיא מיירי לענין שאם מכר או נתן הראשון אין לשני אלא מה ששייר ראשון. ואי מק\"ו מפיק לה דכ\"ש אם הרס או בנה התם שאני משום דאם מכר והפקיעם מן השני מעשיו קיימים ה\"ה הרס ובנה אבל מוכר לזמן קצוב דאין בידו להפקיעם ה\"נ אין בידו לבנות ולהרוס ועוד דהתם אסור לכתחלה למכור וכאן דברי רבינו הם דלכתחלה נמי בונה והורס, ואפשר שלזה כיון ה\"ה שכתב ודברי ההשגות אינם ברורים ודוק. ועוד אני מוסיף דהתם כיון שאם מת שני בחיי ראשון נשארו לראשון אלים כחו לענין זה ודוק: ומ\"ש מרן הכ\"מ וא\"ת והלא הפרש גדול יש ביניהם כו'. איני יודע מי הכריחו לזה דמוכר פירות שדה אפשר דמיירי שכבר יצאו הפירות שאז הוי קנין גמור ודוק: " + ], + [], + [ + "ואין השוכר רשאי להשכיר כו'. כתב מרן בכסף משנה תימה שהרי בפ\"ה מהלכות שכירות כתב שלא אמרו אין השוכר רשאי להשכיר אלא במטלטלין כו'. ונראה לי לתרץ בזה ולומר שלכך כתב רבינו ואין השוכר שנראה כחלוקה אחרת לומר שמלבד מה שיש חילוק במקרקעי שהקונה רשאי לנוטעה כו' עוד איכא מלתא אחריתי ואין השוכר רשאי להשכיר שהוא דבר דשייך במטלטלי דוקא והכי ריהטא דלישנא אע\"פ שאין השוכר רשאי להשכיר והיינו מטלטלין כמבואר במקומו מ\"מ הקונה מטלטלין לזמן ידוע רשאי להשאילו כו' ודוק. ועיין בתשובת מהרא\"ש סי' ר\"ח ולפי דבריו אפשר ליישב דרבינו איירי בשכבר קבל המשכיר דמי השכירות והקונה אף שקבל דמי הקנייה מקנה לאחר ורצה למצוא חילוק בין שוכר לקונה לזמן ודוק אלא דבעיקר דינו של מהרא\"ש יש לי גמגום: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "כל מי שקונה ג' אילנות ויש לו קרקע כו'. כתב מרן בכ\"מ פי' כשנתפשטו הענפים כו'. וזה ודאי ניחא לסברת הרמב\"ן ז\"ל שכתב ה\"ה ז\"ל שהמוכר נאמן אבל אם היינו אומרים שהלוקח נאמן נימא ליה המוכר למחר את אומר דכמו שהם עכשיו מכרתים לך ואית לך ארעא מלא אורה וסלו שאני מניח להתפשט הענפים וחוץ מזה תשאל ממני מלא אורה וסלו ללקוט פירותיה כי היכי דחיישינן נמי דארעא מסקא שירטון. ואם כן אינו מוכרח דרבינו סובר כהרמב\"ן והרב ז\"ל החליט כאילו שניהם בשיטה אחת קיימי וצ\"ע. ויש לדקדק לדברי הרמב\"ן שהמוכר נאמן במה שנראה שקנה הלוקח אמאי אמרו בגמרא בקונה שני אילנות שהעולה מהגזע קוצץ דלמא מסקא ארעא שירטון וא\"ל תלתא מכרת לי ואית לי ארעא ולדידיה מה איכפת ליה מאחר שהמוכר נאמן. ולאו מלתא היא דשאני הכא שדרכו של אילן להגדיל ענפיו אבל לומר דשנים מכר והגזע יצא מהשורש ברחוק ארבע אמות ומסקא ארעא שירטון מלתא דלא שכיחא ויודה הרמב\"ן דנאמן הלוקח מטענת כאן נמצאו וכאן היו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שהמוכר בעין יפה מוכר כו'. יותר היה נוח לפרש בכונת רבינו דתלה הטעם בעין יפה דהיינו היכא דיש בשדה גפנים ודקלים דאמרינן דלא שייר אלא הגפנים ולפירוש מהר\"י ן' מיגאש ז\"ל דפירש דגופני חשיבי ולא סבר כפיר\"ש דגפנים לגבי דקלים קרוי אילני וכיון דלא סבר הכי הוה ליה למימר דכשיש גופני ודקלי דהכל שייר אלא דמטעם עין יפה אמרינן דלא שייר שניהם. אלא דה\"ה ז\"ל לא הונח לו זה מפני שרצה לפרש דעל אילני ודקלי הסמוך לו קאי. ואין זה הכרח ופירושו לא הונח לי דאין סברא לומר כשיש בשדה אילני וגופני דהכל שייר דהא במקום שאר אילני אין קרויים גופני אילני ואפי' להר\"י ן' מיגאש הכי הוי דלא כתב טעם חשיבות אלא בגופני ודיקלי דאף דאינם קרויים אילני ע\"כ זה המוכר לא הוציא דבריו לבטלה וחד מהני הרי אסיק שמיה אילני ולכך כתב מ\"ש וצ\"ע. ועל מ\"ש ה\"ה וכתב ר\"ש ומיהו כו'. יש להסתפק היכא דשייר אילני והיו בשדה דקלי גבוהים שעולים בחבל והיו ג\"כ אילני שהעול כובש והי מינייהו אמרינן דשייר, ולי היה נראה דאפילו לר\"ש דחשיב קצת דקלי אילני לעולם אמרינן דשאר אילני שייר אפילו הם קטנים דשם אילני במקום שאר אילני לא משמע דיקלי. אבל ממ\"ש ה\"ה בשם הר\"י ן' מיגאש היכא דשייר אילני והם קטנים ולא יש אלא אלו דאותם שייר והביא ראיה מדקלי היכא דאין שאר אילני דעלייהו קאמר אין נראה כן דאם איתא למ\"ש גדולה מזה הול\"ל היכא דיש דקלי ואילנין קטנים דעל אילני קאמר וצ\"ע: " + ], + [ + "האומר לחבירו קרקע ודקלים אני מוכר כו'. (א\"ה עיין פי\"ב מהל' זכייה ומתנה דין י\"ג): " + ], + [], + [ + "צריך לכתוב לו קנה לך מקרקע התהום עד רום רקיע כו'. בפרק המוכר את הבית וכתב הנ\"י וז\"ל ואע\"ג דכתב ליה עומקא ורומא לא אהני ליה למקני בור ודות כו' עד שיפרש מארעית תהומא שיכפול ויכתוב עומקא ורומא שתי פעמים דמשום יתור לשון אהני למקני בור ודות כו'. והר\"ב פ\"מ ח\"א סי' ס\"ה הביא דברי מהרש\"ך בח\"א סי' ב' במה שחילק בההיא דלישנא יתירא לטפויי אתא בין לישנא יתירא שלא היה נצרך דאז עדיף ליה לא כן כשיתור הלשון הוא מחמת כפל דכפל הלשון לא עדיף ליה לטפויי מלתא והשיג עליו מדברי הנ\"י הללו דמשום הכפל שהוא מיותר הכריח הנ\"י דלטפויי אתא כו' ומה גם שהכריח הרב הנ\"י את הדבר הוא הכרח גדול כו' יע\"ש. זה שכתב הרב נר\"ו ומה גם שהכרח שהכריח הנ\"י הוא הכרח גדול לא ידעתי פירושו שהרי מסוגיות הגמ' אין סתירה לחילוק מהרש\"ך דהתם נמי אם מן הדין היה נכלל במכירה עומקא ורומא כשכתב המוכר עומקא ורומא היה קונה בור ודות דכיון דלא צריך וכתב לטפויי אתא בור ודות והיינו ממש חילוקו של מהרש\"ך. אלא שלפי ההיקש שעשה הנ\"י דמה לי לא היה צריך למכתביה וכתבו ומה לי היה צריך לכותבו והוכפל בלשונו זה ודאי הדין עם הרב נר\"ו שזה שלא כשיטת מהרש\"ך אבל מסוגיא דתלמודא אין זה במשמע כדי שיאמר הרב שההכרח הוא גדול דהיקש הנ\"י אינו מוכרח לדעת מהרש\"ך. אמנם מדקדוק הריב\"ש בסי' ר\"ז משמע שסובר הרב כדעת הנ\"י שלא כדברי מהרש\"ך יע\"ש ודוק: " + ], + [ + "המוכר בית לחבירו ע\"מ שדיוטא העליונה שלי הרי זו שלו. בפ' חזקת הבתים וכתב הריב\"ש בתשובה סי' רנ\"ז וז\"ל ודין זה תלוי בדבר אחר והוא שכל מי שמוכר או נותן לאחר ומשייר במכירתו או במתנתו איזה דבר לעצמו אם משייר דבר ידוע ומסויים כו' בכגון זה יורשיו כמוהו אע\"פ שלא פירש כו' אבל אם אינו משייר דבר מסויים כו' מ\"מ כיון שמכר הדקל והוא משייר פירותיו אין הכוונה בשיור אלא לעצמו לבד ולא ליורשיו ולבאי כחו כו'. משמע מדברי הרב דאפילו שייר בפירוש דקל לפירותיו או בית לדירה לא שייר אלא לעצמו ולא ליורשיו. וטעמא כיון דאינו דבר מסויים אלא במה שמכר עצמו שייר אבל כשמשייר דבר מסויים שאינו בכלל המכירה כגון שמכר בית ושייר דיוטא אזי יורשיו יורשים אותו. ולכאורה רשב\"ם בפ' המוכר את הבית משמע דלא ס\"ל הכי שכתב עלה דההיא דתניא בן לוי שמכר שדה לישראל כו' ואם אמר לו לי ולבני מת נותנו לבניו דטעמא דאינם בניו בכלל השיור אם לא פירש הוא משום דכל מלתא דדייקינן מיתורא דיינו אי אהני יתורא לעצמו כגון ע\"מ שדיוטא העליונה שלי דייקינן למה פירש כיון שבלא תנאו שלו היא וא\"ר זביד שלהוציא זיזין קאמר והוצאת זיזין לא הוזכר בפירוש וכן ע\"מ שמעשר ראשון לי כיון שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ודאי אמרינן שייריה מקום מעשר. משמע מדבריו מדתלי טעמא משום דאתי מיתורא דאי פירש בפירוש ששייר מקום מעשר ראשון יורשיו יורשים אותו וכן לגבי דקל וצ\"ע. ועל מה שדימה נדון זה לההיא דאם אמר לי ולבני כו' דמשמע דמסתמא אין בני בכלל וה\"ה לגבי לוקח איכא לחלק ולומר דכיון דזכה הוא כל ימי חייו ודין הוא דהבא מכחו יהיה כמוהו משא\"כ גבי יורש דמסתמא לדידיה שייר ולא ליורשין. וכן ראיתי להרשב\"א בתשובה סימן אלף קמ\"א ואלף וכ\"ג שהמשייר דירה לעצמו לא לעצמו דוקא שייר אלא כל ימי חייו שייר בין לדור בה הוא בין להשאיל מקום דירתו לאחר או למוכרה כל ימי חייו ואפילו אמר שיירתי (לעצמו) [לעצמי] לא בא למעט אלא שאינו משייר כלום לאחרים וצ\"ע. ולפי שיטתו דס\"ל דבן לוי ששייר מעשר ראשון אינו יכול למכור זכותו לאחר וכן נותן דקל ושייר פירי דלא שייר אלא לעצמו ולא לבאי כחו קשה טובא דבפרק יש נוחלין תנן הכותב נכסיו לבניו מהיום ולאחר מיתה האב אינו יכול למכור מפני שהגוף של בן כו' מכר האב מכורים לפירות. משמע דהמשייר פירי לעצמו יכול למכור זכותו ומאי שנא בן לוי ומוכר דקל ושייר פירי דכתב הרב דלא שייר אלא לעצמו ולא לבאי כחו וכעת צ\"ע. ועיין מ\"ש רבינו לעיל פכ\"ג מהלכות אלו בין הקונה שדה לפירותיה וכו' וסיים אבל הקונה מקנה לאחרים כל מה שקנה. דמשמע מדבריו נמי הפך דברי הריב\"ש. אלא דיש לחלק דהתם הוא מקנה שדה לפירותיה ואינו דומה למשייר מידי דהוה השוכר בית מחבירו שיכול השוכר להשכירו לאחר כל ימי שכירותו ודו\"ק: " + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אל ילוז מעיניך העיקר הגדול בדברים אלו כו' והשמות הידועים ביחוד לכל דבר כו' שהכל אומרים לו ביחוד ולא בשתוף כו'. (א\"ה עיין מה שכתב מהריק\"ו שורש עשרים במכירת הקוטמ\"ו והרב המחבר ז\"ל שקול וטרי טובא בדבריו וכבר נדפסו דבריו בספר מוצל מאש סי' י\"ז יע\"ש. וזו אחת מן ההלכות שנגנבו בכלל ספריו כי לא מצאתי רמז מזה בכתיבותיו שבידי חבל על דאבדין): " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "והכל במטלטלין וכו'. כתב הרא\"ש ז\"ל בתשובה כלל פ\"א סי' ט' שאם ירש שט\"ח מאביו שיכול ליתנו לאחר במסירה וכתיבה דלענין זה חשוב כמטלטלין והביאו הטור סימן רל\"ה ס\"ד. אך הרשב\"א בתשובה ח\"ב סימן רי\"ט נסתפק בזה דאפשר דשטרות דין קרקע יש להם ועיין במ\"ש מרן סי' רל\"ה מ\"ו בשם הריטב\"א. קטן שמכר או נתן מקרקעי ומטלטלי יש לעיין מה דינו מי אמרינן כי היכי דקרקע לא קנה ה\"נ לא קנה מטלטלין ועיין במרדכי פ' מי שמת תשובת רגמ\"ה ובמהר\"ם אלשיך סי' ק\"א כרם שלמה חה\"מ סי' ס\"ה וסי' ס\"ו (א\"ה עיין לעיל פכ\"ב מהלכות אלו הלכה י\"ב). כתוב בתשובות המיוחסות להרמב\"ן סי' פ\"ז וז\"ל וכיון שהדבר כן אם היה שמעון בן שש בשעת מיתתו של חנוך אפשר שנתן בידו של שמעון אילו היה שמעון פקח משום דבר קבלה הוא במטלטלי דפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלי כו'. ועיין בתשובת מהרימ\"ט ח\"א סי' ק\"ה דכתב הפך מזה כמדומה שלא נזכר הרב מתשובה זו יע\"ש: " + ], + [ + "אבל אם היה לו אפוטרופוס אין מעשיו כלום. כתב מהר\"ם אלשיך בתשובה סי' ק\"א דבמתנת שכ\"מ כיון שאינו קונה אלא לאחר מיתה לכ\"ע קנה המקבל כיון דבההיא שעתא שחל מתנתו אין לו אפוטרופוס שהוא אחר מיתה הו\"ל כאלו אין לו אפוטרופוס דמתנתו מתנה גם מורי הרב מהר\"ש הלוי ז\"ל כך היה מלמדנו מסברת עצמו הלכה למעשה. ועיין בתשובת הרא\"ש כלל א' סי' ח' שקרא תגר על מי שרצה לומר דשכ\"מ קטן יכול ליתן קרקע מטעמא דדברי שכ\"מ ככתובים וכמסורים משום דמלתא דליתיה בבריא ליתיה בשכ\"מ. ולכאורה נראה שקושיא זו שייכא ג\"כ לסברת מהר\"מ אלשיך. ואולי יש לחלק דשאני נדון דמהרמ\"א דחסרון הקטן לא בא לו מצד קטנותו כי אם בסיבה אחרת שהיה לו אפוטרופוס אבל בנדון דהרא\"ש חסרון הקטן בא לו מצד עצמו. ועיין במהריט\"ץ סי' ח' שחולק בדין זה דמהרמ\"א ודוק. ועיין בתורת חיים סי' צ\"ט דאזיל בשיטת מהריט\"ץ. כתב הריב\"ש סי' תס\"א דה\"ה לבעה\"ב שסמכו יתומים אצלו מעצמם או שמשתדל בנכסיהם שדינו כדין מינהו אבי יתומים כו' ועיין בהריטב\"א בחידושיו פ' מציאת האשה שהניח דין זה בצ\"ע יע\"ש. כתב מרן סי' רל\"ה מ\"ו וז\"ל כתב הרשב\"א שנשאל על מי שנתן מתנה לקטן ע\"י גדול ומסרה המקבל לקטן והפסידה והשיב אם הקטן הגיע לעונת הפעוטות זה שמסרה לו פטור כו'. ועיין במ\"ש בח\"ב סימן רצ\"ט ועיין במ\"ש מהרימ\"ט חה\"מ סי' ל\"ז שדבריו צ\"ת יע\"ש ודוק. (א\"ה כמו שיתבאר בפי\"א מהלכות נחלות הלכה ו'. ולענין קטן שמכר קרקע כתב הרשב\"א דכיון דאין המקח מקח חזרו המעות להיות כמלוה על פה ועיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פי\"א מהלכות אלו הלכה ב'): " + ], + [], + [], + [], + [ + "יראה לי שקטן שקנה קרקע ונתן דמים וכו'. נסתפקתי בהא דכתבו הראשונים ז\"ל דקטן זוכה מן התורה כשדעת אחרת מקנה אותו אבל במציאה אין זכייתו כי אם מדרבנן ויש בזה אריכות דברים. אך כעת נסתפקתי בהפקר היכי לידיינו דייני אי חשיב כמציאה או דלמא חשיב כמתנה דהא איכא דעת אחרת מקנה שהוא המפקיר. ומן הסברא נראה דדמי למציאה דהא מעידנא דאפקריה נפיק מרשותיה ובשעת זכייה ליכא דעת אחרת מקנה. ונראה שדין זה הוא שנוי במחלוקת דגרסינן בפ\"ק דמציעא (דף י\"ב) בעי רבא זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו כו' ובעו למפשטה מדתנן ראה אותם רצים אחר המציאה ואמר רבי ירמיה אר\"י והוא שרץ אחריהם ומגיען ובעי רבי ירמיה במתנה היאך וקבלה מיניה רבי אבא בר כהנא במתנה אע\"פ שרץ אחריהם ואין מגיען ע\"כ. וכתבו התוספות שם דל\"ג בבעיין ואפקריה דהא חשיב ליה דעת אחרת מקנה אותו דמייתי ראיה ממתנה ואי אפקריה א\"כ מיד כשיצא הארנקי מידו היה הפקר ובשעת זכייה ליכא דעת אחרת אלא ל\"ג ואפקריה ולעולם היא שלו עד שיזכה בה אחר ע\"כ. הרי לך מבואר דהתוס' ס\"ל דהפקר לא חשיב דעת אחרת מקנה וכי היכי דלא חשיב לענין דבעינן רץ אחריהם ומגיען ה\"נ גבי קניית קטן לא חשיב דעת אחרת מקנה. אך רש\"י ז\"ל פירשה לבעיין לענין הפקר וכן נמצא בקצת ספרים בנוסחת רב יהודאי גאון ז\"ל וכתב הרב הנמוקי דכתבו האחרונים ז\"ל דמדמוכח ממתנה לומר דקנה ולא מוכח ממציאה איפכא דלא קנה דהא כתבנו לעיל דבעינן רץ אחריהם ומגיען שמעינן דהפקר מדעת כדעת אחרת מקנה אותם דמי ואע\"פ שרץ אחריהם ואינו מגיען קנה כדאמרינן במתנה ע\"כ. הרי לך מבואר דלדעת הני רבוואתא הפקר מדעת כדעת אחרת מקנה דמי ולפ\"ז בהפקר קנה מדין תורה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "וכן האשה שמכרה כו' בין בנכסי צאן ברזל כו' בין בנכסי מלוג כו' מפני שהיא אומרת נחת רוח עשיתי לבעלי. עיין מ\"ש הטור סימן קנ\"א ס\"ב בשם הרמ\"ה ולפי הנראה מדברי מרן שם דגירסתו הוא שדין נצ\"ב כדין נכסי מלוג שאינה יכולה לומר נ\"ר עשיתי לבעלי. אך ראיתי לאחד מקדושים דגריס שדין נכסי מלוג כדין נצ\"ב דיכולה לומר נ\"ר עשיתי לבעלי וצ\"ע. כתב הרא\"ש בתשובה כלל ס\"ג סי' ה' וז\"ל ואין לך דבר המבטל טענת נ\"ר אלא א\"כ כתבה ללוקח אחריות שאם יטרוף ב\"ח של בעלה מן הלוקח שהיא תשלם לו דכולי האי לא עבדא לעשות נ\"ר כו' ובסלוק זה אע\"פ שקבלה אחריות אין בקבלת אחריות זה כח וכו' דמה היא מפסדת בדבר. ויש לדקדק בדברי הרב דהא אפשר דתפסיד בקבלת אחריות זה שאם מכרה כתובתה בטובת הנאה ושוב סילקה שעבודה מעל קרקע זה ותתאלמן או תתגרש ולא נשאר אצל נכסי בעלה אלא קרקע זה שנסתלקה הימנו וחייבת לשלם ללוקח שמכרה מדינא דגרמי דהא חשיב ליה הרב כמוכר שט\"ח לחבירו וחזר ומחלו. ויש ליישב דלא דמי לאחריות האמור בגמ' שהוא ב\"ח דעלמא אבל הכא מעשיה גרמו לשלם דאחר שמכרה מי הזקיקה למחול שעבוד כתובתה. ועדיין יש לגמגם דא\"כ למה תלה הרב במה שאינה חייבת כלום באחריות זה. והנכון אצלי דדוקא מכר שט\"ח וחזר ומחלו דהנזק נעשה מיד הוא דחייב לשלם אבל כעין מה שכתבתי שלא מחלה החוב הו\"ל גרמא בנזקין ופטור ודוק:
כתב מהרימ\"ט ח\"א סי' מ\"ה (דף מ\"ז:) וז\"ל ועוד נראה אף אם היה הלשון מועיל לסלק שעבודה מעל הנכסים מ\"מ הוא יכול לחזור בו כו'. וזה שכתב הרב ז\"ל דאפילו נסתלק בלשון מועיל יכול לחזור בו כו'. וגדולה מזו הוסיף דאף אם נסתלק מדין שעבוד מגביית חובו מצי גבי. ראיתי והתבוננתי בראיות הרב ואינן כדאות להכריע כל מה שכתב. ונוסף גם כן ראיתי בדברי הרא\"ש ז\"ל בתשובה הנזכר חלוף הדברים נגד כל דברי הרב ז\"ל ואין כאן מקום להאריך ודברי הרב צ\"ע. (א\"ה כתב הרב המחבר וז\"ל וכתב הרשב\"א ומיהו אם מכרו הבעל לפירות בלבד הרשות בידו כו' ועיין בדברי הרב המחבר לקמן פרק י\"ב מהלכות זכייה ומתנה הלכה י\"ג יע\"ש): " + ], + [], + [], + [], + [ + "המוכר או הנותן בשבת כו'. (א\"ה בדין מקח שנעשה באיסור האריך הרב המחבר תמצאנו לקמן פ\"ח מהלכות מלוה ולוה יע\"ש): סליקו להו הלכות מכירה בס\"ד " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kinyan/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kinyan/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..bc6747a9100b900e020c9cbb5b1b6c42d58da588 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kinyan/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,476 @@ +{ + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sales", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Sales", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [ + "אבל במקום שדרכן לכתוב שטר כו'. בפ\"ק דקדושין מבואר דבמקום שכותבין את השטר לא קנה בכסף עד שיכתוב את השטר ואי פריש פריש. וכתב מהריב\"ל בח\"א סוף כלל י\"ג דהיכא דאיכא שבועה הוי כפריש וקנה בכסף לבד או בשטר לבד. ויש לדקדק בסברת הרב הלזו דאית ליה דכיון דנשבע אי אמרינן דלא סמכא דעתיה בקנין זה נמצא דעביד איסורא מש\"ה אמרינן דהוי כאילו פירש שדעתו לקנות באותו קנין לבד מהא דאמרינן בפ\"ק דקדושין (דף י') איבעיא להו תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה נפקא מינה כגון שהערה בה ופשטה ידה וקבלה קדושין מאחר וא\"נ לכ\"ג דקא קני בתולה בביאה מאי אמר אמימר משמיה דרבא כל הבועל דעתו על גמר ביאה ע\"כ. והנה על סוגיא זו תמהו ראשונים ואחרונים דהיכי מסיק דסוף ביאה קונה ובפ' הבא על יבמתו אמרינן דאשה נקנית לבעלה בהעראה אתיא קיחה קיחה, והרמב\"ן והריטב\"א בחדושיהם מלבד מה שתמהו על הפשטן תמהו ג\"כ על הבעיין והוא שאם שאלתו היתה שנסתפק דאשה לבעלה אינה נקנית בהעראה אלא בעינן גמר ביאה היכי אמרינן למאי נפקא מינה ולא אשכחן נפקותא אלא לכ\"ג או לפשטה ידה וקבלה קדושין דלא שכיחא לימא דעדיפא מינייהו כגון שהערה בה ופירש ולא גמר ביאתו ומכח קושיות אלו כתבו שעיקר הפירוש הוא דההיא דיבמות מיירי בשהערה בה בלבד ופי' א\"נ שגמר ביאתו ואמר בפירוש שדעתו לקנות בהעראה והשתא קני בהעראה והא דהכא כשגמר ביאתו סתם דכיון שכן מסתמא אין דעתו לקנות אלא בסוף והיינו לישנא דאמרינן הכא כל הבועל דעתו על גמר ביאה הא אילו לא גמר או שגמר ואמר שדעתו על תחלת ביאה קונה בתחילת ביאה ע\"כ. והנה כפי סברת הרמב\"ן והריטב\"א הלזו דאית להו דגם הבעיין היה יודע הדין שתחלת ביאה קונה האשה לבעלה מדלא קאמר דנפקא מינה להיכא דהערה בה ופירש ולא גמר אלא שנסתפק דאפשר דהא דקני בהעראה היינו דוקא כשלא גמר ביאתו או שגלה דעתו שדעתו לקנות בתחלת ביאה אבל אם גמר ביאתו בסתם אפשר שאין דעתו לקנות אלא בגמר ביאה היכי קאמר דנ\"מ לכ\"ג דאי סוף ביאה קונה אסירא ליה משום בעילת עצמו הא אף דנימא דבעלמא כל הגומר ביאתו בסתם אין דעתו לקנות אלא בסוף ביאה הכא גבי כ\"ג כיון דאם נאמר דדעתו ג\"כ הוא שלא לקנות כי אם בגמר ביאה נמצא דעביד איסורא שבועל בעילת עצמו וא\"כ כיון דאיכא איסורא נאמר דגבי כ\"ג אפי' בסתם הוי כאילו פירש ואמר שדעתו לקנות בתחלת ביאה דכי היכי דלמוהריב\"ל כל היכא דאיכא שני קנינים ומן הדין קנה בקנין אחד אלא דמשום אומדנא אמרינן דלא גמר לקנות אלא עד שיעשה ג\"כ הקנין האחר היכא דאיכא איסורא אי אמרינן דלא גמר לקנות אלא עד שיעשה הקנין האחר אמרינן דהו\"ל כאילו גלה דעתו דכוונתו לקנות בקנין הראשון ה\"נ כיון דמדינא קנה בתחלת ביאה אלא דמשום אומדנא אמרינן דאין דעתו לקנות אלא עד סוף ביאה היכא דאיכא איסורא אם אין דעתו לקנות עד גמר ביאה נימא דהוי כאילו גלה דעתו שרוצה לקנות בתחלת ביאה. הן אמת שראיתי לרבינו בפי\"ט מהל' איסורי ביאה הלכה ד' שכתב אם בעל בעילה בלא נשואין לא חללה ע\"כ. וכתב שם ה\"ה ז\"ל שאם בא על הבעולה שלא ע\"י נשואין אינו מוזהר בה יותר מאדם אחר ואינו איסור כהונה בלבד ע\"כ. ויש להסתפק אם מ\"ש רבינו בלא נשואין הוא דוקא נשואין דס\"ל דהקפדת הכתוב הוא דוקא על הנשואין דכל שלא בנשואין אינו מוזהר עליה ואם קדש בביאה את הבעולה לא עבר על עשה דבתולה מעמיו ויש סעד לזה מההיא דאמרינן בפרק הבא על יבמתו (דף ס\"ח) כ\"ג שקדש את הקטנה ובגרה תחתיו מהו בתר נשואין אזלינן וכו' ופשטינן דבתר נשואין אזלינן ואיסורא דבוגרת מעשה זה נפיק וכמבואר. ולפ\"ז דליכא איסורא כי אם בנשואין ליכא קושיא למוהריב\"ל משום דמוהריב\"ל לא אמרה אלא היכא דעביד איסורא אם דעתו שלא לקנות אלא בסוף אבל הכא גבי כ\"ג אף שאין דעתו לקנות כי אם בסוף אכתי לא עבד איסורא עדיין כי אם כשישאנה ובעיית הגמ' היא דאי תחלת ביאה קונה מותר לנושאה ואי סוף ביאה קונה נמצא שקדש את הבעולה ואסור לנושאה. אך מדברי ה\"ה שכתב אינו מוזהר בה יותר מאדם אחר נראה שכוונתו היא דלא מיעט רבינו ז\"ל אלא בבא על הבעולה דרך זנות וזהו שכתב יותר מאדם אחר שכל העולם מוזהרים על הביאה שלא ע\"י קדושין וכמ\"ש רבינו בריש הל' אישות. והראיות שכתבנו לסברת רבינו הלזו (א\"ה נתבאר בהלכות איסורי ביאה) אינו אלא להוכיח שאם בעל דרך זנות את הבעולה דלא עבר אעשה דבתולה מעמיו אבל לעולם דאפילו שלא ע\"י נשואין עביד איסורא ונשואין שכתב רבינו לאו דוקא אלא לקדושין קרי נשואין ומצינו בפי\"ט מהל' סנהדרין שכתב ממזר שנשא בת ישראל ובעל פצוע דכא שנשא בת ישראל ובעל גר עמוני שנשא בת ישראל ובעל גר מואבי שנשא בת ישראל ובעל ובריש פט\"ז מהל' איסורי ביאה כתב פצוע דכא וכרות שפכה שנשאו בת ישראל ובעלו לוקין ואין ספק שכל אלו הלשונות של נשואין שכתב רבינו לאו דוקא אלא הכוונה היא על הקדושין שהרי ליכא קפידא כי אם על הקדושין וכמ\"ש בפט\"ו מהל' איסורי ביאה דין ב' ומלבד כל זה סברת רבינו הלזו אינה מוכרחת שהרי הרשב\"א ס\"ל דאפילו ביאה בלא קדושין אסור לכ\"ג בבעולה וכמ\"ש. וא\"כ חזרנו למ\"ש דיש לדקדק מסוגיא זו על סברת מהריב\"ל. ונראה דיש לחלק בין היכא דהוא בדא האיסור להיכא דהאיסור בא מעצמו דבשלמא בנדון הרב מוהריב\"ל שנשבע לקיים המקח הוי כאילו באותה שבועה שנשבע כאילו גלה דעתו שרוצה לקנות באותו קנין שעשה אבל הכא גבי כ\"ג ליכא שום גלוי דעת שרוצה לקנות בתחלת ביאה:
ודע שמוהריב\"ל בח\"ב בסוף הספר חזר בו מסברא זו ואית ליה דאפילו דאיכא שבועה לא חשיב כאילו פירש ועיין בל\"ר סימן קנ\"ב ובמהר\"א ששון סימן ר\"ו יע\"ש: כתב הר\"ב פ\"מ ח\"ב ס\"ס פ\"א וז\"ל ועוד אחרת דאעיקרא דדינא אם ראובן זה בשעה שכתב קנין הקרקע הנזכר על שם לוי לא אודעינהו לבעל השדה ולסהדי כו' אפשר דזכה לוי באותו קרקע אף שנקנה ממעות ראובן כיון דבשעת קנין נעשה ע\"ש לוי אפשר דלזכות הקרקע ללוי נתכוון ראובן ומשעת הקנין זכה לוי אע\"ג דלא מטא שטרא לידיה כדאמרינן בשטרי אקנייתא דקנה אף דלא מטא שטרא לידיה וסברת ר\"ח והרי\"ף דכתבו דכי מטא שטרא לידיה הוא דקנה משעת קנין למפרע כו' כבר נדחה סברא זו וקי\"ל דמשעת קנין זוכה כו' יע\"ש. וכתב עליו הרב דודי מהר\"א רוזאניס וז\"ל אין צורך בכאן לדחות סברת ר\"ח והרי\"ף דכיון שמי שנכתב על שמו הוא מקבל מתנה לכ\"ע לא בעינן דלימטי שטרא לידיה אלא כל שקנו מידו קנה ולא איפליגו אלא גבי מוכר ולוקח מטעמא דלא סמכא דעתיה דלוקח עד דנקיט שטר וכן קבלתי מרבותי זלה\"ה גבי ההיא דאמרינן בקדושין דבשטר במקום שכותבין שטרא לא קנה עד שיכתוב השטר דדוקא איירי תלמודא במוכר ולוקח אבל במקבל מתנה דלא יהיב זוזי סמכא דעתיה בכל דהו, זהו מה ששמעתי מפיהם ז\"ל ומהם יש ללמוד בכאן זהו הנלע\"ד עכ\"ל. ואף שאין משיבין את הארי לאחר מיתה תורה היא כו' שהרי ה\"ה ז\"ל בסוף הל' גזלה עלה דההיא דמצא שטר מתנה דלא יחזיר לא לזה ולא לזה הביא מחלוקתן של ראשונים ז\"ל דלהרמב\"ן מיירי דוקא בדליכא קניין ולהרי\"ף ור\"ח מיירי אף בשטרי אקנייתא משום דבעינן דמטא שטרא לידיה ודברי רבינו צריכין תלמוד: " + ], + [], + [], + [ + "בד\"א במוכר שדהו מפני רעתה. כתב מרן בכ\"מ ול\"נ שאפשר לומר על פי הקדמה זו שרבינו מפרש דרב אשי לא לחלוק על דברי רב המנונא בא כו'. ולפי פירוש זה הו\"ל לרבינו להביא דברי רב אשי היכא דכתב לו שדי מכורה לך ונתונה לך דקנה ואפשר דאין כאן מקומו ודוק: אבל בשאר קרקעות וכו' לא קנה עד שיתן הדמים. היכא דלית ליה ראיה דיהיב דמי כתבו דהוא בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן כמו שהביא מרן הב\"י ס\"ס קצ\"א. וכתב מהר\"ש לוי ז\"ל הובאו דבריו בתשובת מהרימ\"ט ח\"א סימן קנ\"ב דע\"כ לא אמר הרשב\"א דעל הלוקח להביא ראיה אלא כשנגמר הדין בקנין ומעות נשארו בידו גבי קונה כו' יע\"ש (דף ר\"ד ע\"ד). וזה סותר מ\"ש הרב למעלה דטעמא דרבינו אפרים הוא דכיון דטוען דלא נתן לו את הדמים לדבריו לא קנה את הקרקע וכו' וא\"כ הרשב\"א דפליג עליה מיירי אף היכא דתלי קניית קרקע בדמים ודוק. (א\"ה עיין לקמן פ\"ז מהלכות אלו הלכה ד'): " + ], + [ + "כיצד בחזקה מכר לו בית כו' כיון שנעל או גדר וכו'. בפ' חזקת הבתים. ושמעתי שחכמי הדור שלפני נסתפקו במשכיר בית לזמן קצוב ואח\"כ רצה להשכירו או למוכרו לאחר לאחר שיכלה הזמן הראשון אי מהני לשני קנין חזקה דנעל גדר ופרץ כיון שזה הבית קנוי לראשון לכל תשמישיו וגם נסתפקו אי מהני נתינת רשות דשוכר ראשון כדי שיקנה השני ומטו בה מאותה שכתב הריב\"ש סי' תק\"י הביאה מרן סי' שי\"ב ושמעתי שנחלקו בזה חכמי הדור: אבל שלא בפני המוכר וכו'. כתוב בתשובת הל\"ר סי' ק\"ן וכן מטעם חזקה לחודה כו' אבל מ\"מ אם נתן דמים מהני ליה הך חזקה דהחזיק בבתים אי א\"ל לך חזק וקני או שהחזיק בפניו אפי' לא אמר לו לך חזק וקנה וכו'. וזהו סותר מ\"ש בסי' קנ\"ב דחזקת שוכר לא מהני כל שלא אמר לו לך חזק וקנה וצ\"ע. מהרא\"ש סי' ר\"ו נסתפק אי הא דמהני בפניו אם הוא דוקא במוכר למי שלא היה דר שם אבל במוכר לשוכר אפשר דלא מהני החזקה כיון שכן הוא דרך השוכרים לבנות ולהרוס ומדברי הר\"ב ל\"ר סי' קנ\"ב נראה דס\"ל דלא מהני חזקת השוכר בפני המוכר כל שלא אמר לו לך חזק וקנה. ועיין במ\"ש מרן סי' קצ\"ב דבקונה בית שהוא דר בו לא קני עד שינעול ויפתח ועיין ל\"ר סי' ק\"ן ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכמה שיעור רוחב הדרך וכו'. בפרק המוכר פירות. וראיתי בירושלמי פ\"ק דבכורים הל' א' דנחלקו רבנן ור' יהודה אם מכר לו עד התהום או דוקא מקום הדריסה דרבנן ס\"ל דמכר לו עד התהום ור\"י ספוקי מספקא ליה אם מכר לו עד התהום או לא וכעת לא ראיתי לראשונים ז\"ל שהזכירו דין זה: " + ], + [ + "הרי החזקה שקונה אותה שטיחת פירות כו'. הראב\"ד בהשגותיו חולק על רבינו בזה וס\"ל דאכילת פירות גבי לוקח לא מהני. וראיתי להטור סי' הע\"ר ס\"ט שכתב וז\"ל ויש שהיא חזקה בלוקח ואינה חזקה בנכסי הגר כגון אכילת פירות דבלוקח הוי חזקה כו' ותימה דבסי' קצ\"ב סי\"א הביא סברת רבינו דאכילת פירות מהני גבי לוקח ושהראב\"ד חולק עליו וכתב דמסתברא כהראב\"ד ואיך כתב כאן דבלוקח הוי חזקה אכילת פירות, ואפשר לדחוק ולומר דהטור כאן לישנא דגמרא דפ' חזקת (דף נ\"ז) נקט דאמרינן התם והרי אכילת פירות דבנכסי חבירו קנה ובנכסי הגר לא קנה. והתם מיירי לענין חזקת שלש שנים דמהני אכילת פירות וכדאוקמה הראב\"ד בפרקין. וראיתי לרבינו ז\"ל בפ\"ב מהל' זכייה שכתב יש דברים רבים שאם החזיק בהם הלוקח לא קנה וכו' וכתבו גדולי המורים דמ\"ש שאם החזיק בהם הלוקח מיירי לענין חזקת ג' שנים וע\"ש בדברי מרן והלח\"מ וא\"כ אפשר שגם כוונת הטור היא בחזקת ג' שנים וצ\"ע: " + ], + [], + [ + "כל המחובר לקרקע כו'. כתב ה\"ה ז\"ל וא\"נ דשבועה שאני. ודבריו סתומים וחתומים וכוונתו היא לומר דאפילו דנימא כמ\"ש בפ' שבועות הדיינים דאפילו ענבים העומדות ליבצר הרי הם כקרקע כשאין צריכין לקרקע כלל שבועה שאני אבל בעלמא כדין שאין צריכין לקרקע כמטלטלין דמו ומש\"ה כתב רבינו כאן דהר\"ז כמטלטלין. וזה אין הדעת סובלתו דהא בהדיא כתב רבינו בפ\"ה מהל' טוען ונטען דענבים העומדים ליבצר הרי הם כבצורים לענין כפירה והודאה ולא מצאתי חילוק בדברי ה\"ה בגוונא אחריתי וצ\"ע: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "האומר לחבירו משוך פרה כו'. כתב ה\"ה ומ\"ש אפילו עומדת באגם הכוונה ברשות שאינה שלו וכתב עליו מרן בכ\"מ ולא ידעתי למה כתב כן כו'. ודברי תימה הם דהא מימרא זו כר\"י הוא דס\"ל דהאומר מעכשיו ולאחר שלשים יום לא תנאה הוי ולא חזרה אלא שיורא ולכך בעינן עומדת באגם דהוי מקום הראוי למשיכה. אבל רבינו בכאן משמע דחשיב ליה תנאה וא\"כ למה צריך עומדת באגם כיון דזכה מעכשיו על תנאי משיכה מעליא היא ולא בעינן אגם וצ\"ע אלא שדברי רבינו קשים ממקום אחר שלא השוה מדותיו וצ\"ע: ומ\"ש ה\"ה ויש לחלק דאם איתא אפילו ברה\"ר אם דומה לאשה הוא. דברי ה\"ה שגבו ממני דמאי קשיא ליה דאם דומה לאשה אפילו ברה\"ר נמי דלא דמי דהתם כשקדשה בכסף מיירי וחשיב כאילו הכסף בידה ביום ל'. או כפירוש התוס' דכיון דחייבת להחזיר אם לא נגמרו ביום ל'. או כדעת הר\"ן בפ' האומר יע\"ש. אבל גבי משוך פרה זו אם עומדת ברה\"ר במה יקנה כיון שכבר כלתה משיכתו. ודעת הראב\"ד לומר דכי היכי דגבי קדושין אע\"פ שהקנה לאחר זמן כל שיש דבר המקנה בעין שהם דמי האשה דחשבינן כאילו הם בעין ה\"נ אם הפרה ברשותו קנה מדין חצרו אע\"פ שאמר משוך והרי כלתה משיכתו כוונתו שהקנה בכל מה שיועיל. ואפשר שאפילו דעת רבינו הכא הוי ולא מיירי אלא בעומדת באגם או ברה\"ר. גם מ\"ש ה\"ה דאפי' קדושין צריכה רבא לא ידעתי כוונתו וצ\"ע: כתב הטור ס\"ס קצ\"ח וז\"ל האומר לחבירו משוך פרה זו ולא תהא קנויה לך אלא לאחר שלשים יום לא קנאה ואם אמר לו מעכשיו ולאחר שלשים יום אפי' שעומדת בסוף שלשים יום באגם שאינה ברשותו קנאה ע\"כ. ועיין במ\"ש הטור ר\"ס ר\"י גבי המזכה לעובר לכשיולד וצ\"ע: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן אם מדדן הלוקח וכו'. ז\"ל הטור סי' ר' סי\"ג הכניס הלוקח את החמורים לביתו עם התבואה וכו' והראב\"ד כתב דאפי' מדד לוקח על החמורים לא קנה שלא נתכוון למשיכה ולקנות במדידה זו דלמדידה בעלמא נתכוון ולא מסתברא ע\"כ. ותימה דהטי\"ד סי' קל\"ב כתב היה הנכרי מודד הגביהו תחלה לקנותו קנאו וכו' וכתב מרן שם פי' אע\"פ שהגביהו בשעה שהוא מודד לא קנה מפני שאותה הגבהה לא היתה לקניה אלא למדידה ע\"כ. וזה הוא כסברת הראב\"ד וצ\"ע. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פי\"ג מהמ\"א הלכה כ\"ד ובפ\"ב מהל' זכיה ומתנה הלכה ט' יע\"ש): " + ], + [ + "היו הפירות ברשות הלוקח כו'. עיין בתשובת המבי\"ט ח\"ב סי' קמ\"ד שדבריו תמוהים ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הנוטל כלים מבית האומן ע\"מ לבקרן כו'. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פרק ב' מהל' שלוחין ושותפין הלכה ח' יע\"ש): " + ] + ], + [ + [], + [ + "החליף חמור בפרה וטלה כו'. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פרק י\"ב מהלכות זכייה ומתנה הלכה י\"ג): " + ], + [], + [], + [ + "הקרקעות והעבדים וכו' כל אחד מהם וכו'. כתב ה\"ה שדעת רבינו שדין קנין הוא אפילו בלא כסף וכן עיקר. וראיתי להרב מהרימ\"ט ח\"א סימן קנ\"ב (דף ר\"ה ע\"ג) שכתב בההיא דנחלקו הראשונים היכא דכתוב שטר המכירה ולית ליה ראיה דיהיב דמי וז\"ל ולכך נקט רב האי כי האי לישנא דאמר והיכא דזבין איניש קרקע בין בשטר בין בעדים כו' ולא אמר נאמן המוכר לומר לא קבלתי הדמים דדוקא משום דידעינן שלא היה שם כי אם שטר או עדים בקנין שעדין מחוסר נתינת דמים לקיים המכר כו' יע\"ש. והרב סתם הדברים דבקנין בעיא נתינת דמים לקיים המקח וכמה מהראשונים דס\"ל דקנה בלא נתינת דמים וכמה שכתב מרן הב\"י ס\"ס קצ\"ה יע\"ש וזה דעת רבינו כדכתיבנא: " + ], + [], + [], + [ + "זה שכותבין בשטרות כו'. מפורש בפרק הזהב א\"ר נחמן לא שנא אלא בכלי אבל בפרי לא ופירש\"י אבל בפרי כל דבר שאינו כלי לא ואפילו שוה הרבה. ולא מיעט רש\"י אלא בעלי חיים אבל בבגדים הוו כלי. בני שמואל סי' כ\"ב ודוק: כתב מהרי\"א בכתביו סימן ר\"י על השטר שכתוב בו וכל הדברים דלעיל עשינו בקנין גמור ואין בו במנא דכשר וכו'. אמנם נראה דאין להוציא ממון בשטר זה דיד בעל השטר על התחתונה כו' יע\"ש. והרב ז\"ל לא ביאר לנו פיסול שטר זה דכתוב בו בקנין גמור משום דההיא דמרדכי פרק מי שמת אם הוא משום דמספקא לן דאפשר דקנין גמור פירושו הוא קנין חזקה וכמ\"ש ריצב\"א או משום דאפשר דקנה בפירות או במטבע או באיסורי הנאה דכל שקנה באחד מאלו הדברים לא מהני הקנין ובשטר זה איכא למיחש שקנה באחד מאלו הדברים כיון שלא כתב במנא דכשר וכיון דספיקא הוא יד בעל השטר על התחתונה. ומהמשך דבריו נראה דטעמא דפיסולא הוא משום דאיכא לספוקי בחזקה שהשואל רצה לומר דסתם קנין הוא חליפין ועל זה השיב הרב דריצב\"א חולק על זה ועוד דיש לחלק בין לישנא דסופרים ללישנא דגמ' ובלישנא דסופרים אפשר דאף אליבא דתוס' אפשר לפרש דקנין הוא חזקה ועוד דבשטר זה איכא ריעותא מדלא כתיב ביה במנא דכשר שהוא לשון השגור בכל השטרות משמע דקנין זה הוא חזקה. אלא שאח\"כ נרגש הרב ממ\"ש בשטר קנין גמור ר\"ל קנין המועיל ועל זה הביא ראיה מתשובת רבינו שמחה ורבינו ברוך שלא הכשירו אותו שטר משום דהוה כתיב ביה שנתנו לו הפירות של הקרקע בקנין גמור. ולפי כוונה זו נ\"ל דיש לחלק דלעולם פירוש קנין גמור הוא קנין המועיל דאם הוא דבר דשייך בה משיכה פירושו משיכה כדינא ואי חזקה חזקה ואי חליפין חליפין אבל בנדון המרדכי שטעם הפיסול היה משום דלא הקנה לו הפירות כראוי כי לא הקנה לו קרקע לפירות כי כתב לו קניין המועיל מאי הוי דהא להקנאה זו דהקנה פירות הקרקע לא מהני ליה שום קנין. אבל היכא דהריעותא היא מצד הלשון כנדון הרב אלא שאנו מסתפקים אם נעשה הדבר בקנין המועיל לאותו דבר כל שכתוב בו בקנין גמור מאן לימא לן דלא מהני כיון דפירושו הוא קנין המועיל. ולפי חילוק זה כל שכתב לו בקנין גמור תו ליכא לספוקי בשום ענין אם היה במטבע או בשאר הדברים שאין קונין בהם. תו ק\"ל בדין זה כיון דאליבא דכ\"ע מידי ספיקא לא נפקא דאפשר דקנין זה היה קנין סודר לא שייך הכא לומר יד בעל השטר על התחתונה כיון דהשטר מתבטל לגמרי וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל. ושאני ההיא דמרדכי דלאו משום ספיקא אתינן למיפסליה אלא משום דהריעותא היא לפנינו שהקנה לו פירות הקרקע ואם אינו אומר שהקנה לו קרקע לפירותיו אנו מהוים קנין חדש מדעתנו דבר שלא הוזכר בשטר אבל בנדון זה שלשון השטר סובל שני פירושים ולפי הפירוש האחד מתבטל השטר לגמרי אין לומר בזה יד בעל השטר על התחתונה ועיין בפ\"מ ח\"ב סימן ז\"ך. וראיתי למרן בס' ב\"ה שהביא דברי מהרי\"א וכתב וז\"ל ואין דבריו נראין לי דמסתמא אמרינן שקנה במנא דכשר ומה שנוהגין לכתוב אותו אינו אלא לרווחא דמלתא ע\"כ. וכ\"כ הריב\"ש בתשובה סי' ר\"ג הביאה מרן הב\"י ס\"ס ס\"ח יע\"ש: " + ], + [], + [], + [ + "יש דברים הרבה שאינן צריכין קנין כו'. דע דלכ\"ע שאלה בעיא קנין ועיין מהרימ\"ט ח\"א סי' ס\"ג שהכריח דין זה ועיין בתשובת מהר\"ר ברוך אנגי\"ל סי' א' שדבריו שם הם תמוהים: " + ], + [], + [], + [ + "הדברים שאין בהם ממש וכו'. ז\"ל מרן הב\"י סי' קצ\"ה וכתב עוד וכתב רבינו האי דדבר שאין בו ממש כגון אויר ודירה ואכילת פירות בלא גוף לא מהני קנין כו' ואין כן דעת הרשב\"א כו'. והיכא דאיכא ב' קניינים אפשר דמודה רבינו האי דמהני וכמ\"ש הרמב\"ן בתשובה הביאה מרן בסי' הנזכר ועיין מהרש\"ך סי' י\"ג מהרש\"ל ח\"מ סי' ל' פ\"מ ח\"א מ\"צ ח\"ב סי' י' ועיין מהריב\"ל ח\"ג סי' מ\"ג שהביא סברת הרשב\"א בסתם ולא כתב דרבינו האי חולק אפשר דטעמו משום דס\"ל דאף רבינו האי מודה להרשב\"א בדאיכא שני קניינים ועיין בתשובת מהר\"י הלוי סי' קצ\"ו שחולק בזה ועיין מהריב\"ל ח\"ד סי' כ\"ה שכתב שכל הפוסקים חולקים על הרמב\"ן מדשתקו ולא הזכירו חילוק זה וצ\"ע. ועיין מהריט\"ץ סי' כ\"ח ומהרא\"ש סי' פ\"ג וקל\"ג ודוק. ועיין שער אפרים סימן קל\"ג ובתשובת הרשב\"א שהביא מרן סי' י\"ב מי\"ג וסי' רמ\"א מ\"ד ובתשובת הרשב\"א שהביא מרן סי' רנ\"ג מ\"ו ודוק: " + ] + ], + [ + [ + "אבל המטבע כו'. מפורש בפרק הזהב וכתב המרדכי פרק מי שמת דאם הקנה לו בקנין סודר קרקעות ומעות ומטלטלין בבת אחת די\"א דכי היכי דלא קנה המעות לא קנה השאר כו' והביא פלוגתא זו מרן הב\"י סי' ר\"ג יע\"ש. ויש להסתפק אם הקנה קרקעות ומטלטלין במעות כאחד מי אמרינן כיון דמטלטלין לא קנה מתקנת חכמים אף קרקע לא קנה. או דלמא שאני הכא דדבר תורה מעות קונות ולא חשיב חמור. ולכאורה הכי מסתברא אך ראיתי למהרימ\"ט בחדושיו לקדושין עלה דההיא דאמרינן בתך ופרתך בפרוטה מהו דהכריע מסוגיא זו דלא קי\"ל כסברת המרדכי נראה דלא ס\"ל לסברת המרדכי החילוק שכתבנו וצ\"ע ועיין בספר בית שמואל סי' ל\"א ס\"ק י\"ז: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היו עומדין שלשתן כו'. מ\"ש מרן הכ\"מ ולפי דעתי שני מחלוקות אלו תלויים זה בזה ליתא ואגב שיטפיה לא דק שדעת הרא\"ש הוא מהסוברים שאינו יכול למחול כמ\"ש הטור ז\"ל בשמו סי' קכ\"ו וכ\"כ הוא בהדיא בכלל ס\"ט והוא מהסוברים שלא נפטר מחיובו אא\"כ פטרו בפירוש גם הראב\"ד ז\"ל כתב דנפטר הלוה מחיובו בסתם ואיהו סבר דיכול למחול וכמ\"ש הטור בסי' הנזכר וצ\"ע. גם מ\"ש מרן וא\"ת אילו היה כן דהא בהא תליא למה השמיט הרי\"ף ההיא סוגיא דהאיש מקדש כו'. בעיני לא ראיתי תירוץ עולה כהוגן אם נאמר שדעת הרי\"ף דאינו יכול למחול דמ\"מ כיון דנפיק לענין דינא בקדושין למה השמיטו ומה הסמיכה אשר סמך עצמו במה שפסק הרב בין בפקדון בין במלוה במה שלא הזכיר כלל וצ\"ע: כתב הטור סימן קכ\"ו ואפי' אם נולד לוי לאחר שהלוה ראובן לשמעון קנה ועיין במבי\"ט ח\"א סימן פ\"ב ובסי' קס\"ד שדבריו תמוהים הם בעיני. עוד כתב הטור שם דאם אמר ראובן לשמעון בפני לוי מנה שיש לי בידך תנהו ללוי שיזכה בו ליהודה דלא קנה יהודה. ועיין בחדושי הריטב\"א פ\"ק דקדושין עלה דההיא דר\"ג וזקנים שהיו באים בספינה שכתב וש\"מ דמעמד שלשתן שאמר תנהו לפלוני זה שיזכה בו לפלוני זה זכה ועיין בבעה\"ת שער נ\"ח ח\"ד ס\"ב ודוק: " + ], + [ + "היה ראובן חייב לשמעון מאה זוז כו' לא פרע לוי לשמעון וכו'. נראה דכתב כן ולא כתב סתם דחוזר ותובע את ראובן בכל חובו דהא לאו מלתא פסיקתא היא בפורע מקצת חובו היינו טעמא דמלתא אגב אורחין קמ\"ל דלא מצי לוי לחזור בו ממה שכבר נתן לשמעון אלא זכה שמעון במה שנטל ואינו חוזר אצל ראובן אלא בשאר ודוק. כתב מהרש\"ך ח\"ב ס\"ס קמ\"ח וא\"כ יראה דמאי דנקטינן בפסקא דהך מלתא דהיכא שנתרצה הלוה או הנפקד ליתן למקבל אפי' שנתרצה שלא בפני עדים לאו כל כמיניה לומר טעיתי בחשבוני כל היכא דליכא סהדי דאיכא טעותא. ואין דעתי נוחה בהוראה זו דהן רבים מהפוסקים דס\"ל כהר\"ן והראב\"ד ז\"ל ומה גם בהצטרף סברת בעה\"ת וכבר השיגו הש\"ך סי' פ\"א ס\"ק נ\"ט ודוק: " + ], + [], + [ + "ונמצא שנקנה בכתיבה ומסירה כו'. מ\"ש ה\"ה ולקושיא הראשונה למה לא יהא נאמן אצל הלוה יש לתרץ לפי שהלוה יכול לומר שמא בתורת פקדון בא לידך ואתה הודית כן למלוה. לא ידעתי מה טיבה של הודאה זו למלוה הלא בטענת שמא בתורת פקדון בא לידך היא וצ\"ע. כתב הרא\"ש בתשובה כלל ס\"ב סי' ה' ראובן שהיה לו שטר על נכרי ונתנו לשמעון לגבותו וגבאו מיד ואמר לראובן שנתן לנכרי זמן שני חדשים אמנם אם ירצה יתן לו שטר אחר משלו בפרעון שטרו וכן עשה עתה אמר ראובן ששמעון נתן לו שטרו על תנאי שאם יגבהו תוך שני חדשים ואם לאו שלא היה רוצה בחליפין ושמעון אומר שנתנו לו בהא תנאי. תשובה השטר שנתן שמעון לראובן צריך הוא שיקנה לו ובכתיבה ובמסירה דאין אותיות נקנות במסירה עד שיכתוב וימסור כו'. ויל\"ד דהרב לא השיב על מדותיו של השואל דמשמע שהטעה שמעון לראובן שא\"ל שנתן לנכרי שני חדשים והוא גבה החוב מיד וא\"כ אפילו הקנהו בכתיבה ומסירה קנין בטעות הוא וחוזר. עוד יש לדקדק במ\"ש שאם העדים שהיו בקנין המסירה אם הם אינם מעידים על התנאי אז חליפין גמורים הם בלי תנאי וזה למה דהא אפשר שקדם התנאי ביניהם ואח\"כ עשו המסירה והקנין סתם על סמך תנאם. והכי משמע מדברי רבינו בפ\"ו מהל' שאלה ופקדון טען השומר שתנאי היה כו' על דרך שפירשו שם ה\"ה ומהריק\"א. ואפשר שדעת הרא\"ש הוא כסברת הראב\"ד שחולק שם על דברי רבינו. ומיהו מה שדקדקתי תחלה צ\"ע ובדוחק גמור יש קצת לתרץ דבריו וצ\"ע: כתב הריב\"ש סי' ר\"י וז\"ל אין ספק שאם חתמו מתחלה בשטר גמור שיכול אחד מעדי השטר לקנות השטר ואין לחוש לומר שמתחלה העיד עדות זו כדי שיקנהו אח\"כ בזול או שיתנהו לו במתנה כו'. פירוש שהוחזק כבר השטר בפנינו שנכתב בניסן ואח\"כ ראינו שמכר או נתן באייר אבל אם השטר לא הוחזק כבר בב\"ד אלא שאחר שלקח העד יצא השטר אע\"פ שזמנו קדום חוששין שאחר שלקח העד חתם והשטר פסול דומיא דהיה נודע לו עדות עד שלא נעשה גזלן דאמרינן בפ' מי שמת הוא אינו מעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידים ומוקי לה דוקא כשהוחזק השטר בב\"ד קודם שנעשה גזלן וזה ברור: מי שמוכר שטרו לאחרים יכול הלוה לעכב שימכרנו לו, כ\"כ המבי\"ט ח\"ת סי' שכ\"ה וח\"ב סי' קמ\"ד ובכל הראיות שהביא הרב לדין זה איכא למשדי בהו נרגא ודוק. (א\"ה עיין בטור י\"ד סימן קע\"ג ובמ\"ש הרב המחבר פ\"ז מהל' מלוה ולוה הלכה י\"א): כתב מהר\"ר בצלאל סי' ל\"ו דאם הקונה נתחייב בקנין במעות המקח דאף אם לא קנה השטר מן הדין דחייב וכ\"ש היכא דזקפן עליו במלוה, והוליד דין זה מתשובת הרשב\"א שהביא מרן הב\"י סי' ס\"ו מחודשין ל\"ה ועיין בתשובה למהר\"ר תם ן' יחייא סי' י\"ז שנראה שחולק בזה ודו\"ק:
גרסינן בגמ' בפ' הספינה א\"ר פפא האי מאן דמזבין שטרא לחבריה צריך למיכתב ליה קני הוא וכל שעבודא דאית ביה א\"ר אשי אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא ואמרית ליה טעמא דכתב ליה הכי הא לא כתב ליה הכי לא קני וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך א\"ל אין לצור ולצור ע\"כ. ופירש רשב\"ם ורב אשי כרבי ס\"ל דאותיות נקנות במסירה בלא שטר אחר הא לא כתב הכי אלא מסר בלא שטר לא קני כרבנן ואמאי וכי לצור על פי צלוחיתו קנאו זה הא סברא היא דמשום גביית חוב הכתוב בו קא זבין ליה והלכך במסירה לחוד מיקנו כרבי ע\"כ. ויש לדקדק דמנא ליה להרשב\"ם דרב אשי בא להכריח סברת רבי ולדחות סברת רבנן דס\"ל דבעינן מסירה וכתיבה אימא דקושית רב אשי היא דאף דלרבנן בעי כתיבה מנא ליה לרב פפא דבעי דליכתוב קני הוא וכל שעבודא דאית ליה בקני הוה סגי דסברא הוא דמשום גביית חוב הכתוב בו קא זבין ליה דאלת\"ה וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך. ועוד קשה לפירוש רשב\"ם דמאי קא מתמה רב אשי וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך לסברת רבנן אה\"נ דזה לא קנאו אלא משום שעבוד שבו אבל רבנן ס\"ל דבמסירה לחוד לא מיקני השעבוד אף שזה לא נתכוון לקנות אלא השעבוד. והנראה אצלי בכוונת רשב\"ם הוא דהוקשה לו בפשט ההלכה דאיך הבין רב אשי דטעמא דרב פפא הוא משום דאי לא כתב ליה אלא קני הוא לא הוה משמע אלא דהקנה לו ניירא בעלמא עד שהוקשה לו לפי זה וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך דאי טעמא דרב פפא הוי משום הכי באמירה בעלמא דלימא ליה קני הוא וכל שעבודא סגי ולא יכתוב לו אלא קני הוא ומדברי רב פפא מוכח דצריך שיכתוב בשטר שמקנה לו השעבוד ולא סגי שיאמר אותו בעל פה ואי רב אשי רצה להקשות לרב פפא דאפילו אמירה לא בעי וכ\"ש כתיבה אכתי קשה לרב כהנא דמאי קא מתרץ אין לצור ולצור דהתינח דמשום האי טעמא ליבעי אמירה אבל כתיבה אכתי תיקשי למאי איצטריך. ועוד קשה דמשמע דמודה רב כהנא דאי הוה אמרינן דזה לא קנאו אלא לשעבוד שבו לא הוה בעי לכתוב אלא קני הוא וא\"כ מאי קאמר אין לצור ולצור דאם כוונתו של זה היה לצור הרי קנאו במסירה לצור ולמה ליה לכתוב אלא ע\"כ מדהוצרך לכתוב מוכח דכוונתו של זה הוא לקנות השעבוד וא\"כ הדרא קושית רב אשי לדוכתא בקני הוה סגי. ועוד דניירא מטלטל הוא ואין מטלטלים נקנין בשטר וא\"כ ע\"כ כשכתב זה השטר הוא לקנות השעבוד שבו. ועוד קשה דאיך יעלה על הדעת שקנאו בדמים יקרים לצור ע\"פ צלוחיתו. אשר על כן ראתה עינו של רשב\"ם לומר דמחלוקת רבי ורבנן תלוי באי אמרינן לצור ע\"פ צלוחיתו הוא צריך או לא. והכוונה דרבי ס\"ל דהשטר מצד עצמו לא מהני כלל ועיקר השטר אינו אלא לשעבוד שבו וכיון שכן במסירת השטר לבד נקנה השעבוד שהרי עיקר השטר הוא השעבוד וכמו שהקונה בית כיון שהחזיק בבית קנה הדירה ה\"נ כיון שקנה השטר קנה השעבוד והרי גוף הבית דומה לגוף השטר והדירה דומה לשעבוד שבו וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל בפ\"י מהל' זכייה בדין האומר תנו שטר פלוני לפלוני יע\"ש, אבל רבנן סבירא להו דהשטר מצד עצמו מלבד השיעבוד שבו מהני לצור על פי צלוחיתו וכיון שכן אין השעבוד נקנה במסירת השטר ולא קנה אלא השטר לפי שאין השטר נגרר בתר השעבוד שהרי שייך בו קנין מלבד השעבוד שבו ואפי' אי מכר ואמר לו קני איהו וכל שעבודא דאית ביה לא מהני לפי שהמוכר אמר לו קני אבל הלוקח במה קנאו הא במסירה לא קנאו לפי שאין השעבוד והשטר מתדבקים זה בזה שאין חלות לקנין לזה בלא זה עד שנאמר דבקנין השטר נקנה השעבוד דומיא דבית ודירה שאין חלות לזה בלא זה לפי שהשטר יש בו קנין מצד עצמו מלבד השעבוד לצור ע\"פ צלוחיתו ומש\"ה בעינן כתיבה ושיכתוב לו קני הוא וכל שעבודא דאית ביה אבל אי לא כתב אלא קני הוא לא מהני אפילו שיאמר על פה קני הוא וכל שעבודא כיון דבשטר הקנין לא הוזכר השעבוד נהי דהמוכר אמר לו קני אבל הלוקח במה קנאו הרי לא נכתב בשטר קנין השעבוד והשתא אתו דברי רב אשי שפיר דמשום דשמעיה לרב פפא דקאמר האי מאן דמזבין שטרא כו' משמע דס\"ל דהלכתא כרבנן דצריך מסירה וכתיבה דאילו לרבי לא צריך אמירה כלל דאיהו ס\"ל דבמסירת השטר נקנה השעבוד ואי הוה ס\"ל דבעי אמירה לא הוה מהני מסירה לחודה דאי הוה בעי אמירה משום דאין השטר נגרר בתר השעבוד ושייך בו קנין מצד עצמו כי א\"ל מאי הוי במה קנאו אלא ודאי דס\"ל לרב פפא דהלכתא כרבנן וכיון דהלכתא כרבנן וצריך כתיבה אלמא אין השטר נגרר בתר השעבוד מש\"ה הצריך רב פפא שיכתוב לו קני איהו וכל שעבודא דאית ביה ואי לא לא קנה ועל כן תמה רב אשי דלמה פסק כרבנן דאדרבה הסברא גוזרת דהלכה כרבי דבמסירה לבד קנה לפי ששעבוד והשטר הם דבקים זה בזה ולא יתפרדו דאלת\"ה וכי לצור ע\"פ צלוחיתו הוא צריך אלא ודאי שהשטר נגרר בתר השעבוד ומש\"ה נקנה במסירה לבד בלי שום אמירה ורב כהנא השיב לו אין לצור ולצור כלומר שאין השטר (נגמר) [נגרר] בתר השעבוד ומש\"ה בעי כתיבה ושיכתוב לו קני הוא וכל שעבודא דאית ביה ולבתר הכי דחה רב אשי סברת רבנן מטעמא אחרינא והוא משום דמילי נינהו ומילי במילי לא מיקניין. וקרי לשטר הקנין מילי לפי גירסת רשב\"ם דגריס הלכתא אותיות נקנות במסירה: העולה ממה שכתבנו דלרשב\"ם רב פפא לא אתא אלא לסברת רבנן אבל לרבי במסירה לחודה קני בלי שום אמרה כלל וכן צדדו התוס' ז\"ל ד\"ה א\"ר פפא לא קאמר למלתיה אלא אליבא דרבנן אבל לרבי דאמר במסירה לחודה קני כיון שמקבל בקנין קני נמי אע\"ג דלא א\"ל קני איהו וכל שעבודא דאית ביה ע\"כ. וכן נראה מדברי רשב\"ם לעיל בשמעתא דספינה ואותיות נקנית במשיכה ובשטר ופירש רשב\"ם אם כתב לו שטר מכירה על שטרות הללו כדאמר לקמן קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה ואילו גבי אותיות נקנות במסירה לא פירש אי בעי דלימא ליה קני כו'. ומ\"ש ולא מצי טעין הלוה לצור ע\"פ צלוחיתו מסרו לך הכוונה היא כמו שכתבנו שבא לתת טעם לרבי דקאמר אותיות נקנות במסירה לבד לפי שאין הלוה יכול לטעון לצור ע\"פ צלוחיתו מסרו לך לפי שהשטר מצד עצמו לא מהני כלל והרי השטר והשעבוד הכל דבר אחד ולפיכך נקנה השעבוד במסירת השטר. ולפי מ\"ש אין להוכיח ממ\"ש רשב\"ם במי שמת (דף ק\"נ) עלה דההיא דשטרא איקרי נכסי דאוקמה בבריא ובקנין דס\"ל דהשעבוד ג\"כ נכלל במלת נכסי ומינה למאן דבעי כתיבה וס\"ל דאגב מועיל במקום כתיבה ומסירה ומיהו בעי דלימא ליה קני איהו וכל שעבודא דאית ביה דאם הקנה כל נכסיו באגב דלא בעי דלימא מידי משום דבמלת נכסיו נכנס גם השעבוד. וליתא להדין הוכחה דטעמא דרשב\"ם ז\"ל דאוקמה בבריא ובקנין לא משום דבמלת נכסי נכנס גם השעבוד אלא משום דאזיל לשיטתיה דפסק כרבי דבמסירה לבד קנה וחליפין הוי כמו מסירה ולרבי לא צריך דלימא ליה מידי ולפ\"ז כיון דבמלת נכסי נכנסו השטרות נקנו השטרות אף שבמלת נכסי אינו נכנס השעבוד אבל למאן דפסק כרבנן דבעי כתיבה נמי אף שהקנה כל נכסיו באגב לא קנה שעבוד השטרות לפי שהשעבוד לא מיקרי נכסי: " + ], + [ + "קניין השטרות בדרך הזאת מד\"ס. כתב בתשובת מהרש\"ך ח\"ב סי' קמ\"ו וז\"ל ואומר דליכא לספוקי דמדינא נקנה לכותי בכתיבה ומסירה החוב שיש לישראל על ישראל חבירו וכמו שיראה ממ\"ש הריטב\"א כו' יע\"ש. ומדברי הריטב\"א מוכח דטעמיה הוא משום דס\"ל דמכירת שטרות הוא מן התורה ונ\"מ דלדעת הרי\"ף ורבינו דאית להו דמכירת שטרות מדרבנן לא תקנו מכירה לכותי וכן הוא דעת הסמ\"ע רס\"ו ס\"ו וכ\"כ הרב בעל נתיבות משפט (דף ס\"ט) אך הנ\"י בפ' הספינה כתב דהוי דרבנן ופ' מי שמת כתב דמוכרו לכותי וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [ + "האומר זכו בשדה זו לפלוני כו'. מימרא בפ' הספינה (דף ע\"ו) וכתב מהריק\"ו שורש קכ\"ו וז\"ל ומאחר שהוכחתי שאין לו למחות ביד העדים מלכתוב לו שטר אחר א\"כ הוא עצמו חייב לכתוב לה כתובה אחרת כאשר בתחלה שהרי בפרק הספינה גבי ההיא דחוזר בשטר ואינו חוזר בשדה כתבו התוס' וא\"ת כיון שאין מזיק לו כלום בין במתנה בין במכר נכתב לו כו' יע\"ש, ואיני יודע איך משמע שאם השטר לא היה חיוב למוכר היינו מכריחין את המוכר לכתוב וזה למה דהא כיון דבדבורו דוכתבו לו את השטר לא זכה בשטר למה אנו מחייבים את המוכר לכתוב במה שאינו חייב ואפי' לעדים אין אנו מחייבים בזה. אלא משום דבגמ' משמע שאינן יכולין לכתוב שטר מדקאמר חוזר בשטר לפיכך הקשו התוס' דלמה אינן יכולין לכתוב כיון דאין בזה חובה למוכר ואפילו דהלה צווח דלא יכתבו ותירצו דחובה הוא לו ומ\"מ אם לא היה חובה בלא דעתו היו יכולין לכתוב. עוד יש לתמוה מאחר דכל הכרעתו היא דאם הוא עצמו אינו חייב למה יכתבו שלא מדעתו כו'. ונראה דכוונת הרב היא לומר דאם לא היינו יכולין לכוף את המוכר לכתוב השטר מה מקשו התוס' יכתבו והלא שטר הנעשה שלא מדעת המתחייב אין לו דין שטר וצריכין להעיד בפני ב\"ד מפיהם. ואי משום הא לא איריא דסוף סוף אפילו שנאמר שמכריחין את המוכר מה נתקן לעדים דלמא יכתבו שלא ברצונו דאין לו דין השטר. והנראה לי בפירוש התוס' דלמאי דקס\"ד דליכא חיוב למוכר סברי דכיון שכבר עשאן שלוחין דאמר כתבו לו את השטר נהי דלא זכה כל זמן שלא נכתב מ\"מ כיון דאין פסידא למוכר לא ליבטול שליחות קמא מאחר דלא יפסיד כלום וברצון המוכר חשיב ותירצו המוכר כו' ולפ\"ז לעולם לא בעינן למוכר עצמו וצ\"ע. דעת הרא\"ש נ\"ל דאם התנה לאחר שהתחיל המקח כגון שבתחלת הקנין פסקו שלא באחריות ועדיין לא נגמר המקח כגון שנתן המעות ולא נכתב השטר אע\"פ שאמר לו המוכר לאחר מכאן קודם שנגמר המקח מגבינא לך שופרא שבחא ופירי הוי פטומי מילי בעלמא כיון שלא חזר הלוקח התנאי אבל אם בתחלת הדברים אמר המוכר ללוקח קני לך שדי ואי טרפו לה מינך מגבינא לך לא הוי פטומי מילי אלא תנאי גמור אע\"ג דלוקח צריך לתנאי זה ומוכר התנה אותה כי בודאי לא נתכוון לוקח לקנות אלא כמו שפתח לו המוכר ע\"כ. וכתבו תלמידי הרשב\"א דה\"מ כשאינו אומר בלשון תנאי אבל אם א\"ל על תנאי כן אני מוכר לך דאי טרפו לה מינך מגבינא לך כו' ודאי לאו פטומי מילי בעלמא הוא אלא תנאי גמור ע\"כ. ואפשר דהרא\"ש לא יחלוק על זה ולכאורה היה נראה שאף שהוא תנאי גמור אין לכופו לקיים תנאו אלא שאם לא קיים תנאו נתבטל המכר ונתחייב בדמי המכירה ואף בהתנה בתחלת המקח או שהתנה הלוקח ואמר על תנאי זה אני לוקח שאם יטרפוה ממני מגבית לי שבחא שופרא ופירי אין זה אלא תנאי דומה לאומר לחבירו שדה זו אני לוקח ע\"מ שתתן לי חפץ פלוני שאין לכופו ליתן לו החפץ אלא שאם לא נתן החפץ נתבטל המכר וגובה הימנו דמי המכירה וכי תימא למאי נ\"מ אי כופין אותו או אם אינו אלא תנאי הא אם אינו מקיים תנאו גובה הימנו דמי המכירה. י\"ל דנ\"מ במתנה שאם אמר המקבל אני זוכה בשדה זו על תנאי שאם יטרפוהו ממני שאגבה ממך שופרא כו' שאם אינו כי אם תנאי בעלמא כשאר התנאים אם לא יגבה לו נתבטלה המתנה ואין כאן חיוב כלל. ונראה דאף דנימא דהיכא דהתנה המקבל ע\"מ שתתן לי מאתים זוז דאין לכוף לנותן שיתנם אלא שאם נתנם נתקיימה המתנה ואי לא נתבטלה המתנה תנאי דאחריות שאני דמאותה שעה שהתנה המקבל ונתרצה הנותן כבר נשתעבדו נכסיו ונתקיים תנאו לכשיטרפוה וע\"כ יגבה ממנו אבל בתנאי דע\"מ שתתן לי מ' זוז כל שלא נתנם לא קיים תנאו. ודומה לזה חילק הנמוקי בפ' המוכר את הספינה גבי שני שטרות הם דאמרינן חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה דכתב ה\"ר יונה דמן האחריות אינו יכול לחזור משום דכל היכא שמחוסר מעשה כגון שטר יכול לחזור אבל בדבר שאינו מחוסר מעשה כבר הוא מחוייב ואינו יכול לחזור בו ע\"כ. והיכא דאמר לעדים זכו בשדה זו לפלוני ע\"מ שתתנו לו מ' זוז כתב הרא\"ש בפ' המוכר את הספינה עלה דשני שטרות שיכול לעכב בעדים שלא יתנו משום דתנאי זה אינו אלא פטומי מילי בעלמא שהוא טובתו של לוקח ועליה דידיה רמי לאתנויי ולא על המוכר ואמרינן בפרק א\"נ דתנאי כזה לאו תנאי הוא ואין לומר כיון דלאו תנאי הוא א\"כ המעשה קיים אפילו לא נתקיים התנאי דלטובתו ודאי תנאי הוא ואם חזר מן התנאי גם המעשה בטל ע\"כ: ודע שדברי הרא\"ש הללו הם אפילו בהתנה בתחלת המקח ולא שייך למ\"ש לעיל בשם הרא\"ש משום דאף דס\"ל להרא\"ש דאם התנה המוכר בתחלת המקח דאדעתא דהכי קנה הלוקח מ\"מ ס\"ל דביד המוכר לבטל התנאי היכא דאמר מוכר זכו בשדה ע\"מ שתתנו לו מ' זוז משום דאמרינן כיון דללוקח איבעי ליה לאתנויי ולא התנה להכי התנה המוכר כדי שיהיה הדבר תלוי בו שאם ירצה לבטל התנאי והמעשה שיבטלנו אבל אה\"נ שאם לא בטל הוו התנאי גמור וכמו שסיים בסוף דבריו ובזה נסתלקה תמיהת מהרש\"ח ז\"ל בביאוריו לח\"מ סי' ט\"ל וכמו כן תמיהת מהר\"א לפפא ז\"ל יע\"ש. ומ\"מ קשה לי לפי מה שכתבנו מ\"ש הרא\"ש בסוף דבריו ואין לומר כיון דלאו תנאי הוא כו' דלטובתו ודאי תנאי הוא ואם חזר מן התנאי גם המעשה בטל ע\"כ. ולפי מה שכתבנו מאי איריא לטובתו אפילו לרעתו נמי שהרי תנאי גמור הוא כיון שהיה בתחלת המקח ואדעתא דהכי קנה אלא אפילו הכי יכול לבטל התנאי כיון שתנאי זה התנהו הנותן. וראיתי למהר\"א לפפא ז\"ל בביאורו לסי' רמ\"ג שכתב דדברי הרא\"ש הללו מיירי דהתנה קודם שהקנה המקח ונתן לו המעות בלא שום תנאי ואמר זכו בשדה ע\"מ שתתנו לו מ' זוז דומיא דההוא דא\"נ ע\"כ. ולפירושו א\"ש מ\"ש הרא\"ש דלטובתו ודאי תנאי הוא ונמצינו למדין דאף במקום דלא הוי תנאי אלא פטומי מילי דלטובת המתנה מיהא הוי תנאי גמור ואם נתקיים התנאי נתקיים המקח ואי לא לא ולדבריו הרא\"ש חולק על סברת תלמידי הרשב\"א שכתבנו לעיל. ומ\"מ עדיין במקומי אני עומד דהרא\"ש ז\"ל מיירי בכל גוונא בין כשהתנה בתחלת המקח בין כשהתנה קודם שנגמר המקח דבכל גוונא יכול לבטל התנאי וכמו שכתבנו והוקשה לו היכא שהתנה קודם שנגמר המקח נימא דלאו תנאי הוא והמעשה קיים ואפילו לא נתקיים התנאי לזה השיב דלטובתו ודאי כו' אבל היכא דהתנה בתחלת המקח אין כאן קושיא כלל משום דתנאי גמור הוא בין לטובתו בין לחובתו ומ\"מ ע\"כ אי דייקינן מלת דלטובתו חולק על סברת תלמידי הרשב\"א ודוק. ויש להסתפק היכא דאמר לו זכה בשדה זו ע\"מ שיתן לך פלוני מ' זוז מהו דדלמא שאני התם שאמר להם זכו בשדה זו ע\"מ שעשאם שלוחיו על תנאי ומש\"ה יכול לבטל אבל כשאינם שלוחיו אלא שהוא התנה עם המקבל ע\"מ שיתן לך פלוני מ' זוז אפשר שאין בידו לבטל התנאי והסברא נותנת דאין חילוק: " + ] + ], + [ + [ + "כל החוזר בו כו'. כתב הטור סי' ר\"ד בשם הרא\"ש ז\"ל דהיינו דוקא כשחוזר משום יוקרא וזולא אבל אם חוזר משום שהוא ירא שמא יפסיד הכל א\"צ לקבל מי שפרע. וכתב מרן הב\"י וז\"ל והרמב\"ם בפ\"ז מהל' מכירה לא הזכיר דינים אלו כלל משמע דס\"ל דכיון דד\"ת מעות קונות אע\"ג דרבנן תקנו שלא יקנו לגמרי מ\"מ למה שאמרו דקונות דהיינו למי שפרע קונות לגמרי ואפילו נאנסו אם בא לתבוע מעותיו צריך לקבל מי שפרע, ועיין בתשובת מהר\"ם אלשיך סימן י' דס\"ל דלדעת הרי\"ף ורבינו כל שנאנסו אינו במי שפרע. שוב ראיתי למרן בב\"ה שחזר בו וכתב דיותר נראה שדעת הרי\"ף ורבינו הוא כדעת הגאונים ז\"ל דכל שחוזר מחמת שנאנס אינו מקבל מי שפרע כיון דלא יהיב מידי ודוק: " + ], + [], + [], + [ + "מי שהיה לו חוב אצל חבירו כו'. דין זה יסודתו בפ' הזהב כמ\"ש מרן הב\"י סימן קצ\"ט וכתב בעה\"ת שער ס\"ד ח\"ג והיכא דלוה ראובן משמעון מנה ולאחר זמן כתב לו בשטר וקנין כו'. ודברי הרב תמוהים הם בעיני דע\"כ לא אמרינן דבשטר לא קנה עד שיתן הדמים אלא היכא דלא נתן דמים כלל משום דלא סמכא דעתיה דמוכר עד שיקח הדמים אבל היכא דמכר הקרקע בחוב שהיה חייב נהי דלא מהני הנך דמי משום קנין דמלוה להוצאה ניתנה אבל היכא דכתב לו את השטר פשיטא דקנה דהכא ליכא למימר דלא סמכה דעתיה דמוכר וכ\"כ הרשב\"א בתשובה הביאה מרן ס\"ס קצ\"א וכן מתבאר מדברי ה\"ה הכא בפרקין בדין שלפנינו וכמ\"ש הר\"ב פ\"מ ח\"א סימן ס\"ו. וא\"כ מחלוקת זה שהביא הרב אי חזקה וקנין הוו בשטר או אלימא מיניה ולא בעו דמים לא שייך כלל בנדון זה והדבר צריך אצלי תלמוד: כתב מרן הב\"י סי' קצ\"ט ודעת הרא\"ש כדברי הרמב\"ן והרשב\"א וכ\"כ רבינו בסי' ר\"ד דמלוה לא קנה כלל אפילו למי שפרע אא\"כ א\"ל בהנאת מחילת מלוה וכו'. וכן הוא דעת בעה\"ת שער ס\"ד ח\"ג ועיין במ\"ש התוספות פ\"ק דמציעא (דף ט\"ז) ד\"ה האי ודוק. ועיין בתשובת מהרש\"ך ח\"ב בנוספות סימן כ\"ד שכתב בזה דברים מתמיהים ועיין במהרש\"ל ח\"מ סימן נ\"א: " + ], + [ + "הלוקח מחבירו קרקע או עבדים וכו' ופסקו הדמים והניח משכון וכו'. בפ\"ק דקדושין בני רב הונא בר אבין זבון אמתא בפריטי ולא הוה בהדייהו זוזי אותיבו נסכא עילוה לסוף אייקר אמתא אתו לקמיה דר' אמי א\"ל פריטי אין כאן נסכא אין כאן ועיין במ\"ש המרדכי הביאו מרן סי' ר\"ד. ובספר ב\"ה כתב ומדברי הפוסקים אין נראה לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא אע\"ג דבעי הכא דזבינו אותיבו משכון יכול כל אחד לחזור וליכא מי שפרע ועיין בסי' ק\"ץ ס\"ט ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הורו מקצת המורים כו'. עיין בספר פ\"מ ח\"א סימן ע\"ט שנראה מדבריו דאם ידע המוכר שהוא שליח דקנה המשלח לכ\"ע ואף שאמר השליח בפני עדים שרוצה לקנות לעצמו יע\"ש. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"ד מהלכות שלוחין ושותפין הלכה ד'). כתב הטור סימן קפ\"ג ס\"ד וז\"ל כתב הרמ\"ה ראובן שאומר לשמעון זבין לי מידי וזבין ליה מסתמא קנייה ראובן משעת משיכה כו', כוונת דבריו דהאומר לחבירו זבין לי האי מידי הוי כאומר לו זכי לי וכשם שהאומר לחבירו זכה לי במציאה אינו נאמן לומר לעצמי כוונתי לקנות וכמ\"ש הטור סימן רס\"ט ה\"נ באומר זבין (לו) [לי] אינו נאמן לומר לעצמי קניתי ואפילו דיהב זוזי מדיליה. אבל אם יש לו עדים שקודם משיכה חזר בו ואמר שרוצה לקנות לעצמו קנה אפילו שנתן המעות אדעתא דראובן מאחר שמעות אינן קונות ודוקא שהמעות היו של שמעון אבל אם המעות היו של ראובן ונתנם שמעון אדעתא דראובן אע\"פ שחזר קודם משיכה בפני עדים ואומר שרוצה לקנות לעצמו לא קנה לפי שהמוכר אינו מקנה אלא לבעל המעות. ומיהו אם טען שמעון שכשנתן המעות זקפם עליו במלוה ונתנם אדעתא שיקנה הוא נאמר מאחר שיש לו עדים שקודם משיכה אמר שרוצה לקנות לעצמו מהימנינן ליה: " + ] + ], + [ + [ + "המוכר שדה לחבירו באלף זוז כו'. מ\"ש מרן הכ\"מ ותמהני למה לא הזכיר רבינו דין זה מפורש גבי קרקע כו', גם אני תמיה מה הוקשה לו בדברי רבינו ומה שייר לפרש שלא פירש דהכל מבואר בדברי רבינו דבלא עייל ונפיק אזוזי קונה כנגד הכל דומיא דערבון למי שפרע כמ\"ש בהדיא דאם לא היה נכנס ויוצא קנה הכל והדמים חוב עליו והיינו ערבון דכתב בפ\"ז ואולי נוסחא אחרת נזדמנה לו וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [], + [ + "לפיכך הרוצה לחזור משניהם אינו יכול לחזור. דברי רבינו תמוהים הם בעיני מאחר שפסק דאם תפס המוכר כנגד המעות שנשאר אין מוציאין מידו א\"כ כי לא תפס נמי אמאי לא יוכל הלוקח לחזור כנגד מה שלא נתן ויחזור המקח למוכר מאחר שהוא תפוס בכל ויאמר שלא קנה אלא כנגד מעותיו ואמאי מיחייב ליתן לו כל דמי המקח וצ\"ע: " + ], + [], + [ + "האומר לחבירו כשאמכור שדה זו כו' מכרה ביותר על מנה קנה אחרון. מפורש בפרק השוכר את הפועל. וכתב הריב\"ש בתשובה סי' קע\"ה וז\"ל אלא שאם כתב לראשון שימכרו לו בסך כך וכך שלא ימכרנו לאחר אף אם יתן לו בדמיו יותר מן הסך ההוא בענין זה קנה הראשון וכ\"כ הרמב\"ן והרשב\"א ע\"כ. ויש לתמוה בלשון זה דלא מהני כלל אלא בעינן שיאמר שתהא מכורה לו מעכשיו וכמ\"ש רבינו בפרקין וכ\"כ הרשב\"א בתשובה הביאה מרן ס\"ס ר\"י. ואולי נאמר דמיירי בלשון חיוב דקאמר שהוא מתחייב למוכרה לו וכבר כתב מהרא\"ש סימן קל\"ג דבלשון חיוב מהני לישנא דאמכרנו לך יע\"ש. וראיתי למהריט\"ץ סימן קס\"ג שהבין דברי הריב\"ש הללו כפשטן ותמהני איך עלה בדעת הרב ז\"ל שיחלוק הריב\"ש עם רבינו והגאון והרשב\"א אלא ודאי כמו שכתבתי נראה עיקר. ואף אם נחלוק על מה שחילק מהרא\"ש בין אומר בלשון חיוב ובין כשאינו אומר בלשון חיוב נראה דודאי הריב\"ש ז\"ל מיירי בשאומר לשון המועיל ולא בא אלא ללמדנו דיש חילוק היכא דמכר לשני ביותר בין אם מפרש אף אם יתנו לו יותר לאינו מפרש ולעולם דמיירי באומר לשון המועיל וקיצר במובן. וכ\"ת בנדון הריב\"ש אמאי לא ביטל אותו השטר מצד הלשון שלא אמר תהא מכורה מעכשיו. י\"ל דהתם היה בלשון חייב ומש\"ה לא ביטלו כי אם מצד שהיה אנוס שהוא טענה פשוטה אבל בסוף דמיירי בשכ\"מ שצוה אפשר דבשכ\"מ מתקנינן לישניה ואף אם אמר שימכרנו לו אמרינן דכוונתו היא שתהא מכורה. ואע\"ג דגבי ידור פלוני בבית זה לא מהני ולא מתקנינן לישניה אפשר דיש לחלק ולומר דנדון הריב\"ש ז\"ל דומה לשכ\"מ שנתן שט\"ח דקנה אף אם לא נתן לו איהו וכל שעבודיה וכמו שכתב רבינו בפ\"י מהלכות זכייה ומתנה ועיין במה שכתב שם ה\"ה ז\"ל ועדיין הדבר צריך אצלי תלמוד ובמקום אחר אאריך בזה בעז\"ה. (א\"ה ומאי דשקיל וטרי עוד הרב בתשובת הריב\"ש הנזכר יתבאר בפרק ח' מהל' זכייה ומתנה הלכה ב' יע\"ש. ודע דבגליון הטור סימן ר\"ו מצאתי כתוב מכ\"י של הרב המחבר שהביא דברי מהר\"א ששון ז\"ל הנזכר וז\"ל וראיתי למהרא\"ש סימן קל\"ג שכתב דאם חייב עצמו אפילו אם מכרה ביותר צריך להעמידה ביד האחר משום דחיוב עצמו אלים טפי. ואין דבריו נראים אצלי ואדרבה נ\"ל דבלשון חיוב אפילו אם מכרה לשני בסך שקצב לאחד זכה השני משום דמחייב עצמו אינה מכורה אלא מחוייב למכרה וכל שמכרה לאחר זכה השני ועיין מהריט\"ץ סי' קפ\"ז ודוק ע\"כ): " + ] + ], + [ + [], + [ + "ואם הוזלו הפירות חוזר שהרי לא משך כו'. כתב ה\"ה ובתוס' והרשב\"א תמהו מזה שכבר נזכר בגמרא וכו'. ול\"נ ליישב תמיהא זו עם מ\"ש התוס' גבי פדאו במנה ולא הספיק למשוך ואייקר דאמרינן שקנה הדיוט והקשו מההיא דיתומים שנתנו להם דמים על פירות שיכולים לחזור ותירצו דהתם מדינא אינן קונין אלא במשיכה ומשום תקנת היתומים היכא דזיל אמרינן שהרי הם כהקדש דקיימי ברשות לוקח דמעות קונות אע\"ג שבעלמא איכא מי שפרע לא גרע כחם דדבר שנעשה לתקנתם אינו בדין: ומ\"ש מרן בכ\"מ ול\"נ דכיון דבהדיוט מעות קונות מדאורייתא למה לי דכתב בהקדש ונתן הכסף כו' דבריו קשים להולמם דודאי הקדש שקנה בדמים מהדיוט לא פקע ממנו חיוב מי שפרע דמעות קונות דבר תורה בין בהדיוט בין בהקדש וזה ברור בסוגיא דקדושין דקתני רשות הגבוה בכסף ומפרש תלמודא כיצד הקדש שנתן דמים על המקח כו'. וכן מבואר מדברי רבינו ז\"ל שכתב נתן דמים של הקדש אם הוקרו קנה כדין תורה ולפי דברי הרב זו אינה דין תורה אבל היא תקנת חכמים. וע\"ק שלדברי הרב צריך לעשות תקנתא לתקנתא גבי נתן דמים של הקדש והוקר, חדא לעשותו כדבר תורה שמעות קונות וג\"כ שלא יוכל המוכר לחזור ולקבל מי שפרע וזו לא שמענו. ומה שהכריח הרב דמאחר דבעלמא מעות קונות למה הוצרך לכתוב גבי הקדש ונתן הכסף אגב שיטפיה לא דק דטובא אשמעינן דלא קני בחליפין ובקרקעות בשטר ובחזקה שקנייתן בעלמא הוי דבר תורה ודברי הרב צ\"ע: " + ], + [ + "נכסי יתומים הרי הם כהקדש כו'. הא דלא חיישינן במכרו יתמי פירי ונמשכו מהם פירות לחשש דלמא לא ירצו הלוקחים ליקח מהם היינו טעמא דלוקח לא יחוש לזה כיון דלא קא יהיב דמי לאלתר לא ממנעי מליקח. ויש מי שאומר דטעמא דאמרינן ה\"ז רעה ליתמי בבבא הסמוך לה משום שהעירוב הוא מצד עצמן אבל הכא שהעירוב הוא מצד הלוקחים לא חיישינן לה וזה נראה שהבין הר\"ב לח\"מ אלא שלא ביאר כל הצורך ודוק: " + ] + ], + [ + [ + "מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח כו'. אפשר לפרש דמאי דנקט רבינו ולקח דמי המקח שבא למעוטי סברת האומרים דלא בעינן שיתן האנס כל דמי שוויו. ועיין במ\"ש הרשב\"א בתשובה הביאה מרן סי' י\"ב ובמ\"ש הרמב\"ן פרק הנזקין עלה דעכו\"ם הבא מחמת חוב. והנכון שבא למעט סברת האומר דלא בעינן שיתן הדמים בשעת המכירה וזו היא סברת הרי\"ף בפירוש ארצי ליה זוזי כמ\"ש הראב\"ד בסמוך, ורבינו ז\"ל כיון דפירש ארצי ולא ארצי האמור בגמרא בגוונא אחריתי כמ\"ש ה\"ה הצריך שיתן הדמים בשעת התליה והמכירה ולכך כתב ולקח דמי המקח ודוק:
כתב הטור ס\"ס ע' וז\"ל מי שמכר שדהו באונס ומסר מודעא קודם לכן בענין שהמכר בטל המעות יש להם דין מלוה על פה כו' וגם נאמן לומר פרעתי ע\"כ. ובעה\"ח ריש שער מ\"ז כתב בפירוש דאינו נאמן לומר פרעתי וכן הוא דעת הריב\"ש ר\"ס שפ\"ב ועיין בתשובת הר\"ן סימן ע\"ז. (א\"ה עיין לקמן בפי\"א מהלכות אלו הלכה ב' והלכה י\"א):
כתב הטור סי' ר\"ה ס\"י וז\"ל וכתב ה\"ר יונה אפילו יאמר כתבו לי שמסרתי מודעא בפניכם וכשיודע ע\"פ עדים האונס שאנסוני יצטרף עדותכם לבטל המקח אין שומעין לו ע\"כ. ועיין במ\"ש מרן בטאה\"ע סי' קנ\"ה גבי קטנה שבאה למאן ועדים שהיא קטנה אינם מצויין כאן, ועיין בתשובת מהרש\"ך ח\"א סימן נ\"ג שדבריו שם הם מגומגמים במה שהבין בכוונת הרשב\"א וה\"ה יע\"ש מדברי המרדכי פרק הנזקין במעשה דיהודים שדחקו כו' נראה דס\"ל למהר\"מ דבאונס דמיתה אמרי' אגב אונסיה גמר ומקני אע\"ג דלא יהיב דמי וכ\"כ בפסקים וכתבים סי' ע\"ג. אך קשה מהא דאמרינן בפ' ר\"ע (פ\"ח) ויתיצבו בתחתית ההר שכפה עליהם ההר כגיגית א\"ר אחא ב\"י מכאן מודעא רבה לאורייתא וצ\"ע. (א\"ה עיין במ\"ש ה\"ה פ\"ב מהל' גירושין הלכה כ'): יש להסתפק האידנא דנהגו לכתוב בכל השטרות פיסול עדיהן אם יכולין העדים לכתוב בלא צווי המתחייב דומיא דההיא דהרא\"ש שהביא הטור סי' ס\"א ועיין מבי\"ט ח\"א סי' א' ודוק:
כתב מהריק\"ו שרש קפ\"ו ואע\"פ שכתב ר\"ח שמכיון שהפחידו בדברים שבידו לעשות כו'. ועיין בהריב\"ש סי' רכ\"ז שכתב כסברת ר\"ח ומייתי ההיא דפ' חזקת דאי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור משמע דמשום הפחדה אודי וחשבינן ליה אונס וזה לא מכרעא דגבי גזלן שאני דאמרינן הכי דאנן סהדי דהוא ממטי ליה כיון שהוחזק הורג על עסקי ממון או הוחזק גזלן על שדה זו משא\"כ בשאר אונסים ודוק: ומ\"ש מ\"מ כתב רבינו יודא בר ברזילי כו'. הדבר תמוה היאך תפס דברי רבינו יודא דבמתנה אפילו באונס כל שלא מסר מודעא מתנתו מתנה בדבר שכל חכמי ישראל חלוקין על זה אלא דבראית העדים האונס סגי וכ\"כ מהרי\"ק עצמו בשרש קי\"ח ובטוח\"מ הביא מוהריק\"א בסי' ר\"ה סברת כל הפוסקים בזה שדי בראית האונס במתנה ודוק: ומ\"ש ועוד שאין האונס ידוע בלא מסירת מודעא מעיקרא כו'. אין מדברי הרא\"ש הכרע מזה דה\"ק אפילו שיהיה זה אונס כיון שלא מסרה מודעא תחלה מאחר שאין עדים מעידים על האונס אינה נאמנת דאילו מסרה מודעא תחלה גלוי מלתא בעלמא הוא והיא היתה נאמנת בלא עדים וכן פירשה מהרימ\"ט בסי' נ\"ה מח\"ב ודוק:
ומ\"ש וכן יש להוכיח מתוך מ\"ש התוס' בפ' חזקת וז\"ל קדיש בביאה מאי איכא כו' אין הכרח מזה דכתבו התוס' דשאני אשה דכל קניינה הוי בפרוטה ומדינא בכך מתקדשת הו\"ל כאילו קנאה בשוויה והוי דומיא דשדה שתלאוהו למכור בשוויו דאגב אונסיה גמר ומקני אבל בשדה פחות משוויו לא הוי זביניה זביני דלא גמר ומקני אלא בכדי דמיו והטור בר\"ס ר\"ה הביא דברי רבינו יונה ז\"ל והצריך בתלאוהו וזבין שיתן כל דמיו ומוהריק\"א ז\"ל בר\"ס ר\"ה הביא סברות לכאן ולכאן ע\"ש גם מה שנסתייע מתשובת הרשב\"א לא מכרעא ודוק. ולע\"ד הדברים תמוהים דאדרבא מדברי התוס' משמע בהפך דהא לפי מאי דס\"ד דמשום הנאת ביאה הוי כתליוה וזבין ונדחקו ואמרו ודוחק לפרש דמשום הנאת ביאה חשיב כתליוה וזבין ואפילו כפי דוחק זה לא הונח להם דקדיש בשטר מאי איכא למימר כיון דליכא הנאה כלל וחשיב כתליוה ויהיב ולתרץ זה כתבו דמאי דחשיב כזביני הוא מה שמתחייב לה בשאר כסות ועונה א\"כ אזדא ליה לההוא לישנא דקא אמרי תינח דקדיש בכספא כו' דלמסקנא בין בקדיש בכספא או בביאה משום שאר כסות ועונה חשיב זביני משום דחיוב זה הוא בכל זמן דצריך ושפיר חשיב תמורת מה שקונה הוא נותן שויונו וזהו כוונת התוס' דוק. ואין לומר דע\"כ גבי קדושי כסף לא צ\"ל דמה שקונה אותה היינו במה שמתחייב בשאר כסות ועונה אלא בכסף קדושיה לחוד ושאר כסות ועונה הוי למתקדשת בשטר דליכא הנאה והיה עולה על הדעת להכריע כן דחזינן דהתוס' לא הקשו האי קושיא בדברי אמימר דאמר תלאה וקדיש קדושיו קדושין ושייך התם הקושיא טפי דאמאי דהא תליוה ויהיב הוא דכנגד גופה שמקנה לו אינו נותן לה דבר והוה להו למימר כמ\"ש אח\"כ דאי משום הנאת קדושיה דוחק הוא ועוד דקדיש בשטר מאי הנאה איכא והוה להו לומר משום שמתחייב בשאר כסות ועונה ומדלא קבעו קושיא זו לעיל גבי קדושי כסף משמע דבקדושי כסף אפילו פרוטה חשיב זביני דאין אנו צריכים שיהיה תמורת דבר הניתן הנאה דאתי מחמתיה אלא כל דהו חשיב כזביני. איברא דאין זה הכרח מכמה טעמי חדא דאי לאו מאי דקאמר תלמודא תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר הוה לן לדחויי קושית התוס' דמקשו קדש בשטר מאי הנאה הוי דמנא ליה דמיירי אמימר ומר בר רב אשי בשטר דדוקא בקדושי כסף קיימי תרוייהו אלא מדחזינן דפריך תינח כסף כו' משמע דבכל קדושי כסף קיימי והשתא אי אפשר לומר דמיירי בכסף וביאה אבל לא בשטר כיון דמוקי לה בביאה נמי וכיון דהאי פרכא עיקר קושיית התוס' נסבא לה לקשיא בביאה דעלה קאי תלמודא ועוד דטפי עדיף להקשות מביאה דגבי כסף הא קבל הנאה וזוזי הוא דיהיב אע\"פ שאינו תמורת הדבר היה אפשר לומר דחשיב כזביני אע\"פ שאין זה האמת אבל גבי קדיש בביאה הוי יותר הפרכא דאמאי חשיב כזביני כיון דלאו מידי שקיל ואי משום הנאת ביאה ודאי כיון דלאו מדעתה הוא אדרבא צער חשיבי מינה ובה קשיא בלאו קושית קדש בשטר מאי הנאה איכא. ועוד דאי התוס' ז\"ל הוו מקשין גבי אמימר מקדושי כסף הוה אמינא דכיון שנקנית האשה בפרוטה הו\"ל כל דמי שויונה ושפיר חשיב כתליוה וזבין דהא דמי שויונה יהיב וזה כתבו נמי קצת מן המפרשים דסוברים דבעינן גבי תליוה וזבין שיתן כל שויון השדה או אותו דבר שאונס עליו דאי לאו חשיב תליוה ויהיב ואעפ\"כ באשה חשבי לה כתליוה בכסף קדושיה וחשבי לה שויונה כיון דקנייתה בכך ולפיכך לא פרכי מכסף קדושיה אבל כד פרכי משטר דליכא הנאה והיאך חשיב כזביני וצריכים לומר דהיינו שאר כסות ועונה תו ליכא לדחוקי מטעמא דהואיל וקנייתה פרוטה להתקדשה חשיב גבי אונס שויונה אלא דטעמא דכולהו דחשיב כתליוה וזבין שמתחייב לה בשאר כסות ועונה כל זמן שצריך לה וחשיב זה שויונה ממש וזה טעם קדושי כסף ושטר וביאה א\"כ אין הכרח מדברי התוס' כדברי מהריק\"ו דלא בעו שיהיה תמורת אותו הדבר התועלת אלא אדרבא דברי התוס' הם בהפך כמ\"ש וצ\"ע. (א\"ה עיין במ\"ש ה\"ה פ\"ד מהל' זכייה הלכה כ\"ד): " + ], + [], + [ + "אבל במתנה או במחילה כו'. ז\"ל הטור ס\"ס ר\"ה ובמתנה היכא דידעינן באונסיה אפילו אם ביטל לא מהניא ביטול דכיון דאנוס הוא אפילו לא מסר מודעא לא הוי מתנה כו'. ועיין במ\"ש הנ\"י פרק חזקת בשם רבינו יונה ורבותיו ובמ\"ש מרן הב\"י א\"ה סימן קל\"ד. ועיין ל\"ר סי' קע\"ז וקע\"ט שנראה מדבריו דסברת הרא\"ש ז\"ל דמתנה כל דידעינן באונסיה אף שביטל המודעא לא מהני שדין זה הוא מוסכם מהכל. ודבריו תמוהים בעיני דהא איכא רבים דחולקים על הרא\"ש הלא המה ה\"ר יונה ורבותיו ותו דמהריק\"ו שרש קפ\"ו כתב בשם ר\"י ברזילי ז\"ל דאף בתליוה ויהיב בעי מסירת מודעא וא\"כ הרי דינה כמכר ופשיטא דמצי המוחזק לומר קים לי כוותייהו וצ\"ע: " + ], + [ + "אחד האונס את חבירו כו'. מ\"ש ה\"ה שזה נלמד מאותו מעשה שהביא כו'. האי מלתא יש לדון בה דלא דמי לההיא דפרדסא דהתם לא היה צריך לעשות שום מעשה אלא דאם לא היה מוציא השטר היה גוזל קרקעו וכיון שהפחידו בדבר זה חשבינן ליה כאילו עשה האונס כבר דכל זמן שאינו מוציא שטר המשכונא הרי גזלו וחשיב אונס גמור אבל בעלמא אפילו במלתא דבידו לעשות איכא למימר גזים ולא עביד ולא חשיב אונס וכן מבואר הדבר בקצת הראשונים ומהריק\"ו בשרש פ\"ו הרחיב הדבור בזה ודוק. ועוד אני תמיה בדברי ה\"ה שדבריו סתרי אהדדי שמתחלה פירש דמ\"ש רבינו או שהפחידו בדבר שאפשר לו לעשותו נלמד מהמעשה שהביא מההוא דשכר פרדס כו' ושוב כתב דמעשה הנזכר מפרש ליה לרבינו שהעדים לא שמעו ההפחדה אלא שראו הכפירה ומסר מודעא ומכר וזהו בירור אונסו וכיון שכן אין כאן הפחדה אלא אונס גמור מאחר שכבר כפר הרי אנסו ועשה מעשה ואיך למד מזה להפחדה לבד. והרשב\"א שלמד משם להפחדה הוא משום דמוקי לה שהכמין עדים אחורי הגדר כמ\"ש בשמו מרן הב\"י סימן ר\"ה וצ\"ע. ומ\"ש רבינו והם העדים שכפר בפניהם בב\"ד והם עדי המודעא דבריו מגומגמים שהרי תחלה כתב שמסר מודעא בפני אחרים וצ\"ע: " + ], + [], + [ + "ואפילו אמר להם בפני האנס וכו'. עיין מ\"ש מרן סימן ר\"ז בשם הרשב\"א וז\"ל ומ\"מ מסתברא לי דתקנת הביטול דפוסל עדי המודעא ויאמר הריני פוסל כל עדים שיאמרו שמסרתי מודעא על מכר זה שהרי שם אותם עדים לגבי נפשיה כעדים פסולים יע\"ש. ותיקון זה מהני אף במתנה אם מסר מודעא כתוב בה שהכירו באונסו וכיון דהעדים פסולים אין כאן עדי אונס ל\"ר סי' קע\"ז. ועיין במ\"ש סי' קע\"ט ודוק: " + ] + ], + [ + [ + "אם נתקיימו התנאים נקנה הדבר כו'. המקנה או הנותן לחבירו ע\"מ שלא יעשה איזה דבר יש להסתפק אם התנאי נמשך אף לאחר מיתת הנותן או דלמא אין התנאי קיים אלא בחיי הנותן דוקא. ולכאורה נראה שדין זה תלוי באותה שנחלקו הגאנים במגרש ע\"מ שלא תשתי יין ושתתה לאחר מיתת המגרש דיש מי שסובר שנתבטל הגט וי\"א דלא נתבטל כמו שהביא פלוגתא זו ה\"ה פ\"ח מהל' גירושין הלכה י\"א יע\"ש. ונראה דיש ללמוד משם לממונות כגון הנותן מתנה לבנו ואין לו יורש אחר ע\"מ שלא יעשה איזה דבר דאפשר דדמי לגט. ונפקא מינה לב\"ח של נותן שהיה אחר המתנה דאי אמרת דנתבטלה המתנה אתי ב\"ח וטריף. ומ\"מ נראה דהכא לכ\"ע כל שעבר על תנאו נתבטלה המתנה ודוק: הנה האומר ה\"ז גיטך אם לא באתי ונאנס ולא בא קי\"ל דמן הדין היה ראוי לומר דשמיה מתיא ונתבטל הגט אלא דחז\"ל אמרו דאין אונס בגיטין ומש\"ה כל שלא קיים התנאי אף שהיה אנוס בקיום התנאי הוה גט. אך בשאר דברים כגון האומר הריני מתחייב ליתן לך מנה אם לא באתי למקום פלוני לזמן פלוני ונאנס ולא בא נתבטל החיוב כיון שהיה אנוס בקיום התנאי. וכן אם התנה ואמר ה\"ז גיטך אם באתי ואנסוהו והביאוהו בע\"כ בגיטין הוי גט משום דאין אונס בגיטין אך בממונות נראה דלא חל החיוב כיון שהיה אנוס בקיום התנאי. והנה כל הצדדים האלו שכתבנו הוא שנתקיים התנאי וחל המעשה אלא שקיום התנאי היה באונס אך באומר ה\"ז גיטך אם לא באתי ואנסוהו והביאוהו דנמצא דנתבטל הגט באונס. וכן באומר ה\"ז גיטך אם באתי ועיכבוהו עכו\"ם בע\"כ ולא הניחוהו לבא וזה היה רוצה לבא ולקיים הגט דנמצא דהגט נתבטל באונס בזה דעת הריב\"ש הביא דבריו מהר\"ם אלשקאר בתשובה דאף אם נאמר דיש טענת אונס בגיטין הכא לא שייך לומר טענת אונס ולומר דכיון דנתבטל משום אונס לא חשיב ביטול משום דבטענת אונס לא שייך אלא בקיום התנאי אז שייך לומר דאף שנתקיים התנאי לא חשיב קיום כיון שבאונס נתקיים אך בביטול התנאי אף שנתבטל באונס לא שייך לומר דלא יחשב ביטול כיון שהיה באונס דהא כיון שנתבטל אף שהיה באונס אין כאן גט. ומינה דבממונות נמי כל שנתבטל התנאי אף שהיה באונס אין כאן חיוב: כתב הריב\"ש סימן שפ\"ז דהא דאמרינן ע\"מ שתתני לי מאתים זוז דנתינה בע\"כ אינה נתינה הוא דוקא בגיטין דלצעורה מכוין. ואין דבריו נראים אצלי כלל ובפירוש הביאו מחלוקת זה גדולי המורים גבי ממון. ועוד דמבתי ערי חומה ילפינן לה והטעם דנותן גט או מתנה ע\"מ שתתן לו שכוונתו היא שהיא תתן והוא יקבלם ובהבצר אחד מהם אינו רוצה ליתן גט ולא המתנה ומש\"ה למ\"ד דנתינה בע\"כ לא שמה נתינה אינה מגורשת ולא קנה המתנה: " + ], + [ + "וכל אסמכתא אינה קונה וכו'. כל היכא דלא קנה השדה משום אסמכתא אם היה המכר בשטר חזרו המעות להיות כמלוה בשטר וטריף ממשעבדי כ\"כ הרב בעה\"ת שער מ\"ז. אך מתשובת הרשב\"א שהביא מרן סימן רנ\"ה דפחות מבן כ' שמכר בנכסי אביו שהמעות דינם כמלוה על פה כיון שאין עיקר המקח מקח נראה דה\"ה בנדון זה דאסמכתא דחזרו להיות כמלוה על פה ודוק (א\"ה עיין לעיל רפ\"י מהלכות אלו): מי שהתנה עם אשתו שאם ישא אשה אחרת שישלם לה התוספת נסתפק הר\"ב ל\"ר סימן רכ\"ה אם יש בזה דין אסמכתא. ומיהו באומר שאם ישא אחרת שיתן לה כך וכך פשיטא ליה להרב ז\"ל דהוי אסמכתא. ולי נראה דלא שייך אסמכתא מכמה טעמי. חדא דכיון דתנאי זה היה בשעת הנשואין אפשר דאף אסמכתא מהני כי היכי דמהני דבר שאינו קצוב לדעת רבינו. ואף דלרבינו דבר שאינו מצוי לא מהני מלבד דיש חולקים עליו עוד נראה דאסמכתא דומה לדבר שאינו קצוב דטעמא דכולהו הוי משום דלא סמכא דעתיה. ועוד דאיכא מ\"ד דבאב הפוסק על עצמו מהני אפילו לדבר שאינו ברשותו וכמ\"ש הר\"ב נתיבות משפט ריש נתיב כ\"ג יע\"ש. ועוד דכל תנאי שהוא בלא אעשה ועשה כתב הנ\"י בשם הרמב\"ן דליכא אסמכתא משום דכל האסמכתות שבתלמוד הם לא נתתי אם לא באתי. גם מה שנסתפק הרב הנזכר בתוספת אם התנה שאם ישא אשה אחרת שישלם התוספת אם יש בו אסמכתא הם דברים תמוהים בעיני דלא נאמר דין אסמכתא אלא כשעיקר החוב תלוי בתנאי אבל כל שעיקר החוב אין בו תנאי אלא שתלה הפרעון בתנאי פשיטא דאין כאן דין אסמכתא (א\"ה עיין לקמן בפרקין הלכה ח\"י). ועוד יש לי טעם אחר דלא שייך בנדון זה דין אסמכתא וליראת האריכות לא כתבתי אותו: כתב מהר\"ם מפדואה בתשובה סימן נ' מי שקנס עצמו אם לא יעשה דבר פלוני במנה מחציתו לצדקה ומחציתו לשכנגדו דההקדש קנה משום דאין אסמכתא בהקדש ושכנגדו לא קנה משום אסמכתא. ולדידי אף שכנגדו קנה וראיה ממ\"ש הרמב\"ן בתשובה סימן ח\"י הביאה מרן סימן רי\"ב ס\"ד. שוב ראיתי שהדבר מפורש בתשובת הרשב\"א שהביא מרן סימן ר\"ז מחודשין מ\"ו דהיכא דנתן ערבון בעד המחצית אין כאן דין אסמכתא יע\"ש: " + ], + [ + "כיצד המוכר בית לחבירו כו'. מ\"ש ה\"ה סיוע לדברי רבינו בהחזיקו מעתה דלא גרע מאומר מעכשיו נראה דליתא וגט אשה יוכיח שהנותן גט לאשה כתב רבינו בהדיא דאם נתנו לה בתנאי דאם אין הגט חל אלא בשעה שיתקיים התנאי או המקדש על תנאי דאם ואם א\"ל מעכשיו אם תתנו לי מאתים זוז חלו הגט והקדושין למפרע אע\"פ שנתן הגט מיד בידה והחזיקה מעתה כמו שביאר זה רבינו פ\"ו מהלכות אישות וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [ + "שכל האומר אם יהיה ואם לא יהיה לא גמר והקנה כו'. כתב מרן וז\"ל ועל מ\"ש רבינו שכל האומר כו' כתב הטור כו'. ודברי מהריק\"א סתומים הרבה במ\"ש לחלק בין קצב ללא קצב דהא כיון דבקצב בשויונו עסקינן מה לי באומר אשלם מאה או במיטבא ומאי האי דכתב רבינו מפני שלא קצב אטו אם קצב בשויונו מה אסמכתא הוי כיון דלא גזים. ונראה לפרש דברי מהריק\"א דה\"ק דמש\"ה חשיב ליה רבינו בקצב דהוי אסמכתא משום דשייך ביה גוזמא והיינו אם קצב כמו שרגילין לעשות שדות העיר וזה הוביר מקצתה וזרע מקצתה ומאי דהוביר לא הוציא חצי שיעור ממה שדרך השדות להוציא נמצא דאיגלאי מלתא דמה שהוביר משלם יותר ממה שהפסיד דזה קצב הרבה והרי השדה לא הוציא אלא חציו. א\"כ ע\"כ גזים ולכך לא תקינו אבל כשמתנה אשלם במיטבא אם זה השדה במה שהוביר נודע שאינו מוציא עכשיו כשאר שדות העיר אינו משלם אלא כמו שהוציא חצי השדה שעבד ולא גזים ולכך קרי ליה רבינו לקצב גזים והוי אסמכתא וזהו הנראה לע\"ד: " + ], + [], + [ + "או שלא נסתייע לו להעלות כו'. ה\"ה ז\"ל כתב דנלמד מההיא דלא איתדר ולפי הנראה אינו ענין לזה. אבל נראה שהכוונה בזה הוא לומר דבין דאתייליד אונסא באורחא שהמניעה הוא במה שהתנה ובין שהמניעה היא מחמת עצמו שלא נסתייע לו העליה אע\"פ שבדרך אין לו שום מניעה כיון שהוא בעצמו לא מצי למיסק נתבטל המכר וזה נלמד מההיא דלא איתדר דאי הוה אמרינן כל דסליק אדעתא דמיתדר בטל המכר אע\"פ שהמניעה מחמת חוסר מזונות וכיוצא בו. והר\"ב לח\"מ לא נתכוון בכוונת ה\"ה ז\"ל ופירש מה שפירש ולא דקדק יפה וצ\"ע:
כתב מהרש\"ך ח\"ב בנוספות סימן א' (דף ב' ע\"ד) וז\"ל ואע\"פ שמדברי הר\"ן יראה דס\"ל דטעמא דההוא עובדא דגמרא דמשמע מינה דדוקא משום דאתייליד אונסא באורחא המכר בטל הא אם נמנע מעצמו ומרצונו מלעלות המכר קיים היינו משום דמה שהתנה או גילה דעתו היה אם לא יעלה לא\"י מחמת שעכבו יראה מדבריו דהיכא דלא פירש סתמא הוי שאפילו אם מרצונו מתעכב בלא שום מונע וסגי בהכי לבטל המכר מ\"מ אין לפסוק בזה כהר\"ן כו' וע\"ש. ודברים אלו שכתב הרב בשם הר\"ן באו שלא בהשקפה ואגב שיטפא דלא כתב הר\"ן כן אלא כלפי אותם י\"מ דכתבו דע\"כ לא בעינן תנאי כפול בממון דאי בדכפל איירי הני עובדי אפילו לא רצה לעלות בלי שום אונס המכר בטל ודחה הר\"ן ראייתם דלעולם בכפל לתנאיה אלא שהתנה אם לא יוכל לעלות ולכך בעינן אונסא רבה למר כדאית ליה או אונסא זוטא. אבל כשגילה דעתו לחוד כדי לעלות לא\"י אע\"ג דמהני גילוי דעתא בשעת המכר מ\"מ אם יכול לעלות בלי שום אונס ולא עלה המכר קיים וכן מבוררין דברי הר\"ן וצ\"ע: " + ], + [], + [ + "ואם לא קיים התנאי ומכרו לאחר כו'. נראה דמה שהוצרך רבינו ז\"ל לבאר זה אע\"פ שכבר כלל בתחלת פרק זה המקנה והתנה תנאים כו' אם נתקיימו התנאים נתקיים המקח ולמה הוזקק לכפול תנאי זה שהוא בכלל מ\"ש בתחלת הפרק. נראה בעיני שהוזקק לזה דאע\"פ שדעת רבינו דצריך משפטי התנאים אפילו בממון מ\"מ תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר א\"צ וכבר נתן טעם לזה ה\"ה בהל' אישות יע\"ש ולזה כתב שאע\"פ שתנאי זה הוא ע\"מ שתתננו לפלוני או תמכרנו לו והוי תנאי ומעשה בדבר אחד התנאי קיים וזה נראה נכון בכונת רבינו. ויש מי שרצה לומר דבא לאשמועינן דאם התנה ע\"מ שתתננו לפלוני או תמכרנו לו ומכרו לאחר אע\"פ שלקחו אח\"כ ממנו וחזר וקיים תנאו קפידא הוי שלא התנה אלא במה שבידו לא שיקנה תחלה לאחר ואפשר שלא ירצה למוכרו לו ואע\"פ שמכרו וקיים תנאו קפידא הוי. ואין זה נכון חדא דלפי זה או שלא מכרו ונתנו בזמן שקבע לו כדי נסבה. ועיין מ\"ש התוס' בפרק מי שאחזו גבי ה\"ז גיטך והנייר שלי דנראה סותר מה שכתבתי דלא מיקרי תנאי בדבר אחר אלא בסותר תנאו אלא שדעת רבינו ז\"ל לא הוי הכי ודוק. (א\"ה עיין בתשובת מהר\"א ששון סי' קי\"ח ולקמן בפ\"ג מהל' זכייה ומתנה הלכה ו'): " + ], + [ + "מכר קרקע לחבירו כו'. דין זה מבואר בפ' איזהו נשך. וכתב הרב ל\"ר סימן קמ\"ט וז\"ל אך אמנם לפי האמת מכירה זו היא בטלה שיש בה איסור רבית דכיון דמכר על תנאי שכשיתן לו המעות שחייב לו תתבטל המכירה א\"כ נמצא ששכירות הבתים שאכל בתורת רבית הוא וכבר כתב הרשב\"א דראובן שמכר קרקע לשמעון וכתב בשטר המכירה שכל זמן שיפרע לו אותו מנה שחייב להחזיר לו שטר המכירה דהמכר אינו מכר וההוא שטרא חספא בעלמא ונאמן לומר פרעתי כו' יע\"ש. ודין זה שכתב הרב בשם הרשב\"א אינו מוסכם שהרי בעה\"ת ריש שער מ\"ז כתב בפירוש בההיא דפרדסא דאינו נאמן לומר פרעתי וכן דעת הריב\"ש ר\"ס שפ\"ב וא\"כ פשיטא דבנדון הרשב\"א נמי ס\"ל דאינו נאמן לומר פרעתי. ועוד דאף להרשב\"א דס\"ל דנאמן לומר פרעתי היינו דאין לו דין שטר כלל והו\"ל כמלוה ע\"פ אבל הכא מה שלא היה נאמן לומר פרעתי אינו אלא משום הנאמנות וא\"כ אפילו הרשב\"א ז\"ל יודה בזה דאינו נאמן לומר פרעתי דהא לאו מדין שטר אתינן עלה ודוק. (א\"ה עיין לעיל פ\"י מהלכות אלו הלכה א'): " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כו'. מ\"ש מרן ז\"ל בכ\"מ ואין לומר שמא בשעת מיתתו יהיו לו נכסים יותר שא\"כ אין לדבר סוף כו'. דברי מהריק\"א ז\"ל סתומים וחתומים והיותר קשה דאי כה\"ג שייך מגו בלשון שעבוד עדיין קשה לרבנן יכיר למה לי להימניה במגו דאי בעי הוה משתעבד בממון רב ואמרינן מגו. והנראה בכוונתו הוא לומר דלא קשיא לרבינו מאותה סוגיא מדר\"מ נשמע לרבנן בדבר שלא בא לעולם ודבר שאינו קצוב דלרבנן דוקא כה\"ג ששעבד עצמו בדבר קצוב הוא דמהני ור\"מ נמי בהכי מיירי שהקנה דבר קצוב ואפילו בלא שעבוד ומטעמא דהוא סבור אדם מקנה דשלב\"ל ואפ\"ה הוי מגו כיון דיכול להקנות ממון רב וכוונת מהריק\"א לומר דעד עכשיו לאו הוה ס\"ד דלר\"מ דבעי תלמודא היינו במקנה כל מה שיקנה ולהכי דייקינן דלרבנן אי לאו טעמא דאין אדם מקנה דשלב\"ל אלא דהוה בלשון שעבוד מהני ואפילו דבר שאינו קצוב ולהכי נקט מלתיה בדרבנן לומר דדוקא בדבר קצוב ואפ\"ה שייך מגו ומינה דלר\"מ נמי כה\"ג הוי ומאי דלא מקשה תלמודא דס\"ס לרבנן יכיר למה לי דלהימניה במגו דאי בעי הוה משתעבד בכך וכך לא קשיא דבתורת ירושה בעי רחמנא דליקנייה ולא מדין חיוב שאינו הקנאה בגוף הנכסים ובמקום אחר הארכתי ודוק (א\"ה חבל על דאבדין): כתב הטור סי' רל\"ב ס\"ז דה\"ד דמוחל דבר שאינו קצוב לא קנה. ועיין פ\"מ ח\"א סימן ז\"ן שנסתפק בזה ועיין בסימן צ\"ו ודוק:
כתב הרב ל\"ר סי' קע\"ו (דף צ\"ו ע\"ד) וז\"ל וכ\"ת הא הרמב\"ם ורבותיו סוברים דאין החיוב שנתחייבה כלום משום דמחייבת עצמה בדבר שאינו קצוב ואע\"ג דיכול המוחזק לומר קים לי מ\"מ אם יברר היתום בראיות שאלמנת שמעון חייבת לו דמי הך מלתא לחייב אני לך ואיני יודע אם פרעתיך דחייב כו'. ואין דברי הרב נראין לי בזה משום דשאני הכא דאף המלוה אינו טוען ברי שלא נפרע שהרי אליבא דרבותיו של רבינו נפרע דא\"כ הו\"ל כאומר הלויתיך ואיני יודע אם פרעתני דפשיטא דפטור כיון דהמלוה עצמו אינו יודע בבירור שלא נפרע. ועוד דשאני איני יודע אם פרעתיך דריע טענתיה דהוה ליה למידע ומש\"ה חייב אבל בספק פלוגתא דרבוותא לא שייך לומר טעם זה ולפ\"ז מצי למימר קים לי כמ\"ד דפטור וזה ברור:
כתב מהרש\"ך ח\"ג סימן מ\"ח (דף ז' ע\"ג) דנהי דהרמב\"ם ורבותיו ס\"ל דהיכא שנתחייב בדבר שאינו קצוב לא נשתעבד ואינו חייב להשלים מ\"מ יראה דע\"כ לא קאמר הרמב\"ם ז\"ל דאינו חייב להשלים אלא היכא דלא נשבע אבל היכא דנשבע אפילו הרמב\"ם ורבותיו יודו שחייב להשלים מכח שבועתו כו' יע\"ש וכ\"כ בסימן ל\"ד. ודבריו בלתי מובנים אצלי דנהי דלדעת רבינו ורבותיו כל שנשבע חייב לקיים שבועתו היינו משום דפסיק להא מלתא דמשתעבד בדבר שאינו קצוב לא קנה אבל לדידן דמספקא לן מלתא וזה טוען שטעה בדין וסבר דלכ\"ע קנה ונשבע לזרז הענין כל שנתגלה לו אח\"כ דטעה בדין ויכול ליפטר מחיובו דעת מהריב\"ל היא לומר דשבועה נמי אין כאן. איברא דגדולי האחרונים לא הסכימו לדבריו מטעמים אחרים אבל מטעם זה שדחה הרב אין דחייתו כלום ודוק:
כתב הר\"ב פ\"מ ח\"ב סי' ל' וז\"ל אמנם כפי טעם זה שאנו דנין עליו משום מתחייב בדבר שאינו קצוב ראיתי להר\"ב בני שמואל סימן ל' שסובר דע\"כ לא סבר הרמב\"ם הכי אלא דמתחייב בדבר שאין לו קצבה בלא כסף ובלא מחיר אך אם נתן לו שוה מה כדי שיתחייב בחוב זה אף שהוא בדבר שאינו קצוב ס\"ל להרב הנזכר דחל החיוב דאגב זוזי גמר ומשעבד נפשיה ומעולם לא אמר הרמב\"ם ז\"ל אלא במתחייב בכדי. ולע\"ד יש אתי להכריח דעתו וסברתו זאת דאלת\"ה קשיא להרמב\"ם מהך סוגיא דהנזקין כו' יע\"ש. ולא ידעתי מה חידש שהרי בתשובה הלזו שהביא ממהרש\"ח סיים וכתב וז\"ל ובזה תקנתי מה שהקשה הרמב\"ן להרמב\"ם מהא דפ' הנזקין וכו' ועוד באו דבריו באריכות בסימן י' החילוק והראיה ממתני' דהנזקין וכ\"כ ג\"כ בסימן ס' יע\"ש: והנה אף שהרב המחבר נחה דעתו בחילוק הרב מהרש\"ח וז\"ל וחיזוק דבריו ראיתי להריטב\"א ז\"ל בחדושיו ר\"פ הנושא שהביא סברת רבינו וכתב וז\"ל וסבור הייתי דמודה הרמב\"ם ז\"ל במי שמקבל שכר לזון זמן ידוע שהוא חייב לזון הזמן ההוא שלא אמר רבינו ז\"ל אלא במתחייב עצמו דרך מתנה וגמילות חסדים ואין זה בדבריו ז\"ל דא\"כ בפוסק לזון את בת אשתו הא איכא שכר שנשאת לו האשה הזאת ולא אתי עלה מרן ז\"ל אלא לפי שפסק בשעת הנשואין וכמ\"ש בפי\"א מהל' מכירה ועוד ערב יוכיח שהלוהו זה על אמונתו ואפ\"ה אומר רבינו ז\"ל שאם ערב בדבר שאינו קצוב ונתנו לו על פיו פטור אלא ודאי דלא שאני ליה למרן בין הא להא וכן א\"ל לרבינו עכ\"ל. ומה שהכריח הרב חילוקו דמהרש\"ח מאותה סוגיא דהנזקין זו היא אחת מהתשובות שהשיב הרמב\"ן על רבינו ז\"ל וכמ\"ש הרב בעל התרומות שער ס\"ד ח\"א סי' ב' יע\"ש: ודע שעוד קשה שם על רבינו ז\"ל וז\"ל ועוד מה שתעלה מצודתי לא קני משום דבר שלא בא לעולם הא מה שהעלתה מצודתי קני ואפילו לא ידע כמה העלתה. וכתב הרב בעל גדולי תרומה וז\"ל ע\"כ אפשר לומר טעם שוה למה שהעלתה מצודתי מכור לך כו' דבכל הני כיון דגם הלוקח שנותן דמים לא ידע מה שהוא קונה ואפשר שיהא פחות ממה ששיער בשיווי הדמים שנתן ונמצא מפסיד ועם כל זה סבר וקביל גם המוכר אע\"ג דאפשר שיהיה הרבה גמר ומקנה כו'. וראיתי לרבינו בפכ\"ב מהלכות אלו דין ה' שכתב מה שתעלה מצודתי מן הים נתון לך כו' הרי דאף במתנה דוקא מה שתעלה אבל מה שהעלתה מהני וזה סתירה לחילוק הרב: " + ], + [], + [ + "כשהיו חכמי ספרד רוצים להקנות כו'. (א\"ה הרב מהריק\"א ז\"ל הקשה דכיון דקנין דמעכשיו מסלק האסמכתא לדעת רבינו למה הוזקק לעשות התנאי במחול לך יע\"ש מה שתירץ. וכתב מהר\"א רוזאניס ז\"ל וז\"ל ואני שמעתי מפי מורי הרב מהר\"ש הלוי ז\"ל דלכך הוזקקו לזה דאם בדרך חיוב אם אעשה כך או לא אעשה אם נאנס המתחייב ולא יכול לעשות נפטר מחיובו וכדרך שאמרו בההיא דאי לא מפייסנא אטו תרקבא דדינרי הו\"ל למיהב. אבל כשהחיוב הוא מוחלט וקונים מזה שאם יהיה כך החוב מחול מעכשיו כל שלא נתקיים התנאי אף שנאנס הלה חייב ליתן שזה לא מחל אלא ע\"מ שיתקיים כיון דבדידיה תליא מלתא וזה כפתור ופרח ראויים הדברים למי שאמרם ע\"כ. ועיין לעיל בפרקין הלכה ב' ד\"ה מי): כתב הרא\"ש בתשובה כלל ל\"ד וז\"ל וששאלת ראובן ששידך בתו לשמעון ועשו קנס ביניהם כל מי שיעבור מלישא בזמן פלוני שיפסיד הקנס וכשהגיע הזמן עכב האחד וכשנגדו תובע הקנס והאחד טוען אסמכתא הוי, תשובה פסק ר\"י הזקן ז\"ל דכל קנס של שידוכין לא הוי אסמכתא כו'. וזה סותר למ\"ש לעיל בתשובה האחרת וז\"ל ועוד יש פנים לבטל הענין מטעם אסמכתא כו'. ונראה ליישב דבריו שלא יהיו סותרים זה לזה דבתשובה זאת שהיו המעות ביד השליש הוא שסמך הרב להכרעת דעתו לפסוק הלכה למעשה כר\"י הזקן דסבירא ליה דקנס של שדוכין לא הוי אסמכתא. אבל לעיל שהוא להוציא מיד המחזיק לא רצה לסמוך על הכרעתו כיון שידע שיש חולקין על ר\"י הזקן הוא רבינו ז\"ל שכתב כשהיו חכמי ספרד וכו' ועוד רבים עמו, ולכן מצדד הרא\"ש אטעמא דב\"ד חשוב שלא להוציא מיד המוחזק. אלא דממה שכתב הרב בסי' ו' משמע דלא ירד לחילוק זה וצ\"ע: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "אבל המאנה אותו אינו יכול לחזור בו. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ח מהל' מלוה ולוה הלכה א'): " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אלו דברים שאין להם אונאה הקרקעות כו'. עיין מ\"ש הראב\"ד בפ\"ז מהלכות ערכין הלכה י\"ז: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ועבדים אין בהם אונאה. עיין מ\"ש ה\"ה בפ\"ב מהל' טוען ונטען וצ\"ע (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר בהל' טוען): " + ], + [], + [], + [ + "נ\"ל שהקבלן יש לו הונייה כו'. כתב ה\"ה וצ\"ע דהא קי\"ל דאין אומן קונה בשבח כלי כו'. ומהרי\"א בסי' שי\"ח נתן טעם לסברת רבינו מדקי\"ל בפ' האומנין דפועל יכול לחזור מטעם כי לי בני ישראל עבדים וקבלן אינו יכול לחזור מהאי טעמא אלמא פועל דמי לעבד ולא קבלן ומאי דאימעיט מאונאה הוא עבדים שהוקשו לקרקעות וקבלן לאו עבד מיקרי ע\"כ ונכון הוא: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל המאנה את הגר כו'. (א\"ה עיין בדרשות הרב המחבר בדרך מצותיך (דף ס\"ו): " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "וכן המוכר לחבירו קרקע וכו'. מ\"ש ה\"ה ז\"ל בשם יש מי שכתב שאם היה הדבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר ולא הקפיד לעשות כן שאינו חוזר. נראה בעיני שאם היה המקח בהקפת המעות כיון שהלוקח עדיין מעות המוכר בידו י\"ל דמש\"ה לא הקפיד הלוקח לנסותו מיד ולעולם לא מחיל. ומלבד דמילי דסברא נינהו דפוטרם בלא כלום א\"א וראיה לדבר ממ\"ש בעה\"ת שער ז' גבי טענו חטים והודה לו בשעורין דפטור אף מדמי שעורים מטעמא דכיון דתבעו חטים לחוד הרי מחל על השעורים ומוכח בגמרא דאי תפס התובע דמי שעורים לא מפקינן מיניה וכתב הרב הנזכר דדוקא היה תפוס בשעה שבא לב\"ד דכיון שהיה ביד הטוען חטים דמי הנתבע לא חשש עליו לטעון דמי השעורים ולא מחיל. ה\"נ גבי מום כיון דכל טענתו לא הוי אלא משום מחילה איכא למימר דלא מחיל כיון שמעות המקח בידו וכ\"ש הוא דאותה תפיסה היא מדמי המקח עצמו. וראיתי להרב בעל פני משה ז\"ל ח\"ב בסוף תשובותיו שכתב בזה ולא ירד לחלק בין כשהלוקח מחזיק עדיין בדמי המקח או לא ודבריו תמוהים וצ\"ע. ואין ספק דיש מי שכתב שהביא ה\"ה חולקים עליו הרי\"ף ורבינו ז\"ל דלדברי יש מי שכתב משמע דאין חילוק בין הונאה בדמים לנמצא בו מום דכך לי יכול להבחינו לאלתר כמו עד שיראנו לתגר או לקרובו ולפי דברי הרי\"ף ורבינו לא אמרו אלא גבי אונאה. וכ\"ת מה לנו למיעל אחר דקדוקים הא בהדיא כתב רבינו שהרי זה מחזירו אפילו אחר כמה שנים, לא קשיא דאיכא לאוקומי כשאין נעשה המקח במזומן לפניו אלא שהמקח היה בשעת הקנין במקום אחר. אבל מדברי הרי\"ף מוכח כמו שכתבתי ורבינו ז\"ל נגרר אחר דבריו ומסתמא ס\"ל כוותיה נמי בהאי ודוק. שוב דקדקתי בדברי רבינו במ\"ש והוא שלא נשתמש בו אחר שראה המום משמע דאפילו ראה המום ושתק חוזר דאי לא מאי איריא נשתמש אפילו ראה ושתק אינו חוזר. ומעתה הדברים ק\"ו בהיה יכול לבדוק ולא בדק דודאי חוזר. ומעתה דברי הר\"ב פ\"מ ח\"ב סי' נ\"ה שהביא עצות מרחוק ללמוד דרבינו חולק עם יש מי שכתב צ\"ע: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור כו'. נסתפקתי במוכר לחבירו איסורי הנאה כגון ערלה וכלאי הכרם ונתחייב הלוקח לתת לו המעות אי מצי המוכר להוציא ממנו המעות אי לא. והנה אם הלוקח לא היה יודע שהיו איסורי הנאה בהא לא מסתפקנא דפשיטא דהלוקח לא יהיב ליה דמי המקח דאין לך מקח טעות גדול מזה וכבר כתב רבינו דמוכר לחבירו בחזקת היתר איסורי הנאה בין מדברי תורה בין מד\"ס מחזיר את הדמים ואין בהם דין מכירה כלל וא\"כ מכ\"ש דאם עדיין לא נתן המעות דלא יתן. אך מה שנסתפקתי הוא בשידע הלוקח שהיה איסורי הנאה ואעפ\"כ נתחייב בדמים אם חייב ליתנם. ומההיא שכתבו הראשונים ז\"ל עלה דמתני' דמכרן וקדש בדמיהן מקודשת דמיירי בשידע הלוקח שהם איסורי הנאה ליכא ראיה לנ\"ד דהתם מיירי בשכבר נתן הלוקח המעות ואם לא היה הלוקח יודע שהיו איסורי הנאה היו המעות גזל ביד המוכר אבל כיון שידע שהם איסורי הנאה נמצא דהמעות מתנה אבל אם לא נתן עדיין אפשר דאינו מחוייב ליתן ומטעמא דכתיבנא. וראיתי להרב בעה\"ת ז\"ל בשער מ\"ו ח\"ו שכתב אם לוה מחבירו מעות שהיו מדברים של איסורי הנאה כגון שמכר ערלה או כלאי הכרם וכיוצא בהם והלוה המעות כיון שאין תופסין את דמיהם כו' הדמים מותרים לו ולאחרים ויש בהם משום גזל ומשום לוה ואינו משלם כן נראה לדעת הר\"ם ז\"ל אך לר\"ש משמע דלעצמו אסורין אף הדמים וכי קאמרינן דאינו תופס את דמיו היינו דמותרים לאחרים אבל לעצמו לא כו' ולסברא דידיה אינו פורע לו כלום שהרי לזה השני מותרים ולמלוה הראשון אסורים ע\"כ. ולכאורה נראה דנ\"ד נמי תלוי במחלוקת זה דרבינו ורש\"י דלרבינו דס\"ל דהדמים מותרים למוכר חייב הלוקח ליתן לו את הדמים ואית ביה משום לוה ואינו משלם אך לדעת רש\"י אינו משלם לו כלום כיון שהדמים אסורים למוכר. אך עדין ליכא לעיוני טובא בדברי הרב בעה\"ת הללו משום דכבר ידוע מה שנחלקו הראשונים ז\"ל אליבא דרש\"י דס\"ל דהדמים אסורים למוכר דאיכא מ\"ד דנהי דהדמים אסורים למוכר ואסור להחליפן בדבר אחר מ\"מ אם עבר והחליפן בדבר אחר אותן החליפין מותר ליהנות מהם אף המחליף משום דחליפי חליפין מותרים ואיכא מ\"ד דאף חליפי חליפין אסורים למחליף. וכבר הארכתי במחלוקתם זה (א\"ה נתבאר בפ\"ה מהלכות אישות הלכה א' ע\"ש) וכתבתי דלהרא\"ש והר\"ן חליפי חליפין מותרים ואליבא דתוס' ורש\"י חליפי חליפין נמי אסורים יע\"ש. והשתא יש להסתפק במ\"ש דאליבא דרש\"י אינו פורע לו משום דלמלוה אסורים הוא משום דס\"ל דחליפי חליפין נמי אסורים שהרי דמים אלו שפורע לו פשיטא שדין חליפי חליפין יש להם שהרי דמים הראשונים כבר אזלו והני אחריני נינהו. או אפשר לומר דלעולם דס\"ל דחליפי חליפין מותרים וכסברת הרא\"ש והר\"ן ושאני הכא שעדיין לא לקח המעות ונהי שאם היה לוקחן היה מותר ליהנות מהם משום דהוו חליפי חליפין אך כיון שעדין לא נפרע אסור ליפרע משום דבשעה שנפרע חשיב כאילו באותה שעה מחליפן וכבר כתבנו דהחליפן אסור אליבא דרש\"י. ומ\"ש שהרי לזה השני מותרים ולמלוה הראשון אסורים לא קאי על דמים הללו שרוצה ליתן דדמים הללו אף המלוה מותר ליהנות מהם אלא הכוונה היא על הדמים הראשונים שהלוה אותם וקאמר דאינו נותן לו כלום משום דאותם הדמים היו מותרים ללוה ואסורים למלוה וכיון דהיו אסורין למלוה אינו נותן לו כלום משום דאסור למלוה ליקח חליפי דמים האסורים אבל לעולם דאם עבר ולקחם דמותר המלוה ליהנות בהם משום דחליפי חליפין מותרין אף למלוה. ונראה דנ\"ד תלוי בספק זה דאם נאמר דהרב בעה\"ת ס\"ל דמשעה שהלוה דמים אלו חשיב כאילו כבר החליפן ומ\"ש דהלוה אינו נותן כלום הוא מטעמא דחליפי חליפין אסורין א\"כ בנ\"ד נמי שמכר איסורי הנאה מאותה שעה שמכרם ונתחייב הלוקח לתת לו דמיהן חשיב כאילו כבר החליפן ולקח דמיהם וא\"כ לדעת רבינו חייב ליתן לו דמי המקח משום דדמי איסורי הנאה מותרים אף למוכר אך לרש\"י אינו נותן לו כלום. אך אם נאמר דטעמיה דבעה\"ת הוא משום דס\"ל דכל זמן שלא לקח המעות לא חשיב כאילו כבר החליפן ואף שכבר נתחייב הלוה בפרעון זה מ\"מ בשעה שהוא פורע לו חשיב כאילו באותה שעה מחליפן ומש\"ה כתב דלהר\"ש אינו נותן לו כלום משום דאסור ליהנות מדמי איסורי הנאה ולהחליפן א\"כ בנ\"ד לכ\"ע אינו נותן לו דמי המקח ואפילו אליבא דרבינו דס\"ל דדמי איסורי הנאה מותרים למוכר משום דמה שמכר ונתחייב הלוקח לא חשיב כאילו כבר החליף איסורי הנאה ובשעה שהלוקח נותן לו הדמים חשוב כאילו באותה שעה מחליף איסורי הנאה וזה אסור לכ\"ע. ואף שכתבתי במקום אחר (א\"ה גם זה נתבאר במקום הנזכר יע\"ש) דרש\"י אית ליה דחליפי חליפין אסורים והרב בעה\"ת אליבא דרש\"י קאי אין להכריח מכאן דטעמא דכתב דאליבא דרש\"י אינו נותן לו כלום הוא משום טעמא דחליפי חליפין אסורין דאפשר דטעמא דאינו נותן לו כלומר הוא משום דנמצא דבאותה שעה היה מחליף דמים האסורים ואף במונח דהיה הדין דחליפי חליפין היו מותרים אפ\"ה אינו נותן לו כלום מטעמא דכתיבנא. וראיתי להרב בעה\"ת דכתב בסוף דבריו אבל יין נסך בין ודאי יינם כו' וכן ערלה וכלאי הכרם עצמן וכיוצא בהם שהלוה לו מפירות בעין ולא עשה מהם דמים בכל אלו אין הלוה מתחייב בהן כלל שאין זה נקרא ממונו שהרי הוא נאסר עליו ולמה נכוף את זה להחזירו לו ע\"כ. והנה מדברים אלו מוכח דאית ליה דאף שכבר נתחייב הלוה מ\"מ בשעה שנותן המעות חשיב כאילו באותה שעה מחליף ומש\"ה כתב דהיכא דהלוה לו הדברים האסורים בהנאה עצמן דלכ\"ע אינו חייב ליתן לו כלום משום דחשיב כאילו באותה שעה מוכר לו איסורי הנאה דאסור לכ\"ע דאלת\"ה אלא דטעמא דכתב דהיכא דהלוה לו דמי איסורי הנאה דלרש\"י אינו נותן לו כלום הוא משום דאית ליה דחליפי חליפין אסור והני דמים הוו חליפי חליפין א\"כ תיקשי איך כתב דבמלוה איסורי הנאה דלכ\"ע אינו חייב ליתן לו כלום והלא כיון שכבר הלוה ונתחייב הלוה כבר עבר והחליפן והני דמים שחייב הלוה הם דמי איסורי הנאה ולרבינו דמי איסורי הנאה מותרים אף למחליף אלא ודאי כדכתיבנא ולפ\"ז בנ\"ד לכ\"ע אינו חייב הלוקח ליתן לו כלום לפי שאסור למוכר ליהנות מאיסורי הנאה. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ה מהל' שבועות הלכה ה'): " + ] + ], + [ + [ + "מכר לו חטים יפות כו'. משנה בפ' הספינה. וכתב בשער אפרים סי' קס\"א דראובן שמכר לשמעון עורות והתנה שיהיה משקלם י\"ד אוקיות העור ונתן לו עורות כבדים דאף שהוא לשבח יכול המוכר לחזור בו. ולי אין דבריו נראין כלל דכל שהוא מין אחד אלא שהחילוק הוא מהרע אל היפה פשיטא שדוקא המתאנה חוזר בו וזה פשוט: " + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "זה אומר איני יודע וכו'. הן אמת שדברי רבינו הם מגומגמים וה\"ה ז\"ל טרח ליישבם ונדחק מאד בפירושם ולא עלה בידו כאשר הניח הדבר בצ\"ע. ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דלעולם רבינו סובר דאפילו כשהמוכר טוען שמא אפילו הלוקח טוען ברי בחזקת המוכר מוקמינן ליה ודייק הרב כן מהא דקתני שני עבדים אחד קטן ואחד גדול הלוקח אומר גדול לקחתי ומוכר אומר איני יודע זכה בגדול ומוקמינן לה בגמרא במחוייב שבועה ואינו יכול לישבע הא לאו הכי בחזקת המוכר קיימא. ומה שתמה ה\"ה ז\"ל דמאי פסק כסומכוס בשניהם טוענין איני יודע. נ\"ל דאפילו כרבנן אתיא דע\"כ ל\"פ סומכוס ורבנן אלא היכא דאיכא חזקת מרא קמא כגון המוכר שפחתו וילדה אבל היכא דליכא חזקת מרא קמא אפילו לרבנן ממון המוטל בספק חולקין. והיינו מ\"ש רבינו זה אומר איני יודע כו' ואינם ברשות אחד מהם כלומר דליכא לא חזקת מרא קמא וגם אינה ברשות אחד מהם חולקים. אבל היכא דאיכא לאוקומי אמריה קמא כתב תחלה דאפילו המוכר טוען שמא והלה ברי ברשות המוכר קיימא דהיינו כרבנן והדבר צ\"ע: " + ] + ], + [ + [ + "המקנה לחברו דבר שאינו מסויים כו'. כתב מרן ז\"ל בכסף משנה אך קשיא לי מדתניא בפ' איזהו נשך ההולך לחלוב עזיו ואמר לו מה שעזי חולבות כו'. ובאמת לא מצאתי מקום לדברי הרב שהרי אין ענין מה שעזי חולבות שייך לענין אונאה דהתם משום לתא דרבית עסיק תלמודא אבל לענין אונאה ענין אחר הוא. ועוד דהתם ע\"כ לא קנה מן הדין דדבר שלא בא לעולם הוא אלא דאם נתרצה המוכר לקיים דבורו ומדין עסק רבית הוא דקיימיה ומותר. וכיוצא בזה כתב הרב ז\"ל עצמו בפכ\"ב מהלכות אלו גבי מי שפסק על שער שבשוק כו' ועוד יש דקדוקים על דברים אלו שכתב כאן וצ\"ע: " + ] + ], + [ + [ + "אין אדם מקנה דבר שלב\"ל. בפ' המוכר את הבית כתב הרא\"ש ז\"ל דאדם מתנה על דבר שלב\"ל ועיין במהר\"ש יונה ז\"ל סימן כ\"ה שהאריך בזה ועיין בהריטב\"א פ\"ק דקדושין אההיא דאמרי' בגמ' (דף כ\"ג) אין קנין לעבד בלא רבו ודוק. (א\"ה ולענין מחילה בדבר שלב\"ל עיין במ\"ש הרב המחבר פכ\"ג מהל' אישות הלכה א' ד\"ה מעשה): " + ], + [], + [], + [], + [ + "כיצד מה שאירש מאבא מכור לך כו' לא קנה כלום. ברייתא בפ\"ק דמציעא ולענין המעות שנתן אם מכר בשטר אי חשיבי כמלוה בשטר וטריף ממשעבדי עיין מ\"ש בעה\"ת שער מ\"ז שכתב דיש לו דין מלוה בשטר וטריף ממשעבדי ועיין בתשובת הרשב\"א שהביא מרן סי' רל\"ה מחודשין ג' בקטן פחות מבן עשרים שמכר שהמעות אין דינם כמלוה בשטר כיון שאין עיקר המקח קיים ונראה דה\"ה במוכר מה שיירש מאביו ודוק. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"י מהלכות אלו הלכה א').האומר מה שאירש מאבא היום ולא מת באותו יום וכן מה שתעלה מצודתי ולא העלה כלום עיין בתשובת הגאונים סי' ר\"א ור\"ב ודוק. כתב מהרש\"ך ח\"ג סי' ט\"ז שאף לדעת ר\"ת דבשדה זו קנה דוקא כשפירש מה שאירש מאבא אבל מכר שדה אביו סתם לא דיינינן בדין זה אלא הו\"ל גזלן ומוציא מיד הלוקח אף אחר שירשה ודוק. (א\"ה ומדין מה שתעלה מצודתי כו' הקשה הרמב\"ן על הרמב\"ם בדין דבר שאינו קצוב כמ\"ש הבעה\"ת שער ס\"ד ח\"א סי' ב' ועיין מ\"ש הרב גדולי תרומה ומה שתפס עליו הרב המחבר לעיל פי\"א מהלכות אלו הלכה ט\"ז יע\"ש): " + ], + [], + [], + [ + "אין מחייבים את הנותן ליתן לו כו'. כ\"כ הרי\"ף בתשובה הביאה הטור סי' ס' סי\"ב וכתב עוד ואם טען ראובן כבר נתתים לו ושמעון מכחיש ואומר א\"כ שטרך בידי מאי בעי אם ראובן יכול לומר שלא היו ברשותו באותה שעה כי א\"ל נתתים לך מהימן ואם יש עדים שהיו בידו באותה שעה אינו יכול לומר נתתים לך דא\"ל שטרך בידי מאי בעי כו' עיין בהריב\"ש סי' שמ\"ה ובס' בני שמואל סי' ס' ודוק. כתב הטור שם סט\"ו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב בר\"פ אע\"פ שאדם יכול לשעבד עצמו בדבר שאינו חייב בו כו' וכתב עליו מרן הב\"י נראה מדברי רבינו שסובר שהרא\"ש חולק על תשובת הרי\"ף ול\"נ דאינם ענין זו לזו כו' אבל דההיא דהרי\"ף לא חייב עצמו ליתן אלא הודה שנתן לו במתנה כך וכך זהובים ואם לא היו מצויים בידו באותה שעה אין כאן מתנה כלל וכי שעבד נכסיו לגבותם מאי הוי דכיון דמתנה אין כאן שעבוד לאו כלום הוא וכיוצא בזה כתב הרשב\"א בתשובה ע\"כ. ועיין במ\"ש הרשב\"א בח\"ב סימן קצ\"ד וצ\"ע: " + ], + [], + [ + "והמזכה לעובר לא קנה. (א\"ה עיין לעיל פ\"ב מהלכות אלו הלכה ט'): " + ], + [], + [ + "הקנה קצת מנכסיו לבהמה כו'. בר\"פ מי שמת ועיין בנ\"י פרק יש נוחלין עלה דתטול אשתי כאחד מן הבנים. ויש להסתפק היכא דהקנה לנולדים ולשאינם נולדים דקי\"ל דקנה מחצה וחזר ואמר לאחר קני את כחד מינייהו מי אמרינן דקאי לנולדים או לא. ואין להביא ראיה מההיא דכתב הנ\"י במקום הנזכר דיש לדחות והדבר צריך תלמוד. אוואלאד\"י וואקו\"ף הנעשות בזמנינו כתב הר\"ב בני שמואל ז\"ל דלא מהני כלל משום דהקנה לשאינן נולדים ואף הנולדים לא קנו משום דהקנה לכולם בבת אחת. אך מהרימ\"ט חלק עליו וכתב דהנולדים מיהא קנו ועיין פ\"מ ח\"א סי' צ\"ה. (א\"ה עיין לעיל פי\"א מהלכות אלו הלכה ב' ופכ\"ט הלכה ו'): " + ], + [], + [ + "כיצד אין אדם מקנה ריח התפוח כו'. כתב מרן סי' רי\"ב דאיתא בתוספתא המוכר עובר בהמתו לחבירו לא עשה ולא כלום כו' אלא מוכר לו בהמה ומשייר עובריה כו' ועיין בכתבי מהרי\"א סי' ק\"ל וצ\"ע. ומ\"ש מרן שם ואיכא לספוקי אם היו הבהמה או השפחה מעוברות כשמכר לו ולדותיהן אם קנה כו', עיין בהג\"א ר\"פ מי שמת ובתשובת מהר\"י וייל סי' ס\"ט: " + ] + ], + [ + [ + "מקנה אדם הגוף לפירותיו כו'. ומי שנותן מעות לפירותיו אי מהני. עיין בתשובת מהר\"ם אלשיך סי' ז' מהרש\"ח סי' ל\"ה פ\"מ ח\"א סי' ל\"ד וח\"ב סי' ל\"ה ועיין בתורת חיים ח\"ב סי' כ\"א דמוכח מדבריו שם דמהני דומיא דדקל לפירותיו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב כו'. כתוב בהשגות איני מוצא מוכר לזמן קצוב שיבנה ושיהרוס אלא באומר נכסי לך ואחריך לפלוני. ודברי הראב\"ד תמוהים דמאי סייעתא מייתי מהאומר נכסי לך ואחריך לפלוני דההיא מיירי לענין שאם מכר או נתן הראשון אין לשני אלא מה ששייר ראשון. ואי מק\"ו מפיק לה דכ\"ש אם הרס או בנה התם שאני משום דאם מכר והפקיעם מן השני מעשיו קיימים ה\"ה הרס ובנה אבל מוכר לזמן קצוב דאין בידו להפקיעם ה\"נ אין בידו לבנות ולהרוס ועוד דהתם אסור לכתחלה למכור וכאן דברי רבינו הם דלכתחלה נמי בונה והורס, ואפשר שלזה כיון ה\"ה שכתב ודברי ההשגות אינם ברורים ודוק. ועוד אני מוסיף דהתם כיון שאם מת שני בחיי ראשון נשארו לראשון אלים כחו לענין זה ודוק: ומ\"ש מרן הכ\"מ וא\"ת והלא הפרש גדול יש ביניהם כו'. איני יודע מי הכריחו לזה דמוכר פירות שדה אפשר דמיירי שכבר יצאו הפירות שאז הוי קנין גמור ודוק: " + ], + [], + [ + "ואין השוכר רשאי להשכיר כו'. כתב מרן בכסף משנה תימה שהרי בפ\"ה מהלכות שכירות כתב שלא אמרו אין השוכר רשאי להשכיר אלא במטלטלין כו'. ונראה לי לתרץ בזה ולומר שלכך כתב רבינו ואין השוכר שנראה כחלוקה אחרת לומר שמלבד מה שיש חילוק במקרקעי שהקונה רשאי לנוטעה כו' עוד איכא מלתא אחריתי ואין השוכר רשאי להשכיר שהוא דבר דשייך במטלטלי דוקא והכי ריהטא דלישנא אע\"פ שאין השוכר רשאי להשכיר והיינו מטלטלין כמבואר במקומו מ\"מ הקונה מטלטלין לזמן ידוע רשאי להשאילו כו' ודוק. ועיין בתשובת מהרא\"ש סי' ר\"ח ולפי דבריו אפשר ליישב דרבינו איירי בשכבר קבל המשכיר דמי השכירות והקונה אף שקבל דמי הקנייה מקנה לאחר ורצה למצוא חילוק בין שוכר לקונה לזמן ודוק אלא דבעיקר דינו של מהרא\"ש יש לי גמגום: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "כל מי שקונה ג' אילנות ויש לו קרקע כו'. כתב מרן בכ\"מ פי' כשנתפשטו הענפים כו'. וזה ודאי ניחא לסברת הרמב\"ן ז\"ל שכתב ה\"ה ז\"ל שהמוכר נאמן אבל אם היינו אומרים שהלוקח נאמן נימא ליה המוכר למחר את אומר דכמו שהם עכשיו מכרתים לך ואית לך ארעא מלא אורה וסלו שאני מניח להתפשט הענפים וחוץ מזה תשאל ממני מלא אורה וסלו ללקוט פירותיה כי היכי דחיישינן נמי דארעא מסקא שירטון. ואם כן אינו מוכרח דרבינו סובר כהרמב\"ן והרב ז\"ל החליט כאילו שניהם בשיטה אחת קיימי וצ\"ע. ויש לדקדק לדברי הרמב\"ן שהמוכר נאמן במה שנראה שקנה הלוקח אמאי אמרו בגמרא בקונה שני אילנות שהעולה מהגזע קוצץ דלמא מסקא ארעא שירטון וא\"ל תלתא מכרת לי ואית לי ארעא ולדידיה מה איכפת ליה מאחר שהמוכר נאמן. ולאו מלתא היא דשאני הכא שדרכו של אילן להגדיל ענפיו אבל לומר דשנים מכר והגזע יצא מהשורש ברחוק ארבע אמות ומסקא ארעא שירטון מלתא דלא שכיחא ויודה הרמב\"ן דנאמן הלוקח מטענת כאן נמצאו וכאן היו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שהמוכר בעין יפה מוכר כו'. יותר היה נוח לפרש בכונת רבינו דתלה הטעם בעין יפה דהיינו היכא דיש בשדה גפנים ודקלים דאמרינן דלא שייר אלא הגפנים ולפירוש מהר\"י ן' מיגאש ז\"ל דפירש דגופני חשיבי ולא סבר כפיר\"ש דגפנים לגבי דקלים קרוי אילני וכיון דלא סבר הכי הוה ליה למימר דכשיש גופני ודקלי דהכל שייר אלא דמטעם עין יפה אמרינן דלא שייר שניהם. אלא דה\"ה ז\"ל לא הונח לו זה מפני שרצה לפרש דעל אילני ודקלי הסמוך לו קאי. ואין זה הכרח ופירושו לא הונח לי דאין סברא לומר כשיש בשדה אילני וגופני דהכל שייר דהא במקום שאר אילני אין קרויים גופני אילני ואפי' להר\"י ן' מיגאש הכי הוי דלא כתב טעם חשיבות אלא בגופני ודיקלי דאף דאינם קרויים אילני ע\"כ זה המוכר לא הוציא דבריו לבטלה וחד מהני הרי אסיק שמיה אילני ולכך כתב מ\"ש וצ\"ע. ועל מ\"ש ה\"ה וכתב ר\"ש ומיהו כו'. יש להסתפק היכא דשייר אילני והיו בשדה דקלי גבוהים שעולים בחבל והיו ג\"כ אילני שהעול כובש והי מינייהו אמרינן דשייר, ולי היה נראה דאפילו לר\"ש דחשיב קצת דקלי אילני לעולם אמרינן דשאר אילני שייר אפילו הם קטנים דשם אילני במקום שאר אילני לא משמע דיקלי. אבל ממ\"ש ה\"ה בשם הר\"י ן' מיגאש היכא דשייר אילני והם קטנים ולא יש אלא אלו דאותם שייר והביא ראיה מדקלי היכא דאין שאר אילני דעלייהו קאמר אין נראה כן דאם איתא למ\"ש גדולה מזה הול\"ל היכא דיש דקלי ואילנין קטנים דעל אילני קאמר וצ\"ע: " + ], + [ + "האומר לחבירו קרקע ודקלים אני מוכר כו'. (א\"ה עיין פי\"ב מהל' זכייה ומתנה דין י\"ג): " + ], + [], + [ + "צריך לכתוב לו קנה לך מקרקע התהום עד רום רקיע כו'. בפרק המוכר את הבית וכתב הנ\"י וז\"ל ואע\"ג דכתב ליה עומקא ורומא לא אהני ליה למקני בור ודות כו' עד שיפרש מארעית תהומא שיכפול ויכתוב עומקא ורומא שתי פעמים דמשום יתור לשון אהני למקני בור ודות כו'. והר\"ב פ\"מ ח\"א סי' ס\"ה הביא דברי מהרש\"ך בח\"א סי' ב' במה שחילק בההיא דלישנא יתירא לטפויי אתא בין לישנא יתירא שלא היה נצרך דאז עדיף ליה לא כן כשיתור הלשון הוא מחמת כפל דכפל הלשון לא עדיף ליה לטפויי מלתא והשיג עליו מדברי הנ\"י הללו דמשום הכפל שהוא מיותר הכריח הנ\"י דלטפויי אתא כו' ומה גם שהכריח הרב הנ\"י את הדבר הוא הכרח גדול כו' יע\"ש. זה שכתב הרב נר\"ו ומה גם שהכרח שהכריח הנ\"י הוא הכרח גדול לא ידעתי פירושו שהרי מסוגיות הגמ' אין סתירה לחילוק מהרש\"ך דהתם נמי אם מן הדין היה נכלל במכירה עומקא ורומא כשכתב המוכר עומקא ורומא היה קונה בור ודות דכיון דלא צריך וכתב לטפויי אתא בור ודות והיינו ממש חילוקו של מהרש\"ך. אלא שלפי ההיקש שעשה הנ\"י דמה לי לא היה צריך למכתביה וכתבו ומה לי היה צריך לכותבו והוכפל בלשונו זה ודאי הדין עם הרב נר\"ו שזה שלא כשיטת מהרש\"ך אבל מסוגיא דתלמודא אין זה במשמע כדי שיאמר הרב שההכרח הוא גדול דהיקש הנ\"י אינו מוכרח לדעת מהרש\"ך. אמנם מדקדוק הריב\"ש בסי' ר\"ז משמע שסובר הרב כדעת הנ\"י שלא כדברי מהרש\"ך יע\"ש ודוק: " + ], + [ + "המוכר בית לחבירו ע\"מ שדיוטא העליונה שלי הרי זו שלו. בפ' חזקת הבתים וכתב הריב\"ש בתשובה סי' רנ\"ז וז\"ל ודין זה תלוי בדבר אחר והוא שכל מי שמוכר או נותן לאחר ומשייר במכירתו או במתנתו איזה דבר לעצמו אם משייר דבר ידוע ומסויים כו' בכגון זה יורשיו כמוהו אע\"פ שלא פירש כו' אבל אם אינו משייר דבר מסויים כו' מ\"מ כיון שמכר הדקל והוא משייר פירותיו אין הכוונה בשיור אלא לעצמו לבד ולא ליורשיו ולבאי כחו כו'. משמע מדברי הרב דאפילו שייר בפירוש דקל לפירותיו או בית לדירה לא שייר אלא לעצמו ולא ליורשיו. וטעמא כיון דאינו דבר מסויים אלא במה שמכר עצמו שייר אבל כשמשייר דבר מסויים שאינו בכלל המכירה כגון שמכר בית ושייר דיוטא אזי יורשיו יורשים אותו. ולכאורה רשב\"ם בפ' המוכר את הבית משמע דלא ס\"ל הכי שכתב עלה דההיא דתניא בן לוי שמכר שדה לישראל כו' ואם אמר לו לי ולבני מת נותנו לבניו דטעמא דאינם בניו בכלל השיור אם לא פירש הוא משום דכל מלתא דדייקינן מיתורא דיינו אי אהני יתורא לעצמו כגון ע\"מ שדיוטא העליונה שלי דייקינן למה פירש כיון שבלא תנאו שלו היא וא\"ר זביד שלהוציא זיזין קאמר והוצאת זיזין לא הוזכר בפירוש וכן ע\"מ שמעשר ראשון לי כיון שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ודאי אמרינן שייריה מקום מעשר. משמע מדבריו מדתלי טעמא משום דאתי מיתורא דאי פירש בפירוש ששייר מקום מעשר ראשון יורשיו יורשים אותו וכן לגבי דקל וצ\"ע. ועל מה שדימה נדון זה לההיא דאם אמר לי ולבני כו' דמשמע דמסתמא אין בני בכלל וה\"ה לגבי לוקח איכא לחלק ולומר דכיון דזכה הוא כל ימי חייו ודין הוא דהבא מכחו יהיה כמוהו משא\"כ גבי יורש דמסתמא לדידיה שייר ולא ליורשין. וכן ראיתי להרשב\"א בתשובה סימן אלף קמ\"א ואלף וכ\"ג שהמשייר דירה לעצמו לא לעצמו דוקא שייר אלא כל ימי חייו שייר בין לדור בה הוא בין להשאיל מקום דירתו לאחר או למוכרה כל ימי חייו ואפילו אמר שיירתי (לעצמו) [לעצמי] לא בא למעט אלא שאינו משייר כלום לאחרים וצ\"ע. ולפי שיטתו דס\"ל דבן לוי ששייר מעשר ראשון אינו יכול למכור זכותו לאחר וכן נותן דקל ושייר פירי דלא שייר אלא לעצמו ולא לבאי כחו קשה טובא דבפרק יש נוחלין תנן הכותב נכסיו לבניו מהיום ולאחר מיתה האב אינו יכול למכור מפני שהגוף של בן כו' מכר האב מכורים לפירות. משמע דהמשייר פירי לעצמו יכול למכור זכותו ומאי שנא בן לוי ומוכר דקל ושייר פירי דכתב הרב דלא שייר אלא לעצמו ולא לבאי כחו וכעת צ\"ע. ועיין מ\"ש רבינו לעיל פכ\"ג מהלכות אלו בין הקונה שדה לפירותיה וכו' וסיים אבל הקונה מקנה לאחרים כל מה שקנה. דמשמע מדבריו נמי הפך דברי הריב\"ש. אלא דיש לחלק דהתם הוא מקנה שדה לפירותיה ואינו דומה למשייר מידי דהוה השוכר בית מחבירו שיכול השוכר להשכירו לאחר כל ימי שכירותו ודו\"ק: " + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אל ילוז מעיניך העיקר הגדול בדברים אלו כו' והשמות הידועים ביחוד לכל דבר כו' שהכל אומרים לו ביחוד ולא בשתוף כו'. (א\"ה עיין מה שכתב מהריק\"ו שורש עשרים במכירת הקוטמ\"ו והרב המחבר ז\"ל שקול וטרי טובא בדבריו וכבר נדפסו דבריו בספר מוצל מאש סי' י\"ז יע\"ש. וזו אחת מן ההלכות שנגנבו בכלל ספריו כי לא מצאתי רמז מזה בכתיבותיו שבידי חבל על דאבדין): " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "והכל במטלטלין וכו'. כתב הרא\"ש ז\"ל בתשובה כלל פ\"א סי' ט' שאם ירש שט\"ח מאביו שיכול ליתנו לאחר במסירה וכתיבה דלענין זה חשוב כמטלטלין והביאו הטור סימן רל\"ה ס\"ד. אך הרשב\"א בתשובה ח\"ב סימן רי\"ט נסתפק בזה דאפשר דשטרות דין קרקע יש להם ועיין במ\"ש מרן סי' רל\"ה מ\"ו בשם הריטב\"א. קטן שמכר או נתן מקרקעי ומטלטלי יש לעיין מה דינו מי אמרינן כי היכי דקרקע לא קנה ה\"נ לא קנה מטלטלין ועיין במרדכי פ' מי שמת תשובת רגמ\"ה ובמהר\"ם אלשיך סי' ק\"א כרם שלמה חה\"מ סי' ס\"ה וסי' ס\"ו (א\"ה עיין לעיל פכ\"ב מהלכות אלו הלכה י\"ב). כתוב בתשובות המיוחסות להרמב\"ן סי' פ\"ז וז\"ל וכיון שהדבר כן אם היה שמעון בן שש בשעת מיתתו של חנוך אפשר שנתן בידו של שמעון אילו היה שמעון פקח משום דבר קבלה הוא במטלטלי דפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלי כו'. ועיין בתשובת מהרימ\"ט ח\"א סי' ק\"ה דכתב הפך מזה כמדומה שלא נזכר הרב מתשובה זו יע\"ש: " + ], + [ + "אבל אם היה לו אפוטרופוס אין מעשיו כלום. כתב מהר\"ם אלשיך בתשובה סי' ק\"א דבמתנת שכ\"מ כיון שאינו קונה אלא לאחר מיתה לכ\"ע קנה המקבל כיון דבההיא שעתא שחל מתנתו אין לו אפוטרופוס שהוא אחר מיתה הו\"ל כאלו אין לו אפוטרופוס דמתנתו מתנה גם מורי הרב מהר\"ש הלוי ז\"ל כך היה מלמדנו מסברת עצמו הלכה למעשה. ועיין בתשובת הרא\"ש כלל א' סי' ח' שקרא תגר על מי שרצה לומר דשכ\"מ קטן יכול ליתן קרקע מטעמא דדברי שכ\"מ ככתובים וכמסורים משום דמלתא דליתיה בבריא ליתיה בשכ\"מ. ולכאורה נראה שקושיא זו שייכא ג\"כ לסברת מהר\"מ אלשיך. ואולי יש לחלק דשאני נדון דמהרמ\"א דחסרון הקטן לא בא לו מצד קטנותו כי אם בסיבה אחרת שהיה לו אפוטרופוס אבל בנדון דהרא\"ש חסרון הקטן בא לו מצד עצמו. ועיין במהריט\"ץ סי' ח' שחולק בדין זה דמהרמ\"א ודוק. ועיין בתורת חיים סי' צ\"ט דאזיל בשיטת מהריט\"ץ. כתב הריב\"ש סי' תס\"א דה\"ה לבעה\"ב שסמכו יתומים אצלו מעצמם או שמשתדל בנכסיהם שדינו כדין מינהו אבי יתומים כו' ועיין בהריטב\"א בחידושיו פ' מציאת האשה שהניח דין זה בצ\"ע יע\"ש. כתב מרן סי' רל\"ה מ\"ו וז\"ל כתב הרשב\"א שנשאל על מי שנתן מתנה לקטן ע\"י גדול ומסרה המקבל לקטן והפסידה והשיב אם הקטן הגיע לעונת הפעוטות זה שמסרה לו פטור כו'. ועיין במ\"ש בח\"ב סימן רצ\"ט ועיין במ\"ש מהרימ\"ט חה\"מ סי' ל\"ז שדבריו צ\"ת יע\"ש ודוק. (א\"ה כמו שיתבאר בפי\"א מהלכות נחלות הלכה ו'. ולענין קטן שמכר קרקע כתב הרשב\"א דכיון דאין המקח מקח חזרו המעות להיות כמלוה על פה ועיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פי\"א מהלכות אלו הלכה ב'): " + ], + [], + [], + [], + [ + "יראה לי שקטן שקנה קרקע ונתן דמים וכו'. נסתפקתי בהא דכתבו הראשונים ז\"ל דקטן זוכה מן התורה כשדעת אחרת מקנה אותו אבל במציאה אין זכייתו כי אם מדרבנן ויש בזה אריכות דברים. אך כעת נסתפקתי בהפקר היכי לידיינו דייני אי חשיב כמציאה או דלמא חשיב כמתנה דהא איכא דעת אחרת מקנה שהוא המפקיר. ומן הסברא נראה דדמי למציאה דהא מעידנא דאפקריה נפיק מרשותיה ובשעת זכייה ליכא דעת אחרת מקנה. ונראה שדין זה הוא שנוי במחלוקת דגרסינן בפ\"ק דמציעא (דף י\"ב) בעי רבא זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו כו' ובעו למפשטה מדתנן ראה אותם רצים אחר המציאה ואמר רבי ירמיה אר\"י והוא שרץ אחריהם ומגיען ובעי רבי ירמיה במתנה היאך וקבלה מיניה רבי אבא בר כהנא במתנה אע\"פ שרץ אחריהם ואין מגיען ע\"כ. וכתבו התוספות שם דל\"ג בבעיין ואפקריה דהא חשיב ליה דעת אחרת מקנה אותו דמייתי ראיה ממתנה ואי אפקריה א\"כ מיד כשיצא הארנקי מידו היה הפקר ובשעת זכייה ליכא דעת אחרת אלא ל\"ג ואפקריה ולעולם היא שלו עד שיזכה בה אחר ע\"כ. הרי לך מבואר דהתוס' ס\"ל דהפקר לא חשיב דעת אחרת מקנה וכי היכי דלא חשיב לענין דבעינן רץ אחריהם ומגיען ה\"נ גבי קניית קטן לא חשיב דעת אחרת מקנה. אך רש\"י ז\"ל פירשה לבעיין לענין הפקר וכן נמצא בקצת ספרים בנוסחת רב יהודאי גאון ז\"ל וכתב הרב הנמוקי דכתבו האחרונים ז\"ל דמדמוכח ממתנה לומר דקנה ולא מוכח ממציאה איפכא דלא קנה דהא כתבנו לעיל דבעינן רץ אחריהם ומגיען שמעינן דהפקר מדעת כדעת אחרת מקנה אותם דמי ואע\"פ שרץ אחריהם ואינו מגיען קנה כדאמרינן במתנה ע\"כ. הרי לך מבואר דלדעת הני רבוואתא הפקר מדעת כדעת אחרת מקנה דמי ולפ\"ז בהפקר קנה מדין תורה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "וכן האשה שמכרה כו' בין בנכסי צאן ברזל כו' בין בנכסי מלוג כו' מפני שהיא אומרת נחת רוח עשיתי לבעלי. עיין מ\"ש הטור סימן קנ\"א ס\"ב בשם הרמ\"ה ולפי הנראה מדברי מרן שם דגירסתו הוא שדין נצ\"ב כדין נכסי מלוג שאינה יכולה לומר נ\"ר עשיתי לבעלי. אך ראיתי לאחד מקדושים דגריס שדין נכסי מלוג כדין נצ\"ב דיכולה לומר נ\"ר עשיתי לבעלי וצ\"ע. כתב הרא\"ש בתשובה כלל ס\"ג סי' ה' וז\"ל ואין לך דבר המבטל טענת נ\"ר אלא א\"כ כתבה ללוקח אחריות שאם יטרוף ב\"ח של בעלה מן הלוקח שהיא תשלם לו דכולי האי לא עבדא לעשות נ\"ר כו' ובסלוק זה אע\"פ שקבלה אחריות אין בקבלת אחריות זה כח וכו' דמה היא מפסדת בדבר. ויש לדקדק בדברי הרב דהא אפשר דתפסיד בקבלת אחריות זה שאם מכרה כתובתה בטובת הנאה ושוב סילקה שעבודה מעל קרקע זה ותתאלמן או תתגרש ולא נשאר אצל נכסי בעלה אלא קרקע זה שנסתלקה הימנו וחייבת לשלם ללוקח שמכרה מדינא דגרמי דהא חשיב ליה הרב כמוכר שט\"ח לחבירו וחזר ומחלו. ויש ליישב דלא דמי לאחריות האמור בגמ' שהוא ב\"ח דעלמא אבל הכא מעשיה גרמו לשלם דאחר שמכרה מי הזקיקה למחול שעבוד כתובתה. ועדיין יש לגמגם דא\"כ למה תלה הרב במה שאינה חייבת כלום באחריות זה. והנכון אצלי דדוקא מכר שט\"ח וחזר ומחלו דהנזק נעשה מיד הוא דחייב לשלם אבל כעין מה שכתבתי שלא מחלה החוב הו\"ל גרמא בנזקין ופטור ודוק:
כתב מהרימ\"ט ח\"א סי' מ\"ה (דף מ\"ז:) וז\"ל ועוד נראה אף אם היה הלשון מועיל לסלק שעבודה מעל הנכסים מ\"מ הוא יכול לחזור בו כו'. וזה שכתב הרב ז\"ל דאפילו נסתלק בלשון מועיל יכול לחזור בו כו'. וגדולה מזו הוסיף דאף אם נסתלק מדין שעבוד מגביית חובו מצי גבי. ראיתי והתבוננתי בראיות הרב ואינן כדאות להכריע כל מה שכתב. ונוסף גם כן ראיתי בדברי הרא\"ש ז\"ל בתשובה הנזכר חלוף הדברים נגד כל דברי הרב ז\"ל ואין כאן מקום להאריך ודברי הרב צ\"ע. (א\"ה כתב הרב המחבר וז\"ל וכתב הרשב\"א ומיהו אם מכרו הבעל לפירות בלבד הרשות בידו כו' ועיין בדברי הרב המחבר לקמן פרק י\"ב מהלכות זכייה ומתנה הלכה י\"ג יע\"ש): " + ], + [], + [], + [], + [ + "המוכר או הנותן בשבת כו'. (א\"ה בדין מקח שנעשה באיסור האריך הרב המחבר תמצאנו לקמן פ\"ח מהלכות מלוה ולוה יע\"ש): סליקו להו הלכות מכירה בס\"ד " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Warsaw, 1881", + "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI" + ] + ], + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות מכירה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Kinyan" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kinyan/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kinyan/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/Warsaw, 1881.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..bcae87021c6cdbc24c071fe784e41f766fc2a3fc --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kinyan/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/Warsaw, 1881.json @@ -0,0 +1,174 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Slaves", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI", + "versionTitle": "Warsaw, 1881", + "license": "Public Domain", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות עבדים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Kinyan" + ], + "text": [ + [ + [], + [ + "כבר ביארנו שאין האשה נמכרת בגניבתה. (*א\"ה עיין מה שהקשו התוס' סוטה פרק היה נוטל ונתבאר בדברי הרב המחבר פרק ה' מהלכות גניבה דין י\"ב ע\"ש): וכן אינה מוכרת עצמה. מבואר במכילתא והרא\"ם פרשת משפטים ד\"ה או אינו אלא בישראלית כו' כתב וז\"ל ואי אפשר לפרש דאם אדוניו יתן לו אשה בישראלית גדולה משום דס\"ל דאין האשה מוכרת עצמה כדתניא במכילתא. אבל הרמב\"ן סבירא ליה דאף האשה מוכרת עצמה ויש קצת סיוע לדבריו מהא דאמרינן בפרק איזהו נשך (דף ע\"א) אין הגר נקנה בעבד עברי ואין אשה וגר קונין עבד עברי אשה לאו אורח ארעא גר נמי גמירי דמיקני קני דלא מיקני לא קני ומדלא קתני שאין אשה וגר נקנים בעבד עברי כדקתני סיפא וכן מדלא יהיב טעמא על שאין האשה קונה ע\"ע משום דגמירי דמיקני קני דלא מיקני לא קני משמע שהאשה מוכרת את עצמה. ולדעת רבינו ע\"כ אית לן למימר דכיון דנמכרת ע\"י אביה מש\"ה לא קתני ברישא אשה וכן לא יהיב טעמא לאשה דומיא דגר. ומכל מקום הוא דוחק משום דמה שנמכרת בקטנותה הוא משום שהיא ברשות אביה אבל עכשיו שהיא גדולה היא ברשות עצמה לאו בת מיקני נפשה היא והו\"מ למיהב טעמא לאשה דומיא דגר באופן דמזאת הסוגיא היה נראה קצת סיוע לדברי הרמב\"ן. ומכל מקום דבריו תמוהים הם בעיני מהא דאמרינן בפ\"ק דמציעא (דף י\"ב) האי שפחה היכי דמיא אי דאייתי שתי שערות מאי בעיא גביה ואי דלא אייתי שתי שערות אם איתיה לאב דאבוה היא ואי דליתיה לאב תיפוק במיתת האב. ואם איתא דמוכרת את עצמה אימא דלעולם בדאייתי שתי שערות ומיירי כשמכרה את עצמה וכמו שכתבו התוספות שם וצ\"ע. עוד היה נראה להביא ראיה נגד הרמב\"ן מהא דאמרינן פ\"ק דקידושין (דף ח\"י) ומפדין אותה בע\"כ ופריך בגמרא ע\"ע נמי ניכפינהו לבני משפחה משום פגם משפחה ומשני הדר אזיל ומזבין נפשיה ופריך ה\"נ הדר אזיל ומזבין לה ומשני הא קתני אינה נמכרת ונשנית. ואם איתא כדברי הרמב\"ן איך כופין את האב ניחוש דילמא הדרא איהי ומזבנא נפשה. ומכל מקום אי מהא ליכא תברא משום דאין אנו חוששין שימכור עצמו אלא כשהוא מכר את עצמו אנו מונעים פדייתו משום דדילמא יחזור וימכור עצמו כיון שכבר מכר את עצמו אבל בנמכרת ע\"י אביה לא נמנע פדייתה משום דילמא תמכור את עצמה דמאן לימא לן שתזלזל בעצמה ותמכר. וכתב מהרימ\"ט בחידושיו סוף מהדורא שניה (דף מ\"ג) דמהתוספתא שהביאו התוס' בס\"פ היה נוטל (דף כ\"ג) מוכח דלא כהרמב\"ן. ולא הבינותי דבריו דאימא דמאי דקתני שאין האשה נמכרת היינו בגניבתה אבל אה\"נ שמוכרת את עצמה: " + ] + ], + [ + [ + "עבד עברי וכו' נקנה בכסף ובשוה כסף ובשטר. מדלא הזכיר חליפין משמע דס\"ל דאינו נקנה בחליפין וליכא למימר דבכלל כסף הוא דהא לקמן פ\"ה בדין עבד כנעני כתב נקנה בכסף או בחליפין וה\"נ מוכח מפ\"ק דקידושין (דף כ\"ב) דגרסינן התם ותנא דידן מילתא דליתא במטלטלין קתני כו' ואם איתא דבכלל כסף הוי חליפין הרי הזכירו תנא דידן ותנא ברא הזכירו יותר בפירוש א\"ו דבכלל כסף לא הוי חליפין וא\"כ מדלא הזכיר חליפין משמע דס\"ל דאינו נקנה בחליפין והיינו מדאמרינן בפ\"ק דקידושין (דף ח') ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין ואע\"ג דלר\"נ דס\"ל דפירות לא עבדי חליפין לא נפקא האי דינא מ\"מ ס\"ל לרבינו דהדין הוא מוסכם וליכא נפקותא בין ר\"נ ולמאן דפליג עליה אלא בפירושא דברייתא דאינו נקנה בתבואה וכלים וכן נראה מדברי התוספות שם שכתבו אין עבד עברי נקנה בחליפין כו' וממשמעות דבריהם שם משמע דלפסק הלכה קיימי והרב מוהרימ\"ט בחידושיו לקידושין (דף ל\"ז) כתב דיש להוכיח דאין עבד עברי נקנה בחליפין מדממעטינן בפ\"ק דקידושין (דף ט\"ז) חזקה מוהתנחלתם אותם אותם בחזקה ולא אחר בחזקה ה\"ה דממעטינן נמי חליפין. ונראה דה\"ה נמי דאינו קונה עצמו בחליפין דאם היה קונה את עצמו בחליפין היה נקנה ג\"כ וכמ\"ש הריטב\"א עלה דההיא דגרסינן בפ\"ק דקידושין (דף י\"ד) והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה וכ\"כ התוספות בפ\"ק דקידושין (דף ח') וכבר כתבנו דדבריהם שם הם לפסק הלכה אבל הרב מהרימ\"ט ז\"ל כתב שם ובדף מ' דעבד עברי קונה את עצמו בחליפין: " + ], + [ + "מכרוהו ב\"ד עובד שש שנים וכו'. כתב הרב בעל כ\"מ ז\"ל ומ\"ש מיום מכירתו במכילתא כו' ומשמע דס\"ל דמלת מיום מכירתו הוא למעוטי שאינו יוצא בשמיטה ועל זה כתב שהוא במכילתא וירושלמי אבל לא ידעתי איך מיום מכירתו ימעט שלא יצא בשמיטה דכיון דאף שכתב עובד שש שנים הוה סלקא דעתין דיוצא בשמיטה ומה אני מקיים עובד שש שנים שנמכר תיכף ומיד לאחר השמיטה א\"כ איך מיום מכירתו ממעט דאינו יוצא בשמיטה הא לא קאי אלא אשש שנים דקאמר. ולי נראה דמיום מכירתו לא ממעט שלא נאמר אלא דהאי שש שנים הם מיום ליום ולא שנת עולם דיום אחד לפני ראש השנה חשוב שנה ומיעט זה באומר מיום מכירתו כלומר שהשש נחשבים מיום מכירתו ולא משנת מכירתו שאם השש היו שנת עולם לא היה עובד שש מיום מכירתו אלא משנת מכירתו ודין זה הוזכר בערכין פרק השג יד (דף י\"ח) שש שנים שבעבד עברי דכתיב שש שנים יעבוד ובשביעית פעמים דבשביעית נמי יעבוד והכוונה דאי אמרת בשלמא דשש שנים הם מיום ליום משכחת לה שיעבוד בשביעית של עולם שיום אחד בשנה חשוב שנה וכגון שלא נמכר בראשית השנה דאז כשבא להשלים השש מיום ליום נמצא שעובד בשנת השבע אלא אי אמרת דשש שנים הם שנת עולם א\"כ לא משכחת שיעבוד בשנת השבע וכ\"ת דאף הכ\"מ ס\"ל דמיום מכירתו מיעט שלא נאמר שיום אחד בשנה חשוב שנה אלא דס\"ל דהמכילתא והירושלמי נמי בהאי מילתא קא מספקא להו והכי קאמרי שביעית של מכירה או אינו אלא שביעית לשנים ואע\"פ שאינו שביעית למכירה הא ליתא חדא דאי המכילתא נסתפק בזה היכי פשיט לה מדקאמר שש שנים יעבוד הרי עדיין הספק במקומו עומד דאימא דהשש שנים הם שנת עולם דאי אמרת בשלמא דמה שנסתפק המכילתא הוא אם יוצא בשמיטה אם לאו שפיר קא פשיט לה מדקאמר שש שנים דאם איתא דהיה יוצא בשביעית לא הול\"ל שש שנים שהרי אינו זמן קצוב ולא הול\"ל אלא בשביעית יצא כי היכי דגבי יובל לא כתב רחמנא אלא עד שנת היובל יעבוד וכו' ולא כתב שום זמן לפי שאינו קצוב. ותו דדברי הירושלמי מוכיחים בהדיא דהספק לא הוה אלא אם יוצא בשמיטה אי לא דגרסינן התם א\"ר הונא אם אומר את שביעית של עולם א\"כ מה היובל בא ומוציא כו' דמשמע מינה דהספק לא הוה אלא אי יוצא בשביעית אי לא ותו דהוה ליה להביא מאי דאיתמר במסכת ערכין דמוכח בהדיא דהשש שנים הם מיום ליום אלא ודאי דקושטא דמילתא הוא כדכתיבנא לעיל דס\"ל דמיום מכירתו הוא למעט שאינו יוצא בשמיטה: ומ\"ש ובתחלת השנה כו' ירושלמי פ\"ק דקידושין כתיב שש שנים יעבוד כיצד הוא עובד יכול יוצא בסוף שש ת\"ל ובשביעית יצא יכול יצא בסוף שבע ת\"ל שש שנים יעבוד הא כיצד עובד כל שש ויוצא בתחלת שבע. ומ\"ש השביעית שלו כלומר דלא הוי שביעית של עולם שהיא השמיטה אלא שביעית שלו כלומר למכירתו: ומ\"ש ואם פגעה בו שנת השמיטה בכלל השש הרי זה עובד בה. זה נלמד מן המכילתא והירושלמי שכתבנו בסמוך. וראיתי לרבינו בפירוש המשנה שכתב ז\"ל ואפילו היה בכלל השש שנים שמיטה והוא מה שאמר שש שנים יעבוד ובשביעית ר\"ל פעמים שהוא עובד בשביעית וקשה דהיכי קאמר פעמים שהוא עובד וכו' הא לעולם עובד בשביעית שהרי אינו נמכר לפחות משש ופשיטא דבר\"ה לא נמכר וא\"כ כיון דמיום ליום לעולם הוא עובד בשביעית. תו קשה דבמסכת ערכין (דף י\"ח) למדו מבשביעית שאין השש שנים שנת עולם אלא מיום ליום ומשמע דס\"ל דשביעית אינה שמיטה אלא שביעית למכירה ואילו רבינו משמע דס\"ל דשביעית הוי שמיטה ומינה יליף שאינו יוצא בשמיטה ונראה דרבינו רצה להביא גם למה שכתב שם שש שנים מיום שנמכר עד תשלום שש שנים שהכוונה לומר שהם מיום ליום ולא שנת עולם ועל זה הביא ראיה ממאמר הכתוב ובשביעית ר\"ל פעמים שעובד בשביעית כלומר בשנת השבע למנין העולם וכמו שפירשנו לעיל דמזה ג\"כ נלמד דאינו יוצא בשביעית דאם היה יוצא ליכא נפקותא לשנה אחת בין אי הוי שנת עולם או מיום ליום דהא כשנכנס שביעית לעולם יוצא. אלא שקשה לזה דאימא דשמיטה אינה משמטת להוציא את העבדים אלא בסופה כדינה לכספים כדתניא בפרק המקדיש את שדהו וא\"כ איכא נפקותא בין שנת עולם למיום ליום. (עיין בברייתא שאכתוב לקמן שקשה לזה התירוץ דמהתם מוכח דמק\"ו דיובל אית לן לרבויי יציאה לעבדים בשמיטה). א\"נ איכא למימר דהס\"ד דהיה יוצא בשמיטה היה ממאמר הכתוב ובשביעית דהוה ס\"ל דהיא שביעית של עולם שהיא השמיטה וכיון שהוכחנו דבשביעית היא השנה השביעית למכירתו ואתא למימר שפעמים עובד בשביעית א\"כ לא אייתר לן קרא לרבויי יציאה לעבדים בשמיטה: ומ\"ש אבל אם פגעה בו שנת יובל אפילו נמכר שנה אחת לפני היובל הרי זה יוצא לחירות שנאמר עד שנת היובל יעבוד כו'. ברייתא בפ\"ק דקידושין (דף ט\"ו) וקשה דבגמרא דרשו לקרא דעד שנת היובל במוכר עצמו וקרא דושב אל משפחתו במכרוהו ב\"ד וא\"כ הו\"ל לאתויי קרא דושב אל משפחתו. עוד תימה דלמה ליה לאתויי קרא דבשנת היובל הזאת אחר שלא הוזכר בגמרא ולמה לן תרי קראי למכרוהו ב\"ד ותו דקרא דבשנת היובל בהשמטת קרקעות מיירי ולא בהוצאת עבדים. וראיתי בת\"כ ברייתא וז\"ל בשנת היובל הזאת זו מוציאה עבדים ואין השביעית מוציאה עבדים והלא דין הוא ומה אם היובל שאינו משמט כספים מוציא עבדים שביעית שמשמטת כספים אינו דין שתוציא עבדים ת\"ל בשנת היובל הזאת זו מוציאה עבדים ואין השביעית מוציאה עבדים ע\"כ. ובזה נוכל ליישב קצת הקושיא השנית והוא דרבינו כתב קודם לזה שאם פגעה בו שנת השמיטה שעובד בה ואח\"כ כתב שאם פגעה בו שנת יובל שיצא לחירות. וא\"כ רצה להוכיח מקראי השני דינים הללו ופתח להוכיח במאי דסליק מיניה וסיים במאי דפתח ביה שהוא שהשמיטה אינה מוציאה את העבדים ולמד דין זה מקרא דבשנת היובל הזאת כלישנא דת\"כ שכתבנו. אך קשה דרבינו בפירוש המשנה הוכיח שאין השביעית מוציאה עבדים מקרא דובשביעית יצא וכמו שכתבנו למעלה וראיתי להרב בל\"מ בזה עירוב פרשיות ופסוקים יע\"ש ודברי רבינו צריכים תלמוד וצ\"ע: " + ], + [ + "המוכר עצמו יש לו למכור עצמו ליתר על שש. שם המוכר עצמו נמכר לשש וליתר על שש ופירש\"י ז\"ל ויתר על שש אם התנה לימכר לעשר שנים ומדכתב אם התנה בחלוקה דיותר על שש ולא בחלוקה דנמכר לשש משמע מדבריו דאם נמכר בסתם יוצא בשש ומש\"ה לא כתב אם התנה אלא בחלוקה דיתר על שש וכן הוכיחו הריטב\"א ומהרימ\"ט (דף ט\"ל) מדברי רבינו ונראה דיצא לו לרש\"י דין זה ממאי דגרסינן התם מוכר עצמו נמכר לשש וזה מילתא דפשיטא הוא ומכ\"ש דליתר על שש נפקא אלא ודאי להכי נקט לה לומר שאין דין נמכר לשש שוה לנמכר ליותר על שש דליתר על שש צריך תנאי ולשש אפילו בסתם וכ\"כ מוהרימ\"ט (דף י\"ב) וכתב דמקרא דשש שנים יעבוד נפקא לן דבסתם יוצא בשש דמאי דדרשינן במכילתא דבמכרוהו ב\"ד מיירי הוא אליבא דמאן דיליף שכיר שכיר אבל למאן דלא יליף ש\"ש קרא איצטריך שפיר למוכר עצמו דהא לא כתיב ביה שש ודרשינן ליה לנמכר סתם שיצא בשש משמע מדבריו דס\"ל דכי אמרינן במכילתא הרי מוכר עצמו אמור הקושיא על קרא דשש שנים יעבוד למה לי ומש\"ה כתב דאתיא כמאן דיליף ש\"ש אבל הרא\"ם בפרשת משפטים פירש דכי אמרינן הרי מוכר עצמו אמור הקושיא היא על קרא דכי ימוך דלמה לי וכתב דהמכילתא אתיא כת\"ק דר\"א דלא יליף ש\"ש וא\"כ לפי דברי הרא\"ם אין הוכחה למוכר עצמו סתם שיצא בשש מקרא דשש שנים יעבוד דההוא במכרוהו ב\"ד מיירי. עוד כתב מהרימ\"ט דמקראי דירמיה מוכח דנמכר סתם אינו עובד אלא שש דכתיב לשלח איש את עבדו וגו' דמסתמא במוכר עצמו מיירי. אבל הריטב\"א ס\"ל דאף לשש צריך תנאי וז\"ל עיקר הפסק שנמכר בפירוש בין לשש בין ליתר על שש כפי מה שיתנו ביניהם וה\"ה לפחות משש דהא לא אשכחן ליה דרשא דקרא שיהא סתמו לשש דקרא ונמכר לך כתיב ולא יהיב ביה שיעורא כלל אלא ודאי דה\"פ כדפרישנא שנמכר ברצונו בין לשש או פחות או יותר עד היובל ושלא כדברי רש\"י שפירש שסתמו לשש ע\"כ. ונראה דלהריטב\"א אם נמכר בסתם הדין הוא שיהא עובד עד היובל. ובמ\"ש הריטב\"א דנמכר לפחות משש ראיתי למהרימ\"ט (דף ט\"ל) דמקהי ביה קיוהא דאי פחות משש שכיר מיקרי ומה בינו לשכיר ואין לחלק בין נוטל שכירותו מקודם לנוטל מאוחר אחד זה ואחד זה שכיר מיקרי ויוצא אפילו בחצי זמן ע\"כ. וראיתי בירושלמי פ\"ק דקידושין מחלוקת זה והכי נקטינן התם אית תניי תנו נמכר בפחות משש ואין נמכר יותר על שש ואית תניי תנו אינו נמכר לא בפחות משש ולא יותר על שש ונראה דבמוכר עצמו מיירי וס\"ל כר\"א דאי במכרוהו ב\"ד היכי אמרינן גנבו חמש מאות ושוה אלף אינו נמכר ימכרוהו בפחות משש אלא ודאי במוכר עצמו מיירי. ותמהני איך תלה עבדותו של זה מפני שהוא לשש שנים דאטו מי שנשכר לשש שנים יהיה לו דין עבד שאינו חוזר בחצי זמנו ויהיה מוזהר להשוותו עמו במאכל ובמשתה ויהיה עובר זה השכיר באיסור דלי בני ישראל עבדים הא ודאי ליתא וכמ\"ש התוספות פ\"ק דמציעא בד\"ה כי לי בני ישראל עבדים וע\"כ טעמא הוא משום דשאני עבד דגופו קא מקני ומש\"ה אינו יכול לחזור בו וצריך שטר שחרור ועובר על כי לי בני ישראל עבדים אבל שכיר אינו נקנה אלא למעשה ידיו ומש\"ה אינו נכלל בדיני ע\"ע וא\"כ העבד אף שיהא נמכר לפחות משש דין עבד יש לו שהרי הקנה גופו אבל שכיר אף שנשכר ליותר משש אין לו דין עבד ואף לסברת מהר\"ם הובאה בהגמ\"ר דס\"פ האומנין דיש להזהר להשכיר עצמו ביותר משלש שנים ההיא לאו משום דמיקרי עבד ביותר משלש שנים וכמ\"ש בפירוש אלא משום דנפקא ליה מתורת שכיר משום הכי כתב דיש להזהר ותו דאי כדבריו מי שגנב שנה אחת קודם היובל לא יהא נמכר משום דונמכר אמר קרא ולא נשכר אלא ודאי שאף שהוא לשנה אחת ונמכר קרינן ביה. ומה שהקשה הרב מדאמרינן בפ\"ק דקידושין (דף ח') גניבו חמש מאות ושוה אלף אינו נמכר דבעינן ונמכר כולו ולא חציו ואי ס\"ד פחות משש מיקרי עבד הא לא נמכר חציו הוא וכו'. לא קשיא דכיון דמקרא דונמכר בגניבתו אנו לומדין דבעינן שיהיו דמיו מובלעין בגניבתו כמ\"ש רבינו פ\"ג דגניבה א\"כ כיון שאם נמכר לשש שוה יותר מכדי גניבתו אין דמיו מובלעין בגניבתו ומש\"ה אינו נמכר: ומ\"ש הרי שמכר עצמו כו' ופגע בו יובל אפילו אחר שנה הרי זה יוצא ביובל שנאמר עד שנת היובל יעבוד עמך. שם (דף ט\"ו).וראיתי להרב בעל\"מ שהקשה מדברי רבינו להרא\"ם שכתב בפרשת בהר סיני ואוקמוה במוכר עצמו שפגע בו יובל קודם שש למ\"ד מוכר עצמו אינו נמכר אלא לשש ע\"כ דהא רבינו פסק דנמכר ליותר משש ודריש מקרא דעד שנת היובל דיוצא אם פגע יובל בשש דאין זה חולק על זה ע\"כ ונראה שהבין הבעל\"מ בדברי הרא\"ם דכי קאמר למ\"ד קאי לעיקר הדין דיציאה ביובל וה\"ק הא דאמרינן המוכר עצמו היובל מוציאו הוא דוקא למ\"ד מוכר עצמו אינו נמכר אלא לשש אבל למ\"ד מוכר עצמו נמכר ליתר על שש כי היכי דמהני תנאיה לעבוד לאחר שש ה\"נ מהני תנאיה לענין יובל שלא יהא מוציאו אלא יעבוד עד הזמן שקצב ודבר תימה הוא איך עלה על דעת הרא\"ם זה משום דע\"כ אית לן למימר דאף מאן דס\"ל דנמכר ליתר על שש היובל מוציאו דאי לא קרא דעד שנת היובל במאי מוקמינן ליה אי במכרוהו ב\"ד הרי כבר אמור ושב ואי בנרצע הרי כבר אמור אל משפחתו הא לא נשאר לנו לרבות אלא מוכר עצמו. ותו דבגמרא רצו להוכיח דר\"א בן יעקב לא יליף ש\"ש וע\"כ אית ליה דמוכר עצמו נמכר ליתר על שש דמהיכא תיתי שלא יהא נמכר אלא לשש אחר דבדידיה לא הוזכר שש וכ\"ש דש\"ש לית ליה למילף ממכרוהו ב\"ד ואעפ\"כ מוקי לקרא דעד שנת היובל במוכר עצמו ור\"נ בר יצחק דקאמר דר\"א בן יעקב יליף ש\"ש דחויי הוא דקא מדחי ליה כלומר אין הוכחה מזאת הברייתא דלא יליף ש\"ש כדהוה ס\"ד סתמא דתלמודא דאפשר דיליף ש\"ש ואיצטריך כו' אבל אה\"נ דאין ולאו ורפיא בידיה דאפשר דלא יליף ש\"ש ואף דנימא דיליף ש\"ש עדיין אפשר דס\"ל דנמכר ליתר על שש ממיעוטא דועבדך שש שנים כדאיתא התם בגמרא (דף י\"ד) וא\"כ מאחר דסתמא דתלמודא ס\"ל דאף למ\"ד דנמכר ליתר על שש דהיובל מוציאו ור\"נ בר יצחק לא פליג עליה בהאי מילתא אלא דליכא הוכחה דלא יליף ש\"ש מאין הוליד הרא\"ם המחלוקת הזה דאיכא בין ת\"ק ור\"א וכ\"ת דמ\"ש הרא\"ם ז\"ל למ\"ד קאי להיכא דפגע בו יובל קודם שש וה\"ק דדוקא לס\"ל דאינו נמכר אלא לשש אית לן למימר דאם פגע בו היובל קודם שש שמוציאו משום דקרא דעד שנת היובל כה\"ג מיירי דאי לאחר שש הרי כבר יצא לחירות ואי בנרצע הא מקרא דואיש אל משפחתו נפקא אבל לס\"ל דנמכר ליתר על שש אם פגע בו היובל קודם שש אין היובל מוציאו וקרא דעד שנת היובל מוקמינן ליה בשכבר עבד שש אבל אי לא עבד שש אין היובל מוציאו ומצינו בגמרא כעין חילוק זה דאיצטריך למיכתב נרצע ומכרוהו ב\"ד דאי אשמעינן נרצע משום דעבד ליה שש וכו' ובזה לא פליג הס\"ד דסתמא דתלמודא אסברת הרא\"ם הא נמי ליתא דאם איתא דקרא דעד שנת היובל לא מיירי אלא בפגע יובל לאחר שש מנ\"ל דקרא דושב איירי במכרוהו ב\"ד דעביד איסורא אימא דמיירי במוכר עצמו ופגע בו יובל קודם שש אבל מכרוהו ב\"ד דעביד איסורא נתרבה ולא יצא ביובל וא\"כ היכי הוה קס\"ד סתמא דתלמודא דר\"א בן יעקב לא יליף ש\"ש מאחר דמוקי לקרא דושב במכרוהו ב\"ד מהכרח דאי במוכר עצמו הרי כבר אמור דאם יליף ש\"ש וא\"כ נמכר ליתר על שש וקרא דעד שנת היובל מיירי כשעבד שש אין הכרח דקרא דושב דמיירי במכרוהו ב\"ד דאי במוכר עצמו הרי כבר אמור דאימא דמיירי בפגע בו היובל קודם שש אלא ודאי דע\"כ אית לן למימר דסתמא דתלמודא ס\"ל דמקרא דעד שנת היובל ממעט אף היכא דפגע היובל קודם שש וכמ\"ש מהרימ\"ט (דף י\"ב) א\"כ הדרא קושיין לדוכתיה דהיכי פליג הרא\"ם אסתמא דתלמודא ותו דאם איתא דיש חילוק לענין דינא בין מוכר עצמו למכרוהו ב\"ד למ\"ד דנמכר ליתר על שש למה זה לא הוזכר באותה ברייתא דפ\"ק דקידושין (דף י\"ד) דמייתי כל חילוקי דינים שיש בין מוכר עצמו למכרוהו ב\"ד חילוק זה דמוכר עצמו אין היובל מוציאו ומכרוהו ב\"ד היובל מוציאו. אשר על כן נ\"ל לומר דלעולם דהרא\"ם ס\"ל דאף למאן דס\"ל דנמכר ליתר על שש היובל מוציאו בין קודם שש בין לאחר שש ואין בזה חילוק בין ת\"ק ור\"א אלא שהחילוק שיש ביניהם הוא דלת\"ק קרא דעד שנת היובל מיירי בין קודם שש בין לאחר שש ולר\"א קרא לא מיירי אלא קודם שש וכמש\"ל והכי קאמר ואוקמוה במוכר עצמו שפגע בו יובל קודם שש דוקא למ\"ד מוכר עצמו אינו נמכר אלא לשש דלת\"ק קרא מיירי בין קודם שש בין לאחר שש וס\"ל להרא\"ם דרש\"י שכתב לפני שש בדוקא נקטיה ואתיא כמ\"ד מוכר עצמו אינו נמכר אלא לשש ואף שהיה אפשר לומר דלחידושא נקט לפני שש לומר דאפילו לא עבד שש היובל מוציאו ואה\"נ דקרא איירי בין קודם שש בין לאחר שש והוה ניחא טפי משום דהוי כסברת ת\"ק דפסקינן הילכתא כוותיה מ\"מ ניחא ליה להרא\"ם לומר דבדוקא נקטיה ואתיא כר\"א משום שכבר גילה רש\"י דעתו בפרשת משפטים דס\"ל כר\"א וכמ\"ש הרא\"ם שם יע\"ש: " + ], + [ + "אחד המוכר עצמו או שמכרוהו ב\"ד וכו'. שם (דף י\"ז) אבל הסמ\"ג במ\"ע סימן פ\"ה פסק דבורח אין היובל מוציאו והרב בעל כ\"מ תמה עליו דמגמרא דידן מוכח דהיובל מוציאו דרב ששת אוקמה לברייתא דקתני יצא בורח כגון שברח ופגע בו יובל מהו דתימא הואיל ואפיק ליה יובל שלוחו מעמך קרינן ביה קמ\"ל ונראה דלעולם דהסמ\"ג ס\"ל דהיובל מוציאו אבל מ\"מ צריך להשלים מדין תשלומין כפורע חובו של חבירו ואהני ליה יובל שמוציאו מעבדות ובגמרא ה\"ק מהו דתימא הואיל ומפיק ליה יובל כלומר מעבדות שלוחו מעמך קרינן ביה וכ\"ת אי הכי דצריך להשלים ליחייב בהענקה לבסוף כמו שהקשו בתחלה בורח השלמה בעי ופירש\"י ז\"ל ולאחר השלמה הרי הוא כיוצא בשנים ויעניקהו הכא נמי נימא הכי הא לא קשיא דשאני התם דקודם השלמה דין עבד לו וא\"כ לאחר שהשלים שיצא מעבדות דין הוא שיהא חייב בהענקה כשאר עבדים שחייבה תורה להעניק להם כשיצאו מעבדות אבל הכא אף קודם השלמה בן חורין הוא דהא יובל מפיק ליה מעבדות וא\"כ ליכא שלוח עבדו שיהא חייב בהענקה וכ\"כ הרשב\"א ואף שחזר בו וכתב דכיון שפגע בו יובל שוב אינו משלים אפילו מדין תשלומין כפורע חובו מ\"מ הסמ\"ג פירש כן כדי להסכים גמרא דידן עם הירושלמי. וראיתי להרב בעל\"מ שכתב דהסמ\"ג פירש כך מהו דתימא הואיל ואפיק ליה יובל שלוחו מעמך קרינן ביה קמ\"ל דלא אפיק ליה יובל דודאי אי הוה אפיק ליה יובל הוה קרינן ליה שלוחו מעמך. ודברי תימה הם בעיני דא\"כ דלפי המסקנא לא מפיק ליה יובל הדרא הקושיא שהקשו בורח השלמה בעי לדוכתה וצ\"ע: " + ], + [ + "חלה בין שחלה שנה אחר שנה כו'. שם יכול אפילו חלה כו' ת\"ל ובשביעית יצא אפילו חלה כל שש והתניא חלה כל שש חייב להשלים אמר רב ששת בעושה מעשה מחט וכתב הרב בעל כ\"מ ומדהוה מצי לתרוצי כאן שחלה למקוטעין כאן שחלה רצופין משמע ליה דלא שאני לן ולא ידעתי היכי הוה מצי לאוקומי ברייתא דיכול אפילו חלה בשחלה למקוטעין דהא ע\"כ אית לן למימר דסתמא דתלמודא ס\"ל דמסתמיית הברייתא משמע דמיירי אפילו בחלה כל שש דאלת\"ה תיקשי מאי דוחקיה לאוקומיה לההיא ברייתא בעושה מעשה מחט לוקמה בחלה שלש ועבד שלש ומכח זאת הקושיא גריס רבינו ישעיה ז\"ל אפילו חלה כל שש אבל לרש\"י דלא גריס כל שש בברייתא ע\"כ אית לן למימר דסתמא דתלמודא ס\"ל דבחלה כל שש מיירי מדסתם הברייתא וא\"כ היכי הוה מצינן לאוקומה בשחלה למקוטעין: ומ\"ש אם הכל פחות מארבע שנים כו' אבל אם חלה ארבע שנים חייב להשלים. שם חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים חלה כל שש חייב להשלים ורמינן דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא ומשני הכי קאמר חלה ארבע נעשה כמי שחלה כל שש וחייב להשלים וראיתי להרב בש\"ך טח\"מ סימן של\"ג שכתב דהרמב\"ם וסמ\"ג פליגי אתוס' ורש\"י דאילו להרמב\"ם וסמ\"ג ארבע דוקא ולתוס' ורש\"י כל יותר משלש שנים חייב להשלים ולדידי אין הכרח לזה כלל דהא בגמרא אמרינן חלה ארבע חייב להשלים ולפי פירש\"י והתוספות ע\"כ אית לן למימר דקרי ליה ארבע כיון שעברו שלש ונכנסת השנה הרביעית ה\"נ הרמב\"ם תפס לישנא דגמרא כמנהגו וכל שעברו שלש קרי ליה ארבע ומ\"ש פחות מארבע הכוונה היא שעדיין לא עברו שלש. ומ\"ש חייב להשלים כל ימי החולי. כלומר דלא תימא חלה ארבע ישלים השנה הרביעית לבד דהשלש שנים כבר ויתר הכתוב עליהן כן כתב הרב מהרימ\"ט (דף ל\"ב) והריטב\"א הביא ראיה מדאמרינן אם בא לנכות מנכה את כולו וקשה דהא התם איכא טעמא למ\"ד משום דינא דרובע לא טרח איניש יותר מרובע טרח וכיון דטרח טרח בכולה והכא לא שייך האי טעמא ולמ\"ד משום קנסא דאיהו הוא דעריב וכיון דעריב קנסוהו רבנן והאי טעמא לא שייך הכא ואדרבה הו\"ל לדמותו לקנקנים בשרון דאמרינן בפרק המוכר פירות (דף צ\"ג) דמקבל עליו עשר פיטסות למאה וכתב רשב\"ם (דף צ\"ז) דאיתא בפירוש ר' חננאל תנא יתר על כן מחזיר את השאר ונוטל הדמים וכתב דהטעם הוא דליכא למימר ערובי עריב וליכא למימר נמי אפירי שפירי יהיב וטעמא דטרחא לא שייך הכא משמע דכל היכא דלא שייכי הני טעמי דדינא וקנסא הדין הוא שלא יהא מחזיר אלא המותר הכי נמי דכוותה כיון דלא שייכי הני טעמי לא היה לו להשלים אלא מה שחלה יתר על שש. ומ\"ש שנאמר כשכיר כתושב נראה דס\"ל דטעמא דחלה שלש אינו חייב להשלים הוא משום דסתם שכיר הוי לשלש שנים כמ\"ש בישעיה מקצה שלש שנים כשני שכיר וכמ\"ש התוס' ז\"ל והיינו דכתיב כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים ולכתחלה בעינן שש שנים אבל כי חלה הואיל ועבד שלש שנים כשני שכיר סגי ליה דשכיר קרייה רחמנא דכתיב כשכיר כתושב יהיה וכ\"כ מהרימ\"ט (דף י\"ד): ודע שכתב הרא\"ש בפרק האומנין דדוקא כשחלה שלש ועבד כיון שאחר חליו קבלו בעל הבית למלאכתו ולא אמר לנכות לו מה שחלה מסתמא מחל לו אבל היכא דהחולי הוא בסוף זמנו אין הוכחה שמחל לו וצריך להשלים ובשם מהר\"ם כתב דהיינו דוקא כשקיבל העבד כל שכרו ועיין בש\"ך סימן של\"ג ס\"ק כ\"ה שדחה השני חילוקים הללו: גרסינן בירושלמי חלה ואח\"כ ברח משלים דיכול מימר ליה אילו הוית גבאי אינשימת בפריע ברח ואח\"כ חלה משלים דיכול מימר ליה אילו הוית גבאי לא אבאשתא ורבינו וסמ\"ג השמיטוהו משום דס\"ל דמצי אמר ליה כי הוית גבך מאי אהני לך דהא לא שוינא לך ולא ידעתי מנא להו האי דינא ועיין בהריטב\"א שהביא י\"מ שפירשו דכי אמרינן יכול אפילו כו' קאי אבורח שאם ברח וחלה אינו משלים והוא ז\"ל דחה דבריהם מכח הירושלמי משמע דס\"ל דהכי הילכתא: " + ] + ], + [ + [ + "אבל אם היתה מאיסורי לאוין אפילו שנייה כו'. מה שהקשה בכ\"מ מנ\"ל דשניה נמי דהא לא הזכירו בברייתא אלא חייבי לאוין לחוד. הא לא קשיא דכיון שהזכירו חלוצה בכהן הדיוט ה\"ה נמי שניה דמאי שנא כולהו דרבנן. וכבר כתב רבינו בהלכות נערה גבי אונס ומפתה דאע\"ג דמיעטו חייבי לאוין מקרא דולו תהיה לאשה אשה הראויה לו כולל נמי שניות משום דמצא בברייתא ממזרת ונתינה שהיא נמי מדרבנן ומהריק\"א שם תירץ כמ\"ש כאן בטעם האיסור יע\"ש: וכן חייב במזונות בניו ובנותיו. שם (דף כ\"ב) ולא ביאר רבינו עד איזה זמן חייב האדון לזונם. וראיתי להרמב\"ן בפרשת משפטים שכתב שהבנים אינו חייב במזונותם אלא בקטנן בזמן שהאב מצווה או נוהג לזון אותם ע\"כ. ונראה דלדעת הרמב\"ן חייב לזון אותם עד שיהיו בני י\"ב שנה משום דשלשה זמנים יש בבנים לענין מזונות האחד הוא עד שש שנים שאז כופים האב לזונם כדאיתא בס\"פ אע\"פ והשני הוא משש עד י\"ב דאז לא כייפינן ליה אבל מייסרים אותו בדברים אולי יכלכלם ומכאן ואילך הרי הם כשאר עניי ישראל וא\"כ כיון שכתב בזמן שהאב מצווה שהוא עד שש שנים וחזר וכתב או נוהג לזון אותם משמע שרצה לרבות עוד זמן אחר שהוא עד י\"ב. אבל הרא\"ם כתב בפרשת בהר סיני שאין האדון חייב לזונם אלא עד שיהיו בני שש ולא ידעתי מנא ליה הא אי משום מה שפירש\"י בקידושין דבקטנים מיירי וס\"ל דקטנים מיקרו עד שש הא ליתא דפשיטא דעד י\"ב נמי מיקרו קטנים כדאמרינן במסכת כתובות עושה צדקה בכל עת זה הזן בניו ובנותיו כשהם קטנים וההיא ודאי מיירי עד י\"ב דאי עד שש תיפוק ליה שהוא מחוייב. ומה שנ\"ל בדעת רבינו שלא קצב שום זמן בחיוב ההזנה הוא דס\"ל דלעולם חייב האדון לפרנסה כל זמן שאין להם להתפרנס משלהם אף שיהיו גדולים ומאי דאמרינן בגמרא דאי אשמעינן בניו משום דלאו בני מיעבד ומיכל נינהו דמשמע שאם היו בני מיעבד ומיכל שאין האדון חייב לזונם הוא דוקא אי לא כתב קרא אשתו הוה אמינא דדוקא הבנים הקטנים דלאו בני מיעבד הוא דחייב לזונן אבל בתר דכתב קרא אשתו ואף דבת מיעבד ומיכל היא חייב לזונה לא מצינן למימר דהבנים שהם בני מיעבד ומיכל שאינו חייב לזונם משום דאשתו תוכיח וכי תימא מה לאשתו שכן לאו דרכה להדורי בניו יוכיחו. ואף רש\"י אפשר שיודה בזה דהא לא כתב שקטנים הם אלא לפי הקס\"ד אי לא כתב קרא אשתו אבל אה\"נ דבתר דכתב קרא אשתו שחייב לזונם אף כשהם גדולים כל זמן שאין להם להתפרנס משל עצמו משום שהאב נוהג לזון את בניו אף בגדולים כל זמן שאין להם להתפרנס משל עצמם ומה שלא כתב רבינו שאם יש להם להתפרנס משל עצמם שאין האדון חייב לזונם הוא משום דהוי מילתא דפשיטא: " + ], + [ + "אע\"פ שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו כו'. מכילתא יכול יהא מעשה בניו ובנותיו של רבו ת\"ל הוא הוא מעשה ידיו של רבו ואין מעשה בניו ובנותיו של רבו. והרמב\"ן בפרשת משפטים פירשה דדוקא כשאין האשה והבנים ניזונים משל אדון ואשמעינן שיכולים לומר אין אנו ניזונים ואין אנו עושים אבל אם הם ניזונים משל אדון פשיטא שמעשה ידיהם שלו שהרי במקומו נכנס וכ\"כ הריטב\"א. אבל רבינו פירש המכילתא כפשטה דמיירי אפילו בנזונים משל אדון. וכתב הרב בעל כ\"מ אפשר שלמד כן מהברייתא אם הוא נמכר אשתו ובניו מי נמכרים אלמא דאינם משועבדים לו כלל ע\"כ. ולא ידעתי למאי איצטריכא ליה ברייתא זו דהא מן המכילתא שהביא למעלה מזה נלמד ואי כוונת הרב היא לומר דמה שהכריחו לרבינו לפרש המכילתא אף בניזונים משל אדון ולא כהרמב\"ן דפירשה דוקא בשאינם ניזונים הוא מדקא מתמה הברייתא אם הוא נמכר אשתו ובניו מי נמכרין ואם כדברי הרמב\"ן הרי משועבדין למעשה ידיהם ואימא דאתא קרא לומר שיפטרו מזה השעבוד כשיצא. הא ליתא משום דע\"כ לא קאמר הרמב\"ן שמעשה ידיהם של אדון אלא לבתר דאשמעינן קרא שהאדון חייב לזונם ומש\"ה כתב דמעשה ידיהם שלו כיון שהוא נכנס במקום הבעל לענין מזונות ה\"ה לענין מעשה ידיהם ומכח סברא זו דחק הברייתא והעמידה כשאינם ניזונים אבל אם אין האדון חייב לזונם מהיכא תיתי שיהיו מעשה ידיהם של אדון ואי הרב קאי למה שכלל רבינו ז\"ל וכל שזוכה הבעל באשתו זוכה זה אע\"פ שהוא עבד עברי שממכילתא אינו נלמד אלא מעשה ידיה אבל שאר הדברים לא ולפיכך הוצרך ללמוד זה מהברייתא הא נמי ליתא שהרי לא היה עולה על הדעת שיזכה האדון במה שזוכה הבעל אלא לבתר דאשמעינן קרא שהאדון חייב לזונם שנכנס במקומו אבל אם אין האדון חייב לזונם פשיטא דאינו זוכה האדון שהרי יש יד לעבד עברי לזכות לעצמו ולאחרים ותו דמכ\"ש דמעשה ידיה נפקא השתא מעשה ידיה שהם תחת מזונות והאדון זנה מעשה ידיה הם של בעלה שאר הדברים לא כל שכן: " + ], + [ + "מי שמכרוהו ב\"ד יש לרבו ליתן לו שפחה כנענית. מכילתא אם בגפו יבא בגפו יצא למה נאמר לפי שהוא אומר אם אדוניו יתן לו אשה רשות אתה אומר רשות או אינו אלא חובה ת\"ל אם בגפו יבא בגפו יצא רשות ולא חובה דברי רבי ישמעאל. והקשה הרא\"ם בפירוש החומש לרש\"י שכתב שהרשות ביד רבו למסור לו שפחה כנענית דמנא ליה שהוא רשות דילמא חובה הוא דמה ששנינו במכילתא שהוא רשות הוא אליבא דר\"י דס\"ל דקרא דאם בגפו יבא בגפו יצא אתא ללמד שהיא רשות אבל לרש\"י דס\"ל דקרא דאם בגפו יבא בגפו יצא אתא לומר דאם יחידי נכנס יחידי יוצא כראב\"י ליכא הוכחה מהאי קרא לא לרשות ולא לחובה. והנה קושיא זו שייכא ג\"כ לרבינו שהוא פסק כראב\"י וא\"כ מנא ליה שהוא רשות. וכ\"ת דיצא להם שהיא רשות ממאי דשנינו במכילתא סוף פרשת יתרו כל אם שבתורה רשות חוץ משלשה ולא מצינו חולק בזה שם ואם איתא דראב\"י ור\"ע ס\"ל דאם אדוניו יתן לו אשה שהוא חובה היה להם לחלוק על ר' ישמעאל ולומר חוץ מארבעה. הא ליתא משום דאף דנימא שהוא חובה אפ\"ה אינו בסוג אחד עם השלשה שמנה ר' ישמעאל משום דאותם השלשה שהם אם מזבח אבנים תעשה אם כסף תלוה אם תקריב מנחת ביכורים הם חובה שאינה תלויה בדבר שאם יהיה הדבר ההוא יתחייב בו ואם לאו לא יתחייב בו אבל אם אדוניו יתן לו אשה הוא חובה שתלויה בדבר שאם יקנה עבד ויהיה לעבד אשה ובנים אז יתחייב למסור לו שפחה כנענית ומש\"ה לא חלקו ראב\"י ור\"ע על ר' ישמעאל שאמר חוץ משלשה ולומר חוץ מארבעה לפי שאינו בסוג אחד עם השלשה שמנה ר' ישמעאל וחילוק זה ע\"כ אנו מוכרחים לאומרו דאי לא תיקשי ליה אמאי לא מנה ר' ישמעאל אם כופר יושת עליו שהוא חובה אליבא דכ\"ע א\"ו דטעמא הוא לפי שהוא תלוי בדבר אחר שאם יגח השור יתחייב ואם לאו לא יתחייב וכמ\"ש הרא\"ם ה\"נ נימא דלעולם דראב\"י ור\"ע דס\"ל דקרא דאם בגפו יבא בגפו יצא אתא לדרשא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ס\"ל דאם אדוניו יתן לו אשה שהוא חובה ומה שלא חלקו על רבי ישמעאל ואמרו חוץ מארבעה לפי שהוא תלוי בדבר אחר. וראיתי להרב בעל צידה לדרך שהקשה להרא\"ם דאם איתא שהוא חובה כדי לקיים מ\"ע דוהתנחלתם אותם לבניכם היכי אמרינן בפ\"ק דקידושין (דף כ\"א) שהיתר שפחה כנענית לישראל הוא חידוש שחדשה תורה ואי כדברי הרא\"ם מאי חדושיה הלא בכל התורה אמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה הכא נמי נימא דאתי עשה דוהתנחלתם אותם ודחי לא תעשה דלא יהיה קדש. ודבריו תמוהים הם בעיני משום דע\"כ לא קאמר הרא\"ם שהוא חובה על האדון אלא לאחר שחדשה תורה להתיר שפחה כנענית לישראל אבל אם לא היה הכתוב מתיר אותה מהיכא תיתי שכדי שיקיים האדון מ\"ע דוהתנחלתם שיעבור העבד על לאו דלא יהיה קדש אטו אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירך. ולעיקר קושיית הרא\"ם נראה לתרץ בהקדים הקדמה אחת והיא דיש להקשות לר' ישמעאל דלמה איצטריך קרא דאם בגפו יבא ללמד דקרא דאם אדוניו יתן לו אשה שהוא רשות דהא כל אם שבתורה משמעותיה הוא רשות אם לא היכא דגלי קרא במקום אחר שהוא חובה וכדמשמע מדברי ר' ישמעאל גופיה סוף פרשת יתרו דקאמר אם תקריב מנחת ביכורים חובה אתה אומר חובה או אינו אלא רשות ת\"ל תקריב את מנחת בכוריך משמע דאי לאו קרא דתקריב את מנחת בכוריך הוה אמינא דהוא רשות כמשמעותיה דאם בכל מקום וא\"כ למה איצטריך קרא דאם בגפו יבא ללמד על אם אדוניו שהוא רשות. ונראה דשאני אותם השלשה דאיצטריך קרא ללמד שהם חובה משום דאי לאו קראי הוה מוקמינן ליה לאם כפשטיה שהוא רשות משום דאין הסברא מוכחת שיהיה חובה דמהיכא תיתי שנתחייב להקריב מנחת ביכורים ולבנות מזבח אבל אם אדוניו יתן לו אשה אדרבה הסברא מוכחת שיהיה חובה משום דכבר נצטוינו לעולם בהם תעבודו והוה אמינא שיהיה חובה למסור לו שפחה כנענית כדי לקיים מצוה דלעולם בהם תעבודו ואם זה הוא כמו אם כופר יושת עליו ולהכי איצטריך קרא דאם בגפו יבא בגפו יצא ללמד שאינו חובה וראב\"י חולק עליו ואומר דללמד על אם אדוניו שהוא רשות לא איצטריך קרא משום דאף דהסברא מוכחת שהוא חובה מ\"מ אין לנו לבדות חובה מכח הסברא דאפשר דמצוה זו דוהתנחלתם היא כמו מצות שלוח הקן שאינו מחוייב לרדוף אחריה אלא אם יזדמן לו יתחייב בה הכא נמי אף שנצטוינו לעולם בהם תעבודו מנא לן שנהיה מחוייבים לבקש טצדקי לקיים מצוה זו וא\"כ אף בלא קרא דאם בגפו יבא בגפו יצא אנו אומרים דאם אדוניו הוא רשות כפשטיה וא\"כ אייתר לן אם בגפו יבא ע\"כ בא ללמד דאם יחידי נכנס יחידי יצא וע\"כ אית לן למימר דבהא פליגי דאי ר\"א ס\"ל דאם אדוניו הוא חובה מנא ליה דאם בגפו יבא אתא לומר יחידי נכנס יחידי יצא שהוא דין מחודש לימא דקרא אתא לומר שהוא רשות וכר' ישמעאל אלא ודאי כדכתיבנא דס\"ל דלרשות לא איצטריך קרא ללמד משום דאף בלא קרא מוקמינן לאם אדוניו כפשטיה: וכופהו על זה. פ\"ק דקידושין (דף ט\"ו) מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית שנאמר אם אדוניו יתן לו אשה ולא למוכר עצמו ואידך לו בעל כרחו ואידך מכי משנה שכר שכיר נפקא ומכאן תמיהה לי מ\"ש מהרשד\"ם בטי\"ד סימן קצ\"ו דלרבינו אין השפחה אסורה מדין תורה אלא מד\"ס וא\"כ לדבריו מ\"ש קרא אם אדוניו יתן לו אשה אינו לומר שהעבד מותר בשפחה דהא פשיטא דאף אם לא היה עבד היה מותר אלא ללמד שיכול האדון למסור לו שפחה בע\"כ של עבד כדי שיוליד ממנה עבדים וא\"כ היכי קאמר ר\"א דלו איצטריך בעל כרחו דאי לא הוה אמינא ה\"מ מדעתיה אבל בעל כרחו אימא לא קמ\"ל דא\"כ לא איצטריך קרא דאם אדוניו דהא אף כשלא היה עבד היה מותר בשפחה אלא ודאי מדכתב קרא אם אדוניו יתן לו אשה משמע דאף בעל כרחו של עבד יכול האדון ליתן לו שפחה כנענית וכן נמי לת\"ק תיקשי דלמה ליה קרא דכי משנה שכר שכיר לבעל כרחו הא מקרא דאם אדוניו יתן לו אשה נפקא וכדכתיבנא. ואפשר לתרץ ולומר דהא דס\"ל לרבינו דאין איסור בשפחה מדין תורה יצא לו ממה שהתירה תורה שפחה כנענית לעבד עברי דאם היה איסור תורה בשפחה לא היה מתירה לעבד דאטו לפי שנמכר יצא מכלל ישראל וא\"כ קרא דאם אדוניו יתן לו אשה איצטריך לאשמועינן דשפחה מותרת לישראל ואשמעינן בעבד וה\"ה למי שאינו עבד ואפשר דמאי דנקט האי דינא בעבד הוא משום סיפיה דקרא דהאשה וילדיה תהיה לאדוניה ואשמעינן אגב חדא תרתי. וכי תימא אכתי תיקשי לת\"ק למה ליה קרא דכי משנה שכר שכיר לבעל כרחו הא מדכתב קרא לו למעוטי מוכר עצמו ע\"כ יכול האדון ליתן לו שפחה בעל כרחו ועל זה הוא דמיעט קרא מוכר עצמו לומר דאין רבו כופהו למסור לו שפחה דאם איתא דאין האדון יכול לכוף העבד למסור לו שפחה א\"כ כי מיעט קרא למוכר עצמו הוא אף ברצון שניהם וזה הוא דבר שאין הדעת סובלתו דאטו לפי שמכר את עצמו ניתוסף לו קדושה. הא לא קשיא משום דאי לאו קרא דכי משנה שכר שכיר לא הוה אמינא דלו אתי למעט מוכר עצמו אלא לבעל כרחו וכר\"א אבל עכשיו דשמעינן לבעל כרחו מקרא דכי משנה שכר שכיר אייתר לן לו למעט מוכר עצמו. ומ\"מ דבריו תמוהים הם בעיני דאם איתא דשפחה מותרת מדין תורה איך כשאסרו חכמים השפחה לא אסרוה גם לעבד. ומדברי רבינו מוכח דאף לבתר שאסרו חכמים השפחה היא מותרת לעבד וכדמשמע מעובדא דאושפיזכניה דר' שמלאי דס\"פ האומר והרי גבי אונס שיש מצות עשה שישא האונס אנוסתו אפי\"ה אם היתה שניה שאיסורה מדברי סופרים הרי זו לא ישאנה וכדכתב רבינו פ\"א מהלכות נערה בתולה כ\"ש הכא שאין כאן מצוה שישא העבד שפחה אלא שהתורה נתנה רשות לאדון למסור לעבדו שפחה כנענית שהיה מן הדין שכשאסרו חכמים השפחה שתהיה אסורה גם לעבד ויבטלו מן האדון הכח שנתנה לו תורה. עוד נראה להביא ראיה על שהשפחה אסורה מדין תורה מהא דאמרינן בפ\"ק דקידושין (דף כ\"א) כהן מהו שימסור לו רבו שפחה כנענית חידוש הוא ל\"ש כהנים ולא שנא ישראל או דילמא שאני כהנים הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות ואם איתא דשפחה אינה אסורה מדין תורה מאי חידושיה דעבד דקאמר חידוש הוא. ואין לומר דקאי למה שלא אסרוה חכמים לעבד מה שלא עשו כן בכל איסוריהם דאדרבה העמידו דבריהם במקום תורה וכדמוכח מאונס ומוציא שם רע דהיכי מדמים איסור מדבריהם לאיסור תורה שהשפחה אסורה לכהן משום זונה וקרא לא התיר אלא לישראל משום דאין בו איסור אבל הכהן דאסירא ליה משום זונה מנא לן ותו דהיכי יליף רבינו דשפחה מותרת לישראל מדין תורה משום שהתיר שפחה לעבד ואין לומר שבשביל שנמכר יצא מכלל ישראל שהרי אף לכהן התיר הכתוב השפחה כשהוא עבד אף שהיא אסורה לו משום זונה ועל כרחין אית לן למימר שבשביל שנמכר יצא מכלל הכהנים ה\"נ נימא דלעולם דהשפחה אסורה מדין תורה אלא דשאני עבד משום שנמכר יצא מכלל בני ישראל באופן שדברי מהרשד\"ם שכתב דלדעת רבינו השפחה מותרת מדין תורה צל\"ע: שוב ראיתי בתשובות הרב הנזכר סימן קצ\"ז שחכם אחד בדורו חלק עליו בזאת ההוראה והביא ראיות לומר שאף לדעת רבינו השפחה אסורה מדין תורה ובכלל הראיות הביא ממ\"ש רבינו מה בין מוכר עצמו למכרוהו ב\"ד מוכר עצמו אסור בשפחה כנענית ומכרוהו ב\"ד רבו מוסר לו שפחה כנענית וכל אותם ההבדלים שיש בין מוכר עצמו למכרוהו ב\"ד מוכחינן לה מקראי בגמרא. ולא ידעתי כוונת זה החכם משום דאיכא למימר דס\"ל למהרשד\"ם דמה שחלקו בגמרא ר\"א וחכמים במוכר עצמו אם רבו מוסר לו שפחה כנענית או לא אין הכוונה דלחכמים מוכר עצמו אסור בשפחה כנענית ממיעוטא דקרא אלא מחלוקת הוא אי מוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית בעל כרחו של עבד כמו מכרוהו ב\"ד וחכמים ס\"ל דמוכר עצמו אין רבו יכול לכופו על זה ממעוטא דקרא דלו וע\"כ אנו מוכרחים לומר דרך זה להריטב\"א דס\"ל דמוכר עצמו מותר בשפחה אף אליבא דחכמים. ומ\"ש רבינו שמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית הוא לאחר שאסרוה חכמים לישראל דאין חילוק בין מוכר עצמו לשאר ישראל אלא דבמכרוהו ב\"ד כיון שהתורה נתנה רשות לאדון לכוף לעבדו למסור לו שפחה לא העמידו שם דבריהם כדי לבטל זכותו של אדון שזכתה לו תורה. תו קשיא לי בדברי מהרשד\"ם ממאי דגרסינן בפרק המניח (דף כ\"ח) מנין לנרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרב בו לצאת וחבל ועשה בו חבורה שהוא פטור ת\"ל לא תקחו כופר לשוב לא תקחו כופר לשב ואוקמה ר\"נ בעבד שמסר לו שפחה כנענית עד האידנא היתרא והשתא איסורא ואם איתא דשפחה מותרת מדין תורה היכי ממעטינן מקרא שאם חבל בו שהוא פטור לפי שמפרישו מאיסור הלא מן התורה אין בשפחה איסור ואפשר לתרץ בדוחק דמשום דבגמרא רצו לאוכוחי מברייתא זו דעביד איניש דינא לנפשיה דחה ר\"נ דאפשר דברייתא זו ס\"ל כאונקלוס דס\"ל דאיסור שפחה נכלל בכלל דלא יהיה קדש ומש\"ה פטרו הכתוב מן הכופר לפי שמפרישו מן האיסור אבל לדידן דס\"ל דאין איסור בשפחה מדין תורה לא דרשינן לקרא בהכי ורבינו שפסק שאם חבל בו שהוא פטור לפי שמפרישו מאיסור הוא לאחר שאסרו חכמים השפחה דס\"ל דאין חילוק בין אפרושי מאיסורא דד\"ת לאפרושי מאיסורא דד\"ס. תו ק\"ל דלמה איצטריך לר\"א לו ולת\"ק כי משנה שכר שכיר לבע\"כ הא מקרא דאם בגפו יבא בגפו יצא שפירושו יחידי נכנס יחידי יצא נפקא שיכול האדון למסור לעבדו שפחה כנענית בע\"כ דאי אמרת הכי אתי שפיר דמיעט קרא כשאין לו אשה ובנים דאין רבו כופהו אלא אי אמרת דאין האדון יכול לכופו היכי מיעט קרא כשאין לעבדו אשה ובנים הלא שפחה מותרת היא מד\"ת: והמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית כשאר כל ישראל. שם (דף י\"ד) מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית ודע שהריטב\"א בחידושיו כתב דהיינו דוקא לענין כפייה שאין האדון יכול לכופו אבל אה\"נ דמותרת לו ולא ידעתי מנא להו האי דינא כיון דקרא דאם אדוניו לא מיירי אלא במכרוהו ב\"ד מנא לן דכי אימעיט מוכר עצמו הוא דוקא מכפייה ולא מהיתרא דשפחה וליכא למימר דכיון דאית לן ג\"ש דשכיר שכיר א\"כ כי מיעט קרא לו ולא למוכר עצמו אית לן למימר תפסת מועט תפסת ולא אימעיט אלא מכפייה משום דהא דמצרכינן קרא לו למעוטי מוכר עצמו הוא דוקא אליבא דרב טביומי דקסבר דת\"ק יליף שכיר שכיר אבל לפי המסקנא טעמא דת\"ק הוא משום דלא יליף שכיר שכיר וכמ\"ש הריטב\"א עלה דלו ולא לבעל חובו וא\"כ מנא לן דמוכר עצמו מותר בשפחה וצ\"ע. ודע שמוהרימ\"ט בחידושיו (דף ל\"ט) נסתפק במכרוהו ב\"ד שלא מסר לו רבו שפחה אם הוא מותר ולא הכריע: " + ], + [ + "אין ע\"ע מותר בשפחה כנענית כו'. יש להסתפק אם היה נשוי ישראלית כשנמכר לעבד ובתוך הזמן נתאלמן אם אח\"כ יכול ליתן לו אדוניו שפחה וכן יש להסתפק אם כשנמכר לא היה לו אשה ואח\"כ ברשות האדון נשא אם רבו מוסר לו שפחה ועיין בקרבן חגיגה סימן נ' ונ\"א יע\"ש. ובגמרא שם (דף כ') אם בגפו יבא בגפו יצא ר\"א בן יעקב אומר יחידי נכנס יחידי יצא ופירש\"י לר\"א נמי משמע ליה בגפו לשון בגופו וכו' ולא ידעתי למה רש\"י בפירוש התורה פירש ולשון בגפו בכנפו שלא בא אלא כמות שהוא יחידי בתוך לבושו בכנף בגדו. עוד קשה לי במ\"ש מגיד שאם לא היה נשוי מתחלה אין רבו מוסר לו שפחה דמשמע דאם היה נשוי אף אם אין לו בנים רבו מוסר לו שפחה ומהגמרא משמע דצריך שיהיו לו בנים ג\"כ וכן פסקו כל הפוסקים וצ\"ע. ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב אבל אם אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית דמשמע דלא מימעיט אלא מכפייה דאדון אבל אם העבד מתרצה מותר דאלת\"ה הול\"ל אסור בשפחה כי היכי דנקט גבי מוכר עצמו. ויש קצת הוכחה לדין זה ממאי דשנינו במכילתא אם בעל אשה הוא בבת ישראל הכתוב מדבר אתה אומר בבת ישראל או אינו אלא בכנענית כשהוא אומר אם אדוניו יתן לו אשה הרי כנענית אמורה הא מת\"ל אם בעל אשה הוא בבת ישראל ואם איתא דכשאין לו אשה ובנים אסור בשפחה היכי הוה ס\"ד לומר דקרא דאם בעל אשה מיירי בכנענית וקאי אבגפו יצא הסמוך לו והלא אפילו אם מסרה לו רבו אין לו רשות לישא אותה לעבור בלאו דלא יהיה קדש וכמו שהקשה הרא\"ם אלא ודאי דס\"ל למכילתא דקרא לא מיעט למי שאין לו אשה ובנים אלא מכפייה דאדון אבל ברצון העבד מותרת היא לו ומש\"ה נסתפק דאפשר דקרא דאם בעל אשה הוא דמיירי בכנענית וקאי אבגפו יצא שפירושו ברצון העבד. וראיתי להרא\"ם שהקשה במכילתא הלזו דהיכי ס\"ד דמיירי בכנענית והא כתיב ויצאה אשתו עמו ואם כשנשאה בהיתר כתיב האשה וילדיה כ\"ש כשנשאה בעבירה. ולדידי אין כאן קושיא כלל שהרי אף דנימא דקרא דאם בעל אשה הוא דמיירי בישראלית אפ\"ה קרא דויצאה אשתו עמו לא הוי כפשטה משום דתיקשי מי הכניסה שתצא וע\"כ אית לן למימר דקרא בא ללמד שהאדון חייב במזונותיה וקרא ה\"ק ויצאה אשתו מהחיוב שהיה לה עמו ואע\"פ שהבעל עצמו אינו חייב במזונות אשתו מן התורה מ\"מ גזירת הכתוב הוא שיהא האדון חייב אע\"פ שאין הבעל חייב וא\"כ אפילו מוקמינן נמי לקרא דאם בעל אשה בכנענית מכח סתירת הכתובים איכא למימר דקרא דויצאה אשתו לא הוי כפשטה אלא בא ללמד שהאדון חייב במזונות אשתו הכנענית ואינו יכול לומר לה עשי עמי ואיני זנך ואע\"פ שהדין הוא שיכול הרב לומר לעבדו הכנעני עשה עמי ואיני זנך כדאיתא בפ\"ק דגיטין מ\"מ הוה אמינא דגזירת הכתוב הוא שכיון שנשאת לע\"ע שיהיה האדון חייב במזונותיה ותו דאפשר דכי הוה ס\"ד לאוקומי קרא דאם בעל אשה בכנענית לא הוה מוקמינן לה בשפחה שמסר לו רבו אלא בשפחה שלקח הוא מדעתו והיתה השפחה של העבד ואפ\"ה מותרת היא לו שלא מצינו איסור שיהא תלוי בדעת אחרים וכמ\"ש מוהרימ\"ט (דף ל\"ט) וא\"כ ליכא קושיא מקרא דהאשה וילדיה דההוא מיירי במסר לו רבו שפחה וכ\"ת אכתי תקשי מי הכניסה שתצא היינו אומרים דבא ללמוד על חיוב המזונות כמו שאנו אומרים לפי האמת דמיירי בישראלית. וכל מ\"ש הוא אם נאמר דס\"ל למכילתא דכי מיעט קרא למי שאין לו אשה ובנים הוא דוקא מכפייה אבל אה\"נ דמותרת היא לו דאלת\"ה תקשי דהיכי הוה ס\"ד דמיירי בכנענית הא כתיב אשתו עמו דמשמע ראויה להתקיים עמו דמהאי טעמא ממעטינן לפי האמת דמיירי בישראלית אלמנה לכ\"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט משום דאינה ראויה להתקיים עמו אבל מתחלת דברי רבינו שכתב אין עבד עברי מותר בשפחה עד שיהיה לו אשה ובנים משמע דס\"ל דכי מיעט קרא למי שאין לו אשה ובנים הוא מהיתרא דשפחה וצ\"ע. ונ\"ל דלהריטב\"א דס\"ל דמוכר עצמו לא אימעיט אלא מכפייה דה\"ה למי שאין לו אשה ובנים ולדידיה אתי שפיר דברי המכילתא כמ\"ש שוב ראיתי שכתב כן בפירוש ויש לתמוה מהא דתנן בפ\"ו דתמורה האומר לחבירו הילך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי רמ\"א אינו אתנן וחכ\"א אתנן ואוקמה שמואל בר רב יצחק בעבד עברי ופריך א\"ה מ\"ט דרבנן שפחה לע\"ע מישרא שרי ומשני הב\"ע כגון דלית ליה אשה ובנים דתניא כו' אלמא דכי לית ליה אשה ובנים אסורה וליכא למימר דשאני התם דהוי בע\"כ של עבד ומש\"ה אסירא דכיון דהותרה לו ברצונו איך יתכן לומר דמשום כפיית האדון יאסר וצ\"ע. (*א\"ה עיין בספר משכנות יעקב פרשת משפטים ובסוף ספר בני חיי ובעל ט\"ז בספר דברי דוד פרשת משפטים האריך להוכיח כדברי הריטב\"א ולא זכר דבריו ובספר יד אליהו סימן צ\"ח הסכים לאסור מכח קושיא זו של הרב המחבר): " + ], + [ + "ולא ליתן שפחה אחת לשני עבדיו שנאמר יתן לו אשה. במכילתא והקשה מוהרימ\"ט ז\"ל (דף ט\"ל) דהא האי לו איצטריך למעוטי מוכר עצמו ותירץ דלאו מלו קא מפיק אלא מאשה הוא דקדריש דשפחה היא וקראה הכתוב אשה לומר דרך אשה דאיתתא לבי תרי לא חזיא. ול\"נ דלעולם דהמכילתא מלו הוא דקדריש ומאי דאיצטריך לו למעוטי מוכר עצמו הוא אליבא דרב טביומי דס\"ל דת\"ק נמי יליף ש\"ש ואיצטריך לו למעוטי מוכר עצמו ודחויי הוא דקא מדחי דליכא הוכחה מהא ברייתא דאיכא תנא דלא יליף ש\"ש אבל לפי האמת אדיחויא לא סמכינן וטעמא דת\"ק הוא משום דלא יליף ש\"ש וכמ\"ש הרשב\"א עלה דלו ולא לבעל חובו וכן הוכיח ג\"כ מוהרימ\"ט (דף מ) בד\"ה בעלמא נמי לא ס\"ל כר' נתן דלפי האמת טעמא דת\"ק הוא משום דלא יליף ש\"ש ואף שהרב עצמו כתב לעיל (בדף י\"ב) שאין זה דחוי אלא דאף לפי האמת טעמא דת\"ק הוא משום דיליף ש\"ש מ\"מ נראה שהרב חזר בו וס\"ל דלפי המסקנא טעמא דת\"ק הוא משום דלא יליף ש\"ש וא\"כ אייתר לן לו למעוטי שפחה אחת לשני עבדיו: נרצע שמסר לו רבו שפחה כנענית כו'. בפרק המניח מנין לנרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרב בו לצאת כו' ואוקמה ר\"נ בר יצחק בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית עד האידנא היתרא והשתא איסורא והקשה הרב מוהרש\"ך בח\"ג סימן כ\"ב דעד כאן לא אוקמה ר\"נ בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית אלא אליבא דרב יהודה דס\"ל דאין עושה דין לעצמו במקום דליכא פסידא אבל לר\"נ דס\"ל דעביד איניש דינא לנפשיה אפילו במקום דליכא פסידא אתיא ברייתא כפשטה ואין אנו צריכין לאוקימתא דר\"נ וא\"כ רבינו שפסק בהלכות סנהדרין כר\"נ למה כתב נרצע שמסר לו רבו שפחה כנענית דמשמע דדוקא משום שמסר לו שפחה רשאי לחבול בו הא לאו הכי אינו רשאי ותירץ דס\"ל לרבינו דאף דקי\"ל כר\"נ דעביד איניש דינא לנפשיה במקום דליכא פסידא אפילו הכי אינו רשאי לחבול בו אפילו אם אינו יכול להציל בדבר אחר כיון דליכא פסידא ומש\"ה כתב לאוקימתא דר\"נ דמיירי במסר לו רבו שפחה דאי לאו משום האי טעמא אינו יכול לחבול בו כיון דליכא פסידא. והנה לא ביאר הרב ז\"ל מנין לו לרבינו חילוק זה דמפשטא דשמעתתא משמע דלר\"נ אין חילוק בין מילתא דאיכא פסידא למילתא דליכא פסידא וכמ\"ש הרא\"ש והריב\"ה סימן ד' ונראה דיצא לו ממאי דגרסינן בפרק שור שנגח את הפרה (דף מ\"ח) אמר רבא נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות הזיקו בעה\"ב פטור אמר רב פפא לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה אבל הוה ידע ביה הזיקו בעה\"ב חייב מאי טעמא משום דאמר ליה נהי דאית לך רשות לאפוקי לאזוקי לית לך רשותא. והנה רבינו ס\"ל דפירוש לא הוה ידע ביה הוא בשגגה ופירוש ידע ביה הוא במזיד כנראה מדבריו פ\"א ופ\"ו מהלכות חובל וא\"כ כפי פירושו ע\"כ אית לן למימר דמאי דאמרינן דבמזיד חייב הוא אפילו אם לא היה יכול להוציאו בענין אחר וקמשמע לן דאע\"ג דקי\"ל דעביד איניש דינא לנפשיה אפילו במקום דליכא פסידא מ\"מ אינו רשאי להכותו כיון דליכא פסידא דאי מיירי דוקא בשהיה יכול להוציאו אבל אם לא היה יכול להוציאו פטור א\"כ מאי אשמעינן רב פפא דאם הכהו במזיד והיה יכול להוציאו בענין אחר שהוא חייב השתא ומה במקום דאיכא פסידא או במילתא דאיסורא כל שהיה יכול להציל בענין אחר וחבל בו חייב וכמו שמתבאר מאותה הסוגיא דאיתא בפרק המניח וקצותה את כפה ממון כ\"ש במקום דליכא פסידא דודאי כל שהיה יכול להוציאו בענין אחר וחבל בו שהוא חייב אלא ודאי דמאי דאשמעינן רב פפא דביחיד חייב הוא אפילו אם לא היה יכול להוציאו בענין אחר אלא ע\"י החבלה אפ\"ה חייב כיון דהוי מילתא דליכא פסידא וא\"כ אליבא דרב פפא ע\"כ ההיא ברייתא דנרצע מיירי בעבד שמסר לו רבו שפחה ובגמרא לא הקשו לר\"נ משום דאפשר דלא ס\"ל כרב פפא ולדידיה אתיא ברייתא כפשטה אבל לדידן דקיימא לן כרב פפא וקי\"ל נמי כר\"נ בדיני אית לן למימר דר\"נ נמי ס\"ל כרב פפא וברייתא מיתוקמא לדידהו כי היכי דמיתוקמא אליבא דרב יהודה אבל אליבא דהרא\"ש דס\"ל דפירוש ידע ביה הוא שראהו מעיקרא שנכנס ואפילו הזיקו שלא במתכוין חייב ליכא הוכחה מהאי סוגיא דס\"ל לרב פפא דאף אם לא היה יכול להוציאו באופן אחר שהוא חייב דלעולם דמיירי דוקא כשהיה יכול להוציאו באופן אחר וקמשמע לן דאפילו שהזיקו שלא במתכוין חייב כיון שראהו אבל אה\"נ שאם לא רצה לצאת ולא יכול להוציאו באופן אחר וחבל בו אפילו במזיד שהוא פטור וכך כתב הריב\"ה בסימן קכ\"א וז\"ל אבל אם הוא מסרב בו ואינו רוצה לצאת יש לו רשות אפילו לחבול בו ולהוציאו והריב\"ה ס\"ל כסברת אביו שכתב בפרק המניח שאם ראהו שנכנס והזיקו אפילו שלא במתכוין שהוא חייב וכמו שנראה מדבריו בסימן הנזכר והנה כפי מה שכתבתי דמדמינן מילתא דליכא פסידא לנכנס לחצר חבירו שלא ברשות תמיהא לי על מרן בשלחנו הטהור סימן ד' פסק דאפילו במקום דליכא פסידא יכול להכותו ולא הביא שום חולק בזה ואילו בסימן תכ\"א כתב אבל אם הוא מסרב בו ואינו רוצה לצאת י\"א שיש לו רשות אפילו לחבול בו כדי להוציאו משמע דלא פסיקא ליה מילתא אם במילתא דליכא פסידא רשאי להכותו. אשר ע\"כ נראה דלעולם דס\"ל לרבינו דאפילו במקום דליכא פסידא רשאי להכותו כל שאינו יכול להציל באופן אחר אלא דס\"ל דשאני ליכא פסידא דאיפליגו בה ר\"י ור\"נ מנכנס לחצר חבירו שלא ברשות דהתם אף דליכא פסידא מפני שיכול לבא לב\"ד והם יוציאו הגזילה מתחת ידו מ\"מ קודם שיבא לב\"ד איכא פסידא שדבר שהוא שלו הוא תחת רשות חבירו אבל נכנס לחצר חבירו אין לו שום פסידא כלל שהרי אינו לוקח שום דבר תחת רשותו ומש\"ה אף שרשאי להוציאו אינו יכול להכותו ויצא לו לרבינו חילוק זה כפי פירושו באותה הסוגיא דפרק שור שנגח את הפרה וכמ\"ש לעיל אליבא דמוהרש\"ך אבל הריב\"ה ס\"ל דאין חילוק בין מילתא דליכא פסידא לאחר שיבא לב\"ד למילתא דליכא פסידא אפילו קודם שיבא לב\"ד כיון דלפי פירושו באותה סוגיא דפרק שור שנגח את הפרה אין הכרח לחילוק זה ומש\"ה כתב בסימן תכ\"א דאם הוא מסרב דרשאי להכותו והשתא א\"ש דברי מרן שאף שבסימן ד' פסק דאפילו במקום דליכא פסידא דרשאי להכותו אפ\"ה בסימן תכ\"א לא כתב בפשיטות שאם הוא מסרב דרשאי להכותו אלא כתב הדבר בשם י\"א משום דס\"ל דלא דמי לדבר דליכא פסידא וכמו שחילק רבינו. ועיין במהרא\"ש ז\"ל סימן פ\"ו במה שרצה להליץ בעד רבינו ודבריו צ\"ע יע\"ש ועיין בהג\"א דפרק המניח עלה ההיא דנרצע שכלו לו ימיו: " + ], + [], + [ + "נמצאת למד וכו'. פ\"ק דקידושין (דף כ\"א) ומדנקט האי דינא בלשון שלילה נראה דכוונתו למעט גרעון כסף ושטר שיחרור מנרצע מדלא קתני להו במתניתין גבי נרצע ואע\"ג דגבי אמה לא קתני להו ואפ\"ה יוצאה בגרעון כסף ובשטר שאני גבי אמה דאיכא למימר דלא קתני אלא מה שיש לאמה יתר שאת מהעבד אבל גבי נרצע ליכא למימר הכי דהא קתני יובל ובטעמא דמילתא כתב רבינו ישעיה משם ר\"ת משום דלא שייך גרעון כסף אלא כשנקנה בכסף אבל זה כיון שנקנה ברציעה לא שייך בו גרעון כסף אבל רבינו ישעיה כתב דטעמא הוי משום קנס שלא זיכתו תורה לצאת אלא ביובל ובמיתת האדון איכא בין הני תרי טעמי טובא דלר\"ת עבד עברי הנקנה בשטר אינו יוצא בגרעון כסף והנרצע יוצא בשטר שיחרור אבל לרבינו ישעיה מי שנקנה בשטר נמי יוצא בגרעון כסף והנרצע אינו יוצא בשטר ורבינו נראה דס\"ל כרבינו ישעיה בשתי החלוקות מדמיעט שטר מנרצע ואם איתא דס\"ל שמי שנקנה בשטר אינו יוצא בגרעון כסף מנא ליה דטעמא דמתניתין דלא קתני גרעון כסף גבי נרצע הוא משום קנס והוליד מזה שאינו יוצא גם בשטר אימא דטעמא הוי משום דנקנה ברציעה ולא שייך גרעון כסף אלא היכא שנקנה בכסף אבל לעולם דבשטר יוצא הנרצע. וראיתי לרבינו ישעיה שכתב שר\"ת הביא ראיה לדבריו מדאמרי' בגמרא (דף י\"ד) והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה ונפקא לן מהכא שנקנית בכסף ואם איתא שהנקנית בשטר נמי יוצאה בגרעון כסף מנא לן שנקנית בכסף אימא דקרא איירי היכא שנקנית בשטר א\"ו דלא שייך גרעון כסף אלא היכא שנקנית בכסף. ותימה שהרי הריטב\"א כתב משם ר\"ת דמאי דילפינן מהאי קרא שנקנית בכסף הוא משום דמדמינן קנין דאחרים בו לקנין עצמו וכי היכי שקונה את עצמו בכסף הכי נמי נקנה ולפי פירוש זה אין הוכחה כלל לדברי ר\"ת. ודע שכתב רבינו ישעיה דלאו דוקא מי שנקנה בשטר וזקף עליו הדמים דפשיטא דיוצא בגרעון כסף אלא אפילו אם נמכר לו במתנה יוצא בגרעון כסף: " + ], + [ + "עבד עברי כהן וכו'. שם (דף כ\"א) ולא ידעתי למה הביאו קרא דושב דמיירי במכרוהו ב\"ד שתים ושלש שנים לפני היובל דהיובל מוציאו וליכא למעוטי מהאי קרא רציעה מכהן היה להם להביא קרא דואיש אל משפחתו תשובו דמיירי בנרצע כדאמרינן בגמרא (דף ט\"ו) ומהתם מימעיט כהן מרציעה כיון שאינו שב למוחזק שבמשפחתו. וראיתי בהגמ\"י דפירקין שהקשו מהא דאמרינן בירושלמי המשתמש בכהונה מעל דכתיב אתם קדש והכלים קדש ומתלמודא דידן משמע דלא מימעיט כהן אלא מרציעה אבל אה\"נ דנמכר והסמ\"ג במ\"ע סימן פ\"ג תירץ דע\"כ לא אמרינן דאסור להשתמש בכהונה אלא בחנם אבל בשכר שרי וכתב הרב מהר\"ש יפה דכהן שאינו מיוחס לא אסור להשתמש בו והביא ראיה ממ\"ש הריב\"ש בסימן צ\"ד על מי שביזה לכהן. ולעד\"נ דאין ראיה מדברי הריב\"ש דשאני התם שרצה הריב\"ש להחמיר על המבזה ולגעור בו מצד היות המבוזה כהן מש\"ה כתב שכיון שאינו כהן מיוחס מספיקא אין מחמירין על המבזה אבל לעולם דאסור להשתמש בכהן אע\"פ שאינו מיוחס כיון שהוא ספק כהן והא דקי\"ל דכהן שנשא אחת מן הנשים האסורות לו דמנגדינן ליה אע\"פ שאינו כהן מיוחס שאני התם דאיהו החזיק עצמו בכהן ומש\"ה מנגדינן ליה מפני חזקתו וכמ\"ש מהר\"ש יפה ומ\"מ נראה דיש ללמוד מתשובת הריב\"ש הלזו דאם הכהן הוא ע\"ה דאין אסור להשתמש בו ולפ\"ז אפשר לומר דמאי דאמרינן דאין כהן נרצע דמשמע דנמכר מיירי בכהן ע\"ה ומ\"מ עדיין צריכין אנו לחילוק הסמ\"ג משום ההיא דפרק כיצד הרגל (דף כ') דאמר ליה רמי בר חמא לרב חסדא לכי תשמש לי ולפי הסמ\"ג י\"ל דהתם השכר היה מה שהיה אומר לו הראיה ממתניתין. ולפי תירוץ מהרש\"י איכא למימר דמאי דאמרינן דכהן נמכר מיירי בכהן שאינו מיוחס וכ\"ת אי כהן שאינו מיוחס מאי איכפת ליה אם יהיה בעל מום הא בלאו הכי אינו יכול לעבוד וכמ\"ש רבינו פ\"ו מהלכות ביאת מקדש י\"ל דשמא למחר ימצא כתב יחוסו. ומ\"מ נראה לי שאם יש לכהן מום קבוע דנרצע דאין הפרש בין מום אחד לשני מומין:
גרסינן במכילתא אזנו מן הדלת דברי ר\"י ר\"מ אומר מן הסחוס שהיה רמ\"א אין כהן נרצע והם אומרים נרצע אין כהן נמכר והם אומרים נמכר. ותימה דכיון דס\"ל לר\"מ דאין כהן נמכר איך הביא ראיה שהרציעה היא מן הסחוס ממה שאין כהן נרצע דמשמע דאם היה מן התנוך היה נרצע הא לדידיה אינו נמכר וליכא למימר דס\"ל לר\"מ דכל שאינו בר רציעה אינו בר מכירה דהא לאו הא בהא תליא ואמה ומי שאין לו אשה ובנים יוכיחו. ואפשר לתרץ בדוחק ולומר דר\"מ גמר שיבה שיבה וכמו ששנינו בפרק אלו הן הגולין (דף י\"ג) דר\"מ גמר שיבה דכתיב בגולה משיבה דכתיב גבי עבד הכא נמי יליף שיבה דכתיב גבי נרצע כדכתיב ואיש אל משפחתו תשובו משיבה דכתיב גבי מכרוהו ב\"ד כדכתיב ושב אל משפחתו וכי היכי דשב דכתיב גבי נרצע לא מיירי בכהן משום דאין כהן נרצע ה\"נ שיבה דכתיב גבי מכרוהו ב\"ד לא מיירי בכהן דכהן אינו נמכר ואנן לא קי\"ל כר\"מ במכירה אע\"ג דקי\"ל כוותיה ברציעה משום דקי\"ל כר\"י דלא דריש שיבה שיבה וכמ\"ש התוספות בפרק אלו הן הגולין: " + ], + [ + "ונוקב את אזנו הימנית וכו'. שם (דף נ\"א) והנה מדלא נתן רבינו שיעור בנקב משמע דאפילו כל שהוא די וא\"כ קשה דלמה אין נרצע כהן משום שנעשה בעל מום הא כל נקב שהוא פחות מכרשינה אין זה מום וכמ\"ש רבינו פ\"ז מהלכות ביאת המקדש. כבר הקשו זה בירושלמי וירצע הסחוס פחות מן כרשינה ותירצו שמא יבא לידי כרשינה. ומ\"ש במרצע של מתכת פסק כרבי דדריש כלל ופרט והקשה הרב בעל עצמות יוסף דבהלכות שבועות פסק כמאן דדריש ריבוי ומיעוט וכ\"פ בפי\"א מהלכות טומאת צרעת שמגלח כל שערו חוץ משער תוך החוטם והיינו כמאן דדריש רבוי ומיעוט וכדאיתא בפ\"ב דסוטה עלה י\"ו ואיך זיכה שטרא לבי תרי. ותירץ דבגמרא אמרינן המרצע זה מרצע גדול וס\"ל לרבינו דהך ר\"א פליג עם תנאי דלעיל ומהמרצע הגדול נפקא לן דהוי של מתכת ע\"כ. ולא הבינותי דבריו דהא הך ר\"א דריש ה\"א יתירה דהמרצע לומר שצריך שיהיה מרצע גדול אבל אה\"נ דדריש לקרא או בכלל ופרט או ברבוי ומיעוט. ותו דאיך מדרשה דה\"א דהמרצע נפקא דצריך שיהיה של מתכת ומדברי הרב הנזכר נראה דס\"ל דמאן דדריש כלל ופרט לא דריש ריבוי ומיעוט בשום דוכתא ומאן דדריש ריבוי ומיעוט לא דריש כלל ופרט בשום דוכתא אבל הריטב\"א כתב דכל חד מן תנאי דריש כלל ופרט וכלל או ריבה ומיעט וריבה כפי שקבלה מרבו באותו מקום פעמים דאין הכי ופעמים דאין הכי וכן הוכיח במקומות הרבה ע\"כ. ודבריו תמוהים הם בעיני הרבה דבמסכת שבועות אמרינן ר\"ע מ\"ט מחייב לשעבר דדריש ריבוי ומיעוט רבי נמי דריש ריבוי ומיעוט דתניא כו' והקשו ורבי דריש ריבויי ומיעוטי והא רבי כללי ופרטי דריש דתניא כו' ואם כדברי הריטב\"א איך הוכיחו בגמרא דרבי ס\"ל כר\"ע בשבועות מדדריש בדוכתא אחריני ריבויי ומיעוטי אימא דהתם קבל מרבו שיהא נדרש בריבויי ומיעוטי והכא גבי שבועות קבל שיהא נדרש בכלל ופרט וכן נמי בקושיית הגמרא שייך נמי קושיא זו וצ\"ע ובמסקנא דגמרא אמרו השתא דאמרת רבי כללי ופרטי דריש בעל כרחיך קשיא שבועות ותירץ אלא בשבועות נסיב אליבא דר\"ע וליה לא ס\"ל הרי שנדחקו לומר דרבי קאמר שבועות שתים שהן ארבע אליבא דר\"ע וליה לא ס\"ל מפני שמצאו שרבי דריש קרא דולקחת את המרצע בכלל ופרט וטעמא דר\"ע דקאמר דבשבועת ביטוי מחייב לשעבר הוא משום דדריש לקרא דאו נפש כי תשבע בריבויי ומיעוטי ואי כדברי הריטב\"א אין כאן הכרח דאימא דבקרא דמרצע קבל מרבו שיהא נדרש בכלל ופרט וקרא דשבועת ביטוי קבל מרבו שיהא נדרש בריבויי ומיעוטי כר\"ע. ובפרק שבועות שתים (דף כ\"ו) אמרינן ר' ישמעאל ששימש את ר' נחוניא בן הקנה שהיה דורש את כל התורה כולה בכלל ופרט איהו נמי דורש בכלל ופרט ר\"ע ששימש את נחום איש גם זו שהיה דורש את כל התורה כולה בריבה ומיעט איהו נמי דורש ריבה ומיעט ומדברי התוספות בפרק המפלת (דף ל) ד\"ה ושמע מינה מוכח דמאן דדריש ריבוי ומיעוט לא דריש כללי ופרטי. (*א\"ה עיין פר\"ח י\"ד סימן פ\"ד): ונוקב את אזנו הימנית בגופה של אזן במרצע. שם המרצע זה מרצע הגדול וכתב הריטב\"א דפירוש מרצע גדול היינו שהוא עב וגס והוא עושה נקב גדול כמלא כרשינה ורבינו לא הביא דרשה זו אלא כתב בסתמא ונוקב במרצע משמע דס\"ל דאפילו נקב כל שהוא מהני ואפשר דיצא לו משום דר' יוסי בר יהודה ריבה מולקחת אפילו מחט ורבי לא פליג עליה אלא בסול וסירא דלא הוו של מתכת אבל במחט מודה ליה. ולפי זה יש לתמוה עליו מהא דאמרינן בפרק על אלו מומין (דף ל\"ז) כעדשה אין בציר מכעדשה לא ורמינהי מרצע וכו' ותירץ רב חנא בר קטינא ל\"ק כאן לשחוט כאן לפסול כלומר דדוקא להכשירו לשחיטה בעינן שיעורא אבל לפוסלו אפילו נקב כל שהוא פוסלו לבהמה וה\"ה לכהן וא\"כ כיון דפסק דאפילו נקב כל שהוא מהני לרציעה וכהן אינו נרצע לפי שנעשה בעל מום ע\"כ אית לן למימר דיש חילוק בין לשחוט בין לפסול ואיך פסק בהלכות ביאת המקדש פ\"ז גבי מומין הפוסלים באדם ובבהמה מי שניקב סחוס אזנו אם מצטרף לכרשינה הרי זה מום דמשמע דבציר מכרשינה לא הוי מום אפילו לפסול. וכ\"ת דס\"ל דלפסול דאמרינן בגמרא לא קאי אלא אכהן וטעמא משום דאינו שוה בזרעו של אהרן וכמ\"ש התוספות אבל בהמה לא מיפסיל אלא בשיעורא, אכתי תיקשי דבפ\"ח מהלכות הנזכר שהביא המומין המיוחדין לאדם למה לא הביא נקב כל שהוא. וליכא למימר דס\"ל לרבינו דטעמא דאין כהן נרצע הוי משום שמא יבא לידי כרשינה אבל לעולם דבפחות מכרשינה לא הוי מום וכמו שתירצו בירושלמי משום דמתלמודא דידן משמע דפליג על הירושלמי ולא חייש לשמא יבא לידי כרשינה מדהוצרכו לומר כאן לשחוט כאן לפסול. אשר ע\"כ נ\"ל לומר דרבינו ס\"ל דהרציעה הוא בנקב ככרשינה כמ\"ד מרצע גדול ובגמרא לא הקשו אלא לר' יוסי בר יהודה דקאמר דאפילו מחט מהני לרציעה ואליבא דידיה הוצרכו לחלק בין לשחוט בין לפסול אבל לחכמים לא קשה דאפשר שהם סוברים כמ\"ד מרצע זה מרצע גדול. וכ\"כ הריטב\"א דר' יודן וחכמים ס\"ל כמ\"ד מרצע זה מרצע גדול ולדידהו אין צורך לחלק בין לשחוט בין לפסול ומה שלא נתן רבינו שיעור בנקב הטעם הוא לפי שכבר למדנו שהכהן אינו נרצע לפי שנעשה בעל מום וכבר למדנו שיעור המום בהלכות ביאת המקדש שהוא בכרשינה ממילא נפקא דשיעור הנקב הוא ככרשינה משום דבציר מהכי אינו נעשה בעל מום: ולא נאמר מזוזה וכו'. שם ובמכילתא והגישו אל הדלת או אל המזוזה מקיש דלת למזוזה מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד את אומר לכך בא או ירצענו במזוזה ת\"ל ונתת באזנו ובדלת בדלת אתה נותן אבל אי אתה נותן במזוזה או יעביר באזנו ובדלת ת\"ל ורצע אדוניו את אזנו באזנו אתה מעביר ואי אתה מעביר בדלת הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון הקיש דלת למזוזה מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד. והקשה הרא\"ם דאימא איפכא לפי שהוא אומר ונתת באזנו ובדלת אין לי אלא דלת מזוזה מנין ת\"ל אל הדלת או אל המזוזה כמו שדרשו גבי שאור וא\"ת א\"כ למה לי למיכתב דלת כיון דכבר שמענו אותו ממשנה תורה י\"ל דאיצטריך להיקשא דמה מזוזה מעומד אף דלת מעומד וכ\"ת אכתי תיקשי דלמה לי קרא דמשנה תורה א\"ו ע\"כ אתא למעט מזוזה י\"ל דאיצטריך ללמד אופן הרציעה שיהא דוקר והולך עד שמגיע לדלת שלא למדנו זה אלא מקרא דמשנה תורה וכמו שדרשו אותו בקידושין. אך קשה דאימא דמה שדרשו במכילתא מקרא דבאזנו ובדלת שאין המזוזה כשרה לרציעה הוא מיתורא דוי\"ו דובדלת ואתא למעוטי מזוזה ואע\"ג דוי\"ו יתירה דורשים אותה בכ\"מ לרבות ולא למעט כבר כתבו התוספות בפרק בנות כותים (דף ל\"ב) בד\"ה למעוטי אשה מלובן דהיכא דלא איצטריך לרבות אמרינן דאתא למעוטי ה\"נ קים להו לרז\"ל דאין שום דבר לרבות מיתורא דוי\"ו על כן דורשים אותה למעט לומר דלת אין מזוזה לא וכ\"ת דהוי\"ו איצטריך לומר שיהא דוקר והולך עד שמגיע אצל דלת הא ליתא משום דע\"כ לא קס\"ד דירצענה לאוזן מאבראי ויניחנה על הדלת וידקור כנגד אזנו בדלת אלא אי הוה כתיב קרא ונתת אזנו בדלת וכדמשמע מתחלת הברייתא משום דהוה קאי הנתינה לאזן ולא הוזכרה כאן רציעת האזן אבל כיון דכתיב קרא ונתת באזנו דקאי הנתינה למרצע והוזכרו כאן רציעת האזן וכי כתב קרא בדלת על כרחיך דבתר רציעה היא הא כיצד דוקר והולך עד שמגיע אצל דלת וא\"כ אייתר לן וי\"ו דובדלת לומר דלת אין מזוזה לא. עוד הקשה הרא\"ם שלא מצינו בכל התורה כולה שתהיה שום מלה לצורך ההיקש בלבד מבלתי שתהיה לצורך עצמה כמלת מזוזה בזה המקום שאין לה מובן כלל שהרי אין המזוזה כשירה ברציעה וכה\"ג הקשו התוספות בפרק הערל (דף ע') ד\"ה אלא לאפנויי. ועיין בפרק אלו נערות עלה ל\"ח ובמ\"ש התוס' שם ד\"ה מי אתיא ג\"ש ומפיק ליה מפשטיה. והרב לח\"מ ז\"ל הרבה להשיב על הרא\"ם וכתב דתרי מילי איכא חדא בהעמדה שמעמיד האדון והשניה ברציעה ולענין העמדה ודאי דמזוזה ודלת שוים שיכול האדון להעמידו בין אצל דלת בין אצל מזוזה ומ\"ש בדלת דמשמע דלת אין מזוזה לא איירי לענין רציעה ודקדק זה מדברי רבינו יע\"ש. ולפי דבריו קשה לישנא דמכילתא דקאמר אתה אומר לכך בא או אינו אלא ירצענו במזוזה דמשמע דאם לא היינו דורשים ההיקש היתה הרציעה במזוזה כפשטיה דקרא דוהגישו אל הדלת או אל המזוזה ולפי דברי הרב בעל ל\"מ אף שלא נדרוש ההיקש אכתי ליכא למישמע מקרא דוהגישו שתהיה הרציעה כשרה במזוזה משום דקרא לא מיירי אלא בהגשה ולא ברציעה. ואפשר לומר דאע\"ג דקרא דוהגישו לא מיירי אלא בהגשה מ\"מ מדאקשינהו דלת למזוזה משמע דאתא לשום דרשא והיינו אומרים דאתא לומר שתהא המזוזה כשרה לרציעה משום דברציעה לא כתב קרא אלא דלת ועל כן הקיש רחמנא דלת למזוזה לומר מה דלת כי היכי דכשר להעמדה כשר לרציעה הכי נמי מזוזה כי היכי דכשר להעמדה כשר נמי לרציעה ובתחלה דרשו במכילתא ההיקש לומר שתהא הדלת מעומד ואח\"כ אמרו אימא דההיקש הוא לומר שתהא המזוזה כשרה לרציעה ותירצו דבפירוש מיעט קרא לרציעה במזוזה א\"כ ע\"כ אית לן למימר שההיקש בא לומר שתהא הדלת מעומד ואחר זה חזרו והקשו דאימא דהמיעוט דובדלת לא הוי למעוטי מזוזה אלא למעוטי שלא יעביר באזנו ובדלת דאי לאו מיעוטא הוה אמינא דיעביר באזנו ובדלת אלא כיון שמגיע אצל דלת די ולעולם דההיקש הוא לומר שתהא המזוזה כשרה לרציעה ואמרו דאי משום הא לא איצטריך קרא למעט דהא מימעיט מקרא דורצע אדוניו את אזנו באזנו אתה מעביר ואי אתה מעביר בדלת א\"כ אייתר לן מיעוטא דובדלת על כרחין למעוטי מזוזה מרציעה א\"כ ההיקש הוא לומר מה דלת מעומד אף מזוזה מעומד. ומ\"ש רש\"י א\"כ מה ת\"ל או אל המזוזה אע\"ג דאיצטריך לגופיה למצות הגשה הכוונה היא למאי אהני היקשא משום שאם היינו אומרים דהרציעה כשרה במזוזה א\"ש דלהכי הקישה רחמנא לאשמועינן האי דינא וכמו שכתבנו בפירוש המכילתא. וכ\"ת כיון דמלת מזוזה איצטריך לגופה למצות הגשה א\"כ היקשא מנא לן הא לא קשיא משום דההיקש לא צריך הפנאה כמו הג\"ש והכא אפשר דמלת או אתא לאקושי דלת למזוזה ומצינו או שתבא להיקש כדאיתא בת\"כ בפ' קדושים בפיסקא דשפחה נחרפת אין לי אלא כסף בחציה ובשטר בכולה מנין אף שטר בחציה ת\"ל או חופשה לא נתן לה מה כסף בחציה אף שטר בחציה. ופי' שם הרב קרבן אהרן דמלת או סמיך חופשה לא נתן לה עם הפדה לא נפדתה לאקושינהו ועם זה יבואו דברי רש\"י יותר מדוקדקים שכוונתו לומר למאי איצטריך או וא\"ת א\"כ דקרא דוהגישו לא מיירי ברציעה א\"כ מנא לן שהדלת שעליה רוצעים צריך שתהיה מעומד דהא לית לן היקשא לומר שצריך שתהיה מעומד כיון דקרא דהיקשא לא מיירי אלא בהגשה. וי\"ל דקרא דורצע אדוניו את אזנו קאי על קרא דלעיל דאל הדלת או אל המזוזה אלא דאי לאו דכתב קרא באזנו ובדלת הייתי אומר דגם לרציעה כשרה המזוזה אבל לאחר המיעוט לא קאי אלא אדלת דכתיב גבי הגשה וכיון דההוא דלת הוי מעומד מכח ההיקש א\"כ כי כתב קרא ורצע אדוניו וקאי על אותו דלת הנזכר בפסוק הקודם ממילא חד דינא איתא להגשה ורציעה. וא\"ת היכי דרשו במכילתא מקרא דורצע אדוניו את אזנו באזנו אתה מעביר ואי אתה מעביר בדלת דאי מקרא דאזנו הא איצטריך לג\"ש אזן אזן ממצורע ואי ממיעוטא דאזנו הא איצטריך לר\"א לומר אזנו ולא אזנה ולת\"ק אזנו ולא אזנו של מוכר עצמו וכדאיתא בקידושין (דף י\"ד וט\"ו) וי\"ל דהא דאיצטריך לת\"ק מיעוטא דאזנו למוכר עצמו הוא אליבא דרב טביומי דס\"ל דת\"ק יליף ש\"ש וא\"כ איצטריך קרא למעט מוכר עצמו אבל אנן קי\"ל דטעמא דת\"ק הוא לפי דלא יליף ש\"ש וכמ\"ש הריטב\"א וא\"כ אייתר לן מיעוטא דאזנו לומר באזנו אתה מעביר ואי אתה מעביר בדלת וא\"כ אכתי תיקשי על הגמרא כשהקשו ור\"א ההוא מיבעי ליה אזנו ולא אזנה למה לא אמרו דאיצטריך לומר באזנו אתה מעביר ואי אתה מעביר בדלת וכ\"ת משום דאכתי תיקשי דהא ממיעוטא דאזנו דכתיב במשנה תורה נפיק וא\"כ על כרחיך דמיעוטא דאזנו דכתיב בפרשת משפטים הוא לומר אזנו ולא אזנה א\"כ לפי המסקנא דת\"ק לא יליף ש\"ש תיקשי דלמה לי תרי מיעוטי וליכא למימר דלפי המסקנא לא דריש ת\"ק עבד העבד ושדינן חד מיעוטא לומר אזנו ולא אזנה ואידך באזנו אתה מעביר ואי אתה מעביר בדלת שהרי בדף י\"ז הביאו ברייתא אחת דיליף דאין האמה נרצעת מקרא דהעבד וא\"כ לפי המסקנא היכי מיתוקמא האי ברייתא: האדון הוא שרוצע בעצמו וכו'. במכילתא. וא\"ת נילף מהכא בכל התורה דאין שלוחו של אדם כמותו י\"ל משום דיבמה וסמיכה ועגלה ערופה הוו ג' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין מהם אליבא דכ\"ע דביבמה כתיב וקראו לו הוא ולא שלוחו וכן בעגלה ערופה ומדדו הם ולא שלוחם וסמיכה ידו ולא שלוחו וכ\"כ התוס' פ\"ק דערכין (דף ב') ד\"ה אי לא קרבנו ותו איכא הפרה דבעל דליתיה בשליח מקרא דכתיב אישה יפרנו וכדאיתא פ\"ב דנזיר עלה י\"ב ומייתי לה פ\"י דנדרים עלה ע\"ב ותו איכא שאילה בבעלים דליתיה בשליח וכדאיתא בפרק השואל עלה צ\"ו. (*א\"ה ובס\"פ חלק אמרי' יצאו הם ולא שלוחם ועיין פרי חדש א\"ח בנמוקיו על הרמב\"ם פ\"ד מהלכות ע\"ז דין ב'): ואין רוצעין שני עבדים כאחד וכו'. פ\"ק דסוטה (דף ח') הקשו והא אין עושין מצות חבילות חבילות ותירצו ל\"ק כאן בכהן אחד כאן בב' כהנים ופירש\"י בכהן אחד הוי חבילות וכן לגבי עבדים בב\"ד אחד ובאדון אחד והקשו עליו התוס' דהא טהרת ב' מצורעים דמי לשני עבדים של שני בני אדם ולקושיית התוס' אפשר לתרץ דשאני טהרת ב' מצורעים דהכהן עושה מעשה וא\"כ אף שהם גופים מוחלקים הרי הכהן עושה מצות חבילות חבילות אבל גבי עבדים אין הב\"ד עושה שום מעשה ולפ\"ז בב' עבדים של ב' בני אדם שריא. אך מאי דק\"ל בדברי רש\"י הוא דמשמע מדבריו דבשני בתי דינים שרי אף בב' עבדים של אדון אחד וזה תימה דאכתי האדון עושה מצות חבילות חבילות ואיך הותר לו לרוצעם כאחד. אשר ע\"כ נ\"ל דמ\"ש רש\"י ובאדון אחד הכוונה הוי או באדון אחד כלומר בב\"ד אחד אסור אע\"פ שהם ב' עבדים של שני בני אדם כטהרת שני מצורעים וכן באדון אחד אסור אע\"פ שהוא בשני ב\"ד דאכתי האדון עושה מצות חבילות חבילות. ודע שמדברי התוס' שם בד\"ה אין משקין נראה דלאו דוקא לרצוע ב' עבדים כאחד דאסור אלא אפילו להביאם לב\"ד כאחד אסור ואע\"פ שהרציעה היא בזה אחר זה: " + ], + [ + "ואם אמר יאמר העבד וכו'. פ\"ק דקידושין (דף כ\"ב) וכתב מוהרימ\"ט בחידושיו דהאי תנא דדריש אם אמר יאמר שצריך שיאמר וישנה לא ס\"ל דברה תורה כלשון ב\"א ואין דעתי נוחה בזה דא\"כ הו\"ל לתלמודא למימר דראב\"ע דס\"ל דברה כו' חולק על זה וכן נ\"ל דאין צורך שישנה וכמו שחילק גבי הענקה אשר ע\"כ נראה דאף ר\"א מודה בדרשא דאם אמר יאמר וע\"כ לא פליג אלא גבי הענקה משום דמוכחי קראי להפך דכתיב אשר ברכך דמשמע דוקא נתברך הבית בגללו אבל הכא אין הוכחה שלא יהיו שתי אמירות וכ\"כ התוס' בפרק אלו מציאות (דף ל\"א) ועיין בפ' ארוסה (דף כ\"ד): עד שיאמר וישנה וכו'. שם אמר בתחלת שש ולא אמר בסוף שש אינו נרצע אמר בסוף שש ולא אמר בתחלת שש אינו נרצע ופירשה רבה מאי בתחלת שש בתחלת פרוטה אחרונה ומאי בסוף שש בסוף פרוטה אחרונה ולפי פירש\"י נראה דב' אמירות הללו הם בזמנים מוחלקים הא' היא קודם שיתחיל הפרוטה האחרונה בכל זמן שיהיה אך שיהיו לו אשה ובנים והב' לאחר שהתחיל הפרוטה האחרונה אבל מדברי רבינו נראה שב' האמירות הם בזמן א' ולדבריו קשה טובא לישנא דגמרא וכבר עמד ע\"ז הבעל\"מ ותירץ דס\"ל דמ\"ש בברייתא תחלת שש ר\"ל קודם שיהיה עליו שוה פרוטה הרבה וסוף שש הוא אחר שנשאר פחות מש\"פ וכל חד מהני זימני לא מהני משום דלא מיקיימי תרי קראי אבל הזמן הוא מעט קודם שיתחיל הפרוטה דנקרא עבד כיון שיש לו עליו עדיין ש\"פ ונקרא סמוך ליציאה כיון שלא נשאר לו אלא ש\"פ. ואכתי ק\"ל לפי' זה לישנא דברייתא דקאמר אמר בתחלת שש ולא אמר בסוף שש דלא הול\"ל אלא אמר בתחלת שש אינו נרצע משום שנאמר לא אצא חפשי דאי אמרת בשלמא לרש\"י ז\"ל דס\"ל דהאמירה הא' היא בתחלת שש איצטריך לומר ולא אמר בסוף שש לומר שכל שתי האמירות אמרם בתחלת שש אבל לרבינו דס\"ל דתחלת שש לאו זמן אמירה היא לא איצטריך לומר ולא אמר בסוף שש עיין בפירושו למשנה שכתב עד שיאמר בתחלת שש ובסוף שש. אשר ע\"כ נ\"ל דרבינו ס\"ל דכדי לקיים קרא דהעבד וקרא דלא אצא צריך שיתחיל מזמן שהוא עבד ויסיים סמוך ליציאה וזהו שכתב רבינו כגון שנשאר מן היום שוה פרוטה דאז נמצא שמתחיל מזמן שהוא עבד שהרי יש לו עליו ש\"פ ומסיים סמוך ליציאה או יתר מעט כלומר כדי שיסיים סמוך ליציאה לקיים קרא לא אצא חפשי. והשתא א\"ש דברי הברייתא דקאמר אמר בתחלת שש ולא אמר בסוף שש כלומר שלא סיים האמירה בפחות מש\"פ וכן אם אמר בסוף שש ולא התחיל בתחילת שש לא מהני משום דלא מיקיים תרי קראי ויצא לו לרבינו דין זה מפני שהוקשה לו דלשתוק קרא מאם אמר יאמר ומדכתב קרא העבד ולא אצא חפשי ע\"כ צריך שתי אמירות א\"ו דאי לאו קרא דאם אמר יאמר הו\"א דלעולם דחד אמירה סגי אלא שצריך שיתחיל מזמן שהוא עבד ויסיים סמוך ליציאה וא\"כ כי אתא קרא דאם אמר יאמר לא עקר מאי דהוה ס\"ל בקראי דהעבד ולא אצא חפשי אלא דחדש לנו שצריך שיהיו שתי אמירות אבל אה\"נ דזמנם הוא שיתחיל מזמן שהוא עבד ויסיים סמוך ליציאה כמו דהוה ס\"ל אי לא כתב קרא אם אמר יאמר. ודע דאם לא אמר אלא תיבה אחת בזמן שהוא עבד והשאר סמוך ליציאה או שלא אמר סמוך ליציאה אלא תיבה אחת והשאר קודם ליכא קפידא כיון שהתחיל בזמן שהוא עבד וסיים סמוך ליציאה הרי נתקיימו שני המקראות אבל אליבא דרש\"י דס\"ל דב' האמירות הם בזמנים מוחלקים תיקשי למה לי קרא דאם אמר יאמר וליכא למימר כמו שתירצנו דאכתי תיקשי השתא נמי נימא הכי וכמו שהקשה מהרימ\"ט בחידושיו: ודע שמוהריב\"ל בחידושיו כתב שצריך ד' אמירות שתים כשהוא עבד וב' סמוך ליציאה וכתב דלישנא דרש\"י הכי דייק ותימה הוא בעיני דין זה שלא נמצא לשום אחד מהפוסקים דס\"ל הכי. והריטב\"א דס\"ל כפירש\"י כמו שיראה מדבריו שם כתב בפירוש ומשום שתי אמירות אלו חדא דבתחלת פרוטה אחרונה ואידך דבסוף אמר קרא ואם אמר יאמר שיאמר וישנה ונראה דבא לאפוקי מסברת מהריב\"ל. ומ\"ש שדברי רש\"י דייקי הכי לא ראיתי בדברי רש\"י זה דמאי דנקיט רש\"י בלישניה אמר ושנה בתחלת פרוטה אין הכרח מזה דס\"ל דצריך ב' אמירות בתחלת פרוטה וב' אמירות בסוף פרוטה והראיה דלא נקט רש\"י ולא אמר ושנה בסוף שש ואם כדברי הרב לישמעינן רבותא דאפילו אם אמר בסוף שש כיון שלא שנה לא מהני ומה שהכריחו למוהריב\"ל ז\"ל לומר דין זה הוא מפני שהוקשה לו דלשתוק קרא דאם אמר יאמר ומקרא דהעבד ולא אצא חפשי למדנו שצריך שתי אמירות וא\"ת אכתי תיקשי למ\"ש לעיל בתירוץ קושיא זו לדעת רבינו דהתינח לפי המסקנא אבל לפי הקס\"ד דהוה ס\"ל לתלמודא דתחלת שש הוא ממש תחלת שש וסוף שש הוא יום האחרון למה לי קרא דאם אמר יאמר בקראי דהעבד ולא אצא חפשי סגי וליכא למימר מפני שהיינו אומרים דהכוונה שצריך שיתחיל כשהוא עבד ויסיים סמוך ליציאה משום דא\"כ השתא נמי נימא הכי וי\"ל דהוה ס\"ל לתלמודא דלקושטא דמילתא ליכא למימר הכי וכמ\"ש מהרימ\"ט משום דמדה בתורה היא שני כתובים המכחישים זא\"ז הכתוב השלישי מכריע א\"נ משום דסברא הוא דבחד זמן מה לי חדא אמירה מה לי תרתי אבל למסקנא דמילתא אין אנו צריכים לדוחקים הללו אלא דמאי דהוה ס\"ל בפירושא דקראי דהעבד ולא אצא חפשי אי לא כתב קרא אם אמר יאמר הוא דס\"ל לבתר דכתב לן קרא דאם אמר יאמר וכמ\"ש לעיל. והסמ\"ג במ\"ע סי' פ\"ג כתב העבד עד שיאמר כשהוא עבד אבל אמר אחר שש אינו נרצע ע\"כ. והנה לא שם גבול אלא לסוף זמן האמירה שצריך שלא יהיה אחר שש אבל לתחלת זמן האמירה לא שם גבול ודבר תימה הוא בעיני דהא בגמרא מוכח שצריך שיהיה סמוך ליציאה ובין אי ס\"ל כפירוש רש\"י או כרבינו היה לו להביא דין זה דסמוך ליציאה וצ\"ע: " + ], + [ + "היתה לעבד שפחה כנענית וכו'. שם וא\"ת למה לא הצריכו רז\"ל שיאהב את אשת רבו ובניו דהא כתיב כי אהבך ואת ביתך דהא הצריכו שיאהב את רבו משום דכתיב כי אהבך וקרא דכי אהבך קאי לאשת רבו ובניו הנרמזים בואת ביתך וכן נמי שיאהב את אשתו ואת בניו משום דכתיב אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני. וכן נמי קשה דלמה הביאו ראיה על שצריך שיאהב את רבו מקרא דכי אהבך דכתיב במשנה תורה ולא הביאו מקרא דאהבתי את אדוני דכתיב ברישא. וי\"ל דאפשר דגזירת הכתוב הוא שיאמר אהבתי את אשתי ואת בני דאע\"פ שאינו אוהב אותם סגי באמירה אבל גבי אדון מדכתבו פעמים משמע דאתא לרבות שצריך שתהיה לו אהבה בלב ולא סגי באמירה. א\"נ דודאי דמקרא דאהבתי ליכא למילף מינה שיהא צריך אהבה דאפשר דלאו לעכובא קאמר אהבתי אלא דאורחא הוא דקאמר דפשיטא שהעבד שיוצא לחירות ואינו רוצה אלא רוצה לחזור לשיעבודו הוא מחמת שאוהב את רבו ואת אשתו ובניו וכן נמי בקרא דכי אהבך ואת ביתך אבל גבי אדון ליכא למימר הכי מדחזר וכתב רחמנא כי אהבך שלא היה בו צורך כיון שכבר כתיב אהבתי את אדוני ע\"כ לדרשא אתא לומר שצריך שיאהב אותו אבל גבי אשת רבו ובניו ואשתו ובניו דליכא קרא יתירא לא אמרי' דלעכובא אתא ויהא נרצע כיון דקרא אורחא דמילתא נקט. וא\"ת למה לא אמרינן גבי עבד שאם היה לרבו שתי נשים דאינו נרצע משום דבית אחד אמר רחמנא ולא שני בתים דהא גבי כ\"ג דילפינן שצריך שתהיה לו אשה ביוה\"כ משום דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו אמרינן דצריך שלא יהיו לו שתי נשים דבית אחד אמר רחמנא ולא שני בתים וכדאיתא בפ\"ק דיומא (דף י\"ג) הכא נמי נימא הכי וי\"ל דשאני התם גבי כ\"ג דאיתא טעמא למילתא משום שמא נמשך לבו אחריהם ויבא לידי טומאה וכמ\"ש הראב\"ד בפי\"ז מהא\"ב ומש\"ה אמרי' דקרא נקט ביתו למעוטי ב' בתים אבל הכא גבי עבד דליכא טעמא למעט שני בתים לא אמרינן דביתך אתא למעט ב' בתים אלא לומר דצריך שיהיה לו בית. ולפי מ\"ש רבינו דכ\"ג אסור לעולם ליקח שתי נשים משום דכתיב אשה אחת ולא שתים ניחא טפי דודאי מאי דאמרינן בגמרא ורחמנא אמר בעד ביתו ולא בעד שני בתים לאו ממלת ביתו הוא דקא ממעט ב' בתים אלא הכוונה הוא לומר מאחר דבקרא ליכא הוכחה דצריך שיהיו לו ב' בתים מנא לן דשרי ליה שיהיו לו ב' בתים מאחר שאסרה לו הכתוב משום דכתיב אשה אחת ולא שתים אבל אה\"נ דביתו לאו מיעוטא הוא לב' בתים. ודע שאם האדון לא כנס לאשתו אע\"פ שקדשה אינו נרצע משום דכל כמה דלא כניס לה לא מיקרי ביתו וכדמוכח פ\"ק דיומא (דף י\"ג). ודע שהרב בעל עצמות יוסף נסתפק אם צריך שיהיו לעבד ב' בנים משום דכתיב בני או דלמא אפילו באחד סגי ע\"ד ובני פלוא אליאב, ולא הכריע. והרב כנה\"ג כתב דאין כאן מקום לספק דפשיטא דבבן אחד סגי ע\"ש. ודע שהרב מוהרימ\"ט כתב דלא בעינן שיהא לרבו בנים והא דאמרינן לו אשה ובנים ולרבו אין אשה ובנים לאו דוקא אלא אגב דנקט גבי דידיה יש לו אשה ובנים נקט גבי אדון ולרבו אין אשה ובנים והכריח זה משום דמקרא דואת ביתך לא משמע אלא אשה וכדאמרינן גבי כ\"ג. ותימה הוא בעיני דין זה דהא קי\"ל הלכתא כר\"ע דדריש אתין לרבות וא\"כ נימא דמואת נתרבו הבנים: הוא אוהב את רבו וכו'. שם. וא\"ת למה לי קרא דכי אהבך ת\"ל משום דכתיב עמך דמשמע דצריך שיהיו שוים דכה\"ג אמרינן גבי חולה. וי\"ל דהברייתא נסתפקה בספיקו דרב ביבי בר אביי היכא דשניהם חולים מאי עמך בעינן והא איכא או דלמא כי טוב לו בעינן והא ליכא וא\"כ אם היינו למדים אהבת העבד לרב מקרא דעמך היה הספק נופל גם בזה היכא דשניהם אינם אוהבים זה לזה מאי עמך בעינן והא איכא או דלמא כי טוב בעינן וליכא. אבל כיון שלמדנו אהבת העבד לרב מקרא דכי אהבך תו ליכא לאיסתפוקי במידי דודאי אם האדון אינו אוהב לעבד אינו נרצע משום דליכא לא עמך ולא טוב לו. ועוד י\"ל דשאני גבי חולה דמה שלמדנו שצריך שהעבד לא יהיה חולה הוא מטוב לו לבד וא\"כ אייתר לן עמך ושדינן ליה אכי טוב לו לומר שזה הטוב שיש לעבד שיהיה ג\"כ לאדון אבל גבי אהבת האדון לעבד לאו מכי טוב לו לבדו נפיק אלא מעמך נמי נפיק כלומר שזה הטוב הוא בסבתו של אדון והוא שאוהב אותו דמכי טוב לו לא משמע אלא שיש לו טוב אבל לא שיהיה בסיבת האדון וא\"כ לא אייתר לן בדרשא זו עמך למדרש שהעבד ג\"כ יאהב את רבו. ועוד י\"ל דשאני גבי חולה דמאי דדרשינן במלת עמך הוא מאי דדרשינן בכי טוב לו דקאי עליה כלומר שהעבד אינו חולה האדון ג\"כ צריך שלא יהא חולה אבל גבי אהבה ליכא למידרש בעמך שצריך שהעבד יאהב את רבו דהא לא הוי דומיא דכי טוב לו דהתם הוא שהאדון אוהב את עבדו ואילו עמך הוא שהעבד יאהב את אדוניו והם דברים מוחלקים מב' צדדים מהנותן והמקבל אבל גבי חולה החילוק הוא לבד מצד המקבל: הוא חולה וכו'. שם ואיתא במכילתא כי טוב לו שתהא טובתו שוה לך אם היה חגר או סומא אינו נרצע. ונראה דרבינו לא הביא דין זה משום דמשמע ליה דהכל נכלל בדין חולה: " + ], + [ + "מה בין מוכר עצמו למכרוהו ב\"ד וכו'. מוכר עצמו אין מעניקין לו מכרוהו ב\"ד מעניקין לו. שם (דף ט\"ו) מ\"ט דת\"ק דאמר מוכר עצמו אין מעניקין לו מיעט רחמנא גבי מכרוהו ב\"ד העניק תעניק לו לו ולא למוכר עצמו ואידך לו ולא לב\"ח מדס\"ל בעלמא כר\"נ אתא לו לאפוקי ואידך בעלמא נמי לא ס\"ל כר\"נ. ויש לתמוה על רבינו דאיך פסק כאן כת\"ק דקאמר מוכר עצמו אין מעניקין לו ובפ\"ב מהל' מלוה ולוה פסק כר\"נ דהא משמע בגמ' דת\"ק לא ס\"ל כר\"נ. וליכא למימר דרבינו ס\"ל כפירוש ה\"ר נתנאל שפירש דלגבי מלוה כ\"ע לא פליגי דקי\"ל כר\"נ אלא דפלוגתייהו הוא בשכירות אי איתא לדר\"נ דר\"א ס\"ל דאף בשכירות קי\"ל כר\"נ ואיצטריך לו למעוטי ות\"ק ס\"ל דלא קי\"ל כר\"נ בשכירות וא\"כ אייתר לן לו למעט מוכר עצמו דא\"כ היה לו לרבינו לחלק בפירוש בין מלוה לשכירות. ועוד שה\"ה ז\"ל כתב עלה דההיא דפ\"ב מהלכות מלוה זה מחלוקת בברייתא דת\"ק ור\"א ואם רבינו ס\"ל כפירוש ה\"ר נתנאל לא פליגי בדינו ת\"ק ור\"א ומהתימה על הרב בעל ל\"מ ומהר\"ש טייטאצק הובאו דבריו בתשובת מהרש\"ך ח\"א סי' י\"ב שכתבו דרבינו ס\"ל כה\"ר נתנאל איך לא השגיחו בדברי ה\"ה והש\"ך בסי' פ\"ו כתב דרבינו ס\"ל כמ\"ש הרשב\"א בחידושיו פרק השולח דמאן דס\"ל כר\"נ לא מוקי פלוגתא דר\"א ות\"ק בדר' נתן אלא דכולהו אית להו דר\"נ וטעמא דת\"ק דקאמר לו ולא למוכר עצמו ולא דריש לו ולא לב\"ח משום דמסתברא קאי בעבד ממעט מילי דעבד אבל קאי בעבד וממעט ב\"ח ומשמעות דורשין איכא בינייהו. ותמהני דהא לפי דברי הרשב\"א הללו ע\"כ אית לן למימר דת\"ק אית ליה לדרבי נתן אף בהענקה דהא לית לן מיעוטא למעט ב\"ח מהענקה כיון דאיצטריך לו למעט מוכר עצמו ורבינו כתב בפירוש ענק ע\"ע לעצמו ואין ב\"ח גובה הימנו. ול\"נ דרבינו ס\"ל דהא דאצטריכו בגמרא לומר דת\"ק לא ס\"ל דר' נתן היינו מקמי דידעינן טעמא דת\"ק דס\"ל דמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית אבל לפי האמת דדרשינן אם אדוניו יתן לו למעט מוכר עצמו משום דבעל כרחו מכי משנה ש\"ש נפקא תו לא איצטריך לו דהענקה למעט מוכר עצמו משום דקרא דכי משנה שכר שכיר הוא טעם על הענקה וכמו שפירש\"י ז\"ל וכיון דטעמא דהענקה הוא משום דכי משנה שכר שכיר עבדך שפירושו הוא שמסר לו שפחה כנענית ממילא משמע דמוכר עצמו דאסור בשפחה ממיעוטא דלו אינו חייב להעניק וא\"כ אייתר לן לו דהענקה למעט ב\"ח ואף דנימא דס\"ל לרב טביומי דאף לפי המסקנא איצטריך לו דהענקה למעט מוכר עצמו משום דאי לאו לו גמרינן הענקה בע\"ע המוכר עצמו אע\"ג דלא שייך ביה משנה ש\"ש משום ג\"ש דש\"ש וכמו שכתבו התוס' גבי מוכר עצמו אינו נרצע מ\"מ מאן דס\"ל כר\"נ ס\"ל כמו שכתבנו דלת\"ק לא איצטריך לו דהענקה למעט מוכר עצמו ומה שהביאו לרבינו לומר דין זה הוא דהרבה מקומות בתלמוד מוכח מינייהו דהלכתא כר' נתן וכמ\"ש התוספות והרשב\"א ואילו מהכא מוכח דלית הלכתא כר' נתן משום דקי\"ל כת\"ק דר\"א שמותי הוא משום הכי הוכרח לומר דמאן דס\"ל כר' נתן לא ס\"ל כאוקימתא דרב טביומי ומ\"ש ה\"ה זה מחלוקת בברייתא דת\"ק ור' נתן אע\"ג דלא קי\"ל כהאי אוקימתא נראה דאתא למעט דלא נימא מדפסק רבינו כר' נתן וכת\"ק א\"כ ס\"ל כפי' ה\"ר נתנאל דשאני בין מלוה לשכירות ות\"ק לא פליג אר\"נ במלוה וכמ\"ש הרב בעל לח\"מ ומהר\"ש טייטאצק דרבינו ס\"ל כפירוש ה\"ר נתנאל לזה כתב זה מחלוקת כלומר דבהלואה נמי פליג ת\"ק כפי ההיא אוקימתא דאין חילוק בין מלוה לשכירות אלא שבהרבה מקומות פסקו כר' נתן א\"כ ליתא ודאי לההיא אוקימתא דמסתמא לא פליגי את\"ק וא\"ת א\"כ דטעמא דת\"ק דס\"ל דמוכר עצמו אין מעניקין לו הוא משום דאין רבו מוסר לו שפחה ולא מיקיים ביה כי משנה שכר שכיר א\"כ אף במכרוהו ב\"ד שלא מסר לו שפחה נאמר ג\"כ שלא יהיה חייב להעניקו וי\"ל דשאני גבי מכרוהו ב\"ד כיון שהיה בידו להעבידו ביום ובלילה והוא לא מסר לו שפחה איהו דאפסיד אנפשיה ומיקיים שפיר כי משנה ש\"ש עבדך כיון שניתן לו רשות למסור לעבדו שפחה אבל גבי מוכר עצמו שאין יכולת בידו פשיטא דאינו חייב להעניקו כיון דלא מיקיים ביה כי משנה ש\"ש. אבל הרב מוהרימ\"ט (דף י\"א) כתב דאם לא מסר לו שפחה אינו חייב בהענקה ולפי זה הוקשה להרב דאמאי איצטריך קרא דלו בהענקה למעט מוכר עצמו ת\"ל דאין רבו מוסר לו שפחה ותירץ דס\"ד דאיתרבי מהעניק תעניק וקשה לי דאכתי נימא דהעניק תעניק אתא לרבות דבין מסר לו שפחה בין לא מסר לו חייב להעניק וי\"ל דבשלמא מוכר עצמו היינו מרבים אותו כדי לקיים הג\"ש דש\"ש אבל מכרוהו ב\"ד דליכא ג\"ש ניחא טפי לאוקומי ריבויא דהעניק תעניק להיכא שלא נתברך הבית בגללו דלא מיעקר קרא דכאשר יברכך מלמימר דאתא לרבות מכרוהו ב\"ד שלא מסר לו רבו שפחה דמיעקר קרא דכי משנה ש\"ש ומ\"מ אין צורך לומר דאיצטריך לו דהענקה משום ריבויא דהעניק תעניק משום ג\"ש דש\"ש לחודיה איצטריך וכמ\"ש התוס' דאי לאו אזנו הו\"א דקרא דאהבתי לאו דוקא משום ג\"ש דש\"ש ה\"נ בקרא דכי משנה ש\"ש וכ\"כ מהרימ\"ט במהדורא ב':
עוד נראה לומר דרבינו ס\"ל דמאן דס\"ל כר\"נ קאמר דטעמא דת\"ק דמיעט מוכר עצמו ולא מיעט ב\"ח הוא משום דהענקה מדין צדקה הוא ושנינו בתוספתא מעשר עני אין משלמין בו החוב וה\"ה צדקה וכמ\"ש המרדכי פ\"ק דבבא בתרא וא\"כ לא איצטריך לו למעט ב\"ח וא\"כ ע\"כ אתא למעט מוכר עצמו אבל לעולם דס\"ל לת\"ק כר\"נ ורב טביומי ס\"ל דהענקה לאו מדין צדקה הוא אלא כמו ש\"ש ומש\"ה איצטריך לומר דטעמא דת\"ק הוא משום דלא ס\"ל כר' נתן אבל הרב בעל ש\"ך כתב דרבינו ס\"ל דמאי דאמרינן בעלמא נמי לא ס\"ל כר\"נ הכוונה הוא בדומה להענקה שהוא צדקה לא ס\"ל כר\"נ ופי' זה הוא מעין פי' ה\"ר נתנאל ודבריו תמוהים שהרי כתב ה\"ה זה מחלוקת בברייתא דת\"ק ור\"נ ולפי דבריו לא פליגי ת\"ק ור\"נ בדינא דרבינו והריטב\"א כתב דטעמא דרבינו הוא משום דע\"כ לא איצטריך לומר דת\"ק לא ס\"ל כר\"נ אלא אליבא דרב טביומי דס\"ל דת\"ק יליף ש\"ש אבל לפי האמת טעמא דת\"ק הוא משום דלא יליף ש\"ש וא\"כ אייתר לן לו למעט ב\"ח ומאן דס\"ל כר\"נ ס\"ל דת\"ק לא יליף ש\"ש והבכ\"מ נראה דלא ס\"ל כתירוץ הריטב\"א שהרי כתב דהטעם דמוכר עצמו אין מעניקין לו הוא משום מיעוטא דלו וכן נמי לא ס\"ל התירוץ הא' שכתבנו אלא ס\"ל התירוץ הב' דטעמא דת\"ק דלא מיעט ב\"ח הוא משום דהענקה הוי כמו צדקה ולא איצטריך קרא למעט ב\"ח מהענקה ועיין לקמן בפירקין דין ט\"ו: ודע שהתוס' כתבו דהלכה כר\"א דמוכר עצמו מעניקין לו ועוד הוסיפו לומר דאפשר דבכולהו נמי הלכתא כוותיה ומוהרימ\"ט הקשה על זה דמדלא חשיב בהדי הנך דתנן בסוטה פרק היה נוטל מה בין איש לאשה האיש נרצע ואין האשה נרצעת ע\"כ ס\"ל למתני' דהתם כת\"ק דקאמר מוכר עצמו אינו נרצע ומש\"ה לא חשיב האיש נרצע ואין האשה נרצעת כיון דתנא האיש נמכר בגניבתו ואין האשה נמכרת בגניבתה ממילא משמע דאין האשה נרצעת דהא לא שייך רציעה אלא במכרוהו ב\"ד וא\"כ היה להם לפסוק כת\"ק דהא סתם מתני' דהתם הלכתא פסיקא היא. ולא הבינותי הכרח זה משום דאף דנימא דמתני' דהתם ס\"ל כת\"ק אכתי קשה דאמאי לא תני האיש עובר על מ\"ע שהזמן גרמא ועובר על בל תשחית ובל תקיף ובל תטמא ונדון בבן סורר ומורה ונעטף ומספר ונמכר ונשנה ונמכר לע\"ע וקונה לע\"ע משא\"כ באשה וע\"כ אית לן למימר דתנא ושייר וא\"כ לעולם דהלכה כר\"א והא דלא תנא האיש נרצע ואין האשה נרצעת משום דתנא ושייר. ועוד קשה שהתוספות כתבו התם דמכירת אב הוי כמכירת ב\"ד ומש\"ה איצטריך קרא למעט רציעה מאשה אע\"ג דרציעה לא שייך אלא במכרוהו ב\"ד וא\"כ אף דס\"ל למתניתין דהתם כת\"ק דמוכר עצמו אינו נרצע אכתי קשה דאמאי לא חשיב האיש נרצע ואין האשה נרצעת: " + ], + [ + "מפי השמועה למדו וכו'. שם (דף ט\"ו) העבד ולא אמה וא\"ת ל\"ל קרא דהעבד תיפוק ליה משום דלא מצי למימר אהבתי את אשתי וי\"ל דאי לאו קרא דהעבד היינו מרבים רציעה באשה מקרא דואף לאמתך תעשה כן אע\"ג דלא שייך בה אהבתי משום דקרא דואף לאמתך ע\"כ קאי או להענקה או לרציעה וכי שדינן ליה אהענקה קשה קרא דכי משנה שכר שכיר שהוא טעם להענקה וכמו שפירש\"י שהכוונה הוא שמסר לו רבו שפחה וזה לא שייך באמה שהרי אינו יכול למוסרה לעבדו וכן כי שדינן ליה ארציעה קשה קרא דאהבתי את אשתי דלא שייך באמה וא\"כ אי לאו קרא דהעבד לא היינו יודעים איזה קרא נתפוס לעיקר אי דכי משנה ש\"ש ואף לאמתך קאי לרציעה או קרא דאהבתי ואף לאמתך קאי להענקה אבל לבתר דכתב לן קרא דהעבד גילה לנו דקרא דאהבתי עיקר ואף לאמתך קאי להענקה, והתוס' בס\"פ היה נוטל (דף כ\"ג) הקשו דכיון דקי\"ל דמוכר עצמו אינו נרצע ממיעוטא דאזנו וקי\"ל דאין האשה נמכרת בגניבתה א\"כ לא משכחת באשה מכרוהו ב\"ד וא\"כ למה לי קרא דהעבד למעט אמה תיפוק ליה מאזנו ולא אזנו של מוכר עצמו. ודבריהם תמוהים הם בעיני משום דאי לאו קרא דהעבד הוה אמינא דקרא דואף לאמתך קאי ארציעה וליכא למימר דלא קאי ארציעה משום דרציעה לא שייך אלא במכרוהו ב\"ד משום דכי שדינן ליה אהענקה תיקשי נמי דהענקה לא שייך אלא במכרוהו ב\"ד וע\"כ אית לן למימר דגזירת הכתוב הוא באמה שחייב להעניקה אע\"ג דלא שייך הענקה אלא במכרוהו ב\"ד וא\"כ ה\"א דקאי ארציעה וגזירת הכתוב הוא שתירצע האמה אע\"ג דלא שייך רציעה אלא במכרוהו ב\"ד אבל לבתר דכתב לן קרא העבד למעט אמה בפירוש ע\"כ קרא דואף לאמתך לא קאי אלא אהענקה וזו ששנינו שם (דף י\"ז) ואף לאמתך תעשה כן להעניק אתה אומר להעניק או אינו אלא לרציעה כלומר דליכא הוכחה לזה יותר מזה ת\"ל אם אמר יאמר העבד עבד ולא אמה. ואפשר לתרץ ולומר דהתוס' ס\"ל דליכא למימר דמאי דאיצטריך קרא לומר העבד למעט אמה הוא משום קרא דואף לאמתך דלא הוה ידענא להיכא קאי משום דא\"כ תיקשי למה לי לו דהענקה למעט מוכר עצמו הא מדאצטריך קרא למעט אמה מרציעה אע\"ג דלא שייך רציעה אלא במכרוהו ב\"ד ע\"כ אית לן למימר דהענקה לא הוי אלא במכרוהו ב\"ד ומש\"ה איצטריך קרא דהעבד כי היכי דלא נטעה בקרא דואף לאמתך אלא אי אמרת דהענקה הוי אף במוכר עצמו למה לי קרא דהעבד הא ליכא למיטעי בקרא דואף לאמתך דפשיטא דשדינן ליה אהענקה דשייך אף במוכר עצמו ולא ארציעה דלא שייך אלא במכרוהו ב\"ד א\"נ אפשר לומר דהתוס' אזלי לשיטתם דהלכה כר\"א בהענקה משום דאתי כר' נתן וברציעה הלכה כת\"ק כדמוכח בס\"פ האומר ועל כן הקשו לפי המסקנא למה לי קרא דהעבד דליכא למיטעי בקרא דואף לאמתך כיון דס\"ל דהלכה כר\"א בהענקה פשיטא דשדינן ליה אהענקה ותירצו דס\"ד דמכירת אב הוי במקום מכירת ב\"ד ותירצע משום דכתיב ואף לאמתך תעשה כן ואשמעינן קרא דמכירת אב הוי במקום מכירת ב\"ד ותירצע אבל ליכא למימר דמן הסברא היינו אומרים דמכירת אב הוי במקום מכירת ב\"ד ותירצע שהרי שנינו בגמרא אתה אומר להעניק או אינו אלא לרציעה דמשמע דאיצטריך קרא לרבות רציעה. וא\"ת אכתי קשה למה לי לו דהענקה למעט מוכר עצמו הא מדאיצטריך לרבות הענקה באמה ע\"כ דהענקה לא שייך אלא במכרוהו ב\"ד ומש\"ה איצטריך קרא ללמד דמכירת אב הוי כמכרוהו ב\"ד דאי אמרת דהענקה שייך אף במוכר עצמו תיקשי מהיכא תיתי שנמעט האמה מדין מוכר עצמו דאיצטריך קרא לרבות וכן נמי אי ס\"ל לתוס' כר\"א בהענקה תיקשי למה לי קרא דואף לאמתך וי\"ל דהוה ס\"ד למעט אמה מהענקה משום דההענקה לאביה ולאו לדידה וכ\"כ מוהרימ\"ט דף מ\"ו ומ\"מ דברי התוס' עדיין תמוהים הם משום דבגמרא הקשו לר\"א ממיעוטא דאזנו ותירצו דהמיעוט איצטריך למעט אמה ואידך נפקא ליה מהעבד העבד ולא אמה וא\"כ אי לאו דכתב העבד למעט אמה הוה אמינא דלעולם דבין מוכר עצמו ובין מכרוהו ב\"ד נרצעים ומיעוטא דאזנו איצטריך למעט אמה לומר אזנו ולא אזנה והוה ניחא טפי לומר הכי כדי לקיים ג\"ש דש\"ש וכ\"כ מוהרימ\"ט (דף י\"ב) ומ\"מ צריכים אנו לתירוץ התוס' אליבא דמאן דס\"ל דלפי המסקנא טעמא דת\"ק הוא משום דלא יליף ש\"ש וכמ\"ש לעיל דלסברא זו קשה ל\"ל קרא דהעבד: ומהו שנאמר ואף לאמתך תעשה כן וכו'. שם (דף י\"ז) ואף לאמתך תעשה כן להעניק אתה אומר להעניק או אינו אלא לרציעה כשהוא אומר אם אמר יאמר העבד עבד ולא אמה העבריה הרי רציעה אמור הא מה אני מקיים ואף לאמתך תעשה כן להעניק וכתב הרב בעל עצמות יוסף דמה שנסתפקו או אינו אלא לרציעה פי' דוקא לרציעה דאי אמרת או אינו אלא אף לרציעה וכ\"ש הענקה קשה דמאי האי דקאמר א\"כ לכתוב קרא ואף לאמתך כן ופירש\"י א\"כ דלהיקשא לחודיה אתי דהא א\"א לומר כן דהא כשהיה מסופק אצלו אם היה לרציעה הענקה במכ\"ש אתי וכיון דהיקשא אתי למיתת אדון כ\"ש דאתיא להענקה ורש\"י ז\"ל בביאורו לחומש כתב או אינו אלא אף לרציעה וצ\"ע. ול\"נ דבשלמא הענקה ורציעה שוים הם בטעמם וכיון דקרא אתא לרבות חד מינייהו לאמה ולומר שדינה כמו מכרוהו ב\"ד ממילא איתרבי לאידך ומ\"ש רש\"י אף לרציעה לאו משום דהענקה במכ\"ש אתיא דהא ודאי ליכא הכא שום ק\"ו אלא שנסתפקה הברייתא דכיון דאיתרבי להענקה ואשמעינן קרא שמכירת אב הוי במקום מכירת ב\"ד ה\"ה לרציעה אבל כשאנו אומרים דקרא אתא להיקשא לנרצע לא אמרינן דאיתקש נמי להענקה שהם נושאים מוחלקים ואינם שוים בטעמם ועיין במהרימ\"ט (דף מ\"ג). וא\"ת למה לי קרא דואף לאמתך ללמד על ענק האמה תיפוק ליה דהקיש הכתוב עברי לעבריה דמינה ילפינן יציאת יובל לאמה ושאינו יוצא העבד בראשי איברים ושהעברי נקנה בכסף וא\"כ ה\"נ דנימא דאיתקש להענקה דהא קי\"ל דאין היקש למחצה וי\"ל דלא ילפינן מההיקש אלא שהדינים שיש למוכר עצמו שיהיו ג\"כ לאמה משום דאמה דמיא למוכר עצמו אבל הענקה דלא הוי אלא במכרוהו ב\"ד לא ילפינן מההיקש אי לאו דכתביה קרא בהדיא והראיה שלא למדנו מן ההיקש אלא יציאת יובל דהוי אף במוכר עצמו אבל שש דלא הוי אלא במכרוהו ב\"ד לא למדנו מן ההיקש אלא משום דכתביה קרא בהדיא וכמ\"ש הרא\"ם בפרשת משפטים ד\"ה ת\"ל כי ימכר לך. ומ\"מ אכתי קשה דלמה לי קרא דלו דהענקה למעט מוכר עצמו תיפוק ליה מדאיצטריך ואף לאמתך דאם איתא דהענקה שייך אף במוכר עצמו ל\"ל קרא ללמד על ענק האמה תיפוק ליה מדהקיש הכתוב עברי לעבריה וי\"ל דלא ילפינן מההיקש אלא מילתא דשייך בה כמו יובל אבל הענקה דהוי לאביה לא ילפינן אי לאו דכתביה קרא בהדיא אך קשה דהיכי קס\"ד דגמרא דואף לאמתך אתי לרציעה הא תיפוק ליה מדהקיש הכתוב עברי לעבריה. אשר ע\"כ נראה לומר דלעולם דההיקש הוא למכרוהו ב\"ד דהא כי ימכר לך כתיב אלא דאי לאו דכתב קרא בהדיא ואף לאמתך לא היינו מרבים הענקה באמה מההיקש משום דהוה אמינא דלו מיעט לו ולא לה וכן גבי רציעה אזנו ולא אזנה. וראיתי להריטב\"א ז\"ל שהקשה דלמה לי תעשה ללמד על ענק אמה תיפוק ליה מואף לאמתך תעשה כן ואין היקש למחצה. ותירץ דלא אמרינן הכא היקש לגמרי דכן מיעט הוא ועל מאי דקאי משמע. ולפי דבריו אפשר לומר כן בעד היקשא קמא דעברי לעבריה: " + ], + [ + "והרי הכתוב נתקו לעשה שנאמר העניק תעניק לו. כלומר דלא נימא דהעניק תעניק מעיקרא משמע וכדסבר ר' יהודה בשלח תשלח וא\"כ אם לא העניקו בעת היציאה לקי ולא מיחייב תו להעניקו אלא הכוונה הוא שאם שלחתו ריקם העניק תעניק ולפי זה לעולם חייב להעניקו ולא לקי ולא שייך כאן בטלו ולא בטלו משום דאף ע\"פ ששרף הנכסים שחייב להעניק לו מהם אכתי חייב בתשלומין ומש\"ה לא לקי דדמי לגזל ומשכון דאמרינן בפ\"ק דמכות דף י\"ו דלא לקי מפני שהוא חייב בתשלומין דאלת\"ה אלא דאינו חייב בתשלומין א\"כ משכחת לה בטלו ולא בטלו בהענקה ותיקשי לר\"י דקאמר התם אין לנו אלא זאת ועוד אחרת. וכ\"נ מדברי רבינו מדלא מנה לאו זה דהענקה בפרק י\"ט מהלכות סנהדרין כמו שמנה לאו דאונס שגירש אנוסתו ולא החזירה. שוב ראיתי דהכא לא שייך בטלו ולא בטלו משום דהוי לאו שאין בו מעשה דלא לקי ולפי זה נ\"ל לענין דינא שאם נשרפו הנכסים שחייב להעניק מהם אינו חייב לשלם משאר נכסים דומיא דפאה דאם אבד הקציר נפטר. ולענין כפייה אם לא רצה להעניק יש להסתפק אי כייפינן ליה כשאר מ\"ע דמכין אותו עד שתצא נפשו או דילמא דשאני הענקה שהיא מ\"ע שמתן שכרה בצדה כדכתיב לא יקשה בעיניך וגו' וברכך ה' אלהיך בכל אשר תעשה ואמרינן בפ\"ק דקידושין דף י\"ד שכתוב זה הוא להרצות על הענקתו שלא יקשה בעיניו ואמרינן בפכ\"ה דף ק' כל מ\"ע שמתן שכרה בצדה אין ב\"ד של מטה מוזהרין עליה ולכאורה נראה שדין זה תלוי בפלוגתא דרבוותא דאמרינן בפרק השותפין רבא אכפייה לר\"נ בר אמי ושקיל מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה והקשו שם התוס' דהא צדקה היא מצות עשה שמתן שכרה בצדה ואר\"ת דהאי כפייה בדברים כמו כפייה דפרק נערה ועוד דהכא קבלו עליהם שיכופו אותם ולר\"י נראה דבצדקה כופין משום דאית ביה לאו. והנה נראה דאליבא דר\"ת ה\"ה בהענקה דלא כייפינן ליה אבל לר\"י בהענקה כייפינן ליה משום דאיכא לאו דלא תשלחנו ריקם. ותירוץ זה דר\"י הסכימו בו רוב הפוסקים וכמ\"ש מרן בטי\"ד סי' רמ\"ח וכתב שם שדעת הרמב\"ן הוא כר\"י. ותמהני שהרי כתב הרשב\"א בתשובה סימן תשמ\"ה דהשבת עבוט אין ב\"ד כופין עליה משום דהוי מצות עשה שמתן שכרה בצדה וכ\"כ במכונות סי' פ\"ח ואי ס\"ל כתירוצא דר\"י היכי כתב דהשבת עבוט אין כופין הא איכא לאו דלא תשכב בעבוטו. ואפשר לומר דשאני השבת עבוט שהוא לאו הניתק לעשה וכדאמרינן בפרק אלו הן הלוקין ומש\"ה לא כייפינן ליה משום לאויה אבל בצדקה דאינו ניתק לעשה כייפינן ליה ולפ\"ז בהענקה דהוי לאו הניתק לעשה לא כייפינן ליה אפילו אליבא דר\"י. ומ\"מ תמהני על הרשב\"א ור\"ת מהא דאמרינן בפ' שלוח הקן (דף קמ\"א) ההוא דגזינהו לגפה ושלחה ואח\"כ תפסה נגדיה רב יהודה והא שלוח הקן היא מצוה שמתן שכרה בצדה וא\"כ איך נגדיה רב יהודה ובשלמא לר\"י ניחא דשאני התם דאיכא לאו דלא תקח האם אבל להרשב\"א דס\"ל דכל שהוא ניתק לעשה אין כופין בשביל הלאו תיקשי דהא שלוח הקן הוא לאו הניתק לעשה וכדאמרינן וחכ\"א משלח ואינו לוקה ורב יהודה ס\"ל כרבנן וכן נמי לר\"ת דס\"ל דאפי' בצדקה לא כייפינן ליה אלא בדברים קשה וצ\"ע. ומ\"מ בענין הענקה נ\"ל דאליבא דכ\"ע כייפינן ליה דעד כאן לא אמרינן דכל מצוה שמתן שכרה בצדה אין ב\"ד מוזהרין עליה אלא דוקא היכא שהמתן שכר כתוב ממש אצל אזהרת העשה ככבוד אב ואם וצדקה אליבא דמ\"ד והכי דייק מה שאמרו שמתן שכרה בצדה וטעמא כמו שפירש\"י ז\"ל דלכך פירש מתן שכרה לומר אם לא תקיימנה זהו עונשו שלא תטול שכר זה אבל גבי הענקה שאצל הצווי ליכא שום מתן שכר דמאי דכתיב אשר ברכך אינו מתן שכר אלא להורות מאיזה דברים מעניק לו שהוא דוקא מהדברים שיש בהם ברכה וכמו שדרשו בפ\"ק דקידושין פשיטא דכייפינן ליה לקיים מ\"ע זו כשאר מ\"ע ואע\"ג דהדר קרא וביאר המתן שכר מ\"מ מדלא כתביה אצל הצווי אמרינן אין זה עונשו של עשה וכייפינן ליה. ועוד היה נ\"ל חילוק אחר דאפשר דאין המתן שכר דהענקה אלא על מה שלא יקשה בעיניו אלא שמעניק בלב טוב ובנפש חפצה ואם אינו מעניק לו בלב טוב זהו עונשו שלא יהיה מבורך מה' אבל על הענקה עצמה לא שמענו לא עונש ולא שכר ולפי זה כייפינן ליה וזה היה נ\"ל חילוק נכון אלא דקשיא לי צדקה דהתם נמי כתיב ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה וגו' וא\"כ נימא דהמתן שכר לא קאי אלא על לא ירע לבבך אבל על הצדקה עצמה ליכא מתן שכר ומש\"ה אכפייה רבא ומ\"מ נראה דדי לנו החילוק הא' לומר דבהענקה כופין אותו וכ\"כ הרב ג\"ת שער נ\"א ח\"ה שב\"ד עושין לו כמו שעושין לחייבו בקיום שאר מצות. עוד כתב הרב הנזכר אבל להוציא ממנו כדין חוב דעלמא לא והכוונה נראה שדעתו שאין יורדין לנכסיו ולדידי אין דין זה מוסכם שהרי אליבא דמאן דס\"ל דבצדקה יורדין לנכסיו וכמ\"ש רבינו פ\"ז מהל' מתנות עניים והר\"ן בפ' נערה שנתפתתה פשיטא דאף בהענקה יורדין לנכסיו דלא גרע מצדקה כי קא מספקא לי הוא אליבא דהרשב\"א דס\"ל דבצדקה לא נחתינן לנכסיו גבי הענקה מהו דאפשר דהענקה דין חוב יש לו דהא שכיר קרייה רחמנא כדכתיב כי משנה ש\"ש ונחתינן לנכסיו א\"ד דדמי לצדקה והדבר צריך תלמוד: אחד היוצא בסוף שש וכו'. פ\"ק דקידושין (דף י\"ז) ת\"ר יכול לא יהיו מעניקין אלא ליוצא בשש מנין לרבות יוצא ביובל ויוצא בגרעון כסף ת\"ל תשלחנו וכי תשלחנו וא\"ת ל\"ל וכי תשלחנו תיפוק ליה מדכתיב עמך למעט בורח ויוצא בגרעון כסף ע\"כ דשש לאו דוקא אלא ה\"ה שאר יציאות דאי דוקא שש למה לי למעט מי שאין שלוחו מעמך וליכא למימר דהוה אמינא דאיצטריך למעט בורח ועבר עליו שש דהא השלמה בעי וכמו שהקשו בגמרא. וי\"ל דודאי דאף בלא קרא דוכי תשלחנו הייתי מרבה שאר יציאות דעבד ממיעוטא דעמך ומאי דאיצטריך וכי תשלחנו הוא לרבות אמה בסימנים דלא הוה גמרינן ליה מעמך וכיון שכן אין אנו צריכין ללמוד יובל ומיתת אדון מדאיצטריך למעט גרעון כסף ובורח דתיפוק ליה ממשמעותיה דקרא דוכי תשלחנו דריבה כל מיני שלוחים אבל אה\"נ דעיקר קרא דוכי תשלחנו לא אתא אלא לרבות אמה העבריה בסימנין אלא שהברייתא ניחא לה ללמד דין יובל ומיתת אדון ממשמעות הקרא ולא מדאיצטריך כיון דליכא יתור בקרא א\"נ כדי לסיים ולומר יכול כו' וזה לא יצדק אלא כשרבה ממשמעות המקרא. והתוס' הקשו דלמה לי קרא לאמה תיפוק ליה מואף לאמתך וי\"ל דאי לאו לאמתך לא הוה ילפינן הענקה באמה העבריה מכי תשלחנו כיון דלא אשכחן בה הענקה כלל וקשה דאמאי איצטריכו לומר דלא הוה ילפינן בה הענקה הא אפילו שהיינו מרבים בה הענקה אכתי לא הוה מרבינן אלא בשש דומיא דעבד אבל בסימנים לא וכמ\"ש בסוף הדיבור ומש\"ה איצטריך ואף לאמתך לרבות סימנים. וי\"ל דבשלמא בקרא דואף לאמתך איכא למימר דוקא שש אבל סימנים לא משום דכיון דמה שאנו מרבים הענקה באמה הוא מדהקישה הכתוב לעבד דיינו שנאמר שהזמנים שיש לעבד הענקה שיהיו ג\"כ לאמה אבל סימנים דליתא בעבד מנ\"ל דהא קרא לא קאמר אלא שהאמה תהיה שוה לעבד אבל בקרא דכי תשלחנו אי הייתי מרבה ממנו הענקה באמה פשיטא שאין לחלק בין שש לסימנים דהא סתמא קאמר קרא דלאמה נעניק ומנ\"ל לחלק ביציאות בין זו לזו ומש\"ה הוצרכו התוס' לומר דלא הייתי מרבה ממנו הענקה כלל. וא\"ת אכתי נימא דכי תשלחנו איצטריך למיתת האדון דלא נתרבה מעמך דהא לא כתיב נרצע בהאי עניינא וא\"כ מואף לאמתך לא נרבה אלא דומיא דעבד אבל סימנים לא וי\"ל דכיון דע\"כ לאו דוקא יוצא בשש אלא אפילו יוצא בפחות משש מעניקין לו א\"כ פשיטא דכל היציאות שוים הם ואין לחלק ביניהם. וראיתי למוהרימ\"ט שתירץ לקושיא הראשונה דלמה לי וכי תשלחנו תיפוק ליה מעמך דממיעוטא דעמך לא משמע שאר יציאות אלא אתא למעט גרעון כסף דס\"ד דהא עבד שש כיון דלא חסרה משכירות שניו ולא כלום. ותמהני דא\"כ למה לי והפדה ללמד שעבד יוצא בגרעון כסף תיפוק ליה מדכתיב כי תשלחנו דאי אמרת יוצא בגרעון היינו דכתיב כי תשלחנו משום דהוה מוקמינן לקרא דעמך בגרעון אלא אי אמרת דאינו יוצא למה לי וכי תשלחנו הא ע\"כ מעמך ממעט ברח ופגע בו יובל וא\"כ ע\"כ שש לאו דוקא וצ\"ע: העניק תעניק לו וכו'. שם (דף י\"ז) יכול לא יהיו מעניקין אלא מצאן גרן ויקב כו' (עיין בכ\"מ) ראב\"י אומר יצאו פרדות יקב למה לי למר למעוטי כספים למר למעוטי פרדות ופירש\"י למעוטי דלא תימא אשר ברכך ריבוייא הוא וריבה הכל וכיון דאיתרבו גידולי קרקע ובעלי חיים ה\"נ כספים וכך היא הגירסא המדוייקת ודלא כספרים דגרסי כ\"ש כספים וכן נראה שהיא גירסת הרא\"ם והכוונה דע\"כ לא ממעטינן כספים אליבא דר\"ש אע\"ג דעביד בהו עיסקא ופרדות אליבא דראב\"י אע\"ג דמשבחן בגופייהו אלא משום דכתיב יקב דהוי מיעוט אחר מלבד מאי דמיעט הכלל ופרט וכלל אבל אי לאו יקב לא הוה ממעטינן מהכלל ופרט וכלל אלא הדברים דלא משבחן בגופייהו ולא עביד בהו עיסקא דלא שייך בהו ברכה כלל אבל כספים ופרדות כיון שישנן בכלל ברכה אימא נעניק לו מהם להכי כתב יקב למעטם אבל התוספות גרסי למר לאתויי וכו' וס\"ל דיקב הוי ריבוי לר\"ש מרבה פרדות ולראב\"י כספים. ולא ידעתי לספרים דלא גרסי וראב\"י כספים עביד בהו עיסקא מה יתרצו. וראיתי בחידושי הריטב\"א ז\"ל ואיצטריך יקב למדרש מיתורא לראב\"י פרדות ולר\"ש כספים שאלו ודאי יצאו מן הכלל דלא חשיבי בכלל ברכה ולא אתו מדין כלל ופרט וכלל אתא יקב ורבינהו דהני נמי הוו בכלל ברכה דפרדות הא משבחי בגופייהו וכספים הא עבדי בהו עיסקא הילכך בל' סלעים שיש לו להעניק נותן לו מכל מה שיש לו ואפילו מכספים ופרדות ונראה דס\"ל להריטב\"א דלפי המסקנא לא פליגי ר\"ש וראב\"י בענין דינא כלל אלא משמעות דורשין איכא בינייהו דראב\"י ס\"ל דמן הכלל ופרט וכלל לא היינו ממעטים אלא דוקא פרדות אבל כספים לא משום דהוו בכלל ברכה כיון דעביד בהו עיסקא וא\"כ כי אתא יקב לא אתא אלא לרבות פרדות דלכסף לא איצטריך ריבויא ולר\"ש הוי בהיפך דמן הכלל ופרט וכלל לא היינו ממעטים אלא דוקא כספים אבל פרדות לא משום דמשבחן בגופייהו וכי כתב יקב לא אתא אלא לרבות כספים דלפרדות לא איצטריך ריבויא וא\"כ לפי המסקנא מעניקין לעבד אפילו מכספים ופרדות בין אליבא דר\"ש בין אליבא דראב\"י ואהני כלל ופרט וכלל לדברים דלא משבחן בגופייהו ולא עביד בהו עיסקא וכל זה הוא אליבא דהריטב\"א אבל אליבא דרש\"י והתוס' ורבינו ישעיה לפי המסקנא פליגי ר\"ש וראב\"י וכן הוא דעת רבינו ופסק כר\"ש וכתב הרב בעל כ\"מ דהטעם הוא משום דמסתבר טעמיה וקשה דהא קי\"ל משנת ראב\"י קב ונקי ונראה דאזיל לשיטתיה שכתב בסוף פ\"ב מהלכות בית הבחירה דלא נאמר כלל זה אלא דוקא במשנה אבל בברייתא לא אבל רש\"י בפי' התורה כתב יצאו פרדות נראה דפסק כראב\"י משום דס\"ל דכלל זה נאמר אף בברייתא וכדעת רשב\"ם והרא\"ש ועיין בכללי הגמרא להרב בעל כנה\"ג: ודע שכתב מהרימ\"ט דאם אין לו אלא כספים ופרדות חייב ליתן לו ואין פחות מל' ולא נתמעטו אלו אלא לענין ברכה שאע\"פ שנתברך בהן אינו חייב לתת כפי ברכתן ותמהני שהרי מדברי רבינו יראה שכספים נתמעטו אפילו מל' שהרי קודם שיכתוב הדין דהכל לפי הברכה תן לו מיעט הכספים משמע דנתמעטו אפילו מדין ל' וצ\"ע: וכמה נותן לו וכו'. שם פלוגתא דר\"מ ור\"י ור\"ש ואמרינן בגמרא מ\"ט דר\"י יליף נתינה נתינה מעבד ונילף נתינה נתינה מערכין מה להלן חמשים אף כאן חמשים חדא דתפשת מרובה לא תפשת תפשת מועט תפשת ועוד עבד מעבד ה\"ל למילף והקשו התוס' דכיון דכתיב אשר ברכך הוה לן למילף מן המרובה כדאמרינן לעיל דפריך ונילף ריקם מעולת ראייה ומשני אמר קרא אשר ברכך ודחקו עצמם בתירוץ קושיא זו כמו שיראה מדבריהם שם ולי נראה דטעמא דר\"י הוא משום דאי לאו קרא דאשר ברכך היינו לומדים נתינה נתינה מערכין בפחות שבערכין וא\"כ כי כתב קרא אשר ברכך די לנו שנאמר שבא לאשמועינן שנעשה הג\"ש מעבד שהיא ל' שקלים אבל לומר שנעשה הג\"ש מערכין ומהמרובה שבערכין שהוא נ' שקלים הא מנא לן כיון שכבר נתקיים קרא דאשר ברכך דאהני לומר דלא נילף נתינה נתינה מערכין ובפחות שבערכין וכי תימא אכתי תיקשי דנילף מערכין ותהיה ההענקה ב' סלעים וב' פונדיונים ואהני קרא דאשר ברכך דלא נימא בפחות שבערכין שהוא סלע ופונדיון הא ליתא משום שאם אנו לומדין מערכין כיון דאפיקתיה מפחות שבערכין משום קרא דאשר ברכך אוקמיה אגדול שבערכין משום דליכא לצדד אלא ב' קצוות שהם הפחות והגדול וכן כתב הריטב\"א ז\"ל ובזה ניחא מה שהקשו לר\"ש ונילף נתינה נתינה מעבד ואע\"ג דאיהו קא דריש אשר ברכך משום דאיכא למימר דקרא דאשר ברכך לא אתי אלא לומר דלא נילף מפחות שבערכין ונילף מעבד אבל לומר דניליף מגדול שבערכין מנא לן. ובג\"ש זו דנתינה נתינה מערכין מדברי הרב בעל עצמות יוסף נראה שהיא מערכי אדם שכתב עלה דואימא בפחות שבערכין שהוא שלשה שקלים ותימה דבכל ערכי אדם אין כתוב נתינה ורבינו ישעיה כתב דהג\"ש היא מערכי שדות דבמקדיש שדה אחוזה כתיב ונתן את הערכך ביום ההוא והוא חומר שעורים בחמשים שקל כסף ומה שהקשו ואימא בפחות שבערכין כלומר דקרא קאי אפילו הקדישה שנה אחת סמוך ליובל דהוי סלע ופונדיון ותו לא ותימה דקרא דונתן את הערכך כתיב במקדיש שדה מקנה ומקדיש שדה מקנה אין דמיה קצובין אלא הכל לפי מה שהיא שוה וכמ\"ש רבינו ספ\"ד מהלכות ערכין וחרמין וכ\"כ רש\"י בס\"פ אין מקדישין (דף כ\"ו) ואפשר דס\"ל לר' ישעיה דפסוק זה דונתן את הערכך קאי לכל הערכין הכתובים בפרשה אלא שע\"כ הג\"ש מערך שדה אחוזה כיון שדמיה קצובין ולפי זה אפשר לומר דקאי נמי אערכי אדם דכתיב בפרשה דלעיל וכן נראה שהוא דעת מהר\"י בירב בחידושיו: וכתב מרן בכ\"מ ופסק כר\"י משום דה\"ל ר\"ש ור\"י תרי לגבי ר\"מ דלתרוייהו בעי טפי מט\"ו ולענין נ' דאמר ר\"ש ה\"ל ר\"מ ור\"י תרי לגבי ר\"ש. ולא ידעתי למאי איצטריכא ליה טעם זה דהא קי\"ל הלכה כר\"י לגבי ר\"מ ור\"ש וכדאיתא בפרק מי שהוציאוהו (דף מ\"ו) אמר ר' יוחנן ר\"מ ור\"י הלכה כר\"י ר\"י ור\"ש הלכה כר\"י ואע\"ג דמשמע בגמרא דרב פליג אהני כללי פשיטא דהלכה כר' יוחנן דהא קי\"ל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וכ\"כ רש\"י בדף מ\"ז דהלכה כר' יוחנן דאיתנהו להני כללי וכ\"פ כל בעלי הכללים. ומהתימה על רש\"י שכתב בפרשת כי תשא דקרא דולא יראו פני ריקם מופנה לג\"ש ללמד על הענקתו של ע\"ע ודרשא זו היא אליבא דר\"מ ואנן לא קי\"ל כוותיה. וכ\"כ בפ' ראה ז\"ל ולמדו רבותינו בג\"ש כמה נותן לו מכל מין ומין. ודבריו לא יצדקו אלא אליבא דר\"מ דס\"ל שדי ריקם אגורן ואצאן ואיקב אבל אליבא דר\"י ור\"ש מה שאנו לומדים מהג\"ש אינו על כל מין ומין אלא על הענקה בכללה ותימה איך סתם דבריו בב' מקומות כר\"מ היפך סברת ר\"י וצ\"ע: ומ\"ש בין ממין א' כתב מרן בכ\"מ לאפוקי מר\"מ שדקדקו בגמרא מדבריו שצריך ליתן לו מכל המינים. ונראה דיצא לו זה מדאמרינן ואי בציר ליה מחד מינא כו' ולא קאמר ואי בציר ליה חד מינא משמע דדוקא אם נתן לו מכל הג' מינים אם מעט ואם הרבה הוא דמהני אבל אם לא נתן לו ממין האחד כלל לא והכריחו בגמ' דין זה מדקאמר ר\"מ חמש סלעים מכל מין ומין ואי לא תימא הכי ליתני חמש עשרה סלעים ותו לא אלא ודאי שצריך ליתן לו מכל השלשה מינים. וראיתי בחידושי הרמב\"ן ז\"ל שיש מי שכתב דהא דקאמר ר\"מ חמש סלעים כו' הוא לאשמועינן דלכתחלה צריך ליתן לו חמש סלעים מכל מין ומין ודחה הרב דבריהם משום דלרבנן לא בעינן שישלש לו ור\"מ לא פליג עליה אלא בחדא דאל\"כ היה להם לפרש כן ע\"כ. ולפי זה נראה דאפילו לר\"מ אם לא נתן לו כלל ממין אחד מהני דאל\"כ הא פליגי בתרתי ולעיקר הקושיא תירץ דמילתא אגב אורחא קמ\"ל דמחמש סלעים שבפדיון גמר לה: א\"כ למה נאמר אשר ברכך וכו'. שם אשר ברכך יכול נתברך הבית בגללו מעניקין לו לא נתברך הבית בגללו אין מעניקין לו ת\"ל העניק תעניק מ\"מ א\"כ מת\"ל אשר ברכך הכל לפי ברכה תן לו כך היא הגירסא הנכונה ודלא כספרים דגרסי א\"כ מת\"ל כאשר יברכך דפסוק זה ליתיה בפרשת הענקה והקשה מהרימ\"ט במהדורא ב' דהא דרשינן ליה לעיל לרבות כל דבר דומיא דגורן ויקב ותירץ דכאשר דריש דלא כתיב אשר יברכך אלא כאשר וכן בסמוך תירץ קושיא אחרת משום דלא כתיב כאשר ברכך אלא כאשר יברכך וכבוד הרב הסתר דבר ולעיקר הקושיא נראה לי לומר דאף בלא קרא דאשר ברכך היינו מרבים כל דבר דומיא דגרן ויקב משום דתתן לו הוי כלל וכדאמרינן גבי רציעה ונתת כלל וא\"כ הוי כלל ופרט וכלל ואנו מרבים כעין הפרט והברייתא דלעיל כיון דאשכח כלל לא דק אם כלל זה איצטריך לדרשא אחריתי: " + ], + [ + "אם פגע בו יובל כו'. שם (דף י\"ו) והסמ\"ג במל\"ת סי' קמ\"ח ובמ\"ע סי' פ\"ד השמיט דין זה דברח ולא ידעתי למה וצ\"ע ועיין לעיל בפ\"ב בדין אם ברח ופגע בו יובל אם חייב להשלים ובמה שכתבנו שם: ענק עבד עברי לעצמו ואין ב\"ח גובה הימנו. שם (דף ט\"ו וי\"ו) לו ולא לב\"ח ופירש\"י אין האדון מחוייב להגבות הענקתו לבעל חובו משמע מדבריו דדוקא שלא יתחייב האדון להגבותו הוא דמעטיה קרא אבל כשהוא ביד העבד יבא ב\"ח ויגבנו אבל מדברי רבינו שכתב סתמא דאין ב\"ח גובה הימנו משמע דאפילו כשהוא ביד העבד אין ב\"ח גובה וכן נראה מדבריו בפירוש המשנה שכתב ואין לב\"ח שום זכות בו ולא יגבה חובו מזה משום דרחמנא זכי ליה לעבד ואין לב\"ח שיעבוד על אותם הנכסים וכן דקדק מוהרימ\"ט ז\"ל מדברי רבינו הללו ותימה דבגמרא אמרינן דר\"א דריש לו ולא לבעל חובו מדסבירא לן בעלמא כרבי נתן ותנא קמא דלא דריש הוא משום דבעלמא נמי לא ס\"ל כר\"נ ואם איתא דאפילו כשבא הענק ליד העבד אין ב\"ח גובה הימנו א\"כ אפילו נימא דבעלמא לא ס\"ל כר' נתן אכתי איצטריך לו למעט שלא יגבה הב\"ח אפילו לאחר שבא הענק ליד העבד ומיהו לפי מה שכתבנו לעיל בד\"ה מה בין מוכר עצמו דרבינו לא ס\"ל כהא אוקימתא דטעמיה דת\"ק הוא משום דבעלמא לא ס\"ל כר' נתן משום דבכוליה תלמודא פסקינן הלכתא כר' נתן ובפלוגתא דר\"א ות\"ק קי\"ל כת\"ק משום דר\"א שמותי הוא אלא דטעמא דת\"ק משום דהענקה הוא מדין צדקה ושנינו בתוספתא מעשר עני אין משלמין את החוב וה\"ה צדקה וכמו שכתוב במרדכי פ\"ק דב\"ב ניחא דכיון דמדמי הענקה לצדקה א\"כ כי היכי דבצדקה אפילו לאחר שבאה ליד העני אין ב\"ח גובה הימנו ה\"ה הענקה דאפילו לאחר שבאה ליד העבד אין ב\"ח גובה אבל לפי התירוץ האחר שכתבנו דמאן דס\"ל כר' נתן ס\"ל דטעמא דת\"ק הוא משום דלמעט מוכר עצמו לא איצטריך קרא דמקרא דכי משנה שכר שכיר נפקא וא\"כ אייתר ליה לו למעט ב\"ח וכן נמי לדברי הריטב\"א דס\"ל דטעמא דרבינו הוא משום דלפי המסקנא טעמא דת\"ק הוא משום דלא יליף ג\"ש דש\"ש וא\"כ לא איצטריך לו למעט מוכר עצמו ואייתר ליה למעט ב\"ח קשה דמנא ליה לרבינו דלו ממעט אפילו לאחר שבא ליד העבד אימא דקרא לא מיעט אלא כשהוא ביד האדון ולאפוקי מדר' נתן וכ\"ת דהכריח לומר דע\"כ כי מיעט קרא הוא אפילו מיד העבד דאם איתא דלא מיעט קרא אלא מיד האדון ולאפוקי מדר' נתן א\"כ לשתוק קרא מונתן לאשר אשם לו וע\"כ למדנו דיניה דר' נתן מדאיצטריך קרא למעט גבי עבד דאי אמרת בשלמא לר\"א דיליף ג\"ש דש\"ש וס\"ל דמוכר עצמו נמי רבו מוסר לו שפחה אי לאו דכתב קרא ונתן לאשר אשם לו הוה מוקמינן מיעוטא דלו למוכר עצמו ומש\"ה איצטריך קרא דונתן לאשר אשם אבל לת\"ק דלא יליף ג\"ש דש\"ש וס\"ל דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה ע\"כ מיעוטא דלו הוא לב\"ח דלמוכר עצמו לא איצטריך קרא למעט וא\"כ לא איצטריך קרא דונתן לאשר אשם וכמו שנראה מדברי הרב עצמות יוסף (דף מ\"ב) הא ליתא משום דאה\"נ דאי לאו קרא דונתן לאשר אשם לא היינו יודעים דיניה דר' נתן והוה מוקמינן מיעוטא דלו אפילו לאחר שבא ליד העבד אבל לאחר דכתב קרא ונתן לאשר אשם מנא לן דלו מיעט אפילו מיד העבד אימא דקרא לא מיעט אלא מיד האדון ולאפוקי מדר' נתן ואפשר לתרץ ולומר דס\"ל לרבינו דכיון דמעטיה רחמנא דיניה דר' נתן בהענקה שמעת מינה אין שיעבוד הב\"ח חל על אלו המעות משום דרחמנא זכי ליה לדידיה וא\"כ אפילו לאחר שבאו ליד העבד אין ב\"ח גובה הימנו משום דאין לו שיעבוד על אותם נכסים ורב טביומי משום דס\"ל דת\"ק נמי יליף ג\"ש דש\"ש וכן נמי לא הוה ידע טעמא דת\"ק דמיעט שפחה ממוכר עצמו הוכרח לומר דטעמא דת\"ק דלא מיעט מלו ב\"ח הוא משום דבעלמא נמי לא ס\"ל כר' נתן ולומר דאיצטריך למעט לאחר שבא ליד העבד לא ס\"ל האי דינא לת\"ק ונדחק בכל זה כדי לאשכוחי טעמא לת\"ק אבל לדידן דס\"ל דטעמא דת\"ק הוא משום דלא יליף שכיר שכיר אי נמי דמקרא דכי משנה שכר שכיר נמעט מוכר עצמו משפחה ואייתר לן לו למעט ב\"ח כי היכי דמיעט קרא כשהם ביד האדון הכי נמי נתמעט אף לאחר שבא ליד העבד משום דאין שיעבוד לב\"ח בנכסים הללו דרחמנא זכי ליה לדידיה ולא לב\"ח: וענק אמה העבריה וכן מציאתה לאביה. שם (דף י\"ו) וטעמא דמציאה דהוי לאביה אמרינן בפרק נערה שנתפתתה (דף מ\"ז) דהוי משום איבה ופירשו התוספות דאיבה דמציאה היינו שלא יקדשנה למנוול ומוכה שחין אבל רש\"י פירש דהוי איבה דמזונות דאי אמרת דמציאתה לעצמה איכא איבה ולא זיין לה וקשה דאי אמרת בשלמא לפירוש התוס' דטעמא הוי דלא יקדשנה ניחא דאפילו שמכרה דהוי מציאתה לאביה משום דאכתי יכול לקדשה למנוול משום דקי\"ל דיכול למוכרה לאישות אחר שפחות אבל אליבא דרש\"י דס\"ל דטעמא הוי משום מזונות קשה דכיון דעכשיו לא זיין לה אבוה למה תהיה מציאתה של אביה ואי אמרת בשלמא אליבא דשמואל דס\"ל בפ\"ק דמציעא (דף י\"ב) דטעמא דמציאת בנו ובתו הקטנים דהם שלו הוי משום שבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו ניחא משום דודאי טעמא דאיבה לא איצטריך אלא לנערה דאי קטנה תיפוק ליה משום דבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו והכא ע\"כ מיירי בקטנה דאי נערה מאי בעיא גביה אבל לר' יוחנן דס\"ל גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן קטן ואינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול ואליבא דרש\"י בן ובת שוים הם בדינם אליבא דר' יוחנן קשה וכיון דאמה זו אינה סמוכה על שלחן אביה למה תהיה מציאתה לאביה ואפשר לתרץ ולומר דר' יוחנן לא פליג עליה דשמואל אלא בפירושא דמתני' דמציאת בנו ובתו אבל אה\"נ דברייתא דקתני דמציאת אמה דהוי לאביה ס\"ל כשמואל דטעמא דמציאת קטן דהוי לאביו הוי משום דבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו ומה שדחקו לר' יוחנן דלא קאמר דמתני' נמי ס\"ל טעמא דשמואל מאחר דהברייתא ס\"ל הכי איכא למימר דר' יוחנן לא ס\"ל עשו שאינו זוכה כזוכה וע\"כ הוקשה לו דמ\"ט דר' יוסי דקאמר בין כך ובין כך ילקט בנו ואשתו אחריו דכיון דקטן לית ליה זכייה כי קא מלקט לאבוה קא מלקט א\"כ ע\"כ אית לן למימר דטעמא דר' יוסי הוא משום דס\"ל דרבנן תקנו זכייה לקטן ויש לו זכייה לקטן אלא שחכמים תקנו שתהיה המציאה לאביו כל זמן שהבן סמוך על שלחן אביו משום איבה והם שתי תקנות ומש\"ה יכול ללקט בנו משום דכי קא מלקט לנפשיה קא מלקט ואביו זכי מיניה אחר כך משום איבה וכיון דר' יוסי ס\"ל טעמא דאיבה אוקמה נמי למתני' כוותיה משום דקי\"ל הלכה כר' יוסי דנמוקו עמו אבל אה\"נ דהברייתא דקתני דמציאת אמה דהוי לאביה דס\"ל טעמא דשמואל ונראה דע\"כ אית לן למימר דטעמא דר' יוחנן לא הוי אליבא דכ\"ע דאלת\"ה תיקשי מאי טעמא דתנא דברייתא דקתני למחצה לשליש ולרביע לא ילקט בנו אחריו דבשלמא לשמואל ניחא דס\"ל דבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו ואם כן זכיית הבן והאב באה כאחד ומשום הכי לא ילקט בנו אבל לר' יוחנן שתי תקנות הם ואם כן כי קא מלקט לנפשיה קא מלקט ואבוה מיניה קא זכי אלא ודאי דטעמא דברייתא הוא משום דס\"ל כשמואל ואף ר' יוחנן לא פליג אדשמואל אליבא דת\"ק דברייתא אלא מאי דפליג הוא בטעמא דמתני' ור' יוסי ולפי זה אפשר לומר דברייתא דקתני מציאת אמה לאביה ס\"ל כת\"ק דר' יוסי דס\"ל דבשעה שמוצאה מריצה אצל אביה וא\"כ לפי מה שכתבנו נמצינו למדין דקי\"ל כר' יוחנן דאפילו קטן שאינו סמוך על שלחן אביו דמציאתו לעצמו ה\"ה גבי אמה דמציאתה לעצמה ורבינו שהביא לפסק הלכה דמציאתה לאביה הוא משום דס\"ל כר\"י דטעמא דמציאה הוי משום שלא יקדשנה למנוול ומוכה שחין וכמו שנראה מדבריו בפי\"ז מהלכות גזילה ואבידה אבל אליבא דרש\"י אה\"נ דלדידן דקי\"ל כר' יוחנן אית לן נמי דמציאת אמה דהוי לעצמה אך קשה דאמרינן התם האי שפחה היכי דמי אי דאייתי שתי שערות מאי בעיא גביה ואי דאיתיה לאב דאבוה הויא ומשמע דאפילו לרבי יוחנן הוי דינא הכי מדאמרינן נימא מהאי נמי תיהוי תיובתא ואם איתא דרבי יוחנן ס\"ל דמציאת אמה דהוי לעצמה אימא דריש לקיש ס\"ל כרבי יוחנן ומוקי למתני' בדאיתיה לאב אלא ודאי משמע דאפילו לר' יוחנן מציאת אמה הוי לאביה וא\"כ הדרא קושיא לדוכתא דאי איתא דטעמא דמציאה הוי משום מזונות א\"כ האמה אליבא דרבי יוחנן למה לא תהיה מציאתה לעצמה. אשר ע\"כ נראה כמ\"ש מוהרימ\"ט דטעמא דמציאת אמה דהוי לאביה משום דכשיוצאה בסימנים חוזרת לבית אביה ואז לא יזון אותה משום איבה לפיכך תקנו שתהא מציאתה לאביה ואפשר דס\"ל לרש\"י דהבת אפילו אם אינה סמוכה על שלחן אביה דהוי מציאתה לאביה משום דדלמא למחר תהא צריכה להתפרנס משל אביה ולא זיין לה משום איבה ואע\"ג דבבן לא חששו לחששא זו אלא כל זמן שאינו סמוך על שלחן אביו הוי מציאתו לעצמו איכא למימר דבבת חששו חששא רחוקה משום דזילא בהו מילתא לחזר על הפתחים אבל בבן דלא זילא כ\"כ לא חששו לחששא רחוקה וכמ\"ש התוספות בפרק נערה אליבא דשמואל ואף (אליבא) דתוספות ס\"ל דאליבא דרש\"י אם הבת אינה סמוכה על שלחן אביה דהוי מציאתה לעצמה וכמו שנראה מדבריהם שם איכא למימר דשאני אמה שבודאי למחר תחזור לבית אביה ומש\"ה חששו לאיבה אבל כשאינה סמוכה על שלחן אביה אלא שמתפרנסת משל עצמה או מאחרים בלא זמן קצוב לא חששו לדלמא תחזור לבית אביה ולא יהיה זנה משום איבה משום דאפשר דהסיבה שהיא עכשיו אינה סמוכה על שלחן אביה תמשך לה עוד כל ימי עולם אבל באמת ליכא למימר הכי ובטעמא דהענקה דהוי לאביה נראה דפשיטא דהוי מדאורייתא כמו מעשה ידיה שהרי ענק זה הוא חלף עבודתה. ויש להסתפק היכי דנפקא בסימני בגרות כגון באיילונית דלית לה סימני נערות אלא מקטנותה יוצאה לבגר כלומר דבימי נערות הויא בוגרת וכדאיתא בפרק הערל (דף פ') הענק דמאן הוי דאי אזלינן בתר זמן היציאה ואמרינן דלאחר שיוצאה זוכה בענק א\"כ פשיטא דאין לאביה כלום שהרי באותה שעה היא בוגרת ואי אזלינן בתר זמן העבודה משום דענק זה הוי חלף עבודתה וא\"כ כשנשלמה העבודה זכה בענק א\"כ פשיטא דהוי לאביה שהרי בזמן העבודה היתה קטנה והרי זה דומה למעשה ידיה שלא גבתה דאמרינן בר\"פ נערה שנתפתתה שזכה האב קודם שתגבה. ונראה שיש להכריח דין זה מדאמרינן בגמרא תני חדא ענק אמה העבריה לעצמה ותניא אידך ענק אמה העבריה ומציאתה לאביה מאי לאו הא דנפקא בסימנים והא דנפקא במיתת האב לא אידי ואידי דנפקא בסימנים והא דאיתיה לאב והא דליתיה לאב ואם איתא דיוצאה בבגרות הוי הענק לעצמה אימא אידי ואידי דאיתיה לאב וברייתא דקתני ענק אמה לעצמה מיירי ביוצאה בסימני בגרות ומשכחת לה בין לשמואל בין לרב דלשמואל מיירי כשמכרה בת ט\"ו שנה וכשנכנסה שנת עשרים יוצאה משום סימני בגרות ועד עכשיו היתה קטנה דלית ליה למפרע נעשה סריס ולרב היכא שמכרה בקטנותה ויצאה בשש וכשהגיע שנת עשרים נמצא דלמפרע היתה ראויה לצאת מבת י\"ב שנה וצריך לשלם האדון כל מה שנשתעבד בה האדון מאותו הזמן והלאה וכמו שנבאר לקמן בריש פ\"ד והוה ניחא באוקימתא זו הא דלא קתני בברייתא דלעצמה דמציאתה נמי לעצמה משום דכיון דטעמא דהענקה הוי משום שיוצאה בסימני בגרות לא משכחת לה טעם זה גבי מציאה דאי שמצאה קודם הבגרות הוי לאביה ואי לאחר הבגרות אינה אמה והברייתא באה לתת לנו דין באמה אבל לגמרא דמוקי לברייתא דלעצמה בדליתיה לאב תיקשי אמאי לא קתני נמי דמציאתה לעצמה כיון שזה היה הכרח הקס\"ד דהוי בעי לאוקומי בדנפקא במיתת האב וכמ\"ש בעל עצמות יוסף באופן דמהכרח זה נראה דיוצאה בסימני בגרות נמי הוי הענק לאביה אבל מדברי הרב בעל עצמות יוסף נראה דס\"ל דיוצאה בבגרות הענק לעצמה ויש קצת סיוע לזה מדהוה קס\"ד לאוקומי ברייתא דלעצמה בנפקא במיתת האב ומ\"מ יש לדחות:
ודע דאע\"ג דמציאת אמה הוי לאביה מ\"מ צריך לשלם לאדון שכר הבטלה וכמו ששנינו בברייתא ואין לרבה אלא שכר בטלה וכ\"כ הריטב\"א בחידושיו ולא ידעתי למה השמיטו הרמב\"ם. ודע דהא דאמרינן דמציאת אמה הוי לאביה היינו דוקא שהיתה עסוקה במלאכתה ומצאה מציאה אבל אם האדון אמר לה ללקט לו מציאות מציאותיה לרבה כן כתב הרמ\"ה הביאו הריב\"ה בח\"מ סימן ע\"ד: ואם מת אביה וכו'. שם (דף י\"ו) והקשה הרב כ\"מ ז\"ל דמדברי רבינו משמע דאע\"פ שבא לידה אינו מורישו ובריש נערה שנתפתתה משמע שהוא מורישו ותירץ דבא לידה כבא לידו דמי. ותמהני דמדבריו משמע דאם לא בא לידה אע\"פ שיצתה בחיי האב שכבר נתחייב האדון בחיי האב אפ\"ה אינו מורישו ואילו מריש פרק נערה משמע דאפילו לא בא לידה מורישו כמו ששנינו עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחין ודוקא התם בעינן עמדה בדין משום דהוי קנס וכל שלא עמדה בדין לא הוי ממון משום דקי\"ל מודה בקנס פטור אבל בזכות דלא הוי קנס כיון שנתחייב בחיי האב מורישו וכמו ששנינו בסיפא דמתניתין מעשה ידיה אע\"פ שלא גבתה מת האב הרי הן של אחין. ולרבינו אפשר לדחות ולומר דכל שנתחייב בחיי האב כבא לידו דמי אבל דברי מרן צל\"ע. ומוהרימ\"ט כתב במהדורא שניה דאי יצאה בחיי האב אינו מוריש דשאני הענקה ממעשה ידיה וכמו שחילק שם ולפי דבריו אפשר דאפילו בא לידה אינו מוריש כל שלא בא לידו ולפי זה אתו דברי רבינו כפשטן: שאין אדם מוריש זכות שיש לו בבתו לבנו. שם ובפ\"ד דכתובות (דף מ\"ג) והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו וא\"ת הא איצטריך אותם ללמד על ע\"ע שאינו נקנה בחזקה וכמו ששנינו בפ\"ק (דף י\"ו) אותם בחזקה ולא אחר בחזקה וי\"ל דהא דאמרינן שאין אדם מוריש כו' לאו מאותם קא מפיק אלא מדאיצטריך קרא והתנחלתם לבניכם דלגופיה לא איצטריך דהא אפילו ע\"ע עובד את הבן א\"ו דאתא למעט זכות בתו והתוספות הקשו דלמה לי והתנחלתם שאין אדם מוריש פשיטא דמהיכא נפקא לן דמעשה הבת לאב מלאמה ואמה גופה אינו יכול להוריש לבנו וי\"ל ה\"מ גדולה הוא דנפקא מלאמה אבל קטנה לא נפיק מלאמה אלא מסברא דהשתא זבוני מזבין לה ולהכי איצטריך והתנחלתם ע\"כ. ואע\"ג דברייתא דלעצמה אוקמוה בגמרא בדנפקא בסימנים אפ\"ה מייתי קרא דוהתנחלתם משום דברייתא פשיטא דאיירי אפילו בקטנה כגון דנפקא בשש או ביובל או במיתת אדון ולא איצטריך לאוקומה בנפקא בסימנין אלא משום אידך ברייתא לאשמועינן דאפילו בנערה הוי לאביה ומש\"ה מייתי קרא דוהתנחלתם דמיניה נלמוד דכל זכות שיש לאדם בבתו בין בקטנה בין בנערה אינו מורישה לבנו. והקשה מהרימ\"ט דכי נמי אתיא קטנה מסברא למה לי קרא דהא האב גופיה לא קי\"ל דזכי אלא משום דמצי מזבין לה והרי עכשיו לא מצו מזבני ואי לא ס\"ל כר\"ל ניחא דאיצטריך דלא תימא שיכולין אחין למוכרה דבמקום אב קיימי והאב עצמו יכול למוכרה לאחר מיתה אלא לס\"ד דגמרא דאתיא כר\"ל השתא מכורה כבר יוצאה במיתתו של אב כ\"ש שלא תמכר דהכי גמרי. ותמהני דהא חיליה דר\"ל דס\"ל דאמה יוצאה במיתת האב הוא משום קרא דוהתנחלתם ועביד ק\"ו ומה סימנים שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון מיתה שמוציאה מרשות אב אינו דין שמוציאה מרשות אדון ומיתה שמוציאה מרשות אב לא נפקא לן אלא מקרא דוהתנחלתם וא\"כ לר\"ל איצטריך קרא ללמדנו שני דברים האחד הוא דהאחין לא מצו מזבני לה והשני שיוצאה מרשות אדון. וראיתי להרב ע\"י שכתב דהתוס' לא מקשו ולא מידי דנימא דקרא איצטריך דסד\"א כיון דאחיה נותנים לה מזונות במקום אב קיימי דהא הוה מספקא ליה לתלמודא ומייתי הך קרא דהכא ודבריו תמוהים הם הרבה בעיני משום דבגמרא לא נסתפקו בבת הניזונת מן האחים אלא מדרבנן דמדאורייתא פשיטא דלא היה עולה על הדעת דבשביל מזונות יזכו במעשה ידיה דהא מדאורייתא ליכא חיוב מזונות ואם הם ירצו לזונה מהיכא תיתי שיזכו במעשה ידיה ומאי דמייתי קרא לא הוי אלא אדינא דאורייתא וכ\"כ התוס' שם. עוד הקשה הרב הנזכר דא\"כ דקרא דוהתנחלתם לא איצטריך אלא לקטנה מאי פריך בפרק נערה שנתפתתה (דף מ\"ז) מנין שמעשה הבת לאב שנאמר וכי ימכור איש את בתו לאמה ופריך ואימא ה\"מ קטנה כו' ומאי קושיא דבהכרח צ\"ל דקרא איירי בנערה דאי בקטנה למה לי קרא דוהתנחלתם כיון דקטנה שמעינן מאמה וע\"כ הני תרי קראי שדינן חד אאמה קטנה וחד אגדולה ותירץ דאותם דרשינן אותם בחזקה ופריך ואימא ה\"מ קטנה וקרא איצטריך לדרשא אחרת עכ\"ד. והנה כבר כתבנו לעיל דדרשא דאין אדם מוריש וכו' לאו מאותם קא מפיק אלא מדאיצטריך קרא לומר בעבד כנעני שינחילום לבניהם משמע דאתא למעט מילתא אחריתי שאינו מנחילה לבניו והיינו זכות בתו וא\"כ הדרא קושיית הרב לדוכתיה ואליבא דידיה קשה דהיכי ממעטינן תרי מיעוטי מאותם לפי האמת ומהרימ\"ט ז\"ל תירץ לקושיית הבע\"י דלפי הס\"ד דלקטנה צריך קרא שמעשה ידיה יהיו לאב אין לדקדק מה אמה אינה עובדת את הבן דלשעבוד קרי לה רחמנא אמה שתהא עובדת לו בעודה קטנה כמו אמה לרבה אבל לא שתהא אמה ממש בכל דיניה אבל כי מוקמינן קרא בנערה לא שייך בה לשון אמה דאמה אינה עובדת בנערות אלא דהקישה הכתוב לאמה ומש\"ה הקשו התוס' כו' ע\"כ. והנה אם הקושיא היא דהיכי ס\"ד דקרא דלאמה לא מיירי אלא בקטנה דא\"כ ל\"ל קרא דוהתנחלתם תיפוק ליה מהיקשא דאמה שפיר תירץ מהרימ\"ט דלפי הס\"ד לא הוה שמעינן מקרא דלאמה שאינו מוריש משום דלשעבוד דוקא קרי לה רחמנא אמה ולא שתהא אמה ממש בכל דיניה ומשום הכי איצטריך קרא דוהתנחלתם אבל אם הקושיא היא דהיכי ס\"ד דקרא לא מיירי אלא בקטנה דא\"כ למה לי קרא דלאמה תיפוק ליה מוהתנחלתם שמעט זכות הבת מן הבן שמעינן מינה שהאב גופיה זוכה במעשה ידיה דאי אמרת בשלמא דאף בנערה זוכה איצטריכו תרי קראי חד לקטנה וחד לנערה אלא אי אמרת דאינו זוכה אלא בקטנה למה לי קרא דלאמה א\"כ לא יועיל לנו תירוץ מהרימ\"ט כלל ואף שמדברי הבע\"י נראה שלא הוקשה לו אלא הקושיא הראשונה מדכתב דאי בקטנה למה לי קרא דוהתנחלתם אכתי תמהני ממהרימ\"ט איך לא השגיח לתרץ אלא לקושיית הבע\"י. ולי הדיוט נראה דאין כאן קושיא כלל לא הראשונה ולא השניה משום דקרא דוהתנחלתם לא נאמר בדרך פרט על מעשה ידיה דוקא אלא על כל זכות שזוכה האב בבתו כגון מכירתה ולקדשה וכסף קידושיה ופתוי הבת וקנס האונס נאמר קרא דוהתנחלתם למעט הבן שלא יירש זכיות הללו שזוכה האב בבתו והתוס' לא הקשו אלא לרב דבעי למיפשט מעשה ידיה דהוו לעצמה מקרא דוהתנחלתם דקרא לא איצטריך להכי משום דמעשה ידיה מלאמה נפקא וא\"כ לפי הס\"ד דקרא דלאמה לא מיירי אלא בקטנה לא הוה מצינן למיפשט מידי מדאיצטריך קרא דוהתנחלתם או קרא דלאמה משום דהוה אמינא דקרא דוהתנחלתם לא אתא אלא לשאר זכיות. תניא בספרי כשכיר מה שכיר ביומו תתן שכרו אף זה ביומו תתן שכרו ופירש רבינו הלל דעל הענקה מיירי וכן פירש מהרימ\"ט ז\"ל והנה רבינו לא הביא דין זה משום דברייתא זו ס\"ל כר\"א דס\"ל דמוכר עצמו מעניקין לו משום דקרא איירי במוכר עצמו כמבואר אבל לפי דעת הרב בעל קרבן אהרן דפירש דמיירי על הכסף אשר בו נמכר שירצה ביומו תתן שכרו הדמים שקצב לימכר בהם קשה דלמה השמיט רבינו דין זה: " + ] + ], + [ + [ + "אמה העבריה היא הקטנה וכו'. בפרק המוכר את שדהו (דף כ\"ט) תניא יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה אמרת ק\"ו ומה מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר והקשו התוס' בפ' נערה שנתפתתה (דף מ\"ז) דלמה איצטריך למילף מק\"ו תיפוק ליה מדאיצטריך לאמה ללמד על מעשה ידי הנערה שהיא לאביה ואם איתא דמוכרה כשהיא נערה למה לי קרא דלאמה פשיטא השתא זבוני מזבין לה מעשה ידיה מיבעיא ותירצו בשם הר\"ם דמהכא נמי לא ידעינן אלא מכח ק\"ו דהשתא זבוני מזבין לה עוד תירצו דאי לאו ק\"ו הוה אמינא דמצי מזבן לה והוה דרשינן מלאמה דמעשה ידיה לאביה אפילו בבוגרת. והרא\"ם ז\"ל כתב בפרשת משפטים בד\"ה אמרת ק\"ו דאי לאו ק\"ו הוה מוקמינן לקרא דלאמה ללמד שאם מכרה על מנת שתהיה לאמה לא ליעוד שתנאו קיים כדאיתא בפ\"ק דקידושין לרבנן מוכרה לפסולין אע\"פ שאינן ראויין ליעוד ולר\"מ על מנת שלא לייעד. ויש לתמוה דא\"כ לפי המסקנא תיקשי דמנא ליה לרב הונא ללמוד דמעשה הבת לאב מקרא דלאמה שהוא מיותר הא איצטריך למר למוכרה על מנת שלא לייעד ולמר למוכרה לפסולים. וע\"כ אית לן למימר דרב הונא ס\"ל דאיכא תרי יתורי חדא למ\"ד דלאמה ואמה גופה דלא איצטריך ומאמה דרשינן שמעשה ידיה לאביה ומלאמה דרשינן שיכול למוכרה לאמה בלבד ואע\"ג דליכא יעוד וכההיא דאמרינן בריש פרק אלו נערות נערה הנערה וא\"כ הדרא קושיית התוספות לדוכתה דלמה לי ק\"ו דהשתא מכורה כבר. ואפשר לתרץ בעד הרב דס\"ל להרא\"ם דרב הונא ס\"ל כרבנן דרבי מאיר ולא פליגי ארבי מאיר אף בעל מנת שלא לייעד אבל כי היכי דסבירא ליה לר\"מ דמוכרה לפסולין מקרא דנפקא ליה לר\"א דהיינו אם רעה הכי נמי סבירא להו לרבנן ואייתר לן לאמה למעשה ידיה וכמ\"ש מהרימ\"ט עלה דההיא ורבנן האי לאמה מאי עבדי ליה והברייתא רצה להוכיח דאליבא דכ\"ע אינו מוכר את בתו כשהיא נערה ומש\"ה יליף לה מק\"ו דאי מקרא דלאמה לר\"מ ולרבנן דר' אליעזר ולר' אליעזר ליכא הוכחה מהאי קרא: ויש להסתפק היכא שמכר את בתו כשהיא נערה אי הוו המעות מתנה משום דאדם יודע שאין מכירה כשהיא נערה וגמר ונתן לשם מתנה וכההיא דאמרינן בפ\"ק דמציעא (דף ט\"ז) המקדש את אחותו שמואל אמר מעות מתנה משום דאדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם מתנה. ונראה דלדידן דקי\"ל כרב באידך פלוגתא דהכיר בה שאינה שלו וקי\"ל כשמואל במקדש אחותו ע\"כ אית לן למימר דיש חילוק בין נכרי לאחותו דדוקא לגבי אחותו גמר ונתן לשם מתנה אבל גבי נכרי לא וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל שם וא\"כ במוכר את בתו כשהיא נערה נמי קי\"ל כרב דהמעות חוזרין. ומ\"מ אכתי איכא לספוקי אליבא דרבינו דס\"ל דלאו דוקא אחותו אלא ה\"ה כל העריות וא\"כ לסברתו אין חילוק בין נכרי לאחותו וכמו שהכריח הרב מהר\"מ אלגאזי בנכ\"ג ח\"ב וא\"כ במוכר את בתו כשהיא נערה יש להסתפק היכי לידיינוה דייני להאי דינא ונראה דאליבא דכ\"ע במוכר את בתו כשהיא נערה המעות חוזרין משום דע\"כ לא קאמר שמואל דהמעות מתנה אלא במקדש אחותו משום דליכא איניש דטעי בהכי שהקידושין תופסין באחותו וע\"כ גמר ונתן לשם מתנה אבל מוכר את בתו כשהיא נערה אינו כל כך פשוט דהא אליבא דרב דס\"ל דהמוכר את שדהו בשנת היובל דהוי מכורה וכדאיתא בערכין (דף כ\"ט) ע\"כ האי ברייתא דיכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה היא דוקא אליבא דר\"ש דס\"ל דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות אבל לת\"ק דר\"ש דס\"ל לשפחות ושונה לא עבדינן ק\"ו והוי מכורה ויוצאה וכמו שפירש רש\"י בערכין וא\"כ כיון דאיכא מאן דס\"ל דהוי מכורה ליכא למימר אדם יודע שאין מכר בנערה וכ\"כ התוס' במציעא ובערכין דאף לשמואל דס\"ל דהמקדש אחותו המעות מתנה מ\"מ במוכר שדהו בשנת היובל אף דס\"ל שאינה מכורה כל עיקר מ\"מ המעות חוזרין משום דליכא למימר אדם יודע שאין מכר ביובל דאין זה פשוט דהא אמר רב מכורה ויוצאה. ועוד נ\"ל לומר דאפילו אליבא דתוספות דס\"ל דברייתא דיכול ימכור הוא אליבא דכ\"ע ואפילו אליבא דמאן דס\"ל לשפחות ושונה מ\"מ נראה דהמעות אינם מתנה משום דליכא למימר אדם יודע שאין מכר בנערה שאין זה דבר פשוט דאפשר דטעה דכיון שעדיין האב זכאי בקידושיה ובמעשה ידיה דה\"ה שזכאי במכירתה אבל גבי מקדש אחותו ליכא שום דבר למיתלי בה ולומר דאפשר דטעה בה וסבר דקידושין תופסין באחותו ומ\"מ במוכר את בתו כשהיא בוגרת יש להסתפק אליבא דרבינו דס\"ל דאין חילוק בין נכרי לאחותו אם המעות חוזרין או הוו מתנה והדבר צריך תלמוד: אף הקטנה שהיא אילונית בסימניה וכו'. פ\"ק דקידושין (דף ד') ויצאה חנם אלו ימי בגרות אין כסף אלו ימי נערות ולכתוב רחמנא נערות ולא בעי בגרות אמר רבה בא זה ולמד ע\"ז מידי דהוי אתושב ושכיר א\"ל אביי הכא חד גופא היא כי נפקא לה מנערות בגרות מאי בעיא גביה אלא אמר אביי לא נצרכה אלא לבגר דאילונית סד\"א בנערות תיפוק בבגרות לא תיפוק קמ\"ל מתקיף לה מר בר רב אשי ולאו ק\"ו היא אלא אמר מר בר רב אשי לא נצרכה אלא לעיקר זבינא דאיילונית סד\"א דאתיא סימני נערות הוי זביניה זבינא דלא אתיא סימני נערות לא הוי זביניה זבינא קמ\"ל והתוס' הקשו דבקטנות איך נדע שלא תביא סימני נערות דסימני איילונית היינו כשהיא בת עשרים ולא הביאה שערות ואע\"פ שיש סימני איילונית שאפשר להכיר בקטנות הא אמרינן גבי סריס עד שיהא בו כולן ומסתמא ה\"ה באיילונית. ודבריהם תמוהים הם מאד בעיני משום דאף דנימא דבסימן אחד סגי או שיהיו ניכרים כל הסימנים בקטנותם מ\"מ אינה נקראת איילונית אלא כשהיא בת עשרים ולא הביאה שערות וקודם לכן עדיין קטנה היא משום דאפשר שתביא שתי שערות ואם הביאה שתי שערות קודם עשרים יש לה ימי נערות וכמ\"ש רבינו בפ\"ב מהלכות אישות. וכ\"ת דהיינו דוקא אליבא דמ\"ד דבעינן שיהיו כל הסימנים אבל למ\"ד דבסימן אחד סגי לא בעינן שיבא הסימן לאחר עשרים אלא אפילו קודם עשרים משום דאחד מן הסימנים הוא עשרים בלא הבאת שתי שערות הא ליתא וכמו שיראה המעיין וא\"כ הדרא קושיית התוספות לדוכתה דבקטנות איך נדע שלא תביא סימני נערות. ואפשר לדחוק ולומר דאי אמרת דבסימן אחד סגי או שכל הסימנים היו ניכרים בקטנות הוה ניחא מאי דאיצטריך קרא לומר שיכול למוכרה משום דסד\"א דכיון שהביאה סימני איילונית ומסתמא לא תביא שתי שערות א\"כ לא יוכל למוכרה ואע\"פ שהוא תחת האפשרות שתביא שתי שערות מ\"מ משום ספק דלמא תביא שתי שערות אינו יכול למוכרה כיון שהביאה סימני איילונית אבל כיון שצריך שיהיו בה כל הסימנים וכולם אינם ניכרים בקטנות פשיטא שיכול למוכרה כיון שעדיין לא הביאה כל הסימנים דמהיכא תיתי שלא יוכל למוכרה משום דדלמא למחר תביא שאר סימני אילונית ואם נחוש להא א\"כ נימא ג\"כ שלמחר תביא שתי שערות א\"ו מילתא דפשיטא היא שיכול למוכרה כיון שעדיין לא הביאה כל סימני איילונית וא\"כ למאי איצטריך קרא לומר שיכול למוכרה ותירצו דהכא לא הוי זביניה זבינא וצריך האדון להחזיר מעשיה והאב יחזיר הכסף וגם אין שייך בה דין ייעוד אם יעדה. ורבינו ישעיה ז\"ל הוקשה לו ג\"כ קושיית התוס' הלזו והאריך בתירוצה וכתב דקרא איצטריך היכא דנמכרה בעודה קטנה שנה או שנתים קודם לעשרים והוחזקה איילונית והיא יוצאה מרשות האדון ה\"א כיון דלא באה לכלל נערות איגלאי מילתא למפרע שלא היה מכרה מכר ואינה יוצאה בחנם אלא מחזרת לו כל הדמים שנתן בה ומנכה לה שכר פעולתה להכי איצטריך קרא לומר שיש בה דין מכר ויוצאה בחנם וכל הדמים שנתן בה עולין לו באותו זמן מועט שעבדתו ע\"כ. ויש לתמוה דא\"כ דמיירי שמכרה לאחר י\"ב שנה התינח אליבא דשמואל דס\"ל דמבן עשרים ואילך נעשה גדול וקודם לכן היה קטן ולא אמרינן נעשה גדול למפרע וכדאיתא בפרק הערל (דף פ') אבל אליבא דרב דס\"ל דנעשה גדול למפרע תיקשי לאביי היכי קא ס\"ד דבבגרות לא תיפוק הא איגלאי מילתא למפרע דבשעה שמכרה היתה גדולה ולא היה לו רשות בה ופשיטא דלא הוי זביניה זבינא וכן נמי למר בר רב אשי קשה דמשמע דלפי האמת הוי זביניה זבינא ואינה מחזרת לו הדמים וזה דבר תימה כיון שאיגלאי מילתא למפרע דבשעה שמכרה לא היה לו רשות בה ודוחק לומר דהך שקלא וטריא הוא אליבא דשמואל דהא קי\"ל דהלכה כרב וכמ\"ש הריב\"ה בח\"מ סי' רל\"ה בשם הרמ\"ה ז\"ל ועיין במ\"ש רש\"י בפרק אלו נערות עלה ל\"ה דאיילונית אין לה קנס לפי שאין קנס אלא לנערה וזו שלא תביא שתי שערות לעולם כל עשרים שנה היא בחזקת קטנה ומשם ואילך בוגרת וצ\"ע דנקטיה למילתיה כשמואל. ועוד דלרב תיקשי לכתוב רחמנא נערות ולא בעי בגרות. וליכא למימר דשאני הכא דגלי קרא שיוצאה בבגרות ומש\"ה לא אמרינן נעשית גדולה למפרע אלא קטנה היתה באותה שעה דאלת\"ה היכי משכחת לה שיוצאה בבגרות דאי כשמכרה קודם י\"ב הרי יוצאה בשש קודם הבגרות דא\"כ נילף מהכא דלא נעשה סריס למפרע ומנ\"ל דחידוש הוא שחידשה תורה באמה ועוד דלמה איצטריך אביי לומר דקס\"ד דבבגרות לא תיפוק אימא דאיצטריך קרא דקס\"ד שלא היה מכרה מכר כיון שמכרה בעודה גדולה וכן נמי מר בר רב אשי לא איצטריך לטעמיה. שוב ראיתי בחידושי הריטב\"א שכתב בשם הראב\"ד שהוקשה לו דלמה לי קרא דהאי גברא אימת קא זבין לה אם כשמכרה בעודה קטנה קודם י\"ב הא נפקא לה בשש קודם בגרות ואם כשמכרה כשהיא בת י\"ו שנה למ\"ד נעשה גדול למפרע היכי קא ס\"ד דלא תיפוק דהא איגלאי מילתא למפרע דזביניה לאו זביני דכי זבנה כשהיא בת י\"ו גדולה הוה ותירץ דלא אמרינן נעשה גדול למפרע אלא מאותה שעה שהביא סימני סריס וא\"כ משכחת לה היכא שמכרה כשהיא בת י\"ו ולא הביאה סימני איילונית עד י\"ז וא\"כ נמצא שבעת המכירה קטנה היתה וסד\"א בבגרות לא תיפוק. ולפי זה אפשר לתרץ בעד רבינו ישעיה דאיהו נמי ס\"ל כהראב\"ד ומוקי לה כשמכרה קודם שהביאה סימני איילונית והריטב\"א כתב דהכא מיירי כשמכרה כשהיא קטנה כשהיא בת עשר ומפני שלא הביאה סימנים עבדה עד י\"ו וכשהגיע לכ' ויודע שהיא איילונית נעשית גדולה למפרע ואיגלאי מילתא שהיה דינה לצאת בשנת י\"ב ומחצה דהויא בוגרת ויש לאדון לשלם כל מה שנשתעבד בה מי\"ב ומחצה ומעלה עד י\"ו וכן נמי למר בר רב אשי מיירי בכה\"ג שמכרה כשהיא בת עשר שנים וסד\"א דלא הוי זביניה זביני ובטל המקח ויחזירו זה לזה קמ\"ל דהוי זבינא ומ\"מ צריך לשלם האדון שכר פעולתה שעבדה מהבגרות ואילך ע\"כ. ונראה מדבריו דס\"ל דלא אמרינן נעשית גדולה למפרע אלא מי\"ב ומחצה ולמעלה ולא ידעתי מנ\"ל הא דהא מפשטא דלישנא דפרק הערל דאמרינן מקטנותה יצתה לבגר משמע שבימי הנערות הויא בוגרת וכן נראה מדברי רש\"י שם וצ\"ע. ונ\"ל דהראב\"ד ג\"כ מודה לדיניה דהריטב\"א ואם מכרה כשהיא בת י\"ו ובי\"ז הביאה סימני איילונית דצריך לשלם האדון שכר פעולתה מי\"ז עד כ' כיון דאיגלאי מילתא למפרע דבי\"ז הויא בוגרת והיתה ראויה לצאת. ויש להסתפק להריטב\"א ולהראב\"ד אם יש כח באב למכור את בתו מבת י\"ב שנה ומחצה והביאה סימני איילונית דאפשר דאמרינן לאב אייתי ראיה דלאו איילונית היא וזבנה דדוקא היכא שמכרה כשהיא קטנה עובדת על הספק עד תשלום השש שנים משום דהויא האמה מוציא מחבירו ועליה הראיה דאיילונית היא אבל כשבא האב למוכרה הוי איהו מוציא מחבירו ועליו הראיה דלאו איילונית היא או דילמא לא שנא ורבינו לא זכר דין זה דמה שכתב יש לאביה למוכרה כל זמן שהיא קטנה אין הכוונה אלא על קיום המקח שהוא דין הגמרא ומש\"ה נקט קטנה דאי גדולה אין כאן מכר אבל אם יכול למוכרה על הספק לא נתבאר בדבריו. וכתב רש\"י בפירוש התורה ויצאה חנם שתצא בסימנין או אינו אומר שתצא אלא בבגרות ת\"ל אין כסף לרבות יציאת בגרות ואם לא נאמרו שניהם הייתי אומר ויצאה חנם זו בגרות לכך נאמרו שניהם שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק. וקשה דהא דחו בגמרא תירוץ רבה דאמר בא זה ולמד על זה משום דחד גופא היא וכי נפקא לה מנערות בגרות מאי בעיא גביה והרא\"ם ז\"ל נדחק בזה וכתב דכיון דבמכילתא תניא בהדיא כוותיה דרבה לא סמכינן על דיחוייא דאביי ונראה דרש\"י נמי ס\"ל דקרא איירי בבגר דאיילונית ולא איצטריך לתירוצא דאביי דסד\"א בנערות תיפוק ולא לתירוץ מר בר רב אשי משום דכיון דמשכחת לה שתצא בבגרות אע\"ג דנפקא מכ\"ש דנערות אין זו קושיא מידי דהוי אתושב ושכיר דמילתא דאתיא בק\"ו טרח וכתב לה קרא אבל אביי ומב\"ר אשי רצו לבקש טעם אמאי דאיצטריך קרא למימר בגרות משום דכיון דאיכא למדרש דרשינן וכיון דהמכילתא לא איצטריך לבקש טעם על הבגרות וליכא קושיא עלה תפס רש\"י לישנא דמכילתא ולפי זה קשיא לי דלמה הקשו בגמרא ולמר בר רב אשי דאמר ולאו ק\"ו הוא הא אמרינן מילתא דאתיא בק\"ו טרח וכתב לה קרא ולמה לא הקשו ג\"כ לאביי למאי איצטריך למימר סד\"א בנערות תיפוק בבגרות לא תיפוק דאף דלא הוה ס\"ד הכי ליכא קושיא משום דהויא מילתא דאתיא בק\"ו וטרח וכתב לה קרא. והקשה הרא\"ם דלשתוק קרא מאין כסף וע\"כ קרא דויצאה חנם אינו אלא בנערות דאי בבגרות א\"כ קרא דכי ימכור איש את בתו מצינן לאוקומי אף בבתו נערה דהשתא ליכא למדרש ק\"ו ומה מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר וא\"כ קרא דלאמה דילפינן מינה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בתו נערה מעשה ידיה לאביה למה לי השתא זבוני מזבן לה מעשה ידיה מיבעיא י\"ל דהוה מוקמינן ליה לקרא דלאמה בבוגרת כמו שתירצו התוס' בפרק נערה שנתפתתה (דף מ\"ו) א\"נ לפעמים שאינו מוכרה אלא לאמה ולא ליעוד כדאיתא בפ\"ק דקידושין כגון לפסולים או בע\"מ שלא לייעד ע\"כ ותמהני דאכתי קשה דלשתוק קרא מאין כסף וע\"כ קרא דויצאה איצטריך לנערה דאי בבגרות למה ליה ויצאה תיפוק ליה מלאמה שבא ללמד על מעשה הבת שיהיה לאב ואם איתא דאף בבגרות אינה יוצאה א\"כ יכול למוכרה אף בבגרות דהשתא ליכא למידרש ק\"ו וא\"כ למה לי קרא דלאמה השתא זבוני מזבן לה מעשה ידיה מיבעיא ואין תירוץ התוס' עולה לקושיא זו וכן במה שתירץ הרב דהוה אמינא דאיצטריך לפעמים שאינו מוכרה אלא לאמה קשה דא\"כ לפי המסקנא מנא ליה לרב הונא ללמוד שמעשה הבת לאב מקרא דלאמה הא איצטריך לפעמים שאינו מוכרה אלא לאמה ואם נפשך לומר כמ\"ש לעיל דרב הונא ס\"ל כרבנן דר\"מ ולא פליגי אר\"מ אלא בע\"מ שלא לייעד אבל כי היכי דס\"ל לר\"מ דמוכרה לפסולים מקרא דנפקא ליה לר\"א דהיינו אם רעה ה\"נ ס\"ל לרבנן ואייתר לן לאמה למעשה ידיה א\"כ לרב הונא תיקשי למה לי אין כסף וכ\"ת דר\"ה ס\"ל כאביי דקאמר סד\"א בנערות תיפוק בבגרות לא תיפוק או כמר בר רב אשי דקאמר דקרא איצטריך לעיקר זבינא דאיילונית א\"כ תיקשי על רש\"י דאיך כתב בקרא דויצאה חנם דבא זה ולמד על זה נגד ר\"ה דהלכתא כוותיה וצ\"ע. ומ\"מ לעיקר קושיית הרב נ\"ל לומר דאי לא כתב קרא אין כסף הוה אמינא דקרא דויצאה חנם אינו אלא בבגרות ומדאיצטריך קרא דלאמה הוה שמעינן דאינו מוכרה כשהיא נערה אבל אה\"נ דאם מכרה בעודה קטנה אינה יוצאה בסימני נערות ואין זה מן התימה לומר דא\"כ שאינו רשאי למוכרה כשהיא נערה א\"כ למה אינה יוצאה בסימני נערות דמה מכר האב כל זכות שיש לו משום דא\"כ תיקשי דלמה אין אמה יוצאה במיתת האב שהרי במיתת האב יצאה מרשות אב כדנפקא לן מקרא דוהתנחלתם וא\"כ נימא מה מכר האב כל זכות שיש לו וכמו שהקשה מוהרימ\"ט (דף מ\"א) וא\"כ ע\"כ אית לן למימר שיש כח באב למכור את בתו לזמן שאם לא היתה מכורה לא היה לו רשות בה וא\"כ ה\"נ דכוותה דאף דבנערות יצתה מרשות אב ואין לו רשות למוכרה אפ\"ה אם מכרה כשהיא קטנה יש לו כח למוכרה אף לימי נערות שאין לו זכות בה להכי איצטריך אין כסף לומר שיוצאה בנערות וכן נמי מה שהקשינו מיתרצא בהאי פירוקא משום דאי לא כתב קרא אין כסף הוה אמינא דויצאה איצטריך לבגרות דמלאמה לא הוה שמעינן אלא שלא יוכל למוכרה בבגרות אבל היציאה לא הוה ידעינן אי לאו דכתב קרא בפירוש: אבל הטומטום והאנדרוגינוס וכו'. תוספתא דבכורים. ודע דהא דאמרינן שאינו נמכר בעבד עברי הוא בין מכרוהו ב\"ד ובין מוכר עצמו שהרי כתב רבינו בפ\"א דאין האשה מוכרת את עצמה אבל לדעת הרמב\"ן ז\"ל דס\"ל דהאשה מוכרת את עצמה לא נתמעטו טומטום ואנדרוגינוס אלא מנמכר בגנבתו שאינו נוהג באשה: " + ], + [ + "אין האב כו' ואעפ\"כ כופין את האב לפדותה אחר שמכרה משום פגם משפחה. בפ\"ק דקידושין (דף י\"ח) ומפדין אותו בעל כרחו אמר אביי בעל כרחיה דאב משום פגם משפחה אי הכי עבד עברי נמי נכפינהו לבני משפחה משום פגם משפחה הדר אזיל ומזבין נפשיה הכא נמי הדר אזיל ומזבין לה הא קתני אינה נמכרת ונשנית. ופירש\"י בע\"כ דאב אם יש לו ונראה דלעולם לא כפינן לאב על כסף מכירתה שיחזירם לאדון אלא אם היו לו קרקעות ומכר את בתו מפני שהיה חס עליהם או שנפלו לו נכסים בירושה לאחר מכן הוא שכופין לאב לפדותה וז\"ש רש\"י אם יש לו דאלת\"ה למה ליה למימר אם יש לו פשיטא דאם אין לו לא כייפינן ליה דאטו היעלה על הדעת שנכוף אותו שישכיר עצמו כדי לפדותה וכ\"כ מהרימ\"ט ז\"ל. ונראה דאי ליתיה לאב כגון שמת או ברח או שאין לו שכופין לבני המשפחה לפדותה דהא טעמא דלא כייפינן לבני משפחה לפדות העברי הוא משום דהדר אזיל ומזבין נפשיה וא\"כ בעבריה דליכא למיחש האי חששא שהרי אינה נמכרת ונשנית פשיטא דכפינן לבני משפחה וליכא למימר דאכתי איכא למיחש דדילמא תמכור את עצמה שהרי כתב רבינו שאין האשה מוכרת את עצמה ואף אליבא דהרמב\"ן דס\"ל דמוכרת את עצמה אפ\"ה ליכא למיחש למידי דדוקא בעבד חיישינן משום דמכר עצמו ודילמא ימכור עצמו פעם אחרת אבל בעבריה שנמכרת ע\"י אביה אין אנו חוששין לדילמא תמכור עצמה (*א\"ה עיין לעיל פ\"א דין ב') וע\"כ אית לן למימר הכי דאלת\"ה היכי כפינן לאב ליחוש דילמא תמכור עצמה אלא ודאי כדכתיבנא, והא דאמרינן בע\"כ דאב לאו למעוטי בני משפחה לעולם אלא לומר דהיכא דמצינן למכפייה לאב לא כפינן לבני משפחה אבל אה\"נ דהיכא דלא מצינן למכפייה לאב דכפינן לבני משפחה. והקשה מהרימ\"ט דלמה לא הקשו בגמרא עבד נמי אם יש לו נכוף אותו שיפדה עצמו משום פגם משפחה ומה בין עברי לעבריה ועיין במה שתירץ לקושיא זו ולא זכיתי להבין דבריו ונראה דודאי עיקר קושיית הגמרא היא דעבד נמי אם יש לו דנכוף אותו דהוי דומיא דאב ובתחלה נקדים קושיא אחרת שיש על רש\"י דמאי הקשו בגמרא הכא נמי הדר ומזבין לה דמה תועלת יש לו במכירתו מאחר דנכוף אותו לפדותה וכמו שהקשו התוס'. אשר ע\"כ נראה לומר דהמקשה נסתפק בהבנת בעל כרחיה דאב אי דוקא הכפייה הוי לאב אבל לבני המשפחה ליכא כפייה משום דשאני האב דזבנה כפינן ליה וכמ\"ש רבינו ישעיה א\"נ משום דחיישינן דילמא הדר ומזבין לה אבל באב ליכא למיחש האי חששא דמה תועלת יש לו במכירתה מאחר שנכוף אותו לפדותה או דלאו דוקא אב דהוא הדין היכא דלא מצינן למכפייה לאב דכפינן לבני משפחה ולא נקט אב אלא לומר דאיהו קודם בכפייה וא\"כ אי הוה מקשי עבד נמי נכוף אותו הוה מצי למימר דאה\"נ אלא דמאי דקתני משא\"כ בעברי לא קאי אלא אכפייה דבני משפחה דליתיה בעברי אלא בעבריה ועל כן הקשו דבעברי נמי נכוף לבני המשפחה מה תאמר הדר אזיל ומזבין נפשיה א\"כ בעבריה לא נכוף לבני המשפחה משום דדילמא הדר אזיל ומזבין לה וא\"כ ע\"כ מאי דקתני בע\"כ דאב הוא דוקא לאב ולאפוקי בני משפחה וא\"כ מה בין עברי לעבריה דבעברי נמי נכוף אותו לפדות עצמו דליכא למיחש דדילמא הדר ומזבין נפשיה מאחר דנכוף אותו לפדות עצמו וכמו שאין אנו חוששין לגבי אב ותירצו הא קתני אינה נמכרת ונשנית. ויש להסתפק לפי המסקנא אי מאי דנקט בעל כרחיה דאב אי הוי דוקא או לא דאפשר דאב הוי דוקא דמשום דזבנה כפינן ליה אבל לבני משפחה לא. והחילוק שיש בין עברי לעבריה הוא לענין כפיית המוכר עצמו דדוקא בעבריה כפינן לאב שמכרה משום דליכא למיחש דהדר אזיל ומזבן לה אבל בעברי לא כייפינן ליה משום דהדר אזיל ומזבין נפשיה או דאב לא הוי דוקא ויש חילוק ביניהם בענין כפיית בני משפחה אבל אה\"נ דלענין כפיית העבד עצמו אין חילוק בין עבריה לעברי דליכא למיחש דהדר אזיל ומזבין נפשיה דמה תועלת יש לו במכירתו מאחר שנכוף אותו לפדות עצמו ונראה דכיון דמסברא אית לן למימר דבכפיית העבד ליכא למיחש דדילמא הדר ומזבין נפשיה משום דמה תועלת יש לו במכירתו אית לן למימר דמאי דתירצו בגמרא הא קתני אינה נמכרת ונשנית לא קאי אלא בענין כפיית בני משפחה לחלק בין עברי לעבריה אבל אה\"נ דלעבד כופין כמו שכופין את האב נמצינו למדין לפי שיטה זו דבעבריה כופין את האב בתחלה לפדותה אם יש לו אבל אם אין לו או שברח או שמת כופין את בני משפחה אבל בעברי לא כפינן לבני משפחה אלא לדידיה אם יש לו וזה הוא דוקא אליבא דר\"ש דס\"ל דאינה נמכרת ונשנית אבל לדידן דקי\"ל דמוכר אדם את בתו לשפחות ושונה אף בעבריה לא כפינן לבני משפחה היכא דאין לו לאב או שברח משום דדילמא הדר אזיל ומזבין לה אבל לאב וכן למוכר עצמו כפינן להו דליכא למיחש דדילמא הדרי ומזבני דמה תועלת יש להם במכירתם מאחר שנכוף אותם לפדות וכן נמי אם מת האב כופין את בני המשפחה דהא ליכא למיחש למידי. נמצא דאין חילוק בין ת\"ק ור\"ש אלא בענין כפיית בני משפחה היכא דאין לו לאב או שברח. והתוס' כתבו דמאי דאמר אביי בעל כרחיה דאב הכוונה הוא דנכוף בני משפחה לפדותה בעל כרחיה דאב משום דלא ניחא ליה לאב שתחזור לביתו ויהא פרנסתו לאב עליה והקשה מהרימ\"ט דלישני בעל כרחיה דאב כפירש\"י ז\"ל ואתיא ככ\"ע והיה נראה לכאורה לומר דס\"ל לגמרא דלעולם לא כפינן לאב אף דאיכא פגם משפחה משום דאתיא ליה פסידא דמזונות ודוקא לבני המשפחה כופין כיון דלית להו פסידא ואיכא פגם משפחה ולא חיישינן לגרמא בנזקין כיון שהם חייבים בדבר משום פגם משפחה. אבל נראה דהא ליתא מדאמרינן בפ\"ק דקידושין (דף כ') ליזבין איניש ברתיה ולא ליזוף ברביתא מאי טעמא ברתיה מגרעא ונפקא והא מוספא ואזלא ואם איתא דלא כפינן לאב כלל מאי איריא משום דברתיה מגרעא אימא דשאני רבית דלעולם הקרן קיימת וצריך לשלם ואילו הכא אין צריך להחזיר כסף מכירתה. ובתוספות כתבו שם ליזבין איניש ברתיה אע\"ג דמפדין אותה בעל כרחו מ\"מ רבית קשה יותר ודבריהם צריכים ביאור ונראה דהוקשה להם דכיון דבגמ' איירי באין לו וא\"כ פשיטא דלא כפינן לאב להחזיר כסף מכירתה וכמו שכתבנו לעיל וא\"כ למאי איצטריך למימר דברתיה מגרעא תיפוק ליה משום שאינו חייב לפדותה אלא ודאי שכוונת הגמרא היא לומר שאף את\"ל שיהיה לו ויכופו אותו אפ\"ה רבית קשה יותר וכוונת התוס' היא להבליע דבריהם בתוך דברי הגמרא באופן שנראה דכפינן לאב וכן נראה בפסקי התוס' וא\"כ הדרא קושיית מהרימ\"ט לדוכתה. ונראה דאביי ס\"ל דע\"כ אית לן למימר דמאי דתניא בברייתא ומפדין אותה בעל כרחו מה שאין כן בעברי הוא לענין כפיית בני משפחה דאי לענין כפיית האב עבד עברי נמי כפינן לדידיה משום פגם משפחה. וליכא למימר דלא כפינן ליה משום דהדר אזיל ומזבין נפשיה דהא ודאי לא חיישינן להכי משום דמה תועלת יש לו במכירתו מאחר שנכוף אותו לפדות עצמו וא\"כ מה בין עברי לעבריה. א\"ו שחילוק הברייתא הוא לעניין כפיית בני משפחה דגבי עברי לא כפינן לבני משפחה משום דהדר ומזבין נפשיה אבל גבי עבריה לא חייש להכי משום דרבי שמעון היא. עוד הקשה מהרימ\"ט דכיון דבעל כרחו קאי אאב מנ\"ל דכפינן לבני משפחה נימא כשנתרצו בני המשפחה לפדותה פודין אותה בעל כרחו של אב. ונראה דמתניתין משא\"כ בעברי ע\"כ דכפינן לבני משפחה דאלת\"ה גבי עברי נמי אמאי לא יוכלו לפדותו בע\"כ משום פגם משפחה ואי משום דמטי ליה הפסד שאין לו להתפרנס א\"כ אמאי לא חיישינן נמי לפסידא דאב גבי עבריה וליכא למימר דשאני גבי עברי משום דהדר ומזבין נפשיה משום דהאי טעמא לא מהני אלא אם נאמר שנכוף לבני משפחה אבל אם הם רוצים לפדות ואינם חוששין לחששא זו דהדר אזיל ומזבין נפשיה משום פגם משפחה מהיכא תיתי שנמנע אותם מלפדות. וראיתי בפסקי התוספות כופין את האב לפדות בנו כשיש לו וכן את בני המשפחה כופין. ונראה דבנו הוא טעות וצ\"ל בתו משום דגבי בן שמכר את עצמו לא שייך דין קדימה דאב לבני משפחה אלא דוקא גבי מוכר את בתו הוא דאי איתיה לאב כפינן ליה ולא לבני משפחה משום דאיהו זבנה וכמו שכתבנו לעיל. ועוד דגבי בן פשיטא דלא כפינן משום דדילמא הדר אזיל ומזבין נפשיה. ומ\"מ אכתי קשה דלמה כפינן לבני משפחה התינח לר\"ש דס\"ל דאינה נמכרת ונשנית אבל לדידן דקי\"ל דמוכר אדם את בתו לשפחות ושונה ליחוש דדילמא הדר אזיל ומזבין לה בשלמא לאב כפינן ליה משום דמה תועלת יש לו במכירתו מאחר שנכוף אותו לפדותה אבל לבני משפחה אמאי כפינן להו. ואפשר לומר דמיירי היכא שמת האב א\"נ אפשר לומר דס\"ל לתוס' דהלכתא כר\"ש וכ\"כ בפרק המוכר את שדהו (דף כ\"ט) ד\"ה התם לא הדר ומזבנה. ולענין הלכה נראה דליכא נפקותא כלל לענין דינא בין פירוש התוס' לפירש\"י כמו שפירשנו לעיל דברי רש\"י:
ורבינו ישעיה ז\"ל כתב עבד עברי נמי נכפינהו קשיא לי טובא דאליבא דמאן אי אליבא דרבי הא אמר אינו נגאל בקרובים ואי אליבא דר\"ע דפליג עליה וסבר דנגאל בקרובים הא אמר גאולת קרובים היא לשעבוד ואי אליבא דר' יוסי הגלילי דאמר גאולת קרובים לשחרור אכתי קשיא לי דאמאי נכפינהו התינח אב דזבנה כפינן ליה אלא קרובים מאי קא עבדו ואמאי בעינן למיכפינהו ונ\"ל דה\"ג ע\"ע נכפינהו בני משפחה ופירוש שאם היו לו קרקעות ומכר עצמו מפני שהיה חס על נכסיו ולא היה רוצה למכור את קרקעותיו יכופו אותו בני משפחה מפני פגמם וימכרו מנכסיו ויפדוהו בעל כרחו ע\"כ. ותמיהא לי דמאי הוקשה לו לר' ישעיה דאי אליבא דרבי הא אמר אינו נגאל בקרובים הא איהו ז\"ל כתב גבי הא דרבי דאמר יגאלנו לזה ולא לאחר קשה אם רוצה הקרוב לפדות ע\"ע ולשחררו למה אינו יכול אי דאמר ליה לאו בעל דברים דידי את יהיב זוזי לעבד מתנה ויפדה עצמו ותירץ דממצוה מיעט הקרוב שאינו מצווה לפדות הנמכר לישראל כמו שמצוה לפדות הנמכר לעכו\"ם ע\"כ. וא\"כ קשה דלפי תירוצו מנ\"ל דלרבי אם רוצה הקרוב לפדות שאינו יכול דמאי דקאמר שאינו נגאל בקרובים היינו שאינן מצווים לפדותו ואף דנימא דס\"ל דאף לפי תירוצו יכול למימר האדון לקרוב זיל לאו בעל דברים דידי את אכתי קשה דנימא דמאי דמקשו הכא בגמרא ע\"ע נמי הכוונה היא שנכוף לבני משפחה שיתנו דמי השחרור מתנה לעבד והוא יפדה עצמו ומיהו לזה י\"ל דקושיית ר\"י דהיכי מדמו בגמרא כפיית אב לכפיית בני משפחה דאימא דדוקא אב שאם היה רוצה לפדותה היה יכול ולא הוה יכול למימר ליה אדון לאו בעל דברים דידי את כיון דאיהו זבנה תיקנו חכמים שיכופו אותו שיפדנה משום פגם משפחה אבל בני משפחה שהם אינם יכולים לפדות מהיכא תיתי שיתקנו שיכופו אותם שיתנו המעות מתנה מאחר שהם אינם יכולים לפדות הא לא דמי לכפיית אב. עוד קשה לי דמשמע דס\"ל דלר\"ע ולר\"י הגלילי נגאל בקרובים ופליגי ארבי ולא ידעתי מנא ליה הא דהא בגמרא (דף נ\"א) מיבעיא ליה האי בעיא ולא איפשיטא וא\"כ מנא לן דפליגי ארבי בהאי מילתא. ע\"ק דאף דנימא דר\"ע ור\"י הגלילי פליגי ארבי בדין גאולת קרובים אכתי קשה דהיכי נחה דעתו בזה דאימא דהאי ברייתא דקתני משא\"כ בעברי ס\"ל כרבי וא\"כ מאי מקשו בגמרא אי הכי ע\"ע נמי. עוד קשה לפי תירוצו דמאי משני בגמרא הדר אזיל ומזבין נפשיה כיון דהכפייה הוי לדידיה מה תועלת יש לו במכירתו מאחר שנכוף אותו לפדות עצמו וצ\"ע. נמצינו למדין כפי שיטה זו דלעולם לא כפינן לבני משפחה בין בעברי בין בעבריה וכן לדידה לא כפינן ליה אבל לאב כפינן ליה וזהו דוקא לר\"ש דס\"ל דאינה נמכרת ונשנית אבל למאן דס\"ל דמוכר אדם את בתו לשפחות ושונה אפילו לאב לא כפינן כי היכי דלא כפינן למוכר עצמו אליבא דר\"ש. והריטב\"א הוקשה לו ג\"כ דמאי מקשו אי הכי עבד עברי נמי הא קי\"ל דנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים ותירץ דה\"ק דכפינן להו למיתן כספא במתנה דאזיל הוא ופריק נפשיה. עוד כתב דה\"ק עבד עברי נמי ניכפינהו בני משפחה כשמוכר אחד מהם עצמו ויש לו במה ליגאל דליפריק נפשיה משום פגם משפחה. ותמהני דמאי הוקשה להם משום דנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים דקושיית הגמרא הוא היכא שנתרצה האדון לפדותו אם ישלמו לו דניכוף לבני משפחה משום פגם משפחה. שוב ראיתי בחידושי מהר\"י בירב שפירש כן:
ועתה נבא לבאר סברת רבינו שפסק שכופין את האב לפדותה ותמה עליו מרן ז\"ל דבגמ' אוקמוה להאי ברייתא כר\"ש דס\"ל אינה נמכרת ונשנית ומאחר שפסק כת\"ק דמוכר ושונה הוה ליה למיפסק דאין מפדין אותה בעל כרחו ותירץ דסובר דלא דמי ע\"ע לאמה דבע\"ע איכא למיחש דאזיל ומזבין נפשיה ואכיל להו לדמי על דעת שבני משפחה יפדוהו והדר אזיל ומזבין נפשיה כמה פעמים על סמך זה ונמצא מפסיד לבני משפחה אבל גבי אמה שלאב המוכר אנו כופים שיפדנה כי כייפינן ליה אפילו מאה פעמים ליכא הפסד במילתא א\"נ דגבי אמה כיון שאין האב רשאי למוכרה אא\"כ העני ולא נשאר לו כלום ליכא למימר הדר מזבין לה דאי אית ליה ממונא לא מצי מזבין לה ואי לית ליה ליזבין וליזבין ע\"כ. ויש לדקדק בתירוץ שני דע\"ע נמי אינו רשאי למכור עצמו אלא עד בלתי השאיר לו שריד וכמו שפסק רבינו ריש פ\"א מהלכות אלו וא\"כ מה בין עברי לעבריה ונראה דחששא היא דילמא אית ליה ומזבין נפשיה ובשלמא גבי אמה שהכפייה והאיסור תלוי באב לא נמנע כפייתו משום דילמא יעשה איסור אבל גבי ע\"ע שהכפייה היא לבני משפחה והאיסור תלוי בעבד יכולים בני המשפחה לומר לא נפדה אותו משום דדילמא למחר יעשה איסור וימכור עצמו אע\"פ שיש לו אי נמי אפשר לומר דטעמא דלא כפינן לבני משפחה הוא משום דדילמא למחר לית ליה לעבד ומזבין נפשיה ונמצא שהכפייה שכפינו לבני משפחה היתה ללא הועיל שהרי יש פגם משפחה אבל גבי אב ליכא למיחש להאי חששא דאי לית ליה ומזבין לה לא מטי ליה שום פסידא מהכפייה שכפינו אותו. ונראה דלכל הפירושים ס\"ל לרב דאם יש לעבד שכופין אותו משום פגם משפחה וזהו שכתב בתירוץ הראשון ואכיל להו לדמי דאי לאו דאכיל לדידיה כפינן ולא לבני משפחה ולפי זה קשה לי למה לא כתב רבינו דין זה גבי ע\"ע. והרב בעל לח\"מ תמה על תירוצי מרן וכתב דרבינו ס\"ל כפירוש התוס' שפירשו דנכוף לבני משפחה שיפדוה ומש\"ה אוקמוה כר\"ש ובהא ודאי לית הלכתא כוותיה אבל לאב עצמו שמכרה ודאי דכופין אפילו לרבנן דהא ליכא למיחש דהדר אזיל ומזבין לה וכמו שהקשו התוס' לפירש\"י ע\"כ. עיין בפירוש המשנה שכתב שמחייבין האב לפדות את בתו שמכרה משום פגם משפחה והוא מה שאמר מפדין אותה בעל כרחו ע\"כ. והנה לפי דבריו ג\"כ נראה דלעבד כופין דליכא למיחש לדילמא הדר אזיל ומזבין נפשיה וכמו דלא חיישינן גבי אב. ומ\"מ אכתי תמיהא לי מילתא דהא בין אליבא דמרן בין אליבא דהבעל לח\"מ טעמא דלא כפינן לבני משפחה גבי ע\"ע הוא משום דדילמא הדר אזיל ומזבין נפשיה וא\"כ למה פסק רבינו דהיכא שמת האב לא כפינן לבני משפחה לפדותה דהא ליכא למיחש לשום מילתא והיא ג\"כ אינה יכולה למכור עצמה וכמו שפסק רבינו וצ\"ע. ולי נראה דרבינו הוקשה לו מה שהוקשה לרבינו ישעיה ז\"ל מאי פריך בגמרא אי הכי עבד עברי נמי דאי אליבא דרבי הא אמר אינו נגאל בקרובים ומכח קושיא זו ס\"ל דקושיית הגמרא היא דוקא אליבא דמ\"ד דאיכא גאולת קרובים בע\"ע הנמכר לישראל ואה\"נ דהוה מצי לשנויי הא מני רבי היא דקאמר דליכא גאולת קרובים אלא דניחא ליה לאוקומי לברייתא אליבא דכ\"ע ואף דלפי המסקנא מוקי לה כר\"ש דקאמר אינה נמכרת ונשנית אפ\"ה ניחא ליה הא טפי משום דאף דנימא דברייתא זו ס\"ל כרבי אכתי אתיא כר\"ש דהא קתני אינה נמכרת ונשנית וא\"כ לדידן דפסקינן הלכתא כרבי אתיא ברייתא כפשטה ולא איצטריך לאוקומה כר\"ש ומש\"ה פסק דגבי אמה כופין את האב אבל לבני משפחה לא אפילו שמת האב: ברח האב וכו'. כתב מרן דרבינו פוסק כרבי דאמר דנמכר לישראל אין כופין לקרובים לפדותו והרב בעל לח\"מ כתב דמנ\"ל שנתמעטו דוקא מכפייה אבל אם רצו הקרובים יכולים לפדותו אפילו בע\"כ דאדון דאימא דמה שנתמעטו הוא אפילו אם רצו לפדות כיון שהוא בע\"כ דאדון. ולפי דבריו מה שהקשו בגמרא אי הכי ע\"ע נמי הוא דוקא בנתרצה האדון ואפשר דס\"ל למרן דליכא למימר דמיעט הכתוב אפילו אם רצו משום דמצי למימר להו אדון לאו בעל דברים דידי את שהרי יכולים לתת המעות מתנה לעבד ויפדה עצמו וכן הכריח רבינו ישעיה ז\"ל עלה דההיא יגאלנו לזה ולא לאחר מכח קושיא זו ומאי דמיעט הכתוב הקרובים היינו ממצוה שאינם מצווים כמו בנמכר לעכו\"ם ונראה דלפי תירוצו לא מצי למימר אדון לאו בעל דברים דידי את כיון דשדינן מיעוטא דיגאלנו למצוה וכ\"כ מהרימ\"ט בסוף מ\"ב יע\"ש: " + ], + [ + "אמה העבריה כו' ואינה נקנית בפרוטה כו'. שם (דף י\"א) והפדה מלמד שמגרעה מפדיונה ויוצאה אי אמרת בשלמא דיהב לה דינר היינו דמגרעה ואזלא עד פרוטה אלא אי אמרת דיהב לה פרוטה מפרוטה מי מגרעה ודילמא ה\"ק רחמנא היכא דיהב לה דינר תיגרע עד פרוטה היכא דיהב לה פרוטה לא תיגרע כלל לא ס\"ד דומיא דיעוד מה יעוד כל היכא דלא מצי מייעד לא הוי זביניה זבינא הכא נמי כל היכא דלא מצי מגרעה לא הוי זביניה זבינא ואע\"ג דבגמרא לא נאמר זה אלא אליבא דב\"ש דס\"ל דקידושי אשה בדינר ואנן לא קי\"ל כוותיה אלא כב\"ה מ\"מ גבי אמה לא פליגי אלא דבית הלל לא ילפי קידושין מקידושי יעוד וב\"ש ילפי אבל גבי אמה דלא סגי בפרוטה כ\"ע מודו. ויש לדקדק דמדברי רבינו נראה דדוקא בפרוטה אינה נקנית אבל כל שהוא יותר מפרוטה סגי ואילו בגמרא אמרינן ואימא פלגא דדינר ואימא שתי פרוטות כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמוה אדינר ופירש\"י פלגא דדינר ואיכא גירוע עד פרוטה משמע שקושיית הגמרא קאי לאמה וא\"כ מנ\"ל לרבינו דלא בעינן דינר. ונראה דס\"ל דקושיית הגמרא לא קאי אלא גבי קידושין ובזה שייך לומר כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמוה אדינר כלומר דכיון דחשיבותא בעינן אוקמוה אדינר דחשוב ובשלמא לגבי קידושין שייך שפיר היאך תירוצא לומר דכיון דבכל הקנינים בפרוטה סגי וגבי קידושין לא שמעת מינה בעינן דבר חשוב וכיון שכן אוקמוה אדינר אבל גבי אמה מאי דלא סגי פרוטה לא הוי משום דבעינן דבר חשוב אלא דגזירת הכתוב הוא שיהיה בה דין גרעון כי היכי דבעינן שיהיה בה דין יעוד וא\"כ לפי טעם זה כל שהוא יותר מפרוטה סגי ואין ה\"נ דלב\"ש כיון דס\"ל דבקידושין בעינן דינר א\"כ גבי אמה ג\"כ בעינן דינר דאל\"כ אינה ראויה ליעוד אבל לדידן דס\"ל דבקידושין בפרוטה סגי וא\"כ שפיר מקיים יעוד היכא שנמכרה בפרוטה לדידן דס\"ל דהמעות הראשונות לקידושין נתנו מאי אית לך למימר משום דכתיב והפדה כל שהוא יותר מפרוטה מקיים בה והפדה. והרב בעל כ\"מ הקשה דהא לא ילפינן דנמכר לישראל נקנה בכסף אלא מדכתיב והפדה והוקש עברי לעבריה ומהאי ילפינן נמי גרעון כסף וכיון שכן היה לנו לומר דגם נמכר לישראל לא יקנה בפרוטה כמו אמה ותירץ דבגמרא שאלו ע\"ע נקנה בכסף מנא לן כו' ואע\"ג דבגמרא לא אשכחן בתר הכי תנא דיליף שכיר שכיר אלא כולהו ילפי מ\"מ מדכתיב וכי תשיג מצינן למילף דכיון דאיכא כסף דהיינו פרוטה נקנה בכך ע\"כ. והרב בעל תיו\"ט כתב שט\"ס יש בדברי הרב וכ\"כ הרב ל\"מ וכתב שהגירסא הנכונה היא לא אשכחן בתר הכי תנא דלא יליף ש\"ש והכוונה דאע\"ג דפשטא דגמרא משמע דכשתירץ אמר קרא וכי תשיג לא אמר כן אלא למאן דלא יליף ש\"ש מ\"מ אית לן למימר דמאן דיליף ש\"ש נמי אית ליה דרשא דוי\"ו מוסיף על ענין ראשון דהך דרשא פשוטה וכיון שכן ילפינן מוכר עצמו לישראל ממוכר עצמו לעכו\"ם מוי\"ו דוכי תשיג דהוי בכסף וכ\"ש מכרוהו ב\"ד לישראל דהוי בכסף כיון דנמכר בעל כרחו וה\"ה דהוה מצי למימר משום ג\"ש דש\"ש ולא צריכי השתא היקש דעברי לעבריה דנקנה בכסף וא\"כ כיון דלפי האמת לא ילפינן נמכר לישראל כלל מהיקשא דעברי לעבריה אלא מנמכר לעכו\"ם משום הכי אמרינן דהוי בפרוטה כמו בנמכר לעכו\"ם ע\"כ. ויש לדקדק דלמאי איצטריך לומר דיליף נמכר לישראל מנמכר לעכו\"ם משום וי\"ו דוכי תשיג תיפוק ליה משום ג\"ש דש\"ש דגבי נמכר לעכו\"ם כתיב כשכיר שנה בשנה ויליף מכרוהו ב\"ד ומוכר עצמו מנמכר לעכו\"ם משום ג\"ש דש\"ש דבכולהו כתיב שכיר וליכא למימר דלא עבדינן ג\"ש דש\"ש אלא משכיר דכתיב גבי מכרוהו ב\"ד ושכיר דכתיב גבי מוכר עצמו אבל משכיר דכתיב גבי עכו\"ם לא עבדינן מיניה ג\"ש שהרי התוס' הקשו דכיון דיליף ש\"ש למה איצטריך מקנתו וכן חזרו והקשו אמאי איצטריך והפדה משמע דס\"ל דעבדינן ג\"ש דש\"ש משכיר דכתיב גבי עכו\"ם וגרסינן בגמרא (דף כ') ת\"ר נמכר לישראל כו' אין לי אלא עבד הנמכר לעכו\"ם נמכר לישראל מנלן ת\"ל ש\"ש בג\"ש ולפי סברת התוס' אפשר לומר דכי תירצו בגמרא יליף ש\"ש בעי לתרץ מאי דס\"ד מעיקרא דע\"ע נקנה בכסף משום דכתיב מכסף מקנתו והקשו אשכחן ע\"ע הנמכר לעכו\"ם כו' לזה בא לתרץ דיליף ש\"ש וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה דלמאי איצטריך הרב למימר דאף מאן דיליף ש\"ש אית ליה וי\"ו דוכי תשיג ואפשר לומר דאי לאו וי\"ו דוכי תשיג אף דאית לן ג\"ש דש\"ש מ\"מ כיון דאי גמרינן קנין כסף מהיקשא דעברי לעבריה שמעינן מינה דגם בעברי לא סגי בפרוטה ואילו גמרינן מג\"ש דש\"ש בנמכר לעכו\"ם סגי בפרוטה שבקינן ג\"ש ועבדינן היקשא משום דהיקשא עדיף וכמו שכתבו בעלי הכללים, וליכא למימר דשאני הכא דאין הג\"ש סותר ההיקש משום דאפשר לומר דהיקשא אתא למילתא אחריתי משום דאף בג\"ש דש\"ש ג\"כ אפשר לומר דאתא למילתא אחריתי וא\"כ הדרינן לכללין דהיקשא וג\"ש היקשא עדיף וכיון שכן גמר עברי מעבריה ולא סגי בעברי בפרוטה אבל עכשיו דאית לן וי\"ו יתירא דוכי תשיג דלגופיה לא איצטריך דאי לומר דהדינים שיש בנמכר לעכו\"ם דאיתנהו ג\"כ בנמכר לישראל הא מג\"ש דש\"ש נפקא א\"ו דוי\"ו יתירא אתא לומר שיש דין אחד שאפשר שילמדהו נמכר לישראל ממקום אחר אתא וי\"ו לומר שלא ילמדהו אלא מנמכר לעכו\"ם ולא אשכחן דבר שיוכל ללמוד נמכר לישראל משני מקומות אלא קנין כסף וכיון שכן ע\"כ מאי דאיצטריך קרא למימר דלא נילף קנין כסף מעבריה אלא מנמכר לעכו\"ם אינו אלא לומר דבעברי בפרוטה סגי דאלת\"ה למאי נ\"מ אי גמרינן קנין כסף מעבריה או מנמכר לעכו\"ם. ומ\"מ מדברי מרן נראה דלא ס\"ל דעבדינן ג\"ש דש\"ש משכיר דכתיב גבי עכו\"ם מדכתב בתחלת דבריו דהא לא ילפינן דנמכר לישראל נקנה בכסף אלא מדכתיב והפדה ואי ס\"ל דעבדינן ג\"ש משכיר דכתיב גבי עכו\"ם הא אפשר למימר דילפינן דנמכר לישראל נקנה בכסף משום דכתיב גבי עכו\"ם מכסף מקנתו ויליף נמכר לישראל בג\"ש דש\"ש וכן ממ\"ש בסוף דבריו ואע\"ג דבגמרא לא אשכחן בתר הכי תנא דלא יליף ש\"ש דמשמע מדבריו דלמאן דלא יליף ש\"ש ניחא משמע דלא ס\"ל ג\"ש דשכיר דכתיב גבי עכו\"ם. ומשום הכי ניחא למאן דלא יליף ש\"ש משום דאית ליה וי\"ו דוכי תשיג ויליף נמכר לישראל מנמכר לעכו\"ם אבל למאן דאית ליה ג\"ש דש\"ש דלית ליה וי\"ו דוכי תשיג הוה קשה דהא ע\"כ יליף עברי מעבריה קנין כסף וא\"כ בעברי ג\"כ נימא דלא סגי בפרוטה וכן נראה מדברי הרא\"ם בפרשת משפטים ד\"ה שאף הוא מסייע בפדיונה שהקשה ל\"ל קרא דוהפדה ללמד שיוצאה בגרעון כסף תיפוק ליה מהיקשא דעברי לעבריה מה עברי יוצאה בגרעון כסף כדנפקא לן מג\"ש דש\"ש ממוכר עצמו לישראל דיליף ממוכר עצמו לעכו\"ם מוי\"ו דוכי תשיג ע\"כ. משמע דלית ליה דנמכר לישראל יליף מנמכר לעכו\"ם משום ג\"ש דש\"ש וזה הוא דבר תימה בעיני שהרי מדברי התוס' (בדף י\"ד) ד\"ה מוכר עצמו מנלן משמע דס\"ל דעבדינן ג\"ש דש\"ש משכיר דכתיב גבי עכו\"ם והכי איתא בגמרא (דף כ') עלה דההיא דנמכר והשביח ששאלו אין לי אלא עבד הנמכר לעכו\"ם נמכר לישראל מנלן ת\"ל ש\"ש לג\"ש משמע דעבדינן ג\"ש משכיר דכתיב גבי עכו\"ם וצ\"ע. ולקושיית מרן שהקשה דאמאי לא בעינן בעברי ג\"כ יותר מפרוטה משום היקשא דעברי לעבריה נ\"ל לומר דכיון דבעבריה לא ידעינן דלא סגי בפרוטה אלא משום דכתיב אשר לא יעדה והפדה ואיתקש יעוד לגרעון ויעוד לא שייך בעבד עברי לא גמרינן מינה דבשלמא קנין כסף דגבי אמה נפקא לן מדיוצאה בו ויציאה שייך בעברי גמרינן נמי כסף בעברי מהיקשא אבל מאי דבעינן יותר מפרוטה דבאמה לא נפקא לן אלא מיעדה ויעוד לא שייך בעברי לא גמרינן מהיקשא שיהא צריך גם בעברי יותר מפרוטה וכה\"ג כתבו התוספות בפ\"ק דקידושין (דף ד') בד\"ה מעיקרא דדינא פירכא בשם רבינו נתנאל דכיון דלא ידענו דאמה העבריה נקנית בכסף אלא מוהפדה דהואיל ויצאה בכסף נקנית בכסף לא ילפינן מינה קנין של אשה לפי שביציאתו אינה יוצאה בכסף כמו אמה העבריה ע\"כ ודון מינה ואוקי באתרין: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "אין האדון מייעד אמה העבריה וכו' אלא מדעתה. מ\"ש מרן בכ\"מ והיינו כדי שתתרצה דאל\"כ מה תועלת יש בהודעתה עיין מ\"ש התוס' פ\"ק דקידושין (דף ה') ד\"ה שכן בשם ר\"ת שהאדון מייעד את העבריה בכסף מקנתה בע\"כ של אב ובע\"כ של בת ומאי דאמרינן דצריך להודיעה לא שצריך לעשות מרצונה אלא שצריך להודיעה דלשם קידושין מייעדה. גם הרשב\"א בחידושיו אהא דאמרינן אשר לא יעדה מלמד שצריך ליעדה כתב שדברי ר\"ת עיקר וגזירת הכתוב היא להודעה בעלמא וכ\"כ הריטב\"א שם. ודע שכתבו התוס' שם בד\"ה אף אני אביא חופה דאע\"פ שהיעוד יכול לעשות בע\"כ דאב החופה צריך לעשות מדעת: " + ], + [], + [], + [ + "אין אמה העבריה נמכרת אלא למי שיש לה עליו. נ\"ב וכן אינו יכול למוכרה למי שהיה נשוי עם אחותה אע\"פ שאפשר שתמות ויכול ליעדה הכי איתא בירושלמי פ\"ק וכ\"כ מהרימ\"ט בחידושיו יע\"ש: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "כיצד בשטר כותב לו על הנייר כו'. בירושלמי פרק מי שאחזו עלה דמתניתין דזה גיטך אם מתי זה גיטך מחולי זה זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום ואמרינן בגמרא דר\"י אומר הרי זה גט משום דזמנו של שטר מוכיח עליו ואמר תו התם אף בגט שחרור כן הרי גט שחרורך מהיום ולאחר ל' יום על דעתיה דר\"י הרי זה גט על דעתייהו דרבנן אינו גט כלומר דלרבנן דאית להו דבאומר לאחר מיתה דאינו גט משום דלית להו זמנו של שטר מוכיח עליו וא\"כ באומר מהיום ולאחר מיתה הוי גט ואינו גט משום דמספקא לן אי תנאה הוי או חזרה וכדאיתא במתניתין אבל לרבי פשיטא דבאומר מהיום ולאחר מיתה דהוי גט גמור מכ\"ש דאומר לאחר מיתה וכי היכי דנחלקו באומר לאחר מיתה ה\"נ נחלקו באומר הרי זה גיטך לאחר ל' יום ורוצה לחזור בו בתוך ל' יום דלרבנן חוזר בו וכן אם אמר מהיום ולאחר ל' יום וחזר בו הוי גט ואינו גט משום דמספקא לן אי תנאה הוי או חזרה ולרבי בכל גווני הוי תנאה משום דס\"ל דזמנו של שטר מוכיח עליו. ובפירוש התנאי עיין בפ\"ג דקידושין עלה דמתניתין דהרי את מקודשת מעכשיו ולאחר שלשים יום במ\"ש רש\"י והתוס' שם. ולפ\"ז אמרו כאן דאף בגט שחרור כן אם אמר הרי זה גט שחרורך מהיום ולאחר שלשים יום דלרבי הרי זה גט משום דאפשר דתנאה הוי אך לדעתייהו דרבנן אינו גט משום דאפשר דחזרה הוי ולא חל הגט כי אם לאחר שלשים יום כי היכי דלא שייך לומר בגט דשייר מעשה ידיה משום דלא מצינו אשה נשואה לזה ומעשה ידיה לזה ה\"נ לא מצינו עבד שיצא בן חורין ויהיו מעשה ידיו לרבו וכיון דליכא למימר ביה שיור מש\"ה לרבנן אינו גט גמור. וע\"כ מאי דאמרינן אינו גט אין הכוונה דאינו גט כלל אלא הכוונה היא דאינו גט גמור משום דמספקא לן דומיא דגט אשה. אך קשיא לי דכיון דקי\"ל דהעבד מוחזק בעצמו ובכל ספק שחרור קי\"ל דיצא העבד לשחרור וכמ\"ש התוס' פ\"ב דגיטין וכ\"כ מהרי\"ק א\"כ בהא דמספקא לן אי תנאה הוי אמאי לא הוי גט גמור כיון דהעבד מוחזק בעצמו. וי\"ל דזה שכתבו התוס' ומהריק\"ו ז\"ל דהעבד מוחזק בעצמו הוא דוקא לענין להשתעבד לרבו דכיון דספק הוא אינו משתעבד לרבו כיון דהוא מוחזק בעצמו אבל לענין להתירו בבת ישראל מספיקא לא שרינן איסורא ומאי דאמרינן הכא דלרבנן אינו גט גמור הוא דוקא לענין איסורא דבת ישראל:
תו אמרינן התם אף בהפקר כן שדי מופקרת מהיום ולאחר שלשים יום ע\"ד דרבי מופקרת ע\"ד דרבנן אינה מופקרת ע\"כ. ופירושה כמו שכתבתי בחלוקה הקודמת דגט שחרור. אך קשה לי דאמאי לא אמרינן הכא דזה הפקיר גופא מהיום ופירי לאחר שלשים יום דומיא דההיא דתנן בפרק יש נוחלין הכותב נכסיו לבנו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה ועיין במ\"ש רבינו בהלכות מכירה באומר הרי פרתי קנויה לך מעכשיו ולאחר שלשים יום ובתשובות מהר\"ר יחיאל באסאן ז\"ל שעמד בדברי רבינו הללו דאמאי לא אמרינן התם גופא מהיום ופירי לאחר שלשים יום יע\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ועבדי מלוג אינן יוצאין בראשי איברים כו'. בפרק החובל (דף פ\"ט) לימא תקנת אושא תנאי היא דתנא חדא עבדי מלוג יוצאין בשן ועין לאשה אבל לא לאיש ותניא אידך לא לאיש ולא לאשה סברוה דכ\"ע קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מאי לאו בהא קמיפלגי דמ\"ד לאשה לית ליה תקנת אושא ומ\"ד לא לאיש וכו' אית ליה תקנת אושא לא דכ\"ע אית להו תקנת אושא אלא כאן קודם תקנה כאן לאחר תקנה ואב\"א אידי ואידי לאחר תקנה ואית להו תקנת אושא אלא למ\"ד לאשה ולא לאיש כדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד לימא דרבא תנאי היא לא דכ\"ע אית להו דרבא והכא אלמוה רבנן שיעבודא דבעל ע\"כ. והנה לענין הלכה כפי הס\"ד דכ\"ע קנין פירות לאו כקנין הגוף ופליגי בתקנת אושא פשיטא דקי\"ל כמ\"ד לא לאיש ולא לאשה דהא קי\"ל כתקנת אושא וכן לאידך אוקימתא דכאן קודם תקנה כאן לאחר תקנה קי\"ל נמי דלא לאיש ולא לאשה אך לאידך אוקימתא דקאמר דמ\"ד לאשה ולא לאיש כדרבא פשיטא דקי\"ל כמ\"ד לאשה ולא לאיש דהא קי\"ל כדרבא דהקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד ולאידך אוקימתא דכ\"ע אית להו דרבא והכא אלמוהו רבנן לשעבודא דבעל הדבר שקול כמאן קי\"ל דאפשר דקי\"ל כמ\"ד לאשה ולא לאיש משום דרבא ולא אלמוהו רבנן לשעבודא דבעל ואפשר דקי\"ל כמ\"ד לא לאיש ולא לאשה אף דקי\"ל כרבא משום דאלמוהו רבנן לשעבודא דבעל. ולפי זה אני תמיה על מרן בפירקין שהביא כל הסוגיא הלזו וכתב והשתא אי לאוקימתא קמייתא דמ\"ד לא לאיש ולא לאשה בתר תקנתא קאמר ליכא מאן דפליג עליה ע\"כ. דמה יענה הרב לאידך אוקימתא דקאמר דמ\"ד לאשה ולא לאיש הוא משום דרבא דלפי זה פשיטא דקי\"ל לאשה ולא לאיש דהא קי\"ל כרבא וכן לאידך אוקימתא דכ\"ע אית להו דרבא והכא אלמוהו רבנן לשעבודא דבעל עדיין הדבר שקול כמאן קי\"ל דאפשר דקי\"ל כמ\"ד לאשה ולא לאיש משום דרבא ולא אלמוהו רבנן לשעבודא דבעל. עוד יש אוקימתא אחרת בגמרא ואב\"א דכ\"ע לית להו להני תנאי תקנת אושא והכא בקנין פירות כקנין הגוף דמי קמיפלגי ובפלוגתא דהני תנאי דתניא המוכר עבדו לאחר כו'. והנה כפי אוקימתא זו דקאמר דכ\"ע לית להו להני תנאי תקנת אושא מוכח דלדידן דקי\"ל כתקנת אושא אף דנימא דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אינם יוצאים לא לאיש ולא לאשה וכתרי אוקימתי קמייתי דלמאן דאית ליה לתקנת אושא אינם יוצאים לא לאיש ולא לאשה. ולפי זה אני תמיה עוד על מרן במה שסיים דבריו ואמר ואי לאוקימתא בתרייתא כיון דאתי כר\"א דהלכתא כוותיה הכי נקטינן ע\"כ דלמאי איצטריך להאי טעמא הא בפירוש אמרו דכ\"ע לית להו להני תנאי תקנת אושא אבל כפי אוקימתא זו לדידן דקי\"ל כתקנת אושא פשיטא דקי\"ל דאינם יוצאים לא לאיש ולא לאשה וצ\"ע. והנה בפירוש אוקימתא זאת האחרונה ברייתא דקתני יוצאין בשן ועין לאשה ולא לאיש הוא ר' יהודה דאמר שני ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא כספו דקא סבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ומש\"ה יוצאין לאשה ולית ליה תקנת אושא דאי אית ליה תקנת אושא פשיטא שאינם יוצאים משום דאלים שעבודיה למהוי כקנין הגוף ואידך ברייתא דקתני לא לאיש ולא לאשה ר\"מ היא דאית ליה ראשון ישנו בדין יום או יומים משום דקא סבר קנין פירות כקנין הגוף דמי. והקשו התוס' דלר\"מ הול\"ל דיוצאין לאיש ולא לאשה משום דאית ליה קנין פירות כקנין הגוף דמי דומיא דיום או יומים דאית ליה דראשון ישנו בדין יום או יומים ולא השני ותירצו דאין לו כח לשחרר קנין הגוף של אשה אבל בדין יום או יומים שהוא תחתיו ויש לו כח לרדותו לעשות מלאכתו סברא הוא שיהיה בדין יום או יומים מאחר שקנין פירות כקנין הגוף דמי. וכוונתם דלא מהני טעם זה דקנין פירות כקנין הגוף דמי אלא שלא יצאו לאשה אבל שיצאו לאיש לא וכ\"כ התוס' בפרק חזקת עלה נ' דסברא הוא שלא יועיל קנין פירות להיות כקנין הגוף אלא לענין שלא יצא בשן ועין לאשה אבל לענין שיצא לאיש לא דלא אלים להפקיע קנין פירותיו את קנין גוף האשה שיצאו לו לחירות ע\"כ. ונראה דיש סעד לזה דהא מעיקרא הוה ס\"ד דפליגי בתקנת אושא ולפי תקנת אושא דאלים שעבודיה דבעל למהוי כקנין הגוף ואפ\"ה אית ליה לא לאיש ולא לאשה וכך הוא תקנת אושא למ\"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי כמו למ\"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי אלא ודאי דלא אלים טעם זה דקנין פירות כקנין הגוף כי אם שלא יצאו לאשה אבל לא שיצאו לאיש. עוד חילקו התוס' שם בפרק חזקת דלא דמי קנין פירות דבעל שלא היה לו בגוף כלום מעולם לקנין פירות דמוכר עבדו ע\"מ שישמשנו ל' יום שמתחלה היה הכל שלו ועדיין לא יצא מתחת ידו שהפירות שלו ע\"כ. והנה כפי חילוק זה היכא דמכר עבדו לפירות וכן עבדי נכסי מלוג לר\"מ דאית ליה קנין פירות כקנין הגוף דמי לענין דין יום או יומים שום אחד מהם המוכר וכן האשה אינם בדין יום או יומים משום דקנין פירות כקנין הגוף דמי ולא קרינן עבדו והאיש וכן הלוקח עבד לפירות אף שקנין פירות כקנין הגוף הוא כיון שלא היה לו בגוף מעולם לא חשיב עבדו ואינו בדין יום או יומים ובזה ניחא מה שהקשו התוס' בפרק חזקת דאמאי לא נקטו מחלוקת זה במוכר עבדו לפירות משום דבמוכר עבד לפירות לרבי מאיר שניהם אינם בדין יום או יומים דומיא דעבדי נכסי מלוג דאינם יוצאים בשן ועין לא לאיש ולא לאשה ואליבא דר' יהודה נמי אפשר דלחידושא נקט כה\"ג ללמדנו דאפילו כי האי שהגוף היה שלו מתחלה קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. וכן נפקא מחילוק זה במוכר עבדו ופסק שישמשנו ל' יום לראשון יוצא בשן ועין דמתחלה היה הכל שלו ועדיין לא יצא מתחת ידו שהפירות שלו ולשני אינו יוצא בשן ועין משום דקנין פירות כקנין הגוף דמי אך כפי הפירוש הראשון אין חילוק בין מוכר עבדו לפירות למוכר עבדו ופסק שישמשנו ל' יום וכן עבדי נכסי מלוג כולם שוים בדינם דלענין שן ועין אינם יוצאים לשום אחד מהם דמאן דלית ליה פירות פשיטא שאינם יוצאין בשן ועין משום דקנין פירות כקנין הגוף דמי ולמאן דאית ליה פירות נמי לא נפקי דלא אלים קנין פירותיו להפקיע קנין הגוף שיש לאחר ולענין יום או יומים מאן דאית ליה פירות ישנו בדין יום או יומים דוקא ואידך אינו בדין יום או יומים ולפי זה עבדי נכסי מלוג הבעל ישנו בדין יום או יומים ולא האשה. וכל מה שכתבנו הוא אליבא דר\"מ אך אליבא דר' יהודה אין שום חילוק בין שני הפירושים משום דלדידיה אפילו בקנין פירות שמתחלה היה הכל שלו ס\"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי כ\"ש במוכר עבדו לפירות וכן עבדי נכסי מלוג דבכולם קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולפי זה לענין שן ועין לעולם יוצאין למי שהגוף שלו דוקא ובנכסי מלוג יוצאין לאשה ולא לאיש ובמוכר עבדו לפירות יוצאין למוכר ולא ללוקח ובמוכר עבדו ופסק שישמשנו ל' יום לשני יוצאין בשן ועין ולא לראשון ולענין יום או יומים במוכר עבדו לפירות וכן עבדי נכסי מלוג מי שיש לו הגוף דהיינו המוכר והאשה ישנם בדין יום או יומים משום דקרינן בהו כספו והלוקח וכן האיש אינם בדין יום או יומים משום דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולא קרינן בהו כספו במכ\"ש דמוכר עבדו ופסק שישמשנו ל' יום דלא קרינן ביה כספו אף שהיה הגוף שלו מקודם ולסברת ר' יוסי דאמר שניהם ישנן בדין יום או יומים דמספקא ליה אי קנין פירות כקנין הגוף דמי או לאו כקנין הגוף דמי מספקא לי במוכר עבדו לפירות וכן בעבדי נכסי מלוג מה דינם לענין יום או יומים והנה במי שיש לו הגוף פשיטא דישנו בדין יום או יומים משום דאפשר דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וא\"כ לגבי האשה וכן לגבי המוכר ישנם בדין יום או יומים משום דקרינן בהו כספו אך לגבי האיש וכן לגבי הלוקח יש להסתפק דאפשר דאף לר' יוסי דמספקא ליה אי קנין פירות כקנין הגוף דמי מ\"מ בכה\"ג אינם בדין יום או יומים לא האיש ולא הלוקח דאפשר דע\"כ לא קאמר ר' יוסי דמשום טעמא דקנין הפירות כקנין הגוף דמי ישנו בדין יום או יומים אלא במוכר עבדו ופסק עמו שישמשנו ל' יום דקנין פירות זה אלים דהגוף היה שלו מקודם אבל גבי בעל וכן הלוקח עבד לפירות דמעולם לא היה להם קנין בגוף אפשר דלא קרינן בהו כספו אף דנימא דקנין פירות כקנין הגוף דמי וכל זה כפי תירוץ שני של תוס' שמחלקים בין קנין פירות לקנין פירות אבל כפי תירוץ ראשון של תוס' שאינם מחלקים לעולם כל שיש לזה גוף ולזה פירות בכל אופן שיהיה שניהם ישנם בדין יום או יומים מספיקא. ולענין שן ועין אליבא דר' יוסי הנה במוכר עבדו ופסק שישמשנו ל' יום יוצא בשן ועין לראשון ולשני דכיון דמספקא לן אי קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא העבד מוחזק בעצמו ויוצא בשן ועין לראשון ולשני וכל זה הוא אליבא דתירוץ שני דתוספות דס\"ל דכשקנין פירות אלים כגון דהגוף היה מקודם שלו מפקיע כח הגוף ויוצא לחירות ומש\"ה אמרינן דיוצא לראשון דאפשר דקנין פירות כזה חשיב כקנין הגוף ומפקיע קנין הגוף שיש לשני ולשני נמי יוצא בשן ועין דאפשר דקנין פירות לאו כקנין הגוף הוא ולשני קרינן עבדו. אך כפי תירוץ ראשון שאינם מחלקים בין קנין פירות לקנין פירות אלא לעולם אף שקנין פירות כקנין הגוף הוא לא מהני להפקיע כח הגוף א\"כ לר' יוסי לשני יוצא בשן ועין משום דשמא קנין פירות לאו כקנין הגוף וחשיב עבדו של שני אבל לראשון אינו יוצא בשן ועין דאף דנימא קנין פירות הוא כקנין הגוף לא אלים להפקיע גוף השני שיצא לחירות ובמוכר עבדו לפירות וכן עבדי נכסי מלוג לענין שן ועין אליבא דר' יוסי הנה כפי תירוץ ראשון של תוס' יוצא לאשה וכן למוכר משום דשמא קנין פירות לאו כקנין הגוף הוא וקרינן גבי מי שיש לו הגוף כספו אך אינם יוצאים ע\"י בעל הפירות דאף דנימא דקנין פירות כקנין הגוף הוא מ\"מ לא אלים ככח מי שיש לו הגוף וכן כפי תירוץ שני דמחלקים בין קנין פירות לקנין פירות יוצאים ע\"י מי שיש לו הגוף מטעם דשמא קנין פירות לאו כקנין הגוף הוא אבל אינם יוצאים ע\"י מי שיש לו פירות דאף דנימא דקנין פירות הוי כקנין הגוף מ\"מ בקנין פירות כזה דמעולם לא היה לו גוף לא קרינן ביה עבדו ור\"א דאמר שניהם אינם בדין יום או יומים משום דבעינן כספו המיוחד לא נחית כלל במחלוקת זה דקנין פירות אי הוי כקנין הגוף או לא אלא מילתא פסיקתא אית ליה דכל דבר שאינו מיוחד לאדם אחד אינו בדין יום או יומים וכן נמי בדין שן ועין כל היכא שאינו מיוחד לאדם אחד אינו בדין יציאת ראשי איברים. וכל מה שכתבנו הוא כפי גירסתנו דגרסינן והכא בקנין פירות כקנין הגוף קא מיפלגי אך ה\"ר יצחק בר ברוך ס\"ל דלר\"מ נמי דאית ליה ראשון ישנו בדין יום או יומים יוצא בשן ועין לאיש ולא לאשה וגירסתו כך היא דכ\"ע לית להו תקנת אושא ובפלוגתא דהני תנאי וכו' ודקתני לאשה ולא לאיש כר' יהודה וההיא דקתני לא לאיש ולא לאשה כר\"א דאמר שניהם אינם בדין יום או יומים וה\"נ עבד המיוחד לו ועבד מלוג אין מיוחד לשניהם שלזה יש פירות ולזה יש גוף והוקשה להם דלפי גירסא זו אמאי איצטריכו בגמרא לומר דכ\"ע לית להו להני תנאי תקנת אושא. וכוונתם מבוארת דבשלמא לגירסתנו דברייתא דקתני לאשה ולא לאיש היא ר' יהודה דאית ליה קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ואידך ברייתא דלא לאיש ולא לאשה היא ר\"מ דאית ליה קנין פירות כקנין הגוף דמי איצטריך לומר דכ\"ע לית להו תקנת אושא משום דברייתא דקתני לאשה ולא לאיש ע\"כ לית ליה תקנת אושא דאי אית ליה תקנת אושא כי נמי אית ליה דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אמאי יוצאין לאשה הרי כפי תקנת אושא אלים שעבודיה למיהוי כקנין הגוף ואידך ברייתא נמי דקתני דלא לאיש ולא לאשה ובעינן לאוקומה כר\"מ דאית ליה קנין פירות כקנין הגוף דמי ע\"כ לית ליה תקנת אושא דאי אית ליה תקנת אושא למה ליה לטעמא דקנין פירות כקנין הגוף דמי תיפוק ליה משום תקנת אושא ולפי תקנת אושא אינם יוצאים לא לאיש ולא לאשה אפילו אם נאמר דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. אך כפי גירסת ר\"י בר ברוך דלא גריס דפליגי בקנין פירות אי כקנין הגוף דמי או לא וס\"ל דלר\"מ דאית ליה קנין פירות כקנין הגוף דמי יוצאין בשן ועין לאיש ולא לאשה וברייתא דקתני לאשה אבל לא לאיש היא ר' יהודה דאית ליה קנין פירות לאו כקנין הגוף הוא וברייתא דלא לאיש ולא לאשה היא ר\"א דבעי עבדו המיוחד למאי איצטריך לומר דכ\"ע לית להו תקנת אושא התינח ברייתא דקתני לאשה אבל לא לאיש איצטריך לומר דלית ליה תקנת אושא משום דאי אית ליה תקנת אושא כי נמי אית ליה דקנין פירות לאו כקנין הגוף הוא מ\"מ לא נפקי לאשה משום תקנת אושא דאלים שעבודיה למיהוי כקנין הגוף אך אידך ברייתא דאתיא כר\"א מנא לן דלית לה תקנת אושא דמשום תקנת אושא לחודה דאלים שעבודיה דבעל למיהוי כקנין הגוף היה מן הדין דיוצאין לאיש ולא לאשה וכסברת ר\"מ דלדידיה דאית ליה קנין פירות כקנין הגוף יוצאין לאיש ולא לאשה וא\"כ ברייתא דקתני לא לאיש ולא לאשה אתיא אפילו כפי תקנת אושא וטעמא הוא משום דדריש עבדו המיוחד לו כר\"א. ותירצו דלר\"א אפילו שניהם יחד אין יכולין למוכרו וכמו כן אין יכולין לשחררו ומש\"ה קאמר דלית ליה תקנת אושא דאפילו מכרו שניהם יחד אין מכירתם מכירה ואם מכרה האשה ונתגרשה אע\"פ שהכל לאשה אין ללוקח כלום בה שהרי כשמכרה הויא כאדם המוכר דבר שאינו שלו הלכך לא שייך אליבא דר\"א כלל תקנת אושא דלר\"א לא צריכא לתקנת אושא דלא שייך תקנת אושא אלא היכא שאם מכרה ונתגרשה הוי ללוקח ואם מתה הבעל מוציא דשוינהו קודם ללוקחים כדאיתא ביש נוחלין ע\"כ. והנה כוונתם מבוארת דלר\"א דדריש כספו המיוחד לו בין בשיחרור ובין במכירה בעינן שיהיה מיוחד לו ואם אינו מיוחד אינו יכול לשחרר ולא למכור ואתיא כסוגיא דפרק חזקת דקאמר ואי בעית אימא אמימר דאמר כר\"א וכבר הוזכרה אוקימתא זו ג\"כ כאן בהחובל כמאן אזלא הא דאמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום כמאן כר\"א וא\"כ על כרחך לית ליה תקנת אושא דלדידיה דכל שאינו מיוחד אינו יכול למכור למאי איצטריך תקנת אושא והלא אפילו נתגרשה אין ללוקח כלום ולפי גירסא זו פשיטא דלא קיימא לן כאוקימתא זו דלא ילפינן מכירה ושיחרור מדין יום או יומים וקי\"ל דיכולים למכור שניהם נכסי מלוג וכדמוכח סוגיית הגמרא דפרק חזקת ומתניתין דקתני אין לאיש חזקה בנכסי אשתו ודייקינן הא ראיה יש היא כרבנן דפליגי עליה דר\"א דלא דרשי כספו המיוחד לו וכמו שפירש רשב\"ם שם ומאי דאיצטריך לאוקומי למתניתין דלא כר\"א הוא אליבא דואיבעית אימא דמשוה מכירה ליום או יומים אבל אפשר דקי\"ל כתירוצא קמא דהיכא דזבינו תרווייהו לעלמא א\"נ זבנה איהי לדידיה זבינייהו זביני ולפי זה אפשר דר\"א לא אמרה אלא ביום או יומים וכן גבי שן ועין דגלי קרא כספו ועבדו דבעינן מיוחד לו אבל בעלמא כמו שיחרור ומכירה לא בעינן מיוחד לו וכן מוכח מתניתין דיש נוחלין דהכותב נכסיו לבנו דקתני מכר האב מכורים עד שימות הבן וכו' דמוכח התם דלא בעינן במכירה מיוחד לו וכן כתב הרא\"ש כאן בפרק החובל וכן היא הסכמת כל הפוסקים דבמכירה לא בעינן מיוחד לו ותקנת אושא תוכיח דלא בעינן גבי מכר מיוחד וכתבו דבנכסי מלוג יכולים למכור שניהם ואפילו הוא תחלה ואחריו האשה וכן יכולה למכור לבעלה. והנה ראיתי למרן בי\"ד סימן רס\"ז עלה דעבדי נכסי מלוג דאין יוצאין לא לאיש ולא לאשה שהביא כל הסוגיא דפרק החובל והביא ג\"כ אוקימתא בתרייתא ואיבעית אימא דכ\"ע לית להו להני תנאי תקנת אושא והכא בקנין פירות כקנין הגוף ובפלוגתא דהני תנאי כלומר ומ\"ד לא לאיש ולא לאשה אתי כר\"א שכתבתי בסמוך דהלכה כמותו ע\"כ. והדברים הללו כדמותן בצלמן כתב הכסף משנה. עוד סיים מרן וכתב ואי לאוקימתא בתרייתא כיון דאתי כר\"א דהלכתא כוותיה הכי נקטינן ודבריו תמוהים הם בעיני דכיון דהוא גרס והכא בקנין פירות כקנין הגוף ע\"כ ברייתא דקתני לא לאיש ולא לאשה ר\"מ היא דאית ליה קנין פירות כקנין הגוף דמי דלר\"א טעמא דשניהם אינם בדין יום או יומים לאו משום טעמא דקנין פירות אלא משום דבעי כספו המיוחד לו וכיון דר\"מ היא פשיטא דלא קי\"ל כר\"מ דקי\"ל ר\"מ ורבי יהודה הלכה כר\"י ואם נאמר דטעות סופר הוא מאי דכתב והכא בקנין פירות כקנין הגוף וס\"ל כגירסת ר\"י בר ברוך הנה כבר כתבנו לעיל דלפי גירסא זו אוקימתא זו היא דלא כהלכתא מדקאמר ודכ\"ע לית ליה תקנת אושא דמוכח מינה דגבי מכר נמי אית ליה לר\"א דבעינן מיוחד לו. ואולי כוונת מרן היא דנהי דלא קי\"ל כהאי אוקימתא במאי דאית ליה דגבי מכר נמי בעינן מיוחד אבל לעולם קי\"ל דגבי שן ועין בעינן מיוחד דכי היכי דדרשינן גבי יום או יומים כספו ה\"נ דרשינן גבי ראשי איברים עבדו המיוחד לו ולפי זה ברייתא דקתני לא לאיש ולא לאשה ר\"א היא דומיא דעבד של שותפין דאינו יוצא בשן ועין לר\"א וכדאיתא בגמרא אבל לעולם דיכול למכור ואית ליה תקנת אושא וכן יכול לשחרר ומ\"מ דברי מרן באו סתומים וצ\"ע:
ובחפשי באמתחות אחרוני זמנינו בדינים אלו ראיתי תשובה אחת להרב מהר\"ם הלוי ז\"ל י\"ד סימן ט' שנשאל באשה שהכניסה לבעלה שפחה בנכסי מלוג ואח\"כ רצו האיש והאשה לשחררה מי משחרר אותה וכו' ואם נאמר שישחררו שניהם האיש והאשה אי אפשר מדכתבו התוס' בפ' החובל והביא כל דברי תוס' שכתבנו לעיל והשיב הרב דלכאורה היה נראה דזה שכתבו התוספות לא אמרו אלא לסברת דלית להו להני תנאי תקנת אושא אבל לדידן דקי\"ל דאית לן תקנת אושא אע\"ג דבעלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי גבי בעל אלימא שעבודיה למיהוי כקנין הגוף וכיון שכן הוי מיוחד לאיש ולאשה וישחררו אותה שניהם והיא סברא נכונה. ואח\"כ חזר בו הרב והכריח מדברי רבינו ומדברי מרן דמ\"ש התוס' הכא אליבא דר\"א דאפילו שניהם יחד אינם יכולים למכרו ולא לשחררו ע\"כ לומר דאתי אליבא דידן דאית לן תקנת אושא כן נלע\"ד בפשיטות עכ\"ד. ובאמת עירוב פרשיות אני רואה כאן והגדילו התערובות דכל מ\"ש התוס' דלר\"א נכסי מלוג אינם יכולים למכור וכן אינם יכולים לשחרר לפי שאינו מיוחד לשום אחד מהם הוא דוקא אליבא דמאן דאית ליה דלרבי אליעזר כשם שדבר שאינו מיוחד ליתיה ביום או יומים הכי נמי ליתיה במכירה וכאב\"א דפרק חזקת דמוקי לדאמימר כר\"א אבל אנן לא קי\"ל כדמיון זה אלא קי\"ל ביום או יומים דבעינן מיוחד לו מגזירת הכתוב דכתיב כספו וכן גבי שן ועין בעינן מיוחד לו מדכתיב עבדו אך לא ילפינן מינה לא למכירה ולא לשחרור וכל זה הם הלכות פסוקות דגבי מכירה ושחרור לא בעינן דבר המיוחד וכל דברי התוספות הם אליבא דמאן דלית הלכתא כוותיה וכמו שכתבנו לעיל. גם מה שרצה הרב לזווג תקנת אושא לסברת ר\"א דאית ליה דגבי מכר ושחרור בעינן בעלים מיוחדים זיווג זה הוא מכת הנמנעות כשם שלא יוכלו להיות הזוגות נפרדים והנפרדים זוגות דאי חכמי אושא ס\"ל דגבי מכירה בעינן בעלים מיוחדים תקנה זו למה והלא אין כאן מכר כלל ולרבי אליעזר אם מכרה אפילו אם נתגרשה מוציאה מיד הלוקח משום דמכרה מה שאינו שלה ולפי תקנת אושא דוקא אם מתה מוציא הבעל משום דשוינהו רבנן כלוקח ראשון אבל אם נתגרשה המקח קיים וכל אלו הם דברים פשוטים ולא אאריך עוד בביטול דבריו משום עשה דכבוד תורה: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שחציו עבד וחציו בן חורין כו'. (*א\"ה משנה בפרק השולח עיין בדברי הרב המחבר פ\"ב מהלכות קרבן פסח דין י\"ג באורך): " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "לפיכך אם תפס העבד כו'. כתוב בהשגות אין בקנסות תפיסה. ועיין מה שכתב הראב\"ד ז\"ל לעיל פ\"ב מהלכות גניבה דין י\"ב ודו\"ק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עבד שברח מח\"ל לארץ אין מחזירין אותו כו'. בפרשת כי תצא פסוק לא תסגיר עבד אל אדוניו פירש\"י כתרגומו עבד עממין ופי' הרא\"ם שהוא ישראל הנמכר לעכו\"ם. ויש לדקדק דמנא ליה דבישראל הנמכר לעכו\"ם מיירי אימא דבעבד כנעני מיירי שהוזהרנו שלא נחזירהו לאדוניו לעבוד ע\"ז וכמו שפירש הרמב\"ן ז\"ל. וכ\"ת דמה שהכריחו להרא\"ם לומר דבעבד ישראל מיירי הוא משום דאי בעבד כנעני מעם אביו מיבעי ליה וכמו שדחה ר' אחי ברבי יאשיה בפ' השולח (דף מ\"ה) פירוש זה משום האי קושיא ומשום הכי פירש הרא\"ם דבעבד ישראל מיירי כי היכי דלא ליפלוג התרגום עם ר' אחי בר' יאשיה. הא ליתא דע\"כ אית לן למימר דר' אחי ס\"ל דאי אפשר לאוקומי האי קרא בעבד ישראל הנמכר לעכו\"ם דאלת\"ה מנא ליה דעבד ישראל שברח מח\"ל לא\"י שלא נחזירהו לאדוניו אימא דקרא לא מיירי אלא בעבד ישראל הנמכר לעכו\"ם ומפשט השמועה שם נראה דע\"כ לא מוקי ר' אחי האי קרא בעבד שברח מח\"ל לא\"י אלא משום דלא משכח גוונא אחרינא לאוקומי האי קרא ואם איתא דס\"ל דאפשר לאוקומי האי קרא בעבד ישראל הנמכר לעכו\"ם מנא ליה דקרא אתא לעבד שברח מח\"ל לא\"י ואדרבה נראה מדלא צדד חלוקה זו ודחאה כמו שצדד חלוקות אחרות ודחאם משמע דס\"ל דחלוקה זו אין צורך לצדדה ולדחותה מפני שהיא מבוטלת מעצמה. ואפשר לומר דהרא\"ם ס\"ל דרש\"י הבין פירושו כדברי התרגום ממ\"ש רש\"י אחר זה דבר אחר אפילו עבד כנעני של ישראל ואם איתא דבחלוקה קמייתא מיירי בעבד כנעני לא הול\"ל אלא אפילו עבד של ישראל שהיא החלוקה המחודשת ומ\"מ אין זה מספיק וסוף סוף תיקשי לרש\"י מנא ליה האי פירושא בדברי התרגום. עוד כתב הרא\"ם שם וזהו ששנינו בספרי לא תסגיר עבד אל אדוניו מכאן אמרו המוכר עבדו לעכו\"ם או לח\"ל יצא לחירות ע\"כ לא ידעתי לאיזו סיבה הביא זה הספרי דאי להכריח פירושו של רש\"י ולומר דאי אמרת בשלמא דקרא מיירי בעבד כנעני שברח מח\"ל לא\"י אתי שפיר מה שהוכיחו בספרי מהאי קרא דהמוכר עבדו לעכו\"ם או בח\"ל יצא לחירות דמק\"ו דעבד כנעני שברח מח\"ל לא\"י נפקא אלא אי אמרת דבעבד ישראל מיירי מנא לן דהמוכר עבדו לעכו\"ם או לח\"ל שיצא לחירות אי משום הא לא היה לו להביא אלא מסקנא דר' אחי בר' יאשיה בפרק השולח שהכריח דקרא לא איירי אלא בעבד שברח מחוצה לארץ לא\"י והביאוהו כל הפוסקים לפסק הלכה: " + ], + [], + [], + [ + "המפקיר עבדו יצא לחירות. נ\"ב עבד שהיה יוצא ליהרג ונמצאו עדים זוממין ר' יוחנן אמר זכה בעצמו ירושלמי פ' חלק. ונראה דמדין הפקר נגעו בה דומה למה שכתב רבינו ס\"פ י\"א מהלכות נזקי ממון יעויין שם: סליקו להו הלכות עבדים " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kinyan/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kinyan/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..688bb78fddf43f579e3eb4a7b4d5232d66b78cc7 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kinyan/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,173 @@ +{ + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Slaves", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Slaves", + "text": [ + [ + [], + [ + "כבר ביארנו שאין האשה נמכרת בגניבתה. (*א\"ה עיין מה שהקשו התוס' סוטה פרק היה נוטל ונתבאר בדברי הרב המחבר פרק ה' מהלכות גניבה דין י\"ב ע\"ש): וכן אינה מוכרת עצמה. מבואר במכילתא והרא\"ם פרשת משפטים ד\"ה או אינו אלא בישראלית כו' כתב וז\"ל ואי אפשר לפרש דאם אדוניו יתן לו אשה בישראלית גדולה משום דס\"ל דאין האשה מוכרת עצמה כדתניא במכילתא. אבל הרמב\"ן סבירא ליה דאף האשה מוכרת עצמה ויש קצת סיוע לדבריו מהא דאמרינן בפרק איזהו נשך (דף ע\"א) אין הגר נקנה בעבד עברי ואין אשה וגר קונין עבד עברי אשה לאו אורח ארעא גר נמי גמירי דמיקני קני דלא מיקני לא קני ומדלא קתני שאין אשה וגר נקנים בעבד עברי כדקתני סיפא וכן מדלא יהיב טעמא על שאין האשה קונה ע\"ע משום דגמירי דמיקני קני דלא מיקני לא קני משמע שהאשה מוכרת את עצמה. ולדעת רבינו ע\"כ אית לן למימר דכיון דנמכרת ע\"י אביה מש\"ה לא קתני ברישא אשה וכן לא יהיב טעמא לאשה דומיא דגר. ומכל מקום הוא דוחק משום דמה שנמכרת בקטנותה הוא משום שהיא ברשות אביה אבל עכשיו שהיא גדולה היא ברשות עצמה לאו בת מיקני נפשה היא והו\"מ למיהב טעמא לאשה דומיא דגר באופן דמזאת הסוגיא היה נראה קצת סיוע לדברי הרמב\"ן. ומכל מקום דבריו תמוהים הם בעיני מהא דאמרינן בפ\"ק דמציעא (דף י\"ב) האי שפחה היכי דמיא אי דאייתי שתי שערות מאי בעיא גביה ואי דלא אייתי שתי שערות אם איתיה לאב דאבוה היא ואי דליתיה לאב תיפוק במיתת האב. ואם איתא דמוכרת את עצמה אימא דלעולם בדאייתי שתי שערות ומיירי כשמכרה את עצמה וכמו שכתבו התוספות שם וצ\"ע. עוד היה נראה להביא ראיה נגד הרמב\"ן מהא דאמרינן פ\"ק דקידושין (דף ח\"י) ומפדין אותה בע\"כ ופריך בגמרא ע\"ע נמי ניכפינהו לבני משפחה משום פגם משפחה ומשני הדר אזיל ומזבין נפשיה ופריך ה\"נ הדר אזיל ומזבין לה ומשני הא קתני אינה נמכרת ונשנית. ואם איתא כדברי הרמב\"ן איך כופין את האב ניחוש דילמא הדרא איהי ומזבנא נפשה. ומכל מקום אי מהא ליכא תברא משום דאין אנו חוששין שימכור עצמו אלא כשהוא מכר את עצמו אנו מונעים פדייתו משום דדילמא יחזור וימכור עצמו כיון שכבר מכר את עצמו אבל בנמכרת ע\"י אביה לא נמנע פדייתה משום דילמא תמכור את עצמה דמאן לימא לן שתזלזל בעצמה ותמכר. וכתב מהרימ\"ט בחידושיו סוף מהדורא שניה (דף מ\"ג) דמהתוספתא שהביאו התוס' בס\"פ היה נוטל (דף כ\"ג) מוכח דלא כהרמב\"ן. ולא הבינותי דבריו דאימא דמאי דקתני שאין האשה נמכרת היינו בגניבתה אבל אה\"נ שמוכרת את עצמה: " + ] + ], + [ + [ + "עבד עברי וכו' נקנה בכסף ובשוה כסף ובשטר. מדלא הזכיר חליפין משמע דס\"ל דאינו נקנה בחליפין וליכא למימר דבכלל כסף הוא דהא לקמן פ\"ה בדין עבד כנעני כתב נקנה בכסף או בחליפין וה\"נ מוכח מפ\"ק דקידושין (דף כ\"ב) דגרסינן התם ותנא דידן מילתא דליתא במטלטלין קתני כו' ואם איתא דבכלל כסף הוי חליפין הרי הזכירו תנא דידן ותנא ברא הזכירו יותר בפירוש א\"ו דבכלל כסף לא הוי חליפין וא\"כ מדלא הזכיר חליפין משמע דס\"ל דאינו נקנה בחליפין והיינו מדאמרינן בפ\"ק דקידושין (דף ח') ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין ואע\"ג דלר\"נ דס\"ל דפירות לא עבדי חליפין לא נפקא האי דינא מ\"מ ס\"ל לרבינו דהדין הוא מוסכם וליכא נפקותא בין ר\"נ ולמאן דפליג עליה אלא בפירושא דברייתא דאינו נקנה בתבואה וכלים וכן נראה מדברי התוספות שם שכתבו אין עבד עברי נקנה בחליפין כו' וממשמעות דבריהם שם משמע דלפסק הלכה קיימי והרב מוהרימ\"ט בחידושיו לקידושין (דף ל\"ז) כתב דיש להוכיח דאין עבד עברי נקנה בחליפין מדממעטינן בפ\"ק דקידושין (דף ט\"ז) חזקה מוהתנחלתם אותם אותם בחזקה ולא אחר בחזקה ה\"ה דממעטינן נמי חליפין. ונראה דה\"ה נמי דאינו קונה עצמו בחליפין דאם היה קונה את עצמו בחליפין היה נקנה ג\"כ וכמ\"ש הריטב\"א עלה דההיא דגרסינן בפ\"ק דקידושין (דף י\"ד) והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה וכ\"כ התוספות בפ\"ק דקידושין (דף ח') וכבר כתבנו דדבריהם שם הם לפסק הלכה אבל הרב מהרימ\"ט ז\"ל כתב שם ובדף מ' דעבד עברי קונה את עצמו בחליפין: " + ], + [ + "מכרוהו ב\"ד עובד שש שנים וכו'. כתב הרב בעל כ\"מ ז\"ל ומ\"ש מיום מכירתו במכילתא כו' ומשמע דס\"ל דמלת מיום מכירתו הוא למעוטי שאינו יוצא בשמיטה ועל זה כתב שהוא במכילתא וירושלמי אבל לא ידעתי איך מיום מכירתו ימעט שלא יצא בשמיטה דכיון דאף שכתב עובד שש שנים הוה סלקא דעתין דיוצא בשמיטה ומה אני מקיים עובד שש שנים שנמכר תיכף ומיד לאחר השמיטה א\"כ איך מיום מכירתו ממעט דאינו יוצא בשמיטה הא לא קאי אלא אשש שנים דקאמר. ולי נראה דמיום מכירתו לא ממעט שלא נאמר אלא דהאי שש שנים הם מיום ליום ולא שנת עולם דיום אחד לפני ראש השנה חשוב שנה ומיעט זה באומר מיום מכירתו כלומר שהשש נחשבים מיום מכירתו ולא משנת מכירתו שאם השש היו שנת עולם לא היה עובד שש מיום מכירתו אלא משנת מכירתו ודין זה הוזכר בערכין פרק השג יד (דף י\"ח) שש שנים שבעבד עברי דכתיב שש שנים יעבוד ובשביעית פעמים דבשביעית נמי יעבוד והכוונה דאי אמרת בשלמא דשש שנים הם מיום ליום משכחת לה שיעבוד בשביעית של עולם שיום אחד בשנה חשוב שנה וכגון שלא נמכר בראשית השנה דאז כשבא להשלים השש מיום ליום נמצא שעובד בשנת השבע אלא אי אמרת דשש שנים הם שנת עולם א\"כ לא משכחת שיעבוד בשנת השבע וכ\"ת דאף הכ\"מ ס\"ל דמיום מכירתו מיעט שלא נאמר שיום אחד בשנה חשוב שנה אלא דס\"ל דהמכילתא והירושלמי נמי בהאי מילתא קא מספקא להו והכי קאמרי שביעית של מכירה או אינו אלא שביעית לשנים ואע\"פ שאינו שביעית למכירה הא ליתא חדא דאי המכילתא נסתפק בזה היכי פשיט לה מדקאמר שש שנים יעבוד הרי עדיין הספק במקומו עומד דאימא דהשש שנים הם שנת עולם דאי אמרת בשלמא דמה שנסתפק המכילתא הוא אם יוצא בשמיטה אם לאו שפיר קא פשיט לה מדקאמר שש שנים דאם איתא דהיה יוצא בשביעית לא הול\"ל שש שנים שהרי אינו זמן קצוב ולא הול\"ל אלא בשביעית יצא כי היכי דגבי יובל לא כתב רחמנא אלא עד שנת היובל יעבוד וכו' ולא כתב שום זמן לפי שאינו קצוב. ותו דדברי הירושלמי מוכיחים בהדיא דהספק לא הוה אלא אם יוצא בשמיטה אי לא דגרסינן התם א\"ר הונא אם אומר את שביעית של עולם א\"כ מה היובל בא ומוציא כו' דמשמע מינה דהספק לא הוה אלא אי יוצא בשביעית אי לא ותו דהוה ליה להביא מאי דאיתמר במסכת ערכין דמוכח בהדיא דהשש שנים הם מיום ליום אלא ודאי דקושטא דמילתא הוא כדכתיבנא לעיל דס\"ל דמיום מכירתו הוא למעט שאינו יוצא בשמיטה: ומ\"ש ובתחלת השנה כו' ירושלמי פ\"ק דקידושין כתיב שש שנים יעבוד כיצד הוא עובד יכול יוצא בסוף שש ת\"ל ובשביעית יצא יכול יצא בסוף שבע ת\"ל שש שנים יעבוד הא כיצד עובד כל שש ויוצא בתחלת שבע. ומ\"ש השביעית שלו כלומר דלא הוי שביעית של עולם שהיא השמיטה אלא שביעית שלו כלומר למכירתו: ומ\"ש ואם פגעה בו שנת השמיטה בכלל השש הרי זה עובד בה. זה נלמד מן המכילתא והירושלמי שכתבנו בסמוך. וראיתי לרבינו בפירוש המשנה שכתב ז\"ל ואפילו היה בכלל השש שנים שמיטה והוא מה שאמר שש שנים יעבוד ובשביעית ר\"ל פעמים שהוא עובד בשביעית וקשה דהיכי קאמר פעמים שהוא עובד וכו' הא לעולם עובד בשביעית שהרי אינו נמכר לפחות משש ופשיטא דבר\"ה לא נמכר וא\"כ כיון דמיום ליום לעולם הוא עובד בשביעית. תו קשה דבמסכת ערכין (דף י\"ח) למדו מבשביעית שאין השש שנים שנת עולם אלא מיום ליום ומשמע דס\"ל דשביעית אינה שמיטה אלא שביעית למכירה ואילו רבינו משמע דס\"ל דשביעית הוי שמיטה ומינה יליף שאינו יוצא בשמיטה ונראה דרבינו רצה להביא גם למה שכתב שם שש שנים מיום שנמכר עד תשלום שש שנים שהכוונה לומר שהם מיום ליום ולא שנת עולם ועל זה הביא ראיה ממאמר הכתוב ובשביעית ר\"ל פעמים שעובד בשביעית כלומר בשנת השבע למנין העולם וכמו שפירשנו לעיל דמזה ג\"כ נלמד דאינו יוצא בשביעית דאם היה יוצא ליכא נפקותא לשנה אחת בין אי הוי שנת עולם או מיום ליום דהא כשנכנס שביעית לעולם יוצא. אלא שקשה לזה דאימא דשמיטה אינה משמטת להוציא את העבדים אלא בסופה כדינה לכספים כדתניא בפרק המקדיש את שדהו וא\"כ איכא נפקותא בין שנת עולם למיום ליום. (עיין בברייתא שאכתוב לקמן שקשה לזה התירוץ דמהתם מוכח דמק\"ו דיובל אית לן לרבויי יציאה לעבדים בשמיטה). א\"נ איכא למימר דהס\"ד דהיה יוצא בשמיטה היה ממאמר הכתוב ובשביעית דהוה ס\"ל דהיא שביעית של עולם שהיא השמיטה וכיון שהוכחנו דבשביעית היא השנה השביעית למכירתו ואתא למימר שפעמים עובד בשביעית א\"כ לא אייתר לן קרא לרבויי יציאה לעבדים בשמיטה: ומ\"ש אבל אם פגעה בו שנת יובל אפילו נמכר שנה אחת לפני היובל הרי זה יוצא לחירות שנאמר עד שנת היובל יעבוד כו'. ברייתא בפ\"ק דקידושין (דף ט\"ו) וקשה דבגמרא דרשו לקרא דעד שנת היובל במוכר עצמו וקרא דושב אל משפחתו במכרוהו ב\"ד וא\"כ הו\"ל לאתויי קרא דושב אל משפחתו. עוד תימה דלמה ליה לאתויי קרא דבשנת היובל הזאת אחר שלא הוזכר בגמרא ולמה לן תרי קראי למכרוהו ב\"ד ותו דקרא דבשנת היובל בהשמטת קרקעות מיירי ולא בהוצאת עבדים. וראיתי בת\"כ ברייתא וז\"ל בשנת היובל הזאת זו מוציאה עבדים ואין השביעית מוציאה עבדים והלא דין הוא ומה אם היובל שאינו משמט כספים מוציא עבדים שביעית שמשמטת כספים אינו דין שתוציא עבדים ת\"ל בשנת היובל הזאת זו מוציאה עבדים ואין השביעית מוציאה עבדים ע\"כ. ובזה נוכל ליישב קצת הקושיא השנית והוא דרבינו כתב קודם לזה שאם פגעה בו שנת השמיטה שעובד בה ואח\"כ כתב שאם פגעה בו שנת יובל שיצא לחירות. וא\"כ רצה להוכיח מקראי השני דינים הללו ופתח להוכיח במאי דסליק מיניה וסיים במאי דפתח ביה שהוא שהשמיטה אינה מוציאה את העבדים ולמד דין זה מקרא דבשנת היובל הזאת כלישנא דת\"כ שכתבנו. אך קשה דרבינו בפירוש המשנה הוכיח שאין השביעית מוציאה עבדים מקרא דובשביעית יצא וכמו שכתבנו למעלה וראיתי להרב בל\"מ בזה עירוב פרשיות ופסוקים יע\"ש ודברי רבינו צריכים תלמוד וצ\"ע: " + ], + [ + "המוכר עצמו יש לו למכור עצמו ליתר על שש. שם המוכר עצמו נמכר לשש וליתר על שש ופירש\"י ז\"ל ויתר על שש אם התנה לימכר לעשר שנים ומדכתב אם התנה בחלוקה דיותר על שש ולא בחלוקה דנמכר לשש משמע מדבריו דאם נמכר בסתם יוצא בשש ומש\"ה לא כתב אם התנה אלא בחלוקה דיתר על שש וכן הוכיחו הריטב\"א ומהרימ\"ט (דף ט\"ל) מדברי רבינו ונראה דיצא לו לרש\"י דין זה ממאי דגרסינן התם מוכר עצמו נמכר לשש וזה מילתא דפשיטא הוא ומכ\"ש דליתר על שש נפקא אלא ודאי להכי נקט לה לומר שאין דין נמכר לשש שוה לנמכר ליותר על שש דליתר על שש צריך תנאי ולשש אפילו בסתם וכ\"כ מוהרימ\"ט (דף י\"ב) וכתב דמקרא דשש שנים יעבוד נפקא לן דבסתם יוצא בשש דמאי דדרשינן במכילתא דבמכרוהו ב\"ד מיירי הוא אליבא דמאן דיליף שכיר שכיר אבל למאן דלא יליף ש\"ש קרא איצטריך שפיר למוכר עצמו דהא לא כתיב ביה שש ודרשינן ליה לנמכר סתם שיצא בשש משמע מדבריו דס\"ל דכי אמרינן במכילתא הרי מוכר עצמו אמור הקושיא על קרא דשש שנים יעבוד למה לי ומש\"ה כתב דאתיא כמאן דיליף ש\"ש אבל הרא\"ם בפרשת משפטים פירש דכי אמרינן הרי מוכר עצמו אמור הקושיא היא על קרא דכי ימוך דלמה לי וכתב דהמכילתא אתיא כת\"ק דר\"א דלא יליף ש\"ש וא\"כ לפי דברי הרא\"ם אין הוכחה למוכר עצמו סתם שיצא בשש מקרא דשש שנים יעבוד דההוא במכרוהו ב\"ד מיירי. עוד כתב מהרימ\"ט דמקראי דירמיה מוכח דנמכר סתם אינו עובד אלא שש דכתיב לשלח איש את עבדו וגו' דמסתמא במוכר עצמו מיירי. אבל הריטב\"א ס\"ל דאף לשש צריך תנאי וז\"ל עיקר הפסק שנמכר בפירוש בין לשש בין ליתר על שש כפי מה שיתנו ביניהם וה\"ה לפחות משש דהא לא אשכחן ליה דרשא דקרא שיהא סתמו לשש דקרא ונמכר לך כתיב ולא יהיב ביה שיעורא כלל אלא ודאי דה\"פ כדפרישנא שנמכר ברצונו בין לשש או פחות או יותר עד היובל ושלא כדברי רש\"י שפירש שסתמו לשש ע\"כ. ונראה דלהריטב\"א אם נמכר בסתם הדין הוא שיהא עובד עד היובל. ובמ\"ש הריטב\"א דנמכר לפחות משש ראיתי למהרימ\"ט (דף ט\"ל) דמקהי ביה קיוהא דאי פחות משש שכיר מיקרי ומה בינו לשכיר ואין לחלק בין נוטל שכירותו מקודם לנוטל מאוחר אחד זה ואחד זה שכיר מיקרי ויוצא אפילו בחצי זמן ע\"כ. וראיתי בירושלמי פ\"ק דקידושין מחלוקת זה והכי נקטינן התם אית תניי תנו נמכר בפחות משש ואין נמכר יותר על שש ואית תניי תנו אינו נמכר לא בפחות משש ולא יותר על שש ונראה דבמוכר עצמו מיירי וס\"ל כר\"א דאי במכרוהו ב\"ד היכי אמרינן גנבו חמש מאות ושוה אלף אינו נמכר ימכרוהו בפחות משש אלא ודאי במוכר עצמו מיירי. ותמהני איך תלה עבדותו של זה מפני שהוא לשש שנים דאטו מי שנשכר לשש שנים יהיה לו דין עבד שאינו חוזר בחצי זמנו ויהיה מוזהר להשוותו עמו במאכל ובמשתה ויהיה עובר זה השכיר באיסור דלי בני ישראל עבדים הא ודאי ליתא וכמ\"ש התוספות פ\"ק דמציעא בד\"ה כי לי בני ישראל עבדים וע\"כ טעמא הוא משום דשאני עבד דגופו קא מקני ומש\"ה אינו יכול לחזור בו וצריך שטר שחרור ועובר על כי לי בני ישראל עבדים אבל שכיר אינו נקנה אלא למעשה ידיו ומש\"ה אינו נכלל בדיני ע\"ע וא\"כ העבד אף שיהא נמכר לפחות משש דין עבד יש לו שהרי הקנה גופו אבל שכיר אף שנשכר ליותר משש אין לו דין עבד ואף לסברת מהר\"ם הובאה בהגמ\"ר דס\"פ האומנין דיש להזהר להשכיר עצמו ביותר משלש שנים ההיא לאו משום דמיקרי עבד ביותר משלש שנים וכמ\"ש בפירוש אלא משום דנפקא ליה מתורת שכיר משום הכי כתב דיש להזהר ותו דאי כדבריו מי שגנב שנה אחת קודם היובל לא יהא נמכר משום דונמכר אמר קרא ולא נשכר אלא ודאי שאף שהוא לשנה אחת ונמכר קרינן ביה. ומה שהקשה הרב מדאמרינן בפ\"ק דקידושין (דף ח') גניבו חמש מאות ושוה אלף אינו נמכר דבעינן ונמכר כולו ולא חציו ואי ס\"ד פחות משש מיקרי עבד הא לא נמכר חציו הוא וכו'. לא קשיא דכיון דמקרא דונמכר בגניבתו אנו לומדין דבעינן שיהיו דמיו מובלעין בגניבתו כמ\"ש רבינו פ\"ג דגניבה א\"כ כיון שאם נמכר לשש שוה יותר מכדי גניבתו אין דמיו מובלעין בגניבתו ומש\"ה אינו נמכר: ומ\"ש הרי שמכר עצמו כו' ופגע בו יובל אפילו אחר שנה הרי זה יוצא ביובל שנאמר עד שנת היובל יעבוד עמך. שם (דף ט\"ו).וראיתי להרב בעל\"מ שהקשה מדברי רבינו להרא\"ם שכתב בפרשת בהר סיני ואוקמוה במוכר עצמו שפגע בו יובל קודם שש למ\"ד מוכר עצמו אינו נמכר אלא לשש ע\"כ דהא רבינו פסק דנמכר ליותר משש ודריש מקרא דעד שנת היובל דיוצא אם פגע יובל בשש דאין זה חולק על זה ע\"כ ונראה שהבין הבעל\"מ בדברי הרא\"ם דכי קאמר למ\"ד קאי לעיקר הדין דיציאה ביובל וה\"ק הא דאמרינן המוכר עצמו היובל מוציאו הוא דוקא למ\"ד מוכר עצמו אינו נמכר אלא לשש אבל למ\"ד מוכר עצמו נמכר ליתר על שש כי היכי דמהני תנאיה לעבוד לאחר שש ה\"נ מהני תנאיה לענין יובל שלא יהא מוציאו אלא יעבוד עד הזמן שקצב ודבר תימה הוא איך עלה על דעת הרא\"ם זה משום דע\"כ אית לן למימר דאף מאן דס\"ל דנמכר ליתר על שש היובל מוציאו דאי לא קרא דעד שנת היובל במאי מוקמינן ליה אי במכרוהו ב\"ד הרי כבר אמור ושב ואי בנרצע הרי כבר אמור אל משפחתו הא לא נשאר לנו לרבות אלא מוכר עצמו. ותו דבגמרא רצו להוכיח דר\"א בן יעקב לא יליף ש\"ש וע\"כ אית ליה דמוכר עצמו נמכר ליתר על שש דמהיכא תיתי שלא יהא נמכר אלא לשש אחר דבדידיה לא הוזכר שש וכ\"ש דש\"ש לית ליה למילף ממכרוהו ב\"ד ואעפ\"כ מוקי לקרא דעד שנת היובל במוכר עצמו ור\"נ בר יצחק דקאמר דר\"א בן יעקב יליף ש\"ש דחויי הוא דקא מדחי ליה כלומר אין הוכחה מזאת הברייתא דלא יליף ש\"ש כדהוה ס\"ד סתמא דתלמודא דאפשר דיליף ש\"ש ואיצטריך כו' אבל אה\"נ דאין ולאו ורפיא בידיה דאפשר דלא יליף ש\"ש ואף דנימא דיליף ש\"ש עדיין אפשר דס\"ל דנמכר ליתר על שש ממיעוטא דועבדך שש שנים כדאיתא התם בגמרא (דף י\"ד) וא\"כ מאחר דסתמא דתלמודא ס\"ל דאף למ\"ד דנמכר ליתר על שש דהיובל מוציאו ור\"נ בר יצחק לא פליג עליה בהאי מילתא אלא דליכא הוכחה דלא יליף ש\"ש מאין הוליד הרא\"ם המחלוקת הזה דאיכא בין ת\"ק ור\"א וכ\"ת דמ\"ש הרא\"ם ז\"ל למ\"ד קאי להיכא דפגע בו יובל קודם שש וה\"ק דדוקא לס\"ל דאינו נמכר אלא לשש אית לן למימר דאם פגע בו היובל קודם שש שמוציאו משום דקרא דעד שנת היובל כה\"ג מיירי דאי לאחר שש הרי כבר יצא לחירות ואי בנרצע הא מקרא דואיש אל משפחתו נפקא אבל לס\"ל דנמכר ליתר על שש אם פגע בו היובל קודם שש אין היובל מוציאו וקרא דעד שנת היובל מוקמינן ליה בשכבר עבד שש אבל אי לא עבד שש אין היובל מוציאו ומצינו בגמרא כעין חילוק זה דאיצטריך למיכתב נרצע ומכרוהו ב\"ד דאי אשמעינן נרצע משום דעבד ליה שש וכו' ובזה לא פליג הס\"ד דסתמא דתלמודא אסברת הרא\"ם הא נמי ליתא דאם איתא דקרא דעד שנת היובל לא מיירי אלא בפגע יובל לאחר שש מנ\"ל דקרא דושב איירי במכרוהו ב\"ד דעביד איסורא אימא דמיירי במוכר עצמו ופגע בו יובל קודם שש אבל מכרוהו ב\"ד דעביד איסורא נתרבה ולא יצא ביובל וא\"כ היכי הוה קס\"ד סתמא דתלמודא דר\"א בן יעקב לא יליף ש\"ש מאחר דמוקי לקרא דושב במכרוהו ב\"ד מהכרח דאי במוכר עצמו הרי כבר אמור דאם יליף ש\"ש וא\"כ נמכר ליתר על שש וקרא דעד שנת היובל מיירי כשעבד שש אין הכרח דקרא דושב דמיירי במכרוהו ב\"ד דאי במוכר עצמו הרי כבר אמור דאימא דמיירי בפגע בו היובל קודם שש אלא ודאי דע\"כ אית לן למימר דסתמא דתלמודא ס\"ל דמקרא דעד שנת היובל ממעט אף היכא דפגע היובל קודם שש וכמ\"ש מהרימ\"ט (דף י\"ב) א\"כ הדרא קושיין לדוכתיה דהיכי פליג הרא\"ם אסתמא דתלמודא ותו דאם איתא דיש חילוק לענין דינא בין מוכר עצמו למכרוהו ב\"ד למ\"ד דנמכר ליתר על שש למה זה לא הוזכר באותה ברייתא דפ\"ק דקידושין (דף י\"ד) דמייתי כל חילוקי דינים שיש בין מוכר עצמו למכרוהו ב\"ד חילוק זה דמוכר עצמו אין היובל מוציאו ומכרוהו ב\"ד היובל מוציאו. אשר על כן נ\"ל לומר דלעולם דהרא\"ם ס\"ל דאף למאן דס\"ל דנמכר ליתר על שש היובל מוציאו בין קודם שש בין לאחר שש ואין בזה חילוק בין ת\"ק ור\"א אלא שהחילוק שיש ביניהם הוא דלת\"ק קרא דעד שנת היובל מיירי בין קודם שש בין לאחר שש ולר\"א קרא לא מיירי אלא קודם שש וכמש\"ל והכי קאמר ואוקמוה במוכר עצמו שפגע בו יובל קודם שש דוקא למ\"ד מוכר עצמו אינו נמכר אלא לשש דלת\"ק קרא מיירי בין קודם שש בין לאחר שש וס\"ל להרא\"ם דרש\"י שכתב לפני שש בדוקא נקטיה ואתיא כמ\"ד מוכר עצמו אינו נמכר אלא לשש ואף שהיה אפשר לומר דלחידושא נקט לפני שש לומר דאפילו לא עבד שש היובל מוציאו ואה\"נ דקרא איירי בין קודם שש בין לאחר שש והוה ניחא טפי משום דהוי כסברת ת\"ק דפסקינן הילכתא כוותיה מ\"מ ניחא ליה להרא\"ם לומר דבדוקא נקטיה ואתיא כר\"א משום שכבר גילה רש\"י דעתו בפרשת משפטים דס\"ל כר\"א וכמ\"ש הרא\"ם שם יע\"ש: " + ], + [ + "אחד המוכר עצמו או שמכרוהו ב\"ד וכו'. שם (דף י\"ז) אבל הסמ\"ג במ\"ע סימן פ\"ה פסק דבורח אין היובל מוציאו והרב בעל כ\"מ תמה עליו דמגמרא דידן מוכח דהיובל מוציאו דרב ששת אוקמה לברייתא דקתני יצא בורח כגון שברח ופגע בו יובל מהו דתימא הואיל ואפיק ליה יובל שלוחו מעמך קרינן ביה קמ\"ל ונראה דלעולם דהסמ\"ג ס\"ל דהיובל מוציאו אבל מ\"מ צריך להשלים מדין תשלומין כפורע חובו של חבירו ואהני ליה יובל שמוציאו מעבדות ובגמרא ה\"ק מהו דתימא הואיל ומפיק ליה יובל כלומר מעבדות שלוחו מעמך קרינן ביה וכ\"ת אי הכי דצריך להשלים ליחייב בהענקה לבסוף כמו שהקשו בתחלה בורח השלמה בעי ופירש\"י ז\"ל ולאחר השלמה הרי הוא כיוצא בשנים ויעניקהו הכא נמי נימא הכי הא לא קשיא דשאני התם דקודם השלמה דין עבד לו וא\"כ לאחר שהשלים שיצא מעבדות דין הוא שיהא חייב בהענקה כשאר עבדים שחייבה תורה להעניק להם כשיצאו מעבדות אבל הכא אף קודם השלמה בן חורין הוא דהא יובל מפיק ליה מעבדות וא\"כ ליכא שלוח עבדו שיהא חייב בהענקה וכ\"כ הרשב\"א ואף שחזר בו וכתב דכיון שפגע בו יובל שוב אינו משלים אפילו מדין תשלומין כפורע חובו מ\"מ הסמ\"ג פירש כן כדי להסכים גמרא דידן עם הירושלמי. וראיתי להרב בעל\"מ שכתב דהסמ\"ג פירש כך מהו דתימא הואיל ואפיק ליה יובל שלוחו מעמך קרינן ביה קמ\"ל דלא אפיק ליה יובל דודאי אי הוה אפיק ליה יובל הוה קרינן ליה שלוחו מעמך. ודברי תימה הם בעיני דא\"כ דלפי המסקנא לא מפיק ליה יובל הדרא הקושיא שהקשו בורח השלמה בעי לדוכתה וצ\"ע: " + ], + [ + "חלה בין שחלה שנה אחר שנה כו'. שם יכול אפילו חלה כו' ת\"ל ובשביעית יצא אפילו חלה כל שש והתניא חלה כל שש חייב להשלים אמר רב ששת בעושה מעשה מחט וכתב הרב בעל כ\"מ ומדהוה מצי לתרוצי כאן שחלה למקוטעין כאן שחלה רצופין משמע ליה דלא שאני לן ולא ידעתי היכי הוה מצי לאוקומי ברייתא דיכול אפילו חלה בשחלה למקוטעין דהא ע\"כ אית לן למימר דסתמא דתלמודא ס\"ל דמסתמיית הברייתא משמע דמיירי אפילו בחלה כל שש דאלת\"ה תיקשי מאי דוחקיה לאוקומיה לההיא ברייתא בעושה מעשה מחט לוקמה בחלה שלש ועבד שלש ומכח זאת הקושיא גריס רבינו ישעיה ז\"ל אפילו חלה כל שש אבל לרש\"י דלא גריס כל שש בברייתא ע\"כ אית לן למימר דסתמא דתלמודא ס\"ל דבחלה כל שש מיירי מדסתם הברייתא וא\"כ היכי הוה מצינן לאוקומה בשחלה למקוטעין: ומ\"ש אם הכל פחות מארבע שנים כו' אבל אם חלה ארבע שנים חייב להשלים. שם חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים חלה כל שש חייב להשלים ורמינן דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא ומשני הכי קאמר חלה ארבע נעשה כמי שחלה כל שש וחייב להשלים וראיתי להרב בש\"ך טח\"מ סימן של\"ג שכתב דהרמב\"ם וסמ\"ג פליגי אתוס' ורש\"י דאילו להרמב\"ם וסמ\"ג ארבע דוקא ולתוס' ורש\"י כל יותר משלש שנים חייב להשלים ולדידי אין הכרח לזה כלל דהא בגמרא אמרינן חלה ארבע חייב להשלים ולפי פירש\"י והתוספות ע\"כ אית לן למימר דקרי ליה ארבע כיון שעברו שלש ונכנסת השנה הרביעית ה\"נ הרמב\"ם תפס לישנא דגמרא כמנהגו וכל שעברו שלש קרי ליה ארבע ומ\"ש פחות מארבע הכוונה היא שעדיין לא עברו שלש. ומ\"ש חייב להשלים כל ימי החולי. כלומר דלא תימא חלה ארבע ישלים השנה הרביעית לבד דהשלש שנים כבר ויתר הכתוב עליהן כן כתב הרב מהרימ\"ט (דף ל\"ב) והריטב\"א הביא ראיה מדאמרינן אם בא לנכות מנכה את כולו וקשה דהא התם איכא טעמא למ\"ד משום דינא דרובע לא טרח איניש יותר מרובע טרח וכיון דטרח טרח בכולה והכא לא שייך האי טעמא ולמ\"ד משום קנסא דאיהו הוא דעריב וכיון דעריב קנסוהו רבנן והאי טעמא לא שייך הכא ואדרבה הו\"ל לדמותו לקנקנים בשרון דאמרינן בפרק המוכר פירות (דף צ\"ג) דמקבל עליו עשר פיטסות למאה וכתב רשב\"ם (דף צ\"ז) דאיתא בפירוש ר' חננאל תנא יתר על כן מחזיר את השאר ונוטל הדמים וכתב דהטעם הוא דליכא למימר ערובי עריב וליכא למימר נמי אפירי שפירי יהיב וטעמא דטרחא לא שייך הכא משמע דכל היכא דלא שייכי הני טעמי דדינא וקנסא הדין הוא שלא יהא מחזיר אלא המותר הכי נמי דכוותה כיון דלא שייכי הני טעמי לא היה לו להשלים אלא מה שחלה יתר על שש. ומ\"ש שנאמר כשכיר כתושב נראה דס\"ל דטעמא דחלה שלש אינו חייב להשלים הוא משום דסתם שכיר הוי לשלש שנים כמ\"ש בישעיה מקצה שלש שנים כשני שכיר וכמ\"ש התוס' ז\"ל והיינו דכתיב כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים ולכתחלה בעינן שש שנים אבל כי חלה הואיל ועבד שלש שנים כשני שכיר סגי ליה דשכיר קרייה רחמנא דכתיב כשכיר כתושב יהיה וכ\"כ מהרימ\"ט (דף י\"ד): ודע שכתב הרא\"ש בפרק האומנין דדוקא כשחלה שלש ועבד כיון שאחר חליו קבלו בעל הבית למלאכתו ולא אמר לנכות לו מה שחלה מסתמא מחל לו אבל היכא דהחולי הוא בסוף זמנו אין הוכחה שמחל לו וצריך להשלים ובשם מהר\"ם כתב דהיינו דוקא כשקיבל העבד כל שכרו ועיין בש\"ך סימן של\"ג ס\"ק כ\"ה שדחה השני חילוקים הללו: גרסינן בירושלמי חלה ואח\"כ ברח משלים דיכול מימר ליה אילו הוית גבאי אינשימת בפריע ברח ואח\"כ חלה משלים דיכול מימר ליה אילו הוית גבאי לא אבאשתא ורבינו וסמ\"ג השמיטוהו משום דס\"ל דמצי אמר ליה כי הוית גבך מאי אהני לך דהא לא שוינא לך ולא ידעתי מנא להו האי דינא ועיין בהריטב\"א שהביא י\"מ שפירשו דכי אמרינן יכול אפילו כו' קאי אבורח שאם ברח וחלה אינו משלים והוא ז\"ל דחה דבריהם מכח הירושלמי משמע דס\"ל דהכי הילכתא: " + ] + ], + [ + [ + "אבל אם היתה מאיסורי לאוין אפילו שנייה כו'. מה שהקשה בכ\"מ מנ\"ל דשניה נמי דהא לא הזכירו בברייתא אלא חייבי לאוין לחוד. הא לא קשיא דכיון שהזכירו חלוצה בכהן הדיוט ה\"ה נמי שניה דמאי שנא כולהו דרבנן. וכבר כתב רבינו בהלכות נערה גבי אונס ומפתה דאע\"ג דמיעטו חייבי לאוין מקרא דולו תהיה לאשה אשה הראויה לו כולל נמי שניות משום דמצא בברייתא ממזרת ונתינה שהיא נמי מדרבנן ומהריק\"א שם תירץ כמ\"ש כאן בטעם האיסור יע\"ש: וכן חייב במזונות בניו ובנותיו. שם (דף כ\"ב) ולא ביאר רבינו עד איזה זמן חייב האדון לזונם. וראיתי להרמב\"ן בפרשת משפטים שכתב שהבנים אינו חייב במזונותם אלא בקטנן בזמן שהאב מצווה או נוהג לזון אותם ע\"כ. ונראה דלדעת הרמב\"ן חייב לזון אותם עד שיהיו בני י\"ב שנה משום דשלשה זמנים יש בבנים לענין מזונות האחד הוא עד שש שנים שאז כופים האב לזונם כדאיתא בס\"פ אע\"פ והשני הוא משש עד י\"ב דאז לא כייפינן ליה אבל מייסרים אותו בדברים אולי יכלכלם ומכאן ואילך הרי הם כשאר עניי ישראל וא\"כ כיון שכתב בזמן שהאב מצווה שהוא עד שש שנים וחזר וכתב או נוהג לזון אותם משמע שרצה לרבות עוד זמן אחר שהוא עד י\"ב. אבל הרא\"ם כתב בפרשת בהר סיני שאין האדון חייב לזונם אלא עד שיהיו בני שש ולא ידעתי מנא ליה הא אי משום מה שפירש\"י בקידושין דבקטנים מיירי וס\"ל דקטנים מיקרו עד שש הא ליתא דפשיטא דעד י\"ב נמי מיקרו קטנים כדאמרינן במסכת כתובות עושה צדקה בכל עת זה הזן בניו ובנותיו כשהם קטנים וההיא ודאי מיירי עד י\"ב דאי עד שש תיפוק ליה שהוא מחוייב. ומה שנ\"ל בדעת רבינו שלא קצב שום זמן בחיוב ההזנה הוא דס\"ל דלעולם חייב האדון לפרנסה כל זמן שאין להם להתפרנס משלהם אף שיהיו גדולים ומאי דאמרינן בגמרא דאי אשמעינן בניו משום דלאו בני מיעבד ומיכל נינהו דמשמע שאם היו בני מיעבד ומיכל שאין האדון חייב לזונם הוא דוקא אי לא כתב קרא אשתו הוה אמינא דדוקא הבנים הקטנים דלאו בני מיעבד הוא דחייב לזונן אבל בתר דכתב קרא אשתו ואף דבת מיעבד ומיכל היא חייב לזונה לא מצינן למימר דהבנים שהם בני מיעבד ומיכל שאינו חייב לזונם משום דאשתו תוכיח וכי תימא מה לאשתו שכן לאו דרכה להדורי בניו יוכיחו. ואף רש\"י אפשר שיודה בזה דהא לא כתב שקטנים הם אלא לפי הקס\"ד אי לא כתב קרא אשתו אבל אה\"נ דבתר דכתב קרא אשתו שחייב לזונם אף כשהם גדולים כל זמן שאין להם להתפרנס משל עצמו משום שהאב נוהג לזון את בניו אף בגדולים כל זמן שאין להם להתפרנס משל עצמם ומה שלא כתב רבינו שאם יש להם להתפרנס משל עצמם שאין האדון חייב לזונם הוא משום דהוי מילתא דפשיטא: " + ], + [ + "אע\"פ שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו כו'. מכילתא יכול יהא מעשה בניו ובנותיו של רבו ת\"ל הוא הוא מעשה ידיו של רבו ואין מעשה בניו ובנותיו של רבו. והרמב\"ן בפרשת משפטים פירשה דדוקא כשאין האשה והבנים ניזונים משל אדון ואשמעינן שיכולים לומר אין אנו ניזונים ואין אנו עושים אבל אם הם ניזונים משל אדון פשיטא שמעשה ידיהם שלו שהרי במקומו נכנס וכ\"כ הריטב\"א. אבל רבינו פירש המכילתא כפשטה דמיירי אפילו בנזונים משל אדון. וכתב הרב בעל כ\"מ אפשר שלמד כן מהברייתא אם הוא נמכר אשתו ובניו מי נמכרים אלמא דאינם משועבדים לו כלל ע\"כ. ולא ידעתי למאי איצטריכא ליה ברייתא זו דהא מן המכילתא שהביא למעלה מזה נלמד ואי כוונת הרב היא לומר דמה שהכריחו לרבינו לפרש המכילתא אף בניזונים משל אדון ולא כהרמב\"ן דפירשה דוקא בשאינם ניזונים הוא מדקא מתמה הברייתא אם הוא נמכר אשתו ובניו מי נמכרין ואם כדברי הרמב\"ן הרי משועבדין למעשה ידיהם ואימא דאתא קרא לומר שיפטרו מזה השעבוד כשיצא. הא ליתא משום דע\"כ לא קאמר הרמב\"ן שמעשה ידיהם של אדון אלא לבתר דאשמעינן קרא שהאדון חייב לזונם ומש\"ה כתב דמעשה ידיהם שלו כיון שהוא נכנס במקום הבעל לענין מזונות ה\"ה לענין מעשה ידיהם ומכח סברא זו דחק הברייתא והעמידה כשאינם ניזונים אבל אם אין האדון חייב לזונם מהיכא תיתי שיהיו מעשה ידיהם של אדון ואי הרב קאי למה שכלל רבינו ז\"ל וכל שזוכה הבעל באשתו זוכה זה אע\"פ שהוא עבד עברי שממכילתא אינו נלמד אלא מעשה ידיה אבל שאר הדברים לא ולפיכך הוצרך ללמוד זה מהברייתא הא נמי ליתא שהרי לא היה עולה על הדעת שיזכה האדון במה שזוכה הבעל אלא לבתר דאשמעינן קרא שהאדון חייב לזונם שנכנס במקומו אבל אם אין האדון חייב לזונם פשיטא דאינו זוכה האדון שהרי יש יד לעבד עברי לזכות לעצמו ולאחרים ותו דמכ\"ש דמעשה ידיה נפקא השתא מעשה ידיה שהם תחת מזונות והאדון זנה מעשה ידיה הם של בעלה שאר הדברים לא כל שכן: " + ], + [ + "מי שמכרוהו ב\"ד יש לרבו ליתן לו שפחה כנענית. מכילתא אם בגפו יבא בגפו יצא למה נאמר לפי שהוא אומר אם אדוניו יתן לו אשה רשות אתה אומר רשות או אינו אלא חובה ת\"ל אם בגפו יבא בגפו יצא רשות ולא חובה דברי רבי ישמעאל. והקשה הרא\"ם בפירוש החומש לרש\"י שכתב שהרשות ביד רבו למסור לו שפחה כנענית דמנא ליה שהוא רשות דילמא חובה הוא דמה ששנינו במכילתא שהוא רשות הוא אליבא דר\"י דס\"ל דקרא דאם בגפו יבא בגפו יצא אתא ללמד שהיא רשות אבל לרש\"י דס\"ל דקרא דאם בגפו יבא בגפו יצא אתא לומר דאם יחידי נכנס יחידי יוצא כראב\"י ליכא הוכחה מהאי קרא לא לרשות ולא לחובה. והנה קושיא זו שייכא ג\"כ לרבינו שהוא פסק כראב\"י וא\"כ מנא ליה שהוא רשות. וכ\"ת דיצא להם שהיא רשות ממאי דשנינו במכילתא סוף פרשת יתרו כל אם שבתורה רשות חוץ משלשה ולא מצינו חולק בזה שם ואם איתא דראב\"י ור\"ע ס\"ל דאם אדוניו יתן לו אשה שהוא חובה היה להם לחלוק על ר' ישמעאל ולומר חוץ מארבעה. הא ליתא משום דאף דנימא שהוא חובה אפ\"ה אינו בסוג אחד עם השלשה שמנה ר' ישמעאל משום דאותם השלשה שהם אם מזבח אבנים תעשה אם כסף תלוה אם תקריב מנחת ביכורים הם חובה שאינה תלויה בדבר שאם יהיה הדבר ההוא יתחייב בו ואם לאו לא יתחייב בו אבל אם אדוניו יתן לו אשה הוא חובה שתלויה בדבר שאם יקנה עבד ויהיה לעבד אשה ובנים אז יתחייב למסור לו שפחה כנענית ומש\"ה לא חלקו ראב\"י ור\"ע על ר' ישמעאל שאמר חוץ משלשה ולומר חוץ מארבעה לפי שאינו בסוג אחד עם השלשה שמנה ר' ישמעאל וחילוק זה ע\"כ אנו מוכרחים לאומרו דאי לא תיקשי ליה אמאי לא מנה ר' ישמעאל אם כופר יושת עליו שהוא חובה אליבא דכ\"ע א\"ו דטעמא הוא לפי שהוא תלוי בדבר אחר שאם יגח השור יתחייב ואם לאו לא יתחייב וכמ\"ש הרא\"ם ה\"נ נימא דלעולם דראב\"י ור\"ע דס\"ל דקרא דאם בגפו יבא בגפו יצא אתא לדרשא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ס\"ל דאם אדוניו יתן לו אשה שהוא חובה ומה שלא חלקו על רבי ישמעאל ואמרו חוץ מארבעה לפי שהוא תלוי בדבר אחר. וראיתי להרב בעל צידה לדרך שהקשה להרא\"ם דאם איתא שהוא חובה כדי לקיים מ\"ע דוהתנחלתם אותם לבניכם היכי אמרינן בפ\"ק דקידושין (דף כ\"א) שהיתר שפחה כנענית לישראל הוא חידוש שחדשה תורה ואי כדברי הרא\"ם מאי חדושיה הלא בכל התורה אמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה הכא נמי נימא דאתי עשה דוהתנחלתם אותם ודחי לא תעשה דלא יהיה קדש. ודבריו תמוהים הם בעיני משום דע\"כ לא קאמר הרא\"ם שהוא חובה על האדון אלא לאחר שחדשה תורה להתיר שפחה כנענית לישראל אבל אם לא היה הכתוב מתיר אותה מהיכא תיתי שכדי שיקיים האדון מ\"ע דוהתנחלתם שיעבור העבד על לאו דלא יהיה קדש אטו אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירך. ולעיקר קושיית הרא\"ם נראה לתרץ בהקדים הקדמה אחת והיא דיש להקשות לר' ישמעאל דלמה איצטריך קרא דאם בגפו יבא ללמד דקרא דאם אדוניו יתן לו אשה שהוא רשות דהא כל אם שבתורה משמעותיה הוא רשות אם לא היכא דגלי קרא במקום אחר שהוא חובה וכדמשמע מדברי ר' ישמעאל גופיה סוף פרשת יתרו דקאמר אם תקריב מנחת ביכורים חובה אתה אומר חובה או אינו אלא רשות ת\"ל תקריב את מנחת בכוריך משמע דאי לאו קרא דתקריב את מנחת בכוריך הוה אמינא דהוא רשות כמשמעותיה דאם בכל מקום וא\"כ למה איצטריך קרא דאם בגפו יבא ללמד על אם אדוניו שהוא רשות. ונראה דשאני אותם השלשה דאיצטריך קרא ללמד שהם חובה משום דאי לאו קראי הוה מוקמינן ליה לאם כפשטיה שהוא רשות משום דאין הסברא מוכחת שיהיה חובה דמהיכא תיתי שנתחייב להקריב מנחת ביכורים ולבנות מזבח אבל אם אדוניו יתן לו אשה אדרבה הסברא מוכחת שיהיה חובה משום דכבר נצטוינו לעולם בהם תעבודו והוה אמינא שיהיה חובה למסור לו שפחה כנענית כדי לקיים מצוה דלעולם בהם תעבודו ואם זה הוא כמו אם כופר יושת עליו ולהכי איצטריך קרא דאם בגפו יבא בגפו יצא ללמד שאינו חובה וראב\"י חולק עליו ואומר דללמד על אם אדוניו שהוא רשות לא איצטריך קרא משום דאף דהסברא מוכחת שהוא חובה מ\"מ אין לנו לבדות חובה מכח הסברא דאפשר דמצוה זו דוהתנחלתם היא כמו מצות שלוח הקן שאינו מחוייב לרדוף אחריה אלא אם יזדמן לו יתחייב בה הכא נמי אף שנצטוינו לעולם בהם תעבודו מנא לן שנהיה מחוייבים לבקש טצדקי לקיים מצוה זו וא\"כ אף בלא קרא דאם בגפו יבא בגפו יצא אנו אומרים דאם אדוניו הוא רשות כפשטיה וא\"כ אייתר לן אם בגפו יבא ע\"כ בא ללמד דאם יחידי נכנס יחידי יצא וע\"כ אית לן למימר דבהא פליגי דאי ר\"א ס\"ל דאם אדוניו הוא חובה מנא ליה דאם בגפו יבא אתא לומר יחידי נכנס יחידי יצא שהוא דין מחודש לימא דקרא אתא לומר שהוא רשות וכר' ישמעאל אלא ודאי כדכתיבנא דס\"ל דלרשות לא איצטריך קרא ללמד משום דאף בלא קרא מוקמינן לאם אדוניו כפשטיה: וכופהו על זה. פ\"ק דקידושין (דף ט\"ו) מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית שנאמר אם אדוניו יתן לו אשה ולא למוכר עצמו ואידך לו בעל כרחו ואידך מכי משנה שכר שכיר נפקא ומכאן תמיהה לי מ\"ש מהרשד\"ם בטי\"ד סימן קצ\"ו דלרבינו אין השפחה אסורה מדין תורה אלא מד\"ס וא\"כ לדבריו מ\"ש קרא אם אדוניו יתן לו אשה אינו לומר שהעבד מותר בשפחה דהא פשיטא דאף אם לא היה עבד היה מותר אלא ללמד שיכול האדון למסור לו שפחה בע\"כ של עבד כדי שיוליד ממנה עבדים וא\"כ היכי קאמר ר\"א דלו איצטריך בעל כרחו דאי לא הוה אמינא ה\"מ מדעתיה אבל בעל כרחו אימא לא קמ\"ל דא\"כ לא איצטריך קרא דאם אדוניו דהא אף כשלא היה עבד היה מותר בשפחה אלא ודאי מדכתב קרא אם אדוניו יתן לו אשה משמע דאף בעל כרחו של עבד יכול האדון ליתן לו שפחה כנענית וכן נמי לת\"ק תיקשי דלמה ליה קרא דכי משנה שכר שכיר לבעל כרחו הא מקרא דאם אדוניו יתן לו אשה נפקא וכדכתיבנא. ואפשר לתרץ ולומר דהא דס\"ל לרבינו דאין איסור בשפחה מדין תורה יצא לו ממה שהתירה תורה שפחה כנענית לעבד עברי דאם היה איסור תורה בשפחה לא היה מתירה לעבד דאטו לפי שנמכר יצא מכלל ישראל וא\"כ קרא דאם אדוניו יתן לו אשה איצטריך לאשמועינן דשפחה מותרת לישראל ואשמעינן בעבד וה\"ה למי שאינו עבד ואפשר דמאי דנקט האי דינא בעבד הוא משום סיפיה דקרא דהאשה וילדיה תהיה לאדוניה ואשמעינן אגב חדא תרתי. וכי תימא אכתי תיקשי לת\"ק למה ליה קרא דכי משנה שכר שכיר לבעל כרחו הא מדכתב קרא לו למעוטי מוכר עצמו ע\"כ יכול האדון ליתן לו שפחה בעל כרחו ועל זה הוא דמיעט קרא מוכר עצמו לומר דאין רבו כופהו למסור לו שפחה דאם איתא דאין האדון יכול לכוף העבד למסור לו שפחה א\"כ כי מיעט קרא למוכר עצמו הוא אף ברצון שניהם וזה הוא דבר שאין הדעת סובלתו דאטו לפי שמכר את עצמו ניתוסף לו קדושה. הא לא קשיא משום דאי לאו קרא דכי משנה שכר שכיר לא הוה אמינא דלו אתי למעט מוכר עצמו אלא לבעל כרחו וכר\"א אבל עכשיו דשמעינן לבעל כרחו מקרא דכי משנה שכר שכיר אייתר לן לו למעט מוכר עצמו. ומ\"מ דבריו תמוהים הם בעיני דאם איתא דשפחה מותרת מדין תורה איך כשאסרו חכמים השפחה לא אסרוה גם לעבד. ומדברי רבינו מוכח דאף לבתר שאסרו חכמים השפחה היא מותרת לעבד וכדמשמע מעובדא דאושפיזכניה דר' שמלאי דס\"פ האומר והרי גבי אונס שיש מצות עשה שישא האונס אנוסתו אפי\"ה אם היתה שניה שאיסורה מדברי סופרים הרי זו לא ישאנה וכדכתב רבינו פ\"א מהלכות נערה בתולה כ\"ש הכא שאין כאן מצוה שישא העבד שפחה אלא שהתורה נתנה רשות לאדון למסור לעבדו שפחה כנענית שהיה מן הדין שכשאסרו חכמים השפחה שתהיה אסורה גם לעבד ויבטלו מן האדון הכח שנתנה לו תורה. עוד נראה להביא ראיה על שהשפחה אסורה מדין תורה מהא דאמרינן בפ\"ק דקידושין (דף כ\"א) כהן מהו שימסור לו רבו שפחה כנענית חידוש הוא ל\"ש כהנים ולא שנא ישראל או דילמא שאני כהנים הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות ואם איתא דשפחה אינה אסורה מדין תורה מאי חידושיה דעבד דקאמר חידוש הוא. ואין לומר דקאי למה שלא אסרוה חכמים לעבד מה שלא עשו כן בכל איסוריהם דאדרבה העמידו דבריהם במקום תורה וכדמוכח מאונס ומוציא שם רע דהיכי מדמים איסור מדבריהם לאיסור תורה שהשפחה אסורה לכהן משום זונה וקרא לא התיר אלא לישראל משום דאין בו איסור אבל הכהן דאסירא ליה משום זונה מנא לן ותו דהיכי יליף רבינו דשפחה מותרת לישראל מדין תורה משום שהתיר שפחה לעבד ואין לומר שבשביל שנמכר יצא מכלל ישראל שהרי אף לכהן התיר הכתוב השפחה כשהוא עבד אף שהיא אסורה לו משום זונה ועל כרחין אית לן למימר שבשביל שנמכר יצא מכלל הכהנים ה\"נ נימא דלעולם דהשפחה אסורה מדין תורה אלא דשאני עבד משום שנמכר יצא מכלל בני ישראל באופן שדברי מהרשד\"ם שכתב דלדעת רבינו השפחה מותרת מדין תורה צל\"ע: שוב ראיתי בתשובות הרב הנזכר סימן קצ\"ז שחכם אחד בדורו חלק עליו בזאת ההוראה והביא ראיות לומר שאף לדעת רבינו השפחה אסורה מדין תורה ובכלל הראיות הביא ממ\"ש רבינו מה בין מוכר עצמו למכרוהו ב\"ד מוכר עצמו אסור בשפחה כנענית ומכרוהו ב\"ד רבו מוסר לו שפחה כנענית וכל אותם ההבדלים שיש בין מוכר עצמו למכרוהו ב\"ד מוכחינן לה מקראי בגמרא. ולא ידעתי כוונת זה החכם משום דאיכא למימר דס\"ל למהרשד\"ם דמה שחלקו בגמרא ר\"א וחכמים במוכר עצמו אם רבו מוסר לו שפחה כנענית או לא אין הכוונה דלחכמים מוכר עצמו אסור בשפחה כנענית ממיעוטא דקרא אלא מחלוקת הוא אי מוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית בעל כרחו של עבד כמו מכרוהו ב\"ד וחכמים ס\"ל דמוכר עצמו אין רבו יכול לכופו על זה ממעוטא דקרא דלו וע\"כ אנו מוכרחים לומר דרך זה להריטב\"א דס\"ל דמוכר עצמו מותר בשפחה אף אליבא דחכמים. ומ\"ש רבינו שמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית הוא לאחר שאסרוה חכמים לישראל דאין חילוק בין מוכר עצמו לשאר ישראל אלא דבמכרוהו ב\"ד כיון שהתורה נתנה רשות לאדון לכוף לעבדו למסור לו שפחה לא העמידו שם דבריהם כדי לבטל זכותו של אדון שזכתה לו תורה. תו קשיא לי בדברי מהרשד\"ם ממאי דגרסינן בפרק המניח (דף כ\"ח) מנין לנרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרב בו לצאת וחבל ועשה בו חבורה שהוא פטור ת\"ל לא תקחו כופר לשוב לא תקחו כופר לשב ואוקמה ר\"נ בעבד שמסר לו שפחה כנענית עד האידנא היתרא והשתא איסורא ואם איתא דשפחה מותרת מדין תורה היכי ממעטינן מקרא שאם חבל בו שהוא פטור לפי שמפרישו מאיסור הלא מן התורה אין בשפחה איסור ואפשר לתרץ בדוחק דמשום דבגמרא רצו לאוכוחי מברייתא זו דעביד איניש דינא לנפשיה דחה ר\"נ דאפשר דברייתא זו ס\"ל כאונקלוס דס\"ל דאיסור שפחה נכלל בכלל דלא יהיה קדש ומש\"ה פטרו הכתוב מן הכופר לפי שמפרישו מן האיסור אבל לדידן דס\"ל דאין איסור בשפחה מדין תורה לא דרשינן לקרא בהכי ורבינו שפסק שאם חבל בו שהוא פטור לפי שמפרישו מאיסור הוא לאחר שאסרו חכמים השפחה דס\"ל דאין חילוק בין אפרושי מאיסורא דד\"ת לאפרושי מאיסורא דד\"ס. תו ק\"ל דלמה איצטריך לר\"א לו ולת\"ק כי משנה שכר שכיר לבע\"כ הא מקרא דאם בגפו יבא בגפו יצא שפירושו יחידי נכנס יחידי יצא נפקא שיכול האדון למסור לעבדו שפחה כנענית בע\"כ דאי אמרת הכי אתי שפיר דמיעט קרא כשאין לו אשה ובנים דאין רבו כופהו אלא אי אמרת דאין האדון יכול לכופו היכי מיעט קרא כשאין לעבדו אשה ובנים הלא שפחה מותרת היא מד\"ת: והמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית כשאר כל ישראל. שם (דף י\"ד) מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית ודע שהריטב\"א בחידושיו כתב דהיינו דוקא לענין כפייה שאין האדון יכול לכופו אבל אה\"נ דמותרת לו ולא ידעתי מנא להו האי דינא כיון דקרא דאם אדוניו לא מיירי אלא במכרוהו ב\"ד מנא לן דכי אימעיט מוכר עצמו הוא דוקא מכפייה ולא מהיתרא דשפחה וליכא למימר דכיון דאית לן ג\"ש דשכיר שכיר א\"כ כי מיעט קרא לו ולא למוכר עצמו אית לן למימר תפסת מועט תפסת ולא אימעיט אלא מכפייה משום דהא דמצרכינן קרא לו למעוטי מוכר עצמו הוא דוקא אליבא דרב טביומי דקסבר דת\"ק יליף שכיר שכיר אבל לפי המסקנא טעמא דת\"ק הוא משום דלא יליף שכיר שכיר וכמ\"ש הריטב\"א עלה דלו ולא לבעל חובו וא\"כ מנא לן דמוכר עצמו מותר בשפחה וצ\"ע. ודע שמוהרימ\"ט בחידושיו (דף ל\"ט) נסתפק במכרוהו ב\"ד שלא מסר לו רבו שפחה אם הוא מותר ולא הכריע: " + ], + [ + "אין ע\"ע מותר בשפחה כנענית כו'. יש להסתפק אם היה נשוי ישראלית כשנמכר לעבד ובתוך הזמן נתאלמן אם אח\"כ יכול ליתן לו אדוניו שפחה וכן יש להסתפק אם כשנמכר לא היה לו אשה ואח\"כ ברשות האדון נשא אם רבו מוסר לו שפחה ועיין בקרבן חגיגה סימן נ' ונ\"א יע\"ש. ובגמרא שם (דף כ') אם בגפו יבא בגפו יצא ר\"א בן יעקב אומר יחידי נכנס יחידי יצא ופירש\"י לר\"א נמי משמע ליה בגפו לשון בגופו וכו' ולא ידעתי למה רש\"י בפירוש התורה פירש ולשון בגפו בכנפו שלא בא אלא כמות שהוא יחידי בתוך לבושו בכנף בגדו. עוד קשה לי במ\"ש מגיד שאם לא היה נשוי מתחלה אין רבו מוסר לו שפחה דמשמע דאם היה נשוי אף אם אין לו בנים רבו מוסר לו שפחה ומהגמרא משמע דצריך שיהיו לו בנים ג\"כ וכן פסקו כל הפוסקים וצ\"ע. ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב אבל אם אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית דמשמע דלא מימעיט אלא מכפייה דאדון אבל אם העבד מתרצה מותר דאלת\"ה הול\"ל אסור בשפחה כי היכי דנקט גבי מוכר עצמו. ויש קצת הוכחה לדין זה ממאי דשנינו במכילתא אם בעל אשה הוא בבת ישראל הכתוב מדבר אתה אומר בבת ישראל או אינו אלא בכנענית כשהוא אומר אם אדוניו יתן לו אשה הרי כנענית אמורה הא מת\"ל אם בעל אשה הוא בבת ישראל ואם איתא דכשאין לו אשה ובנים אסור בשפחה היכי הוה ס\"ד לומר דקרא דאם בעל אשה מיירי בכנענית וקאי אבגפו יצא הסמוך לו והלא אפילו אם מסרה לו רבו אין לו רשות לישא אותה לעבור בלאו דלא יהיה קדש וכמו שהקשה הרא\"ם אלא ודאי דס\"ל למכילתא דקרא לא מיעט למי שאין לו אשה ובנים אלא מכפייה דאדון אבל ברצון העבד מותרת היא לו ומש\"ה נסתפק דאפשר דקרא דאם בעל אשה הוא דמיירי בכנענית וקאי אבגפו יצא שפירושו ברצון העבד. וראיתי להרא\"ם שהקשה במכילתא הלזו דהיכי ס\"ד דמיירי בכנענית והא כתיב ויצאה אשתו עמו ואם כשנשאה בהיתר כתיב האשה וילדיה כ\"ש כשנשאה בעבירה. ולדידי אין כאן קושיא כלל שהרי אף דנימא דקרא דאם בעל אשה הוא דמיירי בישראלית אפ\"ה קרא דויצאה אשתו עמו לא הוי כפשטה משום דתיקשי מי הכניסה שתצא וע\"כ אית לן למימר דקרא בא ללמד שהאדון חייב במזונותיה וקרא ה\"ק ויצאה אשתו מהחיוב שהיה לה עמו ואע\"פ שהבעל עצמו אינו חייב במזונות אשתו מן התורה מ\"מ גזירת הכתוב הוא שיהא האדון חייב אע\"פ שאין הבעל חייב וא\"כ אפילו מוקמינן נמי לקרא דאם בעל אשה בכנענית מכח סתירת הכתובים איכא למימר דקרא דויצאה אשתו לא הוי כפשטה אלא בא ללמד שהאדון חייב במזונות אשתו הכנענית ואינו יכול לומר לה עשי עמי ואיני זנך ואע\"פ שהדין הוא שיכול הרב לומר לעבדו הכנעני עשה עמי ואיני זנך כדאיתא בפ\"ק דגיטין מ\"מ הוה אמינא דגזירת הכתוב הוא שכיון שנשאת לע\"ע שיהיה האדון חייב במזונותיה ותו דאפשר דכי הוה ס\"ד לאוקומי קרא דאם בעל אשה בכנענית לא הוה מוקמינן לה בשפחה שמסר לו רבו אלא בשפחה שלקח הוא מדעתו והיתה השפחה של העבד ואפ\"ה מותרת היא לו שלא מצינו איסור שיהא תלוי בדעת אחרים וכמ\"ש מוהרימ\"ט (דף ל\"ט) וא\"כ ליכא קושיא מקרא דהאשה וילדיה דההוא מיירי במסר לו רבו שפחה וכ\"ת אכתי תקשי מי הכניסה שתצא היינו אומרים דבא ללמוד על חיוב המזונות כמו שאנו אומרים לפי האמת דמיירי בישראלית. וכל מ\"ש הוא אם נאמר דס\"ל למכילתא דכי מיעט קרא למי שאין לו אשה ובנים הוא דוקא מכפייה אבל אה\"נ דמותרת היא לו דאלת\"ה תקשי דהיכי הוה ס\"ד דמיירי בכנענית הא כתיב אשתו עמו דמשמע ראויה להתקיים עמו דמהאי טעמא ממעטינן לפי האמת דמיירי בישראלית אלמנה לכ\"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט משום דאינה ראויה להתקיים עמו אבל מתחלת דברי רבינו שכתב אין עבד עברי מותר בשפחה עד שיהיה לו אשה ובנים משמע דס\"ל דכי מיעט קרא למי שאין לו אשה ובנים הוא מהיתרא דשפחה וצ\"ע. ונ\"ל דלהריטב\"א דס\"ל דמוכר עצמו לא אימעיט אלא מכפייה דה\"ה למי שאין לו אשה ובנים ולדידיה אתי שפיר דברי המכילתא כמ\"ש שוב ראיתי שכתב כן בפירוש ויש לתמוה מהא דתנן בפ\"ו דתמורה האומר לחבירו הילך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי רמ\"א אינו אתנן וחכ\"א אתנן ואוקמה שמואל בר רב יצחק בעבד עברי ופריך א\"ה מ\"ט דרבנן שפחה לע\"ע מישרא שרי ומשני הב\"ע כגון דלית ליה אשה ובנים דתניא כו' אלמא דכי לית ליה אשה ובנים אסורה וליכא למימר דשאני התם דהוי בע\"כ של עבד ומש\"ה אסירא דכיון דהותרה לו ברצונו איך יתכן לומר דמשום כפיית האדון יאסר וצ\"ע. (*א\"ה עיין בספר משכנות יעקב פרשת משפטים ובסוף ספר בני חיי ובעל ט\"ז בספר דברי דוד פרשת משפטים האריך להוכיח כדברי הריטב\"א ולא זכר דבריו ובספר יד אליהו סימן צ\"ח הסכים לאסור מכח קושיא זו של הרב המחבר): " + ], + [ + "ולא ליתן שפחה אחת לשני עבדיו שנאמר יתן לו אשה. במכילתא והקשה מוהרימ\"ט ז\"ל (דף ט\"ל) דהא האי לו איצטריך למעוטי מוכר עצמו ותירץ דלאו מלו קא מפיק אלא מאשה הוא דקדריש דשפחה היא וקראה הכתוב אשה לומר דרך אשה דאיתתא לבי תרי לא חזיא. ול\"נ דלעולם דהמכילתא מלו הוא דקדריש ומאי דאיצטריך לו למעוטי מוכר עצמו הוא אליבא דרב טביומי דס\"ל דת\"ק נמי יליף ש\"ש ואיצטריך לו למעוטי מוכר עצמו ודחויי הוא דקא מדחי דליכא הוכחה מהא ברייתא דאיכא תנא דלא יליף ש\"ש אבל לפי האמת אדיחויא לא סמכינן וטעמא דת\"ק הוא משום דלא יליף ש\"ש וכמ\"ש הרשב\"א עלה דלו ולא לבעל חובו וכן הוכיח ג\"כ מוהרימ\"ט (דף מ) בד\"ה בעלמא נמי לא ס\"ל כר' נתן דלפי האמת טעמא דת\"ק הוא משום דלא יליף ש\"ש ואף שהרב עצמו כתב לעיל (בדף י\"ב) שאין זה דחוי אלא דאף לפי האמת טעמא דת\"ק הוא משום דיליף ש\"ש מ\"מ נראה שהרב חזר בו וס\"ל דלפי המסקנא טעמא דת\"ק הוא משום דלא יליף ש\"ש וא\"כ אייתר לן לו למעוטי שפחה אחת לשני עבדיו: נרצע שמסר לו רבו שפחה כנענית כו'. בפרק המניח מנין לנרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרב בו לצאת כו' ואוקמה ר\"נ בר יצחק בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית עד האידנא היתרא והשתא איסורא והקשה הרב מוהרש\"ך בח\"ג סימן כ\"ב דעד כאן לא אוקמה ר\"נ בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית אלא אליבא דרב יהודה דס\"ל דאין עושה דין לעצמו במקום דליכא פסידא אבל לר\"נ דס\"ל דעביד איניש דינא לנפשיה אפילו במקום דליכא פסידא אתיא ברייתא כפשטה ואין אנו צריכין לאוקימתא דר\"נ וא\"כ רבינו שפסק בהלכות סנהדרין כר\"נ למה כתב נרצע שמסר לו רבו שפחה כנענית דמשמע דדוקא משום שמסר לו שפחה רשאי לחבול בו הא לאו הכי אינו רשאי ותירץ דס\"ל לרבינו דאף דקי\"ל כר\"נ דעביד איניש דינא לנפשיה במקום דליכא פסידא אפילו הכי אינו רשאי לחבול בו אפילו אם אינו יכול להציל בדבר אחר כיון דליכא פסידא ומש\"ה כתב לאוקימתא דר\"נ דמיירי במסר לו רבו שפחה דאי לאו משום האי טעמא אינו יכול לחבול בו כיון דליכא פסידא. והנה לא ביאר הרב ז\"ל מנין לו לרבינו חילוק זה דמפשטא דשמעתתא משמע דלר\"נ אין חילוק בין מילתא דאיכא פסידא למילתא דליכא פסידא וכמ\"ש הרא\"ש והריב\"ה סימן ד' ונראה דיצא לו ממאי דגרסינן בפרק שור שנגח את הפרה (דף מ\"ח) אמר רבא נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות הזיקו בעה\"ב פטור אמר רב פפא לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה אבל הוה ידע ביה הזיקו בעה\"ב חייב מאי טעמא משום דאמר ליה נהי דאית לך רשות לאפוקי לאזוקי לית לך רשותא. והנה רבינו ס\"ל דפירוש לא הוה ידע ביה הוא בשגגה ופירוש ידע ביה הוא במזיד כנראה מדבריו פ\"א ופ\"ו מהלכות חובל וא\"כ כפי פירושו ע\"כ אית לן למימר דמאי דאמרינן דבמזיד חייב הוא אפילו אם לא היה יכול להוציאו בענין אחר וקמשמע לן דאע\"ג דקי\"ל דעביד איניש דינא לנפשיה אפילו במקום דליכא פסידא מ\"מ אינו רשאי להכותו כיון דליכא פסידא דאי מיירי דוקא בשהיה יכול להוציאו אבל אם לא היה יכול להוציאו פטור א\"כ מאי אשמעינן רב פפא דאם הכהו במזיד והיה יכול להוציאו בענין אחר שהוא חייב השתא ומה במקום דאיכא פסידא או במילתא דאיסורא כל שהיה יכול להציל בענין אחר וחבל בו חייב וכמו שמתבאר מאותה הסוגיא דאיתא בפרק המניח וקצותה את כפה ממון כ\"ש במקום דליכא פסידא דודאי כל שהיה יכול להוציאו בענין אחר וחבל בו שהוא חייב אלא ודאי דמאי דאשמעינן רב פפא דביחיד חייב הוא אפילו אם לא היה יכול להוציאו בענין אחר אלא ע\"י החבלה אפ\"ה חייב כיון דהוי מילתא דליכא פסידא וא\"כ אליבא דרב פפא ע\"כ ההיא ברייתא דנרצע מיירי בעבד שמסר לו רבו שפחה ובגמרא לא הקשו לר\"נ משום דאפשר דלא ס\"ל כרב פפא ולדידיה אתיא ברייתא כפשטה אבל לדידן דקיימא לן כרב פפא וקי\"ל נמי כר\"נ בדיני אית לן למימר דר\"נ נמי ס\"ל כרב פפא וברייתא מיתוקמא לדידהו כי היכי דמיתוקמא אליבא דרב יהודה אבל אליבא דהרא\"ש דס\"ל דפירוש ידע ביה הוא שראהו מעיקרא שנכנס ואפילו הזיקו שלא במתכוין חייב ליכא הוכחה מהאי סוגיא דס\"ל לרב פפא דאף אם לא היה יכול להוציאו באופן אחר שהוא חייב דלעולם דמיירי דוקא כשהיה יכול להוציאו באופן אחר וקמשמע לן דאפילו שהזיקו שלא במתכוין חייב כיון שראהו אבל אה\"נ שאם לא רצה לצאת ולא יכול להוציאו באופן אחר וחבל בו אפילו במזיד שהוא פטור וכך כתב הריב\"ה בסימן קכ\"א וז\"ל אבל אם הוא מסרב בו ואינו רוצה לצאת יש לו רשות אפילו לחבול בו ולהוציאו והריב\"ה ס\"ל כסברת אביו שכתב בפרק המניח שאם ראהו שנכנס והזיקו אפילו שלא במתכוין שהוא חייב וכמו שנראה מדבריו בסימן הנזכר והנה כפי מה שכתבתי דמדמינן מילתא דליכא פסידא לנכנס לחצר חבירו שלא ברשות תמיהא לי על מרן בשלחנו הטהור סימן ד' פסק דאפילו במקום דליכא פסידא יכול להכותו ולא הביא שום חולק בזה ואילו בסימן תכ\"א כתב אבל אם הוא מסרב בו ואינו רוצה לצאת י\"א שיש לו רשות אפילו לחבול בו כדי להוציאו משמע דלא פסיקא ליה מילתא אם במילתא דליכא פסידא רשאי להכותו. אשר ע\"כ נראה דלעולם דס\"ל לרבינו דאפילו במקום דליכא פסידא רשאי להכותו כל שאינו יכול להציל באופן אחר אלא דס\"ל דשאני ליכא פסידא דאיפליגו בה ר\"י ור\"נ מנכנס לחצר חבירו שלא ברשות דהתם אף דליכא פסידא מפני שיכול לבא לב\"ד והם יוציאו הגזילה מתחת ידו מ\"מ קודם שיבא לב\"ד איכא פסידא שדבר שהוא שלו הוא תחת רשות חבירו אבל נכנס לחצר חבירו אין לו שום פסידא כלל שהרי אינו לוקח שום דבר תחת רשותו ומש\"ה אף שרשאי להוציאו אינו יכול להכותו ויצא לו לרבינו חילוק זה כפי פירושו באותה הסוגיא דפרק שור שנגח את הפרה וכמ\"ש לעיל אליבא דמוהרש\"ך אבל הריב\"ה ס\"ל דאין חילוק בין מילתא דליכא פסידא לאחר שיבא לב\"ד למילתא דליכא פסידא אפילו קודם שיבא לב\"ד כיון דלפי פירושו באותה סוגיא דפרק שור שנגח את הפרה אין הכרח לחילוק זה ומש\"ה כתב בסימן תכ\"א דאם הוא מסרב דרשאי להכותו והשתא א\"ש דברי מרן שאף שבסימן ד' פסק דאפילו במקום דליכא פסידא דרשאי להכותו אפ\"ה בסימן תכ\"א לא כתב בפשיטות שאם הוא מסרב דרשאי להכותו אלא כתב הדבר בשם י\"א משום דס\"ל דלא דמי לדבר דליכא פסידא וכמו שחילק רבינו. ועיין במהרא\"ש ז\"ל סימן פ\"ו במה שרצה להליץ בעד רבינו ודבריו צ\"ע יע\"ש ועיין בהג\"א דפרק המניח עלה ההיא דנרצע שכלו לו ימיו: " + ], + [], + [ + "נמצאת למד וכו'. פ\"ק דקידושין (דף כ\"א) ומדנקט האי דינא בלשון שלילה נראה דכוונתו למעט גרעון כסף ושטר שיחרור מנרצע מדלא קתני להו במתניתין גבי נרצע ואע\"ג דגבי אמה לא קתני להו ואפ\"ה יוצאה בגרעון כסף ובשטר שאני גבי אמה דאיכא למימר דלא קתני אלא מה שיש לאמה יתר שאת מהעבד אבל גבי נרצע ליכא למימר הכי דהא קתני יובל ובטעמא דמילתא כתב רבינו ישעיה משם ר\"ת משום דלא שייך גרעון כסף אלא כשנקנה בכסף אבל זה כיון שנקנה ברציעה לא שייך בו גרעון כסף אבל רבינו ישעיה כתב דטעמא הוי משום קנס שלא זיכתו תורה לצאת אלא ביובל ובמיתת האדון איכא בין הני תרי טעמי טובא דלר\"ת עבד עברי הנקנה בשטר אינו יוצא בגרעון כסף והנרצע יוצא בשטר שיחרור אבל לרבינו ישעיה מי שנקנה בשטר נמי יוצא בגרעון כסף והנרצע אינו יוצא בשטר ורבינו נראה דס\"ל כרבינו ישעיה בשתי החלוקות מדמיעט שטר מנרצע ואם איתא דס\"ל שמי שנקנה בשטר אינו יוצא בגרעון כסף מנא ליה דטעמא דמתניתין דלא קתני גרעון כסף גבי נרצע הוא משום קנס והוליד מזה שאינו יוצא גם בשטר אימא דטעמא הוי משום דנקנה ברציעה ולא שייך גרעון כסף אלא היכא שנקנה בכסף אבל לעולם דבשטר יוצא הנרצע. וראיתי לרבינו ישעיה שכתב שר\"ת הביא ראיה לדבריו מדאמרי' בגמרא (דף י\"ד) והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה ונפקא לן מהכא שנקנית בכסף ואם איתא שהנקנית בשטר נמי יוצאה בגרעון כסף מנא לן שנקנית בכסף אימא דקרא איירי היכא שנקנית בשטר א\"ו דלא שייך גרעון כסף אלא היכא שנקנית בכסף. ותימה שהרי הריטב\"א כתב משם ר\"ת דמאי דילפינן מהאי קרא שנקנית בכסף הוא משום דמדמינן קנין דאחרים בו לקנין עצמו וכי היכי שקונה את עצמו בכסף הכי נמי נקנה ולפי פירוש זה אין הוכחה כלל לדברי ר\"ת. ודע שכתב רבינו ישעיה דלאו דוקא מי שנקנה בשטר וזקף עליו הדמים דפשיטא דיוצא בגרעון כסף אלא אפילו אם נמכר לו במתנה יוצא בגרעון כסף: " + ], + [ + "עבד עברי כהן וכו'. שם (דף כ\"א) ולא ידעתי למה הביאו קרא דושב דמיירי במכרוהו ב\"ד שתים ושלש שנים לפני היובל דהיובל מוציאו וליכא למעוטי מהאי קרא רציעה מכהן היה להם להביא קרא דואיש אל משפחתו תשובו דמיירי בנרצע כדאמרינן בגמרא (דף ט\"ו) ומהתם מימעיט כהן מרציעה כיון שאינו שב למוחזק שבמשפחתו. וראיתי בהגמ\"י דפירקין שהקשו מהא דאמרינן בירושלמי המשתמש בכהונה מעל דכתיב אתם קדש והכלים קדש ומתלמודא דידן משמע דלא מימעיט כהן אלא מרציעה אבל אה\"נ דנמכר והסמ\"ג במ\"ע סימן פ\"ג תירץ דע\"כ לא אמרינן דאסור להשתמש בכהונה אלא בחנם אבל בשכר שרי וכתב הרב מהר\"ש יפה דכהן שאינו מיוחס לא אסור להשתמש בו והביא ראיה ממ\"ש הריב\"ש בסימן צ\"ד על מי שביזה לכהן. ולעד\"נ דאין ראיה מדברי הריב\"ש דשאני התם שרצה הריב\"ש להחמיר על המבזה ולגעור בו מצד היות המבוזה כהן מש\"ה כתב שכיון שאינו כהן מיוחס מספיקא אין מחמירין על המבזה אבל לעולם דאסור להשתמש בכהן אע\"פ שאינו מיוחס כיון שהוא ספק כהן והא דקי\"ל דכהן שנשא אחת מן הנשים האסורות לו דמנגדינן ליה אע\"פ שאינו כהן מיוחס שאני התם דאיהו החזיק עצמו בכהן ומש\"ה מנגדינן ליה מפני חזקתו וכמ\"ש מהר\"ש יפה ומ\"מ נראה דיש ללמוד מתשובת הריב\"ש הלזו דאם הכהן הוא ע\"ה דאין אסור להשתמש בו ולפ\"ז אפשר לומר דמאי דאמרינן דאין כהן נרצע דמשמע דנמכר מיירי בכהן ע\"ה ומ\"מ עדיין צריכין אנו לחילוק הסמ\"ג משום ההיא דפרק כיצד הרגל (דף כ') דאמר ליה רמי בר חמא לרב חסדא לכי תשמש לי ולפי הסמ\"ג י\"ל דהתם השכר היה מה שהיה אומר לו הראיה ממתניתין. ולפי תירוץ מהרש\"י איכא למימר דמאי דאמרינן דכהן נמכר מיירי בכהן שאינו מיוחס וכ\"ת אי כהן שאינו מיוחס מאי איכפת ליה אם יהיה בעל מום הא בלאו הכי אינו יכול לעבוד וכמ\"ש רבינו פ\"ו מהלכות ביאת מקדש י\"ל דשמא למחר ימצא כתב יחוסו. ומ\"מ נראה לי שאם יש לכהן מום קבוע דנרצע דאין הפרש בין מום אחד לשני מומין:
גרסינן במכילתא אזנו מן הדלת דברי ר\"י ר\"מ אומר מן הסחוס שהיה רמ\"א אין כהן נרצע והם אומרים נרצע אין כהן נמכר והם אומרים נמכר. ותימה דכיון דס\"ל לר\"מ דאין כהן נמכר איך הביא ראיה שהרציעה היא מן הסחוס ממה שאין כהן נרצע דמשמע דאם היה מן התנוך היה נרצע הא לדידיה אינו נמכר וליכא למימר דס\"ל לר\"מ דכל שאינו בר רציעה אינו בר מכירה דהא לאו הא בהא תליא ואמה ומי שאין לו אשה ובנים יוכיחו. ואפשר לתרץ בדוחק ולומר דר\"מ גמר שיבה שיבה וכמו ששנינו בפרק אלו הן הגולין (דף י\"ג) דר\"מ גמר שיבה דכתיב בגולה משיבה דכתיב גבי עבד הכא נמי יליף שיבה דכתיב גבי נרצע כדכתיב ואיש אל משפחתו תשובו משיבה דכתיב גבי מכרוהו ב\"ד כדכתיב ושב אל משפחתו וכי היכי דשב דכתיב גבי נרצע לא מיירי בכהן משום דאין כהן נרצע ה\"נ שיבה דכתיב גבי מכרוהו ב\"ד לא מיירי בכהן דכהן אינו נמכר ואנן לא קי\"ל כר\"מ במכירה אע\"ג דקי\"ל כוותיה ברציעה משום דקי\"ל כר\"י דלא דריש שיבה שיבה וכמ\"ש התוספות בפרק אלו הן הגולין: " + ], + [ + "ונוקב את אזנו הימנית וכו'. שם (דף נ\"א) והנה מדלא נתן רבינו שיעור בנקב משמע דאפילו כל שהוא די וא\"כ קשה דלמה אין נרצע כהן משום שנעשה בעל מום הא כל נקב שהוא פחות מכרשינה אין זה מום וכמ\"ש רבינו פ\"ז מהלכות ביאת המקדש. כבר הקשו זה בירושלמי וירצע הסחוס פחות מן כרשינה ותירצו שמא יבא לידי כרשינה. ומ\"ש במרצע של מתכת פסק כרבי דדריש כלל ופרט והקשה הרב בעל עצמות יוסף דבהלכות שבועות פסק כמאן דדריש ריבוי ומיעוט וכ\"פ בפי\"א מהלכות טומאת צרעת שמגלח כל שערו חוץ משער תוך החוטם והיינו כמאן דדריש רבוי ומיעוט וכדאיתא בפ\"ב דסוטה עלה י\"ו ואיך זיכה שטרא לבי תרי. ותירץ דבגמרא אמרינן המרצע זה מרצע גדול וס\"ל לרבינו דהך ר\"א פליג עם תנאי דלעיל ומהמרצע הגדול נפקא לן דהוי של מתכת ע\"כ. ולא הבינותי דבריו דהא הך ר\"א דריש ה\"א יתירה דהמרצע לומר שצריך שיהיה מרצע גדול אבל אה\"נ דדריש לקרא או בכלל ופרט או ברבוי ומיעוט. ותו דאיך מדרשה דה\"א דהמרצע נפקא דצריך שיהיה של מתכת ומדברי הרב הנזכר נראה דס\"ל דמאן דדריש כלל ופרט לא דריש ריבוי ומיעוט בשום דוכתא ומאן דדריש ריבוי ומיעוט לא דריש כלל ופרט בשום דוכתא אבל הריטב\"א כתב דכל חד מן תנאי דריש כלל ופרט וכלל או ריבה ומיעט וריבה כפי שקבלה מרבו באותו מקום פעמים דאין הכי ופעמים דאין הכי וכן הוכיח במקומות הרבה ע\"כ. ודבריו תמוהים הם בעיני הרבה דבמסכת שבועות אמרינן ר\"ע מ\"ט מחייב לשעבר דדריש ריבוי ומיעוט רבי נמי דריש ריבוי ומיעוט דתניא כו' והקשו ורבי דריש ריבויי ומיעוטי והא רבי כללי ופרטי דריש דתניא כו' ואם כדברי הריטב\"א איך הוכיחו בגמרא דרבי ס\"ל כר\"ע בשבועות מדדריש בדוכתא אחריני ריבויי ומיעוטי אימא דהתם קבל מרבו שיהא נדרש בריבויי ומיעוטי והכא גבי שבועות קבל שיהא נדרש בכלל ופרט וכן נמי בקושיית הגמרא שייך נמי קושיא זו וצ\"ע ובמסקנא דגמרא אמרו השתא דאמרת רבי כללי ופרטי דריש בעל כרחיך קשיא שבועות ותירץ אלא בשבועות נסיב אליבא דר\"ע וליה לא ס\"ל הרי שנדחקו לומר דרבי קאמר שבועות שתים שהן ארבע אליבא דר\"ע וליה לא ס\"ל מפני שמצאו שרבי דריש קרא דולקחת את המרצע בכלל ופרט וטעמא דר\"ע דקאמר דבשבועת ביטוי מחייב לשעבר הוא משום דדריש לקרא דאו נפש כי תשבע בריבויי ומיעוטי ואי כדברי הריטב\"א אין כאן הכרח דאימא דבקרא דמרצע קבל מרבו שיהא נדרש בכלל ופרט וקרא דשבועת ביטוי קבל מרבו שיהא נדרש בריבויי ומיעוטי כר\"ע. ובפרק שבועות שתים (דף כ\"ו) אמרינן ר' ישמעאל ששימש את ר' נחוניא בן הקנה שהיה דורש את כל התורה כולה בכלל ופרט איהו נמי דורש בכלל ופרט ר\"ע ששימש את נחום איש גם זו שהיה דורש את כל התורה כולה בריבה ומיעט איהו נמי דורש ריבה ומיעט ומדברי התוספות בפרק המפלת (דף ל) ד\"ה ושמע מינה מוכח דמאן דדריש ריבוי ומיעוט לא דריש כללי ופרטי. (*א\"ה עיין פר\"ח י\"ד סימן פ\"ד): ונוקב את אזנו הימנית בגופה של אזן במרצע. שם המרצע זה מרצע הגדול וכתב הריטב\"א דפירוש מרצע גדול היינו שהוא עב וגס והוא עושה נקב גדול כמלא כרשינה ורבינו לא הביא דרשה זו אלא כתב בסתמא ונוקב במרצע משמע דס\"ל דאפילו נקב כל שהוא מהני ואפשר דיצא לו משום דר' יוסי בר יהודה ריבה מולקחת אפילו מחט ורבי לא פליג עליה אלא בסול וסירא דלא הוו של מתכת אבל במחט מודה ליה. ולפי זה יש לתמוה עליו מהא דאמרינן בפרק על אלו מומין (דף ל\"ז) כעדשה אין בציר מכעדשה לא ורמינהי מרצע וכו' ותירץ רב חנא בר קטינא ל\"ק כאן לשחוט כאן לפסול כלומר דדוקא להכשירו לשחיטה בעינן שיעורא אבל לפוסלו אפילו נקב כל שהוא פוסלו לבהמה וה\"ה לכהן וא\"כ כיון דפסק דאפילו נקב כל שהוא מהני לרציעה וכהן אינו נרצע לפי שנעשה בעל מום ע\"כ אית לן למימר דיש חילוק בין לשחוט בין לפסול ואיך פסק בהלכות ביאת המקדש פ\"ז גבי מומין הפוסלים באדם ובבהמה מי שניקב סחוס אזנו אם מצטרף לכרשינה הרי זה מום דמשמע דבציר מכרשינה לא הוי מום אפילו לפסול. וכ\"ת דס\"ל דלפסול דאמרינן בגמרא לא קאי אלא אכהן וטעמא משום דאינו שוה בזרעו של אהרן וכמ\"ש התוספות אבל בהמה לא מיפסיל אלא בשיעורא, אכתי תיקשי דבפ\"ח מהלכות הנזכר שהביא המומין המיוחדין לאדם למה לא הביא נקב כל שהוא. וליכא למימר דס\"ל לרבינו דטעמא דאין כהן נרצע הוי משום שמא יבא לידי כרשינה אבל לעולם דבפחות מכרשינה לא הוי מום וכמו שתירצו בירושלמי משום דמתלמודא דידן משמע דפליג על הירושלמי ולא חייש לשמא יבא לידי כרשינה מדהוצרכו לומר כאן לשחוט כאן לפסול. אשר ע\"כ נ\"ל לומר דרבינו ס\"ל דהרציעה הוא בנקב ככרשינה כמ\"ד מרצע גדול ובגמרא לא הקשו אלא לר' יוסי בר יהודה דקאמר דאפילו מחט מהני לרציעה ואליבא דידיה הוצרכו לחלק בין לשחוט בין לפסול אבל לחכמים לא קשה דאפשר שהם סוברים כמ\"ד מרצע זה מרצע גדול. וכ\"כ הריטב\"א דר' יודן וחכמים ס\"ל כמ\"ד מרצע זה מרצע גדול ולדידהו אין צורך לחלק בין לשחוט בין לפסול ומה שלא נתן רבינו שיעור בנקב הטעם הוא לפי שכבר למדנו שהכהן אינו נרצע לפי שנעשה בעל מום וכבר למדנו שיעור המום בהלכות ביאת המקדש שהוא בכרשינה ממילא נפקא דשיעור הנקב הוא ככרשינה משום דבציר מהכי אינו נעשה בעל מום: ולא נאמר מזוזה וכו'. שם ובמכילתא והגישו אל הדלת או אל המזוזה מקיש דלת למזוזה מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד את אומר לכך בא או ירצענו במזוזה ת\"ל ונתת באזנו ובדלת בדלת אתה נותן אבל אי אתה נותן במזוזה או יעביר באזנו ובדלת ת\"ל ורצע אדוניו את אזנו באזנו אתה מעביר ואי אתה מעביר בדלת הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון הקיש דלת למזוזה מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד. והקשה הרא\"ם דאימא איפכא לפי שהוא אומר ונתת באזנו ובדלת אין לי אלא דלת מזוזה מנין ת\"ל אל הדלת או אל המזוזה כמו שדרשו גבי שאור וא\"ת א\"כ למה לי למיכתב דלת כיון דכבר שמענו אותו ממשנה תורה י\"ל דאיצטריך להיקשא דמה מזוזה מעומד אף דלת מעומד וכ\"ת אכתי תיקשי דלמה לי קרא דמשנה תורה א\"ו ע\"כ אתא למעט מזוזה י\"ל דאיצטריך ללמד אופן הרציעה שיהא דוקר והולך עד שמגיע לדלת שלא למדנו זה אלא מקרא דמשנה תורה וכמו שדרשו אותו בקידושין. אך קשה דאימא דמה שדרשו במכילתא מקרא דבאזנו ובדלת שאין המזוזה כשרה לרציעה הוא מיתורא דוי\"ו דובדלת ואתא למעוטי מזוזה ואע\"ג דוי\"ו יתירה דורשים אותה בכ\"מ לרבות ולא למעט כבר כתבו התוספות בפרק בנות כותים (דף ל\"ב) בד\"ה למעוטי אשה מלובן דהיכא דלא איצטריך לרבות אמרינן דאתא למעוטי ה\"נ קים להו לרז\"ל דאין שום דבר לרבות מיתורא דוי\"ו על כן דורשים אותה למעט לומר דלת אין מזוזה לא וכ\"ת דהוי\"ו איצטריך לומר שיהא דוקר והולך עד שמגיע אצל דלת הא ליתא משום דע\"כ לא קס\"ד דירצענה לאוזן מאבראי ויניחנה על הדלת וידקור כנגד אזנו בדלת אלא אי הוה כתיב קרא ונתת אזנו בדלת וכדמשמע מתחלת הברייתא משום דהוה קאי הנתינה לאזן ולא הוזכרה כאן רציעת האזן אבל כיון דכתיב קרא ונתת באזנו דקאי הנתינה למרצע והוזכרו כאן רציעת האזן וכי כתב קרא בדלת על כרחיך דבתר רציעה היא הא כיצד דוקר והולך עד שמגיע אצל דלת וא\"כ אייתר לן וי\"ו דובדלת לומר דלת אין מזוזה לא. עוד הקשה הרא\"ם שלא מצינו בכל התורה כולה שתהיה שום מלה לצורך ההיקש בלבד מבלתי שתהיה לצורך עצמה כמלת מזוזה בזה המקום שאין לה מובן כלל שהרי אין המזוזה כשירה ברציעה וכה\"ג הקשו התוספות בפרק הערל (דף ע') ד\"ה אלא לאפנויי. ועיין בפרק אלו נערות עלה ל\"ח ובמ\"ש התוס' שם ד\"ה מי אתיא ג\"ש ומפיק ליה מפשטיה. והרב לח\"מ ז\"ל הרבה להשיב על הרא\"ם וכתב דתרי מילי איכא חדא בהעמדה שמעמיד האדון והשניה ברציעה ולענין העמדה ודאי דמזוזה ודלת שוים שיכול האדון להעמידו בין אצל דלת בין אצל מזוזה ומ\"ש בדלת דמשמע דלת אין מזוזה לא איירי לענין רציעה ודקדק זה מדברי רבינו יע\"ש. ולפי דבריו קשה לישנא דמכילתא דקאמר אתה אומר לכך בא או אינו אלא ירצענו במזוזה דמשמע דאם לא היינו דורשים ההיקש היתה הרציעה במזוזה כפשטיה דקרא דוהגישו אל הדלת או אל המזוזה ולפי דברי הרב בעל ל\"מ אף שלא נדרוש ההיקש אכתי ליכא למישמע מקרא דוהגישו שתהיה הרציעה כשרה במזוזה משום דקרא לא מיירי אלא בהגשה ולא ברציעה. ואפשר לומר דאע\"ג דקרא דוהגישו לא מיירי אלא בהגשה מ\"מ מדאקשינהו דלת למזוזה משמע דאתא לשום דרשא והיינו אומרים דאתא לומר שתהא המזוזה כשרה לרציעה משום דברציעה לא כתב קרא אלא דלת ועל כן הקיש רחמנא דלת למזוזה לומר מה דלת כי היכי דכשר להעמדה כשר לרציעה הכי נמי מזוזה כי היכי דכשר להעמדה כשר נמי לרציעה ובתחלה דרשו במכילתא ההיקש לומר שתהא הדלת מעומד ואח\"כ אמרו אימא דההיקש הוא לומר שתהא המזוזה כשרה לרציעה ותירצו דבפירוש מיעט קרא לרציעה במזוזה א\"כ ע\"כ אית לן למימר שההיקש בא לומר שתהא הדלת מעומד ואחר זה חזרו והקשו דאימא דהמיעוט דובדלת לא הוי למעוטי מזוזה אלא למעוטי שלא יעביר באזנו ובדלת דאי לאו מיעוטא הוה אמינא דיעביר באזנו ובדלת אלא כיון שמגיע אצל דלת די ולעולם דההיקש הוא לומר שתהא המזוזה כשרה לרציעה ואמרו דאי משום הא לא איצטריך קרא למעט דהא מימעיט מקרא דורצע אדוניו את אזנו באזנו אתה מעביר ואי אתה מעביר בדלת א\"כ אייתר לן מיעוטא דובדלת על כרחין למעוטי מזוזה מרציעה א\"כ ההיקש הוא לומר מה דלת מעומד אף מזוזה מעומד. ומ\"ש רש\"י א\"כ מה ת\"ל או אל המזוזה אע\"ג דאיצטריך לגופיה למצות הגשה הכוונה היא למאי אהני היקשא משום שאם היינו אומרים דהרציעה כשרה במזוזה א\"ש דלהכי הקישה רחמנא לאשמועינן האי דינא וכמו שכתבנו בפירוש המכילתא. וכ\"ת כיון דמלת מזוזה איצטריך לגופה למצות הגשה א\"כ היקשא מנא לן הא לא קשיא משום דההיקש לא צריך הפנאה כמו הג\"ש והכא אפשר דמלת או אתא לאקושי דלת למזוזה ומצינו או שתבא להיקש כדאיתא בת\"כ בפ' קדושים בפיסקא דשפחה נחרפת אין לי אלא כסף בחציה ובשטר בכולה מנין אף שטר בחציה ת\"ל או חופשה לא נתן לה מה כסף בחציה אף שטר בחציה. ופי' שם הרב קרבן אהרן דמלת או סמיך חופשה לא נתן לה עם הפדה לא נפדתה לאקושינהו ועם זה יבואו דברי רש\"י יותר מדוקדקים שכוונתו לומר למאי איצטריך או וא\"ת א\"כ דקרא דוהגישו לא מיירי ברציעה א\"כ מנא לן שהדלת שעליה רוצעים צריך שתהיה מעומד דהא לית לן היקשא לומר שצריך שתהיה מעומד כיון דקרא דהיקשא לא מיירי אלא בהגשה. וי\"ל דקרא דורצע אדוניו את אזנו קאי על קרא דלעיל דאל הדלת או אל המזוזה אלא דאי לאו דכתב קרא באזנו ובדלת הייתי אומר דגם לרציעה כשרה המזוזה אבל לאחר המיעוט לא קאי אלא אדלת דכתיב גבי הגשה וכיון דההוא דלת הוי מעומד מכח ההיקש א\"כ כי כתב קרא ורצע אדוניו וקאי על אותו דלת הנזכר בפסוק הקודם ממילא חד דינא איתא להגשה ורציעה. וא\"ת היכי דרשו במכילתא מקרא דורצע אדוניו את אזנו באזנו אתה מעביר ואי אתה מעביר בדלת דאי מקרא דאזנו הא איצטריך לג\"ש אזן אזן ממצורע ואי ממיעוטא דאזנו הא איצטריך לר\"א לומר אזנו ולא אזנה ולת\"ק אזנו ולא אזנו של מוכר עצמו וכדאיתא בקידושין (דף י\"ד וט\"ו) וי\"ל דהא דאיצטריך לת\"ק מיעוטא דאזנו למוכר עצמו הוא אליבא דרב טביומי דס\"ל דת\"ק יליף ש\"ש וא\"כ איצטריך קרא למעט מוכר עצמו אבל אנן קי\"ל דטעמא דת\"ק הוא לפי דלא יליף ש\"ש וכמ\"ש הריטב\"א וא\"כ אייתר לן מיעוטא דאזנו לומר באזנו אתה מעביר ואי אתה מעביר בדלת וא\"כ אכתי תיקשי על הגמרא כשהקשו ור\"א ההוא מיבעי ליה אזנו ולא אזנה למה לא אמרו דאיצטריך לומר באזנו אתה מעביר ואי אתה מעביר בדלת וכ\"ת משום דאכתי תיקשי דהא ממיעוטא דאזנו דכתיב במשנה תורה נפיק וא\"כ על כרחיך דמיעוטא דאזנו דכתיב בפרשת משפטים הוא לומר אזנו ולא אזנה א\"כ לפי המסקנא דת\"ק לא יליף ש\"ש תיקשי דלמה לי תרי מיעוטי וליכא למימר דלפי המסקנא לא דריש ת\"ק עבד העבד ושדינן חד מיעוטא לומר אזנו ולא אזנה ואידך באזנו אתה מעביר ואי אתה מעביר בדלת שהרי בדף י\"ז הביאו ברייתא אחת דיליף דאין האמה נרצעת מקרא דהעבד וא\"כ לפי המסקנא היכי מיתוקמא האי ברייתא: האדון הוא שרוצע בעצמו וכו'. במכילתא. וא\"ת נילף מהכא בכל התורה דאין שלוחו של אדם כמותו י\"ל משום דיבמה וסמיכה ועגלה ערופה הוו ג' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין מהם אליבא דכ\"ע דביבמה כתיב וקראו לו הוא ולא שלוחו וכן בעגלה ערופה ומדדו הם ולא שלוחם וסמיכה ידו ולא שלוחו וכ\"כ התוס' פ\"ק דערכין (דף ב') ד\"ה אי לא קרבנו ותו איכא הפרה דבעל דליתיה בשליח מקרא דכתיב אישה יפרנו וכדאיתא פ\"ב דנזיר עלה י\"ב ומייתי לה פ\"י דנדרים עלה ע\"ב ותו איכא שאילה בבעלים דליתיה בשליח וכדאיתא בפרק השואל עלה צ\"ו. (*א\"ה ובס\"פ חלק אמרי' יצאו הם ולא שלוחם ועיין פרי חדש א\"ח בנמוקיו על הרמב\"ם פ\"ד מהלכות ע\"ז דין ב'): ואין רוצעין שני עבדים כאחד וכו'. פ\"ק דסוטה (דף ח') הקשו והא אין עושין מצות חבילות חבילות ותירצו ל\"ק כאן בכהן אחד כאן בב' כהנים ופירש\"י בכהן אחד הוי חבילות וכן לגבי עבדים בב\"ד אחד ובאדון אחד והקשו עליו התוס' דהא טהרת ב' מצורעים דמי לשני עבדים של שני בני אדם ולקושיית התוס' אפשר לתרץ דשאני טהרת ב' מצורעים דהכהן עושה מעשה וא\"כ אף שהם גופים מוחלקים הרי הכהן עושה מצות חבילות חבילות אבל גבי עבדים אין הב\"ד עושה שום מעשה ולפ\"ז בב' עבדים של ב' בני אדם שריא. אך מאי דק\"ל בדברי רש\"י הוא דמשמע מדבריו דבשני בתי דינים שרי אף בב' עבדים של אדון אחד וזה תימה דאכתי האדון עושה מצות חבילות חבילות ואיך הותר לו לרוצעם כאחד. אשר ע\"כ נ\"ל דמ\"ש רש\"י ובאדון אחד הכוונה הוי או באדון אחד כלומר בב\"ד אחד אסור אע\"פ שהם ב' עבדים של שני בני אדם כטהרת שני מצורעים וכן באדון אחד אסור אע\"פ שהוא בשני ב\"ד דאכתי האדון עושה מצות חבילות חבילות. ודע שמדברי התוס' שם בד\"ה אין משקין נראה דלאו דוקא לרצוע ב' עבדים כאחד דאסור אלא אפילו להביאם לב\"ד כאחד אסור ואע\"פ שהרציעה היא בזה אחר זה: " + ], + [ + "ואם אמר יאמר העבד וכו'. פ\"ק דקידושין (דף כ\"ב) וכתב מוהרימ\"ט בחידושיו דהאי תנא דדריש אם אמר יאמר שצריך שיאמר וישנה לא ס\"ל דברה תורה כלשון ב\"א ואין דעתי נוחה בזה דא\"כ הו\"ל לתלמודא למימר דראב\"ע דס\"ל דברה כו' חולק על זה וכן נ\"ל דאין צורך שישנה וכמו שחילק גבי הענקה אשר ע\"כ נראה דאף ר\"א מודה בדרשא דאם אמר יאמר וע\"כ לא פליג אלא גבי הענקה משום דמוכחי קראי להפך דכתיב אשר ברכך דמשמע דוקא נתברך הבית בגללו אבל הכא אין הוכחה שלא יהיו שתי אמירות וכ\"כ התוס' בפרק אלו מציאות (דף ל\"א) ועיין בפ' ארוסה (דף כ\"ד): עד שיאמר וישנה וכו'. שם אמר בתחלת שש ולא אמר בסוף שש אינו נרצע אמר בסוף שש ולא אמר בתחלת שש אינו נרצע ופירשה רבה מאי בתחלת שש בתחלת פרוטה אחרונה ומאי בסוף שש בסוף פרוטה אחרונה ולפי פירש\"י נראה דב' אמירות הללו הם בזמנים מוחלקים הא' היא קודם שיתחיל הפרוטה האחרונה בכל זמן שיהיה אך שיהיו לו אשה ובנים והב' לאחר שהתחיל הפרוטה האחרונה אבל מדברי רבינו נראה שב' האמירות הם בזמן א' ולדבריו קשה טובא לישנא דגמרא וכבר עמד ע\"ז הבעל\"מ ותירץ דס\"ל דמ\"ש בברייתא תחלת שש ר\"ל קודם שיהיה עליו שוה פרוטה הרבה וסוף שש הוא אחר שנשאר פחות מש\"פ וכל חד מהני זימני לא מהני משום דלא מיקיימי תרי קראי אבל הזמן הוא מעט קודם שיתחיל הפרוטה דנקרא עבד כיון שיש לו עליו עדיין ש\"פ ונקרא סמוך ליציאה כיון שלא נשאר לו אלא ש\"פ. ואכתי ק\"ל לפי' זה לישנא דברייתא דקאמר אמר בתחלת שש ולא אמר בסוף שש דלא הול\"ל אלא אמר בתחלת שש אינו נרצע משום שנאמר לא אצא חפשי דאי אמרת בשלמא לרש\"י ז\"ל דס\"ל דהאמירה הא' היא בתחלת שש איצטריך לומר ולא אמר בסוף שש לומר שכל שתי האמירות אמרם בתחלת שש אבל לרבינו דס\"ל דתחלת שש לאו זמן אמירה היא לא איצטריך לומר ולא אמר בסוף שש עיין בפירושו למשנה שכתב עד שיאמר בתחלת שש ובסוף שש. אשר ע\"כ נ\"ל דרבינו ס\"ל דכדי לקיים קרא דהעבד וקרא דלא אצא צריך שיתחיל מזמן שהוא עבד ויסיים סמוך ליציאה וזהו שכתב רבינו כגון שנשאר מן היום שוה פרוטה דאז נמצא שמתחיל מזמן שהוא עבד שהרי יש לו עליו ש\"פ ומסיים סמוך ליציאה או יתר מעט כלומר כדי שיסיים סמוך ליציאה לקיים קרא לא אצא חפשי. והשתא א\"ש דברי הברייתא דקאמר אמר בתחלת שש ולא אמר בסוף שש כלומר שלא סיים האמירה בפחות מש\"פ וכן אם אמר בסוף שש ולא התחיל בתחילת שש לא מהני משום דלא מיקיים תרי קראי ויצא לו לרבינו דין זה מפני שהוקשה לו דלשתוק קרא מאם אמר יאמר ומדכתב קרא העבד ולא אצא חפשי ע\"כ צריך שתי אמירות א\"ו דאי לאו קרא דאם אמר יאמר הו\"א דלעולם דחד אמירה סגי אלא שצריך שיתחיל מזמן שהוא עבד ויסיים סמוך ליציאה וא\"כ כי אתא קרא דאם אמר יאמר לא עקר מאי דהוה ס\"ל בקראי דהעבד ולא אצא חפשי אלא דחדש לנו שצריך שיהיו שתי אמירות אבל אה\"נ דזמנם הוא שיתחיל מזמן שהוא עבד ויסיים סמוך ליציאה כמו דהוה ס\"ל אי לא כתב קרא אם אמר יאמר. ודע דאם לא אמר אלא תיבה אחת בזמן שהוא עבד והשאר סמוך ליציאה או שלא אמר סמוך ליציאה אלא תיבה אחת והשאר קודם ליכא קפידא כיון שהתחיל בזמן שהוא עבד וסיים סמוך ליציאה הרי נתקיימו שני המקראות אבל אליבא דרש\"י דס\"ל דב' האמירות הם בזמנים מוחלקים תיקשי למה לי קרא דאם אמר יאמר וליכא למימר כמו שתירצנו דאכתי תיקשי השתא נמי נימא הכי וכמו שהקשה מהרימ\"ט בחידושיו: ודע שמוהריב\"ל בחידושיו כתב שצריך ד' אמירות שתים כשהוא עבד וב' סמוך ליציאה וכתב דלישנא דרש\"י הכי דייק ותימה הוא בעיני דין זה שלא נמצא לשום אחד מהפוסקים דס\"ל הכי. והריטב\"א דס\"ל כפירש\"י כמו שיראה מדבריו שם כתב בפירוש ומשום שתי אמירות אלו חדא דבתחלת פרוטה אחרונה ואידך דבסוף אמר קרא ואם אמר יאמר שיאמר וישנה ונראה דבא לאפוקי מסברת מהריב\"ל. ומ\"ש שדברי רש\"י דייקי הכי לא ראיתי בדברי רש\"י זה דמאי דנקיט רש\"י בלישניה אמר ושנה בתחלת פרוטה אין הכרח מזה דס\"ל דצריך ב' אמירות בתחלת פרוטה וב' אמירות בסוף פרוטה והראיה דלא נקט רש\"י ולא אמר ושנה בסוף שש ואם כדברי הרב לישמעינן רבותא דאפילו אם אמר בסוף שש כיון שלא שנה לא מהני ומה שהכריחו למוהריב\"ל ז\"ל לומר דין זה הוא מפני שהוקשה לו דלשתוק קרא דאם אמר יאמר ומקרא דהעבד ולא אצא חפשי למדנו שצריך שתי אמירות וא\"ת אכתי תיקשי למ\"ש לעיל בתירוץ קושיא זו לדעת רבינו דהתינח לפי המסקנא אבל לפי הקס\"ד דהוה ס\"ל לתלמודא דתחלת שש הוא ממש תחלת שש וסוף שש הוא יום האחרון למה לי קרא דאם אמר יאמר בקראי דהעבד ולא אצא חפשי סגי וליכא למימר מפני שהיינו אומרים דהכוונה שצריך שיתחיל כשהוא עבד ויסיים סמוך ליציאה משום דא\"כ השתא נמי נימא הכי וי\"ל דהוה ס\"ל לתלמודא דלקושטא דמילתא ליכא למימר הכי וכמ\"ש מהרימ\"ט משום דמדה בתורה היא שני כתובים המכחישים זא\"ז הכתוב השלישי מכריע א\"נ משום דסברא הוא דבחד זמן מה לי חדא אמירה מה לי תרתי אבל למסקנא דמילתא אין אנו צריכים לדוחקים הללו אלא דמאי דהוה ס\"ל בפירושא דקראי דהעבד ולא אצא חפשי אי לא כתב קרא אם אמר יאמר הוא דס\"ל לבתר דכתב לן קרא דאם אמר יאמר וכמ\"ש לעיל. והסמ\"ג במ\"ע סי' פ\"ג כתב העבד עד שיאמר כשהוא עבד אבל אמר אחר שש אינו נרצע ע\"כ. והנה לא שם גבול אלא לסוף זמן האמירה שצריך שלא יהיה אחר שש אבל לתחלת זמן האמירה לא שם גבול ודבר תימה הוא בעיני דהא בגמרא מוכח שצריך שיהיה סמוך ליציאה ובין אי ס\"ל כפירוש רש\"י או כרבינו היה לו להביא דין זה דסמוך ליציאה וצ\"ע: " + ], + [ + "היתה לעבד שפחה כנענית וכו'. שם וא\"ת למה לא הצריכו רז\"ל שיאהב את אשת רבו ובניו דהא כתיב כי אהבך ואת ביתך דהא הצריכו שיאהב את רבו משום דכתיב כי אהבך וקרא דכי אהבך קאי לאשת רבו ובניו הנרמזים בואת ביתך וכן נמי שיאהב את אשתו ואת בניו משום דכתיב אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני. וכן נמי קשה דלמה הביאו ראיה על שצריך שיאהב את רבו מקרא דכי אהבך דכתיב במשנה תורה ולא הביאו מקרא דאהבתי את אדוני דכתיב ברישא. וי\"ל דאפשר דגזירת הכתוב הוא שיאמר אהבתי את אשתי ואת בני דאע\"פ שאינו אוהב אותם סגי באמירה אבל גבי אדון מדכתבו פעמים משמע דאתא לרבות שצריך שתהיה לו אהבה בלב ולא סגי באמירה. א\"נ דודאי דמקרא דאהבתי ליכא למילף מינה שיהא צריך אהבה דאפשר דלאו לעכובא קאמר אהבתי אלא דאורחא הוא דקאמר דפשיטא שהעבד שיוצא לחירות ואינו רוצה אלא רוצה לחזור לשיעבודו הוא מחמת שאוהב את רבו ואת אשתו ובניו וכן נמי בקרא דכי אהבך ואת ביתך אבל גבי אדון ליכא למימר הכי מדחזר וכתב רחמנא כי אהבך שלא היה בו צורך כיון שכבר כתיב אהבתי את אדוני ע\"כ לדרשא אתא לומר שצריך שיאהב אותו אבל גבי אשת רבו ובניו ואשתו ובניו דליכא קרא יתירא לא אמרי' דלעכובא אתא ויהא נרצע כיון דקרא אורחא דמילתא נקט. וא\"ת למה לא אמרינן גבי עבד שאם היה לרבו שתי נשים דאינו נרצע משום דבית אחד אמר רחמנא ולא שני בתים דהא גבי כ\"ג דילפינן שצריך שתהיה לו אשה ביוה\"כ משום דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו אמרינן דצריך שלא יהיו לו שתי נשים דבית אחד אמר רחמנא ולא שני בתים וכדאיתא בפ\"ק דיומא (דף י\"ג) הכא נמי נימא הכי וי\"ל דשאני התם גבי כ\"ג דאיתא טעמא למילתא משום שמא נמשך לבו אחריהם ויבא לידי טומאה וכמ\"ש הראב\"ד בפי\"ז מהא\"ב ומש\"ה אמרי' דקרא נקט ביתו למעוטי ב' בתים אבל הכא גבי עבד דליכא טעמא למעט שני בתים לא אמרינן דביתך אתא למעט ב' בתים אלא לומר דצריך שיהיה לו בית. ולפי מ\"ש רבינו דכ\"ג אסור לעולם ליקח שתי נשים משום דכתיב אשה אחת ולא שתים ניחא טפי דודאי מאי דאמרינן בגמרא ורחמנא אמר בעד ביתו ולא בעד שני בתים לאו ממלת ביתו הוא דקא ממעט ב' בתים אלא הכוונה הוא לומר מאחר דבקרא ליכא הוכחה דצריך שיהיו לו ב' בתים מנא לן דשרי ליה שיהיו לו ב' בתים מאחר שאסרה לו הכתוב משום דכתיב אשה אחת ולא שתים אבל אה\"נ דביתו לאו מיעוטא הוא לב' בתים. ודע שאם האדון לא כנס לאשתו אע\"פ שקדשה אינו נרצע משום דכל כמה דלא כניס לה לא מיקרי ביתו וכדמוכח פ\"ק דיומא (דף י\"ג). ודע שהרב בעל עצמות יוסף נסתפק אם צריך שיהיו לעבד ב' בנים משום דכתיב בני או דלמא אפילו באחד סגי ע\"ד ובני פלוא אליאב, ולא הכריע. והרב כנה\"ג כתב דאין כאן מקום לספק דפשיטא דבבן אחד סגי ע\"ש. ודע שהרב מוהרימ\"ט כתב דלא בעינן שיהא לרבו בנים והא דאמרינן לו אשה ובנים ולרבו אין אשה ובנים לאו דוקא אלא אגב דנקט גבי דידיה יש לו אשה ובנים נקט גבי אדון ולרבו אין אשה ובנים והכריח זה משום דמקרא דואת ביתך לא משמע אלא אשה וכדאמרינן גבי כ\"ג. ותימה הוא בעיני דין זה דהא קי\"ל הלכתא כר\"ע דדריש אתין לרבות וא\"כ נימא דמואת נתרבו הבנים: הוא אוהב את רבו וכו'. שם. וא\"ת למה לי קרא דכי אהבך ת\"ל משום דכתיב עמך דמשמע דצריך שיהיו שוים דכה\"ג אמרינן גבי חולה. וי\"ל דהברייתא נסתפקה בספיקו דרב ביבי בר אביי היכא דשניהם חולים מאי עמך בעינן והא איכא או דלמא כי טוב לו בעינן והא ליכא וא\"כ אם היינו למדים אהבת העבד לרב מקרא דעמך היה הספק נופל גם בזה היכא דשניהם אינם אוהבים זה לזה מאי עמך בעינן והא איכא או דלמא כי טוב בעינן וליכא. אבל כיון שלמדנו אהבת העבד לרב מקרא דכי אהבך תו ליכא לאיסתפוקי במידי דודאי אם האדון אינו אוהב לעבד אינו נרצע משום דליכא לא עמך ולא טוב לו. ועוד י\"ל דשאני גבי חולה דמה שלמדנו שצריך שהעבד לא יהיה חולה הוא מטוב לו לבד וא\"כ אייתר לן עמך ושדינן ליה אכי טוב לו לומר שזה הטוב שיש לעבד שיהיה ג\"כ לאדון אבל גבי אהבת האדון לעבד לאו מכי טוב לו לבדו נפיק אלא מעמך נמי נפיק כלומר שזה הטוב הוא בסבתו של אדון והוא שאוהב אותו דמכי טוב לו לא משמע אלא שיש לו טוב אבל לא שיהיה בסיבת האדון וא\"כ לא אייתר לן בדרשא זו עמך למדרש שהעבד ג\"כ יאהב את רבו. ועוד י\"ל דשאני גבי חולה דמאי דדרשינן במלת עמך הוא מאי דדרשינן בכי טוב לו דקאי עליה כלומר שהעבד אינו חולה האדון ג\"כ צריך שלא יהא חולה אבל גבי אהבה ליכא למידרש בעמך שצריך שהעבד יאהב את רבו דהא לא הוי דומיא דכי טוב לו דהתם הוא שהאדון אוהב את עבדו ואילו עמך הוא שהעבד יאהב את אדוניו והם דברים מוחלקים מב' צדדים מהנותן והמקבל אבל גבי חולה החילוק הוא לבד מצד המקבל: הוא חולה וכו'. שם ואיתא במכילתא כי טוב לו שתהא טובתו שוה לך אם היה חגר או סומא אינו נרצע. ונראה דרבינו לא הביא דין זה משום דמשמע ליה דהכל נכלל בדין חולה: " + ], + [ + "מה בין מוכר עצמו למכרוהו ב\"ד וכו'. מוכר עצמו אין מעניקין לו מכרוהו ב\"ד מעניקין לו. שם (דף ט\"ו) מ\"ט דת\"ק דאמר מוכר עצמו אין מעניקין לו מיעט רחמנא גבי מכרוהו ב\"ד העניק תעניק לו לו ולא למוכר עצמו ואידך לו ולא לב\"ח מדס\"ל בעלמא כר\"נ אתא לו לאפוקי ואידך בעלמא נמי לא ס\"ל כר\"נ. ויש לתמוה על רבינו דאיך פסק כאן כת\"ק דקאמר מוכר עצמו אין מעניקין לו ובפ\"ב מהל' מלוה ולוה פסק כר\"נ דהא משמע בגמ' דת\"ק לא ס\"ל כר\"נ. וליכא למימר דרבינו ס\"ל כפירוש ה\"ר נתנאל שפירש דלגבי מלוה כ\"ע לא פליגי דקי\"ל כר\"נ אלא דפלוגתייהו הוא בשכירות אי איתא לדר\"נ דר\"א ס\"ל דאף בשכירות קי\"ל כר\"נ ואיצטריך לו למעוטי ות\"ק ס\"ל דלא קי\"ל כר\"נ בשכירות וא\"כ אייתר לן לו למעט מוכר עצמו דא\"כ היה לו לרבינו לחלק בפירוש בין מלוה לשכירות. ועוד שה\"ה ז\"ל כתב עלה דההיא דפ\"ב מהלכות מלוה זה מחלוקת בברייתא דת\"ק ור\"א ואם רבינו ס\"ל כפירוש ה\"ר נתנאל לא פליגי בדינו ת\"ק ור\"א ומהתימה על הרב בעל ל\"מ ומהר\"ש טייטאצק הובאו דבריו בתשובת מהרש\"ך ח\"א סי' י\"ב שכתבו דרבינו ס\"ל כה\"ר נתנאל איך לא השגיחו בדברי ה\"ה והש\"ך בסי' פ\"ו כתב דרבינו ס\"ל כמ\"ש הרשב\"א בחידושיו פרק השולח דמאן דס\"ל כר\"נ לא מוקי פלוגתא דר\"א ות\"ק בדר' נתן אלא דכולהו אית להו דר\"נ וטעמא דת\"ק דקאמר לו ולא למוכר עצמו ולא דריש לו ולא לב\"ח משום דמסתברא קאי בעבד ממעט מילי דעבד אבל קאי בעבד וממעט ב\"ח ומשמעות דורשין איכא בינייהו. ותמהני דהא לפי דברי הרשב\"א הללו ע\"כ אית לן למימר דת\"ק אית ליה לדרבי נתן אף בהענקה דהא לית לן מיעוטא למעט ב\"ח מהענקה כיון דאיצטריך לו למעט מוכר עצמו ורבינו כתב בפירוש ענק ע\"ע לעצמו ואין ב\"ח גובה הימנו. ול\"נ דרבינו ס\"ל דהא דאצטריכו בגמרא לומר דת\"ק לא ס\"ל דר' נתן היינו מקמי דידעינן טעמא דת\"ק דס\"ל דמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית אבל לפי האמת דדרשינן אם אדוניו יתן לו למעט מוכר עצמו משום דבעל כרחו מכי משנה ש\"ש נפקא תו לא איצטריך לו דהענקה למעט מוכר עצמו משום דקרא דכי משנה שכר שכיר הוא טעם על הענקה וכמו שפירש\"י ז\"ל וכיון דטעמא דהענקה הוא משום דכי משנה שכר שכיר עבדך שפירושו הוא שמסר לו שפחה כנענית ממילא משמע דמוכר עצמו דאסור בשפחה ממיעוטא דלו אינו חייב להעניק וא\"כ אייתר לן לו דהענקה למעט ב\"ח ואף דנימא דס\"ל לרב טביומי דאף לפי המסקנא איצטריך לו דהענקה למעט מוכר עצמו משום דאי לאו לו גמרינן הענקה בע\"ע המוכר עצמו אע\"ג דלא שייך ביה משנה ש\"ש משום ג\"ש דש\"ש וכמו שכתבו התוס' גבי מוכר עצמו אינו נרצע מ\"מ מאן דס\"ל כר\"נ ס\"ל כמו שכתבנו דלת\"ק לא איצטריך לו דהענקה למעט מוכר עצמו ומה שהביאו לרבינו לומר דין זה הוא דהרבה מקומות בתלמוד מוכח מינייהו דהלכתא כר' נתן וכמ\"ש התוספות והרשב\"א ואילו מהכא מוכח דלית הלכתא כר' נתן משום דקי\"ל כת\"ק דר\"א שמותי הוא משום הכי הוכרח לומר דמאן דס\"ל כר' נתן לא ס\"ל כאוקימתא דרב טביומי ומ\"ש ה\"ה זה מחלוקת בברייתא דת\"ק ור' נתן אע\"ג דלא קי\"ל כהאי אוקימתא נראה דאתא למעט דלא נימא מדפסק רבינו כר' נתן וכת\"ק א\"כ ס\"ל כפי' ה\"ר נתנאל דשאני בין מלוה לשכירות ות\"ק לא פליג אר\"נ במלוה וכמ\"ש הרב בעל לח\"מ ומהר\"ש טייטאצק דרבינו ס\"ל כפירוש ה\"ר נתנאל לזה כתב זה מחלוקת כלומר דבהלואה נמי פליג ת\"ק כפי ההיא אוקימתא דאין חילוק בין מלוה לשכירות אלא שבהרבה מקומות פסקו כר' נתן א\"כ ליתא ודאי לההיא אוקימתא דמסתמא לא פליגי את\"ק וא\"ת א\"כ דטעמא דת\"ק דס\"ל דמוכר עצמו אין מעניקין לו הוא משום דאין רבו מוסר לו שפחה ולא מיקיים ביה כי משנה שכר שכיר א\"כ אף במכרוהו ב\"ד שלא מסר לו שפחה נאמר ג\"כ שלא יהיה חייב להעניקו וי\"ל דשאני גבי מכרוהו ב\"ד כיון שהיה בידו להעבידו ביום ובלילה והוא לא מסר לו שפחה איהו דאפסיד אנפשיה ומיקיים שפיר כי משנה ש\"ש עבדך כיון שניתן לו רשות למסור לעבדו שפחה אבל גבי מוכר עצמו שאין יכולת בידו פשיטא דאינו חייב להעניקו כיון דלא מיקיים ביה כי משנה ש\"ש. אבל הרב מוהרימ\"ט (דף י\"א) כתב דאם לא מסר לו שפחה אינו חייב בהענקה ולפי זה הוקשה להרב דאמאי איצטריך קרא דלו בהענקה למעט מוכר עצמו ת\"ל דאין רבו מוסר לו שפחה ותירץ דס\"ד דאיתרבי מהעניק תעניק וקשה לי דאכתי נימא דהעניק תעניק אתא לרבות דבין מסר לו שפחה בין לא מסר לו חייב להעניק וי\"ל דבשלמא מוכר עצמו היינו מרבים אותו כדי לקיים הג\"ש דש\"ש אבל מכרוהו ב\"ד דליכא ג\"ש ניחא טפי לאוקומי ריבויא דהעניק תעניק להיכא שלא נתברך הבית בגללו דלא מיעקר קרא דכאשר יברכך מלמימר דאתא לרבות מכרוהו ב\"ד שלא מסר לו רבו שפחה דמיעקר קרא דכי משנה ש\"ש ומ\"מ אין צורך לומר דאיצטריך לו דהענקה משום ריבויא דהעניק תעניק משום ג\"ש דש\"ש לחודיה איצטריך וכמ\"ש התוס' דאי לאו אזנו הו\"א דקרא דאהבתי לאו דוקא משום ג\"ש דש\"ש ה\"נ בקרא דכי משנה ש\"ש וכ\"כ מהרימ\"ט במהדורא ב':
עוד נראה לומר דרבינו ס\"ל דמאן דס\"ל כר\"נ קאמר דטעמא דת\"ק דמיעט מוכר עצמו ולא מיעט ב\"ח הוא משום דהענקה מדין צדקה הוא ושנינו בתוספתא מעשר עני אין משלמין בו החוב וה\"ה צדקה וכמ\"ש המרדכי פ\"ק דבבא בתרא וא\"כ לא איצטריך לו למעט ב\"ח וא\"כ ע\"כ אתא למעט מוכר עצמו אבל לעולם דס\"ל לת\"ק כר\"נ ורב טביומי ס\"ל דהענקה לאו מדין צדקה הוא אלא כמו ש\"ש ומש\"ה איצטריך לומר דטעמא דת\"ק הוא משום דלא ס\"ל כר' נתן אבל הרב בעל ש\"ך כתב דרבינו ס\"ל דמאי דאמרינן בעלמא נמי לא ס\"ל כר\"נ הכוונה הוא בדומה להענקה שהוא צדקה לא ס\"ל כר\"נ ופי' זה הוא מעין פי' ה\"ר נתנאל ודבריו תמוהים שהרי כתב ה\"ה זה מחלוקת בברייתא דת\"ק ור\"נ ולפי דבריו לא פליגי ת\"ק ור\"נ בדינא דרבינו והריטב\"א כתב דטעמא דרבינו הוא משום דע\"כ לא איצטריך לומר דת\"ק לא ס\"ל כר\"נ אלא אליבא דרב טביומי דס\"ל דת\"ק יליף ש\"ש אבל לפי האמת טעמא דת\"ק הוא משום דלא יליף ש\"ש וא\"כ אייתר לן לו למעט ב\"ח ומאן דס\"ל כר\"נ ס\"ל דת\"ק לא יליף ש\"ש והבכ\"מ נראה דלא ס\"ל כתירוץ הריטב\"א שהרי כתב דהטעם דמוכר עצמו אין מעניקין לו הוא משום מיעוטא דלו וכן נמי לא ס\"ל התירוץ הא' שכתבנו אלא ס\"ל התירוץ הב' דטעמא דת\"ק דלא מיעט ב\"ח הוא משום דהענקה הוי כמו צדקה ולא איצטריך קרא למעט ב\"ח מהענקה ועיין לקמן בפירקין דין ט\"ו: ודע שהתוס' כתבו דהלכה כר\"א דמוכר עצמו מעניקין לו ועוד הוסיפו לומר דאפשר דבכולהו נמי הלכתא כוותיה ומוהרימ\"ט הקשה על זה דמדלא חשיב בהדי הנך דתנן בסוטה פרק היה נוטל מה בין איש לאשה האיש נרצע ואין האשה נרצעת ע\"כ ס\"ל למתני' דהתם כת\"ק דקאמר מוכר עצמו אינו נרצע ומש\"ה לא חשיב האיש נרצע ואין האשה נרצעת כיון דתנא האיש נמכר בגניבתו ואין האשה נמכרת בגניבתה ממילא משמע דאין האשה נרצעת דהא לא שייך רציעה אלא במכרוהו ב\"ד וא\"כ היה להם לפסוק כת\"ק דהא סתם מתני' דהתם הלכתא פסיקא היא. ולא הבינותי הכרח זה משום דאף דנימא דמתני' דהתם ס\"ל כת\"ק אכתי קשה דאמאי לא תני האיש עובר על מ\"ע שהזמן גרמא ועובר על בל תשחית ובל תקיף ובל תטמא ונדון בבן סורר ומורה ונעטף ומספר ונמכר ונשנה ונמכר לע\"ע וקונה לע\"ע משא\"כ באשה וע\"כ אית לן למימר דתנא ושייר וא\"כ לעולם דהלכה כר\"א והא דלא תנא האיש נרצע ואין האשה נרצעת משום דתנא ושייר. ועוד קשה שהתוספות כתבו התם דמכירת אב הוי כמכירת ב\"ד ומש\"ה איצטריך קרא למעט רציעה מאשה אע\"ג דרציעה לא שייך אלא במכרוהו ב\"ד וא\"כ אף דס\"ל למתניתין דהתם כת\"ק דמוכר עצמו אינו נרצע אכתי קשה דאמאי לא חשיב האיש נרצע ואין האשה נרצעת: " + ], + [ + "מפי השמועה למדו וכו'. שם (דף ט\"ו) העבד ולא אמה וא\"ת ל\"ל קרא דהעבד תיפוק ליה משום דלא מצי למימר אהבתי את אשתי וי\"ל דאי לאו קרא דהעבד היינו מרבים רציעה באשה מקרא דואף לאמתך תעשה כן אע\"ג דלא שייך בה אהבתי משום דקרא דואף לאמתך ע\"כ קאי או להענקה או לרציעה וכי שדינן ליה אהענקה קשה קרא דכי משנה שכר שכיר שהוא טעם להענקה וכמו שפירש\"י שהכוונה הוא שמסר לו רבו שפחה וזה לא שייך באמה שהרי אינו יכול למוסרה לעבדו וכן כי שדינן ליה ארציעה קשה קרא דאהבתי את אשתי דלא שייך באמה וא\"כ אי לאו קרא דהעבד לא היינו יודעים איזה קרא נתפוס לעיקר אי דכי משנה ש\"ש ואף לאמתך קאי לרציעה או קרא דאהבתי ואף לאמתך קאי להענקה אבל לבתר דכתב לן קרא דהעבד גילה לנו דקרא דאהבתי עיקר ואף לאמתך קאי להענקה, והתוס' בס\"פ היה נוטל (דף כ\"ג) הקשו דכיון דקי\"ל דמוכר עצמו אינו נרצע ממיעוטא דאזנו וקי\"ל דאין האשה נמכרת בגניבתה א\"כ לא משכחת באשה מכרוהו ב\"ד וא\"כ למה לי קרא דהעבד למעט אמה תיפוק ליה מאזנו ולא אזנו של מוכר עצמו. ודבריהם תמוהים הם בעיני משום דאי לאו קרא דהעבד הוה אמינא דקרא דואף לאמתך קאי ארציעה וליכא למימר דלא קאי ארציעה משום דרציעה לא שייך אלא במכרוהו ב\"ד משום דכי שדינן ליה אהענקה תיקשי נמי דהענקה לא שייך אלא במכרוהו ב\"ד וע\"כ אית לן למימר דגזירת הכתוב הוא באמה שחייב להעניקה אע\"ג דלא שייך הענקה אלא במכרוהו ב\"ד וא\"כ ה\"א דקאי ארציעה וגזירת הכתוב הוא שתירצע האמה אע\"ג דלא שייך רציעה אלא במכרוהו ב\"ד אבל לבתר דכתב לן קרא העבד למעט אמה בפירוש ע\"כ קרא דואף לאמתך לא קאי אלא אהענקה וזו ששנינו שם (דף י\"ז) ואף לאמתך תעשה כן להעניק אתה אומר להעניק או אינו אלא לרציעה כלומר דליכא הוכחה לזה יותר מזה ת\"ל אם אמר יאמר העבד עבד ולא אמה. ואפשר לתרץ ולומר דהתוס' ס\"ל דליכא למימר דמאי דאיצטריך קרא לומר העבד למעט אמה הוא משום קרא דואף לאמתך דלא הוה ידענא להיכא קאי משום דא\"כ תיקשי למה לי לו דהענקה למעט מוכר עצמו הא מדאצטריך קרא למעט אמה מרציעה אע\"ג דלא שייך רציעה אלא במכרוהו ב\"ד ע\"כ אית לן למימר דהענקה לא הוי אלא במכרוהו ב\"ד ומש\"ה איצטריך קרא דהעבד כי היכי דלא נטעה בקרא דואף לאמתך אלא אי אמרת דהענקה הוי אף במוכר עצמו למה לי קרא דהעבד הא ליכא למיטעי בקרא דואף לאמתך דפשיטא דשדינן ליה אהענקה דשייך אף במוכר עצמו ולא ארציעה דלא שייך אלא במכרוהו ב\"ד א\"נ אפשר לומר דהתוס' אזלי לשיטתם דהלכה כר\"א בהענקה משום דאתי כר' נתן וברציעה הלכה כת\"ק כדמוכח בס\"פ האומר ועל כן הקשו לפי המסקנא למה לי קרא דהעבד דליכא למיטעי בקרא דואף לאמתך כיון דס\"ל דהלכה כר\"א בהענקה פשיטא דשדינן ליה אהענקה ותירצו דס\"ד דמכירת אב הוי במקום מכירת ב\"ד ותירצע משום דכתיב ואף לאמתך תעשה כן ואשמעינן קרא דמכירת אב הוי במקום מכירת ב\"ד ותירצע אבל ליכא למימר דמן הסברא היינו אומרים דמכירת אב הוי במקום מכירת ב\"ד ותירצע שהרי שנינו בגמרא אתה אומר להעניק או אינו אלא לרציעה דמשמע דאיצטריך קרא לרבות רציעה. וא\"ת אכתי קשה למה לי לו דהענקה למעט מוכר עצמו הא מדאיצטריך לרבות הענקה באמה ע\"כ דהענקה לא שייך אלא במכרוהו ב\"ד ומש\"ה איצטריך קרא ללמד דמכירת אב הוי כמכרוהו ב\"ד דאי אמרת דהענקה שייך אף במוכר עצמו תיקשי מהיכא תיתי שנמעט האמה מדין מוכר עצמו דאיצטריך קרא לרבות וכן נמי אי ס\"ל לתוס' כר\"א בהענקה תיקשי למה לי קרא דואף לאמתך וי\"ל דהוה ס\"ד למעט אמה מהענקה משום דההענקה לאביה ולאו לדידה וכ\"כ מוהרימ\"ט דף מ\"ו ומ\"מ דברי התוס' עדיין תמוהים הם משום דבגמרא הקשו לר\"א ממיעוטא דאזנו ותירצו דהמיעוט איצטריך למעט אמה ואידך נפקא ליה מהעבד העבד ולא אמה וא\"כ אי לאו דכתב העבד למעט אמה הוה אמינא דלעולם דבין מוכר עצמו ובין מכרוהו ב\"ד נרצעים ומיעוטא דאזנו איצטריך למעט אמה לומר אזנו ולא אזנה והוה ניחא טפי לומר הכי כדי לקיים ג\"ש דש\"ש וכ\"כ מוהרימ\"ט (דף י\"ב) ומ\"מ צריכים אנו לתירוץ התוס' אליבא דמאן דס\"ל דלפי המסקנא טעמא דת\"ק הוא משום דלא יליף ש\"ש וכמ\"ש לעיל דלסברא זו קשה ל\"ל קרא דהעבד: ומהו שנאמר ואף לאמתך תעשה כן וכו'. שם (דף י\"ז) ואף לאמתך תעשה כן להעניק אתה אומר להעניק או אינו אלא לרציעה כשהוא אומר אם אמר יאמר העבד עבד ולא אמה העבריה הרי רציעה אמור הא מה אני מקיים ואף לאמתך תעשה כן להעניק וכתב הרב בעל עצמות יוסף דמה שנסתפקו או אינו אלא לרציעה פי' דוקא לרציעה דאי אמרת או אינו אלא אף לרציעה וכ\"ש הענקה קשה דמאי האי דקאמר א\"כ לכתוב קרא ואף לאמתך כן ופירש\"י א\"כ דלהיקשא לחודיה אתי דהא א\"א לומר כן דהא כשהיה מסופק אצלו אם היה לרציעה הענקה במכ\"ש אתי וכיון דהיקשא אתי למיתת אדון כ\"ש דאתיא להענקה ורש\"י ז\"ל בביאורו לחומש כתב או אינו אלא אף לרציעה וצ\"ע. ול\"נ דבשלמא הענקה ורציעה שוים הם בטעמם וכיון דקרא אתא לרבות חד מינייהו לאמה ולומר שדינה כמו מכרוהו ב\"ד ממילא איתרבי לאידך ומ\"ש רש\"י אף לרציעה לאו משום דהענקה במכ\"ש אתיא דהא ודאי ליכא הכא שום ק\"ו אלא שנסתפקה הברייתא דכיון דאיתרבי להענקה ואשמעינן קרא שמכירת אב הוי במקום מכירת ב\"ד ה\"ה לרציעה אבל כשאנו אומרים דקרא אתא להיקשא לנרצע לא אמרינן דאיתקש נמי להענקה שהם נושאים מוחלקים ואינם שוים בטעמם ועיין במהרימ\"ט (דף מ\"ג). וא\"ת למה לי קרא דואף לאמתך ללמד על ענק האמה תיפוק ליה דהקיש הכתוב עברי לעבריה דמינה ילפינן יציאת יובל לאמה ושאינו יוצא העבד בראשי איברים ושהעברי נקנה בכסף וא\"כ ה\"נ דנימא דאיתקש להענקה דהא קי\"ל דאין היקש למחצה וי\"ל דלא ילפינן מההיקש אלא שהדינים שיש למוכר עצמו שיהיו ג\"כ לאמה משום דאמה דמיא למוכר עצמו אבל הענקה דלא הוי אלא במכרוהו ב\"ד לא ילפינן מההיקש אי לאו דכתביה קרא בהדיא והראיה שלא למדנו מן ההיקש אלא יציאת יובל דהוי אף במוכר עצמו אבל שש דלא הוי אלא במכרוהו ב\"ד לא למדנו מן ההיקש אלא משום דכתביה קרא בהדיא וכמ\"ש הרא\"ם בפרשת משפטים ד\"ה ת\"ל כי ימכר לך. ומ\"מ אכתי קשה דלמה לי קרא דלו דהענקה למעט מוכר עצמו תיפוק ליה מדאיצטריך ואף לאמתך דאם איתא דהענקה שייך אף במוכר עצמו ל\"ל קרא ללמד על ענק האמה תיפוק ליה מדהקיש הכתוב עברי לעבריה וי\"ל דלא ילפינן מההיקש אלא מילתא דשייך בה כמו יובל אבל הענקה דהוי לאביה לא ילפינן אי לאו דכתביה קרא בהדיא אך קשה דהיכי קס\"ד דגמרא דואף לאמתך אתי לרציעה הא תיפוק ליה מדהקיש הכתוב עברי לעבריה. אשר ע\"כ נראה לומר דלעולם דההיקש הוא למכרוהו ב\"ד דהא כי ימכר לך כתיב אלא דאי לאו דכתב קרא בהדיא ואף לאמתך לא היינו מרבים הענקה באמה מההיקש משום דהוה אמינא דלו מיעט לו ולא לה וכן גבי רציעה אזנו ולא אזנה. וראיתי להריטב\"א ז\"ל שהקשה דלמה לי תעשה ללמד על ענק אמה תיפוק ליה מואף לאמתך תעשה כן ואין היקש למחצה. ותירץ דלא אמרינן הכא היקש לגמרי דכן מיעט הוא ועל מאי דקאי משמע. ולפי דבריו אפשר לומר כן בעד היקשא קמא דעברי לעבריה: " + ], + [ + "והרי הכתוב נתקו לעשה שנאמר העניק תעניק לו. כלומר דלא נימא דהעניק תעניק מעיקרא משמע וכדסבר ר' יהודה בשלח תשלח וא\"כ אם לא העניקו בעת היציאה לקי ולא מיחייב תו להעניקו אלא הכוונה הוא שאם שלחתו ריקם העניק תעניק ולפי זה לעולם חייב להעניקו ולא לקי ולא שייך כאן בטלו ולא בטלו משום דאף ע\"פ ששרף הנכסים שחייב להעניק לו מהם אכתי חייב בתשלומין ומש\"ה לא לקי דדמי לגזל ומשכון דאמרינן בפ\"ק דמכות דף י\"ו דלא לקי מפני שהוא חייב בתשלומין דאלת\"ה אלא דאינו חייב בתשלומין א\"כ משכחת לה בטלו ולא בטלו בהענקה ותיקשי לר\"י דקאמר התם אין לנו אלא זאת ועוד אחרת. וכ\"נ מדברי רבינו מדלא מנה לאו זה דהענקה בפרק י\"ט מהלכות סנהדרין כמו שמנה לאו דאונס שגירש אנוסתו ולא החזירה. שוב ראיתי דהכא לא שייך בטלו ולא בטלו משום דהוי לאו שאין בו מעשה דלא לקי ולפי זה נ\"ל לענין דינא שאם נשרפו הנכסים שחייב להעניק מהם אינו חייב לשלם משאר נכסים דומיא דפאה דאם אבד הקציר נפטר. ולענין כפייה אם לא רצה להעניק יש להסתפק אי כייפינן ליה כשאר מ\"ע דמכין אותו עד שתצא נפשו או דילמא דשאני הענקה שהיא מ\"ע שמתן שכרה בצדה כדכתיב לא יקשה בעיניך וגו' וברכך ה' אלהיך בכל אשר תעשה ואמרינן בפ\"ק דקידושין דף י\"ד שכתוב זה הוא להרצות על הענקתו שלא יקשה בעיניו ואמרינן בפכ\"ה דף ק' כל מ\"ע שמתן שכרה בצדה אין ב\"ד של מטה מוזהרין עליה ולכאורה נראה שדין זה תלוי בפלוגתא דרבוותא דאמרינן בפרק השותפין רבא אכפייה לר\"נ בר אמי ושקיל מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה והקשו שם התוס' דהא צדקה היא מצות עשה שמתן שכרה בצדה ואר\"ת דהאי כפייה בדברים כמו כפייה דפרק נערה ועוד דהכא קבלו עליהם שיכופו אותם ולר\"י נראה דבצדקה כופין משום דאית ביה לאו. והנה נראה דאליבא דר\"ת ה\"ה בהענקה דלא כייפינן ליה אבל לר\"י בהענקה כייפינן ליה משום דאיכא לאו דלא תשלחנו ריקם. ותירוץ זה דר\"י הסכימו בו רוב הפוסקים וכמ\"ש מרן בטי\"ד סי' רמ\"ח וכתב שם שדעת הרמב\"ן הוא כר\"י. ותמהני שהרי כתב הרשב\"א בתשובה סימן תשמ\"ה דהשבת עבוט אין ב\"ד כופין עליה משום דהוי מצות עשה שמתן שכרה בצדה וכ\"כ במכונות סי' פ\"ח ואי ס\"ל כתירוצא דר\"י היכי כתב דהשבת עבוט אין כופין הא איכא לאו דלא תשכב בעבוטו. ואפשר לומר דשאני השבת עבוט שהוא לאו הניתק לעשה וכדאמרינן בפרק אלו הן הלוקין ומש\"ה לא כייפינן ליה משום לאויה אבל בצדקה דאינו ניתק לעשה כייפינן ליה ולפ\"ז בהענקה דהוי לאו הניתק לעשה לא כייפינן ליה אפילו אליבא דר\"י. ומ\"מ תמהני על הרשב\"א ור\"ת מהא דאמרינן בפ' שלוח הקן (דף קמ\"א) ההוא דגזינהו לגפה ושלחה ואח\"כ תפסה נגדיה רב יהודה והא שלוח הקן היא מצוה שמתן שכרה בצדה וא\"כ איך נגדיה רב יהודה ובשלמא לר\"י ניחא דשאני התם דאיכא לאו דלא תקח האם אבל להרשב\"א דס\"ל דכל שהוא ניתק לעשה אין כופין בשביל הלאו תיקשי דהא שלוח הקן הוא לאו הניתק לעשה וכדאמרינן וחכ\"א משלח ואינו לוקה ורב יהודה ס\"ל כרבנן וכן נמי לר\"ת דס\"ל דאפי' בצדקה לא כייפינן ליה אלא בדברים קשה וצ\"ע. ומ\"מ בענין הענקה נ\"ל דאליבא דכ\"ע כייפינן ליה דעד כאן לא אמרינן דכל מצוה שמתן שכרה בצדה אין ב\"ד מוזהרין עליה אלא דוקא היכא שהמתן שכר כתוב ממש אצל אזהרת העשה ככבוד אב ואם וצדקה אליבא דמ\"ד והכי דייק מה שאמרו שמתן שכרה בצדה וטעמא כמו שפירש\"י ז\"ל דלכך פירש מתן שכרה לומר אם לא תקיימנה זהו עונשו שלא תטול שכר זה אבל גבי הענקה שאצל הצווי ליכא שום מתן שכר דמאי דכתיב אשר ברכך אינו מתן שכר אלא להורות מאיזה דברים מעניק לו שהוא דוקא מהדברים שיש בהם ברכה וכמו שדרשו בפ\"ק דקידושין פשיטא דכייפינן ליה לקיים מ\"ע זו כשאר מ\"ע ואע\"ג דהדר קרא וביאר המתן שכר מ\"מ מדלא כתביה אצל הצווי אמרינן אין זה עונשו של עשה וכייפינן ליה. ועוד היה נ\"ל חילוק אחר דאפשר דאין המתן שכר דהענקה אלא על מה שלא יקשה בעיניו אלא שמעניק בלב טוב ובנפש חפצה ואם אינו מעניק לו בלב טוב זהו עונשו שלא יהיה מבורך מה' אבל על הענקה עצמה לא שמענו לא עונש ולא שכר ולפי זה כייפינן ליה וזה היה נ\"ל חילוק נכון אלא דקשיא לי צדקה דהתם נמי כתיב ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה וגו' וא\"כ נימא דהמתן שכר לא קאי אלא על לא ירע לבבך אבל על הצדקה עצמה ליכא מתן שכר ומש\"ה אכפייה רבא ומ\"מ נראה דדי לנו החילוק הא' לומר דבהענקה כופין אותו וכ\"כ הרב ג\"ת שער נ\"א ח\"ה שב\"ד עושין לו כמו שעושין לחייבו בקיום שאר מצות. עוד כתב הרב הנזכר אבל להוציא ממנו כדין חוב דעלמא לא והכוונה נראה שדעתו שאין יורדין לנכסיו ולדידי אין דין זה מוסכם שהרי אליבא דמאן דס\"ל דבצדקה יורדין לנכסיו וכמ\"ש רבינו פ\"ז מהל' מתנות עניים והר\"ן בפ' נערה שנתפתתה פשיטא דאף בהענקה יורדין לנכסיו דלא גרע מצדקה כי קא מספקא לי הוא אליבא דהרשב\"א דס\"ל דבצדקה לא נחתינן לנכסיו גבי הענקה מהו דאפשר דהענקה דין חוב יש לו דהא שכיר קרייה רחמנא כדכתיב כי משנה ש\"ש ונחתינן לנכסיו א\"ד דדמי לצדקה והדבר צריך תלמוד: אחד היוצא בסוף שש וכו'. פ\"ק דקידושין (דף י\"ז) ת\"ר יכול לא יהיו מעניקין אלא ליוצא בשש מנין לרבות יוצא ביובל ויוצא בגרעון כסף ת\"ל תשלחנו וכי תשלחנו וא\"ת ל\"ל וכי תשלחנו תיפוק ליה מדכתיב עמך למעט בורח ויוצא בגרעון כסף ע\"כ דשש לאו דוקא אלא ה\"ה שאר יציאות דאי דוקא שש למה לי למעט מי שאין שלוחו מעמך וליכא למימר דהוה אמינא דאיצטריך למעט בורח ועבר עליו שש דהא השלמה בעי וכמו שהקשו בגמרא. וי\"ל דודאי דאף בלא קרא דוכי תשלחנו הייתי מרבה שאר יציאות דעבד ממיעוטא דעמך ומאי דאיצטריך וכי תשלחנו הוא לרבות אמה בסימנים דלא הוה גמרינן ליה מעמך וכיון שכן אין אנו צריכין ללמוד יובל ומיתת אדון מדאיצטריך למעט גרעון כסף ובורח דתיפוק ליה ממשמעותיה דקרא דוכי תשלחנו דריבה כל מיני שלוחים אבל אה\"נ דעיקר קרא דוכי תשלחנו לא אתא אלא לרבות אמה העבריה בסימנין אלא שהברייתא ניחא לה ללמד דין יובל ומיתת אדון ממשמעות הקרא ולא מדאיצטריך כיון דליכא יתור בקרא א\"נ כדי לסיים ולומר יכול כו' וזה לא יצדק אלא כשרבה ממשמעות המקרא. והתוס' הקשו דלמה לי קרא לאמה תיפוק ליה מואף לאמתך וי\"ל דאי לאו לאמתך לא הוה ילפינן הענקה באמה העבריה מכי תשלחנו כיון דלא אשכחן בה הענקה כלל וקשה דאמאי איצטריכו לומר דלא הוה ילפינן בה הענקה הא אפילו שהיינו מרבים בה הענקה אכתי לא הוה מרבינן אלא בשש דומיא דעבד אבל בסימנים לא וכמ\"ש בסוף הדיבור ומש\"ה איצטריך ואף לאמתך לרבות סימנים. וי\"ל דבשלמא בקרא דואף לאמתך איכא למימר דוקא שש אבל סימנים לא משום דכיון דמה שאנו מרבים הענקה באמה הוא מדהקישה הכתוב לעבד דיינו שנאמר שהזמנים שיש לעבד הענקה שיהיו ג\"כ לאמה אבל סימנים דליתא בעבד מנ\"ל דהא קרא לא קאמר אלא שהאמה תהיה שוה לעבד אבל בקרא דכי תשלחנו אי הייתי מרבה ממנו הענקה באמה פשיטא שאין לחלק בין שש לסימנים דהא סתמא קאמר קרא דלאמה נעניק ומנ\"ל לחלק ביציאות בין זו לזו ומש\"ה הוצרכו התוס' לומר דלא הייתי מרבה ממנו הענקה כלל. וא\"ת אכתי נימא דכי תשלחנו איצטריך למיתת האדון דלא נתרבה מעמך דהא לא כתיב נרצע בהאי עניינא וא\"כ מואף לאמתך לא נרבה אלא דומיא דעבד אבל סימנים לא וי\"ל דכיון דע\"כ לאו דוקא יוצא בשש אלא אפילו יוצא בפחות משש מעניקין לו א\"כ פשיטא דכל היציאות שוים הם ואין לחלק ביניהם. וראיתי למוהרימ\"ט שתירץ לקושיא הראשונה דלמה לי וכי תשלחנו תיפוק ליה מעמך דממיעוטא דעמך לא משמע שאר יציאות אלא אתא למעט גרעון כסף דס\"ד דהא עבד שש כיון דלא חסרה משכירות שניו ולא כלום. ותמהני דא\"כ למה לי והפדה ללמד שעבד יוצא בגרעון כסף תיפוק ליה מדכתיב כי תשלחנו דאי אמרת יוצא בגרעון היינו דכתיב כי תשלחנו משום דהוה מוקמינן לקרא דעמך בגרעון אלא אי אמרת דאינו יוצא למה לי וכי תשלחנו הא ע\"כ מעמך ממעט ברח ופגע בו יובל וא\"כ ע\"כ שש לאו דוקא וצ\"ע: העניק תעניק לו וכו'. שם (דף י\"ז) יכול לא יהיו מעניקין אלא מצאן גרן ויקב כו' (עיין בכ\"מ) ראב\"י אומר יצאו פרדות יקב למה לי למר למעוטי כספים למר למעוטי פרדות ופירש\"י למעוטי דלא תימא אשר ברכך ריבוייא הוא וריבה הכל וכיון דאיתרבו גידולי קרקע ובעלי חיים ה\"נ כספים וכך היא הגירסא המדוייקת ודלא כספרים דגרסי כ\"ש כספים וכן נראה שהיא גירסת הרא\"ם והכוונה דע\"כ לא ממעטינן כספים אליבא דר\"ש אע\"ג דעביד בהו עיסקא ופרדות אליבא דראב\"י אע\"ג דמשבחן בגופייהו אלא משום דכתיב יקב דהוי מיעוט אחר מלבד מאי דמיעט הכלל ופרט וכלל אבל אי לאו יקב לא הוה ממעטינן מהכלל ופרט וכלל אלא הדברים דלא משבחן בגופייהו ולא עביד בהו עיסקא דלא שייך בהו ברכה כלל אבל כספים ופרדות כיון שישנן בכלל ברכה אימא נעניק לו מהם להכי כתב יקב למעטם אבל התוספות גרסי למר לאתויי וכו' וס\"ל דיקב הוי ריבוי לר\"ש מרבה פרדות ולראב\"י כספים. ולא ידעתי לספרים דלא גרסי וראב\"י כספים עביד בהו עיסקא מה יתרצו. וראיתי בחידושי הריטב\"א ז\"ל ואיצטריך יקב למדרש מיתורא לראב\"י פרדות ולר\"ש כספים שאלו ודאי יצאו מן הכלל דלא חשיבי בכלל ברכה ולא אתו מדין כלל ופרט וכלל אתא יקב ורבינהו דהני נמי הוו בכלל ברכה דפרדות הא משבחי בגופייהו וכספים הא עבדי בהו עיסקא הילכך בל' סלעים שיש לו להעניק נותן לו מכל מה שיש לו ואפילו מכספים ופרדות ונראה דס\"ל להריטב\"א דלפי המסקנא לא פליגי ר\"ש וראב\"י בענין דינא כלל אלא משמעות דורשין איכא בינייהו דראב\"י ס\"ל דמן הכלל ופרט וכלל לא היינו ממעטים אלא דוקא פרדות אבל כספים לא משום דהוו בכלל ברכה כיון דעביד בהו עיסקא וא\"כ כי אתא יקב לא אתא אלא לרבות פרדות דלכסף לא איצטריך ריבויא ולר\"ש הוי בהיפך דמן הכלל ופרט וכלל לא היינו ממעטים אלא דוקא כספים אבל פרדות לא משום דמשבחן בגופייהו וכי כתב יקב לא אתא אלא לרבות כספים דלפרדות לא איצטריך ריבויא וא\"כ לפי המסקנא מעניקין לעבד אפילו מכספים ופרדות בין אליבא דר\"ש בין אליבא דראב\"י ואהני כלל ופרט וכלל לדברים דלא משבחן בגופייהו ולא עביד בהו עיסקא וכל זה הוא אליבא דהריטב\"א אבל אליבא דרש\"י והתוס' ורבינו ישעיה לפי המסקנא פליגי ר\"ש וראב\"י וכן הוא דעת רבינו ופסק כר\"ש וכתב הרב בעל כ\"מ דהטעם הוא משום דמסתבר טעמיה וקשה דהא קי\"ל משנת ראב\"י קב ונקי ונראה דאזיל לשיטתיה שכתב בסוף פ\"ב מהלכות בית הבחירה דלא נאמר כלל זה אלא דוקא במשנה אבל בברייתא לא אבל רש\"י בפי' התורה כתב יצאו פרדות נראה דפסק כראב\"י משום דס\"ל דכלל זה נאמר אף בברייתא וכדעת רשב\"ם והרא\"ש ועיין בכללי הגמרא להרב בעל כנה\"ג: ודע שכתב מהרימ\"ט דאם אין לו אלא כספים ופרדות חייב ליתן לו ואין פחות מל' ולא נתמעטו אלו אלא לענין ברכה שאע\"פ שנתברך בהן אינו חייב לתת כפי ברכתן ותמהני שהרי מדברי רבינו יראה שכספים נתמעטו אפילו מל' שהרי קודם שיכתוב הדין דהכל לפי הברכה תן לו מיעט הכספים משמע דנתמעטו אפילו מדין ל' וצ\"ע: וכמה נותן לו וכו'. שם פלוגתא דר\"מ ור\"י ור\"ש ואמרינן בגמרא מ\"ט דר\"י יליף נתינה נתינה מעבד ונילף נתינה נתינה מערכין מה להלן חמשים אף כאן חמשים חדא דתפשת מרובה לא תפשת תפשת מועט תפשת ועוד עבד מעבד ה\"ל למילף והקשו התוס' דכיון דכתיב אשר ברכך הוה לן למילף מן המרובה כדאמרינן לעיל דפריך ונילף ריקם מעולת ראייה ומשני אמר קרא אשר ברכך ודחקו עצמם בתירוץ קושיא זו כמו שיראה מדבריהם שם ולי נראה דטעמא דר\"י הוא משום דאי לאו קרא דאשר ברכך היינו לומדים נתינה נתינה מערכין בפחות שבערכין וא\"כ כי כתב קרא אשר ברכך די לנו שנאמר שבא לאשמועינן שנעשה הג\"ש מעבד שהיא ל' שקלים אבל לומר שנעשה הג\"ש מערכין ומהמרובה שבערכין שהוא נ' שקלים הא מנא לן כיון שכבר נתקיים קרא דאשר ברכך דאהני לומר דלא נילף נתינה נתינה מערכין ובפחות שבערכין וכי תימא אכתי תיקשי דנילף מערכין ותהיה ההענקה ב' סלעים וב' פונדיונים ואהני קרא דאשר ברכך דלא נימא בפחות שבערכין שהוא סלע ופונדיון הא ליתא משום שאם אנו לומדין מערכין כיון דאפיקתיה מפחות שבערכין משום קרא דאשר ברכך אוקמיה אגדול שבערכין משום דליכא לצדד אלא ב' קצוות שהם הפחות והגדול וכן כתב הריטב\"א ז\"ל ובזה ניחא מה שהקשו לר\"ש ונילף נתינה נתינה מעבד ואע\"ג דאיהו קא דריש אשר ברכך משום דאיכא למימר דקרא דאשר ברכך לא אתי אלא לומר דלא נילף מפחות שבערכין ונילף מעבד אבל לומר דניליף מגדול שבערכין מנא לן. ובג\"ש זו דנתינה נתינה מערכין מדברי הרב בעל עצמות יוסף נראה שהיא מערכי אדם שכתב עלה דואימא בפחות שבערכין שהוא שלשה שקלים ותימה דבכל ערכי אדם אין כתוב נתינה ורבינו ישעיה כתב דהג\"ש היא מערכי שדות דבמקדיש שדה אחוזה כתיב ונתן את הערכך ביום ההוא והוא חומר שעורים בחמשים שקל כסף ומה שהקשו ואימא בפחות שבערכין כלומר דקרא קאי אפילו הקדישה שנה אחת סמוך ליובל דהוי סלע ופונדיון ותו לא ותימה דקרא דונתן את הערכך כתיב במקדיש שדה מקנה ומקדיש שדה מקנה אין דמיה קצובין אלא הכל לפי מה שהיא שוה וכמ\"ש רבינו ספ\"ד מהלכות ערכין וחרמין וכ\"כ רש\"י בס\"פ אין מקדישין (דף כ\"ו) ואפשר דס\"ל לר' ישעיה דפסוק זה דונתן את הערכך קאי לכל הערכין הכתובים בפרשה אלא שע\"כ הג\"ש מערך שדה אחוזה כיון שדמיה קצובין ולפי זה אפשר לומר דקאי נמי אערכי אדם דכתיב בפרשה דלעיל וכן נראה שהוא דעת מהר\"י בירב בחידושיו: וכתב מרן בכ\"מ ופסק כר\"י משום דה\"ל ר\"ש ור\"י תרי לגבי ר\"מ דלתרוייהו בעי טפי מט\"ו ולענין נ' דאמר ר\"ש ה\"ל ר\"מ ור\"י תרי לגבי ר\"ש. ולא ידעתי למאי איצטריכא ליה טעם זה דהא קי\"ל הלכה כר\"י לגבי ר\"מ ור\"ש וכדאיתא בפרק מי שהוציאוהו (דף מ\"ו) אמר ר' יוחנן ר\"מ ור\"י הלכה כר\"י ר\"י ור\"ש הלכה כר\"י ואע\"ג דמשמע בגמרא דרב פליג אהני כללי פשיטא דהלכה כר' יוחנן דהא קי\"ל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וכ\"כ רש\"י בדף מ\"ז דהלכה כר' יוחנן דאיתנהו להני כללי וכ\"פ כל בעלי הכללים. ומהתימה על רש\"י שכתב בפרשת כי תשא דקרא דולא יראו פני ריקם מופנה לג\"ש ללמד על הענקתו של ע\"ע ודרשא זו היא אליבא דר\"מ ואנן לא קי\"ל כוותיה. וכ\"כ בפ' ראה ז\"ל ולמדו רבותינו בג\"ש כמה נותן לו מכל מין ומין. ודבריו לא יצדקו אלא אליבא דר\"מ דס\"ל שדי ריקם אגורן ואצאן ואיקב אבל אליבא דר\"י ור\"ש מה שאנו לומדים מהג\"ש אינו על כל מין ומין אלא על הענקה בכללה ותימה איך סתם דבריו בב' מקומות כר\"מ היפך סברת ר\"י וצ\"ע: ומ\"ש בין ממין א' כתב מרן בכ\"מ לאפוקי מר\"מ שדקדקו בגמרא מדבריו שצריך ליתן לו מכל המינים. ונראה דיצא לו זה מדאמרינן ואי בציר ליה מחד מינא כו' ולא קאמר ואי בציר ליה חד מינא משמע דדוקא אם נתן לו מכל הג' מינים אם מעט ואם הרבה הוא דמהני אבל אם לא נתן לו ממין האחד כלל לא והכריחו בגמ' דין זה מדקאמר ר\"מ חמש סלעים מכל מין ומין ואי לא תימא הכי ליתני חמש עשרה סלעים ותו לא אלא ודאי שצריך ליתן לו מכל השלשה מינים. וראיתי בחידושי הרמב\"ן ז\"ל שיש מי שכתב דהא דקאמר ר\"מ חמש סלעים כו' הוא לאשמועינן דלכתחלה צריך ליתן לו חמש סלעים מכל מין ומין ודחה הרב דבריהם משום דלרבנן לא בעינן שישלש לו ור\"מ לא פליג עליה אלא בחדא דאל\"כ היה להם לפרש כן ע\"כ. ולפי זה נראה דאפילו לר\"מ אם לא נתן לו כלל ממין אחד מהני דאל\"כ הא פליגי בתרתי ולעיקר הקושיא תירץ דמילתא אגב אורחא קמ\"ל דמחמש סלעים שבפדיון גמר לה: א\"כ למה נאמר אשר ברכך וכו'. שם אשר ברכך יכול נתברך הבית בגללו מעניקין לו לא נתברך הבית בגללו אין מעניקין לו ת\"ל העניק תעניק מ\"מ א\"כ מת\"ל אשר ברכך הכל לפי ברכה תן לו כך היא הגירסא הנכונה ודלא כספרים דגרסי א\"כ מת\"ל כאשר יברכך דפסוק זה ליתיה בפרשת הענקה והקשה מהרימ\"ט במהדורא ב' דהא דרשינן ליה לעיל לרבות כל דבר דומיא דגורן ויקב ותירץ דכאשר דריש דלא כתיב אשר יברכך אלא כאשר וכן בסמוך תירץ קושיא אחרת משום דלא כתיב כאשר ברכך אלא כאשר יברכך וכבוד הרב הסתר דבר ולעיקר הקושיא נראה לי לומר דאף בלא קרא דאשר ברכך היינו מרבים כל דבר דומיא דגרן ויקב משום דתתן לו הוי כלל וכדאמרינן גבי רציעה ונתת כלל וא\"כ הוי כלל ופרט וכלל ואנו מרבים כעין הפרט והברייתא דלעיל כיון דאשכח כלל לא דק אם כלל זה איצטריך לדרשא אחריתי: " + ], + [ + "אם פגע בו יובל כו'. שם (דף י\"ו) והסמ\"ג במל\"ת סי' קמ\"ח ובמ\"ע סי' פ\"ד השמיט דין זה דברח ולא ידעתי למה וצ\"ע ועיין לעיל בפ\"ב בדין אם ברח ופגע בו יובל אם חייב להשלים ובמה שכתבנו שם: ענק עבד עברי לעצמו ואין ב\"ח גובה הימנו. שם (דף ט\"ו וי\"ו) לו ולא לב\"ח ופירש\"י אין האדון מחוייב להגבות הענקתו לבעל חובו משמע מדבריו דדוקא שלא יתחייב האדון להגבותו הוא דמעטיה קרא אבל כשהוא ביד העבד יבא ב\"ח ויגבנו אבל מדברי רבינו שכתב סתמא דאין ב\"ח גובה הימנו משמע דאפילו כשהוא ביד העבד אין ב\"ח גובה וכן נראה מדבריו בפירוש המשנה שכתב ואין לב\"ח שום זכות בו ולא יגבה חובו מזה משום דרחמנא זכי ליה לעבד ואין לב\"ח שיעבוד על אותם הנכסים וכן דקדק מוהרימ\"ט ז\"ל מדברי רבינו הללו ותימה דבגמרא אמרינן דר\"א דריש לו ולא לבעל חובו מדסבירא לן בעלמא כרבי נתן ותנא קמא דלא דריש הוא משום דבעלמא נמי לא ס\"ל כר\"נ ואם איתא דאפילו כשבא הענק ליד העבד אין ב\"ח גובה הימנו א\"כ אפילו נימא דבעלמא לא ס\"ל כר' נתן אכתי איצטריך לו למעט שלא יגבה הב\"ח אפילו לאחר שבא הענק ליד העבד ומיהו לפי מה שכתבנו לעיל בד\"ה מה בין מוכר עצמו דרבינו לא ס\"ל כהא אוקימתא דטעמיה דת\"ק הוא משום דבעלמא לא ס\"ל כר' נתן משום דבכוליה תלמודא פסקינן הלכתא כר' נתן ובפלוגתא דר\"א ות\"ק קי\"ל כת\"ק משום דר\"א שמותי הוא אלא דטעמא דת\"ק משום דהענקה הוא מדין צדקה ושנינו בתוספתא מעשר עני אין משלמין את החוב וה\"ה צדקה וכמו שכתוב במרדכי פ\"ק דב\"ב ניחא דכיון דמדמי הענקה לצדקה א\"כ כי היכי דבצדקה אפילו לאחר שבאה ליד העני אין ב\"ח גובה הימנו ה\"ה הענקה דאפילו לאחר שבאה ליד העבד אין ב\"ח גובה אבל לפי התירוץ האחר שכתבנו דמאן דס\"ל כר' נתן ס\"ל דטעמא דת\"ק הוא משום דלמעט מוכר עצמו לא איצטריך קרא דמקרא דכי משנה שכר שכיר נפקא וא\"כ אייתר ליה לו למעט ב\"ח וכן נמי לדברי הריטב\"א דס\"ל דטעמא דרבינו הוא משום דלפי המסקנא טעמא דת\"ק הוא משום דלא יליף ג\"ש דש\"ש וא\"כ לא איצטריך לו למעט מוכר עצמו ואייתר ליה למעט ב\"ח קשה דמנא ליה לרבינו דלו ממעט אפילו לאחר שבא ליד העבד אימא דקרא לא מיעט אלא כשהוא ביד האדון ולאפוקי מדר' נתן וכ\"ת דהכריח לומר דע\"כ כי מיעט קרא הוא אפילו מיד העבד דאם איתא דלא מיעט קרא אלא מיד האדון ולאפוקי מדר' נתן א\"כ לשתוק קרא מונתן לאשר אשם לו וע\"כ למדנו דיניה דר' נתן מדאיצטריך קרא למעט גבי עבד דאי אמרת בשלמא לר\"א דיליף ג\"ש דש\"ש וס\"ל דמוכר עצמו נמי רבו מוסר לו שפחה אי לאו דכתב קרא ונתן לאשר אשם לו הוה מוקמינן מיעוטא דלו למוכר עצמו ומש\"ה איצטריך קרא דונתן לאשר אשם אבל לת\"ק דלא יליף ג\"ש דש\"ש וס\"ל דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה ע\"כ מיעוטא דלו הוא לב\"ח דלמוכר עצמו לא איצטריך קרא למעט וא\"כ לא איצטריך קרא דונתן לאשר אשם וכמו שנראה מדברי הרב עצמות יוסף (דף מ\"ב) הא ליתא משום דאה\"נ דאי לאו קרא דונתן לאשר אשם לא היינו יודעים דיניה דר' נתן והוה מוקמינן מיעוטא דלו אפילו לאחר שבא ליד העבד אבל לאחר דכתב קרא ונתן לאשר אשם מנא לן דלו מיעט אפילו מיד העבד אימא דקרא לא מיעט אלא מיד האדון ולאפוקי מדר' נתן ואפשר לתרץ ולומר דס\"ל לרבינו דכיון דמעטיה רחמנא דיניה דר' נתן בהענקה שמעת מינה אין שיעבוד הב\"ח חל על אלו המעות משום דרחמנא זכי ליה לדידיה וא\"כ אפילו לאחר שבאו ליד העבד אין ב\"ח גובה הימנו משום דאין לו שיעבוד על אותם נכסים ורב טביומי משום דס\"ל דת\"ק נמי יליף ג\"ש דש\"ש וכן נמי לא הוה ידע טעמא דת\"ק דמיעט שפחה ממוכר עצמו הוכרח לומר דטעמא דת\"ק דלא מיעט מלו ב\"ח הוא משום דבעלמא נמי לא ס\"ל כר' נתן ולומר דאיצטריך למעט לאחר שבא ליד העבד לא ס\"ל האי דינא לת\"ק ונדחק בכל זה כדי לאשכוחי טעמא לת\"ק אבל לדידן דס\"ל דטעמא דת\"ק הוא משום דלא יליף שכיר שכיר אי נמי דמקרא דכי משנה שכר שכיר נמעט מוכר עצמו משפחה ואייתר לן לו למעט ב\"ח כי היכי דמיעט קרא כשהם ביד האדון הכי נמי נתמעט אף לאחר שבא ליד העבד משום דאין שיעבוד לב\"ח בנכסים הללו דרחמנא זכי ליה לדידיה ולא לב\"ח: וענק אמה העבריה וכן מציאתה לאביה. שם (דף י\"ו) וטעמא דמציאה דהוי לאביה אמרינן בפרק נערה שנתפתתה (דף מ\"ז) דהוי משום איבה ופירשו התוספות דאיבה דמציאה היינו שלא יקדשנה למנוול ומוכה שחין אבל רש\"י פירש דהוי איבה דמזונות דאי אמרת דמציאתה לעצמה איכא איבה ולא זיין לה וקשה דאי אמרת בשלמא לפירוש התוס' דטעמא הוי דלא יקדשנה ניחא דאפילו שמכרה דהוי מציאתה לאביה משום דאכתי יכול לקדשה למנוול משום דקי\"ל דיכול למוכרה לאישות אחר שפחות אבל אליבא דרש\"י דס\"ל דטעמא הוי משום מזונות קשה דכיון דעכשיו לא זיין לה אבוה למה תהיה מציאתה של אביה ואי אמרת בשלמא אליבא דשמואל דס\"ל בפ\"ק דמציעא (דף י\"ב) דטעמא דמציאת בנו ובתו הקטנים דהם שלו הוי משום שבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו ניחא משום דודאי טעמא דאיבה לא איצטריך אלא לנערה דאי קטנה תיפוק ליה משום דבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו והכא ע\"כ מיירי בקטנה דאי נערה מאי בעיא גביה אבל לר' יוחנן דס\"ל גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן קטן ואינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול ואליבא דרש\"י בן ובת שוים הם בדינם אליבא דר' יוחנן קשה וכיון דאמה זו אינה סמוכה על שלחן אביה למה תהיה מציאתה לאביה ואפשר לתרץ ולומר דר' יוחנן לא פליג עליה דשמואל אלא בפירושא דמתני' דמציאת בנו ובתו אבל אה\"נ דברייתא דקתני דמציאת אמה דהוי לאביה ס\"ל כשמואל דטעמא דמציאת קטן דהוי לאביו הוי משום דבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו ומה שדחקו לר' יוחנן דלא קאמר דמתני' נמי ס\"ל טעמא דשמואל מאחר דהברייתא ס\"ל הכי איכא למימר דר' יוחנן לא ס\"ל עשו שאינו זוכה כזוכה וע\"כ הוקשה לו דמ\"ט דר' יוסי דקאמר בין כך ובין כך ילקט בנו ואשתו אחריו דכיון דקטן לית ליה זכייה כי קא מלקט לאבוה קא מלקט א\"כ ע\"כ אית לן למימר דטעמא דר' יוסי הוא משום דס\"ל דרבנן תקנו זכייה לקטן ויש לו זכייה לקטן אלא שחכמים תקנו שתהיה המציאה לאביו כל זמן שהבן סמוך על שלחן אביו משום איבה והם שתי תקנות ומש\"ה יכול ללקט בנו משום דכי קא מלקט לנפשיה קא מלקט ואביו זכי מיניה אחר כך משום איבה וכיון דר' יוסי ס\"ל טעמא דאיבה אוקמה נמי למתני' כוותיה משום דקי\"ל הלכה כר' יוסי דנמוקו עמו אבל אה\"נ דהברייתא דקתני דמציאת אמה דהוי לאביה דס\"ל טעמא דשמואל ונראה דע\"כ אית לן למימר דטעמא דר' יוחנן לא הוי אליבא דכ\"ע דאלת\"ה תיקשי מאי טעמא דתנא דברייתא דקתני למחצה לשליש ולרביע לא ילקט בנו אחריו דבשלמא לשמואל ניחא דס\"ל דבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו ואם כן זכיית הבן והאב באה כאחד ומשום הכי לא ילקט בנו אבל לר' יוחנן שתי תקנות הם ואם כן כי קא מלקט לנפשיה קא מלקט ואבוה מיניה קא זכי אלא ודאי דטעמא דברייתא הוא משום דס\"ל כשמואל ואף ר' יוחנן לא פליג אדשמואל אליבא דת\"ק דברייתא אלא מאי דפליג הוא בטעמא דמתני' ור' יוסי ולפי זה אפשר לומר דברייתא דקתני מציאת אמה לאביה ס\"ל כת\"ק דר' יוסי דס\"ל דבשעה שמוצאה מריצה אצל אביה וא\"כ לפי מה שכתבנו נמצינו למדין דקי\"ל כר' יוחנן דאפילו קטן שאינו סמוך על שלחן אביו דמציאתו לעצמו ה\"ה גבי אמה דמציאתה לעצמה ורבינו שהביא לפסק הלכה דמציאתה לאביה הוא משום דס\"ל כר\"י דטעמא דמציאה הוי משום שלא יקדשנה למנוול ומוכה שחין וכמו שנראה מדבריו בפי\"ז מהלכות גזילה ואבידה אבל אליבא דרש\"י אה\"נ דלדידן דקי\"ל כר' יוחנן אית לן נמי דמציאת אמה דהוי לעצמה אך קשה דאמרינן התם האי שפחה היכי דמי אי דאייתי שתי שערות מאי בעיא גביה ואי דאיתיה לאב דאבוה הויא ומשמע דאפילו לרבי יוחנן הוי דינא הכי מדאמרינן נימא מהאי נמי תיהוי תיובתא ואם איתא דרבי יוחנן ס\"ל דמציאת אמה דהוי לעצמה אימא דריש לקיש ס\"ל כרבי יוחנן ומוקי למתני' בדאיתיה לאב אלא ודאי משמע דאפילו לר' יוחנן מציאת אמה הוי לאביה וא\"כ הדרא קושיא לדוכתא דאי איתא דטעמא דמציאה הוי משום מזונות א\"כ האמה אליבא דרבי יוחנן למה לא תהיה מציאתה לעצמה. אשר ע\"כ נראה כמ\"ש מוהרימ\"ט דטעמא דמציאת אמה דהוי לאביה משום דכשיוצאה בסימנים חוזרת לבית אביה ואז לא יזון אותה משום איבה לפיכך תקנו שתהא מציאתה לאביה ואפשר דס\"ל לרש\"י דהבת אפילו אם אינה סמוכה על שלחן אביה דהוי מציאתה לאביה משום דדלמא למחר תהא צריכה להתפרנס משל אביה ולא זיין לה משום איבה ואע\"ג דבבן לא חששו לחששא זו אלא כל זמן שאינו סמוך על שלחן אביו הוי מציאתו לעצמו איכא למימר דבבת חששו חששא רחוקה משום דזילא בהו מילתא לחזר על הפתחים אבל בבן דלא זילא כ\"כ לא חששו לחששא רחוקה וכמ\"ש התוספות בפרק נערה אליבא דשמואל ואף (אליבא) דתוספות ס\"ל דאליבא דרש\"י אם הבת אינה סמוכה על שלחן אביה דהוי מציאתה לעצמה וכמו שנראה מדבריהם שם איכא למימר דשאני אמה שבודאי למחר תחזור לבית אביה ומש\"ה חששו לאיבה אבל כשאינה סמוכה על שלחן אביה אלא שמתפרנסת משל עצמה או מאחרים בלא זמן קצוב לא חששו לדלמא תחזור לבית אביה ולא יהיה זנה משום איבה משום דאפשר דהסיבה שהיא עכשיו אינה סמוכה על שלחן אביה תמשך לה עוד כל ימי עולם אבל באמת ליכא למימר הכי ובטעמא דהענקה דהוי לאביה נראה דפשיטא דהוי מדאורייתא כמו מעשה ידיה שהרי ענק זה הוא חלף עבודתה. ויש להסתפק היכי דנפקא בסימני בגרות כגון באיילונית דלית לה סימני נערות אלא מקטנותה יוצאה לבגר כלומר דבימי נערות הויא בוגרת וכדאיתא בפרק הערל (דף פ') הענק דמאן הוי דאי אזלינן בתר זמן היציאה ואמרינן דלאחר שיוצאה זוכה בענק א\"כ פשיטא דאין לאביה כלום שהרי באותה שעה היא בוגרת ואי אזלינן בתר זמן העבודה משום דענק זה הוי חלף עבודתה וא\"כ כשנשלמה העבודה זכה בענק א\"כ פשיטא דהוי לאביה שהרי בזמן העבודה היתה קטנה והרי זה דומה למעשה ידיה שלא גבתה דאמרינן בר\"פ נערה שנתפתתה שזכה האב קודם שתגבה. ונראה שיש להכריח דין זה מדאמרינן בגמרא תני חדא ענק אמה העבריה לעצמה ותניא אידך ענק אמה העבריה ומציאתה לאביה מאי לאו הא דנפקא בסימנים והא דנפקא במיתת האב לא אידי ואידי דנפקא בסימנים והא דאיתיה לאב והא דליתיה לאב ואם איתא דיוצאה בבגרות הוי הענק לעצמה אימא אידי ואידי דאיתיה לאב וברייתא דקתני ענק אמה לעצמה מיירי ביוצאה בסימני בגרות ומשכחת לה בין לשמואל בין לרב דלשמואל מיירי כשמכרה בת ט\"ו שנה וכשנכנסה שנת עשרים יוצאה משום סימני בגרות ועד עכשיו היתה קטנה דלית ליה למפרע נעשה סריס ולרב היכא שמכרה בקטנותה ויצאה בשש וכשהגיע שנת עשרים נמצא דלמפרע היתה ראויה לצאת מבת י\"ב שנה וצריך לשלם האדון כל מה שנשתעבד בה האדון מאותו הזמן והלאה וכמו שנבאר לקמן בריש פ\"ד והוה ניחא באוקימתא זו הא דלא קתני בברייתא דלעצמה דמציאתה נמי לעצמה משום דכיון דטעמא דהענקה הוי משום שיוצאה בסימני בגרות לא משכחת לה טעם זה גבי מציאה דאי שמצאה קודם הבגרות הוי לאביה ואי לאחר הבגרות אינה אמה והברייתא באה לתת לנו דין באמה אבל לגמרא דמוקי לברייתא דלעצמה בדליתיה לאב תיקשי אמאי לא קתני נמי דמציאתה לעצמה כיון שזה היה הכרח הקס\"ד דהוי בעי לאוקומי בדנפקא במיתת האב וכמ\"ש בעל עצמות יוסף באופן דמהכרח זה נראה דיוצאה בסימני בגרות נמי הוי הענק לאביה אבל מדברי הרב בעל עצמות יוסף נראה דס\"ל דיוצאה בבגרות הענק לעצמה ויש קצת סיוע לזה מדהוה קס\"ד לאוקומי ברייתא דלעצמה בנפקא במיתת האב ומ\"מ יש לדחות:
ודע דאע\"ג דמציאת אמה הוי לאביה מ\"מ צריך לשלם לאדון שכר הבטלה וכמו ששנינו בברייתא ואין לרבה אלא שכר בטלה וכ\"כ הריטב\"א בחידושיו ולא ידעתי למה השמיטו הרמב\"ם. ודע דהא דאמרינן דמציאת אמה הוי לאביה היינו דוקא שהיתה עסוקה במלאכתה ומצאה מציאה אבל אם האדון אמר לה ללקט לו מציאות מציאותיה לרבה כן כתב הרמ\"ה הביאו הריב\"ה בח\"מ סימן ע\"ד: ואם מת אביה וכו'. שם (דף י\"ו) והקשה הרב כ\"מ ז\"ל דמדברי רבינו משמע דאע\"פ שבא לידה אינו מורישו ובריש נערה שנתפתתה משמע שהוא מורישו ותירץ דבא לידה כבא לידו דמי. ותמהני דמדבריו משמע דאם לא בא לידה אע\"פ שיצתה בחיי האב שכבר נתחייב האדון בחיי האב אפ\"ה אינו מורישו ואילו מריש פרק נערה משמע דאפילו לא בא לידה מורישו כמו ששנינו עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחין ודוקא התם בעינן עמדה בדין משום דהוי קנס וכל שלא עמדה בדין לא הוי ממון משום דקי\"ל מודה בקנס פטור אבל בזכות דלא הוי קנס כיון שנתחייב בחיי האב מורישו וכמו ששנינו בסיפא דמתניתין מעשה ידיה אע\"פ שלא גבתה מת האב הרי הן של אחין. ולרבינו אפשר לדחות ולומר דכל שנתחייב בחיי האב כבא לידו דמי אבל דברי מרן צל\"ע. ומוהרימ\"ט כתב במהדורא שניה דאי יצאה בחיי האב אינו מוריש דשאני הענקה ממעשה ידיה וכמו שחילק שם ולפי דבריו אפשר דאפילו בא לידה אינו מוריש כל שלא בא לידו ולפי זה אתו דברי רבינו כפשטן: שאין אדם מוריש זכות שיש לו בבתו לבנו. שם ובפ\"ד דכתובות (דף מ\"ג) והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו וא\"ת הא איצטריך אותם ללמד על ע\"ע שאינו נקנה בחזקה וכמו ששנינו בפ\"ק (דף י\"ו) אותם בחזקה ולא אחר בחזקה וי\"ל דהא דאמרינן שאין אדם מוריש כו' לאו מאותם קא מפיק אלא מדאיצטריך קרא והתנחלתם לבניכם דלגופיה לא איצטריך דהא אפילו ע\"ע עובד את הבן א\"ו דאתא למעט זכות בתו והתוספות הקשו דלמה לי והתנחלתם שאין אדם מוריש פשיטא דמהיכא נפקא לן דמעשה הבת לאב מלאמה ואמה גופה אינו יכול להוריש לבנו וי\"ל ה\"מ גדולה הוא דנפקא מלאמה אבל קטנה לא נפיק מלאמה אלא מסברא דהשתא זבוני מזבין לה ולהכי איצטריך והתנחלתם ע\"כ. ואע\"ג דברייתא דלעצמה אוקמוה בגמרא בדנפקא בסימנים אפ\"ה מייתי קרא דוהתנחלתם משום דברייתא פשיטא דאיירי אפילו בקטנה כגון דנפקא בשש או ביובל או במיתת אדון ולא איצטריך לאוקומה בנפקא בסימנין אלא משום אידך ברייתא לאשמועינן דאפילו בנערה הוי לאביה ומש\"ה מייתי קרא דוהתנחלתם דמיניה נלמוד דכל זכות שיש לאדם בבתו בין בקטנה בין בנערה אינו מורישה לבנו. והקשה מהרימ\"ט דכי נמי אתיא קטנה מסברא למה לי קרא דהא האב גופיה לא קי\"ל דזכי אלא משום דמצי מזבין לה והרי עכשיו לא מצו מזבני ואי לא ס\"ל כר\"ל ניחא דאיצטריך דלא תימא שיכולין אחין למוכרה דבמקום אב קיימי והאב עצמו יכול למוכרה לאחר מיתה אלא לס\"ד דגמרא דאתיא כר\"ל השתא מכורה כבר יוצאה במיתתו של אב כ\"ש שלא תמכר דהכי גמרי. ותמהני דהא חיליה דר\"ל דס\"ל דאמה יוצאה במיתת האב הוא משום קרא דוהתנחלתם ועביד ק\"ו ומה סימנים שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון מיתה שמוציאה מרשות אב אינו דין שמוציאה מרשות אדון ומיתה שמוציאה מרשות אב לא נפקא לן אלא מקרא דוהתנחלתם וא\"כ לר\"ל איצטריך קרא ללמדנו שני דברים האחד הוא דהאחין לא מצו מזבני לה והשני שיוצאה מרשות אדון. וראיתי להרב ע\"י שכתב דהתוס' לא מקשו ולא מידי דנימא דקרא איצטריך דסד\"א כיון דאחיה נותנים לה מזונות במקום אב קיימי דהא הוה מספקא ליה לתלמודא ומייתי הך קרא דהכא ודבריו תמוהים הם הרבה בעיני משום דבגמרא לא נסתפקו בבת הניזונת מן האחים אלא מדרבנן דמדאורייתא פשיטא דלא היה עולה על הדעת דבשביל מזונות יזכו במעשה ידיה דהא מדאורייתא ליכא חיוב מזונות ואם הם ירצו לזונה מהיכא תיתי שיזכו במעשה ידיה ומאי דמייתי קרא לא הוי אלא אדינא דאורייתא וכ\"כ התוס' שם. עוד הקשה הרב הנזכר דא\"כ דקרא דוהתנחלתם לא איצטריך אלא לקטנה מאי פריך בפרק נערה שנתפתתה (דף מ\"ז) מנין שמעשה הבת לאב שנאמר וכי ימכור איש את בתו לאמה ופריך ואימא ה\"מ קטנה כו' ומאי קושיא דבהכרח צ\"ל דקרא איירי בנערה דאי בקטנה למה לי קרא דוהתנחלתם כיון דקטנה שמעינן מאמה וע\"כ הני תרי קראי שדינן חד אאמה קטנה וחד אגדולה ותירץ דאותם דרשינן אותם בחזקה ופריך ואימא ה\"מ קטנה וקרא איצטריך לדרשא אחרת עכ\"ד. והנה כבר כתבנו לעיל דדרשא דאין אדם מוריש וכו' לאו מאותם קא מפיק אלא מדאיצטריך קרא לומר בעבד כנעני שינחילום לבניהם משמע דאתא למעט מילתא אחריתי שאינו מנחילה לבניו והיינו זכות בתו וא\"כ הדרא קושיית הרב לדוכתיה ואליבא דידיה קשה דהיכי ממעטינן תרי מיעוטי מאותם לפי האמת ומהרימ\"ט ז\"ל תירץ לקושיית הבע\"י דלפי הס\"ד דלקטנה צריך קרא שמעשה ידיה יהיו לאב אין לדקדק מה אמה אינה עובדת את הבן דלשעבוד קרי לה רחמנא אמה שתהא עובדת לו בעודה קטנה כמו אמה לרבה אבל לא שתהא אמה ממש בכל דיניה אבל כי מוקמינן קרא בנערה לא שייך בה לשון אמה דאמה אינה עובדת בנערות אלא דהקישה הכתוב לאמה ומש\"ה הקשו התוס' כו' ע\"כ. והנה אם הקושיא היא דהיכי ס\"ד דקרא דלאמה לא מיירי אלא בקטנה דא\"כ ל\"ל קרא דוהתנחלתם תיפוק ליה מהיקשא דאמה שפיר תירץ מהרימ\"ט דלפי הס\"ד לא הוה שמעינן מקרא דלאמה שאינו מוריש משום דלשעבוד דוקא קרי לה רחמנא אמה ולא שתהא אמה ממש בכל דיניה ומשום הכי איצטריך קרא דוהתנחלתם אבל אם הקושיא היא דהיכי ס\"ד דקרא לא מיירי אלא בקטנה דא\"כ למה לי קרא דלאמה תיפוק ליה מוהתנחלתם שמעט זכות הבת מן הבן שמעינן מינה שהאב גופיה זוכה במעשה ידיה דאי אמרת בשלמא דאף בנערה זוכה איצטריכו תרי קראי חד לקטנה וחד לנערה אלא אי אמרת דאינו זוכה אלא בקטנה למה לי קרא דלאמה א\"כ לא יועיל לנו תירוץ מהרימ\"ט כלל ואף שמדברי הבע\"י נראה שלא הוקשה לו אלא הקושיא הראשונה מדכתב דאי בקטנה למה לי קרא דוהתנחלתם אכתי תמהני ממהרימ\"ט איך לא השגיח לתרץ אלא לקושיית הבע\"י. ולי הדיוט נראה דאין כאן קושיא כלל לא הראשונה ולא השניה משום דקרא דוהתנחלתם לא נאמר בדרך פרט על מעשה ידיה דוקא אלא על כל זכות שזוכה האב בבתו כגון מכירתה ולקדשה וכסף קידושיה ופתוי הבת וקנס האונס נאמר קרא דוהתנחלתם למעט הבן שלא יירש זכיות הללו שזוכה האב בבתו והתוס' לא הקשו אלא לרב דבעי למיפשט מעשה ידיה דהוו לעצמה מקרא דוהתנחלתם דקרא לא איצטריך להכי משום דמעשה ידיה מלאמה נפקא וא\"כ לפי הס\"ד דקרא דלאמה לא מיירי אלא בקטנה לא הוה מצינן למיפשט מידי מדאיצטריך קרא דוהתנחלתם או קרא דלאמה משום דהוה אמינא דקרא דוהתנחלתם לא אתא אלא לשאר זכיות. תניא בספרי כשכיר מה שכיר ביומו תתן שכרו אף זה ביומו תתן שכרו ופירש רבינו הלל דעל הענקה מיירי וכן פירש מהרימ\"ט ז\"ל והנה רבינו לא הביא דין זה משום דברייתא זו ס\"ל כר\"א דס\"ל דמוכר עצמו מעניקין לו משום דקרא איירי במוכר עצמו כמבואר אבל לפי דעת הרב בעל קרבן אהרן דפירש דמיירי על הכסף אשר בו נמכר שירצה ביומו תתן שכרו הדמים שקצב לימכר בהם קשה דלמה השמיט רבינו דין זה: " + ] + ], + [ + [ + "אמה העבריה היא הקטנה וכו'. בפרק המוכר את שדהו (דף כ\"ט) תניא יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה אמרת ק\"ו ומה מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר והקשו התוס' בפ' נערה שנתפתתה (דף מ\"ז) דלמה איצטריך למילף מק\"ו תיפוק ליה מדאיצטריך לאמה ללמד על מעשה ידי הנערה שהיא לאביה ואם איתא דמוכרה כשהיא נערה למה לי קרא דלאמה פשיטא השתא זבוני מזבין לה מעשה ידיה מיבעיא ותירצו בשם הר\"ם דמהכא נמי לא ידעינן אלא מכח ק\"ו דהשתא זבוני מזבין לה עוד תירצו דאי לאו ק\"ו הוה אמינא דמצי מזבן לה והוה דרשינן מלאמה דמעשה ידיה לאביה אפילו בבוגרת. והרא\"ם ז\"ל כתב בפרשת משפטים בד\"ה אמרת ק\"ו דאי לאו ק\"ו הוה מוקמינן לקרא דלאמה ללמד שאם מכרה על מנת שתהיה לאמה לא ליעוד שתנאו קיים כדאיתא בפ\"ק דקידושין לרבנן מוכרה לפסולין אע\"פ שאינן ראויין ליעוד ולר\"מ על מנת שלא לייעד. ויש לתמוה דא\"כ לפי המסקנא תיקשי דמנא ליה לרב הונא ללמוד דמעשה הבת לאב מקרא דלאמה שהוא מיותר הא איצטריך למר למוכרה על מנת שלא לייעד ולמר למוכרה לפסולים. וע\"כ אית לן למימר דרב הונא ס\"ל דאיכא תרי יתורי חדא למ\"ד דלאמה ואמה גופה דלא איצטריך ומאמה דרשינן שמעשה ידיה לאביה ומלאמה דרשינן שיכול למוכרה לאמה בלבד ואע\"ג דליכא יעוד וכההיא דאמרינן בריש פרק אלו נערות נערה הנערה וא\"כ הדרא קושיית התוספות לדוכתה דלמה לי ק\"ו דהשתא מכורה כבר. ואפשר לתרץ בעד הרב דס\"ל להרא\"ם דרב הונא ס\"ל כרבנן דרבי מאיר ולא פליגי ארבי מאיר אף בעל מנת שלא לייעד אבל כי היכי דסבירא ליה לר\"מ דמוכרה לפסולין מקרא דנפקא ליה לר\"א דהיינו אם רעה הכי נמי סבירא להו לרבנן ואייתר לן לאמה למעשה ידיה וכמ\"ש מהרימ\"ט עלה דההיא ורבנן האי לאמה מאי עבדי ליה והברייתא רצה להוכיח דאליבא דכ\"ע אינו מוכר את בתו כשהיא נערה ומש\"ה יליף לה מק\"ו דאי מקרא דלאמה לר\"מ ולרבנן דר' אליעזר ולר' אליעזר ליכא הוכחה מהאי קרא: ויש להסתפק היכא שמכר את בתו כשהיא נערה אי הוו המעות מתנה משום דאדם יודע שאין מכירה כשהיא נערה וגמר ונתן לשם מתנה וכההיא דאמרינן בפ\"ק דמציעא (דף ט\"ז) המקדש את אחותו שמואל אמר מעות מתנה משום דאדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם מתנה. ונראה דלדידן דקי\"ל כרב באידך פלוגתא דהכיר בה שאינה שלו וקי\"ל כשמואל במקדש אחותו ע\"כ אית לן למימר דיש חילוק בין נכרי לאחותו דדוקא לגבי אחותו גמר ונתן לשם מתנה אבל גבי נכרי לא וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל שם וא\"כ במוכר את בתו כשהיא נערה נמי קי\"ל כרב דהמעות חוזרין. ומ\"מ אכתי איכא לספוקי אליבא דרבינו דס\"ל דלאו דוקא אחותו אלא ה\"ה כל העריות וא\"כ לסברתו אין חילוק בין נכרי לאחותו וכמו שהכריח הרב מהר\"מ אלגאזי בנכ\"ג ח\"ב וא\"כ במוכר את בתו כשהיא נערה יש להסתפק היכי לידיינוה דייני להאי דינא ונראה דאליבא דכ\"ע במוכר את בתו כשהיא נערה המעות חוזרין משום דע\"כ לא קאמר שמואל דהמעות מתנה אלא במקדש אחותו משום דליכא איניש דטעי בהכי שהקידושין תופסין באחותו וע\"כ גמר ונתן לשם מתנה אבל מוכר את בתו כשהיא נערה אינו כל כך פשוט דהא אליבא דרב דס\"ל דהמוכר את שדהו בשנת היובל דהוי מכורה וכדאיתא בערכין (דף כ\"ט) ע\"כ האי ברייתא דיכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה היא דוקא אליבא דר\"ש דס\"ל דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות אבל לת\"ק דר\"ש דס\"ל לשפחות ושונה לא עבדינן ק\"ו והוי מכורה ויוצאה וכמו שפירש רש\"י בערכין וא\"כ כיון דאיכא מאן דס\"ל דהוי מכורה ליכא למימר אדם יודע שאין מכר בנערה וכ\"כ התוס' במציעא ובערכין דאף לשמואל דס\"ל דהמקדש אחותו המעות מתנה מ\"מ במוכר שדהו בשנת היובל אף דס\"ל שאינה מכורה כל עיקר מ\"מ המעות חוזרין משום דליכא למימר אדם יודע שאין מכר ביובל דאין זה פשוט דהא אמר רב מכורה ויוצאה. ועוד נ\"ל לומר דאפילו אליבא דתוספות דס\"ל דברייתא דיכול ימכור הוא אליבא דכ\"ע ואפילו אליבא דמאן דס\"ל לשפחות ושונה מ\"מ נראה דהמעות אינם מתנה משום דליכא למימר אדם יודע שאין מכר בנערה שאין זה דבר פשוט דאפשר דטעה דכיון שעדיין האב זכאי בקידושיה ובמעשה ידיה דה\"ה שזכאי במכירתה אבל גבי מקדש אחותו ליכא שום דבר למיתלי בה ולומר דאפשר דטעה בה וסבר דקידושין תופסין באחותו ומ\"מ במוכר את בתו כשהיא בוגרת יש להסתפק אליבא דרבינו דס\"ל דאין חילוק בין נכרי לאחותו אם המעות חוזרין או הוו מתנה והדבר צריך תלמוד: אף הקטנה שהיא אילונית בסימניה וכו'. פ\"ק דקידושין (דף ד') ויצאה חנם אלו ימי בגרות אין כסף אלו ימי נערות ולכתוב רחמנא נערות ולא בעי בגרות אמר רבה בא זה ולמד ע\"ז מידי דהוי אתושב ושכיר א\"ל אביי הכא חד גופא היא כי נפקא לה מנערות בגרות מאי בעיא גביה אלא אמר אביי לא נצרכה אלא לבגר דאילונית סד\"א בנערות תיפוק בבגרות לא תיפוק קמ\"ל מתקיף לה מר בר רב אשי ולאו ק\"ו היא אלא אמר מר בר רב אשי לא נצרכה אלא לעיקר זבינא דאיילונית סד\"א דאתיא סימני נערות הוי זביניה זבינא דלא אתיא סימני נערות לא הוי זביניה זבינא קמ\"ל והתוס' הקשו דבקטנות איך נדע שלא תביא סימני נערות דסימני איילונית היינו כשהיא בת עשרים ולא הביאה שערות ואע\"פ שיש סימני איילונית שאפשר להכיר בקטנות הא אמרינן גבי סריס עד שיהא בו כולן ומסתמא ה\"ה באיילונית. ודבריהם תמוהים הם מאד בעיני משום דאף דנימא דבסימן אחד סגי או שיהיו ניכרים כל הסימנים בקטנותם מ\"מ אינה נקראת איילונית אלא כשהיא בת עשרים ולא הביאה שערות וקודם לכן עדיין קטנה היא משום דאפשר שתביא שתי שערות ואם הביאה שתי שערות קודם עשרים יש לה ימי נערות וכמ\"ש רבינו בפ\"ב מהלכות אישות. וכ\"ת דהיינו דוקא אליבא דמ\"ד דבעינן שיהיו כל הסימנים אבל למ\"ד דבסימן אחד סגי לא בעינן שיבא הסימן לאחר עשרים אלא אפילו קודם עשרים משום דאחד מן הסימנים הוא עשרים בלא הבאת שתי שערות הא ליתא וכמו שיראה המעיין וא\"כ הדרא קושיית התוספות לדוכתה דבקטנות איך נדע שלא תביא סימני נערות. ואפשר לדחוק ולומר דאי אמרת דבסימן אחד סגי או שכל הסימנים היו ניכרים בקטנות הוה ניחא מאי דאיצטריך קרא לומר שיכול למוכרה משום דסד\"א דכיון שהביאה סימני איילונית ומסתמא לא תביא שתי שערות א\"כ לא יוכל למוכרה ואע\"פ שהוא תחת האפשרות שתביא שתי שערות מ\"מ משום ספק דלמא תביא שתי שערות אינו יכול למוכרה כיון שהביאה סימני איילונית אבל כיון שצריך שיהיו בה כל הסימנים וכולם אינם ניכרים בקטנות פשיטא שיכול למוכרה כיון שעדיין לא הביאה כל הסימנים דמהיכא תיתי שלא יוכל למוכרה משום דדלמא למחר תביא שאר סימני אילונית ואם נחוש להא א\"כ נימא ג\"כ שלמחר תביא שתי שערות א\"ו מילתא דפשיטא היא שיכול למוכרה כיון שעדיין לא הביאה כל סימני איילונית וא\"כ למאי איצטריך קרא לומר שיכול למוכרה ותירצו דהכא לא הוי זביניה זבינא וצריך האדון להחזיר מעשיה והאב יחזיר הכסף וגם אין שייך בה דין ייעוד אם יעדה. ורבינו ישעיה ז\"ל הוקשה לו ג\"כ קושיית התוס' הלזו והאריך בתירוצה וכתב דקרא איצטריך היכא דנמכרה בעודה קטנה שנה או שנתים קודם לעשרים והוחזקה איילונית והיא יוצאה מרשות האדון ה\"א כיון דלא באה לכלל נערות איגלאי מילתא למפרע שלא היה מכרה מכר ואינה יוצאה בחנם אלא מחזרת לו כל הדמים שנתן בה ומנכה לה שכר פעולתה להכי איצטריך קרא לומר שיש בה דין מכר ויוצאה בחנם וכל הדמים שנתן בה עולין לו באותו זמן מועט שעבדתו ע\"כ. ויש לתמוה דא\"כ דמיירי שמכרה לאחר י\"ב שנה התינח אליבא דשמואל דס\"ל דמבן עשרים ואילך נעשה גדול וקודם לכן היה קטן ולא אמרינן נעשה גדול למפרע וכדאיתא בפרק הערל (דף פ') אבל אליבא דרב דס\"ל דנעשה גדול למפרע תיקשי לאביי היכי קא ס\"ד דבבגרות לא תיפוק הא איגלאי מילתא למפרע דבשעה שמכרה היתה גדולה ולא היה לו רשות בה ופשיטא דלא הוי זביניה זבינא וכן נמי למר בר רב אשי קשה דמשמע דלפי האמת הוי זביניה זבינא ואינה מחזרת לו הדמים וזה דבר תימה כיון שאיגלאי מילתא למפרע דבשעה שמכרה לא היה לו רשות בה ודוחק לומר דהך שקלא וטריא הוא אליבא דשמואל דהא קי\"ל דהלכה כרב וכמ\"ש הריב\"ה בח\"מ סי' רל\"ה בשם הרמ\"ה ז\"ל ועיין במ\"ש רש\"י בפרק אלו נערות עלה ל\"ה דאיילונית אין לה קנס לפי שאין קנס אלא לנערה וזו שלא תביא שתי שערות לעולם כל עשרים שנה היא בחזקת קטנה ומשם ואילך בוגרת וצ\"ע דנקטיה למילתיה כשמואל. ועוד דלרב תיקשי לכתוב רחמנא נערות ולא בעי בגרות. וליכא למימר דשאני הכא דגלי קרא שיוצאה בבגרות ומש\"ה לא אמרינן נעשית גדולה למפרע אלא קטנה היתה באותה שעה דאלת\"ה היכי משכחת לה שיוצאה בבגרות דאי כשמכרה קודם י\"ב הרי יוצאה בשש קודם הבגרות דא\"כ נילף מהכא דלא נעשה סריס למפרע ומנ\"ל דחידוש הוא שחידשה תורה באמה ועוד דלמה איצטריך אביי לומר דקס\"ד דבבגרות לא תיפוק אימא דאיצטריך קרא דקס\"ד שלא היה מכרה מכר כיון שמכרה בעודה גדולה וכן נמי מר בר רב אשי לא איצטריך לטעמיה. שוב ראיתי בחידושי הריטב\"א שכתב בשם הראב\"ד שהוקשה לו דלמה לי קרא דהאי גברא אימת קא זבין לה אם כשמכרה בעודה קטנה קודם י\"ב הא נפקא לה בשש קודם בגרות ואם כשמכרה כשהיא בת י\"ו שנה למ\"ד נעשה גדול למפרע היכי קא ס\"ד דלא תיפוק דהא איגלאי מילתא למפרע דזביניה לאו זביני דכי זבנה כשהיא בת י\"ו גדולה הוה ותירץ דלא אמרינן נעשה גדול למפרע אלא מאותה שעה שהביא סימני סריס וא\"כ משכחת לה היכא שמכרה כשהיא בת י\"ו ולא הביאה סימני איילונית עד י\"ז וא\"כ נמצא שבעת המכירה קטנה היתה וסד\"א בבגרות לא תיפוק. ולפי זה אפשר לתרץ בעד רבינו ישעיה דאיהו נמי ס\"ל כהראב\"ד ומוקי לה כשמכרה קודם שהביאה סימני איילונית והריטב\"א כתב דהכא מיירי כשמכרה כשהיא קטנה כשהיא בת עשר ומפני שלא הביאה סימנים עבדה עד י\"ו וכשהגיע לכ' ויודע שהיא איילונית נעשית גדולה למפרע ואיגלאי מילתא שהיה דינה לצאת בשנת י\"ב ומחצה דהויא בוגרת ויש לאדון לשלם כל מה שנשתעבד בה מי\"ב ומחצה ומעלה עד י\"ו וכן נמי למר בר רב אשי מיירי בכה\"ג שמכרה כשהיא בת עשר שנים וסד\"א דלא הוי זביניה זביני ובטל המקח ויחזירו זה לזה קמ\"ל דהוי זבינא ומ\"מ צריך לשלם האדון שכר פעולתה שעבדה מהבגרות ואילך ע\"כ. ונראה מדבריו דס\"ל דלא אמרינן נעשית גדולה למפרע אלא מי\"ב ומחצה ולמעלה ולא ידעתי מנ\"ל הא דהא מפשטא דלישנא דפרק הערל דאמרינן מקטנותה יצתה לבגר משמע שבימי הנערות הויא בוגרת וכן נראה מדברי רש\"י שם וצ\"ע. ונ\"ל דהראב\"ד ג\"כ מודה לדיניה דהריטב\"א ואם מכרה כשהיא בת י\"ו ובי\"ז הביאה סימני איילונית דצריך לשלם האדון שכר פעולתה מי\"ז עד כ' כיון דאיגלאי מילתא למפרע דבי\"ז הויא בוגרת והיתה ראויה לצאת. ויש להסתפק להריטב\"א ולהראב\"ד אם יש כח באב למכור את בתו מבת י\"ב שנה ומחצה והביאה סימני איילונית דאפשר דאמרינן לאב אייתי ראיה דלאו איילונית היא וזבנה דדוקא היכא שמכרה כשהיא קטנה עובדת על הספק עד תשלום השש שנים משום דהויא האמה מוציא מחבירו ועליה הראיה דאיילונית היא אבל כשבא האב למוכרה הוי איהו מוציא מחבירו ועליו הראיה דלאו איילונית היא או דילמא לא שנא ורבינו לא זכר דין זה דמה שכתב יש לאביה למוכרה כל זמן שהיא קטנה אין הכוונה אלא על קיום המקח שהוא דין הגמרא ומש\"ה נקט קטנה דאי גדולה אין כאן מכר אבל אם יכול למוכרה על הספק לא נתבאר בדבריו. וכתב רש\"י בפירוש התורה ויצאה חנם שתצא בסימנין או אינו אומר שתצא אלא בבגרות ת\"ל אין כסף לרבות יציאת בגרות ואם לא נאמרו שניהם הייתי אומר ויצאה חנם זו בגרות לכך נאמרו שניהם שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק. וקשה דהא דחו בגמרא תירוץ רבה דאמר בא זה ולמד על זה משום דחד גופא היא וכי נפקא לה מנערות בגרות מאי בעיא גביה והרא\"ם ז\"ל נדחק בזה וכתב דכיון דבמכילתא תניא בהדיא כוותיה דרבה לא סמכינן על דיחוייא דאביי ונראה דרש\"י נמי ס\"ל דקרא איירי בבגר דאיילונית ולא איצטריך לתירוצא דאביי דסד\"א בנערות תיפוק ולא לתירוץ מר בר רב אשי משום דכיון דמשכחת לה שתצא בבגרות אע\"ג דנפקא מכ\"ש דנערות אין זו קושיא מידי דהוי אתושב ושכיר דמילתא דאתיא בק\"ו טרח וכתב לה קרא אבל אביי ומב\"ר אשי רצו לבקש טעם אמאי דאיצטריך קרא למימר בגרות משום דכיון דאיכא למדרש דרשינן וכיון דהמכילתא לא איצטריך לבקש טעם על הבגרות וליכא קושיא עלה תפס רש\"י לישנא דמכילתא ולפי זה קשיא לי דלמה הקשו בגמרא ולמר בר רב אשי דאמר ולאו ק\"ו הוא הא אמרינן מילתא דאתיא בק\"ו טרח וכתב לה קרא ולמה לא הקשו ג\"כ לאביי למאי איצטריך למימר סד\"א בנערות תיפוק בבגרות לא תיפוק דאף דלא הוה ס\"ד הכי ליכא קושיא משום דהויא מילתא דאתיא בק\"ו וטרח וכתב לה קרא. והקשה הרא\"ם דלשתוק קרא מאין כסף וע\"כ קרא דויצאה חנם אינו אלא בנערות דאי בבגרות א\"כ קרא דכי ימכור איש את בתו מצינן לאוקומי אף בבתו נערה דהשתא ליכא למדרש ק\"ו ומה מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר וא\"כ קרא דלאמה דילפינן מינה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בתו נערה מעשה ידיה לאביה למה לי השתא זבוני מזבן לה מעשה ידיה מיבעיא י\"ל דהוה מוקמינן ליה לקרא דלאמה בבוגרת כמו שתירצו התוס' בפרק נערה שנתפתתה (דף מ\"ו) א\"נ לפעמים שאינו מוכרה אלא לאמה ולא ליעוד כדאיתא בפ\"ק דקידושין כגון לפסולים או בע\"מ שלא לייעד ע\"כ ותמהני דאכתי קשה דלשתוק קרא מאין כסף וע\"כ קרא דויצאה איצטריך לנערה דאי בבגרות למה ליה ויצאה תיפוק ליה מלאמה שבא ללמד על מעשה הבת שיהיה לאב ואם איתא דאף בבגרות אינה יוצאה א\"כ יכול למוכרה אף בבגרות דהשתא ליכא למידרש ק\"ו וא\"כ למה לי קרא דלאמה השתא זבוני מזבן לה מעשה ידיה מיבעיא ואין תירוץ התוס' עולה לקושיא זו וכן במה שתירץ הרב דהוה אמינא דאיצטריך לפעמים שאינו מוכרה אלא לאמה קשה דא\"כ לפי המסקנא מנא ליה לרב הונא ללמוד שמעשה הבת לאב מקרא דלאמה הא איצטריך לפעמים שאינו מוכרה אלא לאמה ואם נפשך לומר כמ\"ש לעיל דרב הונא ס\"ל כרבנן דר\"מ ולא פליגי אר\"מ אלא בע\"מ שלא לייעד אבל כי היכי דס\"ל לר\"מ דמוכרה לפסולים מקרא דנפקא ליה לר\"א דהיינו אם רעה ה\"נ ס\"ל לרבנן ואייתר לן לאמה למעשה ידיה א\"כ לרב הונא תיקשי למה לי אין כסף וכ\"ת דר\"ה ס\"ל כאביי דקאמר סד\"א בנערות תיפוק בבגרות לא תיפוק או כמר בר רב אשי דקאמר דקרא איצטריך לעיקר זבינא דאיילונית א\"כ תיקשי על רש\"י דאיך כתב בקרא דויצאה חנם דבא זה ולמד על זה נגד ר\"ה דהלכתא כוותיה וצ\"ע. ומ\"מ לעיקר קושיית הרב נ\"ל לומר דאי לא כתב קרא אין כסף הוה אמינא דקרא דויצאה חנם אינו אלא בבגרות ומדאיצטריך קרא דלאמה הוה שמעינן דאינו מוכרה כשהיא נערה אבל אה\"נ דאם מכרה בעודה קטנה אינה יוצאה בסימני נערות ואין זה מן התימה לומר דא\"כ שאינו רשאי למוכרה כשהיא נערה א\"כ למה אינה יוצאה בסימני נערות דמה מכר האב כל זכות שיש לו משום דא\"כ תיקשי דלמה אין אמה יוצאה במיתת האב שהרי במיתת האב יצאה מרשות אב כדנפקא לן מקרא דוהתנחלתם וא\"כ נימא מה מכר האב כל זכות שיש לו וכמו שהקשה מוהרימ\"ט (דף מ\"א) וא\"כ ע\"כ אית לן למימר שיש כח באב למכור את בתו לזמן שאם לא היתה מכורה לא היה לו רשות בה וא\"כ ה\"נ דכוותה דאף דבנערות יצתה מרשות אב ואין לו רשות למוכרה אפ\"ה אם מכרה כשהיא קטנה יש לו כח למוכרה אף לימי נערות שאין לו זכות בה להכי איצטריך אין כסף לומר שיוצאה בנערות וכן נמי מה שהקשינו מיתרצא בהאי פירוקא משום דאי לא כתב קרא אין כסף הוה אמינא דויצאה איצטריך לבגרות דמלאמה לא הוה שמעינן אלא שלא יוכל למוכרה בבגרות אבל היציאה לא הוה ידעינן אי לאו דכתב קרא בפירוש: אבל הטומטום והאנדרוגינוס וכו'. תוספתא דבכורים. ודע דהא דאמרינן שאינו נמכר בעבד עברי הוא בין מכרוהו ב\"ד ובין מוכר עצמו שהרי כתב רבינו בפ\"א דאין האשה מוכרת את עצמה אבל לדעת הרמב\"ן ז\"ל דס\"ל דהאשה מוכרת את עצמה לא נתמעטו טומטום ואנדרוגינוס אלא מנמכר בגנבתו שאינו נוהג באשה: " + ], + [ + "אין האב כו' ואעפ\"כ כופין את האב לפדותה אחר שמכרה משום פגם משפחה. בפ\"ק דקידושין (דף י\"ח) ומפדין אותו בעל כרחו אמר אביי בעל כרחיה דאב משום פגם משפחה אי הכי עבד עברי נמי נכפינהו לבני משפחה משום פגם משפחה הדר אזיל ומזבין נפשיה הכא נמי הדר אזיל ומזבין לה הא קתני אינה נמכרת ונשנית. ופירש\"י בע\"כ דאב אם יש לו ונראה דלעולם לא כפינן לאב על כסף מכירתה שיחזירם לאדון אלא אם היו לו קרקעות ומכר את בתו מפני שהיה חס עליהם או שנפלו לו נכסים בירושה לאחר מכן הוא שכופין לאב לפדותה וז\"ש רש\"י אם יש לו דאלת\"ה למה ליה למימר אם יש לו פשיטא דאם אין לו לא כייפינן ליה דאטו היעלה על הדעת שנכוף אותו שישכיר עצמו כדי לפדותה וכ\"כ מהרימ\"ט ז\"ל. ונראה דאי ליתיה לאב כגון שמת או ברח או שאין לו שכופין לבני המשפחה לפדותה דהא טעמא דלא כייפינן לבני משפחה לפדות העברי הוא משום דהדר אזיל ומזבין נפשיה וא\"כ בעבריה דליכא למיחש האי חששא שהרי אינה נמכרת ונשנית פשיטא דכפינן לבני משפחה וליכא למימר דאכתי איכא למיחש דדילמא תמכור את עצמה שהרי כתב רבינו שאין האשה מוכרת את עצמה ואף אליבא דהרמב\"ן דס\"ל דמוכרת את עצמה אפ\"ה ליכא למיחש למידי דדוקא בעבד חיישינן משום דמכר עצמו ודילמא ימכור עצמו פעם אחרת אבל בעבריה שנמכרת ע\"י אביה אין אנו חוששין לדילמא תמכור עצמה (*א\"ה עיין לעיל פ\"א דין ב') וע\"כ אית לן למימר הכי דאלת\"ה היכי כפינן לאב ליחוש דילמא תמכור עצמה אלא ודאי כדכתיבנא, והא דאמרינן בע\"כ דאב לאו למעוטי בני משפחה לעולם אלא לומר דהיכא דמצינן למכפייה לאב לא כפינן לבני משפחה אבל אה\"נ דהיכא דלא מצינן למכפייה לאב דכפינן לבני משפחה. והקשה מהרימ\"ט דלמה לא הקשו בגמרא עבד נמי אם יש לו נכוף אותו שיפדה עצמו משום פגם משפחה ומה בין עברי לעבריה ועיין במה שתירץ לקושיא זו ולא זכיתי להבין דבריו ונראה דודאי עיקר קושיית הגמרא היא דעבד נמי אם יש לו דנכוף אותו דהוי דומיא דאב ובתחלה נקדים קושיא אחרת שיש על רש\"י דמאי הקשו בגמרא הכא נמי הדר ומזבין לה דמה תועלת יש לו במכירתו מאחר דנכוף אותו לפדותה וכמו שהקשו התוס'. אשר ע\"כ נראה לומר דהמקשה נסתפק בהבנת בעל כרחיה דאב אי דוקא הכפייה הוי לאב אבל לבני המשפחה ליכא כפייה משום דשאני האב דזבנה כפינן ליה וכמ\"ש רבינו ישעיה א\"נ משום דחיישינן דילמא הדר ומזבין לה אבל באב ליכא למיחש האי חששא דמה תועלת יש לו במכירתה מאחר שנכוף אותו לפדותה או דלאו דוקא אב דהוא הדין היכא דלא מצינן למכפייה לאב דכפינן לבני משפחה ולא נקט אב אלא לומר דאיהו קודם בכפייה וא\"כ אי הוה מקשי עבד נמי נכוף אותו הוה מצי למימר דאה\"נ אלא דמאי דקתני משא\"כ בעברי לא קאי אלא אכפייה דבני משפחה דליתיה בעברי אלא בעבריה ועל כן הקשו דבעברי נמי נכוף לבני המשפחה מה תאמר הדר אזיל ומזבין נפשיה א\"כ בעבריה לא נכוף לבני המשפחה משום דדילמא הדר אזיל ומזבין לה וא\"כ ע\"כ מאי דקתני בע\"כ דאב הוא דוקא לאב ולאפוקי בני משפחה וא\"כ מה בין עברי לעבריה דבעברי נמי נכוף אותו לפדות עצמו דליכא למיחש דדילמא הדר ומזבין נפשיה מאחר דנכוף אותו לפדות עצמו וכמו שאין אנו חוששין לגבי אב ותירצו הא קתני אינה נמכרת ונשנית. ויש להסתפק לפי המסקנא אי מאי דנקט בעל כרחיה דאב אי הוי דוקא או לא דאפשר דאב הוי דוקא דמשום דזבנה כפינן ליה אבל לבני משפחה לא. והחילוק שיש בין עברי לעבריה הוא לענין כפיית המוכר עצמו דדוקא בעבריה כפינן לאב שמכרה משום דליכא למיחש דהדר אזיל ומזבן לה אבל בעברי לא כייפינן ליה משום דהדר אזיל ומזבין נפשיה או דאב לא הוי דוקא ויש חילוק ביניהם בענין כפיית בני משפחה אבל אה\"נ דלענין כפיית העבד עצמו אין חילוק בין עבריה לעברי דליכא למיחש דהדר אזיל ומזבין נפשיה דמה תועלת יש לו במכירתו מאחר שנכוף אותו לפדות עצמו ונראה דכיון דמסברא אית לן למימר דבכפיית העבד ליכא למיחש דדילמא הדר ומזבין נפשיה משום דמה תועלת יש לו במכירתו אית לן למימר דמאי דתירצו בגמרא הא קתני אינה נמכרת ונשנית לא קאי אלא בענין כפיית בני משפחה לחלק בין עברי לעבריה אבל אה\"נ דלעבד כופין כמו שכופין את האב נמצינו למדין לפי שיטה זו דבעבריה כופין את האב בתחלה לפדותה אם יש לו אבל אם אין לו או שברח או שמת כופין את בני משפחה אבל בעברי לא כפינן לבני משפחה אלא לדידיה אם יש לו וזה הוא דוקא אליבא דר\"ש דס\"ל דאינה נמכרת ונשנית אבל לדידן דקי\"ל דמוכר אדם את בתו לשפחות ושונה אף בעבריה לא כפינן לבני משפחה היכא דאין לו לאב או שברח משום דדילמא הדר אזיל ומזבין לה אבל לאב וכן למוכר עצמו כפינן להו דליכא למיחש דדילמא הדרי ומזבני דמה תועלת יש להם במכירתם מאחר שנכוף אותם לפדות וכן נמי אם מת האב כופין את בני המשפחה דהא ליכא למיחש למידי. נמצא דאין חילוק בין ת\"ק ור\"ש אלא בענין כפיית בני משפחה היכא דאין לו לאב או שברח. והתוס' כתבו דמאי דאמר אביי בעל כרחיה דאב הכוונה הוא דנכוף בני משפחה לפדותה בעל כרחיה דאב משום דלא ניחא ליה לאב שתחזור לביתו ויהא פרנסתו לאב עליה והקשה מהרימ\"ט דלישני בעל כרחיה דאב כפירש\"י ז\"ל ואתיא ככ\"ע והיה נראה לכאורה לומר דס\"ל לגמרא דלעולם לא כפינן לאב אף דאיכא פגם משפחה משום דאתיא ליה פסידא דמזונות ודוקא לבני המשפחה כופין כיון דלית להו פסידא ואיכא פגם משפחה ולא חיישינן לגרמא בנזקין כיון שהם חייבים בדבר משום פגם משפחה. אבל נראה דהא ליתא מדאמרינן בפ\"ק דקידושין (דף כ') ליזבין איניש ברתיה ולא ליזוף ברביתא מאי טעמא ברתיה מגרעא ונפקא והא מוספא ואזלא ואם איתא דלא כפינן לאב כלל מאי איריא משום דברתיה מגרעא אימא דשאני רבית דלעולם הקרן קיימת וצריך לשלם ואילו הכא אין צריך להחזיר כסף מכירתה. ובתוספות כתבו שם ליזבין איניש ברתיה אע\"ג דמפדין אותה בעל כרחו מ\"מ רבית קשה יותר ודבריהם צריכים ביאור ונראה דהוקשה להם דכיון דבגמ' איירי באין לו וא\"כ פשיטא דלא כפינן לאב להחזיר כסף מכירתה וכמו שכתבנו לעיל וא\"כ למאי איצטריך למימר דברתיה מגרעא תיפוק ליה משום שאינו חייב לפדותה אלא ודאי שכוונת הגמרא היא לומר שאף את\"ל שיהיה לו ויכופו אותו אפ\"ה רבית קשה יותר וכוונת התוס' היא להבליע דבריהם בתוך דברי הגמרא באופן שנראה דכפינן לאב וכן נראה בפסקי התוס' וא\"כ הדרא קושיית מהרימ\"ט לדוכתה. ונראה דאביי ס\"ל דע\"כ אית לן למימר דמאי דתניא בברייתא ומפדין אותה בעל כרחו מה שאין כן בעברי הוא לענין כפיית בני משפחה דאי לענין כפיית האב עבד עברי נמי כפינן לדידיה משום פגם משפחה. וליכא למימר דלא כפינן ליה משום דהדר אזיל ומזבין נפשיה דהא ודאי לא חיישינן להכי משום דמה תועלת יש לו במכירתו מאחר שנכוף אותו לפדות עצמו וא\"כ מה בין עברי לעבריה. א\"ו שחילוק הברייתא הוא לעניין כפיית בני משפחה דגבי עברי לא כפינן לבני משפחה משום דהדר ומזבין נפשיה אבל גבי עבריה לא חייש להכי משום דרבי שמעון היא. עוד הקשה מהרימ\"ט דכיון דבעל כרחו קאי אאב מנ\"ל דכפינן לבני משפחה נימא כשנתרצו בני המשפחה לפדותה פודין אותה בעל כרחו של אב. ונראה דמתניתין משא\"כ בעברי ע\"כ דכפינן לבני משפחה דאלת\"ה גבי עברי נמי אמאי לא יוכלו לפדותו בע\"כ משום פגם משפחה ואי משום דמטי ליה הפסד שאין לו להתפרנס א\"כ אמאי לא חיישינן נמי לפסידא דאב גבי עבריה וליכא למימר דשאני גבי עברי משום דהדר ומזבין נפשיה משום דהאי טעמא לא מהני אלא אם נאמר שנכוף לבני משפחה אבל אם הם רוצים לפדות ואינם חוששין לחששא זו דהדר אזיל ומזבין נפשיה משום פגם משפחה מהיכא תיתי שנמנע אותם מלפדות. וראיתי בפסקי התוספות כופין את האב לפדות בנו כשיש לו וכן את בני המשפחה כופין. ונראה דבנו הוא טעות וצ\"ל בתו משום דגבי בן שמכר את עצמו לא שייך דין קדימה דאב לבני משפחה אלא דוקא גבי מוכר את בתו הוא דאי איתיה לאב כפינן ליה ולא לבני משפחה משום דאיהו זבנה וכמו שכתבנו לעיל. ועוד דגבי בן פשיטא דלא כפינן משום דדילמא הדר אזיל ומזבין נפשיה. ומ\"מ אכתי קשה דלמה כפינן לבני משפחה התינח לר\"ש דס\"ל דאינה נמכרת ונשנית אבל לדידן דקי\"ל דמוכר אדם את בתו לשפחות ושונה ליחוש דדילמא הדר אזיל ומזבין לה בשלמא לאב כפינן ליה משום דמה תועלת יש לו במכירתו מאחר שנכוף אותו לפדותה אבל לבני משפחה אמאי כפינן להו. ואפשר לומר דמיירי היכא שמת האב א\"נ אפשר לומר דס\"ל לתוס' דהלכתא כר\"ש וכ\"כ בפרק המוכר את שדהו (דף כ\"ט) ד\"ה התם לא הדר ומזבנה. ולענין הלכה נראה דליכא נפקותא כלל לענין דינא בין פירוש התוס' לפירש\"י כמו שפירשנו לעיל דברי רש\"י:
ורבינו ישעיה ז\"ל כתב עבד עברי נמי נכפינהו קשיא לי טובא דאליבא דמאן אי אליבא דרבי הא אמר אינו נגאל בקרובים ואי אליבא דר\"ע דפליג עליה וסבר דנגאל בקרובים הא אמר גאולת קרובים היא לשעבוד ואי אליבא דר' יוסי הגלילי דאמר גאולת קרובים לשחרור אכתי קשיא לי דאמאי נכפינהו התינח אב דזבנה כפינן ליה אלא קרובים מאי קא עבדו ואמאי בעינן למיכפינהו ונ\"ל דה\"ג ע\"ע נכפינהו בני משפחה ופירוש שאם היו לו קרקעות ומכר עצמו מפני שהיה חס על נכסיו ולא היה רוצה למכור את קרקעותיו יכופו אותו בני משפחה מפני פגמם וימכרו מנכסיו ויפדוהו בעל כרחו ע\"כ. ותמיהא לי דמאי הוקשה לו לר' ישעיה דאי אליבא דרבי הא אמר אינו נגאל בקרובים הא איהו ז\"ל כתב גבי הא דרבי דאמר יגאלנו לזה ולא לאחר קשה אם רוצה הקרוב לפדות ע\"ע ולשחררו למה אינו יכול אי דאמר ליה לאו בעל דברים דידי את יהיב זוזי לעבד מתנה ויפדה עצמו ותירץ דממצוה מיעט הקרוב שאינו מצווה לפדות הנמכר לישראל כמו שמצוה לפדות הנמכר לעכו\"ם ע\"כ. וא\"כ קשה דלפי תירוצו מנ\"ל דלרבי אם רוצה הקרוב לפדות שאינו יכול דמאי דקאמר שאינו נגאל בקרובים היינו שאינן מצווים לפדותו ואף דנימא דס\"ל דאף לפי תירוצו יכול למימר האדון לקרוב זיל לאו בעל דברים דידי את אכתי קשה דנימא דמאי דמקשו הכא בגמרא ע\"ע נמי הכוונה היא שנכוף לבני משפחה שיתנו דמי השחרור מתנה לעבד והוא יפדה עצמו ומיהו לזה י\"ל דקושיית ר\"י דהיכי מדמו בגמרא כפיית אב לכפיית בני משפחה דאימא דדוקא אב שאם היה רוצה לפדותה היה יכול ולא הוה יכול למימר ליה אדון לאו בעל דברים דידי את כיון דאיהו זבנה תיקנו חכמים שיכופו אותו שיפדנה משום פגם משפחה אבל בני משפחה שהם אינם יכולים לפדות מהיכא תיתי שיתקנו שיכופו אותם שיתנו המעות מתנה מאחר שהם אינם יכולים לפדות הא לא דמי לכפיית אב. עוד קשה לי דמשמע דס\"ל דלר\"ע ולר\"י הגלילי נגאל בקרובים ופליגי ארבי ולא ידעתי מנא ליה הא דהא בגמרא (דף נ\"א) מיבעיא ליה האי בעיא ולא איפשיטא וא\"כ מנא לן דפליגי ארבי בהאי מילתא. ע\"ק דאף דנימא דר\"ע ור\"י הגלילי פליגי ארבי בדין גאולת קרובים אכתי קשה דהיכי נחה דעתו בזה דאימא דהאי ברייתא דקתני משא\"כ בעברי ס\"ל כרבי וא\"כ מאי מקשו בגמרא אי הכי ע\"ע נמי. עוד קשה לפי תירוצו דמאי משני בגמרא הדר אזיל ומזבין נפשיה כיון דהכפייה הוי לדידיה מה תועלת יש לו במכירתו מאחר שנכוף אותו לפדות עצמו וצ\"ע. נמצינו למדין כפי שיטה זו דלעולם לא כפינן לבני משפחה בין בעברי בין בעבריה וכן לדידה לא כפינן ליה אבל לאב כפינן ליה וזהו דוקא לר\"ש דס\"ל דאינה נמכרת ונשנית אבל למאן דס\"ל דמוכר אדם את בתו לשפחות ושונה אפילו לאב לא כפינן כי היכי דלא כפינן למוכר עצמו אליבא דר\"ש. והריטב\"א הוקשה לו ג\"כ דמאי מקשו אי הכי עבד עברי נמי הא קי\"ל דנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים ותירץ דה\"ק דכפינן להו למיתן כספא במתנה דאזיל הוא ופריק נפשיה. עוד כתב דה\"ק עבד עברי נמי ניכפינהו בני משפחה כשמוכר אחד מהם עצמו ויש לו במה ליגאל דליפריק נפשיה משום פגם משפחה. ותמהני דמאי הוקשה להם משום דנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים דקושיית הגמרא הוא היכא שנתרצה האדון לפדותו אם ישלמו לו דניכוף לבני משפחה משום פגם משפחה. שוב ראיתי בחידושי מהר\"י בירב שפירש כן:
ועתה נבא לבאר סברת רבינו שפסק שכופין את האב לפדותה ותמה עליו מרן ז\"ל דבגמ' אוקמוה להאי ברייתא כר\"ש דס\"ל אינה נמכרת ונשנית ומאחר שפסק כת\"ק דמוכר ושונה הוה ליה למיפסק דאין מפדין אותה בעל כרחו ותירץ דסובר דלא דמי ע\"ע לאמה דבע\"ע איכא למיחש דאזיל ומזבין נפשיה ואכיל להו לדמי על דעת שבני משפחה יפדוהו והדר אזיל ומזבין נפשיה כמה פעמים על סמך זה ונמצא מפסיד לבני משפחה אבל גבי אמה שלאב המוכר אנו כופים שיפדנה כי כייפינן ליה אפילו מאה פעמים ליכא הפסד במילתא א\"נ דגבי אמה כיון שאין האב רשאי למוכרה אא\"כ העני ולא נשאר לו כלום ליכא למימר הדר מזבין לה דאי אית ליה ממונא לא מצי מזבין לה ואי לית ליה ליזבין וליזבין ע\"כ. ויש לדקדק בתירוץ שני דע\"ע נמי אינו רשאי למכור עצמו אלא עד בלתי השאיר לו שריד וכמו שפסק רבינו ריש פ\"א מהלכות אלו וא\"כ מה בין עברי לעבריה ונראה דחששא היא דילמא אית ליה ומזבין נפשיה ובשלמא גבי אמה שהכפייה והאיסור תלוי באב לא נמנע כפייתו משום דילמא יעשה איסור אבל גבי ע\"ע שהכפייה היא לבני משפחה והאיסור תלוי בעבד יכולים בני המשפחה לומר לא נפדה אותו משום דדילמא למחר יעשה איסור וימכור עצמו אע\"פ שיש לו אי נמי אפשר לומר דטעמא דלא כפינן לבני משפחה הוא משום דדילמא למחר לית ליה לעבד ומזבין נפשיה ונמצא שהכפייה שכפינו לבני משפחה היתה ללא הועיל שהרי יש פגם משפחה אבל גבי אב ליכא למיחש להאי חששא דאי לית ליה ומזבין לה לא מטי ליה שום פסידא מהכפייה שכפינו אותו. ונראה דלכל הפירושים ס\"ל לרב דאם יש לעבד שכופין אותו משום פגם משפחה וזהו שכתב בתירוץ הראשון ואכיל להו לדמי דאי לאו דאכיל לדידיה כפינן ולא לבני משפחה ולפי זה קשה לי למה לא כתב רבינו דין זה גבי ע\"ע. והרב בעל לח\"מ תמה על תירוצי מרן וכתב דרבינו ס\"ל כפירוש התוס' שפירשו דנכוף לבני משפחה שיפדוה ומש\"ה אוקמוה כר\"ש ובהא ודאי לית הלכתא כוותיה אבל לאב עצמו שמכרה ודאי דכופין אפילו לרבנן דהא ליכא למיחש דהדר אזיל ומזבין לה וכמו שהקשו התוס' לפירש\"י ע\"כ. עיין בפירוש המשנה שכתב שמחייבין האב לפדות את בתו שמכרה משום פגם משפחה והוא מה שאמר מפדין אותה בעל כרחו ע\"כ. והנה לפי דבריו ג\"כ נראה דלעבד כופין דליכא למיחש לדילמא הדר אזיל ומזבין נפשיה וכמו דלא חיישינן גבי אב. ומ\"מ אכתי תמיהא לי מילתא דהא בין אליבא דמרן בין אליבא דהבעל לח\"מ טעמא דלא כפינן לבני משפחה גבי ע\"ע הוא משום דדילמא הדר אזיל ומזבין נפשיה וא\"כ למה פסק רבינו דהיכא שמת האב לא כפינן לבני משפחה לפדותה דהא ליכא למיחש לשום מילתא והיא ג\"כ אינה יכולה למכור עצמה וכמו שפסק רבינו וצ\"ע. ולי נראה דרבינו הוקשה לו מה שהוקשה לרבינו ישעיה ז\"ל מאי פריך בגמרא אי הכי עבד עברי נמי דאי אליבא דרבי הא אמר אינו נגאל בקרובים ומכח קושיא זו ס\"ל דקושיית הגמרא היא דוקא אליבא דמ\"ד דאיכא גאולת קרובים בע\"ע הנמכר לישראל ואה\"נ דהוה מצי לשנויי הא מני רבי היא דקאמר דליכא גאולת קרובים אלא דניחא ליה לאוקומי לברייתא אליבא דכ\"ע ואף דלפי המסקנא מוקי לה כר\"ש דקאמר אינה נמכרת ונשנית אפ\"ה ניחא ליה הא טפי משום דאף דנימא דברייתא זו ס\"ל כרבי אכתי אתיא כר\"ש דהא קתני אינה נמכרת ונשנית וא\"כ לדידן דפסקינן הלכתא כרבי אתיא ברייתא כפשטה ולא איצטריך לאוקומה כר\"ש ומש\"ה פסק דגבי אמה כופין את האב אבל לבני משפחה לא אפילו שמת האב: ברח האב וכו'. כתב מרן דרבינו פוסק כרבי דאמר דנמכר לישראל אין כופין לקרובים לפדותו והרב בעל לח\"מ כתב דמנ\"ל שנתמעטו דוקא מכפייה אבל אם רצו הקרובים יכולים לפדותו אפילו בע\"כ דאדון דאימא דמה שנתמעטו הוא אפילו אם רצו לפדות כיון שהוא בע\"כ דאדון. ולפי דבריו מה שהקשו בגמרא אי הכי ע\"ע נמי הוא דוקא בנתרצה האדון ואפשר דס\"ל למרן דליכא למימר דמיעט הכתוב אפילו אם רצו משום דמצי למימר להו אדון לאו בעל דברים דידי את שהרי יכולים לתת המעות מתנה לעבד ויפדה עצמו וכן הכריח רבינו ישעיה ז\"ל עלה דההיא יגאלנו לזה ולא לאחר מכח קושיא זו ומאי דמיעט הכתוב הקרובים היינו ממצוה שאינם מצווים כמו בנמכר לעכו\"ם ונראה דלפי תירוצו לא מצי למימר אדון לאו בעל דברים דידי את כיון דשדינן מיעוטא דיגאלנו למצוה וכ\"כ מהרימ\"ט בסוף מ\"ב יע\"ש: " + ], + [ + "אמה העבריה כו' ואינה נקנית בפרוטה כו'. שם (דף י\"א) והפדה מלמד שמגרעה מפדיונה ויוצאה אי אמרת בשלמא דיהב לה דינר היינו דמגרעה ואזלא עד פרוטה אלא אי אמרת דיהב לה פרוטה מפרוטה מי מגרעה ודילמא ה\"ק רחמנא היכא דיהב לה דינר תיגרע עד פרוטה היכא דיהב לה פרוטה לא תיגרע כלל לא ס\"ד דומיא דיעוד מה יעוד כל היכא דלא מצי מייעד לא הוי זביניה זבינא הכא נמי כל היכא דלא מצי מגרעה לא הוי זביניה זבינא ואע\"ג דבגמרא לא נאמר זה אלא אליבא דב\"ש דס\"ל דקידושי אשה בדינר ואנן לא קי\"ל כוותיה אלא כב\"ה מ\"מ גבי אמה לא פליגי אלא דבית הלל לא ילפי קידושין מקידושי יעוד וב\"ש ילפי אבל גבי אמה דלא סגי בפרוטה כ\"ע מודו. ויש לדקדק דמדברי רבינו נראה דדוקא בפרוטה אינה נקנית אבל כל שהוא יותר מפרוטה סגי ואילו בגמרא אמרינן ואימא פלגא דדינר ואימא שתי פרוטות כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמוה אדינר ופירש\"י פלגא דדינר ואיכא גירוע עד פרוטה משמע שקושיית הגמרא קאי לאמה וא\"כ מנ\"ל לרבינו דלא בעינן דינר. ונראה דס\"ל דקושיית הגמרא לא קאי אלא גבי קידושין ובזה שייך לומר כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמוה אדינר כלומר דכיון דחשיבותא בעינן אוקמוה אדינר דחשוב ובשלמא לגבי קידושין שייך שפיר היאך תירוצא לומר דכיון דבכל הקנינים בפרוטה סגי וגבי קידושין לא שמעת מינה בעינן דבר חשוב וכיון שכן אוקמוה אדינר אבל גבי אמה מאי דלא סגי פרוטה לא הוי משום דבעינן דבר חשוב אלא דגזירת הכתוב הוא שיהיה בה דין גרעון כי היכי דבעינן שיהיה בה דין יעוד וא\"כ לפי טעם זה כל שהוא יותר מפרוטה סגי ואין ה\"נ דלב\"ש כיון דס\"ל דבקידושין בעינן דינר א\"כ גבי אמה ג\"כ בעינן דינר דאל\"כ אינה ראויה ליעוד אבל לדידן דס\"ל דבקידושין בפרוטה סגי וא\"כ שפיר מקיים יעוד היכא שנמכרה בפרוטה לדידן דס\"ל דהמעות הראשונות לקידושין נתנו מאי אית לך למימר משום דכתיב והפדה כל שהוא יותר מפרוטה מקיים בה והפדה. והרב בעל כ\"מ הקשה דהא לא ילפינן דנמכר לישראל נקנה בכסף אלא מדכתיב והפדה והוקש עברי לעבריה ומהאי ילפינן נמי גרעון כסף וכיון שכן היה לנו לומר דגם נמכר לישראל לא יקנה בפרוטה כמו אמה ותירץ דבגמרא שאלו ע\"ע נקנה בכסף מנא לן כו' ואע\"ג דבגמרא לא אשכחן בתר הכי תנא דיליף שכיר שכיר אלא כולהו ילפי מ\"מ מדכתיב וכי תשיג מצינן למילף דכיון דאיכא כסף דהיינו פרוטה נקנה בכך ע\"כ. והרב בעל תיו\"ט כתב שט\"ס יש בדברי הרב וכ\"כ הרב ל\"מ וכתב שהגירסא הנכונה היא לא אשכחן בתר הכי תנא דלא יליף ש\"ש והכוונה דאע\"ג דפשטא דגמרא משמע דכשתירץ אמר קרא וכי תשיג לא אמר כן אלא למאן דלא יליף ש\"ש מ\"מ אית לן למימר דמאן דיליף ש\"ש נמי אית ליה דרשא דוי\"ו מוסיף על ענין ראשון דהך דרשא פשוטה וכיון שכן ילפינן מוכר עצמו לישראל ממוכר עצמו לעכו\"ם מוי\"ו דוכי תשיג דהוי בכסף וכ\"ש מכרוהו ב\"ד לישראל דהוי בכסף כיון דנמכר בעל כרחו וה\"ה דהוה מצי למימר משום ג\"ש דש\"ש ולא צריכי השתא היקש דעברי לעבריה דנקנה בכסף וא\"כ כיון דלפי האמת לא ילפינן נמכר לישראל כלל מהיקשא דעברי לעבריה אלא מנמכר לעכו\"ם משום הכי אמרינן דהוי בפרוטה כמו בנמכר לעכו\"ם ע\"כ. ויש לדקדק דלמאי איצטריך לומר דיליף נמכר לישראל מנמכר לעכו\"ם משום וי\"ו דוכי תשיג תיפוק ליה משום ג\"ש דש\"ש דגבי נמכר לעכו\"ם כתיב כשכיר שנה בשנה ויליף מכרוהו ב\"ד ומוכר עצמו מנמכר לעכו\"ם משום ג\"ש דש\"ש דבכולהו כתיב שכיר וליכא למימר דלא עבדינן ג\"ש דש\"ש אלא משכיר דכתיב גבי מכרוהו ב\"ד ושכיר דכתיב גבי מוכר עצמו אבל משכיר דכתיב גבי עכו\"ם לא עבדינן מיניה ג\"ש שהרי התוס' הקשו דכיון דיליף ש\"ש למה איצטריך מקנתו וכן חזרו והקשו אמאי איצטריך והפדה משמע דס\"ל דעבדינן ג\"ש דש\"ש משכיר דכתיב גבי עכו\"ם וגרסינן בגמרא (דף כ') ת\"ר נמכר לישראל כו' אין לי אלא עבד הנמכר לעכו\"ם נמכר לישראל מנלן ת\"ל ש\"ש בג\"ש ולפי סברת התוס' אפשר לומר דכי תירצו בגמרא יליף ש\"ש בעי לתרץ מאי דס\"ד מעיקרא דע\"ע נקנה בכסף משום דכתיב מכסף מקנתו והקשו אשכחן ע\"ע הנמכר לעכו\"ם כו' לזה בא לתרץ דיליף ש\"ש וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה דלמאי איצטריך הרב למימר דאף מאן דיליף ש\"ש אית ליה וי\"ו דוכי תשיג ואפשר לומר דאי לאו וי\"ו דוכי תשיג אף דאית לן ג\"ש דש\"ש מ\"מ כיון דאי גמרינן קנין כסף מהיקשא דעברי לעבריה שמעינן מינה דגם בעברי לא סגי בפרוטה ואילו גמרינן מג\"ש דש\"ש בנמכר לעכו\"ם סגי בפרוטה שבקינן ג\"ש ועבדינן היקשא משום דהיקשא עדיף וכמו שכתבו בעלי הכללים, וליכא למימר דשאני הכא דאין הג\"ש סותר ההיקש משום דאפשר לומר דהיקשא אתא למילתא אחריתי משום דאף בג\"ש דש\"ש ג\"כ אפשר לומר דאתא למילתא אחריתי וא\"כ הדרינן לכללין דהיקשא וג\"ש היקשא עדיף וכיון שכן גמר עברי מעבריה ולא סגי בעברי בפרוטה אבל עכשיו דאית לן וי\"ו יתירא דוכי תשיג דלגופיה לא איצטריך דאי לומר דהדינים שיש בנמכר לעכו\"ם דאיתנהו ג\"כ בנמכר לישראל הא מג\"ש דש\"ש נפקא א\"ו דוי\"ו יתירא אתא לומר שיש דין אחד שאפשר שילמדהו נמכר לישראל ממקום אחר אתא וי\"ו לומר שלא ילמדהו אלא מנמכר לעכו\"ם ולא אשכחן דבר שיוכל ללמוד נמכר לישראל משני מקומות אלא קנין כסף וכיון שכן ע\"כ מאי דאיצטריך קרא למימר דלא נילף קנין כסף מעבריה אלא מנמכר לעכו\"ם אינו אלא לומר דבעברי בפרוטה סגי דאלת\"ה למאי נ\"מ אי גמרינן קנין כסף מעבריה או מנמכר לעכו\"ם. ומ\"מ מדברי מרן נראה דלא ס\"ל דעבדינן ג\"ש דש\"ש משכיר דכתיב גבי עכו\"ם מדכתב בתחלת דבריו דהא לא ילפינן דנמכר לישראל נקנה בכסף אלא מדכתיב והפדה ואי ס\"ל דעבדינן ג\"ש משכיר דכתיב גבי עכו\"ם הא אפשר למימר דילפינן דנמכר לישראל נקנה בכסף משום דכתיב גבי עכו\"ם מכסף מקנתו ויליף נמכר לישראל בג\"ש דש\"ש וכן ממ\"ש בסוף דבריו ואע\"ג דבגמרא לא אשכחן בתר הכי תנא דלא יליף ש\"ש דמשמע מדבריו דלמאן דלא יליף ש\"ש ניחא משמע דלא ס\"ל ג\"ש דשכיר דכתיב גבי עכו\"ם. ומשום הכי ניחא למאן דלא יליף ש\"ש משום דאית ליה וי\"ו דוכי תשיג ויליף נמכר לישראל מנמכר לעכו\"ם אבל למאן דאית ליה ג\"ש דש\"ש דלית ליה וי\"ו דוכי תשיג הוה קשה דהא ע\"כ יליף עברי מעבריה קנין כסף וא\"כ בעברי ג\"כ נימא דלא סגי בפרוטה וכן נראה מדברי הרא\"ם בפרשת משפטים ד\"ה שאף הוא מסייע בפדיונה שהקשה ל\"ל קרא דוהפדה ללמד שיוצאה בגרעון כסף תיפוק ליה מהיקשא דעברי לעבריה מה עברי יוצאה בגרעון כסף כדנפקא לן מג\"ש דש\"ש ממוכר עצמו לישראל דיליף ממוכר עצמו לעכו\"ם מוי\"ו דוכי תשיג ע\"כ. משמע דלית ליה דנמכר לישראל יליף מנמכר לעכו\"ם משום ג\"ש דש\"ש וזה הוא דבר תימה בעיני שהרי מדברי התוס' (בדף י\"ד) ד\"ה מוכר עצמו מנלן משמע דס\"ל דעבדינן ג\"ש דש\"ש משכיר דכתיב גבי עכו\"ם והכי איתא בגמרא (דף כ') עלה דההיא דנמכר והשביח ששאלו אין לי אלא עבד הנמכר לעכו\"ם נמכר לישראל מנלן ת\"ל ש\"ש לג\"ש משמע דעבדינן ג\"ש משכיר דכתיב גבי עכו\"ם וצ\"ע. ולקושיית מרן שהקשה דאמאי לא בעינן בעברי ג\"כ יותר מפרוטה משום היקשא דעברי לעבריה נ\"ל לומר דכיון דבעבריה לא ידעינן דלא סגי בפרוטה אלא משום דכתיב אשר לא יעדה והפדה ואיתקש יעוד לגרעון ויעוד לא שייך בעבד עברי לא גמרינן מינה דבשלמא קנין כסף דגבי אמה נפקא לן מדיוצאה בו ויציאה שייך בעברי גמרינן נמי כסף בעברי מהיקשא אבל מאי דבעינן יותר מפרוטה דבאמה לא נפקא לן אלא מיעדה ויעוד לא שייך בעברי לא גמרינן מהיקשא שיהא צריך גם בעברי יותר מפרוטה וכה\"ג כתבו התוספות בפ\"ק דקידושין (דף ד') בד\"ה מעיקרא דדינא פירכא בשם רבינו נתנאל דכיון דלא ידענו דאמה העבריה נקנית בכסף אלא מוהפדה דהואיל ויצאה בכסף נקנית בכסף לא ילפינן מינה קנין של אשה לפי שביציאתו אינה יוצאה בכסף כמו אמה העבריה ע\"כ ודון מינה ואוקי באתרין: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "אין האדון מייעד אמה העבריה וכו' אלא מדעתה. מ\"ש מרן בכ\"מ והיינו כדי שתתרצה דאל\"כ מה תועלת יש בהודעתה עיין מ\"ש התוס' פ\"ק דקידושין (דף ה') ד\"ה שכן בשם ר\"ת שהאדון מייעד את העבריה בכסף מקנתה בע\"כ של אב ובע\"כ של בת ומאי דאמרינן דצריך להודיעה לא שצריך לעשות מרצונה אלא שצריך להודיעה דלשם קידושין מייעדה. גם הרשב\"א בחידושיו אהא דאמרינן אשר לא יעדה מלמד שצריך ליעדה כתב שדברי ר\"ת עיקר וגזירת הכתוב היא להודעה בעלמא וכ\"כ הריטב\"א שם. ודע שכתבו התוס' שם בד\"ה אף אני אביא חופה דאע\"פ שהיעוד יכול לעשות בע\"כ דאב החופה צריך לעשות מדעת: " + ], + [], + [], + [ + "אין אמה העבריה נמכרת אלא למי שיש לה עליו. נ\"ב וכן אינו יכול למוכרה למי שהיה נשוי עם אחותה אע\"פ שאפשר שתמות ויכול ליעדה הכי איתא בירושלמי פ\"ק וכ\"כ מהרימ\"ט בחידושיו יע\"ש: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "כיצד בשטר כותב לו על הנייר כו'. בירושלמי פרק מי שאחזו עלה דמתניתין דזה גיטך אם מתי זה גיטך מחולי זה זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום ואמרינן בגמרא דר\"י אומר הרי זה גט משום דזמנו של שטר מוכיח עליו ואמר תו התם אף בגט שחרור כן הרי גט שחרורך מהיום ולאחר ל' יום על דעתיה דר\"י הרי זה גט על דעתייהו דרבנן אינו גט כלומר דלרבנן דאית להו דבאומר לאחר מיתה דאינו גט משום דלית להו זמנו של שטר מוכיח עליו וא\"כ באומר מהיום ולאחר מיתה הוי גט ואינו גט משום דמספקא לן אי תנאה הוי או חזרה וכדאיתא במתניתין אבל לרבי פשיטא דבאומר מהיום ולאחר מיתה דהוי גט גמור מכ\"ש דאומר לאחר מיתה וכי היכי דנחלקו באומר לאחר מיתה ה\"נ נחלקו באומר הרי זה גיטך לאחר ל' יום ורוצה לחזור בו בתוך ל' יום דלרבנן חוזר בו וכן אם אמר מהיום ולאחר ל' יום וחזר בו הוי גט ואינו גט משום דמספקא לן אי תנאה הוי או חזרה ולרבי בכל גווני הוי תנאה משום דס\"ל דזמנו של שטר מוכיח עליו. ובפירוש התנאי עיין בפ\"ג דקידושין עלה דמתניתין דהרי את מקודשת מעכשיו ולאחר שלשים יום במ\"ש רש\"י והתוס' שם. ולפ\"ז אמרו כאן דאף בגט שחרור כן אם אמר הרי זה גט שחרורך מהיום ולאחר שלשים יום דלרבי הרי זה גט משום דאפשר דתנאה הוי אך לדעתייהו דרבנן אינו גט משום דאפשר דחזרה הוי ולא חל הגט כי אם לאחר שלשים יום כי היכי דלא שייך לומר בגט דשייר מעשה ידיה משום דלא מצינו אשה נשואה לזה ומעשה ידיה לזה ה\"נ לא מצינו עבד שיצא בן חורין ויהיו מעשה ידיו לרבו וכיון דליכא למימר ביה שיור מש\"ה לרבנן אינו גט גמור. וע\"כ מאי דאמרינן אינו גט אין הכוונה דאינו גט כלל אלא הכוונה היא דאינו גט גמור משום דמספקא לן דומיא דגט אשה. אך קשיא לי דכיון דקי\"ל דהעבד מוחזק בעצמו ובכל ספק שחרור קי\"ל דיצא העבד לשחרור וכמ\"ש התוס' פ\"ב דגיטין וכ\"כ מהרי\"ק א\"כ בהא דמספקא לן אי תנאה הוי אמאי לא הוי גט גמור כיון דהעבד מוחזק בעצמו. וי\"ל דזה שכתבו התוס' ומהריק\"ו ז\"ל דהעבד מוחזק בעצמו הוא דוקא לענין להשתעבד לרבו דכיון דספק הוא אינו משתעבד לרבו כיון דהוא מוחזק בעצמו אבל לענין להתירו בבת ישראל מספיקא לא שרינן איסורא ומאי דאמרינן הכא דלרבנן אינו גט גמור הוא דוקא לענין איסורא דבת ישראל:
תו אמרינן התם אף בהפקר כן שדי מופקרת מהיום ולאחר שלשים יום ע\"ד דרבי מופקרת ע\"ד דרבנן אינה מופקרת ע\"כ. ופירושה כמו שכתבתי בחלוקה הקודמת דגט שחרור. אך קשה לי דאמאי לא אמרינן הכא דזה הפקיר גופא מהיום ופירי לאחר שלשים יום דומיא דההיא דתנן בפרק יש נוחלין הכותב נכסיו לבנו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה ועיין במ\"ש רבינו בהלכות מכירה באומר הרי פרתי קנויה לך מעכשיו ולאחר שלשים יום ובתשובות מהר\"ר יחיאל באסאן ז\"ל שעמד בדברי רבינו הללו דאמאי לא אמרינן התם גופא מהיום ופירי לאחר שלשים יום יע\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ועבדי מלוג אינן יוצאין בראשי איברים כו'. בפרק החובל (דף פ\"ט) לימא תקנת אושא תנאי היא דתנא חדא עבדי מלוג יוצאין בשן ועין לאשה אבל לא לאיש ותניא אידך לא לאיש ולא לאשה סברוה דכ\"ע קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מאי לאו בהא קמיפלגי דמ\"ד לאשה לית ליה תקנת אושא ומ\"ד לא לאיש וכו' אית ליה תקנת אושא לא דכ\"ע אית להו תקנת אושא אלא כאן קודם תקנה כאן לאחר תקנה ואב\"א אידי ואידי לאחר תקנה ואית להו תקנת אושא אלא למ\"ד לאשה ולא לאיש כדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד לימא דרבא תנאי היא לא דכ\"ע אית להו דרבא והכא אלמוה רבנן שיעבודא דבעל ע\"כ. והנה לענין הלכה כפי הס\"ד דכ\"ע קנין פירות לאו כקנין הגוף ופליגי בתקנת אושא פשיטא דקי\"ל כמ\"ד לא לאיש ולא לאשה דהא קי\"ל כתקנת אושא וכן לאידך אוקימתא דכאן קודם תקנה כאן לאחר תקנה קי\"ל נמי דלא לאיש ולא לאשה אך לאידך אוקימתא דקאמר דמ\"ד לאשה ולא לאיש כדרבא פשיטא דקי\"ל כמ\"ד לאשה ולא לאיש דהא קי\"ל כדרבא דהקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד ולאידך אוקימתא דכ\"ע אית להו דרבא והכא אלמוהו רבנן לשעבודא דבעל הדבר שקול כמאן קי\"ל דאפשר דקי\"ל כמ\"ד לאשה ולא לאיש משום דרבא ולא אלמוהו רבנן לשעבודא דבעל ואפשר דקי\"ל כמ\"ד לא לאיש ולא לאשה אף דקי\"ל כרבא משום דאלמוהו רבנן לשעבודא דבעל. ולפי זה אני תמיה על מרן בפירקין שהביא כל הסוגיא הלזו וכתב והשתא אי לאוקימתא קמייתא דמ\"ד לא לאיש ולא לאשה בתר תקנתא קאמר ליכא מאן דפליג עליה ע\"כ. דמה יענה הרב לאידך אוקימתא דקאמר דמ\"ד לאשה ולא לאיש הוא משום דרבא דלפי זה פשיטא דקי\"ל לאשה ולא לאיש דהא קי\"ל כרבא וכן לאידך אוקימתא דכ\"ע אית להו דרבא והכא אלמוהו רבנן לשעבודא דבעל עדיין הדבר שקול כמאן קי\"ל דאפשר דקי\"ל כמ\"ד לאשה ולא לאיש משום דרבא ולא אלמוהו רבנן לשעבודא דבעל. עוד יש אוקימתא אחרת בגמרא ואב\"א דכ\"ע לית להו להני תנאי תקנת אושא והכא בקנין פירות כקנין הגוף דמי קמיפלגי ובפלוגתא דהני תנאי דתניא המוכר עבדו לאחר כו'. והנה כפי אוקימתא זו דקאמר דכ\"ע לית להו להני תנאי תקנת אושא מוכח דלדידן דקי\"ל כתקנת אושא אף דנימא דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אינם יוצאים לא לאיש ולא לאשה וכתרי אוקימתי קמייתי דלמאן דאית ליה לתקנת אושא אינם יוצאים לא לאיש ולא לאשה. ולפי זה אני תמיה עוד על מרן במה שסיים דבריו ואמר ואי לאוקימתא בתרייתא כיון דאתי כר\"א דהלכתא כוותיה הכי נקטינן ע\"כ דלמאי איצטריך להאי טעמא הא בפירוש אמרו דכ\"ע לית להו להני תנאי תקנת אושא אבל כפי אוקימתא זו לדידן דקי\"ל כתקנת אושא פשיטא דקי\"ל דאינם יוצאים לא לאיש ולא לאשה וצ\"ע. והנה בפירוש אוקימתא זאת האחרונה ברייתא דקתני יוצאין בשן ועין לאשה ולא לאיש הוא ר' יהודה דאמר שני ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא כספו דקא סבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ומש\"ה יוצאין לאשה ולית ליה תקנת אושא דאי אית ליה תקנת אושא פשיטא שאינם יוצאים משום דאלים שעבודיה למהוי כקנין הגוף ואידך ברייתא דקתני לא לאיש ולא לאשה ר\"מ היא דאית ליה ראשון ישנו בדין יום או יומים משום דקא סבר קנין פירות כקנין הגוף דמי. והקשו התוס' דלר\"מ הול\"ל דיוצאין לאיש ולא לאשה משום דאית ליה קנין פירות כקנין הגוף דמי דומיא דיום או יומים דאית ליה דראשון ישנו בדין יום או יומים ולא השני ותירצו דאין לו כח לשחרר קנין הגוף של אשה אבל בדין יום או יומים שהוא תחתיו ויש לו כח לרדותו לעשות מלאכתו סברא הוא שיהיה בדין יום או יומים מאחר שקנין פירות כקנין הגוף דמי. וכוונתם דלא מהני טעם זה דקנין פירות כקנין הגוף דמי אלא שלא יצאו לאשה אבל שיצאו לאיש לא וכ\"כ התוס' בפרק חזקת עלה נ' דסברא הוא שלא יועיל קנין פירות להיות כקנין הגוף אלא לענין שלא יצא בשן ועין לאשה אבל לענין שיצא לאיש לא דלא אלים להפקיע קנין פירותיו את קנין גוף האשה שיצאו לו לחירות ע\"כ. ונראה דיש סעד לזה דהא מעיקרא הוה ס\"ד דפליגי בתקנת אושא ולפי תקנת אושא דאלים שעבודיה דבעל למהוי כקנין הגוף ואפ\"ה אית ליה לא לאיש ולא לאשה וכך הוא תקנת אושא למ\"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי כמו למ\"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי אלא ודאי דלא אלים טעם זה דקנין פירות כקנין הגוף כי אם שלא יצאו לאשה אבל לא שיצאו לאיש. עוד חילקו התוס' שם בפרק חזקת דלא דמי קנין פירות דבעל שלא היה לו בגוף כלום מעולם לקנין פירות דמוכר עבדו ע\"מ שישמשנו ל' יום שמתחלה היה הכל שלו ועדיין לא יצא מתחת ידו שהפירות שלו ע\"כ. והנה כפי חילוק זה היכא דמכר עבדו לפירות וכן עבדי נכסי מלוג לר\"מ דאית ליה קנין פירות כקנין הגוף דמי לענין דין יום או יומים שום אחד מהם המוכר וכן האשה אינם בדין יום או יומים משום דקנין פירות כקנין הגוף דמי ולא קרינן עבדו והאיש וכן הלוקח עבד לפירות אף שקנין פירות כקנין הגוף הוא כיון שלא היה לו בגוף מעולם לא חשיב עבדו ואינו בדין יום או יומים ובזה ניחא מה שהקשו התוס' בפרק חזקת דאמאי לא נקטו מחלוקת זה במוכר עבדו לפירות משום דבמוכר עבד לפירות לרבי מאיר שניהם אינם בדין יום או יומים דומיא דעבדי נכסי מלוג דאינם יוצאים בשן ועין לא לאיש ולא לאשה ואליבא דר' יהודה נמי אפשר דלחידושא נקט כה\"ג ללמדנו דאפילו כי האי שהגוף היה שלו מתחלה קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. וכן נפקא מחילוק זה במוכר עבדו ופסק שישמשנו ל' יום לראשון יוצא בשן ועין דמתחלה היה הכל שלו ועדיין לא יצא מתחת ידו שהפירות שלו ולשני אינו יוצא בשן ועין משום דקנין פירות כקנין הגוף דמי אך כפי הפירוש הראשון אין חילוק בין מוכר עבדו לפירות למוכר עבדו ופסק שישמשנו ל' יום וכן עבדי נכסי מלוג כולם שוים בדינם דלענין שן ועין אינם יוצאים לשום אחד מהם דמאן דלית ליה פירות פשיטא שאינם יוצאין בשן ועין משום דקנין פירות כקנין הגוף דמי ולמאן דאית ליה פירות נמי לא נפקי דלא אלים קנין פירותיו להפקיע קנין הגוף שיש לאחר ולענין יום או יומים מאן דאית ליה פירות ישנו בדין יום או יומים דוקא ואידך אינו בדין יום או יומים ולפי זה עבדי נכסי מלוג הבעל ישנו בדין יום או יומים ולא האשה. וכל מה שכתבנו הוא אליבא דר\"מ אך אליבא דר' יהודה אין שום חילוק בין שני הפירושים משום דלדידיה אפילו בקנין פירות שמתחלה היה הכל שלו ס\"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי כ\"ש במוכר עבדו לפירות וכן עבדי נכסי מלוג דבכולם קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולפי זה לענין שן ועין לעולם יוצאין למי שהגוף שלו דוקא ובנכסי מלוג יוצאין לאשה ולא לאיש ובמוכר עבדו לפירות יוצאין למוכר ולא ללוקח ובמוכר עבדו ופסק שישמשנו ל' יום לשני יוצאין בשן ועין ולא לראשון ולענין יום או יומים במוכר עבדו לפירות וכן עבדי נכסי מלוג מי שיש לו הגוף דהיינו המוכר והאשה ישנם בדין יום או יומים משום דקרינן בהו כספו והלוקח וכן האיש אינם בדין יום או יומים משום דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולא קרינן בהו כספו במכ\"ש דמוכר עבדו ופסק שישמשנו ל' יום דלא קרינן ביה כספו אף שהיה הגוף שלו מקודם ולסברת ר' יוסי דאמר שניהם ישנן בדין יום או יומים דמספקא ליה אי קנין פירות כקנין הגוף דמי או לאו כקנין הגוף דמי מספקא לי במוכר עבדו לפירות וכן בעבדי נכסי מלוג מה דינם לענין יום או יומים והנה במי שיש לו הגוף פשיטא דישנו בדין יום או יומים משום דאפשר דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וא\"כ לגבי האשה וכן לגבי המוכר ישנם בדין יום או יומים משום דקרינן בהו כספו אך לגבי האיש וכן לגבי הלוקח יש להסתפק דאפשר דאף לר' יוסי דמספקא ליה אי קנין פירות כקנין הגוף דמי מ\"מ בכה\"ג אינם בדין יום או יומים לא האיש ולא הלוקח דאפשר דע\"כ לא קאמר ר' יוסי דמשום טעמא דקנין הפירות כקנין הגוף דמי ישנו בדין יום או יומים אלא במוכר עבדו ופסק עמו שישמשנו ל' יום דקנין פירות זה אלים דהגוף היה שלו מקודם אבל גבי בעל וכן הלוקח עבד לפירות דמעולם לא היה להם קנין בגוף אפשר דלא קרינן בהו כספו אף דנימא דקנין פירות כקנין הגוף דמי וכל זה כפי תירוץ שני של תוס' שמחלקים בין קנין פירות לקנין פירות אבל כפי תירוץ ראשון של תוס' שאינם מחלקים לעולם כל שיש לזה גוף ולזה פירות בכל אופן שיהיה שניהם ישנם בדין יום או יומים מספיקא. ולענין שן ועין אליבא דר' יוסי הנה במוכר עבדו ופסק שישמשנו ל' יום יוצא בשן ועין לראשון ולשני דכיון דמספקא לן אי קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא העבד מוחזק בעצמו ויוצא בשן ועין לראשון ולשני וכל זה הוא אליבא דתירוץ שני דתוספות דס\"ל דכשקנין פירות אלים כגון דהגוף היה מקודם שלו מפקיע כח הגוף ויוצא לחירות ומש\"ה אמרינן דיוצא לראשון דאפשר דקנין פירות כזה חשיב כקנין הגוף ומפקיע קנין הגוף שיש לשני ולשני נמי יוצא בשן ועין דאפשר דקנין פירות לאו כקנין הגוף הוא ולשני קרינן עבדו. אך כפי תירוץ ראשון שאינם מחלקים בין קנין פירות לקנין פירות אלא לעולם אף שקנין פירות כקנין הגוף הוא לא מהני להפקיע כח הגוף א\"כ לר' יוסי לשני יוצא בשן ועין משום דשמא קנין פירות לאו כקנין הגוף וחשיב עבדו של שני אבל לראשון אינו יוצא בשן ועין דאף דנימא קנין פירות הוא כקנין הגוף לא אלים להפקיע גוף השני שיצא לחירות ובמוכר עבדו לפירות וכן עבדי נכסי מלוג לענין שן ועין אליבא דר' יוסי הנה כפי תירוץ ראשון של תוס' יוצא לאשה וכן למוכר משום דשמא קנין פירות לאו כקנין הגוף הוא וקרינן גבי מי שיש לו הגוף כספו אך אינם יוצאים ע\"י בעל הפירות דאף דנימא דקנין פירות כקנין הגוף הוא מ\"מ לא אלים ככח מי שיש לו הגוף וכן כפי תירוץ שני דמחלקים בין קנין פירות לקנין פירות יוצאים ע\"י מי שיש לו הגוף מטעם דשמא קנין פירות לאו כקנין הגוף הוא אבל אינם יוצאים ע\"י מי שיש לו פירות דאף דנימא דקנין פירות הוי כקנין הגוף מ\"מ בקנין פירות כזה דמעולם לא היה לו גוף לא קרינן ביה עבדו ור\"א דאמר שניהם אינם בדין יום או יומים משום דבעינן כספו המיוחד לא נחית כלל במחלוקת זה דקנין פירות אי הוי כקנין הגוף או לא אלא מילתא פסיקתא אית ליה דכל דבר שאינו מיוחד לאדם אחד אינו בדין יום או יומים וכן נמי בדין שן ועין כל היכא שאינו מיוחד לאדם אחד אינו בדין יציאת ראשי איברים. וכל מה שכתבנו הוא כפי גירסתנו דגרסינן והכא בקנין פירות כקנין הגוף קא מיפלגי אך ה\"ר יצחק בר ברוך ס\"ל דלר\"מ נמי דאית ליה ראשון ישנו בדין יום או יומים יוצא בשן ועין לאיש ולא לאשה וגירסתו כך היא דכ\"ע לית להו תקנת אושא ובפלוגתא דהני תנאי וכו' ודקתני לאשה ולא לאיש כר' יהודה וההיא דקתני לא לאיש ולא לאשה כר\"א דאמר שניהם אינם בדין יום או יומים וה\"נ עבד המיוחד לו ועבד מלוג אין מיוחד לשניהם שלזה יש פירות ולזה יש גוף והוקשה להם דלפי גירסא זו אמאי איצטריכו בגמרא לומר דכ\"ע לית להו להני תנאי תקנת אושא. וכוונתם מבוארת דבשלמא לגירסתנו דברייתא דקתני לאשה ולא לאיש היא ר' יהודה דאית ליה קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ואידך ברייתא דלא לאיש ולא לאשה היא ר\"מ דאית ליה קנין פירות כקנין הגוף דמי איצטריך לומר דכ\"ע לית להו תקנת אושא משום דברייתא דקתני לאשה ולא לאיש ע\"כ לית ליה תקנת אושא דאי אית ליה תקנת אושא כי נמי אית ליה דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אמאי יוצאין לאשה הרי כפי תקנת אושא אלים שעבודיה למיהוי כקנין הגוף ואידך ברייתא נמי דקתני דלא לאיש ולא לאשה ובעינן לאוקומה כר\"מ דאית ליה קנין פירות כקנין הגוף דמי ע\"כ לית ליה תקנת אושא דאי אית ליה תקנת אושא למה ליה לטעמא דקנין פירות כקנין הגוף דמי תיפוק ליה משום תקנת אושא ולפי תקנת אושא אינם יוצאים לא לאיש ולא לאשה אפילו אם נאמר דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. אך כפי גירסת ר\"י בר ברוך דלא גריס דפליגי בקנין פירות אי כקנין הגוף דמי או לא וס\"ל דלר\"מ דאית ליה קנין פירות כקנין הגוף דמי יוצאין בשן ועין לאיש ולא לאשה וברייתא דקתני לאשה אבל לא לאיש היא ר' יהודה דאית ליה קנין פירות לאו כקנין הגוף הוא וברייתא דלא לאיש ולא לאשה היא ר\"א דבעי עבדו המיוחד למאי איצטריך לומר דכ\"ע לית להו תקנת אושא התינח ברייתא דקתני לאשה אבל לא לאיש איצטריך לומר דלית ליה תקנת אושא משום דאי אית ליה תקנת אושא כי נמי אית ליה דקנין פירות לאו כקנין הגוף הוא מ\"מ לא נפקי לאשה משום תקנת אושא דאלים שעבודיה למיהוי כקנין הגוף אך אידך ברייתא דאתיא כר\"א מנא לן דלית לה תקנת אושא דמשום תקנת אושא לחודה דאלים שעבודיה דבעל למיהוי כקנין הגוף היה מן הדין דיוצאין לאיש ולא לאשה וכסברת ר\"מ דלדידיה דאית ליה קנין פירות כקנין הגוף יוצאין לאיש ולא לאשה וא\"כ ברייתא דקתני לא לאיש ולא לאשה אתיא אפילו כפי תקנת אושא וטעמא הוא משום דדריש עבדו המיוחד לו כר\"א. ותירצו דלר\"א אפילו שניהם יחד אין יכולין למוכרו וכמו כן אין יכולין לשחררו ומש\"ה קאמר דלית ליה תקנת אושא דאפילו מכרו שניהם יחד אין מכירתם מכירה ואם מכרה האשה ונתגרשה אע\"פ שהכל לאשה אין ללוקח כלום בה שהרי כשמכרה הויא כאדם המוכר דבר שאינו שלו הלכך לא שייך אליבא דר\"א כלל תקנת אושא דלר\"א לא צריכא לתקנת אושא דלא שייך תקנת אושא אלא היכא שאם מכרה ונתגרשה הוי ללוקח ואם מתה הבעל מוציא דשוינהו קודם ללוקחים כדאיתא ביש נוחלין ע\"כ. והנה כוונתם מבוארת דלר\"א דדריש כספו המיוחד לו בין בשיחרור ובין במכירה בעינן שיהיה מיוחד לו ואם אינו מיוחד אינו יכול לשחרר ולא למכור ואתיא כסוגיא דפרק חזקת דקאמר ואי בעית אימא אמימר דאמר כר\"א וכבר הוזכרה אוקימתא זו ג\"כ כאן בהחובל כמאן אזלא הא דאמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום כמאן כר\"א וא\"כ על כרחך לית ליה תקנת אושא דלדידיה דכל שאינו מיוחד אינו יכול למכור למאי איצטריך תקנת אושא והלא אפילו נתגרשה אין ללוקח כלום ולפי גירסא זו פשיטא דלא קיימא לן כאוקימתא זו דלא ילפינן מכירה ושיחרור מדין יום או יומים וקי\"ל דיכולים למכור שניהם נכסי מלוג וכדמוכח סוגיית הגמרא דפרק חזקת ומתניתין דקתני אין לאיש חזקה בנכסי אשתו ודייקינן הא ראיה יש היא כרבנן דפליגי עליה דר\"א דלא דרשי כספו המיוחד לו וכמו שפירש רשב\"ם שם ומאי דאיצטריך לאוקומי למתניתין דלא כר\"א הוא אליבא דואיבעית אימא דמשוה מכירה ליום או יומים אבל אפשר דקי\"ל כתירוצא קמא דהיכא דזבינו תרווייהו לעלמא א\"נ זבנה איהי לדידיה זבינייהו זביני ולפי זה אפשר דר\"א לא אמרה אלא ביום או יומים וכן גבי שן ועין דגלי קרא כספו ועבדו דבעינן מיוחד לו אבל בעלמא כמו שיחרור ומכירה לא בעינן מיוחד לו וכן מוכח מתניתין דיש נוחלין דהכותב נכסיו לבנו דקתני מכר האב מכורים עד שימות הבן וכו' דמוכח התם דלא בעינן במכירה מיוחד לו וכן כתב הרא\"ש כאן בפרק החובל וכן היא הסכמת כל הפוסקים דבמכירה לא בעינן מיוחד לו ותקנת אושא תוכיח דלא בעינן גבי מכר מיוחד וכתבו דבנכסי מלוג יכולים למכור שניהם ואפילו הוא תחלה ואחריו האשה וכן יכולה למכור לבעלה. והנה ראיתי למרן בי\"ד סימן רס\"ז עלה דעבדי נכסי מלוג דאין יוצאין לא לאיש ולא לאשה שהביא כל הסוגיא דפרק החובל והביא ג\"כ אוקימתא בתרייתא ואיבעית אימא דכ\"ע לית להו להני תנאי תקנת אושא והכא בקנין פירות כקנין הגוף ובפלוגתא דהני תנאי כלומר ומ\"ד לא לאיש ולא לאשה אתי כר\"א שכתבתי בסמוך דהלכה כמותו ע\"כ. והדברים הללו כדמותן בצלמן כתב הכסף משנה. עוד סיים מרן וכתב ואי לאוקימתא בתרייתא כיון דאתי כר\"א דהלכתא כוותיה הכי נקטינן ודבריו תמוהים הם בעיני דכיון דהוא גרס והכא בקנין פירות כקנין הגוף ע\"כ ברייתא דקתני לא לאיש ולא לאשה ר\"מ היא דאית ליה קנין פירות כקנין הגוף דמי דלר\"א טעמא דשניהם אינם בדין יום או יומים לאו משום טעמא דקנין פירות אלא משום דבעי כספו המיוחד לו וכיון דר\"מ היא פשיטא דלא קי\"ל כר\"מ דקי\"ל ר\"מ ורבי יהודה הלכה כר\"י ואם נאמר דטעות סופר הוא מאי דכתב והכא בקנין פירות כקנין הגוף וס\"ל כגירסת ר\"י בר ברוך הנה כבר כתבנו לעיל דלפי גירסא זו אוקימתא זו היא דלא כהלכתא מדקאמר ודכ\"ע לית ליה תקנת אושא דמוכח מינה דגבי מכר נמי אית ליה לר\"א דבעינן מיוחד לו. ואולי כוונת מרן היא דנהי דלא קי\"ל כהאי אוקימתא במאי דאית ליה דגבי מכר נמי בעינן מיוחד אבל לעולם קי\"ל דגבי שן ועין בעינן מיוחד דכי היכי דדרשינן גבי יום או יומים כספו ה\"נ דרשינן גבי ראשי איברים עבדו המיוחד לו ולפי זה ברייתא דקתני לא לאיש ולא לאשה ר\"א היא דומיא דעבד של שותפין דאינו יוצא בשן ועין לר\"א וכדאיתא בגמרא אבל לעולם דיכול למכור ואית ליה תקנת אושא וכן יכול לשחרר ומ\"מ דברי מרן באו סתומים וצ\"ע:
ובחפשי באמתחות אחרוני זמנינו בדינים אלו ראיתי תשובה אחת להרב מהר\"ם הלוי ז\"ל י\"ד סימן ט' שנשאל באשה שהכניסה לבעלה שפחה בנכסי מלוג ואח\"כ רצו האיש והאשה לשחררה מי משחרר אותה וכו' ואם נאמר שישחררו שניהם האיש והאשה אי אפשר מדכתבו התוס' בפ' החובל והביא כל דברי תוס' שכתבנו לעיל והשיב הרב דלכאורה היה נראה דזה שכתבו התוספות לא אמרו אלא לסברת דלית להו להני תנאי תקנת אושא אבל לדידן דקי\"ל דאית לן תקנת אושא אע\"ג דבעלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי גבי בעל אלימא שעבודיה למיהוי כקנין הגוף וכיון שכן הוי מיוחד לאיש ולאשה וישחררו אותה שניהם והיא סברא נכונה. ואח\"כ חזר בו הרב והכריח מדברי רבינו ומדברי מרן דמ\"ש התוס' הכא אליבא דר\"א דאפילו שניהם יחד אינם יכולים למכרו ולא לשחררו ע\"כ לומר דאתי אליבא דידן דאית לן תקנת אושא כן נלע\"ד בפשיטות עכ\"ד. ובאמת עירוב פרשיות אני רואה כאן והגדילו התערובות דכל מ\"ש התוס' דלר\"א נכסי מלוג אינם יכולים למכור וכן אינם יכולים לשחרר לפי שאינו מיוחד לשום אחד מהם הוא דוקא אליבא דמאן דאית ליה דלרבי אליעזר כשם שדבר שאינו מיוחד ליתיה ביום או יומים הכי נמי ליתיה במכירה וכאב\"א דפרק חזקת דמוקי לדאמימר כר\"א אבל אנן לא קי\"ל כדמיון זה אלא קי\"ל ביום או יומים דבעינן מיוחד לו מגזירת הכתוב דכתיב כספו וכן גבי שן ועין בעינן מיוחד לו מדכתיב עבדו אך לא ילפינן מינה לא למכירה ולא לשחרור וכל זה הם הלכות פסוקות דגבי מכירה ושחרור לא בעינן דבר המיוחד וכל דברי התוספות הם אליבא דמאן דלית הלכתא כוותיה וכמו שכתבנו לעיל. גם מה שרצה הרב לזווג תקנת אושא לסברת ר\"א דאית ליה דגבי מכר ושחרור בעינן בעלים מיוחדים זיווג זה הוא מכת הנמנעות כשם שלא יוכלו להיות הזוגות נפרדים והנפרדים זוגות דאי חכמי אושא ס\"ל דגבי מכירה בעינן בעלים מיוחדים תקנה זו למה והלא אין כאן מכר כלל ולרבי אליעזר אם מכרה אפילו אם נתגרשה מוציאה מיד הלוקח משום דמכרה מה שאינו שלה ולפי תקנת אושא דוקא אם מתה מוציא הבעל משום דשוינהו רבנן כלוקח ראשון אבל אם נתגרשה המקח קיים וכל אלו הם דברים פשוטים ולא אאריך עוד בביטול דבריו משום עשה דכבוד תורה: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שחציו עבד וחציו בן חורין כו'. (*א\"ה משנה בפרק השולח עיין בדברי הרב המחבר פ\"ב מהלכות קרבן פסח דין י\"ג באורך): " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "לפיכך אם תפס העבד כו'. כתוב בהשגות אין בקנסות תפיסה. ועיין מה שכתב הראב\"ד ז\"ל לעיל פ\"ב מהלכות גניבה דין י\"ב ודו\"ק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עבד שברח מח\"ל לארץ אין מחזירין אותו כו'. בפרשת כי תצא פסוק לא תסגיר עבד אל אדוניו פירש\"י כתרגומו עבד עממין ופי' הרא\"ם שהוא ישראל הנמכר לעכו\"ם. ויש לדקדק דמנא ליה דבישראל הנמכר לעכו\"ם מיירי אימא דבעבד כנעני מיירי שהוזהרנו שלא נחזירהו לאדוניו לעבוד ע\"ז וכמו שפירש הרמב\"ן ז\"ל. וכ\"ת דמה שהכריחו להרא\"ם לומר דבעבד ישראל מיירי הוא משום דאי בעבד כנעני מעם אביו מיבעי ליה וכמו שדחה ר' אחי ברבי יאשיה בפ' השולח (דף מ\"ה) פירוש זה משום האי קושיא ומשום הכי פירש הרא\"ם דבעבד ישראל מיירי כי היכי דלא ליפלוג התרגום עם ר' אחי בר' יאשיה. הא ליתא דע\"כ אית לן למימר דר' אחי ס\"ל דאי אפשר לאוקומי האי קרא בעבד ישראל הנמכר לעכו\"ם דאלת\"ה מנא ליה דעבד ישראל שברח מח\"ל לא\"י שלא נחזירהו לאדוניו אימא דקרא לא מיירי אלא בעבד ישראל הנמכר לעכו\"ם ומפשט השמועה שם נראה דע\"כ לא מוקי ר' אחי האי קרא בעבד שברח מח\"ל לא\"י אלא משום דלא משכח גוונא אחרינא לאוקומי האי קרא ואם איתא דס\"ל דאפשר לאוקומי האי קרא בעבד ישראל הנמכר לעכו\"ם מנא ליה דקרא אתא לעבד שברח מח\"ל לא\"י ואדרבה נראה מדלא צדד חלוקה זו ודחאה כמו שצדד חלוקות אחרות ודחאם משמע דס\"ל דחלוקה זו אין צורך לצדדה ולדחותה מפני שהיא מבוטלת מעצמה. ואפשר לומר דהרא\"ם ס\"ל דרש\"י הבין פירושו כדברי התרגום ממ\"ש רש\"י אחר זה דבר אחר אפילו עבד כנעני של ישראל ואם איתא דבחלוקה קמייתא מיירי בעבד כנעני לא הול\"ל אלא אפילו עבד של ישראל שהיא החלוקה המחודשת ומ\"מ אין זה מספיק וסוף סוף תיקשי לרש\"י מנא ליה האי פירושא בדברי התרגום. עוד כתב הרא\"ם שם וזהו ששנינו בספרי לא תסגיר עבד אל אדוניו מכאן אמרו המוכר עבדו לעכו\"ם או לח\"ל יצא לחירות ע\"כ לא ידעתי לאיזו סיבה הביא זה הספרי דאי להכריח פירושו של רש\"י ולומר דאי אמרת בשלמא דקרא מיירי בעבד כנעני שברח מח\"ל לא\"י אתי שפיר מה שהוכיחו בספרי מהאי קרא דהמוכר עבדו לעכו\"ם או בח\"ל יצא לחירות דמק\"ו דעבד כנעני שברח מח\"ל לא\"י נפקא אלא אי אמרת דבעבד ישראל מיירי מנא לן דהמוכר עבדו לעכו\"ם או לח\"ל שיצא לחירות אי משום הא לא היה לו להביא אלא מסקנא דר' אחי בר' יאשיה בפרק השולח שהכריח דקרא לא איירי אלא בעבד שברח מחוצה לארץ לא\"י והביאוהו כל הפוסקים לפסק הלכה: " + ], + [], + [], + [ + "המפקיר עבדו יצא לחירות. נ\"ב עבד שהיה יוצא ליהרג ונמצאו עדים זוממין ר' יוחנן אמר זכה בעצמו ירושלמי פ' חלק. ונראה דמדין הפקר נגעו בה דומה למה שכתב רבינו ס\"פ י\"א מהלכות נזקי ממון יעויין שם: סליקו להו הלכות עבדים " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Warsaw, 1881", + "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI" + ] + ], + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות עבדים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Kinyan" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/Warsaw, 1881.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..20d4774183ca5848d3c396b95c11d4ba99cfef40 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/Warsaw, 1881.json @@ -0,0 +1,148 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Diverse Species", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI", + "versionTitle": "Warsaw, 1881", + "license": "Public Domain", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות כלאים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Zeraim" + ], + "text": [ + [ + [ + "הזורע שני מיני זרעים כאחד בארץ ישראל לוקה כו'. רש\"י בפ\"ט דשבת (דף פ\"ד) כתב דכלאי זרעים לא אסירי כי אם מדרבנן וכבר תמהו עליו התוספות שם ועיין בפ\"ט דבכורות (דף נ\"ד) ובמה שפירש\"י שם ובתוס' ד\"ה דגן שהאריכו בזה. ועיין בפ\"ק דקדושין (דף ל\"ט) שכתב רש\"י דכלאי זרעים אסורין מן התורה וצ\"ע: " + ], + [], + [ + "ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו וכו'. עיין במ\"ש מרן ועיין בפרק השוכר את הפועל (דף ס\"ד) דאמרינן בהדיא דרבנן פליגי עליה דר\"ע ולא עוד אלא שנראה שם דלרבנן מותר לקיים וזה הוא הפך מ\"ש מרן דלרבנן איסורא איכא. ויש ליישב קושיא זו בדוחק ודו\"ק: " + ], + [], + [], + [ + "ואסור לישראל להניח לכותי שירכיב לו אילנות כלאים כו'. מ\"ש מרן אין לומר דטעמו מדאמרינן בירושלמי דכותי אסור להרכיב כלאים כו' ורבינו בפ\"ט מהל' מלכים פסק דלא כוותיה. תימה הוא זה דהא בפ\"י הלכה ו' כתב מפי הקבלה שבני נח אסורין בהרכבת אילן וכיון דאיכא איסור אף דליכא חיוב מיתה פשיטא דאסור לומר לו שירכיב כלאים. ודברי רבינו שכתב ואסור לישראל להניח כו' נראים דטעמיה לאו משום ההיא דפרק הפועלים מדלא קאמר ואסור לומר לנכרי ומדבריו נראה דסבירא ליה דאף בלא אמירה אסור להניח וטעמא דמילתא כיון דנכרי מוזהר אם יניחנו עובר משום ולפני עור וכו': " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כיצד הלפת עם הצנון כו'. ממה שפירש רש\"י בפ' חלון (דף ע\"ט) אמתני' דהטומן לפת וצנונות דאינו חושש משום כלאים בכרם משמע דס\"ל כהראב\"ד דלפת וצנון הוו כלאים זה בזה: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו כו'. עיין בירושלמי אמתני' ועיין במה שכתב מרן בפרקין דף ט': " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הדלה את הגפן על מקצת אפיפירות וכו'. לא נתן רבינו שיעור לזה. ועיין בירושלמי פרק ו' משנה ג' ופ\"ז משנה ג'. ועיין במ\"ש הר\"ש שם ובמ\"ש בפי\"ז מכלים משנה י' ודוק וצ\"ע: " + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "לפיכך החורש בשור פסולי המוקדשין או המרביע ה\"ז לוקה. עיין בפ\"ח מה' מעילה דין ט' ובמ\"ש מרן שם ודוק. ועיקר הדין הם מימרות בפ\"ב דמכות דף כ\"ב אך בטעמא דמלתא השיג עליו הר\"א וכתב אנו אין בידינו אלא כחיה עם בהמה שהרי עשאה כצבי ואילו הכי איתא בבכורות ע\"כ. והן הן דברי התוספות שם והביאו ראיה הלזו דבכורות יע\"ש. ואני תמיה בהשגת הראב\"ד הלזו שהרי פירוש זה שכתב הראב\"ד לא יתכן כלל לדעת רבינו שהרי דעתו הוא שלא הזהיר הכתוב באזהרת לא תחרוש אלא במין אחד טהור ומין אחד טמא דומיא דשור וחמור אבל כשכולם טהורים אפי' חיה עם בהמה לא אסור כי אם מדרבנן וכמו שנתבאר כל זה בדבריו בפ\"ט מה' כלאים דין ח' ואם כן איך יתכן שילקה החורש בשור פסולי המוקדשין מפני שהוא כחיה עם בהמה והלא חיה עם בהמה לא אסור מן התורה ואם הראב\"ד חולק עליו וס\"ל דכי היכי דאיסור הרבעה הוא בכל שני מינים אפי' בשני מיני בהמה טהורה הכי נמי באיסור דלא תחרוש הוי בכל שני מינים א\"כ היה לו להשיגו בעיקר הדין מאחר ששם לא השיגו והשתיקה כהודאה דמי איך כתב כאן טעם זה דהמנהיג בשור פסולי המוקדשין לוקה משום דחשיב כחיה עם בהמה וצ\"ע. ורבינו הוקשה לו קושיא זו ותירץ דהכא עשאה הכתוב כשני גופין דהיינו קדש וחולין והכתוב קרא לחלק החולין טמאה כדכתיב ואם כל בהמה טמאה וגו' ופסוק זה מיירי בפסולי המוקדשין וכדאיתא בפ\"ו דבכורות דף ל\"ז ופ' בתרא דתמורה דף ל\"ג וכבר הביא רבינו דרשא זו בפ\"ה דערכין דין י\"א ובפ\"א מה' איסורי מזבח דין י' יע\"ש וא\"כ הוה ליה בהמה טהורה עם טמאה מעורבין זה בזה ולפיכך לוקה החורש בשור פסולי המוקדשין והם דברים פשוטים בכוונת דבריו. וראיתי למרן שכתב ודברי רבינו כפירוש רש\"י ולדבר הזה יסלח אדוני שיש הפרש גדול בין פי' רבינו לפי' רש\"י ונפקא טובא לענין דינא וכמו שאבאר:
ודע שאף שכתבנו שפי' הראב\"ד הוא פי' התוס' מ\"מ יש קצת חילוק ביניהם דלהראב\"ד השני מינים הם שחשובים כחיה עם בהמה שהרי בהמה זו עשאה הכתוב כחיה גם כן אך מדברי התוס' נראה שבהמה זו חשיבא כשני מיני חיה דהיינו צבי ואיל שכן כתבו כצבי ואיל שהם שני מינים וכן כתב הרא\"ש בה' כלאים שהביא סוגיא זו דמכות וכתב ופר\"ת דעשאו הכתוב כצבי ואיל והמנהיג בצבי ואיל לוקה דשני מינים הם ע\"כ. אך מדברי התוס' בפ' כל פסולי המוקדשין דף ל\"ג מוכח כדברי הר\"א דהיינו דחשיב כחיה עם בהמה וליכא נפקותא לענין דינא כלל: ודע שרש\"י פירש דפסולי המוקדשין דאסירי בהרבעה והנהגה מיירי בשנפדו וס\"ל דמאי דחשיבי כשני מינים הוא משום דחולין וקדשים מעורבים והחולין הוא שמותר לשוחטו ולאוכלו והקדשים הוא שאסור בגיזה כמו שאר קדשים וכן החלב אסור כמו שאר קדשים אבל קודם שנפדו אין כאן תערובת חולין שהרי כולו קודש שאסור הוא באכילה ואם כן המרביע והמנהיג פסולי המוקדשין קודם שנפדו אינו לוקה משום דלא חשיב כלאים וכן לדברי הר\"א והתוס' דהאיסור הוא משום דכתיב כצבי וכאיל הוא דוקא לאחר שנפדו דהתם הוא שעשאם הכתוב כצבי וכאיל וכמבואר ולפי זה ההיא דתניא בפ\"ב דמ\"ק (דף י\"ב) כיוצא בו אין מרביעין בבכור ולא בפסולי המוקדשין והטעם הוא משום איסור עבודה בקדשים והוא איסור מדרבנן ע\"כ מיירי בקודם שנפדו דאי לאחר שנפדו מאי איריא משום איסור עבודה תיפוק לי משום מרביע כלאים אלא ודאי דמיירי בקודם שנפדו דליכא משום כלאים ואפ\"ה אסר מיהא להרביע משום עבודה ובכור דתני ע\"כ מיירי בתם דאי בנפל בו מום הא התם לא שייך פדיון כלל ובהדיא כתיב ביה בפרשת ראה כצבי וכאיל אלא ודאי דמיירי בתם והוא הדין לשאר קדשים תמימים דאסור להרביעם מטעם איסור עבודה בקדשים ומאי דנקט בכור הוא משום דעיקר איסור עבודה בקדשים מבכור גמרינן לה וכמו שכתב רבינו בפ\"א מה' מעילה דין ז' מש\"ה נקט בכור ומצינו כיוצא בזה בפ' דם חטאת דף ל\"ה אמר ר\"ל מעיל שנטמא מכניסו פחות מג' על ג' כו' ופשיטא דה\"ה לכל בגדי כהונה אלא שמפני שאיסור הקריעה בבגדי כהונה ממעיל ילפינן לה וכמ\"ש רבינו בפ\"ט מה' כלי המקדש דין ג' מש\"ה נקט מעיל:
ומ\"מ איכא בין פירש\"י לר\"ת דלרש\"י המרביע חולין על קדשים וכן המנהיג בהמת חולין וקדשים כאחת לוקה משום כלאים דלא יתכן שיהא חמיר כשהם בבת אחת בגוף אחד יותר מכשהם שני גופים אך אליבא דתוס' ליתנהו להני מילי דחולין וקדשים לא חשיבי שני מינים אלא דשאני פסולי המוקדשים דהכתוב עשאם כצבי וכאיל. ורבינו נ\"ל שהוא חולק בכל זה והוא דלדעתו מאי דחשיבי שני מינים הוא משום דכתיב ואם בבהמה הטמאה וחשיבי כטהורה עם הטמאה והאי קרא בקודם שנפדו מיירי דבתר הכי כתיב והעמיד והעריך והשני מינים הם שהיא קדש דאסור לשוחטה ויש בה מעילה ככל הקדשים והיא חולין שאינה ראויה למזבח ולצד זה קראו הכתוב טמאה כלומר דחשיב כטמאה דאסירא למזבח אבל אחר שנפדו אין כאן קדושה שהרי מותרים באכילה הם ומה שאסורים בגיזה לא חשיב לה קדושה וכי תימא מנא לן האי דינא אימא דלרבינו אף לאחר שנפדית חשיב קודש וחולין מעורבין וכמ\"ש רש\"י וחלק החולין קראה הכתוב טמאה ואף שהכתוב קראה טמאה קודם שנפדית מ\"מ אפשר דטומאתה בשוליה אף לאחר שנפדית ולעולם חשיבא כשני מינין כטהורה עם טמאה והמרביע והמושך לוקה הא ליתא דא\"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש דמה יענה רבינו ביום שידובר בו סוגיא דמ\"ק דקתני דאין מרביעין בפסולי המוקדשין מטעם איסור עבודה והביא בפ\"א מה' מעילה ומוכח מדבריו דליכא כי אם איסורא בעלמא מאי איריא משום עבודה תיפוק לי משום כלאים ולוקה על ההרבעה אלא ודאי מוכרחים אנו לומר דלא חשיבי שני מינים אלא קודם פדיון אבל לאחר פדיון לא וברייתא דמ\"ק מיירי באחר פדיון והשתא פליג רבינו עם התוס' ורש\"י מן הקצה אל הקצה דלתוס' פסולי המוקדשין קודם פדיון לית בהו משום כלאים ומה שאסור להרביעם מדין איסור עבודה נגע בה ולאחר פדיון אית בהו משום כלאים ולרבינו הוא בהפך דקודם פדיון אית בהו משום כלאים ולאחר פדיון לית בהו משום איסור כלאים ומה שאסור להרביעם מדין איסור עבודה נגעו בה וגם במה שכתבנו דלדעת רש\"י המרביע חולין וקדשים וכן החורש בחולין וקדשים דלוקה משום כלאים רבינו חולק בזה דחולין וקדשים לא חשיבי שני מינים אלא דשאני הכא שהיתה קודש ונפל בה מום שנעשית חולין וחלק זה של חולין עשאו הכתוב כטמאה אבל חולין דמעיקרא לא חשיבי כטמאה. ודע דלרבינו מאי דתניא בברייתא דמ\"ק אין מרביעין בבכור מיירי בהומם משום דגבי בכור לא שייך ביה פדיון ומשעה שהומם הרי הוא חולין גמורים ואין כאן איסור דכלאים כי אם איסור דעבודה בקדשים ולפי זה ניחא דנקט בכור שדין זה לא שייך בכל דקדשים דכיון דבעו פדיון אית בהו משום כלאים וכדכתיבנא. ודע דדוגמא דברייתא זו דמ\"ק איתא נמי בסוף פ\"ד דתמורה דף כ\"ד ומייתי לה נמי בפ' כל פסולי המוקדשין דף ל\"ג ת\"ר אין מרגילין ביו\"ט כיוצא בו אין מרגילין בבכור ולא בפסולי המוקדשין ע\"כ. ומסוגית הגמרא יראה דחלוקת בכור מיירי בשהומם וחלוקת פסולי המוקדשין מיירי אחר פדיון והוי דומיא דברייתא דמ\"ק שפירשנו אליבא דרבינו. ודע דהמרביע פסולי המוקדשין על גבי פסולי המוקדשין נראה דאינו לוקה דומיא דהילודים מן הכלאים דמותרים זה בזה אע\"ג דקי\"ל דמי שחציו עבד וחציו בן חורין אסור אף בשפחה שחציה עבד וחציה בת חורין משום דאתי צד עבדות ומשמש צד חירות כבר הקשו זה בתוס' פרק ה' דחולין דף ע\"ט ותירצו דלא דמי יע\"ש. ולפי זה מצינן למימר דההיא ברייתא דמ\"ק מיירי במרביע פסולי המוקדשין על גבי פסולי המוקדשין ומיירי בין קודם פדיון בין לאחר פדיון דליכא משום איסור כלאים ואפ\"ה אסיר משום עבודה בקדשים: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כהנים שלבשו בגדי כהונה וכו'. עיין לקמן פ\"ז מהל' כלי המקדש דין י\"ב: " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..4befe8fa6ead857afbeac48ec7e200423099cf71 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,147 @@ +{ + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Diverse Species", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Diverse_Species", + "text": [ + [ + [ + "הזורע שני מיני זרעים כאחד בארץ ישראל לוקה כו'. רש\"י בפ\"ט דשבת (דף פ\"ד) כתב דכלאי זרעים לא אסירי כי אם מדרבנן וכבר תמהו עליו התוספות שם ועיין בפ\"ט דבכורות (דף נ\"ד) ובמה שפירש\"י שם ובתוס' ד\"ה דגן שהאריכו בזה. ועיין בפ\"ק דקדושין (דף ל\"ט) שכתב רש\"י דכלאי זרעים אסורין מן התורה וצ\"ע: " + ], + [], + [ + "ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו וכו'. עיין במ\"ש מרן ועיין בפרק השוכר את הפועל (דף ס\"ד) דאמרינן בהדיא דרבנן פליגי עליה דר\"ע ולא עוד אלא שנראה שם דלרבנן מותר לקיים וזה הוא הפך מ\"ש מרן דלרבנן איסורא איכא. ויש ליישב קושיא זו בדוחק ודו\"ק: " + ], + [], + [], + [ + "ואסור לישראל להניח לכותי שירכיב לו אילנות כלאים כו'. מ\"ש מרן אין לומר דטעמו מדאמרינן בירושלמי דכותי אסור להרכיב כלאים כו' ורבינו בפ\"ט מהל' מלכים פסק דלא כוותיה. תימה הוא זה דהא בפ\"י הלכה ו' כתב מפי הקבלה שבני נח אסורין בהרכבת אילן וכיון דאיכא איסור אף דליכא חיוב מיתה פשיטא דאסור לומר לו שירכיב כלאים. ודברי רבינו שכתב ואסור לישראל להניח כו' נראים דטעמיה לאו משום ההיא דפרק הפועלים מדלא קאמר ואסור לומר לנכרי ומדבריו נראה דסבירא ליה דאף בלא אמירה אסור להניח וטעמא דמילתא כיון דנכרי מוזהר אם יניחנו עובר משום ולפני עור וכו': " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כיצד הלפת עם הצנון כו'. ממה שפירש רש\"י בפ' חלון (דף ע\"ט) אמתני' דהטומן לפת וצנונות דאינו חושש משום כלאים בכרם משמע דס\"ל כהראב\"ד דלפת וצנון הוו כלאים זה בזה: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו כו'. עיין בירושלמי אמתני' ועיין במה שכתב מרן בפרקין דף ט': " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הדלה את הגפן על מקצת אפיפירות וכו'. לא נתן רבינו שיעור לזה. ועיין בירושלמי פרק ו' משנה ג' ופ\"ז משנה ג'. ועיין במ\"ש הר\"ש שם ובמ\"ש בפי\"ז מכלים משנה י' ודוק וצ\"ע: " + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "לפיכך החורש בשור פסולי המוקדשין או המרביע ה\"ז לוקה. עיין בפ\"ח מה' מעילה דין ט' ובמ\"ש מרן שם ודוק. ועיקר הדין הם מימרות בפ\"ב דמכות דף כ\"ב אך בטעמא דמלתא השיג עליו הר\"א וכתב אנו אין בידינו אלא כחיה עם בהמה שהרי עשאה כצבי ואילו הכי איתא בבכורות ע\"כ. והן הן דברי התוספות שם והביאו ראיה הלזו דבכורות יע\"ש. ואני תמיה בהשגת הראב\"ד הלזו שהרי פירוש זה שכתב הראב\"ד לא יתכן כלל לדעת רבינו שהרי דעתו הוא שלא הזהיר הכתוב באזהרת לא תחרוש אלא במין אחד טהור ומין אחד טמא דומיא דשור וחמור אבל כשכולם טהורים אפי' חיה עם בהמה לא אסור כי אם מדרבנן וכמו שנתבאר כל זה בדבריו בפ\"ט מה' כלאים דין ח' ואם כן איך יתכן שילקה החורש בשור פסולי המוקדשין מפני שהוא כחיה עם בהמה והלא חיה עם בהמה לא אסור מן התורה ואם הראב\"ד חולק עליו וס\"ל דכי היכי דאיסור הרבעה הוא בכל שני מינים אפי' בשני מיני בהמה טהורה הכי נמי באיסור דלא תחרוש הוי בכל שני מינים א\"כ היה לו להשיגו בעיקר הדין מאחר ששם לא השיגו והשתיקה כהודאה דמי איך כתב כאן טעם זה דהמנהיג בשור פסולי המוקדשין לוקה משום דחשיב כחיה עם בהמה וצ\"ע. ורבינו הוקשה לו קושיא זו ותירץ דהכא עשאה הכתוב כשני גופין דהיינו קדש וחולין והכתוב קרא לחלק החולין טמאה כדכתיב ואם כל בהמה טמאה וגו' ופסוק זה מיירי בפסולי המוקדשין וכדאיתא בפ\"ו דבכורות דף ל\"ז ופ' בתרא דתמורה דף ל\"ג וכבר הביא רבינו דרשא זו בפ\"ה דערכין דין י\"א ובפ\"א מה' איסורי מזבח דין י' יע\"ש וא\"כ הוה ליה בהמה טהורה עם טמאה מעורבין זה בזה ולפיכך לוקה החורש בשור פסולי המוקדשין והם דברים פשוטים בכוונת דבריו. וראיתי למרן שכתב ודברי רבינו כפירוש רש\"י ולדבר הזה יסלח אדוני שיש הפרש גדול בין פי' רבינו לפי' רש\"י ונפקא טובא לענין דינא וכמו שאבאר:
ודע שאף שכתבנו שפי' הראב\"ד הוא פי' התוס' מ\"מ יש קצת חילוק ביניהם דלהראב\"ד השני מינים הם שחשובים כחיה עם בהמה שהרי בהמה זו עשאה הכתוב כחיה גם כן אך מדברי התוס' נראה שבהמה זו חשיבא כשני מיני חיה דהיינו צבי ואיל שכן כתבו כצבי ואיל שהם שני מינים וכן כתב הרא\"ש בה' כלאים שהביא סוגיא זו דמכות וכתב ופר\"ת דעשאו הכתוב כצבי ואיל והמנהיג בצבי ואיל לוקה דשני מינים הם ע\"כ. אך מדברי התוס' בפ' כל פסולי המוקדשין דף ל\"ג מוכח כדברי הר\"א דהיינו דחשיב כחיה עם בהמה וליכא נפקותא לענין דינא כלל: ודע שרש\"י פירש דפסולי המוקדשין דאסירי בהרבעה והנהגה מיירי בשנפדו וס\"ל דמאי דחשיבי כשני מינים הוא משום דחולין וקדשים מעורבים והחולין הוא שמותר לשוחטו ולאוכלו והקדשים הוא שאסור בגיזה כמו שאר קדשים וכן החלב אסור כמו שאר קדשים אבל קודם שנפדו אין כאן תערובת חולין שהרי כולו קודש שאסור הוא באכילה ואם כן המרביע והמנהיג פסולי המוקדשין קודם שנפדו אינו לוקה משום דלא חשיב כלאים וכן לדברי הר\"א והתוס' דהאיסור הוא משום דכתיב כצבי וכאיל הוא דוקא לאחר שנפדו דהתם הוא שעשאם הכתוב כצבי וכאיל וכמבואר ולפי זה ההיא דתניא בפ\"ב דמ\"ק (דף י\"ב) כיוצא בו אין מרביעין בבכור ולא בפסולי המוקדשין והטעם הוא משום איסור עבודה בקדשים והוא איסור מדרבנן ע\"כ מיירי בקודם שנפדו דאי לאחר שנפדו מאי איריא משום איסור עבודה תיפוק לי משום מרביע כלאים אלא ודאי דמיירי בקודם שנפדו דליכא משום כלאים ואפ\"ה אסר מיהא להרביע משום עבודה ובכור דתני ע\"כ מיירי בתם דאי בנפל בו מום הא התם לא שייך פדיון כלל ובהדיא כתיב ביה בפרשת ראה כצבי וכאיל אלא ודאי דמיירי בתם והוא הדין לשאר קדשים תמימים דאסור להרביעם מטעם איסור עבודה בקדשים ומאי דנקט בכור הוא משום דעיקר איסור עבודה בקדשים מבכור גמרינן לה וכמו שכתב רבינו בפ\"א מה' מעילה דין ז' מש\"ה נקט בכור ומצינו כיוצא בזה בפ' דם חטאת דף ל\"ה אמר ר\"ל מעיל שנטמא מכניסו פחות מג' על ג' כו' ופשיטא דה\"ה לכל בגדי כהונה אלא שמפני שאיסור הקריעה בבגדי כהונה ממעיל ילפינן לה וכמ\"ש רבינו בפ\"ט מה' כלי המקדש דין ג' מש\"ה נקט מעיל:
ומ\"מ איכא בין פירש\"י לר\"ת דלרש\"י המרביע חולין על קדשים וכן המנהיג בהמת חולין וקדשים כאחת לוקה משום כלאים דלא יתכן שיהא חמיר כשהם בבת אחת בגוף אחד יותר מכשהם שני גופים אך אליבא דתוס' ליתנהו להני מילי דחולין וקדשים לא חשיבי שני מינים אלא דשאני פסולי המוקדשים דהכתוב עשאם כצבי וכאיל. ורבינו נ\"ל שהוא חולק בכל זה והוא דלדעתו מאי דחשיבי שני מינים הוא משום דכתיב ואם בבהמה הטמאה וחשיבי כטהורה עם הטמאה והאי קרא בקודם שנפדו מיירי דבתר הכי כתיב והעמיד והעריך והשני מינים הם שהיא קדש דאסור לשוחטה ויש בה מעילה ככל הקדשים והיא חולין שאינה ראויה למזבח ולצד זה קראו הכתוב טמאה כלומר דחשיב כטמאה דאסירא למזבח אבל אחר שנפדו אין כאן קדושה שהרי מותרים באכילה הם ומה שאסורים בגיזה לא חשיב לה קדושה וכי תימא מנא לן האי דינא אימא דלרבינו אף לאחר שנפדית חשיב קודש וחולין מעורבין וכמ\"ש רש\"י וחלק החולין קראה הכתוב טמאה ואף שהכתוב קראה טמאה קודם שנפדית מ\"מ אפשר דטומאתה בשוליה אף לאחר שנפדית ולעולם חשיבא כשני מינין כטהורה עם טמאה והמרביע והמושך לוקה הא ליתא דא\"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש דמה יענה רבינו ביום שידובר בו סוגיא דמ\"ק דקתני דאין מרביעין בפסולי המוקדשין מטעם איסור עבודה והביא בפ\"א מה' מעילה ומוכח מדבריו דליכא כי אם איסורא בעלמא מאי איריא משום עבודה תיפוק לי משום כלאים ולוקה על ההרבעה אלא ודאי מוכרחים אנו לומר דלא חשיבי שני מינים אלא קודם פדיון אבל לאחר פדיון לא וברייתא דמ\"ק מיירי באחר פדיון והשתא פליג רבינו עם התוס' ורש\"י מן הקצה אל הקצה דלתוס' פסולי המוקדשין קודם פדיון לית בהו משום כלאים ומה שאסור להרביעם מדין איסור עבודה נגע בה ולאחר פדיון אית בהו משום כלאים ולרבינו הוא בהפך דקודם פדיון אית בהו משום כלאים ולאחר פדיון לית בהו משום איסור כלאים ומה שאסור להרביעם מדין איסור עבודה נגעו בה וגם במה שכתבנו דלדעת רש\"י המרביע חולין וקדשים וכן החורש בחולין וקדשים דלוקה משום כלאים רבינו חולק בזה דחולין וקדשים לא חשיבי שני מינים אלא דשאני הכא שהיתה קודש ונפל בה מום שנעשית חולין וחלק זה של חולין עשאו הכתוב כטמאה אבל חולין דמעיקרא לא חשיבי כטמאה. ודע דלרבינו מאי דתניא בברייתא דמ\"ק אין מרביעין בבכור מיירי בהומם משום דגבי בכור לא שייך ביה פדיון ומשעה שהומם הרי הוא חולין גמורים ואין כאן איסור דכלאים כי אם איסור דעבודה בקדשים ולפי זה ניחא דנקט בכור שדין זה לא שייך בכל דקדשים דכיון דבעו פדיון אית בהו משום כלאים וכדכתיבנא. ודע דדוגמא דברייתא זו דמ\"ק איתא נמי בסוף פ\"ד דתמורה דף כ\"ד ומייתי לה נמי בפ' כל פסולי המוקדשין דף ל\"ג ת\"ר אין מרגילין ביו\"ט כיוצא בו אין מרגילין בבכור ולא בפסולי המוקדשין ע\"כ. ומסוגית הגמרא יראה דחלוקת בכור מיירי בשהומם וחלוקת פסולי המוקדשין מיירי אחר פדיון והוי דומיא דברייתא דמ\"ק שפירשנו אליבא דרבינו. ודע דהמרביע פסולי המוקדשין על גבי פסולי המוקדשין נראה דאינו לוקה דומיא דהילודים מן הכלאים דמותרים זה בזה אע\"ג דקי\"ל דמי שחציו עבד וחציו בן חורין אסור אף בשפחה שחציה עבד וחציה בת חורין משום דאתי צד עבדות ומשמש צד חירות כבר הקשו זה בתוס' פרק ה' דחולין דף ע\"ט ותירצו דלא דמי יע\"ש. ולפי זה מצינן למימר דההיא ברייתא דמ\"ק מיירי במרביע פסולי המוקדשין על גבי פסולי המוקדשין ומיירי בין קודם פדיון בין לאחר פדיון דליכא משום איסור כלאים ואפ\"ה אסיר משום עבודה בקדשים: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כהנים שלבשו בגדי כהונה וכו'. עיין לקמן פ\"ז מהל' כלי המקדש דין י\"ב: " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Warsaw, 1881", + "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI" + ] + ], + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות כלאים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Zeraim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/Warsaw, 1881.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..d2b9c3aaed865e318c593125d8619f37e2686e52 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/Warsaw, 1881.json @@ -0,0 +1,260 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI", + "versionTitle": "Warsaw, 1881", + "license": "Public Domain", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Zeraim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן פדיון הבן לזכרי כהונה. התוס' בפרק אלו עוברין (דף מ\"ט) כתבו שניתן אף לנקבות והוסיפו לומר שאפילו הבעל לוקח בשבילה דומיא דזרוע ולחיים ובפ\"ק דקידושין (דף ח') נסתפקו בזה והרא\"ש בסוף בכורות הסכים לדעת רבינו ודחה דברי התוספות וכ\"כ הרשב\"א בתשובה סי' תתל\"ו: ומ\"ש ופטר חמור לזכרי כהונה כו'. עיין בטיו\"ד סי' ש\"ו ולפי הטעם שכתב הרא\"ש בסוף בכורות שהוא משום דאיתקש להדדי בכור אדם לבכור בהמה א\"כ לר\"י דס\"ל דבכור אדם ניתן לכהנת ה\"ה בכור בהמה. אך רבינו ז\"ל נתן טעם לבכור בהמה לפי שהבכור מקריבין חלבו ודמו ואין מקריבו אלא איש וזה הטעם מספיק אפילו לבעל מום כיון דמעיקרא לא היה ניתן אלא לכהן ולפי טעם זה אף ר\"י יודה בבכור בהמה שאינו ניתן לכהנת ודברי הרא\"ש הם תימה בעיני שלא מצינו דאתקוש כי אם בכור בהמה טמאה לבכור אדם וכדאיתא בפ\"ק דבכורות (דף ד' וי\"ב) אך בכור בהמה טהורה לא מצינו דאיתקוש וכן נראה מדברי רבינו דבפטר חמור נתן טעם משום ההיקש ואילו גבי בכור בהמה טהורה הוצרך לטעם אחר: " + ], + [ + "מה ראשית דגן ניתנת לנקבות כו'. וכיון דילפינן מקרא שניתן לכהנת אפי' נשאת לישראל וכמ\"ש בספ\"י מהל' אלו דלא דמו לתרומה דאיכא בהו קדושה וכמ\"ש רש\"י בפ' הזרוע וכ\"כ הר\"ן שם: " + ] + ], + [ + [ + "ואינן נוהגים אלא בפני הבית וכו'. אם הפריש בכורים שלא בפני הבית אי קדשי עיין במ\"ש התוספות בפ\"ג דמכות (דף י\"ט) ד\"ה מה. ועיין במ\"ש הרע\"ב במשנה אחרונה דמסכת שקלים: " + ], + [], + [ + "לפי שהן מן המובחר כגון תמרים שבהרים וכו'. כאן חסר לשון וצ\"ל ואם הביא שלא מן המובחר כגון תמרים וכו'. ודע שאין הכוונה שאין מפרישין מפירות אלו על פירות שהם מן המובחר אלא הם עצמם פטורים מן הבכורים וכן מבואר בירושלמי ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הגדל בעציץ אע\"פ שהוא נקוב וכו'. ראיתי לבאר דין עציץ נקוב ושאינו נקוב לפי שראיתי שרבו הפירושים והחילוקים. גרסינן בפרק כל קרבנות הציבור (דף פ\"ד) תני חדא שבעציץ ושבספינה מביא וקורא ותניא אידך מביא ואינו קורא עציץ אעציץ לא קשיא כאן בנקוב כאן בשאינו נקוב ספינה אספינה לא קשיא כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס ע\"כ. והנה רש\"י מכח סוגיא זו ס\"ל דעציץ של חרס אף שאינו נקוב דינו כנקוב והא דמחלקינן בין נקוב לשאינו נקוב הוא דוקא בעציץ של עץ ושתי הברייתות דספינה מיירי בשאינו נקוב אלא דברייתא דתני מביא וקורא מיירי בספינה של חרס ואידך דתני מביא ואינו קורא מיירי בשל עץ ומשום דאינה נקובה אינו קורא וכן כתב בפ\"ק דגיטין (דף ז) עלה דההיא דעפר ח\"ל הבא בספינה דהספינה של חרס ואינה צריכה לינקב אם היתה מונחת בקרקע כדאמרינן במנחות ע\"כ. אך התוס' הכריחו מכמה מקומות דעציץ של חרס בעי נקוב וכתבו בשם ר\"ת דשל חרס מהניא נקיבה אבל של עץ לא מהניא נקיבה עוד כתבו דבתחילה היה רגיל ר\"ת לפרש דבשל עץ לא בעיא נקיבה שמתלחלח מהקרקע יותר משל חרס ע\"כ. והנה מדברי התוס' הללו נראה דמסקנת ר\"ת היא כחילוק ראשון דשל עץ לא מהני נקיבה שהרי כתבו ותחילה היה ר\"ת רגיל וכו' משמע שמה שכתבו בתחילת דבריהם היא מסקנת ר\"ת. אך בפ\"ק דגיטין לא כתבו התוס' אלא מה שהיה ר\"ת רגיל לפרש דהיינו דבשל עץ לא בעי נקיבה והרשב\"א ג\"כ בחידוש לא הביא כי אם סברת ר\"ת דבשל עץ לא בעי נקיבה ולזה הסכים הרשב\"א. ואני תמיה בסברת רש\"י דס\"ל דחרס לא בעי נקיבה מההיא דתנן בפ\"ב דעוקצין כלי גללים וכלי אדמה שהשרשים יכולין לצאת מהם אינם מכשירים את הזרעים ע\"כ והתם פירושה הוא דהני אע\"פ שאינם נקובים כנקובים דמו וכלי אדמה שהוזכר בכל מקום הוא כלי חרס קודם שנכנס לכבשן וכמ\"ש רבינו בפ\"א מהלכות כלים ואי אמרת דכל כלי חרס לא בעי נקיבה מאי איריא כלי אדמה כל כלי חרס נמי לא בעי נקיבה. הן אמת שרש\"י בפ\"ו דמנחות עלה ס\"ט פי' דכלי אדמה הם כלים העשויים משחיקת אבנים ולפ\"ז אפשר דמתני' דעוקצין איצטריך לאשמועינן באלו משום דהוה ס\"ד דבעי נקיבה לפי שאינם מין אדמה אבל לעולם דפשיטא ליה דשל חרס לא בעי נקיבה. הן אמת שהתוס' שם הכריחו מכמה מקומות שפי' כלי אדמה הם כלי חרס שלא נצרפו וכן הסכימו כל הראשונים ז\"ל וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה דמאי איריא כלי אדמה. שוב ראיתי להראב\"ד בפ\"ב מהלכות טומאת אוכלין דין י\"א שעמד בזה ואח\"כ כתב שיש לפרש ההיא דמנחות דבספינה של עץ מביאים משם בכורים מפני שהיה בה נקבים למשוטות וכנטועים בארץ דמו. אבל ספינה של חרס אין דרך לעשות נקבים למשוטות שלא תשבר ומש\"ה אין מביאין ממנה בכורים. ובסתם ספינות מיירי דסתם ספינה של עץ יש בה נקבים ושל חרס אין בה נקבים ע\"כ דבריו ועיין בריש פ\"ב דחלה. הכלל העולה ממה שכתבנו שיש בזה ד' מחלוקות, הא' הוא סברת רש\"י דשל עץ בעי נקיבה ושל חרס לא בעי, והב' היא סברת התוס' בפ\"ק דגיטין והרשב\"א שם דשל חרס בעי נקיבה ושל עץ לא בעי, והג' היא סברת התוס' במנחות דשל חרס בעי נקיבה ושל עץ לא מהני נקיבה, והד' היא סברת הראב\"ד דחרס ועץ כולם שוים בדינם ובעו נקיבה ומרן ז\"ל בטור ח\"מ סי' כ\"ב ס\"ה לא הביא כי אם שתי חלוקות יע\"ש. ודע דהא דבעינן שיהיה נקוב כדי שיחשב כמחובר הוא דוקא כשהעציץ הוא של זרעים אבל אם נטע בו אילן אף שאינו נקוב כנקוב דמי ודבר זה למדתי אותו ממה שכתב רבינו בפ\"י מהלכות מעשר שני דין ח' הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה אע\"פ שאינו כארץ לזרעים הרי הוא כארץ לאילנות ע\"כ ודין זה הוא בירושלמי פ\"ק דערלה והכי איתא התם הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה רבי יוסי אמר מפני שהשרשים מפעפעים אותו רבי יונה מפיק לישנא כלי חרס עומד בפני שרשים ע\"כ. והר\"ש בפ\"ב דחלה הביא הירושלמי הזה וכתב פי' מפעפעין כמו שאני חלב דמפעפע שחוזק יניקת האילן מפעפעת ועוברת מפיק לישניה כלומר אומרה בלשון אחרת בתמיה וכי יש כח בכלי חרס לעמוד בפני שרשי אילן ע\"כ והנה מכאן יש סתירה לדברי רש\"י שכתבנו דאית ליה דחרס לא בעי נקיבה וכמבואר והנה הרא\"ש בהלכות ערלה כתב והטעם בספינה אע\"פ שאינה נקובה אם היא של חרס מפרש בירושלמי שאין כלי חרס עומד בפני השרשים והם מפעפעין דרך החרס ויונקין מן הקרקע אבל של עץ בעי נקיבה ע\"כ. והנראה אצלי בדעת הרא\"ש הוא דס\"ל כסברת הראב\"ד שכתבנו דאית ליה דבין של עץ ובין של חרס בעיא נקיבה אלא דשאני הכא דנטע אילן ומיהו טעם זה אינו מועיל כי אם לחרס אבל של עץ אף אם נטע אילן בעי נקיבה. וראיתי למרן בטור י\"ד סוף סי' רצ\"ד שכתב דברי הרא\"ש הללו וסיים וכתב וכן פי' רש\"י בפ\"ק דגיטין כו' ודבריו תמוהים הם בעיני דמה ענין זה לזה ואדרבא הירושלמי הזה מורה באצבע הפך סברת רש\"י וכמו שכתבנו. ובטור א\"ח סי' של\"ו לאחר שהביא מרן מחלוקת רש\"י והתוס' כתב והרא\"ש בהלכות ערלה כתב כדברי רש\"י בשם הירושלמי וכ\"כ רבינו בי\"ד סי' רצ\"ד ע\"כ. ותמהני איך יצאו דברים אלו מפה קדוש שהרי הדבר מבואר בירושלמי דטעמא הוא משום דאילן כיון שהוא חזק לא בעי נקיבה. ואמרינן תו בירושלמי סמוך לזה רבי ירמיה בעי נטע בו דלעת מאחר שהוא כנקוב אצל אילן כנקוב הוא אצל זרעים ע\"כ. הרי הדבר מבואר דטעמא דירושלמי הוא משום דמחלק בין אילן לזרעים וראיתי להל\"ח שאחר שהביא דברי מרן כתב ולפי מה שהיה רגיל ר\"ת לפרש י\"ל דבניחותא קאמר וגם לפי פירושו הב' י\"ל דה\"ק כלי חרס עומד בפני השרשים כל שאינו נקוב ע\"כ. ובמחילה מכבודו לר\"ת הירושלמי אינו מתפרש כי אם בתמיה וראיה שהרי הר\"ש בפ\"ב דחלה דחה סברת רש\"י וכתב כסברת ר\"ת הביא הירושלמי הזה ופירשו בתמיה וכמבואר בדבריו גם הרב שדה יהושע אזיל בשיטת לחם חמודות ומה שכתבנו הוא האמת.
עוד ראיתי להרב בעל שדה יהושע שכתב דלפי סברת רש\"י קשה מן הירושלמי הזה דמשמע של חרס נמי בעי נקיבה לזרעים ותירץ דרש\"י סובר דהיכא דאיתמר עציץ סתם היינו בין של חרס בין של עץ כו'. הכלל העולה מדבריו הוא דלרש\"י הא דאמרינן הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בעציץ של עץ מיירי דאע\"ג דבעלמא בעי נקוב הכא גבי אילן לא בעי נקיבה והרואה יראה שם כמה נדחק הרב בדברי רבי יונה ליישבם לפי דרך זה אך אני תמיה שעדיין לחלוחית הדיו קיימת שכתב שדעת הרא\"ש הוא כרש\"י וכמ\"ש בשם מרן והסכים הוא לדעתו ואם איתא לפירוש זה היה לו להרא\"ש לחייב בערלה בעציץ של עץ אף שאינו נקוב ואילו הרא\"ש כתב בהיפך דעציץ של עץ בעי נקיבה כדי לחייבו בערלה ואלו הם דברים סותרים אלו את אלו ועוד יש לי גמגומים אחרים בדברי הרב וליראת האריכות לא כתבתים.
ודע שרבינו עובדיה בפ\"ב דחלה כתב סתם דבספינה נקובה איירי ולא חילק בין של עץ לשל חרס אך בפ\"ק דערלה כתב דבספינה של חרס איירי ואע\"פ שאינה נקובה כו' והנראה מדעתו הוא דס\"ל כמו שכתבנו לעיל בדעת הרא\"ש דלגבי זרעים אין חילוק בין של עץ לשל חרס ולעולם בעינן שיהיה נקוב אך לגבי אילנות יש חילוק דשל חרס לא בעי נקוב ושל עץ בעי נקוב וכן כתב שם הרב בעל תיו\"ט יע\"ש. ודע דסברת רבינו לא נתבארה בפירוש כמאן ס\"ל אך הנראה אצלי הוא דרבינו ס\"ל כסברת ר\"ת דשל חרס בעי נקיבה ושל עץ לא בעי וס\"ל ג\"כ דסתם עציץ המוזכר בכל מקום הוא של חרס וכמו שהכריחו התוס' מכמה מקומות וס\"ל דסתם ספינה היא של עץ וכמבואר ובזה יתיישבו כל דברי רבינו. והנה בפ\"א מהלכות תרומות כתב סתם דספינה גוששת דינה כארץ ולא הצריך שם ניקבה ובפ\"ה דין ט\"ו גבי עציץ הצריך שיהיה נקוב והטעם הוא דסתם ספינה היא של עץ ועץ לא בעי ניקבה אבל גבי עציץ שהוא של חרס הצריך נקיבה ובפ\"י מהלכות מ\"ש דין א' כתב הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב ואילו בדין ה' גבי ספינה לא כתב אע\"פ שאינה נקובה והטעם הוא כמה שכתבנו דבעציץ שהוא של חרס בעלמא בעי נקוב הוצרך ללמדנו דאעפ\"י שאינו נקוב דינו כנקוב אבל ספינה שהיא של עץ בעלמא נמי לא בעי נקוב וא\"ת א\"כ למאי איצטריך במתניתין לומר דהנוטע בספינה חייב השתא ומה עציץ דבעלמא בעי נקוב בערלה לא בעי ספינה דבעלמא לא בעי נקוב מיבעיא. ולכאורה נראה דמשנה זו קשיתיה לדברי הירושלמי אך כד מעיינינן שפיר נראה דקושיא מעיקרא ליתא ואדרבא הירושלמי הוליד דינו ממשנה זו והכוונה שהרי רבינו פסק דספינה אין דינה כארץ כי אם בגוששת וס\"ל ג\"כ שדין זה הוא מוסכם לא נחלק בו אדם וכמ\"ש בפי' המשנה פ\"ב דחלה דאימתי דרבי יהודה לפרש דברי ת\"ק קא אתי ואילו בפ\"ק דערלה סתם לן תנא ולא הצריך שתהיה גוששת וא\"כ הני תרי סתמי סתרי אהדדי וכי תימא אימא דשאני התם שהיה עפר ח\"ל ומש\"ה בעינן שתהיה גוששת אבל אם היה עפר הארץ לא בעינן גוששת ומש\"ה סתם לן תנא הכא גבי ערלה דהנוטע בספינה חייב אף בשאינה גוששת משום דהכא אין חילוק בין עפר ח\"ל לעפר הארץ. הא ודאי ליתא דלא מצינו שיהיה חילוק בין עפר ח\"ל לעפר הארץ ועפר ח\"ל שבא לארץ דינו כארץ ועפר הארץ שבא לח\"ל דינו כח\"ל וזה פשוט אין צורך להביא ראיה לזה ואם תעיין היטיב בפ\"ק דגיטין תמצא שהדבר מוכרח כמו שכתבנו ומאי דנקט במתניתין עפר ח\"ל הוא לאשמועינן דאם היא גוששת דינה כארץ אף שינק מעפר ח\"ל אבל לעולם שאם אינה גוששת אף שהיא מעפר הארץ אין דינה כמחובר אלא דינו הוא כדין עציץ שאינו נקוב וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה אלא ודאי דס\"ל לתנא דמתניתין דע\"כ לא בעינן גוששת אלא גבי זרעים אבל גבי אילנות אף שאינה גוששת דינה כגוששת ומש\"ה סתם תנא דהנוטע בספינה חייב וכן כתב רבינו ולא הצריך שתהיה גוששת ומכאן הולידו בירושלמי דין העציץ דכי היכי דספינה אע\"ג דבעלמא בעינן גוששת לגבי ערלה לא בעינן הכי נמי גבי עציץ אע\"ג דבעלמא בעינן שיהיה נקוב גבי ערלה לא בעינן והיינו דבירושלמי קבעו דין זה דעציץ עלה דמתני' דספינה משום דמספינה הולידו דין זה וכדכתיבנא ודרך זה בעיני הוא כפתור ופרח.
ודע שמה שכתבנו לעיל דעציץ שאינו נקוב כתלוש הוא דוקא כשלא יצאו הענפים חוץ לעציץ אבל אם יצאו חוץ לעציץ יש לו דין מחובר ודין זה למדתי מההיא דתנן בפ\"ב דעוקצים קישות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאת חוץ לעציץ טהורה ע\"כ. וכתב שם הר\"ש שנטעה בעציץ שאינו נקוב והוכשר שם ונטמאת דכתלושה דמיא לכל דבר והגדילה ויצאת לחוץ לעציץ ונחשבת כמחובר ופרחה לה טומאה ע\"כ. ובפרק העור והרוטב (דף קכ\"ח) הובאת משנה זו ופי' רש\"י קישות שנטעה בעציץ שאינו נקוב כתלושה דמיא ומקבלת טומאה כשאר אוכלין או אם היתה טמאה הרי הוא בטומאתה ואם הגדילה ויצאה נופה לחוץ ונוטה על הארץ ויונק מריח הארץ דרך אויר כמחובר דמיא וטהורה כל הקישות שבתוך העציץ לפי שחוזרים ויונקים מן הנוף הנוטה חוץ לעציץ ע\"כ. הרי לך מבואר דכל שיצא הנוף חוץ לעציץ ונוטה על הארץ חשוב כמחובר אף מה שבתוך העציץ לפי שחוזר ויונק מן הנוף הנוטה חוץ לעציץ ולפי דברי רש\"י הללו אין צורך למה שכתב הרב בעל תיו\"ט עלה דמתני' דס\"ל דאית לן למימר שהכל נמשך אחר מה שהוא חוץ לעציץ כיון דחשבינן ליה כמחובר ראוי שנחשב התלוש שיהא נמשך למחובר ולפי מ\"ש רש\"י התלוש נעשה מחובר לפי שיונק מן הקרקע דרך הנוף ורש\"י דפליג ס\"ל דהאי כדאיתיה והאי כדאיתיה מה שבתוך העציץ חשיב תלוש והנוף שיצא לחוץ חשיב כמחובר ופשיטא דקי\"ל כת\"ק ואין לומר דאין לדמות טומאת אוכלין לשאר דברים דאדרבא איפכא מצינו דיש דברים שהם כתלושים לענין טומאת אוכלין אף שהם כמחוברים לשאר דברים כגון תאנים שצמקו דאמרינן בפרק העור והרוטב (דף קכ\"ז) דמטמאין טומאת אוכלין והתולש מהן בשבת חייב ומינה שהדבר אשר יחשב כמחובר לגבי טומאת אוכלין פשיטא שיחשב כמחובר לשאר דברים. הן אמת שמדברי רבינו בפי' המשנה ובחיבורו נראה שהוא מפרש פי' אחר במשנה שהרי כתב בפ\"ב מהלכות טומאת אוכלין קישות שנטעה בעציץ והגדיל אע\"פ שיצאת חוץ לעציץ אינה מקבלת טומאה ע\"כ. וכתב שם מרן ומתוך דברי רבינו בפי' המשנה וכאן נראה שהוא מפרש דהכא בקישות טהורה שנטעה בעציץ נקוב עסקינן שכיון שהיא נטועה אינה מקבלת טומאה ואם הגדילה ויצאת חוץ לעציץ סד\"א שאותו שיצא חוץ הוי כתלוש ומקבל טומאה קמ\"ל דאעפ\"כ טהורה לאפוקי מר\"ש דפליג התם ואמר מה טיבה ליטהר אלא הטמא בטומאתו והטהור יאכל כלומר מה שיצא לחוץ מקבל טומאה ומה שבתוך העציץ יאכל דאינו מקבל טומאה ע\"כ והנה הנך רואה שרבינו חולק מן הקצה אל הקצה דלפי פירוש א' שכתבנו מה שיוצא לחוץ נחשב כמחובר ועושה את התלוש מחובר לדעת ת\"ק דר\"ש מיהא שמה שיוצא לחוץ הוא כמחובר אלא שמה שהוא בתוך העציץ ס\"ל דדינו כתלוש ולרבינו ס\"ל דהיה עולה על הדעת דמה שיצא לחוץ יהיה נחשב כתלוש אלא דאשמועינן ת\"ק דאעפ\"כ דינו כמחובר כיון שהעציץ הוא נקוב אך ר\"ש ס\"ל דמה שיצא לחוץ דינו כתלוש. וראיתי למהר\"ר דוד עראמה ז\"ל בהגהותיו שכתב על דברי רבינו הללו היה אפשר לפרש המשנה לדברי הרב בעציץ נקוב אלא שדברי ר\"ש אינם מניחים וצ\"ע ע\"כ ולא ידעתי מאי קאמר שאין מדברי ר\"ש שום סתירה לדברי רבינו וכמבואר.
והנה כפי מה שבינותי בספרים לא מצאתי חבר לרבינו בפי' זה שהרי כבר כתבנו דהר\"ש ורש\"י אזלו בשיטה חדא וכן הוא דעת רבינו עובדיה והוא גם כן דעת התוספות בפרק העור והרוטב וכמבואר שם ומתבאר מדבריהם דס\"ל דכל שיצא הנוף לחוץ אף שהוא עציץ שאינו נקוב נחשב הכל כעציץ נקוב לדעת ת\"ק וכן הוא דעת הראב\"ד שהשיג לרבינו במה שכתב אע\"פ שיצאת חוץ וכתב אין כאן אע\"פ. כו' וכן הוא שנוי במשנה ע\"כ. וראיתי למרן שכתב לא ידענא מאי קאמר שבמשנה אינו שנוי כיון כו' ואפשר שעל התוספתא קאמר שבתוספתא מבואר כפי' הראב\"ד ע\"כ. והנה לא אכחד שהנכון הוא לגרוס בדברי הראב\"ד וכן שנוי בתוספתא אך אף לפי גירסא זו אפשר לומר דהראב\"ד הוקשה לו דהיכן מצינו דבר שנטמא שיחזור ויטהר ע\"י זריעה לזה כתב וכן הוא שנוי במשנה והיא בסוף פ\"ט דתרומות דתנן שתילי תרומה שנטמאו כו' שתלן טהרו. עוד ראיתי למרן שכתב ובדעת רבינו צ\"ל שמה ששנינו בתוספתא דין אחר הוא ואינו ענין לדין המשנה ע\"כ, ודבריו תמוהים דאכתי קשה שדברי התוספתא הם סותרים לדברי רבינו שהרי מהתוספתא מוכח שמה שיוצא חוץ לעציץ דינו כמחובר עד שעושה מה שבתוך העציץ שהיה דינו כתלוש עושה אותו כמחובר ואילו מדברי רבינו נראה שהיה עולה על הדעת דמה שיצא לחוץ והיה דינו כתלוש אף שמה שבתוך העציץ דינו כמחובר, והנראה הוא דס\"ל לרבינו דטעמיה דת\"ק דאית ליה דאף דיצא חוץ לעציץ הכל טהור הוא משום דאזלינן בתר העיקר או משום דאף שיצא לחוץ אינו יונק מריח הקרקע אלא מן השרש אלא טעמיה דת\"ק הוא משום דאף מה שיצא מן הקרקע דינו כקרקע שהרי יונק מריח הקרקע וחשוב כמחובר ובהא פליגי ת\"ק ור\"ש דת\"ק סובר דאף מה שיצא לחוץ דינו כקרקע כיון שיונק מריח הקרקע ור\"ש סובר דמה שיונק מריח הקרקע אין דינו כמחובר כי אם כתלוש וא\"כ לדידן דקי\"ל כת\"ק דמה שיונק דרך אויר מן הקרקע דינו כקרקע יצא לנו דין אחר והוא השנוי בתוספתא דאם היה עציץ שאינו נקוב ויצאת חוץ דכיון דמה שיצא חוץ דינו כמחובר נעשה הכל כמחובר לפי שחוזר ויונק מה שבתוך העציץ ממה שיצא חוץ לעציץ ונעשה הכל כמחובר. הן אמת שעדיין יש לתמוה על רבינו למה השמיט דין התוספתא ותמהני על מרן איך לא נתעורר בזה ועיין במה שאכתוב לקמן לתרץ לזה ודוק.
ודע דבפ\"ב דגיטין (דף כ\"ב) אמרינן נקבו בארץ ונופו בח\"ל אביי אמר בתר נקבו אזלינן רבא אמר בתר נופו אזלינן ע\"כ והנה אף שכתבנו למעלה דהנוטע בעציץ שאינו נקוב ויצא הנוף חוץ לעציץ דנחלקו בזה ת\"ק ור\"ש דת\"ק אית ליה דנמשך השורש אחר הנוף ור\"ש אית ליה דהאי כדאיתיה והאי כדאיתיה מכל מקום נ\"ל דמחלוקת זה דאביי ורבא אתי ככ\"ע בין לת\"ק ובין אליבא דר\"ש ובתחלה נקדים ונאמר דאליבא דכ\"ע אילן הנטוע בארץ ונופו נוטה לח\"ל או איפכא פשיטא דלכ\"ע אזלינן בתר העיקר וכדתנן במעשרות וכמו שפסק רבינו בפ\"א מהלכות תרומות אך בעציץ נקוב שהוא בארץ ונופו נוטה לח\"ל בזה נחלקו דאביי מדמה לעציץ נקוב כאלו מונח בארץ ממש ומש\"ה אית ליה דאזלינן בתר נקבו דומיא דאילן הנטוע בארץ ורבא ס\"ל דלא דמי דדוקא כשנטוע בארץ שיניקתו מרובה אז נמשך הנוף בתר השורש אבל בעציץ אף שהוא נקוב אין יניקתו מרובה ומש\"ה אין הנוף נמשך אחר העיקר ובעציץ שאינו נקוב נחלקו ת\"ק ור\"ש דת\"ק אית ליה דכיון שיניקתו מועטת אדרבא השורש נמשך אחר הנוף ור\"ש אית ליה דהאי כדאיתיה והאי כדאיתיה ואינו נמשך זה אחר זה והנה אביי דאמר דאזלינן בתר נקבו אמר אנא דאמרית כת\"ק דע\"כ לא קאמר ת\"ק דאזיל בתר נוף אלא בעציץ שאינו נקוב שיניקת השורש היא מועטת אבל בעציץ נקוב מודה דאזלינן בתר העיקר כמו אילן הנטוע בארץ ומצי למימר נמי אנא דאמרית כר\"ש מהאי טעמא גופה דכתיבנא ורבא דאמר דאזלינן בתר נוף כת\"ק פשיטא דמצי סבר דס\"ל דלעולם יניקת הנוף עדיפא מיניקת שורש שהוא בעציץ אף שהוא נקוב וכר\"ש נמי מצי סבר דהא לענין נוף גופיה חשיב ליה כמחובר וה\"ה הכא לענין מעשר דחשיב הנוף כאילו הוא נטוע בארץ. ואם היה הנוף גדול ומקצתו בתוך העציץ ומקצתו חוץ לעציץ הנה אליבא דאביי היא היא דהא איהו ס\"ל דאזלינן בתר נקבו אך אליבא דרבא אני מסתפק והנה אליבא דר\"ש פשיטא לי דהכא נמי אינו נמשך זה אחר זה ומה שיצא חוץ פטור ומה שהוא בתוך העציץ חייב דליכא למימר שיהא נמשך מה שבתוך העציץ אחר הנוף דהשתא עציץ שאינו נקוב אינו נמשך מה שבתוך העציץ אחר הנוף בעציץ נקוב מיבעיא אך אליבא דת\"ק אני מסתפק דאפשר דע\"כ לא קאמר התם אלא משום דהוי עציץ שאינו נקוב מש\"ה אית להו דנמשך השורש אחר הנוף אבל בעציץ נקוב מודו דאינו נמשך זה אחר זה ומה שיצא חוץ פטור ומה שהוא בתוך העציץ חייב או דילמא דס\"ל דלעולם יניקת נוף עדיפא אפי' מעציץ נקוב והכל נמשך אחר הנוף ואף הנוף שהוא בתוך העציץ פטור. ואם היה נקבו בח\"ל ונופו בארץ נראה דהיינו הך דלאביי הכל פטור ממעשר בין לת\"ק ובין לר\"ש משום דאזיל בתר נקבו כיון שהוא עציץ נקוב ולרבא הנוף מיהא חייב במעשר אליבא דכ\"ע ואם היה הנוף גדול ומקצתו תוך העציץ ומקצתו חוץ לעציץ גם בזה אני מסתפק. והנה אליבא דר\"ש פשיטא דמה שיצא חוץ חייב ומה שבתוך העציץ פטור וכדכתיבנא לעיל אך אליבא דת\"ק יש להסתפק אם יהיה חייב מה שבתוך העציץ לפי שנמשך אחר הנוף דומיא דהתם או דילמא שאני התם שהוא עציץ שאינו נקוב ומש\"ה נמשך מה שבתוך העציץ אחר הנוף אבל בעציץ נקוב אפשר דמודה שאינו נמשך זה אחר זה ובזה ניחא דלא פליגי אביי ורבא מן הקצה אל הקצה דלאביי הנוף נמשך אחר השורש ולרבא השורש נמשך אחר הנוף אלא דלאביי הנוף נמשך אחר השורש ולרבא אינו נמשך זאח\"ז אלא האי כדאיתיה והאי כדאיתיה והא דלת\"ק השורש נמשך אחר הגוף הנוף הוא משום דהוא עציץ שאינו נקוב דיניקתו מועטת וכדכתיבנא ועציץ שאינו נקוב שהגדיל הנוף ויצא חוץ נראה דהיינו פלוגתייהו דת\"ק ור\"ש דלת\"ק אף מה שבתוך העציץ חייב ולר\"ש מה שיצא חוץ חייב ומה שהוא בתוך העציץ פטור ועציץ שאינו נקוב שהיה בח\"ל ונופו נוטה לארץ גם בזה נראה לי שהוא מחלוקת ת\"ק ור\"ש דלת\"ק הכל חייב לפי שנמשך מה שבתוך העציץ אחר הנוף ולר\"ש מה שנוטה חוץ מיהא חייב במעשר ואם היה העציץ שאינו נקוב בארץ ונופה נוטה לח\"ל בזה ליכא נפקותא כלל אי אזלינן בתר נוף או בתר שורש דלעולם פטור דבר תורה מהמעשר בין אי אזלינן בתר השורש או בתר הנוף וכמבואר ומיהו לחיובא דרבנן איכא נפקותא דאי אזלינן בתר השורש חייב מיהא מדרבנן ואי אזלינן בתר הנוף פטור מכל וכל:
ודע שכל החלוקות שכתבתי קיימתים מסברא אך ראיתי לתוס' ז\"ל שכתבו ז\"ל בתר נקבו אזלינן למ\"ד בהעור והרוטב בדלעת הנטועה בעציץ שאינו נקוב ויצאה חוץ לעציץ הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו ה\"ה אם עציץ מח\"ל ונופו נוטה לארץ דמהני יניקת הנוף לענין נוף גופיה וחייב במעשר מ\"מ לא חשיב יניקת הנוף כיניקת שורש דהא לא מטהרה יניקת הנוף מה שבתוך העציץ והכא מחייב נוף מחמת יניקת העיקר ע\"כ. והנה מדברי התוס' הללו יש סתירה לקצת דברים שכתבנו לעיל אך כוונת דברי התוספות הללו מראשם לסופם נפלאו ממני וכבר ראיתי מה שכתב הרב בעל חידושי הלכות ולא נתקררה דעתי וצ\"ע. ובפרק העור והרוטב (דף קכ\"ה) הקשו התוס' וז\"ל קישות שנטעה בעציץ ויצאה חוץ לעציץ טהורה ואע\"ג דאמרינן בפרק המביא גבי אילן שבארץ ונופה נוטה לחוצה לארץ בתר עיקרא אזלינן התם מרובה יניקתו במקום העיקר אבל עיקרו בעציץ אין יניקת השרשים מרובה ואין הנופות יונקות מן העציץ ע\"כ. ופשט דברי התוס' נראה שהוקשה להם מאילן הנטוע בארץ דמוכח בפרק המביא דלכ\"ע אזלינן בתר העיקר ולזה חילקו בין דבר הנטוע בארץ לנטוע בעציץ אלא שאני תמיה למה לא הקשו מסברת אביי דאית ליה דאף בעציץ אזלינן בתר נקבו והיה להם לחלק בין עציץ נקוב לעציץ שאינו נקוב וכמו שכתבנו:
ודע שכל אלו החילוקים שכתבנו ליישב מתני' דעוקצין עם מחלוקת אביי ורבא דפרק המביא הוא למ\"ד דמתני' דעוקצין מיירי בעציץ שאינו נקוב אך לדעת רבינו דס\"ל דמתני' איירי בעציץ נקוב וכמו שכתבנו לעיל אין צורך לחילוקים הללו שכתבנו משום דלדידיה ת\"ק דר\"ש ס\"ל דאף שיצא הנוף לחוץ חשיב כמחובר ובזה לא נחלקו אביי ורבא אלא דאביי סבר דהנוף יונק מן העיקר ורבא סבר דהנוף אינו יונק מן העיקר כי אם מהקרקע דרך אויר אך נראה דכר\"ש לא אתו דהא אליבא דר\"ש דאית ליה דהנוף חשיב כתלוש אף בעציץ שאינו נקוב א\"כ אביי לא מצי סבר כוותיה דהא אביי אית ליה דבתר נקבו אזלינן ורבא נמי לא אתי כוותיה דהא לא פטר ליה כי אם משום דנופו בח\"ל דיונק מעפר ח\"ל ולר\"ש אף אם היה הנוף בארץ היה פטור משום דדינו היה כתלוש באופן דלא נחלקו אביי ורבא כי אם אליבא דת\"ק. ודע שאף שכתבנו לעיל שהתוספתא הביאה דין זה דעוקצין בעציץ שאינו נקוב ועל כרחין פירושה היא כמו שפירשו הר\"ש והתוס' ורש\"י ותמהנו לעיל דהן לו יהיה כדברי מרן דרבינו ס\"ל דדין התוספתא דין אחר הוא ואינו ענין לדין המשנה אכתי יש לתמוה על רבינו למה השמיט דין התוספתא מ\"מ במה שכתבנו אפשר ליישב דברי רבינו דס\"ל דתוספתא הלזו לאו דסמכא היא ולא מיתניא בי רבי חייא ורבי הושעיא משום דאי אמרת דעציץ שאינו נקוב שיצא הנוף לחוץ טהור כל העציץ אלמא ס\"ל דבתר הנוף אזלינן והיכי קאמר אביי דאזלינן בתר נקבו ולא ס\"ל לרבינו לחלק לענין זה בין עציץ נקוב לעציץ שאינו נקוב וכמו שחלקנו לעיל משום הכי השמיט רבינו התוספתא הלזו ואף דלא קי\"ל כאביי בדין זה דס\"ל דאזלינן בתר נקבו מכל מקום מדלא אותיבו עליה מברייתא זו שמעת מינה דברייתא זו לא שמיעא להו ומש\"ה לא אותיבו עליה דאביי ועדיין הדבר צריך תלמוד.
ודע דכלי גללים וכלי אדמה אף שאינם נקובים דינם כנקוב והכי תנן בפ\"ב דעוקצים כלי גללים וכלי אדמה שהשרשים יכולין לצאת בהם אינם מכשירים וכתב הר\"ש אע\"פ שאינם נקובים מצמיחים ויצא השורש ונוקב את הגלל והאדמה ע\"כ וכן פי' רבינו עובדיה אך רבינו בפי' המשנה פירשה למתני' בנקובים וכתב דפי' שהשרשים יכולין לצאת שהכוונה היא שהם נקובים נקב שיצא ממנו שורש הצמחים ע\"כ. ופי' זה הוא דחוק מאד שהרי שיעור הנקב כבר נתבאר במשנה. ובחיבורו פ\"ה מהלכות טומאת אוכלין דין י\"א חזר ממה שכתב בפי' המשנה וכתב כלי גללים וכלי אדמה שהשרשים יכולין לבקוע בהם ולצאת אינם מכשירים את הזרעים ואע\"פ שאינם נקובים הרי הן כנקובים ע\"כ. ויש לדקדק בלישנא דמתני' דקתני שהשרשים יכולים לצאת בהן מאי אתא לאשמועינן. והנראה מפשט הדברים הוא שכלי גללים וכלי אדמה הם נוחים לינקב מחמת השורש שנוקב אותם אך אם הכלים הללו עוביים הוא יותר מכשיעור אין כח בשורש לנוקבו ועל זה אמרו במתניתין דכלים הללו אם השרשים יכולין לבקוע בהן ולצאת אינן מכשירין את הזרעים ואע\"פ שלא נקבו עדיין ואפשר דטעמא הוא כיון דעתידין לינקב כנקוב דמי א\"נ דכיון שהוא באיפשרות שינקבו אף קודם הנקיבה יונקים מהארץ וחשיבי כמחובר ויש להסתפק אם נלמד מכאן לענין אחר לתרומות ודכוותיה ולפי הנראה דשוים הם בדינם והתוספות בפרק העור והרוטב הקשו ממתניתין דקישות שנטעה כו' עלה דההיא דפרק המביא וכמו שכתבנו משמע דס\"ל דדין הכשר זרעים ותרומות הם שוים בדינם ויש ללמוד מזה לזה ועיין במאי דתנן תו התם מלאהו עפר עד שפתו הרי הן כטבלא שאין לה לבזביז ע\"כ ועיין היטב במה שכתב שם הר\"ש דאת\"ל שיש ללמוד מהכשר זרעים לענין אחר גם ממשנה זו יש ללמוד הימנה וכמבואר. ודע ששיעור הנקב שצריך העציץ כדי שיחשב כמחובר הוא בכדי שורש קטן וכדתנן בסוף פ\"ב דעוקצין והוא דבר מוסכם מהכל ובכל מקום שהוזכר עציץ נקוב שיעורו הוא בכדי שורש קטן וזה פשוט. אך באיזה מקום צריך שיהיה הנקב בזה ראיתי לרש\"י שכתב בס\"פ המצניע עלה דמתניתין דהתולש מעציץ נקוב חייב דהוי כמחובר דיונק מן הקרקע ע\"י הנקב כו' ואפילו הנקב בדופנו ע\"כ ומרן ז\"ל בטור א\"ח סי' של\"ו אחר שהביא דברי רש\"י הללו כתב שהרשב\"א כתב דדוקא כשהנקב כנגד מה שטמון מהגזע בעפר העציץ אבל למעלה ממה שטמון לא דא\"כ אפי' שאינו נקוב כנקוב דמי ע\"כ. והנה סברת רש\"י הלזו כעת לא ראיתיה בשום מקום ונראה שדעת הראב\"ד הוא כרש\"י שהרי כתב בפ\"ב מהלכות טומאת אוכלין דין י\"א דספינה של עץ יש בה נקבים למשוטות וכנטוע בארץ דמי אבל בספינה של חרס אין דרך לעשות נקבים למשוטות שלא תשבר ע\"כ מוכח מהכא דנקב מן הצד שהוא במקום המשוטות חשיב נקב אך מדברי התוס' בפ\"ט דמנחות (דף פ\"ה) נראה דלא ס\"ל כרש\"י שהרי כתבו שם דספינה דגיטין בשל חרס ובנקובה ואין המים באים בה שהעפר נדבק ונעשה רגבים וסותם את הנקב ע\"כ ואי אמרת דנקב מן הצד חשיב נקב אין צורך לומר שהעפר נדבק כו'. ולכאורה היה נראה שגם הרשב\"א חולק עם סברת רש\"י הלזו ממ\"ש בפ\"ק דגיטין עלה דההיא דא\"ר זירא עציץ נקוב כו' כתב בסוף דבריו לפי שאין דרכה של ספינה לינקב ע\"כ ואי אמרת דנקב מן הצד חשיב נקב רוב הספינות הם נקובות מן הצד אלא ודאי דמיירי דס\"ל דהנקב צריך להיות מלמטה ואין דרך לנקוב הספינה מלמטה שלא יכנסו בה המים אך כד מעיינינן שפיר נראה דהוכחה זו ליתא משום דהרשב\"א מיירי בספינה של חרס וכמבואר שם וספינה של חרס אין דרכה לינקב אף מן הצד שלא תשבר וכמו שכתבנו לעיל בשם הראב\"ד. ודע דבתוספתא פ\"ד דטבול יום והביאה הר\"ש סוף פ\"ב דעוקצים תניא עציץ נקוב שנתנו ע\"ג שתי יתידות אפי' גבוה מן הארץ אמה אינו מכשיר את הזרעים בד\"א מלמטה אבל מן הצד ה\"ז מכשיר את הזרעים. והנה פשט דברי התוספתא הלזו נראה דס\"ל דנקב מן הצד לא חשיב ודינו כתלוש דאין סברא לחלק בין מונח ע\"ג יתד למונח על הארץ ותו תניא התם טבלה שיש לה לבזביז והטה על צידה מכשרת את הזרעים ע\"כ ופירשה הר\"ש דבנקובה מן הצד איירי דאם הטה על צדה נמצא דקאי נקב למטה ואינה מכשרת את הזרעים מכל זה מוכח דנקב מן הצד לא חשיב נקב ליחשב כמחובר אלא דינו כתלוש היפך סברת רש\"י והדבר צריך תלמוד. ודע דבירושלמי פ\"ק דערלה אמרינן רבי ירמיה בעי נטע בו דלעת מאחר שהוא כנקוב אצל אילן כנקוב הוא אצל זרעים ע\"כ. והנה הר\"ש הביא הירושלמי הזה בפ\"ב דחלה ופירש בו שני פירושים האחד הוא שכבר קדם שם בירושלמי דלגבי אילן אף שאינו נקוב כנקוב דמי וכמו שהארכנו בזה לעיל ועל זה נסתפק רבי ירמיה אם נטע בו דלעת באותו עציץ שאינו נקוב שהאילן נטוע בו ואגב אילן מהני לדלעת א\"נ דלעת אילן חשיב ליה ע\"כ. הן אמת דלפי פירושו הב' לישנא דירושלמי דקאמר כנקוב הוא אצל זרעים לא אתי שפיר ועיין בשדה יהושע וראיתי להר\"ש בפ\"ק דערלה שאחר שהביא הירושלמי הזה כתב ומסיק דה\"ה חשיב נקוב אצל זרעים ע\"כ. והנראה דס\"ל כפירוש קמא ומש\"ה סתם וכתב דחשיב כנקוב אצל זרעים וקאי למאי דסמיך ליה שכתב דחשיב כנקוב אצל אילן ועל זה כתב דה\"ה דחשיב כנקוב אצל זרעים בהיותם נטועים אצל האילן דאילו לפי פירושו השני היה לו לבאר שזה דוקא בדלעת וכמבואר. עוד ראיתי להר\"ש שכתב ותלמוד שלנו אינו סובר כן ע\"כ ולא ידעתי אהיכא קאי אם הוא אעיקר הדין דלגבי אילן אין הפרש בין נקוב לשאינו נקוב או אסיפא דמילתא דקאמר ומסיק דה\"ה דחשיב כנקוב אצל זרעים אך בין הכי ובין הכי לא ידעתי מהיכן למד הרב שתלמוד שלנו חולק בזה ומ\"ש כדפרשינן בפ\"ב דחלה לא ידעתי מהו סוף דבר לא ירדתי לסוף דעת הרב. הן אמת שכעת לא ראיתי לשום אחד מן הראשונים שהביאו בעיא זו דירושלמי ולא ידעתי למה: " + ], + [ + "אינו מביא בכורים לא ממה שהוציא ברשות זו כו'. ירושלמי פ\"ק דבכורים: " + ], + [ + "שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ. תימה דבפרק מרובה (דף פ\"ב) מוכח דמאן דקאמר עשרה תנאין התנה יהושע פליג אהך ולית ליה תקנה זו ורבינו בפרק ה' מהלכות נזקי ממון כתב עשרה תנאים כו' וזה סותר למה שפסק כאן וצ\"ע. שוב ראיתי להרב לח\"מ שם שגם הוא תמה בהני פסקי דרבינו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כיצד מפרישין הבכורים וכו'. ז\"ל רש\"י פרשת כי תבא מראשית אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה כורך עליה גמי לסימן ואומר ה\"ז בכורים. וכתב הרא\"ם פי' אע\"פ שכשהם באילנותיהן מחוברים עדיין הם פגין ולא נתבשלו כל צרכם ואין שם פרי עליהן אם קרא להם שם א\"צ לקרוא עליהם שם אחר שנתלשו ע\"כ. ותמיהא לי מלתא דהא בירושלמי פ\"ג דבכורים אמרי' דטעמא דרבנן דאמרי דא\"צ לקרוא להם שם אחר שנתלשו הוי מדכתיב ועתה הנה הבאתי מראשית פרי האדמה בשעת הבאה פרי הא בשעת הפרשה אפילו בוסר אפי' פגין ומדברי הרא\"ם משמע דממראשית מפיק ליה. עוד כתב הרא\"ם על מ\"ש רש\"י דבש הוא דבש תמרים וז\"ל לא דבש דבורים שכל המקרא של ארץ חטה ושעורה וכו' בשבח פירות הארץ קמיירי ודבש דבורים לאו מפירות הארץ הוא ע\"כ ותמיהא לי דהא בירושלמי פ\"ק דבכורים איתא הכי ודבש אלו התמרים יכול דבש ממש ר' תנחומא בשם ריב\"א כתיב וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן תירוש ויצהר ודבש ודבש חייב במעשרות אלא אלו התמרים שהן חייבין במעשרות משמע דאי לאו קרא דוכפרוץ הדבר וגו' הו\"א דדבש דכתיב בקרא הוא דבש דבורים ואע\"ג דאינו מפירות הארץ הו\"א דה\"ק ארץ שנמצאת בה חטה ושעורה משובחים וגם דבש דבורים משובחת וצ\"ע: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "כהן שאכל בכורים כו'. כתב מרן ולפי שאין עונשין מן הדין כו' ועיין מ\"ש הרב לח\"מ בפ\"א מה' בכורות ד\"ה נתן יע\"ש: " + ], + [ + "שאין הקריאה מעכבת אכילתן. יש להסתפק באלם אם הקריאה מעכבת דאפשר דדוקא במי שראוי לקרות אין הקריאה מעכבת אבל במי שאינו ראוי מעכבת וכדר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו ודוגמא לזה אמרינן בפרק מצות חליצה (דף ק\"ד) דאע\"ג דקריאה לא מעכבא אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה משום דר' זירא ומצינו נמי להאי מילתא דר' זירא גבי קונה שני אילנות כדאיתא בפרק הספינה (דף פ\"א) ואע\"ג דאיכא טובא דמביאים ואינם קורין התם שאני דקרא פטרינהו משום דאין להם קרקע ולא חל עליהם חיוב קריאה אבל באלם שחל עליו חיוב קריאה אלא דפומיה כאיב ליה אפשר דקריאה מעכבת דומיא דקונה שני אילנות (*א\"ה עיין מ\"ש התוס' פ' ד' אחין הזבא הובא בטח\"מ סי' כ\"ח ועיין בס' בני יעקב (דף קנ\"ג): והרב כנה\"ג בכללים שלו כתב בשם מהר\"ך מהרד\"ך דלא אמרינן כל הראוי לבילה אלא היכא דאמר דאתמר בגמרא יע\"ש) : " + ] + ], + [ + [], + [ + "והעבד והשליח כו'. כתב רשב\"ם בפרק הספינה (דף פ\"א) דאם בצרן השליח והביא לירושלים דקורין הבעלים דשלוחו של אדם כמותו וכבר חלקו עליו התוספות והרשב\"א יע\"ש: " + ], + [ + "הגר מביא וקורא כו'. תמיה לי דאף שיכולין לומר לאבותינו מ\"מ כיון שלא נטלו חלק בארץ אינם יכולים לומר אשר נתת לי דומיא דאשה וכהנים ולוים אינן קורין אלא מפני שיש להם ערי מגרש ורבינו עצמו כתב בסוף הלכות מעשר שני דגרים אינן מתודים מפני שאין להם חלק בארץ. ועוד אני תמיה למה פסק כדברי הירושלמי מאחר דבפ\"ג דמכות (דף י\"ט) קאמר רב אסי כיון דאיכא בכורי הגר דבעי למימר אשר נשבעת לאבותינו ולא מצי אמר היכי שביק תלמודא דידן ופסק כהירושלמי וצ\"ע ועיין בשי למורא סי' נ\"ד ועיין במ\"ש התוס' פרק הספינה (דף פ\"א) ד\"ה למעוטי דפליגי על פסק רבינו ועיין בחידושי הריטב\"א והרשב\"א שם. (*א\"ה עיין בס' שער אפרים. ומהר\"ם ן' חביב ז\"ל תירץ דהחילוק הוא משום דגבי בכורים נקט קרא לישנא דלעתיד דכתיב אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו וכיון שכן יכול הגר לומר כן דאע\"ג דלא נטלו חלק בארץ מ\"מ לעתיד לבא יטלו הגרים נחלה בתוך בני ישראל כמבואר ביחזקאל ס\"ס מ\"ז וברבה קהלת פסוק כל הנחלים הולכים אל הים וטעמא דמילתא דהגרים שנתגיירו בעוד ישראל בגלות הם גירי צדק ולא דמו לאותם גרים שנתגיירו כשיצאו ישראל ממצרים דהיינו ברום המעלות ולא היתה כוונתם לשמה מש\"ה אותם לא נטלו חלק בארץ. אבל גבי וידוי מעשר דכתיב אשר נתת לנו ה' כאשר נשבעת לאבותינו אין הגר יכול לומר וידוי זה כיון שלא נטל חלק בארץ אלו דבריו ז\"ל שמצאתי בכ\"י. שוב ראיתי שכתב כן בחידושיו לפרק לולב הגזול בספר הנקרא כפות תמרים וע\"ש (דף ל\"ד)) : " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הפריש בכוריו ויבש המעיין וכו'. עיין מ\"ש הראב\"ד פ\"ב מה' טומאת אוכלין דין ד' ונראה שגירסתו היה יבש המעיין או שנקצץ. ועיין במ\"ש מרן בפ\"ח מה' ברכות דין י' ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ונותנין אותה לכהן ע\"ה כו'. כתב מרן ה\"ג ואין בה משום כהן המסייע כו' ועיין במ\"ש מרן פי\"ב מה' תרומות דין י\"ט: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומותר לגרום טומאה לחולין שבא\"י וכו'. עיין במה שכתב מרן לקמן רפ\"י מהלכות משכב ומושב ועיין במה שכתב רבינו פרק אחרון מהלכות טומאת אוכלין דין ט' ובמה שכתב מרן שם: " + ] + ], + [ + [], + [ + "אימתי מפרישין חלה וכו'. (*א\"ה עיין בתוספות נזיר ובמה שכתב הרב המחבר פ\"ט מהלכות אישות דין ז'): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם ספק חייבת כו'. בירושלמי אמרינן דנוטל דמיו מן הכהן. ועיין במה שכתב רבינו בפ\"ט מהל' מעשר דין ה' ובמה שרמזתי שם ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ולוים פטורים מן המתנות כו'. כתב הב\"ח י\"ד סי' ס\"א שהוא משום דמסתפקא לן אי איקרו עם. וליתא להדין פירושא אלא משום דזה יהיה משפט הכהנים כתיב וכן נראה מהגמרא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עבר ואכלן וכו'. עיין בפרק שאחר זה דין ו' וח': " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל חללה אינה אוכלת כו'. ומשקל נמי שקלינן מינה דכיון דנבעלה לפסול לה פקעא מינה קדושתה אפילו קדושת לויה אין בה אבל לויה שנבעלה לפסול לה אכתי לויה היא הכי איתא בפרק יש בכור (דף מ\"ז) וכן פסק רבינו לקמן פי\"א ועיין בריש הלכות מעשר: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל אם גזז הצמר וצבעו כו'. ומ\"מ בבא לצאת ידי שמים חייב ליתן הדמים וכ\"כ הטי\"ד סי' ס\"א גבי מתנות כהונה יע\"ש: " + ], + [], + [ + "המפריש ראשית הגז ואבד חייב. הא דכתב רבינו לעיל גבי מתנות כהונה דאם עבר ואכלן דפטור משום דהוי ממון שאין לו תובעין שאני התם דהמצוה היא בדבר מיוחד וכיון שנאבד אין כאן אלא חיוב דמים אבל הכא דאכתי מצי לקיים המצוה לא נפטר מטעם ממון שאין לו תובעין וכמ\"ש הר\"ן שם דבאיתנהו בעין לא שייך טעמא דממון שאין לו תובעין ולפי זה נראה דאם נאבדה כל הגיזה פטור דהא אי אפשר לקיים המצוה ואין כאן אלא חיוב דמים וממון שאין לו תובעין הוא וזהו שכתב לעיל אבל אם גזז הצמר כו' נפטר משום דקנאו בשינוי ומיירי בשצבע כל הגיזה ואע\"ג דשינוי לא מהני אלא לקנות הגוף אבל חייב ליתן לו הדמים מ\"מ הכא אין כאן חיוב דמים דמשום דהוי ממון שאין לו תובעין וכמ\"ש הרא\"ש והר\"ן שם. ודע שדין זה השמיטו הטור ולא ידעתי למה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כמה צאן יהיה לו ויהיו חייבות כו'. כתב מרן ב\"י י\"ד סי' של\"ו ופסקו הרא\"ש והרמב\"ם כב\"ה ולא ראיתי בדברי הרא\"ש הכרח שיפסוק כב\"ה. ומ\"ש על דברי בה\"ג ומר חפץ וכן מסתבר לא קאי אלא במה שפסקו כר' ינאי וכן מבואר בדבריו. עוד כתב מרן שם אבל הרמב\"ם פסק כר\"י ואין ספק שט\"ס נפל בספרים בזה וכן במ\"ש אבל הרמב\"ם לא הצריך שיהיו מחומשות ובפ\"י פסק דבעינן שיהיו מחומשות ועיין בל\"ח ובמקום אחר הארכתי (א\"ה חבל על דאבדין) : " + ], + [], + [], + [], + [ + "לפיכך אני אומר כו'. עיין לעיל פ\"א: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכהנת המעוברת מכותי כו'. עיין לעיל פ\"ט דין ך' ובריש הלכות מעשר ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שלא בכרה אשתו וילדה זכר ונקבה כו'. דע מי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים נותן ה' סלעים לכהן ילדה זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום שתי נשיו שלא בכרו וילדו ב' זכרים נותן עשר סלעים לכהן ילדו זכר ונקבה נותן חמשה סלעים ילדו שני זכרים ונקבה נותן ה' סלעים ילדו שתי נקבות וזכר אין כאן לכהן כלום ילדו שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכהן כלום אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו שני זכרים נותן ה' סלעים ילדו זכר ונקבה אין לכהן כלום שתי נשים של שני אנשים שלא בכרו וילדו שני זכרים זה נותן ה' סלעים לכהן וזה נותן ה' סלעים לכהן ילדו זכר ונקבה האבות פטורין והבן חייב לפדות את עצמו ילדו שתי נקבות וזכר אין כאן לכהן כלום שתי נקבות ושני זכרים אין כאן לכהן כלום אחת בכרה ואחת שלא בכרה של ב' אנשים וילדו שני זכרים זה שלא בכרה אשתו נותן חמשה סלעים ילדו זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום. והנה כל ט\"ו חלוקות הללו נשנו במשנה בפרק יש בכור (דף מ\"ח) ובגמרא תני רב הונא שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום ותנא דידן כיון דבשני אנשים הוא דמשכחת לה באיש אחד ושתי נשים לא משכחת לה לא מתני ליה ע\"כ. ופירש\"י דרב הונא קאי גבי ב' נשים של שני אנשים שלא בכרו וילדו להם ב' זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום ואע\"ג דחד הוי בכור ממ\"נ דאם האחת ילדה ב' זכרים האחד בכור ואם זכר ונקבה ילדה האחת נמצאת חבירתה ילדה זכר לבדו והוא בכור אפ\"ה הבן אינו חייב לפדות את עצמו דא\"ל שמא אין אני בכור אלא חבירי ובאיש אחד וב' נשים לא משכחת לה דכיון דאיכא חד בכור יהיב ה' סלעים לכהן להכי לא תני לה דכל הנך דתנא כאן שוין בין איש אחד ושתי נשיו בין בשתי נשים של ב' אנשים ע\"כ. ומדברי הראב\"ד בפירקין נראה דס\"ל דרב הונא קאי אחלוקה דב' נשים של ב' אנשים אחת בכרה ואחת שלא בכרה דתנן במתני' זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום ועלה הוה תני רב הונא ב' זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום ותנא דידן כיון דבאיש א' וב' נשים לא משכחת לה לא מתני לה וטעמא דבאיש אחד וב' נשים לא משכחת לה הוא משום דבאיש אחד וב' נשים אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו שני זכרים ונקבה אותו שלא בכרה אשתו חייב לתת ה' סלעים משום דאיכא ס\"ס לחיובא ספק אם אשתו שלא בכרה ילדה זכר לבדו או ב' זכרים וא\"כ חייב ה' סלעים ואת\"ל שילדה זכר ונקבה דילמא הזכר יצא תחלה ואע\"ג שגם מי שבכרה אשתו אינו מתחייב אלא בב' ספיקות שמא אשתו שלא בכרה לא ילדה כי אם נקבה ואת\"ל דילדה זכר ונקבה אימא דנקבה יצאה תחלה מ\"מ איכא למימר דכיון דבזו שלא בכרה איכא לצדודי בה ה' צדדים או שלא ילדה כי אם זכר לבדו או שלא ילדה כי אם נקבה או שילדה שני זכרים או שילדה זכר ונקבה או שילדה נקבה וזכר ומן הה' צדדים הללו הג' מסייעים לכהן והם דאם ילדה זכר לבדו או ב' זכרים או זכר ונקבה לעולם חייב בפדיון והב' צדדים לבד מסייעין לאב והם דאפשר דילדה נקבה לבדה או שילדה נקבה וזכר וכיון דרוב הצדדים מסייעים לכהן מוציאים מיד המוחזק ודמי לההיא דכתב מוהריב\"ל דבס\"ס מוציאין מיד המוחזק וטעמא דמלתא משום דכל ס\"ס איכא ג' צדדים וכיון דמן הג' צדדים הצד הא' לבדו פוטרו למוחזק והב' צדדים מחייבים אותו אזלינן בתר רובא ומוציאין מיד המוחזק הכא נמי דאיכא ה' צדדים כיון דהג' צדדים מסייעים לכהן מוציאין מיד האב. ובמה שכתבנו סרה תלונת הטור שהקשה לרבינו שגם מי שבכרה אינו מתחייב אלא בב' ספיקות שמא ילדה אשתו נקבה ואם ילדה זכר ונקבה פטור אלא אם כן יצא הזכר תחילה וכיון דאיכא למימר הכי והכי אין מוציאין מן הספק ע\"כ. ובמה שכתבנו ניחא דכיון דרוב הצדדים מסייעים לכהן מוציאין מן האב מיהו ס\"ל להראב\"ד דדוקא בשתי נשים של איש א' הוא דאמרי' דכיון דרוב הצדדים מסייעים לכהן מוציאין מיד האב אבל בשתי נשים של ב' אנשים אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו ב' זכרים ונקבה אף דבאותה שלא בכרה איכא לצדודי ה' צדדים והג' מסייעין לכהן אפ\"ה האב פטור והיינו דאמרינן בגמרא ותנא דידן כיון דבשני אנשים משכחת לה באיש אחד ושתי נשים לא משכחת לה לא תני לה ולא ביאר לנו הראב\"ד מה טעם יש לחלק בין איש אחד לשני אנשים גם מרן ז\"ל כתב שלא ידע טעם לזה. ורבינו סובר בהיפך מדברי הראב\"ד וס\"ל דבשתי נשים של ב' אנשים א' בכרה ואחת לא בכרה וילדו ב' זכרים ונקבה נותן ה' סלעים לפי שלא נפטר בב' ספיקות אם אשתו ילדה זכר בלבד חייב ואם היא ילדה הזכר והנקבה חייב אלא אם כן ילדה הנקבה תחילה והואיל והדבר רחוק יתן פדיונו ע\"כ. ובשתי נשים של איש א' ס\"ל דפטור ולפ\"ז צריך לומר דהא דתני רב הונא שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום דקאי ארישא אשתי נשים של איש אחד אחת בכרה ואחת לא בכרה ותני רב הונא עלה דאם ילדו שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום וצריך לגרוס כפי שיטה זו ותנא דידן כיון דבאיש אחד ושתי נשים משכחת לה ובשני אנשים לא משכחת לא מתני לה. ומתוך מה שכתבנו נתבאר דג' פירושים יש במימרא זו דרב הונא, הא' הוא פי' רש\"י דקאי עלה דשתי נשים של ב' אנשים שלא בכרו, והב' הוא פי' הראב\"ד דקאי עלה דשתי נשים אחת בכרה ואחת לא בכרה של ב' אנשים, והג' הוא פי' רבינו דקאי עלה דשתי נשים א' בכרה ואחת שלא בכרה של איש אחד. ולפי זה אני תמיה על מרן שאחר שהביא סוגיית ההלכה העתיק דברי רש\"י כדמותם בצלמם וכתב וע\"פ הדברים האלה כתב הראב\"ד טעה בזה כו' והרואה יראה שרחוקים הם הרבה דברי הראב\"ד מדברי רש\"י וצ\"ע. ודע שבטעם הדבר דמה הפרש יש בין שיהיו שתי נשים של איש אחד או של ב' אנשים כפי הנראה הוא דלהראב\"ד היכא דשתי נשים הם של איש א' ועכ\"פ לזה האיש נולדו לו זכרים והזכרים הם חייבים בפדיון אלא שאין אנו יודעים מי מנשיו ילדה אותם כיון שרוב הצדדים לחיובא חייב ליתן ה' סלעים אבל בשתי נשים של ב' אנשים דאפשר דאותו שלא בכרה אשתו מעולם לא נולד לו זכר אף שרוב הצדדים הם לחיוב פטור ולרבינו הוי בהיפך מטעמא דכתב מרן ומיהו בין להראב\"ד בין לרבינו אין בטעמם כדי שביעה והדבר צריך תלמוד: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "חמורו שלא בכרה וילדה שני זכרים כו'. חמורה שלא בכרה וילדה שני זכרים נותן טלה אחד לכהן ילדה זכר ונקבה אין נותן לכהן כלום משום דהמוציא מחבירו עליו הראיה ואיכא למימר דילמא הנקבה יצאה תחילה אבל מפריש טלה א' כדי להפקיע הקדושה שיהא מותר בהנאה משום דדילמא הזכר יצא תחילה וטלה זה הוא לבעלים שתי חמוריו שלא בכרו וילדו שני זכרים נותן שני טלאים לכהן ילדו זכר ונקבה נותן טלה אחד לכהן ילדו שני זכרים ונקבה נותן טלה אחד לכהן ילדו שתי נקבות וזכר אין כאן לכהן כלום ילדו שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכהן כלום אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו שני זכרים נותן טלה אחד לכהן ילדו זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו. והנה כל הט' חלוקות הללו נשנו במשנה פ\"ק דבכורות עלה ט' ולכאורה היה נראה לי מפשטא דמתני' דדוקא בחלוקה ב' דילדה זכר ונקבה הוא דאמרינן דאינו נותן לכהן כלום מ\"מ מפריש טלה לעצמו אבל בחלוקה הה' דהיינו היכא דילדו שני זכרים ונקבה דאמרינן דנותן טלה אחד לכהן אע\"ג דאיכא לספוקי בשני הזכרים דילמא שניהם קדושים דשמא האחת ילדה זכר והשנית ילדה בתחלה זכר ואח\"כ נקבה מ\"מ אינו צריך להפריש טלה לעצמו וטעמא דמילתא דשאני בחלוקה הב' דהזכר אסור בהנאה משום דספק איסורא הוא ולחומרא ומש\"ה אמרינן דיפריש טלה לעצמו להפקיע האיסור אבל בחלוקה הה' כיון שכבר נפדה הזכר האחד הזכר הב' מותר בהנאה משום דהוי ספק ספיקא ספק אם האחת ילדה שני זכרים וא\"כ אין כאן אלא זכר א' קדוש ואת\"ל שהאחת ילדה זכר אחד ספק אם השנית ילדה נקבה וזכר וכל ס\"ס קי\"ל דאזלינן לקולא אפילו באיסורים החמורים אך רש\"י והתוס' ז\"ל כתבו דהיכא דילדו שני זכרים ונקבה דנותן טלה אחד לכהן ומפריש עוד טלה אחר והוא לעצמו וליכא למימר דרש\"י והתוס' מיירי בדידעינן שהאחת לא ילדה כי אם חד זכר והספק הוא באידך דילדה זכר ונקבה הי מינייהו נפק ברישא אבל היכא דאיכא לספוקי דלמא האחת ילדה שני זכרים לעולם דמודו דאינו צריך להפריש טלה משום דהוי ספק ספיקא הא ליתא משום דאי מיירו בדידעינן שהאחת לא ילדה כי אם חד זכר פשיטא דצריך להפריש טלה אחד והיינו דינא דרישא דמתני' דילדה זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו ומה בין זה לזה ולמאי איצטריכו התוס' ללמדנו ולומר לכאורה מפריש טלה אחד לעצמו כו' אלא ודאי דמיירי בדאיכא נמי לספוקי דילמא האחת ילדה שני זכרים ואשמעינן דאע\"ג דאיכא תרי ספיקי מפריש טלה אחד לעצמו ומה שכתב רש\"י או שני זכרים ונקבה דחדא ילדה זכר וחדא ילדה זכר ונקבה כו' אין כוונתו לומר דבהכי איירי מתני' דידעינן דחדא ילדה חד זכר דמי דחקו בזה אלא משום דרוצה לסיים דאידך הוי ספק כו' ומפריש טלה אחד לעצמו התחיל לומר דאע\"ג דאיכא למימר דחדא ילדה זכר וחדא זכר ונקבה וא\"כ הוו שני הזכרים קדושים מ\"מ אינו נותן לכהן כי אם טלה אחד משום דאידך הוי ספק דילמא הנקבה יצאה תחילה ומ\"מ מפריש טלה אחד לעצמו כיון דאיכא למימר דזכר יצא תחלה. שוב ראיתי להרא\"ש בפסקיו הדין בפירוש שכתב ואע\"ג דלגבי הפרשת טלה אחד הוו ליה תרי ספיקי שמא אחת ילדה שני זכרים ואחת ילדה נקבה ואין כאן אלא נתינה אחת לכהן ואף את\"ל דאחת ילדה זכר ואחת ילדה זכר ונקבה שמא יצאה נקבה תחילה אפ\"ה כיון דאפשר ליה בתקנתא דהפרשת טלה אחד ולא קא מפסיד מידי שהרי הוא חולין והוא לעצמו לית ליה למסמך אהיתרא דתרי ספיקי כו' יע\"ש שהאריך בזה. וראיתי לרבינו בפירקין שכתב זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה נותן טלה אחד לכהן ע\"כ. ומדלא כתב דיפריש עוד טלה אחר לעצמו נראה לכאורה דס\"ל דבשני זכרים ונקבה אינו צריך להפריש טלה לעצמו משום דהוי ס\"ס ואזלינן לקולא. ודע דבחלוקה הז' דהיינו שני זכרים ושתי נקבות כתב רש\"י דצריך להפריש שני טלאים לעצמו ולפי מה שכתבנו דלרבינו כל היכא דאיכא ס\"ס אינו צריך להפריש טלה היה נראה לי דהכא אינו צריך להפריש כי אם טלה אחד לעצמו אבל טלה ב' לא משום דאיכא ס\"ס ספק אם נולדו שני זכרים בבת אחת ואין כאן אלא זכר אחד קדוש ואת\"ל דנולדו זכר ונקבה אימור אחת מהן ילדה הנקבה תחילה ואח\"כ הזכר אבל טלה אחד מיהא צריך להפריש. וחזות קשה ראיתי בדברי רבינו שכתב ילדו שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכהן כלום ואינו צריך להפריש טלה לעצמו לפי שיש כאן ספקות הרבה שמא האחת ילדה זכר והשניה ילדה שתי נקבות או שמא זו ילדה נקבה והאחרת זכר ואחריו נקבה או נקבה ואחריה זכר וכן ספיקות הרבה יש בשני זכרים ושתי נקבות ע\"כ. ואתמהא דבשתי נקבות וזכר איכא ס\"ס להחמיר ספק אם האחת ילדה זכר והשניה ילדה שתי נקבות וא\"כ הזכר קדוש ואת\"ל שהזכר לא נולד לבדו אימא הזכר נולד תחילה ואח\"כ נקבה וכל ימי הייתי מצטער בדינא דמתני' דשתי נקבות וזכר דקתני דאין כאן לכהן כלום דכפי מה שהשרישנו מוהריב\"ל דהיכא דאיכא ס\"ס מוציאין מיד המוחזק ומטי עלה מדברי התוס' דפ\"ק דכתובות הכא נמי יטול הכהן טלה אחד כיון שהכהן זוכה בשני ספיקות ולא די לנו זה אלא שהוסיף רבינו לומר דאינו צריך להפריש טלה כו' ואפשר לומר דעד כאן לא קאמר מוהריב\"ל דבס\"ס מוציאין מיד המוחזק אלא בממון שיש לו תובעין אבל מתנות כהונה דהוי ממון שאין לו תובעין ואינו חייב אלא משום מצוה כל דאיכא ספק אף שהוא רחוק כגון דאיכא ס\"ס להחמיר לא מיחייב. אך קשה מההיא דכתב רבינו סוף פי\"א וצ\"ע. וראיתי להראב\"ד שכתב יש כאן שיבושין והספיקות שמא הזכר יצא אחרי הנקבה ע\"כ. והנראה שכוונתו להשיגו מה שכתבנו דאיך כתב דאינו צריך להפריש טלה לפי שיש כאן ספיקות ואין כאן אלא ספק אחד והוא שמא הזכר יצא אחרי הנקבה אבל השני ספקות האחרים אדרבא להחמיר וכדכתיבנא ומה שכתב הראב\"ד והספיקות נראה שכיון לשתי החלוקות היינו שתי נקבות וזכר ושני זכרים ושתי נקבות שבכולם כ' רבינו שאינו צריך להפריש טלה לפי שיש כאן ספיקות הרבה ועל זה השיגו דליתא לפי שהספיקות שיש להקל בשתי החלוקות אינם אלא שמא הזכר יצא אחרי הנקבה וכל הצדדים האחרים הם להחמיר ומרן ז\"ל הוסיף תימה על תימה בדברי רבינו שכתב דלרבינו בשני זכרים ונקבה צריך להפריש טלה אחד לעצמו וזה הוא דבר מתמיה עד מאד בשני זכרים ונקבה דאיכא ס\"ס להקל צריך להפריש טלה לעצמו ושתי נקבות וזכר דאיכא ס\"ס להחמיר אינו צריך להפריש טלה גם החילוק שכתב מרן בין היכא דצריך לעשות מעשה ליתן טלה לכהן להיכא דאינו צריך לעשות מעשה לא יכולתי להולמו מה יתן ומה יוסיף לענין דינא מה שזה נותן טלה אחד לכהן ולא ידעתי איך לא תמה על רבינו דאדרבא הס\"ס הוא להחמיר וכדכתיבנא. עוד אני תמיה בדברי רבינו דבהלכות בכורות פ\"ה כתב דהיכא דילדו שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות הרי הזכרים ספק בכור ע\"כ. ולפי מ\"ש דכל דאיכא ספיקות הרבה אזלינן לקולא אף באיסורא ה\"נ ניזיל לקולא ויהיו הזכרים חולין ודאים. ואולי שאני בכור בהמה טהורה דאית ביה קדושת הגוף ומש\"ה החמירו אף במילתא דאית בה ס\"ס כי היכי דלא ליתי להקריב קדשים בחוץ שהוא בכרת אבל בפטר חמור דאין בו קדושת הגוף לא החמירו במקום שיש ס\"ס. וחילוק זה מוכרחים אנו לאומרו אליבא דכ\"ע שהרי להרא\"ש טעמא דבשני זכרים ונקבה דאמרינן דצריך להפריש טלה לעצמו אף דאיכא ס\"ס הוא משום דאפשר בתקנתא ולא מפסיד מידי ואילו גבי בכור בהמה טהורה וילדו שני זכרים ונקבה דינו הוא שהאחד נוטל הכהן והשני הוי ספק בכור ואע\"ג דמפסיד שהרי צריך להמתין שירעה עד שיפול בו מום כדין כל ספק בכור. אלא ודאי דשאני קדושת הגוף שהחמירו בספיקו אבל פטר חמור אין בו כי אם קדושת דמים. ועיין במ\"ש מרן בפירקין על מ\"ש רבינו דאין פודין בשם הדומה לאחר ואם פדה פדוי סליקו להו הלכות בכורים " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..4943003a0a3a408eb007707050d774ad30d1da6d --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,259 @@ +{ + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_First_Fruits_and_other_Gifts_to_Priests_Outside_the_Sanctuary", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן פדיון הבן לזכרי כהונה. התוס' בפרק אלו עוברין (דף מ\"ט) כתבו שניתן אף לנקבות והוסיפו לומר שאפילו הבעל לוקח בשבילה דומיא דזרוע ולחיים ובפ\"ק דקידושין (דף ח') נסתפקו בזה והרא\"ש בסוף בכורות הסכים לדעת רבינו ודחה דברי התוספות וכ\"כ הרשב\"א בתשובה סי' תתל\"ו: ומ\"ש ופטר חמור לזכרי כהונה כו'. עיין בטיו\"ד סי' ש\"ו ולפי הטעם שכתב הרא\"ש בסוף בכורות שהוא משום דאיתקש להדדי בכור אדם לבכור בהמה א\"כ לר\"י דס\"ל דבכור אדם ניתן לכהנת ה\"ה בכור בהמה. אך רבינו ז\"ל נתן טעם לבכור בהמה לפי שהבכור מקריבין חלבו ודמו ואין מקריבו אלא איש וזה הטעם מספיק אפילו לבעל מום כיון דמעיקרא לא היה ניתן אלא לכהן ולפי טעם זה אף ר\"י יודה בבכור בהמה שאינו ניתן לכהנת ודברי הרא\"ש הם תימה בעיני שלא מצינו דאתקוש כי אם בכור בהמה טמאה לבכור אדם וכדאיתא בפ\"ק דבכורות (דף ד' וי\"ב) אך בכור בהמה טהורה לא מצינו דאיתקוש וכן נראה מדברי רבינו דבפטר חמור נתן טעם משום ההיקש ואילו גבי בכור בהמה טהורה הוצרך לטעם אחר: " + ], + [ + "מה ראשית דגן ניתנת לנקבות כו'. וכיון דילפינן מקרא שניתן לכהנת אפי' נשאת לישראל וכמ\"ש בספ\"י מהל' אלו דלא דמו לתרומה דאיכא בהו קדושה וכמ\"ש רש\"י בפ' הזרוע וכ\"כ הר\"ן שם: " + ] + ], + [ + [ + "ואינן נוהגים אלא בפני הבית וכו'. אם הפריש בכורים שלא בפני הבית אי קדשי עיין במ\"ש התוספות בפ\"ג דמכות (דף י\"ט) ד\"ה מה. ועיין במ\"ש הרע\"ב במשנה אחרונה דמסכת שקלים: " + ], + [], + [ + "לפי שהן מן המובחר כגון תמרים שבהרים וכו'. כאן חסר לשון וצ\"ל ואם הביא שלא מן המובחר כגון תמרים וכו'. ודע שאין הכוונה שאין מפרישין מפירות אלו על פירות שהם מן המובחר אלא הם עצמם פטורים מן הבכורים וכן מבואר בירושלמי ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הגדל בעציץ אע\"פ שהוא נקוב וכו'. ראיתי לבאר דין עציץ נקוב ושאינו נקוב לפי שראיתי שרבו הפירושים והחילוקים. גרסינן בפרק כל קרבנות הציבור (דף פ\"ד) תני חדא שבעציץ ושבספינה מביא וקורא ותניא אידך מביא ואינו קורא עציץ אעציץ לא קשיא כאן בנקוב כאן בשאינו נקוב ספינה אספינה לא קשיא כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס ע\"כ. והנה רש\"י מכח סוגיא זו ס\"ל דעציץ של חרס אף שאינו נקוב דינו כנקוב והא דמחלקינן בין נקוב לשאינו נקוב הוא דוקא בעציץ של עץ ושתי הברייתות דספינה מיירי בשאינו נקוב אלא דברייתא דתני מביא וקורא מיירי בספינה של חרס ואידך דתני מביא ואינו קורא מיירי בשל עץ ומשום דאינה נקובה אינו קורא וכן כתב בפ\"ק דגיטין (דף ז) עלה דההיא דעפר ח\"ל הבא בספינה דהספינה של חרס ואינה צריכה לינקב אם היתה מונחת בקרקע כדאמרינן במנחות ע\"כ. אך התוס' הכריחו מכמה מקומות דעציץ של חרס בעי נקוב וכתבו בשם ר\"ת דשל חרס מהניא נקיבה אבל של עץ לא מהניא נקיבה עוד כתבו דבתחילה היה רגיל ר\"ת לפרש דבשל עץ לא בעיא נקיבה שמתלחלח מהקרקע יותר משל חרס ע\"כ. והנה מדברי התוס' הללו נראה דמסקנת ר\"ת היא כחילוק ראשון דשל עץ לא מהני נקיבה שהרי כתבו ותחילה היה ר\"ת רגיל וכו' משמע שמה שכתבו בתחילת דבריהם היא מסקנת ר\"ת. אך בפ\"ק דגיטין לא כתבו התוס' אלא מה שהיה ר\"ת רגיל לפרש דהיינו דבשל עץ לא בעי נקיבה והרשב\"א ג\"כ בחידוש לא הביא כי אם סברת ר\"ת דבשל עץ לא בעי נקיבה ולזה הסכים הרשב\"א. ואני תמיה בסברת רש\"י דס\"ל דחרס לא בעי נקיבה מההיא דתנן בפ\"ב דעוקצין כלי גללים וכלי אדמה שהשרשים יכולין לצאת מהם אינם מכשירים את הזרעים ע\"כ והתם פירושה הוא דהני אע\"פ שאינם נקובים כנקובים דמו וכלי אדמה שהוזכר בכל מקום הוא כלי חרס קודם שנכנס לכבשן וכמ\"ש רבינו בפ\"א מהלכות כלים ואי אמרת דכל כלי חרס לא בעי נקיבה מאי איריא כלי אדמה כל כלי חרס נמי לא בעי נקיבה. הן אמת שרש\"י בפ\"ו דמנחות עלה ס\"ט פי' דכלי אדמה הם כלים העשויים משחיקת אבנים ולפ\"ז אפשר דמתני' דעוקצין איצטריך לאשמועינן באלו משום דהוה ס\"ד דבעי נקיבה לפי שאינם מין אדמה אבל לעולם דפשיטא ליה דשל חרס לא בעי נקיבה. הן אמת שהתוס' שם הכריחו מכמה מקומות שפי' כלי אדמה הם כלי חרס שלא נצרפו וכן הסכימו כל הראשונים ז\"ל וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה דמאי איריא כלי אדמה. שוב ראיתי להראב\"ד בפ\"ב מהלכות טומאת אוכלין דין י\"א שעמד בזה ואח\"כ כתב שיש לפרש ההיא דמנחות דבספינה של עץ מביאים משם בכורים מפני שהיה בה נקבים למשוטות וכנטועים בארץ דמו. אבל ספינה של חרס אין דרך לעשות נקבים למשוטות שלא תשבר ומש\"ה אין מביאין ממנה בכורים. ובסתם ספינות מיירי דסתם ספינה של עץ יש בה נקבים ושל חרס אין בה נקבים ע\"כ דבריו ועיין בריש פ\"ב דחלה. הכלל העולה ממה שכתבנו שיש בזה ד' מחלוקות, הא' הוא סברת רש\"י דשל עץ בעי נקיבה ושל חרס לא בעי, והב' היא סברת התוס' בפ\"ק דגיטין והרשב\"א שם דשל חרס בעי נקיבה ושל עץ לא בעי, והג' היא סברת התוס' במנחות דשל חרס בעי נקיבה ושל עץ לא מהני נקיבה, והד' היא סברת הראב\"ד דחרס ועץ כולם שוים בדינם ובעו נקיבה ומרן ז\"ל בטור ח\"מ סי' כ\"ב ס\"ה לא הביא כי אם שתי חלוקות יע\"ש. ודע דהא דבעינן שיהיה נקוב כדי שיחשב כמחובר הוא דוקא כשהעציץ הוא של זרעים אבל אם נטע בו אילן אף שאינו נקוב כנקוב דמי ודבר זה למדתי אותו ממה שכתב רבינו בפ\"י מהלכות מעשר שני דין ח' הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה אע\"פ שאינו כארץ לזרעים הרי הוא כארץ לאילנות ע\"כ ודין זה הוא בירושלמי פ\"ק דערלה והכי איתא התם הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה רבי יוסי אמר מפני שהשרשים מפעפעים אותו רבי יונה מפיק לישנא כלי חרס עומד בפני שרשים ע\"כ. והר\"ש בפ\"ב דחלה הביא הירושלמי הזה וכתב פי' מפעפעין כמו שאני חלב דמפעפע שחוזק יניקת האילן מפעפעת ועוברת מפיק לישניה כלומר אומרה בלשון אחרת בתמיה וכי יש כח בכלי חרס לעמוד בפני שרשי אילן ע\"כ והנה מכאן יש סתירה לדברי רש\"י שכתבנו דאית ליה דחרס לא בעי נקיבה וכמבואר והנה הרא\"ש בהלכות ערלה כתב והטעם בספינה אע\"פ שאינה נקובה אם היא של חרס מפרש בירושלמי שאין כלי חרס עומד בפני השרשים והם מפעפעין דרך החרס ויונקין מן הקרקע אבל של עץ בעי נקיבה ע\"כ. והנראה אצלי בדעת הרא\"ש הוא דס\"ל כסברת הראב\"ד שכתבנו דאית ליה דבין של עץ ובין של חרס בעיא נקיבה אלא דשאני הכא דנטע אילן ומיהו טעם זה אינו מועיל כי אם לחרס אבל של עץ אף אם נטע אילן בעי נקיבה. וראיתי למרן בטור י\"ד סוף סי' רצ\"ד שכתב דברי הרא\"ש הללו וסיים וכתב וכן פי' רש\"י בפ\"ק דגיטין כו' ודבריו תמוהים הם בעיני דמה ענין זה לזה ואדרבא הירושלמי הזה מורה באצבע הפך סברת רש\"י וכמו שכתבנו. ובטור א\"ח סי' של\"ו לאחר שהביא מרן מחלוקת רש\"י והתוס' כתב והרא\"ש בהלכות ערלה כתב כדברי רש\"י בשם הירושלמי וכ\"כ רבינו בי\"ד סי' רצ\"ד ע\"כ. ותמהני איך יצאו דברים אלו מפה קדוש שהרי הדבר מבואר בירושלמי דטעמא הוא משום דאילן כיון שהוא חזק לא בעי נקיבה. ואמרינן תו בירושלמי סמוך לזה רבי ירמיה בעי נטע בו דלעת מאחר שהוא כנקוב אצל אילן כנקוב הוא אצל זרעים ע\"כ. הרי הדבר מבואר דטעמא דירושלמי הוא משום דמחלק בין אילן לזרעים וראיתי להל\"ח שאחר שהביא דברי מרן כתב ולפי מה שהיה רגיל ר\"ת לפרש י\"ל דבניחותא קאמר וגם לפי פירושו הב' י\"ל דה\"ק כלי חרס עומד בפני השרשים כל שאינו נקוב ע\"כ. ובמחילה מכבודו לר\"ת הירושלמי אינו מתפרש כי אם בתמיה וראיה שהרי הר\"ש בפ\"ב דחלה דחה סברת רש\"י וכתב כסברת ר\"ת הביא הירושלמי הזה ופירשו בתמיה וכמבואר בדבריו גם הרב שדה יהושע אזיל בשיטת לחם חמודות ומה שכתבנו הוא האמת.
עוד ראיתי להרב בעל שדה יהושע שכתב דלפי סברת רש\"י קשה מן הירושלמי הזה דמשמע של חרס נמי בעי נקיבה לזרעים ותירץ דרש\"י סובר דהיכא דאיתמר עציץ סתם היינו בין של חרס בין של עץ כו'. הכלל העולה מדבריו הוא דלרש\"י הא דאמרינן הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בעציץ של עץ מיירי דאע\"ג דבעלמא בעי נקוב הכא גבי אילן לא בעי נקיבה והרואה יראה שם כמה נדחק הרב בדברי רבי יונה ליישבם לפי דרך זה אך אני תמיה שעדיין לחלוחית הדיו קיימת שכתב שדעת הרא\"ש הוא כרש\"י וכמ\"ש בשם מרן והסכים הוא לדעתו ואם איתא לפירוש זה היה לו להרא\"ש לחייב בערלה בעציץ של עץ אף שאינו נקוב ואילו הרא\"ש כתב בהיפך דעציץ של עץ בעי נקיבה כדי לחייבו בערלה ואלו הם דברים סותרים אלו את אלו ועוד יש לי גמגומים אחרים בדברי הרב וליראת האריכות לא כתבתים.
ודע שרבינו עובדיה בפ\"ב דחלה כתב סתם דבספינה נקובה איירי ולא חילק בין של עץ לשל חרס אך בפ\"ק דערלה כתב דבספינה של חרס איירי ואע\"פ שאינה נקובה כו' והנראה מדעתו הוא דס\"ל כמו שכתבנו לעיל בדעת הרא\"ש דלגבי זרעים אין חילוק בין של עץ לשל חרס ולעולם בעינן שיהיה נקוב אך לגבי אילנות יש חילוק דשל חרס לא בעי נקוב ושל עץ בעי נקוב וכן כתב שם הרב בעל תיו\"ט יע\"ש. ודע דסברת רבינו לא נתבארה בפירוש כמאן ס\"ל אך הנראה אצלי הוא דרבינו ס\"ל כסברת ר\"ת דשל חרס בעי נקיבה ושל עץ לא בעי וס\"ל ג\"כ דסתם עציץ המוזכר בכל מקום הוא של חרס וכמו שהכריחו התוס' מכמה מקומות וס\"ל דסתם ספינה היא של עץ וכמבואר ובזה יתיישבו כל דברי רבינו. והנה בפ\"א מהלכות תרומות כתב סתם דספינה גוששת דינה כארץ ולא הצריך שם ניקבה ובפ\"ה דין ט\"ו גבי עציץ הצריך שיהיה נקוב והטעם הוא דסתם ספינה היא של עץ ועץ לא בעי ניקבה אבל גבי עציץ שהוא של חרס הצריך נקיבה ובפ\"י מהלכות מ\"ש דין א' כתב הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב ואילו בדין ה' גבי ספינה לא כתב אע\"פ שאינה נקובה והטעם הוא כמה שכתבנו דבעציץ שהוא של חרס בעלמא בעי נקוב הוצרך ללמדנו דאעפ\"י שאינו נקוב דינו כנקוב אבל ספינה שהיא של עץ בעלמא נמי לא בעי נקוב וא\"ת א\"כ למאי איצטריך במתניתין לומר דהנוטע בספינה חייב השתא ומה עציץ דבעלמא בעי נקוב בערלה לא בעי ספינה דבעלמא לא בעי נקוב מיבעיא. ולכאורה נראה דמשנה זו קשיתיה לדברי הירושלמי אך כד מעיינינן שפיר נראה דקושיא מעיקרא ליתא ואדרבא הירושלמי הוליד דינו ממשנה זו והכוונה שהרי רבינו פסק דספינה אין דינה כארץ כי אם בגוששת וס\"ל ג\"כ שדין זה הוא מוסכם לא נחלק בו אדם וכמ\"ש בפי' המשנה פ\"ב דחלה דאימתי דרבי יהודה לפרש דברי ת\"ק קא אתי ואילו בפ\"ק דערלה סתם לן תנא ולא הצריך שתהיה גוששת וא\"כ הני תרי סתמי סתרי אהדדי וכי תימא אימא דשאני התם שהיה עפר ח\"ל ומש\"ה בעינן שתהיה גוששת אבל אם היה עפר הארץ לא בעינן גוששת ומש\"ה סתם לן תנא הכא גבי ערלה דהנוטע בספינה חייב אף בשאינה גוששת משום דהכא אין חילוק בין עפר ח\"ל לעפר הארץ. הא ודאי ליתא דלא מצינו שיהיה חילוק בין עפר ח\"ל לעפר הארץ ועפר ח\"ל שבא לארץ דינו כארץ ועפר הארץ שבא לח\"ל דינו כח\"ל וזה פשוט אין צורך להביא ראיה לזה ואם תעיין היטיב בפ\"ק דגיטין תמצא שהדבר מוכרח כמו שכתבנו ומאי דנקט במתניתין עפר ח\"ל הוא לאשמועינן דאם היא גוששת דינה כארץ אף שינק מעפר ח\"ל אבל לעולם שאם אינה גוששת אף שהיא מעפר הארץ אין דינה כמחובר אלא דינו הוא כדין עציץ שאינו נקוב וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה אלא ודאי דס\"ל לתנא דמתניתין דע\"כ לא בעינן גוששת אלא גבי זרעים אבל גבי אילנות אף שאינה גוששת דינה כגוששת ומש\"ה סתם תנא דהנוטע בספינה חייב וכן כתב רבינו ולא הצריך שתהיה גוששת ומכאן הולידו בירושלמי דין העציץ דכי היכי דספינה אע\"ג דבעלמא בעינן גוששת לגבי ערלה לא בעינן הכי נמי גבי עציץ אע\"ג דבעלמא בעינן שיהיה נקוב גבי ערלה לא בעינן והיינו דבירושלמי קבעו דין זה דעציץ עלה דמתני' דספינה משום דמספינה הולידו דין זה וכדכתיבנא ודרך זה בעיני הוא כפתור ופרח.
ודע שמה שכתבנו לעיל דעציץ שאינו נקוב כתלוש הוא דוקא כשלא יצאו הענפים חוץ לעציץ אבל אם יצאו חוץ לעציץ יש לו דין מחובר ודין זה למדתי מההיא דתנן בפ\"ב דעוקצים קישות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאת חוץ לעציץ טהורה ע\"כ. וכתב שם הר\"ש שנטעה בעציץ שאינו נקוב והוכשר שם ונטמאת דכתלושה דמיא לכל דבר והגדילה ויצאת לחוץ לעציץ ונחשבת כמחובר ופרחה לה טומאה ע\"כ. ובפרק העור והרוטב (דף קכ\"ח) הובאת משנה זו ופי' רש\"י קישות שנטעה בעציץ שאינו נקוב כתלושה דמיא ומקבלת טומאה כשאר אוכלין או אם היתה טמאה הרי הוא בטומאתה ואם הגדילה ויצאה נופה לחוץ ונוטה על הארץ ויונק מריח הארץ דרך אויר כמחובר דמיא וטהורה כל הקישות שבתוך העציץ לפי שחוזרים ויונקים מן הנוף הנוטה חוץ לעציץ ע\"כ. הרי לך מבואר דכל שיצא הנוף חוץ לעציץ ונוטה על הארץ חשוב כמחובר אף מה שבתוך העציץ לפי שחוזר ויונק מן הנוף הנוטה חוץ לעציץ ולפי דברי רש\"י הללו אין צורך למה שכתב הרב בעל תיו\"ט עלה דמתני' דס\"ל דאית לן למימר שהכל נמשך אחר מה שהוא חוץ לעציץ כיון דחשבינן ליה כמחובר ראוי שנחשב התלוש שיהא נמשך למחובר ולפי מ\"ש רש\"י התלוש נעשה מחובר לפי שיונק מן הקרקע דרך הנוף ורש\"י דפליג ס\"ל דהאי כדאיתיה והאי כדאיתיה מה שבתוך העציץ חשיב תלוש והנוף שיצא לחוץ חשיב כמחובר ופשיטא דקי\"ל כת\"ק ואין לומר דאין לדמות טומאת אוכלין לשאר דברים דאדרבא איפכא מצינו דיש דברים שהם כתלושים לענין טומאת אוכלין אף שהם כמחוברים לשאר דברים כגון תאנים שצמקו דאמרינן בפרק העור והרוטב (דף קכ\"ז) דמטמאין טומאת אוכלין והתולש מהן בשבת חייב ומינה שהדבר אשר יחשב כמחובר לגבי טומאת אוכלין פשיטא שיחשב כמחובר לשאר דברים. הן אמת שמדברי רבינו בפי' המשנה ובחיבורו נראה שהוא מפרש פי' אחר במשנה שהרי כתב בפ\"ב מהלכות טומאת אוכלין קישות שנטעה בעציץ והגדיל אע\"פ שיצאת חוץ לעציץ אינה מקבלת טומאה ע\"כ. וכתב שם מרן ומתוך דברי רבינו בפי' המשנה וכאן נראה שהוא מפרש דהכא בקישות טהורה שנטעה בעציץ נקוב עסקינן שכיון שהיא נטועה אינה מקבלת טומאה ואם הגדילה ויצאת חוץ לעציץ סד\"א שאותו שיצא חוץ הוי כתלוש ומקבל טומאה קמ\"ל דאעפ\"כ טהורה לאפוקי מר\"ש דפליג התם ואמר מה טיבה ליטהר אלא הטמא בטומאתו והטהור יאכל כלומר מה שיצא לחוץ מקבל טומאה ומה שבתוך העציץ יאכל דאינו מקבל טומאה ע\"כ והנה הנך רואה שרבינו חולק מן הקצה אל הקצה דלפי פירוש א' שכתבנו מה שיוצא לחוץ נחשב כמחובר ועושה את התלוש מחובר לדעת ת\"ק דר\"ש מיהא שמה שיוצא לחוץ הוא כמחובר אלא שמה שהוא בתוך העציץ ס\"ל דדינו כתלוש ולרבינו ס\"ל דהיה עולה על הדעת דמה שיצא לחוץ יהיה נחשב כתלוש אלא דאשמועינן ת\"ק דאעפ\"כ דינו כמחובר כיון שהעציץ הוא נקוב אך ר\"ש ס\"ל דמה שיצא לחוץ דינו כתלוש. וראיתי למהר\"ר דוד עראמה ז\"ל בהגהותיו שכתב על דברי רבינו הללו היה אפשר לפרש המשנה לדברי הרב בעציץ נקוב אלא שדברי ר\"ש אינם מניחים וצ\"ע ע\"כ ולא ידעתי מאי קאמר שאין מדברי ר\"ש שום סתירה לדברי רבינו וכמבואר.
והנה כפי מה שבינותי בספרים לא מצאתי חבר לרבינו בפי' זה שהרי כבר כתבנו דהר\"ש ורש\"י אזלו בשיטה חדא וכן הוא דעת רבינו עובדיה והוא גם כן דעת התוספות בפרק העור והרוטב וכמבואר שם ומתבאר מדבריהם דס\"ל דכל שיצא הנוף לחוץ אף שהוא עציץ שאינו נקוב נחשב הכל כעציץ נקוב לדעת ת\"ק וכן הוא דעת הראב\"ד שהשיג לרבינו במה שכתב אע\"פ שיצאת חוץ וכתב אין כאן אע\"פ. כו' וכן הוא שנוי במשנה ע\"כ. וראיתי למרן שכתב לא ידענא מאי קאמר שבמשנה אינו שנוי כיון כו' ואפשר שעל התוספתא קאמר שבתוספתא מבואר כפי' הראב\"ד ע\"כ. והנה לא אכחד שהנכון הוא לגרוס בדברי הראב\"ד וכן שנוי בתוספתא אך אף לפי גירסא זו אפשר לומר דהראב\"ד הוקשה לו דהיכן מצינו דבר שנטמא שיחזור ויטהר ע\"י זריעה לזה כתב וכן הוא שנוי במשנה והיא בסוף פ\"ט דתרומות דתנן שתילי תרומה שנטמאו כו' שתלן טהרו. עוד ראיתי למרן שכתב ובדעת רבינו צ\"ל שמה ששנינו בתוספתא דין אחר הוא ואינו ענין לדין המשנה ע\"כ, ודבריו תמוהים דאכתי קשה שדברי התוספתא הם סותרים לדברי רבינו שהרי מהתוספתא מוכח שמה שיוצא חוץ לעציץ דינו כמחובר עד שעושה מה שבתוך העציץ שהיה דינו כתלוש עושה אותו כמחובר ואילו מדברי רבינו נראה שהיה עולה על הדעת דמה שיצא לחוץ והיה דינו כתלוש אף שמה שבתוך העציץ דינו כמחובר, והנראה הוא דס\"ל לרבינו דטעמיה דת\"ק דאית ליה דאף דיצא חוץ לעציץ הכל טהור הוא משום דאזלינן בתר העיקר או משום דאף שיצא לחוץ אינו יונק מריח הקרקע אלא מן השרש אלא טעמיה דת\"ק הוא משום דאף מה שיצא מן הקרקע דינו כקרקע שהרי יונק מריח הקרקע וחשוב כמחובר ובהא פליגי ת\"ק ור\"ש דת\"ק סובר דאף מה שיצא לחוץ דינו כקרקע כיון שיונק מריח הקרקע ור\"ש סובר דמה שיונק מריח הקרקע אין דינו כמחובר כי אם כתלוש וא\"כ לדידן דקי\"ל כת\"ק דמה שיונק דרך אויר מן הקרקע דינו כקרקע יצא לנו דין אחר והוא השנוי בתוספתא דאם היה עציץ שאינו נקוב ויצאת חוץ דכיון דמה שיצא חוץ דינו כמחובר נעשה הכל כמחובר לפי שחוזר ויונק מה שבתוך העציץ ממה שיצא חוץ לעציץ ונעשה הכל כמחובר. הן אמת שעדיין יש לתמוה על רבינו למה השמיט דין התוספתא ותמהני על מרן איך לא נתעורר בזה ועיין במה שאכתוב לקמן לתרץ לזה ודוק.
ודע דבפ\"ב דגיטין (דף כ\"ב) אמרינן נקבו בארץ ונופו בח\"ל אביי אמר בתר נקבו אזלינן רבא אמר בתר נופו אזלינן ע\"כ והנה אף שכתבנו למעלה דהנוטע בעציץ שאינו נקוב ויצא הנוף חוץ לעציץ דנחלקו בזה ת\"ק ור\"ש דת\"ק אית ליה דנמשך השורש אחר הנוף ור\"ש אית ליה דהאי כדאיתיה והאי כדאיתיה מכל מקום נ\"ל דמחלוקת זה דאביי ורבא אתי ככ\"ע בין לת\"ק ובין אליבא דר\"ש ובתחלה נקדים ונאמר דאליבא דכ\"ע אילן הנטוע בארץ ונופו נוטה לח\"ל או איפכא פשיטא דלכ\"ע אזלינן בתר העיקר וכדתנן במעשרות וכמו שפסק רבינו בפ\"א מהלכות תרומות אך בעציץ נקוב שהוא בארץ ונופו נוטה לח\"ל בזה נחלקו דאביי מדמה לעציץ נקוב כאלו מונח בארץ ממש ומש\"ה אית ליה דאזלינן בתר נקבו דומיא דאילן הנטוע בארץ ורבא ס\"ל דלא דמי דדוקא כשנטוע בארץ שיניקתו מרובה אז נמשך הנוף בתר השורש אבל בעציץ אף שהוא נקוב אין יניקתו מרובה ומש\"ה אין הנוף נמשך אחר העיקר ובעציץ שאינו נקוב נחלקו ת\"ק ור\"ש דת\"ק אית ליה דכיון שיניקתו מועטת אדרבא השורש נמשך אחר הנוף ור\"ש אית ליה דהאי כדאיתיה והאי כדאיתיה ואינו נמשך זה אחר זה והנה אביי דאמר דאזלינן בתר נקבו אמר אנא דאמרית כת\"ק דע\"כ לא קאמר ת\"ק דאזיל בתר נוף אלא בעציץ שאינו נקוב שיניקת השורש היא מועטת אבל בעציץ נקוב מודה דאזלינן בתר העיקר כמו אילן הנטוע בארץ ומצי למימר נמי אנא דאמרית כר\"ש מהאי טעמא גופה דכתיבנא ורבא דאמר דאזלינן בתר נוף כת\"ק פשיטא דמצי סבר דס\"ל דלעולם יניקת הנוף עדיפא מיניקת שורש שהוא בעציץ אף שהוא נקוב וכר\"ש נמי מצי סבר דהא לענין נוף גופיה חשיב ליה כמחובר וה\"ה הכא לענין מעשר דחשיב הנוף כאילו הוא נטוע בארץ. ואם היה הנוף גדול ומקצתו בתוך העציץ ומקצתו חוץ לעציץ הנה אליבא דאביי היא היא דהא איהו ס\"ל דאזלינן בתר נקבו אך אליבא דרבא אני מסתפק והנה אליבא דר\"ש פשיטא לי דהכא נמי אינו נמשך זה אחר זה ומה שיצא חוץ פטור ומה שהוא בתוך העציץ חייב דליכא למימר שיהא נמשך מה שבתוך העציץ אחר הנוף דהשתא עציץ שאינו נקוב אינו נמשך מה שבתוך העציץ אחר הנוף בעציץ נקוב מיבעיא אך אליבא דת\"ק אני מסתפק דאפשר דע\"כ לא קאמר התם אלא משום דהוי עציץ שאינו נקוב מש\"ה אית להו דנמשך השורש אחר הנוף אבל בעציץ נקוב מודו דאינו נמשך זה אחר זה ומה שיצא חוץ פטור ומה שהוא בתוך העציץ חייב או דילמא דס\"ל דלעולם יניקת נוף עדיפא אפי' מעציץ נקוב והכל נמשך אחר הנוף ואף הנוף שהוא בתוך העציץ פטור. ואם היה נקבו בח\"ל ונופו בארץ נראה דהיינו הך דלאביי הכל פטור ממעשר בין לת\"ק ובין לר\"ש משום דאזיל בתר נקבו כיון שהוא עציץ נקוב ולרבא הנוף מיהא חייב במעשר אליבא דכ\"ע ואם היה הנוף גדול ומקצתו תוך העציץ ומקצתו חוץ לעציץ גם בזה אני מסתפק. והנה אליבא דר\"ש פשיטא דמה שיצא חוץ חייב ומה שבתוך העציץ פטור וכדכתיבנא לעיל אך אליבא דת\"ק יש להסתפק אם יהיה חייב מה שבתוך העציץ לפי שנמשך אחר הנוף דומיא דהתם או דילמא שאני התם שהוא עציץ שאינו נקוב ומש\"ה נמשך מה שבתוך העציץ אחר הנוף אבל בעציץ נקוב אפשר דמודה שאינו נמשך זה אחר זה ובזה ניחא דלא פליגי אביי ורבא מן הקצה אל הקצה דלאביי הנוף נמשך אחר השורש ולרבא השורש נמשך אחר הנוף אלא דלאביי הנוף נמשך אחר השורש ולרבא אינו נמשך זאח\"ז אלא האי כדאיתיה והאי כדאיתיה והא דלת\"ק השורש נמשך אחר הגוף הנוף הוא משום דהוא עציץ שאינו נקוב דיניקתו מועטת וכדכתיבנא ועציץ שאינו נקוב שהגדיל הנוף ויצא חוץ נראה דהיינו פלוגתייהו דת\"ק ור\"ש דלת\"ק אף מה שבתוך העציץ חייב ולר\"ש מה שיצא חוץ חייב ומה שהוא בתוך העציץ פטור ועציץ שאינו נקוב שהיה בח\"ל ונופו נוטה לארץ גם בזה נראה לי שהוא מחלוקת ת\"ק ור\"ש דלת\"ק הכל חייב לפי שנמשך מה שבתוך העציץ אחר הנוף ולר\"ש מה שנוטה חוץ מיהא חייב במעשר ואם היה העציץ שאינו נקוב בארץ ונופה נוטה לח\"ל בזה ליכא נפקותא כלל אי אזלינן בתר נוף או בתר שורש דלעולם פטור דבר תורה מהמעשר בין אי אזלינן בתר השורש או בתר הנוף וכמבואר ומיהו לחיובא דרבנן איכא נפקותא דאי אזלינן בתר השורש חייב מיהא מדרבנן ואי אזלינן בתר הנוף פטור מכל וכל:
ודע שכל החלוקות שכתבתי קיימתים מסברא אך ראיתי לתוס' ז\"ל שכתבו ז\"ל בתר נקבו אזלינן למ\"ד בהעור והרוטב בדלעת הנטועה בעציץ שאינו נקוב ויצאה חוץ לעציץ הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו ה\"ה אם עציץ מח\"ל ונופו נוטה לארץ דמהני יניקת הנוף לענין נוף גופיה וחייב במעשר מ\"מ לא חשיב יניקת הנוף כיניקת שורש דהא לא מטהרה יניקת הנוף מה שבתוך העציץ והכא מחייב נוף מחמת יניקת העיקר ע\"כ. והנה מדברי התוס' הללו יש סתירה לקצת דברים שכתבנו לעיל אך כוונת דברי התוספות הללו מראשם לסופם נפלאו ממני וכבר ראיתי מה שכתב הרב בעל חידושי הלכות ולא נתקררה דעתי וצ\"ע. ובפרק העור והרוטב (דף קכ\"ה) הקשו התוס' וז\"ל קישות שנטעה בעציץ ויצאה חוץ לעציץ טהורה ואע\"ג דאמרינן בפרק המביא גבי אילן שבארץ ונופה נוטה לחוצה לארץ בתר עיקרא אזלינן התם מרובה יניקתו במקום העיקר אבל עיקרו בעציץ אין יניקת השרשים מרובה ואין הנופות יונקות מן העציץ ע\"כ. ופשט דברי התוס' נראה שהוקשה להם מאילן הנטוע בארץ דמוכח בפרק המביא דלכ\"ע אזלינן בתר העיקר ולזה חילקו בין דבר הנטוע בארץ לנטוע בעציץ אלא שאני תמיה למה לא הקשו מסברת אביי דאית ליה דאף בעציץ אזלינן בתר נקבו והיה להם לחלק בין עציץ נקוב לעציץ שאינו נקוב וכמו שכתבנו:
ודע שכל אלו החילוקים שכתבנו ליישב מתני' דעוקצין עם מחלוקת אביי ורבא דפרק המביא הוא למ\"ד דמתני' דעוקצין מיירי בעציץ שאינו נקוב אך לדעת רבינו דס\"ל דמתני' איירי בעציץ נקוב וכמו שכתבנו לעיל אין צורך לחילוקים הללו שכתבנו משום דלדידיה ת\"ק דר\"ש ס\"ל דאף שיצא הנוף לחוץ חשיב כמחובר ובזה לא נחלקו אביי ורבא אלא דאביי סבר דהנוף יונק מן העיקר ורבא סבר דהנוף אינו יונק מן העיקר כי אם מהקרקע דרך אויר אך נראה דכר\"ש לא אתו דהא אליבא דר\"ש דאית ליה דהנוף חשיב כתלוש אף בעציץ שאינו נקוב א\"כ אביי לא מצי סבר כוותיה דהא אביי אית ליה דבתר נקבו אזלינן ורבא נמי לא אתי כוותיה דהא לא פטר ליה כי אם משום דנופו בח\"ל דיונק מעפר ח\"ל ולר\"ש אף אם היה הנוף בארץ היה פטור משום דדינו היה כתלוש באופן דלא נחלקו אביי ורבא כי אם אליבא דת\"ק. ודע שאף שכתבנו לעיל שהתוספתא הביאה דין זה דעוקצין בעציץ שאינו נקוב ועל כרחין פירושה היא כמו שפירשו הר\"ש והתוס' ורש\"י ותמהנו לעיל דהן לו יהיה כדברי מרן דרבינו ס\"ל דדין התוספתא דין אחר הוא ואינו ענין לדין המשנה אכתי יש לתמוה על רבינו למה השמיט דין התוספתא מ\"מ במה שכתבנו אפשר ליישב דברי רבינו דס\"ל דתוספתא הלזו לאו דסמכא היא ולא מיתניא בי רבי חייא ורבי הושעיא משום דאי אמרת דעציץ שאינו נקוב שיצא הנוף לחוץ טהור כל העציץ אלמא ס\"ל דבתר הנוף אזלינן והיכי קאמר אביי דאזלינן בתר נקבו ולא ס\"ל לרבינו לחלק לענין זה בין עציץ נקוב לעציץ שאינו נקוב וכמו שחלקנו לעיל משום הכי השמיט רבינו התוספתא הלזו ואף דלא קי\"ל כאביי בדין זה דס\"ל דאזלינן בתר נקבו מכל מקום מדלא אותיבו עליה מברייתא זו שמעת מינה דברייתא זו לא שמיעא להו ומש\"ה לא אותיבו עליה דאביי ועדיין הדבר צריך תלמוד.
ודע דכלי גללים וכלי אדמה אף שאינם נקובים דינם כנקוב והכי תנן בפ\"ב דעוקצים כלי גללים וכלי אדמה שהשרשים יכולין לצאת בהם אינם מכשירים וכתב הר\"ש אע\"פ שאינם נקובים מצמיחים ויצא השורש ונוקב את הגלל והאדמה ע\"כ וכן פי' רבינו עובדיה אך רבינו בפי' המשנה פירשה למתני' בנקובים וכתב דפי' שהשרשים יכולין לצאת שהכוונה היא שהם נקובים נקב שיצא ממנו שורש הצמחים ע\"כ. ופי' זה הוא דחוק מאד שהרי שיעור הנקב כבר נתבאר במשנה. ובחיבורו פ\"ה מהלכות טומאת אוכלין דין י\"א חזר ממה שכתב בפי' המשנה וכתב כלי גללים וכלי אדמה שהשרשים יכולין לבקוע בהם ולצאת אינם מכשירים את הזרעים ואע\"פ שאינם נקובים הרי הן כנקובים ע\"כ. ויש לדקדק בלישנא דמתני' דקתני שהשרשים יכולים לצאת בהן מאי אתא לאשמועינן. והנראה מפשט הדברים הוא שכלי גללים וכלי אדמה הם נוחים לינקב מחמת השורש שנוקב אותם אך אם הכלים הללו עוביים הוא יותר מכשיעור אין כח בשורש לנוקבו ועל זה אמרו במתניתין דכלים הללו אם השרשים יכולין לבקוע בהן ולצאת אינן מכשירין את הזרעים ואע\"פ שלא נקבו עדיין ואפשר דטעמא הוא כיון דעתידין לינקב כנקוב דמי א\"נ דכיון שהוא באיפשרות שינקבו אף קודם הנקיבה יונקים מהארץ וחשיבי כמחובר ויש להסתפק אם נלמד מכאן לענין אחר לתרומות ודכוותיה ולפי הנראה דשוים הם בדינם והתוספות בפרק העור והרוטב הקשו ממתניתין דקישות שנטעה כו' עלה דההיא דפרק המביא וכמו שכתבנו משמע דס\"ל דדין הכשר זרעים ותרומות הם שוים בדינם ויש ללמוד מזה לזה ועיין במאי דתנן תו התם מלאהו עפר עד שפתו הרי הן כטבלא שאין לה לבזביז ע\"כ ועיין היטב במה שכתב שם הר\"ש דאת\"ל שיש ללמוד מהכשר זרעים לענין אחר גם ממשנה זו יש ללמוד הימנה וכמבואר. ודע ששיעור הנקב שצריך העציץ כדי שיחשב כמחובר הוא בכדי שורש קטן וכדתנן בסוף פ\"ב דעוקצין והוא דבר מוסכם מהכל ובכל מקום שהוזכר עציץ נקוב שיעורו הוא בכדי שורש קטן וזה פשוט. אך באיזה מקום צריך שיהיה הנקב בזה ראיתי לרש\"י שכתב בס\"פ המצניע עלה דמתניתין דהתולש מעציץ נקוב חייב דהוי כמחובר דיונק מן הקרקע ע\"י הנקב כו' ואפילו הנקב בדופנו ע\"כ ומרן ז\"ל בטור א\"ח סי' של\"ו אחר שהביא דברי רש\"י הללו כתב שהרשב\"א כתב דדוקא כשהנקב כנגד מה שטמון מהגזע בעפר העציץ אבל למעלה ממה שטמון לא דא\"כ אפי' שאינו נקוב כנקוב דמי ע\"כ. והנה סברת רש\"י הלזו כעת לא ראיתיה בשום מקום ונראה שדעת הראב\"ד הוא כרש\"י שהרי כתב בפ\"ב מהלכות טומאת אוכלין דין י\"א דספינה של עץ יש בה נקבים למשוטות וכנטוע בארץ דמי אבל בספינה של חרס אין דרך לעשות נקבים למשוטות שלא תשבר ע\"כ מוכח מהכא דנקב מן הצד שהוא במקום המשוטות חשיב נקב אך מדברי התוס' בפ\"ט דמנחות (דף פ\"ה) נראה דלא ס\"ל כרש\"י שהרי כתבו שם דספינה דגיטין בשל חרס ובנקובה ואין המים באים בה שהעפר נדבק ונעשה רגבים וסותם את הנקב ע\"כ ואי אמרת דנקב מן הצד חשיב נקב אין צורך לומר שהעפר נדבק כו'. ולכאורה היה נראה שגם הרשב\"א חולק עם סברת רש\"י הלזו ממ\"ש בפ\"ק דגיטין עלה דההיא דא\"ר זירא עציץ נקוב כו' כתב בסוף דבריו לפי שאין דרכה של ספינה לינקב ע\"כ ואי אמרת דנקב מן הצד חשיב נקב רוב הספינות הם נקובות מן הצד אלא ודאי דמיירי דס\"ל דהנקב צריך להיות מלמטה ואין דרך לנקוב הספינה מלמטה שלא יכנסו בה המים אך כד מעיינינן שפיר נראה דהוכחה זו ליתא משום דהרשב\"א מיירי בספינה של חרס וכמבואר שם וספינה של חרס אין דרכה לינקב אף מן הצד שלא תשבר וכמו שכתבנו לעיל בשם הראב\"ד. ודע דבתוספתא פ\"ד דטבול יום והביאה הר\"ש סוף פ\"ב דעוקצים תניא עציץ נקוב שנתנו ע\"ג שתי יתידות אפי' גבוה מן הארץ אמה אינו מכשיר את הזרעים בד\"א מלמטה אבל מן הצד ה\"ז מכשיר את הזרעים. והנה פשט דברי התוספתא הלזו נראה דס\"ל דנקב מן הצד לא חשיב ודינו כתלוש דאין סברא לחלק בין מונח ע\"ג יתד למונח על הארץ ותו תניא התם טבלה שיש לה לבזביז והטה על צידה מכשרת את הזרעים ע\"כ ופירשה הר\"ש דבנקובה מן הצד איירי דאם הטה על צדה נמצא דקאי נקב למטה ואינה מכשרת את הזרעים מכל זה מוכח דנקב מן הצד לא חשיב נקב ליחשב כמחובר אלא דינו כתלוש היפך סברת רש\"י והדבר צריך תלמוד. ודע דבירושלמי פ\"ק דערלה אמרינן רבי ירמיה בעי נטע בו דלעת מאחר שהוא כנקוב אצל אילן כנקוב הוא אצל זרעים ע\"כ. והנה הר\"ש הביא הירושלמי הזה בפ\"ב דחלה ופירש בו שני פירושים האחד הוא שכבר קדם שם בירושלמי דלגבי אילן אף שאינו נקוב כנקוב דמי וכמו שהארכנו בזה לעיל ועל זה נסתפק רבי ירמיה אם נטע בו דלעת באותו עציץ שאינו נקוב שהאילן נטוע בו ואגב אילן מהני לדלעת א\"נ דלעת אילן חשיב ליה ע\"כ. הן אמת דלפי פירושו הב' לישנא דירושלמי דקאמר כנקוב הוא אצל זרעים לא אתי שפיר ועיין בשדה יהושע וראיתי להר\"ש בפ\"ק דערלה שאחר שהביא הירושלמי הזה כתב ומסיק דה\"ה חשיב נקוב אצל זרעים ע\"כ. והנראה דס\"ל כפירוש קמא ומש\"ה סתם וכתב דחשיב כנקוב אצל זרעים וקאי למאי דסמיך ליה שכתב דחשיב כנקוב אצל אילן ועל זה כתב דה\"ה דחשיב כנקוב אצל זרעים בהיותם נטועים אצל האילן דאילו לפי פירושו השני היה לו לבאר שזה דוקא בדלעת וכמבואר. עוד ראיתי להר\"ש שכתב ותלמוד שלנו אינו סובר כן ע\"כ ולא ידעתי אהיכא קאי אם הוא אעיקר הדין דלגבי אילן אין הפרש בין נקוב לשאינו נקוב או אסיפא דמילתא דקאמר ומסיק דה\"ה דחשיב כנקוב אצל זרעים אך בין הכי ובין הכי לא ידעתי מהיכן למד הרב שתלמוד שלנו חולק בזה ומ\"ש כדפרשינן בפ\"ב דחלה לא ידעתי מהו סוף דבר לא ירדתי לסוף דעת הרב. הן אמת שכעת לא ראיתי לשום אחד מן הראשונים שהביאו בעיא זו דירושלמי ולא ידעתי למה: " + ], + [ + "אינו מביא בכורים לא ממה שהוציא ברשות זו כו'. ירושלמי פ\"ק דבכורים: " + ], + [ + "שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ. תימה דבפרק מרובה (דף פ\"ב) מוכח דמאן דקאמר עשרה תנאין התנה יהושע פליג אהך ולית ליה תקנה זו ורבינו בפרק ה' מהלכות נזקי ממון כתב עשרה תנאים כו' וזה סותר למה שפסק כאן וצ\"ע. שוב ראיתי להרב לח\"מ שם שגם הוא תמה בהני פסקי דרבינו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כיצד מפרישין הבכורים וכו'. ז\"ל רש\"י פרשת כי תבא מראשית אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה כורך עליה גמי לסימן ואומר ה\"ז בכורים. וכתב הרא\"ם פי' אע\"פ שכשהם באילנותיהן מחוברים עדיין הם פגין ולא נתבשלו כל צרכם ואין שם פרי עליהן אם קרא להם שם א\"צ לקרוא עליהם שם אחר שנתלשו ע\"כ. ותמיהא לי מלתא דהא בירושלמי פ\"ג דבכורים אמרי' דטעמא דרבנן דאמרי דא\"צ לקרוא להם שם אחר שנתלשו הוי מדכתיב ועתה הנה הבאתי מראשית פרי האדמה בשעת הבאה פרי הא בשעת הפרשה אפילו בוסר אפי' פגין ומדברי הרא\"ם משמע דממראשית מפיק ליה. עוד כתב הרא\"ם על מ\"ש רש\"י דבש הוא דבש תמרים וז\"ל לא דבש דבורים שכל המקרא של ארץ חטה ושעורה וכו' בשבח פירות הארץ קמיירי ודבש דבורים לאו מפירות הארץ הוא ע\"כ ותמיהא לי דהא בירושלמי פ\"ק דבכורים איתא הכי ודבש אלו התמרים יכול דבש ממש ר' תנחומא בשם ריב\"א כתיב וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן תירוש ויצהר ודבש ודבש חייב במעשרות אלא אלו התמרים שהן חייבין במעשרות משמע דאי לאו קרא דוכפרוץ הדבר וגו' הו\"א דדבש דכתיב בקרא הוא דבש דבורים ואע\"ג דאינו מפירות הארץ הו\"א דה\"ק ארץ שנמצאת בה חטה ושעורה משובחים וגם דבש דבורים משובחת וצ\"ע: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "כהן שאכל בכורים כו'. כתב מרן ולפי שאין עונשין מן הדין כו' ועיין מ\"ש הרב לח\"מ בפ\"א מה' בכורות ד\"ה נתן יע\"ש: " + ], + [ + "שאין הקריאה מעכבת אכילתן. יש להסתפק באלם אם הקריאה מעכבת דאפשר דדוקא במי שראוי לקרות אין הקריאה מעכבת אבל במי שאינו ראוי מעכבת וכדר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו ודוגמא לזה אמרינן בפרק מצות חליצה (דף ק\"ד) דאע\"ג דקריאה לא מעכבא אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה משום דר' זירא ומצינו נמי להאי מילתא דר' זירא גבי קונה שני אילנות כדאיתא בפרק הספינה (דף פ\"א) ואע\"ג דאיכא טובא דמביאים ואינם קורין התם שאני דקרא פטרינהו משום דאין להם קרקע ולא חל עליהם חיוב קריאה אבל באלם שחל עליו חיוב קריאה אלא דפומיה כאיב ליה אפשר דקריאה מעכבת דומיא דקונה שני אילנות (*א\"ה עיין מ\"ש התוס' פ' ד' אחין הזבא הובא בטח\"מ סי' כ\"ח ועיין בס' בני יעקב (דף קנ\"ג): והרב כנה\"ג בכללים שלו כתב בשם מהר\"ך מהרד\"ך דלא אמרינן כל הראוי לבילה אלא היכא דאמר דאתמר בגמרא יע\"ש) : " + ] + ], + [ + [], + [ + "והעבד והשליח כו'. כתב רשב\"ם בפרק הספינה (דף פ\"א) דאם בצרן השליח והביא לירושלים דקורין הבעלים דשלוחו של אדם כמותו וכבר חלקו עליו התוספות והרשב\"א יע\"ש: " + ], + [ + "הגר מביא וקורא כו'. תמיה לי דאף שיכולין לומר לאבותינו מ\"מ כיון שלא נטלו חלק בארץ אינם יכולים לומר אשר נתת לי דומיא דאשה וכהנים ולוים אינן קורין אלא מפני שיש להם ערי מגרש ורבינו עצמו כתב בסוף הלכות מעשר שני דגרים אינן מתודים מפני שאין להם חלק בארץ. ועוד אני תמיה למה פסק כדברי הירושלמי מאחר דבפ\"ג דמכות (דף י\"ט) קאמר רב אסי כיון דאיכא בכורי הגר דבעי למימר אשר נשבעת לאבותינו ולא מצי אמר היכי שביק תלמודא דידן ופסק כהירושלמי וצ\"ע ועיין בשי למורא סי' נ\"ד ועיין במ\"ש התוס' פרק הספינה (דף פ\"א) ד\"ה למעוטי דפליגי על פסק רבינו ועיין בחידושי הריטב\"א והרשב\"א שם. (*א\"ה עיין בס' שער אפרים. ומהר\"ם ן' חביב ז\"ל תירץ דהחילוק הוא משום דגבי בכורים נקט קרא לישנא דלעתיד דכתיב אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו וכיון שכן יכול הגר לומר כן דאע\"ג דלא נטלו חלק בארץ מ\"מ לעתיד לבא יטלו הגרים נחלה בתוך בני ישראל כמבואר ביחזקאל ס\"ס מ\"ז וברבה קהלת פסוק כל הנחלים הולכים אל הים וטעמא דמילתא דהגרים שנתגיירו בעוד ישראל בגלות הם גירי צדק ולא דמו לאותם גרים שנתגיירו כשיצאו ישראל ממצרים דהיינו ברום המעלות ולא היתה כוונתם לשמה מש\"ה אותם לא נטלו חלק בארץ. אבל גבי וידוי מעשר דכתיב אשר נתת לנו ה' כאשר נשבעת לאבותינו אין הגר יכול לומר וידוי זה כיון שלא נטל חלק בארץ אלו דבריו ז\"ל שמצאתי בכ\"י. שוב ראיתי שכתב כן בחידושיו לפרק לולב הגזול בספר הנקרא כפות תמרים וע\"ש (דף ל\"ד)) : " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הפריש בכוריו ויבש המעיין וכו'. עיין מ\"ש הראב\"ד פ\"ב מה' טומאת אוכלין דין ד' ונראה שגירסתו היה יבש המעיין או שנקצץ. ועיין במ\"ש מרן בפ\"ח מה' ברכות דין י' ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ונותנין אותה לכהן ע\"ה כו'. כתב מרן ה\"ג ואין בה משום כהן המסייע כו' ועיין במ\"ש מרן פי\"ב מה' תרומות דין י\"ט: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומותר לגרום טומאה לחולין שבא\"י וכו'. עיין במה שכתב מרן לקמן רפ\"י מהלכות משכב ומושב ועיין במה שכתב רבינו פרק אחרון מהלכות טומאת אוכלין דין ט' ובמה שכתב מרן שם: " + ] + ], + [ + [], + [ + "אימתי מפרישין חלה וכו'. (*א\"ה עיין בתוספות נזיר ובמה שכתב הרב המחבר פ\"ט מהלכות אישות דין ז'): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם ספק חייבת כו'. בירושלמי אמרינן דנוטל דמיו מן הכהן. ועיין במה שכתב רבינו בפ\"ט מהל' מעשר דין ה' ובמה שרמזתי שם ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ולוים פטורים מן המתנות כו'. כתב הב\"ח י\"ד סי' ס\"א שהוא משום דמסתפקא לן אי איקרו עם. וליתא להדין פירושא אלא משום דזה יהיה משפט הכהנים כתיב וכן נראה מהגמרא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עבר ואכלן וכו'. עיין בפרק שאחר זה דין ו' וח': " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל חללה אינה אוכלת כו'. ומשקל נמי שקלינן מינה דכיון דנבעלה לפסול לה פקעא מינה קדושתה אפילו קדושת לויה אין בה אבל לויה שנבעלה לפסול לה אכתי לויה היא הכי איתא בפרק יש בכור (דף מ\"ז) וכן פסק רבינו לקמן פי\"א ועיין בריש הלכות מעשר: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל אם גזז הצמר וצבעו כו'. ומ\"מ בבא לצאת ידי שמים חייב ליתן הדמים וכ\"כ הטי\"ד סי' ס\"א גבי מתנות כהונה יע\"ש: " + ], + [], + [ + "המפריש ראשית הגז ואבד חייב. הא דכתב רבינו לעיל גבי מתנות כהונה דאם עבר ואכלן דפטור משום דהוי ממון שאין לו תובעין שאני התם דהמצוה היא בדבר מיוחד וכיון שנאבד אין כאן אלא חיוב דמים אבל הכא דאכתי מצי לקיים המצוה לא נפטר מטעם ממון שאין לו תובעין וכמ\"ש הר\"ן שם דבאיתנהו בעין לא שייך טעמא דממון שאין לו תובעין ולפי זה נראה דאם נאבדה כל הגיזה פטור דהא אי אפשר לקיים המצוה ואין כאן אלא חיוב דמים וממון שאין לו תובעין הוא וזהו שכתב לעיל אבל אם גזז הצמר כו' נפטר משום דקנאו בשינוי ומיירי בשצבע כל הגיזה ואע\"ג דשינוי לא מהני אלא לקנות הגוף אבל חייב ליתן לו הדמים מ\"מ הכא אין כאן חיוב דמים דמשום דהוי ממון שאין לו תובעין וכמ\"ש הרא\"ש והר\"ן שם. ודע שדין זה השמיטו הטור ולא ידעתי למה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כמה צאן יהיה לו ויהיו חייבות כו'. כתב מרן ב\"י י\"ד סי' של\"ו ופסקו הרא\"ש והרמב\"ם כב\"ה ולא ראיתי בדברי הרא\"ש הכרח שיפסוק כב\"ה. ומ\"ש על דברי בה\"ג ומר חפץ וכן מסתבר לא קאי אלא במה שפסקו כר' ינאי וכן מבואר בדבריו. עוד כתב מרן שם אבל הרמב\"ם פסק כר\"י ואין ספק שט\"ס נפל בספרים בזה וכן במ\"ש אבל הרמב\"ם לא הצריך שיהיו מחומשות ובפ\"י פסק דבעינן שיהיו מחומשות ועיין בל\"ח ובמקום אחר הארכתי (א\"ה חבל על דאבדין) : " + ], + [], + [], + [], + [ + "לפיכך אני אומר כו'. עיין לעיל פ\"א: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכהנת המעוברת מכותי כו'. עיין לעיל פ\"ט דין ך' ובריש הלכות מעשר ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שלא בכרה אשתו וילדה זכר ונקבה כו'. דע מי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים נותן ה' סלעים לכהן ילדה זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום שתי נשיו שלא בכרו וילדו ב' זכרים נותן עשר סלעים לכהן ילדו זכר ונקבה נותן חמשה סלעים ילדו שני זכרים ונקבה נותן ה' סלעים ילדו שתי נקבות וזכר אין כאן לכהן כלום ילדו שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכהן כלום אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו שני זכרים נותן ה' סלעים ילדו זכר ונקבה אין לכהן כלום שתי נשים של שני אנשים שלא בכרו וילדו שני זכרים זה נותן ה' סלעים לכהן וזה נותן ה' סלעים לכהן ילדו זכר ונקבה האבות פטורין והבן חייב לפדות את עצמו ילדו שתי נקבות וזכר אין כאן לכהן כלום שתי נקבות ושני זכרים אין כאן לכהן כלום אחת בכרה ואחת שלא בכרה של ב' אנשים וילדו שני זכרים זה שלא בכרה אשתו נותן חמשה סלעים ילדו זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום. והנה כל ט\"ו חלוקות הללו נשנו במשנה בפרק יש בכור (דף מ\"ח) ובגמרא תני רב הונא שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום ותנא דידן כיון דבשני אנשים הוא דמשכחת לה באיש אחד ושתי נשים לא משכחת לה לא מתני ליה ע\"כ. ופירש\"י דרב הונא קאי גבי ב' נשים של שני אנשים שלא בכרו וילדו להם ב' זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום ואע\"ג דחד הוי בכור ממ\"נ דאם האחת ילדה ב' זכרים האחד בכור ואם זכר ונקבה ילדה האחת נמצאת חבירתה ילדה זכר לבדו והוא בכור אפ\"ה הבן אינו חייב לפדות את עצמו דא\"ל שמא אין אני בכור אלא חבירי ובאיש אחד וב' נשים לא משכחת לה דכיון דאיכא חד בכור יהיב ה' סלעים לכהן להכי לא תני לה דכל הנך דתנא כאן שוין בין איש אחד ושתי נשיו בין בשתי נשים של ב' אנשים ע\"כ. ומדברי הראב\"ד בפירקין נראה דס\"ל דרב הונא קאי אחלוקה דב' נשים של ב' אנשים אחת בכרה ואחת שלא בכרה דתנן במתני' זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום ועלה הוה תני רב הונא ב' זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום ותנא דידן כיון דבאיש א' וב' נשים לא משכחת לה לא מתני לה וטעמא דבאיש אחד וב' נשים לא משכחת לה הוא משום דבאיש אחד וב' נשים אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו שני זכרים ונקבה אותו שלא בכרה אשתו חייב לתת ה' סלעים משום דאיכא ס\"ס לחיובא ספק אם אשתו שלא בכרה ילדה זכר לבדו או ב' זכרים וא\"כ חייב ה' סלעים ואת\"ל שילדה זכר ונקבה דילמא הזכר יצא תחלה ואע\"ג שגם מי שבכרה אשתו אינו מתחייב אלא בב' ספיקות שמא אשתו שלא בכרה לא ילדה כי אם נקבה ואת\"ל דילדה זכר ונקבה אימא דנקבה יצאה תחלה מ\"מ איכא למימר דכיון דבזו שלא בכרה איכא לצדודי בה ה' צדדים או שלא ילדה כי אם זכר לבדו או שלא ילדה כי אם נקבה או שילדה שני זכרים או שילדה זכר ונקבה או שילדה נקבה וזכר ומן הה' צדדים הללו הג' מסייעים לכהן והם דאם ילדה זכר לבדו או ב' זכרים או זכר ונקבה לעולם חייב בפדיון והב' צדדים לבד מסייעין לאב והם דאפשר דילדה נקבה לבדה או שילדה נקבה וזכר וכיון דרוב הצדדים מסייעים לכהן מוציאים מיד המוחזק ודמי לההיא דכתב מוהריב\"ל דבס\"ס מוציאין מיד המוחזק וטעמא דמלתא משום דכל ס\"ס איכא ג' צדדים וכיון דמן הג' צדדים הצד הא' לבדו פוטרו למוחזק והב' צדדים מחייבים אותו אזלינן בתר רובא ומוציאין מיד המוחזק הכא נמי דאיכא ה' צדדים כיון דהג' צדדים מסייעים לכהן מוציאין מיד האב. ובמה שכתבנו סרה תלונת הטור שהקשה לרבינו שגם מי שבכרה אינו מתחייב אלא בב' ספיקות שמא ילדה אשתו נקבה ואם ילדה זכר ונקבה פטור אלא אם כן יצא הזכר תחילה וכיון דאיכא למימר הכי והכי אין מוציאין מן הספק ע\"כ. ובמה שכתבנו ניחא דכיון דרוב הצדדים מסייעים לכהן מוציאין מן האב מיהו ס\"ל להראב\"ד דדוקא בשתי נשים של איש א' הוא דאמרי' דכיון דרוב הצדדים מסייעים לכהן מוציאין מיד האב אבל בשתי נשים של ב' אנשים אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו ב' זכרים ונקבה אף דבאותה שלא בכרה איכא לצדודי ה' צדדים והג' מסייעין לכהן אפ\"ה האב פטור והיינו דאמרינן בגמרא ותנא דידן כיון דבשני אנשים משכחת לה באיש אחד ושתי נשים לא משכחת לה לא תני לה ולא ביאר לנו הראב\"ד מה טעם יש לחלק בין איש אחד לשני אנשים גם מרן ז\"ל כתב שלא ידע טעם לזה. ורבינו סובר בהיפך מדברי הראב\"ד וס\"ל דבשתי נשים של ב' אנשים א' בכרה ואחת לא בכרה וילדו ב' זכרים ונקבה נותן ה' סלעים לפי שלא נפטר בב' ספיקות אם אשתו ילדה זכר בלבד חייב ואם היא ילדה הזכר והנקבה חייב אלא אם כן ילדה הנקבה תחילה והואיל והדבר רחוק יתן פדיונו ע\"כ. ובשתי נשים של איש א' ס\"ל דפטור ולפ\"ז צריך לומר דהא דתני רב הונא שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום דקאי ארישא אשתי נשים של איש אחד אחת בכרה ואחת לא בכרה ותני רב הונא עלה דאם ילדו שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום וצריך לגרוס כפי שיטה זו ותנא דידן כיון דבאיש אחד ושתי נשים משכחת לה ובשני אנשים לא משכחת לא מתני לה. ומתוך מה שכתבנו נתבאר דג' פירושים יש במימרא זו דרב הונא, הא' הוא פי' רש\"י דקאי עלה דשתי נשים של ב' אנשים שלא בכרו, והב' הוא פי' הראב\"ד דקאי עלה דשתי נשים אחת בכרה ואחת לא בכרה של ב' אנשים, והג' הוא פי' רבינו דקאי עלה דשתי נשים א' בכרה ואחת שלא בכרה של איש אחד. ולפי זה אני תמיה על מרן שאחר שהביא סוגיית ההלכה העתיק דברי רש\"י כדמותם בצלמם וכתב וע\"פ הדברים האלה כתב הראב\"ד טעה בזה כו' והרואה יראה שרחוקים הם הרבה דברי הראב\"ד מדברי רש\"י וצ\"ע. ודע שבטעם הדבר דמה הפרש יש בין שיהיו שתי נשים של איש אחד או של ב' אנשים כפי הנראה הוא דלהראב\"ד היכא דשתי נשים הם של איש א' ועכ\"פ לזה האיש נולדו לו זכרים והזכרים הם חייבים בפדיון אלא שאין אנו יודעים מי מנשיו ילדה אותם כיון שרוב הצדדים לחיובא חייב ליתן ה' סלעים אבל בשתי נשים של ב' אנשים דאפשר דאותו שלא בכרה אשתו מעולם לא נולד לו זכר אף שרוב הצדדים הם לחיוב פטור ולרבינו הוי בהיפך מטעמא דכתב מרן ומיהו בין להראב\"ד בין לרבינו אין בטעמם כדי שביעה והדבר צריך תלמוד: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "חמורו שלא בכרה וילדה שני זכרים כו'. חמורה שלא בכרה וילדה שני זכרים נותן טלה אחד לכהן ילדה זכר ונקבה אין נותן לכהן כלום משום דהמוציא מחבירו עליו הראיה ואיכא למימר דילמא הנקבה יצאה תחילה אבל מפריש טלה א' כדי להפקיע הקדושה שיהא מותר בהנאה משום דדילמא הזכר יצא תחילה וטלה זה הוא לבעלים שתי חמוריו שלא בכרו וילדו שני זכרים נותן שני טלאים לכהן ילדו זכר ונקבה נותן טלה אחד לכהן ילדו שני זכרים ונקבה נותן טלה אחד לכהן ילדו שתי נקבות וזכר אין כאן לכהן כלום ילדו שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכהן כלום אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו שני זכרים נותן טלה אחד לכהן ילדו זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו. והנה כל הט' חלוקות הללו נשנו במשנה פ\"ק דבכורות עלה ט' ולכאורה היה נראה לי מפשטא דמתני' דדוקא בחלוקה ב' דילדה זכר ונקבה הוא דאמרינן דאינו נותן לכהן כלום מ\"מ מפריש טלה לעצמו אבל בחלוקה הה' דהיינו היכא דילדו שני זכרים ונקבה דאמרינן דנותן טלה אחד לכהן אע\"ג דאיכא לספוקי בשני הזכרים דילמא שניהם קדושים דשמא האחת ילדה זכר והשנית ילדה בתחלה זכר ואח\"כ נקבה מ\"מ אינו צריך להפריש טלה לעצמו וטעמא דמילתא דשאני בחלוקה הב' דהזכר אסור בהנאה משום דספק איסורא הוא ולחומרא ומש\"ה אמרינן דיפריש טלה לעצמו להפקיע האיסור אבל בחלוקה הה' כיון שכבר נפדה הזכר האחד הזכר הב' מותר בהנאה משום דהוי ספק ספיקא ספק אם האחת ילדה שני זכרים וא\"כ אין כאן אלא זכר א' קדוש ואת\"ל שהאחת ילדה זכר אחד ספק אם השנית ילדה נקבה וזכר וכל ס\"ס קי\"ל דאזלינן לקולא אפילו באיסורים החמורים אך רש\"י והתוס' ז\"ל כתבו דהיכא דילדו שני זכרים ונקבה דנותן טלה אחד לכהן ומפריש עוד טלה אחר והוא לעצמו וליכא למימר דרש\"י והתוס' מיירי בדידעינן שהאחת לא ילדה כי אם חד זכר והספק הוא באידך דילדה זכר ונקבה הי מינייהו נפק ברישא אבל היכא דאיכא לספוקי דלמא האחת ילדה שני זכרים לעולם דמודו דאינו צריך להפריש טלה משום דהוי ספק ספיקא הא ליתא משום דאי מיירו בדידעינן שהאחת לא ילדה כי אם חד זכר פשיטא דצריך להפריש טלה אחד והיינו דינא דרישא דמתני' דילדה זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו ומה בין זה לזה ולמאי איצטריכו התוס' ללמדנו ולומר לכאורה מפריש טלה אחד לעצמו כו' אלא ודאי דמיירי בדאיכא נמי לספוקי דילמא האחת ילדה שני זכרים ואשמעינן דאע\"ג דאיכא תרי ספיקי מפריש טלה אחד לעצמו ומה שכתב רש\"י או שני זכרים ונקבה דחדא ילדה זכר וחדא ילדה זכר ונקבה כו' אין כוונתו לומר דבהכי איירי מתני' דידעינן דחדא ילדה חד זכר דמי דחקו בזה אלא משום דרוצה לסיים דאידך הוי ספק כו' ומפריש טלה אחד לעצמו התחיל לומר דאע\"ג דאיכא למימר דחדא ילדה זכר וחדא זכר ונקבה וא\"כ הוו שני הזכרים קדושים מ\"מ אינו נותן לכהן כי אם טלה אחד משום דאידך הוי ספק דילמא הנקבה יצאה תחילה ומ\"מ מפריש טלה אחד לעצמו כיון דאיכא למימר דזכר יצא תחלה. שוב ראיתי להרא\"ש בפסקיו הדין בפירוש שכתב ואע\"ג דלגבי הפרשת טלה אחד הוו ליה תרי ספיקי שמא אחת ילדה שני זכרים ואחת ילדה נקבה ואין כאן אלא נתינה אחת לכהן ואף את\"ל דאחת ילדה זכר ואחת ילדה זכר ונקבה שמא יצאה נקבה תחילה אפ\"ה כיון דאפשר ליה בתקנתא דהפרשת טלה אחד ולא קא מפסיד מידי שהרי הוא חולין והוא לעצמו לית ליה למסמך אהיתרא דתרי ספיקי כו' יע\"ש שהאריך בזה. וראיתי לרבינו בפירקין שכתב זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה נותן טלה אחד לכהן ע\"כ. ומדלא כתב דיפריש עוד טלה אחר לעצמו נראה לכאורה דס\"ל דבשני זכרים ונקבה אינו צריך להפריש טלה לעצמו משום דהוי ס\"ס ואזלינן לקולא. ודע דבחלוקה הז' דהיינו שני זכרים ושתי נקבות כתב רש\"י דצריך להפריש שני טלאים לעצמו ולפי מה שכתבנו דלרבינו כל היכא דאיכא ס\"ס אינו צריך להפריש טלה היה נראה לי דהכא אינו צריך להפריש כי אם טלה אחד לעצמו אבל טלה ב' לא משום דאיכא ס\"ס ספק אם נולדו שני זכרים בבת אחת ואין כאן אלא זכר אחד קדוש ואת\"ל דנולדו זכר ונקבה אימור אחת מהן ילדה הנקבה תחילה ואח\"כ הזכר אבל טלה אחד מיהא צריך להפריש. וחזות קשה ראיתי בדברי רבינו שכתב ילדו שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכהן כלום ואינו צריך להפריש טלה לעצמו לפי שיש כאן ספקות הרבה שמא האחת ילדה זכר והשניה ילדה שתי נקבות או שמא זו ילדה נקבה והאחרת זכר ואחריו נקבה או נקבה ואחריה זכר וכן ספיקות הרבה יש בשני זכרים ושתי נקבות ע\"כ. ואתמהא דבשתי נקבות וזכר איכא ס\"ס להחמיר ספק אם האחת ילדה זכר והשניה ילדה שתי נקבות וא\"כ הזכר קדוש ואת\"ל שהזכר לא נולד לבדו אימא הזכר נולד תחילה ואח\"כ נקבה וכל ימי הייתי מצטער בדינא דמתני' דשתי נקבות וזכר דקתני דאין כאן לכהן כלום דכפי מה שהשרישנו מוהריב\"ל דהיכא דאיכא ס\"ס מוציאין מיד המוחזק ומטי עלה מדברי התוס' דפ\"ק דכתובות הכא נמי יטול הכהן טלה אחד כיון שהכהן זוכה בשני ספיקות ולא די לנו זה אלא שהוסיף רבינו לומר דאינו צריך להפריש טלה כו' ואפשר לומר דעד כאן לא קאמר מוהריב\"ל דבס\"ס מוציאין מיד המוחזק אלא בממון שיש לו תובעין אבל מתנות כהונה דהוי ממון שאין לו תובעין ואינו חייב אלא משום מצוה כל דאיכא ספק אף שהוא רחוק כגון דאיכא ס\"ס להחמיר לא מיחייב. אך קשה מההיא דכתב רבינו סוף פי\"א וצ\"ע. וראיתי להראב\"ד שכתב יש כאן שיבושין והספיקות שמא הזכר יצא אחרי הנקבה ע\"כ. והנראה שכוונתו להשיגו מה שכתבנו דאיך כתב דאינו צריך להפריש טלה לפי שיש כאן ספיקות ואין כאן אלא ספק אחד והוא שמא הזכר יצא אחרי הנקבה אבל השני ספקות האחרים אדרבא להחמיר וכדכתיבנא ומה שכתב הראב\"ד והספיקות נראה שכיון לשתי החלוקות היינו שתי נקבות וזכר ושני זכרים ושתי נקבות שבכולם כ' רבינו שאינו צריך להפריש טלה לפי שיש כאן ספיקות הרבה ועל זה השיגו דליתא לפי שהספיקות שיש להקל בשתי החלוקות אינם אלא שמא הזכר יצא אחרי הנקבה וכל הצדדים האחרים הם להחמיר ומרן ז\"ל הוסיף תימה על תימה בדברי רבינו שכתב דלרבינו בשני זכרים ונקבה צריך להפריש טלה אחד לעצמו וזה הוא דבר מתמיה עד מאד בשני זכרים ונקבה דאיכא ס\"ס להקל צריך להפריש טלה לעצמו ושתי נקבות וזכר דאיכא ס\"ס להחמיר אינו צריך להפריש טלה גם החילוק שכתב מרן בין היכא דצריך לעשות מעשה ליתן טלה לכהן להיכא דאינו צריך לעשות מעשה לא יכולתי להולמו מה יתן ומה יוסיף לענין דינא מה שזה נותן טלה אחד לכהן ולא ידעתי איך לא תמה על רבינו דאדרבא הס\"ס הוא להחמיר וכדכתיבנא. עוד אני תמיה בדברי רבינו דבהלכות בכורות פ\"ה כתב דהיכא דילדו שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות הרי הזכרים ספק בכור ע\"כ. ולפי מ\"ש דכל דאיכא ספיקות הרבה אזלינן לקולא אף באיסורא ה\"נ ניזיל לקולא ויהיו הזכרים חולין ודאים. ואולי שאני בכור בהמה טהורה דאית ביה קדושת הגוף ומש\"ה החמירו אף במילתא דאית בה ס\"ס כי היכי דלא ליתי להקריב קדשים בחוץ שהוא בכרת אבל בפטר חמור דאין בו קדושת הגוף לא החמירו במקום שיש ס\"ס. וחילוק זה מוכרחים אנו לאומרו אליבא דכ\"ע שהרי להרא\"ש טעמא דבשני זכרים ונקבה דאמרינן דצריך להפריש טלה לעצמו אף דאיכא ס\"ס הוא משום דאפשר בתקנתא ולא מפסיד מידי ואילו גבי בכור בהמה טהורה וילדו שני זכרים ונקבה דינו הוא שהאחד נוטל הכהן והשני הוי ספק בכור ואע\"ג דמפסיד שהרי צריך להמתין שירעה עד שיפול בו מום כדין כל ספק בכור. אלא ודאי דשאני קדושת הגוף שהחמירו בספיקו אבל פטר חמור אין בו כי אם קדושת דמים. ועיין במ\"ש מרן בפירקין על מ\"ש רבינו דאין פודין בשם הדומה לאחר ואם פדה פדוי סליקו להו הלכות בכורים " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Warsaw, 1881", + "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI" + ] + ], + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Zeraim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/Warsaw, 1881.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..10023318c6f4e80667a1bed2b3f0f687c1ad6d36 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/Warsaw, 1881.json @@ -0,0 +1,187 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Gifts to the Poor", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI", + "versionTitle": "Warsaw, 1881", + "license": "Public Domain", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות מתנות עניים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Zeraim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כמה היא שיעור הפאה וכו'. גרסינן בירושלמי פ\"ק דפאה הלכה א' הפאה יש לה שיעור מלמטן ואין לה שיעור מלמעלן אית תני הפאה אין לה שיעור לא למעלן ולא למטן מה נפיק מביניהון והן חד מן ס' מן דמר דפאה יש לה שיעור מלמטן מה שנתן נתן חזר והוסיף חייב במעשר עד שעה שישלים מן דמר הפאה אין לה שיעור לא למעלן ולא למטן מה שנתן כבר נפטר חזר והוסיף חייב במעשרות ע\"כ. וכתב הר\"ש בריש פאה דלמ\"ד יש לה שיעור למטה אם נתן פחות מששים מה שנתן נתן דאין יכול לחזור ולזכות בו אע\"ג דיש לה שיעור אבל לענין מעשר בין מה שנתן בין מה שחזר והוסיף הכל חייב במעשר דאין עליו תורת פאה לעולם עד שישלים לששים ולמ\"ד דאין לה שיעור למטן מה שנתן תחלה פחות מששים כבר נפטר השדה בכך מן הפאה וכל מה שמוסיף אחרי כן אין עליו תורת פאה וחייב במעשר ומתני' דקתני אחד מששים מדרבנן ע\"כ. ונראה דאף למ\"ד דמה שנתן תחלה פחות מששים נפטר השדה בכך ומה שמפריש אח\"כ חייב במעשר היינו דוקא כשהיה בדעתו בתחלה כשהפריש פחות מששים שלא להפריש יותר ומש\"ה אם חזר ונמלך ורצה להפריש יותר חייב במעשר אבל אם היה בדעתו להפריש יותר כל מה שמפריש אח\"כ גם כן פטור ממעשר דאטו המניח פאה בשנים או בשלשה מקומות הנאמר שהמקום האחד נפטר מן המעשר והמקומות האחרים חייבים והא דתנן בפ\"ד דתרומות תרם ועלה בידו אחד מששים תרומה ואינו צריך לתרום חזר והוסיף חייב במעשרות כו' התם מיירי שתרם מאומד והיה בדעתו להפריש יותר ועלה בידו אחד מששים אמרינן שאף שהיה בדעתו להפריש יותר מ\"מ כיון שכבר נשלם השיעור אף שהוא לעין רעה אינו צריך לתרום ואם חוזר והוסיף חייב במעשר אבל אם עלה בידו פחות מששים אף שכבר נפטר מן התורה מ\"מ כיון שהיה בדעתו להפריש יותר ובמה שהפריש לא הפריש אפי' שיעור הפחות דרבנן יחזור ויתרום כמות שהוא למוד או אחד מארבעים או אחד מחמשים דלא תימא כיון שאם עלה בידו אחד מששים לא היה צריך לתרום השתא נמי א\"צ לתרום אלא להשלים אחד מששים אלא כיון שצריך לתרום תורם כמו שהוא למוד ואם היה למוד לתרום אחד מארבעים משלים לאחד מארבעים ופטור מן המעשר אבל אם בתחלה היה דעתו לתרום פחות מששים פשיטא שנפטר הכרי ואם בא להוסיף חייב במעשר. שוב ראיתי להרא\"ש בפ\"ד דתרומות עלה דמתני' דהמפריש מקצת תרומה וכו' דמוקי לה בשדעתו עדיין להפריש השאר ע\"כ. ונראה שכיון הרב למה שכתבנו משום דפשטה דמתני' מוכח דמה שחוזר ומוציא ממנו תרומה עד שישלים השיעור הוי תרומה ופטור מן המעשר ואם לא היה בדעתו להפריש יותר פשיטא שכבר נפטר הכרי ומה שהיה מפריש יותר היה חייב במעשר ור\"מ לא היה אומר בזה אף מוציא הוא למקום אחר דאם כן היה תורם מן הפטור על החיוב אלא ודאי דמתני' איירי כשהיה דעתו להפריש יותר ומש\"ה מוציא ממנו תרומה וזה התוספת פטור מן המעשר ור\"מ ס\"ל דאף מוציא ממנו למקום אחר. ועדיין נשאר אצלי לדקדק בדברי הירושלמי הללו דמסיום דברי הר\"ש דסיים וכתב ומתני' דקתני אחד מששים ומדרבנן משמע דלמ\"ד דפאה יש לה שיעור למטן שיעורי ששים הוא מן התורה ובזה הוא דפליגי דמר אית ליה דשיעור ס' הוי מן התורה ומר אית ליה דהוי מדרבנן וזה הוא דבר תימה בעיני דלא מצינו בשום מקום מי שיאמר דשיעור ששים לפאה יהיה מן התורה ולא ידעתי גם היכא רמיזא בקרא שיעור זה דששים ואדרבא תרומה יש לשיעורה רמז בכתוב ואילו פאה אין לה רמז כלל ומהאי טעמא לא תני תרומה בכלל דברים שאין להם שיעור וכמו שכתבו התוס' ורש\"י בס\"פ ראשית הגז. אשר על כן נראה לי אליבא דכ\"ע שיעור ששים לא הוי כי אם מדרבנן אלא דנחלקו במתני' דהפאה אין לה שיעור דמר אמר אין לה שיעור למעלן אבל יש לה שיעור למטה ואף ששיעור זה הוא מדרבנן לא יצדק לומר אין לה שיעור למטן כיון שמדרבנן יש לה שיעור ומר אמר דאין לה שיעור לא למעלה ולא למטה ואף שיש לה שיעור מדרבנן מ\"מ כיון דמן התורה אין לה שיעור יצדק לומר אין לה שיעור לא למעלה ולא למטה ועל זה הקשו מה נפיק מן ביניהון כלומר כיון דאליבא דכ\"ע מדרבנן יש לה שיעור שהוא אחד מששים למאי נפקא מינה אם יצדק לומר שאין לה שיעור למטה או שיש לה שיעור למטה. ומכאן נמי יש להוכיח דאליבא דכ\"ע שיעור ששים הוא מדרבנן דאי לא מה הקשו מה נפיק מן ביניהון וכי יש נפקותא גדולה מזו דלמר הוא מן התורה ולמר הוי מדרבנן אלא ודאי דאליבא דכ\"ע הוי מדרבנן ומש\"ה הקשו מה נפיק ותירצו דאליבא דמ\"ד דלא יצדק לומר אין לה שיעור למטה כיון שחכמים חייבו אותו ליתן ששים מה שנתן נתן חזר והוסיף חייב במעשר עד שעה שישלים כלומר דכיון דחכמים תקנו ס' לא מיקרי פאה עד ס' ולמ\"ד דיצדק לומר אין לה שיעור למטן כיון דמן התורה אין לה שיעור מה שנתן כבר נפטר חזר והוסיף חייב במעשר. וראיתי לרבינו בפ\"א מה' מעשר דין ט\"ו שכתב המפריש מקצת מעשר אינו מעשר כו' וכן כתב בפ\"ג מהל' תרומות הלכה ג' המפריש מקצת התרומה אותו המקצת אינו תרומה. והראב\"ד בשני מקומות הללו השיג עליו בדין זה כתב דמה שתרם ועשה קדושים הם ופירשה למתני' בדרך אחר יע\"ש. ולפי מה שאני סבור רבינו פסק כמ\"ד מה שנתן נתן חזר והוסיף חייב במעשר דכל דבר שיש לו שיעור שהוא מדרבנן אם נתן פחות מכשיעור לא עשה ולא כלום ומש\"ה גבי תרומה דאף דאין לה שיעור מן התורה אם נתן פחות מכשיעור שחייבו חכמים אותו המקצת אינו תרומה והרי הוא טבל גמור וצריך להפריש ממנו תרומה ואף דגבי פאה מפשטה דירושלמי משמע דאם חזר והוסיף והשלים לשיעור מה שהפריש בראשונה למפרע נעשה פאה ופטור מן המעשר הכא גבי תרומה אף אם חזר והפריש המקצת האחר מן הכרי אינו נעשה המקצת הראשון תרומה למפרע דלא מצינו בשום מקום דבר שהוא טבל שתעשה תרומה למפרע והחילוק הוא מבואר ופשוט:
ועל הראב\"ד יש לתמוה דבשלמא גבי תרומה אפשר לומר דאם הפריש מקצת תרומה שאותו המקצת יהיה לו דין תרומה כיון דמן התורה אין שיעור לתרומה אך גבי מעשר ששיעורו קצוב מן התורה איך כתב דמה שתרם ועשה דקדוש הוא הא מדברי הירושלמי נראה דאליבא דכ\"ע כל דבר שיש לו שיעור למטה אם נתן פחות מכשיעור אין במעשיו כלום. ואפשר לומר דמה שכתב הראב\"ד דאותו המקצת יש לו דין תרומה הוא כשחזר והפריש מכרי זה המקצת האחר דהמקצת הראשון נעשה מעשר למפרע משעה ראשונה דומיא דמה שכתבנו גבי פאה שאם חזר והשלים לשיעור נעשה למפרע מה שנתן תחלה משום פאה פאה ופטור מן המעשר. והנה תירוץ זה מלבד שהסברא אינה נכונה בעיני לדמות תרומה לפאה וכדכתיבנא לעיל הרואה יראה מדברי דאף שלא חזר והפריש מ\"מ מה שהפריש יש לו תורת תרומה ויכול הכהן לאוכלה שהרי הביא ראיה לדבריו מדאמרינן הממעט במעשרות מעשרותיו מתוקנים ופירותיו מקולקלים ובודאי דמיירי בשעדיין לא הפריש המקצת האחר דאם הפריש אין פירותיו מתוקנים אלא ודאי דמיירי כשלא חזר והפריש וקאמר דמעשרותיו מתוקנים. והנראה אצלי הוא דס\"ל להראב\"ד דמתני' דתרומות מיירי במפריש מקצת מעשר או תרומה ודעתו עדיין להפריש השאר ומש\"ה כתב דמה שהפריש יש בו קדושת תרומה או מעשר ולא הוי טבל וההיא דירושלמי דפאה דמשמע דכל דבר שיש לו שיעור למטה אם הפריש פחות מכשיעור דלא עשה ולא כלום מיירי בשדעתו שלא להפריש יותר ומש\"ה כיון שיש בו שיעור וזה רצה להפריש פחות מכשיעור אין במעשיו כלום וכבר כתבתי למעלה דהר\"ש פירשה למתני' דתרומות בשדעתו להפריש יותר אך רבינו בפירוש המשנה ובחבורו סתם ולא פירש ונראה דס\"ל דמתני' איירי בשאין דעתו להפריש יותר ומש\"ה פסק דאותו המקצת שהפריש אינו תרומה והרי הוא כחלק הכרי וס\"ל דאין הפרש בזה בין תרומה למעשר וס\"ל דאף בתרומה דאין לה שיעור מן התורה מ\"מ כיון דחכמים נתנו שיעור אם רצה להפריש פחות מכשיעור ולא היה בדעתו להפריש יותר אותו המקצת אינו תרומה משום דפסק כדברי האומר דפאה יש לה שיעור למטן וכדכתיבנא. והראב\"ד גם כן מודה לרבינו דאם לא היה דעתו להפריש יותר שאותו המקצת שהפריש הוא טבל ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ואפשר דמה שהכריחם להראב\"ד ולהר\"ש לפרש מתני' בשדעת להפריש יותר ולא פירשוה בשאין דעתו להפריש יותר ומש\"ה מה שהפריש אינו כלום וכסברת רבינו הוא משום דס\"ל דכל דבר שאין לו שיעור מן התורה אם רצה להפריש פחות משיעור כבר נפטר במה שמפריש ונשאר השאר חולין וכסברת האומר דפאה אין לה שיעור למטה ולפי זה מתני' דקתני דמפריש מקצת תרומה דמוציא ממנו תרומה קשיתיה דכיון דתרומה אין לה שיעור אף שלא רצה להפריש יותר מ\"מ מה שהפריש תורת תרומה עליו: הכלל העולה ממה שכתבנו דמעשר שיש לו שיעור מן התורה אם רצה לתרום פחות מן השיעור ולא היה דעתו להפריש יותר אליבא דכ\"ע אותו המקצת שהפריש הוא טבל גמור והרי הוא חלק מהכרי כמו שהיה מקודם וצריך להוציא מזה המקצת המעשר המחוייב בו ואליבא דרבינו צריך להוציא מיניה וביה ולא ממקום אחר. ואם עשר פחות מהשיעור ובדעתו עדיין להפריש את השאר אליבא דכ\"ע מה שהפריש הוא מעשר גמור וחוזר ומפריש מהכרי ומשלים השיעור ואליבא דהר\"ש והראב\"ד אינו מוציא מהכרי הזה מעשר על טבל אחר גמור שיש לו ואם תרם פחות מכשיעור אם היה בדעתו להפריש השאר הדין שוה למעשר וכמו שכתבנו ואם לא היה דעתו להפריש יותר בזה אליבא דרבינו דינו כדין מעשר ואותה התרומה הרי היא טבל גמור וצריך להפריש ממנה התרומה המחוייבת בה דכיון דיש לה שיעור מדרבנן חשוב כמעשר אך להר\"ש ולהראב\"ד אני מסתפק דאפשר דס\"ל דכיון דמן התורה אין לה שיעור אם רצה לתרום פחות משיעורא דרבנן אותו המקצת שהפריש הוי התרומה ונפטר הכרי ואם רצה עוד לחזור ולתרום זה התוספת חייב במעשר וכסברת מ\"ד בירושלמי מה שנתן כבר נפטר חזר והוסיף חייב במעשר וגבי פאה אם הפריש פחות משיעור ובדעתו להפריש יותר אליבא דכ\"ע בין מה שהפריש בתחלה בין מה שחזר ונתן אח\"כ הכל פטור מן המעשר אך אם לא היה דעתו להפריש יותר בזה נחלקו בירושלמי בריש פאה וכמו שכתבנו: ועדיין אני מסתפק במפריש כשיעור ודעתו להפריש יותר אם מה שחזר והפריש יש לו דין פאה להפטר מן המעשר דאפשר דדוקא כשהפריש פחות מכשיעור אז הוא דאמרינן דאם דעתו להוסיף עוד אף ההוספה פטור מן המעשר אבל כשהפריש כשיעור אף שדעתו להוסיף התוספת חייבת במעשר ומ\"מ פשיטא בהפריש פחות מכשיעור שאם דעתו להוסיף עוד שאף שהוספה היא יותר מהשיעור שהכל פטור מהמעשר אך בשכבר הפריש כשיעור ודעתו להוסיף בזה הוא דמספקא לי. והא דתנן בפ\"ד דתרומות תרם ועלה בידו אחד מס' תרומה ואינו צריך לתרום חזר והוסיף חייב במעשר אף דנימא דהתם מיירי שהיה דעתו להפריש אחד ממ' או אחד מנ' ואפ\"ה אמרי' דאם עלה בידו אחד מס' ההוספה חייבת במעשר מ\"מ נראה דלא דמי לנדון דידן דשאני התם דדעתו היה להפריש מה שעלה בידו דוקא אלא שטעה באומד שהיה סבור שתרם אחד ממ' או אחד מנ' ועלה בידו אחד מס' בזה הוא דאמרי' דאם הוסיף ההוספה חייבת במעשר אבל כשלא טעה באומד אלא שדעתו הוא לתרום ולחזור ולתרום בזה אפשר דכי היכי דאם תרם הכל בבת אחת הכל דין תרומה יש לו הכי נמי במי שדעתו לתרום ולחזור ולתרום הכל דין תרומה יש לו. וראיתי בירושלמי פ\"ק דפאה עלה דמתני' דלעולם נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח דקאמר מתני' ב\"ש היא דב\"ש אומרים הפקר לעניים הפקר וכתב דמשמע ליה דמיירי בשנתן פאה שכבר נפטר הימנה ואחר כך בא להוסיף עליה דכל מה שמוסיף פטור מן המעשר לב\"ש מטעם הפקר אף שלא חל עליה שם פאה ולב\"ה לא מיפטר התוספת ממעשר משום דלא הוי הפקר עד שיפקיר לעניים ולעשירים. ולכאורה היה נראה דס\"ל לירושלמי דכל שהפריש כשיעור אף שדעתו להפריש יותר התוספת חייב במעשר דאי לא מאי דוחקיה לאוקמי מתני' כב\"ש לוקמה כב\"ה ומיירי במי שדעתו היה להפריש יותר מ\"מ נראה דאין מכאן ראיה דאפשר דס\"ל דמתני' סתמא קתני לעולם הוא נותן כלומר בין שהיה דעתו להוסיף בין שהיה דעתו שלא להוסיף לעולם הוא מוסיף והולך ופטור מן המעשר וכפי זה אמרו דמתני' ב\"ש היא והרואה יראה דהירושלמי תיבת לעולם קשיתיה ומש\"ה אוקמוה כב\"ש. וראיתי להר\"ן בפ\"ק דנדרים דף ו' עלה דההיא דאמרי' יש יד לפאה או אין יד לפאה כו' דהבעיא כגון דבאוגיא קמייתא איכא שיעור פאה ומיבעיא ליה היכא דחזר ואמר והדין אי הוי יד או לא משמע דפשיטא ליה לתלמודא דאף שכבר הפריש כשיעור אם חזר והוסיף יש לו דין פאה ולא מיבעיא ליה אלא אם יש יד או לא. וליכא למימר דנהי דמשום פאה לא מהני מ\"מ הוי הפקר דהא פשיטא דאין הלכה כב\"ש אלא כב\"ה וכיון דמטעם פאה לא מהני פשיטא דלא מהני מטעם הפקר. ומ\"מ נראה דאין מכאן ראיה כלל לפי שאני סבור דכל אותם הבעיות שנסתפקו שם אם יש יד או לא הוא דוקא במתפיס בתוך כדי דיבור דהא גבי נדרים דפשיטא לן דיש יד המתפיס עצמו בנזיר ואומר ואני לא הוי נזיר אלא בתוך כדי דיבור של חבירו ולפי זה פשיטא דאם לאחר כדי דיבור שהפריש הפאה חזר ואמר על אוגיא אחרת והדין פשיטא דלא אמר כלום דאין כאן ידים כלל אלא מיירי בתוך כדי דיבור ותוך כדי דיבור כדיבור דמי ומש\"ה אף שכבר הפריש כשיעור אם חוזר והפריש יש לו דין פאה דחשיב כאילו הפריש הכל בבת אחת כיון שהיה הכל תוך כדי דיבור: וראיתי להרב בעל קרית ספר בפ\"ב מה' מתנות עניים שכתב ואם הוסיף נמי על שיעור הפאה פטור מן המעשר כיון שנותנו בתורת פאה הוי כדין פאה נראה דמיירי כשנתן הכל בבת אחת דאם כבר נפטר מן הפאה ואח\"כ בא להוסיף עליה לא מיפטר התוספת כו' ע\"כ. ועדיין אין מדברי הרב ראיה דאפשר דמיירי בשלא היה דעתו להפריש עוד אבל אם היה דעתו להפריש חוזר ומפריש כל מה שירצה והכל פטור מן המעשר. וראיתי לרבינו בפ\"ב מה' מתנות עניים דין י\"ג בעל הבית שנתן פאה לעניים ואמרו לו תן לנו מצד זה ונתן להם מצד אחר זה וזה פאה ע\"כ. ולכאורה נראה דמיירי אף שנתן להם בתחלה שיעור פאה אפ\"ה אם חזר ונתן להם הכל דין פאה יש לו ופטור מן המעשר. ומ\"מ ע\"כ דברי רבינו הללו צריכין תלמוד שהרי מפשט דבריו נראה דכשנתן פאה לעניים לא היה דעתו להפריש עוד וכבר הוכחנו לעיל דאליבא דכ\"ע אם הפריש כשיעור ולא היה דעתו להפריש עוד אם חזר ונתן הכל פטור מן המעשר וזה פשוט מהכל וא\"כ ע\"כ דברי רבינו הללו אף שהם סתומים צ\"ל דמיירי שהיה דעתו להפריש עוד וא\"כ אף אנו נאמר דמיירי שהפריש בתחלה פחות מכשיעור והיה דעתו להשלים לכשיעור ואמרו לו העניים תן לנו מצד זה ונתן להם זו וזו פאה אף שמה שנתן להם מצד אחר היה בו שיעור פאה. גרסינן בירושלמי פ\"ק דפאה תני אין אומרים לו הבא גמלים וטעון מתני' ביותר מכשיעור אבל כשיעור אומרים לו הבא גמלים וטעון וכבר הביא הר\"ש זה הירושלמי עלה דמתני' דאין פוחתין ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: " + ] + ], + [ + [ + "כל אוכל שגדוליו מן הארץ כו'. כתב הר\"ש דאין חייב בפאה מן התורה אלא דגן תירוש ויצהר דומיא דתרומה וכ\"כ התוס' בפרק בא סימן (דף נ') ובפ' ד' דפסחים (דף נ\"ו) ובפרק ז' דשבת שם (דף ס\"ח) יעו\"ש: " + ], + [], + [], + [ + "שדה שקצרוה כותים כו'. גרסינן בירושלמי מתניתין כשקצרוה לאבדה אבל אם קצרו שלא לאבדה חייבים אמר רבי אושעיא ואפילו תימא כשקצרוה שלא לאבדה פטורה מאחר שהפאה נתנת במחובר לקרקע, ועיין במ\"ש רבינו בפירוש המשנה ודוק: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "זרעים הנמצאים בחורי הנמלים וכו'. עיין במרדכי סוף חולין דהקשה רבינו משולם לרבינו ברוך דאמאי לא אזלינן בתר רובא דרובא דקמה דבעה\"ב הוא ותירץ לו שני תירוצים חדא כדמסיק טעמא דכתיב עני ורש הצדיקו ותו אמאי לא נימא משום כל קבוע כמחצה על מחצה דמי דכל דבר שאינו ב\"ח כל מקום שמונח שם קביעותו דהא אינו יכול לילך משם דהא אמרינן ט' שרצים וצפרדע אחד ביניהם וגם גבי ט' ציבורין כו' הואיל והונח שם הוי מקום קביעותו ע\"כ. וכוונת דבריו נראה שכאן היה קבוע צבור של בעה\"ב וצבור של עניים וא\"כ הו\"ל קבוע כיון שניכר מקום האיסור. אך אני תמיה דהא קי\"ל ובנמצא הלך אחר הרוב הרי דאע\"פ שהיה כאן איסור קבוע כל שלא ראינו שפירש ממקום קביעותו אזלינן בתר רובא ואמרי' כל דפריש מרובא פריש וא\"כ ה\"נ בחורי הנמלים אף שהיה כאן איסור קבוע ניזיל בתר רובא דומיא דההיא דאמרינן ובנמצא הלך אחר הרוב: (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר בה' שאר אבות הטומאה): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שהיו לו ה' גפנים וכו'. הנה דעת רבינו הוא דלחיובא בעינן תרתי דהיינו בצרם ליין ולא שייר ובבצר אחד מהם פטור כגון בוצר לאוכלם ענבים אפי' לא שייר או שייר אפי' שבצר לעשות יין והראב\"ד השיגו בזה וכתב לא כן הסוגיא אלא חייב בכל אע\"פ ששייר ע\"כ. והנה דעתו הוא דכל שבצר לעשות יין לעולם חייב ואין חילוק בין שייר ללא שייר ולא נתבאר בהראב\"ד בבוצר לאכול ענבים מאי דעתיה אי ס\"ל דלעולם פטור וכדעת רבינו ולפי זה להראב\"ד שייר או לא שייר אינו מעלה ומוריד כלל אלא הכל תלוי בתכלית הבצירה לאיזה דבר הוא דאם הוא לאכול ענבים לעולם פטור ואם הוא לעשות יין לעולם חייב ולפי זה לא פליג עליה דרבינו אלא בחדא מילתא דהיינו בבוצר לעשות יין ושייר דלרבינו פטור ולהראב\"ד חייב או דלמא דלהראב\"ד כל שלא שייר אף בבוצר לאכול ענבים חייב דלדידיה בעינן תרתי לפטורא דהיינו בוצר לאכול ענבים ושייר אך בבצר אחד מהם חייב כגון לא שייר אפי' שבצר לאכול ענבים או שבצר לעשות יין אע\"פ ששייר ולפי זה פליג עליה דרבינו בתרתי דהיינו בבוצר לאכול ענבים ולא שייר וכן בבוצר לעשות יין ושייר דלרבינו פטור בשניהם ולהראב\"ד חייב בשניהם ובירושלמי פ\"ג דפאה עלה דמתני' דהמחליק בצלים איתא ר' זעירא אמר המלקט שבלים לעיסתו אפי' כל שהוא פטור מן הפאה ר' אליעזר אומר אפי' במגל א\"ר יוסי והוא ששייר והתני היו לו ה' גפנים והוא בוצרן ומכניסן לתוך ביתו פטור מן הפרט כו' וחייב בעוללות א\"ר יודן כאן בגמורות כאן בשאינן גמורות אר\"י ואפי' תימא כאן וכאן בגמורות וכאן וכאן שאינן גמורות תמן כשבקש לאוכלם ענבים ברם הכא כשבקש לעשותם יין הדא ילפא מן ההיא וההיא מן הדא הדא ילפא מן ההיא שאם בקש לאוכלם מלילות ואפי' לא שייר ההיא ילפא מן הדא שאם בקש לשתותן יין והוא ששייר ע\"כ. והנה לדעת רבינו דברי הירושלמי הללו אתו כפשטן דר' זעירא אמר דמלקט שבלים לעיסתו דפטור והנה מלקט שבלים לעיסתו הוי דומיא דבוצר ענבים לעשות יין ומלקט שבלים לאוכלן מלילות הוי דומיא דבוצר ענבים לאוכלם ענבים ור\"י אמר דהא דמלקט שבלים לעיסתו דפטור והוא דשייר אז הוא פטור אך אם לא שייר חייב והקשו לזה מהתוספתא דתני מי שהיו לו ה' גפנים כו' דפטור ומלישנא דמי שהיו לו ה' גפנים והוא בוצרן משמע דמיירי בדלא שייר ואפ\"ה קתני דפטור והיכי קאמר ר\"י והוא דשייר ור' יודן רצה לחלק דההיא דשבלים מיירי בגמורות ומש\"ה התנה ר\"י והוא דשייר דאם לא שייר מיחזי כמלקט לשוק וחייב וברייתא דגפנים דקאמר דאפי' לא שייר פטור מיירי בשאינם גמורות דהרואה יודע דבוצר לביתו ולא לשוק, ושוב דחו חלוק זה דר' יודן ואמרו שאין חלוק בין גמורות לאינם גמורות אלא החלוק הוא דההיא דגפנים מיירי כשבקש לאוכלם ענבים ומש\"ה פטור אפי' לא שייר והך דשבלים היא כשבקש לעשות יין כלומר דמלקט שבלים לעיסתו הוי דומיא דבוצר ענבים לעשות יין ומש\"ה התנה ר\"י ואומר דאינו פטור אא\"כ שייר אך אם לא שייר חייב וחזרו ואמרו דהך דשבלים לומדת מההיא דגפנים וההיא דגפנים לומדת מהך דשבלים כלומר דהך דשבלים דקאמר אינו פטור כי אם בדשייר לומדת מההיא דגפנים דאם בקש לאוכלם מלילות דפטור ואפי' אם לא שייר דומיא דגפנים שאם בצרם לאכול ענבים דפטור אפי' בדלא שייר וההיא דגפנים דקאמר דפטור אפי' בדלא שייר לומדת מהך דשבלים שאם בקש לעשות יין דאינו פטור כי אם בדשייר אך אם לא שייר חייב דומיא דמלקט שבלים לעיסתו דאינו פטור כי אם בדשייר ואם לא שייר חייב ורבינו פסק כתירוצא בתרא דירושלמי דאינו מחלק בין גמורות לשאינן גמורות לפי שדברי ר' יודן דמחלק בזה נדחו בירושלמי. וראיתי למרן שהבין בדברי הירושלמי דקאמר שאם בקש לעשותן יין והוא ששייר דהכוונה היא לחיוב ומש\"ה לא מצא מנוח ליישב דברי רבינו כי אם בהגיה הירושלמי ולומר דגרסינן שאם בקש לעשותם יין חייב אלא א\"כ שייר ולדידי אין צורך לשבש הספרים וכדכתיבנא וכן כתב בשם הר\"י קורקוס דהכוונה לדעת רבינו היה שאם בקש לעשותם יין דפטור והוא ששייר אבל אם [לא] שייר חייב ודברי הירושלמי הם מכוונים לדעת רבינו אין בהן נפתל ועקש. אך כפי סברת הראב\"ד לא יכולתי ליישב סוגית הירושלמי הלזו דאי ס\"ל דמלקט שבלים לעיסתו הוי דומיא דבוצר ענבים לעשות יין א\"כ ברייתא דשבלים דקתני דמלקט שבלים לעיסתו דפטור אין לה מובן כלל דהא להראב\"ד בוצר ענבים לעשות יין בכל גוונא חייב וא\"כ אין שום מציאות ליישב ברייתא זו לדידיה ואם נאמר דסבירא ליה דמלקט שבלים לעיסתו הוי דומיא דבוצר לאכול ענבים ומש\"ה קאמר רבי זעירא דבלקט שבלים לעיסתו דפטור ובא ר\"י ואומר והוא ששייר כלומר דאינו פטור כי אם בדשייר אך אם לא שייר חייב וזה הוא כפי הצד השני שצדדנו לעיל דלהראב\"ד כל שלא שייר חייב אף בבוצר לאכול ענבים והקשו על זה מברייתא דה' גפנים דמוכח מינה דאף אם לא שייר פטור עדיין לא הועלנו בזה כלל דאם כן ברייתא דה' גפנים דמוכח מינה דאף דלא שייר פטור אין שום מציאות ליישב כפי הנחה זו שהרי כפי מה שכתבנו כל שלא שייר לעולם חייב ואם נאמר כפי הצד הא' שכתבנו דהראב\"ד מודה לרבינו דכל בוצר לאכול ענבים בכל גוונא פטור ואפי' לא שייר ובהכי מיירי ברייתא דה' גפנים א\"כ דברי ר\"י דקאמר עלה דשבלים והוא ששייר הוא הפך מזה וכמ\"ש ועוד דהרואה דברי הירושלמי יראה דמוכרחים אנו לומר דמלקט שבלים לעיסתו הוי דומיא דבוצר לעשותן יין דקאמר הדא ילפא מן ההיא שאם בקש לאוכלם מלילות ואפילו לא שייר משמע דמלקט שבלים לעיסתו הוא סוג אחר ודומה לבוצר לעשות יין וא\"כ דברי רבי זעירא דקאמר דמלקט שבלים לעיסתו דפטור הם הפך דברי הראב\"ד ועוד שדברי הירושלמי דאמר תמן כשבקש לאוכלם ענבים ברם הכא כשבקש לעשותן יין קשים להולמם כפי סברת הראב\"ד דמאחר דבין בשבלים ובין בגפנים קתני פטור איך יתכן לאוקמי שום אחד מהם כשבקש לעשות יין דלהראב\"ד כל שבצר לעשות יין בכל גוונא חייב. וראיתי למרן שאחר שהביא סוגית הירושלמי הלזו כתב דפשטא דסוגיא משמע דאם נתכוון לעיסתו או ליין חייב למה שקצר או בצר אפילו שייר וכדברי הראב\"ד כו' אבל קשה לזה דא\"כ מידחי מאי דאר\"י על מלקט שבלים לעיסתו פטור והוא ששייר ע\"כ. נראה שלא הוקשה למרן על דברי הראב\"ד כי אם מדברי ר\"י ותמהני שהרי כפי מה שכתבנו כל הסוגיא מתחלה לסופה קשיתיה להראב\"ד. וראיתי להרב בעל שדה יהושע שאחר שכתב באור ההלכה לדעת רבינו כתב ולהראב\"ד בזה דרך אחרת ואמר דמה שאמר ר' יוסי והוא ששייר כלומר אע\"פ ששייר כמ\"ש הרב בעל כ\"מ ע\"כ. ודברים אלו הם שלא בהשגחה דאיך יתכן לומר דמאי דקאמר ר' יוסי והוא ששייר הוא אע\"פ ששייר מאחר דר\"י קאי עלה דשבלים דקאמר פטור ואיך יתכן לומר דפטור אפי' שייר וכ\"ש לא שייר דמשמע דלא שייר גורם פיטור וזה לא אמרו אדם מעולם דודאי לכ\"ע השיור גורם פיטור וכדקאמר בירושלמי שאם בקש לאוכלם מלילות ואפי' לא שייר והראב\"ד ג\"כ קאמר הכי בפירוש שכתב חייב בכל אע\"פ ששייר הרי דס\"ל דהשיור גורם פיטור ומ\"ש מרן הוא עלה דסופה דסוגיא דקאמר שאם בקש לשתותן יין והוא ששייר דלהראב\"ד הכוונה היא שאם בקש לשתותן יין חייב אע\"פ ששייר וכל זה הוא מבואר. הכלל העולה שצדדתי צדדין וצדי צדדין ליישב סוגית הירושלמי הלזו כפי סברת הראב\"ד ולא יכולתי. אשר על כן נראה דהראב\"ד הוא גריס במימרא דשבלים חייב וניחא מאי דקאמר המלקט שבלים לעיסתו אפי' כל שהוא חייב ואתי כל שהוא כפשוטו דאף שהוא דבר מועט חייב, דלפי גירסתנו דגרסינן פטור צריך לדחוק ולומר דמאי דקאמר אפי' כל שהוא הכוונה היא אפי' שיהיה הרבה מאד וכמו שכתב הרב בעל ש\"י ואין זה משמעות כל שהוא המוזכר בתלמוד אך אי גרסינן חייב אתי כפשוטו ובא ר\"י ואמר והוא ששייר כלומר אפי' ששייר וכמו שפירש מרן והוא ששייר המוזכר בסוף הסוגיא דכיון דקאי על חיוב ע\"כ לומר דמאי דקאמר והוא ששייר הכוונה היא אע\"פ ששייר משום דהשיור גורם לפטור וכמו שכתבנו והקשו לזה מברייתא דה' גפנים דפטור אפי' לא שייר ותירצו דההיא דה' גפנים מיירי בבוצר לאכול ענבים ומש\"ה פטור אפי' לא שייר אך ברייתא דשבלים מיירי במלקט לעיסתו דהוי דומיא דבוצר לעשותן יין ומש\"ה חייב אפי' שייר ושאר הסוגיא אתיא שפיר כפי סגנון זה דכיון דחדא מיתניא בחיוב וחדא בפטור אתי שפיר לומר הדא ילפא מן ההיא וההיא מן הדא כלומר דשבלים לומדת מההיא דגפנים שאם בקש לאוכלם מלילות דפטור ואפי' לא שייר דומיא דבוצר לאכול ענבים וההיא דגפנים לומדת מההיא דשבלים שאם בקש לשתותן יין דחייב והוא ששייר כלומר ואפי' שייר דומיא דשבלים לעיסתו דחייב בכל גוונא וכדקאמר ר\"י. וכפי מה שכתבנו למדנו דלדעת הראב\"ד בוצר לאכול ענבים פטור ואפי' לא שייר וכסברת רבינו:
ודע שמה שכתבנו לעיל דמברייתא דגפנים משמע דאפי' לא שייר פטור מלבד הדקדוקים שכתבנו לעיל עוד ראיתי בתוספתא פ\"ק דפאה שהביאו ברייתא זו וסיימו ואם שייר נותן מן המשוייר על מה ששייר ע\"כ. הרי מוכח בהדיא דרישא איירי בדלא שייר ואפ\"ה קתני דפטור. הן אמת דכפי מה שכתבנו דהשיור גורם לפטור לא הוה צריך למימר דאם שייר דנותן על מה ששייר דכיון דלמדנו דאם לא שייר דפטור מכל שכן דאם שייר דאינו נותן מן המשואר כי אם על מה ששייר ואולי איצטריך הך סיפא ללמדנו דרישא איירי בדלא שייר דאי לא הוה אמינא דלא מיפטר כי אם בדשייר אבל אם לא שייר לא קמ\"ל דבין שייר ובין לא שייר פטור וכדכתיבנא: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "אע\"פ שהניחו סמוך לגפה או לגדיש וכו'. תנן בפרק ו' דפאה העומר שהוא סמוך לגפה וכו' (עיין בכ\"מ) . והנה בתוספתא פ\"ב דפאה אמרינן אמר רבי אלעאי שאלתי את רבי יהושע באלו עומרים היו ב\"ש וב\"ה חולקין אמר בתורה הזאת על העומר סמוך לגפה ולגדיש ולבקר ולכלים וכשבאתי ושאלתי את ר\"א אמר לי מודים באלו שהן שכחה על מה נחלקו על העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ונתנו בצד הגפה או בצד הגדיש שבש\"א אינו שכחה מפני שזכה בה ובה\"א שכחה ע\"כ. והכונה דלר' יהושע מחלוקת ב\"ש וב\"ה אינו בנטל העומר להוליכו והניחו בצד הגפה אלא בעומר שהיה מתחלתו סמוך לגפה ולגדיש דב\"ש אומרים דאינו שכחה כיון שהוא במקום מסויים וכההיא דתנן בריש פ\"ז במקומו שהוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה וב\"ה ס\"ל דהוי שכחה דלא חשיבי הני דבר מסויים ולא דמי לההיא דריש פ\"ז דשאני התם שהוא דבר מחובר בצד דבר מחובר אבל הכא הוא דבר תלוש בצד דבר מחובר וכדאיתא בירושלמי אבל בנטל להוליכו לעיר אף ב\"ה מודו דאינו שכחה ואפי' שלא הניחו בצד הגפה משום דזכה בה ולר\"א כל שלא נטל העומר להוליכו לעיר דכ\"ע הוי שכחה לא נחלקו אלא בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ונתנו בצד הגפה. ודע דסמוך למשנה זו שכתבנו תנן העומר שהחזיק בו להוליכו אל העיר ושכחו מודים שאינו שכחה ע\"כ. וכתב הר\"ש שם דהך סתמא אתא כר\"י ולא כר\"א ע\"כ. והדין עמו דלר\"י דקאמר דנחלקו בעומר שהיה סמוך מתחלתו לגפה אתי שפיר מאי דתנן דאם החזיק בו להוליכו אל העיר ושכחו דמודים שאינו שכחה אך לר\"א מחלוקתם הוא בדבר זה דהיינו בעומר שהחזיק בו להוליכו אל העיר. אך לא נתקררה דעתי בזה דלא שייך לומר מודים אלא בדבר הדומה למה שנחלקו אבל הכא אין שום הדמות כלל זה לזה משום דמה שנחלקו הוא מטעם אי חשיבי גפה וגדיש דבר מסויים או לא חשיבי א\"נ אי מהני דבר מסויים לשכחת העומר אבל בהחזיק בו להוליכו לעיר טעמא הוא משום דזכה בו ולא שייך בה שכחה וא\"כ לא שייך לומר בזה מודים. וראיתי לרבינו בפירוש המשנה שהביא סברת ר\"א ויש לתמוה דאיך יתיישב כפירוש זה אידך מתני' דקתני מודים שאינו שכחה. וראיתי לרבינו שם שכתב ומה שאמרו מודים שאינו שכחה בשלא שכחוה סמוך לגפה ולגדיש כאשר בארנו במה שהקדמנו ע\"כ. והנראה מפשט דבריו הוא דס\"ל דע\"כ לא קאמרי ב\"ה דהוי שכחה אלא בשהניחה סמוך לגפה ולגדיש אבל אם לא הניחה סמוך לגפה מודים ב\"ה דאינו שכחה. והדברים הם תמוהים שיהיה ההנחה סמוך לגפה ולגדיש סיבה שלא תהיה שכחה וכבר תמה על זה הרב בעל שדה יהושע והשיא דברי רבינו לכוונה אחרת יע\"ש, אך רבינו עובדיה אחר שכתב דמחלוקת ב\"ש וב\"ה הוא בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר וכדברי ר\"א כתב והא דתנן לקמן במתני' העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ושכחו מודים ב\"ה לב\"ש דאינו שכחה זהו כשלא הניחו אצל הגפה או אצל הגדיש ע\"כ. ודברים אלו הם כפשט דברי רבינו שבפירוש המשנה וכבר טרח הרב בעל תוי\"ט ליתן טעם לדין זה וז\"ל וטעמא איכא למימר דכשלא הניחו אצל אחד מדברים הללו אע\"פ ששכחו אינה שכחה הואיל והחזיק בו להוליכו לעיר אבל כשהניחו אצל דבר מסויים אע\"פ שהחזיק בו כבר להוליכו לעיר הוי שכחה שסוברים דושכחת ע\"י עצמך ולא כשיש דבר הגורם השכחה שע\"י שהחזיק בו ולא הניחו אצל דבר מסויים גרם לו ששכחו עכ\"ד. ועוד נראה לי טעם אחר לומר דהנחה אצל הגפה גורם שיהיה בו שכחה משום דהכא מיירי בעומר שנטלו להוליכו לעיר וטעמייהו דב\"ש הוא משום דזכה בו ושוב אין בו שכחה וא\"כ אם אחר שנטלו הניחו במקום אחר אם היה המקום האחר גפה או גדיש שהוא דבר מסויים קצת נמצא שלא נטלו להוליכו לעיר אלא להניחו במקום אחר ידוע לו ומש\"ה אם אחר כך שכחו הוי שכחה אבל כל שלא הניחו במקום ידוע עדיין כוונתו הראשונה במקומה עומדת דכוונתו היא בנטילתו להוליכו לעיר אלא דלפי שעה הניחו במקום אחר דאי לא לאיזה תכלית נטלה ממקום זה והניחה במקום אחר ולקמן יתבאר לך דכל שלא נטלה להוליכה לעיר אלא להניחה במקום אחר דלא זכה בה והוי שכחה. ודע שהרב בעל תוי\"ט רצה ליישב כפי הנחה זו דהנחה אצל הגפה גורם שיהיה שכחה זו גירסת הירושלמי שכתובה אצלנו דקאמר וקשיא על דב\"ש בגפה ובגדיש דבר שהוא מסויים ואינון אמרין אינו שכחה וקשיא על דב\"ה בבקר ובכלים דבר שאינו מסויים ואינון אמרין היא שכחה ע\"כ. והנה פשט דברי הירושלמי הללו מורים דההנחה אצל דבר המסויים גורם שיהיה שכחה והר\"ש כתב שהסברא היא בהפך דאדרבא ההנחה אצל דבר המסויים גורם שלא יהיה בו שכחה ומכח סברא זו כתב דטעות נפלה בירושלמי וצ\"ע דהגירסא היא בהפך וקשיא על דב\"ש בבקר ובכלים דבר שאינו מסויים ואינון אמרין אינו שכחה וקשיא על דב\"ה גפה וגדיש דבר מסויים הוא ואינון אמרין דהוי שכחה אך כפי מ\"ש הרב בעל תי\"ט אין להטעות גירסת הירושלמי. ולי נראה שגרסת הר\"ש היא הנכונה שהרי סמוך למה שכתבנו בשם הירושלמי הביאו מתני' דריש פ\"ז דפאה במקומו כיצד היה עומד בצד הגת או בצד הפרצה ואמרו דהך מתני' כב\"ש דב\"ש אומרים אינו שכחה ואמר ר' יוסי דברי הכל היא תמן דבר מחובר בצד דבר מחובר ברם הכא דבר תלוש בצד דבר מחובר ע\"כ. הרי פשט דברי הירושלמי מורים דס\"ל דהנחה אצל דבר המסויים גורם שלא יהיה בו שכחה ומש\"ה היו רוצים לומר דמתני' דהיה עומד בצד הגת אתיא כב\"ש דאית להו דכל שהניח בצד דבר המסויים אינו שכחה ותירצו דאפי' ב\"ה מודים בההיא אלא דשאני הכא דלא הוי דבר המסויים כיון שהוא דבר תלוש בצד דבר המחובר ואילו לסברת הרב בעל תויו\"ט מאי דנקטי ב\"ש העומר שהוא סמוך לגפה לחדושא הוא דאפי' שהניחו סמוך לגפה וסד\"א שזה יהיה גורם שיהיה בו שכחה כיון שהניחו בצד דבר המסויים קמ\"ל דאפ\"ה אינו שכחה משום דכבר זכה בו. אשר על כן נראה דודאי גירסת הר\"ש היא הנכונה דסברת הירושלמי היא דדבר מסויים גורם שלא יהיה שכחה וטעמייהו דב\"ש דקאמרי דאינו שכחה הוא משום דהניחו בצד דבר המסויים וטעמייהו דב\"ה הוא משום דהני לא חשיבי דבר המסויים משום דהוא דבר תלוש בצד דבר המחובר וכדאיתא בירושלמי וכי תימא א\"כ תיקשי לסברת רבינו ורבינו עובדיה דאית להו דאדרבא ההנחה בצד גפה או גדיש הוי סיבה שיהיה שכחה והרי דברי הירושלמי מורים בהפך הא לא קשיא משום דהירושלמי אזיל בשיטת ר' יהושע וכפשטיה דמתני' דמה שנחלקו ב\"ש וב\"ה אינו בעומר שנטלו להוליכו לעיר כ\"א בעומר שהיה סמוך מתחלתו ולגפה ולגדיש וא\"כ ע\"כ דטעמייהו דב\"ש הוא משום דכיון דהניחו בצד אחד מאלו המקומות לא הוי שכחה משום דהם דבר המסויים וב\"ה ס\"ל דלא הוו דבר המסויים ומש\"ה הוו שכחה וזהו שהקשו לב\"ש מבקר וכלים ולב\"ה מגפה וגדיש וכגירסת הר\"ש וחזרו לומר וההיא דהיה עומד בצד הגת אתיא אפי' כב\"ה משום דחשיב דבר המסויים כיון שהוא דבר המחובר אצל דבר המחובר אבל בהני דגפה ודכוותיה ס\"ל לב\"ה דלא הוו דבר המסויים ומש\"ה ס\"ל דהוו שכחה אך כפי המסקנא שהיא סברת ר\"א דמחלוקת זה דב\"ש וב\"ה הוא בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר וטעמייהו דב\"ש הוא משום דזכה בו אדרבא הסברא היא בהפך דב\"ש אית להו דאפי' אם הניחו בצד הגפה אינו שכחה וב\"ה אית להו דכיון שהניחו אצל הגפה אזדא ליה טעמא דזכה בו אבל אם לא הניחו אצל הגפה מודים ב\"ה דאינו שכחה משום דזכה בו וכי תימא סוף סוף תיקשי לב\"ה נהי דאזדא ליה טעמא דזכה בו ת\"ל משום דהניחו בצד דבר המסויים וכל שהוא בצד דבר המסויים אין בו דין שכחה וכדתנן היה עומד בצד הגת או בצד הפרצה דאינו שכחה, הא לא קשיא משום דודאי כל שהניחו בצד דבר שהוא מסויים גמור שהוא מחובר אצל מחובר לכ\"ע אינו שכחה דדל מהכא טעמא דזכה בו ת\"ל משום דהניחו בצד דבר שהוא מסויים אבל הכא הני לא חשיבי מסויים גמור כיון דהוו תלוש אצל מחובר ופשיטא דאם היה סמוך מתחלתו לחד מהני דהוו שכחה וכסברת ר' אליעזר אך הכא מיירי בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ואם לא היה מניחו באחד ממקומות הללו המוזכרים במשנה דהיינו גפה וגדיש ודכוותיה אז לכ\"ע לא היה בו דין שכחה כיון שזכה בו וכדתנן במתני' מודה שאינו שכחה אך אם הניחה אצל גפה וגדיש ס\"ל לב\"ה דהוו שכחה דבהנחה הלזו אצל מקומות אלו אזדא ליה טעמא דזכה בו והם מצד עצמם לא הוו דבר מסויים שנאמר דאף דליכא טעמא דזכה בהם ת\"ל דהם סמוכים לדבר המסויים וב\"ש ס\"ל דאפי' בהנחה זו שהניחם אצל מקומות אלו לא אזדא ליה טעמא דזכה בהם. והנה אחר כל הטורח הזה עדיין לא נתקררה דעתי לא בטעמו של הרב תוי\"ט ולא במה שכתבו דאיך יהיה ההנחה אצל מקומות אלו סבה שיהיה שכחה אך פשט דברי רבינו שבפירוש המשנה מורים כן וכדכתב רבינו עובדיה ז\"ל. ומ\"ש רבינו עמדו העניים וכו' או שהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו בשדה ושכחו אינו שכחה אפי' אם נטלו ממקום למקום אע\"פ שהניחו סמוך לגפה או לגדיש או לבקר או לכלים ושכחו ה\"ז שכחה ע\"כ. דברים הללו אין להם מובן כלל דפתח באינה שכחה וכתב אפי' כו' וסיים בהרי זו שכחה וכבר תמה על זה הרב בעל שדה יהושע עלה דמתניתין דמודים דאינו שכחה. והנה הרב הציע הצעות קודם כל דבריו והעתיק דברי רבינו שבפירוש המשנה ודברי התוספתא וכתב דרבינו סובר דיש הפרש בין נטלו להוליכו ובין החזיק בו להוליכו דכשאמרו בירושלמי על מה נחלקו על העומר שנטלו להוליכו לעיר כו' הוא דוקא דלא גלי דעתיה דמחזיק בו כדי שלא יהיה בו שכחה אלא אגב אורחיה נטלו להוליכו לעיר והניחו בשדה כו' וכשאמרו במשנה זו שאנו בה העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר מודים שאינו שכחה מבין רבינו דלשון החזיק בו הוא מדוחק דגלי אדעתיה בעל העומר דמחזיק בו כדי שלא יהיה נשכח וכיון שכן משום הכי אפי' ב\"ה שאומרים בנטלו להוליכו לעיר דלא זכה בו והוא שכחה כאן שהחזיק יודה דזכה בו והיינו דנקט מתני' לישנא דהחזיק ע\"כ. ואח\"כ נרגש הרב דבתוספתא נקטו החזיק למחלוקת ב\"ש וב\"ה וכתב דרבינו עשה עיקר מהירושלמי דלא נזכר שם לישנא דהחזיק כי אם נטל להוליכו. ובבאור דברי רבינו כתב דהכי קאמר דכשהחזיר להוליכו לעיר וגלי אדעתיה דמחזיק בו אינו שכחה דזכה בו והיינו מתני' דהכא דקיימינן בה, ובאר עוד ואמר דאינו שכחה כענין החזיק אפי' דכשנטלו ממקום למקום דלא החזיק אע\"פ שנתנו בצד הגפה כו' דהיה מקום לומר דאינו שכחה ועם כל זה הוא שכחה אפ\"ה בכאן אינו שכחה, ומ\"ש אפי' נטלו ונתנו כו' הוא תמצית דברי ר\"א שאמר על מה נחלקו על עומר שנטלו להוליכו לעיר דאפי' כן אומרים ב\"ה דהוא שכחה משום דליכא החזיק וז\"ש כאן רבינו בהחזיק אינו שכחה אף שאינו בצד הגפה אע\"פ שבנטלו ונתנו בצד הגפה הוא שכחה אליבא דב\"ה הכא לא הוי שכחה משום דזכה בה דהחזיק עכ\"ד. והיה נראה קצת להביא ראיה לדברי הרב דמחלק בין מחזיק בו לנטלו להוליכו מההיא דאמרינן בריש פ' עגלה ערופה דף מ\"ה עומר שהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו על גבי חבירו כו' דלכ\"ע העליון אינו שכחה ואמרי' בגמ' דטעמא הוא משום דהחזיק בה זכה בה הרי שדקדקו מלת החזיק ועשו אותה עיקר. הן אמת דרבינו כשהביא דין זה כתב נטל עומר להוליכו לעיר וכו' ואם כדברי הרב שהכל תלוי בהחזיק הוה ליה למימר החזיק בעומר להוליכו לעיר ואולי התם בגמ' איצטריכו ללמדנו דין זה דכל שהחזיק בו שוב אין בו שכחה ומש\"ה נקטו לדינם בשהעליון החזיק בו דהשתא העליון לכ\"ע אין בו שכחה ולא נחלקו אלא בתחתון אבל רבינו שכבר ביאר דין היכא דהחזיק בו ולא בא ללמד כי אם דין התחתון מש\"ה נקט למילתיה בשהעליון נטלו להוליכו לעיר וזהו שרבינו לא הזכיר בבבא זו דין העליון משום דכבר נלמד ממה שקדם ולא בא אלא ללמד דין התחתון. אך יש לי לדקדק בחלוק זה שחילק הרב דהכל תלוי בהחזיק דגלי דעתיה דהחזיק בו כדי שלא יהיה בו שכחה א\"כ הוה ליה לרבינו לומר אפי' אם נטלו להוליכו לעיר כו' ולמה זה שינה את טעמו דברישא נקט החזיק בו להוליכו לעיר ובסיפא נקט נטלו ממקום למקום שהרי לפי דבריו אין הדבר תלוי אלא בהחזיק ולא החזיק וא\"כ כפי דרכו הוה ליה לרבינו למימר ברישא נמי החזיק בו ממקום למקום או לימא בסיפא נטלו להוליכו לעיר, גם עיקר דבריו שכתב דהחזיק בו הוא דגלי אדעתיה בעל העומר דמחזיק בו כדי שלא יהיה נשכח הוא דוחק בעיני. אשר על כן נראה לי דעיקר חילוק של רבינו הוא בין נטלו להוליכו לעיר ובין נטלו להוליכו למקום אחר בשדה עצמה והכוונה דכל שנטלו להוליכו לעיר הרי החזיק בו להיות שלו שהרי כונתו בנטילתו הוא להוליכו לעיר וא\"כ הרי זכה בו ושוב אין בו שכחה והיינו דתנן במתניתין דכל שהחזיק בו להוליכו לעיר אין בו שכחה אך כל שנטלו להוליכו ממקום למקום עדיין לא החזיק בו לזכות בו שהרי לא היתה כוונתו להוליכו לעיר אלא להניחו בשדה ומש\"ה ס\"ל לב\"ה דהוי שכחה אך ב\"ש אית להו דאפילו הכי אין בו שכחה כיון דאיכא תרתי דהיינו שנטלו להוליכו למקום אחר והניחו בצד הגפה והיינו דרבינו כשהביא דין העומר שהניחו על גבי חבירו כתב נטל עומר להוליכו לעיר כלשון הגמרא דפ' עגלה ערופה שכתבנו דמיירי שהעליון אינו שכחה ולדידיה אין הדבר תלוי אלא בנטילתו לאיזה תכלית הוא דאם הוא להוליכו לעיר נמצא דהחזיק בו וזכה בה ושוב אין בו שכחה ואם נטלו להוליכו ממקום למקום נמצא דלא החזיק לזכות ומש\"ה יש בו שכחה ואע\"ג דבתוספתא אמרי' דלר\"א מחלוקת ב\"ש וב\"ה הוא בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר מ\"מ הרואה דברי הירושלמי יראה איך לר\"א לא נחלקו כי אם בעומר שנטלו ונתנו בצד הגפה ולא הוזכר בירושלמי במחלוקת ב\"ש וב\"ה נטלו להוליכו לעיר וכבר למדנו הרב בעל ש\"י דרבינו עושה עיקר מהירושלמי. אך מה שקשה לזה הוא דברי רבינו שפירש המשנה דמחלוקת ב\"ש וב\"ה שכתב וכבר בארו בתלמוד שהם לא נחלקו כנראה מן המשנה הזאת אבל נחלקו בשיקח העומר להוליכו במדינה ונתנו באחד המקומות הנזכרים כו' הרי שכתב דלב\"ה אף כשנטלו להוליכו לעיר יש בו שכחה וזהו הפך מה שכתבנו. והנה העידותי היום שאם לא היו כי אם דברי רבינו הללו שבפירוש המשנה הלזו הייתי מגיה דברי רבינו והייתי גורס אבל נחלקו כשיקח העומר להוליכו למקום אחר אך כבר כתבנו לעיל שדברי רבינו שבפירוש המשנה דהכל מודים שאינו שכחה מורים דס\"ל כסברת רבינו עובדיה שכתב דההנחה אצל הגפה או הגדיש הוא סיבה שיהיה שכחה וכן כתב הרב בעל תויו\"ט דרבינו בפירוש המשנה ורבינו עובדיה בחדא שיטה אזלי וא\"כ נראה דבפירוש המשנה לא ירד לחלק בין נטל להוליך לעיר לנטל להוליך למקום אחר אלא דס\"ל דמחלוקת ב\"ש וב\"ה הוא בנטל להוליכו לעיר וכלישנא דתוספתא ומש\"ה נדחק באידך מתני' דקתני מודים שאינה שכחה וכתב דהטעם הוא משום דלא הניחה סמוך לגפה אבל כאן בחיבורו העמיק עוד בדברי הירושלמי וחלק בין נטל להוליכו לעיר בין נטל להוליכו למקום אחר ובזה אתו שתי המשניות מרווחות דמה שנחלקו ב\"ש וב\"ה מיירי בנטלו להוליכו למקום אחר ואידך מתני' דקתני הכל מודים מיירי בנטלו להוליכו לעיר: ודע דלכל הפירושים נ\"ל שטעות נפל בדברי רבינו במה שכתב אפי' אם נטלו כו' וצריך להגיה אבל אם נטלו כו' ואפשר דבספרו של רבינו היה כתוב א' ברשימה והמדפיסים סברו שהכוונה היא אפילו. אך הנכון הוא לגרוס אבל אם נטלו כו' ובזה מתיישבים דברי רבינו היטב בין כפי מה שחילק הרב בעל ש\"י בין החזיק לנטל בין כפי מה שכתבנו שהחילוק הוא בין נטלו להוליכו לעיר לנטלו להוליכו ממקום למקום ואין צורך למה שנדחק הרב בעל ש\"י ליישב גירסת אפילו. שוב ראיתי להרב בעל תי\"ט שהביא דברי רבינו כגירסתנו. ודע דכפי מה שכתבנו לעיל בשם רבינו עובדיה דס\"ל דלב\"ה ההנחה אצל הגדיש או הגפה הוי סיבה שיהיה שכחה ויחס בו סברא זו לרבינו בפירוש המשנה יש להסתפק היכא דנטל עומר להוליכו לעיר והניחו אצל עומר שיש בו סאתים היכי לידיינו דייני משום דעומר שיש בו סאתים דקי\"ל דאינו שכחה איכא תרי טעמי איכא מ\"ד דהטעם דאינו שכחה הוא משום דכתיב כי תקצור קצירך וגו' לא תשוב לקחתו עומר שאתה יכול לקחתו כאחד יצא עומר שיש בו סאתים ואיכא מ\"ד דטעמא הוא משום דכתיב ושכחת עומר ולא גדיש וכשהעומר יש בו סאתים מיקרי גדיש. והנה כפי הטעם הראשון נמצא שלא הניחו בשום צד מהמקומות השנויים שם ולפי זה הכל מודים דאינו שכחה כיון שלא הניחו בצד הגדיש אך כפי הטעם השני דנקרא גדיש כל שיש בו סאתים אם כן באנו למחלוקת בית שמאי ובית הלל דלב\"ש לא הוי שכחה ולב\"ה הוי שכחה. וראיתי בירושלמי פ\"ו דפאה עלה דמתני' דהעומר שיש בו סאתים דאינו שכחה שהביאו שני הטעמים שכתבנו ואמרו היך עבידא שכח עומר בצידי אין תעבדיניה עומר דברי הכל שכחה ואין תעבדיניה גדיש מחלוקת שמאי והלל ע\"כ. הרי מבואר דלב\"ש דאית להו דעומר שהניחו אצל הגדיש דאינו שכחה היכא דהניחו אצל עומר שיש בו סאתים אם יהיה בו שכחה או לא הדבר תלוי בשני הטעמים שכתבנו ומינה לדידן נמי דקי\"ל כב\"ה דעומר שנטלו להוליכו והניחו אצל הגדיש דהוי שכחה ואם לא הניחו אצל הגדיש [לא] הוי שכחה היכא דהניחו אצל עומר שיש בו סאתים הדבר תלוי בשני הטעמים שכתבנו דלמ\"ד דנקרא עומר לא הוי שכחה ולמ\"ד דנקרא גדיש הוי שכחה. והנה מדברי הירושלמי הללו היה נראה להכריח דס\"ל דלב\"ה ההנחה אצל דבר המסויים אינו מעלה ואינו מוריד כלל ודלא כרבינו עובדיה משום דבינייא זו שאמרו בירושלמי לא נפקא מיניה כי אם אליבא דב\"ש שהרי אמרו אין תעבדיניה עומר ד\"ה שכחה וא\"כ מיירי כשלא נטל העומר להוליכו כי אם ששכחו אצל העומר שיש בו סאתים דאי מיירי בנטלו להוליכו והניחו אצל העומר של סאתים א\"כ היכי קאמר דאין תעבדיניה עומר ד\"ה שכחה אדרבה ד\"ה אינו שכחה שהרי לסברת הרע\"ב כל שנטלו להוליכו ולא הניחו אצל דבר מסויים לד\"ה אינו שכחה אלא ודאי כדכתיבנא דמיירי בשלא נטלו להוליכו וא\"כ הנפקותא אינה כי אם אליבא דב\"ש דאין תעבדיניה גדיש לב\"ש לא הוי שכחה דלב\"ה בין אין תעבדיניה עומר בין אין תעבדיניה גדיש הוי שכחה ואם איתא כסברת הר\"ע הוה להו למימר הנפקותא אליבא דב\"ה דהלכתא כוותייהו ולימא הכי דנפקא מיניה בין שני הטעמים היכא דנטלו להוליכו והניחו אצל העומר שיש בו סאתים דאין תעבדיניה עומר ד\"ה אינו שכחה וכדמתני' דהכל מודים ואין תעבדיניה גדיש מחלוקת ב\"ש וב\"ה דלב\"ש אף אם תעבדיניה גדיש לא הוי שכחה ולב\"ה אין תעבדיניה גדיש הוי שכחה ומדלא נקטו הבינייא אליבא דהלכתא משמע דס\"ל לירושלמי דלב\"ה ההנחה אצל דבר המסויים אינו מעלה ומוריד כלל הפך סברת הר\"ע. ומיהו נראה דליכא מכאן תיובתא לסברת הרע\"ב משום דהירוש' אזיל כשיטת ר' יהושע דאית ליה דברים כפשטן דמחלוקת ב\"ש וב\"ה הוא בעומר ששכחו אצל הגדיש ולדידיה אידך מתני' דקאמר הכל מודים דאינו שכחה הוא משום דנטלו להוליכו לעיר ולפי זה לב\"ה ההנחה אצל דבר המסויים אינו מעלה ומוריד כלל (לב\"ה) ומש\"ה לא אמרו הבינייא כי אם אליבא דב\"ש משום דאליבא דר' יהושע לא משכחת נפקותא אליבא דב\"ה וע\"כ סוגיא זו אזלא כשיטת ר' יהושע דאילו לר' אליעזר כל ששכח עומר אצל הגדיש אף ב\"ש מודו דהוי שכחה וכי תימא אמאי לא אמרו הבינייא אליבא דר' אליעזר ונפקא מינה אליבא דב\"ה הא לא קשיא שהרי כבר כתבנו לעיל דסוגית הירושלמי אזלא בשיטת ר' יהושע ומש\"ה לא אמרו הנפקותא כי אם אליבא דב\"ש דלר' יהושע לא נפקא מידי בין שני הטעמים אליבא דב\"ה אבל אין הכי נמי דלמאן דאית ליה כב\"ה איכא נפקותא בין שני הטעמים אליבא דב\"ה והוא היכא דנטלו להוליכו והניחו אצל עומר שיש בו סאתים דאין תעבדיניה עומר ד\"ה אינו שכחה ואין תעבדיניה גדיש לב\"ש אינו שכחה ולב\"ה הוי שכחה ולענין הלכה נראה דהוי שכחה משום דנקרא גדיש שהרי רבינו נתן טעם לעומר שיש בו סאתים דאינו שכחה משום דנקרא גדיש וא\"כ לדידן דקי\"ל כב\"ה היכא דנטלו להוליכו והניחו אצל עומר שיש בו סאתים הוי שכחה משום דנקרא גדיש. שוב ראיתי בתלמודא דידן סוף פ' המוכר את הבית דף ע\"ב דאמרינן עומר שיש בו סאתים תורת עומר עליו ותורת גדיש עליו תורת עומר עליו דשנים שכחה שנים והוא אינם שכחה תורת גדיש עליו דתנן עומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה. והנה בירושלמי אמרו נפקותא זו ג\"כ היכא דשכח שנים והוא דלמ\"ד דעומר שיש בו סאתים דאינו שכחה משום דנקרא גדיש השנים ששכח הוי שכחה ולמ\"ד דהוו עומר השנים אינם שכחה אך תלמודא דידן חולק בזה וס\"ל דאף למ\"ד דטעמא דעומר שיש בו סאתים דאינו שכחה משום דנקרא גדיש ומ\"מ היכא דשכח שנים והוא אינם שכחה משום דתורת עומר עליו והשתא בנדון דידן דהיינו היכא דנטלו להוליכו לעיר והניחו אצל עומר שיש בו סאתים יש להסתפק ולומר דאף למ\"ד דטעמא דעומר שיש בו סאתים דאינו שכחה משום דתורת גדיש עליו מ\"מ אפשר דבנדון דידן יודה דתורת עומר עליו ולב\"ה נמי אינו שכחה כיון שלא הניחו אצל דבר המסויים. והנה אעיקרא דדינא יש לעיין בטעמא דתלמודא דידן דאית ליה דאמרינן תרתי דסתרן אהדדי דהיינו תורת עומר עליו ותורת גדיש עליו מאי טעמא ואם נאמר דס\"ל לרב הונא דלעולם אזלינן בתר תועלתו דבעל השדה ומש\"ה היכא דשכחו לבדו אמרינן דתורת גדיש עליו ואינו שכחה וכששכח שנים והוא אמרי' דתורת עומר עליו ואינם שכחה. ואין זה מהתימה דאזלינן בתר תועלתו דבעל השדה שהרי כתב רבינו בפ\"ה מהלכות אלו דין י\"ט אין בו סאתים רואין את השבלים הדקות כאלו הן בריאות וארוכות ואת השדופות כאלו הן מלאות כו' הרי דאזלינן בתר תועלתו דבעל השדה לא יהיה שכחה ומש\"ה אית ליה לרב הונא דאמרי' תרתי דסתרן משום תועלתו דבעל השדה וא\"כ בנדון דידן דתועלתו דבעל השדה הוא שיהיה עומר שהרי אליבא דרע\"ב לב\"ה ההנחה אצל דבר המסוים הוא סיבה שיהיה שכחה א\"כ נמצא דלכ\"ע אמרינן דתורת עומר עליו ואינו שכחה וכן אם נאמר דטעמא דרב הונא הוא משום דאית ליה דלכל הדברים עומר זה שיש בו סאתים עומר הוא ועומר מיקרי ודוקא לענין היכא דשכחו לבדו הוא דאמרינן דתורת גדיש עליו אבל לשאר מילי תורת עומר עליו א\"כ בנדון דידן נמי אינו שכחה לכ\"ע כיון דתורת עומר עליו נמצינו למידין דלכל הפירושים שנאמר בדברי רב הונא בנידון דידן והיינו היכא דנטלו להוליכו לעיר והניחו אצל עומר שיש בו סאתים לא הוי שכחה משום דתורת עומר עליו. אך נראה דיש נפקותא בין שני הפירושים שכתבנו אליבא דרב הונא כפי הבינייא שאמרו בירושלמי אליבא דר' יהושע והוא היכא דשכח עומר אצל עומר שיש בו סאתים ואליבא דב\"ש שאין תעבדיניה עומר הוי שכחה ואין תעבדיניה גדיש אינו שכחה והנה אליבא דרב הונא בנדון כזה אם נאמר דטעמיה דרב הונא משום דלעולם אזלינן בתר תועלתו דבעל השדה א\"כ בנדון זה שהוא דשכחו אצל העומר שיש בו סאתים אליבא דב\"ש נאמר דתורת גדיש עליו שהרי תועלתו דבעל השדה הוא שיהיה תורת גדיש עליו כדי שלא יהיה שכחה אך אם נאמר כפי הפירוש השני שכתבנו דטעמיה דרב הונא הוא משום דאית ליה דלכל הדברים תורת עומר עליו דהא עומר הוא ודוקא לענין היכא דשכחו לבדו אמרינן דתורת גדיש עליו משום דהוי דבר חשוב א\"כ היכא דשכחו אצל עומר שיש בו סאתים לכ\"ע הוי שכחה משום דתורת עומר עליו, ואף דלא קי\"ל כב\"ש מ\"מ משום יגדיל תורה ויאדיר נראה לי הפירוש השני שכתבנו וא\"כ ליכא נפקותא כלל כפי תלמודא דידן בין שני הטעמים שנאמרו בדין עומר שיש בו סאתים דלכ\"ע בשאר מילי דין עומר עליו וכדכתיבנא (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לקמן בפרקין דין י\"ז) : " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היו כל העומרים של קב קב כו'. דין זה דאם הוא יתר על ד' דאינו שכחה כעת לא ידעתי היכן הוא מוצאו דאף דבמתני' לא נקט אלא בשל ד' קבין אין מכאן הכרח לומר דכל שהוא יתר מד' קבין דמודו ב\"ה דאינו שכחה דאפשר דלב\"ה אפילו ביתר מד' הוי שכחה ומאי דנקט מתני' ד' קבין הוא משום ב\"ש דאית להו דכל שיש בו ד' קבין אינו שכחה. והנה מלבד דממתני' ליכא הוכחה לדינו של רבינו מהירושלמי נראה הפך דין זה שהרי עלה דמתני' דמחלוקת זה דב\"ש וב\"ה שאלו בירושלמי מה אנן קיימין אם משום דבר מסויים דיינו שנים אי משום שורה דיינו ג'. ותירצו דטעמייהו דב\"ש היא כל שהוא יכול לחלקו ולעשותו שורה כב\"ש ע\"כ. והכונה דב\"ש אזלי לטעמייהו דאית להו דג' הוי שכחה וד' אינו שכחה ומש\"ה היכא דכל עומרי השדה הם של קב קב וא' של ד' קבין אית להו דאינו שכחה משום דיכול לחלק עומר זה של ד' קבין ולעשותו ד' עומרים של קב קב כשאר העומרים והו\"ל ד' דאית להו לב\"ש דאינם שכחה. ומטעם זה אמרו בירושלמי דלב\"ש ה\"ה אם היו כל העומרים של שני קבין ואחד של ח' דאינו שכחה משום דיכול לחלק עומר זה של ח' קבין ולעשותו ד' עומרים של שני קבין כשאר העומרים. וע\"כ דב\"ה דפליגי טעמייהו הוא משום דכיון דהוא עומר אחד לא אמרי' רואין אותו כאילו הוא מוחלק כיון שיכול לחלקו וכ\"כ הר\"ש דטעמא דב\"ה הוא משום דלית להו רואין. ולפי זה נראה דאין טעם לחלק אליבא דב\"ה בין כשהוא ד' קבין או יותר מד' קבין ודברי רבינו כעת צריכים אצלי תלמוד. ודע דיש להסתפק אליבא דב\"ש היכא דכל עומרי השדה הם של קב קב והיו שם שני עומרים כל אחד מהם של שני קבים ושכחם אם הם שכחה. ולכאורה נראה דאינם שכחה לב\"ש כיון דיכול לחלקם ולעשותם ד' עומרים כשאר העומרים ומק\"ו דעומר שיש בו ד' קבין נפיק וכאותה ששנינו בפ\"ו דפאה בשני עומרים ובהם סאתים ר\"ג אומר לבעה\"ב מק\"ו ומה בזמן שהוא עומר אחד ובו סאתים ושכחו אינה שכחה שני עומרים ובהם סאתים אינו דין שלא יהיה שכחה. והכא בנ\"ד לא שייך מה שהשיבו חכמים לר\"ג לא אם אמרת בעומר אחד שהוא גדיש תאמר בשני עומרים שהן ככריכות, דהכא כיון דטעמא דב\"ש הוא משום דיכול לחלק האי טעמא שייך נמי בשני עומרים. ואף שכתבנו שהסברא גוזרת כן עדיין הדבר צריך אצלי תלמוד. ונסתפקתי היכא דהוא יתר על הד' דקי\"ל דאינו שכחה היכא דהיו שני עומרים של קב קב ואחד של יותר מד' קבין ולקח זה העומר הגדול ושכח את כולם אם מצטרף העומר הגדול עמהם ויהיו ג' ונמצא אחד מהם דקי\"ל דשלשה אינו שכחה או דלמא הא דאמרי' דג' אינו שכחה הוא כשכל אחד ואחד לבדו היה בו שכחה אז בהצטרף כל הג' במקום אחד אינם שכחה אבל כשאחד מהם אין בו שכחה אפי' כשהוא לבדו אינו מצטרף עם האחרים לעשותם ג'. וראיתי בירושלמי פ\"ו דפאה עלה דמתני' דהעומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה שאמרו דטעמא הוא דכתיב כי תקצור כו' לא תשוב לקחתו עומר שאתה יכול לפשוט ידך וליטלו אית תנויי תני ושכחת עומר ולא גדיש. ושאלו על זה היך עבידא כלומר מאי בינייהו אי טעמא דמתני' הוא מהאי טעמא או מהאי ותירצו דנ\"מ היכא דשכח ב' עומרים בצדו אין תעבדיניה עומר מחלוקת ב\"ש וב\"ה אי תעבדיניה גדיש אינו נידון בשורה ע\"כ. והכוונה דלמ\"ד דטעמא דמתני' הוא מקרא דלא תשוב לקחתו ומודה דאף שיש בו סאתים דנקרא עומר היכא דשכח ב' אחרים בצדו ונמצא דהוו ג' הוא מחלוקת ב\"ש וב\"ה דלב\"ש השנים שכחה דהא אית להו דג' יש בהם שכחה ולב\"ה אין כאן שכחה דהא אית להו דג' אין בהם שכחה. וה\"ה דלב\"ש אם שכח ג' אחרים בצדו דאין כאן שכחה דהא אית להו דד' אין בהם שכחה ולכ\"ע עומר זה מצטרף עם אחרים. ואי תעבדיניה כגדיש כלומר לאידך טעמא דממעט ליה משום דכתיב עומר ולא גדיש וא\"כ ס\"ל דעומר שיש בו סאתים נקרא גדיש אינו נדון בשורה כלומר אינו מצטרף עם ג' אחרים לב\"ש ולא עם שנים אחרים [לב\"ה] ואין בהם שכחה כלל. אך בחלוקת עומר שיש בו סאתים תלוי במחלוקת הטעמים. והנה רבינו מיעט העומר שיש בו סאתים משום דכתיב ושכחת עומר ולא גדיש והדין עמו לפי שטעם זה הוזכר במשנה שאמרו חכמים לר\"ג אם אמרת בעומר אחד שהוא כגדיש כו' ולפי זה עומר שיש בו סאתים אינו מצטרף עם אחרים וכדברי הירושלמי. אך בתלמודא דידן ס\"פ המוכר את הבית (דף ע\"ב) אמרי' א\"ר הונא עומר שיש בו סאתים תורת עומר עליו ותורת גדיש עליו תורת עומר עליו דשני עומרים שכחה שנים והוא אינם שכחה תורת גדיש עליו דתנן עומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה ע\"כ. הרי הדבר מבואר דר\"ה אית ליה דאף דנקרא גדיש היכא דיש בו סאתים מ\"מ נקרא עומר היכא דאיכא שנים אחרים בצדו ומצטרף עמהם זה העומר שיש בו סאתים וה\"ל ג' ואין בשום אחד מהם שכחה וכדקי\"ל דג' אין בהם שכחה. ומ\"מ נראה דנפשטה בעיין דהיינו עומר שיש בו יתר על ד' קבין דפשיטא דמצטרף. ולענין הלכה פשיטא דקי\"ל כתלמודא דידן ולעולם דעומר שיש בו סאתים נידון בשורה ותמהני איך רבינו לא הביא דין זה. ועיין במ\"ש רשב\"ם שם בגמרא. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל בפרקין דין ג') : " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בעל השדה שעברו עליו עניים והיה לו שם מעשר עני כו' שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו. תנן בפ\"ח דפאה מדה זו אמורה בכהנים ולויים וישראלים ע\"כ. והנה רבינו פירש שדבר זה מחוייב לכהנים ללויים ולישראל כל מי שיש לו מעשר עני חובה עליו לתת השיעורים ההם הנזכרים לכל עני ע\"כ. וכן פירש הר\"ע ז\"ל. ולא ידעתי למאי איצטריך ללמד זה דמהיכא תיתי שישתנה הדין מישראל לכהן ולוי. והר\"ש פירש מדה זו שאמרנו בין בכהנים עניים בין בלוים עניים בין בישראלים עניים ע\"כ. וגם בזה לא נחה דעתי דמהיכא תיתי שיהיה חילוק ביניהם. והרב בעל תי\"ט כתב דלפירוש הר\"ש איצטריך כהנים ולוים דסד\"א שכיון שיש להם תרומות ומעשרות לא נתחייב לתת להם ממעשר עני כדי שובען קמ\"ל ע\"כ. ואין בזה כדי שביעה. ואם לאו דמסתפינא מרבותי הייתי מפרש פירוש אחר במתני' והוא דהדבר פשוט דמאי דתנן אין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב חטים וכו' לאו בשעת ההפרשה קאי דהא בשעת ההפרשה יש לו שיעור מוגבל מן התורה דהיינו אחד מעשרים אלא דמיירי במי שכבר הפריש מ\"ע ובא לחלקו לעניים אינו מחלק דבר מועט לכל עני ועני אלא נותן לכל אחד ואחד השיעור הקצוב ועלה קאמר אידך מתני' וקאמר מדה זו אמורה בכהנים ולוים לומר שמי שהפריש תרומה שהיא לכהנים וכן מעשר ראשון שהוא ללוים אינו נותן דבר מועט לכל כהן וכהן או לכל לוי ולוי אלא נותן לכהן וללוי השיעור האמור גבי מעשר עני ומצינו כיוצא בזה גבי ראשית הגז דשיעורו הוא אחד מששים ואמרי' דמאי דתנן במתני' נותן לו משקל חמש סלעים היינו בישראל שיש לו גיזין הרבה ומבקש ליתנן לכהן ואמרי' ליה כל חד וחד לא תיבצר ליה מחמש סלעים משום דכתיב תתן לו וסמך ליה לעמוד ולשרת וכדאיתא בפי\"א דחולין דף קל\"ז וכן פסק רבינו בפ\"י מה' בכורים דין א' ודין ט\"ו יע\"ש. והדבר מבואר דשיעור זה דראשית הגז דהוא אחד מששים הוא מדרבנן דמן התורה אין לו שיעור ואפ\"ה כתב קרא תתן לו לומר שאם הפריש גיזות הרבה שיתן משקל חמש סלעים ואם כן גבי תרומה נמי אף שאין בו שיעור אם הפריש תרומה ויש בידו שיעור רב חייב לתת לכהן השיעור האמור גבי מעשר עני וכן במעשר ראשון. הן אמת שקשה לזה שהרי רבינו בפרקין כתב שחיוב זה שחייב לתת לכל עני ועני השיעור הקצוב הוא ממאמר הכתוב ואכלו בשעריך ושבעו ואמרי' תן להם כדי שביעה וכן כתב בפירוש המשנה ולפי זה גבי כהנים ולויים דלא כתיב בהו שביעה מנא לן שחייב לתת להם אותו השיעור. וראיתי לרש\"י בפ\"ג דעירובין דף כ\"ט שכתב עלה דהך מתניתין דאין פוחתין דטעמא דאל יפחות משיעור זה הוא משום דנתינה בעינן ע\"כ. ולפי זה בכל מתנות כהונה ולויה דכתיב בהם נתינה בעינן השיעור האמור במעשר עני, הן אמת שדברי רש\"י הללו הם תמוהים בעיני דבירושלמי איתא בהדיא דטעמא הוא משום דכתיב ושבעו תן להם כדי שביעה ולדברי רש\"י לא ידעתי איך נרמז בלשון נתינה השיעורים הללו וגבי ראשית הגז לא ילפינן שיתן לו שיעור משקל חמש סלעים אלא מדכתיב תתן לו וסמיך ליה לעמוד ולשרת וכמבואר בגמ' אבל בנתינה לבד אין לנו לרבות אלא שיעור כזית או ש\"פ וכבר הר\"ש עלה דמתני' דאין פוחתין דחה דברי רש\"י הללו וכתב שאין הטעם אלא משום דכתיב ושבעו ורש\"י עצמו בפירוש התורה בפ' ראה ובפ' כי תבא כתב דמדכתיב ושבעו נפקא לן הך דינא דאין פוחתין יע\"ש. ומלבד מה שכתבנו עוד יגדל התימה על דברי רש\"י דאיך יתכן לומר דמדכתיב נתינה למדנו שיעור זה דהא כל מקום דכתיב נתינה יש בו טובת הנאה לבעלים וא\"כ גבי מעשר עני דכתיב נתינה על כורחין מיירי במעשר עני המתחלק בבית שיש בו טובת הנאה לבעלים וכדאיתא בפי\"א דנדרים דף פ\"ד ובפ' הזרוע דף קל\"א דבמעשר המתחלק בגורן אין בו טובת הנאה משום דלא כתיב ביה נתינה אלא והנחת בשעריך ודין זה דאין פוחתין הוא דוקא במ\"ע המתחלק בגורן וכדתנן במתני' אין פוחתין לעניים בגורן וכו' אבל המתחלק בבית לא נאמרו בו שיעורים אלו וכדאיתא בתוספתא פ\"ד דפאה הביאה רבינו בפרקין דין י\"ב וא\"כ איך יתכן לומר דמדכתיב נתינה גמרינן לאותם השיעורים דהא כל היכא דכתיב נתינה ע\"כ לא נאמרו אותם השיעורים דהא כל היכא דכתיב נתינה מיירי במ\"ע המתחלק בביתו ובזה ליכא שיעורא וכדכתיבנא. הן אמת שגם בדברי הראשונים ז\"ל שכתבו דמדכתיב ושבעו נפקא לן שיעורא דמתני' מעולם הייתי תמה דהא בפ' כי תבא דכתיב ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה דמיירי במ\"ע המתחלק בבית סיים קרא ואמר ואכלו בשעריך ושבעו אלמא דגם במ\"ע המתחלק בבית צריך ליתן להם כדי שביעה ורבינו הביא פסוק זה דואכלו בשעריך ושבעו ללמוד הימנו שצריך ליתן להם כדי שביעה ואח\"כ כתב דמעשר עני המתחלק בבית אין צריך ליתן כדי שביעה והדבר הוא תמוה דקרא במ\"ע המתחלק בבית מיירי מדכתיב ונתת וע\"כ צריכין אנו לומר דסכינא חריפא מפסקא לקראי דרישא דקרא דונתת מיירי במ\"ע המתחלק בבית וסיפא דקרא דכתיב ושבעו מיירי במ\"ע המתחלק בגורן וכבר הארכתי בזה במקום אחר יע\"ש אך אליבא דרש\"י אין דרך לנטות ימין ושמאל וכדכתיבנא: העולה ממה שכתבנו שדברי רש\"י הללו שכתב דמדכתיב נתינה נפקא לן השיעורים השנויים במשנה הם דחויים וכבר חלקו עליו גדולי המורים ועיקר הטעם הוא משום דכתיב ושבעו ואמרי' תן להם כדי שביעה וא\"כ נפל פיתא בבירא דאיך יתכן לומר דפירושא דמתני' דמדה זו אמורה בכהנים ולוים כו' הוא דגם במתנות כהונה ולויה צריך ליתן להם כדי שביעה הא בכהנים ולוים לא נאמר ושבעו וכדכתיבנא. ומיהו אפשר לומר דתנא דמתניתין ס\"ל כרש\"י דפי' דמאי דכתיב ונתת ללוי היינו מעשר ראשון ועלה כתיב ואכלו ושבעו א\"כ למדנו דגם במעשר ראשון הניתן ללוי כתיב ביה ושבעו וא\"כ צריך ליתן לו כדי שביעה ומינה ילפינן גם לתרומה הניתנת לכהן דצריך ליתן כדי שביעה: ודע שבמה שכתבנו דאף במתנות כהנים ולוים איכא שיעורא בנתינתם ניחא מה שהקשו התוס' בפ' כל שעה דף ל\"ב ד\"ה ואין דהא גבי תרומה קי\"ל דחטה אחת פוטרת כל הכרי אע\"ג דכתיב נתינה וכן הקשו בפ' הזהב דף מ\"ז ד\"ה קונים ובפ\"ב דגיטין דף כ' ד\"ה דלמא יע\"ש, ועיין במה שכתבו בפ\"ה דמנחות דף ס' ד\"ה מי בעינן שימה דומיא דנתינה ודוק. ולפי מה שכתבנו ניחא דלעולם בעיקר ההפרשה ליכא שיעורא מן התורה דחטה אחת פוטרת כל הכרי אך אם נזדמן אצלו סך של תרומה ובא ליתנה לכהן צריך ליתן לו כשיעור והיינו דכתיב תתן לו גבי תרומה דבעינן שיעור נתינה ולמדנו השיעור מקרא דושבעו דכתיב במעשר ראשון והיינו ממש דומיא דראשית הגז דאע\"ג דליכא שיעורא בהפרשה דשיעור זה דאחד מששים הוא מדרבנן וכדכתיבנא מ\"מ אם נזדמנו לו גיזות הרבה צריך ליתן לו השיעור האמור במשנה דהיינו משקל חמש סלעים: שוב ראיתי בתוספתא פ\"ד דפאה אין פוחתין לעני בשנת מ\"ע מחצי קב חטין או קב שעורין בד\"א על הגורן אבל בתוך ביתו נותן כל שהוא ואינו חושש ושאר מתנות כהונה ולויה נותן כל שהוא ואינו חושש ע\"כ. ואין ספק אצלי שתוספתא זו ראתה עינם של רבינו והר\"ש ומש\"ה נדחקו בפירושא דמתני' דמדה זו אמורה בכהנים ולוים שהרי התוספתא ס\"ל דלא נאמרו שיעורים אלו במתנות כהונה ולויה כי אם במעשר עני משום דכתיב ביה ושבעו, ואפשר שגם התוס' שהקשו דאמאי לא בעינן כדי נתינה גבי תרומה הוא מכח התוספתא הלזו דקא אמרה נותן כל שהוא. ומ\"מ אף כפי התוספתא הלזו אפשר ליישב קושיית התוס' דאפשר דמאי דאמרי' בתוספתא דבמתנות כהונה ולויה נותן כל שהוא לאו דוקא כל שהוא וראיה לזה ממ\"ש רבינו בדין י\"ב בד\"א כו' אבל אם היה המעשר בבית מחלקו לכל העניים אפי' כזית כזית ע\"כ. וכן כתב הריב\"ם בי\"ד סי' של\"א יע\"ש ואיכא לעיוני דמשמע דדוקא כזית הא פחות מכזית לא ובתוספתא שכתבנו תניא אבל בתוך ביתו נותן כל שהוא ואינו חושש אלא שנראה דס\"ל לרבינו דלעולם בעינין כזית אלא דקרי ליה כל שהוא לאפוקי השיעור הנאמר במתני' דאין פוחתין לעני ומצינו כיוצא בזה בפ' ראשית הגז דף קל\"ז דכתב רש\"י דכל שהוא לאו דוקא אלא איידי דאמר ר' דוסא שיעורא רבה אמור רבנן לשון שיעור מועט וגוזמא הוא ע\"כ. וטעמא דבעינן כזית הוא משום דנתינה כתיב ביה ולעולם אין נתינה פחותה מכזית. ועיין במה שכתבו התוס' בפ\"ב דשבת דף נ\"ה ד\"ה תתן לו ז\"ל וי\"ל דא\"כ לא לכתוב אלא תתן דאין נתינה פחות משוה פרוטה כו' דמשמע דס\"ל דאיכא שעורא בנתינה לכהן וזה סותר מה שכתבנו משמם שהקשו עלה דהך דחטה אחת פוטרת מקרא דכתיב תתן וצ\"ע. וכדאמרי' בפ\"ק דכריתות דף ז' עלה דשמן המשחה דכתיב ואשר יתן ממנו וגו' דר\"י סבר ילפינן נתינה דעל זר מנתינה דעלמא מה נתינה דעלמא כזית אף נתינה דזר כזית וכן פסק רבינו בפ\"א מה' כלי המקדש דין י' יע\"ש, וגבי מנחת חוטא דכתיב לא יתן עליה לבונה אמרינן בפ\"ה דמנחות דף נ\"ח דאינו לוקה עד שיתן כזית לבונה וכן פסק רבינו בפי\"א מה' פסולי המוקדשין דין י\"ב ולפ\"ז מאי דאמרינן דבמתנות כהונה ולויה נותן כל שהוא לאו דוקא אלא לעולם כזית בעינן בשעת הנתינה משום דכתיב תתן לו וכל היכא דכתיב נתינה לא הוי פחות מכזית אלא דבהפרשה ליכא שיעורא דומיא דראשית הגז דליכא שיעורא מן התורה בהפרשה אף דאיכא שיעורא בנתינה: אחר שכתבתי כל זה ראיתי לרבינו ישעיה בחידושיו סוף פ\"ב דקדושין דף נ\"ח עלה דההיא דאמרינן חטה אחת פוטרת כל הכרי שכתב ז\"ל ראיתי מקשים והא תתן לו כתיב ובעינן כדי נתינה כדדרשינן גבי ראשית הגז. ונ\"ל לתרץ דבודאי מצוה ליתן דבר חשוב כדתנן גבי ראשית הגז וכמה הוא נותן לו משקל ה' סלעים שנאמר תתן לו שיהא בו כדי נתינה והכי נמי תנן בשלהי פאה אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חיטין וקב שעורים כו' עד מדה זו אמורה בכהנים ולויים וישראלים פירוש גם כשמחלק תרומה בגורן או מעשר ראשון ללוים אל יפחות לכל אחד מחצי קב שיהא בו כדי נתינה אבל מיהו אע\"פ שמצותו בכך אם אינו רוצה לקיים מצוה זו ותרם חטה אחת מכל הכרי נתקן מידי טבלו אלא שלא קיים מצות נתינה כו' ע\"כ. והנה מ\"ש או מעשר ראשון ללוים אל יפחות לכל אחד מחצי קב כו' אין הכוונה דבשעת הפרשה הוא מחוייב להפריש שיעור שיהא בו כדי נתינה דהא במעשר ראשון ששיעורו קצוב מן התורה אינו יכול לא להוסיף ולא לגרוע אלא כוונתו היא שאם יש בידו מעשר ראשון שיש בו כדי נתינה אל יחלק אותו לעניים אלא יחלקנו בענין שיהיה בו כדי נתינה, ומה שהוקשה לו מתרומה הכוונה היא כיון דחטה אחת פוטרת כל הכרי א\"כ לא משכחת לה שיתן לכהן כדי נתינה דבשלמא במעשר ראשון ובמ\"ע דאיכא שיעורא משכחת לה שיתן כדי נתינה אבל בתרומה דחטה אחת פוטרת כל הכרי לא משכחת לה לזה תירץ דאף דחטה אחת פוטרת מ\"מ מצוה מן המובחר להפריש כדי נתינה כדי לקיים מצות ונתן. ויש לחקור לדעת הרב דשיעור זה דקי\"ל בתרומה שהוא תרי ממאה בעין בינונית אם שיעור זה הוא כדי לקיים מצות נתינה. ונראה דודאי דשיעור זה דתרי ממאה הוא מדרבנן וכדמוכח הסוגיא דפ' ראשית הגז דף קל\"ז אלא דס\"ל דמן התורה למצוה מן המובחר אינו חייב להפריש אלא כדי שיהיה בנתינתה כדי נתינה ואתו חכמים והוסיפו ואמרו דצריך להפריש תרי ממאה ולעולם דחכמים לא אתו לפחות משיעור כדי נתינה דאם בתרי ממאה לא יהיה בו כדי נתינה פשיטא דצריך להוסיף כדי לקיים מצות נתינה אלא דחכמים באו להוסיף וכדכתיבנא. אך קשה לי לדבריו מאי דאמרי' בפ' ראשית הגז וליטעמיך ולרב מי ניחא והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו ראשית הגז בששים ומאי קושיא אימא דהוי דומיא דתרומה ולעולם בעינן שיתן לכהן משקל חמש סלעים אלא דאתו חכמים לומר שאם יש לו שיעור רב שיפריש אחד מששים וכן מה שתירצו התם בגמ' דמתני' איירי בישראל שיש לו גיזין הרבה ומבקש ליתנן לכהן דאמרי' ליה כל חד וחד לא תיבצר ליה מחמש סלעים קשה לדבריו לעולם ראשית הגז הוא אחד מששים בין רב או מעט ואפי' אין בו משקל חמש סלעים סגי בהכי וקרא דאמר תתן הוא היכא דאיתרמי שיש לו גיזות הרבה, והדבר פשוט דשיעור זה דאחד מששים הוא מדרבנן דמן התורה ליכא שיעורא ואפ\"ה קאמר קרא תתן להיכא דאיתרמי שיש לו הרבה וא\"כ הכא נמי גבי תרומה אף דכתיב תתן מהיכא תיתי שיהיה מחוייב להפריש כדי נתינה אימא דקרא דכתיב תתן הוא דאי איתרמי שיש לו תרומה שיעור רב שיתן לכל כהן וכהן כדי נתינה. עוד קשה לי לפי סברתו מההיא דהקשו בירושלמי ריש מסכת פאה עלה דמתני' דאלו דברים שאין להם שיעור דאמאי לא תני נמי תרומה בהדייהו. ולפי סברת רבינו ישעיה הא גבי תרומה איכא שיעורא מן התורה דהיינו שיפריש כדי נתינה ומלבד כל זה כבר כתבנו דבתוספתא גרסינן דבמתנות כהונה ולוייה נותן כל שהוא ואינו חושש ואין ספק דאישתמט ליה תוספתא הלזו דדוקא במ\"ע נאמר שיעור זה משום דכתיב ושבעו אבל במתנות כהונה ולוייה דלא כתיב ושבעו לא אמרו שיעורים הללו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המקבל שדה לקצור אסור בלקט וכו'. גרסינן בירושלמי פ\"ב דפאה אמתניתין דקצרו לסטים דאם קצר חציה ומכר חציה שהלוקח נותן פאה לכל דאין המוכר זוכה בפאה שהיא מתרת עומרים אבל אם מכר מה שקצר הלוקח זוכה בפאה. תו בעי התם לוקח מהו שיזכה בפאה שהיא מתרת עומרים בפלוגתא דר\"י ור' יהודה הנשיא ע\"כ. ורבינו השמיט כל זה ולא ידעתי למה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שאינו רוצה ליתן צדקה כו' ב\"ד כופין אותו. ז\"ל מרן הב\"י יו\"ד סי' רמ\"ח והר\"ן הסכים לתירוצא בתרא וכן דעת הרמב\"ן שכתב דהא דאכפייה רבא לר\"נ בר אמי לאו מחמת קיצותא דמתא הוה אלא שהיה עשיר ולא הוה עביד כדבעי ליה וכו', ותימה דהרמב\"ן כתב בתשובה דהשבת עבוט היא מצוה שמתן שכרה בצדה ולפיכך אין בית דין של מטה מוזהרין עליה והתם נמי איכא לאו דכתיב לא תשכב בעבוטו ואיך כתב דס\"ל כתירוצא בתרא. והיה אפשר לומר דלא תשכב בעבוטו הוי לאו הניתק לעשה ומש\"ה כתב דהוי מצוה שמתן שכרה בצדה, אבל מ\"מ ק\"ל דממ\"ש בתשובה הנזכרת בסוף דבריו ואם ירצו ב\"ד לכוף יכולים לכוף משמע דס\"ל תירוץ בתרא של התוספות ונראה דהתוספות כי מקשו וקא מתרצי לאו אחיובא הוא אלא ארשות ודוק: " + ], + [], + [ + "אין פוסקים צדקה על היתומים ואפי' לפדיון שבויים וכו'. מהריק\"ו שורש ז' כתב דפדיון שבויים לא מיקרי צדקה סתם אלא צדקה דפדיון שבויים ועיין בשורש כ' וצ\"ע: " + ] + ], + [ + [ + "הצדקה הרי היא בכלל הנדרים כו'. כתב הרשב\"א ח\"ג סי' נ\"ב בכל לשון נכללו הלילות בכלל הימים הלכך מי שנדר ליתן פרוטה בכל יום יכול ליתן בין ביום בין בלילה ע\"כ: " + ], + [], + [], + [ + "ואם רצו הגבאים לצרף המעות ולעשותה דינרין כו'. בפרק ד' דשקלים תנן אין משתכרין בשל הקדש ואף לא בשל עניים. וכתב מהרימ\"ט ח\"א סי' קמ\"ד דאין מותר להשתכר בהם אלא ע\"י משכונות זהב וכסף וכגון דהבא פריכא. ותימה דבפ' שני דייני גזירות אמרינן דטעמא דהקדש הוא משום דאין עניות במקום עשירות ושל עניים דלמא מתרמי להו עניים וליכא למיהב ולפי זה אפילו על משכון של דהבא פריכא אין משתכרין בשל עניים ולא משכחת לה היתרא אלא להשתכר בהם בדבר המצוי בעין כגון אלו השולחנים וכמ\"ש בעה\"ת שער מ\"ו ח\"ד סי' ח'. ועל מה שהקשה שם מהרימ\"ט על הרשב\"א עיין בחי\"ד סי' ט\"ל שתירץ באופן אחר יע\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "אין מחזירין אותו לו משום שלום מלכות. עיין במ\"ש מרן בפ\"י מהלכות מלכים דין י' ודו\"ק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היו לו מאתים זוז אף על פי שאינו נושא ונותן בהם כו'. כאן הי' חסר לשון וכצ\"ל או שהיו לו חמשים זה ונושא ונותן בהם: " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..877b18f432358055c7b5b4c04fc10a69a073a1ca --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,186 @@ +{ + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Gifts to the Poor", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Gifts_to_the_Poor", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כמה היא שיעור הפאה וכו'. גרסינן בירושלמי פ\"ק דפאה הלכה א' הפאה יש לה שיעור מלמטן ואין לה שיעור מלמעלן אית תני הפאה אין לה שיעור לא למעלן ולא למטן מה נפיק מביניהון והן חד מן ס' מן דמר דפאה יש לה שיעור מלמטן מה שנתן נתן חזר והוסיף חייב במעשר עד שעה שישלים מן דמר הפאה אין לה שיעור לא למעלן ולא למטן מה שנתן כבר נפטר חזר והוסיף חייב במעשרות ע\"כ. וכתב הר\"ש בריש פאה דלמ\"ד יש לה שיעור למטה אם נתן פחות מששים מה שנתן נתן דאין יכול לחזור ולזכות בו אע\"ג דיש לה שיעור אבל לענין מעשר בין מה שנתן בין מה שחזר והוסיף הכל חייב במעשר דאין עליו תורת פאה לעולם עד שישלים לששים ולמ\"ד דאין לה שיעור למטן מה שנתן תחלה פחות מששים כבר נפטר השדה בכך מן הפאה וכל מה שמוסיף אחרי כן אין עליו תורת פאה וחייב במעשר ומתני' דקתני אחד מששים מדרבנן ע\"כ. ונראה דאף למ\"ד דמה שנתן תחלה פחות מששים נפטר השדה בכך ומה שמפריש אח\"כ חייב במעשר היינו דוקא כשהיה בדעתו בתחלה כשהפריש פחות מששים שלא להפריש יותר ומש\"ה אם חזר ונמלך ורצה להפריש יותר חייב במעשר אבל אם היה בדעתו להפריש יותר כל מה שמפריש אח\"כ גם כן פטור ממעשר דאטו המניח פאה בשנים או בשלשה מקומות הנאמר שהמקום האחד נפטר מן המעשר והמקומות האחרים חייבים והא דתנן בפ\"ד דתרומות תרם ועלה בידו אחד מששים תרומה ואינו צריך לתרום חזר והוסיף חייב במעשרות כו' התם מיירי שתרם מאומד והיה בדעתו להפריש יותר ועלה בידו אחד מששים אמרינן שאף שהיה בדעתו להפריש יותר מ\"מ כיון שכבר נשלם השיעור אף שהוא לעין רעה אינו צריך לתרום ואם חוזר והוסיף חייב במעשר אבל אם עלה בידו פחות מששים אף שכבר נפטר מן התורה מ\"מ כיון שהיה בדעתו להפריש יותר ובמה שהפריש לא הפריש אפי' שיעור הפחות דרבנן יחזור ויתרום כמות שהוא למוד או אחד מארבעים או אחד מחמשים דלא תימא כיון שאם עלה בידו אחד מששים לא היה צריך לתרום השתא נמי א\"צ לתרום אלא להשלים אחד מששים אלא כיון שצריך לתרום תורם כמו שהוא למוד ואם היה למוד לתרום אחד מארבעים משלים לאחד מארבעים ופטור מן המעשר אבל אם בתחלה היה דעתו לתרום פחות מששים פשיטא שנפטר הכרי ואם בא להוסיף חייב במעשר. שוב ראיתי להרא\"ש בפ\"ד דתרומות עלה דמתני' דהמפריש מקצת תרומה וכו' דמוקי לה בשדעתו עדיין להפריש השאר ע\"כ. ונראה שכיון הרב למה שכתבנו משום דפשטה דמתני' מוכח דמה שחוזר ומוציא ממנו תרומה עד שישלים השיעור הוי תרומה ופטור מן המעשר ואם לא היה בדעתו להפריש יותר פשיטא שכבר נפטר הכרי ומה שהיה מפריש יותר היה חייב במעשר ור\"מ לא היה אומר בזה אף מוציא הוא למקום אחר דאם כן היה תורם מן הפטור על החיוב אלא ודאי דמתני' איירי כשהיה דעתו להפריש יותר ומש\"ה מוציא ממנו תרומה וזה התוספת פטור מן המעשר ור\"מ ס\"ל דאף מוציא ממנו למקום אחר. ועדיין נשאר אצלי לדקדק בדברי הירושלמי הללו דמסיום דברי הר\"ש דסיים וכתב ומתני' דקתני אחד מששים ומדרבנן משמע דלמ\"ד דפאה יש לה שיעור למטן שיעורי ששים הוא מן התורה ובזה הוא דפליגי דמר אית ליה דשיעור ס' הוי מן התורה ומר אית ליה דהוי מדרבנן וזה הוא דבר תימה בעיני דלא מצינו בשום מקום מי שיאמר דשיעור ששים לפאה יהיה מן התורה ולא ידעתי גם היכא רמיזא בקרא שיעור זה דששים ואדרבא תרומה יש לשיעורה רמז בכתוב ואילו פאה אין לה רמז כלל ומהאי טעמא לא תני תרומה בכלל דברים שאין להם שיעור וכמו שכתבו התוס' ורש\"י בס\"פ ראשית הגז. אשר על כן נראה לי אליבא דכ\"ע שיעור ששים לא הוי כי אם מדרבנן אלא דנחלקו במתני' דהפאה אין לה שיעור דמר אמר אין לה שיעור למעלן אבל יש לה שיעור למטה ואף ששיעור זה הוא מדרבנן לא יצדק לומר אין לה שיעור למטן כיון שמדרבנן יש לה שיעור ומר אמר דאין לה שיעור לא למעלה ולא למטה ואף שיש לה שיעור מדרבנן מ\"מ כיון דמן התורה אין לה שיעור יצדק לומר אין לה שיעור לא למעלה ולא למטה ועל זה הקשו מה נפיק מן ביניהון כלומר כיון דאליבא דכ\"ע מדרבנן יש לה שיעור שהוא אחד מששים למאי נפקא מינה אם יצדק לומר שאין לה שיעור למטה או שיש לה שיעור למטה. ומכאן נמי יש להוכיח דאליבא דכ\"ע שיעור ששים הוא מדרבנן דאי לא מה הקשו מה נפיק מן ביניהון וכי יש נפקותא גדולה מזו דלמר הוא מן התורה ולמר הוי מדרבנן אלא ודאי דאליבא דכ\"ע הוי מדרבנן ומש\"ה הקשו מה נפיק ותירצו דאליבא דמ\"ד דלא יצדק לומר אין לה שיעור למטה כיון שחכמים חייבו אותו ליתן ששים מה שנתן נתן חזר והוסיף חייב במעשר עד שעה שישלים כלומר דכיון דחכמים תקנו ס' לא מיקרי פאה עד ס' ולמ\"ד דיצדק לומר אין לה שיעור למטן כיון דמן התורה אין לה שיעור מה שנתן כבר נפטר חזר והוסיף חייב במעשר. וראיתי לרבינו בפ\"א מה' מעשר דין ט\"ו שכתב המפריש מקצת מעשר אינו מעשר כו' וכן כתב בפ\"ג מהל' תרומות הלכה ג' המפריש מקצת התרומה אותו המקצת אינו תרומה. והראב\"ד בשני מקומות הללו השיג עליו בדין זה כתב דמה שתרם ועשה קדושים הם ופירשה למתני' בדרך אחר יע\"ש. ולפי מה שאני סבור רבינו פסק כמ\"ד מה שנתן נתן חזר והוסיף חייב במעשר דכל דבר שיש לו שיעור שהוא מדרבנן אם נתן פחות מכשיעור לא עשה ולא כלום ומש\"ה גבי תרומה דאף דאין לה שיעור מן התורה אם נתן פחות מכשיעור שחייבו חכמים אותו המקצת אינו תרומה והרי הוא טבל גמור וצריך להפריש ממנו תרומה ואף דגבי פאה מפשטה דירושלמי משמע דאם חזר והוסיף והשלים לשיעור מה שהפריש בראשונה למפרע נעשה פאה ופטור מן המעשר הכא גבי תרומה אף אם חזר והפריש המקצת האחר מן הכרי אינו נעשה המקצת הראשון תרומה למפרע דלא מצינו בשום מקום דבר שהוא טבל שתעשה תרומה למפרע והחילוק הוא מבואר ופשוט:
ועל הראב\"ד יש לתמוה דבשלמא גבי תרומה אפשר לומר דאם הפריש מקצת תרומה שאותו המקצת יהיה לו דין תרומה כיון דמן התורה אין שיעור לתרומה אך גבי מעשר ששיעורו קצוב מן התורה איך כתב דמה שתרם ועשה דקדוש הוא הא מדברי הירושלמי נראה דאליבא דכ\"ע כל דבר שיש לו שיעור למטה אם נתן פחות מכשיעור אין במעשיו כלום. ואפשר לומר דמה שכתב הראב\"ד דאותו המקצת יש לו דין תרומה הוא כשחזר והפריש מכרי זה המקצת האחר דהמקצת הראשון נעשה מעשר למפרע משעה ראשונה דומיא דמה שכתבנו גבי פאה שאם חזר והשלים לשיעור נעשה למפרע מה שנתן תחלה משום פאה פאה ופטור מן המעשר. והנה תירוץ זה מלבד שהסברא אינה נכונה בעיני לדמות תרומה לפאה וכדכתיבנא לעיל הרואה יראה מדברי דאף שלא חזר והפריש מ\"מ מה שהפריש יש לו תורת תרומה ויכול הכהן לאוכלה שהרי הביא ראיה לדבריו מדאמרינן הממעט במעשרות מעשרותיו מתוקנים ופירותיו מקולקלים ובודאי דמיירי בשעדיין לא הפריש המקצת האחר דאם הפריש אין פירותיו מתוקנים אלא ודאי דמיירי כשלא חזר והפריש וקאמר דמעשרותיו מתוקנים. והנראה אצלי הוא דס\"ל להראב\"ד דמתני' דתרומות מיירי במפריש מקצת מעשר או תרומה ודעתו עדיין להפריש השאר ומש\"ה כתב דמה שהפריש יש בו קדושת תרומה או מעשר ולא הוי טבל וההיא דירושלמי דפאה דמשמע דכל דבר שיש לו שיעור למטה אם הפריש פחות מכשיעור דלא עשה ולא כלום מיירי בשדעתו שלא להפריש יותר ומש\"ה כיון שיש בו שיעור וזה רצה להפריש פחות מכשיעור אין במעשיו כלום וכבר כתבתי למעלה דהר\"ש פירשה למתני' דתרומות בשדעתו להפריש יותר אך רבינו בפירוש המשנה ובחבורו סתם ולא פירש ונראה דס\"ל דמתני' איירי בשאין דעתו להפריש יותר ומש\"ה פסק דאותו המקצת שהפריש אינו תרומה והרי הוא כחלק הכרי וס\"ל דאין הפרש בזה בין תרומה למעשר וס\"ל דאף בתרומה דאין לה שיעור מן התורה מ\"מ כיון דחכמים נתנו שיעור אם רצה להפריש פחות מכשיעור ולא היה בדעתו להפריש יותר אותו המקצת אינו תרומה משום דפסק כדברי האומר דפאה יש לה שיעור למטן וכדכתיבנא. והראב\"ד גם כן מודה לרבינו דאם לא היה דעתו להפריש יותר שאותו המקצת שהפריש הוא טבל ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ואפשר דמה שהכריחם להראב\"ד ולהר\"ש לפרש מתני' בשדעת להפריש יותר ולא פירשוה בשאין דעתו להפריש יותר ומש\"ה מה שהפריש אינו כלום וכסברת רבינו הוא משום דס\"ל דכל דבר שאין לו שיעור מן התורה אם רצה להפריש פחות משיעור כבר נפטר במה שמפריש ונשאר השאר חולין וכסברת האומר דפאה אין לה שיעור למטה ולפי זה מתני' דקתני דמפריש מקצת תרומה דמוציא ממנו תרומה קשיתיה דכיון דתרומה אין לה שיעור אף שלא רצה להפריש יותר מ\"מ מה שהפריש תורת תרומה עליו: הכלל העולה ממה שכתבנו דמעשר שיש לו שיעור מן התורה אם רצה לתרום פחות מן השיעור ולא היה דעתו להפריש יותר אליבא דכ\"ע אותו המקצת שהפריש הוא טבל גמור והרי הוא חלק מהכרי כמו שהיה מקודם וצריך להוציא מזה המקצת המעשר המחוייב בו ואליבא דרבינו צריך להוציא מיניה וביה ולא ממקום אחר. ואם עשר פחות מהשיעור ובדעתו עדיין להפריש את השאר אליבא דכ\"ע מה שהפריש הוא מעשר גמור וחוזר ומפריש מהכרי ומשלים השיעור ואליבא דהר\"ש והראב\"ד אינו מוציא מהכרי הזה מעשר על טבל אחר גמור שיש לו ואם תרם פחות מכשיעור אם היה בדעתו להפריש השאר הדין שוה למעשר וכמו שכתבנו ואם לא היה דעתו להפריש יותר בזה אליבא דרבינו דינו כדין מעשר ואותה התרומה הרי היא טבל גמור וצריך להפריש ממנה התרומה המחוייבת בה דכיון דיש לה שיעור מדרבנן חשוב כמעשר אך להר\"ש ולהראב\"ד אני מסתפק דאפשר דס\"ל דכיון דמן התורה אין לה שיעור אם רצה לתרום פחות משיעורא דרבנן אותו המקצת שהפריש הוי התרומה ונפטר הכרי ואם רצה עוד לחזור ולתרום זה התוספת חייב במעשר וכסברת מ\"ד בירושלמי מה שנתן כבר נפטר חזר והוסיף חייב במעשר וגבי פאה אם הפריש פחות משיעור ובדעתו להפריש יותר אליבא דכ\"ע בין מה שהפריש בתחלה בין מה שחזר ונתן אח\"כ הכל פטור מן המעשר אך אם לא היה דעתו להפריש יותר בזה נחלקו בירושלמי בריש פאה וכמו שכתבנו: ועדיין אני מסתפק במפריש כשיעור ודעתו להפריש יותר אם מה שחזר והפריש יש לו דין פאה להפטר מן המעשר דאפשר דדוקא כשהפריש פחות מכשיעור אז הוא דאמרינן דאם דעתו להוסיף עוד אף ההוספה פטור מן המעשר אבל כשהפריש כשיעור אף שדעתו להוסיף התוספת חייבת במעשר ומ\"מ פשיטא בהפריש פחות מכשיעור שאם דעתו להוסיף עוד שאף שהוספה היא יותר מהשיעור שהכל פטור מהמעשר אך בשכבר הפריש כשיעור ודעתו להוסיף בזה הוא דמספקא לי. והא דתנן בפ\"ד דתרומות תרם ועלה בידו אחד מס' תרומה ואינו צריך לתרום חזר והוסיף חייב במעשר אף דנימא דהתם מיירי שהיה דעתו להפריש אחד ממ' או אחד מנ' ואפ\"ה אמרי' דאם עלה בידו אחד מס' ההוספה חייבת במעשר מ\"מ נראה דלא דמי לנדון דידן דשאני התם דדעתו היה להפריש מה שעלה בידו דוקא אלא שטעה באומד שהיה סבור שתרם אחד ממ' או אחד מנ' ועלה בידו אחד מס' בזה הוא דאמרי' דאם הוסיף ההוספה חייבת במעשר אבל כשלא טעה באומד אלא שדעתו הוא לתרום ולחזור ולתרום בזה אפשר דכי היכי דאם תרם הכל בבת אחת הכל דין תרומה יש לו הכי נמי במי שדעתו לתרום ולחזור ולתרום הכל דין תרומה יש לו. וראיתי בירושלמי פ\"ק דפאה עלה דמתני' דלעולם נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח דקאמר מתני' ב\"ש היא דב\"ש אומרים הפקר לעניים הפקר וכתב דמשמע ליה דמיירי בשנתן פאה שכבר נפטר הימנה ואחר כך בא להוסיף עליה דכל מה שמוסיף פטור מן המעשר לב\"ש מטעם הפקר אף שלא חל עליה שם פאה ולב\"ה לא מיפטר התוספת ממעשר משום דלא הוי הפקר עד שיפקיר לעניים ולעשירים. ולכאורה היה נראה דס\"ל לירושלמי דכל שהפריש כשיעור אף שדעתו להפריש יותר התוספת חייב במעשר דאי לא מאי דוחקיה לאוקמי מתני' כב\"ש לוקמה כב\"ה ומיירי במי שדעתו היה להפריש יותר מ\"מ נראה דאין מכאן ראיה דאפשר דס\"ל דמתני' סתמא קתני לעולם הוא נותן כלומר בין שהיה דעתו להוסיף בין שהיה דעתו שלא להוסיף לעולם הוא מוסיף והולך ופטור מן המעשר וכפי זה אמרו דמתני' ב\"ש היא והרואה יראה דהירושלמי תיבת לעולם קשיתיה ומש\"ה אוקמוה כב\"ש. וראיתי להר\"ן בפ\"ק דנדרים דף ו' עלה דההיא דאמרי' יש יד לפאה או אין יד לפאה כו' דהבעיא כגון דבאוגיא קמייתא איכא שיעור פאה ומיבעיא ליה היכא דחזר ואמר והדין אי הוי יד או לא משמע דפשיטא ליה לתלמודא דאף שכבר הפריש כשיעור אם חזר והוסיף יש לו דין פאה ולא מיבעיא ליה אלא אם יש יד או לא. וליכא למימר דנהי דמשום פאה לא מהני מ\"מ הוי הפקר דהא פשיטא דאין הלכה כב\"ש אלא כב\"ה וכיון דמטעם פאה לא מהני פשיטא דלא מהני מטעם הפקר. ומ\"מ נראה דאין מכאן ראיה כלל לפי שאני סבור דכל אותם הבעיות שנסתפקו שם אם יש יד או לא הוא דוקא במתפיס בתוך כדי דיבור דהא גבי נדרים דפשיטא לן דיש יד המתפיס עצמו בנזיר ואומר ואני לא הוי נזיר אלא בתוך כדי דיבור של חבירו ולפי זה פשיטא דאם לאחר כדי דיבור שהפריש הפאה חזר ואמר על אוגיא אחרת והדין פשיטא דלא אמר כלום דאין כאן ידים כלל אלא מיירי בתוך כדי דיבור ותוך כדי דיבור כדיבור דמי ומש\"ה אף שכבר הפריש כשיעור אם חוזר והפריש יש לו דין פאה דחשיב כאילו הפריש הכל בבת אחת כיון שהיה הכל תוך כדי דיבור: וראיתי להרב בעל קרית ספר בפ\"ב מה' מתנות עניים שכתב ואם הוסיף נמי על שיעור הפאה פטור מן המעשר כיון שנותנו בתורת פאה הוי כדין פאה נראה דמיירי כשנתן הכל בבת אחת דאם כבר נפטר מן הפאה ואח\"כ בא להוסיף עליה לא מיפטר התוספת כו' ע\"כ. ועדיין אין מדברי הרב ראיה דאפשר דמיירי בשלא היה דעתו להפריש עוד אבל אם היה דעתו להפריש חוזר ומפריש כל מה שירצה והכל פטור מן המעשר. וראיתי לרבינו בפ\"ב מה' מתנות עניים דין י\"ג בעל הבית שנתן פאה לעניים ואמרו לו תן לנו מצד זה ונתן להם מצד אחר זה וזה פאה ע\"כ. ולכאורה נראה דמיירי אף שנתן להם בתחלה שיעור פאה אפ\"ה אם חזר ונתן להם הכל דין פאה יש לו ופטור מן המעשר. ומ\"מ ע\"כ דברי רבינו הללו צריכין תלמוד שהרי מפשט דבריו נראה דכשנתן פאה לעניים לא היה דעתו להפריש עוד וכבר הוכחנו לעיל דאליבא דכ\"ע אם הפריש כשיעור ולא היה דעתו להפריש עוד אם חזר ונתן הכל פטור מן המעשר וזה פשוט מהכל וא\"כ ע\"כ דברי רבינו הללו אף שהם סתומים צ\"ל דמיירי שהיה דעתו להפריש עוד וא\"כ אף אנו נאמר דמיירי שהפריש בתחלה פחות מכשיעור והיה דעתו להשלים לכשיעור ואמרו לו העניים תן לנו מצד זה ונתן להם זו וזו פאה אף שמה שנתן להם מצד אחר היה בו שיעור פאה. גרסינן בירושלמי פ\"ק דפאה תני אין אומרים לו הבא גמלים וטעון מתני' ביותר מכשיעור אבל כשיעור אומרים לו הבא גמלים וטעון וכבר הביא הר\"ש זה הירושלמי עלה דמתני' דאין פוחתין ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: " + ] + ], + [ + [ + "כל אוכל שגדוליו מן הארץ כו'. כתב הר\"ש דאין חייב בפאה מן התורה אלא דגן תירוש ויצהר דומיא דתרומה וכ\"כ התוס' בפרק בא סימן (דף נ') ובפ' ד' דפסחים (דף נ\"ו) ובפרק ז' דשבת שם (דף ס\"ח) יעו\"ש: " + ], + [], + [], + [ + "שדה שקצרוה כותים כו'. גרסינן בירושלמי מתניתין כשקצרוה לאבדה אבל אם קצרו שלא לאבדה חייבים אמר רבי אושעיא ואפילו תימא כשקצרוה שלא לאבדה פטורה מאחר שהפאה נתנת במחובר לקרקע, ועיין במ\"ש רבינו בפירוש המשנה ודוק: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "זרעים הנמצאים בחורי הנמלים וכו'. עיין במרדכי סוף חולין דהקשה רבינו משולם לרבינו ברוך דאמאי לא אזלינן בתר רובא דרובא דקמה דבעה\"ב הוא ותירץ לו שני תירוצים חדא כדמסיק טעמא דכתיב עני ורש הצדיקו ותו אמאי לא נימא משום כל קבוע כמחצה על מחצה דמי דכל דבר שאינו ב\"ח כל מקום שמונח שם קביעותו דהא אינו יכול לילך משם דהא אמרינן ט' שרצים וצפרדע אחד ביניהם וגם גבי ט' ציבורין כו' הואיל והונח שם הוי מקום קביעותו ע\"כ. וכוונת דבריו נראה שכאן היה קבוע צבור של בעה\"ב וצבור של עניים וא\"כ הו\"ל קבוע כיון שניכר מקום האיסור. אך אני תמיה דהא קי\"ל ובנמצא הלך אחר הרוב הרי דאע\"פ שהיה כאן איסור קבוע כל שלא ראינו שפירש ממקום קביעותו אזלינן בתר רובא ואמרי' כל דפריש מרובא פריש וא\"כ ה\"נ בחורי הנמלים אף שהיה כאן איסור קבוע ניזיל בתר רובא דומיא דההיא דאמרינן ובנמצא הלך אחר הרוב: (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר בה' שאר אבות הטומאה): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שהיו לו ה' גפנים וכו'. הנה דעת רבינו הוא דלחיובא בעינן תרתי דהיינו בצרם ליין ולא שייר ובבצר אחד מהם פטור כגון בוצר לאוכלם ענבים אפי' לא שייר או שייר אפי' שבצר לעשות יין והראב\"ד השיגו בזה וכתב לא כן הסוגיא אלא חייב בכל אע\"פ ששייר ע\"כ. והנה דעתו הוא דכל שבצר לעשות יין לעולם חייב ואין חילוק בין שייר ללא שייר ולא נתבאר בהראב\"ד בבוצר לאכול ענבים מאי דעתיה אי ס\"ל דלעולם פטור וכדעת רבינו ולפי זה להראב\"ד שייר או לא שייר אינו מעלה ומוריד כלל אלא הכל תלוי בתכלית הבצירה לאיזה דבר הוא דאם הוא לאכול ענבים לעולם פטור ואם הוא לעשות יין לעולם חייב ולפי זה לא פליג עליה דרבינו אלא בחדא מילתא דהיינו בבוצר לעשות יין ושייר דלרבינו פטור ולהראב\"ד חייב או דלמא דלהראב\"ד כל שלא שייר אף בבוצר לאכול ענבים חייב דלדידיה בעינן תרתי לפטורא דהיינו בוצר לאכול ענבים ושייר אך בבצר אחד מהם חייב כגון לא שייר אפי' שבצר לאכול ענבים או שבצר לעשות יין אע\"פ ששייר ולפי זה פליג עליה דרבינו בתרתי דהיינו בבוצר לאכול ענבים ולא שייר וכן בבוצר לעשות יין ושייר דלרבינו פטור בשניהם ולהראב\"ד חייב בשניהם ובירושלמי פ\"ג דפאה עלה דמתני' דהמחליק בצלים איתא ר' זעירא אמר המלקט שבלים לעיסתו אפי' כל שהוא פטור מן הפאה ר' אליעזר אומר אפי' במגל א\"ר יוסי והוא ששייר והתני היו לו ה' גפנים והוא בוצרן ומכניסן לתוך ביתו פטור מן הפרט כו' וחייב בעוללות א\"ר יודן כאן בגמורות כאן בשאינן גמורות אר\"י ואפי' תימא כאן וכאן בגמורות וכאן וכאן שאינן גמורות תמן כשבקש לאוכלם ענבים ברם הכא כשבקש לעשותם יין הדא ילפא מן ההיא וההיא מן הדא הדא ילפא מן ההיא שאם בקש לאוכלם מלילות ואפי' לא שייר ההיא ילפא מן הדא שאם בקש לשתותן יין והוא ששייר ע\"כ. והנה לדעת רבינו דברי הירושלמי הללו אתו כפשטן דר' זעירא אמר דמלקט שבלים לעיסתו דפטור והנה מלקט שבלים לעיסתו הוי דומיא דבוצר ענבים לעשות יין ומלקט שבלים לאוכלן מלילות הוי דומיא דבוצר ענבים לאוכלם ענבים ור\"י אמר דהא דמלקט שבלים לעיסתו דפטור והוא דשייר אז הוא פטור אך אם לא שייר חייב והקשו לזה מהתוספתא דתני מי שהיו לו ה' גפנים כו' דפטור ומלישנא דמי שהיו לו ה' גפנים והוא בוצרן משמע דמיירי בדלא שייר ואפ\"ה קתני דפטור והיכי קאמר ר\"י והוא דשייר ור' יודן רצה לחלק דההיא דשבלים מיירי בגמורות ומש\"ה התנה ר\"י והוא דשייר דאם לא שייר מיחזי כמלקט לשוק וחייב וברייתא דגפנים דקאמר דאפי' לא שייר פטור מיירי בשאינם גמורות דהרואה יודע דבוצר לביתו ולא לשוק, ושוב דחו חלוק זה דר' יודן ואמרו שאין חלוק בין גמורות לאינם גמורות אלא החלוק הוא דההיא דגפנים מיירי כשבקש לאוכלם ענבים ומש\"ה פטור אפי' לא שייר והך דשבלים היא כשבקש לעשות יין כלומר דמלקט שבלים לעיסתו הוי דומיא דבוצר ענבים לעשות יין ומש\"ה התנה ר\"י ואומר דאינו פטור אא\"כ שייר אך אם לא שייר חייב וחזרו ואמרו דהך דשבלים לומדת מההיא דגפנים וההיא דגפנים לומדת מהך דשבלים כלומר דהך דשבלים דקאמר אינו פטור כי אם בדשייר לומדת מההיא דגפנים דאם בקש לאוכלם מלילות דפטור ואפי' אם לא שייר דומיא דגפנים שאם בצרם לאכול ענבים דפטור אפי' בדלא שייר וההיא דגפנים דקאמר דפטור אפי' בדלא שייר לומדת מהך דשבלים שאם בקש לעשות יין דאינו פטור כי אם בדשייר אך אם לא שייר חייב דומיא דמלקט שבלים לעיסתו דאינו פטור כי אם בדשייר ואם לא שייר חייב ורבינו פסק כתירוצא בתרא דירושלמי דאינו מחלק בין גמורות לשאינן גמורות לפי שדברי ר' יודן דמחלק בזה נדחו בירושלמי. וראיתי למרן שהבין בדברי הירושלמי דקאמר שאם בקש לעשותן יין והוא ששייר דהכוונה היא לחיוב ומש\"ה לא מצא מנוח ליישב דברי רבינו כי אם בהגיה הירושלמי ולומר דגרסינן שאם בקש לעשותם יין חייב אלא א\"כ שייר ולדידי אין צורך לשבש הספרים וכדכתיבנא וכן כתב בשם הר\"י קורקוס דהכוונה לדעת רבינו היה שאם בקש לעשותם יין דפטור והוא ששייר אבל אם [לא] שייר חייב ודברי הירושלמי הם מכוונים לדעת רבינו אין בהן נפתל ועקש. אך כפי סברת הראב\"ד לא יכולתי ליישב סוגית הירושלמי הלזו דאי ס\"ל דמלקט שבלים לעיסתו הוי דומיא דבוצר ענבים לעשות יין א\"כ ברייתא דשבלים דקתני דמלקט שבלים לעיסתו דפטור אין לה מובן כלל דהא להראב\"ד בוצר ענבים לעשות יין בכל גוונא חייב וא\"כ אין שום מציאות ליישב ברייתא זו לדידיה ואם נאמר דסבירא ליה דמלקט שבלים לעיסתו הוי דומיא דבוצר לאכול ענבים ומש\"ה קאמר רבי זעירא דבלקט שבלים לעיסתו דפטור ובא ר\"י ואומר והוא ששייר כלומר דאינו פטור כי אם בדשייר אך אם לא שייר חייב וזה הוא כפי הצד השני שצדדנו לעיל דלהראב\"ד כל שלא שייר חייב אף בבוצר לאכול ענבים והקשו על זה מברייתא דה' גפנים דמוכח מינה דאף אם לא שייר פטור עדיין לא הועלנו בזה כלל דאם כן ברייתא דה' גפנים דמוכח מינה דאף דלא שייר פטור אין שום מציאות ליישב כפי הנחה זו שהרי כפי מה שכתבנו כל שלא שייר לעולם חייב ואם נאמר כפי הצד הא' שכתבנו דהראב\"ד מודה לרבינו דכל בוצר לאכול ענבים בכל גוונא פטור ואפי' לא שייר ובהכי מיירי ברייתא דה' גפנים א\"כ דברי ר\"י דקאמר עלה דשבלים והוא ששייר הוא הפך מזה וכמ\"ש ועוד דהרואה דברי הירושלמי יראה דמוכרחים אנו לומר דמלקט שבלים לעיסתו הוי דומיא דבוצר לעשותן יין דקאמר הדא ילפא מן ההיא שאם בקש לאוכלם מלילות ואפילו לא שייר משמע דמלקט שבלים לעיסתו הוא סוג אחר ודומה לבוצר לעשות יין וא\"כ דברי רבי זעירא דקאמר דמלקט שבלים לעיסתו דפטור הם הפך דברי הראב\"ד ועוד שדברי הירושלמי דאמר תמן כשבקש לאוכלם ענבים ברם הכא כשבקש לעשותן יין קשים להולמם כפי סברת הראב\"ד דמאחר דבין בשבלים ובין בגפנים קתני פטור איך יתכן לאוקמי שום אחד מהם כשבקש לעשות יין דלהראב\"ד כל שבצר לעשות יין בכל גוונא חייב. וראיתי למרן שאחר שהביא סוגית הירושלמי הלזו כתב דפשטא דסוגיא משמע דאם נתכוון לעיסתו או ליין חייב למה שקצר או בצר אפילו שייר וכדברי הראב\"ד כו' אבל קשה לזה דא\"כ מידחי מאי דאר\"י על מלקט שבלים לעיסתו פטור והוא ששייר ע\"כ. נראה שלא הוקשה למרן על דברי הראב\"ד כי אם מדברי ר\"י ותמהני שהרי כפי מה שכתבנו כל הסוגיא מתחלה לסופה קשיתיה להראב\"ד. וראיתי להרב בעל שדה יהושע שאחר שכתב באור ההלכה לדעת רבינו כתב ולהראב\"ד בזה דרך אחרת ואמר דמה שאמר ר' יוסי והוא ששייר כלומר אע\"פ ששייר כמ\"ש הרב בעל כ\"מ ע\"כ. ודברים אלו הם שלא בהשגחה דאיך יתכן לומר דמאי דקאמר ר' יוסי והוא ששייר הוא אע\"פ ששייר מאחר דר\"י קאי עלה דשבלים דקאמר פטור ואיך יתכן לומר דפטור אפי' שייר וכ\"ש לא שייר דמשמע דלא שייר גורם פיטור וזה לא אמרו אדם מעולם דודאי לכ\"ע השיור גורם פיטור וכדקאמר בירושלמי שאם בקש לאוכלם מלילות ואפי' לא שייר והראב\"ד ג\"כ קאמר הכי בפירוש שכתב חייב בכל אע\"פ ששייר הרי דס\"ל דהשיור גורם פיטור ומ\"ש מרן הוא עלה דסופה דסוגיא דקאמר שאם בקש לשתותן יין והוא ששייר דלהראב\"ד הכוונה היא שאם בקש לשתותן יין חייב אע\"פ ששייר וכל זה הוא מבואר. הכלל העולה שצדדתי צדדין וצדי צדדין ליישב סוגית הירושלמי הלזו כפי סברת הראב\"ד ולא יכולתי. אשר על כן נראה דהראב\"ד הוא גריס במימרא דשבלים חייב וניחא מאי דקאמר המלקט שבלים לעיסתו אפי' כל שהוא חייב ואתי כל שהוא כפשוטו דאף שהוא דבר מועט חייב, דלפי גירסתנו דגרסינן פטור צריך לדחוק ולומר דמאי דקאמר אפי' כל שהוא הכוונה היא אפי' שיהיה הרבה מאד וכמו שכתב הרב בעל ש\"י ואין זה משמעות כל שהוא המוזכר בתלמוד אך אי גרסינן חייב אתי כפשוטו ובא ר\"י ואמר והוא ששייר כלומר אפי' ששייר וכמו שפירש מרן והוא ששייר המוזכר בסוף הסוגיא דכיון דקאי על חיוב ע\"כ לומר דמאי דקאמר והוא ששייר הכוונה היא אע\"פ ששייר משום דהשיור גורם לפטור וכמו שכתבנו והקשו לזה מברייתא דה' גפנים דפטור אפי' לא שייר ותירצו דההיא דה' גפנים מיירי בבוצר לאכול ענבים ומש\"ה פטור אפי' לא שייר אך ברייתא דשבלים מיירי במלקט לעיסתו דהוי דומיא דבוצר לעשותן יין ומש\"ה חייב אפי' שייר ושאר הסוגיא אתיא שפיר כפי סגנון זה דכיון דחדא מיתניא בחיוב וחדא בפטור אתי שפיר לומר הדא ילפא מן ההיא וההיא מן הדא כלומר דשבלים לומדת מההיא דגפנים שאם בקש לאוכלם מלילות דפטור ואפי' לא שייר דומיא דבוצר לאכול ענבים וההיא דגפנים לומדת מההיא דשבלים שאם בקש לשתותן יין דחייב והוא ששייר כלומר ואפי' שייר דומיא דשבלים לעיסתו דחייב בכל גוונא וכדקאמר ר\"י. וכפי מה שכתבנו למדנו דלדעת הראב\"ד בוצר לאכול ענבים פטור ואפי' לא שייר וכסברת רבינו:
ודע שמה שכתבנו לעיל דמברייתא דגפנים משמע דאפי' לא שייר פטור מלבד הדקדוקים שכתבנו לעיל עוד ראיתי בתוספתא פ\"ק דפאה שהביאו ברייתא זו וסיימו ואם שייר נותן מן המשוייר על מה ששייר ע\"כ. הרי מוכח בהדיא דרישא איירי בדלא שייר ואפ\"ה קתני דפטור. הן אמת דכפי מה שכתבנו דהשיור גורם לפטור לא הוה צריך למימר דאם שייר דנותן על מה ששייר דכיון דלמדנו דאם לא שייר דפטור מכל שכן דאם שייר דאינו נותן מן המשואר כי אם על מה ששייר ואולי איצטריך הך סיפא ללמדנו דרישא איירי בדלא שייר דאי לא הוה אמינא דלא מיפטר כי אם בדשייר אבל אם לא שייר לא קמ\"ל דבין שייר ובין לא שייר פטור וכדכתיבנא: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "אע\"פ שהניחו סמוך לגפה או לגדיש וכו'. תנן בפרק ו' דפאה העומר שהוא סמוך לגפה וכו' (עיין בכ\"מ) . והנה בתוספתא פ\"ב דפאה אמרינן אמר רבי אלעאי שאלתי את רבי יהושע באלו עומרים היו ב\"ש וב\"ה חולקין אמר בתורה הזאת על העומר סמוך לגפה ולגדיש ולבקר ולכלים וכשבאתי ושאלתי את ר\"א אמר לי מודים באלו שהן שכחה על מה נחלקו על העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ונתנו בצד הגפה או בצד הגדיש שבש\"א אינו שכחה מפני שזכה בה ובה\"א שכחה ע\"כ. והכונה דלר' יהושע מחלוקת ב\"ש וב\"ה אינו בנטל העומר להוליכו והניחו בצד הגפה אלא בעומר שהיה מתחלתו סמוך לגפה ולגדיש דב\"ש אומרים דאינו שכחה כיון שהוא במקום מסויים וכההיא דתנן בריש פ\"ז במקומו שהוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה וב\"ה ס\"ל דהוי שכחה דלא חשיבי הני דבר מסויים ולא דמי לההיא דריש פ\"ז דשאני התם שהוא דבר מחובר בצד דבר מחובר אבל הכא הוא דבר תלוש בצד דבר מחובר וכדאיתא בירושלמי אבל בנטל להוליכו לעיר אף ב\"ה מודו דאינו שכחה ואפי' שלא הניחו בצד הגפה משום דזכה בה ולר\"א כל שלא נטל העומר להוליכו לעיר דכ\"ע הוי שכחה לא נחלקו אלא בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ונתנו בצד הגפה. ודע דסמוך למשנה זו שכתבנו תנן העומר שהחזיק בו להוליכו אל העיר ושכחו מודים שאינו שכחה ע\"כ. וכתב הר\"ש שם דהך סתמא אתא כר\"י ולא כר\"א ע\"כ. והדין עמו דלר\"י דקאמר דנחלקו בעומר שהיה סמוך מתחלתו לגפה אתי שפיר מאי דתנן דאם החזיק בו להוליכו אל העיר ושכחו דמודים שאינו שכחה אך לר\"א מחלוקתם הוא בדבר זה דהיינו בעומר שהחזיק בו להוליכו אל העיר. אך לא נתקררה דעתי בזה דלא שייך לומר מודים אלא בדבר הדומה למה שנחלקו אבל הכא אין שום הדמות כלל זה לזה משום דמה שנחלקו הוא מטעם אי חשיבי גפה וגדיש דבר מסויים או לא חשיבי א\"נ אי מהני דבר מסויים לשכחת העומר אבל בהחזיק בו להוליכו לעיר טעמא הוא משום דזכה בו ולא שייך בה שכחה וא\"כ לא שייך לומר בזה מודים. וראיתי לרבינו בפירוש המשנה שהביא סברת ר\"א ויש לתמוה דאיך יתיישב כפירוש זה אידך מתני' דקתני מודים שאינו שכחה. וראיתי לרבינו שם שכתב ומה שאמרו מודים שאינו שכחה בשלא שכחוה סמוך לגפה ולגדיש כאשר בארנו במה שהקדמנו ע\"כ. והנראה מפשט דבריו הוא דס\"ל דע\"כ לא קאמרי ב\"ה דהוי שכחה אלא בשהניחה סמוך לגפה ולגדיש אבל אם לא הניחה סמוך לגפה מודים ב\"ה דאינו שכחה. והדברים הם תמוהים שיהיה ההנחה סמוך לגפה ולגדיש סיבה שלא תהיה שכחה וכבר תמה על זה הרב בעל שדה יהושע והשיא דברי רבינו לכוונה אחרת יע\"ש, אך רבינו עובדיה אחר שכתב דמחלוקת ב\"ש וב\"ה הוא בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר וכדברי ר\"א כתב והא דתנן לקמן במתני' העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ושכחו מודים ב\"ה לב\"ש דאינו שכחה זהו כשלא הניחו אצל הגפה או אצל הגדיש ע\"כ. ודברים אלו הם כפשט דברי רבינו שבפירוש המשנה וכבר טרח הרב בעל תוי\"ט ליתן טעם לדין זה וז\"ל וטעמא איכא למימר דכשלא הניחו אצל אחד מדברים הללו אע\"פ ששכחו אינה שכחה הואיל והחזיק בו להוליכו לעיר אבל כשהניחו אצל דבר מסויים אע\"פ שהחזיק בו כבר להוליכו לעיר הוי שכחה שסוברים דושכחת ע\"י עצמך ולא כשיש דבר הגורם השכחה שע\"י שהחזיק בו ולא הניחו אצל דבר מסויים גרם לו ששכחו עכ\"ד. ועוד נראה לי טעם אחר לומר דהנחה אצל הגפה גורם שיהיה בו שכחה משום דהכא מיירי בעומר שנטלו להוליכו לעיר וטעמייהו דב\"ש הוא משום דזכה בו ושוב אין בו שכחה וא\"כ אם אחר שנטלו הניחו במקום אחר אם היה המקום האחר גפה או גדיש שהוא דבר מסויים קצת נמצא שלא נטלו להוליכו לעיר אלא להניחו במקום אחר ידוע לו ומש\"ה אם אחר כך שכחו הוי שכחה אבל כל שלא הניחו במקום ידוע עדיין כוונתו הראשונה במקומה עומדת דכוונתו היא בנטילתו להוליכו לעיר אלא דלפי שעה הניחו במקום אחר דאי לא לאיזה תכלית נטלה ממקום זה והניחה במקום אחר ולקמן יתבאר לך דכל שלא נטלה להוליכה לעיר אלא להניחה במקום אחר דלא זכה בה והוי שכחה. ודע שהרב בעל תוי\"ט רצה ליישב כפי הנחה זו דהנחה אצל הגפה גורם שיהיה שכחה זו גירסת הירושלמי שכתובה אצלנו דקאמר וקשיא על דב\"ש בגפה ובגדיש דבר שהוא מסויים ואינון אמרין אינו שכחה וקשיא על דב\"ה בבקר ובכלים דבר שאינו מסויים ואינון אמרין היא שכחה ע\"כ. והנה פשט דברי הירושלמי הללו מורים דההנחה אצל דבר המסויים גורם שיהיה שכחה והר\"ש כתב שהסברא היא בהפך דאדרבא ההנחה אצל דבר המסויים גורם שלא יהיה בו שכחה ומכח סברא זו כתב דטעות נפלה בירושלמי וצ\"ע דהגירסא היא בהפך וקשיא על דב\"ש בבקר ובכלים דבר שאינו מסויים ואינון אמרין אינו שכחה וקשיא על דב\"ה גפה וגדיש דבר מסויים הוא ואינון אמרין דהוי שכחה אך כפי מ\"ש הרב בעל תי\"ט אין להטעות גירסת הירושלמי. ולי נראה שגרסת הר\"ש היא הנכונה שהרי סמוך למה שכתבנו בשם הירושלמי הביאו מתני' דריש פ\"ז דפאה במקומו כיצד היה עומד בצד הגת או בצד הפרצה ואמרו דהך מתני' כב\"ש דב\"ש אומרים אינו שכחה ואמר ר' יוסי דברי הכל היא תמן דבר מחובר בצד דבר מחובר ברם הכא דבר תלוש בצד דבר מחובר ע\"כ. הרי פשט דברי הירושלמי מורים דס\"ל דהנחה אצל דבר המסויים גורם שלא יהיה בו שכחה ומש\"ה היו רוצים לומר דמתני' דהיה עומד בצד הגת אתיא כב\"ש דאית להו דכל שהניח בצד דבר המסויים אינו שכחה ותירצו דאפי' ב\"ה מודים בההיא אלא דשאני הכא דלא הוי דבר המסויים כיון שהוא דבר תלוש בצד דבר המחובר ואילו לסברת הרב בעל תויו\"ט מאי דנקטי ב\"ש העומר שהוא סמוך לגפה לחדושא הוא דאפי' שהניחו סמוך לגפה וסד\"א שזה יהיה גורם שיהיה בו שכחה כיון שהניחו בצד דבר המסויים קמ\"ל דאפ\"ה אינו שכחה משום דכבר זכה בו. אשר על כן נראה דודאי גירסת הר\"ש היא הנכונה דסברת הירושלמי היא דדבר מסויים גורם שלא יהיה שכחה וטעמייהו דב\"ש דקאמרי דאינו שכחה הוא משום דהניחו בצד דבר המסויים וטעמייהו דב\"ה הוא משום דהני לא חשיבי דבר המסויים משום דהוא דבר תלוש בצד דבר המחובר וכדאיתא בירושלמי וכי תימא א\"כ תיקשי לסברת רבינו ורבינו עובדיה דאית להו דאדרבא ההנחה בצד גפה או גדיש הוי סיבה שיהיה שכחה והרי דברי הירושלמי מורים בהפך הא לא קשיא משום דהירושלמי אזיל בשיטת ר' יהושע וכפשטיה דמתני' דמה שנחלקו ב\"ש וב\"ה אינו בעומר שנטלו להוליכו לעיר כ\"א בעומר שהיה סמוך מתחלתו ולגפה ולגדיש וא\"כ ע\"כ דטעמייהו דב\"ש הוא משום דכיון דהניחו בצד אחד מאלו המקומות לא הוי שכחה משום דהם דבר המסויים וב\"ה ס\"ל דלא הוו דבר המסויים ומש\"ה הוו שכחה וזהו שהקשו לב\"ש מבקר וכלים ולב\"ה מגפה וגדיש וכגירסת הר\"ש וחזרו לומר וההיא דהיה עומד בצד הגת אתיא אפי' כב\"ה משום דחשיב דבר המסויים כיון שהוא דבר המחובר אצל דבר המחובר אבל בהני דגפה ודכוותיה ס\"ל לב\"ה דלא הוו דבר המסויים ומש\"ה ס\"ל דהוו שכחה אך כפי המסקנא שהיא סברת ר\"א דמחלוקת זה דב\"ש וב\"ה הוא בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר וטעמייהו דב\"ש הוא משום דזכה בו אדרבא הסברא היא בהפך דב\"ש אית להו דאפי' אם הניחו בצד הגפה אינו שכחה וב\"ה אית להו דכיון שהניחו אצל הגפה אזדא ליה טעמא דזכה בו אבל אם לא הניחו אצל הגפה מודים ב\"ה דאינו שכחה משום דזכה בו וכי תימא סוף סוף תיקשי לב\"ה נהי דאזדא ליה טעמא דזכה בו ת\"ל משום דהניחו בצד דבר המסויים וכל שהוא בצד דבר המסויים אין בו דין שכחה וכדתנן היה עומד בצד הגת או בצד הפרצה דאינו שכחה, הא לא קשיא משום דודאי כל שהניחו בצד דבר שהוא מסויים גמור שהוא מחובר אצל מחובר לכ\"ע אינו שכחה דדל מהכא טעמא דזכה בו ת\"ל משום דהניחו בצד דבר שהוא מסויים אבל הכא הני לא חשיבי מסויים גמור כיון דהוו תלוש אצל מחובר ופשיטא דאם היה סמוך מתחלתו לחד מהני דהוו שכחה וכסברת ר' אליעזר אך הכא מיירי בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ואם לא היה מניחו באחד ממקומות הללו המוזכרים במשנה דהיינו גפה וגדיש ודכוותיה אז לכ\"ע לא היה בו דין שכחה כיון שזכה בו וכדתנן במתני' מודה שאינו שכחה אך אם הניחה אצל גפה וגדיש ס\"ל לב\"ה דהוו שכחה דבהנחה הלזו אצל מקומות אלו אזדא ליה טעמא דזכה בו והם מצד עצמם לא הוו דבר מסויים שנאמר דאף דליכא טעמא דזכה בהם ת\"ל דהם סמוכים לדבר המסויים וב\"ש ס\"ל דאפי' בהנחה זו שהניחם אצל מקומות אלו לא אזדא ליה טעמא דזכה בהם. והנה אחר כל הטורח הזה עדיין לא נתקררה דעתי לא בטעמו של הרב תוי\"ט ולא במה שכתבו דאיך יהיה ההנחה אצל מקומות אלו סבה שיהיה שכחה אך פשט דברי רבינו שבפירוש המשנה מורים כן וכדכתב רבינו עובדיה ז\"ל. ומ\"ש רבינו עמדו העניים וכו' או שהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו בשדה ושכחו אינו שכחה אפי' אם נטלו ממקום למקום אע\"פ שהניחו סמוך לגפה או לגדיש או לבקר או לכלים ושכחו ה\"ז שכחה ע\"כ. דברים הללו אין להם מובן כלל דפתח באינה שכחה וכתב אפי' כו' וסיים בהרי זו שכחה וכבר תמה על זה הרב בעל שדה יהושע עלה דמתניתין דמודים דאינו שכחה. והנה הרב הציע הצעות קודם כל דבריו והעתיק דברי רבינו שבפירוש המשנה ודברי התוספתא וכתב דרבינו סובר דיש הפרש בין נטלו להוליכו ובין החזיק בו להוליכו דכשאמרו בירושלמי על מה נחלקו על העומר שנטלו להוליכו לעיר כו' הוא דוקא דלא גלי דעתיה דמחזיק בו כדי שלא יהיה בו שכחה אלא אגב אורחיה נטלו להוליכו לעיר והניחו בשדה כו' וכשאמרו במשנה זו שאנו בה העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר מודים שאינו שכחה מבין רבינו דלשון החזיק בו הוא מדוחק דגלי אדעתיה בעל העומר דמחזיק בו כדי שלא יהיה נשכח וכיון שכן משום הכי אפי' ב\"ה שאומרים בנטלו להוליכו לעיר דלא זכה בו והוא שכחה כאן שהחזיק יודה דזכה בו והיינו דנקט מתני' לישנא דהחזיק ע\"כ. ואח\"כ נרגש הרב דבתוספתא נקטו החזיק למחלוקת ב\"ש וב\"ה וכתב דרבינו עשה עיקר מהירושלמי דלא נזכר שם לישנא דהחזיק כי אם נטל להוליכו. ובבאור דברי רבינו כתב דהכי קאמר דכשהחזיר להוליכו לעיר וגלי אדעתיה דמחזיק בו אינו שכחה דזכה בו והיינו מתני' דהכא דקיימינן בה, ובאר עוד ואמר דאינו שכחה כענין החזיק אפי' דכשנטלו ממקום למקום דלא החזיק אע\"פ שנתנו בצד הגפה כו' דהיה מקום לומר דאינו שכחה ועם כל זה הוא שכחה אפ\"ה בכאן אינו שכחה, ומ\"ש אפי' נטלו ונתנו כו' הוא תמצית דברי ר\"א שאמר על מה נחלקו על עומר שנטלו להוליכו לעיר דאפי' כן אומרים ב\"ה דהוא שכחה משום דליכא החזיק וז\"ש כאן רבינו בהחזיק אינו שכחה אף שאינו בצד הגפה אע\"פ שבנטלו ונתנו בצד הגפה הוא שכחה אליבא דב\"ה הכא לא הוי שכחה משום דזכה בה דהחזיק עכ\"ד. והיה נראה קצת להביא ראיה לדברי הרב דמחלק בין מחזיק בו לנטלו להוליכו מההיא דאמרינן בריש פ' עגלה ערופה דף מ\"ה עומר שהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו על גבי חבירו כו' דלכ\"ע העליון אינו שכחה ואמרי' בגמ' דטעמא הוא משום דהחזיק בה זכה בה הרי שדקדקו מלת החזיק ועשו אותה עיקר. הן אמת דרבינו כשהביא דין זה כתב נטל עומר להוליכו לעיר וכו' ואם כדברי הרב שהכל תלוי בהחזיק הוה ליה למימר החזיק בעומר להוליכו לעיר ואולי התם בגמ' איצטריכו ללמדנו דין זה דכל שהחזיק בו שוב אין בו שכחה ומש\"ה נקטו לדינם בשהעליון החזיק בו דהשתא העליון לכ\"ע אין בו שכחה ולא נחלקו אלא בתחתון אבל רבינו שכבר ביאר דין היכא דהחזיק בו ולא בא ללמד כי אם דין התחתון מש\"ה נקט למילתיה בשהעליון נטלו להוליכו לעיר וזהו שרבינו לא הזכיר בבבא זו דין העליון משום דכבר נלמד ממה שקדם ולא בא אלא ללמד דין התחתון. אך יש לי לדקדק בחלוק זה שחילק הרב דהכל תלוי בהחזיק דגלי דעתיה דהחזיק בו כדי שלא יהיה בו שכחה א\"כ הוה ליה לרבינו לומר אפי' אם נטלו להוליכו לעיר כו' ולמה זה שינה את טעמו דברישא נקט החזיק בו להוליכו לעיר ובסיפא נקט נטלו ממקום למקום שהרי לפי דבריו אין הדבר תלוי אלא בהחזיק ולא החזיק וא\"כ כפי דרכו הוה ליה לרבינו למימר ברישא נמי החזיק בו ממקום למקום או לימא בסיפא נטלו להוליכו לעיר, גם עיקר דבריו שכתב דהחזיק בו הוא דגלי אדעתיה בעל העומר דמחזיק בו כדי שלא יהיה נשכח הוא דוחק בעיני. אשר על כן נראה לי דעיקר חילוק של רבינו הוא בין נטלו להוליכו לעיר ובין נטלו להוליכו למקום אחר בשדה עצמה והכוונה דכל שנטלו להוליכו לעיר הרי החזיק בו להיות שלו שהרי כונתו בנטילתו הוא להוליכו לעיר וא\"כ הרי זכה בו ושוב אין בו שכחה והיינו דתנן במתניתין דכל שהחזיק בו להוליכו לעיר אין בו שכחה אך כל שנטלו להוליכו ממקום למקום עדיין לא החזיק בו לזכות בו שהרי לא היתה כוונתו להוליכו לעיר אלא להניחו בשדה ומש\"ה ס\"ל לב\"ה דהוי שכחה אך ב\"ש אית להו דאפילו הכי אין בו שכחה כיון דאיכא תרתי דהיינו שנטלו להוליכו למקום אחר והניחו בצד הגפה והיינו דרבינו כשהביא דין העומר שהניחו על גבי חבירו כתב נטל עומר להוליכו לעיר כלשון הגמרא דפ' עגלה ערופה שכתבנו דמיירי שהעליון אינו שכחה ולדידיה אין הדבר תלוי אלא בנטילתו לאיזה תכלית הוא דאם הוא להוליכו לעיר נמצא דהחזיק בו וזכה בה ושוב אין בו שכחה ואם נטלו להוליכו ממקום למקום נמצא דלא החזיק לזכות ומש\"ה יש בו שכחה ואע\"ג דבתוספתא אמרי' דלר\"א מחלוקת ב\"ש וב\"ה הוא בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר מ\"מ הרואה דברי הירושלמי יראה איך לר\"א לא נחלקו כי אם בעומר שנטלו ונתנו בצד הגפה ולא הוזכר בירושלמי במחלוקת ב\"ש וב\"ה נטלו להוליכו לעיר וכבר למדנו הרב בעל ש\"י דרבינו עושה עיקר מהירושלמי. אך מה שקשה לזה הוא דברי רבינו שפירש המשנה דמחלוקת ב\"ש וב\"ה שכתב וכבר בארו בתלמוד שהם לא נחלקו כנראה מן המשנה הזאת אבל נחלקו בשיקח העומר להוליכו במדינה ונתנו באחד המקומות הנזכרים כו' הרי שכתב דלב\"ה אף כשנטלו להוליכו לעיר יש בו שכחה וזהו הפך מה שכתבנו. והנה העידותי היום שאם לא היו כי אם דברי רבינו הללו שבפירוש המשנה הלזו הייתי מגיה דברי רבינו והייתי גורס אבל נחלקו כשיקח העומר להוליכו למקום אחר אך כבר כתבנו לעיל שדברי רבינו שבפירוש המשנה דהכל מודים שאינו שכחה מורים דס\"ל כסברת רבינו עובדיה שכתב דההנחה אצל הגפה או הגדיש הוא סיבה שיהיה שכחה וכן כתב הרב בעל תויו\"ט דרבינו בפירוש המשנה ורבינו עובדיה בחדא שיטה אזלי וא\"כ נראה דבפירוש המשנה לא ירד לחלק בין נטל להוליך לעיר לנטל להוליך למקום אחר אלא דס\"ל דמחלוקת ב\"ש וב\"ה הוא בנטל להוליכו לעיר וכלישנא דתוספתא ומש\"ה נדחק באידך מתני' דקתני מודים שאינה שכחה וכתב דהטעם הוא משום דלא הניחה סמוך לגפה אבל כאן בחיבורו העמיק עוד בדברי הירושלמי וחלק בין נטל להוליכו לעיר בין נטל להוליכו למקום אחר ובזה אתו שתי המשניות מרווחות דמה שנחלקו ב\"ש וב\"ה מיירי בנטלו להוליכו למקום אחר ואידך מתני' דקתני הכל מודים מיירי בנטלו להוליכו לעיר: ודע דלכל הפירושים נ\"ל שטעות נפל בדברי רבינו במה שכתב אפי' אם נטלו כו' וצריך להגיה אבל אם נטלו כו' ואפשר דבספרו של רבינו היה כתוב א' ברשימה והמדפיסים סברו שהכוונה היא אפילו. אך הנכון הוא לגרוס אבל אם נטלו כו' ובזה מתיישבים דברי רבינו היטב בין כפי מה שחילק הרב בעל ש\"י בין החזיק לנטל בין כפי מה שכתבנו שהחילוק הוא בין נטלו להוליכו לעיר לנטלו להוליכו ממקום למקום ואין צורך למה שנדחק הרב בעל ש\"י ליישב גירסת אפילו. שוב ראיתי להרב בעל תי\"ט שהביא דברי רבינו כגירסתנו. ודע דכפי מה שכתבנו לעיל בשם רבינו עובדיה דס\"ל דלב\"ה ההנחה אצל הגדיש או הגפה הוי סיבה שיהיה שכחה ויחס בו סברא זו לרבינו בפירוש המשנה יש להסתפק היכא דנטל עומר להוליכו לעיר והניחו אצל עומר שיש בו סאתים היכי לידיינו דייני משום דעומר שיש בו סאתים דקי\"ל דאינו שכחה איכא תרי טעמי איכא מ\"ד דהטעם דאינו שכחה הוא משום דכתיב כי תקצור קצירך וגו' לא תשוב לקחתו עומר שאתה יכול לקחתו כאחד יצא עומר שיש בו סאתים ואיכא מ\"ד דטעמא הוא משום דכתיב ושכחת עומר ולא גדיש וכשהעומר יש בו סאתים מיקרי גדיש. והנה כפי הטעם הראשון נמצא שלא הניחו בשום צד מהמקומות השנויים שם ולפי זה הכל מודים דאינו שכחה כיון שלא הניחו בצד הגדיש אך כפי הטעם השני דנקרא גדיש כל שיש בו סאתים אם כן באנו למחלוקת בית שמאי ובית הלל דלב\"ש לא הוי שכחה ולב\"ה הוי שכחה. וראיתי בירושלמי פ\"ו דפאה עלה דמתני' דהעומר שיש בו סאתים דאינו שכחה שהביאו שני הטעמים שכתבנו ואמרו היך עבידא שכח עומר בצידי אין תעבדיניה עומר דברי הכל שכחה ואין תעבדיניה גדיש מחלוקת שמאי והלל ע\"כ. הרי מבואר דלב\"ש דאית להו דעומר שהניחו אצל הגדיש דאינו שכחה היכא דהניחו אצל עומר שיש בו סאתים אם יהיה בו שכחה או לא הדבר תלוי בשני הטעמים שכתבנו ומינה לדידן נמי דקי\"ל כב\"ה דעומר שנטלו להוליכו והניחו אצל הגדיש דהוי שכחה ואם לא הניחו אצל הגדיש [לא] הוי שכחה היכא דהניחו אצל עומר שיש בו סאתים הדבר תלוי בשני הטעמים שכתבנו דלמ\"ד דנקרא עומר לא הוי שכחה ולמ\"ד דנקרא גדיש הוי שכחה. והנה מדברי הירושלמי הללו היה נראה להכריח דס\"ל דלב\"ה ההנחה אצל דבר המסויים אינו מעלה ואינו מוריד כלל ודלא כרבינו עובדיה משום דבינייא זו שאמרו בירושלמי לא נפקא מיניה כי אם אליבא דב\"ש שהרי אמרו אין תעבדיניה עומר ד\"ה שכחה וא\"כ מיירי כשלא נטל העומר להוליכו כי אם ששכחו אצל העומר שיש בו סאתים דאי מיירי בנטלו להוליכו והניחו אצל העומר של סאתים א\"כ היכי קאמר דאין תעבדיניה עומר ד\"ה שכחה אדרבה ד\"ה אינו שכחה שהרי לסברת הרע\"ב כל שנטלו להוליכו ולא הניחו אצל דבר מסויים לד\"ה אינו שכחה אלא ודאי כדכתיבנא דמיירי בשלא נטלו להוליכו וא\"כ הנפקותא אינה כי אם אליבא דב\"ש דאין תעבדיניה גדיש לב\"ש לא הוי שכחה דלב\"ה בין אין תעבדיניה עומר בין אין תעבדיניה גדיש הוי שכחה ואם איתא כסברת הר\"ע הוה להו למימר הנפקותא אליבא דב\"ה דהלכתא כוותייהו ולימא הכי דנפקא מיניה בין שני הטעמים היכא דנטלו להוליכו והניחו אצל העומר שיש בו סאתים דאין תעבדיניה עומר ד\"ה אינו שכחה וכדמתני' דהכל מודים ואין תעבדיניה גדיש מחלוקת ב\"ש וב\"ה דלב\"ש אף אם תעבדיניה גדיש לא הוי שכחה ולב\"ה אין תעבדיניה גדיש הוי שכחה ומדלא נקטו הבינייא אליבא דהלכתא משמע דס\"ל לירושלמי דלב\"ה ההנחה אצל דבר המסויים אינו מעלה ומוריד כלל הפך סברת הר\"ע. ומיהו נראה דליכא מכאן תיובתא לסברת הרע\"ב משום דהירוש' אזיל כשיטת ר' יהושע דאית ליה דברים כפשטן דמחלוקת ב\"ש וב\"ה הוא בעומר ששכחו אצל הגדיש ולדידיה אידך מתני' דקאמר הכל מודים דאינו שכחה הוא משום דנטלו להוליכו לעיר ולפי זה לב\"ה ההנחה אצל דבר המסויים אינו מעלה ומוריד כלל (לב\"ה) ומש\"ה לא אמרו הבינייא כי אם אליבא דב\"ש משום דאליבא דר' יהושע לא משכחת נפקותא אליבא דב\"ה וע\"כ סוגיא זו אזלא כשיטת ר' יהושע דאילו לר' אליעזר כל ששכח עומר אצל הגדיש אף ב\"ש מודו דהוי שכחה וכי תימא אמאי לא אמרו הבינייא אליבא דר' אליעזר ונפקא מינה אליבא דב\"ה הא לא קשיא שהרי כבר כתבנו לעיל דסוגית הירושלמי אזלא בשיטת ר' יהושע ומש\"ה לא אמרו הנפקותא כי אם אליבא דב\"ש דלר' יהושע לא נפקא מידי בין שני הטעמים אליבא דב\"ה אבל אין הכי נמי דלמאן דאית ליה כב\"ה איכא נפקותא בין שני הטעמים אליבא דב\"ה והוא היכא דנטלו להוליכו והניחו אצל עומר שיש בו סאתים דאין תעבדיניה עומר ד\"ה אינו שכחה ואין תעבדיניה גדיש לב\"ש אינו שכחה ולב\"ה הוי שכחה ולענין הלכה נראה דהוי שכחה משום דנקרא גדיש שהרי רבינו נתן טעם לעומר שיש בו סאתים דאינו שכחה משום דנקרא גדיש וא\"כ לדידן דקי\"ל כב\"ה היכא דנטלו להוליכו והניחו אצל עומר שיש בו סאתים הוי שכחה משום דנקרא גדיש. שוב ראיתי בתלמודא דידן סוף פ' המוכר את הבית דף ע\"ב דאמרינן עומר שיש בו סאתים תורת עומר עליו ותורת גדיש עליו תורת עומר עליו דשנים שכחה שנים והוא אינם שכחה תורת גדיש עליו דתנן עומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה. והנה בירושלמי אמרו נפקותא זו ג\"כ היכא דשכח שנים והוא דלמ\"ד דעומר שיש בו סאתים דאינו שכחה משום דנקרא גדיש השנים ששכח הוי שכחה ולמ\"ד דהוו עומר השנים אינם שכחה אך תלמודא דידן חולק בזה וס\"ל דאף למ\"ד דטעמא דעומר שיש בו סאתים דאינו שכחה משום דנקרא גדיש ומ\"מ היכא דשכח שנים והוא אינם שכחה משום דתורת עומר עליו והשתא בנדון דידן דהיינו היכא דנטלו להוליכו לעיר והניחו אצל עומר שיש בו סאתים יש להסתפק ולומר דאף למ\"ד דטעמא דעומר שיש בו סאתים דאינו שכחה משום דתורת גדיש עליו מ\"מ אפשר דבנדון דידן יודה דתורת עומר עליו ולב\"ה נמי אינו שכחה כיון שלא הניחו אצל דבר המסויים. והנה אעיקרא דדינא יש לעיין בטעמא דתלמודא דידן דאית ליה דאמרינן תרתי דסתרן אהדדי דהיינו תורת עומר עליו ותורת גדיש עליו מאי טעמא ואם נאמר דס\"ל לרב הונא דלעולם אזלינן בתר תועלתו דבעל השדה ומש\"ה היכא דשכחו לבדו אמרינן דתורת גדיש עליו ואינו שכחה וכששכח שנים והוא אמרי' דתורת עומר עליו ואינם שכחה. ואין זה מהתימה דאזלינן בתר תועלתו דבעל השדה שהרי כתב רבינו בפ\"ה מהלכות אלו דין י\"ט אין בו סאתים רואין את השבלים הדקות כאלו הן בריאות וארוכות ואת השדופות כאלו הן מלאות כו' הרי דאזלינן בתר תועלתו דבעל השדה לא יהיה שכחה ומש\"ה אית ליה לרב הונא דאמרי' תרתי דסתרן משום תועלתו דבעל השדה וא\"כ בנדון דידן דתועלתו דבעל השדה הוא שיהיה עומר שהרי אליבא דרע\"ב לב\"ה ההנחה אצל דבר המסוים הוא סיבה שיהיה שכחה א\"כ נמצא דלכ\"ע אמרינן דתורת עומר עליו ואינו שכחה וכן אם נאמר דטעמא דרב הונא הוא משום דאית ליה דלכל הדברים עומר זה שיש בו סאתים עומר הוא ועומר מיקרי ודוקא לענין היכא דשכחו לבדו הוא דאמרינן דתורת גדיש עליו אבל לשאר מילי תורת עומר עליו א\"כ בנדון דידן נמי אינו שכחה לכ\"ע כיון דתורת עומר עליו נמצינו למידין דלכל הפירושים שנאמר בדברי רב הונא בנידון דידן והיינו היכא דנטלו להוליכו לעיר והניחו אצל עומר שיש בו סאתים לא הוי שכחה משום דתורת עומר עליו. אך נראה דיש נפקותא בין שני הפירושים שכתבנו אליבא דרב הונא כפי הבינייא שאמרו בירושלמי אליבא דר' יהושע והוא היכא דשכח עומר אצל עומר שיש בו סאתים ואליבא דב\"ש שאין תעבדיניה עומר הוי שכחה ואין תעבדיניה גדיש אינו שכחה והנה אליבא דרב הונא בנדון כזה אם נאמר דטעמיה דרב הונא משום דלעולם אזלינן בתר תועלתו דבעל השדה א\"כ בנדון זה שהוא דשכחו אצל העומר שיש בו סאתים אליבא דב\"ש נאמר דתורת גדיש עליו שהרי תועלתו דבעל השדה הוא שיהיה תורת גדיש עליו כדי שלא יהיה שכחה אך אם נאמר כפי הפירוש השני שכתבנו דטעמיה דרב הונא הוא משום דאית ליה דלכל הדברים תורת עומר עליו דהא עומר הוא ודוקא לענין היכא דשכחו לבדו אמרינן דתורת גדיש עליו משום דהוי דבר חשוב א\"כ היכא דשכחו אצל עומר שיש בו סאתים לכ\"ע הוי שכחה משום דתורת עומר עליו, ואף דלא קי\"ל כב\"ש מ\"מ משום יגדיל תורה ויאדיר נראה לי הפירוש השני שכתבנו וא\"כ ליכא נפקותא כלל כפי תלמודא דידן בין שני הטעמים שנאמרו בדין עומר שיש בו סאתים דלכ\"ע בשאר מילי דין עומר עליו וכדכתיבנא (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לקמן בפרקין דין י\"ז) : " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היו כל העומרים של קב קב כו'. דין זה דאם הוא יתר על ד' דאינו שכחה כעת לא ידעתי היכן הוא מוצאו דאף דבמתני' לא נקט אלא בשל ד' קבין אין מכאן הכרח לומר דכל שהוא יתר מד' קבין דמודו ב\"ה דאינו שכחה דאפשר דלב\"ה אפילו ביתר מד' הוי שכחה ומאי דנקט מתני' ד' קבין הוא משום ב\"ש דאית להו דכל שיש בו ד' קבין אינו שכחה. והנה מלבד דממתני' ליכא הוכחה לדינו של רבינו מהירושלמי נראה הפך דין זה שהרי עלה דמתני' דמחלוקת זה דב\"ש וב\"ה שאלו בירושלמי מה אנן קיימין אם משום דבר מסויים דיינו שנים אי משום שורה דיינו ג'. ותירצו דטעמייהו דב\"ש היא כל שהוא יכול לחלקו ולעשותו שורה כב\"ש ע\"כ. והכונה דב\"ש אזלי לטעמייהו דאית להו דג' הוי שכחה וד' אינו שכחה ומש\"ה היכא דכל עומרי השדה הם של קב קב וא' של ד' קבין אית להו דאינו שכחה משום דיכול לחלק עומר זה של ד' קבין ולעשותו ד' עומרים של קב קב כשאר העומרים והו\"ל ד' דאית להו לב\"ש דאינם שכחה. ומטעם זה אמרו בירושלמי דלב\"ש ה\"ה אם היו כל העומרים של שני קבין ואחד של ח' דאינו שכחה משום דיכול לחלק עומר זה של ח' קבין ולעשותו ד' עומרים של שני קבין כשאר העומרים. וע\"כ דב\"ה דפליגי טעמייהו הוא משום דכיון דהוא עומר אחד לא אמרי' רואין אותו כאילו הוא מוחלק כיון שיכול לחלקו וכ\"כ הר\"ש דטעמא דב\"ה הוא משום דלית להו רואין. ולפי זה נראה דאין טעם לחלק אליבא דב\"ה בין כשהוא ד' קבין או יותר מד' קבין ודברי רבינו כעת צריכים אצלי תלמוד. ודע דיש להסתפק אליבא דב\"ש היכא דכל עומרי השדה הם של קב קב והיו שם שני עומרים כל אחד מהם של שני קבים ושכחם אם הם שכחה. ולכאורה נראה דאינם שכחה לב\"ש כיון דיכול לחלקם ולעשותם ד' עומרים כשאר העומרים ומק\"ו דעומר שיש בו ד' קבין נפיק וכאותה ששנינו בפ\"ו דפאה בשני עומרים ובהם סאתים ר\"ג אומר לבעה\"ב מק\"ו ומה בזמן שהוא עומר אחד ובו סאתים ושכחו אינה שכחה שני עומרים ובהם סאתים אינו דין שלא יהיה שכחה. והכא בנ\"ד לא שייך מה שהשיבו חכמים לר\"ג לא אם אמרת בעומר אחד שהוא גדיש תאמר בשני עומרים שהן ככריכות, דהכא כיון דטעמא דב\"ש הוא משום דיכול לחלק האי טעמא שייך נמי בשני עומרים. ואף שכתבנו שהסברא גוזרת כן עדיין הדבר צריך אצלי תלמוד. ונסתפקתי היכא דהוא יתר על הד' דקי\"ל דאינו שכחה היכא דהיו שני עומרים של קב קב ואחד של יותר מד' קבין ולקח זה העומר הגדול ושכח את כולם אם מצטרף העומר הגדול עמהם ויהיו ג' ונמצא אחד מהם דקי\"ל דשלשה אינו שכחה או דלמא הא דאמרי' דג' אינו שכחה הוא כשכל אחד ואחד לבדו היה בו שכחה אז בהצטרף כל הג' במקום אחד אינם שכחה אבל כשאחד מהם אין בו שכחה אפי' כשהוא לבדו אינו מצטרף עם האחרים לעשותם ג'. וראיתי בירושלמי פ\"ו דפאה עלה דמתני' דהעומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה שאמרו דטעמא הוא דכתיב כי תקצור כו' לא תשוב לקחתו עומר שאתה יכול לפשוט ידך וליטלו אית תנויי תני ושכחת עומר ולא גדיש. ושאלו על זה היך עבידא כלומר מאי בינייהו אי טעמא דמתני' הוא מהאי טעמא או מהאי ותירצו דנ\"מ היכא דשכח ב' עומרים בצדו אין תעבדיניה עומר מחלוקת ב\"ש וב\"ה אי תעבדיניה גדיש אינו נידון בשורה ע\"כ. והכוונה דלמ\"ד דטעמא דמתני' הוא מקרא דלא תשוב לקחתו ומודה דאף שיש בו סאתים דנקרא עומר היכא דשכח ב' אחרים בצדו ונמצא דהוו ג' הוא מחלוקת ב\"ש וב\"ה דלב\"ש השנים שכחה דהא אית להו דג' יש בהם שכחה ולב\"ה אין כאן שכחה דהא אית להו דג' אין בהם שכחה. וה\"ה דלב\"ש אם שכח ג' אחרים בצדו דאין כאן שכחה דהא אית להו דד' אין בהם שכחה ולכ\"ע עומר זה מצטרף עם אחרים. ואי תעבדיניה כגדיש כלומר לאידך טעמא דממעט ליה משום דכתיב עומר ולא גדיש וא\"כ ס\"ל דעומר שיש בו סאתים נקרא גדיש אינו נדון בשורה כלומר אינו מצטרף עם ג' אחרים לב\"ש ולא עם שנים אחרים [לב\"ה] ואין בהם שכחה כלל. אך בחלוקת עומר שיש בו סאתים תלוי במחלוקת הטעמים. והנה רבינו מיעט העומר שיש בו סאתים משום דכתיב ושכחת עומר ולא גדיש והדין עמו לפי שטעם זה הוזכר במשנה שאמרו חכמים לר\"ג אם אמרת בעומר אחד שהוא כגדיש כו' ולפי זה עומר שיש בו סאתים אינו מצטרף עם אחרים וכדברי הירושלמי. אך בתלמודא דידן ס\"פ המוכר את הבית (דף ע\"ב) אמרי' א\"ר הונא עומר שיש בו סאתים תורת עומר עליו ותורת גדיש עליו תורת עומר עליו דשני עומרים שכחה שנים והוא אינם שכחה תורת גדיש עליו דתנן עומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה ע\"כ. הרי הדבר מבואר דר\"ה אית ליה דאף דנקרא גדיש היכא דיש בו סאתים מ\"מ נקרא עומר היכא דאיכא שנים אחרים בצדו ומצטרף עמהם זה העומר שיש בו סאתים וה\"ל ג' ואין בשום אחד מהם שכחה וכדקי\"ל דג' אין בהם שכחה. ומ\"מ נראה דנפשטה בעיין דהיינו עומר שיש בו יתר על ד' קבין דפשיטא דמצטרף. ולענין הלכה פשיטא דקי\"ל כתלמודא דידן ולעולם דעומר שיש בו סאתים נידון בשורה ותמהני איך רבינו לא הביא דין זה. ועיין במ\"ש רשב\"ם שם בגמרא. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל בפרקין דין ג') : " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בעל השדה שעברו עליו עניים והיה לו שם מעשר עני כו' שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו. תנן בפ\"ח דפאה מדה זו אמורה בכהנים ולויים וישראלים ע\"כ. והנה רבינו פירש שדבר זה מחוייב לכהנים ללויים ולישראל כל מי שיש לו מעשר עני חובה עליו לתת השיעורים ההם הנזכרים לכל עני ע\"כ. וכן פירש הר\"ע ז\"ל. ולא ידעתי למאי איצטריך ללמד זה דמהיכא תיתי שישתנה הדין מישראל לכהן ולוי. והר\"ש פירש מדה זו שאמרנו בין בכהנים עניים בין בלוים עניים בין בישראלים עניים ע\"כ. וגם בזה לא נחה דעתי דמהיכא תיתי שיהיה חילוק ביניהם. והרב בעל תי\"ט כתב דלפירוש הר\"ש איצטריך כהנים ולוים דסד\"א שכיון שיש להם תרומות ומעשרות לא נתחייב לתת להם ממעשר עני כדי שובען קמ\"ל ע\"כ. ואין בזה כדי שביעה. ואם לאו דמסתפינא מרבותי הייתי מפרש פירוש אחר במתני' והוא דהדבר פשוט דמאי דתנן אין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב חטים וכו' לאו בשעת ההפרשה קאי דהא בשעת ההפרשה יש לו שיעור מוגבל מן התורה דהיינו אחד מעשרים אלא דמיירי במי שכבר הפריש מ\"ע ובא לחלקו לעניים אינו מחלק דבר מועט לכל עני ועני אלא נותן לכל אחד ואחד השיעור הקצוב ועלה קאמר אידך מתני' וקאמר מדה זו אמורה בכהנים ולוים לומר שמי שהפריש תרומה שהיא לכהנים וכן מעשר ראשון שהוא ללוים אינו נותן דבר מועט לכל כהן וכהן או לכל לוי ולוי אלא נותן לכהן וללוי השיעור האמור גבי מעשר עני ומצינו כיוצא בזה גבי ראשית הגז דשיעורו הוא אחד מששים ואמרי' דמאי דתנן במתני' נותן לו משקל חמש סלעים היינו בישראל שיש לו גיזין הרבה ומבקש ליתנן לכהן ואמרי' ליה כל חד וחד לא תיבצר ליה מחמש סלעים משום דכתיב תתן לו וסמך ליה לעמוד ולשרת וכדאיתא בפי\"א דחולין דף קל\"ז וכן פסק רבינו בפ\"י מה' בכורים דין א' ודין ט\"ו יע\"ש. והדבר מבואר דשיעור זה דראשית הגז דהוא אחד מששים הוא מדרבנן דמן התורה אין לו שיעור ואפ\"ה כתב קרא תתן לו לומר שאם הפריש גיזות הרבה שיתן משקל חמש סלעים ואם כן גבי תרומה נמי אף שאין בו שיעור אם הפריש תרומה ויש בידו שיעור רב חייב לתת לכהן השיעור האמור גבי מעשר עני וכן במעשר ראשון. הן אמת שקשה לזה שהרי רבינו בפרקין כתב שחיוב זה שחייב לתת לכל עני ועני השיעור הקצוב הוא ממאמר הכתוב ואכלו בשעריך ושבעו ואמרי' תן להם כדי שביעה וכן כתב בפירוש המשנה ולפי זה גבי כהנים ולויים דלא כתיב בהו שביעה מנא לן שחייב לתת להם אותו השיעור. וראיתי לרש\"י בפ\"ג דעירובין דף כ\"ט שכתב עלה דהך מתניתין דאין פוחתין דטעמא דאל יפחות משיעור זה הוא משום דנתינה בעינן ע\"כ. ולפי זה בכל מתנות כהונה ולויה דכתיב בהם נתינה בעינן השיעור האמור במעשר עני, הן אמת שדברי רש\"י הללו הם תמוהים בעיני דבירושלמי איתא בהדיא דטעמא הוא משום דכתיב ושבעו תן להם כדי שביעה ולדברי רש\"י לא ידעתי איך נרמז בלשון נתינה השיעורים הללו וגבי ראשית הגז לא ילפינן שיתן לו שיעור משקל חמש סלעים אלא מדכתיב תתן לו וסמיך ליה לעמוד ולשרת וכמבואר בגמ' אבל בנתינה לבד אין לנו לרבות אלא שיעור כזית או ש\"פ וכבר הר\"ש עלה דמתני' דאין פוחתין דחה דברי רש\"י הללו וכתב שאין הטעם אלא משום דכתיב ושבעו ורש\"י עצמו בפירוש התורה בפ' ראה ובפ' כי תבא כתב דמדכתיב ושבעו נפקא לן הך דינא דאין פוחתין יע\"ש. ומלבד מה שכתבנו עוד יגדל התימה על דברי רש\"י דאיך יתכן לומר דמדכתיב נתינה למדנו שיעור זה דהא כל מקום דכתיב נתינה יש בו טובת הנאה לבעלים וא\"כ גבי מעשר עני דכתיב נתינה על כורחין מיירי במעשר עני המתחלק בבית שיש בו טובת הנאה לבעלים וכדאיתא בפי\"א דנדרים דף פ\"ד ובפ' הזרוע דף קל\"א דבמעשר המתחלק בגורן אין בו טובת הנאה משום דלא כתיב ביה נתינה אלא והנחת בשעריך ודין זה דאין פוחתין הוא דוקא במ\"ע המתחלק בגורן וכדתנן במתני' אין פוחתין לעניים בגורן וכו' אבל המתחלק בבית לא נאמרו בו שיעורים אלו וכדאיתא בתוספתא פ\"ד דפאה הביאה רבינו בפרקין דין י\"ב וא\"כ איך יתכן לומר דמדכתיב נתינה גמרינן לאותם השיעורים דהא כל היכא דכתיב נתינה ע\"כ לא נאמרו אותם השיעורים דהא כל היכא דכתיב נתינה מיירי במ\"ע המתחלק בביתו ובזה ליכא שיעורא וכדכתיבנא. הן אמת שגם בדברי הראשונים ז\"ל שכתבו דמדכתיב ושבעו נפקא לן שיעורא דמתני' מעולם הייתי תמה דהא בפ' כי תבא דכתיב ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה דמיירי במ\"ע המתחלק בבית סיים קרא ואמר ואכלו בשעריך ושבעו אלמא דגם במ\"ע המתחלק בבית צריך ליתן להם כדי שביעה ורבינו הביא פסוק זה דואכלו בשעריך ושבעו ללמוד הימנו שצריך ליתן להם כדי שביעה ואח\"כ כתב דמעשר עני המתחלק בבית אין צריך ליתן כדי שביעה והדבר הוא תמוה דקרא במ\"ע המתחלק בבית מיירי מדכתיב ונתת וע\"כ צריכין אנו לומר דסכינא חריפא מפסקא לקראי דרישא דקרא דונתת מיירי במ\"ע המתחלק בבית וסיפא דקרא דכתיב ושבעו מיירי במ\"ע המתחלק בגורן וכבר הארכתי בזה במקום אחר יע\"ש אך אליבא דרש\"י אין דרך לנטות ימין ושמאל וכדכתיבנא: העולה ממה שכתבנו שדברי רש\"י הללו שכתב דמדכתיב נתינה נפקא לן השיעורים השנויים במשנה הם דחויים וכבר חלקו עליו גדולי המורים ועיקר הטעם הוא משום דכתיב ושבעו ואמרי' תן להם כדי שביעה וא\"כ נפל פיתא בבירא דאיך יתכן לומר דפירושא דמתני' דמדה זו אמורה בכהנים ולוים כו' הוא דגם במתנות כהונה ולויה צריך ליתן להם כדי שביעה הא בכהנים ולוים לא נאמר ושבעו וכדכתיבנא. ומיהו אפשר לומר דתנא דמתניתין ס\"ל כרש\"י דפי' דמאי דכתיב ונתת ללוי היינו מעשר ראשון ועלה כתיב ואכלו ושבעו א\"כ למדנו דגם במעשר ראשון הניתן ללוי כתיב ביה ושבעו וא\"כ צריך ליתן לו כדי שביעה ומינה ילפינן גם לתרומה הניתנת לכהן דצריך ליתן כדי שביעה: ודע שבמה שכתבנו דאף במתנות כהנים ולוים איכא שיעורא בנתינתם ניחא מה שהקשו התוס' בפ' כל שעה דף ל\"ב ד\"ה ואין דהא גבי תרומה קי\"ל דחטה אחת פוטרת כל הכרי אע\"ג דכתיב נתינה וכן הקשו בפ' הזהב דף מ\"ז ד\"ה קונים ובפ\"ב דגיטין דף כ' ד\"ה דלמא יע\"ש, ועיין במה שכתבו בפ\"ה דמנחות דף ס' ד\"ה מי בעינן שימה דומיא דנתינה ודוק. ולפי מה שכתבנו ניחא דלעולם בעיקר ההפרשה ליכא שיעורא מן התורה דחטה אחת פוטרת כל הכרי אך אם נזדמן אצלו סך של תרומה ובא ליתנה לכהן צריך ליתן לו כשיעור והיינו דכתיב תתן לו גבי תרומה דבעינן שיעור נתינה ולמדנו השיעור מקרא דושבעו דכתיב במעשר ראשון והיינו ממש דומיא דראשית הגז דאע\"ג דליכא שיעורא בהפרשה דשיעור זה דאחד מששים הוא מדרבנן וכדכתיבנא מ\"מ אם נזדמנו לו גיזות הרבה צריך ליתן לו השיעור האמור במשנה דהיינו משקל חמש סלעים: שוב ראיתי בתוספתא פ\"ד דפאה אין פוחתין לעני בשנת מ\"ע מחצי קב חטין או קב שעורין בד\"א על הגורן אבל בתוך ביתו נותן כל שהוא ואינו חושש ושאר מתנות כהונה ולויה נותן כל שהוא ואינו חושש ע\"כ. ואין ספק אצלי שתוספתא זו ראתה עינם של רבינו והר\"ש ומש\"ה נדחקו בפירושא דמתני' דמדה זו אמורה בכהנים ולוים שהרי התוספתא ס\"ל דלא נאמרו שיעורים אלו במתנות כהונה ולויה כי אם במעשר עני משום דכתיב ביה ושבעו, ואפשר שגם התוס' שהקשו דאמאי לא בעינן כדי נתינה גבי תרומה הוא מכח התוספתא הלזו דקא אמרה נותן כל שהוא. ומ\"מ אף כפי התוספתא הלזו אפשר ליישב קושיית התוס' דאפשר דמאי דאמרי' בתוספתא דבמתנות כהונה ולויה נותן כל שהוא לאו דוקא כל שהוא וראיה לזה ממ\"ש רבינו בדין י\"ב בד\"א כו' אבל אם היה המעשר בבית מחלקו לכל העניים אפי' כזית כזית ע\"כ. וכן כתב הריב\"ם בי\"ד סי' של\"א יע\"ש ואיכא לעיוני דמשמע דדוקא כזית הא פחות מכזית לא ובתוספתא שכתבנו תניא אבל בתוך ביתו נותן כל שהוא ואינו חושש אלא שנראה דס\"ל לרבינו דלעולם בעינין כזית אלא דקרי ליה כל שהוא לאפוקי השיעור הנאמר במתני' דאין פוחתין לעני ומצינו כיוצא בזה בפ' ראשית הגז דף קל\"ז דכתב רש\"י דכל שהוא לאו דוקא אלא איידי דאמר ר' דוסא שיעורא רבה אמור רבנן לשון שיעור מועט וגוזמא הוא ע\"כ. וטעמא דבעינן כזית הוא משום דנתינה כתיב ביה ולעולם אין נתינה פחותה מכזית. ועיין במה שכתבו התוס' בפ\"ב דשבת דף נ\"ה ד\"ה תתן לו ז\"ל וי\"ל דא\"כ לא לכתוב אלא תתן דאין נתינה פחות משוה פרוטה כו' דמשמע דס\"ל דאיכא שעורא בנתינה לכהן וזה סותר מה שכתבנו משמם שהקשו עלה דהך דחטה אחת פוטרת מקרא דכתיב תתן וצ\"ע. וכדאמרי' בפ\"ק דכריתות דף ז' עלה דשמן המשחה דכתיב ואשר יתן ממנו וגו' דר\"י סבר ילפינן נתינה דעל זר מנתינה דעלמא מה נתינה דעלמא כזית אף נתינה דזר כזית וכן פסק רבינו בפ\"א מה' כלי המקדש דין י' יע\"ש, וגבי מנחת חוטא דכתיב לא יתן עליה לבונה אמרינן בפ\"ה דמנחות דף נ\"ח דאינו לוקה עד שיתן כזית לבונה וכן פסק רבינו בפי\"א מה' פסולי המוקדשין דין י\"ב ולפ\"ז מאי דאמרינן דבמתנות כהונה ולויה נותן כל שהוא לאו דוקא אלא לעולם כזית בעינן בשעת הנתינה משום דכתיב תתן לו וכל היכא דכתיב נתינה לא הוי פחות מכזית אלא דבהפרשה ליכא שיעורא דומיא דראשית הגז דליכא שיעורא מן התורה בהפרשה אף דאיכא שיעורא בנתינה: אחר שכתבתי כל זה ראיתי לרבינו ישעיה בחידושיו סוף פ\"ב דקדושין דף נ\"ח עלה דההיא דאמרינן חטה אחת פוטרת כל הכרי שכתב ז\"ל ראיתי מקשים והא תתן לו כתיב ובעינן כדי נתינה כדדרשינן גבי ראשית הגז. ונ\"ל לתרץ דבודאי מצוה ליתן דבר חשוב כדתנן גבי ראשית הגז וכמה הוא נותן לו משקל ה' סלעים שנאמר תתן לו שיהא בו כדי נתינה והכי נמי תנן בשלהי פאה אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חיטין וקב שעורים כו' עד מדה זו אמורה בכהנים ולויים וישראלים פירוש גם כשמחלק תרומה בגורן או מעשר ראשון ללוים אל יפחות לכל אחד מחצי קב שיהא בו כדי נתינה אבל מיהו אע\"פ שמצותו בכך אם אינו רוצה לקיים מצוה זו ותרם חטה אחת מכל הכרי נתקן מידי טבלו אלא שלא קיים מצות נתינה כו' ע\"כ. והנה מ\"ש או מעשר ראשון ללוים אל יפחות לכל אחד מחצי קב כו' אין הכוונה דבשעת הפרשה הוא מחוייב להפריש שיעור שיהא בו כדי נתינה דהא במעשר ראשון ששיעורו קצוב מן התורה אינו יכול לא להוסיף ולא לגרוע אלא כוונתו היא שאם יש בידו מעשר ראשון שיש בו כדי נתינה אל יחלק אותו לעניים אלא יחלקנו בענין שיהיה בו כדי נתינה, ומה שהוקשה לו מתרומה הכוונה היא כיון דחטה אחת פוטרת כל הכרי א\"כ לא משכחת לה שיתן לכהן כדי נתינה דבשלמא במעשר ראשון ובמ\"ע דאיכא שיעורא משכחת לה שיתן כדי נתינה אבל בתרומה דחטה אחת פוטרת כל הכרי לא משכחת לה לזה תירץ דאף דחטה אחת פוטרת מ\"מ מצוה מן המובחר להפריש כדי נתינה כדי לקיים מצות ונתן. ויש לחקור לדעת הרב דשיעור זה דקי\"ל בתרומה שהוא תרי ממאה בעין בינונית אם שיעור זה הוא כדי לקיים מצות נתינה. ונראה דודאי דשיעור זה דתרי ממאה הוא מדרבנן וכדמוכח הסוגיא דפ' ראשית הגז דף קל\"ז אלא דס\"ל דמן התורה למצוה מן המובחר אינו חייב להפריש אלא כדי שיהיה בנתינתה כדי נתינה ואתו חכמים והוסיפו ואמרו דצריך להפריש תרי ממאה ולעולם דחכמים לא אתו לפחות משיעור כדי נתינה דאם בתרי ממאה לא יהיה בו כדי נתינה פשיטא דצריך להוסיף כדי לקיים מצות נתינה אלא דחכמים באו להוסיף וכדכתיבנא. אך קשה לי לדבריו מאי דאמרי' בפ' ראשית הגז וליטעמיך ולרב מי ניחא והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו ראשית הגז בששים ומאי קושיא אימא דהוי דומיא דתרומה ולעולם בעינן שיתן לכהן משקל חמש סלעים אלא דאתו חכמים לומר שאם יש לו שיעור רב שיפריש אחד מששים וכן מה שתירצו התם בגמ' דמתני' איירי בישראל שיש לו גיזין הרבה ומבקש ליתנן לכהן דאמרי' ליה כל חד וחד לא תיבצר ליה מחמש סלעים קשה לדבריו לעולם ראשית הגז הוא אחד מששים בין רב או מעט ואפי' אין בו משקל חמש סלעים סגי בהכי וקרא דאמר תתן הוא היכא דאיתרמי שיש לו גיזות הרבה, והדבר פשוט דשיעור זה דאחד מששים הוא מדרבנן דמן התורה ליכא שיעורא ואפ\"ה קאמר קרא תתן להיכא דאיתרמי שיש לו הרבה וא\"כ הכא נמי גבי תרומה אף דכתיב תתן מהיכא תיתי שיהיה מחוייב להפריש כדי נתינה אימא דקרא דכתיב תתן הוא דאי איתרמי שיש לו תרומה שיעור רב שיתן לכל כהן וכהן כדי נתינה. עוד קשה לי לפי סברתו מההיא דהקשו בירושלמי ריש מסכת פאה עלה דמתני' דאלו דברים שאין להם שיעור דאמאי לא תני נמי תרומה בהדייהו. ולפי סברת רבינו ישעיה הא גבי תרומה איכא שיעורא מן התורה דהיינו שיפריש כדי נתינה ומלבד כל זה כבר כתבנו דבתוספתא גרסינן דבמתנות כהונה ולוייה נותן כל שהוא ואינו חושש ואין ספק דאישתמט ליה תוספתא הלזו דדוקא במ\"ע נאמר שיעור זה משום דכתיב ושבעו אבל במתנות כהונה ולוייה דלא כתיב ושבעו לא אמרו שיעורים הללו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המקבל שדה לקצור אסור בלקט וכו'. גרסינן בירושלמי פ\"ב דפאה אמתניתין דקצרו לסטים דאם קצר חציה ומכר חציה שהלוקח נותן פאה לכל דאין המוכר זוכה בפאה שהיא מתרת עומרים אבל אם מכר מה שקצר הלוקח זוכה בפאה. תו בעי התם לוקח מהו שיזכה בפאה שהיא מתרת עומרים בפלוגתא דר\"י ור' יהודה הנשיא ע\"כ. ורבינו השמיט כל זה ולא ידעתי למה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שאינו רוצה ליתן צדקה כו' ב\"ד כופין אותו. ז\"ל מרן הב\"י יו\"ד סי' רמ\"ח והר\"ן הסכים לתירוצא בתרא וכן דעת הרמב\"ן שכתב דהא דאכפייה רבא לר\"נ בר אמי לאו מחמת קיצותא דמתא הוה אלא שהיה עשיר ולא הוה עביד כדבעי ליה וכו', ותימה דהרמב\"ן כתב בתשובה דהשבת עבוט היא מצוה שמתן שכרה בצדה ולפיכך אין בית דין של מטה מוזהרין עליה והתם נמי איכא לאו דכתיב לא תשכב בעבוטו ואיך כתב דס\"ל כתירוצא בתרא. והיה אפשר לומר דלא תשכב בעבוטו הוי לאו הניתק לעשה ומש\"ה כתב דהוי מצוה שמתן שכרה בצדה, אבל מ\"מ ק\"ל דממ\"ש בתשובה הנזכרת בסוף דבריו ואם ירצו ב\"ד לכוף יכולים לכוף משמע דס\"ל תירוץ בתרא של התוספות ונראה דהתוספות כי מקשו וקא מתרצי לאו אחיובא הוא אלא ארשות ודוק: " + ], + [], + [ + "אין פוסקים צדקה על היתומים ואפי' לפדיון שבויים וכו'. מהריק\"ו שורש ז' כתב דפדיון שבויים לא מיקרי צדקה סתם אלא צדקה דפדיון שבויים ועיין בשורש כ' וצ\"ע: " + ] + ], + [ + [ + "הצדקה הרי היא בכלל הנדרים כו'. כתב הרשב\"א ח\"ג סי' נ\"ב בכל לשון נכללו הלילות בכלל הימים הלכך מי שנדר ליתן פרוטה בכל יום יכול ליתן בין ביום בין בלילה ע\"כ: " + ], + [], + [], + [ + "ואם רצו הגבאים לצרף המעות ולעשותה דינרין כו'. בפרק ד' דשקלים תנן אין משתכרין בשל הקדש ואף לא בשל עניים. וכתב מהרימ\"ט ח\"א סי' קמ\"ד דאין מותר להשתכר בהם אלא ע\"י משכונות זהב וכסף וכגון דהבא פריכא. ותימה דבפ' שני דייני גזירות אמרינן דטעמא דהקדש הוא משום דאין עניות במקום עשירות ושל עניים דלמא מתרמי להו עניים וליכא למיהב ולפי זה אפילו על משכון של דהבא פריכא אין משתכרין בשל עניים ולא משכחת לה היתרא אלא להשתכר בהם בדבר המצוי בעין כגון אלו השולחנים וכמ\"ש בעה\"ת שער מ\"ו ח\"ד סי' ח'. ועל מה שהקשה שם מהרימ\"ט על הרשב\"א עיין בחי\"ד סי' ט\"ל שתירץ באופן אחר יע\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "אין מחזירין אותו לו משום שלום מלכות. עיין במ\"ש מרן בפ\"י מהלכות מלכים דין י' ודו\"ק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היו לו מאתים זוז אף על פי שאינו נושא ונותן בהם כו'. כאן הי' חסר לשון וכצ\"ל או שהיו לו חמשים זה ונושא ונותן בהם: " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Warsaw, 1881", + "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI" + ] + ], + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות מתנות עניים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Zeraim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/Warsaw, 1881.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..2aa2b44a9292577b6629db4c10965eb5192c9055 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/Warsaw, 1881.json @@ -0,0 +1,392 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Heave Offerings", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI", + "versionTitle": "Warsaw, 1881", + "license": "Public Domain", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות תרומות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Zeraim" + ], + "text": [ + [ + [ + "התרומות והמעשרות כו'. הנה הרב לח\"מ בפרק י\"ט מהלכות סנהדרין תמה על רבינו למה לא מנה כאן הלאו של ולא תחללו את קדשי בני ישראל שהיא אזהרה לאוכל מן הטבל ע\"כ. וכבר הביא רבינו לאו זה בתחלת הלכות מאכלות אסורות כי שם ביתו: " + ], + [], + [], + [], + [ + "ולא פטרום מן התרומה כו'. עיין בחידושי ה\"ר עראמה ודוק. ועל מ\"ש רבינו שרבינו הקדוש נמנה על אשקלון ופטרה כתב מרן דלא הוזכר בירושלמי ובתוספתא דאהלות פ' ח\"י הביאה הר\"ש בפרק בתרא דאהלות משנה ח' אמרינן בהדיא דרבי נמנה על אשקלון ופטרה. ומה שהקשה עוד מרן דאמרינן בירושלמי דרבי התיר קסרין ותמה על רבינו ז\"ל שהשמיטו, מן התוספתא הנזכר נראה דקסרין התירוה שלא במנין וכתב הר\"ש דמעצמן התחילו לנהוג בה היתר ולפוטרה ממעשר ומשביעית אע\"פ שלא נמנו חכמים להתירה במנין ע\"כ: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומעשר הוא שלו מפני שהוא אומר ללוי כו' באתי מכח איש שאין אתם יכולים ליטול ממנו כלום. בתשובת מהרימ\"ט ח\"א סי' פ\"ה האריך בזה ומסיק וז\"ל לכך נראה דלא מהני לן הך טעמא אלא הכא גבי מעשר ובלוקח מן העכו\"ם דמן התורה כל לוקח פטור מן המעשר כו' הלכך בלוקח מן העכו\"ם אין טעם לחייב הלוקח הואיל והוא פטור מדין תורה וגם לא הפסיד את הלוים כלום דאמר אתינא מכח גברא דלא מצית לאישתעויי דינא בהדיה כו' יע\"ש. ותימה דמימרא דר' חנינא אוקמוה בגמרא דמרחינהו ישראל דאי לא אינו חייב לעשר משום דדגנך ולא דגן עכו\"ם ולוקח קודם מירוח חייב מן התורה ולא נמעט מתבואת זרעך אלא לוקח לאחר מירוח וכמ\"ש התוס' בספ\"ק דבכורות ובפ' השוכר את הפועלים (דף פ\"ח) ובלוקח קודם שנגמרה מלאכתו כתב רבינו בפירקין דמעשר ראשון שלו משום דאתי מכח גברא דלא מצית לאישתעויי דינא בהדיה ובפ\"ב מהלכות מעשר כתב דאם נגמרו ביד לוקח חייב מן התורה. עוד אני תמיה במה שכתב שלא פטרה תורה ללוקח אלא ממעשר ראשון אבל לא מתרומה ותרומת מעשר שהרי התוס' בספ\"ק דבכורות הקשו עלה דההיא דטבלים שאתה לוקח מן העכו\"ם מהא דתבואת זרעך ולא לוקח והא דטבלים מיירי בתרומת מעשר וכדיליף לה מדכתיב ואל הלוים תדבר וגו' משמע דס\"ל דאף בתרומת מעשר לוקח פטור ומדברי הטיו\"ד סימן של\"א משמע דאף מתרומה פטור הלוקח וכן הכריח שם מרן וכתב דמה שרבינו לא הביא דין הלוקח אלא בהלכות מעשר הוא משום דקרא גבי מעשר כתיב וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "קנה קרקע מן העכו\"ם בסוריא כו'. במתני' תנן ולוקט כדרכו והולך רי\"א אף ישכור פועלים וילקט ע\"כ ופי' המפרשים דלת\"ק אסור לשכור פועלים והלכה כת\"ק ורבינו השמיט כל זה ועיין בתיו\"ט: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "פירות א\"י שיצאו ח\"ל כו'. דין זה דפירות א\"י שיצאו ח\"ל הוא מחלוקת ר\"א ור\"ע רפ\"ב דחלה דתנן ושיצאו מכאן לשם ר\"א מחייב ור\"ע פוטר והלכה כר\"ע ומחלוקת זה הוא דוקא כשהחיוב היה בח\"ל כגון שגלגל העיסה ומירח הכרי בח\"ל בזה הוא דפטר ר\"ע משום דאזיל בתר קביעות למעשר אבל אם גלגל העיסה ומירח הכרי בא' בזה פשיטא דאליבא דר\"ע אף שיצאו ח\"ל חייבין בחלה ובמעשר מן התורה דהחיוב שנתחייבו בהיותם בארץ לא פקע מינייהו. ועיין לקמן פי\"ג מהלכות מעשר דין ד' ודין י': " + ] + ], + [ + [ + "כל אוכל אדם הנשמר וכו'. כתב מרן ומשמע לרבינו שחייבים מן התורה כו' ועיין במסכת פרה פרק י\"א משנה ג' ועיין לקמן פרק א' מהלכות מעשר שני דין ג' ועיין בפרק ט' דבכורות (דף נ\"ד) דמוכח התם דמאי דלא כתיב בתורה אין חיובו כי אם מדרבנן וצ\"ע ועיין שם בתוספות שהאריכו בזה ועיין ברש\"י פרק הערל (דף פ\"א) ד\"ה שאני שונה ובמ\"ש התוס' שם ד\"ה מאי ועיין בפ\"ג דעירובין (דף ל\"ב) ד\"ה תאנים ועיין ברש\"י פ\"ק דקידושין (דף ג') ועיין במה שרמזתי לקמן פ\"ג דין ג' ודוק ובתוס' פ\"ה דכתובות (דף נ\"ז) ד\"ה קסבר ובפ\"ט דמציעא (דף פ\"ט) ד\"ה והבודל וברש\"י פ\"ב דכתובות (דף כ\"ה) שכתב בתרומה דרבנן אכול תרומה פירות האילן וירק תרומה דאורייתא דגן תירוש ויצהר והכי כתבו התוספות בפ\"ק דיו\"ט גבי עצים שנשרו מן הדקל בשבת כו': " + ], + [ + "הכרשינין אע\"פ שאינם מאכל אדם כו'. עיין לקמן פ\"א מהלכות טומאת אוכלין דין ט': " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "התלתן אע\"פ שאינו אוכל וכו'. עיין לקמן פרק י\"א דין ט' ופרק י\"ב דין ז': " + ], + [ + "ואם עשה מהם גורן בשדה וכו'. עיין במ\"ש הראב\"ד ריש פ\"ב מהלכות מעשר ובמ\"ש מרן שם ועיין במ\"ש הראב\"ד בפ\"ז מהלכות מעשר דין י' ובמ\"ש לקמן בדין י\"ב השגה המתחלה הפקיר קמה כו' ודוק. ויש להסתפק בהא דקי\"ל דפאה פטורה מן המעשר אם פטור זה הוא משעה שהפריש או דילמא לאחר שזכו בה העניים ונפקא מינה דאם הפריש ובא עשיר ולקח פאה בערמה באומרו שהיה עני או באונס אי חייב העשיר להפריש מעשר ואם לא הפריש חייב משום טבל דאי אמרת דמשעה שהפריש נפטר א\"כ עשיר זה פטור לפי שלא לקח כי אם דבר הפטור ואי אמרת דלא מפטר כי אם אחר שבא ליד עני א\"כ זה העשיר חייב לעשר וראיתי בסוף פרק השולח דרבה רצה להוכיח דאין קנין לעכו\"ם בא\"י מדתנן בפ\"ד דפאה הלקט והשכחה והפאה של עכו\"ם חייבין במעשר אלא א\"כ הפקיר דמאן אילימא דישראל ולקטינהו עכו\"ם אלא א\"כ הפקיר הא מיפקרי וקיימי אלא לאו דעכו\"ם ולקטינהו ישראל לא לעולם דישראל ולקטינהו עכו\"ם נהי דאפקרינהו אדעתא דישראל אדעתא דעכו\"ם מי אפקרינהו ע\"כ, הרי הדבר מבואר דעכו\"ם דלקט פאה חייבת במעשר ואי אמרת דמשעה שהפרישה נפטרה א\"כ הפאה שלקט העכו\"ם נמי פטורה וא\"כ הוא הדין נמי דאם לקחה עשיר דחייבת כללו של דבר כל שלא באה לרשות עני דזכי ליה רחמנא חייבת וכי תימא תיקשי הא דתנן שבלת של לקט שנתערבה בקציר דצריך להביא ב' שבלים כו' כי היכי דלא ליפרוש מן הפטור על החיוב ואי אמרת דלא נפטרה כי אם אחר שבאה ליד העני אף השבלת של לקט חייבת כיון שלא באה ליד עני הא לא קשיא משום דאפשר דשאני לקט מפאה שתלויה בדעתו של בעה\"ב: " + ], + [], + [ + "וכן ההפקר פטור כו'. כתב מרן ומ\"ש רבינו בלשון אפילו משום דהוה אפשר למיסק אדעתין וכו'. וכבר הוזכרה סברא זו בירושלמי פ\"ד דפאה הלכה ט' והביאו הר\"ש יע\"ש: " + ], + [], + [ + "נתערב דבר שחייב בתרומה בדבר שאינו חייב כו'. גרסינן בתוס' פ\"ד דדמאי מצרפין פירות ח\"ל על פירות שביעית כדי שירבו על פירות מוצאי שביעית לפוטרן מן המעשרות ועיין בתשובת המבי\"ט ח\"א סי' כ\"א ודוק. ומ\"ש רבינו כגון זיתי ניקוף כו'. עיין בתשובת מהרימ\"ט ח\"א סימן י\"ח: " + ], + [ + "והטמאה יהנו בשריפתה אם היה שמן מדליקין אותו כו'. כל אלו הדברים בין הדלקה בין הסקה אסור לזרים ואע\"ג דתרומה אינה מאיסורי הנאה מ\"מ הנאה של כילוי אסור בתרומה: תנן בסוף מסכת תרומות מדליקין שמן שריפה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים ועל גבי החולין ברשות כהן ע\"כ. ודע דמתני' איירי בתרומה של ישראל שנפלה לו מבית אבי אמו כהן ואף שהיא שלו לא הותר לו להדלקה ואע\"ג דתרומה אינה מאיסורי הנאה וכדאיתא בפרק כל שעה עלה כ\"ג מ\"מ כבר הסכימו הראשונים ז\"ל דהנאה של כלוי כגון הדלקה ודכוותיה אסור וכמו שנבאר, ואם איסור זה דהנאה של כלוי הוא מן התורה נחלקו בו אבות העולם והנה התוס' בפרק במה מדליקין עלה כ\"ו ד\"ה אין כתבו דילפינן לה מטבל דאמרינן התם אין מדליקין בטבל טמא דאמר קרא ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך אף תרומה טמאה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך והכוונה דכי היכי דתרומה טהורה לא הותר אכילתה כי אם משעת הרמה ואילך אבל קודם לכן לא משום דטבל אסור באכילה אף תרומה טמאה אכילתה דהיינו הדלקה וכיוצא בו לא הותר כי אם משעת הרמה ואילך אבל קודם לכן לא משום דטבל אסור בהנאה של כלוי אבל שאר הנאות שאינם של כלוי שרו בטבל והא דלא אמרינן אף טבל טמא אין לך בו שום הנאה כי אם משעת הרמה כבר כתב רבינו שמשון בסוף תרומות דדומיא דתרומה טהורה מרבינן תרומה טמאה וכי היכי דגבי תרומה טהורה מאי דאמרי' מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה הכוונה היא אכילה שהרי לא ידענו דטבל אסור בהנאה וע\"כ הכוונה היא על האכילה דלא הותרה כי אם משעת הרמה אבל קודם לא דטבל אסור באכילה כי מרבינן נמי מהיקשא תרומה טמאה היא באכילה ואכילה לא אפשר דהא תרומה טמאה אסורה באכילה ע\"כ מיירי דומיא דאכילה שהיא ההדלקה וכיוצא בה שהיא הנאה של כלוי וכעין זה כתבו התוס' בפרק אלמנה לכהן גדול עלה ס\"ו ד\"ה כרשיני דההיקש הוא בזה האופן מה תרומה טהורה עיקר הנאתה דהיינו אכילה אינו אלא משעת הרמה אף תרומה טמאה עיקר הנאתה אינו אלא משעת הרמה ואילך ועיקר הנאתה דתרומה טמאה אינו אלא הדלקה ודוגמתה ממעטינן קודם הרמה דהיינו הנאה של כלוי דומיא דהדלקה ואיסור תרומה בהנאה של כלוי מהאי היקשא הוא דהוקשו תרומות זו לזו וכי היכי דתרומה טהורה נאסרה עיקר הנאתה לזרים כך תרומה טמאה נאסרה עיקר הנאתה דהיינו הדלקה לזרים והדר יליף תרומה טהורה מטמאה דמה טמאה נאסרה הנאה של כלוי כך טהורה כי היכי דהדר יליף טבל טהור מטבל טמא וכמו שכתבו התוספות וכתבו דטעמא דאסור לישראל להאכיל לבהמתו כרשיני תרומה הוא מהאי טעמא משום דהוי הנאה של כלוי וכן כתבו בפרק כל שעה עלה ל\"ד. והנה מתוך מה שכתבנו נראה דס\"ל לתוס' דאיסור הנאה של כלוי בתרומה הוא מן התורה ועיין בפ\"ק דפסחים עלה ט' ד\"ה כדי שתהא בהמתו אוכלת ודוק. אך הר\"ש בסוף הלכות תרומות הכריח דאיסור הנאה של כלוי בתרומה אינו אלא מדרבנן והכריח זה מכמה מקומות חדא ממאי דאמרינן בירושלמי דמאי דתנן במתני' ברשות כהן לא קאי כי אם לחולין דסמיך ליה הא קמייתא אפי' שלא ברשות כהן ואי אמרת דאיסור הנאה אינו אלא כי אם מדרבנן ניחא די\"ל דבצורך רבים לא גזור אלא אי אמרת דמדאורייתא אסור איך התירו חכמים איסור תורה משום צורך רבים. הן אמת שהתוס' בפרק כל שעה עלה ל\"ד ובריש פרק אלמנה כתבו בהדיא דרשות כהן קאי לכל השנויים במשנה עוד הכריח הר\"ש מהא דאמרינן בירושלמי בת ישראל שנכנסה להדליק מכהנת טובלת פתילה בשמן שריפה ומדלקת והטעם הוא משום דלא אחמור כולי האי אך אם הוא איסור תורה אין לחלק כלל ובירושלמי אמרו עלה דהך דבת ישראל שעת משלחת זאבים היתה והתירו משום סכנה ושוב לא אסרוהו ואי אמרת דאיסורו איסור תורה וכי בדידהו תליא מילתא וכיון שעברה הסכנה חזר הדבר לאיסורו. עוד כתב הר\"ש דלפ\"ז ניחא ההיא דאמרינן בפרק כל שעה אבא שאול גבל של בית רבי היה והיו מחמין לו חמין בחטים של תרומה ור\"ת כתב דהיינו לכהנים של בית רבי אך לסברת הר\"ש אף שנאמר שהיה לצורך זרים ניחא דצורך רבים היו שרוב תלמידים סמוכים עליו ומפרנסן ובצורך רבים לא גזור. עוד נראה להכריח דאיסור זה אינו אלא מדרבנן מההיא דאמרינן בירושלמי בסוף תרומות מהו להדליק שמן שריפה בחנוכה ומסקינן מי שאין לו שמן של חולין מדליק שמן שריפה בחנוכה וכן פסק רבינו פי\"א מהלכות תרומות דין ח\"י. ובשלמא אי אמרינן דאיסור זה הוא מדרבנן ניחא דאם אין לו חולין דמדליק בשמן שריפה דבמקום מצוה לא גזור אך אם היה איסור תורה הוא תימה איך התירו איסור תורה משום מצוה דדבריהם וכי תימא שאני נר חנוכה דליכא הנאה דהא אסור ליהנות מנר חנוכה וקי\"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו וכמו שהאריך בזה הרב בעל שער אפרים אם מותר להדליק נר חנוכה באיסורי הנאה הא ליתא דמדקאמר מי שאין לו שמן חולין משמע דבדוחק התירו דמדינא אסור וכמבואר: עוד נראה להכריח סברא זו מההיא דאמרינן בפרק בנות כותים ולא יחללו לרבות את הסך ואי אמרת דהנאה של כלוי הוא מן התורה למה לי קרא לרבות את הסך תיפוק ליה דהוי הנאה של כלוי. שוב ראיתי דהכרח זה אינו דהא אליבא דכ\"ע אותה דרשא אינה אלא מדרבנן וא\"כ תיקשי אליבא דכ\"ע למאי איצטריכו רבנן לרבות את הסך ת\"ל דהוי הנאה של כלוי אלא ודאי דההיא דסך הוא לענין אחר שיהיה דינו כדין אוכל שחייב בקרן וחומש וכדתנן ריש פ\"ו דתרומות ובכל הנאה של כלוי כגון הדלקה וכיוצא בה אין בה חיוב תשלומין וכמבואר וא\"כ בין אם נאמר דהנאה של כלוי אסור מן התורה או מדרבנן איצטריך למידרש קרא דולא יחללו לרבות הסך כדי לחייבו בתשלומין. עיין במרדכי פרק אלמנה לכ\"ג ודוק: ודע שאני מסתפק בדעת הר\"ש דאית ליה דהנאה של כלוי בתרומה הוא מדרבנן אם בטבל מודה שאיסורו מן התורה מדרשא דתרומות אך בתרומה שלא הוזכר בגמרא שום דרשא ס\"ל דאינו כי אם מדרבנן. או דילמא אף בטבל ס\"ל שהוא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וזה מתיישב יותר שלא מצינו חומרא בטבל מבתרומה. ולפ\"ז אף תרומה נפקא מהאי אסמכתא דכי היכי דאיסור הנאת הטבל אסמכוה אהאי קרא ה\"נ איסור הנאת התרומה אסמכוה להך קרא. ולפ\"ז אפשר לדחוק ולומר דגם התוס' מודים דקרא אסמכתא בעלמא הוא אלא שכוונתם הוא לומר דכי היכי דאיסור טבל אסמכוה אקרא ה\"נ איסור תרומה אבל לעולם דאין איסורו דבר תורה לפי שלא ראיתי בפירוש שיאמרו התוס' שהוא איסור תורה. והנה אם היינו אומרים דאיסור הנאת הטבל הוא מן התורה נראה דאליבא דהר\"ש דאית ליה דאיסור הנאת התרומה הוא מדרבנן אין למדין מתרומה לטבל וכל הדינים שהביא רבינו בפי\"א מהלכות אלו בהיתר הנאת התרומה אין למדין מהם להנאת טבל. אך אליבא דהתוס' נראה דטבל ותרומה שוין הם בדינם וכל מה שמותר בזה מותר בזה דהא טבל ותרומה מחד קרא נפקי ובין אם נאמר שהיא דרשא גמורה או אם נאמר שהיא אסמכתא דינם שוה. ועיין במ\"ש רבינו רפ\"ו מהלכות מעשר שהשוה הטבל לתרומה ודוק. ודע שסבור הייתי להכריח דאיסור הנאת הטבל הוא מן התורה דהא קי\"ל דאין מדליקין בטבל בשבת ואילו בתרומה אמרי' בירושלמי סוף מסכת תרומות דבי רבי ינאי אמרי מדליקין שמן שריפה בחנוכה ואי דטבל ותרומה דינם שוה מפני מה אסרו בטבל והתירו בתרומה. שוב ראיתי דאין החילוק משום דזה טבל וזה תרומה אלא הטעם הוא משום דבשבת שמותר ליהנות מן הנר נמצא נהנה בהנאה של כלוי אבל בחנוכה שאסור ליהנות מנר חנוכה נמצא שאינו נהנה בהנאה של כלוי. (*א\"ה ובהכי ניחא קושיית התוס' פ\"ב דשבת (דף כ\"א) ד\"ה ומותר דהקשו מנ\"ל לרבה דסבר רב הונא דמותר להשתמש לאורה כו'. ונראה דמדנקט רב הונא שמנים ופתילות שאמרו חכמים כו' מוכח דאכולהו קאי ואפי' שמן שריפה והוקשה לו לרבה מ\"ט דרב הונא דאסר להדליק בחול בשמן שריפה והלא נמשך יפה אחר הפתילה וכמ\"ש מהרימ\"ט בחידושיו אבל אי אמרי' דמותר להשתמש לאורה ניחא דאסור דלמא אתי לאסתפוקי משמן של תרומה טמאה ואע\"ג דבשבת לא חששו לזה אלא משום גזירה שמא יטה כדאיתא בדף כ\"ג שאני התם דאימת שבת עליו ובדיל מיניה עיין בפי' הרע\"ב במשנת לא יקוב אדם שפופרת ודוק. ועי\"ל דאם איתא דטעמיה דרב הונא היינו משום דקסבר כבתה זקוק לה א\"כ הול\"ל בין בשבת בין בחול דדרך התנא לומר הפשוט קודם כאשר יראה המעיין בכמה משניות דקתני בין בין בפרק רבי עקיבא ובפרק המצניע ובפ' הבונה ופרק שמנה שרצים ופ\"ב דקידושין ועיין בפי' הרע\"ב בעירובין פרק כיצד משנה ט' ואע\"ג דכתבו התוס' פ\"ב דכתובות (דף כ') דזה אינו אלא היכא דקאי אקרא או אפלוגתא. מ\"מ ה\"נ רב הונא קאי אמתניתין דהא קאמר פתילות ושמנים שאמרו וא\"כ הול\"ל בין בשבת בין בחול דהחידוש הוא לאסור בחול משום דלמא פשע אלא ע\"כ דטעמיה דרב הונא הוא משום דמותר להשתמש לאורה והשתא חלוקת שבת היא יותר מחודשת כלומר דאפילו תימא דכבתה אינו זקוק לה מ\"מ אסור בשבת מטעמא אחרינא גזירה שמא יטה). וראיתי להתוס' פרק כל שעה (דף ל\"ג) ד\"ה אמר קרא ראשית ששיריה ניכרים שהקשו וא\"ת והא שיריה ניכרים דמעיקרא הוא אסירא בהנאה של כלוי כו' ומשעת הרמה ואילך מדליקין בו ע\"כ. ואי אמרת דאיסור הנאה של כלוי לא הוי מן התורה שפיר קאמר רב הונא דטעמא דברייתא דקאמרה דמפריש תרומת חמץ בפסח דאינה קדושה משום דלא קרינן בה ראשית ששיריה ניכרים. אלא ודאי דס\"ל דאיסור זה הוא מן התורה. ודע שראיתי להתוס' שתירצו לקושייתם וז\"ל וי\"ל דדוקא בטבל טמא וכו' אבל בטבל של חמץ מדליקין דלא איירי אלא בשתי תרומות ע\"כ. ודבריהם נפלאו ממני דדל מהכא איסור חמץ תיפוק ליה דכל טבל אפי' טהור אסור בהנאה של כלוי וכמ\"ש בפרק במה מדליקין ובשאר דוכתי וא\"כ מהיכא תיתי דבשביל שהוא חמץ שישתנה דינו להתירו בהנאה של כלוי וצ\"ע. (א\"ה עיין עוד לקמן פי\"א מהלכות אלו דין ח\"י) : " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "ואלו ניטלין אחד מששים וכו'. נראה דתרומת ירק ניטלת א' מס' כיון דתרומת ירק הוי מדרבנן וכמ\"ש רבינו בפ\"ב דין ו' דומיא דפירות עציץ שאינו נקוב וכללא כייל בפרק ראשית הגז (דף קל\"ז) דרבנן בדרבנן בס'. וא\"ת א\"כ חרובין תיפוק לי מטעמא דאינם חייבים כי אם מדבריהם וכמ\"ש בפ\"א מהלכות מעשר דין ט' הא לא קשיא משום דהתם מיירי בחרובי צלמונה אבל שאר חרובין הרי הם כשאר פירות האילן וכמ\"ש בפ\"א מהלכות מעשר שני דין ג'. והכא מיירי בשאר חרובין ומש\"ה איצטריך למעטם משום דאין הכהנים מקפידים. וראיתי לרש\"י בפרק ראשית הגז שכתב דכל פירות האילן הוי בס' ואזיל לטעמיה דס\"ל דאין חיוב מן התורה אלא דגן תירוש ויצהר וכמ\"ש בר\"פ כיצד מברכין (*א\"ה עיין לעיל פ\"א דין א') והתוספתא הלזו קשיתיה דמוכח מינה דכל שאר פירות האילן חוץ מן הנזכר כאן אינה נטלת לכתחילה א' מס'. ולדידי מן התוס' הלזו יש להכריח סברת רבינו דאית ליה דכל פירות האילן חייבים מן התורה ודוק: " + ], + [ + "אין תורמין תרומה זו לא במדה כו'. כתב מרן והטעם שכתב הראב\"ד לא נזכר בגמרא ואני בעניי לא הבנתי דבריו כו'. ודברי מרן תמוהים הם בעיני וכוונת דברי הראב\"ד היא פשוטה דבשלמא כשהוא תורם מאומד יודע הוא שאינו יכול לכוין היטב ודעתו הוא הן חסר הן יתר מכוונתו ובתרומה ליכא שיעור אבל כשהוא במדה דעתו לתרום דוקא מה שהוא כוונתו ואם יוסיף או ימעט נמצא מקלקל את התרומה או את הפירות. ומ\"ש מרן דמה לנו ולקפידתו וכו' דבריו תמוהים שדין זה לא נאמר אלא גבי מעשר שיש לו שיעור אבל בתרומה דליכא שיעור ליכא קלקול אלא כשהוא מקפיד אבל כל דליכא הקפדה מה קלקול שייך דהא חטה אחת פוטרת הכרי ואם שייר מקצת חולין תרומתו תרומה וצ\"ע: " + ], + [], + [ + "והתוספת הזאת יש לו להפרישה במדה וכו'. רבינו ס\"ל דמאי דתנן ויתרום כמות שהוא למוד הוא פי' למאי דתני במדה ובמשקל כו' כלומר כמו שמנהגו לשער זרעו במדה זו במנין וכ\"כ בפי' המשנה. אך הר\"ש פי' כמות שהוא למוד לתרום או א' מנ' או א' ממ' ואיצטריך לאשמועינן דלא תימא כיון שאם עלה בידו א' מס' לא היה תורם עוד השתא נמי דעלה בידו פחות מס' ישלים לס' קמ\"ל דלא וכן פי' הרע\"ב: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ישראל שהפריש מעשר ראשון כשהוא שבלים כו'. דין זה נתבאר בפ\"ג דעירובין (דף ל\"א) ושם נאמר דאם הקדימו בכרי חייב וכמ\"ש רבינו. אך ראיתי בירושלמי פ\"ק דחלה אמתני' דאלו חייבין בחלה שהביאו מימרא זו דר' אבהו דמעשר ראשון שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה ואמרו עלה כשמירח והפריש אח\"כ תרומת מעשר שבו אבל אם הפריש תרומת מעשר ואח\"כ מירחו לא ע\"כ. ופי' שם הרב שדה יהושע דדוקא כשמירח ואחר המירוח הוציא תרומת מעשר שבו דכי חייל עליה חיובא דמעשר דהיינו בתר מירוח רחמנא פטריה מתרומה גדולה ומש\"ה שייך ביה ממנו תרומת מעשר ולא תרומה גדולה. אבל אם הפריש תרומת מעשר קודם מירוח כי הדר מירחו דחל עליה חיובא דמעשר כיון דתו לא מפריש ממנו תרומת מעשר דהא מופרשת כבר לא מצינא קרינא ביה ולא תרומת מעשר ותרומה גדולה ולא חלבו כו' דהא אזלא מיניה תרומה מעשר ומש\"ה חייב בתרומה גדולה ע\"כ. ולכאורה עלה בדעתי להעמיס חילוק זה בדברי רבינו במ\"ש אין הלוי חייב להפריש ממנו תרומה גדולה אחר שידושנו אלא תרומת מעשר בלבד דיש לדקדק בדברי רבינו למה האריך בלשונו לומר אחר שידושנו לא הול\"ל אלא בסתם אין הלוי חייב להפריש ממנו תרומה גדולה והוה משמע בין קודם דישה בין לאחר דישה. וכן מ\"ש אלא תרומת מעשר בלבד הוא שפת יתר דמהיכא תיתי שיפטר מתרומת מעשר דהא תרומת מעשר ללוי הוא דקא חייביה רחמנא ומהיכא תיתי שיפטר בשביל שהקדימו הישראל בשבלים. ומכח הדקדוקים הללו היה עולה בדעתי לומר דרבינו כיון לרמוז לנו חילוק הירושלמי במלות קצרות כמנהגו הטוב וזהו שכתב אחר שידושנו אלא תרומת מעשר בלבד כלומר דדוקא היכא דאחר הדישה יש עליו חיוב תרומת מעשר אז הוא שנפטר מתרומה גדולה אך אם אחר הדישה אין עליו חיוב תרומת מעשר וכגון שהפריש תרומת מעשר קודם דישה אז חייב בתרומה גדולה אחר דישה וכמ\"ש בירושלמי. ואף דבירושלמי נקטו לישנא דמירוח ורבינו נקט לישנא דדישה. הא לא קשיא דלישנא דדישה לאו דוקא אלא הכוונה היא דש ומירח וכמ\"ש מרן בדין זה על מ\"ש רבינו אבל אם דש כו'. אך אחר העיון ראיתי דליתא להאי מלתא דאי הוה ס\"ל לרבינו חילוק זה היה כותבו בפירוש ולא ברמז. והנכון אצלי דרבינו דחה דברי הירושלמי הללו מכח מתני' דפ\"י דתרומות מ\"ו דתנן היו לו חבילי תלתן של טבל כותש ומחשב כמה זרע יש בהם כו'. ובפ\"ק דביצה (דף י\"ג) אוקמוה להאי מתני' בטבל טבול של תרומת מעשר וכדרבי אבהו אמר רשב\"ל מעשר ראשון שהקדימו בשבלים שמו טובלו לתרומת מעשר הואיל ויצא עליו שם מעשר. והקשו עלה כותש למה לי לימא ליה כי היכי דיהבו לי יהיבנא לך ותירץ רבא קנסא. ופי' רבינו בפי' המשנה דקנס הוא ללוי לפי שלקח מעשר קודם הכתישה והפסיד לכהן תרומה גדולה שיש באותו מעשר ע\"כ. ואי איתא כדברי הירושלמי דאם הפריש תרומת מעשר קודם מירוח חל על הלוי חיוב תרומה גדולה כשימרחנו איך תקנו חכמים שיפריש תרומת מעשר לאחר כתישה שהוא המירוח להפסיד לכהן תרומה גדולה אדרבה יניחו ללוי שיפריש תרומת מעשר קודם כתישה כדי שכשיכתשנו למחר יתחייב בתרומה גדולה. וכי תימא א\"כ תיקשי למ\"ש בירושלמי ממשנה זו. הא לא קשיא דאפשר דהירושלמי ס\"ל דכותש דמתניתין לא משום קנסא אלא לטובת הלוי נאמר שאינו חייב לתת תרומת מעשר מן העץ אע\"פ שטעם עצו ופריו שוים וכמ\"ש רבינו שמשון בפי' דמתני' יע\"ש. א\"נ דס\"ל להירושלמי דמתני' דתרומות לאו בטבל הטבול לתרומת מעשר מיירי אלא בטבל הטבול לתרומה גדולה וס\"ל כאוקימתא קמא דאביי דקאמר מחלוקת בשבלים אבל בקטנית ד\"ה איסורייתא טבלה וכדאיתא בפ\"ק דביצה (דף י\"ג). ולפ\"ז מתני' דתרומות דכותש ומחשב אתיא כפשטה וכמו שפירש\"י שם. וכן נראה מהירושלמי דקאי בשיטה זו דאיסורייתא טבלה דקאמר עלה דמתני' דחבילי תלתן כמה היא חבילה כ\"ה זירין. ואי אמרת בשלמא דאיסורייתא הוא דטבלה ניחא דאיצטריך לאשמועינן כמה היא חבילה. אלא אי אמרת דאיסורייתא לא טבלה ומאי דקרי להו טבל הוא משום דשמו טובלו לתרומת מעשר לאי זה תכלית איצטריך לאשמועינן כמה היא חבילה וכן אמרו עוד בירושלמי מלתיה אמרה עד שהן בחבילות נטבלות כו'. הרי מפורש דהירושלמי ס\"ל כלישנא קמא דאביי. אך רבינו פסק כאיכא דאמרי וכמ\"ש בפ\"ג מהלכות מעשר דין ה' ומש\"ה דחה דברי הירושלמי הללו מהלכה: ומ\"מ אני תמיה על הירושלמי מההיא ברייתא דמייתי בפ\"ק דביצה בן לוי שנתנו לו שבלים במעשרותיו עושה אותם גורן ענבים עושה אותם יין זיתים עושה אותם שמן ומפריש עליהם כו'. ואי כדברי הירושלמי איך קנסו ללוי כדי להפסיד לכהן שהרי אם היה מפריש תר\"מ קודם שיעשה גורן לאחר שיעשה גורן היה מתחייב הלוי בתרומה גדולה. ואפשר לומר דס\"ל להירושלמי דטעמא דברייתא לאו משום קנסא הוא אלא מן הדין הגמור דאיתקשו תרומת מעשר ותרומה גדולה להדדי וכדמסיים בהאי ברייתא כשם שתרומה גדולה אינה ניטלת אלא מן הגורן ומן היקב כך תרומת מעשר אינה ניטלת אלא מן הגורן ומן היקב. ופשטא דברייתא מוכח דדין גמור הוא ודברי סתמא דש\"ס דמייתי עלה דרבא דקאמר קנסא ברייתא זו וקאמר תניא נמי הכי צריכים תלמוד דלא ראי זה כראי זה והפרש גדול יש בין שני הטעמים ונ\"מ לענין דינא היכא דהפריש הישראל תרומה גדולה מן השבלים ואח\"כ מעשר ראשון דמן הדין אפילו קודם מירוח חייב להפריש תחלה ת\"ג ואח\"כ מעש\"ר וכמ\"ש רבינו שמשון פ\"ה דפאה מ\"ב ולפי פשט הברייתא אף במציאות זה חייב הלוי לעשות השבלים גורן ואח\"כ יפריש ת\"מ דכיון שמן הדין הוא שיפריש הלוי ת\"מ מן הגורן אם הישראל עבר ועשה שלא כהוגן והפריש ת\"ג מן השבלים בשביל זה לא יעשה הלוי שלא כהוגן ופשיטא דלכתחילה צריך להפריש מן הגורן. אבל לרבא דטעמא דמתני' הוא משום קנסא היכא דהפריש הישראל ת\"ג דליכא קנסא שהרי לא הפסיד הכהן יכול הלוי להפריש תרומת מעשר מן המעשר ולומר לכהן כי היכי דיהבו לי הכי יהיבנא לך והדבר צריך תלמוד:
ודע דלפי מ\"ש דרבינו דוחה דברי הירושלמי מהלכה מ\"ש אחר שידושנו אלא ת\"מ בלבד אגב אורחיה קמ\"ל דאינו יכול להפריש ת\"מ אלא אחר דישה משום קנסא. ואף דרבינו כתב דין זה בפירוש בסמוך אין זה מן הדוחק שכבר מצינו בדברי התנאים כיוצא בזה וכמ\"ש התוס' רפ\"ק דברכות יע\"ש: (*א\"ה עיין בב\"י א\"ה סי' ק\"כ שכתב דמאי דנקט הרמב\"ם פ\"ב מהלכות גירושין דהסופר והעדים צריכין שיכירו השמות אשמעינן אגב אורחיה דחתם סופר ועד כשר כמבואר בפ\"ט ועיין מ\"ש בספר מכתב מאליהו שער ד' סי' ל\"ב): עוד ראיתי בירושלמי שם על מימרא זו שאמרו בד\"א כשהפריש ממנו עליו אבל אם הפריש ממקום אחר עליו לא ע\"כ. ופי' הרב שדה יהושע למידרש ממנו וחלבו אלא כשהוא מפריש ת\"מ מיניה וביה. וחילוק זה לא נזכר בדברי רבינו לא בפירוש ולא מכללא וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד: ומ\"ש רבינו אבל אם דש ישראל כו'. נראה מפשט דבריו דבדישה לחוד אף קודם שראה פני הבית מתחייב בת\"ג וחייב הלוי להפרישה מן התורה כשיביאנה לביתו. ומיהו קודם שיראה פני הבית נראה דליכא חיובא מן התורה ואע\"ג דיצא שם מעשר עליו מ\"מ כבר כתב רבינו בפ\"ג מהלכות מעשר דין י\"ט דטעם זה לא מהני אלא להלקותו מכת מרדות אבל מן התורה אינו לוקה אלא בראיית פני הבית ואין חילוק בזה בין ישראל המפריש ת\"ג ללוי המפריש ממעשר ראשון ת\"ג. ומיהו לרש\"י שכתבנו לעיל (א\"ה יתבאר בפ\"ג מהלכות מעשר דין י\"ט יע\"ש) דס\"ל דמעשר ראשון שהקדימו בשבלים אם אכל הלוי קודם שיפריש ת\"מ חייב מיתה אפשר לומר דכשם שהוקבע לת\"מ ה\"נ הוקבע לת\"ג ואם הקדימו בכרי והפריש הלוי ת\"מ עדיין הוא טבל מן התורה משום ת\"ג שיש בו כיון שיצא עליו שם מעשר ואפי' שלא ראה פני הבית. ומ\"ש עדיין אין זה מוכרח דאפשר דמעשר ראשון אינו קובע אלא לתרומת מעשר אבל לא לת\"ג שהיא קודמת לת\"מ ודוקא ת\"ג היא קובעת לכל המעשרות אבל מעשר ראשון אינו קובע אלא לת\"מ וגדולה מזו כתב רבינו בפ\"א מהלכות מעשר שני דין י\"ג שאין הראשון קובע לשני ולפ\"ז אפשר דאם הקדימו בכרי והוציא הלוי ת\"מ יכול הלוי לאכול עראי קודם שיפריש ת\"ג משום דעדיין לא הוקבע לת\"ג. ואע\"ג דכל דבר שנגמרה מלאכתו אסור לאכול עראי היינו דוקא בגומר למוכרן בשוק אבל אם היתה כוונתו להוליכן לבית ה\"ז מותר לאכול מהם עראי עד שיקבעו למעשר וכמ\"ש רבינו רפ\"ג מהל' מעשר יע\"ש. ובזה ליכא שום קביעות דאי משום דהפריש מעשר ראשון כבר כתבנו דאפשר דלא מהני קביעות זה אלא לת\"מ ולא לת\"ג. ומ\"מ הדבר אצלי בספק דאפשר דכשם דהוקבע לת\"מ ה\"נ הוקבע לת\"ג. ואליבא דרש\"י הוי טבל גמור מה\"ת ולרבינו מיהא מדרבנן ואסור לאכול אפי' עראי קודם שיפריש ת\"ג: ודע דמה שכתבנו דאם הקדימו בכרי אפילו קודם שיראה פני הבית דחייב הלוי להפריש ת\"ג כ\"כ התוס' בפ\"ק דביצה (דף י\"ג) ופ\"ג דעירובין (דף ל\"ג). אך בפרק ח\"י דשבת (דף קנ\"ז) כתבו בלשון שני די\"ל דהאי דנקט אידגן היינו ככל דינו שראה פני הבית אלא דמילתא פסיקתא נקט כו'. א\"כ לפי דברי התוס' הללו אין הלוי חייב להפריש ת\"ג ממעשר ראשון אלא כשנגמרה מלאכתו ברשות ישראל וראה פני הבית דאז איכא חיוב ת\"ג על הישראל מן התורה אם הקדים ונתן ללוי מע\"ר חייב הלוי להפריש ממעשרו ת\"ג. ואני מסתפק אם הוקבע הכרי למעשר בשאר דברים כגון באש ומלח ודכוותיה והקדים הלוי ולקח מעשר ראשון קודם שיפריש הישראל ת\"ג אם חייב הלוי להפריש ת\"ג דמה לי קביעות דבית מה לי שאר מיני קביעות. ואליבא דמ\"ד דכל הששה דברים קובעים מן התורה הא לא תיבעי לך דפשיטא דחייב הלוי להפריש ת\"ג. אך למ\"ד דאין קביעות מן התורה אלא בראה פני הבית ושאר הדברים אינם קובעים כי אם מדרבנן אני מסתפק אי מדרבנן מיהא חייב הלוי להפריש ת\"ג דכל דתקון כעין דאורייתא תקון וכי היכי דהוקבע מן התורה לא מיפטר הלוי מת\"ג ה\"נ אם הוקבע מדרבנן לא מיפטר הלוי מת\"ג מדרבנן. ומאי דנקטו התוס' שראה פני הבית היינו משום דהתם בעינן לחיוביה בת\"ג מן התורה דהא איצטריך קרא לרבוי' ומש\"ה לא נקטו אלא ראה פני הבית אבל מדרבנן אפשר שחייב בת\"ג כל שהוקבע בא' מן הששה דברים הקובעים. ואע\"ג דאליבא דכ\"ע כל שהקדימו בשבלים ליכא חיוב על הלוי כלל ואוכל אכילת קבע ולאכילת קבע הוקבעו לת\"ג מדרבנן וכמ\"ש רבינו בפ\"ג מהלכות מעשר ואי אמרינן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון היה לנו לאסור על הלוי שיאכל קבע משבלים האלו קודם שיפריש ת\"ג שהרי מקודם הוקבעו לאכילת קבע. הא לא דמיא דכל שלא הוקבעו אף לאכילת עראי לא דמי לקביעות דראה פני הבית דאוסרו אפי' בעראי אבל הששה דברים שקובעים מדרבנן אפי' לאכילת עראי הוי דומיא דראה פני הבית ואי אמרינן כעין דאורייתא תקון חייב הלוי להפריש ת\"ג מדרבנן ממעשר ראשון שנתנו לו שהוקבע באחד מן הששה דברים: " + ], + [], + [], + [], + [ + "אין תורמין תרומה גדולה אלא מן המוקף כו'. בפרק האשה רבה (דף צ\"ג) אמרי' למען תלמד וגו' כל הימים אלו שבתות ויו\"ט. וכתבו התוס' שם ד\"ה אלא בשם ר\"ח דאתא קרא למישרי שבת שלא מן המוקף והסמ\"ג במ\"ע סי' קל\"ד כתב שבשבתות וי\"ט מותר להפריש שלא מן המוקף ורבינו לא הביא חילוק זה ודוק שם בדברי רש\"י יע\"ש וכ\"כ התוס' בפרק הגוזל ומאכיל (דף קט\"ו) ד\"ה הרי. ודין זה דאין תורמין אלא מן המוקף הוא מן התורה הרשב\"א סי' קכ\"ז. (*א\"ה והכי מוכח ממתניתין ספ\"ק דחלה דאין נוטלין מטהור על הטמא ופי' הרע\"ב דהיינו משום גזירה שמא יתרום שלא מן המוקף. גם התוס' בפרק כל הגט (דף ל':) כתבו דתרומה גדולה מדאורייתא בעינן מוקף ותרומת מעשר הצריכו רבנן מוקף משום גזירה אטו תרומה גדולה. והנראה מדבריהם שם דרש\"י ס\"ל דתרומה גדולה נמי לא בעינן מוקף אלא מדרבנן. ועיין בפרק בכל מערבין (דף ל\"ב:) דרשב\"ג סבר ניחא ליה לחבר דלעביד עם הארץ איסורא רבה ואיהו אפי' איסורא קלילא לא ליעביד משמע דאיסורא מיהא איכא מדאורייתא לתרום שלא מן המוקף. והיה נראה לומר דכל מידי דאינו חייב בתרומה ומעשר אלא מדרבנן לא בעינן מוקף אך מצינן למימר דכעין דאורייתא תקון והכי מוכח מדברי התוס' פרק כל הגט שהקשו מההיא דהמפקיד דאיירי בפירות משמע דפשיטא להו דבכל דבר בעינן מוקף ואינהו ס\"ל דאינו חייב מן התורה אלא דגן תירוש ויצהר כמ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ב מהלכות אלו ומהא דפריך התם בגמרא וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ליכא לאוכוחי דבכל דבר בעינן מוקף מדלא מוקי לה בפירות דזה אינו דהברייתא קתני כור מעשר כו' ולישנא דכור לא שייך אלא בחטים. ומסוגיא דעירובין הנז' דקא סבר רבי ניחא ליה לחבר דליעביד איהו איסורא קלילא ולא לעביד ע\"ה איסורא רבה משמע דדין מוקף הוא מדרבנן דבאיסורי תורה לא שייך לומר הכי כדאמרינן בעלמא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת דסוף סוף עבר אמימרא דרחמנא): " + ] + ], + [ + [ + "עושה אדם שליח להפריש לו תרומות כו'. כתב הסמ\"ג עשין קל\"ד דעושה אדם שליח לתרום מכל התבואות שיהיו לו עד עולם מאחר שיכול ליתנם לשלוחו ולזכותם לו שיקנה לו גוף הקרקע לפירותיו כך פי' ר\"י פ\"ב דנזיר ע\"כ. והדברים הם תמוהים בעיני וצ\"ע ועיין במרדכי ר\"פ כל הבשר: " + ], + [ + "אבל התורם משלו על של אחרים הרי זו תרומה ותיקן פירותיהם. כתב מרן איבעיא לן בגמרא אם צריך דעתו של בעל הכרי ולא איפשיטא כו' ומשמע דממילא נפשטה גם בעיא ראשונה ע\"כ. ודבריו תמוהין הם אצלי דבעיא שניה אין לה שייכות כלל עם הבעיא הראשונה דבין אם נאמר שתורם משלו על של חבירו צריך דעת או שלא יהיה צריך דעת נסתפקו בגמרא טובת הנאה של מי מי אמרי' לאו פירי דהאיך מי מיתקנא כריא דההוא או דילמא אי לאו כריא דההוא לא הויא פירי דהדין תרומה ולפי המסקנא דטובת הנאה של תורם עדיין אפשר דאעיקרא צריך דעת של בעל הכרי אלא שטובת הנאה היא של התורם ולפ\"ז נמצא שבעיא ראשונה שהיא אם צריך דעת בעל הכרי או לא לא נפשטה ולפ\"ז יש לתמוה על רבינו שפסק דאינו צריך דעת. והנראה אצלי דרבינו סמך על ההיא דאמרינן בפ\"ק דבכורות עלה י\"א אמר רב הונא הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי והביא דין זה בפרק י\"ב מהלכות בכורים דין י\"ג וא\"כ יש ללמוד מכאן דכי היכי דאמרינן הכא דפודה משלו בלא דעת בעל החמור דפדיונו פדוי ה\"נ גבי תרומה התורם משלו על חבירו בלא דעת בעל הכרי תרומתו תרומה ואף שבעיא זו לא נפשטה במקומה אין זה מן הקושיא שיש לנו הרבה כיוצא בזה בתלמוד בעיות שלא נפשטו במקומם ונפשטו במקום אחר וכיוצא בזה כתבו התוס' בפ\"ק דקידושין עלה כ\"ג עלה דההיא דאמרינן דאמר רב הונא הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאע\"ג דבפרק אין בין המודר הוי בעיא ולא איפשיטא מ\"מ אורחיה דתלמודא בכמה דוכתי דלא למיפשט אלא ממשנה או מברייתא אע\"ג דמצי למיפשטה מדברי אמוראי וכן כתב הר\"ן בפרק אין בין המודר וא\"כ בדין זה דאם צריך דעת לא בעו למיפשטה אלא ממשנה או מברייתא אע\"ג דמצו למיפשטה ממימרת רב הונא דבכורות ואף שכתבו התוס' בבכורות דלא דמי לתורם משלו על של חבירו דהתם כתיב גם אתם לרבות שלוחכם ובעינן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם אבל הכא לא כתיב בעלים ע\"כ. מ\"מ אפשר דרבינו לא ס\"ל חילוק שכתבו התוספות וס\"ל דבעייא דפרק אין בין המודר נפשטה ממימרת רב הונא דפ\"ק דבכורות ואעיקרא דדינא דברי התוס' הללו שגבו ממני דהא הא דקי\"ל דשלוחו של אדם כמותו מתרומה ילפינן לה והתם גלי קרא ואמר אתם גם אתם לומר דמה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם א\"כ פשיטא דבכל מקום דאמרי' דמהני שליח פשיטא דבעינן דומיא דתרומה ודברי התוספות צריכים אצלי תלמוד. שוב ראיתי להריטב\"א בפ\"ק דקידושין עלה דההיא דא\"ר הונא הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו שכתב דטובא איכא בתלמוד דסלקו בתיקו בחדא מסכתא ומיפשטו במסכתא אחריתי כו' ובפרק אין בין המודר איבעיא לן התורם משלו על של חבירו צריך דעת או אין צריך ולא איפשיטא התם ומצינו כיוצא בה דפשיטא ליה לרב הונא דא\"ר הונא הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ולא פשטוה מינה משום דמימרא היא ע\"כ. ואין ספק שסברת רבינו היא כסברת הריטב\"א ז\"ל הלזו כמ\"ש וזה פשוט ועיין במ\"ש התוס' בפרק מרובה (דף ס\"ח) ד\"ה הוא דאמר כצנועים שכתבו ומיהו קשה דבפ\"ד דבכורות משמע דהפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ואפילו שלא מדעתו כו' ואי מדעת בעלים דומה היה דפדיונו פדוי לבעלים ע\"כ. ויש מדברי התוס' הללו סיוע לדברי מרן ז\"ל ודוק. ונראה ג\"כ שגירסת התוס' בבכורות לא היתה כגירסתנו דוק ותשכח: " + ], + [ + "התורם שלא ברשות כו'. כתב מרן ואע\"ג דבפרק אלו מציאות אוקמוה בדשוייה שליח כו'. ועיין בפרק הדר (דף ע\"א) דאמרי' נעשה כאומר כלך אצל יפות ובמה שפירש\"י והתוס' שם ודוק ועיין בט\"ז י\"ד סי' של\"א סל\"ב שהאריך ליישב דברי רבינו ודוק. ומ\"ש רבינו אם בא בע\"ה ואמר לו כלך אצל יפות כו' מכאן ולהבא נעשית תרומה ולא למפרע. ירושלמי פ\"ק דתרומות הלכה א' ודוק: " + ], + [], + [ + "קטן שהגיע לעונת נדרים וכו'. כר\"י דאמר מופלא הסמוך לאיש דאורייתא וכן פסק רבינו בפי\"א מהלכות נדרים ועיין במ\"ש הראב\"ד בפ\"ב מהלכות נזירות דין י\"ג: " + ], + [ + "האומר לשלוחו צא ותרום לי כו'. הטיו\"ד סימן של\"א כתב ע\"ד רבינו וזה לשונו אבל הר\"ש פסק דאפילו בשל תורה סמכינן אשליח עושה שליחותו כו' הלכך אם יודע שכריו תרום לא חיישי' לשמא תרם אחר כו' ודברים הללו תמוהים בעיני ולא יכולתי להולמם דהא בגמרא אמרינן דאף אם מצאו תרום דאין חזקתו תרום דילמא איניש אחרינא שמע ותרם והו\"ל תורם שלא מדעת: " + ], + [], + [], + [], + [ + "אריס שתרם וכו'. כתב מרן אפשר דהיינו בתורם על חלקו של בע\"ה. פי' שתרם חלקו של בע\"ה לבד אבל הכא בתורם על חלקו עם חלק בע\"ה דכיון דתרם על הכל דינו כשותפין: " + ], + [], + [ + "הבן כשאוכל עם אביו והאשה בעיסתה וכו'. עיין בפ\"ט דיבמות (דף פ\"ו) דתניא ואכלתם אותו בכל מקום אתם וביתכם למד על נשואה בת ישראל שנותנת רשות לתרום ע\"כ. וה\"ה לענין תרומה גדולה וחלה בעת\"ה סי' קפ\"ח ודוק: " + ], + [ + "הפועלים אין להם רשות לתרום וכו'. עיין במ\"ש מרן בטיו\"ד ס\"ס שכ\"ח שאם הגדול הפריש בלא רשות דהוי חלה יע\"ש: " + ], + [ + "פועל שאמר לו בע\"ה וכו'. כתב מרן ורבינו גורס שאמר לו תרום כו'. וקשיא לי לגירסת רבינו מההיא דפ\"ג דגיטין (דף כ\"ט) דאמרי' דאף דאמר שקול חפצא והב גיטא ושינה ונתן הגט ולקח החפץ דלר\"ל הגט כשר כיון שכבר נעשה רצונו שלקח החפץ וא\"כ תיקשי לר\"ל מברייתא זו דלמאי איצטריך לטעמא דאין הגורן נכנס אא\"כ נתרם תיפוק לי דכל שכנס כבר נעשה רצונו וליכא קפידא במה שהקדים כנוס לתרום ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "המכניס שבלים לתוך ביתו לעשותם מלילות כו'. עיין בפ\"ג מהלכות מעשר דין ה': " + ], + [], + [], + [ + "ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה. עיין במ\"ש התוס' פ\"ג דמנחות (דף כ\"ה) ד\"ה בשוגג ודוק היטב. ועיין ביבמות (דף פ\"ט) ד\"ה אין. (*עיין במה שכתב הרב המחבר בפט\"ו מהלכות מאכלות אסורות דין כ\"ה): " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "המפריש תרומה ממע\"ר שלא ניטלה תרומתו כו' אין תרומתן תרומה. פ\"ק דתרומות אין תורמין כו' ולא ממעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו כך היא גירסת רבינו והראב\"ד גורס שניטלה תרומתו וכתב שהמעשר השנוי כאן בשהקדימו בכרי ודוקא בשניטל ממנו תרומת מעשר מפני שמקצתו מתוקן אבל אם לא ניטל ממנו כלום יכול הוא לתרום מה שיש בו מת\"ג על מקום אחר וזה דרך האמת עכ\"ד. ביאור דבריו דמתני' איירי במע\"ר שהקדימו בכרי שיש חיוב על הלוי להפריש ממנו ת\"ג ותרומת מעשר דדוקא כשהקדימו בשבלים הוא דמיפטר הלוי מת\"ג אבל אם הקדימו בכרי חייב בת\"ג וכדאיתא בפ\"ק דביצה (דף י\"ג) ואשמעינן מתני' דאם ניטל ממעשר זה תרומתו דהיינו ת\"מ אע\"פ שעדיין הוא טבול לתרומה גדולה כיון שמקצתו מתוקן דהיינו שכבר הוציא ממנו ת\"מ אינו יכול לתרום ממנו ת\"ג על טבל אחר שיש לו שהוא טבול לתרומה גדולה ולתרומת מעשר אבל אם לא ניטל ממנו כלום כלומר שהוא טבול לת\"ג ולת\"מ יכול הוא לתרום מה שיש בו מת\"ג על מקום אחר כלומר דאינו יכול לעשות כולו ת\"ג על מקום אחר מאחר שעשירית מעשר זה הוא לכהן משום תרומת מעשר אך כל מה שיש חוץ משיעור ת\"מ יכול לעשותו ת\"ג ומ\"ש מה שיש בו מת\"ג הכוונה הוא לאפוקי ת\"מ שיש בו ורבינו ג\"כ כפי מה שפירש מרן דבריו הוא מסכים לדברי הראב\"ד דרבינו ג\"כ מיירי בשהקדימו בכרי דאז הוא טבול לת\"ג ומאי דתנן שלא ניטלה תרומתו הוא על ת\"ג אבל תרומת מעשר ניטלה ממנו ואעפ\"כ אין תורמין ממנו ת\"ג על טבל הטבול לת\"ג ולת\"מ ואין הפרש לענין דינא בין רבינו להראב\"ד כלל כללו של דבר דסבירא להו דהדבר שמפרישין ממנו על מקום אחר צריך שיהיו שוים בכל עניניהם ואין סתירה לדברי מרן ממה שכתב רבינו בפ\"ג דין כ\"ב. והרב בעל תיו\"ט הקשה על דברי מרן הללו ממה שפסק רבינו בפ\"ג דפירות הטבולים לת\"ג תורמין מהן ואין זה מן הקושיא דהתם מיירי כשאותם הפירות הם טבולים לגמרי דמסתמא כשהם טבולים לת\"ג הם טבולים ג\"כ לת\"מ דלאו ברשיעי עסקינן ששנה הסדר. ורבינו שמשון גורס שניטלה תרומתו כגירסת הראב\"ד אלא שכתב דמתני' איירי בהקדימו בשבלין דפטור מתרומה גדולה ומש\"ה אין תורם ממנו ת\"ג על כרי של טבל אבל לא ניטלה תרומתו יכול לתרום וכו' וכן כתב רבינו עובדיה ז\"ל ומהמשך דבריהם נראה דלא מיבעיא בטבל הטבול לת\"ג לבד כגון שכבר הפריש ממנו ת\"מ שיכול להפריש ממנו ת\"ג על טבל הטבול לת\"ג ולת\"מ אלא אף במעשר ראשון שהוא טבול דוקא לת\"מ יכול להפריש ממנו ת\"ג על טבל הטבול לת\"ג וכן נראה מפשטא דספרי דמייתי הר\"ש ודין זה כמו זר נחשב בעיני דמאחר שמעשר זה אינו טבול לת\"ג איך מפריש ממנו ת\"ג על טבל הטבול לת\"ג ומפשטא דסוגיא דפרק כל הגט (דף ל\"ד) אמרינן כור מעשר שיש לך בידי חיישינן שמא עשאו ת\"מ ולא אמרינן שמא עשאו ת\"ג משמע שאינו יכול לעשותו ת\"ג כיון שאינו טבול לת\"ג ומיהו אפשר לדחוק ולומר דאורחא דמלתא נקט דסתם בן לוי יש לו מעשרות ואין לו נחלת שדה וכרם וכמ\"ש הרב תיו\"ט בפ\"ב דתרומות מ\"ב ומש\"ה חששו שמא עשאו ת\"מ. (*א\"ה א\"נ עפ\"י מה שנתבאר בדברי התוס' שם בסוגיא דת\"ג בעינן מוקף מדאורייתא אבל גבי ת\"מ דין מוקף אינו אלא מדרבנן ומש\"ה לא חיישי' דלמא עשאו ת\"ג כיון דאיסורו מן התורה משא\"כ בת\"מ דכיון דאינו אלא מדרבנן חיישי' דלאו כ\"ע גמירי לה ולא זהירי וכההיא דכתב הרב המגיד ז\"ל פ\"א מהלכות אישות גבי חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות יע\"ש) אבל לעולם דיכול לעשותו ת\"ג אף שאינו טבול לת\"ג ודברי רבינו בפ\"ג שכתב וכן המניח פירות להיות מפריש עליהם ת\"ג צריך שיהיו טבולים לתרומה כו' הם הפך סברת הר\"ש. וראיתי לרבינו בפי' המשנה שכתב וז\"ל ואמרי' ממע\"ר שלא ניטלה תרומתו כשיהיה לוי ויהיה לו זרע מאדמתו הוא חייב בתרומה בלי ספק וג\"כ יש לו מעשר שלקחו מישראל אין ראוי לו להוציא ממנו שיעור התרומה החייבת לזרעו ושיתננה לכהן לפי שיש לכהן באותו מעשר חק וזכות והיא ת\"מ אבל יוציא ת\"מ ואח\"כ יוציא ממנו התרומה החייבת לזרעו ע\"כ. והנראה אצלי בכוונת דבריו הוא דמעשר ראשון זה מיירי בהקדימו בכרי והוא טבול לת\"ג ולת\"מ וכל זמן שת\"מ בתוכו אינו יכול להפריש ממנו ת\"ג על מקום אחר לפי שכל מה שיוציא ממעשר זה בעד פירות אחרים שיש לו העשירית ממנו אינו שלו אלא של כהן בעד ת\"מ ואע\"פ שאח\"כ מפריש ממנו ת\"מ מ\"מ אינו מפריש אלא העשירית ממה שנשאר אבל אינו מפריש בעד הת\"ג שהפריש דאיך יפריש ת\"מ על ת\"ג ואף את\"ל שאח\"כ יכול להפריש ת\"מ על הכל מ\"מ בשעה שהפריש זה ת\"ג ממעשר זה היה מעורב בתוכו ת\"מ שהרי בכל עשרה גרעינין האחד הוא ת\"מ ואם זה הפריש מאה גרעינין בעד ת\"ג נמצא שהעשרה היו ת\"מ. וסבור הייתי לומר דמ\"ש הראב\"ד בהשגות יכול הוא לתרום מה שיש בו מת\"ג על מקום אחר הכוונה היא דדוקא השיעור שיש מת\"ג מצד עצמו הוא דיכול לתרום על מקום אחר אבל יותר משיעור זה אינו יכול לתרום לפי שיש בו ת\"מ אבל השיעור שיש בו מת\"ג אין בו חלק מת\"מ ולאחר שהפריש חלק ת\"ג שהיה בו על מקום אחר מפריש מן השאר ת\"מ ואח\"כ ת\"ג: " + ], + [], + [], + [], + [ + "התורם מן הדמאי על הדמאי כו'. תניא בפרק הנודר מן הירק (דף נ\"ח) כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל כו' נתנו בהן חכמים שיעור ע\"כ. ופירש\"י טבל יש לו מתירין שמתקנו וניתר ואין הכוונה שמתקנו מעצמו דהא ודאי לא מהני דאפשר דמפריש מן החולין על הטבל והוי מן הפטור על החיוב אלא הכוונה היא שמפריש עליו ממקום אחר וכמו שכתב הר\"ן. וראיתי להרא\"ש שכתב טבל אם נתערבה בחולין יש לו היתר לעשר עליו מעציץ שאינו נקוב ע\"כ. והנה דברי הרא\"ש הללו באו סתומים והנראה שכיון הרא\"ש לאותה ששנינו בפרק הקומץ (דף ל\"א) תניא אמר ר' טרפון פעם אחת נתערב לי טבל בחולין ובאתי ושאלתי את ר\"ש ואמר לי לך קח לך מן השוק ועשר עליו קסבר דאורייתא ברובא בטל ורוב עמי הארץ מעשרין הם והוה ליה כתורם מן הפטור על הפטור כו' ובפירוש איפסיקא הלכתא התם כר\"ש שזורי בהאי מלתא ומש\"ה כתב הרא\"ש דמה שיש היתר לתערובת זה לעשר עליו הוא מעציץ שאינו נקוב דאין חיובו כי אם מדרבנן וכמבואר דהשתא מפריש מהחיוב דרבנן על החיוב דרבנן אבל מטבל גמור לא משום דהוי מהחיוב על הפטור. והנה הואיל ואתא לידן סוגיא זו ראיתי לפרשה ורש\"י כתב שיש מי שפירש דמה שנתערב לרבי טרפון היה דמאי ולא היה יכול להפריש מיניה וביה מפני חולין המעורבין בו ואע\"ג דדמאי לא מיחייב במעשר אפ\"ה הואיל ומחויב דרבנן הו\"ל חולין מן הפטור על טבל החייב ומש\"ה אמר לו קח מן השוק דהוי מע\"ה דהוי נמי פטור דאורייתא על הפטור דאורייתא ולפי פי' זה לא גרסינן קא סבר דאורייתא ברובא בטל דאין לו שום שייכות כלל אלא הגירסא היא קא סבר רוב ע\"ה מעשרין הם והו\"ל כתורם מהפטור על הפטור כלומר שאם לא היו רוב ע\"ה מעשרין אלא מחצה על מחצה לא היה יכול לעשר מזה על זה דשמא הא' הוא מעושר והב' אינו מעושר והוקשו לזה בגמרא ולימא ליה קח מהעכו\"ם ותירצו קא סבר אין קנין לעכו\"ם ואיכא דאמרי דאמר לו לך קח מהעכו\"ם דקסבר יש קנין והו\"ל מהפטור על הפטור והקשו ולימא ליה קח מהשוק ותירצו קא סבר אין רוב עמי הארץ מעשרים אלא מספקינן להו מחצה על מחצה הלכך איכא למימר המעורב נתעשר וזה לא נתעשר אי נמי איפכא ע\"כ. והנה המתבאר מזה הוא שאם אנו אומרים דרוב עמי הארץ מעשרים יכול להפריש מן הדמאי על הדמאי אך אי מספקא לן במחצה על מחצה אין מעשרין מזה על זה ולא ידעתי טעם לסברא זו דאף אם נאמר דרוב ע\"ה מעשרין הם אכתי איכא למיחש דלמא הא' מעושר והב' אינו מעושר ונמצא מפריש מהפטור על החיוב או מהחיוב על הפטור ותו דהא תנן בסוף פי\"א מדמאי תרם מן הדמאי על הדמאי תרומה ויחזור ויתרום ופשיטא דסתמא דמתני' אתיא כהלכתא דקי\"ל רוב ע\"ה מעשרין ורבינו פסקה למתני' אף דאית ליה דרוב ע\"ה מעשרים ורש\"י הקשה על פי' זה דאם איתא דמה שלא תקן מהדמאי הוא משום דאית ליה דאין רוב ע\"ה מעשרים א\"כ כשלוקח מהעכו\"ם נמי ניחוש שמא ע\"ה זה שמכר פירות הללו לא עשרן והו\"ל מהפטור על החיוב ומכח קושיא זו פירש דטבל זה שנתערב לרבי טרפון היה טבל גמור וכיון שנתערב בחולין בטל דמדאורייתא חד בתרי בטל והו\"ל פטור מדאורייתא ורבנן הוא דאחמור ביה ואמרו טבל אוסר במשהו והצריכו להפריש עליו תרומה ומיהו מיניה וביה לא דחולין מתוקנים נפטרו לגמרי ואפי' חיובא דרבנן ליכא וא\"ל צא ולקח מהשוק ועשר עליו לפי חשבון טבל שבו קא סבר רוב ע\"ה מעשרין הן והו\"ל פטור מדאורייתא וחייב מדרבנן כי האי ע\"כ. ועדיין לבי מהסס בזה דנהי דמחיובא דרבנן אחייב דרבנן תורמין ומעשרין מזה על זה היינו דוקא כגון מפירות עציץ שאינו נקוב על פירות ח\"ל או על פירות הלקוחים מהעכו\"ם למ\"ד אין קנין לעכו\"ם דכל הני מה שהם פטורים מהתורה לאו משום ספיקא הם אלא דגזירת הכתוב דדין תרומות ומעשרות אינם נוהגים כי אם בא\"י וכן עציץ שאינו נקוב לא חשיב כארץ וכן דאין קנין לעכו\"ם בא\"י אלא דרבנן החמירו בכל הני גווני וחייבום בתרומת ומעשרות ומש\"ה תורמין ומעשרין מזה על זה אבל בדמאי מאי דפטור מן התורה הוא משום ספק דאמרי' רוב ע\"ה מעשרין אלא שחכמים החמירו וחששו למיעוטא וא\"כ איך תורמין מהדמאי על טבל אחר שהוא חייב מדרבנן דהא איכא למיחש שמא דמאי זה אינו מעושר וחייב מן התורה ונמצא מפריש מהחיוב על הפטור ואפשר ג\"כ שהוא מתוקן ונמצא מפריש מהפטור לגמרי על החיוב דרבנן וראיה לחילוק זה דהא קי\"ל דאין תורמין מן הדמאי על הדמאי ואע\"ג דאין חיובם כי אם מדרבנן וקי\"ל דתורמין מדרבנן אדרבנן מ\"מ שאני דמאי דחיובו הוא משום ספק וכמו שכתבנו וא\"כ לפ\"ז לא יתרום מן הדמאי על טבל אחר שחייב מדרבנן ואע\"ג דמצינו במקום אחר דלא חששו לספק זה דדמאי דהא תנן תרם מן הדמאי על הדמאי תרומה ויחזור ויתרום ומדלא קתני ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשר דומיא דתורם מן הודאי על הדמאי משמע שלא חששו חכמים דלמא הדמאי שמפריש ממנו הוא טבל גמור והדמאי שהפריש עליו הוא מעושר ונמצא שהפריש מהחייב על הפטור ונמצאת התרומה שהפריש טבל גמור הא לא קשיא שהרי כבר כתב שם רבינו עובדיה דמה שלא הצריכו לתקן התרומה הוא משום דרוב ע\"ה מעשרים לא החמירו בתרומה אבל לעולם דלכתחילה אינו מפריש מהדמאי על הדמאי ואם הפריש חוזר ותורם משום ספק דשמא הדמאי שהפריש ממנו הוא מעושר וא\"כ ה\"נ אין מפרישין מן הדמאי על טבל אחר דרבנן ואם הפריש צריך לחזור ולתרום דשמא הדמאי הוא מעושר ונמצא מפריש מהפטור על החיוב וסבור אני לומר דלעולם אין תורמים מן הדמאי על טבל אחר דרבנן והכא שאני בטבל זה שנתערב בחולין דמה שהוא פטור מן התורה הוא משום רובא שנתבטל ברוב וכתיב אחרי רבים ודמי לדמאי דמאי דפטור מן התורה הוא משום רובא נמצא דטבלים הללו יש להם הדמות בפטורא דטעמא דכולהו הוא משום דאזלינן בתר רובא ומש\"ה תורם מזה על זה אבל בטבל אחר דרבנן לא. ומ\"מ לא נתקררה דעתי בכל זה דמאחר דשנינו דאין תורמין מן הדמאי על הדמאי ואם תרם יחזור ויתרום איך התירו לתרום מן הדמאי על הטבל אחר דרבנן יהיה מה שיהיה. והנראה אצלי דלעולם תורמין מן הדמאי על כל טבל דרבנן ושאני מדמאי על הדמאי והטעם דבכל מקום דאיכא חשש איסור תורה חששו חכמים כגון מן הדמאי על הדמאי דשמא הא' מעושר והב' אינו מעושר ונמצא מפריש מן הפטור על החייב דאינו תרומה ונמצא אוכל טבל גמור אבל במפריש מן הדמאי על טבל אחר דרבנן דאף אם נחוש דלמא הדמאי הוא מעושר אכתי ליכא איסור תורה דטבל דרבנן הוא ולא חששו בזה ולפ\"ז נראה דדוקא מן הדמאי על טבל דרבנן התירו אבל מטבל דרבנן על הדמאי לא התירו משום דשמא הדמאי אינו מעושר ונמצא פוגע באיסור תורה. ודע שיש חילוק בין מפריש מן הפטור על החיוב למפריש מן החיוב על הפטור דהתורם משאינו נקוב על הנקוב דהיינו מן הפטור על החיוב צריך לחזור ולתרום אבל התורם מן הנקוב על שאינו נקוב אינו צריך לחזור ולתרום שהרי נפטר שאינו נקוב בעדיפא מיניה דהיינו במה שתרם מן הנקוב אלא דלגבי התרומה עצמה אמרינן דלא תאכל עד שיוציא עליה ממקום אחר דאי אמרת דגם בתורם מן הנקוב על שאינו נקוב דצריך לחזור ולתרום משאינו נקוב איך מפריש מן הדמאי על טבל דרבנן דהא לא ימנע אם הדמאי מעושר צריך לחזור ולתרום מהטבל דרבנן ואם הדמאי אינו מעושר ג\"כ צריך לחזור ולתרום אלא ודאי דאם הדמאי אינו מעושר כבר נתקן הטבל דרבנן ואין לחוש אלא דשמא הדמאי מעושר וכבר כתבנו דבאיסורא דרבנן לא חששו ודין זה שכתבנו מלבד שהסברא היא נכונה פשטא דמתני' הכי מוכח דתנן משאינו נקוב על הנקוב תרומה ויחזור ויתרום מן הנקוב על שאינו נקוב תרומה ולא תאכל ולא קתני בסיפא ויחזור ויתרום מוכח בהדיא דמן החייב מן התורה על החייב מדרבנן אינו חוזר ותורם שכבר נפטר הטבל דרבנן במה שתרם מהטבל דאורייתא וכן כתבו התוספות בפרק האשה רבה עלה פ\"ט ד\"ה ולא: ודע שאף שכתבנו לעיל דבחשש איסור תורה חששו חכמים אך באיסור דרבנן לא חששו ומש\"ה מפריש מהדמאי על טבל דרבנן אפ\"ה התרומה שמפריש מהדמאי על טבל דרבנן יכול הכהן לאוכלה ואינו צריך להפריש עליה ממקום אחר אף דאיכא חשש איסור תורה דדלמא דמאי זה אינו מעושר והוי טבל דאורייתא מ\"מ לא חששו לזה שהרי בתורם מן הדמאי על הדמאי לא חששו לתרומה עצמה לומר שיפריש עליה ממקום אחר והטעם הוא משום דלגבי תרומה עצמה סמכו חכמים על רוב עמי הארץ מעשרין הם וא\"כ בנ\"ד דהיינו מפריש מהדמאי על טבל דרבנן לא חששו חכמים לענין התרומה עצמה שלא תאכל עד שיוציא עליה ממקום אחר וסמכו על רוב ע\"ה מעשרין הם. ובזה שכתבנו נראה דיש ליישב הפירוש הא' שכתב רש\"י דמה שנתערב לרבי טרפון היה דמאי וכתבנו דלפי פי' זה לא גרסינן דמדאורייתא ברובא בטל אך לפי מה שכתבנו נראה דלעולם דגרסינן ליה ואיצטריך להאי טעמא משום דאי לאו דמדאורייתא בטל לא היה מפריש עליו מן הדמאי דהא קי\"ל דאין תורמין מן הדמאי על הדמאי אך כיון שכבר נתבטל ברוב דליכא איסור תורה התירו לעשר מן הדמאי דאף את\"ל דהדמאי שמפריש ממנו הוא מעושר מ\"מ ליכא איסור תורה וטעמא דאוקמוה דתערובות זה היה דמאי ולא טבל הוא משום דס\"ל דאם מה שנתערב היה טבל גמור לא היה להפריש עליו מן הדמאי משום דדילמא הדמאי היה מעושר ונמצא שאוכל טבל דרבנן. והכוונה והכלל דכל היכא דאיכא ספק א' להקל כגון במפריש מן הדמאי על טבל דרבנן דאם הדמאי מעושר לא נתקן הטבל ואם הדמאי אינו מעושר נתקן נמצא דליכא אלא חד צד להקל אף באיסור דרבנן חוששין לחומרא ואינו מעשר מזה על זה אך אם מה שנתערב היה דמאי דהשתא איכא תרי ספיקי להקל דאפשר דמה שמפריש ממנו אינו מעושר ואת\"ל דהוא מעושר אפשר שהדמאי שנתערב ג\"כ הוא מעושר נמצא דאיכא תרי חלוקות יש להקל באיסורא דרבנן אך באיסורא דאורייתא אף דאיכא תרי ספיקי להקל אזלינן לחומרא והיינו טעמא דאין תורמין מן הדמאי על הדמאי אף דאיכא תרי ספיקי להקל משום דאי אמרת שהדמאי שמפריש הימנו הוא מעושר והדמאי שמפריש עליו אינו מעושר קא אכיל איסור תורה ואליבא דרש\"י אף אם היה התערובות מטבל גמור יכול להפריש מן הדמאי עליו משום דכל בדרבנן אזלינן לקולא. ומ\"מ עדיין לכל הפירושים קשה עלי דמהסוגיא מוכח דאף דהתורם מן החייב מן התורה על החייב מדרבנן נפטר הטבל דרבנן מ\"מ לכתחלה אינו תורם שהרי הקשו בגמרא ולימא ליה קח לך מן השוק ותירצו קא סבר אין קנין לעכו\"ם כו' והו\"ל מן החייב על הפטור וא\"כ איך התירו לתרום מהדמאי על טבל דרבנן דלא ימנע אם הדמאי אינו מעושר הוי מן החייב על הפטור ואם הוא מעושר הוי מן הפטור על החייב ויש לתרץ בדוחק ועדיין יש לי משא ומתן בסוגיא זו אלא שמפני האריכות לא כתבתים לפי שסוגיא זו סובלת אריכות הרבה והדבר צריך אצלי תלמוד. ודע דאליבא דרש\"י דאית ליה דמיירי בטבל גמור ע\"כ מיירי בטבל הטבול לתרומת מעשר ולא לת\"ג דאם היה טבול לתרומה גדולה איך היה מפריש מן הדמאי עליו והלא דמאי פטור מתרומה משום דלא נחשדו ובודאי שאינו מפריש תרומה מדבר שאינו טבול לתרומה וכמ\"ש רבינו בפ\"ג דין כ\"ב וכן פי' הר\"ש בפ\"ג דחלה מ\"ט להך דמנחות בטבל שהורם ממנו תרומה גדולה ועלה בדעתי לומר שהפי' הא' שכתב רש\"י דתערובות זה היה דמאי הוא משום דניחא להו דמיירי בדמאי שכבר הורם ממנו תרומה גדולה כסתם דמאי ולא בטבל גמור ולאוקמי בטבל שהורם ממנו תר\"ג. ודע שזה שכתבנו לעיל דכל טבל שנתערב בחולין אינו מפריש עליו מטבל גמור מן התורה משום דהוי מן החייב על הפטור אלא מטבל אחר דרבנן לא כל טבלים דרבנן הותר לתרום מהם על טבל זה שנתבטל שהרי התוס' שם הקשו דמה תירצו בגמרא קא סבר אין קנין לעכו\"ם דהא מיפטר מטעם מירוח ותירצו דמ\"מ דמי לחיוב כי היכי דלא אמר ליה קח מעציץ שאינו נקוב או מתבואת ח\"ל כו' מוכח מכאן דאף דעציץ שאינו נקוב ותבואת ח\"ל ומירוח העכו\"ם אין חיובם כי אם מדרבנן מ\"מ אינו תורם מהם על טבל שנתערב בחולין שנתבטל ברוב משום דהני דמו לחיוב והוי כאילו תורם מן החייב על הפטור. והנה הרא\"ש ז\"ל שכתב דטבל שנתערב בחולין שמפריש עליו מעציץ שאינו נקוב חולק בסברת התוספות הלזו אך לא ידעתי אם הרא\"ש חולק בכל וס\"ל דכל טבל שאינו חייב מן התורה דינו שוה ומפריש ממנו על טבל שנתערב בחולין או דילמא דדוקא בעציץ שאינו נקוב פליג אבל באחריני מודה כגון מירוח העכו\"ם או תבואת ח\"ל משום דדמי לחיוב ואין ולאו ורפיא בידי ומדברי הר\"ש בפ\"ג דחלה מ\"ט נראה דס\"ל כסברת התוספות שהקשה עלה דמתני' דזיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף דקתני אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון מהך דמנחות ותיקון דדמאי ליכא למימר הכא משום דמתני' איירי בשלא הורם ממנו תרומה גדולה וכתב ומיהו למ\"ד יש קנין משכחת לה דלך קח מן העכו\"ם וזה דוחק לאוקמי סתמא דמתני' במחלוקת עוד תירץ דמוציא תחלה ת\"ג ואח\"כ לוקח מן השוק ומעשר לפי חשבון וגם זה דוחק דא\"כ כשמוציא תחלה ת\"ג הוא על הכל וא\"כ מתני' דקתני מוציא לפי חשבון הוא דוקא בתרומת מעשר ומדקתני סיפא ואם לאו מוציא תרומה לפי חשבון מכלל דרישא אינו מוציא לפי חשבון עוד תירץ דהכא איירי כשהטבל רוב וגם זה דוחק דא\"כ איפכא הוה ליה למיתני זיתי ניקוף שנתערבו עם זיתי מסיק ענבי עוללות עם ענבי בציר וכמו שדקדק הר\"ש בפ\"ה דדמאי מ\"ה ומדלא תירץ דפרנסה דמתני' הוא בעציץ נקוב ודכוותיה נראה דס\"ל כסברת התוס' דכל הני דמו לחיוב והוי כתורם מן החייב על הפטור. ודע שראיתי שהתוספות דבריהם סתרי להדדי דבפרק הנודר מן הירק עלה דהך דכל דבר שיש לו מתירין כגון טבל כו' כתבו דמעשר עליו מדמאי או מעציץ שאינו נקוב וזה הוא הפך ממה שכתבו בפרק הקומץ וצ\"ע. ודע שמ\"ש התוספות דמעשר עליו מדמאי על כרחך מיירי כשטבל זה שנתערב בחולין היה טבול דוקא לת\"מ דאם היה טבול לת\"ג לא היה מעשר מן הדמאי דהא לא נחשדו ע\"ה בתרומה גדולה וכמבואר וכן כתב הר\"ש בספ\"ג דחלה וכמ\"ש לעיל וכ\"כ הרא\"ש בפרק הנודר מן הירק (דף ט') עלה דההיא דאמרינן ליטרא בצלים כו' דלמא לחומרא שאני. ודע דכתב מהר\"ם בתשובה סי' תצ\"ג דאין מפריש מחד דרבנן על תרי דרבנן והכריח כן מאותה סוגיא דפרק הקומץ יע\"ש. ועיין בהגהות דשייכי לספר זרעים שכתבו בשם מהר\"ם דמסוגיא זו דהקומץ משמע דאין להפריש אפילו בטבל דרבנן היכא דנראה דאחד חמור קצת מחבירו יע\"ש: " + ], + [ + "אין תורמין שבלים על החטים וכו'. עיין בהר\"ש ובמ\"ש הראב\"ד בפ\"ה דעדיות משנה ב' ובתי\"ט. ומ\"ש אבל לא מן המבושל כו' עיין בתשובת הרשב\"א סי' כ\"ד ובמ\"ש הר\"ש על משנה זו ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המניח פירות להיות מפריש עליהם כו'. דין זה הביאו רבינו לקמן פ\"ז מהלכות מעשר דין ד' יע\"ש: " + ] + ], + [ + [ + "ועבדיהם הכנענים ובהמתם. גרסינן בת\"כ הם יאכלו הם אוכלים ואין הבהמה אוכלת יכול לא תאכל בכרשינים ת\"ל נפש ע\"כ. נראה מכאן דלא הותר לבהמה אלא דבר שעיקרו מאכל בהמה דאף דלאדם נמי חזי מ\"מ הותר אבל דבר שעיקרו מאכל אדם לא הותר לבהמה וכ\"כ הר\"ש בפרק בתרא דתרומות מ\"ט וכ\"כ הרע\"ב שם (א\"ה ועיין לקמן פ\"ג מהלכות מעשר דין כ') : " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "זר שאכל תרומה כו' ואינו משלם דמי מה שאכל. תמהני בדין זה שפסק רבינו מההיא דאמרינן ר\"פ אלו נערות (דף ל\"א) מאי איכא בין רבא לאביי איכא בינייהו זר שאכל תרומה ומוכח התם דלא מיפטר מתשלומין אלא בשתחב לו בבית הבליעה ומצי לאהדורה ע\"י הדחק א\"נ במשקין הא לאו הכי לא מיפטר וצ\"ע. ועל מ\"ש רבינו בין שאכל תרומה טמאה חייב מיתה. עיין בלח\"מ רפי\"ט מהלכות סנהדרין. (*א\"ה עיין ברש\"י פרק בתרא דיומא (דף פ') גבי זר שאכל תרומה ביום הכפורים דמוקי לה בשוגג משמע דבמזיד ליכא חומש): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואפילו זרע הזרע ע\"ס כל העולם שנאמר וזרע אין לה. כלומר כי היכי דפוסל זרע זרעה ה\"נ מאכיל זרע זרעה. ואפשר שהוא מקושר עם הבבא שאחר זו ועיקרא דמלתא דזרע מאכיל נפקא לן מדכתיב ילידי ביתו הם יאכלו קרי ביה יאכילו הכי איתא בפרק יוצא דופן (דף מ\"ד). (*א\"ה ומ\"ש ואפילו טומטום ואנדרוגינוס עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פ\"ז דין י\"ד): " + ] + ], + [ + [ + "כהן טמא אסור לאכול תרומה וכו'. טבול יום שאכל תרומה אם חייב מיתה עיין במה שכתבו התוס' פרק הנשרפין (דף פ\"ג) ד\"ה ויליף. ועיין בסמ\"ג לאוין סי' ש\"ה וש\"ו שכתב בשם רבינו חיים הכהן דטבול יום שאכל תרומה הוא במיתה: וטמא שאכל תרומה טמאה אע\"פ שהוא בלאו אינו לוקה. בס\"פ הנשרפין מפיק לה מדכתיב ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת. ויש להסתפק במי שאכל תרומה טמאה מדרבנן אי חייב מיתה ב\"ש מי אמרי' כיון דתרומה זו טהורה מן התורה שפיר קרינן ביה ומתו בו כי יחללוהו או דלמא אף שטומאתה מדרבנן ממעטינן לה ואמרינן פרט לזו שמחוללת ועומדת. ויש לנו הרבה כיוצא בזה כגון הבא ביאות אסורות מדרבנן דאין המים בודקים את אשתו ומייתינן לה מדכתיב ונקה האיש מעון וכן גבי אונס ומפתה אמרי' שאם היתה אסורה עליו מדרבנן שאינו נושאה משום דכתיב ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו. וא\"כ ה\"נ תרומה טמאה מדרבנן ממעטינן לה מקרא דכי יחללוהו. ועיין במ\"ש מרן בספי\"ד מהלכות פרה אדומה בשם הר\"י קורקוס שהקשה וא\"ת והרי נטמאו המים והמים יחזרו ויטמאו אותה אפי' היתה טהורה הא לא קשיא ההוא מעלה בעלמא ואין טומאת מעלה פוטרתו מחיוב מיתה ע\"כ. ולא ידעתי אם הרב ס\"ל דשאני טומאת מעלה משאר טומאות דרבנן או דלמא ס\"ל דשום טומאה דרבנן אינה פוטרתו מחיוב כרת מן התורה והדבר צריך תלמוד. שוב ראיתי לרבינו בפ\"ב מהלכות גניבה דין ח' שכתב השוחט כו' אע\"פ שחולין שנשחטו בעזרה אסורים בהנאה הואיל ואיסורם מדבריהם ה\"ז חייב לשלם תשלומי ד' וה'. הרי שאם היה איסורו מן התורה היה פטור משום דלא הוה קרינן ביה וטבחו ועכשיו שאיסורו מדרבנן לא ממעטינן ליה מקרא דוטבחו. מכאן יש ללמוד דמי שאכל תרומה טמאה מדרבנן דחייב כרת ולא ממעטינן ליה מקרא דכי יחללוהו כיון שאין טומאתו כי אם מדרבנן. ועיין במ\"ש התוס' בפ' מרובה (דף ע\"ז) ד\"ה אומר היה ר\"ש ודוק. ועיין בפרק השוחט (דף נ\"ז) דפריך בגמרא ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה ליבעי כיסוי ודוק. ועיין במ\"ש רש\"י פרק כל שעה (דף ל\"ה) אהא דאמרינן דמאי לא חזי ליה שכתב ואמרינן לקמן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ לבדו אתה יוצא בה לשום מצה כו'. ועיין במ\"ש התוס' שם (דף ל\"ח) אהא דאמרי' אבל חלתו דאי מטמיא כו' שכתבו זו הסוגיא כמ\"ד מחיצה לקלוט דאורייתא ודוק היטב בדבריהם. (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר בפ\"ג מהלכות תמידין ומוספין דין ב' ובפ\"א מהלכות נערה בתולה דין ה' יע\"ש): " + ], + [], + [ + "שנאמר ואחר יאכל מן הקדשים וכו'. בגמרא לא הביאו פסוק זה אלא בשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר ולאו הבא מכלל עשה עשה וכ\"כ הרמב\"ן במנין המצות בעשין סי' ג'. וראיתי בירושלמי רפ\"ב דבכורים דר' אבא מפיק לעשה מואחר יאכל ור' ייסא מבשעריך יע\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כהן ערל אסור כו'. עיין בלח\"מ פ\"ט מהלכות קרבן פסח שהאריך בזה. ומ\"ש משוך מותר לאכול כו' כתב מרן וסובר רבינו כגירסת ספרים דידן דמסיק לרב הונא בתיובתא ומהירושלמי דפירקין נראה כגירסא האחרת דגרסי מסייע ליה לרב הונא ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [ + "טומטום ואנדרוגינוס עבדיהן אוכלים כו'. מרן הביא כל הסוגיא דר\"פ הערל וכתב וידוע דהלכה כרבא ולפיכך סתם רבינו כו'. ולא ידעתי טעם לזה דכיון דביציו ניכרות אמאי אינו מאכיל את אשתו הא ודאי זכר הוא והיא הויא אשת איש גמורה והבא עליה במיתה וא\"כ אמאי לא יאכיל את אשתו. ובדברי הגמרא הייתי סבור לומר דרבא לא פליג עליה דאביי לענין דינא דמודה רבא דאם ביציו ניכרות דאשתו אוכלת אלא דדחיקא ליה מילתא לאוקומי לברייתא בשביציו ניכרות דאם איתא ה\"ל לפרש ועוד דס\"ל דאי מיירי בהכי מאי אשמעינן בברייתא דאשתו אוכלת פשיטא דהא ודאי זכר הוא ומש\"ה אוקמה ואמר מאי נשיו אמו ואשמעינן דלא נימא מוליד מאכיל שאינו מוליד אינו מאכיל וכדאיתא בגמרא. והנראה אצלי בדעת מרן הוא דס\"ל דרבא פליג עליה דאביי לענין דינא וס\"ל דאף שביציו ניכרות אינה אוכלת וטעמא מההיא דאמרי' בפרק הבא על יבמתו (דף נ\"ד) אמר שמואל מודה לי אבא בתינוקת פחותה מבת ג' שנים ויום אחד הואיל ואין לה ביאה אין לה חופה ע\"כ. וכי היכי דאמרי' התם דאע\"ג דיש חופה לפסולות מ\"מ בעינן שתהא חופה הראויה לביאה ואי לא לא חשיבא חופה ה\"נ גבי תרומה דקי\"ל דאינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה לא חשיבא חופת הטומטום חופה כיון דאינו ראוי לביאה והתוס' הקשו קושיא זו לאביי וז\"ל וא\"ת אכתי היאך מאכיל את אשתו דכיון דאינו בר ביאה לא הוי חופתה חופה כמו פחותה מבת ג' וי\"ל דכיון דראוי ליקרע הוי בר חופה ע\"כ. ורבא לא ס\"ל תירוץ זה ומש\"ה אוקמה לברייתא ואמר מאי נשיו אמו ומש\"ה פסק רבינו סתם דטומטום אינו מאכיל את אשתו ולא חילק דס\"ל דאפי' ביציו ניכרות אינו מאכיל משום דאין לו חופה וא\"ת אכתי קשה דלמה לא נקט דטומטום מאכיל את אמו וללמדנו דלא נימא מוליד מאכיל שאינו מוליד אינו מאכיל וי\"ל שכבר לימד אותנו רבינו דין זה בפ\"ו דין י\"ב שכתב ישראלית שיש לה זרע מכהן אוכלת בשביל בנה בין זכר בין נקבה ואפי' טומטום ואנדרוגינוס ואין ספק דדין זה דרבינו מהא דרבא גמר לה: " + ], + [], + [], + [ + "וכל המאכיל בתרומה מאכיל בחזה ושוק. כתב מרן בס\"פ הערל אהא דתנן אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה אמר ר\"ל בתרומה בזמן הזה וכו' (עיין בכ\"מ) (*א\"ה עיין בס' יום תרועה דף ו') ויש לתמוה עליו שהרי בפרק ראשון פסק כר\"ל דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן וצ\"ע ע\"כ ואני תמיה על מרן דאמאי לא הקשה לרבינו במ\"ש לעיל בדין י\"ד טומטום ואנדרוגינוס עבדיהן אוכלין אבל לא נשותיהן ע\"כ דנהי דקי\"ל כרב דאמר ליתא למתני' מקמי ברייתא דתניא ר' יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים אם מין זכר אם נקבה כו' מ\"מ נהי דספיקא הוי כיון דקי\"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן ניזיל לקולא ותיכול דאימור זכר הוא ומאי דאמרינן ליתא למתניתין היינו משום דס\"ל דתרומה בזמן הזה מן התורה אבל כפי האמת שהוא מדרבנן רבי יוסי דמתניתין ורבי יוסי דברייתא הם שפה אחת ודברים אחדים. אך אחרי בקשת המחילה הראויה אמינא דקושיא מעיקרא ליתא ובירורן של דברים כך הוא דר\"ל ורבי יוחנן נחלקו בסברת רבי יוסי ור\"ש דמתניתין דאמרו דאשת אנדרוגינוס אוכלת בתרומה דר\"ל סבר דטעמא הוא דנהי דס\"ל דאנדרוגינוס ספיקא הוי וכדקתני בברייתא מ\"מ אשתו אוכלת משום דתרומה בזמן הזה דרבנן ובדרבנן אזלינן לקולא ורבי יוחנן פליג עליה וס\"ל דרבי יוסי דמתניתין מפשט פשיטא ליה דאנדרוגינוס ודאי זכר הוא ומש\"ה אמר דמאכילה אף בחזה ושוק ומאי דנקט במתניתין מאכילה בתרומה הוא משום דאית ליה תרומה בזמן הזה דאורייתא ולסברת ר' יוחנן הלזו אין חילוק בין תרומה דרבנן לתרומה דאורייתא דר' יוחנן אית ליה דאפי' מי שסובר תרומה בזמן הזה דרבנן אנדרוגינוס אינו מאכיל את אשתו אלא למ\"ד ודאי זכר הוא אבל למאן דמספקא ליה אינו מאכיל אף דס\"ל תרומה בזמן הזה דרבנן דחילוק זה לא אמרו אלא ר\"ל אבל אליבא דר' יוחנן לא ומאי דקאמר ר' יוחנן דר' יוסי סבר דתרומה מן התורה ואמר ליה לר\"ל מי סברת תרומה בזמן הזה דרבנן דמשמע דאי הוה ס\"ל הכי היה מחלק בין תרומה בזמן הזה לחזה ושוק נראה דהכוונה היא דר\"ל ראה דבמתניתין נקט ר' יוסי דאשת אנדרוגינוס אוכלת בתרומה ור\"ל ס\"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן ועל זה הוקשה לו דר' יוסי אמאי נקט תרומה לישמעינן רבותא אפילו חזה ושוק לזה הוכרח לומר דרבי יוסי ס\"ל דאנדרוגינוס ספיקא הוי ומש\"ה נקט תרומה דדוקא תרומה שהיא מדרבנן אזלינן לקולא אבל חזה ושוק לא ור' יוחנן השיב לו מי סברת תרומה בזמן הזה דרבנן ומש\"ה נדחקת לחלק אליבא דרבי יוסי בין תרומה דרבנן לחזה ושוק הא ליתא אלא ר' יוסי אית ליה דתרומה בזמן הזה מן התורה ונקט תרומה שהיא חמורה מחזה ושוק וטעמא דרבי יוסי הוא משום דס\"ל דהוי זכר ודאי ולעולם דאפי' מאן דס\"ל דהוי ספק וס\"ל נמי דתרומה בזמן הזה דרבנן אינה אוכלת דאין לחלק בין תרומה בזמן הזה לחזה ושוק שאין לנו שום הכרח לומר חילוק זה. ונראה שיש להכריח דין זה דאין לחלק בין תרומה בזמן הזה לתרומה דאורייתא מההיא דאמרינן בפרק הערל (דף ע\"ב) טומטום אינו אוכל בתרומה נשיו ועבדיו אוכלין ופריך נשיו לטומטום מנא ליה אילימא דקדיש כו' אימור דאמרינן לחומרא לקולא מי אמרינן ספק אשה הוא ואין אשה מקדשת אשה ע\"כ, ומאי קושיא אימא דהאי תנא ס\"ל תרומה בזמן הזה דרבנן ואזלינן לקולא אימור זכר הוא דומיא דמאי דס\"ל לר\"ל אליבא דרבי יוסי באשת אנדרוגינוס דאוכלת בתרומה וליכא למימר דבעו לאוקומה לההיא ברייתא אף למ\"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא דמי הזקיקם לזה לאוקומי לברייתא דלא כהלכתא דהא אליבא דרבינו תרומה בזמן הזה דרבנן ועוד שהרואה יראה כמה נדחקו אביי ורבא לתרוצי לברייתא דאביי אוקמה כשביציו נכרות ורבא אמר מאי נשיו אמו וכל אלו הם אוקימתות דחוקות ומי הזקיקם אימא דברייתא אתיא כפשוטה משום דס\"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן. שוב ראיתי דראיה זו אינה דהא קתני טומטום אינו אוכל וטעמא משום ספק ערל ואי הך תנא ס\"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן משום הכי נשיו אוכלות איהו אמאי לא אכיל הא ספק הוא וניזיל לקולא ומ\"מ ס\"ל לרבינו דליכא למימר דטעמא דהך תנא דברייתא הוא משום דס\"ל דתרומה בזמן הזה דאורייתא דליכא לאוקומה להך סתמא דלא כהלכתא דאיהו ס\"ל דאף ר' יוחנן מודה דתרומה בזמן הזה דרבנן ור' יוחנן לא אמר דהוי מן התורה אלא אליבא דר' יוסי וליה לא ס\"ל וכמו שיתבאר לקמן ומש\"ה ס\"ל דאף למ\"ד דהוי דרבנן לא אזלינן לקולא וברייתא זו אתיא אף כמ\"ד תרומה בזמן הזה דרבנן. ועוד יש להביא ראיה לזה מההיא דאמרינן בפ\"ב דקידושין (דף מ\"ה) נתקדשה לדעת והלך אביה למדינת הים ועמדה ונשאת כו' רב אסי אמר אינה אוכלת שמא יבוא אביה וימחה ונמצאת זרה למפרע הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי ע\"כ. והשתא יש לתמוה כיון דתרומה בזמן הזה דרבנן אמאי חשו רב אסי ורב לדילמא ימחה האב והלא כל שהוא ספק אוכלת בתרומה בזמן הזה דרבנן דומיא דאנדרוגינוס דאוכל תרומה בזמן הזה ודוחק גדול לומר דרב אסי ורב ס\"ל דתרומה בזמן הזה מן התורה דלא כהלכתא. ורבינו בסוף פ\"ח פסק כרב אסי אף דס\"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן וטעמא הוא כדכתיבנא דס\"ל דרב ורב אסי פליגי עליה דר\"ל במאי דמחלק ואומר דתרומה בזמן הזה נאכלת על הספק וס\"ל דטעמיה דרבי יוסי הוא כדרבי יוחנן דאמר דלרבי יוסי אנדרוגינוס ודאי זכר הוא ועוד אף אם תימצי לומר דרב ורב אסי ס\"ל דתרומה בזמן הזה מן התורה אכתי קשה דהא התם מיירי בנתקדשה לדעת ומדאורייתא ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה כדאיתא בפרק אע\"פ (דף נ\"ז) וא\"כ כיון דלא היה כאן כי אם איסורא דרבנן אמאי חששו לספק אלא ודאי דאף באיסורא דרבנן חששו על הספק. וא\"ת מה ראיה היא זו הא ר\"ל גופיה דאית ליה דאזלינן לקולא בתרומה בזמן הזה מודה דבזמן דנוהג תרומה מן התורה אינו מאכילה אפילו בתרומה שהיא מדבריהם וכדאיתא בפרק הערל (דף פ\"א) הא לא קשיא כלל משום דהתם טעמיה דר\"ל הוא דאי אמרת דאנדרוגינוס מאכיל את אשתו בזמן דהוי תרומה מן התורה תרומה דרבנן יבא להאכיל לאשתו תרומה של תורה ומש\"ה גזרו ולא התירו אלא בתרומה בזמן הזה אבל הכא גבי ארוסה אין כאן שום טעם לגזור ואי אמרת דבזמן הזה אזלינן לקולא כל היכא דאיכא ספק אמאי לא אזלינן לקולא בארוסה כיון שאין איסורה כי אם מדרבנן אלא ודאי דס\"ל דלא אזלינן לקולא בספיקא. ונ\"ל דרב דהוה מתיר מתחלה הוא משום דהוה ס\"ל דנהי דבעלמא בתרומה בזמן הזה לא אזלינן לקולא מ\"מ הכא דנצטרפו תרתי דרבנן דהיינו תרומה בזמן הזה וארוסה הוה ס\"ל דאזלינן לקולא ורב אסי פליג עליה וס\"ל דאפ\"ה לא אזלינן לקולא אף דאיכא תרתי דרבנן וחזר רב וחש לדרב אסי. הכלל העולה דר\"ל ור' יוחנן בתלת פליגי דלר\"ל ר' יוסי אית ליה דתרומה בזמן הזה דרבנן ואית ליה דאנדרוגינוס הוי ספק איש וספק אשה וס\"ל דבתרומה בזמן הזה אזלינן לקולא בספיקא ורבי יוחנן פליג עליה בכל וס\"ל דליתנהו להני כללי דכייל ר\"ל וס\"ל דלרבי יוסי תרומה בזמן הזה מן התורה וס\"ל נמי דלרבי יוסי אנדרוגינוס ודאי זכר הוא וס\"ל נמי דלמאן דאית ליה דתרומה בזמן הזה דרבנן לא אזלינן בספקא לקולא. ונראה דאף ר\"ל דאמר דבתרומה בזמן הזה אזלינן לקולא לא אמרה כי אם אליבא דרבי יוסי אבל לדידיה לא ס\"ל ואמינא לה מההיא דתנן בפרק ז' דיבמות עלה ס\"ז ספק שהוא בן תשע שנים ויום אחד ספק שאינו ספק הביא שתי שערות וספק שלא הביא ע\"כ ופירושה היא דכל הני פוסלין מספק כגון א' מכל הפסולין שבאו על בת כהן פסלוה ואם היה ג\"כ ספק בן תשע שנים פסלוה וכן האירוסין שפוסלין בבת ישראל לכהן אם היה ספק בן שלש עשרה שנה נמי פוסלין ואין ספק דמתני' אליבא דהלכתא היא דס\"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן ור\"ל נמי הכי ס\"ל והשתא איכא לאתמוהי טובא ומה אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל שהיתה בחזקת שאינה אוכלת והיתה גם בחזקת פנויה אפ\"ה מן הספק מפקינן לה מחזקתה ואמרינן דשמא זכר הוא ואוכלת בת כהן שהיתה בחזקת אוכלת וכשרה אינו דין שאם בא עליה ספק בן תשע שלא נפסול אותה על הספק וכן גבי ספק בן י\"ג איכא נמי חזקתה שהיתה אוכלת וחזקת פנויה ואפ\"ה אמרינן דעל הספק לא תאכל וזה נ\"ל שהוא ק\"ו שאין עליו תשובה. אשר על כן נ\"ל דאף ר\"ל לא אמרה למלתיה כי אם אליבא דר' יוסי אבל לדידן לא ס\"ל כוותיה אלא אף דקי\"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן לא אזלינן בספיקא להקל כי אם להחמיר. ולענין הלכה במה שנחלקו אי תרומה בזמן הזה הוא דרבנן או מן התורה פסק כר\"ל מהטעמים שכתב הרב המגיד בפרק כ' מהלכות איסורי ביאה דין ג' ומה גם ממ\"ש מרן טעם לשבח בפרק א' מהלכות אלו דין כ\"ו דמאי דקאמר ר' יוחנן ואנא דאמרית כר' יוסי לאו משום דסבר רבי יוחנן כוותיה אלא משום דאליבא דר' יוסי דאנדרוגינוס דמתני' קיימי כו' ודבריו ראויים אליו. ובאידך פלוגתא דאנדרוגינוס אי הוי ספק או ודאי פסק דספיקא וכדאמרינן סמי מתניתין מקמי ברייתא וכן מתבאר בכמה מקומות מחיבורו דס\"ל דאנדרוגינוס הוי ספק. ובאידך מילתא דאי אזלינן לקולא בתרומה בזמן הזה פסק דאזלינן לחומרא מכח כל הראיות שכתבנו ופסק בפ\"ז דין י\"א דהטומטום אינו אוכל מפני שהוא ספק ערל ובדין י\"ד פסק דטומטום ואנדרוגינוס דנשותיהן אינם אוכלות משום ספק נקבה וכל אלו הדינים הם אפילו בתרומה בזמן הזה דאם היה חילוק בדבר היה לו לבאר וכמו שביאר בפרק י\"ג דין י\"ד גבי שתי קופות כו' אלא ודאי מדסתם משמע דס\"ל דאף בתרומה בזמן הזה לא אזלינן לקולא ודוקא לענין תערובות חלקו בין תרומה בזמן הזה לתרומה של תורה אבל לאכול התרומה עצמה לא וההיא דקידושין שכתבנו לעיל דרב חש לההיא דרב אסי מוכח דמעשה בא לפניו בזמן הזה וחשש לספק ואסר לאכול תרומה. ואח\"כ חזר וכלל ואמר וכל המאכיל בתרומה מאכיל בחזה ושוק ללמדנו דין זה בקיצור כמנהגו הטוב ואמר אל יעלה בדעתך כסברת ר' יוסי ואליבא דר\"ל דאית ליה דיש חילוק בין תרומה לחזה ושוק דבתרומה אזלינן להקל ומאכיל משום דהוי דרבנן אבל בחזה ושוק לא דהא ליתא אלא כל המאכיל בתרומה מאכיל בחזה ושוק משום דאף בתרומה שהיא דרבנן לא אזלינן בה לקולא כי אם לחומרא ולפיכך כל המאכיל בתרומה מאכיל בחזה ושוק. והנה מלבד הראיות שכתבנו דתרומה בזמן הזה אף שהיא דרבנן דינה כשל תורה ממש לכל ספיקותיה זולת לענין תערובת ועיין בפ\"ד מהלכות מעשר שני דין ט\"ו במ\"ש מרן ועיין במ\"ש מרן בפ\"ג מהלכות מעשר שני דין כ' וז\"ל שפיר עבד רבינו שלא חש להרשב\"א משום דכיון דס\"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא ע\"כ ועיין במ\"ש בסוף פ\"א מהלכות מעשר שני דין י\"ד על דברי הראב\"ד ונראה שסותר מ\"ש בפ\"ד דין ט\"ו יע\"ש. עוד יש להביא ראיה לזה מההיא דאמרי' בפרק הניזקין (דף נ\"ה) ובפרק י\"ד דיבמות (דף קי\"ג) דפריך תלמודא וחרש בפקחת ליכול בתרומה דרבנן ופשטא דלישנא דבתרומה דרבנן הוא בדבר שאינו נוהג בו תרומה מן התורה כגון תבלין אליבא דרבינו ופירות האילן כפי סברת החולקין מלבד דפשט הלשון מורה הכי מהתשובה שהשיבו דלמא אתי למיכל בתרומה דאורייתא יש להכריח דהקושיא היתה דליכול בתרומה שאינה נוהגת כי אם מדרבנן דאי הקושיא היתה דתיכול בזמן הזה לא היו מתרצים לזה כלום דהא בזמן הזה לא שייך למיגזר דהא ליכא תרומה של תורה אלא ודאי דקושיית הגמרא לא היתה אלא דתיכול מדבר שאינו נוהג מן התורה והשתא תיקשי דאמאי אינה אוכלת בתרומה בזמן הזה שהיא דרבנן ולא שייך למיגזר אטו דאורייתא אלא ודאי דתרומה בזמן הזה אף שהיא דרבנן כדין תורה דנו אותה לגמרי ובפרק האשה רבה (דף צ') אמרינן ואוכלת בגינו תרומה בתרומה דרבנן משמע דבתרומה בזמן הזה לא וטעמא הוא כדכתיבנא דתרומה בזמן הזה דין תרומה של תורה יש לה זולת לענין תערובות וא\"ת הרי כתב רבינו פ\"כ מהא\"ב דהואיל דתרומה בזמן הזה היא מדרבנן אוכלים אותה הכהנים שבזמננו שהן בחזקה ע\"כ הרי שנחלקו בין תרומה בזמן הזה לתרומה של תורה הא לא קשיא משום דחכמים דתקנו תרומה בזמן הזה אם היו אוסרים אותה לכהן של חזקה היתה תקנתם לבטלה שהרי בזמן הזה כל הכהנים הם של חזקה ואינו נמצא כהן מיוחס לפיכך כשתקנו תרומה בזמן הזה ראו לך להתירה לכהנים של חזקה אבל לשאר הדברים עשו אותה כשל תורה לגמרי וכדכתיבנא אך קשה לכל מה שכתבנו מה שכתב רבינו בפ\"ח מהלכות אלו דין י\"ב וז\"ל כל אלו כשם שאין מאכילין בתרומה של תורה כך אין מאכילין בתרומה של דבריהם גזירה שמא יאכלו בשל תורה ע\"כ משמע דבתרומה בזמן הזה מאכילין דהא ליכא לטעמא דגזירה דשמא יאכלו בשל תורה והנראה אצלי דתרומה בזמן הזה תרומה של תורה חשיבא ומה שכתב בתרומה של תורה הכוונה היא בדבריהם שנוהגין בהם תרומה של תורה והיה עולה על הדעת דדברים שאינו נוהג בהם תרומה של תורה דתאכל כגון בת ישראל שנשאת לכהן חרש דליתו נישואין דרבנן ויאכילו לתרומה דרבנן קמ\"ל דלא משום גזירה ונראה דקאי ג\"כ לכל הספיקות שכתב דפוסלין אותה אפילו בתרומה של דבריהם מהטעם שכתב אבל תרומה בזמן הזה לא איצטריך לטעם דהא תקנה קבועה היתה ועשו אותה כשל תורה. עוד היה נראה לי לומר פי' אחר בדברי רבינו במ\"ש וכל המאכיל בתרומה מאכיל בחזה ושוק דלפי מה שכתבנו היה לו לומר וכל האוכל בתרומה אוכל בחזה ושוק וכוונתו היא דבפ\"י מהלכות מעשה הקרבנות דין ה' כתב וכל אלו הנאכלים לכהנות נאכלים לעבדי הכהנים ולנשיהם כתרומה ע\"כ וסתם ולא חילק דהא איכא בין תרומה לחזה ושוק *ישראלית שנשאת לכהן ומת הישראל או שגרשה וזרע אין לה שחוזרת לבית אביה לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק אלא שסמך על מ\"ש בפ\"ו מהלכות תרומות דין ו' אך לא ביאר דאוכלת בחזה ושוק בשביל בנה ויש כמה חילוקי דינים בזה וכמו שנתבאר שם ויש עוד דין מחודש בזה דאמרינן בפרק יש מותרות עלה פ\"ז אמר רב אדא בר אהבה תנא כשהיא חוזרת לבית אביה חוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק בשביל בנה חוזרת אף לחזה ושוק ע\"כ ודין זה לא הביאו רבינו בפירוש ונראה דרבינו רצה לקצר וכלל כל הדינים בזה במ\"ש וכל המאכיל בתרומה מאכיל בחזה ושוק כלומר כל שמאכיל שהאכילה באה לה ממקום אחר ולא מצד עצמה בין שאוכלת בשביל בעלה או שאוכלת בשביל בנה אוכלת ג\"כ בחזה ושוק ובזה נכלל דינו של רב אדא בר אהבה דחוזרת בשביל בנה חוזרת אף לחזה ושוק אבל באוכלת מצד עצמה אז יש חילוק בין תרומה לחזה ושוק דהיינו חוזרת לבית אביה דאוכלת בתרומה מצד כהונתה ואינה אוכלת בחזה ושוק (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פ\"י מהלכות מעשה הקרבנות דין ה') : *צ\"ל בת כהן שנשאת לישראל " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אשת איש שבאו עליה עדי קינוי וסתירה כו'. ראיתי להתוספות בפ\"ק דסוטה (דף ו') שכתבו האומרת טמאה אני לך אי קשיא בשילהי מסכת נדרים דפליגי רבה ורב ששת באומרת טמאה אני לך דרב ששת אומר אוכלת בתרומה תריץ דהכא איירי אחר קינוי וסתירה דרגלים לדבר ואפילו רב ששת מודה והכי מפרש לה בירושלמי ע\"כ. וראיתי בירושלמי בזה הלשון עלה דמתני' דואלו אסורות מלאכול בתרומה מתני' כמשנה ראשונה דתנינן תמן בראשונה היו אומרין ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך אמר רבי אבן ואפי' תאמר כמשנה אחרונה מ\"מ יש רגלים לדבר ע\"כ. ואנכי לא ידעתי לא כוונת הירושלמי ולא כוונת התוס' דאי הוה ס\"ל דמתני' איירי אחר קינוי ואפ\"ה הוה ס\"ל דלמשנה אחרונה מותרת בתרומה וכן אליבא דרב ששת לא ידעתי איך יתכן לומר זה שהרי שנינו בריש פ\"ק נכנסה עמו לבית הסתר וכו' אסורה לביתה ואסורה בתרומה וא\"כ היעלה על הדעת דבשביל שאמרה טמאה אני שתהא מותרת וכי תימא דקושיית הירושלמי היא שלא נאמין אותה שהיא טמאה ונכוף אותה שתשתה גם זה לא יתכן שאפילו לא אמרה שהיא טמאה אלא שאמרה שאינה רוצה לשתות ליכא כפייה כלל וא\"כ מהיכא תיתי שאם אמרה שהיא טמאה שנכוף אותה לשתות ואולי היו סבורים דמשנה זו לא מיירי בשקדם קינוי וסתירה אלא מילתא באפי נפשה היא דהאומרת שהיא טמאה אסורה בתרומה ומש\"ה אמרו דאתיא כמשנה ראשונה ולא ידעתי מי הזקיקם לדוחק זה דהא מתני' פשטה מיירי בבת שתייה וכעת צל\"ע ולדידי למשנה ראשונה וכן לרבה דאית ליה דאף למשנה אחרונה אינה אוכלת ק\"ל דמאי אתא לאשמועינן פשיטא דהא אפילו שלא קדם קינוי וסתירה אסורה בתרומה כ\"ש זו שקדמה לה קינוי וסתירה ואם לומר דמתניתין אתא לאשמועינן דאין הבעל יכול לכופה לשתות זו מלבד שהוא דבר פשוט הא שמעינן לה ממתני' דריש ארוסה דקתני אלו לא שותות ולא נוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך. אשר על כן נראה לי דודאי מתני' לא אתא לאשמועינן דאם אחר קינוי וסתירה אמרה שהיא טמאה שהיא אסורה בתרומה דזה דבר פשוט הוא דהא זונה היא אלא הכא מיירי בשכבר שתתה ובאידך דבאו עדים שהיא טמאה דאוקמה רב ששת אחר שתייה משום דקודם שתייה פשיטא הכא נמי מיירי אחר שתייה ואשמעינן דאע\"ג דכבר שתתה ויצאת נקייה אם אמרה טמאה אני נאסרה בתרומה ולא אמרינן מדלא בדקוה המים שקרנית היא משום דאיכא למימר או שתלתה לה זכות או שהיו עדים בטומאה או שהבעל לא היה מנוקה מעון ועל זה הקשו בירושלמי דא\"כ דמיירי אחר שתייה א\"כ אתיא כמשנה ראשונה דאי כמשנה אחרונה נהי דליכא הוכחה דמשקרת מדלא בדקוה מ\"מ אמאי נאמין אותה ולזה תירצו דמאחר שקדם קינוי וסתירה אף שלא בדקוה מ\"מ רגלים לדבר שנטמאה ואנו מאמינים אותה ואנו תולין מה שלא בדקוה המים בסיבה אחרת וזה נ\"ל שהיתה כוונת הירושלמי והוא דרך נכון בעיני אך דברי התוספות שהקשו מר\"ש קשים בעיני דאם התוס' ס\"ל דמיירי מתני' קודם שתייה ולאחר קינוי וסתירה קשה מה שהקשינו. עוד אני תמיה דהא רב ששת לא אמר התם דאוכלת אלא משום שלא תוציא לעז על בניה ואם נתארמלה או נתגרשה מודה רב ששת דאינה אוכלת וכדאיתא בסוף נדרים ואם כן הכא דאנו מוציאין אותה מבעלה למה תאכל. גם מה שכתבנו לדברי הירושלמי דס\"ל דמתני' איירי אחר שתייה ג\"ז אינו מעלה ארוכה לדברי התוס' דלא ימנע אי ס\"ל דבאומרת טמאה אני אחר שתייה אסורה לבעלה א\"כ לא שייך הכא מילתא דרב ששת ואי ס\"ל דמותרת לבעלה וכמשנה אחרונה א\"כ למה לא תאכל הא איכא למיחש שתוציא לעז על בניה ואם הם סוברים בתחילה דמתני' לא איירי בשקדם קינוי וסתירה אלא מילתא באפי נפשה היא והוה ס\"ל דמאי דתנן דאסורה בתרומה הוא דוקא בתרומה אבל לביתה שריא וכמשנה אחרונה ומש\"ה הקשו מרב ששת מלבד דדרך זה כמו זר נחשב דהא קתני ושבאו עדים והתם אסורה היא לבעלה ועוד דפשטא דמילתא הוא דמתני' בלאחר קינוי וסתירה איירי עוד זאת אדרש מה שכתבו דרגלים לדבר ואפי' רב ששת מודה דכיון שאמרו דמתני' איירי בלאחר קינוי וסתירה שהיא אסורה לבעלה מאי שיאטיה דרב ששת הכא. סוף דבר דברי התוס' לא יכולתי להולמם: מת בעלה קודם שישקנה כו'. (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ב מהלכות סוטה דין י\"ב) : " + ] + ], + [ + [], + [ + "והיוצא ליהרג מבתי דינים עכו\"ם כו'. מ\"ש מרן דהיאך אפשר שנחזיקהו כמת ודאי בגמר דין בלבד לפי דעת הרב בפרק א' מהלכות ערכין שכתב רבינו מי שנגמר דינו בב\"ד של ישראל והעריכו אחר אינו חייב כלום שהרי הוא כמת הו\"ל לבאר דהיינו כשהעמידוהו בבית הסקילה כמ\"ש כאן. איברא דקושיא זאת נופלת לסברת מהריק\"א שהשוה ערכין לההיא דכל הגט דאתמר לגבי גט אבל כבר כתבתי שאין זווגם עולה יפה יע\"ש (*א\"ה עיין בקונטרס מהרח\"ש) : " + ], + [], + [ + "אמרה לה צרתה או אחת מהחמש נשים וכו'. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פי\"ב מהלכות גירושין) : " + ], + [], + [ + "הכותב נכסיו לאחר וכו'. בדברי מרן הגדילו התערובות דבפלוגתא דת\"ק ורשב\"ג אין שם זכר למעוכב גט שחרור דלא שייך כלל והרב כתב כאן גבי מעוכב גט שחרור וז\"ל בעיא בהשולח ולא איפשיטא ועוד יתבאר בסמוך ע\"כ. וזה לא נתבאר כלל. ועוד הוסיף לקמיה וז\"ל וכיון דמספקא לן כמאן הלכתא פסק לעיל בסמוך לחומרא. וכל אלו הדברים הם תמוהים מאד וצ\"ע: " + ], + [ + "ישראל ששכר בהמה מכהן כו'. כתב ר\"ע דמאכילה אע\"פ שמזונותיה על ישראל וכ\"כ התוס' ר\"פ אלמנה לכ\"ג. אך בפ\"ק דע\"ז (דף ט\"ו) כתבו דדוקא כשאין מזונותיה על ישראל כי אם על כהן וצ\"ע ורבינו הביא המשנה כצורתה. ומ\"ש דכהן ששכר בהמת ישראל לא יאכילנה תרומה עיין במרדכי פרק אלמנה לכ\"ג ודוק: " + ] + ], + [ + [ + "זר שאכל תרומה בשגגה כו'. בספר קרבן אהרן פרשת אמור (דף רל\"ז ע\"ד) אהא דתניא התם יכול תהא הפרשתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש ת\"ל ונתן לכהן את הקדש מתנתו מקדשתו וכו'. כתב וז\"ל יכול וכו' דמשעה שהפריש התרומה היא מקודשת לענין שאם אכלה חייב לשלם קרן וחומש אף קודם שיתן אותה לכהן ע\"כ. ואחרי המחילה הס כי לא להזכיר פירוש זה דמעולם לא שמענו חילוק בתרומה אם נתנה לכהן או לא אלא משעת הפרשה נתקדשה ומה שנחלקו בברייתא הוא בתשלומי תרומה דהויא כתרומה לכל דבר והוא ממ\"ש הכתוב ונתן לכהן את הקדש ודרשינן דבר הראוי להיות קדש. ובזה נחלקו דר\"מ סבר דמשעת הפרשה לא נעשו התשלומין קדש כי אם משעת נתינה ור\"א סבר דמשעת הפרשה נעשה קדש ועיין בירושלמי רפ\"ו דתרומות שהובאה ברייתא זו ותראה משם איך כוונת הברייתא היא כמו שכתבנו ועיין בהר\"ש שם ודוק: " + ], + [], + [], + [ + "כמו שאין חייבים על מעשר [שני] שלו כמו שיתבאר. כצ\"ל והוא בפ\"ה מהלכות מעשר שני דין ג': " + ], + [ + "אכל תרומה במזיד וכו'. כגון שלא התרו בו אבל אם התרו בו לוקה ואינו משלם וכמ\"ש רבינו לעיל פ\"ו דין ו' וכ\"כ מרן שם וכ\"כ רבינו בפי' משנה זו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שתי קופות כו' אין ידוע איזו היא תרומה כו'. דין זה הוא משנה פ\"ז דתרומות מ\"ה וכיוצא בזה כתב רבינו בפ\"ה מהלכות אלו דין כ\"ב דכל שהוא ספק תרומה אינו חייב חומש ונסתפקתי אם חייב להפריש מספק דשמא התרומה אכל ויהיו התשלומין והחומש תרומה וימכרנה לכהן ומה שהביאני לזה הוא שראיתי לתוספות בפרק נושאין על האנוסה (דף צ\"ט) עלה דמתני' דנתערב ולדה בולד שפחתה כו' דקתני שאם אכלו תרומה אינם משלמים קרן וחומש שכתבו נהי דאין משלמים מ\"מ צריכים להפריש משום כפרה ע\"כ, וא\"כ כי היכי דבספק כהן דקי\"ל מוכרין את התרומה וכדתנן התם והטעם הוא משום המוציא מחבירו עליו הראיה ואפ\"ה אם אכלו תרומה צריכים להפריש משום כפרה ה\"נ בספק תרומה צריכים להפריש משום ספק ונראה דבשני דינים הללו דהיינו ספק כהן או ספק תרומה צריכים להפריש הקרן והחומש מחולין מתוקנים כדין כל אוכל תרומה בשוגג דאי לא לא הויא ליה כפרה כיון שלא הפריש כדינו וימכור הקרן והחומש לכהן לפי שהם ספק תרומה דומיא דמאי דאמרי' בירושלמי בפ\"ג דחלה עלה דמתני' דגר שנתגייר דקתני ואם ספק חייבת בחלה דנוטל דמיו מן הכהן כיון שהוא ספק אם חייב בחלה ואע\"ג דבדמאי דקי\"ל דמפריש תרומה מעשר מספק נראה מדברי רבינו בפ\"ט מהלכות אלו דין ה' שנותנה לכהן בלא כסף וכן כתב רש\"י בפרק עגלה ערופה (דף מ\"ח) והתוס' בפ\"ק דיומא (דף ט) ד\"ה מעשר וכבר עמדתי על זה בספר ראשון סי' י\"ט והרואה יראה ממה שכתבנו שם דהכא בנדון דידן נוטל דמיו מהכהן. (א\"ה תמצאנו לקמן פ\"ט מהלכות מעשר דין ב' יע\"ש) : " + ], + [], + [], + [], + [ + "כל האוכל תרומה בין בשוגג בין במזיד וכו'. דין זה הוא ריש פ\"ו ממסכת תרומות, אך מ\"ש בין בשוגג בין במזיד לא ידעתי מנא ליה הך מלתא דלפי פשטן של דברים דין זה אינו אלא באוכל תרומה בשוגג שהתשלומין תרומה ומש\"ה אינו משלם כי אם חולין מתוקנים משום דקרא קאמר ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש אבל באוכל במזיד דקי\"ל דהתשלומין חולין לכל דבר וכמו שכתב רבינו בדין ט\"ו א\"כ מהיכא תיתי שלא ישלם מעות או מטלטלין דקרא דונתן לכהן את הקדש באוכל בשגגה מיירי ובפרק הזהב (דף נ\"ד) אמרינן תרומה אינה משתלמת אלא מן החולין דרחמנא אמר ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש כו' ופירש\"י תרומה זר האוכל בשוגג אינה משתלמת מעות אלא פירות חולין שהתשלומין נעשין תרומה כדכתיב את הקדש מה שהוא נותן לו נעשה קדש אלמא מידי דחזי להכי בעינן, הרי דעת שפתיו ברור מללו שדין זה אינו אלא באוכל בשגגה לפי שהתשלומין תרומה אבל במזיד שהתשלומין חולין משלם אפי' מעות וכן כתב בפ' כל שעה (דף ל\"ב) עלה דההיא דאמרינן איבעיא להו כשהוא משלם לפי מדה משלם או לפי דמים משלם כו' ופי' שם איבעיא להו כיון דגבי תרומה בשוגג קפיד רחמנא אתשלומי פירות ולא מעות כדכתיב ונתן לכהן את הקדש לפי מדה משלם או לפי דמים משלם בגזלן דחולין שוגג או מזיד וכן גזלן דתרומת מזיד לא איבעיא לן כיון דלא קפיד רחמנא אתשלומין דידהו דאמר ישיב אפילו שוה כסף ואפילו סובין ודאי לפי דמים משלם ע\"כ הרי דס\"ל כמו שכתבנו. ודע שמ\"ש רש\"י וכן גזלן דתרומת מזיד היינו בשאכלה דוקא אבל אם לא אכלה פשיטא דאין חילוק בין שוגג למזיד דלא חייב הכתוב אלא לאוכל בשוגג וזה פשוט ומתבאר פ\"ו ומסכת תרומות מ\"ד יע\"ש וכן נראה שהוא דעת הר\"ש שכתב בריש פ\"ו עלה דמתני' דתנן אם רצה הכהן למחול אינו מוחל דטעמא הוא דכיון דגזרת הכתוב שחייב לשלם דבר הראוי להיות קדש ואין יכול לפטור עליו בדמים אין הדבר תלוי בבעלים ע\"כ. הרי לך מבואר לפי טעם זה דבאוכל במזיד דקי\"ל דאם רצה הכהן למחול מוחל וכדתנן בריש פ\"ז הטעם הוא לפי שלא הקפיד הכתוב בתשלומיו לשלם דבר הראוי להיות קדש ויכול לפטור עצמו בדמים וכדברי הר\"ש כתב רבינו עובדיה בריש פ\"ו יע\"ש אך בריש פ\"ז עלה דמתני' דאם רצה הכהן למחול מוחל כתב והואיל והם חולין אם רצה הכהן למחול מוחל מה שאין כן בתשלומין של שוגג שאם רצה למחול אינו מוחל מפני שהם קדש ע\"כ. ולפי זה אפשר לומר דגם באוכל במזיד משלם פירות מתוקנים אלא שההפרש שיש ביניהם הוא דבשוגג התשלומין הם תרומה ולפיכך אינו מוחל לפי שהוא קדש אבל במזיד דהתשלומין הם חולין אם רצה למחול מוחל אך מדבריו בריש פ\"ו מוכח שאין הטעם אלא דבמזיד משלם אפי' מעות ולפיכך יכול למחול אבל בשוגג דמשלם פירות מתוקנים אינו יכול למחול ולסברת רבינו דס\"ל דגם במזיד משלם חולין מתוקנים הטעם דבשוגג אינו יכול למחול ובמזיד מוחל הוא משום דבשוגג התשלומין הם תרומה ומש\"ה אינו מוחל אבל במזיד דהתשלומין הם חולין מש\"ה יכול למחול וכמ\"ש רבינו עובדיה בריש פ\"ז אי נמי אפשר לומר דס\"ל לרבינו דשאני שוגג דהוי כפרה כקרבן ומש\"ה אינו מוחל וכבר צדד טעם זה הר\"ש בריש פ\"ו יע\"ש וכן כתבו התוס' בפרק אלו נערות (דף ל) ד\"ה שאכל תרומה יע\"ש. נסתפקתי אם משערים כמה היתה שוה התרומה וישלם מן החולין באותו שווי לפי שהתרומה בזול לפי שאינה מאכל כל אדם ולפ\"ז אם אכל כזית תרומה ישלם פחות מן החולין או דלמא כשמשערין שווי התרומה משערין אותה כאילו היתה חולין. וראיתי להר\"ש פ\"ו דתרומות מ\"ד שכתב דמי תרומה שהן יקרים כחולין גם יכול לשלם דמים ע\"כ. משמע מדבריו דיש שתי קולות גנב מן האוכל דאילו גנב שמין את התרומה בשוויה שהיא בזול וג\"כ משלם מדבר שאינו ראוי להיות קדש אבל באוכל משערין את התרומה כאילו היתה חולין ומשלם מדבר הראוי להיות קדש. אך ראיתי להר\"ב תי\"ט שכתב וקרן דמי תרומה לשון רש\"י כלומר מעות כמו שנמכרת תרומה בשוק ע\"כ דאילו שווי תרומה קרן וחומש דמשלם מן החולין נמי בשווי התרומה משלם עכ\"ל. נראה מדבריו דס\"ל דמאי דתנן דמי תרומה הכוונה היא שמשלם מעות וזהו ההפרש שיש בין דמי תרומה למן החולין. ועיין בפרק ו' דתרומות מ\"ג דתנן המאכיל את פועליו תרומה כו' ועיין במה שכתבתי בספר שלישי סי' ס\"ב: (*א\"ה חבל על דאבדין כי זה אחד מהספרים שנגנבו): " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שמן של תרומה כו'. עיין לקמן פרק ה' מהלכות שמטה ויובל שיש ללמוד משם לתרומה: " + ], + [], + [ + "סך הוא הכהן בשמן וכו'. דין זה הובא בפ\"ק דכריתות (דף ז') ואמרינן דהטעם הוא משום דכתיב ומתו בו כי יחללוהו ופירש מרן דכיון שסך כבר הוא מחולל וכשבא הישראל ומתעגל בו אין זה מחללו שכבר נתבטל. ומ\"ש רבינו מותר לזר למושחו כתב מרן דט\"ס הוא וצריך להגיה למשמשו כו'. והנה מתוך אלו הדינים נראה דע\"כ לא הותר אלא לאחר שסך הכהן עצמו להתעגל עמו משום דאעפ\"י שנסוך הימנו מ\"מ כבר נתחלל בסיכת הכהן אך בתחילה שיהיה הישראל סך את הכהן בידו נראה דאסור לפי שהוא נסוך הימנו בידו קודם שיתחלל אלא שראיתי לרבינו בפי' המשנה פ\"ב דמעשר שני מ\"ב דתנן ר' שמעון אומר אין סכין שמן של מע\"ש בירושלים וחכמים מתירים אמרו לו לר\"ש אם הקל בתרומה חמורה לא נקל במע\"ש הקל כו' ופי' שם שר\"ש אומר שאסור לאדם שיאמר לחבירו בירושלים שימשח אותו בשמן של מע\"ש ושתמשח יד המושחו ותהיה שכרו על המשיחה שמשחו וזה אינו מותר ר\"ל שישתכר אדם ממעות מע\"ש וחכמים מתירים כי הם אומרים שאין דמים למשיחת ידו ואין מקפידין בזה ואמרו לר\"ש אם הקל בתרומה חמורה ענינו שהיא אסורה לזרים והתירו בה בזה המעשה ר\"ל שיתן הכהן לישראל שמן של תרומה וימשח אותו בו ולא נקפיד במה שידבק בידו מן השמן אינו דין שנתיר זה במעשר הקל שנאמר שאנו לא נקפיד במה שידבק בידו מן השמן ע\"כ. הרי לך מבואר שמותר לזר לסוך הכהן בידו ואע\"פ שידו נסוך משמן תרומה ע\"כ. ולפ\"ז כל מה שהוצרכו לטעמא דקרא של ומתו בו כי יחללוהו הוא דוקא שנסוך כל גופו כגון שהוא מתעגל על גביו דאי לאו טעמא דכי יחללוהו הוה אסור כסתם סיכה דאסור לזר אבל לסוך לכהן בידו שרי אע\"פ שנסוך קודם שנתחלל לפי שמשיחת ידו הוא דבר מועט ואין מקפידין בזה. ומ\"ש רבינו דמותר לזר למושחו הכוונה היא כמו שכתב מרן שהוא למודדו והוא מה שנוהגים למשמש איברי האדם במרחץ לישבם ולתקנם ובזה נסוך כל גופו ולא שרי כי אם מטעם שכבר נתחלל שאם לא היה כי אם בידו לבד אף שלא היה מחולל הוה שרי וכדכתיבנא. וראיתי לרבינו שסיים וכן אמרו בירושלמי מה הקלו בתרומה כהדא דתניא סך כהן תרומה ומעגילו ע\"ג מעיו ואינו חושש ע\"כ. והנה הביא דברי הירושלמי הללו להכריח שאין כוונת ר\"ש במה שאמר אין סכין שמן של מע\"ש שלא ניתן לסיכה דא\"כ כוונת חכמים באומרם הקלו בתרומה הוא דבר פשוט דהיינו שניתן לסיכה ואין שום חילוק לדברי הירושלמי הללו עם פי' זה וכבר הביא רבינו פי' זה בתחילת דבריו ודחאו בשתי ידים אך הדבר הקשה עלי הוא דגם לפי פירושו לא יתיישב הירושלמי הזה דמה ענין מתני' לההיא ברייתא דסך כהן כו' דההיא טעמא הוא משום דכבר היא מחוללת אבל הכא במתניתין שרצו להתיר אף קודם שנתחלל מנא לן. וסבור הייתי לומר דהירושלמי ס\"ל דמחלוקת זה דר\"ש ורבנן מיירי בשנתן הכהן שמן על בשרו ואמר לישראל שיסוך אותו ואף אם נאמר שהישראל נתן השמן על גבי הכהן מ\"מ אין דרך סיכה בכך אבל הסיכה היא כשיסוך אותו שנסוך ידו דאל\"כ נמצאת שמן של תרומה אסורה בנגיעה לישראל לפי שנסוך ידו וזה לא הוזכר בשום מקום ולפ\"ז שהסיכה היא במה שהישראל סך את הכהן ונסוך ידו ס\"ל לר\"ש דזה אסור לפי שמשתכר במעשר שני וחכמים מתירים משום דס\"ל דכיון שכבר נתחלל שמן זה בגוף הכהן אין בו קדושת מעשר שני ומותר להשתכר בו והביא ראיה לזה מתרומה שהיא אסורה לזרים ואמרינן דאם נתחללה מותר לישראל לסוך הימנה לפי שאין בה קדושת תרומה כ\"ש במעשר שני הקל שנאמר שאם נתחלל שאין בו קדושת מעשר שני. ודרך זה אף שניתן להאמר בדברי הירושלמי מ\"מ דברי רבינו שבפי' המשנה אינם סובלים פי' זה שהרי כתב דטעמייהו דחכמים דמתירים הוא משום דס\"ל שאין דמים למשיחת ידו כו' ולפי מה שכתבנו אף שיהיה דמים למשיחת ידו אין בו איסור לפי שאין בו קדושת מעשר שני לפי שכבר נתחלל וכן כתב בחיבורו פ\"ג מהלכות מעשר שני דין כ\"ג אומר אדם לחבירו בירושלים לסוך אותו בשמן מע\"ש אע\"פ שנסוכה ידו ואין זה בשכר סיכתו ע\"כ, מוכח בהדיא דאם היה בשכר סיכתו היה אסור. סוף דבר דברי רבינו הללו צריכין אצלי תלמוד: ודע שכפי הפי' הראשון שכתבנו אני תמיה למה השמיט רבינו דין זה דאף קודם שנתחלל מותר לישראל לסוך אותו אף שנסוך הימנו ומלבד שלא הביא דין זה מדקדוק דברי רבינו שכתב סך הוא הכהן עצמו בשמן כו' ואם סך עצמו בשמן כו' מדברים הללו נראה שלא הותר לישראל לסוך אותו וכי תימא דרבינו בחיבורו חזר בו ממ\"ש בפי' המשנה ופירשה למתני' כהר\"ש ולפי זה מה שאמרו אם הקלנו בתרומה הכוונה היא שניתנה לסיכה הא ליתא וכמבואר בדבריו ממה שכתב בפ\"ג מהלכות מע\"ש דין כ\"ג וצ\"ע: עוד ראיתי לדקדק בדינים אלו במ\"ש מרן וזה טעם לכל מה שנזכר למעלה שכיון שנהנה בהיתר הותר אח\"כ ליהנות באותו שמן עצמו וכיון מרן על מ\"ש רבינו אבל סך את רגליו ולובש המנעל או הסנדל וסך כל גופו וכו' ולא ידעתי כוונת מרן במ\"ש שנהנה בהיתר אם הדברים הם בדקדוק דדוקא כשנהנה בהיתר הותר אח\"כ ליהנות באותו שמן אך אם לא נעשה בהיתר לא וכגון ישראל שסך עצמו בשמן תרומה לא הותר לישראל אחר להתעגל על גביו אע\"פ שכבר נתחלל לפי שלא נתחלל בהיתר כי אם באיסור וסימנים מצאתי לזה ממ\"ש רבינו בפי\"ג מהלכות מעשר דין י\"ז נתן הכותי שמן ע\"ג טבלא להתעגל עליה משעמד מותר לישראל לישב אחריו ע\"כ. ולפי הנראה דהיתר זה הוא בדמאי שהרי בדיני דמאי קא עסיק אבל בודאי אסור וא\"כ מאי שנא גבי תרומה דקי\"ל דאם נתחלל דשרי וגבי טבל קי\"ל דאף אם נתחלל אסור. ולפי מה שדקדקנו מדברי מרן ז\"ל ניחא דשאני תרומה שנתחלל בהיתר אבל טבל לא משכחת לה חילול בהיתר ומש\"ה אסור בודאי ומותר בדמאי. שוב ראיתי דאין מכאן הכרח דאפשר דדוקא גבי תרומה דגלי קרא ומתו בו כי יחללוהו אמרי' דאם נתחלל שרי אף שנתחלל באיסור דהא ס\"ס כבר נתחלל אבל גבי טבל אף שנתחלל אסור. אך קשה לי דהא עיקר איסורא דטבל נפקא לן מקרא דולא יחללו וא\"כ כי היכי דדרשי קרא דכי יחללוהו למעט המחולל ה\"נ נדרוש קרא דולא יחללו למעט טבל המחולל. ומ\"ש רבינו ואם סך עצמו בשמן ונכנס למרחץ וכו' אפשר שדקדק רבינו לומר שלא הותר לכהן לסוך במרחץ וזה נלמד ממ\"ש בפ\"ה מהלכות שמטה ויובל דין ו' ודוק: " + ], + [ + "מפני שאינו ראוי למאכל אדם. כתב מרן כלומר אלא ע\"י הדחק שאם לא היה מאכל אדם לא היה מתחייב בתרומה. ועיין לעיל פ\"ב ובפרק שאחר זה דין ז': " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אותה התמצית תרומה. עיין במ\"ש התוס' בבא בתרא פ\"ה (דף פ\"ז) ד\"ה והתנן דבמעשרות אין הדין כן ודוק: " + ], + [], + [ + "ישראל שהיה אורח אצל כהן כו'. עיין במרדכי פרק אלמנה לכ\"ג ודוק: " + ], + [ + "וכן מדליקין שמן שריפה בבתי כנסיות וכו'. מדברי התוס' פרק כל שעה (דף ל\"ד) נראה דס\"ל דברשות כהן קאי לכל השנויין במשנה ולטעמייהו אזלי דס\"ל דהנאה של כילוי לא אסור מן התורה לזרים כמ\"ש שם ובפ\"ב דשבת (דף כ\"ו) ד\"ה אין. אך דעת רבינו הוא דהנאה של כלוי לא אסור אלא מדרבנן וכמ\"ש הר\"ש בסוף תרומות בשם ה\"ר משה בר אברהם ובצורך רבים לא גזור. וכן ההיא דלעיל דוטובל הישראל מעיקרא הותר משום סכנה ושוב לא נאסר אך אם היה איסורו מן התורה הוא תימה איך לא חזר לאיסורו ועיין במ\"ש התוס' בר\"פ אלמנה לכ\"ג כי שם האריכו בזה. (*א\"ה עיין פ\"ב מהלכות אלו דין י\"ד) : " + ], + [], + [], + [ + "גידולי תרומה הרי הם כחולין כו'. ראיתי לבאר אם גידולי היתר מעלים את העיקר האסור או לא לפי שראיתי בדין זה מבוכה גדולה בין הראשונים ז\"ל. גרסינן בפרק הנודר מן הירק (דף נ\"ז) ישמעאל איש כפר ימא העלה בידו בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידולין על עיקרו והכי קא מיבעיא ליה גידולי היתר ועיקרו אסור כיון דרבו גידוליו מעיקרו אותן גידולי היתר מעלין את האיסור או לא והנה הר\"ן ז\"ל כתב ורבו גידולין על עיקרו לאו רבייה בלחוד קאמר אלא רבייה שכיוצא בה במידי דאתי מעלמא היתה בה כדי לבטל את האיסור מיהו בגידולין מספקא ליה אי גידולי היתר מעלין את האיסור או לא ונ\"ל דעיקר ספיקיה אי אמרינן דגידולין כיון דנמשכין ויוצאין מן העיקר שאינו כלה אי הוו להו כעיקר ואסירי אי הוו להו כהיתר ומעלין את האיסור ובדין הוא דהוה ליה למיבעי גידולין עצמן שרו או אסירי מיהו הא בהא תליא דאי גידולי היתר מעלין את האיסור פשיטא דשרו ואי אין מעלין פשיטא דאסירי דאי שרו היו מעלין ע\"כ. והנה המתבאר מתוך דברי הר\"ן הללו הוא דעיקר הספק הוא אם הגידולים נמשכין אחר העיקר ודינם כמוהו ולפי זה פשיטא דאין הגידולים מעלים את העיקר או דילמא גידולי היתר אינם נמשכים אחר העיקר ובהיתרם הם עומדים ולפ\"ז מעלים את העיקר בשיעורו כדין כל היתר שנתערב באיסור ואמרינן דאתא לקמיה דר' יצחק נפחא ופשט ליה מן הדא דאמר ר' ינאי בצל של תרומה שנטעו ורבו גידולו על עיקר מותר ופי' הר\"ן מותר כלומר דלא הוי תרומה דאתו גידולין ומבטלין עיקר מיהו טבל הוי דהא בטלו גידוליו את העיקר ובהא אמרינן מותר לומר דפקע שם תרומה מיניה ושרי באכילת עראי ולקמן בע\"ה נבאר דברי הר\"ן הללו והקשה לו ר' ירמיה לרבי יצחק דאמאי שביק תרין דס\"ל דלא אתו גידולין ומבטלין את העיקר ועביד כחד ואמרינן מאן אינהו תרין דאמר ר' יוחנן ילדה שסבכה בזקנה ובה פירות אע\"פ שהוסיפה מאתים אסור ואמר רבי יוחנן בצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם אסור והנה מהני תרי מימרי מוכח דלא אתו גידולין ומבטלין את העיקר ואמרינן דר' אמי פשיט לה מהא דאמר ר' יוחנן ליטרא בצלים שתקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה כלומר לפי הגידולין והעיקר אלמא אתו גידולין המחוייבין ומבטלין את העיקר הפטור ודחו ראיה זו דדילמא לחומרא שאני ופי' הר\"ן לעולם אימא לך דמדינא לא אתו גידולין ומבטלין עיקר דאדרבא הרי הם כמוהו (א\"ה חבל על דאבדין): " + ], + [ + "גידולי גידולין חולין לכל דבר וכו'. עיין במ\"ש מרן. ודע דגבי טבל קי\"ל דבדבר שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורים ודוקא עד שלש גרנות והד' מותר כמ\"ש רבינו בפ\"ו מהלכות מעשר דין ו' וגבי תרומה הד' אסור והה' מותר וכמ\"ש הר\"ש בפ\"ט דתרומות מ\"ו יע\"ש. ומ\"ש רבינו והמדומע ותוספת תרומה לא ידעתי מהו ונ\"ל שהוא ט\"ס והגי' הנכונה היא ותשלומי תרומה דהיינו מי שאכל תרומה בשוגג דקי\"ל דתשלומין תרומה לכל דבר חוץ שאם נזרעו גידולין חולין וכמ\"ש רבינו לעיל פ\"י דין ט\"ו יע\"ש: " + ] + ], + [ + [ + "אסור לטמא את התרומה כו'. מתוך דברי התוספות בפרק כל פסולי המוקדשין (דף ל\"ג) ד\"ה הכי גרסינן נראה דלר' יוחנן דמוקי לקרא דכל קדש בתרומה טמא שנגע בתרומה לוקה וכן נראה ממ\"ש שם ד\"ה ההיא בשם ה\"ר חיים אך בפרק אלו הן הלוקין (דף י\"ד) ד\"ה ההוא כתבו בשם הר\"ש מדרוי\"ש דלעולם ליכא מלקות לר\"י בנגיעה וכן הוא דעת רבינו אף שפסק כרבי יוחנן בפרק י\"ח מהלכות פסולי המוקדשין וכן נראה מן הסוגיא דפרק הערל (דף ע\"א) דאמרינן דקרא דבמים יובא איצטריך לנגיעת תרומה אלמא ליכא מלקות בנגיעה ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "התלתן והכרשינין של תרומה הואיל ואינו מאכל אדם כו'. עיין לעיל פרק ב' ופי\"א דין ט': " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אסור לכהנים ולוים לסייע כו'. כתב מרן ואמרי' התם דתרומת ח\"ל אין בה משום המסייע כו' ועי' לקמן פ\"ה מהלכות בכורים דין י\"ב: " + ], + [], + [ + "לא יתן אדם תרומה לשומר גתו. תוס' פ\"ו דדמאי: " + ], + [], + [ + "והאשה שמא תתגרש כו'. פסק כרב פפא ורב הונא דאיכא למיחש לכולהו. ודע דאף בבת כהן איכא לטעמא דשמא תתגרש משום דגזרו אטו בת ישראל מדלא נאמרה ביניא זו בגמרא והכי איתא בהדיא בפ' האשה רבה (דף פ\"ו) יע\"ש: " + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [ + "חבית סתומה שנתערבה וכו'. עיין במה שכתב מרן בפרק ז' מהלכות ע\"ז ובתשובת הרשב\"א סימן שכ\"ה. ומ\"ש מרן בשם הר\"י קורקוס דע\"כ לא התיר ר\"ן אלא בנפלה מעצמה כו' עיין במה שכתב הטיו\"ד סי' ק\"י בשם ר\"י ובמ\"ש מרן שם בשם שערי דורא ועיין בספר ברכת הזבח (דף נ\"ח:) : " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..43f8332576ee7fd16ce30cdc6b0c73e697a6176a --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,391 @@ +{ + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Heave Offerings", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Heave_Offerings", + "text": [ + [ + [ + "התרומות והמעשרות כו'. הנה הרב לח\"מ בפרק י\"ט מהלכות סנהדרין תמה על רבינו למה לא מנה כאן הלאו של ולא תחללו את קדשי בני ישראל שהיא אזהרה לאוכל מן הטבל ע\"כ. וכבר הביא רבינו לאו זה בתחלת הלכות מאכלות אסורות כי שם ביתו: " + ], + [], + [], + [], + [ + "ולא פטרום מן התרומה כו'. עיין בחידושי ה\"ר עראמה ודוק. ועל מ\"ש רבינו שרבינו הקדוש נמנה על אשקלון ופטרה כתב מרן דלא הוזכר בירושלמי ובתוספתא דאהלות פ' ח\"י הביאה הר\"ש בפרק בתרא דאהלות משנה ח' אמרינן בהדיא דרבי נמנה על אשקלון ופטרה. ומה שהקשה עוד מרן דאמרינן בירושלמי דרבי התיר קסרין ותמה על רבינו ז\"ל שהשמיטו, מן התוספתא הנזכר נראה דקסרין התירוה שלא במנין וכתב הר\"ש דמעצמן התחילו לנהוג בה היתר ולפוטרה ממעשר ומשביעית אע\"פ שלא נמנו חכמים להתירה במנין ע\"כ: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומעשר הוא שלו מפני שהוא אומר ללוי כו' באתי מכח איש שאין אתם יכולים ליטול ממנו כלום. בתשובת מהרימ\"ט ח\"א סי' פ\"ה האריך בזה ומסיק וז\"ל לכך נראה דלא מהני לן הך טעמא אלא הכא גבי מעשר ובלוקח מן העכו\"ם דמן התורה כל לוקח פטור מן המעשר כו' הלכך בלוקח מן העכו\"ם אין טעם לחייב הלוקח הואיל והוא פטור מדין תורה וגם לא הפסיד את הלוים כלום דאמר אתינא מכח גברא דלא מצית לאישתעויי דינא בהדיה כו' יע\"ש. ותימה דמימרא דר' חנינא אוקמוה בגמרא דמרחינהו ישראל דאי לא אינו חייב לעשר משום דדגנך ולא דגן עכו\"ם ולוקח קודם מירוח חייב מן התורה ולא נמעט מתבואת זרעך אלא לוקח לאחר מירוח וכמ\"ש התוס' בספ\"ק דבכורות ובפ' השוכר את הפועלים (דף פ\"ח) ובלוקח קודם שנגמרה מלאכתו כתב רבינו בפירקין דמעשר ראשון שלו משום דאתי מכח גברא דלא מצית לאישתעויי דינא בהדיה ובפ\"ב מהלכות מעשר כתב דאם נגמרו ביד לוקח חייב מן התורה. עוד אני תמיה במה שכתב שלא פטרה תורה ללוקח אלא ממעשר ראשון אבל לא מתרומה ותרומת מעשר שהרי התוס' בספ\"ק דבכורות הקשו עלה דההיא דטבלים שאתה לוקח מן העכו\"ם מהא דתבואת זרעך ולא לוקח והא דטבלים מיירי בתרומת מעשר וכדיליף לה מדכתיב ואל הלוים תדבר וגו' משמע דס\"ל דאף בתרומת מעשר לוקח פטור ומדברי הטיו\"ד סימן של\"א משמע דאף מתרומה פטור הלוקח וכן הכריח שם מרן וכתב דמה שרבינו לא הביא דין הלוקח אלא בהלכות מעשר הוא משום דקרא גבי מעשר כתיב וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "קנה קרקע מן העכו\"ם בסוריא כו'. במתני' תנן ולוקט כדרכו והולך רי\"א אף ישכור פועלים וילקט ע\"כ ופי' המפרשים דלת\"ק אסור לשכור פועלים והלכה כת\"ק ורבינו השמיט כל זה ועיין בתיו\"ט: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "פירות א\"י שיצאו ח\"ל כו'. דין זה דפירות א\"י שיצאו ח\"ל הוא מחלוקת ר\"א ור\"ע רפ\"ב דחלה דתנן ושיצאו מכאן לשם ר\"א מחייב ור\"ע פוטר והלכה כר\"ע ומחלוקת זה הוא דוקא כשהחיוב היה בח\"ל כגון שגלגל העיסה ומירח הכרי בח\"ל בזה הוא דפטר ר\"ע משום דאזיל בתר קביעות למעשר אבל אם גלגל העיסה ומירח הכרי בא' בזה פשיטא דאליבא דר\"ע אף שיצאו ח\"ל חייבין בחלה ובמעשר מן התורה דהחיוב שנתחייבו בהיותם בארץ לא פקע מינייהו. ועיין לקמן פי\"ג מהלכות מעשר דין ד' ודין י': " + ] + ], + [ + [ + "כל אוכל אדם הנשמר וכו'. כתב מרן ומשמע לרבינו שחייבים מן התורה כו' ועיין במסכת פרה פרק י\"א משנה ג' ועיין לקמן פרק א' מהלכות מעשר שני דין ג' ועיין בפרק ט' דבכורות (דף נ\"ד) דמוכח התם דמאי דלא כתיב בתורה אין חיובו כי אם מדרבנן וצ\"ע ועיין שם בתוספות שהאריכו בזה ועיין ברש\"י פרק הערל (דף פ\"א) ד\"ה שאני שונה ובמ\"ש התוס' שם ד\"ה מאי ועיין בפ\"ג דעירובין (דף ל\"ב) ד\"ה תאנים ועיין ברש\"י פ\"ק דקידושין (דף ג') ועיין במה שרמזתי לקמן פ\"ג דין ג' ודוק ובתוס' פ\"ה דכתובות (דף נ\"ז) ד\"ה קסבר ובפ\"ט דמציעא (דף פ\"ט) ד\"ה והבודל וברש\"י פ\"ב דכתובות (דף כ\"ה) שכתב בתרומה דרבנן אכול תרומה פירות האילן וירק תרומה דאורייתא דגן תירוש ויצהר והכי כתבו התוספות בפ\"ק דיו\"ט גבי עצים שנשרו מן הדקל בשבת כו': " + ], + [ + "הכרשינין אע\"פ שאינם מאכל אדם כו'. עיין לקמן פ\"א מהלכות טומאת אוכלין דין ט': " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "התלתן אע\"פ שאינו אוכל וכו'. עיין לקמן פרק י\"א דין ט' ופרק י\"ב דין ז': " + ], + [ + "ואם עשה מהם גורן בשדה וכו'. עיין במ\"ש הראב\"ד ריש פ\"ב מהלכות מעשר ובמ\"ש מרן שם ועיין במ\"ש הראב\"ד בפ\"ז מהלכות מעשר דין י' ובמ\"ש לקמן בדין י\"ב השגה המתחלה הפקיר קמה כו' ודוק. ויש להסתפק בהא דקי\"ל דפאה פטורה מן המעשר אם פטור זה הוא משעה שהפריש או דילמא לאחר שזכו בה העניים ונפקא מינה דאם הפריש ובא עשיר ולקח פאה בערמה באומרו שהיה עני או באונס אי חייב העשיר להפריש מעשר ואם לא הפריש חייב משום טבל דאי אמרת דמשעה שהפריש נפטר א\"כ עשיר זה פטור לפי שלא לקח כי אם דבר הפטור ואי אמרת דלא מפטר כי אם אחר שבא ליד עני א\"כ זה העשיר חייב לעשר וראיתי בסוף פרק השולח דרבה רצה להוכיח דאין קנין לעכו\"ם בא\"י מדתנן בפ\"ד דפאה הלקט והשכחה והפאה של עכו\"ם חייבין במעשר אלא א\"כ הפקיר דמאן אילימא דישראל ולקטינהו עכו\"ם אלא א\"כ הפקיר הא מיפקרי וקיימי אלא לאו דעכו\"ם ולקטינהו ישראל לא לעולם דישראל ולקטינהו עכו\"ם נהי דאפקרינהו אדעתא דישראל אדעתא דעכו\"ם מי אפקרינהו ע\"כ, הרי הדבר מבואר דעכו\"ם דלקט פאה חייבת במעשר ואי אמרת דמשעה שהפרישה נפטרה א\"כ הפאה שלקט העכו\"ם נמי פטורה וא\"כ הוא הדין נמי דאם לקחה עשיר דחייבת כללו של דבר כל שלא באה לרשות עני דזכי ליה רחמנא חייבת וכי תימא תיקשי הא דתנן שבלת של לקט שנתערבה בקציר דצריך להביא ב' שבלים כו' כי היכי דלא ליפרוש מן הפטור על החיוב ואי אמרת דלא נפטרה כי אם אחר שבאה ליד העני אף השבלת של לקט חייבת כיון שלא באה ליד עני הא לא קשיא משום דאפשר דשאני לקט מפאה שתלויה בדעתו של בעה\"ב: " + ], + [], + [ + "וכן ההפקר פטור כו'. כתב מרן ומ\"ש רבינו בלשון אפילו משום דהוה אפשר למיסק אדעתין וכו'. וכבר הוזכרה סברא זו בירושלמי פ\"ד דפאה הלכה ט' והביאו הר\"ש יע\"ש: " + ], + [], + [ + "נתערב דבר שחייב בתרומה בדבר שאינו חייב כו'. גרסינן בתוס' פ\"ד דדמאי מצרפין פירות ח\"ל על פירות שביעית כדי שירבו על פירות מוצאי שביעית לפוטרן מן המעשרות ועיין בתשובת המבי\"ט ח\"א סי' כ\"א ודוק. ומ\"ש רבינו כגון זיתי ניקוף כו'. עיין בתשובת מהרימ\"ט ח\"א סימן י\"ח: " + ], + [ + "והטמאה יהנו בשריפתה אם היה שמן מדליקין אותו כו'. כל אלו הדברים בין הדלקה בין הסקה אסור לזרים ואע\"ג דתרומה אינה מאיסורי הנאה מ\"מ הנאה של כילוי אסור בתרומה: תנן בסוף מסכת תרומות מדליקין שמן שריפה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים ועל גבי החולין ברשות כהן ע\"כ. ודע דמתני' איירי בתרומה של ישראל שנפלה לו מבית אבי אמו כהן ואף שהיא שלו לא הותר לו להדלקה ואע\"ג דתרומה אינה מאיסורי הנאה וכדאיתא בפרק כל שעה עלה כ\"ג מ\"מ כבר הסכימו הראשונים ז\"ל דהנאה של כלוי כגון הדלקה ודכוותיה אסור וכמו שנבאר, ואם איסור זה דהנאה של כלוי הוא מן התורה נחלקו בו אבות העולם והנה התוס' בפרק במה מדליקין עלה כ\"ו ד\"ה אין כתבו דילפינן לה מטבל דאמרינן התם אין מדליקין בטבל טמא דאמר קרא ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך אף תרומה טמאה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך והכוונה דכי היכי דתרומה טהורה לא הותר אכילתה כי אם משעת הרמה ואילך אבל קודם לכן לא משום דטבל אסור באכילה אף תרומה טמאה אכילתה דהיינו הדלקה וכיוצא בו לא הותר כי אם משעת הרמה ואילך אבל קודם לכן לא משום דטבל אסור בהנאה של כלוי אבל שאר הנאות שאינם של כלוי שרו בטבל והא דלא אמרינן אף טבל טמא אין לך בו שום הנאה כי אם משעת הרמה כבר כתב רבינו שמשון בסוף תרומות דדומיא דתרומה טהורה מרבינן תרומה טמאה וכי היכי דגבי תרומה טהורה מאי דאמרי' מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה הכוונה היא אכילה שהרי לא ידענו דטבל אסור בהנאה וע\"כ הכוונה היא על האכילה דלא הותרה כי אם משעת הרמה אבל קודם לא דטבל אסור באכילה כי מרבינן נמי מהיקשא תרומה טמאה היא באכילה ואכילה לא אפשר דהא תרומה טמאה אסורה באכילה ע\"כ מיירי דומיא דאכילה שהיא ההדלקה וכיוצא בה שהיא הנאה של כלוי וכעין זה כתבו התוס' בפרק אלמנה לכהן גדול עלה ס\"ו ד\"ה כרשיני דההיקש הוא בזה האופן מה תרומה טהורה עיקר הנאתה דהיינו אכילה אינו אלא משעת הרמה אף תרומה טמאה עיקר הנאתה אינו אלא משעת הרמה ואילך ועיקר הנאתה דתרומה טמאה אינו אלא הדלקה ודוגמתה ממעטינן קודם הרמה דהיינו הנאה של כלוי דומיא דהדלקה ואיסור תרומה בהנאה של כלוי מהאי היקשא הוא דהוקשו תרומות זו לזו וכי היכי דתרומה טהורה נאסרה עיקר הנאתה לזרים כך תרומה טמאה נאסרה עיקר הנאתה דהיינו הדלקה לזרים והדר יליף תרומה טהורה מטמאה דמה טמאה נאסרה הנאה של כלוי כך טהורה כי היכי דהדר יליף טבל טהור מטבל טמא וכמו שכתבו התוספות וכתבו דטעמא דאסור לישראל להאכיל לבהמתו כרשיני תרומה הוא מהאי טעמא משום דהוי הנאה של כלוי וכן כתבו בפרק כל שעה עלה ל\"ד. והנה מתוך מה שכתבנו נראה דס\"ל לתוס' דאיסור הנאה של כלוי בתרומה הוא מן התורה ועיין בפ\"ק דפסחים עלה ט' ד\"ה כדי שתהא בהמתו אוכלת ודוק. אך הר\"ש בסוף הלכות תרומות הכריח דאיסור הנאה של כלוי בתרומה אינו אלא מדרבנן והכריח זה מכמה מקומות חדא ממאי דאמרינן בירושלמי דמאי דתנן במתני' ברשות כהן לא קאי כי אם לחולין דסמיך ליה הא קמייתא אפי' שלא ברשות כהן ואי אמרת דאיסור הנאה אינו אלא כי אם מדרבנן ניחא די\"ל דבצורך רבים לא גזור אלא אי אמרת דמדאורייתא אסור איך התירו חכמים איסור תורה משום צורך רבים. הן אמת שהתוס' בפרק כל שעה עלה ל\"ד ובריש פרק אלמנה כתבו בהדיא דרשות כהן קאי לכל השנויים במשנה עוד הכריח הר\"ש מהא דאמרינן בירושלמי בת ישראל שנכנסה להדליק מכהנת טובלת פתילה בשמן שריפה ומדלקת והטעם הוא משום דלא אחמור כולי האי אך אם הוא איסור תורה אין לחלק כלל ובירושלמי אמרו עלה דהך דבת ישראל שעת משלחת זאבים היתה והתירו משום סכנה ושוב לא אסרוהו ואי אמרת דאיסורו איסור תורה וכי בדידהו תליא מילתא וכיון שעברה הסכנה חזר הדבר לאיסורו. עוד כתב הר\"ש דלפ\"ז ניחא ההיא דאמרינן בפרק כל שעה אבא שאול גבל של בית רבי היה והיו מחמין לו חמין בחטים של תרומה ור\"ת כתב דהיינו לכהנים של בית רבי אך לסברת הר\"ש אף שנאמר שהיה לצורך זרים ניחא דצורך רבים היו שרוב תלמידים סמוכים עליו ומפרנסן ובצורך רבים לא גזור. עוד נראה להכריח דאיסור זה אינו אלא מדרבנן מההיא דאמרינן בירושלמי בסוף תרומות מהו להדליק שמן שריפה בחנוכה ומסקינן מי שאין לו שמן של חולין מדליק שמן שריפה בחנוכה וכן פסק רבינו פי\"א מהלכות תרומות דין ח\"י. ובשלמא אי אמרינן דאיסור זה הוא מדרבנן ניחא דאם אין לו חולין דמדליק בשמן שריפה דבמקום מצוה לא גזור אך אם היה איסור תורה הוא תימה איך התירו איסור תורה משום מצוה דדבריהם וכי תימא שאני נר חנוכה דליכא הנאה דהא אסור ליהנות מנר חנוכה וקי\"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו וכמו שהאריך בזה הרב בעל שער אפרים אם מותר להדליק נר חנוכה באיסורי הנאה הא ליתא דמדקאמר מי שאין לו שמן חולין משמע דבדוחק התירו דמדינא אסור וכמבואר: עוד נראה להכריח סברא זו מההיא דאמרינן בפרק בנות כותים ולא יחללו לרבות את הסך ואי אמרת דהנאה של כלוי הוא מן התורה למה לי קרא לרבות את הסך תיפוק ליה דהוי הנאה של כלוי. שוב ראיתי דהכרח זה אינו דהא אליבא דכ\"ע אותה דרשא אינה אלא מדרבנן וא\"כ תיקשי אליבא דכ\"ע למאי איצטריכו רבנן לרבות את הסך ת\"ל דהוי הנאה של כלוי אלא ודאי דההיא דסך הוא לענין אחר שיהיה דינו כדין אוכל שחייב בקרן וחומש וכדתנן ריש פ\"ו דתרומות ובכל הנאה של כלוי כגון הדלקה וכיוצא בה אין בה חיוב תשלומין וכמבואר וא\"כ בין אם נאמר דהנאה של כלוי אסור מן התורה או מדרבנן איצטריך למידרש קרא דולא יחללו לרבות הסך כדי לחייבו בתשלומין. עיין במרדכי פרק אלמנה לכ\"ג ודוק: ודע שאני מסתפק בדעת הר\"ש דאית ליה דהנאה של כלוי בתרומה הוא מדרבנן אם בטבל מודה שאיסורו מן התורה מדרשא דתרומות אך בתרומה שלא הוזכר בגמרא שום דרשא ס\"ל דאינו כי אם מדרבנן. או דילמא אף בטבל ס\"ל שהוא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וזה מתיישב יותר שלא מצינו חומרא בטבל מבתרומה. ולפ\"ז אף תרומה נפקא מהאי אסמכתא דכי היכי דאיסור הנאת הטבל אסמכוה אהאי קרא ה\"נ איסור הנאת התרומה אסמכוה להך קרא. ולפ\"ז אפשר לדחוק ולומר דגם התוס' מודים דקרא אסמכתא בעלמא הוא אלא שכוונתם הוא לומר דכי היכי דאיסור טבל אסמכוה אקרא ה\"נ איסור תרומה אבל לעולם דאין איסורו דבר תורה לפי שלא ראיתי בפירוש שיאמרו התוס' שהוא איסור תורה. והנה אם היינו אומרים דאיסור הנאת הטבל הוא מן התורה נראה דאליבא דהר\"ש דאית ליה דאיסור הנאת התרומה הוא מדרבנן אין למדין מתרומה לטבל וכל הדינים שהביא רבינו בפי\"א מהלכות אלו בהיתר הנאת התרומה אין למדין מהם להנאת טבל. אך אליבא דהתוס' נראה דטבל ותרומה שוין הם בדינם וכל מה שמותר בזה מותר בזה דהא טבל ותרומה מחד קרא נפקי ובין אם נאמר שהיא דרשא גמורה או אם נאמר שהיא אסמכתא דינם שוה. ועיין במ\"ש רבינו רפ\"ו מהלכות מעשר שהשוה הטבל לתרומה ודוק. ודע שסבור הייתי להכריח דאיסור הנאת הטבל הוא מן התורה דהא קי\"ל דאין מדליקין בטבל בשבת ואילו בתרומה אמרי' בירושלמי סוף מסכת תרומות דבי רבי ינאי אמרי מדליקין שמן שריפה בחנוכה ואי דטבל ותרומה דינם שוה מפני מה אסרו בטבל והתירו בתרומה. שוב ראיתי דאין החילוק משום דזה טבל וזה תרומה אלא הטעם הוא משום דבשבת שמותר ליהנות מן הנר נמצא נהנה בהנאה של כלוי אבל בחנוכה שאסור ליהנות מנר חנוכה נמצא שאינו נהנה בהנאה של כלוי. (*א\"ה ובהכי ניחא קושיית התוס' פ\"ב דשבת (דף כ\"א) ד\"ה ומותר דהקשו מנ\"ל לרבה דסבר רב הונא דמותר להשתמש לאורה כו'. ונראה דמדנקט רב הונא שמנים ופתילות שאמרו חכמים כו' מוכח דאכולהו קאי ואפי' שמן שריפה והוקשה לו לרבה מ\"ט דרב הונא דאסר להדליק בחול בשמן שריפה והלא נמשך יפה אחר הפתילה וכמ\"ש מהרימ\"ט בחידושיו אבל אי אמרי' דמותר להשתמש לאורה ניחא דאסור דלמא אתי לאסתפוקי משמן של תרומה טמאה ואע\"ג דבשבת לא חששו לזה אלא משום גזירה שמא יטה כדאיתא בדף כ\"ג שאני התם דאימת שבת עליו ובדיל מיניה עיין בפי' הרע\"ב במשנת לא יקוב אדם שפופרת ודוק. ועי\"ל דאם איתא דטעמיה דרב הונא היינו משום דקסבר כבתה זקוק לה א\"כ הול\"ל בין בשבת בין בחול דדרך התנא לומר הפשוט קודם כאשר יראה המעיין בכמה משניות דקתני בין בין בפרק רבי עקיבא ובפרק המצניע ובפ' הבונה ופרק שמנה שרצים ופ\"ב דקידושין ועיין בפי' הרע\"ב בעירובין פרק כיצד משנה ט' ואע\"ג דכתבו התוס' פ\"ב דכתובות (דף כ') דזה אינו אלא היכא דקאי אקרא או אפלוגתא. מ\"מ ה\"נ רב הונא קאי אמתניתין דהא קאמר פתילות ושמנים שאמרו וא\"כ הול\"ל בין בשבת בין בחול דהחידוש הוא לאסור בחול משום דלמא פשע אלא ע\"כ דטעמיה דרב הונא הוא משום דמותר להשתמש לאורה והשתא חלוקת שבת היא יותר מחודשת כלומר דאפילו תימא דכבתה אינו זקוק לה מ\"מ אסור בשבת מטעמא אחרינא גזירה שמא יטה). וראיתי להתוס' פרק כל שעה (דף ל\"ג) ד\"ה אמר קרא ראשית ששיריה ניכרים שהקשו וא\"ת והא שיריה ניכרים דמעיקרא הוא אסירא בהנאה של כלוי כו' ומשעת הרמה ואילך מדליקין בו ע\"כ. ואי אמרת דאיסור הנאה של כלוי לא הוי מן התורה שפיר קאמר רב הונא דטעמא דברייתא דקאמרה דמפריש תרומת חמץ בפסח דאינה קדושה משום דלא קרינן בה ראשית ששיריה ניכרים. אלא ודאי דס\"ל דאיסור זה הוא מן התורה. ודע שראיתי להתוס' שתירצו לקושייתם וז\"ל וי\"ל דדוקא בטבל טמא וכו' אבל בטבל של חמץ מדליקין דלא איירי אלא בשתי תרומות ע\"כ. ודבריהם נפלאו ממני דדל מהכא איסור חמץ תיפוק ליה דכל טבל אפי' טהור אסור בהנאה של כלוי וכמ\"ש בפרק במה מדליקין ובשאר דוכתי וא\"כ מהיכא תיתי דבשביל שהוא חמץ שישתנה דינו להתירו בהנאה של כלוי וצ\"ע. (א\"ה עיין עוד לקמן פי\"א מהלכות אלו דין ח\"י) : " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "ואלו ניטלין אחד מששים וכו'. נראה דתרומת ירק ניטלת א' מס' כיון דתרומת ירק הוי מדרבנן וכמ\"ש רבינו בפ\"ב דין ו' דומיא דפירות עציץ שאינו נקוב וכללא כייל בפרק ראשית הגז (דף קל\"ז) דרבנן בדרבנן בס'. וא\"ת א\"כ חרובין תיפוק לי מטעמא דאינם חייבים כי אם מדבריהם וכמ\"ש בפ\"א מהלכות מעשר דין ט' הא לא קשיא משום דהתם מיירי בחרובי צלמונה אבל שאר חרובין הרי הם כשאר פירות האילן וכמ\"ש בפ\"א מהלכות מעשר שני דין ג'. והכא מיירי בשאר חרובין ומש\"ה איצטריך למעטם משום דאין הכהנים מקפידים. וראיתי לרש\"י בפרק ראשית הגז שכתב דכל פירות האילן הוי בס' ואזיל לטעמיה דס\"ל דאין חיוב מן התורה אלא דגן תירוש ויצהר וכמ\"ש בר\"פ כיצד מברכין (*א\"ה עיין לעיל פ\"א דין א') והתוספתא הלזו קשיתיה דמוכח מינה דכל שאר פירות האילן חוץ מן הנזכר כאן אינה נטלת לכתחילה א' מס'. ולדידי מן התוס' הלזו יש להכריח סברת רבינו דאית ליה דכל פירות האילן חייבים מן התורה ודוק: " + ], + [ + "אין תורמין תרומה זו לא במדה כו'. כתב מרן והטעם שכתב הראב\"ד לא נזכר בגמרא ואני בעניי לא הבנתי דבריו כו'. ודברי מרן תמוהים הם בעיני וכוונת דברי הראב\"ד היא פשוטה דבשלמא כשהוא תורם מאומד יודע הוא שאינו יכול לכוין היטב ודעתו הוא הן חסר הן יתר מכוונתו ובתרומה ליכא שיעור אבל כשהוא במדה דעתו לתרום דוקא מה שהוא כוונתו ואם יוסיף או ימעט נמצא מקלקל את התרומה או את הפירות. ומ\"ש מרן דמה לנו ולקפידתו וכו' דבריו תמוהים שדין זה לא נאמר אלא גבי מעשר שיש לו שיעור אבל בתרומה דליכא שיעור ליכא קלקול אלא כשהוא מקפיד אבל כל דליכא הקפדה מה קלקול שייך דהא חטה אחת פוטרת הכרי ואם שייר מקצת חולין תרומתו תרומה וצ\"ע: " + ], + [], + [ + "והתוספת הזאת יש לו להפרישה במדה וכו'. רבינו ס\"ל דמאי דתנן ויתרום כמות שהוא למוד הוא פי' למאי דתני במדה ובמשקל כו' כלומר כמו שמנהגו לשער זרעו במדה זו במנין וכ\"כ בפי' המשנה. אך הר\"ש פי' כמות שהוא למוד לתרום או א' מנ' או א' ממ' ואיצטריך לאשמועינן דלא תימא כיון שאם עלה בידו א' מס' לא היה תורם עוד השתא נמי דעלה בידו פחות מס' ישלים לס' קמ\"ל דלא וכן פי' הרע\"ב: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ישראל שהפריש מעשר ראשון כשהוא שבלים כו'. דין זה נתבאר בפ\"ג דעירובין (דף ל\"א) ושם נאמר דאם הקדימו בכרי חייב וכמ\"ש רבינו. אך ראיתי בירושלמי פ\"ק דחלה אמתני' דאלו חייבין בחלה שהביאו מימרא זו דר' אבהו דמעשר ראשון שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה ואמרו עלה כשמירח והפריש אח\"כ תרומת מעשר שבו אבל אם הפריש תרומת מעשר ואח\"כ מירחו לא ע\"כ. ופי' שם הרב שדה יהושע דדוקא כשמירח ואחר המירוח הוציא תרומת מעשר שבו דכי חייל עליה חיובא דמעשר דהיינו בתר מירוח רחמנא פטריה מתרומה גדולה ומש\"ה שייך ביה ממנו תרומת מעשר ולא תרומה גדולה. אבל אם הפריש תרומת מעשר קודם מירוח כי הדר מירחו דחל עליה חיובא דמעשר כיון דתו לא מפריש ממנו תרומת מעשר דהא מופרשת כבר לא מצינא קרינא ביה ולא תרומת מעשר ותרומה גדולה ולא חלבו כו' דהא אזלא מיניה תרומה מעשר ומש\"ה חייב בתרומה גדולה ע\"כ. ולכאורה עלה בדעתי להעמיס חילוק זה בדברי רבינו במ\"ש אין הלוי חייב להפריש ממנו תרומה גדולה אחר שידושנו אלא תרומת מעשר בלבד דיש לדקדק בדברי רבינו למה האריך בלשונו לומר אחר שידושנו לא הול\"ל אלא בסתם אין הלוי חייב להפריש ממנו תרומה גדולה והוה משמע בין קודם דישה בין לאחר דישה. וכן מ\"ש אלא תרומת מעשר בלבד הוא שפת יתר דמהיכא תיתי שיפטר מתרומת מעשר דהא תרומת מעשר ללוי הוא דקא חייביה רחמנא ומהיכא תיתי שיפטר בשביל שהקדימו הישראל בשבלים. ומכח הדקדוקים הללו היה עולה בדעתי לומר דרבינו כיון לרמוז לנו חילוק הירושלמי במלות קצרות כמנהגו הטוב וזהו שכתב אחר שידושנו אלא תרומת מעשר בלבד כלומר דדוקא היכא דאחר הדישה יש עליו חיוב תרומת מעשר אז הוא שנפטר מתרומה גדולה אך אם אחר הדישה אין עליו חיוב תרומת מעשר וכגון שהפריש תרומת מעשר קודם דישה אז חייב בתרומה גדולה אחר דישה וכמ\"ש בירושלמי. ואף דבירושלמי נקטו לישנא דמירוח ורבינו נקט לישנא דדישה. הא לא קשיא דלישנא דדישה לאו דוקא אלא הכוונה היא דש ומירח וכמ\"ש מרן בדין זה על מ\"ש רבינו אבל אם דש כו'. אך אחר העיון ראיתי דליתא להאי מלתא דאי הוה ס\"ל לרבינו חילוק זה היה כותבו בפירוש ולא ברמז. והנכון אצלי דרבינו דחה דברי הירושלמי הללו מכח מתני' דפ\"י דתרומות מ\"ו דתנן היו לו חבילי תלתן של טבל כותש ומחשב כמה זרע יש בהם כו'. ובפ\"ק דביצה (דף י\"ג) אוקמוה להאי מתני' בטבל טבול של תרומת מעשר וכדרבי אבהו אמר רשב\"ל מעשר ראשון שהקדימו בשבלים שמו טובלו לתרומת מעשר הואיל ויצא עליו שם מעשר. והקשו עלה כותש למה לי לימא ליה כי היכי דיהבו לי יהיבנא לך ותירץ רבא קנסא. ופי' רבינו בפי' המשנה דקנס הוא ללוי לפי שלקח מעשר קודם הכתישה והפסיד לכהן תרומה גדולה שיש באותו מעשר ע\"כ. ואי איתא כדברי הירושלמי דאם הפריש תרומת מעשר קודם מירוח חל על הלוי חיוב תרומה גדולה כשימרחנו איך תקנו חכמים שיפריש תרומת מעשר לאחר כתישה שהוא המירוח להפסיד לכהן תרומה גדולה אדרבה יניחו ללוי שיפריש תרומת מעשר קודם כתישה כדי שכשיכתשנו למחר יתחייב בתרומה גדולה. וכי תימא א\"כ תיקשי למ\"ש בירושלמי ממשנה זו. הא לא קשיא דאפשר דהירושלמי ס\"ל דכותש דמתניתין לא משום קנסא אלא לטובת הלוי נאמר שאינו חייב לתת תרומת מעשר מן העץ אע\"פ שטעם עצו ופריו שוים וכמ\"ש רבינו שמשון בפי' דמתני' יע\"ש. א\"נ דס\"ל להירושלמי דמתני' דתרומות לאו בטבל הטבול לתרומת מעשר מיירי אלא בטבל הטבול לתרומה גדולה וס\"ל כאוקימתא קמא דאביי דקאמר מחלוקת בשבלים אבל בקטנית ד\"ה איסורייתא טבלה וכדאיתא בפ\"ק דביצה (דף י\"ג). ולפ\"ז מתני' דתרומות דכותש ומחשב אתיא כפשטה וכמו שפירש\"י שם. וכן נראה מהירושלמי דקאי בשיטה זו דאיסורייתא טבלה דקאמר עלה דמתני' דחבילי תלתן כמה היא חבילה כ\"ה זירין. ואי אמרת בשלמא דאיסורייתא הוא דטבלה ניחא דאיצטריך לאשמועינן כמה היא חבילה. אלא אי אמרת דאיסורייתא לא טבלה ומאי דקרי להו טבל הוא משום דשמו טובלו לתרומת מעשר לאי זה תכלית איצטריך לאשמועינן כמה היא חבילה וכן אמרו עוד בירושלמי מלתיה אמרה עד שהן בחבילות נטבלות כו'. הרי מפורש דהירושלמי ס\"ל כלישנא קמא דאביי. אך רבינו פסק כאיכא דאמרי וכמ\"ש בפ\"ג מהלכות מעשר דין ה' ומש\"ה דחה דברי הירושלמי הללו מהלכה: ומ\"מ אני תמיה על הירושלמי מההיא ברייתא דמייתי בפ\"ק דביצה בן לוי שנתנו לו שבלים במעשרותיו עושה אותם גורן ענבים עושה אותם יין זיתים עושה אותם שמן ומפריש עליהם כו'. ואי כדברי הירושלמי איך קנסו ללוי כדי להפסיד לכהן שהרי אם היה מפריש תר\"מ קודם שיעשה גורן לאחר שיעשה גורן היה מתחייב הלוי בתרומה גדולה. ואפשר לומר דס\"ל להירושלמי דטעמא דברייתא לאו משום קנסא הוא אלא מן הדין הגמור דאיתקשו תרומת מעשר ותרומה גדולה להדדי וכדמסיים בהאי ברייתא כשם שתרומה גדולה אינה ניטלת אלא מן הגורן ומן היקב כך תרומת מעשר אינה ניטלת אלא מן הגורן ומן היקב. ופשטא דברייתא מוכח דדין גמור הוא ודברי סתמא דש\"ס דמייתי עלה דרבא דקאמר קנסא ברייתא זו וקאמר תניא נמי הכי צריכים תלמוד דלא ראי זה כראי זה והפרש גדול יש בין שני הטעמים ונ\"מ לענין דינא היכא דהפריש הישראל תרומה גדולה מן השבלים ואח\"כ מעשר ראשון דמן הדין אפילו קודם מירוח חייב להפריש תחלה ת\"ג ואח\"כ מעש\"ר וכמ\"ש רבינו שמשון פ\"ה דפאה מ\"ב ולפי פשט הברייתא אף במציאות זה חייב הלוי לעשות השבלים גורן ואח\"כ יפריש ת\"מ דכיון שמן הדין הוא שיפריש הלוי ת\"מ מן הגורן אם הישראל עבר ועשה שלא כהוגן והפריש ת\"ג מן השבלים בשביל זה לא יעשה הלוי שלא כהוגן ופשיטא דלכתחילה צריך להפריש מן הגורן. אבל לרבא דטעמא דמתני' הוא משום קנסא היכא דהפריש הישראל ת\"ג דליכא קנסא שהרי לא הפסיד הכהן יכול הלוי להפריש תרומת מעשר מן המעשר ולומר לכהן כי היכי דיהבו לי הכי יהיבנא לך והדבר צריך תלמוד:
ודע דלפי מ\"ש דרבינו דוחה דברי הירושלמי מהלכה מ\"ש אחר שידושנו אלא ת\"מ בלבד אגב אורחיה קמ\"ל דאינו יכול להפריש ת\"מ אלא אחר דישה משום קנסא. ואף דרבינו כתב דין זה בפירוש בסמוך אין זה מן הדוחק שכבר מצינו בדברי התנאים כיוצא בזה וכמ\"ש התוס' רפ\"ק דברכות יע\"ש: (*א\"ה עיין בב\"י א\"ה סי' ק\"כ שכתב דמאי דנקט הרמב\"ם פ\"ב מהלכות גירושין דהסופר והעדים צריכין שיכירו השמות אשמעינן אגב אורחיה דחתם סופר ועד כשר כמבואר בפ\"ט ועיין מ\"ש בספר מכתב מאליהו שער ד' סי' ל\"ב): עוד ראיתי בירושלמי שם על מימרא זו שאמרו בד\"א כשהפריש ממנו עליו אבל אם הפריש ממקום אחר עליו לא ע\"כ. ופי' הרב שדה יהושע למידרש ממנו וחלבו אלא כשהוא מפריש ת\"מ מיניה וביה. וחילוק זה לא נזכר בדברי רבינו לא בפירוש ולא מכללא וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד: ומ\"ש רבינו אבל אם דש ישראל כו'. נראה מפשט דבריו דבדישה לחוד אף קודם שראה פני הבית מתחייב בת\"ג וחייב הלוי להפרישה מן התורה כשיביאנה לביתו. ומיהו קודם שיראה פני הבית נראה דליכא חיובא מן התורה ואע\"ג דיצא שם מעשר עליו מ\"מ כבר כתב רבינו בפ\"ג מהלכות מעשר דין י\"ט דטעם זה לא מהני אלא להלקותו מכת מרדות אבל מן התורה אינו לוקה אלא בראיית פני הבית ואין חילוק בזה בין ישראל המפריש ת\"ג ללוי המפריש ממעשר ראשון ת\"ג. ומיהו לרש\"י שכתבנו לעיל (א\"ה יתבאר בפ\"ג מהלכות מעשר דין י\"ט יע\"ש) דס\"ל דמעשר ראשון שהקדימו בשבלים אם אכל הלוי קודם שיפריש ת\"מ חייב מיתה אפשר לומר דכשם שהוקבע לת\"מ ה\"נ הוקבע לת\"ג ואם הקדימו בכרי והפריש הלוי ת\"מ עדיין הוא טבל מן התורה משום ת\"ג שיש בו כיון שיצא עליו שם מעשר ואפי' שלא ראה פני הבית. ומ\"ש עדיין אין זה מוכרח דאפשר דמעשר ראשון אינו קובע אלא לתרומת מעשר אבל לא לת\"ג שהיא קודמת לת\"מ ודוקא ת\"ג היא קובעת לכל המעשרות אבל מעשר ראשון אינו קובע אלא לת\"מ וגדולה מזו כתב רבינו בפ\"א מהלכות מעשר שני דין י\"ג שאין הראשון קובע לשני ולפ\"ז אפשר דאם הקדימו בכרי והוציא הלוי ת\"מ יכול הלוי לאכול עראי קודם שיפריש ת\"ג משום דעדיין לא הוקבע לת\"ג. ואע\"ג דכל דבר שנגמרה מלאכתו אסור לאכול עראי היינו דוקא בגומר למוכרן בשוק אבל אם היתה כוונתו להוליכן לבית ה\"ז מותר לאכול מהם עראי עד שיקבעו למעשר וכמ\"ש רבינו רפ\"ג מהל' מעשר יע\"ש. ובזה ליכא שום קביעות דאי משום דהפריש מעשר ראשון כבר כתבנו דאפשר דלא מהני קביעות זה אלא לת\"מ ולא לת\"ג. ומ\"מ הדבר אצלי בספק דאפשר דכשם דהוקבע לת\"מ ה\"נ הוקבע לת\"ג. ואליבא דרש\"י הוי טבל גמור מה\"ת ולרבינו מיהא מדרבנן ואסור לאכול אפי' עראי קודם שיפריש ת\"ג: ודע דמה שכתבנו דאם הקדימו בכרי אפילו קודם שיראה פני הבית דחייב הלוי להפריש ת\"ג כ\"כ התוס' בפ\"ק דביצה (דף י\"ג) ופ\"ג דעירובין (דף ל\"ג). אך בפרק ח\"י דשבת (דף קנ\"ז) כתבו בלשון שני די\"ל דהאי דנקט אידגן היינו ככל דינו שראה פני הבית אלא דמילתא פסיקתא נקט כו'. א\"כ לפי דברי התוס' הללו אין הלוי חייב להפריש ת\"ג ממעשר ראשון אלא כשנגמרה מלאכתו ברשות ישראל וראה פני הבית דאז איכא חיוב ת\"ג על הישראל מן התורה אם הקדים ונתן ללוי מע\"ר חייב הלוי להפריש ממעשרו ת\"ג. ואני מסתפק אם הוקבע הכרי למעשר בשאר דברים כגון באש ומלח ודכוותיה והקדים הלוי ולקח מעשר ראשון קודם שיפריש הישראל ת\"ג אם חייב הלוי להפריש ת\"ג דמה לי קביעות דבית מה לי שאר מיני קביעות. ואליבא דמ\"ד דכל הששה דברים קובעים מן התורה הא לא תיבעי לך דפשיטא דחייב הלוי להפריש ת\"ג. אך למ\"ד דאין קביעות מן התורה אלא בראה פני הבית ושאר הדברים אינם קובעים כי אם מדרבנן אני מסתפק אי מדרבנן מיהא חייב הלוי להפריש ת\"ג דכל דתקון כעין דאורייתא תקון וכי היכי דהוקבע מן התורה לא מיפטר הלוי מת\"ג ה\"נ אם הוקבע מדרבנן לא מיפטר הלוי מת\"ג מדרבנן. ומאי דנקטו התוס' שראה פני הבית היינו משום דהתם בעינן לחיוביה בת\"ג מן התורה דהא איצטריך קרא לרבוי' ומש\"ה לא נקטו אלא ראה פני הבית אבל מדרבנן אפשר שחייב בת\"ג כל שהוקבע בא' מן הששה דברים הקובעים. ואע\"ג דאליבא דכ\"ע כל שהקדימו בשבלים ליכא חיוב על הלוי כלל ואוכל אכילת קבע ולאכילת קבע הוקבעו לת\"ג מדרבנן וכמ\"ש רבינו בפ\"ג מהלכות מעשר ואי אמרינן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון היה לנו לאסור על הלוי שיאכל קבע משבלים האלו קודם שיפריש ת\"ג שהרי מקודם הוקבעו לאכילת קבע. הא לא דמיא דכל שלא הוקבעו אף לאכילת עראי לא דמי לקביעות דראה פני הבית דאוסרו אפי' בעראי אבל הששה דברים שקובעים מדרבנן אפי' לאכילת עראי הוי דומיא דראה פני הבית ואי אמרינן כעין דאורייתא תקון חייב הלוי להפריש ת\"ג מדרבנן ממעשר ראשון שנתנו לו שהוקבע באחד מן הששה דברים: " + ], + [], + [], + [], + [ + "אין תורמין תרומה גדולה אלא מן המוקף כו'. בפרק האשה רבה (דף צ\"ג) אמרי' למען תלמד וגו' כל הימים אלו שבתות ויו\"ט. וכתבו התוס' שם ד\"ה אלא בשם ר\"ח דאתא קרא למישרי שבת שלא מן המוקף והסמ\"ג במ\"ע סי' קל\"ד כתב שבשבתות וי\"ט מותר להפריש שלא מן המוקף ורבינו לא הביא חילוק זה ודוק שם בדברי רש\"י יע\"ש וכ\"כ התוס' בפרק הגוזל ומאכיל (דף קט\"ו) ד\"ה הרי. ודין זה דאין תורמין אלא מן המוקף הוא מן התורה הרשב\"א סי' קכ\"ז. (*א\"ה והכי מוכח ממתניתין ספ\"ק דחלה דאין נוטלין מטהור על הטמא ופי' הרע\"ב דהיינו משום גזירה שמא יתרום שלא מן המוקף. גם התוס' בפרק כל הגט (דף ל':) כתבו דתרומה גדולה מדאורייתא בעינן מוקף ותרומת מעשר הצריכו רבנן מוקף משום גזירה אטו תרומה גדולה. והנראה מדבריהם שם דרש\"י ס\"ל דתרומה גדולה נמי לא בעינן מוקף אלא מדרבנן. ועיין בפרק בכל מערבין (דף ל\"ב:) דרשב\"ג סבר ניחא ליה לחבר דלעביד עם הארץ איסורא רבה ואיהו אפי' איסורא קלילא לא ליעביד משמע דאיסורא מיהא איכא מדאורייתא לתרום שלא מן המוקף. והיה נראה לומר דכל מידי דאינו חייב בתרומה ומעשר אלא מדרבנן לא בעינן מוקף אך מצינן למימר דכעין דאורייתא תקון והכי מוכח מדברי התוס' פרק כל הגט שהקשו מההיא דהמפקיד דאיירי בפירות משמע דפשיטא להו דבכל דבר בעינן מוקף ואינהו ס\"ל דאינו חייב מן התורה אלא דגן תירוש ויצהר כמ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ב מהלכות אלו ומהא דפריך התם בגמרא וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ליכא לאוכוחי דבכל דבר בעינן מוקף מדלא מוקי לה בפירות דזה אינו דהברייתא קתני כור מעשר כו' ולישנא דכור לא שייך אלא בחטים. ומסוגיא דעירובין הנז' דקא סבר רבי ניחא ליה לחבר דליעביד איהו איסורא קלילא ולא לעביד ע\"ה איסורא רבה משמע דדין מוקף הוא מדרבנן דבאיסורי תורה לא שייך לומר הכי כדאמרינן בעלמא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת דסוף סוף עבר אמימרא דרחמנא): " + ] + ], + [ + [ + "עושה אדם שליח להפריש לו תרומות כו'. כתב הסמ\"ג עשין קל\"ד דעושה אדם שליח לתרום מכל התבואות שיהיו לו עד עולם מאחר שיכול ליתנם לשלוחו ולזכותם לו שיקנה לו גוף הקרקע לפירותיו כך פי' ר\"י פ\"ב דנזיר ע\"כ. והדברים הם תמוהים בעיני וצ\"ע ועיין במרדכי ר\"פ כל הבשר: " + ], + [ + "אבל התורם משלו על של אחרים הרי זו תרומה ותיקן פירותיהם. כתב מרן איבעיא לן בגמרא אם צריך דעתו של בעל הכרי ולא איפשיטא כו' ומשמע דממילא נפשטה גם בעיא ראשונה ע\"כ. ודבריו תמוהין הם אצלי דבעיא שניה אין לה שייכות כלל עם הבעיא הראשונה דבין אם נאמר שתורם משלו על של חבירו צריך דעת או שלא יהיה צריך דעת נסתפקו בגמרא טובת הנאה של מי מי אמרי' לאו פירי דהאיך מי מיתקנא כריא דההוא או דילמא אי לאו כריא דההוא לא הויא פירי דהדין תרומה ולפי המסקנא דטובת הנאה של תורם עדיין אפשר דאעיקרא צריך דעת של בעל הכרי אלא שטובת הנאה היא של התורם ולפ\"ז נמצא שבעיא ראשונה שהיא אם צריך דעת בעל הכרי או לא לא נפשטה ולפ\"ז יש לתמוה על רבינו שפסק דאינו צריך דעת. והנראה אצלי דרבינו סמך על ההיא דאמרינן בפ\"ק דבכורות עלה י\"א אמר רב הונא הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי והביא דין זה בפרק י\"ב מהלכות בכורים דין י\"ג וא\"כ יש ללמוד מכאן דכי היכי דאמרינן הכא דפודה משלו בלא דעת בעל החמור דפדיונו פדוי ה\"נ גבי תרומה התורם משלו על חבירו בלא דעת בעל הכרי תרומתו תרומה ואף שבעיא זו לא נפשטה במקומה אין זה מן הקושיא שיש לנו הרבה כיוצא בזה בתלמוד בעיות שלא נפשטו במקומם ונפשטו במקום אחר וכיוצא בזה כתבו התוס' בפ\"ק דקידושין עלה כ\"ג עלה דההיא דאמרינן דאמר רב הונא הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאע\"ג דבפרק אין בין המודר הוי בעיא ולא איפשיטא מ\"מ אורחיה דתלמודא בכמה דוכתי דלא למיפשט אלא ממשנה או מברייתא אע\"ג דמצי למיפשטה מדברי אמוראי וכן כתב הר\"ן בפרק אין בין המודר וא\"כ בדין זה דאם צריך דעת לא בעו למיפשטה אלא ממשנה או מברייתא אע\"ג דמצו למיפשטה ממימרת רב הונא דבכורות ואף שכתבו התוס' בבכורות דלא דמי לתורם משלו על של חבירו דהתם כתיב גם אתם לרבות שלוחכם ובעינן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם אבל הכא לא כתיב בעלים ע\"כ. מ\"מ אפשר דרבינו לא ס\"ל חילוק שכתבו התוספות וס\"ל דבעייא דפרק אין בין המודר נפשטה ממימרת רב הונא דפ\"ק דבכורות ואעיקרא דדינא דברי התוס' הללו שגבו ממני דהא הא דקי\"ל דשלוחו של אדם כמותו מתרומה ילפינן לה והתם גלי קרא ואמר אתם גם אתם לומר דמה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם א\"כ פשיטא דבכל מקום דאמרי' דמהני שליח פשיטא דבעינן דומיא דתרומה ודברי התוספות צריכים אצלי תלמוד. שוב ראיתי להריטב\"א בפ\"ק דקידושין עלה דההיא דא\"ר הונא הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו שכתב דטובא איכא בתלמוד דסלקו בתיקו בחדא מסכתא ומיפשטו במסכתא אחריתי כו' ובפרק אין בין המודר איבעיא לן התורם משלו על של חבירו צריך דעת או אין צריך ולא איפשיטא התם ומצינו כיוצא בה דפשיטא ליה לרב הונא דא\"ר הונא הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ולא פשטוה מינה משום דמימרא היא ע\"כ. ואין ספק שסברת רבינו היא כסברת הריטב\"א ז\"ל הלזו כמ\"ש וזה פשוט ועיין במ\"ש התוס' בפרק מרובה (דף ס\"ח) ד\"ה הוא דאמר כצנועים שכתבו ומיהו קשה דבפ\"ד דבכורות משמע דהפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ואפילו שלא מדעתו כו' ואי מדעת בעלים דומה היה דפדיונו פדוי לבעלים ע\"כ. ויש מדברי התוס' הללו סיוע לדברי מרן ז\"ל ודוק. ונראה ג\"כ שגירסת התוס' בבכורות לא היתה כגירסתנו דוק ותשכח: " + ], + [ + "התורם שלא ברשות כו'. כתב מרן ואע\"ג דבפרק אלו מציאות אוקמוה בדשוייה שליח כו'. ועיין בפרק הדר (דף ע\"א) דאמרי' נעשה כאומר כלך אצל יפות ובמה שפירש\"י והתוס' שם ודוק ועיין בט\"ז י\"ד סי' של\"א סל\"ב שהאריך ליישב דברי רבינו ודוק. ומ\"ש רבינו אם בא בע\"ה ואמר לו כלך אצל יפות כו' מכאן ולהבא נעשית תרומה ולא למפרע. ירושלמי פ\"ק דתרומות הלכה א' ודוק: " + ], + [], + [ + "קטן שהגיע לעונת נדרים וכו'. כר\"י דאמר מופלא הסמוך לאיש דאורייתא וכן פסק רבינו בפי\"א מהלכות נדרים ועיין במ\"ש הראב\"ד בפ\"ב מהלכות נזירות דין י\"ג: " + ], + [ + "האומר לשלוחו צא ותרום לי כו'. הטיו\"ד סימן של\"א כתב ע\"ד רבינו וזה לשונו אבל הר\"ש פסק דאפילו בשל תורה סמכינן אשליח עושה שליחותו כו' הלכך אם יודע שכריו תרום לא חיישי' לשמא תרם אחר כו' ודברים הללו תמוהים בעיני ולא יכולתי להולמם דהא בגמרא אמרינן דאף אם מצאו תרום דאין חזקתו תרום דילמא איניש אחרינא שמע ותרם והו\"ל תורם שלא מדעת: " + ], + [], + [], + [], + [ + "אריס שתרם וכו'. כתב מרן אפשר דהיינו בתורם על חלקו של בע\"ה. פי' שתרם חלקו של בע\"ה לבד אבל הכא בתורם על חלקו עם חלק בע\"ה דכיון דתרם על הכל דינו כשותפין: " + ], + [], + [ + "הבן כשאוכל עם אביו והאשה בעיסתה וכו'. עיין בפ\"ט דיבמות (דף פ\"ו) דתניא ואכלתם אותו בכל מקום אתם וביתכם למד על נשואה בת ישראל שנותנת רשות לתרום ע\"כ. וה\"ה לענין תרומה גדולה וחלה בעת\"ה סי' קפ\"ח ודוק: " + ], + [ + "הפועלים אין להם רשות לתרום וכו'. עיין במ\"ש מרן בטיו\"ד ס\"ס שכ\"ח שאם הגדול הפריש בלא רשות דהוי חלה יע\"ש: " + ], + [ + "פועל שאמר לו בע\"ה וכו'. כתב מרן ורבינו גורס שאמר לו תרום כו'. וקשיא לי לגירסת רבינו מההיא דפ\"ג דגיטין (דף כ\"ט) דאמרי' דאף דאמר שקול חפצא והב גיטא ושינה ונתן הגט ולקח החפץ דלר\"ל הגט כשר כיון שכבר נעשה רצונו שלקח החפץ וא\"כ תיקשי לר\"ל מברייתא זו דלמאי איצטריך לטעמא דאין הגורן נכנס אא\"כ נתרם תיפוק לי דכל שכנס כבר נעשה רצונו וליכא קפידא במה שהקדים כנוס לתרום ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "המכניס שבלים לתוך ביתו לעשותם מלילות כו'. עיין בפ\"ג מהלכות מעשר דין ה': " + ], + [], + [], + [ + "ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה. עיין במ\"ש התוס' פ\"ג דמנחות (דף כ\"ה) ד\"ה בשוגג ודוק היטב. ועיין ביבמות (דף פ\"ט) ד\"ה אין. (*עיין במה שכתב הרב המחבר בפט\"ו מהלכות מאכלות אסורות דין כ\"ה): " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "המפריש תרומה ממע\"ר שלא ניטלה תרומתו כו' אין תרומתן תרומה. פ\"ק דתרומות אין תורמין כו' ולא ממעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו כך היא גירסת רבינו והראב\"ד גורס שניטלה תרומתו וכתב שהמעשר השנוי כאן בשהקדימו בכרי ודוקא בשניטל ממנו תרומת מעשר מפני שמקצתו מתוקן אבל אם לא ניטל ממנו כלום יכול הוא לתרום מה שיש בו מת\"ג על מקום אחר וזה דרך האמת עכ\"ד. ביאור דבריו דמתני' איירי במע\"ר שהקדימו בכרי שיש חיוב על הלוי להפריש ממנו ת\"ג ותרומת מעשר דדוקא כשהקדימו בשבלים הוא דמיפטר הלוי מת\"ג אבל אם הקדימו בכרי חייב בת\"ג וכדאיתא בפ\"ק דביצה (דף י\"ג) ואשמעינן מתני' דאם ניטל ממעשר זה תרומתו דהיינו ת\"מ אע\"פ שעדיין הוא טבול לתרומה גדולה כיון שמקצתו מתוקן דהיינו שכבר הוציא ממנו ת\"מ אינו יכול לתרום ממנו ת\"ג על טבל אחר שיש לו שהוא טבול לתרומה גדולה ולתרומת מעשר אבל אם לא ניטל ממנו כלום כלומר שהוא טבול לת\"ג ולת\"מ יכול הוא לתרום מה שיש בו מת\"ג על מקום אחר כלומר דאינו יכול לעשות כולו ת\"ג על מקום אחר מאחר שעשירית מעשר זה הוא לכהן משום תרומת מעשר אך כל מה שיש חוץ משיעור ת\"מ יכול לעשותו ת\"ג ומ\"ש מה שיש בו מת\"ג הכוונה הוא לאפוקי ת\"מ שיש בו ורבינו ג\"כ כפי מה שפירש מרן דבריו הוא מסכים לדברי הראב\"ד דרבינו ג\"כ מיירי בשהקדימו בכרי דאז הוא טבול לת\"ג ומאי דתנן שלא ניטלה תרומתו הוא על ת\"ג אבל תרומת מעשר ניטלה ממנו ואעפ\"כ אין תורמין ממנו ת\"ג על טבל הטבול לת\"ג ולת\"מ ואין הפרש לענין דינא בין רבינו להראב\"ד כלל כללו של דבר דסבירא להו דהדבר שמפרישין ממנו על מקום אחר צריך שיהיו שוים בכל עניניהם ואין סתירה לדברי מרן ממה שכתב רבינו בפ\"ג דין כ\"ב. והרב בעל תיו\"ט הקשה על דברי מרן הללו ממה שפסק רבינו בפ\"ג דפירות הטבולים לת\"ג תורמין מהן ואין זה מן הקושיא דהתם מיירי כשאותם הפירות הם טבולים לגמרי דמסתמא כשהם טבולים לת\"ג הם טבולים ג\"כ לת\"מ דלאו ברשיעי עסקינן ששנה הסדר. ורבינו שמשון גורס שניטלה תרומתו כגירסת הראב\"ד אלא שכתב דמתני' איירי בהקדימו בשבלין דפטור מתרומה גדולה ומש\"ה אין תורם ממנו ת\"ג על כרי של טבל אבל לא ניטלה תרומתו יכול לתרום וכו' וכן כתב רבינו עובדיה ז\"ל ומהמשך דבריהם נראה דלא מיבעיא בטבל הטבול לת\"ג לבד כגון שכבר הפריש ממנו ת\"מ שיכול להפריש ממנו ת\"ג על טבל הטבול לת\"ג ולת\"מ אלא אף במעשר ראשון שהוא טבול דוקא לת\"מ יכול להפריש ממנו ת\"ג על טבל הטבול לת\"ג וכן נראה מפשטא דספרי דמייתי הר\"ש ודין זה כמו זר נחשב בעיני דמאחר שמעשר זה אינו טבול לת\"ג איך מפריש ממנו ת\"ג על טבל הטבול לת\"ג ומפשטא דסוגיא דפרק כל הגט (דף ל\"ד) אמרינן כור מעשר שיש לך בידי חיישינן שמא עשאו ת\"מ ולא אמרינן שמא עשאו ת\"ג משמע שאינו יכול לעשותו ת\"ג כיון שאינו טבול לת\"ג ומיהו אפשר לדחוק ולומר דאורחא דמלתא נקט דסתם בן לוי יש לו מעשרות ואין לו נחלת שדה וכרם וכמ\"ש הרב תיו\"ט בפ\"ב דתרומות מ\"ב ומש\"ה חששו שמא עשאו ת\"מ. (*א\"ה א\"נ עפ\"י מה שנתבאר בדברי התוס' שם בסוגיא דת\"ג בעינן מוקף מדאורייתא אבל גבי ת\"מ דין מוקף אינו אלא מדרבנן ומש\"ה לא חיישי' דלמא עשאו ת\"ג כיון דאיסורו מן התורה משא\"כ בת\"מ דכיון דאינו אלא מדרבנן חיישי' דלאו כ\"ע גמירי לה ולא זהירי וכההיא דכתב הרב המגיד ז\"ל פ\"א מהלכות אישות גבי חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות יע\"ש) אבל לעולם דיכול לעשותו ת\"ג אף שאינו טבול לת\"ג ודברי רבינו בפ\"ג שכתב וכן המניח פירות להיות מפריש עליהם ת\"ג צריך שיהיו טבולים לתרומה כו' הם הפך סברת הר\"ש. וראיתי לרבינו בפי' המשנה שכתב וז\"ל ואמרי' ממע\"ר שלא ניטלה תרומתו כשיהיה לוי ויהיה לו זרע מאדמתו הוא חייב בתרומה בלי ספק וג\"כ יש לו מעשר שלקחו מישראל אין ראוי לו להוציא ממנו שיעור התרומה החייבת לזרעו ושיתננה לכהן לפי שיש לכהן באותו מעשר חק וזכות והיא ת\"מ אבל יוציא ת\"מ ואח\"כ יוציא ממנו התרומה החייבת לזרעו ע\"כ. והנראה אצלי בכוונת דבריו הוא דמעשר ראשון זה מיירי בהקדימו בכרי והוא טבול לת\"ג ולת\"מ וכל זמן שת\"מ בתוכו אינו יכול להפריש ממנו ת\"ג על מקום אחר לפי שכל מה שיוציא ממעשר זה בעד פירות אחרים שיש לו העשירית ממנו אינו שלו אלא של כהן בעד ת\"מ ואע\"פ שאח\"כ מפריש ממנו ת\"מ מ\"מ אינו מפריש אלא העשירית ממה שנשאר אבל אינו מפריש בעד הת\"ג שהפריש דאיך יפריש ת\"מ על ת\"ג ואף את\"ל שאח\"כ יכול להפריש ת\"מ על הכל מ\"מ בשעה שהפריש זה ת\"ג ממעשר זה היה מעורב בתוכו ת\"מ שהרי בכל עשרה גרעינין האחד הוא ת\"מ ואם זה הפריש מאה גרעינין בעד ת\"ג נמצא שהעשרה היו ת\"מ. וסבור הייתי לומר דמ\"ש הראב\"ד בהשגות יכול הוא לתרום מה שיש בו מת\"ג על מקום אחר הכוונה היא דדוקא השיעור שיש מת\"ג מצד עצמו הוא דיכול לתרום על מקום אחר אבל יותר משיעור זה אינו יכול לתרום לפי שיש בו ת\"מ אבל השיעור שיש בו מת\"ג אין בו חלק מת\"מ ולאחר שהפריש חלק ת\"ג שהיה בו על מקום אחר מפריש מן השאר ת\"מ ואח\"כ ת\"ג: " + ], + [], + [], + [], + [ + "התורם מן הדמאי על הדמאי כו'. תניא בפרק הנודר מן הירק (דף נ\"ח) כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל כו' נתנו בהן חכמים שיעור ע\"כ. ופירש\"י טבל יש לו מתירין שמתקנו וניתר ואין הכוונה שמתקנו מעצמו דהא ודאי לא מהני דאפשר דמפריש מן החולין על הטבל והוי מן הפטור על החיוב אלא הכוונה היא שמפריש עליו ממקום אחר וכמו שכתב הר\"ן. וראיתי להרא\"ש שכתב טבל אם נתערבה בחולין יש לו היתר לעשר עליו מעציץ שאינו נקוב ע\"כ. והנה דברי הרא\"ש הללו באו סתומים והנראה שכיון הרא\"ש לאותה ששנינו בפרק הקומץ (דף ל\"א) תניא אמר ר' טרפון פעם אחת נתערב לי טבל בחולין ובאתי ושאלתי את ר\"ש ואמר לי לך קח לך מן השוק ועשר עליו קסבר דאורייתא ברובא בטל ורוב עמי הארץ מעשרין הם והוה ליה כתורם מן הפטור על הפטור כו' ובפירוש איפסיקא הלכתא התם כר\"ש שזורי בהאי מלתא ומש\"ה כתב הרא\"ש דמה שיש היתר לתערובת זה לעשר עליו הוא מעציץ שאינו נקוב דאין חיובו כי אם מדרבנן וכמבואר דהשתא מפריש מהחיוב דרבנן על החיוב דרבנן אבל מטבל גמור לא משום דהוי מהחיוב על הפטור. והנה הואיל ואתא לידן סוגיא זו ראיתי לפרשה ורש\"י כתב שיש מי שפירש דמה שנתערב לרבי טרפון היה דמאי ולא היה יכול להפריש מיניה וביה מפני חולין המעורבין בו ואע\"ג דדמאי לא מיחייב במעשר אפ\"ה הואיל ומחויב דרבנן הו\"ל חולין מן הפטור על טבל החייב ומש\"ה אמר לו קח מן השוק דהוי מע\"ה דהוי נמי פטור דאורייתא על הפטור דאורייתא ולפי פי' זה לא גרסינן קא סבר דאורייתא ברובא בטל דאין לו שום שייכות כלל אלא הגירסא היא קא סבר רוב ע\"ה מעשרין הם והו\"ל כתורם מהפטור על הפטור כלומר שאם לא היו רוב ע\"ה מעשרין אלא מחצה על מחצה לא היה יכול לעשר מזה על זה דשמא הא' הוא מעושר והב' אינו מעושר והוקשו לזה בגמרא ולימא ליה קח מהעכו\"ם ותירצו קא סבר אין קנין לעכו\"ם ואיכא דאמרי דאמר לו לך קח מהעכו\"ם דקסבר יש קנין והו\"ל מהפטור על הפטור והקשו ולימא ליה קח מהשוק ותירצו קא סבר אין רוב עמי הארץ מעשרים אלא מספקינן להו מחצה על מחצה הלכך איכא למימר המעורב נתעשר וזה לא נתעשר אי נמי איפכא ע\"כ. והנה המתבאר מזה הוא שאם אנו אומרים דרוב עמי הארץ מעשרים יכול להפריש מן הדמאי על הדמאי אך אי מספקא לן במחצה על מחצה אין מעשרין מזה על זה ולא ידעתי טעם לסברא זו דאף אם נאמר דרוב ע\"ה מעשרין הם אכתי איכא למיחש דלמא הא' מעושר והב' אינו מעושר ונמצא מפריש מהפטור על החיוב או מהחיוב על הפטור ותו דהא תנן בסוף פי\"א מדמאי תרם מן הדמאי על הדמאי תרומה ויחזור ויתרום ופשיטא דסתמא דמתני' אתיא כהלכתא דקי\"ל רוב ע\"ה מעשרין ורבינו פסקה למתני' אף דאית ליה דרוב ע\"ה מעשרים ורש\"י הקשה על פי' זה דאם איתא דמה שלא תקן מהדמאי הוא משום דאית ליה דאין רוב ע\"ה מעשרים א\"כ כשלוקח מהעכו\"ם נמי ניחוש שמא ע\"ה זה שמכר פירות הללו לא עשרן והו\"ל מהפטור על החיוב ומכח קושיא זו פירש דטבל זה שנתערב לרבי טרפון היה טבל גמור וכיון שנתערב בחולין בטל דמדאורייתא חד בתרי בטל והו\"ל פטור מדאורייתא ורבנן הוא דאחמור ביה ואמרו טבל אוסר במשהו והצריכו להפריש עליו תרומה ומיהו מיניה וביה לא דחולין מתוקנים נפטרו לגמרי ואפי' חיובא דרבנן ליכא וא\"ל צא ולקח מהשוק ועשר עליו לפי חשבון טבל שבו קא סבר רוב ע\"ה מעשרין הן והו\"ל פטור מדאורייתא וחייב מדרבנן כי האי ע\"כ. ועדיין לבי מהסס בזה דנהי דמחיובא דרבנן אחייב דרבנן תורמין ומעשרין מזה על זה היינו דוקא כגון מפירות עציץ שאינו נקוב על פירות ח\"ל או על פירות הלקוחים מהעכו\"ם למ\"ד אין קנין לעכו\"ם דכל הני מה שהם פטורים מהתורה לאו משום ספיקא הם אלא דגזירת הכתוב דדין תרומות ומעשרות אינם נוהגים כי אם בא\"י וכן עציץ שאינו נקוב לא חשיב כארץ וכן דאין קנין לעכו\"ם בא\"י אלא דרבנן החמירו בכל הני גווני וחייבום בתרומת ומעשרות ומש\"ה תורמין ומעשרין מזה על זה אבל בדמאי מאי דפטור מן התורה הוא משום ספק דאמרי' רוב ע\"ה מעשרין אלא שחכמים החמירו וחששו למיעוטא וא\"כ איך תורמין מהדמאי על טבל אחר שהוא חייב מדרבנן דהא איכא למיחש שמא דמאי זה אינו מעושר וחייב מן התורה ונמצא מפריש מהחיוב על הפטור ואפשר ג\"כ שהוא מתוקן ונמצא מפריש מהפטור לגמרי על החיוב דרבנן וראיה לחילוק זה דהא קי\"ל דאין תורמין מן הדמאי על הדמאי ואע\"ג דאין חיובם כי אם מדרבנן וקי\"ל דתורמין מדרבנן אדרבנן מ\"מ שאני דמאי דחיובו הוא משום ספק וכמו שכתבנו וא\"כ לפ\"ז לא יתרום מן הדמאי על טבל אחר שחייב מדרבנן ואע\"ג דמצינו במקום אחר דלא חששו לספק זה דדמאי דהא תנן תרם מן הדמאי על הדמאי תרומה ויחזור ויתרום ומדלא קתני ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשר דומיא דתורם מן הודאי על הדמאי משמע שלא חששו חכמים דלמא הדמאי שמפריש ממנו הוא טבל גמור והדמאי שהפריש עליו הוא מעושר ונמצא שהפריש מהחייב על הפטור ונמצאת התרומה שהפריש טבל גמור הא לא קשיא שהרי כבר כתב שם רבינו עובדיה דמה שלא הצריכו לתקן התרומה הוא משום דרוב ע\"ה מעשרים לא החמירו בתרומה אבל לעולם דלכתחילה אינו מפריש מהדמאי על הדמאי ואם הפריש חוזר ותורם משום ספק דשמא הדמאי שהפריש ממנו הוא מעושר וא\"כ ה\"נ אין מפרישין מן הדמאי על טבל אחר דרבנן ואם הפריש צריך לחזור ולתרום דשמא הדמאי הוא מעושר ונמצא מפריש מהפטור על החיוב וסבור אני לומר דלעולם אין תורמים מן הדמאי על טבל אחר דרבנן והכא שאני בטבל זה שנתערב בחולין דמה שהוא פטור מן התורה הוא משום רובא שנתבטל ברוב וכתיב אחרי רבים ודמי לדמאי דמאי דפטור מן התורה הוא משום רובא נמצא דטבלים הללו יש להם הדמות בפטורא דטעמא דכולהו הוא משום דאזלינן בתר רובא ומש\"ה תורם מזה על זה אבל בטבל אחר דרבנן לא. ומ\"מ לא נתקררה דעתי בכל זה דמאחר דשנינו דאין תורמין מן הדמאי על הדמאי ואם תרם יחזור ויתרום איך התירו לתרום מן הדמאי על הטבל אחר דרבנן יהיה מה שיהיה. והנראה אצלי דלעולם תורמין מן הדמאי על כל טבל דרבנן ושאני מדמאי על הדמאי והטעם דבכל מקום דאיכא חשש איסור תורה חששו חכמים כגון מן הדמאי על הדמאי דשמא הא' מעושר והב' אינו מעושר ונמצא מפריש מן הפטור על החייב דאינו תרומה ונמצא אוכל טבל גמור אבל במפריש מן הדמאי על טבל אחר דרבנן דאף אם נחוש דלמא הדמאי הוא מעושר אכתי ליכא איסור תורה דטבל דרבנן הוא ולא חששו בזה ולפ\"ז נראה דדוקא מן הדמאי על טבל דרבנן התירו אבל מטבל דרבנן על הדמאי לא התירו משום דשמא הדמאי אינו מעושר ונמצא פוגע באיסור תורה. ודע שיש חילוק בין מפריש מן הפטור על החיוב למפריש מן החיוב על הפטור דהתורם משאינו נקוב על הנקוב דהיינו מן הפטור על החיוב צריך לחזור ולתרום אבל התורם מן הנקוב על שאינו נקוב אינו צריך לחזור ולתרום שהרי נפטר שאינו נקוב בעדיפא מיניה דהיינו במה שתרם מן הנקוב אלא דלגבי התרומה עצמה אמרינן דלא תאכל עד שיוציא עליה ממקום אחר דאי אמרת דגם בתורם מן הנקוב על שאינו נקוב דצריך לחזור ולתרום משאינו נקוב איך מפריש מן הדמאי על טבל דרבנן דהא לא ימנע אם הדמאי מעושר צריך לחזור ולתרום מהטבל דרבנן ואם הדמאי אינו מעושר ג\"כ צריך לחזור ולתרום אלא ודאי דאם הדמאי אינו מעושר כבר נתקן הטבל דרבנן ואין לחוש אלא דשמא הדמאי מעושר וכבר כתבנו דבאיסורא דרבנן לא חששו ודין זה שכתבנו מלבד שהסברא היא נכונה פשטא דמתני' הכי מוכח דתנן משאינו נקוב על הנקוב תרומה ויחזור ויתרום מן הנקוב על שאינו נקוב תרומה ולא תאכל ולא קתני בסיפא ויחזור ויתרום מוכח בהדיא דמן החייב מן התורה על החייב מדרבנן אינו חוזר ותורם שכבר נפטר הטבל דרבנן במה שתרם מהטבל דאורייתא וכן כתבו התוספות בפרק האשה רבה עלה פ\"ט ד\"ה ולא: ודע שאף שכתבנו לעיל דבחשש איסור תורה חששו חכמים אך באיסור דרבנן לא חששו ומש\"ה מפריש מהדמאי על טבל דרבנן אפ\"ה התרומה שמפריש מהדמאי על טבל דרבנן יכול הכהן לאוכלה ואינו צריך להפריש עליה ממקום אחר אף דאיכא חשש איסור תורה דדלמא דמאי זה אינו מעושר והוי טבל דאורייתא מ\"מ לא חששו לזה שהרי בתורם מן הדמאי על הדמאי לא חששו לתרומה עצמה לומר שיפריש עליה ממקום אחר והטעם הוא משום דלגבי תרומה עצמה סמכו חכמים על רוב עמי הארץ מעשרין הם וא\"כ בנ\"ד דהיינו מפריש מהדמאי על טבל דרבנן לא חששו חכמים לענין התרומה עצמה שלא תאכל עד שיוציא עליה ממקום אחר וסמכו על רוב ע\"ה מעשרין הם. ובזה שכתבנו נראה דיש ליישב הפירוש הא' שכתב רש\"י דמה שנתערב לרבי טרפון היה דמאי וכתבנו דלפי פי' זה לא גרסינן דמדאורייתא ברובא בטל אך לפי מה שכתבנו נראה דלעולם דגרסינן ליה ואיצטריך להאי טעמא משום דאי לאו דמדאורייתא בטל לא היה מפריש עליו מן הדמאי דהא קי\"ל דאין תורמין מן הדמאי על הדמאי אך כיון שכבר נתבטל ברוב דליכא איסור תורה התירו לעשר מן הדמאי דאף את\"ל דהדמאי שמפריש ממנו הוא מעושר מ\"מ ליכא איסור תורה וטעמא דאוקמוה דתערובות זה היה דמאי ולא טבל הוא משום דס\"ל דאם מה שנתערב היה טבל גמור לא היה להפריש עליו מן הדמאי משום דדילמא הדמאי היה מעושר ונמצא שאוכל טבל דרבנן. והכוונה והכלל דכל היכא דאיכא ספק א' להקל כגון במפריש מן הדמאי על טבל דרבנן דאם הדמאי מעושר לא נתקן הטבל ואם הדמאי אינו מעושר נתקן נמצא דליכא אלא חד צד להקל אף באיסור דרבנן חוששין לחומרא ואינו מעשר מזה על זה אך אם מה שנתערב היה דמאי דהשתא איכא תרי ספיקי להקל דאפשר דמה שמפריש ממנו אינו מעושר ואת\"ל דהוא מעושר אפשר שהדמאי שנתערב ג\"כ הוא מעושר נמצא דאיכא תרי חלוקות יש להקל באיסורא דרבנן אך באיסורא דאורייתא אף דאיכא תרי ספיקי להקל אזלינן לחומרא והיינו טעמא דאין תורמין מן הדמאי על הדמאי אף דאיכא תרי ספיקי להקל משום דאי אמרת שהדמאי שמפריש הימנו הוא מעושר והדמאי שמפריש עליו אינו מעושר קא אכיל איסור תורה ואליבא דרש\"י אף אם היה התערובות מטבל גמור יכול להפריש מן הדמאי עליו משום דכל בדרבנן אזלינן לקולא. ומ\"מ עדיין לכל הפירושים קשה עלי דמהסוגיא מוכח דאף דהתורם מן החייב מן התורה על החייב מדרבנן נפטר הטבל דרבנן מ\"מ לכתחלה אינו תורם שהרי הקשו בגמרא ולימא ליה קח לך מן השוק ותירצו קא סבר אין קנין לעכו\"ם כו' והו\"ל מן החייב על הפטור וא\"כ איך התירו לתרום מהדמאי על טבל דרבנן דלא ימנע אם הדמאי אינו מעושר הוי מן החייב על הפטור ואם הוא מעושר הוי מן הפטור על החייב ויש לתרץ בדוחק ועדיין יש לי משא ומתן בסוגיא זו אלא שמפני האריכות לא כתבתים לפי שסוגיא זו סובלת אריכות הרבה והדבר צריך אצלי תלמוד. ודע דאליבא דרש\"י דאית ליה דמיירי בטבל גמור ע\"כ מיירי בטבל הטבול לתרומת מעשר ולא לת\"ג דאם היה טבול לתרומה גדולה איך היה מפריש מן הדמאי עליו והלא דמאי פטור מתרומה משום דלא נחשדו ובודאי שאינו מפריש תרומה מדבר שאינו טבול לתרומה וכמ\"ש רבינו בפ\"ג דין כ\"ב וכן פי' הר\"ש בפ\"ג דחלה מ\"ט להך דמנחות בטבל שהורם ממנו תרומה גדולה ועלה בדעתי לומר שהפי' הא' שכתב רש\"י דתערובות זה היה דמאי הוא משום דניחא להו דמיירי בדמאי שכבר הורם ממנו תרומה גדולה כסתם דמאי ולא בטבל גמור ולאוקמי בטבל שהורם ממנו תר\"ג. ודע שזה שכתבנו לעיל דכל טבל שנתערב בחולין אינו מפריש עליו מטבל גמור מן התורה משום דהוי מן החייב על הפטור אלא מטבל אחר דרבנן לא כל טבלים דרבנן הותר לתרום מהם על טבל זה שנתבטל שהרי התוס' שם הקשו דמה תירצו בגמרא קא סבר אין קנין לעכו\"ם דהא מיפטר מטעם מירוח ותירצו דמ\"מ דמי לחיוב כי היכי דלא אמר ליה קח מעציץ שאינו נקוב או מתבואת ח\"ל כו' מוכח מכאן דאף דעציץ שאינו נקוב ותבואת ח\"ל ומירוח העכו\"ם אין חיובם כי אם מדרבנן מ\"מ אינו תורם מהם על טבל שנתערב בחולין שנתבטל ברוב משום דהני דמו לחיוב והוי כאילו תורם מן החייב על הפטור. והנה הרא\"ש ז\"ל שכתב דטבל שנתערב בחולין שמפריש עליו מעציץ שאינו נקוב חולק בסברת התוספות הלזו אך לא ידעתי אם הרא\"ש חולק בכל וס\"ל דכל טבל שאינו חייב מן התורה דינו שוה ומפריש ממנו על טבל שנתערב בחולין או דילמא דדוקא בעציץ שאינו נקוב פליג אבל באחריני מודה כגון מירוח העכו\"ם או תבואת ח\"ל משום דדמי לחיוב ואין ולאו ורפיא בידי ומדברי הר\"ש בפ\"ג דחלה מ\"ט נראה דס\"ל כסברת התוספות שהקשה עלה דמתני' דזיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף דקתני אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון מהך דמנחות ותיקון דדמאי ליכא למימר הכא משום דמתני' איירי בשלא הורם ממנו תרומה גדולה וכתב ומיהו למ\"ד יש קנין משכחת לה דלך קח מן העכו\"ם וזה דוחק לאוקמי סתמא דמתני' במחלוקת עוד תירץ דמוציא תחלה ת\"ג ואח\"כ לוקח מן השוק ומעשר לפי חשבון וגם זה דוחק דא\"כ כשמוציא תחלה ת\"ג הוא על הכל וא\"כ מתני' דקתני מוציא לפי חשבון הוא דוקא בתרומת מעשר ומדקתני סיפא ואם לאו מוציא תרומה לפי חשבון מכלל דרישא אינו מוציא לפי חשבון עוד תירץ דהכא איירי כשהטבל רוב וגם זה דוחק דא\"כ איפכא הוה ליה למיתני זיתי ניקוף שנתערבו עם זיתי מסיק ענבי עוללות עם ענבי בציר וכמו שדקדק הר\"ש בפ\"ה דדמאי מ\"ה ומדלא תירץ דפרנסה דמתני' הוא בעציץ נקוב ודכוותיה נראה דס\"ל כסברת התוס' דכל הני דמו לחיוב והוי כתורם מן החייב על הפטור. ודע שראיתי שהתוספות דבריהם סתרי להדדי דבפרק הנודר מן הירק עלה דהך דכל דבר שיש לו מתירין כגון טבל כו' כתבו דמעשר עליו מדמאי או מעציץ שאינו נקוב וזה הוא הפך ממה שכתבו בפרק הקומץ וצ\"ע. ודע שמ\"ש התוספות דמעשר עליו מדמאי על כרחך מיירי כשטבל זה שנתערב בחולין היה טבול דוקא לת\"מ דאם היה טבול לת\"ג לא היה מעשר מן הדמאי דהא לא נחשדו ע\"ה בתרומה גדולה וכמבואר וכן כתב הר\"ש בספ\"ג דחלה וכמ\"ש לעיל וכ\"כ הרא\"ש בפרק הנודר מן הירק (דף ט') עלה דההיא דאמרינן ליטרא בצלים כו' דלמא לחומרא שאני. ודע דכתב מהר\"ם בתשובה סי' תצ\"ג דאין מפריש מחד דרבנן על תרי דרבנן והכריח כן מאותה סוגיא דפרק הקומץ יע\"ש. ועיין בהגהות דשייכי לספר זרעים שכתבו בשם מהר\"ם דמסוגיא זו דהקומץ משמע דאין להפריש אפילו בטבל דרבנן היכא דנראה דאחד חמור קצת מחבירו יע\"ש: " + ], + [ + "אין תורמין שבלים על החטים וכו'. עיין בהר\"ש ובמ\"ש הראב\"ד בפ\"ה דעדיות משנה ב' ובתי\"ט. ומ\"ש אבל לא מן המבושל כו' עיין בתשובת הרשב\"א סי' כ\"ד ובמ\"ש הר\"ש על משנה זו ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המניח פירות להיות מפריש עליהם כו'. דין זה הביאו רבינו לקמן פ\"ז מהלכות מעשר דין ד' יע\"ש: " + ] + ], + [ + [ + "ועבדיהם הכנענים ובהמתם. גרסינן בת\"כ הם יאכלו הם אוכלים ואין הבהמה אוכלת יכול לא תאכל בכרשינים ת\"ל נפש ע\"כ. נראה מכאן דלא הותר לבהמה אלא דבר שעיקרו מאכל בהמה דאף דלאדם נמי חזי מ\"מ הותר אבל דבר שעיקרו מאכל אדם לא הותר לבהמה וכ\"כ הר\"ש בפרק בתרא דתרומות מ\"ט וכ\"כ הרע\"ב שם (א\"ה ועיין לקמן פ\"ג מהלכות מעשר דין כ') : " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "זר שאכל תרומה כו' ואינו משלם דמי מה שאכל. תמהני בדין זה שפסק רבינו מההיא דאמרינן ר\"פ אלו נערות (דף ל\"א) מאי איכא בין רבא לאביי איכא בינייהו זר שאכל תרומה ומוכח התם דלא מיפטר מתשלומין אלא בשתחב לו בבית הבליעה ומצי לאהדורה ע\"י הדחק א\"נ במשקין הא לאו הכי לא מיפטר וצ\"ע. ועל מ\"ש רבינו בין שאכל תרומה טמאה חייב מיתה. עיין בלח\"מ רפי\"ט מהלכות סנהדרין. (*א\"ה עיין ברש\"י פרק בתרא דיומא (דף פ') גבי זר שאכל תרומה ביום הכפורים דמוקי לה בשוגג משמע דבמזיד ליכא חומש): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואפילו זרע הזרע ע\"ס כל העולם שנאמר וזרע אין לה. כלומר כי היכי דפוסל זרע זרעה ה\"נ מאכיל זרע זרעה. ואפשר שהוא מקושר עם הבבא שאחר זו ועיקרא דמלתא דזרע מאכיל נפקא לן מדכתיב ילידי ביתו הם יאכלו קרי ביה יאכילו הכי איתא בפרק יוצא דופן (דף מ\"ד). (*א\"ה ומ\"ש ואפילו טומטום ואנדרוגינוס עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פ\"ז דין י\"ד): " + ] + ], + [ + [ + "כהן טמא אסור לאכול תרומה וכו'. טבול יום שאכל תרומה אם חייב מיתה עיין במה שכתבו התוס' פרק הנשרפין (דף פ\"ג) ד\"ה ויליף. ועיין בסמ\"ג לאוין סי' ש\"ה וש\"ו שכתב בשם רבינו חיים הכהן דטבול יום שאכל תרומה הוא במיתה: וטמא שאכל תרומה טמאה אע\"פ שהוא בלאו אינו לוקה. בס\"פ הנשרפין מפיק לה מדכתיב ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת. ויש להסתפק במי שאכל תרומה טמאה מדרבנן אי חייב מיתה ב\"ש מי אמרי' כיון דתרומה זו טהורה מן התורה שפיר קרינן ביה ומתו בו כי יחללוהו או דלמא אף שטומאתה מדרבנן ממעטינן לה ואמרינן פרט לזו שמחוללת ועומדת. ויש לנו הרבה כיוצא בזה כגון הבא ביאות אסורות מדרבנן דאין המים בודקים את אשתו ומייתינן לה מדכתיב ונקה האיש מעון וכן גבי אונס ומפתה אמרי' שאם היתה אסורה עליו מדרבנן שאינו נושאה משום דכתיב ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו. וא\"כ ה\"נ תרומה טמאה מדרבנן ממעטינן לה מקרא דכי יחללוהו. ועיין במ\"ש מרן בספי\"ד מהלכות פרה אדומה בשם הר\"י קורקוס שהקשה וא\"ת והרי נטמאו המים והמים יחזרו ויטמאו אותה אפי' היתה טהורה הא לא קשיא ההוא מעלה בעלמא ואין טומאת מעלה פוטרתו מחיוב מיתה ע\"כ. ולא ידעתי אם הרב ס\"ל דשאני טומאת מעלה משאר טומאות דרבנן או דלמא ס\"ל דשום טומאה דרבנן אינה פוטרתו מחיוב כרת מן התורה והדבר צריך תלמוד. שוב ראיתי לרבינו בפ\"ב מהלכות גניבה דין ח' שכתב השוחט כו' אע\"פ שחולין שנשחטו בעזרה אסורים בהנאה הואיל ואיסורם מדבריהם ה\"ז חייב לשלם תשלומי ד' וה'. הרי שאם היה איסורו מן התורה היה פטור משום דלא הוה קרינן ביה וטבחו ועכשיו שאיסורו מדרבנן לא ממעטינן ליה מקרא דוטבחו. מכאן יש ללמוד דמי שאכל תרומה טמאה מדרבנן דחייב כרת ולא ממעטינן ליה מקרא דכי יחללוהו כיון שאין טומאתו כי אם מדרבנן. ועיין במ\"ש התוס' בפ' מרובה (דף ע\"ז) ד\"ה אומר היה ר\"ש ודוק. ועיין בפרק השוחט (דף נ\"ז) דפריך בגמרא ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה ליבעי כיסוי ודוק. ועיין במ\"ש רש\"י פרק כל שעה (דף ל\"ה) אהא דאמרינן דמאי לא חזי ליה שכתב ואמרינן לקמן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ לבדו אתה יוצא בה לשום מצה כו'. ועיין במ\"ש התוס' שם (דף ל\"ח) אהא דאמרי' אבל חלתו דאי מטמיא כו' שכתבו זו הסוגיא כמ\"ד מחיצה לקלוט דאורייתא ודוק היטב בדבריהם. (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר בפ\"ג מהלכות תמידין ומוספין דין ב' ובפ\"א מהלכות נערה בתולה דין ה' יע\"ש): " + ], + [], + [ + "שנאמר ואחר יאכל מן הקדשים וכו'. בגמרא לא הביאו פסוק זה אלא בשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר ולאו הבא מכלל עשה עשה וכ\"כ הרמב\"ן במנין המצות בעשין סי' ג'. וראיתי בירושלמי רפ\"ב דבכורים דר' אבא מפיק לעשה מואחר יאכל ור' ייסא מבשעריך יע\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כהן ערל אסור כו'. עיין בלח\"מ פ\"ט מהלכות קרבן פסח שהאריך בזה. ומ\"ש משוך מותר לאכול כו' כתב מרן וסובר רבינו כגירסת ספרים דידן דמסיק לרב הונא בתיובתא ומהירושלמי דפירקין נראה כגירסא האחרת דגרסי מסייע ליה לרב הונא ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [ + "טומטום ואנדרוגינוס עבדיהן אוכלים כו'. מרן הביא כל הסוגיא דר\"פ הערל וכתב וידוע דהלכה כרבא ולפיכך סתם רבינו כו'. ולא ידעתי טעם לזה דכיון דביציו ניכרות אמאי אינו מאכיל את אשתו הא ודאי זכר הוא והיא הויא אשת איש גמורה והבא עליה במיתה וא\"כ אמאי לא יאכיל את אשתו. ובדברי הגמרא הייתי סבור לומר דרבא לא פליג עליה דאביי לענין דינא דמודה רבא דאם ביציו ניכרות דאשתו אוכלת אלא דדחיקא ליה מילתא לאוקומי לברייתא בשביציו ניכרות דאם איתא ה\"ל לפרש ועוד דס\"ל דאי מיירי בהכי מאי אשמעינן בברייתא דאשתו אוכלת פשיטא דהא ודאי זכר הוא ומש\"ה אוקמה ואמר מאי נשיו אמו ואשמעינן דלא נימא מוליד מאכיל שאינו מוליד אינו מאכיל וכדאיתא בגמרא. והנראה אצלי בדעת מרן הוא דס\"ל דרבא פליג עליה דאביי לענין דינא וס\"ל דאף שביציו ניכרות אינה אוכלת וטעמא מההיא דאמרי' בפרק הבא על יבמתו (דף נ\"ד) אמר שמואל מודה לי אבא בתינוקת פחותה מבת ג' שנים ויום אחד הואיל ואין לה ביאה אין לה חופה ע\"כ. וכי היכי דאמרי' התם דאע\"ג דיש חופה לפסולות מ\"מ בעינן שתהא חופה הראויה לביאה ואי לא לא חשיבא חופה ה\"נ גבי תרומה דקי\"ל דאינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה לא חשיבא חופת הטומטום חופה כיון דאינו ראוי לביאה והתוס' הקשו קושיא זו לאביי וז\"ל וא\"ת אכתי היאך מאכיל את אשתו דכיון דאינו בר ביאה לא הוי חופתה חופה כמו פחותה מבת ג' וי\"ל דכיון דראוי ליקרע הוי בר חופה ע\"כ. ורבא לא ס\"ל תירוץ זה ומש\"ה אוקמה לברייתא ואמר מאי נשיו אמו ומש\"ה פסק רבינו סתם דטומטום אינו מאכיל את אשתו ולא חילק דס\"ל דאפי' ביציו ניכרות אינו מאכיל משום דאין לו חופה וא\"ת אכתי קשה דלמה לא נקט דטומטום מאכיל את אמו וללמדנו דלא נימא מוליד מאכיל שאינו מוליד אינו מאכיל וי\"ל שכבר לימד אותנו רבינו דין זה בפ\"ו דין י\"ב שכתב ישראלית שיש לה זרע מכהן אוכלת בשביל בנה בין זכר בין נקבה ואפי' טומטום ואנדרוגינוס ואין ספק דדין זה דרבינו מהא דרבא גמר לה: " + ], + [], + [], + [ + "וכל המאכיל בתרומה מאכיל בחזה ושוק. כתב מרן בס\"פ הערל אהא דתנן אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה אמר ר\"ל בתרומה בזמן הזה וכו' (עיין בכ\"מ) (*א\"ה עיין בס' יום תרועה דף ו') ויש לתמוה עליו שהרי בפרק ראשון פסק כר\"ל דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן וצ\"ע ע\"כ ואני תמיה על מרן דאמאי לא הקשה לרבינו במ\"ש לעיל בדין י\"ד טומטום ואנדרוגינוס עבדיהן אוכלין אבל לא נשותיהן ע\"כ דנהי דקי\"ל כרב דאמר ליתא למתני' מקמי ברייתא דתניא ר' יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים אם מין זכר אם נקבה כו' מ\"מ נהי דספיקא הוי כיון דקי\"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן ניזיל לקולא ותיכול דאימור זכר הוא ומאי דאמרינן ליתא למתניתין היינו משום דס\"ל דתרומה בזמן הזה מן התורה אבל כפי האמת שהוא מדרבנן רבי יוסי דמתניתין ורבי יוסי דברייתא הם שפה אחת ודברים אחדים. אך אחרי בקשת המחילה הראויה אמינא דקושיא מעיקרא ליתא ובירורן של דברים כך הוא דר\"ל ורבי יוחנן נחלקו בסברת רבי יוסי ור\"ש דמתניתין דאמרו דאשת אנדרוגינוס אוכלת בתרומה דר\"ל סבר דטעמא הוא דנהי דס\"ל דאנדרוגינוס ספיקא הוי וכדקתני בברייתא מ\"מ אשתו אוכלת משום דתרומה בזמן הזה דרבנן ובדרבנן אזלינן לקולא ורבי יוחנן פליג עליה וס\"ל דרבי יוסי דמתניתין מפשט פשיטא ליה דאנדרוגינוס ודאי זכר הוא ומש\"ה אמר דמאכילה אף בחזה ושוק ומאי דנקט במתניתין מאכילה בתרומה הוא משום דאית ליה תרומה בזמן הזה דאורייתא ולסברת ר' יוחנן הלזו אין חילוק בין תרומה דרבנן לתרומה דאורייתא דר' יוחנן אית ליה דאפי' מי שסובר תרומה בזמן הזה דרבנן אנדרוגינוס אינו מאכיל את אשתו אלא למ\"ד ודאי זכר הוא אבל למאן דמספקא ליה אינו מאכיל אף דס\"ל תרומה בזמן הזה דרבנן דחילוק זה לא אמרו אלא ר\"ל אבל אליבא דר' יוחנן לא ומאי דקאמר ר' יוחנן דר' יוסי סבר דתרומה מן התורה ואמר ליה לר\"ל מי סברת תרומה בזמן הזה דרבנן דמשמע דאי הוה ס\"ל הכי היה מחלק בין תרומה בזמן הזה לחזה ושוק נראה דהכוונה היא דר\"ל ראה דבמתניתין נקט ר' יוסי דאשת אנדרוגינוס אוכלת בתרומה ור\"ל ס\"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן ועל זה הוקשה לו דר' יוסי אמאי נקט תרומה לישמעינן רבותא אפילו חזה ושוק לזה הוכרח לומר דרבי יוסי ס\"ל דאנדרוגינוס ספיקא הוי ומש\"ה נקט תרומה דדוקא תרומה שהיא מדרבנן אזלינן לקולא אבל חזה ושוק לא ור' יוחנן השיב לו מי סברת תרומה בזמן הזה דרבנן ומש\"ה נדחקת לחלק אליבא דרבי יוסי בין תרומה דרבנן לחזה ושוק הא ליתא אלא ר' יוסי אית ליה דתרומה בזמן הזה מן התורה ונקט תרומה שהיא חמורה מחזה ושוק וטעמא דרבי יוסי הוא משום דס\"ל דהוי זכר ודאי ולעולם דאפי' מאן דס\"ל דהוי ספק וס\"ל נמי דתרומה בזמן הזה דרבנן אינה אוכלת דאין לחלק בין תרומה בזמן הזה לחזה ושוק שאין לנו שום הכרח לומר חילוק זה. ונראה שיש להכריח דין זה דאין לחלק בין תרומה בזמן הזה לתרומה דאורייתא מההיא דאמרינן בפרק הערל (דף ע\"ב) טומטום אינו אוכל בתרומה נשיו ועבדיו אוכלין ופריך נשיו לטומטום מנא ליה אילימא דקדיש כו' אימור דאמרינן לחומרא לקולא מי אמרינן ספק אשה הוא ואין אשה מקדשת אשה ע\"כ, ומאי קושיא אימא דהאי תנא ס\"ל תרומה בזמן הזה דרבנן ואזלינן לקולא אימור זכר הוא דומיא דמאי דס\"ל לר\"ל אליבא דרבי יוסי באשת אנדרוגינוס דאוכלת בתרומה וליכא למימר דבעו לאוקומה לההיא ברייתא אף למ\"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא דמי הזקיקם לזה לאוקומי לברייתא דלא כהלכתא דהא אליבא דרבינו תרומה בזמן הזה דרבנן ועוד שהרואה יראה כמה נדחקו אביי ורבא לתרוצי לברייתא דאביי אוקמה כשביציו נכרות ורבא אמר מאי נשיו אמו וכל אלו הם אוקימתות דחוקות ומי הזקיקם אימא דברייתא אתיא כפשוטה משום דס\"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן. שוב ראיתי דראיה זו אינה דהא קתני טומטום אינו אוכל וטעמא משום ספק ערל ואי הך תנא ס\"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן משום הכי נשיו אוכלות איהו אמאי לא אכיל הא ספק הוא וניזיל לקולא ומ\"מ ס\"ל לרבינו דליכא למימר דטעמא דהך תנא דברייתא הוא משום דס\"ל דתרומה בזמן הזה דאורייתא דליכא לאוקומה להך סתמא דלא כהלכתא דאיהו ס\"ל דאף ר' יוחנן מודה דתרומה בזמן הזה דרבנן ור' יוחנן לא אמר דהוי מן התורה אלא אליבא דר' יוסי וליה לא ס\"ל וכמו שיתבאר לקמן ומש\"ה ס\"ל דאף למ\"ד דהוי דרבנן לא אזלינן לקולא וברייתא זו אתיא אף כמ\"ד תרומה בזמן הזה דרבנן. ועוד יש להביא ראיה לזה מההיא דאמרינן בפ\"ב דקידושין (דף מ\"ה) נתקדשה לדעת והלך אביה למדינת הים ועמדה ונשאת כו' רב אסי אמר אינה אוכלת שמא יבוא אביה וימחה ונמצאת זרה למפרע הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי ע\"כ. והשתא יש לתמוה כיון דתרומה בזמן הזה דרבנן אמאי חשו רב אסי ורב לדילמא ימחה האב והלא כל שהוא ספק אוכלת בתרומה בזמן הזה דרבנן דומיא דאנדרוגינוס דאוכל תרומה בזמן הזה ודוחק גדול לומר דרב אסי ורב ס\"ל דתרומה בזמן הזה מן התורה דלא כהלכתא. ורבינו בסוף פ\"ח פסק כרב אסי אף דס\"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן וטעמא הוא כדכתיבנא דס\"ל דרב ורב אסי פליגי עליה דר\"ל במאי דמחלק ואומר דתרומה בזמן הזה נאכלת על הספק וס\"ל דטעמיה דרבי יוסי הוא כדרבי יוחנן דאמר דלרבי יוסי אנדרוגינוס ודאי זכר הוא ועוד אף אם תימצי לומר דרב ורב אסי ס\"ל דתרומה בזמן הזה מן התורה אכתי קשה דהא התם מיירי בנתקדשה לדעת ומדאורייתא ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה כדאיתא בפרק אע\"פ (דף נ\"ז) וא\"כ כיון דלא היה כאן כי אם איסורא דרבנן אמאי חששו לספק אלא ודאי דאף באיסורא דרבנן חששו על הספק. וא\"ת מה ראיה היא זו הא ר\"ל גופיה דאית ליה דאזלינן לקולא בתרומה בזמן הזה מודה דבזמן דנוהג תרומה מן התורה אינו מאכילה אפילו בתרומה שהיא מדבריהם וכדאיתא בפרק הערל (דף פ\"א) הא לא קשיא כלל משום דהתם טעמיה דר\"ל הוא דאי אמרת דאנדרוגינוס מאכיל את אשתו בזמן דהוי תרומה מן התורה תרומה דרבנן יבא להאכיל לאשתו תרומה של תורה ומש\"ה גזרו ולא התירו אלא בתרומה בזמן הזה אבל הכא גבי ארוסה אין כאן שום טעם לגזור ואי אמרת דבזמן הזה אזלינן לקולא כל היכא דאיכא ספק אמאי לא אזלינן לקולא בארוסה כיון שאין איסורה כי אם מדרבנן אלא ודאי דס\"ל דלא אזלינן לקולא בספיקא. ונ\"ל דרב דהוה מתיר מתחלה הוא משום דהוה ס\"ל דנהי דבעלמא בתרומה בזמן הזה לא אזלינן לקולא מ\"מ הכא דנצטרפו תרתי דרבנן דהיינו תרומה בזמן הזה וארוסה הוה ס\"ל דאזלינן לקולא ורב אסי פליג עליה וס\"ל דאפ\"ה לא אזלינן לקולא אף דאיכא תרתי דרבנן וחזר רב וחש לדרב אסי. הכלל העולה דר\"ל ור' יוחנן בתלת פליגי דלר\"ל ר' יוסי אית ליה דתרומה בזמן הזה דרבנן ואית ליה דאנדרוגינוס הוי ספק איש וספק אשה וס\"ל דבתרומה בזמן הזה אזלינן לקולא בספיקא ורבי יוחנן פליג עליה בכל וס\"ל דליתנהו להני כללי דכייל ר\"ל וס\"ל דלרבי יוסי תרומה בזמן הזה מן התורה וס\"ל נמי דלרבי יוסי אנדרוגינוס ודאי זכר הוא וס\"ל נמי דלמאן דאית ליה דתרומה בזמן הזה דרבנן לא אזלינן בספקא לקולא. ונראה דאף ר\"ל דאמר דבתרומה בזמן הזה אזלינן לקולא לא אמרה כי אם אליבא דרבי יוסי אבל לדידיה לא ס\"ל ואמינא לה מההיא דתנן בפרק ז' דיבמות עלה ס\"ז ספק שהוא בן תשע שנים ויום אחד ספק שאינו ספק הביא שתי שערות וספק שלא הביא ע\"כ ופירושה היא דכל הני פוסלין מספק כגון א' מכל הפסולין שבאו על בת כהן פסלוה ואם היה ג\"כ ספק בן תשע שנים פסלוה וכן האירוסין שפוסלין בבת ישראל לכהן אם היה ספק בן שלש עשרה שנה נמי פוסלין ואין ספק דמתני' אליבא דהלכתא היא דס\"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן ור\"ל נמי הכי ס\"ל והשתא איכא לאתמוהי טובא ומה אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל שהיתה בחזקת שאינה אוכלת והיתה גם בחזקת פנויה אפ\"ה מן הספק מפקינן לה מחזקתה ואמרינן דשמא זכר הוא ואוכלת בת כהן שהיתה בחזקת אוכלת וכשרה אינו דין שאם בא עליה ספק בן תשע שלא נפסול אותה על הספק וכן גבי ספק בן י\"ג איכא נמי חזקתה שהיתה אוכלת וחזקת פנויה ואפ\"ה אמרינן דעל הספק לא תאכל וזה נ\"ל שהוא ק\"ו שאין עליו תשובה. אשר על כן נ\"ל דאף ר\"ל לא אמרה למלתיה כי אם אליבא דר' יוסי אבל לדידן לא ס\"ל כוותיה אלא אף דקי\"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן לא אזלינן בספיקא להקל כי אם להחמיר. ולענין הלכה במה שנחלקו אי תרומה בזמן הזה הוא דרבנן או מן התורה פסק כר\"ל מהטעמים שכתב הרב המגיד בפרק כ' מהלכות איסורי ביאה דין ג' ומה גם ממ\"ש מרן טעם לשבח בפרק א' מהלכות אלו דין כ\"ו דמאי דקאמר ר' יוחנן ואנא דאמרית כר' יוסי לאו משום דסבר רבי יוחנן כוותיה אלא משום דאליבא דר' יוסי דאנדרוגינוס דמתני' קיימי כו' ודבריו ראויים אליו. ובאידך פלוגתא דאנדרוגינוס אי הוי ספק או ודאי פסק דספיקא וכדאמרינן סמי מתניתין מקמי ברייתא וכן מתבאר בכמה מקומות מחיבורו דס\"ל דאנדרוגינוס הוי ספק. ובאידך מילתא דאי אזלינן לקולא בתרומה בזמן הזה פסק דאזלינן לחומרא מכח כל הראיות שכתבנו ופסק בפ\"ז דין י\"א דהטומטום אינו אוכל מפני שהוא ספק ערל ובדין י\"ד פסק דטומטום ואנדרוגינוס דנשותיהן אינם אוכלות משום ספק נקבה וכל אלו הדינים הם אפילו בתרומה בזמן הזה דאם היה חילוק בדבר היה לו לבאר וכמו שביאר בפרק י\"ג דין י\"ד גבי שתי קופות כו' אלא ודאי מדסתם משמע דס\"ל דאף בתרומה בזמן הזה לא אזלינן לקולא ודוקא לענין תערובות חלקו בין תרומה בזמן הזה לתרומה של תורה אבל לאכול התרומה עצמה לא וההיא דקידושין שכתבנו לעיל דרב חש לההיא דרב אסי מוכח דמעשה בא לפניו בזמן הזה וחשש לספק ואסר לאכול תרומה. ואח\"כ חזר וכלל ואמר וכל המאכיל בתרומה מאכיל בחזה ושוק ללמדנו דין זה בקיצור כמנהגו הטוב ואמר אל יעלה בדעתך כסברת ר' יוסי ואליבא דר\"ל דאית ליה דיש חילוק בין תרומה לחזה ושוק דבתרומה אזלינן להקל ומאכיל משום דהוי דרבנן אבל בחזה ושוק לא דהא ליתא אלא כל המאכיל בתרומה מאכיל בחזה ושוק משום דאף בתרומה שהיא דרבנן לא אזלינן בה לקולא כי אם לחומרא ולפיכך כל המאכיל בתרומה מאכיל בחזה ושוק. והנה מלבד הראיות שכתבנו דתרומה בזמן הזה אף שהיא דרבנן דינה כשל תורה ממש לכל ספיקותיה זולת לענין תערובת ועיין בפ\"ד מהלכות מעשר שני דין ט\"ו במ\"ש מרן ועיין במ\"ש מרן בפ\"ג מהלכות מעשר שני דין כ' וז\"ל שפיר עבד רבינו שלא חש להרשב\"א משום דכיון דס\"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא ע\"כ ועיין במ\"ש בסוף פ\"א מהלכות מעשר שני דין י\"ד על דברי הראב\"ד ונראה שסותר מ\"ש בפ\"ד דין ט\"ו יע\"ש. עוד יש להביא ראיה לזה מההיא דאמרי' בפרק הניזקין (דף נ\"ה) ובפרק י\"ד דיבמות (דף קי\"ג) דפריך תלמודא וחרש בפקחת ליכול בתרומה דרבנן ופשטא דלישנא דבתרומה דרבנן הוא בדבר שאינו נוהג בו תרומה מן התורה כגון תבלין אליבא דרבינו ופירות האילן כפי סברת החולקין מלבד דפשט הלשון מורה הכי מהתשובה שהשיבו דלמא אתי למיכל בתרומה דאורייתא יש להכריח דהקושיא היתה דליכול בתרומה שאינה נוהגת כי אם מדרבנן דאי הקושיא היתה דתיכול בזמן הזה לא היו מתרצים לזה כלום דהא בזמן הזה לא שייך למיגזר דהא ליכא תרומה של תורה אלא ודאי דקושיית הגמרא לא היתה אלא דתיכול מדבר שאינו נוהג מן התורה והשתא תיקשי דאמאי אינה אוכלת בתרומה בזמן הזה שהיא דרבנן ולא שייך למיגזר אטו דאורייתא אלא ודאי דתרומה בזמן הזה אף שהיא דרבנן כדין תורה דנו אותה לגמרי ובפרק האשה רבה (דף צ') אמרינן ואוכלת בגינו תרומה בתרומה דרבנן משמע דבתרומה בזמן הזה לא וטעמא הוא כדכתיבנא דתרומה בזמן הזה דין תרומה של תורה יש לה זולת לענין תערובות וא\"ת הרי כתב רבינו פ\"כ מהא\"ב דהואיל דתרומה בזמן הזה היא מדרבנן אוכלים אותה הכהנים שבזמננו שהן בחזקה ע\"כ הרי שנחלקו בין תרומה בזמן הזה לתרומה של תורה הא לא קשיא משום דחכמים דתקנו תרומה בזמן הזה אם היו אוסרים אותה לכהן של חזקה היתה תקנתם לבטלה שהרי בזמן הזה כל הכהנים הם של חזקה ואינו נמצא כהן מיוחס לפיכך כשתקנו תרומה בזמן הזה ראו לך להתירה לכהנים של חזקה אבל לשאר הדברים עשו אותה כשל תורה לגמרי וכדכתיבנא אך קשה לכל מה שכתבנו מה שכתב רבינו בפ\"ח מהלכות אלו דין י\"ב וז\"ל כל אלו כשם שאין מאכילין בתרומה של תורה כך אין מאכילין בתרומה של דבריהם גזירה שמא יאכלו בשל תורה ע\"כ משמע דבתרומה בזמן הזה מאכילין דהא ליכא לטעמא דגזירה דשמא יאכלו בשל תורה והנראה אצלי דתרומה בזמן הזה תרומה של תורה חשיבא ומה שכתב בתרומה של תורה הכוונה היא בדבריהם שנוהגין בהם תרומה של תורה והיה עולה על הדעת דדברים שאינו נוהג בהם תרומה של תורה דתאכל כגון בת ישראל שנשאת לכהן חרש דליתו נישואין דרבנן ויאכילו לתרומה דרבנן קמ\"ל דלא משום גזירה ונראה דקאי ג\"כ לכל הספיקות שכתב דפוסלין אותה אפילו בתרומה של דבריהם מהטעם שכתב אבל תרומה בזמן הזה לא איצטריך לטעם דהא תקנה קבועה היתה ועשו אותה כשל תורה. עוד היה נראה לי לומר פי' אחר בדברי רבינו במ\"ש וכל המאכיל בתרומה מאכיל בחזה ושוק דלפי מה שכתבנו היה לו לומר וכל האוכל בתרומה אוכל בחזה ושוק וכוונתו היא דבפ\"י מהלכות מעשה הקרבנות דין ה' כתב וכל אלו הנאכלים לכהנות נאכלים לעבדי הכהנים ולנשיהם כתרומה ע\"כ וסתם ולא חילק דהא איכא בין תרומה לחזה ושוק *ישראלית שנשאת לכהן ומת הישראל או שגרשה וזרע אין לה שחוזרת לבית אביה לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק אלא שסמך על מ\"ש בפ\"ו מהלכות תרומות דין ו' אך לא ביאר דאוכלת בחזה ושוק בשביל בנה ויש כמה חילוקי דינים בזה וכמו שנתבאר שם ויש עוד דין מחודש בזה דאמרינן בפרק יש מותרות עלה פ\"ז אמר רב אדא בר אהבה תנא כשהיא חוזרת לבית אביה חוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק בשביל בנה חוזרת אף לחזה ושוק ע\"כ ודין זה לא הביאו רבינו בפירוש ונראה דרבינו רצה לקצר וכלל כל הדינים בזה במ\"ש וכל המאכיל בתרומה מאכיל בחזה ושוק כלומר כל שמאכיל שהאכילה באה לה ממקום אחר ולא מצד עצמה בין שאוכלת בשביל בעלה או שאוכלת בשביל בנה אוכלת ג\"כ בחזה ושוק ובזה נכלל דינו של רב אדא בר אהבה דחוזרת בשביל בנה חוזרת אף לחזה ושוק אבל באוכלת מצד עצמה אז יש חילוק בין תרומה לחזה ושוק דהיינו חוזרת לבית אביה דאוכלת בתרומה מצד כהונתה ואינה אוכלת בחזה ושוק (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פ\"י מהלכות מעשה הקרבנות דין ה') : *צ\"ל בת כהן שנשאת לישראל " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אשת איש שבאו עליה עדי קינוי וסתירה כו'. ראיתי להתוספות בפ\"ק דסוטה (דף ו') שכתבו האומרת טמאה אני לך אי קשיא בשילהי מסכת נדרים דפליגי רבה ורב ששת באומרת טמאה אני לך דרב ששת אומר אוכלת בתרומה תריץ דהכא איירי אחר קינוי וסתירה דרגלים לדבר ואפילו רב ששת מודה והכי מפרש לה בירושלמי ע\"כ. וראיתי בירושלמי בזה הלשון עלה דמתני' דואלו אסורות מלאכול בתרומה מתני' כמשנה ראשונה דתנינן תמן בראשונה היו אומרין ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך אמר רבי אבן ואפי' תאמר כמשנה אחרונה מ\"מ יש רגלים לדבר ע\"כ. ואנכי לא ידעתי לא כוונת הירושלמי ולא כוונת התוס' דאי הוה ס\"ל דמתני' איירי אחר קינוי ואפ\"ה הוה ס\"ל דלמשנה אחרונה מותרת בתרומה וכן אליבא דרב ששת לא ידעתי איך יתכן לומר זה שהרי שנינו בריש פ\"ק נכנסה עמו לבית הסתר וכו' אסורה לביתה ואסורה בתרומה וא\"כ היעלה על הדעת דבשביל שאמרה טמאה אני שתהא מותרת וכי תימא דקושיית הירושלמי היא שלא נאמין אותה שהיא טמאה ונכוף אותה שתשתה גם זה לא יתכן שאפילו לא אמרה שהיא טמאה אלא שאמרה שאינה רוצה לשתות ליכא כפייה כלל וא\"כ מהיכא תיתי שאם אמרה שהיא טמאה שנכוף אותה לשתות ואולי היו סבורים דמשנה זו לא מיירי בשקדם קינוי וסתירה אלא מילתא באפי נפשה היא דהאומרת שהיא טמאה אסורה בתרומה ומש\"ה אמרו דאתיא כמשנה ראשונה ולא ידעתי מי הזקיקם לדוחק זה דהא מתני' פשטה מיירי בבת שתייה וכעת צל\"ע ולדידי למשנה ראשונה וכן לרבה דאית ליה דאף למשנה אחרונה אינה אוכלת ק\"ל דמאי אתא לאשמועינן פשיטא דהא אפילו שלא קדם קינוי וסתירה אסורה בתרומה כ\"ש זו שקדמה לה קינוי וסתירה ואם לומר דמתניתין אתא לאשמועינן דאין הבעל יכול לכופה לשתות זו מלבד שהוא דבר פשוט הא שמעינן לה ממתני' דריש ארוסה דקתני אלו לא שותות ולא נוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך. אשר על כן נראה לי דודאי מתני' לא אתא לאשמועינן דאם אחר קינוי וסתירה אמרה שהיא טמאה שהיא אסורה בתרומה דזה דבר פשוט הוא דהא זונה היא אלא הכא מיירי בשכבר שתתה ובאידך דבאו עדים שהיא טמאה דאוקמה רב ששת אחר שתייה משום דקודם שתייה פשיטא הכא נמי מיירי אחר שתייה ואשמעינן דאע\"ג דכבר שתתה ויצאת נקייה אם אמרה טמאה אני נאסרה בתרומה ולא אמרינן מדלא בדקוה המים שקרנית היא משום דאיכא למימר או שתלתה לה זכות או שהיו עדים בטומאה או שהבעל לא היה מנוקה מעון ועל זה הקשו בירושלמי דא\"כ דמיירי אחר שתייה א\"כ אתיא כמשנה ראשונה דאי כמשנה אחרונה נהי דליכא הוכחה דמשקרת מדלא בדקוה מ\"מ אמאי נאמין אותה ולזה תירצו דמאחר שקדם קינוי וסתירה אף שלא בדקוה מ\"מ רגלים לדבר שנטמאה ואנו מאמינים אותה ואנו תולין מה שלא בדקוה המים בסיבה אחרת וזה נ\"ל שהיתה כוונת הירושלמי והוא דרך נכון בעיני אך דברי התוספות שהקשו מר\"ש קשים בעיני דאם התוס' ס\"ל דמיירי מתני' קודם שתייה ולאחר קינוי וסתירה קשה מה שהקשינו. עוד אני תמיה דהא רב ששת לא אמר התם דאוכלת אלא משום שלא תוציא לעז על בניה ואם נתארמלה או נתגרשה מודה רב ששת דאינה אוכלת וכדאיתא בסוף נדרים ואם כן הכא דאנו מוציאין אותה מבעלה למה תאכל. גם מה שכתבנו לדברי הירושלמי דס\"ל דמתני' איירי אחר שתייה ג\"ז אינו מעלה ארוכה לדברי התוס' דלא ימנע אי ס\"ל דבאומרת טמאה אני אחר שתייה אסורה לבעלה א\"כ לא שייך הכא מילתא דרב ששת ואי ס\"ל דמותרת לבעלה וכמשנה אחרונה א\"כ למה לא תאכל הא איכא למיחש שתוציא לעז על בניה ואם הם סוברים בתחילה דמתני' לא איירי בשקדם קינוי וסתירה אלא מילתא באפי נפשה היא והוה ס\"ל דמאי דתנן דאסורה בתרומה הוא דוקא בתרומה אבל לביתה שריא וכמשנה אחרונה ומש\"ה הקשו מרב ששת מלבד דדרך זה כמו זר נחשב דהא קתני ושבאו עדים והתם אסורה היא לבעלה ועוד דפשטא דמילתא הוא דמתני' בלאחר קינוי וסתירה איירי עוד זאת אדרש מה שכתבו דרגלים לדבר ואפי' רב ששת מודה דכיון שאמרו דמתני' איירי בלאחר קינוי וסתירה שהיא אסורה לבעלה מאי שיאטיה דרב ששת הכא. סוף דבר דברי התוס' לא יכולתי להולמם: מת בעלה קודם שישקנה כו'. (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ב מהלכות סוטה דין י\"ב) : " + ] + ], + [ + [], + [ + "והיוצא ליהרג מבתי דינים עכו\"ם כו'. מ\"ש מרן דהיאך אפשר שנחזיקהו כמת ודאי בגמר דין בלבד לפי דעת הרב בפרק א' מהלכות ערכין שכתב רבינו מי שנגמר דינו בב\"ד של ישראל והעריכו אחר אינו חייב כלום שהרי הוא כמת הו\"ל לבאר דהיינו כשהעמידוהו בבית הסקילה כמ\"ש כאן. איברא דקושיא זאת נופלת לסברת מהריק\"א שהשוה ערכין לההיא דכל הגט דאתמר לגבי גט אבל כבר כתבתי שאין זווגם עולה יפה יע\"ש (*א\"ה עיין בקונטרס מהרח\"ש) : " + ], + [], + [ + "אמרה לה צרתה או אחת מהחמש נשים וכו'. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פי\"ב מהלכות גירושין) : " + ], + [], + [ + "הכותב נכסיו לאחר וכו'. בדברי מרן הגדילו התערובות דבפלוגתא דת\"ק ורשב\"ג אין שם זכר למעוכב גט שחרור דלא שייך כלל והרב כתב כאן גבי מעוכב גט שחרור וז\"ל בעיא בהשולח ולא איפשיטא ועוד יתבאר בסמוך ע\"כ. וזה לא נתבאר כלל. ועוד הוסיף לקמיה וז\"ל וכיון דמספקא לן כמאן הלכתא פסק לעיל בסמוך לחומרא. וכל אלו הדברים הם תמוהים מאד וצ\"ע: " + ], + [ + "ישראל ששכר בהמה מכהן כו'. כתב ר\"ע דמאכילה אע\"פ שמזונותיה על ישראל וכ\"כ התוס' ר\"פ אלמנה לכ\"ג. אך בפ\"ק דע\"ז (דף ט\"ו) כתבו דדוקא כשאין מזונותיה על ישראל כי אם על כהן וצ\"ע ורבינו הביא המשנה כצורתה. ומ\"ש דכהן ששכר בהמת ישראל לא יאכילנה תרומה עיין במרדכי פרק אלמנה לכ\"ג ודוק: " + ] + ], + [ + [ + "זר שאכל תרומה בשגגה כו'. בספר קרבן אהרן פרשת אמור (דף רל\"ז ע\"ד) אהא דתניא התם יכול תהא הפרשתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש ת\"ל ונתן לכהן את הקדש מתנתו מקדשתו וכו'. כתב וז\"ל יכול וכו' דמשעה שהפריש התרומה היא מקודשת לענין שאם אכלה חייב לשלם קרן וחומש אף קודם שיתן אותה לכהן ע\"כ. ואחרי המחילה הס כי לא להזכיר פירוש זה דמעולם לא שמענו חילוק בתרומה אם נתנה לכהן או לא אלא משעת הפרשה נתקדשה ומה שנחלקו בברייתא הוא בתשלומי תרומה דהויא כתרומה לכל דבר והוא ממ\"ש הכתוב ונתן לכהן את הקדש ודרשינן דבר הראוי להיות קדש. ובזה נחלקו דר\"מ סבר דמשעת הפרשה לא נעשו התשלומין קדש כי אם משעת נתינה ור\"א סבר דמשעת הפרשה נעשה קדש ועיין בירושלמי רפ\"ו דתרומות שהובאה ברייתא זו ותראה משם איך כוונת הברייתא היא כמו שכתבנו ועיין בהר\"ש שם ודוק: " + ], + [], + [], + [ + "כמו שאין חייבים על מעשר [שני] שלו כמו שיתבאר. כצ\"ל והוא בפ\"ה מהלכות מעשר שני דין ג': " + ], + [ + "אכל תרומה במזיד וכו'. כגון שלא התרו בו אבל אם התרו בו לוקה ואינו משלם וכמ\"ש רבינו לעיל פ\"ו דין ו' וכ\"כ מרן שם וכ\"כ רבינו בפי' משנה זו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שתי קופות כו' אין ידוע איזו היא תרומה כו'. דין זה הוא משנה פ\"ז דתרומות מ\"ה וכיוצא בזה כתב רבינו בפ\"ה מהלכות אלו דין כ\"ב דכל שהוא ספק תרומה אינו חייב חומש ונסתפקתי אם חייב להפריש מספק דשמא התרומה אכל ויהיו התשלומין והחומש תרומה וימכרנה לכהן ומה שהביאני לזה הוא שראיתי לתוספות בפרק נושאין על האנוסה (דף צ\"ט) עלה דמתני' דנתערב ולדה בולד שפחתה כו' דקתני שאם אכלו תרומה אינם משלמים קרן וחומש שכתבו נהי דאין משלמים מ\"מ צריכים להפריש משום כפרה ע\"כ, וא\"כ כי היכי דבספק כהן דקי\"ל מוכרין את התרומה וכדתנן התם והטעם הוא משום המוציא מחבירו עליו הראיה ואפ\"ה אם אכלו תרומה צריכים להפריש משום כפרה ה\"נ בספק תרומה צריכים להפריש משום ספק ונראה דבשני דינים הללו דהיינו ספק כהן או ספק תרומה צריכים להפריש הקרן והחומש מחולין מתוקנים כדין כל אוכל תרומה בשוגג דאי לא לא הויא ליה כפרה כיון שלא הפריש כדינו וימכור הקרן והחומש לכהן לפי שהם ספק תרומה דומיא דמאי דאמרי' בירושלמי בפ\"ג דחלה עלה דמתני' דגר שנתגייר דקתני ואם ספק חייבת בחלה דנוטל דמיו מן הכהן כיון שהוא ספק אם חייב בחלה ואע\"ג דבדמאי דקי\"ל דמפריש תרומה מעשר מספק נראה מדברי רבינו בפ\"ט מהלכות אלו דין ה' שנותנה לכהן בלא כסף וכן כתב רש\"י בפרק עגלה ערופה (דף מ\"ח) והתוס' בפ\"ק דיומא (דף ט) ד\"ה מעשר וכבר עמדתי על זה בספר ראשון סי' י\"ט והרואה יראה ממה שכתבנו שם דהכא בנדון דידן נוטל דמיו מהכהן. (א\"ה תמצאנו לקמן פ\"ט מהלכות מעשר דין ב' יע\"ש) : " + ], + [], + [], + [], + [ + "כל האוכל תרומה בין בשוגג בין במזיד וכו'. דין זה הוא ריש פ\"ו ממסכת תרומות, אך מ\"ש בין בשוגג בין במזיד לא ידעתי מנא ליה הך מלתא דלפי פשטן של דברים דין זה אינו אלא באוכל תרומה בשוגג שהתשלומין תרומה ומש\"ה אינו משלם כי אם חולין מתוקנים משום דקרא קאמר ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש אבל באוכל במזיד דקי\"ל דהתשלומין חולין לכל דבר וכמו שכתב רבינו בדין ט\"ו א\"כ מהיכא תיתי שלא ישלם מעות או מטלטלין דקרא דונתן לכהן את הקדש באוכל בשגגה מיירי ובפרק הזהב (דף נ\"ד) אמרינן תרומה אינה משתלמת אלא מן החולין דרחמנא אמר ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש כו' ופירש\"י תרומה זר האוכל בשוגג אינה משתלמת מעות אלא פירות חולין שהתשלומין נעשין תרומה כדכתיב את הקדש מה שהוא נותן לו נעשה קדש אלמא מידי דחזי להכי בעינן, הרי דעת שפתיו ברור מללו שדין זה אינו אלא באוכל בשגגה לפי שהתשלומין תרומה אבל במזיד שהתשלומין חולין משלם אפי' מעות וכן כתב בפ' כל שעה (דף ל\"ב) עלה דההיא דאמרינן איבעיא להו כשהוא משלם לפי מדה משלם או לפי דמים משלם כו' ופי' שם איבעיא להו כיון דגבי תרומה בשוגג קפיד רחמנא אתשלומי פירות ולא מעות כדכתיב ונתן לכהן את הקדש לפי מדה משלם או לפי דמים משלם בגזלן דחולין שוגג או מזיד וכן גזלן דתרומת מזיד לא איבעיא לן כיון דלא קפיד רחמנא אתשלומין דידהו דאמר ישיב אפילו שוה כסף ואפילו סובין ודאי לפי דמים משלם ע\"כ הרי דס\"ל כמו שכתבנו. ודע שמ\"ש רש\"י וכן גזלן דתרומת מזיד היינו בשאכלה דוקא אבל אם לא אכלה פשיטא דאין חילוק בין שוגג למזיד דלא חייב הכתוב אלא לאוכל בשוגג וזה פשוט ומתבאר פ\"ו ומסכת תרומות מ\"ד יע\"ש וכן נראה שהוא דעת הר\"ש שכתב בריש פ\"ו עלה דמתני' דתנן אם רצה הכהן למחול אינו מוחל דטעמא הוא דכיון דגזרת הכתוב שחייב לשלם דבר הראוי להיות קדש ואין יכול לפטור עליו בדמים אין הדבר תלוי בבעלים ע\"כ. הרי לך מבואר לפי טעם זה דבאוכל במזיד דקי\"ל דאם רצה הכהן למחול מוחל וכדתנן בריש פ\"ז הטעם הוא לפי שלא הקפיד הכתוב בתשלומיו לשלם דבר הראוי להיות קדש ויכול לפטור עצמו בדמים וכדברי הר\"ש כתב רבינו עובדיה בריש פ\"ו יע\"ש אך בריש פ\"ז עלה דמתני' דאם רצה הכהן למחול מוחל כתב והואיל והם חולין אם רצה הכהן למחול מוחל מה שאין כן בתשלומין של שוגג שאם רצה למחול אינו מוחל מפני שהם קדש ע\"כ. ולפי זה אפשר לומר דגם באוכל במזיד משלם פירות מתוקנים אלא שההפרש שיש ביניהם הוא דבשוגג התשלומין הם תרומה ולפיכך אינו מוחל לפי שהוא קדש אבל במזיד דהתשלומין הם חולין אם רצה למחול מוחל אך מדבריו בריש פ\"ו מוכח שאין הטעם אלא דבמזיד משלם אפי' מעות ולפיכך יכול למחול אבל בשוגג דמשלם פירות מתוקנים אינו יכול למחול ולסברת רבינו דס\"ל דגם במזיד משלם חולין מתוקנים הטעם דבשוגג אינו יכול למחול ובמזיד מוחל הוא משום דבשוגג התשלומין הם תרומה ומש\"ה אינו מוחל אבל במזיד דהתשלומין הם חולין מש\"ה יכול למחול וכמ\"ש רבינו עובדיה בריש פ\"ז אי נמי אפשר לומר דס\"ל לרבינו דשאני שוגג דהוי כפרה כקרבן ומש\"ה אינו מוחל וכבר צדד טעם זה הר\"ש בריש פ\"ו יע\"ש וכן כתבו התוס' בפרק אלו נערות (דף ל) ד\"ה שאכל תרומה יע\"ש. נסתפקתי אם משערים כמה היתה שוה התרומה וישלם מן החולין באותו שווי לפי שהתרומה בזול לפי שאינה מאכל כל אדם ולפ\"ז אם אכל כזית תרומה ישלם פחות מן החולין או דלמא כשמשערין שווי התרומה משערין אותה כאילו היתה חולין. וראיתי להר\"ש פ\"ו דתרומות מ\"ד שכתב דמי תרומה שהן יקרים כחולין גם יכול לשלם דמים ע\"כ. משמע מדבריו דיש שתי קולות גנב מן האוכל דאילו גנב שמין את התרומה בשוויה שהיא בזול וג\"כ משלם מדבר שאינו ראוי להיות קדש אבל באוכל משערין את התרומה כאילו היתה חולין ומשלם מדבר הראוי להיות קדש. אך ראיתי להר\"ב תי\"ט שכתב וקרן דמי תרומה לשון רש\"י כלומר מעות כמו שנמכרת תרומה בשוק ע\"כ דאילו שווי תרומה קרן וחומש דמשלם מן החולין נמי בשווי התרומה משלם עכ\"ל. נראה מדבריו דס\"ל דמאי דתנן דמי תרומה הכוונה היא שמשלם מעות וזהו ההפרש שיש בין דמי תרומה למן החולין. ועיין בפרק ו' דתרומות מ\"ג דתנן המאכיל את פועליו תרומה כו' ועיין במה שכתבתי בספר שלישי סי' ס\"ב: (*א\"ה חבל על דאבדין כי זה אחד מהספרים שנגנבו): " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שמן של תרומה כו'. עיין לקמן פרק ה' מהלכות שמטה ויובל שיש ללמוד משם לתרומה: " + ], + [], + [ + "סך הוא הכהן בשמן וכו'. דין זה הובא בפ\"ק דכריתות (דף ז') ואמרינן דהטעם הוא משום דכתיב ומתו בו כי יחללוהו ופירש מרן דכיון שסך כבר הוא מחולל וכשבא הישראל ומתעגל בו אין זה מחללו שכבר נתבטל. ומ\"ש רבינו מותר לזר למושחו כתב מרן דט\"ס הוא וצריך להגיה למשמשו כו'. והנה מתוך אלו הדינים נראה דע\"כ לא הותר אלא לאחר שסך הכהן עצמו להתעגל עמו משום דאעפ\"י שנסוך הימנו מ\"מ כבר נתחלל בסיכת הכהן אך בתחילה שיהיה הישראל סך את הכהן בידו נראה דאסור לפי שהוא נסוך הימנו בידו קודם שיתחלל אלא שראיתי לרבינו בפי' המשנה פ\"ב דמעשר שני מ\"ב דתנן ר' שמעון אומר אין סכין שמן של מע\"ש בירושלים וחכמים מתירים אמרו לו לר\"ש אם הקל בתרומה חמורה לא נקל במע\"ש הקל כו' ופי' שם שר\"ש אומר שאסור לאדם שיאמר לחבירו בירושלים שימשח אותו בשמן של מע\"ש ושתמשח יד המושחו ותהיה שכרו על המשיחה שמשחו וזה אינו מותר ר\"ל שישתכר אדם ממעות מע\"ש וחכמים מתירים כי הם אומרים שאין דמים למשיחת ידו ואין מקפידין בזה ואמרו לר\"ש אם הקל בתרומה חמורה ענינו שהיא אסורה לזרים והתירו בה בזה המעשה ר\"ל שיתן הכהן לישראל שמן של תרומה וימשח אותו בו ולא נקפיד במה שידבק בידו מן השמן אינו דין שנתיר זה במעשר הקל שנאמר שאנו לא נקפיד במה שידבק בידו מן השמן ע\"כ. הרי לך מבואר שמותר לזר לסוך הכהן בידו ואע\"פ שידו נסוך משמן תרומה ע\"כ. ולפ\"ז כל מה שהוצרכו לטעמא דקרא של ומתו בו כי יחללוהו הוא דוקא שנסוך כל גופו כגון שהוא מתעגל על גביו דאי לאו טעמא דכי יחללוהו הוה אסור כסתם סיכה דאסור לזר אבל לסוך לכהן בידו שרי אע\"פ שנסוך קודם שנתחלל לפי שמשיחת ידו הוא דבר מועט ואין מקפידין בזה. ומ\"ש רבינו דמותר לזר למושחו הכוונה היא כמו שכתב מרן שהוא למודדו והוא מה שנוהגים למשמש איברי האדם במרחץ לישבם ולתקנם ובזה נסוך כל גופו ולא שרי כי אם מטעם שכבר נתחלל שאם לא היה כי אם בידו לבד אף שלא היה מחולל הוה שרי וכדכתיבנא. וראיתי לרבינו שסיים וכן אמרו בירושלמי מה הקלו בתרומה כהדא דתניא סך כהן תרומה ומעגילו ע\"ג מעיו ואינו חושש ע\"כ. והנה הביא דברי הירושלמי הללו להכריח שאין כוונת ר\"ש במה שאמר אין סכין שמן של מע\"ש שלא ניתן לסיכה דא\"כ כוונת חכמים באומרם הקלו בתרומה הוא דבר פשוט דהיינו שניתן לסיכה ואין שום חילוק לדברי הירושלמי הללו עם פי' זה וכבר הביא רבינו פי' זה בתחילת דבריו ודחאו בשתי ידים אך הדבר הקשה עלי הוא דגם לפי פירושו לא יתיישב הירושלמי הזה דמה ענין מתני' לההיא ברייתא דסך כהן כו' דההיא טעמא הוא משום דכבר היא מחוללת אבל הכא במתניתין שרצו להתיר אף קודם שנתחלל מנא לן. וסבור הייתי לומר דהירושלמי ס\"ל דמחלוקת זה דר\"ש ורבנן מיירי בשנתן הכהן שמן על בשרו ואמר לישראל שיסוך אותו ואף אם נאמר שהישראל נתן השמן על גבי הכהן מ\"מ אין דרך סיכה בכך אבל הסיכה היא כשיסוך אותו שנסוך ידו דאל\"כ נמצאת שמן של תרומה אסורה בנגיעה לישראל לפי שנסוך ידו וזה לא הוזכר בשום מקום ולפ\"ז שהסיכה היא במה שהישראל סך את הכהן ונסוך ידו ס\"ל לר\"ש דזה אסור לפי שמשתכר במעשר שני וחכמים מתירים משום דס\"ל דכיון שכבר נתחלל שמן זה בגוף הכהן אין בו קדושת מעשר שני ומותר להשתכר בו והביא ראיה לזה מתרומה שהיא אסורה לזרים ואמרינן דאם נתחללה מותר לישראל לסוך הימנה לפי שאין בה קדושת תרומה כ\"ש במעשר שני הקל שנאמר שאם נתחלל שאין בו קדושת מעשר שני. ודרך זה אף שניתן להאמר בדברי הירושלמי מ\"מ דברי רבינו שבפי' המשנה אינם סובלים פי' זה שהרי כתב דטעמייהו דחכמים דמתירים הוא משום דס\"ל שאין דמים למשיחת ידו כו' ולפי מה שכתבנו אף שיהיה דמים למשיחת ידו אין בו איסור לפי שאין בו קדושת מעשר שני לפי שכבר נתחלל וכן כתב בחיבורו פ\"ג מהלכות מעשר שני דין כ\"ג אומר אדם לחבירו בירושלים לסוך אותו בשמן מע\"ש אע\"פ שנסוכה ידו ואין זה בשכר סיכתו ע\"כ, מוכח בהדיא דאם היה בשכר סיכתו היה אסור. סוף דבר דברי רבינו הללו צריכין אצלי תלמוד: ודע שכפי הפי' הראשון שכתבנו אני תמיה למה השמיט רבינו דין זה דאף קודם שנתחלל מותר לישראל לסוך אותו אף שנסוך הימנו ומלבד שלא הביא דין זה מדקדוק דברי רבינו שכתב סך הוא הכהן עצמו בשמן כו' ואם סך עצמו בשמן כו' מדברים הללו נראה שלא הותר לישראל לסוך אותו וכי תימא דרבינו בחיבורו חזר בו ממ\"ש בפי' המשנה ופירשה למתני' כהר\"ש ולפי זה מה שאמרו אם הקלנו בתרומה הכוונה היא שניתנה לסיכה הא ליתא וכמבואר בדבריו ממה שכתב בפ\"ג מהלכות מע\"ש דין כ\"ג וצ\"ע: עוד ראיתי לדקדק בדינים אלו במ\"ש מרן וזה טעם לכל מה שנזכר למעלה שכיון שנהנה בהיתר הותר אח\"כ ליהנות באותו שמן עצמו וכיון מרן על מ\"ש רבינו אבל סך את רגליו ולובש המנעל או הסנדל וסך כל גופו וכו' ולא ידעתי כוונת מרן במ\"ש שנהנה בהיתר אם הדברים הם בדקדוק דדוקא כשנהנה בהיתר הותר אח\"כ ליהנות באותו שמן אך אם לא נעשה בהיתר לא וכגון ישראל שסך עצמו בשמן תרומה לא הותר לישראל אחר להתעגל על גביו אע\"פ שכבר נתחלל לפי שלא נתחלל בהיתר כי אם באיסור וסימנים מצאתי לזה ממ\"ש רבינו בפי\"ג מהלכות מעשר דין י\"ז נתן הכותי שמן ע\"ג טבלא להתעגל עליה משעמד מותר לישראל לישב אחריו ע\"כ. ולפי הנראה דהיתר זה הוא בדמאי שהרי בדיני דמאי קא עסיק אבל בודאי אסור וא\"כ מאי שנא גבי תרומה דקי\"ל דאם נתחלל דשרי וגבי טבל קי\"ל דאף אם נתחלל אסור. ולפי מה שדקדקנו מדברי מרן ז\"ל ניחא דשאני תרומה שנתחלל בהיתר אבל טבל לא משכחת לה חילול בהיתר ומש\"ה אסור בודאי ומותר בדמאי. שוב ראיתי דאין מכאן הכרח דאפשר דדוקא גבי תרומה דגלי קרא ומתו בו כי יחללוהו אמרי' דאם נתחלל שרי אף שנתחלל באיסור דהא ס\"ס כבר נתחלל אבל גבי טבל אף שנתחלל אסור. אך קשה לי דהא עיקר איסורא דטבל נפקא לן מקרא דולא יחללו וא\"כ כי היכי דדרשי קרא דכי יחללוהו למעט המחולל ה\"נ נדרוש קרא דולא יחללו למעט טבל המחולל. ומ\"ש רבינו ואם סך עצמו בשמן ונכנס למרחץ וכו' אפשר שדקדק רבינו לומר שלא הותר לכהן לסוך במרחץ וזה נלמד ממ\"ש בפ\"ה מהלכות שמטה ויובל דין ו' ודוק: " + ], + [ + "מפני שאינו ראוי למאכל אדם. כתב מרן כלומר אלא ע\"י הדחק שאם לא היה מאכל אדם לא היה מתחייב בתרומה. ועיין לעיל פ\"ב ובפרק שאחר זה דין ז': " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אותה התמצית תרומה. עיין במ\"ש התוס' בבא בתרא פ\"ה (דף פ\"ז) ד\"ה והתנן דבמעשרות אין הדין כן ודוק: " + ], + [], + [ + "ישראל שהיה אורח אצל כהן כו'. עיין במרדכי פרק אלמנה לכ\"ג ודוק: " + ], + [ + "וכן מדליקין שמן שריפה בבתי כנסיות וכו'. מדברי התוס' פרק כל שעה (דף ל\"ד) נראה דס\"ל דברשות כהן קאי לכל השנויין במשנה ולטעמייהו אזלי דס\"ל דהנאה של כילוי לא אסור מן התורה לזרים כמ\"ש שם ובפ\"ב דשבת (דף כ\"ו) ד\"ה אין. אך דעת רבינו הוא דהנאה של כלוי לא אסור אלא מדרבנן וכמ\"ש הר\"ש בסוף תרומות בשם ה\"ר משה בר אברהם ובצורך רבים לא גזור. וכן ההיא דלעיל דוטובל הישראל מעיקרא הותר משום סכנה ושוב לא נאסר אך אם היה איסורו מן התורה הוא תימה איך לא חזר לאיסורו ועיין במ\"ש התוס' בר\"פ אלמנה לכ\"ג כי שם האריכו בזה. (*א\"ה עיין פ\"ב מהלכות אלו דין י\"ד) : " + ], + [], + [], + [ + "גידולי תרומה הרי הם כחולין כו'. ראיתי לבאר אם גידולי היתר מעלים את העיקר האסור או לא לפי שראיתי בדין זה מבוכה גדולה בין הראשונים ז\"ל. גרסינן בפרק הנודר מן הירק (דף נ\"ז) ישמעאל איש כפר ימא העלה בידו בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידולין על עיקרו והכי קא מיבעיא ליה גידולי היתר ועיקרו אסור כיון דרבו גידוליו מעיקרו אותן גידולי היתר מעלין את האיסור או לא והנה הר\"ן ז\"ל כתב ורבו גידולין על עיקרו לאו רבייה בלחוד קאמר אלא רבייה שכיוצא בה במידי דאתי מעלמא היתה בה כדי לבטל את האיסור מיהו בגידולין מספקא ליה אי גידולי היתר מעלין את האיסור או לא ונ\"ל דעיקר ספיקיה אי אמרינן דגידולין כיון דנמשכין ויוצאין מן העיקר שאינו כלה אי הוו להו כעיקר ואסירי אי הוו להו כהיתר ומעלין את האיסור ובדין הוא דהוה ליה למיבעי גידולין עצמן שרו או אסירי מיהו הא בהא תליא דאי גידולי היתר מעלין את האיסור פשיטא דשרו ואי אין מעלין פשיטא דאסירי דאי שרו היו מעלין ע\"כ. והנה המתבאר מתוך דברי הר\"ן הללו הוא דעיקר הספק הוא אם הגידולים נמשכין אחר העיקר ודינם כמוהו ולפי זה פשיטא דאין הגידולים מעלים את העיקר או דילמא גידולי היתר אינם נמשכים אחר העיקר ובהיתרם הם עומדים ולפ\"ז מעלים את העיקר בשיעורו כדין כל היתר שנתערב באיסור ואמרינן דאתא לקמיה דר' יצחק נפחא ופשט ליה מן הדא דאמר ר' ינאי בצל של תרומה שנטעו ורבו גידולו על עיקר מותר ופי' הר\"ן מותר כלומר דלא הוי תרומה דאתו גידולין ומבטלין עיקר מיהו טבל הוי דהא בטלו גידוליו את העיקר ובהא אמרינן מותר לומר דפקע שם תרומה מיניה ושרי באכילת עראי ולקמן בע\"ה נבאר דברי הר\"ן הללו והקשה לו ר' ירמיה לרבי יצחק דאמאי שביק תרין דס\"ל דלא אתו גידולין ומבטלין את העיקר ועביד כחד ואמרינן מאן אינהו תרין דאמר ר' יוחנן ילדה שסבכה בזקנה ובה פירות אע\"פ שהוסיפה מאתים אסור ואמר רבי יוחנן בצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם אסור והנה מהני תרי מימרי מוכח דלא אתו גידולין ומבטלין את העיקר ואמרינן דר' אמי פשיט לה מהא דאמר ר' יוחנן ליטרא בצלים שתקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה כלומר לפי הגידולין והעיקר אלמא אתו גידולין המחוייבין ומבטלין את העיקר הפטור ודחו ראיה זו דדילמא לחומרא שאני ופי' הר\"ן לעולם אימא לך דמדינא לא אתו גידולין ומבטלין עיקר דאדרבא הרי הם כמוהו (א\"ה חבל על דאבדין): " + ], + [ + "גידולי גידולין חולין לכל דבר וכו'. עיין במ\"ש מרן. ודע דגבי טבל קי\"ל דבדבר שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורים ודוקא עד שלש גרנות והד' מותר כמ\"ש רבינו בפ\"ו מהלכות מעשר דין ו' וגבי תרומה הד' אסור והה' מותר וכמ\"ש הר\"ש בפ\"ט דתרומות מ\"ו יע\"ש. ומ\"ש רבינו והמדומע ותוספת תרומה לא ידעתי מהו ונ\"ל שהוא ט\"ס והגי' הנכונה היא ותשלומי תרומה דהיינו מי שאכל תרומה בשוגג דקי\"ל דתשלומין תרומה לכל דבר חוץ שאם נזרעו גידולין חולין וכמ\"ש רבינו לעיל פ\"י דין ט\"ו יע\"ש: " + ] + ], + [ + [ + "אסור לטמא את התרומה כו'. מתוך דברי התוספות בפרק כל פסולי המוקדשין (דף ל\"ג) ד\"ה הכי גרסינן נראה דלר' יוחנן דמוקי לקרא דכל קדש בתרומה טמא שנגע בתרומה לוקה וכן נראה ממ\"ש שם ד\"ה ההיא בשם ה\"ר חיים אך בפרק אלו הן הלוקין (דף י\"ד) ד\"ה ההוא כתבו בשם הר\"ש מדרוי\"ש דלעולם ליכא מלקות לר\"י בנגיעה וכן הוא דעת רבינו אף שפסק כרבי יוחנן בפרק י\"ח מהלכות פסולי המוקדשין וכן נראה מן הסוגיא דפרק הערל (דף ע\"א) דאמרינן דקרא דבמים יובא איצטריך לנגיעת תרומה אלמא ליכא מלקות בנגיעה ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "התלתן והכרשינין של תרומה הואיל ואינו מאכל אדם כו'. עיין לעיל פרק ב' ופי\"א דין ט': " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אסור לכהנים ולוים לסייע כו'. כתב מרן ואמרי' התם דתרומת ח\"ל אין בה משום המסייע כו' ועי' לקמן פ\"ה מהלכות בכורים דין י\"ב: " + ], + [], + [ + "לא יתן אדם תרומה לשומר גתו. תוס' פ\"ו דדמאי: " + ], + [], + [ + "והאשה שמא תתגרש כו'. פסק כרב פפא ורב הונא דאיכא למיחש לכולהו. ודע דאף בבת כהן איכא לטעמא דשמא תתגרש משום דגזרו אטו בת ישראל מדלא נאמרה ביניא זו בגמרא והכי איתא בהדיא בפ' האשה רבה (דף פ\"ו) יע\"ש: " + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [ + "חבית סתומה שנתערבה וכו'. עיין במה שכתב מרן בפרק ז' מהלכות ע\"ז ובתשובת הרשב\"א סימן שכ\"ה. ומ\"ש מרן בשם הר\"י קורקוס דע\"כ לא התיר ר\"ן אלא בנפלה מעצמה כו' עיין במה שכתב הטיו\"ד סי' ק\"י בשם ר\"י ובמ\"ש מרן שם בשם שערי דורא ועיין בספר ברכת הזבח (דף נ\"ח:) : " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Warsaw, 1881", + "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI" + ] + ], + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות תרומות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Zeraim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/Warsaw, 1881.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..13e9246892c731de2333dbd22d5c19a4e256dcfb --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/Warsaw, 1881.json @@ -0,0 +1,240 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI", + "versionTitle": "Warsaw, 1881", + "license": "Public Domain", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Zeraim" + ], + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה לשבות מעבודת הארץ כו'. גרסי' בירושלמי פ\"ק דערלה אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה ופטור מן המעשר ובשביעית צריכה דכתיב ושבתה הארץ וכתיב שדך לא תזרע. גרסינן בתוספתא פ\"ב דפאה הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה ומן הרבעי ומן העוללות וחייב בשביעית. והנה דין הערלה פשוט משום דכתיב לכם יצא הקדש שאינו משלכם וכן פסק רבינו בפ\"י מהלכות מעשר שני. ודין הרבעי פשוט הוא ג\"כ מטעם זה דהא קי\"ל כל שפטור מן הערלה אינו חייב ברבעי וכמ\"ש רבינו שם. ופטור העוללות ג\"כ הוא דבר פשוט לפי שמתנות עניים אינן נוהגין בשל הקדש וגדולה מזו כתב רבינו בפ\"ד מהלכות מתנות עניים דין כ\"ד יע\"ש. אך מאי דתני וחייב בשביעית לא ידעתי טעמא דמילתא. שוב ראיתי בירושלמי ספ\"ז דפאה שהביאו תוספ' הלזו ואמרו רבי זעירא בשם רבי יוחנן ושבתה הארץ שבת לה' דבר שהוא לה' קדושת שביעית חלה עליו ורבי חייא בר אבא בעא קומי ר' מנא לאוכלו בלא פדיון אי אפשר דאי אפשר להקדש לצאת בלא פדיון לפדותו ולאוכלו נמצא כלוקח לו קורדום מדמי שביעית א\"ל הגזבר מחליפו ביד אחר ע\"כ. וכבר הובאה סוגיא זו בירושלמי פ' מקום שנהגו אמתני' דג' דברים עשו אנשי יריחו יע\"ש וכעת לא ראיתי לרבינו שהביא דינים אלו דשביעית: " + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם לאו אסורים כספיחי שביעית. עיין בפירוש המשנה ובמהרימ\"ט ח\"א סימן פ\"ג: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מצות עשה להשמיט כו'. עיין בהראב\"ד פ\"ה דעדיות משנה א' דגריס ובה\"א אין אוכלין אלא בטובה וכתב דטעמייהו דב\"ה משום דגזרי שביעית אטו שאר שבוע כדי שלא יהא אדם רגיל ליכנס בשדה חבירו שלא מדעתו אבל מן התורה ודאי מותר דכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה כו' וכבר הביא הר\"ן דברי הראב\"ד הללו בפ\"ד דע\"ז אמתניתין דשם דיש לה גנה או מרחץ יע\"ש. (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר) : " + ], + [ + "ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. מ\"ש מרן דרבינו מפרש הא דא\"ר בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקעות לאו אשמיטת קרקעות דשביעית כו'. אני תמיה על מרן דהא אף לר\"ת דס\"ל דפי' שמטת קרקע הוא יובל מ\"מ מודה דשמיטת כספים כולל כל דין השביעית דהיינו חרישה וזריעה וכספים דלגמרי הוקש שביעית ליובל לומר דבזמן שאין היובל נוהג אין שביעית נוהגת מכל וכל ומאי דקאמר שמטת כספים לפי שאין דין זה נוהג ביובל וכ\"כ בפ\"ק דקידושין (דף ל\"ח) . ואפשר היה לומר דס\"ל למרן דכי הוקש שביעית ליובל היינו במאי דדמי ליובל משום דביובל חוזרות השדות מלוקח למוכר ושמטת כספים כמו כן מופקעין ממלוה ללוה וקרא דהשמטה שמוט בשמטת כספים מיירי וה\"ק בשתי שמטות הדומות זו לזו מיירי קרא בזמן שהיובל נוהג שחוזרת השדות מלוקח למוכר שמטת כספים ג\"כ שמופקעים ממלוה ללוה נוהגת אבל חרישה וזריעה בשביעית מעולם לא הוקשה ליובל ונוהגת אף בזמן שאין היובל נוהג. ומה שהביא רש\"י מהירושלמי שאין השמטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג וההיא רבי היא וכדמוכח בירושלמי פרק בתרא דתרומות ופרק השולח, היה אפשר לדחוק ולומר דהתם נמי בשמטת כספים מיירי. אך המדקדק היטב בדברי הירושלמי יראה דלרבי חרישה וזריעה בשביעית נמי הוקשה ליובל. ומלבד כל זה יש לתמוה דבפ\"ק דמועד קטן (דף ב') אמרי' וחרישה בשביעית מי שרי אמר אביי בשביעית בזמן הזה ורבי היא כו'. הרי סוגיית הגמרא מוכחת בהדיא דאליבא דרבי חרישה דשביעית בזמן הזה אינה כי אם מדרבנן וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה דרבינו מזכה שטרא לבי תרי דגבי פרוזבול פסק כרבי וגבי חרישה וזריעה דשביעית פסק כרבנן דפליגי עליה דרבי דלית להו היקשא: " + ], + [ + "כל שהחזיקו בו עולי בבל כו'. תנן בריש פ\"ו ממסכת שביעית ג' ארצות לשביעית כל שהחזיקו עולי בבל כו' לא נאכל ולא נעבד וכל שהחזיקו עולי מצרים כו' נאכל ונעבד ע\"כ. ופי' הר\"ש לא נאכל לאחר שביעית בלא ביעור ולא נעבד בשביעית כו' ונאכל לאחר הביעור וקסבר קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד ומ\"מ לענין עבודה החמירו דלא נעבד ע\"כ. ורבינו בפי' המשנה פירש וענין לא נאכל ולא נעבד שאסור לנו עבודת הארץ ההיא ואם תעבד ע\"י אחר אסור לאכול ממה שתוציא ומה שאמר נאכל אבל לא נעבד ר\"ל שאינו מותר עבודתה ואם נעבדה יהיה כל הצומח בה נאכל בקדושת שביעית ע\"כ ס\"ל לרבינו שאין חילוק בין כבוש מצרים לכבוש בבל אלא היכא דנעבדה בשביעית דכבוש בבל אסור באכילה כיון שנעשה באיסור וכבוש מצרים מותר באכילה אבל לעולם צריך לאוכלו בקדושת שביעית ונראה דלרבינו כל מה שתוציא הארץ בכבוש מצרים אינו נאכל לאחר הביעור בין מה שתוציא בהיתר כגון פירות האילן או אם נעבדה בשביעית דלרבינו פירוש כבוש מצרים יש בו כל דין שביעית. ובסברת הר\"ש אני מסתפק במ\"ש דכבוש מצרים נאכל לאחר הביעור אם קודם הביעור יש בו קדושת שביעית באכילתה או לא ומן הסברא נראה דאין בו קדושת שביעית כלל דכל דבר שיש בו קדושת שביעית צריך ביעור ודוחק הוא בעיני לחלק בין חיובא דביעור לחיובא דקדושת שביעית אך מפשט דבריו נראה דדוקא לאכול אחר הביעור הקלו בכבוש מצרים אך לשאר דברים לא הקלו ויש בהם קדושת שביעית. אך אליבא דרבינו פשיטא לי דאין חילוק כלל וכיון שיש בו קדושת שביעית אינו אוכל אחר הביעור ובפירקין פירוש דנאכל ואינו נאכל הוא לענין ספיחים כלומר דספיחים שאין איסורם כי אם מדרבנן וכמ\"ש בראש הפרק לא גזרו בכבוש מצרים אבל כל שאר דיני שביעית נוהגים בכבוש מצרים ור\"ע כתב שפירוש הר\"ש הוא עיקר. הן אמת שפי' הר\"ש לא יכולתי להולמו מההיא דתנן בפ\"ט ג' ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן וכו' ועבר הירדן לא היה מכיבוש בבל וכמו שכתב הראב\"ד בפירקין אלמא ביעור נוהג אף במה שלא כבשו עולי בבל וצ\"ע. ואל תשיבני ממ\"ש מרן על דברי הראב\"ד דאין אנו יודעים אם כבשו עולי בבל קצת ארצות מעבר הירדן כו' שדברים אלו הם מתמיהים שאם כבשו עולי בבל קצת ארצות מעבר הירדן למה כתב רבינו שעבר הירדן שביעית נוהגת מדבריהם היה לו לומר דבארצות שכבשו עולי בבל יהיה שביעית נוהגת מן התורה אלא ודאי דס\"ל דעבר הירדן לא היה מכיבוש בבל ומ\"מ נראה דהר\"ש ור\"ע ס\"ל דעבר הירדן היה מכיבוש בבל ודוחק וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד. ומדברי הר\"ש בפ\"ד ממסכת ידים נראה מתחילת דבריו דספוקי מספקא ליה אם עבר הירדן היה מכיבוש בבל אי לא יע\"ש ומדברי התוס' בפ\"ק דיבמות (דף י\"ו) ד\"ה עמון נראה דס\"ל דעבר הירדן המוזכר בפ\"ט ממסכת שביעית היה מכבוש בבל אלא שכתבו דהוא דוקא בארץ סיחון ועוג שלא היתה של עמון ומואב ואף למה שכתבנו עוד בשם ר\"ת דס\"ל דעבר הירדן דפ\"ט היה מכיבוש בבל ובפירוש נאכל ואינו נאכל נראה דס\"ל כפי' הר\"ש דהיינו נאכל לאחר הביעור שהרי הכריחו ממתניתין דפ\"ט דעבר הירדן קדשו עולי בבל אלמא ס\"ל דכל מקום שיש ביעור הוא מכבוש בבל והיינו כדברי הר\"ש דאילו לרבינו אין להכריח משם דעבר הירדן יהיה מכבוש בבל וכמבואר: " + ], + [ + "אבל עמון ומואב ומצרים וכו'. תניא בפ\"ק דחגיגה (עלה ג') נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרין מ\"ע בשביעית כו' ופירש\"י נמנו וגמרו והתקינו שהיו ישראל הדרין בעבר הירדן במה שכבשו מסיחון ועוג ארץ עמון ומואב מעשרין עכשיו מ\"ע בשביעית שהן היו זורעין בשביעית כדאמרינן לקמן שלא קדשוה עולי גולה בקדושת הארץ ע\"כ. ואני תמיה על זה דהא תנן בריש פ\"ו דמס' שביעית וכל שהחזיקו בו עולי מצרים נאכל אבל לא נעבד אלמא לעבודה אף במה שלא היה מכיבוש בבל כיון שהיה מכיבוש מצרים אסור בעבודה ובפ\"ק דיבמות (דף י\"ו) פי' רש\"י גם כן דאף מה שהיה מכיבוש מצרים כיון שלא היה מכיבוש בבל זורעין בשביעית ואי לאו דברי רש\"י מסוגיית הגמרא ליכא קושיא כלל מתרי טעמי חדא דאפשר דהאי עמון ומואב לא מיירי בעמון ומואב שנתקדש ע\"י כיבוש משה אלא בשאר עמון ומואב שלא טהרו בסיחון ורבים מגדולי המורים סוברים כן וכל שלא היה לא מכבוש ראשון ולא מכבוש שני נעבד בשביעית אף שחייב בתרומות ומעשרות מדרבנן מ\"מ לעבודת שביעית אוקמוה אדין תורה מפני תקנת עניים והיינו דתנן בפ\"ו דשביעית ומאמנה ולפנים נאכל ונעבד ופשיטא דאיצטריך לאשמועינן במקומות שחייבים בתרומה מדרבנן דאפ\"ה בשביעית לא גזרו ולפי זה היה נראה דדוקא בח\"ל גמור כגון מצרים ובבל ועמון ומואב שכל אלו לא נתקדשו לא בכיבוש ראשון ולא בכיבוש שני יש חיוב בהם בשביעית במעשרות אבל בכבוש מצרים כיון ששביעית נוהגת בו אף שאינו אלא מדרבנן מ\"מ אין תרומה נוהגת בהם בשביעית וטעמא דמילתא הוא משום דכיון דשביעית נוהגת בהם הרי חייב להשמיט מדרבנן כל מה שתוציא הארץ בשביעית דכל דתקון כעין דאורייתא תקון וכיון שכן פטור מן המעשר מטעם הפקר דמהאי טעמא אין מעשר בכיבוש בבל בשביעית וכמבואר וכן נראה מדברי רבינו בפ\"ו מהלכות מתנות עניים דין ה' שנת השמטה כולה הפקר כו' ובחוצה לארץ שאין בה שמטת קרקע מפרישין בארץ מצרים ובעמון כו' מתוך דבריו נראה דדוקא בח\"ל גמור מפרישין בשביעית מעשר לפי שאין בה שמטת קרקע אבל בשאר ארצות אף שלא היו מכבוש בבל אין מעשר נוהג בהם בשביעית וזהו שלא פירש כיבוש מצרים מה יוציאו בשביעית מ\"ע או מע\"ש וכן סוריא מה יהיה דינו בשביעית לפי שאלו כיון ששביעית נוהג בהם אין בהם תרומות ומעשרות בשביעית ומה שכתב בתחלת דבריו שנת השמטה כו' כולל כל המקומות ששביעית נוהג בהם בין שיהיה מן התורה או מדרבנן אין בהם תרומות ומעשרות בשביעית ומ\"מ קשה לדרך זה הא דאמרינן בחגיגה וביבמות עלה דהך דעמון ומואב הרבה כרבים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית משמע דאף מה שהוא כבוש מצרים כיון שאינו כבוש בבל חייב במעשר בשביעית. וסבור הייתי לומר דמאי דקאמר כדי שיסמכו לאו משום מתנות איירי אלא הכוונה היא שלא רצו לכובשם כדי שימצאו העניים ספיחים וכן ירקות שאם היו כובשים אלו הארצות הכל היה אסור אך עכשיו שלא כבשום אף ששביעית נוהג בהם מ\"מ הספיחים מותרים ואף אליבא דהר\"ש שכתבנו לעיל דאית ליה דמאי דתנן נאכל הוא לאחר הביעור מ\"מ נ\"ל דמודה לרבינו דספיחים אינם אסורים בכבוש מצרים כיון דאין איסורם כי אם מדרבנן משום עוברי עבירה וכמו שכתב רבינו בכבוש מצרים שהזריעה אינה אסורה כי אם מדרבנן לא גזרו בספיחים. והנה דרך זה מלבד שהוא דוחק בעיני הרואה יראה דברי רבינו בריש הלכות תרומות שכתב כל שהחזיקו וכו' והניחו אותם המקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים ולא החזיקו עולי בבל כשהיו ולא פטרום מן התרומה והמעשרות כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית ע\"כ. מוכח מדבריו דס\"ל דכיבוש מצרים חייב במעשר מדרבנן בשביעית. ולפי זה לא ידעתי למה לא ביאר רבינו בפ\"ו מהלכות מתנות עניים דין כיבוש מצרים בשביעית מה יהיה דינו לענין תרומות ועיין במ\"ש מהר\"ר דוד עראמה ז\"ל בריש הלכות תרומות ודוק. ועוד נ\"ל דאף דנימא דעמון ומואב הוא מכיבוש מצרים אין להכריח משם שהותרה הזריעה דאף שאסור בעבודה מ\"מ כל מה שתוציא הארץ בשביעית חייב במעשר אלא שנחלקו אם מפרישין מעשר עני או מעשר שני ונמנו וגמרו שיהיו מפרישים מעשר עני משום דהרבה כרכים לא כבשום עולי בבל כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית בלקט שכחה ופאה ומעשר עני אבל אה\"נ שהזריעה אסורה בהם ולאו הא בהא תליא. וראיתי למרן שכתב מתוך מחלוקת ר\"ט וראב\"ע מתבאר שמותר לזרוע בשביעית. ולא ידעתי מהיכן הוא הביאור הזה ואם היינו אומרים שחיוב המעשר בשביעית תלוי בקדושת שביעית שכל מקום ששביעית נוהג אין בו חיוב מעשר בשביעית היו דברי מרן ז\"ל באים על נכון דכיון דאליבא דכ\"ע חייבים במעשר ש\"מ דאין שביעית נוהג. אך כבר כתבנו לעיל דמסוגיית הגמרא ומדברי רבינו בריש הלכות תרומות נראה דכיבוש מצרים חייב במעשר בשביעית ועיין במ\"ש רבינו בפ\"ד ממסכת ידים משנה ג' והמעיין בדבריו יראה דס\"ל דכ\"מ דהשמטה נוהגת אין בו מעשר בשביעית וכמ\"ש בהלכות מתנות עניים וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד. וממ\"ש הר\"ש ג\"כ במתני' דידים יש להוכיח דס\"ל דכל מקום שהשביעית נוהג אין בו תרומות שכתב אין זה עמון ומואב כו' שאפילו את\"ל שלא כבשום עולי בבל ע\"כ שביעית נוהג בהן כו' משמע דס\"ל דכ\"מ דשביעית נוהג אין בו מעשר בשביעית. אך מדברי התוס' בפ\"ק דיבמות נראה דס\"ל דאף כבוש מצרים חייב במעשר בשביעית וכל זה יראה המעיין כשידקדק במה שהקשה ר\"ת וממה שתירץ עלה דהך דעמון ומואב יע\"ש: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל סך הוא את השמן כו'. תניא בתוספתא פ\"ק דדמאי הביאה הר\"ש שם שמן של שביעית נותנין אותו לגרדי ואין נותנין אותו לסורק: " + ], + [ + "שמן של שביעית אין חוסמין בו תנור כו'. עיין לעיל פי\"א מהלכות תרומות שיש ללמוד משם לשביעית: " + ], + [], + [], + [], + [ + "וכל שאינו מיוחד כו' הרי הוא תלוי במחשבתו. עיין מהרימ\"ט ח\"א סי' פ\"ג ובמ\"ש התוס' פרק בא סימן (דף נ\"א) ד\"ה אלא ודוק: " + ], + [], + [ + "ואין מאכילין אותם לא לעכו\"ם ולא לשכיר. גרסינן בתוספתא פ\"ז דשביעית אין מוכרין ואין לוקחין מן העכו\"ם ומן הכותי פירות שביעית אחרים אומרים מוכרים לכותי עד ארבע איסרות ע\"כ. ועיין במבי\"ט ח\"א סי' נ\"א ודו\"ק: " + ], + [ + "אין ב\"ד פוסקין לאשה פירות שביעית. ירושלמי ר\"פ שני דייני גזירות: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מרחץ שהוסקה כו'. מ\"ש מרן ועי\"ל דלכתחילה נמי מותר כו' קשה דא\"כ למטה שכתב רבינו תנור שהסיקוהו בתבן או בקש למה יוצן הא אין לך צורך אדם כמו זה לאפות ולבשל יותר ממרחץ ומשום קושיא זו הוצרך למטה להביא דברי הר\"י קורקוס ודחק טובא לחלק בין זה לזה וצ\"ע. ומ\"ש הראב\"ד ואם אדם חשוב הוא לא ירחוץ דחנם דידיה כשכר דמי. מצינו כיוצא בזה בפרק כל הצלמים דאמרינן שלא בטובת ר\"ג כבטובת אחרים דמי ודו\"ק (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר בהלכות ע\"ז): " + ], + [ + "והקור קדושת שביעית חלה עליו. עיין בפ\"ג מהלכות טומאת אוכלין דין י': " + ] + ], + [ + [ + "אין עושין סחורה בפירות שביעית. הרמב\"ן מנאה במנין העשין סי' ג' משום דכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ולא לסחורה ולאו הבא מכלל עשה עשה והעושה סחורה ביטל עשה זה. ומ\"ש ואם רצה למכור מעט כו' הר\"ן בפרק ד' דע\"ז אמתניתין דשיש לה גנה או מרחץ נהנין מהן שלא בטובה כתב דאם מוכר בשביל טובת הנאה פורתא שרי דכה\"ג לאו סחורה מיקרי שאין זה כענין מקח ע\"כ: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מין במינו בכל שהוא. גרסי' בתוספ' פ\"ד דדמאי מצרפין פירות ערב שביעית כדי שירבו על פירות שביעית לפוטרן מן הביעור ועיין במבי\"ט ח\"א סי' נ\"א ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "היוצר מוכר חמש כו'. הרב תי\"ט תמה על רבינו דהשמיט בבא דאם הביא יותר מכאן מותר. וכבר כתב רבינו דין זה לעיל פ\"ד דין כ\"ד יע\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל מי שהוא חשוד כו'. גרסי' בתוספ' דשביעית פ\"ו אין מוכרין פירות שביעית לחשוד על השביעית אלא מזון ג' סעודות בד\"א בדבר המתקיים אבל דבר שאינו מתקיים אפילו מאה סעודות מותר: " + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה להשמיט המלוה בשביעית כו'. גרסי' בת\"כ פרשת בהר סיני בשנת היובל הזאת זו מוציאה עבדים ואין השביעית מוציאה עבדים והלא דין הוא ומה אם היובל שאינו משמט כספים מוציא עבדים השביעית שמשמטת כספים אינו דין שתוציא עבדים ת\"ל בשנת היובל הזאת זו מוציאה עבדים ואין השביעית מוציאה עבדים ק\"ו ליובל שישמט כספים ומה אם השביעית שאינה מוציאה עבדים משמטת כספים יובל שהוא מוציא עבדים אינו דין שישמיט כספים ת\"ל וזה דבר השמטה שביעית משמטת כספים ואין היובל משמט כספים והיובל מוציא עבדים ואין שביעית מוציא עבדים ע\"כ. ובזאת הברייתא שייכא הקושיא שהקשינו לעיל דלמאי איצטריך קרא דוזה דבר השמטה למעט יובל מהשמטת כספים הא מדאיצטריך קרא למעט השביעית מהוצאת עבדים למדנו דאין היובל משמט כספים דאי לאו הכי לא איצטריך קרא דהא ליכא ק\"ו והתירוץ הוא כמו שתירצנו לעיל בברייתא הקודמת דון מינה ואוקי באתריה. (*א\"ה תמצאנו בדברי הרב המחבר הלכות חמץ ומצה יע\"ש): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המלוה את חבירו והתנה עמו שלא תשמטנו כו'. כתב מרן הב\"י ח\"מ סימן ס\"ז בשם הרב רבינו שלמה בן אדרת שאף במקום שנהגו לכתוב בשטרותיהם ע\"מ שלא תשמטנו בשביעית אם בשטר א' לא נכתב תנאי זה לא אמרינן כמאן דנכתב דמי כמו שאנו אומרים בדרישת לשון הדיוט ונתן טעם לחלק ביניהם. כתב הסמ\"ע דהחילוק הוא משום דהלוה יאמר דהמלוה רצה לקיים מצות שביעית כו'. ואין ספק שלא ראה תשובת הרב רבינו שלמה בן אדרת במקומה כי שם ביאר הטעם דשאני הכא דסמיא בידיה לכתוב פרוזבול אבל אותם השנויים בסימן מ\"ב אותם התנאים הם תלויים בשעת מעשה. ועיין מהרש\"ך ח\"א סימן י' מהרי\"א סימן רל\"ה מהרשד\"ם חה\"מ סימן ס\"א: " + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה לספור שבע שנים וכו'. והיו מברכין על ספירתם כ\"כ התוספות מנחות (דף ס\"ה) ד\"ה וספרתם: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ודין בתי ערי חומה. יש להסתפק אם הוא דוקא לדיני בתי ערי חומה שהזכיר רבינו לקמן פי\"ב ונפקא מינה שמצורע משתלח מהם אף בזמן הזה דהא קי\"ל דטהרת מצורע נוהג שלא בפני הבית כמ\"ש רבינו פי\"א מהלכות טומאת צרעת דין ו' וכן נראה מדברי רש\"י פ\"ק דברכות (דף ה') והתוס' שם חלקו עליו וס\"ל דבזמן שאין היובל נוהג ליכא קדושה בבתי ערי חומה והרשב\"א ז\"ל בחידושיו קיים דברי רש\"י יע\"ש: " + ] + ], + [ + [ + "שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות. עיין במ\"ש הרמב\"ן בפי' התורה ובמנין המצות סי' רכ\"ז. וכתב הרב בעל החינוך שאם מכרו שניהם לוקין אע\"פ שלא הועילו מעשיהם. ולא ידעתי מנ\"ל דהא רבינו כתב בפ\"ו מהלכות בכורות דכל שמעשיו אינם מועילים אינו לוקה וכ\"כ הרב גבי מעשר בהמה שאינו לוקה על המכירה וכן נראה שהוא דעת רבינו שהרי לא הביא לאו זה בפי\"ט מהלכות סנהדרין. כתב הנ\"י פרק הזהב דלא מהני הנאה ביובל לומר ע\"מ שלא תחזירנו יובל כדאמרינן בשביעית וטעמא דאין לו זכות להתנות עליה משום דאינה שלו שהיא קדש לה' דכתיב כי לי כל הארץ יע\"ש. נסתפקתי במוכר שדהו בזמן היובל אם יכול הלוקח לחפור בה בורות שיחין ומערות או דילמא אינו יכול לשנותו לפי שלא מכר לו אלא אכילת פירות. וראיתי לרבינו פכ\"ג מהלכות מכירה שכתב דהקונה לזמן קצוב בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם. והנראה מדברי הראב\"ד וה\"ה שם דפשיטא להו דקונה בזמן שהיובל נוהג דעושה בשדה כל חפצו אע\"פ שידוע שתחזור הקרקע לבעליה ביובל וס\"ל דרבינו דימה המוכר לזמן קצוב למוכר בזמן שהיובל נוהג. ואני תמיה על זה מהא דאמרינן בירושלמי ס\"פ השולח קנה שדה ביובל ר' אילא אמר קנה קרקע ר' אבא בר ממל אמר לא קנה קרקע מתיב רבי אבא בר ממל לרבי אילא על דעתך דאת אמר קנה קרקע יחפור בה בורות שיחין ומערות א\"ל התורה אמרה ושב לאחוזתו בעינו ע\"כ. נתבאר מזה דלכ\"ע הקונה בזמן שהיובל נוהג אין הלוקח משנה אותו משום דכתיב ושב לאחוזתו דומה למה שדרשו גבי עבד עברי דכתיב ושב למשפחתו למוחזק שבמשפחתו ומש\"ה אמרינן דאין עבד עברי כהן נרצע משום דבעינן ושב למשפחתו כלומר כמו שהיה מקודם ה\"נ גבי שדה בעינן שישוב לאחוזתו כמו שהיה מקודם. וא\"ת דבפרק יש נוחלין (דף קי\"ב) הקשו למאן דבעי למילף דירושת הבעל מן התורה מדכתיב ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו וכי מנין לפנחס שלא היה לו לאלעזר דדילמא פנחס זבן מזבן ותירצו פנחס דזבן מזבן לא מצית אמרת דא\"כ נמצאת שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו. ואי אמרת דמוכר שדה אינו יכול לשנותו לפי שלא מכר לו כי אם אכילת פירות תיפוק ליה דשדה דזבן פנחס לא היו יכולים לקבור בו לאלעזר דאין לך שינוי גדול מזה דהא כשחוזר אינו יכול לפנותו. הא לא קשיא משום דאפשר דברשות בעל השדה היה שיוכל לעשותו בית הקברות ומש\"ה הקשו דכיון שחוזר ביובל נמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו דלענין חזרה דיובל לא מהני תנאה דמלבד דאיכא איסור אין מעשיהם מועיל: " + ], + [ + "והמוכר שדהו לס' שנה כו'. בפרק האומנין (דף ע\"ט) : " + ] + ], + [ + [], + [ + "ואין הקרובים פודין אותה כו'. עיין בהרא\"ם פרשת בהר ד\"ה ובכל ארץ ובסדר צדה לדרך שם ובלח\"מ פ\"ב מהלכות עבדים: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "הגיע יום י\"ב חודש וכו'. עיין בהרלנ\"ח סימן קל\"ד: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מה ביאתן בימי יהושע כו'. לא נתבאר בדברי רבינו קידוש זה דבתי ערי חומה במה היה ורש\"י בפרק בתרא דערכין (דף ל\"ב) כתב דקדשום בשתי תודות ובשיר וב\"ד מהלכין דומיא דמאי דאמרינן בפרק ב' דשבועות (דף י\"ד) אך רש\"י שם (דף י\"ו) ד\"ה וקדשום כתב לא פורש לי במה מקדשים ערי א\"י וכבר הביאו התוספות דברי רש\"י הללו בערכין ד\"ה וקדשו ועיין במ\"ש התוספות פ\"ב דשבועות (דף ט\"ו) ד\"ה ויוצא. כתב מהרימ\"ט חי\"ד סימן ל\"ז דבימי עזרא לא קדשו ערי חומה חוץ מאותם שהיו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון יע\"ש: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "ומפי השמועה למדו וכו'. כתב הר\"ב החינוך שאם שינה לוקה ונסתפק כמה יהיה שיעור השינוי שיתחייב עליו. אך דעת רבינו הוא שאינו לוקה שהרי לא מנאו בפי\"ט מה' סנהדרין. ומ\"ש רבינו וכן בשאר ערי ישראל נראה שדין זה אינו תלוי במוקף חומה אלא כל ערי ישראל אסור לשנותם. וראיתי לרש\"י בפ\"ב דשבועות עלה י\"ו עלה דההיא דאמרי' כל שתעלה בידך מסורת מאבותיך שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון כל מצות אלו נוהגות בה שכתב מצות בתי ערי חומה ושלוח מצורעים ושאין עושין מגרשיהן שדה ע\"כ. ולכאורה נראה דס\"ל שדין זה דאין עושין מגרש שדה אינו אלא במוקף חומה ולא ידעתי מנין לו. ודע דהא דלא תנינן חלוקה זו בפ\"ק דכלים גבי עשר קדושות הם הוא משום שדין זה אינו משום קדושה אלא משום ישוב א\"י והתם לא תני אלא הדברים שהם משום קדושה וזה מבואר. ודע דבפרק לא יחפור עלה דמתניתין דמרחיקין את האילן מן העיר כ\"ה אמה פריך בגמרא ות\"ל דאין עושין שדה מגרש כו' ואם כדברי רש\"י דדין זה אינו נוהג כי אם בבתי ערי חומה מאי פריך אימא דמתני' איירי בשאר ערי ישראל דלאו ערי חומה נינהו וכי תימא לרבינו נמי תיקשי דאימא דמתני' איירי בח\"ל הא ליתא דודאי מהני' לא איירי כי אם בא\"י דהא משום נוי העיר הוא טעמא דמתני' וכן כתב הטור סי' קנ\"ה אך לרש\"י קשה וצ\"ע וכן קשה לרש\"י מסוגיא דפ\"ב דמכות עלה י\"ב וצ\"ע ונראה דס\"ל דשאני ערי הלוים דכתיב בהו קרא דלא ימכר ולוים לית להו ערי חומה וכדאיתא בערכין עלה ל\"ג יע\"ש. עוד ראיתי בסוגיא זו דאמרינן דדין זה דאין עושין מגרש שדה הוא דוקא בזרעים אבל אילנות עבדינן ורבינו לא הזכיר חילוק זה ולא ידעתי למה. ואי משום דס\"ל כתירוצא קמא דמתני' איצטריך לרבי אליעזר הא ליתא דהא בפ\"י מהלכות שכנים הביא משנה זו כצורתה ואם משנה זו אתיא כרבי אליעזר לא היה לו להביא משנה זו דאינה הלכה ומשנה זו לסברת רבנן אין מקום ליישבה אם לא שנחלק בין זרעים לאילנות וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא דאיך לא חלק בין זרעים לאילנות וצ\"ע. כתב הרב בעל תיו\"ט בפרק בתרא דערכין דמדברי ר\"ע נראה דסובר דר\"א לפרושי אתא ולא לאיפלוגי וכו' יע\"ש ודבריו תמוהים דמלבד דהתם בגמרא אמרינן דכ\"ע מיהא בדלוים לא משנינן משמע דבערי ישראל איכא מחלוקת וכמ\"ש מהר\"י חאגיז ז\"ל שם עוד הדבר מפורש בפרק לא יחפור עלה דמתני' דמרחיקין את האילן מן העיר כ\"ה אמה דבשאר ערי ישראל הוא מחלוקת ר\"א וחכמים ופשוט הוא. עוד ראיתי באותה סוגיא דפרק לא יחפור דאמרינן לא צריכא לר\"א דאמר עושין שדה מגרש ומגרש שדה וזה תימא דפרק בתרא דערכין תנן אמר ר\"א במה ד\"א בערי הלוים אבל בערי ישראל עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה וכו' הרי דאליבא דכ\"ע אף בערי ישראל אין עושין מגרש שדה ואילו מסוגיא דפרק לא יחפור מוכח דלר\"א עושין מגרש שדה דהא ממתני' מוכח דלהלן מכ\"ה אמה מן העיר נוטעין אילנות ועושין המגרש שדה וחפשתי בכל הנוסחאות ומצאתי נוסחת מתני' דערכין כמו שכתבתי ולא ראיתי לשום אחד ממפרשי המשניות שנתעוררו בזה וצ\"ע וראיתי להרב בעל קרבן אהרן בפ' בהר שכתב עושים שדה מגרש ירצה עושים שדה מהמגרש שמוסיפים בישוב אבל לא מגרש מהשדה שהוא ממעט את הזריעה ע\"כ כללו של דבר דר\"א לא חייש לנוי בשאר ערי ישראל אלא לישוב ובזה ניחא סוגיא דפרק לא יחפור: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען. כתב הסמ\"ג לאוין סי' רע\"ו דלעתיד לבא נוטלין חלק בארץ שנאמר שער לוי אחד כדאיתא בפרק יש נוחלין (דף קכ\"ב). ומ\"ש רבינו וכן לוי או כהן שנטל חלק בבזה לוקה תימה דבפי\"ט מהלכות סנהדרין לא מנה לאו זה בכלל הלוקין. והר\"ב החינוך סימן תקי\"ד כתב שאין לוקין על לאו זה לפי שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה וניתן להשבון וצ\"ע. מ\"ש מרן ע\"ד הראב\"ד ואני אומר שאין זו השגה כו' דבריו תמוהים דטעמא דסוריא שאין בה תרומות ומעשרות הוא לפי שכבשוה קודם שתכבש כל ארץ ז' עממין הא אילו נכבשה אח\"כ היה לה דין א\"י לכל דבר כמ\"ש רבינו בריש הלכות תרומות ואילו הכא תליא טעמא בארץ שנכרתה עליה ברית לאבות אבל שאר כל הארצות נוטלין חלק בביזה ואין חילוק בהם וא\"כ שפיר קא מתמה הראב\"ד דא\"כ לא יטלו בהם תרומות ומעשרות ולמה איצטריכו למעט סוריא משום דהוי כיבוש יחיד תיפוק ליה שאינה מז' עממין וא\"כ יש לכהנים חלק בהם ומש\"ה אינן נוטלין תרומות ומעשרות וצ\"ע. ועוד אני תמיה שנראה מדבריו שהבין בדעת הראב\"ד דכ\"מ שנוטלין חלק אין בה חיוב תרומה כלל לפי שהיא תחת חלק הארץ. וחס ליה להראב\"ד ז\"ל לומר זה כי מה שתלה הכתוב בחלק הארץ הוא דוקא הנתינה לכהן אבל איסור טבל אינו תלוי בחלק הארץ וזהו שכתב הראב\"ד א\"כ לא יטלו דדוקא מהנתינה לכהן הוא שהוקשה לו לפי שהיא תחת חלק הארץ וא\"כ מאי שיאטיה דסוריא הכא שאין בה חיוב תרומה כלל והיינו לפי שלא נתקדשה והדברים הם פשוטים לדעתי (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר בס' דרשותיו בדרך הקדש) : " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..6e87a8f67fd76c94e5f51eeece893c6e4c186a5b --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,239 @@ +{ + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Sabbatical_Year_and_the_Jubilee", + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה לשבות מעבודת הארץ כו'. גרסי' בירושלמי פ\"ק דערלה אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה ופטור מן המעשר ובשביעית צריכה דכתיב ושבתה הארץ וכתיב שדך לא תזרע. גרסינן בתוספתא פ\"ב דפאה הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה ומן הרבעי ומן העוללות וחייב בשביעית. והנה דין הערלה פשוט משום דכתיב לכם יצא הקדש שאינו משלכם וכן פסק רבינו בפ\"י מהלכות מעשר שני. ודין הרבעי פשוט הוא ג\"כ מטעם זה דהא קי\"ל כל שפטור מן הערלה אינו חייב ברבעי וכמ\"ש רבינו שם. ופטור העוללות ג\"כ הוא דבר פשוט לפי שמתנות עניים אינן נוהגין בשל הקדש וגדולה מזו כתב רבינו בפ\"ד מהלכות מתנות עניים דין כ\"ד יע\"ש. אך מאי דתני וחייב בשביעית לא ידעתי טעמא דמילתא. שוב ראיתי בירושלמי ספ\"ז דפאה שהביאו תוספ' הלזו ואמרו רבי זעירא בשם רבי יוחנן ושבתה הארץ שבת לה' דבר שהוא לה' קדושת שביעית חלה עליו ורבי חייא בר אבא בעא קומי ר' מנא לאוכלו בלא פדיון אי אפשר דאי אפשר להקדש לצאת בלא פדיון לפדותו ולאוכלו נמצא כלוקח לו קורדום מדמי שביעית א\"ל הגזבר מחליפו ביד אחר ע\"כ. וכבר הובאה סוגיא זו בירושלמי פ' מקום שנהגו אמתני' דג' דברים עשו אנשי יריחו יע\"ש וכעת לא ראיתי לרבינו שהביא דינים אלו דשביעית: " + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם לאו אסורים כספיחי שביעית. עיין בפירוש המשנה ובמהרימ\"ט ח\"א סימן פ\"ג: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מצות עשה להשמיט כו'. עיין בהראב\"ד פ\"ה דעדיות משנה א' דגריס ובה\"א אין אוכלין אלא בטובה וכתב דטעמייהו דב\"ה משום דגזרי שביעית אטו שאר שבוע כדי שלא יהא אדם רגיל ליכנס בשדה חבירו שלא מדעתו אבל מן התורה ודאי מותר דכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה כו' וכבר הביא הר\"ן דברי הראב\"ד הללו בפ\"ד דע\"ז אמתניתין דשם דיש לה גנה או מרחץ יע\"ש. (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר) : " + ], + [ + "ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. מ\"ש מרן דרבינו מפרש הא דא\"ר בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקעות לאו אשמיטת קרקעות דשביעית כו'. אני תמיה על מרן דהא אף לר\"ת דס\"ל דפי' שמטת קרקע הוא יובל מ\"מ מודה דשמיטת כספים כולל כל דין השביעית דהיינו חרישה וזריעה וכספים דלגמרי הוקש שביעית ליובל לומר דבזמן שאין היובל נוהג אין שביעית נוהגת מכל וכל ומאי דקאמר שמטת כספים לפי שאין דין זה נוהג ביובל וכ\"כ בפ\"ק דקידושין (דף ל\"ח) . ואפשר היה לומר דס\"ל למרן דכי הוקש שביעית ליובל היינו במאי דדמי ליובל משום דביובל חוזרות השדות מלוקח למוכר ושמטת כספים כמו כן מופקעין ממלוה ללוה וקרא דהשמטה שמוט בשמטת כספים מיירי וה\"ק בשתי שמטות הדומות זו לזו מיירי קרא בזמן שהיובל נוהג שחוזרת השדות מלוקח למוכר שמטת כספים ג\"כ שמופקעים ממלוה ללוה נוהגת אבל חרישה וזריעה בשביעית מעולם לא הוקשה ליובל ונוהגת אף בזמן שאין היובל נוהג. ומה שהביא רש\"י מהירושלמי שאין השמטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג וההיא רבי היא וכדמוכח בירושלמי פרק בתרא דתרומות ופרק השולח, היה אפשר לדחוק ולומר דהתם נמי בשמטת כספים מיירי. אך המדקדק היטב בדברי הירושלמי יראה דלרבי חרישה וזריעה בשביעית נמי הוקשה ליובל. ומלבד כל זה יש לתמוה דבפ\"ק דמועד קטן (דף ב') אמרי' וחרישה בשביעית מי שרי אמר אביי בשביעית בזמן הזה ורבי היא כו'. הרי סוגיית הגמרא מוכחת בהדיא דאליבא דרבי חרישה דשביעית בזמן הזה אינה כי אם מדרבנן וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה דרבינו מזכה שטרא לבי תרי דגבי פרוזבול פסק כרבי וגבי חרישה וזריעה דשביעית פסק כרבנן דפליגי עליה דרבי דלית להו היקשא: " + ], + [ + "כל שהחזיקו בו עולי בבל כו'. תנן בריש פ\"ו ממסכת שביעית ג' ארצות לשביעית כל שהחזיקו עולי בבל כו' לא נאכל ולא נעבד וכל שהחזיקו עולי מצרים כו' נאכל ונעבד ע\"כ. ופי' הר\"ש לא נאכל לאחר שביעית בלא ביעור ולא נעבד בשביעית כו' ונאכל לאחר הביעור וקסבר קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד ומ\"מ לענין עבודה החמירו דלא נעבד ע\"כ. ורבינו בפי' המשנה פירש וענין לא נאכל ולא נעבד שאסור לנו עבודת הארץ ההיא ואם תעבד ע\"י אחר אסור לאכול ממה שתוציא ומה שאמר נאכל אבל לא נעבד ר\"ל שאינו מותר עבודתה ואם נעבדה יהיה כל הצומח בה נאכל בקדושת שביעית ע\"כ ס\"ל לרבינו שאין חילוק בין כבוש מצרים לכבוש בבל אלא היכא דנעבדה בשביעית דכבוש בבל אסור באכילה כיון שנעשה באיסור וכבוש מצרים מותר באכילה אבל לעולם צריך לאוכלו בקדושת שביעית ונראה דלרבינו כל מה שתוציא הארץ בכבוש מצרים אינו נאכל לאחר הביעור בין מה שתוציא בהיתר כגון פירות האילן או אם נעבדה בשביעית דלרבינו פירוש כבוש מצרים יש בו כל דין שביעית. ובסברת הר\"ש אני מסתפק במ\"ש דכבוש מצרים נאכל לאחר הביעור אם קודם הביעור יש בו קדושת שביעית באכילתה או לא ומן הסברא נראה דאין בו קדושת שביעית כלל דכל דבר שיש בו קדושת שביעית צריך ביעור ודוחק הוא בעיני לחלק בין חיובא דביעור לחיובא דקדושת שביעית אך מפשט דבריו נראה דדוקא לאכול אחר הביעור הקלו בכבוש מצרים אך לשאר דברים לא הקלו ויש בהם קדושת שביעית. אך אליבא דרבינו פשיטא לי דאין חילוק כלל וכיון שיש בו קדושת שביעית אינו אוכל אחר הביעור ובפירקין פירוש דנאכל ואינו נאכל הוא לענין ספיחים כלומר דספיחים שאין איסורם כי אם מדרבנן וכמ\"ש בראש הפרק לא גזרו בכבוש מצרים אבל כל שאר דיני שביעית נוהגים בכבוש מצרים ור\"ע כתב שפירוש הר\"ש הוא עיקר. הן אמת שפי' הר\"ש לא יכולתי להולמו מההיא דתנן בפ\"ט ג' ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן וכו' ועבר הירדן לא היה מכיבוש בבל וכמו שכתב הראב\"ד בפירקין אלמא ביעור נוהג אף במה שלא כבשו עולי בבל וצ\"ע. ואל תשיבני ממ\"ש מרן על דברי הראב\"ד דאין אנו יודעים אם כבשו עולי בבל קצת ארצות מעבר הירדן כו' שדברים אלו הם מתמיהים שאם כבשו עולי בבל קצת ארצות מעבר הירדן למה כתב רבינו שעבר הירדן שביעית נוהגת מדבריהם היה לו לומר דבארצות שכבשו עולי בבל יהיה שביעית נוהגת מן התורה אלא ודאי דס\"ל דעבר הירדן לא היה מכיבוש בבל ומ\"מ נראה דהר\"ש ור\"ע ס\"ל דעבר הירדן היה מכיבוש בבל ודוחק וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד. ומדברי הר\"ש בפ\"ד ממסכת ידים נראה מתחילת דבריו דספוקי מספקא ליה אם עבר הירדן היה מכיבוש בבל אי לא יע\"ש ומדברי התוס' בפ\"ק דיבמות (דף י\"ו) ד\"ה עמון נראה דס\"ל דעבר הירדן המוזכר בפ\"ט ממסכת שביעית היה מכבוש בבל אלא שכתבו דהוא דוקא בארץ סיחון ועוג שלא היתה של עמון ומואב ואף למה שכתבנו עוד בשם ר\"ת דס\"ל דעבר הירדן דפ\"ט היה מכיבוש בבל ובפירוש נאכל ואינו נאכל נראה דס\"ל כפי' הר\"ש דהיינו נאכל לאחר הביעור שהרי הכריחו ממתניתין דפ\"ט דעבר הירדן קדשו עולי בבל אלמא ס\"ל דכל מקום שיש ביעור הוא מכבוש בבל והיינו כדברי הר\"ש דאילו לרבינו אין להכריח משם דעבר הירדן יהיה מכבוש בבל וכמבואר: " + ], + [ + "אבל עמון ומואב ומצרים וכו'. תניא בפ\"ק דחגיגה (עלה ג') נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרין מ\"ע בשביעית כו' ופירש\"י נמנו וגמרו והתקינו שהיו ישראל הדרין בעבר הירדן במה שכבשו מסיחון ועוג ארץ עמון ומואב מעשרין עכשיו מ\"ע בשביעית שהן היו זורעין בשביעית כדאמרינן לקמן שלא קדשוה עולי גולה בקדושת הארץ ע\"כ. ואני תמיה על זה דהא תנן בריש פ\"ו דמס' שביעית וכל שהחזיקו בו עולי מצרים נאכל אבל לא נעבד אלמא לעבודה אף במה שלא היה מכיבוש בבל כיון שהיה מכיבוש מצרים אסור בעבודה ובפ\"ק דיבמות (דף י\"ו) פי' רש\"י גם כן דאף מה שהיה מכיבוש מצרים כיון שלא היה מכיבוש בבל זורעין בשביעית ואי לאו דברי רש\"י מסוגיית הגמרא ליכא קושיא כלל מתרי טעמי חדא דאפשר דהאי עמון ומואב לא מיירי בעמון ומואב שנתקדש ע\"י כיבוש משה אלא בשאר עמון ומואב שלא טהרו בסיחון ורבים מגדולי המורים סוברים כן וכל שלא היה לא מכבוש ראשון ולא מכבוש שני נעבד בשביעית אף שחייב בתרומות ומעשרות מדרבנן מ\"מ לעבודת שביעית אוקמוה אדין תורה מפני תקנת עניים והיינו דתנן בפ\"ו דשביעית ומאמנה ולפנים נאכל ונעבד ופשיטא דאיצטריך לאשמועינן במקומות שחייבים בתרומה מדרבנן דאפ\"ה בשביעית לא גזרו ולפי זה היה נראה דדוקא בח\"ל גמור כגון מצרים ובבל ועמון ומואב שכל אלו לא נתקדשו לא בכיבוש ראשון ולא בכיבוש שני יש חיוב בהם בשביעית במעשרות אבל בכבוש מצרים כיון ששביעית נוהגת בו אף שאינו אלא מדרבנן מ\"מ אין תרומה נוהגת בהם בשביעית וטעמא דמילתא הוא משום דכיון דשביעית נוהגת בהם הרי חייב להשמיט מדרבנן כל מה שתוציא הארץ בשביעית דכל דתקון כעין דאורייתא תקון וכיון שכן פטור מן המעשר מטעם הפקר דמהאי טעמא אין מעשר בכיבוש בבל בשביעית וכמבואר וכן נראה מדברי רבינו בפ\"ו מהלכות מתנות עניים דין ה' שנת השמטה כולה הפקר כו' ובחוצה לארץ שאין בה שמטת קרקע מפרישין בארץ מצרים ובעמון כו' מתוך דבריו נראה דדוקא בח\"ל גמור מפרישין בשביעית מעשר לפי שאין בה שמטת קרקע אבל בשאר ארצות אף שלא היו מכבוש בבל אין מעשר נוהג בהם בשביעית וזהו שלא פירש כיבוש מצרים מה יוציאו בשביעית מ\"ע או מע\"ש וכן סוריא מה יהיה דינו בשביעית לפי שאלו כיון ששביעית נוהג בהם אין בהם תרומות ומעשרות בשביעית ומה שכתב בתחלת דבריו שנת השמטה כו' כולל כל המקומות ששביעית נוהג בהם בין שיהיה מן התורה או מדרבנן אין בהם תרומות ומעשרות בשביעית ומ\"מ קשה לדרך זה הא דאמרינן בחגיגה וביבמות עלה דהך דעמון ומואב הרבה כרבים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית משמע דאף מה שהוא כבוש מצרים כיון שאינו כבוש בבל חייב במעשר בשביעית. וסבור הייתי לומר דמאי דקאמר כדי שיסמכו לאו משום מתנות איירי אלא הכוונה היא שלא רצו לכובשם כדי שימצאו העניים ספיחים וכן ירקות שאם היו כובשים אלו הארצות הכל היה אסור אך עכשיו שלא כבשום אף ששביעית נוהג בהם מ\"מ הספיחים מותרים ואף אליבא דהר\"ש שכתבנו לעיל דאית ליה דמאי דתנן נאכל הוא לאחר הביעור מ\"מ נ\"ל דמודה לרבינו דספיחים אינם אסורים בכבוש מצרים כיון דאין איסורם כי אם מדרבנן משום עוברי עבירה וכמו שכתב רבינו בכבוש מצרים שהזריעה אינה אסורה כי אם מדרבנן לא גזרו בספיחים. והנה דרך זה מלבד שהוא דוחק בעיני הרואה יראה דברי רבינו בריש הלכות תרומות שכתב כל שהחזיקו וכו' והניחו אותם המקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים ולא החזיקו עולי בבל כשהיו ולא פטרום מן התרומה והמעשרות כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית ע\"כ. מוכח מדבריו דס\"ל דכיבוש מצרים חייב במעשר מדרבנן בשביעית. ולפי זה לא ידעתי למה לא ביאר רבינו בפ\"ו מהלכות מתנות עניים דין כיבוש מצרים בשביעית מה יהיה דינו לענין תרומות ועיין במ\"ש מהר\"ר דוד עראמה ז\"ל בריש הלכות תרומות ודוק. ועוד נ\"ל דאף דנימא דעמון ומואב הוא מכיבוש מצרים אין להכריח משם שהותרה הזריעה דאף שאסור בעבודה מ\"מ כל מה שתוציא הארץ בשביעית חייב במעשר אלא שנחלקו אם מפרישין מעשר עני או מעשר שני ונמנו וגמרו שיהיו מפרישים מעשר עני משום דהרבה כרכים לא כבשום עולי בבל כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית בלקט שכחה ופאה ומעשר עני אבל אה\"נ שהזריעה אסורה בהם ולאו הא בהא תליא. וראיתי למרן שכתב מתוך מחלוקת ר\"ט וראב\"ע מתבאר שמותר לזרוע בשביעית. ולא ידעתי מהיכן הוא הביאור הזה ואם היינו אומרים שחיוב המעשר בשביעית תלוי בקדושת שביעית שכל מקום ששביעית נוהג אין בו חיוב מעשר בשביעית היו דברי מרן ז\"ל באים על נכון דכיון דאליבא דכ\"ע חייבים במעשר ש\"מ דאין שביעית נוהג. אך כבר כתבנו לעיל דמסוגיית הגמרא ומדברי רבינו בריש הלכות תרומות נראה דכיבוש מצרים חייב במעשר בשביעית ועיין במ\"ש רבינו בפ\"ד ממסכת ידים משנה ג' והמעיין בדבריו יראה דס\"ל דכ\"מ דהשמטה נוהגת אין בו מעשר בשביעית וכמ\"ש בהלכות מתנות עניים וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד. וממ\"ש הר\"ש ג\"כ במתני' דידים יש להוכיח דס\"ל דכל מקום שהשביעית נוהג אין בו תרומות שכתב אין זה עמון ומואב כו' שאפילו את\"ל שלא כבשום עולי בבל ע\"כ שביעית נוהג בהן כו' משמע דס\"ל דכ\"מ דשביעית נוהג אין בו מעשר בשביעית. אך מדברי התוס' בפ\"ק דיבמות נראה דס\"ל דאף כבוש מצרים חייב במעשר בשביעית וכל זה יראה המעיין כשידקדק במה שהקשה ר\"ת וממה שתירץ עלה דהך דעמון ומואב יע\"ש: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל סך הוא את השמן כו'. תניא בתוספתא פ\"ק דדמאי הביאה הר\"ש שם שמן של שביעית נותנין אותו לגרדי ואין נותנין אותו לסורק: " + ], + [ + "שמן של שביעית אין חוסמין בו תנור כו'. עיין לעיל פי\"א מהלכות תרומות שיש ללמוד משם לשביעית: " + ], + [], + [], + [], + [ + "וכל שאינו מיוחד כו' הרי הוא תלוי במחשבתו. עיין מהרימ\"ט ח\"א סי' פ\"ג ובמ\"ש התוס' פרק בא סימן (דף נ\"א) ד\"ה אלא ודוק: " + ], + [], + [ + "ואין מאכילין אותם לא לעכו\"ם ולא לשכיר. גרסינן בתוספתא פ\"ז דשביעית אין מוכרין ואין לוקחין מן העכו\"ם ומן הכותי פירות שביעית אחרים אומרים מוכרים לכותי עד ארבע איסרות ע\"כ. ועיין במבי\"ט ח\"א סי' נ\"א ודו\"ק: " + ], + [ + "אין ב\"ד פוסקין לאשה פירות שביעית. ירושלמי ר\"פ שני דייני גזירות: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מרחץ שהוסקה כו'. מ\"ש מרן ועי\"ל דלכתחילה נמי מותר כו' קשה דא\"כ למטה שכתב רבינו תנור שהסיקוהו בתבן או בקש למה יוצן הא אין לך צורך אדם כמו זה לאפות ולבשל יותר ממרחץ ומשום קושיא זו הוצרך למטה להביא דברי הר\"י קורקוס ודחק טובא לחלק בין זה לזה וצ\"ע. ומ\"ש הראב\"ד ואם אדם חשוב הוא לא ירחוץ דחנם דידיה כשכר דמי. מצינו כיוצא בזה בפרק כל הצלמים דאמרינן שלא בטובת ר\"ג כבטובת אחרים דמי ודו\"ק (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר בהלכות ע\"ז): " + ], + [ + "והקור קדושת שביעית חלה עליו. עיין בפ\"ג מהלכות טומאת אוכלין דין י': " + ] + ], + [ + [ + "אין עושין סחורה בפירות שביעית. הרמב\"ן מנאה במנין העשין סי' ג' משום דכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ולא לסחורה ולאו הבא מכלל עשה עשה והעושה סחורה ביטל עשה זה. ומ\"ש ואם רצה למכור מעט כו' הר\"ן בפרק ד' דע\"ז אמתניתין דשיש לה גנה או מרחץ נהנין מהן שלא בטובה כתב דאם מוכר בשביל טובת הנאה פורתא שרי דכה\"ג לאו סחורה מיקרי שאין זה כענין מקח ע\"כ: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מין במינו בכל שהוא. גרסי' בתוספ' פ\"ד דדמאי מצרפין פירות ערב שביעית כדי שירבו על פירות שביעית לפוטרן מן הביעור ועיין במבי\"ט ח\"א סי' נ\"א ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "היוצר מוכר חמש כו'. הרב תי\"ט תמה על רבינו דהשמיט בבא דאם הביא יותר מכאן מותר. וכבר כתב רבינו דין זה לעיל פ\"ד דין כ\"ד יע\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל מי שהוא חשוד כו'. גרסי' בתוספ' דשביעית פ\"ו אין מוכרין פירות שביעית לחשוד על השביעית אלא מזון ג' סעודות בד\"א בדבר המתקיים אבל דבר שאינו מתקיים אפילו מאה סעודות מותר: " + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה להשמיט המלוה בשביעית כו'. גרסי' בת\"כ פרשת בהר סיני בשנת היובל הזאת זו מוציאה עבדים ואין השביעית מוציאה עבדים והלא דין הוא ומה אם היובל שאינו משמט כספים מוציא עבדים השביעית שמשמטת כספים אינו דין שתוציא עבדים ת\"ל בשנת היובל הזאת זו מוציאה עבדים ואין השביעית מוציאה עבדים ק\"ו ליובל שישמט כספים ומה אם השביעית שאינה מוציאה עבדים משמטת כספים יובל שהוא מוציא עבדים אינו דין שישמיט כספים ת\"ל וזה דבר השמטה שביעית משמטת כספים ואין היובל משמט כספים והיובל מוציא עבדים ואין שביעית מוציא עבדים ע\"כ. ובזאת הברייתא שייכא הקושיא שהקשינו לעיל דלמאי איצטריך קרא דוזה דבר השמטה למעט יובל מהשמטת כספים הא מדאיצטריך קרא למעט השביעית מהוצאת עבדים למדנו דאין היובל משמט כספים דאי לאו הכי לא איצטריך קרא דהא ליכא ק\"ו והתירוץ הוא כמו שתירצנו לעיל בברייתא הקודמת דון מינה ואוקי באתריה. (*א\"ה תמצאנו בדברי הרב המחבר הלכות חמץ ומצה יע\"ש): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המלוה את חבירו והתנה עמו שלא תשמטנו כו'. כתב מרן הב\"י ח\"מ סימן ס\"ז בשם הרב רבינו שלמה בן אדרת שאף במקום שנהגו לכתוב בשטרותיהם ע\"מ שלא תשמטנו בשביעית אם בשטר א' לא נכתב תנאי זה לא אמרינן כמאן דנכתב דמי כמו שאנו אומרים בדרישת לשון הדיוט ונתן טעם לחלק ביניהם. כתב הסמ\"ע דהחילוק הוא משום דהלוה יאמר דהמלוה רצה לקיים מצות שביעית כו'. ואין ספק שלא ראה תשובת הרב רבינו שלמה בן אדרת במקומה כי שם ביאר הטעם דשאני הכא דסמיא בידיה לכתוב פרוזבול אבל אותם השנויים בסימן מ\"ב אותם התנאים הם תלויים בשעת מעשה. ועיין מהרש\"ך ח\"א סימן י' מהרי\"א סימן רל\"ה מהרשד\"ם חה\"מ סימן ס\"א: " + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה לספור שבע שנים וכו'. והיו מברכין על ספירתם כ\"כ התוספות מנחות (דף ס\"ה) ד\"ה וספרתם: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ודין בתי ערי חומה. יש להסתפק אם הוא דוקא לדיני בתי ערי חומה שהזכיר רבינו לקמן פי\"ב ונפקא מינה שמצורע משתלח מהם אף בזמן הזה דהא קי\"ל דטהרת מצורע נוהג שלא בפני הבית כמ\"ש רבינו פי\"א מהלכות טומאת צרעת דין ו' וכן נראה מדברי רש\"י פ\"ק דברכות (דף ה') והתוס' שם חלקו עליו וס\"ל דבזמן שאין היובל נוהג ליכא קדושה בבתי ערי חומה והרשב\"א ז\"ל בחידושיו קיים דברי רש\"י יע\"ש: " + ] + ], + [ + [ + "שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות. עיין במ\"ש הרמב\"ן בפי' התורה ובמנין המצות סי' רכ\"ז. וכתב הרב בעל החינוך שאם מכרו שניהם לוקין אע\"פ שלא הועילו מעשיהם. ולא ידעתי מנ\"ל דהא רבינו כתב בפ\"ו מהלכות בכורות דכל שמעשיו אינם מועילים אינו לוקה וכ\"כ הרב גבי מעשר בהמה שאינו לוקה על המכירה וכן נראה שהוא דעת רבינו שהרי לא הביא לאו זה בפי\"ט מהלכות סנהדרין. כתב הנ\"י פרק הזהב דלא מהני הנאה ביובל לומר ע\"מ שלא תחזירנו יובל כדאמרינן בשביעית וטעמא דאין לו זכות להתנות עליה משום דאינה שלו שהיא קדש לה' דכתיב כי לי כל הארץ יע\"ש. נסתפקתי במוכר שדהו בזמן היובל אם יכול הלוקח לחפור בה בורות שיחין ומערות או דילמא אינו יכול לשנותו לפי שלא מכר לו אלא אכילת פירות. וראיתי לרבינו פכ\"ג מהלכות מכירה שכתב דהקונה לזמן קצוב בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם. והנראה מדברי הראב\"ד וה\"ה שם דפשיטא להו דקונה בזמן שהיובל נוהג דעושה בשדה כל חפצו אע\"פ שידוע שתחזור הקרקע לבעליה ביובל וס\"ל דרבינו דימה המוכר לזמן קצוב למוכר בזמן שהיובל נוהג. ואני תמיה על זה מהא דאמרינן בירושלמי ס\"פ השולח קנה שדה ביובל ר' אילא אמר קנה קרקע ר' אבא בר ממל אמר לא קנה קרקע מתיב רבי אבא בר ממל לרבי אילא על דעתך דאת אמר קנה קרקע יחפור בה בורות שיחין ומערות א\"ל התורה אמרה ושב לאחוזתו בעינו ע\"כ. נתבאר מזה דלכ\"ע הקונה בזמן שהיובל נוהג אין הלוקח משנה אותו משום דכתיב ושב לאחוזתו דומה למה שדרשו גבי עבד עברי דכתיב ושב למשפחתו למוחזק שבמשפחתו ומש\"ה אמרינן דאין עבד עברי כהן נרצע משום דבעינן ושב למשפחתו כלומר כמו שהיה מקודם ה\"נ גבי שדה בעינן שישוב לאחוזתו כמו שהיה מקודם. וא\"ת דבפרק יש נוחלין (דף קי\"ב) הקשו למאן דבעי למילף דירושת הבעל מן התורה מדכתיב ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו וכי מנין לפנחס שלא היה לו לאלעזר דדילמא פנחס זבן מזבן ותירצו פנחס דזבן מזבן לא מצית אמרת דא\"כ נמצאת שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו. ואי אמרת דמוכר שדה אינו יכול לשנותו לפי שלא מכר לו כי אם אכילת פירות תיפוק ליה דשדה דזבן פנחס לא היו יכולים לקבור בו לאלעזר דאין לך שינוי גדול מזה דהא כשחוזר אינו יכול לפנותו. הא לא קשיא משום דאפשר דברשות בעל השדה היה שיוכל לעשותו בית הקברות ומש\"ה הקשו דכיון שחוזר ביובל נמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו דלענין חזרה דיובל לא מהני תנאה דמלבד דאיכא איסור אין מעשיהם מועיל: " + ], + [ + "והמוכר שדהו לס' שנה כו'. בפרק האומנין (דף ע\"ט) : " + ] + ], + [ + [], + [ + "ואין הקרובים פודין אותה כו'. עיין בהרא\"ם פרשת בהר ד\"ה ובכל ארץ ובסדר צדה לדרך שם ובלח\"מ פ\"ב מהלכות עבדים: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "הגיע יום י\"ב חודש וכו'. עיין בהרלנ\"ח סימן קל\"ד: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מה ביאתן בימי יהושע כו'. לא נתבאר בדברי רבינו קידוש זה דבתי ערי חומה במה היה ורש\"י בפרק בתרא דערכין (דף ל\"ב) כתב דקדשום בשתי תודות ובשיר וב\"ד מהלכין דומיא דמאי דאמרינן בפרק ב' דשבועות (דף י\"ד) אך רש\"י שם (דף י\"ו) ד\"ה וקדשום כתב לא פורש לי במה מקדשים ערי א\"י וכבר הביאו התוספות דברי רש\"י הללו בערכין ד\"ה וקדשו ועיין במ\"ש התוספות פ\"ב דשבועות (דף ט\"ו) ד\"ה ויוצא. כתב מהרימ\"ט חי\"ד סימן ל\"ז דבימי עזרא לא קדשו ערי חומה חוץ מאותם שהיו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון יע\"ש: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "ומפי השמועה למדו וכו'. כתב הר\"ב החינוך שאם שינה לוקה ונסתפק כמה יהיה שיעור השינוי שיתחייב עליו. אך דעת רבינו הוא שאינו לוקה שהרי לא מנאו בפי\"ט מה' סנהדרין. ומ\"ש רבינו וכן בשאר ערי ישראל נראה שדין זה אינו תלוי במוקף חומה אלא כל ערי ישראל אסור לשנותם. וראיתי לרש\"י בפ\"ב דשבועות עלה י\"ו עלה דההיא דאמרי' כל שתעלה בידך מסורת מאבותיך שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון כל מצות אלו נוהגות בה שכתב מצות בתי ערי חומה ושלוח מצורעים ושאין עושין מגרשיהן שדה ע\"כ. ולכאורה נראה דס\"ל שדין זה דאין עושין מגרש שדה אינו אלא במוקף חומה ולא ידעתי מנין לו. ודע דהא דלא תנינן חלוקה זו בפ\"ק דכלים גבי עשר קדושות הם הוא משום שדין זה אינו משום קדושה אלא משום ישוב א\"י והתם לא תני אלא הדברים שהם משום קדושה וזה מבואר. ודע דבפרק לא יחפור עלה דמתניתין דמרחיקין את האילן מן העיר כ\"ה אמה פריך בגמרא ות\"ל דאין עושין שדה מגרש כו' ואם כדברי רש\"י דדין זה אינו נוהג כי אם בבתי ערי חומה מאי פריך אימא דמתני' איירי בשאר ערי ישראל דלאו ערי חומה נינהו וכי תימא לרבינו נמי תיקשי דאימא דמתני' איירי בח\"ל הא ליתא דודאי מהני' לא איירי כי אם בא\"י דהא משום נוי העיר הוא טעמא דמתני' וכן כתב הטור סי' קנ\"ה אך לרש\"י קשה וצ\"ע וכן קשה לרש\"י מסוגיא דפ\"ב דמכות עלה י\"ב וצ\"ע ונראה דס\"ל דשאני ערי הלוים דכתיב בהו קרא דלא ימכר ולוים לית להו ערי חומה וכדאיתא בערכין עלה ל\"ג יע\"ש. עוד ראיתי בסוגיא זו דאמרינן דדין זה דאין עושין מגרש שדה הוא דוקא בזרעים אבל אילנות עבדינן ורבינו לא הזכיר חילוק זה ולא ידעתי למה. ואי משום דס\"ל כתירוצא קמא דמתני' איצטריך לרבי אליעזר הא ליתא דהא בפ\"י מהלכות שכנים הביא משנה זו כצורתה ואם משנה זו אתיא כרבי אליעזר לא היה לו להביא משנה זו דאינה הלכה ומשנה זו לסברת רבנן אין מקום ליישבה אם לא שנחלק בין זרעים לאילנות וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא דאיך לא חלק בין זרעים לאילנות וצ\"ע. כתב הרב בעל תיו\"ט בפרק בתרא דערכין דמדברי ר\"ע נראה דסובר דר\"א לפרושי אתא ולא לאיפלוגי וכו' יע\"ש ודבריו תמוהים דמלבד דהתם בגמרא אמרינן דכ\"ע מיהא בדלוים לא משנינן משמע דבערי ישראל איכא מחלוקת וכמ\"ש מהר\"י חאגיז ז\"ל שם עוד הדבר מפורש בפרק לא יחפור עלה דמתני' דמרחיקין את האילן מן העיר כ\"ה אמה דבשאר ערי ישראל הוא מחלוקת ר\"א וחכמים ופשוט הוא. עוד ראיתי באותה סוגיא דפרק לא יחפור דאמרינן לא צריכא לר\"א דאמר עושין שדה מגרש ומגרש שדה וזה תימא דפרק בתרא דערכין תנן אמר ר\"א במה ד\"א בערי הלוים אבל בערי ישראל עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה וכו' הרי דאליבא דכ\"ע אף בערי ישראל אין עושין מגרש שדה ואילו מסוגיא דפרק לא יחפור מוכח דלר\"א עושין מגרש שדה דהא ממתני' מוכח דלהלן מכ\"ה אמה מן העיר נוטעין אילנות ועושין המגרש שדה וחפשתי בכל הנוסחאות ומצאתי נוסחת מתני' דערכין כמו שכתבתי ולא ראיתי לשום אחד ממפרשי המשניות שנתעוררו בזה וצ\"ע וראיתי להרב בעל קרבן אהרן בפ' בהר שכתב עושים שדה מגרש ירצה עושים שדה מהמגרש שמוסיפים בישוב אבל לא מגרש מהשדה שהוא ממעט את הזריעה ע\"כ כללו של דבר דר\"א לא חייש לנוי בשאר ערי ישראל אלא לישוב ובזה ניחא סוגיא דפרק לא יחפור: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען. כתב הסמ\"ג לאוין סי' רע\"ו דלעתיד לבא נוטלין חלק בארץ שנאמר שער לוי אחד כדאיתא בפרק יש נוחלין (דף קכ\"ב). ומ\"ש רבינו וכן לוי או כהן שנטל חלק בבזה לוקה תימה דבפי\"ט מהלכות סנהדרין לא מנה לאו זה בכלל הלוקין. והר\"ב החינוך סימן תקי\"ד כתב שאין לוקין על לאו זה לפי שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה וניתן להשבון וצ\"ע. מ\"ש מרן ע\"ד הראב\"ד ואני אומר שאין זו השגה כו' דבריו תמוהים דטעמא דסוריא שאין בה תרומות ומעשרות הוא לפי שכבשוה קודם שתכבש כל ארץ ז' עממין הא אילו נכבשה אח\"כ היה לה דין א\"י לכל דבר כמ\"ש רבינו בריש הלכות תרומות ואילו הכא תליא טעמא בארץ שנכרתה עליה ברית לאבות אבל שאר כל הארצות נוטלין חלק בביזה ואין חילוק בהם וא\"כ שפיר קא מתמה הראב\"ד דא\"כ לא יטלו בהם תרומות ומעשרות ולמה איצטריכו למעט סוריא משום דהוי כיבוש יחיד תיפוק ליה שאינה מז' עממין וא\"כ יש לכהנים חלק בהם ומש\"ה אינן נוטלין תרומות ומעשרות וצ\"ע. ועוד אני תמיה שנראה מדבריו שהבין בדעת הראב\"ד דכ\"מ שנוטלין חלק אין בה חיוב תרומה כלל לפי שהיא תחת חלק הארץ. וחס ליה להראב\"ד ז\"ל לומר זה כי מה שתלה הכתוב בחלק הארץ הוא דוקא הנתינה לכהן אבל איסור טבל אינו תלוי בחלק הארץ וזהו שכתב הראב\"ד א\"כ לא יטלו דדוקא מהנתינה לכהן הוא שהוקשה לו לפי שהיא תחת חלק הארץ וא\"כ מאי שיאטיה דסוריא הכא שאין בה חיוב תרומה כלל והיינו לפי שלא נתקדשה והדברים הם פשוטים לדעתי (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר בס' דרשותיו בדרך הקדש) : " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Warsaw, 1881", + "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI" + ] + ], + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Zeraim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/Warsaw, 1881.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..de2175ac4d2633a6e50df4cea95d1f28e9affc3c --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/Warsaw, 1881.json @@ -0,0 +1,202 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI", + "versionTitle": "Warsaw, 1881", + "license": "Public Domain", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Zeraim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [ + "יראה לי שאין הדברים אמורים אלא בחרובי צלמונה כו'. עיין לעיל בפרק א' מהלכות מעשר דין ט': " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "פירות שנה שניה שנתערבו וכו'. גרסי' בתוס' פ\"ד דדמאי מצרפין פירות ח\"ל על פירות שניה כדי שירבו על פירות שלישית לפוטרן מן מעשר שני מצרפין מפירות ח\"ל על פירות שלישית כדי שירבו על פירות רביעית לפוטרן מן מעשר עני ע\"כ: " + ], + [ + "כל הפטור ממעשר ראשון פטור מן השני כו'. וכן כל הפטור מן התורה ממעשר ראשון פטור מן התורה ממע\"ש. והוצרכתי לזה לפי שראיתי לסמ\"ג עשין קל\"ו שכתב דבספרי פרשת ראה משמע דמע\"ש נוהג בכל דבר ומשמע מדבריו שם דאפילו בירק נוהג מע\"ש מן התורה וכל כך הוחזק דין זה בעיניו עד שבעשין קס\"א גבי מע\"ע כתב אע\"פ שבספרי משמע דמע\"ש נוהג מן התורה אפילו בירקות זהו מפני רבוי המקראות אשר שם אבל במע\"ע שלא מצינו רבוי יש להשוותם לתרומה ולמעשר ראשון ע\"כ. ודין זה הוא תימה בעיני לחלק בין מע\"ש לשאר מעשרות ולא ראיתי לשום אחד מגדולי המורים שחילקו חילוק זה ואין ספק אצלי דהראשונים ז\"ל דלא חילקו חילוק זה סוברים דברייתא הלזו אסמכתא בעלמא היא. וראיתי להרמב\"ן פרשת ראה שכתב וז\"ל ויש ברייתות שנויות בת\"כ ובספרי לאסמכתות והן מטעות ע\"כ. (*א\"ה וכ\"כ בתוס' פ\"ט דבכורות (דף נ\"ד) ד\"ה ושני ובשבת (דף ס\"ח) ד\"ה ואלו דכל הני דרשות דספרי אסמכתא בעלמא נינהו ועיין בתוס' עירובין (דף ל\"ז) ד\"ה מאן ובע\"ז (דף נ\"ח) ד\"ה בצר: " + ] + ], + [ + [ + "אבל אינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית כו'. לקמן פ\"ו מהלכות בית הבחירה דין י\"ד ובדברי הראב\"ד שם ובמה שרמזתי שם ודוק. ועיין בסוף ספר קרבן חגיגה (דף נ\"ה) : " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עבר והוציאן. חולין (דף סח) : " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "והחלונות ועובי החומה כלפנים. עיין פ\"ו מהלכות בית הבחירה דין ט' ובפרק י' מהלכות מעשה הקרבנות דין ה' ובר\"פ ט' מהלכות קרבן פסח: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "הערל כטמא כו'. עיין במה שכתב הרב לח\"מ פ\"ב מהלכות חגיגה: " + ], + [ + "האוכל מע\"ש באנינות של תורה. עיין בסמ\"ג לאוין סי' רנ\"ט: " + ], + [], + [], + [ + "אין מפקידין מעשר כו'. מ\"ש הראב\"ד ועכ\"ז אין דעתי נוחה הימנו אלא במעות שהוא פקדון ארוך כו'. עיין במ\"ש הרא\"ש פ\"ק דנדרים אההיא דלא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר דאמרינן לאלתר הוי נזיר דילמא השתא מיית ואפילו מאן דפליג בפרק כל הגט ואמר לא חיישינן שמא ימות הכא לזמן מרובה דל' ימי נזירות חיישינן ע\"כ. כלומר דדוקא האומר ה\"ז גיטך שעה אחת בעולם קודם מיתתי איכא מ\"ד דמותרת לאכול בתרומה מיד משום שהחששא היא שמא ימות באותה שעה וכל שלא מת באותה שעה בהיתר אכלה התרומה וכן בההיא דשני לוגין החששא היא שמא יבקע הנוד תיכף לשתייתו ומ\"ש לא חייש אבל הכא דהחששא היא שמא ימות בתוך ל' יום דנמצא דלא קיים נדרו אליבא דכ\"ע חיישינן שמא ימות. ולפי זה האומר ה\"ז גיטך ל' יום קודם מיתתי אליבא דכ\"ע אסורה לאכול בתרומה מיד ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אומר אדם לחבירו בירושלים לסוך אותו כו'. (*א\"ה עיין לעיל פי\"א מה' תרומות דין ח'): " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "מעשר שני שאין בחומשו שוה פרוטה. עיין מה שכתב הרב לח\"מ רפ\"ה מהל' ערכין: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "לפיכך אם נתערבו בירושלים כו'. דין זה לכאורה סותר למ\"ש בסוף הפרק דלא חשיב דבר שיש לו מתירין אלא היכא דאינו יכול להכניסו ועיין פ\"ח י\"ד סי' ק\"ב ס\"ק ח'. כתב מרן ומ\"ש כמנין נראה דה\"פ כו'. ולי נראה שהוא ט\"ס ועיקר הגירסא היא במינם לפי שדבר שיש לו מתירין אינו אוסר כי אם במינו וכמ\"ש רבינו בהלכות מאכלות אסורות וכ\"כ לקמן בפרק ד' מהלכות בכורים דין ט\"ו וזה פשוט ועיין בתי\"ט ובפרק ח' שם: " + ], + [], + [ + "באיזה מעשר אמרו כו'. עיין לקמן פרק ו' מהלכות בית הבחירה דין ט\"ו והראב\"ד שם ובמה שרמזתי שם ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הלוקח פירות חוץ לירושלים וכו'. עיין במקום הנזכר ובמה שרמזתי שם ודו\"ק: " + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "ואין פודין אותו במחובר כו'. עיין בירושלמי פ\"ק דפיאה אמתני' דנותנין פיאה ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שכל דבר שיש לו שני גורמים וכו'. עיין במה שכתב הראב\"ד לעיל ספ\"ה מה' נדרים: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו כו'. הכי איתא בפ\"ק דמציעא (דף י\"ב) מתנות כהונה נתינה כתיב בהו חליפין דרך מקח וממכר הוא מטלטלי אגב מקרקעי נתינה אלימתא היא ע\"כ. ורבינו לא ס\"ל כרבא דטובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין או ע\"ג קרקע משום דאזיל לשיטתיה שפסק בהלכות זכייה ומתנה דלעולם בעינן עומד בצד שדהו אפילו בחצר המשתמרת וא\"כ ע\"כ עובדא דר\"ג וזקנים מטלטלי אגב מקרקע הקנה להם ועיין במ\"ש מרן בח\"מ סי' קצ\"ה ס\"ח בשם בעל העיטור. ודע שאינו צריך לסיים מקום בצפונו או בדרומו ואע\"ג דלענין איסורא דטבל לא מהני עד שיסיים מקום וכמ\"ש רבינו בפ\"ג מהלכות תרומות דין ח' מ\"מ לענין חיובא דמצות ביעור סגי בקריאת שם לבד כן מתבאר מדברי התוס' פ\"ק דקידושין (דף כ\"ו) ד\"ה מעשה. אך ראיתי להריטב\"א שם בחידושיו שכתב ואיכא דקשיא ליה איך לא סיים מקום למעשרות אלו כו' ואיכא למימר דכי בעינן סיום מקום ה\"מ למאן דלית ליה ברירה אבל ר\"ג סבר יש ברירה וכשאוכל ומשייר שיעור מעשר אמרינן הוברר הדבר למפרע שזהו מה שהפריש ע\"כ. ולפ\"ז לדידן דקי\"ל דאין ברירה צריך לסיים מקום: סליקו להו הלכות מעשר שני ונטע רבעי " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..7f92914f1ec4c2c0751d1cae5339e433fe5db3a6 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,201 @@ +{ + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Second_Tithes_and_Fourth_Year's_Fruit", + "text": [ + [ + [], + [], + [ + "יראה לי שאין הדברים אמורים אלא בחרובי צלמונה כו'. עיין לעיל בפרק א' מהלכות מעשר דין ט': " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "פירות שנה שניה שנתערבו וכו'. גרסי' בתוס' פ\"ד דדמאי מצרפין פירות ח\"ל על פירות שניה כדי שירבו על פירות שלישית לפוטרן מן מעשר שני מצרפין מפירות ח\"ל על פירות שלישית כדי שירבו על פירות רביעית לפוטרן מן מעשר עני ע\"כ: " + ], + [ + "כל הפטור ממעשר ראשון פטור מן השני כו'. וכן כל הפטור מן התורה ממעשר ראשון פטור מן התורה ממע\"ש. והוצרכתי לזה לפי שראיתי לסמ\"ג עשין קל\"ו שכתב דבספרי פרשת ראה משמע דמע\"ש נוהג בכל דבר ומשמע מדבריו שם דאפילו בירק נוהג מע\"ש מן התורה וכל כך הוחזק דין זה בעיניו עד שבעשין קס\"א גבי מע\"ע כתב אע\"פ שבספרי משמע דמע\"ש נוהג מן התורה אפילו בירקות זהו מפני רבוי המקראות אשר שם אבל במע\"ע שלא מצינו רבוי יש להשוותם לתרומה ולמעשר ראשון ע\"כ. ודין זה הוא תימה בעיני לחלק בין מע\"ש לשאר מעשרות ולא ראיתי לשום אחד מגדולי המורים שחילקו חילוק זה ואין ספק אצלי דהראשונים ז\"ל דלא חילקו חילוק זה סוברים דברייתא הלזו אסמכתא בעלמא היא. וראיתי להרמב\"ן פרשת ראה שכתב וז\"ל ויש ברייתות שנויות בת\"כ ובספרי לאסמכתות והן מטעות ע\"כ. (*א\"ה וכ\"כ בתוס' פ\"ט דבכורות (דף נ\"ד) ד\"ה ושני ובשבת (דף ס\"ח) ד\"ה ואלו דכל הני דרשות דספרי אסמכתא בעלמא נינהו ועיין בתוס' עירובין (דף ל\"ז) ד\"ה מאן ובע\"ז (דף נ\"ח) ד\"ה בצר: " + ] + ], + [ + [ + "אבל אינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית כו'. לקמן פ\"ו מהלכות בית הבחירה דין י\"ד ובדברי הראב\"ד שם ובמה שרמזתי שם ודוק. ועיין בסוף ספר קרבן חגיגה (דף נ\"ה) : " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עבר והוציאן. חולין (דף סח) : " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "והחלונות ועובי החומה כלפנים. עיין פ\"ו מהלכות בית הבחירה דין ט' ובפרק י' מהלכות מעשה הקרבנות דין ה' ובר\"פ ט' מהלכות קרבן פסח: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "הערל כטמא כו'. עיין במה שכתב הרב לח\"מ פ\"ב מהלכות חגיגה: " + ], + [ + "האוכל מע\"ש באנינות של תורה. עיין בסמ\"ג לאוין סי' רנ\"ט: " + ], + [], + [], + [ + "אין מפקידין מעשר כו'. מ\"ש הראב\"ד ועכ\"ז אין דעתי נוחה הימנו אלא במעות שהוא פקדון ארוך כו'. עיין במ\"ש הרא\"ש פ\"ק דנדרים אההיא דלא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר דאמרינן לאלתר הוי נזיר דילמא השתא מיית ואפילו מאן דפליג בפרק כל הגט ואמר לא חיישינן שמא ימות הכא לזמן מרובה דל' ימי נזירות חיישינן ע\"כ. כלומר דדוקא האומר ה\"ז גיטך שעה אחת בעולם קודם מיתתי איכא מ\"ד דמותרת לאכול בתרומה מיד משום שהחששא היא שמא ימות באותה שעה וכל שלא מת באותה שעה בהיתר אכלה התרומה וכן בההיא דשני לוגין החששא היא שמא יבקע הנוד תיכף לשתייתו ומ\"ש לא חייש אבל הכא דהחששא היא שמא ימות בתוך ל' יום דנמצא דלא קיים נדרו אליבא דכ\"ע חיישינן שמא ימות. ולפי זה האומר ה\"ז גיטך ל' יום קודם מיתתי אליבא דכ\"ע אסורה לאכול בתרומה מיד ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אומר אדם לחבירו בירושלים לסוך אותו כו'. (*א\"ה עיין לעיל פי\"א מה' תרומות דין ח'): " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "מעשר שני שאין בחומשו שוה פרוטה. עיין מה שכתב הרב לח\"מ רפ\"ה מהל' ערכין: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "לפיכך אם נתערבו בירושלים כו'. דין זה לכאורה סותר למ\"ש בסוף הפרק דלא חשיב דבר שיש לו מתירין אלא היכא דאינו יכול להכניסו ועיין פ\"ח י\"ד סי' ק\"ב ס\"ק ח'. כתב מרן ומ\"ש כמנין נראה דה\"פ כו'. ולי נראה שהוא ט\"ס ועיקר הגירסא היא במינם לפי שדבר שיש לו מתירין אינו אוסר כי אם במינו וכמ\"ש רבינו בהלכות מאכלות אסורות וכ\"כ לקמן בפרק ד' מהלכות בכורים דין ט\"ו וזה פשוט ועיין בתי\"ט ובפרק ח' שם: " + ], + [], + [ + "באיזה מעשר אמרו כו'. עיין לקמן פרק ו' מהלכות בית הבחירה דין ט\"ו והראב\"ד שם ובמה שרמזתי שם ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הלוקח פירות חוץ לירושלים וכו'. עיין במקום הנזכר ובמה שרמזתי שם ודו\"ק: " + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "ואין פודין אותו במחובר כו'. עיין בירושלמי פ\"ק דפיאה אמתני' דנותנין פיאה ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שכל דבר שיש לו שני גורמים וכו'. עיין במה שכתב הראב\"ד לעיל ספ\"ה מה' נדרים: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו כו'. הכי איתא בפ\"ק דמציעא (דף י\"ב) מתנות כהונה נתינה כתיב בהו חליפין דרך מקח וממכר הוא מטלטלי אגב מקרקעי נתינה אלימתא היא ע\"כ. ורבינו לא ס\"ל כרבא דטובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין או ע\"ג קרקע משום דאזיל לשיטתיה שפסק בהלכות זכייה ומתנה דלעולם בעינן עומד בצד שדהו אפילו בחצר המשתמרת וא\"כ ע\"כ עובדא דר\"ג וזקנים מטלטלי אגב מקרקע הקנה להם ועיין במ\"ש מרן בח\"מ סי' קצ\"ה ס\"ח בשם בעל העיטור. ודע שאינו צריך לסיים מקום בצפונו או בדרומו ואע\"ג דלענין איסורא דטבל לא מהני עד שיסיים מקום וכמ\"ש רבינו בפ\"ג מהלכות תרומות דין ח' מ\"מ לענין חיובא דמצות ביעור סגי בקריאת שם לבד כן מתבאר מדברי התוס' פ\"ק דקידושין (דף כ\"ו) ד\"ה מעשה. אך ראיתי להריטב\"א שם בחידושיו שכתב ואיכא דקשיא ליה איך לא סיים מקום למעשרות אלו כו' ואיכא למימר דכי בעינן סיום מקום ה\"מ למאן דלית ליה ברירה אבל ר\"ג סבר יש ברירה וכשאוכל ומשייר שיעור מעשר אמרינן הוברר הדבר למפרע שזהו מה שהפריש ע\"כ. ולפ\"ז לדידן דקי\"ל דאין ברירה צריך לסיים מקום: סליקו להו הלכות מעשר שני ונטע רבעי " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Warsaw, 1881", + "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI" + ] + ], + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Zeraim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/Warsaw, 1881.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..d6e9bea6c5115135b3f8f9740d3792c783145f58 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/Warsaw, 1881.json @@ -0,0 +1,304 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Tithes", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI", + "versionTitle": "Warsaw, 1881", + "license": "Public Domain", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות מעשרות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Zeraim" + ], + "text": [ + [ + [], + [ + "מעשר ראשון מותר באכילה לישראל וכו'. כתב מרן ולכאורה הוה משמע דהלכה כר\"מ דסתם לן תנא כוותיה כו'. ואפשר דטעמא דרבינו הוא משום דבפרק האשה רבה (דף צ\"א) אמרינן ובת לוי מן המעשר מי מיפסלא כו' ואוקמוה משום קנסא ומדלא קאמר הא מני ר\"מ היא ש\"מ דכל מאי דמצי למימר דלא סתם לן תנא כוותיה דר\"מ לא מוקמינן לה כוותיה אלמא לית הלכתא כר\"מ ואף דהתוס' כתבו דלר\"מ נמי צריך לטעמא דקנסא מדברי רבינו שכתב לפיכך בת לוי וכו' משמע דלר\"מ דאסור לזרים היכא דנשבית שוב אינה אוכלת ומ\"מ לישנא ולפיכך אינו נוח לי דבפרק יש בכור (דף מ\"ז) משמע דטעמא הוא משום דלויה בקדושתה קיימא אבל כהנת אף בדבר שהוא חולין גמור אם זינתה נפסלה לגמרי וכ\"כ בפ\"ט מהלכות בכורים דין כ'. ומ\"ש רבינו קנסו אותה חכמים שתהא אסורה במעשר התוס' חולקין בדין זה ופשיטא להו דאוכלת אלא שנסתפקו דאפשר דמתני' ר\"מ היא אך לרבנן נותנין לה ג\"כ מעשר א\"נ דאפשר דלרבנן נמי אין נותנין לה מעשר אע\"פ שהיא אוכלת: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "החרובין אינן חייבים במעשרות כו'. עיין לקמן פרק א' מהלכות מעשר שני דין ג': " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המפריש מקצת מעשר כו'. עיין בפ\"ג מהלכות תרומות דין ו' ודין ז' ועיין מהרימ\"ט ח\"א סי' ח\"י ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [ + "וכן הלוקח פטור וכו'. כתב מרן ע\"ד הראב\"ד ומ\"ש ש\"מ בשדה חייבים מדרבנן איכא למימר דבשדה נמי פטורים כו'. ועיין לעיל פ\"ב מהלכות תרומות דין ט'. (*א\"ה עיין מ\"ש מהרימ\"ט ח\"א סימן פ\"ה בדין זה וכבר נתבאר בדברי הרב המחבר לעיל פ\"א מהלכות תרומות דין י\"א יע\"ש): " + ], + [], + [], + [ + "איזו היא עונת המעשרות וכו'. הנראה אצלי בדעת רבינו הוא דס\"ל דכל השיעורים שנאמרו בפירות שקודם לאותו השיעור הוי שלא בא לעונת המעשרות הטעם הוא משום דכל שלא הגיע לאותו השיעור אינו ראוי לזריעה ורחמנא אמר תבואת זרעך דבר שהוא נזרע ומצמיח וזהו שכלל בתחלת דבריו איזהו עונת המעשרות משיגיעו הפירות להזריע ולצמוח. ואח\"כ כתב ומהיכן יודע שהגיעו הפירות להזריע ולצמוח התאנים משיעשו רכים כו' כלומר דכיון שהגיעו לשיעור זה הרי הם ראויים להזריע ולצמוח וכן כל השיעורים שכתב אחר זה הם על כוונה זו. ומ\"ש התלתן משתהיה זריעה ראוי לצמיחה הוא לפי שבתלתן לא מצאו בו חכמים גדר לומר כיון שהגיע לשיעור זה הוא ראוי להזריע ולצמוח ומש\"ה כתבו משתהיה זריעה ראוי לצמיחה. וכבר ביארו בירושלמי מהיכן יודע דבר זה ואמרו כיצד הוא בודק רשב\"נ בשם ר' יונתן נוטל מלא קומצו ונותן לתוך ספל של מים אם שקע רוב כלומר רוב כל פרידה ופרידה חייבת ואם לאו פטורה. והביאו רבינו בפירוש המשנה פ\"ק דמעשרות מ\"ג והר\"ש שם והתוס' פ\"ק דר\"ה (דף י\"ב) ולא ידעתי למה לא הביאו רבינו כאן: הזיתים משיעשו שמן כו'. כתב מרן ונראה שרבינו גורס מהו שליש לוג וכו'. וקשה דמתני' מקמי הך בבא תנא הכניסו חצי לוג כותש וסך בשדה הכניסו שליש כותש בשדה וכונס לתוך ביתו דמשמע דשליש הוא יותר מחצי לוג ולהראב\"ד דפירש דלוג הוי שליש ניחא אך לרבינו קשה. וי\"ל דלעולם כל היכא דעושים שמן א' מט' ממה שראויים לעשות חשיב שהגיע לעונת המעשרות ובשביעית אוכלים מהם וסכין מהם ושיעורא דרביעית וחצי לוג דתנן במתני' איירי בזיתים שעושין הרבה ואפ\"ה משיכניסו רביעית פוצע ואוכל בשדה ואם הכניסו חצי לוג כותש וסך בשדה ורביעית וחצי לוג הוי פחות מאחד מט' ממה שראויים לעשות כשיגמרו. ומ\"ש מרן ע\"ד הראב\"ד דלגירסתו קשה מה משמיענו הירושלמי כו'. לא ירדתי לדעת הרב דלהראב\"ד אין חילוק במקומות והשיעור לוג בכל מקום וכמ\"ש בפירוש ומוכרח הוא ודברי מרן צריכים לי תלמוד וצ\"ע ועיין בהגהת ספרא (דף נ\"ז ע\"ד) : " + ], + [], + [], + [ + "המקדיש פירותיו כשהן מחוברין וכו'. עיין לקמן פ\"ג דין כ\"ה ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [ + "בד\"א בגומר פירותיו וכו'. עיין בהרשב\"א סימן שס\"ה ועיין בספרי ח\"א סימן ו'. ומ\"ש מרן ועל סברת הראב\"ד קשה לי כו' דברי הראב\"ד הם גמרא ערוכה בפ' הפועלים (דף פ\"ח) דאמרינן ואבע\"א כי קאמר רבי ינאי בזיתים וענבים דלאו בני גורן נינהו אבל חטים ושעורים גורן בהדיא כתיב ביה. ולפי זה כי קאמר קרא דבעינן ראיית פני הבית היינו דוקא בזיתים וענבים העומדים לאכילה שאין להם גורן אבל זיתים וענבים שדעתו לדורכן וכן חטים ושעורים שכל אלו יש להם גורן לא בעו ראיית פני הבית דגורן כתיב בהו ובגורן תלנהו רחמנא וזהו שכתב הראב\"ד לקמן רפ\"ד זהו בדבר שאין לו גורן ע\"כ. ורבינו ס\"ל דלא קי\"ל כהך תירוצא משום דסוגיא דפ\"ק דפסחים (דף ט') לא אתיא כהך תירוצא וכמ\"ש רש\"י יע\"ש ועיין בהרשב\"א סי' שס\"א ודוק. ועיין בספרי ח\"א סי' י\"ג (*א\"ה חבל על דאבדין) : " + ], + [ + "אחד מששה דברים קובע כו'. כתב מרן וי\"ל דעת רבינו דמאחר שלא אמרו בירושלמי חומץ קובע כמ\"ש מלח קובע ע\"כ לומר שחומץ אינו קובע כו' ועיין פ\"ה דין י\"ד וצ\"ע: " + ], + [ + "כיצד פירות שדעתו להוליכן לבית כו'. מ\"ש מרן בשם התוס' דלרבי ינאי מדרבנן החצר קובעת כו' הכי איתא בירושלמי פ\"ג דמעשרות הביאו מרן לקמן פ\"ד דין ב' יע\"ש (*א\"ה עיין בש\"ך י\"ד סי' של\"א שכתב בפשיטות דחצר קובעת מדאורייתא) : " + ], + [ + "לאכלן מלילות נקבעו למעשר כו'. עיין בפ\"ה מה' תרומות דין ה': " + ], + [ + "מותר להערים על התבואה וכו'. מ\"ש מרן ורבנן הוא דאסרו אכילת קבע בדבר שלא נגמרה מלאכתו כו'. עיין בתוס' פ\"ז דמנחות (דף ס') ד\"ה כדי ובפ\"ב דנדה (דף ט\"ו) ד\"ה בהמתו ועיין בהרשב\"א סי' שס\"א ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היה דש הגרוגרות כו'. בפ\"ז דמציעא (דף פ\"ט) אמרינן דהבודל בתמרים ובגרוגרות אין פועל אוכל הואיל ונגמר מלאכתו למעשר. ובתוחלני לא נגמרה מלאכתם למעשר עד שיתחממו ויתבשלו יע\"ש: " + ], + [], + [], + [ + "מעשר ראשון שהקדימו בשבלים כו'. רבינו אזיל לשיטתיה שכתב בריש פ\"ד שאין לוקין מן התורה על אכילת טבל עד שיקבע בכניסתו לבית אבל אם נקבע בשאר הששה דברים אין לוקין עליו אלא מכת מרדות ומעשר ראשון שהקדימו בשבלים שהוקבע למעשר ס\"ל לרבינו דהוי בכלל הששה דברים ודומה לתרומה שכתב בריש פ\"ג שקובעת למעשר ואף שיש חילוק גדול ביניהם דאילו תרומה אינה קובעת למעשר אלא אחר גמר מלאכה וכדאיתא בס\"פ המביא כדי יין ואילו מעשר ראשון שהקדימו בשבלים קובע למעשר קודם גמר מלאכה וכדאיתא בפ\"ק דיו\"ט מ\"מ ס\"ל לרבינו דלא מיקרי טבל מן התורה שלא בראיית פני הבית דכתיב בהדיא בערתי הקדש מן הבית וחוץ מזה הוי מדרבנן ורש\"י ז\"ל בפ\"ק דביצה (דף י\"ג) חילק בזה שכתב שמו טובלו שם מעשר שנקרא עליו טובלו ואוסרו באכילת עראי ובמיתה כדין טבל כו' יע\"ש: " + ], + [ + "ומאכיל פקיעי עמיר עד שיעשם חבילות. כתוב בהשגות ומה שלקח מן התוספתא לעולם הוא מאכיל בפקיעי עמיר וכו' (עיין בהשגת הר\"א) וכתב על זה מרן דההיא דמאכילין פקיעי עמיר כו' סתמא במאכל בהמה וכו' (עיין בכ\"מ) ודברי מרן תמוהים דודאי מאכל בהמה אין בו חיוב מעשר וההיא דדמאי מיירי במאכל אדם ובהמה דהא בפ\"ק דחולין (דף ז') קאמר ר' יוחנן עלה דהך מתני' דדמאי לא שאנו אלא שלקחן מתחלה לבהמה אבל לקחן מתחלה לאדם ונמלך עליהן לבהמה חייב לעשר אלמא דבמאכל אדם ובהמה איירי מתני' ובריש פרק כלל גדול (דף ס\"ז) אמרינן גדול עונשה של שביעית יותר מן המעשר דאלו שביעית איתיה בין במאכל אדם בין במאכל בהמה ואילו מעשר במאכל אדם איתא במאכל בהמה ליתא והרואה דברי רבינו בפ\"ב מהלכות תרומות יראה איך הדבר מבואר דכל שאינו מאכל אדם פטור מן המעשר ואפילו הסיאה ואיזוב וקורנית שהם מאכל אדם ובהמה אם זרעם מתחלה לבהמה פטורים מן המעשר ודברי מרן צריכים אצלי תלמוד: " + ], + [], + [ + "מצא כלכלה במקום שהרוב מכניסין כו'. עיין לקמן פי\"א דין ט' ודוק: " + ], + [], + [], + [ + "המקדיש פירות תלושין כו'. עיין לעיל פרק ב' דין ח' ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [ + "יראה לי שאין לוקין מן התורה וכו'. עיין בתוספות נדה (דף מ\"ו) ד\"ה איזהו ועיין במה שכתב מרן לעיל פרק ג' דין ד': " + ], + [], + [], + [], + [ + "בית הכנסת ובית המדרש אם יש בהם בית דירה קובעין כו'. עיין לקמן פי\"ד מהלכות טומאות צרעת דין י\"ד ודוק: " + ], + [ + "כשם שהבית קובעת כו'. כתב מרן בירושלמי הלכה כדברי כולם להחמיר כו' ועיין בס\"פ יוצא דופן (דף מ\"ז) ודוק: " + ], + [ + "וכן חצר שיש בה שני דיורין כו'. כתב מרן ולפי זה הא דאמר ר' יונה בבה\"ב ודיורו היא כו' לא ידעתי כוונת מרן בזה דלכל הפירושים מאי דקאמר ר' יונה בבה\"כ ודיורו היא מתני' קאי למאי דקאמר רשב\"א ולא בשני דיורין וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "הביאם לאוכלן בראש גגו וכו'. עיין בפרק שאחר זה דין ח' ובמ\"ש הראב\"ד ומרן שם: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואחד הכובש כו'. עיין במה שכתב מרן לעיל פרק ג' דין ה'. ומ\"ש רבינו אבל המעשן כו' היא בעיא דלא איפשיטא בירושלמי רפ\"ז דנדרים יע\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "פירות שנגמרה מלאכתן כו'. כתב מרן בס\"פ המביא כדי יין ובירושלמי פ\"ב דתרומות וכו'. וצ\"ל דמעשרות הלכה ג' ועיין בפ\"ד דמעשרות הלכה ב' ובהר\"ש שם ודוק: " + ], + [], + [ + "תאנה שהיתה מיוחדת וכו'. בפ\"ד דעדיות כלכלת השבת ב\"ש פוטרין וב\"ה מחייבין. ועיין בפרק ד' דמעשרות משנה ב': " + ], + [ + "היה אוכל באשכול כו'. (*אמר הכותב כתב מרן וצ\"ל דרבינו גריס גבי חצר כגירסת ספרים דידן וגבי שבת גריס איפכא כו'. ושמעתי מקשים דהמעיין בסוגיא יראה בעיניו דאין מקום לגירסא זו דהתם פריך לר' אליעזר מדידיה אדידיה וא\"כ מאי משני. והנה יש מקום לצדד ולומר דשרי לעשר בשבת דבר שלא נגמרה מלאכתו כיון דמן התורה לא בא לעונת המעשרות ואיסורא דשבת רביע עליה מדרבנן לא הוי כמתקן. והא דתנן בפרק משילין דאין מגביהין תרומה ומעשר אפשר דהיינו דוקא בדבר שחיובו מן התורה. ודמיא הא להא דאמרינן בפ\"ב דביצה כל שנטמא באב הטומאה אין מטבילין אותו ביו\"ט בולד הטומאה מטבילין אותו ועיין בפרש\"י שם. גם מרן הב\"י א\"ח סי' שכ\"ג כתב דלדעת הרי\"ף והרמב\"ם שרי להטביל כלים חדשים מידי דהוה אולד הטומאה. והא דתנן ספק חשיכה מעשרין את הדמאי אלמא דבשבת גופיה לא שאני דמאי דהוא ספק של תורה וכמ\"ש הרמב\"ם פ\"ט מה' אלו. ורבא דיהיב טעמא בפרק במה מדליקין משום דרוב ע\"ה מעשרין הם לא פליג אדאביי וכמ\"ש מרן הכ\"מ בפרק הנזכר. ועוד ראיה מדאמרינן בפרק משילין וה\"מ פירי דטבילי מאתמול כו'. וא\"כ הכא נמי כיון דפירות אלו לא הוו טבילי מאתמול כיון דלא נגמר מלאכתם ואיסורא דשבת הוא דרביע עלייהו שרי לעשרם בשבת כדי לאוכלם. ותו דהא עיקר טעמא דשבת קובעת למעשר היינו משום דכתיב וקראת לשבת עונג וא\"כ איך אפשר לצייר דטעם העונג יהיה סיבה שלא יאכל והלא קרא צווח ככרוכיא קום אכול משמע ומי לא עסקינן דאין לו שום דבר אחר לאכול כי אם פירות אלו אלא ע\"כ אית לן למימר דטעם העונג הוא סיבה לומר דאכילת שבת חשיבא קבע ולעולם דשרי לעשרם בשבת כדי לאוכלם. והכי דייקי דברי הרמב\"ם בפירקין והסמ\"ג שכתבו לא יגמור אכילתו בשבת עד שיעשר וע\"כ עד שיעשר בשבת קאמר דלאחר השבת גומר אכילתו בלא מעשר כדמפרש בתר הכי. זה נראה לצדד להלכה כי לא מצאתי גילוי לדין זה בדברי הפוסקים ז\"ל לבד ראה זה מצאתי להרב כנה\"ג י\"ד סי' של\"א שכתב וז\"ל הסוחט בשבת אשכול של ענבים אי בעי לאכול הענבים צריך לעשר בשבת דשבת קובעת למעשר כו' יע\"ש ועיין ביבמות פרק האשה רבה (דף צ\"ג) בגמרא ותוספות שם דמשום עונג שבת שרי לתרום שלא מן המוקף היכא דאין לו אלא סעודה אחת וגם שרי לעשר על מה שלא בא לעולם לצורך עונג שבת יע\"ש. והשתא דאתית להכי הנה מקום ליישב דברי מרן ואינו רחוק לייחס סברא זו לר\"א דלית הלכתא כוותיה. והנה יש לדקדק לגירסת מרן דגריס לא כשאמר ר\"א יגמור במוצאי שבת יגמור כו' דמהיכא תיסק אדעתין לומר כן והלא דבריו ברור מללו היה אוכל באשכול וחשכה עליו ליל שבת ר\"א אומר יגמור ופשטן של דברים דיגמור בשבת קאמר ולכך נראה דר\"א ורבי יהושע כולהו ס\"ל דשבת קובעת למעשר ואסור לאכול בשבת בלתי מעשר ולאחר השבת פקע חיובא ויכול לאכול בלא מעשר כיון שלא נגמרה מלאכתו אמנם אשמעינן רבי נתן דבהא פליגי דר\"א ס\"ל דמשכחת לה שיגמור אכילתו בשבת ע\"י שיעשר בשבת ועדיף טפי מלאוכלם אחר השבת בלתי מעשר ורבי יהושע ס\"ל דאי אפשר לו בשום פנים לגמור אכילתו בשבת דאסור לעשר משום דמיחוי דמיחזי כמתקן אלא ימתין למוצאי שבת ויגמור דכיון דעבר שבת פקע חיובא. ושיעור הלשון כך הוא לא כשאמר ר\"א יגמור במוצאי שבת יגמור כלומר לא הוצרך ר\"א ללמדנו דיגמור במוצאי שבת דוקא ולא בשבת דהוה ס\"ד לפרש כן כי היכי דלא תיקשי לר\"א מדידיה אדידיה דאיהו קאמר דתרומה קובעת וכ\"ש שבת כדאיתא בגמרא. להכי קאמר ר' נתן דאין הדבר כן אלא בשבת יגמור ר\"ל אע\"ג דר\"א ס\"ל דשבת קובעת היינו לומר דאסור לאכול בשבת בלתי מעשר ואשמעינן השתא דיכול לעשר בשבת כדי לאכול דכיון דכל טעמא דשבת קובעת למעשר היינו משום שנאמר וקראת לשבת עונג מהאי טעמא גופיה שרי ליה לעשרם עוד יתכן ליישב גירסת מרן ז\"ל במה שנדקדק בלישנא דש\"ס דמשני התם כדקתני טעמא רבי נתן אומר כו' דמה הלשון אומרת כדקתני טעמא והלא רבי נתן לא יהיב טעמא למלתא אלא ר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא ולכן נראה דתירוץ הגמרא הוא באומרו התם כדקתני טעמא לחוד וכוונת התירוץ הוא דלעולם ר\"א ס\"ל דשבת קובעת והא דקאמר יגמור היינו משום דהתחיל בהיתר לאכול בע\"ש וזהו שאמר התם כדקתני טעמא כלומר במתני' גופא מבואר טעמיה דר\"א דהיינו משום דהיה אוכל וחשכה עליו ליל שבת דאל\"כ אמאי נקט למילתיה במציאות זה ליפלגו בעיקר הדין אם שבת קובעת אם לאו ומאי דקאמר בגמרא רבי נתן אומר מילתא באפי נפשה היא ומייתי לה הש\"ס לאשמועינן דיש חילוק בדין זה בין שבת לחצר דגבי חצר אע\"ג דהתחיל בהיתר לא יגמור משום דחצר עיקרו מדאורייתא עיין רפ\"ד מהלכות אלו מה שאין כן בשבת דמה שקובע למעשר אינו אלא מדרבנן ומש\"ה אם התחיל בהיתר יגמור כנ\"ל ליישב גירסת מרן לפי חומר הנושא: וראיתי בתי\"ט שכתב דמדברי רבינו ספ\"ד משמע דגריס כגירסא דידן. ולא הבנתי דברים אלו דהתם איירי רבינו לענין חצר אבל גבי שבת מנ\"ל דגריס ר\"י אומר לא יגמור והלא בס\"פ חמישי כתב דיגמור ותמה מרן אמאי פסק דלא כר\"י וכיון שכן איך אפשר לצייר דנכריח מכאן דגריס כגירסא דידן. ועיין ברש\"ל בס' יש\"ש שכתב דהר\"ש גריס כגירסת רבינו בפירוש המשניות והכריח כן ממה שהקשה מהא דא\"ר יוחנן דשבת טובל אפילו פירות שלא לקטן לצורך השבת ואי גריס כגירסא דידן מאי קושיא הא ר' יוחנן ס\"ל כר' יהושע דהלכתא כוותיה ויראה דכוונת הר\"ש להקשות במאי דאיפליגו בירושלמי ר' יוחנן ור\"ל אם שבת קובעת לפירות שלא לקיום לצורך שבת דבמאי פליגי והלא מחלוקת קדום הוא דאיפליגו בהא מילתא ר\"א ור' יהושע. ועוד דכל כמה דמצינו לאוקומי דברי ר' יוחנן אפילו כר\"א מוקמינן שהרי התוספות (מציעא דף פ\"ח) גרסי כגירסא דידן ועכ\"ז הקשו לר' יוחנן כמו שיע\"ש. גם בלשון הר\"ש גופיה מבואר דגריס כגירסא דידן ממ\"ש שבת וחצר תרוייהו בחדא מחתא. ואם כי מצאתי מקום ליישב גירסת מרן ז\"ל מ\"מ לא ימנע דרכו מדוחק דמהפך גירסת הספרים כדי לתרץ דברי רבינו אמנם המעיין היטב בדין זה יראה בעיניו דיתכן לומר דדברי הרמב\"ם אינם ענין להאי פלוגתא דר\"א ור' יהושע משום דאיכא לאקשויי לפי שיטת מרן דכיון דבתר הכי אמרינן בגמרא כי אתא רבין א\"ר יוחנן שבת אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו א\"כ ממילא נדחו כל הני דאית להו דקובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו דהלכתא כרבי יוחנן וכן פסק הרמב\"ם לעיל ספ\"ג. וכיון שכן קשה היכי קאמר הרמב\"ם הכא בפירקין גבי אשכול דלא יאכל עד שיעשר והלא אשכול הוי דבר שלא נגמרה מלאכתו ואין השבת קובעתו למעשר. ותו קשה לשיטת מרן דכיון דקאמר דאסור לאכול בשבת מאי ואם הניחם לאחר השבת דקאמר ודאי דכיון שאינו יכול לאוכלם שנשארים הפירות אצלו וכי ישליכם לאיבוד וא\"כ היל\"ל בקיצור ואחר השבת יגמור. ותו דאי אאשכול קאי מאי ואם הניחן דקאמר בלשון רבים. ולכן נלע\"ד דסוף דינא בתר רישא אזיל והכל הולך אל מקום אחד דיקא נמי דלא פסיק טעמא בגוייהו דכיון שדין התאנה שהתחיל בה הרמב\"ם הוא ענין לעצמו ודין האשכול הוא דין בפני עצמו היה מן הראוי לחלקם בשתי בבות ואמאי מחתינהו בחדא מחתא. אלא עיקרן של דברים כך הוא דאע\"ג דביאר הרמב\"ם לעיל בפ\"ג דאין שבת קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו היינו דוקא במלתא דלא נתייחדה לשבת אבל תאנה או אילן אחר שייחד פירותיו לשבת לא יאכל אפילו קודם השבת עד שיעשר הואיל דפירות אלו נתייחדו לשבת. ודין זה הוא בירושלמי כמ\"ש מרן והיא משנה ערוכה פ\"ד דעדיות כמ\"ש הרב המחבר ז\"ל לעיל דתנן כלכלת שבת ב\"ש פוטרים וב\"ה מחייבים ופסק כב\"ה. והשתא קאמר הרמב\"ם היה אוכל באשכול כו' דין זה חידוש הוא שחדשה תורתו ז\"ל דס\"ל דמ\"ש ב\"ה מחייבים היינו לומר דלכתחלה לא יאכל עד שיעשר אבל אם כבר התחיל לאכול גומר אכילתו אמנם אם בעודנו אוכל חשכה עליו ליל שבת לא יגמור אכילתו דאע\"ג דבחול כל שהתחיל גומר מ\"מ בשבת מיהא יש להחמיר דלא יגמור כיון דאילן זה נתייחדו פירותיו לשבת וכל כה\"ג שבת קובעת אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו. והיינו טעמא דנקט אשכול לאשמועינן הך חידושא דאע\"ג דכל אשכול דעלמא אין שבת קובעת אותו הכא שאני כיון דנתייחד לאוכלו בשבת. ומ\"ש ואם הניחן לאחר השבת ה\"ז גומר השתא אשמעינן מילתא אחריתי דאע\"ג דמתחלה ייחד פירות אלו לשבת וחל עליהם איסור אם שוב נמלך והניחם לאחר השבת והתחיל לאכול מבע\"י גומר אכילתו דבתר השתא אזלינן. ויצא לו דין זה מהא דתנן בפ\"ב דמעשרות המעלה פירות מן הגליל ליהודה או עולה לירושלים אוכל מהם עד שהוא מגיע למקום שהוא הולך וכן בחזרה ופירש הר\"ש דהיינו לומר דבחצי הדרך נמלכו לחזור לארצם וכן פסק הרמב\"ם לעיל בפ\"ד דין י\"א יע\"ש. הרי בהדיא דבתר כוונתו אזלינן ואע\"ג שהכניסם לבית ולחצר לא הוקבעו. ומינה יליף הרמב\"ם לענין שבת דאע\"ג דאותם פירות היו מיוחדים לשבת כל שנמלך והניחם לאחר שבת ועשה מעשה שהתחיל לאכול בחול ה\"ז גומר אכילתו דבתר כוונתו אזלינן, עוד נ\"ל ליישב דברי הרמב\"ם באופן אחר והוא דאיהו ז\"ל הוקשה לו בשמעתין דקאמר שבת לאפוקי מדהלל דאמאי לא קאמר לאפוקי מדר' אליעזר והתוס' הוקשה להם זה ותירצו דבלאו הכי נמי לית הלכתא כוותיה דשמותי הוא. ותמה הרב חידושי הלכות דאמאי לא קשיא להו דלימא לאפוקי מדר' יהושע דמחמיר טפי דלא יגמור אפילו במוצאי שבת והניחו בצ\"ע. ושמעתי מתרצים דיש ליישב דמעולם לא הוקשה להתוס' מהאי פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע גבי אשכול דאין משם הכרח לומר דס\"ל דשבת קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו כדי להקשות לר' יוחנן דלימא לאפוקי מדר' יהושע דאיכא למימר דאיהו נמי לא איירי אלא באשכול העומד לאכילה. ולא הוקשה להם להתוס' אלא מר' אליעזר דתרומה דקאמר בהדיא דתרומה קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו ומינה ילפינן דכ\"ש שבת ועל זה הוקשה להם דלימא לאפוקי מדר\"א עוד יש להקשות בסוגיא דלעיל קאמר רב נחמן לימוד ערוך הוא בידינו דשבת קובעת כו' יע\"ש ברש\"י ובתר הכי קאמר ר' יוחנן דאין שבת קובעת אלא בדבר שנגמר ואיך אפשר דרב נחמן ורבא וכל הדור ההוא לא שמיעא להו הא דר' יוחנן שהיה קודם להם בזמן וכיון דהוא פליג עלייהו לא שייך לומר לימוד ערוך הוא בידינו כאילו היא הלכה פסוקה וכדי ליישב כל זה ס\"ל להרמב\"ם דרב נחמן ור' יוחנן לא פליגי דמר אמר חדא ומר אמר חדא דרב נחמן לא איירי אלא לענין שבת גופיה דלאכול הפירות בשבת עצמה אסור אף דלא נגמרו ולאחר השבת שרי לאוכלם כיון דלא נגמרו. ור' יוחנן דקאמר דאין שבת קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו היינו לומר דבדבר שנגמר קובעת ואסור לאוכלם לעולם אף בחול אסור לאכול מהם עראי בלתי מעשר כיון דעבר שבת עליהם אבל בדבר שלא נגמר אין שבת קובעת לאסור באכילה אפילו לאחר השבת דלא אסור אלא בשבת גופיה. ומש\"ה לא קאמר לאפוקי מדר' אליעזר דהא ר\"א קאי כוותיה ואי משום ר' יהושע דקאמר לא יגמור דמשמע אפילו למוצאי שבת כיון דאינו מפורש בדבריו לא שייך לומר לאפוקי מדרבי יהושע מש\"ה קאמר לאפוקי מדהלל דקאמר בהדיא אוסר לעצמו א\"נ כיון דר' יהושע הוא מתלמידי ב\"ה עדיפא ליה למימר לאפוקי מהלל עצמו. ועל פי זה באו דברי הרמב\"ם על נכון דאיהו ז\"ל פסק כר' יוחנן דאין שבת קובעת אלא בדבר שנגמר כמ\"ש לעיל בפ\"ג והשתא הכא בפירקין אתא לאשמועינן דלענין שבת מיהא קובע ולא יגמור אכילתו אבל אם הניחן לאחר השבת ה\"ז גומר ואע\"ג דר' יהושע פליג על זה לית הלכתא כוותיה בהא דאיהו בשטת הלל רבו אמרה אבל אנן קי\"ל כר' יוחנן דאמר לאפוקי מהלל ומסקנא דמילתא דדבר שלא נגמר מותר לאוכלו אחר השבת ולא תיקשי לן מההיא דחצר דפסק הרמב\"ם דלא יגמור אע\"פ שיצא מן החצר דאיכא למימר דהתם איירי בדבר העומד לאכילה. ואע\"ג דסתם אשכול הוי דבר שלא נגמרה מלאכתו כמו שפירש הר\"ש בפלוגתא דר\"א ור' יהושע מ\"מ הרמב\"ם איירי באשכול העומד לאכילה ולא הניח מקום לטעות בדבריו שמא מתוכה ילמדו לומר דאפילו בדבר שלא נגמר אסור לאכול אף שיצא מן החצר שהרי כבר כתב בפירוש בפ\"ג דאין חצר קובע אלא בדבר שנגמר וא\"כ ילמד סתום מן המפורש דע\"כ לומר דאשכול דנקט היינו בעומד לאכילה דהוי דבר שנגמרה מלאכתו. זהו מה שעלה במצודתי בענין זה): " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המוכר פירות לחבירו וזכר שהם טבל כו'. מ\"ש מרן ומצאתי כתוב ט\"ס יש בהשגה זו כו' פי' זה הוא מהר\"ש הלוי הובאו דבריו בתשובת מהרלנ\"ח סי' קט\"ו (דף קס\"ו ע\"א) יע\"ש. ומ\"ש עוד מרן ואין תקנה לתקנן מתוכן שמא מרבה במעשרות או שמא ממעט למ\"ד אין בילה דקי\"ל כוותיה כו'. דע דמהרימ\"ט בח\"א סי' ח\"י כתב דרבינו ס\"ל דיש בילה ופסק כר\"ש שזורי ובזה מתיישב השגת הראב\"ד שיכול לתקן מיניה וביה והראב\"ד אזיל לשיטתיה שפסק כשמואל דאמר אין בילה וכמ\"ש בפ\"א מהלכות מעשר שני דין ח' יע\"ש (*א\"ה עי' במ\"ש הרב המחבר לקמן פי\"ד מהלכות אלו דין ח'): " + ], + [ + "כופין את המוכר לתקן כו'. נראה דדוקא בשלא טען המוכר שמכר לצורך או שהיה הלוקח ע\"ה אבל אם היה הלוקח חבר וטען המוכר שמכר לצורך אין כופין את המוכר: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כהן שמכר שדה לישראל כו'. גרסינן בירושלמי פ\"ו דדמאי הלכה ג' כהן שמכר שדה לישראל כו' מכרה לאחר אין לו במעשרות חזר ולקחה ממנו תני ר\"ח אין לו במעשרות כו' והתני קיבל שדה מכהנת המעשרות שלה נשאת לישראל חולקין במעשרות נתארמלה או נתגרשה חזרה לתחלתה כאן שמכר כאן שקיבל והתני ר\"ח מכרה אר\"ש בר אבדומה תמן יצאת מרשות שניהם ברם הכא יצאת מרשות מוכר ולא יצאת מרשות לוקח ע\"כ. וה\"פ דבתחלה הקשו לר\"ח דאמר דכל שמכרה לאחר אף שחזר ולקח אין לו במעשרות דכיון שנתבטל התנאי שעה אחד שוב אינו חוזר לאיתנו הראשון מההיא דתניא קיבל שדה מכהנת המעשרות שלה וכדתנן בפירקין משנה ד' ישראל שקיבל מכהן ומלוי המעשרות לבעלים משום דאומדן דעת איכא דשיורי שייר מקום מעשר לעצמו ואם נשאת לישראל חולקין במעשרות משום דמסתמא לא שיירה לעצמה המעשרות אלא בזמן שראויים לה אבל כיון שנשאת לישראל שאינה אוכלת בתרומה לא שיירה לעצמה נתארמלה או נתגרשה חזרה לתחלתה ומעשרות שלה אלמא דאף שנתבטל התנאי שעה אחד חוזר התנאי לאיתנו. ותירצו כאן שמכר וכיון שלא נשאר לו בשדה זכות כלל מש\"ה כל שנתבטל התנאי שוב אינו חוזר לאיתנו אבל בקיבל שיש לו זכות בשדה אף שנתבטל התנאי חוזר לאיתנו. והדר פריך והתני ר\"ח מכרה כלומר דר\"ח תני דכהנת שמכרה לישראל והתנית ע\"מ שהמעשרות שלי כל זמן שהוא תחת ידך ונשאת לישראל ס\"ל לר\"ח דנתבטל התנאי משום דמסתמא לא התנית אלא כל זמן שהיא ראויה לאכול בתרומה וכיון שנשאת לישראל נתבטל התנאי ואם נתארמלה או נתגרשה חזרה לתחלתה והמעשרות שלה והרי דאף במכר ס\"ל לר\"ח דאף שנתבטל התנאי חוזר לאיתנו ותירצו תמן יצאת מרשות שניהם ומש\"ה כל שנתבטל התנאי שוב אינו חוזר לאיתנו אבל הכא גבי כהנת יצאת מרשות מוכר ולא יצאת מרשות לוקח ומש\"ה אף שנתבטל התנאי חוזר לאיתנו ולא ראיתי לרבינו שהביא חילוקי דינים הללו דכהנת ולא ידעתי למה: " + ], + [ + "ישראל שקיבל שדה מכהן ולוי וכו'. גרסינן בירושלמי פ\"ו דדמאי הלכה ב' כהן שמכר שדה לישראל ואמר לו ע\"מ שיהיו המעשרות שלי ד' או ה' שנים יכול הוא למחות בידו שלא ליטעה כרם שלא לזורעה איסטיס שלא לעשותה שדה קנים. שלי לעולם אינו יכול למחות בידו שלא ליטעה כרם שלא לזורעה איסטיס שלא לעשותה שדה קנים ע\"כ. וכל זה הוא תוספות בפירקין. ותו גרסינן בירושלמי אתא עובדא קומי ר' אחא בר עילא וחייבה מיתן ליה חד מן עסרא מן קנייא ע\"כ. ולא ידעתי אם המעשה הזה היה דוקא באומר ד' או ה' שנים שיכול למחות בידו ואם עבר וזרעה שדה קנים חייביה ר' אחא למיתן ליה חד מן עסרא מן קנייא אבל באומר לעולם שהרשות בידו לזורעה מה שירצה אם זרעה קנים אין לחייבו כיון שאין בו חיוב מעשר ורבינו לא הזכיר דינים אלו ולא ידעתי למה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "המניח פירות להיות מפריש עליהן מעשרות כו'. כתב מרן ואיני יודע למה השמיט רבינו תרומה וכבר כתב רבינו דין זה לעיל ספ\"ה מה' תרומות יע\"ש. עוד כתב מרן ומ\"ש ואינו מעשר ודאי פשוט הוא. ומאי דפשיטא ליה למרן צריכא רבה מההיא דאמרינן בריש נדה ורמי חבית אמקוה ואמרינן מאן תנא חבית ר\"ש אלמא דלרבנן כל היכא דאיכא תרתי לריעותא הוי ודאי טבל. וכבר תמה מרן לעיל פ\"ה מהלכות תרומות דין כ\"ד על מ\"ש רבינו בחבית דהוי ספק והרשב\"א ג\"כ תמה על רבינו ופשיטא דאין הפרש בין החמיץ לאבדו אלא שרבינו כתב כאן דאינו מעשר ודאי משום דאזיל לשיטתיה שפסק בחבית דהוי ספק. אך מ\"ש מרן פשוט הוא הוא תימה בעיני: " + ], + [], + [ + "ואם היו רגילין ליטול ממנו כו' אינו צריך לזכות ע\"י אחר. דין זה הוא אוקימתא דרבי דאמר במכירי כהונה וראיתי בירושלמי שדחו אוקימתא זו משום דהא תנינן עני ויש מכיר לעני ע\"כ ופירוש הרב בעל ש\"י והא תנינן עני כלומר היכי מצית מוקמת במכירי כהונה ולויה דהרי עני נמי תנן דואת העני נמי תנן והתם מאי מכיר שייך לו דאטו יש מכיר לעני הרי אין דין מכיר לעני שכל הבא ליטול נוטל א\"כ א\"א לאוקמי מתני' בהכי והדרא קושיין לדוכתה דהיכי זכו הני כהני ולויי ועניי ע\"כ. והכוונה נראה דס\"ל לירושלמי דטעם זה דמכירי לא שייך כי אם בדבר דאיכא טובת הנאה לבעלים שנותן למי שירצה ואין המקבלים יכולים ליקח בעל כרחו דבעל הבית ומש\"ה כיון דמקבל זה הוא מכירו דבע\"ה שאר המקבלים אסחו דעתייהו מיניה והוי כאילו זכה זה המקבל וא\"כ בתרומות ובמעשרות דקי\"ל דאיכא טובת הנאה לבעלים וכמו שפסק רבינו בפי\"ב מהלכות תרומות דין ט\"ו שייך לומר דאם הכהן או הלוי הוא מכירו של המלוה דהוה ליה כאילו זכה הכהן או הלוי משום דשאר הכהנים או הלויים כבר אסחו דעתייהו ממתנות אלו אבל במעשר עני דאין בו טובת הנאה לבעלים וכדאיתא בפרק הזרוע אלא העניים באים ונוטלים הימנו בעל כרחו א\"כ אינו מעלה ומוריד אם העני הוא מכירו של המלוה דהא שאר העניים לא אסחו דעתייהו ממעשר עני זה משום דעני זה מכירו של ב\"ה אלא באים ונוטלים בעל כרחו דב\"ה והנה בתלמוד דידן דלא חששו לקושיא זו אפשר לומר דאעיקרא דדינא רב לא אמרה אלא בכהן ולוי וכדאמר במכירי כהונה ולויה עסקינן אבל לעולם דלחלוקת העני צ\"ל דמיירי במזכה ע\"י אחר ולא בא לחדש אלא דבכהן ולוי משכחת לה דלא זכו וכגון במכירי אך בירושלמי שלא הוזכר אוקימתא זו דזכו ע\"י אחר כי אם מכירי והיה עולה על הדעת דבאוקימתא זו דמכירי מתיישבת כל המשנה ועל זה הקשו דהא ליתא דהא תנינן עני ויש מכיר לעני ולפי זה לא פליג הבבלי עם הירושלמי. אך מדברי רבינו שכתב ואם היו רגילין כו' מוכח דס\"ל דגם לחלוקת העני מועיל אם היה העני מכירו. עוד סבור הייתי לומר דלעולם דתלמודא דידן כשתירצו במכירי הוא ג\"כ לחלוקת העני וכי תימא אין מכיר לעני אפשר דס\"ל לרב דמתני' איירי במעשר עני המתחלק בבית שיש בו טובת הנאה לבעלים דנותנו לכל עני שירצה וכמו שפסק רבינו בפ\"ו מהלכות מתנות עניים והירושלמי אפשר דס\"ל דגם במעשר עני המתחלק בבית אין בו טובת הנאה לבעלים ומש\"ה הקשו ויש מכיר לעני א\"נ דס\"ל לירושלמי דמסתמא (*א\"ה חבל על דאבדין) : " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "כיצד מאה סאה של טבל כו'. תנן בפ\"ז דדמאי מאה טבל מאה חולין נוטל מאה ואחד וכו' (עיין בכ\"מ) . והנה במשנה הלזו יש בה פירושים מתחלפים והנה אנכי מבאר אותם אחד לאחד. והנה אליבא דכ\"ע טבל זה שהוזכר במתניתין מיירי שהורם ממנו תרומה גדולה והוא טבול לשאר המעשרות והכי איתא בירושלמי והר\"ש פירשה למתני' על פי מה ששנינו בסוף פ\"ג דחלה דמוכח מהתם דטבל שנתערב בחולין אם יש לו פרנסה ממקום אחר מפריש עליו לפי חשבון ואם לאו נעשין החולין כטבל לענין תרומה ותרומת מעשר ומפריש מהחולין תרומה ותרומת מעשר כאילו הם טבל גמור אבל מעשר ראשון לא יתן ללוי מהחולין ומעשר שני נמי לא יחלל אלא לפי חשבון הטבל מחלל ונותן והנה כפי הקדמה זו מתני' איירי בשאין לו פרנסה ממקום אחר ולהכי קאמר דמאה טבל ומאה חולין שנתערבו נוטל מאה להפריש מהם כדין טבל מעשר ראשון ומעשר שני והלוי יפריש ממעשר שלו תרומת מעשר ולפי שעדיין יש לספק שמא המאה שנשארו הם טבל לפיכך נוטל עוד אחת מהמאה שנשארו לשם תרומת מעשר אבל מעשר ראשון אינו מפריש מהמאה הנשארים לפי שאין במעשר ראשון איסור כלל לזרים. ודע שזה שאמרנו דאינו מפריש מעשר ראשון אין הכוונה דאינו מפריש כלל דהא אי אפשר להפריש תרומת מעשר עד שיפריש תחלה מע\"ר אלא הכוונה היא שזה מפריש מן המאה עשר לשם מע\"ר ואח\"כ מפריש מאלו העשר אחת לשם ת\"מ והט' הנותרים מערב עם פירותיו. ויש עוד דרך אחרת להפריש תרומת מעשר קודם שיפריש מ\"ר וכמ\"ש הר\"ש בסוף פרק ג' דחלה וע\"ש וטבל זה הוא טבל שהורם ממנו תרומה גדולה כדאיתא בירושלמי וכ\"ת ליחוש שמא מה שמפריש הוא מן החולין ונמצא שמפריש מן הפטור על החיוב דלא מהני הא לא קשיא דהכא מיירי בדבר שיש לו בילה וכמ\"ש הר\"ש בסוף פ\"ג דחלה והשתא על כל פנים נתקן הכל במה שנוטל ק' ומפריש מהם מעשרותיו ואח\"כ נוטל מהק' הנשארים כדי תרומת מעשר ואם היה התערובות ק' טבל וק' מעשר נוטל ק' ומפריש מהם כדין טבל ואח\"כ נוטל מק' שנשארו אחת כאילו הם טבל לשם תרומת מעשר נשתיירו שם תשעים ותשע מפריש מהם תרומת מעשר לפי חשבון דהיינו עשר פחות עישור של אחת ונמצא עכשיו מפסיד אחת עישור שבה לפי שמה שהיה חייב בשביל הק' של מעשר היו עשר ועכשיו נותן אחת עשרה פחות עישור שבאחת: " + ] + ], + [ + [ + "בימי יוחנן כהן גדול כו' וזהו הנקרא דמאי. נראה לי דיש שני מיני דמאי הא' הוא הלוקח פירות מע\"ה דאף שאומר שהם מעושרים אינו נאמן וחייבו חכמים להפריש משם ת\"מ ומע\"ש אבל תרומה גדולה לא. ואני מסתפק במוכר סתם ולא אמר שהם מעושרים אם חייב הלוקח להפריש ת\"ג דאפשר דע\"כ לא אמרינן דלא נחשדו על ת\"ג אלא באומר מתוקנים הם אבל במוכר סתם נהי דלא נחשדו מ\"מ אפשר דלא הפריש מהם כלל וסבור שהלוקח יפריש או דילמא כל שנתן סתם מסתמא הפריש ת\"ג דאי לא [לא] היה נותן לפי שהיה חושש שמא הלוקח יהיה סבור שנתקנו ויאכלם בטבלם ויש עוד מין שני שנקרא דמאי והוא המוצא פירות בדרך ודכוותיה שלא נתן הע\"ה כלום. ונראה דבזה אליבא דכ\"ע צריך להפריש ת\"ג דאף דנימא דבמוכר או שולח סתם דא\"צ להפריש ת\"ג הוא משום דכיון דלא נחשדו עליה אינם נותנים דבר שאינו מתוקן אבל במוצא פירות בדרך נראה דצריך להפריש ת\"ג דלא מהני בהאי מילתא טעמא דלא נחשדו על ת\"ג ומיהו היה אפשר לומר דכיון דלא נחשדו על ת\"ג מסתמא הפרישוה בגורן וכההיא דאמרינן בירושלמי פ\"ב דמעשרות אי אפשר לגורן שתיעקר אלא א\"כ נתרמה ממנו ת\"ג ומהאי טעמא כתב הר\"ש בפ\"ד דדמאי מ\"ד דהא דלא נקט ת\"ג משום דלאו אורחא דמילתא לשהות ת\"ג ורגילין להפרישה לאלתר אפילו הביאה לבית וכיוצא בזה כתב ריש פ\"ו דדמאי עלה דתנן החוכר שדה מישראל תורם ונותן לו והיינו דתנן בתוספתא פ\"ק דתרומות הביאה רבינו פ\"ד מהלכות תרומות דין י\"ד ואם אמר לו כנוס לי גרני תרומתו תרומה שאין הגורן נכנס אלא א\"כ נתרם ובין לגירסת הראב\"ד ובין לגירסת רבינו הטעם הוא לפי שא\"א לגורן שתיעקר אלא א\"כ נתרמה ממנו ת\"ג ולפי זה אין חילוק לגבי ת\"ג במיני הדמאי דבין לוקח מע\"ה ואומר מעושרים הם או שלוקח סתם או שמצא פירות בדרך פטור מת\"ג דכיון דלא נחשדו מסתמא הפרישוה בגורן וכדכתיבנא. ונראה שיש ללמוד כל זה ממ\"ש רבינו בפרק י\"א מהלכות אלו דין י\"ג הוליכן לטוחן עכו\"ם הרי הם דמאי שמא החליפן בחיטין של ע\"ה ע\"כ. ומדסתם דבריו משמע דדין דמאי לגמרי יש לחיטין הללו ואין צריך להפריש מהם ת\"ג ואף שאפשר שע\"ה זה לא תרם מהם אפילו ת\"ג ודעתו היה דלאחר שיקחם מן הטוחן יפריש מהם ת\"ג ובזה הפרק עצמו דין ט' כתב המוצא פירות בדרך כו' ואם רוב מכניסים למכור בשוק הרי אלו דמאי ומדקרי להו דמאי משמע דאין צריך להפריש מהם ת\"ג וע\"כ טעמא הוא כדכתיבנא דכיון דלא נחשדו על ת\"ג מסתמא תרמו ת\"ג בגורן ומ\"מ עדיין נראה שיש לדחות כל זה דהא דקאמר רבינו דמאי אין כוונתו שיהיה דינם כדין דמאי לגמרי אלא הכוונה היא שהפירות הללו הם ספק ומלת דמאי ר\"ל ספק ונפקא מינה שא\"צ להפריש מעשר ראשון ומעשר עני משום דאומר ללוי ולעני הבא ראיה וטול וכן אינו יכול להפריש מפירות הללו על הודאי או מן הודאי על פירות הללו דשמא מעושרים הם והוה ליה מפריש מן הפטור על החיוב או מן החיוב על הפטור אבל לענין חיוב דתרומה גדולה לעולם דחייב כל שלא אמר הע\"ה שתרם מהם ת\"ג. ולכאורה היה נראה להביא סעד לזה ממ\"ש הר\"ש בפ\"ב ממס' מכשירין על המוצא פירות בדרך דקאמר מחצה למחצה דמאי כלומר ספיקא הוא ע\"כ. והנראה שכונתו היא לומר דמה דקרי להו דמאי הוא דוקא לומר דהוי ספק ונפקא מינה לדיני הספיקות וכמו שכתבנו אבל אין דינם כדין הדמאי לגמרי ולפטור הפירות הללו מת\"ג אך מהמשך דברי רבינו שם בפירוש המשנה נראה דס\"ל דדין פירות הללו הוא כדין הדמאי לגמרי ופטור מת\"ג שכתב וכבר בארנו במס' דמאי שהדמאי הוא הדבר המסופק וחייב בת\"מ ומע\"ש לבד ע\"כ. ורבינו עובדיה עלה דמתני' דאוצר שישראל ועכו\"ם מטילין לתוכו דקתני ואם רוב ישראל דמאי כתב כדין פירות הנמצאים ביד ע\"ה שצריך להפריש מהם ת\"מ ומ\"ע. הרי שפתיו ברור מללו דס\"ל דכל פירות ע\"ה אף שלא אמר כלום פטורים הם מת\"ג. ודע שמה שכתבתי למעלה דמה שקראו חכמים דמאי אין הכרח שיהיה כדין הדמאי לגמרי אלא הכוונה הוא שהוא ספק מצאתי כן במשנה פ\"ג דדמאי מ\"ד המוליך חטין כו' אצל העכו\"ם כפירותיו ר' שמעון אומר דמאי ע\"כ וכתב רש\"י בפ\"ק דבכורות (דף י\"א) דהאי דמאי לא דמי לשאר דמאין כו' יע\"ש. הרי דקרי דמאי לדבר שצריך להפריש ת\"ג ומאי דקרי ליה דמאי הכוונה הוא שהיא ספק ודינו ככל הספיקות וכדכתיבנא: " + ], + [ + "אבל מעשר ראשון ומעשר עני אין מפריש מן הדמאי כו'. וא\"ת תרומת מעשר נמי נהי דצריך להפריש מפני שהוא עון מיתה לאחר שהפרישה מיהא ימכרנה לכהן דהשתא ליכא אלא איסור גזל ונימא המוציא מחבירו עליו הראיה ומדברי רבינו זכרונו לברכה שכתב בסתם בדין ה' ונוטל אותה ונותנה לכהן משמע שנותנה בחנם כבר תירץ רש\"י בפרק עגלה ערופה (דף מ\"ח) וז\"ל ואחמור עליה שלא לעכבו אצלו ולמכור לכהן כשם שהוא מעכב אצלו מעשר ראשון ומעשר עני גזירה דילמא כי משהי ליה לגביה אכיל ליה אבל מעשר ראשון ומעשר עני מותרים לזרים ע\"כ. וראיתי להטי\"ד ס\"ס של\"א שכתב ומפריש האחד מעשרה שבו לתרומת מעשר ומוכרו לכהן וכתב שם מרן ז\"ל דלמד דין זה מדין מע\"ר ומ\"ע דאמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה ותמהני איך לא כתב דרש\"י ורבינו חולקים על הטור וס\"ל דתרומת מעשר נותנה לכהן בלא דמים והתוס' בפ\"ק דיומא (דף ט') ד\"ה מעשר כתבו והא דלא אמרינן נמי בתרומת מעשר מפרישה והיא שלו וימכרנה לכהנים ויטול דמיה י\"ל כיון דדבר מועט הוא שאינו אלא אחד ממאה ועוד דמיה מועטים שהוא צריך למוכרה בזול שאין לה אוכלים מרובים תקנו רבנן שיתננה לכהנים ע\"כ. והא דתנן בפרק ג' דחלה גר שנתגייר וכו' ואם ספק חייב וקאמר עלה בירושלמי ומוכרה לכהן לפי דברי התוס' י\"ל דשאני התם בחלה שהוא דבר מרובה שהוא אחד מכ\"ד וכ\"כ הר\"ב תי\"ט. אך לרש\"י קשה דה\"נ גבי חלה נימא דילמא כי משהי ליה גביה אכיל ליה. וי\"ל דשאני הכא גבי דמאי דמיקל ואכיל לתרומת מעשר משום דסבר רוב ע\"ה מעשרין הם ומש\"ה חיישינן דילמא אכיל ליה אבל התם גבי חלה ליכא למיחש. א\"נ דשאני דמאי דאעיקרא דדינא טעמא דבעי להפריש תרומת מעשר הוא משום דכיון דלא כתיב ביה מיתה בפירוש אלא מהיקשא דתרומה ע\"ה לא ציית להיקשא וכמ\"ש רש\"י בנדרים (דף פ\"ד) ומש\"ה חיישינן דילמא אכיל ליה כיון דלא ציית להיקשא אבל התם גבי גר שנתגייר לא שייך האי טעמא ומש\"ה אמרינן דימכרם לכהן. ומ\"מ אני מסתפק באותה ששנינו בר\"פ ה' דדמאי הלוקח מן הנחתום כו' נוטל כדי תרומת מעשר וחלה אם שיעור החלה יכול למוכרה לכהן כפי דברי התוספות שכתבו דטעמא דאינו מוכר תרומת מעשר הוא משום דהוי דבר מועט הכא דהוי אחד מכ\"ד אם יכול למוכרה ועיין במ\"ש הרב תי\"ט בריש דמאי (*א\"ה עיין לעיל פ\"י מהלכות תרומות דין י\"ד) : " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כדי שיפרישנה בטהרה עם החלה. עיין במ\"ש מרן לקמן רפ\"ו מה' בכורים: " + ] + ], + [ + [], + [ + "הרי הם בחזקת מתוקנים. בגמרא אמרו בדין זה שני טעמים דאע\"ג דאין ספק מוציא מידי ודאי מ\"מ שאני הכא דאיכא חזקה א\"נ מעיקרא לא טבל והוי ספק וספק וכדרבי אושעיא כו'. ונ\"מ טובא בין שני הטעמים הללו חדא היכא שראינו שנכנסו ממורחים לביתו דלטעמא קמא הרי הם בחזקת מתוקנים. ותו איכא בינייהו מה שכתבו התוס' בפרק קמא דפסחים ופ\"ב דנדה. והנ\"ל מתוך דברי רבינו הוא דפסק כלישנא קמא וטעמא הוא משום חזקה וכדר' חנינא דקאמר חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן וזהו שסתם וכתב הרי הם בחזקת מתוקנים ולא חילק. כתבו התוס' בר\"פ כל הצלמים (דף מ\"א) ד\"ה חזקה דבירושלמי קאמר תפתר כשמת מתוך היישוב פי' בישוב הדעת וכ\"כ הריטב\"א בפ\"ק דקידושין (דף נ\"ו) במעשה דר\"ג יע\"ש: " + ], + [ + "בת עם הארץ או אשתו וכו'. עיין לקמן פרק י' מהלכות משכב ומושב דין ו': " + ] + ], + [ + [ + "אסור למכור את הדמאי כו'. עיין במ\"ש התוספות בפ' הזהב (דף נ\"ו) ד\"ה לא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אם רוב מכניסין לבתיהם פטור מלעשר וכו'. עיין לעיל פ\"ג דין כ\"ב ובמה שהאריך שם מרן ודוק. וכתב הר\"ש בפ\"ב דמכשירין פטור מלעשר דעדיין לא ראה פני הבית ולא נתחייב ע\"כ. ונראה דלא אמרינן דפטור מלעשר אלא לאוכל מהן עראי דאילו רצה לאכול מהן קבע אסור עד שיעשר וכ\"כ רבינו ברפ\"ג מהלכות אלו דכל דבר שנגמרה מלאכתו אף שהיתה כוונתו להוליך לבית אסור לאכול קבע. והנראה אצלי שם מדבריו דאף שלא נגמרה מלאכתם כל שהגיעו הפירות לעונת המעשרות ואף שהיתה כוונתו להוליכם לבית אסור לאכול קבע. ומה שכתב מותר לאכול מהם עראי אחר שנגמרה מלאכתם אין הכוונה לומר דקודם שנגמרה מלאכתם מותר אף קבע אלא לומר דאף שנגמרה מלאכתם מותר עראי אבל לעולם דקבע אסור אף קודם שנגמרה מלאכתם. ולפי זה מתני' דקתני אם רוב מכניסין לבתיהם פטור משום דתלינן שנפלו ממנו בדרך כשהיה מוליך אותם לביתו ולא נתחייבו במעשר הוא דוקא להתיר אותו אכילת עראי אבל אכילת קבע אסור. ומיהו אפשר לומר דדוקא בטבל ודאי כל שהגיעו לעונת המעשרות אסור לאכול מהם קבע אבל בספק אפשר דלא חייבו חכמים בדמאי אלא דוקא בדבר שהוקבע למעשר ונאסר אף באכילת עראי אבל כל שלא הוקבע למעשר ומותר לאכול מהם עראי לא חייבוהו חז\"ל בדמאי ומותר אף באכילת קבע. עוד כתב הר\"ש למכור בשוק שרוב מביאין למכור בשוק ומן הבית מביאין אותו וחייב ע\"כ וכ\"כ הרע\"ב. ולא ידעתי כוונתם במ\"ש שמן הבית מביאין אותו אף שלא יביאוהו מן הבית הוקבעו למעשר וכ\"כ רבינו לעיל פ\"ד דגומר פירותיו למכור בשוק הוקבעו למעשר אף שלא ראו פני הבית ומתני' היא בפ\"ק דמעשרות ועוד דאף דנימא דאף מוליך בשוק בעי ראיית פני הבית אכתי אני תמיה דאמאי חייב דנהי דהרוב מוכרין בשוק מ\"מ מנ\"ל דפירות הללו נפלו כשהוליך אותם מביתו לשוק אימא דנפלו כשהיה מוליך מן השדה לבית ולא הוקבעו למעשר וכיון דהוו ספק הול\"ל דמאי. הן אמת דמאי דתני מתניתין חייב לאו דוקא ופשיטא דלא הוו כי אם דמאי דהא אכתי איכא לספוקי דילמא מעושרים הם וכ\"כ רבינו הכא בפירקין אבל ודאי דטבל גמור לא הוי וא\"ת הא הוי ס\"ס ספק אם פירות אלו הם מהמיעוט ולא הוקבעו ואת\"ל שהם מהרוב אפשר דנפלו קודם ראיית פני הבית ואת\"ל דנפלו אחר שראו פני הבית אימור מעושרים הם. הא לא קשיא ולא מידי חדא דגבי דמאי החמירו אפי' בס\"ס וכמ\"ש מרן בדין י\"ג בפירקין ואף להראב\"ד דס\"ל דס\"ס מהני גבי דמאי שאני הכא דכפי הצד דדילמא לא עישר אף שלא הוקבעו חייב לעשר ולא מהני לן טעמא דלא הוקבעו אלא לומר דאם לא הוקבעו תלינן להקל ואמרינן מעושרין הם וכמ\"ש לעיל אבל כפי הצד דאינן מעושרים אין חילוק בין הוקבעו ללא הוקבעו אבל בההיא דהראב\"ד בכל צד וצד יש בו כדי להקל וזה פשוט: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המוכר פירות לחבירו וכו'. תוספתא פ\"ב דתרומות ועיין במ\"ש הראב\"ד בסוף ה' משכב ומושב ובמ\"ש מרן שם ודוק: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "הלוקח פת מן הנחתום כו'. תנן בפרק ה' דדמאי הלוקח מן הנחתום מעשר מן החמה על הצוננת וכו' (עיין בכ\"מ) רבי שמעון אוסר בתרומת מעשר ומתיר בחלה. הלוקח מן הפלטר וכו'. והנה רבינו בפירוש המשנה כתב שמי שילוש הקמח ועשה אותם ככרים ויאפהו נקרא נחתום והלוקח מן הנחתום למכור לבני אדם נקרא פלטר והנה רבי מאיר סובר שהלוקח מן הנחתום מעשר מן החמה על הצוננת ומן הצוננת על החמה משום דס\"ל דנחתום מחד גברא זבין כדאיתא בפרק הזהב (דף נ\"ו) ואפילו שהם עשויים מדפוסים הרבה לא אזיל בתר דפוסים משום דס\"ל דנחתום לא זבין כי אם מחד גברא ומה שהתיר ר\"מ להפריש מן הצוננת על החמה אעפ\"י שהוא מן הרע על היפה הוא משום דס\"ל כר' אלעאי דקאמר מנין לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה שנאמר ולא תשאו עליו חטא וכדאיתא שם בפרק הזהב וס\"ל לר\"מ דבדמאי אף לכתחלה מפריש מן הרעה על היפה ור' יהודה אוסר אפילו יהיה הכל עשוי בדפוס אחד משום שאני אומר חטים של אמש היו משל אחד ושל היום היו משל אחר והמתברר מן הירושלמי הוא שרבי יהודה בשניהם של אמש או שניהם של היום מתיר ואפילו עשוי מדפוסים הרבה דלא חייש על הדפוסין ולא פליג אלא בשל אמש והיום ורבינו בפירוש המשנה לא ביאר זה ונראה דס\"ל דרבי יהודה חולק עם ר' מאיר במאי דקאמר מעשר מן החמה על הצוננת ומן הצוננת על החמה דהיינו של אמש ושל היום דשל אמש היינו צוננת ושל היום היינו חמה ועל זה קאמר דר' יהודה אוסר באלו שאני אומר כו' וכ\"כ בחיבורו סוף הלכות מעשר הלוקח פת מן הנחתום לא יעשר מן החמה על הצוננת שאני אומר כו' ובטעמיה דר\"י דקאמר חטים של אמש היו משל אחד ושל היום משל אחר מפשטא דמתני' נראה דכיון דחייש ר' יהודה דשמא נחתום זה זבין מתרי גברי אינו מעשר מזה על זה דשמא האחד עישר והשני לא עישר ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב או מן החיוב על הפטור. וראיתי לרבינו שכתב שר' יהודה חושש שמא יהיה זה הלחם מחטה ישנה וזה האחר מחטה חדשה והעיקר בידינו שאין מעשרין מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש ע\"כ ולא ידעתי למאי איצטריך רבינו לטעם זה דמאחר דקאמר ר\"י דחטים של אמש היו משל אחד ושל היום משל אחר תיפוק ליה דאינו מפריש מזה על זה דשמא מפריש מן הפטור על החייב או מן החייב על הפטור ולא ראיתי לשום אחד מהמפרשים שהזכירו טעם זה שכתב רבינו והדבר צריך אצלי תלמוד. ודע שמה שכתבנו לעיל דר' יהודה אוסר בצוננת וחמה אף שהם מדפוס אחד הוא לדעת רבינו וכן כתבו הר\"ש ורבינו עובדיה אך התוספות בפ' הזהב (דף נ\"ו) ד\"ה הלוקח כתבו דר' יהודה אוסר בצוננת על החמה היכא שהם מדפוסים הרבה דוקא דכיון דאיכא תרתי לריעותא דהיינו דפוסים משתנים וחמה וצוננת חייש ר' יהודה דלמא של אמש דהיינו הצונן היה משל אחד והחמה דהיינו של היום משל אחר. ובלוקח מן הפלטר נחלקו גם כן ר' מאיר ור' יהודה וסברתם הפוכה מדין הנחתום והטעם הוא מבואר דר' מאיר סבר דאף דנחתום מחד גברא זבין מ\"מ פלטר קונה משנים או משלשה נחתומין ומש\"ה מעשר מכל דפוס ודפוס ודוקא היכא דאיכא דפוסים משתנים חייש ר\"מ אבל כשכולם מדפוס א' לא חייש. וא\"ת כיון דפלטר זבין משני בני אדם כי נמי הוי מדפוס א' אמאי לא חייש ר\"מ דהא אורחיה דנחתום לפעמים לעשות כמה דפוסים וכדתנן אפילו מטפוסין הרבה אלמא דחד נחתום עושה כמה טפוסין ואם כן בלוקח מן הפלטר אף שהם מטפוס אחד ניחוש שמא לקח מב' נחתומין וטפוסו של זה דומה לטפוסו של זה ואי אמרת דפלטר אינו לוקח כי אם מחד נחתום כי נמי הוי מטפוסים משתנים מאי הוי והלא דרכו של נחתום לעשות טפוסים משתנים כבר תירצו לזה בירושלמי ואמרו ר\"מ אומר נחתום עושה דפוס אחד ופלטר משתמש בכמה נחתומים וכתב הר\"ש כלומר שאע\"פ שהנחתום עושה כמה דפוסים כדקתני מתני' מ\"מ לעולם משונה דפוס נחתום זה מדפוס של נחתום אחר שאם היו שוים אין תקנה לקונה מן הפלטר עד שיעשר מכל ככר וככר דהא משתמש בכל הנחתומים ע\"כ. הנה נתבאר מזה טעמיה דר\"מ דס\"ל דאף דחד נחתום עושה כמה טפוסין מ\"מ לא דמי טפוס של נחתום זה לטפוס של נחתום אחר ומש\"ה בלוקח מן הפלטר כל שהם מטפוס אחד לא חייש ר\"מ משום דע\"כ פלטר זה מחד נחתום לקח שהרי הטפוסים הם שוים אבל כשהטפוסים משתנים חייש ר\"מ בפלטר משום דאורחיה דפלטר ליקח משני נחתומים. הכלל העולה לפי זה דלר\"מ שינוי הטפוסים אינה סיבה להכריח ולומר דפלטר זה לקח משני נחתומים אלא לעולם טעמא דחייש ר\"מ בפלטר הוא משום דאורחיה ליקח משני נחתומים אלא שכשהם מטפוס אחד יש הכרח לומר שפלטר זה לא לקח כי אם מחד נחתום שהרי כולם עשויים בטפוס אחד ולעולם אין טפוס הנחתומים דומים זה לזה. אך דברי רבינו שבפירוש המשנה אינם הולכים על כוונה זו שהרי כתב ועיקר מחלוקת ר' מאיר ור' יהודה שר\"מ אומר שהמתקן הלחם יתקנהו דפוס אחד יהיה קטן או גדול וכשנמצא אצל המוכר דפוסים הרבה משתנים זה מזה נדע שהוא לקח מאנשים רבים ועל כן מעשר מכל דפוס ודפוס לפי שלכל דפוס מין ממיני הזרע ורבי יהודה אומר כי הנחתום בעצמו המתקן הלחם אפשר שיעשה מעיסה אחת מינים הרבה מהלחם בדפוסים משתנים זה מזה לפיכך אלו הדפוסים המשתנים אשר נמצאו אצל פלטר זה מאיש א' לקח ע\"כ. והנה המתבאר מדברי רבינו הללו הוא דס\"ל דלר\"מ שינוי הטפוסים הוא הכרח לומר דפלטר זה לקח מהרבה בני אדם והדבר הוא תימה אצלי שהרי ממתניתין דנחתום מוכח דלפעמים הנחתום עושה ככרות מכמה טפוסים וא\"כ הלוקח מן הפלטר אף שהם מכמה טפוסים אינו מן המוכרח שפלטר זה לקח משני נחתומים. ואולי יאמר הרב דעל הרוב הנחתום אינו עושה כי אם טפוס אחד וא\"כ כשלוקח מן הפלטר שני טפוסים כיון שהפלטר לפעמים דרכו ליקח משני נחתומים שינוי הטפוסים מכריחנו לומר דפלטר זה לקח משני נחתומים משום דאזלינן בתר רובא ורוב הנחתומים אינם עושים כי אם כל נחתום ונחתום טפוס א' אך כשהם מטפוס אחד לא חיישינן לומר שמא לקח מב' נחתומים משום דרוב הנחתומים כל אחד ואחד עושה טפוס לעצמו אך בנחתום כיון שאין דרכו ליקח כי אם מאחד אף שהם משני טפוסים לא חיישינן. ודע שמה שכתב רבינו לפי שלכל דפוס מין ממיני הזרע אזיל לשיטתיה שכתב במתניתין דנחתום דטעמיה דר' יהודה דאוסר הוא משום חדש וישן וע\"כ פירש כאן לר\"מ דקאמר מעשר מכל טפוס וטפוס משום דכל דפוס ודפוס הוא מין ממיני הזרע אך כבר כתבנו לעיל דפשטא דמתני' הוא דמאי דחייש הוא מטעם דכיון דאנו חוששים שמא משני בני אדם לקח אינו יכול לעשר מזה על זה דשמא הא' עישר והב' לא עישר ונמצא מפריש מהפטור על החייב או מהחייב על הפטור והיינו טעמא דר' יהודה בנחתום ור' מאיר בפלטר. שוב התבוננתי בדברי רבינו הללו במה שכתב שלכל דפוס מין ממיני הזרע ולא ידעתי פירושו שאם הכוונה היא שחושש שמא כל דפוס ודפוס הוא מין בפני עצמו וקי\"ל שאין תורמין ומעשרין ממין על שאינו מינו א\"כ לעיל גבי נחתום דחש ר' יהודה בשל אמש והיום שמא חטים של אמש היו משל א' ושל היום היו משל אחר למה לו לרבינו לומר דטעמא הוא משום חשש חדש וישן אימא משום דאימור שני מינין הם. מיהו לזה י\"ל דשאני התם דמיירי אפילו שהם בדפוס אחד וכמ\"ש רבינו ובדפוס אחד ליכא למיחש לשני מינים משום דלעולם לא יבואו שני מינים בדפוס א' אך החששא דחדש וישן במקומה עומדת אף שהם בדפוס א' וטעמא דלא חייש ר\"י בשני דפוסים בשניהם של אמש או של היום הוא משום דר\"י אית ליה דכל ביומיה לא זבין אלא מחד גברא וכיון שכן שזה לא קנה כי אם מא' אף שהם שני דפוסים ליכא למיחש דחד גברא אינו מוכר כי אם מין א' או מחדש או מישן אך בשל אמש ושל היום דס\"ל לר\"י דבתרי יומי זבין מתרי גברי אף שהם דפוס א' דליכא למיחש לשני מינים אפ\"ה איכא למיחש לחדש וישן. עוד אפשר לומר דנחתום שקונה קמח אף שקונה משני מקומות ליכא למיחש שקונה שני מינים דלעולם אורחיה דנחתום לעשות פת ממין א' אך בין חדש לישן אינו מקפיד אבל בפלטר שאנו חוששים שמא קנה משני נחתומים איכא למיחש לשני מינים דשמא חד נחתום זבין מחד מינא ואידך מאחר דהא ע\"כ שני מינים הללו אינם ניכרים בפת דאם הוא דבר הניכר בטלה מחלוקת ואפילו מדפוס א' א\"ו אינו ניכר אלא שכשאנו רואים שהם משני דפוסים אנו חוששים לשני מינים. ומ\"מ הדבר הוא תימה בעיני שלא יהיה ניכר דהא קי\"ל דכל מיני חטים הם מין א' וא\"כ החששא ע\"כ היא שמא הא' הוא חטים והב' הוא שעורים ודכוותיה וא\"כ דבר הניכר לכל הוא וכי תימא דלעולם כולם מין חטים הם אך החששא היא שמא הא' הוא מין רע והב' מין יפה וזה דבר שאינו ניכר הוא הא ליתא דהא כבר כתבנו לעיל דלר\"מ בדמאי תורם לכתחלה מן הרעה על היפה משום דאית ליה כרבי אלעאי שאם תרם תרומתו תרומה והכי תנן במתני' דלר\"מ תורם מן הצוננת על החמה וא\"כ ע\"כ אם אנו חוששים כאן הוא לשני מינים גמורים דקי\"ל שאם תרם אין תרומתו תרומה וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה שהרי דבר הניכר הוא. וסבור הייתי לומר דכוונת רבינו באמרו שלכל דפוס מין ממיני הזרע הכוונה היא שזה חדש וזה ישן וקראם שני מינים לפי שדינם שוה שבכולם אם תרם אין תרומתו תרומה ומ\"מ הוא דחוק הרבה בלשון וצ\"ע. ודע דהא דקאמר ר\"י בפלטר מעשר מא' על הכל הוא דוקא בשניהם של אמש או שניהם של היום אבל בא' של אמש וא' של היום פשיטא דמודה ר' יהודה דמעשר מכל א' וא' ולא הוצרך לומר דין זה שכבר למדנו אותו מדין הנחתום ופשיטא דלא עדיף פלטר מנחתום וכן כתב הר\"ש ואף שרבינו לא פירש זה מ\"מ הדין הוא פשוט וכן כתב מרן בסוף הלכות אלו לדעת רבינו יע\"ש. ובמאי דתנן במתני' מודה ר\"י בלוקח מן המנפול פירש רבינו ומנפול הוא מוכר הלחם כמו כן אבל הוא קונה משני נחתומים כגון שיהיו ט' מוכרים ועשרה נחתומים נותנים להם הלחם ואין ספק שא' מאלו הט' מוכרים לקח מב' על כן כל מי שלוקח מא' מהם מעשר מכל דפוס ודפוס ע\"כ. והר\"ש כתב מנפול קונה מן הפלטרים ומוכר לאחרים ובירושלמי אמרינן איזהו מנפול דבי ר' ינאי אמרי ט' פלטרין ועשרה נחתומים תמניא מן תמניא וחד מן תרי משמע שר\"ל דעיר שיש בה ט' פלטרין ועשרה נחתומים ע\"כ יש פלטר א' שקונה משני נחתומין והוא המנפול ומודה בה ר' יהודה ע\"כ. נראה שבתחלה הבין הרב שמנפול הוא שקונה מן הפלטרים ואף שמנין המנפולים הוא כמנין הפלטרים אפ\"ה מודה ר' יהודה משום דאורחיה דמנפול הוא ליקח משני פלטרים דומיא דפלטר דס\"ל לר\"מ דאורחיה למיזבן משני אנשים וכן כתב רבינו עובדיה ואח\"כ כתב בשם הירושלמי דמנפול הוא הפלטר אלא שכשיש עשרה נחתומים וט' פלטרין נקרא פלטר מנפול ודברי רבינו שבפי' המשנה הם כדברי הירושלמי והרב בעל הערוך בערך מנפול כתב שהמנפול קונה הפת מן הפלטר ומוכרו לאחרים ודבריהם כדברי ר\"ע דמנפול אינו פלטר אלא הוא סוג אחר. וראיתי לרבינו בפירקין דין ו' שכתב הלוקח מן הפלטר אע\"פ שהם דפוסים הרבה מעשר מא' על הכל שהנחתום שמוכר לפלטר עושה עיסתו דפוסין הרבה אבל הלוקח מן המנפול מעשר מכל דפוס ודפוס שהמנפול לוקח מב' נחתומין ט' מנפולין שלקחו מי' נחתומין הואיל וא' מהם לקח מב' כל הלוקח מאחד מן הט' מעשר מכל דפוס ודפוס עכ\"ד. והנה ממ\"ש אבל הלוקח מן המנפול כו' שהמנפול לוקח משני נחתומין משמע דס\"ל דמנפול אינו פלטר ופעולת הפלטר אינה דומה למנפול ושניהם לוקחים מן הפלטר אלא שהפלטר אינו לוקח כי אם מנחתום אחד והמנפול לוקח משני נחתומים והוא כפי' ר\"ע וכמו מאי דהוה ס\"ל להר\"ש ואין ביניהם אלא דהר\"ש ור\"ע ס\"ל דהמנפול קונה מן הפלטר ורבינו ס\"ל דהמנפול קונה מן הנחתום. ומ\"ש ט' מנפולין שלקחו מי' נחתומים כו' הכוונה היא דס\"ל לרבינו שזה שהחמרנו בלוקח מן המנפול הוא דוקא כשהנחתומים הם רבים מהמנפולים ועל זה כתב דאפילו בט' ועשרה מחמרינן בכולהו כיון דאיכא אחד שלקח משנים אבל אם היו הנחתומים כשיעור המנפולים מעשר מא' על הכל ואין שינוי הדפוסים מעלה ומוריד לפי שדרכו של נחתום לעשות כמה דפוסים וא\"ת בפלטר נמי היכא דאיכא ט' פלטרים ועשרה נחתומים אמאי לא נחוש בכולם כיון שא' מהם לקח משנים וכי תימא הכי נמי הא ליתא דא\"כ פלטר ומנפול שוים בדינם שהרי כבר כתבנו דלרבינו המנפולים כשמנינם שוה לנחתומים מעשר מא' על הכל ואי אמרת דגם בפלטרים כשהנחתומים רבים מהם צריך לעשר מכל דפוס ודפוס נמצאו הפלטרים והמנפולים שוים בדינם וי\"ל דדוקא במנפול שדרכו ליקח משני נחתומים התם הוא דבחד נחתום יתר אנו חוששים בכולם דבכל א' וא' אנו אומרים שזה הוא שלקח משני נחתומים אבל בפלטר שאין דרכו ליקח משני נחתומים אף דאיכא חד נחתום יתר על הפלטרים ולפי זה אחד לקח משנים אפ\"ה אין אנו חוששים בכל א' וא' שמא זה הוא שלקח משנים ואדרבה אנו אומרים בכל א' וא' שזה לא לקח משנים כיון שאין דרכו של פלטר ליקח משני נחתומים וזיל הכא קא מדחי ליה וזיל הכא קא מדחי ליה אבל במנפול שדרכו ליקח משני נחתומים אנו חוששים בכל א' וא' משום דבכל א' וא' מצאה קפידא מקום לנוח שדרכם ליקח משני נחתומים. הכלל העולה ממה שכתבנו דלפי מה שהבין הר\"ש מן הירושלמי מנפול ופלטר הכל הוא דבר אחד וכשהנחתומים הם רבים מהפלטרים אז נקרא הפלטר מנפול ולדברי הכל מעשר מכל דפוס ודפוס. ולדעת רבינו המנפול אינו הפלטר ובפלטר אף שהנחתומים הם רבים מהפלטרים מעשר מא' על הכל לפי שהפלטר אינו לוקח משני נחתומים ובמנפול כל שהנחתומים רבים מהמנפולים כל הלוקח מאחד מן המנפולים צריך לעשר מכל דפוס ודפוס אך כשהנחתומים הם כשיעור המנפולים מעשר מא' על הכל. ולפי מה שהיה סובר הר\"ש בפשטא דמתני' ולפי מה שפירש הר\"ע המנפול הוא קונה מן הפלטר ודרכו ליקח משני פלטרים ואליבא דידהו אין צורך שיהיו הפלטרים רבים מהמנפולים אלא בכל גוונא החמירו חכמים במנפול משום דדרכו ליקח משני פלטרים. מעתה נבוא לבאר דברי הירושלמי שנאמרו עלה דפלטר גרסי' התם ר' מאיר אומר נחתום עושה טפוס א' ופלטר משתמש בכמה נחתומים רבי יהודה אומר נחתום עושה כמה טפוסין ופלטר משתמש בנחתום א' ע\"כ. והנה כבר כתבנו לעיל מ\"ש הר\"ש בפי' הירושלמי דקאמר נחתום עושה דפוס א' שהכוונה היא שאע\"פ שהנחתום עושה כמה דפוסים כדקתני מתני' מ\"מ לעולם משונה דפוס של נחתום זה מדפוס של נחתום אחר כו' ולפי פירושו מה שאמרו עושה דפוס א' הוא בערך שאינו דומה דפוסו לדפוס של נחתום אחר אבל לעולם שחד נחתום עושה שני דפוסים ומה שהוכרחו לזה הוא משום דאי לא תימא הכי אמאי לא חייב ר\"מ לעשר מכל א' ואחד וכן כששניהם מדפוס א' דלרבי מאיר דפלטר זבין משני נחתומים אמאי לא יתחייב לעשר מכל ככר וככר ולפיכך אמרו דלרבי מאיר לעולם אין דפוס שני נחתומים דומים זה לזה ומש\"ה בשניהם מדפוס א' מעשר מא' על הכל דודאי מחד נחתום זבין וכן כששניהם משני דפוסים מעשר מכל דפוס ודפוס ולא נחייבנו לעשר מכל א' ואחד משום דכל מה שהוא מדפוס א' מחד גברא זבין ולפ\"ז מה שאמרו דרבי מאיר אומר נחתום עושה דפוס א' הוא נתינת טעם למה שאנו מקילים עליו ומה שאמרו דלרבי מאיר פלטר משתמש בכמה נחתומים הוא נתינת טעם למה שאנו מחמירים עליו ולפי הצעה זו צריך לפרש מה שסיימו בירושלמי דרבי יהודה אומר נחתום עושה כמה טפוסין וכו' והנה לפי הפשט נראה דבמאי דקאמר ר' מאיר נחתום עושה טפוס א' בא רבי יהודה לחלוק עליו וקאמר נחתום עושה כמה טפוסין ולפ\"ז הכוונה היא דר\"מ קאמר דנחתום עושה דפוס אחד כלומר שאינו דומה דפוסו לדפוס נחתום אחר וקאמר רבי יהודה דלעולם דנחתום עושה כמה טפוסין ודפוס של זה דומה לדפוס נחתום אחר ואפ\"ה מעשר מאחד על הכל משום דפלטר משתמש בנחתום אחד ורבי יהודה פליג בתרתי עם ר\"מ ונפקא מינה לפי פי' זה במה שסיימו במתני' ומודה רבי יהודה בלוקח מן המנפול כו' דלרבי יהודה כיון דמנפול לוקח משני מוכרים צריך לעשר מכל ככר וככר בין שהם שני דפוסים או דפוס אחד ואפשר לדקדק כן ממתני' דקתני שהוא מעשר מכל אחד ואחד ולא קאמר שהוא מעשר מכל דפוס ודפוס והטעם דכיון דאיהו ס\"ל דדפוסו של נחתום זה דומה לדפוס נחתום אחר ולא פליג עליה דר\"מ אלא בפלטר משום דס\"ל דפלטר מחד נחתום זבין א\"כ במנפול דאית ליה דזבין מתרי גברי צריך שיעשר מכל ככר וככר ונמצא דבמנפול רבי יהודה מחמיר ור\"מ מיקל דומיא דנחתום. הן אמת שלא ראיתי להר\"ש ולהר\"ע שפירשו דרבי יהודה מחמיר במנפול טפי מר\"מ ואית ליה דמעשר מכל ככר וככר ואם איתא להאי מילתא הוה להו לפרושי ומה גם שרבינו כתב בפירוש דמנפול אליבא דרבי יהודה מעשר מכל דפוס ודפוס ואף דלדידי רבינו רוח אחרת אתו בפי' הירושלמי הזה וכמו שנבאר מ\"מ אכתי אמינא דאי איתא להאי מילתא דרבי יהודה מחמיר טפי מדרבי מאיר לא הוו שתקי מיניה. ועוד יש לדקדק כפי פי' זה דמנא ליה לירושלמי חלוקה זו דרבי יהודה פליג עם רבי מאיר בתרתי וס\"ל דדפוס של נחתום זה דומה לדפוס של נחתום אחר ואף שכתבנו לעיל שיש לדקדק כן ממאי דקאמר במתני' גבי מנפול ומודה רבי יהודה שהוא מעשר מכל אחד ואחד עדיין אין זה מן ההכרח להוליד דין מחודש כזה דאפשר דשמעיה לר\"מ דקאמר מעשר מכל טפוס וטפוס בקונה מן הפלטר ועלה קאי וקאמר דמודה רבי יהודה בלוקח מן המנפול שהוא מעשר מכל אחד ואחד והכוונה היא מכל דפוס ודפוס. אשר על כן נ\"ל דאין כוונת הירושלמי שרבי יהודה חולק עם ר\"מ בתרתי אלא הכוונה היא כיון שנחתום א' עושה כמה טפוסין הלוקח מן הפלטר מעשר מאחד על הכל משום דפלטר משתמש בנחתום אחד משום דאי הוה אמינא דכל נחתום ונחתום עושה דפוס א' אף שהיינו אומרים דפלטר משתמש בנחתום א' בלוקח משני דפוסין היה צריך לעשר מכל דפוס ודפוס משום דע\"כ פלטר זה לקח משני נחתומים אבל כיון דאית לן דנחתום א' עושה שני דפוסין אף בלוקח מן הפלטר שני דפוסין מעשר מאחד על הכל משום דפלטר מחד נחתום זבין אבל לעולם דמודה שאף שחד נחתום עושה כמה דפוסים מ\"מ אין דפוס נחתום של זה דומה לדפוס של נחתום אחר ונפקא מינה ללוקח מן המנפול דמודה רבי יהודה דמנפול זבין מתרי גברי דאינו מעשר אלא מכל דפוס ודפוס. והנה כל מה שכתבנו הוא לדעת הר\"ש דאית ליה דשינוי הדפוסים אינו מכריח שנאמר שקנה משני אנשים אלא שהשוואת הדפוסים מכריח שנאמר דמחד גברא זבין אך לרבינו כבר כתבנו לעיל דאית ליה דלר\"מ אית ליה דשינוי הדפוסים מכריח לומר דפלטר זה לקח משני נחתומים ולפי הנחה זו צ\"ל דבירושלמי אמרו דטעמיה דר\"מ הוא משום דאית ליה שני אומדנות לומר דפלטר זה לקח משני אנשים האחד הוא דנחתום עושה דפוס א' והב' הוא דפלטר משתמש בכמה נחתומים ואף דממתני' דנחתום מוכח דנחתום עושה כמה דפוסים כבר כתבנו דלרבינו אית ליה דר\"מ סבר דרובא דנחתומים כל אחד עושה דפוס לעצמו ורבי יהודה פליג עליה וקאמר דנחתום עושה כמה דפוסין ופלטר משתמש בנחתום אחד נמצא דפליג עליה בתרתי ומאי דאמרינן דמודה רבי יהודה בלוקח מן המנפול הוא משום דמנפול לוקח משני נחתומים ומש\"ה קאמר ר\"י דמעשר מכל א' ואחד כלומר מכל דפוס ודפוס דאף דרבי יהודה אית ליה דנחתום עושה כמה דפוסין מ\"מ אית ליה דבחדא לריעותא מחמרינן וכיון שמנפול דרכו ליקח משני נחתומים מעשר מכל דפוס ודפוס והא דלא קאמר רבי יהודה שיעשר מכל ככר וככר הוא משום דבהא מודה לר\"מ שאין דפוסו של זה דומה לדפוס של זה ומש\"ה מיקל רבי יהודה בלוקח מהמנפול מדפוס אחד משום דודאי מחד נחתום זבין מנפול זה כיון שכולם הם מדפוס אחד אך כשהם משני דפוסים מודה רבי יהודה וכדכתיבנא. תו אמרינן בירושלמי איזהו מנפול דבי רבי ינאי אמרי תשעה פלטרין ועשרה נחתומין תומנייא מן דתומנייא וחד מן תרי ע\"כ. וכבר בארנו כל זה לדעת רבינו ודעת הר\"ש. תו איתא התם רבי יונה בעי היו לפניו שני טפוסים הוכיח על עצמו שהם שנים השוו כולם לעשות טפוס אחד מעשר מכל ככר וככר ע\"כ. והנה דברי רבי ינאי הללו לדעתי הם סתומים ואי קאי על הלוקח מן הפלטר דברי רבי ינאי הם אליבא דר\"מ. ועתה אפרש כפי כל הצדדים שצדדנו לעיל אליבא דר\"מ שאם כוונת ר\"מ היא בהא דקאמר נחתום עושה טפוס אחד לומר שטפוסו של נחתום זה אינו דומה לטפוס של נחתום אחר וכמו שפי' הר\"ש איכא לעיוני במאי דקאמר היו לפניו שני טפוסים הוכיח על עצמו שהם שנים שהרי אליבא דהר\"ש אין שינוי הדפוסים הוכחה לומר שהם שנים שהרי נחתום אחד עושה כמה טפוסים ונראה דכוונת רבי יונה היא דע\"כ לא קאמר ר\"מ דמעשר מכל טפוס וטפוס כי אם בשמנהג הנחתומים הוא שכל אחד יש לו טפוס לעצמו אך אם השוו כולם לעשות טפוס אחד מעשר מכל ככר וככר אלא שלא ידעתי לאיזה תכלית עשה אותה הקדמה רבי יונה דקאמר היו לפניו שני טפוסים כו' וסבור הייתי לומר שהגירסא היא בהפך רבי יונה בעי הושוו כולם לעשות דפוס אחד מעשר מכל ככר וככר היו לפניו שני טפוסים הוכיח על עצמו שהם שנים והכי קאמר דאף דהיכא דהושוו כולם לעשות דפוס אחד מעשר מכל ככר וככר אם היו לפניו שני דפוסים הוכיח על עצמו שהם שנים ואינו צריך לעשר אלא מכל דפוס ודפוס. שוב ראיתי דדבר זה לא ניתן להאמר כלל דהא כתב הר\"ש דטעמיה דר\"מ דקאמר דמעשר מכל דפוס ודפוס ואינו מעשר מכל ככר וככר הוא משום דדפוס של נחתום זה אינו דומה לדפוס של נחתום אחר אך אם היה באפשרות שהיו דומים היה צריך לעשר מכל ככר וככר ואם כן היכא דהושוו כולם לעשות טפוס אחד פשיטא שאם לקח שני טפוסים דצריך לעשר מכל ככר וככר שהרי בכל ככר וככר איכא לספוקי שמא זה הוא מאדם מיוחד והשאר מאחר. סוף דבר לא יכולתי ליישב היטב דברי הירושלמי הללו כפי סברת הר\"ש ולפי סברת רבינו דאית ליה דטעמיה דר\"מ הוא משום דשינוי הדפוסים מורה שפלטר זה לקח משני דפוסים אני תמיה דאמאי קאמר דאם הושוו כולם לעשות דפוס אחד שמעשר מכל ככר וככר דנהי דכולם עושים דפוס אחד מ\"מ אין כאן הכרח שזה לקח משני אנשים שהרי לדעת רבינו אם היה מנהג הנחתומים שכל נחתום ונחתום יש לו דפוסין היה מודה ר\"מ דמעשר מאחד על הכל וא\"כ היכא דכולם הם מדפוס אחד אף שהושוו כולם לעשות דפוס אחד יעשר מאחד על הכל ואפשר לומר דלעולם כל היכא שהם מדפוס אחד אף שהושוו כולם לעשות דפוס אחד מעשר מא' על הכל אך היכא שהם שני דפוסים והושוו כולם לעשות דפוס אחד ס\"ל לרבי יונה דמעשר מכל ככר וככר דכיון דע\"כ פלטר זה לקח משני אנשים שהרי יש שני דפוסים והנחתומים הושוו לעשות כולם דפוס אחד צריך לעשר מכל ככר וככר ואף שהסברא היא דחוקה בעיני משום דכיון דבכל דפוס ודפוס ליכא הוכחה שדפוס זה הוא משני אנשים למה לא יעשר מכל דפוס ודפוס מ\"מ דברי הירושלמי מתיישבין היטב כפי הצעה זו. עוד עלה בדעתי לומר שדברי רבי יונה קאי עלה דמנפול דסמיך ליה דאמרינן דמודה בה רבי יהודה ובא להורות לנו דמאי דקאמר רבי יהודה שהוא מעשר מכל אחד ואחד אין הכוונה שיעשר מכל ככר וככר אלא אם היו לפניו שני דפוסים הוכיח על עצמו שהם שנים ויעשר מכל דפוס ודפוס ואם הושוו כולם לעשות דפוס אחד מעשר מכל ככר וככר. עוד עלה בדעתי דרך אחר ולסיבת האריכות לא כתבתיו ומ\"מ לא ראיתי לשום אחד מהראשונים שהביאו הירושלמי הזה ולא ידעתי למה. תו איתא התם רבי יונה בעי כמה דתימא תשעה פלטרין ועשרה נחתומין תומניא מן דתומניא וחד מן תרי ודכותה ט' נחתומין ועשרה פלטרין תומניא מן דתומניא ותרי מחד או תשעה מדתשעה וחד מן כולהון וצריך לעשר מכל ככר וככר ע\"כ. כך היא הנוסחא הנכונה ופירושה שנסתפק רבי יונה היכא דאיכא ט' נחתומין ועשרה פלטרין מי אמרינן ח' פלטרין לקחו מח' נחתומין ושני פלטרין שנשארו לקחו מחד נחתום וא\"כ אין כאן מי שלקח משנים ולא מודה בזה רבי יהודה או דילמא תלינן שהט' פלטרין לקחו מט' נחתומין והפלטר הנשאר לקח מכולם וא\"כ היינו מנפול דמודה רבי יהודה זה כוונת ר' יונה בבעיא הלזו. אך מאי דקשיא לי בזה הוא מה שסיים רבי יונה ומעשר מכל ככר וככר דאף דנימא דתלינן דחד פלטר לקח מכולם מ\"מ אין לו יתר שאת ממנפול דמתניתין ובמנפול דמתניתין כתב רבינו דלר\"י מעשר מכל דפוס ודפוס ולפי מה שצדדנו לעיל דרבי יהודה מחמיר במנפול טפי מרבי מאיר ואית ליה דמעשר מכל ככר וככר ניחא אך לדעת רבינו שפסק דר\"י ס\"ל במנפול דמעשר מכל דפוס ודפוס קשה ודע שגם דברי רבי יונה הללו לא הביאם רבינו בחיבורו ולא ידעתי למה השמיטם: " + ], + [ + "הלוקח מן הפלטר וכו'. (*א\"ה עיין לעיל הלכה ה' במה שכתב הרב המחבר) : " + ], + [], + [ + "הלוקח מן העני כו'. תנן בפ\"ה דדמאי הלוקח מן העני וכן העני שנתנו לו פרוסות פת או פלחי דבלה מעשר מכל אחד ואחד ובתמרים ובגרוגרות בולל ואוכל ונוטל א\"ר יהודה אימתי בזמן שהמתנה מרובה אבל בזמן שהמתנה מועטת מעשר מכל אחד ואחד ע\"כ. והנה טעמא דמתני' הוא משום דכשלקח פרוסות פת או פלחי דבלה צריך לעשר מכל א' ואחד משום דשמא האחד עישר והשני לא עישר ונמצא מפריש מן החיוב על הפטור או מן הפטור על החיוב אבל בתמרים וגרוגרות כשבוללם יכול להפריש מאחד על הכל משום דקא סבר יש בילה ונמצא מפריש מן החייב על החיוב ומהפטור על הפטור. ובפי' בולל כתב הר\"ש שהוא דורסן ובוללן אך רבינו בפי' המשנה כתב שיערב הכל ויוציא מעשר וכתב מוהרימ\"ט בתשובה ח\"א סי' ח\"י דרבינו ס\"ל דיש חילוק בין דבר דק שדרכו לימדד וכיון שמוציא במדה הרי הוא בלול ומעשר מן החייב שבו על החייב שבו וכר\"ש שזורי דאמר יש בילה אבל פרוסות פת או פלחי דבילה שמוציא פרוסה אחת או פלח דבילה אחת למעשר ודאי אסור דשמא זה פטור היה ומעשר מהפטור על החייב. ודע שכפי סברת מוהרימ\"ט שכתב דרבינו ס\"ל יש בילה יתיישב מה שהקשה הראב\"ד בפ\"ו מהלכות מעשר דין ז' דכפי דברי מרן שם עיקר הקושיא משום דקי\"ל אין בילה והראב\"ד אזיל לשיטתיה דס\"ל דאין בילה ופסק כשמואל וכמו שכתב בפ\"א מהלכות מעשר שני דין ח' יע\"ש אבל הר\"ש פירש בתמרים ובגרוגרות בולל ונוטל דורסן ובוללן יפה כדי שיהיו מעורבין ואזיל לשיטתיה שאם התמרים כמו שהם אין בהם בילה וכשמואל דאמר לכל אין בילה חוץ מיין ושמן ע\"כ והנה נראה לפ\"ז דמאי דקאמר שמואל לכל אין בילה חוץ מיין ושמן ע\"כ לאו דוקא יין ושמן דה\"ה לכל דבר הנבלל שנעשה הכל גוף אחד הוי כמו יין ושמן דיש להם בילה וכדתנן בפרק ג' דחלה הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלה ונתן לתוך עיסה שהורמה חלתה כו' מוציא חלה אחת על הכל ולא חיישינן דילמא מפריש מן הפטור על החייב משום דכיון דנתערב ונעשה הכל עיסה אחת יש בילה דומיא דיין ושמן ועיין בתרומת הדשן סי' ק\"צ. וראיתי לרבינו עובדיה שכתב עלה דמתני' דקסבר יש בילה בדבר היבש אבל פרוסות של לחם ופלחי דבילה אין נבללין ואתי לאפרושי מן הפטור על החייב ע\"כ. והנה הרב ז\"ל ס\"ל כהר\"ש שצריך שידרוס הכל ויערבם וכמ\"ש בתחלת דבריו אך מ\"ש דיש בילה בדבר היבש לא ידעתי מהו דהא אין הדבר תלוי בדבר יבש או לח אלא הכל תלוי שאם הוא דבר שנבלל ונעשה גוף אחד שפיר אבל פרוסות של לחם דכל חד וחד עומד בפני עצמו אין בילה ולח ויבש בדין זה אין חילוק ביניהם. וראיתי בירושלמי עלה דמתני' רבי יוסי בשם ר' פדיה ר' יונה בשם חזקיה אין בילה אלא ליין ושמן בלבד רבי יוחנן אמר עד כזיתים מתני' פליגא על רבי יוחנן בתמרים ובגרוגרות בולל ונוטל פתר לה עד כזיתים רבי יוסי בשם רבי זעירא בדמאי התירו ע\"כ. והנה פשט דברי הירושלמי הללו הם תמוהים דהקשו לרבי יוחנן ממתני' ולא הקשו לרבי פדיה ולחזקיה דס\"ל דאין בילה אלא ליין ושמן ותירוצא דפתר לה עד כזיתים אינו מועיל לסברת רבי יוחנן וכי תימא דר' פדיה ס\"ל דמתני' דקתני בולל היינו שידרסם וכדפירש הר\"ש דהוי דומיא דיין ושמן א\"כ מאי הקשו לרבי יוחנן איהו נמי הכי מפרש לה. והנראה אצלי הוא דרבי פדיה ורבי יוחנן פליגי במאי דנחלקו רבינו והר\"ש דרבי פדיה ס\"ל דאין בילה אלא ליין ושמן ולדידיה מתניתין דקאמר בולל הכוונה הוא שידרסם והוי כמו יין ושמן ורבי יוחנן דקאמר עד כזיתים דס\"ל דעד כזיתים נבללים ויש בילה בתערובות בלבד אף שאינם נעשים גוף אחד ע\"ז הקשו עליו ממתניתין דקתני בולל וע\"כ האי בולל הוא מערב בלבד וכמ\"ש רבינו דאי הכוונה הוא בולל ודורס א\"כ תיפשוט מינה דאין בילה אלא ליין ושמן מדהצריכו דריסה ולזה תירצו פתר לה עד כזיתים כלומר דתמרים וגרוגרות אלו הם כזיתים ופי' בולל הוא מערב ורבי יוסי אית ליה דבדמאי התירו אף שהוא יותר מזיתים. והנה ראיתי לרבינו שהעתיק משנתנו כצורתה בפירקין וכתב ובתמרים ובגרוגרות בולל הכל ומעשר וכפי מ\"ש בפי' המשנה האי בולל אינו דורס אלא מערב בלבד ועתה יש לעיין רבינו כמאן ס\"ל דאי ס\"ל דאין בילה אלא ליין ושמן א\"כ בולל דמתני' הוא דורס וכבר כתבנו דאיהו ס\"ל דבולל היינו מערב ואי ס\"ל כרבי יוחנן דעד כזיתים נבללין הוה ליה למימר דתמרים וגרוגרות אלו יהיו כזיתים דאז מועיל להם בילה. והנראה דרבינו ס\"ל כרבי יוסי דקאמר בדמאי התירו ומש\"ה סתם וכתב ובתמרים ובגרוגרות בולל הכל ומעשר ולפי זה הייתי יכול לומר דרבינו ס\"ל דאין בילה אלא ליין ושמן ושאני הכא שהוא דמאי ובדמאי הקילו אלא שממ\"ש בפ\"ב מהלכות תרומות דין י\"ג נתערב דבר שחייב בתרומה בדבר שאינו חייב כגון זיתי נקוף כו' משמע דאית ליה דאף בודאי יש בילה וכמ\"ש מוהרימ\"ט בתשובה שכתבנו לעיל. וראיתי עוד לרבינו שכתב שחק את הפת ועשאה פירורין ואת הגרוגרות ועשאן דבילה מעשר מאחד על הכל ע\"כ. ודין זה מהתוספתא והנה פירורין הללו נתן בהם רבינו שיעור ונראה דכל שהם כשיעור תמרים וגרוגרות שפיר דמי ובולל הכל ומעשר מאחד על הכל אלא שמ\"ש ואת הגרוגרות ועשאן דבילה לא ידעתי פירושו דהא גרוגרות בלאו הכי יכול לעשר מאחד על הכל ע\"י בלילה. ובמאי דתנן במתניתין דרבי יהודה מחלק בין מתנה מרובה למתנה מועטת כתב הר\"ש דאתא רבי יהודה לומר דמועלת בילה בזמן שהכל נותנים מתנה מרובה שכל המתנות שוות אבל בזמן שהמתנה מועטת שאחד נתן מתנה מרובה ואחד נתן מועטת לא מהני בילה דדילמא כל חד וחד לא מתרמי דידיה וחיישינן שמא מן הרוב מפריש על המועט ע\"כ וכן פי' רבינו עובדיה ואני תמיה בזה דכיון דקי\"ל יש בילה מאי איכפת לן שיהיו המתנות שוות או לא ואף אם תהיה המתנה האחת מרובה והב' מועטת כשבולל הכל ומפריש מפריש מהרוב רוב ומהמועט מועט דכי היכי דמהני בילה לומר שמפריש מהחייב על החייב ומהפטור על הפטור הכי נמי מהני בילה לומר שמפריש מהרוב רוב ומהמועט מועט ותו מי לא תנן בפ\"ג דחלה זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף ענבי בציר עם ענבי עוללות כו' מוציא תרומה ות\"מ לכל ואוקמה למתני' שם הר\"ש דהיינו דתחילה דורך ענבים וכותש זיתים ועושה מהענבים יין ומהזיתים שמן ואח\"כ מפריש דהשתא יש בילה ולא איכפת לן התם אם הטבל הוא כמדת החולין או אם האחד מרובה מחבירו וא\"כ ה\"נ לא ימנע אם מהכל הפרישו הבעלים המעשרות א\"כ אין כאן שום חשש ואם הכל חיוב שפיר מפריש מזה על זה. ואם האחד עישר והשני לא עישר היינו טבל שנתערב בחולין דקי\"ל דמוציא ממנו תרומה ומעשר בין שיהיה הרוב טבל או הרוב חולין: סליקו להו הלכות מעשר " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..d8a6f91a375befdedeb16212842363b42a0c6015 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,303 @@ +{ + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Tithes", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Tithes", + "text": [ + [ + [], + [ + "מעשר ראשון מותר באכילה לישראל וכו'. כתב מרן ולכאורה הוה משמע דהלכה כר\"מ דסתם לן תנא כוותיה כו'. ואפשר דטעמא דרבינו הוא משום דבפרק האשה רבה (דף צ\"א) אמרינן ובת לוי מן המעשר מי מיפסלא כו' ואוקמוה משום קנסא ומדלא קאמר הא מני ר\"מ היא ש\"מ דכל מאי דמצי למימר דלא סתם לן תנא כוותיה דר\"מ לא מוקמינן לה כוותיה אלמא לית הלכתא כר\"מ ואף דהתוס' כתבו דלר\"מ נמי צריך לטעמא דקנסא מדברי רבינו שכתב לפיכך בת לוי וכו' משמע דלר\"מ דאסור לזרים היכא דנשבית שוב אינה אוכלת ומ\"מ לישנא ולפיכך אינו נוח לי דבפרק יש בכור (דף מ\"ז) משמע דטעמא הוא משום דלויה בקדושתה קיימא אבל כהנת אף בדבר שהוא חולין גמור אם זינתה נפסלה לגמרי וכ\"כ בפ\"ט מהלכות בכורים דין כ'. ומ\"ש רבינו קנסו אותה חכמים שתהא אסורה במעשר התוס' חולקין בדין זה ופשיטא להו דאוכלת אלא שנסתפקו דאפשר דמתני' ר\"מ היא אך לרבנן נותנין לה ג\"כ מעשר א\"נ דאפשר דלרבנן נמי אין נותנין לה מעשר אע\"פ שהיא אוכלת: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "החרובין אינן חייבים במעשרות כו'. עיין לקמן פרק א' מהלכות מעשר שני דין ג': " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המפריש מקצת מעשר כו'. עיין בפ\"ג מהלכות תרומות דין ו' ודין ז' ועיין מהרימ\"ט ח\"א סי' ח\"י ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [ + "וכן הלוקח פטור וכו'. כתב מרן ע\"ד הראב\"ד ומ\"ש ש\"מ בשדה חייבים מדרבנן איכא למימר דבשדה נמי פטורים כו'. ועיין לעיל פ\"ב מהלכות תרומות דין ט'. (*א\"ה עיין מ\"ש מהרימ\"ט ח\"א סימן פ\"ה בדין זה וכבר נתבאר בדברי הרב המחבר לעיל פ\"א מהלכות תרומות דין י\"א יע\"ש): " + ], + [], + [], + [ + "איזו היא עונת המעשרות וכו'. הנראה אצלי בדעת רבינו הוא דס\"ל דכל השיעורים שנאמרו בפירות שקודם לאותו השיעור הוי שלא בא לעונת המעשרות הטעם הוא משום דכל שלא הגיע לאותו השיעור אינו ראוי לזריעה ורחמנא אמר תבואת זרעך דבר שהוא נזרע ומצמיח וזהו שכלל בתחלת דבריו איזהו עונת המעשרות משיגיעו הפירות להזריע ולצמוח. ואח\"כ כתב ומהיכן יודע שהגיעו הפירות להזריע ולצמוח התאנים משיעשו רכים כו' כלומר דכיון שהגיעו לשיעור זה הרי הם ראויים להזריע ולצמוח וכן כל השיעורים שכתב אחר זה הם על כוונה זו. ומ\"ש התלתן משתהיה זריעה ראוי לצמיחה הוא לפי שבתלתן לא מצאו בו חכמים גדר לומר כיון שהגיע לשיעור זה הוא ראוי להזריע ולצמוח ומש\"ה כתבו משתהיה זריעה ראוי לצמיחה. וכבר ביארו בירושלמי מהיכן יודע דבר זה ואמרו כיצד הוא בודק רשב\"נ בשם ר' יונתן נוטל מלא קומצו ונותן לתוך ספל של מים אם שקע רוב כלומר רוב כל פרידה ופרידה חייבת ואם לאו פטורה. והביאו רבינו בפירוש המשנה פ\"ק דמעשרות מ\"ג והר\"ש שם והתוס' פ\"ק דר\"ה (דף י\"ב) ולא ידעתי למה לא הביאו רבינו כאן: הזיתים משיעשו שמן כו'. כתב מרן ונראה שרבינו גורס מהו שליש לוג וכו'. וקשה דמתני' מקמי הך בבא תנא הכניסו חצי לוג כותש וסך בשדה הכניסו שליש כותש בשדה וכונס לתוך ביתו דמשמע דשליש הוא יותר מחצי לוג ולהראב\"ד דפירש דלוג הוי שליש ניחא אך לרבינו קשה. וי\"ל דלעולם כל היכא דעושים שמן א' מט' ממה שראויים לעשות חשיב שהגיע לעונת המעשרות ובשביעית אוכלים מהם וסכין מהם ושיעורא דרביעית וחצי לוג דתנן במתני' איירי בזיתים שעושין הרבה ואפ\"ה משיכניסו רביעית פוצע ואוכל בשדה ואם הכניסו חצי לוג כותש וסך בשדה ורביעית וחצי לוג הוי פחות מאחד מט' ממה שראויים לעשות כשיגמרו. ומ\"ש מרן ע\"ד הראב\"ד דלגירסתו קשה מה משמיענו הירושלמי כו'. לא ירדתי לדעת הרב דלהראב\"ד אין חילוק במקומות והשיעור לוג בכל מקום וכמ\"ש בפירוש ומוכרח הוא ודברי מרן צריכים לי תלמוד וצ\"ע ועיין בהגהת ספרא (דף נ\"ז ע\"ד) : " + ], + [], + [], + [ + "המקדיש פירותיו כשהן מחוברין וכו'. עיין לקמן פ\"ג דין כ\"ה ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [ + "בד\"א בגומר פירותיו וכו'. עיין בהרשב\"א סימן שס\"ה ועיין בספרי ח\"א סימן ו'. ומ\"ש מרן ועל סברת הראב\"ד קשה לי כו' דברי הראב\"ד הם גמרא ערוכה בפ' הפועלים (דף פ\"ח) דאמרינן ואבע\"א כי קאמר רבי ינאי בזיתים וענבים דלאו בני גורן נינהו אבל חטים ושעורים גורן בהדיא כתיב ביה. ולפי זה כי קאמר קרא דבעינן ראיית פני הבית היינו דוקא בזיתים וענבים העומדים לאכילה שאין להם גורן אבל זיתים וענבים שדעתו לדורכן וכן חטים ושעורים שכל אלו יש להם גורן לא בעו ראיית פני הבית דגורן כתיב בהו ובגורן תלנהו רחמנא וזהו שכתב הראב\"ד לקמן רפ\"ד זהו בדבר שאין לו גורן ע\"כ. ורבינו ס\"ל דלא קי\"ל כהך תירוצא משום דסוגיא דפ\"ק דפסחים (דף ט') לא אתיא כהך תירוצא וכמ\"ש רש\"י יע\"ש ועיין בהרשב\"א סי' שס\"א ודוק. ועיין בספרי ח\"א סי' י\"ג (*א\"ה חבל על דאבדין) : " + ], + [ + "אחד מששה דברים קובע כו'. כתב מרן וי\"ל דעת רבינו דמאחר שלא אמרו בירושלמי חומץ קובע כמ\"ש מלח קובע ע\"כ לומר שחומץ אינו קובע כו' ועיין פ\"ה דין י\"ד וצ\"ע: " + ], + [ + "כיצד פירות שדעתו להוליכן לבית כו'. מ\"ש מרן בשם התוס' דלרבי ינאי מדרבנן החצר קובעת כו' הכי איתא בירושלמי פ\"ג דמעשרות הביאו מרן לקמן פ\"ד דין ב' יע\"ש (*א\"ה עיין בש\"ך י\"ד סי' של\"א שכתב בפשיטות דחצר קובעת מדאורייתא) : " + ], + [ + "לאכלן מלילות נקבעו למעשר כו'. עיין בפ\"ה מה' תרומות דין ה': " + ], + [ + "מותר להערים על התבואה וכו'. מ\"ש מרן ורבנן הוא דאסרו אכילת קבע בדבר שלא נגמרה מלאכתו כו'. עיין בתוס' פ\"ז דמנחות (דף ס') ד\"ה כדי ובפ\"ב דנדה (דף ט\"ו) ד\"ה בהמתו ועיין בהרשב\"א סי' שס\"א ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היה דש הגרוגרות כו'. בפ\"ז דמציעא (דף פ\"ט) אמרינן דהבודל בתמרים ובגרוגרות אין פועל אוכל הואיל ונגמר מלאכתו למעשר. ובתוחלני לא נגמרה מלאכתם למעשר עד שיתחממו ויתבשלו יע\"ש: " + ], + [], + [], + [ + "מעשר ראשון שהקדימו בשבלים כו'. רבינו אזיל לשיטתיה שכתב בריש פ\"ד שאין לוקין מן התורה על אכילת טבל עד שיקבע בכניסתו לבית אבל אם נקבע בשאר הששה דברים אין לוקין עליו אלא מכת מרדות ומעשר ראשון שהקדימו בשבלים שהוקבע למעשר ס\"ל לרבינו דהוי בכלל הששה דברים ודומה לתרומה שכתב בריש פ\"ג שקובעת למעשר ואף שיש חילוק גדול ביניהם דאילו תרומה אינה קובעת למעשר אלא אחר גמר מלאכה וכדאיתא בס\"פ המביא כדי יין ואילו מעשר ראשון שהקדימו בשבלים קובע למעשר קודם גמר מלאכה וכדאיתא בפ\"ק דיו\"ט מ\"מ ס\"ל לרבינו דלא מיקרי טבל מן התורה שלא בראיית פני הבית דכתיב בהדיא בערתי הקדש מן הבית וחוץ מזה הוי מדרבנן ורש\"י ז\"ל בפ\"ק דביצה (דף י\"ג) חילק בזה שכתב שמו טובלו שם מעשר שנקרא עליו טובלו ואוסרו באכילת עראי ובמיתה כדין טבל כו' יע\"ש: " + ], + [ + "ומאכיל פקיעי עמיר עד שיעשם חבילות. כתוב בהשגות ומה שלקח מן התוספתא לעולם הוא מאכיל בפקיעי עמיר וכו' (עיין בהשגת הר\"א) וכתב על זה מרן דההיא דמאכילין פקיעי עמיר כו' סתמא במאכל בהמה וכו' (עיין בכ\"מ) ודברי מרן תמוהים דודאי מאכל בהמה אין בו חיוב מעשר וההיא דדמאי מיירי במאכל אדם ובהמה דהא בפ\"ק דחולין (דף ז') קאמר ר' יוחנן עלה דהך מתני' דדמאי לא שאנו אלא שלקחן מתחלה לבהמה אבל לקחן מתחלה לאדם ונמלך עליהן לבהמה חייב לעשר אלמא דבמאכל אדם ובהמה איירי מתני' ובריש פרק כלל גדול (דף ס\"ז) אמרינן גדול עונשה של שביעית יותר מן המעשר דאלו שביעית איתיה בין במאכל אדם בין במאכל בהמה ואילו מעשר במאכל אדם איתא במאכל בהמה ליתא והרואה דברי רבינו בפ\"ב מהלכות תרומות יראה איך הדבר מבואר דכל שאינו מאכל אדם פטור מן המעשר ואפילו הסיאה ואיזוב וקורנית שהם מאכל אדם ובהמה אם זרעם מתחלה לבהמה פטורים מן המעשר ודברי מרן צריכים אצלי תלמוד: " + ], + [], + [ + "מצא כלכלה במקום שהרוב מכניסין כו'. עיין לקמן פי\"א דין ט' ודוק: " + ], + [], + [], + [ + "המקדיש פירות תלושין כו'. עיין לעיל פרק ב' דין ח' ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [ + "יראה לי שאין לוקין מן התורה וכו'. עיין בתוספות נדה (דף מ\"ו) ד\"ה איזהו ועיין במה שכתב מרן לעיל פרק ג' דין ד': " + ], + [], + [], + [], + [ + "בית הכנסת ובית המדרש אם יש בהם בית דירה קובעין כו'. עיין לקמן פי\"ד מהלכות טומאות צרעת דין י\"ד ודוק: " + ], + [ + "כשם שהבית קובעת כו'. כתב מרן בירושלמי הלכה כדברי כולם להחמיר כו' ועיין בס\"פ יוצא דופן (דף מ\"ז) ודוק: " + ], + [ + "וכן חצר שיש בה שני דיורין כו'. כתב מרן ולפי זה הא דאמר ר' יונה בבה\"ב ודיורו היא כו' לא ידעתי כוונת מרן בזה דלכל הפירושים מאי דקאמר ר' יונה בבה\"כ ודיורו היא מתני' קאי למאי דקאמר רשב\"א ולא בשני דיורין וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "הביאם לאוכלן בראש גגו וכו'. עיין בפרק שאחר זה דין ח' ובמ\"ש הראב\"ד ומרן שם: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואחד הכובש כו'. עיין במה שכתב מרן לעיל פרק ג' דין ה'. ומ\"ש רבינו אבל המעשן כו' היא בעיא דלא איפשיטא בירושלמי רפ\"ז דנדרים יע\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "פירות שנגמרה מלאכתן כו'. כתב מרן בס\"פ המביא כדי יין ובירושלמי פ\"ב דתרומות וכו'. וצ\"ל דמעשרות הלכה ג' ועיין בפ\"ד דמעשרות הלכה ב' ובהר\"ש שם ודוק: " + ], + [], + [ + "תאנה שהיתה מיוחדת וכו'. בפ\"ד דעדיות כלכלת השבת ב\"ש פוטרין וב\"ה מחייבין. ועיין בפרק ד' דמעשרות משנה ב': " + ], + [ + "היה אוכל באשכול כו'. (*אמר הכותב כתב מרן וצ\"ל דרבינו גריס גבי חצר כגירסת ספרים דידן וגבי שבת גריס איפכא כו'. ושמעתי מקשים דהמעיין בסוגיא יראה בעיניו דאין מקום לגירסא זו דהתם פריך לר' אליעזר מדידיה אדידיה וא\"כ מאי משני. והנה יש מקום לצדד ולומר דשרי לעשר בשבת דבר שלא נגמרה מלאכתו כיון דמן התורה לא בא לעונת המעשרות ואיסורא דשבת רביע עליה מדרבנן לא הוי כמתקן. והא דתנן בפרק משילין דאין מגביהין תרומה ומעשר אפשר דהיינו דוקא בדבר שחיובו מן התורה. ודמיא הא להא דאמרינן בפ\"ב דביצה כל שנטמא באב הטומאה אין מטבילין אותו ביו\"ט בולד הטומאה מטבילין אותו ועיין בפרש\"י שם. גם מרן הב\"י א\"ח סי' שכ\"ג כתב דלדעת הרי\"ף והרמב\"ם שרי להטביל כלים חדשים מידי דהוה אולד הטומאה. והא דתנן ספק חשיכה מעשרין את הדמאי אלמא דבשבת גופיה לא שאני דמאי דהוא ספק של תורה וכמ\"ש הרמב\"ם פ\"ט מה' אלו. ורבא דיהיב טעמא בפרק במה מדליקין משום דרוב ע\"ה מעשרין הם לא פליג אדאביי וכמ\"ש מרן הכ\"מ בפרק הנזכר. ועוד ראיה מדאמרינן בפרק משילין וה\"מ פירי דטבילי מאתמול כו'. וא\"כ הכא נמי כיון דפירות אלו לא הוו טבילי מאתמול כיון דלא נגמר מלאכתם ואיסורא דשבת הוא דרביע עלייהו שרי לעשרם בשבת כדי לאוכלם. ותו דהא עיקר טעמא דשבת קובעת למעשר היינו משום דכתיב וקראת לשבת עונג וא\"כ איך אפשר לצייר דטעם העונג יהיה סיבה שלא יאכל והלא קרא צווח ככרוכיא קום אכול משמע ומי לא עסקינן דאין לו שום דבר אחר לאכול כי אם פירות אלו אלא ע\"כ אית לן למימר דטעם העונג הוא סיבה לומר דאכילת שבת חשיבא קבע ולעולם דשרי לעשרם בשבת כדי לאוכלם. והכי דייקי דברי הרמב\"ם בפירקין והסמ\"ג שכתבו לא יגמור אכילתו בשבת עד שיעשר וע\"כ עד שיעשר בשבת קאמר דלאחר השבת גומר אכילתו בלא מעשר כדמפרש בתר הכי. זה נראה לצדד להלכה כי לא מצאתי גילוי לדין זה בדברי הפוסקים ז\"ל לבד ראה זה מצאתי להרב כנה\"ג י\"ד סי' של\"א שכתב וז\"ל הסוחט בשבת אשכול של ענבים אי בעי לאכול הענבים צריך לעשר בשבת דשבת קובעת למעשר כו' יע\"ש ועיין ביבמות פרק האשה רבה (דף צ\"ג) בגמרא ותוספות שם דמשום עונג שבת שרי לתרום שלא מן המוקף היכא דאין לו אלא סעודה אחת וגם שרי לעשר על מה שלא בא לעולם לצורך עונג שבת יע\"ש. והשתא דאתית להכי הנה מקום ליישב דברי מרן ואינו רחוק לייחס סברא זו לר\"א דלית הלכתא כוותיה. והנה יש לדקדק לגירסת מרן דגריס לא כשאמר ר\"א יגמור במוצאי שבת יגמור כו' דמהיכא תיסק אדעתין לומר כן והלא דבריו ברור מללו היה אוכל באשכול וחשכה עליו ליל שבת ר\"א אומר יגמור ופשטן של דברים דיגמור בשבת קאמר ולכך נראה דר\"א ורבי יהושע כולהו ס\"ל דשבת קובעת למעשר ואסור לאכול בשבת בלתי מעשר ולאחר השבת פקע חיובא ויכול לאכול בלא מעשר כיון שלא נגמרה מלאכתו אמנם אשמעינן רבי נתן דבהא פליגי דר\"א ס\"ל דמשכחת לה שיגמור אכילתו בשבת ע\"י שיעשר בשבת ועדיף טפי מלאוכלם אחר השבת בלתי מעשר ורבי יהושע ס\"ל דאי אפשר לו בשום פנים לגמור אכילתו בשבת דאסור לעשר משום דמיחוי דמיחזי כמתקן אלא ימתין למוצאי שבת ויגמור דכיון דעבר שבת פקע חיובא. ושיעור הלשון כך הוא לא כשאמר ר\"א יגמור במוצאי שבת יגמור כלומר לא הוצרך ר\"א ללמדנו דיגמור במוצאי שבת דוקא ולא בשבת דהוה ס\"ד לפרש כן כי היכי דלא תיקשי לר\"א מדידיה אדידיה דאיהו קאמר דתרומה קובעת וכ\"ש שבת כדאיתא בגמרא. להכי קאמר ר' נתן דאין הדבר כן אלא בשבת יגמור ר\"ל אע\"ג דר\"א ס\"ל דשבת קובעת היינו לומר דאסור לאכול בשבת בלתי מעשר ואשמעינן השתא דיכול לעשר בשבת כדי לאכול דכיון דכל טעמא דשבת קובעת למעשר היינו משום שנאמר וקראת לשבת עונג מהאי טעמא גופיה שרי ליה לעשרם עוד יתכן ליישב גירסת מרן ז\"ל במה שנדקדק בלישנא דש\"ס דמשני התם כדקתני טעמא רבי נתן אומר כו' דמה הלשון אומרת כדקתני טעמא והלא רבי נתן לא יהיב טעמא למלתא אלא ר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא ולכן נראה דתירוץ הגמרא הוא באומרו התם כדקתני טעמא לחוד וכוונת התירוץ הוא דלעולם ר\"א ס\"ל דשבת קובעת והא דקאמר יגמור היינו משום דהתחיל בהיתר לאכול בע\"ש וזהו שאמר התם כדקתני טעמא כלומר במתני' גופא מבואר טעמיה דר\"א דהיינו משום דהיה אוכל וחשכה עליו ליל שבת דאל\"כ אמאי נקט למילתיה במציאות זה ליפלגו בעיקר הדין אם שבת קובעת אם לאו ומאי דקאמר בגמרא רבי נתן אומר מילתא באפי נפשה היא ומייתי לה הש\"ס לאשמועינן דיש חילוק בדין זה בין שבת לחצר דגבי חצר אע\"ג דהתחיל בהיתר לא יגמור משום דחצר עיקרו מדאורייתא עיין רפ\"ד מהלכות אלו מה שאין כן בשבת דמה שקובע למעשר אינו אלא מדרבנן ומש\"ה אם התחיל בהיתר יגמור כנ\"ל ליישב גירסת מרן לפי חומר הנושא: וראיתי בתי\"ט שכתב דמדברי רבינו ספ\"ד משמע דגריס כגירסא דידן. ולא הבנתי דברים אלו דהתם איירי רבינו לענין חצר אבל גבי שבת מנ\"ל דגריס ר\"י אומר לא יגמור והלא בס\"פ חמישי כתב דיגמור ותמה מרן אמאי פסק דלא כר\"י וכיון שכן איך אפשר לצייר דנכריח מכאן דגריס כגירסא דידן. ועיין ברש\"ל בס' יש\"ש שכתב דהר\"ש גריס כגירסת רבינו בפירוש המשניות והכריח כן ממה שהקשה מהא דא\"ר יוחנן דשבת טובל אפילו פירות שלא לקטן לצורך השבת ואי גריס כגירסא דידן מאי קושיא הא ר' יוחנן ס\"ל כר' יהושע דהלכתא כוותיה ויראה דכוונת הר\"ש להקשות במאי דאיפליגו בירושלמי ר' יוחנן ור\"ל אם שבת קובעת לפירות שלא לקיום לצורך שבת דבמאי פליגי והלא מחלוקת קדום הוא דאיפליגו בהא מילתא ר\"א ור' יהושע. ועוד דכל כמה דמצינו לאוקומי דברי ר' יוחנן אפילו כר\"א מוקמינן שהרי התוספות (מציעא דף פ\"ח) גרסי כגירסא דידן ועכ\"ז הקשו לר' יוחנן כמו שיע\"ש. גם בלשון הר\"ש גופיה מבואר דגריס כגירסא דידן ממ\"ש שבת וחצר תרוייהו בחדא מחתא. ואם כי מצאתי מקום ליישב גירסת מרן ז\"ל מ\"מ לא ימנע דרכו מדוחק דמהפך גירסת הספרים כדי לתרץ דברי רבינו אמנם המעיין היטב בדין זה יראה בעיניו דיתכן לומר דדברי הרמב\"ם אינם ענין להאי פלוגתא דר\"א ור' יהושע משום דאיכא לאקשויי לפי שיטת מרן דכיון דבתר הכי אמרינן בגמרא כי אתא רבין א\"ר יוחנן שבת אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו א\"כ ממילא נדחו כל הני דאית להו דקובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו דהלכתא כרבי יוחנן וכן פסק הרמב\"ם לעיל ספ\"ג. וכיון שכן קשה היכי קאמר הרמב\"ם הכא בפירקין גבי אשכול דלא יאכל עד שיעשר והלא אשכול הוי דבר שלא נגמרה מלאכתו ואין השבת קובעתו למעשר. ותו קשה לשיטת מרן דכיון דקאמר דאסור לאכול בשבת מאי ואם הניחם לאחר השבת דקאמר ודאי דכיון שאינו יכול לאוכלם שנשארים הפירות אצלו וכי ישליכם לאיבוד וא\"כ היל\"ל בקיצור ואחר השבת יגמור. ותו דאי אאשכול קאי מאי ואם הניחן דקאמר בלשון רבים. ולכן נלע\"ד דסוף דינא בתר רישא אזיל והכל הולך אל מקום אחד דיקא נמי דלא פסיק טעמא בגוייהו דכיון שדין התאנה שהתחיל בה הרמב\"ם הוא ענין לעצמו ודין האשכול הוא דין בפני עצמו היה מן הראוי לחלקם בשתי בבות ואמאי מחתינהו בחדא מחתא. אלא עיקרן של דברים כך הוא דאע\"ג דביאר הרמב\"ם לעיל בפ\"ג דאין שבת קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו היינו דוקא במלתא דלא נתייחדה לשבת אבל תאנה או אילן אחר שייחד פירותיו לשבת לא יאכל אפילו קודם השבת עד שיעשר הואיל דפירות אלו נתייחדו לשבת. ודין זה הוא בירושלמי כמ\"ש מרן והיא משנה ערוכה פ\"ד דעדיות כמ\"ש הרב המחבר ז\"ל לעיל דתנן כלכלת שבת ב\"ש פוטרים וב\"ה מחייבים ופסק כב\"ה. והשתא קאמר הרמב\"ם היה אוכל באשכול כו' דין זה חידוש הוא שחדשה תורתו ז\"ל דס\"ל דמ\"ש ב\"ה מחייבים היינו לומר דלכתחלה לא יאכל עד שיעשר אבל אם כבר התחיל לאכול גומר אכילתו אמנם אם בעודנו אוכל חשכה עליו ליל שבת לא יגמור אכילתו דאע\"ג דבחול כל שהתחיל גומר מ\"מ בשבת מיהא יש להחמיר דלא יגמור כיון דאילן זה נתייחדו פירותיו לשבת וכל כה\"ג שבת קובעת אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו. והיינו טעמא דנקט אשכול לאשמועינן הך חידושא דאע\"ג דכל אשכול דעלמא אין שבת קובעת אותו הכא שאני כיון דנתייחד לאוכלו בשבת. ומ\"ש ואם הניחן לאחר השבת ה\"ז גומר השתא אשמעינן מילתא אחריתי דאע\"ג דמתחלה ייחד פירות אלו לשבת וחל עליהם איסור אם שוב נמלך והניחם לאחר השבת והתחיל לאכול מבע\"י גומר אכילתו דבתר השתא אזלינן. ויצא לו דין זה מהא דתנן בפ\"ב דמעשרות המעלה פירות מן הגליל ליהודה או עולה לירושלים אוכל מהם עד שהוא מגיע למקום שהוא הולך וכן בחזרה ופירש הר\"ש דהיינו לומר דבחצי הדרך נמלכו לחזור לארצם וכן פסק הרמב\"ם לעיל בפ\"ד דין י\"א יע\"ש. הרי בהדיא דבתר כוונתו אזלינן ואע\"ג שהכניסם לבית ולחצר לא הוקבעו. ומינה יליף הרמב\"ם לענין שבת דאע\"ג דאותם פירות היו מיוחדים לשבת כל שנמלך והניחם לאחר שבת ועשה מעשה שהתחיל לאכול בחול ה\"ז גומר אכילתו דבתר כוונתו אזלינן, עוד נ\"ל ליישב דברי הרמב\"ם באופן אחר והוא דאיהו ז\"ל הוקשה לו בשמעתין דקאמר שבת לאפוקי מדהלל דאמאי לא קאמר לאפוקי מדר' אליעזר והתוס' הוקשה להם זה ותירצו דבלאו הכי נמי לית הלכתא כוותיה דשמותי הוא. ותמה הרב חידושי הלכות דאמאי לא קשיא להו דלימא לאפוקי מדר' יהושע דמחמיר טפי דלא יגמור אפילו במוצאי שבת והניחו בצ\"ע. ושמעתי מתרצים דיש ליישב דמעולם לא הוקשה להתוס' מהאי פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע גבי אשכול דאין משם הכרח לומר דס\"ל דשבת קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו כדי להקשות לר' יוחנן דלימא לאפוקי מדר' יהושע דאיכא למימר דאיהו נמי לא איירי אלא באשכול העומד לאכילה. ולא הוקשה להם להתוס' אלא מר' אליעזר דתרומה דקאמר בהדיא דתרומה קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו ומינה ילפינן דכ\"ש שבת ועל זה הוקשה להם דלימא לאפוקי מדר\"א עוד יש להקשות בסוגיא דלעיל קאמר רב נחמן לימוד ערוך הוא בידינו דשבת קובעת כו' יע\"ש ברש\"י ובתר הכי קאמר ר' יוחנן דאין שבת קובעת אלא בדבר שנגמר ואיך אפשר דרב נחמן ורבא וכל הדור ההוא לא שמיעא להו הא דר' יוחנן שהיה קודם להם בזמן וכיון דהוא פליג עלייהו לא שייך לומר לימוד ערוך הוא בידינו כאילו היא הלכה פסוקה וכדי ליישב כל זה ס\"ל להרמב\"ם דרב נחמן ור' יוחנן לא פליגי דמר אמר חדא ומר אמר חדא דרב נחמן לא איירי אלא לענין שבת גופיה דלאכול הפירות בשבת עצמה אסור אף דלא נגמרו ולאחר השבת שרי לאוכלם כיון דלא נגמרו. ור' יוחנן דקאמר דאין שבת קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו היינו לומר דבדבר שנגמר קובעת ואסור לאוכלם לעולם אף בחול אסור לאכול מהם עראי בלתי מעשר כיון דעבר שבת עליהם אבל בדבר שלא נגמר אין שבת קובעת לאסור באכילה אפילו לאחר השבת דלא אסור אלא בשבת גופיה. ומש\"ה לא קאמר לאפוקי מדר' אליעזר דהא ר\"א קאי כוותיה ואי משום ר' יהושע דקאמר לא יגמור דמשמע אפילו למוצאי שבת כיון דאינו מפורש בדבריו לא שייך לומר לאפוקי מדרבי יהושע מש\"ה קאמר לאפוקי מדהלל דקאמר בהדיא אוסר לעצמו א\"נ כיון דר' יהושע הוא מתלמידי ב\"ה עדיפא ליה למימר לאפוקי מהלל עצמו. ועל פי זה באו דברי הרמב\"ם על נכון דאיהו ז\"ל פסק כר' יוחנן דאין שבת קובעת אלא בדבר שנגמר כמ\"ש לעיל בפ\"ג והשתא הכא בפירקין אתא לאשמועינן דלענין שבת מיהא קובע ולא יגמור אכילתו אבל אם הניחן לאחר השבת ה\"ז גומר ואע\"ג דר' יהושע פליג על זה לית הלכתא כוותיה בהא דאיהו בשטת הלל רבו אמרה אבל אנן קי\"ל כר' יוחנן דאמר לאפוקי מהלל ומסקנא דמילתא דדבר שלא נגמר מותר לאוכלו אחר השבת ולא תיקשי לן מההיא דחצר דפסק הרמב\"ם דלא יגמור אע\"פ שיצא מן החצר דאיכא למימר דהתם איירי בדבר העומד לאכילה. ואע\"ג דסתם אשכול הוי דבר שלא נגמרה מלאכתו כמו שפירש הר\"ש בפלוגתא דר\"א ור' יהושע מ\"מ הרמב\"ם איירי באשכול העומד לאכילה ולא הניח מקום לטעות בדבריו שמא מתוכה ילמדו לומר דאפילו בדבר שלא נגמר אסור לאכול אף שיצא מן החצר שהרי כבר כתב בפירוש בפ\"ג דאין חצר קובע אלא בדבר שנגמר וא\"כ ילמד סתום מן המפורש דע\"כ לומר דאשכול דנקט היינו בעומד לאכילה דהוי דבר שנגמרה מלאכתו. זהו מה שעלה במצודתי בענין זה): " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המוכר פירות לחבירו וזכר שהם טבל כו'. מ\"ש מרן ומצאתי כתוב ט\"ס יש בהשגה זו כו' פי' זה הוא מהר\"ש הלוי הובאו דבריו בתשובת מהרלנ\"ח סי' קט\"ו (דף קס\"ו ע\"א) יע\"ש. ומ\"ש עוד מרן ואין תקנה לתקנן מתוכן שמא מרבה במעשרות או שמא ממעט למ\"ד אין בילה דקי\"ל כוותיה כו'. דע דמהרימ\"ט בח\"א סי' ח\"י כתב דרבינו ס\"ל דיש בילה ופסק כר\"ש שזורי ובזה מתיישב השגת הראב\"ד שיכול לתקן מיניה וביה והראב\"ד אזיל לשיטתיה שפסק כשמואל דאמר אין בילה וכמ\"ש בפ\"א מהלכות מעשר שני דין ח' יע\"ש (*א\"ה עי' במ\"ש הרב המחבר לקמן פי\"ד מהלכות אלו דין ח'): " + ], + [ + "כופין את המוכר לתקן כו'. נראה דדוקא בשלא טען המוכר שמכר לצורך או שהיה הלוקח ע\"ה אבל אם היה הלוקח חבר וטען המוכר שמכר לצורך אין כופין את המוכר: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כהן שמכר שדה לישראל כו'. גרסינן בירושלמי פ\"ו דדמאי הלכה ג' כהן שמכר שדה לישראל כו' מכרה לאחר אין לו במעשרות חזר ולקחה ממנו תני ר\"ח אין לו במעשרות כו' והתני קיבל שדה מכהנת המעשרות שלה נשאת לישראל חולקין במעשרות נתארמלה או נתגרשה חזרה לתחלתה כאן שמכר כאן שקיבל והתני ר\"ח מכרה אר\"ש בר אבדומה תמן יצאת מרשות שניהם ברם הכא יצאת מרשות מוכר ולא יצאת מרשות לוקח ע\"כ. וה\"פ דבתחלה הקשו לר\"ח דאמר דכל שמכרה לאחר אף שחזר ולקח אין לו במעשרות דכיון שנתבטל התנאי שעה אחד שוב אינו חוזר לאיתנו הראשון מההיא דתניא קיבל שדה מכהנת המעשרות שלה וכדתנן בפירקין משנה ד' ישראל שקיבל מכהן ומלוי המעשרות לבעלים משום דאומדן דעת איכא דשיורי שייר מקום מעשר לעצמו ואם נשאת לישראל חולקין במעשרות משום דמסתמא לא שיירה לעצמה המעשרות אלא בזמן שראויים לה אבל כיון שנשאת לישראל שאינה אוכלת בתרומה לא שיירה לעצמה נתארמלה או נתגרשה חזרה לתחלתה ומעשרות שלה אלמא דאף שנתבטל התנאי שעה אחד חוזר התנאי לאיתנו. ותירצו כאן שמכר וכיון שלא נשאר לו בשדה זכות כלל מש\"ה כל שנתבטל התנאי שוב אינו חוזר לאיתנו אבל בקיבל שיש לו זכות בשדה אף שנתבטל התנאי חוזר לאיתנו. והדר פריך והתני ר\"ח מכרה כלומר דר\"ח תני דכהנת שמכרה לישראל והתנית ע\"מ שהמעשרות שלי כל זמן שהוא תחת ידך ונשאת לישראל ס\"ל לר\"ח דנתבטל התנאי משום דמסתמא לא התנית אלא כל זמן שהיא ראויה לאכול בתרומה וכיון שנשאת לישראל נתבטל התנאי ואם נתארמלה או נתגרשה חזרה לתחלתה והמעשרות שלה והרי דאף במכר ס\"ל לר\"ח דאף שנתבטל התנאי חוזר לאיתנו ותירצו תמן יצאת מרשות שניהם ומש\"ה כל שנתבטל התנאי שוב אינו חוזר לאיתנו אבל הכא גבי כהנת יצאת מרשות מוכר ולא יצאת מרשות לוקח ומש\"ה אף שנתבטל התנאי חוזר לאיתנו ולא ראיתי לרבינו שהביא חילוקי דינים הללו דכהנת ולא ידעתי למה: " + ], + [ + "ישראל שקיבל שדה מכהן ולוי וכו'. גרסינן בירושלמי פ\"ו דדמאי הלכה ב' כהן שמכר שדה לישראל ואמר לו ע\"מ שיהיו המעשרות שלי ד' או ה' שנים יכול הוא למחות בידו שלא ליטעה כרם שלא לזורעה איסטיס שלא לעשותה שדה קנים. שלי לעולם אינו יכול למחות בידו שלא ליטעה כרם שלא לזורעה איסטיס שלא לעשותה שדה קנים ע\"כ. וכל זה הוא תוספות בפירקין. ותו גרסינן בירושלמי אתא עובדא קומי ר' אחא בר עילא וחייבה מיתן ליה חד מן עסרא מן קנייא ע\"כ. ולא ידעתי אם המעשה הזה היה דוקא באומר ד' או ה' שנים שיכול למחות בידו ואם עבר וזרעה שדה קנים חייביה ר' אחא למיתן ליה חד מן עסרא מן קנייא אבל באומר לעולם שהרשות בידו לזורעה מה שירצה אם זרעה קנים אין לחייבו כיון שאין בו חיוב מעשר ורבינו לא הזכיר דינים אלו ולא ידעתי למה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "המניח פירות להיות מפריש עליהן מעשרות כו'. כתב מרן ואיני יודע למה השמיט רבינו תרומה וכבר כתב רבינו דין זה לעיל ספ\"ה מה' תרומות יע\"ש. עוד כתב מרן ומ\"ש ואינו מעשר ודאי פשוט הוא. ומאי דפשיטא ליה למרן צריכא רבה מההיא דאמרינן בריש נדה ורמי חבית אמקוה ואמרינן מאן תנא חבית ר\"ש אלמא דלרבנן כל היכא דאיכא תרתי לריעותא הוי ודאי טבל. וכבר תמה מרן לעיל פ\"ה מהלכות תרומות דין כ\"ד על מ\"ש רבינו בחבית דהוי ספק והרשב\"א ג\"כ תמה על רבינו ופשיטא דאין הפרש בין החמיץ לאבדו אלא שרבינו כתב כאן דאינו מעשר ודאי משום דאזיל לשיטתיה שפסק בחבית דהוי ספק. אך מ\"ש מרן פשוט הוא הוא תימה בעיני: " + ], + [], + [ + "ואם היו רגילין ליטול ממנו כו' אינו צריך לזכות ע\"י אחר. דין זה הוא אוקימתא דרבי דאמר במכירי כהונה וראיתי בירושלמי שדחו אוקימתא זו משום דהא תנינן עני ויש מכיר לעני ע\"כ ופירוש הרב בעל ש\"י והא תנינן עני כלומר היכי מצית מוקמת במכירי כהונה ולויה דהרי עני נמי תנן דואת העני נמי תנן והתם מאי מכיר שייך לו דאטו יש מכיר לעני הרי אין דין מכיר לעני שכל הבא ליטול נוטל א\"כ א\"א לאוקמי מתני' בהכי והדרא קושיין לדוכתה דהיכי זכו הני כהני ולויי ועניי ע\"כ. והכוונה נראה דס\"ל לירושלמי דטעם זה דמכירי לא שייך כי אם בדבר דאיכא טובת הנאה לבעלים שנותן למי שירצה ואין המקבלים יכולים ליקח בעל כרחו דבעל הבית ומש\"ה כיון דמקבל זה הוא מכירו דבע\"ה שאר המקבלים אסחו דעתייהו מיניה והוי כאילו זכה זה המקבל וא\"כ בתרומות ובמעשרות דקי\"ל דאיכא טובת הנאה לבעלים וכמו שפסק רבינו בפי\"ב מהלכות תרומות דין ט\"ו שייך לומר דאם הכהן או הלוי הוא מכירו של המלוה דהוה ליה כאילו זכה הכהן או הלוי משום דשאר הכהנים או הלויים כבר אסחו דעתייהו ממתנות אלו אבל במעשר עני דאין בו טובת הנאה לבעלים וכדאיתא בפרק הזרוע אלא העניים באים ונוטלים הימנו בעל כרחו א\"כ אינו מעלה ומוריד אם העני הוא מכירו של המלוה דהא שאר העניים לא אסחו דעתייהו ממעשר עני זה משום דעני זה מכירו של ב\"ה אלא באים ונוטלים בעל כרחו דב\"ה והנה בתלמוד דידן דלא חששו לקושיא זו אפשר לומר דאעיקרא דדינא רב לא אמרה אלא בכהן ולוי וכדאמר במכירי כהונה ולויה עסקינן אבל לעולם דלחלוקת העני צ\"ל דמיירי במזכה ע\"י אחר ולא בא לחדש אלא דבכהן ולוי משכחת לה דלא זכו וכגון במכירי אך בירושלמי שלא הוזכר אוקימתא זו דזכו ע\"י אחר כי אם מכירי והיה עולה על הדעת דבאוקימתא זו דמכירי מתיישבת כל המשנה ועל זה הקשו דהא ליתא דהא תנינן עני ויש מכיר לעני ולפי זה לא פליג הבבלי עם הירושלמי. אך מדברי רבינו שכתב ואם היו רגילין כו' מוכח דס\"ל דגם לחלוקת העני מועיל אם היה העני מכירו. עוד סבור הייתי לומר דלעולם דתלמודא דידן כשתירצו במכירי הוא ג\"כ לחלוקת העני וכי תימא אין מכיר לעני אפשר דס\"ל לרב דמתני' איירי במעשר עני המתחלק בבית שיש בו טובת הנאה לבעלים דנותנו לכל עני שירצה וכמו שפסק רבינו בפ\"ו מהלכות מתנות עניים והירושלמי אפשר דס\"ל דגם במעשר עני המתחלק בבית אין בו טובת הנאה לבעלים ומש\"ה הקשו ויש מכיר לעני א\"נ דס\"ל לירושלמי דמסתמא (*א\"ה חבל על דאבדין) : " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "כיצד מאה סאה של טבל כו'. תנן בפ\"ז דדמאי מאה טבל מאה חולין נוטל מאה ואחד וכו' (עיין בכ\"מ) . והנה במשנה הלזו יש בה פירושים מתחלפים והנה אנכי מבאר אותם אחד לאחד. והנה אליבא דכ\"ע טבל זה שהוזכר במתניתין מיירי שהורם ממנו תרומה גדולה והוא טבול לשאר המעשרות והכי איתא בירושלמי והר\"ש פירשה למתני' על פי מה ששנינו בסוף פ\"ג דחלה דמוכח מהתם דטבל שנתערב בחולין אם יש לו פרנסה ממקום אחר מפריש עליו לפי חשבון ואם לאו נעשין החולין כטבל לענין תרומה ותרומת מעשר ומפריש מהחולין תרומה ותרומת מעשר כאילו הם טבל גמור אבל מעשר ראשון לא יתן ללוי מהחולין ומעשר שני נמי לא יחלל אלא לפי חשבון הטבל מחלל ונותן והנה כפי הקדמה זו מתני' איירי בשאין לו פרנסה ממקום אחר ולהכי קאמר דמאה טבל ומאה חולין שנתערבו נוטל מאה להפריש מהם כדין טבל מעשר ראשון ומעשר שני והלוי יפריש ממעשר שלו תרומת מעשר ולפי שעדיין יש לספק שמא המאה שנשארו הם טבל לפיכך נוטל עוד אחת מהמאה שנשארו לשם תרומת מעשר אבל מעשר ראשון אינו מפריש מהמאה הנשארים לפי שאין במעשר ראשון איסור כלל לזרים. ודע שזה שאמרנו דאינו מפריש מעשר ראשון אין הכוונה דאינו מפריש כלל דהא אי אפשר להפריש תרומת מעשר עד שיפריש תחלה מע\"ר אלא הכוונה היא שזה מפריש מן המאה עשר לשם מע\"ר ואח\"כ מפריש מאלו העשר אחת לשם ת\"מ והט' הנותרים מערב עם פירותיו. ויש עוד דרך אחרת להפריש תרומת מעשר קודם שיפריש מ\"ר וכמ\"ש הר\"ש בסוף פרק ג' דחלה וע\"ש וטבל זה הוא טבל שהורם ממנו תרומה גדולה כדאיתא בירושלמי וכ\"ת ליחוש שמא מה שמפריש הוא מן החולין ונמצא שמפריש מן הפטור על החיוב דלא מהני הא לא קשיא דהכא מיירי בדבר שיש לו בילה וכמ\"ש הר\"ש בסוף פ\"ג דחלה והשתא על כל פנים נתקן הכל במה שנוטל ק' ומפריש מהם מעשרותיו ואח\"כ נוטל מהק' הנשארים כדי תרומת מעשר ואם היה התערובות ק' טבל וק' מעשר נוטל ק' ומפריש מהם כדין טבל ואח\"כ נוטל מק' שנשארו אחת כאילו הם טבל לשם תרומת מעשר נשתיירו שם תשעים ותשע מפריש מהם תרומת מעשר לפי חשבון דהיינו עשר פחות עישור של אחת ונמצא עכשיו מפסיד אחת עישור שבה לפי שמה שהיה חייב בשביל הק' של מעשר היו עשר ועכשיו נותן אחת עשרה פחות עישור שבאחת: " + ] + ], + [ + [ + "בימי יוחנן כהן גדול כו' וזהו הנקרא דמאי. נראה לי דיש שני מיני דמאי הא' הוא הלוקח פירות מע\"ה דאף שאומר שהם מעושרים אינו נאמן וחייבו חכמים להפריש משם ת\"מ ומע\"ש אבל תרומה גדולה לא. ואני מסתפק במוכר סתם ולא אמר שהם מעושרים אם חייב הלוקח להפריש ת\"ג דאפשר דע\"כ לא אמרינן דלא נחשדו על ת\"ג אלא באומר מתוקנים הם אבל במוכר סתם נהי דלא נחשדו מ\"מ אפשר דלא הפריש מהם כלל וסבור שהלוקח יפריש או דילמא כל שנתן סתם מסתמא הפריש ת\"ג דאי לא [לא] היה נותן לפי שהיה חושש שמא הלוקח יהיה סבור שנתקנו ויאכלם בטבלם ויש עוד מין שני שנקרא דמאי והוא המוצא פירות בדרך ודכוותיה שלא נתן הע\"ה כלום. ונראה דבזה אליבא דכ\"ע צריך להפריש ת\"ג דאף דנימא דבמוכר או שולח סתם דא\"צ להפריש ת\"ג הוא משום דכיון דלא נחשדו עליה אינם נותנים דבר שאינו מתוקן אבל במוצא פירות בדרך נראה דצריך להפריש ת\"ג דלא מהני בהאי מילתא טעמא דלא נחשדו על ת\"ג ומיהו היה אפשר לומר דכיון דלא נחשדו על ת\"ג מסתמא הפרישוה בגורן וכההיא דאמרינן בירושלמי פ\"ב דמעשרות אי אפשר לגורן שתיעקר אלא א\"כ נתרמה ממנו ת\"ג ומהאי טעמא כתב הר\"ש בפ\"ד דדמאי מ\"ד דהא דלא נקט ת\"ג משום דלאו אורחא דמילתא לשהות ת\"ג ורגילין להפרישה לאלתר אפילו הביאה לבית וכיוצא בזה כתב ריש פ\"ו דדמאי עלה דתנן החוכר שדה מישראל תורם ונותן לו והיינו דתנן בתוספתא פ\"ק דתרומות הביאה רבינו פ\"ד מהלכות תרומות דין י\"ד ואם אמר לו כנוס לי גרני תרומתו תרומה שאין הגורן נכנס אלא א\"כ נתרם ובין לגירסת הראב\"ד ובין לגירסת רבינו הטעם הוא לפי שא\"א לגורן שתיעקר אלא א\"כ נתרמה ממנו ת\"ג ולפי זה אין חילוק לגבי ת\"ג במיני הדמאי דבין לוקח מע\"ה ואומר מעושרים הם או שלוקח סתם או שמצא פירות בדרך פטור מת\"ג דכיון דלא נחשדו מסתמא הפרישוה בגורן וכדכתיבנא. ונראה שיש ללמוד כל זה ממ\"ש רבינו בפרק י\"א מהלכות אלו דין י\"ג הוליכן לטוחן עכו\"ם הרי הם דמאי שמא החליפן בחיטין של ע\"ה ע\"כ. ומדסתם דבריו משמע דדין דמאי לגמרי יש לחיטין הללו ואין צריך להפריש מהם ת\"ג ואף שאפשר שע\"ה זה לא תרם מהם אפילו ת\"ג ודעתו היה דלאחר שיקחם מן הטוחן יפריש מהם ת\"ג ובזה הפרק עצמו דין ט' כתב המוצא פירות בדרך כו' ואם רוב מכניסים למכור בשוק הרי אלו דמאי ומדקרי להו דמאי משמע דאין צריך להפריש מהם ת\"ג וע\"כ טעמא הוא כדכתיבנא דכיון דלא נחשדו על ת\"ג מסתמא תרמו ת\"ג בגורן ומ\"מ עדיין נראה שיש לדחות כל זה דהא דקאמר רבינו דמאי אין כוונתו שיהיה דינם כדין דמאי לגמרי אלא הכוונה היא שהפירות הללו הם ספק ומלת דמאי ר\"ל ספק ונפקא מינה שא\"צ להפריש מעשר ראשון ומעשר עני משום דאומר ללוי ולעני הבא ראיה וטול וכן אינו יכול להפריש מפירות הללו על הודאי או מן הודאי על פירות הללו דשמא מעושרים הם והוה ליה מפריש מן הפטור על החיוב או מן החיוב על הפטור אבל לענין חיוב דתרומה גדולה לעולם דחייב כל שלא אמר הע\"ה שתרם מהם ת\"ג. ולכאורה היה נראה להביא סעד לזה ממ\"ש הר\"ש בפ\"ב ממס' מכשירין על המוצא פירות בדרך דקאמר מחצה למחצה דמאי כלומר ספיקא הוא ע\"כ. והנראה שכונתו היא לומר דמה דקרי להו דמאי הוא דוקא לומר דהוי ספק ונפקא מינה לדיני הספיקות וכמו שכתבנו אבל אין דינם כדין הדמאי לגמרי ולפטור הפירות הללו מת\"ג אך מהמשך דברי רבינו שם בפירוש המשנה נראה דס\"ל דדין פירות הללו הוא כדין הדמאי לגמרי ופטור מת\"ג שכתב וכבר בארנו במס' דמאי שהדמאי הוא הדבר המסופק וחייב בת\"מ ומע\"ש לבד ע\"כ. ורבינו עובדיה עלה דמתני' דאוצר שישראל ועכו\"ם מטילין לתוכו דקתני ואם רוב ישראל דמאי כתב כדין פירות הנמצאים ביד ע\"ה שצריך להפריש מהם ת\"מ ומ\"ע. הרי שפתיו ברור מללו דס\"ל דכל פירות ע\"ה אף שלא אמר כלום פטורים הם מת\"ג. ודע שמה שכתבתי למעלה דמה שקראו חכמים דמאי אין הכרח שיהיה כדין הדמאי לגמרי אלא הכוונה הוא שהוא ספק מצאתי כן במשנה פ\"ג דדמאי מ\"ד המוליך חטין כו' אצל העכו\"ם כפירותיו ר' שמעון אומר דמאי ע\"כ וכתב רש\"י בפ\"ק דבכורות (דף י\"א) דהאי דמאי לא דמי לשאר דמאין כו' יע\"ש. הרי דקרי דמאי לדבר שצריך להפריש ת\"ג ומאי דקרי ליה דמאי הכוונה הוא שהיא ספק ודינו ככל הספיקות וכדכתיבנא: " + ], + [ + "אבל מעשר ראשון ומעשר עני אין מפריש מן הדמאי כו'. וא\"ת תרומת מעשר נמי נהי דצריך להפריש מפני שהוא עון מיתה לאחר שהפרישה מיהא ימכרנה לכהן דהשתא ליכא אלא איסור גזל ונימא המוציא מחבירו עליו הראיה ומדברי רבינו זכרונו לברכה שכתב בסתם בדין ה' ונוטל אותה ונותנה לכהן משמע שנותנה בחנם כבר תירץ רש\"י בפרק עגלה ערופה (דף מ\"ח) וז\"ל ואחמור עליה שלא לעכבו אצלו ולמכור לכהן כשם שהוא מעכב אצלו מעשר ראשון ומעשר עני גזירה דילמא כי משהי ליה לגביה אכיל ליה אבל מעשר ראשון ומעשר עני מותרים לזרים ע\"כ. וראיתי להטי\"ד ס\"ס של\"א שכתב ומפריש האחד מעשרה שבו לתרומת מעשר ומוכרו לכהן וכתב שם מרן ז\"ל דלמד דין זה מדין מע\"ר ומ\"ע דאמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה ותמהני איך לא כתב דרש\"י ורבינו חולקים על הטור וס\"ל דתרומת מעשר נותנה לכהן בלא דמים והתוס' בפ\"ק דיומא (דף ט') ד\"ה מעשר כתבו והא דלא אמרינן נמי בתרומת מעשר מפרישה והיא שלו וימכרנה לכהנים ויטול דמיה י\"ל כיון דדבר מועט הוא שאינו אלא אחד ממאה ועוד דמיה מועטים שהוא צריך למוכרה בזול שאין לה אוכלים מרובים תקנו רבנן שיתננה לכהנים ע\"כ. והא דתנן בפרק ג' דחלה גר שנתגייר וכו' ואם ספק חייב וקאמר עלה בירושלמי ומוכרה לכהן לפי דברי התוס' י\"ל דשאני התם בחלה שהוא דבר מרובה שהוא אחד מכ\"ד וכ\"כ הר\"ב תי\"ט. אך לרש\"י קשה דה\"נ גבי חלה נימא דילמא כי משהי ליה גביה אכיל ליה. וי\"ל דשאני הכא גבי דמאי דמיקל ואכיל לתרומת מעשר משום דסבר רוב ע\"ה מעשרין הם ומש\"ה חיישינן דילמא אכיל ליה אבל התם גבי חלה ליכא למיחש. א\"נ דשאני דמאי דאעיקרא דדינא טעמא דבעי להפריש תרומת מעשר הוא משום דכיון דלא כתיב ביה מיתה בפירוש אלא מהיקשא דתרומה ע\"ה לא ציית להיקשא וכמ\"ש רש\"י בנדרים (דף פ\"ד) ומש\"ה חיישינן דילמא אכיל ליה כיון דלא ציית להיקשא אבל התם גבי גר שנתגייר לא שייך האי טעמא ומש\"ה אמרינן דימכרם לכהן. ומ\"מ אני מסתפק באותה ששנינו בר\"פ ה' דדמאי הלוקח מן הנחתום כו' נוטל כדי תרומת מעשר וחלה אם שיעור החלה יכול למוכרה לכהן כפי דברי התוספות שכתבו דטעמא דאינו מוכר תרומת מעשר הוא משום דהוי דבר מועט הכא דהוי אחד מכ\"ד אם יכול למוכרה ועיין במ\"ש הרב תי\"ט בריש דמאי (*א\"ה עיין לעיל פ\"י מהלכות תרומות דין י\"ד) : " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כדי שיפרישנה בטהרה עם החלה. עיין במ\"ש מרן לקמן רפ\"ו מה' בכורים: " + ] + ], + [ + [], + [ + "הרי הם בחזקת מתוקנים. בגמרא אמרו בדין זה שני טעמים דאע\"ג דאין ספק מוציא מידי ודאי מ\"מ שאני הכא דאיכא חזקה א\"נ מעיקרא לא טבל והוי ספק וספק וכדרבי אושעיא כו'. ונ\"מ טובא בין שני הטעמים הללו חדא היכא שראינו שנכנסו ממורחים לביתו דלטעמא קמא הרי הם בחזקת מתוקנים. ותו איכא בינייהו מה שכתבו התוס' בפרק קמא דפסחים ופ\"ב דנדה. והנ\"ל מתוך דברי רבינו הוא דפסק כלישנא קמא וטעמא הוא משום חזקה וכדר' חנינא דקאמר חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן וזהו שסתם וכתב הרי הם בחזקת מתוקנים ולא חילק. כתבו התוס' בר\"פ כל הצלמים (דף מ\"א) ד\"ה חזקה דבירושלמי קאמר תפתר כשמת מתוך היישוב פי' בישוב הדעת וכ\"כ הריטב\"א בפ\"ק דקידושין (דף נ\"ו) במעשה דר\"ג יע\"ש: " + ], + [ + "בת עם הארץ או אשתו וכו'. עיין לקמן פרק י' מהלכות משכב ומושב דין ו': " + ] + ], + [ + [ + "אסור למכור את הדמאי כו'. עיין במ\"ש התוספות בפ' הזהב (דף נ\"ו) ד\"ה לא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אם רוב מכניסין לבתיהם פטור מלעשר וכו'. עיין לעיל פ\"ג דין כ\"ב ובמה שהאריך שם מרן ודוק. וכתב הר\"ש בפ\"ב דמכשירין פטור מלעשר דעדיין לא ראה פני הבית ולא נתחייב ע\"כ. ונראה דלא אמרינן דפטור מלעשר אלא לאוכל מהן עראי דאילו רצה לאכול מהן קבע אסור עד שיעשר וכ\"כ רבינו ברפ\"ג מהלכות אלו דכל דבר שנגמרה מלאכתו אף שהיתה כוונתו להוליך לבית אסור לאכול קבע. והנראה אצלי שם מדבריו דאף שלא נגמרה מלאכתם כל שהגיעו הפירות לעונת המעשרות ואף שהיתה כוונתו להוליכם לבית אסור לאכול קבע. ומה שכתב מותר לאכול מהם עראי אחר שנגמרה מלאכתם אין הכוונה לומר דקודם שנגמרה מלאכתם מותר אף קבע אלא לומר דאף שנגמרה מלאכתם מותר עראי אבל לעולם דקבע אסור אף קודם שנגמרה מלאכתם. ולפי זה מתני' דקתני אם רוב מכניסין לבתיהם פטור משום דתלינן שנפלו ממנו בדרך כשהיה מוליך אותם לביתו ולא נתחייבו במעשר הוא דוקא להתיר אותו אכילת עראי אבל אכילת קבע אסור. ומיהו אפשר לומר דדוקא בטבל ודאי כל שהגיעו לעונת המעשרות אסור לאכול מהם קבע אבל בספק אפשר דלא חייבו חכמים בדמאי אלא דוקא בדבר שהוקבע למעשר ונאסר אף באכילת עראי אבל כל שלא הוקבע למעשר ומותר לאכול מהם עראי לא חייבוהו חז\"ל בדמאי ומותר אף באכילת קבע. עוד כתב הר\"ש למכור בשוק שרוב מביאין למכור בשוק ומן הבית מביאין אותו וחייב ע\"כ וכ\"כ הרע\"ב. ולא ידעתי כוונתם במ\"ש שמן הבית מביאין אותו אף שלא יביאוהו מן הבית הוקבעו למעשר וכ\"כ רבינו לעיל פ\"ד דגומר פירותיו למכור בשוק הוקבעו למעשר אף שלא ראו פני הבית ומתני' היא בפ\"ק דמעשרות ועוד דאף דנימא דאף מוליך בשוק בעי ראיית פני הבית אכתי אני תמיה דאמאי חייב דנהי דהרוב מוכרין בשוק מ\"מ מנ\"ל דפירות הללו נפלו כשהוליך אותם מביתו לשוק אימא דנפלו כשהיה מוליך מן השדה לבית ולא הוקבעו למעשר וכיון דהוו ספק הול\"ל דמאי. הן אמת דמאי דתני מתניתין חייב לאו דוקא ופשיטא דלא הוו כי אם דמאי דהא אכתי איכא לספוקי דילמא מעושרים הם וכ\"כ רבינו הכא בפירקין אבל ודאי דטבל גמור לא הוי וא\"ת הא הוי ס\"ס ספק אם פירות אלו הם מהמיעוט ולא הוקבעו ואת\"ל שהם מהרוב אפשר דנפלו קודם ראיית פני הבית ואת\"ל דנפלו אחר שראו פני הבית אימור מעושרים הם. הא לא קשיא ולא מידי חדא דגבי דמאי החמירו אפי' בס\"ס וכמ\"ש מרן בדין י\"ג בפירקין ואף להראב\"ד דס\"ל דס\"ס מהני גבי דמאי שאני הכא דכפי הצד דדילמא לא עישר אף שלא הוקבעו חייב לעשר ולא מהני לן טעמא דלא הוקבעו אלא לומר דאם לא הוקבעו תלינן להקל ואמרינן מעושרין הם וכמ\"ש לעיל אבל כפי הצד דאינן מעושרים אין חילוק בין הוקבעו ללא הוקבעו אבל בההיא דהראב\"ד בכל צד וצד יש בו כדי להקל וזה פשוט: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המוכר פירות לחבירו וכו'. תוספתא פ\"ב דתרומות ועיין במ\"ש הראב\"ד בסוף ה' משכב ומושב ובמ\"ש מרן שם ודוק: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "הלוקח פת מן הנחתום כו'. תנן בפרק ה' דדמאי הלוקח מן הנחתום מעשר מן החמה על הצוננת וכו' (עיין בכ\"מ) רבי שמעון אוסר בתרומת מעשר ומתיר בחלה. הלוקח מן הפלטר וכו'. והנה רבינו בפירוש המשנה כתב שמי שילוש הקמח ועשה אותם ככרים ויאפהו נקרא נחתום והלוקח מן הנחתום למכור לבני אדם נקרא פלטר והנה רבי מאיר סובר שהלוקח מן הנחתום מעשר מן החמה על הצוננת ומן הצוננת על החמה משום דס\"ל דנחתום מחד גברא זבין כדאיתא בפרק הזהב (דף נ\"ו) ואפילו שהם עשויים מדפוסים הרבה לא אזיל בתר דפוסים משום דס\"ל דנחתום לא זבין כי אם מחד גברא ומה שהתיר ר\"מ להפריש מן הצוננת על החמה אעפ\"י שהוא מן הרע על היפה הוא משום דס\"ל כר' אלעאי דקאמר מנין לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה שנאמר ולא תשאו עליו חטא וכדאיתא שם בפרק הזהב וס\"ל לר\"מ דבדמאי אף לכתחלה מפריש מן הרעה על היפה ור' יהודה אוסר אפילו יהיה הכל עשוי בדפוס אחד משום שאני אומר חטים של אמש היו משל אחד ושל היום היו משל אחר והמתברר מן הירושלמי הוא שרבי יהודה בשניהם של אמש או שניהם של היום מתיר ואפילו עשוי מדפוסים הרבה דלא חייש על הדפוסין ולא פליג אלא בשל אמש והיום ורבינו בפירוש המשנה לא ביאר זה ונראה דס\"ל דרבי יהודה חולק עם ר' מאיר במאי דקאמר מעשר מן החמה על הצוננת ומן הצוננת על החמה דהיינו של אמש ושל היום דשל אמש היינו צוננת ושל היום היינו חמה ועל זה קאמר דר' יהודה אוסר באלו שאני אומר כו' וכ\"כ בחיבורו סוף הלכות מעשר הלוקח פת מן הנחתום לא יעשר מן החמה על הצוננת שאני אומר כו' ובטעמיה דר\"י דקאמר חטים של אמש היו משל אחד ושל היום משל אחר מפשטא דמתני' נראה דכיון דחייש ר' יהודה דשמא נחתום זה זבין מתרי גברי אינו מעשר מזה על זה דשמא האחד עישר והשני לא עישר ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב או מן החיוב על הפטור. וראיתי לרבינו שכתב שר' יהודה חושש שמא יהיה זה הלחם מחטה ישנה וזה האחר מחטה חדשה והעיקר בידינו שאין מעשרין מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש ע\"כ ולא ידעתי למאי איצטריך רבינו לטעם זה דמאחר דקאמר ר\"י דחטים של אמש היו משל אחד ושל היום משל אחר תיפוק ליה דאינו מפריש מזה על זה דשמא מפריש מן הפטור על החייב או מן החייב על הפטור ולא ראיתי לשום אחד מהמפרשים שהזכירו טעם זה שכתב רבינו והדבר צריך אצלי תלמוד. ודע שמה שכתבנו לעיל דר' יהודה אוסר בצוננת וחמה אף שהם מדפוס אחד הוא לדעת רבינו וכן כתבו הר\"ש ורבינו עובדיה אך התוספות בפ' הזהב (דף נ\"ו) ד\"ה הלוקח כתבו דר' יהודה אוסר בצוננת על החמה היכא שהם מדפוסים הרבה דוקא דכיון דאיכא תרתי לריעותא דהיינו דפוסים משתנים וחמה וצוננת חייש ר' יהודה דלמא של אמש דהיינו הצונן היה משל אחד והחמה דהיינו של היום משל אחר. ובלוקח מן הפלטר נחלקו גם כן ר' מאיר ור' יהודה וסברתם הפוכה מדין הנחתום והטעם הוא מבואר דר' מאיר סבר דאף דנחתום מחד גברא זבין מ\"מ פלטר קונה משנים או משלשה נחתומין ומש\"ה מעשר מכל דפוס ודפוס ודוקא היכא דאיכא דפוסים משתנים חייש ר\"מ אבל כשכולם מדפוס א' לא חייש. וא\"ת כיון דפלטר זבין משני בני אדם כי נמי הוי מדפוס א' אמאי לא חייש ר\"מ דהא אורחיה דנחתום לפעמים לעשות כמה דפוסים וכדתנן אפילו מטפוסין הרבה אלמא דחד נחתום עושה כמה טפוסין ואם כן בלוקח מן הפלטר אף שהם מטפוס אחד ניחוש שמא לקח מב' נחתומין וטפוסו של זה דומה לטפוסו של זה ואי אמרת דפלטר אינו לוקח כי אם מחד נחתום כי נמי הוי מטפוסים משתנים מאי הוי והלא דרכו של נחתום לעשות טפוסים משתנים כבר תירצו לזה בירושלמי ואמרו ר\"מ אומר נחתום עושה דפוס אחד ופלטר משתמש בכמה נחתומים וכתב הר\"ש כלומר שאע\"פ שהנחתום עושה כמה דפוסים כדקתני מתני' מ\"מ לעולם משונה דפוס נחתום זה מדפוס של נחתום אחר שאם היו שוים אין תקנה לקונה מן הפלטר עד שיעשר מכל ככר וככר דהא משתמש בכל הנחתומים ע\"כ. הנה נתבאר מזה טעמיה דר\"מ דס\"ל דאף דחד נחתום עושה כמה טפוסין מ\"מ לא דמי טפוס של נחתום זה לטפוס של נחתום אחר ומש\"ה בלוקח מן הפלטר כל שהם מטפוס אחד לא חייש ר\"מ משום דע\"כ פלטר זה מחד נחתום לקח שהרי הטפוסים הם שוים אבל כשהטפוסים משתנים חייש ר\"מ בפלטר משום דאורחיה דפלטר ליקח משני נחתומים. הכלל העולה לפי זה דלר\"מ שינוי הטפוסים אינה סיבה להכריח ולומר דפלטר זה לקח משני נחתומים אלא לעולם טעמא דחייש ר\"מ בפלטר הוא משום דאורחיה ליקח משני נחתומים אלא שכשהם מטפוס אחד יש הכרח לומר שפלטר זה לא לקח כי אם מחד נחתום שהרי כולם עשויים בטפוס אחד ולעולם אין טפוס הנחתומים דומים זה לזה. אך דברי רבינו שבפירוש המשנה אינם הולכים על כוונה זו שהרי כתב ועיקר מחלוקת ר' מאיר ור' יהודה שר\"מ אומר שהמתקן הלחם יתקנהו דפוס אחד יהיה קטן או גדול וכשנמצא אצל המוכר דפוסים הרבה משתנים זה מזה נדע שהוא לקח מאנשים רבים ועל כן מעשר מכל דפוס ודפוס לפי שלכל דפוס מין ממיני הזרע ורבי יהודה אומר כי הנחתום בעצמו המתקן הלחם אפשר שיעשה מעיסה אחת מינים הרבה מהלחם בדפוסים משתנים זה מזה לפיכך אלו הדפוסים המשתנים אשר נמצאו אצל פלטר זה מאיש א' לקח ע\"כ. והנה המתבאר מדברי רבינו הללו הוא דס\"ל דלר\"מ שינוי הטפוסים הוא הכרח לומר דפלטר זה לקח מהרבה בני אדם והדבר הוא תימה אצלי שהרי ממתניתין דנחתום מוכח דלפעמים הנחתום עושה ככרות מכמה טפוסים וא\"כ הלוקח מן הפלטר אף שהם מכמה טפוסים אינו מן המוכרח שפלטר זה לקח משני נחתומים. ואולי יאמר הרב דעל הרוב הנחתום אינו עושה כי אם טפוס אחד וא\"כ כשלוקח מן הפלטר שני טפוסים כיון שהפלטר לפעמים דרכו ליקח משני נחתומים שינוי הטפוסים מכריחנו לומר דפלטר זה לקח משני נחתומים משום דאזלינן בתר רובא ורוב הנחתומים אינם עושים כי אם כל נחתום ונחתום טפוס א' אך כשהם מטפוס אחד לא חיישינן לומר שמא לקח מב' נחתומים משום דרוב הנחתומים כל אחד ואחד עושה טפוס לעצמו אך בנחתום כיון שאין דרכו ליקח כי אם מאחד אף שהם משני טפוסים לא חיישינן. ודע שמה שכתב רבינו לפי שלכל דפוס מין ממיני הזרע אזיל לשיטתיה שכתב במתניתין דנחתום דטעמיה דר' יהודה דאוסר הוא משום חדש וישן וע\"כ פירש כאן לר\"מ דקאמר מעשר מכל טפוס וטפוס משום דכל דפוס ודפוס הוא מין ממיני הזרע אך כבר כתבנו לעיל דפשטא דמתני' הוא דמאי דחייש הוא מטעם דכיון דאנו חוששים שמא משני בני אדם לקח אינו יכול לעשר מזה על זה דשמא הא' עישר והב' לא עישר ונמצא מפריש מהפטור על החייב או מהחייב על הפטור והיינו טעמא דר' יהודה בנחתום ור' מאיר בפלטר. שוב התבוננתי בדברי רבינו הללו במה שכתב שלכל דפוס מין ממיני הזרע ולא ידעתי פירושו שאם הכוונה היא שחושש שמא כל דפוס ודפוס הוא מין בפני עצמו וקי\"ל שאין תורמין ומעשרין ממין על שאינו מינו א\"כ לעיל גבי נחתום דחש ר' יהודה בשל אמש והיום שמא חטים של אמש היו משל א' ושל היום היו משל אחר למה לו לרבינו לומר דטעמא הוא משום חשש חדש וישן אימא משום דאימור שני מינין הם. מיהו לזה י\"ל דשאני התם דמיירי אפילו שהם בדפוס אחד וכמ\"ש רבינו ובדפוס אחד ליכא למיחש לשני מינים משום דלעולם לא יבואו שני מינים בדפוס א' אך החששא דחדש וישן במקומה עומדת אף שהם בדפוס א' וטעמא דלא חייש ר\"י בשני דפוסים בשניהם של אמש או של היום הוא משום דר\"י אית ליה דכל ביומיה לא זבין אלא מחד גברא וכיון שכן שזה לא קנה כי אם מא' אף שהם שני דפוסים ליכא למיחש דחד גברא אינו מוכר כי אם מין א' או מחדש או מישן אך בשל אמש ושל היום דס\"ל לר\"י דבתרי יומי זבין מתרי גברי אף שהם דפוס א' דליכא למיחש לשני מינים אפ\"ה איכא למיחש לחדש וישן. עוד אפשר לומר דנחתום שקונה קמח אף שקונה משני מקומות ליכא למיחש שקונה שני מינים דלעולם אורחיה דנחתום לעשות פת ממין א' אך בין חדש לישן אינו מקפיד אבל בפלטר שאנו חוששים שמא קנה משני נחתומים איכא למיחש לשני מינים דשמא חד נחתום זבין מחד מינא ואידך מאחר דהא ע\"כ שני מינים הללו אינם ניכרים בפת דאם הוא דבר הניכר בטלה מחלוקת ואפילו מדפוס א' א\"ו אינו ניכר אלא שכשאנו רואים שהם משני דפוסים אנו חוששים לשני מינים. ומ\"מ הדבר הוא תימה בעיני שלא יהיה ניכר דהא קי\"ל דכל מיני חטים הם מין א' וא\"כ החששא ע\"כ היא שמא הא' הוא חטים והב' הוא שעורים ודכוותיה וא\"כ דבר הניכר לכל הוא וכי תימא דלעולם כולם מין חטים הם אך החששא היא שמא הא' הוא מין רע והב' מין יפה וזה דבר שאינו ניכר הוא הא ליתא דהא כבר כתבנו לעיל דלר\"מ בדמאי תורם לכתחלה מן הרעה על היפה משום דאית ליה כרבי אלעאי שאם תרם תרומתו תרומה והכי תנן במתני' דלר\"מ תורם מן הצוננת על החמה וא\"כ ע\"כ אם אנו חוששים כאן הוא לשני מינים גמורים דקי\"ל שאם תרם אין תרומתו תרומה וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה שהרי דבר הניכר הוא. וסבור הייתי לומר דכוונת רבינו באמרו שלכל דפוס מין ממיני הזרע הכוונה היא שזה חדש וזה ישן וקראם שני מינים לפי שדינם שוה שבכולם אם תרם אין תרומתו תרומה ומ\"מ הוא דחוק הרבה בלשון וצ\"ע. ודע דהא דקאמר ר\"י בפלטר מעשר מא' על הכל הוא דוקא בשניהם של אמש או שניהם של היום אבל בא' של אמש וא' של היום פשיטא דמודה ר' יהודה דמעשר מכל א' וא' ולא הוצרך לומר דין זה שכבר למדנו אותו מדין הנחתום ופשיטא דלא עדיף פלטר מנחתום וכן כתב הר\"ש ואף שרבינו לא פירש זה מ\"מ הדין הוא פשוט וכן כתב מרן בסוף הלכות אלו לדעת רבינו יע\"ש. ובמאי דתנן במתני' מודה ר\"י בלוקח מן המנפול פירש רבינו ומנפול הוא מוכר הלחם כמו כן אבל הוא קונה משני נחתומים כגון שיהיו ט' מוכרים ועשרה נחתומים נותנים להם הלחם ואין ספק שא' מאלו הט' מוכרים לקח מב' על כן כל מי שלוקח מא' מהם מעשר מכל דפוס ודפוס ע\"כ. והר\"ש כתב מנפול קונה מן הפלטרים ומוכר לאחרים ובירושלמי אמרינן איזהו מנפול דבי ר' ינאי אמרי ט' פלטרין ועשרה נחתומים תמניא מן תמניא וחד מן תרי משמע שר\"ל דעיר שיש בה ט' פלטרין ועשרה נחתומים ע\"כ יש פלטר א' שקונה משני נחתומין והוא המנפול ומודה בה ר' יהודה ע\"כ. נראה שבתחלה הבין הרב שמנפול הוא שקונה מן הפלטרים ואף שמנין המנפולים הוא כמנין הפלטרים אפ\"ה מודה ר' יהודה משום דאורחיה דמנפול הוא ליקח משני פלטרים דומיא דפלטר דס\"ל לר\"מ דאורחיה למיזבן משני אנשים וכן כתב רבינו עובדיה ואח\"כ כתב בשם הירושלמי דמנפול הוא הפלטר אלא שכשיש עשרה נחתומים וט' פלטרין נקרא פלטר מנפול ודברי רבינו שבפי' המשנה הם כדברי הירושלמי והרב בעל הערוך בערך מנפול כתב שהמנפול קונה הפת מן הפלטר ומוכרו לאחרים ודבריהם כדברי ר\"ע דמנפול אינו פלטר אלא הוא סוג אחר. וראיתי לרבינו בפירקין דין ו' שכתב הלוקח מן הפלטר אע\"פ שהם דפוסים הרבה מעשר מא' על הכל שהנחתום שמוכר לפלטר עושה עיסתו דפוסין הרבה אבל הלוקח מן המנפול מעשר מכל דפוס ודפוס שהמנפול לוקח מב' נחתומין ט' מנפולין שלקחו מי' נחתומין הואיל וא' מהם לקח מב' כל הלוקח מאחד מן הט' מעשר מכל דפוס ודפוס עכ\"ד. והנה ממ\"ש אבל הלוקח מן המנפול כו' שהמנפול לוקח משני נחתומין משמע דס\"ל דמנפול אינו פלטר ופעולת הפלטר אינה דומה למנפול ושניהם לוקחים מן הפלטר אלא שהפלטר אינו לוקח כי אם מנחתום אחד והמנפול לוקח משני נחתומים והוא כפי' ר\"ע וכמו מאי דהוה ס\"ל להר\"ש ואין ביניהם אלא דהר\"ש ור\"ע ס\"ל דהמנפול קונה מן הפלטר ורבינו ס\"ל דהמנפול קונה מן הנחתום. ומ\"ש ט' מנפולין שלקחו מי' נחתומים כו' הכוונה היא דס\"ל לרבינו שזה שהחמרנו בלוקח מן המנפול הוא דוקא כשהנחתומים הם רבים מהמנפולים ועל זה כתב דאפילו בט' ועשרה מחמרינן בכולהו כיון דאיכא אחד שלקח משנים אבל אם היו הנחתומים כשיעור המנפולים מעשר מא' על הכל ואין שינוי הדפוסים מעלה ומוריד לפי שדרכו של נחתום לעשות כמה דפוסים וא\"ת בפלטר נמי היכא דאיכא ט' פלטרים ועשרה נחתומים אמאי לא נחוש בכולם כיון שא' מהם לקח משנים וכי תימא הכי נמי הא ליתא דא\"כ פלטר ומנפול שוים בדינם שהרי כבר כתבנו דלרבינו המנפולים כשמנינם שוה לנחתומים מעשר מא' על הכל ואי אמרת דגם בפלטרים כשהנחתומים רבים מהם צריך לעשר מכל דפוס ודפוס נמצאו הפלטרים והמנפולים שוים בדינם וי\"ל דדוקא במנפול שדרכו ליקח משני נחתומים התם הוא דבחד נחתום יתר אנו חוששים בכולם דבכל א' וא' אנו אומרים שזה הוא שלקח משני נחתומים אבל בפלטר שאין דרכו ליקח משני נחתומים אף דאיכא חד נחתום יתר על הפלטרים ולפי זה אחד לקח משנים אפ\"ה אין אנו חוששים בכל א' וא' שמא זה הוא שלקח משנים ואדרבה אנו אומרים בכל א' וא' שזה לא לקח משנים כיון שאין דרכו של פלטר ליקח משני נחתומים וזיל הכא קא מדחי ליה וזיל הכא קא מדחי ליה אבל במנפול שדרכו ליקח משני נחתומים אנו חוששים בכל א' וא' משום דבכל א' וא' מצאה קפידא מקום לנוח שדרכם ליקח משני נחתומים. הכלל העולה ממה שכתבנו דלפי מה שהבין הר\"ש מן הירושלמי מנפול ופלטר הכל הוא דבר אחד וכשהנחתומים הם רבים מהפלטרים אז נקרא הפלטר מנפול ולדברי הכל מעשר מכל דפוס ודפוס. ולדעת רבינו המנפול אינו הפלטר ובפלטר אף שהנחתומים הם רבים מהפלטרים מעשר מא' על הכל לפי שהפלטר אינו לוקח משני נחתומים ובמנפול כל שהנחתומים רבים מהמנפולים כל הלוקח מאחד מן המנפולים צריך לעשר מכל דפוס ודפוס אך כשהנחתומים הם כשיעור המנפולים מעשר מא' על הכל. ולפי מה שהיה סובר הר\"ש בפשטא דמתני' ולפי מה שפירש הר\"ע המנפול הוא קונה מן הפלטר ודרכו ליקח משני פלטרים ואליבא דידהו אין צורך שיהיו הפלטרים רבים מהמנפולים אלא בכל גוונא החמירו חכמים במנפול משום דדרכו ליקח משני פלטרים. מעתה נבוא לבאר דברי הירושלמי שנאמרו עלה דפלטר גרסי' התם ר' מאיר אומר נחתום עושה טפוס א' ופלטר משתמש בכמה נחתומים רבי יהודה אומר נחתום עושה כמה טפוסין ופלטר משתמש בנחתום א' ע\"כ. והנה כבר כתבנו לעיל מ\"ש הר\"ש בפי' הירושלמי דקאמר נחתום עושה דפוס א' שהכוונה היא שאע\"פ שהנחתום עושה כמה דפוסים כדקתני מתני' מ\"מ לעולם משונה דפוס של נחתום זה מדפוס של נחתום אחר כו' ולפי פירושו מה שאמרו עושה דפוס א' הוא בערך שאינו דומה דפוסו לדפוס של נחתום אחר אבל לעולם שחד נחתום עושה שני דפוסים ומה שהוכרחו לזה הוא משום דאי לא תימא הכי אמאי לא חייב ר\"מ לעשר מכל א' ואחד וכן כששניהם מדפוס א' דלרבי מאיר דפלטר זבין משני נחתומים אמאי לא יתחייב לעשר מכל ככר וככר ולפיכך אמרו דלרבי מאיר לעולם אין דפוס שני נחתומים דומים זה לזה ומש\"ה בשניהם מדפוס א' מעשר מא' על הכל דודאי מחד נחתום זבין וכן כששניהם משני דפוסים מעשר מכל דפוס ודפוס ולא נחייבנו לעשר מכל א' ואחד משום דכל מה שהוא מדפוס א' מחד גברא זבין ולפ\"ז מה שאמרו דרבי מאיר אומר נחתום עושה דפוס א' הוא נתינת טעם למה שאנו מקילים עליו ומה שאמרו דלרבי מאיר פלטר משתמש בכמה נחתומים הוא נתינת טעם למה שאנו מחמירים עליו ולפי הצעה זו צריך לפרש מה שסיימו בירושלמי דרבי יהודה אומר נחתום עושה כמה טפוסין וכו' והנה לפי הפשט נראה דבמאי דקאמר ר' מאיר נחתום עושה טפוס א' בא רבי יהודה לחלוק עליו וקאמר נחתום עושה כמה טפוסין ולפ\"ז הכוונה היא דר\"מ קאמר דנחתום עושה דפוס אחד כלומר שאינו דומה דפוסו לדפוס נחתום אחר וקאמר רבי יהודה דלעולם דנחתום עושה כמה טפוסין ודפוס של זה דומה לדפוס נחתום אחר ואפ\"ה מעשר מאחד על הכל משום דפלטר משתמש בנחתום אחד ורבי יהודה פליג בתרתי עם ר\"מ ונפקא מינה לפי פי' זה במה שסיימו במתני' ומודה רבי יהודה בלוקח מן המנפול כו' דלרבי יהודה כיון דמנפול לוקח משני מוכרים צריך לעשר מכל ככר וככר בין שהם שני דפוסים או דפוס אחד ואפשר לדקדק כן ממתני' דקתני שהוא מעשר מכל אחד ואחד ולא קאמר שהוא מעשר מכל דפוס ודפוס והטעם דכיון דאיהו ס\"ל דדפוסו של נחתום זה דומה לדפוס נחתום אחר ולא פליג עליה דר\"מ אלא בפלטר משום דס\"ל דפלטר מחד נחתום זבין א\"כ במנפול דאית ליה דזבין מתרי גברי צריך שיעשר מכל ככר וככר ונמצא דבמנפול רבי יהודה מחמיר ור\"מ מיקל דומיא דנחתום. הן אמת שלא ראיתי להר\"ש ולהר\"ע שפירשו דרבי יהודה מחמיר במנפול טפי מר\"מ ואית ליה דמעשר מכל ככר וככר ואם איתא להאי מילתא הוה להו לפרושי ומה גם שרבינו כתב בפירוש דמנפול אליבא דרבי יהודה מעשר מכל דפוס ודפוס ואף דלדידי רבינו רוח אחרת אתו בפי' הירושלמי הזה וכמו שנבאר מ\"מ אכתי אמינא דאי איתא להאי מילתא דרבי יהודה מחמיר טפי מדרבי מאיר לא הוו שתקי מיניה. ועוד יש לדקדק כפי פי' זה דמנא ליה לירושלמי חלוקה זו דרבי יהודה פליג עם רבי מאיר בתרתי וס\"ל דדפוס של נחתום זה דומה לדפוס של נחתום אחר ואף שכתבנו לעיל שיש לדקדק כן ממאי דקאמר במתני' גבי מנפול ומודה רבי יהודה שהוא מעשר מכל אחד ואחד עדיין אין זה מן ההכרח להוליד דין מחודש כזה דאפשר דשמעיה לר\"מ דקאמר מעשר מכל טפוס וטפוס בקונה מן הפלטר ועלה קאי וקאמר דמודה רבי יהודה בלוקח מן המנפול שהוא מעשר מכל אחד ואחד והכוונה היא מכל דפוס ודפוס. אשר על כן נ\"ל דאין כוונת הירושלמי שרבי יהודה חולק עם ר\"מ בתרתי אלא הכוונה היא כיון שנחתום א' עושה כמה טפוסין הלוקח מן הפלטר מעשר מאחד על הכל משום דפלטר משתמש בנחתום אחד משום דאי הוה אמינא דכל נחתום ונחתום עושה דפוס א' אף שהיינו אומרים דפלטר משתמש בנחתום א' בלוקח משני דפוסין היה צריך לעשר מכל דפוס ודפוס משום דע\"כ פלטר זה לקח משני נחתומים אבל כיון דאית לן דנחתום א' עושה שני דפוסין אף בלוקח מן הפלטר שני דפוסין מעשר מאחד על הכל משום דפלטר מחד נחתום זבין אבל לעולם דמודה שאף שחד נחתום עושה כמה דפוסים מ\"מ אין דפוס נחתום של זה דומה לדפוס של נחתום אחר ונפקא מינה ללוקח מן המנפול דמודה רבי יהודה דמנפול זבין מתרי גברי דאינו מעשר אלא מכל דפוס ודפוס. והנה כל מה שכתבנו הוא לדעת הר\"ש דאית ליה דשינוי הדפוסים אינו מכריח שנאמר שקנה משני אנשים אלא שהשוואת הדפוסים מכריח שנאמר דמחד גברא זבין אך לרבינו כבר כתבנו לעיל דאית ליה דלר\"מ אית ליה דשינוי הדפוסים מכריח לומר דפלטר זה לקח משני נחתומים ולפי הנחה זו צ\"ל דבירושלמי אמרו דטעמיה דר\"מ הוא משום דאית ליה שני אומדנות לומר דפלטר זה לקח משני אנשים האחד הוא דנחתום עושה דפוס א' והב' הוא דפלטר משתמש בכמה נחתומים ואף דממתני' דנחתום מוכח דנחתום עושה כמה דפוסים כבר כתבנו דלרבינו אית ליה דר\"מ סבר דרובא דנחתומים כל אחד עושה דפוס לעצמו ורבי יהודה פליג עליה וקאמר דנחתום עושה כמה דפוסין ופלטר משתמש בנחתום אחד נמצא דפליג עליה בתרתי ומאי דאמרינן דמודה רבי יהודה בלוקח מן המנפול הוא משום דמנפול לוקח משני נחתומים ומש\"ה קאמר ר\"י דמעשר מכל א' ואחד כלומר מכל דפוס ודפוס דאף דרבי יהודה אית ליה דנחתום עושה כמה דפוסין מ\"מ אית ליה דבחדא לריעותא מחמרינן וכיון שמנפול דרכו ליקח משני נחתומים מעשר מכל דפוס ודפוס והא דלא קאמר רבי יהודה שיעשר מכל ככר וככר הוא משום דבהא מודה לר\"מ שאין דפוסו של זה דומה לדפוס של זה ומש\"ה מיקל רבי יהודה בלוקח מהמנפול מדפוס אחד משום דודאי מחד נחתום זבין מנפול זה כיון שכולם הם מדפוס אחד אך כשהם משני דפוסים מודה רבי יהודה וכדכתיבנא. תו אמרינן בירושלמי איזהו מנפול דבי רבי ינאי אמרי תשעה פלטרין ועשרה נחתומין תומנייא מן דתומנייא וחד מן תרי ע\"כ. וכבר בארנו כל זה לדעת רבינו ודעת הר\"ש. תו איתא התם רבי יונה בעי היו לפניו שני טפוסים הוכיח על עצמו שהם שנים השוו כולם לעשות טפוס אחד מעשר מכל ככר וככר ע\"כ. והנה דברי רבי ינאי הללו לדעתי הם סתומים ואי קאי על הלוקח מן הפלטר דברי רבי ינאי הם אליבא דר\"מ. ועתה אפרש כפי כל הצדדים שצדדנו לעיל אליבא דר\"מ שאם כוונת ר\"מ היא בהא דקאמר נחתום עושה טפוס אחד לומר שטפוסו של נחתום זה אינו דומה לטפוס של נחתום אחר וכמו שפי' הר\"ש איכא לעיוני במאי דקאמר היו לפניו שני טפוסים הוכיח על עצמו שהם שנים שהרי אליבא דהר\"ש אין שינוי הדפוסים הוכחה לומר שהם שנים שהרי נחתום אחד עושה כמה טפוסים ונראה דכוונת רבי יונה היא דע\"כ לא קאמר ר\"מ דמעשר מכל טפוס וטפוס כי אם בשמנהג הנחתומים הוא שכל אחד יש לו טפוס לעצמו אך אם השוו כולם לעשות טפוס אחד מעשר מכל ככר וככר אלא שלא ידעתי לאיזה תכלית עשה אותה הקדמה רבי יונה דקאמר היו לפניו שני טפוסים כו' וסבור הייתי לומר שהגירסא היא בהפך רבי יונה בעי הושוו כולם לעשות דפוס אחד מעשר מכל ככר וככר היו לפניו שני טפוסים הוכיח על עצמו שהם שנים והכי קאמר דאף דהיכא דהושוו כולם לעשות דפוס אחד מעשר מכל ככר וככר אם היו לפניו שני דפוסים הוכיח על עצמו שהם שנים ואינו צריך לעשר אלא מכל דפוס ודפוס. שוב ראיתי דדבר זה לא ניתן להאמר כלל דהא כתב הר\"ש דטעמיה דר\"מ דקאמר דמעשר מכל דפוס ודפוס ואינו מעשר מכל ככר וככר הוא משום דדפוס של נחתום זה אינו דומה לדפוס של נחתום אחר אך אם היה באפשרות שהיו דומים היה צריך לעשר מכל ככר וככר ואם כן היכא דהושוו כולם לעשות טפוס אחד פשיטא שאם לקח שני טפוסים דצריך לעשר מכל ככר וככר שהרי בכל ככר וככר איכא לספוקי שמא זה הוא מאדם מיוחד והשאר מאחר. סוף דבר לא יכולתי ליישב היטב דברי הירושלמי הללו כפי סברת הר\"ש ולפי סברת רבינו דאית ליה דטעמיה דר\"מ הוא משום דשינוי הדפוסים מורה שפלטר זה לקח משני דפוסים אני תמיה דאמאי קאמר דאם הושוו כולם לעשות דפוס אחד שמעשר מכל ככר וככר דנהי דכולם עושים דפוס אחד מ\"מ אין כאן הכרח שזה לקח משני אנשים שהרי לדעת רבינו אם היה מנהג הנחתומים שכל נחתום ונחתום יש לו דפוסין היה מודה ר\"מ דמעשר מאחד על הכל וא\"כ היכא דכולם הם מדפוס אחד אף שהושוו כולם לעשות דפוס אחד יעשר מאחד על הכל ואפשר לומר דלעולם כל היכא שהם מדפוס אחד אף שהושוו כולם לעשות דפוס אחד מעשר מא' על הכל אך היכא שהם שני דפוסים והושוו כולם לעשות דפוס אחד ס\"ל לרבי יונה דמעשר מכל ככר וככר דכיון דע\"כ פלטר זה לקח משני אנשים שהרי יש שני דפוסים והנחתומים הושוו לעשות כולם דפוס אחד צריך לעשר מכל ככר וככר ואף שהסברא היא דחוקה בעיני משום דכיון דבכל דפוס ודפוס ליכא הוכחה שדפוס זה הוא משני אנשים למה לא יעשר מכל דפוס ודפוס מ\"מ דברי הירושלמי מתיישבין היטב כפי הצעה זו. עוד עלה בדעתי לומר שדברי רבי יונה קאי עלה דמנפול דסמיך ליה דאמרינן דמודה בה רבי יהודה ובא להורות לנו דמאי דקאמר רבי יהודה שהוא מעשר מכל אחד ואחד אין הכוונה שיעשר מכל ככר וככר אלא אם היו לפניו שני דפוסים הוכיח על עצמו שהם שנים ויעשר מכל דפוס ודפוס ואם הושוו כולם לעשות דפוס אחד מעשר מכל ככר וככר. עוד עלה בדעתי דרך אחר ולסיבת האריכות לא כתבתיו ומ\"מ לא ראיתי לשום אחד מהראשונים שהביאו הירושלמי הזה ולא ידעתי למה. תו איתא התם רבי יונה בעי כמה דתימא תשעה פלטרין ועשרה נחתומין תומניא מן דתומניא וחד מן תרי ודכותה ט' נחתומין ועשרה פלטרין תומניא מן דתומניא ותרי מחד או תשעה מדתשעה וחד מן כולהון וצריך לעשר מכל ככר וככר ע\"כ. כך היא הנוסחא הנכונה ופירושה שנסתפק רבי יונה היכא דאיכא ט' נחתומין ועשרה פלטרין מי אמרינן ח' פלטרין לקחו מח' נחתומין ושני פלטרין שנשארו לקחו מחד נחתום וא\"כ אין כאן מי שלקח משנים ולא מודה בזה רבי יהודה או דילמא תלינן שהט' פלטרין לקחו מט' נחתומין והפלטר הנשאר לקח מכולם וא\"כ היינו מנפול דמודה רבי יהודה זה כוונת ר' יונה בבעיא הלזו. אך מאי דקשיא לי בזה הוא מה שסיים רבי יונה ומעשר מכל ככר וככר דאף דנימא דתלינן דחד פלטר לקח מכולם מ\"מ אין לו יתר שאת ממנפול דמתניתין ובמנפול דמתניתין כתב רבינו דלר\"י מעשר מכל דפוס ודפוס ולפי מה שצדדנו לעיל דרבי יהודה מחמיר במנפול טפי מרבי מאיר ואית ליה דמעשר מכל ככר וככר ניחא אך לדעת רבינו שפסק דר\"י ס\"ל במנפול דמעשר מכל דפוס ודפוס קשה ודע שגם דברי רבי יונה הללו לא הביאם רבינו בחיבורו ולא ידעתי למה השמיטם: " + ], + [ + "הלוקח מן הפלטר וכו'. (*א\"ה עיין לעיל הלכה ה' במה שכתב הרב המחבר) : " + ], + [], + [ + "הלוקח מן העני כו'. תנן בפ\"ה דדמאי הלוקח מן העני וכן העני שנתנו לו פרוסות פת או פלחי דבלה מעשר מכל אחד ואחד ובתמרים ובגרוגרות בולל ואוכל ונוטל א\"ר יהודה אימתי בזמן שהמתנה מרובה אבל בזמן שהמתנה מועטת מעשר מכל אחד ואחד ע\"כ. והנה טעמא דמתני' הוא משום דכשלקח פרוסות פת או פלחי דבלה צריך לעשר מכל א' ואחד משום דשמא האחד עישר והשני לא עישר ונמצא מפריש מן החיוב על הפטור או מן הפטור על החיוב אבל בתמרים וגרוגרות כשבוללם יכול להפריש מאחד על הכל משום דקא סבר יש בילה ונמצא מפריש מן החייב על החיוב ומהפטור על הפטור. ובפי' בולל כתב הר\"ש שהוא דורסן ובוללן אך רבינו בפי' המשנה כתב שיערב הכל ויוציא מעשר וכתב מוהרימ\"ט בתשובה ח\"א סי' ח\"י דרבינו ס\"ל דיש חילוק בין דבר דק שדרכו לימדד וכיון שמוציא במדה הרי הוא בלול ומעשר מן החייב שבו על החייב שבו וכר\"ש שזורי דאמר יש בילה אבל פרוסות פת או פלחי דבילה שמוציא פרוסה אחת או פלח דבילה אחת למעשר ודאי אסור דשמא זה פטור היה ומעשר מהפטור על החייב. ודע שכפי סברת מוהרימ\"ט שכתב דרבינו ס\"ל יש בילה יתיישב מה שהקשה הראב\"ד בפ\"ו מהלכות מעשר דין ז' דכפי דברי מרן שם עיקר הקושיא משום דקי\"ל אין בילה והראב\"ד אזיל לשיטתיה דס\"ל דאין בילה ופסק כשמואל וכמו שכתב בפ\"א מהלכות מעשר שני דין ח' יע\"ש אבל הר\"ש פירש בתמרים ובגרוגרות בולל ונוטל דורסן ובוללן יפה כדי שיהיו מעורבין ואזיל לשיטתיה שאם התמרים כמו שהם אין בהם בילה וכשמואל דאמר לכל אין בילה חוץ מיין ושמן ע\"כ והנה נראה לפ\"ז דמאי דקאמר שמואל לכל אין בילה חוץ מיין ושמן ע\"כ לאו דוקא יין ושמן דה\"ה לכל דבר הנבלל שנעשה הכל גוף אחד הוי כמו יין ושמן דיש להם בילה וכדתנן בפרק ג' דחלה הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלה ונתן לתוך עיסה שהורמה חלתה כו' מוציא חלה אחת על הכל ולא חיישינן דילמא מפריש מן הפטור על החייב משום דכיון דנתערב ונעשה הכל עיסה אחת יש בילה דומיא דיין ושמן ועיין בתרומת הדשן סי' ק\"צ. וראיתי לרבינו עובדיה שכתב עלה דמתני' דקסבר יש בילה בדבר היבש אבל פרוסות של לחם ופלחי דבילה אין נבללין ואתי לאפרושי מן הפטור על החייב ע\"כ. והנה הרב ז\"ל ס\"ל כהר\"ש שצריך שידרוס הכל ויערבם וכמ\"ש בתחלת דבריו אך מ\"ש דיש בילה בדבר היבש לא ידעתי מהו דהא אין הדבר תלוי בדבר יבש או לח אלא הכל תלוי שאם הוא דבר שנבלל ונעשה גוף אחד שפיר אבל פרוסות של לחם דכל חד וחד עומד בפני עצמו אין בילה ולח ויבש בדין זה אין חילוק ביניהם. וראיתי בירושלמי עלה דמתני' רבי יוסי בשם ר' פדיה ר' יונה בשם חזקיה אין בילה אלא ליין ושמן בלבד רבי יוחנן אמר עד כזיתים מתני' פליגא על רבי יוחנן בתמרים ובגרוגרות בולל ונוטל פתר לה עד כזיתים רבי יוסי בשם רבי זעירא בדמאי התירו ע\"כ. והנה פשט דברי הירושלמי הללו הם תמוהים דהקשו לרבי יוחנן ממתני' ולא הקשו לרבי פדיה ולחזקיה דס\"ל דאין בילה אלא ליין ושמן ותירוצא דפתר לה עד כזיתים אינו מועיל לסברת רבי יוחנן וכי תימא דר' פדיה ס\"ל דמתני' דקתני בולל היינו שידרסם וכדפירש הר\"ש דהוי דומיא דיין ושמן א\"כ מאי הקשו לרבי יוחנן איהו נמי הכי מפרש לה. והנראה אצלי הוא דרבי פדיה ורבי יוחנן פליגי במאי דנחלקו רבינו והר\"ש דרבי פדיה ס\"ל דאין בילה אלא ליין ושמן ולדידיה מתניתין דקאמר בולל הכוונה הוא שידרסם והוי כמו יין ושמן ורבי יוחנן דקאמר עד כזיתים דס\"ל דעד כזיתים נבללים ויש בילה בתערובות בלבד אף שאינם נעשים גוף אחד ע\"ז הקשו עליו ממתניתין דקתני בולל וע\"כ האי בולל הוא מערב בלבד וכמ\"ש רבינו דאי הכוונה הוא בולל ודורס א\"כ תיפשוט מינה דאין בילה אלא ליין ושמן מדהצריכו דריסה ולזה תירצו פתר לה עד כזיתים כלומר דתמרים וגרוגרות אלו הם כזיתים ופי' בולל הוא מערב ורבי יוסי אית ליה דבדמאי התירו אף שהוא יותר מזיתים. והנה ראיתי לרבינו שהעתיק משנתנו כצורתה בפירקין וכתב ובתמרים ובגרוגרות בולל הכל ומעשר וכפי מ\"ש בפי' המשנה האי בולל אינו דורס אלא מערב בלבד ועתה יש לעיין רבינו כמאן ס\"ל דאי ס\"ל דאין בילה אלא ליין ושמן א\"כ בולל דמתני' הוא דורס וכבר כתבנו דאיהו ס\"ל דבולל היינו מערב ואי ס\"ל כרבי יוחנן דעד כזיתים נבללין הוה ליה למימר דתמרים וגרוגרות אלו יהיו כזיתים דאז מועיל להם בילה. והנראה דרבינו ס\"ל כרבי יוסי דקאמר בדמאי התירו ומש\"ה סתם וכתב ובתמרים ובגרוגרות בולל הכל ומעשר ולפי זה הייתי יכול לומר דרבינו ס\"ל דאין בילה אלא ליין ושמן ושאני הכא שהוא דמאי ובדמאי הקילו אלא שממ\"ש בפ\"ב מהלכות תרומות דין י\"ג נתערב דבר שחייב בתרומה בדבר שאינו חייב כגון זיתי נקוף כו' משמע דאית ליה דאף בודאי יש בילה וכמ\"ש מוהרימ\"ט בתשובה שכתבנו לעיל. וראיתי עוד לרבינו שכתב שחק את הפת ועשאה פירורין ואת הגרוגרות ועשאן דבילה מעשר מאחד על הכל ע\"כ. ודין זה מהתוספתא והנה פירורין הללו נתן בהם רבינו שיעור ונראה דכל שהם כשיעור תמרים וגרוגרות שפיר דמי ובולל הכל ומעשר מאחד על הכל אלא שמ\"ש ואת הגרוגרות ועשאן דבילה לא ידעתי פירושו דהא גרוגרות בלאו הכי יכול לעשר מאחד על הכל ע\"י בלילה. ובמאי דתנן במתניתין דרבי יהודה מחלק בין מתנה מרובה למתנה מועטת כתב הר\"ש דאתא רבי יהודה לומר דמועלת בילה בזמן שהכל נותנים מתנה מרובה שכל המתנות שוות אבל בזמן שהמתנה מועטת שאחד נתן מתנה מרובה ואחד נתן מועטת לא מהני בילה דדילמא כל חד וחד לא מתרמי דידיה וחיישינן שמא מן הרוב מפריש על המועט ע\"כ וכן פי' רבינו עובדיה ואני תמיה בזה דכיון דקי\"ל יש בילה מאי איכפת לן שיהיו המתנות שוות או לא ואף אם תהיה המתנה האחת מרובה והב' מועטת כשבולל הכל ומפריש מפריש מהרוב רוב ומהמועט מועט דכי היכי דמהני בילה לומר שמפריש מהחייב על החייב ומהפטור על הפטור הכי נמי מהני בילה לומר שמפריש מהרוב רוב ומהמועט מועט ותו מי לא תנן בפ\"ג דחלה זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף ענבי בציר עם ענבי עוללות כו' מוציא תרומה ות\"מ לכל ואוקמה למתני' שם הר\"ש דהיינו דתחילה דורך ענבים וכותש זיתים ועושה מהענבים יין ומהזיתים שמן ואח\"כ מפריש דהשתא יש בילה ולא איכפת לן התם אם הטבל הוא כמדת החולין או אם האחד מרובה מחבירו וא\"כ ה\"נ לא ימנע אם מהכל הפרישו הבעלים המעשרות א\"כ אין כאן שום חשש ואם הכל חיוב שפיר מפריש מזה על זה. ואם האחד עישר והשני לא עישר היינו טבל שנתערב בחולין דקי\"ל דמוציא ממנו תרומה ומעשר בין שיהיה הרוב טבל או הרוב חולין: סליקו להו הלכות מעשר " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Warsaw, 1881", + "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI" + ] + ], + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות מעשרות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Zeraim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file