diff --git "a/txt/Responsa/Acharonim/HaElef Lekha Shlomo/Hebrew/HaElef Lekha Shlomo, Biłgoraj, 1933.txt" "b/txt/Responsa/Acharonim/HaElef Lekha Shlomo/Hebrew/HaElef Lekha Shlomo, Biłgoraj, 1933.txt"
new file mode 100644--- /dev/null
+++ "b/txt/Responsa/Acharonim/HaElef Lekha Shlomo/Hebrew/HaElef Lekha Shlomo, Biłgoraj, 1933.txt"
@@ -0,0 +1,4314 @@
+HaElef Lekha Shlomo
+האלף לך שלמה
+HaElef Lekha Shlomo, Biłgoraj, 1933
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002057698/NLI
+
+האלף לך שלמה
+
+אורח חיים
+
+
+
+Siman 1
+
+המג"א סי' א' מפלפל אם לומר יה"ר כאלו נתחייבתי חטאת ונראה לומר ראי' לזה ממה שבפרק איזהו מקומן בכל הקרבנות מפרש איזה נתינת דמים הוי בכל קרבן אם ד' מתנות או ב' שהן ארבע או מתן אחת ולמה בפר ושעיר של יוה"כ ופרים הנשרפים ושעירים הנשרפים לא פירש כמה הוי מתן דמים שבפנים ושבהיכל ובע"כ הטעם דבהני דשייכין ביחיד דהוי אמירה במקום קרבן כאלו הקריב פירש בהם כל הנתינות דמים להיות כאלו הקריב ממש אבל בקרבן יוה"כ וכן בפרים הנשרפים דהוי קרבן ציבור א"כ כל יחיד שאומר אין בידו לומר כאלו הקריב כיון דאין כל ישראל אומרים יחד לכך לא דקדק לפרש כל הנתינות דמים ומקצר בהן וא"כ למה פירש בחטאת מתן דמים שלו דבחטאת יכול לומר יה"ר כאלו הקרבתי חטאת מיהו באמת אין זה ראי' די"ל דזה הוי רק אם אחד יודע שחייב חטאת יאמר כן ומשכחת לה בכה"ג אבל באם אינו יודע אם חייב חטאת לעולם אל יאמר כן ואין זה ראי' ודו"ק:
+
+Siman 2
+
+שאלתו במי שמטפטף מי רגלים לאונסו שהובא במג"א סי' ע"ח לענין תפלה וע"ז שאל אם יש לברך ע"ז אשר יצר כיון דהוא מין קללה והביא דברי התומים בסי' צ"ז דלכך אין מברכין על הצדקה דהוי מין קללה ודימה רו"מ זה ג"כ לזה ואח"כ תמה על התומים ממה דלא קיי"ל כר"י דאין מברכין על הנובלת מכח שהוא מין קללה שגג רו"מ ודימה ענינים נפרדים דהתם בצדקה אם יברך יהי' הברכה על נתינת צדקה וזה גופו הוי קללה דאי אפשר לקיים צדקה רק אם המקבל עני אבל בברכת אשר יצר אטו הוי הברכה על מה שמטפטף תמיד הוא אינו מברך רק על גוף הבריאה אשר יצר האדם בחכמה וכו' וזה גופו הוי טובה ומה בכך דלאיש הזה הוי רעה זה ענין אחר אבל הברכה הוי על דבר הטובה ולכך לא קשה על התומים מנובלת דזה גופו פלוגתת ר"י ורבנן דהנה על הנובלת הוי הברכה ברכת בפה"ע והנה מה בכך דעתה הם נובלת מ"מ גוף הברכה הוי על גוף הבריאה וזה הוי טובה וזה הוי פלוגתת ר"י ורבנן דר"י ס"ל דאף דכללות הברכה הוי על הטובה כיון דהשתא בא ע"י קללה אין מברכין עליו ורבנן ס"ל דלא אזלינן בתר השתא האיך בא לידו רק בתר גוף הברכה וגוף הברכה הוי טובה אבל בצדקה כל המין וגוף הברכה א"א רק ע"י קללה לכך אין מברכין עליו וז"פ ולכך כה"ג ודאי חייב לברך:
+
+Siman 3
+
+שא' בענין גלוי הראש ותמצית דבריו הוי לחלק בין ת"ח לאחר דדוקא הת"ח אסור לילך בגלוי הראש ולא אחר דבת"ח שייך הטעם דהשכינה על ראשו ולפענ"ד אין נראה כן דא"כ מחזי כיוהרא וגאוה וכל המתגאה דוחק רגלי השכינה וא"כ שוב השכינה מסתלקת הימנו ולמ"ל לכסות ראשו ובעיקר שורש הדבר אם כי כבר דשו בו רבים אעפ"כ לא אמנע מלחוות דעי גם אני בעזה"י דלדעתי יש חילוק בין גלוי כל הראש למקצת הראש דמה דאמרינן דלא ילך ד"א בגלוי הראש דמשמע פחות מד"א מותר היינו רק במקצת גלוי הראש בזה אסור רק ד"א תחת אויר השמים הא פחות מד"א מותר אבל בגלוי כל הראש אסור אף פחות מד"א וכן משאחז"ל בשבת קי"ח תיתי לי וכו' היינו נמי רק בגלוי מקצת הראש זה הוי רק מדת חסידות אבל כל הראש מדינא אסור וכן מ"ש במדרש גבי ק"ש דלא הטרחתי עליכם לקרות פרועי ראש הכונה נמי מקצת הראש דהנה ידוע דכוונת האדם עיקרו במוחו תליא מלתא וזה יעיד החוש שאם האדם מלובש איזה משא על המוח אזי כבד עליו לכוין כראוי בשכלו ואך אם יסיר המשא מעל מוחו יוכל לכוין דעתו יותר ולכך בק"ש דבעי כונה הוי ס"ד שיהי' קורא בגלוי הראש היינו המוח ומקצת הראש יהי' בגלוי שיוכל לכוין יותר לכך אמר דגם זה אינו מטריחם בזה אבל בגלוי כל הראש אסור מדינא ובזה יתיישבו כל המקומות הנראין כסותרין וכו':
+
+Siman 4
+
+שא' כמה הוי שיעור טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו והביא בשם מחה"ש שבספר פרי הארץ כתב ג' רבע על חצי אמה ואח"כ הביא אמה על אמה והיינו ג' רבע מעהריש. הנה בזה אין בידי להכריע כמה הוי שיעורו אך לדעתי נראה דאמה על אמה ודאי די כי אף לפי דעת הנ"י שהביא המחה"ש ואח"כ כתב דגם רש"י מסכים לזה ומוכח דאמה על אמה פטור נראה דכיון דהש"ס לא נתן בו שיעור באמות רק שיהי' קטן מתכסה בו ראשו ורובו ובודאי הכונה בקטן בינוני וא"כ בדורות הללו שנתקטנו הדורות הרבה מימים הראשונים ועי' כיוצא בזה בצל"ח לענין שיעור כזית כן ה"נ בזה בקטנים דידן ודאי הוי אמה על אמה שיעור שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו ובפרט באמה שלנו ודאי הוי די ומה דפליגי הפוסקים אם בעינן שיהי' גדול אינו מתבייש בה נראה דלא שייך זה בדורות הללו דבימיהם הי' דרכם לצאת בבגד גדול עם ציצית לחוץ לשוק לכך אם הי' קטן כל כך שהגדול מתבייש בה לצאת מוכח דהוא מחסרון הבגד אבל בדורות הללו שאין נוהגין לצאת בד' כנפות אפי' בגדול לשוק א"כ מה שהגדול מתבייש אינו מכח קטנות הבגד רק מכח שינוי גוף הבגד דאין דרך בבגד זה לצאת לחוץ לכך לדידן ודאי תלוי רק בקטן אם מתכסה בה ראשו ורובו לכך די בודאי באמה על אמה כנלפענ"ד:
+
+Siman 5
+
+שא' בט"ק של צמר שיש בו שיעור המפורש בש"ע אם חייב בציצית היות שבק"ק קראקא יתבייש לצאת בו שהולכין רק בבגדים ארוכים. הנה ידע שהתורה שלנו היא נצחית ולא תשתנה בשום זמן מן הזמנים וגם קראקא לא רובא דעלמא היא וכוונת חז"ל כל שאין הקטן מתבייש לצאת בו באיזה מקום קטן לפני איזה אנשים הדיוטים זה נקרא בגד וחייב בד' כנפות וציצית:
+
+Siman 6
+
+שא' היות כי נזהר מלהוציא בעיר אף שיש עירוב מכח דיש שאינו מודה בעירוב מה יעשה במה שיש לו ב"ד כנפות וציצית אחד גדול ואחד קטן של משי וחושש בשביל הקטן אולי אין בו כשיעור שחייבין בציצית. הנה גוף הדבר חומרא בעלמא כמ"ש במק"א דמי שאינו מודה בעירוב לא גרע מנכרי ומהני לו השכירות משר של עיר והרי בלא"ה יש נכרים רק דסמכינן על השכירות משר העיר ומועיל לכל ולכן אף אם רוצה רו"מ להחמיר על עצמו וכן אני נוהג כן מ"מ הרי בידו להתנות שחומרא זו אינו מקבל ע"ע ואף שכבר נהג כתמא יוכל להתיר ולא שמתחרט על גוף הדבר רק שמתחרט מה שלא אמר בלי נדר ומעתה מחדש יתנה בל"ג וגם יתנה שאינו מקבל חומרא זו וגם לדידי א"צ לא היתר ולא תנאי רק כיון שהי' מלובש בו בשבת ראשונה שהתחיל בנדר זה והטלית קטן הי' עליו א"כ הוי כמתנה שחומרא זו אינו מקבל עליו ודי בזה. ומה שחשש בנדון הקמיע הנה בתשובה לגיסי הגאון מוה"ר מרדוש אבד"ק אונגוואר שהי' בעצמו נצרך לאותו דבר וגם לא הי' עירוב כלל והוריתי להיתר ומכ"ש במקום שיש עירוב.
+ובגוף הדבר מה שהעיר שהמג"א בסי' יו"ד כ' בפשיטות דבמחצה פתוח ומחצה סתום אין יוצאין בו אפי' לכרמלית ובסי' י"ג הביא תשובת הרמ"א שמפלפל אם מותר לצאת בו. הנה אין זה השגה דהרי בסי' י"ג לא פסק שום הלכה רק צוה לעיין בתשו' הרמ"א אבל לדינא מחמיר כמ"ש בסי' יו"ד. ודרך פלפול י"ל כך דאף השואל בתשובת רמ"א דס"ל דהיכי דהטלית מדינא אינו חייב בציצית בטלין הציצית לגבי הבגד ואינו משוי מ"מ מודה בדין חציו סתום דדוקא היכא דגוף הטלית אינו חייב מצד גופו ואין בו שייכות ציצית כלל אז ס"ל דהציצית לא הוי כמשוי דלא שייך לומר דה��צוה אחשבי' כגון בטלית קטן ואף דאפשר לעשותו גדול זה הוי פנים חדשות בא לכאן ואין זה הראשון וכמות שהוא עתה פטור מציצית לגמרי אך בסי' יו"ד דהטלית הי' חייב בציצית רק מה דהוי חציו סתום והרי זה אפשר לפתחו וזה לא נקרא מחוסר מעשה להיות נחשב כפ"ח וגם הרי מתחלה קודם שנסתם חציו הוי פתוח א"כ מתחלה הי' חייב בציצית רק אח"כ בטלו במה שתפר יותר בזה י"ל כיון דמתחלה הי' ראוי לציצית ובידו לפתחו לכך נחשב ראוי לציצית ובזה מהני חשיבות הציצית לשוי' כמשוי.
+ובהיותי בזה גוף הדין בסי' יו"ד צ"ע למה אין יוצאין בו בשבת הרי קיי"ל דא"א לצמצם אף בידי אדם א"כ הרי הוי ס"ס דלמא במע"מ חייב בציצית ואת"ל פטור הרי הוי א"א לצמצם וא"כ דלמא הוי רובו פתוח וחייב מיהו י"ל דהוי נמי ס"ס להיפוך דלמא מע"מ פטור ודלמא רובו סתום וא"כ הוה ס"ס להיפוך והיכי דהס"ס סתרי אהדדי לא הוי ס"ס ולפ"ז יהי' מוכח מדברי המג"א שאוסר אף לכרמלית דאף בדרבנן היכי דס"ס סתרי אהדדי לא נחשב ס"ס וגם אין עושין זה לכתחלה [שנית אודות זה להרב מו"ה צבי הורוויטץ מפ"ק כבר למדתיו דרך השגה אטו משועבד אני לסברת הפמ"ג מ"ש בס"י במג"א דז"א ספק גמור דהרי כתב המחבר דבטלית שחייב מדרבנן יוצאין בו לרה"ר בשבת גם כתב דהוי חסרון ידיעה אין אני משועבד לסברתו ולדעתי הוי ספק דאורייתא ומלבד שבסי' ט' סעיף א' אינו מפורש דבציצית דרבנן יוצאין בו לרה"ר כלל אף גם אם יהי' כן י"ל דלענין תכשיט הוי ודאי דרבנן עדיף לן מספק דאורייתא דודאי דרבנן הוי תכשיט כיון דהוא ודאי מצוה דאורייתא וספק דאורייתא דאינו ודאי אינו תכשיט ותדע דעל ודאי דרבנן מברכין ועל ספק תורה אין מברכין עיין מג"א הל' ר"ה גבי ספק תקע ספק לא תקע ועוד לו יהא דאינו ספק גמור סוף סוף כיון דחייב לעשות מספק י"ל דהוי אחשבי' משא"כ בט"ק דפטור לגמרי בודאי. ומ"ש דהוי חסרון ידיעה עיין בתוס' פ"ק דעירובין גבי פרוץ כעומד דמצרפין הך ס"ס דא"א לצמצם ובע"כ אף למ"ד דספק חסרון ידיעה לכל העולם לא הוי ספק היינו אם אפשר עכ"פ בשום אופן לדעת וכגון בנדון הב"ש הל' מיאון שהי' אפשר בימים הקדמונים לבדוק אבל בא"א לצמצם כיון דבשום אופן א"א לצמצם לא נחשב ספק חסרון ידיעה.] ועוי"ל בסתירת דברי המג"א לפי הבנת רו"מ די"ל כיון דספקא דאורייתא לחומרא וא"כ עכ"פ מספק חייב בציצית לכך שייך בי' אחשבי' אבל התם בט"ק דפטור בודאי לכך הוי דעת השואל בתשובת רמ"א שמותר לצאת בו:
+
+Siman 7
+
+שא' באשה שהודית לפניו שזינתה כמה פעמים ומבקשת תשובה אם חייב להגיד להבעל וכבר ראה דברי הנו"ב בזה. תשובה בסה"ח סי' י"ג העליתי דהשומע מן הנואף שהתודה נמי מחויב להגיד להבעל ול"ח בזה לכבוד הבריות ובנדון דידן נראה דכ"ע מודים בזה דבשלמא בנדון הנו"ב שאחר אמר לו וא"כ יש לחוש שהאשה לא תרצה לקבל גט ויצטרך לדון עמה בדינא ודיינא ויתפרסם הדבר לכן יש לפלפל בדין כבוד הבריות אבל בזה שהאשה עצמה מתוודת ומבקשת תשובה א"כ הרי עיקר תשובה לתקן החטא מכאן ולהבא ואיך תדור עמו באיסור לכן היא חייבת להגיד להבעל וא"כ היא יכולה להגיד לו בסתר ויוכל בעלה לגרשה בסתר מטעם שלא יודע לאיש למה מגרשה ואין בזה בזיון הבריות ואף אם הבעל לא ירצה להסתיר ויפרסם הדבר הוא עושה בזיון הבריות ולא אנחנו כיון דאפשר להסתיר הדבר ולכן ודאי אין לה תקנה בתשובה רק להגיד להבעל ואם לא תרצה להגיד מ"מ לא ננעל דלת בפני שבים ויסדר לה תשובה ורו"מ לא יגיד להבעל אם כי מדינא הי' ראוי להגיד לו מ"מ אין בידנו להעמיד הדת על תלו. ונדון סדור התשובה אם תקבל עלי' להגיד לבעלה ותקבל ממנו גט אם יאמין לה די לה זה לכפרה ויקיל עלי' תשובה להתענות ארבעים יום ב' ימים בשבוע ולא תאכל בשר לא בלילה שלפני התענית ולא בלילה שאחר התענית ואם לא תקבל עלי' זה להגיד לבעלה אז יחמיר בעונשה שעל כל ביאה תתענה כן ואם אינה יודעת כמה ביאות עכ"פ על כל איש ואיש תתענה על ב' ביאות ממנו ובזה יגדל השלום:
+
+Siman 8
+
+נשאלתי מי שיש לו קיטל במשכון מאחד אם מותר להשאילו לאחר בלא דעת הלוה. נראה דמותר כיון דמפורש בסי' י"ד דמותר ליטול טלית של חברו שלא מדעתו מכח דניחא לי' לקיים מצוה בממוני' וא"כ ה"נ כיון דמפורש בסי' כ"ב בטו"ז דאין לילך בקיטל לבה"כ כיון דנעשה מיוחד למצוה להתפלל בו אין לשמש בו תשמיש בזיון עיי"ש וא"כ כיון דהוי בגד של מצוה הדר דומה לטלית דאמרינן דניחא לי' לקיים מצוה בממוני' ומותר ליטלו שלא מדעתו כיון דמדמהו הטו"ז לטלית לענין זה דאין לילך בו לבה"כ לתשמיש בזיון ה"ה נמי דדומה בזה לטלית דמותר ליטלו בלא דעת חברו לכך ממילא מותר המלוה להשאילו בלא דעת הלוה ואין לומר דעשוי להתלכלך ז"א דאפשר ע"י כביסה הוא חוזר לקדמותו ואין בזה הפסד להבעלים כלל בזה מה שיחזור ויכבסנו וז"ב:
+
+Siman 9
+
+שא' וז"ל נסתפקתי בהל' ציצית. (א) אם נפסק אחד מהציצית אחר הקשר שעושין אצל הכנף אם כשר או לא. (ב) אם נפסק חוט אחד באמצעותי' קודם שתלה הציצית בכנף וקשר אותו החוט זה שרי כמ"ש בטו"ז סי' י"ב ס"ק ג' בתשובה ובמג"א סי' ט"ו ס"ק א' ואח"כ תלה הציצית בהכנף ועשה הכריכות והקשרים ונזדמן הקשר שעשה בהחוט אצל נקב הכנף והקשר שבחוט הי' עב שאין יכולין להוציאו מהנקב ונפסק אותו החוט אחר אותו הקשר שעשה קודם שתלה הציצית אם כשר או לא. הנה מלשון המג"א סי' ח' ס"ק י"א שכתב ומה"ט לא נהגו לבדוק חוטין שלמעלה מן הגדיל שמונחין על הבגד וכו' ולמ"ל הכפל ודי הי' לומר חוטין שלמעלה מן הגדיל ובע"כ דקמ"ל דדוקא בנפסק מה שעל הבגד ממש אבל מה שאינו מונח על הבגד כשר דזה לא נחשב נפסק מעיקרו כיון דרובו נשאר קיים כשר ואין זה ענין כלל מה נחשב גדיל רק סמוך לנקב לא נחשב רובא דמנכר לכך פסול והוי כאלו נפסקו מעיקרו אבל כל מה דהוי למטה יותר ממה שמונח על הבגד הוי רובא דמנכר וכשר מיהו היכא דעדיין לא עשה החוליא רק קשר שסמוך לנקב בזה כיון דמה"ת לא נחשב עוד לציצית א"כ פשיטא דהוי כלכתחלה לכך אין היתר רק כשחזר וקשרו כדעת הטו"ז באופן דמותר אף לכתחלה אבל אם כבר הי' כדינו הציצית וחזר ונפסק כל שהוי למטה ממה שמונח על הבגד כשר כיון דרובו נשאר קיים וכן נראה מלשון הב"י שהביא רו"מ והוא בסי' י"ב והיכא שנפסק למעלה מהגדיל במקום חבורו בכנף וכו' משמע דוקא במקום חבורו בכנף דאז מעצמו אין לו התחברות בכנף אבל אם נפסק למטה ממה שמונח על הבגד בזה כיון דמעט מצד השני נשאר בכנף ואם לא יוציאנו אדם בידים לא יצא נחשב מחובר בכנף כנלפענ"ד בזה:
+
+Siman 10
+
+שא' מי שטעה ובירך תחלה ברכת תפילין על של ר"ת אם צריך לברך אח"כ על של רש"י. הנה דין זה אין חדש אצלי כי מבואר בסה"ח שלי בעזה"י ואחר כמה שנים הי' פה אורח עם ספר קטן מהגאון אזולאי ז"ל וכתוב בו ג"כ שצריך לברך על של רש"י אך בקיצור בלי טעם ואני בררתי טעמו ובפרט כיון שהי' בטעות דסבר שהם של רש"י כי אם הי' יודע שהם של ר"ת ובירך עליהם א"כ הוי דעתו גם על רש"י בזה יש לפלפל אם תפלה הוי הפסק או לא אבל אם סבר דזה הוי של רש"י ובירך א"כ לא כוון על השניים והוי ברכה בטעות דהוא סבר דהם של רש"י והם של ר"ת ואף אם כוון בברכה גם על השניים הרי סבר דהשניים של ר"ת והם של רש"י לכך הוי ברכה בטעות וחייב לברך שנית על רש"י ועי' בסה"ח והבן:
+
+Siman 11
+
+שא' עלם אחד כבר שיבסר שהוא איטר יד ימינו וכל מעשיו שהוא עושה מעודו בידו השמאלית הוא עושה גם הי' כותב בה ועל כן הוא מניח תפילין על ידו השני' שהיא יד כהה שלו שהוא ימין כל אדם והנה זה כמו שנה שהורגל לכתוב בידו הכהה שהוא ימין כל אדם וכותב בה תמיד ובידו השני' אינו כותב בה עוד רק מעשיו לבד הוא עושה בה. הנה אני אומר בקיצור דודאי יניח ביד שמאל שהוא ג"כ שמאל כל אדם דבזה שאני כיון דהוא באמת ימין כל אדם וגם כותב בה ודאי היא עיקרת כיון דכאן הוי תרתי לטיבותא שהוא ימין כל אדם וגם כותב בה דבזה אזלינן בתר רובא כיון דברוב בני אדם הוי זה ימין וגם הוא עצמו כותב בה הוי זה עיקר ימין ויניח בשמאל כל אדם כן נ"ל:
+
+Siman 12
+
+שא' בתפילין של ר"ת שלא הי' ריוח בין דף לדף בין פרשה לפרשה בין פ' והי' אם שמוע לפ' שמע ותינוק דלא חכים ולא טיפש הי' יכול לקרות בשורה אחד. הנה לפענ"ד בודאי פסול כיון דחז"ל למדו מקרא דטוטפת דבעינן ד' פרשיות צריך להיות ד' פרשיות דוקא ועוד ראי' ממ"ש בש"ע סי' ל"ב סעיף ל"ו כל פרשיותיו פתוחות רק פרשה אחרונה יהי' סתומה הי' משונה פסול ובהג"ה ויש מכשירין בכולם פתוחות עיי"ש ואם לא הוי בעינן דוקא ד' פרשיות מה לי אם עשאו סתומה וכדומה לו יהא דאינו נחשב פרשה בפ"ע הרי לא בעינן שיהי' דוקא ניכר שהוי ד' פרשיות ומה בכך אם הוי ריוח קצת באמצע בע"כ דבעינן ד' פרשיות כפי הלכה באיזה אופן הוי פרשה ובע"כ דבעינן היכר דהוי ד' פרשיות לכך ברור לי שהמה פסולין:
+
+Siman 13
+
+שא' באם יתיר אות בתיבה כגון בלאבותיך האיך יעשה אם ימחוק תחלה האות ואח"כ ימשך הב' יותר ארוך או להיפוך למשוך תחלה האות ואח"כ ימחוק היתור אות הנה נראה הדין דהעיקר למשוך תחלה האות ואח"כ ימחוק היתור דלהיפוך אם ימחוק תחלה אז יהי' פירוד בין התיבה ואינו תיבה כלל ואם אח"כ יתרחב הב' יהי' שלא כסדרן ממש אבל אם משך הב' תחלה כיון דעדיין כל התיבה יחד אין זה שלא כסדרן ואף דהוי"ו וכדומה הי' באמצע הב' כיון דמתחלה כשמשך הב' דעתו למחוק הוי"ו אין זה בכלל אות המובלע באות אחר דדוקא אם אות אחד מובלע בחברתה ע"ד להתקיים בזה פסול אבל אם מתחלה דעתו למחקו ולא להתקיים אין זה מקלקל האות וגם ניכר מתוכו שדעתו כן כיון דאות זה אין שייך שם ומוכח מן המשכת הב' שדעתו למחוק המותר אין זה מפסיד צורת הב':
+
+Siman 14
+
+ומה ששאל באם האות רק וצריך גרירה אם מותר להעביר האות ואח"כ לגררו הנה לגרור הכתב הישן ולשייר החדש ודאי אסור בתפילין דהוי של"כ ובס"ת כשר. ובאותיות האדומות אסור להעביר עליהם הקולמוס דהוי חציצה בין האות השחור ובין הקלף הוי האדמומית חציצה ועיין בטוטוד"ק הל' ס"ת לק"ק פרעשבורג הארכתי בזה:
+
+Siman 15
+
+שא' שכתב הסופר תפילין והתחיל לכתוב שם הקודש הוי' במקום שאינו צריך וכתב יו"ד ה"א וא"ו והתחיל לכתוב ה"א האחרונה ונזכר וגמר ועשה דלי"ת ושוב כתב ה"א ונמצא כתוב יהודה אם מותר למחקו או לא. הנה זה ודאי דאסור למחקו דלו יהא שכתב על ידות הכלים ושם י' ה' ו' כבר נתקדש לפי דעתו שכותב השם וזה שלא כהוגן עשה הסופר במ"ש מאות ו' ד' דהוי כמוחק השם רק זה מותר לקדור התיבה ולגנזו אם כתב אחר תיבת יהודה עוד איזה תיבה יקדור תיבת יהודה עם איזה תיבה שאחריו ואם לא כתב עדיין שום תיבה אחריו יקדור שם יהודה לבד ואין זה כקודר השם כיון דעתה לפנינו כתוב יהודה מותר זה לבדו לקדרו:
+
+Siman 16
+
+בנידון השאלה שהי' בתפילין של ר"ת נשאר בסוף פ' שמע כשיעור פרשה בזה ודאי דכשרה בלי ספק:
+
+Siman 17
+
+בדין הנטפל לפני ה' ולאחריו הנה הנטפל לפניו בין אם נכתב לפני השם בין אם נכתב לאחר כתיבת השם מותר למחקו אבל הנטפל לאחר השם אם עדיין לא נכתב השם מותר למחקו אבל אם אחר שנכתב השם אסור למחקו אף שהוא נכתב קודם השם כיון דכבר נכתב השם קדשו השם ואסור למחקו:
+
+Siman 18
+
+בנדון תפילין ומזוזות שבאיזה תיבות לא נקלט הדיו יפה ואינו שחור הנה זה ודאי אסור לתקנו דלא מבעיא אם כבר נכתב אח"כ תיבות דהוי שלא כסדרן רק גם אם לא נכתב אח"כ אותיות כיון שהדיו נעשה גע"ל אם יעביר עליו קולמוס הוי הדיו שלמטה חציצה בין הדיו ובין הקלף ופסול:
+
+Siman 19
+
+שא' בפרשה אחת שבתפילין הרגיש סופר אחד שהראש למ"ד בשורה התחתונה נכנסת מעט לתוך כ' פשוטה משורה עליונה והנה עתה שהרגיש הסופר ראו שמעט עובי הלמ"ד נכנס בהחלל ומעט עובי הראש הוי חוץ מהחלל והתגין נוטין לצד שמאל לגמרי חוץ להחלל יותר ויותר גם עשה בחינה ואמרו שהוא כ' פשוטה הנה בזה ודאי התפילין כשרים דבזה ניכר שהוא כ' פשוטה ולא נשתנה צורת האות כיון שקצת העיבוי הוי חוץ לחלל וגם התגין חוץ לחלל ודאי כשרים התפילין:
+
+Siman 20
+
+שא' אם נפסק הלמ"ד במקום שנדבק הוי"ו עם הכ' ואין ניכר ההפסק להדיא אם מותר לתקן בתפילין ומזוזות. נראה דודאי אסור לתקן כיון דעכ"פ הכ' נראה כאות בפ"ע אם יכסו את הוי"ו שלמעלה והרי בכמה דוכתא מהני לכסות האות לקולא מכ"ש לחומרא דמהני והרי אם יכסו את הוי"ו שלמעלה יאמר התינוק דהוי כ' לכך אסור לתקן אף דאינו ניכר להדיא:
+
+Siman 21
+
+ומה ששאל בצדי"ק דודאי לא אכשר לתקן בתו"מ אם נפסק אם הוי דוקא אם כותב יו"ד ישרה כדעת הב"י אבל אם כ' יו"ד הפוכה בתפילין כדעת ר"י אפשר דכשר לתקן אם אינו ניכר להדיא ההפסק גם זה אינו נראה לי דמה בכך דהיו"ד הפוכה עכ"פ אם יכסו היו"ד יהי' נראה הצדי"ק כנו"ן לכך פסולה ולכך גם בתי"ו אם נפסק למעלה אצל הגג נמי פסולה ולא כמ"ש רו"מ דזה כשרה מכח דהוי"ו יהי' הפוכה ולענ"ד כיון דעכ"פ צד אחד יהי' נראה כדלי"ת כעין ו' פסולה:
+
+Siman 22
+
+בנדון היודי"ן בתפילין ששני העוקצין שוין והורה אחד לתקנם הנה בודאי עתיד ליתן הדין בקרב שהכשיל את השואל להיות קרקפתא דלא מנח תפילין דודאי הם פסולין כמ"ש בחבורי סת"ם וכן כתב בתשובת חינוך בית יהודא כמ"ש רו"מ בעצמו:
+
+Siman 23
+
+שא' בנדון החי"ת שעשו לה מקל על גבה באמצעיתה נראה דפסולה דלא נעשה לא כדעת רש"י ולא כדעת ר"ת דלדעת רש"י הוי החטוטרת בשמאלה ולא באמצע ולו יהא דהוי ספק בדעת רש"י אם דוקא בשמאלה נראה נמי דפסולה מכח ס"ס דלמא כדעת ר"ת ואת"ל כרש"י דלמא דוקא בשמאלה ועיין בפמ"ג סי' ל"ו כיוצא בו דפוסל אם עשה סתם חי"ת דפסולה מכח ספק א"כ ה"ה בזה וז"פ:
+
+Siman 24
+
+שא' דעשה סופר שיני"ן של תפילין מקלף אחר והניח על הבתים הנה כבר הארכתי בזה הרבה לק"ק סלאנים ופסלתי כמה מאות תפילין והאיר ה' עיני כי הוא ש"ס מפורש בשבת דף כ"ה דקאמר תני ר' יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד למאי הלכת' לתפילין תפילין בהדיא כתיב למען תהי' תורת ה' בפיך אלא לעורו והאמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני וא"כ אם איתא שמותר להיות השי"ן מקלף אחר מה פריך הרי י"ל דמשכחת לה דהעור יהי' מבהמה טמאה והשיני"ן מטהורה ובע"כ דבעינן דהשי"ן יהי' מגוף העור וכן הוא בפרש"י דהשי"ן של תפילין דיהי' העור נקמט מבחוץ ג' קמטין ודומה לשי"ן וכו' וכיון דאות של שם נכתב בקמטין שלו מותר בפיך בעינן ומקרא נפיק וכו' א"כ מוכח להדיא מפרש"י דבעינן השי"ן יהי' מגוף העור לכך כל התפילין כאלו פסולין והמניחין הוי קרקפתא דלא מנח תפילין והסופר פסול ועיין בס' ק"ס שלי:
+
+Siman 25
+
+שא' בתפילין שהי' כתוב בהם וקשרתם אותם אותם והי' תיבת אותם כפול ורצה הסופר לתקן ולמחוק את אותם הראשון כך שימחוק האל"ף והוי"ו וישייר התי"ו מ"ם ומתיבת וקשרתם ימחוק התי"ו והמ"ם וימשוך ראש הרי"ש עד תי"ו מ"ם של אותם הראשון הנה חלילה לעשות כן דהוי שלא כסדרן דתיבת וקשרתם כיון דנמחק ממנו אינו תיבה ומה דמשכו לתי"ו מ"ם עשהו תיבה מחדש הוי שלא כסדרן ומה לי אם הי' כותב תי"ו מ"ם מחדש או מושכן לתי"ו מ"ם שכבר נכתב כיון דעכ"פ לא הוי מחובר תחלה רק עכשיו מחברן הוי של"כ ואף שאומר הסופר שכיוצא בזה מבואר בפמ"ג אין לי פנאי לעיין אם אמת כן ואם באמת כן אין דבריו נראין וחלילה לעשות כן ואם עשה כן התפילין פסולין [ומה שחזר והקשה למה לא דחיתי ראיות הפמ"ג מתיבת לאבותיך הנה באמת קצרתי על דברינו ובאמת דברינו נכונין דבלאבותיך אפשר להרחיב הב' טרם שמוחק הוי"ו וכן כתבתי לעיל בתשובה ולכן לא הוי שלא כסדרן אבל בנדון דידי דהוי תיבה שלימה מיותר ודאי יהי' נראה חלוק והוי שלא כסדרן:]
+
+Siman 26
+
+שא' באחד שהביא תפילין של יד והי' כתוב בה שם הוי' ב"ה בשני יודי"ן קודם ה"א ראשונה ופסק רו"מ דימחוק יו"ד ראשונה יפה הורה וכוון רו"מ לדברי המ"ע בתשובה הובא בא"ר סי' קמ"ב ובפמ"ג סי' קמ"ג דאות הראשון או האחרון הכפול מותר למחקו ולא האמצעית עיי"ש ובטעם הדבר הארכתי בעזה"י בכמה תשובות:
+
+Siman 27
+
+שא' בלמ"ד שנכנס תוך כ' פשוטה הנה זה פשיטא שפסולה דהיינו אם קו הלמ"ד עומד רחוק מרגל הימין של הכ"ף בענין שאם הי' ניטל החלק הלמ"ד של מטה הי' נראה כה"א ודאי פסולה אך אם הקו של הלמ"ד הי' סמוך אל רגל הימין של הכ"ף קרוב ממחצה של רוחב החלק מן הכ"ף בענין שאף אם ניטל הלמ"ד נמי לא הוי צורת ה"א זה כשר בדיעבד כן אני מורה תמיד והיא נכון בעזה"י:
+
+Siman 28
+
+שא' בראש למ"ד הנכנס לתוך ד' אם מהני לגרור הראש של הלמ"ד לדינא הי' נראה דאם הוא בס"ת דאפשר לתקן לגמרי ודאי יתקן גוף הדל"ת אך בתו"מ דפסול של"כ ודאי פסול ואם בס"ת א"א לתקן כל הדלי"ת בקל מותר למחוק הראש של הלמ"ד:
+
+Siman 29
+
+נדון התפילין שהי' אות יו"ד שני הראשין כמעט שוין היטב אשר דיבר שאין לו תיקון ופסולין ולא מהני בזה קריאת התינוק ליו"ד כל דניכר שאין עליו צורת האות ואין בזה שום תיקון:
+
+Siman 30
+
+בדבר שאלתו דברי שניכם לא יתכנו כי לפי הנראה ממכתב רו"מ גם בצד שמאל בראש הה"א לא הי' תג והה"א גופא הי' כעין רי"ש וזה ודאי פסול לכ"ע כמ"ש במנחות דף כ"ט דבעינן תגין אך מ"מ לפסול הס"ת והתפילין זה שקר דהרי הא דבעינן כסדרן היינו אם לא נכתב האות כדינו אבל בזה הרי נכתב הה"א כדינו רק הללמ"מ דבתפילין בעינן תגין בזה די אם יעשה כעת תגין בצד שמאל בראש הה"א וכשר לדעת רש"י ודעמי' וכשר בדיעבד ואין לפסול מכח זה הס"ת או התפילין. ואח"כ הוספתי עוד דאף בה"א אחרונה של הוי' ב"ה אף שנכתב ג"כ עגול קצת ולא מרובע נמי כשר הכל ויסכר פי דוברי שקר:
+
+Siman 31
+
+שא' בעורות שנתן למים לשם ס"ת ותו"מ אבל לא אח"כ כשנתנם לסיד ובטו"ז סי' ל"ב ס"ק ג' כתב שבשעה שנותן למים די ובנוב"ת סי' קע"ה חולק ע"ז מה דעתי. הנה לדעתי הם כשרים כיון דעכ"פ הנתינה במים הוי מכשיר ליתנו להסיד די בזה ובפרט מה שנותן אח"כ בסיד הוי על דעת הראשונה הוא עושה והה"נ בזה ומה"ט ראוי להקל אם בסוף העיבוד אומר לשמו דמהני כמ"ש בזבחים דאף א�� סתמא פסול מ"מ בזה כשר בסתם ואח"כ לשמו דסופו מוכיח על תחלתו עיי"ש כן ה"נ בזה מיהו י"ל כיון דיש פלוגתא דתנאי בזה רשב"ג ורבנן בחולין אם אמרינן הוכיח סופו על תחלתו. א"כ י"ל דכוונת הש"ס שם דמוקי לה כמ"ד דס"ל דאמרינן הוכיח סע"ת אבל לדידן כיון דספקא הוי אם אמרינן הסע"ת לכך י"ל דלא מהני אם כוון אח"כ לשמו וכו' אבל בזה לומר ע"ד ראשונה הוא עושה ליכא בזה פלוגתא א"כ מוכח דלכ"ע הוי כן לכך ה"ה נמי בזה הוי כן ולכך לדעתי הוי הרצועות כשרים מיהו אני מבטל דעתי נגד דעת הנו"ב ואין לעשות מהם רצועות לתפילין לכתחלה מיהו אם הוי שעת הדחק דליכא אחרים נראה דמותר להניחן ולברך עליהם כדעת הט"ז הנ"ל:
+
+Siman 32
+
+שא' באחד שהי' מסופק אם בירך ברכת התורה לדעת הפר"ח שצריך לחזור ולברך מספק אם יכול להוציא את חברו שמסופק ג"כ אם בירך בה"ת י"ל דאיכא ס"ס לקולא שמא הוא לא בירך עדיין ואפי' את"ל דבירך דלמא גם חברו בירך בה"ת או דלמא אמרינן להיפוך שמא הוא כבר בירך וחברו לא בירך עדיין וא"י להוציאו מספק. הנה לא ידעתי ספק זה הרי קיי"ל בכל הברכות אם יצא מוציא חוץ מברכת הנהנין א"כ מה בכך אם הוא בירך כבר וחברו לא בירך נמי יכול להוציאו ומה ספק הוי לו בזה. ומ"ש לפשוט ספק שלו דלא אמרינן ס"ס לקולא ממנחות דף ל"א במ"ש שם א"ד א"ל קח לך מן הנכרי ולימא לי' קח לך מן השוק קסבר אין רוב ע"ה מעשרין הם ופרש"י לא מספקא לי' בי' והוי מחצה על מחצה הלכך איכא למימר המעורב נתעשר וזה לא נתעשר והא הוי ס"ס לקולא עכ"ל. גם ז"א דמה ס"ס הוי כיון דאסור לעשר מן החיוב על הפטור וכן מן הפטור על החיוב א"כ אין כאן ס"ס דאם רק אחד מעושר אסור להפריש זה מזה ואין היתר להפריש רק אם שניהם אינן מעושרין ואף את"ל דהוי ס"ס שמא שניהם מעושרין ומן הפטור על הפטור מותר ואת"ל שאינן מעושרין דלמא שניהם אינן מעושרין והוי מן החיוב על החיוב אך זה אינו דהוי נמי ס"ס להיפוך שמא זה מעושר וזה אינו מעושר ואף אם ירצה לומר דספק זה שמא חד מעושר וחד אינו מעושר הוי חד שמא והוי כחד ספק משא"כ שמא שניהם מעושרין או שניהם אינן מעושרין הוי תרי שמא והוי ס"ס מ"מ גם זה אינו ראי' דהרי קיי"ל לא סמכינן אס"ס היכי דאיכא לברורי ואף הסוברים דהיכא דאיכא לברורי סמכינן אס"ס מ"מ זה לכ"ע אין עושין ס"ס לכתחילה א"כ ה"נ אין ליקח מן הע"ה ולעשות ס"ס לכתחלה כיון דאפשר ליקח מן הנכרי ומה דקאמר דס"ל אין רוב ע"ה מעשרין הן היינו דאם הוי רוב ע"ה מעשרין כיון דהוי רוב וגם ס"ס ודאי הוי מיעוטא דמיעוטא ובזה מותר לעשות אף לכתחלה לכך קאמר דס"ל אין רוב ע"ה מעשרין הם וי"ל עוד ע"ד פלפול דהך ס"ס שמא שניהם מעושרין הוי ס"ס דתליא במעשה וי"ל כמו רובא דתליא במעשה לא אמרינן אבל בעלמא ודאי אמרינן ס"ס אף לקולא כדמוכח בכמה דוכתי ולא ידעתי מקום ספקו לומר דלא אמרינן ס"ס לקולא מאין הרגלים לומר כן והדבר פשוט להיפוך:
+
+Siman 33
+
+שא' אם עמד קודם אור הבוקר ובירך ברכת התורה אף שהי' ניעור כל הלילה אם יוצא בזה הנה לדעתי ודאי צריך לחזור ולברך כיון דהברכה ראשונה הוי לבטלה אינו יוצא בזה וכן נראה מלשון הש"ע סי' מ"ז שכ' המשכים קודם אור היום וכו' וא"צ לחזור ולברך משמע הא אם הי' ניעור כל הלילה ובירך קודם אור הבוקר צריך לחזור ולברך בשחרית והנה אין לומר דהוי ספק ברכה ז"א דאף המג"א ס"ק י"ב שמפקפק בזה היינו רק אם חייב לברך בבוקר או לא אבל בלילה ודאי פטור וא"כ הוי ברכה לבטלה ובודאי אינו יוצא ואף דעכ"פ הוי ספק אם חייב לברך ביום כשניעור כל הלילה כמ"ש המג"א מ"מ אינו בכלל ספק ברכה דהוי ס"ס כיון דדעת רש"י הובא בב"י סי' מ"ז דאפי' הי' ישן ובירך בלילה צריך לחזור ולברך ביום וא"כ נהי דלא קיי"ל כך מ"מ בזה הוי ס"ס דלמא חייב לברך בלא"ה אף שהי' יוצא בברכה קודם ע"ה ודלמא חייב כל הניעור בלילה לברך בבוקר ואינו יוצא במה שבירך ברכה לבטלה. ובהיותי בזה ראיתי תמיה במג"א סי' מ"ז ס"ק י"ג מ"ש כל זמן שלא ישן משמע דאם הי' ניעור כל הלילה א"צ לברך בבוקר וכו' ולא ידעתי מהיכן משמע לי' כן דלמא כוונת המחבר דא"צ לברך היינו קודם ע"ה א"צ לברך כ"ז שלא ישן אבל בבוקר חייב לברך ולכך ודאי דחייב לברך שנית בבוקר ומ"מ אם אפשר שישמע מאחר להוציאו מה טוב ואם ליכא אחר חייב לברך ועיין בסי' ר"ט מ"ש שם הרמ"א אם הוציא אחרים י"ח וכו' משמע הא בלא"ה אין הברכה בטעות פוטרו דהוי ברכה לבטלה רק כיון דהוציא אחרים אינו לבטלה לכך הוי ברכה עיי"ש כך הדבר פשוט:
+
+Siman 34
+
+שא' בא' שמברך ברכת השחר שלא עשני עכו"ם ואין רצונו לברך שלא עשני גוי דגם ישראל נקראו גוים. הנה נוסחא זו ודאי הוי צד אפיקורסת דהרי עכו"ם הוי ר"ת של עובדי כוכבים ומזלות ואם אומר כן משמע דנכרים דאינן עובדים כו"מ עליהם אינו מברך והוא צד אפיקורסת ואם רצה לשנות נוסחת השם מכח דאף ישראל נקראים כן הול"ל שלא עשני נכרי אבל מדברך שלא עשני עכו"ם הוי בו צד אפיקורסת ועל ההערה גופה דישראל נמי נקראו כן הוא טעות דהנה ישראל בכלל נקראים גוי כמ"ש גוי וקהל גוים יהי' ממך וכן הוי גוי חוטא אבל כל אחד מישראל בפ"ע אינו נקרא גוי אבל בנכרים כל יחיד מהם נקרא גוי והטעם עפמ"ש במדרש דביעקב הוי שבעים וכתיב נפש ובעשו הוי שש עשרה וכתיב נפשות דישראל הם מעולם היחוד אבל הגוים הם מעולם הפירוד עיי"ש ולכך א"ש דבנכרי כיון דכל אחד הוי דבר בפ"ע נקרא כ"א מהם גוי אבל בישראל כ"א ביחוד הוי רק משהו וחלק קטן מן הכלל לכך לא נקרא יחיד בפ"ע בכלל גוי וראי' ממ"ש מגיד דבריו ליעקב וכו' לא עשה כן לכל גוי ואיך אמר לא עשה כן לכל גוי והרי ישראל נמי נקראו גוי אך הכונה דבישראל מגיד הוא ית' דבריו לאחד כמו שהגיד התורה למשה רבינו לבד והוא למדה לישראל וכן לכל דור מגיד דבריו לחכם הדור אבל לא עשה כן לכל גוי להיות מודיע לגוי אחד ולכך שפיר אמר לכל גוי דישראל אחד לא נקרא גוי ולכך לא ימצא לומר על רבים מישראל לשון גוים דלשון רבים משמע הרבה גוים ובישראל ליכא הרבה גוים אבל בגוים נאמר נביא לגוים נתתיך וכן רם על כל גוים ה' אבל יעקב או ישראל נקרא אף אחד והרבה נקראו ישראלים ולכך שפיר מברך כ"א שלא עשני גוי דאם הייתי נכרי הייתי אני לבדי נקרא גוי לא כן עתה לא נקראתי בפ"ע גוי וכן נאמר ביחזקאל ל"ז והי' לגוי אחד בארץ דבכלל נקרא גוי אחד ואמר שם ולא יחצו עוד לשני גוים דאז כיון דנעשה פירוד ביניהם יהי' לכ"א מלך אחר נקרא כל חד מהם גוי וביחד ב' גוים אבל כל יחיד מהם לא נקרא גוי ולכך צריך לברך רק שלא עשני גוי והמשנה מזה עתיד ליתן את הדין:
+
+Siman 35
+
+מה דנסתפק להסוברים בסי' מ"ז דמהרהר בד"ת א"צ לברך אם שומע ד"ת צריך לברך אם שומע הוי כעונה. הנה זה תליא בפלוגתת רש"י ור"ת בס"פ לולב הגזול והובא בטור וב"י סי' ק"ד דלרש"י דס"ל דמותר לשתוק באמצע התפלה ולכוין למה שהש"ץ אומר הרי דס"ל דשומע אינו כעונה ממש רק כמהרהר ואינו הפסק ה"ה דאין לברך בה"ת על זה אבל לר"ת וסייעתו דס"ל דלא ישתוק דשומע כעונה והוי הפסק א"כ ה"ה דצריך לברך בה"ת כיון דהוי כדבור ממש וכיון דאנן לא קיי"ל כר"ת וקיי"ל בסי' ק"ד דישתוק ויכוין ולא הוי הפסק ה"ה דא"צ לברך ובפרט דלרש"י וסייעתו דקיי"ל כוותייהו דלא נחשב הפסק מוכח בודאי דאינו כדיבור ולהיפוך לר"ת אין ראי' די"ל התם כוונתו כיון דקיי"ל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו א"כ י"ל התם כיון דהוי באמצע התפלה א"כ אינו ראוי לענות בפה שיהי' הפסק לכן בילה מעכבת בו ואין די בהרהור ובע"כ אם ישתוק יצטרך לומר דשומע הוי כעונה ממש וזה גופו דיבור הוא וא"כ אם מחשב כדיבור ממש שוב הוי הפסק אבל בעלמא היכא שראוי לענות שוב י"ל אין בילה מעכבת בו ודי בהרהור לכך לא הוי בזה כדיבור ממש רק דינו כמהרהר ואף ר"ת מודה בזה וז"ב. [והחריף ר' יוסף פיניליש מדאברמיל רצה לומר דזה דומה למ"ש הפוסקים בביטול חמץ דאין מברכין על דברים שבלב הנה אין לו דמיון כלל עמוד והבן א"כ אם מבטל בפה יברך על הביטול כמו על ד"ת ולמה אין מברכין התם כלל על הביטול אך בע"כ שאני דהתם עיקר המצוה הוי רק בלב ולכך כיון דעיקר המצוה הוי בלב ולא בפה אף אם אומר בפה נמי אינו מברך עליו אבל בד"ת הוי להיפוך דעיקר המצוה הוי בדבור כמ"ש ושננתם לבניך ולכך אף אם הוא בהרהור נמי חייב לברך דבזה הוי להיפוך דהרהור הוי כדיבור. ומ"ש דהרי אנן קיי"ל בסי' ק"ד דישתוק וישמע ואעפ"כ קיי"ל דערום לא יתרום ולא ישחוט דאסור להיות שומע כעונה הנה הא לא קשיא דבשמיעה באמצע התפלה מה איכפת לנו אם ישמע ויכוין אחר דאינו כדבור להיות הפסק אבל בשוחט או תורם כיון דהוא חייב לברך ואסור לעשות הדבר בלי ברכה א"כ הרי אינו ראוי לבילה דאינו ראוי לענות כיון דהוא ערום וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו וכיון דאינו ראוי לענות אינו יוצא בזה ידי הברכה גם הוי תרתי דסתרי אהדדי אם הוי כעונה הוי ערום ואסור לענות ואם אינו כעונה אינו יוצא ידי הברכה שהוא חייב אבל באמצע התפלה מה איכפת לנו אם ישתוק ויכוין ונאמר באמת דאינו כדבור ואינו הפסק אבל להסוברים דאסור לשמוע דבע"כ הוי כדבור חייב אף לברך. ומה שהקשה דלמה לא משני בנדרים דף ח' באומר אשנה פרק זה דלכך אינו מושבע ועומד מכח דיוצא בהרהור זה לק"מ דעיקר מצוה הוי הדיבור כמ"ש ושננתם לבניך וכדמוכח בברכות וכמה דוכתא דעיקר הלימוד הוי בפה ולכך הוי על זה מושבע ועומד לכך מה"ט אם מהרהר א"צ לברך דאין זה מן המצוה. ומ"ש לעיל דלכך אם מהרהר נמי צריך לברך היינו למ"ד הרהור כד"ד אבל אנן דקיי"ל הרהור לאו כד"ד א"צ לברך על ההרהור כמ"ש באו"ח סי' מ"ז רק אם שומע דלמ"ד שומע כעונה הוי כדבור ממש וחייב לברך ובזה שגה עוד במה שמדמה ספק הנ"ל לחמץ דהתם הוי די בהרהור לבד בלי שמיעה מאחרים ולכך לא הוי כמעשה אבל כאן מהרהר בד"ת באמת א"צ לברך רק בשומע ד"ת כתבתי דצריך לברך דבזה להסוברים דהוי כעונה ממש להפסק הוי כעונה ממש לברכה וד"ת נמי אינו יוצא בהרהור רק בדבור וא"ש.] שוב ראיתי בצל"ח דף כ"א מבואר בו כעין ספק שלו והכל אחד עיי"ש ופשטו מהנ"ל וכוונתי לדבריו בזה:
+
+Siman 36
+
+שא' בש"ץ שיש לו שונאים ואומר בתפלתו בקול רם בברכת המינין וכל אויבי עמך ואויבי מהרה יכרתו וכו'. הנה רע עלי המעשה מכמה טעמי אחד דאסור להזכיר בקו"ר מה דשייך ליחיד רק מה שהוי צורך רבים מותר להוסיף בקו"ר אבל מה ששייך ליחיד אסור להוסיף בתפלתו על תקנת חז"ל. ועוד עובר על דברי חז"ל שאמרו מי כתיב יתמו חוטאים חטאים כתיב. והיותר קשה מ"ש בש"ע סי' נ"ג במג"א דצריך הש"ץ להסיר הקנאה בתפלתו עיי"ש ועוד מבואר בסי' תקפ"א שאם מכוין שלא להוציא שונאיו בתפלתו גם אוהביו אינן יוצאים בתפלתו והטעם נראה עפ"ד המג"א הנ"ל כיון שמכוין שלא להוציא שונאיו מוכח דאינו מסיר הקנאה מלבו בזה פסול להיות ש"ץ וזה שאומר ואויבי גלי דעתי' שאינו מכוין להוציאם ואומדנא דמוכח הוא ואף אם הוא אינו מכוון לכך עכ"פ אויביו לא יענו בזה אמן על ברכה זו וא"כ הם אין יוצאין בתפלתו והוא הגורם להם במה שאומר כן וא"כ כיון שגורם שאויביו אין יוצאין בתפלתו גם אוהביו אין יוצאין בתפלתו ומה גם בברכת המינים בזה ראוי להחמיר יותר דהרי י"ל לפרש הכונה שאומר דדוקא תרתי ביחד שאם הוי אויבי עמך וגם אויבי הם יכרתו אבל אם הם אויבי עמך ואינן אויביו לא יכרתו וא"כ הוי אוהב לאויבי ישראל וכל כה"ג ראוי לדקדק בברכת המינים ביותר כמו שחששו חז"ל ביותר בברכת המינים לכך ראוי לסלקו מן הש"ץ ולהדפו ולרדפו ביותר:
+
+Siman 37
+
+שא' בש"ץ שאמר בש"ת אתה הראית והמנהג שמי שאומר אתה הראית צריך לומר גם החרוזים והוא אמר שחזן מבהמ"ד יאמר החרוזים וחלץ הטלית ואח"כ כיבד השמש את התורה לכהנים ולוים להקיף הקפה ראשונה ואח"כ בהקפה ב' כיבד לאנשים מכובדים ולגבירים וגם לש"ץ מבה"כ ולא רצה לקבל התורה וכן בהקפה ג' וד' כיבדוהו ולא רצה לקבל התורה ואדרבה דחפה בכל פעם בב' ידים ואמר הטעם מפני שצריכין לכבדו בהקפה א' אעפ"י שאינו לא כהן ולא לוי. הנה ש"ץ זה ראוי לנזיפה ומקורו בברכות פ"ט שאחד מדברים המקצרים שנותיו של אדם הוא אם קראוהו לעלות לתורה ואינו עולה ובפ"ק דף ח' ועוזבי ה' יכלו זה המניח ס"ת כשהוא פתוח ויוצא והנה כל עיקר טעמם בזה הוי מכח בזיון התורה ומה לי בזיון זה או זה כל דניכר דהוי בזיון התורה הוי בכלל זה והנה המג"א בסי' נ"ג ס"ק כ"ב נראה שהוא חילקן לשני מאמרים שונים ותמוה דבאמת חדא היא ומא"ח ומא"ח וכל אחד פי' כוונת חברו דהנה ודאי עוזבי ה' יכלו היינו קיצור ימים ושניהם חד טעמא דהוי בזיון התורה ושניהם צריכין זל"ז דמקרא דועוזבי ה' יכלו מנ"ל דהוי העדר כבוד התורה דלמא על ענין אחר אך כיון דכתיב כי הוא חייך מן ההן נשמע הלאו לכך מסתבר לו' דעוזבי ה' יכלו הוי על בזיון התורה ומקרא דכי הוא חייך נמי לא משמע דדלמא אם מכבד התורה הוי לו שכר אורך ימים ואם ח"ו עושה בזיון לתורה אין לו שכר ברכה ומ"מ גם קללה אין לו וכדקאמר כעין זה בפ"ג דקדושין לרבנן דס"ל דל"ב ת"כ למה כתיב ואם בחוקותי תמאסו וקאמר שם דהוי ס"ד לא ברכה ולא קללה וכו' כן ה"נ בזה לכך צריך קרא דועוזבי ה' יכלו וכל חד מפרש מה דסתם חברו ויפה כ' הכה"ג דהכל אחד הוא, מיהו בין להכה"ג בין להמג"א עברה הוי דהוי בזיון התורה והוי בכלל עוזבי ה' יכלו או מקצר ימיו וא"כ הוא אין ראוי להיות ש"ץ דהש"ץ צריך להיות הגון ומכובד כמ"ש בסי' נ"ג דאין לו זקן אסור להיות ש"ץ מפני כבוד הצבור ומכ"ש המבזה התורה ועלי' אמר התנא כל המבזה התורה גופו מחולל על הבריות ולמד מקרא דבוזי יקלו והרי כל בזיון בכלל וכן אמרו מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה נמי הכונה כיון דמסיר אזנו משמוע תורה הוי בזיון התורה לכך גם תפלתו תועבה לכן מן הדין להעבירו מיהו אפשר שהוא י"ש ודרך מקרה הוא לו אזי די לעונשו והעברה על איזה זמן כפי אשר יבינו כי אני מבחוץ:
+
+Siman 38
+
+שא' ע"ד הרבנים שמתקבלים על ג' שנים אם יכולין אח"כ לדחותם הנה מ"ש בטעם המנהג על ג"ש מכח שלא ימכרו ממכרת עבד זה נכון ופשוט דהרי הרב אומר כן בסי' של"ג במלמד ומה לי מלמד ומה לי רב אך שטעם זה יועיל שלא לדחותם אח"כ ז"א דסוף סוף כיון שמקבלין רק על זמן אם כלה הזמן יכולין לדחותו אך זה כמה כתבתי לק"ק פאמרין דנהי דיכולין לדחותו היינו רק רוב הצבור ולא המיעוט דנהי דכתב הטו"ז בסי' נ"ה דזה דומה לתחלת הקבלה ואף היחיד יכול למחות היינו רק בש"ץ וכדומה אבל ברב דהוי בזיון התורה אנן סהדי דלא הוי דעתייהו להכי שגם היחיד יהי' יכול למחות ולבזות כבוד התורה לכך בזה אין המיעוט יכולין לדחותו רק הרוב יכולין לדחותו ועכשיו נחשב הרוב היינו רוב פורעי המס כמ"ש המג"א שם מיהו אם ישתקו איזה ימים ולא יסלקו אותו מיד נשאר כמעיקרא ואין בידם עוד לדחותו עד גמר עוד ג' שנים כמקדם:
+
+Siman 39
+
+שא' בנדון הישובים שלו דכפר א' השייך לעירו וסמוך לכפר הנ"ל יש כפר ב' רחוק ממנה רק רבע שעה ודר שם אחד וזה י"ד שנים שכפר ב' שייך לישוב א' ולרבנות של רו"מ בכל וכל ועד עתה התחבר האיש הנ"ל עם הישוב א' בכל התשלומין ובכל ההוצאות הן במעות ראבינאט והן בצרכי בהכ"נ שם ובשאר כל הוצאות ועתה חוזר האיש ואינו רוצה ליתן שום חלק לכפר א'. הנה ידע דהישובים בדת המלך ושריו תליא מלתא אם האיש בידו לפעול אצל שרי המלוכה להפריד עצמו מכפר א' בענין המסים וחוקי המלך הרשות בידו אבל כ"ז שמצד הממשלה בענין מסים וחוקי המלוכה שייך עדיין לכפר א' אזי מחויב ליתן להצטרכות שצריך כפר א' הן לשכירות הרבנות הן לצורך בה"כ וכדומה ואינו דומה כלל למ"ש המג"א באו"ח סי' נ"ה בסופו שדייק בלשונו וז"ל כתב במע"צ השיב מהרי"ל על ישובים הצריכין לשכור מנין וחזן סביבות הבאים לשם א"צ ליתן כלום להישוב דאי בעי ישבו בביתם או ילכו לעיר אחרת עכ"ל א"כ בדיוק כתב דהסביבות אינן מאותו הישוב רק מישוב אחר רק שבאים לשם להתפלל בזה אין צריכין ליתן למנין וחזן וכן מורה סיום הלשון שיכולין לישב בביתם או ילכו לעיר אחרת משמע דאין עליהם חיוב ליתן רק מכח הנאה שבאים לשם בזה כתבו דא"צ ליתן להם אבל אם הם מאותו הישוב צריכין ליתן בכל ענין כבני העיר ממש וגם נראה דאף אם אינו מאותו ישוב מיירי שם המג"א בענין שההילוך לעיר אחרת הוא שוה כמו ההילוך לאותו ישוב וגם מיירי שגם במקומם אם ירצו לשכור מנין וחזן לא יצטרכו ליתן יותר ממה שיצטרכו ליתן לאותו ישוב לחלקם אז כיון דאין נהנין ומרויחין ממון מביאתם להישוב בזה א"צ ליתן להם חלק אבל אם אין ביד הבאים לשכור להם מנין וחזן וגם העיר האחרת רחוקה יותר ויצטרכו ליתן יותר הוצאות אם ילכו לעיר אחרת א"כ נהנו הרווחת ממון במה שבאים לאותו ישוב ודאי צריכין ליתן חלק למנין וחזן כיון דנהנין מזה הרווחת ממון כעין דקיי"ל בפ"ק דב"ב ובחו"מ סי' קנ"ח ס"י במקיף את חברו מד' רוחותיו אף אם עמד מקיף וגדר את הרביעית מחייבין אותו ליתן חלקו. לכך העולה מזה אם דת המלך אינו חולק אותו משייכות לכפר א' צריך ליתן סיוע לכל הצטרכות כפר א' אבל אם דת המלך לחלקו מכפר א' אז אם יש עיר אחרת קרובה לכפר שלו כפי ערך ההילוך לכפר א' א"צ ליתן כלום לצורך בה"כ של כפר א' אף שבא להתפלל לכפר א' אבל אם אין לו עיר קרובה כמו כפר א' אז צריך ליתן חלק לבה"כ כמו שנותן כ"א מכפר א' והחילוק הוי לפי ממון וכו' כנלפענ"ד בזה לדינא:
+
+Siman 40
+
+שא' אם מותר לענות אמן כשבית עכו"ם מפסיק. הנה ברור לי דאף שהפוסקים נקטו בלשונם קדיש או ברכו באמת אין חילוק בדבר רק אף אמן הוי בכלל כי מ"ש די"ל דוקא קדיש וקדושה דבעינן עשרה ז"א דמה בכך הרי שם במקומו יש עשרה ונאמר בעשרה ולענות איש"ר זה בפ"ע מותר לאמרו אף בפחות מעשרה ודוקא קדיש בשלימות אסור לאמרו רק בעשרה אבל יהא שמי' רבא לבדו מותר לומר בלתי עשרה רק מצד האמן הוי איסור דהוי אמן יתומה א"כ אם ��מקום הקדיש עשרה למה לא יענה אמן יש"ר וגם ברוך ה' המבורך לעולם ועד א"צ עשרה רק אמירת ברכו צריך עשרה ובע"כ כיון דהעני' לא שייכת רק בהצטרפות האמירה וכל דהוי עכו"ם מפסיק אין להם הצטרפות ונדון כעונה בפ"ע בלתי שמיעת ברכו או קדיש א"כ ה"ה בברכה לענות אמן נמי הוי כן כל דבית עכו"ם מפסיק אין לו הצטרפות עם המברך ונדון כעונה בלי שמיעת הברכה וז"ב ופשוט:
+
+Siman 41
+
+שא' באם רוב העשרה כבר מתפללין רק מיעוט לא התפללו ועמד אחד והתפלל בקול רם אם יכול לומר קדיש שלם לפענ"ד אין לומר ק"ש דאיך יאמר תתקבל צלותהון ובעותהון דכל בית ישראל והרי הם לא התפללו אז לכך נראה שיאמר קדיש בלא תתקבל מידי דהוי על יום ט"ב דאומרים אחר התפלה קדיש בלי תתקבל כן יעשה עתה ומ"ש רו"מ בשם תשובת שבו"י ח"ג סי' ג' שכתב בכה"ג דיאמר ק"ש ולפענ"ד אין נראה כן רק נראה להכריע שיאמר קדיש בלי תתקבל:
+
+Siman 42
+
+שא' שמנהגו לומר ק"ש בטלית ותפילין בבוקר השכם אך שמתנה אם יתפללו הצבור קודם העברת זמן ק"ש לא יהי' יוצא בזה רק עם הצבור ואח"כ עלה בלבו ספק דאולי תליא זה בדין ברירה. הנה נעלם ממנו הטו"ז באו"ח סי' תפ"ט סק"ו שכתב דאין להתנות למצוה מספק עיי"ש אך עיין במג"א סק"ז שכתב דיתנה אם אזכור בלילה לא אהי' יוצא בזה מוכח דמהני בזה תנאי ולא אמרינן בזה אין ברירה ואין לומר דכוונתו כיון דספירה בזה"ז דרבנן לכך יש ברירה ז"א דאם כוונתו שם כן א"כ מה זה שכתב ונראה דאזיל למ"ד מצ"כ ואם ספירה דרבנן הרי הוא עצמו כתב בסי' ס' דדרבנן לכ"ע ל"ב כונה דבזה דינו כשל תורה וכן מחלק הש"ס פ"ג דעירובין בין עיקרו דאורייתא או לא א"כ ה"נ לענין ברירה הוי כן דבמה דהוי עיקרו דאורייתא הוי כשל תורה ואין ברירה ואעפ"כ כתב שיתנה תנאי בזה וא"כ דינו מפורש במג"א ובדין שלו אני תמה ביותר דבשלמא בנדון המג"א אם נימא א"ב וכבר יצא שוב אסור לו לברך ויהי' ברכה לבטלה לכך הי' מקום לחוש לברירה אבל... אף אם כבר יצא ידי ק"ש הרי הברכות לא אמר ואין כאן אח"כ ברכה לבטלה וא"כ אף אם א"ב מ"מ שוב יצא ידי ק"ש בתחלה דאדרבא אם א"ב ושוב כיון דלא קלקל יוצא ידי ק"ש בזמנו מה איכפת אם מתנה כן לשופרי דמלתא דהרי לרוב הפוס' מה דקיי"ל א"ב הוי רק מכח ספק וא"כ אולי י"ב ויהי' יוצא עם הצבור. ומלבד כ"ז אינו נופל בדין ברירה חדא די"ל דדומה למ"ש הר"ן ר"פ השותפין דאף דקיי"ל א"ב קיי"ל התם כראב"י מכח דזה ידוע מתחלה דפעם ישתמש זה ופעם זה הוי כעיקרו מבורר מתחילתו כן ה"נ כיון דשכיח הוא דפעם מאחרין זמן תפלה ופעם מקדימין א"כ עיקרו מבורר בתחלתו ורק מיעוטו מבורר בסופו איזה יום כך ואיזה כך בזה קיי"ל כראב"י די"ב. ועוד נ"ל דברירה לא שייך רק בדבר התלוי במעשה ולא בדבר התלוי במחשבה דהנה בגט וכדומה הוי מעשה וכן בתרומה כיון דאמרינן בפ"ג דקידושין דמחשבה דתרומה כמעשה דמיא ולכך תליא בדין ברירה אבל במה דאינו מעשה רק במחשבה וכונה על כונה ומחשבה י"ב וראי' ממ"ש בפ"ב דפסחים בחלת תודה עשאן לשוק יוצא בהם ומפרש בש"ס הטעם דכל לשוק אמלוכי אמליך אם לא מזדבן איפוק בהו אנא והקשיתי בחי' הרי א"ב ונראה דא"ש כיון דבמעשה שוה ואין החילוק רק אם הוי לשם תודה או לשם מצוה וזה אינו נופל בדין ברירה ומהני הכונה. ועוד ראי' מפ"ט דפסחים בשכח מה אמר לו רבו ילך אצל רועה ויאמר אם טלה שלו וגדי שלי וכו' והרי א"ב ומה יועיל אח"כ שיבורר מה שאמר לו רבו איך יחשב למפרע הפסח ע"ש עבדו הרי א"ב ובע"כ כיון דהמעשה שוה ואינו תלוי רק בכונה אם הוי לשם זה או זה ודאי אמרינן ברירה וטעם הדבר נ"ל דענין ברירה הוי רק כעין מחשבה וכמו דקיי"ל דאין מחשבה מוציא מידי מעשה כן ה"נ אין ברירה דאינו מוציא מידי מעשה אבל בדבר דתלוי רק במחשבה מהני ברירה דבזה מחשבה מוציא מידי מחשבה ולכך נ"ל דאין חשש במנהגו:
+
+Siman 43
+
+מה שהעיר ע"מ שאנו אומרים בנוסח יה"ר שבתהלים ה' ה' אל ארך אפים והוי חצי פסוק וכן הרבה בנוסח התפלה בפסוק וחנותי את אשר אחון וכו'. ולפענד"נ דע"כ לא אמרינן דפסוקי דלא פסקי' משה באורייתא אנן לא פסקינן רק אם מכוון דרך קריאת הפסוק ביחוד אבל אם אינו אומרו רק דרך ראי' מן המקרא זה מותר לומר אף חצי פסוק והרי חז"ל בש"ס הביאו ראי' מכמה מקראות והביאו רק חצי מקרא ובע"כ דדרך ראי' אין צריך להביא רק מה שצריך לו וכן ה"נ מסדרי התפלות הביאו להם ראי' מן המקרא ודי בזה אף בחצי מקרא ומה שקורין בצבור י"ג מדות ומתחילין ה' ה' הוא כך דהרי כתב המג"א בסי' מ"ט דהיכא דנאמרה בתחלה פסקי פסקי מותר להפסיק והרי בכתוב ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה' וכו' הרי הכתוב אומר בפירוש שהוא ית' קרא רק ה' ה' אל ארך אפים א"כ התחיל הוא ית' בחצי פסוק ומכ"ש לדעת הר"ן גאון הובא בתוס' ורא"ש פ"ק דר"ה דמפרש דהתחלת י"ג מדות הוי מן הוי' השני' ומ"ש ויקרא ה' נמשך לדלעיל מינה שהשם קרא ה' אל ארך אפים א"כ אומר מפורש שהוא ית' קרא רק מכאן ואילך גם לדידן מותר להתחיל כן ועיין ברא"ש שם דהמנהג דהצבור אין מתחילין רק מן ה' והיינו מטעמא דאמרן ומה שמוזכר כמה פעמים בפיוט חצי פסוק שלא דרך ראיה ולא נאמרו פסקי פסקי גם זה א"ש. דכלל זה דכל פסוקי דלא פסקי' משה באורייתא אנן לא פסקינן הוי רק אם בא לומר כתוב זה בפ"ע ואינו מעורב בדברים אחרים בזה נראה שהוא מכוין לומר הפסוק של תנ"ך בזה אסור לו לשנות מסידורו אבל אם נאמר מערבא בנוסח התפלה ושבח שסדרו הראשונים מדעתן ולא בלשון המקרא בזה יכול להזכיר גם לשון המקרא מעורב בו אף דהוי חצי כתוב דבזה אין נראה כאלו מכוין לומר המקרא שכתוב בתורה רק כאומר כן מדעתא דנפשי' וכשאר התפלה ושבח שאומר ואטו בשביל זה שנאמר במקרא לשון כזה לא יהי' רשאין לכוין גם מדעתו לכתוב כן זה לא מצינו איסור רק אם ניכר שמכוין לומר את המקרא אסור לשנות לומר חציו אבל אם אינו ניכר שמכוין לקרוא מקרא רק שאומרו דרך עירוב עם שאר נוסח התפלה אין קפידא כנ"ל להמליץ בעד הפייטנים ומנהג העולם:
+
+Siman 44
+
+שא' אם מותר להפסיק בתוך ברכת ק"ש לומר הי"ג מדות עם הצבור ותלה לה בפלוגתת הטור עם רבנו נתן בסי' תקס"ה אם מותר לומר י"ג מדות ביחיד הנה לא עיין בטו"ז שם שכתב דגם הטור אינו מתיר רק לאומרם כדרך הקורא בתורה אבל בלשון תחנונים מודה דהוי דבר שבקדושה אבל להפסיק אינו נראה דמה בכך דהוי דבר שבקדושה מ"מ אינו מחויב לאמרו ואינו דומה לקדיש ולקדושה ולברכו דהוי החיוב על האדם ואף בשומע קדיש שאינו מחויב בו לשמוע מ"מ חדא דשם קדיש הוי מחויב ועומד דיש קדישים שמחויב לשמוע גם אף באינו מחויב לענות דהרי אומר ואמרו איש"ר אך בי"ג מדות אין שום חיוב עלי' מדינא דש"ס לאמרן וגם אינו מחויב לענות אם שומע והרי באמן אחר ברכת הש"ץ בתפלה בקול רם דהוי ודאי דבר שבקדושה כל התפלה ומ"מ לא יענה אמן רק אחר האל הקדוש ושומע תפלה ומכ"ש בי"ג מדות. ושאלתו אם היחיד העונה צריך לומר איזה פסוקים קודם שאמר י"ג מדות ז"א ואצ"ל שום תפלה ובקשה רק יוכל לומר הי"ג מדות לבד ומלבד מה דהסברא והשכל נותן כן פוק חזי מה עמא דבר בת"צ שקורין ויחל אז אומרים כל הצבור רק הי"ג מדות ולא יותר:
+
+Siman 45
+
+שא' בבני ל��טא הבאים לק"ה איך יתפללו אם מנהג ספרד או אשכנז הנה בזה יפה אמר דלא שייך בזה חומרי מקום שהלך כי מה חומר הוי בזה או בזה והנה המג"א הביא בשם הרדב"ז הל' יו"ט סי' תצ"ז שבני א"י הבאים לח"ל מתפללין י"ח במקומן א"כ מבואר דבתפלה לא שייך חומרי מקום שהלך לשם אך יש לעיין אם שייך בזה לא תתגודדו הנה בנוסח שלפנינו במג"א הוי הגירסא במקומן בב' והוא מחוסר הבנה אך נראה דהכונה היינו שיתפללו בכונה בביתם ולא ילכו לבהכ"נ דא"כ הוי אגודות אך בפמ"ג משמע דגרס בכ' כמקומן משמע הא במקום אין קפידא ומותרין להתפלל כן בבהכ"נ שמתפללין בו תפלת יו"ט ולא שייך בזה לא תתגודדו ובאמת בהל' שבת סי' רס"ג ביחיד שבא לבה"כ שכבר קבלו שבת אין לו להתפלל מנחה באותו בה"כ מוכח דשייך גם בתפלה לאו דלא תתגודדו ועיין ביבמות פ"ק מוכח דגם בקריאת המגלה לא שייך ל"ת ובע"כ מה דנהגו בכל עיירות דיש מתפללין כך ויש כך היינו כיון דהוי בב' מקומות הוי כב' בתי דינין בעיר אחת כדמשני כן ביבמות גבי מגלה אבל להתפלל באותו בהכ"נ זה כך וזה כך ודאי דשייך בי' לא תתגודדו והיינו הדין בסי' רס"ג ולכך נראה דמותרין בני ליטא להתפלל כמנהגן אך בפ"ע לא במקום שמתפללין בנוסח ובמקום שמתפללין בנוסח ילכו אחר הרוב כן יעשו כולם כמ"ש לרו"מ כבר ועיין בק"א:
+
+Siman 46
+
+שא' בתפלת שחרית אם אסור לאכול חצי שעה קודם הזמן כמו במנחה וערבית או לא.
+תשובה. זה מבואר בפמ"ג בא"ח סי' פ"ט ס"ק ט"ו וז"ל הא שאר מלאכות דין ובורסקי וסעודה אסור סמוך לשחרית כמו סמוך למנחה וכו' עכ"ל וא"כ הרי בסמוך למנחה אסור ח"ש קודם ולכך נקרא סמוך למנחה וכמ"ש סי' רל"ב א"כ ה"ה סמוך לשחרית הוי כן וכ"מ מן הכ"מ פ"ו מתפלה דין ח' שכתב על הרמב"ם דלמד דתספורת מותר בשחרית מדנקט במשנה לא ישב אדם סמוך למנחה מוכח דבשחרית מותר תספור' עיי"ש ואם איתא דבשחרית מותר ח"ש קודם אף באכילה ומלאכה ג"כ מה ראי' דלמא לכך נקט מנחה דאז אף בסמוך אסור אבל בשחרית סמוך מותר דלא גרע ממלאכה ואכילה אבל בזמן שחרית י"ל דאף תספורת אסור ומנ"ל לחלק בין תספורת לאינך בע"כ דס"ל דאין חילוק בין שחרית למנחה וערבית ובכל ענין אסור חצי שעה קודם ולזה שפיר הוכיח מדנקט סמוך למנחה מוכח דבתספורת מותר בשחרית לגמרי לפ"ז מוכח מהכ"מ ומהפמ"ג דאסור אף חצי שעה קודם שחרית אך מהרמב"ם יש להוכיח להיפוך בפ"ו מתפלה הל"ז אסור לו שיטעום כלל או שיעשה מלאכה מאחר שיעלה ע"ה עד שיתפלל תפלת שחרית וכו' אבל טועם ועושה מלאכה קודם שיתפלל מוסף וקודם מנחה אבל אינו סועד סמוך למנחה והנה מ"ש מאחר שיעלה ע"ה ולא קודם מזה אין ראי' דהתם הכונה טעימה בעלמא ומלאכות עראי תדע דהרי מתירן קודם מנחה ואכילה ומלאכה גמורה אסור קודם למנחה ובע"כ דטעימת עראי ומלאכת עראי מיירי וזה שפיר אינו אסור רק מעה"ש ולא קודם אבל זה קשה מה שסיים אבל אינו סועד סמוך למנחה והנה סמוך למנחה הכונה ח"ש קודם כדמוכח בש"ס ופוסקים וקשה למה נקט מנחה ולא שחרית והל"ל אבל אינו מועד סמוך למנחה ושחרית בע"כ דס"ל דבסמוך לשחרית שרי אף לסעוד והטעם נראה כיון דעיקר הטעם דסמוך למנחה אסור דאתי למטעי אף בזמן מנחה ממש וא"כ י"ל דוקא בסמוך למנחה דלא ניכר בין החצי שעה לגוף הזמן בזה גזרו ח"ש קודם ובערבית אף דניכר ההפרש מ"מ כיון דזמנו כל הלילה וגם שכיח שינה דחיישינן דפשע לכך אסרו ח"ש קודם אבל בשחרית דלא שייך הך טעמא ובין קודם עה"ש לאח"כ ניכר דומה למה דאמרינן בפ"ק דפסחים בין שש לשבע לא טעי אינשי דבשש חמה למזרח וכו' כן ה"נ הוי ההפרש ניכר ולכך לא אסרו ח"ש קודם כן הי' נראה בטעם הרמב"ם אך ממ"ש הרמב"ם אבל אסור לסעוד קודם מנחה ולא כתב גם קודם ערבית משמע דס"ל דאף בערבית מותר ח"ש קודם מטעם הנ"ל דבין יום ולילה לא טעי אינשי אבל לדידן דקיי"ל בסי' רל"ה דאף בערבית אסור ח"ש קודם י"ל ה"ה בשחרית כן ושפיר כתב הפמ"ג כן לפסק המחבר וכ"נ עיקר לדינא ולפמ"ש מ"ש הרמב"ם דבתספורת סמוך לשחרית מותר אין כן מן הראי' שכ' הכ"מ דלהרמב"ם לשטתו ליכא ראי' די"ל דנקט סמוך למנחה בשביל ח"ש קודם רק מסברא כתב הרמב"ם כן ולדינא העיקר כפמ"ג דערבית ושחרית שוין המה:
+
+Siman 47
+
+שא' במה שנהגו כמה לעבור זמן ק"ש גם ברכת ק"ש ומאחרים להתפלל אם טוב ליחיד להתפלל ביחידות בזמן ק"ש ותפלה אף שאינו מתפלל עם הצבור או טפי עדיף להתאחר ולהתפלל עמהם. תמה אני מה זו שאלה הן אמת אם לא היו עוברים זמן ק"ש והברכות והיו מתפללין בזמנם רק שאחד הי' רוצה לעשות כותיקין להתפלל עם דמדומי חמה בזה ודאי אסור לעשות כן ולהתפלל ביחידות ובזה תפלה בצבור עדיף אבל לעבור זמן ק"ש וזמן ברכת ק"ש והוי ברכות לבטלה ג"כ ודאי אין צריך ראי' שביחידות בזמנו עדיף טפי ויפה עשה ומני' לא יזוע ואפי' אם אין עוברים זמן הברכות רק שעוברים זמן ק"ש נמי ראוי להתפלל ביחידות לקרות ק"ש בתפילין ובלא"ה אף שיקרא ק"ש בלי תפילין לא מהני ועדיף ק"ש בתפילין בזמנו מתפלה בצבור וק"ש להיות בלי תפילין כי מה שקורין אח"כ ק"ש בצבור אין לו דין ק"ש רק כקורא בתורה לכך עדיף טפי להתפלל ביחידות וכ"ז פשוט וא"צ לראות. ונדון שמוחה במי שרוצה לשתות במרחץ במקום שאסור לברך הנה הדין עמו וא"צ להאריך:
+
+Siman 48
+
+שא' דבעירו יש כמה בתי מדרשים ישינים משנים קדמוניות אשר הי' נעשה בהם בכותל מזרח כתקון עולם וכדין הש"ע בסי' צ"ד היינו נגד קרן מזרחית של עולם וכעת הסכימו אנשים מבהמ"ד לסותרו ע"מ לבנות במקומו בהמ"ד חדש ורצונם לשנות מכותל מזרח שהי' מקודם לכותל דרום ולהעמיד שם הארון קדש ולהתפלל כולם לצד כותל הנ"ל מחמת שיש בכותל דרום לעשות שם עוד מקומות כי הוא רוחב מכותל מזרח שהי' מקודם באומרם שגם שם הוי נגד זריחת השמש ושאלו את פיו ואסרו שח"ו אסור לשנות באין אופן ולא הטו אזנם ושינו את הכותל הנ"ל. הנה היטב אשר דיבר שחלילה להתפלל כך רק יסתרו ויחזירוהו כמקדם לכותל מזרח מצד הטעמים שלו וחוץ מטעמי' אפי' כל העיר אם רוצים לשנות אין רשאים ומתשובת יד אליהו שהביא הבאה"ט בסי' צ"ד אין ראי' דשם מיירי שהצבור אינן שואלים והמה סותרים רק בצד דרום רק ששואל לענין היחיד מה יעשה בזה פלפלו מה יעשה היחיד וגם כל הפוסקים שמדברים מזה מיירי בבונה בית הכנסת לכתחלה מה יעשה אך בזה כיון שכבר הי' בית המדרש ובכותל מזרח הי' הארון ועכשיו באו לעשותו בכותל דרום הוי הורדה מקדושה לכותל מזרחי וקיימא לן דמעלין בקודש ולא מורידין ומה גם דיש שם כמה בהכ"נ דהוי במזרח ואחד יהי' בצד דרום הוי בזה בכלל לאו דלא תתגודדו לכך חלילה לעשות כן אף בדיעבד אסור ויחזירו ליושנה כבתחלה:
+
+Siman 49
+
+שא' בנדון אם אמר צ' פעמים מוריד הטל דמהני. גם אם התפלל ט"ו יום כל יום ואחר ט"ו יום אם אמר מ"ה פעמים אם מהני או לא. גם אם יש צדי"ק תפלות בפחות מלמ"ד יום כגון שהתפלל מוספין או שכח יעלה ויבא וכדומה וחזר והתפלל ויש צ' תפלות בפחות מלמ"ד יום אם די בזה. הנה אין מקום ספק בזה כי אף שמצינו בש"ס פ"ב דגיטין גבי ידו אחת בנטילה וידו בטבילה וכן בקיום הגט או כולו בקיום הגט או כולו בתק"ח מ"מ זה אין לו דמיון לכאן הדבר תלוי בהרגל האדם וטבעו לכך מה לי זה או זה כל שהזכיר צ' פעמים כן די בכך וכן ביארו האחרונים ובנוב"ק עיקר טעם של הר"מ מכח דתלוי בהרגל האדם וטבעו א"כ ה"נ בזה הוי כן ועוד הרי עיקר טעם של הר"מ הוי דאם ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כ"ש וה"ה בזה וא"כ הך ק"ו גופו יש אם התפלל ט"ו יום וחזר מ"ה פעמים יתר הוי נמי ק"ו זה ממש וכן אם התפלל צ' תפלות בפחות מלמ"ד יום הוי נמי ק"ו זה ממש. והנה הטו"ז והמג"א בשם השבו"ה תמהו על ראיות הר"מ דהרי אנן קיי"ל והמג"א כתב דהתם שאני די"ל תונבא בעלמא הוא דנקט וקשה דהרי בש"ס אמר ר"י דזבה תוכיח ולא מטעם דתונבא הוא דנקט לי' אך א"ש ודברי המג"א מוכרחין דאל"כ ק"ל הרי אמרינן בנדה ל"ט דבחזאי כ"ה בירחא ור"ח דדמא יתירא הוא דאתוספי בה וא"כ מה קאמר ר"י זבה תוכיח הרי בזבה ליכא ק"ו לומר דרחקה ראיותי' טמאה קרבה ראיותי' לא כ"ש הרי י"ל דשאני קרבה ראיותי' די"ל דמים יתירים הוא דנתוסף לה וחד ראי' הוא משא"כ בראתה כל יום הוי כל חד ראי' בפ"ע ומה ראי' מזה לשור המועד ולכך נראה דבאמת כוונת ר"י לומר דגם בשור המועד ליכא ק"ו די"ל דבחדי יומא תונבא הוא דנקט לי' רק דהוי קשה לו מנ"ל לתלות זה באיזה תלי' טפי הוי מסתבר לומר כיון דאירע כן ג"פ לומר דהוי חזקה משנתלה במילי דעלמא בספק ודומה למה דאמרינן בעלמא אין ספק מוציא מידי ודאי וכיון דודאי הוחזק בכך ג"פ מה"ת נתלה בספק לומר דאיזה תונבא וכו' לכך אר"י זבה תוכיח ובע"כ הטעם מכח די"ל דדמים יתירים הוא דאתוספו בה וא"כ חזינן דתלי' בעלמא מוציא מידי חזקה וא"כ ה"נ בשור המועד תלי' זו די"ל תונבא וכו' מוציא זה מידי חזקה. וי"ל עוד דר"י אמר ממ"נ אם מה שזבה אינה מטמאה בראיות אינו מטעם די"ל דמים בעלמא הוא דאתוספי בה רק הוי גזה"כ א"כ מוכח דק"ו זה אינו ק"ו א"כ גם בשור המועד אינו ק"ו ואם אינו מטעם גזה"כ רק די"ל דמים יתירים וכו' וחזינן דתלי' זו מוציא מידי חזקה א"כ גם בשור המועד י"ל כן דתונבא וכו' ולכך ממ"נ ליכא ק"ו אבל בעלמא מודה ר"י דהוי ק"ו זה ק"ו ולכן מביא הר"מ ראי' כך כיון דלר"מ חזינן דס"ל דהוי ק"ו זה ק"ו גמור וא"כ לר"י אין ידוע אם ס"ל דאין ק"ו זה ק"ו או דמודה דהוי ק"ו רק בזבה ושור המועד שאני דיש לתלות זה בתוספת דמים וזה בתונבא בעלמא לכך אין ספקו של ר"י מוציא מידי ספקו של ר"מ ולכך ילפינן מזה לעלמא. ולולי דברי המג"א י"ל בענין אחר ע"ד הנ"ל דהנה קיי"ל ביו"ד סי' נ"ז לענין דרוסה דאם קטל חד מינייהו נח רוגזי' ולא חיישינן עוד לדרוסה עיי"ש וא"כ י"ל ה"נ בזה כיון דהתורה לא חייבה את הבעלים בשור המועד רק עבור שלא שמרו כראוי וא"כ תינח היכא דהו"ל לאסוקי אדעתי' שיזיק ולא שמרו אז חייב וכמשמעות המקרא והועד בבעליו ולא ישמרנו אבל אם לא הו"ל לאסוקי אדעתי' שיזיק אין לחייבו וא"כ בשלמא ביום ב' וג' כיון דראה דכבר נגח אתמול הו"ל לשמרו גם היום גם מחר לכם הוי מועד אבל ביום אחד י"ל כיון דראה דכבר נגח היום סבר דכבר נח רוגזי' ולא יגח עוד ולא הי' מחויב לשמרו עוד ולכך פטור ואין ק"ו של ר"מ ק"ו ומנ"ל דהם לשטתם אזלי דהנה באמת ממה דקיי"ל בדורס נח רוגזי' אין ראי' לנ"ד דהתם באותו רגע שדרס זה אין לחוש לשמא דרס עוד דברגע זו נח כעסי' אבל אין ראי' מזה לשאר היום ואם אח"כ חזר ונכנס לכלוב יש לחוש שפיר לדרוסה וכאן ס"ל לר"י דכל היום לא נעשה מועד אך י"ל דנהי דלא אלים הך סברא דנח רוגזי' להועיל על כל היום מ"מ קצת סברא יש לחלק בין ג' ימים ליום אחד ויש צד לומר דג"י גריעי מיום אחד ור"י לשטתו דס"ל דבתם בעינן שמירה מעולה ובמועד ��גי בשמירה פחותה וא"כ חזינן דבמועד הקילה התורה מבתם ואף בשמירה פחותה אף דהו"ל לאסוקי אדעתא שאין שמירה זו די לו מ"מ כל דיש לו צד סמיכה כל דהו שסמך על זה פטור במועד וא"כ ה"נ י"ל ביום אחד כיון דעכ"פ יש לו איזה צד לסמוך לומר דכבר נח רוגזי' נהי דאין זה ברור עכ"פ לא גרע משמירה פחותה דפטור דכל שיש לו איזה צד כל דהו לסמוך עליו פטרתו התורה ולכך לר"י אין זה ק"ו אבל ר"מ לשטתו דס"ל דבעינן שמירה מעול' ואין די בפחות' לכך למד ק"ו שפיר ליום אחד ולכך לשטתם אזלי ומה דקאמר ר"י זבה תוכיח היינו לדבריו דר"מ קאמר לדידי' דס"ל דבעינן שמירה מעולה נמי ליכא ראי' דזבה תוכיח אבל אנן לדידן קיי"ל בזה כר"מ דק"ו הוי ק"ו וזבה לא הוי הוכחה די"ל דמים יתירים הוא דאתוספי בה ומה דקיי"ל כר"י היינו מטעם אחר כיון דאנן קיי"ל כר"ש בזה דמועד די בשמירה פחותה לכך ממילא אזיל לי' ק"ו דר"מ אבל בעלמא הוי זה ק"ו גמור וא"ש דברי הר"מ ודו"ק וממילא אזיל לי' כל ספקו של רו"מ דגם בהם הוי ק"ו ממש של הר"מ, ודו"ק היטב:
+
+Siman 50
+
+שא' מי ששכח איזה דין בהזכרת יעלה ויבוא אם מותר לו באמצע תפלת י"ח לילך לעיין באיזה ספר. הנה ח"ו לעשות כן כי הן אמת דהליכה לא הוי הפסק והנה מדין נט"י אין ראי' דהתם מיירי רק בדבר דהוי חיובו מכח להיות סמוך זה לזה בזה י"ל דהליכה עד כ"ב אמה לא הוי הפסק אבל להפסיק בדבר שצריך להיות יחד דהוי כולו חד להפסיק באמצע י"ל אף הליכה נמי הוי הפסק והן אמת דבס"ס צ' ובסי' צ"ב ובריש סי' ק"ד ובמג"א סי' ק"ג מבואר דהליכה לא הוי הפסק מיהו היינו דוקא הליכה לבד אבל לא ליקח ספר ולעיין דזה ודאי הוי הפסק והרי מבואר בסי' צ"ג סעיף ד' אם נשמט טליתו מעליו אם נפל כולו לא ילבש דהוי הפסק ועוד נהי דהליכה לא הוי הפסק היינו אם עכ"פ בכל שעה פניו למקום שהי' עומד בתפלה אבל אסור לו לחזור פניו כמ"ש בסימן ק"ג שאסור להחזיר לאחוריו עיי"ש וגם אף שמבואר בסי' צ"ו שמותר לילך אחר מחזור או סידור אם הי' במקום מוכן התם מיירי שילך רק ליטלו אבל לא לעיין איזה דין כי זה ודאי הוי הפסק גם מיירי שהי' לו מקום מוכן מתחלה ולא יצטרך לבקש אחריו ובאם אינו מקום מוכן אסור גם מיירי דהליכה הוי רק לפניו ולא שיהפוך פניו לצד אחר לכך ודאי דבחסר אחד מאופנים הללו דהוי הפסק וחלילה לעשות כן וחוץ מזה בזה"ז הלזות שפתים וחילול השם בדבר זה וחלילה לעשות כן מפני מ"ע וחוץ ממה שנראה שמדינא אסור ואף שכ' שבחיי אדם מתיר ואם כן הוא חלילה לסמוך עליו. ומה שרצה לפרש דברי הרמ"א בסי' צ"ו בנדון המחזור דאין כוונתו לילך אחריו רק שהי' מונח במקומו ז"א כלל דהמעיין בלשון רמ"א שכתב לא יחזור אחריו ולא כתב לילך אחריו מוכח דוקא לחזור לבקשו אינו רשאי אבל למקום מיוחד מותר לילך וכן במ"ש אם יש לו מקום מיוחד מוכן ולא כתב אא"כ מונח לפניו מוכח דכל שאינו צריך לחזור עליו חלילה רק למקום מיוחד מותר לו לילך ליטלו וז"ב:
+
+Siman 51
+
+שא' במי ששכח יעלה ויבוא בשחרית וצריך להתפלל לתשלומין איזה יקדים אם התשלומין או המוסף הנה לדעתי אין כאן מקום לספקו כלל דממ"נ אם עדיין זמן תפלת שחרית דהוי קודם חצות א"כ בזה אין שם תשלומין עליו רק היינו ממש כאלו לא התפלל ויקדים שחרית ואח"כ מוסף ואם מיירי שכבר הוי אחר חצות שאין עוד זמן שחרית א"כ בזה הרי אין מקום לתשלומין עד שיקדים מתחלה מנחה ואח"כ יתפלל תשלומין וא"כ היינו הדין המבואר בסי' רפ"ו באם הי' לפניו ב' תפלות מוסף ומנחה איזה יקדים עיי"ש ב' דעות בזה ולכך אין מקום לספק שלו כלל ומה שרצה לפרש שאלתו אח"כ דכוונתו הי' ששכח ערבית ויש לו להתפלל שחרית ב' וגם מוסף לפניו וכו' בזה הורע כח שאלתו דמה זו שאלה הרי התשלומין בעינן סמוך לשחרית ואם יפסוק באמצע במוסף אינו סמוך וגם המוסף אינו שעה עוברת והתשלומין הוי שעה עוברת ובזה ודאי התשלומין קודמין כמו במנחה ומוסף ודוק:
+
+Siman 52
+
+שא' מה שאירע שהתפלל ביוה"כ במקום מוסף שחרית ואח"כ נזכר והתפלל מוסף אם צריך עוד להתפלל מנחה או שיצא במה שהתפלל שחרית שנית ופלפל בדין אם דרבנן בעי כונה. הנה נעלם ממנו דין פשוט בסי' ק"ח סעי' א' בדין תשלומין שאם כוון ראשונה לתשלומין והשני' לחוב לא יצא וצריך לחזור ולהתפלל הרי דבעינן בתפלה כונה לשם מה מתפלל ואם לא כוון צריך לחזור ולהתפלל והטעם נראה דאף דרבנן אצ"כ ואף להסוברים דגם באמירה ל"ב כונה מ"מ תפלה שאני חדא דדעת כמה דתפלה דאורייתא ואף הסוברים דרבנן שאני תפלה כיון דהוי עיקרו בלב כמשאחז"ל בפסוק ולעבדו בכל לבבכם זה תפלה לכך בזה ודאי בעי כונה דתפלה עיקרה בלב הן אמת דהטו"ז ומג"א חולקין ומוכח מדעתם דהיכא דליכא ג"ד יוצא אף שלא כוון לכך מ"מ מלבד דאין קושייתם מוכרח די"ל דשאני תפלת ערבית דהוי רשות והרי זה קיל לענין יעלה ויבוא בר"ח לחד טעם דא"צ לחזור דהוי רשות כן י"ל דקיל לענין זה דאצ"כ ולכך א"צ לחזור רק בג"ד אבל בשאר תפלות צ"כ וא"ש המחבר רק אף להט"ז ומג"א נראה דכאן כיון דהכל מתפללין אז מוסף ואין דרך להקדים מנחה למוסף ובפרט להיות מתפלל שלא עם הצבור זה ודאי הוי כג"ד שהתפלל במקום מוסף לכך ודאי צריך לחזור ולהתפלל מנחה ועיין בפמ"ג בא"א שכתב דהעיקר כהמחבר וגם עיין בסי' ק"ח ס"ק י"ד שכתב דאף דמבדיל בשתיהן אם כוון בראשונה לתשלומין לא יצא לכך ודאי דהי' חייב להתפלל מנחה שנית:
+
+Siman 53
+
+שא' במי ששכח להתפלל מנחה בעש"ק שצריך להתפלל ערבית ב' אם מותר לסמוך להתפלל עם הש"ץ ברכת מעין ז' לשם תפלת ערבית כי עבור תשלומין ודאי לא מהני כיון דהתשלומין הוי לשם חובה והרי המקילין לא מקילין לסמוך על מעין ז' רק מכח דתפלת ערבית רשות והתשלומין הוי חובה רק אם מותר לסמוך על הש"ץ לשם תפלת ערבית. הנה מ"ש דלדעתו אינו יוצא כיון דיש דעות דתפלת שבת ויו"ט הוי חוב כמ"ש בס' מור וקציעה וכו' הנה זה אינו חידוש דהרי בטור תמה ודחה דעות הללו דס"ל דיוצא יחיד במעין ז' רק הב"י מיקל וכן המג"א מכח דס"ל דת"ע רשות אבל להסוברים דתפלת שבת ויו"ט הוי חוב ודאי הדין כדעת הטור דאין יחיד יוצא בזה מיהו בזה אין לחוש דכדאי הב"י ומג"א לסמוך עליהם בזה ומשמעות כל הפוסקים לא משמע לחלק בזה בין יו"ט לחול מיהו בלא"ה נ"ל דבר חדש דאף דת"ע רשות היינו רק אם לא טעה בתפלת מנחה אבל אם טעה בתפלת מנחה וצריך תשלומין מחויב להתפלל תחלה לשם חובת שעתא ובלא"ה לא הוי נחשב תשלומין כיון דחז"ל תקנו דהתשלומין הוי רק בזמן תפלת שעתי' ותחלה יתפללו של עתה ואח"כ לתשלומין צריך לעשות כן ובפרט אם לא יתפלל תחלה חובה אין ניכר אם הוי תפלה זו לתשלומין או לא ולכך צריך להתפלל תחלה לחובה ואח"כ לתשלומין לכך בזה הוי ת"ע חובה כדי שיוכל אח"כ להשלים של מנחה ובלא"ה לא נחשב תשלומין ולכך כמו דהתשלומין הוי חוב הוי ערבית הזה חוב לכ"ע וראה זה דבר חדש ונכון הוא לדעתי בעז"ה:
+
+Siman 54
+
+בנדון מ"ש באם לא התפלל תפלת מנחה בעש"ק דהי' צריך לומר בי' יעלה ויבוא והתפלל ערבי' ב' והתפלל התשלומין של חול וכתב רו"מ דאף דפליגי בזה המג"א עם הטו"ז בסימן ק"ח אם יצא או לא דלדעת הטורי זהב אינו יוצא ולהמג"א יוצא וכתב רו"מ דאף להמג"א לא מהני כיון דבמנחה הי' צריך להזכיר יעלה ויבא וכעת לא זכר יעלה ויבא א"כ ממ"נ אם בתר השתא אזלינן צריך להתפלל כדהשתא ואם בתר מעיקרא הרי הי' חייב יעלה ויבא וכו' אין נראה לי דהרי בשבת נמי הי' ראוי להתפלל של חול רק דלא אטריחוהו רבנן אבל במלתא דלא שכיחא לא תקנו לכך די בשל חול ולכאורה הי' נראה להחזיק דבריו דנהי דבשבת הוי מדינא לצלויי י"ח מ"מ הי' צריך להזכיר של שבת בו כמו בר"ח וא"כ כיון דלא זכר בו כלל של שבת לא הוי תפלה כלל אך כיון דעיקר ראיית המג"א הוי מהטור סי' תכ"ב שכתב כעין זה דבדינא הוי שייך בשבת נמי של חול וכו' והרי קשה נמי כן דנהי דמדינא הי' שייך בשבת תפלה של חול מ"מ הי' מזכיר בו של שבת והרי עתה לא זכר של שבת ובע"כ לא ס"ל סברא זו לכך ה"נ בזה יוצא בשל חול אף דלא זכר יעלה ויבא נחשב שהתפלל כדהשתא כיון דבשבת נמי הוי שייך תפלת י"ח לכך יצא גם בזה להמג"א ובאמת הטור בסי' תכ"ב צ"ע בזה בטעמו דהרי עכ"פ הי' צריך להזכיר של שבת בו מיהו לדינא אין בידנו לחלוק על הטור לכך הדין דיוצא בזה לדעת המג"א:
+
+Siman 55
+
+ומה שרצה לומר דתפלת ר"ה בלילה אינה חובה אף להסוברים דתפלת יו"ט חובה בר"ה אינו חוב כיון דאין מקדשין החודש בלילה. הנה זה טעות דבשלמא בר"ח כיון דת"ע רשות גם הרי התפלל ערבית רק דלא זכר יעו"י והרי ביעו"י מזכיר רק ר"ח לכך כיון דאין מקדשין החודש בלילה אין ר"ח מכריחו לחזור אבל ביו"ט אם התפלה בפ"ע חובה כיון דבזה אינו מזכיר ר"ח רק יו"ט גם גוף התפלה הוי חובה ואין הר"ח מכריחו לחזור רק היו"ט גם בשלמא ר"ח כיון דאין מקדשין החודש בלילה הוי כאלו בלילה אינו ר"ח כלל ומה בכך שלמחר ביום יקדשו החודש מ"מ בלילה אינו ר"ח אבל בר"ה אם יקדשו החודש למחר הוי הלילה שלפניו יו"ט א"כ הוי חוב להתפלל של יו"ט דדלמא למחר יקדשו החודש גם אף אם לא יקדשו הרי תיקן ריב"ז דנוהגין היום קודש ולמחר קודש והוי כיומא אריכתא א"כ בלי החודש הוי היום יו"ט מדרבנן ולכך חייב בו להתפלל לפי הסוברים דת"ע הוי חובה גם מבואר בה"פ דבחוה"מ אם לא זכר ערבית יעו"י הוא חוזר ובע"כ אף דת"ע רשות מ"מ השתא הוא חוזר רק בר"ח אינו חוזר בע"כ עיקר הטעם דאין מקדשין החודש בלילה ובר"ה לא שייך זה לכך בודאי הוא חוזר:
+
+Siman 56
+
+מה ששאל בברכת השנים שאנו אומרים ברך עלינו את השנה הזאת ואיך אנו מתפללין כן בסוף השנה למ"ד ל' יום בשנה חשוב שנה ופחות מזה אינו שנה. נעלם ממנו ש"ס דר"ה י"ב ע"ב ת"ר המודר הנאה מחברו וכו' ואם אמר לשנה זו אפי' אמר בכ"ט באלול כיון שהגיע אחד בתשרי עלתה לו שנה ואפי' למ"ד יום אחד בשנה אינו חשוב שנה הכא לצעורי נפשי' קיבל עלי' והא מצטער נפשי' ואימא ניסן בנדרים הלך אחר לשון ב"א עיי"ש ולכך לא מבעיא לפי המסקנא דהטעם מכח דבנדרים אזלינן בתר לשון ב"א וא"כ ה"ה לענין השנה הזאת בלשון ב"א נקרא יום אחד בשנה שנה וא"כ ה"ה בתפלה נתקן בלשון ב"א וכמו דדנין בשטרות כמו בנדרים ה"ה בנוסח התפלה נתקן כלשון ב"א רק אף בלא זה א"ש דהרי להס"ד לא ידע מהך טעמא דבנדרים הלך אחר לשון ב"א ואעפ"כ ניחא לי' מכח דלצעורי נפשי' קמכוין והא מצטער לי' הרי אף דאמר בלשון השנה הזאת מ"מ כל דהוי משמע לי' אף יום אחד מפרשינן כן א"כ ה"נ לענין תפלה כיון דלברוכי נפשי' קמכוין והרי מתברך ודומה ממש לנדרים. ועוד באמת לשון זאת מורה לפעמים נמי אדסמיך לי' אח"כ כמ"ש בזאת יבא אהרן ומספר אח"כ ענינו וכן וזאת הברכה אשר ברך זאת חוקת התורה וכו' א"כ ה"נ הוי ממ"נ למ"ד יום אחד בשנה חשוב שנה א"כ עדיין השנה שלפנינו עומדת ולא חלף לו הוי הכונה של ברך עלינו את השנה הזאת על שנה שעומד בה עתה ולמ"ד דפחות מלמ"ד יום לא חשיב שנה א"כ כבר נחשב ככלה והלך לו השנה שעברה ועומד לפנינו השנה הבאה והוי כאלו עומד סמוך לשנה הבאה ומבקש ברך עלינו את השנה הזאת היינו העתידה לבוא במהרה וא"ש גם י"ל דנוסח הברכה כן הוא וכמו שאנו מתפללין ואת כל מיני תבואתה לטובה ואיך מתפללין זה כשכבר נגמר ונקצר התבואה ובפרט בא"י דהתבואה נגמר בניסן ואיך מתפללין כל הקיץ על מיני תבואתה ובע"כ דטופס ברכות כן הוא ולא רצו לשנות חז"ל הנוסחא כל פעם כן ה"נ בזה וא"ש.
+ומה שהעיר על הזכרת בנוסח הפיוט כ"פ לשון פיתוי והטו"ז כ' שאין לומר כן דפיתוי הוי בדברי שקר בחבורי סה"ח סי' קל"א הערותי בזה והבאתי מקרא מפורש בירמי' כ' פיתני ה' ואפת ובילקוט אמור אשרי העם יודעי תרועה שיודעים לפתות את בוראם בתרועה וגם הבאתי דהסתה הוי נמי לשון שקר כמ"ש כי יסיתך אחיך בן אמך והרי מקרא אומר באיוב ותסיתני בו לבלעו חנם א"כ מוכח דאין קפידא בזה ובזה דחיתי דברי הטו"ז:
+
+Siman 57
+
+שא' אם ראוי לענות אמן אחר ברכת תפילין של ראש כי הוא רק ספק ברכה ואף דרוב הפוסקים ס"ל דצריך לברך מ"מ יש לחוש למיעוטא כמו דאין עונין אחר נכרי המברך וכ' הב"ח מכח דחיישינן למיעוטא שמכוין לע"ז וכתב דהפמ"ג נסתפק בזה. הנה לדעתי אין בזה שום ספק דבשלמא אחר נכרי אם מכוין לע"ז הוי איסור ממש בעונה אמן דהוי כמברך לע"ז לכך יש בזה לחוש למיעוטא אבל באמן אין בו איסור רק באמן יתומה והיינו שיודע דהוי בחנם אבל כל שא"י שהוי בחנם ועונה מכח ספק אין בו חשש אמן יתומה והרי כמה אמן ואמן אנו אומרים בתפלה אף שלא אחר ברכה וגם המברך את ישראל חייב לענות והרי אינו ברכה לו ית' ובע"כ דכל שאינו בחנם ממש רק איזה צורך אין בו חיוב איסור אמן יתומה א"כ ה"נ אם עונה אמן מכח ספק אין בו חשש אמן יתומה אף אם באמת לא הוי צריך ברכה מן הדין כיון דעכ"פ הוא חייב לענות אמן מספק אין בו חיוב אמן יתומה ואינו דומה למברך ברכה שא"צ דאסור לענות אמן דהתם ידעינן שעושה עברה ולכך ע"ד עברה אין לענות אמן דהוי כמחזיק ידי ע"ע אבל כל דהמברך אינו עושה איסור דמברך מספק ודאי מכ"ש דהעונה אמן אינו עושה איסור וגם הרי אומר המברך בשכמל"ו ועל זה לבד נמי מותר לענות אמן דלא גרע מאמר בשכמל"ו ממברך לישראל דעונה אמן ואם בשכ"מ מוציא מידי חשש ספק ברכה מכ"ש דמוציא מחשש אמן יתומה. והנה מ"ש על פרש"י מנחות דף נ"ו ע"א דפי' סח בין תפלה לתפלה דעברה היא בידו היינו מה שלא בירך ולמה לא פי' דאף דבירך הוי בידו דגרם ברכה שא"צ כדמוכח ביומא. הנה התוס' במקומו פירשו כן והול"ל בקיצור למה לא פרש"י כתוס' אך נראה דס"ל לרש"י דנהי דאסור לגרום ברכה שא"צ מ"מ לא שייך בזה לחזור מעורכי המלחמה דהרי אמרינן בסוטה פ"ג דגדולה עברה לשמה ממצוה שלא לשמה והרי אמרי' בקוברי המת ביו"ט א' דכשרים לעדות דסברי מצוה קעבדי וא"כ ה"נ המברך ברכה שא"צ עכ"פ הוא סבר מצוה קעביד והוי עברה לשמה ולמה אינו חוזר מעורכי המלחמה עבור מצוה שלא לשמה ובע"כ דבזה אינו חוזר וא"כ ה"ה נמי בעברה לשמה אינו חוזר מעורכי מלחמה משא"כ בסח ולא בירך בזה לא הוי כאן צד לשמה לכך חוזר מעורכי המלחמה גם מדנקט סתם סח ולא חילק מה הוי הסיחה אם הוי לדבר מצוה או לא ובשלמא אם לא בירך כלל שפיר הוי עברה בידו דלו יהא דהוי הסיחה מצוה מ"מ הו"ל לברך אח"כ אבל אם בירך רק דהעברה מכח ברכה שא"צ בזה אם הסיחה הוי לדבר מצוה לא הוי ברכה שא"צ כמ"ש המג"א בשם ה��ל"ה דבשבת לא שייך גורם ברכה שא"צ ואף המג"א מודה דעכ"פ יכול לצאת שלא להביאם עד אחר בהמ"ז ובזה כל זמן דלא נטל השל ראש בידו להניחו הוי כמו אם לא הביאו עדיין לפניו וא"כ בזה לא הוי עברה ואם גם בזה הוי עברה עכ"פ הוי עברה לשמה והוי כמצוה שלא לשמה ולמה יחזור מעורכי מלחמה והול"ל סח שיחת חולין עברה בידו ומדאמר סתם סח מוכח אף אם הוי שיחה של מצוה ולכך מוכרח רש"י לפרש דמיירי בלא בירך כלל:
+
+Siman 58
+
+שא' אם שח בתפל' כנהוג בזמנינו שאומרי' כדומה בברכת אתה גבור בל"א לעבעדיגער גאט העלף אונז וכדומה אם זה הוי הפסק. הנה לדידי נראה הדין כך דאם הוי בצבור כיון דמותר להתפלל בכל לשון הוי בזה כאלו הוסיף בלה"ק איזה תיבות ובזה ודאי לא הוי הפסק דהרי בנוסח הפיוטים מוסיפין כמה דברים ואף דהוי לשון בקשה גם בפיוטים ימצא הרבה בקשות על העתיד ואין זה הפסק אבל אם מתפלל ביחיד בזה להסוברים דאסור להתפלל בשאר לשון ודאי הוי הפסק והוי כשיחה בטלה מיהו כיון דעכ"פ אינו מזיד רק סובר דמצוה קעביד הוי כאומר מותר שכתב המג"א בסי' ק"ד דלא הוי כשח במזיד ולכך בכל ענין א"צ לחזור מיהו לכתחלה ודאי אין לעשות כן והמוסיף גורע וה' הטוב יכפר בעדם:
+
+Siman 59
+
+שא' בחתן בתוך שבעת ימי חופתו אם מותר לו לקבל על עצמו תענית להתענות בהם או לא.
+תשובה. נראה דחתן וכלה מותרין להתענות בתוך ז' ימי שמחה שלהם אף דהוי ימי שמחה וראי' לכאורה ממגלה דף ו' ושמחה מלמד שאסורין בהספד משתה מלמד שאסורין בתענית א"כ משמע דוקא מלשון משתה מוכח דאסורין בתענית אבל מלשון שמחה לא הי' מוכח שאסורין בתענית ומוכח מזה דאף שנקראים שמחה יתכן שיהי' מותרין בתענית מדלא יליף תרווייהו משמחה והל"ל שמחה מלמד שאסורין בהספד ותענית אלא ודאי דמשמחה לא מוכח איסור תענית רק הספד א"כ בחתן נהי דקבעו לו חז"ל שבעת ימים לשמחה מ"מ לא קבעוהו למשתה ומותרין בתענית ונהי דנקרא בלשון הש"ס ז' ימי משתה היינו רק כיון דקבעוהו חז"ל לימי שמחה ממילא הוי הדרך לעשות בהם משתה ג"כ ונקראים ימי המשתה כיון דדרך לעשות בהם משתה ואם עושין בהם משתה הוי החיוב לברך בהם ברכת חתנים אבל עיקר תקנו חז"ל ז' ימים רק לשמחה אבל לא קבעוהו למשתה ולכך אסורין רק באבלות והספד דנקבע לשמחה אבל אינו אסור בתענית כיון דלא נקבע למשתה ותדע דאם תקנו חז"ל למשתה א"כ יהי' אסור מדינא בתענית ועיין במג"א סי' תקנ"ט ס"ק י"א ויהי' אסור להתענות אף בתענית צבור בתוך ז' ימי משתה וזה לא שמענו מעולם ומוכח בפוסקים להיפוך ובע"כ דלא נקבע מדינא דש"ס למשתה א"כ אף תענית יחיד מותר והן אמת דעל הש"ס מגלה ק' דמשמע דמשמחה לא מוכח רק הספד לא תענית והרי אדרבא מוכח בכמה דוכתא דתענית קיל מהספד ויש ימים שאין אומרים בהם תחנון ואסורין בתענית ומותרים בהספד ויש שאסורין אף בהספד אבל לא מצינו שיהיו אסורין בהספד ומותרין בתענית וגם אי' בתענית ט"ו כל הכתוב במגלת תענית דלא למספד בהון לפניו אסור לאחריו מותר דלא להתענאה בהון לפניו ולאחריו מותר א"כ מוכח שם דתענית קיל מהספד דהרי האסור בתענית אינו מקדש לפניו ולאחריו והאסור בהספד תופס אף לפניו וא"כ הוי ק"ו מה דאסור בהספד דאסור בתענית וא"כ כיון דכתיב שמחה דאסור בהספד למ"ל עוד משתה דאסור בתענית והוי זה ואצ"ל זה ולמה לא יליף תרווייהו משמחה ולפ"ז הי' מוכח כיון דבחתן חייב ז' ימים בשמחה ואסור בהספד מכ"ש דאסור בתענית אך מכח ק"ו אין לדחות גמרא ערוכה דמוכח להיפוך וגם מנהגנו דמתענין ת"צ לכך גם תענית יחיד אין איסור בדבר ובפרט במילי דרבנן כנ"ל [ואין לדחות ראי' הנ"ל ממגלה די"ל כוונת הש"ס כך דמיתורא ילפינן דשמחה מלמד על הספד דאין לומר דשמחה אתי על תענית לבד דהרי כבר כתיב משתה מלמד שאסור בתענית א"כ למ"ל תחלה שמחה על תענית ובע"כ דאתי ללמוד על הספד ומה דלא דריש להיפוך שמחה לתענית ומשתה להספד למעט תענית למ"ל שמחה תחלה בע"כ למעט הספד ז"א דבע"כ לאו מיתורא ילפינן דלאו יתורא הוא דאיצטרך לגופי' לקיים מצות שמחה ומשתה וא"כ לגופייהו איצטרך ואינן מיותרין כלל ובע"כ דלאו מיתורא ילפינן רק ממשמעותי' דקרא דמלשון שמחה ממילא משתמע הספד כיון דחייבין בשמחה ומלשון משתה ממילא מתמעט תענית כיון דחייבין לשתות וא"כ כיון דמשמעותי' מוכח כן קשה שפיר קושייתנו כיון דכתיב שמחה תחלה ומתמעט תענית והספד למ"ל להביא אח"כ קרא דמשתה הול"ל זה עצמו שמחה מלמד שאסור בתענית והספד בע"כ מוכח שמשמחה לא מתמעט רק הספד לא תענית וא"ש דברינו הנ"ל:]
+
+Siman 60
+
+שא' באלמן שנשא אלמנה ומתפלל בבה"כ אם יאמרו הקהל תחנון בתוך ג"י לנשואין. הנה המנהג בעולם דגם באלמן ואלמנה אין אומרים כל הקהל תחנה ג"י ואם כי אין לו מקור בש"ס אעפ"כ אבאר לו טעמא דמלתא דאין סברא לחלק בזה בין בחור שנשא בתולה או אלמן או אלמנה כיון דכבר ראה רו"מ בש"ע אהע"ז דגם באלמן ואלמנה חייב לשמוח עמה ג"י ולא חלקו בין אם היתה כשרה או נדה וכיון דעכ"פ הוא בשמחה אין סברא לחלק בינו ובין בחור לענין לפטור כל הקהל דהרי אף בבחור ובתולה קשה מה ענין מה דהוא שמח שיפטרו כל הקהל בזה אך הפוסקים נתנו טעם מכח דכתיב באור פני מלך חיים וחתן דומה למלך לכך נמשך שמחה על הכל והנה מה שחתן דומה למלך היינו דבמלך כיון דעלה לגדולה מוחלין לו כל עונותיו כמו שלמדו חז"ל מפסוק בן שנה שאול במלכו וחתן נמי כיון דהנושא אשה מוחלין לו עונותיו וכמשאחז"ל ביבמו' הנושא אשה עונותיו מתפקקין ולכך דומה למלך ולפ"ז הה"נ באלמן הנושא אלמנה מוחלין לו עונותיו דהרי זה למדו מקרא דמחלת בת ישמעאל דנמחלו לו עונותיו והרי עשו הי' לו כמה נשים ומחלו לו ואין לומר דהתם אפשר בתולה היתה דלענין מחילת עונות לו אין סברא לחלק בין אם היא בתולה או אלמנה דזה רק בנשואין תליא מלתא וא"כ כיון דנמחלו לו עונותיו הוי שוה לבחור ובתולה וכל זמן דהוי שמחה לו הוי שמחה לכל הצבור ומנהג ישראל תורה הוא:
+
+Siman 61
+
+נסתפקתי באם אין כאן אבלים רק אנשים אחרים שנשכרו לומר קדיש בעד מתים אחרים ואחד אומר קדיש עבור שני מתים ואחד אומר עבור מת אחד אם שייך הקדיש לשניהם בשוה או מגיע לזה שאומר בעד שנים ב' חלקים ולהשני חלק אחד. נ"ל ברור דלזה שאומר קדיש בעד ב' יש לו ב' חלקים ולהשני חלק אחד די"ל זה למ"ש בש"ס וחו"מ לענין חצר לפי פתחים מתחלקת כן ה"נ בזה כיון שהוא אומר בעד ב' מתים מגיע לו ב' חלקים ולהשני שאומר רק בעד אחד מגיע לו חלק אחד. ואל תשיבני ממ"ש המג"א בסי' קל"ב וז"ל מי שאבל על אביו ואח"כ מתה אמו יש לו כל דין כל הקדישים מדין למ"ד ואעפ"כ חולק בשאר קדישים עם שאר אבלים מצד אביו וכתב עליו הבאה"ט בשם הכנ"י וז"ל בכנ"י הקשה עליו דא"כ מי שאבל על אביו ועל אמו יאמר קדיש כפל משאר אבל וז"א שזכרון אחד עולה לכאן ולכאן עכתו"ד וא"כ מוכח מזה דאין שייך לאבל ב' חלקים אף שהוא אבל על אביו ועל אמו. אך באמת אין זה ראי' דטעם הכנ"י דזכרון אחד עולה וכו' אין נראה דאינו דומה להתם דהתם בש"ס לענין להזכיר ר"ה בפ"ע ור"ח בפ"ע בזה שייך לומר שפיר כיון דעיקר הכונה לזכרון בעלמא אז זכר��ן אחד עולה לכאן ולכאן אבל בענין אמירת הקדיש דזה הוי כפרעון חוב על עונות אביו ואמו וא"כ ודאי אם חייב אביו מנה ואמו חייבת מנה ודאי לא יפטור בזה הבן אם ישלם הבן מנה עבור שניהם וא"כ ה"נ כיון שהקדיש הוי כעין הגנה ופרעון חוב על עונות אביו ואמו צריך פרעון מיוחד לכ"א בפ"ע מיהו עכ"פ חזינן דבאמת לא"ה הוא דהרי מי שאבל על אביו ואמו אינו נוטל ב' חלקים. מיהו אכתי לא הוי ראי' בזה לנדון של המג"א די"ל כיון דבע"כ הטעם דבתוך למ"ד יש לו כל הקדישים מכח דתוך למ"ד הוי מדה"ד יותר מתוחה על המת וצריך כפרה יותר מאחר למ"ד א"כ י"ל כמו דיש חילוק בין תוך למ"ד לאחר למ"ד לענין כל הקדישים דבזה יש לו כל הקדישים ובזה א"ל כל הקדישים א"כ חמור נמי בזה דבתוך למ"ד אין מועיל כפרת קדיש אחד להיות עולה לב' מתים וצריך המת שבתוך למ"ד קדיש מיוחד ואין מועיל קדיש אחר לתוך למ"ד ואחר למ"ד אבל אם שניהם הוי אחר למ"ד י"ל שפיר דקדיש אחד עולה לכאן ולכאן וא"ש דברי המג"א. מיהו נראה דברי הכנ"י נכונין די"ל דאף אם אומר קדיש רק על אביו או על אמו אין כל הזכות של המת לבד כיון דבע"כ מה דברא מזכה אבא ומועיל לכפר על אביו ולהיפוך אבא לא מזכה ברא בע"כ הטעם מכח דהאב גורם להולדת הבן ולהביאו לעולם לכך הוא מזכה ברא אבל להיפוך הבן אינו גורם להולדת אביו בעולם לכך אין אב מזכה בן וא"כ בזה אף מה שברא מזכה אביו אין כל הזכות של אביו דהרי לאו על ידו לבד בא לעולם רק בצירוף אמו שניהם שותפין באדם וא"כ בזה אף אם הבן אומר קדיש רק על אביו או רק על אמו נמי אין כל הזכות שלו רק מחצה ומחצה שייך לאמו א"כ לכך אף כשמתו שניהם נמי קדיש אחד עולה לכאן ולכאן דבלא"ה שייך לכ"א רק מחצה השכר מן הבן ולכך א"ש דברי הכנ"י לדינא וא"כ נראה דהיינו דוקא באומר קדיש על אביו ועל אמו דאז אף באומר רק על אחד מהם אין כל הקדיש שלו רק שייך הזכות לאמו ג"כ אבל באומר על אחר קדיש דבזה אין שייכות לאחד על חבירו לכך ודאי אין קדיש אחד עולה לכאן ולכאן וצ"ל לכ"א קדיש בפ"ע וא"כ כמו שצריך לומר לכ"א קדיש מיוחד ה"ה אם יש אחד שאומר קדיש בעד מת אחד ואחד אומר בעד שני מתים אז יש לזה שאומר בעד שני מתים שני קדישים וזה שאומר בעד מת אחד רק קדיש אחד ואין זכרון אחד עולה לכאן ולכאן משא"כ באומר על אב ואם דהוי ענין אחד דשניהם יחד גרמו לו לבוא לעולם לכך ברא מזכה אביו בזה שפיר זכרון אחד עולה לכאן ולכאן כדברי הכנ"י. ונ"מ עוד באם אומר על אביו ועל אמו רק נהי דבזה כל אבלים שוין מ"מ נ"מ אם הוא אורח ואחד אומר קדיש עבור אחר והוא תושב שבזה נראה דשניהם שוין כיון דלכ"א יש מעלה זה אורח ואומר על אביו ואמו וזה אומר על אחר אבל הוא תושב ולכך בזה נראה דחולקין בקדישים ולכך נראה דשוב אם אחד אומר קדיש על אביו ואמו והוא אורח והשני הוי תושב ואומר קדיש עבור אחר אז לזה שאומר קדיש עבור או"א מגיע לו שני קדישים ולזה שאומר רק עבור אחד קדיש אחד דבשלמא בסתם אבלים אף שהוא אבל על אביו ואמו אין לו רק קדיש אחד בין שאר אבלים דבזה הוי ממ"נ בתורת אחר אין לו קדיש נגד אלו שהם אבלים על אב או על אם ובתורת אביו ואמו בזה הוי זכרון אחד עולה לכאן ולכאן לכך הם כולם שוין אבל בזה נגד זה שאומר עבור אחד קדיש א"כ שוב לא גרע מה שאומר על אביו ואמו מאומר על אחר ולכך נחשב כאומר על שניהם לכך יש לו ב' קדישים ולהשני רק קדיש אחד. מיהו יש לומר דלענין קדיש השני שאין לו בתורת אב ואם רק בתורת אחר א"כ הדר הו"ל דין אורח שאומר עבור אחר וזה הוי תושב ואומר עבור אחר לכך התושב קודם וא"כ בע"כ מוכרח לבוא רק בתורת אביו ואמו ושוב הוי זכרון אחד עולה לכאן ולכאן ושניהם שקולין ומיהו יש ללמוד מזה לכל כיוצא בזה:
+
+Siman 62
+
+שא' לבאר לך איך אנו נוהגין להטיל גורל בקדיש וכדומה הא כתב הש"ך בשם התוס' דאין שואלין בגורלות. הנה דע כוונת התוס' הוי על מה ששואלין בגורלות על להבא מה יהי' כגון אם יחי' החולה או ימצא האבדה וכה"ג על ענינים דלהבא אין לשאול דכתיב תמים תהי' עם ה' אלקיך אבל להפיס בין ב' ענינים לידע אם שייך לזה או לזה זה ודאי מותר ואין שייך בזה לומר תמים תהי' שהרי בבהמ"ק הי' מפייסין מי שוחט וכו' וכן שנינו במשנה ופוסקים אין מטילין וכו' ביו"ט מכלל דבחול שרי להטיל גורל וכן בקרא מפורש אך בגורל תחלק הארץ ואיך מצוה הקב"ה לעשות דבר שלא כהוגן ובע"כ דבכה"ג ליכא איסור גורל כלל לכך להטיל על קדישים או כדומה לזה אין בזה מיחוש ופקפוק כלל:
+
+Siman 63
+
+שא' מה שנהגו בק"ה שהתוכחות אין קורין שום אדם רק הקורא קורא אותם בלי ברכה תחלה וסוף. הנה רע מאד מנהג זה ושתים רעות עשו אחד דנראה דמבזה התוכחות ועוברין על מוסר ה' בני אל תמאס וכו' ועוד דהוי בזיון לגוף התורה דעל כל הפרשיות מברכין ועל זה אין מברכין והוי בזיון התורה. והנה מ"ש רו"מ ראי' ממגלה דחייב לברך על התוכחה יפה אמר וכן מן המדרש פ' ראה דאמר שם דהתוכחות אחד קורא את כולן ומפרש שם הטעם דאמר הקב"ה אינו בדין שיהיו בני מתקללין ואני מתברך עיי"ש ואם איתא יעשו קוצין קוצין ובלי ברכה ובע"כ דחייב לברך ועוד יותר מבואר בתשו' ג"א יהודא חאו"ח סי' ע"ג בשם מ"ס פי"ב דאף בזמן הש"ס שלא הי' כ"א מברך רק הראשון והאחרון מ"מ על הקללות היו מברכין תחלה וסוף עיי"ש א"כ ק"ו מה בזמן הש"ס שלא הי' מברך כ"א על עליה שלו מ"מ על הקללות היו מברכין מכ"ש בזה"ז דכ"א מברך דחייב לברך על הקללות וטעם הדבר הי' נראה דגם בזמן הש"ס הי' מברכין על הקללות לרמז דהם מקבלין הקללות והיסורין באהבה גם י"ל הטעם דמברכין על זה הוא מכח דכתיב ואברכה מברכיך וכן מברכיך ברוך ואם על אדם כך מכ"ש המברך לו ית' וכדי שלא יחול בו הקללה באיש שקורא הקללות לכך מברך כדי שיתברך הוא והנה באמת המג"א בסי' תכ"ח הביא בשם הב"ה שבמקומו הי' החכם קורא התוכחה ולא הי' ירא והמהרי"ל שהקפיד הי' אומר שבשכירות אין קפידא וא"כ למה לא יכופו הש"ץ או השמש שיעלו ויתנו להם איזה דבר או אטו אם לא ימצאו איזה עני ויתנו לו איזה דבר ויעלה ואם לא יטילו גורל מי יעלה לתוכחה וע"פ הגורל מי שיפול עליו נמי אין קפידא:
+
+Siman 64
+
+שא' בנדון הס"ת שבעל בת המנוח לקח הס"ת מן המנין שנתנו בעל הס"ת קודם פטירתו והחזירו לבהכ"נ הראשון שהי' בעל הס"ת מתפלל. הנה שלא כדין עשה וחלילה להבהכ"נ להיות קורין בו ולברך עליו דהוי מצוה הבאה בעבירה ואף דבהכ"נ רוצים ליתן טראטו לבתו והמנין אין רוצים ליתן טראטו מ"מ שייך הס"ת להמנין כי אין להבת ובעלה שום זכות בהס"ת וכשיגדלו היורשים שהם יורשים מד"ת להם משפט הבחירה מה לעשות וכעת שאין היורשים בני דעת היכי דקיימא הס"ת בעת מיתת בעל הס"ת שם תהא עד אשר יגדלו הנערים:
+
+Siman 65
+
+שאלתו בנדון הס"ת שנדר אחד וכעת רוצה ליטלו והקהל מוחין. הנה עיין בטו"ז סי' קנ"ג שהביא פלוגתא בזה ואני בק"א לסה"ח העליתי לחלק דאם הס"ת שלו דקיים בי' מצות כתיבת ס"ת אנן סהדי דלא יתנה לחלוטין ואז יוכל ליטלו בלי ראי' אבל אם ירשו מאבותיו הדין כהסוברים דבעי ראי'. ועכ"פ לדינא העליתי להחזיר לו הס"ת:
+
+Siman 66
+
+שא' מה השיעור הפסק כתיבה אחת הנראה כב' תיבות והוא אם יש הפסק כמלא אות קטנה בתיבה אחת בין האותיות והתינוק קורא אותו כתיבה אחת מכח דבשאר תיבות הוי ההפסק יותר בין תיבה לתיבה וכו' הנה יעשה כך יכסה כל הכתב שלפניו ושלאחריו ולא יראה התינוק רק זאת התיבה לבד אז אם יקרא אותו תיבה אחת כשר ואם לאו פסול:
+
+Siman 67
+
+מה ששאל על הס"ת שהי' נפסק איזה אות אך לא ניכר ההפסק להדיא והורה שלא להוציא אחרת יפה הורה ומה שהראה לו אחד בשם השערי אפרים להיפוך דדוקא לענין תפילין לענין שלא הוי שלא כסדרן מהני זה אבל כל שלא תיקן הוא פסול. הנה דבריו תמוהין דהרי הוי תרתי דסתרי מהדדי דממ"נ אם הוא פסול וצריך להוציא אחרת בע"כ אין שם אות עליו וא"כ למה לא נחשב שלא כסדרן אם אין עליו תורת אות עתה ואם לא נחשב שלא כסדרן בע"כ דהוי עליו תורת אות אף בלי תקון וא"כ למה נצטרך להוציא אחרת לכך דבריו תמוהין והדין דין אמת כמ"ש בחבורי:
+
+Siman 68
+
+לכהן, מה ששאל כשעולה ג"כ במקום לוי אם לומר ברכו שנית דהא"ר כתב דאין לומר ברכו שנית. הנה לדעתי אל ישנה מן המנהג ומה קפידא הוי לומר ברכו אפי' בחנם הרי אינו ברכה רק שבח בעלמא לכך ודאי יאמר ברכו שנית כפי המנהג:
+
+Siman 69
+
+מה ששאלת על מה שעשו בבהמ"ד צורת ידים כמו שהכהן עושה כשנושא את כפיו הנה לדעתי אין איסור בזה דבסי' קמ"א כיון דהוי רגל"ד מה דעומד על בסיסו לכך חיישינן לי' ואף להרמב"ם דס"ל אף באינו עומד על בסיסו אסור היינו דס"ל דבזה לא אזלינן ב"ר מכח דקשה למה עשאוהו והוי כרגל"ד דעשאוהו לעבוד אבל בבהמ"ד דניכר דעשאוהו כדמות הכהנים שעולים לדוכן לחוש למראות עין שעשאוהו לעבוד זה ודאי לא חיישינן כיון דאין דרך לעבוד לידים לבד ליכא בזה חשש מ"ע לכך מותר להיות כן דלמ"ע לא חיישינן בדבר דלא שכיח לעשות כן:
+
+Siman 70
+
+שא' ע"ד החלון שנדב בעה"ב ועשהו אצל אומן והאומן עשה תחלה חלונות לבית ע"ז ועשה החלון הזה כדמות החלונות שעשה לשם גם יש בתוך החלון הזה מראה שנראה כשתי וערב. הנה אין להעמידו בבה"כ לא מבעיא אם יש בו דמות ש"ו שעשה ובפרט דהוי רגל"ד דהוי בו דוגמא זו כיון דעשאו דוגמא שעשה להם ולהם בודאי כוון לכך רק גם אף בלי ש"ו כיון דכוון להיות דוגמת שעשה להם אסור להעמידו בבה"כ דהרי המצבה היתה אהובה לפני המקום וכו' והרבה דברים מצינו בסנהדרין דאסור לעשות משום דהם עושין כן ומשום בחוקותיהם וכו' נהי דשם נאסר כיון דהרבה עושים כן אך התם נאסר אף באינו מכוין לעשות כמותם אבל במכוין לעשות כמותם אסור אף אם אין רבים מכוונים לכך ובפרט דחוששני לאומן הזה אולי יש בו צד מינות לכך אין להעמיד החלון הזה בבהכ"נ. אח"ז שלחו אלי ציור החלון וראיתי כי יש בו צורת ש"ו רק שיש הרבה ג' או ד' והשבתי להם כי ראיתי ציורו והוא באמת ציור ש"ו אף דהוי בו כמה כן מ"מ הוי דמות ש"ו ואף דבבית בעלי בתים הוי כן החלונות מ"מ בבה"כ אין להיות כן ועיינתי בחלונות של בתי כנסיות שלנו וראיתי כי לא נעשו כציור חלונות בעה"ב ועמדתי על דעתם כי נעשה כן בכונה שלא יהי' כציור ש"ו לכך מהיות טוב וכו' אין ראוי להיות כן בבה"כ במקום המקודש:
+
+Siman 71
+
+במ"ש בסי' קנ"ג בהג"ה אסור לעשות דבר מאתנן והאריך המג"א בדיני אתנן ונסתפקתי באם הי' שוגג וסבר דאינו אתנן או שמותר לזנות אם נחשב אתנן כי אפשר דוקא במזיד הוי אתנן אבל בשוגג לא הוי אתנן כיון דהוי אומר מותר וגם י"ל דהוי נתינה בטעות אם ידע שהי' איסור לא הי' נותן א"כ אינו אתנן או אף בשוגג הוי אתנן וממ"ש בש"ס אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו דמחייבי מיתות ב"ד הוא ולמ"ל לזה הרי אפי' אם הוי מחייבי לאוין נמי קיי"ל דאין לוקה ומשלם א"כ אלו תבע לי' לא אמרינן זיל שלים ובע"כ דמחל לא הוי ראי' די"ל דמיירי בשוגג וקיי"ל חייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין לכך הוי אתנן ולכך מביא ראי' מחייבי מיתות דאפי' בשוגג פטורין מתשלומין וא"כ מוכח דגם בשוגג אפשר לומר דמיירי במזיד ולא התרו דהוי כשוגג לענין חיוב תשלומין (גם י"ל דאלו מיירי בזונה כותית או שפחה ובצינעא ליכא לא מלקות ולא מיתה לכך מוכיח מחייבי מיתות כמ"ש התוס' דבע"כ בהכי מיירי שם עיי"ש) ולכך מוכיח מחייבי מיתות ולענין אתנן הוי אתנן כיון דהוי מזיד אבל בשוגג ממש י"ל דאינו אתנן אך יש להביא ראי' להיפוך דהרי אם הי' שוגג ודאי לא הי' חייב ליתן לה האתנן כדקיי"ל ביו"ד סי' קי"ט באם מכר לו טריפות בשוגג דאין מנכה לו מן הדמים וא"כ הול"ל אתנן אסרה תורה אפי' בשוגג ואלו תבעה לי' לא הוי חייב לשלם ומ"מ אם נתן הוי אתנן מזה מוכח דדוקא בקבד"מ דחייב עכ"פ לצי"ש לכך הוי אתנן אבל בשוגג דאף לצי"ש פטור לא הוי אתנן מיהו אין זה ראי' גמורה דלהוכיח מזה לא הי' אפשר די"ל דלמא מיירי במזיד וכמו שהקשו התוס' שם ולכך מוכיח דרק אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו וכמ"ש התוס' דזה מוכרח דמיירי קרא בהכי אבל לפי מה שמוכיח דאף דאלו תבעה לי' בדינא פטור מ"מ הוי אתנן י"ל אף בשוגג הוי אתנן וצע"ב. [והנה בהיותי בזה ראיתי במשל"מ פ"ד מאיסורי מזבח הלכה י"ג שהביא דברי מהרי"ט בח"ב חלק חו"מ סי' כ"ו שכתב וז"ל ושמא אפי' חיוב אין כאן עליו כיון דאמר לה בטלה זה והיא לא זכתה בו והמשל"מ כתב עליו דמפורש הוא בהרא"ש שחייב לשלם בתורת שכירות עכ"פ עיי"ש והובא בהרא"ש ר"פ השוכר את הפועל ואני תמה יותר דהרי קו' המהרי"ט ג"כ מבואר שם בהרא"ש ותירוצו ובאמת הי' נראה לחלק הענינים דהיכי דליכא חיוב מלקות ומיתה בענין שאינו פטור מכח קלבד"מ אז ודאי הוי כמו שכירות דעלמא דנתחייב בלי קנין כן ה"נ בזה אבל היכא דשייך חיוב מיתה או מלקות בענין דאף אי נימא דחל החיוב לשלם מ"מ אלו תבעי לי' בדינא קמן הי' פטור מלשלם רק דנ"מ אם חל החיוב אז עכ"פ לצי"ש חייב לשלם וכן אם תפס לא מפקינן מיני' אבל אם אין החיוב חל אז אף לצי"ש פטור ותפיסה לא מהני א"כ בזה י"ל דאינו דומה לשכירות דעלמא דשם חל החיוב מדינא אז חל אף בדבור אבל בזה כיון דאף אם יתחייב לא יצטרך לשלם א"כ גרע כח שכירות זה י"ל דנהי דלצי"ש חייב היינו אם גזלו ממש או הזיקו היזק ממון ממש או אם עשה איזה קנין להתחייב בו אבל בדבור בעלמא כיון דאינו רק דיבור והוא דיבור גרוע הוי במקום מיתה או מלקות י"ל דלא חל החיוב בדבור כלל ואפשר דבזה נסתפק המהרי"ט והרא"ש מיירי היכא דליכא חיוב מלקות או מיתה ולדינא צ"ע בכל זה:]
+
+Siman 72
+
+שא' באחד שקנה רעהם של עץ משפיעגעל ונתן אותו לבהכ"נ להעמידו לארון הקודש והוא מיחה בו כיון דבא משפיעגעל הנעשה לדברים המכוערים כמ"ש במד"ר תנחומא פ' ויקהל ורש"י מביאו דלא רצה משרע"ה לקבל מראות הצובאות ויש בפי' התוס' על חומש דמשמע מדבריהם דאין לחלק בין אם האשה עצמה נותנת כן או אחרים קנו ממנה ונתנו אותה לבה"כ וכו' הנה מ"ש ראי' מן התוס' הוא למותר דכן מפורש בסי' קמ"ז בהגהה דאין לעשות מפות מדברים ישנים שנשתמש בהם הדיוט ומוכח מזה דאין הדבר תלי' בבעלים רק בגוף הדבר כיון דנשתמש בו הדיוט אסור להיות ממנו מפה וה"ה שאר תשמיש לבהכ"נ ובפרט מה דהוי לכבוד התורה והיטב אשר דיבר רו"מ מה לי גוף השפיגעל מה לי דבר המחזיקו סוף סוף הוי נשתמש בו הדיוט בדברים המכוערי' ואם כי בסה"ח סי' הנ"ל הקשיתי שם מן המשנה דכיפה שנתנו לספר וכו' מ"מ שאני ושאני כיפה דאינו נעשה לדבר עברה משא"כ מראה השפיגעל ובפרט מנכריות ודאי הוי תשמישו לדבר מגונה ובפרט דניכר דבא ממגונה כמ"ש רו"מ וראי' דלמה לא רצה משרע"ה לקבל המראות הצובאות הרי הוי שינוי מעשה שהי' מראה וכעת עשו ממנו כיור והוי שינוי מעשה והרי אמרינן בב"ק נ"ד וס"ה ובתמורה ל' דבאתנן זונה ומחיר כלב לדעת ב"ה וקיי"ל כן דהם ולא שינוייהם א"כ מותר אתנן זונה אם נשתנה ולמה לא רצה משה רבינו לקבלם ואין לומר דהוי שינוי החוזר דודאי יהי' בידם לעשות באופן שלא יהי' אפשר לחזור למראה ודוחק לומר דהמדרש יסבור כב"ש דאוסר שינוייהן אך הטעם דבשינוי מאתנן זונה ומחיר כלב אין הדבר ניכר אם קמח זה נעשה מאתנן זונה ומחיר כלב וכיון דאין הדבר ניכר מגופו לכך נהי דהאתנן ומחיר כלב גופו אסור אף דאינו ניכר מ"מ בנשתנה מותר אבל במראות הצובאות דניכר שבא ממראה אף בהיותו כיור יהי' ניכר שבא ממראה ובפרט דבלא"ה אין דרך לעשות כיור מדברים כאלו אם לא שהנשים התנדבו וא"כ כיון דניכר שבא מדבר מאוס אף שינוי לא מהני אף דשינוי מעשה מהני בכל מקום ונחשב כדבר אחר מ"מ כיון דעכ"פ ניכר שבא מכח מאוס לא מהני א"כ ה"נ נהי דאין זה גופו המראה כיון דעכ"פ ניכר שבא מדבר מאוס אסור לגבוה:
+
+Siman 73
+
+שא' שרצה לעשות סעודת נשואין בבה"כ של נשים לדעתי לא תהא זאת בישראל ואם בהכ"נ של אנשים יותר מקודש עכ"פ גם עזרת נשים הוי קודש וראיות הרב מרימאלוב אינן ראיות ועיין זבחים ס"ג ע"א עבודה דאדם עובד במקום רבו אמרינן שלא יהא טפל חמור מן העיקר אבל אכילה דאין אדם אוכל במקום רבו לא אמרינן שלא יהא טפל חמור מן העיקר ועיין רש"י שם והרי אכילת קדשים ודאי הוי מצוה כידוע ואעפ"כ לולי קרא לא הי' מותר כן ה"נ כל ראיותיו הוי לדבר מצוה שאין בה הנאת הדיוט אבל כל דהוי הנאת הדיוט כגון אכילה ושתי' אסור ועיין באו"ח סי' קנ"א במג"א סק"ה עי"ש והבן:
+
+Siman 74
+
+שא' ע"ד הבה"כ שלהם היות כיון דהוי הכרח לסתרו מכמה טעמים בודאי מותר לסתרו ולבנות אחרת אך אם אפשר יבנו תחלה הבהכ"נ החדשה ואח"כ יסתר הישנה ואם א"א יסתרו הישנה תחלה אך ח"ו למכרו לעכו"ם כי הוא יבנה שם בית ויכנס לתוכו ע"ז וזה גרוע מד' דברים המבוארין בש"ע וגם הוי גנאי גדול שבמקום בהכ"נ ידור עכו"ם לכך לזה אל יעשו כן רק ישארו המקום פנוי ויעשו ממנו גן לזרוע ולא למכרו לעכו"ם:
+
+Siman 75
+
+שא' ע"ד הפלאץ מבהכ"נ הנשרף והפלאץ נשאר פנוי ונעשה ממנו הילוך לרבים וב' אנשים יש להם פלאץ אחד מימין מקום הבהכ"נ ואחד משמאל מקום הבהכ"נ וכעת רוצים לבנות בתים וליקח מקום הבהכ"נ לעצמם. הנה חלילה לעשות כן כי הן אמת מצד מיצר שהחזיקו בו רבים לא שייך בזה"ז כמ"ש בסמ"ע סי' קס"ב מ"מ מצד שהמקום מקודש משל בהכ"נ בזה לא מהני דינא דמלכותא ולומר דזט"ה מוכרים אותו הנה ז"א דמלבד מ"ש בקונטרס פרט ועוללות לס' סת"ם דבזה"ז לא שייך דין זט"ה כיון דאינו נעשה ברצון העיר רק בערכאות וד"ל אך מלבד זה הנה בדרך הרבים במיצר שהחזיקו בו רבים לא מהני זט"ה וא"כ כאן ממ"נ מצד דת המלך לא מהני מכח קדושת בהכ"נ ומצד זט"ה לא מהני מכח מיצר שהחזיקו בו רבים לכך חלילה למכרו לבנות עליו בית ולהשומעים יונעם ותבוא עליהם ב"ט:
+
+Siman 76
+
+ע"ד המחלוקת בין הראשים ובין הח"ק בעיר צאנז חדש. הנה הדין עם הח"ק כי לעשות ממקום שמתפללין שם אנשים לעשות ממנו עזרת נשים הוי הורדה מקדושה ובקונ' פרט ועוללות לס' שנ"ה כתבתי דודאי הוי שינוי גמור ואיך יעלה לומר דאין זה הורדה מקדושה לעשות מבית התפלה לזכרים בית תפלה לנקבות דבתפלת אנשים פורסים על שמע ואומרים קדושה וברכו ותפלה בקו"ר בחזרת התפלה וכ"ז אינו בנשים גם יש כמה מצות כגון ק"ש נשים פטורות וגדול המצווה ועושה וכו' גם בערבית ע"פ רוב אין באים נשים ואנשים מתפללים בצבור גם יש קה"ת וכמה אנשים מברכים עליו מה שאין בנשים גם יש כמה דהוי מ"ע שהז"ג דנשים פטורות ואנשים חייבים ועיין פ"א דכלים משנה ח' דמונה עשר קדושות ומונה עזרת נשים ואח"כ למעלה ממנו עזרת ישראל שאין ט"י נכנס וחייבין עליו חטאת גם ידוע משאחז"ל דלא המקום מכבד את האדם וכו' וראי' מהר סיני וא"כ ודאי הזכרים עדיפי מנשים דהרי מברכין בכל יום שלא עשני אשה לכך פשוט דהוי הורדה. ומ"ש שקודם פסח מניחין שם קמחא דפסחא מה בכך חדא דמפורש בסי' קנ"א דמחשבין שם חשבונות של צדקה וא"כ מוכח דדבר השייך לצדקה מותר לעשות בבה"כ. וגם מה שאוכלין שם לפעמים כשמתאספין. הנה מן הסתם מתאספין לאיזה דבר מצוה והרי מפורש בסי' הנ"ל בשעה שמתאספין לעיבור שנה מותר לאכול שם והרי קדושת בהמ"ד חמור מקדושת בהכ"נ ואעפ"כ אורחים אוכלים שם וכן מקדשין קידוש בליל שבת בשביל אורחים דגני בבי כנישתא הרי היכא דהוי לצורך מצוה מותר לאכול שם. ועוד אף אם עושין שלא כדין בבהכ"נ אטו בשביל זה תפקע קדושת בה"כ אפי' אם ח"ו יתנהגו כמה פריצות בבה"כ מ"מ לא תתבטל בזה קדושת בה"כ המה יקבלו עונשם על כך והבה"כ נשאר בקדושתה לכך חס מלשנות. והנה בטענה זו לבד הי' די להחזיק דברי הח"ק ואעפ"כ אבאר יתר הטענות מה שטענו הח"ק שהחזיקו בו כמה שנים להיות לח"ק והמנהיגים משיבים דהוי חזקה שאין עמה טענה. הדין עם הח"ק דלא בעינן טענה רק ברוצה להחזיק בשל חברו בזה בעינן טענה אבל בענין כזה הוי רק כעין חלוקה שבשעת בנין בה"כ נתחלק להיות חדר זה לח"ק ואטו הם באים להוציא קרקע או ממון מן השני הרי רוצים רק להיות בית תפלה לאנשי ח"ק וביד כולם להתחבר אל החבורה ויהי' לו זכות עמהם ובחו"מ סי' קמ"ט ובמג"א סי' קנ"ד ביחיד שהחזיק באיזה מצוה וחלוקת כבוד לא בעינן שום טענה רק אם נותן לו במתנה כך וחלוקת כבוד דהוי חזקה וכל כה"ג דהוי חזקה לשם ח"ק הוי חזקה זו להם ולכל הדורות שיהי' בחבורה זו. ומ"ש דהוי של כרכים זה תמוה דמה דשל כרכים אינו נמכר היינו להפקיע מקדושתו בענין שלא יוכלו רבים להתפלל עוד שם וכדומה אבל בזה אטו אין רשאים לבנות ממעות שגבו מן הכרכים לעשות ממנו ב' בתי כנסיות ויהי' חייבין לעשות רק בהכ"נ אחת זה ודאי אינו דכל שיהי' ביד הכרכים להתפלל שם יוכלו בני העיר לבנות כרצונם אם בה"כ אחת או כמה כן ה"נ אטו בני הח"ק ימחו בבן כרך שיבוא להתפלל שם שלא להתפלל ובפרט שיוכל איש האורח הבא להתחבר אל החבורה להיות כאחד מהם ואין זה שינוי רצון הכרכים. גם מ"ש הח"ק כי אם יבטלו זה החדר יתבטל הח"ק גם זה טענה נכונה ומ"ש הם כי יהי' ח"ק ז"א כי אין בידם לבטל אנשי הח"ק ממצותם שזכו הם בו והם רוצים לקיים מצוה שזכו מכבר ומה להם בכך מה שאפשר להתקיים ע"י אחרים גם זה דומה למה דקיי"ל בש"ס ופוסקים דאין לסתור הבה"כ הישנה תחלה מכח דחיישינן לפשיעותא כן ה"נ אם תתבטל הח"ק חיישינן לפשיעותא שלא יהי' נעשה חבורה חדשה. והנה זה ודאי דהח"ק מחויבין ליתן להבה"כ החלק שהתנו מתחלה אבל מ"מ אם אין נותנים לא נפקע בזה קדושת החדר שהי' מתפללין שם הח"ק ומצינו סמך לזה בבית אלקינו שנבנה ממעות כל ישראל וחלקו כמה לשכות זו לכך וזו לכך ומעולם לא שינו לעשות מלשכה זו תשמיש אחר כי כן נתחלק מתחלה כן ה"נ מסתבר לומר בשעת בנין הבה"כ נעשה כך מתחלה שחדר זה יהי' לכך וחדר זה יהי' לכך ולזה אין ביד המנהיגים לשנות החדר של ח"ק בשום אופן שבעולם כן הוי דעתי בעזה"י:
+
+Siman 77
+
+שא' וז"ל בנדון אשר אנשי ק"ה רוצים לחדש כיפת הבהכ"נ אשר מימי קדם בנוי היתה לבנות עלי' כיפה כפי הרשימה אשר ניכר מתוכה ונדבו נדבות וגם שכרו בע"מ מפורסם ואחרי אשר הבעה"מ שם עיניו על הכותל בהכ"נ והרשימה שבתוכה לכיפה לפי בינתו אומר כי הרשימה לא הוטב בעיניו וצריך להוסיף על הכתלים ולהרבות כמו ששה אצבעות עד תשעה לכותל דרום וכן לצפון וע"ז תתמעט חלל הבהכ"נ אם נכון לעשות כן ע"פ תוה"ק... הרב מטשארטקוב. תשובה חס להזכיר לשנות חלל בהכ"נ ולמעטו אפי' אצבע אחת אין למעטו מקדושתו ואף שיהי' טוב לכיפה הנה מלבד שאין הכיפה בהקדושה של בהכ"נ אף גם אם היה זה צורך גוף הבהכ"נ אסור לסתור דבר אפי' ע"מ לתקן ואפי' דעת זט"ה לא מהני בזה כמ"ש בקונ' פרט ועוללות ואף לסתור מרצפת אבנים של בהכ"נ אין לסתור דכל דהוי נוי בהכ"נ אסור לסותרו והוי בכלל ל"ת כן לד' אלקיכם. ומ"ש דהוי רק איסור דרבנן ונסתייע מן המג"א סי' קנ"ג ס"ק מ"ו לא דמי כלל דהמג"א מיירי לענין אתנן זונה דשם כתיב בית ה' אלקיך ולשון בית ה' אלקיך לא הוי רק הבהמ"ק ממש וגם מדלא קיצר בלשונו לומר לא תביא לה' אלקיך וכתב ביתור לשון בית ה' אלקיך בא למעט שאר דבר שבקדושה אבל לשנות מדבר קדושה דהוי דרך בזיון נלמוד מקרא דל"ת כן לה' אלקיכם זה כולל כל השייך לד' וכעין דאמרינן בפ"ב דביצה י"ט וב"ה סברי לה' כל דלה' כן ה"נ בזה וראי' דהרי בבעיא דפ"ד דמגלה בס"ת ישן למכור לקנות חדש הוי בעיא דלא אפשטא וקיי"ל לחומרא והנה כל איסור זה דהורדה מקדושה אין לו שורש בתורה רק בקרא דל"ת כן וכו' דכל דהוי דרך בזיון הוי בכלל לאו זה וכיון דקיי"ל האיבעיא לחומרא מוכח דהוי איסור תורה לכך לדעתי ח"ו לשנות דבר מבה"כ פן תכשל ותאשם ח"ו. אמנם אח"כ לפי רוב התנצלותם התרתי לו לשנות רק שיבנו תחלה הכיפה ואח"כ שיהי' חשש מן הכתלים יהיה כחזו בו תיוהא ויהי' מותר יותר לשנות רק עכ"פ יעשו ע"פ זקני העיר ורוב אנשי העיר וד"ל:
+
+Siman 78
+
+שא' היות שבק"ק סקאליט יש בהמ"ד הגדול וכנגדו בהמ"ד הקטן והוא מנין קבוע ותדיר ערב ובוקר ועתה נשרף הגג מעל שניהם וכתלים המה חזקים כמקדם ורוצים לסתור הבהמ"ד הקטן ולעשות על זה המקום מעלות לעלות לעזרת הנשים אשר למעלה בבהמ"ד הגדול ובהמ"ד הקטן אינו של חבורה רק של רבים כמו בהמ"ד הגדול וכאשר בנו בתחלה בנו שניהם יחד. תשובה ח"ו להרוס כתלי בהמ"ד ולעשות שם מעלות לעזרת נשים ולא מבעיא אם הכתלים עומדים רק אפי' אם גם הכתלים הם נשרפין רק הקרקע נשאר ח"ו לשנות מזה לתשמיש לעזרת נשים כי אין זה מעלה רק ירידה להוריד מקדושתן ולא מבעיא בלי הסכמת זט"ה במא"ה דאסור רק אף אם יסכימו זט"ה במא"ה אסור לשנות כמבואר בקו' פרט ועוללות כי בזה עקולי ופשורי בזה"ז ואין לסמוך ע"ז למעשה ובפרט בזט"ה בעינן שכל העיר יסכים לכך וכאן הרי מקצת אין מסכימין וגם הרב החבר אינו מסכים ולדעתי אף יחיד יכול למחות בזה לכך אין לשנותו והמשנה ידו על התחתונה ועתיד ליתן הדין ולהשומע יונעם ותבוא עליו ב"ט כמאה"כ אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין:
+
+Siman 79
+
+שא' בנדון בהכ"נ החדשה דבהתאסף ראשי עם יחד עם אנשים אשר הי' להם מקומות בבהכ"נ הישנה והתוכחו זע"ז ראשי העם ויח"ס רוצים שאנשי המקומות יאבדו זכותם כיון דנהרס הבנין של הבהכ"נ שוב ��ין להם זכות בבהכ"נ החדשה ובפרט שרצונם להגדיל הבהכ"נ באורך וברוחב והרחיקו הכותל הלאה באורך וברוחב ואין להם זכות במקום מעמדם אצל הכותל ואנשי המקומות טוענים כי כבודם במקומם מונח שיש להם חזקה להמקומות שהי' להם מאז אצל הכותל כן גם עתה ואף שהרחיקו הכותל הלאה מ"מ מגיע להם מקומות אצל הכותל כמו שהי' להם מקודם כדי שיוכלו להסב פניהם אל הקיר ואף גם זאת רוצים שיהי' הוספת מקומות אחרי כלות מקומם. תשובה. נלפענ"ד דאבדו זכותן אנשי המקומות דקיי"ל בחו"מ סי' קנ"ג סעי' ב' דאם החזיק בנעיצת קורה בכותל הידוע אם נפל הכותל וחזר ובנאו אין לו לנעוץ על אותו כותל החדש מכח דנפל אזדא לי' ופ"ח בא לכאן ועיין בסמ"ע שם ובסי' קנ"ד שכתב בשם הרשב"א לחלק בין אם גוף הדבר שנשתעבד לו הוא קיים אז לא אמרינן נפל אזדא לי' ובין אם גוף הדבר שנשתעבד אינו בעולם אז אמרינן נפל אזדא לי' וכו' עיי"ש ולפ"ז אדרבא מגרע טענת הבעלי מקומות שטוענין שהחזיקו מקומם אצל הכותל דאם יעשו עיקר החזקה בכותל לעמוד אצלו א"כ אם נפל אזדא לי' ואין מגיע להם עוד כלום אך אפשר להם לטעון דחזקת מקומות לאו בכותל תלוי רק בקרקע דהוא עיקר מקום העמידה והמשיכה לכך אם הם בונים בהכ"נ חדשה ממש כתבנית הראשונה הי' להם חזקה במקומות שלהם כיון דעיקר זכותם הוי בקרקע והקרקע עדיין קיים אך כיון דהוסיפו על בהכ"נ באורך ורוחב א"כ ממ"נ קרקע זו שאצל הכותל לא זכו בה מעולם וממ"נ אין להם זכי' אצל הכותל רק באמצע הבהכ"נ. אבל מ"ש רו"מ דגם באמצע בהכ"נ אין להם מקום מכח טענת ריבוי הדרך זה אין לו ענין לנ"ד דהתם הראשונים כבר קנו ועתה באים להוסיף ספסלים מחדש בזה יכולין הראשונים להקפיד מטעם ריבוי הדרך אבל בזה הוי להיפוך דאלו כבר זכו בקרקע זו להיות מקומם במקום הזה ואין לדחותם ממה שכבר זכו והאחרים הבאים לקנות אצל הכותל המה קונים מחדש והרי קונים אדעתא דהכי שיהי' שם ספסלים כך וכך ולא שייך בזה ריבוי הדרך כנלפענ"ד לדינא ולא כספר נ"מ שנראה מדבריו בסי' קס"ב דבכל ענין אף דלא הרחיבו הבה"כ נמי אבדו המקומות וזה לא נראה כן עיי"ש שכתב בלי טעם וראי' ומ"ש כיון דיכולין למכרו ג"ז אינו ראי' דדלמא מה דיכולין למכרו היינו במקום דאין לשום אחד חזקה במקומות ידועים אבל במקום דהוי להם חזקה במקומות ידועים הוי לכ"א מקומו כביתו וכמו דא"י זט"ה למכור ביתו בלי דעתו כן ה"נ בזה וראייתו צריך ראי' לכך נראה דאם נבנה כתבנית של הראשון צריך ליתן להם מקומם אבל אם הוסיפו עליו באורך ורוחב אין מגיע להם רק באמצע בהכ"נ אך זה עכ"פ צריך ליתן להם וז"ב ונכון. [ומה שהקשה עמ"ש הש"ע בסי' קע"א דאם רצו להוסיף על המקומות יכולין לערער דמתחלה הי' המה שני לראש ועכשיו יהי' שלישי לראש והקשה מהש"ס שאמר הקב"ה ליו"ד של שרי דמתחלה היתה בסוף התיבה ועתה תהי' בראש התיבה ומ"ט לא התרעמה הה"א דמתחלה היתה ראשונ' בהושע ועתה תהי' שני' וכו' הנה מלבד מ"ש רו"מ דאין למדין הלכה מפי מדרש נמי א"ש דידוע דברי התנא הוי זנב לאריות וכו' ולכך בשלמא גבי מקומות בהכ"נ דהוי מתחלתו סמוך לאה"ק ועתה נעשה רחוק ממנה גם בישיבת המקומות אין להם שייכות זל"ז וכ"א הוי בפ"ע שפיר יש קפידא שהי' מתחלה שני לראש ועתה ג' אבל בה"א של יהושע כיון דהיו"ד של יהושע מורה על שיהושע עלה למעלה יתירה ממה שהי' תחלה כשנקרא יהושע א"כ ודאי כבוד להה"א להיות זנב לאריות ממה שהי' תחלה ראש לשועלים וא"ש:]
+
+Siman 80
+
+שא' בנידון המקומות של בהמ"ד שסותרין ובונין חדש מה יעשו באלו שהי' להם מקומות מכבר. הנה עיין בחו"מ סי' קע"ג סעי' ג' בהג"ה ולכן הדין כך אם לא קנו המקומות בממון רק הי' להם רשות בחנם ודאי כיון דבונין מחדש אין להם עוד זכות בהם ואבדו זכותם אבל אם קנו במעות הוי הדין כך אם יהי' הבהמ"ד בנוי כמו הראשון והספסלין יעמדו במקומו שהי' תחלה אז מקום זה נשתעבד להם והוי שלהם כבתחלה אבל אם יתרחבו הבהמ"ד ולא יהיו הספסלין במקום הראשון רק במקום אחר אז מקום זה לא נשתעבד להם וצריכים לקנות מחדש זה משפטם:
+
+Siman 81
+
+שא' בא' שקנה בית ובו הי' בהכ"נ ובתנאי שיוכל להתבטל ובעת המכירה התנו המוכרים שלא יתבטל הבה"כ לעולם רק שיוכל למכור המקומות לאחרים שלא התפללו שם עדיין אך אנשי בה"כ לא ילכו דרך ביתו רק יפתחו להם פתח דרך חלון והלוקח לא מיחה באנשי בה"כ והניח לילך דרך ביתו כמקדם ואחר שנה נסע הלוקח לאה"ק וקם בנו וסגר בה"כ כי אביו נתן לו במתנה ובשט"מ לא כתב כלום מהבה"כ שיהי' לעולם וגם בא בטענה שיש לו רשות לסתום דרך ביתו לכך בודאי אין להם רשות כלל בבה"כ אף אם ירצו לילך דרך אחר להבה"כ וגם שיש לו כח למכור המקומות ואנשי בה"כ טוענים מיצר שהחזיקו בו רבים כי הלוקח הניח להם שנה אחת ואף שימכור המקומות האמצעיות הבה"כ א"י למכור. תשובה. בדין מיצר וכו' אין לו ענין למה שבה"כ אין לו חזקה ושרשו של הדין מבואר בסי' שע"ז ולכאור' מוכח מן הסמ"ע סק"א דדוקא אם החזיקו גם רבים דעלמא לא בני העיר לבד אך י"ל התם הכונה אם החליפו מדעתו אבל שלא מדעתו גם בבני העיר הדין כן ובסי' קס"ב בהג"ה סעי' א' ובסמ"ע סק"ח מוכח דאף בבני העיר לבדם נמי שייך דין מיצר ושם מוכח דל"ב חזקה ג"ש וטענה אך כבר כתבנו דבזמנינו לא שייך זה כמ"ש הרמ"א קס"ב דבזה"ז דינא דמלכותא דינא ולכך אם יכול להשיג רשות בדיניהם לסתום הדרך דרך ביתו יכול לעשות כן כי הבית קנה אבל למכור המקומות של בה"כ כיון דהלוקח עדיין חי ולא מכר לו הבה"כ הוי הבן נגד המקומות כאיש אחר וא"י למכור עד שיתן לו אביו כו"ה או ח"ו בהעדר אביו לכך כ"ז שלא נתן לו אביו כו"ה א"י למכור המקומות רק לסתום הדרך יכול ולשנותו אין לו כח בשום אופן בין בחיי אביו בין אחר מותו ולזה לא מהני כו"ה כי גם אביו אין בידו לבטלו לגמרי. ובגוף הדין אם במיצר וכו' בעינן ג"ש וטענה או לא נ"ל לחלק דבאם הוי הדרך לילך למקום מצוה לבהכ"נ ובהמ"ד או מקוה בזה כיון דאמרינן דניחא לי' לאינש לקיים מצוה בממוני' אז מן הסתם ניחא לי' שילכו דרך ביתו בזה הוי אומדנא דמחל והקנה לחלוטין להם ול"ב ג"ש וטענה אבל היכא דהדרך לסחורה או לטייל אז הוי אומדנא להיפוך דאין דרך אדם לוותר ממוני' בזה בעינן ג"ש וטענה וי"ל דלכך דייק הרמ"א בסי' קס"ב שהם הולכין לטבילה ולתפלה ולמ"ל זה ילכו מה שילכו אך הכונה בזה צריך ג"ש וטענה וגם אם הוי ג"ש וטענה לא הי' מועיל בזה דינא דמלכותא דאטו אם יקנה אדם איזה בית ושדה מאחר יועיל דד"מ ליטלו ממנו זה ודאי אינו ולכך ודאי מוכח מדברי הרמ"א דל"ב טענה ולכך דייק לטבילה ולתפלה בזה ל"ב טענה והוי מעלה אך כנגדו הוי חסרון דמהני בזה דד"מ אבל אם הליכה לדבר בעלמא אז בעינן טענה וכיון דבעינן טענה בעינן ג"ש ואז אם הוי אינו מועיל דדמ"ד בזה כן נ"ל להכריע בזה מיהו בנדון כזה דהוי לתפלה ל"ב טענה וג"ש אך מועיל בזה דדמ"ד אך מטעם אחר א"י למחות בהם בלי כו"ה מאביו. ועוי"ל דלא שייך בזה דין מיצר כיון דהראשון אף דהניח להם כמה שנים לילך דרך ביתו מ"מ הי' יכול לסתום הדרך כ"ש שירצ' ול"ש בי' מיצר דבידו לבטל כל הבה"כ כפי תנאו א"כ בידו לסתום הדרך ג"כ וז"פ וא"כ כיון דהוא הי' יכול לסתום אף הלוקח נהי שהתנה עמו שלא יבטל הבה"כ לגמרי מ"מ כיון דנתן לו רשות לסתום א"כ מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו לכך מכר לו כח זה שהי' לו לסתום בכ"ש שירצה כמו שהוא הי' יכול לעשות כן דנהי דהתנה עמו שלא יבטל הבה"כ מ"מ לענין זה שייר לו כח לסתום הדרך כאלו הי' יכול לבטל הבהכ"נ לגמרי.
+ומה ששאל אם אחד יכול לעכב וזה פשוט דיכול לעכב דאיך בידם לאבד זכות אחר ודאי יכול לעכב:
+
+Siman 82
+
+הנה בדין אם מותר למכור ס"ת לנכרי או לשרי המדינה ראיתי לאחד בחבורו שהתיר ואינו כדאי להזכיר שמו על שפתי וישתקע הדבר ולא יהי' נאמר למסור קדושה למק"ט ואחז"ל בריב"ח שכשנכנס אל המטרונה חלץ תפילין ברחוק ד"א כשיצא אמר לתלמידיו במה חשדתוני ואמרו אמרת אל יכנסו דברי קדושה למק"ט ואם זה הוי רק שעה חדא ואל ראשו מכ"ש למכור לנכרים להעמידה עולמית וס"ת כולה דחמורה מתפילין וגם הרי אסרו להשתמש בנ"ח (מאבוהון דכולהו דם) שלא יהיו מצות בזויות עליו וח"א משום בזוי מצוה וח"א משום אכחושי מצוה והנה בכאן נצטמד יחד דאין לך ביזוי מצוה יותר מזה וגם הוי אכחושי מצוה דהרי ביד ישראל יקראו בו ושם יהי' דרך גניזה מונח בקרן זוית והנה כל דהוי הורדה מקדושה אסור לשנות מכ"ש בזה דאין לך הורדה יותר מזה שיצא מיד ישראל שקורין בו כפעם בפעם ליד נכרי והרי הרמ"א כתב בסי' קנ"ג סעיף י"א ודוקא בדרך שמורידין מגדולתן אבל מותר להשאיל ס"ת אפי' מרבים ליחיד וכו' והנה מדכתב להשאיל משמע דוקא לפי שעה אבל למכור מרבים ליחיד דהוי עולמית שפיר הוי הורדה מקדושה ועיין מג"א סי' קנ"ג ס"ק א' שנסתפק אם מותר לעשות בה"כ מבהמ"ד של יחיד וע"כ לא נסתפק רק כיון דיש לו מעלה דהוי בהמ"ד דקדושתו חמורה מבה"כ אבל לבה"כ של יחיד ודאי אסור דהוי הורדה מרבים ליחיד מכ"ש למכור ס"ת לנכרי דהוי הורדה מקדושה ואסור לעשות כן והעושה עתיד ליתן את הדין על עלבון התורה והנה המחבר הזה התיר לכהן לטמאות למת כשאין לו קוברים רק נכרי כי הוי לו בזיון להיות נקבר ע"י נכרי (ג"ז שקר כמ"ש בתשו' טוטו"ד) וס"ת התיר למכור לנכרים ולא נחשב בזיון הביטו וראו מה הוי יותר בזיון אם קבורה ע"י נכרי אם להיות הס"ת ביד נכרים ועל מי יש לחוש יותר לבזיון אם לבזוי התורה אם לבזוי המת ולכך אוי לזמנינו מה שעלתה בזמנינו למחברי זמנינו ועלינו יערה רוח הבורא:
+
+Siman 83
+
+בנדון אשר שאל אם מחויב להתגרות ברשעים שהשעה משחקת להם במילי דשמיא. באמת יש בזה ב' דעות בברכות דף ז' הנה לחד לישנא אמר שם הא והא במילי דשמיא הא בשעה משחקת לו מוכח דבשעה משחקת לו אף במילי דשמיא אין להתגרות בו ואח"כ אמר אבע"א שעה משחקת לו שאני והוא תמוה והנה המהרש"ל מפרש דהכונה אף בצדיק גמור שעה משחקת לו שאני ולפ"ז י"ל דנשאר בהך סברא קמייתא דבשעה משחקת לו אף במילי דשמיא לא יתגרה אך הרי"ף בעין יעקב מפרש דהך אבע"א קאי אמילי דידי' א"כ שוב י"ל במילי דשמיא אף בשעה משחקת לו יתגרה וכיון דאנן קיי"ל כל"ב י"ל במילי דשמיא מחויב להתגרות אף דשעה משחקת לו מיהו י"ל כיון דהוי ספק סכנה הוי כשל תורה ואזלינן לחומרא כל"ק ולדידי נראה כוונת הש"ס דבמילי דשמיא יש חלוקים יש שמחויב להוכיח ויש שאינו מחויב כמ"ש בסי' תר"ח והנה הדיוקים סתרי אהדדי תחלה אמר ברשע שהשעה משחקת לו משמע דידעינן שהשעה משחקת לו הא באין ידוע מחויב להתגרות ואח"כ אמר הא ברשע שאין השעה משחקת לו משמע דידוע שאין השעה משחקת לו הא באין ידוע פטור ולא יתגרה ולכן נראה הכונה דנהי ��תרווייהו במילי דשמיא מ"מ במילי דשמיא גופא יש חלוקים כנ"ל לכך אמר הא ברשע שידוע שהשעה משחקת לו בזה אף במה שחייב להוכיח יתגרה בו הא ברשע שאין השעה משחקת לו אף במה שאינו חייב להוכיח יתגרה בו אבל באין ידוע אם משחקת לו או לא זה תליא באם חייב להוכיח או לא דאם חייב להוכיח הוי ספקא לחומרא ויתגרה בו ואם אינו חייב להוכיח הוי ספקא לקולא ולא יתגרה בו ואח"כ אמר הש"ס שעה משחקת לו שאני דוקא בידוע שהשעה משחקת אבל באין ידוע הוי כידוע שאין השעה משחקת לו ואף במה שאינו מחויב להוכיח כיון דהוי מילי דשמיא מותר להתגרות בו. ולדינא דעתה אף באיש פרטי שאין השעה משחקת לו כיון דכולם כת אחד המה ולכולם בכלל השעה משחקת להם אל יתגרה בהם אפי' במילי דשמיא ואני רואה בכמה סימנים כאלו מן השמים מצווין ורוצים להניח להם לעשות מה שירצו וליתן להם תאות נפשם ואקיים בנפשאי מאמר הכתוב אל תתחר במרעים ומאחז"ל בפ"ק דגיטין ששלחו למר עוקבא דום לה' והתחולל לו השכם והערב עליהם לבהמ"ד והם כלים מאליהן וכן יעשה רו"מ ואנחנו נקיים בנפשאי לך עמי בא בחדרך ועת לחשות והמשכיל ידום בעת הזאת עד כי ירא ה' ממרום וישקיף ויביט בדכיינו וצערנו וישלח לנו עזרתו מקודש:
+
+Siman 84
+
+שא' באם הניחו קריין בחביות גדול של מים רק איזה שעה ולא נשתנה המים וראוי עדיין לבשל בהם ולשתי' ונסתפק היות כי להשרות קריין הי' די בב' וג' לוגין מים ולמה יאסור כל החביות ואין ראי' ממ"ש בש"ע דמי מקוה אין נפסלין במלאכה מכח דמחובר משמע הא בלא"ה הי' פסול אף דיש בו הרבה מים די"ל דהתם מיירי בהדיח בו כלי גדול דבעי הרבה מים ורצה רו"מ לדמות זה למ"ש בת"ה דמים שנפסלו בטלין ברובא כן ה"נ ופלפל באם בא לעולם ע"י תערובות אם בטל והביא דברי המרדכי. הנה הלך למרחוק דהת"ה מיירי במים שהי' פסולין לבדן ממקום אחר ואח"כ נתערבו במים כשרים בזה נופל דין ביטול אבל במים דהם ביחד לו יהא אלפי אלפים כל דנעשה בו מלאכה כולם נפסלו דהוי כגוש אחד ועל הכל חל שם פסול מלאכה וראי' ברורה מלשון הרא"ש בב"י סי' ק"ס ד"ה ועל המים שהנחתום מטביל בהם הגלוסקין פירשו הר"ש והרא"ש דהיינו קיטוף וכו' ופעמים מכניסין הלחם במים ופעמים נותן ידיו במים וטח פני הגלוסקין והיינו דתנן הכא דאם הטביל את הגלוסקין במים פסולין לנטילה דהוי כמו שורה בהם את פתו ואם מדיח בהם ידיו כלומר שטבל ידיו במים וטח פני הגלוסקין בידיו כשרים לנטילה וז"ל הרמב"ם בפ"ו מהל' ברכות מים שהנחתום מטביל בהם את הקעכים פסולים ושהוא חופן מהם בשעת לישה כשרים שהמים שבחפניו הן שנעשו בהם מלאכה אבל מים שחפן מהם הרי הם בכשרותם עכ"ל והרי אם ראינו שחפן מים בידיו מוכח דהי' די במה שבידיו והמותר לא הי' צריך לו כלל וא"כ מה איריא מכח דמים שבחפניו נעשה מלאכה ולא במים שבכלי הרי אפי' הי' טובל בו כעכין כיון דדי במעט מים שנטל בחפניו א"כ לא נפסל המותר ותערובות נמי ליכא דהרי אלו דנעשו בו מלאכה טח בהם הכעכין ומוכח דכל דהוי המים מחוברין יחד הוי על הכל נעשה בהם מלאכה. ועוד ראי' ממ"ש הב"י דעת רש"י וסייעתו הפוסלין מים ששתו מהם עופות מכח דנעשה בו מלאכה והרי להעופות הי' די במעט מים מה ששתו ולמה יחשב המותר דנעשה בו מלאכה ובע"כ ברור כמ"ש דאם הם מחוברין יחד חל שם מלאכה על כולם. ומ"ש רו"מ דעדיין ראוין לשתי' ולאכילה ואיך שייך לומר דנעשו כשופכין נמי ליתא דהכונה דלא פלוג רבנן כיון דלפעמים ע"י המלאכה נעשו שופכין ממילא תקנו דכל דנעשה בו מלאכה פסולין וראי' מהרמב"ם ��הובא בב"י כל מים דנעשה בהם מלאכה נעשו שופכין ופסולין לנט"י עיי"ש ממילא דכל דנעשה בו מלאכה שם שופכין עליהם דאל"כ לא שייך לשון כל מים וגם לא נעשו שופכין רק הול"ל בוי"ו ונעשו שופכין וגם ראי' ממה שמחלקין בנחתום בין אם הדיח בהם הגלוסקין או חפן בידיו וממ"נ אם נעשו שופכין ודאי אף אם חפן בידיו פסולין כיון דהם שופכין ובע"כ בלא נעשה שופכין מיירי ומ"מ אם הדיח בו הגלוסקין כשרים וכן ממה דקיי"ל באם הדיח כלים חדשים מותר ובכלים חדשים ודאי לא נעשה שופכין וא"כ מה איריא חדשים אפי' ישנים אם נעשו שופכין כשרים ובע"כ בישנים כיון דאפשר שיהי' באים לידו שופכין נקרא מלאכה ופסולין אף אם לא נעשו שופכין רק בחדשים דא"א לבוא לידי שופכין בזה מותר אך זה אם השינוי בגוף הדבר דעושה בו מלאכה אבל אם מצד גוף הדבר שעושה בו המלאכה רק מצד אחר מצד רבוי המים לא נעשה שופכין בזה לא פליגי רבנן וכל דהדבר מצד עצמו ראוי לעשות שופכין הוי הכל בכלל מלאכה. ועוד ראי' דהרי דעת עקביא דאין פוסל מלאכה במים רק בנתכוין לעשות בו מלאכה אבל בלא נתכוין מותרין לנט"י וזה ודאי מיירי בלא נעשה שופכין דאל"כ מה חילוק הוי בין נתכוין ללא נתכוין וכיון דהכונה פוסל בו בודאי מיירי אף דלא נעשו שופכין וא"כ דומיא דידי' הוי לרבנן דס"ל בין נתכוין ללא נתכוין נמי בהכי מיירי דאל"כ במה פליגי ואדרבא אם לרבנן בעינן שיהי' נעשין כשופכין הרי בזה גם עקביא מודה והוא לא קאמר רק באם לא נעשו כשופכין אז אינו פוסל רק בנתכוין ואם נאמר כן רבנן לקולי קאתי ומלשון המשנה וכל המפורשים משמע דרבנן מחמירין בע"כ כמ"ש. ומ"ש שאם יהי' בשר או ד"א במים יהי' מותרין ומכח הקריין אפסלו לנט"י ז"א התם בטעמא תליא מלתא כל דליכא טעמא הן מצד דהטעם בטל בסמ"ך הן שלא שהא מעל"ע כל דליכא טעמא מותר אבל במלאכה דלאו בטעמא תליא מלתא אפי' יהי' משהו באלף נחשב מלאכה:
+
+Siman 85
+
+שא' בשכח ולא נטל ידיו ובירך המוציא אם צריך ליטול ולברך ענ"י ועיקר ספקו מסי' קנ"ח בניגב ולא בירך ענ"י ובירך המוציא אינו מברך עוד ענ"י וכאן נמי איך מברך ענ"י. תשובה. דין זה מפורש בסי' קס"ד מי שעומד בסעודה וכו' צריך לחזור וליטול ידיו ולברך ענ"י מוכח דמ"מ לא הוי הפסק לברך גם המוציא ועיי' בטו"ז שם ועיי' ס"ס קע"ח בהג"ה ובמג"א והרי המחבר פסק בסי' קס"ד דמברך ענט"י והרמ"א שותק מוכח דאודויי אודי לי' ולמה כ' בסי' קע"ח דלא הוי הפסק ומוכח מזה דברכת ענ"י לא הוי הפסק לברך שנית המוציא וא"כ מכ"ש בלא נטל ידיו כלל ולא הוצרך לנקביו דלא הוי הפסק והוי צורך סעודה ומה דק' למה בסעיף זה יברך ענ"י הרי בסי' קנ"ח פסק דאחר המוציא לא יברך לק"מ חדא הרי הוי רק דעת היש"ש אבל המחבר משמע שם דמברך תמיד אחר ניגוב אף אחר המוציא ושפיר פסק כאן המחבר לשטתו ואף להרש"ל דפליג היינו לכתחלה אין לו לברך אבל המחבר סי' קס"ז לא מיירי רק בדיעבד דאירע כך דבירך ענ"י ולו יהא לדעת הרש"ל דלא הוי צריך לברך מ"מ בדיעבד אם בירך לא הוי הפסק דהרי אף תפלה לא הוי הפסק באמצע סעודה מכ"ש ברכת ענ"י גם הרי עיקר טעם הרש"ל מכח דכבר עבר המצוה והרי הש"ע מיירי דעדיין לא ניגב בשעת המוציא וא"כ לא נדחה עדיין ואף דברביעית א"צ ניגוב חדא דהרי עכ"פ משום מיאוס יש לו לנגב והוי נמי צורך סעודה דא"א לו לאכול כך והוי עובר לעשייתן ועוד הרי המג"א סי' קנ"ח כ' דאף דברביעית א"צ ניגוב מ"מ לא פלוג רבנן א"כ כיון דבכל נטילות נחשב הניגוב עובר לעשייתן אף דנטל מרביעית ה"ה בזה הוי כן דכיון דעדיין לא ניגב לא ה��ך לו המצוה ולא נדחה מן הברכה גם לפי הבנתו א"צ לזה דבשלמא בנטל וניגב קודם המוציא דאז בשעת המוציא אזיל לי' כל מעשה נט"י לגמרי לכך כיון דבירך המוציא באמצע הוי זה הפסק והוי כהלך לו המצוה ואינו מברך אח"כ דהמוציא הפסיקו אבל בבירך המוציא קודם ניגוב א"כ אחר המוציא עדיין לא אזיל לי' מצות נטילה דהרי בעי ניגוב וכיון דבשעת ברכת המוציא לא כלה מעשה הניגוב שוב בין הניגוב דאח"כ להברכה של נט"י אין דבר אחר המפסיקו והוי כמו כל נט"י דמברך אחר ניגוב ואף דנטל מרביעית דלא פלוג רבנן כמו בכל נטילות וז"פ. [ולכאורה הי' נראה דמ"ש המג"א בשם המהרש"ל דאם בירך המוציא אינו מברך ענ"י זה הוי דוקא אם כבר אכל כזית כדין הראוי לכתחלה לאכול כזית להסוברים דכזית בעי נטילה או כביצה להסוברים דכביצה בעי נטילה בזה כיון דנעשה מצות נטילה שוב לא שייך לברך אח"כ כיון דכבר נעשה מצותו לא שייך לברך אחר העשי' אבל אם לא אכל עדיין כשיעור דבעי נטילה א"כ עדיין לא קיים מצות נטילה כיון דעל שיעור זה לא בעי נטילה לא נעשה מצותו עדיין והוי עדיין עובר לעשייתן ואפשר דלכך תקנו לברך אחר הנטילה והיינו כיון דהנטילה אינו לצורך עצמו רק להכשיר הסעודה דהסעודה אסור בלי נטילה כל שלא אכל עדיין לא נעשה מצותו ואדרבא אם לא יאכל יהי' ברכה לבטלה א"כ הוי עדיין עובר לעשייתן אבל כשאכל כבר נעשה מצותו וא"כ ה"ה אם לא אכל כשיעור עדיין מודה הרש"ל דיברך ענ"י מיהו י"ל דנהי דבפחות משיעור לא בעי נטילה היינו אם דעתו לאכול רק פחות מכשיעור אבל אם דעתו לאכול כשיעור א"כ כל משהו ומשהו שבו גורם החיוב נטילה דהרי לולי משהו זו לא הוי כשיעור לכך כל משהו אסור בלי נטילה והרי בעלמא אף ח"ש אסור מן התורה מכח דחזי לאצטרופי והוי ראוי גם בנט"י לומר כן ונהי דקיי"ל דפחות מכשיעור לא בעי נטילה היינו מכח כיון דהוי דרבנן לא גזרו פחות מכשיעור אך היינו אם באמת אין דעתו לאכול רק זה אבל באם דעתו לאכול יותר אף פחות מכשיעור בעי נטילה ויתיישב בזה קו' עצי אלמוגים למה לא תקנו לברך המוציא ואח"כ ליטול ידיו כדי להיות תיכף לנטילה סעודה ולפמ"ש א"ש כיון דדעתו לאכול הרבה אף משהו אסור בלי נט"י כיון דחזי לאצטרופי ומצטרף באמת ולכך ממילא אם נטל ידיו ובירך המוציא אף על כל שהוא כבר נחשב דעשה המצוה ולא הוי עובר לעשייתן ולא יברך ענ"י להמהרש"ל:]
+
+Siman 86
+
+שא' אם אכל פת הבאה בכסנין ורוצה לשתות מים אם צריך לברך על המים. נראה דודאי צריך לברך דמה שמבואר בש"ע סי' קע"ד דא"צ לברך היינו באכילת קבע אז אין אכילה בלי שתי' אבל באכילת עראי יש אכילה בלי שתי' וכמ"ש רו"מ שכן משמע מדברי המג"א סי' קס"ח ס"ק כ"ט עיי"ש. ובנדון מה שנתבשל מה' מינים עם שאר דברים א"צ ברכה רק על החמשה מינים לבד. ובנדון המוחה במי שרוצה לשתות במרחץ במקום שאסור לברך הדין עמו וא"צ להאריך:
+
+Siman 87
+
+בנדון החתיכות מצות האפויות שקורין ווארניטשקוס שהורה רו"מ לברך עליהם במ"מ אינו נכון דהן אמת שבסי' קס"ח מבואר במבושל אם אין בו כזית אף דיש לו תואר לחם מברך במ"מ אך שם מיירי במבושל ממש בדרך בישול אז מבואר במג"א שם דהבישול מבטלו מתואר לחם וא"כ י"ל היינו בישול ממש אבל הני חתיכות דלא נתבשלו ממש רק מערין עליהם רותחין והנה קצת פוסקים ס"ל דעירוי רק מפליט ומבליע אבל אינו כבישול ממש ואף להסוברים דעירוי הוי בישול ממש מ"מ זה אפשר רק לאיסור והיתר ומאן לימא לן דגם לבטלו מתורת לחם מהני עירוי דלמא לזה לא מהני רק בישול ממש לכך אין ראוי לאכלו רק תוך הסעודה וז"ב לדעתי:
+
+Siman 88
+
+מה שנסתפק אם אכל מעט וספק אם הי' בו כשיעור או לא ואח"כ אכל ברי' דהוי ספק אם מברך עליו ברכה אחרונה אם זה נחשב לס"ס דבתר גברא אזלינן או בתר אכילות ובכל אכילה הוי רק ספק אחד גם נסתפק אי נימא כיון דנפטר תחלה מברכה הוי כודאי ואינו מצטרף אח"כ לס"ס. הנה הדבר פשוט כמ"ש דבתר גברא אזלינן דהרי אין הספק רק אם הוא חייב לברך או לא ובו הוי ס"ס גם זה פשוט דספק דרבנן לקולא אינו כודאי רק ספק אף לפי דעת החינוך דמה דסד"ר לקולא ולא אמרינן הרי חייב מלא תסור מכח דרבנן לא גזרו על הספק מ"מ הם לא גזרו רק כשיהי' ספק אחד אבל אם יזדמן עוד ספק חזרו וגזרו וחזר תקנתן למקומן רק מטעם אחר אינו נ"ל זה דהרי לא נולדו ב' הספיקות יחד ולדעת כמה אין זה ס"ס לכך אין לברך בכה"ג זולת אם אכל יחד שני דברים דהוי ספק אם יברך אחריהם בזה הוי ס"ס וחייב לברך:
+
+Siman 89
+
+מה שהורה בנדון מה שנתבשל מה' מינים עם שאר דברים שא"צ ברכה רק על החמשה מינים לבד. יפה הורה בזה:
+
+Siman 90
+
+שא' איך יתנהג ברפואה ששותה והוא טוב לשתי' אם יברך עליו וספקו הוי כיון שכתב הרמ"א אם אנסוהו לאכול אינו מברך עליו. לדעתי נראה דמברך עליו דלפי פשטות הש"ע אין דומה זל"ז דבאוכל לרפואה נהי דלולי חליו לא הי' אוכל מ"מ השתא עשהו כרצונו דעתה הוי ברצון ואנן בתר השתא אזלינן לענין ברכה אבל באונס השתא בשעת אכילה הוי באונס ולכך לא שייך ברכה ולכך באוכל איסור מפני סכנה פסק דיברך עליו ובע"כ ס"ל דסכנה אינה כאונס וא"כ פשיטא דיברך עליו אך לדעת הטו"ז הוא שפיר מדמה סכנה לאונס וס"ל דדא ודא אחת הוא א"כ לדידי' הוי שפיר מקום לומר דאף שהחיך נהנה ממנו יפטר כיון דהוי כאונס אך נראה דגם הוא מודה בזה דמברך עליו מדלא עמד דבריו על הרישא דבאם החיך נהנה ממנו פסק שיברך ובאנסוהו פסק שאינו מברך ואין לומר דמפרש דברי הש"ע שהחיך נהנה ממנו היינו דאם לא הי' חולה נמי הי' אוכלו דא"כ למה חולק הש"ע בין אם החיך נהנה ממנו או לא הרי באין החיך נהנה ודאי דלולי הרפואה לא הי' אוכלו א"כ הו"ל לחלק בהחיך נהנה ממנו גופו בין אם בלא"ה הי' אוכלו או לא ובע"כ דס"ל דבחיך נהנה ממנו אף דאכלו רק מחמת הרפואה נמי מברך עליו וא"כ מ"ש מאנסוהו לאכול ולכך מדלא עמד הטו"ז ברישא נראה דדוקא באוכל דבר איסור דבזה אנן סהדי דגם עכשיו אינו נהנה מזה ואינו מסכים עליו ולכך דומה לאונס אבל באוכל היתר אף דאכלו לרפואה כיון דהשתא טוב לו נהנה ממנו ואינו השתא באונס. ויותר נ"ל בכוונת הטו"ז דהאוכל לרפואה והאוכל לסכנה הם ענינים נפרדים דלרפואה הוי לרפאות חליו שבא עליו מכבר ובזה נעשה אכילתו השתא כאכילת כל אדם דגם כל אדם אם לא הי' רעב ולא הי' טבע האדם צריך לאכילה לא הי' אוכל רק לבטל רעבון נפשו הוא אוכל כן ה"נ בחולה דאוכל כדי לבטל חליו הוי לו זה אכילה רק כיון דלברך אינו רק מכח הנאה לכך בעינן שהחיך נהנה ממנו אבל איסור שהותר מפני סכנה ז"א להעביר חליו העבר מכבר דבשביל זה לא הותר איסור תורה אם לא הי' חשש שיכבד עליו חליו וימות דהרי כל שאינו פ"נ לא הותר לו לאכול איסור תורה רק מחשש שלא ימות אוכל זה לשמרו וזה פי' סכנה היינו שמסוכן שלא יבוא לידי מיתה א"כ זה אין אכילתו עבור הצלת העבר רק להגין על העתיד זה שפיר דומה לאנסוהו לאכול דאונס נמי הוי כן ולכך מדמהו הטו"ז סכנה לאונס והוי כעין מבריח ארי בעלמא דהוי נמי כן ולא נחשב הנאה אבל ברישא דמיירי שאוכל היתר לרפואה ומה שכבר בא עליו חליו וסלקו זה אין לו דמיון לאונ�� לכ"ע ולכך הדין אם החיך נהנה ממנו יברך עליו בלי ספק וברכת ה' הוא רפואתו:
+
+Siman 91
+
+ע"ד שאלתו בקמח חטים שנתערב בשמרים ומים לעשות ממנו עיסה ובטרם שנתגלגל ונעשית עיסה לקחו ממנו ונתנו לתוך קמח של קאקאריזיס אם מחויב בברכת המוציא וכן בבהמ"ז על עיסה כזו. הנה נ"ל להקל בברכת המוציא דהוי דרבנן אבל בבהמ"ז דהוי דאורייתא בודאי אם יש בו כבא"פ חייב בבהמ"ז להרמב"ם כיון דיוצאין בו ידי מצה בפסח ולכן ראוי שלא לאכלו רק תוך הסעודה. ומה שחזר ותמה עמ"ש דבהמוציא הולכין להקל ותמה דבסי' ר"ח מבואר לענין המוציא לא בעינן כזית בכא"פ זה אינו דשם מבואר דאם יש בו טעם דגן ואני מיירי באם אין בו טעם דגן אז אם יש כזית בכא"פ חייב המוציא ואם לא יברך רק במ"מ עליו כן נ"ל:
+
+Siman 92
+
+שא' אם לברך שהחיינו על מרקחת אתרוג הנה ודאי מי שבירך שהחיינו על נטילת לולב אין לו לברך עוד על אכילת המרקחת והוי ברכה לבטלה כי לדינא דש"ס הוי עיקר הברכה של שהחיינו בשעת ראי' לא בשעת אכילה רק עתה נהגו להמתין על שעת אכילה אבל אם כבר בירך בשעת ראי' אין לו לברך יותר והוי ברכה לבטלה:
+
+Siman 93
+
+שא' בזי"ן ימי משתה האחרונים נתאספו המחותנים יחד עם חבורה לסעוד ורק ג' מהחבורה נטלו ידיהם לפת ושאר החבורה והחתן והכלה לא נטלו ידיהם לפת והי' בתוכם ג"כ פנים חדשות אשר לא נטלו ידיהם לפת רק אכלו מגדנות עם לחמניות שקורין פאנקיכען ומסתמא נזהרו מקביעות על ג' ביצים כדין הש"ע אם יש לברך שבע ברכות. הנה לדינא אם החתן לא נטל ידיו נראה דאפי' הי' כמה אנשים שנטלו ידיהם לפת לא יברכו ז' ברכות כי אין זה סעודת נשואין אפי' בלילה הראשונה אחר החופה אם החתן לא נטל ידיו לברך עמהם ברכת המזון לא יברכו ז' ברכות כי לא נקרא ברכת נשואין אם החתן אינו סועד עמהם אך אם החתן סועד עמהם נראה דבכל ז' ימי המשתה נקרא ברכת נשואין ודי אם ג' אכלו פת יברכו ברכת נשואין אף אם שאר החבורה לא אכלו וגם הפ"ח לא אכלו פת כיון דעכ"פ החתן והכלה שמחים בבואם יברכו ברכת נשואין ולא בעינן שהפ"ח יאכלו פת רק די אם יושבים עמהם בחבורה אחת ונהנין קצת ממגדנות שמחים חתן וכלה בשבילם ויברכו שבע ברכות:
+
+Siman 94
+
+בנדון שא' הדין כך אם כבר הוי צאת הכוכבים ודאי אם יש בידם למונעם מלומר קדושה הם מחויבין למונעם ואם אין בידם למונעם עכ"פ לא יענו אחריהם אמן ולא קדושה ואם עדיין אינו צה"כ אז עכ"פ מי שהתפלל ערבית לא יענה אחריהם קדושה כיון שהתפלל כבר ערבית אבל אמן יכול לענות. ולמחות בהם הדין כך אם הוי שם הרוב שכבר התפללו ערבית בידם למונעם שלא יאמרו שם קדושה ואם אין שם הרוב שהתפללו ערבית אין בידם למונעם מלומר קדושה אבל אלו שהתפללו ערבית לא יאמרו קדושה והנה אלו גופא שלא התפללו עדיין מנחה אם מותרין להתפלל שם מנחה בתשובה כתבתי דבש"ע מבואר רק בשבת אם כבר קבלו שבת אין להתפלל שם מנחה ואני כתבתי דאף בחול הוי כן וכ"נ לדינא. אך זה בהכ"נ או בהמ"ד דהוי מקום קבוע להתפלל בצבור אז לא יתפללו מנחה במקום שהתפללו ערבית אבל בעזרה שאין שם מקום קבוע להתפלל בצבור אז יכול להתפלל מנחה אך זה להתפלל מנחה בלחש אבל לומר קדושה אם יש שם רוב שהתפללו ערבית יכולין למנעו שלא יאמר שם קדושה כן נ"ל לדינא בזה:
+
+Siman 95
+
+מ"ש רו"מ לפרש לו דעת הב"י בסי' רט"ו עמ"ש הטור ויראה דעונין דקאמר לאו חיובא הוא וכו' דמשמע מדברי הב"י דלדעת הטור אין שום חיוב לענות אמן רק רשות ותמוה בעיני רו"מ לומר כן שלא יהי' חיוב כלל לענות אמן והביא דברי הב"ח מה שפי' דברי הטור דהטור קאי על עונין מעכו"ם וכו' וגם הביא דברי הטו"ז בסי' רט"ו סק"ב אבל על הב"י תמוה שלא יהי' חיוב כלל לענות אמן. יפה תמה ואני מוסיף דהרי אחז"ל דגדול העונה אמן יותר מהמברך א"כ אם המברך חייב לברך מכ"ש דהעונה אמן מחויב דאם אינו מחויב איך הוי גדול מן המברך הרי גדול המצווה ועושה מאינו מצווה ועושה ובע"כ דהוי חייב לברך וי"ל כוונתו כך דודאי הברכה שהאדם מחויב לברך כגון ברכת המצות וכדומה ודאי החיוב לענות אמן רק על ברכת הנהנין כיון דזה אינו חיוב רק רשות והרי המברך בעצמו אם אינו נהנה אינו מברך רק על הנאתו הוא מברך והרי השומע אינו נהנה ומה טיבו לענות אמן ובשלמא אם מברך על המצוה נהי דהעונה אמן אינו עושה עתה מצוה זו מ"מ הוא ג"כ מצווה על מצוה זו ושייך לענות אמן על ברכת וצונו אבל ברכת הנהנין דאין חיוב רק בנהנה ובאינו נהנה אסור לברך אף דנהנה פעם אחרת א"כ ה"נ העונה כיון דעתה אינו נהנה אין לו חיוב רק רשות וכיון דבמשנה נקט סתם עונין אמן אחר ישראל המברך משמע כל הברכות אף ברכת הנהנין ובפרט כיון דנקט דומיא דעונין אחר עכו"ם ובעכו"ם לא שייך ברכת המצות ובע"כ מיירי בברכת הנהנין ודומיא דהכי קאמר דעונין אחר ישראל היינו ברכת הנהנין וע"ז שפיר קאמר הטור דלא הוי חיוב רק רשות ולכך א"ש הוכחתנו הנ"ל דמה דאמרי' גדול העונה אמן יותר מן המברך זה מיירי גבי בהמ"ז דשם כיון דאחד מוציא חברו משמע דזה אינו בכלל ברכת הנהנין רק הוי ברכה חיובית ולכך בזה החיוב לענות אמן אבל בבה"נ דאין אחד מוציא חברו בזה י"ל דלא הוי חיוב לענות אמן רק רשות. ומ"ש לפרש לו כוונת הטו"ז סי' רט"ו סק"ב מה שמפרש דברי הטור במ"ש שלא שמע כל הברכה דמה סברא וחילוק יש בזה הנה י"ל כוונתו כן דעיקר עניית אמן נלמוד מקרא דויברכו שם כבודך על כל ברכה ותהלה וכן מפסוק כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו ולכך עיקר עניית אמן הוי השומע הזכרת השם ולכך אם שומע כל הברכה היינו הזכרת השם אז חייב לענות אבל אם לא שמע השם רק יתר הברכה אין חיוב לענות אמן רק מ"מ כיון דיודע שהי' כאן הזכרת השם מותר לו לענות אמן:
+
+Siman 96
+
+נסתפקתי באחד שיצא ממקומו למקום אחר אדעתי' לחזור ואח"כ נתחדש איזה תקנה שם בדבר איסור וכדומה אחר יציאתו ונתוודע לו במקומו השני אם מחויב לקיים שם תקנה זו או לא אם שייך בזה חומרי מקום שיצא משם כיון שלא נתחדש התקנה עד אחר יציאתו או גם הוא צריך לקיים ובפרט אם נעשה שם תקנה לאסור שם כל הגבינות של נכרים בין שיהי' נעשה בין מה שכבר נעשה או כדומה שאסרו שם שחיטת פלוני בין מה שכבר שחט בין מה שישחוט ואחד הי' במקום אחר ודבר הנאסר בידו שם והוא הוציאו בהיתר משם אם נאסר עליו הדבר הזה בתורת חומרי מקום שיצא משם או לא. ולכאורה יש לפשוט מפסחים נ"ב אר"ש ברי' דר"א מלתא אחריתי קאמר ר"י וה"ק או ממקום שלא כלו למקום שלא כלו ושמע שכלו במקומו וכו' אלא איפוך דחייב לבער וכו' ולפ"ז בודאי הלכתא כת"ק דאינו חייב לבער ולא שייך בזה חומרי מקום שיצא משם כיון דהוליכם בהיתר א"כ יש ללמוד ק"ו מה התם דעיקר החיוב חל עליו מתחלה דאף בשעה שיצא כבר ידע ונתחייב דאם יכלו במקומו שיאסור לו אף שלו ואעפ"כ כיון דלא כלו ממש בשעת יציאתו לא חל עליו חומרי מקום שיצא משם ואף לל"ק שם דרבנן ס"ל חייב לבער היינו כיון דעכ"פ עיקר החיוב כבר חל עליו מתחלה אבל בתקנה שנתחדש אחר יציאתו ולא חל עליו מתחלה כלל אז כשיצא לכ"ע אינו חייב בחומרי מקום שיצא משם ובפרט כיון דר"ש גופו חזר והוכרח לפרש איפוך דדר��נן לקולא מוכח דאף בכה"ג לא שייך חומרי מקום שיצא משם מכ"ש בנדון דידן ואף דמשני שם הש"ס שינויא אחרינא מ"מ בגוף הדין לא חזינן דפליגי עליו לדינא ואף אם פליגי דוקא כה"ג שעיקר החיוב חל כבר לכשיכלה אבל כה"ג שלא חל כלל עד שיצא ל"ש כה"ג חומרי מקום שיצא משם דלמעט בפלוגתא עדיף בכל דוכתא כידוע כנלפענ"ד. ולכאורה יש לדחות ראי' זו דיש לחלק דשם מיירי לענין פירות דהנה זה ודאי דהאדם עצמו מותר לאכול מפירות מקום שלא כלו דבזה לא שייך חומרי מקום שיצא משם דפירות אותו מקום לא נאסר וכיון שכן אף פירות שלו מה בכך דהוא דעתו לחזור ונחשב בני מקום הראשון הפירות אין עתידין לחזור כיון דבא לאוכלם כאן א"כ שוב מאותן שאוכל כאן לא יחזרו עוד ושוב הם נעשו כפירות אותו מקום שלא אכלו ולכך מותר לו לאכול דהם כפירות אותו מקום ממש ובזה ל"ש חומרי מקום שיצא משם ומזה נלמוד דכ"ד שאסרו דבר אחד של מקומם והי' ביד איש מאנשי המקום דבר זה בעיר אחרת מקודם שנעשה תקנה זו מותר לו לאכלו שם דהדבר המאכל נעשה של מקום השני ולא נחשב של הראשון ובהיתר אוכלו אבל אם הוי התקנה על האדם שהוא לא יעשה דבר פלוני כגון מלאכה בע"פ קודם חצות או כדומה אז כיון דהאדם דעתו לחזור א"כ נחשב הוא של מקום הראשון וחל עליו התקנה עכ"פ ואסור לו לעשות זה וז"ב ונכון לדינא:
+
+Siman 97
+
+שאלה בבית אשר נבנה בשבת ע"י עכו"ם אם מותר לאדם חשוב לשכרו לדור בו. הנה כבר ראה רו"מ מ"ש בסי' רמ"ד שנכון להחמיר שלא יכנס בו ישראל ומה שחלק רו"מ בין כל הבית ובין חדר אחד שבטל ברוב דבר תמוה ומביא לידי גיחוך חדא בשלמא אם הוי אסרינן מן הדין הוי מקום לחקור ולומר דזה בטל ברוב אבל כיון דגם לש"ע מותר מן הדין רק מכח חומרא אוסר והיינו מכח קנס דקנסינן לי' וכדמוכח בש"ס ואחרונים וא"כ לענין קנס מה חילוק הוי אם נבנה כל הבית או מקצתו ועוד איך שייך לומר דכל הבית נבנה ביום אחד ובודאי גם כוונת הש"ע דמעט ממנו נבנה בשבת ומ"מ אוסר. ועוד אם נבוא מטעם ביטול הרי דר בכולו יחד לא שייך ביטול כמו דקיי"ל בטומאות משא דכמאן דאיתא דמיא. ועוד אם נבוא לדין ביטול נאמר דהרי זה הוי קבוע וכמע"מ דמי ול"ש בזה ביטול ואף אם הוי כוונת הש"ע לא ע"ד זה מ"מ היינו לאיש פשוט אבל אדם חשוב ודאי אין ליכנס בו כי אין זה מדת חסידות ות"ל עלה כן במחשבתי ואח"כ מצאתיו בעין יעקב בפכ"ג משבת במעשה דחסיד אחד שחישב וכו' ונמלך ולא גדרה שכתב בגליון בשם המהרש"א דאע"ג דהרהור מותר וגם הוי שוגג בהרהור מ"מ מדת חסידות עביד עיי"ש ומה דקנסו חז"ל באיסור שבת לא להבעלים קנסו רק להבית קנסו כעין דקנסו בחמץ שעעה"פ משום לתא דידיה קנסו כן ה"נ לא להבעלים קנסו רק להבית לכך לדעתי יחדל מזה ולא ישכרנו:
+
+Siman 98
+
+ע"ד שאלתו נדון ר"ח שורף הנה בשביל לקיחתו שכר אכילת הבהמות והיי"ש אין בו איסור כלל כיון דהוי שכר שבת בהבלעה ושמירתו אין בו איסור אם לא ידבר כלום מהעסק כמ"ש כ"ז בסי' רמ"ד בסופו ובסי' ש"ז וממה ששתו הבהמות ממה שנולד בשבת כיון דגמרי בידי אדם אין בו איסור אפי' לאדם ומכ"ש לבהמות כמ"ש סי' רנ"ב ואין כאן איסור רק מה שהנכרי עושה זה בביתו והנה לפ"ז האמת הוא מושכר להנכרי בהבלעה ואין בו איסור רק מ"ע והנה אם כוונת רו"מ כמ"ש ר"ח שורף היינו שדרכו להיות פועל היי"ש הנקרא וויינר בזה הוי כידוע שדרכו להשכיר דמפורש בסי' רמ"ג שהוא מותר וה"נ בזה הוי כידוע שדרכו להשכיר דמי כיון דנקרא שמו וויינר וידוע דהוויינר אינו עושה מלאכה של הבעה"ב ובבית אחרים הוי כנתפרסם שדרכו להשכיר ואין בזה חשש כלל ואם אין כוונתו על וויינר ואין הדבר עדיין מפורסם שדרכו להשכיר להאדון אז יעשה כמ"ש בסה"ח שיהי' כותב כן בערכאות שלהם שהשכיר ביתו להאדון לשרוף בו יי"ש וכל מעשה ערכאות יש לו קול וליתר שאת יכתוב על נייר באותיות גדולות אשורות ויקבענו על פתח ביתו על הלוח להתודע ולהגלות כי בית זה מושכר להאדון למלאכת יי"ש ועי"כ יתפרסם הדבר ויצא קול ובפרט בשבת יהי' זה קבוע שם וליכא חשש לעובר ושב למ"ע:
+
+Siman 99
+
+שאלה ישראל שיש לו רחיים של סוסים וטוחנין בשבת והבהמות של ישראל. הנה חלילה להתיר אף לא דרך מכירה כי הערמה אסור בשל תורה כהתב"ש וגם בדרבנן היכי דהוי חשש מ"ע ופרסום אסור ולא התירו רק בחמץ בפסח דהוי הפסד גדול ולרבים וגם הרבה עושים כן ואיכא פרסום דהוי דרך מכירה וליכא חשש מ"ע וגם חמץ בפסח חמור בעיני העולם ולא אתי למחשדי' אבל בעלמא אסור לעשות דעכ"פ מ"ע איכא. ומה שהעיר דבכמה דוכתא כגון במע"ב ובחמץ מהני הערמה ובב"מ פ' השוכר דאמר ערמה איתני עביד בהו ויזדבנון וכן ביו"ט אסור הערמה. זה לק"מ דהכלל כך דלפי מה שהוא לפנינו אין בו איסור כלל וגוף המעשה נעשה בהיתר כגון בחמץ דהנכרי אינו עובר בב"י ומותר להנות מחמץ וכן במע"ב דלפי מה דהוי לפנינו דהם פודין המעשר אין בו איסור רק דהחשש הוי דבאמת הוי שלו ולא של הנכרי ויש חשש איסור בזה אם הוי היתר לפנינו אף דהוי ע"י הערמה אין קפידא אבל התם בב"מ הנה לסרס גם הנכרי אסור וא"כ המעשה נעשה באיסור בודאי רק דהספק הוי אם נעשה בדעת ישראל וראוי לקנסו או שלא מדעתו ואין ראוי לקנסו לכך בזה דהערמה הוי רק בענין מי עשה האיסור ומי ראוי לקנסו לכך כיון דעכ"פ האיסור נעשה בודאי לא מהני הערמה וכן ביו"ט דהערמה גרע ממזיד דהתם בישול גופו הוי איסור דהרי לחול או לנכרי אסור מן התורה וא"כ המעשה הוי באיסור דמן המעשה לא ניכר אם מבשל ליו"ט או לחול או לכלבים רק אם הוא מכוין ליו"ט התירה התורה וכיון דמפאת המעשה יש כאן איסור מבורר רק הכונה מתירתו לכך כל דהוי הערמה הוי כאין כאן כוונת היתר ונשאר באיסורו כגוף המעשה וז"ב. ומ"ש על התב"ש ומק"ח שפלפלו בסוגיא דמעשר דמערימין ולא הביאו הירושלמי דשאני מעשר דכתיב בי' ברכה. א"ש בפשיטות דבע"כ ש"ס דילן לא ס"ל כן דאל"כ הרי אם נאמר דבעלמא אסור מן התורה הערמה ובמעשר יהי' מותר מכח דכתיב בי' ברכה א"כ מה פריך הש"ס בגיטין שם למ"ד דאינו זוכה לאחרים ממשנה דמע"ב נימא נמי דמע"ב קיל דכתיב בי' ברכה לכך בע"כ הש"ס לא ס"ל חילוק הירושלמי לכך לא הביאוהו ולדינא חס להקל בפרסום חלול שבת כזה ואוושא מלתא:
+
+Siman 100
+
+שאלתו בנדון הפאסט והסוסים של ישראל. הנה מה שצידד לומר דהוי רק דרבנן אין נראה דעכ"פ שביתת בהמתו הוי איסור תורה מיהו עצה זו שכתב רו"מ להפקיר אותו בפני ג' יפה כתב כיון דהוי פקודת המלך שילך אף בשבת עכ"פ שהוי בדיעבד מותר לכ"ע להפקירם בפני ג' ונראה לי עוד שאחר ההפקר ימכרנו לנכרי בכל ע"ש וממ"נ אם מועיל ההפקר די ואם אינו מועיל שוב מהני המכירה ודעת המק"ח דמכירה לנכרי מהני אפי' בשל תורה ונהי דאין דעתי כן עכ"פ בצירוף ההפקר יעשה כן ואם אפשר יעשה עוד דבכל עגלה לא יהיו כל הסוסים של אדם אחד רק יהיו מקצת סוסים מאיש זה ומקצת מאיש אחר ובאם הוי רק ב' סוסים בעגלה ויהי' מזה אחד ומזה אחד והנה קיי"ל בבני אדם בזה יכול וזה יכול ועשוהו ב' פטורין וכל שבאדם פטור בבהמה מותר לכתחלה ויעשה כל ההתפעלות שיהי' בדרך היתר גמור:
+
+Siman 101
+
+מ"ש להתיר בנדון המע��ה פ"ק שטערוויטץ שכתבתי נוסח שטר מכירה דימכור גם הבייטין של יום ו' לנכרי ועז"כ כיון דמוכר הגוראלניע לנכרי שוב הוי כבשל בשר שלי לצרכך דמותר. יפה אמר אך לפי האמת ז"א דאם לא ימכור הבייטין של יום ו' א"כ יהי' היי"ש הבא מהם של הישראל והוי לצורך ישראל וגם אם נאמר כדעתו דהוי לצורך הנכרי י"ל כיון דבאמת פרהסיא הוי דהוי במחובר ומה שמכרו לנכרי על שבת זה אינו מפורסם כלל ועדיין יש לחוש למ"ע רק בתשובה לטארנפאל כתבנו טעם ההיתר בזה דחשש מ"ע אינו מוטל רק על הישראל בדבר שהוא שלו מחויב שלא להיות נמשך ממנו מ"ע וחשדא אבל היכי דהוי של הנכרי אז אף דאיכא בי' מ"ע אין החיוב על ישראל לקנות ממנו ולסלק המ"ע הנמשך מן הנכרי וכעין זה כתב המג"א בסי' ח' דאינו מחויב לקנות מן הנכרי לסלק החשש שמא יחזור וימכרנו לישראל עיי"ש כן ה"נ אם מכרו לנכרי אינו מחויב לקנותו מן הנכרי לסלק המ"ע ולכך תינח אם הוי הכל של הנכרי אבל אם הוי של ישראל נהי דהוי כבשל בשר לצרכך מ"מ כיון דהוי בפרהסיא ויש חשש מ"ע דסברי דהוי לצורך ישראל צריך לסלק ולכך מחויב למכור הכל לנכרי כאשר כתבתי בנוסח השט"מ בזה:
+
+Siman 102
+
+נדון למכור הרחיים שבעיר המושכר לישראל וגם הסוסים לעשות בהם מלאכת טחינת המצות בפרהסיא. תשובה. ישתקע הדבר ולא יהי' נאמר כי נעשה מומר לחלל שבתות בפרהסיא כי הנה היתר מכירה לא מהני רק היכי דהוי בצינעא לא מה דהוי בפרהסיא דיש לחוש למ"ע ואפי' באבלות דרבנן כתבתי בתשובה שאינו מותר במכירה לישב בחנות בפרהסי' והוכחתי כן בכמה ראיות ומכ"ש בשבת החמור ורק בפסח שאני דהכל עושים כן ויש הרבה בזה הוי גלוי לכל דהוי דרך מכירה וליכא מ"ע אבל בדבר דאינו לרבים רק ליחיד ודאי שייך מ"ע והרי במרחץ להשכירו הי' מותר מדינא ואינו אסור רק מכח מ"ע וא"כ מה לי זה מה לי מכירה סוף סוף מ"ע יש ואף דרחיים דינו כשדה היינו בזמנם דהוי הדרך לאריסות אבל כאן בזה"ז אין דרך רחיים באריסות והוי כמו מרחץ ובפרט הסוסים ודאי אין דרך לאריסות ומה מהני המכירה הרי יש מ"ע ומה גם לפ"ד התב"ש דלא מהני מכירה דרך הערמה רק בדרבנן ובתשובה לה"פ כתבנו באריכות לחזק דבריו מכל מערער וטוען וביקש הרב הגאון הקדוש עליון דק"ק בוטשאטש זי"ע לשלוח לו תשובתי ובימי' הללו מצאתי בירושלמי פ"ג דפסחים בסוגיא דביצה מפרישין חלה בטומאה ביו"ט מבואר בו כן דאינו מותר הערמה רק בדרבנן לא בשל תורה לכך ישתקע הדבר ולא יהי' נאמר זה להיתר:
+
+Siman 103
+
+נדון המרחץ להשכירו הבלן לשבתות לנכרי. אין לו היתר להשכירו לנכרי על השבתות לבד מטעם דהוי שכר שבת שלא בהבלעה ולכאורה הי' נ"ל היתר בזה דמה דאסרו הפוסקים ליקח שכר שבת שלא בהבלעה היינו אם המרחץ של ישראל בעצמו אז הוא נוטל השכר לעצמו וא"כ נוטל שכר שבת אבל בנדון רו"מ שבני העיר משכירים המרחץ לאיש אחד והבלן השוכר משכירו לנכרי בשבתות נראה דזה מותר כיון דשכירות לא קניא א"כ אין המרחץ של הבלן א"כ מ"מ בני העיר מותרין ליקח ממנו שכר אף של שבת כיון דלגבייהו הוי שכר שבת בהבלעה והבלן מותר ליקח שכר שבת מן הנכרי דהרי אינו נוטלו לעצמו רק נותנו לבני העיר א"כ אינו נוטל הוא שכר שבת ולבני העיר מה להם ממי מקבלים אם מישראל או מן הנכרי דסוף סוף הוי בהבלעה לכך הי' נ"ל בזה היתר חדש מיהו למעשה לא מלאני לבי גם בזה ליגע בכבוד השבת לכך נ"ל דיעשו כך דבני העיר ישכירו להנכרי המרחץ על כל השנה ואף דהנכרי אינו בר הכי הנה מדרבנן מותר להיות כידוע גבי חמץ גם בזה אין הערמה ניכר כל כך והישר��ל ישכור מן הנכרי על כל ימות החול וימות השבת יהיו נשארין להנכרי א"כ אין הישראל מקבל שכר שבת מן הנכרי כלל ובני העיר מקבלים שכרם בהבלעה וזה ודאי עצה נכונה ומותר. ומופלג אחד הראה לי דברי הפמ"ג ה"פ סי' ת"נ שכתב דדרך מכירה בכל ע"ש מותר ודוקא להשכיר אסור ולפענ"ד אין נ"ל זה דהרי מכירה לזמן הוי רק קנין פירות ולא כקה"ג דמי א"כ ממ"נ מכירת המרחץ גופו אינו מכירה והפירות אינן בעולם בשעת מכירה לכך הוי רק כשכירות קרקע והוי שכר שבת ואין לו היתר רק כנ"ל:
+
+Siman 104
+
+שאלתו במחזיקי הפאסט קבלתי עלי שלא להתערב ידי בשום היתר בשבת ובפרט בנדון מכירת הבהמות בשבת דהוי איסור תורה ובשל תורה ל"מ המכירה דהוי הערמה כדעת התב"ש והוא עיקר ואם כבר עשו ישכרו סוסים של נכרים לכל שבת ושבת ואז ממ"נ מותר אם שכירות קניא הדר הו"ל של הנכרי הנוסע בהם בשבת ואם שכירות לא קניא שוב אין הבהמות שלהם ומה שישלחו אגרת יסמכו על הדעה דשכירות לא קניא ואם ישלחו הסוסים בחיל ויתעכבו עד שבת אז יפקירו אותם כמ"ש בסי' רמ"ו ויותר מזה לא אכניס בחלול שבת:
+
+Siman 105
+
+במורה שהורה שיבנו ישראל בתים בשבת ע"י שימכרו הבתים והקרקע לנכרים ובונים בריש גלי בשבת והבעלים עומדים אצל הבנין הנה זה חילול שבת גמור כי מלבד מה דהוי גוף המלאכה דאורייתא לא מהני הערמה כדעת התב"ש ואף דע"י נכרי לא הוי רק שבות מ"מ חדא דמלאכה גמורה ומפורסם כתבו האחרונים בשם ארעא דרבנן בשם הריטב"א דזה אסור מה"ת אפי' ע"י נכרי. ועוד דהערמה בדרבנן אינו מותר רק מה דגוף המלאכה דרבנן אבל מה דגוף המלאכה הוי של תורה כמו דאמירה לנכרי אסור משום שבות ה"ה מכירה לנכרי בהערמה אסור מכח שבות דכך הוי שבות לעשות ע"י נכרי בדרך מכירה כמו בדרך שליחות וחד טעם וחד שבות הוא כיון דהוי המכירה דרך הערמה וגם כיון דהוי פרהסיא ומלאכת מחובר בזה ודאי לא מהני מכירה דרך הערמה ואפי' באבלות דהוי דרבנן אינו מתיר מכירה בפרהסיא דדרך מכירה לא התירו רק בצינעא או בפסח כיון דהכל יודעין דהמנהג כן אבל בלא"ה אסור בפרהסיא במה שאין דרכו דרך מכירה והא מרחץ אסור אפי' דרך היתר כיון דאין דרכו בכך ואינו דומה לשדה ה"ה בזה. לכך מכל הלין טעמא אסור לעשות כן ולמע"ה לא יבנו עוד לחלל שבת בק"ה ובפרט דהבעלים עומדין ורואין רע עלי המעשה בהיתר זה:
+
+Siman 106
+
+אשר שאל אם לנהוג היתר למכור הבהמות לעשות בהם מלאכה בשבת ויו"ט הנה חס להזכיר לעשות כן כי הוא מלאכה דאורייתא ויש בענין כזה פרסום בעיר לכך חלילה לעשות כן ומה שכתבתי לו כבר להיתר בימי אבל שאני אבלות דרבנן דקיל גם אינו פרסום כ"כ כמו חלול שבת ואף שתרצתי בזה הפמ"ג בהל' שבת מ"מ לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה כי יש לחלק בכמה גווני בין אבלות לשבת חדא דבאבלות הוי רק חד איסור מכח שהוא מרויח בהם אבל מה דבהמות עושין אז מלאכה אין איסור משא"כ בשבת הוי ב' איסורין אחד דגוף הבהמות עושין מלאכה והוי איסור אפי' אם הי' בחנם והשנית מה שנוטל שכר ואם השכיר הבהמות לקבל שכירות לפי ערך הימים יום יום הוי נמי נוטל שכר שבת ואסור ועוד אבלות לא שכיח משא"כ שבת ויו"ט זה קביעא וקיימא ואם נתיר יעשה כן בכל שבת לכך חלילה להתיר בזה:
+
+Siman 107
+
+שאלתו הנה כת ראשונה שנותנין להעכו"ם מעות בהלואה ואומרים להם שיקנו המלח ואם אצטרך אקנה ממך המלח בזה ודאי יפה עושים אם אי אפשר בע"א אך שני הכיתות השניים והשלישים המה עושים שלא כדין והמה מחללי שבת ולא מבעיא כת השלישית רק גם כת השני' הוי מחללי שבת כי יש דעות דיש שליחות לנכרי לחומרא ויש דעת הריטב"א דבכל דהדבר נעשה בפרהסיא ברבים אף מקח וממכר הוי ד"ת וגם עכ"פ שבות ודאי הוי ודעת התב"ש דכל דמחלל שבת בפרהסיא אף בדרבנן נחשב מומר לחלול שבת לכך חלילה לעשות כן רק כפי כת הראשונה מותר לעשות אם א"א בע"א:
+
+Siman 108
+
+שא' אם מותר לילך על ליצוטאציע בשבת הנה זה ודאי אסור וההולך הוי מחלל שבת בפרהסיא ועיין בתב"ש שכתב דהמחלל שבת בפרהסיא אפי' בדרבנן הוי מומר עיי"ש:
+
+Siman 109
+
+שאלתו באשה שקנתה מנעלים ביום ד' דחוה"מ מחנוני אומן וראתה שהיו בחצי מלאכתם והיו צריכין עוד תקון קצת ואולם הי' שהות ביום שיוגמר מלאכתם קודם יו"ט וקצצו דמיהם ונדבר ביניהם לשלוח שליח למחרתו ביו"ט באור הבוקר בעת פתיחת החנות עם המעות ותקבל המנעלים ושאלה את פיו והורה דלשלוח המעות ביו"ט ודאי אסור רק ציוה לשלוח המעות בעיו"ט ולקבל המנעלים ביו"ט. לדעתי לא יפה הורה ראשון מ"ש רו"מ דבנכרי מעות קונות דבר תמוה אמר שרוב הפוסקים הסכימו לדעת ר"ת דבישראל מעות קונות ובנכרי במשיכה עיין חו"מ סי' קצ"ד וביו"ד סי' ש"כ וא"כ לא קנה הישראל רק כשמשך ועוד אף אם מעות קונות כאן כיון דבעת שנתנה המעות עדיין לא נגמרו המנעלים והוי כדשלב"ל דלא קנה כיון דלא נגמר והרי קיי"ל אף בהוכר העובר הו"ל דשלב"ל עד שנולד וה"ה בזה ואף דברמ"א סי' ר"ט מבואר דחנטו הפירות מקרי דבר שבא לעולם כבר מבואר בסמ"א דתרתי בעינן שיהי' בעין וממילא קרבו משמע הא אם לא רבו ממילא אף דהוי בעין ל"מ עיי"ש א"כ ה"נ דשלב"ל ועוד נראה דבלא"ה אסור מכח אין מביאין כלים מבית האומן ואף דהרמ"א התיר במנעלים היינו בזמנם דדרך הי' רוב אומנים עשו לעצמן למכור כשיזדמן ורוב העולם לא היו הולכין לאומנין לעשות להם מנעלים אבל בזמנינו אדרבא רוב העולם הולכין לאומנים עושי מנעלים ושוכרין עצמן לעשות להם מנעלים ואין בוחרין לקנות מה שנעשה ממילא הנקראים טאנדייט כי אומרים דזה עלולין להתקלקל יותר מהר לכך כיון דרובן עושין לאנשים הלוקחין מהם לעשות מנעלים ודאי אסור מכח אין מביאין כלים מבית אומן. ובהיותי בזה תמהתי על הג"א הובא במג"א סי' רנ"ב דנכרי העושה מנעלים למכור ואסרו הריו"ט משום מוקצה וכו' ותמוה הרי אין מוקצה בשל נכרי כמ"ש המג"א סי' תקי"ז עיי"ש והנה כוונת המג"א כפשוטן שתמה עמ"ש הב"י על הגהות מרדכי דיש לתמוה על המתיר דהא אין מביאין כלים מבית האומן ומתוך זה נכנס לחלק בין אם עושה האומן רק לישראלים הקונים ממנו או עושה למכור לכל מי שירצה וע"ז תמה המג"א דמה תמה הב"י על המתיר מהך דאין מביאין כלים הרי הך דאין מביאין הוי רק לכתחלה והגהות מרדכי מיירי בדיעבד ולכך נהי דאין מביאין לכתחלה מ"מ בדיעבד מתיר ויש אוסרין אפי' דיעבד אבל להתיר לכתחלה לכ"ע אסור ואין חילוק בין אם עושה לצורך ישראל המבקש ממנו לעשות לו או עושה למכור בשוק כן הוי כוונתו בפשיטות ואין פנאי לעיין בפמ"ג ובמחה"ש מ"ש בזה ולדעתי הכונה כן ולכך להמג"א מכ"ש דאסור בנ"ד וגם להרמ"א נראה לאסור מטעמים הנ"ל:
+
+Siman 110
+
+שאלתו איך יתנהגו הנשים בהדלקת נרות של שבת אם טובלין בליל שבת הנה עיקר התקנה שידליקו תחלה ויתנו שאין מקבלין שבת וכן אני מורה תמיד ומצאתי כן בסידור ד"ח ומ"ש רו"מ שהבעל ידליק ויברך גם זה נכון אך מ"ש שאחר ידליק והיא תברך אח"כ זה מנהג בורית דכל מצוה הנעשה ע"י שליח ראוי לברך השליח ועיין בטו"ז יו"ד סי' א' ובה"פ סי' תל"ד ובח"י ותמיהני למה לא הרגיש רו"מ בכ"ז ומצאתי בסידור הנ"ל שכתב ג"כ כן. ומ"ש דע"י ש��יח אין האשה מתקנת חטאה מה שכיבתה נרו של עולם לא ידעתי למה לא כוון דבכל התורה שלוחו כמותו והני כהני לולי מי איכא מידי הוי אמרינן שלוחי דידן נינהו והוי כפרתנו על ידן ולכך אף ע"י שליח הוי כפרה ומ"ש דא"כ יאסרו במלאכה ז"א דאיסור המלאכה הוי מכח קבלת שבת וזה הוי כמו נדר ונדר ע"י שליח לא מהני ולכך לענין המצוה וקיומה נעשה שליח אבל לחול איסור מלאכה לא מהני בזה שליחות:
+
+Siman 111
+
+ע"ד אשר שאל במה שנוהג לומר ק"ש אחר צה"כ בביתו ומסתפק בעש"ק בלילה אם לומר קודם ק"ש שהוא ספק או לעשות קידוש קודם לדעתי אין ספק לומר קידוש אח"כ ומקודם לקרות ק"ש דמלבד שמנהג העולם לומר כמה דברים קודם קידוש ולמה יגרע אמירת ק"ש תחלה אך גם מדינא נראה כן דהרי ב"ש ס"ל בפ"ח דברכות דמברך על היום ואח"כ על היין דכבר קידש היום ועדיין יין לא בא רק ב"ה ס"ל להיפוך מכח דהיין גורם לקידוש שתאמר או דהיין תדיר אבל בק"ש הוי להיפוך דהרי חל הלילה תיכף וחל חובת ק"ש תחלה ואח"כ קידוש גם הק"ש הוי תדיר ודאי ק"ש קודם לקידוש וגם אסור לאכול עד שיקרא ק"ש תחלה וכל דאסור לאכול אסור לו לקדש דבעינן קידוש במקום סעודה חל ק"ש תחלה וז"ב:
+
+Siman 112
+
+בדבר מנהגו לקבל שבת ב' שעות קודם הלילה הנה ודאי יפה עושה וכל המוסיף יוסיפו לו ברכה מן השמים. וכל הזריז ה"ז משובח אך מה שהי' מנהגו להתפלל מנחה אח"כ זה לא יאות עביד כאשר הרגיש בעצמו אך מה שנהג אח"כ להתפלל מנחה אחר חצות יפה עושה ואל יניח מנהגו אף שלא יתפלל מנחה עם הציבור וכבוד שבת קודם ומה ששאל על מנהגי ידע כי אני איני נוהג שום דבר חומרא יותר מדלת העם ומהדיוט שבהדיוטים הלואי שיהי' חלקי לעוה"ב עם חד עמא דארעא הולך תמים ודל:
+
+Siman 113
+
+שאלתו במי שקידש עליו היום שפורס מפה ומקדש אם צריך לחם משנה הנה זה תליא בשני הדעות המבוארין בסי' רע"א דאם צריך לחזור ולברך המוציא אז צריך לח"מ ג"כ ואם א"צ לחזור ולברך המוציא א"צ לח"מ וז"פ:
+
+Siman 114
+
+שאלתו למה לא נהגו הנשים בלחם משנה ואין לומר דהזכר מוציאם בשלו א"כ לא יברכו ברכת המוציא ג"כ וזה גרם לו מה שראה בפמ"ג שכתב בשם אבודרהם דגם נשים חייבין בלח"מ מכח דאף הם היו באותו נס. לדעתי מנהג ישראל תורה הוא כי אין דברי האבודרהם נראין בזה דבשלמא גבי ד' כוסות ומגילה דעיקר המצוה הוי לזכרון והודאה על הנס עצמו לכך שייך לומר דאף הן היו באותו נס אבל בלח"מ אטו הוי זה להודאה על נס המן ז"א רק זה הוי זכרון על מה שירד ביום הששי לחם משנה וזה עדות ואות על מצות שבת וא"כ הוי מצותו רק לזכרון ועדות על השבת וא"כ הוי רק כשאר מצות והריב"ש כתב לולי דגלתה התורה דכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה היו נשים פטורין אף מקידוש השבת לכך נהי דילפינן מזכור ושמור דחייבין בק"ה מיהו לשאר מצות שבת דהוי בקום ועשה פטורין דהוי מעשהז"ג. ועו"נ דהתוס' בחולין הובא בפמ"ג סי' שמ"ה במשבצות דבזמן שהיו ישראל במדבר הי' המדבר מצמחת עי"ש וא"כ לפ"ז לא היו צריכין למן אחר שהי' אפשר לזרוע במדבר אך י"ל ע"פ חז"ל בשבת פ"ה גבי מי שלא הי' לו שכר להניק וכו' דח"א כמה גרוע אדם זה וכו' ופירש הבעל עקדה הכונה דס"ל דנס שלא כדרך הטבע גרוע וטפי הי' עדיף אם הי' נעשה לו נס כדרך הטבע א"כ ה"נ בודאי הי' בידו ית' למעט בנס שהצמיח להם תבואה במדבר אך כיון דהם לא המתינו והתלוננו עליו ית' לכך עשה להם נס שלכדה"ט וירד המן מן השמים להראות כמה גרוע אדם זה וא"כ תינח הזכרים דהם התרעמו ולא היו ראוין לנס כדה"ט להצמיח להם תבואה לכך נחשב זה הנס להם לטובה דעכ"פ נתן להם מן ולא מתו ברעב אבל הנשים הם לא התרעמו ולא היו במתלוננים כמו שלא היו בעגל ובמרגלים א"כ הם לא נצרכו לנס המן רק הי' אפשר להם למעט בנס ולהצמיח להם במדבר כדרך הטבע לכך אין להם ליתן הודאה על זה ולכך אין נוהגין בזה כאבודרהם ומנהג ישראל תורה הוא. [שנית להשואל מה ששאל נהי דסתרי דברי האבודרהם דלא שייך בזה שאף הן היו באותו נס אכתי הרי הר"ן פרק כל כתבי כתב טעם של אבודרהם בשם הר"ת ואח"כ כתב דבלא טעם זה כיון דאיתקש זכירה לשמירה ונשים חייבין בקידוש היום ד"ת ה"ה לכל חיובי שבת והביאם המג"א סי' רצ"א ס"ק י"א עכ"ל הנה אין זה מוכרח דהרי קיי"ל די"ל קים לי כהפוסקים בהאי ולא קים לי בהאי א"כ ה"נ כיון דר"ת ואבודרהם נתנו טעם מכח שאף הן היו באותו נס ולא כתבו מכח דאיתקש זכירה לשמיר' בע"כ דלא ס"ל כהר"ן רק ס"ל דדוקא לזכירה איתקש ולא לשאר דינים א"כ בזה קיי"ל כוותייהו דליכא בזה חיובא לנשים מכח ההיקש ובזה לא קיי"ל כוותייהו לומר דאף הן היו באותו הנס מטעם שכתבתי ובפרט דלשון הש"ס דא"ר אדא ב"א נשים חייבות בק"ה ד"ת ולא אמר נשים חייבות בכל מ"ע של שבת ד"ת מכח ההיקש מוכח דרק לק"ה הוקש ולא לשאר דברים ולכך לא קיי"ל בזה כהר"ן רק כר"ת ואבודרהם ולטעם דידהו נמי לא קיי"ל מטעם הנ"ל ובאמת הטו"ז בסי' רצ"א לא נקט הטעם של המג"א בסעודה ג' רק מכח דלכולם נאמר אכלוהו היום והיינו דס"ל כמ"ש דאין הכרח לומר דלכל מילי שוין הם ודו"ק:]
+
+Siman 115
+
+נדון הנר בשבת אם לסגרו ולראות בו דרך זכוכית ודאי מותר כיון דהוי היכר בגופו הוי כמו אם מסר שמירתו לאחר לשמרו כן ה"נ ואינו דומה למ"ש הב"ח בה"פ דאפי' גבוה י' קומות אסור דשם אין ההיכר בגופו דכמה פעמים מעמידין בלא"ה שם כלים אבל לסגור הנר אין דרך בכך מעולם והוי היכר גמור ודאי דמותר:
+
+Siman 116
+
+שא' בדין אם מותר ללמוד בליל ש"ק נגד מיללעליכט נראה דמותר דלא שייך לומר לא פלוג במה דהוי לו שם מיוחד בפ"ע דודאי בנר שאין לו שם מיוחד רק בסתם נראה בזה שייך לומר לא פלוג אף דלא שייך בי' הגזרה שמא יטה אבל בנר דיש לו שם מיוחד כגון נר שעוה או נר מיללעליכט כיון דיש לו שם לוי בפ"ע לא שייך בזה לא פלוג דמותר ללמוד אצלו בלי חשש ופקפוק כלל:
+
+Siman 117
+
+שא' אם מותר להדליק בבה"כ בנפט לבן בחול. תשובה. לדינא אם האמת כדברי הגבאי שנפט שבזמן הזה הוא מזוקק ואין בו סכנה נראה להתיר ואם כי כת"ר כתב שהוא כן בדה מלבו הנה זה הוי מלתא דעל"ג ואפשר לשאול עוד מבינים אם הסכנה בו שכיח או לא ואם לא שכיח הסכנה בו אף דאפשר שיבוא לידי סכנה אין בו חשש דבכל נר ובכל אש אפשר שיבא ממנו שרפה לפעמים גם לאדם אם יתחיל לשרוף בגדיו רק כיון דלא שכיח לא חיישינן לי' ומ"ש כת"ר דהוי דבר הנאסר במנין דצריך מנין אחר להתירו אינו דומה כלל דדבר הנאסר או לעשות קידוש קודם לדעתי אין ספק לומר שינוי רק טעם ההיתר בא ממקום אחר לכך אמרינן כיון דעכ"פ דבר זה נאסר במנין לכך צריך מנין אחר להתירו אבל אם הדבר הנאסר בו עצמו נעשה השינוי בגופו לא שייך לומר בי' דבר הנאסר במנין דהרי זה אינו נאסר במנין דהרי הוא גופו נשתנה וראי' ממשאחז"ל בפ"ב דשבת דבעי אביי מרבה שמנים שאמרו חז"ל אין מדליקין בהם בשבת מה שיתן להם שמן כ"ש וידליק ומה מבעיא לי' הרי הוי דבר הנאסר במנין והן אמת די"ל דזה כוונת רבה שהשיב לו דאין מדליקין מה טעם לפי שאין מדליקין והוא מחוסר טעם ולפי הנ"ל י"ל דכן הכונה לפי שאין מדליקין והוי דבר הנאסר במנין מיהו באמת ז"א דהרי מפורש בש"ס הטעם דנאמר גזרה אטו בעין ו��א אמר הטעם מכח דבר הנאסר במנין וגם בחלב מהותך שנתן לתוכו שמן כ"ש מותר מכח דהוי גזרה לגזרה והרי הוי דבר הנאסר במנין ובע"כ מה דהוי שינוי בגוף הדבר ממה שנגזר עליו לא שייך לומר דהוי דבר הנאסר במנין וגם מ"ש כת"ר מכח דבא מדבר המאוס ז"א דדוקא באכילת העכבר הוי כן דהוא מאוס ביותר כמובן בחוש ולא בשאר דבר וראי' דהרי לא נאסר בשבת מה"ט דהוי מאוס והרי הוי נמי למצוה והרי באתרוג שאכלוהו עכברים פסול מכח דמאוס מוכח דגם לשאר מצוה קפדינן על מאוס ולמה לא נאמר כן בשבת לאסור נפט ובע"כ דזה לא נחשב מאוס לברך נ"ל דמותר להדליק בו בחול כנלפענ"ד נכון לדינא. [ומה שהקשה כת"ר על הב"י בהל' שבת דאכתי למה לא כתב הטור דין דנפט שחור דאין מדליקין בו בשבת, הנה זה י"ל דהוי ק"ו מעיטרן דבש"ס מאן דזוכר דאסור בנפט ס"ל דמדליקין בעיטרן לכך קמ"ל בנפט אסור אבל לדידן דאין מדליקין בעיטרן ק"ו בנפט שחור רק בנפט לבן י"ל דבו אין בו ריח כל כך כמו בשחור ואין ראי' לו מעיטרן לכך הוי להטור להזכירו לכך כתב הב"י דזה לא הזכיר כיון דאף בחול אסור. ומה שהקשה כת"ר על הרמב"ם בפ"ה משבת הלכה ט"ז שכתב כלים וכו' בין בנר של שמן זית בין של נפט שאורו רב הרי נפט לבן אוסר שם הרמב"ם אפי' בחול שם בהלכה יו"ד ואם מיירי שם בנפט שחור עכ"פ בשבת אסור אך נראה דא"ש חדא די"ל דהרמב"ם מיירי בהלכה ט"ז דיש שם גם נר אחר דאז מותר להדליק בנפט שחור דלא שייך שמא יניחנו ויצא ונר שבת חובה רק דהשמש בא לבדוק לאור הנפט. ועוי"ל כיון דמפורש בשבת דף כ"ו דר"ש שזורי מתיר להדליק בשבת בנפט ועיי"ש בתוס' שהקשו דמה קמ"ל ר"ש שזורי הרי ר"י בן נורי נמי מתיר ובאמת י"ל קושייתם דריב"נ דאמר מה יעשו וכו' מוכח דס"ל דנין אפשר מאי אפשר כר"א דס"ל כן וא"כ נ"מ לכל התורה דדנין אפשר מאי אפשר אבל ר"ש שזורי ס"ל כמ"ד דבעלמא אין דנין אפשר מאי אפשר רק כאן ס"ל דמדליקין בנפט מצד עצמו ולא מכח מה יעשו רק הם מותרין מצד עצמו וכיון דתנא תחלה ומדליקין בשמן דגים ובעיטרן ר"ש שזורי אומר מדליקין בשמן פקועות ובנפט ומדלא זכר בעיטרן מוכח דס"ל דבעיטרן אין מדליקין וס"ל דנפט קיל מעיטרן לכך ס"ל להרמב"ם דהלכה כר"ש שזורי לכך מתיר בנפט שחור. ומה דבמנחות גבי הלכה כר"ש שזורי דלא מנה גם זה היינו דלא מנה שם רק בשל תורה ולא בדרבנן גם לא מנה רק מה דמפורש להדיא דהלכה כר"ש שזורי כנלפענ"ד לפום ריהטא. ובהיותי בזה הוי ק"ל מה דאמרינן בש"ס דאין מדליקין בעיטרן מפני שריחו רע ונר בשבת חובה והרי הטו"ז בסי' רס"ד הקשה במה דאין מדליקין בחלב מהותך הרי זה גופא גזרה והוי גזלג"ז ותי' דחדא גזרה הוי עיי"ש וא"כ תינח בחלב דהוי גזרה בשוא"ת שלא להדליק בהם י"ל דהוי חדא גזרה אבל נר בשבת חובה דהוי נמי רק דרבנן דמן התורה לא מצינו דין בזה וא"כ הוי רק דרבנן וא"כ זה הוי חיוב בקום ועשה ומה דאין מדליקין בעיטרן הוי בשוא"ת וא"כ הוי ענינים נפרדים ולא שייך לומר חדא גזרה הוא וא"כ קשה הרי הוי גזרה לגזרה כיון דחובה גופה הוי רק דרבנן אך אפשר לומר דהחיוב להדליק נר בשבת הוי מתחלה כך דתקנו החיוב הדלקה רק במה דאין ריחו רע וא"כ אם מדליק במה דהוי ריחו רע לא קיים המצוה של נר שבת אך א"כ קשה מה קאמר ריב"נ מה יעשו וכו' מה קושיא הרי י"ל דאונס רחמנא פטרה ומה ראי' אם אין להם שמן אחר לאם יש להם שמן אחר הרי אונס רחמנא פטרה ואם הוי גזרה זו דאין מדליקין בעיטרן גזרה בפ"ע דרך איסור א"כ בע"כ הוי גזרה בפ"ע וא"כ קשה דהוי תקנתא לתקנתא וצ"ע אך אפשר דשאני נר שבת כיון דכתיב וקראת לשבת עונג ובלי נרות אין עונג וא"כ הוי דברי קבלה וכד"ת דמיא ולא נחשב גזרה לגזרה. והנה כ"ז אני כותב להלכה בדרך תורה דזה בונה וזה סותר אבל למעשה אני אומר כדבריו וחס לי להיות נוגע בכבוד הבה"כ להדליק דבר שאין דרך להדליק בו כי אין עניות במקום עשירות וקיי"ל דציבור לא מיעני לכך חס להזכיר להדליק בבה"כ דבר שלא הי' הדרך להדליק בו מעולם והרי על כיוצא בזה נאמר הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך וכיון דלפני מלך ב"ו אין עושין כן חלילה להדליק בו בבה"כ לחדש דבר חדש שלא שערום הראשונים ויפה הורה כת"ר:]
+
+Siman 118
+
+שא' במי שמתענה ת"ח על חברו אם יתענה בשבת. תשובה. נראה דלא יתענה מכמה טעמי חדא כיון דאין מתענין רק על החלומות המפורשין בש"ס א"כ כמו דעל אלו שאין מפורשין אין מתענין א"כ ה"ה במפורשין רק על חברו דנמי אין מפורש בש"ס אין מתענין ועוד הרי בעינן נפשו עגומה עליו ועל חברו אין נפשו עגומה עליו כל כך ועוד דבשלמא על עצמו הוי זה רפואה ידוע דיפה תענית לחלום כאש לנעורת אפי' בשבת והיינו על עצמו אבל המתענה על אחר הרי ע"פ רוב איש בעונו ימות וכיון דהוא אינו שב בתשובה מי יודע אם יועיל לו תשובת אחר שמתענה עבורו ולכך זה אין רפואה ידועה להתענות בשבת והרי קיי"ל אף בפ"נ כל דלא הוי רפואה ידועה אין מחללין שבת מכ"ש בענין תענית חלום דאין להתענות בשבת ועוד כיון דבאמת דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין וא"כ אפשר דהבל הוא רק כיון דעכ"פ ספק הוי והוי ספק פ"נ ונמי דומה שבת ועוד כיון דעכ"פ הוי נפשו עגומה עליו מכח ספק והוי אכילה צער לו ולהיפוך התענית עונג לו לכך מותר להתענות אבל על חברו דהוי כמה ספקות אחד דלמא שקר לגמרי ושמא לא יועיל לו תענית זה ושמא אין נפשו עגומה כל כך להיות אכילה צער לו והתענית עונג לכך אסור לחלל עליו שבת וכיון דשורש דבר זה שהחולם על חברו יתענה לא מפורש בש"ס רק נצמח מס"ח שהביא המג"א סי' ר"כ לכך אין להחמיר בזה להתענו' בשבת ואסור לו לבטל תענוג שבת כנלפענ"ד. שוב ראיתי בש"ע קטנים באשל אברהם שכתב שם מהרדב"ז להיפוך ודעתי להנ"ל ושוב ראיתי בא"ר כתב כן בפשיטות בסי' רפ"ח דבשבת אין להתענות ועיין בו נזכר נמי מדין קראוהו לעלו' לתורה שמתענה:
+
+Siman 119
+
+בדין אם יאמר האבל במוצש"ק ויהי נועם עיין בפמ"ג סי' רצ"ה שכתב שהאבל אין לומר בעצמו ויהי נועם אבל דעתי אין נראה כן דהרי פסוק ויהי נועם נאמר בלשון רבים וא"כ בשלמא בחוה"מ ויו"ט וט"ב שהכל אסורין במלאכה לכך אין לומר ויהי נועם אבל באבל נהי שהוא אבל ואסור במלאכה אחרים מותרין לעשות והוא מתפלל על אחרים וכמה תפלות מצינו שהאדם מתפלל על הכלל אף שאינו שייך לו ומצוה הוא להתפלל על חברו לכך יאמר ויהי נועם להתפלל על אחרים המותרין במלאכה וז"ב לפענ"ד:
+
+Siman 120
+
+אשר שאל בנוסח מי שבירך לחולה שאומרים גם בנקבה לרמ"ח אברי' ושס"ה גידי' הרי באשה אברים יתירים וכו' באמת אין בידי ליתן טעם ללשון מנהג לבד אך להוציאו חלק א"א ונראה לומר כיון דאומר מי שברך לאברהם וכו' הרי דזוכר זכות אבות ונהי דזוכר אמהות מ"מ העיקר הוא האבות ואחז"ל אין פרי בטנה של אשה מתברך רק מפרי בטנו של איש וא"כ אין כח באחד להגן על השני אלא במה שבידו ויש לו ולא במה שאין לו וכיון דלאבות אין רק רמ"ח אברים ושס"ה גידים לכך אין זכותם מגין נמי רק על שיעור כזה ולא יותר ולכך אומרים רק לרמ"ח אברי' ושס"ה גידי':
+
+Siman 121
+
+במ"ש בש"ע סי' ר"צ סעיף א' ומיהו לשתות מים קודם קידוש מותר שעדיין לא חל עליו חובת קידוש נראה דהיינו דוקא אם עשה קידוש בלילה כדין אבל אם לא עשה קידוש בלילה בענין דמחויב לקדש ביום קידוש של לילה כמ"ש לעיל סי' רע"א אז אסור אף לשתות מים קודם תפלה כיון דחל עליו חובת קידוש של לילה ואף שלא התפלל דבשלמא קידוש של יום שעדיין לא חל עליו ואנו רוצים שיחול כעת בזה אנו אומרים קודם תפלה עדיין לא חל עליו חובת קידוש אבל אם כבר חל בלילה החוב עליו כיון שחל שוב לא פקע אף קודם תפלה ואסור לשתות אף בבוקר אף מים וז"ב:
+
+Siman 122
+
+שא' במחזיקי יי"ש למכור ובשבת מוכרין לערלים ביוקר עם טאשפיע ובאמת הי' הערל מוצא לקנות במק"א בלי טאשפיע ובשלמא מה שהנכרי מוכר בשבת י"ל דהוי עבור מה שנותן לו רשות למזוג בשבת אבל מה שקונה המותר מכדי צרכו לשבת א"כ הוי הרבה מכדי שויו והרי האחרונים כתבו דאסור למכור בפסח ביוקר הרבה ואף דאין אונאה לנכרי ובע"כ הטעם כיון דניכר הערמה וא"כ ה"נ בזה בשבת ניכר הערמה גם חשש בימי הפסח שמוכרין כך עם טאשפיע. עכתו"ד. תשובה. עצה היעוצה הוי כך שימכור לנכרי בכל ע"ש היי"ש כל קווארט בכך וכך כל מה שיצטרך לשבת וא"כ כל מה שצריך לשבת אינו טעות במקח כיון דמגיע ממנו שכר המזיגה שנותן לו רשות למזוג ושכר שבת לא הוי חדא כיון דהוי רק בהבלעה דנותן לו בעד היי"ש בעד כל קווארט כך וכך ועוד דהרי הישראל אין הראנדי שלו רק של האדון א"כ גם הוא משלם כך וכך ואינו נוטל רק מה שהוא נותן ולא הוי שכר שבת ואף שנוטל יותר בעד זה היום ממה שעולה לו לכל יום הנה חדא דאין כל הזמנים שוין ויש זמן ששוה יותר ויש זמן ששוה פחות ועוד זה ודאי אינו ניכר והוי בהבלעה ולא נחשב שכר שבת ומה"ט אין זה ריעותא מה שמוכר בפסח ביוקר ממה שהי' יכול הנכרי לקנות במק"א אף אם פוסק לו הראטע שנותן בפ"ע ודמי היי"ש בפ"ע מ"מ הרי דמי הראנדע ודאי אינו שוה ואין לו קצבה ופעמים מוסיפין הרבה על שכרו בכל שנה א"כ נהי שמקבל ממנו מה שהוא נותן שכר להאדון מ"מ יתכן שהוא רוצה ממנו יותר להשכיר לו הראנדע וזה שנותן לו יותר בעד היי"ש הוא הדמים שמוסיף יותר בעד רשות המזיגה ועוד כיון דבאמת אין אונאה לעכו"ם רק החשש הוא דניכר הערמה ואימתי הוי הערמה אם מוכר לו בעד ריבוי הדמים יותר ומה שהישראל עצמו נתן עבור החמץ אבל אם מוכר לו רק בדמים שהוא עצמו נתן כן עבורו אף שהנכרי יכול לקנות בפחות אין בזה היכר הערמה וא"כ בזה הרי כיון דהישראל משלם שכר הראנדע יתכן שעד הנה לא הרויח שכרו בהראנדע והיי"ש עצמו ששרף עד הנה עולה לו כך וכך עם הטאשפעווי ואין ניכר בזה הערמה כלל ומקח טעות לא שייך בנכרי:
+
+Siman 123
+
+ומה ששאל באיזה אופן תהי' המכירה בשבת הנה זה פשוט דדי לו בהאנדשלאג ודרויף כיון דאיסור זה הוי רק דרבנן ודאי מהני מנהג הסוחרים ובשלמא בחמץ דצריך למכור גם החדר דאל"כ הוי חמץ בבית ישראל ולכך החדר הקרקע צריך שטר דעכו"ם לא קנה אלא בשטר אבל בשבת א"צ למכור החדר רק המשקאות ודאי די בהאנדשלאג ודרויף וז"ב:
+
+Siman 124
+
+שא' במורה שהורה לאחד שהי' לו תבואה בבית ישראל והי' צריך לשלחה למקום אחר והתיר לשכור עגלה ביום ו' ערש"ק וביום ש"ק יקחו הנכרים את התבואה מבית ישראל וימדדו הנכרים רק הישראל יעמוד אצלם שלא יגנבו ונתן עצה שימכרו התבואה וגם העלי' לנכרי בע"ג. הנה שלא כדת הורה לחלל שבת בזה ושמע קול עלה נדף ממכירת חמץ בפסח ואין הענינים דומין דאפי' חפץ של נכרי אסור להניח לנכרי ליטלו מבית ישראל מכח מ"ע ומה מועיל שמכר גם העלי' מי יודע זה אכתי מ"ע ופרסום איכא ובפרט אם בעל התבואה עומד אצל�� אין לך חילול שבת גדול מזה:
+
+Siman 125
+
+שא' אם מותר ליקח סטאנציע געלד מן האורחים הבאים על שבת וגם שטאלל געלד מן העגלו' שבאים בשבת. שאלה גדולה שאל וללמד זכות עליהם נראה כיון שהאורחים באים קודם שבת וגם הם לנים שם במוצאי שבת או עכ"פ מתעכבין שעה וב' במוצ"ש א"כ לא ייחד שכר עבור שבת רק יאמר סתם ליתן לו סטענציע געלד ויהי' שכר שבת בהבלעה או אם אוכלים על שלחנו ירבה עליהם דמי אכילה ויהי' בהבלעה ושטאלל געלד לא מבעיא אם הם באים עש"ק דיש היתר כנ"ל אף גם אם העכו"ם באים בשבת נראה דמותר דבזה כיון דבהמות משליכין שם זבל ומקלקלין השטאלל ויצטרך להוציא הוצאות להוציא הזבל אם כן זה ודאי מותר ליקח לזה אם נוטל יותר בהבלעה ומותר ובתשובה לק' קראטשין כתבתי היתר אחר בזה"ז בשכר שבת:
+
+Siman 126
+
+שאלה ליתן לאורחים לחם ויי"ש לאכול זה ודאי מותר לצורך שבת כמ"ש בסי' שכ"ה וליתן שחת ושבולת שועל לבהמת האורחים מותר דהרי מותר ליתן לבהמתו וכן לבהמת אחרים העומדים בחצרו שלו רק שלא יזכור סכום מקח גם לא להוציא לרה"ר שלא יהי' נראה כמוכר:
+
+Siman 127
+
+ע"ד שאלתו באחד שמסחרו עם עצים ועשה ספינות הנקרא באלירוס בכפר הסמוך לק"ה יותר מתחום שבת רק שדרים בכפר ההוא יהודים אם יש היתר ע"י מכירה לעשות מלאכתו בשבת דהיינו שימכור העצים והערלים יעשו מלאכתם ואחר השבת חוזר ולוקח מהם ונותן להם יותר מכפי שקנו מאתו. תשובה. נראה להיתר דלא גרע מכל הענינים שנוהגים היתר במכירה ועיי' בסה"ח שלי בהפאבריקין של גוואנט שהי' בק' ראוונע והתרתי והסכים הגאון האמתי מהר"ז מרגליות ז"ל והגאון הצדיק מאפטא ז"ל ושם הוצרכתי לפרסם הדבר יותר מחמת שהוא בבית ישראל אבל כאן די ככל מכירת חמץ ומכירת שענק בשבת. והנה לכאורה הי' אפשר אף בלי מכירה כי לדעתי מלאכה זו בקבולת הוא ובקבולת במטלטלין בלא"ה מותר אף בתוך התחום ואף שמפו' בסי' רמ"ד סעיף ד' דמלאכת פרהסיא כגון ספינה אסור כמו מחובר הנה המג"א בסי' הנ"ל סק"ט הקשה דברי הע"ש אהדדי במחובר ותי' הא"ר דבמחובר אסור אפי' אינו מפורסם קאי לדעת המחבר סעיף ב' ומ"ש דבאינו מפורסם מותר קאי לי"א דסעיף ב' עיי"ש א"כ ממילא במטלטלין בפרהסיא נמי תלוי בזה דלדעת המחבר דבמחובר אפי' מפורסם אסור ממילא י"ל דמה דאמרינן בש"ס דבאינו מחובר מותר היינו רק באינו מפורסם אבל במפורסם אסור אבל להי"א דבמחובר נמי מותר באינו מפורסם ממילא מוכח דבמטלטלין אפי' בפרהסיא מותר וא"כ כיון דמלתא דרבנן הוא ספקו להקל ומותר במטלטלין אפי' בפרהסיא. אך באמת צ"ע דא"כ למה לא הביא רמ"א י"א הללו גם בסעיף ד' הו"ל להביא דלדידהו מותר במטלטלין אפי' בפרהסיא גם ק"ל מן הש"ס פ' מי שהיפך דף י"ב דפריך שם למר זוטרא אמר שמואל מקבלי קבולת וכו' חוץ לתחום מותר ומשני א"ח שאני ולמה לא משני דהתם שאני דהויא פרהסיא ושמואל לא אמר דחוץ לתחום מותר רק באינו מפורסם אבל במפורסם אפי' חוץ לתחום אסור ובע"כ מוכרח דס"ל דאם לא הוי פרהסיא אפי' תוך התחום מותר ושמואל בע"כ במפורסם מיירי וא"כ משמע דאף חוץ לתחום מותר אפי' במפורסם ופריך שפיר א"כ מוכח כדעה זו דמחובר נמי מותר באינו מפורסם וממילא נשמע במטלטלין אפי' מפורסם מותר וקשה יותר על רמ"א למה סתם כאן ולענין קושייתי על הש"ס י"ל דס"ל לחלק בין פרהסיא דלא שייך רק בתוך התחום אבל חוץ לתחום אין לחלק בין פרהסיא או לא ועדיין צ"ע. גם הי' נראה כיון דבאמת הוי חוץ לתחום ואף דדרים שם קצת יהודים הרי אלו מכירים ויודעים שהוא בקבולת ואינו אסור רק בתוך הת��ום דחיישינן לאורחים הבאים לשם משא"כ בחוץ לתחום ובפרט דעכו"ם מפעי פעי ויודעים שהוא בקבולת מיהו מהיות טוב וכו' ובפרט דלחד דעה אסור במפורסם אפי' במטלטלין הן אמת דהכא שאני דהוי חוץ לתחום מ"מ נראה להחמיר ולהצריך מכירה ואם אפשר יעשה עצהיו"ט ימכור לנכרי דהוי אמוד לשלם ואז לא ניכר הערמה ואף דערמה לא שייך בזה כיון דהוי דרבנן דאין שליחות לנכרי ובפרט בקבולת מ"מ כל מה דאפשר להקל האיסור יעשה:
+
+Siman 128
+
+שא' בנדון קוני או שוכרי פראפינאציא מה יעשו בשבת. הנה ידע רו"מ כי יפה הוא צועק הן בנדון הגוראלניע דהוי חלול שבת גדול בפרהסיא הן בעבודה בשדה בכל עבודתם אשר עובדים. ומ"ש רו"מ להיתר כיון דהפקיד נוטל חלק בתבואה זה לא מהני ולא יפה דימה רו"מ לאריס דשם מיירי דהאריס בעצמו העובד אז מותר אבל באם הנכרי בעצמו אינו עובד רק שוכר נכרים אחרים והפועלים הם מקבלים שכר יום ויום זה ודאי אסור דהרואה ישאל וידע כי הם שכירי יום ומה דהפקיד שוכר אותם והוא נוטל חלק בפירות מזה לא ידע דאיכא דשמע בהא ולא שמע בהא ובפרט דאף אם ידע גם זה לא מהני דמה לי אם הישראל שוכר בעצמו הפועלים או שכרן ע"י אחר ותדע דהרי אף בישראל שיש לו שותפות עם הנכרי אסור בשבת אם לא התנו בתחלה טול אתה של שבת והרי בהתנו הנכרי מתעסק בשבת ואעפ"כ בעינן התנו ובלא"ה אסור ומכ"ש דלא מהני מה דהפקיד נוטל חלק בפירות והוי רק כשוכר ע"י שליח דאסור דעיקר שכרם הוי על בעה"ב ואינו דומה למ"ש בעצמו בסה"ח ומצאתיו אח"כ בחו"י די"ל דלומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר הוי שבות דשבות דזה במטלטלין וכדומה דאין האיסור מגוף המלאכה רק מכח האמירה דהוי שבות בזה י"ל בנכרי לנכרי הוי שבות דשבות אבל במלאכת מחובר דהאיסור מגוף המלאכה דהוי מחובר ופרהסיא בזה לא מהני אף ע"י אלף נכרים דסוף סוף שם הבעה"ב נקרא עליו לכך ודאי הוי חילול שבת גדול ויפה הוא צועק הלואי שישמעו לו וגם מצד הבהמות דהוי איסור דאורייתא דלמען ינוח דהוי בזה חלול שבת גדול וה' הטוב יכפר בעד שלא להיות אחד ערב בעד חברו:
+
+Siman 129
+
+שאלתו בשוכר הדגים כי רצה השוכר הדגים לצוד דגים בשבת וגם ניצד דגים בעש"ק עד שעה עשירית בלילה ליל ש"ק ואיש אחד נסע עם הדגים עד חוף הנהר והערלים היו עומדין על היבשה והוא לקח הדגים מן הספינה ונתן לכלי שהי' ביד הערלים. הנה רע המעשה הן מצד צידת הדגים בשבת הן מצד הספינה וחלילה חלילה להיות נעשה עוד כן והאיש שעשה כן הי' ראוי להחרימו ולקללו על מה שכבר עשה ולהזהירו שלא יעשה עוד כן להבא:
+
+Siman 130
+
+שא' אותן המחזיקין הספוסטין מדגים ופורשים הרשת בעש"ק והיא מתמלאת בשבת אם מותר לומר לנכרי להריק הרשת אל הביבר הסמוך לו או לא ואם לא יעשו כן בשבת יבואו לידי היזק גדול ורו"מ הורה להם לומר להנכרי בחול למה לא עשית כך בשבת העבר כדי שידע לעתיד לעשות כן. יפה הורה והוראה זו אין בו חשש כלל ומבואר כיוצא בזה במג"א סי' ש"ז אבל לדעתי א"צ לכך כי אפי' בשבת יכול לומר כיון דהדגים כבר נצודין ברשת א"כ אין מחוסרין צידה ואין בהם איסור רק מכח טלטול מוקצה וא"כ הוי גוף הדבר רק דרבנן וע"י נכרי הוי שבות דשבות ומותר במקום הפסד כמ"ש בסי' ש"ז וליתר שאת יאמר לנכרי אחר שיאמר לנכרי זה ליתן אותם לביבר ואז הרי כתבנו בכמה דוכתא דאפי' בדאורייתא י"ל דהאומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר הוי שבות דשבות וא"כ בדרבנן הוי זה ג' שבותים ובודאי מותר במקום הפסד:
+
+Siman 131
+
+ע"ד מה שנהגו בק"ה להיות עושים טהעע ומוכרין לאחרים ובשבת עושין ע"י נכרי ומוכרין הבית. לא יפה עושים דמכירה הוי הערמה ונהי דמותר בדרבנן היינו אם אינו ניכר להדיא אבל אם ניכר להדיא הערמה דהבעלי בתים דרים שם ומשתמשין בהבית ודאי אסור ולא מהני המכירה וחלילה לעשות כן גם דעת הריטב"א הובא בארעא דרבנן דמה דע"י נכרי הוא רק שבות הוי רק דרך מקרה אבל בקביעות הוי איסור תורה כן ה"נ כיון דבכל שבת עושין הוי איסור תורה ולא מהני מכירה בערמה:
+
+Siman 132
+
+שאלתו על דבר השוחטים ביו"ט ואחר יו"ט נותנים להם שכרם אם מותר או הוי שכר יו"ט. הנה פה"ק נוהגין ליקח ביו"ט ביצים בעד שכר השחיטה וקראו עליהם תגר וכתבתי בחבורי טעם להיתר אך שם הי' דהם לוקחים ביו"ט אבל במעשה שלו שלוקחים אחר יו"ט ודאי דמותר דנהי דאסור ליקח שכר שבת ויו"ט היינו אם הוי בידו לעשות או שלא לעשות אז ממילא מה דיהבו לי' הוי שכר שבת דהרי אם לא יקבל שכרו לא יעשה אבל שוחט או חזן הקבוע בעיר הרי אף אם לא יקבלו שכר מוכרחין הם לשחוט דאם לא יסלקו אותם לגמרי וא"כ כיון דמוכרחין לשחוט אף בלי שכר א"כ מה דנותנין להם אחר יו"ט שכר מתנה בעלמא הוא דיהבו להו ופ"ק דהוי הקבלה ביו"ט והרי ביו"ט אסור לקבל מתנה לכך הוכרחתי ליתן טעם אחר אבל לקבל אחר יו"ט ודאי דמותר בכה"ג דמוכרחין לשחוט וגם בלא"ה הרי הם שוחטין לכבוד יו"ט והוי מצוה וכמ"ש באו"ח סי' ש"ו לחד דעה בחזנים:
+
+Siman 133
+
+מה ששאל על מה שנהגו לתלות האנדטוך על תנור בית החורף בשבת. הנה אני לא ראיתי מנהג זה ובודאי לא יפה עושין הנוהגין כן ולא אחת הוא מה שמקילין בהל' שבת ההרים התלוין בשערה:
+
+Siman 134
+
+שאלה מהרב מו"ה צבי הירש חיות אבד"ק זאלקווא ומה שנהגו בק"ה להגביה המת בשבת ע"י ככר ותינוק ורצה לבטל זאת. הנה חס להזכיר כי כן נהגו בכמה קהלות קדושות וטעמם נ"ל כיון דבמקים שיש חשש שיסריח מותר מדינא לטלטלו ולכך כיון שכתבו התוס' בנדה ג' ד"ה אשה מרגשת דאמרינן לא פלוג אפי' לקולא כיון דרוב פעמים מרגשת וכו' וא"כ מוכח דשייך לא פלוג אפי' לקולא היכי דהרוב שכיח טפי להיתר אבל אם האיסור שכיח טפי או שוה בשוה לא שייך לא פלוג ולכך בע"כ קים להו להני שנהגו היתר דהוי מקומות החמין ושכיח ברוב הפעמים יותר שיסריח או כיון דהוי קהלות גדולות ושכיח בהו ר"ל מתים בשבת וכיון דברוב הפעמים שכיח שיסריח ולכך לא פלוג רבנן אף אם אירע פעם דליכא חשש שיסריח מותר דלא פלוג בתקנתן וכיון דהתירו התירו והמג"א לא תמה רק על מה שנהגו במקומות הקרים דלא שכיח שיסריח או דהוי בעיירות קטנות דל"ש מת בשבת ולא שייך בזה לא פלוג לכך תמה כיון דעתה אין חשש שיסריח למה הקילו אבל בקהלות גדולות מודה דנכון כן. וגם י"ל כיון דהכלל כך הוא דלטובת המת התירו לו לטלטל ע"י ככר או תינוק רק אם אינו לטובת המת רק לטובת החיים בזה יש דעות האוסרין ולפ"ז י"ל אף אם עתה נזדמן מת שאין בו חשש שיסריח מ"מ אם נאסר לו שלא לטלטל יבואו לטעות שלא יגביהו המת לעולם מן המטה ולא ידעו לחלק בין אם יש חשש שיסריח או לא ולא כל העוסקים עם המת אזלי לשיולי ויומשך מזה שיסריח המת לכך התירו בכל ענין אף במקום שאינו מסריח כי מעתה אינו לצורך החיים רק לצורך המתים כדי דלא ליתי לחלופי ולאסור אף במקום שיסריח וכל דהוי בי' צד נגיעה וטעם לצורך המתים מותר לטלטל ע"י ככר אך תינח היכי דהוי קהלה גדולה ושכיח בהו ר"ל מתים בשבת ולכך אם נאסר במקום דליכא חשש שיסריח אתי למטעי אף במקום שיש חשש שיסריח לכך זה גופו הוי צורך המתים לכך מותר בכל ענין אבל בקהלה קטנה דלא שכיח בהו בשבת מתים ואם נזדמן הוי רק ע"ד המיעוט וליכא חשש בזה שיטעו לעשות כן אף במקום שיסריח בכה"ג אין זה צורך המתים רק צורך החיים שפיר כתב המג"א דראוי לבטל וגם רו"מ יפה כתב כיון דעכ"פ יש דעה המתיר י"ל דנהגו כהך דעה לכך אין לבטל בזה המנהג:
+
+Siman 135
+
+שאלתו אם מותר להעמיד סם לפני הזבובים בשבת. נראה שהוא אסור ומה שרצה רו"מ לדמות זה למ"ש בחו"מ הל' נזיקין בהעמיד סם המות לפני בהמת חברו שהוא פטור דהו"ל שלא תאכל ז"א חדא דגם שם אינו רק פטור בדיעבד אבל לכתחילה אסור לעשות כן ועוד מה מדמה איסורא לממונא התם גרמא פטור ובשבת אפי' דבור אסור ויפה הביא רו"מ ממה שמוכח בש"ס ופוסקים שאסור להעמיד מצודה בשבת לצוד בו עופות ולמה לא אמרינן הו"ל שלא תכנוס ואף דאין ראי' דשם הוי במינו ניצוד וזבובין אין במינו ניצוד מ"מ הרי אסור מדרבנן גם התם הוי רק צידה וכאן ימותו והוי נטילת נשמה ואף דהוי מלאכה שאצל"ג מ"מ יש דעות דחייבין ע"ז ואף אם אינו מן התורה מדרבנן עכ"פ אסור לכך ודאי דיש לאסור זה:
+
+Siman 136
+
+שאלתו בק"ה שהי' דרכם ללכת לבית קאפפע נכרים בשבת ובאו שם לכמה עברות וכעת עמדו יראים ושלמים ותקנו בית קאפפע ישראל לילך שם בשבת ולא יבואו לידי מכשולים אחרים גם העמידו שומרים לשמור שלא יבואו לידי עברות אחרים המקום ישלם שכרם וכעת מבקשים היתר בשתיית הקאפפע בשבת ע"י מה שנעשה ע"י נכרי בשבת. הנה כל היתרים שלו אינם נוח לי בפרט לכנוס בפרצה דחוקה להתיר איסור האסור בעיני כל העולם ולעשות חלול השם לומר התירו פרושים הדבר לחלל שבת ע"י נכרים ומאן מפיס אם הוי הכונה למעט האיסור או לא. והנה לומר לנכרי לעשות לנכרי אחר ומה שתמה עמ"ש בספר החיים עיין בספרי שנ"ח שהבאתי ראיות לכאן ולכאן אך אף אם נאמר בזה להיתר אין לו ענין לנידון דידן דהתם מיירי בשאר מלאכה אבל באכילה ושתי' כיון דאפי' עשה הנכרי מעצמו אסור לישראל להנות ממנו בשבת א"כ מה יועיל מה שהנכרי יאמר לנכרי אחר סוף סוף הנכרי המבשל יעשה בשביל ישראל ואסור לישראל להנות מזה בשבת לכך אין בידי היתר בזה מיהו לא ימחה בידם וטוב הוא למעט באיסורים ואולי במשך הימים גם זה לא יעשו ולא ישתו מדבר המתבשל בשבת. ומ"ש רו"מ בשם הר"ן בפ' במה טומנין דבלח בלח אין בישול אחר בישול הנה מלבד דלא קיי"ל כן אך גם דעת הר"ן הוי רק באם לא קיבל הלח טעם חדש ולא נשתנה מראיתו ממה שהי' תחלה כגון במים שנצטננו וחזר ובשלו כמו שהי' תחלה אך בנדון קאפע שהמים ע"י בישולם פעם ב' קבלו טעם חדש ומראה חדשה ודאי בכה"ג יש בישול אחר בישול ומודה בזה הר"ן גם כיון דנשתנה מראיתו הוי בו חשש איסור צובע ג"כ מיהו י"ל אין צביעה באוכלין אבל במשקין יש חשש צביעה וכעת אין פנאי לעיין בזה לכך אין בידי שום היתר בזה רק מוטב שיהיו שוגגין והנח להם וכו':
+
+Siman 137
+
+הנה בדין אם לא נטלו חלה מפת של חמץ בשבת שחל בו ע"פ דעת המג"א בסי' תק"י והאחרונים דאין לו תקנה אך לדעתי נראה למצוא להם תקנה לשייר פחות מכזית פת וליתנו לנכרי במתנה ולומר לו הרי זה נתון לך במתנה ותחזור לי אחה"פ ואז מחויב הנכרי להחזיר לו והרי מדברי המג"א סי' תק"י משמע להדיא דדוקא מכח דאסור ליתן לנכרי על תנאי חיישינן שיאכלנו הנכרי אבל אם הי' מותר ליתן לו ע"ת לא הוי חיישינן שיעבור הנכרי ויאכלנו רק כיון דאסור ליתן לו ע"ת רק סתם אז חיישינן שיאכלנו הנכרי וא"כ אם יאמר ותחזור לי נמי מדינא מחויב הנכרי להחזיר לו וכל שמחויב להחזיר לו לא חיישינן שיאכלנו בפרט כיון דעיקר חשש זה הוי בדרבנן והנה המג"א כ' בסי' תמ"ח דבאומר ותחזור מותר מדינא ואינו אסור רק מכח חומרא דחמץ ונהי שהח"י השיג עליו כבר ישבתי זה בחבורי וא"כ כיון דמדינא מותר לומר ותחזור לי ואין הכונה מכח דבותחזור אין העכו"ם מחויב להחזיר לו כי יש בזה חיוב להחזיר לו [וראי' ממ"ש המג"א בטעמו כיון דאין המתנה תלוי' בחזרה לכך מותר מדינא ולמה לא נתן הטעם מכח דאין העכו"ם מחויב להחזיר כלל ובע"כ דאף באומר ותחזור חייב להחזיר והיינו מכח שכירות כמ"ש הרשב"א והרא"ש ביבמות גבי חליצה רק דאין המתנה בטלה למפרע ומוכח כמ"ש לעיל.] רק באומר ע"מ להחזיר הוי תנאי ואם לא יקיים התנאי בטלה מתנה למפרע לכך יש לחוש פן יתבטל למפרע ויעבור בב"י אבל באומר ותחזור נהי דמחויב מדינא להחזיר מ"מ אם לא יחזור לא בטלה למפרע ובזה מותר מדינא אבל עכ"פ מחויב העכו"ם להחזיר לו החמץ ובזה לא חיישינן שיעבור ויאכלנו ונהי דמכח חומרא דחמץ אסור היינו רק בכשיעור שלם דעובר עליו בב"י ממש גם הוי בכרת לכך החמירו בו אך בפחות מכשיעור דאין בו לאו רק איסור בעלמא ולדעת כמה פוסקים אחרונים אינו עובר כלל בב"י בח"ש מן התורה א"כ לא שייך בזה חומרא דחמץ ומותר לומר לו ותחזור לי וכדאי הם הפוסקים דס"ל דאין עוברין כלל בב"י בח"ש לסמוך עליהם כה"ג לומר ותחזור ויחזור לו הנכרי ויפריש מעט מן הפחות מכזית ולשייר המותר וראוי לעשות כן לכבוד שבת וז"ב ועיין בחידושי לאו"ח סי' שכ"ג היתר חדש בענין הפרשת חלה זו עיי"ש:
+
+Siman 138
+
+שא' בסוחר יין אם בא אדון אחד בשבת ויו"ט ליקח יין בהקפה אם מותר ליתן לו מחמת שיוליכנו חוץ לתחום וכו'. תשובה. מה דחשש ממה שהיין קנה שביתה אצל ישראל יפה כתב דהרי הישראל אינו עושה זה רק הנכרי והנכרי אינו מצווה על כך אף למה לא ראה הטו"ז בסי' שכ"ה דשם מפורש דאסור ליתן חוץ לעירוב ולמ"ל לבוא לטעם חוץ לתחום ובזה אמר רו"מ דשם ליכא רואים הרי יש לחוש למ"ע דמוציא חוץ לעירוב וזה הוי במקום רואין ממש והרואה שיש בו יין יאמר דהישראל נתן לו יין להוציא לצרכו וגזרה לגזרה לא הוי כמ"ש הפמ"ג בסי' שכ"ה ועיין בטו"ז דמוכח מסוף דבריו דלא נהגו להקל רק באכילה ושתי' לצורך ישראל דהוי דבר מצוה אבל לצורך נכרי אסור גם לא עיין בטו"ז סי' תמ"ו ס"ק ה' דאף דמתיר חוץ לעירוב מ"מ אוסר אם מוציאו חוץ לתחום מוכח דס"ל דגם בזה שייך מ"ע גם רו"מ הביא דברי הטו"ז סי' רמ"ו שמתיר בל"ל רה"ר ולא ידעתי למה ראה ראי' מועטת שמסיק שם הטו"ז דבכל ענין אסור אפי' לכרמלית וכ"כ המג"א שם להדיא וא"כ הרי יש איסור ברור שמוציא חוץ לעירוב גם במג"א סי' רמ"ז ס"ק ח' כתב ואע"ג דלדידן ל"ל ר"ה מ"מ אסור דהא תחומין וכו' דרבנן וכ"מ בגמרא דאמרי על ר"י שלא נמצא כת"י ביד עכו"ם מעולם שמא יוליכנו בשבת משמע דאפי' מעצמו אסור וכו' והרי משמע להדיא דאף במעצמו יש לחוש חוץ לתחום והיינו בע"כ מכח מ"ע א"כ מוכח דאף חוץ לתחום יש חשש מ"ע והיינו דמה דאמרי' בסי' רמ"ד דחוץ לתחום ליכא חשש מ"ע היינו בבנין דבונה במקום אחד אם שם אין רואין ליכא חשש מ"ע אבל במה שהנכרי מוליך ממקום למקום יש חשש שיוליכנו למקום שיהיו רואים מיהו מהתם יש לדחות דהתם ניכר שהוא כתב ישראל ויש חשש רואין אבל כאן חוץ לאותו העיר מנין ידעו שהוא של ישראל שנתן לו מיהו בטו"ז סי' תמ"ו הנ"ל מפורש דאסור מכח חוץ לתחום והיינו כיון דכל מה שאסרו חז"ל וכו' אפי' בח"ח אסור רק מה דחוץ לתחום מותר היינו דבמקום דיש חשש דשייך רואים אסרו אפי' בח"ח אבל במקום דלא שייך רואים כלל לא אסרו ומיושב קו' הטו"ז סי' רמ"ג וא"כ תינח היכ�� דליכא כלל רואים אבל אם יש רואים רק דלא ידעו דישראל נתן לו היין זה לא גרע מחדרי חדרים ולא פלוג רבנן בתקנתן ואסרו מחשש רואים לכן לדעתי הדבר פשוט לאסור וכן נזהרים מאד כל מוכרי משקה היראים שלא ליתן שום דבר לנכרי חוץ לעירוב מכ"ש חוץ לתחום כן זכורני בילדותי שהי' הדבר פשוט לאיסור בעיני העולם והדין עמהם:
+
+Siman 139
+
+שאלתו למה נוהגין להיתר לחתוך בצלים דק דק וליתן בהם שומן כדי שיוכל למלוח ואח"כ גובלין אותו עם השומן וכמה אנשים אשר חותכים אותו דק דק עם ביצים עד שנעשה כעין עיסה עבה הרי דעת הפמ"ג סי' שכ"א ס"ק י"ב דלש הוי לאו דוקא במים אלא אפי' בדבש או בשומן אווז והתוספתא הובא במג"א סי' שי"ט דבדבש הוי לש והפמ"ג הוסיף אף בשומן אווז רק שהוא כתב כיון שהוא קרוש לכ"ע אינו נחשב לש רק ע"י גיבול אף להסוברים דחייב בנתינת מים מיד בזה שהוא קרוש בעינן גיבול ועכ"פ בגיבול הוי לישה ודעת האחרונים כדעת הראב"ד דאף במה דלאו בר גיבול הוא שייך לישה. תשובה. מ"ש הפמ"ג ה"ה שומן אווז אינו מוכרח וי"ל דדוקא במשקה שייך לישה ומשקה לא נקרא רק מז' משקים ולא שומן אווז וכדמוכח בסי' קנ"ח לענין נט"י דשומן אווז לא הוי משקה וי"ל הה"נ ללישה הוי כן ואף אם נאמר דגם בשומן אווז שייך לישה מ"מ נראה דזה יהי' רק להסוברים דמידי דלאו בר גיבול נמי שייך בי' גיבול א"כ חזינן דלאו בתר דין תורה אזלינן רק בתר מעשיו לפי מה שעושה עתה א"כ ה"נ י"ל בשומן אווז נהי דאינו משקה מה"ת מ"מ כיון דעתה מגבלו בכך נחשב גיבול אבל להסוברים דבעינן דוקא מידי דבר גיבול הוא ובלא"ה לא יחשב גיבול וא"כ ה"נ במשקה אם אינו מזי"ן משקים אין בו גיבול וא"כ נהי דמחמירין כדעת הראב"ד דאף במידי דלאו בר גיבול חייב מ"מ י"ל תרי חומרא לא מחמרינן בזה וגם י"ל היינו אם עכ"פ הוי חד בר גיבול דהיינו המים אבל אם שניהם לאו בר גיבול י"ל מודים דאינו לישה ולמעט בפלוגתא עדיף. ועו"נ לי דכיון דהוי ביצים עם הבצלים והנה בביצים ודאי לא שייך גיבול כיון דלא הוי גידולי קרקע כמ"ש הת"ה ובש"ע סי' שכ"א ובמג"א סעיף יו"ד ואף להסוברים שם דבבשר שייך לישה דהוי גדולי קרקע מ"מ ביצים דהוי גדולי גדולין ודאי אין בו לישה וא"כ אף הסוברים דאף מידי דלאו בר גיבול שייך גיבול היינו רק מכח אחשבי' דכיון דהוא לש אותו אחשבי' למעשיו ונעשה בר גיבול וא"כ אחשבי' לא שייך רק אם עושה דבר זה לבדו אז חזינן דאחשבי' לזה אבל אם הי' ב' דברים יחד לא שייך אחשבי' דמאן אמר דכוונתו לזה דלמא לזה ואף דאין ראי' לדבר סמך לדבר הוי ממ"ש רבינו יקיר דאף דס"ל לר"ש כ"ש למלקות מ"מ ע"י תערובות מודה ופירשו כן האחרונים דעיקר טעמו דר"ש מכח אחשבי' וע"י תערובות לא שייך אחשבי' ועיין בב"ש אהע"ז סי' ל"א דאף אם מהני לדידי ש"פ היינו אם עכ"פ ש"פ באיזה מקום אבל אם אינו שוה בשום מקום לא מהני חדידי שוה א"כ ה"נ אף אם הוי הטעם מכח אחשבי' מ"מ היינו רק בג"ק כיון דעכ"פ יש במינו מירי דבר גיבול הוא לכך בכל דבר הבא מן הקרקע שייך בי' לישה וגם כיון דעכ"פ הקרקע שזה בא ממנו שייך בי' לישה אבל באין ג"ק אז לא מהני בי' אחשבי' ולכ"ע אין בו לישה וא"כ אף דיש בו גם ג"ק מ"מ לא שייך אחשבי' דמאן יימר דדעתו על הבצלים דלמא על הביצים לכך בזה לכ"ע אין בו חשש לישה וממ"נ אם הוי עם ביצים שייך בו טעם הנ"ל ואם הוי בלי ביצים אין דרך לחתכו דק דק ולא שייך בו לישה ומנהגן של ישראל תורה כנלפענ"ד ברור ונכון:
+
+Siman 140
+
+שאלה אם לחום בשבת ע"י נכרי מים חמים להטיל למקוה. תשובה. הוא איסור גמור וחילול שבת בפרהסיא כי ידוע דאפי' במקום חיוב מצוה דאורייתא וחובת היום העמידו חז"ל דבריהם במקום מצוה כמ"ש בפ"ט דפסחים ובמשנה פ"ד דר"ה שופר של ר"ה אין מפקחין עליו וכו' ולא מה שהוא משום שבות הרי אפי' יו"ט דקיל אין מחללין אותו אפי' בשבות בשביל חובת היום מכ"ש בשביל טבילה בשבת לדידן ועיין יומא (דף ל"ד ע"ב) גבי והלא מצרף דמשמע להדיא דאפי' בדרבנן לא הי' מתירין אף במקדש רק מטעם דאין שבות במקדש לגרסת התוס' ולרש"י מכח דאינו מכוין אפי' איסור דרבנן ליכא הא אם הי' בו איסור דרבנן או שבות במקדש אפי' ביוה"כ לא הי' מתירין אפי' להטיל עששית דליכא חילול שבת בפרהסיא ומכ"ש לחלל שבת בפרהסיא להחם ע"י נכרי לכך איסור ברור ולדעת כמה מחלל שבת בפרהסיא אפי' בדרבנן נקרא מומר ועיי' בשיורי טהרה בסי' ר"א הוכחתי מירושלמי יומא טעם אחר דאסור להטיל חמין למקוה ביו"ט ושבת אפי' הוחמו מע"ש. ומה ששאל אם ליתן מים צוננין בעש"ק סמוך לחשכה לתוך היורה ויתחמם כל הלילה ובבוקר שופכין אותם לתוך המקוה לחממה. הוא איסור גמור וחס להזכיר מלעשות כן:
+
+Siman 141
+
+שאלתו להטיל חמין למקוה בשבת חס מלהזכיר מלעשות כן ומכ"ש להחם חמין ע"י עכו"ם בשבת דאסור ולא יעשה כן בישראל ואינו דומה להסקת בית החורף דשם האונס בא ממילא מן הזמן אבל לטבול בצונן הוא מביא עליו האונס והוא חומרא דאתי לידי קולא והקולא הוי יותר מן החומרא דלעשות מלאכה ע"י עכו"ם אסור מדינא דגמרא ולטבילת קרי הוי רק חומרא בעלמא ומדינא מותר ללמוד ולהתפלל בלי טבילה וגם יכול לטבול למחר או למנוע העונה ביום קר וכמ"ש בשם האר"י ז"ל דעשה כן בחורף לכך חס להזכיר מלחלל שבת ע"י עכו"ם גם בלא"ה להטיל חמין במקוה אסור בשבת כנ"ל:
+
+Siman 142
+
+שא' בילד שנולד בתחלת ליל שבת וקצת אומרים שכבר הי' חמש שעה ומחצה על המורה שעות ואז ודאי הוי לילה וקצת אומרים שהי' רק ד' שעות ומחצה והי' בה"ש ועמד אחד מן האנשים שאומרים דודאי הוי לילה ומלו בשבת וקצת צועקין שהוא מומר לחלל שבת וכו'. הנה אין עליו דין מומר ויפה ראייתו מסוגיא דתרי ותרי ונשאת לאחד מעדיה ובאומרת ברי לי ובלא"ה אינו מומר דקסבר מצוה קעביד כמו קוברי המת ביו"ט א' וכמ"ש בחו"מ סי' ל"ד כן ה"נ. ועוד דיש דעות דנמול תוך שמונה כשר ובפרט כאן לפ"ד האומר שהי' בה"ש וא"כ הוי חשש יום א"כ כבר הוי שבת אחר זמנו וא"כ עשה מצות מילה רק דהוי מילה שלא בזמנה ונהי דאינו דוחה שבת דשבת הוי עשה ול"ת מ"מ אם עבר ומל א"כ העשה דמילה דוחה ל"ת דשבת ונשאר רק העשה ואינו מומר עבור כך ובאמת יש לעיין אם לא יהי' נחשב מה"ב ויהי' המילה פסולה עיין בנוב"ק ובחידושנו. גם מ"ש די"ל תרי ותרי ספקא דרבנן ומן התורה אוקי אחזקה וי"ל השתא הוא דנולד בלילה דאוקמא בחזקת מעוברת יפה אמר ובסת"ם הל' תפילין הארכתי בכיוצא בזה בקטן שספק אימתי נעשה בר מצוה. ומ"ש רו"מ דמצא סברא להיפך בס' שלום ירושלים שכתב דאוקי יום אחזקתי' הספר לא ראיתי אך בודאי הוא מיירי שהי' ספק על היום אם הוי יום או לילה אבל כאן אין הספק על היום דהכל מודים דבד' ומחצה הוי עדיין בה"ש ובה' ומחצה הוי ודאי לילה ואין הספק רק על הלידה אם נולד בד' ומחצה או בה' ומחצה ומה ענין חזקת היום לכאן לכך ודאי ראוי לאוקמי בחזקת מעוברת והשתא הוא דילדה. ואם הוציא ראשו בה"ש אם הוי כילוד בארתי בק"ס בהקדמה בעזה"י. ובאמת אני מסופק בדין הנ"ל אי נימא דמילה שלא בזמנה פסולה בשבת מכח מה"ב או אם אירע כן שנולד הולד במוצ"ש דקצת אומרים שנולד בשבת וקצת אומרים דנולד כשכבר הי' חול וז�� שאומר שנולד בשבת מלו בשבת ואם הי' לידתו בחול הוי מילה של"ב ופסולה לקצת פוסקים הנה נהי דהמוהל אין לו דין מומר כיון דאומר ברי לי אך מה נעשה לנער היולד שצריך לחקור על עצמו אם מילתו כשרה הרי הוא א"י אם נמול כדינו אי לא ומה מהני לו ברי לי של המוהל כיון דהוי תרי ותרי ויש לחוש אם מילתו כשרה או לא ובפרט אם אירע כן במוצ"ש הוי חזקה להיפוך דנולד בחול וצ"ע. ובדין גופו דתרי ותרי ונשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי שלא תצא יש לעיין דתינח הם עצמן אבל הולד הנולד הרי הוא אינו יודע מי אומר אמת ובפרט זה שבא לישאנה וכדומה אולי הוי ממזר וממזרת מיהו י"ל כיון דאיסור ממזר וממזרת באיסור נשואין תלוי וכאן כיון דהנשואין הוי בהיתר אין בו חשש ממזר אבל כאן במילה צ"ע אם הנמול יכול לסמוך על אמירת המוהל כיון דלדידיה הוי תרי ותרי וצ"ע:
+
+Siman 143
+
+שאלתו במקום שאין עירוב אם מותר ליתן חומשים וסידור לקטן שלא הגיע לחינוך לטלטלו לבה"כ. תשובה. הנה מה שתמה רו"מ על הפמ"ג בהל' שבת סי' שמ"ו שמתרץ דברי הטו"ז דלכך מותר מכח דהוי שבות דשבות ומותר במקום מצוה ורו"מ תמה הרי בעצמו כ' בסי' שמ"ז דלהאכיל לקטן בידים הוי איסור תורה הנה זה לק"מ דמה שמתיר הטו"ז ע"י קטן אין הכונה ליתן לו בידים רק לומר להקטן שיטול זה וזה וישא לבה"כ ודוקא בידים אין ליתן לו אבל לומר לו שיטול מעצמו הוי רק דרבנן כמו בנכרי והנה בנכרי גופו לכאורה קשה איך הוי שבות דשבות הרי אמרינן בפ"ק דחולין כיון דאמר לה עשי לכי משלכי כמאן דעירב בידים דמי א"כ מוכח דהוי האמירה כמעשה ממש ואיך אמרינן דאמירה לנכרי הוי רק שבות דשבות אך א"ש דבחולין מיירי בישראל דהוי בר שליחות ושלוחו כמותו ולכך הוי אמירה לחמותו כמאן דעירב הוא בידים אבל בנכרי דאינו בר שליחות לא הוי אמירה כמעשה ולכך הוי רק שבות דשבות וא"כ ה"ה נמי בקטן דאינו בר שליחות הוי האמירה רק שבות דשבות ושפיר דברי הטו"ז והפמ"ג וכן יש לנהוג שלא ליתן לו בידים רק לומר לו שיקח בעצמו כן דעתי נוטה. [ואחרי כתבי ראיתי לכאורה הוכחה להיפוך דאסור אפי' אמירה לקטן או ע"י נכרי אפי' בדרבנן מש"ס סוכה דף ט"ז ע"ב פרסו סדין מהיכן הביאום וכו' וקשה מה פריך דלמא ע"י קטן או נכרי והוי שבות דשבות ואין לומר דא"כ הו"ל לומר שיביאו הס"ת על ידם ז"א דע"י נכרי הוי בזיון התורה שהוא יביא הס"ת וגם ע"י קטן אולי יפול מידו לכך אמר להם להביא סדינין ובע"כ מוכח דאף שבות דשבות אסור בזה מיהו אפשר דוקא התם לקרות בתורה דהוי רק מצוה דרבנן לא נדחה דרבנן בשביל דרבנן אך לצורך תפלה דהוי דאורייתא וכדומה י"ל דמותר שבות דשבות ועדיין צ"ע בזה:]
+
+Siman 144
+
+מה שהעיר לשאת תינוק למול או ס"ת במקום שאין עירוב להיות מותר ע"י שיוציאוהו שנים יחד דב' שהוציאו פטורין. הנה נלפענ"ד טעם נכון דאין לעשות כן דהנה ב' שעושין מלאכה כ"א נעשה שליח לחברו כמ"ש בפ"ק דב"מ גבי שנים שהגביהו מציאה או ב' שגנבו ומה דבשנים שהוציאו פטורין היינו מכח דאשלד"ע כיון דזה אינו זכי' לו וא"כ הרי מפורש בפ"ב דקדושין דבד"ש ישלד"ע א"כ מה שב' שהוציאו פטורין הוי רק בדיני אדם אבל בדיני שמים חייבין וא"כ אין זה עצה טובה כיון דבדיני שמים חייבין לכך נתנו עצה אחרת מה שבדיני שמים מותר וא"ש:
+
+Siman 145
+
+לרוסיא. נדון מה ששאל דאין בידם לילך ביארמלקיס (קאפפעל) תחת הכובע מדינא דמלכותא ורק בבהכ"נ הולכין ביארמלקי ובשבת דאין שם עירוב מכח דהנכרים אין מניחין לעשות עירוב ע"כ לובשין היארמלקי אף בחוץ אך כשרואים הולכין נג��ם שוטרי המלך הם מסירין אותם מראשם מפחדם אם מותר לעשות כן בשבת כיון דאין שם עירוב יש חשש דלמא אתי להעביר ד"א ברה"ר ואף דאין לנו רה"ר הרי יש דעות דיש לנו רה"ר וכו' הנה בזה אין צריכין להחמיר כי המחבר סתם בפשיטות בסי' ש"ג סעיף י"ח שנהגו להקל מטעם זה לצאת בזמנינו וכו' ומכ"ש ביארמלקי דהוי מילי דשמיא וגדולה עברה לשמה שמותר להם להקל בזה:
+
+Siman 146
+
+נשאלתי אם מותר לישא קטן שאינו יכול לילך ברגליו לומר קדיש בשבת במקום דליכא עירוב נלפענ"ד שמותר אך לא מטעם השואל כיון דנשיאת תינוק הוי מלאכה דאורייתא מה בכך דהוי כרמלית הרי הוי רק שבות אחד ואסור אף במקום מצוה ולא הותרה רק בה"ש ולא בשבת עצמו רק מטעם אחר נ"ל להתיר כיון דהוצאה זו הוי רק לומר קדיש הוי מלאכה שאצל"ג ולרוב הפוסקים הוי רק דרבנן ועיין במג"א סי' ער"ה ולכך שוב הוי בכרמלית שבות דשבות וזה שפיר מותר במקום מצוה וז"ב:
+
+Siman 147
+
+אשר שאל אם מותר לצאת בטלית מקופל עם ציצית דהיינו שני ציצית מימין וב' ציצית משמאל במקום שאין עירוב והבאת דברי הפמ"ג באשל אברהם שכתב שאסור לצאת כך כיון דאינו יוצא כה"ג מצות ציצית הוי משוי לגבי הבגד וע"ז הקשית דמ"ש ממה דקיי"ל דמותר לצאת בליל שבת בטלית שיש בו ציצית אף דלילה לאו זמן ציצית הוא כיון דהוי נוי לגבי בגד עכת"ד. אין זה תימא דסברת הפרמ"ג כך הוא דהיכי דהוא לבוש המלבוש כדרך לבישה ממש בענין דמצד גוף הלבישה הי' מקיים בי' מצות ציצית רק דהמניעה מצד אחר מבחוץ דהשתא הוי לילה ולכך כיון דאין המניעה מגופו רק ממקום אחר מבחוץ שפיר נחשבו הציצית נוי לבגד כיון דמצד עצם הלבישה מקיים בזה מצוה והמניעה מבחוץ רק מכח הזמן דהשתא הוי לילה ובפרט דדומה למה דאמרינן לילה לאו מחוסר זמן היא ובפרט לענין תכשיט הבגד ונויו ודאי רק בגוף הבגד תליא מלתא וכיון דמצד גוף הלבישה יש כאן קיום מצוה לכך מותר לצאת בו אבל אם הטלית מקופל דאז הוי חסרון בגופו שהטלית אינו לבוש עליו כדרך מלבוש עתה ולא שייך בלבישה כזו קיום מצות ציצית אז כיון דהחסרון בגוף הלבישה לא הוי נוי רק משוי כן הוי כוונת הפרמ"ג. אך גוף דבריו לא נהירין לי דהנה כמו דאיתא כה"ג באו"ח סי' כ"ג דיש נוהגין כשהולכין לבה"כ לקשור שני הציצית זה לזה ולא הועילו כלום בתקנתן דממ"נ אם נתבטלו הציצית א"כ פסולין אח"כ מכח תולמ"ה ואם לא נתבטלו א"כ מלובשים בציצית יעו"ש כן יש להקשות כאן ממ"נ אם נאמר דבקפול זה שמקפל הטלית נתבטלו הציצית א"כ יופסלו לעולם מכח תולמ"ה וזה לא שמענו מעולם שיופסלו הציצית בכה"ג כיון דלא נפסלו בקפול זה בע"כ דאנו דנין אף שלא פשטו כעת כיון דאפשר לפשטו אין זה מחוסר מעשה בגופו והוי כאלו הופשט וא"כ מה"ת לא יחשבו לנוי הבגד רק למשוי וממ"נ אם הוי משוי יפסלו לעולם מכח תולמ"ה ואם לא נפסלו למה יהי' אסור לצאת כה"ג בשבת ועוד תמוה על דבריו מלשון תשובת הרשב"א שהביא הט"ז בסעיף למ"ד ס"ק ל"ט יעו"ש שהרי הרשב"א מיירי מטליתות של מצוה שנושא אותם כדי ללובשם בבהכ"נ ומשמע להדיא שם דמיירי מטליתות של מצוה ובע"כ מיירי בענין דהלבישה לא הוי לבישה לענין ציצית דאם הוי דרך מלבוש שיוצא בו ידי ציצית פשיטא דכ"ש דהוי דרך מלבוש לענין שבת ולא הי' מקום לספק בו כלל ובע"כ מיירי בענין דהלבישה לא הוי לבישה ממש לגבי ציצית ואעפ"כ התיר שם לצאת מכח דדרכן הי' בכך וקשה נהי דמצד גוף הטלית לא הוי משוי כיון דדרכן בכך אכתי הוי משוי מכח הציצית כיון דאינו מקיים בלבישה זו מצות ציצית א"כ חייב מכח הציצית ובע"כ דמכח הציצית לא נחשב משוי כמ"ש. והנה מן הש"ס דמס' שבת דף קל"ט ע"ב במה דקאמר רב הונא אמר רב היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה בשבת חייב חטאת והנה מזה נמי יש להוכיח דאם יצא בטלית מקופלת פטור אף על הציצית דאל"כ קשה למה קמ"ל ביצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה לאשמעינן רבותא טפי דאפילו אם יצא בטלית שהיא כהלכתה רק דהלבישה אינה כהלכתה דחייב ומכ"ש אם היא עצמה אינה מצוייצת כהלכתה דחייב כיון דלא מקיים בזה מצות ציצית א"ו היכי דהטלית עצמו הוי כהלכתה אף דהלבישה אינה כהלכתה פטור מיהו מזה אין ראי' כ"כ די"ל דקמ"ל רבותא להיפוך דאם גוף הציצית כהלכתן רק דהלבישה לא הוי כהלכתא פשיטא דחייב מכח ממ"נ דנוי הבגד לא הוי כיון דאינו מלובש כדין ובטלין נמי לא בטלי לגבי בגד כיון דעשויין כתקנן והרי אפשר לפושטו ולהלבישו כדינו אך באם גוף הטלית אינו מצוייץ כהלכתו א"כ הוי ס"ד נהי דלא הוי נוי הבגד ליתבטלו לגבי הבגד לכך קמ"ל דגם לא בטלי כיון דדעתו להשלימו וחייב עליו אך יש להביא ראי' לזה ממ"ש במס' שבת דף נ"ח ע"א בחותם שבכסותו אמאי לא דלמא מיפסק ומירתת ומקפל לי ומחית לי' אכתפי' כדרב יצחק בר יוסף אמר ר"י דאר"י בר יוסף אמר ר"י היוצא בטלית מקופלת ומונחת לו על כתפיו בשבת חייב חטאת וכו' וקשה לי מנ"ל להש"ס דחיובו הוי מכח גוף הטלית ולכך גם בעבד חייב דלמא לעולם על גוף הטלית פטור דהוי דרך לבישה בכך ובפרט לפמ"ש לקמן דף קמ"ז בברייתא דדרכן של סוחרי כסות ורטנין בכך וא"כ י"ל כיון דלדידהו דרכן בכך הוי לכל אדם דרך לבישה ופטורין רק מה דמחייב שם ר' יוחנן ובברייתא היינו מכח הציצית די"ל דמיירי בטלית שיש בו ציצית ובזה כיון דמונח לו על כתפו אין כאן קיום מצות ציצית ולכך נהי דמצד גוף הטלית פטור דבזה בתר דרך בני אדם אזלינן וכיון דדרכן בכך לפעמים הוי דרך מלבוש ופטור אבל לענין חיוב קיום ציצית דבזה לאו בתר דעת אדם תליא רק בתר דין תורה וכיון דלא קיים בזה מצוה לכך הוי הציצית למשוי כיון דאינן נוי כעת וחייב על הציצית וא"כ תינח ר' יוחנן וברייתא אבל בעבד דלא שייך בי' מצות ציצית דהוי מעשהז"ג ועבדים פטורין וא"כ הולך הוא בלא ציצית ולכך י"ל דאין לחוש לדלמא מפסיק ומקפיל לי' על כתפו דאכתי יפטור דהוי דרך מלבוש ומנ"ל לחייב בזה חטאת ולכך מוכח מזה להדיא דאין חיוב בזה על הציצית דתמיד הם נוי לבגד ולכך הנני מסכים עמך לדינא דלא כהפ"מ אך לא מטעמך:
+
+Siman 148
+
+שאלתו בנדון הכפרים אם יכולין לבוא לעיר בשבת דהם באמת מחוץ לתחום אך ע"י בתי נכרים דהוי בתוך ע' אמה הוי תוך התחום אך בכפרים בבתי נכרים יש גנות אחורי הבתים כל גנה מחזיק יותר ממאה אמה וחושש אולי הזרעים מבטלין העיבור או לא. הנה עיניו שפיר חזו דמה ענין עיבור לעירוב דבעירוב דבעינן שיהי' נחשב כרה"י בזה הזרעים מבטלין העירוב דלא נחשב רה"י אבל בעיבור לעיר דלא בעינן שיהי' כולו כרה"י רק שלא יחשב דרך פנוי גם ע"י זרעים לא נחשב פנוי אם הזרעים סמוכים לבתים ותדע דבעירוב הנכרי אוסר ובעיבור לעיר גם בתי נכרים מהני ולכך היכי דדירת נכרי מבטל העירוב גם זרעים מבטלים העירוב אף דהוי טעמים שונים אבל בעיבור לעיר דמהני בתי נכרים לא גריעי זרעים מבתי נכרים וגם מה דסמך רו"מ על דעת הרא"ש דמספקא לי' בחצר ורחבה שאחורי' מבטלין הדירה א"כ נהי דקיי"ל להחמיר מ"מ בעיבור לעיר ראוי להקל גם בזה יפה אמר.
+ומה שנסתפק אם בין ב' הכפרים הוי רחוק יותר מקמא רק דבית אחד עומד כנגדן ואם נשדי הך בית לבין ב' הכפרים יהי' פחות משבעים אמה לכל כפר מן הבית מה נעשה נראה החילוק כך דאם הוי ב' כפרים דהוי ישוב ממש אז אף בית אחד נגרר אחריהם דשדינן הטפל בתר העיקר והוי כאלו הבית עומד באמצע ונגרר אחר הכפרים ומ"ש בהגהת רמ"א סי' שצ"ז סעיף ז' דבית יחידי אין נותנין לו שבעים אמה היינו אם אינו מוטל בין ב' ישובים ממש אבל אם הוי בין ב' ישובים אז נגרר בית אחד אחריהם ומטילין אותו לאמצע ומה דנקט הש"ס ופוסקים ג' כפרים היינו דבג' כפרים אז אף דהכפר העומד מן הצד הוי גדול מן ב' הכפרים מ"מ אם הוי גם הם כפרים מטילין גם הכפר הגדול אחריהם אבל בבית יחיד אם הוי רק ב' בתים אין מטילין אותו לאמצע כיון דשוין הם לו אבל אם הם כפרים והוא רק בית אז מטילין אותו לאמצע דהטפל נגרר אחר העיקר וסמך לזה ממ"ש באו"ח בדין ש"ץ בגדולה וציבור בקטנה או להיפוך והבן כנלפענ"ד להקל בזה בדרבנן ולדבר מצוה:
+
+Siman 149
+
+שא' בנדון מה שאסר מורה אחד לטלטל על הפיצוניא או הפריספי. הנה יפה הורה בזה כמבואר בהל' עירובין סי' שמ"ו ובט"ז שם ובט"ז סי' שס"ד ואם כי בסה"ח כתבתי להקל בזה אך עכ"פ יפה הורה כדעת הש"ע.
+ומה שהורה ליתן מים צוננים סמוך לחשכה בעש"ק לתוך היורה ויתחמם כל הלילה ובבוקר שופכין אותו לתוך המקוה לחממה ודאי איסור גמור הוא וחס להזכיר מלעשות כן וישתקע הדבר (ועיין לעיל תשובה קכ"ג):
+
+Siman 150
+
+אשר שאל בדין הטעליגראף אם מהני לסמוך עליו במקום עירוב הנה בסוף ספר טוב טעם ודעת ובנ"ז ח"ב בקו' יו"ד כתבתי דמותר לסמוך עליו במקום עירוב בלי חשש ופקפוק וכבר נהגו כך במקומנו ובכמה מקומות:
+
+Siman 151
+
+הנה בנדון הט"ג לעירוב בעיר טרנסאל כבר השבתי שהוא כשר ואין קפידא מה דהוי עוד ביני וביני עוד עמודים דסלק אותם כמי שאינו וגם בפתחים ממש יש פשפשים קטנים המתחילים באמצע הפתח ועיקר קפידת התב"ש הוי שגמר הפתח מכאן ומכאן יהיו הלחיים אצל הכתלים אך מה דבאמצע יש עוד עמודים ונראה עוד בפתחים הרבה אין בזה חשש למ"ש בשם המג"א סי' שס"ג ס"ק כ"א דשם אם יטעו דהלחיים מונח מן הצד אין כאן עירוב כלל אבל כאן כיון דבאמת הצוה"פ בתחלתו ובסופו הוי סמוך לבתים מה בכך שיאמרו דגם העמודים שבאמצע הוי פתחים לו יהא כן כיון דיש פתח הגדול הסמוך להבתים ומה שהוא באלכסון אין זה קפידא דגם כמה בתים מצינו דהפתח הוי באלכסון וגם אינו דומה לנדון של המג"א כלל דהצוה"פ מן הצד מדינא דגמרא פסול משא"כ בחומרא של התב"ש יש חולקין עליו ואם אעפ"כ ראוי לחוש לדבריו אבל לגזור עוד גזרות בזה לחוש לחשש טעות ודאי אינו ובפרט בט"ג הכל יודעים שאינו כלה באמצע רק מושך והולך א"כ יבא ויראה מה יהא בסופו ויראה שהוא סמוך לבתים לכך אל תצדק הרבה בזה:
+
+Siman 152
+
+שאלתו בצוה"פ בק"ה שסומכים על קנה הערב שבכותל גנה הבולטין למעלה ולמטה אין ניכר כיון שמכוסה בקנים של השתי רק מעט נראה מבין הקנים וערער ע"ז מצד ג' טעמים חדא דאינו נראה למטה ב' דהרי עומד ברה"י ולא מהני כמ"ש במק"ח בתיקון עירובין ג' דהרי כה"ג דלא הועמד לשם לחי בעינן טפח עכתו"ד. לכאורה נ"ל כדבריו מטעמים שלו ומה דקשה על המק"ח בטעם שכתב דביתא כמאן דמילא דמי ישבתי במק"א אך אחרי שובי נחמתי כי יש לצדד זכות להנוהגים היתר בזה כי המג"א כתב בסי' שס"ג ס"ק כ"ח דבעינן דוקא קנה מזה וקנה מזה ואין די בכותלי המבוי דאל"כ למ"ל קורה טפח עיי"ש. והנה מה דהקשה מסוכה דשם מצטרפין להכותלים לצוה"פ לק"מ דגבי סוכה דל"ב היכר כלל רק משום מחיצה לכך די בכל ענין אבל להיתר שבת דנהי דהוי לחי משום מחיצה מ"מ הכירא קצת נמי בעינן כמ"ש המג"א בסעיף י"ב סק"י ולכך כיון דבעינן גם היכרא ממילא בכותל המבוי ליכא היכרא. ומה שהקשה המג"א דלמ"ל בקורה טפח תיפוק לי' דהוי צוה"פ י"ל דודאי אם כותלי המבוי בולטין לרוחב הכותל שוה לצוה"פ באמת לא בעינן טפח ודי בכ"ש מכח צוה"פ אך אם אין כותלי המבוי נמשכין ובולטין לרוחב הכותל שוה לצוה"פ רק הם עומדין לרוחב המבוי והצ"ה הוי לרוחב המבוי בזה ודאי לא נדון משום לחי לכך בעינן בקורה טפח וז"ב. ולכך ה"נ אם קצה כותלי הגנה בולטין לרוחב שוה לצוה"פ יש לסמוך על קצה הכותלים ול"ב לחי כלל ונהי דנבוא להחמיר לדעת המג"א דאף בזה בעינן לחי מכאן ולחי מכאן מ"מ הרי מוכח בסוכה דלא בעינן כן ונהי דכתבנו דמבוי שאני דבעינן גם היכרא מיהו עכ"פ בכה"ג הוי הצרכת לחי רק משום היכרא ובזה די אף אם בולט למעלה ואף אם הוי ברה"י דבשלמא היכי דבעינן משום מחיצה בעינן שיהי' למטה ולא ברה"י אבל כאן דמשום מחיצה די בכותלי המבוי או הגנה רק משום היכר בעינן לחי בפ"ע די בלחי בזה כנ"ל דמנהג ישראל תורה ואם אינן נביאים וכו' אבל אם אין בולטין לרוחב שוה לצ"ה ודאי העירוב פסול מיהו אם אין קצה כותלי הגנה סתומים ממש רק יש ריוח ביניהם והריוח הוי פחות מג' בין זה לזה נמי מותר לסמוך עליהם משום לחי דבזה איכא היכרא וכמ"ש בש"ס הובא במג"א סק"ו ובש"ס דף ט"ו עיי"ש:
+
+Siman 153
+
+שאלתו בעירו שסביבותיו נהר אך יש מקומות שאין הגדודים גבוהים י"ט ועשו עירוב והנכרים מקלקלים אותם ויש הר רחוק מן העיר מקיף ג"כ אך יש פרצות פחות פחות מי"ט אם יש עצה להתיר להם להטיל. הנה לדעתי יעשו כך אם אפשר יתקנו העירובין כל ע"ש סמוך לבה"ש במקום שיש חשש קלקול מן הנכרים. והנה בזה עכ"פ לא ירגישו הנכרים בזה עד שחשכה ואז אף אם יקלקלו אח"כ בשבת מותרין לטלטל בשבת כיון שהתורה הותרה כמ"ש בתשובה לשדה לבן והוכחתי לדינא כן ובפרט דכאן יש עוד צדדים להקל כמ"ש לקמן ואם לא יוכלו לעשות הנה על הנהר במקום שיש עומק י"ט יכולין לסמוך על החולקים על הטו"ז בתשובת כנ"י ודעימי' וכבר כתבנו באריכות ובמקום שאינו עמוק י"ט ראוי לעשות עכ"פ לחי אחד במקום שיש פרצה פחות מי"ט בהר ובלחי לבדו אם יעמדו איזה קנה קטן רק שיהי' גבוה י"ט לא ירגישו בזה נכרים שהוא לטובתן ואז ע"י לחי מותר ממ"נ אם נדון כחצר לא בעי תקון כלל בפרצה פחות מעשר ואם כמבוי די בלחי וכמ"ש בספר החיים ובזה אולי יעמדו העירובין על מקצת שבת ואם לא אולי יעמדו הלחיין בכל פרצה לחי אחד זה העצה היעוצה להם:
+
+Siman 154
+
+שאלתו בעירובין דק"ה דבצד אחד מהעיר יוצא הדרך במדרון דהיינו שדרך הרבים הולך ומשפע עד שעולה בשני צידי הדרך הר גבוה המתלקט גבוה י"ט מתוך רוחב ד"א דהוי כמחיצה כמ"ש בכמה דוכתא וכו' ועומד מצד אחד מהדרך הר אחד ומצד הב' עומד ג"כ הר כזה ועל הר אחד עומד גדר הנקרא פלויט ועל ההר השני עומד בית ישראל ובין ב' הערים הולך הדרך שנוסעים בו מהעיר חוצה וכן מחוץ לעיר להעיר וכשנוסעים מהעיר חוצה הולכים ויורדים כי הדרך הולך ומשפע מתוך העיר החוצה וכשנוסעים מחוץ לעיר להעיר הולכין ועולין כי הדרך הולך ומגבי' מחוץ לעיר אל תוך העיר עד שכשמגיע אל תוך העיר אין עוד הר כלל משני צידי הדרך מחמת שהדרך הולך ומגבי' עצמו כשהולך אל העיר ונמצא דבתוך העיר שוה הדרך עם גובה ההרים אשר ישנם מב' צדדים מבחוץ לעיר קצת והעירוב עומד מחוץ לעיר קצת במקום שיש להדרך ב' הרים מב' הצדדים וב' הקנים של העירוב עומדים על ב' ההרים קנה אחד עומד אצל הבית של ההר מזה וקנה אחד עומד על ההר הב' שמצד הב' מהדרך אצל הפלויט שעל ההר וחוט מתוח מקנה אחד לחברו כדינו ולא יאות עבדי מאחר דההר הוי כמחיצה א"כ הרי העמידו הקנין וצוה"פ על המחיצה. תשובה. העירוב הזה פסול הן לפי מה שעומד השתא רחוק ג"ט מקצה ההר סמוך לדרך הן אם יעמוד תוך ג"ט אפי' בשוה לצד ההר הסמוך ממש להדרך הוא פסול כיון דעומד על המחיצה וכל צוה"פ בעינן שיהי' הקנים בתורת מזוזה למטה ביו"ד טפחים הסמוכים לקרקע שבני אדם הולכין עליו ואם לאו הו"ל פתחי שמאי ומה זה שכתב רו"מ דאטו אם יש בור עמוק עשרה ורוחב ד"ט תחת צוה"פ ועומד הבור בין ב' הקנים מי לא מהני צוה"פ העירוב הזה עכ"ל ואין לו דמיון כלל דהתם נהי דהבור הוי עמוק יו"ד מ"מ בני אדם אין הולכין תוך הבור רק למעלה ומ"מ הקנים עומדים למטה ביו"ד טפחים השוין לרגלי בני אדם וזה הוי דרך פתח אבל אם הקנים עומדים למעלה מג"ט מדרך שבני אדם הולכין עליו ודאי לא הוי צוה"פ וגם לא מהני מה שבתוך העיר שוה לההר אנן בעינן שבמקום דהוי הפתח שם בעינן שיהי' שוה הקנים למטה לתוך י"ט הסמוכין לקרקע גם מקום שרגלי ב"א הולכין עליו ובאם לאו הו"ל פתחי שמאי ולכך בין אם הקנים סמוכין לצדי ההר או רחוקים הוא פסול ואין תקנה רק שיעמידו אותם למטה ממש ואף אם חוששין שהנכרים הם מקלקלין אותם בזה אגיד לו תרופה מ"ש אצלי בתשובה מכבר לק' קאנסטנטין דאמרינן בזה כיון דהותרה הותרה ואם יתקלקל בשבת מותר לטלטל באותו שבת וא"כ ממ"נ בשבת סמוך לבה"ש יכולין לראות אם נתקלקל ויתקנו ואם יתקלקל אח"כ בשבת מותר לטלטל באותו שבת ואף אם לא ירצו לסמוך עלי בזה יעשו כך יהי' העירוב הזה של עתה וגם יעשו עירוב אחר שיעמדו הקנים למטה כדינו ומכח חשש קלקול מותר כך לפי דעתי ולפי דעתם יסמכו על העירוב שלהם מכבר:
+
+Siman 155
+
+בנדון שאלותיו הנה לעמוד הלחי אחורי הגדר ודאי ל"מ כלל וכמבואר במק"ח וזה כמה שנים שנשאלתי על המק"ח דמ"ש בטעמו דביתא כמאן דמליא דמי הוא תמוה דבש"ס מפורש דלא אמרינן ביתא כמאן דמליא דמי רק במקורה ובגדר אינו מקורה והשבתי דדוקא לומר דהוי כמאן דמליא אפי' למעלה מן המחיצות בזה בעינן להיות מקורה או מצד צירוף המחיצות עם התקרה אמרינן דהוי כמאן דמליא אפי' למעלה מן המחיצות אבל מה דהוי בתוך המחיצות להיות מלא עד קצה המחיצות הוי כמאן דמליא אפי' בלי תקרה והוא דבר המסתבר ומלבד זה נראה דהדין נכון דבצוה"פ בעינן שיהי' ניכר שהוא צוה"פ ועיקר צוה"פ הוי אם הוי עשרה טפחים למטה ולא מהני אם הקנים הוי למעלה מי"ט רק בעינן שיהי' למטה קנה י"ט ובתוך הגדר אינו ניכר כלל בחוץ דהוי למטה קנה לכך אינו צוה"פ ומ"ש רו"מ בשם ס' ישויע"ק דברי רו"מ נכונין דאין ראי' מן הטו"ז דכוונת הטו"ז הוי דהקנה עומד בחוץ רק דהגג מפסיק בזה מהני תחיבת הגג אבל לא אם הקנים בפנים בבית או בגדר ובזה ודאי ל"מ הן אמת דמ"ש רו"מ בטעמו אינו נכון דמה דבעינן שיהי' ראוי לקבל דלת היינו מפאת עצמו אם אינו ראוי לדלת ל"מ אבל אם מפאת עצמו ראוי לקבל דלת רק מצד אחר מבחוץ אינו ראוי לדלת זה אינו מעכב די"ל רואין כאלו ניטל הגדר והוי ראוי לדלת רק הטעם כנ"ל והדין עמו לדינא בזה:
+
+Siman 156
+
+ובנידון שגינה מפסיק בין צוה"פ שמגדר זה לגדר זה אף שהגינה אמה בת סאתיים ודאי אינו צוה"פ ומכ"ש אם בית מפסיק באמצע צוה"פ דזה אינו פתח דפתחא כהאי לא עבדי אינשי ואנן כעין פתח בעינן ומכ"ש בגינה כיון דאם הוי בו בית סאתיים הוי מבטל המחיצה לגמרי א"כ מוכח דגינה גרועה מבית לכך נהי דאין בו בית סאתיים נהי דאינו מבטל המחיצה עכ"פ הפתח מבטל ואין לו דין פתח ולכך הן אם מפסיק בית הן גינה כל דבר המפסיק מבטל הפתח דאנן בעינן שיהי' צוה"פ כדעבדי אינשי וז"ב כדמוכח בש"ס וכדאמרינן שם דפתחא בקרן לא עבדי אינשי וכן כתבנו בתשובה לענין אם הצוה"פ עומד במים וכן מבואר בפמ"ג הל' עירובין:
+
+Siman 157
+
+ובנידון שהלחי אחד אינו עומד אצל הכותל הנה אם שני הכתלים אינן סמוכין להלחיים ודאי לא מהני וכמ"ש התב"ש ומ"ש הישיע"ק אינו קושיא כמ"ש בספר החיים שס"ג ואם הלחי עומד אצל הכותל והלחי השני אינו עומד אצל הכותל באמת המק"ח בתיקון עירובין מתיר אבל אני בעזה"י בסה"ח כתבתי שאינו כן והדבר מסתבר כמ"ש דאנן כעין פתח בעינן ומי הוא שיעשה פתח ויניח אויר מה תועלת בהפתח אם הניח אויר דאפשר לצאת ולבוא לכך ודאי ל"מ:
+
+Siman 158
+
+ונידון שהעמידו לחי אחד אצל הבית ולחי באמצע הרחוב ולחי ג' בצד בית שני והחוט נמשך באלכסון מזה לזה ודאי ועל גבי לחי האמצעי שברחוב. נראה דזה מהני שפיר דהוי כעין פתח רחב או דהוי כעין ב' פתחים זה בצד זה ובזה אין קפידא מה דהוי הלחי האמצעי שלא כנגד הכותל כיון דלא הוי פתוח אויר בצד השני רק הוי נמי פתח ובזה שפיר דומה כעין נעוץ ד' קונדסין בבקעה כנ"ל נכון לדינא:
+
+Siman 159
+
+שאלתו דבק"ה הי' העירובין סביב העיר בכל פרצותי' והרב ביטל העירובין אשר הי' מקום מצבם בפרצה הפחותה מעשר אמות והנה אם הי' כן בצד אחד של העיר הי' אפשר לומר ממ"נ אם מבואות שלנו נחשבים בחצרות פרצה פחות מעשר אינו מזיק כלל ואם נחשבין כמבוי סגי בצד אחד בצ"ה ובצד השני תקון כל דהו וכן נשמע מדברי המג"א (והאריך רו"מ) ועוד דבק"ה נמצאים פרצות כאלו הפחותים מעשר בשני צדדי ההר בצד דרום ובצד צפון גם בצד אחד דיש שם פרצות גדולות והי' שם עירובין גם שם ביטל הרב מטעם שהחריץ אשר הוא שם עמוק עשרה ורחב ד"ט הוא במקום עירוב הן אמת שהגאון ח"צ וכו' אך הגשרים שעברו עליהם מצד זה לצד זה כתבו כולם כאחד דמבטלי מחיצתא ובעי תקון ע"ג הגשרים וכו' וכאן יש שם גשר יותר מי"ט בלי שום תקון נמצא דבק"ה אינו מתוקן כראוי אפי' בצד אחד בצ"ה. תשובה. גוף דין זה בספר החיים סי' שס"ג דבפחות מעשר לא בעי תקון ובעשר אמות די בלחי והסכים עמדי בילדותי הגאון בעלי ישויע"ק ובק' טרנפאל אירע מעשה כזו והשבתי להיתר והי' שם מערער אחד וכתבו להגאון בעל חת"ס והשיב כדעתי להיתר ולכך אם הי' זה תחלה בלי תקון כלל יפה הורה להיתר אך זה אם אין הגשר רחב יו"ד אמות אבל ברחב יו"ד בעי לחי עכ"פ ואם יותר מעשר בעי צ"ה ובמה דהוי פרצות בדרום ובצפון הנה אם אינן מפולשין מכוונין זה כנגד זה נמי אם הם עשר די בלחי ואם פחות מעשר ל"ב כלום וכמ"ש בתשובה לק' ברעסטיצקי והבאתי רש"י פ"ק דעירובין שמפורש בדבריו הקדושים דהיכא דאין מכוונין הוי להם דין מבוי עקום ובמבוי עקום הוי לנו דין חצרות אך כ"ז הוי אם הוי בתחלה פרוץ כן אבל אם הי' תחלה מתוקנין בצ"ה והוא בא וקלקל לא טוב הורה מב' טעמי. א' כיון דנהגו שם להחמיר כרוב האחרונים איך רשאי לשנות הרי אפי' דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור אסור להתיר בפניהם כמ"ש ביו"ד סי' רי"ד מכ"ש דבר דהוי איסור לפ"ד כמה אחרונים. ב' אני לא התרתי רק בצירוף היתר הטו"ז הי' שהי' תחלה פרוץ ל"ב תקון אבל בזה כיון דהוי שם תקון צ"ה דנחשב כסתום והוא קלקל אותם א"כ נדון כנפרץ אח"כ ובזה גם לדעתי צריך תקון בהם לכך לא טוב הורה ויחזרו הדבר לכמות שהי' לתקן כמקדם:
+
+Siman 160
+
+שא' שעשו בשבת צוה"פ ע"י נכרי ואסר רו"מ לטלטל ואחד התיר וסמך על הנשמת אדם שהתיר כיוצא בזה. לא טוב הורה דמ"ש לחלק דהתם הי' שם לחי מכבר ז"א דהרי כתב שם דהלחי עומד מאליו ולא סמכו עליו מע"ש א"כ לא הועיל כלום רק ע"י הלחי שהי' עומד בשבת הותר ולדידי הי' נראה דבלא"ה אין ראי' משם דלחי בפ"ע אינו מחיצה מן התורה רק מדרבנן ולהיתר טלטול ולכך מותר אפילו נעשה בכונה דנהי דלחי משום מחיצה היינו רק מדרבנן אבל מה"ת אינו מחיצה ובסוכה בעינן כהלכתן וג' טפח אבל כל שהוא אינו מחיצה מה"ת ולכך מותר אף במזיד וגם אינו רק להיתר טלטול הוי מחיצה ואם לאו אינו כלום א"כ אם נאסר לו לטלטל לאו כלום הוא ולא מידי עביד ולא הוי מחיצה שוב אמרינן דמותר לטלטל ולא אזלינן בתר איפכא ולחומרא כיון דהוי דרבנן אבל בצוה"פ דהוי מה"ת מחיצה ודאי דינו כדין המפורש בש"ע ועל דעת הרשב"א לבדו אין לסמוך להקל לכתחילה אך מצד אחר שגג רו"מ דבש"ע מיירי אם עשאו ישראל בעצמו אז יש לחלק בזה בין מזיד לשוגג אבל ע"י נכרי דהוי רק שבות בזה יש להקל במקום מצוה וצורך רבים כמ"ש בסי' רע"ו בהג"ה וכן ציין ע"ז הנשמת אדם לעיין בחיי אדם כלל ס"ב סעיף י"א שהביא כן בשם התו"ש לכך לא העיר כלל הנשמת אדם מדין הש"ע סי' שס"ב דאין לו ענין לזה כלל. ומה שתירץ רו"מ קושית הלח"מ פט"ז משבת שהקשה הרמב"ם אהדדי דבה' שבת כתב שיהי' שלא לדעת מי שיבוא לטלטל ובהל' סוכה פסק דעושה דופן לסוכה הוא דחוק אך האמת הוא כך עמפ"ש המרדכי והאגודה הובא בטו"ז הל' סוכה סי' תרכ"ו לענין אין מבטלין איסור לכתחילה דסוכה שאני דמללה"נ ומותר לכתחלה לבטל עיי"ש א"כ ה"נ בזה ממש כן הוא הרמב"ם בהל' שבת דמיירי לדבר הרשות בזה ודאי אסור אף לדעת המטלטל אבל בסוכה דהוי לדבר מצוה לכך מותר לכתחלה אף לדעת בעל הסוכה כמו דמותר לבטל איסור לכתחלה רק באלו שנעשה בהם המחיצה בהם הוי דבר הרשות דהרי הם אין עושין המצוה בהם בעינן שלא לדעת שהם לא ידעו מזה וז"ב ונכון. ועוד טעה רו"מ דאף להרמב"ם דאוסר היינו אם המטלטל אמר לו שיעשה כן או עכ"פ ידע ושתק די"ל דניחא לי' והו"ל כעשאה לדעת גם י"ל דממילא נעשה כשלוחו והוי כאלו עשאה הוא אבל אם המטלטל לא ידע כלום אף דהעושה הוי מזיד הוא אסור וכל העולם מותרין ובנדון דידי' חברי' לא צוו לו לעשותו ואם המורה ציוה לו הוא והמורה אסורין וכל העולם מותרין ומה"ט יש היתר ע"י נכרי כי י"ל ע"י נכרי גם הרמב"ם מודה דמותר דעיקר איסורו מכח דהוי כשלוחו וכאלו עשאה בעצמו ובנכרי אין שליחות לנכרי ומודה הרמב"ם דמותר. והנה מ"ש המג"א על המ"מ בס"ק י"ג דלא ידע היכן רמיזא נלפענ"ד פשוט דהוי קשה לו למה אמר ר"נ לר"ח עשה לו מחיצה של ב"א ויכנס ולמה ציוה לו שיעשה לו המחיצה הו"ל לומר אמור לו שיעשה לו מחיצה לעצמו ויכנס ובע"כ אם הי' ר"נ יודע מזה ודאי הי' אסור כנלפענ"ד פשוט דברי הה"מ ואף לדעת המקשן דלא ידע לחלק בין לדעת או שלא לדעת היינו לדעת האדם שנעשה ממנו המחיצה אבל לדעת בשביל מי שנעשה בשבילו ידע גם בתחלה דבעינן שלא לדעתו כמו בכל מלאכת שבת דאסור למי שנעשה בשבילו וי"ל פרפרת אחת דלכך אמר לו ר"ח נחמי' תלמידך בצער ולמה לא אמר לו סתם שא"י לכנוס ולמה הזכיר צערו אטו לתפלתו הוא בעי אך דינא קאמר דר"ח ידע הדין של מחיצת ב"א רק דשאל לו כיון דהוי בשבת בצער אם הוי דבר מצוה ומותר לומר לר' נחמי' בעצמו לעשות לו מחיצה אז הצער לא נחשב דבר מצוה ובעינן שלא לדעת ר"נ לכך אמר לו ר"נ עשה לו עתה דזה אינו דבר מצוה ודו"ק ויש ראי' להרמב"ם והה"מ בכל דיני' והבן. סוף דבר שרו"מ טעה בזה דהרמב"ם וכל הפוסקים לא מיירי רק היכא דהוי אסור לכתחלה לעשות והוא עבר ועשה בזה הדין בין לדעת או שלא לדעת אבל ע"י נכרי דמותר לכתחלה לעשות כן כמ"ש הנשמת אדם בשם התוי"ט פשיטא דאם עבר ועשהו דמותר לטלטל וז"ב בעזה"י ודברי הנוב"ת סי' מ"ד המה תמוהין שמה מדמה עשיי' במזיד ע"י ישראל לעשיה ע"י נכרי גם לא הביא דברי התי"ט כלל גם נראה דאין כאן מלאכה דאורייתא דהוי מלאכה שאצל"ג גם מן התורה אינו תקון כלל וא"כ הוי רק מלאכה דרבנן וא"כ ע"י נכרי הוי שבות דשבות ודו"ק:
+
+Siman 161
+
+שאלתו עמ"ש המק"ח שאסר להעמיד הקנים של הצ"ה תוך הבית או גדר המוקף מחיצה מכח דביתא כמאן דמליא דמי ועזה"ק דל"ש ביתא כמאן דמליא רק בבית גבוה למעלה מיו"ד דהחלון דביתא כמאן דמליא אבל בחצרות בעינן שיהי' החלון תוך יו"ד א"כ מוכח דבחצרות שאינו מקורה ל"ש לומר כמאן דמליא. הנה דברי המק"ח ברורין לדינא וכן העתיקו בש"ע של הגאון מהרז"מ סי' שס"ג והטעם דכל צ"ה בעינן שיהי' ניכר לעוברים ושבים ולבני המבוי ומה"ט כ' התב"ש שאסור להעמידו אחורי הכותל וכדומה דיש לו דין לחי ממש עי"ש ובשערי תשובה להג' מהרז"מ ז"ל א"כ מה"ט גופו אסור לו להעמיד הקנה של צ"ה תוך המחיצה שהרי למטה אינו ניכר לבני המבוי והרי עיקר צ"ה תליא בי"ט הסמוך לקרקע ואם למטה אינו ניכר ל"מ מה שניכר למעלה וא"כ בעומד תוך המחיצה אינו ניכר למטה אין לו דין צ"ה וז"כ המק"ח שדייק בלשונו כי הלחי בעינן שתעמוד בחוץ בשביל היכר וכו' וכוונתו כמ"ש דבפנים ליכא היכר ומ"ש דדבר המוקף כמאן דמליא אשגרת לישנא ועיקר כוונתו דבעינן ההיכר למטה מבחוץ וזה אינו ניכר גם זולת זה בכל צ"ה בעינן שיהי' כדרך פתחים וזה אין דרך לעמוד מזוזת הפתח תוך המחיצה והוי כעין פתחי שמאי וכו'. ועונ"ל דאף אם כוונת המק"ח בדוקא מכח דביתא וכו' א"ש ג"כ ואינו סותר הש"ס דהש"ס מיירי לומר בי' כמאן דמליא למעלה עד התקרה בזה בעינן שיהי' מקורה אבל באינו מקורה לא הוי כמאן דמליא בכולו אבל עכ"פ למטה מי"ט הוי כמאן דמליא והטעם כיון דעיקר שיעור מחיצה הוי בעשרה בכל דוכתא דזה שיעור החשוב למחיצה לכך מה דהוי תוך המחיצה של עשרה הוי כמאן דמליא אף בחצרות וקרפיפות משא"כ התם לומר דמה שלמעלה מעשרה יהי' כמאן דמליא בזה בעינן דוקא שיהי' מקורה ולפ"ז דמה שבחצרות אם החלון למעלה מיו"ד מערבין שנים היינו רק מכח הגזרה אטו אם הוי גבוה למעלה מכ' דודאי עד כ' ראוי להיות מותר מדינא דהרי כוונת הש"ס דביתא כמאן דמליא הוי כמ"ש הב"י בסי' שע"ב כלומר דהוי כאלו לא הוי החלון גבוה יו"ד וא"כ אף בחצרות כיון דעכ"פ עד יו"ד למטה מן הארץ הוי... דמליא שוב לא הוי החלון גבוה מיו"ד והי' מותר לערב אחד אף שהחלון גבוה עד כ' מיהו כיון שעכ"פ אם החלון למעלה מכ' בזה מדינא מערבין ב' דלמעלה מיו"ד לא הוי כמליא בליכא תקרה שוב גזרינן אף למטה מכ' אטו למעלה מכ' דבשלמא למטה מיו"ד אטו למעלה ל"ש לגזור דההפרש ניכר בעין שזה הוי בתוך י"ט סמוך לארץ וזה הוי למעלה מיו"ד אבל בין תוך כ' למעלה מכ' כיון דבאמת אף בתוך כ' הוי למעלה ואנן אמרינן רק מסברא דביתא הוי כמאן דמליא בזה כיון דלעין הרואה ליכא היכר בין זה לזה שפיר יטעו לומר אם בתוך כ' אף דהוי למעלה מיו"ד מהקרקע מערבין אחד יאמר אף למעלה מכ' דמערבין אחד ולכך גזרו לערב תמיד ב' כל דלא הוי תוך י"ט לארץ כיון דאינו ניכר ההפרש לעין אבל בבית כיון דלעולם הוי כמאן דמליא ותמיד מערבין אחד לכך ל"ש בזה גזרה וא"ש והדין דין אמת וכן אני מורה מסברא טרם ראיתי דברי המק"ח. [ועו"נ כיון דבעפר יבטלו הו�� מיעוט אבל בשאר דברים שאין מבטל אותם לא הוי מיעוט בכל מקום וא"כ הרי מה דאמרינן לענין חלון דביתא וכו' היינו כמאן דמליא בעפר ובטלו דאז אם הוי כן באמת שהי' ממלאהו בעפר ובטלו הי' מערבין א' כיון דהי' בתוך עשרה כיון דמעוטי ונעשה כארעא סמיכתא ולכך אף שלא בטלו אמרינן כמאן דמליא דמי אבל א"א לומר דהוי כמאן דמליא בתבן דבזה אף אם הי' ממעטי באמת בהני הוי מערבין ב' כיון דעתיד לפנותו ובע"כ צריכין אנו לומר דהוי כמאן דמליא בעפר ובטלו אך זה התם אבל לענין העמדת לחי דבעינן היכרא שיהי' ניכר אף אם החצר מלא תבן ושאר דברים שעתיד לפנותו מ"מ לא הי' מועיל לחי וצ"ה כיון דהוי מלא אין הלחי ניכר בו ובזה לא משגחינן בעתיד לפנותו כיון דהוי מלא אין הלחי ניכר בו ולכך א"ש דלענין לערב ב' דלא מהני לומר דהוי כמאן דמליא בדברים שעתיד לפנותו רק כמאן דמליא בעפר ובטלו בזה לא נחשב כמאן דמליא רק בבית ולא בחצר וקרפוף אבל לענין צ"ה ולחי דאף בדברים שעתיד לפנותו אם הוא מלא בטל מתורת לחי א"כ אף בחצר אמרינן דהוי עכ"פ כמאן דמליא השתא לפי שעה באיזה דבר ואין הצוה"פ והלחי ניכר בו וז"כ המק"ח. והאמת דעיקר כוונתו מכח דליכא היכר והוי כעומד אחורי המבוי דכל שהוא בתוך המחיצה אינו כדרך הפתח ואין עושין פתח כה"ג ושטפא דלישנא נקט בלשונו דהוי כמאן דמליא וכוונתו כמ"ש בפנים והוא ברור ונכון:]
+
+Siman 162
+
+שאלתו שהצ"ה שעושין כמעט בכל שבת גונבין הנכרים הקנים לכך מעמידין הקנים בתוך הגינות והקנים בולטים הרבה למעלה וחשש דראה במק"ח שאסור לעשות כן ורו"מ תמה למה לא יועיל הרי הקנים בולטים הרבה למעלה. הנה אין זה קושיא כלל דהרי אם יעמיד קנים גבוהים למעלה יהיו גבוהים הרבה ודאי לא יועיל כיון דעכ"פ למטה ליכא קנים ובצוה"פ בעינן העיקר שיהי' הקנים עומדין למטה מן הקרקע ואז אף אם החוט למעלה אינו מונח על הקנה רק כנגדו נמי מהני הרי דעיקר תלוי ההיתר רק בהקנה שלמטה על הקרקע ולא מה שגבוה למעלה וא"כ אם הקנים בתוך הגינה או חצר אינו ניכר חלק שלמטה רק שלמעלה ואין זה צ"ה הן אמת שדברי המק"ח תמוהין דהוא נתן טעם דביתא כמאן דמליא ובאמת בש"ס שם מבואר דדוקא בבית מקורה וכו' וכבר נשאלתי ע"ז והשבתי דבריו (עיי' תשובה לעיל) לכך לא נכון העצה שלכם מ"מ ליתן לכם עצה הוי כך שיעמדו ב' קנים אחד בחוץ כדרכם תמיד ואחד בפנים בגינות כדרך שעושים עתה ובזה ודאי יצאו י"ח דבתשובה לק' שדה לבן כתבתי להיתר אם נפסק החוט למעלה לטלטל כך לומר דשבת כיון דהותרה הותרה ואח"כ ראיתי בפמ"ג נראה נמי דהרגיש בזה והניח בצ"ע ואני כתבתי בזה להיתר. אך אף אם לא יסמכו ע"ז לכך אם יגנבו העכו"ם בשבת הקנים מ"מ שוב יסמכו על הקנים שבפנים מכח ס"ס דלמא בלא אלו הקנים מותר מכח דשבת כיון דהותרה הותרה ואת"ל דלא מהני אולי מהני הקנים שבתוך הגנה דלא כדעת המק"ח כיון דהם נגד הש"ס כנ"ל ועוד בלא ס"ס הרי אף אם נימא דלא אמרינן בי' שבת כיון דהותרה הותרה כיון דנוטל הקנים וליתנייהו לצ"ה מ"מ היינו דוקא אם לא הוי צ"ה כלל אבל כאן דבאמת יש צ"ה ע"י הקנים שבתוך הגינה רק דלא מהני כיון דאין ניכרין בחוץ א"כ כיון דישנו לצ"ה רק דאינו ניכר בזה ודאי מהני לומר כיון שהותרה הותרה דהרי בתחלת שבת הוי הקנים שבחוץ לכך לדעתי עצה זו יפה להם ובזה אין להם לחוש עוד כלל:
+
+Siman 163
+
+שאלתו אם יש לחלק בין פרצה אחת או הרבה הנה בזה אין מקום ספק כלל דכל המעיין בספר החיים שלי סי' שס"ג יראה שטעם אחד להם ואדרבא מפורש דאפי' אם הם מפולשין זה כנגד זה בפחות מעשר אין להם דין מפולש אם יש פרצה אחת יותר מעשר עיי"ש וגם אין טעם וסברא לחלק בין זה לזה:
+
+Siman 164
+
+מה שנסתפק בצוה"פ שתחב הקנה לתוך עובי הקנה של הלחיים. הנה אני מורה כן תמיד דמותר כה"ג וצדקו דבריו בזה דלא כהמשבצות רק זה לא נקרא מן הצד וז"פ וברור לפענ"ד:
+
+Siman 165
+
+שאלתו ע"ד העירוב שהקנים של צ"ה עומדים אחורי הטעלעגראף. אין בזה קפידא דהתב"ש לא החמיר רק בעומד תוך גדר בענין שהקנה של צד מטה הסמוך לארץ שהוא עיקר צ"ה אינו ניכר להעומד בחוץ בזה נראה כאלו אין קנה למטה סמוך לארץ בזה מחמיר התב"ש אבל בטעלעגראף שהוא פרוץ לגמרי ונראה הקנה למטה היטב כמו בכל עירוב אין קפידא במה דהוי אחורי הטעלעגראף ועיין במק"ח וסה"ח סי' שס"ג והקנים של צ"ה אין קפידא אם הם קצרים מן הטעלעגראף והחבל שלמעלה הוי למטה משיעור הט"ג או להיפוך שהקנים יהיו גבוהים מן הט"ג והחבל יהי' גבוה מן הט"ג אין בזה קפידא רק שיהי' החבל על ראש הקנים כידוע:
+
+Siman 166
+
+שאלותיו בגינה שבה זרעים אשר הם בתוך העיר והם יותר מבית סאתיים הנה מה שכתב רו"מ דמה דזרעים מבטלי מחיצתה הוי ספקא דדינא כמו שכתב הרא"ש בפ' עושין פסין וכיון דלדידן הוי רק כרמלית הוי ספקא דדינא לא כן הוא כי אינו ספק רק ודאי אסור וכן משמעות לשון הטור והש"ע והמג"א כתב בס"ק י"ג דהו"ל כרמלית ואוסר החצר א"כ מוכח להדיא דאף בכרמלית אסור והרא"ש כתב רק בלשון וצ"ע וזה אינו מורה לומר דהוי ספקא דדינא רק שכתב דצריך עיון לחלק וליישב הדבר אבל לדינא מודה דהוי ודאי אסור ותדע דאם הוי ספקא דדינא הרי בנזרע מיעוטו אם אין בו אלא סאתיים מותר כתב הב"י סי' שנ"ח דהוי ב' לישני בש"ס ופסק הרא"ש והרמב"ם לקולא וא"כ אם הרא"ש בעצמו פסק בזה לקולא למה בזה פסק לחומרא בע"כ דאין זה מכח ספק רק ודאי אסור אך נראה דיש תקנה דיעשו צוה"פ בפרצה של הגינה ובזה הוי כסתום ואינו אוסר החצר ואם הם של נכרים נראה דאין אוסרין כיון דדירת נכרי כדירת בהמה ומה דנכרי אוסר הוי רק שמא ילמד ממעשיו ובזרעים לא שייך זה לכך דוקא במקום שבותו אוסרים זרעים ולא בשל נכרים ודו"ק:
+
+Siman 167
+
+ומה ששאל בחריצים המלאים מים ובחורף מתמלאין שלג וכפור וכו' הנה זה מחלוקת ישינה דהטו"ז ומג"א אוסרים ובתשובת כנ"י מתיר והנה מה שהקשה מב"ב דף ח"י דשלג וכפור אין ממעטין בטומאה ובר"פ חלון מוכח דטומאה ועירובין שוין דבר ישן הוא ומבואר בתשובת כנ"י חאו"ח והאריך ומסיק להיתר [שבתי וראיתי דיש ליישב דברי הטו"ז ומג"א מקו' שלא נעלם מהם ח"ו זה רק הכונה כך דאין הכונה דהשלג וכפור גופייהו מבטלי מחיצה רק הכונה כיון דיש שלג וכפור רבים בקעי שם ולכך רבים מבטלי מחיצתא ולכך אינו דומה לטומאה ובפרק חלון התם מיירי בחלון שבין ב' חצרות ושם לא תליא בבקיעת רבים רק בגוף הדבר אם נחשבו בית אחד או ב' לכך בזה שפיר דומה לטומאה דנמי תלוי באם הבתים הוי אחד או ב' ולכך לענין לחבר גוף הבתים להיות אחד בזה שלג וכפור אין מבטלין מחיצתא אבל בחריצין וכדומה דבקעי בה רבים בזה י"ל דנהי דשלג וכפור לא בטלי מחיצתא מ"מ כיון דבקעי בה רבים בחורף מבטלי מחיצתא וצדקו דברי הטו"ז ומג"א ולדינא בנידון דידיה אם לא נעשה מעבר לרבים בחורף פשיטא דיש להם להקל די"ל הטו"ז ומג"א מודים בזה אך גם אף אם בקעי בה רבים יכולין לסמוך על הכנ"י להקל בזה] ומתחלה עלה ברעיוני דשם בפ' חלון הוי ב' דעות דרב הונא ברי' דר"י מחלק בין טומאה לשבת ולדידי' דברי הטו"ז ומג"א נכונין אך לדברי ר"א אין חילוק בין שבת לטומאה ��שוב ראיתי בהנ"ל שהרגיש גם בזה ולכך אם השעה צריכה לכך כדאי הכנ"י ודעימי' לסמוך עליו בפרט במלתא דרבנן:
+
+Siman 168
+
+פרצה עד עשרה אין צריך צ"ה רק לחי ואם יש בית שיוצאין ממנו גפופין אף לחי א"צ שזה הוי במקום לחי שבזה סומכין להקל דעיירות שלנו יש להם דין חצרות כן כתוב בספרי והסכים עמי אז הגאון בעל ישויע"ק בהיותי לרב סמוך לשם:
+
+Siman 169
+
+ומה ששאל אם המחיצה הוא בעקום ויש פרצה בעקמימותו הנה זה הוי כעין דין מבוי עקום המבואר בסי' שס"ג סעיף למ"ד דלדעת הב"י שם והמג"א לא מהני ב' לחיים רק צוה"פ ולהב"ח מהני ב' לחיים כל חד בצד הכותל עיי"ש ויכול לסמוך לקולא אם א"א בע"א מיהו אם הוא בתוך הצוה"פ של העיר דהצוה"פ או החריצים מסבבין העיר אז מה דהוי בתוך העיר לפנים מצוה"פ הכולל א"צ שום תיקון:
+
+Siman 170
+
+ומ"ש על מה שעשו צ"ה על שפתי הנהר ביבשה רק לפעמים מחמת גשמים או הפשרת שלגים נתרבה המים והנהר מתפשט ועולה גם על הקנים העומדים ביבשה ונראה כאלו עומדים במים הנה נראה דבזה הוי צ"ה מעליא והיינו דמה"ט גופו דלא מהני צ"ה במים מכח דפתחא במיא לא עבדי אינשי מה"ט גופו כשר כאן כיון דאין דרך לעשות פתחא במיא מידע ידעי דהמים בכאן הוי רק דרך מקרה בהתפשטות הנהר וסופו לחזור להיות יבשה גם כמ"ש התוס' דלכך שלג וכפור לא מבטלי מחיצתא מכח דסופו לחזור כן ה"נ בזה דדוקא במים שאין סופן לחזור מבטל הצ"ה אבל מה דסופן לחזור לא מבטלי הפתח כנלפענ"ד נכון:
+
+Siman 171
+
+ומ"ש בדין קניית הרשות מן המושל שיש בידו להעמיד חיל מה יעשה שיש בתים דאין להם רשות להעמיד חיל שם ע"פ נמוסי הקיר"ה הנה ודאי אף דאין בידם להעמיד חיל כפשוטו מ"מ אם הוי דחק גדול ויבואו הרבה בעלי מלחמה יוכלו להעמיד שם שרי החיל אם השעה צריכה לכך ועוד כיון דיכול לקנות רשות משכירו ולקיטו א"כ מן המלך בעצמו ודאי אפשר לקנות דבידו להעמיד חיל ומי יאמר לו מה תעשה וא"כ אם קניית רשות מהני מן המלך מהני נמי משריו הממונים בעיר ועיר דהוי כמו שכירו ולקיטו:
+
+Siman 172
+
+ומ"ש בצוה"פ שנתקלקל בשבת מה לעשות בו הנה אם אפשר לתקנו ע"י נכרי ודאי מותר וכן נוהגין פ"ק תמיד אף שהי' בו גדולי עולם הגאון מהר"ז זלל"ה והגאון גור ארי' יהודא דהוי שבות במקום מצוה וצורך גדול ומצוה דרבים אך אם א"א לתקנו כבר כתוב אצלי תשובה לשדה לבן דמותר לומר שבת כיון דהותרה הותרה ומותר לטלטל כך וכן כתבתי עוד לכמה מקומות:
+
+Siman 173
+
+שא' בנדון צוה"פ הרחוקים מן הכותל ג"ט הנה בסה"ח הסכמתי עם דעת התב"ש דבעינן שיהיו סמוכי' לכותל ומטעם דבלא"ה אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטל לי' ועוד נראה כיון דבעינן שיהי' צוה"פ כעין פתח וכמו דאמרינן בש"ס פתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי כן ה"נ לא עבדי אינשי פתחא שיהי' הפתח רחוק מן הכותל ולכך פתחא כזה לא עבדי אינשי ואינו צוה"פ והדבר נכון כהתב"ש ונהוג עלמא כן:
+
+Siman 174
+
+שאלתו בעירובין דק"ה שהחבל נקשר על אילן אחד והאילן עומד בגינה הנה כבר ראה רו"מ האוסרין והמתירין ודעתי עם האוסרין וזה כמה שנים שנשאלתי על דברי המק"ח הנ"ל דמה דאמרינן ביתא וכו' היינו במקורה ויש תקרה למעלה אבל באינו מקורה לא אמרינן ביתא כמאן דמליא והשבתי דלומר דהוי כמאן דמליא אפי' למעלה מן הגדר בזה בעינן מקורה אבל באינו מקורה לא נחשב למעלה מן הגדר כמאן דמליא אבל עד קצה הגדר נחשב כמאן דמליא אף בלי מקורה ולכך לענין עירוב הוי עכ"פ כמאן דמליא עד קצה הגדר וא"כ הוי כאלו הקנה עומד למעלה מי"ט דלא מהני וחוץ הראי' השכל נותן כן דכל צוה"פ שלנו הוא מטעם פתח ובעינן שיהי' כעין פתח ולכך כמו דאמרינן בש"ס דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי וכן פתחא במיא לא עבדי אינשי כן ה"נ מי עושה פתח להיות חד מזוזת הפתח עומד בגנה לכך אין זה דומה לפתח ולא נחשב צ"ה לכך נראה דודאי הדין כהמק"ח:
+
+Siman 175
+
+ובנדון איך לעשות העירוב בין שני הרים גבוהים הנה להעמיד הקנים למעלה על גובה ההרים ודאי לא מהני כיון דהוי הקנים מתחילין למעלה מיו"ד טפחים לגבי מקום המדרון הנמוך אך העצה הוי להעמידו בקצה ההר במקום שהוא מתחיל לשפע ויעמידנו בתוך ג"ט לארץ סמוך ממש לקצה טפח הג' דאז ודאי מותר דנהי דהתב"ש אוסר להעמיד הקנה רחוק מן הכותל היינו באם הוי מקום שוה דאפשר לילך דרך שם וניחא תשמישתי' לכך זה מבטל הצ"ה אבל כאן כיון דאם ירצה אדם גדי לדלג דרך שם והי' למעלה מג"ט ולא ניחא תשמישתי' ואין זה מבטל הצוה"פ כן נ"ל לדינא:
+
+Siman 176
+
+שא' בעירובין דק"ה שתוחבין הקנים בתוך הגדר של רה"י רק למעלה בולטים הקנים לחוץ הנה ידע שהעירוב הזה פסול כדברי המק"ח ודברי המתיר המה הבל דעיקר העירוב להיות הקנים ניכרין למטה בעשרה טפחים מן הקרקע אבל אם המה למטה בתוך הגדר ואין ניכרין למעלה לא מהני מה שבולטין למעלה דהוי כאלו הקנים רק למעלה ואין עומדין למטה בעשרה טפחים דלא מהני. והנה אף דהישיע"ק כתב בזה להיתר לא ישגיחו בזה והעיקר כרוב האחרונים והדין עמהם ומ"ש הרב דק"ה שביתא כמאן דמליא הוי עד ראש הגדר ולא יותר זה אמת ובחבורי לאו"ח כתבתי לפרש זה ע"נ וכעת נראה כוונת המק"ח בפשיטות כיון דביתא כמאן וכו' א"כ הוי עד קצה הגדר כמו דמליא עפר ואינו ניכר כלל הקנים ונחשבו כמאן דליתא והוי רק כאלו הי' הקנים למעלה מן הגדר ולא מהני דעיקר הקנים צריך להיות למטה בעשרה טפחים התחתונים ורו"מ כדין אמר:
+
+Siman 177
+
+שא' בשערי העיר שהוא כמו בכפר בדלת בצורה אם פתוח אינו ניכר שום דבר אם הוא כשר לעירוב. הנה זה פשוט אם ננעלין בלילה ודאי מהני לעירוב דדוקא בצוה"פ בעינן כעין משקוף למעלה אבל במחיצה ממש לא בעינן משקוף למעלה לכך אם הוי סתום בלילה ודאי מהני לעירוב אף אם פתוח ביום דהיינו דלתות ירושלים דודאי לא הי' עליהם משקוף למעלה דאם הי' למעלה משקוף מה איריא שננעלות בלילה אפי' אין ננעלות הרי הוי פתח ממש ובע"כ לא הי' להם משקוף למעלה ואעפ"כ כיון דננעלות בלילה הוי מחיצה וא"כ ה"נ בנ"ד אם סתומין בלילה מהני לעירוב ואם גם בלילה אין נסתמין אז אם הוי פחות מעשרה ריוח הפתוח נמי מותר כמ"ש בסה"ח דפרצה פחות מעשר אינו אוסר לדידן אבל אם הוי יותר מעשר ודאי הוי פרצה ואינו עירוב דהיינו דלתות ירושלים אם אין ננעלין:
+
+Siman 178
+
+הנה בדין פרצה פחות מעשר אף שאני בספר החיים מיקל בזה אבל רק עם לחי אבל בלא לחי אין לו היתר ואף כי הפרצה הוי סמוך לבית האדון ולא ינוח להעמיד שם הלחי אך הרי לחי די בצד אחד ויעמדו בצד השני שאינו של האדון ואם שני הצדדים המה של האדון אם יוצאין מן הכותל כעין עמוד או גפופין ויש בהם שיעור עשרה טפחים סמוך לארץ יכולין לסמוך ע"ז משום עירוב וא"צ לחי אחר להתירו:
+
+Siman 179
+
+שא' ע"ד העירוב שהעמידו הקנים בפנים והם בולטין למעלה מן הגדר והורה אחד להקל בזה יפה אמר רו"מ וח"ו להתיר זה ומ"ש המתיר על המק"ח מן הש"ס כבר ישבנו זה בכמה תירוצים ותי' אחד כתבנו דודאי בעינן שיעמדו הקנים למטה י"ט אבל באין עומדין למטה רק למעלה לא מהני ולכך ה"נ כיון דביתא כמאן דמליא הוי כאלו לא הי' הקנים בגדר רק למעלה מן הגדר וזה לא מהני וזה ראי' ברורה לפענ"ד לכך אם הקנים עומדים בפנים לגדר הוי כלא הוי עירוב כלל ופסול. ומה שבא לומר שנית דהמתיר אומר דרואין כאלו הלחי עליון עומד למעלה על הקרקע זה טעות חדא דתרי רואין לא אמרינן כיון דבאמת תוך הגדר אינו מלא עפר רק דרואין כאלו הי' כולו עפר ולחזור ולומר דרואין הלחי כאלו תחוב בעפר הוי תרי רואין ותרי רואין לא אמרינן כידוע ועוד בלא"ה הוי טעות דודאי אם הי' הקרקע גבוה הרבה ורחב הרבה והי' שני הלחיים עומדין עליו הוי שפיר פתח אבל כיון דהקרקע אינו רחב הרבה והלחי אחד עומד למטה רק לומר דלחי עומד למעלה על מקום הגבוה זה אינו צ"ה ופתח כהאי לא עבדי אינשי ואין זה תורת פתח לכך ודאי דהעירוב פסול בלי ספק:
+
+Siman 180
+
+ע"ד שאלתו באם אין עירוב ויש כמה דיורין מן הבית אם מותר להם למקום הנקרא הויז והוא מקורה. הנה הדבר פשוט אצלי תמיד שאסור כי אין סברא לחלק בזה בין מקורה או לא ודוקא לענין רה"ר יש לחלק בזה אבל לא לענין שותפות בלי עירוב ועיין בטו"ז סי' שמ"ז בשם הש"ל דכתב אין לתקרה הנאה לענין איסור שבת ועיין במג"א סי' שס"ו ס"ק א' דאף מבית לבית אסור ועיין באשל אברהם בפמ"ג שם דמחדר לחדר אסור ועיי"ש ובמשבצות מיהו לפמ"ש המשבצות די"ל דחצר עדיף מטעם ברירה רק דהוי האיסור מכח דדומה לרה"ר ה"נ י"ל הויז המקורה אינו דומה לרה"ר ולכך יש להתיר יותר מחדר לחדר מטעם ברירה מיהו גוף דברי הפמ"ג אינן נראין לי דמה ענין ברירה לכאן בשלמא בנדרים תליא רק על שעה זו שנהנה ממנו בזה שייך לומר ברירה דבשעה זו בשלו הוא משתמש אבל בשבת דאין הטעם מכח הנאה רק מכח כיון דיד כמה שולטין בו דומה לרה"ר מה מועיל ברירה לומר דבשעה זו שנשתמש בשלו סוף סוף הרי גם אחרים יכולים להשתמש בהם וגם הרבה פעמים משתמשין ביחד ובשלמא בנדרים הוי באלו חלקו אבל בזה לא מהני חלקו כיון דפרוץ לחלק חברו הוי כרה"ר לכך כיון דאין זה נופל בדין ברירה הוי מדינא כמו מחדר לחדר ואסור ואין חילוק בין מקורה או לא:
+
+Siman 181
+
+שא' בעירו מעשה העירוב הוי צ"ה סביבה ובשני צדדי העיר הרים סביב לה ובמעט מקומות יש חריץ לבד ובאמצע צ"ה יש פרצות פחות מעשר רק רבים בקעי בה. לדעתי העירוב כשר דלענין חשש פרצות עד י' אמות כתבתי בספר החיים דמותר דבזה יש לסמוך דמבואות שלנו דין חצרות יש להם כדין פרצה הנעשה בתחלה וכתבו דאם אפשר להעמיד לחי או קנה גבוה י"ט בחד צד מן הפרצה ודאי דמותר מכח ממ"נ ואם א"א להעמיד לחי מותר כך אף דבקעי בו רבים. ומה שחששו דההרים הוי מחיצה הנעשה מאליו ואתי רבים ומבטלי מחיצתא. ז"א דכלל זה הוי רק אם כל המחיצה נעשה מאליו אבל בזה הרי ההרים בלי צ"ה לא הוי מחיצה כיון דשאר הצדדים פרוצים אין שם מחיצה עלה רק ע"י צ"ה נעשה מחיצה וא"כ לא נחשב נעשה מאליו ומה דק"ל מדברי המג"א שס"ג ס"ק ל' דהרי הוי צירוף האשפה ולמ"ל לתרץ דאין הספינה עוברת שם לק"מ דעיקר טעם דאשפה לא נחשב מחיצה הנעשה בידי אדם דהרי לא נעשה לשם מחיצה רק להטיל בו דברים המאוסים וממילא נעשה מחיצה ובפרט דמחיצה הנעשה בידי אדם הוי מתחלת המחיצה נעשה לשם מחיצה אבל באשפה כל עוד שלא נעשית גבוה עשרה לא נעשה למחיצה ולא הוי עליו תורת מחיצה רק כשנעשה גבוה עשרה נעשה מחיצה והוי כנעשה מאליו כיון דעד יו"ד לא נעשה לשם מחיצה אבל צ"ה שנעשה לשם מחיצה כולה ודאי לא נחשב נעשה מאלי' גם י"ל התוס' מיירי שהי' רבים ס' רבוא אז מבטלי מחיצות לא כן בזה"ז דליכא רה"ר ואף דגזרינן כרמלית אטו ר"ה י"ל היינו אם בר"ה הוי איסור תורה אבל ב��ה י"ל דמה דאתי רבים ומבטלי מחיצות הוי גופו רק גזרה דרבנן דמה"ת מה בכך דבקעי בה רבים סוף סוף הוי מחיצות רק דרבנן גזרו דנראה כר"ה ותדע דאם הוי מה"ת מה לי אם נעשה מאליו או נעשה בידי אדם ס"ס יבטלו הרבים א"ו דהוי דרבנן ולכך אם נעשה בידי אדם לא נראה כרה"ר אבל בנעשית מאליו נראה כמו רה"ר וא"כ אם ברה"ר הוי רק דרבנן לא גזרינן בכרמלית אטו רה"ר דהוי גזלג"ז.
+ומה שחשש להחריץ שיהי' מלא שלג. לא מבעיא אם אורך החריץ לא הוי יותר מי' אמות ודאי לא איכפת לן אם יתמלא שלג ואז כשיתמלא יעמדו אז לחי בצד אחד ואין לחוש שמא ישכח אז מלהעמיד לחי גם זה אינו קפידא בדיעבד כנ"ל אך אף אם הוי אורך החריץ יותר מיו"ד אמות נראה דלא חיישינן לזה דדוקא במים שאפשר להיות נקרשין ואז אפשר להלוך עליהן אז הוי חשש זה אבל בחריץ שאין בו מים רק שיפול בו שלג זה יעיד החוש שע"ג שלג אם יהי' גבוה כמה א"א לילך עליו דהאדם כשיעמוד עליו רגליו בתוכו וא"א לשלג להיות נקרש כמו אבן ולכך אינו דומה לחשש שמא יעלה הים שרטון ובפרט דבזה גופו יש מקילין הש"ע מיקל לגמרי וגם מן האחרונים יש מקילין. גם י"ל דבר חדש דהסוברים דחיישינן שיעלה הים שרטון אין הכונה דהשרטון יבטל המחיצה רק הכונה לפמ"ש המג"א הרי הוי רבים בוקעים בה וכ' דמיירי דאין הספינות יכולין לילך שם וא"כ א"ש דהכונה דחיישינן שיעלה הים שרטון ויוכלו רבים לילך דרך שם ויבואו רבים ויבטלו מחיצות וא"כ לפ"ז בנ"ד דליכא חשש שיבטלו רבים כיון דנעשה מקצת בידי אדם אין לחוש שמא ימלא החריץ שלג דהשלג אינו מבטל מחיצה ועוי"ל בשלמא שרטון אינו עשוי להיות מתבטל ממחיצה רק בידי אדם לכך מבטל מחיצה אבל שלג מאליו יהי' נמוס אינו מבטל מחיצה וזה תשובה קצת להאוסרים בנהר מכח שיהי' נקרש ובזה י"ל כיון שיהי' נפשר מאליו אינו מבטל מחיצה כ"ז כתבתי לסניף ומדינא העירוב כשר:
+
+Siman 182
+
+מה שנתעורר בשם גדול אחד על העירובין שלנו דיש בהם כמה אנשים שאין מודים בעירוב. הנה תשובתו אינו כלום דודאי בזה"ז נחשבו כולם עוברי להכעיס עיין בחק יעקב סי' תמ"ח בדין חמצו של עוברי עברה אך אין זה חדשות לי דכבר התעוררו רבים והשבתי להם שטועין שדין הש"ס והש"ע הוא במקום שאין שם נכרים ואין קונין הרשות משר העיר אז הם אוסרים את העירוב אבל במקומנו דיש נכרים וצריך לקנות הרשות משר העיר א"כ לא גריעי הני שאין מודים בעירוב יותר מן הנכרים ואין מבטלין העירוב ואלו שהם מודים בעירוב הם הזוכין הרשות משר העיר ואלו שאין מודים בעירוב אלו אין מכוונין לזכות בהרשות ואין להם חלק בזה ולכך אין מבטלין העירוב זולת במקום שאין נכרים ואין קונין רשות מהשר ודאי הם מבטלין העירוב:
+
+Siman 183
+
+נדון העירוב שהתירו ע"י עכו"ם לתקנן אף שהי' מקולקל מע"ש הנה אם כי יש לפקפק בזה מ"מ אין בזה לערער עליהם דגבי עיר גדולה דיש חשש דיבואו בני אדם לידי מכשול לחלל שבת בשוגג הוי זה צורך גדול וכדי להקל בזה באמירה לנכרי ובפרט הרי קודם שבת הי' יו"ט וא"כ י"ל דמה דיש להחמיר בנתקלקל קודם שבת היינו כיון שהי' אפשר לתקנו בחול אבל כאן בנתקלקל ביו"ט לא הי' אפשר לתקנו ביו"ט רק ע"י נכרי נהי דשאני שבות שבת משבות יו"ט כמ"ש בפ"ב דביצה מ"מ אם לא עשו כן אין לקנסם ובפרט די"ל דנהי דשבות יו"ט קיל משבת מ"מ הוי בו איסור אחר שמכין מיו"ט לשבת והוי ב' איסורין ובשבת הוי רק איסור אחד. הן אמת די"ל כיון דהוצאה שלא לצורך כלל גם ביו"ט אסור א"כ יו"ט לעצמו הכין מ"מ כל שלא עשה כן אין מזחיחין אותו:
+
+Siman 184
+
+ט"ז בסי' שס"ח כ' דטוב יותר שכ"א יערב בע"ש והעירני ח"א שהוא סותר לדברי הח"ץ בתשובה סי' קי"ב והחכם הנ"ל נדחק לחלק דכוונת הטו"ז על תנאי ואח"כ תמה על הח"צ מעירובין דף מ"ה ודף ס"ח דמוקי לה דברי ר"ש שלש חצרות פתוחות זו לזו דנתנו עירובו בחצוניות והכי קיי"ל בסי' שע"ח ומוכח דלא כהח"ץ עכתו"ד ובאמת לא ירד לכוונת הח"צ ולדבריו קשיא הלכתא אהלכתא דהרי קיי"ל כשמואל בסי' שס"ו סעיף ד' דחולק עירובו אין עירובו עירוב ובסי' שע"ז קיי"ל כר"ש וכדמתרץ לה הש"ס בנתנו בזה ובזה אך באמת א"ש דהח"ץ מיירי דגבו העירוב מכל אחד מעט כמנהגנו עכשיו וממה שהוגבה כל העיר נתנו מקצת בזה ומקצת בזה והנה בזה יתכן שיהי' חלק מקצת בני אדם רק בבה"כ זה וחלק מקצת בני אדם רק בבה"כ זה ואין לזה ולזה לכולם כחד מקום היינו דין הח"צ דלא מהני וזה הוי כוונת שמואל במ"ש החולק ערובו אין עירובו עירוב היינו מחשש דלמא חלק זה לבדו וחלק זה לבדו אבל באם ידוע דנתערבו החלקים יחד ומונחים ביחד רק דמערב עם זה ומערב עם זה ודאי מהני והיינו דין הש"ס בשלשה חצרות ודין הטו"ז כיון דנתן לזה חלק ולזה חלק ודאי מהני ואין איסור מה דמערב עם זה ועם זה וז"ב. והנה יש לי להתנצל על מנהג האמבורג שהתלונן הח"צ והוא דהרי מבואר בש"ס מ"ח כמאן כב"ש וכו' אפי' תימא ב"ה ע"כ לא קאמר ב"ה אלא דמליא למנא ואייתרא אבל היכא דפלגי' מפלג לא וא"כ הוי ק"ו דמה במליא למנא ואייתר כל דאינו חולק הוי עירוב מכ"ש אם נתערבו יחד כל החלקים ואין ניכר חלק זה וחלק זה ואח"כ חולקים דזה עדיף ממליא למנא ואייתר וזה אפשר אף לב"ש מהני ולב"ה ודאי מהני וע"כ לא קאמר שמואל רק באם לא נתערבו העירוב בתחלה יחד וניכר כ"א לעצמו וחלקו זה כאן וזה כאן משא"כ בנתערבו יחד תחלה וז"ב ונכון. [הנה ק"ל לכאורה על הפוסקים דפסקו כשמואל דחולק עירובו אינו עירוב ומנ"ל הרי י"ל שמואל לשטתו דס"ל שם עירוב משום קנין והרי בעלמא אין כסף קונה רק בהגיע ליד המקנה ולא בהושלש ביד שליש וכאן אין העירוב מגיע ליד כל בעלי חצרות רק כיון דנשתתפו אהדדי גמרי ומקניא וכעין שכתבו התוס' שם ד"ה עירוב משום קנין וי"ל כיון דיש קירוב דעת ביניהם כאלו הקנו זה לזה וא"כ היכא דלא הוי שותפין תחלה בעינן דנשתתפו יחד בחד כלי אז כיון דנשתתפו עתה ונעשה עתה קירוב דעת ביניהם אנן סהדי דהקנו זל"ז ולכך בעינן בחד כלי דבלא"ה כיון דקפיד ליכא קירוב דעת ביניהם ולכך יש סברא לחלק בין מליא למנא ואייתר כיון דאינו מקפיד יש קירוב דעת אבל במפליג פליג כיון דמקפיד וליכא קירוב דעת לא הוי קנין אבל לרבה דס"ל משום דירה והכי קיי"ל מה לי אם מפלג פליג או לא ס"ס כיון דהעירוב מונח בהך ביתא הוי כאלו דייר כאן לכך לרבה י"ל דאפי' אם חולק עירובו הוי עירוב ולמה פסקו כרבה דמשום דירה ופסקו כשמואל דחולק עירובו. שבתי וראיתי דהוציאו כן ממה דאמרינן שם בש"ס מה בינייהו א"ב כלי ופחות מש"פ וקטן ולא קאמר נמי חילק עירובו בע"כ מוכח דחולק עירובו לכ"ע לא מהני ודוק. והנה עיינתי שנית בהח"ץ שכתב שם וז"ל ואין לחלק נמי כשאחד מזכה לכולם להיכא שכ"א נותן משלו הוא דאמרינן החולק את עירובו אין עירובו עירוב אבל באחד מזכה את כולם אף שחולקין את עירובן עירובן עירוב וכו' מלבד דאם איתא להך מלתא לא הוי שתק תלמודא מיני' וגם לא נמצא רמז מזה בפוסקים וכו' ועוד וכו' ולא אאמין שיצאו דברים אלו מפיו הקדוש דהרי מפורש אומר בש"ס דאפי' בכ"א נותן חלקו במליא ולמנא הוי עירוב לב"ה דקיי"ל כוותי' רק בלא מליא דניכר דמקפיד בזה הוי חולק עירובו וא"כ מכ"ש באחד מזכה לכולם דלא הוברר חלק כ"א לומר בזה דהוי כמקפיד דעדיף ממליא למנא ואייתר דלכך לא נצרך לבאר זה בש"ס ופוסקים דכ"ש הוא כיון דמוכח בש"ס דמטעם קפידא תליא מלתא לכך העיקר כמנהג הראשונים:]
+
+Siman 185
+
+מ"ש בדין העירוב וכו' הנה עיקר ספק שלו בתקנה שלו מכח דאינן ראויות לנעול מכח השרים ומכח איסור שבת ע"י השראפין גם נסתפק אם מהני ראויות לנעול או לא. לדעתי פשוט דאף למי שסובר בש"ס ובסי' שס"ד דבעינן נעולות שזה הוי דוקא בר"ה ולא בכרמלית וכן מוכח מלשון רש"י דף ו' ד"ה אבולי דנהרדעא מפולשין הי' שני ראשיהן לרה"ר ותיבת לרה"ר מיותר דזה יובן ממילא מוכח דקמ"ל דדוקא לרה"ר הוא דס"ל לחד דבעינן נעולות אבל לכרמלית די בראויות לנעול כיון דבכרמלית הוי רק להיכר גזרה אטו ר"ה וא"כ די בדלתות והוי היכר והרואה אינו יודע אם נעולות בלילה או לא ויתכן שסובר דהם נעולות בלילה ואפשר בכרמלית אף דאינן ראוין לנעול מפאת עצמן דהם מגופות בעפר נמי מהני דלחד דעה שם הוי באבילי מגופת בעפר עד פלגא ומהני נהי דאח"כ אמר ר"כ דפנינהו לעפרא מ"מ י"ל דתחלה הוי ס"ל כיון דבידו לפנות העפר אף דאינו מפנה ובשבת אסור לפנות מ"מ מהני ולכך נהי דמסיק דפנינהו ולא מהני בידו היינו רק בר"ה ולא בכרמלית ובדרבנן הוי ספקא לקולא ועוד דבסי' שס"ד הביא דעות שגם בר"ה די בראויות לנעול. ונהי דכתבו לדעה זו בשם י"א וכתב רו"מ דבכ"מ קיי"ל כדעה א' אך ז"א דזה הוי אם הוי כותב הש"ע דין זה בכרמלית אך בש"ע מבואר דין זה בפי' בר"ה י"ל דלא ס"ל כדעה א' בר"ה אבל בכרמלית מודה כדעה אחרונה דהלכה כדברי המיקל בדרבנן. ועוד דמפורש בעדיות דלמה נשנה דברי היחיד לומר כדאי פלוני בעת הדחק ולא גרע דברי הש"ע מדברי המשנה ולכך מביא דעת הי"א לסמוך עליו בעת הדחק ונהי דמבואר באה"ע בח"מ סי' י"ז דהיינו אם פליגי שלא בשעת הדחק אבל אם פליגי בעת הדחק לא אמרינן כן מ"מ בזה י"ל דהם לא פליגי רק שלא בשעת הדחק במקום דאפשר בלי עירוב ואפשר לתקן הדבר להיות נעולות ממש אבל בנ"ד לעשות עירוב א"א ולהיות נעולות ממש א"א ע"י שרי המלך ושלא לטלטל בשבת בעיר א"א להיות נשמרין כידוע ולכך כדי שלא יבוא לידי ח"ש ודאי הלכה כי"א ודי בראויות לנעול. ומה שחשש שאין ראויות לנעול ע"י השראפין מכח חילול שבת ז"א חשש כלל דאטו אנן בעינן שיהיו ראויות לנעול בכל לילה ולילה ז"א אם רק ראויות לנעול בשאר לילות בחול די בזה ועוד דבאמת ראוין לנעול רק מכח איסור שבת אין ראוין זה נחשב ראוי כמ"ש התוס' בסוגיא דעבר ומיעטן כשר דמה דבידו למעטן אף דהוי דרך איסור מ"מ נחשב נראה ולא נדחה עיי"ש מוכח דזה נחשב ראוי במה שבידו לעשות אף דהוי דרך איסור ומה דחשש דהשרים לא ינוחו לנעול גז"א דמה דבעינן ראוין לנעול היינו שמפאת עצמן יהיו ראוין דבעינן שיהי' שמם דלתות ומה דמפאת עצמן אין ראוין לנעול לא הוי שם דלת אבל מה דמכח דבר אחר מכח גזרת השרים אין ננעלים מה בכך כיון דמצ"ע ראוין לנעול שם דלתות עליהן ועוד דגם בהם אם יבא אחד וינעול יהי' ננעלים רק דהשרים ישלחו לפתחן אבל מ"מ תחלה יהיו ננעלים ואטו הוי שיעור כמה שעות אם ננעלים מעט די בזה והרי ס"ס הי' נעולים רק שיחזרו ויפתחו והאיש שנעלם יקבל עונשו אבל הם היו נעולים וגם אפשר לנועלם בסתר שלא יודע מי נעלם לכך מכח כ"ז נחשבו ראוין לנעול לכך נלפענ"ד להקל בזה ומותר לטלטל ע"י תקנה שלהם:
+
+Siman 186
+
+מה ששאל על המים שחוץ לעירוב ודאי לא טוב עושין למלאות ממנו בשבת ומה שרוצה לעשות תקנה לעמוד צו��"פ במים זה טעות שאינו דומה למחיצה תלוי' דהתם הוי מטעם מחיצה ומחיצה מהני אף במים אבל צוה"פ דידן הוי מטעם פתח ופתחא במיא לא עבדי אינשי כמ"ש בש"ס ופוסקים לכך לא שייך תקנה זו ואם יעשה כן בטל כל צוה"פ שם. [כוונתי במ"ש כמ"ש בש"ס ופוסקים דמבואר בש"ס ופוסקים דהיכי דלא דרך לעשות פתח לא נחשב פתח וא"כ ה"ה במים לא נחשב פתח כי מה לי זה או זה וקרן זוית עדיף דשם נהי דאין דרך לעשות פתח מ"מ אם עשה פתח הולכין דרך שם אבל במיא אין הולכין כלל וכיון דמבואר בעירובין דף ו' דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי מכ"ש במיא והפמ"ג בהל' עירובין כתב בפירוש דפתחא במיא לא עבדי אינשי. והנה מה שחזר השואל וכתב דהתוס' בעירובין דף ו' כ' דהיכי דהוי מזוזות ומשקוף הוי פתחא אף בקרן זוית הנה עפר אני תחת רגלי בעלי התוס' ובאמת אין דבריהם מוכרחין די"ל דהיכי דבעינן שיחשב פתח ולא פרצה ויועיל להיתר הטלטול בעינן שיהי' דוקא כעין פתח דעבדי אינשי ולא במקום שאין הדרך לעשות פתח אבל התם בדף ה' דמיירי התם לענין דבעינן במבוי שבתים וחצרות פתוחים לתוכו וא"כ שם אטו בעינן דוקא פתח ולא פרצה התם רק הכונה שיהי' נכנסין דרך שם בתים ובני חצרות ולו יהא דלא הוי שמו פתח כל דפתוחין לשם הוי עליו תורת מבוי ולא בעינן בזה שם פתח דוקא וכדעבדי אינשי מיהו מה אני לחלוק על דבריהם אך גם לדבריהם אין ראי' דהתם בקרן זוית כיון דבאמת הולכין ובאין דרך שם כעין פתח רק המקום מקלקל שם פתח בזה היכי דאיכא תואר פתח ממש אין המקום מבטל ממנו תורת פתח אבל במים דאין שם יוצאים ובאים כלל כיון דהוי תרתי לריעותא דבמים לא עבדי פתחא וגם אין יוצאין ובאים לא מהני חד למעליותא לדחות תרתי ולא הוי עליו תורת פתח. וגם מ"ש ראי' בעירובין דף י"ב גבי לשון ים הנכנס לחצר באם פרצתו בעשר א"צ כלום ופרש"י דהוי כפתח וכן הביא בשם הלבוש שם ומוכח דפתחא במיא עבדי אינשי עכ"ד הנה אני אומר ולטעמך הנה זה ודאי א"א להכחיש החוש דיותר הדרך לעשות פתח בקרן זוית כיון דעכ"פ אפשר לילך דרך שם מלעשות פתח במים דא"א לילך דרך שם וא"כ למה נחשב שם כפתח הרי בלי זוית ומשקוף לא נחשב פתח בודאי באם אין דרך לעשות פתח שם אך הענין כך הוא דלא דמי כלל להדדי דהיכי דהוי תחלה מחיצה מעליא ונפרץ אז יהי' במקום שיהי' כיון דאין בו רק עשרה שיעור פתח אין זה פרצה לבטל תורת מחיצה ולאסור המקום כיון דהוי סתום תחלה רק לומר דהפרצה מבטלו כל דהוי עשרה ועשרה כפתח אין זה פרצה אבל היכי דלא הוי תחלה מחיצה כלל והי' אסור לגמרי להתירו ע"י פתח זה בזה בעינן שיהי' תואר פתח ממש במקום דעבדי אינשי פתח ולא במקום שאין דרך לעשות פתח אין זה מתירן מאיסורו וז"ב ואמת לפענ"ד.]
+
+Siman 187
+
+שא' בעיר אחת שיש בה שתים היינו שהנהר מחלק אותה לרחבה וגדודי ההר שמכאן ומכאן גבוהים י"ט אך שגשר עובר על הנהר ומחבר את העיר יחד והגשר גבוה מעל המים י"ט אם יכולין לערב שתי העיירות יחד בלי שום תיקון לצד הגשר וכו'. לדעתי הדבר פשוט דהיינו דין המפורש בסי' שע"ב סעיף י"ז בחריץ שבין ב' בתים ונתן עליו נסר וכו' דמערבין יחד דהוי כפתח ואם חושש רו"מ לדין המפורש בש"ע באם הוי הנסר זה שלא כנגד זה דאין מערבין אחד כן ה"נ חושש לאלו הבתים שאינן זה כנגד זה גם זה אינו דהש"ע מיירי שהוי רק ב' בתים לבד והנסר אינו זה כנגד זה אז נחשבו לב' אבל בעיר כיון דעכ"פ בית אחד בעיר הוי הגשר זה כנגד זה א"כ הב' בתים יכולין לערב יחד כי דהוי זה כנגד זה וא"כ כיון דאלו הב' בתים נחשבו כחד שוב כל צד יכול לערב עד ביתו שבצדו דהרי הוי עמו יחד בלי הפסק והרי בכל עיר הוי כן אף דר"ה מפסיק באמצע מ"מ מערבין יחד דכל בית שבכל צד נחשבו כולם כחד ומערבין יחד כן ה"נ בזה ולכך אין כאן ספק דמערבין יחד וא"צ לתקון הגשר כלל וז"ב לפענ"ד. שנית להשואל מ"ש דהגשר פרוץ למים דממ"נ אם אין הנהר מפסיק בין שני צדדי ההר והעיר סתום מכל צדדיו ע"י הבתים וצוה"פ א"כ גם המים אינו כרמלית והוי כבור ברה"י ואם המים בוקעין בין ב' צדדי העיר והמים מפסיקין בצדדי העיר א"כ למ"ל הגשר הול"ל דהעיר פרוצה למים אך י"ל בזה דגדודי הנהר הוי כמחיצה אך הרי החשש שמא יעלה הים שרטון וגם מה יעשו בחורף אם נקרשו המים אך מ"מ נראה דיעשו בצדדי העיר בהפסק ע"י הנהר יעשו צוה"פ ויעמדו הלחיים אצל ב' הבתים שבצד זה וצד זה ויהי' כעין מסילה בצד זה וצד זה שילכו דרך הצוה"פ ואז יהי' כל העיר סתום גם הנהר שבתוך העיר ויהי' מותר לטלטל בתוך העיר בלי פקפוק ומ"ש דהבתים יהי' שוין היינו דבלא"ה אין מערבין אחד כיון דנחלקו בהנהר ובזה בעינן שיהי' שוין זה כנגד זה והוי כפתח ומערבין אחד:
+
+Siman 188
+
+ע"ד תיקון עירובין בק"ה בעיר הישן שנתתי להם עצה דאף דהשר לא רצה למכור רשותו נתתי עצה או לשכור אצל הקאמיסער שלו או אוקענאם או שיקנו הרשות מאת שר חיל הקיר"ה או שיבקש איזה אדם חשוב אצל השר ליתן לו רשות להניח שם חפציו או עצים ברחוב כל העיר באיזה מקום שירצה ואז ישכרו מן הישראל זה הרשות וכעת רוצים לעשות גם בעיר החדש עירוב אך שם יצטרך העירוב לעמוד אצל הבתים של השר עצמו. לא ידעתי מה זו שאלה דמה בכך שיעמדו אצל בתיו אם קונין רשותו עפ"י אחד מאופנים הללו יכולין לעמוד אצל בתיו בלי חשש כלל ואם כוונתו דהשר לא יניח להעמידו אצל בתיו בזה מה אני יכול לעשות אין זה נוגע להוראה אבל מצד הוראה יכולין לעמוד אצל בתיו ומ"מ איני אוסר ע"פ אחד מאופנים הללו:
+
+Siman 189
+
+שא' בדבר התחומין אשיבהו בקצרה הנה אם הולך באמת באלכסון ודאי שלו יותר מאלפים כפי ערך האלכסון דהוי יותר מן הרבוע בשוה וכן מורה להדיא לשון הש"ע בסי' שצ"ט בסעיף יו"ד אבל לילך בשוה יותר מאלפים אין נראה דמשמעות הש"ס והפוסקים לשון אלפים משמע אלפים דוקא ולא יותר מאלפים שוב ראיתי בהה"מ פכ"ז משבת הלכה ב' שהביא ב' דעות בזה והעלה דהעיקר דבשוה אין לו רק אלפי' רק באלכסון יכול לילך יותר:
+
+Siman 190
+
+ומה ששאל אם במקום אחד יכול לילך לשם שאין שם יותר מאלפים אך מחמת סיבה אין רוצים לילך דרך שם אם יכולין לילך דרך מקום הרחוק יותר מאלפים מכח כל הראוי לבילה וכו' הנה זה ודאי אינו ומתוכו מוכח דלהסוברים דבשוה א"י לילך רק אלפים ודאי מוכרח כן דהרי יכול לילך דרך אלכסון יותר מאלפים ואעפ"כ בשוה אינו יכול לילך רק אלפים רק גם להמתירין לילך בשוה נמי מותר כשיעור אלכסון מ"מ דוקא התם כיון דחז"ל נתנו לו שיעור אלפים נתנו לו הם ואלכסונן אבל בלא"ה ודאי לא מהני לילך במקום רחוק במקום שהי' יכול לילך בקרוב וכן מוכח מלשון הרמ"א בסי' שצ"ט סעיף ח' במדד ומצא במזרחית צפונית יתירא על שכנגדה במזרחית דרומית לא מבעיא להסוברים דמותח החוט באלכסון ודאי מוכח כן דא"י לילך במזרחית דרומית רק כפי מדתה ואין לו היתר מה שבמזרחית צפונית יכול לילך יותר ואף להמקילין שם שמותח בשוה מ"מ היינו רק אם במזרחית הוי המדידה רק אלפים או פחות לכך הולכין אחר מדה זה אבל בלא"ה ודאי אסור לומר הואיל שיכול לילך דרך קרוב והכלל דכל הראוי לבילה יעיין בחבורנו בעזה"י מ"ש כמה פעמים בשם הרשב"ם ב"ב דף פ"א דכל הראוי לבילה לא אמרינן רק בסניף המצוה ולא בעיקר המצוה עיי"ש:
+
+Siman 191
+
+שא' אם מותר לילך חוץ לתחום בשבת להתפלל בעשרה הנה כבר ראה רו"מ מ"ש המג"א בסי' תט"ו דאפי' לערוב ערובי תחומין לילך למנין אוסר המהרי"ל ואף שהמג"א מתיר היינו רק ע"י עירוב אבל בלי עירוב מודה דאסור ומה שהעיר ממה דר"א שיחרר עבדו והשלימו לעשרה מכח דהוי עשה דרבים עיין במג"א סי' צ' דדוקא אם מזכה הרבים הוי עשה דרבים אבל אם אינו מזכה הרבים לא הוי עשה דרבים גם י"ל התם לא שיחררו תחלה רק ציוה לצרפו לעשרה ובמה שיתפללו בעשרה והרי עבד אין מצטרפין בע"כ יהי' נעשה משוחרר וא"כ הוי בעידני' לכך דוחה עשה דרבים אבל לילך למנין דלא הוי בעידני' י"ל אף בדרבנן אסור כיון דשבת הוי עשה ול"ת וכל שמדאורייתא לא דחי ה"ה בדרבנן כמ"ש המג"א סי' תמ"ו וגבי ר"א הוי רק עשה לבד לכך דחה ולא תחנם לא שייך בעבד כיון דהוי בר מצוה ושוה לאשה מיהו במה דמשני הש"ס דתרי הו"ל שחרר חד ונפיק בחד א"כ בזה בע"כ הוי השחרור קודם התפלה יהי' מוכח דנדחה אף דאינו בעידנא מיהו י"ל גם בזה לא שחרר תחלה רק אמר שזה יצטרפו למנין וזה יצא לחרות ע"י מה שמתפללין ומצרפין אותו ולדינא ודאי אין להתיר לילך למנין בלי עירוב. (נשמט מלעיל) שי"ל לפמ"ש בסה"ח דהיכי דעשה דוחה ל"ת היינו רק אם מכוין לשם מצוה אבל באינו מכוין לשם מצוה אף דמצוה א"צ כונה היינו אם עושה דרך היתר אבל בעושה דרך איסור רק דדוחה בעי כונה עיי"ש א"כ י"ל ר"א ודאי כוון לשם מצוה לכך שיחרר עבדו ודחה מצוה דרבים לעשה דלעולם וכו' אבל בזה"ז יש לחוש דלמא לא יכוונו לשם מצוה לכך אין להתיר שום איסור עבור קיום איזה מצוה:
+
+Siman 192
+
+שא' אם להספיד בע"ש אחר חצות לעשיר נכבד הנה חס להזכיר זה ומעולם לא נשמע כזה ומה שרצה להביא ראי' מלילה דאין אומרים צ"ה ומספידין אין ראי' דבלילה אין הטעם מכח מועד רק מכח תוקף הדין ולכך בהספד לא שייך זה אבל בע"ש אחר חצות דהטעם משום התחלת קדושת שבת ודאי כמו דאין אומרים צ"ה אין מספידין ומה שהביא ראי' מחכם בפניו דמספידין אין זה ראי' דדעת הטו"ז הל' ר"ח סי' ת"כ והל' חנוכה סי' עת"ר דבאמת גם צ"ה אומרים לחכם בפניו עיי"ש שכן העידו בשם הרמ"א וכן עשו לו ועיין בטו"ז הל' חנוכה בשם הלבוש משמע מלבוש ג"כ דדין צ"ה והספד שוין עיי"ש ולכך אף להסוברים דגם לחכם בפניו אין אומרים צ"ה מ"מ להיפוך אין להקל להספידו ע"ש אחר חצות ושוב ראיתי בפמ"ג סי' תקמ"ז במשבצות משמע מדבריו דאין להספיד ע"ש אחר חצות והדין דין אמת כתבתי ואין להאריך בזה:
+
+Siman 193
+
+במ"ש המג"א בסי' תכ"ו דנשים פטורות מקידוש הלבנה דהוי מ"ע שהז"ג ובחידושי תמהתי עליהם דמ"ע שהז"ג לא הוי רק אם גוף המצוה שייך בכל יום בשנה ואין מניעת קיומה רק מכח הזמן בזה נחשב מ"ע שהז"ג אבל בלבנה אין המניעה מכח הזמן רק מכח גוף הלבנה שאינה מתחדש רק... לחודש ול"ש לברך אחר שכבר הולכת וחוסרת והוי כאלו לא הי' לבנה מעולם וא"כ אין המניעה מכח הזמן ולכך ל"ש לומר דהוי מ"ע שהז"ג וראיתי שבזה י"ל ע"נ מ"ש בסנהדרין פ' הי' בודקין וז"ל א"ל ר"א לר"א במערבא מחדש חדשים א"ל האי נשי דידן נמי מברכי אלא מה מברך כדר"י דאר"י אשר במאמרו ברא שחקים וזה אין לו הבנה מ"ש האי נשי דידן נמי מברכי וכי דרך נשים לו לדבר דרך קנתור והיתול ועיין במהרש"א שנדחק ולדרכנו א"ש דהחילוק הוי כך דברכת מחדש חדשים הוי שייכא רק על הלבנה לבד אבל בברכה אשר במאמרו וכו' וברוח פיו כל צבאם וכו' זה הוי ברכה כוללת על כל מעשה בראשית ואין לו ענין לקידוש הלבנה דוקא רק מה דנתקן זו ברכה עכשיו היינו ע"ד מ"ש הטו"ז בהל' שחיטה בברכת שחיטה וברכת אירוסין דהוי הודאה על איסור עריות רק דנתקן בזמן הנשואין עיי"ש א"כ ה"נ הך ברכה דאשר במאמרו וכו' שייכא תמיד על כל מעשה בראשית רק תקנוהו עכשיו בזמן חידוש לבנה ולכך א"ש דגוף ברכת הלבנה ברוך מחדש חדשים לא נחשב מ"ע שהז"ג כיון דזה שייך רק על לבנה בחידושה והוי מניעת הברכה מצד הלבנה שלא נתחדשה עד היום ולא מכח הזמן אבל ברכת אשר במאמרו וכו' שייך בכל יום ובכל שעה וא"כ כיון דשייך לברכה תמיד ואעפ"כ לא קבעוה רק בזמן חידוש לבנה שפיר נקרא ברכה זו מ"ע שהז"ג ולכך ראוי לפטור בזה הנשים. וז"ש עמ"ש לו דבמערבא מברכין מחדש חדשים א"ל ההוא נשי דידן מברכות כלומר דברכה זו לבדה שייכא אף בנשים דברכה זו... מעשהז"ג אלא כדר"י דמברך אשר במאמרו וכו'... זו שייכא על כל מעשה בראשית ואעפ"כ לא נתקנה רק בזמן חידוש הלבנה לכך שפיר הוי מעשהז"ג וזה ל"ש לנשים רק לאנשים ואח"כ בינותי בישיע"ק הרגיש במקצת דברינו:
+
+Siman 194
+
+במ"ש בסי' תכ"ח סעיף ה' לענין פ' האזינו תמה הטו"ז על הרמ"א שלא הביא כאן דבר שאין אנו נוהגין כהש"ע ועיין בספרי סת"ם ולפענ"ד צדקו דברי הש"ע מאד כיון דקיי"ל דאין לסיים בדבר רע אבל רעת עכו"ם אינו רעה וא"כ ה"נ אם יסיים באמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם מסיים בדבר רע על ישראל ח"ו אבל אם יסיים אצל לו חכמו יסיים בדברי רע על עכו"ם וזה אינו רעה לכך יסיים ויתחיל בפסוק לו חכמו וכן בהסוף יסיים ואין מידי מציל כי הוא טובה כנלפענ"ד נכון:
+
+Siman 195
+
+שאלתו לפי דברי הפר"ח שמהני תשלומין לק"ש כמו לתפלה אם מהני נמי ליצי"מ ולהלל. הנה הדבר פשוט דליצי"מ מהני השלמה כמו לק"ש והיינו דבזה כיון דבזה כל הימים שוין שייך בי' תשלומין אבל בהלל כיון דיומא דקא גרים ואין בו שייכות בימות החול לא שייך בי' תשלומין ואף אם הוי ב' ימים ר"ח או בימי החג נראה דאינו דומה כיון דבק"ש אף דאינו מחויב אם קרא פ"א מ"מ אם קורא עוד ליכא עברה דהוי כקורא בתורה וכן בתפלה לחד דעה בש"ס הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו ולכך שייך בי' עכ"פ תשלומין אבל בהלל כיון דאחז"ל בברכות כל האומר הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף א"כ נהי דביו"ט הוי החיוב לומר הלל פ"א מ"מ אין להוסיף עליו ולומר ב' פעמים ביום הלל וכל המוסיף גורע לכך אין בו תשלומין ג"כ וז"ב ופשוט:
+
+Siman 196
+
+המג"א והאחרונים בסי' ת"ל הביאו דעת מהרש"ל שיש לאכול מעט מקמחא דפסחא כדי לתלות וכו' והמג"א חולק עליו ונראה דהמהרש"ל לשטתו דס"ל בש"ע סי' תצ"ח בנתערב דם בהמה ודם חי' חיישינן שמא מכסה דם הבהמה לבד וכו' והובא בטו"ז שם מוכח דס"ל דבלח בלח נמי אין בילה ממש והטו"ז באמת השיג עליו ובחידושי להל' יו"ט הבאתי ראי' למהרש"ל מתוס' חולין ופרשתי כוונתו דבלח בלח בנתערב ממילא נמי משכחת לה שלא נתערב יפה יפה רק דיש לו תקנה שיערבנו יפה יפה עיי"ש א"כ א"ש דכאן בקמח בקמח נהי דהוי לח בלח היינו לחומרא דבעינן ס' אבל מ"מ יש לחוש שמא לא נתערב יפה יפה ואף אם נימא לו לערבו דלמא ישכח מלערבו יפה או דבהרבה קמח אף אם יערבנו יפה שמא לא יוכל לערבו כ"כ יפה או שמא לא ידקדק לערבו כ"כ יפה לכך צוה לאכול מעט ולכך אם יש כאן חשש חמץ שלא נתערב יפה יתלה שכבר נאכל והוי כאן ספיקי טובא שמא אין כאן חמץ כלל ואם יש כאן שמא נתערב יפה יפה ואם לא נתערב שמא נאכל כבר כנלפענ"ד דעת מהרש"ל ולשטתו בזה דס"ל אף בלח בלח אין בילה ממש ולדידי' נראה אף בשאר איסורים דמותר ביש ס' אין היתר רק לערבו יפה יפה תחלה קודם אכילה דבלא"ה חיישינן שמא עומד במקום אחד האיסור בפ"ע ונהי דלא נהגינן הכא בפסח יש להחמיר כן ודו"ק:
+
+Siman 197
+
+מה דמסתפק במערב ק"פ חמץ במצה אם קיים עשה דתשביתו. אין כאן מקום ספק דממ"נ אם נתערב ממילא ודאי אין כאן קיום עשה דכל עשה בעינן שיהי' נעשה בידי אדם לא בנעשה ממילא ואם ערבו בידים אף אם מותר לבטל ק"פ כדעת המתירין מ"מ תשביתו לא קיים דהרי עיקר השבתה הוי להראות שאינו חפץ בו ולא ניחא לי' בי' וכשמערבו אדרבא מגלה דעתו דניחא לי' בי' ורוצה בו לכך ודאי לא הוי השבתה:
+
+Siman 198
+
+שאלתו באחד שהשכיר ביתו לנכרי בי"ג בניסן למזוג שם יי"ש אם מחויב המשכיר לבדוק שם חמץ. תשובה. בודאי על המשכיר לבדוק דבש"ע סי' תל"ה נקט בלשונו ישראל היוצא מבית עכו"ם משמע דוקא אם הבית של עכו"ם בזה מחלק שם בין יש לו בית אחר או לא אבל אם הוא ביתו רק שמשכירו לנכרי ודאי חייב לבדוק בכל ענין אף למה שמביא הרמ"א דיש מקילין כשנכנס בו עכו"ם מ"מ היינו רק בבית עכו"ם ולא בבית ישראל שמשכירו לעכו"ם אף דכאן משכירו למזוג בו חמץ מ"מ אין לחלק בזה ואינו דומה למ"ש אני בעזה"י בחבורי ק"ס דבחבורי מיירי במוכר חמץ לנכרי דאז כיון דהוי דעת אחרת מקנה מהני אבל בחמץ הזה אם יהי' נמצא בבית הרי אינו דעתו כלל שמקנהו לנכרי א"כ הוא אינו מקנה לנכרי והנכרי אינו מכוין לקנותו כלל ודאי הוא מחויב לבדוק החמץ שלו דהוי ככל חמץ אף דמבטלו מ"מ צריך לבדוק ג"כ וה"ה בזה וז"ב:
+
+Siman 199
+
+שא' נדון בדיקת חמץ שצריך לבדוק גם בחנות אם די בברכה אחת או דנימא דהליכה הוא הפסק הנה בזה כבר ראה הדעות בזה ועיין בחבורי סה"ח הל' ר"ה סי' תקצ"ב מ"ש בזה ובנדון הבדיקה נראה שיעשה כך שיכוין בשעת ברכה שאינו יוצא בזה רק להבית ולא להחנות או שיעשה אח"כ איזה הפסק בכוונה כדי שיצטרך אח"כ ברכה אחרת ואין בזה משום גורם ברכה שא"צ המבואר באו"ח סי' רט"ו כיון שעושה כן מכח ב' דעות בזה וכיון דיש פלוגתא מותר לעשות כן:
+
+Siman 200
+
+מה דפסקינן בסי' ת"מ סעיף ב' בהג"ה ועכו"ם שהניח חמץ וכו' ואם הוא בחוה"מ צריך לעשות לפניו מחיצה. לכאורה נלפענ"ד דהיינו דוקא במקום שנהגו היתר בפת של נכרים אבל במקום שנוהגים איסור הנה אם אין צורת הפת משונה ג"כ יש לחוש דלמא יסבור דישראל הוא ולא שייך בדילי מיני' אבל אם צורת הפת של נכרים משונה משל ישראל כמו שדרך להיות בינינו פת של בני חיל א"כ כמו דמהני שינה צורת הפת לענין חשש בב"ח דמותר לעשותו עם חלב לכתחלה ולא חיישינן שיטעה לאכלו עם בשר כיון דיש שינוי א"כ ה"נ בזה כיון דלנו נחשב פת של נכרים איסור גמור במדינתנו ויש היכר לפת של נכרים בפ"ע לא חיישינן שיבא לאכלו כיון דבדיל מיני' כולי שתא ודומה למה דאמרינן בש"ס דאם של הקדש הוא א"צ מחיצה דבדילי מיני' כן ה"נ לדידן בפת נכרים ומה דאמרינן בש"ס בשל הקדש וכו' נראה דהיינו דוקא בשינה צורת הפת רק דמיירי במקום דנוהגין היתר בפת נכרי לכך חיישינן לאכילה ואינו בדיל רק בשל הקדש אבל באם לא שינה צורת הפת אף בשל הקדש אסור דסוף סוף יש לחוש שישכח שהוא של הקדש ויאכלנו או אף אם נאמר דבהקדש אף בלא שינה כיון דהקדש איסור חמור ובדיל מיני' כל השנה א"כ רמיא אנפשי' ומזכיר ואף בלא שינה לא חיישינן שמא ישכח ויאכלנו ואינו דומה לבב"ח דהתם אוכלו בפ"ע משא"כ בשל הקדש דבדיל מיני' לגמרי אבל בשל נכרים דלא הוי איסור חמור כ"כ ולכך בלא שינה חיישינן נהי דאינו אוכל פת של נכרים מ"מ לא רמיא אנפשי' כ"כ למזכר כיון אם יטעה אין כאן איסור חמור לכך חיישינן שיש��ח ששל נכרי הוא אבל באם שינה צורת הפת דניכר ששל נכרים הוא וכיון דיש ב' למעליותא דשינה צורת הפת גם בדיל מיני' כולי שתא מכח איסור פת נכרים נראה דיש לסמוך להקל בפרט ע"י כפיית כלי ואין להטריח לעשות מחיצה בחוה"מ אם אי אפשר להחזירו לנכרי כנ"ל בזה דעיקר הגזרה דרבנן הוא דיש לסמוך ע"ז בענין שזכרתי:
+
+Siman 201
+
+כתב המג"א תמ"א ס"ק ו' דישראל הממשכן מיד ישראל חברו עובר עליו דקונה משכון וכו' והנה בסי' ת"נ מבואר דמ"מ גם הלוה צריך למכור החמץ שיש לו במשכון אצל אחר ולפ"ז נ"ל דין חדש באם הלוה עשה שליח למכור חמצו והמשכון בכלל והשליח עבר ולא מכר והלוה לא ידע מזה וגם ביטל כדינו באופן שהחמץ שלו מותר בהנאה כיון דהי' אנוס במכירה וביטל ונשאר כל חמצו בהפקר וגם המשכון נעשה הפקר גמור להני דעות דביטול מטעם הפקר והמלוה ג"כ מכר כל חמצו והמשכון בכלל ואח"כ חזר ולקחו מהנכרי כנהוג אם המשכון הוא בחצרו של מלוה המשתמרת או שהמלוה עומד אצל חצרו אז קונה לו החצר את המשכון דהוי דבר של הפקר והלוה עדיין לא זכה כלל בהחמץ כיון שאינו תחת ידו ונשאר הפקר וזכה המלוה מן הפקר והוי שלו וגם החוב חייב לשלם למלוה ואין המשכון נכנס בכלל פרעון כלל והוי שניהם של המלוה החוב והמשכון אך היינו דוקא להני דסוברים דביטול הוי מטעם הפקר אבל לדעת רש"י והר"ן שביטול לאו מטעם הפקר דהפקר לא מקרי רק בפני ג' רק מטעם גילוי דעת ולפ"ז אחה"פ נשאר החמץ של הלוה כבתחלה ואחה"פ לא שייך סברת הר"ן הא דמהני ביטול עיי"ש ולפ"ז לא מצי המלוה לזכות בהמשכון כלל ולפ"ז אם הלוה מוחזק בהפרעון יכול לומר קים לי כהפוסקים דביטול לא הוי הפקר אבל אם תפס המלוה יכול לומר להיפוך קים לי דביטול הוי הפקר וצריך לשלם החוב חוץ המשכון כ"נ לי. שוב ראיתי שזה ליתא דהנה בודאי אם ביטל בינו לבין עצמו הנה מן התורה די בינו לבין עצמו אבל מדרבנן צריך ג' וא"כ שלא יעבור בב"י מן התורה די שיפקיר בינו לבין עצמו אבל מ"מ לענין שמצי לזכות בו אחר אין מצי לזכות בו דמדרבנן צריך ג' דוקא ועוד אף אם ביטל בפני ג' מ"מ לא מצי אחר לזכות בו דזה דמי למה שמבואר באו"ח סי' שמ"ו בהג"ה שאף אם הפקיר בהמתו בפני ג' מ"מ לא מצי אחר לזכות בו דלא הפקיר אלא להפקיע איסור שבת וכתב שם הטו"ז דלא הפקיר אלא ליום השבת כן ה"נ לא הפקיר אלא להפקיע איסור חמץ ולא הפקיר אלא ליום הפסח ורק במכירה כתב הטו"ז כאן בסי' תמ"ח ושם בסימן רמ"ו שלא אמרינן שלא עשה אלא להפקיע איסור חמץ משום דבמכירה צריך להיות יכול לעשות בו כל חפצו למכור לאחר כמו מעשה דבית חורון וכו' עיין בסי' רמ"ו אבל בהפקר שפיר אמרינן כן דלא עשה אלא להפקיע איסור ולא הפקיר אלא לימי הפסח ולא מצי אחר לזכות בו כלל ונשאר לבעליו בלי שום זכי' כנ"ל ברור לדינא:
+
+Siman 202
+
+שאלה יהודי רדף בפסח אחר גנב עכו"ם ולקח ממנו חמץ שגנב במק"א ונתוודע הדבר שלקח החמץ לביתו שלחתי אחריו ושאלתיו למה לקח לביתו הלא ידוע שחמץ בפסח אסור לקחת לבית והשיב שיודע שחמץ זה של ישראל הוא אשר מכר לעכו"ם והי' כי ישאל ישראל עבורו אחזיר לו ואמרתי לו מהיכן לישראל חמץ בפסח וצויתי לו לבער החמץ הלז מאחר דדעתו הי' לזכות או עבורו או עבור איזה ישראל אחר הגם דישראל האחר לא קנהו דהיתרא ניחא לי' למקני ולא איסורא עכ"ז כיון דדעת הישראל המוציא לא לזכות לעכו"ם הי' וגם אפי' בדעתו הי' לזכות להעכו"ם הקונה החמץ אין זכי' לעכו"ם וסתם גניבה יאוש בעלים הוא והעכו"ם הקונה נתייאש מהחמץ שלו אם יתנו לעכו"ם הוי בדרך מתנה וזה ��סור ע"כ צויתי לבערו יורני אדמו"ר אם כדין הוריתי. תשובה. יפה הורה כי נהי מה שכוון לישראל לא מהני כיון דאיסורא לא ניחא לי' דלקני וגם הוא לא רצה לזכות בו לנפשו ומה בכך דהנכרי מייאש נפשי' וגם י"ל היאוש של"מ הוי עדיין מיהו עכ"פ הוי כחמץ של נכרי באחריות ישראל כי אף דאין דין שומרים לנכרי כמ"ש בח"י סי' תמ"א מ"מ כיון דבדיניהם הי' חייב לשלם לנכרי בעל החמץ הוי נמי באחריותו לכך היטב הורה לבערו בפסח:
+
+Siman 203
+
+מה שמסתפק באם הלוה עכו"ם לישראל וקיבל ממנו משכון ואח"כ מכר ישראל הלוה החמץ לנכרי והנכרי נתן לו המשכון שיש לו מישראל הזה לדראהן על החמץ ואחה"פ החזיר הישראל המשכון להנכרי ולקח ממנו החמץ. תשובה. הדבר פשוט דלא נקנה בו החמץ בתורת כסף כי אפי' ישראל אם קדשה במשכון דאחרים היכי דלא קנה המשכון אינה מקודשת כמבואר באהע"ז סי' כ"ח א"כ ממילא במכר לא קנה וכדמוכח בפ"ב דקידושין בסוגיא דמקדש במלוה דמכר וקידושין שוין ומכ"ש בנכרי דהוי כן ואם הי' אומר שיקנה החמץ בהמלוה שיש לו בידו נמי לא קנה כדמוכח בקידושין הנ"ל וחו"מ סי' קצ"ט סעיף ב' וסי' ר"ד סעיף יו"ד ואף אם דעתו לשקעו לא מהני לקולא רק לחומרא כדמוכח בהל' קידושין סי' כ"ח דאינן מחלקים שם הפוסקים כלל בין דעתו לשקועי או לא מוכח דבכל ענין אינה מקודשת וא"כ ה"ה במכר לא קנה והך אומדנא דדעתו לשקועי הוי רק לחומרא אבל לא לקנות בו חפץ או אשה להוציא הדבר מרשות לרשות בזה בעינן שיהי' הדבר מבורר שהוא שלו ולא מכח דעתו לשקועי וז"ב:
+
+Siman 204
+
+שאלתו בטאביק אם יש בו חשש חימוץ. הנה כבר כתבנו בכמה דוכתא שאין בזה חשש חימוץ דלו יהא דהוי בו איזה חמץ הוי כחרכו קודם זמנו דמותר בהנאה לאחר זמנו ואין לו ענין ליי"נ ומ"ש המג"א דטאבאק צריך לסגרו בחדר נראה דהוא מיירי בטאבאק הנקרא טוטין ששותין אותו בעשן דזה נקרא שתי' לכך אוסרו דחושש לדעת הרא"ש שהביא בסי' תמ"ב דחרכו קודם זמנו מותר בהנאה אבל לא באכילה וה"נ כיון דנקרא שתי' לכך אסור אף דהוי שלא כדרך אכילתן אסור מדרבנן אבל הטאביק שהוי דרך נחירין ודאי אין בו חשש כלל וכן הראני בספר עקרי הד"ט בשם מור וקציעה להרב מהר"י עמדין שכתב בשם אביו הגאון ח"צ דאין בטאביק חשש כלל ואף אם נעשה בפסח ביד נכרי נראה נמי דמותר כמ"ש בתשובה מכבר והוגד לי שגם בתשו' ב"א כתב כן דמה דנעשה ביד נכרי הוי כחרכו קודם זמנו דמותר בהנאה לאחר זמנו לכן אין לחוש בזה כלל וז"ב:
+
+Siman 205
+
+שא' בנדון הטאבאק בפסח הנה זה ג' שנים בא לפה קו... ערעור כזה וצחקתי דלו יהא אם היינו רואין בעינינו אשר הי' נותנים בו יי"ש ק"פ הרי נפסל מאכילת כלב קודם זמנו ומותר עכ"פ בהנאה אחר זמנו ובפרט כיון דהוי שלכד"ה דאטו יי"ש וכדומה עומד להריח בו הרי נעשה רק לאכילה והוי שלכד"ה וא"כ מחמץ ממש אין בו איסור רק דרבנן ובודאי יש להקל בזה אם נפסל מאכילת כלב קודם זמנו ואח"כ הביאו לפני ספר עקרי הד"ט הביא בשם שאילת יעב"ץ בשם אביו הגאון ח"צ ששחק על האוסרין ונהניתי ומאז והלאה שקטה פה הקול וכולם מריחין טאבאק בלי שום חשש כלל:
+
+Siman 206
+
+מה שמסתפק בענין ביטול ומכירת חמץ דאין כל המדינות שוין ויש שהוי בהם היום קצר ויש שהוי בהם היום ארוך אם יכולה מדינה אחת לסמוך על השני'. לדעתו ודאי לא כן הוא רק כל אחד נדון כפי מקומו סמך לזה מה דאמרינן אין להקדש אלא מקומו ושעתו ה"ה נמי בזה וראי' קצת מרפ"ב דפסחים דפריך שם על לשון המשנה דכל שעה שמותר לאכול ולא תני כל שעה שאוכל מאכיל ולמה לא משני כה"ג דכל שעה שמותר לאכ��ל במדינה אחת מאכיל במדינה אחרת ובע"כ אין חילוק כלל וז"ב:
+
+Siman 207
+
+בדין גידולי חמץ דעת הח"י דמותרין והמק"ח דחה דבריו ולפענ"ד הדין עם הח"י דמה שהביא המק"ח ראי' מאם לקח הימנו כרכר נ"ל דאדרבא כיון דקיי"ל בכל האיסורי' זוז"ג מותר רק בחמץ וע"ז קיי"ל דזוז"ג אסור וכ' המג"א בסי' תמ"ה הטעם דה"ט כיון דחמץ וע"ז במשהו לכך זוז"ג אסור א"כ בחמץ לאחה"פ כיון דקיי"ל דבטל ברוב פשיטא דזוז"ג מותר א"כ הגדולין הוי ג"כ בתורת זוז"ג וא"כ בודאי דמותר ובפרט כיון דקיי"ל בחמץ שעעה"פ דאף ס' לא צריך רק די ברובא בעלמא וא"כ ה"נ הגדולין לא גרע מנתבטלו ברוב כיון דבעלמא אין די באיסור ברוב והכא די בע"כ הטעם משום דלא קנסוהו רק בעיני' ולא כשהוא אינו בעין שוב לא קנסוהו א"כ ה"נ בגדולין עכ"פ אינו בעין ולא קנסוהו ובודאי רוב יש מן החדש נגד זרע הישן ובודאי מותרין הגדולין בחמץ שעעה"פ כנלפע"ד. ועיין ביו"ד סי' ק"ב בטו"ז מוכח ג"כ דגדולין הוי רק כעין תערובות ביותר מס' עיי"ש וראי' לדברי הח"י ולדברי נ"ל מהש"ס נדרים דף נ"ט והפוסקים ביו"ד סי' רט"ז שהקשו דלבטלו הגדולין ברובא ותי' דהו"ל דשיל"מ ולא בטל מוכח דאם לא הוי דשיל"מ הי' בטל ברובא אף דזוז"ג אסור בנדרים כמ"ש הב"י והטו"ז הביאו שם בס"ק ו' מוכח דזה עדיף ובטל ברובא רק דדשיל"מ לא בטל וא"כ חמץ אחה"פ דבטל ברוב ודאי דמותרין הגדולין דהחמץ בטל בהם ברוב וא"ש אך המעיין בטו"ז שם מוכח דאף מה דזוז"ג אסור בנדרים הוי מטעם דשיל"מ אך עכ"פ מוכח מזה דחמץ אחה"פ כיון דאין לו מתירין ובטל ברוב מכ"ש דזה וזה גורם מותר ודו"ק:
+
+Siman 208
+
+מ"ש בסי' תמ"ד סעיף ב' טוב לבער בע"ש קודם חצות וכו' לדעתי הי' נראה דבזמנינו דהמנהג הוי שקורין בכל שנה לבער חמץ א"צ לבער בע"ש כדרך כל השנים דאין חשש פן יבוא לטעות בשאר השנים דהרי בשאר השנים יכריזו וליכא חשש שכחה וכה"ג כתבו האחרונים לענין אכילה קודם התפלה וקודם ספירה דבמקו' שמכריזין ליכא חשש שכחה א"כ ה"נ בנ"ד ממש כיון דמכריזין בכל שנה ושנה א"כ אין חשש שיטעו בשאר שנים כיון דישמעו הכרזה לכך יכולין לבער בע"ש בחל ע"פ בשבת אימתי שירצו וז"ב ונכון:
+
+Siman 209
+
+במ"ש בסי' תמ"ו ס"ג ה"ז דוחפו בקנה הטעם דאסור ליטלו בידו מכח דלמא אתי למיכל מיני' נראה דדוקא בחמץ דאוריי' ושעות דאוריי' אבל בחד דרבנן או חמץ או שעות מותר ליטלו בידו ובדרבנן לא גזרו דלמא אתי למיכל מיני' וראי' מפורשת ממשנה דתרומות פ"ט הלכה ב' בגדולי תרומה דאמר שם ר"ט לא ילקטו אלא עניי כהנים שמא ישכחו ויתנו לתוך פיהם ואמר לו ר"ע א"כ לא ילקטו אלא טהורים ועיין בתויו"ט דרע"ק ות"ק בחדא שיטה קיימא ושכן פסק הרמב"ם כת"ק וא"כ מוכח דלא גזרינן דלמא אתי למיכל מיני' ואין לומר דתבואה שלא נטחנה לא שכיח שיאכלו ממנו דהמעיין בפ"ק דפסחים דפריך שם דרבנן אדרבנן ודר"י אדר"י וקאמר שם מתוך שלא התרת לו אלא ע"י קטוף זכור הוא משמע דבלא קיטוף גזרינן אף בשבלים למאן דגזר וא"כ למה לא חיישינן הכא אלא ודאי דגדולי תרומה כיון דדרבנן הוא לא גזרינן דלמא אתי למיכל מיני' אף דישנו תרומה דאורייתא ועיקרו בא מדאורייתא אעפ"כ כיון שעכשיו דרבנן לא גזרו א"כ ה"ה בחמץ דרבנן או שעות דרבנן לא גזרינן ומותר אף ליגע בו ממש ולטלטלו להדיא וז"ב לדינא. ואינו דומה למ"ש ביו"ד סי' פ"ח בבשר עוף על השלחן עיי' בפרש"י שם דף ק"ד ד"ה אבל הכא וכו' דכי מסיק להו היינו אכילה וכו' כלומר דשם חדא גזרה הוא דזה הוי כודאי אם מסיק להו אתי למיכלינהו בודאי ודוק היטב:
+
+Siman 210
+
+שאלה באשה שלקחה מגלגלת של חמץ וגלגלה בהם כמה מצות ונתערבו אותן מצות באחרות מה דינם. לדעתי פשוט דאין כאן בית מיחוש דמה שחשש רו"מ שמא הי' פירורין על המגלגלת ז"א דלו יהא דהוי ספק הרי ספק משהו דהוי דרבנן וספקו לקולא ואף אם נמצא עתה בצק על המגלגלת הרי ש"ס מפורש בפסחים דף ו' דאזלינן בתר בתרא אף דשם הוי לענין איסור תורה מכ"ש כאן לענין חשש דרבנן דאזלינן בתר בתרא ובפרט דבנדון כזה דומה למה דאמרינן בנדה חזקה בנות ישראל בודקין כתונותיהם בשעת כיבוס כן ה"נ חזקה על כל אשה כשבאה ללוש בודקת המגלגלת שלא יהא עלי' שום פירור ולכך אין לחוש בזה לפירור כלל. ולחוש למה שחשש דלמא הוי המגלגלת כבית שאור ודעת הלבוש בסי' תנ"א וא"ר סי' תמ"ב הובא במשבצות סי' תנ"א ס"ק כ"ו ובא"א שם ובסי' תמ"ב דאסרי בלש בעריבה של חמץ ג"ז אין חשש חדא כדבריו דאין המגלגלת דומה לבית שאור כלל דשם החמץ עומד בו זמן מה משא"כ במגלגלת הוי רק דרך ארעי בעלמא ועוד גוף דעת הלבוש בזה הוא דעה דחוי' ואף לדעתם נראה דהם מיירי רק בתוך הפסח בזה מכח חומרא דחמץ אסרי אף בצונן כמו דיש דעות לאסור בבשר השרוי במים בצונן ונמצא שם חטה אף דבכל איסורין אין פוצה פה לאסור בצונן מ"מ בפסח מחמירין לכך ס"ל להלבוש אף למקילין מ"מ בבית שאור וכו' אסרי בצונן והיינו בפסח אבל ק"פ אף הם מודים דאינו אוסר בצונן וכיון דלא נאסר ק"פ מותר דלא שייך חוזר וניעור בדבר שאינו בעין רק טעם כמ"ש בסי' תמ"ז לכך הדין ברור דאין בזה חשש איסור אפי' דרך חומרא ולדעתי אפי' הי' המצות בעין מותרין מכ"ש בנתערבו ואכמ"ל:
+
+Siman 211
+
+שאלה באחד שקנה יי"ש של פסח ולקחו בחביות הנעשה מנסרים ישינים שניכר בהם שכבר נשתמשו בהם מה דינו. תשובה. לכאורה הי' נראה להקל בזה מכח ס"ס שמא לא נשתמש בו כלל ואת"ל נשתמש בו שמא בדבר שאינו מזיק רק במים לבד או שאר משקים שאין בהם חמץ א"כ דומה ממש למה דקיי"ל סתם כלי אב"י דמותר מכח ס"ס שמא לא נשתמש בו תוך מעל"ע ואת"ל נשתמש בו שמא בדבר הפגום כן ה"נ אף דספק שמא בדבר הפגום לא שייך בזה דהוי דבר חריף ומשוי לשבח מ"מ יש לספק שמא נשתמש בהם דברים שאין אוסרין בפסח רק מים וגה"כ ואין לומר כיון שניכר שהם ישינים מוכח דנשתמש בהם כבר ז"א דאפשר מכח עמידתן להתיישן בעצמן וכדומה מאיזה לכלוכית שבא עליו גם אפ"ל כיון דמשקה יי"ש יש בו קפידא להיות משובח וטוב א"כ אפשר אף כמה דברים כגון שכר וכדומה פוגמין בו כמו ביין דאמרינן דהשכר פוגם בו מכח דאותו דבר צריך להיות מבושם וטוב כן ה"נ טעם של השכר וכדומה פוגם ביי"ש לכך הוי ספק ג"כ שמא נשתמש בדבר הפוגם לכך נראה להתיר אם אירע זה ק"פ אבל אם נודע זה בפסח דאז אף נטל"פ אסור ודאי דאין כאן רק ספק אחד שמא נשתמש בו או לא וראוי לאסור מיהו אפשר כיון דיש פוסקים מתירין גם בפסח נטל"פ רק דיש מחמירין א"כ אפשר אף הם לא מחמרי רק בודאי נטל"פ ולא בספק נטל"פ גם יש ס"ס אולי לא נשתמש בו כלל או רק מים לבד ואת"ל נשתמש בו חמץ כגון שכר אולי הלכה כהפוסקים נטל"פ מותר בפסח לכך כה"ג יש להקל וקודם פסח יש עוד קולא בלא"ה דאף אם נשתמש בו שכר מ"מ טעם השכר בטל בס' ק"פ דאף שאין במה שבכלי ס' נגד הכלי מ"מ בזמן היתר שאני כמ"ש הטו"ז בסי' תמ"ז בסופו דטעם השכר בטל בס' כיון דהתירא בלע לא משערינן בכולי' ויש ס' נגד טעם השכר א"כ ה"ה בנ"ד ממש לכך ק"פ פשיטא דיש להקל ואף בפסח עצמו במקום הפ"מ או מניעת שמחת יו"ט יש להקל מהני טעמים הנ"ל כנ"ל נכון:
+
+Siman 212
+
+שאלה בעיר שהדגים ביוקר ורצה לקנות דגים מלוחים ערך ה' או ששה ימים ק"פ ע"י הדחה ק"פ שהמג"א מחמיר בזה דחיישינן שישכח מלהדיח דאין דרכם בהדחה ובזה"ז דרך להדיח כל דגים מלוחים ומכ"ש אם נמלחו איזה ימים. תשובה. היטב אשר דיבר דודאי כל דגים שמונחין איזה ימים במליחה אין מבשלין בלי הדחה ואני מוסיף דק"ל אף אם אין דרכו להדיח תמיד למה ניחוש שמא ישכח להדיח דהרי אף אם ישכח להדיח אין נאסרין בדיעבד כיון דאינו רק חשש בעלמא שמא הי' במלח משהו חמץ והרי הוי רק חשש בעלמא ובמה דלא שכיחא שיהי' במלח משהו חמץ ואף אם הי' בו משהו חמץ כבר נתבטל ק"פ והרי בלח בלח קיי"ל דאינו חוזר וניעור בפסח וא"כ כיון דבדיעבד אין איסור למה ניחוש שמא ישכח מלהדיח הרי מבואר ביו"ד סי' צ"א דכל דבדיעבד מותר בלא זה לא חיישינן שמא ישכח לעשות כן לכך נראה להקל ע"י שידיח אותם ק"פ כמפורש בש"ע לכך הנני מסכים עמו להקל בזה:
+
+Siman 213
+
+שאלה מה שחשש רו"מ על הצוקר שעושין במקומו בזלאטיפאליע דיתכן להיות דהפועלים נכרים מטבילין בו פתם. הנה לא ידעתי למה החמיר בזה רו"מ בספק משהו דרבנן דאטו הוי ודאי שטובלין בו פתם ואם טבלו מי יודע אם נפלו פירורין או לא ולכך בספק משהו דרבנן ודאי דיש להקל גם הוי ס"ס דלמא כדעת הסוברין דלא אמרינן חוזר וניעור ואם חוזר וניעור דלמא לא הוי בו פירורין או לא טבלו כלל ועוד י"ל בזה צד היתר די"ל דדומה בזה למוסק המבואר באו"ח סי' רט"ז עיי"ש וי"ל כיון דנשתנה הפת לצוקר הוי נשתנה לדבר המותר והרי עינינו רואות דבצוקר אין בו משהו חמץ כלל ובע"כ הוי לו דמות צוקר והוי נשתנה לדבר המותר ולכך ע"פ כל הנ"ל נראה דאין לחוש בזה כלל וז"ב:
+
+Siman 214
+
+שאלה מק' קאריץ שאנשי הברייהויז מן מעד קנו פסולת של דבש בעיר קיוב וכאשר הובאו לקאריץ נפל הספק על הפסולת ספק חמץ מחמת שהמה מונחים בחביתין גדולים שבראשיהן יש שפינטיס כמו אצל כלים מיי"ש רק שיוכל להיות שהחביתין המה מיי"ג שהחביתין מיי"ש ומיי"ג המה שוין לא כן חביתין מדבש שבאלו אין בראשיהם שפינטיס וע"כ לא עשו ק"פ מדבש הנ"ל מעד רק אחר פסח עשו מהנ"ל מעד על כל השנה למכור לשתות רק שחששו אפשר לא יוכלו למכור בתוך השנה כל המעד הנ"ל וישאר על פסח עשו המעד הנ"ל בכלים של פסח ועתה כבוא פסח נפל מחלוקת בין הלומדים איך להתנהג במעד הנ"ל לשתות אותו או לאו וגבו עדים מן בעלי מלאכה מן המעד הנ"ל ואמרו שכשהריקו החביתין מן הפסולת לתוך הגיגית הי' מרגישים ריח חזק מיי"ש ולהוי ידוע למר איך עושים מפסולת הנ"ל מעד שורין הפסולת הנ"ל בגיגית מים והמים הוא כמו ארבעה וחמשה כנגד הפסולת הנ"ל ושורין לילה אחת ועוד שורין פסולת הנ"ל כמו כן חמשה פעמים עד שלוקח כל המתיקות מן הפסולת ואח"כ מבשלים בדוד בהמים הנ"ל ויש במים כמה פעמים ס' נגד הכלי ואח"כ כשנותנים הרבה מים בודאי יש כמה פעמים ס' איך להתנהג במעד הנ"ל. תשובה. המעד הזה הוא היתר גמור והאוסרו לא חש לקמחי'. והוא כשר גמור הטעם הראשון הוא פשוט אף אם הי' בו יי"ש בודאי הי' בטל בסמ"ך וגם כמה פעמים ס' הי' ואם נתבטל ק"פ בסמ"ך בלח בלח קיי"ל דאינו חוזר וניעור וז"פ ועוד כיון דהוי ספק אם הי' בו יי"ש א"כ אף אם לא הי' לח בלח הוי ס"ס שמא לא הי' בו יי"ש ואת"ל הי' בו שמא כדעת הפוסקים דאינו חוזר וניעור ועוד יש בזה כמה ספקות שמא לא הי' בו יי"ש כלל ואת"ל הי' בו שמא כבר הוא יב"ח דאין לחוש בו יותר כמ"ש הדין בהל' יי"נ ועוד הנה כיון דלא הוי בן יומו ובשאר איסורין הוי נטל"פ רק בדבר חריף כמו יי"ש ויי"נ לא מהני בזה אך כיון דהי' בהם פסולת של דבש הרי דבש פוגם היין וכן נמי היי"�� מתיש הדבש כח החריפות ועושהו לפגם א"כ שוב מותר כיון דאינו ב"י וכל זה אני כותב לרווחא דמלתא ומדינא מותר גמור מטעם הראשון:
+
+Siman 215
+
+נסתפקתי באם אחה"פ נמצא בתבשיל שנתבשל בפסח משהו חמץ אם נאסרו הכלים להשתמש בהם לשנה הבאה אם נימא דאגלאי מלתא למפרע דבפסח נתבשל בהם משהו ונאסרו כדין נמצא בפסח או נימא דבתר הידיעה אזלינן והשתא נודע אחה"פ ודינו כדין נמצא ק"פ והוי בסמ"ך. (ועיימ"ש בספרי מ"נ בש"ס דף נ"ח בחבורי דף ק"ד מ"ש בזה) ולכאורה הי' נראה דכיון דחומרא דמשהו הוי רק מכח לא בדילי מיני' א"כ תינח אם בשעת גוף הידיעה הוי אז החמץ אסור מן התורה לכך החמירו במשהו כדי שידע חומרו ויהי' בדיל מיני' אבל אם בזמן הידיעה כבר מותר החמץ ולא שייך לומר כעת דראוי להחמיר להיות בדיל מיני' לכך אינו אוסר למפרע במשהו כיון דבשעת איסורו לא נודע לא שייך לומר דנחמיר כדי להיות בדיל מיני' אבל לטעם כרת י"ל דראוי לומר בי' אגלאי מלתא למפרע וכו' ולכאורה נראה ראי' לזה מן הש"ס דף כ"ט ע"ב דקאמר שם דבחמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו שלא בזמנו במינו במשהו שלא במינו בנ"ט ומפרש הש"ס דשלא בזמנו במינו במשהו כר' יהודא ופרש"י דס"ל אחה"פ אסור מן התורה וקשה מנ"ל דרב ס"ל כר"י בהא דלמא ס"ל כר"ש דחמץ אחר זמנו מותר רק כוונתו כך דבזמנו היינו דנודע בזמנו הוי בין במינו בין שלא במינו במשהו אבל שלא בזמנו היינו דנודע שלא בזמנו דהוי התערובות בזמנו אז במינו הוי למפרע במשהו דזה דינא לרב כן דס"ל מב"מ במשהו לכך נאסרו הכלים למפרע אבל שלא במינו דהוי רק מכח חומרא דחמץ בנודע אחר זמנו למפרע לא החמירו במשהו ומנ"ל דס"ל כר"י בחמץ אחה"פ אלא ודאי דאין חילוק רק היכי דהחמירו במשהו אמרינן אגלאי מלתא למפרע ונאסר במשהו ובע"כ מיירי דהתערובות נעשה אחר הפסח ודוק היטב (שייך לעיל) ועיי' בפרש"י בדף כ"ט ע"ב בד"ה שלא במינו מוכח דתרתי בעינן כרת ולא בדילי מיני' תרווייהו איתנהו ולכך הוי נראה להקל בכה"ג מיהו מן הש"ס מוכח להיפוך כמ"ש בפנים:
+
+Siman 216
+
+שאלה בנדון הנרות החדשים אם מותר להדליקם בפסח שבק' ווארשא נאסרו. תשובה. המחמיר אינו אלא מן המתמיהין דמה חשש הוי בזה הרי יש בזה ספקא טובא אם נתערב בהם חמץ כלל ואם נתערב אולי הי' בו ס' וא"כ נתבטל ק"פ ובלח בלח אינו חוזר וניעור אף לדידן ועוד הרי יש בהם גם דברים המותרין בפסח א"כ לענין האור הוי זוז"ג כיון דתחלה הי' כל חד בפ"ע ואף דבפסח אף זוז"ג אסור מ"מ אינו מוסכם וכאן דאם נתערב בו חמץ הוי לענין הדלקה שלא כדרך הנאתו ואינו אסור רק מדרבנן ולכך בדרבנן ודאי יש להקל בזה וזה גורם ועוד לפי המושכל נראה דודאי השאר מינין דבנרות הללו הי' אפשר להדליק לבדו והחמץ ודאי אינו יכול להדליק לבדו ובפרט לעשות ממנו נר ואינו בא רק ליפותו יותר וא"כ הוי כזה יכול וזה אינו יכול דמותר אף בפסח דלא עדיף חמץ משאר איסורין למ"ד זוז"ג אסור מ"מ מודים בזה יכול וזה א"י א"כ ה"נ בחמץ לדידן ולכך מכל הלין טעמי אין בו חשש כלל גם כיון דקודם זמנו כבר נפסל מאכילת אדם הוי חרכו קודם זמנו דמותר בהנאה לאחר זמנו ואף דבחרכו בעינן שיהי' נפסל מכלב היינו רק אם הוא בעינא ולא ע"י תערובות בזה די אם נפסל מאדם קודם זמנו ועוד לא גרע זה מצוקר שמערבין בו דם ונוהגין כל העולם היתר והארכתי בתשובה לק' זסלב וצרפתי בזה דעת ר' יונה גבי מוסק כיון דנשתנה לדבר המותר עיי"ש א"כ כן י"ל ה"נ בזה דהחמץ נשתנה ממהותו ומראיתו הוי נשתנה לדבר המותר בהנאה לכך מכל הלין טעמי אין ב��נרות חשש ופקפוק כלל ומותרין להדליק בהם:
+
+Siman 217
+
+בדבר הווישניק אשר לא נמכר הנה אם הווישניק הוי ביי"ש ודאי אסור וצריך לשפכו לנהר כיון דהיי"ש הוי בו מעמיד או עביד לטעמי' ולכך בזה אף השלכת הנאה לים המלח לא מהני אבל אם הוי מעורב בדבש ודאי דמותר דבשביל פליטת כלים אין חיוב למכרו כמ"ש בחי' סי' תמ"ב ומכ"ש דבדיעבד ודאי דמותר:
+
+Siman 218
+
+בנדון הצוקר ששכחו למכרו בפסח וכן המרקחת שהוא בצוקר ושכחו למכרו בפסח. תשובה. יפה הורה שהוא מותר מטעמים שלו ועוד אני מוסיף כיון דנשתנה לדבר חדש דמן היי"ש נעשה צוקר הוי כמו מוסק הנעשה מדם חי' ונבלה המתהפך לדבש וגוף היי"ש נעשה היתר דנהפך לדבר המותר ואינו דומה למעמיד בעור קיבת נבלה דשם החלב והגבינה כמו בתחלה ואינו נעשה ענין חדש ואינו דומה למוסק הנהפך לדבש דנעשה דבר חדש אבל בזה החלב והגבינה אחד ולכך לא נחשב נשתנה והנבלה נותן בו טעם אבל בזה דנעשה דבר חדש שפיר הוי נשתנה ממש והרבה הארכתי בזה ובכל גלילותנו אין מוכרין צוקר כלל בפסח ואכמ"ל כי כ"ז חומרא בעלמא הוא:
+
+Siman 219
+
+שאלה באחד שהי' לו יין בערך ששים הין ושפך לתוכו יי"ש שקורין אריק לחזק חורפייהו ואיכא ביין ס' לבטלו מה דינו לפסח. תשובה. מה שהי' לו פשוט שזה תלוי בדין זוז"ג יש לחלק דכל זוז"ג הוי דבכל חד לבדו אינו ניכר כלל החימוץ רק בצירוף תרווייהו לכך הוי זוז"ג אבל בנדון הזה היין הוי בו חריפות ונרגש בפ"ע ג"כ רק ע"י כח היי"ש מוסיף בו חוזק יותר בזה הוי רק כגרמא בעלמא ואינו כדין שאר זוז"ג ומותר אף בפסח ובר מן דין אף אם לא הי' בו כח רק בתרוייהו נראה דדין זוז"ג הוי רק אם אין בדבר הזה סמ"ך לא נגד זה ולא כנגד זה אבל בנדון הזה כיון שכותב רו"מ שהיה בו סמך כנגד האריק א"כ כל שיש בו ס' הוי כמאן דליתא והוי כלא נתערב בו חמץ כלל רק כאלו נתחמץ ממילא ומותר אף בפסח וגם מה דקיי"ל היתר בהיתר אינו בטל לא שייך כאן כיון דשפכו לתוכו אריק מוכח בלי אריק לא הוי לי' כח יין וא"כ אינו ראוי לקידוש רק ע"י האריק נעשה ראוי לקידוש א"כ גם כל השנה הוי כאיסור בהיתר ובטל לי' ממילא גם בפסח מותר כיון שכבר נתבטל לכך מכל הלין טעמי הנני מסכים עמו להיתרו אף בפסח ואף לכתחלה מותר לערב כן כיון דנצרך לו לקידוש. דברי שלמה קלוגר:
+
+Siman 220
+
+בנדון המשפך ששפכו מתוכו לחביות יי"ש כמה פעמים בלי הפסק מעל"ע אם אוסר בפסח. הדין עם רו"מ כיון דלא היה בו יי"ש אחר מעל"ע אין לו דין כבוש ובפרט אף אם הי' לו דין כבוש הרי בפסח אין משתמשין בו שיהי' בו איזה דבר מעל"ע וגם תשמישו בצונן לכך בודאי אינו אוסר בדיעבד:
+
+Siman 221
+
+שאלה אם מכר לנכרי חמץ ובתוך הפסח נתפס הנכרי בתפיסה ולא היה אפשר לקנות ממנו את החמץ אחה"פ מה דינו. תשובה. הנה לומר שיקח החמץ כך עבור דמיו אין נראה לי דזה הוי כמו ערמה דהרי אם הי' החמץ של הנכרי ממש והי' ממושכן ביד ישראל או אם היה מוכרו פעם אחרת לנכרי מטלטלין ולא הי' משלם לו הנכרי ודאי לא היה נוטל לעצמו המקח בלתי דינא ודיינא דאף דחייב לו הנכרי ממון מ"מ אינו יכול לגבות לעצמו דמאן שם לך כמ"ש בש"ס ופוסקים ואף בנכרי הרי קיי"ל דגזל נכרי אסור כמו של ישראל ואינו יכול לגבות מדין תורה בעצמו וא"כ אם כאן יקח החמץ לעצמו בלא דינא ודיינא יהיה ניכר מכח דתחלת המכירה הוי רק הערמה ויש לחוש כמ"ש הטו"ז דאסור לתבוע אותו בדיניהם מה"ט עיי"ש כן ה"נ יש לחוש בזה לערמה כי יהי' ניכר שהוי רק לערמה ולכך נראה דילך אצל ב"ד והם ישומו לו חמצו בדמיו שחייב לו הנכרי וכה"ג אף בישראל ואף בלי ערמה יכולין הב"ד להגבותו ואין כאן ערמה הניכרת ואף דבעלמא צריך ליתן ללוה זמן ולהודיע לו היינו דוקא אם יש לחוש שיפדנו הלוה אבל כאן דיש אומדנא דלא ישלם לו הנכרי ואין דעתו נוחה בחמץ כזה כל כה"ג א"צ להודיעו אף בישראל כן וכיון דיחליטו לו הב"ד החמץ ע"פ הדין ברשיון הב"ד אין ניכר בזה הערמה ואין בזה שום מיחוש כנלפע"ד ברור:
+
+Siman 222
+
+בנדון אם לא מכרו קמח של חטין במקום דדרכו ללתות הנה אם אין הפ"מ נראה דצריך לזורקן לים דהח"י מביא בסימן תמ"ח בשם תשובת בית יהודא בנכרי שאמר שלתת וכו' משמע דאינו מתיר רק מכח כמה ספקות אבל מכח ספק אחד שמא לא נתחמץ אין להתיר ועיין בפמ"ג שכתב דאם הוא דרך בכך ללתות החטים ראוי לאסור א"כ בזמנינו דדרכן ללתות ודאי ראוי לאסור בפרט כיון דשכיח הוא בשנה זאת חטין מצומחים ולא היה בהם ס' ודאי דצריך למכרו תחלה מיהו מה"ט אין לאסרו בדיעבד כיון דעכ"פ רוב היתר הוי וחמץ שעעה"פ ברובא בטל מיהו כיון דדרכו ללתות ודאי אף בדיעבד יש לאסור גם אף דחמץ שעעה"פ ברובא בטל היינו באם נתערב אחה"פ אבל אם נתערב ק"פ אסור לאחה"פ לכך יש לחוש גם מכח החטין שצמחו מיהו נראה דיש להתיר בהפ"מ לבטלו ברוב ואף דאיסור דרבנן נמי אין לערבו לבטלו ברוב כמ"ש ביו"ד סימן צ"ט ואף הש"ע המחבר מודה בזה דבלי תוספת אין לבטלו מ"מ כיון דיש פוסקים דס"ל דאיסור דרבנן מותר אף לערבו להוסיף עליו כמ"ש הב"י שם אף דלא קיי"ל כן כאן כיון דהוי חמץ שעעה"פ דרבנן גם הוי ספק שמא לא לתתו בדרך שנתחמץ י"ל דהוי ס"ס דלמא מותר לערבו להוסיף עליו ודלמא לא נתחמץ כלל לכך מותר לערבו להוסיף עליו וכדאי הרמב"ם וסייעתו המתירין לערב איסור דרבנן לכתחלה לסמוך עליהם כה"ג בחמץ שעעה"פ והוא ספק חמץ ושעת הדחק והפ"מ נראה להקל כה"ג:
+
+Siman 223
+
+נראה אם מכרו החמץ רק דכתבו כל מין החמץ שיש בחדר הזה ולא פרשו מה החמץ נהי דלדינא לא מהני מכירה כזו כמ"ש בחבורי עה"פ וכמ"ש גם המק"ח מ"מ כיון דמדברי הפמ"ג בסי' תמ"ח משמע דמהני מכירה זו נראה כדאי הוא לסמוך עליו לבטלו ברוב היתר אם הוא הפ"מ ושעת הדחק:
+
+Siman 224
+
+כן נראה אם מסרו שטר מכירה ולא חתמו עליו ונודע לאחה"פ כל כה"ג דאיכא עוד צד להקל נראה לסמוך להתיר לבטלו ברוב כיון דחמץ שעעה"פ קיל משאר איסורין דרבנן דבעינן בהו ס' וזה ברובא בטל לרוב הפוסקים חזינן דקיל משאר איסורין ה"נ קיל בזה כנ"ל לדינא. וה"ה כל כיוצא בזה היכא דיש עוד צד להקל נראה דמותר לבטלו ברוב:
+
+Siman 225
+
+כך נמי אם לא כתב כלל החמץ רק דהי' עומד בחדר שנמכר להנכרי כיון דאם חצר קונה להנכרי אז קנהו הנכרי מתורת הפקר כיון דמטא עידן איסורא איאושי מיאש בפרט כיון דנתבטל ע"י הביטול א"כ זכה בו הנכרי בע"פ ולדעת הסוברים דאין עוברין בב"י עד הלילה מותר החמץ אחה"פ ונהי דיש לפקפק בכל זה לדינא מ"מ יש לצרף בזה דעת הרמב"ם וסייעתו לבטלו ברוב דהוי ס"ס אולי מותר בהנאה ואולי איסור דרבנן מותר לבטלו לכתחלה ואף דדבר דלא נזכר בש"ע אין לצרפו לס"ס בנדון חמץ שעעה"פ יש להקל כנ"ל:
+
+Siman 226
+
+בנדון החמץ ששכח לחתום עצמו המוכר וגם לא הי' כת"י זה לא חדש אצלי. ונשאלתי ע"ז בבואי הנה במוזג אחד שהי' החמץ שוה יותר מב' מאות רוביל והי' אז בחיים הגאון מהרז"מ והגאון בעל גור ארי' יהודה כתבתי באריכות וכן הגאון מהר"ז ז"ל כתב בזה ולא עלה בידינו היתר רק או לבטלו ברוב כתשובת פ"י או אם הוי הפסד גדול להתירו בהנאה לצרף דעת בע"ה שחמץ אחה"פ אינו אסור רק באכילה וכן יתנהג רו"מ:
+
+Siman 227
+
+בדין א�� לא הוי נכתב בשטר המכירה שם הלוקח שהניח מקום חלק לכתוב בו שם הנכרי הלוקח ושכח לכותבו ונשאר חלק עד אחה"פ. יפה דן ויפה הורה שאין בזה בית מיחוש מטעם שכתב רו"מ:
+
+Siman 228
+
+שא' במשרתת שהלכה לשאוב יי"ש של פסח בפקודת בעה"ב שלה וטעתה ושאבה יי"ש של חמץ ואח"כ נודע הדבר ועדיין הי' היי"ש של חמץ בעין והיי"ש ההוא נמכר לנכרי קודם פסח והורה מורה אחד שצריך לשפוך היי"ש לחוץ תיכף. תשובה. הנה טעה בזה טעות גדול שהתנוקת שב"ר יודעים בו כיון דהחמץ הוי של הנכרי א"כ מה בכך ששאבה אותו המשרתת הרי לא כיונה לזכות בו כלל רק לצורך הבעה"ב שאבה ואף הבעה"ב עצמו לא זכה בו דהרי אינו של הפקר שיקנה שלא מדעתו ועוד איסורא לא ניחא לי' דלקני כמ"ש בנדרים דף ל"ו ולכך אף אם הי' הבעה"ב בעצמו עושה כן או המשרתת היתה מתכוונת לקנות רק שסברה שהוא יי"ש של פסח נמי לא הי' נאסר דאם הי' יודעת שזה חמץ לא היתה זוכה בה דאיסורא לא ניחא לה דליקני ולכך בודאי דאין כאן איסור ב"י כלל ומותר להחזיר היי"ש למקומו. ואין לומר דע"כ לא אמרינן איסורא לא ניחא לי' דליקני רק אם סובר שאינו עושה איסור כלל אך אם יודע שיש כאן איסור כגון שסבר שהוא יי"ש ש"פ של ישראל א"כ כוון לגזול ונתכוין לאיסור י"ל דאף דלא ידע שהוא חמץ נמי הי' קונה בכה"ג דלא שייך בזה איסורא לא ניחא לי' דליקני אך י"ל כיון דקיי"ל חשוד לדבר קל אינו חשוד לדבר חמור וא"כ ה"נ כיון דחמץ חמור בעיני העולם מגזל וא"כ נהי שהוא חשוד על הגזל מ"מ על ב"י אינו חשוד שהוא חמור בעיני העולם וי"ל דאיסורו דחמץ לא ניחא לי' דליקני וראי' מרש"י חולין ד' ד"ה חמצן של עוברי עברה וז"ל שאין מבערין חמץ בפסח מפני הפסידה והנה מדלא פירש שהם עוברי עברה אחרת כגון גזלנים וכדומה בע"כ דשאר עוברי עברה אין חשודין על ב"י ואעפ"כ מבערין חמץ וא"צ לטעם מפני שהם מחליפין ולכך הוצרך לפרש דמיירי שהי' ידוע בפי' שהם חשודין שלא לבער חמץ מפני הפסידה וחשודים על לאו זה ממש לכך צריך טעם מפני שהם מחליפין כנלפענ"ד נכון לדינא.
+והנה לעיל הבאתי ראי' מפירש"י בחמצן של עוברי עברה דבעינן דוקא שיהי' חשודים לאותו דבר אבל אם אין חשודים לאותו דבר אף דחשודים על גזל וגנבה אין חשודים על מכירת חמץ ראיתי דיש לדחות ראי' זו די"ל דלעולם איסור חמץ בפסח להשהותו הוי קל בעיני העולם מגזל וגנבה ומה דלא פרש"י שהי' חשודין על שאר עברות י"ל דהרי לרבא מביא שם הך ברייתא לסייע לו דאמרינן לא שביק היתרא ואכל איסורא ואם איתא דהכונה של עוברי עברה בשאר עברות לא הוי בזה סייעתא לרבא די"ל דלעולם במומר אוכל נבלות לתאבון כיון דחזינן שחשוד לאותו דבר עצמו וחזינן שאוכל נבלות לא מהני הך אומדנא דחזקה דלא שביק היתרא ואכיל איסורא להוציאו מידי פסלות שחזינן שהוא פסול בודאי וברייתא דחמצן של ע"ע שאני דהתם לא חזינא שעברו על חמץ בפסח עצמו רק שהי' חשודין על שאר עברות רק דממילא כיון שחשוד לדבר החמור חשוד לדבר הקל לכך חשודין גם על חמץ והנה בזה גוף החשד הוי רק מכח אומדנא ולכך אתי אומדנא ומוציא מיד אומדנא ואמרינן דאיכא היתרא לא שביק היתרא ואכל איסורא כיון דגם פסלותו הוי רק מכח אומדנא אבל היכא דבבירור עובר על עברה זו לא סמכינן על אומדנא דלא שביק וכו' ומה ראי' הוא זה ובע"כ דמשמע לי' מדנקט סתם של עוברי עברה משמע דמיירי באם חשודין על חמץ עצמו ואעפ"כ אמרינן לא שביק וכו' והוי סייעתא לרבא ולעולם י"ל דאף החשוד על שאר עברות כגון גזל חשוד על לאו דב"י וצ"ע. ויש לעיין עוד יותר דהנה קי��"ל חזקה דתליא במעשה לא אמרינן וא"כ איך אמרינן דמותר מפני שהם מחליפין מכח חזקה דלא שביק וכו' הרי הוי חזקה דתליא במעשה ובשלמא בישראל אוכל נבלות דבודק סכין ונותן לו התם אין הדבר תליא במעשה דלשחוט מוכרח הוא בין כך ובין כך בין אם שוחט בסכין בדוק או אינו בדוק המעשה נעשה. בשמה ואם נתן לו סכין בדוק והוא ישחוט באינו בדוק הוי להיפוך האיסור תלוי במעשה לחוש שמא השליך סכין זה ונטל סכין פגום או עשאו פגום וכו' אבל בחמץ הוי ההיתר תלוי במעשה ולמה נסמוך בזה על החזקה. הן אמת דהש"ס מביא ראי' מכח כ"ש אבל על גוף הברייתא קשה למה נלך בזה להקל כיון דהזכות תליא במעשה וצ"ע:
+
+Siman 229
+
+ע"ד שאלתו צר לי מאד על שרמזתי לו מכבר היתר מכירה בשבת כי מ"ש שטר מכירה זו היא ליחיד ועסקו היה בזה שאין לו במה להתפרנס וגם לאו אוושי מלתא אבל הני אנשים המכוונים להיות ככל הגוים בית ישראל ולהיות מבטלין שבות דרבנן בפרהסיא ואין צריכין לכך רק להרווחה אין בדעתי לפרש מה אני קורא בהם ובפרט ענין מכירת חמץ הוי היתר התלוי בשערה מכח דחק גדול ומכ"ש מכירת בהמות שהוא עון פלילי והעולם הכניסו עצמן כעת בשאט נפש ולקנות כפרים ועיירות וזה מעשה של הסט"א וגוזר אני עליו שמהיום לא יכתוב שט"מ בשמי וקבלתי עלי בנדר שלא יזקק ידי לזה ורצו בק"ק זאלקווא ליתן לי הון רב ודברתי להם סרה על כך.
+ובנדון שאלתו אם טוב יותר למכור הבהמות לאחד וחמץ לאחר או לשניהם יחד ולדידי היה נראה יותר דטוב למכור לאחד דאז אזיל ליה החשש השני של התב"ש דאם אינו גומר ומקנה הבהמות גם מהחמץ יוכל הנכרי לחזור וגמר ומקנה. לדעתי אינו נראה כן כי באמת דברי התב"ש בחשש השני אין מובנים דגם בחמץ למה יהי' גומר ומקנה הרי כיון דסוף סוף אפילו אם לא יהיה גומר בלבו נמי יוחזר אחה"פ א"כ למה יגמר בלבו ובע"כ בשביל האיסור דאם לא יגמור בלבו יהי' אסור לכן גומר ומקנה וא"כ בשביל האיסור גומר ומקנה אף בבהמות דהוי הפסד מועט היינו דהברירה בידו שלא יאכילם חמץ אבל השתא דמוכרם א"כ אוכלין חמץ א"כ אם לא יגמור בלבו איסורא קעביד ונהנה מחמץ א"כ בשביל איסורא נימא דגמר ומקנה ולא ידעתי שום הפרש בין זה לזה ועיקר החשש הוי בשביל טעם הראשון דבדאורייתא לא מהני הערמה וכן כתבתי בתשובה באריכות לברר דבריו בכמה ראיות דבדאורייתא לא מהני הערמה וא"כ שפיר הוי מעלה אם מוכר החמץ לאחר והבהמות לאחר לא ניכר הערמה כ"כ. ומה גם לפמ"ש בתשובה מה שנתעורר גדול אחד בספרו מחדש על כל מכירת חמץ הרי אין הנכרי מכוין לקנותו ואי בשביל דעת אחרת מקנה הקצה"ח בסי' ער"ה הוכיח דדעת אחרת מקנה לא מהני רק מכח שליחות ואין שליחות לנכרי ואני ישבתי זה והעליתי דבמכירה מהני דעת אחרת מקנה אף בנכרי משום דאית הנאה אף למוכר וביש לו שותפות בגוי' מהני שליחות אף בנכרי והארכתי בזה וא"כ כיון דמכח דעת אחרת מקנה מהני כל מכירת חמץ א"כ הרי דעת המקנה הוי שלא להיות תלוי זה בזה וא"כ לא יתוקן חשש השני של התב"ש אף אם יכתבו חד שט"מ ולכן עכ"פ לחשש הראשון עדיף טפי להיות נמכר לשנים ואין ניכר הערמה כ"כ ואני הייתי תמיד מן המחמירין ביותר כאשר בארתי בתשובה אך כאשר נתפשט שיחזיקו ישראל גראלניס למאה שוורים ויגיע היזק גדול והדור פרוץ אני מתיר למכור השוורים לאדון אחד שבידו לשלם ואין ניכר הערמה כ"כ ויתנה עמו שמקבל כל אחריות על נפשו והנה גוף החמץ לא יקנה האדון כי לבושה הוא לו וממילא מוכרח למכור לשנים וה' הטוב יכפר בעד כל זה. ומה ששאל על מ"ש בשט"מ ל��כור על יום השבת עיין בספר החיים סימן רמ"ו ויבין:
+
+Siman 230
+
+שאלתו על היתר קניית בהמות בפסח. אמת אמרו בשמי אך אני התרתי באופן שיתנו עם הנכרי שיתן להם שחת וכדומה ואז אף שיתן להם חמץ אין עליהם אשם ורו"מ נראה לו דגרע זה מה שקונים ממנו בפסח ולדידי עדיפא כי אם הבהמות כבר שלו א"כ אם מאכילן חמץ הוי נהנה מחמץ בפסח ואף אם מתנה עם העכו"ם שיתן להם ד"א כבר מבואר בהל' שבת סי' רמ"ו שאין העכו"ם נאמן על כך ומה שמחלק הח"י סי' ת"נ סק"ח אינו שייך לכאן כיון דהישראל נהנה מן החמץ יותר מאכילת ש"ד א"כ סוף סוף נהנה מחמץ ודומה למלאכת שבת ומזה אני תמה מה שהמק"ח סמך להתיר מהאגודה שהביא הח"י ס"ק כ"א ובאמת האגודה מיירי בזמנם שלא הי' משביחים הבהמות בחמץ יותר מבשאר דברים ולא הוי אסור רק מכח שהוא רוצה בחמץ וניחא לי' בכך לזה אם אינו אומר כן להדיא רק בסתם אין איסור בדבר אבל בזמנינו דידוע שהבהמות משביחין בחמץ אם אוכלין ברייא א"כ נהנה ממש מן החמץ לכך בזה ודאי אסור אף אם מתנה ליתן להם ש"ד ומכ"ש בסתם שאין העכו"ם נאמן על כך אך זה אם הוי השוורים כבר שלו אך אם בעת הקני' מתנה עמו כן א"כ אם הנכרי משנה בטלה לה הקני' והו"ל הבהמות של נכרי ובפרט דאיסורא לא ניחא לי' דלקני ואנן סהדי שאינו קונה רק באופן זה שיאכילה ש"ד ואם משנה בטלה הקני' וא"כ אינו נהנה מן החמץ לכך בזה שפיר מהני תנאי ובאופן זה התרתי ומ"ש רו"מ בשם המק"ח דזה גרע לא זכר שם מידי שהוא מדבר מענין שהשוורים כבר שלו בזה גרע בע"פ אבל מדין אם קונה שוורים לא נזכר שם כלל והנכון כמ"ש בעזה"י ומ"ש שאחד אוסר טח עיניו דהרי המק"ח כתב בפירוש אף להתב"ש דאוסר אם שוכר הרפת אצל עכו"ם מותר דבזה אין הערמה ניכר וא"כ ה"ה נמי לקונה שוורים בפסח אין ניכר הערמה דהרי מכוון רק לקנות השוורים ואין התב"ש אוסר רק אם מוכר שוורים שלו וניכר הערמה אבל באין ניכר הערמה מתיר המק"ח ומ"ש תחלה המק"ח דבע"פ אסור היינו למכור השוורים דניכר הערמה אבל לא היכי דאין ניכר הערמה. ועוד דכל קנינים הוי בכסף ודעת רוב הפוסקים דבכסף אינו קונה בנכרי ושטר אינו מועיל דמטלטלי לאו בני שטרא נינהו וגם האדונים המה אלמים ובעכו"ם אלם הוי כמכירה ומהני אפי' בבכור ובחמץ ומכ"ש דהקני' ממנו אינו קני' דלא סמכא דעתא ולכך אין בזה חשש אפי' בלי עצה שלי ועצתי רק לרווחא דמלתא:
+
+Siman 231
+
+שאלתו על מכירת חמץ הנה מי שנתן כל ביתו לאחר במתנה גמורה רק שהמקבל נתן לו זכות כל ימי חייו יש לו רשות להשכיר הבית או למכור זכותו לאחר איך יעשה במכירת חמץ בפסח. הנה אם לא פרשו שיש לו רשות להשכיר זכותו לאחר או למכור לא הי' יכול כלל להשכיר זכותו לאחר או למכור זכותו כי לו נתנו רשות ולא לאחר רק כיון דהתנה כן בפירוש יכול למוכרה או להשכירה וגם בפסח יכול לעשות אחת משתי אלה אך גוף הדבר שכתב רו"מ דעיקר היתר המכירה הוי מכח החדר שמכר לנכרי והוי כמקבל אחריות על חמץ של נכרי בבית הנכרי זה אין נ"ל דבשלמא אם מקבל אחריות על חמץ של נכרי בבית הנכרי כיון דלא קיבל עליו אחריות אונסין רק אחריות גנבה ואבדה או פשיעה זה לא נחשב רוצה בקיומו שהרי אם יאבד באונס לא איכפת לי' רק רוצה שלא יאבד בגנבה ואבדה או פשיעה אבל באונס יאבד ויאבד אבל בזה אם לא יהי' החמץ קיים אף באונס לא ישלם לו הנכרי והוי רוצה בקיומו ממש ובדינא דמלכותא ודאי לא יכול לכוף את הנכרי לשלם לו א"כ הוי רוצה בקיומו ולכן כתבנו עצה אחרת בזה וכבר נדפס בס' מעשה ידי יוצר על הגש"פ ולא רציתי לפרשו אחר שכבר ��דפס:
+
+Siman 232
+
+שאלה באחד שהי' לו קוואס עומד בחביות של שכר יותר משנה ובפסח דאשתקד מכרו ק"פ אך בשנה זו שכח למכרו ואומר שהקוואס הוא דבר חריף כמו בארשט מסובין מה דינו. תשובה. מה שדימה השואל זה לדין הח"צ דאחר יב"ח מותר לא ביאר כוונתו אם לא הושם הקוואס הזה עד ששהא החביות יב"ח בלי שכר ודאי יפה אמר אך אם הושם בו קודם יב"ח מה בכך שעתה הוי אחר יב"ח עכ"פ הרי קיבל הקוואס טעם החמץ קודם שנעשה יב"ח א"כ כבר הוי בו טעם חמץ. מיהו דעת הח"י בסי' תמ"ב דבשביל טעם חמץ מכלי אפי' ב"י א"צ למכרו גם לומר דקוואס הוי דבר חריף אינו ברור לפי לשון הטור ביו"ד סי' צ"ה דמשמע דוקא בארשט מסובין דאיכא לקיוהא דפירי בעינן או חומץ אבל הקוואס נראה דדינו רק כמו מי פירות חמוצים דאין להם דין ד"ח במקום הפסד וגם דעת המג"א בסי' תמ"ז סק"ח דגם חומץ יין באינו חזק לא הוי ד"ח ובודאי קוואס אינו חזק יותר מחומץ יין שאינו חזק לכך אין בו איסור והי' יכול להתירו אפי' בשתי' אחה"פ אבל כיון דהחמיר למכרו לעכו"ם בפסח יפה עשה. ומה שחזר שנית להחזיק דבריו דסמך ע"ד הח"י דחשש שנותן טעם גם בפסח לכך הביא דברי הח"צ אין בזה כדי התנצלות דהרי הח"י מתיר אף שיעמדו בתוך הכלים בפסח אף דנ"ט בפסח ואף דהוי נטל"פ הרי גם בפסח נטל"פ אסור ועוד כיון דעביד נתינת טעם א"צ ביעור מה לי אם נ"ט בפסח או הוי בו טעם מק"פ אם אינו אוכל בפסח ממנו רק להשהותו אין לחלק בזה לכך לפ"ד הח"י לא הוי צריך לדברי הח"צ:
+
+Siman 233
+
+שאלה במחזיק אראנדא הי' לו חוב אצל אחד מן השענקאריס ומת הלוה בחוה"מ ומכר ק"פ יי"ש להערל והלך מחזיק האראנדא הנ"ל ע"י ערלים שלו בפקודת המושל ולקח אותו היי"ש מן הערל השענקיר הנ"ל אשר לקח היי"ש ק"פ מהשענקיר הנפטר הנ"ל מה דינו. תשובה. תחלה ודאי לא כדין עשה האראנדאר דהשכין החמץ והוי באחריותו ועבר עליו בב"י ומ"ש רו"מ דדעתו הי' להחזיר מיד החמץ זה לא מהני כלום כיון דכבר עבר עליו שעה אחת בב"י לא מהני החזרה כיון דמחויב לבערו מן העולם וזה אינו ביעור מה שמחזירו רק אם כבר עבר הפסח אז יכול לומר לו הש"ל כמ"ש בש"ס ופוסקים ומיהו החמץ מותר אחה"פ כיון דמן הדין לא הוי רשאי הישראל למשכנו כיון דהנכרי קנהו ואין החוב נגבה ממטלטלין שמכר וא"כ הוי רק כגזל חמץ של נכרי והח"י סי' ת"מ הביא הירושלמי דחמץ של נכרי שהופקד אצל ישראל מותר בהנאה דחמץ של נכרי הוא וישראל הוא דעבר עליו וגם דעת הנו"ב דבגזל חמץ מותר החמץ לכל העולם אף בגזל מישראל ונהי דבחבורי לה"פ כתבתי דלא כוותי' עכ"פ כאן בחמץ של נכרי ודאי י"ל כן בצירוף הירושלמי הנ"ל לכך מותר בהנאה לכל העולם רק להראנדאר בעצמו אסור בהנאה מיהו אם אין לו לגבות חובו וקשה להיות ציית יראה לבטלו חד בתרי ויהי' מותר גם לו וכמ"ש בפ"י עצה זו:
+
+Siman 234
+
+שאלה ע"ד המאלץ ששכח למכרו והי' בבית ישראל ובבית הנכרי ובעל החמץ מצדד בעצמו היות כי המאלץ אינו ראוי כלל ונתקלקל. הנה היתר זה מבואר באחרונים ולדעתי נראה לצרף עוד כיון דהמאלץ אינו ראוי בעינא רק לעשות ממנו יי"ש. ומלשון הש"ס פסחים ל' דקאמר כי קניס ר"ש כשהוא בעיני' אבל ע"י תערובות לא קניס מלשון כשהוא בעיני' משמע כל שנשתנה ואינו בעין מותר ובזה מדויק לשון הש"ס דלמ"ל להאריך והי' די לומר ע"י תערובות לא קניס וממילא נדע דמה דקניס הוי כשהוא שלא ע"י תערובות אך קמ"ל דלא קניס רק בעיני' אבל בנשתנה אף שאינו בתערובות או כשהוא בתערובות אף שהוא בעין בתערובות מותר ואף אי נימא דגם בנשתנה אסור י"ל היינו דוקא בראוי להיות ��הנה ממנו כשהוא בעין אז אף אם נשתנה אסור דיבואו להנות ממנו גם בעינא וחדא גזרה הוא וכשאסרו אסרו בין בעינא בין שנשתנה אבל דבר שאין ראוי רק בנשתנה מודים דמותר ועוד יש לדון דהרי גבי חדש דעת כמה דהיוצא ממנו מותר ועיין בפ"י ובחבורי סה"ח וא"כ בחמץ שעעה"פ ודאי י"ל דמשקה היוצא ממנו ולא גרע זה מאם הי' בתערובות דבטל ברוב לדעת המג"א והכי מורה פשטא דשמעתא מכ"ש במשקה היוצא ממנו לכן נראה להתיר מאלץ זה בפשיטות אך מ"מ משום חומרא דחמץ יראה לבטלו ברוב או המאלץ או אח"כ היי"ש וכמ"ש בפ"י בתשובה:
+
+Siman 235
+
+נשאלתי באחד שמכר חמצו וכתב בשט"מ שמוכר ב' מאות טעפ יי"ש כל טאפ בסך כך וכך ואח"כ נתברר שלא הי' שם ר' טעפ רק פחות סך מסוים. לכאורה הי' נ"ל דהמקח בטל דהטור כ' בסי' רל"ב בשם הראב"ד דלפעמים שהמקח בטל כגון שמכר לו שק מלא אגוזים בדינר ונמצא חסר בטל המקח ויכול הלה לחזור בו אף שזה רוצה להשלים לו ועיין בב"י שגם הרמב"ם לא פליג בזה ועיין בסמ"ע סק"ד וגם להלכה קיי"ל כן וא"כ ה"נ בטל המקח ואין לומר דשם קצב כל הסכום יחד בדינר אבל כאן אמר כל טאפ בסך כו"כ ולא כלל הכל יחד זה אינו דהרי שם נמי אם אומר שק מלא אגוזים בדינר יכולין אנו לשער דרבע השק הוי ברובע דינר ושמינית השק הוי בשמינית הדינר א"כ ה"נ נימא דהוי כקצב לו בעד כל חלק מהשק כך וכך ולמה יבטל כל המקח ובע"כ שאעפ"כ כשחסר מקצת בטל הכל א"כ ה"נ אם פירש בעד כל טאפ דינר סוף סוף הרי כלל שמוכר לו ר' טעפ א"כ אם נחסר יכול הלוקח לבטל המקח והן אמת דאם כתב לו בפירוש עד למדידה אז ודאי א"י לבטל המקח כיון דפי' עד למדידה הוי כפירוש שאינו במילואו רק צריך למודדו אבל אם לא כתב לו עד למדידה רק סתם שמוכר לו ר' טעפ בזה י"ל דדמי למ"ש הראב"ד שם ובטל המקח. וא"ל דאף לדעת הראב"ד דוקא הלוקח יכול לחזור בו אם רוצה אבל אם הלוקח רוצה לקיים המקח להספיק עצמו בסך המקח כפי ערך הממון או שישלים לו המוכר אין המוכר יכול לחזור בו וא"כ אין ביטול המקח תלוי ביד המוכר רק ביד הלוקח הנכרי וא"כ כל שאין ביטול המקח תלוי בידו לא נחשב של ישראל כמ"ש המג"א להשיג על הרדב"ז בסי' תמ"ח דכל שאין החזרה תלוי בידו לא דמיא להואיל אך ז"א כיון דהראב"ד למד דין שלו שהלוקח יכול לחזור בו מדין התקדשי לי במנה ונמצא חסר דינר וכמ"ש הב"י וב"ש באהע"ז סי' כ"ט ובקידושי אשה מבואר שם ששניהם יכולין לחזור בהם א"כ ה"נ בקונה שק מלא אגוזים והי' חסר גם המוכר יכול לחזור בו א"כ לא הוי מקח כלל ופשיטא דעבר בב"י כן הי' נראה לומר. אך כד דייקינן ליתא ואני תמה על הסמ"ע שתמה על הב"י למה לא העתיק כן בש"ע דודאי לדינא יש הרבה חולקין על הראב"ד בזה שהרי ודאי דעת הראב"ד וטעמו הוי דלכך בטל כל המקח מכח דדעת הקונה הוי לקנות הכל ביחד וכל שאינו הכל ביחד לא קנה כלל וכוונתו נראה לטעם של הר"ן בפ"ב דקידושין בסוגי' דמקדש ה' נשים והי' בהם ב' אחיות דפסק הרמב"ם דבאומר כולכם מקודשות לי אין כולם מקודשות אף דבקני את וחמור קיי"ל דקנה מחצה ונתן שם הר"ן טעם מכח דבשלמא בקנה את וחמור אטו בשביל שלא יקנה החמור לא יקנה הוא אבל בלוקח דעתו לקנות רע ויפה יחד וכל שאינו קונה זה אינו רוצה בזה עיי"ש וא"כ ה"נ במוכר לו סך מסוים והי' פחות נמי שייך זה הטעם אבל לרוב הפוסקים דבאומר כולכם מקודשות לי אף שהי' בהם ב' אחיות נמי הנכריות מקודשות ומשמע בפוסקים הללו אף שלא הכיר בהם בשעת קידושין שהם ב' אחיות נמי הנכריות מקודשות ובע"כ ס"ל דאף בקונה לא אמרינן דדעתו לקנות הכל ביחד ואם לא לא יקנ�� כלל רק אמרינן דדעתו לקנות כל מה שיכול לקנות א"כ בע"כ צ"ל שאינו דומה להתקדשי לי במנה ונמצא חסר דינר דהתם הוי הכסף גוף הקנין שקונה אותה בזה ולכך כל דהוי הטעות בגוף הקנין בטל הקנין אבל כל דלא הוי הטעות בגוף הקנין שהרי בקונה שק אגוזים או באומר כולכם הקנין הוי בכסף או במשיכה והטעות הוי רק בחפץ הנקנה כמה קנה בזה כל מה שאפשר לקנות קונה א"כ הם ודאי חולקים על הראב"ד בזה והראב"ד לשטתו שגם באומר כולכם לא משיג על הראב"ד לכך גם בזה ס"ל כן אבל המחבר שהביא באהע"ז סי' מ"א דעה הראשונה דנכריות מקודשות ודעת הרמב"ם בשם י"א וידוע דכל שהביא הש"ע דעה הראשונה בסתם ודעה שני' בשם י"א קיי"ל כדעה א' וכמ"ש הח"מ בסי' א' בהג"ה א"כ כיון דס"ל התם דנכריות מקודשות ה"נ קיי"ל דלא כהראב"ד לכך השמיטו הש"ע וגם לדעת הראב"ד במקנה דשלב"ל עם דבר שבא לעולם אם לא ידע הלוקח מזה שמקצת הוי דשלב"ל בטל המקח לגמרי והש"ע הביא דעות בסי' ר"ט דס"ל דקנה מה שכבר בא לעולם ומסתימת דבריהם משמע אף שלא ידע הלוקח מזה נמי קיים המקח לכך השמיט כאן דעת הראב"ד. וא"כ לענין חמץ אם נודע לנו ספק זה בפסח עצמו אז כיון דהוי ספק דאורייתא אין בידנו כח להקל ויש לשפוך החמץ הזה אך אם כבר עבר עליו הפסח שהוי רק דרבנן וגם קיל משאר איסורים דבטל ברוב בעלמא יש לסמוך על הכרעותנו להקל כנלפענ"ד:
+
+Siman 236
+
+הח"י בסי' תמ"ח כתב דלעבד כנעני א"י למכור דלא יצא מרשותו והביא ראי' מעירובין דא"י לזכות ע"י עבדו וכו' עיי"ש ודבריו תמוהין דאין דמיון זל"ז די"ל דלעולם אם הרב מוכר לעבדו להיות של העבד או נותן לו מתנה קנה אבל בעירובין דאינו מקנה ליד העבד רק לאחרים בזה שפיר א"י הרב להקנות על ידו לאחרים כיון דלגוף העבד אינו מקנה ולאחרים לא יצא הדבר מרשותו ותדע שבאשה נמי קיי"ל דא"י לזכות על ידה לאחרים בעירוב ובעל שנתן או שמכר לאשתו קנתה ובע"כ דשאני לזכות על ידה לאחרים וכדמשני בש"ס בנדרים וגם נעלם ממנו דעת הרשב"א בקידושין כ"ג דס"ל דרב שנתן מתנה לעבד קנה ובע"כ דשאני עירוב לזכות לאחרים וא"ש וז"ב:
+
+Siman 237
+
+ע"ד שאלתו בנדון הווישניק הנה מה שכתב בשט"מ דאף אם יתבטל באיזה דבר הקנין מ"מ לא יהי' בטל שאר המכירה הנה אם כי לכאורה יפה עשו מ"מ הוא למותר דהן אמת דהוי פלוגתא במוכר ב' דברים יחד ואין לו אחד מהם אם בטל כל הקנין או לא עיין בחו"מ סי' רט"ז בטו"ז שם אך זה הוי דוקא אם מוכר כולו בסך אחד אז י"ל דהוי חד מכירה ובבטל מקצת בטל כולו עיין בטו"ז שם משמע מלשונו כן אך אם הוי כל חד בסך בפ"ע ודאי הוי ב' מכירות ואין אחד מבטל חברו לכ"ע (עיין תשובה רי"ב). ובדין גוף הווישניק המכירה עליו ודאי לא חלה כדין מוכר דבר שאינו מסוים וכמ"ש בחבורי נ"ז ח"ב בקונטרס קנין עולם וכן הוא במק"ח ג"כ והנה מה שהביא רו"מ הפלוגתא בין האחרונים בחו"מ באם שניהם אין יודעים מה הוא הנה אין לו ענין לכאן דהם מיירי דהקונה רוצה לקנות באמת אז י"ל דגמר וקנה אבל בחמץ הנכרי אינו מכוין לקנות כלל והוי ערמה בעלמא רק דאנן אמרינן דעכ"פ בעל החמץ מכח איסור חמץ גמור ומקנה לו והוי דעת אחרת מקנה ואף דבקצה"ח סי' רמ"ג הביא בשם הראשונים דבנכרי ל"מ ד"א מקנה כתבנו בחי' דהיינו דוקא במתנה אבל במכירה מהני אף בנכרי דהוי כיש לו שותפות בגוי' דהרי רוצה לזכות בדמים של המכירה וא"כ כיון דלא מהני כאן רק מכח דעת המוכר לכ"ע לא מהני אם לא ידע מה מכר ולכך ודאי לא הוי מכירה ומ"ש רו"מ דדבר המעמיר הוי רק דרבנן הנה ז"א דכאן היי"ש עבידי לטעמי' והטעם נרגש ודבר דהוי לטעמי' ונרגש טעמי' אינו בטל מן התורה ולכך אין לו היתר רק לקנות ווישניק אחר ולבטלו ברוב כתשובת פ"י ואף דכאן הוי אינו מינו וגם הוי לטעמי' מ"מ הוי זוז"ג גם יהי' נרגש טעם ההיתר היי"ש וגם כיון דכבר הוי היי"ש בתערובות קודם מותר להוסיף עליו עד ס' כנגד היי"ש שבו כדין איסור דרבנן אם נתערב כבר מותר להוסיף עליו והוי היתר יותר מדברי הפ"י הנ"ל:
+
+Siman 238
+
+נשאלתי מהגביר נתן קאליר היות כי יש לו אקציען מהפאבריק וולאדאווקי והפאבריק מוכרת חמץ אם מחויב גם הוא לכתוב שטר מכירה על החמץ הזה והשבתי שדרך האנשים שיש להם אקציען בהקרדיטאנשטאלט וכן בכל הבאנקען יש להם רק חלק לריוח או להפסד ואין להם שום זכות להגיד ולחוות דעתם בענין תהלוכת מסחר במכירה וקני' היוצאים הדרושים להמסחר או להפאבריק לכן לא חל החיוב על ר"נ למכור:
+
+Siman 239
+
+שאלה באחד שהי' לו כמה ק' עניס ובזמן הזה יש בעניס כמה תערובות מעניס מבושל כידוע להסוחרים והוא לא ידע ולא מכר את העניס הנ"ל הנה אין בזה בית מיחוש כלל לא מבעיא אם הוי ספק אם הוי בו תערובות כלל רק אף אם ידוע דהוי בו תערובות מן המבושל הרי עיין בח"י סי' תמ"ב סק"א שהכריע דדבר שאין בו בעין רק טעם אין עוברין עליו בב"י ומותר לשהותו ומכ"ש אם עבר ושהא שמותר ובפרט דהוי ע"י תערובות ודעת כמה דחמץ שעעה"פ בטל ברוב ובתשובה ליאברוב הוכחתי דאף אם נתערב ק"פ נמי אח"כ בטל ברוב ובפרט ביבש ביבש דבטל ברוב דלא שייך לגזור שמא יבשלם באיסור דרבנן כמ"ש ביו"ד סי' ק"ט לזה הדבר פשוט שאין בו חשש כלל ומותר אף אם ידוע שהי' בו גם מבושל גם כתבתי שם צד היתר די"ל מה דתערובו' חמץ עוברין בב"י היינו רק או לח בלח דבזה כל משהו הוי בו חמץ ויש בילה בדבר לח לכך הוי ככולו חמץ אבל ביבש כיון דההיתר עומד בפ"ע אין ההיתר נאסר עבור האיסור וא"כ לבער כולו אינו מחויב דההיתר הוי היתר בפ"ע ואינו חייב לבער רק החמץ ותינח אם ניכר האיסור ובקל אפשר לבררו אבל אם א"א לבררו בקל או אינו ניכר הוי כחמץ שנפלה עליו מפולת דאינו זקוק לבער ואינו חייב רק אחה"פ למכרו חוץ מדמי איסור שבו וזה אם ידוע דיש כאן איסור אבל באין ידוע מותר למכרו כך ביחד כמ"ש ברמ"א סי' תל"ו בעושה ביתו אוצר עיי"ש ולכך אין בעניס הזה חשש איסור כלל:
+
+Siman 240
+
+שאלה ישראל שלח אריק ע"י נכרי למסרו לישראל אחר ק"פ והנכרי שינה ומסרו לאדון אחד כי אמר אולי יקנהו הוא והאריק עמד אצל האדון כל ימות הפסח והישראל לא ידע מזה. תשובה. נראה דהאריק מותר מכמה טעמים לא מבעיא אם ירצה האדון לשלם לו עבורו ודאי דמותר כיון דלקחו הנכרי תחלה וכבר הוא בביתו מותרין הדמים עי' סימן תמ"ג בסופו ובענין כזה ודאי יש לסמוך על זה אף גם אם לא ירצה האדון לקנותו מותר ליקח ממנו ולמכרו לאחרים מכמה טעמים חדא דזה הוי אונס גמור וכיון דכבר ביטל ודעת הח"י בתשובה בס' מנ"י בתורת שלמים דבאונס גמור מותר אחה"פ ועוד נראה דכאן כיון דהנכרי שינה בשליחותו א"כ הוי כגזלן והרי דעת כמה פוסקים דבהפקיד אצל הנכרי וקיבל אחריות הנכרי מותר לאחה"פ ונהי דהרא"ש חולק היינו מטעם שכתב כיון דהשאיל ביתו וממונו של מפקיד ביתו של מפקיד קרינא לי' וזה כשהפקיד אצלו מדעתו וניחא לי' בביתו שיהי' שלו להניח שם החמץ אבל שלא מדעתו דהוי כגזלן לא שייך ה"ט א"כ הוי שלו ואינו ברשותו ולכן לכ"ע אינו עובר בב"י ואף דאין שמירה לנכרי היינו בתורת שומר אבל כאן הוי כגזלן וחייב אף הנכרי והוי באחריותו גם לענין אונסין לכ"ע אינו עובר בב"י והרי אף בגזלן ישראל דעת הנו"ב דאינו אסור רק לגזלן אבל לכל ישראל מותר בהנאה ונהי דיש לחלוק עליו היינו בגזלן ישראל כיון דעכ"פ הישראל עובר בב"י ומשום לתא דידי' קנסו לכ"ע אבל בגזלן נכרי ודאי דמותר בהנאה אחה"פ ואין בזה חשש כלל מיהו משום חומרא דחמץ יאסרנו באכילה וימכרנו להנכרים ובהנאה ודאי דמותר:
+
+Siman 241
+
+ע"ד שטרי מכירות שלא חתמו בעצמן רק ציוו לאחר לחתום ובאמת זה לא מהני הנה מה שצידד רו"מ לומר דנהי דלא קנה הקרקע מ"מ המטלטלין קנה בכסף דלאו בני שטרא נינהו ז"א דממ"נ אם הוסיפו על נוסח שטרי המכירות הנהוגין וכתבו דליתר שאת התנו שיקנו בכסף לבד ובכל קנין המועיל יותר לדחז"ל יקנה הנכרי בהם החמץ כדרך שהנהגתי אני לכתוב כן אם כתבו כן לא הי' צריך רו"מ לפלפל בזה על המטלטלין כיון דהתנה כן בהדיא ובע"כ לא כתבו שם כן רק כתבו נוסח שטרי המכירות הישנים והרי בהם כתב שמקנה לו המקום שהחמץ בו ואגבו מקנה לו החמץ א"כ כתב בפירוש שמקנה לו אג"ק ואם הקרקע לא קנה ממילא לא קנה החמץ ומה מהני שאר קנינים אם גילה דעתו שמקנה לו בזה ובילדותי הארכתי בזה עם הגאון מופ"ה מהרז"מ והגאון בעל גא"י אבד"פ והמתקנו... כי לדינא יהי' מותר רק או בהנאה או לבטלו ברוב ועיין בתשו' ג"א יהודא בסופו לחלק חו"מ מובא שם מעשה כזו ופסק ג"כ כן ויפה הורה רו"מ בזה:
+
+Siman 242
+
+שאלתו דכ"א נותן כח הרשאה לאיזה איש למכור חמצם וכן בני הכפרים עושים כן וחשש דזה לא הוי מכירה דהוי כאומר אמרו וכיון דלא קנה הקרקע לא קנה גם החמץ דהוי כקני את וחמור. תשובה. מ"ש דהוי כקני את וחמור ז"א דהרי בקני את וחמור קיי"ל דקנה מחצה אך זה הוי לו לדמות למ"ש בסי' רט"ז פלוגתת הפוסקים בקונה ב' דברים יחד פליגי הפוסקים אם הוי קנין עיי"ש בטו"ז ובאהע"ז סי' מ"א במקדש ה' נשים והי' בהם ב' אחיות ובהר"ן ואחרונים שם אך כאן אף אם הי' קונה החמץ הוי איסור אם הקרקע לא קנה הנכרי א"כ הוי החמץ ברשות ישראל ובאחריותו דעכ"פ תפיס לי' אזוזי והוי כמשכון בידו גם רוצה בקיומו ולכך ודאי אם לא הי' קונה נכרי הקרקע הוי איסור גמור אבל באמת נראה דקנה הנכרי הקרקע דמה שמדמהו רו"מ לאומר אמרו הוא טעות דשם מצוה לעדים לחתום והוי הציווי ע"י שליח זה ל"מ אבל כאן במכירת חמץ חותם השליח והרי לשליח אומר לחתום וזה ודאי יכול לעשות שליח למכור הקרקע או מטלטלין והן אמת שמבואר במק"ח דחתימת השליח ל"מ אך זה הוי אם אין לשליח כח והרשאת כתיבה אז ל"מ חתימת השליח אבל ביש לשליח הרשאה והוא מוסר כל הרשאות שלו ליד הנכרי וכותב לו שט"מ בשמו שמוכר לו הכל בהרשאת הבעלים אז הוי מכירה מעליא ואין לפקפק עליו ולכך אם כותב בשט"מ שמוכר בהרשאת המוכרים ושיש בידו שטר הרשאה ומוסר לנכרי ההרשאות ודאי אין קפידא ואין לו ענין לאומר אמרו כלל דהתם אומר לשליח שיאמר לעדים שהם יחתמו ובסוגיא דא"א הארכתי ומ"ש לעיל שזה דומה לסי' רט"ז ז"א דהתם מיירי שמכר כולם בסך אחד כלשון הטו"ז שם ולכך ס"ל לקצת דבטל הכל אבל כאן דמוכר הקרקע בסך בפ"ע והחמץ בפ"ע כל מין ודאי אחד אינו מבטל השני ולכ"ע הוי קנין למה דחל הקנין:
+
+Siman 243
+
+שאלה בשבולת שועל שנתלחלח במים ונתערבו עם היבשים שלא נתלחלחו והרוב הי' יבשים אם מותר למכרם חוץ מדמי איסור שבו. תשובה. לא ידעתי למה ספקו רק לענין המכירה ולא לענין אם מחויב לבערם כי היום עדיין חובת ב"י אבל באמת שא"צ לבערם אם אין ניכרין הלחים כיון דנתבטלו ברוב לא מבעיא להסוברים דיבש ביבש בטל ברוב ודאי דמותרין אף גם להסוברים דיבש ביבש ל"ב הוי רק דרבנן ומכח חומרא בעלמא והיינו לענין אכילה אבל לענין ב"י כיון דמדאורייתא בטל לי' לא שייך ב"י כמ"ש המג"א סי' תמ"ב וממילא כיון דלא עבר בב"י מותר לאחה"פ לגמרי ואף אם הי' אסור לשהותו לכתחלה מ"מ לענין אחה"פ אין ספק דמותר לסמוך ע"ד רוב הפוסקים דס"ל דחמץ שעעה"פ בטל ברוב בעלמא ומפורש בש"ע דאין חילוק בין נתערב ק"פ ועבר עליו הפסח הכל דינו שוה וא"כ לדידן לרוב הפוסקים הוי כן ברוב בעלמא ולכך לאחה"פ ודאי דיהי' מותר אף בלי השלכת דמי האיסור לים המלח ועיקר הספק הי' נופל רק לענין אם מותר לשהותם עד אחה"פ או לא ואם הי' אסור לשהותם לא הי' מועיל בזה מכירה בפסח חוץ מדמי איסור שבו דהרי צריך ביעור ומה שנותן לנכרי בחנם אין זה ביעור אך לפמ"ש דאין בזה חשש ב"י ומותר לשהותם אין כאן ענין השלכת דמי האסור לים המלח רק ישהנו עד אחה"פ רק אם רוצה למכרם תוך הפסח אז יש לו למכרם חוץ מדמי איסור שבו ולזה כוון הח"י בסי' תמ"ז אבל אם רוצה להשהותו ישהנו ויהי' מותר למכרו ביחד ובפרט לאיש עני והוי הפ"מ לו כנלפענ"ד נכון לדינא (נשמט מלעיל) שזה הכל באם הלחין אין ניכרין עדיין אבל אם ניכרין ודאי צריך לבערם ולהשליכם למים דוקא או לשרפם וזה יותר טוב ולא מהני בזה חוץ מדמי איסור שבו:
+
+Siman 244
+
+שאלה אם מותר למכור חמץ לקלי הדעת שהם ימכרוהו לנכרי. נראה שחלילה ע"י איש כזה דידוע דמכירת חמץ הוי ערמה ובדאורייתא ל"מ כמ"ש התב"ש ומה דבחמץ מהני משום דבדאורייתא בביטול סגי ודעת כמה דחמץ ידוע ל"מ ביטול אכתי איך נסמוך על הערמה בדאורייתא אך י"ל עפמ"ש הטו"ז בסי' תל"ד דאנן סהדי דנותן לשליח החמץ במתנה והמק"ח תמה דהרי לא עשה בו קנין ולק"מ דזה הוי כמכירי כהונה דל"ב קנין דבאמת עיקר הוי מה שגומר בלבו להקנות וכל הני דבעי קנין במעשיו היינו רק לגלות מחשבתו ולהיות מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דגמר ומקני אבל היכי דהוי אומדנא דגמר בלבו להקנות ל"ב קנין וה"נ בזה כשהגיע זמן איסורו אנן סהדי דדעת כל אדם דאם ל"מ הביטול אז גמר ומקני אותו לנכרי במתנה ונעשה של הנכרי ויוצא ממ"נ ותינח אם המוכר החמץ מוכרו לנכרי בעצמו אז גמר ונותן במתנה או אם מכרו לישראל אחר והאחר מוכרו לנכרי אז בעל החמץ גמר ומקני להקונה והקונה להנכרי אבל אם קונה החמץ חשוד ובעל עברות א"כ נהי דאמרינן בש"ס דחמצן של ע"ע מותר מיד לא שביק היתרא וכו' כבר כתב הח"י דלא שייך בזה"ז דכולי ע"ע להכעיס נינהו ויש לחוש דבכה"ג בעל החמץ מקנה אותו לגמרי להקונה ומ"מ הקונה שהוא חשוד לא יקנה אותו בלב שלם לנכרי ושוב ל"מ מכירתו דהוי ערמה והוי חמץ שעעה"פ ואף דאחה"פ הוי רק דרבנן מ"מ לא נחשב הערמה בדרבנן כיון דפסח גופו הוי מה"ת ועבר עליו בב"י ממילא כיון דעל חמץ עברו בב"י אסור לאחה"פ ומכ"ש דיש לחוש אולי לא יבטל החמץ כיון דבזה"ז לא אמרינן לא שביק היתרא וכו' וא"כ אולי לא יבטל ומכ"ש דלבו בל יהי' עמו בשעת הביטול וממילא דל"מ המכירה דהוי הערמה ויהי' רבים נכשלים באיסור חמץ שעעה"פ לכן אין למכור לקלי הדעת וחשודים על דברים האסורים והוא ברור. ועיין בחבור על או"ח משנת תקצ"ט דף י"ח ע"ב בזה:
+
+Siman 245
+
+שא' בקמח סולת הנמכר לנכרי אחר חצות היום בקנין אג"ק ובמעות והקרקע הי' רק בשכירות גם להמוכר. והנה הסולת שלנו ובפרט של כרכים וכפי שכותב רו"מ דרך הטחינה ודאי הוי חמץ גמור ואין מקום להתירו כי מ"ש בשם אחד דהפקר נקנה באגב אין נראה כלל חדא דקנין אגב דעת כמה דהוי רק דרבנן ויש לספק אם מהני קנין דרבנן בחמץ וא"כ כאן הוי כמה ספקות לאיסורא דלמא דלא כהרז"ה דהוי דעת יחידאי ודלמא לא מהני קנין דרבנן בחמץ ועוד הוי טעות יותר דלו יהא דמהני קנין אגב בהפקר היינו אם הקונה מכוין לקנותו אבל בזה הנכרי אינו מכוין לקנותו כלל ואצלו הוי מילי דכדי רק בתשובה כתבתי דלכך מהני דעת אחרת מקנה אותה דהישראל מכוין להקנותו וקנה הנכרי בלי דעתו וא"כ זה הוי אם יש דעת אחרת מקנה אבל בהפקר דליכא דעת אחרת מקנה לא מהני דהנכרי א"מ לקנותו וגם אינו מכוון לקנות הקרקע שיקנה על ידו גם אם קנין אג"ק הוי רק דרבנן י"ל בנכרי לא תקנו זה כמו בחליפין להסוברים דהוי מדרבנן גם לסמוך על דעה דחוי' בקנין חמץ אין נ"ל דהרי במשכון הקשו הראשונים נימא הואיל ובידו לפדותו אך דתרצו דמחוסר ממונא לא אמרינן הואיל וא"כ בזה היכא דהוי ספק אם קנה הנכרי או לא וא"כ אם היה אתי לדינא לקמי ב"ד הי' פוסקים לו דלא קנה הנכרי כיון דהישראל מוחזק והוא מרי' קמא וא"כ הואיל ובידו לאשתעי דינא עמו ויהי' זוכה בדין הוי ברשותו וכיון שאילולי איסור חמץ הי' מחזיק בהחמץ ולא הי' נותנו להנכרי והי' עכ"פ בידו לעשות כן וזה הוי בלא הוצאת ממון ולכך מכח הואיל הוי שלו ועבר בב"י וכמ"ש בכמה דוכתא בעזה"י דהכלל כך הוא דכל שלולי איסור חמץ הוי ברשותו רק מכח חמץ אינו ברשותו לכך עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו אבל כל שלולי איסור חמץ נמי לא הוי ברשותו לא עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו וא"כ כאן לולי איסור חמץ הוי הדין תורה דהוי שלו לכך אף דמכח חמץ יבוא להקל לא מהני דעשאו כאלו הוא ברשותו וסמך לזה מפ"ד דב"ק הואיל ואי תבע לי' בדינא קמן לא אמרינן זיל שלים השתא נמי לאו מכירה הוא כן ה"נ בזה לכך אין לזה תקנה כלל רק או לבטלו ברוב כמ"ש הפמ"ג בשם ח"ש פ"י או נסמוך ע"ד בע"ה להיתר בהנאה לאחה"פ וימכרנו לנכרים אך באופן שלא יקח הדמי' תחלה רק יקח תחלה הקונה נכרי החמץ ואח"כ יקבל דמים וכמ"ש המג"א סי' תמ"ח ואני בקונטרס קנין עולם:
+
+Siman 246
+
+מה ששאל בענין מכירת חמץ אם טוב יותר להיות נכתב הקרקעות במכירה או בשכירות כי יש סברא לכאן ולכאן. תשובה. לדידי שניהם שוין דמכירה ודאי טובה ומ"ש רו"מ דהוי הערמה מה בכך לא מבעיא לדעת החולקים על התב"ש אף בדאורייתא מהני הערמה ואף לפ"ד התב"ש נמי א"ש דהרי ממ"נ מן התורה נהי דהערמה לא מהני מ"מ הרי גם גוף המכירה של החמץ הוי רק הערמה וא"כ אינו מכירה רק דמן התורה בביטול בעלמא סגי א"כ מה בכך דהקרקע הוי של ישראל הרי בטלו ומדרבנן דלא מהני ביטול הרי מדרבנן מהני הערמה א"כ כמו דלא איכפת לן מה דמכירת חמץ הוי הערמה כן לא איכפת לן מה דמכירת המקום הוי הערמה לכך המכירה הוי טובה וגם השכירות הוי טובה כי מה שחשש המק"ח דשכירות לא קניא והוי חמץ עכו"ם באחריות ישראל בבית ישראל אינו נראה כלל חדא דלמה יחשב באחריות ישראל הרי לא קיבל עליו אחריות ומדין שומרין או דתפיס לי' אזוזי הרי בנכרי לא שייך דין שמירה בסתמא ואף אם יאבד לא ישלם לו הנכרי הרי זה אינו מדינא כי מדינא יתחייב לשלם רק דהעכו"ם יגזול ממנו או בדיניהם הנה זה הוי דעה דחוי' לומר דאם הנכרי אלם נחשב אחריות ולא קיי"ל כן ועוד אף אם הוי באחריות מה בכך דשכירות לא קניא הרי כן פריך הש"ס ברפ"ק דפסחים גבי יחד לו בית ולדעת קצת מיירי אפי' באחריות ומשני לא ימצא אמר רחמנא פרט זה שאינו מצוי בידו א"כ מוכח דאף אם שכירות לא קניא מ"מ מהני בחמץ שכירות דאינו מצוי בידו ועוד אני אומר בעזה"י דלכאורה קשה מה פריך הש"ס למימרא דשכירות קניא וכו' ומהו פריך הרי אמרינן בב"ק צ"ז גזל ��לא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדישו דכתיב איש כי יקדיש את ביתו קודש מה ביתו ברשותו אף כל שהוא ברשותו יצא זה שהוא ברשותו ואינו שלו עיי"ש וא"כ ה"נ הרי כתיב בבתיכם וא"כ נהי נמי דהטו"ז בה"פ סי' ת"מ כתב דבבתיכם קאי על החידוש עכ"פ על החידוש על הגורם לממון ודאי קאי בבתיכם וא"כ בעינן שיהי' ביתו שלו וברשותו וא"כ נהי נמי דשכירות לא קניא עכ"פ אינו ברשותו רק ברשות הנכרי והרי גזלה נמי לא קניא ומ"מ נחשב להנגזל דאינו ברשותו א"כ ה"נ נהי דשכירות לא קניא עכ"פ אינו ברשותו ומה פריך. אך א"ש כיון דהתם מיירי ביחד לו בית מרצון ישראל ובידו ללקחו כל פעם מן הנכרי א"כ שפיר הוי ברשותו ואינו דומה לגזלן דאינו ברשות הנגזל שהגזלן לא יחזיר לו אבל בזה הרי בידו לחזור בו מיהו אם שכירות קניא מה בכך דבידו לחזור בו השתא לאו דידיה והוי כמו הואיל אי בעי קנה לא אמרינן אבל אם שכירות לא קניא ובידו לחזור בו הוי דומיא דביתו שלו וברשותו לכך הוצרך לטעם הש"ס דאינו מצוי בידו אבל בשכירות דאין בידו לחזור בו תוך הזמן מה בכך דלא קניא אינו ברשותו עכ"פ ולא הוי דומיא דבתיכם והוי כמקבל אחריות על חמצו של עכו"ם בביתו של נכרי דמותר לכך לדידי שוין הם רק בי"ד כיון דאסור להשכיר ביתו להכניס בו חמץ טוב יותר המכירה אבל אם מוכר החמץ בי"ג יכול לכתוב שכירות בלי חשש ופקפוק כלל:
+
+Siman 247
+
+שאלתו בדבר הבהמות שאוכלין חמץ מפסולת היי"ש ומוכרים אותם לעכו"ם עפ"י ספר מק"ח הגם שהתב"ש מפקפק עכ"ז מחמת הפ"מ סומכין על המק"ח ועתה ק"פ נשאל מאיש שקנה ג' שוורים והם עומדים על הרפת ואוכלים חמץ ורוצה לשוחטם בחוה"מ איך להתנהג במכירתם ואסרו רו"מ למכור לעכו"ם דג' שוורים אין הפ"מ כ"כ וגם מחמת שרוצה לשוחטם בפסח הגם דמותר מחמת זוז"ג עכ"ז יש לפקפק בזה וכו'. תשובה. יפה הורה וכן אני מורה ובחבורי נ"ז ח"ב בקונטרס קנין עולם הארכתי להחזיק דברי התב"ש וחלילה למכור הבהמות להאכיל חמץ וכן הורה תמיד הרב הצדיק הגדול המפורסים אבד"ק בוטשאטש ז"ל אך באם אני רואה דהוי הרבה בהמות וקשה לשמוע אני מתיר למכרם אך לנכרי עשיר שיהי' בידו לשלם באמת שלא יהי' ניכר הערמה כ"כ אך לבהמות מועטים אני אוסר למכרם להאכילם חמץ וכן פסקתי גם בפסח הזה ומכ"ש היכי דרוצה לשוחטם בפסח דניכר הערמה יותר דמכוין כדי לפטמן וגם הוי לו הנאה מזה כמ"ש רו"מ ודאי יפה הורה:
+
+Siman 248
+
+שא' בפרות שנלקחו לערל בימות הפסח והאכילום חמץ ואח"כ חזרו לבעליהם בפסח ומורה אחד אסר החלב ורו"מ התיר הנה כל הטעמים שלו אינן דמ"ש דהוי זוז"ג נעלם ממנו המג"א סי' תמ"ה דבחמץ זוז"ג אסור ומ"ש דנשתנה לדבר המותר ז"א דזה מהני רק באיסור אכילה אבל לא באיסור הנאה דעכ"פ הנאה הוי וכ"כ במק"ח ומ"ש דהוי הנאה הבאה לו בע"כ ז"א כיון דגם נהנה שאם לא הי' מאכילם לא היו נותנין חלב כלל או לא חלב הרבה עכ"פ וא"כ ניחא לי' באונס זה ולא נחשב אונס וכן הוא במק"ח סברא זו עיי"ש:
+
+Siman 249
+
+בנדון החמץ שהוגבה ע"פ המאגיסטראט לבע"ח יהודים ולערלים מה לעשות בו בפסח. הנה זה אינו חדש וכבר כתוב אצלי בתשובה על כיוצא בזה והנה מ"ש רו"מ דהלוה ימכרנו ז"א דנהי דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה מ"מ כיון דנהי דהוי שלו ואינו ברשותו ואיש כי יקדיש את ביתו קודש אמר רחמנא מה ביתו ברשותו וכו' וכל דא"י להקדיש א"י למכור וגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש וכו' אך המלוין הי' יכולין למכרו דנהי דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה מ"מ יכול למכור זכותו וחובו שיש לו כמו במלוה שיש לו משכון יכול הוא למסור החוב והמשכון שיש לו כן ה"נ בזה המלוין הי' יכולין למכור הזכות והחוב שיש להם על חמץ זה וא"ז הי' מסתלקין מן החמץ. ומ"ש רו"מ להיתר זה מכח דהוי גם לנכרים חוב על זה ודימה זה לישראל ונכרי שהי' להם בשותפות חמץ וחלקו אחה"פ דאמרינן בזה א"ב הנה ז"א דבזה לא שייך ברירה דהתם כיון דגוף החמץ הוי של זה ושל זה שייך לומר אין ברירה והוי כהחליפו חלקם אבל בזה כיון דבאמת מכאן ולהבא הוא גובה א"כ אין החמץ שלהם רק דהוי להם שיעבוד על החמץ ובאחריותן והנה השיעבוד הוי לכל הלוה על כל החמץ זה כמו זה דאם נפסד מחצה וכדומה יכול לגבות מן הנשאר והשיעבוד של כ"א הוי על כל החמץ והוי כולו לזה וכולו לזה ולא שייך בזה ברירה והוי כחמץ של נכרי באחריות ישראל ולכך לזה אם לא הי' נמכר כלל הי' אסור לאחה"פ רק אם מכרוהו המלוין כנ"ל שפיר דמי:
+
+Siman 250
+
+שאלה יהודי קנה ק"פ חטים מעכו"ם ונתן לו הכסף ולא משך החטים והחטים שקנה היו מעורבים בהרבה חטים של העכו"ם והיהודי לא מכר החטים בסברו כיון שלא משך החטים עדיין עומדים בבית הנכרי ובאחריות הנכרי עליהם מגנבה ושרפה. ואחה"פ נתוודע שהחטים המה חמוצים עד שאין ס' נגד החטים שצמחו וכור חטים קנה ג"כ בכסף לבד והיו ג"כ חמוצים ולא היו מעורבים עם החטים של עכו"ם. תשובה. הנה רו"מ צדד להיתר ואף דעתי כן ואבאר בקצרה דמ"ש רו"מ דבנכרי אין כסף קונה יפה אמר ומ"ש די"ל כיון דנהגו הקונים לקנות בזה הוי קנין ממש זה אינו נראה דודאי קנין שאינו קנין מדינא הן לישראל הן לנכרי י"ל כיון דנהגו לקנות בזה מהני אבל כסף כיון דמדין תורה הוי קנין בישראל מישראל רק התורה אמרה דלנכרי אינו קנין א"כ כיון דהתורה אמרה כך ל"מ מנהג בזה נגד דין תורה ואף דבדיניהם קנה עיין מג"א סי' תמ"ח דהוכיח מן הש"ס דל"מ בדיניהם רק מה דפסקה להם התורה ועוד כיון דכל חמץ אינו ברשותו של אדם רק דהתורה עשאו כאלו הוא ברשותו וא"כ בזה כיון דמצד דין תורה לא מהני בנכרי שוב בזה לא עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו ועוד נראה כיון דהחטין לא הוי ברשותו ולא ידע שיש בהם הרבה מחומצים י"ל דאיסורא לא ניחא לי' דליקני והוי מקח טעות ואינו שלו כלל דהוי כקנין בטעות ומ"ש רו"מ דהוי עיקרו דאורייתא עיין מג"א סי' תמ"ז בשם הר"ן פ"ק דחולין דישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי וקיבל הנכרי אחריות צריך ביעור מדרבנן א"כ הוי עיקרו דרבנן ולכך מכח כ"ז הנני מסכים לדברי רו"מ להקל:
+
+Siman 251
+
+לק' זאלאזיץ נראה דהיי"ש מותר לגמרי לא מבעיא לפי משמעות השאלה דנראה לפי שמעיד הזמן דהיי"ש הנעשה אח"כ ביד האדון הוי רוב נגד היי"ש הנעשה ביד ישראל וא"כ בטל לי' היי"ש של ישראל ברוב וחמץ שעעה"פ בטל ברוב והפ"י בתשובה מתיר גם לכתחלה לבטלו ברוב רק גם אם לא הי' רוב בהיתר גם אם הוי ידוע שזה היי"ש הוי ממה שנולד ביד ישראל נראה דהיי"ש עצמו נמי מותר דהרי דעת הנו"ב בתשובה דאף בגזלן ישראל החמץ מותר אחה"פ ואף דדבריו המה נגד הש"ס כמ"ש בחידושי מיהו עכ"פ בגזלן נכרי ודאי דמותר דבשלמא בגזלן ישראל כיון דהוא עובר בב"י משום לתא דידי' י"ל דקנסוהו להיות אסור לכ"ע אבל בגזלן נכרי ממ"נ הוא לא עבר בב"י והישראל ודאי לא עבר כיון דלא הוי בידו לבערו וגם לא הוי יכול למכרו כדין גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י לבערו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וא"כ פשיטא דמותר בהנאה ואף באכילה:
+
+Siman 252
+
+בנדון אחד שהי' לו בחנותו לאקשין עגולים חלולים שעושין בק"ק וויען ושכח למכרם בע"פ ובתוך הפסח נודע לו והלך רו"מ ולקחם להשליכם לנהר. הנה תע"ב ומצוה קעביד וכמ"ש בב"ק דף צ"ג בגזל חמץ ובא אחר ושרפו בפסח פטור שהכל מצווין עליו לבערו ואף שהוא ממי ביצים בודאי יש לחוש שערבב הנכרי גם שמה"ת לא יעשה כן ומי פירות עם מים הוי לכמה פוסקים דאורייתא ועיין בנוב"ק חאו"ח דדעתו דלהסוברים מי פירות עם מים הוי נוקשא דאורייתא גם דעת רש"י הובא בטור סי' תס"ב דמי פירות לבד נמי הוי חמץ ונהי דלא קיי"ל מ"מ בצירוף דעת הנו"ב ובצירוף הסוברים דנוקשא דאורייתא הוי כמה ספקות לאיסורא גם בזה יפה כתב רו"מ דהקמח חמץ גמור בעצמו דדרך ללתות החטין ועיין במג"א סי' תנ"ג ובח"י דבשל כרכים ודאי הוי חמץ לכך יפה עשה רו"מ והוא דין ברור:
+
+Siman 253
+
+בנדון מכירת חמץ אם לא פירש איזה מין רק כתב שמוכר כל החמץ. הנח בפמ"ג או"ח מבואר דמהני ובמק"ח כתב בפשיטות דל"מ ובקונטרס קנין עולם לספרי נ"ז כתבתי דהעיקר כהמק"ח וח"ו לומר דזה הוי מכירה ובודאי החמץ אסור אחה"פ ואין לו היתר רק לבטלו ברוב כדעת תשובת פנ"י:
+
+Siman 254
+
+ע"ד הסובין והקמח יפה הורה לא מבעיא בדין הראשון שצוה להפקירו לחוץ בע"פ וזכה בו הנכרי אז בע"פ ודאי יפה הורה כפי מ"ש בתשו' פ"י הובא בפמ"ג וכן עשיתי אני מעשה פ"ק רק גם בנדון סובין והקמח בשאלה שני' אם כי לדינא העיקר כדעת המק"ח שאם לא פירש כל מין ומין לא הוי מכירה ודברי הפמ"ג תמוהין בזה וכן כתבתי אני בגליון הפמ"ג טרם ראיתי דברי המק"ח מ"מ בנדון כזה דאינו ודאי חמץ דדלמא לא לתתו ואם לתתו דלמא לא הוי בדרך שנתחמץ לכך בזה כדאי הפמ"ג לסמוך עליו מיהו אם אפשר לבטלו ברוב כדעת הוראת הפ"י הנ"ל ג"כ הובא בפמ"ג מה טוב לעשות כן:
+
+Siman 255
+
+שאלתו בנדון מכירת חמץ שחשש להני החשודים שאין מבטלין החמץ הנה בשביל זה לבדו לא הי' חשש להקונים רק אחה"פ הי' חשש להנות מן החמץ של אנשים ההם מיהו בזה אי אפשר לומר שכדאי לסמוך על המק"ח החולק על הב"ש ומתיר הערמה בשל תורה והי' כדאי לסמוך בשעת הדחק.
+וכן מנהג מקומו ישתקע שמה שכותבין שנותנין לו רשות למכור למי שירצה בזה ל"מ כלום שיקנה בזה הנכרי הקרקע מיד המוכר כיון דהבעלים אין חתומין עליו והמוכר אינו רק שליח מן בעל החדר והחמץ ועיין במק"ח דחתימת השליח ל"מ וא"כ נהי שיקנה הנכרי החמץ מ"מ הוי בבית ישראל ואחריותו ועובר בב"י גם אפשר דהוי כמוכר רע ויפה ביחד דביטל כל המכירה ואסור בהנאה לכך צריך ליתן כ"א להקונה שט"מ על שמו על החמץ ועל הבית ואז כיון דנעשה שלו כל הבתים והחמץ מהני אח"כ מכירתו וחתימתו להנכרי מיהו גם בזה הרבה עקולי ופשורי בחמץ שנעשה אחר מכירתו להקונה לכך אין תקנה רק שכ"א יכתוב לו שט"מ בעצמו לנכרי הקונה זה עדיף טפי וכן אני מצוה לכל שואל פי. ומ"ש על הפמ"ג מ"ש דהמכירה צריך להיות קודם הביטול לא ידעתי מה קשיא לי' הרי יפה דיבר דהמכירה קודם אז ממ"נ אם מהני מכירה בהערמה כבר מכר ואם ל"מ מכירה בהערמה א"כ הרי הוא מבטל ועכ"פ מן התורה אין חשש אבל אם יעשה להיפך ויבטל תחלה א"כ אח"כ כשמוכר מה מוכר אם אינו שלו ואם מכרו נראה שחוזר מן הביטול וגלי דעתי' דניחא לי' וזוכה לו חצרו ולא יועיל הביטול כלל לכך דברי הפמ"ג ברורין ומוכרחין:
+
+Siman 256
+
+בנדון מכירת חמץ שכולם כותבי' שטר הרשאה להרב והרב כותב שט"מ להנכרי ופורט כל מין ומין וכן הקרקעות כותב כל מקומות החמץ ובסכום ידוע ורו"מ חוכך בזה די"ל דלא סמכא דעתא דהוי כאין מינו ידוע. הנה ז"א והנה אם אין הרב מוסר שטר הרשאה שלו אל הנכרי הקונה בלא"ה אין המכירה כלום דחתימת השליח על שט"מ ל"מ וכמ"ש גם במק"ח כן וכן מסתבר דבזה ודאי לא סמכא דעת הקונה דהרי בעלי הקרקעות יכולין לשחוק בו ואולי יכבוש השליח שטר הרשאה שלו ולכך לא הוי מכירה אבל אם מסר לו גם הרשאה שלו ודאי מהני דאינו דומה לאין מינו ידוע דהתם אין יודע מה הוא בזה לא מהני מה שהיה יכול להבחינו מה הוא אבל אם יודע מינו מה הוא רק שאינו יודע אם טוב אם רע בזה כל דיכול הי' להבחינו הן מטלטלין הן קרקע בזה סמכא דעתו ועיימ"ש בסמ"ע סי' רל"ב בדבר שהיה יכול לנסותו ולטעמו והמוכר מכר לו סתם אפילו אם נמצא רע א"י לחזור בו עיי"ש ומכ"ש באינו רע דסמכא דעתו הוי ואף דאין הנכרי קורא השטר מכירה כיון דבידו הוא ליתן לאיזה ישראל לקראו הוי סמכא דעתו ומהני. והנה עצה של רו"מ שכותב דמי המכירה כפי אשר ישומו הבקיאים לכאורה לא הי' נראה לי עצה זו דהרי לא סמכא דעתו דלמא ישומו הבקיאים יותר ממה שהוא היה רוצה ליתן בעדם אך נזכרתי שבחו"מ סימן כ"ו מוכח להיפך דבזה הוי מכירה וסמכא דעתא אך מ"מ אין נראה לי מנהגן דשם מיירי דמפרש כמו שישומו שלשה או ארבעה בזה מוכח דהכונה איזה שלשה שיהיה בזה סמכא דעתא של הקונה אבל אם אומר סתם בקיאים לא סמכא דעתא דיוכל המוכר לומר דאלו שירצה הקונה אינן בקיאים והוא רוצה באחרים גם אולי יאמר שרוצה בהרבה בקיאים ואם כי מדינא סתם בקיאים הוי שנים זה מדינא אבל הקונה ובפרט נכרי אינו יודע זה וחושש אולי יאמר המוכר כי רוצה בהרבה בקיאים לכך אם יעשה עצה זו ופרש כפי אשר יאמרו ג' בקיאים או ב' בקיאים אז מהני כנלפענ"ד:
+
+Siman 257
+
+בנדון שט"מ שכתב אחד בשליחות בעל החמץ והוא עצמו החתים שמו עליו. הנה זה מפורש במק"ח ה"פ דחתימת השליח לאו כלום הוא ואין צורך לפלפול דברי רו"מ כי אף אי נימא דמצד החמץ הי' מועיל השליח דהקנה לו החמץ ע"פ דברי הט"ז בסי' תל"ד ואף דדברי הטו"ז תמוהין כמ"ש המק"ח מ"מ כתבתי בחבורי לה"פ די"ל דהוי כמכירי כהונה מ"מ היינו רק בגוף החמץ אבל הקרקע ודאי לא נקנה רק בשטר ולא סמכא דעתי' רק בשטר ושטר זה אינו ראי' ולא קנין כיון דלא חתום בו המוכר וכיון דהקרקע לא נקנה שוב החמץ אף אם נקנה הוי עכ"פ כפקדון בבית ישראל באחריותו דהנכרי לא ישלם לו אם יהי' נאבד גם יכול הקונה הנכרי לבטל כל המקח די"ל כיון דקנה ביחד אינו קונה זה בלא זה כמ"ש בחו"מ סי' רט"ז דעות בזה לכך החמץ דינו כדין חמץ שעעה"פ ואף שהי' שוגג לא מהני ואם הוא הפ"מ אין תקנה רק לבטלו ברוב כהיתר הפ"י בתשובה שכתבו האחרונים בשמו. גם מצד שכתב שמכר לו לחלוטין ואין בידו למכור לחלוטין דהוי רק מושכר לו לכך החמץ דינו כנ"ל:
+
+Siman 258
+
+שאלה בחשוד ודאי על כל עברות שבתורה ובימי הפסח נסע הוא ואשתו והשאיר נכרית מוזגת ובמוצאי פסח לקחו בני העיר שמרים לחמץ בו עיסות ונודע ואסר הפת באכילה ולא בהנאה. תשובה. יפה הורה כי מ"ש רו"מ מחמצן של ע"ע שמותר מפני שהם מחליפין ומן הסתם כתב שט"מ ז"א דעיין בח"י דבזה"ז דינם כעוברי להכעיס גם יש בזה קצת הפסד ממון כתיבת שט"מ ומה שצריך אח"כ להוסיף להנכרי כשיחזור ויקנה הימנו גם אף אם מכר לדעתי העיקר כהתב"ש דל"מ המכירה דהוי ערמה וכמ"ש בקנין עולם רק מהני מכח הביטול ורשע כזה ודאי אינו מבטל ואם ביטל הוי כעין סליחה ולא מלבו להיות בג"ד דלא ניחא לי' לכך לא מהני באיש כזה המכירה וגם אף אם מכר אף להחולקים על התב"ש היינו באיש כשר דלא הוי ניכר הערמה מתוכו אבל באיש רשע עובר עברה להכעיס הערמה ניכר מתוכו ועיין בב"ב גבי המוכר שור ונמצא נגחן מוכח משם דין הקונה מה הוא הוי אומדנא על הקנ��' מה הוא אם כן ה"נ מן המוכר מה הוא ניכר הכונה ובזה ניכר הערמה וזה ודאי ל"מ לכך יפה הורה לאוסרו באכילה. ומה דהתירו בהנאה למכרו לנכרים היות כי הי' הפ"מ יפה הורה כיון דדעת המהרש"ל הובא במג"א סי' תמ"ב דדבר המעמיד בטל ודעת רבינו יעקב הובא במג"א שם דאף בדבר המעמיד לא קניס רק כיון דאינו בעין לכך כדאי הם לסמוך עליהם להתירו בהנאה וגם י"ל דמה דאסרינן דבר המעמיד היינו במה דאוסר עד ס' אבל במה דלא בעינן ס' רק די ברוב גם מעמיד בטל והרי המג"א הביא דרוב הפוסקים ס"ל דחמץ שעעה"פ בטל ברוב לכך י"ל דגם מעמיד בטל גם יש לצרף אם הי' הקונה הנכרי לוקח החמץ תחלה לביתו או לידו ואח"כ משלם הדמים וכמ"ש ביו"ד סי' קל"ב לכך מכל זה יפה התיר בהנאה במקום הפ"מ:
+
+Siman 259
+
+ומה דהתיר הקמח מקאקאריזיס שנתחמץ בשמרים הנזכרים בשאלה הקודמת ג"כ יפה התיר דבזה אינו מעמיד ואינו חימוץ רק סרחון ואין עליו תורת מעמיד ובטל ברוב לרוב הפוסקים:
+
+Siman 260
+
+ומה ששאל בכפרי שהוגד לו שנותן סובין לבהמתו בשעת החליב' בפסח יפה אסרו לדידן דודאי לותתין החטין ותולין במצוי חס להזכיר אף להשהות סובין בפסח מכ"ש להאכיל לבהמתו וסובין שלנו הרבה קמח יש בהם עדיין ובודאי מחמיצין ולא על סובין שלנו כוונו הראשונים ועוד אף אם אינו מחמץ עכ"פ הם עצמן חמץ ולכך אסור ויסכר פי המתיר:
+
+Siman 261
+
+שאלה בא' שמכר ראזאליע ממינים שונים לערלית ובתוך הפסח נודע שאם אמה היתה מומרת וא"א עתה לבטל ברוב דהוי דברים יקרים וא"א לעשות הרבה מהם. תשובה. לפ"ד הח"י בספר ת"ש דהיכי דהוי אונס גמור מותר לאחה"פ גם בזה יש להקל דהרי כאן כיון דביטל רק דגזרינן אטו לא ביטל וחזינן דרצה למכרו ומה לו אם ימכור לערלית ממש או למומרת א"כ בזה לא שייך גזרה זו וכיון דביטלו ולא עבר בב"י יש להתירו לאחה"פ ושל המומרת לא הוי דהוי מכירה בטעות כמ"ש בתשובה ועוד אף אם לא יהא אונס גמור להמוכר מ"מ להנכרית הקונה לו יהי' דמדינא יש לה דין מומרת מ"מ כיון דפליגי בפ"ז דשבת בתינוק שנשבה בין הנכרים דר"י ור"ל ס"ל דפטור דהוי אונס ורב ושמואל ס"ל דחייב דהוי שוגג ונהי דהרמב"ם בהל' שגגות פסק כרב ושמואל מ"מ כיון דחמץ קיל דהרי לדעת המג"א בטל ברוב וכן הסכימו האחרונים א"כ קיל היא משאר איסורין א"כ דומה למה דקיי"ל בערלה כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל וכן הלכה כדברי המיקל באבל כן ה"נ לענין חמץ שעעה"פ הלכה כדברי המיקל ולכך תינוק שנשבה בין הנכרים או זרע מומרת דמיום הוולדו הוי בין הנכרים הוי לר"י ור"ל אונס גמור והלכה כמותם בחמץ שעעה"פ א"כ חמץ דידהו נמי שרי לאחה"פ א"כ לו יהא דלגבי המוכר לא הוי אונס מ"מ להמומרת הוי אונס ומותר אחה"פ ובפרט דבאמת ביטל רק ר"י ס"ל בירושלמי דאסור מכח הערמה והרי ר"י ס"ל בש"ס דילן בתינוק שנשבה דהוי אונס וא"כ ממ"נ מותר לר"י הוי אונס ומותר מכח המומר ולרב ושמואל דס"ל דלא הוי אונס י"ל דהם לא חיישי להערמה וכיון דישראל ביטל ומכר א"כ נהי דהקונה הוי מומר מ"מ כיון דלדידהו אם יהי' של המומר אסור בהנאה הוי מכירה בטעות דאם ידע שהיא מומרת לא הי' מוכר לה וזה הוי אומדנא דמוכח טובא א"כ נשאר של הישראל והוא ביטל ומותר לאחה"פ כן ל"ל לצדד להקל מיהו משום חומרא דחמץ ימכרנו רק לנכרים ויראה שימשך הנכרי תחלה היי"ש ואח"כ יקבל הדמים וכל מה דאפשר לעשות בהתירא יעשה גם כיון דהי' רוב היתר בראזאליע כתבתי בתשובה להיתר בזה אחה"פ אף אם הי' התערובות ק"פ אם לא הי' בו כזית בכא"פ ובפרט כשביטל:
+
+Siman 262
+
+בדין עכו"ם שהביא דורן הביא בב"י דעת הרא"ש דצריך שיאמר בפירוש שלא יקנה לו רשותו והטור כתב דאף בלא אמירה הרי איסורא לא ניחא לי' דליקני עיי"ש בסי' תמ"ח ונלפענ"ד דדברי הרא"ש נכונין דאינו דומה איסור חמץ לאיסור דעלמא כיון דקיי"ל דחמץ בלא"ה אינו ברשותו של אדם ואעפ"כ עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו להתחייב עלה ובארנו מכבר דהכלל כך הוא דכל שבלאו איסור חמץ ג"כ לא הי' כשלו אינו עובר עליו בב"י אבל אם לולי איסור חמץ הי' שלו רק שאיסור החמץ גרם שלא יהי' שלו בזה עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו וא"כ לפ"ז בשלמא בחמץ של אחרים ממש אף אם לא הי' נאסר מכח חמץ ג"כ לא הי' כשלו וכיון דלא קנאו בזה אינו עובר עליו בב"י אבל באם הקנה לו הנכרי החמץ ואז לולי איסור החמץ ודאי הוי שלו דחצרו זכתה לו ורק מכח דהוא איסור חמץ לא זכתה לו דאיסורא לא ניחא לי' א"כ רק איסור חמץ הוא דגרם לו שלא יהי' שלו ואין בזה בין חמץ זה לחמץ שלו דג"כ אינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו כן נמי בזה ואין דומה לשאר איסורין דעלמא דאמרינן איסורא לא ניחא לי' דהתם לא עשאו התורה כאלו הוא ברשותו לכך אזלינן בתר דין ממון דעלמא משא"כ בחמץ לכך בעינן שיאמר בפירוש שאין רוצה שיקנה לו רשותו ואז לולי איסור החמץ ג"כ לא הוי שלו כיון שמוחה בפירוש לכך בזה אינו עובר עליו כיון שאין איסור חמץ גרם לו זה נראה דעת הרא"ש ולפ"ז בדין של הח"י שם בדין אם קנה חטין מהנכרי ומצא בהם חמץ דמותר להחזיר לו המעות דהוי מקח טעות אינו לדעת הרא"ש דכל שלולי האיסור הוי כאן קנין שוב הוי כשלו ואסור ג"כ לדעת הרא"ש מיהו כיון דמלתא דרבנן שומעין להקל לכך אם נשתהא על לאחה"פ מותר אבל בפסח עצמו דהוי דאורייתא יש להחמיר כדעת הרא"ש ועיין בחיבורי מכבר הבאתי דברי הפ"מ דכל שנולד הספק בפסח אסור אף לאחה"פ עיי"ש ונ"מ מזה כמה דינים:
+
+Siman 263
+
+שאלה השומר ומקבל שכר בשמירת התבואה שלא יגנבו והי' בתוכם חמוצים. תשובה. נראה דמותר כיון דהחמץ ניכר ואפשר להפריד האיסור מן ההיתר א"כ לא נאסר ההיתר ע"י האיסור וההוא לחודי' קאי וההוא לחודי' קאי וא"כ השכר שמקבל הוי עבור ההיתר ואינו מקבל יותר עבור מה שיש בזמן האיסור לכך יפה הורה להיתר אבל בשביל שמירת האיסור לבד ודאי אסור לקבל שכר ועיימ"ש בחבורי לה"פ תשובה להיתר היכא דשומר בחנם עיי"ש. ומדי דברי בזה אזכיר מה ששמעתי מקשים בשם הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל דהאיך מותר לקברנים לקבל שכר ממתים וה"ה דקשה נמי ממשמרי המת איך מותרין ליקח שכר ואפשר דמכח עת לעשות לה' התירו וכן שלא יהי' נמצא מי שיעשה זאת בחנם לכן התירו כן כמו דהתירו הרבה דברים כן גם י"ל דלצורך מצוה שאני כמו דיש שכר שבת כה"ג עיין בהל' שבת סי' ש"ו כן י"ל בזה דלא אסרו להשתכר בא"ה רק אם הוי העסק דבר הרשות אבל אם הוי דבר מצוה לא נאסר להשתכר בא"ה ואפשר לומר עוד בטעמו דהיכי דהוי דבר מצוה אם לא יקבל שכר יהי' לו שכר מן השמים א"כ ע"י קבלת השכר מפסיד שכר המצוה א"כ הוי ההפסד מרובה על השכר לכך אין זה שכר שבת וה"ה דאין זה משתכר בא"ה דמפסיד הוא בקבלת שכר זה ושכר שמים לא נחשב משתכר בא"ה כמ"ש הרשב"א לענין מללה"נ דאף דהוי שכר בעוה"ב אין זה הנאה כן ה"נ בזה ומיהו כיון דע"י שכר זה יפסיד שכרו לעוה"ב אין זה משתכר באה"נ ולא שכר שבת כנלפענ"ד:
+
+Siman 264
+
+שא' באחד ששכח בע"פ ליתן השט"מ לנכרי והכסף נתן קודם זמן איסורו והשט"מ לא נתן עד אח"ז איסורו והשיב רו"מ למסור השט"מ עדיין וסמך ע"ד הסוברים דעד הלילה אינו עובר בב"י רק בעשה דתשביתו והנוב"ת העלה דמה דחמץ אינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו היינו רק אם לא הוציא החמץ לרשות נכרי קודם הלילה אבל אם זכה בו הנכרי קודם הלילה אינו עובר וא"כ נהי דהחמץ אינו ברשותו למכרו מ"מ החצר יכול למכרו עדיין וממילא בא החמץ המונח שם לרשות נכרי והוי כאלו הוציא החמץ מרשותו ובשביל מה דעבר בעשה דתשביתו אינו נאסר בהנאה עכתו"ד. לא טוב הורה בזה לא מבעיא למסור לו השט"מ הראשונ' שכתב בו שמוכר לו החמץ ג"כ א"כ לא מבעיא דאיסורא קעביד דמוכר איסורי הנאה רק גם י"ל דהמכירה בטל להקרקע ג"כ די"ל דהוי גילוי דעת שלא מכר לו הקרקע רק להקנות בו גם החמץ ואם החמץ לא הוי בר מכירה בטל מכירת הקרקע ודמי לקני את וחמור וגרע מיני' דהתם אין טעם לתלות זה בזה אבל כאן י"ל דלא הקנה לו הקרקע רק עבור שיקנה בו החמץ ובלא"ה אינו מוכר לו גם הקרקע רק אף גם אם יכתוב לו רק שט"מ על החדר נמי לא מהני דמ"ש הנו"ב דאם בא לרשות הנכרי אינו עובר עליו היינו רק אם הגביה הנכרי וכוון לקנותו אבל כאן במה קנה הנכרי אם לא ע"י חצרו לא מבעיא להסוברים דאין דין חצר לנכרי ודאי לא קנה ואף דיש דעות דחצר קונה לנכרי וכתבתי בכמה תשובות דנראה כן מ"מ הרי דעת כמה דאין חצר לנכרי וא"כ הוי ס"ס דלמא כהסוברים דעוברין בב"י משש ואת"ל דאינו עובר עד הלילה דלמא אין חצר לנכרי ועוד בלא זה אף אם יש חצר לנכרי מ"מ היינו דוקא במה דעבידי דאתי או אף בלי עבידי אם מכוין הנכרי לקנותו אבל כאן הרי הנכרי יודע ממנו ואינו מכוין לקנותו דיודע דהוי רק דרך הערמה ובשלמא במכירת חמץ נהי דאין הנכרי מכוין לקנותו מ"מ מהני מכח דעת אחרת מקנה ואף דאין שליחות לנכרי כתבתי בתשובה דכאן מהני מכח דע"י מה שזכה הנכרי בהחמץ נתחייב הנכרי בדמיו א"כ הוי טובה גם להמוכר והוי כשותפין ובזה יש שליחות גם לנכרי דשותף עדיף משאר שליח כדמוכח בפ"ב דקדושין אבל אח"ז איסורו דאין החמץ ברשותו א"כ ליכא דעת אחרת מקנה ודאי לא נעשה החמץ ברשות נכרי ולכך אין זה תקנה רק התקנה המפורש בפמ"ג להוציא החמץ לרה"ר ואם יבוא הנכרי ויזכה בו אז יהי' מותר אחה"פ ובלא"ה אין לו תקנה בפסח רק אם עבר ושהא יבטלנו ברוב כמ"ש בתשו' פ"י:
+
+Siman 265
+
+שא' באחד ששכח למכור בע"פ שני מאות קבין יי"ש ונזכר בדבר כמו ג' שעות אחר חצות היום וכאשר הגיד הדבר לפני אנשים אמרו לו דיפקיר את היי"ש בהפקר גמור וענה להם איך יוכל להפקיר סך מרובה כזה והלך ומכר לנכרי את היי"ש אחר חצות בשטר ואדרויף כנהוג והיי"ש הנ"ל קנה מהאדון בקאנטראקט באופן המועיל והיי"ש עומד בבית האדון על אחריות האדון ולאדון יש לו הרבה יי"ש יותר מזה שמכר להישראל והשואל אומר שלא יקבל כלל אצל האדון היי"ש שיש לו מכבר רק מהיי"ש החדש שיולד להאדון אחה"פ שלא הי' בעולם כלל בימי הפסח והדבר הוא הפ"מ וכו'. תשובה. הנה האומרים לו להפקיר ותשובתו להם הורעו את כחן כי הנה המכירה אחר כמה שעות אחר חצות אינו כלום כי אינו ברשותו כיון דעכ"פ עובר בעשה דתשביתו וההפקר הוא נכון כמ"ש בפמ"ג אך זה להעמידו בחוץ ממש שיזכה בו נכרי באמת אז נהי דהפקר אינו מועיל כיון דאינו ברשותו מיהו כיון דזכה בו הנכרי קודם יו"ט דלא הוי עדיין לאו דב"י לכמה פוסקים הי' מועיל להתירו אח"כ אבל בזה דהיי"ש לא הי' בביתו ולא הי' יכול להוציאו בחוץ ממש שיזכה בו נכרי ודבורו הי' כלא הי' והנכרי האדון לא זכה בו חדא דיש דעות דאין חצר לנכרי ואף אם יש חצר עכ"פ בזה לא הוי עבידי דאתי ולא זכה לו שלא מדעתו ואם לא הי' אומר איך אפקיר סך רב כזה אז עכ"פ לא הוי חזרה מן ה��יטול ואז הוי יש לסמוך על מה דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי רק מדרבנן צריך ביעור ויש לדון אם הוי שוגג גמור וכמ"ש בתשו' תורת השלמים אך בזה כיון דחזר ואמר איך אפקיר סך כזה א"כ חזר מן הביטול ועובר בב"י ולכך הי' נראה דודאי אסור בהנאה רק כיון דבידו ליטול יי"ש אחר ויהי' רק חליפי חמץ וזה קיל יותר ובפרט כיון דתחלה יהי' נשאר היי"ש ביד הנכרי כי כבר הוא בידו ואח"כ יטול הוא היי"ש של היתר ובזה מותר אף למחליף כמ"ש המג"א סי' תמ"ג ואף דשם לא הותר רק אם הנכרי קונה לעצמו אבל כאן קרוב הדבר שימכור האדון אח"כ לישראל החמץ שהי' של ישראל הזה והוא אסור בהנאה מ"מ היות שהוא הפ"מ כדי לצרף דעת ר"ת דבחמץ של ישראל שקיבל עליו הנכרי אחריות מותר וגם לצרף דעת הסוברים דישראל מנכרי אינו קונה בכסף והקאנטראקט מטלטלין לאו בני שטרא נינהו ובצירוף י"ל כיון דביטול מטעם הפקר זכה בו הנכרי מיד בשעת הביטול וכהסוברים דיש חצר לנכרי וכמ"ש בקונטרס קנין עולם בראש ספר נדרי זריזין ח"ב ואף דלא ידע בו הנכרי קונה שלא מדעתו די"ל דבחמץ דדרך כל אדם לבטל החמץ הוי כמו עבידי דאתי וכיון דזכה בו הנכרי בשעת הביטול אף דחזר בו אח"כ לא הוי בידו לחזור בו וא"כ כיון דמן התורה לא עבר בב"י ואינו רק איד"ר ובדרבנן יש לצרף דעת התורת שלמים בהי' אונס ממש כגון דא שלא הי' החמץ בביתו וברשותו לכך שכח והוי כאונס לכך מכל הלין טעמא נראה דמותר ליקח יי"ש אחר עבורו מ"מ אם יוודע לישראל הקונה מי ירצה לקנות היי"ש שלו מחויב להזהירו שלא יקנהו מן האדון ואם יקנה מי שאינו יודע ה' הטוב יכפר:
+
+Siman 266
+
+הח"י בסי' ת"נ כתב שאם נתן לו הנכרי חמץ שנעשה לאחה"פ או דמים מותר לו ליטול כמ"ש בסי' תמ"ג דחליפי חמץ מותרין עיי"ש ולפענ"ד ז"א לפמ"ש בחבורי דמוכח מדברי הרשב"א בטור דאף אם הגזבר נתן לו הדמים אסורין דהוי כמחליף לכתחלה א"כ ה"ה נמי הנכרי השותף לא עדיף מגזבר לפי הטעם שכתבתי כיון דדרכן ליתן ככרות א"כ אם רצה הישראל יכול הוא שלא לקבל מן השותף דמים רק ככרות כיון דעוות מדרך השותפות לכך אם יקבל הישראל הדמים הוי כמחליף כעת לכתחלה לכך אף דמים אסור לקבל מהם ועיין בחבורי שכתבתי שי"ל שיש בזה פלוגתא בין רש"י להרשב"א אך לדינא נראה דאף מעות או ככרות אחרים שנעשו אח"כ אין לו לקבל לכתחלה גם דברי הח"י אין מובנים דלפי דבריו למ"ל חמץ שנעשה אחה"פ אף אם נותן לו חמץ אחר הנעשה בפסח כל שאינו הככרות עצמן שנאפו בתנורו לא זכה בהם בפסח ולא נעשה שלו עד זמן שנותנין הם לו וחמץ של נכרי שעעה"פ מותר א"כ אף חמץ אחר הנעשה בפסח מותר לקבל לפ"ד הח"י מיהו לפמ"ש אין לו לקבל חמץ אחר כלל או דמים:
+
+Siman 267
+
+הב"י בסי' תנ"א הביא דעת ר' יחיאל דס"ל כלי עצם א"צ הגעלה דלא מצינו כלי עצם שבולע והקשה עליו מכלי מדין דפרש"י כלי עצם וכו' ולכך החמיר הרמ"א בסעיף ח' להצריכו הגעלה. ולכאורה לא הי' ראי' מכלי מדין לחמץ בפסח להסוברים דחמץ נקרא התירא בלע וכמ"ש הרמ"א בסעיף ד' ובד"מ בשם או"ה דחמץ הוי התירא בלע וא"כ המעיין בחולין קי"א גבי צנון שחתכו בסכין בשר מותר לאכלו בכותח וקערה שמלח בה בשר אסורה מכח דההוא התירא בלע וההוא איסורא בלע ועיין בתוס' שכתבו דלאו מכח נ"ט בר נ"ט אתי עלה דאביי לטעמי' דחשיב לי' נ"ט גמור ואעפ"כ מתיר מכח דהוי התירא בלע וא"כ נהי דשם דוחה רבא דמ"ש התירא דהוי היתרא דאתי לידי איסורא מ"מ היינו דוקא בב"ח כיון דעכשיו תיכף אם תצרפו לבשר או לחלב אסור הוא לכך הוי כאיסורא בלע אבל בדבר שהיום הוא מותר ואין חל איסורו עד למחר זה שפיר נקרא היתרא בלע וכדמשני ר"א בסוף ע"ז דבשעת איסורא ליתא בעיני' א"כ ה"נ חמץ בפסח להסוברים דהוי התירא בלע י"ל דכלי עצם עדיף וכמו דס"ל לאביי בצנון אף דלדידי' הוי טעם גמור ואעפ"כ בהתירא קיל ומותר כן נמי בכלי עצם בחמץ להסוברים דהוי התירא בלע קיל לי' מאיסור ממש ולכך במדין דהוי איסורא בלע הצריכו הכשר ובחמץ א"צ ולדעתי לא הוי צריך הב"י להקשות מכלי מדין דש"ס מפורש הוא דעצם בלע בסוגיא דזרוע בשלה דקאמר שם מ"ד בסמ"ך סבר בשר ועצמות בהדי בשר ועצמות משערינן ומ"ד מאה סבר בשר בהדי בשר משערינן ומוכח שם בפרש"י דרק בזה מחולקין אם עצמות הזרוע מצטרף לאיסור או לא אבל עצמות ההיתר ודאי מצטרפין עם ההיתר לסייע לבטל וא"כ מוכח דעצם בולע דאם אינו בולע איך מצטרף לבטל וזה הוי הוכחה ברורה דעצם בולע וא"כ פשיטא כיון דבלע הדר פלט וצריך הכשר אך לפמ"ש גם מהא ליכא ראי' דשאני התם דאיסור הזרוע לזר הוי כמו איסורא בלע לכך בלע גם העצם ולכך מהני אף לקולא לסייע לבטל כיון דאם לא הי' כאן שיעור לבטל הי' אף העצם נאסר דבאיסורא בלע גם העצם נאסר א"כ גם הוא נכנס בספק ולכך אם יש כח לבטל מסייע לבטל אבל בהתירא בלע לא נבלע בעצם כלל וי"ל דבחמץ א"צ הגעלה מיהו כיון דהרמ"א חושש לעיל להסוברים דחמץ הוי איסורא בלע לכך שפיר פוסק הכא דכלי עצם צריך הגעלה אך באם אירע בדיעבד שנשתמש בו בלי הגעלה בתוך הפסח בפרט לאחר מע"ל כיון דיש כמה פוסקים דנטל"פ מותר גם בפסח וכאן יש עוד מעלה דר"י ס"ל דכלי עצם א"צ הגעלה כלל וא"כ הכא בחמץ דיש עוד צד לצרף דהוי התירא בלע אם יש בזה גם הפ"מ ומניעת שמחת יו"ט יש לצרף כל הני טעמי ולהקל בזה לדינא:
+
+Siman 268
+
+במ"ש הש"ע בסי' תנ"א סעיף י"ד כסוי של ברזל וכו' צריך לבון כתב הטור שאם אפו בו בצק צריך לבון וצ"ל דמיירי במקום שאין דרכן לאפות עליו בצק לכך א"צ ליבון רק בידוע שאפו עליו אבל אם דרכן לפעמים לאפות עליו אף אם אין ידוע שאפו עליו צריך לבון לשיטת הטור וסייעתו דס"ל כדעת האבן עזרי לעיל דלא אזלינן בתר רוב תשמישו וצריך הקערה הגעלה וכתבתי בחידושי שאף בספק אם נשתמש בו בכ"ר צריך הגעלה וה"ה נמי בזה וכן משמע מלשון הב"י כאן מ"ש בדעת המרדכי דאם דרכן לפעמים בכך צריך לבון ונראה דדינו כמו בקדרות לעיל לענין הגעלה בכ"ר מיהו נראה דא"צ ליבון רק באם נאפה אצל האור ממש כדרך התנורים שהי' בזמן הראשונים וכן לקמן בסעיף שאח"ז בכונה נקט פת שאופין בכירה שבכירה אופין בשעה שישנו שם לאש ממש והוי הבליעה ע"י האור אבל בתנור שלנו שגורפין כל האש ממנו ולא נשאר רק החום לבד לא נחשב בזה תשמישו ע"י האור דאף דמחבת חשבו קצת לתשמישו ע"י האור כיון שהוי בלי אמצעי שלפעמים מתייבש השומן היינו כיון שהוי על האור אך בתנור שלנו שליכא רק חום לבד ואינו רואה פני האש אף שהוי בלי אמצעי לא נחשב תשמישו ע"י האור ודי בהגעלה בכ"ר שאינו ע"י אש ממש כמו התשמיש שלא הי' ג"כ ע"י אש ממש ודומה ממש לאם הי' ע"י האור אך ע"י אמצעי ואפשר כיון דא"א לגרור כל האש ממנו רק שנשארו בו גחלים ע"פ רוב לכך נחשב תשמישו ע"י האור ממש מיהו באמת י"ל כיון דאין הכלים נוגעים בגחלים ואף אם ברחוק מהם מונח קצת גחלים לולי חום התנור לא הי' נאפה ע"י הגחלים ואפשר שאף לחמם לא הי' הכלי מתחמם ע"י הגחלים שמונחין רחוק ממנו ועיקר האפי' והחום הוי רק ע"י חומו של תנור ולא ע"י מעט גחלים הנשארים בצדדין לכך י"ל דלא נחשב תשמישו ע"י האור בזה לכך נראה דעכ"פ בדיעבד ובהפ"מ יש להקל כה"ג אם נשתמש ב�� ע"י הגעלה לבד:
+
+Siman 269
+
+שאלה בגביע של יי"ש אם מהני הגעלה. תשובה. ודאי מהני הגעלה ודוקא בנשתמש בו יי"ש בקביעות לא מהני הגעלה אבל לא מה שמשתמשין בו כל פעם רק לשעה וכיוצא בחילוק זה מבואר בהל' יי"נ לענין כלי יין לכך הדבר פשוט דמהני להו הגעלה:
+
+Siman 270
+
+בנדון אם עבר ולא רקד הקמח דעת הח"י בסי' תנ"א דאסור והמק"ח חולק עליו ולדעתי נראה להקל מטעם אחר כיון דאנו עושין המצות דקות מאד ומרדדין אותם אינו מצוי שלא ירגישו אם נשאר שם חטה שלימה או שבורה ואף דעל דרך המיעוט אפשר להמצא אך הרי באמת אנן לא חזינן ריעותא רק לחוש מכח דמצוי להיות שם חטין א"כ אם ניחוש רק למצוי הרי אם הי' שם מצוי הוא להרגישן בשעת הרידוד לכך מותר בדיעבד. אבל אם אפו ממנו מצות עבות בזה נראה לאסור כהח"י דמה שבתוכו הוי כעצמים בבטן המלאה לכך יש לחוש שפיר למצוי כנ"ל להכריע להלכה בדקות להיתר ובעבות לאיסור גם ראיתי שהא"ר מיקל בזה אך מ"ש שם ראי' ממה דמותר ללוש העיסה בסובין ומורסין שבה דבריו תמוהין דמה ראי' סובין ומורסין לחטין שלמין דסובין ומורסין אין עבין לקבל לחות וחמוץ בפנים ולהם מועיל העסק לבטלן מחימוץ כל גוף העיסה אבל בחטין שלמים הנשארים בתוך המצה הם שואבין לחות המים לפנים ומתחמצין ולהם אין מועיל עסק הידים כיון שהם עבין ודבר גוש ואינו דומה לדלף טורד דשאני דלף מעסק הידים שאינו גדול כל כך ובפרט בשעת האפי' חום האש אינו שולט בו כ"כ בפנים ומתחמץ בפנים משא"כ בסובין ומורסין ומיירי שנבדק שאין שם חטין שלמים רק סובין ומורסן זה מותר בדיעבד מיהו לדינא נראה להקל כנ"ל:
+
+Siman 271
+
+במ"ש בסי' תנ"ב בהג"ה דאם לא הגעיל קודם זמן איסורו יכול להגעיל עד הפסח דאז חמץ במשהו ואינה מועיל הגעלה נראה דוקא אם הי' בן יומא בשעת הגעת זמן איסור חמץ מן התורה אבל אם הי' בשעת חלות איסור חמץ אב"י מותר להגעילו אף בפסח כיון דנפגם קודם זמנו הוי כנפסל מאכילת אדם וחרכו קודם זמנו די בנפסל מאכילת אדם לכך נהי די"א דבאכילה אסורה מ"מ לא גרע עכ"פ מחמץ נוקשה דהוי בסמ"ך וכה"ג מותר בהגעלה בפסח דלא שייך דהוי במשהו דכאן הוי בסמ"ך מיהו זה יהי' תלוי בב' הטעמים של הרא"ש במה דלא גזרינן בהגעלה אב"י אטו ב"י. דטעם אחד דאף בב"י מותר בדיעבד. וטעם ב' דהבא להגעיל אינו טועה ולכך להך טעמא דבדיעבד אף בב"י מותר כאן אסור בב"י אף בדיעבד מכח משהו דאף דהוי דרבנן מ"מ באיסורי דרבנן ג"כ גזרו אב"י אטו ב"י לכך אף באב"י אסור מכח גזרה אטו ב"י אבל להך טעמא דהבא להגעיל אינו טועה אף בזה מותר באב"י וכיון דעיקר איסור משהו דרבנן הי' ראוי לחשבו ספק דרבנן ולהקל כטעם השני להגעיל אב"י בפסח אם הי' קודם זמן איסורו אב"י אך לפמ"ש במק"א בדרך אחד בביאור דעת הרמ"א דמחמיר כדעת אה"ע וס"ל דגזרינן בכל דוכתא אב"י אטו ב"י ולא ס"ל כטעם השני של הרא"ש א"כ גם בזה יש להחמיר. מיהו דאפשר לומר דהרמ"א עצמו לא חשש רק מכח דהוי מן התורה אבל בדרבנן מודה דסמכינן לקולא ומהני באב"י קודם שש כנלפע"ד. ובהשמטות סי' תמ"ז כתבתי להקל בלא"ה אם הי' עומד ופגום:
+
+Siman 272
+
+נלפענ"ד אם באים להכשיר כלי הנקרא שאפע דיש בו כמה מכפלות זו למעלה מזו דיש להגעיל כלי שלצד מטה מטה ויתחיל מלמטה למעלה דאם יתחיל הגעלה מלמעלה אז ירדו מי הגעלה על הנך שלמטה ומלכלכין אותם ושוב יצטנן אח"כ מי הגעלה שיגעיל בהם כמ"ש המג"א והח"י בסי' תנ"ב דצריך להיות מנוגבין שלא יצטננו המים וכאן אם ירדו עליו מי הגעלה יצטנן בנתיים ולא יועיל הגעלה כלל להפליט ולכך יתחיל מלמטה ואף דכשיגעיל אח"כ למעלה ירדו מי הגעלה למטה אין חשש בזה שיובלעו מי הגעלה כיון דהוי אב"י גם נפסק הקילוח וכבר כתב הח"י שבדיעבד אף אם לא שטף אין לאסור ולא חיישינן שיבלע ממי הגעלה וא"כ מכ"ש שאין לחוש לשאר המקומות שיורדין עליו מי הגעלה אבל אם יעשה להיפך להגעיל למעלה תחלה יש חשש בענין גוף ההגעלה שיהי' שלא כהוגן כי יצטננו מן המים מיהו אף מגעיל מלמטה יראה להניח תיכף איזה דבר על צד שנגעל כדי שלא יגעו בו מי הגעלה וגם אח"כ ישפשפנו במים צוננין אחר הגעלת העליון כי אולי נתלכלך ממי הגעלה ומ"מ אין לגעול צד העליון תחלה אף אם יכסה צד התחתון דלמא אעפ"כ יתלכלך מרטיבת המים העליונים ויצטננו מי הגעלה אח"כ וזה הוי איסור גמור לכך מוטב להגעיל צד התחתון תחלה וז"ב ונכון:
+
+Siman 273
+
+עיין בטו"ז סי' תנ"ב סקי"א דאף בזמן היתר ראוי להגעיל היורה בסוף ג"כ דאין לעשות נ"ט בר נ"ט לכתחלה וראייתו מהסמ"ק יו"ד ותמוה דאין דומה כלל דהתם מבשל הדגים כדי לאכלן בכותח א"כ מתכוון הוא על הנ"ט בר נ"ט לעשותו ולאו נמשך ממילא הוא שעליו הוא מתכוין לבשל הדגים והמה הנ"ט בנ"ט לכך יש לאסור לעשות כן לכתחלה אבל בנדון זה הרי אין עיקר כונתו בהגעלה זו לצורך היורה רק לצורך הכלים להגעיל אותם והכלים אין להם נ"ט בר נ"ט כלל וכמ"ש הוא עצמו ואף דהיורה ממילא בולע מן ההגעלה ואין לו היתר רק מכח נ"ט כו' מ"מ על זה אינו מתכוין לכך ודומה למה דקיי"ל אין מבטלין איסור לכתחלה מ"מ בלא נתכוין לבטל מותר ה"נ לענין נ"ט בר נ"ט אף דאין עושין אותו לכתחלה היינו בנתכוין לכך שמבשלן בכלי בשר כדי לאכלן בכותח אבל הכא אינו מתכוין כלל לתקן היורה ולבשל בו איזה דבר רק מתכוין להכלים ולהם ליכא נ"ט בר נ"ט ולהיורה הוי דבר שא"מ לכך נראה העיקר כדעת הב"י דא"צ לחזור ולהגעיל היורה שנית וז"ב:
+
+Siman 274
+
+במדינתינו שכיח הוא שנמצא בין החטים מין אחד שהוא קטן כמו חטים והוא רך וכשממעכין אותו יצא ממנו לחלוחית ונקרא בצלים בלשון אשכנז ויש מחמירין בדבר לאסור החטים ההם למצות באמרם שהם מי פירות עם מים וממהר להחמיץ וי"א שהוא דבר חריף ולפענ"ד אינו נראה כן דמטעם מי פירות אין לאסור רק אם בשעת לישה נתערב מי פירות עם מים אבל אם מקודם נתערב בו מ"פ וכבר בשעת לישה נתייבש ואינו בעין אין בזה שום חשש וקצת ראי' מדין זה שאם בררו החטין מאכילת עכבר שאין בכך כלום וכתב בח"י חד טעמא דהוי מ"פ ואין מחמיצין וקשה מה בכך ניחוש שהרוק של העכבר נבלע בהחטה ואח"כ כשהי' נילוש במים יהי' מ"פ עם מים שהרי כבר נבלע בו מ"פ אלא ודאי כיון שכבר אין המ"פ בעין שכבר נבלע בו ונתייבש שוב אינו מחמיץ אף שיבא אח"כ למים וה"ה בהנך בצלים הרי ע"י הטחינה יתערב ויבלע בהקמח ולא יהי' בעין שוב אין חשש אף אם יבא אח"כ למים וכן אין לאסור מכח דהוי דבר חריף דמה בכך הלא עיקר איסור של דבר חריף הוא מכח דהוא חם ומחמם האיסור ולפ"ז נראה דהרי במים שלא לנו שנתערב במים שלנו קיי"ל דבטל וכתב הבאה"ט דדוקא אם נתערב קודם לישה אבל בשעת לישה לא מהני הרי חזינן חילוק דבשעת לישה אינו בטל וקודם לישה בטל והרי עיקר הטעם של מים שלא לנו הוי מכח דהוא חם ומחמם העיסה ואעפ"כ יש חילוק בין קודם לאח"כ וה"ה בדבר חריף י"ל דוקא אם נתערב בשעת לישה אז הוא מחמם העיסה ואינו מועיל בי' ביטול סובל אם נתערב קודם לישה אז הדבר חריף נתבטל בסמ"ך בהקמח ובטל חורפייהו והוי כאלו לא הי' כאן חריף כלל ואינו מזיק אף אם אח"כ בא למים כ"נ להקל בכל ד"ח אם נתערב תוך הקמח מעט דבטל בסמ"ך קודם לישה ואין בו חשש אח"כ ומכ"ש בהנך בצלים שאין ידוע שהם הוי ד"ח דעכ"פ אם יש סמ"ך כנגדן שמותרין החטין וז"ב לדינא.
+ושוב עיינתי בסי' תס"ב דבח"י ופר"ח שם והנה הח"י כתב שאף בנתייבש המי פירות תחלה אסור באם בא אח"כ למים וכן כתב בסי' תנ"ג ס"ס כ"ב עיי"ש אך הפר"ח בסי' זה כתב שבנתייבש המי פירות תחלה אין קפידא והביא ראי' מתשובת הרשב"א והרמב"ן מענין אכילת עכבר שכתבתי לעיל ות"ל נתכוונתי לדבריו בזה וכתב הפר"ח ולא כה"ר פרץ שכתב הב"י בסי' תנ"ג והוא הראי' שהביא הח"י בסי' תנ"ג עיי"ש וא"כ נראה דדין זה של הבצלים הנ"ל תלוי במחלוקת הח"י והפר"ח הנ"ל ובשעת הדחק ודאי דראוי לסמוך על הפר"ח בפרט דאין הכרח לומר דזה הוי בכלל מי פירות ודו"ק ובתשובה בשנת תר"ז כתבתי היתר עכ"פ בתתק"ס עייש:
+
+Siman 275
+
+שאלתו בחמץ פקדון שביד ישראל חברו שהדין שימתין עד שעה ה' וימכרנו אם מכרו מקודם מה דינו וכתב שבמק"ח כתב דהוי מכירה דאלו אתי אליהו ויאמר שרו"מ אמר שדין זה תליא בדין המבואר באהע"ז סי' צ' בבעל שמכר נכסי אשתו ואח"כ מתה אשתו. הנה באמת דברי המק"ח נכונין מאד דהרי בר"פ החולץ ס"ל לר"י דחליצת מעוברת הוי חליצה דאמרינן אגלאי מלתא למפרע מ"מ הרי כתבו התוס' שם להקשות מהספקות שנתקדשו דחליצתן חליצה וכתבו שם לתרץ ובנ"י מבואר יותר דשאני ולד דאפשר שהי' מתחלה ראוי להיות בן קיימא ואח"כ נעשה נפל עיי"ש א"כ תינח התם דלאו בלידה תליא מלתא רק בולד תליא מילתא לכך י"ל שפיר אולי תחלה הי' ראוי להיות בן קיימא ואח"כ נעשה נפל אבל בפקדון אין הדבר ברצון הבעלים אם היה דעתו למכרו ז"א מועיל רק תלוי במכירתו ממש אם מכרו או לא וכיון דסוף סוף לא מכרו אגלאי מלתא למפרע שלא הי' עתיד למכרו וחל מכירה הראשונה ולכך אינו דומה למ"ש רו"מ מאהע"ז סי' כ' דשם שייך טעם הנ"י דשמא בעת המכירה היתה ראוי אשתו לחיות חיי כמה רק אח"כ נגזר עלי' מיתה לכך בזה לא אמרינן אגלאי מלתא למפרע כמו התם בחליצת מעוברת וזה נכון וברור. ועוד הי' נ"ל דאף לפ"ד רו"מ מה בכך שהמכירה הראשונה לא חלה מ"מ בהגיע שעה ה' ולא מכרו הבעלים חל אז המכירה והרי הוי כמו מוכר לאחר ל' יום דחל המכירה מכ"ש בו ביום רק על שעה אחת ולכך לא מבעי' אם הי' הקני' בכסף ואג"ק או בחצר דהוי מכירה וחל אח"כ אף דהוי במשיכה ג"כ וי"ל בזה דכלתה קנייתו י"ל דהיינו דוקא אם יחול הקני' אחר יום ויומים אבל לבו ביום אם כי אין ראי' לדבר זכר לדבר הוי מ"ש בזבחים דאין מחוסר זמן לבו ביום כן ה"נ י"ל דלבו ביום לא כלתה קנייתו ובפרט דיש דעות דמהני בכסף לבד לכך נראה דבכל ענין חל המכירה כהמק"ח:
+
+Siman 276
+
+שאלה בעה"ב אפה כמה מצות וקשר השק ושייר מעט קמח במקומו הראשון וכשפתח השק לאפות מחדש מצאו חתיכות פת בתוכו מה דינן של המצות. תשובה. מבואר בח"י סי' תנ"ג בנתערב פירורין בקמח אף ריקוד לא מהני ואין להתירו רק בהנאה ומכ"ש בלא ריקוד דאסורין דחיישינן שמא נתערב פירורין בקמח וחוזר וניעור כמ"ש בסי' תמ"ז דאף לספק שמא נשאר פירורין ביין חיישינן ואסרינן הרי דלספק משהו נמי חיישינן לחוזר וניעור ולומר דאח"כ נפלו שם הפירורין נהי שרקדו הקמח בבית מ"מ כיון שהקמח הי' מונח בבית האופה מתחלתו לסופו א"כ מזמן לזמן מחזקינן איסורא וכמו דעתה נפל יש לחוש שנפל שם מתחלה ומה דנמצא בסוף הקמח אין ראי' די"ל בכונה בתחבולה עשה כן האופה שלא ירגישו תיכף כי יותר יש לתלות ברמי' ובכונה מלתלות דשלא בכונה נפל דאין דרך לעסוק בחמץ סמוך לקמח של פסח ומופרשין מכל חמץ אצל הקמ�� דפסח לכך במלתא דלא שכיחא אין לתלות ויותר יש לתלות שבכונה נעשה ואין ראי' ממה שהי' באחרונה ועוד עכ"פ אלו המצות שנאפו בסמוך לקמח הנשאר שנמצא בו החמץ בהם ודאי יש לחוש לפירורין כיון שהי' סמוך לחמץ או האדם האוכל שם חמץ שמא נפלו מידו ומפיו פירורין אם כל כך לא נזהר מחמץ וא"כ כיון שמצות האחרונים נאסרו שוב נתערבו אלו באלו וחוזר וניעור כמ"ש הח"י בסי' תנ"א לענין רדו במרדה מצה חמוצה לכך מהלין טעמי אסרתי המצות וא"ל הא יש ס"ס שמא עתה נפל ואת"ל דקודם נפל שמא אין שם פירורין ז"א דמבואר במג"א סי' תס"ז ס"ק כ"ה דאם יש ס"ס במצה אסור לאכלה ועוד לפמ"ש בסי' הנ"ל בסעיף י"א דאם נמצא בעיסה אוסרין כל העיסה אף דהוי ס"ס שמא עתה נפל ואת"ל מקודם נפל שמא לא נתרככה עד עתה ובצונן אין אוסרין רק מכח לישה וגלגל העיסה כמ"ש האחרונים שם וא"כ הוי נמי ס"ס מוכח דהיכי דיש חזקה מזמן לזמן אמרינן כנכ"ה והוי כחזקה ודאי ולא אמרינן ס"ס במקום חזקה ואף להסוברים דמהני בעלמא צ"ל דבפסח החמירו וא"כ אין להקל בזה מכח ס"ס וז"ב:
+
+Siman 277
+
+שאלה במצות שנמצא בהם כמה פירורין מחוטין. הנה זה האוסר והמתיר שניהם צדקו דהן הנה פלוגתת המג"א והח"י בסי' תנ"א בדין הנפה כמ"ש בחבורי לה"פ בהשמטות והן דברי האוסר והן דברי המתיר יש להם פנים בהלכה ואין מזחיחין אותם והעיקר כדברי המתיר כמו שהכרעתי בחבורי שם:
+
+Siman 278
+
+האחרונים כתבו שאם אין לו חטין יקח כסדר שהם שנוין במשנה כמו גבי מרור בסי' תע"ג אבל התב"ש כתב ביו"ד סי' ו' דכלל זה לא נאמר רק אם הי' טעם למנקט להיפוך ונקטן כך בזה יש להוכיח דדוקא נקט אבל כל שאין טעם לשנות להיפוך אין ראי' מהסדר עיי"ש ונ"ל ראי' לדבריו ממנחות דף ק"ה ע"א דקאמר האי תנא הואיל ופתח בו הכתוב תחלה וכו' עיי"ש מוכח להדיא דבשביל מה שהקדימו הפסוק אין לו מעלה אם אין לו מעלה מצד עצמו אין להחשיבו מעלה בעבור הקדמה ומוכח להדיא כהתב"ש לכך אף במצה אין מעלה להקדימה רק במרור מטעם שכתב התב"ש. ובאמת שצ"ע ממה דאחז"ל כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה הרי שנחשב מעלה מה שהקדימו הכתוב ואפשר דהתם שאני כיון דסוף סוף דעתו לאכול משניהם רק לענין הקדמה אמרינן מה דמוקדם ראוי להקדימו לברך עליו תחלה אבל לענין דבר מצוה אם ניחא לי' לקיים מצוה במין זה אין להכריחו לקיים המצוה בדבר שאינו חביב עליו ולעזוב דבר החביב עליו בזה לא משגחינן עד מה שמוקדם לולי שיש לנו הוכחה דבכונה הקדימו התנא וא"ש גם במס' שבת ר"פ מפנין גבי גדולה הכנסת אורחים יותר מבהמ"ד מוכח דלא כהתב"ש רק המוקדם חשוב יותר עיי"ש ודוק:
+
+Siman 279
+
+מ"ש בסי' תנ"ג סעיף ט' דצריך לטחון החטין יום וכו' לפני הלישה וכו' לפי שהקמח בשעת טחינה רותח מחמם המים והעיסה נוח להחמיץ ועיין במג"א ס"ק ט"ו מה שעמד דמזה משמע דהרתיחה עצמה אינה מחמיץ ובירושלמי לא משמע כן וכוונתו דשם סיים שלא ירתיחו ויחמצו כן הוא הלשון בב"י ובמרדכי משמע דהרתיחה עצמה מחמיץ ובאמת לק"מ להמעיין בב"י ס"ס זה שכתב דלכך אין נזהרין מזה דזה מדבר מאם לתתו והאידנא אין לותתין לכך אין נזהרין בזה עיי"ש וא"כ משמע דלאו מכח הרתיחה לבדו מחמיץ רק מכח הרתיחה פולט המים שבו ומה שקיבל מכח הלתיתה לכך מחמיץ בעצמו אבל כאן מדבר ממה שנוהגין האידנא דלא לתתו לכך אין החימום שמצד עצמו מחמיץ רק כשבא למים ואף שכתב הרמ"א ליזהר שלא יניחו הרבה שקים זע"ז והאידנא לא לתתו מ"מ בזה שוב חזר תי' המג"א למקומו דמיירי בסמוך ללישה גם לא ידעתי מ"ש המג"א דמן הירושלמי לא משמע כן דאפ��ר דכוונת הירושלמי בעצמו הוי רק מכח שירתיחו ויחמצו ע"י המים שיתנו אח"כ. [ובחבורי לה"פ סי' תנ"ג ישבתי קו' המג"א דלק"מ דשאני חימום שלו מחימום היוצא משל חברו דכח עצמו אינו מחמיץ אבל חימום היוצא מחברו שפיר מחמיץ וכיון דמונחים זה ע"ז שניהם מתחממים ויוצא מחימום כ"א לחבירו וחימום של חברו שפיר מחמיץ כיון שבא לו חימום חדש חוץ לגופו הוי כמו מים הבאים עליו משא"כ כח עצמו שמחובר עמו מעולם ואין דומה לקמחא דאבשינא דהתם כיון דכח החימום שולט הרבה אז מסתבר טפי שנתייבש תיכף ואינו מניחו להחמיץ רק נתבשל תיכף כיון שהחום הרבה אבל בהרבה שקים זע"ז דאין החום מרובה להיות מבשלו וגם הוי חימום מד"א מחדש לכך יש שמחמיצו לכך יש ליזהר לכתחלה וא"ש ונכון והרחיים מרובה אף דהם מתחממין ג"כ ע"י הטחינה מ"מ כיון שהוא דבר קשה כעץ ואבן אין החמימות שלו מחמיץ מעצמו ואין בו לחלוחית כל כך כמו מקמח דהוי דבר קלוש ולדעת כמה פוסקים נקרא לח בלח כשהוא רותח לכך כח חמימות שלו מחמיץ ועיין בתוס' דס"ל כן דהוי לח כשהוא רותח ומוכח מזה דכשהוא רותח יש בו לחות ודוק.]
+ועכ"פ מוכח מזה דזיעה מחמת עצמו אם לא נלתת תחלה אינו מחמיץ ולפ"ז נראה בקמח של פסח שנמצא בו דבוק בשק איזה לחלוחית מעיסה שכבר נתייבשה ואז מן הדין ראוי לאסור כל הקמח כמשמעות הפוסקים והש"ע אך אם הי' עליו כובד ומשא מן שקים אחרים בענין דיש לתלות שמכח החמימות נתהוה כך ומחמת עצמו בא עליו לחלוחית עד שנעשה קצת כעיסה בזה יש לשאול למוכרי קמח המורגלים בזה אם דרך לפעמים להיות כך בקמח להיות מכח החמימות נעשה כעיסה וקצת פירורין אז יש לתלות שמכח חמימות עצמו נעשה ואף אם ספק הוא דומה למ"ש הח"י בשם גיסו בענין ספק אם הוי ממ"פ עיי"ש בסי' תס"ו כן ה"נ בזה אבל אם יאמרו שאין דרך להיות נמצא פירורין מחום עצמו אז מוכח דהוי ממים דתולין במצוי יש לאסור ואם הי' מונח אצל החומה בענין דנראה דמזיעת החומה נעשה הי' מקום להקל בזה מכח ס"ס כיון דהש"ע לקמן הביא שני דעות אם זיעת החומה מחמיץ או לא לכך הוי ס"ס שמא אינו מחמיץ ושמא לא נתערב יותר ויותר אך נראה דהספק בזיעת החומה הוי בזיעה שהוא מזיע למעלה בכותל במקום שאין מים סמוך לו בחוץ אבל בחומה שלמטה הסמוך לקרקע ובימות הגשמים שיש בחוץ סמוך לכתלים רפש וטיט אז נכרים הדברים שהמים שבחוץ בולטין דרך הכותל והחוש מעיד על זה שלמטה מזיע יותר למעלה ואם מגוף החומה הוא למה מזיע יותר מלמטה מלמעלה בע"כ מחמת שהמים הם סמוכין לו בחוץ בולט שם יותר א"כ זה ודאי הוי מחמת המים שבחוץ ובזה כ"ע מודים שמחמץ ואין בזה פלוגתא לכך אם הי' מונח סמוך לארץ אצל החומה אז אסור בודאי ואם הי' מונח למעלה אצל החומה אז יש להתיר מכח ס"ס כנ"ל כנלפענ"ד:
+
+Siman 280
+
+שאלתו וז"ל מנהגנו לברור חיטין מן השום ומן הבצלים ונמצא לפעמים פירורי פת גדולים וקטנים מעופשים ואפשר נפסלו מאכילת אדם אבל ראוין לאכילת כלב וזה דבר הרגיל. ופלפל אם נימא דזה הוי כיבש בלח ואינו בטל או דלמא דע"י הטחינה נעשה גוש אחד כמ"ש הטו"ז בסי' תנ"ג וא"כ הוי כלח בלח ובטל ק"פ והביא כמה מקומות ודברי הפמ"ג סי' תמ"ז במשבצות ס"ק י"ט דקמח ממצה אפוי' הוי יבש בלח ודבריו בסי' תס"ז לענין גרעינין בקאווי שכתב דאין הגרעינין נטחין כ"כ כמו הקאווי משמע הא אם הוי נטחין בשוה הוי לח בלח. הנה לא הרגיש מ"ש הטו"ז בסי' תצ"ה והרמ"א סי' תק"ד דאין טחינה באוכלין דאין טחינה אחר טחינה א"כ הטו"ז בסי' תנ"ג מיירי בדברים שלא נטחנו כלל לכך בזה כיון דב��ניהם הטחינה בשוה אז הטחינה עושה גוש אחד אבל בפירורי פת וכדומה שכבר נטחן ואין בו טחינה והגרעינין עדיין לא נטחנו ויש בהם טחינה אינו נעשה ע"י טחינה גוש אחד ולכך הפמ"ג בקמח ממצה אפוי' דאין בו עוד טחינה שפיר כתב דהוי יבש בלח משא"כ בגרעינין בקאווי דשניהם שייך בהם טחינה אם הי' הטחינה בהם שוה הוי לח בלח ע"י הטחינה לכך הוצרך לטעם דאין טחינתו שוה. ומ"ש בשם הפמ"ג אם המג"א חולק על סברת הטו"ז או לא. הנה הפוסקים והש"ך יו"ד סי' ק"ט ודאי פליגי ממה שעשו מחלוקת בין דברי התוס' זבחים ומנחות לדבריהם ביבמות וכן דחולין וגה"נ ולפי חילוקו של הטו"ז י"ל דלא פליגי כלל ומקום דכתבו דקמח הוי לח בלח מיירי ע"י טחינה ומקום דכתבו דלא הוי לח בלח מיירי שלא ע"י טחינה לכך הוי יבש ביבש ובע"כ דלא ס"ל הך חילוקא. ובדין שלו הנה מבואר בח"י סי' תנ"ג ס"ק י"ז וז"ל וכ' הכלבו ותניא וז"ל ואין לחוש שמא נתערב פירורין תוך חמץ לתוך הקמח הואיל והמנהג שמרקדין הקמח בנפה ואם יש חמץ הנפה קולטתו עכ"ל ויש ללמוד מזה דאם נתערב פירורין חמץ לתוך הקמח יש לו תקנה ע"י הנפה לנפותו אך אין שעת הדחק וספקא בעלמא ראי' לודאי נתערב ומ"מ עכ"פ יש להתירו בהנאה וכו' עכ"ל. משמע דבספק נתערב מודה דסמכינן על הכלבו וש"ל וא"כ ה"נ כיון דבוררין את הפירורין כל מה דאפשר א"כ עכ"פ יותר מספקא לא הוי לחוש שמא נתערב וכדאי הוא לסמוך בזה על היתר הנפה ומ"ש בענין ספקא דמשהו דהוי דרבנן אם די בחד ספק או בס"ס עיין בחבורי לה"פ והנני מעתיק לו מ"ש בנדון כיוצא בזה כי הנני מסכים להיתר בזה:
+
+Siman 281
+
+שאלתו ברחיים שקורין בייטיל והכשרתם לפסח והוא ממקום מושב האבנים יוצא כעין מרזב קטן ומשם יוצא הקמח לכיס שקורין ארביל אשר קצהו האחד מדובק למושב האבנים וקצה השני לדופן הארגז אשר מעמידין שם וכל אורך הכיס נכנס בארגז ומחוזק תנועת הטחינה מתנענע ונרקד הקמח ומכסין הארגז במכסה עליו מלמעלה כדי שלא יתאבק הקמח ובנהרות הגדולים ומים עזים ממהירות הטחינה מזיע כיסוי הארגז ונדבק שם הקמח ואח"כ נופלים ולפעמים מתעגל ומוצאין בקמח כעין אגוזים קטנים או גדולים מה הדין של הקמח. תשובה. שאלתי טוחני קמח לפסח פ"ק ואמרו שפ"ק לא שכיח זה דכל קאסטין יש לו ג' לופטין פתוחין ואין חמימות בהקאסטען ולמה לא יעשו בק"ה כן. והנה אם לא עשו כן נראה להקל דבחבורי לה"פ סי' תנ"ג כתבנו ליישב קו' המג"א ס"ק ט"ו והעליתי בדברי הש"ע דהרתיחה מצד עצמה אינו מחמיץ רק כשבא למים רותח עיי"ש עיין לעיל תשובה רמ"ז בהג"ה ולפ"ז יש לתלות דהפירורין נעשין מן הרתיחה של הקמח בעצמו וכל היכא דיש לתלות דהוי מגופו אין לתלות דהוי ממק"א דקרוב היכי דהוי מקומו ממש עדיף אף מרוב ומכ"ש היכא דליכא רוב דאזלינן בתר קרוב והיכא די"ל דהוי מגופו עדיף מכל קורבה שבעולם ועוד אף אם הוי ספק הרי מדאורייתא אין חשש דבטל בסמ"ך רק דהחשש הוי דחוזר וניעור וכל זה רק מדרבנן ובדרבנן אמרינן שאני אומר ואף דהנ"י הביאו הש"ך ביו"ד סי' קי"א כתב דבאיסורי משהו דרבנן לא אמרינן שאני אומר מ"מ הרי סיים שם בפחות מרוב אבל היכא דיש רוב מודה דאף באיסורי משהו אמרינן שאני אומר גם י"ל דהנ"י לא כתב רק עכ"פ אם ידעינן שנפל כאן איסור אבל היכא דהוי ספק אם נפל כאן י"ל דאמרינן שאני אומר אף באיסורי משהו ולכך יש לתלות דהוי מחמת חמימות עצמו ועוד דאף אם אינו מחמת עצמו מ"מ זיעת החימה נמי אינו מחמיץ לכמה פוסקים ולחוש דהוי מזיעת המים הוי כמה ס"ס להקל ובפרט דהרי לא נודע דנשארו פירורין ע"י הריקוד רק הוי ספק אם הוי כמה ספקות שמא לא נשאר שם פירור ואם נשאר פירור שמא הוי מחמת עצמו ואת"ל מחמת ד"א שמא מזיעת החימה ואפשר דזיעת החימה אינו מחמיץ ומה שחשש רו"מ דמ"פ עם מים מחמיץ זה אינו דאם הוי זיעה אין עליו דין מי פירות וראי' ממ"ש בש"ע סי' תנ"ג דאין ללוש המצה ביום הטחינה שהקמח רותח ומחמם המים וכו' ומזה דייק המג"א דהרתיחה עצמה אינו מחמיץ וקשה לו יהא כן הא עכ"פ כשיבוא אח"כ למים יהי' מ"פ עם מים ובע"כ מוכח דז"א בכלל מ"פ ומצורף לזה דעת קצת דכשנתייבש המ"פ תחלה אינו מחמיץ עוד וכבר כתבנו בתשובה מכבר בכל זה לצרף זה לסניף אם יש עוד צד קולא ומכ"ש בזה דאיכא הרבה צדדים להקל ולכן נראה דאם א"א לתקן שלא יבוא לידי כך מותר הקמח לפסח אף אם ימצא בו פירורין בשעת טחינה:
+
+Siman 282
+
+בחבורי לה"פ סימן תנ"ה כתבתי דשמירת המים משעת שאיבה הוי כמו שמירת החטין מעידן קצירה ולהסוברים דאין יוצאין בחטין רק במנטרא מעידן קצירה ה"ה דאין יוצאין אם לא נשמרו המים משעת שאיבה וכמו שהדין בחטין כן הוי במים וז"ב:
+
+Siman 283
+
+במ"ש בסימן תנ"ה סעיף ג' דאין לשין במים חמין הנה אם מועיל לחמין צונן מלשון המג"א משמע שתופס בפשיטות כדעת הרמ"א ובח"י כתב להתיר דחזינן שמים שהי' חמין ונצטננו יותר הם צוננין משאר מים עיי"ש ול"נ כדעת הרמ"א וטעם נכון בדבר דאף להסוברים דבמים שלא לנו מועיל צינון בזה לא מהני והיינו כיון דמוכח בש"ס דנראה ונדחה גרע מדיחוי מעיקרא ועיין בסוכה דפשיט ליה דדחוי מעיקרא לא הוי דחוי אצל מצות ונראה ונדחה לא נפשט אם ואולי יש דחוי אצל מצות א"כ ה"נ בשלמא במים שלא לנו דמתחלת שאיבתן אין ראוין הוי דחוי מעיקרא ולא הוי דחוי ובפרט אם נימא דזה נחשב בידו כיון דבידו להשהותו יב"ש לצננן ולכך הוי ראוין אבל בחמין כיון שקודם שהוחמו הוי ראוין וכשהוחמו נדחו לכך שוב הוי נראה ונדחה ושוב אולי יש דחוי אצל מצות לכך אין ראוין עוד למצת מצוה ואף אי נימא דזה נחשב בידו שבידו לצננן מ"מ כיון דדחי' בידים תחלה ל"מ מה שבידו לתקן כמ"ש בחידושי ומצאתי בזבחים דף י"ב בתוס' מוכח ג"כ כן ומכ"ש די"ל כמ"ש בחיבורי דזה לא נחשב בידו לתקן כיון דאין בידו להכשירן לאלתר רק לאח"ז מה לא הוי בידו ולכך הוי תורת דחוי עליו ואין חוזר ונראה ולפ"ז נראה דדוקא למצת מצוה אבל למצת אחרים מהני צונן ובזר הי' נראה להשוות דעת הפוסקים דאותן דס"ל צינון ל"מ מיירי במצת מצוה והפוסקים דס"ל דמהני וכן מלשון הש"ע דדייק הח"י דדוקא אם עדיין הם פושרין אסורין היינו משום דבא לכלול כל המצות אף שאינן של מצוה בזה לא נפסלו רק אם עדיין פושרין אבל מצת שמירה מודים דל"מ צינון. ויוצא דין חדש עוד דדוקא אם לנו כבר המי חמין והיו כבר ראוין לשם מצה ואח"כ הוחמו בזה ל"מ צינון לכ"ע דהוי כנראה ונדחה אבל אם עדיין לא לנו א"כ בשעה שהוחמו בלא"ה לא היו ראוין הוי רק תורת דחוי מעיקרא עלה והוי כאלו לא הוחמו ומהני בהו צינון אף למצת מצוה מיהו י"ל להפוסקי' דס"ל דאיבעיא דעברה ולשה לא קאי אמים שלא לנו וס"ל דיש חילוק ביניהם דמים שלא לנו מותר בדיעבד ולכתחלה ג"כ בשעת הדחק כדס"ל להרא"ם ומים חמין אף בדיעבד ל"מ א"כ עדיין אם הוחמו תורת דחוי עליהם דהוי כדחאן בידים שעד הנה היו מותרין בשעת הדחק ועכשיו בא והוסיף עליהן פסול יותר חמור לכך אף בזה הוי כנראה ונדחה ואינו חוזר ונראה עכ"פ זה נראה ברור להכריע דיש חילוק דבשאר מצות מועיל צינון ובמצת מצוה ל"מ צינון לחמין כנלפענ"ד:
+
+Siman 284
+
+שא' באופה מצות שלש במים שלא לנו ואומר שוגג הי' אם נאמן. תשובה. ודאי דנאמן לומר שוגג הי' דע"א נאמן באיסורין ואף דהוי נוגע אם יאמר דהוי מזיד יצטרך לשלם גם נוגע נאמן באיסורין ושוחט יוכיח דנאמן והרי אם יאמר שקלקל יצטרך לשלם וגם עיקר דין ע"א נאמן באיסורין נלמד מוספרה לה והרי התם נוגע גם לה להנאתה ונאמנת אף נגד הבעל ובשב' דף ל"ח דקאמר משרבו המזידין ואמרו שוגגין היינו חזרו לאסור אף השוגגין משמע הא טרם שרבו המזידין היו נאמנים לומר שוגגין ובע"כ מיירי לגבי אחרים דאם לעצמן מה הועילו שאסרו גם השוגג הרי אם היו מזידין ואמרו שוגגין היינו בע"כ היו חשודים על האיסור שבנפשם ידעו שהם מזידין ובע"כ דחשודין על האיסור א"כ גם עתה דאסרו גם השוגג מ"מ יאכלו ממנו ובע"כ דהכונה על אחרים ובע"כ דגם לאחרים נאמן לומר שוגג היה ומה דטבח אינו נאמן לומר שוגג כבר כתב רו"מ טעמו בשם הרשב"א דגם אם שגג אינו ראוי להיות שוחט גם בלא"ה א"ש דלהכשיר עצמו שאני כמ"ש בחו"מ סי' ל"ד דמי שבאו עדים שעבר על שבועתו א"נ לומר שוגג וכו' להכשיר עצמו והיינו מטעם דלהכשיר עצמו אינו מדין ע"א נאמן באיסורין וזה הוי כעין עדות אבל להכשיר המאכל הוי כדין ע"א נאמן באיסורין ונאמן לומר שוגג הי' וז"פ. ומה שתמה על הפוסקים שמתירין בלש בשוגג במים של"ל שהביאו ראי' מלשון עבר ולש דמשמע במזיד והקשה משבת דעבר ושהה דמיירי בשוגג לא עיין במקור הדין בב"י סי' תנ"ה בשם הריב"א דאדרבא הביא ראי' מעבר ושהה דמיירי במזיד וגם לא עיין בשבת ל"ח דתחלה תנא האיבעיא בשכח ושהא ואח"כ מבעיא בעבר ושהא דהיינו במזיד וכן מפורש בתוס' שם במקומו דמיירי במזיד וכן הוא בטו"ז או"ח סי' רנ"ג:
+
+Siman 285
+
+שאלה בק"ה ששם לא שכיחי חטים כשרים לפסח רק אצל אדון אחד קנה איש אחד מק"ה חטים וגם בהם יש חטים ונתבקעו רק מ"מ הם יותר מובחרים וכאשר בדקו את החטים הנ"ל בששה פעמים נמצא בחמשה פעמים יותר מששים רק בפעם אחד לא הי' ששים דהיינו שמצאו חמשה גרעונים חמוצים וכשרים סך רק דרך כלל כאשר נצרף הכל יחד יעלה על כל גרעון חמץ כשרים והחטים הנ"ל מונחים בשקים והבדיקה היתה קצת משק אחד וקצת משק אחד אם מותר ליקח מהם לקמחא דפסחא כל. תשובה. הדבר פשוט שמותר לערבם יחד וליקח מהם לפסח כי עיקר כדעת האומר דאין שייך בזה אין מבטלין איסור לכתחלה כיון דהוי בזמן היתר ואף להאוסרים הנה באמת אף אלו דנראו נתבקעו אין בהם חמץ ודאי רק חשש בעלמא ואין מבטלין איסור לכתחלה הוי רק דרבנן והוי ספק דרבנן גם יראו לעשות לאכול ממנו מעט קודם פסח כדעת מהרש"ל סי' ת"ל וא"כ אפשר למיתלי החמץ בזה במה שאכל ואין בהם איסור כלל בפסח כי כבר נאכל החמץ ואפשר ליישב בזה דעת מהרש"ל שתמה עליו המג"א מכח ממ"נ ולפי הנ"ל י"ל כוונת המהרש"ל לתקן אם מערב לכתחלה באופן שיהי' סמ"ך (וגם גוף הספינה הוי כמערב בידים ומבטל וכמ"ש האחרונים ותירוצם לא ניחא לי' למהרש"ל) ולצאת מהחשש אין מבטלין איסור לכתחלה אתי עלה ולזה נותן עצה שיאכל ממנו עתה הוי כולו היתר ובהגיע פסח י"ל כבר נאכל ממנו לכך הדין נכון שמותר לערבם יחד ולטחנם ובפרט בעת הדחק:
+
+Siman 286
+
+במ"ש בסי' תנ"ה במים שלא לנו שנתבטלו חד בתרי נסתפק המג"א אם מותר לבטלן לכתחלה ולפמ"ש בחבורי לה"פ אין הטעם כאן מכח ביטול דהו"ל דשיל"מ רק דזה עצמו הוי צינון כמו שהיי' א"כ ודאי דמותר לעשות כן לכתחלה דדומה לאם שאבן בה"ש ושוהא יב"ש לפרש"י כן ה"נ בזה והן אמת דבלשון הסמ"ק והגה"מ ברמב"ם הביאו שכתב בלשון דיעבד משמע לכתחלה אסור וכן מלשונו שם בהג"מ שכתב כיון דנתבטלו קודם לישה משמע דמטעם ביטול נחית עלה ולא מטעם צינון אך לפמ"ש בחבורי א"ש דהסמ"ג והסמ"ק הם יסברו דצינון אינו מועיל עוד ואין לו עוד תקנה ולכך לשיטתייהו אין לו היתר עוד מטעם צינון ולדידהו צריך לבוא רק מטעם ביטול ברוב וכיון דמטעם ביטול אתינא עלה לכך שפיר אין לבטלו לכתחלה כמו כל איסורי דרבנן דאין לבטלו ג"כ ולכך כתב הטעם כיון שנתבטלו קודם לישה ובזה אתי שפיר דברי המנ"י שדחיתי בחבורי דמלשונו משמע דמטעם ביטול ואעפ"כ בעי חד בתרי ולכך לא הוי לדידהו דשיל"מ כנ"ל בפנים אבל להסוברים דמהני צינון לדידהו א"א לבוא מטעם ביטול דהו"ל דשיל"מ ואינו מועיל רק מטעם צינון כיון דלדידהו מהני צינון וכיון דמטעם צינון הוא מותר אף לכתחלה נצטננו כמו אם שאבן בה"ש דהוי לרש"י רק מטעם צינון כל הלילה לכך מותר בזה לכתחלה ולכך לדינא נראה דמותר לבטלו לכתחלה דאף שאנו חוששין לדעת הסוברים דלא מהני צינון היינו במלתא דלהאוסרין אפי' בדיעבד אסור בזה אנו חוששין לחומרא אבל לענין ביטול לכתחלה דלשניהם מהני ממ"נ כנ"ל ואין נ"מ רק לכתחלה לענין אם מותר לכתחלה ילפינן זה דאין קפידא בגוף הדבר וגוף הדבר ודאי מותר הוא אם נעשה ולא שייך בזה חומרא דחמץ ואין נ"מ רק להעושה אם מותר לו לעשות דבר זה בזה לא שייך חומרא דחמץ וראוי לסמוך על רוב המתירין ובפרט כיון דעיקר מלתא דרבנן הוא מה שאין לבטל איסור לכתחלה ובפרט באיסור דרבנן ולכך נראה לדינא דמותר לבטל לכתחלה מים שלא לנו בחד בתרי אבל ברוב לא מהני אפי' בדיעבד אף דבעלמא נהגינן כרוב הפוסקים דדי ברוב כאן חיישינן לדעת הסוברים דמהני צינון והו"ל דשיל"מ ואינו בטל ומה דמהני חד בתרי דוקא מכח דגופן נצטננו כמ"ש בפנים ובזה לכ"ע חד בתרי ולכך ברוב אפי' בדיעבד לא מהני דבמלתא דאף בדיעבד יש קפידא ונוגע בגוף הדבר חיישינן לחומרא בפרט בחומרא דחמץ כנלפענ"ד נכון וברור:
+
+Siman 287
+
+במ"ש בסי' תנ"ז דהלש ואפה ביו"ט של פסח לא יקרא לה שם עד שתאפה נראה דה"ה נמי אם לש בחול ורוצה ללוש כמה עיסות ולפרוש מאחד על הכל לא יעשה מצה קטנה ויאמר שזה עושה שיהי' חלה להפריש ממנה אח"כ חלה כמו שדרך כמה בעלי בתים לעשות שקורין למצה קטנה חלה וכוונתם שאופין אותה להפריש אותה אח"כ חלה על הכל שזה אינו נכון דיש לחוש שמא יש בעיסה זו שלוקח ממנה הקטנה שיעור חלה א"כ תיכף כשקורא לה שם חלה נעשית חלה ממש ושוב לא מצי להפריש ממנה על השאר דאיך תפטור היא שכבר נעשית חלה את השאר לכך לא יקרא לה שם רק בלשון קוכען כמ"ש המג"א ביו"ט ואז שפיר מצי להפריש ממנה אח"כ על הכל כיון שבלבו אינו מתכוין שיהי' חלה תיכף ובפי' אינו קורא לה שם חלה מותר אבל אם קורא לה אף שבלבו אינו מתכוין שיהי' תיכף חלה רק אח"כ לא מהני דדברים שבלב אינן דברים ומה שבפיו עיקר לכך יהיו נזהרין שלא יקרא אותה בשם חלה רק קוכען וטפי עדיף שלא יעשנה כלל כי יכול להפריש סתם חלה ממצה אחת איזה שיהי' או מצה שלמה כרצונו וכן אני מזהיר בדרשה והוא נכון בעזה"י:
+
+Siman 288
+
+שאלה יש נוהגין שבעה"ב אופה הרבה מצות ביחד ואח"כ חולקין ביניהם הנשים שאשה זו לוקחת ממקצת חלה ואשה השני' לוקחת מהמותר חלה ולפעמים היא עצמה לוקחת על חצאין קודם יו"ט א' וחצי השני נוטלת בעיו"ט ב' אם נכון לעשות כן. תשובה. אין לעשות כן כיון דאין ניכרין המצות הנעשין מכל עיסה ועיסה יש לחוש שהחלה שתטול פעם שנית הוי מן עיסה שמצות הבאים ממנה היו בתוך קופה הראשונה שכבר תרמה בתחלה וא"כ כיון ��עיסה זו כבר נפטרה שם הו"ל מן הפטור על החיוב ולא מבעיא להסוברים ביו"ד סי' שכ"ו סעיף ב' בנחתום העושה עיסה לחלקה וכו' דשלא כדין הוא פשיטא דגם כאן הוי שלא כדין לחלקה לשתים ואף גם לדעת הטו"ז שם דמתיר מכח דהוי כמכירי כהונה הכא לא שייך זה. דהתם באמת האשה קונית כ"א חלקה לנפשיה לכך שייך הך טעמא אבל בנ"ד המצות נשארים אח"כ של בעה"ב הראשון א"כ לא שייך הך היתר של מכירי כהונה ודאי אסור והן אמת דיש מקום לחלק זה דהתם מיירי שנילוש יחד כל העיסה ונתחייב יחד לכך אין לחלקה לחצאין אבל כאן הרי נעשו כמה עיסות וכל אחת נילוש בפ"ע ואף גם אם לא הי' בכ"א שיעור חלה רק ע"י צירוף מ"מ תיכף בהצטרף שנים ושלשה עיסות נתחייבו בחלה וכל ב' וג' עיסות נחשבו כשיעור חלה בפ"ע וכמ"ש הח"י לנדון שלו ולכך נחשבו כנילושו כמה עיסות בזה מותר לחלקן לכ"ע אך ז"א דתינח אם הוי ידעינן דחלוקה זו הוי מעיסות מיוחדין ולא נחלקו מצות מעיסה אחת לחצאין שפיר הוי מקום לומר כן אבל הרי בזה יש לחוש דלמא מעיסה אחת יש מחצה בחלק זה ומחצה בזה וא"כ היינו ממש דין נחתום הנ"ל ועדיף מני' דנראה דאף להמתירין היינו דוקא לחלקה בעודה עיסה וכיון שיש בו כמה שיעור חלה ומחלקו בעודה עיסה לא שייך חשש לומר דחלה השני' שנוטל הוי מן הפטור על החיוב דאין כאן פטור כלל רק כ"א הוי חיוב בפ"ע כיון דיש בו מתחל' תיכף כמה שיעורי חלה כ"א הוי חיוב בפ"ע והוי מן החיוב על החיוב אבל בנדון דידן שבכל עיסה אין בו רק שיעור חלה אחת או אף שיעור חלה אין בו רק ע"י צירוף שני עיסות יחד נעשה שיעור חלה א"כ בזה ודאי לכ"ע אסור לחלקן לחצאין כון דבשעת חיובו לא הוי בהם כמה שיעורי חלה רק חד שיעור ודאי לכ"ע אסור לחלקן לחצאין וכיון דכל עיסה או שנים ושלשה מהם נתחייבו כ"א בפ"ע ודאי אסור לחלקו ואם מחלקו ונפטר המחצה במקום אחד נפטר החלק השני בכל מקום שהוא כיון דבשעת חיובן הוי רק חדא שיעורא ודאי נפטר גם השני עמו וכשמפריש ממנו חלה על השאר הוי מן הפטור על החיוב ולכך חלילה לעשות כן ואף אם תכוין האשה שאינה פוטרת רק מה שלפני' ל"מ אם מצה זו נילוש עם מה שכבר נפטר ולא הי' בהם רק שיעור חלה ולא ב' שיעורי חלה ל"מ כונה לפטור רק מה שלפני' ולחייב המותר ולכך אין תקנה רק ליטול אחת על כולן ודוק ובחבורי לאו"ח כתבתי עוד בזה.
+הנה עיין בח"י ומק"ח ותבין דברי ות"ל כוונתי לדעתם מדעתי והנה אם אירע כן בדיעבד שלקחו ממקצת וממקצת לא לקחו או שלא לקחו ממצה הטחונה ומן המצות לקחו אז יש לה להתחרט על החלה שלקחה ויתירו לה החלה הראשונה ותחזור ותצטרף הכל יחד ליטול חלה אחת ואם אירע כן ביו"ט ישיירו מכל מצה מעט מעט ובחוה"מ תשאל על חלה ראשונה ויצטרפו הכל יחד ויטלו חלה אחת ואף לדעת הטו"ז דס"ל בעלמא לא מהני שאלה היינו אם אירע תערובות אח"כ בזה ס"ל דלא הוי פתח אבל כאן דהוי טעות דמעיקרא אם היתה יודעת דשלא כדין הוא לחלקו ולאינך אין תקנה לא היתה נוטלת לכך בזה מהני שאלה לכ"ע ותטול אף בברכה וז"ב. אך עיין בחבורי בספר טוב טעם ודעת מהדורא תליתאי חלק שני דפוס קראקא בהל' חלה סי' שכ"ד שם מצא צד היתר לזה ליקח רק חלה אחת עיי"ש:
+
+Siman 289
+
+שאלתו בנדון האשה ששכחה ליטול חלה מן המצות קודם יו"ט ואמר לה בעלה שאין לוקחין חלה ביו"ט והיא הלכה ולקחה חלה ביו"ט הנה ודאי מהני חלה זו דאינו דומה למה דקיי"ל כל מלתא דארל"ת אעל"מ כמ"ש בחבורי סה"ח בהל' שבת דף ל"ו ע"ג עיי"ש גם לא דמי לתורם שלא ברשות דכאן המנהג תמיד שהאשה לוקחת חלה שלא ברשות בעלה ומחאה נמי לא הוי דלא אמר לה בעלה שלא תקח חלה רק אמר לה האיסור דביו"ט אין לוקחין חלה אבל מ"מ שלא מיחה בה אם תעבור על האיסור לכך אין זה מחאה והוי חלה ממש:
+
+Siman 290
+
+נדון שהורה שלא יצטרכו לשהות מעל"ע קודם אפי' כיון שהי' דחק לקמחא דפסחא יפה הורה והדין עמו:
+
+Siman 291
+
+בשאלה להתיר לאפות במרדה שיש בו בקעים הנה זה יכול לשאול לכל משרתי אופים דפ"ק המה יודעים דין זה ופ"ק יש חמשים אופים מצות ולא ימצא אחד שיהי' לו מרדה שיש בו סדק כל דהו דק שבדקים וחלילה לעשות כן:
+
+Siman 292
+
+שאלה בנדון החטין שיש בו ציבאליס הנה בתשובה כתבתי להיתר ע"י ס' כיון דנתבטל המי פירות קודם שבא לשם מים ואח"כ בתשובה כתבתי דאף לדעת המחמירין עכ"פ אם הוי רק מעט בערך שיהי' תתק"ס נגד הציבאלי ודאי בטל כעין דהוי דעת הרשב"א ובשנה זו אין אני נותן הכשר על חטין מכמה טעמים רק הב"ד ונודע לי אח"כ שהתירו חטין שהי' בו ציבליס וכעסתי מאד כי עכ"פ הי' להם לעשות שאלה ולראות כמה הי' הציבליס ואעפ"כ לא אסרתי הקמח כי הי' קשה לשמוע וכתבתי לק' טרנפאל לדרוש אם הי' שכיח חטין בלי ציבליס והשיבו כי בשנה זו הי' בכל החטין ציבליס וכנראה דגם שם התירו בציבליס וכן הוגד לי ממדינתנו בכמה מקומות שהתירו כן שלא הי' אפשר בלא"ה ולכך רו"מ החמיר ביותר יישר כוחו אם הי' בידו למנען אבל עכ"פ אין לו לצעוק על המתיר וה' הטוב יכפר:
+
+Siman 293
+
+במ"ש בסי' תס"ב דיש לברור המלח קודם פסח ראיתי בפמ"ג במשבצות שהקשה ממקואות וביו"ד סי' ר"א דמוכח דמלח הוי דין מים ולק"מ כי המעיין בטור הוא עצמו הביא זה לדבר פשוט שהוא תולדת המים וז"ל שם מ"כ כי הוא מתולדת המים וכו' הרי שזה דבר פשוט לו שבא מתולדת המים ואעפ"כ הוכיח מן הש"ס דהוי כמו מ"פ והיינו דאינו דומה למקואות כלל דהתם בשמא תליא מלתא כל ששמו מים הוי מקוה שבשם מים תלתה התורה ואין הדבר תלוי בטעמא רק בשמא שבשם מים תלוי ולכך גם מלח כיון דבא מתולדת המים שם מים עליו ובתר מעיקרא אזלינן אבל הכא בחמץ שאם הי' כותבה התורה בפירוש שאיסור חמץ הוי במים הוי אסור במה ששם מים עליו והוי אזלינן בתר שמא אבל התורה לא כתבה כן רק כתבה דחמץ אסור והיינו במידי דמחמיץ תלה רחמנא והיינו במה שדרכו להחמיץ ולכך בטעמא תלה רחמנא כל שיש בו טעם ודרכו להחמיץ אסור ומה שאין דרכו להחמיץ מותר וכיון דבטעמא תלוי בזה אזלינן בתר השתא וקים להו לחז"ל כיון דהשתא נעשה ממנו מלח ומלח אין טעם שלו עושה חמץ ולכך לענין טעמא הוי מ"פ ואזלינן בתר השתא וז"פ לדעתי דבדבר התלוי בשמא אזלינן בתר מעיקרא ובדבר התלוי בטעמא אזלינן בתר השתא והוא נכון:
+
+Siman 294
+
+שאלה אם נעשה תערובות ממצה כפולה שלא נטלו ממנה כדי נטילה במצות אחרות ואינו ניכר אם יש להקל בזה כדין מצה נפוחה שמיקל הח"י. תשובה. נראה דאין סברא להחמיר בכפולה יותר מבנפוחה דממ"נ אם מצד העבוי מה שנעשה עב הרי כל שלא הוי יותר מטפח והי' עב והוא נאפה יפה ומה חשש יש במה שנתכפלה ונעשה עבה יותר ואם יש לחוש שמא לא נדבק זה לזה ממש רק נעשה חלל בנתים ויש חשש באותו חלל הרי למקילין בנפוחה אף אם הוי נקבים וחלולין באמצע ומה נחמיר בזה יותר מבנפוחה ולכך הי' נראה לחלק דעיקר החשש בכפולה הוי מחמת כשבא לתנור טרם שנתכפלה שלט שם חום האש ונעשה חם ומ"מ לא נאפה תיכף ובנתיים נתכפלה ומעכב כח האש לשלוט שם ולכך מתחמץ דדבר שנתחמם אם לא יאפה מיד תיכף הוא מחמיץ ולכך כיון שנתחמם מהאש ולא נאפה מיד יש לחוש לחמוץ משא"כ בנפוחה שלא הי' מגולה בתחלה כלל וממ"נ בשעה שמגיע ש�� חום האש הוא נאפה וטרם שמגיע שם לא נתחמם כלל ולפ"ז הי' נראה לחלק דאם נתכפלה תיכף בהנחתו על המרדה טרם ששלט שם האש אז בזה ודאי מותר מן הדין וראוי להקל בי' יותר מנפוחה דבנפוחה יש לחוש שזה הוי סימן חימוץ שמתוך החימוץ עלה אבל בכפולה אם הוי עב כמה וכמה הי' מותר והי' שולט האש בכולו מכ"ש בזה ואף אם יש בו חלל שולט שם האש ולכך אף אם נחמיר לכתחלה בדיעבד מותר עכ"פ אבל אם כבר היתה בתוך התנור ששלט שם האש ואח"כ נתכפלה בזה יש לחוש יותר אולי בנתים יתחמץ כיון שהתחיל להתחמם ובנתים נתכפלה ונתעכב כח האפי' ובמצה כפולה כזו הי' נראה להחמיר אף בדיעבד מיהו נראה אף בזה יש להקל בדיעבד כיון דיש דס"ל דיבש ביבש בטל ברוב ולכך הוי כמה ספקא בדברנו אולי לא נתחמץ כלל ואת"ל נתחמץ דלמא יבש ביבש בב' בטל ברוב וגם כל שיש עוד צד להקל סמכינן אשאלתות דהוי בסמ"ך כמ"ש הרמ"א הובא במג"א סי' תס"ז לכך נראה להקל בזה בדיעבד כדין נפוחה שמיקל הח"י וז"ב.
+
+Siman 295
+
+במורה אחד שאסר המים ששאבו בו בקדרה שבשלו בה ביצה בפסח ואסר אף החביות. הנה זה מביא לידי גיחוך אבל מה שהיקל בעכו"ם אלם יפה אמר וכן מבואר בחק יעקב ס"ק ז' בשם גיסו הרב בס' א"ז וכן כוונת הבאה"ט דבדיעבד יש לסמוך על דעה ראשונה דכל שאינו חייב בגנבה ואבדה פטור מלבערן:
+
+Siman 296
+
+שאלתו בחרדל ששמוהו ביין אם לשתות ממנו בפסח והקשה על האוסרים אותו בפסח דמ"ש מחלב חטה המבואר באחרונים הנה דימה ענינים נפרדים דח"ח כיון דאנו אוכלין מצות מהם וגם בפסח היו דורות הראשונים אופין מהם ואינו נאסר רק אם נתחמץ ולכך אם נתבטל ק"פ ואין דעתו לבטלו רק לתקן היין לכך מותר גם בפסח אבל בחרדל דהוי מין קטניות ואם הי' נופל ביין בפסח הי' אסור לשתותו אם שמוהו בידים בפסח לכך גם ק"פ כיון דהחרדל בתוכו אסור בפסח דהוי בו מין קטניות וז"פ ומה שהקשה על הח"י על טעם הראשון דהוי מעמיד והקשה דזה אינו מעמיד רק שומרו שלא יתבטל מתיקתו נראה ליישב דהכונה כך דהנה אם לא הי' בו החרדל הי' מחמיץ ושוב הי' מחמיץ כל פעם יותר עד שלא הי' אפשר לשתותו וע"י החרדל נשאר במתיקות שלו וראוי לשתותו ימים הרבה לכך נחשב מעמיד ועיקר הנח להאחרונים ולעשות כפי דעתם שלא לשתות היין שיש בו חרדל בפסח:
+
+Siman 297
+
+הח"י בסי' תס"ה כ' באחד שיש לו חולי היבמוטר ותקנתו להניח לו שעורים וכו' דאם הוא סכנה מותר אך אם יכול הוא להחליט יעשה כן דכל כמה דאפשר למעבד בהיתרא עבדינן עיי"ש ולדעתי אין זה מוסכם דלא מיבעיא לדעת הש"ע בסי' שכ"ח בסעיף ח' דאף דאפשר לעשות ע"י נכרים עושין ע"י ישראל וס"ל דשבת הותרה אצל חולה מכ"ש דשאר איסורים הותרו אצל חולה וא"צ להדרא התירא כלל אף גם לדעת שהביא שם הרב בהג"ה דעושין ע"י נכרי וס"ל דשבת דחוי' אצל חולה מ"מ י"ל דהיינו דוקא בשבת דחמיר אבל הכא בחמץ לענין הנאה ובל יראה דאיכא לאו בעלמא ודאי הותרה אצל פ"נ ואין צריך להדרא התירא כלל כנלפענ"ד אך כיון דהח"י ומהר"ש קיידנבור מחמירין יש להחמיר אך היינו היכי דיש כאן מים חמין מיד וא"צ שהי' כלל בדבר אבל היכי דצריך שהי' יותר קצת אם יחליט ודאי אין לשהות בעבור זה וכמ"ש הרמ"א גם בשבת כן עיי"ש לעיל:
+
+Siman 298
+
+בנדון מ"ש המג"א בסי' תס"ה ס"ק ה' לענין הבהוב העופות בקשין בדין אם נמצאו ג' ומה שמחלק בין דבר דמיני' וכו' עיין בחבורי ליו"ד סי' נ"ז מ"ש בזה ועיין באחרונים מ"ש בזה לענין דיעבד ובמק"ח ובאשל אברהם משמע שלא כדבריו רק אף אם הוי העוף למעל' יש לחוש מכח זיעה העולה למעל' גם יש לדון בזה מכח ריחא דבח��ץ מלתא הוא ולכך גם אף אם העוף למעלה יש לחוש מיהו בדיעבד יש להקל כיון דמשהו דרבנן כדאי המה הפוסקים המקילין להקל בזה כנ"ל נכון מיהו אף להאוסרים אינו אסור רק כדי קליפה ולא יותר עיין סי' תס"ז בסופו גבי הבהוב ודוק היטב:
+
+Siman 299
+
+שא' במורה אחד שהורה שנמצא הזפק אחר המליחה והבהוב להשליך הזפק ורו"מ תמה עליו דהרי בדברים דאיסורא שכיח אסור להשליך הנה לדידי טב הורה דודאי דבר שאם הי' נמצא הי' אוסר בודאי בזה ודאי דאסור להשליך בלי בדיקה אבל בזה כיון דדעת כמה דהמליחה די בקליפה והזפק במקום קליפה וגם י"ל אולי הוי החטין כמעוכלין כבר כמ"ש בפוסקים ואין לומר דדוקא במעיים הוי כמעוכל ולא בזפק דהרי לשון הפוסקים דמתירין במליגה מטעם דהוי כמעוכל משמע בכל איזה אופן שנמצא הוא מותר מכח זה בע"כ מוכח דאף בזפק הוי כמעוכל וא"כ כיון דהוי ס"ס נהי דאם הי' נמצא אין להתיר אותו מ"מ להשליכו בלי בדיקה נראה דאין מזחיחין אותו ואף כי אם נזדמן לפני לא הייתי מיקל מ"מ אין לתפוס המורה אם הורה כן. והנה מ"ש דגם בזפק שייך עכול הנה אם שמלשון הש"ע בסי' תס"ז סעיף ט"ז נראה לכאורה להיפוך אך באמת המעיין שם בבאה"ג ובטור עצמו מוכח להיפוך עיי"ש בסוף סי' תס"ז מ"ש הטור דיש מתירין בזפק דהוי כמעוכל וא"א ז"ל כתב דאין ללמוד איסור מטומאה משמע להדיא הא אם הוי ילפינן איסור מטומאה אף בזפק הוי כמעוכל וא"כ להמקילין גם בזפק הוי גם בתחלה מביא י"א להדיא שמתירין אף בזפק לכך יפה כתבתי בעזה"י:
+
+Siman 300
+
+שאלה מק' זיטאמיר נדון הרחיים הטוחנין על זיעה נקרא דאמפמיהל אם מותר לטחון בתוכו קמח לפסח הנה חס להזכיר לטחון עליהם קמד"פ כי הוא חמץ גמור וכן העידו לפני כמה אנשים שראו כן בעיניהם כי הנה הקמח הנטחן ע"י זיעה בודאי שולט הזיעה גם בגוף הקמח ומחמת הזיעה נתחמץ דאף בנתלחלח מזיעת החומה יש אוסרין ואף המקילין היינו רק בזיעת החומה ולא בזיעה כהך של הרחיים ובפרט דאף המקילין הוי רק בנתלחלח אבל לא נתחמם ביותר אבל בזה שרו"מ בעצמו כותב שהקמח רותח כ"כ שהיד סולדת בו ודאי ע"י הרתיחה בצירוף הזיעה ודאי מחמיץ וכבר כתב רו"מ בעצמו שנמצא בו כמה בצק וגם הדבוק האבנים שבאו ממרחק ולא נודע מה הם אולי הם חמץ וגם אם אינו חמץ אולי הזיעה שלהם מחמץ ואינם כמו חומה גם כל הענינים המחוברים להרחיים כזו א"א לנקותם לפסח כי רב הוא וחיישינן שמא יפשעו ועוד כיון דדבוק האבנים הטוחנים אינו כאבן הרחיים שלנו יש בו כמה חששות אחד כי אבן אחת של רחיים שלנו הוא אבן קשה מאד א"א שיהי' נעשה בו גומא והתקבצות בו קמח גם הוא אבן אחת אבל רחיים החדשה הוא מכמה אבנים ויתכן דהם אינן חזקים ויהי' נעשה בהם פחיתות נקבים להתקבץ בו קמח ויהי' בו עיסה ופרורין גם הדבר המחבר אותם כיון דהם מעשה אדם וחבורי אדם אינן חבור ויתכן שיהיו נתפרדין האבנים ועכ"פ יהי' פירוד כל דהו או נקב ויתקבץ בו קמח ויהי' חמץ לכך חלילה לטחון עליהם קמח לפסח הזהרו והזהרו ותדעו כי כל החדשות הנעשין בזמנינו הם רק לפוקה ולמכשול לאיש הישראלי והמה מעשה שטן בעו"ה כי לא אכשיר דרא להיות כדאי להעיר להם מן השמים דבר טוב רק להיפוך ח"ו וכמ"ש הנביא ונתתי לפניו מכשול לכך חלילה לעשות כן בפסח ואם תרצו להיות מן הזריזין תביאו דבריכו בדפוס ותשלחו לכל מדינתכם הקרובים והרחוקים למען יהי' נזהרים בזה.
+הנה מלשון הש"ע בסי' תס"ו והאחרונים משמע דבנתייבש אף ריקוד לא מהני ומשמע מסתימת דבריהם דאף בדיעבד אין לו תקנה ואף אם נאפה אסור לאכלו. וכן משמעות הח"י כאן שכתב דבפירורין אין מתערבין יפה וכן בסי' תנ"ג ס"ק י"ג גבי בשעת הדחק משמע מדבריו דבידוע דנתערב פירור אחד אף ריקוד ל"מ לאכלו רק לשהותו מותר לזה אעתיק איזה שאלות שבאו לידי ועיין לעיל שאלה רמ"ד השייך ג"כ להנ"ל:
+
+Siman 301
+
+מעשה בא לידי שאפה בעה"ב סמוך לשבת ונשאר עוד קמח מעט שהי' לו לאפות ונמצא בנשאר חתיכת לחם קטן יבש מאד עד שלא הי' אפשר לגרור ממנו בצפורן אפי' כ"ש כמשמעו וגם הי' סמוך לשבת שלא הי' אפשר לרקד המותר בנפה והתרתיו דהנה הפמ"ג בסי' תנ"ג כתב עלה דח"י דבאם אין לו נפה ואין קמח אחר י"ל דסמכינן אשאלתות דבטל בס' ואמ"ד דיבש בטל תוך הפסח ומיקל שם אף בידוע דנתערב פירור אחד ואין לו נפה ולפ"ז נהי דהניח שם בצ"ע וגם אפשר דרק מכח אכילת מצה של מצוה הותר כיון דאין לו קמח אחר דוחה הדאורייתא להרבנן אך בנ"ד דאין ביטול מצוה בזה הי' נראה להחמיר מ"מ כיון דכאן אינו ודאי דהפמ"ג מיירי בודאי נתערב בו פירור אבל כאן דספק אם נתערב בו פירור וגם החמץ קשה מאד ובכל הדברים קיי"ל דאזלינן בתר שעת מציאותן ולא מחזקינן ריעותא יותר ממה דהוי לפנינו וכיון דהשתא יבש מאד וא"א לפרר בו כ"ש א"כ אין להחזיק ריעותא דלמא תחלה לח הי' רק כמות שהוא לפנינו משערינן וכעין זה איתא ביו"ד סי' ק"ד בעכבר בשומן אם כשבא לפנינו הוא קשה עי"ש ובפרט דכאן ס"ס דלמא גם תחלה כשנפל הי' קשה ואת"ל רך הי' דלמא מ"מ לא נתפרך ממנו ואף דהשתא הוי כמו משם אחד עיין סי' תס"ז סעיף י"א דכתב המג"א בשם הב"ח כעין ס"ס זו דלמא השתא נפל ואת"ל מקודם שמא לא נתרככה עד עתה ואף דהוי משם אחד שמא נתן בו טעם חמץ או לא וצ"ל כיון דהספק הוי במשהו דרבנן אמרינן ס"ס כהך א"כ ה"נ בנ"ד ועוד דתחלה צריכין אנו לדון אימתי נפל הוי כמו בספק על דכתב הש"ך בדיני ס"ס דהוי ס"ס כן ה"נ צריך לדון תחלה אימתי נפל לכך לא הוי משם אחד א"כ ה"נ יש לדון דלמא השתא נפל כשנתקשה הלחם מכבר ואחר יבשו נפל ואת"ל נפל כשהוא רך שמא מ"מ לא נשאר בו פירור ולכך כיון דכבר נאפה ממנו וגם השאר סמוך לשבת ואין שהות לנפות והוא איש עני דא"א לפסוק ולאפות ביום אחר התרתי הדבר ודאי יש לצרף השאלתות דחמץ בפ' ודעות דיבש ביבש בטל בצרוף טעמים הנ"ל:
+
+Siman 302
+
+אך אח"כ בא לידי מעשה שנמצא בסוף לישת המצות כמה חתיכות עיסה רכה כעין פירורין גדולים וקטנים בזה ודאי הי' נראה להחמיר דיש לחוש אולי נשארו יותר פירורין וכמ"ש בסי' תמ"ז כיון דנפלו בו פת דחיישינן שנשארו בו פירורין ונ"ט בפסח מוכח דאף בספק חיישינן שמא נשארו פירורין וכן בסי' תס"ו חיישינן שמא נתערבו בו פירורין א"כ בזה לא הי' מקום להתיר לפי משמעות הש"ע והפוסקים בפרט דמ"ש הפמ"ג דסמכינן אשאלתות אינו מובן דדוקא ביש עוד צד להקל סמכינן אשאלתות כמ"ש המג"א בס"ס תס"ז ומ"ש דיבש בטל בפסח הלא ע"י הליש' נעש' לח בלח וטרם הליש' כיון דאפש' להפריד האיסור ע"י נפה אם הי' לו הוי כניכר האיסור דלא בטל גם סופו ליתן טעם ע"י הלישה (אך אם הי' לח בלח שוב הי' בטל ק"פ בס' אך יש חשש דנעשה יבש בלח ואינו בטל דחוזר וניעור) אך מחמת שאירע אצל עני וכמעט דאם נאסר לא ישיג ידו לאפות אחרים דנתי דמ"מ יש להקל בזה דהמג"א בסי' תס"ו ותס"ז העלה דאם משתכחי תרי ותלתא שערי ל"ח שהי' שם יותר כיון דהוי דבר דאתי מעלמא א"כ קשה מה"ת ניחוש בסי' תמ"ז שמא נשארו בו פירורין ובסי' תס"ו שמא נתערבו וכו' הן אמת לפמ"ש הח"י סי' תס"ו ואני הסברתיו יותר דהטעם דל"ח התם מכח דאמרינן כיון דהנהו לא נתבקעו אף אינך אף אם ישנן שם לא נתבקעו הוי א"ש דבפירור חמץ ממש לא שייך ולכך חיישינן שמא נשתייר פירור אבל באמת הח"י רק מצד חזקה הוכרח לתרץ כן אבל לולי חזקה הי' משמע דבלא"ה ל"ח לשמא הי' יותר ולא מחזקינן ריעותא ולמה ניחוש כאן שמא הי' פירורין (גם יש לחלק בין פירור קמח שנתלכלך בין פירור פת דקמח אחר שנתייבש חוזר ונידוק היטב ולכך ס"ל להח"י דאינו מועיל ריקוד דהדק היטב ונעשה כשאר קמח אבל פירור פת שנאפה אינו חוזר עוד להיות בקמח ובזה מודה הח"י דמהני ריקוד והנפה וקיל בזה פת מקמח) ולכך נראה דדוקא בפת כיון דדרכו לפרר ושכיח הוא שיפול ממנו פירורין וכן בקמח שנתלחלח ונתייבש דדרכו להתפרר ולהתערב בזה הוי כודאי שנשאר כאן פירורין אבל בעלמא ל"ח ליותר ממה שראינו לפנינו ולא מחזקינן ריעותא ויותר י"ל דאינו דומה דהתם כיון דהפירור ידוע שנתחמץ מכבר והוי חמץ וכן בקמח שנתלחלח מיירי בידוע הזמן שנתלחלח ויש יותר משיעור מיל משעה שנעשה עד הנה ולכך אם יש כאן פירורין בודאי נתחמץ כבר והוי רק ספק אחד שמא יש כאן פירורין או לא לכך חיישינן מספק אבל הכא בנמצא פירורי עיסה בקמח הרי כיון דלא ידענו אימתי נעשה ואימתי נפל א"כ י"ל אולי לא נשאר פירור כאן יותר ממה שראינו את"ל נפל יותר דלמא לא נעשה רק עתה בסמוך ולא שהה עדיין שיעור מיל ולא נתחמץ ואף אלו פירורין הנמצאים אולי לא נתחמצו עדיין ולכך הוי ס"ס ולכך יש להתיר בכה"ג ולפ"ז אם הי' נמצא פירורי לחם ממש אין להתיר כה"ג אם נאפה כבר בלא ריקוד רק בפירורי עיסה נראה להקל ואף זה רק בשעת הדחק לעני וא"א לאפות אחרים ואף זה לא התרתי לצאת י"ח מצוה רק יקח למצות קמח אחר כמ"ש המהר"ם מלובלין הביאו המג"א כנלפענ"ד. שייך לדלעיל: גם י"ל דבקמח שנתלכלך הוי כמו מני' קרב וכל דהוי מני' שפיר מחזקינן ליותר אבל אכתי אין איסור רק בנמצא ג' פירורין אבל בפחות מג' אף במיני' לא מחזקינן ליותר ואם הוי רק ב' ל"ח ליותר ולמה כאן ניחוש יותר:
+
+Siman 303
+
+עוד הקלתי פ"א היכי דנמצא בתוך האגן חתיכה פת כשמדדו הקמח ללוש והתרתי די"ל דלתוך האגן נפל או להקדרה שמדדו בה הקמח ואין מחזקינן ממקום למקום והתרתי מה שכבר נאפה ומה שיש עוד קמח ירקדו בנפה ודוק:
+
+Siman 304
+
+שא' מק' אדעססא בדבר המעל ציקער שהרבנים הגדולים מאז נהגו בו איסור וכעת הרב דגובערני התירו. הנה המתיר לא חש לקמחי' לחשש הקמח המעורב בו והוא חמץ גמור וח"ו להיות נהנה ממנו בפסח ואף לשהותו אסור ועיין בח"י סי' תס"ז דקמח דק דק יש בו נמי חשש חימוץ עיי"ש ואף דהנוב"ת סי' ע"ב צידד להיתר בפודרצוקר המעיין שם בסוף התשובה לא התיר רק לקיים המנהג שם במקום שנהגו בו היתר אבל לא מלאו לבו להתיר בשאר מקומות גם כתב שם תנאים שיקחו ממנו בבוא החביות סתום לפניהם ויקחו מן האמצע אבל בלא"ה גם שם לא התיר ובזמנינו מי יעמוד לדקדק בכל אלה אם יאמרו התירו פרושים ויהי' כחוכא ואטלולא ונותן מקום לצדוקים לרדות ובפרט דעיקר ההיתר שלהם מכח דהתגר גדול לא מרעי נפשייהו ובזמנינו הדבר הולך ע"י כמה סוחרים מאן מפיס מי גדול ומי קטן ודומה למה דאי' בפסחים יאמרו כל הסרוקין וכו' ובדבר המסור לכל גזרינן הא אטו הא כמ"ש בפ"ק דפסחים גם חזקה זו דאומן לא מרעי נפשי' בהחזקת הדורות תליא מלתא ובימינו ראינו דחמדת ממון גדול מאד ואינו חש לכסופא היכא דאיכא הנאת ממון ואם בישראל כן מכ"ש בעכו"ם לכן חס להתיר ומה גם דכבר נהגו בו איסור ואפי' דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור אי אתה רשאי להתיר בפניהם בפרט במקום שיש חשש איסור לכך אף להשהותו אסור וצריך למכרו ק"פ לנכרי. וי"ל עוד דבזה לא מהני תגר כלל והוא די"ל למה יועיל בתגר לסמוך עליו משום דלא מרעי אומנותי' ולמה לא נדמהו למ"ש בפ"ג דפסחים ובחולין ק"ט יאמרו כל הסרוקין וכו' ועיין בחולין והבן ובע"כ צ"ל דדוקא בדבר דשכיחא בכל אדם בזה לא פלוג וגזרו הא אטו הא אבל דבר דל"ש רק בתגר בזה לא גזרו וא"כ הצוקר הזה דשכיח הוא בהרבה בני אדם למכרו ויד הכל ממשמשין בו אף תגר לא מהני משם שלא יאמרו כל הסרוקין וכו' ועיין בחבורי משנת תד"ר בהל' שבת סי' רס"ה מה שקשה בזה מש"ס שבת דנראה משם להיפוך ועיין רש"י פסחים שם שפי' דרוב נחתומין אין להם דפוס משמע דהחילוק הוא אם ההיתר לא שכיח אז גזרינן וא"כ י"ל בתגר הוי להיפוך כיון דשכיחי תגרים ג"כ לכך לא גזרו ובזמנינו דפסקה האמונה הוי איש נאמן לא שכיח ובודאי יש לגזור כמו בסרוקי בייתוס:
+
+Siman 305
+
+מעשה בא לידי בכפר א' שקודם פסח נפל לחם לבאר ולא הי' אפשר להעלותו כלל מה יעשו בפסח ולא הי' להם מים אחרים לבשל והוריתי דישאבו קודם פסח לכל ימות הפסח ויסננו בבגד דק ואף בע"פ מותרין לשאוב דעדיין לא נאסר במשהו וא"כ הטעם נתבטל ובלח בלח לא אמרינן חוזר וניעור ואף דדעת קצת בסי' תמ"ז בפת שנפל ליין לא מהני סינון מ"מ הסכמת האחרונים שם דמהני סינון ובפרט בזה דהוי שעת הדחק דאין להם מים אחרים ודאי דמותר לסנן הכל ק"פ עד הלילה ויהי' להם לבשל כל ימי הפסח ואם לא יהי' להם כלים מרובים ישאבו רק לצורך בישול ומה שצריכין לרחוץ ידיהם ישאבו בפסח ואין לחוש למה שהחמץ בתוכו כמו דמותר להחם חמין בכלי חמץ כמ"ש המג"א בסי' ת"נ כיון דאינו נהנה מהבלוע גם הוי שלכד"ה ה"ה בזה ובפרט דכה"ג הוי ספק אפשר דכבר נימוח וכלה ק"פ ונעשה לח בלח דאינו חוזר וניעור לכ"ע ומה"ט אין לחוש שמא יבוא לבשל בו כיון דלא בדילי מיני' והיינו כיון דאין כאן רק חשש משהו דרבנן ובספק משהו אולי גם משהו ליכא אין לגזור לכתחלה דלמא יבשל בו כנ"ל נכון לדינא היכי דהוי שעת הדחק דאין להם מים אחרים ליו"ט אבל ביש מים אחרים בקלות ודאי אין להשתמש מבאר הזה בפסח כלל אך לשנה הבא ודאי דמותר להשתמש בה דמשך רב כזה ודאי נימוס וכלה והלך לו לגמרי ונעשה לח בלח ואף אם לא כלה כבר נתעפש ונסרח ונעשה כעפרא והוי כחרכו קודם זמנו דמותר לאחר זמנו ובזה ודאי דמותר הבאר לשנה הבא בלי חשש כלל וכל זה ברור:
+
+Siman 306
+
+שאלתו בעה"ב לקח לעצמו מהשדה חטים בקיץ העבר משומר משעת קצירה והי' בהחטין הרבה מצומחין וא"י אם הי' ששים רק שבירר היטב החטין וטחן ואפה מצות ואחר האפי' נעשה צווחה היות שלקח החטין שמנה ימים אחר שלקחו שאר אנשים וביני לביני הי' גשמים רבים וקרוב הדבר שהחטין לא היו צריכין לקרקע ומחמת זה הי' בהם הרבה מצומחין וכו'. תשובה. לדעתי אין להתירם כי אנו אין לנו רק דברי המחבר וש"ע בסי' תס"ז דדגן שבמחובר כיון דנגמר לגמרי הם כמונחין בכדא ומ"ש רו"מ דהמעיל צדקה חולק אין פנאי להכניס בזה בפרט בספקא דאורייתא לחומר' ומה גם שהחוש מעיד דהרי חזינן שצמחו והוי סימן חימוץ הרי מעיד החוש כדברי הרשב"א ומה שאני אוסר אף אלו שלא צמחו דהנה הוי ק' למה בחטין המחומצין אותן שאינן מחומצין מותרין ולמה מבואר בש"ס ובסי' תנ"ט דאם התחילו לעסוק בב' עיסות כאחד והחמיצה האחת בידוע שהחמיצה גם השנית אפי' אין בה סימני חימוץ א"כ למה בחטין שיש בהם מחומצין נימא נמי כיון דהחמיצו מקצתן החמיצו כולם ולכאורה הי' נ"ל הטעם די"ל דדוקא בב' עיסות הוי כן כיון דליכא רוב אבל באם הוי ג' ע��סות ואחת החמיצה ובשתים אין ניכרין החימוץ מותרין דבזה הרוב מעיד שלא החמיצה והי' נ"מ מזה חומרא ג"כ אם בחטין היו מחצה מחומצין היו אסורין כל החטין והי' נראה דזה כוונת הרמ"א בסי' תס"ו בדגן שהי' מונח בעלי' וכו' דלא מהני ס"ס לאכילה מכח דיש חזקה להיפוך מדאלו נתחמצו גם השאר נתחמץ וס"ס במקום חזקה לא מהני לכמה פוסקים ולכך אוסר שם באכילה מיהו העיקר נ"ל בטעם הדבר דשאני ושאני דבשלמא בב' עיסות דאין מקום לתלות בזה יותר מבזה לכך אמרינן מדההיא החמיצה גם השני' החמיצ' אבל בדגן וחטין שירדו עליהם גשמים דרך הגג א"כ יתכן דעל אלו ירדו הגשמים ועל אלו לא ירדו לכך השאר מותרין וא"כ תינח בהי' מונחין תחת הגג דיש מקום סתום ג"כ ואין דרך הגשמים לירד שם הרב' רק מעט מעט יתכן שבמקום אחד הי' ולא במקום השני אבל בירדו עליו גשמים בשדה דתחת השמים יורדין על כל מקום בשוה ודאי הוי ראי' כיון דאלו נתחמצו גם אלו נתחמצו ולכך אף דאין ידוע ממה נתחמצו מכל מקום כיון דקיימא לן דתולין במצוי אפי' להקל מכל שכן להחמיר ולכך כיון דירדו הרבה גשמים טרם לקיחתן מן השדה תולין בזה החימוץ וכיון דאלו נתחמצו כולם אסורים וכן מדויק לשון הש"ע בסי' תס"ו סעיף ד' שנה שרבו גשמים וירדו על ערמות שבשדה עד שהי' קצת מהשבלים שעל הערמות מעלין צמחין אין חוששין לסתם חטין של אותו שנה עכ"ל מזה מוכח להדיא דדוקא על סתם חטין אחרים אין חוששין אבל ערמות אלו שירדו עליהם גשמים אף אלו שאין מחומצין אסורין וכן מוכח מדברי הח"י מ"ש שם בשם השכ"ג דמשמע דוקא אם לא ראינו בהם שום שינוי במראיתו אבל אם הי' בהם שום שינוי היו אסורין כולם וכן מהפר"ח שהביא הח"י שם דאוסר ליקח מן הקבוע א"כ ה"נ כאלו חטין עצמן הוי קבוע ולא שייך לילך בתר רובא ולכך אם ידוע שעמדו איזה ימים שירדו הרבה גשמים תולין במצוי דכבר נגמרו ומכח זה נתחמצו ואוסרין כולם כנלפענ"ד:
+
+Siman 307
+
+שא' בחטין של שמירה רק שהיו קצת לחין ונתייבשו בתנור של פסח שכבר נצטנן רק שהי' חם מעט ונטחן ברחיים של יד אם מותר למצות מצוה כי ראה בח"א בהל"פ בתשובותיו סי' מ"א שאינו מתיר רק בשעת הדחק. הנה אין בזה בית מיחוש ובמח"כ של החיי אדם אין כאן פלוגתא כלל דמה שאוסרין קצת פוסקים מצה הנילושה במי פירות משום דאין באין לידי חימוץ היינו רק במ"פ דהם מין שאינו ראוי להחמיץ דמ"ש בתורה ל"ת עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות אין הכונה על הקמח לבד דאטו קמח לבד כתיב בתורה הרי בתורה כתיב רק מצה והיינו כולל כל דבר הגורם להיות נעשה מצה וכולל הן הקמח הן המים שמכשירין להיות מצה בשניהם בעינן שיהי' ממין הראוי לבוא לידי חימוץ ולכך אם הי' מ"פ אם נילוש בהם מעולם לא הוי ראוי לידי חימוץ לכך אין יוצאין בהם אבל אם נילוש במים בענין דמעיקרא הי' ראוי לידי חימוץ קודם שהי' קלוי ודאי דיוצאין בהם. ותדע דהרי בתורה אין כתיב העשי' רק האכילה דלא תאכל עליו וכו' ומזה ילפינן דבעינן ראוי לידי חימוץ א"כ נימא דבשעת אכילה יצטרך לבוא לידי חימוץ וזה א"א דכבר אפוי ולומר דיאכל עיסה הרי אינו דרך אכילתו בע"כ הכונה דהי' רק מקודם שנאפה ראוי לבוא לידי חימוץ א"כ ה"ה נמי קודם לישה אם נתייבש הרי עכ"פ קודם היבישות הי' ראוי לבוא לידי חימוץ והוי אפי' אריכתא שהתחיל מזמן היבישות ונגמר אח"כ ומיושב בזה כל הוכחת הח"א שבעצמו הוכיח מחלוט ואינך דיוצאין בו אף שאינו בא לידי חימוץ רק שנדחק דלא ידע לחלק הענינים ומה שחשש שם בסי' ט"ז דאם נתייבש הוי מ"פ עם מים הנה גם הוא העלה דא��ן בזה חשש כלל ואני מוסיף דכאן נתייבשו המ"פ ובנתייבשו המ"פ כמה מקילין בזה ובפרט דכאן נתייבש קודם שנטחן ואח"כ נטחן ונתבטל ודאי אין חשש ובפרט דאין כאן ודאי מ"פ רק חשש בעלמא העולה מזה עלי ועל צוארי לצאת בהם למצוה בשופרי שופרי לכל ירא שמים וראיתי בירושלמי פ"ב הלכה ד' והיידא אמר דאיכול יצא י"ח ברביכה ת"ל ושמרתם את המצות מצות שצריכה שימור יוצאין בה יצאת זו שאינה צריכה שימור וכו' ופי' הק"ע ברביכה חלות שנעש' בשמן במחבת וחלוטה ברותחין ורבוכה הי' בה שמן הרבה שא"צ שימור שלאחר שנחלטה העיסה בחמין אינה מחמצת עכ"ל מפורש אומר אף דהוי ממין שיוצאין בה ובא לידי חימוץ מ"מ כיון דעתה הוי חליטה ואינה צריכה שימור אין יוצאין בה א"כ גם בקלוי לא הוי ראוי לצאת בה מיהו ז"א חדא דבש"ס דילן לא הביא לימוד זה כלל דאם ס"ל לימוד זה לא הי' צריך להיקש לחמץ לומר מה שאינו בחמץ אין יוצאין בו רק הו"ל ללמוד מזה וגם הירושלמי הביא תחלה לימוד אחר שדוקא ה' מינים בעינן ולמה לא למד מזה דאחרים אין באין לידי חימוץ בע"כ פליגי אברייתא זו ועוד מ"ש הק"ע אינו מוכרח וי"ל לא מכח חליטה רק ברביכה היינו אם הוי כולו שמן או רובו אז מעט המים בטלין ואינו מחמיץ או הוי רק נוקשה ותחלה דאמר הך מ"ד דיוצאין במצה של יין ושמן היינו במחצה יין ומחצה מים אז הוי חמץ גמור ומה דמשני בתודה התם רביעית הוא היינו להיפוך אם הוי רק מעט שמן ורוב מים הוי להיפוך בטל השמן במים אבל אין הכונה מכח חליטה כלל:
+
+Siman 308
+
+במ"ש המג"א בסי' תס"ז סק"ח במעשה דקאליש הנה מ"ש דהכלי אסורה נראה היינו דוקא בכ"ח או כלי עץ וכדומה אבל בכלי זכוכית ודאי אין להחמיר כה"ג כיון דבלא"ה דעת המחבר בסי' תנ"א דכלי זכוכית אף אם נשתמשו בו בחמין א"צ הכשר ונהי דהרמ"א מחמיר היינו רק בחמץ ממש אבל כאן דהוי רק חששא רחוקה שהרי גוף המשקה שותין אותו בפסח ול"ח לפירור חמץ א"כ אם בשתי' מותר מכ"ש דהכלי זכוכית מותר ול"ח בזה לבליעה כיון דבזה יש דעות דא"צ הכשר כלל ועוד נראה דאף בשאר כלים שמחמיר המג"א היינו רק באם שרוים גם בפסח דאז הוי במשהו לכך אף לספק חיישינן אבל באם סננו ק"פ דבזה אף אם הי' בו משהו בטל בס' א"כ למה ניחוש להכלי כיון דמדינא בטל בס' אף אם הי' בו פירור מכ"ש בספק וז"ב ונכון ולא כתבתיו רק מפני שראיתי מי שטעה בזה ואסר הכלי לכך כתבתיו:
+
+Siman 309
+
+שאלתו בדקין הנמצאים בברייא הנעשים ממי סובין אם מותר בפסח ע"י שטיפה והדחה נראה דודאי מותרין לדידן דמקילין בצונן אבל מ"ש רו"מ דהברייא הוי פירשא בעלמא זה אינו נ"ל רק עיקר ההיתר שלי הוי מכח דבצונן אינו נאסר כפי מנהגנו וא"ש בעזה"י:
+
+Siman 310
+
+שאלתו בנדון הציקאריע אמת כי אני אוסר זה כמה שנים וכל מי שיש בו נדנוד י"ש אינו שותה ציקאריע כי נחשדים לערב בו חמץ וזה ב' שנים הראה לי הקב"ה שטוב כוונתי כי אחד הביא לי מציקאריע של פסח מטרנפאל והי' בהם שעורים שלמים ושבורים שנטחנו:
+
+Siman 311
+
+הפמ"ג בסי' תס"ז במעשה דקאמרנא בקניידליך שנטגנו בשומן העלה דע"י ערוי הרוטב נאסר אח"כ ואין דבריו נכונין איך שייך חימוץ אחר בישול וכיון שכבר נטגן החטה בתוך הקניידליך ומי פירות לבדו אינו מחמיץ איך יתחמץ אח"כ והרי אם הוי בקיאין בחליטה אז ע"י חליטה לבדו לא הי' מתחמץ עוד ולכך נהי דאין אנו בקיאין בחליטה עכ"פ בנתבשל ממש איך יתחמץ אחר בישול ונהי דנימא דאין טיגון כבישול רק כאפי' ויש בישול אחר אפי' היינו רק לדין בישול אבל מ"מ חימוץ לא שייך עוד כיון שכבר נתבשל או נאפה אין חי��וץ אחר אפי' ואין לומר דחיישינן שמא נתחמץ מכבר דלמה נחזיק ריעותא ובפרט לפי מה שהעלה הפמ"ג בעצמו דאף ע"י מי פירות אפשר להתבקע א"כ מה"ת נחזיק ריעותא שנתחמץ מקודם בפרט במשהו דרבנן ולכך נראה אם נטגן בשומן לבד אף שנתבשל אח"כ במים ממש אין לחוש לכך כלל ומותר המאכל בלי פקפוק אף אם רואים בי' סימן ביקוע יתכן שממי פירות ושומן נתבקע וז"ב ונכון דלא כהפמ"ג בזה:
+
+Siman 312
+
+מה שתמה על כל האחרונים שמתירין בחטה בגרעמזליך בלי מים מכח דמ"פ אין מחמיצין ותמה למה לא חילק בין אם נתבשל בכלי הזה בן יומו מים דאז הכלי פולט המים והוי מ"פ עם מים תמה אני עליו בתמי' זו דהנה מה שכלי פולט הוי רק הטעם לא הבעין ממש ואינו נחשב כבעין ותדע עד שהוא מתמה על חמץ בפסח דהוי פ"א יתמה יותר איך מבשלין דגים בכלי בשר בן יומו או להיפוך הרי הוי סכנה ובע"כ בשביל טעם אין בו סכנה כמ"ש הפוסקים ואם הוי הכלי פולט הבעין יהי' בו סכנה ומה דאמרינן דחזינא להו דמדייתי היינו הטעם לא הבעין ואינו דומה לזיעת החומה דשם פולט הבעין ממש משא"כ בכלי ע"י הבישול אינו פולט רק הטעם והטעם של מים אינו מחמץ וז"ב ופשוט:
+
+Siman 313
+
+ע"ד קושייתו בגרעמזליך לא תיקן דבריו יפה כיון דחזינן דבדגים אין איסורו ואם איתא דפולט הכלי בעין למה לא יהי' בו סכנה ובע"כ דאינו פולט הבעין רק הטעם וא"כ מנ"ל דטעם מחמיץ ומיתושין בבאר אין ראי' דהתם פולטין הבעין וכן זיעה י"ל דבזיעה פולט גוף הדבר הבעין אבל פליטת הכלי הוי רק הטעם ואין הטעם מחמיץ ומניין לנו להחמיר בזה:
+
+Siman 314
+
+שאלה משרתת אמרה שראתה שפחה השליכה חמץ להבאר ואמרה לאנשים הרבה ואנשים אחרים שאבו מהבאר אח"כ ואמרו אומדן דעתם כי כבר נלקח החמץ ע"י השאיבה ובמבוי אחרת הי' ג"כ כן רק דהאמירה הי' ע"י בתולה קטנה. תשובה: לדעתי אין להם נאמנות לא די האמירה שע"י הקטנה רק גם האמירה דע"י אמירת המשרתת הגדולה אינה נאמנת הן לדעת הסוברים דבידו לשמרו הן להסוברים דבידו לנסכו כי להסוברים דהוי בידו לשמרו הוי כבעליו זה ודאי ל"ש בזה כי אין הבאר בידה לשמרו כי אף לדעת הפוסקים דבירא דשותפי הוא מ"מ לא נחשב בידו לשמרו כיון דאינו בידו לבד ואינה שלו רק אחד מני אלף יש לו חלק בהבאר זה לא נחשב בידו להיות כבעלים ואף גם לטעם דבידו לנסכו י"ל התם דהוי הדבר רק לזה שהוא היין שלו וא"כ בידו הוי לנסכו ממש אבל בזה כיון דהבאר שייך לכל העיר א"כ י"ל דהאמירה הוי להשכנים להיצר להם אבל אלו שלא ידעו מזה ישתמשו בו כדין אבל אם ישליכו באמת לתוכו חמץ יכשילו הכל אף לאלו שאין מכוונין להכשיל להם גם י"ל בשלמא גבי נתנסך יינך דזה אפשר דנתנסך ואינו סותר רק חזקה דמעיקרא שהי' היין בחזקת היתר בזה מהני אם בידו לשמרו או לנסכו אבל בזה דקיי"ל דאין הנכרי חשוד להכשיל לישראל במכוון א"כ אם השליכה השפחה חמץ להבאר כיוונה רק להכעיס וזה הוי חזקה להיפוך והוי כמגו במקום עדים דאנן סהדי דנכרי אין מכוין להכשיל והוי כמעשה דנהר פקוד וכו'. ועוד ביי"נ לפי דבריו היין כעת נאסר ואין לו חזקה דהשתא רק חזקה דמעיקרא שהי' מותר בזה מהני אם הוי בידו לכל חד כפי שיטתו אבל בככר שנפל למים אף אם הי' אמת המים עצמן מותרין דבצונן אינו נעשה חנ"נ ובפרט ביותר מסמ"ך ל"ש חנ"נ ואין אסורין רק מכח טעם חמץ או פירור משהו המעורב בו בזה אלים כח חזקת היתר של המים ולכך אין כח ביד ע"א לאסרו מכח התערובות ובפרט דאיסור משהו הוי רק דרבנן א"כ בזה הוי רק ספק משהו יש לסמוך על הפוסקים דס"ל דבידו לשמרו הוי כ��עלים עליו תליא מלתא ובזה לא הוי כבעלים גם הוי כמה ספקי שמא ניטל הככר טרם מעל"ע וגם פירור לא נתערב בו וגם שמא משקרת לכך אין לחוש בדיעבד ומי שאינו מאמין בלבו להמשרתת מותר לשאוב ולזה שהמשרת' מהימנת לי' אסור. והבאר השני' שמעידה הקטנה נראה דאף במהימנת לי' מותר דבקטן אף במהימן לי' כיון דאין בו דעה ל"ש מהימן לי' ואף דבהל' טרפות סי' מ"ח סעיף י"ב מפורש דבקטן חריף יש לסמוך היינו דשם איסור תורה גם מלתא דשכיחא דשכיח למצוא כן בכרס משא"כ בזה דהגוי' תתכוין לא שכיח לכך אין לקטן נאמנות כלל וגם מהימן לי' ל"ש בקטן דאין בו דעה כנ"ל:
+
+Siman 315
+
+נשאלתי במעיין היוצא מההר והולך ונמשך למרחוק ועשו באיזה מקום סביב מחיצה של נסרים דקים ונמוכים לעכב קצת הלוך המים שיהי' בידם לשאוב שם ואעפ"כ אינו עומד שם רק כמו רגע שוטף ויוצא גם מתוך הנסרים שיש בו נקבים והפסקות וגם מלמעלה יוצא כמו כן ופעם נמצא בתוך מחיצות הללו חמץ בפסח אם מותר לשאוב מהמים הזה בפסח והשבתי להיתר מטעם המבואר בתשובתי לה"פ (בחבורי משנת תקפ"ט דף ל"ט ע"ב) דלא שייך כבוש בזה רק אם המים הללו עומדים שם כל מעת לעת אבל אם הללו הולכין והללו באים וכל פעם נתהוו מים חדשים או נתוסף עליהם לא שייך בזה כבוש כיון דנצטנן הרתיחה וכעת אבאר יותר דאינו דומה לבשר הנשרה במים מעל"ע שכתבו האחרונים דאפי' שפכו אלו ונתן אחרים נחשב כבוש היינו דשם מיירי רק לענין לאסור הבשר עצמו להיות הוא כמבושל בזה כיון שסוף סוף הוא נכבש יום שלם גם התם עיקר האיסור מה שנתבלבל טעם החתיכה בפנים לכך ע"י כבוש כזה נמי מתבלבל הטעם ופירש ממקום למקום אבל לענין להיות הטעם יוצא להיות גם המים נאסרין בזה בעינן שיהי' המים עצמן כל מעל"ע אז נעשה הנכבש חם כ"כ שיהי' בו כח להפליט אבל אם לא הי' המים הללו כל מעל"ע לא נעשה חם שיהי' מפליט ומבליע ובפרט בחם לתוך צונן נמי ליכא איסור ואינו פולט בזה ואינו אוסר רק כדי קליפה ובמקום דא"א לקלוף מותר לגמרי לכמה פוסקים וא"כ מה שהמים נאסרים כאן היינו מכח דע"י כבוש אמרינן ששניהם נעשו חמין החמץ והמים והוי כחם לתוך חם וא"כ בעינן שיהיו המים עצמן כל מעל"ע אז נחשבו אף הם חמין והוי חם לתוך חם מה שאין כן בלא הי' המים הללו כל מעל"ע נהי דהחמץ נעשה חם עכ"פ המים הם צוננין והוי כחם לתוך צונן דמותר היכא דא"א לקלוף ולכך אין בזה חשש ספק כבוש וכיון שבלא"ה כתבנו מכבר דכיון דמשהו דרבנן הוי בזה ספק דרבנן להקל ומה שמחמיר בזה המג"א היינו מכח כיון דמצד אחר בא לו שהוא דרבנן לא אמרינן ספק דרבנן ולהקל וכיון דשם קיי"ל בהפסד מרובה דמותר בלא נודע או במקום סעודת מצוה וכיון דכאן לא נודע עד אחר שנעשה דרבנן יש לצרף בזה הך דעה וכדאי הוא סברתנו לסמוך עליו בזה וז"ב ונכון וגם בענין חשש שמא נשאר בו פירור נראה דאין לחוש בכה"ג דנהי דבפת שנפל ליין חיישינן שמא נשאר שם פירור היינו כיון דעכ"פ יין זה הי' בו פת תחלה שהרי לכאורה לא הי' ראוי לחוש לספק רק לאוקמא בחזקת היתר דכל דבר מוקמינן לי' בחזקת היתר רק מה דחיישינן בזה היינו כיון דעכ"פ אתרע חזקתו דתחלה לא הי' בו פת וכעת נמצא בו פת וכעין שכתב התב"ש בסי' כ"ט עיי"ש ולכך ה"נ לא מוקמינן לי' אחזקת היתר מכח דאיתרע חזקתו אבל כאן כיון דבכל פעם באין מים אחרים א"כ המים הללו לא איתרע כלל דלא נמצא בהם פת ולכך שוב מוקמינן לי' אחזקה דמעיקרא שיצא מן המעיין ולא הי' בו משהו חמץ ולא חיישינן לספק משהו בכה"ג כיון דהמים הללו לא איתרע כלל ולכך נראה דאי�� בזה מיחוש מיהו לכתחלה כיון דאפשר בסינון יסננו ואם בשלו בלא סינון ג"כ כשר בדיעבד וכיון דמשהו דרבנן יש להקל כה"ג. גם בלא"ה אף בבשר הפמ"ג מתיר במים אחרים ובסי' כ"ה מתיר אף בשאר כבוש בנשפך זה ונתן אחר עיי"ש מכ"ש בזה ודוק:
+
+Siman 316
+
+במ"ש בסי' ת"ע שהבכורות מתענין בע"פ נלפענ"ד דהיינו דוקא לפי מה שהאדם מרגיש בנפשו שאם יודע כשמתענה תענית אז אוכל בלילה סעודתו לתיאבון אז חייב להתענות אבל אם האדם חלש שביום שהוא מתענה א"י לאכול בלילה כלל מחמת חולשת התענית של יום או אף שיכול לאכול ע"י הדחק אבל אינו נהנה ממנו שיהי' אכילתו לתיאבון אז אף שהוא בכור אסור להתענות בע"פ ומצוה לו שלא להתענות ביום כדי לאכול מצה בלילה לתיאבון וכמו שקיי"ל לקמן בסעיף ג' במי שהוא איסטניס דמתענה כדי שיאכל בלילה לתיאבון אף ששאר אדם אסור לו להתענות בע"פ אם כוונתו לאכול לתיאבון מותר א"כ ה"ה להיפוך אם מרגיש בנפשו שאם אוכל בשחרית אוכל גם בלילה לתיאבון אבל אם מתענה אז מחמת חולשת התענית אינו אוכל בלילה לתיאבון אז מצוה לו שלא להתענות אף שהוא בכור ואף לפי הטעם שאיתא בספרים יש חשש סכנה בבכורים מ"מ כיון דכוונתו באכילתו לשם מצוה שומר מצוה לא ידע דבר רע ומה"ט מותרין לאכול על סעודת ברית מילה וכדומה דכל שיש מצוה בדבר ליכא חשש סכנה דשומר מצוה לא ידע דבר רע וכמו דקמ"ל לעיל סי' תנ"ה באם נפלה התקופה או מת בעיר שאין לשפוך מים של מצת מצוה וכן מבואר במג"א בסי' ר"ו שאם בירך על המים ואמרו לו שיש מת בעיר עיי"ש וה"ה נמי הכא דכל שכוונתו לצורך מצוה ליכא חשש סכנה ולפ"ז באם ע"פ בשבת שמתענין בה' אם יודע הבכור ומרגיש בנפשו שתמיד לאחר התענית הוא חלוש ולא יהי' יכול לבדוק בעצמו שיש טרחא בדבר וכדומה אז יתענה אף שאפשר לצוות לאחר לבדוק כיון דקיי"ל בכל דבר דמצוה בו יותר מבשלוחו א"כ עדיף טפי שיבדוק בעצמו לכך מותר לו שלא להתענות כדי שיהי' יכול לבדוק בעצמו ויקיים המצוה בו וכל כה"ג שומר מצוה לא ידע דבר רע כנ"ל נכון לסמוך בזה במלתא דרבנן:
+
+Siman 317
+
+שאלה בנדון תענית בכורי' בע"פ אם מהני הסיום שאינו בזמנו להשהותו עד ע"פ ולעשותו. הנה בגוף הדין אם ראוי כלל לשהות הסיום על זמן אחר עיין בחבורי שנות חיים שהבאתי ראי' לכאן ולכאן אך זה אם ראוי לעשות כן או לא אבל לדחות תענית בכורים דהוי מדינא זה לא מהני רק סיום בזמנו אבל לא לעכבו מזמן אחר לע"פ ודאי אין ראוי לעכבו ולא מהני לדחות התענית בזה:
+
+Siman 318
+
+שא' באונן בליל פסח הנה מצה מחויב לאכול וגם ד' כוסות ישתה רק הסדר ישמע מאחרים:
+
+Siman 319
+
+בנדון שאלתו ידע דבארקיס שלנו אינם סלקא המבואר בפוסקים ואדרבא הבארקיס שלנו המה מתוקים ומכ"ש דאין בהם חריפות כלל:
+
+Siman 320
+
+עיין בסוכה י"ג ע"ב דקאמר שם ירקות שאדם יוצא בהם י"ח בפסח אין מסככין בהם וכו' מוכח משם דירקות דרכן להיות דקין ומתייבשין מהר לכך נראה מזה שרעטיך של עכשיו אינו בכלל מרור שהרי שרשו עב וחזק ואף אם מתייבש קצת אינו מתמעט משיעורו ולמה יהי' אסור לסכך בו אלא ודאי שהוא אינו בכלל מרור דמתניתין כדמוכח בסוכה שם עיי"ש ודו"ק:
+
+Siman 321
+
+נלפענ"ד שאם אכל מצה בלי ברכת המוציא תחילה דאינו יוצא בו כיון דאסור לאכול בלי ברכה ואחז"ל כל הנהנה מעוה"ז בלי ברכה כאלו גוזל את אביו וכו' נמצא דהאכילה באיסור הוי מה"ב כמו במצה גזולה שאינו יוצא בה ואף באיסור דרבנן אמרינן מה"ב כמו שמשמע בכמה דוכתא וכו' כן נראה בדעתי פשוט:
+
+Siman 322
+
+המהרש"א בר"פ ע"פ בתוד"ה לא יאכל וא"ת ומהו לא יאכל וכו' והקשה הוא דלמה לא תרצו בבצקות של נכרים ותי' כיון דעכ"פ יש בו טעם מצה אסור לאכלו מבעוי"ו והנה לפ"ז הי' נראה דגם מצה מבושלת אסורה בע"פ דאף דאין יוצאין בה בפסח לאו דאין בה טעם מצה רק מכח דע"י הבישול אזיל לי' תורתא דנהמא ואין עליו תורת לחם אך מ"מ טעם מצה יש בו ולכך הוי כמו בצקות של נכרים דאסור לאכלן מבעוי"ו וכן מוכח מדברי התוס' גופא מדלא תרצו דהכוונה שלא יאכל מצה מבושלת בע"כ דאף מבושלת אסור כל היום ולא כמ"ש האחרונים להתיר במצה מבושלת ועיין בספרי בגדי יו"ט בש"ס דף י"ט כתבנו שם כסברת המהרש"א דאף שיש בו טעם מצה כל שאין יוצאין בה מותר בע"פ ומיושב קו' הצל"ח שם וכתבנו דתליא בב' טעמים אם איסור מצה ביום הוי מכח לתאבון או מכח ברכה:
+
+Siman 323
+
+במ"ש בסי' תע"ה ובלבד שלא ישהא בין אכילה לחברתה כא"פ עיין במג"א שכתב דלאו דוקא הוא רק שלא יהא מתחלת אכילה עד סוף אכילה כא"פ ועיין בחבורי עה"פ מה"ק שהארכתי בזה וכעת נראה סיוע גדולה לדברי ות"ל שהנחני בדרך אמת שמצאתי ברש"י מנחות דף ע"ה ע"ב ד"ה והוא שאכלן לאותן פירורין כשיעור אכילת פרס וז"ל שלא שהא בין פירור לפירור יותר מכא"פ דהתם הוי אכילה ויוצא בה י"ח עיי"ש א"כ מוכח להדיא מפרש"י דלא כהמג"א רק כל שלא הוי הפסק בין אכילה לחברתה בכא"פ מצטרף אף אם שהו האכילות יותר הרבה ומבואר דלא כהמג"א וברש"י ברכות ל"ז סיוע יותר ד"ה והוא שאכלן בכא"פ שלא ישהא משהתחיל לאכול שיעור כזית עד שגמר אכילת השיעור יותר מכא"פ וכו' ואם שהא יותר אין האכילות מצטרפות והו"ל כאוכל היום כחצי זית ולמחר כחצי זית וכו' ואין בו חיוב כרת אם חמץ עכ"ל ולכאורה תמוה שרש"י סותר אהדדי שבמנחות פי' כך שלא יהי' ההפסק כא"פ וברכות פי' להיפוך ולפמ"ש א"ש כמין חומר ולכך דייק רש"י במתק לשונו בשני מקומות דבמנחות שם סיים דהתם הוי האכילה ויי"ח כלומר לענין מצוה כל שלא שהא בין פירור לפירור כא"פ הוי אכילה כמ"ש בחידושי מכח כל הראוי לבילה וכו' אבל בברכות מיירי לענין חיוב חמץ דלא שייך כל הראוי לבילה לענין איסור כמ"ש בחידושי שם ולכך פרש"י דבעינן שלא ישהא מתחלת אכילה וכו' ולכך סיים ואין חייב כרת אם חמץ הוא כלומר לענין זה לא הוי הפסק כל ששהא יותר מתחלת אכילה אבל לענין מצוה שפיר מצטרף כל שלא הוי הפסק בין אכילה לאכילה כא"פ ות"ל שהנחני בדרך אמת גמור בס"ד:
+
+Siman 324
+
+במ"ש בסי' ת"פ סעיף א' ואז נאמר יהללוך הנה בזה רבו הדעות אם לחתום בישתבח או ביהללוך ולדעתי נראה להכריע דלאותן שמתנהגין כדעת הב"י לומר הלל בב' הלילות של פסח אז כיון דגומרים הלל בבה"כ עם הברכות א"כ כבר אמר יהללוך בסיום בבה"כ לכך יסיים בישתבח דברכת יהללוך כבר אמר ולכך יסיים בישתבח וזה נראה דעת הטור דס"ל דחותם בישתבח אבל אותן שאין אומרים הלל בבה"כ אז יסיימו ביהללוך כמ"ש הש"ע כאן ובזה א"ש להשוות דברי הפוסקים שלא יהי' חלוקים דנ"ל דכ"א מדבר לפי מנהגו ועכ"פ להכרעה נראה לעשות כן:
+
+Siman 325
+
+שאלתו בנדון היארע חטין אם יש בזה צד היתר. תשובה. היות כי הדבר שעת הדחק נראה למצוא צד היתר כיון דגם היארע לא יצא מכלל ספק דלמא נזרע קודם לעומר ובפרט לפמ"ש הש"ך דדי אם השריש ג"י קודם לעומר ומה שתמהו עליו בארתי בתשו' ליו"ד דדבריו נכונין וא"כ י"ל דנזרע מעט ימים קודם לפסח וא"כ הוי רק ספק חדש וי"ל דהוי ס"ס אולי אין חדש נוהג בשל עכו"ם כדעת הב"ח ואת"ל נוהג דלמא השריש קודם לעומר ולצרף לזה גם דעת הסוברים דחדש בזה"ז דרבנן ודי בספק אחד דספק דרבנן להקל אך היות כי רוב הפוסקים ס"ל דחדש בזה"ז מן התורה וגם ס"ל דנוהג גם בשל עכו"ם נראה לצרף לזה כיון דיש חטין ישן רק דיש בזה חשש חימוץ נראה ליקח היארע חטין שאין בהם חימוץ ולערבן ברוב חטים ישנים ואז החימוץ נתבטל בסמ"ך בתוך החטין החדשים והחטין החדשים מכח איסור חדש יתבטלו בישן כדין איסורין מבטלין זא"ז ואין בזה חשש אין מבטלין איסור לכתחלה דבזה יש לסמוך ע"ד רוב הפוסקים דכל עיקר איסור דאין מבטלין הוי רק דרבנן ובדרבנן שוב נסמך ע"ד המקילין דאין חדש בשל עכו"ם או כדעת דס"ל דחדש בזה"ז דרבנן ודעת הרמב"ם דאיסור דרבנן מותר לבטל לכתחלה וגם י"ל דדוקא ודאי איסור אין מבטלין לכתחלה אבל ספק איסור מבטלין דהרי קיי"ל דאם כבר נתערב מותר להוסיף ולבטל ובנתערב הוי נמי כל חד ספק איסור וכך לי ספק איסור בלי תערובות כמו ודאי איסור וכבר נתערב וגם י"ל ע"ד שכתב הדרישה הובא בפמ"ג דכל דבר החשובין שאין בטלין אם יש להם היתר אח"כ בטלין הרי דזה קיל מה דיש לו היתר אח"כ כן י"ל ה"נ בזה דמה דאמרינן אין מבטלין איסור לכתחלה היינו רק איסור שאין לו היתר אח"כ אבל במה שיש לו היתר אח"כ מותר לבטלו לכתחלה וזה נראה כוונת הד"מ שהביאו הפוסקים בסי' צ"ט דחולק על הרמב"ם וס"ל דאף איסור דרבנן אין מבטלין וכתב דל"ד לעצים שנשרו מן הדקל דהתם מקלי קלי איסורא ודבריו תמוהין דהרי הש"ס לא תירץ זה רק למה דפריך אח"כ דהוי דשיל"מ ע"ז מתרץ דש"ה דמקלי קלי איסורא אבל למה דפריך תחלה והא אין מבטלין משני ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין ולפי הנ"ל י"ל כך דהוא ס"ל דמה דמחלק בין דאורייתא לדרבנן היינו רק ביש לו היתר אח"כ אז בדרבנן מבטלין אבל במה שאין לו היתר אח"כ אף בדרבנן אין מבטלין רק דהוי קשה לו איך שייך לומר דמה דהוי יש לו מתירין קל לענין ביטול הרי אדרבא דשיל"מ חמור ואינו בטל ולכך תירץ כיון דהוי מקלי קלי איסורא א"כ לא הוי דשיל"מ כדמשני הש"ס כן והכונה דא"כ לא נקרא ההיתר ע"ש האיסור ולא שייך דשיל"מ כמו באינו מינו דלא הוי דשיל"מ מה"ט וכיון דאין בו צד להחמיר מכח דשיל"מ לכך קיל הוא עוד דמותר אף לבטלו לכתחלה ולכך ה"נ בזה כיון דהעליתי בחבורי דחדש אין לו דשיל"מ לחומרא לכך דומה לדין של הדרישה הנ"ל וקיל הוא איסורו כיון דיש לו היתר לאיסורו מותר לבטלו ברוב לכך נראה לעשות ע"פ היתר זה לבטלו ברוב אחר ולכזית מצות מצוה יראו ליקח דוקא מן הישן כן דעתי נוטה ויש סמך לסברא הנ"ל דדבר שיש לו היתר מותר לבטלו מן הד"מ הובא במג"א סי' של"ה ולק"מ מה שהקשה המג"א ואף לדעת המג"א דלא נחית להך סברא היינו כיון דעכ"פ גוף הדבר הוי לו דשיל"מ אם נתערב במינו לכך נהי דעתה נתערב באינו מינו עכ"פ לכתחלה אין להקל ביותר אבל חדש דלגמרי אין לו דין דשיל"מ י"ל דקיל לענין ביטול ודו"ק היטב:
+
+Siman 326
+
+במ"ש בסי' תפ"ז סעיף א' ואם אמר מקדש השבת וכו' הנה אם חתם מקדש השבת לבד ולא סיים כלל מקדש ישראל והזמנים המג"א מפלפל בזה ומסוף לשונו משמע דהטעם מכח דבלא"ה הו"ל לצלויי תפלת חול ולפ"ז מיירי דוקא בסעיף ג' שהתפלל תפלת חול והזכיר ביעלה ויבא דבזה עשה כפי מה שהי' ראוי מעיקרא והתפלל לתפלה השייכה בחול לכך יצא אבל אם התפלל תפלת יו"ט וסיים מקדש השבת לא יצא כיון דבזה ממ"נ לא עשה כהוגן דתפלת חול לא התפלל לפי מה שהי' ראוי לתפלה שתקנו חז"ל השתא נמי לא התפלל לכך צריך לחזור ולהתפלל דעכ"פ בעינן ברכה אחת כתקנו ומ"ש המג"א דיו"ט נמי אקרי שבת כבר דחאו הח"י והמג"א בעצמו משמע דלא ברירא לי' מלתא ועוד נראה דלפ"ז בתפלת המוספין אם הזכיר מקדש השבת מודה נמי המג"א דצריך לחזור ולהתפלל דבזה לא שייך הטעם דבדין הוא לצלויי י"ח דבמוסף ודאי לא שייך תפלת י"ח וכמ"ש המג"א לעיל סי' ס"ח וא"כ כה"ג צריך להיות החתום כהוגן ובלא"ה לא הוי ברכה כלל ולכך נראה דאף אם חל יו"ט בשבת והזכיר בסוף ברכתו רק מקדש השבת נמי לא יצא כיון דלא הזכיר יו"ט והרי לא התפלל תפלת חול דאם הי' מתפלל תפלת חול הי' די בהזכרה לבד אם הזכיר של יו"ט ביעלה ויבוא אבל אם לא התפלל של חול רק ברכה אחת צריך להתפלל כתקון חז"ל והכל הולך אחר החתום ואם לא חתם נמי בשל יו"ט לא יצא אף להמג"א וכן מצאתי אח"כ בפר"ח שכתב כן דאף בחל בשבת צריך לחזור רק שהוא עושה עצמו כחולק על המג"א ולפענ"ד אף המג"א מודה בזה ולכך נראה דאף אם הוי ספק לו אם סיים נמי בשל יו"ט או סיים רק בשל שבת צריך לחזור ולהתפלל כדין ספק אמר משיב הרוח והרבה בזה ולכך כל כה"ג צריך לחזור ולהתפלל מספק מיהו כיון דיכול להתנות בתורת נדבה יתנה כמ"ש לעיל בסי' ק"ז וז"ב ונכון בפשיטות:
+
+Siman 327
+
+מעשה בא לידי בשנת תקצ"ג שחל ח' ש"פ במו"ש והושיט השמש אל הש"ץ הכוס לקידוש וגערו בו שראוי לספור ספירת העומר תחלה ואני הסכמתי לו לעשות הקידוש תחלה והנה אם כי אז לפום ריהטא הי' ברעיוני שהח"י חולק בזה על הש"ע בסי' תפ"ט סעיף ט"ו וסברתי שחולק גם על מו"ש שחל בו יו"ט ושוב נזכרתי וראיתי שאינו חולק רק על סתם יום אחרון של פסח אבל אם חל במו"ש נראה דמודה שם לספור תחלה מ"מ עיינתי וראיתי שכדין הוריתי בעזה"י מטעמים המבוארים בחבורי על או"ח מכת"י משנת תקצ"ב דף ל"ו עיי"ש באריכות ובפרט אם כבר הושיטו לו הכוס לקדש ודאי ראוי לקדש תחלה כי אין מעבירין על המצות וכל הפוסקים לא דברו רק כשלא הושיטו לו הכוס לקדש איזה קודם אבל אם כבר הושיטו לו הכוס ויש בזה עוד מעלה דאין מעבירין על המצות כמ"ש ביומא דף ל"ג וצ"ט עיי"ש ועיין במג"א סי' תרפ"ד מ"ש בד"ה צריך להפסיק ואע"ג דאין מעבירין על המצות הכא מעכבות דדמי להקדים תפילין של ראש וכו' עכ"ל בשם האבודרהם משמע הא בעלמא שפיר אמרינן דאין מעבירין על המצות אף דתחלה הוי ראוי לעשות להיפוך מ"מ אם פגע באידך אין מעבירין על המצות עיי"ש ומכ"ש בזה דהוי כן ובחבורי שם דף מ"ז בארתי יותר דאף בחל במו"ש המורה להלכה לקדש תחלה לא הפסיד לפי מנהגנו שמבדילין קודם לנ"ח ואם נתנו לו כוס מחויב לקדש תחלה דאין מעבירין על המצות וז"ב:
+
+Siman 328
+
+הפר"ח סי' תפ"ט כתב שדיין אחד הורה שמי ששכח לספור יכול להיות ש"ץ כדי שירויח הברכה והוא ז"ל הסכים עמו מצד אחד אף שכעת כולם בקיאים מ"מ דומה לתפלה שחוזר הש"ץ אך השיג עליו מטעם אחר כיון שהוא אינו מחויב אינו מוציא את הרבים ידי חובתן והביא ראי' מבני כרכים ובני עיירות עיי"ש שהאריך ולדעתי הדבר תמוה והפוך הוא שמצד זה שכעת כולם בקיאים לא יפה הורה אך אם מתכוין אחד בפירוש שיצא בזה ודאי יכול להוציאו ולפי שמצאתי אח"כ בפמ"ג שהשיג עליו בכ"ז מה שעלה בדעתי לא רציתי לכפול עוד רק אני מוסיף לתמוה עליו דהרי קיי"ל בכל הדברים אף אם יצא מוציא הרי אף שכעת כבר פטור המוציא לגמרי אעפ"כ יכול להוציא אחרים מטעם שעכ"פ קודם שפטר א"ע הי' מחויב בדבר יכול להוציא א"כ בודאי לא גרע זה ששכח לספור אחד מן הימים ממי שכבר מנה וסופר לעצמו דאף אם נימא שזה נחשב פטור מ"מ הרי מתחלה הי' מחויב בדבר יכול להוציא אחרים ובודאי אין סברא לחלק לומר בין אם הי' יום זה מחויב בדבר בין אם לא הי' ביום זה בחיוב דמה בכך סוף סוף הי' מחויב בדבר ובפרט כיון שכ�� ימי הספירה אנו תופסין לאחד וכיומא אריכתא דמי שהרי עתה אנו תופסין שאם שכח אסור לו לספור עוד בברכה ובע"כ שאנו תופסין כעת שכולם מצוה חדא הוא וכיום ארוך דמי א"כ אם בשעת התחלת ימי הספירה ביום הראשון הי' מחויב בדבר ודאי דנקרא מחויב בדבר ובפרט דהכא אף עתה אין עליו שם פטור דעדיין הוא חייב במצות ספירה ואטו בשביל ששכח נפטר מן המצוה ודאי אין שכחתו פוטרתו רק שהוא חייב רק שהוא מעוות שא"י לתקן שאין בידו לקיים המצוה כתיקונה אבל מחויב הוא בדבר רק שאין בידו לתקנו ובודאי יכול להוציא אחרים ואינו דומה לבן כרך שכעת הוא פטור ממש ולא חל עליו החיוב מעולם לכך נראה ברור שאם יש אחד שמתכוין לצאת בברכתו יכול לברך על הספירה רק אם כולם מברכים בפ"ע אז לא יברך וז"ב ויש ראי' להנ"ל ממה דאמרינן ביומא דף ס"א ע"ב צריך ואין לו תקנה הרי שזה לא נקרא פטור רק עדיין צריך רק שאין לו תקנה א"כ ה"ה נמי בספירה עדיין זה צריך לספור רק שאין לו תקנה וז"ב ודוק:
+
+Siman 329
+
+המג"א בסי' ת"צ כתב שאם חל אחרון ש"פ בשבת מהפכין הסדר והנה אי איישר חילי הייתי נוהג שחרוז המתחיל ביו"ט אחרון אדני חלד עד לא טבועים עד חכם לב ואמיץ כח יש לדלגו בזי"ן ש"פ רק להתחיל אל נא חכם לב ואמיץ כח וכו' וביום אחרון ביוצר ז' ש"פ יאמרו זה אחר אל נא עד מרום וקדוש ואח"כ כעל גמולות כעל ישלם וטעם הדבר דביום ז' ש"פ לא סידרו הפייטנים לשון חי וקיים והטעם משום מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לכך אין לומר לפניו ית' שירה אחרת רק מה שיש בו מסיפור יצי"מ והים כעין שירה שאמר משה וישראל ולא לשון שירה אחרת אך ביום ח' שבאמת כבר עבר יום הזי"ן יום שנטבעו בו המצריים ולענין מעשי ידי טובעין בים אין לחוש בזה לספקא דיומא ובפרט דאנן בקיאין בקביעי דירחא לכך אין לחוש לאמרו ולכך נראה דבקצת מחזורים יש שביום אחרון קודם ובכן ויושע ה' ביום ההוא נאמר שם דבקצת מקומות אומרים כאן אל נא לעולם תוערץ וכו' ונכון שלא לאמרו משום מעשי ידי טובעין בים וכו' ואין זה נכון דמה לי אל נא לעולם תוערץ ומה לי חי וקיים וכיון שאומרים בגזרת חי וקיים י"ל אל נא לעולם תוערץ ג"כ ולכך הנכון כדעת אותן המקומות לאמרו ביום אחרון ג"כ ולכך אם מהפכין הסדר ביום ז' אין לומר בגזרת חי כיון שמעשה ידי טובעין בים לכך יש לדלג חרוז של אדני חלד עד אחר בגזרת חי וכן אז לא יאמרו אל נא לעולם תוערץ וכו' וביום ח' בפיוט של יום ז' קודם כעל גמולות יאמרו חרוז זה של אדני חלד ובגזרת חי וקיים ואח"כ כעל גמולות וכו' וקודם ובכן ויושע ה' ביום ההוא וכו' י"ל אל נא לעולם תוערץ וכו' כנלפענ"ד נכון למנהג הזה ולהתנהג כן:
+
+Siman 330
+
+נשאלתי באחד שהי' צריך לעשות נשואין לבתו ביום ל"ג בעומר אך חשש פן תפרוס נדה דהוי סמוך לוסתה אם ימתין עד ל"ג בעומר וחל יום ל"ג בעומר ביום א' אם מותר לעשות נשואין בערב שבת סמוך לערב והוריתי דיעשה נשואין בע"ש סמוך לערב והוא דהרי הרמ"א כתב דמותר להסתפר ביום ו' לכבוד שבת והנה תספורת ונשואין דין אחד להם כמ"ש האחרונים עיין בדבריהם דכל דמותר לספר מותר להנשא א"כ ה"נ אם מותר לספר ביום ו' מותר נמי לישא ואין לומר דשם הוי לכבוד שבת הרי גם זה הוי צורך מצוה דנשואי אשה מצוה וגם זה בכלל עונג שבת דעונת ת"ח מלילי שבת ללילי שבת לכך מותר לישא בו ועוד כיון דאם ימתין עד יום א' שמא תפרוס נדה והוי חופת נדה ולהרמב"ם חופת נדה לא מהני ואין ראוי לעשות החופה אז ואף אם לא תפרוס נדה כיון דהוי סמוך לוסתה יש לחוש שמא יבעול ותפר��ס אז נדה ועוד הרי כ' הפ"ח דמי שלא קיים פ"ו מותר לישא לגמרי בימי הספירה רק דכתבו האחרונים דאין אנו נוהגין כן וא"כ כיון דמדינא מותר רק דאין המנהג כן כל כה"ג לא שייך מנהג דזה דבר דאינו שכיח שיארע יום ל"ג בא' בשבת ויזדמן כן שלא יהי' אפשר להמתין עד יום א' כל כה"ג מוקמינן לי' אדינא כיון דלא קיים פ"ו מותר לישא בימי הספירה כמו דמותר לספר וכיון דהוי אבלות ישנה וכתבו האחרונים דבכל כה"ג שומעין להקל כן נמי ראוי להקל בזה ומותר לישא בערב שבת סמוך לערב כנלפענ"ד נכון:
+
+Siman 331
+
+במ"ש בסי' תצ"ד סעיף ב' בהג"ה וא"א תחנון מתחלת ר"ח סיון ועיין במג"א הטעם מפני שמיד ביום ב' התחיל משה לדבר מן התורה אבל העולם נוהגין לקראו יום מיוחס וכוונתם מחמת שהוא בין שני ימים מקודשים בין ר"ח ובין ימי הגבלה ולזה הדעת נוטה ויש סמך לזה מתענית דף י"ח גבי וזה הואיל ומוטל בין שני ימים טובים עשאוהו כיו"ט עצמו א"כ כמו דהתם שלולי זה הי' מותר בהספד וע"י שהוא בין שני ימים קדושים אסרוהו ועשאוהו ג"כ כיו"ט עצמו כן ה"נ ביום זה כיון שהוא בין שני ימים שאין מתענים ואין אומרים בו תחנון עשאוהו כאלו הי' ג"כ מהם לענין שאין אומרים בו תחנון ואין מתענין ולפ"ז נראה דאפשר להספיד בו דודאי בשביל זה שהוא בין שני ימים קדושים אינו ראוי שיהי' שקול כמותם ממש כיון דמצד עצמו אין בו שום קדושה א"כ הוא טפל רק התם במס' תענית בלא"ה הי' אסור בו כמ"ש שם משום יום שלאחריו ושלפניו נמצא דאין צריך למעלה שהוא בין שני ימים טובים רק להספד לכך לחד דרגא מעלינן לי' בשביל שהוא בין שניהם ואסור אף בהספד אבל הכא ביום המיוחס מצד עצמו הי' מותר אף בתענית א"כ בשביל שהוא באמצע לא מעלינן לי' לב' דרגות רק לחד ודי לומר בשביל זה שאין מתענין בו וה"ה מלומר תחנון דזה אחת הוא ואין זה בלא זה אבל להספד לא מעלינן לי' שהרי מוכח שם דהספד מתענית חלוקין זה מזה לכך נראה להקל ביום זה בהספד אך לטעם המג"א אסור ג"כ בהספד ולכך נראה דעכ"פ לחכם ראוי להקל דאף שכתב המג"א בהל' חוה"מ דאין בזה"ז דין ת"ח מ"מ כה"ג נראה להקל דבלא"ה נראה שאין העולם נוהגין בזה כדעת המג"א לענין חכם וז"ב בעיני:
+
+Siman 332
+
+מה שנסתפק להסוברים דקיי"ל ביו"ט כר"י ובשבת כר"ש אם חל יו"ט בשבת מה דינו וכתב שלא מצא גילוי לדין זה. תשובה. לדעתי נראה דאסור לא מבעיא לשיטת הבעה"מ פ"ק דביצה דאף המקילין בשבת היינו רק במה דלא שייך איסורו ביו"ט רק בשבת אבל במה דאסור ביו"ט מכח מוקצה אסור גם בשבת ודאי אין מקום לספקו רק גם להסוברים להיפוך דבכל ענין בשבת שרי מ"מ היינו רק אם הוי שבת בפ"ע ויו"ט בפ"ע אז כיון דלא נזדמנו יחד ליכא חשש אתי לזלזולי בשבת אבל אם נזדמנו שבת ויו"ט יחד כיון דביו"ט אסרו מוקצה וא"כ שאול ישאלו למה היום נמי יו"ט ומותר ונשיב להם דהיום שבת א"כ יראו ששבת קיל מיו"ט ואתי לזלזולי בשבת לכך בודאי אסור גם בשבת וכעין שכתב המג"א סי' קפ"ד היכא דהוי ספק דאורייתא ודרבנן ביחד דהוי חשש אתי לזלזולי בדרבנן וה"ה נמי בזה. והנה כדמות ראי' לא מצאתי אך מ"מ קצת הוכחה נראה ממה דאמרינן בפ"ק דביצה דף ב' גבי שבת דסתם לו תנא כר"ש וכו' וקשה למה קמ"ל התנא בשבת לבד הו"ל לאשמעינן רבותא יתירא דאפי' בשבת שחל בו יו"ט מחתכין את הדלועים וכו' ולסתום גם בזה כר"ש מוכח דדוקא בשבת דעלמא מותר כר"ש ולא בשבת שחל בו יו"ט ולהיפוך לא תקשה לן למה סתם לן התנא ביו"ט כר"י ולא קמ"ל ביו"ט שחל בשבת זה לא קשה די"ל דזה הוי ק"ו דמה יו"ט דעלמא אסור מכ"ש בשבת שחל בו יו"ט דאסור דלא ליתי לזלזולי בשבת וגם הוי בו ב' קדושות דאסור אבל אם הוי מותר ביו"ט שחל בשבת הו"ל לאשמעינן דגם בשבת שחל בו יו"ט מותר ומוכח דבזה נמי אסור רק בשבת דעלמא מותר ויובן יותר דהרי עיקר טעמא מה דאמרינן בש"ס דבשבת לא גזרו מוקצה הוא כדמפורש בש"ס דשבת דחמיר לא אתי לזלזולי בי' וא"כ אם ביו"ט שחל בשבת נמי יהי' מותר אתי לזלזולי בי' יותר לכך ודאי דאסור. ובזה י"ל מה שהקשו התוס' שם בביצה דף ב' ע"ב ד"ה גבי שבת דסתם לן תנא כר"ש שהקשו דהא סתם נמי כר"י דתנא שם מטלטלין נר חדש אבל לא ישן וכו' ולפי הנ"ל א"ש דמזה אין ראי' ולא נחשב סתמא דדלמא מיירי ביו"ט שחל בשבת וקמ"ל דזה אסור ור"ש עצמו מתיר ודאי גם בזה דהרי ביו"ט דעלמא נמי מתיר ולכך מסתמא זה אין ראי' אבל מה דסתם להיתר בשבת דעלמא זה ודאי הוי סתמא מעליא וא"ש ואל תתמה על מ"ש די"ל דהך סתמא דמטלטלין נ"ח אבל לא ישן דמיירי בשבת שחל בו יו"ט דכה"ג מצינו בפ"ב דשבת דף כ"ד גבי ולא בשמן שרפה דתנא סתם ומוקי לה ר"ח שם ביו"ט שחל בע"ש עיי"ש אף דתנא סתמא כן י"ל בזה דעכ"פ סתמא לא נחשב כיון דאפשר לפרשו כן ודוק:
+
+Siman 333
+
+שא' אם מותר למכור בהמה מבכרת ביו"ט לנכרי. תשובה. לא כן הוא לפע"ד דאינו דומה למוכר חמץ בשבת שהביא רו"מ בשם הא"ר דשם כיון דהמכירה הוי הערמה ואין היתר המכירה רק מכח דחמץ בלא"ה אינו ברשותו ולא בעי מכירה מן התורה רק מדרבנן לכך מותר הערמה וא"כ מה"ט נמי בשבת כיון דהמכירה גופה רק מדרבנן בזה דמן התורה אינו שלו וגם כל איסור מכירה בשבת הוי רק דרבנן לכך הוי תרי דרבנן ולכך מותר דהוי כמו שבות דשבות אבל בבכיר דבעי מכירה מן התורה וכבר כתבתי בתשו' לה"פ דבמכירה אין לחוש להערמה דלזמן עכ"פ מקנהו באמת ומכירה לזמן מהני בזה להפקיע מבכורה דעכ"פ שותף הוי הנכרי ולא גרע מיש לו חלק כל דהו דדי בזה אבל בחמץ דלא מהני שותפות הנכרי ובעינן שיהי' כולו של הנכרי ובזה לא מהני מכירה לזמן ובעינן מכירה גמור' ולמכירה גמורה אינו מכוין והוי רק הערמה ולכך בבכורה דבעינן מכירה מן התורה אסור בשבת דאף דמותר לקנות בית בא"י התם הוי מצוה של תורה אבל כאן בבכורה דהוי מצוה דרבנן למכרו פן יבוא לידי מכשול ומן התורה אין כאן מצוה לכך לא דחינן דרבנן מקמא דרבנן ובמכירה בשביל בכורה דהוי רק חד דרבנן לא דחינן דרבנן מקמא דרבנן כנ"ל ברירא דמלתא:
+
+Siman 334
+
+שאלתו אודות חנוני שיש בק"ה שמוכרים קמח בחנות כל השנה וק"פ מכרו את הקמח של חמץ לא' כדינא וגם מסרו את המפתח לא"י ומשעה שמוכרים את הקמח להא"י הא"י יושב בחנות ומוכר את הקמח כרצונו בכל המועד ועתה עמד המורה ואמר שאסור להם להניח את העכו"ם לפתוח החנות ביו"ט מחמת שהחנות נקרא ע"ש ישראל ואסור משום מ"ע כמ"ש בהל' שבת סי' רמ"ג ובעלי החנותים שאלו אותי ואמרתי להם להיתר. תשובה. יפה הורה להיתר ואם כי טעמו בסוף מ"ש ראי' ממה דאסור להניח חותם על החדר אין לו ענין לזה דבשלמא אם הנכרים רוצים למכור דוקא ביו"ט והי' צריך בעל החנות להניח בו מפתח או חותם אז יפה הי' אומר. אך לפי מה שאני מבין אין נ"מ להנכרי הקונה אם ימכור ביו"ט או לא רק כוונתו לטובת ישראל שיפדה יותר א"כ אם הי' אומר להם רק דרך רמיזה שאין צריכין לפתוח ביו"ט נמי הי' צייתין א"כ בזה אזיל לי' טעמא דרו"מ אך הדין נכון דבמדינתנו מעולם כל המוזגים יי"ש ושכר מחזיקים נכרים ומוזגין יי"ש ושכר בבית ישראל וכל גאוני עולם הניחו כך וטעם הדבר כיון דאיסור מו"מ גופו הוי רק דרבנן א"כ ע"י נכרי הוי שבות דשבות בזה אם עושה דרך היתר לא חיישינן בשבות דשבות למ"ע. הן אמת דבאבלות ר"ל אוסר אני לעשות דרך מכירה בפרהסיא וכן נדפס אח"כ בס' חת"ס כן אך התם דהמכירה הוי על ידי ישראל שיש לו שליחות וא"כ הוי רק חד דרבנן לכך חיישינן למ"ע גם אבלות דקיל אתי לזלזולי בי' אבל שבת וע"י נכרי דהוי שבות דשבות דאין שליחות לנכרי לא חיישינן למ"ע. גם מ"ש דדרך מכירה אין לחוש למ"ע עיין בסה"ח שלי ריש הל' שבת בתשובה כתבתי כן עיי"ש והנה חוץ מזה יאמר נא המורה דביו"ט דהוי רק איסור שבות חש למ"ע ולמה לא חש כל ימות הפסח הרי חמץ אסור בהנאה והוי מן התורה וראוי לחוש יותר למ"ע ולמה בחוה"מ התיר למכור ולא חש למ"ע שיאמרו דהנכרי מוכר חמץ של ישראל ועל יו"ט חשש ואם יאמר דבפסח ידוע המנהג שהכל מוכרין לנכרי וליכא מ"ע א"כ הרי זה מועיל גם ליו"ט וכי ח"ו נחשוד יותר ביו"ט מבחול דבחול נאמר דודאי מכר הקמח שלא יעבור בב"י ובאיסור הנאה וביו"ט דיש בו איסור שבות מו"מ ג"כ נחשוד שלא מכר ועובר בתרתי אין זה אלא תימא ואין לומר דבחוה"מ סוברין שהקמח של פסח חדא דידוע שהוא של חמץ ועוד מתוכו ניכר שהוא חמץ דאם של פסח ימכרנו ישראל ולמה ע"י נכרי ובאמת מטעם זה נתחזק היתר זה ביותר דאף במקום שנהגו לאסור למזוג בשבת ויו"ט ע"י נכרי דרך מכירה היינו בכל השנה דאין המנהג דרך מכירה גם איסור מו"מ קיל וחיישינן לזלזולי אבל בפסח דאיסור חמץ חמור בעיני עולם והמנהג הוא שהכל מוכרים לנכרי א"כ הוי ידוע כן ובודאי ליכא חשדא ומותר בשבת ויו"ט של פסח אף אם נאסר כל השנה:
+
+Siman 335
+
+שאלתו מה דהתיר ביו"ט אחרון של פסח שהוצרך בשר ליתן לאנשי חיל והתיר לשחוט בהמה כמו מסוכנת הנה אין הנדון דומה דשם מיירי לדינא דש"ס דהי' שכיח יותר כשרות מטרפות ולא הוי אסור רק מכח טרחא דלא צריך בזה התירו מסוכנת מכח הפסד ממון ומכח שיאכל ממנו כזית אבל בזה"ז דשכיח טרפות כמו כשרות וכמה פעמים הוי רוב טרפות לכך אסור לשחוט ביו"ט שום בהמה כמ"ש בתשו' שאגת ארי' א"כ בזה גם מסוכנת אסור לשחוט דדלמא תהי' טרפה והנה באמת דין זה לכאורה מפורש בביצה דף כ"א ובמעשה דבאה בולשת לעיר וכו' דמשני שם עגל טרפה הוי ומוכח דטרפה אסור לשחוט לאנשי חיל אף דהוי חשש הפסד רב וא"כ ה"ה לדידן בספק טרפה כיון דשכיח בזה"ז להיות טרפה ולכאורה הוי קשה לי מה דמשני שם הש"ס עגל טרפה הוי ופריך והא חזי לכלבים ומה פריך לתרץ דמיירי שהי' ספק טרפה וא"כ יתכן שיהי' מוכן לאדם והרי אמרינן שם בפ"ק דף ו' דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים ומוכח שם דאף בספק נחשב מוכן לאדם דהרי אינו יודע אם יוולד היום או לא ואם יוולד אולי יהי' טרפה ובע"כ אף בספק הוי מוכן לאדם ולא הוי מוכן לכלבים וא"כ נימא בספק טרפה הוי וא"כ לכלבים לא הוי מוכן ולאדם לא הי' רשאי לשחטו דדלמא יהי' טרפה והי' מוכח לכאורה דספק טרפה מותר לשחוט בשביל הפסד ממון אך באמת לא מכח קושיא אפשר להתיר איסור פשוט ועיין בהל' יו"ט סי' תקי"ב ובט"ז שם ולכך לו הי' יו"ט ראשון שלא כדין הורה רק כיון דהוי יו"ט אחרון וא"כ הוי ס"ס דלמא יהי' כשרה ואת"ל טרפה שמא היום חול כדין התיר בשביל הפסד ממון דהרי מבואר בסי' תצ"ו דלכחול עין שרי ביו"ט ב' וה"ה חולה שאין בו סכנה ונהי דמבואר שם דמלאכה דאורייתא אסורה מ"מ בזה דהוי רק ספק דדלמא תהי' כשרה וגם הוי ס"ס לכך יפה הורה להיתר ביו"ט ב' ולא ביו"ט א'.
+
+Siman 336
+
+מ"ש בנכרי שהביא דגים למכור ביו"ט דיש מחלקין בין הראשון שקונה דגים אסור לאוכלן אבל מי שקנה מישראל ראשון מותר ביו"ט שני כסברת הש"ע דמתיר למי שלא הובא בש��ילו ביו"ט שני. הנה זה טעות גדול דדוקא בהביא דורן לישראל דמכוין רק לישראל זה אז מותרין למי שלא הובא בשבילו כיון דלא נתקיים מחשבתו של נכרי אבל בהביא לעיר למכור כיון דמביא בשביל כולם נהי דאחד קנאו מ"מ הנכרי נתכוין לכולם ונתקיים מחשבתו וגם הנכרי יודע דדרך הקונה שלא לאכול כולם רק גם למכור ולא מבעיא בדגים דמי יקל ראשו נגד הרמ"א בהכרעתו רק אף גם בשאר דברים דאין במינו במחובר נמי הדין כן דאם מביא סתם כיון דמביא בשביל כולם אסור לכולם ולא מהני מה שמכר לאחד:
+
+Siman 337
+
+שאלתו אם מותר לעשות גבינות ביו"ט וכבר אירע כן בק"ה ואסר להם והם הלכו ועשו כן ועשו ממנו לביבות כי התיר להם מלמד אחד. הנה בגוף הדין אם מותר לעשות גבינות כבר ראה בסי' תק"י שאסור וש"ס מפורש הוא בשבת דף קל"ד בטעמו מכח דאפשר לעשות בעיו"ט ותמה אני הרי דעת המחבר בסי' תצ"ה כדעת רוב הפוסקים דמלאכה באוכל נפש עצמו מותר אף דהי' אפשר לעשותו מעיו"ט רק הרמ"א הביא יש מחמירין ולדעת המחבר ורוב הפוסקים למה אוסר הש"ס לעשות גבינות הרי זה הוי באוכל נפש עצמו ואיך פוסק המחבר כן הרי הוא פוסק בסי' תצ"ה דאוכל נפש מותר אף דאפשר לעשותו בחול. ואפשר דזה כוונת המג"א שכתב דעיקר טעמו הוי דדרך לעשותו לימים הרבה כדי ליישב קו' זו אך דבריו תמוהין דבשבת דף קל"ד הטעם הוא מכח דאפשר לעשותו מעיו"ט וגבינה ישינה מעלי דא"כ למ"ל הך טעמא דטפי מעלי הרי קצירה ובצירה דלא מעלי טפי ואסרוהו מכח דדרך לעשותו לימים הרבה לכך דברי המג"א צ"ע וכן דברי המחבר הנ"ל תמוהין. ועכ"פ לפי דברי הש"ס דאסור מכח דגבינה ישינה מעלי הי' אפשר לומר דזה הוי רק אם כוונתו לאכול הגבינה בעינא אז הוי גבינה ישינה מעלי אבל לעשות מהם לביבות ממולאים בתוך עיסה לפי החוש נראה דגבינה בת יומא מעלי טפי והי' מותר לעשות גבינות לצורך לביבות ואפשר אף לאכול כך י"ל דלפי שנשתנו הטבעים ואנחנו רואים דגבינה בת יומא עדיפא טפי מישינה ודבר דתלוי בטעמו אם נשתנה הטעם ראוי לילך בתר השתא כיון דאינו דבר שנאסר במנין בטל הדבר בטל הדין ואפשר דזה כוונת התוס' מ"ש דשרי לגבן והב"י סי' תק"י תמה עליהם שהוא נגד הש"ס ולפי הנ"ל י"ל כך דהם כתבו לפי זמניהם דחזינן דבת יומא יותר מעל' כס"ד דש"ס דפריך מנהרדעא לכך מותר ועכ"פ אינו איסור גמור דאם מכוונין לשמחת יו"ט לעשות מהם גבינות ולכך נהי דלכתחלה אין ראוי להתירו נגד המפורש בש"ס וש"ע מ"מ בדיעבד אין לאסרו. ובענין דבר שאסור לעשותו ביו"ט אם מותר בדיעבד יש ענינים שמפורש שהוא אסור ויש שמפורש שהוא מותר ונ"ל כלל בזה דבשבת כיון דלא מצינו להיתר בו שום דבר מכח עונג שבת לכך כל דבר שאסור לעשותו אפי' דיעבד אסור אבל ביו"ט שמצינו כמה דברים שהתירו משום שמחת יו"ט א"כ י"ל אף דבר דאסור לעשותו לכתחלה מ"מ בדיעבד מותר מכח שמחת יו"ט ולפ"ז נראה דאדרבא יותר יש להתירו ביו"ט גופו מלהתירו לימות החול דאם נהנה ממנו ביו"ט גופו אז כנגד העברה עשה המצוה ומקיים שמחת יו"ט גם הוי איסור קל כיון דעכ"פ מקיים בי' שמחת יו"ט אבל אם לא נהנה ממנו ביו"ט להיות מותר לחול כיון דאינו מקיים שמחת יו"ט וא"כ עשה איסור גדול לכך בחול אסור עד בכדי שיעשה שלא יהנה ממלאכת יו"ט ולכך מה"ט מותר להנות ממנו ביו"ט דאם לא יהי' נהנה ביו"ט עשה איסור יותר משא"כ אם נהנה ממנו הוי איסור קל ובזה י"ל מהש"ס גבי דייסא דר"פ לא אכיל דלמא הוי במכתשת גדולה והמג"א הרגיש בזה בסי' תק"ד וכתב דאדם חשוב וכו' ולפמ"ש אין צורך לאדם חשוב רק הכונה כך לאס��ו לגמרי לא אסרינן דא"כ יהי' איסור יותר דחילול יו"ט שלא לצורך אבל אם יאכל ממנו ביו"ט עשה איסור קל ויצא הפסדו בשכרו אך זה לאסרו לגמרי אין ראוי אבל אם אחרים אוכלים ממנו א"כ שוב לא חללו יו"ט בחנם שוב המונע ממנו מצוה קעביד ושפיר עשה שלא אכל ולכאורה יש ראי' דבחילול יו"ט אפי' בדרבנן אסור בדעבד ממשנה דריש ביצה בהשוחט חי' ועוף ביו"ט דבש"א יחפור בדקר ויכסה ובה"א לא ישחוט אא"כ הי' לו עפר מוכן מבעוי"ו ושוין שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ולמה לא תנא ושוין דאם שחט דהעוף מותר ויחפור בדקר מוכח דלב"ה העוף אסור אף דהחפירה בדקר הוי רק דרבנן וגם אם לא יאכל חילל יו"ט בשל תורה ואעפ"כ אסור. ורשומי דברים אני כותב דיש להאריך בזה ולדינא נראה להקל בדיעבד לאכלו ביו"ט אך אם כוונתו למגדר מלתא ודאי יפה עשה:
+
+Siman 338
+
+בנדון ביו"ט בשתיית הטאבאק בדרך זה שעושין ביו"ט הציגארין והיינו שמניחין הטאבאק בהנייר בעגול ומדבקין הנייר ברוק ועיקר טעמם דאין זה מלאכה כלל. הנה מה שאמר לו אחד בשמי שאני התרתי כן זה שקר שלא נשאלתי כלל מעולם ע"ז אך מ"מ הדבר אמת שמותר ואין זה נופל כלל בדין דבר שאפשר לעשותו מעיו"ט דזה הוי רק אם הוי מלאכה קצת אבל זה אינו מלאכה כלל ואין לו דמיון למלאכה לכך מותר לעשותו ביו"ט אף דאפשר לעשות מכבר:
+
+Siman 339
+
+כתב הרמ"א בסי' תקי"ח סעיף א' בהג"ה ומותר לשחוק בכדור ותמה הטו"ז בשם הרש"ל דאטו ראוי להתיר דבר כזה מה שהוא שחוק לתנוקת ובאמת אין זה תימה דגדולה מזו מצינו גבי שבת מי שיש לו תענוג משמיעת דברים בטלים וכו' מותר לו לשמוע וכן בחורים המתענגים בקפיצתם מותר בשבת הרי דדבר התלוי בעונג תלוי בדעת האדם במה הוא נהנה כן ה"נ בזה כיון דבעינן רק צורך קצת אף זה הוי בכלל צורך וז"פ:
+
+Siman 340
+
+שאלתו בעופות שהובאו מכפר מחוץ לתחום ביו"ט לשוחטם ושחטם השוחט ופקפק רו"מ דהשוחט עבר אלפני עור הנה אין בזה משום לפ"ע כיון דהשליח לא יאכל רק בני הכפר אבל בשליח נכרי ומסרם לאחרים והוי לפני דלפני וע"ז לא קפדינן כמ"ש ביו"ד סי' קנ"א ובאהע"ז סי' ה' גם בלא"ה לא שייך רק כעין דאמרינן בש"ס כוס יין לנזיר ואמ"ה לב"נ דהוי גוף הדבר באיסור אבל במה דהדבר הוי היתר במקומו ואח"כ יהי' נאסרין לא מצינו בזה לאו דלפני עור ואין לנו אלא מה שאסרו חז"ל מיהו הי' בו צד איסור מכח מסייע ידי עוברי עברה אבל מטעם הנ"ל דלפני דלפני מוכח ביו"ד שם ובאה"ע שם דגם מסייע ידי עוברי עברה אין בו. ומה שהקשה על הפמ"ג בדין טלטול אם שייך בו דשיל"מ והקשה מפ"ה דביצה מאשה ששאלה מים ומלח מחברתה. טעה בדמיונו דהתם הוי מכח הולכה חוץ לתחום ולא מכח איסור טלטול. ולהסביר טעם הדבר י"ל דזה כוונת רש"י שם במשנה במ"ש דהוי דשיל"מ למחר וגם היום יאכלנו כאן ותרתי למ"ל ובחבורי הארכתי ולפ"ז י"ל דרש"י ז"ל ס"ל דבטלטול לא שייך דשיל"מ והוי קשה לו מ"ש תחומין מטלטול לכך כתב רש"י דלתחומין הו"ל יותר מתירין דהו"ל ב' צדדים למחר מותר וגם היום כאן וכל מה דהוי יותר היתר לא בטל יותר כמ"ש הר"ן ז"ל כעין זה בנדרים אבל טלטול אין לו היתר רק למחר לכך לא נחשב דשיל"מ לענין טלטול ודו"ק כי נכון הוא בעזה"י: (נשמט מלעיל) ועיין באהע"ז סי' ה' בהג"ה ובב"ש שם מוכח דאף בשליח הוי לפני דלפני עיי"ש:
+
+Siman 341
+
+כתב בש"ע בסי' תקכ"ו סעיף ח' מותר לצאת לדרך וכו' הנה בחידושי כתבתי באריכות בדין אם ידוע הוא דלא יגמור קבורתו עד הלילה אם מותר להתחיל בקבורתו ביום להתעסק בצרכי קבורתו כדי להקדים קבורתו תיכף לעת ערב והעליתי לדינא דמ��תר הוא עיי"ש:
+
+Siman 342
+
+שאלתו בקבורת נפל ביו"ט. הנה הן אמת שהמג"א מיקל אך פ"ק המנהג לאסור ואני אוסר תמיד וכן מצאתי כעת בישויע"ק שפוסק לאסור ומ"ש אח"כ ראי' מן המשנה דמוציא מת בשבת ועפ"ד התויו"ט דמת הוי דרכו להצניע לק"מ דנהי דאין חיוב לקבור נפל מ"מ הסדר הוי לקברו והוי דרכו להצניע דעכ"פ אין הדרך להשליכו רק לקברו וגם שלא יטמא בו כהן והוי דרכו להצניע אבל אינו חייב ותמוה עליו בראי' זו. ומה שהקשה המג"א ועיקר תמיהתו הוי מנדה דף נ"ז דקאמר שם דהכותים לא קוברין אלא משליכין מה דריש כל שיש לו נחלה יש לו גבול וכו' המעיין במג"א לא כתב זה להלכה להקל כדרכו בשאר מקומות רק כתבו דרך קושיא ולא לסמוך ע"ז להלכה ולמעשה כי ידע כל קושיא יש לה תירוץ וכן הא"ר לא העתיק דהמג"א חולק ומתיר רק כתב הקשה המג"א משמע דלא מלאו לבם לחלוק על הג"מ והרמ"א והלבוש פסקו ג"כ. ובגוף הקושיא תמי' לי על המג"א שלא הרגיש דכוונת הש"ס התם כך דקאמר מה דריש לא תסיג גבול רעך כל שיש לו נחלה יש לו גבול וכו' והכונה דר"י קאמר שם דלא הי' קוברין אלא משליכין והוי קשה לי' נהי דאין מצוה לקבור נפלים מ"מ מה איכפת להו אם הי' קוברין וכמו דלדידן דליכא מצוה ומ"מ קוברין לכך קאמר דהם דרשו לא תסיג וכו' ולכך כל שאין לו נחלה אין לו גבול ואסור לקברו דהוי בכלל לאו דלא תסיג אבל אנן לא קיי"ל כן רק דמותר לקבור ואין איסור בדבר אבל לעולם חיוב לקבור לא שמענו וז"ב ופשוט. ועו"נ בישוב קושייתי דרך פלפול ויובן באמת טעם וראי' למה אין חיוב לקבור נפל והוא מוכח בפ' נגמר הדין דתחלה למד שם קבורה מה"ת ואח"כ קאמר אבעיא להו קבורה משום בזיוני או משום כפרה ופשיט שם מדאקבור צדיקים ומשני אין צדיק בארץ וכו' משמע הא בלא"ה היכי דליכא לא בזיוני ולא כפרה לא שייך קבורה וא"כ בשלמא בשאר קטנים נהי דלא שייך כפרה דאינן בני חטא מ"מ שייך משום בזיוני כפירוש התוס' שם בזיון משפחה כיון דהוי לבם דוה עליו אבל בנפל דאין לב אביו דוה עליו לא שייך בזיון משפחה וא"כ מ"ט לבעי קבורה והן אמת דק"ל על הש"ס שם דקאמר ת"ש מדאקבור צדיקים ומשני אין צדיק בארץ ולמה לא קאמר ת"ש מדאקבור קטנים ח"ו דלא שייך בהו שום חטא ובע"כ משום בזיוני אך נראה דא"ש כיון דאסרו חז"ל לעשות כמה דברים למת מה שמורה שהם פטורין ממצות מכח לועג לרש וכו' וא"כ ה"נ בשלמא מצדיקים פריך שפיר דאי משום כפרה למ"ל קבורה דבזה לא הוי לועג לרש דאדרבא כבוד הוא להם שמוכח דאין בהם חטא אבל בקטנים אם לא יצטרכו קבורה היינו מכח דאינן בני מצות א"כ הוי לועג לרש דמראה דאין בהם שייכות מצות לכך בעי קבורה וא"ש. וא"כ תינח בבר קיימא אבל בנפל דהוי כבשר בעלמא כמ"ש בפר"א דמילה לא שייך בזה לועג לרש וא"כ ממ"נ אי משום כפרה אי משום בזיוני לא שייך בנפל וראי' ברורה להג"מ והש"ע ולפ"ז מיושב קו' המג"א מנדה דר"י ור"ש פליגי בפ"ט דב"מ וכמה דוכתא אם דרשינן טעמא דקרא או לא עיי"ש ובאמת קשה כיון דיליף הש"ס בסנהדרין תחלה קבורה מה"ת מה מבעיא אח"כ קבורה משום מאי הרי לא דרשינן טעמא דקרא והוי גזה"כ ומנ"ל ליתן בו טעם אך בע"כ הש"ס אזיל לדעת ר"ש דדרשינן טעמא דקרא ולפ"ז א"ש דהתם בנדה ר' יהודה הוא דקאמר דלא הי' קוברין אלא משליכין ולכך עליו שפיר קאמר הש"ס דהם דרשו כן כל מי שיש לו נחלה וכו' ואנן לא קיי"ל כן כיון דלדידי' לא דרשינן טעמא דקרא וכיון דחיוב קבורה מן התורה מה לי בן קיימא מה לי נפל אבל לדידן כיון דסתמא דש"ס מבעיא אם קבורה משום בזיוני וכו' מוכח דס"ל לסתמא דש"ס כר"ש דדרשינן טעמא דקרא א"כ בנפל שני הטעמים לא שייך ולא בעי קבורה ודו"ק ומזה יהי' סמך להמב"ם מהר שסתרו אהדדי בפסקיו פעם פסק כר"י ופעם כר"ש עיין פ"ג מהל' מלוה ולוה בלח"מ שם ולפמ"ש יהי' מוכח מסוגיא דסנהדרין הנ"ל דיש ענינים דקיי"ל כר"ש כיון דסתמא דגמרא ס"ל כן ועכ"פ היוצא מזה דהדין דין אמת כאשר פסק הש"ע והלבוש ואף המג"א אינו חולק לדינא וכן המנהג פה ואני מורה כן תמיד דאפי' נקבה נפל אין קוברין ביו"ט וא"ש.
+שוב ראיתי בש"ע של הגאון מו"ה שניאור זלמן פסק ג"כ כן ומי שלא הוסר ערלתו אוסר בכל ענין גם ראיתי בספר נקרא קנין פירות כתב שם פלפול בזה וסיים לאסור ספק נפל אפי' ביו"ט שני אפי' היכי דלא הוי הסרת ערלתו עיי"ש.
+והנה בהיותי בזה ראיתי בלבוש סי' תקכ"ו שכתב וז"ל דדוקא במת גדול דעובר המלינו בלאו ויש בשהייתו בזיון ונראה דכוונתו כך דודאי הנקבר ביום הוי לו יותר כבוד מאם נקבר בלילה ולכך אמר ממ"נ דלשהותו לקברו עד למחר הרי עובר בלאו דהמלין המת ולהמתין לקברו בלילה יש בשהייתו בזיון להיות נקבר בלילה לכך עשאוהו כחול והנה מדבריו מוכח ג"כ דבנפל לא שייך בזיון כדברינו לעיל:
+
+Siman 343
+
+ע"ד אשר שאל בשמיני של פסח שחל בשבת אם מותרין לבשל אלו שנזהרין מקניידליך וכדומה כיון דאסור לבשל זה לעצמן וכו'. הנה כבר ראה רו"מ דברי המג"א בסי' תקכ"ז דהמתענה ביו"ט אסור לבשל לאחרים ולא מהני הואיל מכח דאסור לבשל לעצמו וכו' ולפענ"ד נראה דמותר דדוקא במתענה כיון דאסור לבשל לעצמו כלל ולא שייך בי' מתוך לכך אסור לבשל לאחרים אבל בזה כיון דשאר דברים מותר לבשל לעצמו מותר נמי לאחרים אף דזה אינו ראוי לו מ"מ הואיל ואי מקלעי אורחים חזי לי' ולא שייך לומר כיון דלדידי' אסור כיון דשאר דברים יכול לבשל גם לעצמו ולא בעינן דוקא שדבר זה יהי' יכול לבשל לעצמו גם בזה מהני גם מתוך שהותר' לצורך הותרה נמי שלא לצורך ומותר מכח מתוך גם י"ל דבשלמא המתענה ביו"ט לא מהני הואיל ואי בעי מתשיל עלה דודאי המתענה ביו"ט הוי צורך מצוה וא"כ ליכא מצוה לתשולי עלה גם אם ישאל עליו עשה עברה למפרע שהתענה ביו"ט וכיון דכן לא הוי מצוה לתשולי עלה לכך לא מהני הואיל ואי בעי מתשיל כיון דבאמת לא נשאל והוי רק מכח ואי מקלעי לי' אורחים וא"כ הוי תרי הואיל ותרי הואיל לא אמרינן אבל בזה כיון דלא עשה עברה במה דעד עתה נזהר במצה וא"כ אף אם ישאל על נדרו לא עשה בזה עברה מה שנזהר עד הנה בזה הוי מצוה לתשולי עלה שיהי' בידו לבשל לצורך שבת וא"כ היכי דהוי מצוה לתשולי הוי כודאי דלכך נחשב זה דשיל"מ אף דאינו בא ממילא כמ"ש האחרונים לכך בזה אינו דומה לבעלמא דלא אמרינן תרי הואיל רק היכי דמצוה לתשולי אינו דומה לתרי הואיל ומותר לבשל מכח הואיל ומצורף לזה דעת המג"א מ"ש ר"ס תקכ"ו דעיקר ההיתר מיו"ט לשבת מכח הואיל אבל יש לצרף דעת הב"י דכתב מכח דצרכי שבת נעשה ביו"ט כר"ח ומה שתמהו עליו ישבתי בחידושי ולכך יש לסמוך על דעת הב"י דצרכי שבת נעשין ביו"ט ולכך בצירוף הני טעמים נראה דמותר כה"ג לבשל לשבת:
+
+Siman 344
+
+מה דנפל בק"ה מחלוקת במערב ביו"ט ראשון אם יברך ברכה או לא ורו"מ דעתו שיברך והביא ראי' מספק דדבריהם בעי ברכה ומן הש"ס. יפה הורה שיברך אבל לא צריכין לטעמא דידי' דבל"ה בעיקר עירובי תבשילין הוי ברכה רק על הספק אף במערב בעיו"ט בגליות דהוי ב' ימים טובים ואם הוי יו"ט ה' ו' מברכין עיו"ט על העירוב והרי הוי ספק דדבריהם דלמא יום שני חול ובפרט לדידן דבקיאין בקביעא דירחא א"כ ודאי הראשון עיקר ואעפ"כ מברכין ואין זה ענין למשאחז"ל ספק דדבריהם אם בעי ברכה או לא דשם עיקר הברכה נתקן על הודאי תרומה ולכך בדמאי יש לספק אם בעי ברכה או לא אבל בע"ת עיקר הברכה נתקן על הספק בגליות גם אין דומין כלל הברכות זה לזה דבתרומה ודאי הוי הברכה להפריש תרומה ולכך אם אינו תרומה הוי ברכה לבטלה אבל בעירובי תבשילין הוי הברכה על ערובי תבשילין והוי ברכת הודאה א"כ אף אם אינו חייב עתה לערב עכ"פ הוי הודאה לזמן שיצטרך לו וכעין זה מבואר בטו"ז יו"ד סי' א' ס"ק י"ז עיי"ש כן ה"נ בזה לכך בודאי גם על הספק מברכין ואין חילוק בין אם מערבין בעיו"ט או ביו"ט ראשון וז"ב:
+
+Siman 345
+
+כתב בש"ע סי' תקכ"ז סעיף כ"ב אם נזכר ביו"ט ראשון שלא עירב אם הוא ביו"ט ראשון של ר"ה א"י לערב אבל אם הוא ביו"ט של גליות יכול לערב בתנאי אם היום קודש א"צ לערב ואם היום חול בעירוב זה יהי' שרי לי לאפויי ולבשולי וכו' אמנם הצל"ח בחי' חולק על זה דטורח זה של תנאי למה ולמה לא יערב בסתמא כפשוטו הלא אם למחר חול לא עשה מידי ולא תיקן כלום והביא מזה ראי' דהערוב מהני אף ליו"ט של אח"כ וא"כ יועיל לו לחג השבועות עיי"ש ולדעתי ז"א דאם יערב סתמא ביום ה' איכא זילותא ליו"ט והרי מה"ט אין מברכין בשמיני על הסוכה וכן בעצרת בספירה והכל מה"ט דהוי זילותא ליו"ט א"כ ה"נ בשלמא אם מניח העירוב בתנאי מפורש א"כ שמע השומע שאומר אם היום קודש ולא אתי לזלזולי ביו"ט אבל אם אומר העירוב סתם א"כ יאמר השומע שהיום חול והוי זילותא ליו"ט ואתי לזלזולי ביו"ט א' שיאמרו שהעיקר יו"ט למחר הוא שהרי מערבין בו היום לכך צריך לפרש בתנאי דלא ליתי לזלזולי ביו"ט וז"ב:
+
+Siman 346
+
+ומ"ש בנדון שתים שנשתתפו בקמחא דפסחא ואפו ער"פ אחר חצות מצת מצוה ומחמת שאחר הי' דר בכפר שמחוץ לתחום והלך לערב תחומו ולאחר שחשכה לו בא לבית האופה אחר בה"ש לחלק את המצות וגערתי בו וכו'. יפה צחקו עליו דמה ענין זה לברירה דנהי דאין ברירה עכ"פ כיון שחולקין אותם הוי כקנו זה מזה והחליפו זה בזה נמי עכ"פ הוי כקנה מצות ונמי יוצא בהם דעכ"פ עתה הוי שלו ואטו במצות בעינן שיהי' למפרע שלו רק כיון דבשעת אכילה הוי שלו יוצא בו ומה ענין זה למה דבדאורייתא אין ברירה ומכ"ש למ"ש השג"א והאחרונים דמה דאין ברירה הוי רק על למפרע אבל על להבא ודאי יש ברירה והבן זה. גם מה שחקר כיון דאכילת שבת אף ארעי קובע למעשר יתחייב בסוכה גם ז"א כלל דלענין מעשר בהתורה תלויה מה נחשב לתורה קבע לכך גם אכילת שבת דהוי מצוה זה קובע למעשר אבל באכילה בסוכה בדעת האדם תלוי מה נחשב לו קבע או ארעי ובאכילת ארעי אף בשבת נחשב לו ארעי ופטור מסוכה:
+
+Siman 347
+
+ע"ד המעשה שהנגיד ר' איצק זינגר מפרעמיסלא בנה ביתו בחוה"מ וביקש מהרב להתיר לו באמרו כי רוצה לגנוב ב' אמות ברה"ר ומתיירא פן יוודע הדבר ולא רצה ובא אחד והתיר לו וגם אחרים שראוהו עשו כמותו. הנה רע עלי המעשה מאד והוא ממש בכלל המבזה את המועדות גם חטא והחטיא הרבים והנה לא מבעיא כפי האמת כיון דבזמנינו לא נבנה רק ע"פ רשיון שרי המדינה בפרט בעיר שהקרייז שם א"כ בין אם יבנה בחוה"מ או אחר המועד הכל הוי ברשיון שרי הקיר"ה א"כ ודאי אחרי שהשרים התירו לא שייך מסירה ומה לי עתה ומה לי אח"כ אך גם אף אם הי' כן מ"מ זה לא נקרא דבר האבד מה שהי' יכול לגנוב ב' אמות ברה"ר ולא מבעיא דהוי עוד איסור גמור דהוי גוזל הרבים ולא נקרא דבר האבד מה שהי' יכול לגנוב רק גם אף אם הי' היתר כיון דעכ"פ הב' אמות אינן שלו רק שהי' יכול להרויח ומניעת הריוח לא נקרא היזק ודבר האבד וכמ"ש בסי' תקל"ט סעיף ט' דמציאה אסור בחוה"מ דלא נקרא דבר האבד ול"ד למ"ש בסעיף י"ג להלוות לעכו"ם בריבית מותר דהתם דרכו בכך ודרך הוא ליטול ריבית בזה ביטול דידי' הוי פסידא וכמ"ש המג"א שם בס"ק ט"ו ועוד התם המעות מביא לו הריוח לכך נחשב דבר האבד משא"כ בזה לגנוב ב' אמות ברה"ר אין זה דבר הרגיל להיות גם אין ההיתר מביא את האיסור רק הוא ענין בפ"ע ודאי אסור ומה גם בזה"ז שבעו"ה מקילין העולם בחוה"מ אף בדבר שאינו אבד ודאי ראוי לאסור להם אף דבר האבד כמ"ש המג"א שאם חכם אסר להם אין להתירו לכך ודאי רע המעשה מאד והבונה ביתו שלא במשפט אם ירצה לתקן עוותו ראוי שיתן הרבה צדקה לעניים אולי בזה יכופר עונו ומהיום והלאה לא ישמעו רק לדברי הרב להיתר או לאיסור:
+
+Siman 348
+
+על דבר אם לומר צ"ה ר"ל בחוה"מ שרצה רו"מ להכריע נגד הוראת הרמ"א יו"ד סי' ת"א מן המדרש נשא שדרש עה"פ ותטהו לה על הצור שאמרה הצור תמים פעלו ודרש שם מתחלת קציר שעורים היינו העומר ומוכח שאומרים בחה"מ צ"ה הנה ז"א ראי' ונעלם ממנו גמ' ברכות פ"ט גבי ואומר אל תבוש כי זקנה אמך מהו ואומר וכ"ת בועז מדעתי' דנפשי' קעביד ת"ל את תבוז וכו' וא"כ אם בבועז שופט ישראל הוי ס"ד לומר שאין ללמוד מכ"ש מאשה דאין חכמה לאשה אלא בפלך ועיין במג"א סי' רס"ג על אם הסמ"ע גם בלא"ה י"ל דדוקא בפרהסיא שיאמרו כל העולם אין לומר בחוה"מ אבל בצינעא והאבל בעצמו י"ל דמותר בחוה"מ וי"ל היא לא אמרה רק ג' תיבות הללו סוף דבר אין למלאות לב לדחות אדונינו הרמ"א כי משה אמת ותורתו אמת:
+
+Siman 349
+
+אשר שאל בפדיון הבן שחל יום ל"א בשבת וביום א' הוי ט"ב אימתי יעשה פדיון הבן לפי שראה בספר גור ארי' יהודה חיו"ד סי' קט"ז שיש לפדותו בלילה אחר ט"ב. תשובה. לדעתי נראה דלא כספר הנ"ל רק לעשותו סמוך ללילה ולברך שהחיינו כי עיקר הדבר דאין לברך שהחיינו בין המצרים הוא מחומרת האחרונים והם עצמן כתבו דבפדיון הבן אין להחמיץ המצוה ולא הברכה עיי"ש ומה שחשש הספר הנ"ל דט"ב הוי כמו אבל ואין לאבל לברך שהחיינו בצבור ומה שרצה רו"מ לפרש הכונה בצבור היינו להוציא הצבור אין נראה דאין סברא לחלק לענין אבל בין להוציא הצבור או לא בשלמא לענין פרהסיא יש סברא לחלק בזה באבל אבל אם הוי תרווייהו בפרהסיא לחלק בין אם מוציא הצבור או לא זה אין סברא לחלק בזה ועוד דבחנוכה נמי אינו מוציא הצבור דהרי כ"א חוזר ומדליק בביתו רק דהמצוה הוי להדליק בבהכ"נ בפרסום ג"כ והוי כמו פדיון הבן דמצותו בעשרה לכתחלה אבל אינו מוציא בזה הצבור רק הכונה הוי ודאי כמו שהבין בספר הנ"ל מיהו התם הוי הכונה רק מכח דאפשר באחר אבל בא"א באחר מותר הוא לברך ותדע דהרי התם מיירי אף באבל תוך למ"ד או תוך יב"ח דאבל תוך ז' בלא"ה אינו מתפלל בצבור בפרט בבה"כ בע"כ מיירי אחר זיי"ן ומעולם לא שמענו שבפדיון הבן תוך ל' או תוך יב"ח לא יעשה פדיון הבן או לא יברך שהחיינו ובע"כ כיון דהתם המצוה רק עליו לא משגחינן במה שמברך שהחיינו א"כ ה"ה נמי אם הוי תוך שבעה מותר לעשות פדיון הבן ומכ"ש בט"ב כל דהמצוה מוטלת רק עליו מברך שהחיינו אף דהוא אבל ובזה א"צ לחלוק של הג"א והנו"ב מה"ת חאו"ח בסופו דמחלק בין בצבור או לא רק כוונת הרמ"א כך דבביתו דהמצוה מוטלת דוקא עליו מותר לו לברך שהחיינו אף דהוא אבל רק בבהכ"נ כיון דאפשר באחר לכך אין לאבל לברך שהחיינו ולכך בפדיון הבן דהחיוב דוקא עליו הוי כמו בנר חנוכה בביתו ולכך יעשוהו סמוך לערב ויברך שהחיינו והסעודה יעשה בלילה בפרט בשנה זו דחל בעשירי ודאי דמותר לו לעשות כן כנלפענ"ד פשוט ונכון:
+
+Siman 350
+
+מה שהמורה דק"ה הורה להסיק המרחץ בערב ט"ב. לא טב הורה וזה ארבעים שנה אנכי פה בעזה"י ולא נשמע בשום פעם להסיק המרחץ בשבת חזון ומכ"ש בעש"ק שהי' עט"ב וכן בכל העיירות שהייתי שם לא נשמע כן מעולם ויישר כחם של אלו שכבו את המרחץ ישלם ה' שכרם ויזכו לראות בנחמות ירושלים. ולענין מי ישלם בעד העצים שהסיק הבלן הנה אלה שכבו ודאי פטורין דהם כדין עשו והמורה שציוה להסיק וכפה אותו מן הדין גם הוא פטור דזה אינו גרמי רק גרמא בנזקין ופטור מיהו לקיים למען תלך בדרך טובים מחויב המורה לשלם כעין שאיתא בש"ס ובחו"מ סי' ש"ד עיי"ש:
+
+Siman 351
+
+נדרשתי מהרב ר' ישראל היילפערן מבא"ד בנדון תענית ט"ב שהורו המורים (בעת החלי רע) ר"ל שלא להתענות ואחד החמיר להתענות וכעת שלא שמעו לו רוצה לגזור כמה תעניתים לתשובה. הנה יפה הורו המורים והנה מק' דובנא נשאלתי ע"ז קודם ט"ב ע"י שטאפעט מיוחד מה יעשו והשבתי באריכות ע"י פלפול והעליתי שם דבחשש ספק סכנה אם מותר לאדם להחמיר על עצמו ולהתענות בדאורייתא כגון ביוה"כ מותר להחמיר על עצמו ולאדם חשוב ראוי להחמיר על עצמו כמו שהוכחתי שם בראיות אבל בדרבנן אסור להחמיר על עצמו בחשש ספק סכנה ואדרבא צויתי להת"ח שם לאכול בפרהסיא כדי שמהם יראו וכן יעשו ולא יחמירו על עצמן דהרי ק"ו אם בחלול שבת קיי"ל בש"ע סי' שכ"ח דנעשה ע"י גדולי ישראל אף דאינו נוגע להם רק לאחר מכ"ש בדבר דהוי חשש סכנה גם לגדולי ישראל בעצמן שראוי שיעשו בפרהסיא כדי להציל נפשות ישראל שלא יחמירו עצמן עליהם ויעשו בפרהסיא גם כתבתי שם דכל שלא שקטה הרעה למ"ד יום רצופין הוי בכלל ספק סכנה וא"כ אם באו לפנינו למלוך אנו מתירין להם לאכול ועכשיו נאמר להם למה אכלתם וצריכין תשובה ולא מבעיא בדרבנן דהוי הותרה לחולה היתר גמור אף בדאורייתא דקיי"ל דאיסורין דחוין הם אצל החולה ולא הותרה מ"מ אין להצריך אח"כ תשובה דהרי גדולה מזה כתב בש"ג והובא במג"א סי' של"ד בסופו דאין לגזור תענית תשובה על המכבין שלא יבוא למנוע מלכבות ואם בחילול שבת וחשש רחוקה חששו למונע ואין לגזור עליהם תשובה מכ"ש בשאר דברים וספק נפשות אלים דאין לגזור עליהם תשובה ולכן חס מלהזכיר לגזור עליהם תשובה ויערב להם אכילתם יבוסם להם. הן אמת שפ"ק הוצרכתי להתענות ורוב העיר כל מי שנוגע יראת ה' בלבו התענה ות"ל לא הוזק לשום ברי' התענית ואדרבא אף על החלושין החמרתי להתענות כדי להוציא מלבן של הקלים שרצו להקל ות"ל לא הוזק לשום ברי' לא התענית ולא אחר התענית אף לחלשים ותהי לפלא בעזה"י ומאד חרה אפי על מי שלא התענה פה אף שהי' מבארדיטשוב כי לא במקום שיצא משם תלה הדבר רק במקום שהוא עתה ות"ל כה לחי עד הנה העיר שקטה ולמה לא נקיים ימי אבל בית ה' אלקינו ותהי זאת לנו למחסה ומגן אבל בקהלתכם שכבר פשתה הרעה רח"ל ודאי כדין עשו שלא התענו ואל תחושו למניניכם לשנה הבאה נזכה שיהפך לששון ולשמחה ונעלה לציון ברנה:
+
+Siman 352
+
+בסי' תקנ"ו סעיף א' במג"א הטעם שאין מבדילין וכו' ואם כן מוכח דמפלג המנחה ולמעלה מודה הרמב"ן אם קיבל עליו התענית דאסור לאכול וכו' הנה לדעתי אין זה הכרח דשאני הבדלה דעושה אותו כלילה דאם הוי יום לא שייך הבדלה ובע"כ דעושה אותו בלילה ולכך כיון דבלילה חל עליו האיסור מדינא בזה השוה כבר הזמן הזה ללילה לכך מהני הקבלה שלו אבל היכא שהוא אינו עושה הזמן ללילה רק שמקבל על עצמו האיסור אכילה בזה אין סברא לחלק בין פלג המנחה או קודם דבשלמא לע��ין אם הוי הקבלה בזמן שמשוה את הזמן ללילה בזה יש סברא לחלק בין קודם פלג המנחה דהוי ודאי יום ואין בידו לעשותו ללילה בין אחר פלג המנחה דבלא"ה הוי לילה לר"י לכך אם מקבל על עצמו ללילה מהני קבלה שלו לעשותו לילה אך אם אינו עושהו לילה רק הקבלה הוי כגוף האיסור בזה כיון דאף לר"י אינו נאסר בכל האיסורין השייכין ליום המחרת עד בה"ש ולכך אם קבלו קודם מה לי פלג המנחה מה לי קודם ואם מקודם לא הוי קבלה אף מפלג המנחה לא הוי קבלה. ועוד בשלמא הבדלה הוי מעשה רב שהרי אם לא יועיל עשה ברכה למפרע לבטלה ולכך כל כה"ג הוי מעשה אלימתא ומהני לעשותו לילה וכיון דעשאו לילה אין קבלה לחצאין משא"כ בקבלה בעלמא דלא עשה בזה שום איסור אם לא יועיל קבלה שלו י"ל שפיר דאף מפלג המנחה לא הוי קבלה שלו כלום. והנה על גוף דברי הרמב"ן ק"ל דמונה שם דאין בין יוה"כ לט"ב אלא שזה ספקו אסור וזה ספקו מותר ומ"ט לא מנה נמי דביוה"כ אם קיבל עליו מבעו"י אסור ובט"ב אם קיבל עליו נמי מותר ומ"ט לא קאמר שם גם נ"מ זו:
+
+Siman 353
+
+במ"ש הטו"ז בסי' תקס"ב ס"ק וז"ל ותו כיון דלפוסקים שלא לומר עננו וכו' דבריו תמוהין וסתרו דברי עצמו שכתב בסי' ק"ח שאין מאורע שאר הימים הפסק בתפלה א"כ ה"נ מ"ש עננו י"ל דהוי תפלה על שאר הימים שמתענין בהם להיות נענין אז וא"כ הוי מזכיר מאורע שאר הימים ולמה יחשב הפסק ואינו דומה למ"ש הטור בקבלת התענית דהרי זה כבר כתב הוא עצמו בס"ק ז' דזה שאני שאינו אומר בלשון תפלה רק בלשון נדר אבל עננו שאומר בלשון תפלה אינו הפסק וסותר הטו"ז דברי עצמו לסי' ק"ח ולס"ק ז' גם י"ל דהתם כיון דמזכיר הריני בתענית למחר ומזכיר יום ההוא ולכך הוי הפסק אבל הכא שאומר עננו ביום צום תעניתנו וי"ל דקאי על שאר הימים שמתענין ומתפללין עתה עליהם ודאי דומה לשואל אדם צרכיו בשומע תפלה ולא הוי הפסק וכו' ודו"ק ועיין במג"א ס"ק ב' מ"ש דאם אכל אינו מתפלל עננו הנה כתב זה למותר דכבר נשמע זה מהרמ"א בסעיף ב' שכתב חתן יתפלל עננו קודם שיכנס לחופה ואז יוכל לשתות מכוס של ברכה כי אז לא יוכל להתפלל אח"כ א"כ מפורש דלאחר שטעם מידי א"י להתפלל עננו:
+
+Siman 354
+
+מה שהעיר על הטו"ז בסי' תקפ"א שכתב דהש"ץ ילבוש טלית שאולה ופטור לכ"ע מברכה ואיך כתב דפטור לכ"ע הרי בסי' י"ד הביא דעות בזה. הנה יפה אמר רו"מ דבהל' ר"ה מיירי רק לומר סליחות דבזה לכ"ע א"צ לברך ובסי' י"ד מ"ש הטו"ז בימי הסליחות היינו שלובשין גם להתפלל בו בזה ס"ל קצת דצריך לברך. ועוד יש לחלק דבהל' ר"ה דמדבר רק בש"ץ דבזה כיון דאינו מכוין לעצמו לומר סליחות בטלית ועושה כן רק מפני כבוד הצבור לכך לכ"ע א"צ לברך דהמשאיל אינו מכוין כלל להקנות לו כיון דהוי רק לכבוד הצבור אבל בסי' י"ד מיירי ביחידים הלובשים בטלית לעצמן בזה כיון דמכוין לומר סליחות בטלית א"כ כוונתו לקיים מצות ציצית וי"ל גם דעת המשאיל להקנות לו לשם מצוה לכך יש דעות לברך עיי"ש בעזה"י.
+ומה שהעיר על מה שאחז"ל בברכות כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו הקריב עולה בלי נסכים הקשה הרי בעולה אמרינן במנחות שיכול להקריב עולה היום ונסכין למחר וא"כ למה לא יועיל אם יקרא ק"ש ואח"כ יניח תפילין. זה לק"מ דשאני ושאני נסכים אלו ענין בפ"ע ואין עליו חיוב להביא נסכים רק כשהקריב עולה אז כל זמן שהוא מביא נסכים שייכין לעולה אבל תפילין הוי חוב כל היום רק עתה בטלוהו דאין בידינו לשמרם כראוי אבל מן התורה הוי חוב כל היום אז כל שעה שלובש י"ל בשביל חובת שעתא הוא ואין ראי' דשייכא לק"ש שלפניו לכך לא מהני ל��שלומין דק"ש והוי קורא ק"ש בלי תפילין כלל וא"ש ודוק:
+
+Siman 355
+
+שאלה מק' רישא שהרב הי' תוקע על הברכות והסדרים הי' תוקע איש אחר וזה ב' שנים שהי' הרב זקן ונחלש באמצע התקיעות וציוה להתוקע בסדרים שיתקע גם הוא אז ואח"כ בשנה העברה תקע הרב התקיעות דמיושב כדרכו והתוקע בסדרים תקע כדרכו וכעת נפטר הרב ורוצים העולם שהתוקע בסדרים יתקע גם בברכה רק שהרב החדש אינו חפץ בו מכח שהוא מתנגד עליו וכל העולם חפצים בו. וגם שאל אם יתקע אחר בתקיפות אם יוצאין העולם בתקיעתו. תשובה. הנה מה שרצה להביא ראי' מיומא דף י"ג במה דקאמר שם דמודה ר"י דאם מת ראשון דהשני חוזר לעבודתו. אין ראי' מזה דשם גם לר' יוסי שני אינו ראוי לכהן הדיוט ג"כ מכח מעלין בקודש א"כ בזה עשו לו רעה במה ששימש פ"א לפנים דבתחלה הוי ראוי לשמש עכ"פ בכהן הדיוט והיה עובד וכעת אינו עובד כלל וכיון דקלקלו לו לכך עליהם לתקן לחזור להיות כה"ג אבל כאן לא קלקלו לו במה שתקע פ"א בברכות ולכך י"ל דאינו חוזר לראשונה וראי' מלשון התוס' שם שכתבו דנ"מ לענין פרנס דהראשון חוזר לשררותו וגם נוהגין כבוד קצת בהשני ולא כתבו דאם מת הראשון השני חוזר לשררותו בע"כ דבזה אין הדין כן והנה מה שהתוס' תמוהין דהרי מה שהראשון חוזר לשררותו גם לר"מ הוי כן ומה ענין זה דהלכה כר' יוסי וראיתי דהמהרש"א הרגיש בזה וכתב דיש ליישב ונראה כוונתו דהנה לר"מ אין ראי' מכה"ג לפרנס די"ל בשלמא כה"ג אי אפשר למנותו לזמן רק אם נעשה כה"ג הוא קיים לעולם ואין מינוי זה לזמן לכך ה"נ כיון דהשני נעשה כה"ג פ"א אין לו הפסק אבל בפרנס כיון דזה אפשר להיות לזמן י"ל דלו יהא דנעשה לזמן ונסתלק לכך אין נוהגין בו כבוד כלל אח"כ אבל לר' יוסי כיון דקאמר דהשני אין לו דין כה"ג וגם מה דאין לו דין כהן הדיוט הוי מכח מעלין בקודש א"כ זה שייך גם בפרנס לכך אף דהראשון חוזר לעבודתו מ"מ גם השני נוהגין בו קצת כבוד וזה עיקר כוונתם דמר' יוסי נשמע דגם בפרנס נוהגין בו קצת כבוד לשני וא"ש והנה מ"מ נהי דמיומא אין ראי' מ"מ נראה ראי' מש"ס סנהדרין והרמב"ם הל' סנהדרין פ"א הלכה ח' דאם צריכין להמנות אחד בסנהדרין נוטלין האמצעים לראשונים ומאחרונים לאמצעים ומן הקהל נוטלים אחד לאחרונים ומוכח דאין ראוי ליטול מהקהל להראשונים רק להסנהדרין הוי משפט הקדימה לעלות בראש כן ה"נ בזה אם צריכין לתוקע אז התוקע בסדרים לו הקדימה לתקוע על סדר הברכה ואיש אחר מחדש יקחו להסדרים ולשניהם אין להתוקע זכות כיון דהדרך לחלקו לשנים רק לו משפט הקדימה להיות הוא עולה לתקוע בברכה ואחר יבחרו לסדרים ובפרט אם מרוצה להקהל ואף דהרב אומר שאינו רוצה לצאת בתקיעתו אין לחוש לו רק שהתוקע יכוין להוציאו ואם אחר יתקע בחזקה בלי רצון הקהל אין יוצאין בתקיעתו כדין המתפלל בחזקה כנלפענ"ד נכון לדינא:
+
+Siman 356
+
+שאלתו ע"ד התוקע אם יחיד יכול למחות. הנה מבואר בטו"ז ומג"א דעכשיו א"י למחות דהוי הכל אחר רוב פורעי המס וכן הסכים הטו"ז וכן הפמ"ג בשם הלבוש אך י"ל דהמנהג הוי רק בש"ץ ורב דאין מוציאין את הרבים ידי חובתן אבל בשופר שמוציא הרבים איך יוציאנו בע"כ וספק בתקנה אם הוי התקנה גם על זה אוקמוהו אדינא וי"ל דיחיד יכול למחות ולומר דכיון דכבר יש לו חזקה לתקוע זה לא נחשב כקבלוהו כבר דכל שנה הוי ענין בפ"ע דאינו דומה לש"ץ דש"ץ הוי מעשיו תמיד להתפלל יום ולילה לכך כיון דאין לו הפסק הוי כקבלוהו כבר אבל בתקיעות דמפסיק כל השנה זה נחשב כל שנה כקבלה חדשה סמך לזה מ"ש בפ"ד דביצה דלא מפסק�� לילות מימים כולהו כחד יומא דמי לולב דמפסקי לילות מימים כל חד הוי יומא בפ"ע כן י"ל בזה ואף אם דומה לאם כבר קבלוהו מ"מ התם מיירי באם אין בו חסרון רק דנעשה שונאו דאז כיון דמדינא כשר לכך נהי דמתחלה יכול למחות גם בזה מ"מ אם כבר קבלוהו א"י למחות אבל אם טוען בשביל איזה קלקול מעשיו שנתחדש בש"ץ או נודע עתה אם רואין בני העיר שיש בו ממש ודאי יכול היחיד למחות אף שקבלוהו תחלה דש"ץ דומה לשתלא טבחא ואומנא דלא בעי התראה ומסלקינן להו בלי התראה וא"כ אף אם הצבור אין מוחין בו מ"מ הוי זה כתחלת קבלה ויכול למחות אף היחיד אך זה כגון אם אין הדבר נחוץ לש"ץ זה או שיש ב' אנשים אשר אפשר לקבלם ושוין הם להצבור זה כמו זה אז נהי דהצבור רוצים בזה יכול היחיד למחות עד שימתינו שיבא ש"ץ המרוצה לכולם או לקבל השני השוה לכולם אך אם דבר נחוץ לש"ץ מיד וליכא אחר רק זה או אף שיש אחר רק שאין הצבור רוצים בו רק בזה והיחיד אומר להיפוך ודאי אין היחיד מכריע הצבור לומר שמה שהם רוצים והיחיד אינו רוצה לא יקבלו והשני שהיחיד רוצה והצבור אין רוצים יקבלו בע"כ זה ודאי אינו והדר דינא כיון דהדבר נחוץ ילכו אחר הרוב ולכך ה"נ אם יש תוקע אחר והצבור ניחא להו גם בו רק שרוצים גם בהראשון בזה היחיד יכול למחות ויקבלו השני אם יש ליחיד טעם הגון הנראה שהראשון קלקל מעשיו יותר מבראשונה אבל אם אין הצבור רוצים בהשני רק דוקא בהראשון אז אין היחיד יכול למחות ויתקע הראשון והיחיד יכוין לצאת בתקיעתו וכמו דהש"ץ צריך לכוין להוציא שונאו כן יכוין התוקע להוציא המוחה והמוחה יכוון לצאת בתקיעתו:
+
+Siman 357
+
+ע"ד אשר שאל על מה שראה בתיקוני תשובה להרמ"ע מפאנו נדפס סוף קיצור ר"ח דמי שהרשיע הרבה בלי מספר תיקוני תשובה ליטהר מיד שיתענה שלשה הפסקות של ג' ימים ושאל רו"מ מה הכונה של ג' ימים אם הכונה לילה ויום קרא הפסקה וכל הג' הפסקות בכלל הוי ג' ימים או לכל הפסקה והפסקה בעינן ג' ימים והוי ס"ה ט' ימים. הנה בזה אין ספק בדבר דלכל הפסקה בעינן ג"י וכן מורה פשט לשונו שכתב ג' הפסקות של שלשה ימים משמע דכל הפסקה יהי' ג' ימים וכן נראה סמך לזה ממ"ש הרמ"א בסי' תקס"ח דג' ימים רצופים עולים לארבעים יום ומצינו במשה רבנו בעון העגל הי' ג' פעמים ארבעים ואז היו עובדי ע"ז ושקולה ע"ז ככופר בכל התורה וכן נשברו אז הלוחות ונתבטל כל התורה וכמ"ש חז"ל בפ"ט דשבת שלמד משה ק"ו כל התורה וישראל וכו' ואעפ"כ חזינן דהועיל להם ג"פ ארבעים לכפר בעדם כן נמי לכל חוטא די בג"פ ארבעים רצופין וכיון דג"י הפסקות נחשב כמ"ם יום ממילא די בג' הפסקות של ג"י אך עכ"פ ג' הפסקות שכל הפסקה הוי ג"י גם סמך לזה במ"ש במדרש דבער"ה מוחלין שליש ובעשי"ת שליש וביוה"כ שליש ובארנו בחידושנו דהעון עצמו נחלק לג' חלקים תחלה נעשה זדונות כשגגות ואח"כ נמחל גם השוגג הרי ב' חלקים ואח"כ נהפך לזכיות הרי חלק ג' ולכך בכל חלק צריך חסד וכל הפסקה של ג"י עולה כמנין חסד כמ"ש המג"א שם ולכך הוי רמז לג' הפסקות הללו. ועיין בתשובה שאח"ז:
+
+Siman 358
+
+ונדון ששאל אם לימוד התורה מכפר או לא שראה רו"מ בספר ר"ח בפי"ז משער הקדושה שלימוד התורה אינו מכפר רק מגין מן היסורין. הנה אם כי דברי ר"ח כולם קדושים מלא יראת ה' מ"מ הכביד הדבר יותר מדאי כי לדעתי ודאי דד"ת מכפרין לא מבעיא אם לומד בסדר קדשים דזה גלוי מאמרם ז"ל בפסוק זאת התורה לעולה וכו' אף גם אם לומד שאר ענינים נראה שמכפר וכמשאחז"ל בפסוק ובכל מקום מוקטר ומוגש לשמי ומנחה טהורה איזה מנחה טהורה ש��יא בכל מקום הוי אומר זה ת"ח שיושב ועוסק בתורה כאלו הקריב מנחה ולא אמרו בפ' מנחה רק בתורה משמע כל תורה מהני לכפר ואמרו עוד חש בראשו יעסוק בתורה חש במעיו יעסוק בתורה ולמדו מקרא דרפאות תהי' לשרך והנה כיון דלא חשיד הקב"ה דעביד דינא בלא דינא ובודאי הוי ע"י עון א"כ מה יועיל לו עסק התורה אם לא תיקן עונו והרי אחז"ל דאין יסורין בלא עון ואף למ"ד דיש יסורין בלא עון עכ"פ למה לא פריך הש"ס בפ"ה דשבת מהך קרא דרפאות תהי' לשרך וכו' דמוכח מזה דיש יסורין בלי עון דאל"כ מה מהני לו עסק התורה אם לא תיקן עונו ובע"כ דמזה אין ראי' דאף אם הוי ע"י עון מהני לו עסק התורה וממ"נ אם עשה תשובה למ"ל התורה ובלא תשובה מה מהני עסק התורה ובע"כ מוכח דהתורה מכפר עון והרי אין רפואות הגוף בלי רפואת הנפש תחלה דתחלה בא בנפש וממנו מתנוצץ לגוף ולכך בכל תפלה אנו מקדימין רפואת הנפש ורפואת הגוף וא"כ מוכח דהתורה הוי רפואת הנפש ומוכח דתורה מכפרת עון ואין לומר דהתם בשוגג דהרי אמרינן דאין יסורין בלי עון ועון היינו מזיד ועוד מדלא אמרו יעסוק בפ' קרבנות ואמרו יעסוק בתורה משמע כל לימוד התורה אף שאינו מפ' הקרבנות. ומה דמשמע בפ"ג דסוטה דהתורה רק מגינה על הפורעניות לפי שעה ואינו מכפר שם מיירי דומיא דסוטה שמתחייבת עונש בידי אדם ומיתת ב"ד בעוה"ז בזה לא מהני תורה לכפר לגמרי כמו דתשובה לא מהני בזה ועוד דהתם מיירי שאינו לומד ע"מ לכפר דלא עדיף מקרבן ויסורין שאחז"ל בפ"ק דברכות דמה אשם לדעת אף יסורים לדעת וה"ה נמי תורה אם לומד לשם כפרה ודאי מכפר אם עכ"פ עזב דרכו הרעה והתם בסוטה מיירי דלא עזב דרכו הרעה ואיך יכפר הרי הוי כטובל ושרץ בידו או אף דעזב דרכו הרעה רק שאינו מכוין כדי לכפר אז אינו מכפר מיהו מגין לפי שעה אבל אם עזב דרכו הרעה ומתחרט ולומד כדי לכפר וודאי מכפר ועיין במג"א סי' תקע"א בשם השל"ה להקל בת"ח שתורתו אומנתו וכן בנוב"ק הל' יוה"כ מיקל בזה. לכן דעתי נוטה אם מרגיש האיש מק' טימאשפאל (עיין תשובה הקודמת) שגם אלו שלשה הפסקות יהי' קשה לו יקל לנפשו יותר ויכוין לשם שמים להיות לו כח ללמוד תורה ויכוין שלימודו יכפר לו וה' הטוב יכפר בעד האיש ההוא מטימאשפאל וגם בעדי ובעד כל קהל ישראל כמשאחז"ל יחיד ועשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם כולו:
+
+Siman 359
+
+מה דהקשה רו"מ על המג"א שכתב לומר כפרה לחטאים מלשון התפלה סלח לנו אבינו כי חטאנו. הנה מה לו להקשות מנוסח התפלה שזה בנוסח הפיוט בר"ה ויוה"כ ימצא הרבה סתירות לזה טפי הו"ל להקשות מן התורה שכתוב בפ' שלח ונסלח לכל עדת בני ישראל וכו' כי לכל העם בשגגה הרי נאמר על השוגג ונסלח ובפ' שופטים גבי עגלה ערופה דמיירי ממזיד אמר כפר לעמך ישראל אשר פדית זכר לשון כפרה א"כ מוכח דלאו דוקא הוא רק כוונת המג"א כיון שסוף סוף מזכיר שלשתן ראוי לומר כל אחד למה ששייך יותר אבל היכא דאינו מזכיר שלשתן יתכן לומר כל אחד על שלשתן וז"פ:
+
+Siman 360
+
+מה ששאל עמ"ש הא"ר ופמ"ג דאין ליקח יין או משקה בפיו לצורך מציצה למה לא כתבו כן בשאר תעניתים. הנה ז"פ דביוה"כ הוי איסור תורה וח"ש נמי אסור מן התורה לכך חיישינן שמא יבלע מעט לתוך גרונו אבל בשאר תעניתים דהוי דרבנן לא חיישינן במקום מצוה גם בלא"ה יוה"כ דהוי בכרת העמידו דבריהם במקום מצוה משא"כ בשאר תעניתים לא העמידו דבריהם במקום מצוה.
+ומה שהקשה לשיטת הרא"ם דס"ל דאכילה בלשון תורה הוי בכ"ש רק דהלמ"מ הוי בכזית למה לא מנה בסוטה בין הדברים דהלכה עוקרת המקרא. הנה לק"מ דודאי ל��"י דס"ל ח"ש אסור מן התורה אין הלכה עוקרת המקרא דאטו כתיב מלקות בתורה הרי בתורה כתיב רק האיסור לא תאכל וזה באמת אסור בכ"ש רק הלמ"מ הוי דמלקות רק בכזית וזה אינו מפורש בתורה ולר"ל דס"ל ח"ש מותר מן התורה כבר כתבתי בספר החיים דלדידי' ודאי לשון אכילה הוי בכזית ומטעמא דרו"מ כתבתי שם דודאי לא יתיר ההלכה מ"ש בתורה להיפוך והרא"ם לא קאמר רק לר"י לדידי' י"ל דלשון אכילה הוי בכ"ש וכתבנו דבאמת בזה פליגי ר"י ור"ל בלשון אכילה מה הוא ור"י דיליף מכל חלב היינו רק דמזה למדנו לכל התורה דכוונת אכילה הוי בכ"ש ובפשיטות א"ש כיון דנאמר סתם לשון אכילה נהי דלפי האמת משמע כך או כך אין נחשב זה עוקרת המקרא:
+
+Siman 361
+
+ע"ד צערו בהס"ת שנפל מידו ביוה"כ קודם כל נדרי. בזה אל יצטער כי עצבותי' יסתייע לו לכפרה ובודאי הי' לו כפרה ובאמת אין זה נפילה כיון דצד אחד נשאר בידו ואף כי אין ראי' לדבר זכר לדבר הוי ממה דאמרינן בסוף עירובין באגדו בידו ומוכח דבאגדו בידו לא נחשב הנחה עג"ק וה"ה בזה ואם ח"ו נופל לארץ ממש המנהג להתענות כל הקהל שהי' שם יום אחד ולזה לשופרי דמלתא יקבלו על עצמן לקבוע איזה תענית יום אחד עבור מעשה הנ"ל ויותר אל יתייראו:
+
+Siman 362
+
+שאלתו בנדון שהרב הכשיר איזה שאלה וחכם אחד אמר שהוא טרפה והוכרח החכם לקבל נזיפה ולפייס הרב ואח"כ שאלו לכמה חכמים ואמרו שהוא טרפה. תשובה. ודאי דצריך הרב לפייס החכם בכל מיני פיוס המבואר בהל' יוה"כ כי לא מבעיא עתה שנתברר ע"פ חכמים דהדין עם החכם המטריף דהדין הוא לפייסו רק גם אם לא הי' מבורר כן מפי חכמים וגם אף אם החכמים היו אומרים שהוא כשר מ"מ שלא כדין קיבל החכם נזיפה כי דוקא אם נוגע בכבוד הרב במילי דעלמא חייב נדוי אבל בזה דלא בזוהו רק אמר שהוא טרפה ודאי אין זה בזיון ומצינו גדולה מזו בחו"מ סי' ט' בתלמיד שיושב לפני הרב ורואה שהרב רוצה לחייב העני והתלמיד רואה להיפוך דמחויב לומר ולא לשתוק שנאמר מדבר שקר תרחק וא"כ הוי ק"ו מה התם בדיני ממונות הוי כן מכ"ש במלתא דאיסורא ובפרט אם התלמיד רואה לחומרא דהוי לאפרושי מאיסורא לפי דעתו שמחויב לומר כן לכך שלא כדין הוכרח לקבל נזיפה ומחויב לפייסו בכל מיני פיוס ושלום על דייני ישראל:
+
+Siman 363
+
+מה שנסתפק אם מהני מחילה של האדם כגון בגונב נפש ומכרו. הנה זה פשיטא דבעברות כאלו הוי בו תרתי אחד מה שחטא לחברו והשנית מה שחטא לו ית' ונגד חטא לחברו מהני מחילה אבל נגד חלקו ית' לא מהני מחילת האדם וצריך תשובה ויוסף יוכיח כמובן וז"פ ואמת.
+ומה ששאל באחד שהוציא ש"ר על הסופר שאנס בתולה אחת והי' שקר והוא... לו הפסד גדול. הנה בודאי מדינא אין לו לחייב כי הוא גרמא בנזקין וגרע מגרמא דהוי רק מניעת הריוח ומי יודע אם הי' נותנים לו להרויח או לא לכך מדינא פטור רק מן השמים יהי' נענש עבור עדותו בשקר וגם באמת אחז"ל על זה טובי' חטא וזיגוד מנגיד הובא ברמ"א חו"מ סי' כ"ח.
+ומה ששאל בדין גר שמכר עוה"ב שלו ועפ"ד הפר"ד. אין לנו עסק בנסתרות וע"פ דרוש בעלמא ומה לנו לדיני שמים לפניו ית' גלוי הכל ועמו הצדק והמשפט:
+
+Siman 364
+
+שא' על מי שרוצה לסכך הסוכה כעין מחצלת ונעשה לסיכוך רק שרוצה לצבוע עוד במיני צבע ויופי והידור אם מותר לעשות כן או אפשר דהצבע הוי שינוי ואינו פסולת גורן ויקב. תשובה. לדעתי אין בזה חשש כלל כי בשינוי גופו יש פלוגתא בש"ס אם שינוי קונה או לא ויש תנאים דס"ל דשינוי אינו קונה ולזה נראה דאף להסוברים דשינוי קונה היינו בדבר דהוי איסורו מבחוץ כגון לענין ג��ל דהדבר תלוי בבעלים ולא באיסור גופו או באתנן דדרשינן הם ולא שינוייהם דהוי נמי איסורו מצד ד"א ולא מגופו וכן בנעבד במס' ע"ז וגם שם מבעיא לי' אם יש שינוי בנעבד או לא וא"כ אף את"ל דיש שינוי היינו דאינו איסורו גופו אבל היכא דהדבר בגופו ודאי אין שינוי מועיל להשתנות הגוף ולמעט בפלוגתא עדיף ועיין בהרא"ש הובא במג"א סי' רט"ז מ"ש גבי נבלה שנשתנה לדבש דהרא"ש אוסר ומוכח דלא מהני שינוי ואף לר' יונה התם שאני דהוי באיסור אחר גרם לו מה שנתנבלה גם התם האיסור בחיות תליא מלתא וזה אינו שייך בדבש וכעין שכתבו הפוסקים חילוק זה בולד טרפה דכשר אבל בפסולת גורן ויקב דהוי דבר התלוי בגופו ולאו שמא גרם רק כל מה דהוי פסולת גורן ויקב מותר לכסות בו לא מהני בו שינוי לומר דהוי שינוי הגוף ויצא מכלל פסולת גורן ויקב ובפרט ע"י צביעה די"ל דזה לא הוי שינוי גמור כיון דהוי רק צבע בעלמא והרי אפשר לומר דחזותא לאו מלתא הוא עיין בב"ק ק"א ויש ליישב בזה קו' תוס' ע"ז ז' שהקשו דר"י אדר"י ועיין בש"ך חו"מ סי' ש"ו שהביאם ולפמ"ש לק"מ די"ל דוקא בצבע ס"ל לר"י שינוי אינו קונה דצבע אינו שינוי ממש די"ל חזותא לאו מלתא הוא והרי אפי' גבי מקוה דנפסל בשינוי מראה מ"מ מי הצבע אינו פוסל ולא נחשב שינוי ועיין בב"י סי' רמ"ו בשם הר"ש דכתב הטעם דצבע לית בי' מששא עיי"ש הרי דצבע לא נקרא שינוי וי"ל דוקא בזה לא הוי שינוי לר"י ועכ"פ כאן בסכך לא הוי שינוי הן אמת דבמקוה פוסל שינוי מראה אך לא כל השינוי פוסל דהרי מי צבע אינו פוסל ובמעיין לא נפסל שינוי מראה ובע"כ שינוי המראה אינו משנה הגוף לגמרי ובע"כ גזה"כ הוא גם אף אם התם פוסל שינוי מראה י"ל התם בתואר גופו תליא מלתא דבעינן מים וכל דנשתנה מראי' ליין הוי כיין ואינו מים אבל בסכך אין הדבר בגופו רק בפסולת גורן ויקב לכך נראה ברור דאין שינוי פוסל בזה ואפשר דזה החילוק בין מים למעין והראב"ד נדחק בזה עיין בב"י. ולפי הנ"ל י"ל כך מעין אינו נקרא ע"ש עצמו רק ע"ש מקומו ולכך יהי' מה שיהי' מעיין הוא אבל שאר מים הוי שם עצמו גרם להם לכך פוסל שינוי מראה מיהו חשש אחר הי' די"ל דהצבע הוי כסכך פסול והוי כב' סככים כיון דהצבע מפסיק בין הסכך כשר לבין היושב והוי כפורס עליו סדין אם נימא דחזותא מלתא היא. מיהו שבתי וראיתי שזה אינו דבפירס סדין גופה לנאותה כשר א"כ מכ"ש כאן דהוי לנאותה דאין בזה חשש סכך פסול ושינוי לא הוי לכך מותרת היא בלי חשש ופקפוק. [ובזה עמדתי על לשון הש"ס דנתן טעם דלכך מי צבע אינו פוסל מכח דהתם מיא דציבעא אקרי הכא חמרי מזיגי כו' ומה בכך סוף סוף נשתנה המראה אך הכונה עפמ"ש התוס' והובא בש"ך והגהת רמ"א דשינוי מראה לא נקרא רק אם נשתנה השם מחמת המעשה וא"כ ה"נ במי צבע כיון דעדיין נקרא מים לא נשתנה השם מחמת המראה ואין זה שינוי מעשה אבל ביין כיון דנקרא חמרא מזיגא א"כ נשתנה השם מחמת המראה לכך הוי שינוי מעשה וא"כ ה"נ בסכך אף דנצבע מ"מ לא הוי שינוי השם בזה ומ"מ נקרא כמעיקרא פסולת גורן ויקב לכך אין זה שינוי ולכך לא מוכיח הש"ס דחזותא לאו מלתא ממה דמי צבע אינו פוסל המקוה אפילו נשתנה מראהו דחקירה אם חזותא מלתא הוי לענין גוף החזותא הוי ממש וא"כ אין מזה ראי' די"ל גוף החזותא נחשב ממש מ"מ מה בכך הרי יש כאן שיעור מקוה מים לבד המי צבע מה אמרת שיהי' נחשב שינוי גוף המים כאלו נשתנה לד"א בתורת שינוי א"א לבוא כיון דלא נשתנה השם מחמת השינוי ועדיין מי צבע נקרא. ועוד הי' נראה ראיה דשינוי לא מבטל לגוף הדבר מכמות שהי' ממה ש��ברו האחרונים בשע"ת אם מותר לצבוע הלולב. או הוי חציצה ולמה לא פסלוהו בלא"ה דאם צבעוהו הרי נשתנה ואינו כפת תמרים ובע"כ דשינוי לא מהני לשינוי הגוף רק לשינוי בעלים הבא מעלמא כמ"ש לעיל אך יש לדחות די"ל דלעולם צביעה דנצבע בתואר שלא הי' כן בתולדתו י"ל מוציאו מידי מהות גופו רק הם מיירי אם צבעו ירוק שהי' הלבין תחלה ובזה י"ל כיון דבתולדתו הי' ירוק רק דאח"כ הלבין א"כ עתה כשצבעו להיות ירוק כמו שהי' אין זה שינוי. אך יש להביא ראיה מסוכה ל"א גבי אוונכרי דפריך ולקני' בשינוי מעשה וקשה לפי הס"ד דהאגוד הוי שינוי מעשה א"כ לפסול מכח דאינו כפ"ת כיון דהאגוד עם מיניו ביחד אינו בתולדה ובפרט דזה הוי ממ"נ אם נחשב שינוי א"כ אינו כפ"ת ואם לא נחשב שינוי מעשה א"כ הוא גזול ואם נאמר דגלתה התורה דשינוי באגד לא משנה בזה א"כ לא מהני נמי להוציא מידי גזל מכח ממ"נ בע"כ מוכח כמ"ש דאינו דומה שינוי בעלים לשינוי הגוף דלהוציאו מידי בעלים מהני שינוי ולא להוציאו מידי מהותו בעצמותו וא"ש.]
+
+Siman 365
+
+שאלה מהרב מהר"י שמעלקיש בנדון הסוכה העשוי' כמין שליבות שתי וערב ואין בין זה לזה ג"ט אם כשר לסכך או ליתן הסכך על גבה. הנה בגוף הדין של סוכה כזו פ"ק יש הרבה כמותו וכך אני מורה שלא לחברו למטה בארץ ולהשימו למעלה בשליבות כי זה פסול לדעתי רק אני מצוה דעל הסוכה יניח אחד בתוך חברו ואז הוי כעין סכך ולא חל עליו שם כלי מעולם וזה כשר בלי פקפוק ואם לא עשו כן יכול כעת לסותרם ולהניחם ולחברם למעלה זה דעתי בגוף הדין וכן הוריתי פ"ק כמה פעמים וכבר נהגו בסוכה כזו לפני גדולי ישראל אשר היו בו לפנים ולא אמרו דבר.
+ומה שהקשה על מה שיוצא ידי סוכה מכח תק"ה הרי הוי תולמ"ה. הרגשתי בזה בתשובה להל' ציצית בשנת תקצ"ב מה שהעליתי שם לדינא אם גזל ציצית ותלאן בטלית ואח"כ קנאם מן הנגזל אם יוצא י"ח או צריך להתירן ולתלאן מחדש וכתבתי דלא שייך בזה תולמ"ה והבאתי ראי' מקושיא זו מתק"ה וגם בתי' שלו הרגשתי די"ל דלמפרע נעשה הפקר ודחיתי זה ואין פנאי להעתיקם והעיקר הוא דמה שאין פסולו בגופו א"צ מעשה חדש בגופו ולתקונו לא שייך בזה תולמ"ה ומ"ש רו"מ דלא שייך בזה תולמ"ה כיון דראוי אצל חברו גם בזה הרגשתי והוכחתי מדברי ר"א דס"ל קרקע נגזלת א"כ לדידי' גם לחברו בעל העצים אינו ראוי כיון דאין הקרקע שלו ומ"מ ס"ל דיוצא בו מכח תק"ה כמ"ש שם:
+
+Siman 366
+
+ומה שהעיר על מה שמשמע מדברי המג"א וכן הביא הב"י שמותר לקבוע הסכך במסמרים והק' מתוס' פ"ק דסוכה דכתבו דבסכך בעינן עראי ממש וכ' שהוא פליאה נשגבה ולדעתי אין התחלה כלל דודאי הכונה כמ"ש רו"מ אח"כ דכונת התוס' דבלא יוכלו גשמים לרדת שם זה הוי קבע ואני מוסיף עליו דודאי אף אם לא יוכלו גשמים לרדת שם כשרה דהרי מבואר בש"ע דמעובה כמו בית כשרה רק כונת התוס' היכא דהוי תרתי דמטר א"י לירד גם הוי קבוע במסמרים זה הוי קבע אבל בחד מנייהו אם המטר יכול לירד או אף בא"י המטר לירד רק דאינו קבוע במסמרים כשרה וזה לא הוי קבע ובעיקר קו' התוס' שהקשו דלמה הוי גשמים סימן קללה בחג הרי יכול לעשות בנסרים קבועים הי' נראה לפמ"ש בסי' תרל"ט בדין ירדו גשמים והי' סוכה אחת שהיתה מעובה בטוב ולא ירדו בה גשמים אם לברך לישב בסוכה וכתבתי דאין לברך ותוכן דברינו דהרי הלבוש וב"ח פוסלין באין המטר יכול לירד לתוכה וא"כ אף המכשירין היינו מכח כל הראוי לבילה כו' וכיון דראוי ליטול ממנו מקצת הסכך ועדיין יהי' צלתה מרובה וירדו בה גשמים אף שעתה א"י הגשמים לירד כשרה וא"כ תינח באם אין הגשמים יורדים אבל אם הגשמים יורדים א"כ הוי ממ"נ אם בתר השתא פסולה דהוי כמין בית ואם נלך בתר ראוי לבילה שהיו הגשמים יכולין לירד בה שוב אז הוי אסור לברך מכח דפטור אז מן הסוכה עיי"ש. ובזה יתיישב קושית התוס' דנהי דיכולה להיות קבע היינו אם ראויה לדירת עראי אז מקיים נמי בקבע כיון דראוי לעראי אבל באם הוי זמן גשמים אז ודאי הוי סימן קללה ואינו מקיים מצוה סוכה בקבע מכח ממ"נ דמה אמרת הרי ראוי' לעראי הרי בעראי היו יורדין הגשמים והי' פטור ואם בתר השתא הרי הוי קבע וא"כ ממ"נ לא מקיים מצות סוכה ולכך הוי סי' קללה וכך נכון אצלי הדבר עד שתמוה על התוס' איך לא הרגישו בזה דהרי מפורש אומר בש"ס דלכך מותר בקבע כיון דראוי לעראי ולכך כי עביד קבע נמי נפיק א"כ תינח באם אין הגשמים יורדים אבל אם הגשמים יורדים א"כ אינה ראוי' לעראי ובעראי לא הי' מקיים מצוה סוכה א"כ שוב לא נפיק בקבע מכח ממ"נ. ומדברי התוס' הנ"ל יהי' סתירה לדברינו ומהם יהי' מוכח היכא דאין הגשמים יורדים בה מקיים מצות סוכה אך באמת ז"א כמ"ש דהם הוציאו דבריהם מן התוס' הללו ומפורש כפירוש הנ"ל דהיכי דאין הגשמים יורדין הוי קבע (וכן ראיתי אח"כ בב"ח ובלבוש מבואר כן בדבריהם) מיהו אין הכרח לזה כמ"ש די"ל כונת התוס' בהצטרף תרוייהו יחד הוי קבע:
+
+Siman 367
+
+ומה שהעיר להסוברים דלכך מותר בסכך לבטל לכתחלה מכח דללה"נ מתחלה רצה ליישב בזה קו' הפמ"ג וחוו"ד למה פריך בזבחים ונכבשינהו דניידי הרי אין מבטלין איסור לכתחלה ואח"כ הקשה למה אין מבטלין בחטאות המתות לכתחלה. הנה קו' האחרונים אין התחלה דדוקא לבטל לכתחלה באופן דגם האיסור יהי' מותר ויהיו כולם מותרין בזה אין לבטל לכתחלה אבל נכבשינהו דניידי דשנים האחרונים אסורים בזה מותר לכתחלה בכל איסורין כמ"ש בש"ע יו"ד סי' ט"ז גבי או"ב ומה ענין נכבשינהו לביטול הרי בביטול דברים החשובים לא בטלי ולכבשינהו שרי וכמה חלוקים בינייהו כן ה"נ בזה ומה שהק' לבטלינהו לכתחלה הנה קדשים שאני כיון דבעינן ממשקה לישראל מן המותר לישראל וכיון דלישראל אסור לבטל לכתחלה גם לגבוה אסור לבטל לכתחלה משא"כ במצוה של חולין דלא שייך בהם ממשקה לישראל וגם אינו בר אכילה לכך בזה שפיר מותר לבטלו לכתחלה מה"ט דללה"נ.
+ומה שהקשה תוס' אהדדי דבדי"ג גבי ידות האוכלין כתבו דלסכך בהם לא הוי שינוי מעשה ובפ"ג חשבוהו לשינוי מעשה. ז"א די"ל כוונתם בפ"ק הוי נמי דלכך לא הוי שינוי מעשה מכח דהוי שינוי החוזר לברייתו כמ"ש בפ"ג. ועוד מה מדמה שינוי להוציאו מידי טומאה לשינוי גבי קנין די"ל דנהי דלגבי קנין הוי שינויל הוציאו מידי טומאה לא הוי שינוי דהרי חזינן דלגבי הוצאה מידי טומאה בעינן לכל כלי כשיעורו ויש כזיתים ויש כרמונים ובשינוי מעשה לקנין לא בעינן שיעור רק כל שאינו חוזר לברייתו הוי שינוי וא"כ קשה בשינוי המוציא מידי טומאה ממ"נ אם נחשב שינוי החוזר אף דנפחת כמה לא יועיל לשינוי ואם נחשב שינוי שאינו חוזר לא לבעי שיעור ובפחת כל דהו יהי' די כמו בקנין ובע"כ דשינוי להוציא מידי טומאה שאני וז"ב. ועיין בסה"ח העליתי דבר חדש דשינוי החוזר אינו קונה קנין עולמית אבל היכא דלא בעינן קנין עולמית רק קנין שעה די אף בשינוי החוזר ובזה ישבתי כמה ענינים ובחבורי לב"ק הבאתי ראי' לזה מדברי רש"י במ"ש דהניחו ע"פ ארובה וישבתי בזה קו' התוס'. ומה שתירץ קו' התוס' ד"ה לך למעט גזולה בסה"ח סי' תרכ"ח מבואר כל זה ככתבו וכלשונו ות"ל בלי התפארות אם הייתי זוכר כל מה שכתבתי מעולם לא הי' שום הערה בעולם שלא הרגשתי בזה רק מכח כי ת"ל רבים מאד חידושי ובעו"ה השכחה גברה ובעצמי אינו זוכר כל מה שחדשתי מעולם ואם אני זוכרו א"א למצוא מקומו בחבוריי כי רבים המה יהי' נא לרצון לפני אדון כל:
+
+Siman 368
+
+כתב המג"א בסי' תר"ל עמ"ש בש"ע סעיף י"א עושין מבע"ח דופן לסוכה וכו' דבעינן שיגדור אותה בין רגליו. ואמת כן הוא בש"ס דף כ"ג אך לדינא אינו מוכרח דהמהרש"א הקשה דלמה פריך הש"ס כן דוקא לר"מ ולא לר"י דמפורש בברייתא דמכשיר ונדחק ליישב. ונראה די"ל דעל ר"י לק"מ דעוקר פרכת הש"ס דפריך והאיכא רווחא דביני ביני היינו ממה דקיי"ל כל מחיצה שהגדיים בוקעין בה אינה מחיצה ולפ"ז י"ל דהיינו דוקא מחיצה דעלמא שאין תורת אהל עליו ואף שם מחיצה לא הוי עליו רק עתה בא ליתן עליו שם מחיצה בזה כיון דהגדיים בוקעין בה מבטלי מחיצה אבל בבע"ח כיון דהוי תורת אהל עליו כדס"ל לר"י בר"פ דלא הי' מביאין דלתות אלא שוורים וא"כ השוורים נחשבין בעצמן לאהל ולכך כיון דהוי שם חשיבות אהל עליו אף דהגדיים בוקעין בו לא מבטלי מחיצתא וכעין דאמרינן לעיל לא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע כן י"ל דלא אתי גדיים ומבטלי אהל עראי וכיון דתורת אהל אף דהגדיים בוקעין תחתיו הוי מחיצה ועיין כיוצא בזה בתוד"ה והרי דלתות שכתבו די"ל דבע"ח חשיבי טפי והוי אהל אף דאין דרך אהל בכך משא"כ דלתות לא מהני מכח דאין דרך אהל בכך וא"כ י"ל ה"נ בזה נהי דבעלמא היכא דהגדיים בוקעין בו אינו מחיצה בבע"ח י"ל דהוי מחיצה ולק"מ והאיכא רווחא רק דפריך לר"מ י"ל כיון דת"ק דר"י ס"ל דהי' מביאין דלתות ולא סמכינן על שוורים לחוד הרי דהוא ס"ל דבע"ח לא חשיבי אהל וס"ל דלתות עדיף משוורים וא"כ לדידי' אם מחיצה שהגדיים בוקעין בה אינה מחיצה מכ"ש בע"ח דלא הוי מחיצה וכיון דת"ק דר"י תמיד הוא ר"מ ובנדרים פרק בתרא פריך דר"מ אדר"מ מכח זה עיי"ש וא"כ ר"מ הוא דס"ל דשוורים לא הוי אהל לכך פריך שפיר והאיכא רווחא מיהו בזה לא הונח לי דאכתי קשה נימא דזה פלוגתא דר"מ ור"י דר"מ לשיטתו דס"ל דלא הוי שוורים אהל ודלתות עדיפי לכך ס"ל דאין עושין מבהמה דופן מכח דאיכא רווחא דביני ביני ור"י ס"ל דשוורים הוי אהל ולא אתי גדיים ומבטלי מחיצתא לכך מכשיר ולמה לי למימר דפליגי בע"א לכך נראה הכונה כך עפמ"ש התוס' בנדה כ"ז ע"ב ד"ה משום ביטול ברוב דאף דטומאה לא בטלי מ"מ היכי דבעינן חשיבות ומת שלם בזה ע"י ביטול ברוב בטל חשיבותי' א"כ י"ל ה"נ בזה בשלמא לר"י דלא חייש למלתא דל"ש כלל ולא חייש אף לשמא תברח ממילא ס"ל נהי דבשאר מחיצה אתי גדיים ומבטלי מחיצתא בבע"ח לא בטלי אבל לר"מ כיון דהוא חייש לשמא תברח נהי דלמיתה ל"ח עכ"פ כיון דאפשר לומר שימות כבר בטל חשיבותי' ושוב קשה דהוי מחיצה שהגדיים בוקעין בו ובפרט בשלמא לר"י דלא חייש לשמא תברח והוי אפשר לעשות ממנו מחיצה בלי קשירה א"כ שפיר י"ל דבע"ח חשיבי ואף דהגדיים בוקעין בה הוי מחיצה אבל לר"מ כיון דחייש שמא תברח א"כ אין עליו דין מחיצה רק אם קשורה וא"כ אם ע"י הקשירה נעשה מחיצה שוב לא עדיף מן הקשירה גופו ואין עליו עוד תורת בע"ח ולכך פריך והאיכא רווחא וכו' ולפ"ז לדידן דקיי"ל כר"י דלא חיישינן לשמא תברח ולא לשמא תמות כמ"ש המג"א בשם היראים לא בעינן שתהי' גדור ביני ביני לכך השמיטו זה הרמב"ם והפוסקים:
+
+Siman 369
+
+מה ששאל על המג"א בסוכה ברשות הרבים מן הכתוב בנחמי' וכו' הנה בספר החיים הקשיתי כן עיין שם באריכות וכעת נראה דדין זה של המג"א יהי' תליא בפלוגתא דרבנן ור' אליעזר בן יעקב בנדרי�� ריש פ' השותפין דרבנן סבירא להו דאסורין לכנוס וראב"י סבירא לי' דזה נכנס לתוך שלו וכו' ומפורש בש"ס דפליגי בברירה וכו' וא"כ ה"נ ברה"ר דהוי כחצר השותפין למ"ד אין ברירה הוי זה סוכה גזולה אבל למ"ד יש ברירה וזה נכנס לתוך שלו מותר גם זה ואין זה גזולה ולפ"ז נהי דקיי"ל כרבנן דאין ברירה מ"מ התויו"ט פ"ח דפסחים כתב דמח דקיי"ל בשל תורה אין ברירה הוי רק מדרבנן אבל מן התורה יש ברירה וא"כ א"ש די"ל בנחמי' מיירי קודם שגזרו רבנן דאין ברירה לכך ודאי דמותר ברה"ר דאמרינן ברירה ושלו הוא לפי שעה זו אבל לדידן דקיי"ל מדרבנן אין ברירה לכך אסור לעשות סוכה ברה"ר אף דאנן קיי"ל כראב"י מ"מ י"ל דהוי כטעם הרמב"ן שהביא הר"ן שם בריש השותפין דאינו מכח ברירה רק מכח דאם כן מוציא את חברו מן חצרו א"כ תינח התם דאוסר על חברו לגמרי אבל כאן דשאר תשמישין מותר רק סוכה אינו רשאי לעשות מכח דבעינן שיהי' שלו בזה לא שייך לומר שמוציאו מרשותו לכך הוי אין ברירה גם לטעם הר"ן שם שבכה"ג יש ברירה מכח דעיקרו מתברר מתחלתו וזה שייך רק בתשמיש דעלמא אבל בסוכה אטו ההכרח שיעמוד סוכתו ברה"ר לכך אין זה מתברר מתחלתו לכך בזה קיי"ל דאין ברירה לכך אסור ברה"ר אך זה רק מדרבנן דמדאורייתא יש ברירה וא"ש כן עלה בלבי דרך הערה בעלמא:
+
+Siman 370
+
+מה שנסתפק בראובן שנטל משמעון אתרוג עמ"ל לו אתרוג כזה וגזל ראובן אתרוג והחזירו לשמעון אם מהני או לא. והנה מה שרצה רו"מ לפשוט ז"א כלום אך זה נפשוט מאהע"ז סי' כ"ח בקדשה בגזל דאחרים שהיא מקודשת וכתב הה"מ פ"ה מה"א הובא בח"מ שם כיון שהוא קונה את הגזל אף הוא קונה אותה עיי"ש כן ה"נ בזה הוי חזרה שהחזיר לו אתרוג כזה. ומה שרצה לתרץ קושייתי בשנ"ח תשובה ק"ס על היראים מש"ס דב"ק ורו"מ כתב ליישבו דהכונה דבידו לעשות בו שינוי. הנה לא אמר כלום דהרי קשה דלמא קמ"ל הכתוב דא"צ שינוי ובלא"ה הוי שינוי ומה פריך הש"ס גם מ"ש על תשובה סי' ר"ב בשנ"ח זה טעות דאני לא כתבתי רק לדידן דקיי"ל מצות אצ"כ רק דברי הדרישה כיון דלא בירך מוכח דלא כוון לצאת ע"ז כתבתי דזה הוי רק דרבנן דברכות דרבנן אבל גוף הפלוגתא למ"ד מצ"כ ודאי הוי מן התורה שפיר הקשו שם התוס' בסוכה והבן:
+
+Siman 371
+
+בנדון קניית האתרוג ביו"ט שהביא רו"מ דברי הגאון מו"ה א"ז מרגליות ז"ל דאין לקנות ביו"ט מכח דבעינן כסף ומשיכה ומשיכה לבד הוי רק דרבנן ורו"מ צידד להקל מכח דמקנין דרבנן נעשה דאורייתא. הנה זה מחלוקת ישינה ונפל ברבוותא אם מדרבנן נעשה דאורייתא או לא וא"כ עדיין לא יצאנו י"ח לכל הדעות ולדעתי י"ל יותר דהנה זה ידוע ומבואר ברמב"ן דכל היכא דליכא כסף ודאי קנין משיכה הוי דבר תורה ומתנה יוכיח דבמה זוכה וא"כ ה"נ ביו"ט כיון דהלה קונה לשם מצוה אז הוי אנן סהדי דהמוכר נותן לו האתרוג במתנה רק שמתנה בתנאי שיתן לו אח"כ כך וכך דמים ואין הדמים תורת תשלומין רק תנאי מבחוץ כמתנה תנאי בעלמא ואף דאינו אומר כן בפירוש בזה מסתמא הוי כאומר כעין דקיי"ל באה"ע בשואל חפץ לקדש בו ובהל' קריעה בשואל חפץ לילך לבית האבל דהוי סתמא כפירושו כן ה"נ בזה וזה נכון:
+
+Siman 372
+
+ע"ד אשר נסתפק באם אחד נותן לולבו לאחר במתנה והנוטל אוחזו בידו והנותן מחזיק בו למעלה אם יצא בו המקבל. נראה דלא יצא בו מתרי טעמי אחד דביום א' בעינן קנין וכל עוד שלא נטלו לגמרי המקבל והנותן אחזו בידו עדיין לא נחשב קנין וזה תליא בדין אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו כמ"ש בחו"מ סי' קצ"ה רק אף גם אם הי' תחלה כולו בידו רק בשעת קיום המצוה אחז בו הנותן ��וא או אחר נמי לא יצא והדבר פשוט ממ"ש בשבת צ"א בפלוגתא דעשאוהו שנים עיי"ש ואנן קיי"ל בזה יכול וזה יכול ועשאוהו ב' פטורין וזה א"י וזה א"י עשאוהו שנים חייב כ"א חטאת וזה יכול וזה א"י היכול חייב והשני פטור דהוי מסייע ואין בו ממש א"כ ה"נ אם כ"א החזיק בענין שמידו לבדו בלתי אחיזת חברו נמי לא הי' נופל בידו אז נחשב שנים שעשאוהו ואנן בעינן ולקחתם שיהי' לקיחה לכ"א ואחד ולא בשנים יחד ואם המחזיק בו למעלה לא הי' תופסו בחזקה בענין שלולי החזקת המקבל הי' נופל מידו אז יצא בו המקבל דהוי זה יכול וזה א"י והוי מסייע ואין בו ממש ויצא בו המקבל ולא מבעיא ביום א' דלא יצא בו דבעינן לקיחה תמה רק אף גם ביום שני דל"ב לקיחה תמה מ"מ בעינן שיהי' הנוטל אחד ולא ב' גם בעינן שיהי' רובו קיים ולא חתיכת אתרוג כמ"ש האחרונים ולכך אם מחזיקין שנים לא יצא כלל. [שנית להנ"ל הנה מ"ש דמנ"ל דולקחתם שתהא לקיחה לכאו"א הכונה שלא יקחו שנים יחד דלמא הכונה שאין אחד מוציא חברו. ז"א חדא דא"כ מנ"ל דאתרוג השותפין פסול מלכם דלמא התורה לא ממעט רק שאול וגזול דאינו שלו כלל אבל של שותפין יוצא ובע"כ הך ולקחתם הכונה שיהי' לקיחה לכאו"א ולא שיקחוהו שנים וע"ז קאי לכל דלכאו"א יהי' לכם ולא של שנים וא"כ אינו לקיחה לכאו"א. ועוד מסברא ממילא מוכח כן דאם הי' מועיל בלקיחת שנים יחד הי' מהני נמי שאחד יוציא חברו דהוא גופו קשיא למה לא יצא בשליחות חברו הא קיי"ל דשלוחו כמותו בכל מקום ולמה כאן לא יהי' כן אך בע"כ הטעם במה דקיי"ל שלוחו כמותו היינו דנחשב כאלו עשאו גם המשלח מ"מ נחשב כאלו השליח ג"כ עשאו כיון דהוא עשהו רק דנחשב כאלו עשאוהו ב' ובמה דמהני עשאוהו שנים מהני גם שליחות אבל במה דעשיית שנים לא מהני לכן לא מהני גם שליחות ומה דבענין אשלד"ע מכח ב' כתובים ולא אמרינן בלא"ה דהוי כב' שעשאוהו י"ל דבאמת א"צ למעט רק בזה א"י וזה א"י ובזה יכול וזה יכול בלא"ה פטורין ולפ"ז י"ל דמה שרבתה התורה בטביחה ומעילה דיש שלד"ע היינו בזה א"י וזה א"י אבל בזה יכול וזה יכול י"ל גם בזה פטור המשלח ויש ליישב בזה גם דברי הסמ"ע בחו"מ סי' צ"ב ואכ"מ. גם י"ל דלכך בעינן קרא באשלד"ע די"ל כיון דריבתה התורה דשלוחו כמותו הרי דרבתה התורה בשליחות אף בזה יכול וזה יכול נחשב כאלו עשה כולו לכן צריך למעט דאשלד"ע ומ"מ באתרוג אם הי' מהני לקיחת שנים הי' ראוי שיועיל שליחות ג"כ ובע"כ מדלא מהני שליחות לא מהני לקיחת ב' יחד וזה תלוי בזה. ומ"ש דאיך אפשר שיועיל לקיחת ב' הרי הוי אתרוג השותפין. לא דק דמ"מ הרי אין גוף האתרוג של השני כלל ואתרוג השותפין היינו אם גוף האתרוג של שנים אף שהלוקחו רק אחד ואחיזת שני היינו אף אם הי' האתרוג רק של אחד והמה ענינים נפרדים:]
+
+Siman 373
+
+שמעתי בשם ספר שע"ת שהעלה דהקונה אתרוג ביו"ט כיון דא"א לו לקנות במעות רק במשיכה ומשיכה דרבנן אינו יוצא בו מן התורה. ולדעתי אינו נראה חדא דהוי ס"ס שמא הלכה כהסוברים דמקנין דרבנן נעשה של תורה ואת"ל דמקנין דרבנן אין נעשה של תורה אכתי דלמא הלכה כהסוברים דמן התורה קונה או כסף או משיכה עיין בסמ"ע חו"מ סי' קצ"ה ולדידהו אף משיכה מה"ת ועוד בר מן דין כבר כתבנו בכמה דוכתא דאף להסוברים דמקנין דרבנן לא נעשה של תורה היינו רק בקנין מעמ"ש וכדומה בענין דלא עשה בו קנין המועיל בהפקר מן התורה אז לא נעשה מקנין דרבנן של תורה אבל בקנין משיכה כיון דבהפקר מהני משיכה מן התורה א"כ ה"נ נהי דקונה בתורת דמים מ"מ כיון דרבנן תקנו עכ"פ דמשיכה קונה א"כ מסתלקין הבע��ים תיכף ממנו ומפקירן וכיון דמסתלקין שוב נעשה הפקר וזוכה בו מן ההפקר ובהפקר קונה משיכה ודומה למה דאמרינן בישראל שקנה שדה מן הנכרי ונתן דמים ולא החזיק ובא אחר והחזיק בה זכה דנכרי כיון שקיבל דמים נסתלק ונעשה הפקר וא"כ ה"נ כיון דמדרבנן משיכה קונה נסתלק וכיון דנסתלק קונה מן התורה במשיכה ובזה ודאי מדרבנן נעשה של תורה כמ"ש בחו"מ סי' קצ"ח לכך יוצאין בו מן התורה בלא חשש ודו"ק:
+
+Siman 374
+
+שאלתו באחד שהי' דר בכפר ובא לעיר ביו"ט א' דסוכות להתפלל ע"י עירוב אם מותר לו ליקח לולב ואתרוג של הקהל לצורך אנשי ביתו. הנה הדבר פשוט לאיסור כי לא מבעיא בנדון שכתב רו"מ דהי' כמה בני הכפרים עומדים לקבל כ"א. רצה לעצמו רק שהכריעו ליתן לזה פשיטא דפשיטא דאסור דמאתמול לא נודע למי יתנו רק גם אף אם לא הי' רק מכפר זה מ"מ ש"ס מפורש בסוף ביצה דביו"ט כרגלי המשאיל ופריך פשיטא ומשני מה"ד דרגיל להשאיל מה"ד מאתמול אוקמוהו ברשותו קמ"ל והיינו ממש דין זה ואף דהי' לאיש הזה חלק באתרוג הזה מ"מ הוי כדבר השותפין דהוי כרגלי שתיהן ואף דבלולב ואתרוג הוי לכ"ע במתנה עמ"ל היינו רק בשעת לקיחה לצאת בו דאנן סהדי דע"ד כן לקחוהו להיות כ"א מקנה חלקו לחברו בשעה שנוטלו לצאת בו אבל לא מעיו"ט ומנ"ל דאתמול אוקמוהו ברשותו ולכך לא עדיף זה משואל הרגיל להשאיל ומ"מ אמרינן דמאתמול לא אוקמוהו ברשותו אך ע"י נכרי ודאי דמותר עיין בהל' ר"ה סי' תקפ"ו וסי' תרנ"ה עיי"ש לכך יביאנו ע"י נכרי.
+ומה שהקשה רו"מ דלמ"ל שיקנה ר"א חלקו לחברו והרי בלא זה בשותפין אמרינן ברירה וכל שעה שזה משתמש בו הוי שלו כמ"ש הר"ן בנדרים זה לק"מ דמה לכל אחד שלו היינו רק לאותה שעה אבל אח"כ חוזר ממילא להשותפות והוי רק קנין לזמן וזה לא מהני בלולב רק זה. הוי קה"פ ולאו כקהג"ד ובאתרוג בעינן קנין עולמית ולכך בעינן תנאי עמ"ל אבל באומר ותחזור לא מהני דהוי מתנה לזמן וה"ה נמי בשותפין הוי כן ולכך בעינן מתנה עמ"ל שיהי' קנין עולם ויחזור ויקנה לו ועיין בקצה"ח והבן:
+
+Siman 375
+
+שאלתו על המנהג בשמחת תורה ליל ערבית לאכול קודם קידוש. הנה לא יפה עושין הן האוכלים בלי קידוש הן המקדשים להוציא אחרים אם אין אוכלין שם מה דראוי להיות נחשב סעודה ואין לנו להמליץ עבורם כמו על שאר מנהגי ש"ת כגון הבערת פולוואר ואין לנו להמליץ אלא מה שאחז"ל דגדולה עברה לשמה אם מכוונין לש"ש לשמחה של מצוה וכבוד התורה.
+ומה שתמה על הריטב"א דס"ל א"ה מקרי לכם ממ"ש בכתובות דף ל"ד אי מה קודש אסור בהנאה אף מעשה שבת אסור בהנאה ת"ל לכם א"כ מוכח דמעשה שבת אם הוי אסור בהנאה לא הוי נקרא לכם עכתו"ד. הנה לק"מ דודאי י"ל דשאר איסורי הנאה כיון דאין רשות אחרים עליהם ודאי הוי בכלל לכם ולא יצאו מרשות בעלים הראשונים אבל קודש ודאי אינו בכלל לכם כיון דהוי ברשות גבוה ורשות גבוה עליו וא"כ אם הוי מדמינן מעשה שבת לקודש לא הוי נמי בכלל לכם כמו קודש וכיון דכתיב לכם אפיקתי' מכלל קודש וכיון דאינו בכלל קודש לאיסור הנאה מה"ת לאסרו וממילא מותר ג"כ וז"פ ובר מן דין נמי א"ש דהנה לשון לכם מתפרש בהרבה מקומות לכמה כוונות באתרוג מפרשינן לכם להיתר אכילה ובלולב לדין ממון וגבי יו"ט למצוה להיות חיוב לאכול בו וא"כ ה"נ הכונה בש"ס כתובות הנ"ל דאדרבא כיון שיהי' נקרא לכם לדין ממון א"צ קרא דאף אם הוי אסור בהנאה הוי נקרא לכם וא"כ למ"ל לכם בע"כ יהי' כאן הכונה של לכם להיתר הנאה דבאכילה א"א לומר כיון דהוקש לקודש בע"כ להיתר הנאה אתיא וגם זה פשוט:
+
+Siman 376
+
+שא' אם מותר להדליק בעטרן לנר חנוכה. הנה מ"ש ראי' מתוס' שהק' דמנ"ל דמותר להשתמש דלמא משום כבתה זקוק לה ובשבת א"י להדליק ומה הקשו דלמא הכונה משום עטרן ז"א דאיך אפשר דר"ה מיירי בעטרן הרי אומר אין מדליקין בהם בין בחול בין בשבת והרי בחול ודאי דמותר בעטרן דמה טעם לאסור בעטרן בחול. ועוד דמה ענין דמותר להשתמש לאורה לענין ריחו רע והוי החשש שמא יניחנו ויצא ואף דהרגיש וכתב דאם אסור להשתמש לאורה יניחנו במקום מוצנע אבל אם מותר להשתמש לאורה יניחנו במקום מגולה. גז"א איך שייך מקום מוצנע אי לא בנר חנוכה הרי יש לו מקום קבוע על פתח ביתו או בחלון הסמוכה לרה"ר ואין הדבר בידו היכן יניחנו גם אטו סברא זו מוכרחת ומנ"ל להש"ס דר"ה ס"ל מותר להשתמש לאורה דלמא אסור להשתמש לאורה ולא ס"ל הך סברא דיניחנו במקום מוצנע ומנ"ל להש"ס להוכיח דר"ה ס"ל הך סברא ועוד לדינא דש"ס הי' נ"ח על פתח ביתו בחוץ ואיך שייך לומר שמא יניחנו וילך לו ולדידי נראה להסביר סברתו יותר ע"ד מה דמצינו בעלמא כסבור הייתי שאני יכול לקבל עכשיו א"י לקבל כן י"ל בזה דאם מותר להשתמש אז יש חשש בשביל הנאתו ידמה לו תחלה שיהי' יכול לקבל ואח"כ לא יהי' יכול לקבל ויצא אבל אם אסור להשתמש אז כיון דאין לו הנאה מזה מן הסתם אם לא יאמוד נפשו מתרצה שיוכל לקבל הריח לא ידליקנו ואם הדליקו בס"כ אמודי אמוד נפשי' שיקבל ולא יצא עוד אבל מ"מ אין הוכחתו מן התוס' כלום מיתר הטעמים הנ"ל. ומה שהעיר שמה למ"ד מותר להשתמש לאורה משמע בב"י דמ"מ צריך נר אחר לכבוד שבת וכתב הטעם מכח דמצוה אחרת גרע כמ"ש הר"ן גבי שופר במתעסק. ז"א דומה דהר"ן מיירי במצוה דאורייתא דבאמת מן הדין בעי כונה דאף למ"ד אצ"כ היינו מכח דסתמא לשמו קאי ולכך אם הוי לשם מצוה אחרת אז שוב אין סתמא לשמו דדלמא למצוה אחרת לכך ב"כ אבל במצוה דרבנן דלא ב"כ. דאין לומר בזה סתמא לשמו קאי דאם במצוה דאורייתא קיי"ל דבעי כונה ולא אמרינן סתמא לשמו מכ"ש דמצוה דרבנן לא הוי סתמא לשמו ובע"כ הטעם דל"ב כונה כלל. ואם ל"ב כונה מה לי אם הוי לדבר הרשות או למצוה אחרת. אך נראה דעיקר הטעם שיהי' ניכר שמדליק לכבוד שבת כמו דאמרינן בפ' ע"פ לענין פורס מפה ומקדש כי היכי דתיתי סעודה ביקרא דשבתא כן ה"נ יהי' ניכר הנר דהוי לכבוד שבת גם י"ל דהוא מטעם דאין עושין מצות חבילות חבילות כמ"ש כעין זה באו"ח סי' קמ"ט ואהע"ז ס"ב ובפוסקים גבי המוציא ואכילת מצה ובפיוט שבה"ג. ובעיקר הדין מצד שבת מחשש שמא יניחנו וילך לו אף לדידן שאנחנו מדליקין בפנים נראה דאין בזה איסור דבשלמא בנר שבת אם הי' מותר להדליק בו לא הי' לו נר אחר לכך ממ"נ כל זמן שיהי' דולק יניחנו וכשיכבה יהי' בחושך וליכא שלום בית אבל בנ"ח כיון דצריך נר אחר א"כ כיון דנ"ח הוי זמנו עד שתכלה רגל מן השוק א"כ אפשר להדליק נר של שבת שידלק יותר וא"כ נהי שיניחנו וילך לו עדיין מקיים עונג שבת אחר שיכלה הנ"ח ובזה הוי נמי סברא לומר לחלק בין מותר להשתמש לאורה או אסור דאם הי' מותר להשתמש לאורה א"כ לא ידליק נר אחר אי נימא דא"צ נר אחר ולא כב"י א"כ לא יהי' לו נר אחר ויש חשש ביטול עונג שבת כי יניחנו וילך לו א"כ אם אסור להשתמש לאורה א"כ יצטרך נר אחר וממילא יקיים עונג שבת אחר שיכבה הנ"ח מיהו הש"ס בע"כ לא איירי בעיטרן מטעם הוכחות הנ"ל. והנה לדינא נראה דאף בחול אין להדליק בו כיון דהוי ריחו רע א"כ הקריבהו לפחתך ודומה לשמן שנמצא בו עכבר והנה בנר שבת לא מצינו שיהי' אסור להדליק בשמן המאוס דבנר שבת נהי דהוי מצוה מ"מ כיון דעיקר המצוה הוי להנאתו לכך לא שייך בי' הקריבהו וכו' ולכך פליגי בעטרן אבל בנר של בה"כ או נ"ח דלא הוי להנאתו רק למצוה לכך אסור בדבר המאוס מכח הקריבהו וכו' ולכך אסור גם בעטרן לכ"ע בין בחול בין בשבת ואין ענין לפלוגתא דשבת כלל כנ"ל לדינא. [ועיין בהגהות חכמת שלמה בסי' רס"ג מ"ש בהנ"ל אך יש להוכיח להיפוך ממ"ש בש"ס עטרן פסולתא דזפתא שעוה פסולתא דדובשא למה נ"מ למו"מ ולמה לא אמר נ"מ לנ"ח ובע"כ דנ"ח דהנר שוה בעטרן כשעוה מיהו לפירוש התוס' שם אין ראי' ודו"ק. ואחר כתבי זה בלמדי בשבת דף כ"ד ע"ב ברש"י במשנה אין מדליקין בשמן שרפה פרש"י בד"ה ר"י אומר אין מדליקין בעיטרן פרש"י בשבת והוא תמוה ושפת יתר דהרי כן מפורש במשנה מפני כבוד שבת ולכך הי' נראה דקמ"ל דהוי ס"ד דאף בנ"ח בשבת נמי אין מדליקין בו מפני כבוד השבת שריחו רע לכך קמ"ל רש"י דדוקא בנר שבת אוסר אבל בנ"ח מותר אף בשבת מיהו י"ל דאין זה ראי' דאפשר כוונתו דהוי ס"ד כיון דרישא מיירי ביו"ט י"ל אף ביו"ט אוסר ר"י ואף דסיים מפני כ"ש י"ל דהוי כוונתו כיון דבשבת אסרוהו לכך אסרוהו גם ביו"ט דגזרינן יו"ט אטו שבת כמ"ש בפ"ק דביצה לכך קמ"ל דרק בשבת אסור ולא ביו"ט ודו"ק:]
+
+Siman 377
+
+הנה בדין מי שהתחיל להדביק נרות של שעוה בכותל ואח"כ בא לידו שמן זית אם מחויב להתחיל מחדש בשמן זית ולמשוך ידו מן השעוה או לא והאריכו בזה השבו"י והח"צ ולכאורה הי' נראה להוכיח כהשבו"י מן התוס' פ"ב דשבת ד"ה דאיבעיא לן הדלקה עושה מצוה או הנחה שכתבו הנ"מ לאם הדליקה חש"ו או הניחה וכו' ולמה לא כתבו דנ"מ אם הדליק בשאר שמנים ועדיין לא הניח ואח"כ מצא שמן זית אם נימא הדלקה עושה מצוה א"כ הרי כבר הדליק ואינו חייב לחזור ולהדליק בשמן זית ואם נימא הנחה עושה מצוה א"כ כשלא הניח עדיין לא קיים המצוה והוי כמו לדידן בהדביק ולא הדליק ומחויב לחזור ולהדליק בשמן זית אלא ודאי דאינו מחויב למשוך ידו ולחזור ולהדליק אף דהנחה עושה מצוה ועדיין לא הניח וא"כ ה"ה לדידן אם הדביק ועדיין לא הדליק נמי אינו מחויב למשוך ידו לשמן זית. מיהו יש לדחות ראי' זו דבשלמא אם כבר הדליק כיון דכבר בירך עלה מקודם א"כ נהי דבאותו נר גופו לא הוי הדלקה הפסק כיון דהוי צורך הנחה מ"מ אם ימשוך ידו מזה הנר וידליק נר אחר יצטרך ברכה אחרת וא"כ למפרע יהי' ברכה ראשונה לבטלה לכך בזה ודאי אינו מחויב למשוך ידו למצוה מן המובחר לגרום ברכה שא"צ למפרע משא"כ לדידן בהדביק ולא הדליק שלא בירך עדיין י"ל שפיר דמכח מצוה מן המובחר ימשוך ידו וידליק שמן זית ולפ"ז הי' נראה לנו דאף להח"ץ שמוכיח שימשוך ידו מן הנרות וידליק בשמן היינו רק אם הדביקן בכותל ועדיין לא בירך אבל אם כבר בירך עליהן אף שלא התחיל להדליק אז לא ימשוך ידו מהם להדליק בשמן זית רק ידליק אלו שבירך עליהן. והנה אם כוונת פלפול הגאונים הנ"ל אם רשאי להיות נמשך מן הנרות של שעוה לשמן זית דהוי מצוה מן המובחר או יהי' אסור מכח דאין מעבירין על המצות. הנה זה א"צ לפנים כי מפורש בש"ס מגלה וב"ב דלא לסתור בי כנישתא עד דבני ב"כ אחריני ומפורש הטעם משום פשיעותא או צלויי משמע הא לא"ה הי' מותר לסתור בה"כ ישינה לבנות חדשה א"כ מוכח דמותר לבטל מצוה הישינה בשביל לעשות מצוה מן המובחר לבנות חדשה ואם אין כוונתם לחקור אם מותר למשוך ידו לשמן זית כי פשיטא הוא דמותר רק כוונתם לחקור אם מחויב להיות מושך ידו או לא. הנה בזה נפל לי' ראיות הח"ץ ממתירין מבגד לבגד ופרש"י מבגד ישן לבגד חדש ומה ראי' התם הוי רק רשות שאם ירצה יכול לעשות כן לאפוקי מאידך מ"ד דס"ל דאסור להתיר מבגד לבגד ועל רשות לא צריך ראי' מזה ומפרש"י דמוכח כן מן הש"ס עצמו בדין בהכ"נ הנ"ל ולחיוב להיות מחויב להיות מושך ידו מן הנרות לשמן זה אין לו הכרח כלל מדין מתירין מבגד לבגד דשם לא הוי חייב רק רשות וצ"ע להבין דברי הח"ץ בזה:
+
+Siman 378
+
+בדין אם הדליק הנ"ח במקום שהרוח שולט הוכחתי מסוכה כ"ג דיוצא בו ממ"ש בגמ' ר"ג סבר סוכה דירת קבע וכו' לכאורה הוי מצי למימר דפליגי בע"א אם בעינן סוכה הראוי לשבעה או לא דר"ג סבר דבעינן סוכה הראוי לשבעה לכך פוסל כיון דאינה יכולה לעמוד ברוח מצוי' דשם אינה ראוי' לשבעה ור"ע ס"ל דלא בעינן סוכה הראוי' לשבעה לכך מכשיר ובזה הוי מדויק הלשון שאמר ר"ג לר"ע היכן סוכתך וכי ח"ו הוי כוונתו לקנטר רק כוונתו הי' כיון דהיכן סוכתך א"כ לא היתה ראוי' לשבעה מיהו מה דלא קאמר כן א"ש כיון דבזה לא מצינו פלוגתא דמשמע דכ"ע ס"ל דבעינן ראוי' לשבעה לא רצה לעשות פלוגתא חדשה בזה רק דזה קשה למה מכשיר ר"ע הרי אינה ראוי' לשבעה ובע"כ צ"ל דדוקא אם הסוכה מחמת עצמה אינה ראוי' לשבעה רק דבר אחר גרם לה דהרוח הפילה מ"מ נחשבת ראוי' לשבעה ומזה למדתי בעזה"י בדין אם כיסה הדם במקום דהרוח עומד להגלות או בנ"ח אם הדליקם במקום הרוח שדעת התב"ש דלא הוי כיסוי ודעת הא"ר בנ"ח דאינו יוצא בו ולפי הנ"ל מוכח להיפוך כל דבפני עצמו הוי ראוי להיות נשאר כך רק דבר אחר גורם לו להתבטל אזלינן בתר השתא ונחשב רק דבר בר קיימא כאלו הי' כך תמיד וז"ב:
+
+Siman 379
+
+במ"ש בסי' תרע"ה בסעי' א' וכן אם מדליקה ואוחזה בידו כתב הטו"ז דאם אוחזה בידו קצת זמן יצא ולפענ"ד לא נראה כן רק אם לא היתה ראוי' להדליק חצי שעה מזמן הנחתה עד שכבתה לא יצא דהוי כנתן בה שמן פחות מכשיעור וכן ה"נ כיון שמה שתפיס בידו לא מהני שוב בעינן שיהי' מונח במקומו שיעור חצי שעה ממש כאלו הדליקו כעת ומפרש"י אין ראי' דהרי בש"ס אמרינן תרי לישנא במ"ש מצותה משתשקע החמה דאם לא אדליק מדליק א"נ לשיעורא א"כ רש"י נקט כאן מלתא דפסיקא דאף ללישנא דאם לא אדליק מדליק א"ש כאן דלדידי' לא בעינן שיעורא ופרש"י דאעפ"כ א"ש די"ל דמיירי דתפוס כל שעה אבל לדינא כיון דאנן קיי"ל כחומר שני הפירושים ובעינן נמי שיעורא בעינן אף בזה שיעור וכל שבתחלת השיעור לא הי' מהני לא יצא ואינו דומה לכבתה אין זקוק לה דהתם הודלק מתחלתה באופן המועיל ואח"כ כבתה אז כיון דבשעת הדלקה הי' ראוי להיות דולק מהני אבל כאן בתחלה לא הונח להיות ראוי על חצי שעה ולכך לא מהני לדידן וז"ב:
+
+Siman 380
+
+שא' אם הדליק בליל ראשונה ב' נרות אם יצא או לא. תשובה. נ"ל דיצא דתוספת על הדבר אינו מזיק בכה"ג כמ"ש הרמ"א בסי' רס"ג דיכול להוסיף נגד מנין המכוון ובלבד שלא יפחות עיי"ש וה"ה בזה ודוק:
+
+Siman 381
+
+נסתפקתי במי שהי' אונס וכדומה ולא בירך על נ"ח ליל א' וגם לא ראה אותו כלל וביום שני נזדמן לו נ"ח ואז כבר צריך להדליק ב' נרות או כדומה בשאר הלילות באיזה נר יתחיל לברך אי נימא דיתחיל מנר הנוסף בכל אדם או דלמא כל אדם כיון דכבר בירך אתמול על עיקר הנר ומה שמברך ביום ב' הוי רק על תוספת הנס לכך יברך העיקר הברכה על התוס' אבל בזה שלא בירך על העיקר עדיין כלל יש לו לברך יותר על עיקר הנר ולא על התוס' והנה לפי מה שהתחיל בש"ע ליתן טעם דלכך ידליק בנר הנוסף כדי לפנות לימין הי' נראה דגם בזה מחויב להדליק כן להתחיל בנוסף לפנות לימין אך לפי מה שסיים נמצא שתמיד מברך על הנוסף שהוא מורה על הנס שהרי בתוס' הימים נתוסף הנס וכו' מה"ט הי' אפשר לומר דחייב זה לא שייך רק אם כבר בירך אתמול על העיקר אז יברך ביום ב' על התוס' אך כשלא בירך אתמול על העיקר י"ל דיברך היום על העיקר ויתחיל בעיקר. הן אמת דלכאורה קשה על הש"ע דתרתי טעמי למ"ל תחלה נתן טעם כדי לפנות לימין ואח"כ נתן טעם נמצא שתמיד מברך על הנוסף. אך עיינתי בב"י ולמדתי פי' דבריו והוא כך וז"ל אבל אם הי' מתחיל בליל ראשון להדליק בנר השמאלית גם בליל שני הי' צריך להתחיל בו כדי לפנות לימין כדברי רבינו מאיר וכן בליל ג' ג"כ ונמצא שאינו מברך אלא על נר אחד כל ימי חנוכה עכ"ל לפ"ז שפיר הוצרך לתרתי טעמי דבלא"ה הי' אפשר שיתחיל ביום א' בנר השמאלי ושוב מהך טעמא דכל פנות שאתה פונה לבד הי' אפשר שביום שני יתחיל נמי משמאלי לימיני ואם מכח טעמא דראוי לברך על תוספת הנס הי' אפשר שידליק תחלה בנר השמאלי וביום ב' יתחיל בנוסף ויפנה מימין לשמאל אך מכח כדי לקיים תרווייהו שיפנה לימין וגם לברך בכל יום בנוסף צריך להדליק בנר ימיני ביום א' ואח"כ יתחיל בנר הנוסף ויקיים תרווייהו. והנה אם אירע בדיעבד שהתחיל בליל א' בנר השמאלי בימים שאחריו כשבא להקדים כיצד יעשה אם יתחיל מנר השמאלי כבר בירך עליו ביום א' ואם יתחיל מנר הימיני אינו פונה משמאל לימין בזה נראה מלשון הב"י דכל פנות שאתה פונה לא יהא אלא דרך ימין זה עיקר וחשוב יותר מהך מעלה דעל תוספת הנס ראוי לברך דכן משמע מלשונו שכתב אבל אם הי' מתחיל בנר השמאלי גם ביום השני הי' צריך להתחיל בו כדי לפנות לימין וכו' נמצא שאינו מברך אלא על נר אחד וכו' משמע דזה פשוט לו שאם אירע כן הי' מחויב להתחיל בשמאלי ונדחה הך מעלה דראוי לברך על תוספת הנס דאל"כ כך הול"ל שאם יתחיל בנר השמאלי למחר לא ידע מה יעשה אם יתחיל בשמאלי אינו מברך רק על נר אחד כל ח' יום ואם יתחיל בימיני אינו פונה לימין ומדכתב הי' צריך לעשות משמע דבדיעבד הך כללא דכל פנות עיקר ונדחה הך מעלה דתוספת הנס רק לכתחלה ראוי לקיים שתיהן ולהתחיל בימיני ביום א' הא בדיעבד כל פנות וכו' עיקר א"כ מוכח דכל פנות עדיף למעלה דראוי לברך על תוספת החדש אך אנן מבעיא לן אם הך כללא דכל פנות דוחה נמי לעיקר הנס ואף אם לא בירך כלל ביום א' יתחיל בנר השמאלי ויפנה לימין אף שאינו עיקר הנר או להיפוך נגד ביטול מצות עיקר הנס לא משגחינן אהך כללא דכל פנות שאתה פונה ויתחיל בנר ימיני שהוא יותר בטפח הסמוך לפתח וידליק מימין לשמאל. ולכאורה נ"ל לדינא דיתחיל מנר השמאלי לימין כי הכא יש ב' מעלות אחד שפונה לימין והשני דמברך על תוספת הנס השייך ליומו והוי ענינא דיומא משא"כ אם יתחיל בנר ימיני היותר קרוב בטפח הסמוך לפתח הוי רק חדא דמברך על עיקר הנס וחדא במקום תרתי לאו כלום הוא. ובזה י"ל מ"ש התוס' בסוכה מ"ד ד"ה הרואה מברך וכו' דמ"ט תקנו בנ"ח לברך הרואה ולא בסוכה ולולב ולפמ"ש י"ל כך דבלולב וסוכה כיון דכל הברכות מדרבנן ומדרבנן יש לו תשלומין כל שבעה ואם אינו נוטל היום בידו ליטול למחר וליומא אחרא ולכך לא תקנו ברכה לרואה אבל בחנוכה כיון דמצות המהדרין מן המהדרין הוי להדליק בכל יום נר נוסף וא"כ בזה אם לא יהי' לו נ"ח ביום א' אז ביום ב' לא ידע מה לעשות אם יתחיל בנר השמאלי ויפנה לימין אינו מברך על נר העיקר ואם יברך על העיקר אינו פונה לימין ואינו מברך על התוספת הנס ולכך תקנו ברכה לרואה ואז כיון דמברך כן ביום א' שוב ביום ב' מברך על התוספות ויפנה משמאל לימין כדרך כל מדליק ואתי שפיר. [ומה דלא תקנו כן בשופר היינו דמשופר לא ��קשו כן מכח דהוא אינו זכר וטובה ואינו לשמחה וכן לא הקשו ממקרא מגלה דשם הוי דהרי אף בנ"ח אינו חייב כשרואה הנ"ח מונח כך בלי הדלקה רק אם דולק למצותו אז מברך וא"כ גם במגלה לא יהי' שייך ברכה רק בשעה שקוראה וממ"נ אם אינו שומע כולה אין קיום המצוה עדיין ולא שייך ברכה ואם שומע כולה א"כ שוב קיים המצוה בעצמה ושייך בי' כל הברכות משא"כ בלולב וסוכה דהוי לזכר ענני כבוד ושמחה ושייך שפיר שרואה מקיים אחרים והוא אינו יוצא בזה ודומה לראיות נ"ח (ולכך לא הקשו רק מלולב וסוכה ולא משופר מה"ט גופה דבשופר הוי ממ"נ דאם שומע כבר יצא בשמיעה) ובזה שפיר תרצנו כנ"ל דבזה יש לו תשלומין ולא ימלט שלא יזדמן פ"א תוך זמן לקיים בעצמו משא"כ בנ"ח אף אם יזדמן לו למחר לא יקיים המצוה כתיקונה אם לא יברך עתה אבל כשמברך עתה נהי דאינו מברך להדליק רק שעשה נסים מה בכך הרי להדליק יברך למחר ונס דיומא כבר בירך אתמול לכך יברך למחר על תוספת הנס. והנה במגלה בע"כ צ"ל כפירושנו דאף תירוץ התוס' לא שייך בזה דאטו הוי חביבות הנס בחנוכה יותר מפורים זה ודאי אינו וא"כ למה לא הקשו ממגלה ולא יהי' שייך תירוצם ובע"כ כמ"ש ואף אם ימצא שום אופן שיהי' שייך לומר ששומע כל המגלה בענין דהקורא יוצא והשומע אינו יוצא כמו אם שומע מנשים לדעת הסוברים דאין מוציאות אנשים מ"מ כיון דדבר זה לא שכיחא לא תקנו בכה"ג ברכה לשומע וכיון דאף לפי דבריהם צריך לבא להך סברא דהיכא דלא שכיח לא תקנו בזה ברכה בפ"ע א"כ א"ש דברינו ג"כ די"ל בלולב וסוכה כיון דיכול בלא"ה לקיים עכ"פ פ"א תוך שבעה לא תקנו לו ברכה בפ"ע ולשלא יהי' בידו לקיים כל זמן לא שכיח ולזה לא עשו תקנה אבל בנ"ח דאם אינו מדליק היום אין לו תשלומין עוד למחר מכח ממ"נ כנ"ל לכך תקנו ברכה להרואה וא"ש. ולפי תירוצם קשה ממצה דהוי חביבות הנס ואטו גרע מחנוכה אך לפמ"ש א"ש דזכרון ליצי"מ הוי במצה כל שבעה רק דחוב הוי בלילה ראשונה והחוב אינו רמז לנס דגם קודם שיצאו הוי חיוב זה במצרים וזכר לנס יקיימו כל זיי"ן ודו"ק היטב:]
+
+Siman 382
+
+שא' אם מותר לכתוב מגלה על עור בהמה טמאה. הנה מן הש"ס דמגלה דף י"ט דקאמר שם דנקראת ספר דאם תפר בחוטי פשתן פסולה ולא אמר שאם כתבה על עור בהמה טמאה פסולה מוכח מזה דכשר על עור בהמה טמאה אך ממ"ש אח"כ ונקראת אגרת שאם הטיל בה ג' גידין וכו' ולמה לא קאמר דאם כתבה על עור בהמה טמאה כשרה מוכח דפסולה על עור טמאה לכך מזה ליכא למשמע מינה דהדיוקים סתרי אהדדי ועיין בסה"ח הל' חנוכה דף ס"ה נזכר שם זה גם פלפלתי אם בדרבנן בעינן מן המותר בפיך עיי"ש:
+
+Siman 383
+
+מה ששאל גבי משלוח מנות הרי כיון דדברי קבלה כד"ת דמיא ובשל תורה לא שייך חזקה שע"ש ואיך סומך עליו ואין לומר דכתיב ומשלוח מנות דהוי ע"י שליח א"כ יצטרך ע"י שליח דוקא ולא ע"י עצמו. הנה זה טעות חדא דודאי מדכתיב משלוח מנות ודאי משמע דמהני ע"י שליח ואין לומר דדוקא שליח זה אינו דאם לא הוי מצי עביד מעצמו לא הוי מצי משוי שליח דכל מידי דלא מצי עביד מדינא ודאי לא משוי שליח ואיך קראו שלוחו וברפ"ב דקדושין השתא בשליחו מקדש בו מבעיא ודלמא דוקא ע"י שליח ובע"כ מטעם הנ"ל ועוד בלא זה ובלי הכתוב לק"מ חדא דהרי השליח חוזר ואומר שעשה שליחותו וע"א נאמן באיסורין והש"ס בסוגיא דחזקה שע"ש מיירי הכל באינו חוזר ואומר שעשה שליחותו אבל בחוזר ואומר מהני מדין ע"א נאמן באיסורין ואף דנאמר דהוי אתחזק חיובא מ"מ בע"א באיסורין באיתחזק איסורא אם נאמן הוי גופו ספקא דדינא עיין ש"ך יו"ד סי' קכ"ז וכאן נהי דחזקה שע"ש לא הוי חזקה אלימתא להועיל בדאורייתא עכ"פ מהני דאיתרע חזקת חיוב ובפרט כיון דעכ"פ התחיל לשלוח הוי כמו זרק לה גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה דאיתרע חזקת א"א כמ"ש הפ"י בגיטין כ"ח א"כ כאן נמי ע"א נאמן שמסר לידו ועוד אף לא חזר ואמר כיון דהוי מלתא דעל"ג אם יחזור לו השני כדרך העולם ואף בלא זה הרי אפשר בשאלה ובזה ודאי מהני חזקה דשע"ש כיון דהוי נמי מלתא דעל"ג מיד ונהי דבעדות אשה לא מהני טעם על"ג התם הוי דבר שבערוה ועוד שם לא שייך חזקה דשע"ש אבל כאן בצירוף חזקה דשע"ש ודאי מהני צירוף על"ג היכי דהוי תרתי יחד גם כבר כתבנו בתשובה דאין כל על"ג שוין דהיכי דאין על"ג מיד הוי בעיא בש"ס אבל היכי דעל"ג מיד מהני ודאי כמו ביבמה גבי אשתמודעינהו דמהני בודאי ובע"כ אין כל על"ג שוין וא"ש:
+
+Siman 384
+
+הנה הפוסקים אחרונים כתבו דיש לעסוק בד"ת קודם הסעודה וכבר כתבנו במק"א שהיינו שיש לו לעסוק בה"פ כיון דמתחילין מיום הפורים עצמו עיי"ש וכעת נסתפקתי בשני בני אדם שבאים לשאול בפורים אחד לשאול על הל' פורים ואחד לשאול על הל' פסח למי נזקקין תחלה אם נימא להשואל בהל' פורים או להשואל בהל' פסח ואין לומר דפורים הוי חובת היום וחובת שעתא קדים ז"א כיון דהחיוב לשאול בה"פ קודם לפסח ל' יום והיום מתחיל זמנו א"כ הוי נמי חובת היום וא"כ י"ל דנזקקין לשאול בהל' פסח תחלה כיון דזה הוי מה"ת כדילפינן מקרא ופורים דרבנן ודומה למה דאמרינן בעלמא בתדיר ומקודש כן ה"נ מה שהוי מן התורה הוי מקודש ועדיף או פורים עדיף דנחשב יותר חובת היום מדין פסח דאף שמתחיל חובו עכשיו מ"מ הוי רק צורך פסח או נימא דיכול להשיב לאיזה שירצה וצ"ע בזה ודו"ק:
+
+Siman 385
+
+בדין לעשות הסעודה בשבת ראיתי בנוב"ק שהביא ראי' דס"ל להש"ס דילן דעושין הסעודה בשבת ממ"ש בש"ס ל' כיון דאיכא מוקפין דעבדי בחמיסר וכו' ולדעתי יש לדחות ראי' זו דהנה יש להבין לשון הירושלמי פ"ק הלכה ד' (עיין במג"א סי' תרפ"ח שהביא בשם הראשונים שהוכיחו מן הירושלמי הנ"ל להיפוך מהנו"ב) דקאמר שם דבאלו מאחרין ולא מקדימין סעודת ר"ח וסעודת פורים ופריך ויעשנה בשבת ומשני כתיב ימי משתה מי ששמחתו תלוי בב"ד עכ"ל ולכאורה אינו מובן דהרי בשבת לא כתיב כלל שמחה אך נראה הכונה דמ"ש ימי משתה ושמחה היינו דע"י המשתה יהי' שמחה דהמשתה גורם לו השמחה ולכך תינח בפורים בחול דאז לולי דהוי פורים לא הוי משתה ואם לא הוי משתה לא הוי שמחה ולכך שמחתו תלוי' בב"ד דהם קובעים ימי הפורים ונעשה בהם משתה וממשתה נמשך שמחה אבל בשבת כיון דכתיב וקראת לשבת עונג א"כ לולי פורים נמי מחויב לאכול ולשתות וממילא הם גורמין שמחה בנפש אדם לכך הוי שמחתו בידי שמים דממה שמחויב עונג ממילא הוי שמחה ולפ"ז א"ש דהרי בהל' שבת סי' רפ"ח מבואר דמי שהתענית עונג לו מותר להתענות בשבת עיי"ש אך זה בשבת דכתיב עונג לכך תלוי במה דהוי עונג לו אבל בפורים דכתיב משתה ושמחה זה מחויב דוקא לאכול ולשתות ולא להתענות וא"כ א"ש דבסתם אדם דמקיימין עונג שבת דאין התענית עונג לו זה אינו יכול לעשות הסעודה בשבת דשמחתו הוי בידי שמים אבל מי שמותר לו להתענות בשבת זה מותר לעשות הסעודה בשבת דבו הוי שמחתו בב"ד וזה הוי כוונת הש"ס כיון דאיכא מוקפין דעבדי בחמיסר היינו דאיכא מוקפין שמתענין בשבת והם עבדי בחמיסר וכיון דאיכא רק מקצת כן נחשב זכירה ועשי' בהדדי וא"ש ואין ראי' מזה לסתור דברי הירושלמי כנלפע"ד בעזה"י. וכשאני לעצמי הי' נ"ל טעם אחר דאין לעשותו בשבת כיון ד��עודת פורים בעינן דחייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי ובשבת בעינן זכור את יום השבת לקדשו ולא ישכחנו מלבו:
+
+Siman 386
+
+אמר המסדר, נכד הה"ג האמתי המחבר זצללה"ה. כדי להשלים עד ארבע מאות תשובות על או"ח לבד, אמרנו להוסיף עוד ט"ו שו"ת יקרות מאדמו"ר הה"ג האמתי המחבר זצללה"ה על הלכות פסח אשר יתענגו במו הוגי התורה.
+ע"ד סיום מסכת יכול להקל להבכורים וא"צ להתענות ביום ו' ועל סיום איזה נביא החילוק כך אם למד לפי תומו וסיים בע"פ יכול להיות אפי' על סיום נביא אחד אפי' הוא קטן בקאפיטלין אבל אם למד כדי להיות לו סיום אז על מס' גדולה כיון דהוי מעלה הלימוד לו יהא דהוי שלא לשמה נמי נחשב סיום אבל אם לומד איזה נביא כדי לעשות סיום אין זה סעודת מצוה:
+
+Siman 387
+
+במ"ש בש"ע סי' תל"ב סעיף ב' בברכה אחת יכול לבדוק כמה בתים עיין בחק יעקב שהביא בשם הב"ה דהליכה לא הוי הפסק כמו שיחה דלא הוי הפסק עיי"ש ואין דבריו נראין דא"כ לדעת הכלבו דס"ל דשיחה הוי הפסק לא יהי' יכול לבדוק בברכה אחת כמה בתים וא"כ למה בתחלה הביא הטור גם דעת הי"א וכאן כתב בפשיטות כן גם הטור עצמו ס"ל דעכ"פ לכתחלה טוב ליזהר ולמה כאן כתב לכתחלה יכול לעשות כן אבל באמת בלא"ה א"ש דכאן הוי ההליכה לצורך הבדיקה ולצורך מותר אפי' לכתחלה לשיח היכי דצריך לכך לכ"ע. ועוד אף אם לא הי' לצורך הבדיקה דכאן כיון שבתחלה בדק בית אחד כדינו ושוב לא הוי ברכה לבטלה ואף אם הי' מפסיק לא הוי ברכה לבטלה וכיון דאינו מצוה חיובית עליו דאף דהבדיקה הוי חיוב מ"מ אין דומה לתפילין דהוי המצוה מוטלת עליו ממש וא"א ע"י שליח משא"כ כאן הרי יכול לעשות המותר ע"י שליח והוי כאלו אם רוצה לא הי' צריך לבדוק יותר ודומה להמוציא דמותר לשיח באמצע סעודה לכתחלה לכך נראה דאף לשיח מותר היכי דבדק כבר בבית אחד בין בית לבית מותר לשיח ועכ"פ בדיעבד בודאי א"צ לברך שנית כה"ג ולצורך הבדיקה אף לכתחלה ליכא זהירות וא"ש ותדע דאל"כ בין ברכה לתחלת בדיקה ודאי הוי הפסק א"כ איך כתב שיתפזרו כ"א לבדוק במקומו הרי הליכה הוי הפסק ובע"כ כמ"ש ודו"ק:
+
+Siman 388
+
+הטו"ז נסתפק במ"ש בש"ע סי' תל"ג סעיף ז' בחור שבין יהודי לעכו"ם א"צ בדיקה באם יש שם ודאי חמץ אם צריך בדיקה ביום ויש להסתפק אם בעינן בדיקה זו לאור הנר ג"כ כמ"ש בסעיף א' שאף בבודק ביום צריך אור הנר או די בבדיקת חמה והנה הח"י הביא לשון הבה"ג מוכח מדבריו שהבדיקה ביום הוי לאור היום ולא לאור הנר והח"י כתב שכן משמע מהש"ס אך אין זה ראי' דהן אמת דבתחלה נקט הש"ס בלשונו התם יממא הוא ונהורא משמע דוקא מכח אור היום אבל בנר ביום יש חשש סכנה מדלא קאמר בקיצור התם יממא הוא וכו' אך הרי אח"כ קאמר אבל הכא לילה הוא ושרגא וכו' משמע דוקא בצירוף שניהם מחמת שהוא בלילה והוא מוכן לכישוף יותר גם נר דאל"כ הול"ל בקיצור התם נהורא הכא שרגא לכך אין להוכיח מלשון הש"ס לא לכאן ולא לכאן די"ל ביום אף בנר אין חשש סכנה. אך יש להוכיח מהירושלמי דפריך אברייתא דאין בודקין לאור החמה וכי יש חמה בלילה ומשני כששכח וכו' ולמה משני בשכח ולא אף לכתחלה ומיירי בחור שבין יהודי לנכרי דא"א לבדוק בלילה ובודק ביום וקמ"ל דלא יבדוק לאור החמה ואין לומר דבחור לא שייך אור החמה כמ"ש הפוסקים האחרונים בהא דפריך הש"ס דילן מאמצעי של חצר א"צ בדיקה ולא משני בחורי חצר משום דשם ליכא אור החמה אך הכא א"א לומר כן דבע"כ בחורים הללו איכא אור היום דאל"כ תקשה כי אשתמש היכי אשתמש וכדאמר בש"ס להדיא התם יממא ונהורא וכו' משמע דשייך התם נהורא ואור היום והיינו דזה תלוי לפי ענין החור דאם החור רחב יש בו אור היום ואם הוא קטן אין בו אור ולכך התם לא משני הש"ס בחורי החצר שיש בהם אור דממ"נ אם הם רחבים הרי יכולין עורבים לשלוט בהם ודומין לצדי החצר דא"צ בדיקה כמ"ש האחרונים ואם החור קטן אין בו אור החמה אבל הכא דמיירי בחורים גדולים שהי' בהם אור היום והשתמש בהם ולשני הירושלמי דמיירי בחורים שבין יהודי דבודק ביום וקמ"ל דלא יבדוק לאור החמה אלא לאור הנר ופלימו הוא אלא בע"כ מוכח דבכה"ג בודק באמת לאור היום דאף ביום יש חשש היזק אם יבדוק לאור הנר וכן משמע מלשון המג"א שבודק לאור היום לא לאור הנר:
+
+Siman 389
+
+הנה בדין כותל שנשתמש בו חמץ ונפל ונעשה גל דהדין דא"צ לבדוק אם צריך לבטל דעת הט"ז דצריך לבטל אבל הח"י כתב מדלא כתב כאן צריך לבטל כמו בסיפא מוכח דכאן אפי' ביטול א"צ בסתם דאיכא ספיקי טובא שמא לא יפקח הגל ושמא אין שם חמץ עיי"ש ודבריו תמוהין דהרי מוכח בש"ס דלולי הטעם דאיכא חשש סכנה אף לבדוק הי' מחויב אף דאיכא טרחא ולא מהני הנך ספיקות לפוטרו מבדיקה וכמו בכמה דוכתא דאיכא ספיקי כי הך וחייב לבדוק ובפרט לפמ"ש ה"ה והובא בט"ז סי' תל"ט שבבדיקה החמירו אפי' בכמה ספיקות מכ"ש בזה רק מכח חשש סכנה פטור מלבדוק ולכך בביטול דליכא בי' סכנה ודאי צריך לעשות כל מה שבידו ומה שהביא ראי' ממ"ש המחבר כאן דיבטל הרי גם בחור שבין יהודי לנכרי לא כתב שצריך לבטל ושם ודאי דצריך ביטול דליכא בי' הנך טעמי שכתב הח"י כאן ואין לומר דסמך שם ארישא שכתב דבין יהודי לחברו שהשאר יבטל בלבו א"כ ה"נ י"ל דסמך אסיפא מ"ש שיש עליו ג"ט דמבטל ממילא ה"ה נמי בספק (וקאי מ"ש המחבר מבטלו בלבו אכל הסעיף אכל מה שהזכיר לעיל בסעיף זה) כיון דעיקר הפטור בספק רק מכח חשש סכנה בזה מחלק בין ספק לודאי אבל בביטול דליכא חשש סכנה ודאי צריך לעשות כן ואם א"א לו לבטל עוד נראה ג"כ דצריך לעשות כל טצדקי דאפשר ולבדקו כבשאר מקומות שדרך להכניס שם חמץ. וראיתי בח"י שהוא הביא ראי' מן הש"ס דצריך לבטל והוא כתב עליו שאין דבריו מוכרחין וברורין ועיין בפמ"ג באשל אברהם מה שביאר כוונת הא"ש ומה שדוחה הח"י עיי"ש ועיין בחי' שכתבתי אני ראי' אחרת לדעת הע"ש והט"ז:
+
+Siman 390
+
+נ"ל טצדקי חדשה לבדוק בגל דהיינו אם מעמיד אצלו אחר להיות עומד ע"ג ולהזכירו שלא יחפש אחר מחט שהרי עיקר החשש שיבא לחפש אחר מחט היינו דמכח טרדת הבדיקה אולי ישכח ויחפש אחר מחט אחר הבדיקה ולפ"ז דומה למ"ש האחרונים הובא בבאה"ט סי' תל"א שהיכא שרוצה ללמוד תחלה מותר אם מצוה לאחר להזכירו עיי"ש ונהי שבחבורי בסי' הנ"ל השגתי עליהם היינו התם דליכא רמז להשני להיות נזכר להזכירו דשם בא הזכרון להפסיק מהלימוד ואין לו רושם חדש להיות נזכר למחות בו אבל הכא שהחושש אחר שישלים הבדיקה יבא לעיין אחר מטה ודאי יועיל הזכרת השני כשיראה להשלים הבדיקה להזכירו שלא יחפש אחר דבר אחר אח"כ לכך בכה"ג אין חשש סכנה כן נ"ל ליתן עצה בזה:
+
+Siman 391
+
+הנה בבתי כנסיות דעת המג"א דצריכין בדיקה כדין בליל י"ד והח"י כתב דאם לא בדק בלילה בודק ביום לא לאור החמה וכו' והיינו לשטתו דס"ל לעיל באכסדרה דאף שיש לה ג"ד ג"כ בודק ביום אבל לפמ"ש המג"א דאכסדרה היינו שאין לו שום דופן ורמזתי בחי' מאין הוציא המג"א כן ושלשון הרמב"ם והמחבר מוכח כן א"כ בבתי כנסיות דאין להם אור כ"כ אף ביום י"ד ראוי להחמיר לבדוק לאור וכמ"ש המחבר בסעיף א' בשאר המקומות דאף ביום בודק לאור הנר ויש להחמיר לכתחלה:
+
+Siman 392
+
+כתב המק"ח בסי' תל"ו שאף החדרים שמוכר להעכו"ם עם החמץ בי"ד צריך לבדוק בליל י"ד דשמא לא ימצא נכרי למכרו למחר ולדעתי נראה דאעפ"כ כיון דיש כאן ספק להיפך אולי באמת ימכור אותו כמו שדעתו לכך ואז למפרע לא הוצרך לבדוק אותם וכמו שמשמע מדברי הרא"ש בפ"ק דפסחים גבי ברכה שכתב דעיקר הבדיקה הוא בשביל צורך המועד לתקן הבית לצורך יו"ט עיי"ש ומכ"ש בנ"ד שהרוב הוא כן שמוכרין ומוצאין למכור גם כיון דעיקר הטעם של הטור דא"צ בדיקה מכח דמתייאש וכו' א"כ מה בכך שדעתו למכרו למחר סוף סוף מהשתא הוא מתייאש מיני'. שלפי דעתו יודע וסומך שמסתמא ימצא למכור מהשתא הוא מתייאש ולכך אף שלחומרא ראוי להחמיר ולבדוק מ"מ נראה שלא יתחיל תיכף אחר הברכה בבתים הללו כי אם למחר יתברר שלא היו צריכין בדיקה למפרע א"כ לא הוי במעשה זו מצוה והוי הפסק בין ברכה לתחלת הבדיקה ואין דומה לשאר כל בדיקה אף דהוי ספק אם ימצא מ"מ מברך היינו דעכ"פ חיוב הבדיקה הוא ודאית דאטו הוי החיוב של חז"ל למצוא חמץ דוקא עיקר תקנתן הי' רק לבדוק והבדיקה הוא ודאית שהרי בודק ומקיים תקחז"ל אבל הכא עיקר הבדיקה הוי ספק לכך אם הדין שא"צ הוי הפסק בין הברכה להבדיקה במעשה שא"צ לכך יתחיל תחלה באותו הבית שיחוג בו חג הפסח ואז אף אם אח"כ מפסיק באמצע לא איכפת לנו כ"כ בהפסק באמצע כן נ"ל.
+ומ"ש בספר מק"ח שאם מכר בי"ג צריך למכור כל חמץ שיש לו וכו' דבריו תמוהין כיון דטעם הטור דכיון דא"צ לבדוק מכח דמתייאש ממנו א"כ ה"נ למ"ל מכירה הרי הוא מתייאש מיני' דהעכו"ם יזכה בו בפסח ובהפקר גמור די וא"צ ביעור כלל א"כ ה"נ הישראל מתייאש מהחמץ וא"צ בדיקה והחמץ נעשה של נכרי וא"צ מכירה כה"ג כן נ"ל:
+
+Siman 393
+
+הנה המג"א סי' תמ"ג כתב דבשנת העיבור שהיום ארוך אלו הארבע שעות לפי ענין היום ומותר לאכול חמץ עד שליש היום ובשם י"א הביא עד ב' שעות קודם חצות והט"ז השיג על דין זה של הי"א והדין עמו דאיך אפשר לומר דהכונה של המשנה דאוכלין כל ד' היינו שעות שהם אחד מכ"ד ביום ולילה מה פריך התם הש"ס דר"מ אדר"מ ודר"י אדר"י דס"ל גבי עדות אין אדם טועה כ"כ מה קושיא נימא דהתם מיירי בשעות הגדולים הנחלקין לפי היום בשעות זמניות כיון דהם ניכרין לפי ענין היום בהו לא עבידו דטעו כל כך אבל כאן דמיירי משעות שהם אחד מכ"ד ביום ולילה ואין ניכרין כל כך לפי ענין היום גם הם קטנים יותר משעות זמניות אם היום גדול לכך עבידי דטעו בהו יותר ומה קושיא גם אם הש"ס מדבר משעות הנחלקין אחד מכ"ד למה גבי עדות ס"ל לר"מ דנחלק עדותן ולמה לא ניישב דבריהם דאחד מתכוין על שעות זמניות ואחד מתכוין על שעות הנחלקין ולא יסתרו עדותן ועכ"פ הו"ל להש"ס ופוסקים לבאר זה דבכה"ג היכא דאפשר לתרץ דבריהם כן דלא הוי הכחשה א"ו דכל מה שדברו חז"ל מענין השעות וכן הבא לב"ד והעיד מסתמא אינו מדבר ומתכוין על שעות הנחלקין לכ"ד רק על שעות זמניות לפי ערך היום ההוא וכן מה שאמרו אוכלין כל ד' וכו' ג"כ הכל מתכוונים לפי ערך היום ולא דברו משעות הנחלקין לכ"ד כלל כן נ"ל דלא כהמג"א שכתב להקל באם שכח למכור חמצו ולפענ"ד אין כאן צד היתר לסמוך עליו דהעיקר כהט"ז:
+
+Siman 394
+
+המג"א בסי' תמ"ו כתב בשם הריב"ש שאין לטלטל חמץ בשעה ה' והוא הקשה ממה דקיי"ל בנבלה שנתנבלה בשבת עיי"ש ודבריו דחוקים מאד בביאור לשון הרמב"ם אך נראה דהנה אנן בעינן שיהי' באמת דרכו וסופו להיות נאכל לכלבים בזה לא הוי מוקצה כיון דאורחי' וסופו לכך דכל שלא עשה בה מעשה רק יהי' בשוא"ת בודאי תס��ח ותעמוד לכלבים בזה לא הוי מוקצה והוי מוכן לכלבים אבל חמץ כיון דאם לא יעשה בה מעשה כלל ויגיע שעה וי"ו אז א"א ליתנו לכלבים עוד כיון דקיי"ל דאסור להשליך חמץ אפי' לכלבים אחרים כמש"ל בסי' תמ"ה בשם הגמי"י עיי"ש א"כ לא נקרא עומד לכלבים דמאן יאמר שיהי' נאכל לכלבים הרי בשוא"ת אינו מוכן לכך ומאן מוכח שיהי' נעשה בו מעשה זו לכך כל כה"ג אף אם במחשבתו מחשב לכלבים לא מהני והוי מוקצה ולא נקרא מוכן בזה ע"י מחשבה לבד כל שמעצמו אינו עומד לכך ואין סופו להיות נעשה בו כך כן נ"ל נכון וברור כדעת הריב"ש והרמב"ם:
+
+Siman 395
+
+להה"ג מו"ה ארי' ליבוש בולחוור אב"ד זסלוב.
+ע"ד שא' אשיבהו בקצרה לדינא הנה אם דרך הנכרי המוזג אריק למכור גם לישראל אז יערבנו הישראל ברוב היתר ואם אפשר יערבנו חד בתרי להקל האיסור במה דאפשר ואם אין דרך הנכרי למזוג רק בפני נכרים אז אין חשש אכילה רק בהנאה אז אם לא אמר עדיין להנכרי שלא ימכרנו אז יעשה עצמו כמחריש ויניח להנכרי למכרו מעצמו ואז הוי כנתחלף בלי ידיעתו ומותרין לו הדמים ואם כבר הזהיר להנכרי שלא ימכרנו ואז לא ימכרנו הנכרי עד שיתן לו רשות למכרו אז אם אפשר לבטלו ברוב מה טוב ואם לא אפשר יצוה לו שלא יקבל דמים מן הקונה עד שיקחנו לביתו תחלה או ישתה אותו לפניו ואח"כ יקבל את הדמים ומותרין ג"כ הדמים ואף דיש חשש שלא יעשה כן הנכרי שוב הוי כנתחלף בלי דעתו ומותרין ג"כ הדמים והנה דעת לנבון כמוהו נקל הבין טעם הדבר ונמוקו עפ"ד הראשונים וקצרתי וכו':
+
+Siman 396
+
+להרב מו"ה ישראל אב"ד קריפיץ.
+שא' ע"ד היי"ש שמסרו השט"מ בלי חתימה. תשובה. הנה זה כ"א שנה מדי בואי הנה אירע מעשה כזו והי' הפסד רב ועצום וכתבתי ע"ז בארוכה והעליתי דאין להתיר באכילה רק בהנאה או לבטלו ברוב לסמוך ע"ד הפ"י בתשובה והסכימו תרי גדולי הדור הג' ראז"מ והג' מח"ס גור ארי' יהודא שו"ת עיין שם חלק חו"מ סי' קכ"ח ולזה אין היתר ליי"ש הזה רק באחת משתי אלה או שיערבנו ביי"ש אחר לבטלו ברוב וא"צ חד בתרי רק במשהו יותר סגי וכדאי דעת המקילין דס"ל דברוב די במשהו לסמוך עליהם בכה"ג ואז יוכל למזגו לישראל ובלא ביטול אין היתר רק למכרו לנכרי ויוכל למסור היי"ש הזה למוזג נכרי וליתן לו יי"ש אחר הכשר או המתבטל ברוב ויאמר לו זה יחזיק לנכרים וזה לישראל ויתלה בו איזה בוקי סרוקי בטעמו ואם ישנה הנכרי אינו זקוק לזה כיון דהתנה עמו להדיא זה או אם ירצה להחליף היי"ש הזה עם איזה אדון יוכל לעשות אך באופן שלא יהי' הרבה ביחד היינו בערך ה' מאות טעס בענין שאפשר לומר דהאדון לצרכו צריך לה למזגו לנכרים עיין ב"י ומג"א סי' תס"ז אבל אם הוי הרבה ביחד יש חשש שימכרנו לישראל דאף בפת של עכו"ם דקיל ובטל נמי ברוב גזרינן בי' שמא ימכרנו לישראל וה"ה בחמץ שעעה"פ לכך אין להקל רק היכא דהוי מעט בענין דאפשר דלביתו צריך אותו וה"ה נמי מה שהתרתי ליתנו להנכרי המוזג הוא נמי מה"ט גופו כיון דאפשר למתלי שלוקחו רק עבור נכרים הבאים לשם אין לחוש שימכרנו לישראל כיון דידוע דבודאי באים שם נכרים לשתות ורוב עוברי דרכים הם עכו"ם הו"ל כבני ביתו ומה לי ב"ב אם המה מרובים או מועטים רק אם לא יתן לו יי"ש לישראל אז ידוע דימכרנו לישראל ג"כ אבל היכא דנותן לו יי"ש מיוחד לישראל אי תלינן דהיי"ש הזה שמסרו לנכרים ימזגנו רק לנכרים ואין לחוש שימכרנו לישראל כן דעתי נוטה:
+
+Siman 397
+
+הנה אם מהני קנין אודיתא בחמץ האריך בזה בספר קצה"ח חלק ב' עיי"ש ולדעתי זה יהי' תלוי בפלוגתת הט"ז והש"ך והב"ח ביו"ד סי' קס"ט ��בט"ז ס"ק י"ד מוכח שם דלא מהני הודאה לאיסור לעשותו קנין ממש אבל בש"ך ס"ק ל"ו הביא דעת הב"ח ולא השיג עליו משמע דמודה לו מוכח דמהני הודאה נגד איסור וא"כ בחמץ נמי יהי' תלוי בפלוגתא זו של הט"ז והש"ך והקצה"ח הרגיש בדברי הט"ז והשיג עליו ואין פנאי להאריך:
+
+Siman 398
+
+ע"ד שאלתו בנדון מה שנתערב יי"ש חמץ ביי"ש של פסח בראשון של פסח ולא נודע עד יום ח' ורצה רו"מ להתיר מכח ממ"נ אם יום ראשון יו"ט הוי היום חול ומותר לאחר הפסח ואם היום יו"ט הי' אז ע"פ ובטל בסמ"ך. הנה אין זה נכון לדינא כי אנן בקיאין בקביעא דירחא והראשון עיקר והוי ודאי יו"ט ומ"מ האחרון מנהג אבותינו בידינו ויש לו דין יו"ט מדרבנן והוי כחמץ דרבנן דאסור בעעה"פ:
+
+Siman 399
+
+הנה הפמ"ג סי' תמ"ח במשבצות נסתפק אם איסורי הנאה הוי הפקר מסתמא עיי"ש והנה במחכת"ה נעלם ממנו דברי הרשב"א בתשובה הובא באו"ח סי' תרמ"ט בהג"ה וביו"ד סי' רכ"א דמוכח מדבריו דס"ל אה"נ לא הוי שלו רק הפקר אבל בחה"ר בסוכה הביאו האחרונים דבריו משמע להיפוך והעיקר הדברים נצמחין מן הש"ס נדרים (פ"ה) גבי כהנים ולוים נהנין לו שנוטלין בע"כ עיי"ש בדברי הר"ן ובדברי הש"ך ביו"ד סי' רכ"ו ועיין בספר החיים סי' תרמ"ט הארכתי בזה:
+
+Siman 400
+
+הנה המג"א סי' תע"א ס"ק כתב דמצה כפולה ונפוחה אין לאכלו כל היום דשמא מצה הוא עיי"ש ולדעתי לא נראה כן כיון דיש פוסקים הובא בב"י ס"ל דאין איסור זמן אכילת מצה רק משעת איסור חמץ ולא מקודם רק דאנן מחמירין לאסור כל היום כדעת אינך פוסקים אבל במצה כפולה כיון דיש אוסרין שלא הוי מצה א"כ הוי ס"ס שמא לאו מצה הוא ושמא מותר לאכול מצה קודם זמן איסור חמץ לכך ודאי אס"ס סמכינן בפרט שלרוב הפוסקים הוי כל איסור זה דרבנן וספק דרבנן להקל מכ"ש ס"ס וז"ב:
+
+יורה דעה
+
+
+
+Siman 1
+
+ע"ד השו"ב הרבני מו"ה מיכל מק' לעשנוב שיצא עול מידו ושחט בכפר אחד השייך לשם בלי רשיון הפאחטריש והנה לפי התנצלותו נראה כי שגגה הי' לו ואמר מותר הי' לזה נכמרו רחמי עליו והנני מן המודיעים שאין מקום לפוסלו ויען כי לא ילמדו ממנו למקום אחר כי הוא מלתא דשכיחא בזמנינו מוכרח אני לבאר הדבר בקצרה הנה אם שו"ב אחר שאינו ממונה העיר שוחט בעיר או בכפרים השייכים לאותו העיר בלי רשיון הרב והפאחטריש זה ודאי שחיטתו אסורה והכלים טרפה כדין קהל שפסלו שחיטת הכל ואף אם לא פסלו בפירוש סתמא כפירושו כאשר כתבתי בזה באריכות בעזה"י ובצירוף חרם הפאכט זה ודאי שחיטתו אסורה לעולם הן אם שוחט בעיר או בכפר אבל שו"ב הממונה בעיר מן הרב והפאכט אם שוחט בהעלמת הפאכט אז כיון דאין זה נופל תחת סיג הדין דקהל שפסלו וכו' לזה הוי דינו כן אם שוחט בעיר דאז מן הסתם שוחט בחרדה וביעתותא והוי עליו מורא בו"ד יותר ממורא שמים זה הוי בחזקת מקלקל ואף אם אירע שלא קלקל מ"מ כיון דשכיחא ביעתותא יבוא לידי קלקול ואין דעתו מיושבת עליו מחמת פחד זה ודאי שחיטתו אסורה והכלים טרפה ואסור לאכול משחיטתו ואף אם אירע ששחט במקום דליכא ביעתותא לא פלוג אבל השו"ב בכפר במקום דלא שכיחא ביעתותא ואין עליו מורא בו"ד והוי עליו כמו יראת שמים ואינו ירא לא מזה ולא מזה יש לצדד היתר דשכיחא מלתא דלבני הכפרים הפאחטריש מחמירים עליהם ומרבים עליהם הקצבה ודוחקין אותו בכך ודומה בזה למוכס שאין לו קצבה ולכך נדונין בזה כשוגגין ואין להעבירם עבור כך רק להזהירם שלא יעשו עוד כך ואם יוסיפו אז יאסור שחיטתן ולזה היות מו"ה מיכל הנ"ל לא עשה העלמה רק בכפר אין להענישו בהעברה רק באזהרה ואף דיצא עליו קול שמכבר עשה כן בעיר פ"א היות כי לא נאסר אז עבור כך ויצא בהיתר אין לעורר עליו עונות ישנים וכיון שיצא בדימוס יצא ועתה עבור שחיטה זו שהי' בכפר אין לאסרו רק להזהירו והוא כשר לאכול ממנו כמקדם דברי אלה יום ב' ב' כסלו תר"ב לפ"ק:
+
+Siman 2
+
+שאלתו מה שבני הכפרים רוצים למנות להם שוחט מיוחד שישחוט להם במקומם. תשובה. הדין עמהם כי השוחט הוי רק כעין משרת בבית ואין כח במשרת ומשרתת למחות בבעה"ב ליקח לו עוד משרת ומשרתת אם אין די לו באחד וז"פ ואבאר יותר הנה זה ודאי בלוקח משרת וקוצב לו שכרו כמה יתן לו ודאי אין לו כח לומר שיקח משרת אחר ויגרע משכר הראשון ליתן להשני ואם אינו מגרע שכר הראשון ומבטיח לו שכר בפ"ע גם במשרת אין לו כח למחות לקבל משרת אחר וא"כ בשוחט שאין לו שכר קצוב רק יקבל מכל דבר הנשחט וא"כ בזה מה יעשה אם בעה"ב לא ירצו לאכול בשר אין לו כח לכופם לאכול בשר שהוא ירויח וא"כ ה"נ בכפרים אם האנשים היושבים שם לא ירצו לאכול בשר אין לו כח לכופם לאכול בשר והוא ירויח וא"כ כמו כן יש להם כח לקבל שו"ב אחר ובפרט כפי אשר ראיתי במכתבו שכבר הי' בכפר בתחלה שוחט אחר מכ"ש שאין יכולין למחות עתה לקבל שו"ב אחר. וכן לענין הטבילה ושאר צרכי הקהלה מותרין לחלוק ולהיות בפ"ע וזה תלוי בדינא דמלכותא אם רשאים לעשות כן אבל שוחט אחר ודאי יכולין לקבל בלי שום טענה ומענה:
+
+Siman 3
+
+שא' שע"פ החרם של קהלתו אסור לבני הכפרים השייכין לקהלתו לשחוט בהמות רק ששוחטין בגנבה אם מותרין השו"ב דקה' לשחוט ואין בזה משום לפ"ע כיון דאם לא ישחטו הם ישחטו אחרים ממקומות אחרים והביא דברי המשל"מ הל' ריבית אם כשידוע שהשני יעבור על לפ"ע אם יש בזה משום לפ"ע. הנה בחבורי על הל' ריבית פלפלתי בעזה"י בדברי המשל"מ והעליתי להיפוך אך לא מפני שאנו מדמים נעשה מעשה לסמוך לכתחלה להיפוך גם יש לפלפל בזה אם חרם דאורייתא או דרבנן ואם הוי דרבנן כתבנו במק"א אם שייך בדרבנן לפ"ע מיהו לכתחלה ודאי יש לחוש לאיסור ובפרט לו יהא דאין בזה משום לפ"ע עכ"פ מסייע ידי עוברי עברה הוי זה הוי ודאי בכל ענין ואף מדרבנן לכך בודאי יכול למחות בהשו"ב שלא ישחטו שם:
+
+Siman 4
+
+ע"ד השו"ב דק' סטאניסלאוציק המעשה שהי' כמה שהעידו על פסולו והי' איזה אנשים המכחישים אותם והנה מדין הי' ראוי לאסרו מיד כדין המפורש בחו"מ סי' ל"ד בתרי ותרי שהוא פסול ומה גם בשוחט שהוי חזקת איסור רק היות כי כבר קדמוני רבנן הרש"ל בסי' קי"ט בטו"ז שאין בידנו להעמיד הדת על תלו נכנסתי לפנים משורת הדין והתרתי לכל מי שאינו מאמין להעדים הפוסלים אותו ואינו אסור רק להמאמינים להעדים הפוסלים אותו אך כהיום אני רואה שאוכל שום וחוזר להיות ריחו נודף ועושה תחבולות שלא יניח לשום שוחט לשחוט לאנשי קה' האסור עליהם שחיטתו ורוצה להכריחם לאכול דבר האסור להם או להשביתם מכבוד שבת ויו"ט בזה חוזר אני לעיקרא דדינא שהוא פסול לכל העולם כחתיכא דאיסורא ואינו מותר רק לאלו האנשים שהיו אז בעיר המכחישים העדים הפוסלים אבל לכל העולם הוא אסור כחד"א וגם מצד התחבולות שלו להכריחם לאכול דבר האסור להם ולהשביתם משבת ויו"ט כדאי הוא לאסרו כן דעתי והשומע יונעם ותעב"ט:
+
+Siman 5
+
+שא' ע"ד השוחט החדש באמת לא אאמין שהרב יעשה כמחריש אחר מעשים הללו ויצוה עוד שהשוחט הזקן יחזיר לו הוצאות ואם האמת כדברי רו"מ לא מבעיא שהבשר מבהמה זו טרפה עם הכלים כיון דראו כמה אנשים שהריאה טריפה והקצב מודה שריאה זו מן הכשרה שהכשיר השוחט ודאי הבשר והכלים אסורים ולהעביר השוחט עבור זה עבור פ"א הי' אפשר להתירו ולדונו כשוגג והי' די לקונסו על למ"ד יום אך מה שלא נתן קוויטיל להנכרית שהוא שחטו בהכשר ודאי פשיעה שעשה כן כמה פעמים והרי הי' לו לאסיק אדעתי' שהבעה"ב אינו יודע הדין והי' לו להודיעו והנה מה שתלאו רו"מ בדין בשר שנתעלם מן העין ז"א דיתכן דבעה"ב מכיר העוף שלו אך הי' לו לחוש שמא הוא נבלה והנכרי בעצמו שחטו וא"ל דהרי השוחט ידע שהוא שחטו ואינו מאכיל איסור אך לו הי' לו לחוש שמא לא יכיר הבעה"ב העוף שלו ויהי' בשנמ"ה גם אף אם מכיר העוף שלו כיון שיאכל בעה"ב בלי ידיעה מי שחטו א"כ לפי דעתו אוכל איסור והוי כנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו טלה דג"כ צריך כפרה ולא הי' להשוחט לעשות כן ואף דיש לחלק דהתם כונה הי' לאיסור עכ"פ אבל כאן לא הי' כונה דבעה"ב לא ידע הדין והשוחט ידע שהוא שחטו מ"מ כיון דלכתחלה אין ראוי לעשות כן ואין זה דרך השוחטים. ובצירוף אווזא שהי' עליו שאלה בהראש והי' צריך בדיקה והוא שחטו ולא הודיעו כלל שיש שאלה ע"ז ודאי ניכר קלות מעשיו ובצירוף הבשר הטרפה מן הריאה ודאי שחיטתו אסורה ואסור לאכול משחיטתו והכלים שמבשר הזה הם טרפים ושאר הכלים משחיטתו מכבר ישהו אותם מעל"ע:
+
+Siman 6
+
+הנה כן בא אלי הרבני וכו' מו"ה משה שו"ב דק' באלטא והביא בידו חבילות כתבים מזה ומזה הם כתובים והנה אחרי קרוא מקרא ראיתי שהנ"ל בחזקתו הראשונה עומד וכו' אך היות כי ראיתי שיש עליו מערערים ולמען השקט הריב ולהיות שלום על ישראל אמרתי שהרבני המופלג הנ"ל ינהג ענוה בעצמו ויקבל עליו דברי חברות והיינו: א' לא יעלים שום קוויטיל מהעופות אף שיהי' אלף טעמים נכוחים ואם יבורר ע"פ ב' עדים או הודאתו שהעלים איזה קוויטיל שחיטתו אסורה. ב' שבכל יום שירצה לשחוט גסה או דקה לא יסמוך על עצמו בבדיקת הסכין רק יהי' מראהו תחלה לשוחט אחר המפורסים שם למומחה ואם יפול ביניהם איזה הכחשה יהי' מראין הסכין להרב ר' דוד או לאיזה מורה אחר המוסכם לשניהם והוא יוכיח בין שניהם וכדבריו יקום וזה יהי' שנה תמימה מר"ח חשוון תרכ"ה הבע"ל ואח"כ א"צ יותר רק די לסמוך על עצמו. ג' שבכל עת שישחוט עוף יהי' מורט הנוצות במקום שחיט' אפי' ביו"ט ולא ישחוט בשום זמן בלי מרוטות הנוצות וזה הוי כל הימים. ד' שאם יצא איזה ערעור על שחיטתו ינהג ענוה בעצמו וילך מיד אל המקום ששם הוא הערעור ויקח בידו הדבר הנשחט ויהי' מראה להמורה שנשחט כהוגן וכדין. ה' אם שבודאי אחר שחיטת העופות הוא מכסה כדין אעפ"כ להיות נקיים מד' ומישראל יהי' מכסה תמיד בפני רואים שיראו שהוא מכסה כדין. ו' כשיהי' השו"ב מראין לו ריאה לראות אם זה הוי ריעותא או לא אף שהם לא ישאלו לו על שאר הריעותות מ"מ הוא בעצמו ימשש בכל הריאה ויראה אם יש עוד ריעותא יחפש אחריה לראות מה דינה. ז"ז אין עליו עון ואשמה ובחזקתו עומד וחלילה לפצות עליו עון הן בפניו ושלא בפניו וכו' והשומע לדברינו יתברך בטוב ומיטב:
+
+Siman 7
+
+להרב מו"ה שמעלקי בהרב המנוח מו"ה משה ארי' ליב זלל"ה מק' סאסוב אשר ביקש ממני להתיר האיסור שלי על ר' מרדכי שו"ב שנמצא כמה פעמים בק' סאסוב שהעור במקום שחיטה נחתך ברוחב ומכח שנתעלף והטה הסכין לכאן ולכאן לצדדין ולא חלי ולא הרגיש והוציאו מתח"י כשרה ואח"כ נודע זה ע"י הכרת העור וביקש ממני כ"ה להתירו עתה כי יש לו עדות משוחטים שכעת יכול לשחוט. הנה מה שאני אוסר אין בידי להתיר כי מה שאני אוסר תחלה הוא בעזה"י בישוב הדעת בלי חפזון לכך בודאי כדי לאוסרו. ומלבד שיש לי טעמים שלא נתנו לכתוב שלא להתירו וכדי שלא יאמר דחוי' קמדחינן לי' אפרש לו דמן הדין הוא אסור אחד אפי' הוא בקי כעת עכ"פ יצאה מכשול מתח"י כמה פעמים וקצת העיזו ואכלו מן הבשר אשר כפר בהם אף אחר המצא החתיכות בעור ואחר הנגע בעור בשרו. והשנית מה מועיל העדות השוחטים הנ"ל אחרי שהם העידו עליו גם מתחלה שיכול הוא וע"פ קבלתם נתקבל בק' סאסוב ואעפ"כ לא הי' יכול ואיך נסמוך עליהם עתה והשלישי הכי נכבד בשלמא אם הי' חסרונו שאינו יודע הל' שחיטה בזה שייך לומר שחזר ולמד אבל כאן אין חסרונו מכח שא"י לשחוט דגם מחתך בשר בעלמא יכול להחזיק הסכין בשוה ולא לנטותו לימין ושמאל ואין זה רק מכח עלופו שדרכו להתעלף א"כ בזה בשלמא מן הסתם לא חיישינן לעלופי אבל אם רואין שדרכו להתעלף אף אם אח"כ ראינו ששחט ולא נתעלף אין זה ראי' חדא דבעיר אחרת שאינו שוחט אם שוחט שם הוי רק פעם או ב' ולא הרבה אבל להיות שוחט בפני עצמו אף בקהלה קטנה שיתכן לשחוט ארבעה וחמשה גם בעיר אחרת הברירה בידו ואינו שוחט רק כשמרגיש בעצמו בבריאות חזק אבל בעירו מוכרח לשחוט בכל עת שיצטרך והוא מושאל לאחרים א"כ איך יעשה כשיהי' בחולשת כוחו גם ידוע דבענין חשש עלופי אין כל העתים ואין כל הזמנים שוין ואין האדם במזג אחד תמיד לכך כל דחזינן דדרכו לפעמים להתעלף לא מהני מה שיעידו עליו שכעת שוחט כהוגן ואם יתעקש אדם לומר שאינו מכח עילוף רק מכח שלא הי' יכול לשחוט הנה ת"ל גם לי לב ושכל בחמלת השי"ת ולא נופל אנכי מהם וגם תלי"ת הרבה ענינים ראו עיני ואני אומר שהוא מכח עילוף ואיך אטה את שכלי לומר מותר לכך על משמרתי אעמודה דאיסורי איסור ואין מקום לחשדני ח"ו כי איני מכיר כלל לר' מרדכי לומר שח"ו מחמת איזה נטי' אומר כן רק כפי כן לבי בתמימות:
+
+Siman 8
+
+שאלתו שהי' ב' שוחטים בעיר מכמה שנים מומחים ובעת שהיו שניהם חיים וקיימים הי' בעיר הזאת איש אחד מופלג בש"ס ופוסקים וי"ש ולמד עצמו מלאכת השו"ב אצל אחד מהם וקיבל הודאתו משו"ב מפורסים מסנאטין וקבלתו מהרב מרימאלוב רק בעת שלמד א"ע מלאכת השו"ב אצל אחד מהשוחטים לא רצה השו"ב ללמדו עד שחתם א"ע באלה ובשבוע' שלא להרים ידו במלאכת השו"ב בלתי רשותו כי ירא לנפשו פן ישיג גבולו ואעפ"כ כשהי' השו"ב השני בבית האסורים ברוסיא הסכימו כל הקהל והשוחט הנ"ל להעמיד האיש הנ"ל במקומו והי' עומד זמן רב עד שחזר השו"ב לביתו ועזב האיש הנ"ל המקום הנ"ל ועסק במלאכת השחיטה במק"א וכעת נעדר האחד מהשוחטים הנ"ל ולא נשאר רק השוחט שהי' לומד אצלו האיש הנ"ל ונתרצו העיר והאלמנה לקבל את האיש הזה לשוחט שם כי ראוי לכך ואין רצונו ורצון העיר לקפח פרנסת השו"ב השני וכו'. תשובה. בקצרה גלוי וידוע לכל באי שערי הש"ס והפוסקים בטוש"ע יו"ד סי' רי"ח דבנדרים אין הולכין אחר הלשון רק אחר הכונה כגון בנשבע שלא יעלה עליו צמר וכו' כן ה"נ בזה דודאי אומדן דעת הוי דכוונת השו"ב שלמדו הוי כדי שלא יקפח פרנסתו אבל באם לא יקפח פרנסתו מה לי זה או אחר ודאי אדעתא דהכי לא נדר ואף שחושש השו"ב דמ"מ יומשך לו קיפוח פרנסתו באיזה אופן הנה ע"ז באמת עומד בשבועתו שיראה שלא יומשך ממנו הפסד פרנסה להשני אבל כל עוד שלא יומשך קיפוח פרנסתו אין בידו למחות והוי אומדנא דמוכח שלא כוון בתנאו רק במה שהי' מקפיד ואם הי' אחר בא לעשות כן נמי הי' מקפיד רק את אחר אין בידו למנעו ע"ז כוון להשביעו דעכ"פ הוא לא יגרע פרנסתו בפרט שזה קרוב להפסיד לו יותר מאחר דעלמא אבל במה שמוכרח לקבל אחר בלי ספק ויתכן שגם השוחט שיקבלו יהי' מופלג וירא כמו זה לכך להיות זה גרע מאחר ודאי אנן סהדי שלא הי' דעתו אז להיות גרע מאחר ובודאי טוב תתי אותו לו מלאחר ואף דעתה מקפיד על כך אמרינן דהשתא הוא דאומר כן ומתחלה לא הי' דעתו על כך להיות בו מדת סדום להקפיד על זה נהנה וזה לא חסר לכך אין בזה איסור שבועה או נדר ויכול להיות שם שו"ב בלי רצון השני רק שלא יגיע לקיפוח פרנסת השני כנ"ל נכון לדינא והוא פשוט ונכון:
+
+Siman 9
+
+שאלתם אודות השוחט דקה' הנה רואה אני אחר הגב"ע הנשלח לידי ואחר דברי הרב מו"ה חיים מק"ק העליטש כי דבריו ברורים ואין להרהר אחריהם והשו"ב אסורין ושחיטתן הוי כנבלה כי מעולם לא יעלה על שום בעל הוראה לומר על החשוד על השבועה שיועיל לו היתר אח"כ להוציאו מידי פסול וחשוד ואם מה שכבר היתה והוא לא ידע אחז"ל בקידושין בפסוק אישה הפרה וד' יסלח לה לאשה שנדרה בנזיר ושתתה יין ובעלה היפר לה מקודם והיא לא ידעה שצריכה כפרה ומכ"ש אם באמת בעת עברו הי' אסור אלא שאח"כ הותר דעכ"פ נעשה חשוד וכבר הארכתי בתשו' לק' סקאלי והבאתי ראיות ברורות לזה לכך הדבר ברור שיש לו דין חשוד גם אין לשבועות הללו היתר מה דנשבע לחברו כמ"ש מהר"ח הנ"ל גם לענין תחלתו וסופו בכשרות נהי דהוי ב' דעות מ"מ בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה בהיתר ע"י שוחט כשר וגם בלא"ה היכא דהוי ב' דעות אין מוסרין לו עדות לכתחלה עכ"פ ובלא"ה כיון דמהימן לי' בלא"ה אסור וא"כ נהי שמדינא בעינן תחלתו וסופו בכשרות עכ"פ הם נאמנים לגבי כל אדם וא"כ כל המאמין להם הוי זה השוחט חשוד ואסור לאכול משחיטתו וכל ההיתר של המתיר אינו כלום והשוחטים אסורים.
+גם בנדון הרב כתבתם דכל אחד יכול למחות שלא לקבל רב בפ"ע ומורה הוראה בפ"ע וחלילה לעשות כן לבל יחצו עוד לשני ממלכות ובפרט בעיר קטנה דאין להם כדי ליתן לכ"א פרנסה בריוח ויהיו מוכרחין לקבל איזה מורה מאן דהו ואז הרב לא ידע בין ימינו לשמאלו והמורה לא ידע בין ימינו לשמאלו וילקה הדין לא כן אם יהי' רק רב אחד היודע להורות ויהי' לו פרנסה בריוח ואז יהי' הרב מורה כדת וכהלכה וחלילה לשום אדם להיות מורה בקביעות עד שיהי' לו סמיכה מאת רב מפורסם בזמנו ושיהי' נאמן בלי ריצוי כסף ושוחד על נקי לא לקח אז יהי' יכול להורות ז"ז אין פנאי להאריך השי"ת יתן בלבם אהבת האמת והשלום ויסיר מכם המחלוקת וכולם יחדיו נכוונו לש"ש:
+
+Siman 10
+
+שאלתם בהשוחטים שהעידו עליהם הזובחים שכמה פעמים הי' שאלות על הריאה ואמרו כשיתן להם בשר יכשירו אותם והשו"ב מתנצלים דכוונתם הי' שיקחו טרחא להתאמץ להכשירם או שילכו בלילה וכו'. הנה לדעתי השוחטים הללו אסורין לאכול משחיטתם ושחיטתם המה כחתיכא דאיסורא וכמה פעמים צווחו הקדמונים שלא ליטול שכר מן הכשרות יותר מן הטרפות ואף במקום דנהגו כן היינו רק בסתר דהמנהג כן אבל במקום שאין מנהג הרע הזה או אף במקום דהוי מנהג הזה אם תובעים יותר מן המנהג ודאי רשעים וחשודים לאותו דבר והחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ולא עדיפי מכהנים דאין נאמנים על הבכור מכח דחשודים להנאתם ומכ"ש בזה דאינהו גופייהו נחשדו על כך אסורין לאכול משחיטתן מכאן ולהבא ובפרט דהדור פרוץ בעו"ה ומחיצה שנפרצה אומרים לו גדור וסחור אמרינן לנזירא לכך שחיטתו אסורה ואם הי' באפשר הי' ראוי להכשיר הכלים מה שמשתמשים בהם אחר זמן שעשו כן. נשמט מלעיל. שמה שכתבו שסמכו על המורה שלוקח בשר מן הכשרה. הנה זה אין בו כדי סמיכה חדא דהמורה לוקח רק מכח המנהג ואינו תובע חלקו יותר מן המנהג ועוד מן המורה אין חשש כ"כ דלא אתי להכשיר הטרפה דהשוחטים יוכיחו אבל השוחטים מי יגלה מסתורם וערמימות שלהם לכך הדין כנ"ל:
+
+Siman 11
+
+שא' בנדון השוחט הזקן היטב אשר דיבר רו"מ דחלילה וחלילה לאכול משחיטתו לבדו בלתי שיקח עוד שו"ב ואם אפשר שיהי' מיד מה טוב ואם לא עכ"פ יראו למנות עומד ע"ג איש שיודע מה בענין הזה להשגיח עליו עד אחר החג ואז חלילה לאכול ממנו עד יקחו עוד אחר ומה שרוצה ללמוד את בנו לא מועיל מתרי טעמי כי שהויי מצוה לא משהינן כמ"ש ביבמות מכ"ש במה דהוי דבר איסור וכי ביני לביני יאכלו ח"ו טרפות ועוד בשחיטות לא טוב להיות אב ובנו יחד כי יחפו זע"ז ואין דומה למ"ש באו"ח סי' נ"ה דהש"ץ יכול למנות לבנו לסייע לו לפרקים דשם אין בו חשש איסור אבל בשחיטות שיש בו חשש איסור וחזקת איסור ועיקר לקיחת ב' שוחטים כדי שיהי' א' מתיירא מחברו ואב ובנו נמנין רק לאחד כי מאה קרובים כחד דמיא וכמה מקהי אקהיותא הראשונים למה ע"א נאמן בשחיטה דהוי חזקת איסור א"כ אם באמת לקחו זר מה טוב וכשר ע"פ הדין אבל קרובים הרבה כחד דמיא לכן ודאי דראוי ליקח איש זר מכמה טעמים והאומר דיותר טוב לאכול ספק מלקפח פרנסת אחד זה תורה חדשה ואינו אלא טועה ואולי השומע שמע וטעה ואנו אין לנו אלא הש"ס והראשונים שמוכח מדבריהם להיפך לכן שמעו אלי וישמע אליכם ד' ובפרט דהשעה צריכה לכך דימי הרחמים ממשמשין ובאין הלואי וישמע ה' את קולנו וישלח מלאך ויוציאנו מן הגלות המר וצריכין אנחנו לאפושי ברחמים:
+
+Siman 12
+
+שא' ע"ד השוחט הצדק אתו דודאי אם באין קצת בני עיר לשחוט אצל אחר כדי להרויח פרוטה של השחיטה או מאהבת איש ושנאתו לא מכח חשש איסור יש בזה השגת גבול אבל אם באין לשחוט אצל אחר מכח חשש איסור ואין השוחט דמתא מקובל עליהם מכח חשש איסור לא שייך בזה השגת גבול ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו וכן כתבתי בזה בתשובה לק' זבאריז במהדורא ג' שלי על חו"מ וכתבתי כדברי רו"מ דהיינו דין מלמד ועדיף מיני' ובפרט מה שהרב הצדיק המנוח מוה"ר מאיר ז"ל מפר"ל אסרו בודאי ראוי לפרוש ממנו:
+
+Siman 13
+
+שא' במורה שנתקשר אם יתנו מגרעות להשו"ב בשכרו לא יורה הוא ואם יתנו לו מגרעות לא ישחוט השו"ב ועתה עשו מגרעות להשו"ב דעד הנה הי' נוטל הכרכשות גם מן הטרפות ועכשיו אין רוצים ליתן רק מן הכשרות והמורה אינו מקיים את החיוב שלו הנה גוף הדבר מה שנותנין להשו"ב רק מן הכשרות כבר מקהו אקהיותא כמ"ש ביו"ד סי' ח"י ואף להמקילין שם נראה דהיינו דוקא אם המנהג כך מעולם ליתן רק הכשרות והשו"ב שנתקבל ידע מזה המנהג ואדעתא דהכי נכנס לכך לא חיישינן דאין זה סברא לומר דנכנס מתחלה ע"ד לעשות ערמה ולהכשיר אבל אם הי' תחלה שם המנהג ליתן גם מן הטרפות וכעת רוצים לגרע משכרו ודאי יש לחוש כיון שמגרעין שכרו יורה לנפשו היתר ויבא להכשיר בכונה ודאי יש למנוע המנהג הזה וכעת נדבר נדון הרב ודאי דבריו נכונים מטעמים שלו ואני מוסיף דהנה זה הוי בכולל כיון שאסר על עצמו שלא יורה שום הוראה והרי הוראה להכשיר ודאי אסור גם הוראה להטריף ג"כ חל האיסור גם בלא"ה מה הוי לאפרושי מאיסורא הרי אף אם לא יורה מספיקא פרשי אינשי וממילא מה הוי בהוראתו אפרושי מאיסורא גם אף דהוי בכתב כבר כתבתי בחבורי דעכ"פ מדרבנן ודאי חל אף בכתב כמו בנדר בדבר שאין בו ממש שחל מדרבנן בע"ה ולדידן כ"ע דינם כע"ה כמ"ש שם בש"ע גם התרה אין לו כיון דהוי בשביל טובה שעשה לו דהשוחט התחייב כנגדו לכך בודאי הדין עם השוחט:
+
+Siman 14
+
+ע"ד שאלתו בשוחט מו"ה יוסף שיש עליו כתב מאנשי העיר להיות לו חזקה עולמית בעניני השחיטה ואח"כ רצה ר' יוסף לקבל לו מסייע את ר' ישראל על ג' שנים ור' ישראל נתן לו כתב בנדרים וחרמות ובאיסורים שאחר ג' שנים לא ישחוט שם שום דבר בלי רשיון ר' יוסף ואחר כלות ג' שנים נתרצה ר' יוסף לקבל עוד את ר' ישראל על ב' שנים וחזר ר' ישראל ונתן לו כתב מחדש כמשפט הראשון ובכלות הב' שנים אינו רוצה ר' יוסף עוד את ר' ישראל להיות שוחט בלי הסכמתו. הנה לדינא יפה כתב רו"מ כי חלילה לר' ישראל לשחוט שם שום דבר הן בהמה והן עוף ואם יעבור וישחוט הוי שחיטתו כנבלה ומי שלא ירצה לשמוע וישחוט אצל ר' ישראל הכלים שלו טרפה וחלילה לאכול אצלו או להשתמש בכליו והשומע לדברי ישכון בטח ושאנן כו':
+
+Siman 15
+
+ע"ד שאלתו ויובן ממילא מתוך התשובה הנה לדעתי אין בזה בית מיחוש על השו"ב ואף ערעור כל דהו אין עליו והנה מה שחתמו בני העיר שאם ישחוט אחד בלי חברו יהי' שחיטתו עליהם כנבלה הנה מצד נדר אין בזה בית מיחוש חדא דהוי בכתב ואת"ל נדר מהני בכתב היינו בלשון בינוני שיכתבו אנחנו מקבלים ולא בלשון עבר שכתבו קבלנו עלינו וזה הוי רק לשון הודאה ולשון הודאה אינו לשון נדר ולא מהני הודאה רק בממון ועוד כיון שלא הוי כתב ידן רק חתמו נמי לא מהני בנדר ושבועה כאשר כתבנו כל זה בכמה תשובות ועוד כיון שכתבו להיות אסורה כנבלה הוי מתפיס בדבר האסור ולא הוי נמי נדר ועוד שלא כתבו דהבשר יהי' נבלה רק שחיטתו יהי' כנבלה וזה הוי דבר שאין בו ממש ולא חל עליו נדר מן התורה ואין לנו בזה חשש רק דעכ"פ הוי קהל שפסלו שחיטת הכל דהוי שחיטתו אסורה כמ"ש בתשובת הרא"ש ובש"ע סי' א' והנה בין כך או כך אין בזה חשש חדא דאפי' הוי חשש נדר דאורייתא מ"מ קיי"ל בנדרים סי' רי"ח דבנדרים אין הולכין אחר הלשון רק אחר הכונה וכיון דכת"ר אומר דכל עיקר התקנה הוי מחשש הסכין א"כ אף שבלשונם כתבו שלא ישחוט אדם בלתי חברו לא אזלינן אחר הלשון רק אחר הכונה והכונה הוי רק על בדיקת הסכין והרי כאן כיון שהי' הסכין בדוק משניהם מן הלילה וגם אחר גמר שחיטת האחד בא השני ובדקו ומצאו יפה אין בזה שום חשש גם הרא"ש והש"ע מיירי רק לענין אותה השחיטה שכבר שחט שהיא אסורה ולהבא תליא בזה אם כבר האכיל להם דבר האסור לכך הוי כחשוד לאותו דבר ושוב לא מהני אף אם יסכימו להכשירו להבא אבל אם לא האכיל עדיין א"כ אינו חשוד להאכיל נבלה ובפרט דעשה כן בפירסום והודיע לשוחט השני א"כ ידע דהשוחט יודיע הדבר ולא יאכלו ממנו א"כ לא האכיל דבר איסור גם נדון בזה כשוגג שסבר שמפני כבוד שבת ושעת הדחק מותר לו לעשות כן ואם הי' נשאל להרב הי' בעצמו מתירו והוי עכ"פ אומר מותר ואומר מותר שוגג ובשוגג מותר שחיטתו כמ"ש התב"ש סי' ב' ומה לי שוגג אחר או אומר מותר לכך אין בזה חשש כלל ואין עליו ערעור אפי' כל דהו:
+
+Siman 16
+
+שאלתו בנדון השוחטים שמניחים לתלמידיהם לשחוט כשהם אינן בביתם ועדיין לא נטלו קבלה חנה ח"ו לעשות כן ושחיטתם אסורה כשאין שוחט שנטל קבלה עע"ג. ומ"ש רו"מ איך משכחת לה שיטול קבלה הרי צריך לשחוט לנסותו לק"מ דהכלל כך דכל איסור השחיטה בלי קבלה הוא מטעם חשש אחלופי דאם אין לו קבלה אתי למחלף באיש אשר לא למד הל' שחיטה ואינו אומן ובלי אחרים עע"ג לכך עשו משמרת למשמרת ואסור כל שחיטה בלי קבלה אך זה אם שוחט סתם אבל אם שוחט כדי לנסותו ולא אתי למחליף באחר זה מותר אבל מה דלא הוי לנסותו אסור בכל ענין וגם מי הגיד דאותן הדברים ששוחט המה מותרין באכילה דלמא הוא שוחט לנסותו ואף ששחט יפה מוכרו לנכרי או לכלבים לכך לא יניח לתלמידיו לשחוט כל שלא נטלו קבלה ובפרט שלא בפניו. ואם אין השוחט בביתו לשחוט ע"י נכרי מכח שצריכין לטרפה חס לעשות כן דאין עושין סחורה בנבלות וטרפות:
+
+Siman 17
+
+שאלתו בשו"ב שהוא אבל ר"ל בתוך זי"ן אם מותר לשחוט בליכא אחר וכבר ראה בחכמת אדם שמתיר אך לא נ"ל דבריו. תשובה. הנה אם כי בטעמיה יפה השיג רו"מ דודאי אין ראי' ממלאכת יו"ט דהוי מצוה וגם אין ראי' ממשרת הבית דשם עושה בביתו ואינו הולך למק"א משא"כ בשוחט וגם מ"ש דאינו הולך לטייל הרי השמש אוסר הטו"ז לעשות צרכי בהכ"נ וגם אינו לטייל ואם כי דבריו נכונין מ"מ הדין נכון דמותר כיון דעכ"פ הוי דבר האבד הן אם הוי דבר האבד לו או דהוי דבר האבד לאחרים והן אמת דאני אוסר דבר האבד בפרהסיא מ"מ בשוחט הוי ממ"נ אם שוחט לאיזה יחיד יעשה באמת בצינעא שלא יראנו אדם ואם שוחט לרבים שוב י"ל כיון דפרהסיא אסור מטעם חשדא ובשל רבים ליכא חשדא כידוע וידעו כי אם לא הי' דבר האבד לא הי' מניחין אותו לשחוט לכך ליכא חשדא ומותר לשחוט אף בפרהסיא ואין להחמיר בזה במלתא דרבנן. [ואחד שאלני תינח אם הוי מטעם מלאכה אבל מה נעשה למ"ש בשו"ת בית יעקב שמתוך אבלו לא ישים אל לבו לשחוט ולבדוק הסכין כהוגן. הנה דברי הבית יעקב אין נראין וראי' קצת מש"ס סוכה (דף כ"ה ע"ב) אמר רב אבל חייב בסוכה וכו' עד קמ"ל הנ"מ צערא דממילא הכא הוא דמצער נפשי' איבעי לי' ליתובי דעתי' ופרש"י חובה עליו ליישב דעתו למצוה עיי"ש וא"כ ה"נ בשחיטה כיון דהוא מצער נפשי' חובה עליו ליישב דעתו למצוה ובפרט שלא להכשיל הרבים ובודאי יעשה כן ואם נאמר כדברי רו"מ אם אירע לו לשוחט שטבעה ספינתו בים וכו' ובע"כ כתירוץ הש"ס שם דזה הוי טרדא דרשות כן ה"נ בזה וחזקה דודאי יכוין דעתי' ויסיר ממנו הצער ואם אין בידו לכוין דעתו הוא עצמו לא ירצה לשחוט ואני מדבר רק אם הוא רוצה לשחוט אם הוא מותר בזה כתבתי כיון דרוצה לשחוט יודע בנפשו שיוכל לכוין דעתו בזה מותר לו לשחוט ואין עליו איסור מכח אבלות וז"פ:]
+
+Siman 18
+
+ע"ד שא' בנדון השוחטים שגונבים זה מזה. הנה ודאי לפי הדין הי' יכול רו"מ לפסול שחיטתו לגמרי כי אם השוחט אסור ליקח שכר מן הכשרות יותר מן הטרפות דיש חשש בשביל הנאת ממון להכשיר א"כ נהי דבאינו נוטל יותר ליכא חשש זה היינו באם אין רואין שחשוד אממונא אבל אם רואין דחשוד אממונא ואוהב ממון של גזל ודאי דיש לחוש דיבוא להכשיר הטרפה בשביל ממון שיתנו לו ובזמן הזה מאן דחשוד אממונא חשוד על הכל ואף דקיי"ל חשוד על הגנבה לא חשוד על השחיטה הנה זה אינו מוסכם דהרי איכא חד תירוץ דנתן לאחר לשחוט אבל י"ל דחשוד גם על השחיטה ועוד דעתה נשתנו האנשים וכי ח"ו שנאכל משחיטת הגנב וכה"ג כתב הח"י ה"פ סי' תמ"ח דבזה"ז כולם עובדי להכעיס נינהו לכך מה"ד הי' ראוי לאוסרו אך היות כי אין בידנו להעמיד הדת על תלו לכך אם ישבעו בפועל ממש שלא יגנבו יותר זה מזה ואם יגנוב יהי' אסור לו לשחוט לעולם וישבעו כן עד"ר אז יתיר להם לשחוט ויהי' אהבה ביניהם אך מי שירצה להיות שוחט בלי שבועה יאסור לו שחיטתו לעולם ויהי' נדחה מפרנסתו בלי חשש ופקפוק כלל. ומה שתמה עמ"ש בטוד"ת להוכיח דבדיקת הריאה דרבנן מקרבן תמיד ועז"כ שמא הי' שם בדיקת פנים הנה לא עיין בלשון במשנה פ"ג דתמיד בסדר הקרבת התמיד לא זכר כלל שיעשה שום דבר קודם זריקה רק אח"כ וכן עיין בלשון הרמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ו הל"ב וז"ל והמדשן מדשן את המזבח בשעה שזה שוח�� את התמיד ואח"כ זורק את הדם זה שקבלו עכ"ל מוכח דאין שום מעשה בין שחיטה לזריקה וז"פ וברור:
+
+Siman 19
+
+שאלתו על השו"ב המקילין באם אין הסכין טוב אחר שחיטה שמשפשפין על היד ואם נעשה טוב מכשירין השחיטה כידוע שפגם ממש לא יעבור מן היד בשום אופן אם לא על האבן וכל דעובר על היד אינו פגם רק דבוק מאיזה דבר מלמעלה. הנה שאלתי להשו"ב דפ"ק וכאן נשחטו למאות ולאלפים ואמרו ג"כ שעושין כן ואמרו שאם לא יעשו כן לא יוכשר אחד מני אלף. והנה לדעתי שום בר שכל לא יכחיש זה לומר שע"י העברה בבשר יתחדד הסכין ויסור הפגימה כי זה דבר נמנע. והנה כעין סמך לדברינו ממ"ש הפוסקים בהל' יו"ט סי' תק"ט גבי סכין כהלכה ואין מורין כן ולמה לא כתבו לרבותא דלהעבירה ע"ג יד נמי אין מורין כן ובע"כ דע"ג היד מורין כן לכתחלה דבזה לא שייך לחדדה ובזה יובן מה דאמרינן בביצה כ"ח וחזיתי' לדעתי' דלחדדה עביד וקסבר הלכה ואין מורין כן ולכאורה אין לו הבנה דבמה חזא לדעתיה דלחדדה עביד אך לפי הנ"ל י"ל הכונה כך דאי להעביר שמנוניתי' הי' לו להעבירה ע"ג היד וא"א לבוא לידי חידוד ומדהעביר' ע"פ דדיקלא מוכח דכוונתו לחדדה וז"ב ואמת וח"ו לומר על כלל ישראל שנכשלים באיסור כזה ובחנם הרעיש רו"מ העולם בזה ושוב ראיתי בחת"ס הביא ג"כ ראי' זו להכשיר ומ"מ העלה להחמיר והנה אם נראה דהצדדים נתעקמו בזה אני מודה דטרפה ואין אני מתיר רק אם נראה הרגשה באצבע שאינו שוה בזה י"ל דהוא מחמת לחלוחית בעלמא בזה אני אומר דכשר אם הלך ע"י היד והבן:
+
+Siman 20
+
+במ"ש המחבר בסי' ט"ז סעיף ט' לפיכך חש"ו ששחטו וכו' לכאורה הי' נלפענ"ד דהיינו דוקא אם שחטו לצורך דבר הרשות אבל אם שחטו לחולה כגון שהי' החולה צריך לבשר ולא הי' לו רק בהמה חי' ולא הי' לו מי לשחוט רק החש"ו או שהוצרך לנחור לצורך חולה שיש בו פ"נ בכה"ג כיון דהוי לדבר מצוה הוי נחירתו זו שחיטתו ואסור לשחוט בנו אחריו וראי' ממ"ש ביומא ס"ד דמשני שם רבא כגון שהי' לו חולה בתוך ביתו ושחט אמו ביוה"כ ופריך וכה"ג מי אסור ומשני דחייתו לצוק זו הוא שחיטתו והרי באמת דחי' לצוק גרע אף מנחירה ואעפ"כ כיון דהוי לצורך מצוה עומד במקום שחיטה א"כ ה"נ אם שחט לצורך חולה ע"י חש"ו או ניחר כיון דמצוה קעביד וה"נ הוי מצוה יותר משעיר המשתלח ה"נ נחשב נחירה זו במקום שחיטה וא"ל דש"ה דהוי הכשרו בכך דוקא ואם הי' שוחטו לא מהני רק דחי' בזה הוי הדחי' במקום שחיטה כיון דהמצוה הוי דוקא בכך אבל הכא דאין המצוה דוקא בנחירה או בחש"ו ואם הי' מוצא לשחוט כראוי לא הי' רשאי לנחור רק כיון דליכא שוחט נוחר ומעקר בכה"ג לא הוי הנחירה כשחיטה ז"א דנהי דהכשרו בכך אכתי מנ"ל דעשתה התורה זו כשחיטה ומנ"ל לומר דדעת התורה הוי דדחי' זו יחשב כשחיטה ובע"כ דמסברא ס"ל כיון דמקיים בזה מצוה הוי חשוב ונחשב כשחיטה וכיון דסוף סוף מת הוא ומצד הסברא לולי דגלי קרא דבאו"ב בעינן שחיטה הוי מסתברא לאסור אף בנתנבלה דסוף סוף המית שניהם ביום אחד רק דגלי קרא דלא תשחטו דבעינן שחיטה אמרינן דלא גלי קרא למעט רק באם נחרו לצורך דבר הרשות אבל אם נחרו והמיתו לדבר מצוה עובר עליו כאלו שחטו א"כ ה"ה בשחטו חש"ו או נחרו לצורך החולה נמי חייבין עליו משום או"ב ודין זה ברור לדעתי אלא כיון שאין כחי לחדש דין כזה נראה דבכה"ג יכסה בלא ברכה דספק ברכות להקל:
+
+Siman 21
+
+במ"ש הרמ"א בסי' כ"ד סע"ה בהג"ה והמנהג להטריף אפי' חתך רוב המפרקת וכו' השיגו עליו הטו"ז והש"ך ולדעתי נראה ראי' ברורה מהש"ס דאסור מדינא מע"ז דף ס"ג ע"ב דפריך שם ונשח��י' משחיט ומשני אתי בי' לידי תקלה ופריך ולשויא גיסטרא ופרש"י יחתכנה לשנים וכו' דלא אתי בי' לידי תקלה וכו' והנה אין סברא לומר דכוונת הש"ס דלקרע אותה לשנים הגבה וכדומה חדא דא"כ תקשה למה נקט דוקא גיסטרא ולא נקט לנחור אותה או לעקור הסימנים כדאמרינן בעלמא נוחר או מעקר או איזה הריגה ומיתה שהורגין הבהמה ובודאי מתה בהו הבהמה יותר מהר מקריעה לשנים דהוא מיתה משונה ביותר או דלפרוך לשחטה בסכין פגום או למעלה ממקום שחיטה וכדומה הרבה שאין מספר ולמה נקט דוקא גיסטרא ועוד תקשה הרי דעת רש"י שם לעיל מובא בתוס' בע"א ובדף י"א בפרש"י דאסור לגרום טרפות בידים לבהמה טהורה וא"כ תקשה עליו מן הש"ס הזה דאם טרפות אסור לגרום לבהמה טהורה מכ"ש נבלה לשויא נבלה ממש ומה פריך הש"ס לשויא גיסטרא הרי אסור לגרום נבלות וטרפות ואף התוס' שהקשו על רש"י למה לא הקשו ממימרא מפורשת כאן לכך נראה דכוונת הש"ס להך גיסטרא האמור בפ"ג דחולין והוא בפוסקים כאן. דהיינו לחתוך המפרקת לפנים אחר שחיטה וקאי קושיא זו אלעיל מינה דפריך ונשחטי' מישחיט ומשני דלמא אתי בה לידי תקלה ואהא פריך דלאחר שחיטה לשויא גיסטרא ולחתוך המפרקת ואז ליכא חשש תקלה כיון דחתך המפרקת אסורה באכילה אף בחולין ולדעת רש"י ליכא כאן חשש דאין גורמין טרפות לבהמה דזה אין שייך רק כשהבהמה בחי' אסור לגרום לה טרפות אבל כאן כיון שנשחטה תחלה בהכשר א"כ חשוב כמתה ומותר לאכול כבר מבני מעי' וכדומה א"כ כיון שכבר היא כמתה מותר לו לעשות בבשרה מה שירצה אף לאסרו באכילה באיזה איסור שיהי' ולענין הבהמה עצמה הוי כחותך בשר בעלמא מה שחותך אחר השחיט' המפרקת ולענין תקל' ליכא חשש כיון דלאדם אסור' באמת אף בחולין ליכא חשש תקל' ומכ"ש אם נימא דהך איסור דלא לשויא גיסטרא הוי מדרבנן ואף שנלמוד מקרא הוי רק אסמכתא בעלמא א"ש יותר דאיסור זה של אין עושין לה טרפות ליכא חשש איסור דאורייתא רק בדרבנן ואין איסור לגרום טרפות לבהמה רק טרפות דאורייתא לא דרבנן לכך לתקלה ליכא למיחש כיון דעכ"פ אסור מדרבנן ולאיסור דאין גורמין טרפות לבהמה ליכא כיון דמן התורה מותר זה נראה ברור פי' הסוגיא והן אמת שלשון רש"י שפירש יחתכנה לשנים משמע שהיא עצמה יחתוך לשנים ולא פי' יחתוך המפרקת לשנים משמע שעל היא עצמה קאי לא על המפרקת דהתם בפרק השוחט נקט רש"י שלא יחתוך המפרקת לשנים וכאן לא נקט לשון מפרקת משמע דעל עצמה קאי אך מלשון שכתב יחתכנה ולא כתב יקרענה לשנים כדרך כל מקום שנקט לשנים לשון קריעה משמע מזה שהכונה שבדרך שחיטה יעשה כן בסכין כפירושנו בפרט מכח הוכחות הנ"ל מגוף הש"ס למה דוקא מגיסטרא וכנ"ל לכך נראה ברור פי' הסוגיא כמ"ש וראי' גדולה דאסור בחתך המפרקת לשנים כנלפענ"ד ברור:
+
+Siman 22
+
+נדון התקנה של השוחטים. יפה עשה רו"מ לפעול להיות ב' שוחטים בקה' וכשיגיע זמן שקבעו אנשי עירו לקבל עוד שו"ב שני חלילה להשוחט שמכבר לשחוט שום דבר שם עד שיהי' עוד שוחט אחר רק עוף לחולה ח"ו מותר לו לשחוט ובלא"ה אסור לו לשחוט ואם ישחוט שחיטתו אסורה.
+ובנדון התקנה בין המוהלים בודאי המוהל הזה ראוי לקונסו כי אף דיש לדון אם חרם דכתב חל אך חדא דהנו"ב כתב דחרם חל בודאי בכתב ועוד אף בשבועה כתבנו בנ"ז דעכ"פ מדרבנן הוי שבועה בע"ה כמו בנדר בדבר שאין בו ממש ואנן כ"ע כע"ה דיינינן כמ"ש בסי' רי"ג לכך בודאי ראוי לקונסו במה דאפשר. ונדון שהקשה על הר"ן בנדרים דף פ"ה שהקשה דלמא ישאל על נדרו ונמצא מתהני מדידי' והקשה רו"מ הרי אם ישאל ��ל נדרו מותרין לגמרי לק"מ דהכונה דאיך נוטלין בע"כ דהרי אם לא אסרו אסורין ליטול בע"כ וא"כ איך מתהני מדידי' בע"כ דלמא ישאל עליו וז"פ.
+ובנדון השו"ב אשר כתב איזה דברי בוז אל הרב וחזר ופייסו. ודאי אין עליו חיוב נדוי כלל ומי שגוזר עליו נדוי הוא שלא כדת ויכול השו"ב לומר אדרבא ומכ"ש דאין לו העברה מכח זה:
+
+Siman 23
+
+שאלתו וז"ל בעיו"כ כשהולכין השו"ב לשחוט אצל הבעה"ב לביתם ומכבדים לכ"א לכסות דם השחיט' ולפעמים כשבאים לבית אשר שם שני בעה"ב נוהגין דכ"א חוטף מעט עפר ומניח בצדו והשו"ב שוחט את העופות השייכין לזה לתוך עפרו וכן לשני לתוך עפרו אשר הניחו ושניהם מכסים איש את שלו אם רשאים לעשות כן לפי המבואר ביו"ד סי' כ"ח שחט מאה חיות ועופות כיסוי אחד לכולם ואפי' הי' לפניו הרבה לכסות כיסוי אחת לכולם וכאן כ"א מברך לעצמו. תשובה. הנה בראש כל אני אומר ודאי אם רצו לצאת כל הסברות הי' אפשר שהשו"ב ישחוט של זה ושל זה ואח"כ יכסה אחד ויברך השני יענה אמן ויכבד אחד לחברו לברך גם הרי אחז"ל בברכות גדול העונה יותר מן המברך וא"כ בזה יצאו הכל וכל אחד יכסה שלו. ואף אם לא יעשו כן הנה מצות כיסוי הוא ליתן עפר למטה ועפר למעלה והנה מה דקיי"ל דמי ששחט הוא יכסה היינו שיתן הוא העפר למטה ועפר למעלה אבל כאן כיון דכל בעה"ב נותן הוא העפר למטה א"כ כבר התחיל הוא במצוה והמתחיל במצוה אומרים לו גמור וא"כ עליו לכסות גם למעלה ואין על השוחט איסור גורם ברכה שא"צ ואם הוי בזה גרם ברכה שא"צ הבעה"ב המתחילין ליתן עפר למטה הם הגורמין כן לא השוחט זה חדא. ולולי כל זה נראה דאין זה חשש גורם ברכה שא"צ והנה מ"ש רו"מ בפתח דבריו ראי' מהל' בהמ"ד דקיי"ל דיכולין לחלק הנה חוץ ממ"ש רו"מ משם דמה דקיי"ל דאסור לגרום ברכה שא"צ היינו באם ליכא שומע כלל אבל כאן כיון דהיוצאים בברכת אחד צריכין לשמוע כל הברכות ולענות אמן והנה שומע הוי כעונה וכמ"ש רש"י בסוכה דגם באמצע תפלת י"ח יעשה כן וא"כ אף אם יוצאים בברכת אחד הוי כאלו בירך כ"א לעצמו א"כ אף כשחולקים אין כאן גרמות ברכה שא"צ. והנה חוץ זה נראה דאין בזה חשש גרמות ברכה שא"צ דכלל זה הוי רק אם הגרמא הוי ברכה יתירא לבד אבל אין בו תוספת מצוה אבל היכא דיש כאן תוס' מצוה לא שייך לומר דגורם ברכה שא"צ דהרי כנגדו מוסף מצוה ולכך אם יהי' השוחט מכסה יהי' האחד העושה מצוה ואם מכבד לאחרים שנים או שלשה עושין מצות כיסוי א"כ כ"א רוצה לקיים המצוה והוי תוספת מצוה וכבר אחז"ל והביאו רש"י בפ' בחוקותי דאינו דומה יחיד העושה מצוה לרבים העושין מצוה א"כ לא שייך בזה גורם ברכה שא"צ וז"ב לפענ"ד. ומה שרצה רו"מ לחלק דמה שאמרה התורה מי ששחט הוא יכסה היינו דוקא בעוף שלו אבל בעוף של אחר יכול הנותן עוף לומר שהוא יכסה זה אינו נ"ל דהרי הוא מתנה עמש"ב ותנאו בטל ואין בידו להתנות כן.
+ובנדון הפלוגתא של התב"ש והכו"פ אם השוחט יכול לכבד לאחר הכיסוי בתורת שליחות או לא כתבתי בזה בילדותי וכעת נ"ל בקיצור להכריע כך דבאם העוף של השוחט בעצמו אז הדין כהתב"ש כיון דמצוה בו יותר מבשלוחו אבל אם העוף של אחר הנה חיוב השחיטה על בעל העוף והשוחט הוי רק שליח של בעל העוף א"כ בזה לא שייך לומר מצוה בו יותר מבשלוחו כיון דהוא עצמו רק שליח הוא ולכך נהי דהתורה אמרה מי ששחט יכסה מ"מ הוי רק שליח ולכך יכול לעשות שליח אחר ובפרט למה דקיי"ל באהע"ז סי' קמ"א דכולהו שלוחי דבעל נינהו וא"כ ה"נ אף אם יעשה השוחט שליח אחר לכיסוי הוי זה השליח של הכיסוי שלוחו של בעל העוף ומה לי ז�� או זה לכך יכול לעשות שליח אחר ובזה הוי בתורת שליחות דהרי אף אם השוחט יכסה אין המצוה שלו רק של בעל העוף רק דהשוחט הוי שלוחו א"כ יכול לעשות שליח אחר ובזה נמי נסתלק ערעור של רו"מ דגורם ברכה שא"צ דבזה שאני כיון דאף אם השוחט יכסה הוי רק שלוחם וגוף המצוה הוא של המשלחים א"כ אם מחזיר לכ"א את שלו אין זה בכלל גורם ברכה שא"צ ומותר:
+
+Siman 24
+
+ומה ששאל באם השוחט שוחט עופות במקום שאין רשאי לברך שצריך להרחיק אל מקום אחר לברך ברכת השחיטה אם יכול תיכף לברך גם ברכת הכיסוי כדי שלא יצטרך להרחיק פעם ב' מן המקום ששחט ולברך. הנה חס מלהזכיר לעשות כן וראייתו מסי' י"ט דשחיטה אינה הפסק בין הכיסוי זה אינו כלום דהנה ברכה צריך ב' ענינים אחד שלא יהי' הפסק בין הברכה להמצוה והשנית הוי להיות סמוך לעשייתן להיות עובר לעשייתן אבל לא עובר דעובר ולכך אם מברך עתה על הכיסוי דהוי סמוך לעשייתן רק מחשש הפסק בזה קיי"ל דהשחיטה אינה הפסק בין הכיסוי להכיסוי אבל אם יברך קודם השחיטה על הכיסוי שיהי' אחר שחיטה נהי דאינו הפסק אך עכ"פ אינו סמוך לעשייתו והוי עובר דעובר ולא מהני כיון דעתה אינו מברך על הכיסוי מיד רק תחלה ישחוט וז"ב ונכון:
+
+Siman 25
+
+נשאלתי בתרנגולת שנמצא בהקנה מחט תחוב לחוץ מעבר לעבר וקצת מחט תחוב לחוץ. והוריתי להיתר והיינו דנהי דרוב הנבלעים דרך הושט היינו אם לא נמצא בקנה ממש אף דנמצא סמוך לקנה מ"מ קיי"ל רוב וקרוב הולכין אחה"ר ואמרינן דדרך הושט בא כמ"ש הפמ"ג בכמה דוכתא אבל היכא דנמצא בתוך הקנה הרי הוי מקומו ממש וכבר כתב הסמ"ע סי' רנ"ט וכן המפורשים בשם הרמב"ן פ"ב דב"ב דהיכא דהוי מקומו ממש הוי קרוב עדיף א"כ ה"נ אזלינן בתר מקומו דנמצא בקנה ואמרינן דבלעו בקנה וממנו נתחב לחוץ וקנה נקיבתו ברובו ואין לחוש שמא עשה נקב בושט ז"א דהרי בעצם הנמצא על הריאה חולקין הרבה על הטו"ז בס"ס ל"ט וס"ל דכשר ולא חיישינן לנקיבת אברים הפנימים ולא חיישינן לזה רק אם הוי קוץ שמכה בכח והביאו ראי' מנשבר הצלע ויש בו עיקוץ דאין חוששין לנקיבת הריאה ואברים הפנימים עיי"ש בפמ"ג במשבצות ס"ס ל"ט וא"כ ה"נ ע"י המחט כיון דתלינן שנבלע בקנה ומשם אינו יוצא בכח לא גרע מנשבר הצלע או עצם הנמצא על הריאה דלא חיישינן לנקובה ואינו דומה למ"ש הפמ"ג שם דאינו דומה למחט הנמצא בריאה דחיישינן מכח דשם יש כח הדוחה עיי"ש חדא די"ל דבקנה ליכא כח הדוחה כיון דאין דרכו להיות נבלע בו דבר אין שם כח הדוחה ואף אם יש שם כח הדוחה מ"מ כח הדוחה לא מהני רק לגבי עצמו כיון דהוי מונח בו ואין זה מגוף הריאה ואינו שייך לו כח הדוחה דוחה אותו לחוץ וכיון דסופו לינקב ולצאת חיישינן שמא כבר ניקב וזה לגבי גוף הריאה אבל כאן דלנקיבת הקנה אין לחוש דפסיקתו ברובו רק לחוש לנקיבת הושט אין כח של הקנה מכריח להיות ניקב הושט ואפשר לו לצאת בלי נקיבת הושט או מצד אחר שאין שם הושט ואין סופו לנקוב הושט כודאי לכך אין לחוש בזה לניקב הושט והוריתי להיתר. שוב ראיתי ראי' לדין הנ"ל בש"ך סי' מ"א ס"ק ח' בשם הרשב"א והעט"ז שם מפורש כיוצא בזה ממש ואף דהש"ך מביא דהרש"ל חולק מ"מ הביא שם דרוב המתירין. ולפמ"ש מסתבר טעמייהו כנ"ל. ומ"ש הרמ"א בסי' ל"ג סעיף ט' דאם הוי ספק דלמא ע"י קוץ טרפה היינו בקוץ הבא מבחוץ דבזה כיון דאין לפנינו קוץ בקנה בפנים לא תלינן בליעה דבזה שוב אזלינן בתר רובא דרוב הנבלעים הוי בושט לכך בע"כ אם הוי ע"י הקוץ הוי מבחוץ ומבחוץ הוי בכח וחיישינן לנקיבת הושט וז"ב ונכון ומה דלא תלינן במחט ובליעה היינו מה"ט גופו כיון דרוב הנבלעים דרך הושט וכאן לא נמצא קוץ מבפנים לומר דהוי מקומו ממש לכך לא תלינן רק או בושט או בחוץ אבל אם נמצא בפנים עדיף דהוי מקומו ממש ולא אזלינן בתר רובא ותלינן דהוי דרך בליעה ולא בכח ודו"ק:
+
+Siman 26
+
+שאלתו בנדון נוצת העוף (בראשו) הנה כך אני מורה שבאם העור דבוק אל העצם אזי אני מטריפו דוק ותשכח דאז הוי סימן דהעצם הוי נשתנה מראיתו והוא בלאה כמו נצרר הדם וסביבותיו יש כמה נקבים כמעט כשיעור איסור בבהמה גם ניכר דהוא מחמת מכה כיון דנצרר הדם ונשתנה גם מדביקת העור בעצם ניכר כן דהוי מחמת מכה אבל אם אין העור דבוק בעצם אז העצם לבן ואין בו חרבה נקבים בזה אני מכשירו וכן ראוי להורות:
+
+Siman 27
+
+שאלה באופן אחר. לענין הטשיביס בעופות אני מטריף אם אני רואה שהעצם המוח גבוה שם והעור דבוק בו אז בלי בדיקה כבר אני מובטח שיש שם נקבים והוי בו נקבים אפילו לערך שיעור איסור בבהמה גם ניכר דהוי מחמת חולי דהמראה שם בלאה ולא לבן והוא טרפה בפשיטות וא"צ אפי' בדיקה:
+
+Siman 28
+
+שאלה מק"ק לעשנוב שאירע ששחט השו"ב שני כבשים אצל איש אחד והי' באחד משני הכבשים ב' וורדות בימין במקום הורדא ולא הי' בשורש והא' היתה הפוכה והטריף השו"ב רק שאמר דרך צחוק לבעל הכבשים אתה גנב ואביך גנב יש בכבש ב' כבשים ואתם טרפה ואח"כ נתק הורדא כדרך שעושין בכשרות וטעו כל העומדים וגם בעל הכבשים וסברו שכשר ומכרו הב' כבשים בחזקת כשר ואחר ח' ימים שחט ג"כ הבעה"ב אצל השו"ב הנ"ל והסיח לפי תומו שהאחד הי' טרפה והלכו להרב והכשיר הרב את הכלים וגם הבשר שהי' עדיין עוד בעת השאלה מחמת שהשו"ב אמר לו שהי' שניהם שוין והכשיר ע"פ הוראת מקצת אחרונים שמכשירים בשניהם שוין באחת הפוכה בהפ"מ והוראה זו תמוה דמי יודע אם הי' שוין עכתו"ד.
+תשובה. מ"ש רו"מ לחוש דלמא לא היו שוין ובהמה בחזקת איסור עומדת בזה טעה דספק זה הוי בטרפות ולא בעסקי שחיטה ודוקא לענין ספק בשחיטה הוי בחזקת איסור עומדת אבל אם נשחטה רק לענין ספק בטרפות הוי בחזקת היתר ובשביל מה שאמר הוא בפיו שהיא טרפ' לא יצאה מחזקת היתר ובפרט שלא אמר שהטריפה מחמת שאינן שוין והגדולה הפוכה רק שאמר סתם טרפה והיינו דהחמיר כדעת המחמירין בשוין א"כ בשביל זה לא יצאה מחזקת היתר לומר דמן הסתם היו שוין ולסמוך על המתירין בשוין ולא גרע זה מדין מבואר בסי' ל"ט מאחד אומר בגב ואחד אומר בחיתוך דמעמידין הבהמה בחזקת היתר והרי בב"א האומר תחלה לא אסרינן לה רק מטעם דהראשון הוי כשנים כמ"ש הש"ך והטו"ז ולמ"ל הך טעמא ולהביא ראי' מיבמות הרי בלא זה כיון דאסרה הראשון הו"ל בחזקת טרפה ולא שייך לומר אוקמוהו אחזקת היתר ובע"כ דאף דאסרה הראשון לא נחשב חזקת טרפה ולא יצאה מחזקת היתר ואם לא הי' הראשון כשנים הי' מתירין אותה רק כיון דהראשון נחשב כשנים אין דבריו של אחד במקום ב' א"כ תינח התם דאומר להדיא דהוי בגב והוי טרפה ודאי לפי דבריו רק שהכחישו השני בזה שייך לומר דהראשון כב' אבל בנ"ד נהי שאמר שהוא טרפה אין זה ראי' דלא היו שוין די"ל דהחמיר כדעת המחמירין לכך יכול לומר אח"כ שהיו שוין וע"א נאמן באיסורין והדרינן לחזקת היתר ובפרט כיון דליכא הכחשה לא בעינן חזקת היתר רק כיון דעכ"פ חזקת איסור ליכא נאמן ע"א. ומ"ש רו"מ דמי יודע אם היו שוין אין לדקדק אחר עדות העד בפרט במלתא דרמיא עלי' לדקדק ובקי הוא בכך והרי שם בסי' ל"ט באחד אומר בגב כו' נימא מי יודע אם כיונו המקום והרי במשהו אם נוטה לגב טרפה בע"כ דלא אמרינן כן אך הוראת הרב תמוה איך הכשיר דבר כזה חדא דדעת המתירין בשוה לא ראיתי ואם ימצא כן באיזה ספר מיקל ראשו נגד הש"ך והתב"ש והפרי תבואה והפמ"ג והלב"ש שכולם מטריפין בשוין ובפרט להתיר הבשר שישנו עדיין בפרט אחר שכבר הורה לאיסור והרי קיי"ל בכה"ג דקם דינא בטעה בשיקול הדעת ומכ"ש אם הורה כדעת רוב הפוסקים איך יכול לחזור ולהתיר אחר שכבר נעשה כחדא עיין בהנהגת או"ה סי' רמ"ב ואף שאז לא אמר בהדיא שהיא טרפה מ"מ הרי אח"כ אמר לבעה"ב שהי' טרפה תחלה הוראתו אז כיון דעדיין הי' הבשר בעין ואיך הכשיר הבשר הנשאר אחר שאמר השוחט שהוא טרפה ועוד טעה הרב בדבר פשוט דהמתירין לא התירו רק ביש להם שורש אחד אבל באין להם שורש אחד אף אם אחת הפוכה הן הגדולה הן הקטנה הכל טרפה וכמפורש בש"ך ותב"ש וכל האחרונים והרי כאן לא הי' להם שורש אחד וטרפה בכל ענין ומה ענין שוין או אין שוין לכאן לכך ודאי דהבשר טרפה גמורה והכלים טרפה.
+ונדון השו"ב ראוי להעבירו כיון דאמר דרך צחוק אתם טרפה ולא אמר דהכבש טרפה ועשה מדין של ישראל ומנפשותם צחוק והיתול ובפרט דמעשיו מוכיחין עליו שתלש הורדא וידוע דאין מנהגן של השו"ב לעשות כן רק בכשרים ולא בטרפות וא"כ עשה בו מנהג כשרה והוי מעשיו מוכיחין עליו שרצה להאכיל טרפות והיכי דמעשיו מוכיחין עליו מעבירין אותו כמ"ש כעין זה בסי' י"ח סעיף י"ט והתם לא עשה איסור כ"כ כמו הכא דכבר נודע לו שהוא טרפה ועשה כן לכך חייב העברה ואסור לאכול משחיטתו לכל י"ש. שוב נודע דהמעש' לא הי' כן והי' בשורש אחד גם ההפוכה לא הי' לה כיס ובזה יפה דיבר הלב"ש דבזה י"ל אף בשוין הוי כשרה דניכר בזה היתר לכך כדין הכשירה הרב בהפ"מ:
+
+Siman 29
+
+שא' בנדון חסר מקצת הוורדא ובדין ווארצלין שנמצא נקב תחתם הנה אני כתבתי בתשובותי להיתר בזה:
+
+Siman 30
+
+שא' בריאה שהי' עלי' בשר בלוי ותחת הבשר בלוי נמצא באונא האמצעית של ימין באמצע בליטה אחת יותר מט"ד והורה להטריף. הנה האמת הוא דכשר כי אין זה בכלל יותרת רק כלשון הרמ"א בסי' ל"ה ס"ה בהג"ה וז"ל ולא מקרי יותרת אלא כשיש לה צורת אונא אבל אם נמצא ע"ג הריאה מקום גבוה רחב למטה ועב למעלה ואינו חד בראשו נקרא גבשושית וכשרה ולכך אם הי' נדון דידי' כלשון הרמ"א הנ"ל ודאי אין לו דין יותרת וכן מדברי הט"ז ס"ס ל"ה שהביא הטו"ז בשם הב"ח יש להוכיח היפך מדברי רו"מ כי כונתם במ"ש שאין לו תואר ורד היינו שאינו חד בראשו ג"כ דאם הי' חד בראשו הי' לו תואר ורד וכל ראיותיו אינן ראי' דהכל הכונה אם הוא חד בראשו ודומה לאונא אבל אם הוא עגול בראשו הוי רק גבשושית וכשרה וז"פ:
+
+Siman 31
+
+מה שכתב בענין סרכא מריאה לדופן ונמצא מורנא הנה בשאלתו הראשונה לא הי' כתוב שהיתה סרוכה לדופן רק כעת חידש רו"מ בזה והנה בענין כזה אני מודה לו דתלינן במורנא ונקוט כללא זו בידך אם הריאה סרוכה לדופן באופן דעפ"י דברי המחבר בסי' ל"ט הי' כשר לכך נהי דאנחנו מחמירין כדעת הרמ"א מ"מ בזה יש להקל אם נמצא נקב בריאה והי' שם מורנא או סמוך לה אבל אם הוי באופן שגם לדעת הש"ע הוי טרפה בנסרך לדופן אז הדין כמ"ש לו תחלה אבל בנסרך לדופן באופן שהמחבר מכשירו יש להקל בנמצא מורנא מכמה טעמים שכותב רו"מ ויותר אין להאריך:
+
+Siman 32
+
+שא' מהרב מו"ה מיכל תומר מק' קאלנא בריאה אחת שהי' עלי' בשר בלוי וכאשר הסיר השו"ב הבשר בלוי התחילה להזיע טיפת דמים דקים מאד ואח"כ הרגיש השו"ב כי עדיין לא הוסר הבשר בלוי מכל וכל וקלף עוד קרום דק מעל הריאה ונראה שני הקרומים שלמים ויפים ולא נ��אה עוד שום זיעת דם כלל והי' הפ"מ והכשרנו אותה אחר הנפיח' והבדיק' כראוי.
+תשובה ודאי כדין הורה להכשיר כי הנה בגוף הדין של הל"ש כתבתי בחבורי טוטו"ד מהד"ק להכשיר עיי"ש כי טוב הוא בעזה"י מיהו בנ"ד אף להבית אפרים היא כשרה דהוא לא החמיר רק ביוצא הדם מגוף קרומי הריאה אבל כאן הדם יצא מן העור של הבשר בלוי הנשאר בזה אף לדעתו היא כשרה דבזה א"צ להטעם דמזיעה היא בא רק אף אם הוי מן הבשר בלוי מה בכך אם הבשר בלוי הוא מנוקב כיון דהריאה גופה שלימה ודאי כשרה לכ"ע והמערער ראוי לגערו בנזיפה ועליו יערה רוח הבורא:
+
+Siman 33
+
+מה ששאל על הוראתי בבשר בלוי ונגלד פורתא והי' מבצבץ והתרתי מכח דתלינן בידא דטבחא (עיין טוטו"ד מהד"ת תש' צ"ג) דהעביר ידו בכח והקשה הרי בנגלד פורתא הבדיקה מעכבת בדיעבד וא"כ בבצבץ איך אפשר להכשירו. הנה מזה לא תברא דנהי דקיי"ל בנגלד פורתא מעכב הבדיקה אפילו בדיעבד היינו רק בנאבד בלי בדיקה דאז לא נחשב באונס לכך הבדיקה מעכב אבל היכא דאינו יכול לבדוק מכח דנעשה נקב במשמוש היד זה הוי באונס ממש ומותר בדיעבד בלי בדיקה וכיוצא בזה מחלק הש"ך בסי' ל"ט לענין נאבדה הריאה וה"נ הוי כעין זה וגם אינו דומה למ"ש אני בטוטו"ד סי' קי"ג דהתם אם הקליפה הוי בחוזק זה גרע טפי משא"כ בסי' צ"ג בזה הוי באונס ממש ומותר בדיעבד. ובזה מיושב גם קושייתו על הל"ש ועל דברינו בס' תורת הזבח דכונתנו היכא דא"א לבדוק שלא בפשיעתו רק העיכוב הוי ממילא ודאי אינו מעכב בדיעבד והיכא דהעיכוב הוי ממילא להיות חייב להסיר את העיכוב זה אינו מחויב כיון דלפנינו עתה א"א לבדוק שלא בפשיעתו אבל היכא כשהי' לפנינו הי' אפשר לבדוק דזה הוי כעין פשיעה זה מעכב בדיעבד ג"כ וא"ש:
+
+Siman 34
+
+(א) ע"ד שאלתו בדין אם הי' על הריאה בשר בלוי וקלפוה ויצא ממנו זיעת דם. תשובה. הנה אני אומר בקיצור מ"ש בזה דאם לא בדקוה וראו שאינו מבצבץ ותיכף התחיל להזיע דם טרפה אבל אם בדקוה וראו שאינו מבצבץ ואח"כ התחיל להזיע אז כשרה אך אם עדיין הריאה לפנינו ובדקו אח"כ שנית אם גם אחר הזיעת דם אינו מבצבץ אז כשרה אבל אם יראו דעתה הוא מבצבץ טרפה כן העליתי לדינא בחבורי ליו"ד מהדורא ה' סי' קצ"ו:
+(ב) ומה שתמה על הרמב"ם הובא ביו"ד סי' ל"ג בניטל לחי העליון טרפה ותמה מן הש"ס דחולין וביו"ד סי' ע"ט באם פיו חתך בודק ברגליו ומוכח שהיא טהורה והרי ניטל לחי העליון ג"כ. הנה זה לק"מ מכמה טעמי אחד די"ל אם ימצא עוד בהמה כזו א"צ לבדוק עוד בפי' כיון דכבר בדק בזו ומצאה טהורה א"צ לבדוק עוד בשני' וידע דמין זה טהור ועוד נ"מ אם התרו בו משום טומאה אינו לוקה דאין בו איסור טמאה רק טרפה או נ"מ אם נפל מעט מבהמה זו ומעט מבהמה טרפה אז כיון דהוי איסורין שנים זה מצטרף לבטל את זה וזה מצטרף לבטל את זה אבל אם הוי איסור אחד אז הם מצטרפין יחד לאסור ההיתר וזה ברור בסברא:
+
+Siman 35
+
+מה ששאל עמ"ש הפמ"ג בסי' ל"ז בשפ"ד ס"ק י"א בב' בועי דסמיכי אף דהוי מראה ריאה עליהם טרפה ורו"מ רוצה לחלוק עליו. הדין עם הפמ"ג דאינו דומה לחסרון בפנים דשם אינו בולט לחוץ גם יש בהם מוגלא אז זה גורם או שאחד ינקוב את חברו או לעשות נקבים ביניהם וז"פ. ומה שרצה להביא ראי' להטו"ז ביו"ד סי' פ"ב דצפור דרור הוא טהור מביצה דף כ"ה דקאמר שם דצפור דרור צריך לקשרה וכו' כמדומה לי דבחבורי בגדי יו"ט הערותי בזה וכעת נראה דאין ראי' זו כלום דהרי קיי"ל מוקצה אפי' בטלטול אסור וא"כ י"ל דמיירי שרוצה לטלטל אותו לשחק בו התינוקת וכדומה דגם זה אסור במוקצה וצריך זימון:
+
+Siman 36
+
+מ"ש בנדון בועה על הריאה ונגלד העור הפנימי. ודאי כשרה אם לא נגלד עור החיצון גם בבועה שבדקין אם בחוץ העור שלם ויפה ודאי כשרה.
+ובנדון בועה בעופות אני מטריף כל בועה בריאה של עופות בין גדולה או קטנה כיון דהריאה דקה אולי הוי מעל"ע או במקום סמפונות וזה תמיד אני מטריף:
+
+Siman 37
+
+ע"ד הריאה שהי' בועה מעבר לעבר ומצד אחד היתה בולטת ומצד השני היתה שוה להריאה. הנה יפה הטריף כיון דשם בועה עלה וכל הטעם שמא נימוחו הסמפונות שייך בזה כיון דהוי מעבר לעבר ואין לסמוך בזה על השוחטים וכו':
+
+Siman 38
+
+שאלתו שאירע בריאה באונא הימנית למעלה על הערוגה כעין יותרת והיותרת נתעקם למעלה והעיקום עצמו הי' כט"ד בפרק אמצעי של אגודל והרוחב הוי כצפורן אגודל בינוני אלא שהיותרת הנ"ל הי' כשוכב בגומא וגומא כזו יש ברוב ריאות ואפשר בכל ריאות כי בין אונא עליונה ובין אמצעית למעלה בערוגה במקום השלם יש גומא כזו גם היותרת הנ"ל הי' קצר מהגומא והיותרת הזה נכנס בגומא כי הי' רק בהנחת היד בנחת וכשמסירין היד היתה יוצאת למעלה ואין יודעים אם לדמות אותו ליותרת מגבה או לפיצול מגבה וסי' מובהק שהי' יותרת מגבה דהיינו שהי' לו סמפון מיוחד לא הי' בודקין אם יש לו סמפון או לא כי כשהי' נופחין הריאה הי' היותרת הנ"ל עולה בנפיחה תיכף ושאר הריאה שסביביו לא עלה בנפיחה אלא אחר זמן מועט ויתרת כזו שמונח בהגומא בהנחת היד מה דינו כי כפי המבואר בפוסקים אין לו היתר אפי' אם נדון אותו לפיצול מגבה ג"כ אין לה היתר לפיצול כזו עפ"ד הראש אפרים סי' ל"ה ס"ק נ"ב וגם כאן הוי ריעותא אחרת שהי' צד הפירוד לצד השדרה כט"ד וכפי המבואר כשהפיצול לצד השדרה אין מועיל הנחת היד אלא צריך הבחנת הדעת וכאן לא הי' אפשר להבחין. תשובה. הנה מה שרוצה להוכיח דהוי יתרת מכח שהי' לו סמפון וא"י אם הי' לו סמפון רק מכח דעולה בנפיחה תחלה מזה מוכיח שהי' לו סמפון ולדידי אין מזה ראי' דאטו ההכרח שהיתרת יהי' לו סמפון הרי יתכן שיהי' יתרת ומ"מ היא כשאר בשר הריאה ומה שעלה תחלה בנפיחה יתכן להיות מחמת שהפיצול הי' בשר דק הרגיש יותר בהנפיחה אבל שאר בשר הריאה שעב לא הרגיש בנפיחה מיד ואין מזה הכרח. והנה כיון דכשמניח היד בנחת הוא בגומא כשרה ואף דבבית אפרים סי' ל"ה מחמיר בזה אם אחר הנחת יד בנחת אם כשמסלק ידו הוא יוצא וצריך לחזור ולהניח יד בנחת כיון שכותב רק מסברא דנפשי' אחר הסליחה אין נראין דבריו כיון דעיקר ההיתר מה דמהני הנחת יד בנחת עליו דאמרינן כמו כן הצלעות המונחין עליו יחזירו אותו לגומא וא"כ כאן כיון דאם יניח היד בנחת עליו כל היום לא יצא לחוץ והרי הצלעות מונחין תמיד עליו והם כמו היד וכל זמן שהיד מונח עליו אינו יוצא וא"כ אין כאן חשש חיכוך בצלעות וז"ב להכשיר. ומה שחשש מדברי התב"ש דאם הפירוד נגד השדרה צריך הבחנת דעת ואם א"א להבחין יש להטריף. הנה מדלא כתב בקיצור טרפה משמע דאין ברור לו שטרפה ורק לדעתא דנפשי' כותב דיש להטריף ולדעתי אם א"א להבחין כשרה לא מבעיא אם כל העולם לא ידעו להבחין ודאי דכשרה דספק לכל העולם לא נחשב כחסרון ידיעה ואף דב"ש באהע"ז ס"ס קנ"ה חולק עליו מ"מ בכה"ג יש לסמוך על הט"ז. ועו"נ דאף אם לא הי' ספק לכל העולם מהני בזה מה דאין בידנו להבחין דאינו דומה למה דקיי"ל דספק בחסרון ידיעה אינו ספק התם מיירי דיש ריעותא לפנינו שנפל איסור להיתר וכמו דאיתא כעין זה ברפ"ב דכתובות התם שור שחוט לפניך וכו' כן ה"נ היכי דהוי כבר ריעותא והוי שור שחוט בזה לא מהני ��פק בחסרון ידיעה גם התם ליכא חזקת כשרות כיון דאיתרע שנפל בו דבר האוסר משא"כ בזה אף ביתרת הוי רק חשש שסופו להתפרק ויהי' טרפה ונדון ע"ש סופו אבל עתה עדיין לא נתפרק וליכא טרפות לפנינו גם הוי חזקת כשרות דנשחטה הותרה לכך מהני אף ספק בחסרון. והנה אף אם הי' יתרת מהני באופן הנ"ל וכן נראה מלשון הרמ"א יו"ד סי' ל"ה סעיף ה' שכתב וכן אם נמצא אונא על הריאה וגומא תחתיו ומדלא כתב פיצול רק אונא מוכח דאף אם הי' יתרת מהני בזה וכן ממ"ש בסוף דבריו שכתב ומאחר שיש גומא תחתיו לנוח בו אינו עתיד להתפרק כשאר יתרת וכשרה מוכח דאף אם הוי יתרת הדין כן דאין לומר דהכונה דאינו עתיד להתפרק כשאר יתרת דחיישינן בו דעתיד להתפרק דז"א דאם הוי הכונה כן הוי לשון כשאר מיותר רק הול"ל ואינו עתיד להתפרק כיתרת בע"כ הכונה כשאר יתרת שאינו מגבה דכשרה כן ה"נ בזה ומוכח מלשון זה דאף אם הוי יתרת נמי כשר בכה"ג ולכך נ"ל להכשיר בהפ"מ מיהו באין הפ"מ ודאי ראוי להחמיר כהתב"ש וראש אפרים:
+
+Siman 39
+
+מה ששאל בריאה של עגלים וגדיים שהי' האונא חתוכה שהי' בה חתך רק לא מעבר לעבר ומאותו חתך הי' יוצא סרכא מחיתוך לגב וכו'. הנה לדעתי ודאי טרפה דהוי שלא כסדרן דבתר השתא אזלינן כיון דעכשיו הוא חתוך סופו להתפרק ובסרכא אין הדבר תלוי באם הי' כן בכל הריאות רק בתר המקום דאם הוי באותו אונא עצמה דאינו נפרד דאין סופו להתפרק אבל כל דהוי חתוך דרכו של הצדדים להיות נפרד זה מזה וסופו להתפרק ובפרט דהחיתוך שאין דרכו בכך מורה על חולי ויש ראי' דהוי בו נקב ג"כ ומזה בא הסרכא ובפרט בגדיים וטלאים דאין דרך להיות בהם סרכות וכשיש סרכא ודאי הוי סרכא גמורה א"כ ה"נ בזה הסרכא מעיד בזה דהוי סרכא גמורה וטרפה כנ"ל ברור:
+
+Siman 40
+
+שא' בנמצא נקב בריאה במקום שיש לתלות בידא דטבחא אלא שיש הכחשה בין הבודקים אחד אומר שמראה הנקב כמראה ותמונה כנקב הנעשה ביד הטבח ואחד אומר שמראה הנקב הוי כמראה נקבי מורנא וכיון דהוי רק נקב אחד ואין כאן מורנא טרפה. הנה מ"ש דרק להחמיר שומעין להבודק שאינו מידא דטבחא אבל אין מאמינים לו להקל שמכיר שהוי ממורנא ואם כי לפי האמת יפה אמר דלהקל אין שומעין לו ואני אבאר בטעמא דדלמא טועה בדמיונות אך בלא"ה כאן א"ש דהרי אינו אומר שמכיר שהוא ממורנא דלאחר שחיטה רק אומר סתם דהוי מנקבי מורנא גם באמת אטו נקבי המורנא שפירש לאחר שחיטה אטו יש לו דמיון אחר מאם הי' עושה מחיים זה ודאי אינו דהנקבים הם שוין מחיים כמו לאחר שחיטה רק אם נמצא מורנא לפנינו תולין דאחר שחיטה פירש אבל אם לא נמצא מורנא יש לחוש שמא מחיים נעשה. והנה לדמותו לאחד אומר כסדרן היתה וכו' לכאורה יפה כתב דהתם כיון דאין הריאה לפנינו הוי כנאבדה הריאה דכשרה אבל הכא הריאה לפנינו וראינו בו נקב מיהו לדינא מ"מ דומה להתם והכלל כך הוא דאם הוי הענין באופן שאם לא הי' בודק לפנינו ואנחנו ראינו נקב בריאה אם מעצמנו הי' היתר לומר דנעשה בידא דטבחא אז כשרה הבהמה דסלק עד כנגד עד והוי כלא הי' שום עדות לפנינו ותלינן אנן בידא דטבחא אבל אם הי' בענין דאם לא היו הבודקים לפנינו לא הוי מקום לתלות בידא דטבחא אז ודאי לו יהא דסלק עד נגד עד והוי כמאן דליתא נמי טרפה מיהו נ"ל צד להקל כיון דקיי"ל בכל דוכתא אין ספק מוציא מידי ודאי א"כ ה"נ זה שאומר דהוי מטבחא הוי כולו להיתרא אבל זה דאומר דהוי מנקבי המורנא נהי דבלא נמצא מורנא וגם הוי רק חד נקב אין תולין להקל מ"מ אינו ודאי טרפה דהרי מ"מ יכול להיות דהוי ממורנא ואחר שחיטה ונאבד המורנא רק כיון דליכא הוכחה ומצוי להקהל חיישינן לחומרא אבל מ"מ מידי ספקא לא יצאה אולי אעפ"כ הוי ממורנא דלאחר שחיטה ולכך כיון דלפי עד זה הוי רק ספק טרפה ולפי השני הוי ודאי כשרה אין ספק מוציא מידי ודאי וע"כ לא הוצרכו הפוסקים בע"א שלא כסדרן דכשרה מטעם דהוי כנאבדה הריאה רק בסרכא כיון דכתבו הפוסקים דאין סרכא בלי נקב לכך נחשב כולו לאיסורא והוי כודאי ודאי אבל בזה י"ל דלפי דברי המחמיר הוי רק ספק אין ספק מוציא מידי ודאי ולכך נראה היכי דהוי הפ"מ או צורך שבת יש להקל:
+
+Siman 41
+
+אשר שאל בדלדולים הדבוקים שבין אונא לאומא. הנה ח"ו להקל בזה והעיקר כמ"ש רו"מ בשם הל"ש דכל הדלדולים כשהם דבוקים הם כסרכא ממש וכבר כתב הרשב"א דגם בימיו אין לסמוך על עדות השו"ב מכ"ש בזמנינו חס להזכיר מלסמוך על בקיאותם באיסורין ועל טביעת עיניהם ומכ"ש בעגלים וראוי לפרסם הדבר שהוא טרפה:
+
+Siman 42
+
+בנדון שא' אשיבהו בקצרה הנה בזה אני מודה לו דבסכין יכול להיות הנקב עגול וכן מורה לשון הרמ"א בסי' ל"ו דרק ביד הטבח אין דרכו להיות עגול אבל בסכין יתכן להיות עגול אבל הוא מחוסר טעם ואסבר לו טעם הדבר ומזה יצא חלוקי דינים בעזה"י דהנה היד הטבח הוי הצפורן רחב ואין לו עוקץ לכך אי אפשר שיעשה הנקב עגול אבל בסכין שיש לו עוקץ בראשו והנה העוקץ הוא חד וקטן כעין מסמר בראשו לכך הוא בהעוקץ יתכן שיעשה נקב עגול ולכך הדין כך אם הנקב קטן בענין שיתכן דנעשה ע"י העוקץ שבראש הסכין בזה יש לתלות בסכין אבל אם הנקב רחב קצת בענין דע"י העוקץ לא יהי' נעשה נקב רחב כזה רק אם נתלה בסכין נאמר דהסכין נתחב בו יותר מן העוקץ וזה שוב א"א שיהי' עגול לכך אם הי' עגול ודאי טרפה וכן אם הסכין אין לו עוקץ רק הוא רחב בראשו ג"כ אף בנקב קטן והוא עגול א"א שהוי ע"י סכין והוי טרפה ולפענ"ד ז"ב לדינא. שנית להנ"ל. בדבר הנקב בריאה או בדקין מה שהשבתי לו ורו"מ הודה דסברתי טובה אך רצה לחלק בין ריאה לדקין לדידי אין נ"ל חלוקו דהרי אנן קיימינן בנקב שהוא עגול וזה יעיד החוש שמנקב משוך ע"י יציאת הצואה לא יהי' נעשה עגול בשום אופן ועוד דדוקא חד תלי' תלינן בידא דטבחא בסכין אבל לא ב' תליות לומר דהנקב נעשה בסכין ואח"כ ע"י הצואה נתרחב תרתי לא מקילינן וגם הרי בנקב עגול כתבו הכל דודאי מחיים נעשה ולא תלינן בשום תלי' וא"כ נהי דבידא דטבחא תלינן היינו רק קולא זו ולא להוסיף לתלות עוד ע"י הצואה שנתרחב ולכך אין חלוקו נ"ל כלל:
+
+Siman 43
+
+מה שנוהגין בסביבות שלו למעך בעגלים אף בתוך... שאומרים כשנתגדל השער הוי גדול. הנה זה ישתקע ולא יאמר והוא טרפה והעושה כן מאכיל טרפות לישראל:
+
+Siman 44
+
+שאלתו בדבר הלכה למעשה ומצוי בכל יום כמו סרכות בבהמה ובגבולנו נמצאות בעופות שלהן מלא בועות סמוכין ושפולי וכו'. הנה המכשירין המה מאכילין טרפות והוא טרפה בודאי לא מבעיא בסמיכי או בשפולי דטרפה דלא עדיפי מבהמה וכמ"ש גם רו"מ מדברי הפמ"ג גם אף שלא בשפולי ולא סמיכי אף בועה אחת טרפה בעוף ועיין רו"מ בחבורי טוטו"ד מה"ת סי' ס"ז מ"ש בזה שם באריכות בטעמו עיי"ש. [מה שהקשה עמ"ש בטוטוד"ת הנ"ל דבעוף אף בועה אחת טרפה מן הש"ס דחולין נ"ו ונ"ז דאמר ר' לוי כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף יתר עליהם העוף נשבר העצם וכו' ולמה לא מנה גם זה וכו'. הנה לק"מ חדא דדלמא ר' לוי ס"ל דאף בבהמה טרפה בועה אחת רק אנן לא קיי"ל כן ועוד בלא"ה הרי אין טרפות הבועה מצד עצמה טרפה רק מכח דהוי ראי' דנקבה הריאה והרי נקבה הריאה טרפה ��ין בבהמה בין בעוף רק בבהמה אין הוכחה שנקבה רק בב' בועות אבל עכ"פ עיקר טרפות דנקבה הריאה המה שוין וכיון דשוין בטרפות דנקבה הריאה לכך לא נקט לי' ותדע דבסרכא יש בבהמה דסרכא כשרה כגון בכסדרן ובעוף כל סרכא טרפה וכדומה יש עוד ענינים בריאה דכשר בבהמה ובעוף טרפה ולא מנה לי' מכח דעיקר טרפות הוי נקיבות הריאה ובזה הם שוין וז"ב לדעתי:]
+
+Siman 45
+
+נסתפקתי בחבורי טוטו"ד מה"ת בהשמטות תשובה פ' מה דקיי"ל דביתר מחסרון רביעית טרפה אם הוי דוקא שהחסרון יהי' ביחד או אפשר דאף בכמה מקומות נמי אם יש בכולם מצטרף ליתר מרביעית טרפה והנה הוגד לי שהתב"ש סי' ל"ו סעיף כ' כתב שהוא כשר. והנה אמת שכן הוא שם רק כיון שהוא לא כתב ראי' רק מה שנראה לו שפיר כתבתי אני להסתפק אך כעת ראיתי... ראי' להכשיר מקושיית הטו"ז בסי' ל"ו על הך דעה ולפי הנ"ל יהי' א"ש דהש"ס קאמר דעד רביעית כשר אפי' הוי במקום אחד אבל ביותר מרביעית יש חילוק דאם במקום אחד טרפה ובב' וג' מקומות כשר לכך לא רצה להאריך כיון שיצטרך להאריך ולחלק בין אם הוי במקום אחד או לא וא"ש ודו"ק:
+
+Siman 46
+
+שא' בריאה אחת הרגיש השו"ב בתוכה איזה דבר ונפחוה לראות אם היא שלמה ונפחוה ולא בצבצה ואח"כ קרעוה ונמצא בה יתד דק כמו מחט דהדין דכשר בהפ"מ דסמכינן על בדיקתנו כמבואר בהגהת רמ"א בסי' ל"ו ובתב"ש שם אבל על אונא אחרת באותה ריאה הי' סרכא תלוי' על בועה ואזלא ע"י מיעוך דג"כ כשר בהפ"מ כמבואר בת"ש סי' ל"ט. תשובה. הנה נלפענ"ד להכשיר כמ"ש גם רו"מ כיון דאין הריעותות במקום אחד לא נחשב תר"ל ואין חילוק בדבר ובפרט בנדון הזה כיון דבאמת בדקוה והיתה שלמה ונהי דאין סומכין על בדיקתנו מ"מ זה גופו חומרא בעלמא לכך אין לדונו לתר"ל ונהי דאין אני מיקל אם הוי ב' הריעותו' במקום אחד מ"מ אין להחמיר עוד לומר דהוי תר"ל בשני מקומות כיון דבאמת בדקוה והיתה שלימה ומה דאין אנו בקיאים הוי רק חומרא בעלמא אין לנו להחמיר כל כך לחשבו תר"ל אף בשני מקומות ועוד בשלמא בשאר תר"ל דאנו מקילין במקום הפ"מ אין הקולא ודאית רק דתולין לקולא לכך בתר"ל מחמירין אבל בבדקוה והיתה שלמה כיון דבהפ"מ סומכין על בדיקתנו א"כ הוי כודאי כשרה ולא נחשב תר"ל לכך נראה דכשרה:
+
+Siman 47
+
+מה ששאל עמ"ש בספר טוטו"ד מה"ת תשו' ל"א בדין ורדא שנתפצלה והי' להם שורש אחד רק סרכא הי' מזה לזה וע"ז שאל מדברי התב"ש סי' ל"ט סעיף כ"א שאוסר אפי' ע"י מיעוך ומשמוש ומספר בית אפרים שמתיר ע"י מיעוך ועכ"פ מיעוך בעי ואני מתיר אפי' בלי מיעוך הנה כיון ששם בשאלה מוזכר שהביא דברי האחרונים בודאי הביאם שם ואני חולק עליהם רק ששם קצרתי דדרכי לקצר מחמת הטרדא ובאמת לגוף השאלה שם אין ראי' מדברי התב"ש שהוא מיירי דהורדא רחבה בכפליים רק שנחלקה לב' בזה כתב כיון דהלב מונח עליו דרכו להתפרק אבל אני מיירי דברוחב הוי רק כחד ורדא רק בעובי נחלקה לב' ומיירי בענין דהוי להם שורש חזק וניכר דאינו פיצול מקמא בזה כיון דבמקום דהלב שוכב הוי רק כסתם ורדא בזה לא שייך טעם התב"ש בזה שפיר כתבתי דכשר ולא בעי מיעוך הן אמת דמלשון התב"ש שכתב דשוכב זע"ז מוכח דמיירי נמי בכה"ג מ"מ כיון דלא התנה שיהי' להם שורש חזק וכדומה שלא יהי' נידון כפיצול מקמא נראה דמיירי בכה"ג שנחלק ברוחב לא בעובי מיהו בל"ז נמי א"ש דהרי אני כתבתי רק דדין זה הוי כמו בנסרך בין אונא לאונא א"כ התב"ש מיירי דנסרך באופן דגם בין אונא לאונא הוי בעי מיעוך בזה מחמיר בורדא דלא מהני מיעוך. ואני שאני מתיר בלא מיעוך היינו באופן דבין ��ונא לאונא לא בעי מיעוך בזה י"ל אף התב"ש מודה דכשרה כך ומה שאני מתיר במיעוך היכא דבין אונא לאונא הוי בעי מיעוך בזה יש לי תנא דמסייע הבית אפרים דמתיר נמי במיעוך גם כיון דדברי התב"ש אין לו ראי' לדבריו מן הש"ס וראשונים רק מסברת עצמו כתב כן לכך יש בידי לחלוק עליו ואין להוסיף על הטרפות ולדעתי המעיין אמת יודה לדברנו דאטו שבשביל שהלב שוכב עליו עתיד להתפרק גם כיון דבאונא לאונא כסדרן מותר מכח דהם מגינין זע"ז א"כ מה בכך דעתיד להתפרק מ"מ הרי השני סותם הנקב כיון דהוי כסדרן לכך יפה כתבתי ובאופן שכתבתי דבעי מיעוך גם הב"א מסכים. (ב) ומה שהוקשה לו עמ"ש שם בהשמטות תשו' ל' באם ב' אונות דבוקות בלי היכר סדק רק למטה בסופו הם פרודות ויש סרכא שם בין אונא לאונא במקום שנפרדו וכתבתי דטרפה וע"ז הוקשה לו ממ"ש שם בהשמטות תשו' י"א זה לק"מ דבסי' י"א מיירי דהוי הסרכא במקום שהם דבוקות לכך בזה שפיר הוי ס"ס שמא לא יתפרדו אבל בסי' ל' דמיירי בסרכא במקום שהם פרודות ולמטה סמוך להסוף בזה עשוין להיות נפרדים וידוע דכל דבר המצוי אינו נכנס לספק לכך הטרפתי. (ג) ומה שהקשה עמ"ש בספרי הנ"ל בתשובה בפנים סי' ל"ח איך אפשר להרגיש אם הרוח נכנס בו אם אינו עולה בנפיחה. הנה לאו כלום אמר דעולה בנפיחה שיהי' נעשה שוה לשאר הריאה ואם אינו עולה בנפיחה לא נעשה מראהו כמראה ריאה וגם לא הוגבה ממש מ"מ רואין אם מתנדנד קצת ניכר שהרוח נכנס בו ואם אינו מתנדנד כלל מוכח דאין הרוח נכנס בו ומה שתמהתי בסוף התשוב' על הנקה"כ היינו דהג"א כתב אונא שיבשה מקצתה ואינה נפרכת בצפורן ולשון אונא שיבשה משמע אונא שלמה דאל"כ הו"ל לכתוב אונא שיבש מקצת ממנה ומדכתב אונא שיבשה משמע כל האונא וגם מדכתב שיבשה בלשון נקבה משמע כולה ומ"ש מקצתה היינו דאינה נפרכת בצפורן דאם נפרכת בצפורן הוי יבש ממש אבל באינה נפרכת הוי יבש קצת אבל מיירי כל האונא כמ"ש מדיוק לשונו גם אם הוי כוונתו על מקצת האונא קשה מה איריא אונא הו"ל לכתוב ריאה שיבש מקצתו ומדקתני אונא שיבשה מוכח דמיירי בכל האונא ושפיר הקשיתי דמה איריא כל האונא וא"ש דברינו. ומה שבא שוב שנית עמ"ש דנהי דאינו עולה בנפיחה מ"מ אפשר להרגיש אם מתנדנד קצת ע"י הרוח וע"ז הקשה מהפמ"ג במשבצות סקט"ו וכו' אין זה דרך השגה בפרט מה שהחוש מעיד כן ומה לי אם אחר מחילה מכבוד הפמ"ג ששגג בזה אבל החוש מעיד שכדברי כן הוא דעולה בנפיחה הוי ענין אחר ולהיות הרוח נכנס בו הוי ענין אחר וזה אפשר בלא זה:
+
+Siman 48
+
+שא' שנמצא נקבי מורנא בריאה וסמוך ומוקף לנקב נמצא תולעת קטן עודנו חי ומרחש ומראה הנקבים ממש כנקבי מורנא באין צרורות ואדמימות אך מראה התולע אינו דומה למורנא וקצת כעין המיטיליצע שבכבד. הנה לפענ"ד נראה ג"כ להכשיר דכיון דהנקבים הוי נקבי מורנא הוי בלא"ה סברא דהוי כאן מורנא רק מספקא לא מקילינן רק בנמצא שם מורנא אבל אף בלא נמצא מורנא מספקא לא נפקא דדלמא הוי מורנא וא"כ אם נמצא שם תולע סמוך לו נראה דהתולע בא מן הנקבים וא"כ י"ל דאף תולע זה מבקש חמימות לצאת ונהי דברוב תולעים לא תלינן כן מ"מ כאן יתכן ע"ד המיעוט שתולע זה מבקש חמימות והוי כעין ס"ס שמא הי' תולעת מורנא ונאבדו ואת"ל שלא הי' מורנא שחיטה פריש ואף דהוי רק אחת ודעת האחרונים שחיטה תולע זה מן המיעוט המבקש חמימות ולאחר דבעינן ג' תולעים ואני כתבתי בגליון הפמ"ג דדי בב' ועכ"פ ב' בעינן מיהו כיון דהעולם נהגו להקל אף אם נמצא רק מורנא אחת ה"ה אף בתולע אחד כנ"ל נראה להקל ובפר�� די"ל עוד דדלמא התולע הזה עשה הני נקבים אחר שחיטה וממ"נ אם הי' כאן מורנא ודאי מותר ואם לא הוי מורנא י"ל התולע הזה עשה הנקבים אחר שחיטה כיון דאין בהם צרורות דם יתכן דהתולע הזה עשה הני נקבים ולכך נראה להקל בזה:
+
+Siman 49
+
+מה ששאל אם יש לסמוך להקל בענין שמיטת הגוף כשיעור אצבע על מ"ש היש"ש בשם המהרי"ל דדי בשאר אצבע אף שאינו אגודל. הנה יפה אמר להקל בזה לכבוד שבת או הפ"מ ומכ"ש בתרווייהו יחד.
+ובנדון עוף בגישוואלינע ביצים גם האזמיניק. הנה אני מורה להקל בהפ"מ או לכבוד שבת.
+ונדון העוף שבלעה עלוקה. הנה לא שמענו איסור בזה כי איכא כמה ספקי אולי מתה מיד העלוקה ואם לא מתה אולי לא עשתה שום נקב ואם עשתה נקב אולי אינו מעבר לעבר לכך לדעתי אין להחמיר בזה:
+
+Siman 50
+
+בנדון שא' בתרנגולת שבלעה פיובקא נראה דאין בזה חשש דלא גרע מבלעה קוץ או מחט דדרכו לנקוב ומ"מ לא חיישינן לנקב כן ה"נ לא חיישינן בזה וזה עדיף די"ל דתיכף מתה מיד בבואה לפנים כן נ"ל פשוט:
+
+Siman 51
+
+שאלה בעיר קטנה ואנשים בה מעט ויש שם שו"ב ישן ואח"כ קבלו עוד שו"ב רך בשנים שהי' שוחט בכפר וקבלוהו לסייע להראשון ונזדמן שאלה שנמצא בועה על ארוכה ועבה מקמא על החוד השלישי באמצע האונא ולא הי' חוט בשר מקיף וכמדומה לו שהבועה הי' מים זכים ושלחו אחר המורה והכשיר ובא השוחט החדש והוציא עליו ש"ר שהאכיל טרפות וכו'. תשובה. הנה לא נפלאת היא שהוא מחלוקת בש"ע סי' ל"ז בב"י והרמ"א ומ"ש רו"מ בשם מנחת זבח לא ראיתי ולא שמעתי ואין דבריו נראין כלל שמלשון הרמ"א לא משמע כן רק בכל מקום דהוי חידוד הדין כן כ"ז ברור למעיין בו מיהו לדינא כיון שהתב"ש כתב בסי' ל"ט דבמקום שאין מנהג יש להקל א"כ כיון דהעיר קטנה ודאי לא נזדמן כן כמה פעמים לכך לא נעשה בזה מנהג לכך יפה הורה המורה להכשיר הן אמת לפמ"ש התב"ש הטעם של המקילין מכח דחברתה מגין עליו לא הוי שייך טעם זה כאן כיון דהוי מקמא וי"ל דלכ"ע אסור מיהו אין דבריו מוכרחין בזה ומה גם כאן שאפשר שהי' מים זכים ויש עוד קולא לצרף לכך בודאי יפה הורה המורה להכשיר והשוחט הכפרי הוא כבן כפר וראוי לאסרו ולקנסו על שהוציא דיבה על המורה:
+
+Siman 52
+
+ונדון אשר שאל כי הוא מלתא דשכיחא לפעמים בצוואר הבהמה אצל הסימנים זאלניס כמו באדם זוואלקיס שראיתי מכמה רבנים שמורים שבודקין הסימנים אם לא נסרך אצל הסימנים וכו' הנה ידע כי אין חילוק בין אם עומדים בראש הצואר או באמצע הצואר הכל שוה. ולדעתי לא הוצרך כלל בדיקה בסימנים רק לבדוק העור מצד השני אם לא שלטה המכה מעבר לעבר בצואר בהעור אין צריכין הסימנים בדיקה אך אם יראו ששלטה המכה בעור בב' צדדין גם בפנים אז יש לבדוק בסימנים אם הם נקיים וכיון דזה הוי רק חולאת ידוע ולא חשש קוץ ומחט מהני בדיקה בסימנים וגם זה רק חומרא בעלמא ולא דמי כלל למ"ש רו"מ בשם אשל אברהם בשם עדות ביהוסף:
+
+Siman 53
+
+שא' בריאה שהי' לה ד' אונות בימין והאונא הד' שהיתה סמוכא להאומא היתא קטנה מאונא השלישית וניכרת שהאונא הד' הסמוכה להאומא היא היתרה שלא הי' לה סמפון וגם כי הג' אונות שלמעלה ממנה הי' בדמותן וצורתן הראוים להיות וזו היתה קטנה מכולם והורדא עומדת כנגד היתרת הלז ומהורדא יצאה סרכא להכיס והסרכא עברה במיעוך ומשמוש הנהוג בקליפה בנחת ולא בצבצה אחר הבדיקה. והנה רו"מ ראה בהלב"ש סי' ל"ה ס"ק צ' שהוא טרפה רק מן הפמ"ג בש"ד סי' ל"ה ס"ק מ"ז הוכיח להכשיר עיי"ש והנה דעתי הוי כדעת המכשיר כי לדעתי שינתה מקומה הוי באם עומדת נגד האומא אבל כל שאינה עומדת נגד האומא לא נחשב שינתה מקומה במה שרחוקה מעט מן הג' אונות ושינתה מקומה הוי רק כשעומדת נגד האומא אבל במה שהרחיקה מן הג' אונות בפרט אם יש יותרת ועומדת נגד היתרת כשרה והרי דעת כמה הובא ברמ"א דיש מכשירין בחסרה הורדא ולדידהו ודאי מכ"ש בשינתה מקומה דכשרה וא"כ נהי דלדידן טרפה עכ"פ בכה"ג יש להקל כנלפענ"ד נכון לדינא.
+ובנדון אשר שאל על חבורי טוטו"ד מה"ת מה שאני מכשיר סרכא בכסדרן העולה בנפיחה. הנה טעמא דידי הוי בפשיטות כיון דסרכא כסדרן אין סופה להתפרק הוי סתימה מעליא ואינו דומה לקרום שעלה מחמת מכה דשם סופו להתפרק אבל בזה דאין סופו להתפרק הוי סתימה מעליא גם בכל סרכא העולה בנפיחה הרי יתכן שעור העליון לבדו ניקב ועי"כ עולה בנפיחה ובע"כ מוכח דע"י נקיבת עור העליון לא יהי' נעשה סרכא רק ע"י נקיבת ב' הקרומים אך י"ל זה בשאר סרכא אבל בכסדרן בין אונא לאונא יתכן דע"י נקיבת עור העליון נעשה הסרכא ונשחטה הותרה לכך נראה להתיר אף דעולה בנפיחה.
+
+Siman 54
+
+שא' בדבר הקצב שמכר טרפה שהי' בועה וסרכא ממנה בין אונא לאונא למטה מחציין והטריפה השו"ב והקצב מכרה ודאי אסור הוא כי לדעתי העיקר כתב"ש ולב"ש דלא מהני בזה מיעוך ומשמוש ודברי הגאון מהר"ז אין נראין בזה ובפרט דכאן לא עשה מיעוך ובדיקה ומכרה כך והסברא שכתב רו"מ דבזה"ז אין לחלק בין איסור דרבנן או דאורייתא אם נאמר בשמי או לא איני זוכר אך אם לא נאמר ראוי להיות נאמר כי הקצב אינו יודע החילוק ומאן דעביד הא עביד הא:
+
+Siman 55
+
+שא' בריאה שהי' בה סרכא תלוי' והשו"ב בדקה בנפיחה ולא בצבצה טרם הסרת הסרכא גם עיין במקומות שכנגדה ולא הי' שום רעותא ואח"כ קלף הסרכא וקלטה עמה קצת מעור העליון וגם תחת הסרכא נעשה נגלד קצת ולא נודע לו אם נעשה עתה ע"י שקלטה הסרכא עמה או הי' כן מקודם והסרכא סתמו ובדקו שנית בנפיחה ובצבצה קצת והשו"ב אומר כי יכול להיות ע"י הקליפה נעשה הנקב. תשובה. יפה הורה להכשיר כיון דהסרכא תלוי' מדינא לא הי' צריך קליפה כלל לכך ודאי יש לתלות דע"י הקליפה נעשה הנגלד והנקב ובפרט כיון דחזינן דקלף בחוזק דהרי ידוע דלקח עמו מקצת עור העליון א"כ מוכח דקלף בחוזק לכך יגיד עליו ריעו דגם הנגלד והנקב הוי מזה לכך יש להכשיר בזה ובפרט אם הי' הפ"מ כאשר כותב רו"מ ולכך הנה לדעתי יש להכשיר בזה בהפ"מ עכ"פ:
+
+Siman 56
+
+שאלתו בריאה שהי' בה סרכא בין הערוגות מחיתוך לחיתוך ועברה הסרכא ע"י מיעוך הנהוג והי' תחתי' קמט ואמר השו"ב שהקמט הזה הוי בתולדה הנה לדעתי הוא טרפה והנה שאר סרכא עם קמט כבר הוכיח רו"מ מהאחרונים שהוא טרפה אך שנסתפק בסרכא בכסדרן עם קמט אם הוי ג"כ כן ודעתו ג"כ שהוא טרפה וגם אני דעתי כן. ובהשקפה ראשונה עלה בלבי דהסרכא מעידה דהקמט אינה מתולדה ואח"כ ראיתי הביא בסוף דבריו בשם הראש אפרים וכבר ידוע מ"ש הראשונים דאין לסמוך על השו"ב ועוד אני מוסיף דכאן צריך בדיקה מדינא דהנה הטעם דבכסדרן א"צ בדיקה היינו מכח או דצד השני סותם הנקב או דאין סופו להיות נקב כל חד כפי שיטתו וזה הוי אם הצדדין שוין אבל אם יש קמט במקום הזה א"כ הן אם הנקב שיוצא ממנו הסרכא הוי בקמט או הוי בצד השני עכ"פ כיון דאין סמוך לו בשר לסותמו דהרי הוי קמט וחסרון א"כ מדינא בעי בדיקה הסרכא ונהי דלכתחלה כיון דלא ראו הקמט לא הוי צריך בדיקה וקצת הסוברים כן מ"מ עתה שהסירו הסרכא וראו הקמט אגלאי מלתא למפרע שהי' צריך בדיקה מדינא ושוב הוי כשאר סרכא וקמט שהוכיח גם רו"מ דהוי תר"ל ובפרט בקליפ�� שלנו לפמ"ש אני בעזה"י בטוטו"ד מה"ת בק"א בטעם הקליפה שהטעם לומר דהוי מעשה דרינוס רחוק מאד כמ"ש שם רק הטעם הוי כיון דמזמן רב התחילו לאכול מן סרכות ולמעך בסרכות וראו כמה סרכות שהם כשרים א"כ נתבטל סברא זו לומר דאין סרכא בלי נקב כיון דשכיח הרבה סרכות בלי נקב ונעשה רק ספק השקול ושוב ראוי לומר נשחטה הותרה והוי הבדיקה רק לחומרא לכך שוב די בקליפה כן תו"ד שם וא"כ תינח בכל סרכות אבל כאן עם קמט הוי ס"ס שמא הסרכא מכח נקב ואת"ל אינו מכח נקב שמא הקמט אינו מתולדה ושוב הוי תר"ל וטרפה לכך נראה דע"י קליפה הנהוג עכשיו ודאי טרפה ואף אם הי' עושין מיעוך ומשמוש טרפה מטעם הראשון:
+
+Siman 57
+
+שאלה מהרב מו"ה אלעזר מארגנשטערן אב"ד פיעטרקוב בריאה שצמקה אונא שלמה והי' עלי' סרכא שלא כסדרן סרכא דקה והאונא ע"י מירוס ומשמוש קל הדרא לברייתה בלי שינוי וקמט כלל והסירכא הוסרה ע"י מיעוך קל עד שאמר השו"ב כי במיעוך כזה נוהגים להכשיר גם הנזהרים מסרכות כי פרחה הסרכא בקל והוריתי להכשיר. תשובה. יפה הורה להכשיר כי הנה אף אם צמקה כל הריאה או רובא והי' בה סרכא נמי הי' בדעתי להקל וטעמא רבא איכא במלתא דהנה שורש תרתי לריעותא נצמח מדברי הראב"ד ומקורו ממס' נדה פ"ק והנה כ"ז מיירי שעדיין הב' ריעותות לפנינו אז דנין בדרך תר"ל וסרכא אף דחזינן דעברה ע"י מיעוך מ"מ נחשב תר"ל דהרי בסרכא אין הטרפות מגופה רק דהסרכא מעידה דיש כאן נקב שאין סרכא בלי נקב א"כ מה בכך דעברה הסרכא הרי עיקר הריעותא הוי חשש נקב וזה לא עברה דהרי יתכן דעדיין הוי נקב לכך מצטרף לתר"ל אבל בצמקה אם חזרה ע"י משמוש ומרוס א"כ עתה אינה צמקה א"כ כיון דעתה אין ריעותא לפנינו מנ"ל לצרף לתר"ל מה שהי' נראה מתחלה לריעותא לכך הי' נראה דאינו מצטרף לתר"ל אך מה נעשה נגד משמעות האחרונים אשר דבריהם מקובלים בתוך ישראל אך עכ"פ בצמקה רק אונא אחת דדעת כמה דבלא"ה כשרה לכך בזה נראה להקל דעכ"פ אם חזרה ע"י מירוס ומשמוש היד דכשרה ואינו מצטרף לתר"ל כיון דעתה אין ריעותא לפנינו לכך אני מסכים עם רו"מ שהיא כשרה:
+
+Siman 58
+
+בנידון השאלה שלו שהי' סרכא על הקמט והשוחט הממעך אמר לו בלשון לעז איך האב זיא קוים הערויסגעריססען גם כתבת תחלה שהשו"ב אמר לו הגם שלא נקלפה בנקל אבל עכ"פ נקלפה. הנה לפי דברים הללו הוי ודאי טרפה אף אם לא הי' שם קמט כלל כי הסרת הסרכא צריך להיות בנחת כמ"ש ביו"ד סימן ל"ט בהג"ה ובטוטו"ד מה"ת הוספתי יותר דלדידן דליכא מיעוך רק קליפה בודאי יותר ויותר דצריך להיות נקלפת בנחת ובחזקה הוי טרפה גמורה ותמה אני על רו"מ ועל המורים שם להכשיר בזה אבל בעלמא היכא שנקלפת בנחת כדין הסרכות ובדקוהו ולא בצבצה הייתי מורה להכשיר. ומה שרצה רו"מ לפרש דברנו דמיירי רק בסרכא מינה ובה ולא בשלא כסדרן ז"א דעיקר דברנו הובא בטוטו"ד מה"ת שם הארכתי בזה וידעתי גם ידעתי שהספרים מטריפין בזה אבל אני חולק עליהם ודעתי להכשיר ולדידי נראין הדברים ברורים שם ולדעתי יודה רו"מ שהדברים נכונים ובפרט כיון דעכ"פ כתבתי בזה פנים להקל א"כ לא יצא מדין ספק תר"ל וספק תר"ל נמי כשר לכך נראה נכון כמ"ש:
+
+Siman 59
+
+שא' מהרב מהר"י האלבערשטאט מק' מאהליב שאירע במקולין סרכא שלא כסדרן מאונא עליונה לשומן הלב והי' תחת מקום הסרכא ממש באונא עליונה נקב ובו תולעת והסרכא הי' עולה קצת בנפיחה ועברה הסרכא ע"י מיעוך ומשמוש הנהוג עתה ולא הי' באפשרי לבדוק בנפיחה ורוק והטרפתו וכו'. יפה דן ויפה הורה כי הוא טרפות גמורה ואני מוסיף על דבריו כי לא מבעיא אם הי' רק חד מורנא ודאי לא תלינן דלאחר שחיטה פירש רק דעת האחרונים דשלשה בעינן ואני הקלתי יותר וכתבתי דדי בב' אך עכ"פ ב' בעינן אבל חד לא מהני לתלותו דלאחר שחיטה פריש ועוד אף אם הי' עוד ב' וג' כן לא מהני בזה דאטו אנן ידעינן בבירור שנקב זה נעשה אחר שחיטה הרי אפשר דתולעים הללו מקודם שמתה עשו הנקבים מחיים רק טעם ההיתר הוי דקיי"ל תולין במצוי אף להקל וכיון דמצוי הוא תולין להקל א"כ זה הוי רק אם ליכא הוכחא אחרת להיפוך אבל אם איכא הוכחה אחרת דהוי עליו סרכא וקיי"ל אין סרכא בלי נקב א"כ הוי הסרכא מעיד דהנקב נעשה מחיים והסרכא הוי יותר עדות מן מה שתולין במצוי להקל ואף אם שקולין הם הדר הו"ל ספק תורה ולחומרא ובספק בזה לא שייך לומר נשחטה הותרה כמו כל ספק טרפות ובפרט דהסרכא הוי עדות יותר דהוי מחיים ממה שנתלה דאחר שחיטה פריש ומה גם כיון דלא אפשר בבדיקת פושרין ובמיעוך שלנו דהוי רק קליפה והבדיקה בפושרין חיובא מדינא כך ודאי דטרפה:
+
+Siman 60
+
+שא' בענין שהי' על הריאה מגבה על אונא אחת קרום אחד לבן והי' אדוק היטב לקרומי הריאה ובתוך משך ושטח הקרום הי' מתפצל פצלות לבנות כמו חטין לבנים מקצה לקצה ונקרא בלשונינו זייגר או שטערן וקלפו הקרום מעל הריאה והריאה היתה במקום הזה ספנות ורכות שקורין שיטר ואחר הקליפ' בדקו ברוק ובצבץ שם ויש אומרים שמחמת שהכה ביד על הריאה שתעלה בנפיחה או שנפח בחוזק ולכן בצבץ. תשובה. הנה כבר ראה רו"מ דברנו בחבורי באיזה מקומות והעיקר אצלי דקרום זה דינו כדין סרכא ואם הוא באונא אחת ראשה וסופה או שהוא באומא דינה כדין סרכא תלוי' ואם הוא מאונא לאונא דינה כדין סרכא ממש ואם הוא על נגלד ודאי טרפה ולא מהני לה בדיקה ואם אינה על נגלד אז צריך בדיקה כדין סרכא של"כ ואם מבצבץ טרפה ובזה לא תלינן לא בידא דטבחא ולא בשום דבר כיון דצריך בדיקה מדינא וטרפה:
+
+Siman 61
+
+ונדון הזיעה היוצאת מן הריאה. הנה ודאי מי שירצה להחמיר לגמרי אין מזחיחין אותו אבל מי שרוצה להקל יעשה כאשר כתבתי בספרי דיקנח הדם ויחזור ולנפח הריאה היטב ויבדוק שנית בפושרין אם תבצבץ עתה טרפה אבל אם לא תבצבץ גם עתה היא כשרה:
+
+Siman 62
+
+ונדון סרכא על הקמט שמשמשין על הקמט עד שנתמלא הקמט. הנה זה ודאי טרפה מטעם תר"ל ולא מבעיא לפמ"ש רו"מ שבודקין בפושרין טרם השוואת הקמט דודאי טרפה כמ"ש רו"מ כיון דהשוואת הקמט מהני לומר דגם בחיי' היתה כן הבהמה וא"כ הרי יש חשש דלמא בשעה שהיתה מלאה אם הי' מנפח הי' נקרע הקרום וטרפה ממ"נ אם נלך בתר השתא הוי תר"ל ואם בתר כשנתמלאה דלמא אז הי' מבצבץ רק אף גם אם הי' בודקין בפושרין אחר שנתמלאה נמי טרפה מטעם שכתבתי בחבורי. ומ"ש רו"מ ליישב קו' השואל לי למה באטום מהני מיעוך ומשמוש להחזירו וכתב רו"מ ליישב עפ"ד הלב"ש שכתב לחלק בין אטום לצמקה למה באטום מהני משמוש ובצמקה ל"מ יפה אמר. ובדין שלא להתחיל קליפת הסרכא ממקום אחר ודאי הדין כמ"ש בספרי:
+
+Siman 63
+
+שא' בסרכא דעברה ע"י קליפה הנהוג בזמנינו ואחר הסרת הסרכא הי' במקומה נקב ומורנא בה. תשובה. כבר ידעתי משאלה זו וכבר השבתי לק' מאהליב לעיל סי' שפ"ט שהוא טרפה וטעמא דידי הוי חדא דנראה דאף הסוברים דכשר בדיעבד בלי בדיקת פושרין היינו רק במיעוך ממש המפורש בפוסקים אבל בקליפה שנהוג בזמנינו יודה דהבדיק' בפושרין הוי מדינא ודי לנו בקולא אחת בקליפ' ולא נצרף עוד קולא שני' שלא להצטרך הבדיקה בדיעבד ועוד כתבנו דהמורנא לומר דאחר שחיטה פירש אינו וד��י רק תלוי' לקולא וא"כ תינח בלי סרכא אבל ע"י סרכא כיון דאין סרכא בלי נקב הוי יותר הוכחה דהנקב מכח הסרכא ולא מכח המורנא ואף דיש פוסקים שהביא רו"מ דהוי חזקה דלאחר שחיטה פירש זה אינו מועיל חדא דהוא נגד הכלל שכתבו הראשונים דאין סרכא בלי נקב א"כ הוי נמי עכ"פ חזקה ואפשר דעדיף ממורנא לשיטת הפוסקים דאין סרכא בלי נקב וזה עדיף מחזקה וגם אם הוי רק חזקה מ"מ חזקה נגד חזקה והוי נמי לחומרא ועוד דהוי ס"ס לאיסורא דלמא כהסוברים דהבדיקה בפושרין בסרכא הוי חיובא מדינא ואת"ל כהפוסקים דלא הוי חיובא הבדיקה בפושרין מדינא אולי כהפוסקים דתליא במורנא הוי רק תלי' לקולא ולא חזקה ושוב כאן הוי חזקה להיפוך מן הסרכא ובפרט בקליפה שלנו לתלות במעשה דריינוס והנקב הוי מכח המורנא תרי קולי לא מקלינן באיסור תורה ואף דבחבורי ק"ס כתבתי טעם אחר להקל בקליפה שלנו ולא מטעם מעשה דריינוס אך זה רק ללמד זכות על גוף הקליפה אך לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה להקל נגד דעת הגאונים מו"ה סענדר ז"ל ומוהר"ז ז"ל לכך ודאי טרפה. [שנית להנ"ל. מה שחזר וכתב בענין סרכא מריאה לדופן ונמצא מורנא והאריך. הנה אין בידי להאריך רק בקיצור אני אומר דבשאלתו לא הי' כתוב שהיתה סרוכה לדופן רק כעת חידש רו"מ בזה והנה בענין כזה יפה אמר דתלינן במורנא ונקוט כללא זו בידך אם הריאה סרוכה לדופן באופן דע"פ דברי המחבר בסי' ל"ט הי' כשר לכך נהי דאנחנו מחמירין כדעת הרמ"א מ"מ בזה יש להקל אם נמצא נקב בריאה והי' שם מורנא או סמוך לה אבל אם הוי באופן שגם לדעת השו"ע הוי טרפה בנסרך לדופן אז הדין כמ"ש לו תחלה אבל בנסרך לדופן באופן שהמחבר מכשירו יש להקל בנמצא מורנא מכמה טעמים שכותב רו"מ.]
+
+Siman 64
+
+שא' בבועה מקמא ועלי' סרכא דבוקה והסרכא עברה ע"י מיעוך ומשמוש ואח"כ משמשו בהבועה ונתכסה הבועה בבשר הריאה רק שהי' גבוה קצת משאר שטח הריאה והראה לו השו"ב דבס' אחד נקרא ימין משה מכשיר בזה אך בלב"ש משמע להיפוך והטריפו רו"מ. הנה לדעתי יפה כתב בספר הנ"ל דהוי רק גבשושית וכשר אף בסרכא אך נ"ל לחלק דאם נתכסה הבועה טרם הסרת הסרכא אז כשרה דאמרינן גם במעי הבהמה הי' כן שהי' מכוסה בבשר הריאה אבל אם קודם הסרת הסרכא לא נתכסה בבשר הריאה רק אחר הסרת הסרכא ובעוד הסרכא עליו לא נתכסה הוא טרפה כיון דבעוד הסרכא עליו היתה בועה היא טרפה ונחשב תר"ל ואם ספק הוא נמי טרפה כיון דאתייליד ריעותא שהי' בה סרכא ובפרט בקליפה שלנו שאינו מיעוך ומשמוש ממש דטרפה:
+
+Siman 65
+
+שא' בסרכא של"כ וקמט אם הקמט נשאר כבראשונה ואין הסרכא מקמיט הריאה דלפי דעתי היא כשרה ועל זה שאל אם מהקאפעלושליך יהי' סרכא של"כ ממקום למקום אחר או משאר סדקים וקמטים השכיחים להמצא באונא עליונה של ימין אם יהי' מהם סרכא למקום כיון שלרוב בהמות יש להם אפשר שאינו מצטרף לתר"ל אפי' לסרכא של"כ עכ"ל הנה היטב כוון וכן הוא האמת לדינא לדעתי להרוצה לסמוך על היתר שלי:
+
+Siman 66
+
+מה ששאל למה אין מחלקין בין סרכא הנסרך לריאה ובין סרכא הנסרך קצה אחד לדופן ובשניהם בעי בדיקה בפושרין ואמאי הרי כיון דבדיקת פושרין הוי רק לחומרא ובנאבד בלי בדיקה כשרה לדעת הסמ"ג החולק על התב"ש וא"כ תינח בנסרך לריאה אבל בנסרך לדופן כיון די"ל בסביך כשר רק דאין אנו בקיאין א"כ עכ"פ הוי רק ספק א"כ אף אם תבצבץ הוי רק ספק וא"כ הרי כתבו האחרונים דבס"ס דצריך לברר הוי רק אם ב' הספקות אפשר לברר אבל אם ספק אחד א"א לברר א"צ לברר וא"כ ה"נ אף אם תבצבץ הוי רק ספק דלמא הוי סבוך. הנה אין זה שאלה כלל חדא לא מבעיא לדידן דאין אנו בקיאין במיעוך והוי רק קליפה בזה ודאי הבדיקה חיוב ואף לדעת הפמ"ג הוי טרפה בנאבד בלי בדיקת פושרין בקליפה דידן כמ"ש בכמה דוכתא רק אף גם אם היינו בקיאים במיעוך נמי ראוי דאין לחלק חדא דאף בכל סרכא אף דמבצבץ אין ראי' דהוי טרפה ודאי דהרי יתכן להיות מכח משמוש היד נעשה נקב או מכח הנפיחה נשבר הקרום ויתכן להיות דבחיי' לא הי' נפיח כל כך רק דמ"מ כיון דהוי ריעותא טרפה מספק ועוד מ"ש האחרונים דהיכא דאין ב' הספקות יכולין להתברר א"צ להתברר היינו לקולא אם ספק אחד יתברר לקולא אז אם השני יתברר וסוף סוף יצטרך לסמוך על הס"ס לכך א"צ לברר כלל אבל היכא שיתברר ספק אחד לחומרא אז אף שאין השני יתברר צריך לברר לחומרא ויש טעם בדבר דהיכי דהוי לקולא אז עיקר הסמיכה על הס"ס וכיון דס"ס הוי ברוב ועדיף מרוב לכך נהי דמ"מ ראוי לברר היכא דאפשר בזה אמרינן כיון דלא יתברר ב' הספקות שוב סמכינן אס"ס אבל לחומרא הרי לאו מכח ס"ס מחמירין רק מכח דאין אנו בקיאין ועיקר האיסור הוי רק ספק אחד שמא הוי נקב ולא הוי סביך א"כ נהי שחזינן שהלך ע"י מיעוך מ"מ כל דאפשר לברר עוד ע"י פושרין חייב לברר ואם יבצבץ נחמיר מספק כמו מעיקרא וז"ב דיש חילוק בין לקולא בין לחומרא:
+
+Siman 67
+
+שא' בעגל שבדקו השוחט בפנים ונדמה לו שהי' סרכא ואח"כ הוציאו לחוץ ולא מצא שום סרכא נ"ל דודאי טרפה וק"ו הוא מבהמה בנאבד הסרכא דשם הסרכא דרך להיות חזקה ואעפ"כ תלינן שנתקה בהכנסת יד מכ"ש בעגלים דהסרכא שלהם דקה ונקל להעבירו בידו דאסורה ומה בכך דבהם לא שכיחי סרכות אם הוא הרגיש סרכא בה ואין לתלותו בטעות דהם בקיאי בזה לכך לדעתי הוי טעות דלא עבידי למטעי ולא תלינן בטעות ובודאי הי' סרכא ואזלא לה לכך הוא טרפה:
+
+Siman 68
+
+שאלה מקה' אחת ע"ד אשר הרב דקה' מתיר למעך בסרכות בעגלים אחר היותם ב' וג"ח ואין יונקים. הנה ידעו כי הוא מאכיל טרפות לישראל כי מלבד מה דסוגיין דעלמא דלא כהש"ך וכן הוי המנהג בכל תפוצות ישראל וא"כ מי שמורה להיפוך מזחיחין אותו רק גם בזה"ז ודאי הוי טרפה דהנה נראה דאף הב"ח וש"ך לא אמרו רק בזמנם דהוי כח בידם למעך בסרכות אבל בזה"ז לא מבעיא אם הרב דשם מתיר בסרכות בעגלים ע"י קליפה ודאי הוא מאכיל טרפות דהרי הקליפה בעצמה הוי קולא גדולה ועל הראשונים אנו מצטערין והוא בא להוסיף עלינו החדשים להיתר גם בעגלים תוך שנתן בקליפה זה ודאי אסור וגם הב"ח והש"ך יודו בזה כיון דבהו לא שייך סרכות וא"כ הוי ודאי סרכא גמורה ולא מהני קליפה רק גם אף אם מתיר ע"י מיעוך ממש הוא מאכיל טרפות דהב"ח והש"ך מיירי בזמנם שהי' בקיאים במיעוך בכל סרכות לכך התירו גם בעגלים הרכים אם אין יונקים אבל לדידן דאין בקיאים במיעוך ולמה בעגלים בקיאים בע"כ מכח שהם רכים נקל למעך בהם וא"כ מן המיעוך גופו מוכח שהם רכים ושוב לא מהני בהו מיעוך כיון דהם רכים אזלי במיעוך והרי זה עיקר החשש של הרמ"א מכח שהם רכים אזלי ע"י מיעוך רק בזמן הב"ח והש"ך כיון דהי' בקיאין הוי אמרינן כיון דהם בני ג"ח ואין יונקים אין הסרכא רכה ומהני המיעוך אבל לדידן דאין אנו בקיאים א"כ מדבזה ממעכין מוכח שהם רכים וזה שמטריף אותן דשוב אין מן המיעוך ראי' כנ"ל לכך בודאי מאכיל טרפות ואף הכלים שנשתמש בהם מן אותן העגלים הם טרפה.
+ולענין פתיחת החזה הנה לדעתי אין זה מנהג טוב כי לדעתי ע"י פתיחת החזה יותר מתדבקת הסרכא הדקה ויותר טוב אם השוחט ירא שמים ובודק בנחת יותר ירגיש בסרכא דקה לכך ל��ידי הוי טוב שלא לעשות כן רק יבדוק בנחת וגם לא יסמוך על בדיקת פנים רק יוציאנו גם לחוץ כמנהג כל ישראל ומנהג אבותנו מיהו בזה איני אומר לכם קבלו דעתי בענין פתיחת החזה וכפי אשר תרצו תעשו מיהו בענין מיעוך הסרכות למע"ה קבלו דעתי שהוא טרפה גמורה דברי המדבר בלב תמים לא בלב ולב רק מה שנראה לדינא ולאפרושי מאיסורא:
+
+Siman 69
+
+נדון שאלתו אשיבהו בקצרה בלי פלפול כלל כי הנה לכאורה נראה לחלק דבשלמא בסרכא של"כ כיון דעכ"פ בעי מיעוך וזולת מיעוך הוי טרפה א"כ בזה כיון דהוי גם מחט בריאה הוא טרפה ולא מהני מיעוך אבל בסרכא תלוי' כיון דלא בעי מיעוך א"כ מן הסתם אמרינן דהוי הפשטת לחה א"כ שוב אף דהוי מחט בריאה אינו מזיק וכן בסרכא למטה מחציין בענין דלא בעי מיעוך אף מחט בריאה אינו מזיק כן הי' נראה לחלק מיהו כיון דראיתי במכתבו דגם בסרכא תלוי' הכה"ג מחמיר דטרפה אין בידנו להקל מה שהוא מחמיר לכך פשיטא לי דגם מיעוך לא מהני בזה דמה יוסיף לנו המיעוך כיון דבלא"ה סרכא תלוי' כשרה ואעפ"כ בזה טרפה ה"ה נמי מיעוך לא מהני וכן בכסדרן למטה מחציין כיון דלדידי' בלי מיעוך טרפה אף בלא המחט הוי כשר בלי מיעוך וע"י המחט טרפה ודאי אף מיעוך לא מהני וז"ב ופשוט לדעתי:
+
+Siman 70
+
+מה שנסתפק ביתיר ורדא פחותה מט"ד אם כשרה או לא. הנה לדעתי ודאי צריך שיהי' בו כט"ד ובפחות מזה לאו כלום הוא ומה שרצה להביא ראי' ממה דנקראת עינוניתא דורדא והיינו הקטנה שבריאה והרי אונא גופא כט"ד כשרה הנה זה לאו ראי' הוא דנהי דמדינא אונא כט"ד כשרה מ"מ לא שכיח הוא ושכיח ברוב בהמות וכמעט בכולם להיות האונות גדולות והורדא דרכה להיות תמיד קטנה לכך נקראת עינונותא ולעולם גם בה בעינן כט"ד ולכך לחומרא ודאי אם היא קטנה פחות מט"ד היא טרפה מיהו אם יש בה ב' ורדות אף באם היתירא פחות מט"ד יש להחמיר ולאסור:
+
+Siman 71
+
+מה ששאל מה שנהגו להכות על החזה של כבשים ויש חשש אם הי' תלוי על טנרא אולי הי' דבוקה ומחמת הכאה נתקה הצד השני. הנה הדין בדיעבד אין לחוש דאין לנו אלא שעת מציאותן דכבשים ועגלים לא שכיח בהו סרכות ואין לחוש שמא הי' סרכא אך לכתחלה ודאי אסור להכות דלכתחלה אין לסמוך על הרוב ולכן מה שהי' עד הנה כשר הוא ומהיום יזהיר אותם שלא יעשו כן ואם לא ישמעו ויעשו וימצאו סרכא תלוי יטריפנה כדין המשליך הריאה במזיד בש"ך סי' ל"ט סק"ו. ובדין סרכא תלוי' ובסופה כפתור שמכשיר התב"ש. הנה אין חילוק להתב"ש והתב"ש אורחא דמלתא נקט ויהי' הכפתור כמה שיהי' וגם בסרכא דבוקה וכפתור בסופה נמי נראה דדינה ככל סרכא ואין חשש אחר בשביל הכפתור:
+
+Siman 72
+
+שא' בנדון נקבי המורנא תפח רוחו של השוחט הזה ודי לנו קולא מה שנוהגים להקל אם נמצא מורנא בריאה במקום אחר גם זה קולא גדולה אבל להקל בלי נמצא שום מורנא ח"ו לסמוך עליהם וכבר ידוע דרכם רק להכשיר ולא להטריף. ומה ששאל על חבורי טוטו"ד מה"ת מתשובה צ"ז לתשובה צ"ח הנה ז"א דבשלמא אם קלף בנחת ומן הקליפה מוכח ג"כ דאין זה סרכא לכך זה מסייע עכ"פ לתלות אח"כ הבצבוץ בידא דטבחא בשאר מקומות שהסרכא שם אבל אם לא קלפוהו כלל ודאי יש לחוש שהסרכא מתחיל שם ואין להשגיח במ"ש ספר אחד להכשיר וחס להזכיר רק צריך הסרת כל הסרכא בקליפה ובנחת.
+ומה ששאל למה בכסדרן מותר ניחוש שמא פשטה הסרכא גם לגב הנה זה לק"מ מתרי טעמי הרי אני לא כתבתי רק אם חזינן דהסרכא נמשכת להלן צריך הסרת הסרכא גם שם אבל אם לא חזינן דהסרכא נמשכת להלן לחוש שמא נמשכת להלן בזה אני מודה דלא חיישינן ועו�� בשלמא בסרכא כסדרן דלא נחשב ריעותא כלל דהרי אף מיעוך לא בעי בזה לא מחזקינן ריעותא לחוש שמא נמשכת להלן לגב אבל בסרכא ממש דהוי ריעותא גדולה ודאי חיישינן לכל מקום שתמשך הסרכא וחלילה להקל בזה:
+
+Siman 73
+
+שאלתו באם חסר אונא והוכשר ע"י הסימנים ונמצא בה סרכא דבוקה אם מהני בה מיעוך או הוי תר"ל. תשובה. נ"ל ברור דהוי תר"ל ומבואר טעם הדבר דנהי דבתר"ל בעינן שיהי' דעה אחת המטריף מ"מ זה שאני דהרי חזינן דאף אם יחיד המטריף ורוב מכשירין מ"מ לענין תר"ל מצטרף המיעוט ג"כ א"כ ה"נ בחסר אונא רק שההיתר ע"י סימנים הנה באמת סימנים אין ראי' דהרי י"ל להיפך דחסר אונא רק שנזדמן לתוכה שהי' לאונא אחת ב' סמפונות כמו שיש יתרת באונות כן יש יתרת בסמפונות או בסדקין וראי' דהרי אינו מצטרף להטריף ובע"כ דיתכן שיהי' לאונא אחת ב' סדקין א"כ מנ"ל להכשיר בזה ובפרט דאנן קיי"ל סימנים דרבנן ומכח דחיישינן לאתרמי ועיין בחולין גבי סימני ביצים וגבי כודנייתא עייל לי' הני דדמיא להדדי מוכח שם דאם סימנים דרבנן גם בזה הוי דרבנן ויתכן שיהי' אתרמי כך וא"כ ה"נ מה ראי' מיתר הסמפון או סדק דהוי אונא אחרת רק עיקר ההיתר בזה מכח רוב בהמות כשרות לכך מהני בזה סמפון או סדק לסימן אבל אם יש עוד ריעותא חיישינן למיעוטא דאתרמי ולעולם הוי חסר אונא לכך מצטרף לתר"ל כמו אם איכא דעה המטריף. ומ"ש הפמ"ג דע"י היכר סדק הוי כסרוכה בכסדרן ומזה רוצה רו"מ לומר כיון דהוי נמי סרוכה בכסדרן הוי חד שם ואינו תר"ל. זה טעות דטעמו הוי לדידן דמכשירין הוא מכח דתלינן דהוי אונא בפ"ע רק דסרוכה בכסדרן אבל אם ניחוש לצד המטריף ודאי י"ל דהוי חסר אונא א"כ הוי שם אחר ובצירוף ריעותא דהסרכא הוי תר"ל והוי כעין ס"ס דלמא הוי חסר אונא והסימן אתרמי ודלמא הוי הסרכא מכח נקב.
+ומ"ש רו"מ בשם התב"ש בסי' ל"ט סעיף ל"ב שכתב דהיכא דחסר אונא והוכשר ע"י סדק או שאר סימנים וסרכא עובר מאונא למקום שראוי להיות אונא אחרת דיינינן לי' כפרוד והו"ל סרכא של"כ עכ"ל משמע דמהני עכ"פ מיעוך כדין סרכא של"כ ומשמע דהיכר ע"י סדק לא נחשב אפילו ריעותא כ"ד עכ"ד. הנה ז"א ראי' מכמה טעמים חדא דאף אם התב"ש שותק מזה אנן לא שתקינן מטעם הנ"ל כי השכל נותן דהוי תר"ל ועוד התב"ש מדבר בזמנו שהיו בקיאים במיעוך אבל בזה"ז דהוי רק קליפה והוא בעצמו קולא גדולה יותר מזו ודאי אין להקל בזה בהצטרף עוד ריעותא ועוד י"ל כונת התב"ש אפשר הוי כך דאם הו"ל דין סרכא מינה ובה הו"ל דין סרכא תלוי' והי' מהני בזה מיעוך ומשמוש לדעת הטו"ז בתלוי' מבועה אבל כיון דהוי סרכא ממש מב' אונות הוי סרכא של"כ ול"מ מיעוך.
+אך היותר נכון לפענ"ד והוא דבר השכל בעזה"י והוא כי אני מודה לו שכונת התב"ש הוי דבזה די במיעוך והיינו דוקא התם דהנה כל התר"ל בעינן שיהי' אפשר לומר דב' הריעותות הם אמת ולא סתרי אהדדי אבל אם סתרי אהדדי דאם זה ריעותא אין זה ריעותא לא נחשב תר"ל וא"כ התם באם הוי זה אונא אחת וחסרה האונא ליכא כאן סרכא דא"כ הוי מינה ובה ואם הוי סרכא מאונא לאונא שוב אין כאן חסרון אונא וא"כ תרתי ריעותא ביחד ליכא דאי הא לא הא לכך בזה אין לו דין תר"ל לכך מהני מיעוך אבל היכא דהאונא שניכר ע"י סמפון וכדומה נסרכה למקום אחר א"כ יתכן שיהי' חסר האונא ומ"מ הוי סרכא ממש זה שפיר נדון כתר"ל ול"מ מיעוך ומכ"ש קליפה דלא מהני וזה עצה עמוקה בעזה"י ואין סתירה לזה מדברי התב"ש וכ"נ נכון לדינא דבכה"ג לא מהני מיעוך אך בנדון של התב"ש מהני מיעוך (ומה שחזר השואל והשיב לו עיין בסוף ה��פר):
+
+Siman 74
+
+מה ששאל באם יש בריאה ב' שאלות שכ"א אינו כשר רק בהפ"מ אם אמרינן בזה סברת הטו"ז בסי' צ"א שתרי קולא לא מקלינן בהפ"מ. הנה ידע רו"מ דהכלל של הטו"ז הוי רק אם הוא ב' ריעותות במקום אחד כגון נדון דידי' אבל בשני מקומות כל חד נדון בפני עצמו וכבר כתבנו כן בכמה דוכתא.
+ומה שהקשה על חבור טוטו"ד מה"ת בסופו מ"ש לק' סאניוואץ דמהימן לא שייך בעכו"ם מכח דאשר פיהם דיבר שוא וע"ז הקשה מיו"ד סי' ט"ז שמבואר שם דמהימן לי אסור כבר נשאלתי ע"ז והשבתי וכעת נ"ל כך דודאי רוב עכו"ם הם דוברי שקר רק ע"ד המיעוט ודאי נמצא דגם עכו"ם יהי' דובר אמת ולכך האומר דהעכו"ם מהימן לי' ודאי בטלה דעתו אצל כל אדם אך בדשיל"מ לא אזלינן בתר רובא כמ"ש הר"ן והנה איסור או"ב ביום אחד הוי דשיל"מ דהרי אפשר להמתין עם השני עד למחר ואף דמבואר שם דמהני נכבשינהו דניידו היינו דזה הוי רובא דאיתא קמן אבל ברובא דליתא קמן י"ל דלא אזלינן בזה בתר רובא ולכך במהימן לי' אסור אבל אני דברתי בחשש דרוסה דאין לו מתירין שפיר כתבתי די"ל דלא מהני מהימן לי' ועוד נראה דשם הוי תרי מיעוטא מיעוט עכו"ם דמדברים אמת ומועט דהוי או"ב וא"כ בהצטרף תרי מיעוטי נעשה מע"מ כמ"ש הר"ן בפ"ג דחולין גבי אין לוקחים ביצים מן הנכרים וחזקת היתר ליכא כאן דאם הוי או"ב ביום הוולדו אסור לשוחטו עם אמו ולכך מהני תרי מיעוטא לעשותן פלגא ופלגא לכך מהני מהימן לי' אבל בנדון שלי בדרוסה דהתם הוי לה חזקת היתר קודם שנדרסה וא"כ כיון דהוי רוב וחזקה לא מהני תרי מיעוטא לעשות ופלגא ופלגא לכך לא מהני מהימן לי' בנכרי וא"ש דברנו:
+
+Siman 75
+
+שא' בנדון בה"כ שנסרך לחצר הכבד ובדקו והי' שם שביל נגד הסרכא והנקב הנ"ל לא הי' מעל"ע רק שאר עור דק ועל הפרש נמצא מסמר. הנה זה א"צ אריכות ואבא בקצרה הנה אם הי' שם שביל אף שלא הי' מעבר לעבר וכנגדו בחוץ סרכא זה טרפה אף אם לא הי' מוצא מחט בפרש כלל דהשביל הוי נקב מבורר והוי כאלו הוי תחוב מחט לפנינו בו ומכ"ש אם הי' מחט בפרש דטרפה ואם לא הי' בו שביל ולא נמצא מחט תחוב רק מונח בפרש בזה יש להכשיר אף דיש שם סרכא וכדעת המקילין בזה דהעיקר כפי' הנו"ב בדברי הרמ"א ולדידי הי' נראה לפרש כוונתו ע"פ פלוגתת רש"י ותוס' אי יש סרכא בלי נקב. והנה מ"ש הרמ"א דודאי יש שם קוץ או מחט תינח להסוברים דאין סרכא בלי נקב אבל להסוברים דיש סרכא בלי נקב קשה מה ראי' מזו דיש שם מחט ולומר דבריאה יש סרכא בלי נקב ולא בשאר אברי' קשה הרי אדרבא בשאר אברים דעת כמה דאין סרכא פוסל כלל ואיך יפלגו בסברות הפוכות ולכך בע"כ כוונת הרמ"א רק להסוברים דאין סרכא בלי נקב בודאי יש שם מחט אבל להחולקים אין הכרח דיש שם מחט ולכך מהני בדיקה דאז מוכח כדעה שני' דיש סרכא בלי נקב דלנפילה לא חיישינן ודו"ק ומ"מ אין מזה הוכחה להכריע כן תמיד כמ"ש בתשובתי מכבר דגם שהי' יב"ח בספק פלוגתא לא מהני רק להכשיר זה ולא לעלמא ומטעם שכתבתי בזה בארוכה בטעמו כן ה"נ בזה ודוק והבן זה:
+
+Siman 76
+
+שאלה מהרב מה"ר שלום מרדכי הכהן שוואדראהן בדבר בה"כ שנסרך לטרפש ואבד בשוגג בלי בדיקה. הנה לדעתי ודאי הוא טרפה וגם הכלים שנתבשל בהם הבשר דכל עוד שלא נבדק הוי בחזקת שבודאי הי' שם קוץ או מחט וטרפה ואין להקל בזה.
+וע"ד ששאל ע"ס טוטוד"ת סי' ג' מ"ש דהיכי דאין הטרפות מצ"ע לא הוי בשר רע כניטל. ועז"כ דזה הוי בעיא בחולין דף ע"ו וקיי"ל לחומרא כמ"ש בסי' נ"ה סעיף יו"ד. הנה יראה רו"מ דעכ"פ לא נופל מילי דסברא שלי עצמה כתבו התוס' במקומם לכך מספקא להש"ס מכח די"ל כ��ון דאין הטרפות מצ"ע לא הוי כניטל ואף דשם נשאר בבעיא וקיי"ל לחומרא היינו התם דהטרפות כבר הוא דכבר נשבר העצם רק בעו"ב חופין את רובו אמרינן דסופו להתרפאות בזה י"ל כיון דאין הבשר בריא לא יועיל להיות סופו להתרפאות אבל בנדון דידי' בסי' ז' דהשתא ליכא ריעותא דהסימנים לא נתדלדלו והם חזקים כמעיקרא רק לומר דסופו להיות נעשה מדולדלין כיון דעכ"פ עתה ליכא ריעותא לפנינו ראוי לומר דבזה לא הוי נימוס כניטל כיון דגם שם הוי סברא להקל בזה י"ל דבנידון דידן ודאי הוי כן ובפרט די"ל עוד דתמיד אזלינן בתר כמות שהוא לפנינו והתם כיון דעתה נשבר הצלע וכפי מה שהוא לפנינו הוא טרפה רק לומר דסופו להתרפאות בזה אזלינן בספק בתר חזקה דהשתא וכמו שהוא לפנינו הוא טרפה אבל בנדון דידי כמות שהוא לפנינו ליכא שום ריעותא רק לחוש דסופן הוא להיות מדולדלין בזה אזלינן בתר חזקה דהשתא ואמרינן דנימוס אינו כניטל וא"ש דברנו. ומ"ש על הוראתי הנ"ל מכמה פוסקים שמשמע מדבריהם להיפוך. הנה היות כי בתורה ניתן רשות לתלמיד לחלוק וכיון דהראיתי לו דסברתי נכונה דכן מבואר בתוס' נראה דבמקום הפסד יכול המורה להורות כדעתי ולדעתי כן הוא דעת התוס' דמחלקים בין האברים שהביא הפמ"ג במשבצות ס"ק יו"ד הם לא מפרשים האיבעיא מכח דאין הטרפות מצ"ע דלדידהו אין חילוק רק דהאיבעיא הוי באבר זה אפשר דנתמסמס אינו כניטל מכח דאפשר מעלה ארוכה ולכך בשאר אברים הוי ודאי אבל לדעת התוס' דאיבעיא מכח דאין הטרפות מצ"ע ולא מכח החילוק בין אבר לאבר לדידהו ודאי הוי להיפוך דהיכא דאין לפנינו טרפות רק דסופו להתקלקל ודאי לא הוי נתמסמס כניטל כסברתי ויש לנו תנא דמסייע התוס'. ומ"ש עמ"ש בסי' קנ"ה וראי' מן הרדב"ז דשומן הבא מרוב פיטום אינו סותם ותמה רו"מ דהרי הרדב"ז מיירי בכרכשתא ובכרכשתא בלא"ה אין השומן סותם דלא מהודק שפיר. הנה כמה הקיצור עושה וכמ"ש התב"ש בסוף ספרו ואנן מה נעני' אבתרי' ואך לפי האמת דברנו נכונים בעזה"י דהש"ע בסי' מ"ו מיירי בנקב ממש בזה כיון דכבר הוי נקב בעינן שיהי' מהודק היטב וכל שלא מיהדק היטב אינו סותם אבל אני מדבר וכן הרדב"ז בענין דהוי רק רושם על הכרכשתא הנה כפי מה דהוי לפנינו אין כאן שום טרפות רק כיון דהוי רושם סופו לנקוב בזה כל דהוי מכוסה ואינו מגולה לאויר הוא שומרו שלא ינקוב ודי בסתימה זו ואינו טרפה רק כיון דהוי מרוב פיטום וסופו להתקלקל ויהי' מגולה לכך טרפה וא"ש. ובדבר השוחט החדש תפלתי בפי לפני שומע תפלת כל פה שיהי' לו פרנסה בריוח ויעשה מלאכת ד' באמונה. גם במו"מ של רו"מ עם השוורים יצליח ד' דרכו וירויח כדי שיהי' ביד רו"מ לעסוק בתורה מתוך הרחבה:
+
+Siman 77
+
+מה ששאל בנדון אם נמצא סרכא מטרפש לבה"כ דהמנהג שם לבדוק בפנים בבה"כ כנגד הסרכא מבחוץ אף שלא נמצא שם מחט. הנה יפה נהגו ויפה הורה המורה כי ממה שלא נמצא מחט אין ראי' חדא דלמא נאבד מהם בלי ראות ואולי הי' בהעלם עין והרי הח"ץ סומך אפי' לקולא בנמצא בלי לב דנאבד הלב ואף דלפי ראות עין נראה להם שלא העלימו עין ולא הי' לב אעפ"כ תלינן שהי' בהעלם עין אף דהלב גדול מכ"ש במחט דיתכן להיות שהי' שם ראש מחט כל דהו דודאי אין חילוק בין מחט גדול לקטן וא"כ מחט או מקצת מחט כל דהו יתכן שלא הי' למראה עיניהם גם אולי כבר יצא עם הפרש או אולי כבר נתעכל. ועיני ראו פ"א שתרנגולת בלעה פינגערהוט של מעססינג ובמשך ג' ימים שחטוה ונמצא מקצת ממנו נחסר שכבר נתעכל הרי דגם ברזל נתעכל במעיים של בהמה ועוף וא"כ אולי כבר נתעכל רק אם כל שלא בדקו נגד הסרכא ודאי חיישינן שהי' שם נקב והמחט נאבד כנ"ל ועוד הרי אולי יש המחט במקום הסרכא בצד השני ואטו גרע מקום הסרכא מן הפרש שצריך לראות אולי המחט שם רק דהרמ"א קמ"ל דגם אף אם לא הוי מחט במקום הסרכא עדיין יש לבדוק אולי יש שם מחט אבל במקום הסרכא ודאי צריך לבדוק אולי הוי שם המחט כיון דהרמ"א העיד דודאי יש מחט לכך הנח להם מנהגן:
+
+Siman 78
+
+שא' בנסרך טרפש הכבד לבה"כ והי' נגד הסירכא מכה מבחוץ וגם הי' קצת שביל לבן אך אח"כ כלה באמצע הנה יפה הטריף רו"מ כי ודאי מכה הוי כקורט דם ואף אם לא הוי שביל כלל הי' טרפה מכ"ש בהי' קצת שביל ובפרט דלשון הרמ"א דודאי יש שם מחט ונהי דכתב דיש לבדוק ומוכח דאינו ודאי ממש אך מ"מ מוכח דהוי קרוב לודאי וכבר ישבתי לשון הרמ"א בתשובתי מכבר אך כיון דעכ"פ קרוב לודאי הוי די בריעותא כל דהו המוכיח על כך ובודאי נאבד המחט ויפה הטריף:
+
+Siman 79
+
+שא' נדון שאירע בקה' ששחטו פרה והיתה בה"כ סרוכה לטרפש ושכח הקצב ועשה חתך במקום הסרכא ובדק השו"ב הבה"כ ולא הי' שום מכה ולא שום יבלת גם בהחתך גופו לא הי' שום שביל וחלודה מקוץ או ממחט והטריפו השו"ב הבהמה ומורה אחד הטריף גם הכלים והחלב והגבינה הנעשה ממנה. הנה לפענ"ד אם הי' הדברים כפשוטן דודאי הי' שם מחט שפיר אסור הכלים והגבינה אף אחר מעל"ע אבל גוף דין מה שהטריף הבהמה שלא כדין הי' דאם הכונה כפשוטו דודאי הי' שם מחט מה זה שכתב הרמ"א יש לבדוק בכרס למ"ל בדיקה זו כיון דודאי הי' שם מחט אך הך ודאי אינו ודאי ממש רק קרוב לודאי כמו רוב דע"פ רוב הי' שם מחט ולכך כתב דיש לבדוק דמ"מ ע"ד המיעוט יתכן שלא הי' שם מחט וכוונתו רק לענין אם לא בדק אז אם לא הי' רוב שהי' שם מחט הוי רק ספק טרפה אבל אם ודאי ע"פ רוב הי' שם מחט הוי ודאי טרפה ונ"מ טובא בין ספק לודאי טרפה אבל מ"מ בדיקה בשעת מעשה תיכף מהני ולכך אם תיכף ראו דאין שם מחט ולא חלודה ולא שביל ודאי כשרה הבהמה ואם אעפ"כ רצה להחמיר להטריפה מ"מ אם היא גופה טרפה רק מחמת חומרא לא הי' לו להחמיר בכלים וחלב וגבינה ובפרט למה דנודע רק אחר מעל"ע לכך ודאי הכלים וחלב וגבינה מאותה בהמה המה כשרים:
+
+Siman 80
+
+ע"ד השאלה בנסרך טרפש לבה"כ ונחתך במקום הסרכא ולא נבדק כלל ונטרפה הבהמה והמורה הטריף גם החלב והכלים מה שהי' תוך ג"י כדת ויש מפקפקים בזה.
+תשובה. הנה דברי הרמ"א בסי' מ"א סותרין זא"ז כי כתב דאם נסרך טרפש הכבד לבה"כ יש לבדוק בכרס אחר קוץ כו' דבודאי יש שם והנה תחלה כתב יש לבדוק משמע דספק הוא ואח"כ כתב דודאי יש שם מוכח דודאי הוא וא"כ בדיקה זו מה טיבה וכתבתי כמה דרכים בטוטו"ד מה"ק ומה"ת ועיקר הכונה הוי דהנה זה ידוע דרוב נחשב כודאי ולכך בבדקו אחר מחט וקוץ ולא מצאו חזינן שהיא מן המיעוט וכשר אבל בלא בדקו אין דינו כספק טרפה רק אזלינן בתר רוב והוי כודאי וטרפה ודאי ואינו כדין שאר ספק טרפה ולזה כיון דהרמ"א כתב רק דיש לבדוק בכרס ולא כתב דיש לראות אם הי' המחט נגד הסרכא משמע דלא בעינן ראי' בזה רק מן הסתם הי' תחל' נגד הסרכא ולכך כיון שלא בדקו בכרס אחר מחט וקוץ הוי ודאי טרפה והמכשיר א"י בין ימינו לשמאלו. והנה לבדוק הסרכא אם הולך מן הטרפש במשמוש היד הנה לדידי אין נראה כלל כי אם דעת כמה דאין סרכא פוסל בשאר אברים היינו מכח דבשאר אברים עורם עב ולכך אף אם נתקלקל מעט עור כולו לא יתקלקל ולכך יתכן שיהי' הסרכא מכח קלקול קצת העור ולא כולו אבל בריאה דעורה דק מאד אם נתקלקל קצת נתקלקל כולו ולכך חמור בזה ריאה משאר ��ברים אבל לומר דהסרכא באה מכח הליחות הוי להיפך דבריאה דשכיח בה ליחה והעור דק יתכן שיאחז בה לחות ויהי' נעשה כקרום אבל בשאר אברים לא הוי לחות ולא שייך בהם לומר דמחמת לחות יהי' נעשה הסרכא ולכך לא שייך לומר דמחמת הלחות נעשה הסרכא ולכך לדעתי לא שייך לעשות בדיקה בסרכא דשאר אברים ובפרט בנדון כזה דלא נעשה הבדיקה בטרפש דודאי טרפה החלב והכלים כדברי המורה:
+
+Siman 81
+
+שא' נדון הכבד של עוף שהיתה אדומה נגד הבני מעיים שבצד השני ובצד שאצל המים היתה שחורה. נרא' לי שהיא כשרה דכלל בידנו שכל שלא ראינו שנפלה לאור תלינן השחורת בדבר אחר לו יהא כמה מראות עין אין לנו להחמיר. ומה שהקשה עמ"ש בטוטו"ד סי' קכ"ב הנה אין דרכי לעיין באחרונים רק בראשונים ובהם מוכח דהחשש הוי בשביל הכבד וכן הכו"פ נראה שהבין כן דהוי רק מצד הכבד והנה מ"ש רו"מ הנ"מ בין הטעמים בדין אם נסרכה טרפש הכבד להכבד דאם הוי מצד הכבד מהני הסרכא כיון דאין הטרפות מצ"ע רק מצד הכבד אבל אם הוי הטעם מכח הריאה טרפה זה אינו נראה כלל דמה לי הטרפות מצד הכבד או מצד הריאה סוף סוף כיון דניקב הטרפש אינו טרפות מצ"ע רק מכח הריאה הי' אבר אחר ומהני סתימה. ומ"ש להקשות עמ"ש דלשדא תכלי בכולא לא חיישינן ועז"ה דהרי הג"א מדמה זה להוריקה כבד נגד ב"מ כו' הנה א"ש דודאי לדעת הג"א יפה כתב אבל אנן לא קיי"ל כן ודברי הג"א תמוהין דודאי יש חילוק בין מכוות אש לשאר קלקול ואין מדמין בטרפות לכך לדינא יפה כתבתי ומה שהק' איך הוי סתימה כיון דסופו להתקלקל אותו המקום א"כ יהי' נסתר בסתימה זה לק"מ דאין הכונה דסופו להתקלקל להיות ניטל לגמרי רק הכונה דסופו להתקלקל ויהי' בשר שהרופא גוררו ומ"מ יהי' נשאר קיים והוי סתימה שפיר. [שנית להשואל. הנה לא עיינת יפה דמה לי טרפש הכבד או טרפש הריאה סוף סוף הטרפש הוי אבר אחר והריאה אבר אחר וכיון דניקב הטרפש אינו טרפה רק מצד שיזיק להריאה הוי חשש מכח אבר אחר ויפה כתבתי. גם בנדון הסתימה יפה כתבתי דבשלמא היכא דהטרפות מצ"ע בעינן שיהי' בשר כמו שהוא בכל הבהמות ואם נתקלקל אין עליו תורת בשר ואינו ככל הבהמות לכך טרפה אבל מצד סתימה יהי' שנסתם באיזה דבר שיהי' נחשב סתימה לו יהא דאין עליו תורת בשר הוי סתימה. ומ"ש הפוסקים דבשר רע הוי כניקב היינו אם הוי הטרפות מצ"ע הוי כניקב ולא היכא דהטרפות אינו מצ"ע מהני אם הוי הסתימה בכל דבר שיהי' ואף אם אמנם מבואר בדברנו באיזה מקום להיפך העיקר כמ"ש עתה והוא נכון:]
+
+Siman 82
+
+מה שנסתפק בעופות שאין להם מרה אם יש לה מרה ונקובה מה דינה הנה אין כאן מקום לספק כלל כי נקובה הרי היא כנטולה ואם דרכו בלי מרה מה איכפת לן בנקובה או נטולה ומה ענין זה להקטינו היותרת דהתם עכ"פ אחת בעינן והוי ס"ד שיהי' נטרף דדלמא זו העיקר גם כיון דעכ"פ בעינן גוף מין זה בדבר זה הוי ס"ד דאף בחולי היותרת נמי תטרוף אבל אם גוף דבר זה ומין זה לא בעינן כלל פשיטא דאין קפידא בנקובה או נטולה ואטו גרע נקובה מנטולה:
+
+Siman 83
+
+שא' נדון פאקין בבר אווזות. הנה אני מטריף תמיד ואיני בודק כלל מכח דע"פ הרוב הוי בהם תולעים וכמ"ש הפמ"ג והוא בדוק ומנוסה ומכ"ש אם בדק ומצא נקב דאין לתלות בסכין דתמיד תלוי במצוי אפילו להקל מכ"ש להחמיר כיון דיש מכה בצד אחד יותר מצוי שיהי' מכח המכה מן התולעת ממה שנתלה בסכין לכך ודאי טרפה. ולענין הטשיבוס בעופות אני מטריף אם עצם המוח גבוה שם והעור דבוק בו אז בלי בדיקה כבר אני מובטח שיש שם נקבים והוי בו נקבים אפילו לפי ערך שיע��ר איסור בבהמה גם ניכר דהוי מחמת חולה דהמראה שם בלאה והוא טרפה בפשיטות וא"צ אפילו בדיקה:
+
+Siman 84
+
+שא' בנדון אווזות שחרטומיהן וכן הציפרנים שחורים. הנה אני מטריפם אבל באין הציפרנים שחורים אני מתיר וכן בבר אווזו' רק דבבר אווזות ראוי להחמיר ביותר כיון דשכיח בהם פאקין וצריך לבדוק אחריהם והעולם מקילין בזה ומשליכין הדקים לכך ראוי להחמיר בחרטומיהם וצפרניהם שחורים כדי למעט באכילתו ולא יבואו לידי איסור ע"י הפאקין:
+
+Siman 85
+
+שאלה בנדון אווזות השחורים בראש החרטום שלהם וכו' הנה דרך פלפול אין בידי להשיב בזה רק המנהג אומר שהמנהג פה ובכ"מ שראיתי כל ששחור ראש החרטום שלהם גם הצפרנים המה טרפות אף שהם בני תרבות וכיון דהוי מנהג להחמיר ודאי ראוי לנהוג כן במלתא דאורייתא:
+
+Siman 86
+
+שא' בפרה המשתנת דם וחזרה ופסקה אם מותר החלב. הנה לדידי ודאי דאסורה החלב ומ"ש ראי' מלבושי שרד דמתיר בבוקא דאטמא דמותר כשחזרה להיות הולכת כדרכה הנה חוץ ממה דגם בדין בוקא דאטמא לאו מר בר רב אשי חתים עלה ולדידי לא הוי נראה כן מיהו אף אם נימא כן לא דמי זה לזה בבוקא דאטמא אם הי' יוצא האסותא מן הבוכנא לא הי' אפשר לו לחזור ומכ"ש דהניבי' לא הי' חוזר ונקשר וא"כ אם חזינן דהולכת כדרך כל בהמות מוכח שהי' תחלה צולע מכח איזה כאב או שגרונא אבל בפרה המשתנת דם דהוי חשש מכח נקיבת כיס השתן בזה יתכן להיות דהנקב נסתם מכח הקרום שעלה מחמת מכה ואין ראי' ממה דעתה אין יוצא דם גם אולי הוי מעט דם ונתבטל בתוך השתן ואינו ניכר לכך לדעתי אסורה החלב ולא טב הורה להיתר זולת אם חיתה יב"ח אז מותר החלב אבל אין ראוי להשהותה לכתחלה בדין וגם למכרה לנכרי אין ראי' דלמא ימכרנה לישראל עיין ש"ך נ"ז:
+
+Siman 87
+
+שא' בדבר הפרה אשר תחבו בין הצלעות ויצא הפרש. הנה באמת כמה פעמים בספרי כתבתי לאיסור ובחבורי טוטוד"ת סי' קע"ג כתבתי רק לפלפל אם מהני לה שהי' יב"ח אבל בלא"ה היתה אסורה אך שם בהשמטות סי' מ"ז הוכחתי שם להיתר לזה הדין כך אם לא הורה בה עדיין לאיסור הי' מותר אך כיון דבק' זאלישטשיק הורה המורה לאיסור לכן קם דינא אבל מ"מ מה שנהגו עד הנה היתר אינו איסור ממש לכן הכלים ישהו מעל"ע ואח"כ ישתמשו בהם ומהיום והלאה לא יאכלו עוד החלב מהם והוא אסור להבא:
+
+Siman 88
+
+שא' אם מצאו מים בעוף ופתחו העוף לבדוק באברים הפנימים ומצאו ביצים נקרשים והורה המורה להיתר בהפ"מ. הנה לא ביאר לנו רו"מ אם גם השלל נתקלקל אז יפה אמר רו"מ דהוי תרי קולי בהפ"מ ולא מהני אבל אם השלל קיים רק הביצים נקרשים אז יפה הורה המורה להיתר. ושוב נזכרתי מ"ש בטוטו"ד מהד"ק בעזה"י דמה דהטו"ז ס"ל דתרי קולי לא מקלינן בהפ"מ היינו אם התרי קולי הוי בחד הוראה וחד מקום אבל אם הוי בב' ענינים אף דהוי בעוף אחד או בהמה אחת לא נחשב תרי קולי דכ"א נחשב נדון בפ"ע א"כ ה"נ מה דמקילין במים בעוף היינו דלא חיישינן שמא נתקלקלו האברים הפנימים והוי הקולא באברים הפנימים לומר דלא נתקלקלו ע"י המים ומה דהוי קולא בניקב האם הוי מטעם אחר די"ל דניקב האם כשרה א"כ הוי חד הוראה בפ"ע וב' ענינים לא נחשב תרי קולי ובכל הוראה הוי רק חד קולא ולכך אם כי המורה לא כוון לכך מ"מ לדינא יפה הורה בזה.
+
+Siman 89
+
+שא' בנמצא חתיכת בשר בחלל העוף. הנה הוי חילוק אם נמצא אצל השלל של ביצים אז תולין דהוי זה מביצה שנתקלקל ונעשה כן ואזלינן בתר המקום הנמצא שם דהוי מקומו ממש אבל אם נמצא למעלה סמוך לריאה של עוף טרפה דאז יש חשש דהוי מן הריאה שנתקלקל שם ואזלינן לחומרא וטרפה:
+
+Siman 90
+
+שא' במים בראש וקודם שנודע נמלח עם בשר אחר דהלב"ש מתיר מכח ס"ס דלמא כהראב"י כעין דין השבו"י. הנה יפה הורה רו"מ לאיסור ועיקר כדעת הנו"ב ומכ"ש במים בראש דלא כהלב"ש דאינו דומה לקוץ בחלל הגוף דלא התחיל מעשה הטורף משא"כ במים בראש ויפה אמר וא"צ לאריכות. ועוד נראה טעם דלא כדעת השבו"י דהוי כספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות כן ה"נ הוי הספק בשני גופין דספק שמא הי' המוח מקיפו הוי ספק בהכבש וכן בקוץ בחלל הגוף והוי הספק בעגל וספק השני שמא הוי במליחה רק בקליפה זה הוי הספק בבשר השני שמא אין בו מן האיסור והוי ממש כמו דלמא אין זה האיסור והוי כשני גופין וב' ענינים. ועוד אם נאמר כן הרי אם יש לאסור הקליפה הוי להיפוך דנימא ס"ס שמא הי' המוח מקיפו ואת"ל אינו מקיפו דלמא מליחה בסמ"ך ולא בעינן קליפה וא"כ היכי שיש בו ס' נאמר להיפוך ס"ס להיתר הקליפה וכל היכי דהס"ס סותרין זא"ז לא הוי ס"ס לכך העיקר כדעת הנו"ב ולא כהלב"ש:
+
+Siman 91
+
+מה ששאל שהי' סרכא מבה"כ לטרפש הכבד ונקרע הבה"כ והשו"ב מסופק אם הי' הקרע במקום הסרכא או לא ולא נמצא שם קוץ כלל. הנה ודאי אם לא הי' שם קוץ כלל אם ידוע להם זה בבירור ודאי כשר אף אם הי' הקרע במקום הסרכא ממש אבל אם אין ידוע בודאי שלא הי' שם קוץ כיון דהרב רמ"א כתב דבודאי יש שם קוץ יש להטריף וסתירת ד' הרמ"א עיין לעיל:
+
+Siman 92
+
+שא' נדון הדקין באוז שהי' מחט בהם ותחוב מעבר לעבר ולא הורה בו והלכו למורה אחר והכשירו. הנה ודאי שלא כדין הכשיר ואף שלא ראה שהי' תחוב מעבר לעבר נמי שלא כדין הורה להכשיר בזה:
+
+Siman 93
+
+שא' בדבר אשר הובא לפניו דקין מאווזות שהי' בהם שני מעיים הנקראים בל"א דיא טרפה קישקאליך שהיו עבים ביותר עד שהיו נראים כנפוחים מחמת שהיו מלאים קיא צואה ובשר המעי שלהם הוי בריא ואולם ולא הי' בהם שום ריעותא ואף לא שינוי מראה כלל רק מחמת הצואה היו עבים האיך לדייני להאי דינא. הנה הדבר פשוט שהם כשרים דאינו דומה לדין הרמ"א בסי' מ"ו דהתם אם נסתמו מכח הבועות זה אין סופו להיות בריא והוי סתימת המעיים אבל אם הבשר בריא רק מחמת המאכל הוא עב הנה המאכל בטבע עומד לצאת כי טבע כל בעל חי דכח הדוחה דוחה הצואה לצאת ולכך אם יאכל מאכל חדש ידחה את הצואה מכבר לצאת ולא נחשב סתימת המעיים בכך. והמטריף בזה לא חש לקמחי' ואינו יודע בהוראה כלל ומדמה מלתא למלתא דאינו דומה כלל והדבר ברור שזה כשר ומאן יהיב לי משופרי שופרי וכו':
+
+Siman 94
+
+שא' בדבר הדקין שהי' עליהם מורנא ונקבים גם הי' על הדקין נקודות אדומות במקומות אחרים והכשיר. תשובה. הנה הרע לעשות כי באחת מהני ריעותות הי' לו להטריף ומה גם בתרתי כי הנה מכח נקודות אדומות הי' ראוי להטריף כי זה בעצמו לקותא הוא ולדעתי מבואר כן בתב"ש ופמ"ג והי' לרו"מ לדקדק ולבדוק אם הי' האודם בעבר השני ג"כ ודאי הוא טרפה. ומ"ש רו"מ ראי' להיפוך מן מ"ש האחרונים גבי המסס את הוי ק"ד בחוץ דרק ק"ד בעינן ולא אודם לא דמי כעוכלא לדנא דשם כיון דאין האודם מעל"ע רק בחוץ ולכך בעינן ק"ד להיות ראי' שהי' נקב אבל אודם אין ראי' לנקב ואף דהוי עכ"פ לקותא מה בכך שנלקה הבשר בחוץ כיון דאינו מעבר לעבר אבל בדקין אם הי' מעבר לעבר והוי לקותא ובשר רע הוי כנרקב וכניקב ולכך הי' לו לבדוק אם הי' האודם מעל"ע. ובדין המורנא והנקבים נמי הי' לו להטריף חדא כיון דבריאה גופא הוי חידוש לומר דאחר... פרשו שמבקשים חמימות ואין לנו להוסיף עוד לומר גם בדקין ושאר מקומות כן ובפרט דדברי התב"ש נכונים דדוקא היכא דהוי התולעים מגופה בזה דרכם לבקש חמימות ולהפרד רק אחר שחיטה ולא בתולעים דאתי מעלמא ואני מוסיף על דבריו דבריאה דהוי התולע בבשרה ולא בתוך הקנה והסמפון בזה אם איתא דהוי מעלמא בתוך הקנה או בסמפון או בכרס הו"ל לאשתכוחי' ומדנמצא בבשר הריאה מוכח יותר דהוי מגופה ותולין יותר במצוי בפרט להחמיר ובזה נסתר כל מ"ש רו"מ בזה ובודאי טרפה ומה גם בהני ב' ריעותות אם כי אין לו דין תר"ל כיון דאינו במקום אחד מ"מ כיון דהוי ב' ריעותות ודאי הוי לי' להטריף ושרא לי' מרא בזה:
+
+Siman 95
+
+שא' באווזא שהי' מן המרה יוצא וריד אחד ונבדק בהדקין בחוזק שאי אפשר להסיר לא כמין עור רחב רק כעין קנה חלוש וחתכתי באמצע הורד והי' מטפטף הליחה של המרה דרך הוריד הזה וגם בהדקין מעבר השני מפנים נגד מקום הדבוק הוריד ראיתי בפנים בדקין במקום ההוא מראה גרין כעין מראה הליחה של המרה. הנה יפה הורה להטריף כי בודאי נקבה המרה ונקבו הדקין ואף שמצא אח"כ בכמה אווזות כן מ"מ טרפה ואינו דומה לנדון מ"ש הב"י בסי' מ"ז במעשה שהי' בעיר בדב"ש וכו' שהתירוהו דשם לא הי' נקב בדקין גם הי' שם דק היוצא מן הדקין ומצד הכבד אבל כאן במרה וכנגדו הי' נקב בדקין ודאי טרפה ואני בעזה"י יותר מנ"ה שנה שאני מורה הוראה בישראל ולא נזדמן לי שאלה זו שהי' באווזא כן ודאי איזה חולי הוי שם במאכל האווזות וכדומה מה שנקבה המרה ונקבו הדקין ודברי הנוב"ת חיו"ד סי' כ"א אין לו ענין לכאן כלל:
+
+Siman 96
+
+שא' בהמה נשחטה ונמצא הכרס נסרך לבין הצלעות והסרכא היתה בצד הכרס הנוטה לצד מעלה לא הרואה פני הקרקע והי' סרוך לבין שתי הצלעות הקיצונים סמוך להכליות והסרכא היתה עבה ואדוקה מאד בכרס ולא היתה יכולה לעבור ולקלוף מן הכרס והובא אלי ושאלתי והגידו לי כי נבדק בפנים הכרס ולא הי' שם מחט ולא שום דבר והובא אלי חתיכה מן הכרס עם הסרכא באשר הוא שם ונתקתי הסרכא בכח ונשאר הכרס נקוב במקום הסרכא ונראה כי הסרכא היתה נשרשת בעובי הכרס אך לא הי' הנקב מעבר לעבר והפכתי ובדקתי עור הכרס מצד השני שלפנים לבדוק כנגד נקב והסרכא וראיתי והנה שם בסמוך לו צלקת אחת קטנה אכן הי' נראה שלא נגד הנקב והסרכא ממש רק קצת מן הצד ומקום הצלקת בריא כראוי ורחוק קצת בעובי ג' אצבעות הי' שם עוד צלקת אחת אך נגדה לא הי' שום ריעותא בכרס בצד החיצון. הנה רו"מ עם המו"צ דשם הכשירו מכח ס"ס ולדעתי לא טב הורתם בזה כי הנה ספק זה שצלקת לא הי' נגד נקב זה לא נחשב בעיני ספק חסרון ידיעה לכל העולם כי מה בכך אם אתם לא הכרתם אולי אחר הי' מכיר וגם בספק חסרון ידיעה לכל העולם אם הטו"ז מיקל מ"מ הב"ש באהע"ז סי' קנ"ה בסופו חולק על זה עיי"ש ולדעתי אין זה חסרון ידיעה לכל העולם וגם הפלוגתא של הראשונים מה הוי כיס הפנימי זה אינו רק בנקב לבד אבל כאן ראינו ריעותא דנסרך בין הצלעות וכיון דאין סרכא בלי נקב בע"כ הכונה רק בנקב המטריפו דאל"כ גם בריאה נאמר שהי' נקב רק בעור אחד בע"כ הכונה דהסרכא באה רק בנקב המטריפו א"כ כאן נמי כיון דהי' סרכא ודאי הי' מאותו מקום שהנקב מטריפו ואף להסוברים דאין קפידא בסרכא בשאר אברים מ"מ היינו בסרכא קלה שאפשר לנתקה ולקלפה אבל בסרכא חזקה כהך ודאי מודים דהוי כעין מכה ממש ודאי מעיד על נקב שמטריפו ובזה כ"ע מודים ולמעט בפלוגתא עדיף גם מדברי הפמ"ג בסי' ל"ג אין ראי' דהוא מיירי שהי' רק נקב בחיצון בזה יתכן דנתרפא הפנימי טרם שניקב החיצון אף דהוי בו צלקת אין זה קרום מחמת מכה אך התם מיירי דהוי בו רק נקב וזה יתכן דהוי אחר שנתרפא צד השני אבל כאן כיון דהוי בו סרכא וכיון דאין סרכא בלי נקב המטריפו ודאי הוי בו נקב המטריפו טרם שנעשה הסרכא לכך מכל הלין נ"ל שהוא טרפה ולא טב הורה להכשיר בזה:
+
+Siman 97
+
+שאלה בעוף אינדיק שניקב הזפק במקום שאינו עושה טרפה רחוק מעט ממקום הנמתח עם הושט אך לא בעור הזפק לבד ניקב רק גם העור החיצון הי' הנקב מפולש החוצה. הנה לדעתי הוא כשר בפשיטות אף שהפוסקים סתמו כי מה בכך אם יהי' העור שלמעלה שלם מ"מ הרי יזובו מן הנקב של הזפק אל העור ומה בכך שיהי' הולכין המים על הבשר שבין העור ובין הבשר עכ"פ לתוך המעיים בפנים לא יבואו והוי כלא הי' כלל ואיך תחי' בלי שתי' ובע"כ דאפשר להיות כן א"כ ה"ה בניקב גם העור הוי כן ודרך המים לרדת בשוה למטה ואף אם מעט מהם יפלו למטה מ"מ קצת מהם ילכו בשוה למטה אל המעיים. ומה שדרכן להלעיט העופות בקאקאריזוס הוא איסור גמור ויפה עשה רו"מ שהורה לאיסור ויסכר פי המורה להכשיר:
+
+Siman 98
+
+מה ששאל באם ניקב הזפק והמאכל נופל לחוץ או שהמאכל נופל לפנים לחלל הגוף. תשובה. הנה זה תלוי בראות עיני המורה אם ניקב באופן שיותר מצוי להיות נופל לחוץ או לפנים לחלל הגוף ודאי טרפה דהרי עתיד למות אבל אם מצוי יותר שיהי' נכנס לקורקבן או אף אם הדבר שקול כיון דטבע בעלי חיים להיות המאכל יורד לקורקבן דכח הקורקבן מושך אצלו המאכל אז נחשב זה יותר מצוי שירד לקורקבן והוא כשר:
+
+Siman 99
+
+ע"ד השאלה אשר אירע בכוליא שחתכה המנקר וכו'. הנה לדעתי הוא טרפה כדעת הרב מה"ר יהודא כיון דתחלה אמר המנקר שאינו יודע אם הי' מים זכים אינו נאמן אח"כ לומר שיודע שהי' זכים והן אמת דמ"ש רו"מ ראי' מסי' מ"ו אינו ראי' דשם אמר בפירוש תחלה שהוא טרפה וכאן לא אמר בפירוש תחלה שהוא טרפה רק שאינו יודע וא"כ יכול אח"כ לומר שיודע וכמ"ש כעין זה בחו"מ סי' ע"ה סעיף יו"ד בהג"ה אך זה אינו לא מבעיא לדעת מהרש"ל שהביא הש"ך שם א"כ ה"נ כיון דלדבריו הראשונים הי' טרפה א"י לומר אח"כ נזכרתי אף גם לדעת הרמ"א שם אינו ראי' דשם דהפרעון הי' קודם זמן מה לכך יכול לומר דתחלה שכח אם פרע כבר ואח"כ נזכר שפרע אבל כאן כיון דבשעת חתיכת הכוליא אמר שאינו יודע אם הם זכים אינו נאמן אח"כ לומר שהיו זכים כיון דבשעת מעשה אמר מיד שאינו יודע ניכר שהוא משקר גם י"ל מלתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתי' דהקצב לא ידע דיש חילוק בדין בין אם הי' מים זכים או לא גם אף אם היו זכים דלמא היו מלוחים או סרוחים כיון דיצאו מן הרוב יש לחוש לזה ג"כ וא"כ יש לחוש אולי הגיע ללובן ואם לא הגיע דלמא היו מלוחים וכו' או דלמא לא היו זכים לכך בודאי הוא טרפה והכלים טרפה כדין כל המבשל ספק טרפה:
+
+Siman 100
+
+שא' מה דשכיח במדינתו שבכוליא מוצאים בכיס מים צלולים ומראיהן כמראה יין אדום וטעמם לפעמים הם מרים או מלוחים קצת ולפעמים הם מרים מאוד ונוגע ממש בלובן בלי שום מפסיק ויש לספק אולי נחסר קצת מהלובן וא"א לעמוד על הבירור מחמת שנוגע ממש בלובן ולפעמים קולפין הבועה מעל הכוליא נמצא נסרך על הכיס שעל הבועה מלובן הכוליא וכו'. תשובה. נ"ל דודאי דין הכוליא כדין הריאה שמבואר בסי' ל"ו דבעינן שיהיו מתוקים ולא מרים ואין הטעם בריאה מכח הסמפונות דהרי אפי' אינו במקום סמפון נמי טרפה רק הטעם דגוף הריאה יקלקל גם לשון הש"ך בסי' ל"ז בשם מהרי"ו דמרים או מלוחים הוי כמו עכורים א"כ משמע דאדרבא עיקר האיסור הוי בעכורים ובעכורים אין הטעם מכח שיקלקל הסמפונות ולכך אם הם מרים או מלוחים הוי כמו עכורים ואפי' לא הגיע ללובן אנחנו מטריפין כדעת הש"ך ומכ"ש אם הוי ספק אולי שלט גם בלובן ומה דהוי כמראה יין אדום זה גרע ממראה דבש וגרע מדם דבדם דעת המכשירין דאין לקותא שכולה דם משא"כ כמראה יין אדום י"ל דבו הוי מראה דם ומעורב בו מראה לבן ונעשה כיין אדום והוי כמו עכורים ממש לכ"ע לכך בודאי הוא טרפה אף בלא הגיע ללובן לפי מנהגינו כהש"ך ומכ"ש אם הוי ספק אולי הגיע ללובן ודאי טרפה:
+
+Siman 101
+
+ע"ד השאלה בכוליא שהי' בה מים זכים עד הלובן לא יותר ובתוך הלובן מצאו אבן וכבר אכלו אנשי העיר הבשר ויהי' הפ"מ לכל העיר בזה ודאי דכשר אף אם ראו דהאבן נראה מגוף הכוליא מ"מ כדאי הם המתירין לסמוך עליהם בכה"ג רק אם באה שאלה זו טרם שנאכל הבשר אז יש לראות אם האבן אינו מגוף הכוליא ולא נראה כנגדו חסרון בכוליא אז כשרה ולא נחשב תר"ל כיון דאינו במקום אחד ממש וכן אם לא נודע אם נראה חסרון מגוף הכוליא כגון דנאבד נמי כשרה אבל אם הוי לפנינו וניכר חסרון מגוף הכוליא אז טרפה כדעת התב"ש בזה כן נ"ל לדינא:
+
+Siman 102
+
+מה ששאל בנדון סרכא שלא כסדרן דבדקוהו במיעוך ובפושרין ולא בצבץ ואח"כ משמש בה הטבח בחוזק ובצבצה מה דינו. הנה כבר נשאלתי ע"ז והשבתי להיתר ולא מבעיא אם ממשמש בה הטבח בידיו בכח אח"כ רק גם בלא ממשמש נמי כשרה ואין לו ענין כלל למה שתלה רו"מ דין זה בפלוגתת התב"ש והפמ"ג בטעם דאם יש נקב תחת הסירכא דטרפה ולא תלינן בידא דטבחא דלטעם התב"ש דטרפה מכח דשלא כסדרן בעי בדיקה וכאן א"א לבדוק ממילא בנדון דידן דבדקוהו תחלה ולא בצבץ שפיר תלינן בידא דטבחא אבל להפמ"ג שכתב הטעם דבסרכא כיון דרוב מטריפין לכך תלינן הנקב יותר בסרכא מידא דטבחא א"כ ה"נ טרפה עכתו"ד. ולדעתי אין ענין זה לזה דהתם מיירי בא"א לבדקו מתחלה אז לא הוי חזקת הדבר בהיתר מעולם בזה שייך טעם זה או זה אבל היכא דבדקוהו ולא בצבץ כיון דאינו צריך לבדוק יותר א"כ כבר יצא הדבר בהיתר והוי כאן חזקת היתר ולא גרע מדין המבואר בסי' י"ח סעיף ט"ז אם בדק הסכין והצניעו ואח"כ נמצא פגום שמותר מכח שיצא הדבר בהיתר ועיין בש"ך שם דאפי' ידע שלא שיבר בו עצמות אמרינן מעצמו נפגם הרי התם הוי ספק בשחיטה והוי חזקה איסור ולכך באם נמצא פגום אף ששיבר בו עצמות לא מהני ואסורה ומ"מ אם בדקוה פ"א והותר שוב יצא הדבר בהיתר ומותר אף דאין לנו במה לתלות א"כ ה"נ לא גרע סרכא זו מחזקת איסור דהתם וכיון שנבדק פ"א ויצא הדבר בהיתר דהוי ריר בעלמא שוב הוי חזקת היתר ותלינן שהנקב נעשה אח"כ מכח היזק של הנפיחה שנפחו בו פעם אחר פעם ומרוב המשמוש נעשה אח"כ הנקב מכח חוזק של הנפיחה ולכך לא מבעיא בנדון דידהו שלא הי' הבצבוץ רק במקום הדלדולים שיפה הורו רק אם הי' במקום הסרכא ממש נמי מותר בלי חשש ופקפוק כלל לדעתי בעזה"י:
+
+Siman 103
+
+שא' בנגלד עור העליון קצת ותחת עור השני הי' חסרון מבשר הריאה בפנים רק שהי' נראה החסרון דרך העור. הנה לדעתי הוא כשר ומ"ש רו"מ להחמיר מכח דברי התב"ש בסי' ל"ג לחלק בין ושט לריאה דבריאה הבשר שתחת העור מגין על העור וא"כ בזה ליכא בשר תחתיו דהוי חסרון לדעתי אין בזה חשש כלל מכמה טעמי חדא י"ל התם הכונה דבשעה שנגלד זה אין חשש שנגלד גם השני ואינו ניכר דהבשר מגין וא"כ ה"נ י"ל בשעה שנגלד עור זה הי' הבשר שלם והגין על השני ואח"כ באיזה זמן נעשה החסרון י"ל השתא הוא דאיתרע ומקודם הי' שלם ואז כבר לא אתיילד ריעותא בהריאה ועוד הרי י"ל עכ"פ סביבות הנגלד יש בשר הריאה וי"ל גם זה נותן כח בהעור הסמוך לו ושומרו מנקב ועוד ה��י נהי דהוי חסרון בבשר עכ"פ למטה יש בשר הריאה וכיון דהוי מחובר להעור וכולו חד י"ל דהבשר שלמטה נמי שומר העור ומצילו מן הנקב ומה גם דהוי רק תירוץ אחד וכמה תירוצים אחרים נאמרו בזה ואין תרוצו של התב"ש בזה מוכרח לכך לדעתי להקל בזה:
+
+Siman 104
+
+ע"ד שאלתו בדבר שאירע שע"י נגיחת הבהמות ניקב בשר החופה את רוב הכרס אותו חלק אשר הוא תחת הצלעות וכו' הנה לדעתי אין זה הלכה למעשה כיון דממשמעות לשונו משמע דהבהמות עדיין בחיים וא"כ איך יודעים מה הוי בבטן הבהמה ובפרט לדעת שנקרע רוב בשר החופה את הכרס ושהקרע הרוב הוי בבשר שבין הצלעות. והנה מ"ש רו"מ להיתר להסוברים דהטרפות אינן מצד עצמן רק מכח הכרס מהני לי' סתימת הדופן כמ"ש הט"ז בסי' מ"א גבי חצר הכבד הנה אין זה דמיון כי מלבד דאין מדמין בטרפות שהרי חותכה מכאן וחי' כן י"ל בזה בשלמא הכבד הוא עב ואין קלקול בו רק אם נתקלקל כולו מעבר לעבר י"ל דסתימה ע"י ד"א אינו מקלקל בו כ"כ אבל הכרס העור שבו הוא דק ואם ניקב בו נקב נמי טרפה דלא מהני סתימה ע"י ד"א להגן עליו אך מלבד זה אינו דומה למ"ש בטוטוד"ת על הל' טרפות סי' קע"ה חדא דאני לא מדבר שם שלא נקרע רק רוב הבשר שעל הצלעות אני מדבר שנקרע בשר החופה שלא בצד הצלעות רק בזה עצמו ליכא רוב רק עם הבשר שבין הצלעות הוי נקרע רוב הבשר החופה וא"כ מה ראי' מדברי הט"ז שם מיירי דכל הנקב נסתם לכך מהני אבל בזה כיון דשלא במקום הצלעות נקרע ג"כ וזה אינו מכוסה ונהי דבלא נקרע כלל יותר כשר מיהו אם באמת נקרע רוב בשר החופה מה בכך שקצת נסתם ע"י הצלעות מ"מ כיון דקצת אין לו סתימה מושך עמו יותר הקרע ומקלקל הכרס. ועוד נראה דמתוכו מוכח כן דבשלמא גבי כבד דאין טרפש הכבד מונח על הכבד ממש ולכך י"ל אם בנקב סתימה כל דהו מהני אבל בבשר החופה את רוב הכרס כיון דנקרא חופה את הכרס מוכח דהוי על הכרס א"כ הכרס עצמו יהי' סותם הקרע ולא יתקלקל מכח סתימת הכרס עצמו ומוכח דלא מהני בזה סתימה ומה גם דזה גופו אינו ברור דהוי מצד הכרס ויש סברא לומר דהוי מצד עצמו וא"כ נהי דנסמוך דהוי מצד הכרס אבל מ"מ א"א לצרף עוד קולא לומר דסתימת דבר אחר מהני מה שלא נמצא כן בש"ס וראשונים וגם מה ענין טרפש הכבד דמיירי בנקב וכאן הוי הקרע גדול דנקרע רובו. והנה מה שהוכיח רו"מ מלשון הט"ז בסי' מ"ח סק"ה דטרפות נקרע רוב בשר הוי מצד עצמו הנה יפה דחה רו"מ בעצמו דכוונת הט"ז רק דבשר החופה את רוב הכרס טרפה מצד עצמו אף דלא עשה יותר טרפות דעכ"פ סופו לנקוב משא"כ בסכין דהוי החשש רק שמא כבר ניקב דבר אחר אבל לעולם מודה הט"ז דהטרפות רק מצד הכרס.
+ומה שהקשה רו"מ על מה שכתבתי בטוטו"ד תנינא סי' קע"ה דהב"ח הוי יחידאי ושם בק"א סי' מ"ה כתבתי דכדאי הב"ח לסמוך עליו הנה ז"א סתירה דבתשובה קע"ה דהוי עוד צדדים להחמיר כתבתי גם זה דהב"ח יחידאי הוא. אבל בתשובה מ"ה דלא הוי ריעותא אחרת לאסור כתבתי דכדאי הב"ח לסמוך עליו בהפ"מ ומ"ש רו"מ ראי' דאין הבשר שעל הצלעות בכלל מלשון הפוסקים שאם נקרע יצא הכרס הנה אין זה ראי' דהרי לא כתבו שיצא הכרס לחוץ רק הכונה שיצא הכרס ממקומו ותדע דהרי החולקים על הב"ח ואוסרים אף דהעור שלם והרי כתבו הפוסקים שיצא הכרס ובע"כ הכונה שיצא הכרס ממקומו כן ה"נ הכונה לדעתי.
+ומ"ש רו"מ ראי' לדעתי מלשון רש"י חולין נ' שכתב ורוב החיצונה דקאמר מתניתין רואים כמה יש מן הקרום נגד הכרס טרפה משמע שכל הקרום נקרא בשר החופה הוא ראי' נכונה אלא שכתב רו"מ דתקשה למה לא מהני הגנת הצלעות וזה נתיישב כבר לעיל וה��ה לדינא אני עומד בדעתי דגם בשר שעל הצלעות בכלל רק אם ליכא כל הני ריעותות המבואר בתשובה סי' קע"ה אז אם העור שלם מי שרוצה לסמוך על מ"ש שם בק"א סי' מ"ה דכדאי הב"ח לסמוך עליו יסמוך ואין מזחיחין אותו:
+
+Siman 105
+
+שא' בפרה זה יותר משנתיים נשמט יריכה והיתה צולעת וערל אחד החזירה למקומה ושוב הלכה כדרכה וגם עתה הולכת ישר רק כשהולכת בחזקה או קופצת חוזר ונשמט וצולעת עד שבא הערל ומחזיר עוד למקומה והולכת בטוב וכן דרכה תמיד ובכל עת וכבר ילדה ובא בעל הפרה לשאול על חלבה. תשובה. הנה רו"מ הביא הפמ"ג סי' נ"ו בש"ד ס"ק י"ב גבי נשבר במקום צ"ה וסובר שהפמ"ג חידש זה מדעתו וכבר קדמו הפר"ח בהל' טרפות הובא בש"ע קטנים בלק"ה והוא כתב זה בנשבר הגף סמוך לגוף דלא מהני כ"ד חודש אפי' אם ירבה כחול ימים עיי"ש והביאו הכו"פ ג"כ בסי' נ"ז והסכים עמו והבאתי זה לדחות דברי רו"מ שצידד להקל ולחלק בין נדון שלו לנדון של הפמ"ג אבל בנשבר סמוך לגוף לא שייך חלוקין דהרי דעת כמה להקל בנשבר סמוך לגוף ומוכח דאין בו חשש כ"כ קרוב להיות ניקבה הריאה בזה ואעפ"כ כיון דאנו מחמירין בזה לא מהני שהי' יב"ח מכ"ש בנשמט הירך נהי דלא עיכל ניבי' מיד עכ"פ י"ל דע"י הנדנוד כל פעם במה שיוצא ושב עי"כ יתעכל ויקרב ניבי' ואינו דומה לאם הוא בתולדה במקום אחד ושלא ע"י אדם משא"כ כשיוצא כל פעם גם ע"י אדם ודאי כואב לו כל פעם ויתכן שמחמת הכאב נרקב ניבי' וכן מה שהביא ראי' מנפילה אינו ראי' דשם לא ראינו דנשמט כלל הירך ובפרט כשהלכה יפה מוכח דלא נשמט כלל ואף אם אינה יכולה אח"כ לילך תלינן דשגרונא נקטה וכו' אבל היכא דראינו דנשמט ממקומו ודאי יש לחוש לעיכול ניבי' אף אם הוחזר פ"א ואינו יוצא עוד יש לחוש לזה כיון דיצא פ"א ולא מבעיא אם הוחזר ע"י אדם רק גם אף אם הוחזר ממילא יש לחוש כל דנשמט פ"א אולי עי"כ נפסק ניבי' ואח"כ חוזר ונתעכל ע"י הכאב כיון דעכ"פ נפסק ולכך אין ראי' דחי יב"ח כיון דנפסק בלי עיכול כשר א"כ ע"י השמוטה יתכן שנפסק ושוב לא נתעכל מיד וחי רק אח"כ ברוב הימים כיון דנפסק עכ"פ גורם הכאב להתעכל לכך חלילה להקל בזה וכבר הראיתי לו ק"ו אם בנשבר סמוך לגוף מחמירין כן מכ"ש בנשמט ממקומו ולדעתי הדבר פשוט כן:
+
+Siman 106
+
+שא' נדון האווזות שהי' הנוצות מלוכלכין והדיחה אותם והושיבם על התנור אחר האפי' בערך ג' או ד' שעות ואח"כ לקחה אותם משם ומתו ב' והמותר הוליכה על העגלה להשוחט ומתו עוד ב' והשאר שחט אותם השוחט ואומר שהי' פרכוס מה דינם. הנה לפענ"ד דין נחמרו בני מעיים אינו כאן כיון שהי' איזה שעות אחר אפי' מיהו כולם יש להם דין מסוכנת כיון דחזינן דמתו ארבעה ויגיד עליו ריעו מיהו נדון דהי' פרכוס אם יאמר השוחט שהי' להם פרכוס דדי בעוף כמ"ש ביו"ד סי' י"ז הם כשרים ואם לאו המה טרפים. שוב חזר השואל והשבתיו הנה לדעתי ודאי אין דינם כדין נפלה לאור כיון דנפלה לאור אינה טרפה ודאית רק ספק ולדינא דש"ס הי' מהני בדיקה ונהי דלדידן אין אנו בקיאים בבדיקה עכ"פ הוי רק ספק ובפרט אם חזינן דלא נשתנו הבני מעיים וא"כ השתא דהוי עוד ספק אולי לא הוי כלל כנפלה לאור ודאי ראוי לאוקמא בחזקת כשרות והוי ס"ס ג"כ דשמא לא הי' התנור חם הרבה ואת"ל דהי' חם דלמא לא נחמרו בני מעיים והיכי דהוי ספק לכל העולם לא נחשב ספק בחסרון ידיעה והתחלת הספק הוי שמא לא הוי נפלה לאור כלל ולכן לא בעינן מתהפך וגם הוי כמה ספקות שמא לא הי' התנור חם הרבה ואת"ל הי' חם דלמא אין דינו כנפלה לאור דהרי יש דעה דבנפלה לרותחין אין דינו כנפלה לאור לכן נ"ל ברור דאין דינו כנפלה לאור ועוד נהי דאין אנו בקיאין היינו אם נפלה לאור בודאי אבל בספק נפלה מהני עכ"פ בדיקתנו להוכיח דלא הוי כלל נפלה לאור וז"ב לדעתי עכ"פ בכלל מסוכנת הם ונדון הפרכוס הנה הספר יו"ד לפניו וכל פרכוס דמהני בעוף אפי' יש פלוגתא בש"ך יש להקל כדעת המקילין ומותרין האווזות כי הוי הפסד מרובה גם אין זה ברור דהוי בכלל מסוכנת:
+
+Siman 107
+
+ע"ד שאלתו בנכרי שמכר ב' אווזות ואמר להבעה"ב במסל"ת שהי' לו ג' אווזות בכלוב אחד ושמע קול צווחה באווזות ויצא מהבית להקאמער וראה שהחתול ברח מהכלוב וראה שאווזא אחת מבעבע דם מצוארה שנשך אותה החתול עד שמתה ונשארו רק ב'. תשובה. הנה מה שנקט רו"מ בלשונו שהי' הנכרי במסל"ת הוא למותר דממ"נ אם אמר הנכרי קודם שמכרו ודאי הי' נאמן אף דאינו מסל"ת דאי בעי קלי' כמ"ש בסי' ט"ז ואם לאחר שמכרו ממ"נ אם מהימן לי' אפי' אינו מסל"ת נאמן ואם לא מהימן לי' אפי' מסל"ת אינו נאמן כמ"ש כ"ז בסי' ט"ז ובש"ך שם. והנה יפה כתב רו"מ דאף דחתול הם בני תרבות מ"מ כאן כיון דחזינן דהי' צווארה מלוכלך בדם גם שמעו קול צווחה ודאי הי' ראוי להטריף הכל רק יפה כתב רו"מ דכאן שאני דאפשר דהאווזא הוציאה ראשה לחוץ ושם מצאה החתול ודרסה והוי כספק על וכן כתבתי בטוטו"ד מהד"ק ובמה"ת ויפה הכשיר המותר. ועוד אני אומר דיש לצרף בזה נמי מה שהחתול הוי בן תרבות והיינו אף דקיי"ל דאם ראינו דרך הכאה ורדיפה חוששין מ"מ רק היינו לאותה שרדפה ומכ"ש דרסה אבל לחוש להשאר י"ל דוקא בדורס שדרכו לדרוס בזה חיישינן לכולם כיון דדרכו בכך אבל חתול דדרכו שלא לדרוס רק עתה יצאה מן הרוב אין לנו לחוש אלא למה שראינו אבל בהמותר ראוי לומר שחזרה לדרכה ונח רוגזה אף בהכאה בלי מיתה כן נ"ל להקל בזה:
+
+Siman 108
+
+שא' בתרנגולת שנחתכו אגפי' ובגף אחד הי' הבוכנא כולו קיים והיתרות והגידין במקום שנחתך היו כולם בריאים אך קצת מהעצם שהבוכנא דבוק אליו דהיינו האסוותא נשבר קצת ממנו וחיישינן דלמא מחיים הי' ניזוז הבוכנא מן האסותא. תשובה יפה הורה להכשיר דאין להחזיק ריעותא וגם הוי ס"ס דלמא לא זז ממקומו ואת"ל זז ממקומו דלמא לא נקבה הריאה ואני מוסיף על דבריו דאין לומר דאינו מתהפך כיון דאין אנו רואים ריעותא בריאה רק מכח הבוכנא צריכין להתחיל תחלה בזה כמ"ש הש"ך בסי' ק"י ומה שכתב רו"מ דאין לומר ספק בח"ח דהטו"ז פסק דהיכא דהוי ספק לכל העולם וכו' הנה הן אמת שהב"ש באהע"ז סי' קנ"ה כתב ראי' אף דהוי ספק לכל העולם נחשב חסרון חכמה אך הנה הב"ש כתב שם בסופו ואולי יש לחלק ונראה כוונתו דהתם הוי איתחזק איסור ונהי דיש דעות דבספק דרבנן אף באיתחזק לקולא מ"מ בהצטרף יחד ספק בחסרון חכמה אף דהוי לכל העולם כיון דהוי אתחזק איסורא ג"כ לכ"ע יש לחוש לחומרא אבל היכא דלא איתחזק איסורא י"ל כדעת הטו"ז. ועוד עלה בלבי לומר דאף להב"ש היינו רק בספק אחד אז לא נחשב ספק בח"ח אף דהוי לכל העולם אבל בס"ס י"ל דלכ"ע מצטרפין לס"ס היכא דהוי ספק לכל העולם כיון דהוי ס"ס מצרפין גם זה לספק. ומ"ש רו"מ דבלב"ש בפתיחה אות נ"ו הביא בשם הבית יעקב להטריף בבוקא דאטמא דלא שף מדוכתא רק שהעצם שהבוכנא מונח בו נשבר חצי העצם ממנו דאסור דחיישינן שפעם אחת שף מדוכתא. הנה יפה חילק רו"מ דהתם ברגל מיירי מתוך שהולך בו יתכן דשף מדוכתא אבל לא בגף העוף ויפה כוון בזה והכונה דדבר המצוי לא נחשב לספק וכיון דהולך עליו ואין העצם שתחוב בו שלם יתכן יותר דשף מדוכתא. וגם גוף דברי הבי"ע ולב"ש אין נראה לי כיון דב��וכנא גופו לא נראה ריעותא כלל אין לנו להחזיק ריעותא וכל מקום לא חיישינן רק אם באותו אבר דהוי בו ריעותא בו יש לחוש יותר אבל במה דלא ראינו ריעותא בו אין לנו להחזיק ריעותא מאבר לאבר כיון דהאבר שראינו בו הריעותא אין ממנו נמשך טרפות מיהו בנדון דידי' ודאי גם להבי"ע ולב"ש הוא כשר:
+
+Siman 109
+
+ע"ד שאלתו. הנה התרנגולת הזאת אף שהיתה צולעת זמן מה מ"מ כיון דאח"כ התחילה להטיל ביצים אם הי' שוחטים אותה מיד היתה מותרת כיון שמטלת ביצים הוברר הדבר שהיא כשרה אך כיון שחיתה אח"כ זמן מה א"כ יש לחוש דלמא תחלה הי' רק נפוח ולא שלט בצומת הגידין לכך היתה כשרה ולכך הטילה ביצים ודלמא אח"כ שלט הנפוח גם בצ"ה ונטרפה ומ"מ כיון דכבר התחילה להטיל ביצים קודם שנטרפה מטילה אח"כ כמבואר כ"ז בפוסקים ולכך התרנגולת ודאי טרפה מספק אך הביצים כיון דגם שאר התרנגולות הטילו והמה היו יותר מזו דהוי טרפה מספק א"כ חדא הרי הוי ס"ס שמא אינה טרפה ואת"ל טרפה שמא לא הטילה כלל ואין זה דומה לספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות דהתם ידוע דנתערב בו טרפה רק לומר שמא אינו זו הוי ספק בתערובות אבל כאן אין צ"ל שמא אינה זו רק שמא לא הטילה והוי שניהם בגופה ולכך מותרין הביצים ועוד תמוה לי יותר מה זה שאלה מהא דהטילה גם הטרפה הרי כיון דעכ"פ הכשרות הוי רוב א"כ מב"מ ביבש בטל ברוב וש"ס מפורש בביצה (ד' ע"ב) אלא אי אמרת ספק טרפה הו"ל דשאל"מ ותבטל ברובא ואנן קיי"ל כר"י דאת שדרכו למנות שנינו א"כ בטלה ברוב כיון דנודע הספק תחלה בטלה ברוב לכ"ע ואף דאין ראוי לאוכלם ביחד הנה אף אם שם השתמשו הביצים ביחד מ"מ בדיעבד מותרין הכלים ובפרט בספק שמא אינו כאן טרפה כלל לכך מותרין הכלים בפשיטות:
+
+Siman 110
+
+שא' בנדון העצם הנשבר. הנה תמה אני אם הוי המחלוקת איזה עצם הי' א"כ נייתי ספר ונחזי מה הוי העצם ואם החביאו והטמינו העצם בזה אזלי בהתייהו ונראה כי שקר בימינם וחוץ מזה לדינא כיון דנפל הכחשה שרו"מ אומר שהי' עצם האמצעי והמטריף אמר שהי' עצם הקולית וסמוך לגוף הנה הראשון נאמן כמ"ש בסי' ל"ט לכך נאמן רו"מ והוא כשר בודאי גם אף לפ"ד הטורף שהי' עצם הקולית וסמוך לגוף נמי נראה כיון דראה בחבורי שהוא כשר ורו"מ כתב דגם בנוב"ק כתב כן אף אם הטורף הי' נראה להיפך מ"מ לא הי' לו להטריף כי מאן דפסק כמוני אין מזחיחין אותו ולא הי' לו להטריף ובפרט הכלים ויסכר פי ד"ש:
+
+Siman 111
+
+לסי' נ"ג בש"ע הנה בחבורי לאו"ח ק"ו כתבתי להסכים למה שמבואר ביש"ש חולין בשם מהרי"ל דלא בעינן אצבע אגודל דוקא רק די ברוחב סתם אצבע לכך ראוי להקל בזה לכבוד שבת או הפ"מ עיי"ש:
+
+Siman 112
+
+ע"ד שאלתו בנדון העופות הבאים מן אמעריקא. הנה אני אוסרם ולא ירד בני עם המתירים וזה יותר משנה השבתי לק' גלינא (עיין טוטו"ד מהד"ג ח"א) באריכות ויסוד דברי כיון דאנן קיי"ל דאין סומכין על שום סימן רק על המסורת ואין לנו עליהם מסורת. ומ"ש המתירין שהי' כתב מאמעריקא שיש להם מסורת הבל יפצה פיהם בראשון אני אומר כיון דבש"ע סי' פ"ב יש ב' דעות אם מקום שאין להם מסורת אם יכולין לסמוך על מקום שיש להם מסורת וסיים המחבר וראוי לחוש לדברי האוסר ודאי כן הוא ודברי הש"ך אין נראין בזה כיון שמן המחבר מוכח להיפוך שכתב אם מקום שאין להם מסורת ולא כתב אם מקום שנהגו לאסור מוכח דאף דלא נהגו לאסור רק דאין להם מסורת להיתר נמי הוי ב' דעות ובודאי ראוי לחוש לדברי הב"י ולבוש שהם רבים נגד הש"ך וראוי לחוש להאוסרים באיסור תורה ובר מן דין הנה המתירין מיירי ממקום דהוי בישוב מימים הקדמונים ויתכן דיש להם מסורת מבעלי הש"ס או הגאונים וגם בזמנם הי' רוב ישראל כשרים והי' כדאי לסמוך עליהם משא"כ עתה הנה מדינת אמעריקא נתיישב בישראל זה ערך מאה שנים ומקודם לא הי' שם ישוב ישראל ומנין להם מסורות ועוד זאת ידוע כי אז באו לשם רק כל מרי נפש וכל אשר לו נושה וקלי הדעת רובן ואין כדאי לסמוך עליהם ועל דבריהם שיש להם מסורת לכך בזה לכ"ע אסור לסמוך ולמעט בפלוגתא עדיף לכך בודאי אסורים ומי שלא ישמע לדברנו עתיד ליתן את הדין:
+
+Siman 113
+
+בנידון גף העוף שנשבר סמוך לגוף ונקשר שע"ש באופן שהוא טרפה מאיזה זמן לאסור הביצים הנה לדעתי מזמן השבירה ואילך הביצים אסורים והכלים שנשתמשו בהם צריכין הכשר אבל אלו שאין ידוע אם הם אחר השבירה או קודם השבירה הטילה אלו מותרין דהוי כעין ס"ס ודו"ק:
+
+Siman 114
+
+שאלה עכו"ם מכר תרנגול לישראל ולכמה ימים בא לבית ישראל הקונה ושאל אותו במסל"ת אם כבר נרפא הצרעת שסביב הצואר וסיפר איך שחטף את התרנגול עוף שנקרא טשילאן שהוא טורף עופות קטנים רק שהוא הציל אותו מיד הטורף ורק עשה קרע כנגד הצואר ובדקו תיכף וראו גרר יבש סביב הצואר וכעת נרפא הצרעת והיא בריא ושלם. תשובה. נראה דאין נאמן הנכרי ואין דומה לנדון של המהר"ם מלובלין בטו"ז סי' מ"ח חדא דשם גופו חולק הטו"ז ואף להש"ך והתב"ש שמסכימין עמו דהוי כגילוי מלתא בעלמא ומקורו נראה כן שלמד מן הש"ס סוף יבמות דף קכ"ב ע"א דקאמר לכשתהא הפונדקית נאמנת הוציא להם מקלו וכו' מוכח דהיכא דהוי אומדנא דתפיסתו מוכחת עליו נאמן הנכרי אף במקום שלא הי' נאמן בלא"ה זה נראה טעמו דמהר"ם מיהו נראה דאינו דומה לנ"ד די"ל התם נאמן דהוי כפועל כיון דעסיק במלאכתו ולדעת הרשב"א עדיף פועל מעד דעלמא ולכך זה צירוף להך סברא דהוי כגילוי מלתא גם שם הוי דבר הגורם ריעותא בידו ומכח דהוי שמה המסמר אבל כאן אין לנו גילוי מלתא על הריעותא דנהי דחזינן הגרר דלמא הוי מכלבא או מקניא ומנין לנו גלוי מלתא דהוי זה מן הטורף לכך נראה דא"נ הנכרי. ונדון הגרר דנתרפא נראה דאין לנו להחזיק ריעותא שהי' מעל"ע ויכול לסמוך על הס"ס להיתר. ונדון אם מהימן לי' הנכרי דמפורש בסי' ט"ז ובסי' קכ"ט דאסור אם מותר למכרו לאחר או לנכרי ואין לחוש שמא ימכרנו לישראל. נראה דזה אסור מכח דלפ"ע לת"מ דאדרבא זה גרע טפי דהרי אם השני הוי שוגג וא"י אם הוי איסור מכ"ש דשייך בזה לפ"ע וא"כ כיון דלדידי' מהימן לי' הנכרי ומכיר שהוא אמת איך יכשיל את חברו וז"פ. אך עלה ברעיוני הערה אחת דמה פריך בפסחים כ"ב ולר"א והרי אמ"ה וכו' טעמא דלפ"ע הא לא"ה שרי וכו' נימא דמיירי שלא הי' ידוע שהוא אמ"ה רק דנכרי אחד או ב' העידו שהוא אמ"ה ואז לנכרי חברו אסור כיון דלו מהימן עדות הנכרי ובפרט אם יש ב' נכרים א"כ אסור לו לאכול דמהימן לי' ולישראל מכח הנאה מותר דלא מהימן לי' הנכרי ורק משום לפ"ע אסור דלנכרי שפיר מהימן לי' ואסור לי' ומזה הי' נראה לי להוכיח דמה דמהימן לי' אסור היינו רק מדרבנן ולא מה"ת וא"כ יהי' מוכח מה דנסתפק המשל"מ בפ"ה ממלוה ולוה אם בדרבנן שייך לפ"ע ומזה יהי' מוכח דבדרבנן לא שייך לפ"ע וא"כ כיון דתנא בברייתא דאסר מכח לפ"ע בע"כ בידוע שהוא אמ"ה מיירי וא"כ לפ"ז הי' נראה כיון דמהימן לי' רק דרבנן מותר לנכרי אחר בודאי דהוי ספקא דרבנן וגם לישראל עצמו נראה דמותר דכיון דלא שייך בדרבנן לפני עור רק מכח מסייע ידי עוברי עברה וזה הוי רק במזיד לא כשהשני א"י שהוא אסור. אמנם קשה כיון דקיי"ל ב"נ נהרג בע"א ודי��ן אחד א"כ הרי קיי"ל ביש לו חזקת היתר אין ע"א נאמן לאסרו וא"כ נימא דהוי ע"א שזה אמ"ה ולישראל כיון דהבהמה היתה תחלה בחזקת היתר הנאה אין ע"א נאמן לאסרו ונגד הנכרי נאמן ע"א כי לו הוי כאיסור ודאי כיון דהוא נהרג בע"א לכך שייך בו לפ"ע וא"כ קשה מה פריך לתרץ דנ"מ לדין זה וצ"ע וא"כ אין לנו ראי' דמהימן לי' רק דרבנן. שבתי וראיתי דאכתי ראי' הנ"ל נכונה דקושיא הנ"ל א"ש די"ל כיון דתנא תרווייהו ביחד כוס יין לנזיר ואמ"ה לב"נ וא"כ בודאי מיירי בחד גוני ואי מיירי שלא הי' ידוע רק ע"פ ע"א א"כ בנזיר דהוא ישראל אין ע"א נאמן לומר שהוא יין כיון דיש לו חזקת היתר טרם שנדר וא"כ למה יעבור אלפ"ע ובע"כ מיירי שהי' ידוע שהוא יין וא"כ דומיא כן מיירי באמ"ה לב"נ ופריך שפיר אך אכתי קשה לתרץ במהימן לי' דבזה בין בנזיר בין בנכרי במהימן לי' אסור לו ושייך לפ"ע בזה כיון דלדידי' אסור ובהנאה להנותן מותר ובע"כ מוכח דמהימן לי' רק דרבנן כנ"ל. ועוד ראי' דמהימן לי' רק דרבנן ממ"ש הרמ"א בסי' קכ"ז דאפי' מהימן בלבו יכול לומר איני מאמינך ובשאר איסורין א"י כן ואי ס"ד דמהימן לי' אסור מה"ת גם ביי"נ הו"ל להיות אסור דכל דתקון רבנן כעין ש"ת תקון אך אם מהימן לי' הוי רק דרבנן לכך הם אמרו והם אמרו דבדרבנן הקילו ובשל תורה החמירו לכך העיקר נלפענ"ד דמהימן לי' רק דרבנן ומ"מ לא מלאני לבי לעשות כן הלכה למעשה מיהו היכא שיש עוד צד להקל יש לצרף גם זה לסניף. (ועיין בסוף הספר מ"ש לכאן):
+
+Siman 115
+
+שא' בנכרי אחד שחתך בפרה ברגלה בסכין למעלה מארכובה נגד צ"ה ונעשה רגלה נפוח והיתה צולעת על רגל זה ולאחר ג"ח ילדה הפרה ולד אם חלבה מותר. הנה רו"מ צידד להיתר עפמ"ש בגבעת שאול להתיר החלב בפרה צולעת בבוקא דאטמא וספק אם איעכול ניבי' ומכח ס"ס שמא לא נשמט הירך ושמא לא איעכול ניבי' וא"כ ה"נ הוי ס"ס שמא לא נפסק הגידין ושמא רק אחד מן הגידין גם הביא בשם תשו' בית יעקב והובא בבה"ט שכתב דאם נגחה שור בכרסה ונעשה נפוח אף דיש לחוש שמא ניקב רוב הכרס וכו' ושמא נקבו אחד מן האברים הפנימים מ"מ מותר החלב דמוקמינן בחזקת היתר. הנה יפה כתב רו"מ דדבריו ודאי תמוהים דמ"ש מכל ספק טרפות דלא מוקמינן בחזקת היתר ואין לדמות זה דאם נמצא סרכא דהחלב מותר מקודם ג"י לא מבעיא דגם זה אינו מוסכם ויש דעות דגם שם החלב טרפה ולא מוקמינן בחזקת היתר מיהו מזה לא הי' תמוה כ"כ די"ל דש"ה דכעת הוי ודאי טרפה מיהו יותר תמוהין דבריו דהרי הוי ס"ס לאיסורא שמא נקבו אחד מן הדקין ואת"ל לא ניקב שמא נקרע הכרס החיצונה והוי ס"ס לאיסורא וס"ס עדיף מחזקה. ומ"ש רו"מ ראי' מג"ש אין ראי' דהרי קיי"ל דשם אונס חד לא הוי ס"ס וא"כ בשלמא בנדון הג"ש כיון דהוי ב' ענינים שונים דשמוטת הירך הוי מעשה בפ"ע ועיכול ניבי' הוי מעשה בפ"ע וזה בלא זה לא מטריף לרוב הפוסקים לכן שפיר הוי ס"ס ואינו דומה לשם אונס חד הוא דהתם חד מעשה הוא דאנו מסופקין על ביאה זו אם נעשה באונס או ברצון אבל התם תרי מעשה הוי והוי ס"ס אבל בנ"ד הוי רק ספק שמא נפסקו רוב הגידין או לא וא"כ הוי רק חד שמא ואינו ס"ס ועוד התם מהיכי תיתי ניחוש שמא איעכול ניבי' הרי אין אנו רואים ריעותא בניבי' רק אנו רואין שצולעה וזה אינו עדות על עיכול ניבי' רק על שמוטת הירך ושמוטת הירך מביא לידי חשש עיכול ניבי' וא"כ כיון דשמוטת הירך נמי אינו ודאי רק ספק לכך תחלה צריכין אנו לדון על גוף החשש המביא לנו לחוש לניבי' והיינו אם נשמט הירך או לא ואח"כ אנו אומרים אף אם נשמט הירך עדיין אולי לא איעכול ניבי' ל��ך אין זה דומה לשם אונס חד הוא אבל כאן הרי רגלה נפוח וחתוך ידעינן ואין לנו לספק רק על הצ"ה אם נחתכו ואין אחד גורם לחברו להתחיל בו תחלה ולכך תיכף י"ל אולי נפסקו רוב הגידין והוי שם אונס חד מיהו נראה לצדד להקל מטעם אחר כיון דבאמת רוב בהמות כשרות רק דהתב"ש בסי' כ"ט כתב דלכך לא אזלינן בתר רובא באתייליד ריעותא מכח דחזינן דיצאה מן הרוב כיון דאתייליד ריעותא והחוו"ד בסי' נ' כתב מכח דהתחיל בה מעשה הטורף עיי"ש והנה תינח בשאר ספק טרפה כגון מים בראש דהוי עכ"פ התחלה באותו דבר שנטרף בו אבל בזה הרי בצ"ה ליכא ריעותא לפנינו רק ברגל א"כ ברגל אין בו שום טרפות כיון דהעצם שלם א"כ לא התחיל בה מעשה הטורף ולפ"ד התב"ש נמי דוקא באם נעשה ממילא כגון שנפלה וכדומה אז שייך לומר דיצאה מן הרוב דרוב אין נופלין מעצמן וגם עי"ז יש לחוש דממילא אתייליד בה ריעותא המטריף דאין לומר דראוי לאוקמא בחזקת שלא נעשה מעשה דכל מה דהוי ממילא אינו בכלל מעשה כמ"ש התוס' ביבמות קי"ט (ובבכורות) לענין רובא התלוי במעשה דכל דהוי ממילא לא נחשב תלוי במעשה עיי"ש מכ"ש בזה דלא נחשב מעשה דבא ממילא ממש אבל בנדון בזה לא נעשה ממילא רק ע"י הנכרי בכונה דכל דעושה בזה בכונה אינו יוצא בזה מן הרוב ולכך בזה שפיר מוקמינן לי' בחזקת כשרות מכח הרוב דרוב בהמות כשרות גם בזה כיון דהוי בידי אדם נחשב מעשה ממש ושוב ראוי לאוקמי בחזקת שלא נעשה מעשה ואין לחוש לפסיקת הגידין דראוי לאוקמא בחזקת שלא נעשה והרי זה אלים טובא דאפי' רוב לא מהני בזה ברובא דתליא במעשה ולכך יש כאן ב' חזקות חזקת כשרות דמעיקרא וחזקת שלא נעשה מעשה ולכך בתרתי חזקות ודאי דמותר ואינו דומה לאם שחט בסכין ספק אם נגע בושט ולא אמרינן חזקה זו התם שאני דהוי ספק בשחיטה ועיין בש"ך בסי' נ"ו שהביא בשם הרשב"א שכתב דספק בשחיטה אסור אף בלא שכיח עיי"ש וא"כ כיון דבשחיטה חיישינן אף למיעוטא ולא מהני רוב ה"ה נמי דלא מהני חזקה זו דלא נעשה מעשה דלא עדיף מרובא ולכך חיישינן אף למעשה ועוד דהתם כיון דאף משהו בושט מטריף ובמשהו לא נחשב מעשה כ"כ ובזה לא אלים החזקה דלא נעשה מעשה אבל בצ"ה דבעינן פסיקת רוב הגידין זה הוי מעשה אלימתא בזה אלים החזקה דלא נעשה מעשה דומה לחילוק זה הוא לאין אדם אוסר דשא"ש וע"י מעשה רבא אוסר ובמעשה זוטא אין אוסר א"כ חזינן דמעשה זוטא לא נחשב מעשה רק מעשה רבא א"כ י"ל גם בזה הוי כן דחזקה דלא נעשה מעשה הוי רק במעשה רבא לא במעשה זוטא ולכך בנ"ד יש להתיר מטעמים הנ"ל.
+ומה שהק' על הפמ"ג ולב"ש שכתבו כ"פ דהיכי דלא נודע לנו רק אחר שנעשה דרבנן אמרינן סד"ר לקולא והקשה לפמ"ש הש"ך בסי' נו"ן דלכך כל ספק טרפות לחומרא מכח דשכיח טפי לאיסור וא"כ מה מהני בזה סד"ר. הנה לפי דבריו יפה השיב דכוונתם הוי מכח דצירוף חזקת היתר להמיעוט ונעשה פלגא ופלגא ולכך בדאורייתא מחמירין ובדרבנן מקילין אך באמת שגה בזה יראני נא היכן כתב כן הש"ך ואדרבא הש"ך בסי' נו"ן כתב להיפוך דבכל הספק טרפות הצדדין שוין ואזלינן לחומרא כיון דנולד ריעותא מחיים ובהפ"מ מתיר רק באיזה מקומות דמקילין בספק כתב שם הש"ך מכח דההיתר שכיח טפי ודבריו לא נמצא כלל בש"ך:
+
+Siman 116
+
+הנה אם הוי המקום רחב ואעפ"כ ראינו שתפס הדורס לאחד אך במקום שאינו עושה טרפה כגון ברגליו אם לחוש אולי כבר דרסו במק"א נראה דודאי אחזוקי ריעותא לא מחזקינן וכיון דהמקום מצ"ע הוי רחב ולא חיישינן לספק טרפה בזה ואין לנו רק מה שראינו בעינינו והרי במקום הזה אין חשש ��רוסה ולא מחזקינן ריעותא ממקום למקום ואינו דומה למ"ש בסי' נ"ז סעיף ח' דחיישינן שדרס וחזר ודרס היינו דשם לא הוי מקום רחב וספק דרוסה נמי אסור לכך חיישינן לזה אבל במקום רחב דסד"ר מותר אין לחוש לזה ולא מבעיא לדעת הטו"ז ס"ק כ"ג שמחמיר אפי' בצפורן תחובה בגבו במקום רחב דפשיטא מכ"ש בזה דמותר אף גם להב"י דאוסר שם היינו דשם חזינן ריעותא במקום זה דצפורן תחובה בגבו ואיכא ריעותא בזה גופו משא"כ כאן להחזיק ריעותא ממקום למקום ודאי לא חיישינן וקצת ראי' ממ"ש הטו"ז בס"ק כ"א דלכך אסור בצפורן ולא אמרינן דאין דרוסה רק כששומט היד מכח כיון דשמט הבשר מטיל ארס ולמ"ל הך טעמא הרי בע"כ הך דינא דצפורן היינו שלא בפנינו וא"כ בלא"ה ניחוש שמא דרס וחזר ודרס כמ"ש לעיל סעיף ח' ובע"כ דהוצרך להך טעמא לדעת הב"י דאוסר אף במקום רחב ובזה לא הוי חיישינן לדרס וחזר ודרס לכך הוצרך לטעם הזה ומוכח דבלאו הכי לא הוי חיישינן במקום רחב ואף אם הוי חיישינן שם היינו באותו מקום דנולד ריעותא אבל ממקום למקום ודאי לא מחזקינן ריעותא והוי נ"ל להתיר בזה מיהו בזה יש לחלק אם רק דרסו במקום דאינו עושה טרפה אבל לא החזיקו בפיו בזה דינו כנ"ל ויש לו דין מקום רחב אבל אם הדורס תפסו אף דהוי במקום שאינו עושה טרפה מ"מ כיון דכבר תפסו שוב יצא מכלל מקום רחב ובלא"ה אסור כדין ספקא דרבנן וז"ב ונכון לפענ"ד מיהו מ"ש בדעת הטו"ז דלכך נתן הך טעמא לדעת הב"י ז"א דהרי הב"י אוסר לכל הבהמות שבדיר ובע"כ דס"ל אף דהוי מקום רחב חיישינן לכל השוורים לכמה דרוסות מיהו אכתי א"ש דהב"י לא אסר מקום רחב רק בזה שהצפורן בגבו ומה דאסר לכל השוורים הוי שלא במקום רחב דוקא וא"ש דברנו:
+
+Siman 117
+
+ע"ד שאלתו בנדון הדרוסה. הנה לכאורה יפה אמר המורה דיש לדמות זה למ"ש הכו"פ להיתר בחתולים בהכאה בלי רדיפה ומה שהקשו עליו מאן לימא שלא הי' רדיפה דלמא הי' רדיפה זה לא קשה חדא דהרי דעת הרשב"א דאפי' מארי' אם לא ידעינן אם הי' הוא שותק והם מקרקרין מותר ולא חיישינן לדרוסה ומכ"ש בחתול דאין לחוש לזה מספק כל דלא ראינו רדיפה ואף גם לדעת הר"ן דאוסר בספק אם הי' הוא שותק והן מקרקרין היינו רק בדורס שדרכו לדרוס אבל בחתול כיון דהם בני תרבות מה"ט גופו דמותר בהנאה בלי רדיפה מה"ט גופו אין לחוש לרדיפה כיון שהם בני תרבות וז"ב ואמת.
+אך מטעם אחר טעה המורה דדוקא בהכאה בלי רדיפה מתיר הכו"פ דבזה לא יצא מכלל החזקה דהם בני תרבות די"ל דרך שחוק הי' הכאה דדרכם גם דרך שחוק לעשות כן אבל כאן דהיתה תופסת ראש העוף בפי' א"כ זה אין דרך בני תרבות לעשות כן א"כ חזקתה איתרע וחזינן דאינה בחזקה זו לכך דינה כשאר דורס. ומה שרצה רו"מ לעשות היתר מכח חזקה אינו נראה כיון דקיי"ל חוששין לספק דרוסה ולא סמכינן אחזקה. ומה דהביא רו"מ ראי' ממה שהקשה למה בדרס אחד מהם לא אמרינן דזה הוי הראשון כמו בקטע ראש אחד מהם. הנה זה לק"מ דבדרס אחד מהם איך נסמוך להקל מספק דדל הך הנדרס מכאן בלעדו נמי אסורין כולן כיון דקיי"ל חוששין לספק דרוסה ואינו דומה לקטע ראש אחד מהם חדא די"ל כיון דקטע זה והי' עומד במקום שיכול לעשות כרצונו א"כ אם איתא דדרס אחרים תחלה הי' קוטע ראשם תחלה ומדלא קטע ראשם ולזה קטע מוכח דזה הראשון ועוד דבקטע יש כאן חזקה דהשתא כיון דעכ"פ השתא דקטע נח רוגזי' א"כ אמרינן כמו דהשתא נח רוגזי' כן הי' מעיקרא ולא דרס רק זה והוי כאן חזקה דמעיקרא של הבהמות דהם בחזקת כשרות וחזקה דהשתא דחזינן דנח רוגזי' ואמרינן דמעיקרא נמי נח רוגזי' כ��ן וזה הי' הראשון ובפרט דאמרינן ממ"נ אם אזלינן בתר חזקה דמעיקרא שהי' דורס ורגזן וא"כ יש להיפוך חזקה דמעיקרא דבהמות דהיו כשרות ואם לא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא א"כ יש כאן חזקה דהשתא נח רוגזי' ואמרינן דגם מעיקרא תיכף נח רוגזי' משא"כ בדרס אחד לא שייך כל זה.
+והן אמת דבהיותי בזה קשה לי טובא מנ"ל להפוסקים ראשונים ואחרונים להתיר בקטע ראש אחד מהם אף בהוא שותק והם מקרקרים ומנ"ל כן הרי זה לשון הש"ס בחולין דף נ"ג על שתק ואיתוב בינייהו אימא שלמא שוי קטע רישא דחד מינייהו נח מרותחי' עכ"ל וקשה דלמא קאי הש"ס רק אדלעיל באם שניהם שותקין דאז אין חוששין לספק דרוסה רק אם הי' חזינן דדרס אחד א"כ זה גרע דהרי חזינן דדרס ולא גרע מהוא שותק והם מקרקרים ולכך בזה אמרינן תינח דרס אבל קטע כיון דיש סברא דנח רוגזי' ומהני זה דהוי כאלו לא הי' כאן מעשה זו ושוב כיון דהוא והם שותקין לא חיישינן לסד"ר רק דהוי ס"ד דזה גרע לכך קמ"ל דזה לא גרע כיון דיש סברא דנח רוגזי' והוי כלא קטע ולא דרס ואין חוששין לסד"ר כיון דהוא והם שותקין אבל באם הוא שותק והם מקרקרין דאפי' אם לא ראינו שום ריעותא חוששין לסד"ר י"ל דאף בקטע לא מהני להקל ומנ"ל להקל באיסורין והדבר צע"ג.
+והנה לדינא נ"ל דטב הורה המורה להיתר ולא מטעמי' ותמה אני איך לא הרגשתם בזה דלא מבעיא אם תפסה החתול ראש העוף בחוץ לכלוב פשיטא דמותר דהרי הוי ספק על ספק לא על דדלמא העוף תחבה והוציאה את ראשה חוץ לכלוב ומשם תפסה החתול את ראשה וכן מוכח מתשובת הב"ח הובא בפמ"ג בקיצור דזה הוי ספק על ספק לא על רק אף גם אם תחבה החתול את פי' לתוך הכלוב ושם תפסה ראש העוף מ"מ מה בכך הרי אין דריסה אלא ביד ולא בפי' א"כ נהי דהכניסה ראשה מ"מ לא נודע אם הכניסה החתול את ידה או לא א"כ הוי ממש ספק על ספק לא על דאולי לא הכניסה כלל ידה לתוך הכלוב לכך מותרין שאר העופות בבירור בלי שום ספק ואין פנאי להאריך יותר:
+
+Siman 118
+
+שא' שקנה בכפר מאה ועשרים זוג שוורים וכל יום רועים אותם עכו"ם בשדה ובלילה מכנסים אותם בחצר רחב ופ"א בא אליו שותפו וסיפר לו בזה"ל באתי היום לשדה וראיתי שנעדרו שני שוורים משם ושאלתי להרועה והשיב תיכף כשבאתי לדיר עם השוורים מת אחד מהם שהי' כבר חולה ואח"כ באמצע הלילה כשהייתי ישן שמעתי קול צווחה בין השוורים ועמדתי וראיתי שהי' כאן ארי וזאב וכששמעו קולי ברחו ולא ידעתי מה הזיקו שם אך כשהדלקתי את הנר ראיתי ששור השני מונח מת ואם אין אתה מאמין לי תא ואחוי לך שמונח נהרג בחצר עכ"ד הנכרי מה דינם. תשובה. לפעד"נ דהשוורים מותרין דאין הנכרי נאמן לאוסרם לומר שהיו שם דורסים אפילו הוא מסלפ"ת כמ"ש כיוצא בזה בהל' שחיטה סי' ט"ז ובפרט דכאן לא הוי מסלפ"ת שהי' ע"י שאלה ואף דשם מבואר דאי מהימן לי' אסור נראה דדוקא התם אין טעם לומר שאומר כן מכח איזה חשש שלו משא"כ ברועה י"ל שהוא חושש שיאמרו הבעלים דעשה איזה פשיעה בשוורים לכך הוא אומר כן ועוד התם הוי איסור תורה וגם הו"ל דשיל"מ דאפשר להמתין עד למחר משא"כ בזה אף אם דרסו קצת מ"מ רובן לא דרסו רק מיעוטן וא"כ נתבטלו הנדרסין ברוב ואינו רק איסור דרבנן דבע"ח לא בטלי וא"כ בזה י"ל בדרבנן אף במהימן לי' מותרין ועוד כיון דכאן ראה הנכרי שהשור מת וא"כ י"ל שהמיתו עכ"פ לפ"ז י"ל אף דמהימן לי' אין הנכרי נאמן בזה כיון דגם לדבריו אין איסור ברור ובפרט דכאן ניכר שמשקר שאומר שהי' שם ארי וזה ודאי שקר דהארי לא הי' בורח מכח צעקת השוורים או ממה שהעכו"ם עמד וגם י"ל דמה דמהימן לי' אסור אינו בתורת ודאי דודאי רוב עכו"ם משקרים דאשר פיהם דיבר שוא ואינו אסור רק מדרבנן ולחומרא דדלמא הוא אמת וא"כ כאן הוי ס"ס שמא משקר ואת"ל שאומר אמת דלמא המיתו מיד ונח רוגזי'. והנה אם הי' אפשר בידם להשהותם יב"ח ודאי הי' יותר נראה להקל כמ"ש הפמ"ג סי' נ"ז ס"ק כ"ח בש"ד והי' נראה דבכה"ג יש להקל להשהותם יב"ח מיהו אף אם לא הי' אפשר להשהותם יב"ח מותרין ובפרט שאומר הנכרי שהי' שם ארי ובזה ניכר שקרותו דהארי לא הי' בורח וגם במדינות הללו לא שכיח ארי כלל נראה... לכך נ"ל ברור דהבהמות מותרין. [ובהיותי בזה אזכיר מה שעלה בלבי הערה אחת אף דאיני כותב זה לדינא הנה מדברי הש"ך בריש סי' ק"י וכן מכמה פוסקים משמע דדרוסה נמי יש דין בע"ח דלא בטלי ולדידי צ"ע מנ"ל כן דהנה שורש הדבר מזבחים דף ע"ג דר"א משני כן וא"כ י"ל דהתם מיירי בתערובת בע"ח שאינן עומדות למות מעצמן רק רובע ונרבע ושור הנסקל כיון דאין עומדין למות רק הב"ד ימיתו אותם וכיון דאין עומדין למות מעצמן שפיר יש להם דין בע"ח דלא בטלה אבל בטרפה כיון דעומד למות מעצמו ואינו חי יב"ח י"ל דבזה בטל חשיבותן ובטלי ואף דבמשנה שם נקט גם טרפה הרי י"ל דר"א ס"ל כמ"ד שם דמוקי הך טרפה בולד טרפה וכשאר תירוצים שם או אף אם מפרש בטרפה ממש י"ל דמוקי הך משנה כמ"ד טרפה חי' אבל לדידן דקיי"ל דטרפה אינה חי' מנ"ל לדידן דגם זה אינו בטל וצע"ג לדעתי.]
+
+Siman 119
+
+שא' בקצב שמביא טלה להשו"ב קשור ברגליו ולא רצה השו"ב לשחטו מיד וכעס הקצב והשליכו לארץ ואח"כ התיר הקצב הטלה והוליכו לשו"ב אחר והקצב אמר שבשעה שהתירו עמד מעצמו והלך בטוב אך אינו יודע אם סייעו הקצב בעמידתו גם אינו יודע אם הי' צולע קצת כו'. הנה נלפענ"ד דבכה"ג אם הי' פחות מעשרה טפחים בנפילתו או אם הוי ספק אם הי' עשרה טפחים או לא יש להכשיר בדיעבד כיון דהוי עוד ספק אולי הי' פחות מעשרה טפחים ואינו בכלל נפילה כלל אבל אם הי' ודאי עשרה טפחים יש להטריף כיון דהוי בכלל נפילה וההיתר ספק:
+
+Siman 120
+
+שא' שהכשיר אחד בבכור יניק מאד לנקר את אחוריו וגיד הנשה וצעק עליו רו"מ ככרוכיא מכח מה שראה בס' ישיע"ק בשמי שאסרתי לנקר עגל קטן וביקש ממני להעתיק לו תשובתי והראיות הנה באמת אז לא כתבתי ראיות כי למ"ל ראיות מה דהחוש מעיד שבדבר שהוא רך ויניק א"א להכיר גידו היטב וכל הסימנים הנאמרים בניקור לא ניכר בעודו קטן והרי מנקר בלי קבלה אסור לנקר כידוע ובעינן שנטל קבלה והרי בשוחט מצינו דאף דאתמחי גברא מ"מ לענין לשחוט יונים וצפרים קטנים לא אתחזק כמפורש בש"ע א"כ מכ"ש בניקור שהוא ענין טרחא יתירא דאף דאתמחי לנקר בהמות גסות לא אתמחי לנקר הדקות ודינו כשאר אדם. אך היות כי רוצה בראיות אראה לו בעזה"י הנה משנה מפורשת בפגה"נ דאין הטבחים נאמנים עליו (פרש"י מכח דהוי טרחא) דר"מ וחכ"א נאמנים עליו ועל החלב הרי דלר"מ אף בניקור בהמה גדולה ס"ל דאין נאמנים מכח רב הטרחא א"כ נהי דקיי"ל כחכמים דנאמנים מ"מ למעט בפלוגתא עדיף וראוי לומר דלא פליגי רק בגסות אבל בדקות דהוי טרחא עוד יותר מגדולות מודים גם הם דאין נאמנים דלמעט בפלוגתא עדיף ועוד ראי' יותר מפרש"י שם דפי' שם ד"ה אין נאמנים עליו על גה"נ ומלשונו משמע דעל כל נטילת גיד אין נאמנים ומנ"ל כן דלמא לעולם ר"מ מודה דבגדול נאמנים רק זה קא' אדלעיל דר"מ לשטתו דס"ל שם במשנה דגיד של שליל אסור בזה קאמר דאין נאמנין עליו או מטעם דהוי טרחא יתירא ביותר או דלא משמע להו איסורא בשל שליל דהם ס"ל כר' יהודא וחכ"א דאף ע"ז נאמנים וב��"כ דס"ל לרש"י דבגיד של שליל לא הי' חכמים אומרים דנאמנים עליו דבזה מסתבר דלא מהני לי' ניקור כלל ובע"כ מיירי בגדולים ועוד ראי' ממ"ש בש"ס שם דף צ"ג ע"ב אר"ח ב"א אר"י חזרו לומר אין נאמנין אר"נ בזה"ז נאמנים ופריך אכשיר דרא ומשני מעיקרא סברוהו כר' יהודא הדר סברוהו כר"מ במה דהוי דכירי לר"י לא מהימני והשתא דאנשוהו לר"י מהימני ופרש"י כר"מ דבעי חטיטה ואח"כ פי' כר"י דלא בעי חטיטה וכו' וקשה מנ"ל כן דלמא הכונה על שליל דמתחלה סברוהו כר"י דשליל מותר גידו ואח"כ סברו' כר"מ דגה"נ של שליל נמי אסור ולכך כל כמה דהוי דכירי לר"י לא הוי מהימני דהוי חשודין עליו אבל כיון דאנשוהו לר"י א"כ ס"ל דגידו אסור לכך חזרו לומר דנאמנים ולמה לא פירש כן ומנ"ל דקאי על פלוגתא דחטיטה בע"כ דמשמע דבשליל א"א לנקרו ולעולם אין נאמנין וא"כ כיון דמוכח דבדבר שהוא רך א"א לנקרו ואין להם נאמנות לכ"ע א"כ ה"ה אף כשנולד כל דהוא רך אין להם נאמנות דהרי ר"מ ס"ל דתמיד אין נאמנין ונהי דקיי"ל כחכמים מנ"ל להקל גם בעגל רך לכך הדבר ברור שהוא אסור והמתיר בזה מאכיל טרפות ועתיד ליתן דין:
+
+Siman 121
+
+שא' אודות הביצה שנתבשלה ונמצא בה דם בין שאר הביצים ולא הי' ס' בביצים. הדין כך דאם לקחו אותם מן המים הרותחין בכף בזה אני מורה לאיסור דבזה מצטרף עוד ספק שמא היתה הטרפה הראשונה בכף ונאסר הכף וחזר הכף ואסר את אחרים וא"כ שוב יהי' לנו ס"ס להיפוך דלמא דם ביצים דאורייתא ויש לחוש דלמא הי' במקום האוסרו ואת"ל דהוי דרבנן דלמא הוציא זה תחלה בכף ונאסר הכף ונאסר הכל וכן נמי אם הורקו המים רותחין מן הביצים בזה נמי יש להחמיר דלמא הטרפה היתה באחרונה בשולי הקדרה ונאסרו המים הנשארים שם כיון דלא הי' רוב ביצים יש לומר סלק את מינו כאלו אינו וכיון דנאסר המים מעט ואח"כ שופך אותו דרך הביצים העליונים ונוגע בכל ביצה בפ"ע ואין שאר הביצים מצטרפין עמו כיון דהם חוץ לרוטב וא"כ נאסרה כל ביצה וביצה בפ"ע לכך יש כאן הרבה טרפות ואולי אין רוב כשרים כנגדן ולכך כיון דיש עוד ספק לאיסור יש להיפוך ס"ס לאיסורא כנ"ל אבל אם הניחו אותן עומדין כך עם המים עד שנצטננו המים או ששפכו לתוכה מים צוננין ונצטנן בזה מותר אף בלי ס' אף אם הוי רוב ביצים כשרים ומכח סלק. וי"ל עוד להחמיר עפמ"ש בתשובה דהיכא דאפשר להכיר האיסור אם נבדק נחשב כהוכר ולא בטיל א"כ ה"נ בשלמא בתערובת ביצים בקערה דהביצה גופה כבר נתערבה ואין לנו לדון רק על התערובות וכיון דמן התורה מב"מ ברובא בטל לכך נחשב כספק דרבנן ולהקל ותלינן שלא הי' במקום האוסרו אבל בתבשיל דהביצה הטרפה עדיין קיימת וכיון דאפשר להכיר בתוכה הדם הוי כאלו כבר ניכר א"כ הביצה עצמה לא נתבטלה וצריכין אנו לדון גם על גוף הביצה ובגוף הביצה הוי ספקא דאורייתא לחומרא לכך גם הנו"ט הוי כנאסר מה"ת ובעינן ס' מדרבנן עכ"פ כדין ודאי איסור תורה מיהו לדינא יש להקל בזה כמ"ש. ונדון טפה שחורה הנמצא בביצים ודאי טרפה דההוא שחור אדם הוא אלא שלקה ואני מטריפו תמיד:
+
+Siman 122
+
+שא' באחד ששרה שומן קודם מליחה במים ושכחו עד אחר מעל"ע ואז ראה דחסרו המים ונשאר רק מעט מים שנשרה בו מעט שומן ואינו יודע אם נחסרו המים קודם מעל"ע אין אסור רק המעט המונח במים או נחסר אחר מעל"ע ואסור כולו וכו'. הנה לא טב הורה לאסור כולו דלו יהא כדבריו כפסק כדעת הפמ"ג דע"י כבישה הוי דם דאורייתא וכתב אף לפ"ד החוו"ד דס"ל דדם היוצא ע"י כבישה הוי דרבנן מ"מ י"ל דמודה אם לא יצא רק דפירש ממקום למקום דהוי ד"ת. הנה ��ם כי זה יש לו מקום לומר כן אבל המעיין בש"ך סי' ס"ט מוכח שם דאין האיסור בכבוש במים מכח דפירש ממקום למקום רק מכח דהדם חוזר ונבלע בבשר דלא מבעיא להסוברים דבעינן מלוכלך דהוי כן רק גם להסוברים דאף באינו מלוכלך אסור רק מכח דדם היוצא חוזר ונבלע אבל לא מכח פירש ממקום למקום דאם כסברתו דפירש ממקום למקום מה מהני אם יש במים סמ"ך כנגדו בע"כ דאין האיסור רק מכח היוצא וא"כ לפי החוו"ד הוי רק דרבנן ועוד זאת לא זאת לו יהא דהוי ספק כבוש עכ"פ הוי ס"ס דלמא לא הוי כבוש מעל"ע ואת"ל דהוי כבוש מעל"ע דלמא כדעת המחבר דבעינן מלוכלך ובשומן ודאי לא הי' מלוכלך ועוד גם בלא זה הרי דעת הטו"ז בסי' ק"ה דספק כבוש מותר ונהי דהנקה"כ חולק מ"מ כאן הוא מודה דהרי הוי כאלו הי' ב' חזקות להיתר אם נלך בתר מעיקרא הרי יש להשומן חזקת היתר ואם נלך בתר השתא הרי עתה אין בו מים רק מעט א"כ הוי כאן ב' חזקות להיתר ואף בשל תורה הי' מותר לכך לא טב הורה לאסור בזה הכל:
+
+Siman 123
+
+שא' בקדרה חדשה ששרו בה שומן במים יותר מעל"ע אך אחר המעל"ע ראו כי הי' רק מעט מים בקדרה ולא נשרה שם רק קצה אחד מן השומן על שפתו וזה נעשה מחמת שהקדרה חדשה בלעה מן המים ויש להסתפק אימתי בלעה הקדרה מן המים אולי בלעה תוך מעל"ע ולא נשרה השומן מעל"ע ולא נאסר רק זה המעט שנשרה על שפתו כיון דעתה אינו ניכר. וצידד להיתר לבטל השומן עוד ברוב בצירוף דעת המעיל צדקה סי' ל"ה שהעלה כדעת הב"י דאף דם בעין כיון דנתערב במים נחשב דם פליטה וכיון דאינו נבלע רק אחר כ"ד שעות כבר הו"ל כדם פליטה ויוצא ע"י מליחה שנית גם בצירוף דעת החוו"ד סי' ע' דספק כבוש בדם מותר ג"כ ואף כי הפמ"ג בפתיחה להל' מליחה העלה דספק כבוש אסור בדם וגרוע מבישול מ"מ בצירוף דעת המעי"צ הנ"ל העלה להיתר. תשובה. יפה הורה בזה. ומ"ש דלומר שנתבטל המעט ברוב אי אפשר מכח מ"ש הפמ"ג בשם הכה"ג דלא שייך לומר ביטול ברוב רק היכא דנודע תחלה איזה ההיתר והחוו"ד סי' ק"ה הביא ראי' לזה מחמשה שנתערבו עורות פסחיהן וכו'. הנה בקו' זו בסוגיא דפסחים הרגשתי בזה וישבתי בע"א ואין ראי' לדין הנ"ל לומר היכא דלא הוכר ההיתר מתחלה דאינו בטל ועתה נראה עוד דאין ראי' מזה די"ל דמזה יהי' מוכח כדעת השטמ"ק בב"מ דף ו' גבי קפץ אחד וכו' דאף שנתבטל ברוב לא נחשב ודאי ההיתר רק ספק רק דהתורה התירה ספק כזה והנה כתבנו במק"א דלפ"ז היינו רק להיתר דמותר הוא באכילה מכח הספק בזה התירה התורה אבל לצאת ידי חובתו אינו יוצא ע"י ביטול ברוב כיון דהוא חייב מצוה ודאית ודבר שנתבטל ברוב אינו רק ספק ולכך א"ש גם זה כיון דהוא חייב לעשות פסח ודאי וזה כיון דנתערב בו פסח פסול אין עליו רק תורת פסח ספק כמו דהתם נקרא עשירי ספק ועשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק כן ה"נ פסח ודאי אמר רחמנא ולא פסח ספק ולכך אינו יוצא בו ידי פסח וז"ב ונכון בסברא. ואין ראי' לדין הנ"ל. ועו"נ לצדד היתר בזה די"ל כיון דהשתא נמצא בו רק מעט מים אמרינן הרי לפניך ואזלינן בתר השתא כיון דהשתא הוי רק מעט כן הוי נמי מעיקרא וכיון דדרך הקדרה כן לבלוע מעט מעט דומה למקוה דחסר ואתאי חסר ואתאי אמרינן הרי לפניך וכן הוא דעת האו"ה הובא בטו"ז סי' כ"ה דאם השומן בא לפנינו כשהוא קשה אזלינן בתר שעת מציאותן ואף דחלקו עליו שם מ"מ בכה"ג הכל מודים והוא עפמ"ש בטוטו"ד סי' ק"פ לבאר הטעם למה באמת ס"ל דלא כהאו"ה בזה היינו עפ"ד התוס' נדה נ"ח ד"ה ומי מחזקינן טומאה ממקום למקום שכתבו ויש לחלק בין ממקום למקום דהכא לההוא דפ"ק דנדה דהתם הטומא�� עצמה באה ממקום למקום והכא הטומאה עצמה בחד מקום עומדת עיי"ש א"כ ה"נ כיון דהעכבר עומד במקום אחד והספק על השומן אם הוא רך או קשה לכך לא שייך בזה לומר דנלך בתר שעת מציאותן וכתבנו דאף דבדף נ"ח מסיק הש"ס דאף כשהטומאה במקום אחד נמי אין מחזיקין ממקום למקום היינו דוקא התם דעכ"פ ההוכחה שממנו מוכח הטומאה הוי ממקום למקום דהרי לולי הדם לא היינו מרגישים כלל בשום טומאה רק דע"י הדם נודע לנו חשש טומאה והרי הדם בא ממקום למקום לכך נחשב לנו כאלו גוף האשה הטומא' באה ממקום למקום וזה הוי פלפול הש"ס שם אם אזלינן בתר האשה שהיא הטומאה והוא בחד מקום ולכך מחזיקין טומאה ממקום למקום או אזלינן בתר הדם והוא המודיע הטומאה והוא בא ממקום למקום ולכך מסיק הש"ס דאף בזה מחזיקין טומאה ממקום למקום אבל בעכבר דהטומאה המודיע הוי הכל העכבר לכך כיון דכולו בחד מקום לכך מחזיקין טומאה ממקום למקום עכ"ד וישבנו בזה מה שהשתמשו הפוסקים בה"פ כמה פעמים בסברא זו דאין מחזיקין איסור ממקום למקום מכח דהתם הוי גוף האיסור ממקום למקום עיי"ש וא"כ ה"נ הרי השומן עצמו היתר הוא וא"כ גורם האיסור והמודיע הוי המים והרי במים שנמצא עתה אין לו כח לאסור רק בצירוף המים שנבלע בקדרה וא"כ אין לנו חשש ע"י המים שכבר נבלע כעת בקדרה לומר דעד אחר מעל"ע הי' בתוך הקדרה והרי עתה הוא בדופן הקדרה ולומר דעד אחר מעל"ע הי' בחוץ זה שפיר הוי החזקת טומאה ממקום למקום וכ"ע מודי בזה לאו"ה דאזלינן בתר שעת מציאותן ואין לנו להחזיק ריעותא וז"ב ונכון. וגם לענין ביטול ברוב מה דחשש רו"מ לומר דזה חתיכה קטנה אינו בטל כיון דלא הוכר ההיתר מתחלה כדעת הכה"ג וחוו"ד הנ"ל גם לו יהא כדבריהם אין לו דמיון חדא דהרי כל השומן הי' היתר מתחלה והי' מותר לאכלו חי רק דהוי חשש שמא נאסר אח"כ וכיון דאח"כ נמי אינו נאסר רק מקצתו לכך בטל לי' ברוב היתר והם לא דברו רק היכא דלא הוכר ההיתר מעולם גם כאן דמשעה שראה הרואה מעט השומן הכבוש במים הוא ראה איזה חתיכה נאסרה והמותר שלא ראוהו כבוש הי' מותר מטעם הנ"ל א"כ לו הוי ניכר ההיתר בפ"ע והאיסור בפ"ע רק דאח"כ שכח היינו תערובת איסור והיתר ממש לכך זה המעט בטל ברוב גם יש לצרף בזה דעת הסוברים בסי' ס"ט דדוקא מלוכלך בדמים בעינן אבל באינו מלוכלך אין בו איסור לכך מכל הלין טעמי נראה דהשומן הזה מותר אף בלי תערובת שומן אחר עוד ואם נחמיר לבטלו עוד ברוב ודאי דמותר כנלפענ"ד לדינא:
+
+Siman 124
+
+נשאלתי למה נוהגות הנשים לשהות האווזות ב' ימים בלי מליחה והרי הדם הכנוס בלב הוי כבוש. הנה זה אין חשש כלל שדם הבא בעצמו בטבעו לא שייך כבוש ואינו דומה לחלב שבתוך הכחל דאינו בא מגוף הכחל רק מן האברים נעשה חלב ובא לכחל אבל דם הלב נעשה בלב גופו וכל מה דהוי ממנו עצמו לא שייך כבוש ואף דאפשר שמתקבץ דם ממק"א ללב בשעת שחיטה מ"מ הוי רק ספק וספק כבוש דעת כמה מתירין ואף המחמירין הרי כאן אין אוכלין הלב רק ע"י בישול או צלי ויבוא לידי דרבנן ויהי' ספק דרבנן ואמרינן כנכ"ה מחיים ומשל עצמו הוא ולא שייך בזה כבוש מה שהורגל בו מחיים ובטבעו והוי כגוף החתיכה וחלק ממנו ושוב ראיתי בתשובותי (טוטו"ד ח"ג תשובה קמ"ז) ושם התרתי מכח דהוי בפנים ולפ"ז אם הי' כבר בחוץ הוי טרפה ולפמ"ש כאן יש להקל בכל ענין כנ"ל וז"ב:
+
+Siman 125
+
+שא' בבשר שבעלת הבית אמרה שהמשרתת מלחה אותו והמשרתת אמרה שהבעה"ב מלחה ושניהם אינן לפנינו. הנה נראה ודאי שמותר הבשר כיון דמליחה דרבנן ודומה למ"ש באהע"ז סי' י"ז באחד אומר מת ואחד אומר נהרג כן ה"נ כיון דלדברי שניהם נמלח הבשר מותר הבשר באכילה:
+
+Siman 126
+
+אשר שאל בעש"ק הי' קונים הרבה בשר במקולין ואחד ממוכרי הבשר אמר להקונים שמלח הבשר בלי הדחה תחלה כדי שלא יקחו ממנה בשר כי הי' רוצה שיוסיפו לו מעות על השאר מקודם כי הבהמה היא ביוקר (והנה אמתלא זה גופו אינו כלום לפי דעתי לא מבעיא כיון דהוא לא אמר האמתלא אין אנו טוענין עבורו רק גם אם הי' אומר האמתלא לא הי' נאמן דבשלמא ביו"ד סי' א' התם הוי הכונה כדי שישאר לעצמו בזה שפיר הוי אמתלא כי סבר שיהי' נשאר לו והוא יודע שהוא כשר אבל כאן דהוא סבר שיוסיפו לו על השאר הרי כיון דאמר שהוא טרפה איך יקנו ממנו ולומר דסמך על האמתלא הרי הקצב הוא איש בור וא"י אם מהני אמתלא או לא וגם לא יכניס עצמו בכלל מוכר טרפה בשביל כך) והלך אחד ושאל סתם הדין שמלח בשר בלא הדחה תחלה והתירו המורה כדעת הרמ"א בהפ"מ וכתב הפמ"ג דה"ה בעש"ק ועל סמך זה הלכו כולם ולקחו בשר מן המקולין ובשלו על שבת וכעת שואל רו"מ אם כהוגן עשו או לא כיון דיש עוד חשש שמא מלחו בכשא"מ. הנה לדידי לא טוב עשו כי אף המקילין בזה במלח ולא הדיח תחלה בהפ"מ או לכ"ש היינו רק אם כבר הוי הבשר בביתו ונעשה ספק זה אבל לקנות לכתחלה בשר כזה לכנוס בספק כזה לכתחלה ודאי אסור דקיי"ל אין עושין ספק דרבנן לכתחלה ומכ"ש בזה ומכ"ש מה שנמשך בזה הוראה לרבים ודאי לא ראוי כי לא רבים יחכמו כי הוא לכבוד שבת ויתפרסם הדבר כי מליחה בלי הדחה כשר ויבואו לעשות כן תמיד ובודאי אין ראוי להורות כן ופרסום היתר זה לרבים וחוץ לזה ודאי הוי חשש שנמלח בכשא"מ כי בודאי אם מלחו להטריפו לא דקדק להיות בכלי מנוקב וגם דף חלק ברהיטני לא שכיח וחוץ מזה מ"ש רו"מ דהוי ס"ס שמא לא נמלח כלל ואת"ל נמלח שמא לא הי' בכשא"מ הנה מלבד דהוי ס"ס להיפוך דלמא כדעת האוסרין במלח ולא הדיח תחלה ואת"ל כדעת המתירין דלמא הי' בכשא"מ וגם הך ספק שמא לא נמלח כלל לדעתי אין זה ספק כלל כי ע"א נאמן באיסורין ובפרט במה דבידו כיון דבידו נאמן אפי' נגד החזקה כמ"ש בש"ס יבמות א"כ מוכח דהוי ודאי א"כ אין זה נכנס בגדר ספק כלל והוי כודאי. ועוד אני אומר בעזה"י דבר חדש דכאן ודאי אסור דהנה קיי"ל חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר ומוכח בזה דקם דינא ומפורש בפוסקים הטעם דשויא חד"א הרי אף דאינו שלו מ"מ כיון דהורה בחד דעה שייך שויא חד"א אף בשל אחרים וא"כ מכ"ש בשלו אם עשאו ע"ד כן כדי להטריפו א"כ עשה כדעה זו דס"ל שהוא טרפה שויא חד"א ואסור לכל העולם דלא גרע מעשים של הבעלים בצירוף אמירתו שהוא טרפה כהוראת המורה לאחרים ונעשה כחד"א לכך ודאי שלא כהוגן עשו בזה והנה להטריף כל הכלים מי ישמע אך עכ"פ נראה להשהות כל הכלים מעת לעת כנלפענ"ד לדינא:
+
+Siman 127
+
+מ"ש בנדון מוח שנמלח עם קרומו התחתון אם מותר בבישול או הוי ככלי שאינו מנוקב. יפה הורה שמותר ואין כאן חשש ספק ושאלה כלל דהוי כחתיכה עבה ואל ישגיחו בדברי המפקפק כי אינו יודע בטוב הוראה:
+
+Siman 128
+
+ע"ד אשר שאל במ"ש בש"ע סי' ס"ט בנמלח בכלי שאינו מנוקב ושהה מעט עד שנראה הציר בכלי ושאל כמה יהי' המעט נראה דשיעורו הוי לשער אם יהי' בו כדי טופח ע"מ להטפיח ובלא"ה אינו כלום כדמוכח בכמה דוכתא באו"ח וביו"ד סי' קל"ב בש"ך ס"ק י"ג מוכח דאף באיסור משהו כל דאינו כנ"ל אינו אוסר וה"ה בזה הוי כן. ומה שחשש שמא יצא מעט ונתקנח בבשר ואינו ניכר הנה בזה אין לחוש מספק כיון דדם שמלחו או בשלו דרבנן ואדרבא נראה אף אם נראה ציר מעט בבשר אם יש לתלות שהי' שם מים תחלה מעט כל דיש ספק יש להתיר רק אם ידוע דמעט הציר הזה הוא מן הבשר הזה ויש בו טופח ע"מ להטפיח אז אסור אבל פחות מזה י"ל מלחלוחית הבשר נעשה כן ולא בא מי הפליטה כנלפענ"ד נכון:
+
+Siman 129
+
+מה ששאל שרצו להדיח הבשר הדחה קמייתא בכשא"מ ולקחו מי מלח היינו מי באר שעושין ממנו מלח ושפכו עליו ותיכף הזכירו ולקחו הבשר מן הכשא"מ כו'. הנה זה כתוב אצלי באיזה תשובה וקשה עלי לבקשו כי רבים המה בעזה"י ולדעתי כעת דודאי הוא טרפה דאינו דומה למ"ש הש"ך בסי' ע' ס"ק כ"ט בנפל לציר חדא דהרי גם שם הרבה חולקים והפמ"ג הביא שהמנ"י חולק ואף להש"ך שאני ציר דכבר פעל פעולתו והוציא דם פ"א שהרי הש"ך כתב שם בטעמו דאינו דומה לנמלח בלי הדחה קמייתא כו' והטעם הוי כמ"ש בסי' צ"א דיש חילוק בין אם פעל המלח פעולתו פ"א או לא ולכך בציר שכבר עשה פעולתו פ"א פסק כחו ואין לו כח עוד להבליע כ"כ אבל מי מלח הללו דעדיין לא עשו שום פעולה המה דומין למלח ממש שמבליע הדם בעין ואדרבא לדעתי זה גרע ממלח דבנמלח בלי הדחה קמייתא מותר בהפ"מ ובזה נראה דאסור דהתם טעם המתירין מכח דאין דרך המלח להבליע רק להפליט וי"ל היינו במלח יבש אבל בציר ומי מלח דהוא לח ולח דרכו להיות נבלע לכך זה מבליע ג"כ ולכ"ע אסור בלי הדחה קמייתא ויש ליתן טעם עוד דאינו דומה לציר דהתם הוי עכ"פ כח מים בתוך בי' מה דהוי עיקרו ממים וגם דם הנבלע בו אינו מלוח והוא מחליש כח המלח אבל מי המלח בטבעו הוי כולו מלוח וחזק ואף דכתב רו"מ דע"י הבישול מתמעט ונעשה רק ב' קווארט אין זה מכח המים רק כן דרך דברים הלחים כשהם נקרשים יתמעטו וגם האשה שורף הלחלוחית ונתמעט אך עכ"פ גוף המים הם מלוחין כהווייתן לכך חזק יותר וז"ב:
+
+Siman 130
+
+ע"ד שאלתו אם דם כבוש הוי מן התורה או דרבנן וכבר ראה בפמ"ג יו"ד סי' ק"ה בש"ד סק"א שהוא מה"ת ורו"מ תמה עליו וכתב רו"מ כמ"ש בנוב"ת סי' ל"ו חיו"ד בהגהת בנו. הנה מה שהקשה רו"מ מפ"ב דפסחים דפריך והרי דם דרחמנא אמר לא תאכל דם ותנן כו' אלו ואלו יוצאין לנחל קדרון כו' ומה פריך הרי י"ל דלעולם דם אסור בהנאה וש"ה דהוי מעורב במים ורובו מים כו' הנה מזה לא תברי דמה דס"ל לאו"ה דין כ' כלל ו' דהוי דרבנן היינו אם בתחל' יציאתו תיכף הוי ע"י כבוש במים אז ממ"נ קודם שיצא לאויר העולם הוי דם האברים שלא פירש ואין עליו שם דם וכשיצא תיכף נעשה מעורב במים ולעולם לא הוי ראוי למזבח אבל במשנה דיוצאין לנחל קדרון תחלה הוי דם בעין והוי ראוי למזבח וכבר נאסר בהנאה מה בכך דאח"כ נתערב במים הוי רק כשאר איסור הנאה שנתערב ופריך שפיר למה מותר בהנאה. והנה מ"ש שדברי הפמ"ג תמוהין מהג"ה בנוב"ת אינו ענין זה לזה כלל ודע כי החילוק בין כבוש למבושל הוא כך ועלה זה במחשבה ואח"כ ראיתי שמכוון זה בדברי הפמ"ג בקצרה כדרכו והענין הוא דדם שבשלו הוי דרבנן מכח דבישול משנה גוף הדבר מקדמותו והוי כשינוי בגוף הדם דנשתנה ולכך הוי דרבנן אף דתחלה הי' ראוי למזבח מ"מ עתה נשתנה והוי כדבר אחר אבל כבוש זה אינו משנה גוף הדם מקדמותו רק שהכבוש פועל להוציא את הדם ממקומו אבל בו גופא אינו עושה שינוי והוי שמו דם כמעיקרא לכך הוי של תורה וראי' קצת מבב"ח דהתורה לא אסרה רק דרך בישול והיינו דבישול משנה הדבר מכמות שהי' ונעשה כדבר חדש אבל ע"י כבוש אינו נעשה כדבר חדש ודם שמלחו אף דבב"ח מותר ומוכח דאינו עושה דבר חדש ומ"מ הוי רק דרבנן היינו כיון דבמליחה נעשה טעם חדש בגוף הדם אינו ראוי למזבח כיון דהוי מעורב בו טעם חדש אבל בכבוש נלפענ"ד להכר��ע לחלק דאם נשרה הבשר מעל"ע ויצא הדם זה הדם הוי דאורייתא והיינו דנהי דע"י הכבישה מעל"ע יצא הדם מ"מ הדם לא נכבש מעל"ע במים וא"כ בדם ליכא טעם חדש לכך זה הוי מה"ת אבל אם דם נכבש במים מעל"ע וכדומה בזה כיון דהדם גופו נכבש מעל"ע א"כ בא לו טעם חדש לתוכו שוב הוי כדם שמלחו והוי רק דרבנן כנ"ל להכריע:
+
+Siman 131
+
+מה שהקשה רו"מ דברי הש"ך אהדדי דבסי' ס"ט ס"ק ע"ב כתב ומה"ט כתב המחבר לעיל דמותר לצלי וכאן אסר אף לצלי ולעיל בסי' ס' כתב וס"ל דכבוש הוי רק כמלוח כו' ומוכח דמליח מותר לצלי כו'. הנה אין זה סתירה דהפירוש הפשוט בש"ך הוא כדבריו דהרי בסעיף ט"ו מיירי נמי בכבוש מעל"ע ומ"מ מתיר לצלי ובע"כ כונת הש"ך מ"ש ומה"ט כו' היינו דשם אינו רק כבוש מעל"ע אבל לא מליח וכאן הוי כבוש ומליח ומ"ש לעיל דכבוש אינו רק כמליח ודאי הכונה כמליח בלי כבוש כדי שירתיח ומה שדקדק רו"מ דהרי במליח כזה אינו אוסר המחבר רק כ"ק נמי לק"מ דכונת הש"ך כמליח בשאר איסורין ובדבר שמן דאף להמחבר בעינן ס' והמחבר לא התיר בקליפה רק בנמלח בכשא"מ בזה מתיר בקליפה אבל בשאר איסורין ובדבר שמן נאסר מיד במליחה כולו ובעינן ס' או הכונה של הש"ך כמליח לדעת הרמ"א בסי' ק"ה או אף אם כונתו כמליח בכשא"מ הכונה כמליח לדעת הרמ"א דס"ל דכשא"מ נאסר כולו ול"מ קליפה וז"פ. ומ"ש דברי הטו"ז סי' ע' ס"ק י"ד וט"ו אהדדי ונדחק להגיה תמה אני על עצמי שלא ידעתי כונתו כלל ואיני רואה שום סתירה בדבריו דהט"ז בס"ק י"ד אזיל לשיטת היש מתירין הם ס"ל דאפילו פלט דמו וצירו נמי מותר ע"י מליחה שנית אבל בס"ק ט"ו אזיל לשיטת הרמ"א והמנהג והוא דלא כדעת היש מתירין רק היכא דפלט צירו ודמו אסור ול"מ מליחה וז"פ:
+
+Siman 132
+
+מה ששאל על הטו"ז סי' סק"ט בשם הש"ד בבשר כשר עם בשר טרפה שהוא ספק אם נמלחה זע"ז הוי ספק תורה ולחומרא וכ"כ בש"ך ס"ק י"ח ושאל לפמ"ש בפליתי סי' ק"ה סק"ה דספק כבוש בחומץ הוי דרבנן ולהקל א"כ ה"ה בספק מליחה וכו' תמה אני על סברת הפליתי ודעימי' אטו כבוש מעל"ע נאמר בתורה הרי מה"ת לא למדנו רק דטכ"ע דאורייתא אבל בענין האיך בא לנט"י שיערו חז"ל דבמעל"ע נבלע טעם מזה לזה וא"כ כמו דלפי חכמתם הבינו בכבוש מעל"ע נבלע הטעם כן ה"נ שיערו בכבוש בחומץ וציר נבלע בכדי שירתיח וה"ה שהבינו דבמליחה בא לידי טעם בשיעור מליחה והרי הכל בטעמא תליא מלתא אם נבלע בו טעם מה לי כבוש מעל"ע או כדי שירתיח או שיעור מליחה אנו אין לנו אלא מה דקיי"ל טכ"ע דאורייתא וכל היכי דבא לידי טעם אסור מה"ת ודברי הש"ד ברורין:
+
+Siman 133
+
+כתב הש"ך בסי' ע"ב סק"ב וכתב התשב"ץ וכו' דקשה לשכחה הנה טעם קשה לשכחה בזה נראה דעיקר החכמ' הוי בלב ולכך כיון דאבר מחזיק אבר א"כ הלב בהמה מחזיק לב האדם ולכך נעשה מלב האדם טבע לב בהמה ונעלם ממנו דרכי החכמה כמו בהמה. והנה מזה יהי' מוכח דס"ל לסוגיא כר' יהושע שהביא הילקוט ריש משלי דהחכמ' הוי בלב וכן מוכח מכמה דוכתא במה דאמרינן שכותח הבבלי מטמטם הלב והרבה מזה מוכח הכל דהחכמה הוי בלב ולא כדעת ר"א שם דהוי בראש. ונ"מ לדינא עוד למי שנדר שלא יאכל מבהמ' זו ממקום ששכלה נתון לר"א דאמר שהשכל הוי בראש אסור מראשה של בהמה ולר"י דהוי בלב אסור מן הלב והנה באמת סוגיא דעלמא דהוי מן הלב וגם מן הילקוט נראה דמכריע כדעת ר"י לכך לדינא הנודר שלא לאכול דבר שהשכל נתון שם נראה דאסור בלב ומותר בראש:
+
+Siman 134
+
+שא' בחמאה שהיא מלוחה כדרך שמולחין לחמאה ועומד בכלי חרס בימי הקיץ או בחורץ בבית אם הוי כבוש. תשובה. אני מסכים עם הפמ"ג דבקרח לא הוי כבוש אבל בימות הקיץ אם נימס כל כך שיש בו טופח ע"מ להטפיח הוי כבוש ונאסרה הקדרה ואם הי' הקדרה של בשר נאסרה החמאה זה המעט המונח תוך הכבישה אבל מה שלמעלה מן הלחלוחית לא נאסר דגם בכל כבוש הוי כן דמה שלמעל' אין לו דין כבוש מיהו לענין הקדר' אם נאסרה לבשל בה בשר ולאסור הבשר לא ידעתי למ"ל כבוש הרי כיון דעכ"פ נמלחה החמאה ובמליחה נמי נאסר הכלי כידוע ולהיפוך לאסור החמאה אם הי' כלי בשר הנה במליחה ודאי אינו נאסר דאין מליחה לכלים להפליט רק ע"י כבוש נאסרה החמאה ומה נחשב כבוש אם בעינן מעל"ע או די בציר כדי שישהא על האור וירתיח תליא בפלוגתת הש"ך ומג"א סימן תמ"ז דלהש"ך אין ציר מפליט מכלי ולהמג"א ציר מפליט מכלי דלא כהש"ך:
+
+Siman 135
+
+מה שהורה בבשר ששהא ג"י בלי מליחה ונשתמש בכלי פארצילאן בקערות וטעליר ונאסרו הכלים ושאלו אותו לאחר שנה אם מותר להשתמש בהם והורה לאיסור. לא טב הורה כי הח"צ מתיר ואף הפמ"א דאוסר היינו באיסור ממש אבל בשהא ג"י בלי מליחה דהוי רק חומרת הגאונים ודי בביטול ברוב וא"צ ס' ובפרט בקערות וטעליר דאין השימוש בכ"ר ודאי אין להחמיר בזה דהרי עיקר גזרת דאב"י הוי רק אטו ב"י והרי בזה אף ב"י הוי רק דרבנן ואם כן באב"י הוי גזרה לגזרה וא"כ נהי דאין להקל בזה מ"מ להחמיר אחר שנה בפרט בפארצילאן וקערות וטעליר ודאי אין להחמיר בזה:
+
+Siman 136
+
+(א) שא' בנדון הדגים שנמלחו בכלי בשר אם מותר לבשלן בחלב. הנה הדין כך שמה שחוץ לציר מותרין בהדחה ולבשלן בחלב ומה שבתוך הציר אסור וכן בארתי בתשובותי באריכות. (ב) ובנדון תרנגולת שנפלה באגן שהי' בו קמח מעורב במים ושהתה איזה שעות ומתה. יפה התיר הקמח כיון דלא הוי כבוש מעל"ע. (ג) ונדון האווזא שהי' בו חרטום שחור המנהג להטריף בח"ש אווזא או בר אווזא ואין בודקין בפנים רק אם גם רגלים והצפרנים שחורים כולם או מקצתם הוא טרפה ואם כל הצפרנים אינם שחורים כשרה והנה שם האווזא שהי' החרטום שחור היתה טרפה והכלים נ"ל להשהותם מעל"ע ואח"כ להכשירם:
+
+Siman 137
+
+מה ששאל בדגי' ובשום שיש בו חשש שמא נתערבו בו פירורים של בשר אם מהני סמ"ך. הנה הדגים אסורים מטעם דבסכנה לא מהני סמ"ך:
+
+Siman 138
+
+ע"ד שאלתו בחתיכת כבד קטנה שנמלח ונתבשל עם בשר בענין שהי' ס' תחלה עם הרוטב ומרק נגד הכבד רק אח"כ שפכו משם הרוטב לקערה שיש בה אוכל והרוטב הי' עדיין רותח מאד אם נאסר הבשר והקדרה והקערה. תשובה. נראה ברור דאסור המאכל והקערה והקדרה והנה מ"ש רו"מ דהט"ז כתב דאינה אוסרת אח"כ דברים אחרים זה אינו והמעיין בט"ז שם סיים דאם נתבשלה עם בשר אסורה ואוסרת אח"כ כן משמע שם להדיא מלשונו ואף דהפמ"ג כתב עליו שדבריו מגומגמין היינו מטעם אחר למה מחמיר בנתבשלו עם דברים אחרים יותר בכבד עצמו מהתבשיל השני אבל מ"ש דאם נתבשלה אסור הכל בהא אין גמגום ואדרבא יראה דאף הש"ך שהניח בצ"ע בס"ק כ"ג לענין גוף הכבד אם נמלחה תחלה מודה דדברים אחרים אוסר די"ל דוקא הכבד עצמה מותרת מטעם דפולטת ואינה בולעת אבל לדין שאר דברים אוסר שפיר דחיישינן שמא לא יצא כל דם בתחלה ואח"כ יוצא ולכן נאסר התבשיל השני וא"כ ה"נ כיון דהי' מערה הרוטב לקערה א"כ נהי דתחלה הוי סמ"ך עם הרוטב והבשר נגד מעט הכבד מ"מ בעודו רותח הי' מערה מקדרה לקערה א"כ בשעה שנתחסר מעט מהקדרה כבר לא הי' סמ"ך והכבד נשארה למטה ואוסרת את שאר התבשיל ושוב כשמערה המותר הרוטב נאסרה הקערה והמאכל שבו ומ"ש רו"מ דבאיסור בלוע אינו אוסר פעם שנית והביא ראי' ממ"ש הש"ע סי' ק"ו ס"ב דלא יוציא ד��ר מן הקדרה ולא כתב כן בסעיף א' ז"א דמבואר בכמה דוכתא דגם איסור בלוע חוזר ואוסר כמה פעמים ואף בכלי מבואר בסי' צ"ד שבתוחב כף לקדרה צריך כל פעם סמ"ך מכ"ש בחתיכה ומ"ש הש"ע בסי' ק"ו זה בסעי"ב לק"מ להמעיין שם דכתב דגם לא יוציא דבר תחלה מהקדרה כי החלב יאסור אותה רק יניחנה עד שתצטנן ועיין בטו"ז וש"ך שם ולכך א"ש דברישא דכבר נאסרה החתיכה תחלה קודם זה א"כ יש לו תקנה להוציא האיסור תחלה כיון שכבר נאסר וא"צ להניחה עד שתצטנן אבל בסעיף ב' דלא נאסרה החתיכ' עד הנה רק עתה לכך אי אפשר להוציא תחלה לכך הוכרח לכתוב דאין לו תקנה עד שתצטנן והנה בפמ"ג וחו"ד מבואר להדיא דהכבד אוסרת תבשיל אחר בנתבשל עם בשר וכן במנ"י ס"ק ו' עיי"ש אך הקערה היה נראה להתיר אם הי' בה מאכל תחלה כיון דבנפסק הקילוח מותר הקערה לכ"ע כמ"ש בש"ע דהקערה שאכלו בה הכבד מותרת א"כ ה"נ כיון דהרוטב נוגע תחלה במאכל ואח"כ ממנו אל גוף הקדרה הוי כפסק הקילוח והי' ראוי להתיר הקדרה אך כיון דאין דרך לדקדק לכסות כל הקערה במאכל והשופך ג"כ אינו מדקדק לשפוך דוקא על המאכל רק שופך בכל הקערה והגיע נמי מסתמא אל גוף הקדרה דומה למה דקיי"ל בחותך בסכין דאם אינו יודע בכמה חתך משערין בכל הסכין דדרך לחתוך בכולו כן ה"נ אין זה בכלל ספק דרבנן להקל כיון דדם שבשלו ובפרט דם הכבד הוי דרבנן רק כיון דדרך לערות בכל הקערה ומצוי הוא להיות נוגע הקילוח בגוף הקדרה והוי אינו מצוי שלא יגע בגוף הקדרה וכל מלתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתא לכך דבר דאינו מצוי לא הוי בכלל ספק לכך יש לאסור גם הקדרה וראיתי בכרתי בביאור קצר דסיים אם עירה מכ"ר אסור דהוי ספק דאורייתא עיי"ש ודבריו תמוהין דהרי דם שבשלו דרבנן ומה הוי ספק דאורייתא בכאן מיהו אם ידוע דערוי שם למ"ל טעם ספק הלא לכ"ע עכ"פ עירוי מבליע כדי קליפה ומה ספק הוי בדבר ואם כוונתו לספק שאינו ידוע אם ערוי מכ"ר למה באמת נחמיר בזה וגם מלשונו בפלתי משמע דבאין ידוע מותר הקערה לכך אין לדבריו הבנה מ"ש בכרתי ולדינא בנמלח הכבד תחלה משמע דעת הפמ"ג להקל בקערה ולכך המיקל בזה אף בלא נפסק הקלוח אין מזחיחין אותו אבל הקדרה והבשר שהי' בה אסורין:
+
+Siman 139
+
+בדבר הש' בפרה שדקרו בצלעותי'. יפה אמר רו"מ דודאי אם אפשר לומר דלא עשה נקב והרוח יצא רק מן הדופן אז התרתי אבל בנדון דידי' שאומרים שיצא כמו מי סובין אז ניכר דניקב הכרס בזה ודאי טרפה ומה גם דגם האומנים הבקיאים הנכרים מגידים לפי תומם דניקב הכרס ואף דאין מסלפ"ת נאמן אפי' להחמיר מ"מ אומדנא הוי ועכ"פ מועיל דבריהם להיות אומדנא דניקב הכרס לכך בודאי טרפה ויפה אמר רו"מ:
+
+Siman 140
+
+מה ששאל בנדון השוורים שתוחבין בבטן. הנה הי' מחלוקת בזה במדינת רוסיא ואני כתבתי להיתר אך אני דברתי מאם לא תחבו רק בדופני הבהמה ולא בכרס החיצונה והי' רק חשש פן ניקב אבר אחד מאברי הפנימים ע"ז כתבתי להיתר אבל לפי מה שנודע לי עתה שהם מנקבים הכרס עד שיוצא הפרש זה ודאי טרפה וכמ"ש רו"מ בשם ספר ח"א ואם כי אינו בידי רק אני מדעתי כתבתי בזה לאסור ומני' לא יסיר ועיין בחבורי טוטו"ד מה"ק בהל' טרפות מ"ש בזה:
+
+Siman 141
+
+שא' בנדון התרנגולים החדשים שהובאו ממרחקים וכתבתי אני לאוסרם (עיין טוטו"ד מהד"ג ח"א סי' ע"ג וע"ד) והנה כעת נוסף נופך בדבר והנה ז"ל הרא"ש בתשובה הובא בב"י סימן פ"ב ודע כי אני לא הייתי אוכל ע"פ מסורת שלהם כי אני מחזק המסורת שלנו וקבלת אבותנו אנשי אשכנז שהיתה התורה ירושה להם מאבותיהם מימות החורבן וכן קבלת אבותנו שבצרפת יותר מקבלת בני הארץ הזאת וכו' עכ"ל לעניננו וא"כ מכ"ש ק"ו בנו של ק"ו דאין לנו לסמוך על אנשי אמעריקא ועל קבלתם ושפיר כתבתי בזה לאיסור ומה שמביאין המתירין ראי' ממה שמתעברין מעופות שלנו יפה דחה הגאון מהר"ד אב"ד יארמוט מלשון הרמב"ם שכתב סי' זה אחר דיני בהמות טהורות וטמאים ואח"כ כתב דיני עופות ולמה לא כתב סי' זה אחר דיני עופות מוכח דבעופות ליכא סי' זה ודוקא בבהמה נאמר סי' זה ולא בעופות וגם הגאון בעל חת"ס ביו"ד דחה שפיר דבתרנגולים שם י"ל דהוי ספנא מארעא וגם זולת כל זה אני אומר דלדידן דקיי"ל דאין אוכלין רק במסורת לא מהני שום סימן אם אין לנו מסורת וכעת אבאר יותר מלתא בטעמא בעזה"י דהן אמת דבטור וש"ע משמע דמדינא סמכינן על סימנם אף באין מכיר הטמאים ובע"כ דהם ס"ל דהטמאים המפורשים בתורה אין להם סימני טהרה אך ברש"י חולין ס"ה ד"ה נשר כתב וז"ל אבל נשר עוף שיש בו אחד מכל אלו שהוא טהור וכ"ש שנים או שלשה מהם או כולם חוץ מעופות המפורשים בפרשה שגזה"כ הוא שאף שיש בהם סימני טהרה כדאמר לקמן הם טמאים עכ"ל וא"כ לדידי' לא מהני שום סימן רק אם מכיר בכ"ד הטמאים הנזכרים בפרשה וא"כ לדידן דקיי"ל דאין אוכלין רק במסורת בע"כ דחיישינן לדעת רש"י ז"ל וא"כ כיון דאנן אין מכירין הכ"ד טמאים לא מהני סימן דדלמא מכ"ד האמורים בפרשה הוא לכך לא מהני שום סימן ובודאי אסורים מדינא. ועוד נ"ל דהך סימן שנתעברו מעופות דידן אין סימן טהרה והוא כיון דבש"ס פ"ק דחולין רוצה ללמוד דאזלינן ב"ר ממכה אביו ואמו וקאמר שם דאף דחבושין בבית האסורין מ"מ אין אפוטרופוס לעריות וא"כ ה"נ בהני עופות מי יודע אולי בסתר נזקק לו מינו וממנו נתעבר ואין לומר דאזלינן ב"ר דבעופות כיון דבלא"ה רוב עופות טהורים ואעפ"כ בלי סימנים אסורים א"כ לא סמכינן בזה ארובא לכך ודאי טרפה ולא מהני לאכשורי בסימן זה שנתעברו מעופות שלנו כנלפענ"ד:
+
+Siman 142
+
+ע"ד שאלתו בנדון התרנגולים החדשים. הנה אמת שאני אוסרם וכבר כתבתי לכמה מקומות באריכות קצת ותורף הדבר דלנו אין לאכול רק במסורת ולסמוך בזה"ז על מדינות רחוקות מאד שאולי יש להם מסורות אין לסמוך חדא דהוי ב' דעות ואף דהש"ך הכריע לשון הש"ע אינו כדבריו ולכך הוי ספקא לחומרא ובפרט בזה"ז על מקומות רחוקות דשם הוי מקלי הדעת בכל עניני תורה ומכ"ש בזה אין לסמוך על מסורת שלהם לכ"ע. והשוחט שלא רצה לשחוט הקטנים דנדמה לו דהוי מאלו יפה עשה. ומ"ש רו"מ דהוי ס"ס ז"א דהוי ספק בחסרון ידיעה אף בספק לכל העולם נחשב ספק בחסרון ידיעה כמ"ש הב"ש באהע"ז סי' קנ"ה עיי"ש גם הוי ס"ס במה דעתיד להתברר וי"ל דלא הוי ס"ס עיין בטוטוד"ק שלי לכך יפה עשה השוחט שלא שחטו:
+
+Siman 143
+
+ע"ד אשר שאל בעופות החדשים האסורי' מה נעשה בוולדותיהם שיולדים מתרנגולי' שלנו. הנה באמת בש"ס אמרינן דאין מין טמא מתעבר ממין טהור וכן להיפוך רק בתשו' חת"ס כתבו לי בשמי דיתכן דאפשר דהוי ספנא מארעא והנה לפ"ז הי' נראה דמה שמטילין התרנגולים שלנו ביצים הם כשרים כיון דספנא מארעא ובביצים דהעופות אסורים מטילין אסורים רק זולת זה הי' אפשר לומר דדוקא במינים שונים ממש אינם יולדים זה מזה אבל באם הם שוין בשמא אף דבסימנים זה טמא וזה טהור מ"מ כיון דשוין בשמא מתעברין זה מזה גם י"ל דדוקא להתעבר אין מתעברין זה מזה אבל להטיל ביצים בזה מטילין זה מזה אך גם בזה י"ל כיון דהוי ספק אם חוששין לזרע האב או לא לכך במה שהתרנגולים מטילין ביצים אם הוי עופות שלנו והם מותרין דהוי ס"ס אולי העופות החדשים נמי מותרין ואם הוי אסורים דלמא אין חוששין לזרע האב אבל מה שיולדים התרנגולים האסורים הם אסורין וזה לדינא אבל באמת גם מזה ראוי לפרוש מכח סחור סחור ולכך בידוע אין לאכול מהם לא מה שהם מולידין ולא מה שעופות שלנו מולידין מהם אך בסתם שאין מכיר אם הוי מתולדותיהן הם מותרין דאזלינן בתר רובא והרוב הוי עופות שלנו וביצים עצמן ע"פ הרוב ניכרים כי ביצים שלנו קליפתם לבנה ושלהם קליפתן ירוק שקורי געלב. ויותר אין להאריך:
+
+Siman 144
+
+מה ששאל על דין פרה חולבת ויש דם בחלב. הנה לדינא נראה דהחלב אסור מצד שבא לעולם ע"י תערובות ועוד דאף אי נימא דמה שבא לעולם ע"י תערובות נמי בטל בדם בחלב ודאי אינו בטל דדוקא בדבר דהוי כל חד גוף בפ"ע ועכ"פ בפנים הי' כל חד בפ"ע לכך אף דלעולם יצא ע"י תערובות ביחד בטל דעכ"פ נקרא תערובות אבל בדם וחלב כיון דדם נעכר ונעשה חלב א"כ יתכן דהוי כולו חד גם בפנים שהי' כולו דם ורובו נהפך לחלב ומיעוטו נשאר דם כמעיקרא וא"כ כיון דגם בפנים הי' ביחד והי' כולו דם ודאי אינו בטל גם נראה כיון דבא לעולם ע"י תערובות א"א לדעת אם יש בו ס' או לא וי"ל דיש בו הרבה דם רק שהרבה אינו ניכר בחלב רק מעט נשאר בהיכרו לכך לכ"ע החלב אסור.
+
+Siman 145
+
+שא' בקמחין שנמצא בהם זבובים (פליגליך) הרבה והורה רו"מ לרקדם בנפה ושלחוהו למורה אחר ואסרו. הנה לדעתי יפה אסור הן אם כוון המורה לכך או לא כי הנה המעיין בש"ך סי' פ"ד לא הותר רק אחר הבריר' תחלה החיטין ואחר כך ריקוד הקמח והרי שם נתנו הפוסקים עוד טעם דהם בורחין מקול הרחיים שיהיו נמחים ע"י הריקוד הרי דשם בעינן ג' טעמים להתיר הבריר' והטעם שיהיו נטחנין ואח"כ הריקוד מוכח הא בב' היתרים אין להתיר וא"כ תינח התם מיירי בחטין שהתליעו שיש עוד טעם שיהיו נתרסקין אבל בנדון דידי' דבקמח נתחדש בו זבובין א"כ אזיל לי' ההיתר דעל ידי הטחינה נתרסקו שוב לא סמכינן על הברירה וריקוד לבדו גם יש עוד חשש כיון דחזינן דע"י החימום נתכדש בהם פליגין מן הסתם יש בהם מילבין ג"כ ובזה לא מהני ריקוד ולכך נראה דהקמח אסור לישראל מיהו למכרו לנכרי נראה להתיר ע"י הריקוד והבריר' דועשו שניהם תחלה ירקדו הקמח ואח"כ יבררו אותו וכשיראו שלא נשאר בהם כלום לפי ראות עיניהם ימכרו אותו לנכרים אבל לא לישראל דבזה הוי ס"ס דלמא לא נשאר בהם יותר ואת"ל נשאר שמא לא ימכרנו לישראל ובכה"ג מותר לעשות ס"ס כזה שלא יהי' להם הפסד מרובה:
+
+Siman 146
+
+מה ששאל האיך אני נוהג בדין החומץ בסינון היות כי הכה"ג הובא בפמ"ג סי' פ"ד חוכך בזה. הנה לא ידעתי טעם שלו למה יחשב זה למבטל איסור כיון דאין כוונתו לבטל רק אדרבא עי"כ יסיר התולעים ומ"ש רו"מ דהוי כונתו מכח דבדבש ע"י החימום משובח גוף הדבש משא"כ בזה אין נראה דא"כ מה התחיל הטו"ז לקמן בסימן קל"ז להקשות שם בהוצאת יין דהרי אינו מכוין לבטל הרי שם לא נעשה משובח ע"י הוצאתו רק כיון דאין כוונתו לבטל לא נחשב מבטל איסור לכתחלה רק דהטו"ז מחלק דהיינו דוקא היכא דא"א בע"א והרי הכא בחומץ נמי א"א בע"א להשתמש בו ודאי אין זה נחשב מבטל איסור ועוד נראה לצרף קצת היתר בזה דעת הסוברים דדברים המאוסים ונפשו של אדם קצה בהם אין טעמם אוסר בהם כלל וא"כ הטעם של המילבין י"ל דאין טעמם אוסר אם נפלט בתבשיל רק גופם אסור דהוי ברי' אבל טעמם אין אוסר ואם כן לא הוי כאן מבטל איסור לכתחלה ונהי דבחומץ אף מה דנטל"פ הוי בו לשבח מיהו בזה י"ל כיון דבחומץ בטל בסמ"ך אין בו איסור מבטל לכתחלה דבר דהוי איסור בפ"ע טרם בא להתבשיל אז אף כשבא לתבשיל ובטל הוי עליו שם מבטל איסור לכתחלה כיון דמקודם האיסור הוי שם איסור עליו במה דהוי סרוח מעיקרא א"כ ממ"נ קודם בואו למאכל הוי בפ"ע לפגם והוי סרוח מעיקרא ואינו איסור מה אמרת הרי כשבא לחומץ נעשה לשבח הרי אז כבר נתבטל ואין כאן איסור מעולם ואין עליו דין מבטל איסור לכתחלה ואף דעל זה לבד איני סומך להלכה וצריך עיון ובדיקה בש"ס ופוסקים היעמדו דברי בזה מ"מ נראה לצרפו לסניף למה דבלא"ה אין כונתו לבטל רק דאדרבא להסיר האיסור דאין לחוש בזה לדברי הכה"ג וכן נוהגין כל העולם להתיר ע"י סינון ולית מאן דחייש לדברי הכה"ג בזה ובפרט להסוברים דאין מבטלין איסור לכתחלה הוי רק דרבנן והכי דעת רוב הפוסקים ועיקר הגזרה הוי בזה שלא לבוא לאכלו בלי ביטול והיינו היכא דאין כונתו בהמעשה כדי להסיר האיסור אבל אם עושה מעשה להסיר האיסור א"כ אית לי' היכרא דהרי לשם כך הוא עושה כדי להסיר האיסור ואיך ניחוש שיאכלנו וכעין דאמרינן בפ"ק דפסחים הוא עצמו מחזיר עליו לשורפו מיכל קאכיל מני' כן ה"נ בזה כיון דעושה כדי להסיר האיסור אין חשש שיהי' נכשל בו ואין בזה חשש מבטל איסור וע"כ לא הוצרכו בדבש ליתן טעם שאין כונתו לבטל רק דאדרבא התם אינו מחמם הדבש כדי להסיר רגלי הדבורים רק מחממו עבור דבר אחר לכך שפיר הוי לנו לחוש כיון דמבטל האיסור פן יבוא להנות ממנו כך ולזה הוצרכו לטעם דאין כונתו לבטל אבל אם הי' מחיים רק כדי להסיר רגלי הדבורים לא הוי צריך לטעם דאין כונתו לבטל דבלא"ה מותר דאין בזה חשש מבטל איסור כנלפע"ד נכון. ומזה ילמוד לחמאה שיש בה תולעים דמותר לחממה כדי לסנן התולעים ואין בזה איסור וז"ב ונכון:
+
+Siman 147
+
+שא' בנדון התולעים הקטנים שבמים הנה אין בידי להמציא תורה חדשה ואין בידי רק לייעץ לחמם המים תחלה כדין החומץ וע"י החימום ימותו התולעים ואח"כ יסנן אותם ואז לא יפרשו דרך המסננת ומותרים אח"כ בשתיה לכל צרכיהם ובלי חימום אין בידי להתיר:
+
+Siman 148
+
+בדין אם צלי אסור בב"ח מן התורה כתבתי בחידושי לפסחים דף מ"א דזה הוי פלוגתת רש"י והרמב"ם בפירושו דהרמב"ם פי' דסכין אותו אחר צלייתו והיינו דבע"כ דס"ל דבעת צלייתו אסור דהיינו נמי בישול אבל רש"י מפרש שם בשעת צלייתו ובע"כ דס"ל דצלי אינו בכלל בישול וה"ה לבב"ח דהוי כן והדבר תמוה על האחרונים שלא הרגישו בזה אך בחבורו משמע דמפרש הרמב"ם בשעת צלי' ומוכח כפרש"י הנ"ל. והנה נ"ל להביא ראי' ממשנה מפורשת דצלי נחשב כבישול לענין בב"ח ממעשרות פ"א מ"ז אע"פ שירד נוטל מן העקל וכו' ונותן לחמטה ולתמחוי אבל לא יתן לקדרה וללפס כשהם רותחין רי"א לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר וכו' ופי' הרע"ב חמטה הוא עוגה דקה וכשמוציאין אותה מן התנור רגילין להחליק פני' בשומן וקמ"ל דלא חשיב כמבושל שהאש קובעת למעשר ואסור לאכול עראי מכל תבואה ופירות וירקות שנתבשלו באור אבל האי לא חשיב בישול עכ"ל א"כ מוכח דדוקא כה"ג לאחר שסלקו מן האור לא הוי בישול אבל אם סכו אותו בעוד שהוא על האש הוי בישול מדלא אשמעינן רבותא דאף אם סכו אותו בעודו על האש דלא הוי בישול ולמה קמ"ל דוקא בסלקו מן האור וא"ל דלא כפי' הרע"ב רק הכונה בעודו על האור ז"א דהרי דומיא דתמחוי נקט ותמחוי ודאי הוי לאחר שסלקו מן האור ועוד אי מיירי בעודו על האור הוי לשונו שלא בדקדוק דהוי זה ואצ"ל זה דמה בעודו על האור לא הוי בישול מכ"ש בכלי שני דהוי תרתי לריעותא דאינו על האור והוי כלי שני ובע"כ מיירי שאינו על האור לכך הוי בכל צד חד לריעותא דזה הוי כלי ראשון אבל הוא יבש וזה הוי כ"ש אך הוא לח בלח לכך יש בשניהם צד רבותא וא"כ מדקמ"ל בסלקוהו מן האור ולא קמ"ל בעודו באור מוכח דבכה"ג יש בו משום בישול ואפי' וצלי אחד הוא כידוע ואין להקשות דא"כ למה קמ"ל בסיפא אבל לא יתן לקדרה וללפס כשהם רותחין ולא קמ"ל דאסור לסוך בו כשהוא על האש זה לק"מ דרבותא יתירא קמ"ל דאף באינו על האש מבשל מכ"ש כשהוא על האש ממש וכן פי' שם הר"ש כפי' הרע"ב וא"כ מוכח דצלי הוי כבישול בעודו על האש וא"כ ה"ה לענין בב"ח דהוי כבישול ואין לומר דדוקא לענין קביעות מעשר הוי כבישול אבל לשאר דברים לא הוי כבישול אף בעודו על האש ז"א כיון דחזינן דלר"י דאמר לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר ולדידי' י"ל גם בשבת כן כמ"ש בפ"ג דשבת ופ"ב דפסחים וא"כ אם לר"י דינם לשטתו מה דהוי בישול במעשר הוי בישול בעלמא ומה דלא הוי במעשר בישול לא הוי בעלמא בישול ה"ה נמי לרבנן הוי כן לשיטתייהו ולכך נראה מוכח בעליל דצלי הוי כבישול לענין בב"ח אך היינו דוקא בעודו על האש אך כשהוסר מן האש מוכח ממשנה וממשנה דפסחים הנ"ל גבי פסח דלא הוי כבישול וא"כ אין בו איסור תורה רק דרבנן כנ"ל נכון וברור (ועיין בטוטו"ד מה"ג ח"א סי' קפ"ו מ"ש לבאר ראי' זו דלא תקשה דהרי בב"ח הוי גזה"כ למעשרות גם ראי' דצלי הוי כבישול מירושלמי פסחים עיי"ש):
+
+Siman 149
+
+שאלתו הנה נפל נר דולק מן המנורה על השלחן והפתילה הגיע עד תחת קערה אחת והוא לא נגע בהקערה אך הלהב יצא על הקערה עד שהושחר. הנה אין כדאי לעשות מזה שאלה ובודאי הוא טרפה וכן אני מורה תמיד והנה שורש דין זה מבואר בסימן צ"ב במחבת של בשר על מחבת של חלב או להיפוך הזיעה הולך ואסרתו וא"כ ה"נ גם בזה הזיעה מחלב המהותך שעל הנר או מן הבלוע בפתילה הוא עולה למעלה ואוסרתו. דודאי כל דבר יש לו זיעה והזיעה מן החלב והשומן שבפתיל' הוא עולה ואוסרתו. וחוץ מזה נראה דאף בלהב עצמו אינו ברור לומר דמקלי קלי איסורא רק בלא"ה נמי יש בו טעם איסור וראי' קצת מלשון הש"ס פ"ק דביצה דפריך שם ולר"א דאמר דשיל"מ אף בדרבנן לא בטל ה"מ היכא דהוי לאיסורא בעינא הכא מקלי קלי איסורא ולמ"ל תיבת בעינא כך הול"ל ה"מ היכא דאיתא לאיסורא אבל הכא מקלי קלי ובע"כ קמ"ל דודאי גם בלהב הוי איתא לאיסורא רק דליתא בעינא ולכך משני דר"א לא אמר דדשיל"מ אף בדרבנן לא בטל רק באיתא בעינא ולא בליתא בעינא. והנה בלהב עצמו אם יש בו טעם איסור או לא הוא מחלוקת הפוסקים האחרונים הובא בשאר אחרונים ובש"ע קטנים דפוס אמ"ד בגליון שהכה"ג בסי' צ"ג וסי' ק"ה אוסר להדליק שפופרת של טוטין מנר של חלב ופר"ח מתיר מטעם דמקלי קלי איסורא אך כתב בעל נפש יחמיר והלחה"פ העיד ע"פ חלום שהראו לו שאוכל חלב וכו' והנה לא מבעיא להכה"ג ודאי טרפה דהרי ס"ל דבשפופרת כבר אינו בעין כלל רק הלהב ואוסר וכן הלחה"פ אף גם להפר"ח י"ל דאינו מתיר רק כעין שפופרת דכבר אין הלהב דבוק בגוף האיסור והוי רק להב בזה י"ל דמקלי קלי אבל היכי דהשלהבת דבוק בהאיסור מודה דלא מקלי קלא גם בהלהב כיון דעדיין הלהב דבוק בהאיסור וכה"ג מחלק החוו"ד לענין נ"ט בר נ"ט באם הוא מקושר עם הבעין או לא כן ה"נ בזה ולמעט בפלוגתא עדיף לכך ודאי דהכלי טרפה. ואני מודה אם הדליקו עץ קטן בנר והשליכו לתוך סאמאוואר להחממו דטרפה כדעת הכה"ג ולימים מצאתי בספר עקרי הד"ט ראי' לדברי ואני מיראה הוראה ובנדון דידי' ודאי טרפה מטעמים הנ"ל:
+
+Siman 150
+
+מה ששאל באם נבלע איסור בבגד ואין בו לחלוחית מלמעל�� רק נבלע בו וכרך בו קדרה אם דינו כמו בנבלע בקדרה. הנה ודאי דדינו כמו בנבלע בקדרה והוי כמו ב' קדרות שנגע זה בזה וזה כמה שנים שהבאתי ראי' מסדר טהרות וקשה עלי לחפש רק בלי ראי' הדין פשוט כן:
+
+Siman 151
+
+במ"ש בסי' צ"א סעיף ד' אבל חלב רותח שנפל על בשר צונן וכו' קולף הבשר נלפענ"ד דאף דכתבו סתם קולף הבשר אין דינם שוה דבאם הוי הבשר רותח והחלב צונן מדינא בעי קליפה כיון דהוי התם דבר גוש אז אינו מתקרר תיכף ובזה אף דתתאה גבר מ"מ אדמיקר לי' בלע ובעי קליפה אבל אם הוי החם דבר צלול והצונן דבר גוש אז לא בעינן כלל מדינא קליפה כיון דהוי החם צלול כיון שבא אצל הצונן ותתאי גבר נעשה קר תיכף ואין בו כח להבליע אף כדי קליפה ומה שאף בזה בעינן קליפה וכמשמעות לשון הש"ס דפסחים דקאמר שם בברייתא דבשר רותח וכו' חם לתוך רותח קולף משמע דבכל ענין חם לתוך צונן קולף בין אם החם הבשר או החלב היינו רק מדרבנן מכח גזרה דגזרינן חלב רותח אטו בשר רותח דאם בחלב רותח יהי' מותר לגמרי נימא להיפוך ג"כ ולכך הצריכו בכל ענין קליפה אבל מדינא יש חילוק בינייהו וטעם הדבר דכמו דיש חילוק בין דבר גוש דהוי לעולם בכ"ר אף אם הונח בכ"ש מוכח דדבר גוש אינו מתקרר ולכך ע"י דבר אחר כמו דבר לח א"כ ה"נ בזה דבדבר גוש אף אם תתאה גבר אינו מתקרר תיכף רק אדמיקר לי' בלע כ"ק אבל דבר לח נתקרר תיכף ורק מכח חומרא הוי הקליפה ונ"מ לענין ספק אם קלפוהו אז בבשר חם הוי ספק דאורייתא או אף אי נימא כיון דאינו מבשל הוי בכל ענין ספק דרבנן בב"ח מ"מ נ"מ לענין שאר איסורין ממש אז בדבר גוש חם הוי ספק איסור תורה אבל בדבר לח הוי רק דרבנן ואפשר להקל בספק וראי' לדברנו הנ"ל הוא מדברי התוס' פסחים דף ע"ו ד"ה ביטל את מקומו סגי שכתבו דלעיל גבי חרס לא גזרו ביקלוף את מקומו סגי והמהרש"א תמה על דבריהם דהרי לעיל כתבו בד"ה תנן דאדמיקר מבשל כ"ק א"כ ה"נ נתבשל הרוטב כ"ק ונבלע בפסח וכתב לתרץ דהוא דבר לח לא בעי קליפה כמ"ש הר"ת לקמן ויפה תמה עליו בזה הכו"פ בסי' צ"א דהכא שאני דהקליפה הוי כאן גוף האיסור עיי"ש אך כדי ליישב תמי' זו הי' נראה מוכח כנ"ל דברישא דבנגע בחרסו של תנור דהפסח עצמו הוי גוש ועב שפיר מדינא אמרינן אדמיקר לי' בלע ובעי קליפה ולכך בפסח אסור אבל הכא גבי רוטב דהוי דבר צלול אז מדינא אף באיסור לא בעי קליפה רק מכח חומרא וגזרה והכא בקדשים דהוי חומרא דאתי לידי קולא דאסור להביא קדשים לבית הפסול לכך שפיר אוקמוהו אדינא ובפרט דבפסח לא שייך גזרה דבני חבורה זריזין הם כדאמרינן במס' שבת לכך ברוטב אף כ"ק אינו מבשל ושפיר כתבו דלא גרסינן יקלוף. אך הנה לכאורה הי' אפשר להוכיח דאין סברא לחלק בינייהו דאל"כ מה הקשו התוס' למה מביא הש"ס אידך ברייתא דבשר רותח ומזה הוכיח ר"ת דקמ"ל דבחלב לא בעינן קליפה ומנ"ל כן דלמא קמ"ל דאף באם הוי החלב רותח דהוי דבר לח בעינן קליפה מכח גזרה כנ"ל דמברייתא ראשונה הי' אפשר לפרש באיסור רותח גוש ומזה הי' מוכח דס"ל להתוס' דלענין קליפה אין סברא לחלק בין גוש לצלול אך נראה דאין ראי' מהא דבשלמא אם הי' בברייתא עצמה מפורש דחם לתוך צונן קולף הי' מוכח מדלא מחלק בין גוש לצלול דבכל ענין בעי קליפה אבל כיון דבברייתא מפורש דחם לתוך צונן מדיח רק דהש"ס מגי' דלתני קולף א"כ כיון דמגי' יכול להיות דמגי' עוד דחם גוש לתוך צונן קולף וחם לח כו' מדיח כעין דאמרינן בש"ס בכמה דוכתא לאו חסורי מחסרת לה כו' (ועוד יותר בלא"ה ליכא ראי' דהמעיין בתוס' ד"ה תניא אידך מוכח שם דר"ת מפרש דחם לתוך צונן מיירי רק בבשר רותח ולא בחלב רותח שהרי כתבו שם מדלא אשמעינן גבי חלב כו' א"כ מוכח דהם מפרשי חם לתוך צונן הוי רק בבשר רותח א"כ שפיר הקשו ודוק). רק דהש"ס לפי האמת דס"ל דאף ברותח לח קולף מכח גזרה הנ"ל לכך מוקי לה בקיצור דחם לתוך צונן קולף אבל מברייתא גופא לא מוכח כלל די"ל כנ"ל א"כ לחנם הביא הש"ס ברייתא זו דממנה אין ללמוד שום דין וא"כ ס"ל להש"ס כן מצ"ע הו"ל לפרש כן מסברא ומהברייתא עצמה לא מוכח כלל לכך שפיר הוצרך ר"ת לומר דקמ"ל דחלב מותר בלי קליפה ולדינא שפיר יש לחלק כן ואתי שפיר:
+
+Siman 152
+
+מה ששאל בחלב הקיבה שנפל לבשר ולא הי' ס' ונאסר הבשר אם הוי מה"ת או דרבנן ומותר בהנאה. הנה זה הוי בפשיטות להני דאוסרים אותו דהוי חלב מה"ת וטעם המתירין הוי מטעם אחר דהוי כפירשא בעלמא אבל להני דסוברים דאינו כפירשא בעלמא ודאי הוי מה"ת דחלב זה הוי ככנוס בכלי ומה דאמרינן דחלב מתה מותר היינו אם לא פירש מדדי בהמה רק אחר מיתה אבל אם פירש מדדי בהמה בחיי' ודאי הוי חלב גמור וא"צ זה לפנים ובאמת דברי השעה"מ פט"ו מהל' מאכלות אסורות שהביא רו"מ שמוכח ממנו דס"ל דחלב הקיבה הוי רק דרבנן המה תמוהין ובמחכ"ה שגה בזה בראייתו מחלב שחוטה שהתם הכונה שהי' בדדי' בחיי' ולא אם פירש ממנה בחיי' ואין להאריך יותר:
+
+Siman 153
+
+ע"ד שאלתו בתינוק שנגע בסכין בשלהבת הנר ובאתה אמו וחטפתו והורה להגעיל אם כדין הורה. לדינא יפה הורה אך לא מטעמי' כי טעמו כי חלב נותן טעם לפגם הנה טעם זה נטל"פ וחלילה לסמוך ע"ז רק עיקר החילוק הוא כך דודאי בסכין אם נשתמש בו בדבר שיש בו שהוי קצת ודאי צריך ליבון אבל אם נשתמש בו רק כמו רגע אצל האש בזה די בהגעלה ובזה נסתר כל ראיותיו של רו"מ וחילוק זה מוכח בפמ"ג בש"ד סי' צ"ב מ"ש שם דאם נפל נר על דבר ושהא קצת צריך ליבון מוכח דבלא שהיה די בהגעלה וכן אני מורה תמיד:
+
+Siman 154
+
+ובנדון השאלה בלביבות עם גבינה ששמו בה ב' ביצים ואח"כ נמצא בקליפה אחת דם הנה אין הוראתו נ"ל כי אם בטעם שאין כוונתו לבטל יפה אמר אך דימה ענינים נפרדים דבודאי בדבר שיהי' נשאר בסמ"ך תמיד הוי הדין כך אבל כאן הלביבות הוי דבר גוש והמים הוי רוטב וא"כ אף אם הי' ס' עם המים מ"מ הגוש נשאר באיסורו ואין היתר רק להרוטב כמ"ש בפמ"ג ובפרט דאח"כ יטלו הלביבות מן הרוטב לגמרי או במקצת סמ"ך ולא יהי' עוד ס' ומה דסמך על הש"ך סי' ס"ו בחד בחד נמי מותר הנה הש"ך בעצמו סותר דבריו כמבואר בפרמ"ג ואני בחי' ישבתי זה אך ח"ו לסמוך על זה בחד בחד וגם מן הסתם הוי כל הביצים שוין לכך לא נראה לי הוראתו בזה:
+
+Siman 155
+
+ראיתי בטו"ז סי' צ"ב ס"ק כ"ח מ"ש בשם האו"ה דס"ל דהיתר בהיתר שייך ביטול אבל ידוע דעת הפוסקים דס"ל דבהיתר בהיתר לא שייך ביטול ויותר מזה משמע מהר"ן נדרים דף נ"ט ע"ב ד"ה ע"כ לא שמעית לי' דאפילו היתר באיסור לא שייך ביטול לומר שההיתר הוא בטל דדוקא איסורא בטל ולא היתרא עיי"ש ודבריו צ"ע בזה שהרי מפורש במנחות כ"ג דפליגו אם בתר מבטל אזלינן או בתר בטל אם שחיטה בטלה בנבלה או לא ומוכח שם להדיא דזה דוקא למ"ד מב"מ לא בטיל אבל למ"ד מב"מ בטל לי' בטלה שחוטה בנבלה א"כ מוכח דהיתר באיסור בטל הוא וכן מוכח בכמה דוכתא כה"ג ודברי הר"ן צ"ע טובא כעת.
+וראיתי בפמ"ג שמבין דברי הטו"ז דאפי' נגד מעט החלב לבד שהי' במים לא בעינן ס' והעלה מזה דאם נפלה כזית חלב לקדרה של מים ואח"כ בישל בה בשר א"צ ס' אף כנגד הכזית חלב לבדו עיי"ש ולפענ"ד א"א כן כלל שהרי אם הי' כאן כל הקדרה מלאה מחלב ודאי הי' צריך ס' נגד כל החלב ואף דחזינן שכל החלב בעין כמו שהי' מ"מ הוי חיישינן שהקדרה בלעה כל טעם החלב שבו לתוכו א"כ ה"נ במעורב החלב במים חיישינן שמא בלעה הקדרה כל טעם החלב שהי' כאן במים הללו וכל הטעם של החלב נבלע בקדרה דמה לי אם היו מים הללו הכל חלב הי' חיישינן שמא יפלוט כל טעמו לקדרה ה"ה אף אם הוא מים כיון שברוטב נפלט אף טעם הבלוע חיישינן שמא בלע הקדרה כל טעם של המים הן של עצמו הן של החלב הנבלע בו הכל נכנס בקדרה ואינו דומה למה דקיי"ל אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון דהתם כגון שנפל רביעית חלב לארבע רביעיו' מים והי' החלב בו חלק חמישית בזה אם נפל מהמים אח"כ לבשר א"צ ס' רק נגד חמישית משיעור שנפל מהמים ולא חיישינן שבמים שנפלו הי' בהם כל טעם החלב שנפל דהתם שפיר כיון דתערובות הראשון הי' הכל מים וגוש אחד מהיכי תיתי נימא שמעט מים הללו בלעי יותר ממים האחרים כיון שהי' גוש אחד וענין אחד מסתמא נחלק בשוה ממש ולכך אין במים רק לפי ערך אבל בקדרה דהוי ענין אחר וד"א בפני עצמו והוא עומד בפ"ע ואינו מעין המים ודאי חיישינן שמא כל טעם המלח והחלב שבו הכל נבלע בקדרה ונהי דטעם המים אינו אוסר אבל טעם החלב אוסר וצריך סמ"ך עכ"פ נגד כל החלב וכוונת האו"ה והטו"ז אינו שלא נצרך סמ"ך אף נגד החלב רק דבא לאפוקי שאם הי' איסור הי' צריך ס' נגד כל הטפה של מים מכח דנעשה נבלה ולכך קמ"ל דבהיתר לא משערינן כאלו הי' כל הטפה חלב להצריך ס' נגד כל הטפה רק לפי ערך שיעור החלב שבה אבל לפי ערך החלב שבה ודאי דצריך ס' ממש ואם היינו באים להחזיק דברי הפמ"ג הי' אפשר לומר דמטעם נ"ט בר נ"ט אתינא עלה והולך לדעת המקילין בנ"ט בר נ"ט ולכך ה"נ נהי דכאן גוף החלב נתערבה במים א"כ הקדרה בולעת מגוף החלב ולא נחשב נ"ט בר נ"ט אך מ"מ א"צ לשער נגד כל החלב שהי' במים כיון דבודאי גם המים בלעו מן החלב ונהי דחיישינן שמא הקדרה בלעה כל טעם של המים ושל החלב מ"מ זה הטעם שנבלע במים תחלה ואח"כ נפלט לקדרה שוב הוי נ"ט בר נ"ט וכבר איקלש טעמי' ולכך אם יש ס' רק לפי ערך המדומע מותר ממ"נ דנגד החלב שבעין שנבלע בקדרה יש ס' ונגד טעם שיפלט ע"י המים שוב הוי נ"ט בר נ"ט ומותר בלא"ה ולפ"ז הי' נראה דבאיסור ממש דלא שייך נ"ט בר נ"ט אז מדינא צריך ס' נגד כל האיסור שיש במים אף למ"ד דלא אמרינן חנ' בשאר איסורין וגם לכ"ע לענין דאורייתא דלא אמרינן חנ"נ מ"מ צריך ס' נגד כל האיסור שבמים כיון דלא שייך נ"ט בר נ"ט באיסור א"כ שפיר חיישינן שכל הטעם של האיסור והמים נבלע בקדרה וצריך ס' מה"ת נגד האיסור עכ"פ ולא כהפמ"ג שכתב דאף באיסור הוי רק מדרבנן מכח חנ"נ ולדעתי ז"א וכן לדידן דקיי"ל להחמיר בנ"ט בר נ"ט אף בחלב צריך ס' נגד כל החלב שבמים ואף שראיתי גם בספר חו"ד שנמשך כמה פעמים בזה אחר הפמ"ג בדעה זו הנלפענ"ד כתבתי ודוק ושוב מצאתי ראי' לדברי מלקמן סי' ק"ג שכתב דאם לא הי' ס' נגד איסור הראשון ולמה לא די לפי המדומע והרי התם שייך נ"ט בר נ"ט ג"כ עיי"ש ומוכח כדברנו ודוק היטב:
+
+Siman 156
+
+שא' בשתי קדרות של בשר העומדים על הכירה ואחת הי' מחזיק חצי קווארט ואחת שני קווארט ונשפך כף חלב תחת אחת מהם ובקדרה של שני קווארט ודאי הי' ס' כנגדו אך בקדרה של חצי קווארט בודאי לא הי' ס' כנגדו והורה רו"מ שהקדרה הגדולה מותרת והקטנה אסורה ובא אחד וערער עליו ששניהם מותרות. הנה ודאי יפה הורה רו"מ כי חוץ ממ"ש רו"מ הנה כתוב אצלי ביו"ד זה כמה שנים בגליון וז"ל מה דמשמע מדבריו דאף באיסור דאורייתא שניהם מצטרפות היינו רק במין במינו וכגון דליכא רוב בקדרה אבל במבשא"מ כבר כתב הוא בעצמו בסי' צ"ב ס"ק ח' ובסי' ק"ה ס"ק כ"ט דלא אמרינן כל שנכנס לספק מסייע לבטל כיון דיש בו טעמא עיי"ש כן כתבתי ולכך יפה הורה:
+
+Siman 157
+
+שא' נדון שיעור ס' נראה דודאי גם לדידן אסור בפחות מקווארט וחצי דלא פלוג חז"ל דלפעמים יש אצל הכירה כפות גדולות ולכך אם נחלק בין כף לכף יצטרך השואל להביא את הכפות לפני החכם ואין כל הכפות שוין וכל מורה ישער כפי שכלו ולפעמים יקל ויטעה יותר מדי לכך לא חלקו וצריך תמיד קווארט ומחצה ולא יטעו להקל ביותר לכך צריך תמיד קווארט ומחצה:
+
+Siman 158
+
+מה ששאל על המורים להיתר בנתחב הכף בתבשיל ויש ס' נגד הכף שגם הקדרה מותרת רק הכף אסור למה לא ניחוש שמא נגע הכף בגוף הקדרה למעלה במקום הריקן ויש לאסור הקדירה הנה זה א"ש כיון דיש דעות בסי' צ"ט וסי' קכ"ב דבכלי יד דדרכו להשתמש בשפע מותר הקדירה ונהי דלא קיי"ל כן מ"מ היינו בודאי נטרפה הקדירה אבל כאן דהוי רק ספק שפיר סמכינן על זה דהוי ס"ס שמא לא נגע בגוף הקדירה ואת"ל נגע שמא כדעת המתירין כיון דדרך להשתמש בהקדירה בענין שיש סמ"ך נגד הכף וא"ש בעזה"י:
+
+Siman 159
+
+מה ששאל בכף של בשר אם משערין לפי ערך המדומע מכח המים או לא. הנה בזה אני נוהג כך דודאי הי' ראוי לשער לפי המדומע אך לפעמים נוגע הכף בגוף הבשר עצמו גם לפעמים הוי הרוטב שומן למעלה והוי כולו שומן ולכך אני מורה לפי הענין אם אין בו צד קולא כגון שנתחב לחלב ממש אם משער בכל הכף כפי מה שנתחב אבל אם הוי בו צד קולא כגון שיש בקדרה שאר מינין רק דנשתמש בו תחלה חלב דאז יש צד קולא מכח דעת המתירין דהוי נ"ט בר נ"ט ומכ"ש אם הקדרה אב"י לענין להחמיר לנער המאכל כיון שהוא ב"י בזה אני פוסק לפי המדומע כן אני נוהג:
+
+Siman 160
+
+בענין כף בקדרה שיש בו סמ"ך ח"ו לומר דהקדרה ישהא מעל"ע אחר שהמאכל מותר מיד אין חוכא ואטלולא גדול מזה:
+
+Siman 161
+
+במ"ש הטו"ז בסי' צ"ב ס"ק כ"ז ולפענ"ד תמוה דכל שנוגע בקדרה וכו' ולדעתי הי' נראה כדעת הש"ך בס"ק ל"ו שכתב כיון דהקדרה עומד במקומו חשיב תתאה אכן מוכח להדיא בפסחים ע"ז בתוד"ה תנן שאין להם דין נוגעים זה בזה כדעת הטו"ז וכן שלא כדעת הש"ך דמה שבמקומו חשיב תמיד תתאה שהרי כתבו שם דנקט סתם נגע ולא פי' אם נגע למעלה או למטה עיי"ש משמע כדעת הסוברים דגם בזה יש חילוק באיזה מקום נגע אם הוא למעלה או למטה אף שהתנור עומד במקומו אין לו דין תתאה תמיד רק לפי מה שהי' הנפילה וכן משמע מסוף לשונם שכתבו דמכאן פריך שפיר מדנקט נטף מרוטבו על החרס משמע למעלה משמע דלולי לשון זה אף בנטף משכחת לה שיהי' הרוטב תתאה וחרסו של תנור עלאה אף דהוי במקומו לכך נראה דהלכה כדעה זו:
+
+Siman 162
+
+שא' באחד שהורה בכיסוי של חלב אחר ג"י להתיר הבשר והקדרה שכיסו בה. הנה שלא כדת הורה והוא טרפה ויה"ר דלישרי תרבא. ומ"ש ליתן טעם לדברי הרשב"א שהביא הב"י בסי' צ"ב דאף מאן דס"ל דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים מ"מ אפשר לסוחטו ואותה חתיכה אסורה וכתב רו"מ טעמו דנהי דנסחט ממנו האיסור מ"מ א"א שלא יהי' נשאר בו משהו וא"כ כיון דהחתיכה היתה תחלה כולה אסורה דההיתר נהפך לאיסור רק אח"כ כשנסחט ממנו האיסור נעשה היתר וכיון דעכ"פ נשאר בו מעט הוי כתחלת ביאתו ע"י תערובות כיון דאין הרוב היתר מבורר מתחלתו ולכך לא בטל. הנה ישמעו אזניו מה שמוציא מפיו איך כתב ההיתר נהפך לאיסור הרי הוא אזיל השתא להני דסברי דלא הוי חנ"נ בשאר איסורין א"כ אין ההיתר נהפך לאיסור:
+
+Siman 163
+
+הפמ"ג בסי' צ"ג במשבצות כתב בשם רב אחד שאם מלח בשר בכ"ח ישן מותר דאין מליחה לכלי להפליט ושוב אינו בולע דשבע מלבלוע והפמ"ג דחה דבריו אך לא נתן טעם לדבר ולפענ"ד החילוק כך דמה דאמרינן בשבע מלבלוע אינו בולע היינו דבודאי מקום יש עדיין בכלי להיות נבלע בו עוד רק דבכבוש וכדומה דהדבר מצד עצמו הוי צונן ואין לו כח להבליע ועיקר הבליעה נעשה ע"י מה שנכבש בכלי והיינו ע"י צירוף הכלי עם המשקה יחד נעשה כבוש וא"כ אנו רוצים לצרף הכלי שהיא תעשה הרתיחה ותגמור את הבליעה דהכלי תמשוך הבליעה אליו בזה אמרינן דאם הכלי אינו שבע אז טבע הכלי להיות מושך הבליעה אצלו ובולע מדבר שיש בו אבל אם הוא שבע אז אינו גורם רתיחה להרתיח הלח שבו כדי להבליע בדבר שאין בו חמימות מצד עצמו רק שבכל כבוש אמרי' שהכלי נעשה רותח ומרתיח הלח ובולע ובזה אמרי' כיון דשבע אין מרתיח השני זולת הטעם שכתב הטו"ז דחוזר ופולט וכו' אבל מליחה דהוי מצ"ע רותח בלי צירוף כח הכלי בזה אמרי' דרתיחת המליח' עצמה מבליע בכלי ונהי דשבע ואין טבעו למשוך הבליעה אצלו מ"מ אינו מונע הבליעה הבא ממילא לו דמה דאמרינן דשבע היינו רק דעי"כ אינו מושך הבליעה אבל מ"מ אינו מונע מה שבא לו ממילא כנלפענ"ד נכון בסברא:
+
+Siman 164
+
+מה ששאל אם נבלע איסור דרבנן שאין לו עיקר מה"ת בכ"ח באופן דצריך ליבון אם מהני הגעלה ג"פ. הנה מ"ש באופן דצריך ליבון לא הבנתי כי לא מצינו שיועיל ליבון בכ"ח רק החזרת כבשונות גם הגעלה ג"פ ל"מ בזה כי לא שייך הגעלה בכ"ח רק יש לו תקנה בעירוי ג"פ כמ"ש בהל' יי"נ ובבשולי עכו"ם:
+
+Siman 165
+
+מה ששאל בחתך בסכין דבר שיש בו דוחקא דסכינא אם אוסר רק נגד החוד לבד אבל המותר בצד הסכין הרי כבר נעשה ריוח וליכא דוחקא כמ"ש כעין זה בסעי' ז' ברושמין של הסכין. הנה לדעתי כך הוא דזה דומה לכף שבתוך הקדרה אף שאין התבשיל מלא מ"מ בעינן ס' נגד כל הכף דהוי כקדרה כמ"ש הכו"פ והפמ"ג בע"כ דאמרינן דבזה חם מקצתו חם כולו אף להפליט אף דבעלמא לא אמרינן חמח"כ להפליט מ"מ כיון דהוי בתוך הקדרה חם כולו אף להפליט אבל נגד מה שלמעלה מן הקדרה לא בעינן ס' כן ה"נ בזה כל מה דהוי בתוך צדדי החתך כיון דעכ"פ זה מוכרחין אנו לומר דדוחקא דסכינא וד"ח וכדומה מחמם הסכין ופולט וא"כ כיון דנתחמם ממילא כל מה דהוי בצדדי החתך נעשה חם ופולט אבל מה דהוי רחב הסכין מאד ובולט לחוץ מצדדי החתיכה כנגדו ודאי א"צ ס' כנלפענ"ד לדינא. ושוב חזר והשבתיו מ"ש בנדון דוחקא דסכינא מי לא ידעתי דכונת הכו"פ הוי רק מכח הבל הקדרה והרי ראיתי דבריו אז לכך כתבתי דאינו אסור רק שבתוך צדדי החתיכה רק דלדעתי כמו דשייך לומר מהבל הקדרה הוא פולט ובזה מפליט בכולו כן נמי מה דהוי חם ע"י דוחקא י"ל ע"י הבל שבצדדיו מפליט מכולו כל דהוי תוך צדדי החתיכה וז"פ לדעתי:
+
+Siman 166
+
+שאלתך ע"ד החו"ד סי' צ"ד סק"ט שכתב דהכף אסור ביש ס' והקדרה מותרת. מה בין הכף להקדרה. לא ידעתי כוונתך הרי החו"ד מפורש הטעם דבקדרה שייך לומר מקושר ולא בכף. ומ"ש אתה לפ"ד הפמ"ג בסי' הנ"ל בס"ק ח' בשם הרמב"ן דבכף נמי שייך מקושר כבר ראית דלדידי' הוי הכף אסור מכח שמא נוטל הכף עם מעט מאכל והוא עדיין חם והוי ככ"ר רק שתמהת דא"כ תתסור גם הקדרה מה"ט ויהי' מחויב לערות מיד וכו' ז"א דבשלמא הכף כיון דבהתבשיל אין בו ס' נגד טעם הקדרה א"כ עד"מ אם הקדרה של חלב יש במאכל הזה טעם חלב וא"כ אם מוציא הכף עם מעט תבשיל שיש בו חלב בטעם והכף אולי לא פלט כל טעמו לתוך הקדרה ונאסר ממעט התבשיל בטעם חלב שבו אבל הקדרה הרי אם הוסר הכף א"כ אין כאן טעם בשר כלל שמעט ה��עם של הכף נתבטל בקדרה א"כ אין כאן טעם בשר ולמה תאסר הקדרה הרי אף אם יהי' נשאר רק מעט תבשיל בקדרה סוף סוף אין כאן רק תבשיל רק בטעם חלב ולא בטעם בשר. ומה שחקרת אם הקדרה ריקנית למעלה ניחוש שמא נגע הכף בקדרה. יפה חקר אך א"ש דכמו דחקרו הפוסקים לענין התחיבה דמשערין לפי מה שהדרך לתחוב בו כן י"ל ה"נ בסדר התחיבה. הנה דרך התחיבה הוי לתחוב הכף באמצע התבשיל ולא בצדדיו רק מה דהקשו האחרונים דניחוש שמע נגע הכף בגוף הקדרה היינו דאח"כ דרך הגסת הקדרה אז כשמגיס דרך הוא לבוא ליגע גם בגוף הקדרה אבל למעלה במקום שהוא ריקן ואינו מגיע אין דרך ליגע בצדדין כן י"ל לפ"ד הטו"ז בקושייתו דניחוש שמא נגע בגוף הקדרה אבל לפי האמת נראה דלק"מ ויתיישב גם הערתן דודאי קיי"ל אחזוקי איסורא לא מחזקינן ומוקמינן הכלים בחזקת היתר ומה דאסרו התוס' בהדחת כלים ולא מהני נ"ט בר נ"ט מה"ט שמא נגעו הכלים במחבת היינו ע"ד מ"ש התוס' יבמות פ' דהקשו למה לא נוקמא הקופת בחזקת היתר ותי' כיון דמה דנפל לתוכו ליכא חזקת היתר וכו' וא"כ ה"נ כיון דס' אין כאן ויש כאן ודאי טעם בשר וטעם חלב מעורבין רק דנתלה שאיקלש לי' הטעם ע"י דנעשה נ"ט בנ"ט בזה נהי דהכלים הו"ל חזקת היתר מ"מ הטעמים של בשר בחלב אין להם חזקת היתר רק להיפוך דיש להם חזקה דמעיקרא כמו שהי' תחלה טעם טוב ואלים כן עתה הם בחזקת הטעם הזה ולא אקליש לכך חיישינן שמא נגעו זו בזו והוי טעמם כטעם מעיקרא ולא אקליש לי' כלל אבל ביש ס' דאין כאן טעם בשר וחלב מעורב כלל וטעם הכף הוי כמאן דליתא והוי כלא הוי כאן איסור כלל ולכך אין לחוש שמא נגעה הכף בגוף הקדרה מכח דמוקמינן הכלים בחזקת היתר ואחזוקי איסורא לא מחזקינן. ויובן יותר דבשלמא בליכא ס' נהי דהוי נטבנ"ט עכ"פ יש כאן טעמים מעורבים ואיתרע החזקת היתר לכך יש לחוש יותר שמא נגעו הכלים בגוף הקדרה אבל ביש כאן ס' א"כ הוי כמאן דליתא והוי ההוא לחודי' קאי וההוא לחודי' קאי אין לחוש שמא נגעו בזה דאחזוקי איסורא לא מחזקינן.
+ועוד נראה דהרי בלא"ה אין דברי התוס' מובנים במ"ש דחיישינן שנגעו הכלים במחבת דמה בכך הרי שתי קדרות אין אוסרין זא"ז דאינו מוציא דבר קשה יבש ביבש וא"כ אף אם נגעו הכלים במחבת לא יאסרו רק ע"י אמצעות המים א"כ סוף סוף הוי המים נטבנ"ט ובע"כ כוונתם כך דהם אסקי אדעתיהם בהך סברא שכתבו אח"כ דהטעמים נוגעין זה בזה רק דכאן סברו דמה בכך דאח"כ פוגעים זה בזה עכ"פ טרם שפגעו זה בזה תיכף אקליש טעמו ואין חוזרין וניעורין ובפרט לפמ"ש בגליון האלפסי בחא"ש הטעם דלא הוי למים שעת הכושר מעולם לכך לא מהני נטבנ"ט ובאמת י"ל דהמי' שבסמוך למחבת קבלו טעם המחבת תחל' ועדיין הי' היתר וכן המים הסמוך לכלים קבלו טעם הכלי תחל' הוי היתר והי' לו שעת הכושר כיון דאח"כ נגעו הטעמים זה בזה אינו חוזר וניעור וא"כ לזה כתבו דחיישינן שנגעו המחבות בכלים ואז בזה ודאי פגעו הטעמים זה בזה מיד ובזה ודאי לא הוי למעט מים שביניהם שעת הכושר ונאסרו המים ואוסר הכל וא"כ תינח מטעם נטבנ"ט אבל ביש ס' לו יהא דלא אמרינן סברא דמקושר היינו לטעם של גוף הקדרה אבל הלחלוחית שמבחוץ לקדרה זה ודאי מקושר הוא עם כל המאכל ודין אחד לו וא"כ כיון דיש ס' מה לנו לחוש שיגעו זה בזה ממ"נ בלי לחלוחית אין יכולין לאסור זא"ז וע"י לחלוחית הרי הלחלוחית מחובר לגוף המאכל ואינו נאסר מן הכף ובמה יאסור את הקדרה וגם הכף לא בלע איסור כלל והוי כלא נגע בגוף הקדרה דלכ"ע הכף מותר ומה לי בזה נגע או לא ולכך נראה דהעיקר דהכף נמי מותר וכדעת הטו"ז וכדעת האורח מישור שהביא הפמ"ג בסי' צ"ד סק"ח אך לפ"ז שפיר הי' לנו לחוש החשש שלך שמא נגע במקום הריקן ויהי' דינו כדין טרפה שנפלה שלא כנגד הרוטב ובזה אינו מצטרף הלחלוחית לגוף המאכל ולכך בזה נראה העיקר כטעם הראשון דאחזוקי איסורא לא מחזקינן כה"ג כיון דאין דרך תחיבה כן ואין צריך המורה לחקור אחר זה בלתי אם נודע שנעשה כן ודאי יש לאסור וז"ב ונכון:
+
+Siman 167
+
+ע"ד שאלתו בנדון דגים שממולאים בבצלים שנחתכו בסכין של בשר ולא הי' ס' נגד הסכין ונזחל חלב רותח תחת הקדרה של דגים ולא הי' ס' נגד החלב והותר הדגים מכח דבצלים בשעת בישולם פסק חריפותן והוי רק כמו הסכין ושמא הלכה כהמחבר דקערות של בשר שהודחו ביורה חולבת מותר מכח נטבנ"ט ואף דרמ"א אוסר כיון דיש עוד צד להקל שלא הוי דבר חריף סמך על המחבר ואף דבחו"ד כתב דבעודו מקושר לא שייך נטבנ"ט מ"מ בתשו' ב"א חולק עליו. לדעתי לא טב הורה כי מנהגא דעלמא כהחו"ד ולא להחזיק זה לנטבנ"ט וא"כ נהי דקצת חולקין והוא דעת המחבר בסי' צ"ה מ"מ למעט בפלוגתא עדיף היינו היכא דהוי נטבנ"ט ממש ולא כשהוא בעין עתה להיות נעשה נטבנ"ט עתה וגם הטעמים פוגעים ביחד וזה כללא בכמה דוכתא דלמעט בפלוגתא עדיף. ועוד נ"ל ראי' מפסחים ע"ו נגע בחרסו של תנור יקלוף מקומו מכח דהוי צלי מחמת דבר אחר והקשיתי בילדותי א"כ כל פסח האיך מותר הרי הצד שבפנים נוגע בהשפוד שבתוך חלל הפסח והוי צלי מחמת ד"א אך כעת א"ש דדוקא חרסו של תנור שהוחם תחלה ואח"כ נגע בו הפסח הוי צלי מחמת ד"א אבל מה דהוי השפוד בתוך הפסח הרי בשעה שהוחם השפוד תיכף נוגע בו הפסח והוי כאלו האש הולך מיד על הפסח דרך השפוך ולא נחשב מחמת ד"א והיינו כעין דברי החוו"ד כיון שהוא מקושר לא נחשב נטבנ"ט ודו"ק. אך גם לולי זה הרי עיקר טעם הטו"ז דהיכי דיש עוד צד להקל מחזיקין דלא הוי ד"ח רק קורט וכו' הוי מכח דהוי כעין ס"ס להקל א"כ תינח בעלמא אבל כאן הוי ס"ס להיפוך לאיסור דלמא כדעת החוו"ד ואת"ל דלא כוותי' דלמא כדעת הרמ"א בשם הי"א ולהיפוך ליכא ס"ס דאין לנו קולא רק בצירוף יחד דלא כהחוו"ד ולא כהי"א וגם אף אם הוי ס"ס בצירוף הסברא דלא הוי ד"ח אכתי אוקמא ס"ס כנגד ס"ס והוי שקולין ולחומרא לכך לא טב הורה ואני מורה תמיד לאסור בפשיטות כהחוו"ד. והנה הראי' מפסחים אבאר יותר דהן אמת דבש"ס קאמר דבשפוד של מתכות לא משום דחם מקצתו חם כולו והוי צלי מחמת ד"א אך קשה אטו בלא"ה דחם מקצתו אטו לא הוחם השפוד בתוך הפסח זה ודאי החוש יכחיש דגם בשל עץ השפוד חם מאד גם מה שבתוך הבשר בפנים וא"כ למ"ל לומר מכח חם מקצתו וגם בשל עץ למה לא יותסר הרי הוי טעם דחם מקצתו חם כולו. אך לפי דברנו יומתק מאד דבפנים כיון דבשעה שהוחם נוגע בפסח הוי מקושר ולא הוי כצלי מחמת ד"א רק כהולך מיד אל הפסח אבל בשל מתכות כיון דחם מקצתו חם כולו א"כ זה שתחוב מחוץ חם תחלה קודם שמגיע להפסח והוי חם הוא תחלה קודם שנוגע בפסח ולא הוי מקושר לכך הוי צלי מחמת ד"א. שוב נזכרתי שהקושיא שלי לא הוי משפוד רק ממה דאמרינן בש"ס דאין נמנין על מוח שבעצמות מכח איסור שבירה ופריך הש"ס דליתי עשה ולדחי ל"ת ומה פריך הרי המוח שבעצמות הוי צלי מחמת ד"א דאין רואין פני האש רק דרך העצם וא"כ נטוה המוח מכח העצם והוי צלי מחמת ד"א והגדתי זה להגאון המפורסים מו"ה זלמן מרגליות ז"ל ואמר שאין לו מזור ולפי הנ"ל יהי' א"ש כיון דמקושר הוא לא הוי כצלי מחמת ד"א וזה ראי' ברורה לפענ"ד:
+
+Siman 168
+
+נסתפקתי במה שהעלה הש"ך בסי' צ"ח ס"ק כ"ב ע"ד הרמ"א במ"ש איסור שנתבטל וכו' ונותסף בו אח"כ ל"ש נודע בנתיים והעלה הש"ך דזה דוקא בנותן טעם אבל בדבר שאינו נ"ט אז בנודע בנתיים כבר נתבטל ואינו חוזר וניעור דהידיעה גורמת ההיתר עיי"ש וע"ז נסתפקתי אם לא נודע לו תחלה ידיעה ברורה שנפל בו איסור רק הוי ספק לו אם נפל בו איסור או לא או שהי' ספק אם זה שנפל הי' איסור או היתר ואח"כ נתוסף עוד איסור שני ואח"כ נתודע שגם בתחלה נפל בו איסור בודאי או שהי' אסור בודאי אם גם בזה אינו חוזר וניעור או לא אי נימא כיון דבלא נודע בנתיים הוי חוזר וניעור ורק הידיעה גורמת ההיתר לכך בעינן שיהי' ידיעה ברורה לא בספק או נימא דאף ספק ידיעה ג"כ נחשב כאלו נודע בודאי ושוב כבר נתבטל ואינו חוזר וניעור ולכאורה הי' נראה לפשוט זה דהרי עיקר הטעם מה דידיעה גורמת ההיתר שלא להצטרף נראה דנצמח ממה דאמרינן דידיעות מחלקות לחטאות שאם אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת ואם נודע לו בנתיים מחייב על כאו"א הרי שבלא נודע מצטרף יחד ובנודע שוב אינו מצטרף ה"ה נמי לענין חוזר וניעור ג"כ הוי כן שבלא נודע מצטרפין יחד ובנודע בנתיים שוב אין מצטרפין יחד וא"כ הרי מוכח בש"ס דהוריות ובשבועות דר' יוחנן ס"ל דידיעות ספקות אין מתחלקין לחטאות ולא עשו ספק ידיעה ככל ידיעה א"כ כיון דאינו מתחלק לחטאות כן ה"נ ע"י ספק ידיעה לא נתחלק וחוזר וניעור. מיהו כד דייקינן יש לפקפק בזה כיון דמודה שם ר"י דידיעות ספק מחלקות לאשמות ובע"כ הטעם דבחטאת שע"י הספק לא נתחייב חטאת א"כ עדיין ע"י ידיעת הספק הזה לא נתחדש לנו שום דין חדש להתחייב חטאת לכך הוי ידיעה זו כמאן דליתא ואין ידיעה זו מחלק אבל לענין אשם כיון דנודע לנו הספק כבר נתחייב אשם וכיון שחל עליו החיוב שוב אינו מצטרף וא"כ ה"נ כיון דאף בתחלה שנודע לנו הספק אם נפל בו איסור או אם הוא אסור ג"כ היינו צריכין לדין אם נתבטל או לא דאם לא הי' מתבטל הי' אסור מספק אך אם יש בו כדי לבטל מותר וא"כ כיון שידיעה זו כבר גרמה לנו לדון אם יתבטל או לא שוב דומה לידיעת ספק גבי אשמות שאף ידיעות ספק מחלקות לאשמות:
+
+Siman 169
+
+שאלתו שבשלו בשר בקדרה עם מים בערך ב' חלקים נגד הבשר וגערו את הקדרה בכף של עץ ושכחו ותחבו בכף הלז בתבשיל הנעשה ממאסלינקא הנשאר מקפאון החמאה ואין ס' נגד הכף רק אם נחשב בליעת הכף לפי ערך הבשר ולפי ערך המים יש הרבה יותר מסמ"ך וכו'. תשובה. הנה טעם האוסר שצריך לשער נגד כל הכף מכח דשם הבשר נקרא על הרוטב הוי כאלו הי' כולו בשר הנה זה תמוה דהרי בדבר התלוי בטעם לא אזלינן בתר שמא רק בתר טעמא כמ"ש הש"ך סי' צ"ח ועוד אף בדבר דאזלינן בתר שמא היינו אם הוי גוף אחד לענין אם נקרא מב"מ או אינו מינו אבל מ"מ הוא גוף אחד אבל בדבר שהוי גוף אחר ממש לומר כיון דשמו בשר דינו כדין בשר זה ודאי אינו כיון דהוי גוף אחר לכך טעם זה אין נראה כלל. מיהו לדינא אני מודה דצריך ס' נגד כל הכף מכח דדרך הרוטב להיות למעלה שומן צף והשומן ודאי הוי כבשר ממש וא"כ הכף בולע מן השומן וכולו בשר הוא לכך לדינא צריך ס' נגד כל הכף. ולענין אם מאסלינקא נקרא נסיובי דחלבא. ז"א דדוקא דבר הבא אחר הגבינה דבזה נשתנה המראה ודומה למים בזה כיון דנשתנה המים אין לו דין חלב אבל בדבר הבא אחר החמאה דזה הוי מראהו כמראה חלב יש לו דין חלב ממש דחמאה הוי רק כמו שקולט השומן החלב אבל מ"מ החלב נשאר חלב דומה לאם יצטנן רוטב של בשר ויקפה השומן למעלה ואם ניטל ממנו השומן האם נאמר דאין לרוטב עוד דין רוטב של בש�� זה ודאי אינו וכן הוי ממש חמאה מן החלב לכך הוי לו דין חלב ממש וז"ב:
+
+Siman 170
+
+שא' על לשון האו"ה בדיני דבר שבמנין אות ז' שכתב ולכן ספקות כל ברי' הוי לקולא וכו' פי' אם הוי ספק לנו אם הוי ברי' או לא וכו' פי' להאיסור ודאי והחשיבות ספק וכו' ואם היא זאת הביצה שנולדה ביו"ט וע"ז תמה רו"מ הרי אדרבא ספק דשיל"מ לחומרא כמ"ש האו"ה גופו לעיל מינה ואיך כתב דאם הוי ספק אם זאת הביצה שנולדה ביו"ט להקל עכתו"ד. תשובה. לדעתי אין כוונת האו"ה לומר דבזה ספקו לקולא רק שכוונתו כיון דתחלה וסוף כייל כללא דבכל ספק בחשיבות הוי לקולא רק בדשיל"מ הוי לחומרא א"כ צריך לאשכוחי בגונא חדא שיהי' בשאר החשובים לקולא ובדשיל"מ להחמיר וכיון דהוא רוצה לומר עתה דדוקא אם הוי ספק בחשיבות הוי לקולא אבל אם הספק באיסור אף בשאר חשובין לחומרא א"כ בע"כ מ"ש בספק חשיבות לקולא הוי ספק בחשיבות א"כ בע"כ בדשיל"מ אף אם הספק בחשיבות לחומרא א"כ צריך לאשכוחי בגונא חדא לכך מפרש דהיכי משכחת לה שיהי' ספק בחשיבות דיהי' בשאר חשובין לקולא ובדשיל"מ לחומרא לכך מפרש כגון שספק לנו אם הוי ברי' וכו' ובדשיל"מ אם זאת הביצה שנולדה ביו"ט כלומר דזה נקרא הספק בחשיבות אם הוי דשיל"מ או לא כי אף דהוי הספק נמי באיסור מ"מ אם הי' הדין דבדשיל"מ בספק בחשיבות יהי' לקולא אז הי' ראוי להקל בזה כיון דבזה הוי הספק נמי בחשיבות א"כ מה בכך דמכח ספק האיסור אזלינן לחומרא מ"מ לו יהא דהוי ודאי איסור מ"מ כיון דהספק בחשיבות ראוי להקל וא"כ נלך בתר החשיבות והוי ספק בחשיבות וראוי להקל אך כיון דהוי דשיל"מ אף בספק בחשיבות ראוי להחמיר וז"ב בכוונת האו"ה שבא רק להורות דיש דרך השוה שמשכחת לה בשניהם בגונ' חדא ויהי' בזה לחומרא ובזה להקל:
+
+Siman 171
+
+מ"ש על הש"ך בסי' ק"ב דאם שוה בשמא אע"ג דאינו שוה בטעמא הו"ל דשיל"מ וסיים וכן כתב הר"ן ז"ל סוף ע"ז ושאל רו"מ דבר"ן פ' הנודר מן המבושל איפכא משמע דגם בעינן שיהי' שוה בטעם דכתב שם דכל דבר הדומה לחברו אינו מחלישו אדרבא מחזיקו ולכך אינו בטל רק דבעינן שיהי' שניהם היתר דדומיא דם הפר ודם השעיר עכתו"ד. הנה מנין לו כן מהר"ן נדרים דלמא כוונתו שיהי' שוין בשמא ומ"ש דדומיא דם השעיר ודם הפר כתבתי בתשובה דנ"ל דדם הפר ודם השעיר נמי אינו שוה בטעמא כי דעת כמה דבשר שור ובשר עז וגדי הם אינו מינן בטעמא עיין פמ"ג בפתיחה ובסי' צ"ח וא"כ י"ל ה"נ דם הפר ודם השעיר אינו שוה בטעמא רק כל דשוה בשמא הוי מב"מ ותדע דהרי ר' יהודא יליף מזה מב"מ אינו בטל והרי לדידי' ודאי בתר שמא אזלינן לא בטעמא כמ"ש בע"ז דף ס"ה עיי"ש ומוכח יותר בחמץ בפסח דמפורש בפ"ז דפסחים דמב"מ לר"י לא בטיל והאיך משכחת לה מב"מ שוה בטעמא הרי זה חמץ וזה מצה ובע"כ דבתר שמא אזלינן ולא בתר טעמא לר"מ וא"כ מוכח דדם הפר ודם השעיר אינו שוה בטעמא ובזה נסתלק מ"ש רו"מ עוד תימא על הש"ך לפי שיטתו דאם שוה בטעם ואינו שוה בשמא לא הו"ל דשיל"מ א"כ אמאי לא מתרץ בסס"י על דברי הרמ"א וי"ח דחמץ לא הו"ל דשיל"מ והקשה הש"ך אמאי יבש ביבש בטל בסמ"ך ותי' וכו' אמאי לא מתרץ דמיירי בשוה בטעמא ולא בשמא ולא הו"ל מב"מ גם לא שייך שמא יבשלם ליתן טעם וכו' ולא דק דחמץ ומצה לא משכחת לה שוה בטעם דהרי זה חמץ וזה מצה ובאמת אין כוונת היש מתירין בסי' תמ"ז לומר דבטל ברוב דהרי יש חשש שמא יבשלם ויתן טעם רק הכונה דבטל כשאר איסורים שלא במינו והיינו בסמ"ך אבל לא ברוב דבחמץ ומצה לא שייך שוה בטעמא וז"ב ונכון:
+
+Siman 172
+
+מה שתמה על האו"ה בכלל כ"ד סי' יו"ד שכתב דעצים בתנור לא הוי דשיל"מ מכח דחום התנור לא ישאר למחר כי יצטנן ותמה הרי כל דשיל"מ אם לא יאכלנו היום לא ישאר למחר. מה ראה בתמי' זו בכל מאכל אם לא יאכלנו יהי' נשאר קיים לכך הו"ל דשיל"מ לכך אסור לאכלו אבל בחום התנור אף בלי מעשה שלו ממילא יהי' כלה בלי מעשה לא הו"ל דשיל"מ ואיך לא הרגיש במה דקיי"ל היכא שהמאכל סופו להתקלקל לא הו"ל דשיל"מ הרי היכי דלא יתקיים מעצמו לא הו"ל דשיל"מ וה"ה בחום התנור מיהו יותר הו"ל לתמוה דהרי זה נגד הש"ס ביצה ד' דהרי כן פריך הש"ס דהו"ל דשיל"מ ומשני מכח מקלי קלי איסורא והאו"ה מתרץ בע"א (ואין פנאי לעיין באחרונים אם הרגישו בזה) ואפשר ליישב דהש"ס מקשה על ביטול האיסור לכתחלה דהרי הו"ל דשיל"מ ואם לא ידליקנו יהי' קיים למחר לכך פריך שפיר דהו"ל דשיל"מ ומשני מכח דמקלי קלי איסורא ואינו נהנה בשעת הביטול אך הוא הקשה הרי עכ"פ נהנה אח"כ כשכבר נשרף ונמי הוי מעורב בו איסור וע"ז מתרץ דאח"כ בחום התנור כיון שכלה מאליו לא שייך דשיל"מ וא"ש כן נראה ביאור האו"ה:
+
+Siman 173
+
+מ"ש בסי' ק"ב י"א דלא אמרי' דשיל"מ היכא שהמאכל מתקלקל. דין זה צ"ע דהנה דין זה אינו שייך רק לפירוש הסוברים דדשיל"מ לא בטיל הוי מכח דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר בזה שפיר יש סברא כיון דא"א להשהותו עד למחר א"כ לא שייך לומר תאכלנו בהיתר שהרי בנתיים יופסד לכך מותר ובטל אבל לטעם הר"ן דהוי כמב"מ ולא בטל א"כ מה בכך שהמאכל מתקלקל סוף סוף כיון דהאיסור הזה יש לו היתר למחר דומה למב"מ (אך קשה הרי דין זה הוא מהר"ן וא"כ יסתרו דבריו זא"ז עיין בחבורי להל' יו"ט בהשמטו' סי' תק"ז מ"ש בזה) ובפרט דהאיסור אם לא הי' נפל הי' יכול להיות קיים עד למחר דכן משמע מלשון הש"ע שהמאכל מתקלקל משמע דוקא עכשיו לאחר שנתערב הוא מתקלקל אבל האיסור בעצמו לא הי' מתקלקל ואעפ"כ בטיל ולטעם הר"ן ודאי הוי כמב"מ כיון דהאיסור הי' ניתר למחר א"כ לדעת הר"ן ליתא להך דינא והדר הו"ל פלוגתא וספקא אם הוי דשיל"מ או לא ובדשיל"מ הולכין בספקו לחומרא ולא בטל וצ"ע וכן להיפוך בדין אם הטעם בטל לטעם הר"ן א"ש כמ"ש התוס' דלר"י דס"ל מב"מ לא בטיל הטעם בטל אבל לטעם עד שתאכלנו באיסור וכו' אין חילוק בין טעם לגוף ולעולם לא בטל רק מיהו בטעם לבד ויתקלקל ג"כ זה בטל ממ"נ ודו"ק היטב:
+
+Siman 174
+
+שא' ע"ד הסכין שהי' אב"י ונקי שגררו בו עור של רגל אווז שחרכו אותו באש. הנה מה שהתיר הרגל יפה הורה אבל מה שהתיר הסכין אינו נראה חדא כי אף אם ניתן לו הודאה דעור הרגל דינו כעור דעלמא מ"מ החוש מעיד כשגוררין העור בסכין נוגע הסכין גם ברגל גופו ובפרט דמלתא דלא רמיא עלי' דאינש בשעת מעשה כשגוררין הרגל בסכין ודאי אינו נזהר שלא ליגע הסכין בגוף הרגל ועוד הרי כבר ראה בעצמו מה שמבואר במס' טהרות דעור הפרסות הוי כבשר ומ"ש רו"מ דשם מבואר דכולן שמלחו אותם הוי כעיבוד ויש להם דין עור וכאן שיעור מליחה כשיעור עיבוד כמ"ש המגיד ובנוב"ק ותניינא וא"כ הרי נמלח הרגל תחלה הנה ז"א דנהי דשיעורן שוה מ"מ המליחה אינו שוה ומליחת עיבוד הוי יותר וגם מב' צדדין וכאן נמלח רק מצד אחד ומעט וא"כ מידי ספקא לא נפקא והרי רו"מ בעצמו הודה דגם עור בחלב הוי דרבנן רק דכתב כיון דהוי ספק אם הי' יס"ב הוי ספקא דרבנן וא"כ לפי הנ"ל הוי ס"ס דלמא מליחה זו אינו כעבוד ואת"ל דהוי כעבוד דלמא הוי יס"ב והוי עכ"פ איסור דרבנן והוי ס"ס להחמיר. גם מ"ש רו"מ דכלי אינה נאסר מבלוע שמן אפי' כדי קליפה זה לא שמיע לי ואין נ"ל כלל ולכך לא מבעיא דנאסר הסכין מכח הרגל עצ��ו כנ"ל רק גם אף אם נגע רק בעור אף אם ניתן לו הודאה דהוי לו דין עור מ"מ העור בלע מן גוף הרגל ויש בו בליעת הסכין ונאסר הסכין מחמת העור גופו כמ"ש דכלי נאסר מבליעת דבר איסור שמן וגם הנה החוש מעיד דרגלי אווז יש בהם שמנונית אם נבשל אותם ברוטב יהי' שמנונית עליו לכך ודאי דהסכין טרפה:
+
+Siman 175
+
+שא' בתרנגולת מתה שנמצאת בדבש וספק אם הוי כבוש מעל"ע והנה באמת בשר פוגם בדבש (אם כי אין זה מוסכם הוי כונתו דהוי ס"ס דלמא פוגם ודלמא לא נכבש מעל"ע) אך כיון דדרך ליקח דבש לעשותו עם קמח ובקמח יהי' לשבח והוי כפוגם ולפסוף השביח כו'. יפה התיר רו"מ לפי החילוק של החו"ד בסי' ק"ה בין איכא ריעותא מגופא ובין ליכא ריעותא מגופא ולכך הכא כיון דבדבש אין כאן חשש רק בהקמח ובקמח לא אתייליד ריעותא ומוקמינן בחזקת היתר כקושיית הכו"פ יפה אמר רו"מ בזה וגם מה שצירף בזה חזקת חיים מיהו בזה חיסר תנאי אחד דחזקת חיים לא שייך רק בראהו חיים מקודם אבל בלא ראהו חי מבערב לא אמרינן חזקת חיים כמפורש במשנה דטהרות וברפ"ק דנדה ובחי' למס' נדה כתבנו דלכך נקט מבערב דבעינן דראהו באותו עונה שהי' חי אבל זולת זה אמרינן להיפוך דכאן נמצא כאן הי' והי' מקודם מת אבל לדעתי לא הי' צריך לזה דבלא"ה אין דרך להשתמש בדבש רק אם הוי הקמח הרוב וא"כ אם יש שלשים או פחות בהדבש נגד התרנגולת נמי אין חשש דהוי מן הסתם הדבש פחות מן הקמח והנה בכלי שדרכו להשתמש בשפע מתיר הרשב"א ואף האוסרין היינו כיון דהשתא כבר נאסר אבל בדבר שעדיין היתר רק שיש לחוש שמביאו לידי איסור בזה ודאי אין לחוש כיון דדרכו להשתמש בו בענין שיהי' בו ס' ולמעט בפלוגתא עדיף ולכ"ע בזה מודים להרשב"א.
+והנה בנדון תי' בנו ליישב קו' הפמ"ג על הטו"ז דמיקל בספק כבוש מכח חזקת היתר והפמ"ג תמה עליו מנשפר ותי' בנו דכאן לא שייך לומר דנוקי האיסור בחזקת איסור ולא נתבטל דהרי י"ל דלא יצא ממנו איסור כלל אבל התם דיש חזקת היתר להיתר יש להיפוך חזקת איסור להאיסור לומר דלא נתבטל. יפה אמר אך זה לא יתכן רק אם נאסר דהאיסור נהפך להיתר ע"י ביטול אבל אם נאמר דאיסור אינו נהפך להיתר רק דהתורה אמרה דע"י ביטול אין כח באיסור לאסור ההיתר אבל מ"מ אין האיסור נהפך להיתר לא שייך טעם זה וכבר נחלקו הראשונים בזה ודבר זה יהי' תלוי בפלוגתת הפוסקים בסי' צ"ט באיסור שנתבטל ונוסף אח"כ איסור אם אמרינן חוזר וניעור או לא וא"כ עדיין קשה להסוברים דחוזר וניעור ולא נהפך להיתר ולמה בנשפך אסור לכ"ע ולא אזלינן בתר חזקת היתר ולדידי בלא"ה לק"מ קושי' הפמ"ג דכאן יש עוד חזקה דלא מחזקינן איסור ממקום למקום כן ה"נ לא מחזקינן לומר דהאיסור פלט שלו ונבלע בהיתר רק אוקמינן לה אחזקה דמעיקרא כמו שהי' באיסור שלו כן הוי עתה משא"כ בנשפך הרי עכ"פ נתערב כאן איסור ואין ספק רק בהשיעור וליכא רק חזקת היתר ולכך כיון דאיתרע לא מהני חזקה אבל בכבוש דהוי תרי חזקות חזקת היתר וחזקת האיסור במקומו ולא אתי חד ריעותא ועקר תרי חזקה וידע הטו"ז סברת החוו"ד ונזהר ממנו ומיושב הנ"ל ודו"ק:
+
+Siman 176
+
+שא' בקדרה ירקות שבשלו בה חתיכת בשר שלא נמלח אך הי' ס' נגד הבשר אך הגיסו אותה בכף בן יומו מחלב בצירי ונגד שניהם לא הוי ס' ואף דקיי"ל איסורין מבטלין זא"ז מ"מ הרי החלב לא נמלח ויש בו גם איסור דם והוי איסור אחד. הנה אין בזה שאלה כלל כי בלא"ה יש היתר בפשיטות כי בשומן אין מחזיקין בו דם כ"כ ואם יש בו דם הוי מעט וכדמוכח בסי' ע"ה גבי בני מעיים ובפרט בכף הרי אם בלע לא הוי מן הד�� לבד רק מן החלב ג"כ וא"כ בודאי הוי ס' נגד הדם מיהו אף אם הי' נתערב בו כזית חלב ממש נמי נראה דמותר דחלב אין בו איסור דם לא מבעיא להסוברים דם שמלחו או שבשלו הוי דרבנן ודאי הם לא גזרו רק בהיתר ולא במה שבלא"ה אסור מכח חלב ואף להסוברים דהוי מן התורה דם מ"מ כיון דאין אחע"א ודם האברים שלא פירש מותר לא חל איסור דם על איסור חלב ואין לומר דעכ"פ ב' איסורין יש כדאיתא בפ"ג דיבמות הנה אין זה מוסכם להלכה ועיין באבני מילואים בתשובותיו ועיין בחידושי ואף לפמ"ש בחבורי להסכים להלכה דיש ב' איסורים מ"מ כתבתי בתשובה דאף הסוברים דדם שבשלו או שמלחו הוי ד"ת היינו רק אם מתחלה הוי דם בעין ונאסר מה"ת לכך אח"כ ע"י הבישול ומליחה לא פקע איסורא אבל בדם האברים כיון דדם האברים דלא פירש הוא מותר רק אם יוצא ע"י בישול ומליחה נאסר בזה מודים הכל דעכ"פ אין הבישול ומליחה גורמין איסור מה"ת ונהי דאין גורמין היתר עכ"פ איסור אין גורמין ונשאר היתר מה"ת ואינו נאסר רק מדרבנן לכך הם לא גזרו רק בהיתר ולא במה שאסור בלא"ה ולכך אף דעל היתר שכתבנו מכח אאחע"א יש לפקפק עוד די"ל כיון דנתבטל החלב ופקע איסורו שוב נתעורר איסור דם דמצא מין את מינו וכמ"ש ביבמות דאיסור אחות אשה מתלי תלי וקאי מ"מ בנדון דידן מותר מטעם הנ"ל דהוי רק דרבנן ולא גזרו רק בהיתר ולא באיסור בלא"ה וכיון דמה"ת לא בעינן ס' רק נגד החלב רק מדרבנן בעינן ס' גם נגד הדם וא"כ הוי ספק דרבנן כזו היתר זה שכתבנו:
+
+Siman 177
+
+מה שרצה לפרש כוונת הש"ך בסי' ק"ה ס"ק כ"ה מ"ש אפי' לא נמלח הכוליא שתמהו עליו דא"כ בלא"ה בעינן ס' נגד הכוליא ורו"מ רצה לפרש הכונה דאי משום דם הוי די בסמ"ך נגד אחד מהם דאיסורין מבטלין זא"ז אבל כיון דהכוליא נמי נאסר מכח חלב בעינן ס' נגד שניהם עכ"ד. והנה מ"ש במכתבו דחלב הכוליא גדול כמו הכוליא ז"א דבחוש ניכר דאינו אפי' כמחצית הכוליא מיהו משום הא לא הוי דיחוי לדבריו דעכ"פ עתה בעינן ס' נגד שניהם אך ז"א דמלשון הרמ"א שכתב שצריך ס' נגד הכוליא וכן מלשון הש"ך מבואר דא"צ ס' רק נגד הכוליא ולא נגד שניהם ובודאי כן הוא כי מלבד דאפי' בשאר דברים אף דאיסורן איסור אחד אם חלוקין בטעמן ראוי שיהי' די בסמ"ך נגד אחד מהם לדידן דקיי"ל בתר טעמא אזלינן רק גם אם נאמר כדעת החוו"ד בסי' צ"ח שרוצה לומר דבעינן ס' נגד שניהם היינו אם עכ"פ איסור כ"א הוי מצד עצמו כגון ב' כזית מנבלה וטרפה רק משונין בטעמן אבל אם האחד היתר ואינו נאסר רק מכח השני האיסור לו יהא דהוי איסור דבוק ואמרינן חנ"נ מ"מ אין שייך לומר דצריך ס' מגוף יותר החתיכה הנאסרת דהרי סוף סוף אין כאן רק כזית חלב ואנן דאמרינן חנ"נ הוי רק דמשערין כאלו כל הכזית חלב נבלע בבשר אבל לא שייך להיות נדון כאלו החלב בפ"ע והבשר בפ"ע דהרי הוי תרתי דסתרי אהדדי אם משערין כנגד החלב הרי הבשר היתר ואם משערין כאלו החלב נבלע בבשר א"כ אין כאן חלב ודי בסמ"ך נגד הבשר ולכך דייק הרמ"א והש"ך דצריך ס' נגד כל הכוליא אבל לא נגד החלב והכוליא רק אם יש ס' נגד הכוליא בלי בשר ויש ס' נגד החלב בלי הכוליא די בזה ולא בעינן ס' נגד שניהם ובפרט אם חלוקין בטעמן ג"כ אז ממ"נ אם נלך בתר הטעם אין כאן טעם איסור ואם בתר האיסור אין כאן רק כזית חלב וכיון דחנ"נ דרבנן בשאר איסורין לא החמירו רק דצריך ס' נגד כל ההיתר אבל לא נגד שניהם כנ"ל נכון ולכך לא פרשו האחרונים כוונת הש"ך כפי פירושו כנלפענ"ד ואם נאמר דהאחרונים לא ס"ל כמ"ש דבחלב ליכא איסור דם רק ס"ל דגם בחלב יש דם פשיטא דלא ק��ה למה לא פרשו הם כן דברי הש"ך כיון דמשני לבדו נמי צריך ס' נגד שניהם רק אף גם אם נימא כמ"ש דבחלב ליכא איסור דם מ"מ לא פרשו כן מטעם הנ"ל:
+
+Siman 178
+
+מה שהעיר על הש"ך סי' ק"ה ס"ק י"ז מ"ש בשם מהרא"י שאף בב"ח אם נגעה בחתיכה אחרת כיון דאין איסור בלוע יוצא בלי רוטב מותרות האחרות דהוי כמו בגד כלאים שאסור כל הבגד ואם נחתך ממנו מקצת מותר עיי"ש ותמה רו"מ דמה ראי' דשם אין איסור בגוף הבגד רק על הלובש. הנה תמה אני מה ראה איסור על החתיכה של בב"ח יותר ממה שיש על הבגד כלאים אטו הבשר הוי בר דעת ועליו האיסור הרי אין האיסור אלא על האדם האוכל שלא לאכלו ולא להנות ממנו ובבגד נמי הוי כן שהבגד נעשה איסור שאין האדם רשאי ללבשו ובכלאים נאמר האיסור על הלובש לא תלבש שעטנז ובב"ח נאמר נמי על האדם לא תבשל גדי בחלב אמו ואף הך קרא דהכונה לא תבשל לאכול הוא נמי הוי אזהרה על האדם ואף דבב"ח אסור בהנאה וכלאים מותר בהנאה זה הוי הכתוב בפ"ע אבל מ"מ גם איסור הנאה חל רק על האדם והכל הוי איסור גברא רק נדרים הוי איסור חפצא כמ"ש הר"ן אבל כל איסורי תורה הוי איסור גברא וז"פ:
+
+Siman 179
+
+שא' בכבד שנצלה אצל האש ונגע בקדרה שיש בה חלב ג"כ אצל האש. הנה מ"ש בשם החו"ד סי' ע"ו סק"ב בשם הפמ"ג כבר הראיתי שלא נמצא כן בפמ"ג ובאמת עיקר חידושו בשם הפמ"ג הוי לומר דבכ"ח לא שייך לומר משריק שריק והיינו לענין איסור דם אבל לענין בב"ח י"ל לכאן ולכאן י"ל דבזה פשיטא לי' דאסור דלא שייך לומר משריק שריק בשאר איסורים או להיפך י"ל דבשאר איסורים כגון בב"ח יחשב כבד דבר יבש ואין אסור רק הקדרה ולא המאכל רק התם לענין דם מיירי וכיון דיש חשש דפלט דם א"כ הוי דבר רטוב לכך אוסר התבשיל אבל היכא דכבר נפלט דמו לענין בב"ח דבטעם תליא מלתא י"ל דהוי כבד דבר נגוב לגמרי ואינו אוסר רק הקדרה דהוי כ"ק והתבשיל מותר. והנה ראיתי ברו"מ דברים מהופכים דפשיטא לי' דהקדרה והתבשיל אסורים והכבד מספקא לי' אם אינו נאסר רק כ"ק כיון דהוי דבר נגוב לגמרי והוא דבר מהופך דדבר נגוב לגמרי יותר יכול להיות נאסר מלהיות אוסר לאחרים וא"כ אם הוי כבד דבר נגוב לגמרי הוי ראוי שלא יאסור רק כ"ק היינו הקדרה דהוי תמיד במקום קליפה וכיון דאינו נאסר רק כ"ק אין הקליפה אוסרת חברתה כידוע וא"כ הוי מסתבר יותר שיהי' התבשיל מותר מן הכבד. ומה דמספקא לי' אולי מחמת התבשיל כיון דהוי דבק עם הקדרה נחשב רוטב והביא סמיכה לזה מהחוו"ד גבי נטבנ"ט שכתב דבמקושר לא שייך נטבנ"ט. אין לו ענין זה לזה כלל דבשלמא לענין נטבנ"ט הטעם דהוי טעם קלוש ולא נחשב טעם בזה אמרינן דזה אינו רק כשנפסק מן השורש אבל היכא דמחובר אל השורש ולא נפסק מן השורש לא נקלש טעמו אבל לענין שיהי' רוטב מה בכך דהוי מחובר סוף סוף הקדרה מפסקת וכן משמע גבי קדרה רותחת שהעמידה על צונן בס"ס צ"ב אף דדעת מהרש"ל דבצלול לא שייך דין כ"ש בהא לא פלוג. מיהו להלכה אני מורה כה"ג לאסור הכבד והתבשיל וטעמא דידי חדא דנראה דדבר נגוב לגמרי לא נחשב רק פת אבל בשר וכבד יש בו לחלוחית ושמנונית ובפרט אם הוא אצל האש דאז מזיע תמיד כנראה ובפרט דנעשה כדי לפלוט א"כ יוצא ממנו דם ורוטב א"כ לא הו"ל דבר נגוב לגמרי ועוד אף אם נקל בנגוב לגמרי בקליפה היינו אם אינו אצל האש אבל אם הוא אצל האש אז כמו דלא אמרינן תתאה גבר כל שהוא אצל האש כן ה"נ אף בדבר נגוב אוסר לגמרי לדידן דקיי"ל דאסור כולו בצלי לכך ראוי לאסור הכבד והחלב לגמרי:
+
+Siman 180
+
+הנה בדין אם כבד אצל האש נגעה בקדרה של חרס מבשר העלי��י בתשובה לק' טרנפאל לחלק דאם הקדרה רותחת אסורה ואם צוננת מותרת וקדרה של מתכת בכל ענין מותרת:
+
+Siman 181
+
+מה שהעיר על הר"ן שכתב דבאינו מכוין לבטל לא שייך דאין מבטלין איסור לכתחלה ועז"ה ממ"ש בפ' שלוח הקן דלא אמרה תורה שלח לתקלה והמשל"מ פ"ז ממעילה פי' הכונה מכח אין מבטלין איסור לכתחלה והרי כאן אינו מכוין לבטל רק לקיים מצות שלוח. הנה לא ידעתי למה הרכיב הדעות יחד הר"ן לא כתב זה רק לדידן דקיי"ל דאין מבטלין איסור לכתחלה הוי רק דרבנן לכך בדרבנן יש לחלק בין מכוין לבטל או לא אבל להמל"מ דמפרש כונת הש"ס דלא אמרה תורה שלח לתקלה מכח אין מבטלין איסור לכתחלה הוא אזיל ודאי להסוברים דאין מבטלין איסור הוי מה"ת להך שיטה ודאי אין חילוק בין נתכוין לבטל או לא. ואם באנו לקיים פי' המל"מ בש"ס ולקיים דעת דס"ל דאין מבטלין איסור הוי רק דרבנן הי' נ"ל סברא אחת לומר דהנה יש לנו ב' עניני רוב אחד אם נתערב איסור והיתר יחד והרוב היתר דהאיסור בטל ברוב ויש רוב אחר דהיינו שאינו מעורב האיסור עם ההיתר רק אם יש בעולם כמה דבר היתר ואחד יש בעולם איסור אז אמרינן כל דפריש מרובא פריש והוא מן הרוב היתר וכמו רוב בהמות כשרות ולפ"ז הנה דעת השטמ"ק בב"מ דף ט' גבי קפץ אחד מן המנוין לתרץ קו' התוס' דלבטל ברובא ותי' השטמ"ק בשם הרא"ש דרוב אינו מטעם ודאי רק ספק רק דהתורה התירה ספק כזה אבל מ"מ עשירי ספק נקרא עיי"ש. והנה התוס' שלא תירצו כן מוכח דס"ל דרוב הוי ודאי לא ספק ולכך נ"ל להכריע כך דהך ספק דהאיסור וההיתר לפנינו והוי רובא דאיתא קמן והאיסור נתערב בו זה הוי מכח ודאי וכיון דודאי מותר מה"ת הי' מותר לבטלו רק מדרבנן אסור אבל היכי דאין הרוב לפנינו וכן האיסור אינו לפנינו ואינו מעורב רק דנאמר כל דפריש מרובא פריש והרוב ליתא קמן נהי דברובא דליתא קמן נמי אזלינן בתר רובא כדיליף בחולין זה הוי רק ספק רק דהתורה התירה ספק זה ולכך בזה שפיר אסור לעשות כן מה"ת דנהי דהתורה התירה ספק זה מ"מ אין עושין ספק לכתחלה ולכך בזה דהוי אסור מה"ת אין לחלק בין מתכוין לבטל או לא ולכך הר"ן מיירי ברובא דאיתא קמן והאיסור מעורב בהיתר כיון דזה הוי רק איסור דרבנן שפיר מחלק בין כוון לבטל או לא אבל הש"ס מיירי ברובא דליתא קמן דבזה אין הרוב ודאי רק ספק בזה אסור מה"ת לכך שפיר קאמר דלא אמרה תורה שלח לתקלה וזה נכון בעזה"י:
+
+Siman 182
+
+ע"ד שאלתו הנה מ"ש רו"מ דהמעשה כך היתה באשה שהי' לה שפחה נכרית ונתנה לה ב' חתיכות בשר אחת שלא נמלחה לצורך עצמה ואחד שנמלח לצורך הבעה"ב וכשנתנה השפחה החתיכות לקדרות לא ראתה הישראלית רק בשעת הבישול עמדה האשה אצלה. והנה זה פשוט דחיישינן לאחלופי ובס"ס קל"ד בש"ך ס"ק י"ט מבואר דאף במסלפ"ת אפי' באיסור דרבנן באתחזק איסורא אין עכו"ם נאמן ונמצא לפ"ז דנתערבו החתיכות למפרע בשעת הנתינה לקדרות ואתחזק איסורא ובכה"ג ודאי לא אמרינן תולין וכמ"ש הש"ך. הנה מ"ש רו"מ לפשיטות שאין מסלפ"ת נאמן בזה אין בזה דבר ברור די"ל דהתם בסי' קל"ז הוי דבר שאינו בידו אף דבידו להכשיר מ"מ זה הוי ע"י טרחא וכל מה דהוי ע"י טרחא הוי כדבר שאין בידו ומה"ט לא נחשב דשיל"מ אף דאפשר בהגעלה וה"ה מה"ט לא נחשב בידו כיון דהוי ע"י טרחא או הוצאות עי' באשל אברהם בפמ"ג או"ח סי' תל"ז ולכך הוי אתחזק איסורא ול"מ מסלפ"ת אבל דבר דהוי בידו בלי טרחא י"ל דזה הוי כמו לא אתחזק איסורא וכדמשמע במג"א ס"ס תל"ז גבי קטן וא"כ ה"נ מה לי אם תשים בקדרה זו או זו לכך הוי כדבר שבידו ומהני מסלפ"ת והתם במ��יחה י"ל דזה הוי נמי ע"י טורח וחסרון מעשה כיון דמוקמינן כל דבר בחזקת שלא נעשה מעשה וכמ"ש המל"מ אפילו לענין ספק דרבנן וכן אפילו באיסור א"א בספק קיום התנאי אמרינן כן וא"כ הוי כאן ב' חזקות חזקת איסור וחזקת שלא נעשה מעשה ונגד ב' חזקות ל"מ בידו וי"ל דלכך ל"מ בהכשר כלים מסלפ"ת אבל בחד חזקה י"ל דמהני מסלפ"ת אם הוי בידו גם י"ל דזה באמת הטעם עכו"ם אנקיותא קפדי ולא נחשב זה לו לטורח ושוב נאמן מכח דהוי בידו ולכך אין זה ברור דל"מ בזה מסלפ"ת ויש לדבר בזה הרבה אם זה נחשב מסלפ"ת כיון דהיא בבית ישראל ויודעת שהאיסור והיתר תלוי בזה גם לפמ"ש עתה המעשה ל"ה צריך לומר מכח אתחזק איסורא דאף אם הי' נותנין לה רק חתיכת היתר ולא ראו אותה הרי הוי בשר שנמצא ביד נכרי דאסור בלא"ה והוי כגופו של איסור דהוי בשנמ"ה וכמ"ש הש"ך בסי' ק"י דאף המקילין בסי' קי"ח היינו רק אם אין נותנין לו הבשר בידו רק שמניחין הקדרות על הכירה והנכרי נשאר שם אבל ליתן הבשר ביד נכרי ודאי הוי בכלל גזרת חז"ל בבשר שנמ"ה ונמצא ביד נכרי דאסור לכ"ע ודין דס"ט בנכרית ששמה הבשר בקדרה מיירי שמכירין הבשר בט"ע וליכא חשש אחלופי רק חשש שלא הדיחה אותו וכ"ז ברור:
+
+Siman 183
+
+נשאלתי בחלה שנפלה לתבשיל בשר ולא הי' בו ס' ואח"כ נפלה לתבשיל בשר ולא הי' בו ס' והי' של אדם אחד אם אמרינן בזה כיון דהוי ספק אם פלטה טעמו בראשון או בשני וא"כ הוי דינו כל שנכנס בספק מסייע לבטל או לא וחנ"נ לא שייך בחלה כמ"ש האחרונים. והשבתי דאינו דומה כעוכלא לדנא דלא אמרינן כל שנכנס בספק רק אם הספק אם נפל לזה או לזה בזה כיון דתיכף בלידת הספק נכנסו שניהם בספק אז לידת הספק מצרפן יחד והוי כאלו כבר נתערבו ובטל בסמ"ך אבל בזה אין הספק נולד יחד דתחלה נולד ספק אחד בקדרה הראשונה ועדיין לא נצטרף השני' א"כ כבר נאסרה הראשונה שוב אף דאח"כ נפל לשני' ונעשה שניהם ספק אין דינם כמצורפין כיון דבתחלת הספק לא נכנס השני' עמה בזה נדון כל חד בפ"ע וז"ב ופשוט לדינא:
+
+Siman 184
+
+נלפענ"ד דין חדש דס"ס לא אמרינן רק היכא דבצד אחד איכא ס"ס ובאידך ליכא ס"ס בזה אזלינן בתר הך צד דאיכא ס"ס אבל אם שני הצדדים שוים בשניהם יש ס"ס שוב נדון כמע"מ ונחשב רק לספק אחד והדר דינו דספקא לחומרא וכעין דאמרינן בספק דרבנן להקל אם יש להקל לכאן או לכאן מחמרינן בשניהם כן ה"נ הדין בס"ס והדמיון לזה ומה אמינא לה במה דאמרינן במס' שקלים ובקידושין נ"ב בבהמה שנמצאת מהלאה למגדל עדר וכמדתה לכל רוח זכרים עולות נקבה זבחי שלמים והנה רש"י פי' בקידושין מכח דבירושלים רוב בהמות קדשים. ונשאלתי מתלמידי דאף דרוב קדשים הרי איכא מיעוט חולין וגם חזקה דמעיקרא דאף הבהמה של קדשים עכ"פ קודם שהוקדשה חולין היתה וא"כ ראוי לאוקמא אחזקה דמעיקרא א"כ נימא סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא והשבתי דלק"מ דזה עצמו כוונת רש"י באמת מכח ספק רק דלולי הרוב הי' ראוי לילך בתר חזקה דמעיקרא להתיר ולכך כתב רש"י כיון דבאמת רוב קדשים א"כ אף דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה עכ"פ שוב הוי פלגא ופלגא וספקא דאורייתא לחומרא אך אי נימא כוונת רש"י כן תקשה מה פריך הש"ס בקידושין אטו זכרים הוי עולות זבחי שלמים לא הוי ומה בכך דהוי אף זבחי שלמים מ"מ רשאי להקריב עולה מכח ס"ס שמא חולין לגמרי ושמא עולה ובכל דוכתא ס"ס לקולא ובשלמא כפשוטו דרוב קדשים א"כ שפיר דלא מהני ס"ס נגד הרוב דאף אי נימא דס"ס אלים טפי מרוב היינו היכא דשני הספקות סותרים להרוב אז ס"ס עדיף אבל היכא דרק ספק אחד סותר להרוב והשני אינו סותר כגון הכא דספק חולין לבדו הוי נגד הרוב בזה כיון דהוי דבר שאינו מצוי אין מכניסין אותו לס"ס כיון דהוי הרוב להיפוך כמו שמוכח בכמה דוכתא שדבר שאינו מצוי לא נחשב לספק אבל לפמ"ש דהוי רק מכח ספק דהוי כמע"מ א"כ שפיר קשיא דהוי ס"ס שמא חולין ושמא עולה אך באמת א"ש דבזה לא שייך ס"ס דגם להיפוך נימא להקריבנו שלמים דספק הוא שמא חולין ושמא שלמים וא"כ גם בשלמים איכא הך ס"ס וכיון דהדר בשניהם הוי ס"ס זו הדר הו"ל מע"מ ושקזלין וראוי לחוש לחומרת שניהם ובזה נדחה ג"כ מה שהקשה הפ"י בחידושיו דנימא סמוך מיעוט' דחולין למחצה עולות והו"ל שלמים מיעוטא וזה לק"מ דלא אמרינן סמוך מיעוטא רק אם בצד השני ליכא למימר כן כגון סמוך מיעוטא מפילות למחצה נקבות והו"ל זכרים מיעוטא דלהיפוך ליכא לצרף מיעוט מפילות למחצה זכרים דאדרבא הנפל פוטרה מיבום והזכרים מחייבה אך כאן כמו שיש לומר בעולות כן גם בשלמים נימא כן סמוך מיעוטא דחולין למחצה שלמים והו"ל עולות מיעוטא וא"כ כיון דסוף סוף איכא למימר כך ואיכא למימר כך הדר הו"ל שקולין וראוי לחוש לחומרת שניהם כן נ"ל שבכה"ג לא שייך סמוך מיעוטא לפלגא וכן ס"ס לא מהני בהך גונא רק דינו כשאר ספק תורה ולחומרא ובחי' לקדושין כתבנו ראי' לדברנו הנ"ל. שוב עיינתי בתוס' נדה כ"ז מוכח שם דאף אם סותרין רק ספק אחד נמי לא מהני עיי"ש במהרש"ל ומהרש"א אך לפמ"ש י"ל דרק היכא דהוי נגד החזקה לא מהני ס"ס אבל כל שאינו כנגד החזקה בעינן שיהי' ב' הספקות סותרין זא"ז אבל בלא"ה הוי ס"ס עיי"ש ודו"ק:
+
+Siman 185
+
+שא' בדבר המאקוראניס שנתחדשו בעירו בפאבריק של אדונים הנה אין דעתי נוחה להיתר אפי' הי' היתר גמור כי בזה"ז כל העולם נדון כבקעה וראוי לגדור בו גדר ולא לפרוץ ואין להתיר בזה שום חדשות דיבואו לומר דהתרנו פת נכרים ויהי' זילותא וח"ה ובפרט דיש בזה חשש איסור אחד לדעת הר"ן והטור הובא בש"ך סי' קי"ב סק"א דאף עיסת נכרי אסור ואף דאנן קיי"ל בש"ע דאינו אסור רק פת נכרי מ"מ למה לנו להכניס בזה לכתחלה ועוד כיון דנאפה מעט נהי דאינו נאפה לגמרי מ"מ י"ל כיון דעכ"פ נאפה מעט והוי שליש אפייתו נמי אסור לכ"ע ולמעט בפלוגתא עדיף וי"ל דבתחלת אפייתן נאסר מיד וגם יש לחוש אולי יערבו בו חלב נכרי כדי למתק אותם ואף אם יעמדו איש נאמן זה לא מהני רק לדבר הנמכר רק במקומו אז בזה אם לא יהי' מחזיק הנאמן לא יקנו אבל בדבר הנמכר לכמה עיירות מה יועיל זה למחר ידחה איש הנאמן והעולם לא ידעו מזה ויקנו לכך אין זה רפואה לחשש האיסור וגם נהי דבש"ס ופוסקים מוכח דהנכרי אינו מכוין להכשיל מ"מ זה בדרכי העולם תלוי הדבר ובזמניהם דעכ"פ הגוים היו מחזיקין באמונתם הי' בהם חזקה דלהכשיל לא יכוין אבל בדורות הללו גם ביניהם רבו האפיקורסים שאין להם אמונה כלל אלו נחשדים גם להכשיל לכך נהי דאם נזדמן דרך מקרה אין בידנו להחמיר נגד הש"ע מ"מ להתיר דבר חדש ולמכרו לרבים תמיד אין ראוי לעשות בימים הללו לכך לא אצטרף בזה להיתר גם רו"מ ימנע:
+
+Siman 186
+
+אשר שאל למה העולם נהגו היתר בזאפרין מה שקצת הראשונים מחמירין הנה מה זו שאלה למה לא נראה לו דברי הש"ך בסי' קי"ד מ"ש ע"ז היתר וכדאי הש"ך לסמוך עליו ואני מוסיף ע"ד הש"ך כיהודה ועוד לקרא דאף דאין בזאפרין גופו ס' או רוב מ"מ כיון דזאפרין אינו נאכל בעינא רק בתוך מאכל ומעט ממנו נותנין למאכל א"כ בהמאכל ודאי הוי ס' הן נגד הבשר יבש הן נגד היין שמזלפין עליו ואף אם הוי בו ס' רק נגד אחד הרי קיי"ל איסורין מבטלין זא"ז ואין זה בכלל מבטל איסור לכתחלה כי אין כוונתו לבטל האיסור רק על הזאפרין והם עצמן היתר ואף דדעת הטו"ז דגם באין דעתו לבטל האיסור נמי אינו מותר רק בא"א בע"א וכאן הוי כא"א בע"א כיון דא"א להשתמש בזאפרין רק ליתנו למאכל וגם הטו"ז מיירי ביש בו ודאי איסור ובזאפרין הוי רק ספק וכמ"ש הש"ך ודאי מותר באין כוונתו לבטל לכך נראה דמותר לאכול ממנו בלי חשש ופקפוק והנח לישראל אם אינן נביאים הם בני נביאים ומה גם דהחשש בשר יבש אם יכירנו ודאי יסירנו ואם הוא באופן דהוי דק כל כך דאינו ניכר בינו לבין חוטי זאפרין אז כיון דהוי יבש ודק כ"כ אין בו עוד טעם כלל והוא כעפרא דעלמא וחשש יין הנה אם הי' מזלפין עליו יין הי' בו ריח יין וכיון דאין בו ריח כלל מוכח דלא זלפו עליו יין ולכך אין בו חשש כלל:
+
+Siman 187
+
+במ"ש בסי' קט"ו סע"ב בהג"ה ואם ראה עשיית הגבינה ולא ראה החליבה וכו' מאחר שעשה ממנו גבינות וכו' הנה מלשון הרב רמ"א משמע שאף שאין ידיעה שבשעת החליבה הי' דעתו לעשות ממנו גבינות ולא שמעו ממנו כלל רק כיון שבסוף חזינן שעושה ממנו גבינות אמרינן כיון שעתה עושה מסתמא גם מעיקרא דעתו לכך הי' אך הש"ך כתב בפשיטות שלא מהני רק אם הי' ידוע בשעת החליבה שדעתו לעשות ממנו גבינות עיי"ש ולפענ"ד לשון הרמ"א לא משמע כן והדין עמו שהרי מצינו פלוגתא בזה בב"ב ובחולין דרשב"ג ס"ל בכל דבר אמרינן הוכיח סופו ע"ת כגון במזכה ע"י אחר או גבי חישב לע"ז במס' חולין ונהי שרבנן פליגי וס"ל דלא אמרינן הוכיח סע"ת מ"מ אנן קיי"ל בסי' ד' דהוי זבחי מתים א"כ נראה דהיינו דוקא היכא שמתחלה הי' בחזקת היתר בודאי או בחזקת המקבל דמסתמא ניחא במתנה דזכות הוא לו כל שלא שמענו שמוחה אח"כ ומכ"ש במחשבת ע"ז שאין לחשוש מתחלה שהתכוין לע"ז כל שלא שמענו ממנו לכך אף אם אח"כ שמענו ממנו ס"ל לרבנן דלא אמרינן הסע"ת אבל הכא אף קודם שראינו שעשה גבינות ג"כ י"ל שדעתו לעשות גבינות גם אף אם אין דעתו לגבינות ג"כ הוי רק ספק איסור ויכול להיות שבלא"ה לא עירב בי' דבר טמא לכך בכה"ג לכ"ע אמרינן הסע"ת ואם אח"כ חזינן שעושה גבינות אמרינן שבודאי מתחלה התכוין ג"כ לכך ומותרין. ועוד נראה להמתיק הדבר יותר דהרי אזלינן בכמה דוכתא בתר השתא כדקיי"ל בכמה דוכתא דכל הטומאות כשעת מציאותן וכן אף בממון יש פוסקים דהלכה כר' נתן דאזלינן בתר השתא ועיין בטו"ז סי' א' ובחו"מ רנ"א ואף החולקים ופוסקים כרבנן דלא אזלינן בתר השתא היינו מכח חזקת ממון וחזקה דמעיקרא אבל בלא"ה מודים דאזלינן בתר השתא ולפ"ז הא דס"ל לרבנן במזכה ע"י אחר דלא אמרינן הסע"ת והרי התם חזקת ממון דמרא קמא מסייע לחזקה דהשתא וא"כ נלך בתר השתא כיון דהשתא לא נתרצה ה"ה מעיקרא אך נראה דחזקה דהשתא לא הוי רק אם יש כאן לפנינו מעשה ממש אז כיון דמעשה אלים בכל דוכתא לכך אמרינן מדהשתא כן הוי מעיקרא ג"כ כן אבל ע"י מחשבה ודיבור בעלמא לא אלים דיבור ומחשבה לילך בתר השתא לומר מדעתה הוי כן מעיקרא הוי ג"כ כן והטעם דדיבורא בעלמא מקרי ואמר היום כך ומחר כך ודומה לחזקה העשוי' להשתנות דלא מהני אבל מעשה מסתמא כמו שהוא עכשיו כן הוא מעיקרא ואף אם עושה המעשה ברצונו ג"כ אמרינן כן דמעשה לא עביד לעשות רק אם הי' דעתו מתחלה לכך ולכך אם יש כאן מעשה ממש ודאי אזלינן בתר השתא וע"י מעשה מודים רבנן דאמרי' הוכיח סע"ת ולכך הכא אם חזינן שהנכרי כעת עושה גבינות אמרינן הסע"ת ומעיקרא לכך התכוין סתמא ובפרט כיון דבלא"ה הוי רק ספק אם עירב חלב טמא אף אם לא התכוין לגבינות לכך כ�� כה"ג בודאי אזלינן בתר השתא ומותר כנלפענ"ד דלא כהש"ך:
+
+Siman 188
+
+שא' היות כי שלחו ממקומות הרחוקים אויפטראג לסוחר אחד שיקנה שומן חזיר בגינו והסוחר נפשו בשאלתו אם יש איזה היתר לקנות השומן ע"י א"י. הנה לפענ"ד זה איסור גמור דענין סחורה אינו כשאר לאוין שבתורה התלוין אקרקפתא דגברא שאדם לא יעשה כן אבל ע"י נכרי אין איסור בדבר אבל איסור סחורה הוי כאן איסור הנאה ובודאי באיסור הנאה אין חילוק בין אם נהנה בעצמו או ע"י נכרי והכל אסור כן ה"נ בזה רק דבזה חלקה התורה וגלתה דהדברים מותרים בהנאה אך היינו אם נזדמנה לו אבל לעשות ממנו סחורה נשארו באיסוריהן דכתיב והי' בהווייתן יהא עיין בפ"ב דפסחים בסוגיא דחזקי' ור"א (וביאור הדבר דהש"ס כ"ג פריך והרי שרצים וכו' ומשני ש"ה דכתיב לכם שלכם יהא ופריך א"ה אפי' לכתחלה נמי וכו' ומשני דכתיב יהי' בהווייתן יהא וא"כ משמע דהש"ס רוצה לומר דלגמרי יהי' אסור בהנאה מדכתיב לא יאכל רק דמשני דכתיב לכם ופריך א"ה לכתחלה ומשני דכתיב יהי' וא"כ משמע דלענין לכתחלה נשאר כדס"ד מעיקרא דאסורין בהנאה וא"כ משמע דמה דאסורין לסחור בהם היינו מכח איסור הנאה וכיון דהוי מכח אה"נ אין לחלק בין ע"י עצמו או ע"י נכרי) לכך איסור סחורה הוי כעין איסור הנאה שלא יהנה מזה דרך מו"מ לכן אין חילוק בין ע"י נכרי או לא וראי' לזה ממ"ש התוס' בסוכה ל"ט ד"ה וליתיב לי' וכו' ולא משכחת לה שיהי' כולן שוין לענין סחורה אלא כה"ג דבהדיא כתיב או מכור לנכרי עיי"ש ומה ראי' דלמא מיירי או מכור לנכרי ע"י שליחות לנכרי (דהרי התוס' לא הביאו ראי' מקרא לאיסור סחורה רק להיתר דהיכא דנזדמנו לו מותר דבהדיא כתיב או מכור לנכרי ולא משכחת לה איסור סחורה רק כה"ג ומנ"ל כן דלמא אדרבא בנזדמנו לו אסור לעשות בו סחורה ומ"ש או מכור לנכרי היינו ע"י נכרי ומנ"ל דאיסור סחורה בכולהו היינו אם קונה ומוכר ובע"כ מוכח דאין חילוק וכו') וכן מן הש"ס דשם דקאמר לא רצה ליתן לו במתנה מבליע לו דמי אתרוג בלולב וכו' ולמה לא קאמר דיתן לו ע"י נכרי או קטן וכדומה ובע"כ דזה אינו ענין לשליחות כלל רק כל דהוי עבורו נחשב סחורה וסמך לזה מה דאמרינן בעלמא זוזי דאנשי אינהו עבדי לי' סרסרותא כן ה"נ כיון דהוי ע"י מעותיו נחשב לו סחורה ואסור כן דעתי נוטה. שנית להנ"ל. מ"ש דא"כ יהי' אסור גם להיות סרסור או שאר הנאה. זה לק"מ כיון דכתיב לכם להיתר הנאה ויהי' לאיסור הנאה א"כ מסרה התורה הדבר לחכמים לעשות כפי מה שיראו בעיניהם והם אמרו והם אמרו דאינו אסור בזה רק דרך סחורה ומו"מ אבל מ"מ איסור סחורה ומו"מ הוי מטעם הנאה דכדרך זה אסור בהנאה שלא ירויח בהם דרך מו"מ ובפרט דכיון דכתיב לכם א"כ בנזדמנו מותרין לו אם יאסרו שאר הנאות יהי' כחוכא ואטלולא דמאן מפיס אם הוי נזדמנו או לא ונתת דבריך לשיעורין אבל אם אסרו רק לסחורה יש לדבר שינוי והיכר דלדרך מו"מ אסור ונזדמנו מותר ודרך סרסרות בלא"ה לק"מ דזה הוי הנאה דמעלמא ולא מגופן ולשון יהי' בהווייתן אינו משמע רק לאסור הנאה דמגופן ולא הנאה דעלמא שנותן לו המוכר שכר על שהמציא לו קונה וכדומה והוי הנאה מן המוכר ולוקח שעשה להם טובה ולא הנאה דמגוף האיסור הנאה אך הנאת הריוח הוי הנאה דמגופן זה אסור מכח יהי' ושאר הנאה אף דהוי מגופן זה א"א לאסור כיון דבנזדמנו מותר א"כ מאן מפיס אבל דרך מו"מ וסחורה הוי ההפרש ידוע וניכר ולעולם הוי מטעם הנאה [ובזה י"ל מה שהקשיתי בחידושי לב"ק ו' במה דפריך שם השתא מי אית לי' למזיק כמה נבלות יהיב לי' דאמר מר יש��ב לרבות אפי' סובין והקשיתי להסוברים דאיסור מו"מ דנבלות הוי ד"ת א"כ מהו פריך הרי י"ל דנבלות גרוע ומה דומיא הוי בזה לסובין. ונראה די"ל דדבר זה אם הוי איסור סחורה ד"ת או דרבנן תליא בפלוגתא דחזקי' ור"א דלר"א כיון דלא יאכל משמע איסור הנאה א"כ נהי דאפקי' רחמנא ממשמעותי' וכתבה לכם מ"מ לענין איסור לכתחלה הוי מה"ת מלשון יהי' והוי דרשא גמורה אבל לחזקי' דס"ל דכ"מ שנאמר לא יאכל הוי רק איסור אכילה וכו' לדידי' י"ל דהוי רק אסמכתא ומן התורה מותר לעשות בו סחורה ולכך התם בב"ק י"ל דפריך לחזקי' ולדידי' שפיר הוי איסור סחורה בדברים האסורים רק דרבנן איך יפרש הוא הך ברייתא אבל לדידן דקיי"ל כר"א כמ"ש הרמב"ם בהל' מ"א י"ל שפיר דהוי מה"ת ויש כמה דברים לומר עפ"ז.] ומ"ש לתמוה על קו' הש"ס בסוכה אבאר כוונתי דודאי שם הוי האיסור מצד המוכר לא מצד הלוקח אך כוונתי כיון דעיקר האיסור שם הוי רק מכח לפני עור והרי קיי"ל אלפני דלפני לא חיישינן עיין אהע"ז סי' ה' וא"כ קשה יקנה ממנו ע"י עכו"ם וכיון דאין שליחות לעכו"ם א"כ הוי רק לפני דלפני ואף לפני דלפני אין כאן כיון דאין שליחות לעכו"ם א"כ לא עביד הוא כלום ובע"כ מוכח דכל דרך סחורה וזוזי דאינשי עבדין לי' סרסרותא לא שייך בזה לומר אין שליחות לעכו"ם והמקח הוי לבעל המעות וכאלו הוא בעצמו הקונה והמוכר וכעין דס"ל לכמה בנתן לשליח מעות לקנות והטעה את חברו בחשבון דיש ס"ל דהכל לבעל המעות דהשליח עשה הטעות מ"מ העיקר בתר המעות אזלינן והוי הכל כמעכשיו כן ה"נ בזה כיון דבמעותיו הוא קונה לא שייך בזה לומר אין שליחות לעכו"ם והוי רק חד לפני והה"נ באיסור סחורה וזה ראי' נכונה. וכל הראיות הוא רק לרווחא דמלתא ולפי האמת הדבר ברור דכה"ג לא שייך לומר א"ש לעכו"ם דהתורה עיקר כוונתה שלכתחלה לא ירויח בדברים האסורים מה לי אם נעשה על ידו או ע"י אחר סוף סוף מרויח לכתחלה באיסורין ואין היתר רק מכח ההיתר שכתבתי בשומן חזיר מכבר וזה רק בחלב חזיר מקרביים ולא בשומן הנעשה מן הבשר ומטעם שכתבתי שם. שוב ראיתי בחת"ס מחמיר נמי להיות קונה לנכרי דברים אסורים וגם ע"י נכרי אוסר שם.
+והנה מה שתמה על ראייתי מן התוס' סוכה הנה הראי' שלי ברורה דהרי התוס' לא הביאו ראי' מקרא לאיסור סחורה רק להיתר דהיכא דנזדמנו לו מותר דבהדיא כתיב או מכור לנכרי ולא משכחת לה איסור סחורה רק כה"ג ומנ"ל כן דלמא אדרבא בנזדמנו לו אסור לעשות בו סחורה ומ"ש או מכור לנכרי היינו ע"י נכרי ומנ"ל דאיסור סחורה בכולהו היינו אם קונה ומוכר בע"כ מוכח דאין חילוק בזה בין ע"י נכרי או לא. ומ"ש וז"ל מה שרצה הד"ג לומר דהוי כמו אה"נ הנה קשה לומר וכי אסור לישראל להנות ממנו הנאה של כלום גם וכי אסור לו להיות סרסור בזה ואין לי שום משמעות מהש"ס ותוס' לאיסור בזה. הנה אבאר לו דהרי הש"ס בפ"ב דפסחים פריך והרי שרצים ומשני ש"ה דכתיב לכם משלכם יהא ופריך א"ה אפי' לכתחלה נמי ומשני דכתיב יהי' וא"כ משמע דלענין לכתחלה נשאר כדס"ד מעיקרא דאסורין בהנאה וא"כ משמע דמה דאסורין להסתחר בהם היינו מכח איסור הנאה וכיון דהוי מכח אה"נ אין לחלק בין ע"י עצמו או ע"י נכרי. שלישית להנ"ל. הנה מ"ש רו"מ דאני מודה לו במקצת היכי שהנכרי הקדים לו המעות שמותר ז"א כי זה הוי דוקא אם הנכרי הקונה יודע לשם מי קונה אז שייך לומר דקונה אותו עבור בעל המעות אבל אם אינו יודע א"כ סובר דהישראל נותן לו המעות וקונה אותו עבור הישראל אין היתר רק שיודיעוהו שהוי עבור הנכרי ושהמעות שלו אז מודה אני לו בזה ש��ותר. ומה שהקשה עלי מדברי המ"ב בהל' פסח סי' ת"נ שאין לקנות חמץ לנכרי דאין שליחות לנכרי וכו' ומוכח דלא אמרינן זוזי דאינשי אינון עבדין לי' סרסרותא זה לק"מ דזה דומה למ"ש הש"ך בחו"מ סי' רצ"ב גבי אשלד"ע דהיינו דוקא לחייב המשלח לא לפטור המשלח א"כ מוכח דאף שלד"ע היינו רק שיהי' נחשב גם השליח בע"ד אבל נגד המשלח נחשב שליח ג"כ כן ה"נ בזה ודאי בעלמא אין שליחות לנכרי כלל אפי' נגד המשלח אבל היכא דהוי קני' במעות כיון דבעלמא קיי"ל הכל לבעל המעות ולכך בזה נחשב השליח כבע"ד ונחשב ג"כ כשליח נגד המשלח ובתרווייהו אזלינן לחומרא וז"ב והבן כי קצרתי ושוב ראיתי בשו"ת חת"ס מחמיר נמי להיות קונה לנכרי דברים אסורין עיי"ש וגם ע"י נכרי אוסר שם:
+
+Siman 189
+
+שא' בנדון הסחורה בחלב חזיר הנה אני בתשובותי (טוב טעם ודעת מהד"ג ח"ב) כתבתי לחלק בין בשר חזיר דאסור לסחור אבל חלב חזיר מותר לסחור וא"כ בלא"ה אין בזה איסור אם קונה הקרבים אך אם קונה גם הבשר ודאי אסור לסחור בו אך מ"מ בשאלה דקה' כיון דהאיש אינו קונה רק שליח נראה דאין בזה איסור לא מבעיא אם איסור סחורה באיסורין הוי של תורה ודאי אין לנו רק מה שאסרה התורה להקונה ולא לשליח וסרסור אף גם אם הוי דרבנן מכח שמא יבא לאכול י"ל היינו רק אם קונה לעצמו אז משלו לא בדיל אבל אם קונה לאחרים אז משל אחרים בדיל מינה ואין לחוש שמא יאכל ממנה מיהו עכ"פ יהי' בזה חשש לפ"ע ואף שיהי' נעשה זה ע"י אחר כיון דגם האחר יעבור אלפ"ע י"ל דהוי בזה לפ"ע ועיין משל"מ פ"ה ממלוה שנסתפק ובטוטו"ד מה"ג ח"ב לק' נ"פ הארכתי בזה. גם אף אם לא שייך לפ"ע עכ"פ הוי חשש מסייע ידי עוברי עברה ואסור כך י"ל דאם המו"מ הוי רק בחלב הקרביים מותר להיות סרסור או שליח אבל אם הוי בבשר חזיר ושומן הבא מבשר חזיר אסור להיות ממוצע.
+והנה שאלני הרב החריף מו"ה שלום מרדכי הכהן עמ"ש לחלק בין חלב חזיר לשומן חזיר מרש"י חולין מ"ה ע"ב ותוס' בכורות דף י' דבלשון תורה הוי שומן נמי בלשון חלב. ולק"מ דנהי דלפעמים הוי שומן נמי בכלל לשון חלב אבל לפעמים הוי חלב דוקא הרי הכתוב אומר בפ' צו כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו אם כן יהי' אסור נמי שומן וכן אמר שם אח"כ כי כל אוכל חלב מן הבהמ' אשר יקריבו ממנה אשה לד' ויהי' גם שומן אסור וכן בפ' ויקרא ואת כל חלבו ירים ממנו והקטיר המזבחה ונאמר דבזה יהי' אף השומן בכלל וזה ודאי אינו וכן פ' כל חלב לד' בפ' ויקרא ובע"כ לפעמים סתם חלב הוי רק חלב א"כ ה"נ לחומרא יש לפרש דהכונה רק חלב ולא שומן ובפרט דכאן מוכח כן כיון דהתור' אמרה וכל חלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו ולמ"ל הך אזהרה הרי בלא"ה אסור מכח נבלה וטרפה בע"כ דהוי ס"ד או דנוט"ר לא יחול על איסור חלב וקאי ואכול לא תאכלוהו מכח נוט"ר או להיפוך דאיסור חלב לא יחול על איסור נוט"ר לכך כתיב ואכול לא תאכלוהו א"כ מוכח דזה מיירי מחלב לבד אבל בשומן נוט"ר ודאי אין בו איסור לאו דחלב ובע"כ דזה מיירי מחלב לבד ומוכח כמ"ש וז"ב ונכון:
+
+Siman 190
+
+שא' באחד שנחשד שמוכר טרפות אך לא נתברר הדבר ולא נאסר ועתה נודע ואירע שמכר טרפות אם יש לאסור הכלים למפרע. הנה ודאי דאסורים הכלים למפרע דהנה דעת התב"ש להחמיר בזה דנאסר למפרע ואף דדעת הש"ך להקל מ"מ נראה דהיינו דוקא אם לא איתרע חזקתו תחלה כלל ולא יצא עליו קול וחשש טרפות אבל אם יצא עליו קול תחלה נהי שלא נתברר מ"מ איתרע חזקת כשרות שלו וכיון דנמצא עתה שמכר טרפה ודאי הוי רגל"ד והוכיח סופו ע"ת שהקול הי' אמת ומודה הש"ך דטרפה למפרע ולמעט בפלוגתא עדיף לכך כל מה דאפשר להגעיל יגעיל והכלים הטובים כגון פארצילאן טוב דהוי כעין זכוכית בזה כיון דבלא"ה הוי ספק אם נאסרין כלל לכך אותם ישהא מעל"ע וכלי חרס הפשוטים המה טרפה. שנית לח"א הנה לדינא מ"ש רו"מ שאף האוסרים היינו רק מכח דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת וכו' דבר זה מביא לידי גיחוך וכי אני אסרתי הכלים מכח חשש גבינה או בב"ח אני לא אסרתי רק בשביל חשש בשר נבלה וטרפה והרי בטו"ז סימן קי"ט מפורש דאף בטבח שהוציא טרפה מתח"י אסורים הכלים למפרע וא"כ ממ"נ אם ס"ל להטו"ז דהחשוד על הטריפ' לא חשוד על נבלה וכן נראה בעיני ומצאתיו אח"כ בפמ"ג בש"ד סימן א' א"כ בע"כ מה דאוסר הטו"ז הכלים למפרע הוי מכח חשש טרפה א"כ מוכח דאף במה דליכא חזקת איסור אוסר למפרע ואם ס"ל להטו"ז כדעת הש"ך ביו"ד סי' א' שמוכח ממנו ומראייתו דהחשוד על הטריפ' הוי חשוד על נבלה א"כ ה"נ חשש זה יש בהקצב אולי מכר נביל' או שחט בינו לבין עצמו דהוי שחיטתו נבלה ומכר וסוף סוף דין זה הוי ממש דין הטו"ז והרי הקונים ממנו בשר הי' להבשר הזה חזקת איסור מחיים ושמא הוי נבלה לכך יפה כתבתי כיון דלהט"ז והתב"ש אסורין הכלים לכך אף להחולקים י"ל דביצא קול מתחלה דאתרע חזקתו מאז והלאה גם הם מודים דטריפה ועוד אף אם לא הי' שייך כאן חזקת איסור דבהמה נמי מסתבר כן כיון דטעם המתירין הוי רק מכח חזקת כשרות שלו וכאן מכח הקול איתרע חזקת כשרות שלו וי"ל להיפוך כמו שהוא עתה רשע כן הי' קודם כמ"ש בש"ס דהרי בוגרת לפניך רק דהתם הוי חזקת נערות מקודם וכאן הורע חזקתו לכך הדבר ברור כאשר כתבתי. רק מ"ש רו"מ דיש הרבה קצבים שם בזה יפה אמר ובזה הדין כך דמי שאינו יודע אם לקח מן הקצב הזה לאלו מותרין הכלים מכח ס"ס שמא לא קנו ממנו ואם קנו אלו הי' כשר אבל אלו דיודעים שקנו ממנו במשך זמן הקול והלאה או שרגילים ליקח ממנו הכלים טרפים למפרע ובמ"ש נדחין כל דבריו ובפרט מ"ש דדוקא בהימר הוי כן ולא הוא עיין ט"ז סימן קי"ט ותב"ש דאף ביצא טרפה מידו הדין כן:
+
+Siman 191
+
+שא' בטייא שאהלען של פארצילאן שקנה יהודי אצל אדון א' ולא נשתמש בהם כמו חצי שנה ומכרם לישראל אחר ובא השני לשאול אם מותר להשתמש בהם. הנה אם הורה להשתמש בהם אין מזחיחין אותו ואף דהביא דבנוב"ק חיו"ד סי' ל"ו החמיר בזה מ"מ בפארצילאן אין להחמיר תרי חומרי כיון דרוב תשמישן בכלי שני כי לרוב הפעמים אין שותין בהם רק טייא ובזה אין חשש כלל דרוב כלי עכו"ם אב"י ובטייא אין בו בישולי עכו"ם ואם מערבין בו חלב ספק אם הוי חלב מבהמה הטמאה וחלב נכרי י"ל דאינו אסור רק לישראל גזרו חז"ל זה אבל ביד הנכרים הוא היתר אם נעשה הבליע' ברשותם וגם אם נותנים בהם החלב הוי דרך לשום תחל' הטייא ואח"כ החלב וכיון דהטייא הוי כבר בכלי שני א"כ גם החלב הרותח אינו אוסר ואף דיש מחמירין גם בכ"ש מ"מ באב"י וכ"ש וגם הוי פארצילאן טוב דיש דעות דאינו בולע כלל ודאי יש להקל בזה ובפרט אם כבר קנה כן מן הנכרי הוי בדיעבד ויפה הקיל:
+
+Siman 192
+
+שא' במוזגים שלקחו נשים נכריות לביתם כדי להמשיך את אנשי החיל לשם שיזנו עמהם ורו"מ צועק ע"ז. ואנן נענה ודאי יפה דיבר רו"מ והוא ש"ס ערוך שבועות מ"ז ע"ב שמעון בן טרפון אומר אזהרה לנוקב אחר הנואף שנאמר לא תנאף ופרש"י יעשה לו אפוטרופוס להרגיל לו נשים לניאוף ומדלא פרש"י נשים נשואות רק נשים מוכח דאף בפנויות מיירי והיינו דאף דביאת פנוי' דרבנן מ"מ להיות אפטרופוס לאחר גרע ואל תתמה דהרי ביאת פנוי' דרבנן והרהור בפנוי' אסור מן התור' ו��ה בכלל אמרם ז"ל ביומא דהרהור עביר' קשה מעבירה א"כ ה"נ בזה הוי כן והנה מפרש"י מוכח דאם בא"א מיירי הרי בלא"ה עובר אלפ"ע ולומר דמיירי שהי' יכול ליקח אותם בלא"ה אם כן אינו בכלל עוקב דהרי כשפשר דהוי אפטרופוס להרגיל נשים אצלו משמע דבלא"ה לא הי' יכול לעשות כן וגם לומר דהוי לעבור בב' לאוין הרי כל היכא דאיכא למידרש לא מוקמינן בלאו יתירא לכן טפי מסתבר דהוי אף על פנוי' ומוכח דאף דהוי המעשה היתר מן התור' מ"מ להרגיל גרע א"כ ה"נ לא מבעיא אם הנכריות נשואות דהוי איסור גם לנכרי דאסור להרגיל בזה רק גם אף בפנוי' נהי דגוף הדבר היתר הוא לנכרי מ"מ להיות אפוטרופס להרגיל לאחר גרע מלבד דהדבר מכוער ומביא לידי הרהור דהוי דאורייתא וראיתי בסמ"ג ל"ת קנ"ו העתיק דין זה של העוקב אחר הנואף וכו' ג"כ כלשון רש"י רק נשים ולא א"א וגם נקט שם הגורם ניאוף מוכח דהגורם לבדו הוי שאין לזה ח"ו לעשות כן:
+
+Siman 193
+
+מה שרצה לומר בטעם מנהג העולם שאח"פ כשחוזרין וקונין החמץ עם הכלים מן הנכרי אין מטבילין והביא בשם הנו"ב והחכמת אדם דצריכין טבילה. ענין זה כבר קדמוהו בקו' הסמ"ט שכן תקנו בד"א דצריכין טבילה ומ"ש רו"מ בטעם דא"צ טבילה אין נ"ל כלל בפרט מ"ש בסוף דבריו דאם נאנס פטור הלוה לשלם חס להזכיר מלומר כן דאם הי' הנכרי פטור מלשלם אם נאנס החמץ הוי באחריות ישראל ואף דהוי כמקבל אחריות על חמצו של נכרי בבית הנכרי דמותר מ"מ כיון דהמכירה הוי רק הערמה א"כ גם הקרקע שמוכר לו נמי הוי הערמה ובשלמא לענין החמץ כיון דמן התורה בביטול בעלמא סגי בזה אך זה אם אינו באחריות ישראל אבל אם הוי באחריות ישראל הוי כמקבל אחריות על חמץ של נכרי בבית ישראל דעובר בב"י ואחה"פ אסור בהנאה אם נשאר ביד ישראל לכ"ע וכן מ"ש דהחמץ הוי משכון ביד ישראל ח"ו לומר כן דא"כ נהי דלא קנה משכון עכ"פ הוי באחריותו כדין משכון ואם יאבד יהי' פטור מלשלם וח"ו לומר כן גם מה שתלה הדבר בדין משכנתא כזביני זה אינו דאף אם משכנתא כזביני היינו רק אם הוא ביד המלוה אבל אם הוא ביד הלוה ודאי אינו כזביני וע"כ לא מבעיא הש"ס אם משכנתא כזביני רק אם הוא ביד המלוה אבל אם נשאר ביד הלוה ודאי אינו כזביני למלוה ובפרט אף אם בעלמא משכנתא כזביני היינו אם המלוה ניחא לי' להיות כזביני אבל בחמץ אדרבא הרי הוא מוכרו כדי להוציאו ומבטלו ואיך נאמר דהוי כזביני וחוזר וקונה אותו לכך ודאי לא ניחא לי' להיות כזביני ולזה אין טעמו נכון והטעם שלי כתבתי בתשובה (טוטו"ד מהד"ג ח"ב סי' כ"ב) כיון דהמכירה הוי הערמה רק בחמץ גופו מהני הערמה ממ"נ מדאורייתא בביטול סגי ומדרבנן מהני הערמה אבל בכלים דאינו מבטלן א"כ לא הוי מכירה כיון דהוי דרך הערמה ואזלינן בתר דאורייתא וי"ל עוד דלכך אף מדרבנן לא בעי טבילה והוא משום הכירא כעין שאחז"ל בפ"ק דשבת בי"ח דבר דעשו הכירא בכמה דברים דלא לשרוף עליו תרומה וקדשים כן ה"נ עשו הכירא שלא יטבלו כדי להכיר דהוי המכירה רק ערמה ויעשו גם הביטול ולולי היכר זה אולי יטעו דהוי מכירה גמורה ויסמכו על זה לבד ולא יבואו לבטל לכך עשו הכירא ואין טובלין הכלים כנ"ל טעם המנהג:
+
+Siman 194
+
+ע"ד שאלתו בכלים שמוכרי' המוזגי' יי"ש בפסח אם צריכים אח"כ טבילה. הנה אף שבקונטרס קטן מתיקון הסמ"ע ראיתי שצריך אבל ז"א ולית מאן דחש לזה ולא נהיגו עלמא כן והטעם כיון דכל המכירה הוי רק הערמה רק דבחמץ מהני כיון דבביטול בעלמא סגי א"כ תינח בחמץ אבל הכלים אינן בכלל הביטול וגם אם יבטלם לא מהני דרק בחמץ מהני כיון דבלא"ה אינו ברשותו כמ"ש הר"ן וא"כ שוב הוי המכירה הערמה בעלמא ואינה מכירה לכך לא בעי טבילה. גם י"ל בשלמא בחמץ לא מהני מכירה לזמן כיון דהוא גופו אסור ומכירה לזמן הוי רק קנין פירות ולא כקנין הגוף דמי אבל בכלים דהם מותר רק השימוש בהם בפסח הוי איסור דמרויח באיסורי הנאה בזה הוי די כקנין פירות דהאיסור רק מכח הפירות וא"כ אם מכרן אנן סהדי דהוי כוונתו רק לזמן ואח"כ חוזרין ממילא והקנין לזמן כיון דלאו כקהג"ד לא בעי טבילה וז"ב:
+
+Siman 195
+
+מה ששאל ע"ד הפר"ח בסי' ק"כ שכ' דאם חזר והתיך את הכלי ועשאו מחדש פטור מטבילה דאף שלענין טומאה חוזר לטומאתו ישינה מ"מ פטור מטבילה ועז"ה מע"ז ע"ו ע"א דאר"נ דאפי' חדשים במשמע דהא ישינים וליבון כחדשים דמיא וכו' דממ"נ אם נחשב הליבון כחדש ממש ופנים חדשות א"כ קשה למה נצטרך טבילה שנית ואם לא נחשב פ"ח ממש מה ראי' מזה לכלים חדשים ממש לדעתי דברי הפר"ח א"ש דליבון לא הוי פ"ח להיות נעשה הכלי ממש מחדש כאלו נעשה הכלי עתה רק דהוי כפ"ח לענין הבלוע כאלו לא נבלע כן מעולם רק הוי כחדש דגוף הכלי נחשב כמעיקרא רק דלענין הבלוע הוי כפ"ח ולכך א"ש דאם נימא דכלים חדשים לא בעי טבילה ובע"כ עיקר חיוב טבילה הוי מכח פרישתו מאיסור להיתר א"כ כמו שלדידן דהוי חיובו מכח דעשייתו הוי ביד נכרי אם עשאו מחדש דהוי כלא נעשה מעיקרא כלל בטל לי' עשי' ראשונה וא"צ טבילה כמ"ש הפר"ח כן ה"נ אם נימא דדוקא ישינים בעי טבילה מכח דפירש מאיסור להיתר לכך אם לבנו דהוי כפ"ח לענין בלוע כאלו לא נבלע בו מעולם א"כ הוי כפ"ח לענין בלוע ובע"כ שאף כלים חדשים בעי טבילה שבעשייתו ביד נכרי תלוי ולכך ליבון לא הוי כפ"ח לענין עשיית הכלי אבל אם גוף העשי' נעשה מחדש מהני וא"ש הפר"ח אך על המג"א באו"ח סי' תנ"א מה שדחה דברי הב"ח והעלה דליבון לא נעשה כלי חדש ממש עיי"ש קשה שפיר מסוגיא הנ"ל דעכ"פ לענין בלוע מוכח דהוי כפ"ח כאלו לא נבלע בו מחדש וא"כ לענין איסור ראוי שיועיל ליבון כיון דעכ"פ לענין בלוע ככלי חדש הוי וכאלו לא נבלע בו מעולם למה יאסר ככלי חרס ואם לא הוי פ"ח לענין בלוע קשה שפיר מה ראיות ר"נ ובע"כ דהוי כפ"ח וצדקו דברי הב"ח ואף מה שהביא ראי' מטומאה אין ראי' לפ"ז דבטומאה דלא נאסר מטעם נגיעה ואין לו היתר רק אם גוף הכלי נתבטל ממש מתורת כלי ונעשה כלי עתה לזה לא מהני ליבון לשויא כלי חדש ממש אבל לענין בלוע הוי ככלי חדש כדמוכח מהש"ס הנ"ל דהוי כפ"ח שלא נבלע מ"מ מ"ש המג"א דלא הוי ככלי חדש לא א"ש מיהו נראה די"ל דזה עצמו כוונת המג"א דלא נעשה ככלי חדש דהיינו כנעשה ממש עתה כלי חדש אבל הוי ככלי חדש לענין בלוע וזה עצמו מה שהשיג על הב"ח דאין ראי' מטומאה (ועיי' טוטו"ד מה"ג ח"ב סי' כ"ב):
+
+Siman 196
+
+שאלה באם בא ע"א והעיד לפנינו שכלי זה נטרף באיזה טרפות והוא אסור להשתמש בו ואחר זמן מה בא ע"א והעיד שהכשיר הכלי כדינו בליבון בהגעלה או שהעיד ע"א על מקוה שנחסרה או שנפלו בה מים שאובין ופסלוה ואח"כ בא ע"א שהמקוה נתמלאה והכשירוהו או שאר ענינים כדומה לזה אם חוזר להכשרו או לא. תשובה. הנה זה הלכה רווחת בישראל דאין ע"א נאמן להתיר באתחזק איסורא ומפורש יוצא מהרמב"ם פט"ז מסנהדרין במ"ש יראה לי דא"צ עדים אלא בשעת מעשה וכו' דבע"א המעיד שזה חלב נחשב אתחזק איסורא ולוקה אח"כ עליו עיי"ש א"כ ה"נ הי' נראה דכאן כיון שהעיד ע"א שזה נאסר הוחזק באיסור על ידו ושוב אין ע"א נאמן באתחזק אך נראה ג' חלוקות בדבר דאם לא הי' להדבר חזקת היתר מעולם דאז מן הדין ע"א נאמן לאסרו אז נאמן מתורת ודאי לא ספק לכך כיון דאיתחזק איסורא ע"כ שוב אין ע"א נאמן להתירו כיון דאתחזק איסורא אבל אם הי' להדבר חזקת היתר מתחלה ובא ע"א להוציאו מחזקת היתר אז אם העיד להבע"ד בפניו ואמר לו בפניך נעשה זה או שידעת רגלים לדבר כענין המבואר בפוסקים סי' קכ"ז דמהני מטעם שתיקה כהודאה אז ג"כ הוי אתחזק איסורא ואין ע"א נאמן אח"כ להתירו אבל אם לא אמר לו בפניך נעשה זה או שידעת רגל"ד אז נהי דהוי שיטת הראב"ד וכמה פוסקים העומדים בסייעתו דגם בזה נאמן לאסרו אף שהבע"ד שותק מכח שאינו יודע בירור הדבר ג"כ נאמן העד לאסור ולכך גם בזה נאסר ע"פ העד לדינא וכמו שהכריע כן הש"ך בס"ק ט"ז מיהו בזה כיון דעיקר יסודו של הש"ך היינו מכח דמבעיא בש"ס אם ע"א נאמן באתחזק איסורא להתיר ונהי דלא אפשטא וחיישינן לחומרא מ"מ להיפוך לענין איסור צריכין אנו לחוש לחומרא עיי"ש זה עיקר טעמו א"כ כיון דמכח ספקא אתי עלה א"כ שוב אם מעיד אח"כ ע"א להתיר נאמן הוא ממ"נ דאם ע"א אינו נאמן נגד החזקה א"כ לא נאמן העד לאוסרו כלל וחזקה שהוחזק באיסור עד הנה בטעות הוא כיון שהי' בחזקת היתר אז אין ע"א נאמן לאסרו נגד החזקה ואם נימא שע"א נאמן נגד החזקה ונאמן לאסור א"כ מכ"ש דנאמן להיתר ושוב נאמן לומר דנעשה לו הכשר וממ"נ יש להאמינו בזה ובפרט דאיכא ס"ס ג"כ כיון דלפי משמעות הש"ך מה דאין ע"א נאמן באתחזק הוי רק מכח ספק א"כ שוב הכא איכא ס"ס דלמא הלכה כדעת התוס' דאין ע"א נאמן לאיסור בלי שתיקה כהודאה וא"כ לא נאסר כלל ואם נאמן דלמא ע"א נאמן להתיר באתחזק לכך כה"ג נראה דנאמן העד להכשיר ולפ"ז דמה דאינו נאמן באתחזק איסורא הוי רק ספק ממילא נראה במלתא דרבנן נאמן אף באתחזק דספק דרבנן להקל להסוברים דאף באתחזק ספק דרבנן להקל עיין באחרונים סי' ק"י א"כ ה"נ בדרבנן נאמן אף באתחזק ואף לדידן לדינא אף אם נחזיק זה לספק אם בדרבנן באיתחזק איסורא להקל או להחמיר מ"מ נראה דבדין זה מותר בדרבנן דהוי ס"ס דלמא ע"א נאמן להתיר אף באתחזק ואת"ל דאינו נאמן דלמא הלכה כמ"ד ספק דרבנן להקל באתחזק איסורא ושוב אזלינן לקולא בדרבנן דהוי ספק דרבנן להקל ואמרינן דנאמן ע"א אף באתחזק וכעין ס"ס זו איתא גבי דם ביצים דלמא לא הי' במקום האוסרו ואת"ל הי' דלמא הלכה כמ"ד דם ביצים דרבנן וכו' וכן בציר דגים עיי"ש וכן נראה לומר ס"ס זו בכאן ונראה להקל במלתא דרבנן בע"א באתחזק אף דאינו בידו וכן משמע מהרמ"א סי' קכ"ז סעי"ג שכתב בקטן דאם אתחזק איסורא אינו נאמן והיינו באין בידו דבידו נאמן כמ"ש הש"ך עיי"ש וכן כתב המג"א סי' תל"ז א"כ מוכח דגדול נאמן אף דאתחזק איסורא בדרבנן ובע"כ מטעם הנ"ל ודוחק לומר דנקט כן בשביל שני קטנים דאפי' שנים אין נאמנים באתחזק איסורא חדא דלשונו לא משמע כן ועוד דזה פשיטא דב' קטנים כחד גדול דמיא ואם גדול אינו נאמן מכ"ש דב' קטנים לא מהני:
+
+Siman 197
+
+נסתפקתי באם ע"א מעיד שדבר זה אסור וזה מעיד שמותר אם נפסלין להעיד בעדות אחת כמו אם מכחישין זא"ז בדיני ממונות שדעת הש"ך בחו"מ סי' ל"א שפסולין אם גם אם מכחישין זא"ז באיסורין הוי כן או לא. ולכאורה נ"ל להביא ראי' דפסולין מכריתות י"ב דקתני ע"א אמר אכל וע"א אמר לא אכל דמביא אשם תלוי וקשה דבכתובות כ"ב קיי"ל בע"א אומר נתגרשה וע"א אומר לא נתגרשה דתצא דתרווייהו בא"א קמסהדי והאי דאמר נתגרשה הו"ל חד וכו' וכדומה לזה בחו"מ סי' ל' באם אחד מאה ואחד מאה ואחד ש' ואחד תי"ו דמצטרפין דעכ"פ יש שנים שמעידין שאינו חייב יותר ממאה ולכך פטור וא"כ ה"נ נימא כיון שלדברי שני העדים אינו חייב הלה אשם תלוי שלדברי המעיד שאכל חייב חטאת אבל לא אשם תלוי ולדברי שלא אכל ג"כ אינו חייב א"ת וא"כ כיון שלדברי שניהם מעידין לפטור מא"ת למה יתחייב בא"ת נימא שתרווייהו מעידין שפטור מא"ת והך המעיד שחייב חטאת הו"ל חד ואין דבריו של אחד וכו' אלא ודאי שנפסלין להעיד יחד וכבר הקשה שם הר"ן בהא דאמרינן תרווייהו בא"א קמסהדי אין מצטרפין יחד הרי פסולין יחד ותי' דמיירי בקרוב לו או לה דעבידי למטעי וכו' וא"כ הכא דלא שייך טעות ודאי דהוי הכחשה ונפסלין יחד לכך א"א לצרפם לומר שלדברי שניהם פטור מא"ת מיהו לענין שיופסלו להעיד יחד אח"כ אם נתרחקו אח"כ או אם להעיד לשאר אדם אם הי' קרובים להבעלים הללו נהי שלנגד הבעלים נאמן אף קרוב וכדומה מ"מ לענין שיופסלו להעיד יחד לא נפסלו כיון דכ"א מוכחש מפסול ולא מכשר ומ"מ קתני במתניתין שפיר דע"א אומר אכל מביא א"ת דממ"נ בשני כשרים הרי נפסלו יחד ובשני פסולין לא שייך צירוף יחד לומר שהרי שניהם מעידין שאינו חייב א"ת דבאים לפוטרו מא"ת לא נחשבו ב' עדים דהרי המה פסולין וקרובים וכדומה. ועוד נראה דמאשם תלוי אין ראי' דאף אם יש ב' עדים מעידין שאינו חייב א"ת אם הוא אומר שלבו נוקפו רשאי להביא א"ת דזה עיקר תלוי בלבו של אדם אם לבו נוקפו וכמ"ש כעין זה הש"ך בסי' קכ"ז שאשם תלוי שאני שכן אם אומר לבו נוקפו מביא א"ת ולדינא נראה כמ"ש:
+
+Siman 198
+
+מה ששאל בדין שאיש אחד העמיד יהודי להביא לו יין מכרם עכו"ם והבע"ג הי' עכו"ם והיהודי עזב את היין והערלים לא רצו להמתין עליו והביאו את היין לבדם בלי שומר והחביות לא היו סתומות ואדרבא היו כמעט פתוחות שהי' אז זמן התסיסה והיין אז תוסס בזמן ההוא ע"כ הי' מעט פתוח. הנה כל התירו אין נ"ל דאף שלא הי' פתוח שיוכל הנכרי להכניס בו כל היד אך הרי עכ"פ אצבע אחד הי' יכול להכניס ואטו במגע נכרי בעינן דוקא כל היד באצבע אחד נמי נעשה נסך ועשה כן לחובת ניסוך או שהי' בליחות אצבע מרגיש בפיו טעם היין לכך לדעתי היין הזה אסור רק אם הי' באפשרות שיבוא היהודי בכל עת אזי מתייראים הנכרים להכניס שם אצבעם פן יבוא היהודי ויראה שמפסידו את היין אבל אם הוא בענין שידעו הנכרים שלא יבוא היהודי פתאום ודאי היין אסור בשתי' כדין סתם יינם וכו':
+
+Siman 199
+
+שא' באיש אחד שמסחרו עם הכומרים ועיקר מחיית ביתו שנותן לעושי מלאכה לתפור מלבושים ומוכר להכומרים ויש בהם מלבושים אשר עליהם צורת ש"ו דהיינו שהוא קונה בלבוב חתיכת בגד המחזיק לערך נ' אמות וגם הצלם הנעשה מחתיכת בגד והעושי המלאכה יתפרו בגדים ולכמה בגדים יתפרו עליהם הש"ו והם מיוחדים לילך בהם לבית תפלתם ואם לא יתפור עליהם את צורת הש"ו לא יקנו ממנו כי נמצא להם לקנות אצל נכרים וגם אצל שאר היהודים ופסק לו חיותו.
+תשובה. הנה מ"ש דיכול לקנות אצל יהודים אחרים זה לא יושיענו להוציאו מכלל לאו דלפ"ע כי נפלנו בספקו של המשל"מ בהל' ריבית אם גם השני שיוכל ליקח ממנו יעבור אלפ"ע אם שייך בזה לפ"ע ועכ"פ ספקו לחומרא רק מ"ש דיוכל לקנות אצל נכרים זה ודאי טוב דאין הנכרי מצווה אלפ"ע וא"כ ביכול למצוא במק"א הוי רק איסור דרבנן וכבר מבואר ברמ"א סי' קנ"א דנהגו להקל כדעה זו ועיין בש"ך בשם הד"מ וכוונתו שלא הקשה דנהי שיכול למצוא במק"א עכ"פ מדרבנן אסור ולמה כאן נהגו להקל לכך כתב כיון דהוי בזה"ז והנה לצרף הדעה דבבגדים נקרא אין מכובד זה אינו דכיון דנעשו רק לילך לבית תפלתם ודאי לכ"ע דינם כמכובדים אך יש בזה היתר כיון דאין משתחוים לש"ו זה. ומ"ש רו"מ בשם הש"ך סי' קמ"א סק"ה ז"א דהש"ך לא מיירי מזה דבש"ו הוי ב' דעות באם הדרך שאין משתחוין לו וא"כ בש"ו של הבגד ודאי אין משתחוין ונהי דהוי ב' דעות מ"מ כיון דאפשר להכומר למצוא במק"א אף להאוסרים בסי' קנ"א מ"מ הוי רק דרבנן וא"כ בזה באין משתחוין לו הוי ב' דעות בדרבנן ובודאי קיי"ל לקולא דהנה חוץ ממה שימצא הכומר ע"י חייטין יוכל לקנות בעצמו בלבוב כן לכך בודאי הוי עיקר איסור זה רק דרבנן ומותר בזה לכך מצד המכירה לכומרים לא הי' איסור אך יש איסור אחר האיך קונה הש"ו בלבוב הרי יש בזה חשש מ"ע שקונה לעצמו והיכי דהוי חשש מ"ע בשל תורה אף בח"ח אסור וזה אין לו שום היתר רק שיבקש מנכרי לקנותו והנכרי יתפרנו בבגד בזה כיון דהבגד ניכר דנעשה לכומר והרי הישראל אינו כומר וא"כ ניכר שאינו לעצמו וליכא בזה חשש מ"ע זולת זה לא מצאתי היתר:
+
+Siman 200
+
+במ"ש בסי' קנ"ה סעי"ב דבשאר איסורין מתרפאין במקום סכנה. הנה בדין אם מותר להתרפאות בשל חברו הנה זה נלמוד ממה דקיי"ל בב"ק פ' מרובה ובחו"מ סי' רס"ד דמותר לשפוך יינו של חברו כדי להציל דבשו ע"מ לשלם. ואם ממונו התירו מכ"ש השבת גופו דמותר ליקח של חברו ע"מ לשלם. אבל אם לא יהי' בידו לשלם כגון שאינו יודע למי גזל וכדומה צ"ע אם מותר להתרפאות דהמעיין בב"ק פ' מעשה בחסיד אחד שהי' גונח מלבו ואמרו הרופאים שאין לו תקנה עד שינק עז והי' קושר עז בכרעי המטה ורצו חבריו לכנוס אצלו לבקרו וראו העז ואמרו לסטים מזוין בביתו של זה ואנחנו נכנסין אצלו ואמרו שבדקו ולא מצאו בו אלא אותו עון וכו' ואף הוא הודה וכו' וקשה כיון שהי' סכנת נפשות והרופאים אמרו שאין לו תקנה רק רפואה זו א"כ למה לא יהי' מותר הלא אין לך דבר שעומד בפני פ"נ ולמה לא יהי' מותר להשהות בהמה דקה בעבור זה והי' נראה לומר דלא התירה התורה לעבור על כל עברות מכח פ"נ חוץ ג' רק בעברה שבינו לשמים שהקב"ה מחל על כבודו והתיר בעברה שבין אדם למקום אבל בעברה שבין אדם לחברו לא הותר בעבור פ"נ. ויש להסביר הדבר דעיקר הטעם דעברה שבין אדם למקום מותר מכח פ"נ מכח דמוטב שיחלל שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה והיינו שע"י עברה זו יחי' ויקיים כמה מצות וזה שייך בעברות שבין אדם למקום דאף שמתמעט בזה כבוד שמים מ"מ אח"כ יתרבה עי"ז כבוד שמים אבל בעברה שבין אדם לחברו מה בצע להנגזל מה שהלה עושה אח"כ מצות ומע"ט סוף סוף לא ישולם הזיקו בזה לכן אינו מותר רק באם יודע ממי גוזל דאז אפשר בידו לשלם דאז כיון שאין לו הפסד לא גרע הצלת גופו מהצלת ממונו אבל הכא גבי עז המפסיד לרבים והרי א"א לו לידע למי הפסיד העז וכמה הפסיד והנפסד אין לו לידע מי הזיק לו לתבוע ממנו לכך כה"ג ישאר בידו עון גזל כה"ג לא הותר משום פ"נ כמו דקיי"ל אסור להציל עצמו בממון חברו עיי"ש בחו"מ סי' שפ"ח לכך ה"נ כיון דאם יזיק לא ישלם אסור לו להחזיק זה בביתו ואסור לו להציל עצמו בממון חברו ואף אם הוא ספק אם יזיק ג"כ כה"ג אסור לו להתרפאות בזה והא דאמרינן אין לך דבר שעומד בפני פ"נ אלא ג' דברים היינו בעברות שבין אדם למקום בזה אין עברה עומדת רק הני ג' אבל בעברות שבין אדם לחברו אף בגזל אסור להתרפאות רק באופן שיהי' בידו לשלם מיהו קשה דלמה חשבו שם שפיכות דם דאם אף בממון של חברו אסור היכא דא"א בחזרה מכ"ש בהצלת נפשות גופו היכא דא"א בחזרה והצלת גופו ודאי א"א בתשלומין וא"כ למה חשבו שם ש"ד הלא כ"ש ממון חברו וצ"ע בכ"ז לדינא מיהו ביומא דף פ"ג ע"ב גבי ר' יהודא ור' יוסי הוי אזלי באורחא וכו' קפתחי' לרועה וכו' מוכח לכאור�� להיפך מיהו י"ל דהיינו באמת מה שנקט לי' לר' יוסי קפתחי' לרועה וכו' וצ"ע:
+
+Siman 201
+
+שא' בנדון מה שקונין בשעת הגיתות גיגית ענבים מרוססים העומדים בבית הנכרי כמה ימים. הנה יפה הורה רו"מ לאיסור וכדעת הש"ך ולא ישגיח על הספר שפוסק כהמחבר ובפרט אם עומד כמה ימים בבית הנכרי נקל להיות המשכה ובפרט אם הם דרוכים וחס לשתות יין נסך הזה:
+
+Siman 202
+
+שא' בא' שיש לו מיחוש גדול אם מותר לשתות לרפואה שומן דגים טמאים. הנה לדעתי מותר מכמה טעמים דנראה דלשתות שומן הוי שלכד"ה ושלכד"ה הוי רק דרבנן ומותר אף לחולה שאין בו סכנה והשנית דבאמת כל חולי שבפנים נחשב יש בו סכנה דמי יודע מה הוא הכאב שבצד שמאלי הרי הוי כעצמים בבטן המלאה ואף הרופאים אף שאומרים מפי אומדנא מה הוא אין לעמוד על דבריהם רק להקל מכח סכנת נפשות ולא להחמיר בענינים כאלו לכך לדעתי נחשב כחולה שיש בו סכנה רח"ל ומי יודע מה יוכל ח"ו לבוא מזה לכך דינו כיש בו סכנה. ועוד שלישי נראה ליתן לו עצה לשתות מעט מעט פחות פחות מרביעית ויפסוק יותר ביניהם מכדי שיעור אכילת פרס דבזה לכ"ע לא הוי צירוף. והנה ח"ש אף דאסור מן התורה נראה דמותר לשתות או לאכול אף חולה שאין בו סכנה דח"ש קיל מאיסור דרבנן רק מוכח בש"ך יו"ד סי' רל"ח דעל ח"ש חל השבועה ועל איסור דרבנן לא חל השבועה ומוכח דקיל מאיסור דרבנן (עיין ש"ך סי' רל"ט) א"כ אם איסור דרבנן מותר לחולה שאין בו סכנה מכ"ש ח"ש דמותר לחולה שאין בו סכנה. הן אמת דלא נעלם ממני בעזה"י מ"ש בספרי סה"ח סי' תרי"ח דלכך לא נאמר בפוסקים בחולה שמאכילין אותו איסור להיות מאכילין אותו פחות פחות מכשיעור רק ביוה"כ נאמר כן ולפמ"ש כאן תקשה יותר למה לא יהי' מפורש בפוסקים דדוקא אם לפי תומו אינו אוכל רק ח"ש אז אין בו מלקות אם שהא יותר מכא"פ אבל אם מתחלה רוצה לאכול הרבה ואינו מפסיק רק כדי שלא להתחייב בזה כיון דדעתו לאכול יותר ולאצטרופי מצטרף אפי' כל היום כולו רק ביוה"כ דאינו תלוי באכילה רק ביתובי דעתי' בזה כל שאינו אוכל ביחד תוך כא"פ לא נתיישבה דעתו אבל בדבר דתלוי בכזית כל דדעתו לאכול יותר מצטרף כל היום וא"כ נסתר סברתי בכאן אך נראה דזה דוקא בחולה שצריך לאכול והוי הכונה לאכילה ולא דהאכילה הוי לרפואה רק דהעינוי יזיק לו אבל מה שיאכל הוי לשם כוונת אכילה בזה שייך סברתי הנ"ל אבל בחולה שאוכל האיסור לא להנאת אכילה עצמה רק לרפואה בזה שפיר דינו כח"ש דעלמא דממ"נ אם נלך בתר המעשה הרי אינו אוכל רק ח"ש ואם נלך בתר הכונה שרוצה לאכול יותר הרי אין כוונתו לאכילה רק לרפואה ורפואה בלי הנאת אכילה מותר אף בחולה שאין בו סכנה לכך נראה דח"ש איסור תורה אם אוכל לרפואה מותר לאכול אף באין בו סכנה ואף דמתיירא אני לסמוך ע"ז לבד מ"מ בצירוף כל הני טעמים לעיל מותר לצרף גם זה. ועיין בסוף הספר:
+
+Siman 203
+
+הנה בפלוגתת הפוסקים אם רשאי להחמיר על עצמו ולמסור נפשו או לא נ"ל ראי' ברורה דמותר להחמיר על עצמו דהרי אחז"ל אלמלא נגדוהו לחמ"ו הוי פלחי לצלמא והנה התוס' פרשו דאנדרטי של מלכים הי' ולפ"ז קשה איך מסרו עצמן לכ"ה כיון שלא הי' ענין ע"ז ובע"כ דהחמירו על עצמן וא"כ מוכח דרשאים להחמיר והנה להסוברים דאסור להחמיר בע"כ מפרשים דהי' ע"ז ממש וא"כ שוב איך אמרינן דאלמלא נגדוהו הוו פלחי כו' בע"כ יסברו דביסורין א"צ למסור נפשם וא"כ קשה על ר"ע וחבריו דסרקו בשרו במסרק של ברזל איך סבל יסורין והחמיר על עצמו הרי אין רשאי להחמיר במקום שהוא פטור ואין לומר דעשה שלא כדין דא"כ מה פריך הש"ס גבי מ"ש ששמע דהרוגי מלכות אין כל ברי' יכולה לעמוד במחיצתן ופריך מני אי נימא ר"ע וחבריו אטו בשביל הרוגי מלכות ותו לא כו' ומה פריך דלמא לעולם על ר"ע וחבריו ואדרבא הא קמ"ל אף דהיו הרוגי מלכות ומסרו נפשם שלא כדין מ"מ אין כל ברי' יכולה לעמוד כו' ובע"כ מוכח דמותר להחמיר על עצמו ומוכח מכח ממ"נ כנ"ל וזה ראי' ברורה:
+
+Siman 204
+
+ראיתי לבאר כאן בדין הבאנקצעטטיל אשר יש בינינו בזה"ז אם יש בהם צד ריבית כגון אם לוה עשרה באחד עשר וכן אם לוה עשרה בעשרה אם יש בזה מיחוש ריבית או לא. ולכאורה הי' נראה דאסור אף להלוות עשרה בעשרה כיון דיש בזה שינוי הזמן דלפעמים צריך ליתן אותם הרבה בעד אדום זהב או כסף ולפעמים מעט וא"כ הי' לדמות זה למה דאסור ללות סאה בסאה שמא יתייקר וכן נמי דינר זהב בדינר זהב אסור ללות לדינא דש"ס מטעם דחשיב פירי ויש לחוש שיתייקר וא"כ ה"נ במכ"ש שאותן הב"צ המה נחשבין פירי לגבי דינרי כסף וא"כ יהי' אסור ללות עשרה בעשרה אם אין לו מעט מטעם דאפשר שעתה המה בזול בעד דינרי כסף ושמא יתייקרו בנתיים והוי ריבית. מיהו כל העולם אין נזהרים בזה ולוין וחלילה לחשוד שכולם עושים שלא כדין ונעלם מהם דבר זה גלל כן נראה דבאמת דבאותן הב"צ אף אם לוה עשרה בי"א לית בי' איסור דאורייתא כיון דהו"ל שטרות ואין גופן ממון וממעטי מכלל ופרט כמו קרקע ולית בהו איסור ריבית דאורייתא וכמ"ש הב"י בסי' קס"א ומה שתמה הטו"ז עליו יפה השיב החוו"ד בזה שאם מלוה לו שטר ואינו ערב לו בעד הממון ש"מ שיחזור הוא שני שטרות אחרים ג"כ ולא יערב לו על הממון ודאי ליכא בזה חשש ריבית דאורייתא אף אם לוה עשרה בי"א (גם להטו"ז היינו רק בשטר שלוה לגבות גוף הממון אבל בנדון הב"צ אינו עומד לגבות הממון רק להוציאו כך אף הטו"ז מודה דלא שייך בי' ריבית של תורה) רק שמדרבנן אסור כמ"ש הטו"ז בסי' קס"א שגם בעבדים אסור מדרבנן בריבית והביא ראי' מנכש עמי ואעדור עמך. ולפ"ז כיון שהוא רק מדרבנן ממילא בשוה בשוה לא אסרו כלל ולא חששו שמא יתייקר כיון דאף בתוספת ממש לית בי' איסור דאורייתא ואינו דומה לסאה בסאה או דינר בדינר דהתם בתוספת איכא איסור דאורייתא ממש לכך אמרינן אף בסאה בסאה משא"כ היכא דבתוספת ליכא איסור תורה אז בשוה ליכא איסור כלל ולכאורה ראי' לזה ממה דאמרינן דאם אומר אדם לחברו נכש עמי היום ואעדור עמך למחר אסור ולא אסרו אף באם אומר ואנכש עמך למחר דשמא בנתיים יתייקר אלא ודאי כיון דזה נחשב כקונה עבד וכמ"ש הטו"ז בסי' קס"א ולא הוי בזה ריבית דאורייתא כלל אף בתוספת רק מדרבנן ולכך בשוה מותר לגמרי מיהו מזה אין ראי' גמורה דא"כ לשיטת הפוסקים דלא דרשינן בזה כלל ופרט ובכל דבר הוי ריבית דאורייתא וא"כ למה לא אסרינן באם אומר ואנכש עמך למחר וצ"ל דשאני הכא דאם אומר נכש עמי היום לא הוי הלואה רק שכירות ודוקא בהלואה אסרו סאה בסאה ולא במקח וכמ"ש הטו"ז ר"ס קס"ב וה"ה נמי בשכירות דהוי לענין זה כממכר וכמו שמבואר הלשון בחו"מ סי' רכ"ז שכתב דזה הוי כקונה עבדים לזמן ולכך לא אסרי זה בסאה בסאה במקח מיהו מצד עצמו מוכח מדלא אסרי במקח סאה בסאה מוכח משום דאף בתוספת בזה ליכא איסור דאורייתא ה"ה נמי בשטרות כה"ג ואף דאנן קיי"ל לחומרא דאף בכל דבר יש איסור ריבית מן התורה וכמ"ש הטו"ז והש"ך דכן משמע מלשון המחבר בר"ס קס"א מ"מ היינו דוקא לענין גוף הריבית בתוספת כיון דהוי ספק פלוגתא בדאורייתא אזלינן לחומרא אבל לענין סאה בסאה כיון דלכ"ע הוי רק בדרבנן וא"כ הוי ספק דרבנן אם ש��יך בזה גזרת סאה בסאה או לא ולכך אזלינן לקולא ומותר ללות עשרה בעשרה כנ"ל להמליץ היתר בזה:
+
+Siman 205
+
+במ"ש בסי' ק"ס סעי"ט אפטרופוס שהלוה מעות יתומים כו' לפ"ז נראה באם הלוה בר"ק עדיף דאם הלוה דרך היתר באם הלוה מעות יתומים לזמן ואח"כ כלה הזמן ונשתהא עוד המעות זמן מה ביד הלוה. והנה באם עשה דרך היתר בעסקא נפלנו בפלוגתא בין הטו"ז לספר מים קדושים שהביא הלב"ש בהל' רבית שלט"ז קיים עדיין העסקא ולספר מים קדושים בטל העסקא ובחדושי מכבר הבאתי בשם הגאון מהר"ז מרגליות ז"ל שרצה לומר דבהיתר הנהוג עכשיו אף הטו"ז מודה כיון שכתבו האחרונים שהיתר שלנו הוי שמחויב להיות עוסק לטובת המלוה ואחר שיעלה כך וכך המגיע להנותן יהי' אח"כ בהלואה וא"כ כיון דנעשה תוך הזמן הלואה שוב לא פקע ונהי דשם לא דחיתי כל זה מ"מ יש לפקפק בזה לדינא ולכך נראה דהיינו דוקא אם הלוה דרך עסקא אבל אם הלוה ממש בר"ק ואעפ"כ ביתומים אם הרויח חייב ליתן להם חלקם הנה בזה י"ל אף החולקים על הטו"ז מודים בזה דהרי באמת בפוסק לזון בת אשתו וכן בצבור ששכרו ש"צ וכדומה בכל אלו קיי"ל דאמרינן דע"ד ראשונה הוא עושה ולמה ישתנה דין עסקא בע"כ הוי הטעם כך דהנה בבת אשתו וש"צ הוי הדבר לטובה להאשה וש"צ ובהם אין מקום לספק אולי ניחא להו או לא ניחא להו ואין ספק רק בהמתחייב אם נשאר חיובו או לא בזה אמרינן דמסתמא ע"ד ראשונה נתחייב משא"כ בעסקא דאם הוי עסקא יש בו מעלה שיקבל שכר אבל יש כנגדו חסרון אולי יהי' נאבד ויהי' מפסיד מחלקו ואם הוי הלואה יש בו ריעותא שלא יקבל שכר אבל יש בו מעלה שאין בו חשש הפסד הקרן וכיון דאמרינן בעלמא בוצינא טבא מקרא וקרנא עדיפא לי' כו' ולכך יש ספק גם בהנותן אולי לא הסכים להיות עסקא רק עד זמן זה ואח"כ ניחא לי' טפי להיות הלואה להיות בטוח בקרן מלהכנס בספק ולכך כיון דהספק בשניהם אולי לא ניחא למקבל ואולי לא ניחא להנותן בזה כל דהוי בשניהם הריעותא דלא ניחא להו לא אמרינן דמסתמא ע"ד ראשונה הוא נשאר והוי כעין ס"ס דלמא לא ניחא להנותן ואת"ל ניחא להנותן דלמא לא ניחא למקבל לכך ס"ס עדיף מחזקה ולכך לא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא מה שכבר הי' עסקא ולכך תינח בעלמא אבל ביתומים כיון דיהבינן מעות דידהו קרוב לשכר ורחוק להפסד א"כ בזה ודאי הוי טובת הנותן ואין ספק רק במקבל דכיון שבאחריות אין הפסד ליתומים א"כ לדידהו ודאי ניחא להו ואין ספק רק במקבל ודאי דומה לבת אשתו וש"ץ ושכירות בית וכל הענינים דכל הנשאר סתם הוי ע"ד הראשונה ומודים כ"ע שחייב ליתן כבראשונה ונמשך הענין תמיד וא"כ ה"ה בהלוה בר"ק מעות יתומים כיון דקיי"ל דאם הרויח חייב ליתן להם ואם הפסיד הוי לעצמו בזה נמשך הענין תמיד ואין חולק בדבר כלל וכמו אם הי' מותר להלות בר"ק והי' מלוה ברבית לשנה או בלוה מעכו"ם או לעכו"ם בר"ק דבכה"ג ודאי אין ספק בדבר שנמשך הענין יותר מהזמן שקבע ואף אם הלוה רק על שנה ונמשך כמה שנים חייב רבית בעד כל שנה דזה הוי כעין שכירת בית וש"צ וכדומה וא"כ ה"ה בשל יתומים כיון דהוי קרוב לשכר ורחוק להפסד ודאי דנמשך הענין כל הימים ואין חולק בדבר כלל כנלפענ"ד נכון לדינא. ונדון אם מותר ללות ברבית לצורך סעודת מצוה עיין במג"א סי' רמ"ב ובפמ"ג ועיין בחבורי לתורה פ' בהר משנת תקפ"ט לדינא היתר בזה.
+
+Siman 206
+
+הנה על מ"ש המחבר בסי' ק"ס סעיף ה' וכו' בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו זה הוי ריבית מאוחרת וכו' הנה הרב הרמ"א לא הגי' כאן ופירש לו שבשביל מעותיו הוא שולח לו כמו שהגי' לעיל גבי ריבית מו��דמת ופירש לו בשביל שילווהו כן ה"נ הו"ל להגי' הכא או עכ"פ הו"ל לכתוב באותה הגהה שכתב ופי' לו בשביל שילוהו הו"ל לכתוב נמי או בשביל מעותיו שהלוה לו כבר. לכן נ"ל דהרמ"א הוכיח מסברא דנפשי' בין הדעות דאצל הריבית מוקדמת הסברא נותנת שאין לאסור רק בפירש שבשביל כך הוא שולח דאז ניכר בשעת נתינה תיכף שנותן לשם ריבית ולכך אסרוהו חכמים דאתי למילף בריבית גמור אבל בסתם הכי אינו ניכר כלל מנתינה זו שהוא ריבית שהרי לא לוה ממנו עדיין ומי יודע זה אם נתן עיניו ללוות ממנו או לא וכיון שבשעת נתינה אין ניכר שהוא ריבית א"כ הנתינה מותרת ואף אח"כ בשעה שמלוה לו ליכא איסור כיון שבשעת נתינת הריבית לא הי' ניכר שהוא ריבית לא אתי למחלף בריבית גמור אבל בריבית מאוחרת שכבר הלוה לו א"כ אף בסתם כיון שידוע הלוואתו מכבר אף אם הוא סתם ניכר הוא בשעת נתינת המתנה שהוא בעבור זה ואז אסור דלמא אתי למחלף בריבית גמור ואף דמלשון הרא"ש בסוגיא דרבינא נתן לבני אקרא דשנוותא בדף ע"ג ע"ב משמע להדיא דאף בריבית מאוחרת בעינן פירש מ"מ הכריע בפשר בין הדיעות בריבית מוקדמת כהרא"ש ובריבית מאוחרת כהרמב"ם וכן נ"ל נכון לדינא.
+
+Siman 207
+
+הנה הש"ך בסי' ק"ס ס"ק טי"ת הביא בשם הב"י דבמלתא דפרהסיא אף בדבר שהי' רגיל מקודם אסור וכו' והנה הוא פסק כן בפשיטות אבל הרב הג"ת חלק על דין זה ודחה ראיות ב"י בטוב טעם דשאני בין שעה שעדיין חייב לו לאם כבר פרע לו והעלה כיון דלהב"י בעצמו הוי ספק והוא דרבנן שומעין להקל וכן נראה להורות כיון דהוא מלתא דרבנן.
+
+Siman 208
+
+שא' במ"ש בסי' ק"ס סעיף ט"ז ת"ח שהלוו זא"ז דברים של מאכל וכו' וכתבו הב"י והש"ך דשניהם ת"ח בעינן ושאל כיון דעיקר הטעם שמותר הוא דידעו דאסור בריבית ומכווני לשם מתנה א"כ מה בכך שהמלוה אינו ת"ח כיון שעכ"פ הלוה ת"ח וידע לאקנויי כמ"ש בפוסקים טעם זה א"כ למ"ל שיהי' המלוה ת"ח. לכאורה נראה שהטעם הוא דאם אין המלוה ת"ח ג"כ חיישינן דלמא אתי למסרך כמו דחיישינן גבי אם מלוה לבניו בריבית משום שמא אתי למסרך וכן מצאתי אח"כ בשטמ"ק בשם הרמ"ך שכתב וז"ל והוא שיהא ת"ח שהוא שונא מתנות וכו' דלא אתי לאמשוכי בהכי וכו' משמע דחיישינן בזה שמא אתי למסרך וצ"ל דאף לדידן דס"ל דעיקר איסור להלוות לנכרי בריבית הוא מכח שמא ילמוד ממעשיו ולכך לדידן דלא שייך הטעם שמא ילמוד ממעשיו מותר להלוות לנכרי בריבית ולא גזרינן דלמא אתי למסרך צריך לחלק כמו שחלקתי אני בחי' להל' ריבית בסי' קנ"ט שדוקא בין נכרי לישראל לא מחליף ולא אתי למטעי אבל בין ישראל לישראל מחליף וחיישינן דלמא אתי למסרך. ועוד נראה הטעם דעיקר ההיתר הוא מכח שאנן סהדי שבלא"ה הי' נותנים זה לזה מתנה זו וכן משמע מלשון הפוסקים והחילוק בין ת"ח לשאר ב"א הוא דאף בשאר ב"א מותר ליתן לו בדבר שהוא רגיל ליתן לו מקודם או שיש אומדנא שבלא"ה הי' נותן לו זה רק שבת"ח א"צ אומדנא אחרת רק זה בעצמו הוי האומדנא כיון שת"ח הן מסתמא בלא"ה הי' נותנין זל"ז מתנה זו ולכך מותר ולכך בעינן שיהיו שניהם ת"ח דאם אין המלוה ת"ח ליכא אומדנא דאין מדרך הת"ח ליתן מתנה לע"ה ואסור אף אם מתכוין בתורת מתנה וזה נכון.
+
+Siman 209
+
+הנה הרב משל"מ נסתפק ביתום שניתן מעותיו בקרוב לשכר ורחוק להפסד אם מותר לו ליקח הריוח מה שעלה לאחר שהגדיל עיי"ש.
+עוד נסתפק באחד שהפקיד מעותיו ביד אחר בקרוב לשכר ורחוק להפסד ומת והניח יתומים קטנים אם צריך המקבל ליתן להם ריוח ממה שהרויח והעלה דלפ"ד מהר"א מונסין דהיכי דנתנה הלואה על ריבית באופן שאסור אז בטלה ההלואה ונעשה פקדון וא"כ פשיטא שא"צ ליתן להיתומים רווחים כלל ואיסור הוא עיי"ש ודבריו אין מובנים ואדרבא נראה דהרי דעת הרשב"א וסייעתו דאדרבא בהא דמותר ליתן נכסי יתומים בקרוב לשכר ובעינן דוקא שיהי' המעות עומד בעסק מיוחד בפקדון אבל אם הוציא המלוה לצרכו נעשה מלוה והוי ר"ק וצ"ל הא דהכא ס"ל להמרדכי הכא באם התנה האפטרופוס בר"ק דאם הרויח אח"כ הלוה צריך לתת לו ריוח אף שהי' משתמש בהם הלוה לצרכו לכל עסק שרצה צ"ל דלא קאמר הרשב"א דצריך להיות בעסק מיוחד רק אם בשעת נתנו לו לעסק מיוחד פלוני אז צריך שלא לשנות להוציאו בעסק אחר שלא ניתן לו לכך אבל אם ניתן לו מתחלה שהברירה ביד המקבל לעסוק בה כל עסק שירצה אז מותר להמקבל לסחור כל המו"מ שבעולם וכל מה שמסתחר הוי כאלו הוי פקדון וברשותא דיתמי קאי ולא אסור רק שלא יוציא המקבל המעות לצרכו והוא יתן להם ריוח מביתו זה אסור אבל מהעסק יהי' עסק שיהי' מותר וכו'. עכ"פ היוצא מדעת הרשב"א שאדרבא במעות יתומים בעינן דוקא שיהי' המעות בפקדון בידו לא בהלואה ולפ"ז אדרבא לדעה זו א"כ במת אבי היורשים כיון דעד הנה הוי המעות כפקדון בידו הוי כאלו הוא ברשותא דיתמי וכאלו עתה ניתן להמקבל מחדש מיד היתומים וצריך ליתן להם חלק ריוח כדעת המרדכי הנ"ל ולולי דמסתפינא הייתי אומר להיפוך שט"ס הוא במשל"מ וצ"ל שאז צריך ליתן ליתומים משא"כ אם הוי הלואה שוב אין כאן דבר בעין כשנפל קמי יתמי וז"ב לדינא.
+
+Siman 210
+
+הנה הב"י והובא בש"ך סי' קס"א סק"ה הביא בשם הבה"ת דכל א"ר דבשטרא מנכינן לי' ולא מגבינן לי' דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי וכו' אך בחידושי לפ' איזהו נשך הבאתי ראי' מהש"ס להיפוך מבעה"ת וכן המשל"מ שהביאו וביאר דבריו ועוד נראה דאף לדעת בעה"ת היינו דוקא היכא שנזכר הא"ר בשטר עצמו וכן משמע מדברי המשל"מ שנתן טעם דבאיסורא נעשה לא אמרינן כל העומד לגבות כג"ד אבל היכא שהא"ר לא נזכר בשטר כלל רק שבע"פ בחוץ הי' תנאים ביניהם או שלא הי' תנאי ביניהם כלל רק שהלוה נתן להמלוה מתנה בעבור המתנת מעותיו במשך זמן הלואה דג"כ הוי רק ריבית דרבנן כיון דהוא בלי קציצה בזה אף אם לא שילם לו הלוה עדיין אינו יכול לנכות מחובו אם יש להמלוה שטר עליו לא מנכינן לי' משטרו דשטר העומד לגבות ואין בו ספק לכ"ע הוי כגבוי וכמ"ש התוס' במס' סוטה ולכך עדיף ממשכנתא ואמרינן כל סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא כן נ"ל.
+
+Siman 211
+
+הנה על מה שפסק המחבר בסי' קס"א סעיף ו' לקח ריבית קצוצה ומת אין הבנים צריכין להחזיר אא"כ הי' דבר מסוים וכו' ונשאל המשל"מ מה הדין בא"ר אם הוא דבר המסוים אם חייבין להחזיר או לא והעלה שחייבין להחזיר אך נראה דאעפ"כ לפי מה שהעלה המשל"מ דכאן כופין את היורשים להחזיר דאיכא קלון וכבוד מ"מ בא"ר נראה דאין כופין דהרי רש"י בפרק מי שהי' נשוי כתב גבי קטינא דארעא דזה הוי מצוה דרבנן ולכך אין כופין ונהי שהתוס' בפ' הכותב דחו פירושו דאף במצוה דרבנן כופין מ"מ כאן בא"ר הוי תרי דרבנן שבשלמא התם בחוב האב גופי' הי' חייב מדין תורה לשלם לכך אף היתומים שמצות כיבוד עליהם בזה דרבנן כופין וכן נמי במצוה לקיים דברי המת הוי רק חדא דרבנן שמחויבין לקיים הצוואה שציוה המת והוי חדא דרבנן אבל כאן בא"ר הרי האב לא ציוה להחזיר רק שהי' חייב להחזיר מדרבנן ואף מדרבנן לא הוי חייב רק לצי"ש א"כ עתה ביתומים הוי תרי דרבנן ובזה לכ"ע אין כופין וז"ב. ובגוף הדין אם כופין היורשים נכון כדעת המשל"מ שכופין ומה שדייק מלשון הטור שאי�� כופין אין זה דיוק דלכך שינה הטור הלשון בשביל הרישא דקמ"ל שלא מבעיא שאין היורשין חייבין להחזיר רק אין צריכין כלל להחזיר ואם הוי נקט אין חייבין הו"א שדוקא אין כופין אותם אבל מצוה עליהם להחזיר כמו בשאר חוב בלא הניח אלא מטלטלין וקמ"ל הטור דא"צ כלל להחזיר ולכך שינה מלשון הברייתא דהברייתא לא מיירי מדין אביהם שחייב להחזיר ולא נקט דינו רק גבי יורשים לכך עיקר הרבותא שלו בשביל הסיפא דבדבר המסוים אף חייבין להחזיר וכופין אותם ולכך נקט גם ברישא לשון אין חייבין איידי דסיפא דברישא לא הוי רבותא לאשמעינן דאף אין כופין אותם כיון דלא מיירי בתבעו לאביהם בחייו פשיטא שאין חיוב ומצוה כלל על היורשים להחזיר דאין כאן שום חוב על אביהם ולכך נקט לשון חייבין בשביל הסיפא להורות דבסיפא כופין אבל הטור דמיירי מתחלה בדין שהמלוה עצמו חייב להחזיר ועלה כתב שאף שהמלוה כבר נתחייב להחזיר אין הבנים צריכין להחזיר ובזה שפיר ס"ד כיון שעמד בדין אביהם ונתחייב אפשר דעכ"פ מצוה איכא על היורשים אף באין דבר מסוים לכך נקט הטור לשון אין צריכין ולכך איידי דרישא נקט נמי בסיפא א"צ אבל לעולם כופין ועיין במל"מ ובתוס' פ' הגוזל קמא כמה דינים השייכים לדינים הללו:
+
+Siman 212
+
+הנה בדין אם יש ריבית בקרקע נ"ל להביא ראי' דיש ריבית בקרקע ממה דפריך בפ' א"נ גבי מרבין על השכר ואין מרבין על המכר ופריך הש"ס מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומה קושיא הלא הש"ך בחו"מ סי' צ"ה ס"ק י"ב הביא בשם המרדכי שהקשה מהא דאמרינן שגובין עישור נכסים אפי' מעמלי דבתי מוכח דשכירות קרקע כקרקע ותי' הש"ך דיש חילוק דשכירות קרקע לא הוי כקרקע רק בלא הגיע זמן הפרעון דכיון ששכירות אינו משתלם אלא לבסוף לכך חשוב כקרקע אבל לא בהגיע זמ"פ עיי"ש וא"כ מה פריך הש"ס מ"ש רישא ומ"ש סיפא נימא דבריבית בתר מעיקרא אזלינן וכמו שרוצה הש"ס לומר בר"פ א"נ דבתר מעיקרא אזלינן וא"כ אם אזלינן בתר מעיקרא בשעת קציצה א"כ בשכירות בשעה שקצץ לא הגיע עדיין זמ"פ השכירות וא"כ הוי כקרקע לכך לא שייך בי' ריבית דאין ריבית בקרקע אבל במכר דתיכף בשעת הקציצה הוי להו הדמים מטלטלין לכך יש בו ריבית ומה קושיא אלא ודאי מוכח מזה דיש ריבית בקרקע מן התורה וצ"ע ודו"ק:
+
+Siman 213
+
+שאלה להריב"ש בסי' שצ"ו הובא בש"ך סי' קס"ב ס"ק ט"ז ראובן שלוה משמעון כור חטין וכו' עד וזה גובה מעותיו והנה קיצר ולא ביאר והעולה מדבריו שהובא בב"י ששמעון לוה מראובן כור חטים ויש לו ואח"כ תבעו ראובן והשיב שחייב לו ראובן עשרה דינרין כנגדו ואח"כ נתייקרו החטים ותובע ראובן החטים ואומר שאם הוא חייב מה לשמעון ישלם לו והוא יחזיר לו החטין ושמעון טוען כיון שבשעת הזול הי' חייב לו עשרה דינרין והי' יכול לעכב החטים בעדן שהי' נאמן עד כדי דמיהן מאז עמדו החטין ברשותו ולקחם לעצמו בפרעון חובו ופסק הריב"ש שהדין עם המלוה שלעולם יש לו להחזיר חטים אלא שהוא נאמן על עשרה דינרין בטענת מגו וזה יגבה חטין וזה מעותיו עכתו"ד בב"י. והנה מלשון זה משמע כן יותר דאף אם הלה רוצה לנכות עצמו העשרה דינרין ולשלם לו המותר מה ששוה החטים יותר מעשרה דינרין ג"כ אינו נכלל רק צריך לשלם לו גוף החטין בעינא דוקא והלה ישלם לו מעותיו.
+ועיינתי בריב"ש עצמו ולמדתי מדבריו דין חדש שאם הי' החטים הללו בפקדון ביד הלוה אם כבר מכרם בשעת הזול אף שלא בב"ד אעפ"כ פטור דלא גרע מגזלן שמשלם כשעת הגזלה והרי בשעה שמכרן לא הי' שוין יותר אבל אם ידוע בבירור שמכרן בשעת הזול רק שהוא טוען כן אינו נאמן אף ביש לו מגו מטעם דאין אדם משים עצמו רשע אף דלא משמע לאינשי איסורא בהכי מ"מ לא גרע מעדים שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון וכן באמנה הי' דברנו דלא משמע להו איסורא בהכי ואעפ"כ אין נאמנים עיי"ש אך דבר זה סותר למ"ש הש"ך לדעת הרמ"א בסי' קס"ט ס"ק ע"ט שנאמן הלוה לומר שיש בשטר זה ריבית אף דמשים עצמו רשע ואם באיסור ריבית הוי כן דודאי משמע לאינשי איסורא גבי לוה מכ"ש במלתא כזו דלא משמע להו איסורא בהכי דנאמן שמכרם בשעת הזול. ומה שהביא ראי' מעדים שאמרו אנוסים היינו וכו' י"ל דעדות שאני דעדות שקר חמור בעיני העולם ונזהרים בה מאוד ואף דבע"ד מסכימים משמע להו איסורא בהכי ולכך באמת בחו"מ סי' פ"ב בדיני מגו של מהר"ש מקינון במ"ש דלא אמרינן מגו היכא דמשים עצמו רשע מביא מפלוני רבעני לרצוני ולא הביא ראי' מעדים שאמרו כמו שהביא הריב"ש אלא ודאי משום דעדים שאני מיהו גם ראיות הר"ש מקינון אינו ראי' נגד דעת הרמ"א הנ"ל ביו"ד סי' קס"ט הנ"ל די"ל היכי דהלוה מוחזק וחזקת ממון מסייע מהני מגו אף להשים עצמו רשע רק לגבי עדים לא מהני כנ"ל. סוף דבר דין הנ"ל של הריב"ש תלוי בדין המבואר בסי' קס"ט הנ"ל ובש"ך שם והוי ספק פלוגתא וצ"ע לדינא וגוף דברי הריב"ש הובא בקיצור ברמ"א חו"מ סי' ע"ב סעיף י"ז בהגה"ה עיי"ש אך לא ביאר כל פרטי דינים כמ"ש כאן עיי"ש:
+
+Siman 214
+
+הנה בדין משכנתא דסורא אם בא אחר ושכר אותה מהמלוה מותר לחזור ולהשכיר אותה לבעל השדה כן הוא דעת המחבר בסי' קס"ד סעיף ב' והקשה הטו"ז בס"ק ד' שם הא פסק בסעיף א' דיש מי שמתיר במשכנתא דסורא דהיינו אפי' ללוה עצמו ובלבוש כתב כן דמיירי בלא החזיק המלוה בשדה ולא נלפענ"ד וכו' הנה לפענ"ד נראה כדעת הלבוש וכוונתו דכמו דקיי"ל אם שלח הקונה שליח לזכות בשבילו הוי כזכה בו בעצמו וקנאו א"כ ה"נ המלוה לא עשה בו קנין רק שהשכירו לאחר והאחר עשה בו קנין ואז קנין השוכר נחשב כאלו המשכיר בעצמו עשה בו קנין כיון דמכח המשכיר הוא בא ואם לא זכה בו המשכיר מכ"ש שאין לשוכר זכות בו כיון שהוא בא מכחו ולכך אם זוכה בו השוכר הוי כאלו הוא שלוחו של המשכיר וזוכה להמשכיר ואח"כ זוכה בו לעצמו והוי כזכה בו המשכיר ולכך מותר להשכירו לאחר וז"ב לדינא דבכה"ג שרי לכ"ע:
+
+Siman 215
+
+שא' מה שנוהגין כמה אנשים ששופכין שעוה לחולה ומלחשין עליו וחשש רו"מ אולי יש בזה משום דרכי האמורי הנה ידע רו"מ שבהשקפה ראשונה עלה בדעתי שאיסור דרכי האמורי אינו רק אם ידענו שזה הוי דרכי אמורי מתחלה אבל אם לא ידענו אם הוי זה דרכי אמורי אין איסור בזה מספק ות"ל מצאתי אח"כ בד"מ סי' קע"ט בשם הר"ן כן דמספק אין לחוש לדרכי אמורי וא"כ ה"נ מאן לימא לן דהוי זה דרכי אמורי ואף שגם הם עושין כן אולי הוי להיפוך דהם למדו הסגולה מאתנו ועוד מפורש בש"ס פרק במה אשה הובא ג"כ בד"מ סק"א דאין במה שהוא משום רפואה דרכי אמורי ומוכח שם דאף במעשה אין בו משום דרכי אמורי עיי"ש ובשם תשובת הרשב"א גם עיין בא"ח סעיף ז' גבי למדוד איזור וליחוש עליו מוכח נמי דכל כה"ג אין בו חשש דרכי אמורי אף דהוי במעשה וה"נ נמי התכת השעוה מה לי זה או זה לכך הדבר ברור לי שאין בזה חשש דרכי אמורי ואין להאריך בזה ולא באתי רק להוציא מלב החושש לכך:
+
+Siman 216
+
+ע"ד אשר שאל ברדמ"ת ולא הגידה לבעלה ואח"כ פסקה מלראות זמן מה ואח"כ ילדה וחזרה לראות מ"ת אחר לידתה ושאל אם דינה כדין הפחידוה ונפל ממנה חררת דם דאם חזרה לראות אמרינן דחזרה לקדמותה כו' הנה הדבר פשוט דלא דמי להפחידוה דשם בתחלה נמי אין ב��ור שנפל ממנה הכל ודלמא נשאר בה ולכך נהי דתלינן לקולא כיון דהוי רק דרבנן מ"מ אם חזרה לראות חזינן דלא נתרפאה ואגלאי מלתא למפרע דלא נתרפאה כלל אבל בשמשה ובפרט זמן רב א"כ חזינן דנתרפאה ולכך בזה ודאי דינה כשאר אשה המתחלת מחדש ותלינן בלידה והרי ידוע דעברה ושמשה עדיף מבדיקת שפופרת מכ"ש אם שמשה הרבה ומכ"ש דעדיף מהפחידוה ולדעתי גם בבדיקת שפופרת אם חזרה אח"כ לראות אחר לידתה תלינן בלידה דבדיקת שפופרת נמי עדיף מהפחידוה וז"ב ופשוט:
+
+Siman 217
+
+ע"ד שאלתו בנדון הקרטין הנה עיין בספרי טוטו"ד מהד"ק סי' רצ"ח שם כתבתי היתר הקרטין והנה זה אני מייעצו שהאשה תבדוק עצמה דבעת ערב לעת הפסק טהרה תקנח עצמה בסמרטוט ותשליך אותו ואח"כ תבדוק עצמה בעד נקי ותראה אם הוא נקי וכן תעשה למחר בבוקר תחלה תקנח עצמה בסמרטוט ולא תראה מה הוי בו ואח"כ תבדוק עצמה אם יהי' העד השני נקי תוכל להתחיל לספור ז' נקיים ואח"כ לא תבדוק עוד עד יום הזי"ן בבוקר נמי תעשה כן אולי תוכל לטהר עמצה כר ולא נצטרף לקולא שלנו ואף אם תמצא הקרטין על הכתונת זה יש לו רק דין כתם ואין לדקדק עליו ובימי טהרתה אחר הטבילה לא תבדוק עצמה כלל כן תתנהג ואם ח"ו גם עצה זו לא יועיל ותמצא גם בזה קרטין על העד הנקי אז תסמוך על היתר שלי המבואר שם:
+
+Siman 218
+
+נדון אשר שאל שמוצאת טיפה בדק שבדקות ולפעמים הוא שחור או אדום והם נקלטים מן העד וא"א לבדקם כלל הנה אני טמא מטמא אותם אף שכתב רו"מ שבחכמת אדם מתירין אין דבריו נראין לי שרוב דמים הם מן המקור ובמקור ליכא דם טהור כדמוכח בש"ס דדמים טהורים אינו רק מן העלי' אבל במקור ליכא דם טהור שתמיד אמרינן בש"ס שרוב דמים הם מן המקור משמע אבל במקור ליכא דם טהור ואם הוי במקור דם טהור אף שהם מיעוטא הי' מצטרפין הך מיעוטא לדם העלי' ולא הוי נחשב רוב דמים מן המקור רק כמע"מ או אף פחות ממע"מ לכך ודאי דבמקור ליכא דם טהור וא"כ הוי רוב שהוא מן המקור והי' נמוח אם הי' גדול יותר מעט לכך חלילה להתיר בזה איסור נדה:
+
+Siman 219
+
+נדון מה שהקשה ברואה מ"ת למשנה אחרונה למה נאמנת נימא עיני' נתנה באחר בשלמא לטעם אחד של הר"ן דלכך לא אמרינן שויא אנפשה חד"א מכח אפקינהו מ"ש כאן אך לטעם השני קשה עכ"ד הנה זה נראה דלא קשה מכמה טעמי אחד דבזה כיון דבנמצא על שלו ודאי תהי' אסורה לו רק בנמצא על שלה יש לחוש שמא הביאה דם ממק"א וא"כ בזה יהי' מלתא דרבנן כחוכא ואטלולא על שלו תהי' אסורה ועלי' ממש תהי' מותרת ועוד הרי זה בידו לשמור שלא תבוא הדם ממק"א וגם בזה לא תעשה כן דהרי בזה יש לה לחוש שתבא לידי קלקלה שמא באמת תראה אח"כ בבעל ב' ובעל ג' ובהצטרף זה תהי' אסורה לכל העולם אבל אם עתה לא ראתה אף דאח"כ תראה ב"פ תהי' מותרת עוד ולטעם הרא"ש ביבמות שלכך לא אמרינן שויא נפשה חד"א מכח דחז"ל ראו שרוב האומרת כן הוי מכח זה עיי"ש א"כ ממילא ברמ"ת דמגופה קחזיא ועלולה לראות א"כ בזה הוי מלתא דמסתברא להיפוך ואין דרך הרוב לומר זה מכח ענ"ב וז"פ:
+
+Siman 220
+
+שא' בחתן אם מותר לבעול בעילת מצוה בעונה הסמוך לוסתה נ"ל דאף הכנ"י המתיר היינו רק בסתם אשה דליכא חימוד כ"כ אבל בביאה ראשונה דהוי חימוד רב ותדע דהרי לכך בעי כלה ז' נקיים לכך ודאי יש לחוש שיקדים הוסת עונה אחת ואסור לכ"ע וכן נראה בבא מן הדרך נמי אסור בעונה הסמוך לוסתה אף להכנ"י כיון דבזה איכא חימוד טפי והכי משמע מנדה דף ט"ו דקאמר ר"ל והוא שבא ומצאה תוך ימי עונתה משמע דוקא תוך ימי עונתה אבל סמוך לימי עונתה אסורה ורש"י פי' שם דכוונתו למעט אחר ימי עונתה לדעתי י"ל דממעט אפי' עונה הסמוך לוסתה אסורה ובזה יש לפרש הגירסא שלפנינו דגרס אבל באין בעלה בעיר דלא רמיא נפשה וגם זה לא קמ"ל דאמר ר"ל ולשון דאמר אין לו הבנה ולפי פשוטו הי' נראה דהדל"ת הוא ט"ס וצ"ל מאמר בפ"ע אמר ר"ל אך לפי הנ"ל א"ש דהוי ק"ל למ"ל הטעם דלא רמיא אנפשי' הול"ל יותר דקמ"ל דבא מן הדרך דהוי מצוה לפקוד אשתו אז אפי' בעונה הסמוך לוסתה בחזקת טהרה משא"כ בשאר נשים אינן בחזקת טהרה רק בתוך ימי העונה ולא בסמוך לוסתה ולמה לא משני כן לכך נתן טעם דלא משני כן מכח דאר"ל והוא שבא ומצא תוך ימי עונתה משמע אבל סמוך לעונה אפי' בבא מן הדרך אסורה לכך מוכרח לתרץ תי' אחר דקמ"ל מכח דהוי ס"ד דלא רמיא אנפשה וכו'. ומ"ש רו"מ ראי' מהמרדכי וח"מ סי' ס"א דמיירי דפרסה נדה בשעת וסתה ואיך הוי חופה להרמב"ם הנה לק"מ דכבר כתב הב"ש שם דתוך ז' נקיים כיון דאינה אסורה רק מספק גם להרמב"ם הוי חופה וסמוך לוסתה נמי אינו רק מכח ספק ומדרבנן קונה לכ"ע גם י"ל דהוא לא ידע דהוי סמוך לוסתה לכך שייך חובת ביאה והבן כי קצרתי:
+
+Siman 221
+
+שא' בנשים שיש להם חולי הטחורים ר"ל אשר לעתים רואה דם ולעתים לא כמנהג החולי הזה איך הדין במצאה כתם על כתונתה אם נימא דהוי כמכה העשוי' להתגלה ולצאת ממנו דם דתלינן בה הכתם וכו' הנה זה ודאי דחולי זה דינו כדין מכה הידוע המוציא דם אף דהוי רק לעתים ויכולה לתלות בזה הכתם אבל לא בג"י הראשונים יש עצה שלא תשגיח כלל על הכתונת שלה וכן יכול רו"מ להיות מורה באשה שדרכה למצוא כתמים מכח מכה יכולת להיות פושטת כתונתה בלילה וכדומה בג"י הראשוני' ולא תשגיח כלל כל ג"י על הכתונת שלה:
+
+Siman 222
+
+מ"ש באשה שיש לה העמארידין פעמים פתוחים ופעמים נסתמים אם יכולה לתלות בהם כתמים. הנה זה פשוט שיכולה לתלות כתמים בהם ואין ראי' ממה דלא הרגישה כאב בפתיחתם דאין כל העתים שוין ובכתמים שומעין להקל. גם מה ששאל בכתם בימי טוהר אם תברך על טבילתה נראה דצריכה לברך ועיין טוטוד"ק סי' רצ"ו מ"ש בזה:
+
+Siman 223
+
+שא' באשה שא"א לה לטבול ביום ז' ככל הנשים רק ביום ח' אם מותרת לפסוק בטהרה ביום ה' או לא. נראה דאין לעשות כן משום סרך בתה כמו בלטבול ביום ח' דאסור מה"ט כן ה"נ בזה ולא תשתנה מכל הנשים וכו':
+
+Siman 224
+
+בדין אשה שראתה כמה פעמים כתמים לבנים ואחר שנתייבשו נעשו אדומים והורה מורה אחד שתשליך הכתמים מיד ולא תניחם עד שיתייבש וכתבתי בחבורי ליו"ד מהדורא ז' סי' נ"ט דשלא כדין הורה ובזה כיון דהוחזקה כן ג"פ מודה הטו"ז להב"ח שצריכה להמתין דלמעט בפלוגתא עדיף:
+
+Siman 225
+
+שא' בנדון האשה שהי' דרכה בכך לראות מראות לבנות וכשנתייבשו נהפך לאודם והורה הרב להשליך הכתמים לבנים. הנה אם לכתחלה אין להורות כן כי בלא"ה דעת הב"ח דבכל כתם לבן מחויבת להמתין עד שיתייבש ואף דהטו"ז חולק עליו מ"מ הבאתי בשיורי טהרה ראי' להב"ח מהירושלמי והנכון לעשות כן מכ"ש בזה כיון דהוחזקה כמה פעמים להיות רואה כן ודאי הוי חזקה כמו חזקה דוסתות ובזה י"ל דגם הטו"ז מודה ולמעט בפלוגתא עדיף מ"מ כיון דהח"צ חולק וס"ל אף אם נעשה אח"כ אודם טהורה לכך אין להאשימו על הוראתו בזה אך עכ"פ להבא אין להורות כן רק מחויבת להמתין עד שיתייבש:
+
+Siman 226
+
+בנדון הכתם על בשרה להסוברי' דבעינן כגריס ועוד אך שמצטרפין הטיפין לכגריס ועוד אם הוי זה מזה רחוק אם מצטרף. הנה לדעתי ודאי אם שניהם הוי למטה מן החגור ודאי מצטרפין אבל אחד למעלה מן החגור אינו מצטרף וכן בטיפין זה על רגל א' וזה על ר��ל א' נמי מצטרף ובענין תלי' בג' ימים הראשונים אם הוי יותר מכגריס אפי' במקום דשכיחי פשפשין אין לתלות בהם:
+
+Siman 227
+
+מה ששאל אם מותר הבעל לאכול מה ששיירה אשתו נדה ממה שלעסה לתינוק הנה זה ודאי מותר כי הנה מה ששיירה ממאכלה או מכוסה מה שעשתה להנאתה זה נראה דרך חיבה לכך אסור אבל מה דלעסה רק לתינוק ולא להנאתה אין זה דרך חיבה ומותר:
+
+Siman 228
+
+שא' באשה שיש לה וסת קבוע ושלא בשעת וסתה בכל פעם שדוחקת עצמה מאוד לגדולים או לקטנים מוצאת אח"כ על העד שבודקת א"ע דם ממש וכאשר לקחה מן הרופאים סמים שמביאין אותה קרוב לשלשול בכדי שלא תצטרך לדחוק עצמה אז אינה מוצאת שום דם וגם בבית הרעי אינה מוצאת דם שדוחקת עצמה רק בא"מ וזה כמו חצי שנה שיש לה כן ואין לה שום כאב בשעת הטלת מ"ר וכבר צוינו לה לעשות בדיקת המהרי"ו המבואר ברמ"א סי' קצ"א ועלתה בידה וע"ז שואל רו"מ איך לעשות כי הרמ"א לא מתיר רק ביש לה כאב רק הנו"ב מתיר אף באין לה כאב לפענ"ד אף המחמיר דבעינן כאב היינו רק אם רואה כפשוטו אבל בזה שהוחזקה שלא לראות רק כשדוחקת עצמה ביותר א"כ כשאינה דוחקת עצמה ביותר בלא"ה לא הוחזקה לראות א"כ מוכח דהדחק ביותר גורמת הראי' ואם אינה דוחקת אינה רואה זה הוי רק כעין וסת הקפיצות ואם לא קפצה לא הוחזקה לראות לכך אף הבדיקות של מהרי"ו לא היתה צריכה רק לחומרא לכך מהני לכ"ע בלי הרגשת כאב:
+
+Siman 229
+
+מה ששאלה במה שגזרו חז"ל דבגדי צבעונין אין מקבלין כתמים אם הוא צבוע לבן מה דינו. הנה מראה לבן אינו בכלל סתם צבוע וסתם צבוע הוי רק שאר מינים ולא לבן ומה ששאל אם הוא אדום או ירוק בטבע הנה זה מן הנמנע שיהי' ירוק בטבע רק בע"כ החוטין תחלה נצבעו והיינו בגד צבוע:
+
+Siman 230
+
+שא' בנדון הכתם על בשרה להסוברים דבעינן כגריס ועוד אך שמצטרפין הטיפין לכגריס ועוד אם הוי זה מזה רחוק אם מצטרף. לפענ"ד ודאי אם שניהם הוי למטה מן החגור ודאי מצטרפין אבל אחד למעלה מן החגור אינו מצטרף וכן בטיפין זה על רגל אחד וזה על רגל אחד נמי מצטרף ובענין תלי' בג"י הראשונים אם הוי יותר מכגריס אף במקום דשכיחי פשפשין אין לתלות בהם:
+
+Siman 231
+
+בסי' קצ"ז סעיף ג' וכו' מפני סרך בתה. הנה דעת הש"ך דאף דאין לה בת נמי לא פלוג אבל לפענ"ד להמעיין זה בירושלמי מוכח להיפוך וז"ל הירושלמי במס' מגלה בפ"ב הלכה ה' וז"ל נדה שעובר זמנה טובלת בין ביום בין בלילה תמן אמרו אפי' עובר זמנו לא מפני חמותה מפני חמותה מפני כלתה עכ"ל והק"ע לא פירש בו דבר ולדעתי צריך להגי' וכך צ"ל אפי' עובר זמנה לא מפני חמותה חמותה מפני כלתה והכונה דכלתה אסורה לטבול ביום מפני חמותה וחמותה אסורה לטבול ביום מפני כלתה וא"כ מוכח מזה דלא אמרינן בזה לא פלוג דא"כ למ"ל תרתי טעמי ובע"כ הכונה דביש לה חמותה אסורה לטבול מפני חמותה ובאין לה חמותה אסורה לטבול מפני כלתה ומוכח הא בלא הא ולא הא מותרת וראיתי בק"ע שציין לעיין בפ' במה מדליקין והנה ראיתי שם שהסכים שם דעת הירושלמי לדעת הש"ך והוא שלא כדת דאף דשם נאמר בקיצור מפני חמותה ומפני כלתה מ"מ מוכח דלא כהש"ך דאל"כ למ"ל תרווייהו חמותה וכלתה ובחד סגי ובע"כ דלא אמרינן בזה לא פלוג רק אם יש לה חמותה אסורה מפני חמותה ואם אין לה חמותה אסורה מפני כלתה הא לא זה ולא זה מותרת וכיון דלא מצינו בש"ס דילן להיפוך קי"ל כהירושלמי בפרט במלת' דרבנן וצ"ע למעשה:
+
+Siman 232
+
+שא' נדון שאיבת המקוה ע"י מרה ליטול הימנה האבנים וחשש לחשש שאובין. הנה אין בזה חשש שאובין כיון דאינו עשוי לקבלה ואינו דומה לכלי אבנים דתרתי בעינן שיהי' שמו כלי גם שיהי' עשוי לקבלה אבל באינו עשוי לקבלה אף שמקבלת טומאה אין בו חשש שאובין ומה דבעינן הווייתו ע"י טהרה היינו אם הני מ' סאה לא נעשו ע"י טהרה אבל אם המ' סאה הוי ע"י טהרה אף דנתערב מים ע"י ד"א לא נפסלו רק מכח שאובין אם באו לשם קודם נשלם המ' סאה אך זה דוקא מכלי העשוי לקבלה ופשוטי כלי עץ או ברזל לא נחשב עשוי לקבלה לכך אין בזה בית מיחוש שאובין:
+
+Siman 233
+
+הנה בספרי מי נדה בק"א (וכן בספרי שבעה עינים וכן בספר שיורי טהרה) כתבתי דבחלוקת המקוה לב' לא שייך דין זוחלין עיי"ש מה שבארתי דברי והנה זה שלח לי המחבר לו"ש את ספרו והצצתי בו דרך ראי' בעלמא וראיתי בו בסי' ר"א ס"ק צ"ד שחולק על דברינו ותמה אני איך מלאו לבו לומר שהוא חולק על זה הרי ראה שמעשה זו היתה פ"ק בחיים חיותם של הגאון האמתי מו"ה ארי' יהודא ליב תאומים אבד"ק מח"ס גור ארי' יהודא וספר יעלת חן ובחיי הגאון האמתי מו"ה אפרים זלמן מרגליות זלה"ה וכמה ת"ח גדולים וכולים הסכימו בפשיטות להכשיר והיתה כן תמיד וטבלו כמה וכמה נשים ואיך יהין לחלוק על זה וגם עשה ט"ס ברמ"א והבל יפצה פיהו בעזה"י:
+
+Siman 234
+
+שא' בנדון המקוה שעשו אנשי קה' שהמשיכו המים ע"י צינור מהמקו' הגדולה שהיא מעיין הנובע אך יען כי היא בעומק מאד התרתי להם שיהי' שיעור בהמעיין לשום בתוכה שאובין הרבה עד שיגיעו המים להצינור לילך להמקוה אם ישער כי יצטרפו לשום בתוכה שאובין יותר ממה שהי' בתחלה לית לן בה כיון דאיכא שיעור ומטהרין את השאובין. הנה היטב אשר דיבר והוא כשר לעשות כך וליתר שאת יצוה לסתום פי הצינור כשיתנו לתוכה השאובין כדי כשיתמלאו השאובין יקחו מקל גדול להתערב המים לערבו מלמטה למעלה ומלמעלה למטה כדי שיתערבו היטב ואח"כ יפתחו הצינור לקלח להמקוה קטנה ואז עדיף טפי:
+
+Siman 235
+
+שא' בנדון המקוה שציוה רו"מ שלא יטבלו הנשים בנהר בליל שבת יפה עשה וטעמיו נכוני' כי חשש לדעת הפוסקי' שהביא הש"ך ביו"ד סי' ר"א דאין לטבול בנהר שאינו במקום זחילתו תמיד ובנהר שלהם א"א לעמוד עליו גם חשש כיון דמנהגנו לעמוד אשה ע"ג בשעת טבילה שתראה שטובלת יפה ובנהר בליל שבת ליכא נר ולא תוכל לראות ואני מוסיף דאף דבדורות הראשונים לא הי' נוהגין לעמוד ע"ג היינו רק במקוה דליכא ביעתותא אבל בנהר דהוי ביעתותא מדינא הי' צריך לעמוד ע"ג לראות אם טובלת כראוי דמכח חשש ביעתותא לא תטבול היטב לכך מדינא צריך לעמוד ע"ג ולראות ובשבת א"א ולכך יפה הורה:
+
+Siman 236
+
+מה ששאל במקוה שנשתנה מראה והמשיכו עלי' מי מעיין ואח"כ נפסק המעיין והמראה נשאר עדיין. המקוה פסולה ואינו דומה למ"ש הש"ך בסי' ר"א ס"ק קי"ב דהוי ספק בזה גבי שאובין דאינו דומה זה לזה מלבד דשאובין דרבנן ופסול שינוי מראה דאורייתא רק בלא זה דשאובין כיון דיש לו היתר ע"י המשכה לכך מה דנפל עליו מעיין לא גרע זה מהמשכה וכיון דהותרו הותרו אבל בשינוי מראה דאין בו היתר כלל רק כיון דהוי מי מעיין וכיון דנפסק המעיין חוזר לאיסורו וז"ב:
+
+Siman 237
+
+נדון שא' במקוה שהתיר להטיל דם לתוכה להכשירה מתורת שאובין אך נסתפק אם מהני עצה זו אחר שכבר נפסלה מכח שאובין. הנה עיין בספרי שיורי טהרה חלק מקוואות הוכחתי שאין חילוק בזה ואם כבר נפסלה נמי מהני עצה זו. והנה בהיותי בזה אזכיר הערה קטנה הנה דעת כמה דכולו שאוב נמי כשר מה"ת וק"ל למה לא יופסלו מה"ת כיון שיש בזבחים דף כ"ב שם תנא ר' שמואל במים ולא במים שאין להם וכו' ולא במי כיור שיש להם שם לוי וא"כ ��וכח דאף אם אין שם הלוי מגופו רק מכח הכלי שהוא בתוכו נמי נחשב שם לוי וא"כ ה"נ כיון דנקראים מים שאובין א"כ הו"ל שם לוי ומה לי שם מי כיור מה לי מים שאובין. ומה שנ"ל בזה הוא די"ל כיון דאמרינן בב"ק ס"ז דר"ז אמר דשינוי החוזר לברייתו בשינוי השם אינו קונה ועיי"ש בש"ס דמדמה פסול מקוה לקנין ואם מהני שינוי השם בקנין מהני במקוה עיי"ש במה דפריך מצינור שקבעו וכו' וא"כ ה"נ בזה לא נקרא שם לוי רק במה שאין השם חוזר אבל במה שחוזר לברייתו לא נקרא שם לוי ולכך במים שאובין אם נתנם לקרקע שוב לא יקראו עוד שאובין לכך לא הוי שם לוי אבל מי כיור כיון דהם קודש ואסירי בהנאה וא"כ אף אם יתנם לקרקע הוי עליהם שם מי כיור ולכך הוי שם לוי והיותר נראה דבזה יתיישב דברי הרמב"ם הל' מעה"ק פ"ו ה"ו מ"ש דכל המימות כשרות להדיח בהם הקרביים ותמה המשל"מ למה לא ביאר דאסור במי כיור דהוי שם לוי כמ"ש בזבחים דף כ"ב ולפמ"ש א"ש דהרמב"ם לשטתו דס"ל דכולו שאוב דרבנן ומכח הראיות שכתבו הראשונים בזה עיין בב"י סי' ר"א וא"כ מוכח דזה לא נקרא שם לוי רק מה דהוי מגופו זה נקרא שם לוי אבל מה דאינו מגופו רק ד"א גרם לו לא הוי שם לוי והש"ס דזבחים דקאמר דמי כיור הוי שם לוי י"ל זה אינו מדברי ר' שמואל וכנראה מלשון התוס' בשם הת"כ דבברייתא דר"ש תנא רק במים ולא ביש להם שם לוי רק הש"ס דפריך כן כיון דשם לוי פסול א"כ מי כיור הוי נמי שם לוי והיינו או דס"ל דשם הבא מכח ד"א נמי נחשב שם לוי או דס"ל כר' יוסף בב"ק ס"ז דמשמע דס"ל דאף שינוי השם החוזר הוי שינוי השם וא"כ ה"ה שם לוי לכך מי כיור אף כשינטל מן הכיור לא יהי' נקרא מי כיור מ"מ הוי שם לוי אבל לדידן דמוכח בכמה דוכתא דכולו שאוב דרבנן בע"כ דס"ל דזה לא הוי שם לוי הן מחמת דהוי ד"א ולא מגופו או כיון דאפשר להשתנות לא נחשב שם לוי כמו דקיי"ל בשינוי השם החוזר דלא הוי שינוי ה"ה בזה לכך גם מי כיור לא נחשב שם לוי וכשר להדחת קרביים וא"ש כנלפענ"ד בזה:
+
+Siman 238
+
+נדון אשר שאל אם להכשיר המקוה במי צבע לצאת מחשש שאובין. הנה להכשיר ביין וחלב ודאי נכון ועיין בחבורי שיורי טהרה סי' ר"א כתבתי תשובה להכשיר להטיל גם בארשט אדום למקוה עיי"ש בטעמו אך דוקא בבארשט דאינו נקרא בלשון מים אבל מי צבע דנקרא בלשון מים אין להכשיר בו המקוה ועיין כחילוק זה בש"ס עירובין פ' בכל מערבין עיי"ש:
+
+Siman 239
+
+שא' בנדון להחם המקוה שתהי' חמה כאמבטי לטבילת נשים. הנה זה איסור גמור ולשון הש"ס מוכח להדיא ביומא דקאמר שם כדי להפיג צינתו מדהאריך כ"כ דזה למותר בע"כ דדייק דזה לא הותר רק כדי להפיג ולא שיחמם ממש והיינו מכח גזרת מרחצאות דאין לומר בשביל שבת ויוה"כ דאסור להחם הצונן ז"א דבש"ס מוכח דחמין לתוך צונן מותר ובש"ע סי' שי"ח מוכח דדוקא שיחממו הרבה אסור ומכ"ר אבל בלא"ה מותר ולמה נקט כדי שתפיג צינתן הול"ל שלא יחממו הרבה ובע"כ הטעם מכח גזרת מרחצאות דבזה אפי' חמין מעט אסור ואין היתר רק כדי להפיג צינתן ובלא ראי' זו הוכחתי בספרי מ"נ דהוא איסור דרבנן ממש:
+
+Siman 240
+
+שאלתו במקוה שהיתה עמוקה מאוד והוי טרחא גדולה לילך בה ועשו באמצע המקוה רצפה של נסרים שלש חלקים ורביעית המקוה נתנו אבן ותחת הריצפה יש שיעור מקוה וברצפה יש נקב כשפופרת הנוד אם מותר ליתן על הרצפה כולו שאובין ויהי' כשר מחמת חבור כשפ"ה או נימא כיון דהוי קטפרס אינו חיבור והאריך בפלוגתא דחגיגה דגוד אסיק או גוד אחית. הנה אשיבהו בקצרה דהנה כבר הוכחתי בתשובה אחת דלא שייך להיות נקרא קטפרס רק אם המקוואות ��חוקים זה מזה רק קליט קצר של מים הולך מזה לזה זה נקרא קטפרס וניצוק אבל אם הם מחוברין זל"ז ממש וזה מונח על זה רק שצד התיבה מפסיק זה לא נקרא קטפרס רק כיון דמחוברין כשפ"ה ממש נחשבו כאחד וכאלו מונח באמצע המקוה כמה דפין הכזה יהי' נפסל משום קטפרס כל דהוי חיבור כשפופרת הנוד הוי כמקוה אחת וצד התחתון של התיבה הוי רק כעין לחיים מונחים בתוך המקוה דזה אינו מחלק המקוה לחצאין וז"ב ונכון ונסתייע בזה מנהג ישראל שעושין מקוה כה"ג. (ועיין בספרי שיורי טהרה להל' מקוואות תשובה א' מ"ש בזה):
+
+Siman 241
+
+שא' ביין אשר אין אדמימותו חזק ולזה לעשות אדמימותו חזק נוטה לשחרורית כמראה יין איזמרר צובעין אותו עם (שאמישקעס) שחור היינו שמבשלין השאמישקא ביין והיין קולט בו צבע השחור ושופכין יין זה להחביות ומזה נעשה כל החביות שחור אם להכשיר ביין זה מקוה שנפסלה ע"י שאובין וכו'. הנה לדעתי דמותר להכשיר בזה המקוה ואינו דומה למי צבע שאינו מועיל להכשיר דהתם הטעם כמ"ש במכות דף ז' דמי צבע נקרא והוי שמו מים וא"כ מוכח דשמא גרם בזה וא"כ כאן לא נקרא מי צבע רק חמרא צבוע והוי שמו חמרא גם בזה הצבע לבדו לא הוי משנה מראה המקוה דהרי הוי רק מעט והרי אף היין דבחביות לא הוי נשתנה מראיתו ע"י הצבע לבדו רק ע"י שמבשלין אותו תחלה ביין והיין קולט הצבע ועושה כל היין שחור א"כ היין גורם השינוי במקוה ולא הצבע לבד לכך אין שם מים עליו ולא נקרא מי צבע לכך מותר להכשיר בו המקוה ומה שהקשה על הב"י למה לא כתב הב"י תקנה זו לק"מ כיון דכבר כתב בש"ע הדין באלו המכשירין שאובין ממילא נדע דהרוצה לעשות כן יעשה ולא כתב רק העצה דאין בו חסרון כיס אבל הרוצה להפסיד מעותיו כבר ביאר בש"ע דהמה מכשירין השאובין:
+
+Siman 242
+
+ע"ד שאלתו במי שנדר שלא לפרוע חוב אביו ואביו הניח לו ירושה אבל לא כנגד כל החוב ונדר ע"ד המקום ועד"ר והם היו ה' אנשים שלא לעשות דבר בלי רצונם אם יכול לפרוע משל עצמו אם מהני לו התרה ואם בעי כלל התרה. ואם לסמוך ע"ד מהר"ם מלובלין בתשובה שאם נדר ע"ד המקום ועד"ר שלא לעשות מצוה דלא בעי כלל התרה וגרע טפי מה שאומר ע"ד המקום כיון דדעת המקום לעשות מצוה א"כ גם דעת הרבים בטלה. והנה דעת המהר"ם אין נראה כלל דנהי דדעת המקום לעשות מצוה מ"מ אולי הוי דעת המקום שיתיר לו אבל לא ניחא לי' שיעשה בלי היתר כיון דגם קיום הנדר הוי מצוה משום לאו בל יחל וראיה דהרי עד"ר נמי מתירין לו לדבר מצוה ומכח דמסתמא ניחא להו שיעשה המצוה וכמ"ש בש"ך בסי' רכ"ח ס"ק ס"ה ומ"מ בלי התרה לא מהני והרי בודאי רבים לא ניחא להו שיבטל המצוה ומ"מ בעי התרה ולכך ה"נ בעי התרה. מיהו נראה בזה אף התרה לא מהני דאין זה דבר מצוה וש"ס מפורש דר"פ אמר פריעת בע"ח מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו הרי אף משל אביו לא נחשב מצוה לגבייהו ומכ"ש משל עצמו דהא אינו חייב לכבדו רק משל אב ולא משל בן אפילו בחייו כמ"ש הרמ"א סי' רמ"ב ומכ"ש אחר מותו ודאי אינו חייב לכבדו משל בן לכ"ע לכך אין כאן מצוה כלל ופשיטא דחל הנדר ואין בו מצוה כלל:
+
+Siman 243
+
+הנה בדבר אשר העיר מהר"מ בנדון שבועה בכתב דהוי אחשבי' גם מה שהעיר דאם מהני בכתב א"כ הוי מעשה ולא יועיל שאלה. זה הכל מבואר בחיבורי נ"ז מה"ק ועוד בכמה מקומות בנדרים ונידון מה שהעיר בדין עביד לא מהני בזה לא ראה דברי הרמ"א ביו"ד סי' ר"ל שדעת הרמ"א הוי כן אך עיין בט"ז שם ובש"ך שאין זה מוסכם ועיין בתוספות מס' תמורה דף וי"ו ד"ה והשתא דשנינן נמי כתבו כן דבמה שבדה מלבו לא שייך עביד לא מהני ולכ"ע מהני ובאמת דין זה אין שייך כלל בדין עביד לא מהני רק בדין המפורש בש"ס וש"ע יו"ד ה' שבועות סי' רל"ח בשבועה שלא אוכל ככר זה ואח"כ אמר שבועה שאוכלנה דהראשונה שבועת בטוי והשניה שבועת שוא כן ה"נ בנדון זה ומוכח מזה דבשבועה על שבועה ודאי עביד מהני לכ"ע דאל"כ יהי' כלא נשבע כלל ובע"כ דעביד מהני בזה רק דהוי שבועת שוא מיהו בנדון הזה אפילו אם יועיל שבועה בכתב אפי' בחרם דמהני בכתב כבר כתבנו בחיבורנו על נדרים דהיינו דוקא אם כתבו בעצמו אבל לא בחתימה ודאי אינו כלום וכן מצאתי בנו"ב כן ואף דהברית אברהם חולק עליו כבר סתרתי דבריו ונדפס בחיבורי דהדין עם הנו"ב דבחתימה אינו כלום אך בחיבורי נ"ז ח"ב כתבנו דמ"מ זה הוי רק לח"ח אבל בע"ה צריך בכל זה התרה דלא גרע מכל הדינים דאין בהם ממש מדינא ובע"ה צריכין שאלה וכיון דבזה"ז כ"ע כע"ה דיינינן כמ"ש ביו"ד סי' רי"ג לכך ודאי שבועה בכתב ואף בחתימה מכ"ש חרם צריך שאלה וחלילה לעבור עליו:
+
+Siman 244
+
+במ"ש בסי' רי"ז סעיף מ' נדר מזרע אברהם וכו' ומותר באומ"ה אפי' בישמעאל. הנה אם נדר מזרע אברהם מותר נמי בזרע עשו דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק והתמיה מ"ט כתב דמותר בישמעאל ולא כתב דמותר בזרע עשו אף שהוא מיצחק. והנה אם נדר מזרע יצחק אם מותר בעשו יש בזה דיעות אם עשו נקרא זרע יצחק או לא עיין באו"ח ה' ר"ה סי' תקצ"א ובמג"א שם והנה כעת נראה לי' ראיה ברורה מן התורה ממ"ש פ' ויצא אנכי אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק ולמה לא אמר ביצחק אביך בע"כ מכח דאברהם הוי רק אביך ולא לעשו אבל יצחק הוי גם לעשו לכך לא אמר ביה אביך ועוררני א' ממ"ש במדרש פ' וישלח בפסוק אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק ופריך במדרש הא לעשו לא ומשני אלא הבוחר בדרכיהם ועושה כמעשיהם וכו' ומה התחיל להקשות הא לעשו לא הרי מקרא מפורש כי ביצחק ולא כל יצחק ובע"כ דס"ל דזה אינו רק דאינו זרע אברהם אבל זרע יצחק הוי ולכך הוי קשה לו למה מזכיר את יצחק ואף דקאמר שם דלמי שאינו בוחר בדרכיהם וכו' מ"מ היינו דוקא זכותו אינו מגין עליו אבל מ"מ זרעו נקרא לכך מוכח דנקרא זרע יצחק גבי נדרים וז"ב לפע"ד:
+
+Siman 245
+
+הנה בספרי נ"ז דף ח' העליתי דב"נ מצווין על השבועה וכעת שאלני הרב מו"ה שואל קאצינעלזאהן מק' באברויסק מדין אסור לעשות שותפות עם הנכרי מכח לא ישמע על פיך והרי בלא"ה חשוד לשקר ולשבע על שקר הנה זה לק"מ דדוקא לישבע בס"ת או בשמו ית' ע"ז הנכרי מצווה שלא לישבע בשקר ואף דשבועה בלי נק"ח הוי נמי שבועה היינו מכח דסתם שבועה הוי כנשבע בשם או בס"ת ולכך אף בלי ספר אסור מטעם יד דהוי עכ"פ כמו יד לשבועה אך אם הנכרי נשבע בע"ז ודאי אין זה בכלל שבועה ותמה אני על רו"מ להקשות ולומר כן דהנשבע בע"ז לשקר יהי' בכלל איסור שבועה. וגם מה שהעיר מנזיר דפריך מושבע ועומד מהר סיני הוא לפרש"י והרי הוי מודעא רבא לאורייתא גם בזה דבריו תמוהין דא"כ גם מצות נזיר הוי מודעא רבא והרי ממ"נ זה מבואר בספרי שם וא"כ ה"נ בזה י"ל כן אם יש לו מודעא הוי על הכל גם על קדושא ואבדלתא ועל נזיר ואם אין לו טענת אונס שוב הוי מושבע ועומד וגם בלא"ה התוס' דחו פי' התוס' ופרש"י להיפוך:
+
+Siman 246
+
+מה ששאל בנדר אם מהני תנאי ורו"מ דעתו דלא מהני תנאי. הנה נעלם ממנו מקרא משנה וגמ' ופוסקים בכתוב נאמר וידר יעקב נדר לה' אם יהי' אלקים עמדי ובפ' חוקת וידר ישראל נדר אם נתן תתן את העם הזה בידי ובש"ס נדרים דף י"ט הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור ובש"ס נזיר במשנה שם וביו"ד סי' ר"כ סעיף ט"ו בהגה"ה דאפי' דיני תנאי ל"ב וכו' ומה שהרגיש רו"מ הרי א"א ע"י שליח עיין בפ"י בגיטין ובכסא דהרסנא על השמים ראש מ"ש ליישב זה כיון דהוי רק דיבור לא בעינן דיני תנאי עיי"ש ולפמ"ש הרמ"א דלא גרע מכוונת הנודר בלא"ה לא קשה קושייתם וקו' רו"מ דבנדרים ונזיר דמהני כוונת הנודר לא בעינן דיני תנאי והבן:
+
+Siman 247
+
+במ"ש בסי' רל"ב סעי"ב ואם אירע לו אונס והיה אפשר לסלקו בממון וכו' מקרי אונס. כן הוא דעת הריב"ש ועיין בש"ך בשם מהר"א שהביא ראיה לזה ממה דאמרינן בפ' כל הגט אטו תרקבי דדינרי בעי למיתב לה וכו' והדבר צל"ע והמעיין שם ברש"י שכתב וז"ל אטו תרקבי דדינרי בעי למיתב לה והרי אין לו ואנוס הוא דהא פייסה במה דבידו לפייסה ולא אפייסה ולא הוי גיטין דיש אונס בגיטין עכ"ל א"כ מוכח להדיא דלא נחשב אונס רק באין לו הא בהי' לו אף שהוי תרקבי דדינרי לא הוי נחשב אונס דאל"כ למה כתב רש"י דהרי אין לו ובע"כ דלא"ה לא הוי אונס וא"כ כיון דעיקר חילי' הוי מזה למה כתב סתם דאונס ממון הוי אונס דאדרבא מלשונו שכתבו דהוי אפשר לסלקו בממון משמע דיש לו ממון ואפשר לסלקו בממון ואעפ"כ הוי אונס ומהתם משמע להיפוך וכן מדברי התוס' דשם שכתבו ואע"ג דלית ליה אין טענת אונס בגיטין משמע הא אם הי' לו לא הוי נצטרך לטעמא דאין אונס בגיטין רק דבלא"ה לא נחשב אונס. הן אמת להוכיח להיפוך מזה דיש לו לא הוי אונס אין ראיה מזה די"ל כמ"ש התוס' דלשון לפייסה משמע שיטריח בדבר גדול לפייסה עיי"ש לכך י"ל דאם יש לו לא הוי נחשב אונס כיון דתחלה גילה דעתו שרוצה להטריח בדבר גדול אבל בעלמא אף ביש לו נחשב אונס אך עכ"פ על המרא"י תמוה דאיך מביא ראיה מהתם דאונס ממון הוי אונס הרי עכ"פ ראיה ליכא דהרי בע"כ התם מיירי באין לו ומהתם מנ"ל דביש לו הוי אונס דלמא לעולם ביש לו לא נחשב אונס ואם נאמר דגם כאן מיירי באין לו למ"ש הרמ"א דאפשר לסלקו בממון היינו רק אם הי' לו ממון הוי אפשר לסלקו בממון ומצד גוף האונס הוי אפשר לסלקו בממון אבל לעולם מצד אחר אי אפשר משום דאין לו לכך הוי אונס ממילא לא קשה קושית הב"ח שהביא הטו"ז באו"ח סי' תר"ז דהתם מיירי שיש לו ממון לכך כתב שמחויב לפזר כל ממון שבעולם אבל כאן מיירי באין לו לכך נחשב אונס מיהו מסתימת לשון הרמ"א ופוסקים לא משמע הכי לפרש דמיירי דוקא באין לו וצ"ע ודו"ק:
+
+Siman 248
+
+מה ששאל שהיות המחזיק הראנדא לא רצה ליתן לקופת הקהל כפי המנהג מקודם לכך עשו חרם שלא יקנה שום אדם יי"ש אצל המחזיק הראנדא ואירע שמוזג אחד קנה ממנו יי"ש קודם שעשו החרם אם מותר למכרו במזיגה או לא. הנה הדבר פשוט שמותר למכרו ואין לו ענין כלל לדין הרא"ש והרמ"א בהלכות נדרים סוף סימן רי"ח דכאן כיון דהוי כוונת התקנה רק כדי להפסיד להמחזיק א"כ תינח במה שיהי' לו הפסד אבל בזה להמחזיק לא יהי' הפסד רק להמוזג כיון דכבר קנה ממנו קודם החרם כבר נתחייב לשלם לו ואף אם נדמה זה למום במקח מ"מ הוי רק כנולד המום אחר שכבר קנה ונעשה ברשות הקונה ובזה ודאי חייב לשלם ולכך להפסיד להמוזג הקונה על זה לא תקנו לכך ודאי שמותר למכרו ולית דין צריך בושש וחשש כלל:
+
+Siman 249
+
+נדון אשר שאל באחד קודם פטירתו נדר כמה ספרים לבהמ"ד והתנה שלא יהי' רשאי יחיד ללקחם לביתו רק על ימים אחדים וכעת ירדה קרן התור' מטה מטה ואין לומדין בהם בבהמ"ד והספרים מתקלקלים אם מותר לת"ח עני ללוקחם לביתו לקיים. הנה יש בזה ב' חששות אחד מצד דעת הבעלים והשנית הוי מכח הורדה מקדושה מרבים ליחיד והנה מצד קפידת הבעלים בזה הוי הדין אם לא נשתקע שם בעלים מן הספרים אסור לשנותם בשום אופן ואם נשתקע אז אם לא מתקלקלים מ"מ אסור לשנותם דהוי הורדה מקדושה מרבים ליחיד אבל אם הם מתקלקלים יש לצרף דעת הטו"ז באו"ח הל' בה"כ שאם אין הדבר ראוי לקדושה חמורה מותר לשנותן לקדושה קלה כן ה"נ אם מתקלקלים מותר לשנותם ליחיד אם נשתקעו שם הבעלים. ושוב חזר השואל מ"ש שבעל הספרים נתן הספרים המתקלקלים לתקנם אם יכול ליתן הספרים להמתקן בעד שכרו. הנה אם אומר בפיו שישלם הוא בעד התקון ודאי מחויב לשלם מביתו ואין בידו ליתן הספרים בשכרו ואם לא אמר כן בפה ובלב אין קפידא אין עליו לתקן ותליא באופן שכתבתי לעיל אם הי' מותר למוכרם מותר ליתנו גם לבעל המלאכה בשכרו ואם הי' אסור להם למכרם אין יכולין ליתנו בשכרו ג"כ דהיינו מכירה:
+
+Siman 250
+
+שא' במי שאביו הוא שכור פעמים שבוע א' או ב' ואין מניח תפילין ואינו מתפלל ואח"כ ערך ב' חדשים אינו שכור והוא נוהג כאדם כשר ואח"כ חוזר לשכרותו על שבוע א' או ב' וכן דרכו תמיד. הנה לפי דעת הרמ"א בסימן ר"מ ודאי אינו מחויב לכבדו ואף דהרמ"א נקט בלשונו שהי' רשע מ"מ הרי המקור מדין זה הוא בב"מ דף ס"ב ושם מיירי דלא עבר רק בלאו אחד ויתן דבשאר כל התורה אינו רשע ומ"מ אינו מחויב לכבדו וה"ה בזה כיון דבעת שכרותו אינו מתפלל ואינו מניח תפילין ובידו למנוע מלהשתכר אינו מחויב לכבדו הן אמת דדעה ראשונה במחבר דמחויב לכבדו וקצת מן הראשונים עמדו על זה מן הש"ס ב"מ הנ"ל ולפענ"ד הי' נראה ליישב דלכאור' קשה מה פריך בד"מ מנשיא בעמך לא תאור דדוקא בעושה מעשה עמך ומה מדמה זה לזה התם הוי רק בל"ת י"ל דאינו עמך חייב לכבדו ואך י"ל דהש"ס ס"ל כהש"ס פ"ק דיבמות דקאמר שם דעדל"ת אף דל"ת חמיר מינה א"כ ס"ל דל"ת חמיר ולכך פריך מכח כ"ש דמה בל"ת דאינו עושה מעשה עמך פטור מכ"ש בעשה אך לפ"ז הרי דעת הרא"ש פ"ח דיומא דשבועות חמיר מנבלה וס"ל דעשה חמיר ועיין בס' משנת חכמים להרב מזאמושטץ ז"ל ולכך שוב י"ל דבעשה אף דאינו עושה מעשה עמך חייב לכבדו כן י"ל דרך פלפול קצת אך לדינא אין לזוז מפסק רמ"א ואינו חייב לכבדו כנלפענ"ד:
+
+Siman 251
+
+שא' וז"ל בר"ה ויוה"כ קורין לס"ת אנשים נקובים ונכבדים ואחר העלי' עושה הגבאי מי שבירך ומנדבין כ"א לפי ערכו נדרים ונדבות לצורך בהכ"נ להיות לשלם לחזנים ונרות וקרא הגבאי לאחד שלישי וכשעשה הש"ץ מי שבירך אמר הוא כך וכך לצדקה והבין הגבאי אשר כוונתו לצדקה אחרת שירצה הוא ואחר התפלה אמר לו הגבאי למה לא רצית לומר לבהכ"נ ואם תרצה לעשות צדקה עשה בשלך אבל אין לך כח למעט הכנסות בהכ"נ והשיב הוא אשר לא נראה בעיניו התנהגות הגבאים עם הכנסות הבה"כ וכדומה עכ"ל שאלתו. הנה שפיר קאמר רו"מ ממ"ש ביו"ד סי' רנ"ו ובש"ך שם דאם קנה איזה מצוה צריך ליתן לאותו עיר ויפה אמר רו"מ דכאן הוי כאלו קנה כיון דדרך הוי דכל העולים לתורה לנדור לבהכ"נ וכן הוי המנהג תמיד הוי כמכרו לו ממש וכן בדור בחצרי אם הוא עושה מנהג לדור בחצרו ואח"כ ישלמו לו אם ידוע מנהגו כן גם התם חייב לשלם אע"פ שאמר לו דור סתם ומכ"ש בזה ויפה פסק רו"מ. אך מה שנסתפק כיון דדעתו הוי ליתן לאיזה עני מחויב ליתן גם לו או יוצא במה שנותן לבה"כ. הנה זה ודאי אינו דבשלמא אם לא הי' נקרא מעות בהכ"נ צדקה אז ודאי כיון שאמר לצדקה ודאי מחויב ליתן חוץ ממה ששוה השלישי שעלה אך כיון דמעות בה"כ נמי נקרא צדקה נהי דהוא אומר דכוונתו הי' לדבר אחר הוי רק לדברים שבלב ואינן דברים בצדקה שלנו דהוי דין הדיוט לכך אינו מחויב ליתן להעני שכיוון בלבו בפ"ע מיהו אם נדר הרבה אז ישומו כמה שוה העלי' זו לכה"פ וכמה דרך לנדור העולה לכל הפחות וזה יתן לבהכ"נ והמותר יתן לעני שכיוון לו כן הדין נכון לדעתי:
+
+Siman 252
+
+במ"ש בסימן רמ"ב סעיף ל"ה בהג"ה ות"ח שאמר דבר הלכה וכו' הנה דין זה הוא מהש"ס בכמה מקומות ועיין בחבורי מי נדה דף כ' ע"ב כתבתי שם דלכאורה הי' נראה דזה דוקא מנדון דמיירי הש"ס כגון שמעיד נגד החזקה שיש לדבר זה חזקת היתר וזה מעיד לאסור או להיפוך בענין דעד דעלמא לא הי' נאמן ולכך גם לת"ח אין שומעין אם אמרה בשעת מעשה אבל אם אומר על דבר שאין לו חזקת איסור והיתר נאמן אף במה ששייך לו דלא גרע מעד דעלמא דנאמן אך מסתימת לשון הפוסקים וברמ"א לא משמע כן וכתבנו שם דטעמו דזה איכא ריעותא כיון דאנחנו לא שמענו חידוש דין זה יש ריעותא לכך אינו נאמן בשעת מעשה עיי"ש מיהו הרווחנו בזה ליישב דעת הרמב"ם שהשמיט לגמרי דין זה דת"ח שאמר דבר הלכה די"ל עפמ"ש הש"ך ביו"ד סימן קכ"ח להוכיח מלשון הרמב"ם בנזירות דע"א נאמן לאסור דבר שיש לו חזקת היתר והוכיח כן הש"ך מן הש"ס וי"ל דהרמב"ם ס"ל דלא כהש"ך בסברתו דאם נאמן להתיר כ"ש דנאמן לאיסור רק אדרבא כמשמעות לשון התוספות בקדושין דלהתיר ראוי להיות נאמן טפי מלאסור עיי"ש א"כ לפ"ז כאן דמוכח מן הש"ס דע"א נאמן לאסור בדבר שיש לו חזקת היתר מכ"ש דנאמן להתיר בדבר שיש לו חזקת איסור ולכך סבירא לי' להרמב"ם דנפשט האיבעיא דר"פ האשה רבה דע"א נאמן לעולם ולכך ס"ל להרמב"ם דבאמת רב דאמר ת"ח שאמר דבר הלכה וכו' דאין שומעין לו היינו דמיירי רק באתחזק איסורא וס"ל דע"א אינו נאמן להעיד נגד החזקה רק בת"ח שאמר דבר הלכה עדיף מעד דעלמא אבל אם אמרה בשעת מעשה כיון דהדבר נוגע לו הוי רק כעד דעלמא ואינו נאמן כן ס"ל להני אמוראים שם והש"ס דמבעיא ביבמות אם נאמן או לא היינו דרוצה לפשוט כן ממשנה וברייתא לא מאמוראי. וע"ד שכתב הר"ן בנדרים גבי הנהו כהנים שלוחי דרחמנא נינהו אבל לדידן כיון דמוכח ממעשה דינאי מלכא וכמ"ש שייך דעד נאמן לאסור ביש לו חזקת היתר ה"ה דנאמן להתיר ביש לו חזקת איסור לכך ת"ח נאמן להעיד אף בשעת מעשה ולכך השמיטו הרמב"ם ודוק:
+
+Siman 253
+
+בענין סלוק רב ומורה. הנה הרמב"ם במורה נבוכים הובא בספר מעשה ה' כתב דהפסוק בפ' משפטים הנה אנכי שולח מלאך לפניך וכו' אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו קאי על רב ומורה שיתן לכם בדור ודור להורות להם דרך התורה עיי"ש והנה ע"פ דרכו י"ל מ"ש אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו ויהי' לשון אל תמר בו מלשון תמורה וכמשמעות לשון המדרש לפי דרכו כן יהי' הכונה לדרכנו כי הנה הקב"ה השווה כבוד הת"ח לכבודו ית' וכמו שבעון ע"ז חייב מיתה והיינו ע"י שסרין ממנו ית' ובוחרין בע"ז וזה נקרא בלשון תמורה כמ"ש וימירו את כבודם בתבנית שור וכו' כן ה"נ אם הקב"ה נתן להם רב ומורה והמה מסלקין אותו ובוחרין באחר נחשב להם כעובדין ע"ז ממש וז"ש השמר מפניו ושמע בקולו אל תמר בו שלא תעשה בו תמורה לסלקו ולבחור באחר כי לא ישא לפשעכם על כך על הסתלקו מן השררות דאף שהוא עניו מסתמא מ"מ לא ישא לפשעכם על עון כזה והיינו כי שמי בקרבו כי אין לך עניו ממנו ית' ובע"ז נאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא שמקנא בע"ז א"כ ה"נ אם תסלקו לבחור באחר ראוי הוא להיות בו מדעת קונו ואין לו חיוב לישא לפשעכם על כך. וי"ל דבכאן הוי אזהרה לעדת קרח ודכוותי' שלא יחלקו על משה רבינו באמרם מדוע תתנשאו על קהל ה' ואין עונשין אלא מזהירין וי"ל דכאן הוי אזהרה לו ולכך לא הי' רשאי משה רבנו למחול על כבודו ולהתפלל עליהם כי כמו שהזהיר בכאן לההמון שאל תמר בו כן הוי אזהרה להחכם שלא ישא לפשעם על כך אם יסלקו אותו כמ"ש כי לא ישא לפשעכם ואפשר דהוי בזה העדר כבוד לו ית' דבכל עברות שאין הקב"ה מקנא ומוחל גם החכם מחויב לקיים הדבק במדותיו ית' ולמחול אך להסתלק לגמרי שנאמר בו ית' אל קנא א"כ אם ימחול החכם על כך יהי' נראה כאלו הוא צדיק יותר ח"ו מבוראו ולכך אינו רשאי למחול על כך בלי פיוס וחרטה כי ע"י תשובה גם הקב"ה מוחל ולכך נאמר במשה רבינו שם וישמע משה ויפול על פניו ורש"י נדחק שם למה לא התפלל עליהם ולפי הנ"ל יובן שהי' מוזהר שבכהאי גונא לא יתפלל עליהם ולכך נפל על פניו כי לא ידע מה לעשות כי רצה למחול ולא הי' יכול ולא ידע איך יפנה אם לא ימחול יענשו ישראל ואם ימחול נוגע בכבודו ית'. ונראה עוד עפמ"ש חז"ל בערובין פרק ב' דגדולים דברי סופרים מד"ת שד"ת יש בהם עשה ול"ת וכו' אבל ד"ס כל העובר על ד"ס חייב מיתה לפ"ז מוכח שכל דברי סופרים דומים לחטא ע"ז דבע"ז חייבין מיתה ועל ד"ס חייבין מיתה א"כ המשיל כל עברות דרבנן לעובד ע"ז ובפרט דכך אחז"ל כך דרכו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך ועבוד ע"ז. מזה מוכח דהכל בהתחלה ראשונה תליא מלתא ולכך בד"ס שנעשה לשמירה של תורה חמור עונשו יותר מגוף התורה כי דבר הנעשה לשמירה חמור יותר כי אם עובר על השמירה סופו ליגע בכלל התורה וז"ש השמר מפניו ושמע בקולו אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו כי כל אשר ימרה את פיו נחשב ככופר בשמי ממש וכעובד ע"ז ידמה לו וחייבין עליו מיתה והטעם שאני מחמיר על דרבנן יותר משל תורה הוא כיון דבא לשמירה של תורה כי אם שמוע תשמע בקולו ממילא יומשך כי ועשית כל אשר אדבר אני כי ע"י קיום דרבנן תבוא לקיום דאורייתא וכיון דנעשה לשמירה של תורה הוי עונו יותר חמור מעובר על גוף התורה:
+
+Siman 254
+
+בנדון המחלוקת שבין הרבנים ידי אל תהי בו ולא אתערב בזה כי הנה הן אמת שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי בילדותי או בשנים האמצעים הייתי אוהב להיות נצב לריב ולהנקם ע"ד אמת ואף שידעתי שיהי' מעיזים להיפוך קיימתי בנפשאי מאמר דהע"ה כסתה כלימה פני מוזר הייתי לאחי ומאמר הנביא גוי נתתי למכים ולחיי למורטים ולא חשתי על כבודי כי הי' לי כח לסבול ולעמוד בפרץ אבל עתה לעת זקנתי אין לי כח לצאת במלחמת חובה ולקבל עלי דברי נרגן ומהלומות והנה עלה בלבי לפרש דרך הלציי ורמז במ"ש בתורה ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד והנה לשון צבא בזה אינו מובן דלשון צבא מורה רק על ענין מלחמה כמ"ש בפ' מטות החלצו מאתכם אנשים לצבא וכן אנשי הצבא בזזו איש לו ומה מלחמה שייך בעבודת הלוים אך הכונה דללוים נאמר הוראת התורה והמשפט בין איש לרעהו כמ"ש וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידיך יורו משפטיך ליעקב וכן מ"ש בפ' תצא ועל פיהם יהי' כל ריב וכל נגע וכן בפסוקי יחזקאל ועל ריב המה יעמדו וא"כ לשבט לוי נמסר לנקום על משפטי ה' ולריב ריבו וכמו שהי' בעגל ולכך רמזה התורה דעל הלוים מוטל המלחמה ללחום מלחמת ד' לכל עוברי התורה ולכך אמר ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד ואם בבן חמשים אמרה התורה כן מכ"ש במי שהוא תה"ל יותר מזה והנה אם כי זה דרך הלציי מ"מ י"ל דבאמת הוי כן דהרי כתיב והתעלמת ודרשו חכז"ל פעמים שאתה מתעלם פרט לזקן ואינו לפי כבודו והרי הש"ס בברכות פריך מינה למה דאמר שם המוצא כלאים בבגדו פושט אפי' בשוק דאין חכמה ואין עצה לנגד ד' ונהי ד��ש"ס דוחה דאיסורא מממונא לא ילפינן היינו רק לענין אינו לפי כבודו דלא חיישינן לכבוד הבריות באיסורין דבמקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב אבל מ"מ בזקן יש לומר דבזה אף באיסורא פטור דבזה לא שייך לומר אין חכמה ואין עצה דנהי דחכמה אין כאן זקנה יש כאן וי"ל דזה הוי כהס"ד דש"ס דילפינן מוהתעלמת דזקן פטור מלצאת במלחמת חובה כיון דבזה ליכא קרא להפוך זה אני מלמד זכות עלי והלואי שיהי' עלי מלמדים זכות למעלה כן לכך ידע שאני לא אתערב בזה יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו וישלח לנו בקרב המורה לצדקה ותראה האמת כנפש המעתיר:
+
+Siman 255
+
+מ"ש בנדון חכם שהתיר שדעת כמה דאין לחכם לאסור ותמה מן הש"ס ברכות פ' הרואה. הנה בתשובתי מכבר הארכתי בזה אך קו' רו"מ ל"ק כלל דהרי מפורש ברמ"א דבעינן חלה הוראתו וא"כ י"ל דהתם לא חלה הוראתו עדיין לכך אסר רק מה שיש להקשות ע"ז הוא על הש"ך בסי' רמ"ב ס"ק נ"ב דחכם שאסר אין חברו רשאי להתיר כתב הש"ך בפשיטות דבעינן חלה הוראתו ואיך לא הרגיש דאין זה מוסכם דהרי לדעת הרמ"א בחלה הוראתו גם מה שהתיר אינו רשאי לאסור ובע"כ לדידהו מיירי הש"ס בברכות בלא חלה הוראתו ומוכח שם דחכם שאסר אף בלא חלה הוראתו א"י להתיר והפוסקים דס"ל דבחכם שאסר בעינן חלה הוראתו הם ס"ל בע"כ דחכם שהתיר אף בחלה הוראתו יכול לאסור וא"כ נהי דהש"ך הביא לקמן הרבה פוסקים דס"ל דמותר לאסור אף בחלה הוראתו מ"מ כאן הו"ל לחוש להיפוך לחומרא ולמה כתב זה בפשיטות ותמי' גדולה על הש"ך וא"ל דהתם הטעם כי היכא דלא לגרורי אבתריה רק דהוי ס"ד דלקולא לא מהני זה דלשון כי היכא דלא לגרורי אבתריה דמשני לא משמע כן דמשמע דהמקשן לא ידע מהך סברא כלל רק הוי ס"ל דמדינא מותר להחמיר גם עיין בבל"י דבזה"ז לא שייך דין זה שחכם שאסר ומכ"ש חכם שהתיר עיי"ש והוא נכון וכו':
+
+Siman 256
+
+רב שלום ואמת לידידי הרב הגאון הגדול כו' מוה"ר אלעזר הורוויטץ אב"ד דעה"מ וויען.
+מכתבו קבלתי והנה אם כי כבודו הוא מאוהבי אעפ"כ האמת אהוב מהכל כי אף אם יונח שקאפיטל נ"ג בישעי' אינו מוכרח שידבר מימות המשיח עכ"פ לפני העמים והשרים הי' לו לחזק אמונה שלנו כי ביאת משיח מפורש במקרא כדי שידעו שיש לנו תקוה עוד כדי שיקילו קצת מעלינו עול השעבוד ונהי' לנו שם ביניהם ובפרט כי פשט הכתוב בק' נ"ג מורה על ימות המשיח ובילקוט שמעוני דרש לי' על ימות המשיח וכן מורה פשט הכתוב מ"ש שם וד' הפגיע בו את עון כולנו ואין בינינו צדיק כזה להיות נענש עבור כל ישראל רק משיח שיבא ב"ב וכן מ"ש לא אחלק לו ברבים ובין עצומים יחלק שלל זה לא נתקיים עד ימות המשיח וז"ז אף אם ק' זה אינו מוכח על משיח מה יענה בכל פסוקי יחזקאל מ"ש שם שער לוי אחד ועד היום לא נטל שבט לוי כלום וכן כל צורת הבית שמבואר ביחזקאל וכל דבריו שם לא נתקיים עד ימות המשיח וכן מ"ש בזכרי' עוד ישבו זקנים וזקנות בירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים לא נתקיים וכן מ"ש בישעי' בלע המות לנצח וכן משה"כ ועמדו זרים ורעו צאנכם וכן משה"כ והי' אור הלבנה כאור החמה כו' האם נתקיים עד היום ויעיין בפ"ו דפסחים וכן כל נחמות שבנביא ישעי' בפרט הכתוב ונלוו גוים רבים אל ה' וכן מ"ש והיו מלכים אומניך אפים ארץ ישתחוו לך ומה הי' לכבודו להיות בעצה לשלוח את אפקורס הזה חפשי ויותר טוב הי' שיהי' נוחל בוז וקלון ולשבת במאסר וכן כל ק' נ"ד מורה על ימות המשיח ולמה תפשו רק ק' נ"ג וכן נמי מה שאמר דהצדיקים והרשעים הם עם אחד מישראל גם זה הוי טעות דהרי יש כמה דברים דהעושה אותם הוי כמומר לכל התור' ודעת התב"ש דאף מחלל שבת בדרבנן בפרהסי' הוי מומר לכה"ת ודעת הח"י בסי' תמ"ח דבזה"ז נחשבו כולם עוברי להכעיס והוי כמומר וכך הול"ל דהרשעים אם עוברים עברות גדולות הם כמומרים יחשבו ויצאו מכלל עדת ישראל וזהו הוי כבוד התורה וכבוד ישראל לא כמו שהשיב כ' וכל תשובתו להשרים כשגגה הוי לו:
+
+Siman 257
+
+שאלה מראשי קהלה אחת בקצת אנשים שעשו להם חבורה ללמוד בחבור תלמוד לשון עברי ובחבורי ר' משה דעסיר וחרה אף קצת והחרימו אותם ולקחו את החיבורי' ושרפו אות' באש ושמו פניה' בי לומר הדין עם מי והנה אם אמנם השרפה הי' אפשר למותר ע"פ הדין אך אין להאשימם בזה כי מי לנו גדול ממשה רבינו אשר איננו כדאים להזכיר שמו על שפתינו ואחז"ל עליו בפ' מטות כיון שבא לכלל כעס בא לכלל טעות ומכ"ש באנשים הדיוטים בדורנו ומחמת כי הציקתם רוחם עשו כן ועל גוף הכעס ודאי יפה עשו. והנה מה ששאלו לבאר להם מה שמצה נמצא בר' משה דעסיר ראשון לציון הוא מאמרם ז"ל בכמה דוכתא פוק חזי מה עמא דבר וקול המון כקול שדי ואחז"ל בפ"ו דפסחים אם אינן נביאים הם בני נביאים ואמרו בפ' החובל על כמה דברים דהיינו דאמרי אינשי שיש לו רמז בתורה וכיון דרוב העולם אומרים עליו כן ודאי כן הוא ואחז"ל במס' שבת פ' השואל ששאלו לשלמה המע"ה איזה בן עוה"ב והשיב אזניכם תשמענה דבר מאחריך וכו' וכיון דרוב העולם מרננין אחריו ודאי כן הוא. ומ"ש דהרי הוא תלמיד הגאון בעל קרבן העדה ותלמיד יעב"ץ הנה מצינו באחיה השילוני שהי' תלמידו ירבעם בן נבט ובאנטיגנוס איש סוכו שהיו תלמידיו צדוק וביתוס ונמשכו מהם כל הצדוקים ובזמנינו להגאון בעל נו"ב כמה רשעים הי' שהיו תחלה תלמידיו וגחזי באלישע ואחז"ל בפ"ב דברכות בפסוק אין פרץ וכו' ואין צוחה ברחובותינו שלא תהא בנו בן או תלמיד שמקדיח תבשילו ברבים הרי שהוצרכו להתפלל על הדבר שלא יהי' כן מוכח דבלי תפלה יתכן שיהי' נמצא כן ועוד צאו וראו מה המה תלמידיו וכל העוסקים בחיבוריו כולם רשעים וכל שוגה בחיבוריו לא יחכם ואין אוחזין בחיבוריו רק הקלי שבקלים העוברים על כל התורה ולא ראיתי איש ישר הולך שיהי' עוסק בחיבוריו ודבריו וכל ירא שמים בורח ממנו כבורח מן הנחש ועקרב הא חדא והשנית הנה אני לא עיינתי בדבריו מעולם ולא ידעתי שמץ פסול בדבריו אך את זה ידעתי כי הרע לעשות אשר תרגם תנ"ך על לשון דייטש אשר לא כדת והנה חטא והחטיא את הרבים כי מזה פשתה המספחת הישנה בהמבורג להתפלל על דייטש וחטא הרבים תלוי בו ומלבד זה שלא כדין עשה כי הרי בימי תלמי שהעתיקו את התורה על יונית ומכח הכרח המלך תלמי הי' העולם חושך ג' ימים אף שהיו אנוסים בדבר וזה אחת מן המאורעות של יו"ד טבת שנגזר עליו תענית ומכ"ש שאר לשונות דהרי אנן קיימא לן כרשב"ג בפ"ק דמגלה דגם לשון יונית עכשיו נשתקע ואין לכתוב רק בלה"ק והחיבור של נשים הצאנה וראינה זה לא נקרא תרגום רק הוי פירוש שמציין הפסוק בלה"ק נפרש פירושו אבל הוא עשאו בלי ציון הכתוב רק כדרך תרגום אונקלוס ובזה עונו גדול מנשוא ומה לתבן את הבור להיות תוה"ק נאמרה בלשון הנ"ל. [ובהיותי בזה ראיתי בפה"מ להרמב"ם פ"ק דמגלה שם דבר תמוה שכתב שם וז"ל וספרים תפילין ומזוזות שתנאי כתיבתם כולן שוין כמו שנתבאר במנחות והלכה כרשב"ג עיי"ש והוא תמוה דהרי אדרבא אין כתיבתן שוה דהרי הת"ק מתיר לכתוב ספרים בכל לשון רשב"ג מתיר יונית ותפילין ומזוזות בעינן דוקא לה"ק לולי דמסתפינא הייתי אומר שתיבת ספרים ט"ס ורק תפילין ומזוזות כתב שתנאי כתיב��ן שוה ולכאורה הי' אפשר לפרש כונתו דהולך בשיטת רשב"ג דאף ספרים אסורין בכל לשון והוי קשה לו מנ"ל כן דבשלמא תפילין ומזוזות כתיב בהו והי' כמפורש בש"ס שם אבל ספרים מנ"ל וזה מפרש דהוקש כה"ת לתפילין כמ"ש בפ"ב דשבת מקרא דלמען תהי' תורת ד' בפיך ואף דיש כמה דינים שמחולקין תו"מ מכל התורה היינו דלא הוקש רק למה דנלמוד מלשון בפיך והיינו הן מה שמותר בפיך כמ"ש בשבת שם הן מה דתלוי בהלשון שיהי' הלשון בפיו שוה כה"ת לתו"מ ולא התירו רק יונית מטעם המפורש בש"ס פ"ק דמגלה ולכך ולכך אמר הרמב"ם דטעמא דרשב"ג הוי מכח דספרים תו"מ כתיבתם שוה מכח ההיקש כן הי' אפשר לומר אך ממה שמציין כמ"ש במנחות זה אינו שם. בע"כ דמ"ש ספרים שם ט"ס הוא.]
+והנה מ"ש על ספר הגיון בשם הכותב בעין יעקב ששבחו המה ראו ראיה אחת ואני רואה ב' ראיות בהצל"ח על ברכות בדף ע"ג עיי"ש מ"ש ע"ז ודבריו נכונו מאוד דודאי הכל תלוי לפי ערך הזמן והרי אמרו חז"ל בש"ס דאר"ב לא תשתעי משמיה דאיבו דאכל פתא דארמאי ופרש"י שלא תאמרו הלכה משמו והרי במשנה דאבות אומר בשם אלישע בן אבויה אומר והוא אחר ולמה אומר הלכה בשמו בע"כ דתלוי בערך הזמן דלפי הזמן הוי ראוי לגזור ולהתרחק אפילו מחוטא עון קל לאכול פת נכרי היכי דהוי למגדר מלתא לצורך שעה ולכך בודאי ללמוד הדקדוק או הגיון כימים הראשונים שלא אחזו בו המתפלספי' והפוקרי' ודאי הוי ראוי ללמדו אך כעת שהם אחזו בו ראוי להתרחק מהם כמטחוי קשת כמ"ש חז"ל סחור סחור לכרמא לא תקרב ולא עדיף ממצבה שנאמר אשר שנא ד' אלקיך ואחז"ל שתחלה היתה אהובה רק כיון שאחזו בו עכו"ם נעשית שנואה (והנה הוגד לי שגם הרב הצדיק מו"ה הירש מלך ז"ל כתב ראי' זו) כי ראינו בעינינו שלימוד הדקדוק מביא לידי התעסקות רק במקרא והמקרא מביא לידי תרגום אשכנזי והתרגום אשכנזי מביא לידי אפקורסת ובעל תלמוד לשון עברי מכירו הייתי בקטנותי ממש כשהי' במדינתינו חיבוריו בו וראינו כי הוא רשע גדול ועשה צחוק על מיני פיוט וסליחות ועשה סליחות לפורים ושחק בזה על חז"ל ועשה דבריהם כצחוק לזה ודאי הזמן גורם להתרחק מחיבוריהם הרחק מאוד ועלינו להחזיק רק בש"ס ופוסקים אשר הארה שבהם נקוה שתחזור אותנו למוטב ויפתח לבנו בתורתו ואהבתו ונזכה לשלוח לנו המורה לצדקה ותאיר עינינו. והנה התבוננו וראו זה גלוי לכל כי כעין רפואת הגוף הוי רפואת הנפש כי בודאי כשנעשו ריעים זל"ז הוי רפואתם שוה זה כזה וזה לעומת זה עשה אלקים וצאו וראו ברפואת הגוף דרשו ברופאים כמה נשתנו הטבעים מה שהיה בימים הקדמונים לרפואה עתה לא יועילו ולא יצליחו ובדור הזה צריך רפואה אחרת ולא די שרפואות הראשונים לא יועילו רק לפעמים גם יזיקו כן הוי בחולי הנפש כן העם הזה אנחנו בני ישראל בימים הראשונים היו נשמות גדולות וקדושות ואם נחלשו הי' חולאת קטן ודי הי' ברפואות קלות אף בפרפראות לחכמה אבל עכשיו בדורותינו הנשמו' קטנות וחולאת נפשותינו הוי חולאת גדול ואין די לנו ברפואות קטנות רק ברפואות יקרים בש"ס ופוסקים וקבלה שמעו ותחי נפשכם השי"ת ישלח לנו רפואת נפשותינו בקרב כנפש המעתיר כו':
+
+Siman 258
+
+שא' מהמשכיל מו"ה יעקב בכרך מק' ק"ב מה שעלה ברעיונו להעתיק ששה סדרי משנה בלשון אשכנז כדי שיוכלו הכל ללמוד. הנה אין דעתי נוחה בזה ומצאתי רמז לזה בלשון המשנה פ"ו דאבות שנו חכמים בלשון המשנה ברוך שבחר בהם ובמשנתם והכונה דאף שהי' ביד החכמים לשנות בלשון אחר מ"מ שנו חכמים בלשון המשנה ברוך שבחר בהם ובמשנתם כי לשונם הוא הטו�� והראוי. והנה טעמא דידי הוא כך ע"פ השכל דהנה התנאים לפי גדלם ורוחב לבבם שנו משנתם בלשון קצר והוא מעט הכמות ורב האיכות סובל הרבה פירושים כנראה מלשון רש"י ופי' המשניות לרבי' ושאר קדמונים אשר פירשו כל חד כפי דעתו ואיזה פירוש אמת זה אינו גלוי רק לאבינו שבשמים ואנו חיישינן לכל הפירושים לחומרא או לפי הכרעת רוב הפוסקים ועכ"פ כמעט רוב משניות אין לנו פירוש שנדע האמת כונתו ולפעמים סובלת משנה אחת כמה כונות יחד ולזה אם האדם לומד משניות ככתבם וכלשונם עם איזה פירוש אם כי לא ידע אם הפירוש הזה אמת לאמתו או לא עכ"פ קיים מצות תלמוד תורה בגוף אמירתו לשון המשנה לו יהא דהוי כקורא בתורה שמוכח בכמה דוכתי דמקיים בתלמוד תורה אף בלי פירוש וכאומר תהלים אבל אם יעתיק המשנה בלשון אשכנזי לו יהא שיעתיק כפי פירוש היותר מקובל לנו אכתי לא ידענו אם פירוש זה אמת ואם אינו אמת כיון דקורא רק ההעתקה לא קיים תלמוד תורה אם פירוש זה אינו אמת ואף אם אמת אולי הוי במשנה ב' כונות ועוד פירוש אחר וחיסר זה הפירוש ואינו עושה כפי כונת התנא המחבר סדר המשנה אבל אם אומר בלשון המשנה ממש אז כמו שכיוון התנא בכונתו כן הוא מכוון לכך יחדול רו"מ מדרך זה ואף אם הוא מכוין למצוה אולי יהא מצוה הבאה בעברה ולדעתי הוי קרוב להפסד ורחוק משכר ומי שנתאוה ללמוד לא אלמן ישראל להיות מוצא איזה מלמד או חדר שילמוד עמו ואם אינו מוצא הרי אם מתאוה ללמוד אחז"ל חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשה מעלה עליו כאלו עשאה לזה ישמע לעצתי כמאמר הכתוב ושומע לעצה חכם ישמע חכם ויוסיף לקח והאל הטוב יעורר לבבו לדרך אחר הטוב בעיני אלקים ואדם ולא יהי' בו שום עקלתון וראי' עוד בפירוש הרמב"ם על משניות ושאר מפרשי משניות כולם עשו רק דרך פירוש על לשון המשנה דבר דבור על אופניו ולמה לא שינה הרמב"ם לשון המשנה ולכתוב לשון המשנה כפי פירושו ובלשונו הזהב אין זה כי נתיירא מלשנות לשון המשנה ואם הוא נתיירא מלשנות לשון המשנה אף בלה"ק מכ"ש אנו יתמי דיתמי איך נעיז להעתיק לשנות לשונם מלשון הקודש לחול ונעשה הקודש לחול לכך יחדל מדרך זה כו':
+
+Siman 259
+
+שא' אם ראוי ללמוד בזמן הזה תנ"ך עם פירושי הקדמונים ודאי ראוי לעשות כן ומשאחז"ל מנעו בניכם מן ההגיון אין זה ראי' חדא למה אמר בניכם הול"ל עצמיכם ולמה תלה בבניכם אך הכונה דודאי הגדול בר דעת מותר וראוי לו ללמוד כי הוא בר דעת ויכול לשמור עצמו שלא ילכוד ברשת האפיקורסים אך בניכם בעודם בקטנותם יש לחוש דאין להם דעת להיות נשמרין מכת הפוקרים אבל בר דעת מותר וראוי לו והשנית דכוונת הש"ס הוי שלא יעשה מזה עיקר הלימוד אבל אם לומדין גם ש"ס ופוסקים ללמוד שעה או ב' תנ"ך עם פירושי הקדמונים ודאי מותר וכן הוא בש"ע סי' רמ"ו סעיף ד' וכן עיקר:
+
+Siman 260
+
+בדבר השאל' דק"ק פודקאמין לפע"ד לא מבעיא דהמופלג מו"ה יהושע אין לו שום חזקה בזה דודאי אם הי' מקבלים אותו ממקום אחר לבוא להורות זה נחשב חזקה או אם היה מאנשי העיר והיה מצוה לאנשי העיר והיו שומעים לו זה נחשב חזקה אבל אם הוא מאנשי העיר ואינו מצוה להם רק שמורה הוראה על איזה שאלה זה לא נחשב חזקה דכן דרך כל העולם כשיש בעיר איזה יודע ספר שואלין לו שאלות ואם יש כמה מופלגים שואלים לכולם זה שואל לזה וזה שואל לזה ואין זה חזקה כלל גם בנדון בן הרב הנה מלבד שהמנהג אינו כן כידוע רק גם מדינא הנה בעיר גדולה דיש מורה הוראה אחר ועיקר קבלת הרב לעסוק בצרכי עיר זה נחשב שררות וראוי לומר דבנו קודם אף שאיננו חכם כמו אביו אבל בעיר קטנה שהרב הוא המורה הוראה שם עיקר התמנות הרב הוא בשביל הוראה ובהוראה ודאי חכם יותר יודע להורות כדין ולא כל השאלות שוין ודאי אם אין בנו חכם כמות אביו אין לו דין קדימה ואף אם הוי כמו אביו אם רוצים לקבל איזה רב שהוא יותר חכם מאביו אין לבן הרב דין קדימה ויכולין לקבלו ואין ביד בן הרב למחות בפרט אם בן הרב עדיין אינו יכול להורות דאין בידו למחות ולאו כל אדם שכלו שוה להורות לכך אין בידו למחות ויעשו בני העיר מה שירצו רק כוונתם יהיה לשמים שיהיה רב היודע להורות כהלכה:
+
+Siman 261
+
+שא' באחד שמתו אחיו מחמת מילה ואח"כ נולד לו בן ומלו בן י"ד שנה וחי ואח"כ מתה אשתו ונשא אחרת ונולד לו בן ומלו בן ג' שנים ואח"כ נולד לו עוד בן האיך יעשה. תשובתי בקצרה הנה ביו"ד סי' רס"ג בש"ע יש בו ב' דעות אם גם באיש תלוי או רק באשה ונהי דהרמ"א הכריע להקל בספק נפשות מ"מ נראה בכה"ג שכבר מל בן אחד בן י"ד שנים וחי וכן באשה השניה מל בן ג' שנה וחי והוי אפסקי' אחר בזה נראה דכ"ע מודים בכה"ג ובאשה אחרת שמותר למולו מיד ולמעט בפלוגתא עדיף ולפענ"ד נכון לדינא:
+
+Siman 262
+
+בדבר אשר רצו המתפקרים לחדש שלא למצוץ הדם רק להניח רטי' וכו'. כדי לדעת מה שתשיב לאפקורס ציינתי זה דעפרא לפומייהו לבטל זה ומבואר בדברי התיקוני זוהר תיקון ל"ז דמילה ופריעה ומציצה הם ג' ובצירוף י"ג בריתות שנאמרה על המילה הוי ט"ז והוא חרבו של הקב"ה שיש לו ט"ז פיות עיי"ש וכוונתו עפמ"ש הספרים דיוה"ך נקרא שם חרבו של הקב"ה דהיינו י"ו ה"ך דחרב המכה הוי י"ו פיות לו ולכך חלילה לשנות מנהגן של ישראל:
+
+Siman 263
+
+עיין בש"ך סי' רס"ב סק"א הנה מה שהביא ראי' שקודם ח' פסולה יפה הביא אך מ"ש מזה ראי' דגם בלילה פסולה לכאורה תמוה דאף אם בלילה כשרה מ"מ דוחה שבת דהרי אינה כשרה רק בליל ח' וסוף סוף שבת הוא ומה לי אם ימולו בלילה או ביום ואפשר לפרש דכוונתו רק דודאי שניהם שקולין קודם ח' ובלילה דאם אמרינן שמיני דוקא ולא קודם הוי ביום נמי דוקא ואם ביום לאו דוקא שמיני נמי לאו דוקא ולכך כיון דמוכח דקודם זמנו לא מהני ושמיני דוקא ה"ה ביום דוקא וגם בלילה פסול ובפרט לפי דעת הד"מ שהביא תחלה שבלילה גרע עיי"ש ולכך מוכיח אם קודם זמנו פסול מכ"ש בלילה מיהו כבר ישבתי ראי' זו בחידושי בחבורי מכבר בסי' זה:
+
+Siman 264
+
+כתב המחבר בסי' רס"ח סעיף ג' כל עניני הגר וכי צריך שיהי' בשלשה הכשרים לדון וביום וכו' ובדיעבד אם לא מל ולא טבל אלא בפני ב' וכו' ולהרי"ף והרמב"ם אפי' בדיעבד שטבל או מל בפני ב' או בלילה מעכב. הנה על שיטתם קשה קו' התוס' ביבמות ובקדושין דף ס"ב דאמרינן מי לא טבל לקריו מי לא טבלה לנדתה עיי"ש אך נראה ליישב זה די"ל דזה דומה למה דאמרינן בסוכה דאף דבסוכה בעינן שלש מחיצות מ"מ בשבת שבתוך החג מגו דהוי דופן לשבת הוי דופן לסוכה עיי"ש ולפ"ז נראה דה"ה הכא דדוקא אם הגר טובל רק לטבילת גר בלבד ולולי טבילת גר לא יועיל לו טבילה זו כלל ולא יעלה לו לשום דבר שאינו מתכוין בה רק לטבילת גר בזה בעינן שיהי' כדין טבילת גר ביום ובפני שלשה אבל אם טובלת לנדתה או שטובל לקריו כיון דטבילה זו נחשבת טבילה לגבי נדה וקרי אמרינן מגו דמהני טבילה זו לנדתה וקריו מהני נמי להיות נחשב גר אף שהוא בלילה ושלא בפני ג' ואף דאם נימא שלא יעלה טבילה זו להיות גר ממילא גם לנדתה לא יועיל או לקריו שבנכרי ונכריות כיון דאינן שייכי במצות הללו לא יועיל טבילה זו להטהירם מ"מ לא אזלינן בתר איפכא דקאמרינן כיון דאם נימא שטבילה זו עולה להיות גר אז יעלה טבילה זו גם לטומאה לכך אמרינן דבאמת עולה טבילה זו להיות נחשב לטומאה ולהיות גר וחלין שניהם כחדא טהרת טומאה ועשיית גר באין כחדא וכאן יש להמתיק הדבר יותר מהתם בסוכה דהכא י"ל טעמא רבא דע"כ לא בעינן בטבילת גר בפני שלשה וביום רק אם אינו מקיים בשעה זו תיכף מצות התורה שקיבל עליו א"כ עדיין לא החזיק על עצמו לקיים התורה והמצות לכך בעינן שהטבילה יהי' ביום ובפני ג' ובמילה אף שאז מקיים מצות מילה מ"מ בעינן בפני ג' היינו דאף אי נימא שנחשב גר ע"י מילה זו עדיין לא נחשב כישראל מעליא כיון שלא טבל דכ"ז שלא טבל לא הוי כישראל מעליא וא"כ עדיין מצות מילה שלו לא נחשב אצלו קיום מצוה ממש שעדיין לא יחשב לו למצוה ממש כל זמן שלא טבל לכך לא הוי כהחזיק תיכף במצות ולכך בעינן בפני ג' אבל בטבילה שהוא לאחר המילה אם הוא טובל לקריו או לנדתה א"כ אם נימא שטבילה זו משוהו להיות נחשב גר עי"ז ממילא הוא מקיים עוד מצוה בטבילה זו שטובל לנדתה או לקריו וכיון שמחזיק תיכף במצוה בשעה הזו לכך די בטבילה כזו שזה דומה לקנין חזקה הנעשה בעבד ודכוותי' כן ה"נ כיון שתיכף מתחיל לקיים אחת מהמצות שקיבל עליו כבר הוי כדמות חזקה וקנין ולכך די אף בטבילה בלילה ושלא בפני ג' כן נ"ל נכון ודוק. שוב עיינתי בהרמב"ם עצמו פי"ג מהל' א"ב שהוא מפרש פי' אחר בהא דאמרינן מי לא טבלה לנדתה ולקריו עיי"ש ובהה"מ ממילא לא קשה עליו קושיא הנ"ל. מיהו דברינו נכונים מצד עצמן ובישוב קו' התוס' הנ"ל מיהו ממה דקאמר שם הש"ס ביבמות מ"ו ע"ב מה דתימא לר' יוסי מילה עיקר והתם משום דלא הוי מילה בפנינו יש לדחות דברי דאי לר' יוסי מילה עיקר ודי במילה לבד א"כ מה בכך שהי' שלא בפנינו הרי היכא דמקיים בזה מצוה מן המצות שקיבל עליו מהני אף שלא בפנינו ואפשר דרק להס"ד דש"ס קאמר הכי דהי' אפשר לטעות כן אבל לפי האמת קמ"ל אדרבא מה"ט גופא למ"ד דלר' יוסי בעינן טבילה ג"כ דאי ס"ל דמילה לבד מהני הי' מועיל אף שלא בפנינו כנ"ל ודוק היטב:
+
+Siman 265
+
+שא' במה שהתחיל לכתוב ס"ת ע"ד מה שכתב הסופר המומחה מסלאנים ועם יגיעתו כתב שירת האזינו ג"כ על סדר הנ"ל כל שיטה ושיטה כצורתה אם קצרה קצרה ואם ארוכה ארוכה ולא כדרך כל הסופרים שכותבים כל השיטות שוין ומאריכין ומקצרים האותיות כדי להשוות השיטות משני הצדדים וכעת מצא רו"מ בהר"ן סוף פ"ק דמגלה מוכח להיפוך גם בנוב"ת חיו"ד סי' קע"ו ושאל אותי לחוות דעתי. תשובה. הנה ודאי כהר"ן מוכח שם ממה שכתב ושירת האזינו כיוצא בזו והוא שעמודיו שוין וכו'. והנה מלשון רש"י שם בפ"ק דמגלה נמי מוכח כן ממ"ש שם וז"ל לבינה הוא חלק שהוא רחב כפלים מן הכתב ואריח הוא חצי לבינה ולמ"ל לכתוב השיעור של לבינה ואריח והי' די לו לכתוב בקיצור דלבינה רחב מן האריח ומדנתן שיעור ללבינה ואריח מוכח דבא לאשמעינן שלא יאריך יותר ולא יקצר יותר רק כן יעשה. אך הנה לדעתי היה נראה דמותר לעשות כן ממה שהקשיתי בחיבורי סת"ם בתשובה כ"א למה נקט שם הש"ס במגלה חוץ משירה זו ושירת מלכי כנען שנכתב אריח ע"ג אריח ולבינה ע"ג לבינה והקשיתי למה לא נקט נמי שירת האזינו דהוי כן עיי"ש ולפי הנ"ל י"ל דהש"ס נקט רק הני שנים דבאלו צריך להיות רק שוין השורות מכח דהם מדברים רק ממפלת הגוים לכך יהי' כל הארוחים שוין שלא תהא תקומה למפלתן אבל בשירת האזינו נהי דיש בהם מפלת הגוים כמ"ש הר"ן מ"מ כיון דיש בהם גם הזכרת ישראל החוטאים ובישראל רוצה הקב"ה שיהי' להם תקומה לכך מותר לעשות אחת ארו��ה ואחת קצרה. אך מה כחי להכריע נגד הר"ן. גם עכשיו ראיתי שהר"ן הרגיש בזה בקושיא זו ולכך כתב שם חוץ מזו אע"פ שיש בהם אריח ולבינה מ"מ נכתב אריח ע"ג אריח ולבינה ע"ג לבינה אבל שירת האזינו אין בה אריחין כלל עכ"ל א"כ נראה כוונתו דהרגיש בזה למה לא נקט גם שירת האזינו ולזה מפרש דנקט הני דיש בהם אריח ולבינה ומ"מ נכתב אריח ע"ג אריח ולבינה ע"ג לבינה משא"כ שירת האזינו לא נקט דאין בה אריחין כלל זה הוי כוונת הר"ן א"כ הרגיש בקושיא הנ"ל ומישבו מיהו מ"ש הר"ן ז"ל אבל שירת האזינו אין בה אריחין כלל איני מבין כוונתו אם כוונתו כיון דהאריח הוי חצי לבינה לכך כתב אבל שירת האזינו אין בה אריחין כלל אבל מ"מ בעינן השורות שוות או הכונה דאריח נקרא מה דהוי שורות שוין לכך דבשירת האזינו אין בה אריח כלל ויכול להיות אף דאינן שוין ואינו נקרא אריח וחזר בו ממ"ש תחלה דגם בשירת האזינו הוי נמי שוין ודעתו בסוף כמ"ש אני מיהו לדינא ודאי לכתחלה יש להחמיר לעשות גם בהאזינו שורות שוין ובדיעבד כבר ראה גם רו"מ שכשר אף דלא עשה כן. והנה ראיתי כעת במרדכי סוף פ"ק דמגילה וז"ל כי היכי דבעשרת בני המן אמרינן דטעמא שלא תהיה תקומה למפלתן פירוש כשהחומה שוה בשני ראשיה ואין בליטות עלי' אין להוסיף כמו באותן שיש בה בליטות בשני ראשי' ה"נ איכא מפלתן של עע"ז ושל רשעי האומות כדכתיב מראש פרעות אויב ודם עבדיו יקום. והך דשמעתין לא תקשה דלא אתיא למעוטי אלא אריח ע"ג אריח ולבינה ע"ג לבינה כמו בני המן ע"כ הגהה. ומלשונו מוכח דגם בשירת האזינו בעינן שיהיה שוין ומ"ש והך דשמעתין לא תקשי אין לו הבנה ובע"כ דהוי כונתו נמי כן על קושיא הנ"ל למה לא מנה גם שירת האזינו. ובזה מתרץ דלא מנה הש"ס רק אלו דהוי אריח ע"ג אריח ולבינה ע"ג לבינה כמו בני המן וכמ"ש הר"ן ז"ל דבשירת האזינו ליכא אריחין כלל ובע"כ כוונתו כמו הפירוש הראשון דבפ' האזינו יכול להאריך השיטות יותר מן הלבינה דאין לומר כפירוש השני שהרי הוא כתב תכ"ד דגם בשירת האזינו בעינן שוין גם הוסיף יותר מלשון הר"ן וכתב דה"נ איכא מפלתן של עע"ז ושל רשעי האומות מוכח דגם בשביל ישראל עע"ז ראוי שלא תהי' תקוומה למפלתן בע"כ כונתו כפי' הראשון דבזה מותר להיות ארוכות יותר מן הלבינה אבל עכ"פ בעינן שיהיו שוין בפ' האזינו לכך בודאי ראוי להחמיר לכתחלה לעשות כן וכן יעשה רו"מ להבא ולא יעשה כסופר של סלאנימא:
+
+Siman 266
+
+ע"ד שאלתו בסופר סת"מ שבפ' נשא כתב וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו אל פתח אהל מועד לפני ה' שלא היה לו לסיים לפני ה' ונזכר אח"כ ומחק תיבות הסמוכים אל לפני ה' וגם מחק תיבות לפני ה' וכתב והקריב את קרבנו באותיות גדולות ועלה בדעת רו"מ להסתפק אולי הוי שלא כדין כיון דכתב תיבות אחרות במקום השם. והנה בדין אם מותר למחוק השם באותיות אחרות עמו אם כי רו"מ כתב בשם השבו"י לאסור אני מן המתירין בזה עיין בספר סת"ם וקנאות סופרים ובס' ליקוטי צבי הנדפס מחדש נדפס שם איזה עלין בשמי וחלקתי שם בין אם האותיות אחרות לפני ה' מותר אבל אם השם בתחלתו ואח"כ אותיות אחרות אסור ולכך בזה דלפני ה' הי' לפני תחלה הי' מותר למחוק ובנדון דידן אף להאוסרין נראה דהיינו אם השם נכתב במקומו רק שהי' בו איזה פסול אחר אבל אם נכתב לגמרי בטעות נהי דאעפ"כ אסור מכח מ"ע דנראה כמוחק השם מ"מ עם אותיות אחרות דנראה וניכר דאינו מוחק השם ודאי מותר לכך יפה הורה הסופר שמחק תיבות לפני השם. ובנדון אשר כתב תיבות אחרות במקום השם וחשש רו"מ כיון ד��בר נתקדש במקום הזה הקלף אסור להורידו מקדושתו. הנה בדבר זה גופא דברתי בזה בילדותי וכעת אין לי כח לפלפל בזה מחדש מיהו בנידן דידי' ודאי דמותר דדוקא אם נכתב השם במקומו הראוי לו ונמחק יש לומר דאסור להורידו מקדושתו אבל אם הוי בטעות הרי קיי"ל הקדש בטעות אינו הקדש ודאי דמותר לכתוב במקומו לכ"ע דאפי' אם אסור למחקו היינו מכח מ"ע אבל אם כבר נמחק ודאי דמותר לכתוב במקומו כיון דמתחלה הוי בטעות וגם נ"ל סברא אחת כיון דכתבו תיבה אחרת השייך לשם אין זה הורדה מקדושה דשם שנכתב בטעות ותיבה אחרת הנכתב במקומו בס"ת הוי מעלתן שוה דהשם הוי בו חסון דהוי בטעות והתיבה אחרת הוי בו חסרון דאינו שם לכך הוי מעלתן שוה לכך אין זה הורדה מקדושה. גם יש לצרף דעת הנוב"י דהיכא דאין ראוי לקדושה חמורה מותר לשנותו לקלה. לכך נראה שהסופר כדין עשה וא"צ תיקון כלל:
+
+Siman 267
+
+שא' בנדון היודי"ן בס"ת שהם כמו תמונת למ"ד מחמת שהקוץ ארוך למעלה רק שהוא דק. הנה הנכון כדברי ספר ברכי יוסף בספרו לדוד אמת שהביא רו"מ שהוא פסול כי אם אמנם אם הי' למ"ד כזה הייתי פוסל ג"כ כל שאין בו צורת וי"ו למעלה כמ"ש בסה"ח מ"מ להחמיר ודאי כל שאין בו צורת יו"ד ונוטה ללמ"ד הוא פסול דעכ"פ אין צורת אות עליו כיון דעכ"פ יש לו דמיון ללמ"ד:
+
+Siman 268
+
+שא' בנדון שם אל בפ' האזינו שנפל דיו על הלמ"ד ואין ניכר צורת למ"ד רק הקו שלמעלה הנה הדבר פשוט שמותר למחוק הלמ"ד לגמרי ואות א' יהי' נשאר ויכתוב למ"ד אחרת סמוך לו ויהי' כתיקונו:
+
+Siman 269
+
+ע"ד אשר שאל במי שנתן ס"ת שלו לסופר לתקוני ותקנו אך לא עשה התגין על האותיות וכיון דבדיעבד כשר בלי תגין אם מחויב הסופר לתקן גם זה או לא. תשובה. נלפע"ד דצריך הסופר לתקן דאומדנא הוי דכל הנותן ס"ת לתקן דעתו שיהיה כשר לכתחלה ולא מה שכשר רק בדיעבד ותדע אטו אם ישכור את הסופר לכתוב ס"ת וכתב לו הס"ת ולא עשה התגין וכי ס"ד שישלם לו בעד הס"ת כיון דבדיעבד כשר בלי התגין זה ודאי אינו א"כ ה"נ נותן לו הס"ת לתקן דעתו לתקנו כמו שהיה תחלה וכן כתבנו בתשובה באמר לסופר ועדים לכתוב גט וליתן לאשתו והם כתבו גט דבדיעבד כשר אך לא לכתחלה דלא נחשב עשו שליחותן כן ה"נ בזה ועוד אף אם הוי רק ספק נמי כל ספק הוי פסידא דפועל ואין צריך לשלם לו עד שיעשה גם התגין וזה נכון לדעתי:
+
+Siman 270
+
+הנה ע"ד שאלתו בנדון ה"א וי"ו משם הקדוש הדבוקים יחד כזה הו הנה לדעתי פשוט הדבר שמותר להפרידם פירוד קל שלא לבטל צורת רגל הה"א וגם לא רגל הוי"ו רק יהיה פירוד קל באמצע ואין זה כלל חק תוכות וגם מ"ש בחיבורי נ"ז בקונטרוס יוסף דעת סי' מ' נמי נכון ואין זה גרם מחיקה שאוסר התשב"ץ כידוע למבין דאין זה כלל גרם מחיקה:
+
+Siman 271
+
+שא' בדבר הס"ת הנה אני נוהג לקדור השם עם עוד איזה תיבות שלא יהי' כקודר השם לבד וכן מבואר בקצת אחרונים:
+
+Siman 272
+
+בנדון ששאל על ס"ת שנפל דיו בתוך הלמ"ד של אלקים ונשתנה צורת הלמ"ד. הנה זה ודאי פסול ומה שהסופר חזר ומחק הדיו שנפל תוך הלמ"ד זה נמי פסול דהוי חק תוכות:
+
+Siman 273
+
+מה שהקשה רו"מ על דין אם הי' צריך לכתוב אלהיכם וכתב אלהים שהתירו הפמ"ג סי' קי"ג ס"ק ט' לתלות הכ' למעלה כיון דהוי נטפל ועז"ה רו"מ דהוי הורדה בקדושתה דתחלה הוי המ"ם משם עצמו ואח"כ נעשה טפל דהוי רק דרבנן והרי מעלין בקודש וכו' הנה זה לק"מ כיון דכאן הוי צריך לכתוב אלהיכם והוא חיסר הכ' א"כ נכתב המ"ם שלא במקומו ולא חלה בו קדושה כלל דדומה למה דאמרינן בסנהדרין דמה דחזי לי' תפיס לי' מה דלא חזי לי' לא תפיס לי' וכ"כ בספר בד"ה בב"י בסי' רע"ו בנכתב השם שלא במקומו הוי כמקדיש בע"מ למזבח ולכך נ' דאדרבא זה הוי העלמ' דתחלה הוי בטעו' ואין בו קדוש' כלל ועכשיו נעשה טפל כדין והוי בו קדושה מדרבנן וז"ב ונכון:
+
+Siman 274
+
+שאלתו בדבר הס"ת הנה אני נוהג לקדור השם עם עוד איזה תיבות שלא יהי' כקודר השם בלבד וכן מבואר בקצת אחרונים:
+
+Siman 275
+
+שא' באם טעה הסופר בכתיבתו הס"ת ודילג איזה שורה והתחיל לכתוב שורה שניה וכעת אם יבוא לתקן צריך לחתוך השורה השני' ובה יש שם הקודש מה יעשה אם מותר לקדור או לא. הנה לדעתי הדבר פשוט שיקדור השורה כיון דכבר כתבנו בכמה דוכתא שדוקא השם בפ"ע אסור לקדור אבל עם איזה תיבות מותר לקדור וא"כ ה"נ עם כל השורה מותר לקדור וכעת אני מוסיף כיון דעיקר איסור קדירה נצמח מקרא לא תעשון כן לד' אלקיכם ולשון זה משמע דהעשי' הוי לו ית' ביחוד זה אסור אבל אם הקדירה הוי בתיבות אחרות א"כ אין הקדירה בשם הקודש רק בתיבות אחרות זה מותר. וכעת נראה לי להוסיף חילוק בזה דאם הוי השם באמצע הקדירה בזה מותר כיון דהרואה יראה דמתחיל באותיות אחרות אבל אם מתחיל הקדירה בראש השיטה זה אסור דהרואה לא ידע דסופו לקדור עוד תיבות אחרות ויסבור דקודר השם ואיכא דחזי הא ולא חזי הא וכ"מ שאסרו חז"ל מפני מ"ע אפי' בחדרי חדרים אסור וכן יעשה רו"מ אם השם בראש השיטה לא יקדור אבל אם הוא באמצע השורה אפי' בתיבה שני' יקדור:
+
+Siman 276
+
+אשר שאל בס"ת שצריך לתקנה אם סגי לכתוב יריעה אחרת או צריך ג' יריעות כמ"ש בסי' ר"פ ביו"ד וכבר ראה רו"מ פלוגתת אחרונים בזה בבאה"ט. הנה אין בידי להכריע אך זה נראה לי לומר כיון דעיקר הטעם דבעינן ג' יריעות מכח דמחזי כמנומר א"כ אם אפשר שזה הסופר שיכתוב אותה היריעה יעבור בקולמוס שלו ב' יריעות הסמוכות ואז ע"י שיעבור עליהם קולמס מחדש לא מחזי כמנומר די בזה וטוב יותר מלסלק אותם לגמרי ואם לא אפשר בזה אזי יכתוב מחדש ג' יריעות לחומרא:
+
+Siman 277
+
+ע"ד הסופר הרשע. הנה תלי"ת ויתעלה אצלי אין חידוש כי כבר הי' מעשה כעין זה לפני ערך יותר משלשים שנה וכתבתי תשובה ארוכה ונדפסה בספרי סת"ם בהל' תפילין תשו' ס"א ושם נפסלו יותר מארבעים ס"ת חוץ תפילין ומזוזות רק כעת אני כותב בקצרה כי לדעתי כל הספרים ותו"מ שלו פסולין כי ידוע דעת הטו"ז מה שמחולק עם הש"ך גבי שוחט והנה לדעת הטו"ז ודאי פסולין למפרע הכל אבל לדעת הש"ך שם כשר למפרע. אך נראה דהיינו דוקא בשוחט חולין דשם לא בעי כוונה לשחיטה וסתם נמי כשר לחוש שמא עשה בו מעשה לפסלו זה לא חיישינן לכך מכשיר אבל בס"ת דבעינן הרבה דינים להכשיר הס"ת אז ודאי יש לאוקמא בחזקת שלא נעשה מעשה המכשירה בזה מודה הש"ך דפסול למפרע וחזקה דלא נעשה מעשה הוי חזקה אלימתא דאפי' בחזקת א"א סמכינן ע"ז ומ"ש באה"ע סי' מ"ח והנה אף דנידון דידן אינו דומה למ"ש בספרי הנ"ל דשם הוי רשע בגוף דיני הס"ת אבל כאן הוי חשוד רק לזנות עם נכרית ולא לדיני ס"ת אך באמת א"ש דברינו חדא דקיי"ל חשוד לדבר חמור חשוד על דבר הקל ממנו וא"כ ודאי לזנות עם נכרית חמיר בדין תורה ובעיני הבריות יותר מלעשות איזה פסול בס"ת ובפרט בזנות עם הנכריות עשוי הוא להתגלות כמו דהוי באמת ומה שיעשה איזה שינוי בס"ת ובפרט אם לא יכוין לשמה בס"ת או באיזה שם אינו ניכר כלל לכך ודאי הוי חשוד דגם בלא"ה הח"י כתב בה"פ דבזה"ז כולם כעוברי להכעיס דיינינן לי' ובלהכעיס אף בחשוד לד"א הוי חשוד לכל התורה לכך ודאי פסול הכל למפרע כל מה שכתב ואין מרחמין בדין מה שנוגע לעינים וכל מ"ש העוכר הזה הכל יגנז.
+ועוד נראה לי להוסיף דדוקא בשאר איסורין לחוש לשמא עשה איזה איסור בזה קיי"ל החשוד לד"א אינו חשוד לשאר דבר דבשאר איסורין אף אשה נאמנת וכדומ' משא"כ בס"ת אף אשה פסולה לכך בודאי אם הוא קל חיישינן שלא כוון כדינא ומה גם דהוי רק בלאו דלפני עור שמי שיעלה בס"ת כזו עושה עבירה ועובר רק אלפני עור ודאי אם הוא קל בדבר אחד חיישינן לי' שלא כיוון כהלכה ומטרח לא טרח ואם באות אחת לא כיוון להלכה או בשם אחד כל התורה פסולה לכך ודאי יש לחוש אם חזינן דהוא קל בדבר אחד וזה אני כותב לסניף אבל פסול מטעמים הנ"ל. והנה דאף דאין ראיה לדבר זכר לדבר הוי דקיי"ל העובר עבירה פסול לעדות ולמה לא אמרינן בזה דהחשוד על ד"א אינו חשוד על השאר ואף דהתורה אמרה אל תשת וכו' דלמא מיירי שהי' רשע בזה עצמו שהעיד שקרים ע"כ דהטעם כיון דהאשה פסולה להעיד בזה לא אמרינן דחשוד על זה אינו חשוד על זה א"כ ה"ה בס"ת כיון דאשה פסולה לכתוב ספר תורה גם רשע בד"א פסול לכתיבת ס"ת ודו"ק:
+
+Siman 278
+
+בנדון ס"ת שהי' בה כס יה בשני שיטין. הנה כבר כתבתי בחבורי ספר החיים הל' קה"ת דכל הני דצריך לכתוב בחד שיטה בדיעבד כשר אם נכתב בשתי שיטין עיי"ש ועיין בספר סת"ם סי' ל"ה תשובה בענין זה. ונדון הס"ת הנה מה שהעיר רו"מ ע"ד הטו"ז בסימן ל"ב בדין ראוי לבילה דסתרי לדבריו למ"ש בסי' נ"ה וכן מה שהקש' על הרשב"א ממשנה דפ"ט דב"ב גבי בשבת אמרו וכו' הוא מבואר בחבורי ק"ס עיי"ש. מיהו בלא"ה לא יפה הורה כיון דכבר הי' זה בשביעי הי' לו לגמור כל הפרשה ולהפטיר הוא ומה בכך דהוי דרך שם לקרות הנוספין מ"מ כיון דמצד תקון חז"ל הוי החיוב רק שבעה קרואים וכיון דהוי בשביעי הי' לו לגמור כל הפרש' ויפטיר הוא ולא הי' לו לצוות להוציא אחרת לכך לא יפה הורה בזה:
+
+Siman 279
+
+ע"ד שאלתו אשיבהו בקצרה. הנה כל הספרים המה כשרים ואין הסופר נאמן לומר שלא קדשו כי זה הוי טעות דלא עבידי דמטעי בפרט בסופר סת"ם כי זה עיקר מיסוד דיני סופר לידע זה ולכך אין הסופר נאמן לו' שלא קדשו והסופר ראוי עוד לנדותו על שמוצי' ש"ר על ספרי קודש וכעין שמבואר בחו"מ סימן כ"ח:
+
+Siman 280
+
+מה ששאל על הדלת במרתף שהדלת והפתח הי' מונח על הקרקע אם חייב במזוזה. הנה ודאי דפטור דבקרקע אין שמו פתח רק חור בעלמא. ובזה אזיל ראייתו מע"ז כ"א דבזה לא שייך לומר דבבית הוי רק חדא דאין לו פתח כלל רק חור בעלמא. ומה שהקשה על טוטוד"ק סי' רל"ב במה שהקשיתי במילה בהתחיל הפסול וגמר הכשר ועז"כ לדחות הנה לא דק דמה דקיימא לן בהתחיל הפסול וגמר הכשר פסולה השחיטה אין זה בשביל חשש שמא קלקל רק אפי' יודע ה"ש ומומחה וגם ראינו ששחט שפיר אעפ"כ פסולה כיון שהוא פסול שחיט א"כ במילה נמי כן כיון דלא הוי כל המילה ע"י כשר למול למה יוכשר:
+
+Siman 281
+
+שא' באותיות כסף שעל הפרוכת אם מותר לעשות מהם מנורה לנ"ח ושמות אין בהם. הנה הדין כך שאם האותיות עדיין קבועים על הפרוכת חלילה לנטלם לעשות מהם מנורה אבל אם כבר נלקחו מן הפרוכת אז כיון דהוי כל אות בפ"ע ואין בו תיבה שלימה מותר לעשות מהם מנורה לנ"ח ואף דאפשר לחזור ולחברם יחד זה הוי כפנים חדשות באו לכאן וזה אינו מחויב אבל באותיות משמות הקדושים בכל ענין אסור ואינו דומה למ"ש בסי' רפ"ב סעיף י"ח דהתם אף המתיר אינו מתיר רק להשתמש בדמיו אבל הם עצמן נשארים בקדושתם משא"כ דהוי השאלה אם לשנות גופם ממש לכך הדין כמ"ש:
+
+Siman 282
+
+מה ששאל באם הנשים מצווין על איסור חדש. תמה אני על ספקו והרי כלל בידנו דהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה והרי חדש הוי לאו בתורה והרי חז"ל אמרו כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה ומנ"ל דהוי אשה בבל תאכל חמץ בע"כ מכח ההוא כללא דהשווה הכתוב אשה לאיש ובפרט דקשה מנ"ל להש"ס דאשה הוי בקום אכול מצה דלמא להיפוך מקשינן חמץ למצה כל שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ ואין לומר כיון דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן ז"א דא"כ הו"ל לפרש כן הש"ס כדרכו בכמה מקומות ובע"כ דבלא"ה לא מקשינן כן כיון דלא מצינו בשום מקום שלא יהי' חייבין נשים בלאו אבל להיפוך לחייב נשים במ"ע שהזמ"ג יש דגם הנשים חייבות לכך מקשינן להיפוך. ומ"ש להוכיח דאין הנשים חייבות בעומר ושתי הלחם ז"א דבשלמא במצוה דשייך בכל יחיד בפ"ע שייך לחקור אם גם הנשים חייבות או לא אבל בעומר וב' לחם הוי קרבן צבור ולאו באנשים ונשים תליא מלתא והחיוב על הב"ד ובודאי אם הוי הבהמ"ק קיים העומר מתירן. גם מ"ש אם אין מצווין על החדש מ"ט לא אכלו בגלגל שם גז"א מי הגיד לו שלא אכלו מקודם הרי הכתוב שם אומר ויחנו בני ישראל בגלגל ויעשו את הפסח וכו' ויאכלו מעבור הארץ וא"כ מאמר ויאכלו קאי על בני ישראל דהם אכלו ממחרת הפסח והרי בכמה דוכתא כל היכא דכתיב בני ישראל דרשינן ולא בנות ישראל א"כ ה"נ דלמא בנ"י אכלו ממחרת הפסח והנשים אכלו תחלה אך באמת אין ספק דחדש שייך אף בנשים וכן מוכח ממשנה מנחות ס"ז ע"ב משקרב העומר מצאו שוקי ירושלים מלאים בקמח וכרמל שלא ברצון חכמים ולמה לא עשו דרך היתר ע"י נשים ובע"כ דשייך אף בנשים:
+
+Siman 283
+
+ע"ד אשר שאל בדבר הלאסטיק אשר יש בו חשש תערובת פשתן בימים הללו שהצ"ג ביוקר יותר. הנה לידי בירור א"א לדעת פ"ק כי פ"ק אינו נעשה זה ובלייפציג רוב המוכרים שם המה נכרים ואף הישראלים שם אין נאמנות להם וגם הם בעצמן אין עושים שם במקום הנעשה רק ערלים. אך לדינא נראה דמותר מכח ס"ס שמא אין בו תערובות כלל ואם יש בו תערובות אולי הוא מצ"ג ואף דאינו מתהפך כיון דתחלה צריך להתחיל אם יש בו תערובות כלל לא בעינן מתהפך ואף דבטליתים הנעשים במדינתנו אני פוסלם מחשש זה היינו דלקיים מצות ציצית שאני גם יש בו ברכה ולברך אף בס"ס יש סברא להחמיר כמ"ש הפמ"ג אבל להלביש כך דעתי להיתר מכח ס"ס. אחר כותבי באו אלי כמה סוחרים מפה ואמרו דהם יודעים בבירור דאין בו תערובת ד"א כלל וכיון דבלא"ה מותר מן הדין ודאי ראוי להצטרף גם דעתם לסניף לכך ההיתר ברור כמ"ש בעזה"י:
+
+Siman 284
+
+שא' ע"ד האיש שפדה את בנו במשכון ואחר הימים נתן לכהן ב' סלעים והכהן אמר שמוחל לו ג' סלעים והחזיר לו המשכון. הנה אוי לדורנו שלא ידעו שהוא ש"ס מפורש והדין הוא שאין הבן פדוי במשכון ואם הי' נותן אח"כ הי' הפדיון חל אז והי' לו לברך עוד כי הברכה הראשונה הי' לבטלה וכיון דנתן לו רק ב' סלעים אז גם אז אין הבן פדוי ויוסיף לו עוד ג' סלעים ודי בחמשה רייניש פערציגער ממש כמ"ש בח"ס בתשובה ואז מברך על הפדיון מחדש וכל הפודה במשכון מברך ברכה לבטלה ואין הבן פדוי רק אם אומר שנותן לו המשכון במתנה ממש או שיהי' שלו חלק ממנו במה ששוה ה' סלעים אז הבן פדוי:
+
+Siman 285
+
+במ"ש בסי' ש"ה סעי"ב בהג"ה מת הבן לאחר ל' חייב לפדותו וכו' נראה דהיינו דוקא אם לא חלה עד אחר למ"ד אבל אם חלה תוך ל' אף דמת אחר ל' מ"מ פטור מפדיון דנהי דרוב חולים לחיים מ"מ מיעוט חולים מתים ואין הולכין במא"ה גם אולי כיון דחלה יתכן דנזדמן לו איזה טרפות בפנים ובנטרף פטור מפדיון וכיון דחלה איתרע הרוב וי"ל אולי הוא טרפה לכך פטור מפדיון וכן הורתי הלכה למעשה והלואי שיהא דין זה נכון בשמים אמן. ואחר כתבי זאת הראו לי בנ"י פ"ב דב"ב כתב שם דבחלה תוך ל' ומת לאחר ל' חייב בפדיון והוא היפוך דברנו אך אעפ"כ בדבורי אני עומד בעזה"י דנראה דהנ"י שם אזיל למ"ד הולכין במא"ה לכך בחלה חייב בפדיון אבל לדידן דקיי"ל אין הולכין במא"ה נראה דפטור והוכיח הנ"י כן ממה דקאמר ר"א בכור שנטרף ולא קאמר או שחלה מוכח דס"ל דהולכין במא"ה לכך בחלה חייב בפדיון אבל לעולם לדידן דקיי"ל אין הולכין במא"ה פטור מפדיון. והן אמת דק"ל בב"ק שם דקאמר בכור שנטרף משמע דידעינן שנטרף ולמה לא קמ"ל דאפי' בנולדו לו ספק טרפה פטור מפדיון דהמע"ה ולכאורה צ"ע ואפשר דקמ"ל אפי' חי אח"כ יב"ח פטור מפדיון לאפוקי בספק טרפה אם חי יב"ח חייב בפדיון ועדיין צ"ע בזה אך לפ"ז יהי' נדחה ראי' ראשונה וי"ל אף בחלה פטור מפדיון ומה דלא נקט ר"א חלה היינו דבחלה וחי יב"ח ודאי חייב בפדיון משא"כ בנטרף אף דחי יב"ח פטור מפדיון ומנ"ל להנ"י דבחלה חייב בפדיון אם לא חי יב"ח וצ"ע בכל זה כעת:
+
+Siman 286
+
+שא' באשה שילדה בכור ואין ידוע לה אם אבי' הי' כהן או לוי או ישראל וכבר ראה פלוגתת האחרונים בזה הנה תלי"ת כי לא נפלאת הוא ממני ובילדותי העליתי דחייב בפדיון מטעם המבואר שם. מיהו גם עתה נ"ל דחייב בפדיון מטעם שאבאר בעזה"י דהרי חזינן דרב ס"ל הולכין במא"ה ונהי דשמואל ס"ל וקיי"ל כן דאין הולכין במא"ה מ"מ למעט בפלוגתא עדיף וי"ל דוקא בפלוגתתם דהוי חזקת ממון אלים וגם יש לו תובעין ולכך כיון דחזקת ממון סותר להרוב אין הולכין אחה"ר אבל בפדיון כיון דקיי"ל במלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ואינו גובה מן המשועבדי' והרי קשה למ"ד בבכורות מ"ט דגובה ממשועבדי' וקשה דנהי דס"ל דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא עכ"פ באמת ליכא שטר וליכא קול וא"כ הוי כמלוה ע"פ ולמה יגבה ממשועבדים ובע"כ דס"ל דפדיון הבן יש לו קול וא"כ קשה למ"ד דלאו ככתובה בשטר דמיא לו יהא דהוי כמלוה ע"פ הרי מלוה ע"פ נמי הי' ראוי לגבות ממשעבדי רק מדרבנן אינו גובה מכח דאין לו קול וזה יש לו קול והרי בזה לא פליגי אם יש לו קול או לא ובע"כ דס"ל דחוב זה גרוע ומן התורה אינו גובה ממשעבדי דזה הוי חוב קלוש וגם כל חיוב ממון יש לו תובעין וחזקה מה שביד האדם בחזקת שהוא שלו וא"א להוציא ממנו משא"כ חוב זה אין לו תובעין דיכול לדחות כל כהן ולומר לכהן אחר אתן ומה דאמרינן דגובה ממשעבדי היינו בע"כ בנותן לכהן אחד ופודה אותו ואז יכול לגבות ממשעבדי אבל כל זמן דלא נתן לשום כהן אינו יכול כ"א לתובעו א"כ בזה לא אלים חזקת ממון והולך בו אחה"ר. גם כל הפלוגתא של הולכין במא"ה הוי במקום דהוי חזקת ממון לכך אין הולכין אחה"ר אבל בזה הרוב הוי באשה בת מי היא והחיוב ממון הוי על הבעל ואין החיוב על האשה לפדות את בנה רק עליו החיוב א"כ הרוב הוי באשה ובה ליכא חזקת ממון כנגדה ולכך הוי רוב מעליא ודינה כבת ישראל ודאי ושוב ממילא הבעל חייב בפדיון וזה דומה קצת למה דאמרינן בפ"ז דכתובות רישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידך לכך נראה דודאי חייב בפדיון מיהו כיון דברכות אין מעכבות יפדנו בלא ברכה כנלפענ"ד לדינא:
+
+Siman 287
+
+שא' בישראל שמכר בהמתו לפטרה מבכורה לנכרי רועה שלו והוא הי' קטן בן ט' שנים והמכירה היתה בכסף וסטימותא מה דין של זה הבכור.
+תשובה. לדעתי יש לו דין בכור ודאי ומה שרצה לסמוך על הסוברים דבדעת אחרת מקנה הוי לקטן זכי' מה"ת אף שראה דעת הקצה"ח סי' ער"ה ונ"מ סי' ר' דבנכרי לא שייך ד"א מקנה רצה לס��וך ע"ד המח"א שס"ל דבשכר יש שליחות לנכרי וכיון דהוי כאן בשכר שייך לומר בזה ד"א מקנה. שגה בזה חדא דהמח"א מיירי ששכרוהו לענין מעשה זו שעושה עתה בזה נחשב פועל וידו כיד בעה"ב אבל כאן השכירות שנותנין לו הוא לרעות לא שיקנה את הבכור ועל מעשה זו דינו כשאר נכרי ועוד אף אם הוי שייך גם בזה דין המח"א מ"מ שגג דהרי אי נימא ידו כיד בעה"ב בזה א"כ שוב לא קנה כלל דלא יצא הדבר מרשותו והוי כאלו מקנה וקונה לנפשו וז"פ גם מה שרצה לסמוך ע"ד המח"א דס"ל בהל' זכי' ומתנה סי' ה' דיש לקטן זכי' מה"ת רק דיש בידו לחזור בו אימת שירצה א"כ הוי עכ"פ יד עכו"ם באמצע כמו בבהמת ארנונא גם זה אינו חדא דהיא דעה חדשה ומכל הפוסקים לא משמע כן ואף אם יהא כדבריו היינו אם הקנה להקטן יש לו זכי' מה"ת אבל להקנות ודאי אין לו זכי' מה"ת רק מדרבנן וכמ"ש בחו"מ סי' רל"ה וא"כ כאן דהקנין הוי בכסף שנתן הנכרי לו אם הישראל לא קנה הכסף לא יקנה הנכרי הבהמה ועוד אינו דומה כלל לדין בהמת ארנונא דשם מיירי דהברירה ביד ישראל לבד או ליתן מעות או הבהמה דבזה אף דבעלמא היכא דהוי בידו להיות נשאר שלו נחשב שלו מ"מ בבכור כיון דיד עכו"ם באמצע פוטר מבכורה נחשב יד עכו"ם באמצע מכח דביד הישראל לכופו ליתן לו הבהמה ואזלינן בתר איפכא כיון דבידו לכופו ליתן לו הבהמה נחשב יד עכו"ם באמצע והיינו כמו התם דאין ביד הנכרי לכופו ליתן דמים ולא כמ"ש רו"מ להיפוך אבל היכא דביד הנכרי לחזור בו ולכוף את הישראל ליתן דמים ודאי לא נחשב יד נכרי באמצע וז"ב. גם בנדון הקנין גופו כיון דכסף אינו קונה רק עם סטימותא ומכח דהוי דרך התגרים א"כ נהי דס"ל לכמה אחרונים וכן הסכמתי אני דמהני מנהג התגרים לפטור מבכורה מ"מ היינו רק בגדול דהמנהג הוי לישא וליתן בי' אזלינן בי' בתר מנהג התגרים אבל בקטן דאין דרכו לישא וליתן ואם הי' נושא ונותן בזה בדבר הרשות לא הוי קנינו כלום אין בזה מנהג התגרים כיון דבזה לא נהגו כן ועוד דעיקר הטעם דמהני בזה מנהג התגרים להפקיע איסור היינו מטעם שכתבנו דעיקר הקנין הוי רק הגמירה בלב היכא דגמר בלבו להקנות וכדאמרינן בעלמא בההוא הנאה וכו' גמרי ומקני אהדדי מבואר דהיכא דאיכא הוכחה דגמרי ומקני מהני אף בלי מעשה רק בעלמא אין לנו ראי' שגמר בלבו להקנות רק ע"י מעשה שעושה ניכר שגמר כן בלבו וא"כ ה"ה במנהג הסוחרים כיון דעכ"פ לדין ממון הוי מכירה גמר בלבו כן והוי קנין בעצמותו א"כ תינח היכא דיש לו זכי' מה"ת ואם הי' עושה קנין מה"ת הוי מהני בזה מהני אף מנהג הסוחרים אבל היכא דאם הוי קנין מה"ת נמי לא הוי מועיל דאין לו זכי' כלל א"כ לא עדיף מנהג הסוחרים מקנין תורה וג"ז ברור. ומה שרצה לסמוך ע"ד הסוברים דמקנין דרבנן נעשה דאורייתא גז"א כלום דלא שייך כן רק במי שיש לו זכי' מה"ת באיזה קנין שיהי' והמניעה הוי רק מצד הקנין דהקנין זה אינו רק דרבנן בזה אמרינן דמדרבנן נעשה של תורה אבל היכא דהקטן אין לו זכי' כלל מה"ת א"כ אין המניעה מצד הקנין רק מצד הזוכה שאין לו יד לזכות מה"ת בזה אין שייך לומר דמדרבנן נעשה דאור' ואם כוונתו ע"ד הג"פ דס"ל דמקנין דרבנן נעשה ד"ת היינו דנעשה כהפקר עכ"פ דיוצא מרשותו ע"י דרבנן ונסמוך ע"ד תשו' עה"ג דהפקר פטור מבכורה וכמו שרצה רו"מ לסמוך אח"כ בההיתר שכתב כיון דעכ"פ הוא מכר לו מייאש נפשי' מיני' אך ג"ז אינו דאף להסוברים דהפקר פטור מבכורה היינו בהפקר ממש לעניים ולעשירים אבל בנ"ד דהוי הפקר רק לגבי הקונה ולא לעלמא אין לו דין הפקר דהוי כמו דאמרינן בב"ק דאדעתא דארי אפקרי' אדעתא דכ"ע לא אפקרי' וכן כתבתי בתשובתי לו מכבר דאין שייכות בזה דין הפקר לפוטרה מבכורה לכך נראה דיש לולד זה דין בכור ולא חזינן בזה צד קולא כנ"ל לדינא:
+
+Siman 288
+
+במ"ש בסי' שי"ג סעיף ה' דבר תורה וכו' אבל חכמים אסרוהו וכו' כתבתי בחבורי להל' יו"ט ראי' דדוקא בידים אסרוהו חז"ל אבל ע"י גרמא נהי דגם זה אסור מה"ת מ"מ כיון דכבר הוי בו מום עובר ומותר להטיל בו מום מה"ת אפי' בידים רק שחז"ל אסרוהו בזה לא אסרו רק בידים ולא ע"י גרמא ובפרט בזה"ז דמצוה להשתתף עם הנכרי גם בזה לא אסרוהו עיי"ש בעזה"ז ובחבורי בסוגיא דבכור שנפל לבור בהשמטות משנת תרי"א:
+
+Siman 289
+
+שא' באחד שמכר פרה המבכרת לעכו"ם שהוא משרת שלו ונתן לו העכו"ם אדרויף רק שלא עשה העכו"ם משיכה מחצרו לסימטא כי לא ידע הבעה"ב שצריך משיכה ואח"כ ילדה הפרה זכר ואמר לו אחד שצריך שאלה ע"ז ושאל להמורה והורה לו באם ראה פ"א שהעכו"ם המשרת משך הפרה לסימטא למים או לצורך ד"א אז קנה העכו"ם הפרה והפקיע קדושת בכור ורו"מ לא ניחא לי' כן. הנה ודאי הדין כרו"מ והמו"ץ שלא כדין הורה כיון דקיי"ל דבמשיכה בעינן שיאמר לו לך משוך וקני רק אם הוי בפני המוכר א"צ לומר לו כן וכבר ביאר בסמ"ע סי' קצ"ב סק"ב הטעם כיון דלא מיחה בו גלי דעתו דניחא לי' עיי"ש א"כ זה דוקא אם העכו"ם מושכו לטובת עצמו וגם אינו משרת שם לכך הו"ל למחות ומדלא מיחה בו מוכח דניחא לי' אבל אם הנכרי מושכו לטובת הפרה להשקותה וכדומה ובפרט אם הוי משרת שם דהחיוב עליו לעשות צרכי פרה ולמה לו למחות לכך אין מזה ראי' דלא מיחה ולכך אין זה משיכה ומה גם בשלמא אם הנכרי משכו לצורך עצמו הוי אומדנא דמוכח דכיוון בתורת קני' אבל אם משכו לצורך הפרה אין זה ראי' כלל דכוון בזה לקנותו לכך לא הו"ל דין משיכה ובודאי הוי ספק בכור. ומה גם דהמכירה הוי למשרת שלו הן אמת דהאחרונים בה"פ סי' תמ"ח כתבו שם דמ"ש בש"ע בחוץ לבית היינו דהחמץ יהי' חוץ לבית אבל בנכרי אין קפידא אבל בחבורי הבאתי ראי' מהש"ס דבעינן שהנכרי יהי' חוץ לבית שלא יהי' ניכר הערמה כ"כ עיי"ש א"כ ה"נ בבכור אם מכרו לנכרי דהוי כפוף תח"י ניכר יותר הערמה בזה י"ל דלא מהני המכירה כלל הן אמת דהמוכר יכול לומר שאינו חושש על דברנו מיהו עכ"פ ספק בכור ודאי הוי:
+
+Siman 290
+
+שא' בא' שעבר בכפר עם בהמות ומכר בהכפר עגל וקיבל דמי מכירתו ונסע משם ובבואו לכפר השני ציוה להודיע להקונה שהעגל הוא ספק בכור כי קנה אצל נכרי ואינו יודע אם ביכרה או לא. תשובה. לכאורה לפי מושכל ראשון הי' נ"ל כדבריו דאין ע"א נאמן באיסורין וגם מע"ר אם מכר ספק בכור והטעה את הקונה. הנה מ"ש מדין אין ע"א נאמן באיסורין לכאורה יש סתירה מהש"ך יו"ד סי' קכ"ז דזה הוי בעיא דלא אפשטא בש"ס וקיי"ל לחומרא וכאן אין להעגל חזקת היתר ובודאי הוי חומרא מיהו כאן י"ל דהוי ס"ס שמא הוא משקר ואת"ל אמת שמא בלא"ה אינו בכור אך מצד דאין אדם מע"ר הוי ראוי שלא להאמינו אך י"ל בזה כיון דלפי הודאתו הוי מקח טעות ומחויב להחזיר דמי המקח א"כ יתכן לומר דבא לעשות תשובה ואינו רוצה להכשילו בדבר איסור וכמ"ש התוס' גבי מגו דיכול לומר מזיד הייתי ומה שקשה עליהם מדין אנוסים היינו כבר ישבנו בזה בחי'. ואין לדמות זה למ"ש בגיטין נ"ה גבי ס"ת גוילין שבה לא עבדתי לשמן דמתוך שנאמן להפסיד שכרו וכו' דהתם שאני דהוי היזק ממש שהטריח הרבה ולא יקבל שכר טרחתו אבל בזה אף שיחזור המעות אינו מפסיד כלום רק שיחזור לקונה את שלו אך י"ל כיון דלפי הודאתו הוי מקח טעות וא"כ עדיין העגל של המוכר א"כ נאמן מכח מגו דאי בעי קלי' דאפי' נכרי נאמן כמ"ש ביו"ד סי' ט"ז ולהטיל מום בו בספק בכור אין נראה לי כמ"ש בתשובה ולכך נראה הדין כך שחלילה לשחטו רק הקונה יתבע את המוכר אם יחזור לו הדמים ודאי העגל אסור לשחטו אבל אם לא ירצה לציית דין להחזיר לו הממון לא שייך הני טעמא ומותר העגל ואם לא יוכל למצאו אסור העגל כדין ספק בכור כנלפענ"ד נכון לדינא:
+
+Siman 291
+
+כתב המחבר בסי' של"א סעיף מ"ח ה"ז נשאל לחכם וכו' המחבר לא העתיק דבבא ליד כהן לא מהני שאלה ונראה דנמשך לשיטת הרמב"ם שלא העתיקו ועיין בכ"מ פ"ד מתרומות שהעיר בזה ונראה דס"ל דאף בבא ליד כהן מהני שאלה:
+
+Siman 292
+
+שאלתו אם מותר להרכיב עצי תפוחים טובים בעצי היער שמגדלים תפוחים גרועים שבספר לבושי שרד אוסר אך ראיותיו אינן ראיות כלל די"ל התם הכונה באילן סרק ממש באילן תפוח אבל גם האילן היער עושה פירות י"ל דהוי מינו ממש והיטב אשר דיבר וזכורני כי הגאון מו"ה א"ז מרגליות ז"ל בתשובותיו חולק על הלב"ש ומתיר לכך יוכל רו"מ לסמוך ע"ז להיתר:
+
+Siman 293
+
+נשאלתי בלקחו קצת בצק מחתיכה הנשאר בערבה שלא נלקח עליו חלה ושמו בקראהט להיות מחמיץ מה דינו. תשובה. גוף הדבר מבואר בלב"ש הל' חלה ואני בחי' חלקתי עליו והתרתי ליקח חלה מעיסה אחרת על זה וכן פסק בסידור דרך חיים כן מטעם אחר עיי"ש. וכאן אני מוסיף עוד היתר אחר להפריש מעט מן הקראט עצמו בתורת חלה ויהי' פוטר הכל כי הן אמת שמדברי הפמ"ג סי' צ"ב והביאו הל"ש שם מוכח דלא מהני הפרשה מן הרוטב על הרוטב אך באמת ק"ל למה לא יועיל הפרשה מן הרוטב דממ"נ אם אין הטעם נחשב טעם מותר בלי הפרשה ואם נחשב טעם הוי כעיקר אם כן מהני לה הפרשה ג"כ וממעשה דפשטידא אין ראי' ממה שלא נתנו עצה להפריש מן הבשר עצמו די"ל התם בעינן לתקן גם גוף העיסה בזה ולהפריש על גוף העיסה בעינן הפרשה מן הממש לא מן העיסה דהוי כמב"מ אבל לתקן רק הבשר דאין בו רק טעם י"ל דדי להפריש ממנו בעצמו דהוי מטעם על הטעם אך צ"ל טעמם כיון דעכ"פ הפרשה זו לא יועיל לתקן גוף העיסה שהי' מתחלה דבתר מעיקרא אזלינן שהי' ממש בו וא"כ כיון דהעיסה נשארה באיסורו א"כ סוף סוף יש כאן טעם הבא מן האיסור לכך לא מהני הפרשה מן הבשר או הרוטב להתיר את הרוטב והבשר אך לפ"ז נראה דהיינו דוקא בנדון דידהו שלא הותר גם גוף העיסה שנילושה עם השאור הזה שהעמיד בו והוי כולו טבל עדיין בזה לא מהני הפרשה מן הבשר והרוטב דבתר מעיקרא אזלינן שהי' השאור בעין ולא מהני הפרשה מן הטעם על הבעין וא"כ כיון דהעיסה נשאר באיסורו יש כאן טעם איסור אבל אם מגוף העיסה הופרש חלה רק מן מעט השאור שהופרש בפ"ע לא נלקח ממנו חלה וזה אין בו שיעור חלה בפ"ע רק מכח דנתחייב מעיקרא בזה מהני הפרשה מן הטעם ממ"נ דאם בתר השתא אזלינן הרי לע"ע אין כל האיסור רק טעם ומהני הפרשה מיני' ובי' מן הטעם על הטעם ואם בתר מעיקרא אזלינן הרי מעיקרא הי' ביחד עם גוף העיסה א"כ נפטר במה שהפריש חלה מן העיסה בתחלה והרי נתחייב עמו יחד ונפטר בו מה אמרת בתר השתא אזלינן שהי' בפ"ע הרי עתה אין בו שיעור חלה ודי במה שמפרישין מן הטעם על הטעם כנלפענ"ד בזה דבזה הכל מודים דמהני הפרשה מיני' ובי' ואין לנו ראי' מזה להחמיר ובפרט במלתא דרבנן וגם י"ל דהם מיירי בענין דיש חשש תערובות בעין מן השאור כגון בבארשט שגוף העיסה נמוח בו וכן בפמ"ג ברוטב י"ל דהוי כן די"ל דיש בזה איזה בעין ובזה אין בילה לכ"ע ולכך אמרינן בפסח כה"ג חוזר וניעור בפירורין ביין ולכך בזה לא מהני הפרשה מן הטעם על הבעין אבל בקראהט וכדומה שבגוף הקרויט ודאי ליכא בעין מן השאור רק הטעם בלבד בודאי מהני הפרשה מן הטעם על הטעם והציר יהי' שופכין אותו לחוץ וכן הוריתי מכל הלין טעמא להפריש מעט מגוף הקרויט ודי בזה שוב מצאתי במח"א בסוף הספר על הרמב"ם הל' מעשר מבואר שם כן שפסק כן להפריש מיני' ובי' כמ"ש ות"ל כוונתי לדבריו עיי"ש:
+
+Siman 294
+
+שא' בנדון השאפ"ע לענין חלה. הנה כבר מבואר הוא במק"ח ה"פ דלא נחשב מוקף בזה. ומ"ש בענין החלה לתבשיל אין אומר ואין דברים ובפרט מ"ש בשם אחד להתיר ע"י טעימת כהן כל השומע יצחק לומר דבזה"ז בקיאין בטעימה כמובן ועוד דהוי ס"ס שמא אינו בקי ואת"ל דהוא בקי דלמא יש בו טעם והרי הוי כהן טמא ואסור בחלה:
+
+Siman 295
+
+במ"ש המחבר בסי' של"ד סעיף א' והמוחרם לא שונה ולא שונין לו וכו' עיין בנדרים דף ז' ע"ב גבי מר זוטרא חסידא במה דקאמר כד הוי עייל לביתי' משרי לנפשי' והדר שרי לי' ובר"ן שם מוכח דהמוחרם א"י להתיר נדרו ולא חרם דבעינן שיבא זכאי ויכפר על החייב. מיהו יש להסתפק אם הכונה התם במוחרם ממש דלא שונה ולא שונין לו אז גם התרתו לא מהני אך במנודה דשונה ושונין לו מותר אף להתיר נדוי וחרם או דלמא אף במנודה נהי דלשנות יכול לאחרים מ"מ להתיר א"י בפרט להתיר נדוי או חרם דבזה בעינן שיבא זכאי ויכפר על החייב. גם יש להסתפק אם הך קפידא שיבא זכאי ויכפר על החייב הוי אף בדיעבד אם היתר לא מהני או הוי רק קפידא לכתחלה אבל בדיעבד אם הותר כך מותר וצ"ע לדינא וכעת לא מצאתי גלוי לדין זה:
+
+Siman 296
+
+לק' טרנפאל. הנה ע"ד אנינות על פחות מבן למ"ד עיין בחבורי טוטו"ד שהארכתי בזה והנה רו"מ הביא לי ספר תשובה מאהבה ספר זה לא ראיתיו ומ"ש רו"מ בשמו שציוה לעיין בב"ח עיינתי בב"ח בכל המקומות השייכין לזה ואין בו רמז רמיזה והנה בני החריף אמר לי שראיות ספר הנ"ל הוא מדברי התוס' שכתבו היכא דאין הכהן מטמא לו אין נוהג אנינות ולדעתי אין מזה ראי' דהתוס' מיירי היכא דמדינא אין מטמא לו כגון בידוע שהוא נפל ובן ח' אז בזה אין אנינות ג"כ אבל באם אין ידוע שכלו לו חדשיו הנה רוב ולדות הם בני קיימא ומדינא הוי מותר לכהן לטמאות לו רק דלחומרא חיישינן למיעוטא שמא הוי נפל א"כ תינח לחומרא אבל להיפוך לענין אנינות ודאי דאזלינן ב"ר דרוב ולדות ולד מעליא הם והי' מותר לכהן לטמאות לו ושייך בי' אנינות דהוי דאורייתא כן הי' נראה לולי שהמנהג אינו בע"כ כמ"ש בספרי ועיין מפורש כעין זה בש"ס וטוש"ע אה"ע סי' ג' הוא אונן עליהם והם עליו הוא אינו מטמא להם מבואר שם דהיכא דהוי מכח ספק יש אנינות אף שאין הכהן מטמא מכח דהכא והכא לחומרא וקשה מ"ש מנפל וצ"ע:
+
+Siman 297
+
+שא' בא' שמת לו בנו ומפני גודל צערו רוצה לעשות לו איזה ציון למזכרת בשינוי ממה דהוי על כל הקברים וגם בטענה שהבה"ח אינו מוקף בגדר כלל ובני עירו מוחין בידו מאחר שאין לרבנים הקבורים שם כן יהי' להם בזיון. הנה באמת הדין עם האב לא מבעיא בעשיית ארון בלבד דאין בידם למחות כיון דהוא רק שמירה ואין בזה ריבוי כבוד רק דרך שמירה ואפשר אדרבא הוי להם יותר כבוד בזה כי הם נראה דאין צריכין שמירה כי הם בעצמן נשמרים וגם אף אם יעשה איזה ענין לכבוד לבנו המת נמי אין בידם למחות כמ"ש בתשובה (בטוטו"ד מה"ג ח"ב) שאין זה העדר כבוד להראשונים ומוזכר שם סברת רו"מ ג"כ די"ל דהוי להם כבוד להיפוך עיי"ש:
+
+Siman 298
+
+שא' אם יש להתאבל על ידיעת הטעלעגראף כיון דמפורש בש"ע ובאחרונים דאין להתאבל עד שיהי' ידיעה שמותרת להנשא. הנה ודאי מחויב להתאבל כי גם אשה מותרת להנשא ע"פ טע"ג כי הנה מפורש באהע"ז סי' י"ז דאם ידוע דהוי כתב ישראל מותרת והנה הטע"ג אם חתום שם ישראל הנה קיי"ל דערכאות לא מרעי נפשייהו ולכך לא יתנו לנכרי לחתום בשם ישראל ובודאי ישראל ציוה לכתוב וע"י טע"ג הוי כמקוים ומותרת להנשא בזה וממילא מחויב להתאבל ומה שחשש רו"מ דאיזה שונא כתבו הנה חזינן דבש"ע מפורש דאם מצאו כתוב שמת פלוני מותרת עכ"פ אם ידוע שהוא כתב ישראל א"כ מוכח דלא חיישינן שעשה כן איזה שונא וכעת נ"ל דע"י טעלעגראף ודאי אין לחוש לשונא דאף שאין ראי' לדבר זכר הוי דקיי"ל אחריות ט"ס מכח דלא שדי אינש זוזי בכדי ולא חלקו בין אם הי' השדה ובורו שוה הרבה או רק זוז אחד בכל ענין אחריות ט"ס ומוכח דאף בזוז אחד או פחות נמי לא שדי אינש זוזי בכדי וא"כ ה"נ כיון דהט"ג אינו עושה בחנם רק עבור שכר א"כ לא שדי אינש זוזי בכדי עבור שנאה ובודאי האמת כן לכך ודאי מחויב להתאבל ע"י כך:
+
+Siman 299
+
+ע"ד שאלתם במת אחד דלאחר ה' שבועות נמצא קברו פתוח ולא הי' בו שום גוף רק הרגלים וחזרו וסתמו אותו והיות כי חושדים דהנכרים עשו זאת לסגולה ורצונם לקבול עליהם אצל ערכאות אבל הערכאות אין מאמינים מעשה זו עד שיפתחו הקבר לראות האמת אם מותר לפתוח קברו. לדינא ודאי דמותר לפתחו מתרי טעמי אחד דהטעם דלא לנוול לא שייך רק אם רוב גופו ופרצוף פניו קיימין אבל אם אין גופו ופרצוף פניו קיימין לא שייך חשש דלא לנוול וגם חרדת הדין לא שייך אף דהרגלים יש כיון דרוב הגוף אינו שם ועוד דמה דאסור לפתוח הקבר היינו רק בשביל אחרים כדי לבדקן וכדומה אבל במה דהוי לכבוד המת עצמו מותר וכמ"ש הטור ביו"ד סי' שס"ג עיי"ש ולכך הנה לנקום נקמתו עדיף מכבודו וכמשאחז"ל גדולה נקמה שנתנה בין ב' שמות אל נקמות ה' לכך עדיף מכבודו ומותר לפתוח ודרך הערה נ"ל עוד לומר דמה דאסור לפתוח הקבר מכח אימת הדין היינו רק לפתוח פעם ראשון אבל אם כבר נפתח פ"א א"כ כבר הרגיש המת שאינו מכח חרדת הדין מותר לפתחו פעם ב' ואין בו חשש חרדת הדין רק טעם דלא לנוולי' ובודאי כשאין גופו קיים לא שייך ניוול לכך נראה דמותר לפתחו:
+
+Siman 300
+
+מה ששאל ע"ד האיש שביקשו להושיב אותו במאסר והלך בלילה ותלה א"ע אם לדונו כמאבד עצמו לדעת או לא. תמה אני איך נעלם ממנו דבר פשוט במקומו דמאבד עצמו לדעת אינו רק בשמעו ממנו תחלה שיעשה כן וכאן לא שמעו ממנו תחלה שיאבד עצמו מיהו שבתי וראיתי בש"ע וי"ל דכוונת רו"מ כיון שראוהו דואג תחלה הוי כמ"ש בש"ע שראוהו מיצר עצמו ונפל ומת הוי נמי כמאבד עצמו לדעת ויפה כוון רו"מ בזה. והנה לדעתי ודאי הוי כמאבד עצמו לדעת וראי' מדברי הש"ך יו"ד סי' קנ"ז ס"ק א' וז"ל וכתב בהגהת סמ"ק דאותן קדושים ששחטו עצמן שלא סמכו דעתם לעמוד בנסיון קדושים גמורים הם וראי' משאול ומביאו ב"ח מיהו כתב הא"ח שם שיש חולקין שאינו יכול להרוג עצמו וכו' הרי דדייק בלשונו שנתייראו שאין יכולין לעמוד בנסיון והיינו שיכופו אותם להשמד ח"ו בזה הם קדושים ואף בזה יש חולקין אבל היכא דלא הוי חשש כפי' לעבור על ד"ת ודאי הוי מאבד עצמו לדעת ואין שום ראי' להיתר בזה. ומה ששאל אם לקוברו בין שאר מתים הנה זה דין הש"ס ומפורש בש"ע דאין קוברים רשע אצל צדיק וכיון דהוא איבד עצמו לדעת א"כ כל המתים צדיקים נגדו ודאי ראוי לקברו בפ"ע לא בין שאר המתים.
+ובנידון הקדישים ודאי כיון דמפורש בש"ע דאין קורעין עליו וכו' אין לו דין ז' ולמ"ד לענין קדיש וכן כל אבלים קודמין לזרעו בענין הקדישים. ובהיותי בזה תמה אני על הש"ך בסי' שמ"ה סק"ו שכתב בשאול המלך שהרג א"ע שנתיירא שהפלשתים יעשו בו כרצונם ויהרגוהו דמשמע מכח פחד הריגה הרג א"ע וסותר דברי עצמו שבסי' קנ"ז הנ"ל בשם הגהת הסמ"ק משמע שפחדו הי' פן יכופו אותו להמיר ולא יוכל לעמוד בנסיון לכך הרג עצמו ולא בשביל חשש שיהרגוהו והעיקר כמשמעות דברי הפוסקים בסי' קנ"ז:
+
+Siman 301
+
+מה ששאל באחד שהי' עליו חובות הרבה ונטל סכין וחתך בצוארו ותיכף בא בנו וחטף הסכין מידו והרופא אמר שממכה זו נרפא רק אחר יו"ד ימים פגע בו המלאך בגופו ומת וגם בשעת מעשה אמר שרוצה לקבל תשובה והתודה אם נקרא מאבד עצמו לדעת. תשובה. לא זכר רו"מ אם אמר שיעשה כן תחלה דאם לא אמר תחלה פשיטא דאין לו דין מאבד עצמו לדעת כמבואר ואף דאח"כ הודה אאמע"ר אך דין זה ברור דאינו בכלל מאבד עצמו לדעת מתרי טעמי חדא כיון שהי' עליו בע"ח ואחז"ל כל מי שיש עליו נושים נחשב כנידון בשני דינים שנאמר הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים וא"כ זה גרע ממיתה ונחשב כב' מיתות גם בזמן הזה מי שאין לו לשלם מושיבין אותו במאסר וכבר אחז"ל דשבי קשה מכולם ולמדו מקרא וא"כ זה אינו מאבד עצמו לדעת וכמ"ש בסי' שמ"ה סעיף ג' דמי שהוא אנוס כשאול המלך אינו מאבד עצמו לדעת ועוד שנית כיון דרק חשב לעשות ולא עשה בזה אין המחשבה כמעשה וכמשאחז"ל בש"ס בכמה דוכתא ביקש לעשות ולא עשה ומה גם דאח"כ נתחרט והתודה ודאי אין לו דין מאבד עצמו לדעת ותדע מדלא קמ"ל בש"ס ופוסקים דאפי' אם אמר אעלה לגג ואפיל וכו' ואח"כ אירע שנהרג בע"א נמי יש לו דין מאבד עצמו לדעת בע"כ מוכח דבכה"ג אין לו דין מע"ל ומכ"ש כשאח"כ נתחרט והתודה.
+ומה שהביא רו"מ פלוגתת הרמב"ם והרמב"ן בדין מאבד עצמו לדעת אם מתאבלין עליו. הנה לדינא הוי זה למותר כי אין לנו אלא דברי הש"ע בסי' שמ"ה שסתם כדעת הרמב"ם דאין מתאבלין על המאבד עצמו לדעת ולא הביאו רו"מ רק לפלפולא ומה שהקשה על הרמב"ן דס"ל דמתאבלין עליו הרי כיון דהוי האבל יקרא דשכבי הוי ראוי שלא להתאבל כדי שיהי' לו כפרה כמו בהרוגי מלכות (עיי' לח"מ פ"א מאבל שהרגיש בזה) ולדעתי לק"מ ע"פ המורגל בפי העולם דהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב ומקור לזה עיין בחבורי עבודת עבודה וטוטו"ד מה"ג ח"ב ולקמן סי' תקפ"ב עיי"ש ולכך הנה הרוגי ב"ד נהי דעבר על מיתת ב"ד מ"מ יש לו חלק לעוה"ב ולכך ראוי שיהי' לו כפרה ולכך אין מתאבלין עליו כדי שהבזיון יהי' לו לכפרה אבל המאבד ע"ל אין לו כפרה ולכך אף שיהי' לו בזיון לא יהי' לו כפרה ולכך מה בצע אם יהי' לו בזיון נמי לא יהי' לו כפרה ולכך שוב מתאבלין עליו והוי חומרו קולו כן נראה נכון דעת הרמב"ן ולדינא אין לנו אלא דברי הרמב"ם וש"ע:
+
+Siman 302
+
+שא' מק' סווינסק וז"ל פה בעירנו חפרו החבוה"ק סמוך לבה"ק הישינה לקדש אותה לבה"ק וחפרו סביב בעומק לערך ב' אמות שלא יוכלו הבהמות לילך לאותו מקום ובשעת החפירה מצאו בעומק עצמות גופים שלמים סביב לאותו מקום רחוקים זה מזה לערך ב' ולערך ג' וד' אמות ויותר ובקבר אחד מצאו מארון אחד נסרים עם מסמרים ובעת אשר חפרו אמר להם ערל זקן אחד דבודאי ימצאו שם גופין שבערך ס' שנה לאשר עמדו שם פולין שקורין האבאז באותו מקום והי' בהם חלואים ונקברו באותו מקום סמוך לבה"ק. תשובה. היטב דיבר דמותר לפנותם מטעם הגדת הנכרי הזקן במס"לת הן אמת שמ"ש רו"מ דפינוי המת הוי רק דרבנן אין זה ברור לנו ולפענ"ד הוא איסור תור' אך מ"מ עיין בטו"ז יו"ד סי' צ"ח מבואר במה דלא בעינן עדות גמורה מהני מסל"ת אפי' באיסור תורה גם להתב"ש שהביא ה��"ך שם מוכח אף בשל תורה היכא דלא אתחזק איסורא מהני מסלפ"ת ודברי הש"ך שם אין נראין כלל לומר דהריב"ש הוי אחרון יסבור כשיטת רש"י ולא כרוב הראשונים וכהלכה דהוי טעם כעיקר דאורייתא גם עכ"פ הו"ל להריב"ש להזכיר ולומר דהוא ס"ל כרש"י ולא כר"ת ומדלא זכר כלל מוכח דס"ל דאף אם טע"כ הוי כן וגם מה דמצאו קבר אחד עם נסרים מוכח דהוא נכרי ואם אחד נכרי מעיד על הנ"ל דאין דרך להיות נקבר נכרי עם ישראל ביחד ודומה לזה מ"ש בס' פ"ג באם נמצא כלכית אחת בו ולדעת קצת פוסקים שם הוי הטעם דאין דרך להיות מולחין טמאים עם טהורים ומוכח דאם זה טהור הוא כולם טהורים כן ה"נ בזה יגיד עליו רעו וגם מה דלפ"ד הוי שם רוב נכרים ובפרט בהתחלת העיר ודאי הי' שם תחלה כפר והי' בו רוב עכו"ם וראוי לילך בתר רובא דשל עכו"ם הוא ולכך מותר לפנותן. ומה שחשש דאולי הוי זה בזיון לישראל להיות נקבר שם. הנה מה שדימהו רו"מ לדין המבואר בסי' שס"ד דקבר ישראל שפינהו לא יעשה ממנו בית העצים ז"א ראי' דמה דהוי תחלה קבר ישראל שפיר הוי בזיון אם יעשו בו אח"כ תשמיש בזיון אבל להיפוך מה שהי' בו תחלה דבר אחר אין זה בזיון מה שיהי' נקבר בו אח"כ וראי' מדין בהכ"נ שמה שהי' תחלה בהכ"נ אסור להשתמש בו דברי גנאי ולהיפוך לא מצינו איסור שלא לעשות בה"כ במקום שהי' בו זרעים תחלה וכן ביו"ד שס"ד סעיף ז' החוצב קבר לאביו וקברו במק"א לא יקבר בו הוא עולמית ולא מצינו להיפוך דהחוצב קבר לבנו לא יקבר בו אח"כ אביו מיהו זה יש לדחות די"ל התם הבן חייב בכבוד אביו אבל אין האב חייב בכבוד בנו אבל ראי' ראשונה מבהכ"נ הוי ראי' שפיר ועוד יש ראיות לזה אלא שקצרתי מיהו היותר טוב שיחרישו המקום הזה וגם ישליכו עליו עפר הרבה למעלה ואז יהי' כפנים חדשות בא לכאן ולא יהי' נראה שהי' בו קברי עכו"ם תחלה גם לא יהי' נודע אם ח"ו יקרה שם מת לא יהי' ניכר אם נקבר במקום זה שהי' בו קבר תחלה או הוא במקום שהי' פנוי תחלה ובזה ודאי ליכא בזיון ומהגם שהוא יהי' מחובר לבה"ק הישן אין זה בזיון כלל והשי"ת יתן שיבולע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים:
+
+Siman 303
+
+שאלתו בנדון הבה"ח שרוצים לחדש. הנה כך מקובל אני מפי זקנים מגידי אמת שהוי סכנה בדבר לחדש שום דבר בעניני המתים וגם עיני ראו פעם כן לכן יד כבודו אל תהי בו בהתחדשות זה ואם יחדשוהו שלא ברצונו יסע משם לאיזה עיר אחרת וישב שם וה' יתן שיבולע המות לנצח ואם לא ח"ו אז אחר שיהי' נקברים שם ג' מתים בהחדש ויתחזק לבה"ח אז ישוב למקומו לשלום כן אני נותן לו עצה היעוצה כאשר עם לבבי:
+
+Siman 304
+
+הנה המחבר כתב בסי' שד"מ סעיף ב' כשם שמספידין על האנשים כך מספידין על הנשים הנה דין זה אף שהוא מן הפוסקים הראשונים צ"ע דהמעיין בב"י סי' זה יראה שהרמב"ן הביא ראי' מזה מרפרם דספדי' לכלתי' ומר"ט שהספיד לאמו של בן זזא והנה בש"ס מו"ק דף כ"ז איתא שם דאין מעמידין מטה של אשה ברחובה של עיר מפני הכבוד וקאמר שם בש"ס דנהרדעי אמרי דוקא של חיות אבל של שאר נשים מעמידין ור"א אומר אף של שאר נשים אין מעמידין דכתיב ותמת שם מרים ותקבר שם סמוך למיתה קבורה ואנן קיי"ל כר"א שם והכי פסקו הכל בסי' שנ"ה וא"כ מוכח דאין מעמידין שום מטה של אשה ברחוב ואף דבזה הוי אפשר לדחוק וליישב די"ל דוקא ברחוב אין מעמידין אבל באיזה מקום אחר מספידין מ"מ הרי עיקר הלימוד של ר"א הוי מקרא דותמת שם מרים ותקבר שם דסמוך למיתה קבורה והיינו שלא הספידו אותה א"כ מוכח שלא הספידו אותה כלל ומוכח דאין מעמידין על שום אשה וא"כ אין ראי' מרפרם ור"ט ד��"ל דהם ס"ל כנהרדעי דהרי גם הם ס"ל דמספידין על הנשים וי"ל דרפרם ור"ט ס"ל כנהרדעי ולא דרשי לקרא דותמת שם מרים ותקבר שם לכך ספדוהו אבל אנן דקיי"ל כר"א ור"א יליף לה מקרא דמרים וא"כ משמע דלא ספדוהו כלל ומוכח דאין מספידין שום אשה ולכך הפוסקים שפסקו לתרווייהו צ"ע טובא דהפסקים סתרי אהדדי ולדינא נראה דטוב יותר להיות השומע ישמע ויחדל:
+
+Siman 305
+
+שאלתו בנדון טהרת המת ב"מ שנהגו פ"ק שלוקחים השמשים אותו מן הארץ ונותנים אותו על דף הטהרה ומקנחו אותו יפה בסדין שלא יהי' עליו שום לכלוך וטינוף ואח"כ יתחילו לרחצו במים חמין מראשו ועד רגליו ואומרים הפסוקים המבוארים בספר מעבר יבק וכה רוחצים כל האברים ואומרים הפסוקים הנאמרים בספר הנ"ל ואח"כ יהפכו אותו לנקות הצואה שבתוכו ובשעת הנקי' לא יאמרו שום דבר ואחר הנקי' שופכים המים לחוץ ואח"כ רוחצים אותו כדת ושופכים עליו ט' קבין אז ילבשו אותו הבגדים כן מנהגם. יפה עושים והמערער ע"ז לא דק כיון דהמת נקי בחוץ מותר לומר הפסוקים והרי קיי"ל אפי' צואה בעששית שנראה מתוכו מותר לקרות ק"ש דבצואה בכיסוי תליא מלתא ומכ"ש באין נראה הצואה בתוכו בפנים והרי האדם תמיד ע"פ רוב צואה בתוכו וקורא ק"ש ומתפלל לכך בודאי כהוגן עשו ואל ישנו כי כל המשנה מן הנהגת המת אפי' כל שהוא הוי בסכנה ועלינו יערה רוח הבורא ויבולע המות לנצח ונראה בבנות העיר על תלה:
+
+Siman 306
+
+מה שנסתפק בדין הבא ממקום קרוב ומצא גדול הבית שהדין שמונה עמהם מה הוי הדין בהנחת תפילין ביום ההוא אם דינו כשמיעה קרובה או לא. תשובה. בסוף ספרי אבל יחיד פלפלתי שם והעליתי שלא יניח תפילין והנה כן נ"ל גם עתה ויש טעם בדבר דבשלמא לענין ז' ימי אבלות דהוי תקנתא דרבנן ואסמכוהו אקרא דויעש לאביו אבל שבעת ימים בזה הם אמרו והם אמרו דאם הוי במקום קרוב נגרר אחר גדול הבית והואיל והי' יכול לבוא שמה מונה עמהם אבל איסור תפילין ביום א' או ביום שמיעה הוא מכח דאחריתה כיום מר ועיקר מרירותא חד יומא בזה בלב האדם תליא מלתא וכיון דלא נודע לו עד עתה הוי עתה לו יום מר ואין לו להניח תפילין:
+
+Siman 307
+
+הנה ממדרש פ' ויקרא פ"ה יש ללמוד דבר חידוש דמי שמאכיל לישראל נבלות וטרפות נמי אין מחויבין להתעסק עמו בכל דבר ומותר להניחו שיאכלוהו כלבים עיי"ש. גם יש ללמוד משם בפ' ח' באם אדם רוצה להיות נקבר באיזה מקום יתקע איזה יתד או ברזל בבית הקברות יהי' זוכה להיות נקבר שם וז"ל אפי' איזה מסמר קבעת כאן מכאן אר"א צריך אדם שיהי' לו מסמר או יתד קבוע בבה"ק כדי שיזכה ויקבר באותו מקום עיי"ש:
+
+Siman 308
+
+מה שרצה לומר באם הוי הקבורה ביו"ט ב' דלא הי' יכול לבוא מכח תחומין אף במקום קרוב מונה לעצמו. הנה לדידי אין נראה כן דנ"ל דדוקא אם הדרך רחוק דמפאת עצמו לא הי' יכול לבוא אז נדון בפ"ע אבל כשהדרך קרוב והי' בידו לבוא רק מכח איסור אין יכול לבוא בזה כיון דהוי בידו לבוא אם לא הי' חושש לאיסור רק דהמניעה מצד דבר אחר מבחוץ נגרר אחריהם כיון דעכ"פ הי' בידו לבוא וכעין זה כתבו התוס' בפ"ג דסוכה גבי אין ממעטין ביו"ט דאף דרך איסור נחשב בידו ולא הוי דחוי עיי"ש כן ה"נ י"ל בזה הואיל ובידו לבוא נדון עמהם. ומ"ש רו"מ ראי' מפסחים צ"ג אין ראי' דשם לענין חיוב לעשות הפסח דהתורה חייבתו בפסח ואמרה דבדרך רחוקה פטור לכך בזה לענין חיוב שחייבתו התורה אזלינן בתר דעת תורה ומן התורה אין יכול לבוא והוי דרך רחוקה אבל באבלות ח"ו דזה בהזדמנות תליא מלתא ובדעת האדם אם לבו דוה עליו בזה שפיר י"ל דבזה דבידו תליא מלתא וכיון דבידו הי' לבוא נחשב קרובה ותדע דהרי בלולב דהוי חיוב מן התורה ונחשב בידו אף דרך איסור ובע"כ אינו דומה לפסח דבפסח דהוי ספק אם חייב כלל בפסח או לא בזה אזלינן בתר דעת תורה אבל בלולב אין הספק על גוף החיוב רק אם יכול לצאת בלולב זה לענין הכשר הלולב נחשב בידו כן ה"נ גבי אבלות כיון דעכ"פ הי' בידו לבוא מונה עמהם כנלפענ"ד:
+
+Siman 309
+
+ע"ד שאלתו אשיבהו בקצרה. הנה זה ודאי דקרובה ורחוקה הנאמר באבלות ר"ל תלוי רק ביכול לילך ברגליו לא בסוסים ופרדים וש"ס מפורש הוא בפסחים דף צ"ד ת"ר הרי שהי' חוץ למודיעים והי' יכול לבוא בסוסים ופרדים יכול יהא חייב ת"ל ובדרך לא הי' והרי הי' בדרך ופרש"י דחוץ למודיעים דרך רחוקה הוא הרי מפורש אף דיכול לבוא בסוסים נחשב רחוקה ואפשר דמכאן סמכו חז"ל תקנתם דהנה שם אמרינן יכול הי' לפנים מן המודיעים ואינו יכול לבוא מפני קרונות ת"ל ובדרך לא הי' הרי לא הי' בדרך עי"ש א"כ מוכח דעד עשרה פרסאות ברגליו לא נחשב בדרך אבל יותר מזה נחשב בדרך ולכך ע"ז סמכו לחלק בזה וז"ב ונכון:
+
+Siman 310
+
+אשר שאל במי שמת לו מת ברגל אם מותר לו לישב בחנות בחול המועד. הנה לא ידעתי מה זו שאלה הרי לישב בחוה"מ בחנות אינו מותר רק בדבר האבד ובדבר האבד גם מצד אבלות מותר ובדבר שאינו אבד גם מצד יו"ט אסור בחוה"מ ואף דהעולם אין עושין כן שרי להו מרי' ולא מדינא לכך מכ"ש שהוא אבל ג"כ שאינו מותר לישב בחנות רק בדבר האבד ולא יותר:
+
+Siman 311
+
+נידון שאלתו בסופר שהוא אבל ר"ל אם מותר לילך לכתוב גט לאחד שיש חשש שאח"כ יחזור בו הבעל והוי מקום עיגון. יפה התיר ואין צריך שאלה דלא גרע מדבר האבד ובפרט במקום עיגון וגם הוי כרבים צריכין לו דהרי מותר למלמד ללמוד עם תנוקת ולא חלקו אם התלמידים רבים או אחד וב' ומוכה דהכל הוי בכלל רבים צריכין לו וא"כ ה"ה בזה וז"פ ונכון:
+
+Siman 312
+
+מה ששאל אם מותר לכתוב ח"ת בימי אבלו. ודאי דאסור ואינו דומה לחוה"מ דשם תלוי רק בדבר האבד ולכך מותר בחידושיו אבל בימי אבל דאסור כל דבר שמחה ודאי אסור גם לכתוב חידושיו דהוי דבר שמחה ומ"ש רו"מ ראי' להיתר ממ"ש הרמ"א בסי' ש"פ אינו ראי' דהרי לכתוב ח"ת שמותר בחוה"מ אינו מבואר ברמ"א לכך כתב הרמ"א שמותר כמו בחש"מ אבל זה כתב רק הב"ח ולדידן ודאי יש חילוק בין חה"מ לאבלות ולכך בימי אבלו אסור לכתוב חידושיו:
+
+Siman 313
+
+נדון המעשה דק' מאניסטרישץ באחד שנודע לו קודם חתונתו שמת בנו וישב עליו שבעה וכדי שלא תתקלקל הסעודה הותר אחד לומר להאב ששקר הגידו לו כדי שיעשה הנשואין. הנה הוראה כזו לא ראיתי כהנה לרוע וחס לעשות כן והמורה כן עתיד ליתן את הדין:
+
+Siman 314
+
+ע"ד שאלתו. נראה דהדין עמו דודאי יש לו דין מאבד ע"ל דבהוכחה תליא מלתא כל שממעשיו ניכר שעשה כן מדעת וכיון שאמר תחלה שיעשה כן גם בירך את בניו תחלה ודאי הוי לדעת ממש ויש לו דין מאבד עצמו לדעת גם בנדון הטהרה יפה פסק רו"מ:
+
+Siman 315
+
+בדבר שאלתו בענין שינוי המקום באבל אם משנה מקומו מספסל אמצעי לכותל מזרח אם הוי שינוי. זה אינו נחשב שינוי דשינוי לשבח לא הוי כה"ג שינוי והכלל כך הוא דכל מה דאין דרך לעשות כן בלתי אבלות ואינו עושה כן רק מכח אבלות זה נחשב שינוי אבל מה דדרך לעשות כן בלתי אבלות אין זה שינוי ושינוי למעליותא יכול לעשות כן בלתי אבל אין זה שינוי גם בשבת אין זה אבלות בפרהסיא דהכלל דאבלות בפרהסיא הוי רק מה דנוהג רק בשבעה ר"ל זה אסור בשבת בפרהסיא אבל מה דנוהג כל למ"ד אינו נחשב אבלות בפרהסיא ותדע דהרי מדין הש"ע ומנהג ישראל כל למ"ד לובשין בשבת בגדי חול ועל אביו ואמו כל השנה ואין זה אבלות בפרהסיא כיון דהוי כל למ"ד או כל השנה כן הוי נמי בשינוי מקומו אין זה אבלות בפרהסיא וז"ב ובחנם כתב הש"ך בשם הלבוש טעם אחר למה דלא הוי אבלות בפרהסיא וז"ב ושוב עיינתי בש"ך עצמו שם כתב כן על העט"ז וזה אמת גמור:
+
+Siman 316
+
+שא' נדון שפיכת המים בפני המת אין לשפוך רק המים הפשוטים שמבשלים ושותים בהם אבל לא שאר וואססירן דהוי רק לרפואה ולא מבעיא לטעם פרסום דהוי רק במים פשוטים רק גם לטעם שמה"מ רוחץ בהם סכין הוי רק במים פשוטין הנעשין לרחיצת הידים וכדומה לא במים שאין עומדין לכך ולמה נחמיר בזה בפרט לפי טעם זה הוי די בחד מים ולמה לשפוך מכמה כלים דדי לו ברחיצת כלי אחת רק מכח לא פלוג או מאן מפיס באיזה כלי הרחיץ סכינו לכך די לשפוך מים העומדין לרחיצה ולא מים בכלי שאין עומדין לרחיצה וז"פ:
+
+Siman 317
+
+כתב הרמ"א בסי' שע"ב סעיף א' כהן ששוכב ערום וכו' עיין בש"ך מ"ש דדוקא באוהל המת ממש אבל בבתים הסמוכין אינו רק טומאה דרבנן ומותר להלביש עצמו תחלה וכן א"צ להקיצו וכו' ועיין במג"א סי' שי"א ושמ"ג שחולק עליו דהוי דאורייתא ועיין בפ"י בחידושיו לסוכה דף כ"א שהוכיח כדעת הש"ך ואם כי לדינא אין בידינו להכריע והוי ספק תורה מ"מ נראה דאם הי' הכהן הזה קרוב להמת מאלו המתים שהכהן מטמא להם בזה א"צ להקיצו ואם הקיצוהו מותר להלביש א"ע אם הוא בבתים הסמוכים והוא כיון דלכמה פוסקים מותר הכהן לטמאות לקרוביו אף שלא לצורך ונהי דאנן דקיי"ל דאינו מטמא רק לצורך מ"מ הוי ס"ס שמא כהפוסקים דכהן מותר לטמאות אף שלא לצורך ואת"ל כאינך פוסקים דלמא הלכה כהש"ך ופ"י דהוי רק דרבנן ובדרבנן מותר להלביש א"ע או שלא להקיצו ועדיף מזה דאם הוי דרבנן שוב יש לסמוך להני דס"ל דכהן מותר לטמאות אף שלא לצורך וכהך ס"ס כתבו גבי דם דגים וביצים עיי"ש ה"ה בזה וז"ב ונכון.
+ונראה דדין בית הסמוך לא הוי דוקא בית סמוך ממש רק אף אם הוי שני חדרים תחת גג אחד נמי דינו כבית הסמוך לדעת הש"ך וסייעתו והוי רק דרבנן וזיל בתר טעמא וכן מורה ראיות הש"ך מקבר שיש לו פותח טפח שטהור מה"ת א"כ כל שאינו באותו חדר ממש שהמת בו תחת אהל אחד רק שיש להמת אהל בפ"ע דינו כדין בית הסמוך ועיין כיוצא בזה במג"א או"ח סי' תל"ח שבית פירושו חדר וה"ה נמי בזה וכל זה ברור ועיימ"ש באו"ח סי' קכ"ח כיוצא בדין הנ"ל. ומ"ש לעיל דהוי ס"ס י"ל דהוי ס"ס ביש לו מתירין כיון דהמתיר בודאי יבא דודאי יפנו המת דקיי"ל דגם בזה י"א דמהני ס"ס בדשיל"מ גם י"ל דיש חילוק בין זה לדשיל"מ ודוק:
+
+Siman 318
+
+מה ששאל בנדון אבלות שלו מאימתי נחשב סתימת הגולל אם בנסרים או מעט עפר או בהשלכת כל העפר על הקבר הנה זה ודאי כל דנסתם הגולל עם מעט עפר בענין דלא הוי פתוח כלל זה הסתימה ואין לסתום הדבר בהשלכת עפר על כל הקבר דא"כ נתת דבריך לשיעורין כמה עפר יהי' על הקבר רק הדבר תלוי אם נסתם הגולל לגמרי וליכא חור פתוח זה סתימת הגולל ואז מתחיל האבלות אך כיון דלא נהגו כלל אבלות אינו מתחיל עד הלילה דאף דבאמצע אבלות ח"ו אינו מזיק אם מבטל כל דהו אם בתחלה אם לא התחיל כלל אינו מתחיל עד הלילה. (ב) לענין תפילין ביום ב' אין להניח עד הנץ החמה ואז יניח בברכה ואם הוא יום קבורה אף שאינו יום המיתה לא יניחו כל היום תפילין דלא כמהריט"ץ וכן מבואר בישויע"ק. (ג) לענין לאכול בזימון ודאי לכתחלה אין לאכול ג' ביחד שיתחייבו בזימון אך אם כבר אכלו ביחד אין לבטל זימון מכ�� חשש אבלות הנ"ל. (ד) בנדון הנהגת אבלות בעש"ק העולם טועין ומבזין האבלות אחר חצות בעש"ק אבל באמת כל דיני האבלות יחף וישיבה עג"ק הכל נוהג עד הדלקת הנרות השי"ת ינחם אותו ויזכה לראות בנחמות ציון וירושלים:
+
+Siman 319
+
+מה ששאל מ"ש ביו"ד סי' שפ"ט שכתב הרמ"א דנהגו איסור ללבוש בגד שבת כל יב"ח וע"ז שאל דהוי אבלות בפרהסיא. הנה זה כתבתי זה כמה שנים דאיסור האבלות בפרהסיא לא נאסר רק מה דהוי בדין שבעה אבל מה דהוי נוהג בדין ל' אבלות כזה לא נאסר בשבת ושבת שקודם ט"ב יוכיח דלא נאסר בו לומר דהוי אבלות בפרהסיא מכח דמה שנוהג כל למ"ד לא נאסר בשבת וז"פ וברור:
+
+Siman 320
+
+עיין בסי' שפ"א ס"א בהג"ה אלא שנהגו האידנא לאסור כל רחיצה וכו' עיין בש"ך שכתב שצ"ל רחיצה כל למ"ד אבל רחיצה בצונן ליכא איסורא עיי"ש ובמחכת"ה נעלם ממנו הרמ"א באו"ח סי' תר"ו בהג"ה שכתב אע"פ שנהגו שלא לרחוץ כל שלשים טבילת מצוה מותר א"כ מוכח שלולי טבילת מצוה אסור אף רחיצה בצונן וכדעת הלבוש ולא כהש"ך ואחר כמה ימים מצאתי בדגול מרבבה שהרגיש בזה ומשמע שרוצה לפרש כוונת הש"ך על פניו ידיו ורגליו וכו' אבל לא נראה כך דא"כ לא הוי צריך הש"ך להגי' רק לפרש דמ"ש כל רחיצה היינו אפי' בצונן והבן:
+
+Siman 321
+
+מה ששאל אותי לומר לו המקום מה שהעולם אומרים דהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב אי' מקומו. זה שאלת הראשונים ואני בחבורי על מס' ע"ז כתבנו שי"ל דבמה דשאל ר"ח בן תרדיון מה אני לעוה"ב מוכח כן דהיינו שכוונתו הי' כיון דר' יוסי תמה עליו שמלכות זה מן השמים המליכוהו למה עשה להיפוך א"כ חייש דהוי כמאבד ע"ל לכך שאל מה הוא לעולם הבא ומה שהשיב לו כלום מעשה בא לידך בארתי בעזה"י ביאור נכון עיין בטוטוד"ק (הנדפס מחדש ש' תרס"ג) תשובה רפ"ב מהש"ס סנהדרין גבי ג' מלכים וד' הדיוטות עיי"ש וכעת נראה עוד ממשאחז"ל דההולך אחורי אשה בנהר אין לו חלק לעוה"ב ולכאורה הוא תמוה למה יהי' חמור מן העושה מעשה שדוד המע"ה אמר דוד שבא על א"א מיתתו בחנק ויש לו חלק לעוה"ב ולמה אחורי אשה בנהר אין לו חלק לעוה"ב אך הכונה כיון דהולך בנהר הוא הולך במקום סכנה רק שבטוח בו ית' שיעשה לו נס ויצילנו אך אם הולך אחר אשה בנהר והוא מהרהר בעברה לא יעשה לו הקב"ה נס וכיון דהולך במקום סכנה ואינו שומר עצמו הוי כמאבד ע"ל ואין לו חלק לעוה"ב. ועוי"ל ממשאחז"ל גבי תמר שנוח לו לאדם להפיל עצמו לכ"ה ולא ילבין פני חברו ומה קמ"ל בזה פשיטא דהנופל לכ"ה אינו רק איבוד הגוף והמלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעוה"ב א"כ פשיטא דחייב לעשות כן אלא ודאי דמאבד ע"ל אל"ח לעוה"ב וא"כ כיון דבידו להציל עצמו ואינו עושה והוי מאבד עצמו לדעת ונמי אין לו חלק לעוה"ב לכך קמ"ל דמ"מ טוב לעשות כן כיון דאינו מאבד ע"ל רק כדי שלא ילבין פני חברו אין זה מאבד ע"ל ומוכח מזה הא מאבד עצמו בלי טעם זה אל"ח לעוה"ב. שנית להנ"ל מה שרצה לדחות ממ"ש דוד שבא על א"א מיתתו בחנק דהול"ל בקיצור דוד שבא על א"א יש לו חלק לעוה"ב ומזה רוצה להוכיח דדוקא אם הומת בחנק אז יל"ח לעוה"ב ודוד נצטרע ונחשב כמת זה לק"מ דהרי הם שאלו לו דוד שבא על א"א מיתתו במה וכיון דהם שאלו לו מיתתו במה הוכרח להשיב להם על שאלתם שמיתתו בחנק ועוד אם כדבריו למה אמר להם ואתם מלבין פ"ח ברבים וכל המלבין פ"ח ברבים אל"ח לעוה"ב למ"ל כל זה הול"ל בקיצור דאתם אין מיתתכם בחנק ואל"ח לעוה"ב מוכח הא לא הוי מלבין פ"ח אף דאין מיתתם למטה נמי יש להם חלק לעוה"ב. גם מה שדימה רו"מ מצורע לנדון בחנק ז"א דנהי דהוי מצורע כמת היינ�� רק כמת על מטתו אבל לא כנדון בב"ד וראי' ממה דקיי"ל בהלכות אבלות בני מומרים בן הנהרג דוחה לבן המת מוכח דבן המת אין לאביו כפרה כיון שמת על מטתו כן ה"ג הוי מצורע כמת על מטתו אבל לא נחשב כנהרג בב"ד. וגם מה שרצה דלכך ההולך אחורי אשה בנהר אל"ח לעוה"ב מכח משאחז"ל דטוב מראה עינים באשה מגופה של מעשה. ז"א חדא דח"ו לומר דעונש הרואה יהי' עונשו חמור מבא על א"א דמשכחת לה בבא על א"א ראי' ג"כ במזנה ביום ובדוד הי' ראי' כמ"ש דראה אשה רוחצת וחז"ל לא כוונו רק להזהיר אדם מן הראי' והיינו שלא יאמר הראי' אין בה איסור לזה אמרו דודאי הבא על א"א אפי' בלילה דליכא ראי' נמי חייב מיתה לכך ידע האדם דטוב מראה עינים באשה יותר מגופה של מעשה בלילה לכך ודאי הראי' אסורה מיהו לעונש אין מזהירין מה"ד אבל לומר דהרואה עונשו חמור מן העושה ז"א נראה כלל ועוד אם כפי דעת רו"מ למה אחז"ל ההולך אחורי אשה בנהר הול"ל כל הצופה בנשים או המסתכל בנשים אל"ח לעוה"ב ולמה אמרו דוקא ההולך אחורי אשה בנהר מוכח כמ"ש ובמקום שאחז"ל כל המסתכל בנשים לא זכרו כלל שאל"ח לעוה"ב לכן נראה ברור כמ"ש ויא"ל ועלינו יערה רוח הבורא וישים חלקנו באלו שיש להם חלק לעוה"ב:
+
+Siman 322
+
+הנה בספר ראש יוסף על חולין נסתפק אם מצווה בן נח על בשר מן החי כיון דנלמד מן ובשר בשדה טרפה וזה לא נאמר לב"נ וכו' ולדעתי יש להביא ראי' ממס' בכורות דף ו' דרוצה להביא ראי' מה"ת דחלב מותר אף דבא מכח אמ"ה וכו' ודוחק שם להביא ראי' ולכאורה תמי' לי טובא מ"ט לא יליף בש"ס הרי ב"נ נצטוו על אמ"ה כישראל והאיך נאמר בפ' וירא גבי אברהם ויקח חמאה וחלב וישם לפניהם וכו' הלא אסור הוא משום אמ"ה והוא הי' סבור שהם בני אדם וזה ודאי דאין לומר שאברהם ידע שהם עוברים על איסור אמ"ה ואוכלים דאכתי הרי אברהם קיים כה"ת כולה עד שלא נתנה כדיליף במס' קדושין ואיך עבר הוא אלאו דלפ"ע וגם בלא לאו דלפ"ע מניין ידע אברהם זה שהם אינם נזהרים באיסור חלב וגם למ"ל לאברהם להביאם לידי מכשול והוי סגי לי' בלא"ה ולכאורה היא תמי' גדולה ושוב ראיתי בכו"פ שהקשה כן ובהקדמת לשו"ת בית אפרים חיו"ד תירץ מכח ביטול ברוב והוא תמוה דבמין באינו מינו בעינן סמ"ך ולא ברוב ופגול ונותר מיירי במב"מ ואפשר דבב"נ לא בעינן סמ"ך אבל אינו נראה. ונ"ל דזה ודאי אף אי נאמר דחלב אסור דבא מכח אמ"ה מ"מ אבר לא מקרי רק ביש בו גידין ועצמות אבל בשר שפירש מן האבר אינו אסור רק משום בשר מן החי וה"ה החלב שיצא ממנו הוי רק כבשר מן החי וא"כ אין מכאן ראי' מב"נ שהאכילם אברהם חלב שהרי ב"נ אין מצווין על בשר מהחי כלל ושפיר שרי להו ואין מזה ראי' לדידן דגם בשר מן החי אסור שיהי' מותר החלב לכך הוצרך להביא ראי' מפסוקים אחרים ויש ראי' מזה דאין ב"נ מצווה על בשר מן החי כלל כן נ"ל:
+
+Siman 323
+
+נסתפקתי בהא דכ' המחבר בסי' ס"ד סעיף כ"א טבח שדרכו לנקר בשר ונמצא אחריו חוט או קרום מלמדין אותו וכו' ואם נמצא אחריו כזית אפי' בהרבה מקומות מעבירין אותו ומכין אותו מכות מרדות אך מדברי הרשב"א בחי' משמע דס"ל דמר זוטרא פליג על ר' יוחנן וקיי"ל כר"י דכזית במקום אחד בעינן ועל זה נסתפקתי אם מעבירין אותו בשנים וג' מקומות או דוקא למלקות בעינן כזית במקום אחד או אף שאין מעבירין אותו דוקא בכשעורה במקום אחד ונ"ל ראי' דאי נימא דמודה הרשב"א דמעבירין אותו בב' וג' מקומות א"כ מה טעמא הקשה על הרי"ף דהביא דברי מר זוטרא וכו' ונראה דהרי"ף מפרש דברי מר זוטרא להעבירו וע"כ דס"ל להרשב"א דאף דאין מעבירין אותו בפחות מכשעורה במקום אחד דלשון כשעורה שנקט ר' יוחנן משמע דוקא במקום אחד אבל בב' וג' מקומות אין מעבירין אותו כלל וכו':
+
+Siman 324
+
+כתב הרמ"א בסי' ס"ד סעיף כ"א בהגה"ה ומנהג כשר הוא שהטבח המוכר בשר ינקרנו קודם שמוכרו שלא יכשלו בו הקונים תמי' לי' טובא על הרב שתלה זה במנהג כשר וכן על מקור דין זה בתשובת מהרי"ק שלא הביאו בזה משנה שלימה בפ"ג דדמאי מ"ג כל דבר שאין אדם רשאי למכרו דמאי לא ישלח לחברו דמאי ר' יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיעו ופי' שם הרמב"ם הובא בתויו"ט ר"ל כי הוא מותר לו לשלוח לו טבל ולהודיע למי שישלחנו שהוא טבל ואינו חושש ר' יוסי שמא אם נתיר לו זה ישלח ולא יודיעו עכ"ל וא"כ מוכח דהת"ק אוסר אף בכה"ג וכן כתב שם הרע"ב דאין הלכה כר' יוסי ובע"כ הטעם דת"ק חייש שמא ישכח ולא יודיענו דבלא"ה אין טעם לאסור כיון שמודיעו בפירוש בע"כ הטעם שחושש שישכח ולא יודיענו א"כ ה"נ במוכר בשר שאינו מנוקר למה לא ניחוש שמא ישכח להודיעו שאינו מנוקר וכן הוא עוד במשנה פ"ה דדמאי מ"ח אעפ"י שאמרו דאין אדם רשאי למכור דמאי אלא לצורך עיי"ש בתויו"ט הטעם שמא ישכח מלהודיעו וה"נ ממש דכוותי' ולכך ודאי מדינא אסור ולא ממנהגא וז"ב:
+
+Siman 325
+
+הנה אם נפל בשר תוך שיעור מליחה למי השרי' הראשונה שמעורב בו דם והי' מקצת החתיכה תוך מי השרי' ומקצתו למעלה מן המים נראה דהבשר מותר לא מבעיא אם נשרה כולו במים דמותר דכבר הוחלש כח המליחה במים וכמ"ש הנוב"ת בתשובה עיי"ש אף גם אם הוי בולט מקצתו למעלה מן המים אין זה בכלל כשא"מ דלא מבעיא להסוברים כאן דאף בכשא"מ ממש אינו אסור רק מה שבתוך הציר אבל מה שלמעלה מן הציר מותר פשיטא דאין בזה בית מיחוש בנדון דידן אף גם להסוברים ברמ"א סי' ס"ט דאף מה שחוץ לציר אסור הרי הוי עיקר טעמם מכח דהמלח מבלבל טעם החתיכה א"כ תינח אם כח המלח שולט בכל מקום אז המלח מבלבל טעם החתיכה מראשו לסופו ומסופו לראשו לכך גרע מאם נבלע בו דם ממק"א דאמרינן איידי דיפלוט וכו' אבל בזה דלמטה נתקרר הבשר ופסק כח המלח א"כ הוי רק דינו כאלו הי' כאן שני חתיכות מונחין... והעליונה נמלחה ולא התחתונה דהעליונה ודאי מותרת ואין בה חשש כשא"מ כידוע והתחתונה אם לא נכבשה למטה בציר מותרת נמי כמשמעות דעת הט"ז בסי' ע' עייש למעשה שלו ואין בו רק חשש שבלע דם של הראשונה ואמרינן איידי דפליט כן ה"נ בזה אמרינן דם החלק העליון נפלט למטה ולהיפוך מלמטה למעלה אינו חוזר והולך כיון ששם פסק כח המלח אינו חוזר לבלבל טעם החתיכה ונשאר למטה ודינו רק כבלע דם של אחר מדם פליטה ואמרינן איידי דנפלוט דם דידי' יפלוט גם מה שבלע ממק"א. ועוד כיון דהמחבר פוסק בסי' ק"ה דבמליחה נמי אמרינן תתאה גבר וא"כ לשיטתו ודאי כיון שהי' מים למטה נתקרר המליחה לגמרי והוי כאלו הוי כולו במים ונהי דהרמ"א פסק להיפוך מ"מ שוב הוי כאן ס"ס דלמא כדעת דס"ל דמה שחוץ לציר מותר בכשא"מ ואת"ל דאסור דלמא הלכה כסוברים דגם במליחה הוי תתאה גבר והוי נתקרר ממש ומותר ממ"נ וא"ש וז"ב לדינא:
+
+Siman 326
+
+כתב הרמ"א בסי' ס"ט סעיף ד' בהג"ה ואם הוא אחר י"ב שעות יצלנו דנורא מישב שייב וכו' הנה אם הודח דאז נסתמין נקבי הפליטה אם מהני בזה צלי' לא נתבאר זה באחרונים זולתי בדברי הב"ח והפמ"ג מבואר דגם בזה מהני צלי' אך לדעתי אין זה מוסכם דזה יהי' תלוי בטעם היתר הצלי' בלי מליחה דלהסוברים דנורא מישב שייב ואין הצד השני בולע כלל בזה מה בכך דכשהודח נסתמין נקבי הפליטה סוף סוף נורא מישב שייב אבל להסוברים דלא סמכינן ע"ז לבד רק בצירוף הטעם דכבלעו כך פלטו ולכך תינח אם הוא אחר י"ב שעות דאז עדיין לא נסתמו נקבי הפליטה לכך מותר בצלי דכבלעו כך פלטו אבל בהודח דנסתמו נקבי הפליטה ולא שייך בזה כבלעו כך פלטו לכך אסור אף לצלי ולכך הרב לשיטתו דס"ל לקמן סי' ע"ז עיקר הטעם דנורא מישב שייב לי' לבד ומתיר בנמלח הפנימי ולא החיצון ולכך גם כאן נקט עיקר טעם זה וכן יהי' שיטת הב"ח כדעה זו ולכך מתיר אף בהודח לצלי אבל הש"ך לשיטתו דס"ל לקמן סי' ע"ז דלא סמכינן על נורא מישב שייב רק בצירוף כבלעו כך פלטו ואוסר בנמלח הפנימי ולא החיצון לכך גם כאן העתיק הטעם דכבכ"פ וממילא לפ"ז בהודח דנסתמין נקבי הפליטה לא מהני גם צלי' בזה דאין לעשות מזה ס"ס אולי בהודח לא נסתמו נקבי הפליטה ואולי כדעת הסוברים דנורא מישב שייב לי' חדא דדעת הסוברים דלא נסתמו נקבי הפליטה דעת יחיד הוא רק הט"ז לבדו וכל שאר הפוסקים ס"ל להיפוך ואין זה ס"ס וכיוצא בזה כתב הפמ"ג לקמן סי' ע"ה גבי קורקבן עיי"ש ועוד דלא נודעו יחד דספק זה אם כשהודח נסתמו נקבי הפליטה נולד מיד לאחר הדחה ונפסק לחומרא דלא מהני לי' מליחה אח"כ וכיון שהחזקנו אותו לחומרא שוב אף כשצולהו ונולד עוד ספק אם נורא מישב שייב לי' או לא לא מהני כיון דלא נודעו יחד לכך נראה דלדידן בהודח אף לצלי' לא מהני בזה כן נ"ל נכון לדינא שוב ראיתי בכה"ג בשם דמש"א שכתב נמי דלצלי אין חילוק בין הודחה או לא ונראה נמי דאזיל בשיטת הסוברים דנורא מישב שייב אבל לדידן לא קיי"ל כן:
+
+Siman 327
+
+ע"ד שאלתו באשה אחת שמלחה בשר והלכה לשוק ואח"כ באה אשה אחרת והדיחה תיכף הבשר ונתנוה לקדרה לבשל כי סברה דכבר נשתהה הבשר כשיעור מליחה ואח"כ באתה הראשונה וראתה שכבר הבשר אצל האש ונתבשל וספק אם שהא כשיעור מליחה דהיינו אפי' אם נשתהא שיעור מיל וכתב רו"מ דיש מתירין ויש אוסרין. הנה לדעתי העיקר כדעת האוסרין דמה שמדמה לה מעלתו לדין עירובין דספק אם מבעוד יום נתגלגל אם משחשכה נתגלגל דכשר הנה לא דמי כעוכלא לדנא חדא דלא עיין רו"מ שם בעירובין ל"ו דמחלק שם בין יש לו עיקר מה"ת לאין לו עיקר מן התורה עיי"ש א"כ מליחה יש לו עיקר מה"ת דעיקר דם הוי דאורייתא גם התם בנתגלגל יש לו חזקה דמעיקרא להיפוך דכאן הי' החלה ומוקמינן אחזקתו דהי' מונח במקומו ולא נשתנה ועתה הוא שנתגלגל וא"כ נגד חזקת איסור יש חזקה להיפוך וסלק חזקה נגד חזקה והוי ספק דרבנן משא"כ כאן הוי חזקת איסור. ומ"ש רו"מ כיון דנעשה מעשה המכשיר לא הוי חזקה ז"א חדא דגוף דבר זה אינו מוסכם ומוכח בכמה דוכתא להיפוך ואף אם נאמר כן היינו בדבר דהמעשה ראוי להיות נגמר מיד ובידו לעשותו מיד אז בזה איתרע החזקה אבל במליחה אין המכשיר נעשה רק לאחר שיעור מיל והוא תלוי בזמן וכל זמן דלא נשלם הזמן לאו כלום הוא בזה לא איתרע החזקה דחזקת איסור. גם כאן יש ב' חזקות חזקת איסור וחזקת הדם לאוקמא אחזקה דמעיקרא כמו שהי' בתחלה הדם בו כן גם עתה ולא יצא ולא נשתנה וזה הוי כמו חזקת הגוף ואם כי אינו דומה ממש כי עשוי להשתנות עכ"פ חזקה הוי ובב' חזקות אף בדרבנן לחומרא כמ"ש בערובין דף ל"ו שם וגם בזה י"ל אף דנעשה מעשה המכשיר זה מהני רק לסלק חד חזקה חזקת איסור ולא ב' חזקות ובפרט דחזקה דגופא לאוקמא הדם בחזקתו בזה לא מהני להיות איתרע מכח דהתחיל מעשה המכשיר לכך העיקר כדעת האוסרין. והנה שאלני אחד דהרי בשר חי מותר לאכלו וליכא חזקת איסור אך זה טעות דהרי אני מיירי לבשלו ולבשלו יש לו חזקת איסור דאסור לבשלו בדמו ושפיר הוי ב' חזקות לאיסור ו��"פ. גם שאלני הרבני מו"ה זאב וויינגארטען ועיקר בנינו מכח דברי הט"ז בסי' ס"ט דספק דרבנן להקל ואף דהנקה"כ חולק ירד לחלק בין נדון המעשה של הט"ז ובין זה. הנה לא ידעתי הרי הנקה"כ כתב עוד טעמים דמצד אחר בא לו שהוא דרבנן גם כתב דהוי ספקות דרבנן להחמיר גם הרי כתבתי דחוץ חזקת איסור ראוי לאוקמא הכא אחזקתו דמעיקרא שלא יצא לחוץ והוי ב' חזקות וכעת אני מוסיף עוד לומר דבנדון כזה גרע מנדון הט"ז עפ"י דברי רבינו יונה בפ"ב דברכות ד"ה באמצע חוזר לראש הפרק שכתב אף דספק קרא ק"ש הוי דרבנן אם התחיל צריך לגמור עיי"ש כן ה"נ במעשה דט"ז הוי ספק אם התחיל כלל במליחה או לא לזה כתב דהוי ספק דרבנן אבל בזה אם כבר התחיל למלוח בזה צריך לדעת אם גמר ושהה שיעור מליחה ואם ספק גמר הוי לחומרא אף דהוי דרבנן גם הרי יש לצרף בזה דהרי הוי כמה דעות דדם שמלחו הוי מה"ת לכך מכל הלין טעמי ומכח הטעם שכתבנו לעיל ודאי הוי טרפה וכ"ז פשוט וכו':
+
+Siman 328
+
+הנה בדין הקיבה אם הוא בכלל בני מעיים לדעת הסוברים דכרם ובה"כ אינו בכלל בני מעיים כבר הארכתי ב... דדין כרס ובה"כ יש לו (עיין בהגהות חכמת שלמה סי' ע"ה). והנה כעת הראני חכם אחד ביש"ש פכ"ה שכתב שם דקיבה אין מחזיקין בו דם אף דהוא ס"ל נמי כדעת הסוברים דכרס מחזיקין בו דם והשבתי דהנה טעמי ברור כיון שכתבו הראשונים דבני מעיים הם הדקין הכחושים ודאי אין הקיבה בכלל ולכך נראה דיש ט"ס ביש"ש כיון דבגוף דבריו שם לא זכר מזה דבר רק בסימני הדינין שציין מינה שם קיבה ולכך נראה שיש ט"ס שם ותיבת וקיבה צ"ל אח"כ גבי כרס ובה"כ שמחזיקין בו דם וטעה המדפיס וכתבו תחלה בי אלו שאין מחזיקין בו דם ותדע דהרי רש"ל הסכים להסוברים דכרס אינו בכלל בני עיים מראיות המרדכי דהש"ס מפרש תרגמא כרכשתא ומעי והדרא דכנתא משמע דוקא הני עיי"ש א"כ גם קיבה אפשר להוכיח מזה דאינו בכלל בני מעיים לענין זה ואין לומר דקיבה הוי בכלל מעייא שזכר דבע"כ מעייא הוי ענין אחר דהרי הרש"ל בציונו זכר קיבה וזכר אח"כ מעייא וכן בלשון סה"ת שהביא שם המהרש"ל זכר קיבה וזכר מעייא ובע"כ מעייא הוי ע"א וא"כ מדלא מנה קיבה התנא מוכח דקיבה אינו בכלל זה ואף דבלשון סה"ת שהביא הרש"ל זכר נמי קיבה דאין מחזיקין בו דם נראה דסה"ת סובר כהסוברים דאף בכרס אין מחזיקין בו דם ולא הביאו הרש"ל רק ללמוד ממנו דין מ"ש בדין אם נמלחו בכלי ונ"מ לענין שאר בני מעיים ואף אם לא יסבור הפ"ת כן מ"מ לדינא לפי משמעות רוב הפוסקים הוא כמ"ש וכן מוכח מדברי הה"מ בפ"ז מהמ"א שכתב דמלשון הרמב"ם שכתב דבני מעיים שהמאכל סובב בחללו אין מחזיקין בהם דם מזה מוכח דס"ל כהפוסקים דבכרס ובה"כ מחזיקין בהם דם ובע"כ כוונתו דמלשון זה שהמאכל סובב בחללו בע"כ הכונה שאין מונחין במקום אחד רק סובב הולך אבל כרס ובה"כ המאכל מונח בתוכו ואינו סובב אילך ואילך וא"כ מה"ט גם קיבה מתמעט מזה דגם בקיבה אינו סובב בחללו ומה לי כרס ובה"כ ומה לי קיבה לכך לדעת הרב המגיד לדעת הרמב"ם ודאי גם קיבה אינו בכלל בני... (ועיין בכה"ג בשם הרדב"ז שכתב דעת הרמב"ם להיפוך עיי"ש) מיהו עכ"פ בקיבה לדידן נראה דאינו בכלל בני מעיים ומחזיקין בו דם כן נ"ל נכון וברור. אך אח"כ הגיע לידי ספר התרומה וראיתי בו שגם הוא אוסר בכרס ואעפ"כ מתיר בקיבה לכן בטלה דעתי נגד דעתו הרמה ומותרת הקיבה:
+
+Siman 329
+
+כתב בהג"ה סי' ע"ו סעיף ב' וי"א דצלי בעי קצת מליחה תחלה והעתיק כן בשם רש"י הנה לא נתבאר שיעור מליחה קצת אבל בחה"ר פ' גה"נ הביא כן גם בשם הראב"ד שגרס בש"ס וכן נמי לצלי וכו' מבואר שם שצריך מליחה מכל הצדדים רק ששהי' א"צ כמו לקדרה עיי"ש:
+
+Siman 330
+
+כתב הרמ"א בסי' פ"ז סעיף י"א בהג"ה אבל אם הי' שם ג"כ מעמיד היתר הוי זה וזה גורם עיין בט"ז וש"ך מה שתמהו מן התוס' ע"ז דף ס"ח ע"ב ובספרי ע"ע לדף זה כתבתי לדחות דעת הרב מן המרדכי וחלקתי בין בב"ח דמהני ביטול בסמ"ך אז מותר בזוז"ג אף דיש בכ"א כדי להחמיץ אבל בשאר איסורין דאינו בטל אפי' באלף אז הדין כהט"ז והש"ך דאם יש בכ"א כדי להחמיץ אסור עיי"ש בטעמו כי טוב הוא בעזה"י גם ביאור לשון המרדכי שתמה הט"ז גם התוס' בפסחים שהביא הכו"פ יבואר שם:
+
+Siman 331
+
+הנה דעת ר"ת וסייעתו דבמקום דא"א לקלוף מותר ועיין ברמ"א סי' צ"א וק"ל ממשנה מפורשת בפ"ג דשבת מוליאר הגרוף שותין ממנו בשבת ואנטוכי אעפ"י שגרופה אין שותין ממנו בשבת ועיין שם הטעם מכח דאנטוכי הוי האש למטה עיי"ש ולכאורה קשה למ"ד עלאה גבר מ"ש אנטוכי ממוליאר הלא כיון דנותן המים צוננין למעלה א"כ הם גוברין ומצננין את השוליים ולמה יאסור וא"ל כיון דעכ"פ אדמיקר לי' מתבשל כ"ק ונאסר א"כ הרי ר"ת ס"ל דבמקום דא"א לקלוף מותר בלי קליפה וא"כ למה לא יהי' מותרין הכא המים לגמרי כיון דעלאה גבר ומה בכך שהתחתון חם ובפרט כיון דהוא גרוף ואין בו אש אלא ודאי מוכח מזה דבמקום דא"א לקלוף צריך ס' נגד הקליפה ואם לאו הכל אסור ולכך לא קשה מהכא למ"ד עלאה גבר ממשנה זו די"ל דמיירי דאין ס' נגד הקליפה ולדעת ר"ת צ"ע כעת:
+
+Siman 332
+
+הנה הט"ז בסי' צ"ב ס"ק כ"ז כתב וז"ל ולענ"ד תמוה דכל שנוגע בקדרה וכו' ולדעתי נראה כדעת הש"ך בס"ק ל"ו שכתב כיון דהקדרה עומד במקומו חשוב תתאה וכן מוכח להדיא בתוס' פ' כיצד צולין דף ע"ז ד"ה תנן שאין להם דין נוגעין זה בזה כדעת הט"ז וכן שלא כדעת הש"ך דמה שבמקומו חשוב תמיד תתאה שהרי כתבו שם דנקט סתם נגע ולא פירש אם נגע למעלה או למטה אף שהתנור עומד במקומו אין לו דין תתאה תמיד רק לפי מה שהי' הנפילה וכן משמע מסוף לשונם שכתבו דמכאן פריך שפיר דמדנקט נטף מרוטבו על החרס משמע למעלה משמע דלולי לשון זה אף בנטף משכחת לה שיהי' הרוטב תתאה וחרסו של תנור עלאה אף דהוי במקומו לכך נראה דהלכה כדעה זו ודו"ק:
+
+Siman 333
+
+בסי' ק"ג סעיף ב' במד"א שפוגם מתחלתו ועד סופו אבל אם השביח ולבסוף פוגם וכו' עיין מזה בתוס' ע"ז דף ס"ז ע"א ובספרי ע"ע ח"ש בדף הזה הכרעתי שם לדינא כדעת הש"ך ולא כדעת הפר"ח גם לא כדעת הכו"פ גם בארתי שם מקור דין זה של הרמב"ם והפוסקים בדין פוגם ובסוף השביח עיי"ש כי נכון הוא בעזה"י:
+
+Siman 334
+
+עיין תוס' חולין דף צ"ו ע"ב ד"ה אפי' מריש אזנו וכו' ובלאו ה"נ כיון וכו' ולכאורה אין דבריהם מובנים דכיון דדחו דברי הר"א וס"ל דאמרינן בקליפה חנ"נ מ"ט באמת לא יאסור הקליפה השאר כיון דהבשר בעצמו נעשה נבלה וכו' ונראה כוונת דבריהם עפמ"ש הש"ך בסי' ק"ה בשם מהרא"י על הא דס"ל לכמה פוסקים לדעת הטור דאף בחתיכה בשר שבלעה חלב אין יוצא מחתיכה לחתיכה בלי רוטב וכו' וכתב לחלק כיון דידעינן שאין איסור יוצא כלל מאותה חתיכה הוי כאלו נחתך ממנה רק חתיכה היתר והוי כבגד של כלאים עיי"ש א"כ ה"נ במליחה כיון דאין איסור יוצא כלל מהקליפה רק היתר הוי כאלו נחתך ממנו רק היתר וצריך לפרש הא דאומרין חנ"נ אף שיש ששים נגד האיסור עצמו ונתפשט האיסור בכל הקדרה ובטל האיסור עצמו והוי כאלו אין כאן איסור כלל ומ"ט אמרינן בי' חתיכה נ"נ וצ"ל דכאן עכ"פ משהו איסור יש בכל חתיכה וחתיכה וכיון שיש משהו איסור אז מצטרף גם הטעם של החתיכה שבלעה האיסור עצמו כי��ן דעכ"פ מעורב עם איסור משהו אבל במליחה וכה"ג שאף איסור משהו אין יוצא כלל רק היתר בודאי לא אמרינן חנ"נ וכו' נמצא שדברי מהרא"י הן הנה דברי התוס' לדעתי וז"פ:
+
+Siman 335
+
+הנה עיין בדיני ס"ס דין כ' וכל זה ספק דרבנן שאין לו חזקת איסור הנה בחי' לאו"ח סי' תקס"ב הוכחתי מן הש"ס פ"ד דפסחים דאף אם ספק דרבנן באתחזק איסורא נמי לקולא בשני חזקות ודאי הוי לחומרא לכ"ע וליכא פלוגתא בדבר דנגד שני חזקות ודאי הוי לחומרא עיי"ש שהוא הוכחה ברורה:
+
+Siman 336
+
+הנה הטו"ז בסי' קי"ז סק"א העלה דבדבר המפורש להיתר בתורה לא מצי חז"ל לאוסרו ודברנו הרבה מזה (עיין טוטו"ד מהד"ק הל' שחיטה) ונראה ראי' לדבריו מדברי התוס' יבמות כ' ע"ב ד"ה כל הנשים לא יתייבמו שכתבו כל הני פרכי לא פריך שיעקרו חכמים מצות יבום לגמרי וכו' והנה לכאורה אינו מובן מה הי' קשה להם ומה הדבר חסר אם קו' הש"ס שיתבטל מצות יבום לגמרי אך נראה שהתוס' ס"ל כדעת הט"ז הנ"ל ולכך לא מצי הש"ס להקשות דלבטלי מצות יבום לגמרי כיון דמפורש בתורה אין כח ביד חז"ל לאסרו לכך פרשו דעיקר הקושיא מדבר שאינו מפורש כגון מיבום אח שאינו מאם ג"כ דזה אינו מפורש דאפשר לפרש הקרא באח מאב ואם וכדומה שאר הקושיות וראי' ברורה מדבריהם להטו"ז ודו"ק היטב:
+
+Siman 337
+
+ראיתי בב"י סי' קכ"ז שהביא בשם הרא"ש פ' אלו מגלחין וז"ל הא דע"א נאמן באיסורין היינו דוקא להתיר דנלמוד מוספרה לה אבל לאיסור אינו נאמן והעתיק המחבר שם בסעיף ג' והוא לכאורה מחוסר הבנה ועיין בש"ך שם מה שפי' כוונת המחבר אבל בהרא"ש פ' אלו מגלחין להמעיין בדבריו א"א להעמיס זה בלשונו רק כוונתו כפשוטו שלאיסור אינו נאמן ולהתיר נאמן והוא צ"ע גם סותרין דברי הרא"ש זא"ז שבפ' הנזקין כתב בדין ע"א נאמן באיסורין שאם נאמן להתיר ומכ"ש שנאמן לאיסור והעתיקו הש"ך בס"ק ט"ו. הן אמת שלפמ"ש הפ"י בפ' האומר בקדושין לדחות דברי הש"ך בזה מיושב דברי הרא"ש ולא סתרי אהדדי אך על הש"ך קשה טובא איך כתב והביא ראי' מהרא"ש דלאסור יותר נאמן מלהתיר הרי בפ' אלו מגלחין מבואר להיפוך:
+
+Siman 338
+
+תמי' לי דברי הב"י ביו"ד סי' קל"ב שהביא דעת הרמב"ם שדוקא היכא שהנכרי ניסך במזיד אבל בשוגג פטור כמו בישראל והקשה הב"י דהרי קיי"ל אדם מועד לעולם ותירץ דדוקא היכא דהוי ההיזק שוה לכל אמרינן כן משא"כ ביי"נ שאינו הפסד אלא לישראל בלבד והנה ראש וסוף דבריו תמוהין מה שהקשה הלא אדם מועד לעולם תימה שהרי מבואר במס' גיטין פ' הנזקין שד"ת אחד שוגג ואחד מזיד פטור דהיזק שא"נ ל"ש היזק כלל רק במזיד חייב שלא יהי' כ"א הולך וכו' ובשוגג דלא שייך ה"ט פטור דהיזק שא"נ ל"ש היזק גם מה שמתרץ דכאן לא אמרינן אדם מועד לעולם ג"כ תמוה שהרי מבואר שם בש"ס שלמ"ד היזק שא"נ שמי' היזק אז ד"ת אחד שוגג ואחד מזיד חייב רק שמדרבנן פטור בשוגג כדי שילך ויודיעו וכו' ובודאי מה שמתחייב שוגג הוא מטעם שאדם מועד לעולם. ונראה ליישב דעת הב"י דהנה מבואר בפ"ד דב"ק דשור של ישראל שנגח של נכרי פטור ושל נכרי שנגח של ישראל משלם בין תם בין מועד נ"ש ופריך הש"ס ממ"נ אי רעהו דוקא אפי' של ישראל של נכרי נמי ומשני משום דראה הקב"ה שאין מקיימין ז' מצות עמד והפקיר ממונם לישראל הרי מבואר שאף בנזק שישראל אין ראוי שיתחייב לשלם הכל מ"מ בנכרי כיון שעכ"פ עשה היזק לישראל חייבה התורה לשלם הכל ולפ"ז נראה דכאן נמי נהי דבישראל קיי"ל דהיזק שא"נ ל"ש היזק בנכרי מסתבר לומר כיון דעכ"פ הפסיד לישראל ובא ע"י ראוי שיתחייב לשלם הכל דהתורה הפקירה בכה"ג ממונו לישראל כמו שור תם שהזיק מיהו זה דוקא היכא שהזיק במתכוין אבל היכא שלא פשע הנכרי בההיזק אי לא נימא שאדם מועד לעולם ודאי ראוי שיפטור הנכרי כיון דלא פשע כלל בזה ודאי לא הפקירה התורה נכסיו ושור תם שאני שהי' לו לשמרו וכו' וע"כ מקשה הב"י כיון דאדם מועד לעולם ופשע הנכרי בזה כמו בשור תם וא"כ ראוי שיתחייב אף בשוגג וע"ז תירץ דבכה"ג לא שייך כיון דאינו נאסר רק לישראל ואף דאמרו שם למ"ד היזק שא"נ שמי' היזק אף שוגג חייב היינו ישראל כיון שלדידי' אסור עכ"פ יי"נ מה איכפת לנו שלנכרי מותר סוף סוף לדידי' אסור וע"כ מועד לעולם משא"כ בנכרי כיון שלדידי' מותר נחשב אונס ולא פשע כלל:
+
+Siman 339
+
+במ"ש המחבר בסי' קל"ד סעיף א' אפי' עירה כל היום כולו ראשון ראשון בטל הנה מלשון זה משמע אף שלא נפסק כל פעם אמרינן ראשון ראשון בטל וק"ל מ"ש מהא דאמרינן בנדה דף ע"א גבי דם תבוסה עיי"ש מוכח להדיא דאם הי' יורד ושותת בלי הפסק אף שאינו בקלוח גדול כל שלא נפסק לא אמרינן ראשון ראשון בטל עיי"ש גם בפרש"י וצ"ע מ"ש מהכא ובודאי דם של אדם אין למערה מחביות ועוד דא"כ הו"ל לחלק בקלוח גדול או לא וגם ממה דמשני שם שאני מטה דמחלחל וכו' מוכח שכל שלא נפסק ממש לא בטל וצ"ע דכאן מבואר להיפוך וצ"ע גדול:
+
+Siman 340
+
+הנה הש"ך בסי' קמ"ו סק"ה העלה עמ"ש בש"ע שם דגר ועכו"ם שירשו את אביהם עכו"ם יכול הגר לומר לעכו"ם טול אתה ע"ז ואני מעות אבל משבא הע"ז לרשות הגר אסור והעלה הש"ך דבמומר א"י לומר כן והטעם כיון דבאמת אין ברירה בשל תורה רק בדרבנן יש ברירה. והנה בלמדי בפ"ז ממס' דמאי הוי קשה לי מאוד במשנה ח' שנים שקבלו שדה באריסות וכו' יכול לומר טול אתה חיטין שבמקום פלוני וכו' והתויו"ט במשנה הקודמת שם בשנים שבצרו את כרמיהם מפרש בשם הר"ש בשם הירושלמי מכח דאין ברירה וסיים שם הר"ש דר"י לטעמי' דס"ל א"ב ועיין בתוי"ט שם וא"כ כיון דלר' יוחנן אתיא הך משנה כמ"ד א"ב בע"כ מ"ש אח"כ בשנים שקבלו שדה באריסות דיכול לומר וכו' הוי אפי' למ"ד א"ב א"כ מוכח דבחלקו בעוד התבואה בקמה ומחובר אפי' למ"ד א"ב בכה"ג י"ב וא"כ קשה איך אמר ר' יוחנן דאחין שחלקו לקוחין הם ומחזירין זל"ז ביובל הרי מוכח בש"ס דכל כה"ג כל שהתבואה במחובר לכ"ע י"ב ובע"כ מ"ש ר"י דאחין שחלקו וכו' היינו רק בחלקו בדבר שאינו שוה כמו בחטין ושעורים א"כ ה"נ בחלקו בקרקעות שאין שוין נמי נחשבו כלקוחות וא"כ למה קאמר בפ"ד דגיטין דאי לאו דאר"י קה"פ כקהג"ד לא מצא ידיו ורגליו כיון דאמר האחין שחלקו וכו' א"כ לא משכחת לה דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע וכו' והרי משכחת לה בחלקו בקרקעות שוין דבזה לכ"ע י"ב לר"י לשיטתו ואין לומר דדוקא בהך משנה דדמאי בשנים שקבלו באריסות א' חכירות שעדיין לא זכו בו עד שעה שחלקו ממש וכל זמן שהתבואה בקמותיו עדיין לא זכו בו ולכך יכולין לחלוק בשוה אף למ"ד א"ב אבל באחין שכבר ירשו וזכו בירושתם שוב נחשבו כלקוחות אם אין ברירה אך ז"א דאכתי תקשה דעכ"פ משכחת לה בחלקו קודם מיתת אביהם שזה יטול קרקע זו וזה יטול קרקע זו וכיון דעדיין לא זכו בו ממש לא שייך ברירה לכך הוי זה חלק כ"א ומשכחת לה דמייתי בכורים בכה"ג ועוד דהרי מפורש שם במשנה אח"כ דחבר וע"ה שירשו אביהם ע"ה יכול הוא לומר טול אתה חיטין שבמקום פלוני וכו' א"כ משמע דאף ביורשים שייך כה"ג דכ"א נוטל חלקו ואינו נופל בדין ברירה וא"כ איך אר"י אחין שחלקו לקוחות הם ובע"כ מיירי שחלקו בדברים שאין שוין א"כ איך קאמר הש"ס דלא משכחת דמייתי בכורים רק חד בר חד ובע"כ דס"ל להש"ס דר' יוחנן דקאמר אחין שחלקו לקוחות הם מיירי בכל ענין אפי' חלקו בשוה ובע"כ מתניתין דדמאי אתיא כמ"ד י"ב וא"כ בע"כ הך רישא דשנים שבצרו את כרמיהם אפי' למ"ד י"ב מודה דבכה"ג א"ב וא"כ התמי' על הר"ש איך כתב דר"י לשיטתו דס"ל בריש כל הגט א"ב הרי לש"ס דידן בע"כ מוקי ר"י הך משנה כמ"ד י"ב וטעם דשנים שבצרו לא הוי מכח א"ב רק כדמפרש התויו"ט שם והירושלמי דמפרש ר"י טעמא דשנים שבצרו מכח א"ב ס"ל בע"כ אחין שחלקו יורשים הם ולא לקוחות ולדידן דקיי"ל כש"ס דילן ליתא להך ירושלמי ואיך כתב הר"ש דר"י לטעמי' וצ"ע. ועיין בתויו"ט שם במשנה דגר ונכרי שירשו וכו' דמחדש ד"א בשם הכ"מ דאף דבדרבנן י"ב היכי דגילו דעתם להיות ביחד כגון בשנים שבצרו אז אף בדרבנן א"ב כיון שגלו דעתם שרצונם להיות יחד עיי"ש וזה דבר חדש ונ"מ מזה לדין גר ועכו"ם בנ"ד דאף שיכול לומר טול אתה יי"נ או ע"ז היינו אם לא גילה דעתו להיות בשותפות אבל אם גילה דעתו להיות בשותפות אף שלא בא לרשות גר אסור לומר אח"כ טול אתה וכו':
+
+Siman 341
+
+כתב המחבר בסי' קמ"ה סעיף ד' בע"ח אין נאסרים וכו' עשה בה מעשה אסרה אפי' אינו שלו הכי קיי"ל דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה ולכך בבע"ח אין חילוק כלל בין אם הוא שלו או לא דאם לא עשה בה מעשה אף שלו אינו נאסר וע"י מעשה אף שאינו שלו נאסר. מיהו אכתי נ"מ לשאר דברים שאינן בע"ח והוא מטלטלין אז אם הוא שלו נאסר ע"י השתחוואה לבד וכדומה אבל אם אינו שלו לא נאסר ע"י השתחוואה:
+
+Siman 342
+
+הנה בח"ת לפ' לך העליתי לחלק דמ"ש בש"ע סי' קנ"ז סעיף א' דאם רצה להחמיר על עצמו וליהרג רשאי ואמרתי לחלק דבמצוה שמצד עצמה עדיפא מפ"נ ויהרג ואל יעבור נהי דהיא פטורה כיון שהיא קרקע עולם וכדומה בזה מותרת להחמיר על עצמה כיון דעכ"פ המצוה הזאת מצד עצמה עדיפא מפ"נ א"כ נהי דהתורה פטרתה מ"מ יכולה להחמיר ואין בזה איבוד נפש כיון דבזה נתקיים מצוה דעדיפא מפ"נ אבל היכי שהמצוה עצמה אינה דוחית פ"נ א"כ חזינן דהנפש עדיף ממצוה זו א"כ איך יחמיר על עצמו לאבד נפשו הרי הוי מאבד נפש כה"ג הוי כמאבד עצמו לדעת בזה אסור להחמיר על נפשו וזה חילוק נכון וברור לדעתי.
+
+אבן העזר
+
+
+
+Siman 1
+
+הנה הב"ש הביא בסי' א' ב' דעות אם אשה מצווה על שבת, ולכאורה נ"ל להביא ראי' דאשה מצווה על שבת מיבמות (דף ל"ג ע"ב) גמרא החליפו אטו ברשיעי עסקינן כו' ה"נ מסתברא דקתני אם הי' קטן כו' ואי במזיד מי שריא יעו"ש. ולכאורה קשה אכתי מנ"ל דתני הוחלפו דילמא מיירי שהנשים היו שוגגין והבעלים מזידין ולכך כיון דקי"ל הוא מזיד והיא שוגגת מותרת לבעלה א"כ לכך מותרת לבעלה ואעפ"כ שפיר תני החליפו שהם היו מזידין ומה הוכחה יש כאן. אך נראה כוונת הש"ס דודאי אי נימא דהחליפו תניא ומיירי במזיד קשה על התנא מי הכריחו למנקט דינו במזיד הלא הוי מצי למנקט בשוגג ג"כ הך דינא עצמו, אך נראה דעיקר כוונת הש"ס הוא ע"פ מה שפריך לקמן ר"מ כמאן ס"ל אי כר"י כו' ואיבע"א לעולם ר"י כו' הרי שסד"א דש"ס הי' לומר דזה חשוב טועה בדבר מצוה ויהי' פטור ולפ"ז להך ס"ד דהחליפו קתני הי' סובר המקשן דלכך נקט דינו במזיד שבשוגג באמת פטורין דהוי טועה בדבר מצוה ולכך מהדר לחקור אי מיירי במזיד. ולפ"ז מוכיח הש"ס שפיר כיון דבמתניתין קתני סתמא הרי אלו חייבין משמע דקאי על שניהם דהאיש והאשה חייבין וכמו שתנא ר"ח הרי כאן שיש עשרה חטאות דאם הוי קאי מתניתין על הבעלים לבדן הו"ל למתני הרי אלו הבעלים חייבין כיון דאיכא למטעי דקאי על שניהם דבעלמא אשה שוה לאיש לכל עונשין אלא ודאי שבאמת קאי על שניהם דחייבי��, ולפ"ז מוכיח הש"ס שפיר כיון דבנשים בע"כ מיירי שהיו שוגגין מדמותרין לחזור א"כ בע"כ כבר מוכח דההוא תנא ס"ל דכאן בטועה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייבין דאל"כ למה יתחייבו הנשים הרי הם ג"כ טועים בדבר מצוה שהרי מצווין על שבת ואף דשבת דרבנן מ"מ בטועה בדבר מצוה בשלמא למ"ד דבעינן דוקא עשה מצוה לדידי' לא מהני אם הוא מצוה דרבנן כיון דבעינן שיעשה מצוה ממש ולא מהני טרדא לבד לכך כיון דמן התורה לא נחשב זה מצוה לכך לא הוי כאן קיום מצוה לכך ראוי שיתחייב, ואפשר אף לדידי' מהני מצוה דרבנן לפמ"ש התוס' בסוכה (דף ג') גבי אם כך היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך שאם מדרבנן לא הוי מצוה אף מן התורה אינו יוצא יע"ש והביאם הפרי מגדים א"ח בפתיחה שלו א"כ אם יש כח לבטל מצוה דאורייתא מן התורה ה"ה נמי לאו דאורייתא יש בידם כח לבטל כיון דלפי תקנתם עשה מצוה ולא עבד הלאו כלל ויש בזה מקום להאריך ואין כאן מקומו ואך זה נראה ברור דלמ"ד בטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה ג"כ פטור לדידי' כיון דטרדא לבד פטרו ודאי דמהני אף במצוה דרבנן דמה בכך שהוא דרבנן סוף סוף האדם הי' טרוד בה והתורה עצמה יודעת כיון שחייבה לקיים דרבנן א"כ אצל האדם אין חילוק בין מצוה דאורייתא לדרבנן וטרדתו שוה לכך לדידי' אף בטעה בדבר מצוה דרבנן פטור וא"כ ה"נ אי נימא דהך מתניתין אתיא כמ"ד דבלא עשה מצוה פטור א"כ למה יתחייבו הנשים הרי הם הוי טעה בדבר מצוה כיון דמצווין על שבת ובע"כ דס"ל דכאן ודאי חייבין אף דטעה בדבר מצוה כיון דאין זמנו בהיל או די"ל בלא עשה מצוה חייב בכל דוכתא וכיון דעכ"פ מוכח דמחייבת מתניתין אף בשוגג ממילא ודאי מה דוחקא דמתניתין למנקט דינו בהבעלים היו מזידין הלא אף אם הם שוגגין הוי מצי למיתני ולכך מוכח דבאמת הוחלפו קתני ודוק היטב ומזה מוכח דאשה מצווה על שבת:
+
+Siman 2
+
+הנה נ"ל להוכיח מן הש"ס דאף אם אשה מצווה על שבת מ"מ די אם יש לה בן אחד או בת אחת וא"צ זכר ונקבה וראי' (מיבמות ס"ב) דס"ל לר' נתן אליבא דב"ה דדי בזכר או נקבה ואמר רבא שם מ"ט דר"נ אליבא דב"ה שנאמר לא לתהו בראה אלא לשבת יצרה והא עביד לי' שבת וכו' מוכח מזה דלשבת יצרה די בחד בן או בת כבר קיים שבת וא"כ נהי דקיי"ל דב"ה בעי תרתי זכר ונקבה היינו מכח דילפינן מבריאת העולם וכמ"ש בש"ס שם והיינו מכח מצות פרו ורבו אבל באשה דלא שייך פ"ו רק מכח שבת י"ל דדי בחד דבזה מחזקינן לסברת ר"נ לאמת דכבר קיימה שבת ואם יש לה ולד אחד שוב י"ל דאין עוברין לכ"ע. מיהו יש לדחות די"ל דוקא לר"נ דס"ל דלא יליף מברייתו של עולם דאין דנין אפשר משא"א לכך ס"ל דמצד הסברא די בחד אבל לדידן כמו דלענין פ"ו אף דמקרא דפרו ורבו לא מוכח וכדמוכח שם כל הסוגיא וא"כ ילפינן מברייתו של עולם דבעינן שנים א"כ הה"נ לענין מצות שבת ילפינן נמי מברייתו של עולם ואף לשבת בעינן שנים ואין לומר דמברייתו של עולם ליכא ראי' דדילמא מכח מצות פרו ורבו הוי הרי בלא"ה י"ל דהתם לא אפשר וכמ"ש בש"ס שם ואעפ"כ אמרינן דדנין אפשר משא"א מצד כיון דחזינן שפ"א הי' כן יש סברא לומר שכן הי' דעת התורה תמיד א"כ י"ל דלענין שבת נמי ילפינן מני' אך יש לפקפק דיש להבין במה דקאמר רבא מ"ט דר"נ משום דכתיב לא תהו בראה וכו' והא עביד לי' שבת מי הכריחו לדברים הללו ממ"נ אם ס"ל לר"נ דלא ילפינן מברייתו של עולם וא"כ מלשון פרו ורבו עצמו כיון דאין מוכח כמה בעינן לכך ס"ל דדי באחד ובפרט למ"ל להביא קרא דשבת הרי נאמר פרו ורבו והרי פרה ורבה למה עזב הקרא דאורייתא א"ו או דס"ל דלולי קרא דשבת ��ף לב"ה הוי מברייתו של עולם דמלשון פ"ו אינו מוכח אם בעינן חד או ב' וכיון דליכא למכרע הוי ילפינן מברייתו של עולם או דמלשון פרו ורבו עצמו יש להוכיח דבעינן שנים או כיון דא"א להוכיח מני' כך או כך הוי ג"כ אמרינן לחומרא דבעינן שנים ולכך קאמר רבא דמקרא דלשבת מוכח דדי בחד ולכך כיון דמוכח מהקרא דדי בחד שוב לא ילפינן מברייתו של עולם או משמעות קרא דפ"ו ולפ"ז כיון דמוכח מדברי רבא דמלשון לשבת יש הוכחה דדי באחד וא"כ כיון דקרא מוכח כך שוב י"ל דאף לדידן דלענין פ"ו בעינן שנים היינו לענין מצות פ"ו דכיון דמלשון פ"ו ליכא הוכחה דדי באחד לכך ילפינן מני' מברייתו של עולם דבעינן שנים כיון דליכא קרא להיפוך ואף שיש קרא דלשבת ס"ל לרבנן דזה הוי מצוה בפ"ע דלענין מצות שבת באמת די בחד אבל לא לענין מצות פ"ו דהם מצות נחלקין ולענין פ"ו ילפינן דבעינן שנים אבל לענין שבת דמוכח לישנא דקרא דדי בחד ודאי אין ללמוד מברייתו של עולם לאפוקי לקרא ממשמעותי' לכך י"ל דאף לדידן לענין שבת די בחד. אך לפ"ז יש לעיין דא"כ בדין הי' לו בנים ומתו דקיי"ל דלא קיים פ"ו ובעינן שישארו לו זכר ונקבה ובנשתייר אחד לא מהני ואמאי הרי עיקר טעם ר' יוחנן דאמר דלא מהני במתו משום דלשבת יצרה וכמ"ש בש"ס שם וא"כ נימא דדי בחד אם נשתייר שהרי מכח שבת די בחד ולמה בעינן שיהי' שנים ומזה מוכח לכאו' דר"י פליג וס"ל דאף מכח שבת בעינן שנים וממילא גם באשה הדין כן. אך גם מהא ליכא ראי' די"ל דבאיש כיון שמצווה מה"ת על פ"ו ונהי שהוי ס"ד דאם הי' לו ומתו שכבר קיים אך כיון שכתבה התורה לשבת יצרה ומוכח דלא מהני מתו שוב אמרינן כיון דאהדרי' קרא אהדרי' לאיסורא קמא וכעין שמצינו בכמה דוכתי בש"ס ובתוס' דאמרינן כיון דאהדרי' אהדרי' לאיסורא קמא כן ה"נ אהדרי' קרא לאיסורא קמא ושוב חייב כדין פרו ורבו שצריך שנים ותדע דהרי לכאורה קשה מה דס"ל לר' יוחנן דאם מתו לא קיים פ"ו וא"כ משמע דעובר על מצוה דפ"ו ואמאי הרי כיון דמוכח מדבריו שם דלולי קרא דשבת הי' מודה דבמתו כבר קיים רק שמשבת למד דלא מהני מתו וא"כ נימא דאם מתו עובר על מצות שבת ולמה ס"ל דעובר על פ"ו וכן משמע מדברי כל הפוסקים שכה"ג דמתו לא קיים מצוה מה"ת כלל אלא ודאי משום דאמרינן כיון דאהדרי' קרא אהדרי' לאיסורא קמא ולפ"ז זה באיש אבל באשה דאינה מצווה כלל על פ"ו ולא שייך אהדרי' לאיסורא קמא לפ"ז י"ל שפיר דמשום שבת די באחד. מיהו באמת צ"ע על הפוסקים מנ"ל דאף במת אחד מהם לא קיים פ"ו ולא מהני בנשתייר אחד דלמא כיון דמשום שבת קאמר ר"י דלא מהני מתו דלמא דוקא במתו שניהם מיירי ולא במת אחד מהם וכדמוכח מדברי רבא הנ"ל דשבת די בחד ואפשר דמהא גופא משמע להו להפוסקים מדקאמר ר' יוחנן מתו לא קיים פ"ו ולא קאמר דעובר על שבת רק משמע דס"ל דעובר על מצות פ"ו ובע"כ דס"ל כיון דאהדרי' קרא אהדרי' לאיסורא קמא וא"כ כיון דאהדרי' לאיסורא קמא ממילא נמי בעינן שנים כדין מצות פ"ו כיון דאהדרי' קרא. עכ"פ נראה לדינא דבאשה ודאי די באחד לכ"ע:
+
+Siman 3
+
+הרמב"ם פסק בפט"ו מהל' אישות דלא ישא עקרה וזקנה וכו' אא"כ הי' לו בנים והקשה הרמ"ך דהרי אף בלא הי' לו בנים קיי"ל כר"י דלערב אל תנח ידך וכו' וכתב הלח"מ די"ל דברי הרמב"ם דמחלק בין מכירת ס"ת אך סיים דהרמב"ם סתם יותר מדאי ובאמת בדברי הרמב"ם הן בהל' אישות הן בהל' ס"ת לא נזכר כלל ענין ס"ת ולהחזיק דברי הלח"מ ולבאר הענין נ"ל דהטעם דמותר למכור ס"ת כדי לישא אשה הוי מכח דעשה דוחה עשה ובזה הוי א"ש אף דלא הוי בעידנא דמעקר האיסור מקי��ם העשה מ"מ הרי כתבו התוס' בפסחים פ"ה גבי מחוסר כפורים בע"פ דעשה דוחה עשה אף דלא הוי בעידני' ובהכי א"ש דעת הנ"י בפ' הבע"י דס"ל לישב בלא אשה אין מוכרין ס"ת והח"מ וב"ש פליגי בכוונת הנ"י ודבריהם תמוהין דראו סוף דברי הנ"י ולא ראו תחלת דבריו שם בהתחלת הסוגיא שכתב דאין מוכרין ס"ת עבור שלא לישב בלא אשה (עיין הגהות ט"ז הרגיש בזה) אך טעמא בעי והב"ש נדחק דבעבור דמי ס"ת צריך לעשות מצוה ולא הצלת עברה והוא מחוסר טעם אך לפמ"ש א"ש דלא מצינו בשום מקום שיהי' ל"ת דוחה עשה ואדרבא עדל"ת לכך מכירת ס"ת הוי מצוה להחזיק לעצמו ס"ת ולכתוב לו ס"ת לכך בעשה דפ"ו עשה זו דוחה עשה של ס"ת אבל בשביל שלא לעמוד בלי אשה הוי רק לאו ולכך אין כח בלאו לדחות העשה רק אדרבא עשה של ס"ת דוחה ל"ת של אשה ולכך דייק הרמב"ם שפיר דבה' אישות מיירי מדין מצות עשה מה שהאדם מחויב לקיים פ"ו כמ"ש בלשונו ולכך גבי עשה שפיר כתב דאין עליו חיוב עשה לישא אשה רק כשאין לו בנים אבל אם יש לו בנים אין עליו חיוב עשה אבל בהל' א"ב שם מדבר מלא תעשה ממה שאסור לאדם ולכך במנין הל"ת שפיר מנה דאף כשיש לו בנים לא יקח אשה שאינה בת בנים ובאמת עיקר לימוד דר"י הוי מכח דלערב אל תנח ידך א"כ בבוקר זרע זרעך הוציאו בלשון עשה מוכח דזה הוי עשה ומותר למכור ס"ת עבור זה אבל בלערב לא אמר בלשון עשה רק אל תנח ידך בלשון ל"ת ובל"ת לא דחינן עשה עבורו ולכך לא הוצרך הרמב"ם לבאר זה דממילא נשמע כיון דפרי' ורבי' כתבו לגבי עשה ומצות לערב כתבו גבי ל"ת מוכח מזה דזה לאו וזה עשה א"כ ממילא הדרינן לכללא דעשה דוחה עשה ואין ל"ת דוחה עשה וממילא מובן וא"ש:
+
+Siman 4
+
+שא' באחד שעשה שליח ליתן גט לאשתו וקבע לו זמן שבאותו זמן יתן לה הגט ורב ממנו מקום האשה והגיע הזמן ואינו יודע אם נתן לה הגט או לא אם מותר לבעל לישא אשה. תשובה. הנה גוף שאלה כבר נשאל בנוב"ק חאה"ע סי' ב' והורה לאיסור עיי"ש בטעמו דהעלה דחזקה דשע"ש לא מהני לקולא אף בדרבנן ואני מוסיף עוד דבר חדש דהרי יש לחוש שמא נתקלקל הגט ב"ב ואין לדמות זה להמביא גט ממד"ה שנותן לה בחזקת שהוא קיים וגם המניח את הטבל להפריש עליו וכו' דמפריש בחזקת שהם קיימין חדא דכתב עשוי להתקלקל כל פעם דומה למקוה דאמרינן חסר ואתאי וכן בנדה כיון דעלולה לא נחשב חזקתה חזקה גמורה כמ"ש בפ"ק דנדה ובר מן דין אף אם הוי חזקה דהגט חזקה גמורה שלא נטשטש מ"מ תינח אם הי' די בחזקה זו לבד אבל כיון דבעינן לצרף בזה גם חזקה דשע"ש וא"כ הרי לא עדיף חזקה מרובא וחזקה גרוע מרוב ואם ברוב איכא מיעוטא מכ"ש בחזקה וא"כ בהצטרף הני תרי מיעוטים שמא נתקלקל הגט ב"ב ומיעוט שמא לא עשה השליח שליחותו א"כ איתרע החזקה וגם הוי כעין ס"ס שמא נתקלקל ונפסל ושמא לא עשה שליחותו וגם חזקת איסור וחזקת אשת איש מסייע שלא מסר לה הגט לכך בודאי אסור לו לישא אשה עד שיוודע לו שנמסר לה הגט ונ"מ מזה דאפי' הוי בענין שהדין נותן לכופה לקבל הגט או לגרשה בע"כ בזה לפי הטעם דלא שייך בזה חזקה דשע"ש דאולי לא תרצה כאן הוי מותר לו ליקח אחרת אבל לפי טעם דידי גם בזה אסור כיון דיש לצרף כל החשש הנ"ל ואינו דומה למה דסומך עליו משום עירוב ולא חיישינן שמא נאבד העירוב או מת השליח דהוי זמן מועט ולמיתה דזמן מועט ל"ח וה"ה לנאבד לזמן מועט אבל בזה דהוי לזמן רב אולי נתקלקל הגט או מת השליח ויש הרבה חששות בזה:
+
+Siman 5
+
+ראיתי בספר גבעת פנחס סי' ב' שרוצה לדחות דברי הנו"ב שכתב דאם רוצה לעלות לא"י אז יכול לגרשה בע"כ לכ"ע ומכח ממ"נ והוא דחה דנהי דאינו חייב לעלות לא"י מכח סכנת דרכים מ"מ אם אינו עולה ברצון לא מכח אונס לא נחשב אונס עיי"ש ולדעתי דבריו וראיותיו אינן ודימה ענינים נפרדים דודאי לכל מילי דעלמא דדי ברצון בלב בזה אף דהוי אונס אם בלבו אינו עושה זה מכח אונס רק ברצון נחשב רצון משום דהרי עכ"פ בלב הוא ניחא לי' בכך ודי בזה אבל במצוה או עברה הרי מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה ובפרט בביטול מ"ע דוקא אם בידו לעשותה והוא מבטלה בזה נחשב כביטל בידיו כיון דבידו לעשות ואינו עושה כעין דאמרינן בישב ולא עבר עברה נותנין לו שכר כעושה מצוה והיינו מכח דבידו הי' לעשות כן ה"נ להיפוך אם הוי בידו לקיים המצוה ולא קיים הוי כביטל בידים ועל זה חייב עונש בידי שמים אבל אם רצה לקיים לא הי' יכול דהוי אונס המעכבו נהי דהוא אינו עושה מכח אונס וניחא לי' בכך מ"מ מעשה לא נחשב רק מחשבה בלב ועל זה אין עונשין ולא אמרינן דעון ח"ל גורם רק היכא דהוי מעשה ולא מחשבה דלא גרע אין זה מכל עונות דאין עונשין על המחשבה וי"ל עוד דהכלל כך הוא דמה דהוי אונס ובלבו ניחא לי' זה לא נחשב אונס ומ"מ רצון נמי לא נחשב ולכך בכל הראיות שמביא בספר הנ"ל בכולהו בעינן אונס גמור לבטל המעשה ולכך אם בלבו ניחא לי' לא נחשב אונס אבל בהילוך לא"י וכל דבר עברה אין עונשין מן השמים רק אם עושה ברצון וכל דהוי האונס מעכבו ואם רצה לעשות נמי לא הי' יכול לא נחשב רצון וראי' עוד דלא כספר הנ"ל ממכות ו' גבי קיימו ולא קיימו בטלו ולא בטלו דקאמר שם נ"מ במתה מאלי' או נשרפה א"כ משמע דלמ"ד בטלו ולא בטלו אם נתבטל המעשה מאליו מחמת אונס הוי כקיימו ולמה אינו מחלק בין אם ניחא לי' בהאונס או לא ואם ניחא לי' להוי כבטלו בידים ובע"כ דאין לחלק בזה ולגבי מצוה לא משגחינן על דברים שבלב וא"כ אף למ"ד קיימו ולא קיימו היינו כיון דעבר על ל"ת תחלה בפועל לכך אין לו תקון רק אם מתקן בפועל ואף אונס ממש אף אם לא ניחא לי' בהאונס דהרי יתחייב מלקות עי"כ מ"מ לא מהני אף אונס ממש כיון דתחלה עשה הל"ת ברצון אבל היכא דלא עשה איסור ברצון מתחלה בענין דאונס ממש מהני ופוטרו מעון ודאי אף אם בלבו ניחא לי' לא נתחייב בכך ודברי הנו"ב נכונין כן נ"ל ברור בעז"ה:
+
+Siman 6
+
+במ"ש בסי' א' סעיף ד' הי' לו בנים ומתו הנה בש"ס יש פלוגתא בדף ס"ב דר"ה ס"ל הי' לו בנים ומתו קיים פ"ו ור"י אמר לא קיים פ"ו. ונשאלתי למה לא פריך הש"ס לר"ה ממ"ש לעיל דר"נ אומר ב"ש אומרים ב' זכרים וב' נקבות וכו' אר"ה מ"ט דר"נ דכתיב כי שת לי אלקים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין ופרש"י אלמא תשלומין בעי עיי"ש א"כ מוכח בהי' לו ומתו בעי תשלומין ולכאורה הי' אפשר ליישב בפשיטות די"ל דר"ה ס"ל כאידך ברייתא דר"נ אומר אף לב"ש די זכר ונקבה ולא ס"ל כהך ברייתא ראשונה אך זה דוחק כיון דר"ה מפרש להך ברייתא מוכח דס"ל כן אך נראה העיקר בזה דיש לחלק בין מתו בידי שמים לנהרגו דהנה הרי עיקר טעם דר"ה דס"ל דל"ב תשלומין מפורש בש"ס דהוי מכח דעיקר פ"ו הוי מכח דאין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף דכתיב כי רוח מלפני יעטוף ולכך כיון דהוליד פ"א די ולפ"ז נראה דהיינו דוקא אם עשה הבן שליחותו ותכלית שלו עבור מה נברא לכך כיון שנברא פ"א די בזה אבל אם לא עשה השליח שליחותו ולא גמר התכלית א"כ הי' כלא הי' והוי למפרע כאלו לא נברא עדיין כלל לכך ודאי דחוזר הוא למקום הנשמות שבגוף כבתחלה ועומד להיות נברא מחדש ולכך בשלמא במתו בידי שמים אז מסתמא עשה שליחותו וכלה ימי חייו וגמר התכלית שלו לכך ס"ל לר"ה דיצא אבל נהרגו בידי אדם ו��ספה בלא משפט זה עדיין לא גמר שליחותו וחוזר לנשמות שבגוף בזה ודאי לא קיים פ"ו עדיין ולכך התם בהבל דהרגו קין לכך בעי תשלומין ובזה יומתק מה דסיים הש"ס בהך קרא כי שת לי אלקים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין ולענין מה סיים זה הש"ס ולענין הראי' הוי די מרישא דקרא כי שת לי אלקים זרע אחר תחת הבל אך נראה דכונה כיוון בזה דבלא"ה לא הוי יכול להביא ראי' די"ל דידע כסברת רבנן די"ל דאודויי הוא דקא מודי לכך מביא ראי' דהרי סיומא כי הרגו קין ואי הוי הודאה בעלמא למה נ"מ זכרה כאן כי הרגו קין אין זה ענין להודאה ובע"כ דהוי כוונתה לתשלומין והרי במתו ל"ב תשלומין לכך סיימה כי הרגו קין ולכך בעי תשלומין ולכך ר"ה אזיל לשיטתו דס"ל לקמן דבמתו ל"ב תשלומין ולכך מפרש כאן דטעמא דר"נ הוי דכתיב כי הרגו קין בע"כ לא הוי להודאה רק כוונתה לתשלומין ולכך הוכרחה לסיים כי הרגו קין ולכך אדרבא ר"ה לשטתו אזיל ור"י דס"ל דבכל ענין בעי תשלומין ס"ל דר"נ לאו מהכא יליף רק מקרא אחר וא"ש:
+
+Siman 7
+
+שא' מהרב מו"ה מאיר הורוויץ אב"ד דזיקוב וזאת תשובתי. בדבר שאלתו מלבד כי גדור בעדי מימים ימימה שלא להתערב בשום היתר חרגמ"ה אפי' יהי' הדין פשוט כי קשים דברי סופרים יותר משל תורה כמ"ש במדרש שיר השירים אף גם דאם הייתי מזדקק לחרגמ"ה בזה ודאי לא אתערב וגם אני מוחה מלעשות כן למי שבא לגרש אשתו מחמת שאין לו בנים כי אף המתירים בזה היינו בימים הקדמונים שלא הי' הדור פרוץ והוי קרוב להאמין שכוונתו לש"ש לא כן בזמנינו שהדור פרוץ וקרוב לודאי דעיניו נתן באחרת מכח איזה טעם או מכח ממון ואם בזמן הש"ס במשנה אחרונה כשראו שהדור פרוץ לא האמינו לאשה לומר טמאה אני לך והתירו איסור ממש בקום ועשה וכאשר מקהי בה אקהייתא כל הראשונים מכ"ש בדין כזה דלא איסור ממש רק שוא"ת ומטעם קיום פ"ו דאין בידינו להתיר חרגמ"ה עבורו ולומר דמכירין בו שמתכוין לש"ש לא טוב הוא מאשה כשרה שבכשרות מנשים באוהל ולא האמינו לה לומר טמאה אני לך מכ"ש בנ"ד דאין להתיר בזה לשום אדם ולמעט בפלוגתא עדיף ובזמנינו לכ"ע הוא כן:
+
+Siman 8
+
+שא' בבחור שיש לו יבמה והיא חולנית שאין בידה לחלוץ ולא לייבם אם מותר לו לישא אשה. תשובה. הנה כיון דאין המניעה ממנו והוא מוכן לחלוץ מותר לו לישא אשה רק דלמא אערומי קמערים לכך ישבע בנק"ח שבכל עת שתרצה לחלוץ יתן לה חליצה בחנם ואין זו שבועת חנם דכמו כן מצינו בש"ע אה"ע סי' י"ג במינקת שנשתדכה שתשבע שלא תכנוס לבית המשודך וכן אם נתנה בנה למניקה אם נשבעת המניקה שלא תחזור בה ובכמה דוכתא ואז אם ישבע יתיר לו לישא אשה:
+
+Siman 9
+
+ע"ד שאלתו באחיו שאין לו רק בת אחת ומתה אשתו ונשתדך עם בתולה אחת שהיא בת ארבעים שנה ועכשיו עמדו מקלקלים לומר לו היות כי בת ארבעים שוב אינה יולדת כמ"ש בפ"ח דב"ב. תשובה. יקח ויקח ולא עדיף הוא מבני שבט מנשה שנשאו בנות צלפחד שהיו בת ארבעים ועיין בעין יעקב בשם הריטב"א דהבעלים סמכו על זכות הנשים שיהי' להם נס עיי"ש ואף דאחז"ל דאין סומכין על הנס לאו כל הנסים שוין וכמ"ש בפ"ט דב"מ דנהי דלניסא רבא לא חזינא לניסא זוטא חזינא וא"כ ה"נ מוכח דלהיות בת ארבעים יולדת הוי ניסא זוטא ושכיח הוא ולכך סמכו על הנס וא"כ ה"נ החתן הנ"ל יכול לסמוך ע"ז ובפרט כיון דכבר עשה התקשרות ושלח מתנות וגדולה הוא הבושה זכות זה בעצמו שלא יעשה לה בושה ולא יעבור על חרם הקדמונים כדאי הוא שיזכה לכך להבנות ממנה. ולדעתי כלל זה שאחז"ל דבת ארבעים אינה יולדת הוא רק אם לא הי' לה הרהורי בעל ��יני ביני אבל אם הי' לה הרהורי בעל שפיר יולדת כעין שאחז"ל גבי אשה אלמנה שלא נשאת עשרה שנים דאמר רבא לבת ר"ח קא מרנני רבנן אבתרך ואמרה היא אנא דעתא עלך הוי והה"נ בבת ארבעים הוי כן רק הש"ס פריך שפיר שם דשם אמר שהיו צדקניות ואם הי' להם הרהורי בעל אינן צדקניות לכך מוכרח לתרץ דהוי דרך נס וא"כ כאן הוי ממ"נ אם יש לה הרהורי בעל תלד ואם לא הי' לה הרהורי בעל א"כ היא צדיקת וכדאי זכות זה שתלד ומותר ממ"נ. ובמ"ש מיושב נמי מה שהקשיתי דאיך סמכו הבעלים על הנס הרי א"ס על הנס ולפמ"ש א"ש דכאן עשו מכח ס"ס שמא הי' להם הרהורי בעל ואת"ל לא הי' שמא יהי' נעשה נס וס"ס הוי כודאי וליחוש שמא ינכה לו מזכיותיו לא שייך בזה דהרי אם יהי' נס לא יהי' לו רק להאשה וינוכה מזכיותי' לא משלו לכך הוי ס"ס ומותר לישא ובפרט שכבר עשה השידוך לכך ישא וישא ובעזה"י יהי' לו בנים כי שומע לעצה חכם:
+
+Siman 10
+
+ע"ד שא' בבחור שלקח אשה זקנה ממנו והי' לו כמה בנים ומתו וכעת הזקינה ורוצה לגרשה בע"כ או לישא אחרת. תשובה. לדעתי הוא איסור גמור ואם כי הי' מקום להיתר בזה יותר כי י"ל דעיקר טעם הני פוסקים דס"ל דאין לכוף בזה"ז הוי מכח די"ל עון ח"ל גורם זה וא"כ תינח בלא הי' לו בנים כלל אבל בהי' לו ומתו הנה מיתת הבנים ח"ו אינן בעון ח"ל רק שנראה דאינו זוכה להבנות ממנה וי"ל בזה כ"ע מודים דכופין ובזה הי' מקום ליישב דברי המרדכי בשם רגמ"ה שהביא הב"ש בס"ס קנ"ד שסתרי אהדדי די"ל דחד מיירי בלא היו לו בנים וחד מיירי בהיו לו ומתו אך מ"מ לדינא נראה דאין להקל בזה כלל וכבר כתבתי בקצרה לעיל לק' דזיקוב והוא די"ל הפוסקים המתירין מיירי בזמן הקודם שלא הי' הדור פרוץ אבל בזה"ז שהדור פרוץ וקרוב יותר שאינו מכוין לש"ש רק עיניו נתן באחרת והרי הוי ק"ו מה באומרת טמאה אני לך דהוי איסור תורה ממש ושויא נפשי' חד"א וגם הוי קום ועשה ואעפ"כ למשנה אחרונה אמרו דאינה נאמנת ומפורש בהרא"ש הטעם מכח דראו בדורות אחרונים דהדור פרוץ וכו' מכ"ש באיסור זה דהוי רק עשה ובשוא"ת ולא שויא חד"א דראוי לחוש לזה דעיניו נתן באחרת ומה גם דבזה ניכרין הדברים שכן הוא דמחמת שהיא זקנה ממנו אומר כן. ואל יאמר האומר שמכיר בו שמכוין לש"ש ז"א דהאדם יראה לעינים וה' יראה ללבב והרי בטמאה אני לך אפי' אם היא מנשים באוהל תבורך חשדינן אותה שענ"ב ואינה נאמנת מכ"ש בזה"ז ומה גם בנדון זה שפשע תחלה שנשא זקנה ממנו והו"ל לאסוקי אדעתו שתזקין ולא תלד לכך לכ"ע אין כופין לעבור חרגמ"ה והרי אפי' לבטל מצות יבמין נותנין לו עצה הוגנת אם הוא ילד והיא זקנה אומרים לו כלך אצל שכמותך א"כ הו"ל לאסוקי אדעתא ולכך פשע ולכ"ע אין כופין בזה לכך לדעתי הוא איסור גמור לעבור חרגמ"ה:
+
+Siman 11
+
+נשאלתי באיש שנטבעה אשתו במשאל"ס ואבד זכרה אם מותר לו לישא אחרת והשבתי להיתר דהנה מפורש ברמב"ם הל' נחלות ובחו"מ סי' רפ"ה דלא החמירו במשאל"ס רק באיסור כרת מוכח הא כל דלא הוי איסור כרת הי' מותר אף באיסור תורה וגם ק"ו הוא דהרי באיסור הולכין אחה"ר ובממון א"ה אחה"ר וא"כ אם בממון אזלינן ב"ר במשאל"ס ויורדין לנחלה מכ"ש באיסור ומה גם דדעת כמה דחרם הוי רק דרבנן דמותר לסמוך בזה ארובא וז"פ. ומ"ש רו"מ בשם הלק"ה בשם איזה תשובות להיתר כוונתם בודאי רק ע"פ מאה רבנים כדין נשתטית אבל בלי היתר לסמוך על המיתה אין ראי' מהם לכן נראה להתיר לו רק ע"פ היתר מאה רבנים:
+
+Siman 12
+
+ע"ד שא' באשה שהמירה דתה ברצון וישבה בבית הכומר ג"ח ונושאת ש"ו על צוארה ואוכלת חזיר ובעלה זיכה לה גט ע"י א��ר כמבואר בסי' א' ובא לכאן וביקש ליתן לו היתר לישא אחרת ומחמת שהיינו מסופקים בדבר הגשנו הדבר לפני אדמו"ר ועבר יותר מב' חדשים ולא השגנו מאדמו"ר תשובה ובמשך הזמן שמענו שגמרה אח"כ המרת הדת כפי חוקותיהם ושהתה אצלם עוד איזה שבועות ואח"כ עזבה אותם ועבודתם וברחה למק"א ולא נודע מקומה יורנו אדמו"ר אם מותר הבעל לישא אחרת כי הוא מקום עגון וכו'. הנה לא ידעתי מה זה שאלה הרי מפורש ברמ"א כן בסי' ק"מ סעיף ה' דמזכה לה גט ע"י אחר ומותר ליקח אחרת אפי' חזרה בה אח"כ והשכל נותן כן כיון דבשעת המרתה מהני לה זיכוי מכח דזכות הוא לה והוי כקבלה לידה א"כ מה בכך דאח"כ חזרה בה כבר נתגרשה ולא בעינן בזה מאה רבנים ומ"ש הרמ"א בסי' ק"מ ויש מחמירין היינו רק על דין אם נאסרת עליו אבל לא על המירה כמ"ש הב"ש שם ומ"ש הב"ש דלפי טעם המהרי"ק אין לחלק בין מומרת לנאסרת ונדחק ליישב דברי הרמ"א מכח דנהגו כך ולחנם דחק דשאני מומרת דהרי מן הדין הא מותר ליקח אחרת בלי גט כלל כמ"ש בסי' א' סעיף יו"ד א"כ הוי הזיכוי גט חומרא להחמיר לכך די בזה אבל בנאסרת דבלי זיכוי ודאי אסור ליקח אחרת והוי הזיכוי קולא בזה מחמיר המהרי"ק לחוש לדעת הרי"ף. ומה שהקשה רו"מ דברי הרמ"א מסי' ק"מ לסי' א' אהדדי לק"מ דבסי' א' מיירי במומרת לבד אבל בסי' ק"מ שהביא ב' דעות היינו רק בנאסרת ולא במומרת כמ"ש הב"ש. גם י"ל עוד דאף אם נחמיר גם במומרת היינו רק במומרת שידוע דעדיין לא זנתה או בנאסרת לבד אבל בידוע שזינתה או בסתם מומרת שמן הסתם זינתה אף דבאה"ע סי' ז' הביא ב' דעות בזה מ"מ המג"א באו"ח סי' קכ"ח ס"ק ס"ב הביא בשם המרדכי שמן הסתם זינתה והוכיח כן מן הש"ס דע"ז לכך י"ל בתרווייהו יחד לכ"ע מהני זיכוי גט ע"י אחר. ומה שהקשה על הב"ש בסי' ק"מ ס"ק ז' מסעיף ה' לא ידעתי מה קא קשיא לי' הרי י"ל דהני יש מחמירין קאי גם על הרישא מ"ש באם אשתו מומרת דגם בזה יש מחמירין גם בדין אשתו מומרת כתב כמו שנתבאר לעיל בסעיף ה' הרי שסמך אדלעיל ולעיל כבר הביא ב' דעות דיש מחמירין במומר ומשמע ה"ה במומרת כיון שציין אדלעיל ובאמת נ"ל עיקר דמ"ש הרמ"א ויש מחמירין הוי רק על הנאסרת כמ"ש הב"ש אבל במומרת מהני לכ"ע ואף דבמומר הביא הרמ"א ב' דעות י"ל היינו אם היא אינה מומרת אז כיון דאתתא בכל דהו ניחא לה וטב למיתב טן דו לכך יש חשש שמא אינו זכות לה גם אם הוא מומר אין בו רק חסרון אחד לכך י"ל דאינה זכות לה אבל בהיא מומרת כיון דלה זילא לה שכיחא לה פרוצים ונכרים לא שייך בה טב למיתב טן דו לכך ודאי הוי זכות לה גם כיון דהיא מומרת ומן הסתם זנתה ג"כ כמש"ל בשם המרדכי והמג"א א"כ הוי בה תרתי לריעותא ודאי הוי זכות לה ומותר לכ"ע לזכות לה גט לכך העיקר לדינא דמהני לה זיכוי הגט ע"י אחר וכיון דזיכה לה בעת המרתה מותר לישא אחרת אף אם עתה חזרה בה ודאי הוי לה זכות שלא תעגן אותו במעשי' הרעים וכיון דיש לה דעת הוי זכות לה ועדיפא משוטה מהני לה זיכוי לכ"ע כיון דעתה היא כשרה כן נ"ל לדינא:
+
+Siman 13
+
+במ"ש בש"ע סי' ב' סעיף ג' משפחה שקרא עליו ערעור וכו'. שאלני החריף מר יוסף ביק מבא"ד לתמוה על הח"מ שכתב דכוונת המחבר מ"ש עבדות היינו שפחה ולא עבד דעבד בישראלית הולד כשר ושאל א"כ למה צריך בדיקה באם אבי אמה דלו יהא דהוי אבי אמה עבד אכתי הולד כשר. עיין במקנה בחי' לדף ע"ו כתב שם כן בד"ה מתניתין הנושא כהנת כתב שם כן דאין לומר דהוי הבדיקה מכח חשש עבדות דא"כ למ"ל אם אביו עיי"ש רק הדבר תמוה שלא תמה כן על הח"מ שמוכח מדבריו להיפוך ונ"ל שדברי הח"מ נכונים שהוא מפרש דמ"ש המחבר דהיינו שיעידו שנים שנתערב בהם ממזר או חלל או שיש בהם עבדות אין הכונה דהעדים מעידים רק על אחת מהם רק הכונה דהם העידו על הכל ביחד דהיינו שהם העידו שיודעים שיש במשפחה זו צד פסול ואין יודעים מה אם הוי הפסול של ממזר או של חלל או הפסול של עבדות וטובא קמ"ל דהוי ס"ד דבשלמא אם מעידין בבירור דהפסול הוי מכח ממזר או חלל דבזה ודאי צריך בדיקה ד' אמהות שהם ח' אבל אם העידו רק על ספק שהם מסופקין מה הוי הפסול אם פסול ממזר או חלל או פסול עבדות וא"כ בזה הוי ס"ד כיון דמפורש לקמן באלמנת עיסה רק היכא דהוי רק ספק חלל מותרת בדיעבד בלי בדיקה וא"כ הוי ס"ד ה"נ נהי דמעידין דהוי כאן ודאי פסול מ"מ הרי הם מסופקין אם הוי פסול ממזר וחלל או פסול עבדות ומשום פסול עבדות לא בעינן ד' דורות כקושייתו א"כ השתא נמי נימא דדינה כאלמנת עיסה ויהי' די בבדיקת ב' אמהות אמה ואם אמה אבל אם אבי' לא נצטרך דהוי נמי ס"ס שמא פסול ושמא אינה זו והוי ס"ס כמו באלמנת עיסה לכך קמ"ל דז"א רק בכה"ג בודאי אסורה אף בדיעבד בלי בדיקת ד' אמהות דאינו דומה לאלמנת עיסה דשם הוי הספק שמא אין כאן פסול כלל ולא בעי בדיקה כלל לכך בדיעבד כשרה בלי בדיקה אבל כאן דיש כאן פסול ודאי ואף אם הוי עבדות נמי בעי בדיקה עכ"פ ב' אמהות וכיון דעכ"פ בין כך ובין כך צריך בדיקה שוב צריך בדיקה ד' אמהות מכח דלמא הוי הפסול ממזר או חלל. וכיוצא בזה כתב הרבינו יונה בפ"ב דברכות ד"ה באמצע הפרק חוזר לראש הפרק וז"ל ויש להקשות דשמואל דאמר בפרק מי שמתו ספק קרא ק"ש ספק לא קרא ק"ש אינו חוזר וקורא ק"ש דק"ש דרבנן היכא אמרינן הכא שחוזר לראש הפרק י"ל שאינו דומה זה לזה דבשלא קרא כלל אינו חוזר וקורא דק"ש דרבנן אבל כשהתחיל לקרות אפי' שמואל מודה שאם טעה יש לו לתקן כיון דהתחיל עיי"ש הרי אף בספק דרבנן דהוי לקולא מ"מ אם התחיל יש לו לתקן א"כ ה"ה הכא בס"ס דס"ס וסד"ר דין אחד להם הוי נמי כך דאם מתחיל צריך לעשות כהוגן ולכך בשלמא באלמנת עיסה דהוי ספק אם צריך בדיקה כלל לכך בזה הקילו כיון דהוי ס"ס אבל אם הוי כאן ודאי פסול רק דהספק שמא עבדות א"כ עכ"פ צריך בדיקה ב' אמהות שוב כיון דמתחיל לבדוק צריך לבדוק הכל מכח חשש ממזר וחלל ולא מהני בזה ס"ס והרי בלא"ה אף באלמנת עיסה יש דעות דתצא אף בדיעבד לכך בזה כ"ע מודים (ועיין ראי' להנ"ל בהגהות חכמת שלמה לאה"ע סי' ג' סעיף ו') והח"מ שפיר כתב דמיירי בשפחה דאי בעבד הרי כשר גמור וא"צ בדיקה כלל א"כ הוי רק ספק פסול היינו ממש אלמנת עיסה המפורש לקמן ובע"כ דמיירי בשפחה דהוי ודאי פסול ובודאי בעי בדיקה ואין הס"ס רק עד היכן יהי' הבדיקה בזה לכ"ע אזלינן לחומרא ותצא והוי כוונת המחבר דכל זה לשון העדים עצמן שאין יודעים מה הוי הפסול והוי הבדיקה בשביל חשש ממזר או חלל אבל אם הי' מעידין רק על עבדות בבירור באמת לא בעינן בדיקה רק ב' אמהות שהם ד' לדעת הח"מ וז"ב וזה עצה נכונה. ועיין עוד ראי' לסברתנו הנ"ל בכ"מ הל' בכורים הובא בתויו"ט פ"ק דבכורות משנה ג' ד"ה אין כאן לכהן בשם הכ"מ דהיכא דצריך ליתן אחד לכהן צריך ליתן אחד לעצמו ג"כ והיכי דא"צ ליתן לכהן אף השני לעצמו א"צ להפריש והוא ראי' לדברינו:
+
+Siman 14
+
+שא' בעניים שהביאו ילדה קטנה לקה' ונתגדלה שם וכעת נשתדכה לכהן ובעת הנשואין נתעוררו אולי היא שלא כדת והכהן לא שמע ונשאה עפ"י היתר איש מאיש. תשובה. הנה דעת המחמירין בזה המה הב"ש בסי' ב' והנמשכין אחריו והבאה"ט פסק ג"כ כן ודעת המקילין הלא הוא הגהת הטו"ז ודעימי'. והנה מ"ש הב"ש לחד פירושא דיש לחוש אפי' לספק ממזר למי שאין משפחתו ידוע לנו זה תמוה דאטו גרע מאסופי והרי אסופי מפורש בסי' ד' דהיכא דהושלך במקום רבים וכדומה בענין דליכא חשש אסופי אין בו ספק ממזר והרי עכ"פ אין משפחתו ידוע לנו ובע"כ דאין בזה חשש ממזר ומכ"ש בלא הושלך כלל דאין בו חשש ממזר וא"כ ה"נ ילדה זו דין אסופי יש לה אך כיון שבני אדם ישראל הביאוהו דינה כהושלך במקום רבים או בשאר סימנים ואין לה דין אסופי ואין בה חשש ממזר רק חשש חללה לכהן והנה בדיעבד ודאי דמותרת כיון דאף בפנוי' שנתעברת יש דעה לקמן סי' ו' דבדיעבד לא תצא אפי' בחד רובא ומה דבעינן תרי רובא הוי רק לכתחלה וא"כ כאן דהוי עוד ספק דהרי יש דעות שמתירין אף לכתחלה באין משפחתו ידוע לנו פשיטא דכדי לצרף דעה זו לדעת המקילין בחד רובא עכ"פ בדיעבד והרי רובן אינן חללים וכשרים לכהונה ורוב המתנהגין בדת ישראל הם ישראלים לא חללים וגרים ואף דהתרו בו שלא ישא מ"מ כיון שאחד התיר לו ואין האוסרין לו גדול מן המתירין לו לא נחשב מזיד כמ"ש בתשובה מכבר ומוכח כן בסי' יו"ד אך לענין לכתחלה נראה ג"כ דאין איסור בזה"ז כיון דהב"ש פסק בסוף סי' ו' דבתרי רובא תנשא לכתחלה אפי' באינה אומרת ברי לי והנה ס"ס דינו כרוב והאחרונים הביאו דעת הרשד"ם דבזה"ז אין אנו בקיאין ביחוסי כהונה ואין לנו כהן ודאי ובדיעבד לא תצא ונהי דהכל חולקים עליו וישתקע הדבר מיהו עכ"פ בזה י"ל דהוי ס"ס שמא אינה חללה ואת"ל חללה שמא אינו כהן ואין לומר כיון דמוחזק לכהן ורוב המוחזקין לכהונה המה כהנים ממש אינו נכנס לגדר ספק א"כ גם היא יש לה רוב דרובן ישראלים כשרים לכהונה ואם אעפ"כ מכח מעלת יוחסין חיישינן למיעוטא שמא היא חללה אף אנו נאמר אם היא חללה דחיישת למיעוטא שמא הוא אינו כהן וא"כ כיון דיש גם ס"ס דהוי כמו רוב וגם רוב ישראל כשרים לכהונה הוי כמו תרי רובא. וא"ל דהוי ס"ס בב' גופין ז"א כיון דמה"ת ודאי סגי בחד רוב ומה דבעינן תרי רובא הוי רק מכח מעלת יוחסין הוי רק חשש דרבנן ובחשש דרבנן מהני ס"ס בב' גופין וב' ענינים עיין במנ"י ס"ק כ"ד כלל מ"ג הובא בבית מאיר סי' ב' סעיף ה' וכן מבואר בפמ"ג סי' ק"י דספק אחד בגופו וספק בתערובות דלא מהני הוי רק מדרבנן ולכך נראה דאף המחמירין באין משפחתו ידוע לנו היינו לדין הש"ס שהיו בקיאין ביחוסי כהונה ולענין כהן ודאי לא כן בזה"ז ודאי דמותר לכהן וישא ממשפחה שאין ידוע לנו ואם כי בודאי אם בא למלוך ראוי לומר לו פרוש מזה מיהו אם כבר נשתדכה נראה דאין לבטל הקשר משום זה והיות כי כל עיקר חשש זה אינו רק דרבנן מכח מעלה עשו ביוחסין ולא לדינא דהרי לחשש ממזר אין חוששין כאשר הוכחתי וכן דעת רוב הפוסקים וכיון דאינו רק מעלה דרבנן לכך להקל שומעין כן דעתי נוטה ודי בהערה זו ועיין בק"א סי'... תשובה שני' אודות זה:
+
+Siman 15
+
+כתב הש"ע סי' ב' סעיף י"ב כל המשפחות בחזקת כשרות והב"ש העלה להחמיר כשאין משפחתו ידוע לנו לחוש לספק ממזר וק"ל מה יענו הך דעה לקמן סעיף ד' והוא ש"ס מפורש בקדושין דאין אסופי רק בהושלך שלא לשם מיתה אבל אם יש הוכחה שהושלך לשם מיתה אין לו דין אסופי ותיפוק לי' דהרי עכ"פ אין משפחתו ידוע לנו ובלא"ה יש חשש פסול ואסורה להנשא אך נראה דא"ש דבחד צד אסופי עדיף כיון דחזינן דהשליכתו ואעפ"כ חסה עליו והשליכתו שלא לשם מיתה מוכח דלא הוי ממזר אבל באם אינו אסופי ולא חזינן שדקדקה עליו אמו ועל חייו ובפרט לדקדק עליו בעת צר לה כשמשליכתו דאם אינו צר לה יתכן שגם על בן ממזר מרחמת עליו אבל אם הי' השעה דחוקה לה ואעפ"כ חסה עליו אף כשמשליכתו מוכח דאינו ממזר וזה לא שייך באם אינו אסופי וליכא הוכחה זו בזה שפיר יש לחוש שמא הוא ממזר ושוב ראיתי בישיע"ק הק' כן בשם מהרי"ט ותי' כמ"ש אך לא ביאר כמ"ש מיהו י"ל דתי' זה ליתא דעכ"פ קשה באם ליכא הוכחה אסרו חז"ל מטעם אסופי ולמ"ל גזרה זו דאסופי בלא זה ת"ל דאין משפחתו ידוע לנו וע"ז יסבוב קו' מהרי"ט שפיר אך א"ש דהפוסקים מיירי בענין דאיכא ריעותא דאדם לפנינו וא"י לברר משפחתו מי זה הוא ואיזה הוא ולכך כיון דאיכא ריעותא יש לחוש דלמא ממזר הוא ואף אם יזדמן בענין שא"י לברר כיון דאינו דבר מפורסם וידוע לא פלוג רבנן בתקנתן ואסרו בכל ענין לישא מי שאין משפחתו ידוע לנו בשביל אלו שהי' יכולין לברר ואין מבררים ואיכא ריעותא ויש הוכחה דיש בו פסול אבל באסופי כיון דהושלך בקטנותו וליכא ריעותא מה שא"י לברר משפחתו וגם הוא מלתא דתמוה להיות תנוק מושלך כל כה"ג מידכר דכירי אינשי ולא יטעו בין זה לזה וכל שא"י לברר ולא חזינן ריעותא אוקמוהו אדינא דכל המשפחות בחזקת כשרות ול"ח לממזרות כן נ"ל. וגם בגוף הדין מה שחייש הב"ש לחומרא הנה מנהגנו באמת שכל איש ואשה הבאים להנשא אין חוקרין ודורשין אחר משפחותיהן כלל ובע"כ דנהיגין כהסוברים דל"ח להכי ובפרט דהוי כדיעבד אם נאסר אותה להנשא וגם לכהן נראה דאין להחמיר בזה כיון דסוגיא דעלמא לא נהגו כן ואין מדקדקין אחר שום משפחה רק כל אשה הבאה להנשא מחזקינן אותה בחזקת כשרה להנשא לכהן ואין מצריכין להביא ראי' כן נ"ל לדינא:
+
+Siman 16
+
+מ"ש רו"מ במה דאמרינן לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת וכו' למה אסרו לגרש אשה במדינה זו ולישא אשה במדינה אחרת וכו' הנה מ"ש מלגרש ז"א די"ל כיון דגרושין קלא אית לי' ע"פ הרוב כמ"ש בב"ב גבי גרשתי את אשתי בפ"ח ואף דאמרי' בפ"ב דכתובות דעבידי אינשי דמגרשי בצינעא היינו רק ע"ד המיעוט ואין להכחיש סהדי בכך אבל ע"פ הרוב קלא אית לי' א"כ כיון דאיכא קול לא חיישינן לאח נושא אחותו כמ"ש שם דשאני רבנן דפקיע שמייהו כן ה"נ בזה אך יותר הו"ל לשאול מאם מתה אשתו לא ישא אשה במדינה וכו' אך באמת לק"מ דודאי במקום פ"ו לא גזרו והרי אפשר שלא ימצא לו זווגו רק שם ואיך יבטל מפ"ו או ממצות לשבת יצרה רק היכא דיש לו אשה כיון דיכול לקיים פ"ו ולשבת במקומו ואינו נושא רק להנאתו בזה גזרו מכח חשש זה וז"ב ונכון. וי"ל עוד בדרך חידוד קצת דהנה לכאורה גם באשה הי' שייך חשש הזה אם ימות בעלה במדינה זו לא תוכל לישא לבעל במדינה אחרת דאולי אח נושא אחותו מאמו דגם זה איסור תורה מה לי מאח מה לי מאם והנה י"ל דבאשה לא רצו חז"ל לגזור מכח דאשה אין לה מי למטרח עבורה וכעין דקיי"ל בדין בעל מצרה דנגד אשה לא תקנו כן דל"ל מי למטרח כן ה"נ בזה י"ל דבאשה אולי לא תמצא זיווג במק"א ואין לה מי למטרח עבורה לכך לא הי' אפשר לגזור כן באשה ושוב כיון דשייך גזרה זו גם באשה ובאשה לא רצו לגזור גם באיש לא גזרו כי יהי' מלתא דרבנן כחוכא ואטלולא כעין שכתבו הפוסקים במעשה דוילנא לכך לא רצו לגזור כלל בזה רק בהך תקנה דלא ישא אשה במדינה זו וישא אשה במדינה אחרת דהך תקנה לא שייך באשה לכך גזרו בזה באיש ולא הוי סתרי אהדדי וא"ש:
+
+Siman 17
+
+במ"ש בש"ע סי' ג' סעיף ז' ושאר כהן בחזקת אביו עיין ב"ש סקי"ד מ"ש בשם הר"ן והה"מ והרשב"א דתרי ותרי סד"ר ומה"ת אוקמא אחזקה והוי סד"ר לענין תרומה דרבנן ולא לענין תרומה דאורייתא ושאלני הרב מו"ה אלישע אהרן דהרי בב"י מביא לשון הר"ן וכתב דאפשר לומר דלא החמירו רבנן רק בא"א או בעבודה אבל בתרומה לא החמירו ואיך כתב הב"ש בשמן להיפוך והשבתי שלא עיין בהר"ן עצמו כי בהר"ן שם סיים שאין נראה כן רק לתרומה דאורייתא אסור וסיים וכן דעת הרשב"א ויפה כתב הב"ש בשמו ומה דקשה לי על סברא הנ"ל דלא החמירו רק בא"א מהש"ס דיבמות ל"א דמסיק דגם בספק גרושין חולצת ולא מתייבמת בתרי ותרי והכי קיי"ל וא"כ מוכח דגם ביבמה לשוק דהוי רק לאו נמי הוי תרי ותרי ספקא ואסורה מדרבנן והרי תרומה אסורה דהוי במיתה עיין בתשובה בחבורי לאה"ע מהד"ג הל' יבום סי' קנ"ז הבאתי מזה ראי' לדעת מהרי"ט ח"א סי' פ"ב עיי"ש דמחזיקין מאיסור א"א ליבמה לשוק עיי"ש:
+
+Siman 18
+
+במ"ש בש"ע סי' ד' סעיף כ"ז ארוסה שנתעברה וכו' הנה בחי' לש"ע סי' קע"ז כתבתי די"ל דגם במשודך הדין כן אך שם נסתפקתי בארוסה גופא י"ל דהיינו דוקא אם אפשר לומר שטבלה לנדתה דאז י"ל דנהי דכלה בלא ברכה אסורה כנדה לא משמע לאינשי איסורא בהכי לכך לא חיישינן לשמא זינתה עם אחרים אבל בזה"ז שכל המזנות אין חוששין לטבול א"כ כיון דלארוס נמי היא באיסורא י"ל דנחשדת נמי מאחרים וכמו בפנוי' שחוששין כן:
+
+Siman 19
+
+מה ששאל בדין אשה שהלכה טבילה ביום יו"ד ניסן וילדה ב' כסלו והאשה נתגרשה י"ז סיון ונתן לה כתב שאם תלד בן זיי"ן או בן ט' יתן שכר הנקה כך וכך כי בשעת הגט טענה שהיא מעוברת והוא אמר כי לא ממנו הוא רק הרה לזנונים ולכן השלישו הכתב על אופן ההוא ועתה הוא צועק שמיו"ד ניסן עד ב' כסלו אינו לא בן ז' ולא בן ט' והיא צועקת שמעולם לא ידעה איש רק מבעלה. הנה כבר ראה הפלוגתא אם ביולדת לט' יולדת למקוטעין ושפורא גרם או לא לכך סברו דהוי ספקא דדינא והדין עם המוחזק הנה לא כן הוא חדא כאן כיון דניסן רוב החודש הוי א"כ בזה הוי רובא ככולה ולא בעינן שפורא רק בכסלו לבד וי"ל דדוקא בתרי שפורא ס"ל לכמה פוס' דאין אומרים בט' שפורא גרם אבל חד שיפורא י"ל דמודים דאמרינן שיפורא גרם ועוד בזה נשתנו הטבעים ואנו רואים כמה וכמה כשרות שיולדות בבן ט' ובשפורא. ועוד אף אם הוי ספק כיון דהוא א"י לברר זה כיון דעכ"פ מודה דבא עלי' א"כ רוב בעילות תולין בבעל והוי היא טוענת ברי והוא שמא אם שפורא גרם או לא א"כ כיון דהוי רוב מסייע לברי ושמא מוציאין ממון, גם בלא"ה זה דומה ממש לדין משארסתני נאנסתי דגובית כתובתה אף דהוי ספק על עיקר החיוב מ"מ כיון דהוי חזקה בהדי' אמרינן ברי ושמא ברי עדיף עיין כתובות (י"ב) וב"ש אהע"ז סי' ס"ח א"כ ה"נ הוי לה חזקת כשרות בהדי ברי ושמא וברי עדיף ובפרט דכאן עדיף דמסייע הרוב לחזקה ודאי ברי עדיף וחייב ליתן הכתב להאשה בלי ספק ועוד הרי בלא"ה מדינא חייב בהנקה הוא אף בלי הכתב א"כ כיון דחייב אף בלי הכתב מהני טעמי הנ"ל ודאי דחייב להחזיר הכתב להאשה בלי ספק:
+
+Siman 20
+
+ע"ד שאלתם ע"ד האשה הנה משפטה כך הוא שהולד הזה שהיא מעוברת והבעל אומר שהוא פירש ממנה זמן רב כשיעור ט' חדשים אז הולד ממזר דהאב נאמן על הולד לעשותו ממזר ולא בעינן בזה יב"ח כיון דראו ממנה כמה דברים מכוערים לכך אם אומר שפירש ממנה ערך ט' חדשים מזמן פרישתו עד הלידה הוי הולד ממזר ודאי ויתר הילדים דאף דהיא פרוצה ביותר ולא שייך בה רוב בעילות תולין בבעלה מ"מ היא נאמנת על בני' שהם כשרים כיון דאין הבעל מכחיש, ונדון היא גופה הנה עבור עדי כיעור וקלא דלא פסיק אין מוציאין מבעלה אם יש לה בנים זה הוי אליבא דכ"ע בכל הני לטיבותא אין מוציאין מבעלה אבל כאן שהבעל אומר שהוא פרוש ממנה ונתעברה א"כ ידוע לו שזינתה ודאי חייב להוציאה ואף שחושש שתמיר דתה מה לו בכך אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך היכא דהוא פשע ומכ"ש בזה דמי יכריחנה להמיר ואם תמיר מה לו בכך ואף שיהי' גנאי לבניו חלילה לו לעשות איסור עבור כך ויכול לגרשה בע"כ בגט רק שלא יהי' נגד דינא דמלכותא וד"ל ואם רוצה שלא לגרשה רק שאומר שלא ידור עמה רק יזונה ע"י שליש והיא תדור בבית אחר רשאי כמ"ש בסי' קי"ז כן משפטם:
+
+Siman 21
+
+שא' מהרב אלכסנדר שמואל באחד שנשא אשה י"ח מנחם תרי"ט וילדה בט"ו בשבט והבעל לא עשה מזה שאלה וקראו לו לס"ת והיא לו כבת לקרוא לה שם. תמה אני עליו הרי ש"ע לפניו מפורש בסי' ד' דיולדת לשבעה יולדת למקוטעין ושיפורא גרם וא"כ יתכן להיות דהוא ממנו ממש ומה הרעש הזה ואף אם הילדה גדולה כבת תשעה אין זה ראי' לזנות דלא כתבו הפוסקים סי' זה ומשה רבינו נולד לשבעה ויש במדרש דקולו כנער ושכיחי בני שבעה דהוי גדולים כבני ט' ויש בן ט' דקטן כבן שבעה ולכך לא מבעיא אם הבעל אומר שלא הרגיש בעת הנשואין אם היא מעוברת א"כ ודאי הדין עמו ויש לתלות דממנו הוא ואף באם אומר שבשעת נשואין הרגיש שהיא מעוברת אינו נאמן בזה"ז לבטל חר"ג לגרשה בע"כ כמ"ש בסי' קע"ז. ואם אמנם שם יש חולקין היינו אם הוי איסור דאורייתא לדור עמה וחר"ג הוי רק דרבנן לדעת כמה לכך ס"ל דנאמן דאיך מכח איסור דרבנן נכוף אותו לעשות איסור תורה אבל מעוברת ומניקת חברו דרבנן ודאי לכ"ע א"נ לומר שהרגיש תחלה לכופה לקבל גט ועוד אם הרגיש בה תחלה ואעפ"כ נשאה משים עצמו רשע וי"ל דא"נ דאאמע"ר וי"ל אפי' באיסור דרבנן הוי כן גם נהי דקיי"ל דאב נאמן לומר על הבן שאינו בנו מ"מ הרי מפורש ברמ"א סי' ד' סעיף כ"ט דבהי' לו חזקת כשרות א"נ אח"כ לומר שאיננו בנו וא"כ ה"נ כיון שקראוהו לתורה ועשה להילדה מי שבירך ואמר הש"ץ בת פלוני וקרא לה שם הוחזקה לו לבת לכך א"נ אח"כ לומר שאינה ממנו לכך אין בו החשש מעוברת חברו ומינקת חברו וישתקע הדבר ולא יעשה מזה ערעור:
+
+Siman 22
+
+במ"ש בסי' ה' סעיף י"ד אסור לומר לכותי עיין בח"מ שהביא סוגיות הש"ס והפוסקים הלכתא כמאן ובספרי ע"ע בש"ס מ"ג ע"ב כתבתי לחדש די"ל דדוקא למ"ד דאשלד"ע בבר חיובא תליא מלתא או אף למ"ד אי בעי עביד אם הי' השליח שוגג בענין דנחשב כחצר דבע"כ מותיב בה דאז אם הי' האי נכרי ישראל ה' מחייב שולחו ואין בזה ריעותא רק משום דהוא נכרי ואין שליחות לנכרי בזה גזרו רבנן אף בשאר איסורין ועשוהו כשליח אבל למ"ד בבעי עביד תליא מלתא והנכרי הוי מזיד בענין דאף אם הי' השליח ישראל לא הי' מחייב שולחו דאין שלד"ע בזה כיון דהוי תרתי לריעותא דאשלד"ע ואין שליחות לנכרי בזה ודאי לא גזרו אמירה לנכרי בשאר איסורים דעכ"פ נהי דבשבת אף בכה"ג גזרו אמירה לנכרי בשאר איסורים מ"מ בשאר איסורים לא גזרו בזה ודאי גם כתבנו דבח"ש אף להסוברים דח"ש אסור אף בשאר איסורים מ"מ אמירה לנכרי ודאי לא שייך בזה ומותר אמירה לנכרי בח"ש עיי"ש מ"ש:
+
+Siman 23
+
+שא' מהרב שלום מרדכי הכהן אם מותר למכור השוורים לנכרי ליתן לנכרי אחר לסרסם ואתה חששת כיון דהוי המכירה דרך הערמה בעלמא הנה אין כאן חשש הערמה בדבר שלא בעינן מכירה רק שליחות נמי הוי די אם הוי שולח ע"י נכרי ליתן לנכרי אחר כיון דאין שליחות לנכרי ועל לפני דלפני לא קפדינן. ומ"ש ראי' מן המדרש פ' נח דיש שליחות לנכרי ז"א דהתם בשפיכות דמים שאני דגלי קרא דהרי אפי' נהרג בדיין אחד ובע"א מה דאינו בישראל וגם חייב על העוברין לכך כמו כן אף דהוי ע"י שליח ואין שליחות לנכרי מ"מ חייבה התורה והרי בלא"ה אשלד"ע וחייבה התורה ובע"כ דשאני התם דגלי קרא וגם י"ל דגם ע"י גרמא חייב בן נח וא"כ נהי דאין לו דין שליחות גורם הוי עכ"פ דלולי שאמר לו לא הי' עושה וחייב מכח גרמא. ומ"ש בשם ספר אחד להקשות על הת"ה ורמ"א דהרי בדיני שמים ישלד"ע זה לק"מ דודאי טעם הת"ה מכח אין שליחות לנכרי רק דהוא חשש דדלמא כמו בשלד"ע דאף דאין שליחות מ"מ בד"ש חייב דלמא גם באין שליחות לנכרי נמי הוי כן דבד"ש יש שליחות דהרי לולי דגלי קרא הוי שליחות לנכרי רק דילפינן מאתם גם אתם דבעינן דומיא דאתם וא"כ דלמא לא ממעט רק בדיני אדם ולא בד"ש ולכך נתן הת"ה עוד טעם דאשלד"ע וא"כ י"ל בתרתי לריעותא אין שליחות כלל כיון דבכל חדא נמי אין שליחות א"כ נהי דבד"ש חייב מ"מ בהצטרף תרתי גם בד"ש אינו שליחות גם בלא"ה לא קשה דמה דהוי חילוק בין ד"א לד"ש הוי רק בישראל אבל בנכרי לא שייך לחלק בין ד"ש לד"א. ומה שהקשה על הת"ה דטעמו מכח אשלד"ע דהרי במוחזק לכך יש שלד"ע כמ"ש בחו"מ סי' שפ"ח וא"כ ה"נ הנכרי מוחזק בכך זה לק"מ דמוחזק הוי רק אם עשה ג"פ כן אבל בלא עשה אף דהוי חשוד גדול ורשע והוי אומדנא דמוכח שיעשה מ"מ אשלד"ע כן ה"נ אטו ידוע דהנכרי עשה כן ג"פ הרי אפשר דלא עשה כן ג"פ ואף דהוא חשוד מ"מ אשלד"ע ועוד קשה על הת"ה לדעת הסוברים דבשוגג יש שלד"ע והנכרי ודאי הוי שוגג דאינו יודע דאסור לו ולכך נראה דעיקר טעם הת"ה מכח אין שליחות לנכרי רק דחשש אולי בד"ש יש שליחות לנכרי לכך הוסיף נמי הטעם דאשלד"ע דאז כיון דבלא"ה אין שליחות לנכרי רק לד"ש בזה אף בשוגג ואף במוחזק אשלד"ע בד"ש לבד. ומה שהקשה על דין דמוחזק הנ"ל מב"ק נ"א גבי בור של שותפין למה לא משני במוחזק לכך הנה בזה יש הרבה קושיות להסוברים דבשוגג ישלד"ע לתרץ בשוגג השליח ועיין בשעה"מ הל' הרומות מה שהקשה על המח"א לתרץ בשכר ולי נראה לומר דהנה בלא"ה קשה איך שייך בזה שליחות כיון שמוכח בש"ס שם לפי הס"ד דבב' שותפין לא משכחת לה שיתחייבו על הכרי א"כ האיך מצי משוי שליח הרי כיון דתרווייהו ביחד לא מצי עבדי וצריך לומר כיון דעכ"פ לאחד יכול להיות שליח לכך בזה אף דלתרווייהו לא אפשר להיות שליח מ"מ נעשה שליח לתרווייהו וכסברא זו כתבו התוס' בקדושין כ"ג גבי הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דכיון דהוי שלוחי דרחמנא הוי נמי שלוחי דידן אף דלא מצי עביד ואף דשם הוי איבעיא י"ל היינו התם דשלוחי דרחמנא עם שלוחי דידן אין לו התחברות כלל אבל בזה כיון דעכ"פ נעשה שותף לאחד בן אדם י"ל דנעשה שותף להשני אף דתרווייהו יחד לא מצי עבדי אך לפ"ז עכ"פ ריעותא הוי כיון דתרווייהו יחד לא מצי עבדי וא"כ ה"נ כיון דבעלמא אשלד"ע או אין שליחות לנכרי נהי דבשכר יש שליחות לנכרי או במוחזק או שוגג ישלד"ע מ"מ בהצטרף יחד במה דהוי בו ריעותא דלא מצי עבדי תרווייהו הוי תר"ל ואין שליחות כלל וכעין זה מצינו בש"ס וש"ע חו"מ סי' כ"ב דאף דמהני קבלוהו לקא"פ היינו רק כחד אבל לתר"ל לא מהני כן ה"נ י"ל בזה דבתר"ל בטל השליחות לגמרי ולכך פריך שפיר התם דהא אשלד"ע וזה עצה נכונה לפי חומר הנושא. יותר א"פ להאריך ולא יחמיר בזה יותר מדי ומותר למכור לנכרי לומר לנכרי אחר ואף לומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר מותר:
+
+Siman 24
+
+מה ששאל באחד כשנולד הי' נקב השתן שלו סתום רק שהי' לו נקב מן הצד ומי רגליו שותתין דרך שם ועשו לו רפואה ע"פ רופאים וסתם הנקב הנ"ל ופתחו לו נקב בפי האמה כדרך כל הארץ. הנה היטב אשר דיבר כי אין זה כרות שפכה כיון דהוי בידי שמים גם כיון דאפשר בפתיחה הוי פסול שחזר להכשרו דכש�� מיהו בזה יש לעיין אולי דוקא אם חזר מעצמו בלי רפואה או ע"י רפואה דביד כל אדם לעשות כן והוי מלאכת הדיוט זה נחשב חוזר להכשרו אבל מה דצריך רופאים מומחים ואין ביד כל אדם לעשות כן י"ל דזה לא נחשב חוזר להכשרו כיון דאינו חוזר רק ע"י רופאים מיהו בנ"ד כשר מטעם הראשון. ומה דשאל דמדברי הב"ש סי' ה' ס"ק ז' מוכח דרפואה עדיף זה לא קשיא די"ל חדא דהוא מיירי ברפואה דהוי בנקל לא ע"י מומחים גם י"ל דהתם מיירי דנפתח מעצמו וג"כ נעשה לו רפואה זה עדיף או דהתם לחוש שמא יהי' חוזר ונקרע זה עדיף רפואה אבל לעשותו זכר זה ודאי גרע רפואה והבן זה:
+
+Siman 25
+
+הנה בדבר השאלה. הנה אם הי' הרופא לבדו עושה בו נקב לא הוי חיישינן שמא הוא מפולש דיש לו חזקת הגוף דמעיקרא גם כל דבר הוי בחזקת שלא נעשה מעשה ולא נעשה בו עוד נקב שני להיות מפולש אך בזה כיון דהוא עצמו עשה בו נקב נהי שאח"כ נסתם בזה שפיר יש חזקה דמעיקרא שהי' נקב ואף דנסתם אולי הוי חתיכה העולה מחמת מכה וא"כ עתה שניקב הרופא הנקב במק"א אולי הוי זה כנגד זה והוי מפולש וספיקא דאורייתא לחומרא כן הי' נראה לפי מה שנראה ממכתבו שהבין דלשון מפולש הוי בשני צדדים זה כנגד זה כעין דנקרא בש"ס מבוא מפולש אך באמת אין זה הכונה רק הכונה אם ניקב מעבר לעבר היינו מפולש ובא רק לאפוקי אם לא ניקב מעבר לעבר בזה כשר אבל כל דהוי מעבר לעבר היינו מפולש ובב"י מוכח יותר כן שכתב דהוי מפולש כסתם נקב עכ"ל ומדכתב כסתם נקב מוכח דהכונה רק מעבר לעבר ולכך תיכף כשעשה נקב במחט וזב ממנו מים כבר נאסר לבא בקהל וצריך לגרש אשתו ומכ"ש עתה שעשה לו הרופא נקב גדול בביצה דאסור לבא בקהל וצריך לגרש אשתו:
+
+Siman 26
+
+במ"ש בסי' ה' סעיף יו"ד אבל לרש"י וכו' הנה נראה דוקא שידוע לו שבא מחמת חולי אבל אם זה ידוע לו שלא הי' בידי אדם וספק לו אם מתחלת ברייתו הוי כן או אח"כ בא ע"י חולי בזה נראה כ"ע מודים דכשר דהוי ס"ס דלמא בידי שמים ואת"ל שבא אח"כ דלמא כדעת הסוברים דע"י חולי נמי כשר וזה הוי מתהפך ג"כ ואף אם אינו מתהפך מ"מ הרי תחלה צריכין אנו לדון מאיזה דבר בא זה ולכך צריך לומר תחלה דלמא הוי מתחלה כך לכך זה נ"ל ברור דלכ"ע כשר לבא בקהל. ובגוף הדין בע"י חולי הנה בתוס' יבמות (כ' ע"ב) ד"ה פצוע דכא וכו' שכתבו אבל בידי שמים כשר שלא הי' לו שעת הכושר משמע ע"י חולי שהי' לו שעת הכושר פסול והנה מה שפרש"י סותרין מדף כ' ע"ב לדף ע"ה ע"ב והוא דהנה בש"ס (דף ע"ה ע"ב) קאמר שם רבא היינו דכתיב פצוע ולא הפצוע במתניתא תנא לא יבא פ"ד וסמוך לי' לא יבא ממזר מה ממזר בידי אדם אף פ"ד בידי אדם ולכאורה ק' דתרתי למ"ל ובחד סגי ובע"כ דתרווייהו אתנהו דללקות אינו לוקה רק בידי אדם כמו ממזר אבל לאסור לבא בקהל הוי אף ע"י חולי לכך כל דאינו הפצוע בידי שמים אסור לו לבא בקהל ולכך בדף ע"ה לענין אם כשר לבא בקהל שפיר פרש"י דוקא ע"י רעמים וכו' אבל בדף כ' לענין אם כבר בעלו קנו להיות חייב להוציא בזה ס"ל לרש"י דבע"י חולי כיון דכבר ייבם ועשה מצוה אינו חייב להוציא רק אם בא בידי אדם אבל ע"י חולי כיון דיבום אינו חייב להוציא ולא סתרי דברי רש"י אהדדי והוציא רש"י כן מלשון הש"ס שם בדף כ' ע"ב דסיים ואסור לקיימן משום שנאמר לא יבא פ"ד וכו' ולמ"ל הך קרא דלא יבא פ"ד ואטו בל"ז לא ידענא דפ"ד אסור לבא בקהל ולמ"ל משום שנאמר גם בלא"ה הרי זכר תחלה גם סריס אדם והזקן ולמה הביא רק הך קרא דלא יבא פ"ד אך דקמ"ל דוקא מה דמפורש בכתוב בזה אסור לקיימן אך ממה דמשמע רק מלשון פ"ד ולא הפצוע בזה מותר לקיימן אם כבר בעלו וא"ש:
+
+Siman 27
+
+נדון השאלה שנתן הבעל הגט לאשה כשהיתה ישינה בלי רצונה ולא הי' שום עדים רק אמה ואח"כ רצו הזוג לעשות שלום אך הוא כהן. הנה יפה אמר דאפי' ריח הגט אין בזה כיון דנער קטן כתב הגט וגם הנער הנ"ל החתים עדים ואינן כתב יד העדים והוא חספא בעלמא ואני רק כמוסיף דאף לולי כל הריעותות כיון דלא הוי עדי מסירה ולדעת כמה פוסקים אינו גט כלל רק לדעת הרמב"ם הוי גט ועיקר טעמו אף דס"ל דעדות שבשטר רק דרבנן רק כיון דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מני' א"כ תינח אם עשה כרצון חז"ל אבל אם עבר חרגמ"ה א"כ לא עשה ברצון חז"ל לא אפקעינהו רבנן לקדושין וכעין שכתבו התוס' בב"ב מ"ח גבי מאנס אשה וקדשה כן ה"נ בזה לכך גם להרמב"ם בלי עדי מסירה אינו גט גם בס' טוטוד"ק בסופו כתבנו שמן התורה לא הוי גט בזמנינו בע"כ וכן בכת"י לכך מכל הלין טעמי נראה דאינו בכלל ריח הגט וכשרה לדור עמו ובפרט די"ל כיון דלולי קרא הי' בריח הגט כשרה לכהונה רק דהתורה גלתה דפוסל וי"ל היינו רק לכתחלה להנשא לכהן אבל לא אם כבר נשואה לבעלה להוציאה ממנו ואף דבמרדה אין חילוק בין לכתחלה או דיעבד היינו רק אם נפסלה לכהונה אז אף אם נשאת תצא אבל אם דרה עם בעלה בהיתר להוציאה מבעלה ע"י שנתחדש ריח הגט זה לא שמענו ואף דאין ראי' לדבר זכר לדבר הוי דהרי יחוד א"א אסור מה"ת ומ"מ אשת איש שנתייחדה מותרת לבעלה דאין אוסרין על היחוד דאין אשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה כן י"ל בזה ג"כ דריח הגט פוסל לכהונה אבל לא להוציאה מבעלה אם נשאת בהיתר לכך ודאי דמותרת לדור עם בעלה כדת של תורה: נשמט מלעיל. דלשון הש"ע גופו בסי' וי"ו סעיף א' מ"ש דאפי' ריח הגט פוסל לכהונה וה"ד ריח הגט ומה זה שכתב וה"ד ריח הגט אטו חדא פסול לנו הא הרבה פסולין יש בגט וא"כ נדע דכל הפסולין בגט ומ"מ נפסלה לכהונה ובע"כ מוכח דכל הפסולין הפוסלין מכח גוף הגט שאינו בהכשר אין שמו גט זה כשרה לכהונה באם הגט כהוגן רק שנפסל מחמת אמירתו זה נחשב ריח הגט ופוסל לכהונה אבל לא שאר גט הפוסל גם אם הוי קול שנתגרשה דפסולה לכהונה דעת הב"ח דבדיעבד אם נשאת לא תצא כמ"ש הב"ש שם בשמו ונהי דהב"ש חולק מ"מ חזינן דהב"ח מחלק בין לכתחלה ובין דיעבד לכך אף הב"ש החולק י"ל היינו דוקא אם נשאת באיסור אבל לא בנשאת בהיתר ואח"כ נעשה ריח הגט גם התם דוקא אם הקול עכ"פ הוי שנתגרשה לגמרי אבל אם גם קול ליכא ודאי דכ"ע מודים דעכ"פ מותרת לבעלה ובפרט דכבר היא יושבת תחתיו אין להוציאה בשביל כך. ומה שכתבתי לעיל דריח הגט פוסל לכהונה אבל אינו אוסר לבעלה אין להקשות מן הירושלמי גיטין סוף פרק המביא דעבר וקיבל אמר ר' יעקב מעשה הי' וכהנת היתה ולא חשו להו חכמים משום ריח הגט וכן הובא בהרא"ש הנה ז"א די"ל דזה גופו הוי כוונת הירושלמי דלא חשו להו חכמים משום ריח הגט מכח דלבעלה לא שייך ריח הגט וא"ש לשון להו דדוקא להן לא חשו אבל לעלמא חששו לריח הגט רק לבעלה לא חשו מכח דלבעלה לא שייך ריח הגט וז"פ. ודרך פלפול קצת י"ל דבאמת הכונה לעלמא וראי' קצת דאי לבעלה למה אמר וכהנת היתה הי' לו לומר ואשת כהן היתה אבל י"ל הכונה דהנה בימי הש"ס היו הכהנות מקפידות להנשא לכהן וכמשאחז"ל דאי לאו דנסיבו כהנת לא גלינא הרי דהקפידו להיות זר נושא כהנת ולכך אמר וכהנת היתה ורצתה אחר מיתת בעלה להנשא לכהן ולא חשו להם חכמים משום ריח הגט:
+
+Siman 28
+
+בנדון החייט שנתקוטט עם אשתו וקודם פורים בא לקהלתו ועשה שלום עם אשתו ונתן לה בגד שעשה לה ואחר פורים ברח והיא הרגישה שמונח בהבגד גט וביקש רו"מ שאכתוב לו הטעם מ"ש דגט בע"כ אינו כלום הנה טעם אחד עיין בחבורי טוטוד"ק בסופו בהשמטות ובספרי קנאת סופרים לחלק טוטו"ד כתבתי שם וגם בחבוריי כת"י אצוה להעתיק לו והנה בגט הזה ודאי אין בו ממש כי הנה מלבד שהי' בלי עדי מסירה יש עוד פסול מה שלא הרגשתי בזה דהוי גט מוקדם וע"י הבעל בעצמו ודאי פסול גם הי' גט ישן כיון דנתייחד עמה קודם הגט פסול מכח גט ישן ג"כ ולזה הנה דעת כמה פוסקים דגט בלי עדי מסירה אינו כלום עיין בב"ש סי' קל"ג ואף להרמב"ם דס"ל דהוי רק פסול י"ל כיון דהוא ס"ל עדות שבשטר רק דרבנן דהוי מפי כתבם ובע"כ מה דס"ל דדי בע"ח לבד מן התורה היינו מכח כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מני' וכמ"ש הב"ש בסי' קמ"א וא"כ כאן דלא עשה ע"ד חכמים דגירש בגט מוקדם וגט ישן גם עבר בחרם ודאי גם להרמב"ם הגט בטל מה"ת כיון דהי' בלי עדי מסירה לכך ודאי אין בגט הזה ממש כלל מלבד הטעמים שכתבנו בחבורנו דגט בע"כ אינו גט:
+
+Siman 29
+
+בסי' ו' סעיף י"ז הנה בחבוריי מהד"ג סי' נו"ן נ"ה ע"ג הארכתי בזה ובסי' ע"ג כתבנו צדדי היתר בזה וכעת נ"ל להוסיף עוד היתר בזה היכא דשניהם מודים דהולד ממנו די"ל כיון דמוכח בכמה דוכתא בש"ס דברי הוי כמו רוב וממקומו מוכרח דבדיעבד די ברוב כשרים או בברי דידה וברפ"ב דכתובות גבי מה"ד כיון דרוב נשים בתולות נשאות בברי ושמא דמיא וא"כ הכא כיון דאיכא תרי ברי דידה ודידי' א"כ הוי בזה כתרי רובא והרי בתרי רובא יש דעות דאף באינה אומרת ברי מותרת לכתחלה גם י"ל להיפוך דברי דידי' של הבעל הוי כחד רוב וכיון דאיכא חד רוב בהדי ברי דידה נמי מותרת לכמה פוסקים ולקצת גם הרמב"ם ס"ל ולכך אם נכרין הדברים אמת דהוי ממנו וגם לא דיימא מאחרים יש להקל בזה אף דליכא רוב כשרים כן נ"ל בצירוף הני היתרים שכתבנו שם ועיין במהדורא ה' אות א' מ"ש בזה:
+
+Siman 30
+
+שא' כהן אלמן נשא בתולה בין יוה"כ לסוכות ובי"ד אדר הפילה ולד ואמרו המילדות שהי' נגמר בשערו וצפרנו גם שני קברנים שקברו הנפל אמרו כן ועי"כ הכהן דחה אשתו והיא צועקת שמבעלה נתעברה וטוענת שהמילדות והאנשים אויבים לה והעיר היא רוב עכו"ם ורוב סיעה והבעל טוען אם יהי' לו היתר מגדולי הדור ידור עמה. תשובה. הנה מעכ"ת צידד בהיתרה כיון שמבואר בראשונים ובהה"מ פ"א מיבום די"ל דאף דנגמרו שערות וצפרניו מ"מ י"ל דהוי נפל וא"כ כיון דיולדת לט' יולדת למקוטעין ומ"מ אפשר שיהיו נגמרין שערות וכו' ב"ח קודם הזמן א"כ ה"ה בבן שבעה אפשר להיות נגמרין בחודש ו' וכעין שכתב הב"ש סי' ד' א"כ הוי ס"ס שמא מבעלה ושמא מכשר ודומה למ"ש הדגול מרבבה בגליון הש"ע סי' ו' ס"ס כזה דגם כאן צריך להתחיל שמא מבעלה עכתו"ד ואם כי עצה נכונה זו מ"מ מכח זה לבדו אין בו די להתירה כיון דיש דעות להיפוך דאם נגמרו וכו' בודאי הוי בן קיימא אף דהוי בן ח' ובע"כ דבבן ט' א"א להיות נגמר קודם הזמן ובע"כ דבן ז' הוא ואשתהי אשתהי וא"כ אף המחמירין היינו רק לחומרא וחיישינן למיעוטא דלמא נגמרו קודם אבל לעולם רוב ולדות אין נגמרין שערות וצפרניו רק לט' ובפרט דאיכא כאן תרי רובא דרוב נשים לט' יולדות ומיעוטן לזי"ן וגם אלו היולדות לזי"ן או לט' אין שערותיהן וצפרנם נגמרין עד מלאת ימיהם א"כ מה מהני ס"ס הרי הוי נגד הרוב ובפרט דנגד כל ספק הוי רוב דנגד ספק דלכשר נבעלה הוי רוב פסולין ונגד ספק דלבעלה הוי רוב דרוב נשים לט' יולדות כמ"ש בש"ס וגם רוב ולדות אין להם שערות עד מלאת ימיהם. מיהו לדינא אני מסכים עמו להתירה והדין פשוט דהרי מפורש בסי' ו' דאפי' ברוב פסולין אם אומרת לכשר נבעלתי לא תצא וא"כ ה"נ כיון דאומרת מבעלי הוא הרי אומרת לכשר נבעלתי ונהי דהוי רוב להיפוך מצד השערות מ"מ הרי נאמנת לומר לכשר אף דאיכא תרי רובא וא"כ ה"נ נאמנת לומר מבעלי הוא אף דהוי הרוב להיפוך עכ"פ ע"ד המיעוט ודאי אפשר שיזדמן שיהי' נגמרו קודם הזמן ובזה ליכא מאן דפליג ולמעט בפלוגתא עדיף ובפרט דכאן יש עוד מעלה דיש כאן ב' חזקות חזקת כשרות לכהונה וחזקת הגוף לומר דהשתא היא דנתעברה תחת בעלה וא"כ סמוך מיעוטא להני ב' חזקות ובודאי נעשה כמע"מ ונאמנת לומר לכשר נבעלתי גם י"ל מצטרפין מיעוט כשרים שיש שם למיעוט דנגמרים שערותיהם קודם הזמן ונעשה פלגא ופלגא וכמ"ש הר"ן בפ"ג דחולין גבי לוקחין ביצים מכל מקום דמצטרפין מיעוט נבלות ומיעוט טמאים ונעשה פלגא ופלגא ועיין בש"ס בברכות גבי מיעוט לגמר ומיעוט לע"ז עיי"ש וא"כ ה"נ מצטרף הני תרי מיעוטין להדדי והוי פלגא ופלגא ומהני ברי דידה. ועו"נ דכאן שאני כיון דאין בין הנשואין ללידה רק ו' חדשים וא"כ אם נימא מכח הוכחה זו דיש לו שערות וכו' דנתעברה מקודם בע"כ נחזוק בסברא זו דלא בא לידי שערות רק בהיותו בן ט' וא"כ בע"כ דהיתה מעוברת ג' שפורא קודם הנשואין וא"כ הי' לה להיות ניכר עוברה קודם הנשואין וכיון דקיי"ל במום אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו כן ה"נ לא גרע ממום והי' מרגיש בה שהיא מעוברת ולמה לא הרגיש בה בע"כ לא היתה מעוברת ואף דלנשואין אחר מיתת הראשון צריך שלימים היינו רק לחומרא לחוש למיעוטא אבל רוב נשים עוברן ניכר לשליש ימיו ע"י שפורא וא"כ ממ"נ אם נלך בתר רובא דרוב אין להם שערות רק במלואת ימיהם א"כ שוב נלך בתר רובא דרוב נשים הוכר לשליש ימיו ע"י שפורא ואם ניחוש למיעוטא דאינו ניכר א"כ שוב נתלה במיעוטא דהי' לולד שערות קודם זמנו ובפרט ממ"נ אי לא נלך בתר שפורא לענין היכר העובר גם בזה לא נלך בתר שפורא ואיך הי' לו שערות בע"כ נאמר שהי' לו ט' שלמים א"כ ממילא בעת הנשואין הי' לו ג' שלמים ולמה לא הוכר עוברה בע"כ מוכח דמבעלה נתעברה. ועוד כיון דהיא היתה בחזקת בתולה והוא אלמן ובקי בפ"פ למה לא הרגיש אז אם היא בתולה או בעולה ולמה שתק אז לכך מכל הלין טעמי הנני מסכים להתירה שתשב תחת בעלה:
+
+Siman 31
+
+שא' באשה שנתייחדה עם א"י בחדר ואח"כ בא הבעל וראה את הא"י יצא מן הבית וכאשר בא אל הבית ראה שלא הי' שום אדם רק אשתו והתקוטט עמה עבור היחוד ושאל אותה אם נטמאה ואמרה שזינתה עמו ואח"כ בא הזוג גם... הרב והודית שזינתה ושאל הרב את הבעל אם מאמין לה ואמר שמאמין לה והפריש אותם ואחר כמה ימים מהפרישה באה האשה לפני הרב וחזרה מדבריה הראשונים ששקר הי' שלא נגע בה ונתנה אמתלא לדברי' למה אמרה תחלה מחמת שבעלה מתקוטט עמה תמיד לכן אמרה בכדי שיגרשה ועתה נתיישבה שצר לה על ג' ילדים שיש להם ורצתה לדור עמו וכעת אומר הבעל שמאמין לה שלא נטמאה והאמתלא שלה מקובלת לו. הנה מלבד מה שראה הפלוגתא של הרמב"ם והראב"ד והמגיד המובא בב"ש סי' וי"ו אם מהני אמתלא בזה מלבד כ"ז כתב שם הב"ש דבאומרת ברצון כיון דמפסדת כתובתה גם הראב"ד מודה דלא מהני אמתלא עיי"ש ומלבד דבריו נ"ל יותר דודאי לעשות עצמה זונה כולי האי לא עבדה בשביל אמתלא וכמו דאמרינן דלעשות מעשה לא עבדה בשביל אמתלא מכ"ש לעשות נפשה רשיעא וזונה לא עבידה לעשות בשביל אמתלא ואף דבש"ס משמע והכי קיי"ל דאף דאומרת טמאה אני ברצון אמרינן דאומרת כן בשביל ענ"ב הרי אף דבזה עושית בשביל אמתלא שאני טעם דענ"ב דהוי אמתלא גדולה דהרי היא אין אומרת כן רק אנן טענינן עבורה בזה דרכה לעשות אף דמשוי' נפשה רשיעא וגם היא יודעת כיון דאמתלא זו גלוי כל העולם יאמרו דאינה זונה רק דאמרה כן בשביל ענ"ב אבל אמתלא שאינו גלוי לכל רק היא אומרת כן אין דרכה לעשות כן לעשותה זונה בשביל אמתלא ועוד כיון דקיי"ל לעשות מעשה לא עבדה בשביל אמתלא א"כ ה"נ כיון דנתייחדה עם הנכרי לעשות מעשה לא עבדה בשביל אמתלא ובפרט כיון דלדעת רבינו שמחה המובא ברמ"א אף מגו לא מהני כיון דנתייחדה עמו מוכח מזה דכיון דנתייחדה עם הנכרי הוי כעדים שזינתה ולא מהני מגו נהי דאם אומרת שלא זינתה כלל מהני ואין אוסרין על היחוד היינו דלא הוי כעדים ממש רק הוי כמו רוב שזינתה ולכך באם אומרת שלא זינתה מהני ברי נגד הרוב כדמוכח בכמה דוכתא ובסי' ד' ובש"ס בפ"ק דכתובות אפי' ברוב פסולין מהני ברי שלה אבל במודית רק שאומרת באונס מגו נגד הרוב לא מהני וכמ"ש בדיני מגו וא"כ אם מגו לא מהני מכ"ש דאמתלא לא מהני נגד הרוב ומטעם ענ"ב הנה מלבד דהבעל מאמין לה כן אך גם להסוברים דאינו נאמן שמאמין לה לבטל חרגמ"ה מ"מ כאן כיון דנתייחדה הוי כרגל"ד ובלי נאמנות לה נאמנת לומר טמאה כיון דהוי רגל"ד ע"י היחוד ועוד נראה דענ"ב לא שייך רק אם היא התחילה לומר טמאה אני לך בלי שאלת בעלה כלל אבל אם הוא שאלה אם זינתה והיא משיבת הן כיון דלא אמרה מעצמה כן רק ע"י שאלת בעלה לה לא שייך לומר ענ"ב ודין דענ"ב חידוש והבו דלא לוסיף עלה דהיינו דוקא באומרת מעצמה ולא כשהבעל שאלה והיא מודית לו ומ"ש רו"מ בכוונת הרמ"א מ"ש דאחר חרגמ"ה א"י לומר שמאמין לה ותמה על זה הרי תקנת רגמ"ה הוי רק לתקנת האשה וכאן היא מבקשת גט שאומרת טמאה אני לך ופי' הכונה דהיינו אחר שחזרה בה ממאמרה ואומרת ששקר דיברה אז א"נ לומר שמאמין לה כן עלתה במחשבה לפני טרם ראיתי דבריו וכן מורה להדיא לשון הרמ"א אח"כ למעיין שם מוכח דעיקר הדין הוי אם חזרה בה ג"כ ולכך הנני מסכים עמו דאסורה לבעלה ואין לה תקנה רק הגרושין:
+
+Siman 32
+
+שא' מהגאון מו"ה יצחק יעקב אב"ד טימשפל. מה שחידש במכתבו דין אחד שאם הי' תחלה בקירוב בשר באומרת מותר מותרת אח"כ אף שנבעלה דאמרינן בזה יצרה אלבשה. תשובה. טרם כל נזכרתי מ"ש ההפלאה דלכך ס"ל לאבוה דשמואל דיצרא אלבשה מכח דעכ"פ כוונה מעל באישה ודומה זה לדין של מהרי"ק ודבריו תמוהין דבשלמא בדין של מהרי"ק כיון דאומר מותר לאו אונס הוא רק שוגג לכך נהי דלשמים לא הוי עונה גדול לבעלה אסורה גם בשוגג כל דלא הוי אונס אבל הך סברא דיצרא אלבשה דהוי כאונס גם לבעלה מותר דהיכי דכוונת המעילה בו הוי באונס מותרת גם לבעלה דהרי סוף סוף כוונה למעול רק באונס ואונס בישראל שריא ואם יצרה אלבשה לא הוי אונס א"כ הוי חטא גם לו ית' והדק"ל נוקמא אחזקת כשרות לכך אין דברי הפלאה נראין. ומה שהרגיש רו"מ על סתירת דבריו ממה דמשמע מדברי הפוסקים דדוקא תחלת ביאה בעינן באונס אבל בקירוב בשר לבד באונס לא אמרינן יצרא אלבשה ולזה מוכרח לחלק דבאונס ל"ש כ"כ יצרא אלבשה דטובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים אבל באומרת מותר שייך יצרא אלבשה אף בקירוב בשר ולדעתי לא הוצרך לחילוק זה די"ל דגם באונס די אם הי' הקירוב בשר באונס ומה דנקטו הפוסקי' בלשונם תחלת ביאה באונס י"ל לרבותא נקטה אף דכבר הי' תחלת ביאה כבר ותחלת ביאה היא בכלל ביאה לכל דבר וא"כ הוי ס"ד לומר דלא תקיף יצרא עוד. וי"ל בזה מה שהעיר הפ"י שם בסוגיא מכריתות דחייב על כח וכח ומ"ט לא נימא יצרא אלבשה ולק"מ דהתם כיון דכבר בעל לא תקיף ליצרא אבל באותה ביאה כל דלא גמר תקיף ליצרא ולכך י"ל דלרבותא נקטי לא מבעיא בקירוב בשר לבד דודאי שייך יצרא אלבשה רק גם אף אם הי' תחלת ביאה באונס נמי כל דלא גמר אותה ביאה תקיף יצרא אבל בהוציא האבר על כח אחר בזה לא תקיף עוד ליצרא ומיהו קשה עוד קו' הפ"י שכבת זרע בשפחה חרופה היכא משכחת לה כיון דבזה בעינן גמר ביאה ובלא"ה פטור ונימא כיון דהוי תחלת ביאה שוב יצרא אלבשי' ויופטר על גמר ביאה ועל תחלת ביאה לא יחייב ובע"כ כמ"ש הפ"י שם בתירוצו.
+וגוף דין של כת"ר אין נראה חדא נפל דין של מהרי"ק בבירא דהאיך משכחת לה ביאה בלי קירוב בשר וא"כ יהי' מותרת כיון דכבר יצרא אלבשה מיהו זה ישבתי דכוונת דבריו יהי' עפ"ד הפ"י הנ"ל ומהרי"ק מיירי היכי דנתייחדה תחלה לבעילה כדרך אומרת מותר אף דהוי תחלה קירוב בשר לא מהני יצרא אלבשה אך כת"ר מיירי דנתייחדה תחלה רק על קירוב בשר ואח"כ עשה בעילה אז אמרינן יצרא אלבשה מיהו לדינא אא"ל כן דא"כ מהו פריך בכתובות ולאבוה דשמואל אונס דשרי רחמנא היכא משכחת לה ממ"נ אי נימא כסברת רו"מ דביאה דוקא בעינן תחלה באונס א"כ מוכרח לחלק בחילוק שלו דבאונס לא שייך כ"כ יצרא אלבשי' כמו באומר מותר א"כ מה פריך לאבוה דשמואל נימא דאבוה דשמואל ס"ל כן דבאומר מותר מודה דשייך יצרא אלבשה וא"כ משכחת לה אונס כגון דנתייחדה תחלה בקירוב בשר ואח"כ הוי יצרא אלבשה וזה הוי אונס ממש ומשכחת לה כה"ג ואף לפי סברתי לחלק דבקירוב בשר שייך יותר לומר יצרא אלבשה מתחלת ביאה מכ"ש דקשה מה פריך הרי י"ל דכה"ג משכחת לה אונס היכא דהוי האונס תחלה רק על קירוב בשר אז אח"כ מודה דיצרא אלבשה וכן קשה מה קאמר שם ת"כ דרבא וכו' ויש שאפי' לא נתפשה מותרת ואיזה זו שתחלתו באונס וסופו ברצון ומה ראי' דלמא הכונה באומרת מותר וס"ל אומר מותר אנוס הוא ומה דקאמר שתחלתו באונס היינו בקירוב בשר בזה אמרינן יצרא אלבשה ולא באונס ממש ובתחלת ביאה מיהו זה י"ל דלרבא לשטתו אמר הת"כ דרבא ס"ל אומר מותר שוגג הקרוב למזיד הוא ולא הוי קראו בברייתא אונס לדידי' לשטתו יש סיוע מזה אבל קושיא ראשונה קשה ומכ"ש דתקשה יותר לפי מה שנ"ל עיקר דמהרי"ק לא קאמר דין זה דאומרת מותר אסורה לבעלה דכיוונה בו מעל רק לדידן דקיי"ל כרבא דאומר מותר קרוב למזיד הוא ולכך נהי דלדין שמים אין חייבת מיתה דלא הוי מזיד ממש מ"מ לענין הבעל לא מהני זה כיון דהוי קרוב למזיד והרי כיוונה למעול בו מעל מה דאסור אבל אם אומר מותר אנוס הוא א"כ הוי כאנוסה בזה אף לבעלה מותר דאונס בישראל משרי שרי ולא הוי בכונה למעול בו מעל דהרי סבורה דאינה מעל כלל ואנוסה היא בדבר ואם כן הוא קשה יותר נימא דאבוה דשמואל ס"ל אומר מותר אונס הוא ומשכחת לה אונס כה"ג בתחלה באונס באומר מותר אבל הוא מיירי באונס ממש לכך אסורה דלא שייך בזה יצרא אלבשה ולכך הדבר מוכרח שלא כדבריו. ובר מן דין מצד הסברא נראה דל"ש יצרא אלבשה רק היכא דכבר הוי תחלת ביאה אבל בקירוב בשר ל"ש יצרא אלבשה דהרי אבוה דשמואל לא ס"ל כלל הך סברא דיצרא אלבשה ונהי דרבא ס"ל כן היינו רק ע"י התחלת ביאה אבל לא ע"י קירוב בשר ולמעט בפלוגתא עדיף והמחדש דבר עליו הראי' בעדים. גם איך נאמר דשייך יצרא אלבשה בקירוב בשר א"כ בבועל א"א איך אפשר שיהיו נהרגין אף אם התרו בהם בשעת מעשה וקבלו התראה הרי אפשר דתחלה בשעת קירוב בשר היו אומרים מותר ואח"כ נהי דקבלו התראה דלמא יצרא אלבשי' ונצטרך לומר דהמתרים יהי�� מתרים בהם מתחלת קירוב בשר עד הביאה ולזה מבואר הביטול בכמה דוכתא לכך מכל זה נראה דלא כוותי' בזה ועיין בק"א סי' וכו' וכו' מה ששייך להנ"ל:
+
+Siman 33
+
+להנ"ל. ובנדון גוף שאלתו דהאשה הי' ספק לה אם נבעלה או לא נראה דמותרת בפשיטות דמוקמינן דכל דבר בחזקת שלא נעשה מעשה ואין לנו לאוסרה מספק שמא נבעלה ואינה דומה לשבוי' דאסורה דחיישינן שמא נבעלה חדא דשם הוי רק דרבנן ומכח מעלות כהונה ועוד התם הוי הספק מכח שמא באונס וא"כ אין הדבר בידה ובו יש רוב דעות דרוב נכרים פרוצים בעריות ורובא דתלוי במעשה לא הוי כמ"ש התוס' דתשמיש לא נחשב רובא דתלוי במעשה מיהו היינו רק לענין רוב דלא אלים המעשה לבטל הרוב אבל מ"מ מעשה הי' ראוי לאוקמא בחזקת שלא נעשה מעשה וכאן ברצונה תלוי הדבר ולה יש חזקת כשרות להיפוך ועכ"פ רוב להיפוך ליכא לכך מוקמינן בחזקת שלא נבעלה ואינו דומה לסוטה דאסורה מספק דהתם רגל"ד דהרי קינא לה ונסתרה והרבה יש לדבר ולדינא נראה דדינו דין אמת ולא מטעמי':
+
+Siman 34
+
+נסתפקתי בהני דמה"ת לא הוי גט ורבנן תקנו דהוי גט והיינו משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מני' אם אסורה לכהן או לא ובפרט לענין דיעבד אם נשאת תצא או לא כגון לענין בטלו מבוטל לדס"ל דאינו מבוטל או לדידן דקיי"ל אין אונס בגיטין וכמ"ש בש"ע לק' סי' קמ"ד והיינו מטעם דאפקעינהו וכו' אם מותרת להנשא לכהן כיון דבאמת אין כאן קדושין או אסורה ואם אסורה אם עכ"פ בדיעבד ל"ת או אף בדיעבד תצא. והנה כל ס' שלנו הוא רק לדעת התוס' בגיטין דמשמע מדבריהם דבאמת כדין יחפה והקדושין בטלין א"כ י"ל דגם לכהן מותרת אך להרשב"א פ"ק דכתובות דס"ל דבאמת לא אפקעינהו רק כיון שהוא יודע שיפקיעו רבנן הקדושין הוא גומר ומגרש ואינו מבטלו בלב שלם לדידי' ודאי דאסור לכהן וכן מפורש בדבריו עיי"ש והובאו דבריו באבני מלואים סי' קמ"ו. והנה פשוט דין זה נראה ביבמות ק"כ גבי מה דבעי רבא מ"ט דר"א וכו' ת"ש אשה שהלכה היא ובעלה למד"ה ובאה ואמרה מת בעלי וכו' וליחוש דלמא בגיטא אתי והאי דאמרה הכי לקלקלה לצרה קמכוונה אי דאינסב לישראל ה"נ הבמ"ע דאינסב לכהן וק"ל ליחוש דלמא יתן לה הבעל גט ע"ת אם לא באתי מכאן עד יב"ח וארעו אונס ולא הי' יכול לבוא ובזה מותרת להנשא משום דאין אונס בגיטין ומה שאומרת שמת לקלקלה לצרה קמכוונה ואף דנשאת לכהן ל"ת כיון דאפקעינהו רבנן לקדושין מני' א"כ אינה גרושה כלל ומותרת לכהן ובפרט דכאן הוי רבא בעצמו בעל האבעיא וא"כ ק' להך לשנא וקיי"ל הכא דס"ל לרבא דאין אונס בגיטין ומה מבעיא לי' בטעמא דר"א לפשוט מהך ברייתא וא"ל משום דנשאת ליחוש דלמא נפקר בגיטא וא"ל הנשאת בנשאת לכהן דאכתי דלמא גרשה ע"ת באם לא באתי וארעו אונס ולא בא דבכה"ג עכ"פ כיון דכבר נשאת ל"ת ומדלא פשיט רבא מזה מוכח דבכה"ג אף אם נשאת תצא הן אמת לפמ"ש התוס' בגיטין ל"ד ד"ה אפקעינהו דל"ח שמא יחפה על ב"א דרוב אנשים אין מגרשים נשותיהם ואם מגרשים אין מבטלין א"כ י"ל ה"נ כיון דרוב אנשים אין מגרשים ואף אין מגרשין ע"ת ואף אם מגרשין ע"ת ל"ח לאונס ולכך יכולה צרתה לסמוך עלי' ואין ראי' מזה דאסורה אפי' בדיעבד לכהן אך לפמ"ש התוס' אח"כ דלכך א"י לחפות כה"ג משום כיון דמכוין לכך לא אפקעינהו רבנן לקדושין א"כ משמע דאם לא הי' מכוין לכך הוי חיישינן אף לשמא יגרש ושמא יבטל א"כ ה"נ קשה דליחוש לשמא גרשה ע"ת אם לא באתי ושמא אירע אונס ובפרט דמאי פריך וליחוש דלמא נפקא בגיטא ומאי פריך דלמא לגט ל"ח כיון דרוב אנשים אין מגרשים נשותיהן משא"כ מיתה דשכיח הוא כמ"ש בכמה דוכתא ובע"כ דמשמע לי' דאף למאי דלא שכיח ראוי לחוש א"כ לפ"ז יש לחוש שמא גירש ע"ת ושמא אירע לו אונס ובע"כ כמ"ש דאף בדיעבד תצא מכהן ומקלקלא לנפשה שפיר. אחרי כותבי זה ראיתי בפרש"י כתובות ב' ע"ב ד"ה לא שמי' מתיא וז"ל והוי גיטא ותנשא לאחר וגם לכהונה נפסלה מהיום והדבר תמוה למה פרש"י כן דגם לכהונה נפסלה דפשיטא אם מותרת לאחר פשיטא דאסורה לכהן וגם הוא ק"ו דמה אם לקולא הוי גט ומותרת להנשא מכ"ש לחומרא דמהני דהרי אפי' ריח הגט פוסל לכהונה ומה לשון וגם שכ' רש"י וגם בכל הסוגיא דמזכיר לשון דהוי גט לא כתב רש"י כן רק הכא וזה צריך טעם אך נראה דז"כ רש"י כיון דעיקר הטעם דאין אונס בגיטין הוא משום תקנה דרבנן ובע"כ משום דאמרינן אפקעינהו רבנן וכו' וא"כ תינח להנשא לאחר מותרת מטעם אפקעינהו אך לכהן אדרבא כיון דאפקעינהו רבנן לקדושין ראוי שתהי' מותרת אף לכהן ולכך שפיר פרש"י דאף דמותרת לאחר מטעם דאפקעינהו מ"מ אסורה לכהן מהיום ולכך א"ש לשון וגם והיינו משום דהי' קשה לרש"י דלמה האריך שמואל בלשונו לומר לא שמי' מתיא הול"ל בקיצור הוי גט אך הנה אם הי' אמרינן דלכהן מותרת א"כ הי' מועיל בביאתו למקצת דאם לא בא כלל א"כ הוי הגט מה"ת ולא הי' צ"ל אפקעינהו והיתה אסורה אף לכהן אבל אם באמת בא רק דפסקא מברא ואמר חזו דאתאי כיון דמה"ת נחשב ביאה וצריכין לבא לטעם דאפקעינהו א"כ שוב מותרת אף לכהן א"כ הועיל במקצת דביאתו למקצת דברים להתירה לכהן ולכך קמ"ל שמואל לישנא יתירא דלא שמי' ביאה כלל וז"ש ל"ש מתיא והוי דינו כאילו לא בא כלל ואז אסורה אף לכהן וז"ש רש"י מדאמר שמואל בלשונו ל"ש מתיא מוכח דקיי"ל דהוי גט ממש לכל דיניו גם לכהן וא"ל דרש"י פי' כן לס"ד דהי' סבר דמדינא אין אונס בגיטין מדין תורה אבל למסקנא דהוא מכח תקנה באמת מותרת אף לכהן ומעשה דשמואל הוי מטעם דהוא אונס דשכיח דז"א דגם להס"ד הי' יודע דטעמו רק משום תקנה וכמ"ש רש"י בריש הסוגיא וכדמפרש בגמ' טעמא דמהיכי תיתי מה"ת יהי' עדיפי גיטין משאר דברים דמהני בהו טענת אונס ובע"כ דגם להס"ד הוא רק מטעם תקנה רק דתחלה סבר דרבא למד כן ממתניתין וברייתא ואח"כ דחה דרבא מסברא דנפשי' אמר אך זה ידע גם להס"ד דהוא רק מטעם תקנה ואעפ"כ כתב רש"י דמלשון שמואל מוכח דאסורה לכהן והרי להס"ד הי' סובר דטעמא דידי' משום דאין אונס בגיטין מוכח דגם בזה אסורה לכהן ובע"כ כוונת רש"י אף בדיעבד דלענין לכתחלה פשיטא דאסורה משום מ"ע וכדומה ובע"כ דקמ"ל רק לענין דיעבד וא"ש ודו"ק:
+
+Siman 35
+
+שא' באם רחץ איזה איש הפוסל לכהונה בביאתו אם רחץ באמבטי ואח"כ רחצה אשה ונתעברה מזה אם נפסלה לכהונה או לא. הנה בש"ס חגיגה דף... מבעיא שם בתולה שעיברה מהו לכה"ג עד חיישינן שמא באמבטי עיברה והנה הך חיישינן מוכח שם דהוי לקולא ע"ד מה דפירשו בחיישינן שמא חוץ לחומה לנו עיי"ש וא"כ מוכח דלא נפסלה ע"י אמבטי לכה"ג וצ"ע על הרמב"ם שהשמיט דין זה ולא העתיקו ואפשר דמשם אין ראי' דבכה"ג בבתולי' קיימין תליא מלתא וי"ל כיון דהוי רק באמבטי בתולי' קיימין (והרי אף בהטי' משמע שם דמותרת לכה"ג ובפסולי כהונה ודאי נפסלה אף דהוא בהטי') אבל בפסולי כהונה דבביאה תליא מלתא י"ל דאף באמבטי נחשב ביאה ונפסלה לכהונה ועיין בא"מ וב"ש סי'... דהוי כאחיו ובנו לכל דבר מיהו י"ל מפסולי כהונה שאני אך שבתי וראיתי לפי משמעות הש"ס ביבמות ס"ט דקאמר שם דיליף ביאה דפוסל מאלמנה לכה"ג וא"כ תינח ביאה ממש דפוסל בכה"ג אבל באמבטי דבכה"ג גופי' י"ל דאינו פוסל באלמנה לכך אינו פוסל בפסולי כהונה אך לפ"ז ק"ל למה לא קאמר שם נ"מ זו בין ת"ק לר' יוסי ולחומרא דלת"ק באמבטי אינו פוסל ולר' יוסי דס"ל כל שזרעו פוסל פוסל א"כ אף באמבטי עכ"פ זרעו הוא ופוסל לכך אף הוא פוסל וצ"ע בזה ושוב ראיתי במשל"מ הל' א"ב פי"ז והל' אישות פרק ט"ו שמאריך בזה ולא הרגיש במ"ש וי"ל ראי' לדין הנ"ל ממשנה שם ס"ט ע"ב דהעבד פוסל משום ביאה ואינו פוסל משום זרע כיצד וכו' וקשה למ"ל למנקט ענין רחוק בזרע זרעו ודרך איסור הו"ל למנקט נ"מ בדרך היתר אם נתעברה מעבד באמבטי אז משום ביאה אינה נפסלת ואם הי' פוסל משום זרע היתה נפסלת מן התרומה אבל אם אינו פוסל משום זרע מותרת בתרומה ובע"כ דנפסלה גם משום ביאה מיהו י"ל דאף משום זרע פוסל כה"ג ודוקא בנדון המשנה אינו פוסל מכח דולד שפחה ונכרית כמותה ולא נחשב זרעו אבל בנדון כזה מ"מ נחשב זרעו ופוסל גם משום זרע וצ"ע כעת בזה:
+
+Siman 36
+
+הנה אשה שזינתה עבור הצלת נפשות מישראל המהרי"ק בתשובה העלה לאיסור ובתשובותי דחיתי דבריו והבאתי ראי' להיפוך וכעת אני תמה על המהרי"ק ממ"ש ראי' מש"ס דמגלה דכאשר אבדתי אבדתי וכו' והרי לכאורה משמע מש"ס שם להיפוך ממ"ש שם אח"כ כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה ממנה שכינה אמרה אלי אלי למה עזבתני שמא אתה דן על השוגג כמזיד ואונס כרצון ופרש"י שם שאף שאני הולך אליו באונס הוא. א"כ מפורש אמרה דהוי באונס ותחלה אמרה כאשר אבדתי אבדתי משמע דמחשבת זה לרצון ומזה לכאורה הי' מוכח כדעת הישיע"ק ותשובת גא"י שדחו ראיות מהרי"ק דהתם הכונה כיון דהוי כשבוי מלכות לכך תהי' אסורה על מרדכי ע"ש ולכך א"ש דלענין לאסור על מרדכי שפיר תהי' נאסרת משום שהוא אדם ולא אל ויש לו לחוש שמא נתרצית אבל נגד עונש מהקב"ה שפיר טענה כיון דלפניו ית' גלוי שלא נתרצית והי' באונס אין ראוי' לעונש. גם דעת המהרי"ק הי' נ"ל די"ל דנהי דלענין לבעלה שתאסור נחשב רצון היינו דאיסור בעלה לאו בעברה תליא דאף שלא עשתה עברה י"ל דאסורה על בעלה אם נגע בה אחר דרך ביאה והוי כפסולי הגוף בכמה פסולים ואסורי ערוה דנאסרים זע"ז אף שלא חטאו ולא פשעו כן י"ל בזה דדוקא אם זינתה באונס ממש שהוא תקפה ובא עלי' בזה גלי קרא שמותרת לבעלה אבל כל שבא עלי' ברצון אסורה אף דלא הוי בעברה ולכך למרדכי נאסרה אף דלא הוי בעברה אבל נגד העונש ממנו ית' שפיר טענה דבאמת כיון שהיא הולכת עבור הצלת נפשות ישראל הוי אונס ולכך טענה שמא אתה דן על השוגג כמזיד ואונס כרצון אבל כד דייקינן קשה על שניהם ממ"ש במס' מגלה בפסוק ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת כדת של תורה דעד השתא באונס ועכשיו ברצון וא"כ דברי הישיע"ק ותשו' גא"י נסתרין דלפי דבריהם באמת אנוסה היתה ולא כיוונה מעולם לרצון א"כ למה אמרה דהוי שלא כדת של תורה הרי כדת הוא כיון דהוי באונס באמת וגם לדברי מהרי"ק הוא תמוה שדבריו סותרין זא"ז דתחלה אמרה דהוי שלא כדת דעד עכשיו באונס והשתא ברצון דהרי אמרה דהוי ברצון ממש ועושית שלא כדת של תורה ואח"כ אמרה שמא אתה דן על שוגג כמזיד ואונס כרצון ופרש"י אף שאני הולכת אליו באונס הוא א"כ החשיבה זה לאונס ולכך נראה כמ"ש במק"א והבאתי ראי' מרש"י דעיקר הרצון שגילתה מאיזה משפחה היא וזה לא עשתה עבור עתה רק עבור עתיד פן יוסיף המן לעשות כן בזמן אחר עיי"ש ולכך א"ש כיון דזה ידוע שאין הקב"ה דן את האדם רק כפי שעתו ולרעה אינו הולך בתר עתיד ולכך אמרה שפיר ובכן אבוא אל המלך שלא כדת דעד השתא באונס ועכשיו ברצון זה גלתה לו מה שדעתה לעשות למחר וליומא אחרא ביום שני של המשתה שתגלה לו מאיזה משפחה היא ואז תעשה שלא כדת ויהי' רצון ממש כיון דזה הוי שלא מחמת הצלת נפשות רק עבור העתיד וחשש בעלמא ולכך תהי' נאסרת על מרדכי אבל אח"כ כשהגיעה לבית הצלמים כשנסתלקה שכינה זה הי' ביום א' להליכתה ואז לא הי' דעתה לגלות לו עכשיו רק למחר וא"כ כעת הי' אונס ממש דאף שהולכת אליו מ"מ באונס הוא עבור הצלת נפשות והוי אונס ממש ומה שעתידה לעשות למחר אין ראוי לענשה היום כיון דלרעה אין הקב"ה דן את האדם רק כפי שעתו. ויובן בזה מ"ש המפו' מ"ש שמא אתה דן על השוגג כמזיד ואונס כרצון ותרתי למ"ל ולפמ"ש א"ש דהיא היתה מסופקת אם מותר לזנות עבור הצלת נפשות ולכך טענה ממ"נ דמתחלה סברה דמה שהיא הולכת אליו הוי באונס משום הצלת נפשות ומותר לזנות כה"ג וטענה ממ"נ דאם אין הקב"ה דן אונס כרצון א"כ למה נענשה הרי הולכת משום הצלת נפשות ובע"כ שאסור לזנות עבור הצלת נפשות א"כ עכ"פ שוגגת הי' שהרי תחלה ס"ל שמותר ובע"כ מוכח דהקב"ה דן שוגג כמזיד ונענשה עבור שוגג ואת"ל שאין הקב"ה דן שוגג כמזיד יהי' מוכח שדן אונס כרצון ולכך אף שהיא הולכת באונס באמת נדונית כרצון ולכך טענה ממ"נ או דאתה דן על השוגג כמזיד או על האונס כרצון ועכ"פ מן הש"ס הנ"ל לפי דרכנו יהי' מוכח דלא כדעת המהרי"ק רק אדרבא זה הוי אונס ממש רק מה שגלתה אח"כ משפחתה עבור לתקן החשש להבא בזה נאסרה על מרדכי וא"ש:
+
+Siman 37
+
+שא' ילמדנו רבינו בבחור אחד שברח מרוסיא כבן ט' שנים ולא הי' יודע אם הוא כהן או לוי או ישראל ופעם אחת בשמחת תורה כשכבר הי' בן ט"ו הוחזק א"ע במנין אחד לכהן היינו שקנה במעות כהן ומאז והלאה לא עלה לתורה בפה כי הי' בעיירות אחרות ומשום הא הי' מוחזק בעירנו לכהן וכמו שנה שידך א"ע עם זונה שנבעלה לעכו"ם ואמר שאינו כהן והביא ע"א שהעיד בתורת עדות איך ששאל ברוסיא לכמה אנשים שהכירו את אביו ואמרו בבירור שהוא לא הי' כהן רק לוי גם ששאל את אמו ואמרה ג"כ שהוא לוי ועוד ע"א העיד לפנינו ששמע מאמו ג"כ שאביו לא הי' כהן רק לוי והוא לא הוחזק א"ע לכהן רק בש"ת הנ"ל ולא נשא כפיו מעולם. תשובה. הנה לדון בכאן אם שייך שויא נפשי' חד"א במקום עדים אינו ענין לכאן כיון דכאן לא הכירו את אביו רק הוי עד מפי עד ומפי אמו זה אין להם דין עדים ובפרט מה ששמעו מאמו ואם היתה לפנינו לא היתה נאמנת נגדו מיהו מטעם אחר נראה דלא שייך לומר בזה שויא נפשי' חד"א חדא דהאמתלא שלו הוי טובה כיון שברח בהיותו קטן לא ידע מהותו וסבר שהוא כהן והי' לו הלוי לכהן גם בלא זה אם יאמר ששיקר כדי לעשות כבוד לתורה לעלות ראשון בש"ת נמי הוי אמתלא טובה שהרי דביתהו דשמואל שיקרה לפניו מחמת חולשתה וה"ה בזה והרי מבואר במג"א בסי' קל"ה בשם מהרי"ק דאפי' ביש כהן כופין אותו לצאת מכח מנהג וכבוד התורה א"כ ה"נ בשביל כבוד התורה י"ל ששיקר כדי לעלות לתורה ולומר דזה הוי מעשה מה שעלה לכהן ובמעשה לא מהני אמתלא ז"א דזה אינו מעשה המוכיח דהרי בליכא כהן קורא ישראל א"כ אין המעשה מוכיח שהוא כהן גם י"ל דשויא נפשי' חד"א אף אם מהני אף במקום עדים י"ל היינו רק אם בשעת מעשה אינו ניכר כחשו על פניו ובשעת מעשה הוי אפשר לומר שהוא אמת אז אף דאח"כ נודע שהוא שקר כבר נעשה כחד"א אבל היכא דבשעת אמירתו הי' ניכר שהוא משקר אז לא חל האמירה בתחלה כלל ולא נעשה איסור מעולם י"ל בזה לא שייך שוי' נפשי' חד"א וכאן כיון דלא נשא כפיו מעולם והרי זה הוי בעשה מה"ת וגם הי' סוכות באותו פעם ולא נשא כפיו ואיך עבר בעשה דכה תברכו ולכך בע"כ החזיק עצמו שאינו כהן א"כ הוי חזקה להיפוך וחזקה ראשונה הוי דלא עבר על איסור תורה ומה שהחזיק עצמו לכהן הוי רק במילי דרבנן ומתקנתא דרבנן וי"ל דלא משמע לי' לאיסורא בזה, ועוד אודיע לו אם לא ראו בו סימני גדלות כיון דהי' רק בן ט"ו שנה י"ל דהי' קטן ובקטן לא שייך לומר שויא נפשי' חד"א וחזקה דרבא הוי רק לחומרא ויש לצרף זה ג"כ לסניף ואם אינו ענין לנדון זה כי אפשר ראו בו סימני גדלות אולי יהי' נצרך לו במק"א ויש לצרף בזה עוד דעת הרשד"ם דכהנים בזה"ז אין להם דין כהנים ברורים והוי רק כספקא בעלמא וכדאי הני היתרים לסמוך עליהם גם בחבורינו כתבנו דהיכא דאומר רק על ספק לא שייך שויא נפשי' חד"א ובק"ס שלי החזקנו זה בטעמים לכך מכל הלין אני מסכים לדברי רו"מ שאין לו דין כהן ומותר ליקח האשה הזונה:
+
+Siman 38
+
+שא' באיש אחד שנסע מעירו לעיר אחרת והוא כהן ונשא שם אשה ויצא הקול בכאן שאשה הזאת היתה מאותם אשר זנתה בעודה בתולה והיתה מעוברת ונסעה ממקומה לעיר הנ"ל ואח"כ נפלה קטטה בין הזוג ובאו לפני ב"ד ואמרה לפניהם שהאמת היא כך שהיא מק"ק א' רק שהיא היתה משרתת בכפר אחד סמוך לק' א' רק שאמרה שזינתה עם בעה"ב שלה וממנו היתה מעוברת וכו'. והנה מדין מעוברת חברו או מינקת לא דיבר רו"מ כלל בודאי כבר ילדה ומת הילד וכדומה בענין שא"צ לדבר בזה והנה בדין איסור לכהונה כבר ראה גם רו"מ בסי' וי"ו דבדיעבד שכבר נשאת לכ"ע לא תצא אפי' ברוב פסולין אם אומרת ברי שלכשר נבעלתי. ומה שחשש רו"מ לדברי הסמ"ג הובא בב"ש סי' וי"ו ס"ק י"ט במופקרת לזנות הנה אשה זו אינה בחזקת מופקרת ואף דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה מ"מ מה ראי' מזה לעשותה מופקרת אטו מאיש אחד אינו אפשר שיבעל וישנה ויותר מסתבר לתלות בזה שכבר התחיל עמה מלומר דזנתה עם אחר ג"כ ואף אם יש קול בקה' שהיתה מופקרת מ"מ הוי קלא דבתר נשואין ולזה לא חיישינן כידוע ולכאורה י"ל עוד עפמ"ש האחרונים בשם תשובת מהרשד"ם דכהני בזה"ז הוי רק כהני ספק א"כ י"ל דהוי ס"ס שמא אינה מופקרת ואת"ל מופקרת שמא הוא אינו כהן מיהו י"ל דזה הוי ס"ס דשני גופין אך י"ל ס"ס אחר דלמא אינו כהן ואת"ל כהן דלמא דלא כדעת הסמ"ג רק מופקרת נמי מותר לכהן באומרת ברי לי גם אף אם אינו ס"ס עכ"פ צד קולא הוי להקל בזה לסמוך על דבורה שלה לכשר נבעלתי ומותרת לישב עם בעלה:
+
+Siman 39
+
+לתשובה הקודמת. נתחדש לי ספק אחד בנדון כזה הן אמת דבמעשה זו ממש אין נ"מ כיון דכבר נשאת אבל נ"מ לעלמא כיוצא בזה שהיא היתה ממקום אחר וכעת היא בק' ט' ואומרת שזנתה מכבר בכפר אם הי' ט' רוב כשרים או תרי רובי להסוברים כן והכפר הי' רוב פסולין אם נימא כיון דאומרת דהזנות הי' בכפר דהוי רוב פסולין אסורה לכהן או נימא להיפוך דממ"נ אם נאמין לה שהי' בכפר א"כ יש לה מגו דהיתה אומרת שזינתה בכאן וא"כ נאמנת שהי' לכשר או נימא דכאן נמצא כאן הי' ואם יש כאן תרי רובא או חד רוב לכל חד כדאית לי' מותרת ובאם לאו אסורה או להיפוך אם במקום שאומרת שזינתה הוי רוב כשרים או תרי רובא ובמקום שהיא עכשיו הוי רוב פסולין אם נאמין לה שזינתה שם במקום שאומרת והוי תרי רובא או חד רובא ומותרת או נימא שמשקרת וכאן נמצא כאן הי' והוי רוב פסולין ואסורה. והנה בחקירה הראשונה ודאי דמותרת מכח ממ"נ אם בתר כנכ"ה מותרת ואם בתר דבורה מותרת מכח מגו אבל בחקירה השני' אם במקום שאומרת הוי רובא ובמקום שהיא הוי רוב פסולין אם נסמוך על דבורה או נימא כנכ"ה ואסורה ומלשון הש"ס פ"ק דכתובות (/דף/ ט"ו) דאמר בקרונות של צפורי הוי מעשה ולא אמר שאמרה שנבעלה בקרונות של צפורי מוכח דאף דבקרונות הי' תרי רובא והיא אומרת ששם נבעלה אם היא עכשיו בעיר שאין שם תרי רובא אינה נאמנת ואורה.
+עוד נסתפקתי דנהי דבדיעבד מהני ברי דידה אם נשא מעוברת חברו או מינקת חברו דהדין דיוצא בגט רק שברח דאז קיי"ל דאח"כ לא יוציא אם כה"ג שהיתה זונה ורוב פסולין והיא אומרת ברי לי אם זה נחשב דיעבד כיון דנשאת או כיון דהדין הוא שהי' מחויב לגרשה מכח מעוברת או מניקה א"כ נהי דברח ע"כ דיעבד לא הוי ובעינן תרי רובא או חד רובא לכל חד כדאית לי'.
+גם בזה נסתפקתי אם מת בעלה הכהן אם מותרת לכהן אחר אף דהוי רוב פסולין כיון דהותרה הותרה או נימא דלכהן אחר הוי לכתחלה ואסורה בלי רוב או תרי רובא והנה בדין האומרת לבעלי נאנסתי אף שאינה נאמנת כי ענ"ב מ"מ כתב הרמב"ם דאח"כ אסורה לכהן וא"כ אם נימא דגם בזה הדין כן או כאן שאני וצ"ע בכל זה וא"פ לעיין יותר:
+
+Siman 40
+
+שא' באשה משרתת שהלכה להמיר וישבה בבית הכומר ב' שבועות והיתה הולכת לבית הצלמים ואח"כ חזרה בה וברחה אם מותרת לבעלה. לדעתי ודאי אסורה לבעלה כיון שהיתה ב' שבועות ודאי זינתה ועיין מג"א סי' קכ"ח בשם המרדכי דמסתמא זינתה ואין חילוק בין אם כבר המירה או לא כיון דכבר היתה ב' שבועות ורוב נכרים פרוצים בעריות ועיין ב"ש סי' ז' ס"ק ל"ב דדוקא בנתייחדה זמן מועט מותרת אבל בנתייחדה זמן מה אסורה וזה דומה לסוטה דאסורה לבעלה מכח דהוי רגל"ד מכ"ש בזה דהוי רגל"ד יותר מסוטה דזינתה וגם כיון דחשודה על ההמרה ולאכול טרפות דהוי חמור בעיני ה' ובעיני העולם חשודה נמי על נדה ואין לה נאמנות על נדה כיון דעדיין לא חזרה בתשובה ולכך אסורה לבעלה בודאי:
+
+Siman 41
+
+ע"ד אשר שאל על הש"ע סי' ז' סעיף י"ח דכהן שנשא אשה גרושה מעוברת בין ממנו בין מאחר הולד כשר שלא בא מטיפת עברה והוא מדברי הרמב"ם והוציא כן מן הש"ס וע"ז הקשה ממ"ש הרמב"ם בהל' איסורי מזבח דבהיתה הבהמה מעוברת ונרבעת הולד אסור למזבח ואם נרבעת ואח"כ נתעברה הולד כשר ולמה ישתנו הדינים זה מזה. הנה אפרש לו כוונת הדברים הנה מה דשם אם נתעברה אח"כ שנרבעת הולד כשר זה פשיטא דלק"מ דשם הי' היצירה בהיתר דאח"כ בא עלי' בהמה כמותה אם כן אין הולד יצירתו בעברה משא"כ בכהן שבא על גרושה הוי יצירתו בעברה ולכן הולד חלל ובאמת ישראל שנשא חללה נמי הולד כשר כיון דיצירתו בעברה והולד הולך אחר הזכר ולהיפוך נמי מה דהיתה מעוברת אין הולד חלל ובנרבעת אסור גם הולד גם זה א"ש דבנרבעת דאסרה התורה כל הבהמה להקרבה לכן גם הולד אסור דאמרינן היא וולדה נרבעו דהולד נחשב כאבר מאברי' וכמו דבנרבעת כולה אסורה למזבח לכן נאסר גם הולד דהוי כאבר מאברי' אבל באשה לא שייך לומר דהולד הוי כאבר מאברי' דהרי לא אסרה התורה רק הביאה לכהן על חללה או גרושה ואין האיסור חל רק על הביאה לא על כל גופה ומה בכך דהולד הוי כאבר מאברי' מ"מ אין ביאתו על הולד נחשב כבא על אמה לכן לא שייך לומר בזה דעובר ירך אמו וכעין זה כתב הטו"ז ביו"ד סי' פ"א לענין טרפה דהולד מותר עיי"ש כן ה"נ בזה וז"פ:
+
+Siman 42
+
+נסתפקתי באשה שמת בעלה בלי ז"ק ונתייבמה ועדיין לא בא עלי' היבם ומת גם הוא או אף קודם שנתייבמה כיון דהי' יבם אחד וזיקה בכנוסה עכ"פ דמיא לארוסה ועדיפא מארוסה כדמוכח בפוסקים דזקוקה לו טפי מארוסה וכדמוכח בש"ס פ' הכותב וביבמות גבי נ"מ לשומרת יבם ועכ"פ לא גרועה מארוסה וכן להיפוך אם נתארסה ומת הארוס ונתייבמה ומת גם הוא אם שייך בזה דין קטלנית להפוסקים מכח מזל גורם. ומה שהביאני לספק זה הוא ממ"ש בב"ק (מ' ע"ב) דר"פ מסיק דרשות משנה רק רישא ה"ט דכל מקום שהולך שם בעליו עליו וא"כ מוכח דאף דהוחזק ג"פ מ"מ ע"י רשות אחר יצא מחזקתו דרשות משנה ובע"כ אין הטעם מכח די"ל דאיש אחר ישמרנו יותר כי הרי אדרבא למועד די בשמירה פחותה ועוד דאם בזה תליא דמה בכך דכ"מ שהולך שם בעליו עליו מ"מ הרי אפשר שהשני ישמרנו יותר ויותר בע"כ אין הטעם בזה רק דגזה"כ הוא דחזקה לא מהני רק לאותו רשות ולא לרשות אחר וא"כ בקטלנית נמי ראוי לומר כן דהן אמת למ"ד מעיין גורם אין ראי' ממועד דהתם ודאי מזל גורם להיות נגחן ולכך י"ל רשות משנה אבל באשה אם מעיין גורם לא שייך רשות משנה אך להטעם דמזל גורם ובפרט בארוסה דהוי רק מכח מזל גורם י"ל רשות משנה מיהו בשאר קטלנית דהוחזקה לג' אנשים או עכ"פ לב' אנשים א"כ הוחזקה לכל רשות דהרי היתה ברשות ב' או ג' והוחזקה לכל אבל לפ"ז ביבמה דכתיב והי' הבכור אשר תלד יקום ע"ש אחיו המת ואמרינן ביבמות דיבמה הוי קנין כספו דאחיו וא"כ נחשב כחד רשות וכתובתה על נכסי בעלה הראשון ולכך י"ל דאין לה דין קטלנית לאחרים דאם תכנוס לרשות אחרים י"ל רשות משנה היכא דל"ש מעיין גורם רק מזל גורם. ויובן בזה מ"ש בפ' וישב שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו ותמהו הכל דמה זה נ"ט על מ"ש עד יגדל שלה בני ועוד יל"ד מ"ש שבי אלמנה מי לא ידע זה והוי די לומר שבי בית אביך וגם שבי בית אביך מיותר מה איכפת לי' אם תשב בביתו עד יגדל שלה לכך נ"ל דדינא קאמר כיון דבקטלנית היכא דנתייבמה ומת לא שייך בה דין קטלנית לאחר דרשות משנה אך זה לאחר אבל ליבם שלישי ודאי דהוי לה דין קטלנית דהרי עדיין יהי' ע"ש בעלה הראשון והרי הוחזקה לאותו רשות והנה בתמר לא הי' שייך מעיין גורם כי הי' ידוע דמחמת חטאם מתו רק מזל גורם שייך לומר אף בזה כי המזל מורה על החטא ג"כ כמשחז"ל בשבת דמאן דאתיילד וכו' הוי גנבא א"כ מוכח דאף דהבחירה חפשיית מ"מ המזל מכריח ומסייע לחטוא וכמו כן י"ל בתמר דהמזל שלה הי' המסייע שהם יחטאו וימותו וא"כ כיון דהמזל גורם י"ל דרשות משנה אך הרי אם תנשא לשלה יהי' נמי יבום א"כ הוי לאותו רשות אך אמר לפעמים מצינו דיש חילוק רשויות נמי במקומות וכמ"ש קצת פוסקים בחו"מ רכ"ד לענין כנכ"ה דיש דעות דבמקום תלוי הדבר ולא ברשות האדם ולכך אמר יהודה אפשר שישנה מביתו לבית אבי' ויהי' נמי רשות משנה אך הרי אמרי' היכא דשם בעליו עליו ל"ש רשות משנה וא"כ כאן נמי יהי' שם בעלה עלי' לכך אמר דבזה יהי' לה שם חדש דשבי אלמנה ויהי' לה שם חדש ותהי' בית אבי' ויהי' רשות משנה ולא ימות שלה אך הרי באמת זיקה ככנוסה והוי עכ"פ כמו ארוסה וכבר כתבו הפוסקים דזיקה הוי טפי כנוסה מארוסה וכן מוכח בר"פ הכותב גבי ידו כידה נ"מ לשומרת יבם וביבמות מוכח דשומרת יבם הוי טפי ידו כידה מארוסה ומכ"ש דשוה לארוסה ואם בארוסה שייך קטלנית א"כ הה"נ בזקוקה ליבם וא"כ הרי כבר נפלה ליבום לפני שלה בעודה בבית יהודה וכבר נולד ריעותא כשהיא בבית יהודה ומה מהני מה שתלך אח"כ לבית אבי' לכך אמר דתמתין עד שיגדל שלה ויאמר דבקטן לא שייך יבום א"כ לא נחשבה ככנוסה בקטנותו ולא הוי נולד ריעותא בבית יהודא ומה"ט מבואר באה"ע סי' קס"ב דאין לה מזונות בקטנותו ולכך אמר שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני ואז יצא מחשש פן ימות גם הוא כאחיו ויהי' רשות משנה ולדינא עדיין צ"ע בזה:
+
+Siman 43
+
+שאלה מהרב מו"ה מאיר הורוויץ אב"ד דזיקוב באשה אחת אשר שני בעלי' של"ח בימי הבחרות ועתה שואלת אם יש איזה צד היתר להוציאה מדין קטלנית לאשר שבעלה הראשון מת על חולי לונגענפעהליר ר"ל וגם אחות בעלה מתה על זה א"כ יש לתלות אשר משפחתו גורם לזה ולא היא הגורמת וכו'. תשובה. הנני מסכים עמו לדינא ואוסיף נופך דנ"ל דודאי אם היתה היא מוחזקת בקטלנית ג' זימני ובמשפחה הוי רק ב' זימני היינו תולין יותר בה מבמשפחה כיון דחזקה דידה הוי יותר וקיי"ל תולין במצוי בין להקל בין להחמיר ותולין הקלקלה במקולקל אך כיון דהחזיקה היא נמי רק תרי זימני ובמשפחה נמי הוי תרי זימני א"כ מה חזית דנתלה בה מכח תרי זימני נתלה במשפחה דהוי נמי תרי זימני והרי מוכח ביבמות מ"ד דתולין באחיות ובמשפחות ג"כ וא"כ נתלה בהם והוי דינם שוה דבמשפחה תרי זימני ובה תרי זימני לכך כיון דשקולין מוקמינן לה בחזקת היתר שמותרת היא להנשא ובפרט דאם נתלה במשפחה הוי כולו בחולי אחת והוי חזקה יותר אלימתא אבל אם נתלה בה לא הוי חזקה אלימתא דהרי הוי כל אחד מחולי אחרת ומה דהרגישו הראשונים הובא בחלקת מחוקק סי' ב' דלמה קיי"ל כרבי דבתרי זימני הוי חזקה ובמשפחות שם מבואר בש"ס (דף ס"ד) ובש"ע סי' ב' סעיף ז' דבעינן ג' זימני והרמ"ח שם כתב בשם הנ"י דמשפחה שאני ובאמת תמוה דהרי מפורש בש"ס דגבי מילה אחיות מוחזקות והוי נמי כתרי זימני ואפשר לחלק בין אחיות דהוי קרובים ממש וכבשר אחד נחשבו משא"כ בשאר משפחה דאין להם קרבות כ"כ כמו אחיות לכך בעינן ג' זימני ורו"מ כתב דהיש"ש יבמות מתרץ קושיא זו ורו"מ שפיר מחלק בזה כיון דאין כל המשפחה כן ויש אנשים במשפחה דהם בריאים ולדעתי בלא"ה לק"מ דבמשפחה ליכא סכנת נפשות דהרי הם רק נכפין או מצורעין אבל אינם מתים ממש אבל במילה דהוי סכנת נפשות לכך די בב' זימני אבל בנכפין או מצורעין דאינו רק חולי לכך בעינן ג' זימני וזה החילוק יותר נכון דלכל החילוקים קשה מלשון הש"ס דקאמר השתא דאמרת אחיות מוחזקות לא ישא אדם ממשפחת נכפין ולכל החילוקים קשה מה ראי' מאחיות לשאר משפחה אך לפמ"ש א"ש דודאי לענין גוף החזקה שוין הם אחיות כמו שאר משפחה ושוין הם להחזקת ריעותא רק דהריעותא גופה אינו שוה ולכך דינו כמו בעלמא דהיכא דהוי סכנה קיי"ל כרבי והיכא דאין בו סכנה קיי"ל כרשב"ג וה"נ בזה וא"ש. ובפרט דנ"ל דחולי הריאה הוי כנפל ומת דבשלמא שאר חולאת אף דלפי ראות עיננו הוי חולאת שונים מ"מ יתכן דחולי אחת מביא השני' וכדמוכח בש"ס גבי ניתק מחולי לחולי דאומדין אותו וכו' א"כ מוכח דגם בשני חולאת יתכן שאחד גורם להשני' ולכך ה"נ יתכן שהמעיין גורם לחולאת זה ושניהם הוי חולאת אחת ובסכנת נפשות אין הולכין בתר אומדנא רק להקל בסכנה ולא היכי דנמשך מזה חומרא אבל בחולי הריאה זה ידוע דאין לו ענין לשאר חולאת כלל ובזה ודאי הוי כמו נפל ומת ואין לתלות במעיין גורם לחולאת שונים ויש לסמוך ע"ד הרמ"א בזה בצירוף הטעם הראשון ומה גם דהראשון הוי בחולי הריאה דאם הי' השני אז הוי סברא לומר כיון דהראשון מת שלא בחולאת משפחה והוי סברא לתלות בה במעיין או מזל לכך אף אם השני מת בחולאת הריאה ובמשפחה י"ל תולין הקלקלה במקולקל ותלינן יותר בה כיון דכבר מת בעלה הראשון אבל אם הראשון מת בחולי הריאה ושגם אחותו מתה כן א"כ הוי כלא התחיל בהאשה קלקול כלל לכך יש להקל יותר לזה הנני מצטרף עמו להתירה:
+
+Siman 44
+
+שא' בענין קטלנית הנה לדעתי יאמר לדבק טוב כי הנה דברי הנוב"ק חאה"ע סי' ט' שכתב שם שאינו מורה בזה היתר נראה לצרף בזה דבעובדא דידי' היתה קטלנית בג"פ מדלא זכר זה למעלה שהי' רק ב"פ וכמש"ל בע"כ דשם הוי ג"פ דלכ"ע יש לה דין קטלנית לכך לא רצה לסמוך על סברתו כיון דיש עוד ריעותא דדלמא קיי"ל כמ"ד מעיין גורם והרי בש"ע הוי ב' דעות בזה אבל בנדון דידי' דהי' רק ב"פ והרי קיי"ל כרשב"ג דבג' זימני הוי חזקה ולא בב' רק בקטלנית חיישינן לחומרא לדעת רבי ועכ"פ ספקא וא"כ הוי כאן ספיקא טובא דלמא אין לה עוד דין קטלנית כלל ואם יש לה דין קטלנית דלמא קיי"ל כמ"ד מזל גורם ובמתפרנסת במע"י לא שייך זה לכך בודאי יש להקל בזה. עוד יש לצרף בנדון דידי' מה שעיקר כוונתו לש"ש להיות בידו לשקוד עה"ת ובודאי שומר מצוה לא ידע דבר רע וכמ"ש הנו"ב סי' יו"ד ואם ביבמה הוי כן דהוי רק מצוה מכ"ש תורה דעדיפי ואגוני מגני כמ"ש בסוטה פ"ג אפי' בלא עסיק בה ומ"ש הנו"ב בביאור פסוקי תמר לא הי' צריך להאריך דיש לפרש בפשיטות כיון דקטן אינו בר מצוה הוא ומכ"ש דאינו בר כונה לכוין לשם מצוה לכך נהי דיבום מהני אפי' בקטן מכח דקיי"ל כרבנן דיבמה יבא עלי' מ"מ אפי' נתכוין לשם זנות מ"מ מצוה לא הוי רק במתכוין לשם מצוה ובפרט דקיי"ל כמ"ד מצ"כ לכך אמר יהודה שבי וכו' עד יגדל שלה בני כי אז יהי' בר מצוה ויכוין לשם מצוה ולא יהי' לו אחריות סכנה אבל בקטנותו אינו בר מצוה וגם לא בר כונה לכך אמר פן ימות גם הוא כאחיו. והנה לרבנן דס"ל בג' זימני הוי חזקה יהי' ראי' מהך קרא דיהודה כהנו"ב דבמתפרנסת לעצמה ליכא חשש קטלנית דאל"כ איך אמר יהודה פן ימות גם הוא כאחיו הרי לא הוי כאן חזקה רק ב"פ ויובן נמי מ"ש שבי אלמנה בית אביך דהוא למותר והי' די לומר שבי אלמנה עד יגדל שלה בני ומה קמ"ל במאמר בית אביך אך דינא קמ"ל דהנה אלמנה נזונת מנכסי יתומים והיבמה מנכסי יבם אך זה אם יושבת בבית היורשים אך אם רצונה לילך לבית אבי' מבואר בסי' צ"ה ובש"ס דא"צ לתת לה מזונות רק כפי ברכת הבית ולפ"ז יהודא לא חשש על סכנת בנו כי הי' רק ב"פ כי ידע דבעונם מתו ולא על ידה רק קמ"ל דנתן לה עצה וחשש על טובתה ואמר אם תנשא מיד לו אולי ימות גם הוא כאחיו בחטאו והעולם לא ידעו ויחזיקו אותה בקטלנית ולא ירצה שום אדם עוד לישאנה ואם תשב בביתו יגיע לה מזונות מהם ויהי' לה דין קטלנית לכך אמר לה עצה טובה שבי אלמנה בית אביך דוקא ואז לא יגיע לה מזונות רק כפי ברכת הבית והרי בפני עצמה תצטרך יותר כידוע ותצטרך להיות עוסקת בעצמה במו"מ לפרנס עצמה ואם יראו שהיא מתפרנסת לבד בלי הבעל אז אם ימות אח"כ גם הוא לא יתנו לה דין קטלנית ולכך קמ"ל דיהודא נתן לה עצה לטובתה שבי וכו' פן ימות גם הוא כאחיו ויתנו לה דין קטלנית אך אם תשבי בית אביך ימים מספר ויראו שבלי בעל מתפרנסת לא יהי' לה דין קטלנית ועכ"פ צריך איזה זמן וקבע לה זמן עד יגדל שלה. וראיתי בתש' גא"י חאה"ע סי' י"ט חולק על הנו"ב ואין דבריו מוכרחין. מה שהביא ראי' ממילה כבר ראה בעצמו דהתם שאני כיון דכבר מתו ע"י המילה ולא הגינה המצוה עליהם ועוד דהתם המצוה עושה האב אבל הקטן אינו בר מצוה ועיקר הסכנה הוי להקטן ולכך לא מהני בזה המצוה ואף דהוי צער גם לאביו י"ל בהדי הוצא לקי כרבא ובזה לא מהני דבר מצוה אם עיקר המסוכן אין לו מה להגן. ומה שהביא ראי' מסוטה ה' אין ראי' די"ל התם אזיל למ"ד מצות חליצה קודמת גם הרי מבואר בפ"ג דסוטה דמצוה אגוני מגני מן הפורעניות אצולי לא מצלי מן החטא א"כ בשלמא הנו"ב מיירי ביש סכנת מות לבד בזה מהני המצוה להגן אבל התם הוי החשש שתכניס חטאים לביתו ותחטיא אותם בזה לא מהני המצוה להגן. העולה מזה דדברי הנו"ב נכונים דבמצ��ה ליכא חשש קטלנית וכיון שרו"מ מכוין לשם מצוה ובפרט ללמוד תורה דעדיף וי"ל אף הגא"י מודה בזה וגם הוי היתר ראשון של הנו"ב מכח דמפרנסת עצמה בהצטרף כולם יחד ומה גם דהוי רק ב"פ לכך מכל הלין טעמי אין בזה חשש אחריות כלל ולא יהי' עליו שום פחד ומורא לא יעלה על ראשו יבטח בשם ה' ישען באלהיו:
+
+Siman 45
+
+ולענין שאלתו השני' נראה נמי כיון דעדיין יש לה אורח כנשים היא בכלל בת בנים וגם בלא"ה כיון דנפשו חשקה בתורה בלימוד אין לו לדקדק על זה דהרי אף מפ"ו פטור כה"ג נהי דהתם בעינן כבן עזאי היינו לפטור מפ"ו לגמרי דהוי נמי מה"ת ולהיות בלי אשה אבל בשביל לערב דרבנן די אם חשקה נפשו בלימוד ואם יצטרך לפרנסה בשביל טפלי שיהיו תלוין בי' יבטל מלימודו הקבוע לו אין לו להשגיח על לערב ובפרט בזה"ז דיש דעות דאף על פ"ו אין מצווין כמ"ש בש"ע דלכך לא נהגו לכוף על פ"ו ולזה בדרבנן בודאי הלכה כדברי המיקל ואין חיוב להשגיח בזה"ז על מצות לערב:
+
+Siman 46
+
+ע"ד שא' בקטלנית שמתו ב' בעלי' והיא עשירה ומתפרנסת בריווח בלי בעל והנה רו"מ רצה לצדד להיתר ותמה אני שלא זכר כי ההיתר הזה מפורש בנוב"ק ומ"ש רו"מ מצד ס"ס שמא הלכה כרשב"ג דבעינן ג' זימני ושמא הלכה כמ"ד מזל גורם וכאן מתפרנסת בלא בעל הנה עיין בהל' שבת סי' שכ"ט מפורש דאפי' בכמה ספקות מפקחין ומזה הוכחתי דס"ס הוי כרובא דליתא קמן ולא מהני נגד פ"נ. והנה לכאורה עלה בלבי לומר דנהי דלא הלכו בפ"נ אחר הרוב היינו היכא דליכא חזקה רק רוב אז כיון דבעלמא חייש ר"מ למיעוטא ונהי דאנן לא קיי"ל כן מ"מ בפ"נ חיישינן למיעוטא אבל היכי דהוי רוב וחזקה דאף ר"מ לא חייש למיעוטא דהוי מיעוטא דמיעוטא כמ"ש התוס' במס' ע"ז (ל"ד ע"ב) א"כ גם בפ"נ לא חיישינן וא"כ הכא יש לה חזקת היתר לעלמא ומהני בהדי ס"ס אך ז"א דהרי בשבת נמי יש חזקת איסור בצירוף הס"ס ומפקחין ולכך אין בזה היתר רק אם הבעל בן תורה ורוצה להיות יושב ועוסק בתורה והאשה תפרנס אותו אז הוי צירוף מצוה ובמצוה י"ל דליכא חשש קטלנית כי שומר מצוה לא ידע דבר רע וגם זה מבואר בנו"ב ודברתי בעזה"י בחי' מכבר אבל אם הבעל אינו בן תורה או אין דעתו לישב על הספר איני מצטרף להיתר וכו':
+
+Siman 47
+
+שא' ילמדנו רבינו באיש אחד שיצא קול על אשתו שבעת שלא הי' בביתו מעלה בו מעל וכו' כי הי' רגילים אינשי דלא מעלי לרמוס חצרה ולדבר עמה דברי שחוק וקלות ראש ושלחו הב"ד ומיחו בה וכו' סוף שנולד קטטות ומריבות בין הזוג וקרוב הדבר שמחמת זה הקול התקוטט בעלה עמה עד שהב"ד אם שלא חקרו הדבר אם יש ממש בהקול אעפ"כ הכניסו שיהי' ריחוק בדבר ונתגרשו וכעת רוצה המגרש להחזיקה וטוען שמעולם לא ראה ממנה שום פריצות ובעת שמיחה בה שלא תניח לבליעל לבא לביתה השיבה אשר איננה חייבת בדבר וגם היא אינה רוצית בזה ושלא ברצונה ומה לה לעשות וכי תברח מביתה וכו' אם יש לחוש בזה לדין מוציא אשתו משום ש"ר וכבר ראה רו"מ הדעות בש"ע בזה רק שחשש לדעת הי"א דאפי' בלא אמר כלום נמי לא יחזיר. והנה בהשקפה הראשונה הי' נ"ל דטעם הי"א הוי אומדנא דמשום כך הוא מוציאה וכל אומדנא הוי כאלו התנה וכפל לכך לא יחזיר ואם נאמר כן הי' נ"ל דין חדש דלדידן דהוי סדר גט ואומר הבעל בפירוש שמגרש בלי שום תנאי שבעולם א"כ בזה לכ"ע מותר להחזירה דלא שייך בזה לעז שהרי אומר שמגרש בלי שום תנאי מיהו באמת אין הטעם של הי"א כן רק הטעם הוי מכח קנס שקנסו אותה שלא יהיו בנות ישראל פרוצות א"כ לא מהני מה שאומר שמגרש בלי תנאי מיהו לדינא נ"ל להקל חדא דכללא בידנו דבכ"מ שנזכר בש"ע דעה ראשונה בסתם ודעה שני' בשם י"א הלכה כדעה ראשונה וא"כ ה"נ דעת המחבר להלכה דבעינן התנה וכפלי' לתנאי ובפרט דהני י"א דס"ל דאפי' בלא אמר כלום הוי דעה ג' ודעת הרמב"ם יחידאי וגם לדעת הרמב"ם כתב בט"ז דעכ"פ בעינן שיאמר לה קודם גרושין שמשום זה הוא מגרשה ואף דאפשר דכאן אמר לה כן מ"מ בזה כל אדם נאמן על עצמו ונאמן לומר שלא אמר לה שמשום זה מגרשה. ועוי"ל דאף לטעם הש"ס והרמב"ם לדעה זו דהוי משום פריצותא י"ל היינו דוקא בזמן הש"ס דביד הבעל לגרשה בע"כ שפיר הועילו חז"ל בתקנתן שתקנו בזה דהרי ביד הבעל לגרשה בע"כ אבל בזה"ז דאין מגרשין בע"כ רק מרצונה וא"כ בשביל ש"ר בלבד א"י לגרשה בע"כ ולא למנוע ממנה שאר כסות ועונה א"כ מה הועילו חז"ל בתקנתן שלא יחזור סוף סוף תהי' פרוצה ולא תקבל ממנו גט כלל והרמב"ם לשטתו שלא הביא תקנת ר"ג אבל לדידן י"ל כ"ע מודים דאין בזה איסור לדידן וכיון דעיקר מלתא דרבנן וגם רוב הפוסקים לא ס"ל כן די לסמוך על היתר זה ולהקל שמותר להחזירה. ומ"ש שהמחבר סתם כדעה ראשונה אף דנקט כולם בלשון וי"א מ"מ כוונתו דבמה שמתחיל בלשון המוציא את אשתו משום ש"ר משמע להדיא דההוצאה הוי בפירוש משום ש"ר והיינו עכ"פ או כדעה דבעינן כפלי' או דדי בלא כפלי' אך זה ס"ל בסתם דבעינן שיאמר שמוציא משום ש"ר ולכך כתב אח"כ בלשון וי"א דהיינו דבמאמר משום ש"ר הוי ב' דעות אם בעינן כפלי' או לא אבל זה עכ"פ ס"ל כסתם דבעינן גלוי דעת דמשום ש"ר הוא מגרש ועיין בבית מאיר פוסק נמי כרוב הפוסקים דבעינן עכ"פ אמירה ובעצי ארזים כתב דגם הרמב"ם ס"ל כן לכך העיקר כמש"ל. ומה שחשש רו"מ משום מחאת ב"ד והבעל פשיטא דאין חשש כלל כמו שהארכתי בתשובותי וכאן א"צ כיון דלא נאמר בלשון קינוי גם אין עד ששהתה עמו בסתירה כדי טומאה ומה בכך שראו שהולך הפרוץ לביתה עכ"פ אפשר שהי' שם אנשים לכך אין אני רואה שום איסור בזה ויכול רו"מ להתירה לחזור לבעלה ומה גם דבזמנינו אין כח להחמיר להעמיד הדת על תלה. שנית אודות הנ"ל. הנה ידעו כי אין אחר ההיתר שלי כלום כיון דידוע דאין אוסרין על היחוד וכל שלא ראו כדרך המנאפין אינה אסורה על בעלה וא"כ אין איסור רק מכח המוציא משום ש"ר וזה כבר כתבתי להיתר והנה בש"ס יבמות (כ"ד ע"ב) מוכח דאפי' אם הוי קלא דלא פסיק מיירי אפי' הוי כן דאל"כ מה פריך שם על המשנה דהנטען על אשת איש ממשנה דהמוציא אשתו משום ש"ר ובע"כ ס"ל דהמוציא משום ש"ר מיירי דומיא דהנטען על א"א אפי' בקלא דל"פ ואעפ"כ דוקא שהוציאה משום ש"ר הא בלא"ה מותר להחזירה לכך הדבר פשוט כמ"ש להיתר:
+
+Siman 48
+
+שא' מהגאון מו"ה מ"ז אייטינגא בנדון ב"ש ואשתו הזונה. אודות המעשה כבר נשאלתי מב' הצדדים ולא רציתי להשיב כלל אך לו אני משיב הנה לדעתי דאסור להחזירה ואין לו היתר בשום אופן אחד דהוי כמוציא את אשתו משום ש"ר דלא יחזור ואף דלא אמר לה מפני זה אני מוציאך כאן כיון דנשבע בס"ת שהיא זונה והוא אמר בלשון לעז איך שווער בייא דעם ס"ת אז זיא איזט איינע קורבה וכל המחלוקת ביניהם נצמח מכח זה והגרושין הוי רק מכח זה ודאי זה הוי כאומר וכופל דמפני זה הוא מוציאה וגם הגידו לי אנשים נאמנים מפה שהיו שם בק' יאס שמקודם ששה שנים מהיום כבר שמעו שהיא מפורסמת לזונה ולכך לא הניח הגביר ר' נפתלי אברהם לקבלו לש"ץ שדר עם אשה זונה וגם על התנצלותו של אחיו לא מבעיא לפי מה שכתבו לי מק' יאס דב"ש לקח ס"ת ונשבע ודאי לא שייך אמתלא כיון דעשה מעשה שלקח ס"ת לישבע בה אף גם לפי מה שכתוב בגב"ע ששלח אלי מכ"ת שהי' תופס הס"ת בלא"ה בידו מ"מ נראה דבשבועה לא שייך אמתלא דדין אמתלא חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו והיינו בדברים בעלמא אבל לא ישבע בשביל אמתלא וז"ב. ועוד הרי הגרושין הוי מעשה רבה דקשין הם הגרושין ומעשה רבה כזו לא יעשה שום אדם בשביל אמתלא ומה גם שאחד נאמן אמר לי שהי' שם ועמד שם בבהמ"ד בשעה שנשבע ושמע שאמר דגם שני ילדיו המה ממזרים ואם כדבריו אין כאן שום אמתלא והנה זה השמיטו מן הגב"ע ואף אם יכחישו העדים את האיש הזה מ"מ לכתחלה ראוי להרחיק שלא להתירה להחזירה כיון דמפורסמת לזונה שם וגם האמתלא הנה לדעתי הוא שקר גמור לומר שהוא הסית את אחיו לבא לזנות עמה לנסותה כי באמת הוא עברה גדולה להסית את הקל לבא לידי איסור אשת איש ואשת אח ולכך אינו נאמן לומר דעשה כן דאאמע"ר ועיין במס' שבועות (דף מ"ז ע"ב) שמעון בן טרפון אומר מניין לעוקב אחר הנואף דכתיב לא תנאף לא תנאוף עיי"ש והביאו הסמ"ג א"כ ודאי דא"נ לעשות עצמו רשע וממעשה דר"מ אין ראי' שהוא הי' בקי בהתלמיד שלא יחטא ולא יעשה שום עברה משא"כ בזה"ז ולאחיו שהוא קל שבקלים איך יסית לעשות עברה כזו ולפי דברי אחיו בעצמו שכב אצלה והיא היתה ישינה ודאי משמוש ידים הי' דהוי בכלל עריות וגם לפי דבריו תחלה סברה שהוא בעלה ואמרו לו שבא אצלה כאיש אלם ודאי הוי משמוש ידים דהוי בכלל ג"ע כידוע לכך א"נ דעשה כן ולפי דבריו דעשה כן הוא רשע ואיך יקבלוהו לש"ץ בעיר גדולה לאלקים ולפי המבואר בקדמונים ר"מ עשה תשובה גם על זה וציוה להפקיר א"ע לפני אריות בלילה ביער לכך נ"ל דאסור להחזירה. והנה זה מוכח בכמה דוכתא דאומדנא דמוכח הוי כתנאי כפול וא"כ ה"נ נראה בזה דמה דפליגי הפוסקים אם בעינן שיאמר משום כך אני מוציאך היינו רק אם ליכא אומדנא גדולה אבל אם הוי אומדנא גדולה שמשום כך מגרשה הוי כאלו אמר וכפלי' ובנ"ד ודאי אין לך אומדנא גדולה מזו לכ"ע לא בעינן שיאמר כן. ועוד נראה לפמ"ש בש"ע שם והוא מן הש"ס דהמוציא את אשתו משום אלו אומרים לו הוי יודע שאין אתה מחזירה לעולם והנה לפי פרש"י שם הובא בב"ש שכתב כיון דאמרו לו הו"ל להמתין ולבדוק ומדלא עשה כן מוכח דאינה חביבה לו וכו' א"כ מדכתב דהו"ל להמתין ולדקדק מוכח דקודם גרושין אומרים לו כן וא"כ נראה דפליגי הפוסקים אם בעינן שיאמר או לא היינו רק אם לא אמרו לו כן הוי יודע אבל אם אמרו לו הוי יודע שאתה אסור להחזירה לעולם והוא לא השיב לא מפני זה אני מגרשה אז לכ"ע לא בעינן אמירה ומכ"ש כפלי' רק בכל ענין אסור להחזירה וז"ב ולכך מן הסתם הב"ד דק' יאס עשו כהוגן ואמרו לו לכך בודאי אסור להחזירה:
+
+Siman 49
+
+שא' מהרב מו"ה פנחס הורוויץ מקאמרנא באיש אחד גבר אלם אשר הי' לו אשה בת גדולים ובת אחותו היתה נשואה לאיש והי' קלא דלא פסיק במחנה כי נאף ינאף האיש ההוא עם ב"א ועי"ז היתה אשתו שנואה בעיניו כל הימים ועתה מתה אשתו והשתדלה החשודה ב"א ברצי כסף לבעלה לפטור אותה בגט ועתה נודע הדבר כי מוציא הכסף הי' דודה הנ"ל ועתה רוצה הוא ליקח אותה. תשובה. הנה הדין פשוט שאסור לישאנה ומחויבין הב"ד למחות בידו במה דאפשר והנה בסי' קע"ז בהנטען על הפנוי' הוי דעה ראשונה דאסור לכונסה ומכ"ש בא"א ונקט הש"ע בנטען על הפנוי' היינו לרבותא ובשביל הי"א דס"ל דמצוה לכנוס ולכך נקט הנטען על הפנוי' אבל הנטען על אשת איש הוי כ"ש שלא יכנוס וכן הוא בש"ס ובש"ע סי' י"א סעיף ה' בנטען על השפחה והנכרית לא יכנוס והוי ק"ו מה בנכרית דהוי רק לאו דרבנן וכן בשפחה דהוי רק לאו ומכ"ש בא"א. ומ"ש בש"ע סעיף א' דוקא בהוציאה בעלה משום דבר מכוער היינו רק בשביל דיעבד אבל לכתחילה אפי' לא הוציאה בעלה לא יכנוס וכן כתב הב"ש שם דאפי' משום לעז בעלמא לא יכנוס עיי"ש ומכ"ש בנ"ד שנודע דהוא נתן לה ממון ליתן לבעלה לגרשה ודאי אלמוהו אלמי לקלא ולא גרע מדבר מכוער לכך הדין ברור דאסור לו לכונסה ועוד טעם בדבר דמה בנטען על הפנוי' או שפחה ונכרית דאף אם אמת הדבר אינה אסורה לו מן הדין רק מכח דמחזיק הקול והוי חלול השם אסור לו מכ"ש בנטען על א"א דאם אמת היא אסורה לו מן הדין דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל א"כ כיון דהוי קלא דל"פ דאסורה לו הרי כל קלא דקודם נשואין חיישינן לי' כמ"ש בסי' מ"ו וכמה דוכתא לכך ודאי דאסורה לו מדינא וז"פ:
+
+Siman 50
+
+אי' בגיטין (נ"ז ע"ב) מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשתו לגרשה והיתה כתובתה מרובה וכו' עד והוגבו ממנו כתובתה וק"ל טובא הרי קיי"ל אין האשה נאסרת על בעלה עד שיראו אותם כדרך המנאפין וא"כ כאן דלא ראו אותם כדרך המנאפין מה בכך שראו הש"ז הרי זה הוי רק כדרך ביעור בעלמא ולא עדיף מרובד יוצא ורוק למעלה על הכילה דהוי נמי אומדנא דמוכח ונקרא רק ע"כ וה"נ נהי דנימא דהוי ש"ז אולי הטיל כך ואין זה רק אומדנא דמוכח והוי רק בע"כ ולמה תתסר על בעלה ותפסיד כתובתה והנה רש"י פי' כדי שיצא קול שזנתה אשתו וקשה מה בכך הרי קלא דבתר נשואין ל"ח לה ולא מבעיא להסוברים דאף בע"כ וקלא דל"פ נמי אין מוציאין מבעל דקשה כן רק אף להסוברים דבע"כ וקלא דל"פ מוציאין מבעל מ"מ כבר מבואר דהיינו אם הוי הקול שלא מחמת ע"כ אבל כאן כיון דהוי רק מחמת ע"כ לכ"ע אין מוציאין ואם ירצה להוציא מחויבין ליתן לה כתובה ואין לומר דהי' שם קול מתחלה בלא"ה קלא דל"פ ורצה לעשות בה דבר מכוער ג"כ חדא דתקשה עכ"פ להסוברים דבתרווייהו נמי אין מוציאין ואף גם לאידך פוסקים קשה דא"כ למ"ל מרמה זו דראו ש"ז בלא"ה ע"י שכיבת שניהם במטה נמי יהי' דבר מכוער ואין לומר דהעולם ידעו שמחמת שכרותן עשו כן דא"כ אם ידעו שהיו כ"כ שכורים שלא ידעו בשכבן במטה יחד גם על הזנות יפטרו דבהגיעו לשכרות כזה הוי כאין בו דעת וכאנוס וכמ"ש הפוסקים בהל' תפלה דאם הוא שכור ממש נחשב אנוס ועיין בהרא"ש פ"ק דברכות בבניו של ר"ג עיי"ש וגם אין לומר דכוונתו הוי בזה שתפסיד כתובתה מכח עוברת על דת משה דזו מה"ת לשכב עם ערוה יחד דא"כ למ"ל ערמה זו של הש"ז ואף דנדחוק לומר דלאלומי מלתא עשה כן עכ"פ תקשה לרוב הפוסקים דס"ל דבעוברת על דת משה נמי צריך התראה עיין סי' ט"ו ולא גרע זו מאשה שהמירה עיי"ש בב"ש דבעי התראה וכאן לא מצינו דהתרה בה דא"כ הו"ל לש"ס לפרש כן ובלא התרה בה למה תפסיד כתובתה בשביל דבר מכוער כזה. סוף דבר כוונת מעשה זו לוטה בערפל וגם מה דסיים והגביהו כתובתה אינו מובן דבמה מיירי אם בא לגרשה מרצונו פשיטא דלמה תפסיד כתובתה אחר שנודע שהוא שקר ובע"כ דקמ"ל בע"כ וקשה הרי לא ניתנה כתובה לגבות מחיים בע"כ דכפו אותו ליתן גט. והנה מזה יהי' נשמע דין חדש דאיש העושה עלילה להוציא ש"ר על אשתו כופין אותו להוציא וזה חידוש דין לא נתבאר בפוסקים גם הרי אדרבא בתורה מצינו דמוציא ש"ר על אשתו כופין אותו שלא יגרש עולמית ולמה כאן תקנו להיפוך ולומר דדוקא אם מוציא ש"ר שלא מצא לה בתולים הוי כן ולא על שאר מוציא ש"ר לכאורה אין טעם לדבר וגם למה יתקנו מהיפוך אל היפוך דהתורה קנסה אותו שלא יגרש עולמית וחז"ל תקנו להיפוך גם דברי רש"י הנ"ל תמוהין דמה טיבו של קול זה אטו בשביל הקול יוכל להפסידה כתובתה ולומר דס"ל כדעת הסוברים דבא��ן לו לשלם הכתובה א"י לגרש בע"כ אף מדינא דש"ס אבל כשיש קול שזינתה מודה דיכול לגרשה בע"כ כשאין לו לשלם הכתובה דהרי קאמר דהוגבו כתובתה משמע שהי' לו לשלם וצ"ע:
+
+Siman 51
+
+במ"ש בסי' י"ב סעיף א' ושני עדים המעידים לאשה שמת בעלה וכו' שאין שנים מצווין לחטוא בשביל אחד הן כן כתבו הפוסקים בשם הרי"ף בשם הירושלמי ובאמת כן מוכח גם בש"ס שלנו בפ"ב דקדושין בסוגיא דשליח נעשה עד דקאמר שם ואי אתמר בגרושין משום דאתתא לבי תרי לא חזיא וכו' ומוכח שם דאין ב' חשודין בשביל אחד אך צ"ע דדברי הרי"ף סתרי אהדדי דלקמן בסי' מ"ב הביא הרמ"א דהחשוד על העריות פסול לעדות אשה בין לאפוקי בין לעיולי והטעם דפסול לעיולא הוא מכח דמים גנובים ימתקו עיי"ש ודעת הרי"ף כן וא"כ ה"נ כיון דבאחד לא ישאנה מכח חשש שמא עיניו נתן א"כ אם אמת כן הרי הוא חשוד על עריות וא"כ גם בתרי ניחוש שמא יצא הקול שמת בעלה ובאמת מדינא אסורה להנשא ומ"מ לא נחשב מים גנובים כיון דהעולם סוברים דהקול אמת לכך מעיד כדי שישאנה אחד ויהי' מים גנובים ויכול לקלקל עמה וקשה על הרי"ף לשטתו ואפשר דזה שאני כיון דאם ניחוש לכך אף אם העדים לא ישאנה וישאנה אחר נמי ניחוש לכך וא"כ בטלת כל עדות אשה לכך לא חיישינן לה כלל וא"ש:
+
+Siman 52
+
+שא' בנדון האשה המינקת דק' ב' לא אתערב בהיתר מינקת רק לעצמי אני מציין דודאי משמעות האחרונים שצימוק דדים אם לא עברו ג"ח קודם מיתת בעלה בעינן שיהי' מחמת איזה סיבה ולא מכח עצמה וטעם הדבר נראה כי באמת חז"ל החמירו בזה כמה חומרות מכח לא פלוג אך כל החומרות הוי אם היא עכ"פ בכלל שם מניקה רק שיש לה היתר מצד אחר בזה כיון דאסרו מינקת חברו לא חלקו בתקנתן אבל מה דאינה בכלל מניקה כלל לא שייך בזה לא פלוג ולכך באם נתנה בנה למניקה ג"ח כיון דחז"ל אמרו הכל במינקת כד"ח משמע דבחדשים תליא מלתא וחדשים גרמו וא"כ אם פסקה מלהניק ג"ח אז כל השם מניקה ממנה ג"ח ובג' זימני הוי חזקה ופסק ממנה שם מניקה ולא שייך בזה לא פלוג אבל בצימוק פחות מג"ח אם פסק ונעשה צימוק מחמת ד"א ולא בגרמתה אינה בכלל מניקה ולא שייך בזה לא פלוג אבל באם הוי מחמת עצמה א"כ כיון דבידה הוי שלא להצטמק הוי בכלל מניקה ושוב אף דבאמת אינה ראוי' להניק לא פלוג חז"ל בתקנתן ואסורה לכך בעינן שיהי' צימוק ע"י סיבה ולא בגרמתה מיהו נראה דהיינו דוקא באלמנה ותוך ט"ו חודש אבל בגרושה או באלמנה ואחר ט"ו חודש כיון דבלא"ה יש דעות להקל בזה לכך נראה נהי דאנן מחמירין מ"מ בכה"ג אם צמקה דדי' מחמת עצמה בחיי בעלה יכולין להתירה להנשא אף דהוי מכח עצמה כיון דבלא"ה יש דעות להקל בזה:
+
+Siman 53
+
+שא' בנדון המינקת אין בידי להצטרף מטעם הידוע ובפרט בזה דכל זה יותר נ"ל לאיסור מלהיתר כיון שבעלה נטבע בנהר והנה הכרת הפועלים לא מהני כיון דהם ראו הטביעה ודעת כמה דבראה הטביעה לא מהני הכרתו ונשאר רק עדות ר' מרדכי לבדו והוא רק ע"א גם כיון דהוא ראהו מונח על חוף הים א"כ לא הוי הכרה כיון דלא ראהו מיד שהעלוהו מן המים ואף דמתוך מכתבו ניכר הי' עדיין חציו במים וחציו ביבשה נראה דזה לא מהני דבעינן שיהי' כולו או עכ"פ רובו במים אבל לא מחציתו ונשאר רק הגדת הערלים שמצאוהו במים אם הי' מסלפ"ת וא"כ בזה כיון דמה"ת לא מהני עדות זה רק מדרבנן מכח תק"ע א"כ תינח אם אין עליו חשש אחר אבל כאן כיון דעדיין לא כלו כד"ח מן הלידה בזה לא מקלינן להתירה דאין בזה מקום עגון כיון דאפשר לה להמתין כד"ח גם הנה חז"ל הם אמרו דמסל"ת נאמן והם אמרו דמינקת צריכה להמתין כד"ח ��כך אין בידי להתיר לה להנשא תוך כד"ח:
+
+Siman 54
+
+שא' מקראקא באלמנה אשר זה כשנה ומחצה ילדה בן ותיכף בעודה מינקת נתעברה ונתנה בנה למינקת ובערך שנה מעת שילדה הבן הראשון באה במשבר בנים וילדה שוב בן והניקה אותו ותיכף ללידתה מת בעלה וגם אח"כ מת הילד השני זה כמשלש חדשים והאשה באה להתייעץ אשר בדעתה לגמול את בנה אשר הוא עתה שנה ומחצה מחמת שלא ישרה בעיני' המינקת ודחיתי אותה גם אמרתי לה שראוי לה לחוש לבל תנשא לאיש עד אשר יהי' לה כד"ח והלכה לאחד מגדולי המורים ואמר לה שלא תחוש לזה כלל ואנכי אמרתי מלתא דפשיטא לכו איבעיא לן טובא. הנה היטב אשר דיבר הן אמת דקיי"ל בנתנה בנה למינקת בחיי בעלה מותרת להנשא אך ידוע דבעינן ג"ח שיהי' צמקו דדי' או אם אירע שצמקו דדי' קודם ג"ח כיון דעכ"פ צמקו דדי' בחיי בעלה מותרת אבל בנדון זה הרי עכ"פ בחיי בעלה קודם מיתתו לא צמקו דדי' רק אדרבא חזר להיות בהם חלב ודאי הוי בכלל מינקת חברו והכל בעת מיתת בעלה תליא מלתא אם בעת מיתת בעלה צמקו דדי' אז אינה בכלל מינקת חברו אבל באם בעת מיתת בעלה לא צמקו דדי' הוי בכלל מינקת חברו ואף דאותו הבן מת מ"מ כיון דעדיין לא הי' לולד הראשון כד"ח הוי כאלו נתנה בנה למינקת ועדיין לא צמקו דדי' דיש לה דין מינקת ויפה אמר רו"מ ובחנם הביא רו"מ החקירה אם ביד הבעל לכופה להניק ב' בנים דאף אם אין בידו לכופה כן עכ"פ ביד הבעל לכופה להניק איזה שירצה הוא ויוכל לומר להניק הראשון והשני תתן למינקת א"כ הוי בכלל מינקת חברו גם כיון דהעיקר תלוי בצמקו דדי' א"כ נראה דהיינו בגמלתו שלא מחמת עיבור אז הוי צמקו דדי' אבל אם הוי מכח עיבור שנתעברה אז אין דדי' צומקין רק להיפוך ע"י העיבור בא חלב בדדי' כי דם נעכר ונעשה חלב א"כ ודאי לא מצמית צמית דדי' כלל וא"כ אם מעולם לא צמקו דדי' ודאי דאסורה להנשא ואף אם צמקו דדי' תחלה כיון דבעת מיתת בעלה לא הי' כן רק היתה מינקת ודאי אסורה והיטב הורה אך הדין הוי כך דאם בעת מיתת בעלה כבר הוכר הולד המינקת באופן המבואר בסי' פ"ב דכופין המינקת להניק מכח סכנת הולד א"כ בזה לא היתה האם ראוי' להניק בעת מיתת הבעל וגם לא הוי ביד הבעל לכופה להניקתו כיון דהוי סכנה לולד בזה אין לה דין מינקת חברו והוי כמו חלבה ארסיי שמתיר הח"צ וזה עדיף מחלבה ארסיי כיון דהמניעה מצד הבן שאינו רוצה להניק וסכנה הוא לו לכך אינה בכלל מינקת חברו ומותרת אבל אם בעת מיתת הבעל לא הי' מכיר המינקת עדיין והי' אפשר לאמו להניק אותו ודאי אסורה להנשא וכן אם הוי ספק אם הי' מכירה ג"כ אסורה ואין זה בכלל סד"ר להקל חדא דמוקמינן לה אחזקה קמייתא שבתחלה לא הי' מכירה ודעת כמה דסד"ר באתחזק איסורא לחומרא ומכ"ש בחזקת הגוף ואף החולקים י"ל בחזקת הגוף מודים דידוע דאלים חזקת הגוף טובא מחזקת איסור גם הוי חשש ספק נפשות דהרי תחלה גזרו כן רק מכח חשש סכנת הולד וגם מתחלה גזרו רק על הספק לכך אין אומרים בזה סד"ר ולהקל. והנה אף דאני נזהר מהתרת מינקת מטעם המבואר בתפארת למשה בהקדמה מ"מ כאן אני משיב דעיקר כוונתי לאיסורא אני בא להסכים עם דברי רו"מ רק ההיתר נמשך ממילא דצריך לפרש כל צדדי השאלה:
+
+Siman 55
+
+ע"ד שאלתם הדין הוי ראוי ודאי שיתגרשו כי אין זה שוגג רק מזידין כיון שהתרה בהם הרב מו"ה שלמה אליעזר מטורקא ומ"ש רו"מ שאין התראתו התראה לא ידעתי למה אחר שאין בקה' יותר ת"ח ממנו ועכ"פ כיון דהרב הנ"ל שלח אליהם דאסורה להנשא הי' להם למלוך ולשאול לדיינים ואם הי' נודע להם שהרב הנ"ל אוסר גם הם היו אוסרין וחוזרין וא"כ הוי ודאי מזידין אך היות שרו"מ ממליצים ביותר עליהם וגם כתבו שהמון עם אומרים שהולד ממזר אם כי הבל יפצה פיהם אך מ"מ כיון דהמון העם טועים בזה אז משום פגמו של הולד אשר יולד הנני מתיר להיות די בהפרשה שיפרשו עד סוף כד"ח. ועוד הי' נ"ל כיון דמצינו הדין ביו"ד סי' ר"ח ובסי' שצ"ו דצריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר ואף דמפורש בסי' ר"ח דבנדוי דרבנן א"צ זה היינו כיון דכאן בדין הי' ראוי להתגרש אך מכח טעם הנ"ל אני מתיר להיות די בהפרשה לכך עכ"פ יהי' הפרשה עד סוף כד"ח לולד וגם ימים שנהגו בהם היתר יהי' בכלל הפרשה וחוץ כי לדעתי ראוי כן מדינא הוי בכלל מגדר מלתא לקיים תקחז"ל לבל יפרצו גדר:
+
+Siman 56
+
+ע"ד שא' בנדון האשה אם היא בכלל מינקת או לא הנה אני נמנע להכניס עצמי מטעם המבואר בתפארת למשה אך זה הוא אם היא בכלל מינקת רק להיתר מטעם אחר אבל זו וכיוצא בה דלא באה לכלל מינקת בזה אינה בכלל גזרת חז"ל. והנה אם אמת כדברי הרופאים שאינה יכולה להניק מכח דתבא לידי סכנה זה נראה דעדיף מצימוק דדי' אם כל גופה אינה ראוי להניק והרי בחלבה ארסיי דעת הח"צ להקל וכן הנוב"ק סי' י"ד וזה עדיף מהתם דהתם עכ"פ ראוי' להניק רק מצד אחר שיזיק להבנים התירו ומכ"ש בזה דהיא עצמה אינה ראוי' להניק דהוי לה סכנה וחיי' קודמין דאינה בכלל מינקת אך היות כי הוא איסור ודברי חז"ל צריכין חיזוק יותר משל תורה ולכך יש לצרף להדאקטורים דשם גם השכנים הרי זה אינו דבר בהסתר להניק בנים לכך יגבו עדות משל השכנים והנכנסים והיוצאים בביתה אם היתה מינקת הבנים בחיי בעלה אם יעידו שלא היתה מינקת בחיי בעלה הוי זה ראי' לאלומי מלתא לדברי הדאקטורים דשם אך היות כי מהם לבד אין ראי' ג"כ דדלמא מכח עושרה רצתה שלא להניק לכך יעשו עוד בירור ותסע לק' פרעמיסלא להדאקטור פיזיקוש הממונה מן הקרייז או לק' רישא להפיזיקוש דשם אם הם יתנו צייגניססע דאינה ראוי' להניק מחשש שאומרים הדאקטורים אז מותרת להנשא בלי חשש ובזה יצאנו ידי שמים וידי הבריות:
+
+Siman 57
+
+שא' ע"ד המינקת אם אמנם גדור בעדי וכו' אך בנדון כזה דבאמת יהי' כ"ד חודש אך בדין חודש העיבור זה אינו בכלל גדרי והנה כבר ראו בנו"ב שמיקל בחודש העיבור אם גמלתו ובאמת אין להחמיר בחודש העיבור במלתא דרבנן ומה שהוכיח הנו"ב מלשון הש"ס דלפעמים נקט ב' שנים ופעמים כד"ח אם נבא לדייק כן מנ"ל להחמיר במילי דרבנן י"ל טפי להקל דהנה בחדשים מצינו לפעמים דשיפורא גרם אבל בשנים ודאי לא אמרינן שיפורא גרם ולכך אם נקט כד"ח י"ל דלא בעינן שלמים רק די שיפורא אבל אם נקט ב' שנים בעינן שלמים מיום ליום וי"ל כעין חילוק של הנו"ב דבגמלתו די בכד"ח בשיפורא ובלי גמלתו בעינן ב' שנים מיהו די ברוב השנים וכמ"ש כעין זה בפסחים (דף ע' ע"ב) שבעה איתא ברוב שנים עיי"ש וא"כ מנ"ל להחמיר בדרבנן לומר דהכונה על חודש העיבור ומלבד זה אין סברא כלל לומר דחודש העיבור הוי בכלל דבשלמא דהוי דין וגזרות התורה או גזרות חכמים בלי טעם אז כל מדת חכמים כן הוא וגזרו שנה ובעינן שנה שלימה כמות שהוא אבל בדבר דתלוי בטעמא כיון דמה דגזרו חז"ל שלא תנשא כ"ד חודש בע"כ הוי הטעם דכך הוא שיעור התינוק שצריך לינוק כד"ח א"כ אם בשביל טובת התינוק גזרו כן שכך צריך להניק ולא יותר א"כ מה לי אם הוי עיבור או לא ומה זו סברא לומר שאם נתעברה השנה יצטרך להניק יותר זה ודאי אינו לומר דע"י עיבור נשתנה הטבע ובפרט בירושלמי בפסוק אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי דמפרש שם בבת ג' ש��ים שאין בתולי' חוזרין ואם נתעברה בתולי' חוזרין ולמה לא מנה גם זה בתינוק היונק אם נתעברה השנה צריך להניק יותר ואסורה להנשא עוד וגם לענין מניקה שהיא בחזקת מסולקת דמים כד"ח אם נאמר דנתעברה השנה נשתנה טבעה והיא בחזקת מסולקת דמים עוד חודש וזה לא נשמע בשום מקום לכך הי' נראה להקל בזה לגמרי בחודש עיבור ואם כי אין בידינו להקל בגוף הדין אך בזמנינו ודאי ראוי להקל בזה כיון דעיקר טעם חז"ל הוי שראו שהתנוק צריך להניק כד"ח והנה בזמנינו אין שום תינוק יונק כד"ח ואדרבא הרופאים אומרים שמזיק להתינוק לינק כד"ח וא"כ הוי כמו חלבה ארסיי והי' ראוי להקל לגמרי בט"ו חודש בזה"ז ובפרט דהפ"י מיקל בלא"ה בט"ו ולכך בזה"ז ודאי הי' ראוי להקל רק דמ"מ אין להקל כיון דהוי דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו אך א"כ תינח בכד"ח אך לענין חודש העיבור דלא מצינו דנמנו עליו ועיין כיוצא בזה בפ"ק דביצה דקאמר שם אביצה לא אימנו ונהי דדוחה הש"ס דביצה בעדות תליא מלתא היינו התם דזה בלי זה א"א והא בהא תליא אבל בזה הרי אפשר לקיים התקנה בכד"ח וא"כ אעיבור לא אימנו ומנ"ל להחמיר ובפרט מה דקאמר ב' שנים י"ל ברוב השנים מיירי לכך עכ"פ דבר שבמנין לא הוי ומותר עכ"פ בחודש העיבור יש להקל בזה"ז ובפרט בגמלתו שיש לנו תנא דמסייע וז"פ:
+
+Siman 58
+
+הנה בדבר המינקת אשר נחלתה ומתוך חלי' נמנעה מלהניק ופסק חלבה. תשובה. מלבד שמעודי אני נמנע מלהיות בהיתר מינקת אפי' יהי' היתרה ברור אך מלבד זה בזה ודאי אין דעתי נוטה להתירה כי לא פלוג רבנן בתקנתן ומה לי אם צמקו דדי' מחמת ד"א או מחמת חולי ואינו דומה למת הולד דשם אין מוכיחה קיים משא"כ באם הילד חי הרי מוכיחה קיים וכעין דאמרינן במס' נדה לענין דבר אחר ועוד טעם נכון דהתקנה לא הוי על הולד לכך אם התינוק חי וראוי להניק רק דהשינוי יהי' מצד האם בזה כיון דעלי' הוי התקנה לא פלוג רבנן בתקנתן ובכל ענין אסורה אבל אם מת התינוק כיון דאין המניעה ממנה רק מצד התינוק בזה לא שייך לא פלוג כיון דעליו לא נגזר התקנה ולכך אין נראה להתירה:
+
+Siman 59
+
+שא' בנדון המינקת. הנה לפי דעתי צריכה גט ויתפרדו כי מרמה עשו כי הנה מלבד טעמים הכמוסים מה שביקש כת"ר למצוא לה צד היתר אין בו כדי סמיכה כי עיקר היתרו מחמת אמירת הרופאים כי יזיק לה הנקה מחמת חולשת גופה ורוצה רו"מ לדמות זה לנדון של הח"צ בחלבה ארסיי הנה המעיין בח"צ בסוף סי' ג' יראה שלא סמך להתיר על עדות הרופא לבד רק מצד שכבר הוחזקה ג"פ שמתו בני' כך וגם באתה להוכחה שאלו שנתנה למינקת נשארו חיים ע"ז סמך להתירה ולא על עדות הרופא לבד ויעיין יותר בנוב"ת סי' י"ד בסופו לא סמך להתיר ע"ז לבד שהי' חלבה ארסיי רק בצירוף שאר הטעמים שהיו עשירים גדולים וכמו שהאריך בתחלתו בכמה טעמים ומה שחלבה ארסיי עשה רק לסניף ואף בזה לא סמך שם על דברי הרופא רק מטעם שכבר באו כן בכור הבחינה ג"פ שמתו והשאר נשארו חיים עיי"ש בסופו הא זולת זה לא עושהו אפי' לסניף בעלמא. ובר מן דין מה שדימה רו"מ נ"ד לדין חלבה ארסיי אין לו ענין כלל לזה דכלל גדול בכמה דוכתא שכל מה שגזרו חז"ל עשו לא פלוג בתקנתם אך זה הוי אם עכ"פ נכלל בשם ולשון התקנה אבל אם אינו בשם ולשון התקנה לא שייך בזה לא פלוג וכן הוי גבי מינקת עצמה עיין בב"ש סי' י"ג ס"ק כ' ולפ"ז א"ש דאם חלבה ארסיי הוי דגוף החלב אין ראוי להנקה והוי המניעה מצד החלב גופא זה הוי כמו צמוק שדים ממש ואינה בכלל התקנה ושם מניקה ולא שייך בזה ל"פ אבל אם החלב מצד עצמה ראוי להנקה ר�� המניעה מצד אחר שהוא מזיק לה נהי דמן הדין פטורה להניק שלא תסכן נפשה עכ"פ בכלל מניקה היא והרי גם גרושה או עשירה פטורה להניק ואעפ"כ מסכימין כל הפוסקים לאיסור והכי נקטינן וה"ה בזה כל שגוף החלב ראוי להנקה ובכלל מניקה היא ולא פלוג חז"ל בתקנתן ושוב ראיתי שכן מכוון בלשון הנו"ב שם שכתב וז"ל לפ"ז גם צמקה דדי' למה תהי' מותרת והרא"ש בעצמו התיר בצמקה וצ"ל דמתחלה לא גזרו רק במניקה וזו לא נקראה מניקה א"כ גם זו שחלבה ארסיי לא נקראה מניקה נראה שהתכוון למ"ש בבירור לכך אין ללמוד מזה היתר כלל ולזה הדבר ברור שהם אסורין זל"ז וצריכין גט מיד בצירוף שאר הטעמים אשר עמדי:
+
+Siman 60
+
+שא' בנדון המינקת אינני מזדקק אפי' בהיתירה פשוט רק היכא דפסק חלבה בחיי בעלה דאינה בכלל מינקת אך נדון דידי' אינו דומה לפסק חלבה בחיי בעלה דהמעיין בב"י הביא לשון הרא"ש בתשובה וז"ל ולשון ר"מ כך הוא שאינה נקראת מינקת חברו אם פירשה מלהניקו ונתנו למינקת ב"ח קודם מיתת הבעל ומאחר שלא מצינו התרה אא"כ מת הולד ובאנו לסמוך על הר"מ בשם הגאונים צריכין אנו לדקדק בלשונו שכתב אם פירשה מלהניק דמשמע פירשה לגמרי ופסק חלבה לגמרי ואינה מניקה כלל עכ"ל כמו כן אני אומר שפירשה מלהניקו היינו שפירשה מדעתה וכן צמקו דדי' דוקא צמקו שהיא היתה בריאה וצמקו דדי' אז לא שכיח שיוחזר לה החלב בזה יצאה מכלל מניקה אבל מה שפירשה מתוך חלי' אין זה לא בכלל פירשה ולא בכלל צימוק דדים וזה הוי הדבר שכמה פעמים בעת חלי' אין לה חלב ואח"כ כשחוזרת לבורי' חוזר לה החלב ועיין בלשון הר"ן הובא בב"י שכתב וז"ל וידוע הוא בדרכן של נשים שפוסקות קצת זמן להניק נפסק חלבן ואין ראויות עוד להניק עיי"ש וא"כ תינח בפסקו מתוך בוריין אבל בפסקו מתוך חוליין הרבה שכיחי דחוזר להם אח"כ חלבן לכך ודאי היא בכלל מניקה. והנה מה שתמה על הנוב"ק סי' י"ג והעצי ארזים ושכן כ' גם הרדב"ז וכולם פה אחד ענו ואמרו ליישב הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו ההיתר דבי ר"ג ותרצו דר"נ יסבור כשמואל דהבחנה דאורייתא ולכך נהי דגזר ר"מ בזה מ"מ במינקת לא גזר אבל לדידן דקיי"ל כרבא דגם הבחנה דרבנן שוב כיון דהלכה כר"מ בגזרותיו ה"ה במינקת וגזרינן דבי ר"ג אטו אשה אחרת ועל זה תמה רו"מ מיבמות (ק' ע"ב) דקאמר שם דלימוד דוהיתה לו ולזרעו אחריו הוי רק דרבנן לשמואל עצמו ומה לי הך קרא ומה לי קרא דוהייתי לך לאלהים ולזרעך אחריך עכתו"ד הנה אין כאן תימא ואדרבא מסוגיא דשם יש ראי' דיש סברא לומר דהוי דאורייתא דהרי ר"פ פריך שם אלא מעתה גבי אברהם דכתיב והייתי לך לאלקים ולזרעך אחריך מהו קא דרשת בי' וכו' א"כ מוכח דהוי ס"ל דהוא דאורייתא דאם רק אסמכתא מה פריך וא"כ נהי דאח"כ מסיק הש"ס דהוי רק דרבנן היינו משום דהתם בפנחס אינו מיותר מ"ש ולזרעו אחריו דקמ"ל דוקא זרעו שיהיו אחריו שנתכהן אז הוי להם דין כהנים ולא זרעו שנולדו קודם שנעשה הוא כהן וס"ל כמ"ד לא נתכהן פנחס עד שהרג לזמרי עיין זבחים פ' טבול יום ולפי האמת א"ש דהתם לשון אחריו אינו מיותר לכך הוי רק אסמכתא אבל באברהם דהוי לשון אחריך מיותר לכך יליף מיני' שמואל להבחנה דאורייתא ואף דהש"ס ביבמות קאמר דה"ק לי' רחמנא לא תנסוב כותית וכו' שמואל לא ס"ל כן דהרי זה כבר למדו חז"ל מקרא דכי יסיר את בנך וכו' דולד שפחה הוי כמותה ותרתי למ"ל דהרי אחז"ל דקיים אברהם אבינו כה"ת עד שלא נתנה וממילא יקח כותית ומה שלקח מצרית ראשונה כבר יישבו המהרש"א בח"א ועיין ביפ"ת ונזה"ק פ' תולדות וא"כ הש"ס דקאמר ביבמות דה"ק לי' קרא לא תנסוב כותית היינו דלהס"ד לא הוי ס"ל הלימוד דכי יסיר את בנך ואיצטרך קרא דלזרעך אחריך לומד דולד שפחה כמותה או דס"ל הך לימוד דכי יסיר רק דס"ל דלא יצאו מכלל ב"נ קודם מ"ת והוי לאברהם דין אינו מצווה ועושה לכך על זה עשאו הכתוב להיות מצווה שלא יקח כותית אבל שמואל יסבור הך לימוד דכי יסיר את בנך וס"ל דאברהם יצא מכלל ב"נ קודם מ"ת והוי לו דין מצווה ועושה עיין יפ"ת פ' בראשית ופר"ד ולכך אינו צריך לשון אחריך רק לומר דבעינן הבחנה ולכך ס"ל הבחנה דאורייתא והתם בפנחס ס"ל כמ"ד דלא נתכהן פנחס עד שהרג לזמרי ואיצטרך לשון אחריו לגופו ולכך ס"ל התם דהוי רק דרבנן וא"ש דברי החכמים הנ"ל ועיין תשובה שאח"ז השייך לזה:
+
+Siman 61
+
+ואשר חקר רו"מ אם האשה נאמנת שפסק חלבה. הנה באיסור דרבנן באתחזק איסורא הדבר פשוט אצלי דבאיסור דרבנן באתחזק איסורא ע"א נאמן כיון דבשל תורה הוי זה איבעיא דלא איפשטא עיין בש"ך יו"ד סי' קכ"ז וממילא בדרבנן הוי לקולא גם יש לדון בזה אם זה נחשב בכלל אתחזק איסורא כיון דהיא מעידה שבחיי בעלה פסק חלבה ואז לא הי' עליו איסור מינקת רק איסור א"א ותליא בפלוגתת הפוסקים אם מחזיקין מאיסור לאיסור או לא ואנן קיי"ל דאין מחזיקין מאיסור לאיסור והנה להסוברים דגרושה מותרת להנשא ודאי לא נחשב חזקת איסור מינקת בחיי הבעל דהרי אף אם מגרשה תהי' מותרת להנשא ואין עליו איסור מינקת רק לאחר מיתת הבעל והרי אומרת שכבר פסק חלבה מקודם וא"כ אומרת שלא הי' לה חזקת איסור מעולם וא"כ אף האוסרין בגרושה עכ"פ הוי ס"ס דלמא ע"א נאמן באתחזק איסורא ודלמא כדעת המתיר בגרושה א"כ אין כאן חזקת איסור כלל מיהו י"ל דהוי ס"ס להיפוך דלמא מחזיקין מאיסור לאיסור וכו' אך י"ל אף האוסרין בגרושה מ"מ כל זמן שהיא א"א לא חל עליו איסור מינקת דאין איסור חל על איסור ולא נחשב חזקת איסור. מיהו בזה יש לדון כיון דאף דאין אחע"א מ"מ באיסורין יש כמ"ש ביבמות ל"ג לכך נחשב אתחזק איסורא מיהו כ"ז כתבתי דרך הערה בעלמא אבל לפי האמת נראה דבמעשה לעיל שאני דהוי חזקת הגוף כיון דהי' לה חלב תחלה ודרך כל יולדת להיות לה חלב כד"ח הוי זה חזקת הגוף וכיון דחזקת הגוף עדיף משאר חזקות וכמ"ש הפ"י בקדושין בסוגיא דחביות ומקוה ממה דפריך שם אדרבא העמד יין על חזקתו וכו' ומוכח שם מקו' המהרש"א ומתירוץ הפ"י ודבריו מוכרחין דחזקת הגוף עדיף מחזקת איסור וא"כ כיון דחזינן דהוי סברא כדעת הש"ס דנגד אתחזק איסורא אין ע"א נאמן א"כ אף לפי אינך צדדין דע"א נאמן באתחזק איסורא אין לנו רק מה שאמרו חכמים דהיינו נגד חזקת איסור אבל נגד חזקת הגוף דעדיף מחזקת איסור י"ל דודאי אין ע"א נאמן ונדה דשם אינה בחזקת שתהא רואית כל שעה ולכך אינו חזקת הגוף ואינה נאמנת שפסק חלבה רק בעדים כן נ"ל וצ"ע לדינא:
+
+Siman 62
+
+מה שנ"ל ליישב הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו הא דריש גלותא שנתנו בנה למינקת (עיין סי'...) והוא דיש לדייק בלשון הברייתא פ"ה דכתובות דתנא נתנה בנה למינקת או שמת או שגמלתו וכו' וקשה הרי הוי זה ואצ"ל זה אם בנתנה למינקת ועדיין יונק מותרת לדידי' מכ"ש במת או גמלתו שאינו יונק כלל ולכך נראה דנתנה בנה למניקה הכונה קודם שילדתו הכינה לעצמה מניקה ואז תיכף בשעת לידה לא חל עלי' שם מניקה כיון דנתנה אותו קודם לידתו למניקה לכך מותר אבל באם לא נתנתו רק אחר לידתה אף להך מ"ד אסור אבל במת או גמלתו קמ"ל אף דבזה חל עלי' שם מניקה מ"מ מותרת ולפ"ז י"ל דמעשה דר"ג שהתיר ר"נ הוי נמי כן דנתנו קודם שילדתו בזה סמכו על הך סברא דלא הדרו בהו כיון דלא היתה בחזקת איסור מעולם אבל היכא שנתנה אחר שכבר ילדה כיון דחל עליו שם איסור לא מהני אף בבי ר"ג ולא סמכינן אהך סברא דלא הדרי בהו להוציאה מחזקת איסור ולפ"ז י"ל דהדין הזה יהי' תלוי בהני שני טעמים למה מעוברת אסורה אם מכח דחסה או מכח סתם מעוברת למניקה קיימא דלהך טעמא דלכך מעוברת מכח דסתם מעוברת למניקה קיימא וא"כ י"ל כיון דמניקה עצמה אינה אסורה רק מכח חששא שמא תתעבר ומעוברת דאסורה הוי מכח חששא דמסתמא למניקה קיימא וכיון דאינה אסורה רק מכח כמה חששות לכך מהני הך סברא דשאני ר"ג דלא הדרי בי' ולכך התירה ר"נ להנשא כשהית' מעוברת עדיין וכיון דכבר הותרה אף אם ילדה אח"כ לא תצא מהיתרה אבל לטעם דחסה כיון דבשעת עיבור אסורה בלא"ה להנשא ולעולם לא הותרה וא"כ שוב אף כשילדה אסורה מכח מניקה דכיון דכבר היא בחזקת איסור ולא מהני עוד סברא דלא הדרי בהו דאף דקיי"ל אין מחזיקין מאיסור לאיסור היינו אם אין חזקה אחרת קודמת לחברתה אבל אם חזקה אחת גורמת לחברתה והרי אף להך סברא דחסה זה נשאר אמת דסתם מעוברת למניקה קיימא דהחוש מעיד רק דמעוברת בלאו ה"ט אסורה מכח דחסה וכיון דעכ"פ סתם מעוברת למניקה קיימא מהני חזקת איסור דעיבור לאסור מינקת וא"כ כיון דכבר אסורה שוב לא מהני הך סברא דלא הדרי בהו כשכבר באה לכלל מניקה וא"כ י"ל ר"נ ס"ל כרבי יהודא דדבר שאינו מתכוין אסור ובע"כ לדידי' מעוברת חברו אינו אסור רק מכח סתם מעוברת למניקה קיימת לכך התיר להו בעודה מעוברת בנתנה בנה למניקה עד שלא נולד והותר להם להנשא בעודה מעוברת אבל לדידן דקיי"ל דבר שא"מ מותר והוי איסור מעוברת מכח דחסה א"כ כיון דאחר שבאה לכלל מניקה לא מהני נתנה בנה לכ"ע לכך אף בהך דלא הדרי בה לא מהני א"כ ה"ה בנתנה בעודה מעוברת לא מהני מכח ממ"נ דעתה אסורה בלא"ה מכח מעוברת ואח"כ כבר היא בכלל מניקה ואינה יוצאת מחזקת איסור ולא סמכינן על הך סברא דלא הדרי בהו נגד חזקת איסור ולכך השמיטוהו ודוק:
+
+Siman 63
+
+מה שהעיר על הטעם דחסה דהרי אין ישראל מצווין על העוברים. הנה ז"א אטו לא מצינו כמה פעמים שעשו חז"ל תקנות אף בממון ומפני תקון העולם וא"כ מכ"ש דהוי ראוי שיתקנו בשביל חיי הנפש אף אם הוא לא יתחייב עליו מ"מ תקנו כן מפני תקנת הולד ונעלם מרו"מ הסוגיא במקומה דהרי תחלה קאמר הש"ס טעם אחר שמא תעשה עוברה סנדל והרי בזה ודאי ליכא חיוב ולא איסור דהרי הוא אינו עושה דבר ובע"כ הכונה רק מכח תקון הולד וחיי הנפש א"כ ה"ה לטעם דחסה הוי כן. הן אמת למעיין בפרש"י ד"ה דאחר נמי חייס עליו וכתב רש"י שאין אדם מכוון להרוג נפש משמע דס"ל לרש"י דהחשש הוי שיכוון להרוג נפש בכונה ומי דחקו לכך ולפי פשוטו הוי כוונת הש"ס כך דידי' חייס עליו ומכוין בכונה להיות נשמר שלא להרגו אבל דאחר לא חייס עליו ויש חשש שלא יהי' נשמר וממילא בלי דעת יהרגנו ומי הגיד לרש"י לומר דהכונה של הש"ס שיכוין להרגו וכך הו"ל לרש"י לפרש דאחר נמי חייס עליו והוא נשמר לכוין שלא להרגו ולמה פי' שאינו מכוין להרוג נפש ובע"כ דס"ל דהחשש דחסה הוי מכח שהוא הבועל יעשה איסור וא"כ הרי דבר שאינו מתכוין מותר ובע"כ הוי החשש שיכוין להרגו ולכך הוכרח לפרש דאחר חייס נמי עליו ואינו מכוין להרוג נפש אך דבריו תמוהין דמנ"ל כן הרי בחשש סנדל אין הטעם מכח איסור הבועל רק מכח תקון הולד א"כ י"ל גם לטעם דחסה הוי כן. מיהו אחר שעוררני רו"מ מצאתי ליישב הרמב"ם שהעתיק הטעם דחסה די"ל דודאי הרמב"ם מפרש כפשוטו דחשש דחסה אינו שיכוין בידים להרגו רק שלא יכוין להיות נשמר ויהי' נהרג בלי כונה ומה דמשני דידי' חייס עליו היינו דחייס עליו ונשמר בדבר שלא להרגו ומה דפריך דאחר נמי חייס עליו זה שפיר הוי הכונה דמכח האיסור דעכ"פ איסור הוי בעוברין לכך הוא נשמר שלא לחייס אך הרי דבר שא"מ מותר וא"כ מניין לנו דאחר חייס עליו אך הנה בהך ברייתא דלא ישא אדם מעוברת חברו סיים שם יוציא ולא יחזיר עולמית וחכ"א יוציא ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס. והנה ידוע דבר פלוגתא דר"מ הוא ר' יהודא ומצאתי און לי בתוס' שם (דף ל"ו ע"ב) שהקשו כן דר"י אדר"י וא"כ ה"נ יהי' קו' הש"ס הנ"ל כן כיון דמוכח מדברי חכמים דגם ר"י מודה דמעוברת חברו לא ישא ולכך פריך שפיר דלר"י מה הוי טעמא דמעוברת דאין לומר מכח דחסה דא"כ דידי' נמי ואין לומר דידי' חייס עליו דא"כ דאחר נמי חייס עליו והיינו מכח האיסור הוא חייס עליו ונזהר בדבר ואין לומר דהרי ליכא איסורא דהוי דבר שא"מ דהרי ר"י ס"ל דשא"מ אסור וא"כ דאחר חייס נמי עליו מכח האיסור לכך הוכרח לתרץ דלר"י דמודה דמעוברת חברו אסורה הוא ס"ל הטעם דסתם מעוברת למניקה קיימא אבל לדידן דקיי"ל כר"ש דדשא"מ מותר שפיר נשאר הטעם דדחסה ואינו נזהר לשמור בדבר ודידי' חייס עליו ודאחר לא חייס עליו דאינו שלו ואיסורא ליכא דאף אם יהרגנו הוי דבר שא"מ ומותר ומ"מ התקנה עשו בשביל חיי נפש הולד כמו בחשש סנדל ודוק כי זה עצה נכונה כפתור ופרח:
+
+Siman 64
+
+שא' במינקת אלמנה שילדה אחר מיתת בעלה והניקה ח' ימים ואח"כ נתנה בנה למניקת והיא הניקה בן אחר ואח"כ גמלה בנה ונשאת אחר כ' חודש בשוגג שלא ידעו כלל שיש איסור לישא תוך כד"ח ואח"כ נודע להם האיסור. תשובה. הנה הש"ע כתב בסי' י"ג סעיף י"ב עבר ונשא מעוברת או מניקה תוך זמן זה מנדין אותו אא"כ ברח ויוציא בגט מזה מפורש דלא מהני בזה הפרשה רק לגרש אך יש לי לעיין בשני דינים אם דוקא בעבר במזיד ונשא כופין בגט אבל בשוגג אין כופין או אף בשוגג כופין ומ"ש בש"ע בעבר ונשא היינו רק עבור מנדין דבזה אין מנדין רק במזיד ולא בשוגג אבל גט אף בשוגג בעי והשני יש לעיין אם גם בגמלתו הוי הדין דנימא דבגמלתו נמי כופין בגט כדין גוף מינקת או נימא דבגמלתו נהי דאסורה להנשא לכתחלה בדיעבד א"צ גט ואפשר דגם הפרשה א"צ בדיעבד בזה. והנה גרסי' בפ"ה דכתובות ת"ר נתנה בנה למניקה או גמלתו וכו' עד והלכתא מת מותר גמלתו אסור ופרש"י שם הטעם דגמלתו אסור לגמלתו משום שרוצית להנשא מוכח דאין הטעם משום לא פלוג רק משום דאמרינן שבכונה עשתה כן כדי להנשא ובתחלה בד"ה בגזרותיו סיים רש"י וה"נ ל"פ רבנן במניקה שמת בעלה בין שהיא מניקתו בין שאינה מניקתו משמע דהטעם הוי משום ל"פ וא"כ פרש"י סתרו אהדדי וא"ל דרש"י ס"ל דמשום ל"פ הי' ראוי לאסור אף שמת בנה דגם בזה שייך ל"פ ולכך להס"ד דפריך מכח הלכה כר"מ בגזרותיו והוי סברא לומר בין במת בין בגמלתו אסורה ולכך פרש"י משום ל"פ אבל להמסקנא דמסיק דמת מותר גמלתו אסור א"א לפרש משום ל"פ דא"כ גם במת יהי' אסור ולכך מוכרח לפרש משום דאמרינן שגמלתו כדי להנשא ובמת לא שייך זה כמ"ש בש"ס אח"כ אך ז"א דא"כ דלמה באמת כיון דקיי"ל הלכה כר"מ בגזרותיו למה קיי"ל במת מותר ולא גזרינן אטו לא מת ומ"ש התם דקיי"ל הלכה כר"מ בגזרותיו ובע"כ דבמת לא שייך למגזר אטו לא מת ואינו דומה למה דקיי"ל הלכה כר"מ בגזרותיו וכוונת הש"ס בע"כ כמ"ש התוס' וא"כ קשה דפרש"י סתרי אהדדי דתחלה פרש"י גמלתו אטו לא גמלתו ואח"כ פי' שלכך גמלתו כדי להנשא וצ"ע. וגם על גוף הש"ס קשה דברייתא נקט זו ואצ"ל זו דנקט נתנה בנה למניקה או גמלתו או מת מותרת להנשא דהרי הוי ק"ו דמה בנתנה בנה למינקת מותרת כ"ש בגמלתו שאינו יונק כלל ומכ"ש דבמת מותרת וראי' דבמת קיי"ל אף לדידן דמותרת ובגמלתו אסורה ובע"כ דמת עדיף ולמה נקט זו ואצ"ל זו וצ"ע וז"ל הרא"ש בפסקיו ואפי' נתנה בנה למניקה או גמלתו אסורה להנשא עד כד"ח דחיישינן שמא תמהר לגמלו כדי שתנשא ויסתכן הולד ושינה מלשון רש"י שרש"י כתב גמלתו שרוצה להנשא ומשמע דכוונתו מטעם קנס הוא דקנסינן אותה ותלינן שגמלתו מחמת זה אבל מלשון הרא"ש משמע דלאו מטעם קנס הוא רק משום גזרה שיש לחוש שתגמלו פעם אחרת כדי להנשא ויש להאריך ואכ"מ ואני מסיים לדינא דאם הי' במזיד מה שנשא אותה אז הי' מקום לקנוס אותם לגרש אז אף בגמלתו הי' אפשר לומר כן אבל הכא כיון דהי' שוגג ובשוגג כבר סמכו הפוסקים לסמוך על הסוברים דשוגג א"צ גט דל"ש בזה קנס כיון דשוגג הוי וא"כ לא הי' צריך בזה רק הפרשה והפרשה נראה דלא שייך רק באם עדיין מניקתו דיש מעלה בזה שתשגיח עדיין עליו למסמסו בביעי וחלבא וכן לענין הבחנה דיש מעלה עדיין לתקן בהפרשה בזה בעינן הפרשה אבל אם כבר גמלתו שכעת אין לו תועלת ע"י הפרשה דמה דהוי הוי ועיקר איסורו הוי מטעם גזרה שמא תגמלנו פעם אחרת בזה די מה דאסרינן לה לכתחלה להנשא ובזה לא תעשה כן עוד פ"א וכמו דאמרינן בגיטין במוקדם דאהני לכתחלה לא תנשא כן ה"נ בגזרה זו די דלכתחלה לא תנשא ושוב לא תעשה כן ובפרט דאם תעשה כן במזיד באמת תצטרך להתגרש ולא יועילו מעשי' כלום וא"כ שוב אם עשתה כן בשוגג א"צ עוד הפרשה ומותרין לדור ביחד כן נ"ל:
+
+Siman 65
+
+נסתפקתי להמקילין בשוגג דל"ב גט אם הי' הוא שוגג והיא מזידה מה דינו אם נלך בתר דידי' והוא שוגג ול"ב גט או נלך בתר דידה והיא מזידה ובעינן גט והנה ממה דקיי"ל דיש לה כתובה מוכח דלא קנסינן לדידה רק לדידי' מוכח מזה דה"ה מה דבעי גט הוי נמי הקנס רק לדידי' ולכך אם הי' שוגג דלא שייך בי' קנס לא קנסינן לדידה מיהו מזה אין ראי' גמורה די"ל דדוקא לענין הכתובה דאם שלא יתן לה הכתובה יהי' קנס רק לדידה והוא ירויח ואם נימא דיש לה כתובה הוי הקנס לדידי' והיא תרויח בזה היכא דיש ספק את מי לקנוס יותר בזה קנסינן אותו ולא אותה ובפרט בזה כיון דעכ"פ אחד ירויח והרי הוא ראוי לקנוס שניהם ולשניהם א"א לקנוס בזה ולכך שוב אוקמוה אדינא דכל אשה יש לה כתובה אבל לענין הפרשה דאין הרוחה לו ובפרט בהוא שוגג דלא שייך בי' קנס י"ל כיון דהיא מזידה קנסינן לדידה ותצא ואפשר דאף כתובה אין לה כה"ג דקנסינן לדידה ולא חיישינן להרוחה דידי' כיון דהוא שוגג ואין לקנסו:
+
+Siman 66
+
+שא' נדון האשה הגרושה אשר הגידו הרופאים כי ההנקה יזיק לה ונתנה הולד למניקה כ"ו טבת ובתוך ג"י כבר פסק חלבה ונתגרשה ביום ב' ג' שבט והבעל קודם הגט קיבל ע"ע בכל חומר להיות הנקת הילד ע"ח ונעשה כן ע"פ קאמפרמיסס מהנבררין אם מותרת להנשא. תשובה. הנה בגוף הדבר סמך על עדות הרופאים שיזיק לה ההנקה וכבר הארכתי שמשמע מתשובת אחרונים דאין לסמוך על עדותם רק בצירוף שאר הוכחות ואומדנות ועוד בר מן דין כתבנו דמה שמגידין שההנקה יזיק אין זה דומה לחלבה ארסיי המפורש בח"צ דהרי באמת קיי"ל כר"מ בגזרותיו בזה דגזר הא אטו הא והכלל כך הוא דלא פלוג חז"ל בתקנתן וכל שהיא בכלל שם מניקה אסרוה חז"ל להנשא אבל אם אין לה שם מניקה כלל לא נכנסה בכלל גזרה זו ולכך בשלמא אם החלב גופה ארסיי וא"כ אין החלב ראוי להניק הוי כמו צמקה דדי' וכאין ��ה חלב דמיא כיון דגוף החלב יזיק לולד אבל היכא דהחלב ראוי לולד רק דהאחריות הוי לה בשום דבר עכ"פ לא יצאה מכלל שם מניקה ושוב ל"פ חז"ל בתקנתן ולכך אף אם הי' אומדנות המוכיחין לזה נמי לא מהני אך זה היינו באלמנה או אף בגרושה אם עכ"פ נזדמן זה אחר מיתת בעלה או אחר גרושי' אבל בגרושה ונודע קודם הגרושין וכבר נתנה בנה למניקה בלא"ה ידוע דעת הר"ש הזקן שמתיר בגרושה ואף דאנן לא קיי"ל כוותי' מ"מ אם נתנה בנה למינקת מקודם וגם פסק חלבה מקודם הנה זה גופו מה שהחמירו הפוסקים דבעינן דוקא ג"ח מקהי בה אקהייתא הרא"ש הובא בב"י דלמ"ל ג"ח וכתב דאפשר דהי' ידוע להם שבתוך ג"ח אפשר שיוחזר חלבה וא"כ תינח באשה דעלמא אבל בחולנית שצפד עורה על עצמה בזה ידוע שלא יחזור לה החלב ל"ב ג"ח ובזה ל"ש ל"פ דל"פ לא הוי רק אחר הגרושין שחל עליו שם תק"ח דמינקת אסורה להנשא ולכך ל"פ בתקנתן אבל באם פסקה להניק קודם הגרושין א"כ בשעת הגרושין לא הי' לה שם מניקה כלל וקודם הגרושין לא חל עלי' איסור הנשואין כלל ולכך לא שייך בזה ל"פ ולכך כל שבאמת אפשר לחוש שיחזור לה החלב אסור אז בעינן ג"ח אבל היכא דמסתמא לא יוחזר לה החלב ל"ב ג"ח ואף אם נימא דבכל ענין בעינן ג"ח מ"מ היינו רק באלמנה אבל בגרושה ופסקה מקודם להניק ופסק חלבה מקודם בזה ודאי ל"ב ג"ח ובפרט לפי משמעות הר"מ בס"ק יו"ד דדוקא אם בגרמתה עשתה בעינן ג"ח אבל אם הוי ע"י איזה סיבה ל"ב ג"ח וא"כ ה"נ כל שעשתה כן ע"י שום מניעה והכרח ולא ברצונה ל"ב ג"ח כל שאינה מדעתה רק ע"פ ההכרח. ועוד י"ל דאף החולקים על ר"ש הזקן היינו רק בגרושה דכיון דעד הנה היתה מחויבת להניק רק ע"י הגרושין נפטרה מלהניק כיון דלא חל פטור הנקה רק אחר גרושין ובשעת גרושין היתה מחויבת עדיין הוי בכלל גזרת מינקת אבל אם קודם הגרושין נפטרה מלהניק מודים הכל שמותרת כיון דבשעת הגרושין לא היתה חייבת להניק ולאו מכח הגרושין נפטרה מלהניק ודוקא אם בלא"ה היתה מחויבת להניק רק מכח הגרושין נפטרה בזה לא מהני להוציאה מכלל מניקה וכל שאם לא נתגרשה היתה מחויבת להניק אף עתה שנתגרשה עשו חז"ל בזה כאלו לא נתגרשה ונשארה בחיוב הנקה אבל כל שלולי הגרושין נמי כבר היתה פטורה להניק אינה בכלל מניקה וכאן ה"נ כיון דקודם הגרושין כבר נפסק הדין שהבעל מחויב להשכיר מינקת אחרת כבר יצאה מכלל מניקה קודם הגרושין ובזה נתחזק דעת תשובת אמונת שמואל שפסק באם הכניסה לו ב"ש דאינה מחויבת להניק מותרת להנשא והוא כתב כן רק לדעת הר"ש הזקן ולדעתי י"ל דגם ר"ת מודה בזה. ומה שהקשה עליו בנוב"ק מן הש"ס דקאמר שם הן הן דברי ב"ש והרי לב"ש אינה מחויבת להניק וקשה מזה לדעת הר"ש הזקן וי"ל דס"ל להר"ש הזקן דתקחז"ל הוי רק כך דכל שמחויבת להניק אף אחר מיתת בעלה אף אם אינה מחויבת רק דחזינן שהניקה עד הנה מרצונה רק ע"י בקשת הנשואין נמנעה מלהניק אז גזרו חז"ל שלא תנשא והוי בכלל מניקה אבל אם אינה מחויבת להניק ולא חזינן שבשביל רצון הנשואין היא נמנעת מלהניק רק י"ל דבלא"ה לא היתה מניקה ע"ז לא גזרו חז"ל להיות מוכרחת להניק ובפרט לפ"ד הסוברים בסי' פ' דא"י הבעל לעכב עלי' שלא תאכל דבר המסוכן לולד מכח דצערא דגופא עדיף וא"כ לכאורה קשה למה גזרו במינקת שלא תנשא מכח סכנת הולד ולכאורה הי' נראה דמזה ראי' לדעת הר"ש הזקן דס"ל דבגרושה מותרת להנשא רק באלמנה אסור לפ"ז א"ש דלכך דייק הש"ע בסי' פ' דהבעל א"י לעכב ולא כתב עליו שהיא מותרת להנשא דודאי אם לא הי' בעל היתה אסורה להנשא כיון דמוכרחת להניק איך תאכל ��ה להסכין הולד רק התם מיירי שיש לה בעל וביד הבעל ליתן הילד למינקת אחרת ואין עלי' לחוש לסכנת הולד יותר ממנו ועליו החיוב יותר להוציאו מסכנה רק דהוי ס"ד כיון דהיא מחויבת לו להניק יש בידו למנעה שלא תאכל ותניק בזה קמ"ל דמצדו א"י לעכב ויש לה רשות לאכול ואי משום סכנת הולד ישכור לו מינקת אחרת וא"כ הה"נ בגרושה אין לה לסבול צערא דגופא משום סכנת הולד ועל הבעל החיוב להשתדל להוציאו מסכנה ובמ"ש מתיישב מ"ש הב"ש שם על הרמב"ם מנ"ל לפסוק כר"י ולפמ"ש נתיישב מיהו להחולקים על הר"ש הזקן תקשה משם ודוחק לומר שהם ס"ל כדעת הי"א בסי' פ' שיוכל לעכב אך בע"כ דאין הענינים דומין זל"ז ומניעת הנשואין אינו בכלל צערא דגופא אבל גוף הנקה ודאי הוי צערא דגופא ולכך תינח אם בלא"ה היתה מניקה רק מכח הנשואין נמנעת להניק לא נחשב צערא דגופא אבל אם בלא"ה נמנעת להניק נחשב צערא דגופא ואין לכופה להניק עבור חשש סכנת הולד לדעת הרמב"ם בסי' פ' ולכך ס"ל להר"ש כך דבשלמא אלמנה אף עתה מחויבת להניק ובשביל הנשואין לא ידחה סכנת הולד אבל בגרושה נהי דעד עתה הניקה מ"מ י"ל דנחשב לה צערא דגופא רק מה שהניקה עד הנה היינו מכח ההכרח שמחויבת להניק אבל כיון שתתגרש ולא תתחייב אנן סהדי מסתמא לא תתרצה להניק ולכופה א"א בשביל צערא דגופא וא"כ בשעת גרושין לא נכנסה בכלל מניקה דמסתמא לא תניק ואף אם אח"כ נמי מניקה מ"מ הוי כאלו נתחייבה להניק אחר גרושין וכאלו אשה אחרת נתחייבה להניק דלא נאסרה להנשא דעיקרו בתר שעת גרושין אזלינן ואז לא הוי לה דין מניקה א"כ תינח לדידן כיון דכל אשה חייבת להניק אין ראי' במה שעד הנה הניקה די"ל מכח הכרה עשתה כן לכך אם מגרשה י"ל מסתמא מעתה לא תניק ונחשב לה צערא דגופא לכך אינה בכלל מניקה אבל לב"ש דס"ל דכל אשה אין חייבת להניק א"כ אדרבא כיון דגם קודם הגרושין לא היתה חייבת ואעפ"כ הניקה א"כ חזינן דלא נחשב לה צערא דגופא ההנקה א"כ בזה בשעת גרושין אנן סהדי דלולי הנשואין דגם עתה תניק כבתחלה רק מכח הנשואין תמנע מלהניק שוב הוי בכלל מניקה בשעת גרושין עכ"פ והנשואין אסרו בשביל סכנת הולד ובזה א"ש כוונת האמונת שמואל דבהכניסה לו ב"ש ודאי אם עד גרושין או מיתת הבעל היתה מניקה רק עתה נמנעת אחר מיתה וגרושין בודאי שייך גזרת חז"ל דגזרו על מניקה ואף לר"ש הזקן אסור רק דכוונתו דמקודם נמי פסקה להניק רק אם היתה מחויבת להניק ומת הבעל לא מהני זה אם לא פסקה ג"ח מקודם אבל אם אינה חייבת וגם קודם המיתה לא הניקה אז ל"ש עלי' גזרת מניקה ולפמ"ש גם הב"ח מודה בזה וא"כ בנ"ד דהי' לה חשש סכנה א"כ מקודם הגרושין נמי לא היתה מחויבת להניק בחשש סכנה וגם פסקה קודם הגרושין ל"ב ג"ח ובמ"ש נתיישב קו' הנו"ב הנ"ל ע"נ דאדרבא לב"ש גרוע מה שלא היתה חייבת כלל ואעפ"כ הניקה ולפ"ז בנ"ד בהצטרף כל היתרים הנ"ל מתחלת הגרושין לא היתה בכלל מניקה ומותרת להנשא אחר צ"א יום וז"ב ופשוט לדינא:
+
+Siman 67
+
+שא' במומר שגירש את אשתו והיתה מניקה וגמלתו אחה"פ ונשאת בשגגה שלא ידעו הוא והיא שאסורה להנשא וכד"ה ישלמו לה בר"ה הבע"ל. הנה מה שרימז בלשונו להקל בזה מצד גרושה זה אינו נראה דכל עיקר הטעם המתירין בגרושה הוי מכח דיש לה בעל והחיוב עליו או ישגיח הוא עלי' ויתבענה לדין א"כ תינח בישראל אבל במומר ל"ש כל הני טעמים ובזה החיוב עלי' להניק מדין הקרוב קרוב קודם לצדקה והוי בזה כמו אלמנה מיהו מטעם אחר נראה כדבריו כיון דנראה מדבריו שכבר הוי יותר מט"ו חודש וגם הוי יותר מי"ח חודש כדאי הוא היתר הפ"י בק"א לסמוך עליו בדיעבד לענין דל"ב גרושין רק דדי בהפרשה בעלמא ולכך נראה דיפרשו זה מזו עד כד"ח ובחודש העיבור יעשה כפי ראות עיניו אם יהי' קשה להם בהפרשה יתיר להם אחר כד"ח ויעלה העיבור למנין ואם לא קשה להם לא יהי' העיבור למנין:
+
+Siman 68
+
+שא' באשה שנתגרשה מבעלה בעודה מעוברת ואח"כ ילדה והתחילה להניק ערך ו' חדשים ואח"כ הורה לה מורה ליתן בנה למינקת וחזרה בה ונתנה לאחרת וחזרה ועוד לאחרת פעם ג' ואח"כ נשאת עפ"י הוראת המורה. תשובה. הנה המורה לא טב הורה אך מה שהפריז הגאון מו"ה משה טויבש דמחויב לגרשה הנה באמת מדינא נראה דא"צ לגרשה ודי בהפרשה דהנה בראש מ"ש הגאון הנ"ל דאף הר"ש הזקן המתיר היינו רק באינו מכירה ולא במכירה הנה במחכ"ת לא דק בלשון הש"ע שכתב וז"ל זה שאמרנו בגרושה יש מי שאומר דהיינו דוקא שהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירה וכו' משמע דדוקא אם קודם שנתגרשה היתה ההנקה וההכרה אז אסורה אבל אם בשעת הגרושין לא הכירה רק אח"כ ומכ"ש אם הנקה והכרה שניהם הי' אחר הגרושין אז להר"ש הזקן אין לה דין מניקה דדוקא אם בשעת הגרושין לא הוי ההכרה ומכ"ש אם גם הנקה לא הי' אז אח"כ הוי דינה רק כשאר מינקת אחרת ואין לה שם מינקת חברו כלל וכיון דבאחרת א"י למחות בה מלהנשא אף שמכירה ה"ה בזה וכן מצאתי אח"כ באבני מלואים כן מטעם אחר קצת, ועוד לא דק הרב בזה מה דנתן כאן בזה דין מכירה דהרי שורש דין זה דמכירה היא מחויבת להניק הוא מן הש"ס (נ"ט ע"ב) ושם פרש"י דמכירה ואינו רוצה להניק מאחרת וכ"כ הרמ"א בסי' פ"ב משמע דוקא בכה"ג שאינו רוצה לינק מאחרת יש לו דין מכירה וכמו דנקט בש"ס ופוסקים הטעם מפני סכנת הילד וכאן הרי כתבו דהי' יונק מג' נשים אחרות א"כ אין לה דין מכירה. ועוד נ"ל בטעם הדבר למה בעינן שיהי' הכרה בשעת הגרושין והיינו דודאי יש אומדנא דדעת הבעל הוי שאינו מגרשה רק באופן זה שתניקהו ולא תנשא שלא יזיק לילד ואדעתא דהכי גרשה רק היכא דעדיין אינו מכירה ומכ"ש אם בשעת הגרושין עדיין לא התחילה להניק כלל ליכא אומדנא דאולי הוי דעת הבעל שישכיר לו מינקת אחרת אם לא תרצה להניקהו וליכא אומדנא דהגרושין נעשין ע"ד כן אבל אם בשעת הגרושין הכירה אז כיון דלא אפשר עוד באחרת אנן סהדי דלא גרשה הבעל רק ע"ד כן שלא תנשא עד שתגמור הנקה שלה ולכך איך תנשא א"כ יהי' למפרע בטל הגרושין ולזה נתחדש לנו פתח חדש להתיר בזה"ז בגרושה אף שהכירה בשעת הגרושין לפמ"ש התוס' דהיכי דהדבר תלוי בדעת שניהם לא אזלינן בתר אומדנא ולכך הר"ש הזקן מיירי קודם תקנת ר"ג דהוי אפשר לגרשה בע"כ לכך אזלינן בתר אומדנא דבעל אבל לדידן דא"א לגרשה בע"כ רק מרצונה וא"כ הוי הדבר תלוי בדעת שניהם והרי התוס' כתבו בפג"ש דבקדושין לולי הטעם שכתבו שם דאין נ"מ לו מה שיהי' אחר מותו הוי נחשב תלוי בדעת שניהם וא"כ ה"ה בגרושין לדידן דהוי דבר תלוי בדעת שניהם ולא אזלינן בזה בתר אומדנא ולכך אף שמכירה מקודם יש לה רק דין שאר מינקת דעלמא ואין כח למחות בידה לאסרה להנשא. ולולי דברינו הי' דברי הר"ש הזקן תמוהין דמה ראי' מביא דבמכירה אסורה להנשא ממ"ש בש"ס שם דבמכירה בפה ומניקתו הרי שם מפורש דהוי מפני סכנת הילד א"כ מוכח דלא מצד עצמה מחמת שהיתה אשתו מחויבת להניק רק מפני סכנת הילד וה"ה מניקה אחרת נמי א"י לחזור היכי דהוי סכנה וכן מוכח בהגהת רמ"א סי' פ"ב בהתחילה להניק אחרת ומכירה אין דוחין נפש מפני נפש וא"כ אם באחרת נמי א"י לחזור בה ואעפ"כ אטו נאמר דמינקת דעלמא אסורה להנשא במכירה זה ודאי אינו וכמ"ש גם ההפלאה שם וא"כ מנ"ל לגרושה שלו דאם מכירה אסורה להנשא ומה ראי' מהתם התם הוי הכונה דדינה רק כאשה מינקת דעלמא ולענין נשואין י"ל כמו דמינקת בעלמא אין מוחין בידה ה"ה בזו ובפרט די"ל בשלמא לכופה להניק אם לא תניק הוי סכנה ודאית לפנינו אבל להנשא הוי כמה ספיקי אולי לא תתעבר ואולי לא יעכר חלבה ואולי יניק מאחרת ומנ"ל ללמוד זה מזה (ועיין בחבורי לאהע"ז מהד"ג סי' ק"ז בארתי יותר דין זה) אך לפי הנ"ל א"ש דכוונת הר"ש רק לראי' דהיכי דמכירה הוי הכרח שהיא תניקהו דא"א באחרת ויש סכנה בדבר לכך שוב הוי אומדנא דהבעל לא גרשה רק באופן זה מיהו יש לדחות די"ל דכוונת הראי' הוי כך דקשה מה קמ"ל שם בש"ס בברייתא דאם הי' מכירה כופה ומניקתו מפני סכנת הולד דמה קמ"ל בגרושתו ת"ל אף במינקת דעלמא הוי כן ובודאי לא עדיף גרושתו ממינקת דעלמא בע"כ דקמ"ל דכיון דחייבת להניק יש לה דין מינקת דאסורה להנשא מיהו בלי ראי' נמי מסתבר לומר כן ומוכרח הוא מלשון הש"ע ופוסקים הנ"ל דמשמע דבעינן דוקא דהכרה יהי' בשעת הגרושין ולא אח"כ לכך מסתבר לומר דהטעם כנ"ל מכח אומדנא ונולד לנו היתר חדש במכירה לדעת ר"ש הזקן מיהו כאן אין נצטרך לכך דאין לזה דין מכירה מטעמים הנ"ל. היוצא מזה לדעת הר"ש הזקן היתה כאן מותרת להנשא. ואם כי לדינא אין לסמוך על כך מ"מ בדיעבד אם כבר נשאת ע"פ הוראת חכם ודעת הת"ה היכא דהוי ע"פ הוראת חכם הוי שוגג. ומ"ש הגאון מהר"מ דהמשל"מ פי"ב מהל"ג חולק על הת"ה לא דק דלא על הוראה זו הוא משיג רק על גוף הדין מה דמשמע מן הת"ה דבשוגג כ"ע מודים דא"צ לגרש ע"ז תמה דיש חולקים וס"ל אף בשוגג בעי גט אבל ע"ז אינו חולק דהוראת חכם מקרי שוגג. ומ"ש הגאון הנ"ל דהיינו דוקא ע"פ חכם מומחה מפורסם הן אמת דבדין משאל"ס בסי' י"ז מפורש כן אך התם הוי הדין דאף נשאת בשוגג תצא רק דאמרינן דבנשאת ע"פ הוראת חכם עדיף משוגג ודמיא לאונס בזה בעינן שיהי' מפורסם בהוראה וכ"כ המשל"מ פי"ב מהל"ג דאם הוי ע"פ גדול הדור לכ"ע ל"ת ועדיף משוגג אך היכי דלא הוי ע"פ חכם מפורסם אין לו דין אונס אבל דין שוגג יש לו דהרי כתב הת"ה דאף בע"ה שאינו יודע הדין דאסורה נמי הוי שוגג דלא גרע הוראת המורה מאן דהו מאם הי' בעצמו ע"ה ושוגג ולכך בזה עכ"פ להסוברים דבשוגג א"צ גט גם כאן א"צ גט וא"כ כיון דיש לנו דעת הר"ש הזקן שמתיר לגמרי בגרושה ודעת הסוברים דבשוגג א"צ גרושין הוי לנו ס"ס להקל וכדאי הם לסמוך עליהם שלא לכופם לגרשם ודי בהפרשה וחושש אני לדין גט מעושה שלא כדין אם נכוף אותו לגרש כן נ"ל. ומ"ש השואל שדעת ר"י מטראני בש"מ כתובות דגם ביונק מאחרת יש לו דין מכירה ולדעתי משום הא לא אריא דאין לנו לחוש לדעת יחידאי נגד דעת רש"י והפוסקים והגהות רמ"א שפסקו להיפוך וגם מה שהביא ראי' מבה"ג שכתב דאחר ג"ח הוי בודאי בחזקת מכירה וכופה וכו' זה פשיטא דאין ראי' דהוא מיירי בסתמא גם עדיין לא בדקו אותו אם יניק או לא אז כשבאים לב"ד תיכף כופה ומניקתו דסמכינן אחזקה דהוי בכלל מכירה אבל אם אירע דכבר נתנסה בפרט השלש מניקות ויונק מכולם א"כ חזינן דיצא מן הרוב ואין לנו אלא מה שעיננו רואות והברור כמש"ל דדי בהפרשה:
+
+Siman 69
+
+להגאון מ"ו משה זאב היילפרן אב"ד זלטיפלי. ע"ד שאלתו אם נאמנת על כלות ימי הנקה והביא דעל הבחנה מבואר בכה"ג ובבאה"ט הנה לא ידעתי למה לא תהי' נאמנת הרי ילפינן מוספרה לה דע"א נאמן באיסורין והיא נאמנת על נפשה ועל נדתה מה אמרת התם ליכא חזקת איסור כמ"ש התוס' בפ"ק דגיטין אך בזה יש חזקת איסור ה��ה הרי בע"א נאמן באיסורין הוי בעיא בש"ס ר"פ הא"ר אם ע"א נאמן באתחזק איסורא ונשאר הדבר בספק עיין ש"ך יו"ד סי' קכ"ז וממילא בדרבנן הוי ספקו לקולא וכן ראיתי בספר אחד בשם הרשב"א שכתב כן דבדרבנן ע"א נאמן אף באתחזק איסורא ועוד הי' נראה דזה לא נחשב אתחזק איסורא דע"כ לא מבעיא בש"ס בע"א באתחזק איסורא אם נאמן רק בדבר דהוי החזקה לאיסור בודאי וההיתר אינו בודאי כמו בטבל דמייתי שם הש"ס ביבמות וכדומה אבל בדבר דהוי ההיתר נמי ודאי ובא ממילא מכח זמן וא"כ כמו דהאיסור הוי ודאי הוי נמי ההיתר ודאי וא"כ בזה"ז שאנו מסופקין אם הוי מימות כד"ח או אח"כ זה הוי רק כספק בה"ש וכחתיכה מב' חתיכות וכבר כתבנו בתשובה דאף דבש"ס חשבו לחתיכה מב"ח לא נקבע איסורא היינו רק לענין אשם תלוי דבא על הספק בזה כיון דעכ"פ הוי ספק אלים וחייב באשם תלוי אבל לומר דהוי החזקה כודאי בזה לא הוי חתיכה מב"ח כודאי דכמו דיש כאן איסור ודאי הוי נמי ההיתר בודאי והוי נמי חזקת היתר לכך לא נחשב כודאי רק בחזקה דמעיקרא דהוי לאיסור ואין ההיתר בודאי בא מכח זמן אבל בחתיכה מב"ח נאמן ע"א בודאי וזה הוי כוונת התוס' בפ"ק דגיטין שכתבו דנדה אינה בחזקת שתהא רואית כל שעה והכונה כיון דיש זמן שרואית ויש זמן שאינה רואית הוי כחתיכה מב"ח ולא הוי אתחזק איסורא וע"א נאמן וא"כ ה"נ בימי הבחנה והנקה. ועוי"ל בזה כאשר כתב כ"ת די"ל בזה מכח על"ג. ומ"ש כ"ת דלמה באומרת נתגרשה אינה נאמנת אף דיש בידה מעב"ד והרי הוי על"ג זה לק"מ ועיין בב"ב קל"ד בבעל שאמר גרשתי דא"נ דאם איתא דגרשה קלא אית לה הרי אף דהוי בידו לגרשה א"נ ומכ"ש דלא מהני בזה על"ג וגם בלא זה גרושין לא נחשב על"ג כמפורש בש"ס בסוגיא דתרי ותרי דגרושין יכולה להכחישו מיתה א"י להכחישו הרי דגרושין לא נחשב על"ג אבל אימתי נתגרשה זה שפיר הוי על"ג ע"י עדים. ומ"ש כ"ת ראי' מיבמות מ"ב דפריך ונבדקה דרך הליכה ומשני שמחפה משמע דאינה נאמנת. אין מזה ראי' די"ל התם כיון דקאמר אשה מחפה עליו כדי שיטול בנה בנכסי בעל השני א"כ הוי עיקר עדותה משום ממון וכיון דנוגע גם לממון נחשב כעדות ממון ואין ע"א נאמן אבל היכי דהוי עיקר העדות לשם איסור אף דנ"מ גם לממון אם תחלת העדות משום איסור י"ל דנאמנת דומה לזה מבואר בחו"מ סי' פ"ז ומכ"ש אם הוי לימי הנקתה דהוי כל דינו רק לענין איסור ולא לממון דנאמנת ולכך נסתפק הכה"נ בימי הבחנה דוקא דשם נ"מ גם לממון אבל אם הוי בימי הנקה דהוי רק לאיסורא פשיטא דנאמנת וכדמות ראי' לזה ממה דמשני הש"ס דאשה מחפה עליו כדי שיטול בנה בנכסי בעל השני ולמה לא קאמר כיון דמעוברת חברו אסורה וא"כ אם יוודע שהיא מעוברת יצטרך לגרשה לכך מחפית עליו שלא יוודע שהיא מעוברת ויגרשנה ולפי הנ"ל א"ש שמכח זה היתה נאמנת לומר שאינה מעוברת אך כיון דנ"מ לענין ממון והיא מחפית בשביל כך הוי כעדותה לענין ממון ולכך אינה נאמנת אבל אין לומר דלכך לא משני כן דלא ידע עדיין הטעם מפני מה אסורה מעוברת חברו עד אח"כ דמה בכך הרי עכ"פ זה מבואר במשנה דמעוברת חברו אסורה והול"ל הטעם מכח שמחפית שלא יוודע שהיא מעוברת חברו ויגרשנה ובע"כ כנ"ל דבשביל זה היתה נאמנת רק כיון דכוונתה לממון לכך אינה נאמנת ודו"ק. העולה מזה לדינא דנראה דנאמנת לענין ימי הנקתה אף לדעת הב"ש בסי' קנ"ז דאין ע"א נאמן נגד חרגמ"ה י"ל התם הוי בחרם חשש דאורייתא אבל בדרבנן ודאי דנאמנת וז"ב:
+
+Siman 70
+
+שא' ע"ד האשה שנבעלה רק בעילה ראשונה מבעל ואח"כ נראה לה בחלומה שזינה אחד עמה וניערה ומצאה באותו מקום זרע תחתי' גם הי' כואב לה המקום מאוד וכשחזרה ושינתה והקיצה שנית מצאה איש שהי' ישן בחצר לפני חדר משכבה עומד אצלה וכשניערה ברח אם צריכה הפרשה ג"ח כיון דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה. תשובה. הנה לכאו' דברי הח"מ שכתב דבעינן נבעלה תוך ג"ח אין מוכרחין ולכאורה הי' נ"ל מלשון הרמ"א להיפוך דכל שנבעלה לבעלה תחלה יהי' אימתי שיהי' מותרת והטעם כיון דמצינו בתוס' נדה ג' דאמרינן לא פלוג בדרבנן לקולא ועיין ביו"ד סי' קצ"ו לענין ו' עונות דאף דלא מחזקינן בין שמשה ללא שמשה מ"מ כל שלא באה לכלל שמשה אינו בכלל ל"פ עיי"ש א"כ י"ל ה"נ כיון דנבעלה לבעלה תוך ג"ח לא בעינן הבחנה א"כ ל"פ בין נבעלה תוך ג"ח או לא הכל מותרת ובפרט גבי מזנה או אנוסה דבלא"ה יש פלוגתא להקל רק דאנן קיי"ל לחומרא והיינו מכח ל"פ וא"כ כיון דעיקר איסורה רק מכח ל"פ לכך ממילא אם יש לה בעל אמרינן להיפוך ל"פ ומותרת רק אם לא נבעלה עדיין לבעל כלל אז כיון דלא באה לכלל בעילה כלל בזה לא שייך ל"פ היפוך ממ"ש ביו"ד גבי לא באה לכלל שמשה כן הי' נראה כוונת הרמ"א אך לפי לשון הד"מ בשם הא"ז מקור דין זה דסיים דבנבעלה לבעלה תחלה תלינן שממנו נתעברה נראה דצדקו דברי הח"מ דבעינן דוקא שיהי' אפשר לומר שממנו נתעברה אבל היכא דא"א לתלות צריכה הפרשה וא"כ ה"נ בביאה ראשונה כיון דא"א לתלות העיבור בבעל בעינן הפרשה ואף דלא הוי ביאה ודאית רק נראה לה בחלום מ"מ נראה דאחר כל האומדנות נראה שהי' ביאה ממש ובפרט סופו מוכיח על תחלתו שחזר לאוולתו והרי אפי' לענין קטלא דקיי"ל דשפטו העדה והצילו העדה ואין הולכין בד"נ אחה"ר ומ"מ קיי"ל דלא בעינן רק שיראו אותם כדרך המנאפין ולא בעינן שיראו כמכחול וכו' רק כל ששוכבין זע"ז חייבין מיתה וא"כ מוכח דאף לקטלא סמכינן על אומדנא הברור לנו מכ"ש בזה לענין הבחנה דאזלינן בתר אומדנא. ומ"ש רו"מ דבאנוסה יש להקל דיש בזה דעות אין נראין דאדרבא בזה בעת השינה גרע דבשלמא כשהיא ערה אמרינן דאשה מזנה הופכת עצמה מיד אחר הביאה אבל זו דהיתה ישינה א"כ לא ידעה להזהר וא"כ אדרבא לכ"ע בעינן בזה הבחנה וגם י"ל אדרבא כיון דלה נמי לא הי' ברור לכך לא הפכה עצמה וא"כ בזה לכ"ע בעינן הבחנה ופרישה ג"ח:
+
+Siman 71
+
+שא' אם מינקת נאמנת לומר שמת הילד אם דומה למ"ש הב"ש בסי' קנ"ז באומר שמתה אשתו שא"נ לאחר חרגמ"ה והביא דברי הנו"ב שחולק בזה. הנה לדעתי אין לו ענין זל"ז דאף לדעת הב"ש י"ל כיון דעיקר טעמו דאין ע"א נאמן באתחזק איסורא וזה נשאר בבעיא בש"ס ועיין בש"ך יו"ד סי' קכ"ז וא"כ י"ל חרם דאורייתא לכמה פוסקים והוי ספק תורה אבל מינקת ודאי דרבנן והוי סד"ר להקל. ועוד דהתם אין ביד הבעל לסלק החזקה אבל כאן בידה לסלק האיסור וכמעשה דש"ס בסוגיא דבת אצל אמה ואף דהוי דרך איסור כל שבידו לנסכו נמי נאמן דכל שבידו אף דרך איסור נאמן נגד החזקה. ועוי"ל דהרי חזינן דתרי על"ג יש דגבי עדי מיתה מבעיא בש"ס אם נאמן מכח על"ג ומוכח דאין זה ברור לומר דעל"ג נאמן ובפ' החולץ באשתמודעינהו מסיק בפשיטות דנאמן ע"א אפי' קרוב ומוכח דתרי על"ג יש דבעד מיתה לא על"ג מיד די"ל שבק וערק לעלמא ובאשתמודעינהו על"ג מיד וא"כ ה"נ בשלמא בסי' קנ"ז הוי באשה גדולה וי"ל דשבקה ואזלא לעלמא ואין על"ג אבל בילד קטן היכן הניחתו זה על"ג והוי כמו אשתמודעינהו וכן מוכח בתוס' גיטין (דף פ') ד"ה שם עירו ושם עירה עיי"ש. ויש קצת ראי' ג"כ ממס' סוטה פ"ג דמפרש שם במשנה דמינקת חברו לא שותת ולא נוטלת כתובה ולמה לא קמ"ל רבותא יתירא אפי' אינה מינקת ממש רק דאומרת שמת הילד אעפ"כ אינה שותת ולא נוטלת כתובה מוכח דבכה"ג מותרת לכן נ"ל דנאמנת בזה. ועוד נ"ל לדון בדבר החדש דהנה נראה עיקר גזרת מינקת הוי על הבעל הנושא ולא על האשה וכן מורה לשון הש"ס בכמה דוכתא לא ישא אדם מינקת חברו וכו' ולא אמרו אשה מעוברת או מינקת לא תנשא מוכח דהאיסור עליו וכן לענין מנדין אותו משמע דרק אותו מנדין ולא אותה ולפ"ז נראה דאין לו דמיון כלל לדין הב"ש דהתם האיסור כבר על הבעל שלא ישא אחרת לכן הוי חזקת איסור ואין הוא או ע"א נאמן אבל בזה קודם שנשאת לבעל עלי' ליכא איסור ועל הבעל כיון דלא קדשה ולא נשאה אטו הוא משועבד לישא דוקא זו ודומה למה דאמרינן בש"ס בבהמה אי לאו לאברים עומדת ליכא חזקת אמ"ה כל שלא נעשה אברים וכן בסתם שוורים לאו למזבח קיימי וא"כ ה"נ לא נחשב חזקת איסור על הבעל ולכן הוי עדות זה כקודם שהוחזק האיסור ואז ע"א נאמן וכיון דיצא הדבר בהיתר מותר אף אח"כ דהרי אף לעדי נפשות מהני כה"ג היכא דכבר הוחזק אפי' בע"א כמ"ש הרמב"ם בפט"ז מסנהדרין וזה היתר נכון. ועוד ראי' לדברינו הנ"ל מדברי הרשב"א בגיטין פרק המגרש שכתב דאפי' באומר ה"ז גיטך ע"מ שלא תנשא לפלוני ל' יום נמי אין זה כריתות והוכיח זה בראיות והקשה דהרי בלא"ה אסורה להנשא עד ג"ח עיי"ש שמתרץ דזה הוי רק דרבנן ולפמ"ש א"ש בלא"ה דאיסור ג"ח הוי רק על הבעל ולא על האשה ולה ליכא איסור ורק עליו גזרו ותנאי זה דלא תנשא לו חל עליו א"כ בה שפיר לא הוי כריתות רק מכח התנאי ודו"ק. ומ"ש רו"מ בשם הכנ"י דמהני מחילת הבעל והוא חולק דהוי דשלב"ל הנה על המושכל הראשון הוא תמוה ואין פנאי לעיין ולדעתי זה תקנו לטובת הילד ואיך יכול האב או אחר למחול טובת הילד וחייו. ומ"ש בשם ח"א דגזרת מינקת הוא דברי ר"מ והוא ס"ל אדם מקנה דשלב"ל ז"א דהרי אפסקא הלכתא בהא כר"מ ובהא כרבנן ואינו דומה למה דהביא רו"מ דמיון בשם הפמ"ג על דעת ר' אפרים דהכא לא מכרעא הלכתא כמאן. ע"כ הנני מסכים להתירה להנשא:
+
+Siman 72
+
+שא' מהגאון מוהרמ"צ אבד"ק סמבור. בנדון המינקת כבר נשאלתי ע"ז מק' סטריא ע"י הרב מו"ה שמשון שכתב שנחוצה להנשא בל"ג בעומר והנה להיתר איני נזקק אפי' היתרה פשוט ובמעשה זו לא הי' דעתי להצטרף להיתר רק אדרבא הי' דעתי נוטה לאיסור לכן לא השבתיו וזה ד' שבועות כתב אלי הרב הנ"ל ענין אחר וכתב שנצטער על שלא השבתיו וצרפו רבנים אחרים והתירוה והשבתיו דבמה שהתפאר שהתירוה אין בו כדי התפארות ויה"ר דתשרי תרבא והשיב לי בזה"ל שמתחרט על הדבר וכמה גדול כחן של צדיקים שתיכף אחר הנשואין נפלה האשה מן העלי' וכו' ועדיין מוטלת על ערש דוי עכ"ל בקיצור הנה הודה במקצת וכפר במקצת מה שלא גילה דגם הבעל הולך ומתנוני ואמרתי ברוך ה' שנוקם נקמת חכמיו וגזרתם. וכעת נדבר לדינא הנה ודאי יפה הורו לאיסור וכל הג' היתרים אין בהם ממש. הנה היתר הפ"י ודאי חס להזכיר מלצרף זה אפי' לקולא מחמת טעמים אחרים כמו שהארכתי ולא אדבר כעת רק בדברים פשוטים דהרי הרמ"א הביא דמה דבעינן חודש העיבור ג"כ ולמה לא סמך לקולא מכח ס"ס דלמא די בט"ו חודש ואת"ל כ"ד דלמא כדעת דאין חודש העיבור בכלל והרי בכל מקום הוי צד קולא כיון דבשעת הדחק די בט"ו חודש ובע"כ דאין מצרפין זה אפי' לצירוף ס"ס ולשאר קולות נמי לא מצרפין כלל הך דינא דט"ו חודש וא"כ אם הרמ"א וב"ש והט"ז וכל הנמשכין אחריהם לא צרפו זה כלל לקולא איך נסמוך אנן נגד כל הראשונים ואחרונים. והיתר השני מכח הצייגניס הנה זה א"צ לדידן נשאל אף לפסקי בעלי בתים ויעידו כי אין ממש בהצייגניס של הדקטורים שלנו אפי' למשרי ביעא בכותחא כי הם חשודים על כל עברות שבתורה ודינם כרשעים להכעיס וכמה פלפלו הפוסקים אם לסמוך על עדות הרופאים באיסור בימים הקדמונים אשר לא נחשדו לשקר מכ"ש בימים הללו ובעד מתנה מועטת נשיג מהם כל צייגניס שבעולם אשר לא יזכר ולא יפקד ועיין בב"י הל' גיטין סי' קל"ד בסוף הסי' וז"ל וירא אנכי מאוד פן ילך ויביא שטר מהביטול הן שיהי' בדרך אמת או בדרך שקר כי בעונותינו שכיחי פריצי ורמאי וכו' הרי כבר בדורו חשש לעידי שקר כי שכיחי פריצי ומכ"ש בדורותינו צריך לדקדק מאוד באיסורא על מי לסמוך ואף ביוה"כ שהוא ספק נפשות אין אני רוצה לסמוך על רופא ישראל כשיש רופא נכרי דידוע דישראל אפיקורס גרוע מנכרי רק במקום דליכא נכרי מוכרח אני לסמוך עליהם כי בנפש הוא אבל באיסור חס להזכיר לסמוך עליהם ואין סומך עליהם רק שכמותם. ובנדון היתר הג' מה שגם בן הראשון לא הניקה הנה דבר זה מביא לידי גיחוך דבזה תצא מדין מינקת ויפה דחו רו"מ דאין ראי' כלל מהריב"ש ואני אביא ראי' יותר מן הש"ס פ"ה דכתובות דפריך שם מר"נ דשרי לבי ר"ג ולמ"ל לתרץ דלא הדרו בהו טפי הו"ל לתרץ דהם לא הניקו מעולם בניהם דעשירים היו וגם מה פריך הש"ס למ"ד נתנה בנה למניקה מותרת ממ"ש ר"נ הלכה כר"מ בגזרותיו נימא דהמתיר כוונתו דנתנה בנה הקודם למניקה ובע"כ דאין לחלק ויש כמה נשים שתחלה לא הניקה ואח"כ כשנתדלדלה או משאר טעמי מתחלת להניק בעצמה כן ה"נ י"ל אם תחזור בו המינקת ולא יהי' לה מינקת תניק בעצמה ושפיר חייל עלי' תקחז"ל של איסור מינקת לכך יפה עשיתם שאסרתם אותה ולא הנחתם להנשא במקומכם. וכעת נדבר מדין אם עבר ונשא אם צריך להוציא או לא גם בזה הדין עמכם. ומ"ש רו"מ זה מסברא כיון דאתם מחיתם בה אין זה שוגג. זה אמור בד"מ סי' י' ס"ק ד' וז"ל וכתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ב ס"ג אפי' אמר החכם הגדול שבעירכם ציוה שלא יכניס ואחרים התירו לו מ"מ לא הי' לו לעבור פי הגדול ואם עבר וכנס צריך להוציא עכ"ל והנה לא מבעיא כי לפי דעתי כבוד רו"מ הוא נחשב גדול נגד המתירין רק אף בלא זה הרא"ש מיירי דגם המתירין הם מאותו עיר לכך לולי שזה האוסר הי' הגדול שבהם לא היו נחשבין מזידין כיון דהוא יחיד נגד רבים אבל אם המתירין אינן מבני העיר והאוסר הוא החכם שבעיר כיון דעכ"פ בעירו הוא הגדול והוא אוסר אין לך אלא שופט שבימיך ואליו ראוי לשמוע יותר ולא נחשבו שוגגים רק מזידים. והנה אם כי זה דבר ברור הוא אך א"צ לזה דבלא"ה נעלם מכם דברי הגהת ח"מ במקומו ס"ק ה' וז"ל והנה לפ"ז לא מקילין אפי' בת"ח הטועה אפי' בכהן ר"ל כהן שקידש תוך ג"ח ע"פ הוראת ת"ח שהורה לו כך וכו' אפ"ה אין מקילין בו וצריך לגרש עכ"ל מבואר כוונתו דאף אם אין הנושא ת"ח רק שהורה לו ת"ח וטעה נמי יוציא דקנסינן להת"ח המורה שלא יועילו מעשיו וכמו במבטל איסור דאסור אף למי שנתבטל בשבילו הרי דקנסינן אף לאחרים שלא יועילו מעשיו כן ה"נ הת"ח הטועה בדין קנסינן לי' שלא יועילו מעשיו שהתיר להם וצריך לגרש וכיון דהוראה זו הוי בטעות ודאי דצריך לגרש מכ"ש בהצטרף תרווייהו יחד שהרב הג' מו"ה מאיר צבי וכל בני עירו צעקו ככרוכיא והם לא שמעו ונסעו למק"א להנשא ודאי אין זה שוגג רק מזיד וצריך לגרש לכך יזהירו את הבעל לגרש ואם היא לא תרצה יכול לגרשה בע"כ ואם הבעל לא ירצה לגרשה יבשרוהו שיהי' סופו חמור מתחלתו בבכורו ישאנה ובצעירו יגרשנה ועלינו יערה רוח הבורא ועיין בק"א תשובה לצד השני:
+
+Siman 73
+
+ע"ד שאלתו בכפרי שזה זמן רב נשא אחות אם אמו וכעת היא לעת זקנתה ולא הוליד ממנה שום ולד אם ישתדל לפייסה ברצי כסף לגרשה. הנה ידע כי מן הדין מחויב לגרשה כי אף שתחלה כתב המחבר דעה ראשונה בסתם להיתר ואח"כ כתב בשם יש מי שאוסר וקיי"ל בכל מקום הלכה כדעה ראשונה הנה לא כל הענינים שוין דשאני מילי דעריות ואפי' בשניות הוי אביזרא דעריות ובודאי ראוי לחייבו לגרשה וראי' מאשת חמיו דג"כ מבואר בש"ע תחלה להיתר רק בשם י"א לאסור ואעפ"כ לא התיר הצמח צדק רק מכח שהי' ע"פ בעלי הוראה מפורסמים אבל בלא"ה תצא גם שם רוב הפוסקים מתירין אבל באחות אם האם ליכא רוב מתירין לכך בודאי חייב לגרשה ומכ"ש בנדון זה שלא קיים פ"ו והיא זקנה בלא"ה הוי דעות שמחויב לגרשה ונהי דיש חולקים בזה"ז מ"מ בזה הוי ס"ס להחמיר דלמא אחות אם האם אסורה ואם מותרת דלמא חייב לגרשה דאין להם בנים ומה גם דעיקר דעת המתירין בשהא עשר שנים ולא ילדה מכח די"ל עון ח"ל גורם וזה אם לא ידעו דבר עון אחר הגורם אבל כאן דיש לתלות בזה גופו דעון זה גורם כן ודאי דתולין במצוי וידוע לכך חייב לגרשה ומכ"ש לפייסה לקבל גט ונדון חרגמ"ה אין אני מכניס בזה כידוע:
+
+Siman 74
+
+ע"ד שאלתו שעשה שידוך עם יתומה מאמה רק הי' לה אב ואמה חורגתה וקודם הנשואין מת אבי' ואמה חורגתה השתדלה ועשתה הנשואין עם הבתולה הנ"ל והחזיקה אותו ע"ש ערך שנה ואח"כ מתה אשתו ויען כי אמרו לו הרבה אנשים שאשת חמיו מותרת לו כי היא רק חמותו חורגתו ע"כ עשה שידוך עמה ועשה נשואין עמה בחופה וקדושין כדמו"י וכעת נתעורר עליו מחלוקת.
+תשובה. הנה זה גופו אם אשת חמיו מותרת כבר מפורסם המחלוקת בין הראשונים והובא בש"ע סי' ט"ו ב' דעות ועיין בנוב"ק חאה"ע סי' כ"ו שהמנהג לאסור. והנה מה שתמה הנו"ב על התוס' שכתבו דבדורות האחרונים גזרו ותמה הנו"ב שהרי רבא הי' אחר ר"ה שבירושלמי זה לק"מ שהתוס' לא כתבו רק לומר שר"ח לא ידע הברייתא זה לא ניחא להו לומר שר"ח לא ידע הברייתא לכך תרצו שידע רק שאח"כ גזרו אבל לומר שרבא לא ידע דברי אמורא שלפניו זה יתכן שפיר ולכך י"ל רבא לא ידע דברי ר"ח שבירושלמי ותדע שהרי לולי דברי התוס' קשה דעכ"פ למה לא הביא הש"ס שם ורבא דברי ר"ח החולק ובע"כ דלא ידע דברי ר"ח ולכך אין תמיהתו כלום. והנה להכריע אין בידי במחלוקת הראשונים אך זה הי' נ"ל דאף להמתירין היינו רק אם חמותו היתה בחיים בשעת נשואי בתה או אף אם כבר מתה רק עכ"פ חמיו הי' בחיים והוא השיאו בזה ס"ל דליכא חשש מ"ע לומר דנראית כחמותו אבל אם חמיו נמי מת בשעת נשואין רק אשת חמיו הי' המשיא אותן והיא היתה המשתדלת בנשואין בזה ודאי הוי חשש מ"ע דנראית כחמותו ואסורה לכ"ע ולכאורה הי' נראה דאפי' מה"ת אסורה דהרי בירושלמי קאמר שם ואם תאמר תורה רצפה בת אי' תוכיח וא"כ כיון דעיקר הראי' דאינו תורה הוא מרצפה בת אי' ושם הי' שאול בחיים בהשיאו לדוד לכך אבל אם רק אשת חמיו השיאו י"ל דהוי ד"ת אך באמת אם הוי ד"ת ודאי אין הכונה מכח מ"ע ולכך אין בשל תורה סברא לחלק בין אם חמיו השיאו או אשת חמיו אבל מדרבנן ודאי יש לחלק כן דבאם אשת חמיו היא לבדה השיאה אותם ודאי יש לחוש למראית עין ועיין בב"י מה שקצת דימו אותם לב' חורגין וקצת מחלקים ביניהם דבזה הוי יותר חשש מ"ע ולכך למעט בפלוגתא עדיף וי"ל בכה"ג לכ"ע אסורה ובזה י"ל מ"ש ביבמות (כ"א ע"א) במה דקאמר שם א"ה אשת חמיו נמי תאמר לו אני מותרת לך ובתי אסורה לך ומשני הא פסיקא לי' הא לא פסיקא לי' ועיין פרש"י ול"נ הכונה דבאשת חמיו לא פסיקא לי' שהיא מותרת דאם השיאה אשת חמיו אז גם היא אסורה לו לכך לא פסיקא לי' שהיא מותרת דבכה"ג אסורה. ועל פרש"י ק"ל דאף לפי פירושו למה לא פי' הא לא פסיקא דבתה מבעל אחר מותרת לו וצ"ע. והנה המורם מדברינו דלדעתי ודאי אסורה לו ומה שכבר נשאה כיון דלא הוי ע"פ התרת חכם רק אדרבא התרו בו שלא ישאנה לכך ודאי תצא וכתובה בזה"ז דהוי תוספת שליש ודאי מחויב ליתן לה רק הגט אם כי מעולם אינני מצטרף להיתר לגרש בע"כ אבל בנדון כזה דהוי באיסור מתיר אני לגרש בע"כ אם יהי' לו רשיון בדינא דמלכותא שם:
+
+Siman 75
+
+במ"ש בסי' ט"ו סעיף ה' אבל אם אנס אבי' אשה מותרת לו והנה בש"ס איתא ביבמות ר"פ נושאין על האנוסה דנושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו ותמוה על הטוש"ע דלא זכרו מפותה וברמב"ם איתא תרווייהו ונ"ל כוונת הש"ע דבאמת הוי ק"ו דבאנוסה כיון דכתיב ולו תהי' לאשה א"כ מוכרח הוא לישאנה אם האשה רוצית א"כ קרובה יותר להיות נקראת אשתו ואם באנס אשה מותרת לו מכ"ש בפיתה שגם הוא אינו מוכרח לישאנה ומה דנקט הש"ס גם מפותת אביו היינו לרבותא דר' יהודא דאוסר באנוסת אביו ומפותת אביו וזה הוי רבותא טפי דאפי' במפותה אוסר אבל לדידן דנקט רק ההיתר הוי מפותה למותר דכ"ש הוא. ובזה נראה מדזכרו רק פלוגתתן באנוסת אביו ומפותת אביו ולא זכרו פלגש מוכח דפלגש אסורה לכ"ע לבנו ואף דבת פלגש מותר מ"מ פלגש עצמו אסורה כמו אשת אביו:
+
+Siman 76
+
+נסתפק הב"ש בסי' ט"ו ס"ק י"ח אם נשא שני' באונס ועבר האונס אם מחויב לגרשה. ועיין במס' חולין גבי בעיא דאברי נחירה שהכניסו ישראל לארץ ובהרא"ש שם וביו"ד סי' רי"ח וביו"ד סי' קי"ג בפת פלטר במקום שאין פת ישראל מצוי עיי"ש מיהו י"ל דכאן עדיף מחמת דנשאה בנשואין ממש אף אי נימא דצריך להוציא יצטרך ליתן לה גט לכך י"ל דעדיף ואין חייב לגרשה. מיהו יש להוכיח ספק זה מיבמות ומה דקיי"ל בשניות דחולצת ולא מתייבמת והטעם דהעמידו חז"ל בשוא"ת ועשאוהו כעין דאורייתא וקשה הלא אף בדאור' ממש ראוי לומר דאתי עשה ודחי ל"ת רק דמשני רבא גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' וא"כ בשניות אם יבא עלי' תחלה בהיתר שוב בביאה שני' לא יצטרך לגרשה ותהי' מותרת לו לעולם וא"כ שפיר דאתי עשה ודחי ל"ת אלא ודאי דאף אם הביאה הראשונה היתה בדרך היתר והי' נשואין ממש צריך אח"כ לגרשה ואם התם דהוי מצוה ובהיתר ממש ואעפ"כ צריך לגרשה מכ"ש כשהי' רק ע"י אונס דצריך לגרשה כשיעבור האונס. ובעיקר דברי הב"ש צ"ע דאף אם נשאה באונס אין כאן נשואין כלל דלא מבעיא לדעת בעל העיטור דס"ל באיש שאנסוהו לקדש לא הוי קדושיו קדושין ה"נ לא הוי נשואין אם נשאה באונס וא"צ גט אף גם להחולקים על בע"ה עיין ש"ע סי' מ"ב בפרט די"ל דדוקא בקדושין דאין נמשך להמקדש רק הנאה שהוא מהנה להו והוא אינו נהנה בזה ס"ד דהוי כמו אנסוהו לקנות דלא הוי קנין דדוקא בעבור הנאת זוזי גמר ונתרצה ולא בעבור הנאת החפץ אבל באם אנסוהו לינשא ולבוא עלי' אז הנאת ביאה דהוי הנאה מרובה כדאמרינן בפ"ק דקדושין שכן הנאתה מרובה עיי"ש בודאי גמר ונתרצה לקנות ואף בע"ה מודה דבכה"ג א"י לקדש בביאה דהוי קדושין. מיהו לכ"ע נראה דהיינו דוקא בדבר שאינו עבירה רק שהוא אינו רוצה בזה בזה אמרינן כיון דבדידי' הדבר תלוי אף שלא רצה אגב אונסא וזוזי או שאר הנאה גמר ונתרצה אבל בדבר שהוא איסור ממש ולא בדידי' תלוי הדבר ודאי כל אדם בחזקת כשרות ולא נחשד להיות מתרצה בדבר שאסרה התורה עליו ולכך אף שאנסוהו לישאנה הוי הכל באונס ולא ברצונו וכ"ש הכא ששניהם אנוסים ולשניהם יש עברה דאמרינן בודאי לא נתרצו ליש�� מרצונם הטוב רק באונס והקדושין והנשואין בטלים מעיקרא וא"צ גט כלל ממנו ולכך אם עבר האונס ודאי הוי כקודם נשואין ואסורה עליו וא"צ ממנו גט כלל וז"ב ולא כהב"ש ועיין תוס' יבמות (כ' ע"ב) ד"ה אטו ביאה שני' מוכח מדבריהם ג"כ כמ"ש דכל שאינו בהיתר רק ע"י דחי' אסורה ומכ"ש באונס עיי"ש. והי' אפשר לדחות ראי' זו דהתם הטעם כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכיון דמה"ת אינה מתייבמת הה"נ בדרבנן ולכאו' הי' מוכרח לומר כן דאם הוי הטעם מכח גזרה ביאה ראשונה אטו שני' הרי הוי גזלג"ז ולא גזרינן אך כד דייקינן ראי' זו נכונה דלא שייך בזה כל דתקון וכו' רק באם מה"ת היו אסורין להתייבם באיסור דאורייתא בזה הוי שייך לומר כל דתקון וכו' כיון דמה"ת אף איסור תורה מותר להתייבם רק שרבנן גזרו בזה גזרה ביאה ראשונה אטו שני' א"כ בדרבנן עצמן דלא שייך כן גזרה זו למה יתסור וכעין זה איתא בפ"ק דב"מ גבי הילך דאי הילך פטור וכו' דליתא כוותי' בדאורייתא וכו' כן ה"נ כיון דליתא כוותי' בשל תורה ממש לא שייך לומר כל דתקון וכו' ובע"כ הטעם רק מכח גזרה ביאה ראשונה וכו' ואין להקשות דהרי הוי גזלג"ז י"ל דזה לא נחשב גזלג"ז דגזלג"ז לא נקרא רק אם לא הוצרך גזרה השני' בעבור דאורייתא כלל ולא נתקן רק בעבור הדרבנן מה שהוא עצמו אינו אסור רק משום גזרה בזה שייך לומר דגזלג"ז לא גזרינן דהוי כמו תקנתא לתקנתא לא עבדינן אבל הכא הך גזרה ביאה ראשונה אטו שני' נצרך בעבור איסור דאורייתא דבזה הוי רק חדא גזרה א"כ שוב הוי כאן רק חדא גזרה דאסרו השני' ועשאוהו כשל תורה ובשל תורה אסור להתייבם מכח גזרה ביאה ראשונה וכו' והה"נ בזה ולא הוי גזלג"ז דעיקר גזרה של ביאה ראשונה הוי בשל תורה וזה הוי רק חדא גזרה שאסרו השניות ועשאוהו כשל תורה לכל דיני' וכיון דשם אסור להתייבם ה"ה בזה אבל אי נימא דאם נשאה ע"י היתר שוב א"צ להוציאה א"כ לא שייך בזה כלל הטעם גזרה ביאה ראשונה וכו' א"כ נהי דעשאוהו כשל תורה הרי אף בשל תורה אם לא הוי שייך הגזרה הי' מותר להתייבם והכא ל"ש הגזרה כיון דלענין אם להתייבם בדרבנן מכח גזרה שאם נייבם דרבנן יבא לייבם איסור תורה ג"כ זה שפיר הוי גזלג"ז כיון דשל תורה עצמו אינו אסור ביבום רק בדרבנן מכח גזרה אטו ביאה שני' ואיך נגזור עוד דרבנן ביבום אטו דאורייתא אלא ודאי דאין הטעם כן רק דרבנן גזרו בשניות הוי כאיסור תורה וכל הדינים השייכין בשל תורה שייכין בזה ואסור גם בהם מכח אטו ביאה שני' דלגמרי עשאוהו כשל תורה דכמו בשל תורה אף אם נשא בהיתר צריך להוציאה ה"ה בדרבנן וא"כ מכ"ש בנשא באונס דצריך להוציאה. ואין להקשות לפמש"ל דזה לא הוי גזלג"ז א"כ למה אמרינן בפ"ק דב"מ דר"נ תקנתא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן נימא נמי כן כיון שרבנן תקנו בשבועה דאורייתא דשכנגדו נשבע ונוטל א"כ הה"נ בשבועה דרבנן נימא דתקנו דהוי כמו דאורייתא ובדאורייתא כבר תקנו דנשבע ונוטל אך א"ש דהתם שאני כיון דלכמה דברים יש חילוק בין שבועת היסת לדאורייתא כמפורש בש"ס ופוסקים וכן לענין גוף השבועה עצמה בדאורייתא בנק"ח והיסת בלא נק"ח וא"כ א"א לומר בזה דעשאוהו כשל תורה והוי חדא תקנתא רק הוי תקנה בפ"ע וא"כ אם נימא בי' ג"כ דשכנגדו נשבע ונוטל נצטרך לעשות תקנה חדשה דגם בשבועה זו הקלה יהי' כן לכך הוי תקנתא לתקנתא ולא עבדינן אבל הכא בשניות דרבנן עשאוהו כשל תורה ממש כחייבי לאוין ולכך הוי כחדא תקנה דהוי כשל תורה ובשל תורה כבר תקנו דאין מייבמין ומזה עצמו ראי' ג"כ דאף אם נשא באונס צריך להוציא בדאורייתא ממש דאם בזה א"צ להוציא א"כ הוי חלוק משל תורה ושוב למה גזרו שלא לייבם הרי הוי תקנתא לתקנתא ובע"כ דדינו כשל תורה ודו"ק. גם עיין בתוס' יבמות הנ"ל מוכח ג"כ דאף אם ביאה ראשונה הי' בהיתר לא חשובה כאלו כבר נשאת בהיתר שתשב תחתיו ומזה ראי' ג"כ לאם נשאה באונס עיי"ש. וע"פ הסברא הנ"ל בענין גזלג"ז י"ל מה שהקשו תוס' בחולין (ק"ד) ד"ה ומנא תימרא עיי"ש מיהו כפי האמת קשה מ"ש הכא וגוף הש"ס שם יש לעיין ואכמ"ל:
+
+Siman 77
+
+ע"ד ששאלו באחד שדר עם אשתו עשרים שנה ולא ילדה וגרשה ואמר לה בעת הגט כבר הי' דעתי משלשה שנים לגרשך וכעת דעתו להחזירה אם מותר או לא. תשובה. אין בזה שאלה כלל דאף אם נדמה זה למוציא אשתו משום איילונית נמי אינו דומה זה להתם דהרי דעת כמה דבעינן דוקא התנה וכפל ואף המחמירין דלא בעינן כפלי' עכ"פ בעינן שיאמר משום זה אני מוציאך וכאן לא אמר כן נהי דאמר דכבר משלשה שנים הי' דעתו לגרשה מ"מ השתא י"ל לא משום זה מוציאה רק מכח ד"א שמא הקדיחת' תבשילו וכדומה ואף דדעת הרמב"ם דבלא אמר כלום נמי לא יחזור מ"מ יחידאי הוא והלכה כרוב הפוסקים ובפרט במלתא דרבנן כי עיקר איסורו בזה דרבנן וגם הב"י כתב דדעת הרמב"ם ג"כ שבעינן שיאסר משום זה וכו' ובר מן דין ודין טעו דלא דמי כלל למוציא משום איילונית דהתם הוי טעות בגופה שסבר שהיא איילונית ואח"כ נודע דאינה כן והוי טעות למפרע אבל אם אינה איילונית רק שלא זכו להוליד זה מזה הרי כמה פעמים שזיווג אין זוכין להוליד ביחד ואם נתגרשו ונשאו לאחרים מולידין שניהם א"כ בזה לא יכול לומר אלו הייתי יודע ואין זה טעות וליכא חשש לעז ולכך לכ"ע כל דלא התנה וכפלי' ודאי מותר להחזירה וז"פ:
+
+Siman 78
+
+בילדה הנמצאת מונחת בצד בית ישראל במקום שכלה הרחוב של ישראל מוכרך בכרים וכסתות ומלפפות וגם שני כתבים הנקראים שיר המעלות שכותבין שמירה לילד כנהוג ונמצאת על אצטבא בית ישראל אחד. הנה זה ודאי דינה כישראלית דשיר המעלות הוי סימן טוב דהוי ישראלית גם מקומו ניכר דהוי ישראל כמ"ש רו"מ והנכון אתו:
+
+Siman 79
+
+קונטרס תקנות עגונות.
+במ"ש בסי' י"ז סעיף ט' אבל אם בא עד הראשון שאמר משמו וכו' לכאורה נ"ל לחלק הענינים דדוקא אם העד השני אומר מפי הא' שאמר שראה שמת בזה אם אנו באים להתיר הוי עיקר ההיתר מכח ראיית הראשון וע"פ אנו מתירין שהוא ראה כן בזה אלים טפי משני האומר בשמו ונאמן הא' להכחישו אבל אם אומר העד לפני ב"ד ששמע מראובן ששמע משמעון שמת פ' וא"כ עיקר ההיתר שאנו מתירין הוי ע"פ שמעון שהוא המתיר והעד אינו רק כמעיד ששמע משמעון בזה אלים כח ראובן מכח לוי המעיד לפני ב"ד ששמע ממנו כיון דאין ההיתר נמשך ממנו רק ששמע משמעון ולוי שמע ממנו ולכך אמרינן מה אולמא דהך מהך ולא עדיף מעדות לוי. ויש להסביר לפמ"ש הח"מ בסי' קט"ו דהיכי דמעיד שתיקן לפנינו אין הראשון יכול להכחישו דזה לא נחשב מגיד מפיו כיון שראה בעצמו התיקון וא"כ ה"נ אם הי' השני מעיד ששמע את הראשון מעיד לפני ב"ד שמת פ' והוי כאלו אומר ראינו עדות שנחקרה בב"ד ודאי כה"ג לא הי' יכול הראשון להכחישו דזה דומה כאומר שראה המעשה לפנינו וכיון דאומר ראינו שנחקרה עדות בב"ד לא הוי כעד מפי עד כדמוכח בתוס' פ"ב דכתובות ובכמה דוכתי א"כ לא הוי כאומר מפיו ג"כ ולכך אין הראשון יכול להכחישו ולפ"ז ה"נ כיון דבעד מיתת הבעל לא בעינן שיעיד בב"ד א"כ מה שאומר ששמע מפלו' שמת הוי כאומר ראינו עדות שנחקרה בב"ד והוי כאלו אמר ראיתי פ' שעשה מעשה זו כן אומר ששמע פ' אומר כן והוי כמעיד מפי עצמ�� ולא מפי הראשון רק כיון שבאמת ע"י דיבורו של הראשון לא נעשה ההיתר רק ע"י ראייתו שראה תחלה לכך אינו דומה לאומר פ' תיקן לי את הכרי דשם ע"פ ראייתו נגמר כל הענין וההיתר ולכך לא נחשב עד מפי עד אבל בזה שאומר ששמע מפי עד שמת פ' אין הענין נגמר בשמיעתו רק ע"פ מה שראה תחלה לכך נחשב מגיד מפי ראשון ולכך יכול הראשון להכחישו וזה באומר הראשון שראהו שמת אבל באומר ששמע מפי פ' שמת א"כ בזה ממ"נ עיקר ההיתר לא נמשך מפי המגיד רק עפ"י הראשון שראה שמת ומה שהשני אומר בשמו ששמע שמת זה שמע השלישי ממנו וזה הוי כאומר פ' תיקן לי הכרי כן ה"נ אומר ששמע עדות מעיד ששמע מפי אחר שמת בזה לא הוי כמעיד מפיו רק כמעיד שראה עדות שנחקרה עדותן בב"ד וכל כה"ג לא נחשב מעיד מפיו רק כמעיד שראה פ' תיקן לי הכרי שאין הראשון יכול להכחישו ועדיף זה במעיד ששמע עד מפי עד ממעיד ששמע מן הראשון וחילוק זה נכון. ולפ"ז הי' נראה עוד חילוק בדבר דמה דאמרינן דהראשון נאמן יותר היינו רק באם אנו צריכין לדון ע"פ עדותו ולסמוך על עדותו להתיר אז בזה הראשון נאמן יותר אבל אם אין אנו צריכין לדון ע"פ דבריו רק לומר סלק עדותו בזה אין הראשון יכול לערער דומה כגון בשנים אומרי' נתקדשה ואחד מן העדים אומר שיודע שנתקדשה ומת בעלה ובא ע"א ואמר ששמע כן מפי העד הראשון והתירוה להנשא ואח"כ בא הראשון ואומר שלא אמר שמת ועל נתקדשה מעיד לפנינו בזה נראה כיון דבשעת אמירתו מתחלה שנתקדשה ומת בעלה הי' נאמן במגו דאי בעי שתיק והי' נשאר רק עד השני לבד ולאו כלום הוא א"כ בכה"ג דהי' נאמן בשעת אמירתו תיכף מכח מגו דאי בעי שתיק ואז לא הי' צריכין להתיר ולדון ע"פ עדותו רק אם נסלק עדותו כמאן דליתא נמי מותרת דאין כאן רק ע"א על הקדושין בכה"ג נראה דהוי כאומר השני ראיתי עדות שנחקרה בב"ד ולא נחשב מגיד מפי הראשון כמו דלא נחשב עד מפי עד בה"ג וזה דומה לפלוני תיקן לפני את הכרי דאין הראשון יכול להכחישו ונאמן השני כמוהו שאמר כן לפניו והי' נאמן מדין מגו והוי כאלו ראה לפניו את המעשה ובפרט בנ"ד אם נאמין להשני אין אנו דנין עפ"י הראשון רק לסלק עדותו י"ל דבזה לכ"ע אין הראשון נאמן ובזה נראה אפי' באומר שקר הגדתי אינו יכול לחזור בו כיון ששמעו ממנו אז שאמר ביחד נתקדשה ומת והי' לו אז מגו נחשב כנתקבלה עדותו בב"ד וא"י לחזור ולומר שקר הגדתי ג"כ וכיון דבלא"ה איכא דעות דאין הראשון נאמן יותר וגם איכא דעות דאף באומר מחוץ לב"ד א"י לחזור בו וכמו שמשמע בק"ע ולכך נראה בנ"ד דלכ"ע א"י לחזור בו לא לכפור בעד הראשון ולא לומר שקר הגדתי. ובאמת בהיותי בזה ק"ל מ"ט יהי' הראשון נאמן יותר מן השני שהרי יש להשני מגו דאלו בעי הי' אומר שהוא יודע מעצמו שמת או ששמע מאחר שמת וכיוצא בזה הקשו התוס' בב"ק דלהימני' לבתראי דאי בעי פסלי לקמאי בגזלנותא כן ה"נ נאמין לבתרא דאי בעי אמר שיודע כן ממק"א ואין לומר דגם להראשון יש מגו דאי בעי אמר שקר הגדתי לך ז"א דזה לא נחשב מגו דזה יהי' לו בושה לפני העולם להודות בעצמו שמשקר משא"כ עתה העולם אינם יודעים האמת עם מי אם עם השני או עמו וכיוצא בזה בעלמא דלא אמרינן מגו היכי דיש לו קפידא לפני העולם אך להשני יש לו מגו שפיר ולמה יהי' נאמן במגו וצ"ע. ועוד נראה דאף שכ' הח"מ דאף בהתירוה להנשא הראשון נאמן נראה דהיינו דוקא בהתירוה ולא נעשה מעשה ע"פ אבל אם נעשה מעשה ע"פ השני וכבר נשאת בזה לכ"ע אין הא' יכול להכחישו אח"כ כיון שכבר נעשה מעשה ע"פ ולמעט בפלוגתא עדיף כן נ"ל:
+
+Siman 80
+
+עיין בב"ש מ"ש דבעבד ושפחה א"י להכחיש להשני וכו' ולפ"ז נראה דה"ה בשאר פסולי עדות הכשרים לעדות אשה או אם אמר עד כשר משמו אין יכול להכחיש הראשון כמו בעבד ושפחה דכשרים לעדות אשה ואין נאמנים להכחיש להאומר כן משמו וא"כ ה"ה לשאר פסולי עדות כה"ג אין הראשון יכול להכחישו:
+
+Siman 81
+
+בנדון שא' בדבר הגב"ע מק' ראדזין לא ידעתי למה החמיר רו"מ כ"כ לחוש שמא יש עוד עיר יאנוואה הנה אף אם לא הי' בו יתר סימנין רק שהי' נכתב יעקל משוגענר מיאנוואה נמי היתה מותרת דהכינוי משוגענר הוי כמו שם אביו כמ"ש הפוסקים בתשובותיהם דשם הכינוי הוי כשם אביו וא"כ הוי כאן שם אביו ושם עירו ולמה לחוש שמא יש כאן עוד עיר הרי הרמ"א כתב בסי' קל"ב דאפי' בגט ל"ח לשני שוירי והן אמת שהב"ש תמה עליו אך המעיין בו הוי רק מכח דלל"ב בעינן ב' למעליותא אבל מבואר שם דלל"ק דסגי בחד לטיבותא ל"ח לשני שוירי וא"כ הרי מפורש בסי' י"ז בב"ש ובסי' קל"ב בשם הרא"ש דבעגונה הקילו ובחד סגי א"כ ממילא בזה דין הרמ"א אמת וגם מכל הפוסקים משמע דעכ"פ בשם אביו ושם... די ולא כתב חד מינייהו לחוש שמא יש עוד עיר כזה ועוד הרי דעת כמה דדי בשמו ושם אביו אפי' בלי העיר ולא חיישינן לשני יב"ש בכל העולם א"כ למעט בפלוגתא עדיף נהי דקצת מחמירין דבעינן נמי שם העיר אבל מהיכי תיתי ליחוש שמא יש עוד עיר כזו ועוד הרי יש עוד כמה סימנים בסי' מה שהיתה מקשה לילד גם בשם אחיו ובזה אפי' הי' עוד עיר אחרת הי' די בסימנים הללו להתירה ומכ"ש דלא הוחזק עוד עיר כזו וכבר כתבתי בתשובה דאין לחוש לב' עיירות בזה ובנדון דידי' יש עוד היתר דבמדינתם נקל להתוודע אם יש עוד שם עיר כזו ולחוש שמא ממדינה אחרת זה דרכם של ב"א אם הוא ממדינה אחרת ואם אומר סתם ודאי הוי כוונתו על עיר זו דומה לזו כתבו התוס' בנכרי ומסל"ת שאומר שאיש פלוני מת מן הסתם כוונתו על עיר הזאת כן ה"נ בסתם הוי כוונתו על המדינה שהוא בה עתה ואם במדינתם ליכא עיר כזו אין לחוש לעיר אחרת והנה זה כתבתי לסניף אבל באמת א"צ לכל זה מטעמים הנ"ל:
+
+Siman 82
+
+הנה בדין אם כמה סימנים אמצעים מצטרפין להיות סי' מובהק נחלקו הפוסקים ול"נ להכריע בין ב' סימנים לג' דבב' סי' כיון דבעלמא קיי"ל בתרי זימני לא הוי חזקה הרי דאפשר להיות דרך הזדמנות ומקרה לומר דאתרמי כך לכך ה"ה בזה אין ראי' מהם לומר דהוי ס"מ אבל בג' סי' אמצעים כיון דקיי"ל בג' זימני הוי חזקה ולא תלינן באתרמי ממילא הם מצטרפין להיות ס"מ. ובזה בארתי מדרש פ' וישב עה"פ הכר נא וכו' הכר נא בוראך שלך ושל בוראך הם והוא תמוה והמ"כ פי' שנמצאו דרך נס והוא דחוק וממ"נ אם יאמין לה יהודא א"צ לכל אמירה זו ואם לא יאמין לה מניין ידע שהוא דרך נס וגם יש שם לעיל במד"ר שביקש לכפור אמרה לו הכר נא בוראך ותמוה איך שייך לומר שצדיק כיהודא יכפור ח"ו ונר' דק"ל ושוב ראיתי בחמדת שלמה חאה"ע סי' ל"א שגם הוא נתקשה בזה ומה שהרגיש תחלה מיעקב זה שטות אך זה קשה שפיר דמה אמרה תמר הכר נא למי החותמת ויהודה הודה הרי הש"ס ביבמות מסיק דחיישינן לשאלה וא"כ ה"נ דלמא נתן לאחרת והאחרת השאילה לה והי' אפ"ל דחשש שאלה הוי רק דרבנן ולא מה"ת אבל אין לומר דנהי דיש לחוש לשאלה עכ"פ כיון דספיקא הוי שוב א"א להורגה ז"א דא"כ ק' אף בלי הסימנים כיון דידע בנפשו דבא על אשה אחת הו"ל לחוש שמא היא היתה ובע"כ שהי' הולך בתר רובא דעלמא או כיון דלא הכירה אמר מסתמא אינה היא א"כ ה"נ עכשיו מה מהני הסימנים הרי ראוי לילך ב"ר דעלמא והסימנים אין ראי' דיש לתלות בשאלה ובע"כ יהי' מוכח דהוי חש�� שאלה רק דרבנן או י"ל דדוקא בסימנים חיישינן לשאלה אבל אם הוי הכרה ע"י ט"ע ל"ח לשאלה כדעת המהר"ל מפראג וי"ל דכאן הוי ההכרה ע"י ט"ע אך להמדרש לא הוי ניחא לי' בזה והוי ק"ל אריכות הלשון למי החותמת וכו' לאיש אשר אלה לו וכו' מיותר והוי די הכר נא למי החותמת וכו' לו אנכי הרה ולזה מפרש דבע"כ כאן הוי ההכרה רק ע"י סימנים ולמ"ד סימנים דרבנן הוי בהו ס"א בכל אחד רק בהצטרף שלשתן נעשה ס"מ אם סד"ר הוי כאן סימנים גרועים בכ"א וע"י שלשתן נעשה אמצעי ולכך אמרה דוקא לאיש אשר אלה לו שלשתן אנכי הרה דעל ידי ג' נעשה ס"מ ולפ"ז י"ל דלכך רצה יהודא לכפור דרצה לומר דאפשר בשאלה לכך רצה לכפור אבל היא אמרה לו כי שכ' הצ"צ בתשובה דבדבר השאול ל"ח לשאלה דאין השואל רשאי להשאיל עיי"ש א"כ ה"נ כיון דהוא נתן לה רק במשכון והרי הוא רצה לקיים התנאי רק דהיא הלכה תחילה משם וא"כ לא הוי החפצים שלה ואף דהוא אמר תקח לה הרי מזה לא ידעה היא כן וא"כ סברה דאינן שלה ואין רשאי להשאיל אך י"ל דהרי בטלית קיי"ל דמותר ליטול טלית של חבירו שלא מדעתו דניחא לי' לקיים מצוה בממוני' וא"כ ה"נ כיון דהי' בהן אחת של מצות ציצית א"כ בזה שפיר יש לחוש לשאלה ושוב אף דבב' אין לחוש לשאלה שוב הוי רק ב' סימנים אמצעים או גרועים ומב' לא נעשה סימן טוב אך י"ל הרי הוי אשה ואשה פטורה מן הציצית ולא שייך בזה ניחא לי' לקיים מצוה בממוני' ושוב אין לחוש לשאלה אך הנה אם אשה פטורה מן ציצית או לא תליא בזה אם לילה זמן ציצית או לא דאם לילה זמן ציצית לא הוי מ"ע שהז"ג ואשה חייבת ואם לילה לאו זמן ציצית אשה פטורה ולכך היא היתה מסופקת בזה ולכך הוכיחה לו כך דהנה ידוע משחז"ל במנחות במעשה דתלמיד אחד שהי' זהיר במצות ציצית שהגין עליו מן הזנות וכמ"ש מקרא מפורש וראיתם אותו וכו' ולא תתורו אחרי לבבכם וכו' אשר אתם זונים אחריהם וא"כ קשה דביהודה כיון דהוי הציצית בידו למה לא הגין עליו מן הזנות והנה לפי האמת לק"מ דהרי לא הוי זנות דהוי יבום ובהיתר הי' כמשחז"ל ולא ידע וכו' לא פסק אך קשה על יהודא איך סבר דהיתה זונה הו"ל להוכיח דא"כ למה לא הגינו הציצית עליו אך י"ל הרי בפ"ג דסוטה למ"ד שם דמצוה אצולי מצלי מן החטא ג"כ מ"מ קאמר שם דהיינו דוקא בעידנא דעסיק בה אבל בלא עסיק בה לא מצלי עיי"ש א"כ י"ל דה"ה נמי לדידן דקיי"ל דמצוה לא אצלי מן החטא כלל אבל עכ"פ ציצית דודאי מצלי מן החטא כדמוכח ממעשה דתלמיד הנ"ל ומקרא מפורש מ"מ לא עדיף זה מס"ד דש"ס בכל המצות ומתורה ולכך ציצית לא מצלי רק בעידנא אבל שלא בעידנא לא מצלי מן החטא ולכך י"ל דמעשה יהודא הוי בלילה ולאו זמן ציצית לכך לא הצילתו מן החטא ולכך ויחשבה לזונה ולכך אמרה לו תמר ממ"נ מוכח דהיא היתה דאם לילה זמן ציצית ואין ראי' מן הסימנים די"ל דחיישינן לשאלה ואף דלאו שלה הי' מ"מ הטלית היתה רשאי להשאיל וליכא ג' סימנים אך א"כ קשה למה לא הגין עליו המצוה הרי הוי בעידנא ובע"כ דהיא היתה ולא הוי עברה ואם לילה לאו זמן ציצית ולא הוי בעידנא א"כ שוב אשה פטורה ואין השואל רשאי להשאיל ואיכא ג' סימנים ולכך אמרה הכר נא בוראך דדרכו להגין מן העברה ע"י מצות ציצית וא"כ הרי שלך הם דעדיין הם שלך ולא של הזונה ואין השואל רשאי להשאיל ושל בוראך הם דראוי להגן מן העברה וא"כ הוי ממ"נ מוכח דהוא הוא ואין לחוש בזה לשאלה וא"ש ויש בזה דברים נ"מ לדינא:
+
+Siman 83
+
+לבערזאן. הנה בדבר מה דפשיטא לי' דהאשה מותרת ע"פ מכתב האיש מלאנדן אין זה פשיטא דידע כי הכותב הזה הי' חשוד על עריות עוד היותו פ�� ומכ"ש עתה דיושב כמה שנים שם בלי אשה וכמעט הוי קרוב לודאי בזמנינו ועיין בח"מ הל' קדושין סי' מ"ב בסוף הסימן דלדעת רש"י החשוד אינו נאמן לומר שמת בעלה ואף לדעת הרמב"ם היינו רק בחשוד דפסול רק מדרבנן אבל בבא על הערוה דפסול מה"ת כמ"ש שם הב"ש ודאי מודה הרמב"ם דפסול אף לעדות מיתה ובימים הללו הוי כודאי לכך אסורה בלי בירור מלונדן וז"פ:
+
+Siman 84
+
+ע"ד שא' הנה כיון דכתבו באגרת שהוא מקהלתכם ודאי ידעו או שמעו מזה וא"כ הוי שמו ושם עירו ולדעת כמה פוסקים די בשמו ושם עירו במקום עגון וקיי"ל כן להלכה במ"ע וכאן א"צ לזה כיון דהוי נמי שם אמו ומה לי שם אמו או שם אביו ובפרט דגם שאר סימנים מהני כמ"ש בק"ע דהוי כמו מרדכי פארח או אשכנזי ובפרט דגם הוי כאן שם מלאכתו שהי' העפטר והוי נמי כמו שאר סימן דמהני והוי כשמו ושם אביו ושם עירו וגם מה שנמצא בידו רעציפיס מן המעות ששלח לביתו אם אמת כן ג"כ הוי סימן כי הרעצפיס הוי מדברים דלא מושלי אינשי אך מה דאין האגרת מקוים מאונגארן וכתבו לשם וכתב האדון של הבי דואר שאין שם רב והכותב האגרת החתים עצמו בשם רב לכאורה זה גרע ממצאו כתב ישראל שאינו כיון דהוי בו שקר ומוכח דשקר ולכך י"ל דזה גרע ולכך יראו להתברר הדבר ע"י רה"ק דשם ואם לא יתברר נראה להקל בזה וכבר כתבתי בתשו' כהמקילין בכתב ישראל אף שאינו מקוים וכאן נראה אף להמחמירין כאן דאיכא עוד הוכחה מן הרעציפיס ומן המעות ששלח לביתו וזה דברים דלא מושלי אינשי הוי עוד רגל"ד בזה ודאי מהני בצירוף כתב ישראל ויש כדמות ראי' מסוף יבמות דקאמר לכשתהא פונדקית נאמנת פונדקית הוציאה להם מקלו ותרמילו וס"ת שבידו ופרש"י שם שהרי לא עלי' סמכו אלא לפי תומה הסיחה והביאה להם מקלו ותרמילו, ס"א לכשתהא פונדקית נאמנת כלומר באותו ענין שהאמינו הפונדקית הוי נמי שאר אשה נאמנת שהרי הפונדקית הוציאה להם וכו' ועל הסימנים סמכו עכ"ל א"כ מוכח דלולי הסימנים לא היתה נאמנת רק בצירוף הסימנים וכן מורה לשון התוס' שם שכתבו בשם הירושלמי דלאו מסלפ"ת היתה רק דעשו אותה כמסלפ"ת וא"כ מוכח דע"י צירוף הסי' האמינו לה אף דלולי הסי' לא היתה נאמנת א"כ ה"נ בכתב ישראל הוי כן אף דלא מהני מצד עצמו מהני בצירוף שאר האומדנות וק"ו הוא דמה עדות נכרית ומסלפ"ת שלא מהני מדינא רק מתקחז"ל ומ"מ אף דלא מהני מפאת עצמו מהני בצירוף מה שהוציאה מקלו ותרמילו מכ"ש בכתב ישראל דמן התורה לא חיישינן לזיוף רק מדרבנן דמהני בצירוף שאר אומדנות וע"א נמי לכמה דעות נאמן מן התורה בעדות אשה. ובהיותי בזה תמהתי על הרי"ף והרא"ש שכתבו דשמעינן מהא דהיכא דמתחיל הנכרי וממסלפ"ת וכו' עיי"ש וכן קיי"ל בש"ע סי' י"ז סעיף ט"ו והדבר תמוה מנ"ל כן הרי בש"ס משמע להיפוך דלא מהני זה רק בצירוף הסימנים ועכ"פ ברש"י ותוס' בשם הירושלמי מבואר כן והי' ראוי לחוש לדעתם. והנה באמת בהרא"ש לא העתיק כלל הלשון בסוף המשנה הפונדקית הוציאה מקלו ותרמילו וכנר' שלא הי' לפניו גרסא זו וכ"נ מפה"מ להרמב"ם לא הי' בגרסתו כן וכן בלשון הרי"ף שבידינו אין בו סיום זה רק בין שני חצאי לבנה הוסיפו זה ובאמת כל המוסיף גורע כי נראה מהרא"ש דהרי"ף לא גרס כן במשנה ולכך הוכיח שפיר דהוי מסלפ"ת וי"ל עוד דס"ל להרי"ף דמה דקאמר הש"ס מהו גריעותא דפונדקית פונדקית הוציאה מקלו ותרמילו וכו' זה תליא בדין אם חיישינן לשאלה או לא ע"פ מה שהקשיתי מכבר דמה ראי' ממה שהוציאה מקלו ותרמילו ניחוש לשאלה ולכך י"ל דהרי"ף והרא"ש ס"ל דהסוגיא אזיל למ"ד דל"ח לשאלה לכך ס"ל דזה אינו נדון כמסלפ"ת כיון דשאלו אי' חברנו רק מכח צירוף הסימנים מהני וכן יסבור הירושלמי שהביאו התוס' אבל אנן דקיי"ל דחיישינן לשאלה א"כ אין ראי' מן הסימנים מוכח דזה נחשב מסלפ"ת ממש אף דשאלו אח"כ אי' חברנו מיהו לדינא עכ"פ קשה כיון דמרש"י ותוס' משמע דלא הוי נאמנות לה רק בצירוף הסימנים ולא הוי דינה כמסלפ"ת ממש איך לא הביאו דעתם. גם לפי דברי התוס' משמע דחכמים ור"ע מחולקים דר"ע ס"ל דהי' לה דין מסלפ"ת ממש ורבנן ס"ל דלא הו"ל דין מסלפ"ת ממש א"כ מה ראי' מייתי הרי"ף והרא"ש מדברי ר"ע הרי רבנן פליגי עלה והרי הלכה כר"ע מחברו ולא מחבריו ובפרט בזה דקיי"ל דמשיאין אשה ע"פ נשים א"כ מה ראי' מביאין הם דהוי מסלפ"ת בכה"ג אף היכא דליכא אומדנות אחרות וצ"ע. עכ"פ בנ"ד בכתב ישראל נראה דודאי מהני אומדנא המוכח בנדון זה והוי כמו מקלו ותרמילו דהתם לכך אם לא יתברר משם האמת נראה להתירה כך וישבו ב"ד ויתירו לה כדין נשאת בע"א. דברי הטרוד הק' שלמה קלוגר:
+
+Siman 85
+
+ע"ד שא' הרב מו"ה שלמה אשכנזי אב"ד טאלטשווא. הנני מסכים עמו לדינא מטעמא דידי' ואין הדבר צריך עיון ואריכות זולת מה שראיתי שדימה הך דינא דחוששין לשאלה לדין המפורש בש"ס וחו"מ בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר ומשמע מדבריו דבאין עשוין להשאיל ולהשכיר ל"ח לשאלה בזה שגה דהם ענינים נפרדים וג' חלוקים בזה דסתם מטלטלים וחפצים הוי אינן עשוין להשאיל ולהשכיר והיינו דלא שכיח הרבה להשאילן אבל מ"מ יתכן להיות בהם שאלה והוי ע"ד המיצוע ויש דברים העשוין להשאיל ולהשכיר דשכיח בהו השאלה ומצוי ביותר ורגיל להשאילם ויש ענין ג' דאין עשוין להשאיל כלל ובדיני ממונות לענין מגו בעינן דוקא העשוין ביותר להשאיל ולהשכיר בזה אין לו מגו אבל בסתם חפצים יש לו מגו דלקוח אבל בחשש שאלה בעגונה הוי להיפוך דסתם חפצים חיישינן לשאלה רק בכל מה דלא מושלי אינשי ל"ח לשאלה ותדע למה משני הש"ס בכיס וארנקי לא מושלי אינשי וכו' ולמה לא משני בקצרה בכלים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר ובע"כ מוכח דאף באין עשוין להשאיל חיישינן בזה לשאלה ובעינן דוקא כלים דלא מושלי אינשי כלל ונ"מ מזה לדינא דאף לדעת המהר"ל מפראג דס"ל דאם סימנים דרבנן ל"ח לשאלה נראה דהיינו דוקא בסתם כלים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר אז ל"ח לשאלה אם סד"ר אבל בכלים העשוין להשאיל ולהשכיר מודה דאף אם סימנים דרבנן חיישינן בזה לשאלה דהרי גם בממון חיישינן בזה לשאלה ואף מוציאין ממון בזה רק דמה דלא פריך הש"ס להך לישנא דסד"ר דניחוש לשאלה בכיס וארנקי ואוכף די"ל דזה ידע דמיירי בדברים שאין עשוין להשאיל רק להך לישנא דס"ל דחיישינן לשאלה וס"ל דאף באינן עשוין להשאיל חיישינן לשאלה פריך שפיר ומוכרח לתרץ דהני לא מושלי כלל ונ"מ דבדברים העשוין להשאיל אין לצרף סברת המהר"ל מפראג וכו':
+
+Siman 86
+
+שא' בדבר העגונה אשת ר' עקיבא. הנה אשה זו נקל להתיר אוגדה כי אני תמה על הרבנים למה לא שמו עיניהם על תשובת מהרי"ט שמבואר בו שבבגד של ד' כנפות לא חיישינן בזה לשאלה וא"כ ה"ה הרי הכירו את הד' כנפות שלו ועוד הרי כ' שם בשם מהרי"ט דבכל בגדיו ל"ח לשאלה דכל לאו דוקא דה"ה רוב דזיל בתר טעמא דאין אדם עשוי להשאיל את רוב בגדיו ובפרט כאן שיש להם סימנים בכתונת שלו והכתונת לבד נראה דלא מושלי אינשי דא"א להיות בלי כתונת ולומר שהשאיל כתונתו לאחר ולקח כתונת אחר זה לא אמרינן וכמ"ש המהרי"ט בתשובה דלזה ל"ח וא"כ אין לחוש רק שהשאיל כתונתו לאחר והוא נשאר בלי כתונת ולזה ודאי ל"ח דאי�� דרך אדם לעשות כן וכדמשמע מדברי מהרי"ט דהיכא דאין דרך לעשות כן ל"ח לשאלה ובפרט בהצטרף יחד דגם הד' כנפות ניכר כאן דכל כי האי אין לחוש לשאלה ומצורף לזה דעת המ"ב בתשובה דהיכא דהוי ב' סימנים אמצעים נעשה סימן מובהק וא"כ ה"נ הסימנים בגופו ואף אם אינם מובהקים עכ"פ לאמצעים נחשבו ואף אם נימא שלא כדבריו עכ"פ נראה דבזה צדקו דברי רב אחד שהביא הרה"ג מזלאטפאליא דזה נחשב רק כשאלה דיחיד והרב הנ"ל דחה דבריו דהרי בגוף פלוגתת מהר"ל מפראג וב"ש הוי כן ולפמ"ש י"ל דהם פליגי בחד סימן בגופו בזה כיון דסי' אמצעי שכיח הוא ואפשר להיות בהרבה ב"א נחשב מיעוט דשכיח ולכך לא נחשב שאלה דיחיד אבל היכא דהוי ב' סימנים אמצעים בזה ודאי לא שכיח שיזדמן כה"ג ולכך אף אם נאמר דלא נחשב ס"מ היינו שחז"ל חשו אף למיעוט דלא שכיח וכמו דחששו במשאל"ס אבל עכ"פ הוי רק ע"ד המיעוט ולכך בכה"ג נחשב לשאלה דיחיד ולכך בב' סימנים אמצעים ובסי' בכולו ל"ח לשאלה. גם יש לצרף לזה מ"ש בתשובה ומצאתי אח"כ בשו"ת שב יעקב די"ל דמה דס"ל להש"ס דחיישינן לשאלה היינו רק מדרבנן דמה"ת ל"ח לשאלה ולזה י"ל דהיכי דהוי סי' אמצעי בכלי וס"מ ביותר או ט"ע בכלי מהני ממ"נ דאם נלך בתר דאורייתא מהני ס"מ שבכלי או ט"ע ומה"ת ל"ח לשאלה ואם נלך בתר דרבנן דחיישינן לשאלה שוב י"ל דבדרבנן מהני סי' דרבנן ג"כ והרי יש סי' אמצעי בגופו וא"כ ה"נ כיון שהי' להם ט"ע ממש במקצת כליו גם הסימן שנתנה אשתו בכתונת שלו והוי ס"מ ממש וכיון דיש סי' אמצעי בגופו י"ל דמהני ובפרט די"ל עוד כיון שעיקר טעמו של הב"ש שחולק על המהר"ל מפראג דס"ל דאי סי' דרבנן ל"ח לשאלה היינו משום דאי סד"ר בעינן ס"מ ביותר ולכן כיון דחיישינן לשאלה אינו ס"מ ביותר ולכאורה אין הבנה לדבריו דמה ענין חיישינן לשאלה לענין לגרוע הסימן ונראה כוונתו ע"ד מ"ש הר"ן פ"ג דחולין לענין דאין לוקחים ביצים מן הנכרים דאף דטמאים מיעוטא נינהו מ"מ בהצטרף מיעוט נבלות למיעוט טמאים נעשה מע"מ כן י"ל בזה דס"מ ביותר מהני מ"מ לא ימלט שיהי' מזדמן בעולם עוד דבר כזה רק כיון דמיעוטא דמיעוטא הוא ל"ח לי' היכא דליכא למיחש לשאלה אבל כיון דאיכא למיחש לשאלה לו יהא דרוב לא מושלי אינשי והוי מלתא דל"ש מ"מ בהצטרף מיעוט דמושלי למיעוט דשכיח בסי' כזה נעשה עכ"פ מיעוט דשכיח וחיישינן לי' כן כוונת הב"ש וא"כ תינח היכא דהוי רק סימן או ט"ע בכליו י"ל כן אבל היכא דהוי תרווייהו ס"מ גם ט"ע ובפרט בשני כלים י"ל דודאי כזה ל"ש כלל שיזדמן כה"ג ומודה הב"ש דחשש שאלה לא מרעי להסימן או להט"ע ולא שייך לומר שיצטרפו המיעוטים להדדי דבזה אף מיעוטא דמיעוטא ל"ש שיזדמן כה"ג. וכיון דלמעט בפלוגתא עדיף גם לכמה פוסקים ל"ח לשאלה כלל לדידן י"ל דמודים כה"ג דל"ח לשאלה גם מצורף לזה דעת המבי"ט דהיכי דידוע דנאבד באותו דרך ואח"כ נמצא די"ל דהיינו זה שנאבד היינו שנמצא וא"כ ה"נ כיון שאשה אחת העידה ששמעה מר' עקיבא חייט שהולך לכפר באנדראווי וראתה אותו הולך באותו דרך וכמו רגע שמעה קול צווחה גוואלד גם העידו שממקום שראתה את ר"ע הנ"ל היינו שמאזווילד לכפר באנדראווי הנ"ל אין שום דרך אחרת רק על הנהר הזה שנמצא שם ר"ע הנ"ל וא"כ כיון דידוע שהי' לו באותו דרך ונאבד שם ונמצא שם י"ל היינו האי שנאבד האי שנמצא ונהי להלכה חולקים עליו פוסקים אחרונים מ"מ יש לצרפו לכל היתרים הנ"ל ולכך נראה דהאשה הנ"ל מותרת להנשא אחר שישבו ב"ד של ג' ויתירו לה כדין הנשאת שלא בעדים ממש. כן דעתי נוטה יום ה' ט"ז תבא תקצ"ה לפ"ק בראד:
+
+Siman 87
+
+מה שנסתפק לדעת הסוברים דל"מ ט"ע במסלפ"ת אם תחלה העיד הנכרי במסלפ"ת ע"י ט"ע ואח"כ הגיד סתם במסלפ"ת אם מהני או לא. לדעתי פשוט דל"מ ואינו דומה לראייתו בשם הח"מ וב"ש בדין אם לא הי' הנכרי מתחלה מסלפ"ת ואח"כ הגיד לפ"ת דנאמן דהתם אין החשש מתחלה מכח טעות רק לשמא משקר לכך אם אח"כ חזינן דמסלפ"ת דהוי כחזקה דאינו משקר לכך נאמן אבל מזה דאין החשש מכח משקר רק דטעה בדמיונו א"כ מה בכך דמגיד אח"כ לפ"ת סוף סוף אמרינן דמחמת טעותו מתחלה סובר באמת שמת ולכך מגיד כן לפ"ת ולא גרע ממ"ש בסעיף י"א בהג"ה ביצא קול שפלוני מת ואח"כ כתב אחד שמת פ' דאין סומכין על אותו כתב דשמא מכח הקול כתב כן ואף החולקים שם היינו דעכ"פ הכותב לא ידענו אם שמע אותו קול או אם סמך עליו או לא אבל כאן חזינן דהנכרי סמך על ט"ע שלו והגיד כן ודאי יש לחוש שאח"כ נמי מעיד רק עבור אותו ט"ע ובאמת י"ל דטעה בדמיונו וז"ב. וראיתי בק"ע סי' כ"ו שהרא"מ חולק ע"ז וס"ל דמהני ט"ע אף בנכרי וראייתו מא"ז גדול בנכרי שהעיד שראהו צף ע"פ המים עיי"ש ז"א די"ל דהתם מיירי שראינוהו שנטבע תחלה במים רק דהוי משאל"ס דאסורה ובזה כיון דיצאה כבר מאיסור תורה ואין כאן רק איסור דרבנן בזה סמכינן גם על ט"ע דנכרי ובפרט די"ל היינו האי שנאבד האי שנמצא וכמ"ש המבי"ט ונהי דלא קיי"ל כוותי' מ"מ היכא דיש ט"ע דנכרי ג"כ מהני אבל היכא דאסורה מה"ת י"ל לכ"ע ל"מ ט"ע דנכרי וז"ב. והנה הרמ"א דייק וכל סימן דמהני בישראל מהני בנכרי ולמה לא דייק וכל סימן וט"ע דמהני בישראל וכו' משמע דכוונתו כך עפמ"ש הב"ש בס"ק ע"ו בשם הת"ה סי' רל"ט דאפשר אף ס"מ לא מהני וכו' משמע דבט"ע פשיטא לי' דל"מ ובסימנים מספקא לי' ולכך בט"ע דפשיטא לי' אף דהרא"מ פליג דמהני חשש לחומרא וס"ל ט"ע ל"מ אבל בסימנים דמספקא לי' וכיון דלהת"ה הוי ספק ולהרא"מ פשיטא לי' דמהני לא שבקינן ודאי של הרא"מ מכח ספקו של הת"ה לכך ס"ל להרמ"א דט"ע ל"מ וסימנים מהני כ"נ דעת הרמ"א ולדעתי א"א לומר כן ולחלק בינייהו רק או דמהני תרווייהו במסלפ"ת או תרווייהו ל"מ דאי ס"ד דט"ע ל"מ וסימנים מהני למה לא נקט זה בחולין פ' גה"נ דקאמר מריש ה"א דסימנא עדיף מט"ע דהרי מהדרינן אבידתא בסי' ולא מהדרינן בט"ע ולמה לא הביא ראי' מנכרי מסלפ"ת דמהני בסי' ול"מ בט"ע ובע"כ דבמסלפ"ת אין לחלק בזה רק או דמהני בין ט"ע בין סי' או תרווייהו ל"מ וז"ב. ועפ"ד הנ"ל דיש לחלק בין אם הוי חשש משקר או טועה וע"פ דין הנ"ל שהבאתי דהיכא דיצא קול מתחלה שמת יש לחוש אח"כ שמכח הקול הוא מעיד י"ל בזה מה שהק' השער אפרים במה דפריך הש"ס בסוף יבמות וליחוש דלמא צרה ולא פריך ודלמא נכרי הוא והש"א מוכיח מזה דל"ב קישור דברים במסל"ת ולדידי צ"ע מש"ס דקאמר שם פונדקית נכרית היתה ומסלפ"ת זה מקלו וזה תרמילו וזה ס"ת שבידו (כן הגירסא ברי"ף) ובש"ס הגירסא זה קבר שקברתיו וקשה הול"ל בקיצור נכרית ומסלפ"ת היתה ולמ"ל אריכות הזה ובפרט בלשון המשנה דקאמר לכשתהא הפונדקית נאמנת פונדקית הוציאה להם מקלו ותרמילו משמע דעיקר הסמיכה הוי על הוצאת מקלו ותרמילו ולמ"ל זה הרי עיקר הנאמנות שלה הוי דהוי מסלפ"ת הול"ל מסל"ת היתה ומזה מוכח דעל מסל"ת לא הוי סמכינן רק על מה שאמרה זה מקלו וזה תרמילו וא"כ מוכח דבעינן קישור דברים ולכאור' יש לדחות די"ל דלעולם בעלמא ל"ב קישור דברים רק דכאן שאני כיון דהם שאלו אותה אי' חברנו נהי דמסיק הש"ס דמ"מ כיון דהתחילה לבכות תחלה דינה כמסל"ת מ"מ בזה כיון דאינה מסל"ת ממש לכך בעינן עכ"פ קישור דברים אבל היכי דהוי מסל"ת ממש ל"�� קישור דברים אך כד דייקינן נראה דמוכח להיפוך דיל"ד דתחלה האריך הש"ס ואמר מסל"ת היתה זה מקלו וזה תרמילו וזה קבר שקברתיו בו ואח"כ כדפריך והא אי' חברנו אמרו לה ומשני כיון דחזינהו קא בכי' ואמר לה אי' חברנו ואמרה להם מת וקברתיו ולמה לא סיים גם בסוף ואמרה להם זה מקלו וזה תרמילו וכו' אך ראה כמה עמקו מחשבות חז"ל דאם הוי מסיים כן אחר פירכת הש"ס והא אי' חברנו קאמרי לה הוי אפשר לומר דרק מכח שאלה זו היתה מוכרחת שתאמר קישור דברים אבל אם היתה סתם מסל"ת לא הוי בעינן קישור דברים לכך קמ"ל אדרבא דאף ששאלו לה אי' חברנו מ"מ כיון דקחזיא דבכי' תחלה די בזה במסל"ת במת וקברתיו כמו בעלמא ולא נתחדש בזה דבר מלעלמא רק מה דבעינן שתאמר זה מקלו וכו' היינו מכח דגם בעלמא בעינן קישור דברים ובלא"ה לא הוי מסל"ת כלל ודוק ולפ"ז מוכח להיפוך דבעינן קישור דברים דא"כ קשה קו' הש"א הנ"ל דלמה לא פריך דלמא נכרי הוי אך לפי הנ"ל י"ל כך דלנכרי לא הוי מצי פריך די"ל דמיירי דבאמת שהי' שם עדות אחרת שמת ע"פ ע"א או מסל"ת רק דהוי ס"ד כיון דנשמע הקול תחלה שאמרה איש פ' נשכו נחש אולי מחמת אותו הקול הוא מעיד לזה קמ"ל דל"ח והשיאו את אשתו לכך לא מצי פריך דלמא נכרי כיון דנכרי אינו חשוד להשאיל ואין לחוש למשקר רק דהתורה לא נתנה לו נאמנות ולכך אם אח"כ העיד אחד באופן המועיל אין לחוש שמא מכח הקול הוא מעיד דהקול גופו לא מחזקינן לי' למשקר רק דאין לסמוך עליו אבל כשיש עדות אחרת דמהני מצד עצמו ל"ח שמא מכח זה הקול הוא מעיד ולכך לא פריך רק הש"ס ודלמא צרה הוא ובזה חיישינן לכוון להכשיל לכך ל"מ אף דהוי מסל"ת דיש לחוש שמא מכח הקול הזה הוא מעיד אח"כ וכן מורה לשון הרי"ף והרא"ש שכתבו אע"ג דהוי ע"י שאלה לא נפקא מכלל מסל"ת משמע דדינו ככל מסל"ת דעלמא וכיון דמוכח מכאן דבעינן קישור דברים ה"ה בעלמא הוי כן וא"ש:
+
+Siman 88
+
+שא' בהיותי בק' ב"ד ע"ד העגונה שבעלה הי' קאממאכיר והלך בדרך לק' לובשיווקי וכן הי' דרכו ללכת שמה תמיד בברחו מפני הגזרה והי' עמו ל"א קאממע כי הי' סחורתו בכך ונמצא הרוג ולא הי' ניכר פניו כלל רק כל בגדיו הכירה אשתו היינו הלייבסרדקיל של ציצית הי' לבוש בו וכן הפרציילע על הצואר ועוד איזה דברים הי' עליו ממש והכירה אותם בט"ע וסימנים ושאר בגדיו היו מונחים תחתיו והכירה אותם הכל גם נמצא עמו הקאממע הנ"ל והשבתי כי רפואתה הוא בנקל בעזה"י מכמה טעמי אחד הוא מצד הכרת הבגד של ציצית וכבר כתבו האחרונים דזה לא מושלי אינשי וגם במה דהי' המעשה שהכירה השק של תפילין שלו והנה בזה נמי הוי ממ"נ לומר דהשאיל השק עם התפילין אין מדרך להשאיל תפיליו והוא ילך בדרך בלי תפילין דאף דמותר ליטול טלית של חברו שלא מדעתו ומכ"ש מדעתו דעביד דמשאיל היינו לפי שעה ע"ד להחזיר לו מיד ועודו עמו בעיר או בדרך אבל להשאיל לחברו בדרך והוא ילך בלי תפילין זה לא עביד להשאיל ולומר דהשאיל רק השק והתפילין לקח עמו אין דרך ליקח תפילין דרך בזיון בלי נרתקן ובפרט אם יש לו נרתקן לומר דשיילו לאחר והוא יחזיקן בלי נרתקן זה אינו עושה וא"ל דלמא עשה לעצמו שק אחר דא"כ גם במ"ש האחרונים דבבגד של מצוה לא עביד להשאיל ניחוש נמי שמא עשה לו אחר ובע"כ דלתרתי ל"ח לעשי' ושאלה וא"כ הוי ממ"נ אין לחוש בזה לשאלה. מיהו בזה יש לחוש דלמא השאיל לו תפיליו לפי שעה בהיותם יחד בדרך ונפלו עליהם לסטים והוא ברח והשני נתפס ולפי שעה בהיותו עמו בדרך יחד שפיר יש לחוש לשאלה ואינו דומה לבגד ד' כנפות דשם למה לו לשיילי' לפי שעה אין דרך לשייל זה רק ללבישה ממש ולא לפי שעה ולימים הרבה אין דרך לשייל משא"כ בתפילין דדרך לשיילם לפי שעה להתפלל יש לחוש לכך. ובהיות כן נתחדש לנו חומרא אחת דאם נמצא אצלו טלית המיוחד לתפלה גרע ובזה שפיר חיישינן לשאלה לפי שעה שהי' עמו ונפלו עליהם לסטים וברח ולא הקילו רק בבגד של ד' כנפות דאינו עשוי לפי שעה זה לא עביד לשייל ועכ"פ לפ"ז אין ראי' מן הכיס של תפילין רק מן הד' כנפות שפיר יש ראי' ועוד כיון דכאן הכירה כל בגדיו וכבר כתבו האחרונים דבכל בגדיו ל"ח לשאלה ואף דכאן לא נמצאו כולם עליו רק מונחים תחתיו מ"מ הן אמת דהב"ש כתב דבסמוך לו ל"מ ואינו דומה לפירות בכלי אך הקצה"ח בהל' אבדה חולק ובתשובה הארכתי ואף לפ"ד הב"ש י"ל דלא קאמר רק בסמוך להרוג ולא תחתיו ממש דעיקר טעמו י"ל דיש לילך ב"ר דעלמא ואף דהוי קרוב לנהרג הרי רוב וקרוב הולכין אחה"ר וא"כ הרי כתב הרמב"ן בפ"ב דב"ב גבי הני חצבא וכו' דאשתכח בפרדסא דבמקומו ממש קרוב עדיף מרוב וכ"כ הסמ"ע בסי' רנ"ט וא"כ ה"נ כיון דהוי תחתיו ממש הוי מקומו ממש ועדיף מרוב וכ"כ בקצה"ח כעין זה. גם אף אם הוי סמוך לו י"ל דהנה הך חשש דשאלה אינו רק מדרבנן וכמ"ש בשו"ת חמדת שלמה כן דודאי רובי דאינשי לא משיילי בגדיהם בפרט בדרך רק דבזה חיישינן למיעוטא כמו דחיישינן במשאל"ס כן החמירו בז וא"כ תינח היכא דליכא מעלת קרוב אבל היכי דהוי מעלת קרוב אז אמרינן ממ"נ אם אזלינן ב"ר דעלמא ואין לסמוך על הקרוב הרי רובא דעלמא לא משיילי ודי בהכרת בגדיו שעליו ואם חיישינן למיעוטא א"כ שוב נגד המיעוט מהני הקרוב ושוב הוי כולם שלו ושוב אין לחוש לשאלה מכח ממ"נ דאם אזלינן ב"ר אין לחוש לשאלה מכח אלו שהוי מלובש ואם ניחוש למיעוטא שוב מהני הכרת כל בגדיו דבזה אזלינן בתר קרוב. ויש לצרף מה שנמצא בידיו הקאמליך והוא דבר העומד לסחורה ולא עביד לשלויי דדבר העומד לסחורה הוי מוקצה דאין דרכו להשתמש בו ובפרט בקאממע דמצוי הוא להיות השינים משתברין דלא עשוי לשלויי והוי כהני דלא מושלי אינשי ולא גרע מאוכף דמסקף לחמרא. וא"ל דניחוש למכירה כמ"ש הח"מ ז"א דכבר תמהו עליו ע"ז ולכך נראה דהח"מ לא אמר רק בדבר העומד לסחורה ולמכור אז אין לחוש לשאלה כנ"ל וחיישינן למכירה אבל מה דהוי שלו עשוי לעצמו אין דרכו למכרו דאין בעה"ב עשוי למכור כליו ומה"ט ס"ל לר"י דאין לבעה"ב המוכר כליו אונאה ולכך אף דלא קיי"ל כן מ"מ לחוש למכירה ל"ח דאין דרך למכור כליו שלו ובזה יש לחוש לשאלה ואם עומד לסחורה אין לחוש לשאלה אך יש לחוש למכירה א"כ בנ"ד דהוי תרתי ביחד י"ל כיון דלחוש לשאלה הוי רק חשש רחוק והוי רק דרבנן לכך לא החמירו רק בחד חששא או לשאלה או למכירה אבל לתרתי ביחד ל"ח והבו דלא לוסיף עלה וכאן דניכר מקצת בגדיו שעליו וגם הקאממע א"כ ממ"נ לחוש לשאלה ל"ש בקאממליך ולחוש למכירה ל"ש בכלי' ולתרתי ביחד ל"ח וז"ב. גם יש לצרף דעת המבי"ט בנאבד באותו דרך אמרינן היינו האי שנאבד היינו שנמצא ואף דחלוקין עליו היינו רק אם אין מעלה בזה רק זה אבל אם הוי עוד סי' ע"י בגדיו רק דיש לחוש בזה לשאלה והרי רוב ב"א לא משיילי אינשי רק דבזה החמירו למיעוטא כמשאל"ס א"כ תינח היכי דאין מעלה רק הכרת בגדיו אבל ביש עוד חזקה דהיינו האי שנאבד י"ל דהתוס' כתבו בע"ז ל"ד דהיכא דהוי רובא וחזקה נחשב מיעוטא דמיעוטא ואף ר"מ ל"ח א"כ י"ל ה"נ בא"א נהי דהחמירו רבנן לחוש למיעוטא לא עדיף ממה דס"ל לר"מ בעלמא דחייש למיעוטא ולכך הכא היכי דהוי רובא וחזקה אף בא"א לא החמירו ושוב כיון דרובא לא משיילי וגם חזקה דהיינו האיש שנאבד לכ"ע ל"ח לשאלה ומה גם דעכ"פ בזה כיון דהוי חזקה וקרוב י"ל דזה עדיף מרובא דעלמא ושוב אמרי' דהני הנמצאים קרוב לו נמי הוי שלו ושוב בכל בגדיו אין לחוש לשאלה ולכך מכל הלין טעמי נראה דאשה זו מותרת להנשא וישבו ב"ד ויתירו אותה כדין:
+
+Siman 89
+
+נדון שא' אשיבהו בקצרה מה שנסתפק אם היא נאמנת שמת היות שהי' בבוטשאן אז שעת הדבר שמתו כמה אלפים ונסתפק אם מהני מה דאומרת קברתיו (ובבאה"ט נסתפק בזה בדבר אם מהני קברתיו או הוי כמלחמה) הנה לדעתי אין כאן מקום ספק כלל כיון דבמלחמה גופו יש פלוגתא אם מהני קברתיו ובדבר יש פלוגתא אם דומה כלל למלחמה או לא א"כ פשיטא דהוי ס"ס לקולא דלמא דבר אינו כמלחמה ואת"ל כמלחמה דלמא במלחמה גופו מהני קברתיו ועוד כיון דברעבון מפורש בש"ס דנאמנת בקברתיו והרי רעבון מפורש בש"ס לל"ב דרבא דרעבון גרוע ממלחמה ומ"מ מהני קברתיו ובדבר הוי דעות אם הוי כמלחמה או לא והוי כן ב' לישני בש"ס ועכ"פ מוכח דלא גריעי ממלחמה וא"כ כיון דרעבון גרוע ממלחמה ומהני קברתיו מכ"ש בדבר דמהני קברתיו ולומר הטעם דאין דרך לשהות בדבר עד שתקברנו זה ודאי אינו דחזינן דלא"ה הוא ואין דרך שום אדם להניח מתו מלקברו ולברוח ובפרט דחזינן דרוב ב"א לא ברחו מכח פחד הזה ולמה נימא שיש אומדנא שהיא ברחה ולא המתינה עד הקבורה לכך בודאי קברתיו נאמנת ועוד כיון דבשני עדים לא שייך בדדמי ונהי דלא חתם רק הרב מ"מ הרי הי' הנייר דבוק באגרת והי' בו עוד ג' חתומים ונהי שלא הי' על גוף האגרת הרי על זה שוב היא נאמנת לומר דחתמו הם על גוף הענין להעיד על מיתתו והרי על זה לא שייך בדדמי ואף את"ל דאינה נאמנת אף לומר קברתיו מכח כיון דחזק הדבר בלבה תהי' משקרת על הקבורה מ"מ אין לנו להוסיף עוד יותר לומר דגם שאר דברים אינה נאמנת והרי י"ל דוקא לומר קברתיו תשקר כי כל מיתה לקבורה עומד ובזה מורית לעצמה היתר לומר שקברתיו ואף שלא הי' כן אבל לומר שאר עדות שאין זה נמשך מזה ודאי לא עבידא לשקר ונאמנת על זה. ועל מה שחשש כי היא אמרה שפ"א אמר לה בעלה ששם אביו עזריאל ובכתובה ותנאים נכתב בשם אביו משה ליב הנה בזה אין חשש ואין לנו רק הכתובה והתנאים ומה שאמר לה שם אחר אין זה כלום חדא כיון דהוי לה מלתא דלא רמיא לאינשי ולא אסקא אדעתה לזכור שם אביו י"ל דשכחה וטעתה עתה בשם עזריאל ואף אם אמר לה כן אפשר שיקר לפני' ומה לנו בכך ואין לנו לחקור אחר טעמו יהי' מה שיהי' כי ידוע לנו עפ"י התנאים והכתובה שם אביו ועי"כ נודע לנו שאחיו הי' בקהלתכם אין לחוש בזה יותר. וגם מ"ש רו"מ שאחות החלוץ אינה יודעת אם זה הוא שמת אין בזה שום מיחוש כיון דקיי"ל אין חוששין לב' יב"ש כל שלא הוחזקו וא"כ ה"נ כיון שעכ"פ אומרת האשה שאיש הזה יודעת שהוא אחיו של ישראל אברהם בן מו"ה משה ליב הוא אחיו של זה החלוץ והאשה מעידה שזה האיש ישראל אברהם בן מו"ה משה ליב מת א"כ מצטרפין זה עם זה וע"י שניהם היא מותרת לחלוץ. ויש להוסיף תבלין לדברינו מ"ש דהיא נאמנת לומר דהעדים חתמו על גוף הענין והוא דנראה דדין זה אם במלחמה מהני קברתיו או לא תליא בזה להך טעמא דאשה נאמנת מכח דייקא ודאי נאמנת לומר קברתיו כיון דבזה לא שייך בדדמי ולמשקרת אין לחוש כיון דאשה דייקא אך לטעם דנאמנת מכח על"ג בזה י"ל דכאן סבורה דלא עבידא לגלויי דסומכת שמת ולכך שוב משקרת לומר קברתיו ולכך כיון דבאמת הוי זה אבעיא דלא איפשטא אם נאמנת מכח על"ג או מכח דייקא לכך חיישינן הכא והכא ל��ומרא וא"כ תינח התם על קברתיו י"ל דסבורה דלא על"ג דסומכת שמת אבל בזה לומר דהעדים חתמו על גוף הענין בזה הוי על"ג ממש ובפרט לפמ"ש במק"א בתשובה להוכיח דאין כל על"ג שוין יש על"ג דהוי על"ג מיד וזה ודאי מהני מה"ת כדמוכח גבי אשתמודעינהו ויש שאינו על"ג מיד כגון במת בעלי בזה הוי מבעיא בש"ס אם מהני וא"כ ה"נ לומר על העדים שחתמו על גוף הענין על אגרת הרב זה הוי על"ג ממש וזה מהני כמו אשתמודעינהו ומהני ודאי מה"ת ולכך בזה ודאי אף במלחמה ובדבר נאמנת. העולה מהנ"ל שהאשה מותרת לקבל חליצה בלי חשש ופקפוק:
+
+Siman 90
+
+ע"ד האשה עטיל רחל שהוגבה לה גב"ע מע"א בק' סאדגרע שהי' בק' באקרעשט בבית החולים ונודע לו כי איש חיים סטאליר מבענדר מת ושבע שנים היא נעה ונדה לבקש לה מזור והרב והמו"צ מסאדגרע כתבו להיתר והסכים הגאון אב"ד טשערנוויץ. הנה אני מסכים לדבריהם הנכונים כי בודאי הגדת שם עירו ומלאכתו מלאכת סטאלרייא הוי כשמו ושם אביו ושם עירו וגם בלא"ה כבר כתב הרמ"א דהיכי דהוי אומדנות המוכיחות מהני שמו ושם אביו וה"ה שמו ושם עירו דמהני ואני מוסיף דבאמת דינא הוא כן דהרי בגט די בשמו ושם אביו ולא בעינן שם עירו כי אין כותבין מקום הלידה והדירה וא"כ במה הוי מוכח מתוך הגט מי הוא והרי בעינן מוכח מתוכו ובזה אינו מוכח מתוכו ובע"כ דל"ח עוד ליב"ש אחר ונחשב מוכח מתוכו וגם בדיעבד מהני בשמו לבדו בלי שם אביו ובע"כ מכח כיון דנכתב שם אשתו הוי בצירוף שמו הוי כמו שמו ושם אביו א"כ מוכח דבתרתי די ולא בעינן שמו ושם אביו ושם עירו ולמה בעדות מיתה בעינן שלשתן שמו שם אביו ושם עירו ובע"כ דבגט שאני כיון דהוי הוכחה דאין אדם מגרש אשת חברו לכך די בשני סימנים משא"כ בעד מיתה דליכא הוכחה עליו שזה הוא החמירו דבעינן גם שלשתן וא"כ בעד מיתה היכא דהוי אומדנא דמת מודים כ"ע דדי בשני סימנים כמו בגט וא"כ ה"נ הוי הוכחה מדהוי כ"כ זמן רב ולא חזר ולא נשמע ממנו שום זכרון הוי הוכחה דמת וכבר כתבנו בתשובה דמוכח בש"ס דסמכינן על אומדנא בהיתר אשה מכתובות ס"ב גבי ר' ינאי דאמר כפו מטתו דאם הי' יהודא קיים לא הי' מבטל עונתו והרי אסור להתאבל בלי ידיעה ברורה ואיך ציוה ע"פ אומדנא שלו ובע"כ היכא דהאומדנא אלים סמכינן עליו וא"כ ה"נ כיון דלא נשמע ממנו כ"כ שנים הוי אומדנא דמת ומהני לסמוך ע"ש וע"ש עירו ונ"מ לנו דאף דזה פשוט דשם מלאכתו מהני כמו שם עירו ושם אביו מ"מ מהני ע"י דברינו הנ"ל לצרף גם עדות השני שהוגבה בק' גאלאץ כי הוכרז שם ונודע שמת שם חיים סטאליר אך לא ידעו שם עירו והנה עכ"פ שם סטאליר הוי כמו שם אביו ולפי הנ"ל די בו ג"כ ויחשב ב' עדים ונ"מ דאף שכתבו שהי' שם אחד ואמר דרך שחוק שלא מת שהי' עמו אין לחוש לו כי מלבד מ"ש הרבנים כי לא הגיד כן רק דרך שחוק גם בלא"ה כיון שעד המתיר בא לב"ד והשני המכחיש לא הגיד בפני ב"ד לכך לא נחשב זה הכחשה אך לפי הנ"ל בלא"ה א"ש כיון דמצרפין גם עדות השני של גאלאץ הוי האומר חי הוא ע"א במקום שנים וגם מה שהוי חשש שהעד הראשון נקרא שמואל לץ שדרכו להתלוצץ אין בזה כלום חדא דבשביל זה אינו נפסל לחשוד להעיד שקר בתורת עדות כי מלבד דאפשר לדונו לכף זכות כי מצינו בבר קפרא שהי' בדחנא דרבי ובש"ס מס' תענית גבי אלי' ובהני תרי אינשי בדחי אנן וכו' ומלבד כל זה בשביל חשש זה אינו נפסל לעדות דלא משמע לאינשי איסורא בהכי ועוד הרי הרמ"א כתב דאף בהפסולין אם חזינן דהעיד בלי רמי' ועיקול אינו נפסל וסומכין עליו להיתר אשה וכאן נראה כיון דהשביעוהו בחלקו לעוה"ב ודאי הוי בלי רמי' ועיקול גם כיון דמצינו עוד אחד דהגיד בתורת עדות שחיים סטאליר מת נהי דנימא דלא מהני בלי שם עירו עכ"פ הוי אומדנא והוכחה לדברי עדות שמואל לץ דהוי בלי רמי' ועיקול ודי בעדותו שהעיד גם על שם עירו ואף דלפ"ז הוי רק עדות שמואל לבדו והרי יש ע"א שאמר להיפוך כבר כתבנו שהגדת השני ראו דהוי דרך שחוק גם הוי שלא בב"ד וזה העיד בב"ד לכך לא נחשב חד לגבי חד ומצורף לזה דעת המתירין בשם אביו או שם עירו לבד ולפי דבריהם יש לנו ב' עדים ובצירוף הטעם דבשביל שהוא לץ אין לפסלו לכך נראה שהיא מותרת בלי פקפוק רק שצריכה חליצה ואם תחלוץ מותרת להנשא וזה הב"ד שיחלצו לה יתירו לה כדין הנשאת ע"פ ע"א ואם כבר מת היבם ישבו ב"ד של שלשה מאן דהו ויתירו לה:
+
+Siman 91
+
+שא' באחד שהי' חולי מרה שחורה ואמר כ"פ שבודאי לא יחי' ואח"כ הלך ולא ידעו מה הי' לו ערך ה' שבועות נאבד מתוך הקהל ואח"כ מצאו אותו נטבע בנהר רגליו וחצי גופו הי' נטבע בטיט היון של הנהר וחצי גופו וראשו במצולת המים וראו אותו בתוך השעה והעיד ע"ד בזה"ל וויא איך האב נאר אנגעהויבען ארויסציהן איהם פון דעם וואסער האב איך איהם תיכף דערקענט אויף דעם פנים גאנץ גיט אז דאס איזט עזריאל אהרן ווארין דאס פנים איזט גאר גאנץ אין ער איזט אין גאנצען גאר גאנץ אין זיינע מלבושים האבע איך אללע דערקענט אין אויף דעם הארץ האט ער געהאט וויא שופין אין קרעצליך אזוי ווי לישייעס דאס גאנצע הארץ איזט געווען ווי איין לישייא אין דאס לאפסידעקיל איז געווען פון נייע ציץ אין אויפגעריסען אויבין ביים האלז אזוי ווי זוגתו האט דאס אלץ געזאגט פריהער הן סימן גופו והן סי' הד' כנפות. שוב העיד עד שני בזה"ל איך האב דערקענט דיא מלבושים דעם שפענציר אין די הויזין פין בלא גיוואנט וואס ער איז תמיד אין זיי געגאנגען אין דעם פעלץ אין דעם פלאשטץ פון אויבין אין זיין היטל איז גיווען אין בוזים אין זיין לייפסידעקל האב איך אויך דערקענט עס איז גיווען דער ריס פין אויבין וואס איך האב דאס אלליין איהם אמאהל צי ריסין אין דאס פנים האב איך מורא געהאט צו זעהן, כ"ז העידו עדים שראהו תיכף ואח"כ ראוהו עוד עדים והעידו על הבגדים וגם על סימן הלישייא הכל ממש כנ"ל רק שעל הפנים אמר אחד מהמגידים שראה אח"כ שהי' נתפח בפנים ואין יכול להגיד שהכירו בפנים רק המלבושים וסימן של לבו ע"כ תוכן הגב"ע. תשובה. הנה היתר האשה הזאת לא נפלאת הוא ע"פ עדות אחד שהכירו בפניו מיד כשהעלוהו וגם לא ראה הטביעה וגם מצד הכרת כל בגדיו דל"ח בזה לשאלה וגם מצד הסימן שעל לבו דזה הוי בצמצום מקום והוי סימן מובהק ואף אם הוי ס"א די בצירוף הכרת בגדיו לדעת מהר"ל מפראג ובהכרת כל בגדיו י"ל כ"ע מודים. ומה שחשש רו"מ היות כי הי' משוגע אולי השליך כל בגדיו הנה ז"א חשש כלל חדא דנהי דהוחזק לד"א לשטות מ"מ לשאר דברים לא הוחזק וכל עוד שלא ראינו שהי' דרכו להשליך בגדיו אין לחוש לזה דאף דקיי"ל דשוטה לד"א הוי לכל התורה היינו רק לענין דבר שצריך דעת וכונה בזה אמרינן כיון דהוי שוטה לאחת מאלו הוי עכ"פ אינו בר דעת ואין לו דין בר דעת ואין דעתו דעה וגם לענין שחיטה חיישינן שמא לא עשה מה שצריך לעשות ולשוא"ת חיישינן בשוטה אבל להיפוך לחוש לקום ועשה לעשות מעשה שגעון למה שלא הוחזק לעשות זה אין לחוש אף לשוטה והרבה יש לחלק בין שוא"ת לקום ועשה, ועוד הרי הש"ס פריך חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ניחוש לשאלה ומשני אוכף לא מושלי אינשי ומ"ט לא ניחוש שמא נפל מעל החמור בלי ידיעת הבעלים ובע"כ דל"ח לנפילה אף שאינו בר דעת ודברי הח"מ שכתב דה"ה דחיישינן לנפילה ומכירה המה תמוהין וישבתי דבריו במק"א ועכ"פ פשטא דסוגיא מורה דל"ח לנפילה אף שאינו בר דעת וא"כ ה"נ בהכרת כל בגדיו כיון דהם לא מושלי אינשי ל"ח בזה לנפילה אף שאינו בר דעת ואף דהאחרונים הביאו דעת השבו"י להחמיר בשוטה לשאלה אף לכלים דלא מושלי אינשי אין לחוש לדבריו (ועיין לקמן עוד מזה) ונהי דדעת כמה פוסקים דאף במה דלא מושלי אינשי חיישינן לדידן מכח דעכ"פ מובהק לא הוי מ"מ הרי חזינן דאחרונים לא חששו לזה בהכרת כל בגדיו ובע"כ דעדיף מכלים דלא מושלי אינשי או דלא חששו לדעה זו במ"ע ובפרט בנ"ד הרי עכ"פ מוכח דכלים דלא מושלי הוי סי' רק דס"ל דלא הוי ס"מ ועכ"פ אמצעי הוי וא"כ בהצטרף הסימן שבגופו דהוי עכ"פ כס"א וא"כ בהצטרף ב' אמצעים נעשה מובהק לדעת כמה ואף החולקים בזה כתבנו כ"פ בתשובה דבג' אמצעים ודאי נעשה מובהק וא"כ כאן כיון דהכירו הד' כנפות שלו והוא ג"כ לא מושלי אינשי וא"כ אף להמחמירין בזה הוי עכ"פ ס"א וכל בגדיו הוי סי' שני והסימן בגופו הוי סימן מובהק ונעשה ודאי מובהק לכ"ע ולכך האשה זו מותרת בלי ספק. ומה שהביא דברי הנו"ב שכתב למה לא יועיל ס"א עכ"פ מכח רוב והביא דברי הגאון מו"ה יואב שהובא בכתב יושר שלו שדחה זה ורו"מ קלסי' ובעיני לא הוטב סברתו כלל והדמיון שמביא אין לו דמיון כלל דודאי לו יהיו אלף אנשים יחד אם כולם אין בהם סימן זה רק בשנים מהם ונאבד אחד מהם ודאי דאין כולם נכנסין בספק רק אלו השנים והיינו כיון דראינו סימן זה גם בשני אבל אם לא ראינו סימן זה בשום אדם רק בזה לחוש שמא יש עוד אחד בהם בסימן כזה ראוי לילך בתר רובא לדון את כולם אחר הרוב שלא הי' בהם סימן זה וא"כ ה"נ כיון דלא ראינו שיהי' מוחזק במקום הזה עוד אחד בסי' כזה וא"כ ראוי לדון את כל העולם אחר הרוב שאין בהם סי' זה רק בזה ואף אם השכל מורה דיש עוד אנשים בסי' זה מ"מ הרי ודאי ממקום רחוק מאוד לא בא אחד לכאן וזה מלתא דלא שכיחא הוא ואין לחוש לזה רק דעיקר החשש שמא מאלו הסמוכין הוי איש אחר שהי' בו סי' זה וא"כ באלו הסמוכין ראוי לנו לילך ב"ר שלא הי' בהם סימן זה ורובא דאורייתא ויפה הקשה הנו"ב:
+
+Siman 92
+
+שאלה מקראקא באשה שהי' לה כתב מהיענראל שמת בעלה שהי' בעל מלחמה ומת על מטתו וגם הי' לה ב' עדים בעלי מלחמות שמת והם קברוהו ועי"כ התירו לה ב"ד במדינת אונגארן להנשא ובאתה לקראקא להנשא ונשאת ואח"כ בא בעלה ופסקו הדין דתצא מזה ומזה וכן עשו ועתה רוצה הבעל השני להחזירה וחשש שאם לא יתיר לה ידורו באיסור ולכך עשה והתיר להם וצעקו עליו חכמי קהלתו. תשובה. ודאי לא יפה עשה בזה כי הנה כל הפוסקים הסכימו וכן מבואר בש"ע ל"ש ניסת ע"פ ע"א ל"ש ניסת ע"פ ב' עדים תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה ולומר דהיתר ב"ד עדיף זה מבואר הביטול ובש"ס דאדרבא היתר ב"ד גרע דר"ש ס"ל בנשאת שלא ברשות רק בעדים מותרת לחזור לו ובניסת ע"פ ע"א והיתר ב"ד מודה דאסורה לחזור לו ומה שרצה רו"מ לסמוך על הרמ"א באם הורו לה ב"ד בטעות שמותרת לחזור לו הנה זה טעות דהתם הכונה שטעו בהוראה ובזה הוי לה אונס גמור דלא שייך לומר הוי לה לאמתוני דב"ד בתר ב"ד לא דייקא אבל בטעות כזה שהטעו העדים את הב"ד בזה שפיר י"ל הו"ל לאמתוני דבתר עדים והו"ל לאסיק אדעתה שמא העדים משקרים ובזה אזיל לי' קו' הטו"ז על הרמ"א. והנה לומר דהיתר ב"ד עם ב' עדים עדיף טפי הנה זה אינו סברא כלל הן אמת שמלשון רש"י נראה כן בר"פ האשה שהלך בעלה למד"ה וניסת שלא ברשות ב"ד שבאו ב' עדים ואמרו מת בעלך וניסת מעצמה שהרי לא היתה צריכה היתר ב"ד והנה מדדייק בלשונו וניסת מעצמה ולמ"ל זה ולו יהא דניסת ברשות ב"ד מ"מ כיון שלא היתה צריכה היתר ב"ד מותרת לחזור לו והו"ל לפרש ניסת שלא ברשות שלא היתה צריכה רשות אבל מ"מ הב"ד התירוה ולמ"ל לדייק דניסת מעצמה ואף אי נימא דלשון שלא ברשות משמע שלא ברשות ממש שלא התירוה הבית דין אף לו יהא כן עכ"פ בלשון רש"י הוא מיותר מ"ש וניסת מעצמה גם תקשה על התנא גופו למה נקט כן הו"ל למנקט נשאת בעדים מותרת לחזור לו ובע"כ דקמ"ל דאם הוי תרווייהו בעדים ורשות ב"ד אף הת"ק מודה דמותרת לחזור מ"מ היינו רק לראשון מותרת לחזור לו אבל להשני ודאי אסורה דבשלמא היא י"ל כיון דהוי לה תרווייהו עדים ורשות ב"ד לא היתה צריכה להמתין עוד והוי כאנוסה דמה לה לעשות אבל השני אינו באונס דהוא הי' יכול ליקח ממק"א ולכך הוי כהיא אנוסה והוא מזיד דאסורה לו כן ה"נ בזה קנסוהו רבנן אבל להשני ודאי אסורה בכל ענין ובפרט דנראה דבזה לא הי' עדים כשרים רק בעלי מלחמות והם ע"פ הרוב קלים וחשודים על עריות וסמיכות המתירין הוי רק בצירוף מכתב האדון יענראל וא"כ הוי רק רשות ב"ד ולכך השיבו לפסוק דאסורה לזה ולזה וחס להזכיר להתירה לחזור לשני ואם יש חשש שיזנ' כך הלעיטהו לרשע וימות לכך ישתקע הדבר ולא יהי' נאמר:
+
+Siman 93
+
+ע"ד שא'. לדינא אני מסכים לרו"מ להתירה ואני מוסיף על דבריו דנהי דכתב ישראל לא מהני לכמה פוסקים היינו אם לא נזכר סימנים בהמכתב מי כתבו אבל אם הוי בו סימנים מובהקים מי כתבו ודאי מהני כמו דמהני סימן בגוף המת כן ה"נ מהני סימן בהמכתב מי כתבו ובזה מהני אף בעד מפי עד אם יש סימן דהעד הראשון אמר לו כן דעיקר דלא מהני עד מפי עד בכתב רק היכא דיש חשש דלא אמר לו הראשון ואולי משקר אבל היכא דהוי סימן מובהק שהראשון אמר לו כן מהני ואף אם הוי רק סימן אמצעי נראה דהכתב הוי עכ"פ כמו סימן אמצעי ולכך בהצטרף בו עוד סימן אמצעי בגוף הכתב מצטרף ב' אמצעים להיות מובהק וכאן במכתב הזה יש סימנים שהוא כתבו או אחד כתבו מפיו ולכך מהני ומצטרף בהדי היתרים שלו:
+
+Siman 94
+
+ע"ד שא' חייט אחד הלך באמצע השבוע לכפר למלאכתו ובאמצע היום אמר שילך לביתו על שבת והלך לביתו וסמוך לקה' הלך איש אחד מכפר אחר שהי' בקה' בבית המרחץ ופגע לחייט זה ושאלו החייט אם יבא לביתו בה"ש ואמר שיבא שיש עדיין שהות ואח"כ סיפר ערל אחד שהחייט ביקש ממנו להעבירו דרך המים שהולך סביב העיר ולא רצה ולבסוף נאבד החייט וחפשו אותו ולא מצאו ואחר ה' חדשים מצאוהו מושכב סמוך לכפר על רקק מים עם כל בגדיו וניכר שהי' מושכב בתוך המים כמה בגדים שעליו כמעט נפסדו ונרקבו וכשמצאוהו הי' פניו נשתנה ונפוח וכשהביאו לעיר והניחו אותו בבית אמרו כמה אנשים שהניפוח הלך וניכר שהוא הוא ויש להם סימנים בזקנו ובשערות גם בבגדים יש סימנים מובהקים בט"ק גם בכתונת שהכתונת שלבש על שבת ועל הכתונת נכתב שמו ועדיין הי' הכתונת עליו עם הסימן ניכר היטב גם הי' חגור תחת בגדיו רימידיל של עור שהכל יודעין שהוא שלו ולפ"ד יכולין להתיר אותה כי לפי המבואר שבגדים שאין עשוין להשאיל כמו חמור וכליו הוא סימן מובהק וכתונת שאדם לובש בודאי אין עשוין להשאיל וגם שאמרו שניכר בט"ע עכ"ל. תשובה. הנה מ"ש רו"מ דהכתונת אינו עשוי להשאיל זה אינו ממשמעות הפוסקים שלא חלקו בין כתונת לשאר בגדים וגם הנה מצד הט"ק שלו אם שזה מבואר באחרונים שטלית ציצית אינו עשוי להשאיל ��ל כל זה אינו היתר ברור לפ"ד הח"מ שכתב דה"ה דחיישינן לאבדה ומכירה א"כ גם בט"ק יש לחוש כן ולחליפין דלמא החליק ולקח ט"ק אחר לעצמו וזה נתן לאחר ואף דהח"מ תמוה כמ"ש בנו"ב מ"מ נ"ל כוונתו ע"ד מ"ש הב"ש בשם תשובת ב"י דכיון דסימנים דרבנן ובעינן סימן מובהק ביותר לכך בכלים דלא מושלי אינשי חיישינן דעכ"פ לא הוי ס"מ א"כ י"ל דזה הוי כוונת הח"מ דלדידן חיישינן אף לאבדה ומכירה וא"כ אף בט"ק יש לחוש לאבדה או לחליפין גם בלא"ה לא מהני כלים דלא מושלי אינשי להך סברא אם סימנים דרבנן מיהו אם הכירו כל בגדיו מבואר באחרונים דבכל בגדיו וה"ה רובן ל"ח לשאלה גם בלא זה נראה כיון דהי' כל גופו שלם ולא הי' לו חבורות בפניו ולאחר שהלך הניפוח הכירוהו כי זה הוא והנה דעת הר"ת דבכל גופו שלם מעידין עליו אפי' אחר כמה ימים ועיין בח"מ ס"ק נ"ה במעשה דפנחס מק' ארלא הביא שם דעת כמה דס"ל דלר"ת אפי' במים מהני אם כל גופו שלם להעיד עליו אפי' אחר כמה ימים ואף דהביא שם דעת החולקים בזה מ"מ נראה דעכ"פ סימן אמצעי הוי אם כל גופו שלם דאין לנו להרבות במחלוקת דלר"ת וסייעתו והרא"ש יחשב אפי' סימן מובהק ולהחולקים לא יהי' אפי' ס"א לכך נראה דכ"ע מודים דהוי ס"א וכיון דהוי עכ"פ ס"א בגופו וט"ע או ס"מ בכליו א"כ לא מבעיא לדעת המהר"ל מפראג ודאי מהני זה ממ"נ כמבואר בב"ש אף גם להחולקים עליו שוב עכ"פ מהני הך מעלה דהוי כאן כלים דלא מושלי אינשי כגון הט"ק מה אמרת כיון דסד"ר בעינן ס"מ ביותר וכיון דאפשר בשאלה לא הוי ס"מ ביותר אך הרי עכ"פ מודים גם הם דהוי ס"א וא"כ מצטרף ט"ע בכל גופו שלם בהדי סימן בגדיו בס"מ בכלים דלא מושלי דהוי עכ"פ ס"א ובצירוף ב' סימנים מובהקים נעשה ס"מ כמ"ש בכמה תשובות אך זה אם מכירין אותו בט"ע ממש אבל אם אין מכירין אותו רק ע"י הכרת שערו וזקנו אין זה כלום ואין לנו היתר רק לסמוך על הכרת כל בגדיו או רובן או מצד הכרת הט"ק ונסמוך בעת הדחק על הסוברים דגם לדידן סמכינן על הך סברא דלא מושלי אינשי ובאופן זה לא יתירו לה עד סוף שנה מיום שנאבד כדי לצרף גם זה אם הי' חי לא הי' מתאחר כ"כ כמו שמצינו בתק"ע דעשו כן לסניף להיתר ולהזהיר שלא תנשא מיד כן יעשו כאן דבאם הכירוהו בט"ע ממש זה הוא ולא הי' חבול בפניו מותרת להנשא מיד ואם לא הכירו אותו רק ע"י הזקן והשערות לא יתירו אותה רק אחר יב"ח מיום שנעלם ואין להאריך בדבר שכבר הארכתי:
+
+Siman 95
+
+שא' בדבר העגונה זה ב' שנים לדעתי היתרה פשוט ע"פ המכתב מק' קארטשוב כיון שנזכר במכתבים שבידו שהי' מק' דילטשאק ושמו זעליג וואסירמאן וא"כ כיון דהוי שמו ושם עירו ולדעת כמה מהני שמו ושם עירו אפי' בלא שם אביו ואף החולקים בזה כיון דנקרא הכינוי שלו וואסירמאן כבר מבואר בכמה תשובות דשמו ושם הכינוי הוי כשמו ושם אביו ושם עירו זכרו ג"כ וא"כ כיון דכתב דשם נחלה בחולי ר"ל ואח"כ כשהביאוהו מת הכירוהו שזה שנחלה שם א"כ ודאי זה הוא ולמה ניחוש לה ולומר אולי הביאוהו אחר ג"י הנה לא מבעיא להמקילין בספק ג"י רק אף להמחמירין היינו רק בנמצא הרוג בשדה אבל במת בעיר ודאי אין דרך ישראל להשהות המת ג"י ובודאי הי' מן הזריזין למהר קבורתו כמצוה וחובה עליו לכך אינו בכלל ספק ג"י ועוד כיון דהי' חולה שם ועכשיו מת ודאי היינו האי שנחלה היינו האי שמת ואין לחוש שמא אחר נחלה ומת וזה הבריא ויותר יש לתלות דהיינו האי שנחלה היינו האי שמת וגם לחוש שהכתבים שבידו הוי שאול מאחר דכתבים כאלו אין עשוין להשאיל ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן לרמאות לאחרים בזה ונהי דלמי שאין מכירין לא שייך לומר אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן כי הרבה רמאים בעולם וכמ"ש בחו"מ בש"ך סי' קל"ג מ"מ זה האיש זעליג וואסירמאן לזה אנו מכירין אותו ולכך אין לחוש לו לרמאי שישאיל כתבים כאלו לרמאות לאחרים ולנפילה ואבדה אין לחוש כמו שחולקים על הח"מ בזה ובפרט אף לדעת הח"מ היינו רק בדבר דשכיח וראוי בין לעשירים בין לעניים ולכך יש לחוש שמא אחר מצאו יהי' מי שיהי' אבל בדבר דאין ראוי רק לעניים זה ודאי מלתא דל"ש שיהי' זה אבדן וימצאנו עני הצריך לזה ג"כ זה ודאי אין לחוש וכעין שכתב הח"מ לענין שאלה דיחיד ולכך לדעתי היתר האשה הזו פשוט:
+
+Siman 96
+
+ע"ד שא' ויובן מתוך התשובה ואני משיב בקצרה לדינא. הנה לדעתי סימן השינים דהם בשוה עומדים שינים החיצונים ואינן בעגול כדרך כל אדם זה הוי סימן מובהק כי לא שכיח באחד מני אלף להיות כן ואף דהלחיים עם סימן זה היו מונחין בפ"ע ולא היו מחוברין לשאר עצמות שהי' שם מ"מ נראה בכה"ג ודאי דרשינן סמוכין אפי' לדעת הב"ש דזה עדיף מפירות סמוך לכלי דבשלמא בפירות סמוך לכלי אין ענין זה לזה ויתכן להיות פירות בלי כלי וכלי בלי פירות אבל עצמות הללו הנה דרך כל אברי האדם להיות כן ושייכין זל"ז ודאי אין הב"ש מודה דדרשינן סמוכין דזה עדיף מפירות בכלי ומההוא גברא חריפא אין ראי' לא מבעיא להסוברים דשם מוכח דהוי אחרינא ג"כ פשיטא דאין ראי' ואף להסוברים דאף בלי הוכחה דהוי אחרינא אסורה זה הוי רק דלא הוי סימן בשום אבר ממנו אבל אם הוי סימן באבר ממנו ונמצא סמוך לו שאר אברים דהחיות תלוי בהם ודאי דאזלינן בתר סמוך ובלא"ה הקצה"ח סי' רס"ג חולק על הב"ש ואף דנתיבות חולק עליו דחיתי כבר וגם הבאתי ראי' דלא כהקצה"ח דסמוך הוי תוך ד"א רק כל דאין דרך הרבים מפסיק נקרא סמוך והנה אף אי נימא דהסי' בשינים לא הוי ס"מ מ"מ כיון דנמצא סמוך לו כל בגדיו והנה חשש שאלה ליכא בזה כיון דהוי כל בגדיו כמ"ש האחרונים ובצירוף דעת מהר"ל מפראג דס"א בגופו וס"מ בבגדיו מהני ממ"נ ואף דדעת הב"ש דלא מהני סמוך כבר כתבתי בתשובתנו דלא כוותי' ובנ"ד כזה דיש ס"א בגופו נראה דמודה הב"ש דמהני עכ"פ הסימן האמצעי לצרפו עכ"פ למעלות הקרוב דלא עדיף הקרוב מס"א וי"ל זה כוונת הב"ש מ"ש דלא דמי לפירות בכלי והקצה"ח כתב דלא ידע פשיטות שלו ולפי הנ"ל י"ל הכונה בשלמא באבדה דמחזירין בס"א לכך מהני קרוב דהוי ס"א אבל בעגונה דבעינן ס"מ י"ל דסמוך לא הוי ס"מ מיהו עכ"פ ס"א ודאי הוי והרי דעת כמה דמב' אמצעים מצטרפין להיות מובהק לכך מהני סימן השינים לצרפו להכלים ולכך הנני מצטרף עם רו"מ להתירה:
+
+Siman 97
+
+ע"ד שאלתו בנדון העגונות שבא מכתבים מערכותיהם שמתו בעליהן וזכרו שמם ושם אביהם ושם עירם. הנה בילדותי הארכנו בזה בתשובה והתרנו ע"י עדות ערכותיהם כי הם דייקי טפי ומתייראין מן העונש פן יבורר שקרם וא"צ בזה מסלפ"ת וכן מבואר בישועת יעקב להיתר ע"י עדות ערכותיהם:
+
+Siman 98
+
+ע"ד השאלה והגב"ע בזה"ל במותב וכו' אתא לקדמנא ישראל במו"ה יעקב וכו' וז"ל בקיץ העבר נכנס יהודי מצבא המלך והתפלל שם ונכנסתי עמו בדברים ומדי דברי בו אמר לי אלמלא הייתי חולה קצת הי' למצוה להודיע לק' מחניווקא לאשה אחת ממיתת בעלה ובעברי דרך בא"ד כבר הגדתי להודיע שמה ובשמעי הדברים שאלתיו מי הוא זה ממחנובקא השיבני חתן ר' ירחמיאל מלמד ושמו ניסל והוא ג"כ אחיו של ר' ירחמיאל ועזב את אשתו בלכתו למערכת המלחמה ואחר צאתו ילדה אשתו וה"ר ניסל מת באדעססא וחקרתיו ממיתתו ומה הכיר כי הוא ר' ניסל ממחנובקא השיבני אני וה"ר ניסל היינו חברים יחד במערכות המלחמה ושמעתי מפיו תמיד ששמו ניסל והוא חתן אחיו ר"י ממחנובקא וכי עזב אשתו בלכתו הנה במחנובקא וכבר ילדה ממנו אחר צאתו מביתו כ"ז שמעתי בהיותנו יחד על המשמר והי' סומא באחת מעיניו וה"ר ישראל לא חקר ממנו באיזה עין ואח"כ שלטה בנו יד האויב הביאו אותנו יחד לאדעססא בשפיטאל ואני נתרפאתי ובו גברה החולי ויום אחד הלכתי ממנו לעת ערב והוא מוטל על ערסו ובבוקר בקרתיו והנה כבר מת וחפשתי באמתחתו לאשר ידעתי שהי' לו שמונה רו"כ ולא מצאתי ואני וחברי אנשי הצבא נתעסקנו בקבורתו וקברנו אותו וכדברים האלה תודיעו וכו' עכ"ל הגב"ע. תשובה. הנה האשה הזו פשוט היתרה כאשר כתב אך הוא מיראי הוראה רוצה לצרף דעתי הנני מצטרף עמו להתירה כי אף שהוא לא הי' ממחנובקא יפה כתב רו"מ כיון דאשתו היתה שמה קרא לו על שמה גם כיון דהוי כמה סימנים דזה הוא יתכן מה דשינה מקומו הוי מכח שכחה ששכח מקומו ברבות הימים אך כאן הוי חשש אחר מ"ש בכמה תשובות היות כי בעלי מלחמה חשודים על עריות כמובן ופסול לעדות אשה אך כאן ליכא חשש זה דכאן הוי כמסלפ"ת כיון דלא שאלו עליו כלל יש לו דין מסלפ"ת דאף נכרי נאמן בזה ובפרט דאומר קברתיו וגם אומר מת על מטתו ולא במלחמה לכך האשה מותרת להנשא וישבו ב"ד ויתירוה דכה"ג בעינן ב"ד וז"פ.
+ומה שהביא רו"מ דברי הב"ש שמתיר באם העיד שראהו גוסס ג"י ותמהו עליו ורו"מ תמה עוד דא"כ איך משכחת לה דאין מעידין על גוסס דהרי בלא"ה אסורה ג"ח מכח הבחנה זה לק"מ דהרי נ"מ באם עברה ונשאת מיד או רק קדשה אחר בזה על גוסס לא תפסי בה קדושין ונשואין ואם אחר ג"י קדשה אחר מקודשת אבל אחר ג"י אם נתקדשה או נשאת הוי קדושין ובזה מיושב דברי הב"ש מה שתמהו עליו דכוונתו לענין דיעבד והרי במשאל"ס אם נשאת לא תצא לכך ה"נ הוי אם העידו אחר ג"י אם נשאת לא תצא וי"ל עוד דכוונת הב"ש רק למ"ש הרמ"א שם דאין לסופדו וכו' רק ביודעים שמת בודאי מכח חשש שמא תנשא ע"ז כתב דבאומר שהוי גוסס ג"י מותר לסופדו ולהתאבל עליו דאין חשש שמא תנשא דאם תנשא בדיעבד לא תצא כיון דרובן למיתה וא"ש דברי הב"ש:
+
+Siman 99
+
+שא' באשה עגונה שהי' בעלה בצבא החיל ובא לה מכתב מבעלי מלחמה ישראל שנטבע בנהר לפניהם ואחד משכו מן המים וגלגלו אולי יחזיר לחייו ולא עשו תושי' וקברוהו ע"פ השדה וע"ז היו חתומים עשרה בעלי מלחמה וג' אנשים קיימו חתימתם אך אין החתימה ניכרת גם של המקיימין אינו ניכר. הנה הרבה הארכתי בדין זה וכעת אבוא רק בקצרה לדינא כי הנה אני מסכים עמו להתירה כי אף להמחמירין בכתב ישראל היינו באינו מקוים אבל במקוים נהי דאין מכירין הקיום הרי בסי' קמ"ב הובא דעות דקיום ב"ד א"צ קיום וכבר כתבתי בקונטרס תקון עולם להקל בזה ולכך אף להמחמירין בזה מ"מ בעדות עגונה דדי אף במפי עבד מפי שפחה מכ"ש דמותר בקיום ב"ד דא"צ קיום ואף אם הי' בלי קיום ב"ד נראה דכאן אין לחוש להני המחמירין בלי קיום דהתם מיירי דרק פ"א מצאו כתב ישראל אז יש לחוש לזיוף והיינו אף דקשה למה נחמיר בזה בלי קיום הרי הוי ק"ו דהרי מתירין ע"פ ע"א ע"פ עבד ושפחה מה דלא מהני מן התורה מכ"ש בכתב דמן התורה א"צ קיום למה נחמיר יותר בזה להצריך קיום ובע"כ צ"ל הטעם כיון דאין מכירין כתבו הוי ריעותא דאין מכירין כתבו ניכר קצת שהוא זיוף דבלא"ה הי' עושה כדין והי' הולך לפני ב"ד להעיד וכדומה וכיון דהוי ריעותא גרע טפי א"כ תינח בעלמא אבל היכי דידעינן כגון בנ"ד באנשי חיל דאין בידם לעשות בע"�� אם אין עומדין לפני ב"ד לכך כל דלא חזינן ריעותא לכ"ע ל"ב קיום ועוד הרי בנדון זה חזרו וכתבו לאנשים הנ"ל להעיד לפני אנשים וא"כ מכתב הזה הנשלח מן האשה על שם החתומים הראשונים ודאי נמסר רק לידם וא"כ אם הם השיבו פעם ב' מוכח דהוי חתימתם והיינו הקיום ממש ודי בהוכחה לבד בזה. ועוד לכאורה הי' נראה דאף המחמיר דבעי קיום היינו בע"א דבזה מה"ת בעי קיום י"ל בזה לא הקילו תרי קילי להאמין ע"א ואף בלי קיום תרי קילי לא הקילו בזה אבל בשני עדים דאם הי' מעידין לפנינו היו נאמנים מדין תורה י"ל דודאי מהני כתב ולא בעינן קיום ק"ו ממה דנאמן אפי' עבד ושפחה ואף דבירושלמי יבמות שממנו מקור דין זה מוכח דאף בשני עדים לא מהני כתב להסוברים כן מ"מ י"ל דלהלכה לא הכריעו המחמירין רק בע"א מטעם הנ"ל אבל בשני עדים לא החמירו רק ס"ל כהמקיל כן בירושלמי כיון דהוי שם פלוגתא יש להכריע ביניהם כך. וגם במה דקיי"ל במקום סכנה כותבין אעפ"י שאין מכירין ולא חיישינן לצרה מכ"ש בזה ואף אם מחמירין אף בב' עדים נראה דהיינו אם בכתב אחד מצאו כן י"ל דלא פליג בזה כיון דבעלמא ע"א נאמן בעגונה כמו ב' עדים אם נתיר בב' עדים בלי קיום נתיר גם בע"א וכיון דיכול להיות שאחד זייף הכל לכך בעי קיום אבל אם מצאו ב' כתבים בזאח"ז שפלוני מת בזה י"ל ודאי ל"ח לזיוף דזה מלתא דל"ש לזייף ב' פעמים ובמלתא דל"ש לא גזרו רבנן וכיון דכל פעם הוי עד אחר כמו בנ"ד דבפעם ב' הוסיפו יותר עדים אין לחוש בזה לזיוף ומותרת בלי קיום כלל ומכ"ש כאן שהוי קיום אף דאינו ניכר הקיום וזה נכון. אך דא עקא דהרי יש דעות הובא ברמ"א סי' י"ז דבראה הטביעה לא מהני הכרתו בט"ע אפי' בראה מיד שהוציאו ובעינן שיהי' לו סימנים בגופו וכאן לא ביארו שהי' להם סימנים ונראין הדברים דע"י ט"ע הכירוהו וזה לא מהני לכמה פוסקים בראה הטביעה אך באמת א"ש כאן דמה דמחמרינן הוי רק בע"א אבל בב' עדים לא חיישינן לבדדמי ומהני לכ"ע אף דראה הטביעה. ועוד נראה דאף בלי ב' עדים מהני כאן כיון דהוי בעל מלחמה ובבעל מלחמה הוי סימנים בגדיו דלא שייך בזה חיישינן לשאלה דאין בע"מ רשאי להשאיל בגדיו לאחר ובנפשו הוא ודמי לכלים דלא מושלי אינשי ובזה ודאי הכירו אותו בבגדיו דבלא"ה לא הי' אומרים דזה הוא ובע"כ הכירוהו בבגדיו ודי בזה הכרת הבגדים גם בלא"ה כיון דראוהו נטבע בבגדים אלו אין לחוש לשאלה ואף דיש לחוש להיפוך דבגדי בע"מ הוי הכל שוין וי"ל דהם נדמו בט"ע של הבגדים דזה הוא וט"ע לא מהני בזה כיון דראו הטביעה אך י"ל דבזה בלא"ה אין לחוש לבדדמי די"ל דוקא באיש אחר חיישינן לזה מכח דראוי לילך בתר רובא דעלמא אבל בזה דהוי בע"מ ובפרט דהוי מן בעלי כלי זמר והמה מועטין וליכא בזה רובא דעלמא אין לחוש בזה לדדמי ולשאלה לאחר לא שייך בבע"מ ולמעט בפלוגתא עדיף לכך י"ל בזה לכ"ע ל"ח לבדדמי אף דראה הטביעה וזה אני כותב לסניף דבלא"ה ל"ש בזה בדדמי כיון דהוי כאן הרבה עדים כנ"ל גם י"ל דהני דמחמרי בראה הטביעה היינו רק בלא שהה עד שתצא נפשו דהוי חשש תורה אבל בשהא עד שתצא דמה"ת בלא"ה מותרת רק מדרבנן אסורה מודים דל"ח לבדדמי וכאן ודאי שהו כ"כ דהרי חפשוהו אותו בודאי הי' כ"כ. גם יש לצרף בזה דעת המבי"ט דחזקה היינו האי שנאבד ואף להחולקים כאן עדיף כיון דנמצא במקומו ממש גם כיון דמשאל"ס הוי רק דרבנן לכך י"ל דסמכינן על חזקה זו וגם עיקר הטעם שחלקו על חזקה זו היינו כיון דנאבד חי ועתה מת ואינו כמו שנאבד משא"כ בנטבע כיון דבשעה שנאבד הוי רובו למיתה א"כ לא נשתנה משעת אבדה לכך לכ"ע י"ל חזקה זו דהיינו האי שנאבד לזה הנני מצטרף עמו להתירה וישבו ב"ד ויתירו אותה כדין היתר עגונה:
+
+Siman 100
+
+שאלתו בנדון העגונה שהי' בעלה מארקיטנדר במלחמת רוסיא עם הישמעאלים הנה אם אמנם מ"ש רו"מ בשם הרב מבעלזא שיש לו גב"ע על קברתיו הנה בגוף הגב"ע דשם אינו נזכר זה רק אחד אמר שהי' לו הוצאות על קבורתו ואם על זה כוון אין זה בכלל קברתיו דזה יתכן שנתן לאחרים הוצאות על קבורתו ואולי הם השטו בו ולא קברוהו או תחלה דימו לקברו ואח"כ לא קברוהו כי ראו בו עדיין חיות מיהו בלאו עדות זה מותרת מטעמים שכתב רו"מ גם כיון דיש בגב"ע דאח"כ באו הישמעאלים וחתכוהו הנה מבואר בק"ע דהזזה אותו הוי כמו קברתיו ומכ"ש חתכוהו ודאי מהני כמו קברתיו והדין פשוט שהיא מותרת וא"צ פלפול ואריכות בזה ובתשובה לק' בענדין כתבנו היתר חדש די"ל מה דבמלחמה חיישינן לבדדמי היינו רק אם אומר סתם מת או נהרג אבל אם אומר שראה מיתתו במה נהרג אין לחוש לבדדמי והבאתי ראי' לזה בעזה"י:
+
+Siman 101
+
+ע"ד אשת המומר שמואל טראנסלאטר ימ"ש הנה ביש גדא דההוא אתתא כי אין לה עדות נכונה כי הן אמת ע"פ עדות ערכאות אפשר להתיר וכבר כתבנו תשובה ארוכה במה"ק ובספר ישועת יעקב כתב כן שהתיר ע"פ עדות יענראל אך כאן הוי כמה חסרונות אחד מי יודע אם החתומים הנכרים המה שרים גדולים דלמא המה מאן דהו ואינם כדאי להיות נקראים ערכאות והיותר קשה מזה הוא מה שלא נזכר בדבריהם כי כך שם אביו ושם עירו ולא נזכר רק שמו לבד הן אמת שאם יש עוד איזה כינוי בהדי שמו מבואר בק"ע דהוי כמו שמו ושם אביו וכאן נזכר שמו שמואל טראנסלאטר אך נראה דזה אינו מועיל כן דהפוסקים מדברים משם שאינו נקרא בפניו כך רק שלא בפניו הן מצד דהוי גנאי לו או מצד דבר אחר ולכך כל דאינו נקרא כך בפניו לא נחשב כשמו והוי כסימן אחר והוי כשם אביו אבל בשם שנקרא בפניו כך ומכ"ש אם הרוב העולם קורין כן שמו בפניו וא"כ הוי כמי שיש לו ב' שמות וזה ודאי לא יאמר אדם בעולם שמי שיש לו ב' שמות א"צ לשם אביו זה ודאי אינו והנה בזה"ז ובפרט במדינת אשכנז נקראים רק בשם הלעז וקורין לו כן בפניו ודאי לא הוי כסימן. ועוד טעם שני אפי' אם הי' כאן גם שם אביו ולא שם עירו או שם עירו ולא שם אביו לא אפשר להיתר והוא דהרי כל הני שמקילין במסלפ"ת או לפי הנ"ל בערכאות כל זה אינו מדין תורה דהרי קיי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים ובכל דבר דאורייתא אין מסלפ"ת נאמן רק בעדות אשה ובע"כ הטעם מכח דדייקא ומנסבא דאין לומר דבלא הטעם דדייקא הקילו משום עגונה דא"כ למה בע"א פשיטא לי' להש"ס דלא הקילו רק מכח על"ג או מכח דייקא משמע הא לולי דייקא לא הי' מקילין בע"א וא"כ מכ"ש במסלפ"ת דלא הקילו רק מכח דייקא ולפ"ז באם הוי בקטטה דלא דייקא כמו דע"א אינו נאמן מכ"ש דמסלפ"ת אינו נאמן וא"כ הרי במומר יש ב' דעות אם הוי כקטטה או לא וא"כ נהי דבשאר מומר יש להקל ולומר דלא הוי כקטטה מ"מ בזה הוי ס"ס דלמא בעינן שמו ושם אביו ושם עירו דלמא כולם בעינן ואת"ל דדי בחד מנייהו או שמו ושם עירו או שמו ושם אביו דלמא מומר הוי כקטטה ולא מהני ערכאות כיון דבע"כ קולא זו הוי רק מדרבנן דמן התורה בעינן דוקא ב' עדים וכל מה דסמכינן אערכאות הוי רק דרבנן ובע"כ בעדות אשה הוי רק מכח דייקא ובאם הוי קטטה לא דייקא ולכך מכל הלין טעמי אין בידי להתיר אותה כלל ומן השמים ירחמו עלי':
+
+Siman 102
+
+ע"ד אשר התעורר ע"ד ר"ת דבכל גופו שלם מעידין עליו אפי' אין פרצוף פניו קיימין והקשה מן הש"ס יבמות (/דף/ כ') ממעשה דאבא בר מרתא דהוא בר מניומי דהוי מסקי בי ר"ג וכו' דמוכח להיפוך דאף כל גופו שלם אם ליכא פרצוף פנים אינו ניכר וכו' הנה קו' זו מבואר בתשובתי מה"ק ושלחתי לפני הגאון מוהראז"מ ונדחק ולא הונח ואח"כ ישבתי וכעת עלה בלבי דרך הערה דהנה מצינו כמה דברים היוצאים מן הכלל ויזדמן ע"ד המיעוט וא"כ ה"נ נהי דמן הסתם אמרינן דבכל גופו שלם נחשב ט"ע אף בלי פרצוף פנים והחוטם מ"מ ע"ד המיעוט ומיעוטא דמיעוטא יתכן שלא יכירנו ומ"מ ל"ח לזה בסתמא ומה גם די"ל דנהי דבש"ס מוכח דלא הכירוהו אף דהי' גופו שלם מ"מ גם לאיש אחר לא נדמה להם רק דלא בשקרוהו אבל להיות נדמה לאיש אחר זה ודאי אינו וא"כ במעשה דר"ת לומר העד דדומה לו דזה וזה הוא זה לא יהי' נעשה אם כל גופו שלם עכ"פ לא ידמה לו דזה הוא ומה שהביא הש"ס כלל מעשה זו י"ל דנ"מ להיפוך עפמ"ש ביבמות פ"ח במה דפריך אתי גברא וקאי ואת אמרת לא תצא וכו' עד לא צריכא דאתי בי תרי ואמרי אנן הוינן בהדי' מכי נפיק ועד השתא ואתון הוא דלא ידעיתו לי' דכתיב ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו וכו' וא"כ משמע דאם לא הוי ראי' מיוסף הוי אמינא כיון דהעולם אין מכירין אותו נחשב העדים שמעידין על הכרה מוכחשין מהכל וא"כ ה"נ הוי ס"ד כיון דכל גופו שלם רק הפרצוף פנים אינו ניכר ועדים מעידים דזה ראובן אבל כל העולם אין מכירין אותו וא"כ הוי ס"ד דע"י גופו שלם א"א כלל שלא יכיר אותו וא"כ אם עתה אין מכירין אותו העולם מוכח דסהדי שקרי נינהו לכך קמ"ל הש"ס דזימנין ע"ד המיעוט אף דגופו שלם אפשר שלא יכירו אותו ולכך אם יש עדי הכרה אף דשאר העולם אין מכירין אותו תלינן במיעוטא ומיישבין דבריהם במה דאפשר דלא יהיו מוכחשין כמ"ש כעין זה בחו"מ סי' למ"ד ולא נחשב הכחשה והוי ראי' ממעשה זו כעין ראי' דיוסף שהביא הש"ס וא"ש דברי ר"ת בעזה"י:
+
+Siman 103
+
+במ"ש בסי' י"ז סעיף נ' בהג"ה וכותי המסל"ת וכו' צריך ג"כ שיאמר קברתיו ויש מקילין בזה, הנה נ"ל דאף להמקילין ח"ה אם נזדמן שישראל סיפר לפ"ת נמי לא בעינן קברתיו דודאי לא גרע סיפור לפ"ת דישראל משל נכרי ובפרט דזיל בתר טעמו דהרי עיקר טעמייהו הוי לחלק דבשלמא דרך עדות הו"ל להזכיר גם קברתיו ומדלא זכר מוכח דלא קברו ולכך חיישינן לבדדמי אבל מסל"ת דאין ראי' ממה שלא זכר הקבורה ולכך ל"ח לבדדמי וא"כ ה"ה נמי אם הישראל לא כוון להעיד רק דרך סיפור נמי כן ולא בעינן קברתיו מיהו נראה דבזה יש לחלק בין ישראל לעכו"ם דאף דבעכו"ם יש דעות והכי קיי"ל דלא בעינן קישור דברים ואף בלא קישור דברים הוי מסל"ת מ"מ בישראל כה"ג נראה דאין לו דין מסל"ת בכה"ג דבשלמא גבי עכו"ם כיון דאינו יודע הדין או בסתמא תלינן דכוונתו הי' למסלפ"ת ולא להעיד אבל בישראל דיודע הדין אז הוא להיפוך דבסתמא כוון להעיד רק אם חזינן בפי' דאמר דרך סיפור ולפי תומו בזה דינו כנכרי מסלפ"ת כן נ"ל נכון בזה:
+
+Siman 104
+
+מה ששאל ע"ד עגונה אם יכולה לסמוך על מה שיבא לה כתב מב"ד שנתגרשה שם ע"י ש"ק אך שלא יהי' ניכרים החתימות במקום האשה רק של אחד מהדיינים. הנה יפה אומר מעכ"ת דדי בזה בהכרת אחד מהדיינים להיות מהיות טוב והיינו כיון דמה"ת לא חיישינן לזיוף רק מדרבנן ומשום עגונא די בחד וזה סמך בעלמא ומה"ד לא בעינן כלל לקיום במקום עגון וכמ"ש בכמה תשובות באשה שהביאה מעבד שנתגרשה ולא הי' מקוים וכתבנו באריכות להקל במקום עגון בלי קיום ולא כהרשב"ץ שהביא הרמ"א בסי' קמ"ב והסכימו עמי גדולי הדור שהיו אז והנה שורש הדבר נצמח מן הש"ס דאמרינן בשעת הסכנה כותבין אעפ"י שאין מכירין וכבר נשאו כמה נשים בהיתר זה ויושבין תחת בעליהן: (ע"כ קונטרס תק"ע):
+
+Siman 105
+
+הח"מ בסי' ס"ד העלה דבערב הרגל מותר לישא ועיין בפמ"ג או"ח סי' של"ט כתב שם דבבה"ש בשבת מותר לישא כיון דהוי עיקר איסורו דרבנן ולא גזרו אשבות בה"ש במקום מצוה אבל ביו"ט י"ל דהוי דאורייתא מכח אין מערבין שמחה בשמחה לכך אף בבה"ש אסור וחמור בזה יו"ט מבשבת גם עיין בדברי הרמ"א בסי' של"ט בטעם שנוהגין להקל לעשות בשבת חתונה סמוך לחשכה:
+
+Siman 106
+
+כתב הרמב"ן בחי' עה"ת פ' תבוא עה"פ וירשתם אותה וישבתם בה וז"ל שמכאן מ"ע לישב בא"י ומזה הטעם יכול הבעל לכוף לאשתו והאשה לבעלה ללכת לא"י משום שיש מ"ע זו וכו' עיי"ש בדבריו ולפ"ז מבואר מהרמב"ן שדוקא מכח מ"ע יכול הבעל לכוף לאשתו והנה מ"ע זו משמע דלא חל רק בעת שישראל שרוין על אדמתן שכך נאמר וירשתם אותה וישבתם בה ולפ"ז בזה"ז ליתא להאי מ"ע כלל וא"כ תו אין הבעל יכול לכוף אשתו ומזה מוכח דהרמב"ן ס"ל כדעת המרדכי הוא באה"ע סי' ע"ה עיי"ש:
+
+Siman 107
+
+נסתפקתי בחתן שהיה לו סעודה ביום ז' שלו ובפ"ח ונמשכה סעודתו עד ערב ליל שמונה אם מברכין ברכת חתנים בלילה או לא אם אזלינן בתר התחלת הסעודה או לא וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה אבל לדעתי הדבר פשוט שאין מברכין דאינו דומה להזכרת שבת ויו"ט בבהמ"ז כיון דבהמ"ז אקרקפתא דפת מונח דכל היכא שאוכל פת נתחייב בבהמ"ז א"כ תיכף כשאכל כזית ביום נתחייב בבהמ"ז בהזכרה וכיון שכבר נתחייב בהזכרה אף שאח"כ כבר בא יום אחר כיון שכבר נתחייב בבהמ"ז בזה לא נפקע מחיובו עוד אבל שבע ברכות של חתן לא חל עליו החיוב רק בשעה זו שמברך בהמ"ז דהרי לאו הפת גורם כן שאם הי' סועד כל היום בלי פ"ח אינו חייב לברך ז' ברכות גם אם הי' שם בשעת סעודה פ"ח אם בשעת בהמ"ז חלף הלך לו ג"כ אינו חייב לברך רק כשיש פ"ח שם בשעת בהמ"ז חייב לברך וא"כ זה לא חל עליו החיוב רק בשעת בהמ"ז ולא מקודם ולכך בתר שעת בהמ"ז אזלינן דלא שייך בזה לומר שכבר חל החיוב עליו משעה שאכל כזית דהרי יש בידו לפטור עצמו מחיובו אם ילך לו הפ"ח ואינה דומה לבהמ"ז דכיון שאכל כזית אינו בידו לפטור א"ע מבהמ"ז עוד ולכך חל עליו החיוב תיכף אבל הכא הרי בידו לפטור עצמו אם ילך לו הפ"ח ולא מצינו בזה איסור שלא יהי' רשאי הפ"ח לילך משם טרם שברכו זיי"ן ברכות רק אם לא אכל שם פת רשאי לילך שם ואף אם אכל הפ"ח שם פת דאינו רשאי לחלק מ"מ לאו הזיי"ן ברכות גרם לו החיוב שלא להסתלק רק הפת ובהמ"ז אבל הזיי"ן ברכות מצדם הי' רשאי להסתלק א"כ הם לא גרמו לו החיוב ולא שייך לומר דחל עליו החיוב תיכף שאכל כזית כיון דהי' בידו לפטור עצמו ולא חל עליו עיקר החיוב רק בשעה זו ממש שמברך ז' ברכות אם ישנו שם ולכך אזלינן בתר ההוא שעתא וכיון דאז כבר נסתלק השמחה אין לו לברך עוד והוי כאלו הלך לו הפ"ח משם מכ"ש שחלפו ימי המשתה לגמרי כן נ"ל נכון ועיין בסי' שאח"ז:
+
+Siman 108
+
+גם נ"ל דלשיטת הסוברים דיומא קמא הוי יום ראשון ולא סעודה קמייתא ולדידהו ביום א' א"צ פ"ח מ"מ נראה דאם התחילו לסעוד מבעוד יום ולא ברכו בהמ"ז עד הלילה דאין מברכין בלי פ"ח אף דבזה ביום ראשון לא הי' נצרך כלל פ"ח מ"מ נראה דלא אזלינן בזה בתר התחלת הסעודה וטעם הדבר נראה דבשלמא בהזכרה בבהמ"ז שהוי הזכרה בתוך בהמ"ז עצמו שכולל אותו בתוך הברכה לכך אמרינן דתיכף שאכל כזית מבעוי"ו נתחייב בבהמ"ז בהזכרה זו וכיון שחל עליו החיוב מבעוי"ו שוב לא פקע אבל בברכת נשואין כיון שאין הזכרה זו בתוך בהמ"ז רק אחר בהמ"ז א"כ אינו בכלל בהמ"ז רק הבהמ"ז גורם ��ו להתחייב לברך גם אותן דאם בירך בהמ"ז מחויב הוא לברך אחריהם גם ברכות הללו א"כ כל שעה שעדיין לא בירך בהמ"ז לא נתחייב בברכות הללו ומה שאכל הוי גורם להתחייב בבהמ"ז ואם מברך בהמ"ז הוי בהמ"ז גורם לברך עוד הזיי"ן ברכות א"כ לאו מה שאכל גורם לברך ברכות הללו רק הבהמ"ז גורם כן ולכך כל שעה שלא בירך בהמ"ז לא נתחייב בברכות הללו לכך אזלינן בתר שעת בהמ"ז אם בשעה ההוא הוי יום שמחה נתחייב בהם ואם לא פטור ואינו דומה להזכרה דהוי בתוך בהמ"ז עצמו א"כ הוי בכלל בהמ"ז עצמו וכיון דהאכילה גורם לו והאכילה הוי מבעוי"ו ולכך נתחייב בבהמ"ז אבל ברכה זו הוי בפ"ע אינו בתוך בהמ"ז עצמו א"כ לא הוי האכילה גורם להם רק לבהמ"ז והבהמ"ז גורם לברכות הללו לכך לא אזלינן בתר שעת אכילה רק בתר שעת בהמ"ז וכיון דאז כלתה השמחה אין לברך ולכך נ"ל דאם לא סעדו סעודה קמייתא עד סמוך לערב ונמשכה סעודתן עד הלילה בעינן פ"ח דלכאורה הי' נראה דל"ב פ"ח ממ"נ דאם יומא קמא סעודה קמייתא א"כ אף באכלו בערב הוי עדיין סעודה קמייתא ואם יומא קמא הוי יום ראשון א"כ הרי התחילו ביום א' אך לפמ"ש ג"כ אין לברך דאולי כדעת המפו' דיומא קמא היינו יום ראשון ולא בסעודה תלוי וכיון דחלף לו יום ראשון אינו מברך ולא אזלינן בתר התחלת הסעודה בזה וספק ברכות להקל כן נ"ל:
+
+Siman 109
+
+במ"ש בסי' ל"ד סעיף ג' דלא יברך בשעת נשואין יקשה לכאורה דמ"ש ממ"ש הרמב"ם הביאו המג"א או"ח סי' רי"ד כל מצוה שיש לה משך זמן מברך כל זמן שהמצוה נמשכת כמו אם שכח ולא בירך על טלית ותפילין מברך כ"ז שהם עליו עיי"ש א"כ ה"נ כיון שאשה יושבת תחתיו הרי הוא מקיים מצות נשואי אשה א"כ לעולם יהי' רשאי לברך ברכת אירוסין כיון דהמצוה נמשכת תמיד אך י"ל דבשלמא אם הי' מברכין על מצות נשואי אשה או לישא אשה באמת הוי מברכין ברכה זו לעולם שהרי המצוה נמשכת תמיד אבל כיון שאין מברכין ברכה זו ומטעם שכתב הרא"ש דיכול לקיים פ"ו בפלגש ועיקר הברכה רק על הקדושין והקדושין כבר היו מקודם והוי כאלו כבר כלה עשיית המצוה ולפ"ז נראה בהמקדש אשה במעכשיו ולאחר למ"ד יום לא מבעיא למאן דפוסק לקמן בסי' מ' כר' יוחנן דס"ל דקדושי כולם תופסין בה מטעם דקדושין חלין מיד ואין נגמרין עד סוף ל' א"כ בזה כל הקדושין נמשכין כל ל' יום בזה אם לא בירך תחלה יכול לברך כל הל' יום שהרי המצוה נמשכת עד סוף זמן ל' אף גם למ"ד דמספקא לן אם תנאה הוי או חזרה הוי או אף באופנים שבודאי הוי תנאה וכמ"ש הב"ש בסי' מ' מ"מ יכול לברך ברכה זו עד למ"ד דנהי דאם אינו חוזר חלו הקדושין למפרע מתחלה מ"מ כיון שאי בעי הי' יכול לחזור בו כל שעה ושעה שאינו חוזר הרי הוא מקיים את הקדושין ומחזק אותם וכן בכל קדושי תנאי ולא גרע משאר מצוה שיש לה משך זמן שיכול לברך כן ה"נ אי בעי הי' יכול לבטל הקדושין בכל עת וכשאינו מבטלם הרי הוא כאלו מקיים אותם עכשיו ונמשכין עד סוף הלמ"ד יום לענין זה שיכול לברך עד סוף למ"ד כן נ"ל לדינא:
+
+Siman 110
+
+במ"ש בסי' ל"ד סעיף א' כל המקדש בין ע"י עצמו או ע"י שליח מברך וכו' וי"א דאחר מברך הנה לפמ"ש התוס' ראי' דע"י שליח מברכין ממה שלמדו במס' כלה מויברכו את רבקה ואליעזר שליח הוי עיי"ש א"כ מוכח להדיא דאחר מברך דהרי התם לא בירך השליח רק הם ברכו אותה ומוכח להדיא דאחר מברך. ונראה דאסור לאחר לברך אא"כ שמע מפי שניהם שנתרצו בקדושין וכל שלא שמע מפי האשה שנתרצית בקדושין אסור לברך ומה"ט א"ש מה שס"ל לרוב הפוסקים דמברכין קודם האירוסין ויש פוסקים ס"ל דמברכין לאחר אירוסין משום ד��יישינן שמא הדרא בה האשה אך לפמ"ש כיון שהאשה אמרה בפירוש שמתרצית להתקדש לא חיישינן שמא תחזור בה כמ"ש בקדושין (מ"ג ע"ב) דלא חיישינן שמא נתרצה האב דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ואף דרבא פליג שם וס"ל דוקא מכח דטרח היינו כיון ששם הי' דעתו תחלה לקרובו רק שמכח כפי' בדברים התרצה לדעת אשתו בזה י"ל שאם כבר נעשה מעשה שקדשה קרובו ניחא לי' דדעתו קרובה לקרובו ורצוי שלו הי' רק ע"י כפי' אבל בעלמא י"ל דמודה רבא דל"ח שמא נתרצה אף דלא טרח ולכך גם הכא לא חיישינן שמא תחזור בה האשה כיון שמתרצית.
+אך בזמנינו נראה דא"צ לשמוע מפי הכלה כיון דטרחה כולי האי ונכנסה לחופה עמו אז חזקה דאין אדם טורח וכו' ובודאי נתרצית מתחלה ולא תחזור בו, ועוד נראה בטעם דברי הפוסקים דמברכין קודם אירוסין דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ולכך אם תחזור בה הרי גרמה ברכה לבטלה למפרע ולכך בודאי לא תחזור בה עוד וז"פ ולפי טעם זה הא דפסקינן ביו"ד סי' רמ"ה דברכת להכניסו מברכינן בין מילה לפריעה היינו כיון דאפשר בהכי לצאת ידי שניהם אבל כאן דלא אפשר מברכינן עובר לעשייתן כנ"ל. למדתי חידוש מדברי הרשב"א בחי' לפ"ק דכתובות דמשמע שם דס"ל דחופה הוי רק דרבנן ומה"ת א"צ נשואין כלל ולכך אין מברכין על חופה לחד טעמא שם עיי"ש ועיין בדיני חופה שלי מזה:
+
+Siman 111
+
+מה ששאל מי שאינו רוצה לנהוג היתר המפורש ברמ"א אה"ע סי' כ"ב להשתמש באשה אם מותר עכ"פ בלי צוואתו רק שהיא עושית מעצמה. הנה מ"ש ראי' מברכות (דף י"ד) בשונמית שהציעה לו הסדין וכו' זה אינו ראי' אפי' כל דהו דמה דאסור הוי רק בפניו מפני דגורם חיבה אבל שלא בפניו ודאי דמותר וכיוצא בזה מבואר בהל' נדה לענין לאכול משיורי מאכל או שתי' שלו דשלא בפניו מותר ובאמת מצד הסברא נראה כיון דאסור מכח דגורם חיבה או הרהורא אין לחלק בין מצוה לה או היא עושית בעצמה אבל באמת הדבר מוכח כמ"ש בתוס' פ"ק דשבועות (דף ב') ד"ה ועל הזקן שתים שכתבו שם התוס' ועוד נראה וכו' מדלא קאמר איש דאמר לנכרי או לקטן אקיף לי גדול כמ"ש בב"מ לזה כתב שם המהרש"א מכח דאסור להשתמש באשה והרי התם לא אמר לה הניקף רק אחר אמר לה להקיף לגדול ואעפ"כ אסור ואין לומר כיון דהגדול שמע ושתק הוי כמו ציוה הוא דהרי משכחת לה באיש דאמר לאשה אקיף לי גדול והגדול לא הי' בשעת צוואתו בע"כ דהכל אסור ועוד מוכח שם ממ"ש אח"כ המהרש"א שם בדיבור השני דגם במצורע לא שייך אשה מכח דאסור להשתמש באשה והרי אפשר לקיים שתיהן שיאמר אחר להאשה להקיף במצורע ויאמר שלא בפניו ואין לומר דבעינן שליחות מן המצורע דהרי כתבו דאפשר ע"י אשה ועכו"ם והני לאו בני שליחות נינהו ובע"כ דלא בעינן שליחות וא"כ משכחת לה כה"ג בע"כ כל דהאשה עושית לגדול בפניו אף שלא בצוואתו אסור ודו"ק:
+
+Siman 112
+
+שא' באיש ואשתו שנוסעים יחד אם מותר לאחר ליסע עמהם לישב כנגדן. הנה בזה אין איסור בדבר דאף דאסור אשה עם ב' אנשים מ"מ אם בעלה עמה אין איסור בדבר. כל זה אני משיב בקצרה:
+
+Siman 113
+
+שא' באחד שקרא ערעור על משפחה אחת איך שאביהם המנוח הודה לפניו בחייו שהי' דר עם אשתו אם הבנים בלי חופה וקדושין וכתובה כדמו"י.
+הנה אין בזה בית מיחוש ולא מבעיא דאין בהם חשש פסול כלל אפי' לדברי המערער עיין בסי' כ"ו בהג"ה אף חשש לעז אין עליהם וחלילה להוציא עליהם לעז והמערער ראוי לשתקו בנזיפה ואם הי' יד ישראל תקיפה הי' ראוי לעונשו כדין הן מטעם דע"א אינו נאמן וגם מטעם שכתב רו"מ דאאמע"ר וגם מטעם כיון דדר עמה כמה שנים הן הן עדי י��וד הן הן עידי ביאה וכו' וכמ"ש כ"ז באחרונים. ומה שהקשה רו"מ למה באאעבב"ז פליגי ולא פליגי במומר לתיאבון דקיי"ל לא שביק היתרא ואכיל איסורא הנה זה לק"מ מלבד די"ל דכל הסוגיא דחולין והברייתות שם אזלי אליבא דהלכתא דקיי"ל אאעבב"ז אף גם מלבד זה א"ש מתרי טעמי חדא דלא ראה רו"מ דברי הפוסקים הובא ברמ"א סי' מ"ב דהחשוד לעדות פסול אפי' לעיולא מכח מים גנובים ימתקו ועיין בב"ש ועיין בתשובתי בכת"י ועכ"פ י"ל כן בטעם דמ"ד אעבב"ז מכח דמים גנובים ימתקו ולא שייך לא שביק היתרא אבל בנבלה אין טעם נבלה יותר משחיטה ועוד אף אם גם בביאת זנות שייך לומר לא שביק היתרא מ"מ א"ש די"ל דזה דומה למה דפליגי בקדושין (/דף/ ס"ג) אם מה לי לשקר כעדים דמי או כחזקה דמיא עיי"ש כן י"ל בזה דודאי הכל מודים דהוי חזקה דלא שביק היתרא ואכל איסורא אך מחולקין אם הוי זה חזקה אלימתא דבשום פעם אאעבב"ז והוי כעדים ומהני אף בקדושין אף דבעינן עדים ואין דבר שבערוה פחות מב' ולכך חד ס"ל דהוי כעדים ומהני אף בקדושין ואידך ס"ל דלפעמים ע"ד המיעוט אדם עושה בב"ז ונהי דעפ"י רוב או חזקה לא שביק היתרא מ"מ לא הוי רק כחזקה ולא כעדים ולא מהני לשוי' קדושין דאין דבר שבערוה פחות מב' אבל באיסור ודאי מהני הך חזקה לכ"ע וזה נכון ולדינא המערער בזה ראוי למתחו על העמוד והם בחזקת כשרות וכל אשר יפצה פה נגד זה עתיד ליתן את הדין:
+
+Siman 114
+
+הנה דעת הרמב"ם לברך קודם הנשואין ודעת הרא"ש לברך תחת החופה ונראה דמדעת רש"י מוכח כדעת הרא"ש שכתב בד"ה מברכין ברכת חתנים בבית חתנים וז"ל כשנכנסה לחופת נשואין וכו' והוא לכאורה אך למותר ונראה דס"ל כהרא"ש דבשעת החופה מברך ולא קודם ולכך נזהר שלא נטעה לפרש ברכת חתנים היינו קודם כניסתה לחופה כדעת הרמב"ם לכך מפרש כשנכנסה כדעת הרא"ש ועיין בשטמ"ק שנדחק בפירושו ולדעתי ברור כמ"ש:
+
+Siman 115
+
+הנה מצאתי בתקוני זוהר תקון י' שכל העולם חייבין לעמוד עם החתו והכלה כשמברכין שבע ברכות תחת החופה עיי"ש ואסור להם לישב בשעת הברכות ובודאי ראוי לחוש לדבריו דברי אלקים חיים:
+
+Siman 116
+
+במ"ש בש"ע סי' ס"ג סעיף א' וצריכה לבדוק כל שבעה וכו' הנה נראה דאף שני פעמים א"צ בדיקה רק די אם בדקה עצמה פ"א די דזה דומה ממש למ"ש ביו"ד סי' קצ"ב בדין חימוד שלכתחלה צריכה בדיקה כל שבעה ובדיעבד די אם בדקה פ"א עיי"ש באחרונים כן ה"נ ממש כן הוא שרק לכתחלה צריכה בדיקה כל שבעה ובדיעבד די בפ"א לבד ואין דומה לנדה ממש וז"ב לדינא:
+
+Siman 117
+
+שא' באחד נשא אשה ודר עמה י"ד שנה ולא הי' לו בנים וגירשה ונשא אחרת ודר עמה ה' שנים ונתעברה ובערך ששה חדשים לעיבורה יצא עלי' קול זנות והודית לבעלה שנבעלה לנכרי אחר באונס ובעמידה ואעפ"כ גרשה הבעל ונשא אחרת ושהא עמה ערך ח' שנים ומת בלא בנים ושאל אם אשתו צריכה חליצה או לא. הנה בתשובה הארכתי לענין פדיון הבן והעליתי דחייב בפדיון ושם הי' גרוע דהי' עלי' חשש זנות בתחלה אבל בזה שלא נולד החשש זנות רק בערך ששה חדשים לעיבורה וגם אין בזה הוצאת ממון רק לענין יבום דלית דין ולית דיין דפטורה מכח דהוי רוב דרוב בעילות תולין בבעל וגם חזקת כשרות לומר השתא הוא דאיתרע ומתחלה לא נבעלה דודאי פטורה ומותרת לשוק וא"צ בזה אריכות ומה דלא הוליד הבעל בב' נשים אין ראי' די"ל דלא זכה להבנות מהם דהרי מה"ט בשהה עשר שנים ולא ילדה מצוה לגרשה מה"ט שמא לא זכה להבנות ממנה ואפי' הי' לו כמה נשים הדין כן וא"כ בודאי הוי רוב וחזקה ופטורה מן היבום וחליצה ומותרת לשוק:
+
+Siman 118
+
+בר��ד ט"ו טבת תרי"ג: לאה"ק לירושלים תוב"ב למו"ה ניסן בק'.
+הנה מה שדנני כטועה בדבר משנה דמח"ל לא"י כופין הנה לא כן הוא ודרכי לכתוב בקצרה לסמוך על המבין מדעתו וכעת אבאר לו הנה בראשון אם הוי סוגיין דעלמא כדעת הסוברים דבזה"ז כופין לעלות דמצוה הוא למה אין עולין הרבנים החסידים לא"י אשר בכחם ודאי לעלות והרב המפורסם המנוח מו"ה ישראל מרוזין ז"ל למה לא נסע לא"י הוא ובניו שליט"א ובע"כ סוגיין דעלמא הוי כדעת הסוברים דבזה"ז אין מצוה והנה לולי זה אף לדעת הסוברים דכופין לעלות והוי מצוה היינו רק במי שיש לו כדי חייו על הדרך וגם שם שלא יצטרך לבריות אבל מי שהוא עני ואין לו על הוצאת הדרך ולחיות נפשו שם ודאי אין חיוב לעלות דהרי שונא מתנות יחי' ואחז"ל עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות והרי עונג שבת ודאי הוי חיוב מדברי קבלה ודינא דש"ס ואעפ"כ שלא יצטרך לבריות פטור מעונג שבת ועיין בטור הל' שבת סי' רמ"ב א"כ מכ"ש דלעלות לא"י אינו מחויב ובפרט דבזה משיג גבול לשאר עניי א"י דפרנסה שלהם קצוב תמיד בשוה הן אם הם מועטים או יתרבו הכל שוה וא"כ ע"י ריבוי העניים מזיק לאלו שכבר הם ודומה למ"ש בש"ס קא פסקית לחיותאי ובזה ודאי אין מצוה והרי דעת ר"ת הובא בד"מ סי' ע"ה דבזה"ז אין מצוה כלל לעלות לא"י מכח דיש מצות התלויות בארץ ואין נזהרים בהם ונענשים עליהם ולכך אף לדעת החולקים היינו כיון די"ל להיפוך אולי יקיים איזה מצוה התלוי' בארץ ויצא הפסדו בשכרו אבל לפי הנ"ל דפוסק לחיותא של עניים אחרים והוי בבין אדם לחבירו זה לא יתוקן במה שיקיים איזה מצוה בבין אדם למקום לכך בעניים ואביונים ודאי אין מצוה לעלות גם כל הדרכים בחזקת סכנה לעניים אשר א"א לעלות במרוצה בלי שהיות הרבה על הדרך ולא ימלט מלהיות נע ונד כמה ימים ודאי אין כופין לעלות. ובר מן דין הרי קיי"ל אם נשא אשה מחויב לדור עמה במקומה דע"ד כן נשאה ונהי דלעלות לא"י כופין היינו לדינא דש"ס כיון דתמיד כופין הוי כאלו נשאת לו ע"ד כן אבל בזה"ז כיון דלא נהגו לכוף אשה לעלות לא"י וגם הזכרים לא נהגו לעשות חיוב לעלות לא"י א"כ מתחלה כשנשאה אדעתא דמנהגא נשאה שלא לכוף אותה לעלות לכך אין בידו לכופה אח"כ לעלות ויפה כתבתי בעזה"י (ועיין בתשובה שאח"ז). ומ"ש רו"מ דהתובע הולך אחר הנתבע הנה באמת כוונתי הי' שממילא אם לא יניחו לו ליקח שם אשה כי יש לו אשה פה ממילא יהי' מוכרח בעצמו לבא למדינתנו לעשות עמה סוף אבל באמת לפי פשוטו ג"כ דברינו נכונים שנהי דבשאר תובע מחויב לילך אחר הנתבע היינו דהתם אין הנתבע מחויב לדור במקום התובע אבל באיש ואשה כיון דמחויב לדור במקום אשתו ואינו רשאי לילך בלתי רשותה או רשות ב"ד א"כ כל שהלך בלי רשותה ובלי רשות ב"ד מחויב לחזור למקומה כמקדם וכאן יקוב הדין ביניהם אם בידו לפרוש ממנה או לא וכבר נהגו בכל מקומות ישראל שאם יש אחד שבגד באשתו ועזבה שכופין את הבעל לחזור למקומו בכל מיני כפיות ואין אומרים שהיא תבא למקומו לדון עמו כי מלבד הדין כן הוא תקנה גדולה לבנות ישראל ולתק"ע אשר זולת זה הרבה תתעגן כידוע דבזה"ז טלטולי דאתתא קשה מדגברא מבלי הוצאות לה על הדרך ותתעגן ותיתב. שוב עיינתי בכה"ג חו"מ סי' י"ד בהגהות ב"י בשם מהרשד"ם ואמרתי שישו בני מעי וכו' וז"ל לא אמרו דתובע הולך אחר הנתבע אלא כשנעשה המו"מ שביניהם זה במקומו וזה במקומו אבל אם היו שניהם במקום אחד ואח"כ הנתבע הרחיק נדוד פשיטא ופשיטא שאם יש יכולת ביד התובע או ביד הב"ד להביאו למקומו יביאנו, רשד"ם חחו"מ סי' ��נ"ו וסי' שפ"ו. הרי מפורש שיפה אמרתי ורו"מ שגג ולא קיים מאמרם ז"ל גברא אמר מלתא לא תוכיחו עלה ואל תהי מפליג לכל דבר והוא ענין גדול לבנות ישראל:
+
+Siman 119
+
+ע"ד שאלתו באחד שנשא אשה אלמנה ממדינת רוסיא ואח"כ עקר דירתו מפני גזרות החדשות דשם במלבושי נכרים ושאר דברים למדינת וואלחייא ודעתו ליסע לאה"ק תוב"ב והאשה ממאנת לבא לא ליסע לאה"ק ואף לא למדינת וואלחייא אם מחויבת לקבל גט ממנו ואם לא אם מותר ליקח אחרת. תשובה. הנני מעתיק לו מ"ש בקצרה בשנה זו לאה"ק דאין ביד האדם לכוף אשתו בזה"ז ועתה עלה בידי עוד טעם דהרי גדולה מזו מצינו בש"ס יבמות דהראשונים שהיו מכוונים לשם מצוה היו אומרים מצות יבום קודם עכשיו שאין מכוונים לדבר מצוה אמרו מצות חליצה קודמת וא"כ אם הראשונים שאמרו כן שעכשיו אין מכוונים לשם מצוה בפרט באיסור כרת ואשת אח שלא במקום מצוה וחיישינן שמא אינו מכוין לשם מצוה מכ"ש אנן בזה"ז ובמקום דלא חמיר איסורא מי יודע אם מכוין לשם מצוה או לא וא"כ אולי אינו מכוין לשם מצוה והרי אפי' בע"א אומר שזינתה אינו רשאי לומר שמאמין לו לבטל חרגמ"ה כמ"ש בסי' קע"ח ואף להחולקים היינו כיון דיש ע"א שאומר כן הוי רגל"ד אבל בלא"ה אינו נאמן לומר להפקיע חרגמ"ה ונהי דבאומר שראה שזינתה אסורה עליו היינו מטעם דשויא נפשי' חד"א אבל היכא דלא שייך שויא נפשי' חד"א א"נ להפקיע חרגמ"ה ועוד בשלמא בימים הראשונים הי' נאמן דדעתו באמת למצוה מכח דבידו לגרשה בע"כ ויש לו מגו אבל לדידן דא"י לגרשה בע"כ ואין לו מגו אינו נאמן לומר דדעתו למצוה או מפני הגזרות דדלמא עיניו נתן באחרת ואינו מכוין לשם מצוה לכך אין בידו לכופה ליסע עמו ומכ"ש דאין בידו ליקח אחרת או לגרשה בע"כ בזה"ז כן נ"ל לדינא:
+
+Siman 120
+
+שא' אם הבעל רוצה לעלות לא"י והיא אינה רוצה אם יכול לפטור בלי כתובה לפי שראה בבאה"ט של הרב מטקטין שכתב כיון דהוי פלוגתא דרבוותא מחויב ליתן לה כתובה ורו"מ דימה להיפוך לו יהא דהוי פלוגתא בזה"ז אם הוי מצוה לעלות לא"י מ"מ יכול הבעל לומר קים לי כהני דהוי מצוה וכו' ומסיים דבפרט דהבעל הוא יר"ש ואין לו פרנסה וביש לי' בההוא מתא וכו' עכתו"ד. תשובה. בגמר דבריו אדם נתפס ודומה בזה כההוא עורבא דאייתי נורא לקיני' כי הנה מה דאין לו פרנסה בשביל זה א"י להוציאה לעיר אחרת כמפורש בש"ע ובפרט בדרך רחוקה ומקום סכנה. והנה מה דיכול לכופה לילך עמו לא"י הוי רק מכח מצות ישיבת א"י וזה הוי אם מכוין לשם מצוה לבד אבל אם מכוין לשם כונה אחרת לא לשם מצוה ודאי א"י לכופה וא"כ כאן כיון דאין לו פרנסה בכאן וביש לי' בההוא מתא הוי אומדנא דמוכח דאינו מכוין לשם מצוה רק להנאת הפרנסה ודאי א"י לכופה לכ"ע ולגבי דין זה ודאי א"י לכופה רק אף אם הוי בעלמא היכא דמוכח דכוון לש"ש נראה דל"ש בזה בפלוגתא כזו לומר קים לי' כיון דכאן הוי החיוב ודאי דתחלה נתחייב והפטור ספק לא גרע מא"י אם פרעתיך דבזה אף בטענו שניהם ספק חייב לשלם כמ"ש בש"ך סי' נ"ט וסי' פ"ב וא"כ ה"נ בזה אזלינן בתר חזקת חיוב וחייב לשלם לה הכתובה כיון דהוי שטר ובר מן דין ומן דין לא שייך קים לי' רק אם הספק בגוף החיוב אבל כאן אין הספק בהחיוב עצמו רק אם הוי מצוה לעלות לא"י וכיון דלענין גוף המצוה הוי ספק לא מבעיא להסוברים דבספק צדקה לא אמרינן המע"ה ולא מהני חזקת ממון כיון דאין הספק בממון רק בהמצוה דפשיטא דגם כאן הוי כן רק גם אף אם בספק צדקה נמי אמרינן המע"ה בכאן יודו כיון דכאן עיקר הפסדת כתובתה מכח שהיא אינה שומעת לו וא"כ כאן כיון דאם נבא לדון עמה אין בידינו לכופה לעלות דבזה היא מוחזקת בנפשה וא"כ כיון דאין בידינו לכופה ואינה חייבת לעלות מהיכי תיתי נפסידנה כתובתה לכך ברור הדבר דחייב לשלם הכתובה:
+
+Siman 121
+
+/אה"ע/ בסי' כ"ז סעיף ט' בהג"ה וי"א וכו'. נ"ל דאם בשעה שאמר הוא לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שקבלתי ממך ואמרה היא הן מהני לכ"ע אף שלא אמרה תחלה ואתקדש אני לך וע"כ לא ס"ל להמחבר דבעינן ואתקדש אני לך רק אם לא אמרה הן אבל אם אמרה הן מהני כמו בנתן הוא ואמרה היא דמהני באמר הוא הן ואף לדעת הב"ח הנ"ל דבעינן דוקא במדברים מענין לענין היינו גבי דידי' דבעינן אמירה מעליא לקנות אבל אם הוא אמר רק שבעינן גלוי דעתה דניחא לה בזה ודאי אמירתה הן אף שלא דברו תחלה מענין לענין דבזה ודאי לא גרע ממקדש בגזל דמהני אמירת הן ובאמת זה נראה טעם הסוברים דבעינן שתאמר תחלה ואתקדש אני לך דאם לא אמרה כן תחלה לא מהני אם נתנה היא והוא אמר אח"כ הרי את וכו' והיא שתקה דזה דומה לשתיקה דלאחר מתן מעות לא מהני אם בא לידה תחלה שלא בתורת קדושין אבל אם בא לידה תחלה בתורת קדושין מהני שתיקתה אף לאחר שכבר בא לידה כן ה"נ שאם נתנה היא לו סתמא א"כ כיון שקיבל הבעל ממנה תיכף בא לידה ההנאה מה שהוא קיבל ממנה וא"כ כבר בא לידה ההנאה שהיא מקבלת ממנו והוי כאלו הפרוטה שנותן לה הבעל כבר בא לידה שלא לשם קדושין ולכך לא מהני אח"כ שתיקה דהוי לאחר מתן מעות ולכך בעינן שתאמר תחלה ואתקדש אני לך ואז בא ההנאה זו לידה לשם קדושין ומהני שתיקה דלאחר מתן מעות ולפ"ז באמרה אח"כ הן דמהני בבא לידה מתחלה סתם א"צ שתאמר ואתקדש אני לך ואף דבשאר קדושין אם נתן לה הכסף סתם ואח"כ אמר לה תכ"ד לנתינה הרי את מקודשת לי דמהני אף בשתקה ולא נחשב זה שתיקה דלאחר מתן מעות ולמה לא יועיל כאן אם אמר לה תכ"ד לקבלתו ולמה בעינן ואתקדש או הן לק"מ דהטעם דתכ"ד לא נחשב שתיקה דלאחר מתן מעות משום דהרי עדיין הי' יכול לחזור בו מהנתינה תכ"ד ולחזור וליטול ממנה הכסף לכך הוי כנותן לה עתה בשעת אמירה דבכל דוכתא תכד"ד כד"ד ובכל הקנינים כגון משיכה וכדומה יכול לחזור בו תכ"ד כמ"ש בחו"מ סי' קצ"ה אך נראה דדוקא שהנותן יכול לחזור בו תכ"ד ולא ירצה ליתן אף שהמקבל משך אבל המקבל ודאי תיכף שקנהו כבר נעשה שלו וא"י לחזור בו ולומר אי אפשי דבשלמא הנותן לא עשה מעשה רק ציוה להמקבל לקנות לכך יכול לחזור בו תכ"ד דאתי דבור ומבטל דבור דהוא לא עשה שום מעשה רק אמירה שציוה להמקבל לקנות וע"י אמירה שלו רוצה המקבל לקנות לכך יכול לחזור מאמירה שלו תכ"ד ולומר שאין רוצה עוד ליתן אבל המקבל שעשה מעשה בידיו וקנה בא' מהדרכים ודאי א"י לחזור בו אף תכ"ד דלא אתי דיבור ומבטל מעשה ושוב א"י לומר א"א בו רק כבר הוי שלו ולפ"ז הכא בנתנה היא לו א"כ תיכף שקיבל שוב א"י לחזור בו אף תכ"ד לומר שאינו רוצה וכבר נגמרה המתנה וכיון שהוא א"י לחזור בו ממילא ההנאה שלה ג"כ כבר נגמרה ואין בידו לבטל ממנה הנאה זו אף תכ"ד ושוב הוי שתיקה דלאחר מתן מעות ולא מהני אף תכ"ד כאן ולכך בעינן שתאמר ואתקדש אני לך או הן. אך לפ"ז הי' נראה שוב דדוקא בעינן שתאמר תחלה ואתקדש אבל אמירת הן לא מהני דע"כ לא מהני הן אחר מתן מעות רק אם בא לידה המעות בתורת פקדון אז כיון שסוף סוף המעות שלו מהני מה שאומרת הן אבל אם בא לידה בתורת מתנה והוא אחר כדי דבור לא מהני אף שתאמר הן כמ"ש בהג"ה דהיכא שהקידושין לא מהני צריך לחזור וליטול ממנה הכסף והוא מחידושי הרשב"א מטעם דהוי מתנה ושוב לא מהני הן כמ"ש בחי' וא"כ ה"נ כיון שקיבל ממנה המקבל ההנאה הבאה לה הוי מתנה ושוב אם זה נחשב שתיקה לאחר מתן מעות אף הן לא מהני אך נראה דבאמת אף כאן מהני תכ"ד אמירת המקבל ולא חשוב כלל שתיקה דלאחר מתן מעות כמו בכל קדושין מטעם דהרי מצינו בכמה דוכתא בש"ע חו"מ שהיכא שהמוכר או הנותן יכול לחזור בו אז לא סמכא דעתא דהלוקח או מקבל מתנה ולכך אף הוא יכול לחזור בו וא"כ הה"נ לענין תכ"ד כיון שהנותן יכול לחזור בו תכ"ד אף המקבל יכול לחזור בו תכ"ד וא"כ אף הכא תכ"ד לא הוי שתיקה דלאחר מתן מעות כיון דיכול המקבל לחזור בו ולא היתה צריכה האשה כלל שתאמר ואתקדש אני לך לכך נראה דעיקר הטעם דבעינן ואתקדש אני לך היינו כדי שתגלה דעתה שהיא נהנית מקבלתו וכוונתה לטובת עצמה לא לטובת המקבל דבסתם הוי הכונה לטובת המקבל אף באדם חשוב כמ"ש בחי' ונמצא קצת בט"ז מזה ולכך בעינן שתאמר ואתקדש וכו' ולפ"ז שוב אף אם לא אמרה ואתקדש אני לך רק אחר אמירת הבעל אמרה היא הן ג"כ גלתה דעתה שהיא נהנית מזה ג"כ מהני וז"ב לדינא דבאמרה הן מהני:
+
+Siman 122
+
+שא' באם קידש אשה בדבר שהוא גזל מדרבנן ומה"ת לא הוי גזל אם מקודשת או לא. תשובה. הנה האחרונים הסכימו שמקודשת וצריכה גט כמו במקדש לפני עדים פסולי דרבנן והישיע"ק עמד שאינו דומה זל"ז דעכ"פ כיון שמדרבנן הוי גזל לא נתן לה כלום אך לק"מ דהרי מה"ת קיי"ל דיכול אדם לקדש אשה במעמ"ל רק דרבנן גזרו שלא להתקדש במעמ"ל משום דדמיא לחליפין וזה כשהוא מתנה בפירוש עמ"ל דאז מן התורה צריכה להחזיר הקדושין לכך גזרו רבנן שלא תתקדש בהם דדמיא לחליפין ואפקעינהו רבנן לקדושין והיינו היכא דאיכא רק חד דרבנן אבל בגזל דרבנן הרי הוא לא התנה כלל שתחזיר רק ממילא צריכה להחזיר וא"כ הוי כאן תרי דרבנן חדא שמה"ת א"צ כלל להחזיר הקדושין הללו שהוי שלו ושלה ממש רק שמדרבנן צריך להחזיר ואף אם מחזרת הקדושין ג"כ ראוי שמה"ת תתקדש לוא יהא שהוי מעמ"ל שמקודשת מה"ת כן ה"נ בזה מה בכך שהוא אינו נותן לה כלום כקו' הישיע"ק הרי סוף סוף כל זמן שאינה מחזרת שלה הוא מה"ת וא"כ אף שמוכרחת להחזיר לא גרע ממעמ"ל וראוי לחול הקדושין מה"ת רק שרבנן תקנו שבמתנה עמ"ל לא תתקדש והיינו כשהיא עכ"פ צריכה מה"ת להחזיר אבל כאן מה"ת א"צ כלל להחזיר לעולם א"כ הוי תרי דרבנן ובתרי דרבנן דעת רוב הפוסקים שאף במקדש באיסורי הנאה מקודשת ומכ"ש בזה. ולפ"ז הי' נראה לומר שאף בלא ידעו שניהם שהוא גזל דרבנן ג"כ מקודשת מה"ת דלא כהישיע"ק דבלא ידעו מסתמא כיוונו כדת משה וישראל וקדשו אדעתא דרבנן וכו' דז"א דזה גופא הוי דעת רבנן דבתרי דרבנן מקודשת בלי פקפוק. ומ"ש ראי' מסנהדרין פ"ז במה דפרש"י גבי בין דין לדין דפליגי בפלוגתא דשמואל ור' אבוהו וכו' דבריו תמוהין מ"ש דאנן קיי"ל כרב אחא דהרי בפ"ק דסנהדרין מפורש דמאן דסבר שנים שדנו אין דיניהם דין לא ס"ל כרב אחא ואדרבא הרמב"ם דפוסק שם כרב אחא ופוסק שנים שדנו אין דיניהם דין הוא תמוה והש"ך בסי' ג' הניחו בתימה וא"כ עכ"פ אין ראי' מרש"י דרש"י ודאי ס"ל כפשטא דש"ס דרב אבוהו לית לי' דר"א ולכך שפיר יש בזה גזל דאורייתא. ועוד אף לפי הבנתו ליכא ראי' מזה דהרי ענין זה דשנים שדנו דיניהם דין או לא בע"כ מיירי שהצד שכנגדו טוען שבאמת אינו חייב לו כלום ושלא כדין נטל ממנו רק שהב"ד לפי דעתם פסקו שא"צ לחוש לטענתו והוציאו ממון ונתנו להשני ולכך אם דיניהם דין כבר זכה השני בממון זה ואם אין דיניהם דין עדיין לא זכה בממון זה וצריך להחזיר ולא מהני תפיסתו כיון שתפס בעדים דלית לי' מגו וכדומה ולכך הוי כגזל בידו ולפ"ז בשלמא בגזל דרבנן דידוע הוא לכל שמה"ת לא הוי זה גזל רק שרבנן תקנו דהוי גזל ודאי י"ל דמקודשת בכל ענין רק התם הרי לפי דברי הכנגדו שנתחייב הוי זה באמת גזל דאורייתא שהוא טוען שאינו חייב לו מה"ת כלל הן אמת דאם הוי דיניהם דין אז לא הי' צריך הלה להחזיר כיון שפסקו הב"ד אבל כיון שעכ"פ מדרבנן אין דיניהם דין א"כ עכ"פ לדידן צריך הוא להחזיר דבר זה שגבה ע"פ ב"ד וא"כ כשיבא הדבר ליד השני יהי' נחשב למפרע כאלו הי' גזל דאורייתא ביד הראשון דמה בכך שמה"ת חד כשר לדון היינו רק דדינו דין דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות אבל מ"מ אם האמת כפי מה שהנתחייב אומר הוי ביד הזוכה גזל מה"ת ונהי שאין אנו מאמינים לו מ"מ אם האמת כדבריו הוי גזל דאורייתא וא"כ מה בכך שדינו דין מה"ת כיון שמדרבנן לא הוי דינו דין וצריך להחזיר וא"כ כשיחזיר הממון ליד המתחייב ויהי' הוא מוחזק וכל זמן שלא הוציאו ממנו הב"ד נאמן לומר שהוא פטור וגזל דאורייתא הי' למפרע ביד הזוכה בתחלה משא"כ היכא אף שצריך להחזיר הגזל מוכרח הנגזל בעצמו להודות שמה"ת לא הי' גזל ביד הראשון רק דרבנן בזה הוי קדושי מעליא משא"כ הכא נהי שמה"ת דינו דין מ"מ יכול להיות שהוא גזל דאורייתא ולכך כיון שעכ"פ מדרבנן דינו בטל ונוטל הלה שלו שוב אזלינן בתר טענתו דהוי גזל דאורייתא ואינו חייב כלום כל שלא פסקו לו הב"ד וז"ב בסברא. מיהו לפי האמת שאם לא ידעו שהוא גזל דרבנן צדקו דברי הישיע"ק שאינה מקודשת והטעם כפשוטו שהרי י"ל דאם היתה יודעת שתצטרך להחזיר עכ"פ לא היתה מתרצת להתקדש שהיא לא נתקדשה רק אדעתא שיהי' הקדושין לעולם שלה ולא שתחזיר ולמה הוצרך לטעם דקדשו אדעתא דרבנן וז"פ:
+
+Siman 123
+
+שא' לבאר הדין להיפוך באם קדשה בדבר שאינו שלו מה"ת רק מדרבנן אם מקודשת מה"ת או לא. תשובה. הנה בזה רבו החולקים זה אומר בכה וז"א בכה ונ"ל ליתן כלל בזה הוא דלמה שיהי' נעשה מקנין דרבנן דאורייתא צריך כמה תנאים האחד שעכ"פ הקנין ההוא שעשה הזוכה יהי' מועיל גבי הפקר לכך אמרינן נהי דכאן הוי דבר הנקנה לאו הפקר רק יש לו בעלים סוף סוף כיון שתקנו רבנן שקונה שוב אמרינן דהפקר ב"ד הפקר וזה יש כח ביד ב"ד לעשות הפקר מה"ת ושוב נעשה קנין הזוכה ד"ת שההפקר מועיל קנין זה אבל אם אין הקנין הזה מועיל בהפקר כלל שוב א"א להיות מקנין ההוא דאורייתא דנהי דהפקר ב"ד הפקר מ"מ אין כח ביד ב"ד להכניס דבר לרשות אחד שיהי' שלו בלי קנין המועיל מה"ת. ובזה מיושב מה שעמד השעה"מ בהל' לולב על הסוברים דמעמ"ש הוי רק קדושי דרבנן והקשה מן הש"ס סוכה גבי ההוא סבתא שאמרו חכמים פעותא היא דא וכו' ויוצא בה ידי סוכה מה"ת וכו' ובהכי א"ש. שוב מצאתי בישיע"ק בסי' כ"ח וכן במק"ח הל' פסח סי' תמ"ח שכתבו ג"כ כלל זה ובחי' לחו"מ ביארתי טעמו.
+הכלל השני דלא עשו חז"ל תקנתא לרשיעא ודוקא גבי ההוא סבתא דמיירי שבא הגזלן לעשות תשובה ורוצה לשלם הדמים ומפני תק"ה אמרו חכמים שלא יצטרך להחזיר גוף הגזלה בזה עשו חז"ל מקנין דרבנן דאורייתא מכח תק"ה אבל בלאו תק"ה לא עשו חז"ל מקנין דרבנן דאורייתא היכא דתחלת הקנין נעשה באיסור לכך אף שעשו חז"ל תקנה שיקנה מאיזה טעם שנראה להם מ"מ לא אלמוהו לתקנתן שיהי' חוטא נשכר ויהי' קנין תורה ורק היכא שעיקר התקנה נתקן בשביל תק"ה או היכא שלא הי' איסור בקנין ההוא רק מרצון טוב בזה נעשה מקנין דרבנן דאורייתא שהפקירו חז"ל הענין והפקר ב"ד הפקר ובזה מיושב ג"כ דעת קצת פוסקים ו��חי' לאהע"ז סי' קכ"ג גבי נתן לה טס של זהב כתבתי ג"כ כלל אחד מה שיש לחלק היכא דמקנין דרבנן נעשה ד"ת או לא.
+כלל ג' הוא די"ל דלא עשו חז"ל מקנין שלהם דאורייתא רק למילי דמצוה כגון גבי ההוא סבתא הנ"ל לענין סוכה או לענין קדושין שמשום מצוה ומשום פ"ו אלמוהו חז"ל שבזה יהי' מתקנתן דאורייתא ובפרט שלפעמים תלוי הקנין ברצון הבעלים ולכך היכא דיש מילי דמצוה אמרינן דניחא לי' לאינש למעבד מצוה בממוני' ונהי היכא דיהי' לו היזק לא אמרינן כן מ"מ כיון שכבר תקנו רבנן שקנין הזה קונה ובלא"ה לא יחזור לו חפצו שוב אמרינן שגם השכנגדו כיון שאין לו ריוח בדבר מסכים על הקנין ההוא כי ניחא לי' לעבוד מצוה בממוני' משא"כ היכא דליכא מצוה בזה לא עשו חז"ל שיהי' תקנתן אלים כשל תורה ובזה ג"כ יהיו מיושבין כמה מקומות הנראין סתירה לכלל זה.
+כלל ד' כתבתי בחי' לחו"מ סי' ס"ו בישוב דברי הרמב"ן במס' ב"ב גבי מכירת שטרות והעולה משם שלא תקנו רבנן שיהי' תקנתן כדאורייתא ממש רק בדבר דאיתא כוותי' בדאורייתא אבל בדבר דליתא כוותי' בדאורייתא לא אלמוהו תקנתן שיהי' כעין דאורייתא רק הוי תקנה דרבנן בעלמא ולכך א"ש דביאוש דהוי כוותי' בדאורייתא לכך הוי קדושי תורה אבל מעמ"ש למ"ד מכירת שטרות דרבנן לא הוי כוותי' בתורה ועיין במשל"מ בהל' מלוה ולוה בדיני ריבית מ"ש ג"כ לחלק בין מקום דאמרינן הפקר ב"ד הפקר ובין מקום דלא אמרינן כן עיי"ש והרבה יש לדבר בענינים אלו.
+
+Siman 124
+
+שא' באם מכר לחבירו חפץ ונודע שהי' מקח טעות אם המעות כגזל בידו ואם קידש בהם אשה א"מ או לא הוי כגזל ומקודשת. תשובה. כבר נסתפק בזה המשל"מ והוכחתו מן הירושלמי גבי מכרן וקידש בדמיהן מקודשת שא"ר זעירא לפי שאין דמיהן א"ר חגי זאת אומרת שמקדשין בגזל וכו' ומזה מוכח דלמה דקיי"ל דאין מקדשין בגזל אסור לקדש במעות של מקח טעות דהוי גזל ובסוף דבריו כתב דיש לחלק ולומר שדוקא באיסורי הנאה הוי כן אבל בשאר מוכר חפץ לחבירו אף דהוי מקח טעות לא הוי גזל עיי"ש אך הוא לא כתב טעם החילוק גם לא כ' ראי' לדבריו ולדעתי דבריו מוכרחין בירושלמי עצמו במה דקאמר מתחלה לפי שאין דמיהן ועלה קאמר ר' חגי זאת אומרת שמקדשין בגזל משמע שזה תלוי בזה ודוקא לפי שאמר תחלה שאין דמיהן לפ"ז מוכח שמקדשין בגזל ובאמת אין זה תלוי בזה והמשל"מ עמד בעצמו עיי"ש אך לפי הנ"ל א"ש הכל וטעם החילוק הוא בין איסורי הנאה או לא ע"פ מה שאיתא בחו"מ סי' קל"ו בדין נתחלפו לו כליו בבית האומן ונתן לו טלית שאינו שלו שמותר להשתמש בו ולא חששו שמא יבא הלוקח ויבטל המקח ויאמר לא על בגד זה נתתי מעות או ימצא בו מום ויבטל המקח כיון שגם המוכר משתמש במעות אינו מקפיד באשר גם זה משתמש בטלית שאינו שלו עיי"ש ולפ"ז ה"נ בשלמא בשאר מקח טעות שעכ"פ גוף המקח הוא דבר היתר ולכך נהי שהוי מקח טעות מ"מ כ"ז שהמקח ביד הלוקח יכול להשתמש בו כרצונו בין אם כבר נודע לו שהוא מקח טעות והודיע להמוכר שנתבטל המקח ומ"מ כל שלא החזיר לו מותר לו להשתמש בו שימוש שאינו מחסרו ואין מקפידין זע"ז כיון שהמוכר יכול להשתמש בהמעות והלוקח בהחפץ אין מקפידין זע"ז שהמוכר אינו מקפיד על שימוש הלוקח כיון שגם הוא יכול להשתמש בהמעות כמ"ש הסמ"ע ולהיפוך אינו מקפיד הלוקח על שימוש המוכר במעות כיון שגם הוא יכול להשתמש בהחפץ לפי שעה ומכ"ש כל זמן שלא נודע להלוקח שהוא מקח טעות כיון דהוא משתמש בהמקח כרצונו אף שאח"כ יתוודע לו שהוא מקח טעות מ"מ עכ"פ יהי' לו הנאה למפרע במה שהשתמש בהחפץ עד הנה וכיון שעכ"פ יש להלוקח הנאה ממה שמשתמש בהחפץ שוב אינו מקפיד על המוכר מה שישתמש בהמעות ג"כ כיון שגם הוא ישתמש בהחפץ וכשיוודע לו שהוא מקח טעות לא יהי' גזל למפרע ביד המוכר שמ"מ אין הלוקח מקפיד על למפרע על שימוש המוכר כנ"ל אבל באם מכר איסורי הנאה לא מבעיא משעה שנודע שזה הוי אה"נ ודאי כיון דאין הלוקח יכול להשתמש בהחפץ כלל שוב מקפיד ג"כ על מה שהמוכר ישתמש בהמעות ואסור להמוכר להשתמש בו והוי גזל ואף גם כשעדיין לא נודע ללוקח שהוא אה"נ והוא משתמש בהמקח מ"מ אח"כ כשיוודע לו שהוא אה"נ לא יהי' לו הנאה מה שהשתמש בו למפרע ואדרבא צער הוא לו שהשתמש באיסור ועבירה קעביד ודומה למה דקיי"ל בחו"מ סי' רל"ד שהמוכר דבר אה"נ אף שהוא אה"נ דרבנן ואכלם הלוקח אינו מנכה לו מן הדמים כלל שאין בזה הנאה ללוקח רק צער וא"כ כשנודע לו אח"כ שהי' אה"נ ובאיסור השתמש ודאי לא ניחא לי' מה שהמוכר השתמש במעות שלו ולכך הוי גזל וז"כ הירושלמי שזה תלוי בזה שאם הי' הדין שאף באה"נ אם אכלם בטעות הי' הדין לנכות לו מן הדמים והי' נחשב זה הנאה ללוקח אז לא הוי המעות גזל ביד המוכר שהרי כיון שאם הלוקח משתמש בו בשוגג נחשב נהנה שוב אינו מקפיד אם המוכר משתמש בהמעות אך לפ"ז הי' הדין שהמעות יהי' נחשב אה"נ שעיקר הטעם מה שחליפי אה"נ מותרין ביאר הרשב"א בחי' בכת"י הובא בשעה"מ הל' חמץ כיון שאין שום הנאה מגיע להלוקח מהמקח הזה אין הדמים הללו דמי אה"נ עיי"ש אבל אם הי' זה ש"פ מה שהלוקח משתמש בו קודם שנודע לו שהוא אה"נ שוב א"כ הוי שוה מכירה זו להלוקח עכ"פ פרוטה וכיון ששוה ממון קצת שוב הוי כל דמיו נתפסין באיסור כיון שעכ"פ שוה קצת ממון ללוקח מכירה זו שוב הוי כל הדמים דמי אה"נ והי' נתפס הכל באיסור אך מחמת שבאמת קיי"ל דהמוכר אה"נ אף שאכלם אין מנכה לו מן הדמים לפי שאין שום הנאה ללוקח בזה וא"כ ממילא כשהשתמש בו בשוגג אין שום הנאת ממון ללוקח לכך אין במכירה זו שום הנאת ממון ולא הוי זה דמי אה"נ וז"ש הירושלמי שמתחלה נתן טעם למה מקודשת ולא הוי חליפי אה"נ הדמים מפני שאין דמיהן שאין הדמים הללו כלל דמי אה"נ שאף מה שהלוקח משתמש בשוגג במקח הזה ג"כ לא נחשב הנאה ואין לו דמים ולכך שוב מוכיח מזה דמקדשין בגזל דשוב הוי גזל כנ"ל וא"ש ולפ"ז היוצא מזה לדינא שבשאר דבר שלא הי' אה"נ אם הוי מקח טעות לא הוי גזל ומכ"ש באם אחד אנס את חבירו למכור לו דבר ונתן לו דמיו והמוכר מסר מודעא אף שהמכירה בטלה מ"מ לא הוי המעות גזל ביד המוכר ואם קידש בהם אשה מקודשת אך היינו דוקא כל זמן שלא תבע הלוקח את המוכר בב"ד להחזיר לו מעותיו אבל כשכבר תבעו בב"ד להחזיר לו מעותיו והמוכר מעכב דאז גילה דעתו שהוא מקפיד ואינו רוצה שהמוכר יהי' משתמש בו עוד ודאי הוי גזל בידו ומכאן ולהבא אם קידש אשה אינה מקודשת וז"ב לדינא:
+
+Siman 125
+
+הפרישה בסי' כ"ח הקשה דלמה בשט"ח דידה כתב הטור דמסתמא אין דעתה על הנייר ולמה בשט"ח דאחרים כתב בסתמא דשמין את הנייר עיי"ש ונ"ל להסביר הדבר שמבואר לעיל שאם קדשה בגזל דידה או בחוב שלה דאם לא אמרה הן אינה מקודשת משום דיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי ופרשו הפוסקים הטעם משום דאמדו חכמים דאין דעת האשה להתקדש בשלה וכו' ולפ"ז ה"ה הכא בשלמא בקדשה בשט"ח דאחרים דכמו שהמלוה עצמה אינו שלה כן נמי השט"ח אינו שלה ולכך כמו שדעתה על המלוה כן י"ל דהוי דעתה על גוף השטר לכך מקודשת דכיון די"ל דהי' דעתה על הנייר מסתמא הי' כוונתה באופן המועיל אבל בקדשה בשט"ח דידה כיון דהלוה נותן שכר הסופר א"כ גוף הנייר שלה הוא ולכך בודאי אין דעתה להתקדש במה שהוא שלה ואין דעתה רק על המלוה עצמה שאינו שלה אבל לא על גוף השטר שהוא שלה ואף באמרה הן לא מהני דנהי דבגזל דידה מהני הן היינו כיון דחזינן דנתרצית נתרצית אבל הכא נהי דאמרה הן י"ל דהי' דעתה על גוף המלוה לא על השט"ח דאין דעתה להתקדש בשלה ואף דאם קידשה במשכון דידה מקודשת ואף שכתבתי בחי' דמשכנו בשעת הלואתו צריך להן מ"מ אם אמרה הן מהני היינו כיון דיש לו משכון אז יכול לקדשה בגוף החוב ג"כ ולכך באמרה הן מקודשת ממ"נ אם האמירת הן הוי על המשכון מקודשת בנתרצית דלא גרע מגזל דידה ואם על החוב ג"כ מקודשת אבל בשט"ח כיון שבגוף החוב א"י לקדשה אינה מקודשת בסתמא אף שאמרה הן די"ל דדעתה על החוב עצמו. ולפ"ז היכא דאירע שהי' השט"ח שלו שהוא נתן השכר לסופר ולא האשה ומכ"ש אם נתן שט"ח על עצמו וקידש בו שכתב הב"ש בשם הש"ג שיש להסתפק בו עיי"ש בזה אם הי' הנייר ש"פ אף בסתמא שלא הזכיר השטר בפירוש ג"כ מקודשת דדעתה על הנייר וז"ב לדינא:
+
+Siman 126
+
+נסתפקתי להסוברים דהמקדש במחילת מלוה מקודשת אם לא הי' המלוה רק פרוטה לבד וקדשה בהנאת מחילה זו אם מקודשת או לא מי אזלינן בתר גוף המחילה והרי מחל לה פרוטה ומקודשת או נימא דלא אזלינן בתר גוף המחילה רק בתר הנאת המחילה דהיינו מה שמתקדשת בהנאת מחילה היינו בההוא הנאה שהיתה צריכה ליתן פרוטה לאחר לפייס את המלוה שימחול וכמ"ש רש"י גבי הרחבת הזמן עיי"ש (וכן מצאתי בהגהת פרישה סי' כ"ח ס"ק כ"א שפי' כן בהנאת מחילת מלוה היינו מה שהית' נותנת פרוטה לפייסו) כן נמי בהנאת מחילה בההוא הנאה שהיתה צריכה ליתן פרוטה לאחר לפייסו למחול ולפ"ז זה דוקא אם היתה ההלואה יתר מפרוטה אז הוי הנאת המחילה ש"פ שהיתה נותנת פרוטה לאחר לפייסו שימחול אבל אם ההלואה רק פרוטה אז לא היתה נותנת פרוטה שלימה לאחר לפייסו למחול דמה תרויח בזה הרי ההלואה הוי רק פרוטה ולכך לא היתה נותנת לאחר רק פחות מפרוטה לפייסו וא"כ הוי הנאת מחילה רק פחות מש"פ ולכך אינה מקודשת בזה ומצד הסברא הי' נראה כן ובזה הי' נדחה מ"ש הרב ישיע"ק ראי' להסוברים דלא מהני במחילת מלוה מן הש"ס (י"ט) דקאמר שם דהמקדש במלוה שיש עליו משכון מקודשת מדר"י בר יהודא וכו' ודלמא הוי הטעם משום במחילת מלוה לא בעבור שיש עליו משכון אלא ודאי דלא מהני מחילת מלוה עיי"ש ולפי הנ"ל א"ש דהרי ר' יוסי לא קאמר כן רק אם יש שהות ביום לעשות ש"פ וכו' וא"כ כיון דגוף הלואה הוי רק פרוטה שוב אינה מקודשת בהנאת מחילת מלוה ובע"כ הטעם משום שיש עליו משכון. אך בהיות כן יהי' מוכח לכאורה להיפוך מדברי התוס' שם (י"ט) ד"ה במלוה שיש עליו משכון וכו' שהם פרשו שם דמיירי שלא החזיר לה המשכון רק קדשה בהנאת מחילת מלוה עיי"ש והרי התם גבי ר' יוסי מיירי שהי' ההלואה רק ש"פ ומשמע דאף בכה"ג מקודשת במחילת מלוה אך נראה דבאמת אין מזה סתירה לדברינו שהתוס' לשטתם אזלי דס"ל בפ' המדיר דהמקדש במחילת מלוה עצמה ולא בהנאת מחילת מלוה ג"כ מקודשת ולכך לדידהו שפיר אף בהלואה פרוטה מקודשת דהרי במחילה עצמה מקודשת והמחילה יש בה פרוטה אבל לרוב הפוסקים הסוברים דבמחילת מלוה עצמה אינה מקודשת רק בהנאת מחילת מלוה מקודשת בזה בעינן שתהי' ההלואה יותר מפרוטה כדי שיהי' הנאה ש"פ ומה שקאמר בש"ס שבמלוה שיש עליו משכון מקודשת מדר' יוסי אף להפוסקים דס"ל אף בלי החזיר לה המשכון מקודשת לאו מטעם מחילת מלוה רק במלוה עצמה מקודשת דלפי דבשאר מקדש במלוה אינה מקודשת מ"מ אם יש עלי�� משכון מקודשת במלוה עצמה כיון דיש בידו משכון אף שעדיין לא החזיר לה המשכון וכמו שמוזכר בהרא"ש ז"ל בקדושין שבכה"ג מקודשת במלוה עצמה עיי"ש ולכך די בזה בפרוטה לבד אבל היכא דהמקדש במלוה אינה מקודשת לרוב הפוסקים דבעינן דוקא הנאת מחילת מלוה אז אם הלואה רק פרוטה אינה מקודשת וכן נ"ל נכון לדינא ומזה עצמו יש ראי' ממה דיליף מר' יוסי דהמקדש במלוה שיש עליו משכון מקודשת ולא דחי דלמא התם משום מחילת מלוה אלא ודאי דלא מהני אם ההלואה רק פרוטה ודו"ק:
+
+Siman 127
+
+נסתפקתי בהא דקיי"ל בסי' כ"ט במנה זו ונמצא חסר דינר דאינה מקודשת אם היתה חייבת לו דינר מקודם מהו אם מקודשת אם לא. ולכאורה נראה דודאי א"מ לא מבעיא להפוסקים לעיל בסי' כ"ח גבי קדשה בפקדון ומצאה שנאבד דס"ל דאף אם הוא באחריות א"מ משום דאין רצונה להתקדש במה שאינו בעין פשיטא דהכא א"מ אלא אף להחולקים שם וס"ל דמקודשת היינו דהתם כיון שעכ"פ קדשה בפקדון זה והחוב נמשך ג"כ מפקדון זה עצמו ומה שלא הזכיר לה תחלה החוב היינו משום שלא ידעו שנאבד ואם הי' יודעין שנאבד הי' מקדשין בחוב אבל הכא שכבר ידעו שהיא חייבת לו דינר ואמר לה במנה זו ולא הזכיר לה בצ"ט דינר ודינר החוב רק אמר במנה זו משמע במנה שלימה בעין גם אין החוב שלה נמשך מהמנה ומשקדשה בו א"כ לא הי' דעתם לקדושין בחוב זה לכך אם נמצא חסר דינר א"מ ולא מהני מה שחייבת מכבר וכן הי' נראה פשוט אך לכאורה ק"ל ע"ז מן הש"ס דקאמר ה"נ מסתברא דאי ס"ד רישא במנה סתם השתא במנה סתם אמרת לא במנה זו מבעיא ומה קושיא הרי ברישא קתני הי' מונה והולך אפי' בדינר אחרון הרשות בידו ולפ"ז י"ל דברישא דוקא אם הי' הדינר האחרון חסר מנין אז יכולין לחזור דהיינו שלא היתה חייבת לו כלל והדינר האחרון ג"כ הוי צריך מנין ולכך יכולין שניהם לחזור אבל אם לא הי' חסר מנין כגון שהיתה חייבת לו דינר א"כ תיכף שנתן לה צ"ט שוב אין הדינר אחרון חסר מנין שוב נגמר הקדושין וא"י לחזור עוד דכיון שאמר לה מנה סתם ודאי אף החוב הוי בכלל מנה דאף שמלוה ופרוטה דעתה אפרוטה היינו שגוף הקדושין יהי' נגמרין בפרוטה והמלוה יהי' כשאר מתנה בתורת תנאי וכן הכא במנה סתם הוי כן א"כ תיכף בסוף צ"ט נגמרו הקדושין וזה ברישא אבל בסיפא במנה זו אף שלא הי' חסר מנין כגון שהיתה חייבת לו בלא"ה דינר ואמר לה במנה זו ונתן לה רק צ"ט ואח"כ ראתה שחסר ממנה דינר א"מ דאין חובה עולה לחשבון כיון שאמר מנה זו וזה החילוק בין רישא לסיפא ולכך הוי א"ש מה דנקט ברישא מונה והולך ובסיפא חסר דינר להורות זה דבסיפא אף בלי חסרון מנין כל שחסר מגוף המנה דינר א"מ ומה פריך ולכאורה הי' נראה להוכיח מזה דאף במנה זו מקודשת בחוב הדינר שחייבת אך באמת הוא היפך השכל והדין לכך נראה להוכיח להיפוך דאף במנה סתם אם יתן צ"ט ורוצה לחשוב החוב שלה לתשלום המנה יכולה לחזור מקדושין כי אף שאמר מנה סתם ואפשר שהתכוין לחוב הדינר מ"מ היא יכולה לומר שהתכונה רק למנה חדשה ויכולה עדיין לחזור בו כן נ"ל מיהו למעשה עדיין צ"ע:
+
+Siman 128
+
+במ"ש בסי' ל' סעיף י"א ואם הי' הכלב רץ אחרי' הוי ספק מקודשת נראה דצריכה לשלם לו מה ששוה הככר שנתן להכלב כמו דקיי"ל בכל ס"ק דצריכה להחזיר לו הקדושין כמ"ש המחבר בסי' נ' דבקדושי ספק צריכה להחזיר הקדושין ה"ה כאן אף שלא הגיע לידה רק להכלב כיון דעיקר הטעם דהוי ס"ק מבואר בש"ס דאת בעצמך מחייבת לאצולן והנה קיי"ל דכל אדם העושה טובה עם חברו צריך לשלם לו מה שהוציא עליו וא"י לומר שבחנם עשה לו וה"ה בכה"ג אם לא הי' מקדשה כלל והי' נותן להכלב הככר להצילה היתה חייבת לשלם לו בעדו א"כ ה"נ אם נימא שאינה מקודשת צריכה לשלם לו ולכך לפ"ד המחבר שבכל ס"ק צריכה להחזיר הקדושין בכה"ג נמי צריכה לשלם לו מה ששוה הככר וז"פ:
+
+Siman 129
+
+נראה דאם השליח נתן הקדושין לאשה בפני עדים ואח"כ טוען המשלח שנתן לו לפקדון ולא לקדושין אם יש עדי קדושין לפנינו הוי קדושין מעליא שבשעה שהוציא השליח מידו הכסף לפני עדים הוי לו דין שליש והי' נאמן לומר לשם קדושין וכמו שהדין לקמן בסי' קמ"א בגט כן נמי הכא הדין בקדושין ועיין בש"ך חו"מ סי' נ"ז איך מפרש בגט לפקדון כן יהי' בקדושין הדין לפי שטתו ואם אין עדי הקדושין לפנינו רק שהלכו למד"ה אז השליח א"י להעיד עכשיו שהוי נוגע בדבר מ"מ נראה אם מחזרת האשה הקדושין ליד השליח ואומרת שמוסרת בידו ליתנו למי שירצה אז שוב לא הוי השליח נוגע ונאמן להעיד שהוא של האשה שכבר ניתן בידה מדעת המשלח לקדושין וכמו דקיי"ל בחו"מ סי' ק"מ בעדות השוכרים שאם מחזיר שכירתם בידם יכולין להעיד ולא הוי נוגעין וכן קיי"ל בחו"מ סי' נ"ו גבי שליש והה"נ בזה ודו"ק:
+
+Siman 130
+
+נסתפקתי אם הי' לו משכון מן האשה עצמה ונתן לה המשכון וקדשה לא באופן שמחזיר לה שתפטר לגמרי מן החוב רק שהחוב יהי' נשאר חוב רק שמוחל לה השיעבוד שיש לו על המשכון ומחזיר לה שיהי' בידה או שאף את המשכון אינו מחזיר לה לעולם רק שתשמש בו לזמן על יו"ט וכדומה ואח"כ תחזור לו אם מקודשת לו בזה או לא ועיין בחבורי להל' ריבית סי' קס"א שהארכתי בזה ולדינא צ"ע אבל אם הי' משכון דאחרים והי' למלוה רשות להשתמש בו אם קידש אשה בהנאת השימוש הזה אם יש בהנאת השימוש ש"פ מקודשת בודאי ומה שלא מוקי הש"ס הברייתא דקדשה במשכון בכה"ג היינו דלשון קדשה במשכון משמע דקדשה בגוף המשכון לא בהנאת השימוש ועוד דאי בהנאת השימוש מה אריא משכון אף אם הי' בידו חפץ בדרך שאלה מחברו וקידש אשה בהנאת השימוש ג"כ מקודשת ולמה נקט משכון וכו' וז"פ:
+
+Siman 131
+
+נסתפק המשל"מ באם קידש אשה באיסורי הנאה והיא חולה שיכולה להנות ממנו אם מקודשת אם בתר דידה אזלינן או בתר דידי' דאינו שוה אצלו כלום ורוצה לפשוט מרש"י ע"ז (צ"ד) גבי מכרן וקידש בדמיהן וז"ל דלא מתפסי באיסורא וממונא הוא אע"ג דאיהו אסור לאתהנויי מינייהו ההוא הנאה מטיא לי' ע"י ערלה אבל איהי לאו מערלה קמטיא לה וכו' ומזה הוכיח דלא אזלינן בתר דידי' רק בתר דידה עיי"ש ולדעתי ז"א לפי מה שהקשו התוס' הרי יכולה להנות שלכד"ה ותרצו דהיא סברה להנות כך והוי קדושי טעות והר"ן תי' דשלכד"ה אסור מדרבנן עכ"פ ולפ"ז י"ל דרש"י ס"ל כדעת התוס' דשלכד"ה מותר רק מה שאינה מתקדשת באה"נ עצמן היינו מכח מקח טעות דסברה שתהנה כדרך הנאתן אבל בהמעות כיון דיכולה היא להנות ממנו כד"ה א"כ ליכא מקח טעות לגבי האשה ולגבי המקדש בלא"ה הוי ברשותו שהרי עכ"פ יכול להנות ממנו שלכד"ה ומיירי שש"פ שלכד"ה לכך הוי ברשותו שפיר ובשלו הוא מקדש אבל אם ליכא ש"פ בשלכד"ה או לדעת הר"ן דאף שלכד"ה אסור מדרבנן שפיר י"ל דאף שהיא חולה ויכולה להנות ממנו כיון דהוא א"י להנות בשום ענין לא הוי שלו ולא הוי קדושין ועוד נראה דאף רש"י יסבור כהר"ן דשלכד"ה אסור מדרבנן רק רש"י מיירי להדיא בחליפי אה"נ דהמה עצמן רק מדרבנן ולכך בשלכד"ה מותר אף מדרבנן ולא קאמר הר"ן דשלכד"ה אסור מדרבנן רק אם האיסור עצמו דאורייתא וכן כתבתי בחי' אבל בדרבנן מותר שלכד"ה לגמרי ולכך שפיר הוי המעות שלו ולכך שפיר פרש"י כיון דהיא יכולה להנות ממנו כדרך הנאתן לא הוי מקח טעות אבל בעלמא מודה רש"י דלא אזלינן בתר דידה לבד וז"ב דלא כהמשל"מ ובתשובה ליו"ד סי' קנ"ה משנת תקצ"ב כתבתי לפשוט דין זה מן הש"ס ב"מ (דף כ"ד):
+
+Siman 132
+
+הנה בדין אם קדושי כסף דרבנן דעת הרמב"ם דכל מה שנלמוד מי"ג מדות הוי דרבנן ועיין בכ"מ ונ"ל ראי' מש"ס סוטה (ט"ז) ארנב"י כי חשיב הלכה עוקרת מקרא הכא הלכה עוקרת דרבנן מוכח להדיא דדבר הנלמד מי"ג מדות הוי דרבנן והוי סיוע גדולה להרמב"ם ז"ל:
+
+Siman 133
+
+מה ששאל על הרמב"ן במלחמות רפ"ב דכתובות שכתב דחזקת פנוי' אינו חזקה דעשוי להשתנות ועז"ה מדברי התוס' קדושין (דף ע"ט) שכתבו שם דאף לשמואל אית לי' חזקת פנוי' ואם לא קדשה עצמה הי' מודה שמואל דהרי היא בוגרת לפנינו. תמה אני אטו גברא אגברא קרמית ואטו הרמב"ן משועבד לסברת התוס' הרי י"ל דהרמב"ן לא ס"ל כהתוס' וקושייתם בלא"ה לק"מ די"ל דנקט בפלוגתתם קדשה עצמה ג"כ לרבותא דרב דאפי' היכא דלא שייך חזקת פנוי' נמי אמרינן הרי היא בוגרת לפנינו וגם הרי קיי"ל כחא דהיתרא עדיף לי' ולכך קמ"ל לרבותא דרב דאפי' ליכא חזקת פנוי' מותרת בלי גט מקדושי אבי' ומה הקשו התוס' וצ"ע למה לא תרצו כן ועכ"פ י"ל הרמב"ן ס"ל כן והתוס' דס"ל דגם לשמואל יש חזקת פנוי' הם לא ס"ל כהרמב"ן רק כפי שיטתם שכתבו ברפ"ב דכתובות דלרב פריך דס"ל הולכין במא"ה:
+
+Siman 134
+
+במ"ש בסי' כ"ט סעיף ט"ו אמר לה התקדשי בשכר מלאכה זו שאעשה עמך ועשה לה א"מ. טעם דעה זו הוא משום דאין אומן קונה בשבח כלי וישנו לשכירות מתחלה ועד סוף. ונסתפקתי אם התנה בפירוש שלא יחול חוב השכירות אלא בסוף וכ"ז שלא יוגמר המלאכה לא יחול השכירות כלל אם יכול לקדשה בזה או לא ולכאורה נראה בפשיטות דמהני כיון דמתנה בפירוש שלא יחול החוב אלא בסוף ובפרט אם אמר בפירוש שאם לא יוגמר המלאכה לא יתחייב ליתן לו פרוטה אחת רק כל השכר יתחייב בסוף בשעת גמר מלאכה פשיטא דכל תנאי שבממון קיים ומהני הקדושין אך לפ"ז תקשה לכאורה דא"כ גם כי אמר לה סתמא התקדשי בשכר מלאכה שאעשה עמך למה לא נימא דהי' כוונתו מסתמא באופן המועיל ומה בכך שבעלמא ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף נימא דכאן הי' דעתו שלא יחול אלא לבסוף כדי שיחולו הקדושין והרי אף בשואל חפץ מחברו והודיעו שרוצה לקדש בו אשה כתב הרא"ש והכי קיי"ל דמסתמא התכוין באופן המועיל ונתן לו במתנה אף שלא הזכיר לשון מתנה רק שאלה וא"כ אם באיש אחר אמרינן כן שאין נ"מ לו אם יחולו קדושין של זה או לא אעפ"כ אמרינן שהתכוין באופן המועיל מכ"ש במקדש עצמו ובפרט שלא הזכיר בלשונו בפירוש להיפוך מ"ט לא נימא שהי' כוונתו באופן המועיל שלא יחול כאן חוב השכירות אלא בסוף כיון שבדעתו תלוי הדבר ולכאורה יהי' מוכח מזה דאף אם אומר בפירוש שלא יחול השכירות אלא בסוף לא מהני להך מ"ד דישנו לשכירות מתחלה ועד סוף אך מחוסר טעם למה יגרע זה מלמ"ד אין לשכירות אלא לבסוף דמהני הקדושין לכך נראה דמזה עצמו יהי' ראי' לדעת התוס' רי"ד שהביא הח"מ והב"ש שצריך שיאמר לה אחר הנתינה מחדש התקדשי לי וכו' ולפ"ז א"ש הכל שבשלמא בהשואל חפץ מחבירו והודיע שרצה לקדש בו דבדיבור זה שמדבר עמו עכשיו בשעה זו תלוין כל הקדושין שאם דעתו בשאלה בעלמא לא תתקדש בו ואם דעתו למתנה מהני ושוב אחר זמן זה ודיבור ההוא לא יהי' לו עוד דברים ועסק עם השואל בזה אמרינן שמסתמא התכוין באופן המועיל שיהי' לשם מתנה אבל כאן הרי בשעה שאומר לה התקדשי לי בשכר מלאכה זו שאעשה עמך עדיין לא נגמרו הקדושין אז לידע שיצטרך אח"כ לומר לה אחר המלאכה שנ��ת התקדשי וא"כ כיון שבדיבור הזה לא נגמר הקדושין תיכף שוב י"ל כיון דבאמת אף אם ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף יכול אח"כ לקדשה באופן שיאמר לה בהנאת מחילת מלוה וא"כ שוב אין ראי' ממה שאמר לה התקדשי בשכר מלאכה שאעשה עמך שהי' דעתו באופן המועיל די"ל דהי' כוונתו כפשוטו שהרי סוף סוף יאמר לה אח"כ שנית התקדשי ואפשר שדעתו הי' מתחלה שיאמר לה אח"כ התקדשי בהנאת מחילת מלוה וא"כ כיון שי"ל שכן הי' דעתו מתחלה שוב אף שאחר המלאכה אינו אומר בהנאת מחילת מלוה רק כפשוטו לא מהני דכבר נעשה מלוה דחל השכירות מתחלה ועד סוף דאפשר שמתחלה לא הי' בדעתו כן ואף שהוא אומר שגם מתחלה הי' דעתו לכך לא מהני דהוי דברים שבלב ואינן דברים ודוקא אם מתחלה ניכר האומדנא לפנינו שכן הוי דעתו לא נקרא דברים שבלב כדמצינו בכמה דוכתא אבל כל שמתחלה אין ניכר הוי דברים שבלב ולא מהני ולכך כ"ז שלא פירש הוי חיוב השכירות מתחלה ועד סוף ולכך אינה מקודשת. מיהו לפ"ז תקשה לדעת הרמב"ם שכתבו הפוסקים בשמו דס"ל אף בהנאת מחילת מלוה א"מ ולא בהרווחת הזמן אחר הלואה וא"כ אם ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף אין שום אופן שיכול לקדשה אחר המלאכה ושוב ראוי שנימא שבודאי הי' דעתו מתחלה באופן המועיל שיהי' יכול לקדשה אח"כ שלא יחול השכירות אלא בסוף אך צ"ל שע"כ לא אמרינן סברא זו דדעתו סתמא באופן המועיל רק כעין השואל חפץ מחברו לקדש בו דאז אמרינן כיון דניחא לי' להמשאיל שיקדש זה אשה בחפצו מסתמא הי' דעתו באופן המועיל כדי שיחולו הקדושין ואם לא יגמרו הקדושין שלא יתרצו זל"ז אז באמת לא יהי' מתנה רק שאלה בעלמא ולכך לא הזכיר לו שנותן לו במתנה רק בלשון שאלה מחמת שהוא לא רצה שיהי' בכל ענין במתנה רק שעתה נותן לו בשאלה בעלמא רק שאם יגמרו הקדושין שתתרצה האשה ותקבל זה לקדושין אז יהי' למפרע במתנה עמ"ל אומדנא כזו אמרינן אף שלא הזכיר בפירוש אבל הכא גבי שכירות בעינן שאף אם לא תתקדש כלל שיתבטלו הקדושין ויהי' הוא גובה ממנה מעות ג"כ לא יחול חוב השכירות עד לבסוף ואז כיון דלא הוי מלוה כלל בשום אופן ממילא יכול לקדשה בו אבל אם הקדושין מתבטלין חל השכירות מתחלה שוב לא מהני מה שנימא שאם הקדושין חלין שנימא שהי' דעתו שלא יחולו השכירות עד לבסוף דהרי סוף סוף שלולי שהיו הקדושין חלין הי' השכירות חל מתחלה ושוב הוי מלוה ובע"כ שבעינן שאף שיתבטלו הקדושין לא יחול השכירות אלא לבסוף ושוב בזה בודאי לא הי' מסתמא דעתו לכך דודאי דעת רוב ב"א אינו כך בשלמא כשיוגמר מלאכתו לקדושין דעתו באמת באופן המועיל אבל כשלא יוגמר מחשבתו אז בודאי מסתמא אין דעתו להפסיד לעצמו שלא יחול השכירות בחוב אלא לבסוף דהרי יש לו ריוח לענין כמה דברים שיהי' החוב חל מתחלה לכך מסתמא לא הי' דעתו שאף אם יתבטלו הקדושין לא יחול עד לבסוף ועוד דאם הי' דעתו לכך א"כ רצה שבכל ענין לא יחול השכירות עד בסוף שוב הו"ל לפרש ולא לומר סתמא אלא ודאי דעתו הי' שאם לא יוגמרו אח"כ הקדושין לא יחול מבסוף רק מעתה ושוב הוי מלוה אף אם נתרצית להתקדש לא מהני ולפ"ז אם התנה בפירוש שלא יחול השכירות עד בסוף ודאי דמהני וז"ב לדינא:
+
+Siman 135
+
+הנה דעת התוס' רי"ד הובא בח"מ וב"ש בסי' כ"ח שצריך לומר לה אחר המלאכה התקדשי (ועיין בסי' הקדום ראי' לדבריו) וק"ל לפי דבריו מה פריך הש"ס בקדושין (/דף/ ס"ג) בהא דאר"ל והוא שנתן לה ש"פ וכו' ובשכר לא והא תניא בשכר שהרכבתיך על החמור וכו' בשכר שארכיבך על החמור מקודשת וכו' ומה קושיא נימא דהך ברייתא בשכר שארכיבך ��ע"כ מיירי לדעת תוס' רי"ד שאומר לה אח"כ התקדשי בשכר שהרכבתיך אבל אם לא אמר לה אינה מקודשת אף בשכר שארכיבך אבל ר"ל מוקי לה למתני' בנתן לה פרוטה עתה אז תיכף מקודשת אם נתקיים התנאי אף שלא אמר לה בפירוש אח"כ ומה שמפרש ר"ל כך היינו משום הך הוכחה עצמו דקאמר הש"ס מלשון ע"מ ולא יצטרך הש"ס לדחוק כתנאי עיי"ש ולכאו' צע"ג ומה שנ"ל דצריך להבין טעמו למה יהי' צ"ל לה מחדש ואינו דומה למקדש אשה לאחר ל' יום דמקודשת ואצ"ל לה אח"כ מחדש אך נראה דמזה ראי' למ"ש בחי' בהגהות שכאן בעינן שהאשה תאמר הן דבלא"ה ליכא מעשה דמוכח דניחא לה ולפ"ז א"ש דאנן בעינן בכל קדושין שבשעת הנתינה יהי' מוכח מכח מעשי' דניחא לה בקדושין ולכך במקדש לאחר ל' יום דהנתינה הוי משלו ובשעת אמירה ומוכח מדהיא קבלתו ולא זרקתו מוכח דניחא לה ולכך מקודשת וא"צ לאמירה חדשה אח"כ אבל כאן הרי גוף הקדושין לא נגמר רק בשעה שנותן לידה המלאכה אז הוי נתינת הקדושין והרי אז ליכא הוכחה דניחא לה בקדושין די"ל דשקלה דידה ולכך לא זרקה כיון דגוף המלאכה שלה איך תזרוק ולכך בעינן שבשעת נתינה יאמר לה התקדשי והיא תאמר הן ולפ"ז היינו דוקא אם גוף המלאכה הי' שלה מתחלה ואין הקדושין בכל המלאכה רק בהנופך שהוסיף לה או בשבח הכלי מה שעשה מהמתכת כלי בזה אם לא אמר בשעת נתינה התקדשי והיא אמרה הן ליכא הוכחה שנתרצית להתקדש די"ל דמה שקבלה המלאכה היינו בשביל שלה ואין שקלי ודידי שקלי ולא הי' דעתה לקבל הקדושין שהרי הגוף הי' שלה מכבר אבל בשכר שארכיבך על החמור או שחוק לפני הי' הקדושין בכל המלאכה ממש ולא הי' לה חלק בזה חזינן שנתרצית להתקדש בזה דאל"כ לא הי' מניחתו להרכיבה או לשחוק לפני' שהוא רק בשביל הקדושין כמו שדברו תחלה א"ו דהיא נתרצית בקדושין ולכך ל"ב לא אמירה שלו ולא שלה בסוף ולכך פריך הש"ס שפיר ובשכר לא היוצא מזה לדינא שבכה"ג מודים התוס' רי"ד שאצ"ל לה מחדש ודו"ק:
+
+Siman 136
+
+הנה בדין אם זרק לחצרה שאינו משומר והיא עומדת בצדה אם מהני בקדושין. הנה המקנה בסי' למ"ד סעיף ט' הביא בשם הת"ח פ"ק דב"מ דאם עומד בצד החצר אף שגדול אלף אמה וא"י לשמרו ג"כ מהני אך הביא הב"י סי' קל"ט שכתב לאפוקי אם הוא חצר גדול כשהיא עומדת במזרחו או במערבו משתמר לדעתה וזרק הגט במערבו דאינה מגורשת וכתב המקנה שדוקא בגט הוי כן ולא בשאר דוכתא ובאמת נזכר זה בב"י עצמו להמעיין בריש דבריו וז"ל ומ"ש והוא משתמר לדעתה פשוט הוא כיון דמידה גמרינן מה ידה משתמר לדעתה אף חצרה משתמר לדעתה לאפוקי חצר גדול וכו' מבואר דלכך בעינן משתמר משום דהוי רק מטעם יד והיכא דלא הוי מטעם יד מהני אף באינו משתמר ולעיל תיכף הביא דברי הר"ן שדוקא בגט דחוב הוי מטעם יד א"כ דוקא בגט הוי כן ולא בשאר דוכתא. אך לפ"ז הה"נ בשאר דוכתא בקטנה דקיי"ל בחו"מ סי' רמ"ג ורל"ה דאית לה חצר מטעם יד ומבואר בש"ך סי' רל"ג דלכמה פוסקים בעינן דוקא שתהי' עומדת בצדה אז מהני בקטנה דאז נחשב יד לפ"ז לדידהו הה"נ דעומדת לא מהני רק אם משתמר ג"כ והה"נ לפמ"ש בחידושי שהטעם דהוי לרמב"ם ורש"י ס"ק בחצר של שניהם ג"כ הוי מטעם יד עיי"ש בעינן ג"כ שיהי' משתמר לדעתה ג"כ דאז נחשב יד ובלא"ה לא הוי יד ולכאורה מתוס' גיטין (ע"ח ע"ב) ד"ה ור"י אמר שכתבו דבד"א אפי' יכול לשמרו כמוה מגורשת ולא כתבו דבד"א אפי' הוא א"י לשמרו מגורשת מוכח לכאורה דאם אינה יכולה לשמרו אף ד"א אינו קונה דלא עדיף מחצרה ממש דבעינן יכולה לשמרו ובלא"ה לא הוי יד הה"נ בד"א מיהו בסוף דבריהם שם משמע איפכא שכתבו הא דב��"ה לא תקנו ד"א היינו בא"י לשמרו וכו' ומוכח דוקא בר"ה לא מהני ד"א בא"י לשמרו אבל בסימטא מהני אפי' א"י לשמרו דאף אם נפרש שמ"ש א"י לשמרו היינו כל אחד לבדו אבל בצירוף שניהם שפיר יכולין לשמרו מ"מ גם זה אין ראוי שיועיל לדעת הב"י דס"ל דלא נקרא יד רק אם משתמר ודומה ליד א"כ כמו דביד נשמר על ידה לבד כן בעינן בחצר שיהי' נשמר ע"י לבד ובלא"ה לא מהני א"כ מה אריא ר"ה אפי' סימטא כה"ג לא מהני וצ"ל דס"ל להתוס' דמהני ד"א אף באינה יכולה לשמרו ולכאורה קשה לפי שיטת הב"י הרי אף בחצרה ממש שלה לא מהני אם אינו נשמר וא"כ נהי דתקנו חז"ל ד"א קונות היינו שיהי' כחצרה ממש אבל לא עדיף מיני' ומוכח לכאורה דהתוס' ס"ל דאף בחצרה לא בעינן משתמר ושוב ראיתי בתוס' שם ד"ה ותתגרש מאוירא דארבע אמות וכו' והנה כ"ז להר"י שם דר"א מספקא לי' אם בעינן מנטר אצל ד"א או כיון שתקנו חכמים שאף שאינו רשותו חשוב כרשותו הה"נ אף דלא מנטר חשוב כמנטר. והנה אם נאמר כן דבד"א לא בעינן מנטר דעדיף מחצרו הוי א"ש דברי התוס' דהכא דלא סתרי לדברי הב"י אך קשה כיון דלתירוצם הראשון שם משמע דאף בד"א בעינן מנטר וגם לתירוץ השני הוי אבעיא דלא אפשטא ואיך כתבו כאן בפשיטות דבד"א אף שאין יכולה לשמרו מהני בסימטא הלא אם ד"א לא עדיף מחצרה כחד תירוץ של ר"א בעינן אף בד"א יכולה לשמרו כמו בחצרה ואיך כתבו כאן בפשיטות כן וצ"ע על הב"י אם לא שנאמר דבזה מודה הב"י דאף שאינו נשמר על ידה לבד אם כ"א א"י לשמרו רק בצירוף שניהם ג"כ מהני בזה דזה דומה ג"כ ליד כיון שנשמר ולולי היא לא הי' נשמר אף שצריכה היא ג"כ לצירוף שמירתו שוב דומה ליד אז א"ש די"ל מ"ש התוס' א"י לשמרו היינו לבדו רק בצירוף הבעל כנ"ל. גם ק"ל לכאורה ע"ד הב"י מהש"ס שם דקאמר ר' יוחנן לגיטין אמרו ולא לד"א ופריך שם מוכן לקדושין וכן לחוב ומה פריך נימא דכוונת ר' יוחנן כך דודאי מודה דבקדושין וחוב ג"כ מהני יכול לשמרו רק שכוונת ר"י דבגיטין דוקא תלוי ביכולה לשמרו וכל שא"י לשמרו אף דהוא בחצרה או ד' אמותי' לא מהני אבל בקדושין וחוב נהי דיכולה לשמרו מהני מ"מ לא בעינן דוקא יכולה לשמרו דאם בחצרה או ד"א אף שא"י לשמרו מהני ולפ"ז מתניתין דקתני וכן לקדושין וכן לחוב היינו דבזה מהני ג"כ יכולה לשמרו ור"י קמ"ל דלגיטין תלוי דוקא ביכולה לשמרו אבל בקדושין וחוב ל"ב דוקא יכולה לשמרו ומה קושיא וצ"ל דקו' הש"ס הוא דהרי ר"י מפרש מחצה ע"מ היינו שניהם יכולין או שניהם אין יכולין וכו' ולפ"ז לא מבעיא לפמש"ל דאף שניהם א"י לשמור כ"א לבדו רק בצירוף שניהם ג"כ מהני בחצרה וד"א פשיטא דא"ש אלא אף גם אם שמא דגם זה לא מהני מ"מ ביכולין כ"א לשמרו ודאי דמהני בחצרה וד"א שלה אף שהוא ג"כ יכול לשמרו ולפ"ז הרי במתניתין קפיד דוקא על שהיא יכולה לשמור לבדה וכל שא"י לבדה הוי בכלל מע"מ וא"כ אם כוונת ר"י לגיטין אמרו שדוקא לגיטין קפדינן ביכולה לשמרו הלא אף בגיטין ל"ב דוקא יכולה לשמרו לבדו רק אם בחצרה או ד"א אף שהוא מע"מ ויכולין שניהם לשמרו מהני אלא ודאי שאין כוונת ר"י לומר דלגיטין מחמרינן כן ולא בדבר אחר רק אדרבא להקל דבגיטין מהני זה ולא בד"א ושפיר פריך הש"ס וכן לקדושין וכן לחוב ודוק ולדינא צ"ע באם שניהם יכולין לשמרו בצירוף אם חשוב כיד או לא:
+
+Siman 137
+
+לסי' ל"א סעיף א'. עיין ב"ש בשם הר"ן נסתפק אי מהני באומרת לדידי ש"פ וי"ל ראי' דמהני מקדושין (/דף/ מ"ו) דקאמר רב ושמואל לעולם ארישא ולא מבעיא קאמר וכו' אלא אפי' אוכלת ס"ד הואיל ומקרבה הנאתה גמרה ומקניא נפשה קמ"ל והערו שם הת"י ד��ה בכך דמקניא נפשה הלא אין הדבר תלוי בקפידא דידה ונדחקו ולפ"ד הר"ן א"ש דבאמת היכא דאומרת לדידי שוה מהני אף באינה אוכלת רק באם מקבלת סתמא לא מהני אבל באוכלת כיון דמקרבה הנאתה הו"א אף שלא אמרה לדידי שוה כיון דמקרבה הנאתה מסתמא שוה לדידה ואף בלא אמרה הוי כאמרה לכך קמ"ל כל דלא אמרה כן להדיא לא מהני וז"ב לדין זה:
+
+Siman 138
+
+ע"ד שאלתו באם מגיע תוספת כתובה על המזונות שהתחייב אבי הכלה וגם אם הבעל מגרשה אם האב יכול לתבוע מזונות מחתנו שהאכילו עד הנה. תשובה. הנה ישתקע הדבר ולא יהי' נאמר כי אין על זה תוספת כתוב' ולא כתוב' ולא לתבוע למפרע מזונות של חתנו אם מגרשה ולא כן המנהג בכל ישראל ואסבר לו הדבר כי לרוב הפעמים אבי החתן מתחייב כנגדו נמי להאכילם וא"כ מה שאבי הכלה נותן מזונות לחתנו כנגדו נותן אבי החתן מזונות לבתו ומה ששייך בזה חיוב תוספת וגם לתבוע מזונות ולכך אף אם אירע דרך מקרה שלפעמים מתחייב אבי הכלה לבדו מזונות או שמגרש זוגתו טעם שהאכיל אבי החתן לכלתו מ"מ כיון דהמנהג שאין בזה תו"כ ולא תביעה ומזונות רק הוי מתנה בעלמא שוב כל המתחייב סתם הוי אדעתא דמנהגא דעליו להתנות בפירוש ואם לא תפסיד לכך אין בזה חיוב תו"כ ולא תביעה בשעת הגירושין. דברי ידידו:
+
+Siman 139
+
+הנה דעת הרמב"ם הבאתי בחי' להל' קדושין שאף שלא כתב לה כתובה ג"כ הוי חופה מעליא ומצאתי ראי' לדבריו ממס' גיטין (/דף/ נ"ז) מעשה בארוס וארוסתו שנשבו לבין הנכרים והשיאום זל"ז ואמרה לו בבקשה ממך אל תגע בי שאין לי כתובה ממך וכו' ומסיים שם הש"ס ואלו יוסף לאו אשתו והכא אשתו וכו' והנה מזה משמע דהנשואין שלהם הוי נשואין אף שלא הי' לה כתובה דאם לא חלו הנשואין כלל הול"ל אלו יוסף לאו ארוסתו והכא ארוסתו ומדקאמר לשון אשתו משמע דהיתה נחשבת אשתו ממש ע"י הנשואין שלהם אף שלא הי' לה כתוב' והי' אסור לבא עלי' מ"מ מהני הנשואין בזה.
+והנה מזה מוכח עוד דחופה לא בעינן בפני עדים רק כל שלא הי' כלל עדים בדבר אם מודים שנכנסו לחופה מהני דאל"כ איך היתה נחשבת שם אשתו הרי בע"כ לא הי' שם ישראלים אחרים עוד דאל"כ הו"ל לכתוב כתובה ואף אם לא הי' פנאי לכתוב כתובה בשבי' עכ"פ הוי לי' לקנות ממנו בקנין דהרי בשעת הדחק קיי"ל בסי' ס"ו דודאי מהני עדים בקנין ומותר לבא עלי' ולמה לא קנו ממנו אלא ודאי דלא הי' עדים כלל ואף דבשאר קנין לא בעינן עדים כלל מ"מ הכא בכתובה דהכל תלוי בסמכא דעתה שלא תהי' קלה בעיניו להוציאה לכך אף בשעת הדחק לא מהני קנין רק אם הוא לפני עדים שאז תמיד תוכל לילך אל העדים לכתוב לה אף שיכפור הבעל לא יהי' מועיל וכן משמע מדיוק לשון הרמב"ם וש"ע ורמ"א שם דהכל תלוי בעדים אבל בלי עדים כל שיכול לכפור לא מהני קנין ואסור לבעול לכך שפיר אמרה אל תגע בי ואעפ"כ החופה נחשבת חופה ומוכח דחופה מהני אף בלי עדים ג"כ גומר להיות נשואה ואינו דומה לקדושין דבעינן בפני עדים וז"ב לדינא:
+
+Siman 140
+
+שא' בנדון האותיות בגט שלא היו נוגעין בתופס ותורף ותינוק דל"ח ול"ט קורא אותם כראוי. הנה היטב אשר דיבר להכשיר במקום עגון כמ"ש בשם הב"ש סי' קכ"ה ס"ק י"ט והג"פ סי' הנ"ל ס"ק ע"ג דיש להכשיר אפי' בתורף במקום עגון אם תינוק דל"ח ול"ט קורא אותם:
+
+Siman 141
+
+שא' נדון שליחות הגט על הב"ד הנה אני מתיר בין שליח קבלה בין שליח הולכה אפי' שלא במקום עגון ולפי ראות עיני הב"ד תלוי הדבר אם מבינים דהוי צורך שעה יכולין להתיר בין ש"ק בין ש"ה וההרשאה אשלח לכם העתק ממנה כי האשה היא עני' ובהגיע הגט פה לידי רצה השל��ח איזה סך עבור טרחתו ולא הי' לה לכך נתעכב הגט פה אבל לדינא מותר בין כך ובין כך:
+
+Siman 142
+
+שו"ת בדיני שמות אנשים ונשים להרב מו"ה דוד אב"ד ולהדיין מו"ה יהושע בק' רימאן.
+ע"ד שאלתם בדבר האיש שהי' בקה' ונקרא בפי כל לתורה וחתימה ידידי' הירש ובעיר הסמוך לרימאן כתב המורה דשם לק' יאס לכתוב יהודא הירש כי כן אמר לו הבעל שם וכתב המורה שזוגתו אמרה לו שדרה עמו עשר שנים בק' בוטשעטש והי' שמו שם יהודא הירש וכן קראו לו אנשי עיר המורה יהודא הירש וכן כתב שמו על הפטור שנתן לאשתו יהודא הירש והנה עפ"י זה הורה המורה להנשא לאשתו ונשאת ויושבת תחת בעלה. ע"כ שאלתם בקצרה. לדעתי אין בזה ערעור להוציא האשה מבעלה והנה אם כי זה אמת שמבואר בב"ש בשמות אנשים אות ג' דאין המורה נאמן לומר כן והביא ראי' מת"ח שאמר דבר הלכה אחר מעשה אין שומעין לו דהוא נוגע בדבר מ"מ הרי כתיב שם דבמלתא דעל"ג נאמן וא"כ כאן כיון דהוי על"ג בק' בוטשעטש שאמרה האשה שדרה שם ששם קראוהו כך ואפשר לגלויי מהם גם מאנשי עיר המורה אפשר להתוודע אם קראו לו כך וקרי לי' ועני ודאי המורה נאמן מהם. ובאמת גוף ראיות המהרש"ל בעניי אינו ראי' דבת"ח שאמר דבר הלכה לאחר מעשה אין שומעין לו היינו במה דאין לו התנצלות למה הורה כן הוי נוגע בדבר אבל בזה הי' לו התנצלות כי מה פשע ומה חטא המורה אם הבעל אמר לו שמו כן ואף אם הי' שקר אין להמורה אשם וא"כ אינו נוגע בדבר ואף אם הי' הגט בטל אין זה העדר כבוד לו וי"ל דנאמן אף במה דלא עבידי לגלויי ומה גם דהרי מוכח שהאשה היתה עמו בעת כתיבת הגט ושמעה שאומר שמו יהודא הירש ולמה שתקה ולא מיחתה לומר ששמו ידידי' הירש ובע"כ מוכח שהאמת כן ששמו שם יהודא הירש ומה גם שכבר נשאת והרי התוס' בכתובות (דף כ"ו) כתבו דגם בגירושין שייך דייקא ומינסבא וא"כ ודאי דייקא קודם הנשואין מה הוי שמו וידעה דשמו הוי יהודא הירש ולפ"ז הנה מה שחששו הם למ"ש הב"ש באות ג' דבשני שמות לא שייך כינוי שהכל קורין בו הנה ז"א דשם לא נזכר כינוי שהכל קורין בו ובודאי אם הי' שם שהכל קורין בו הוי די דאין סברא לחלק בכינוי שהכל קורין בו בין ב' שמות או לא ואף אם הי' דעתם כן לא הי' נראה כלל להיות שם הקודש גרע משם לעז דבשם לעז יהי' די בחניכה דהכל קורין בו ובשם הקודש לא יהי' די אטו יהי' יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ולכך אף אם הי' דעתם כן לא היינו שומעים להם כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות בכיוצא בזה אך באמת אין כוונתם לכינוי דהכל קורין בו רק כוונתם להיפוך דשם הקודש עדיף ואם הי' דומה זה לכינוי כיון דשוה קצת לגוף השם הוי זה כקיצור השם יהי' די בו רק כיון דאינו כינוי לכך פסול כיון דאינו חניכה שהכל קורין בו אבל בחניכה דהכל קורין בו ודאי דכשר ומה גם דהם לא דברו רק אם במקום כתיבה ונתינה הי' שמו גרשם וכתבו גרשון או להיפוך אבל בזה דבמקום כתיבה ונתינה ובמקום שדרו בו עשר שנים החזיק שמו יהודא הירש נהי דלכתחלה צריך לכתוב גם שמו של שאר מקומות מ"מ בדיעבד כשר הגט אם לא כתבו שם האחר כיון דלא ידעו שם דיש לו שם במק"א וכמפורש בברייתא שם יצא למקום אחר וגירש באחד מהם מגורשת וכדמשני שם בש"ס הא דאתחזק הא דלא אתחזק עיי"ש בפרש"י לכך אין לערער בזה על הגט ובפרט אם כבר נשאת ועיי' בש"ע סי' קכ"ט סעיף י"ב דאם לא כתב אלא שם שיש לו במקום כתיבה ונתינה כשר ובב"ש שם די"ל אף אם ידעו דיש לו שם במקום אחר כשר ועיין בסעיף יו"ד שם די"א אפי' בשם אביו בשינוי אם נשאת לא תצא אם הוחזק בשם השני ועיין בב"ש שם ס"ק כ' ��לפמ"ש י"ל דבשמו גם דעה הראשונה מודה דדוקא בשם אביו לא מהני הוחזק דאין בידו לשנות שם אביו אבל בשמו י"ל גם דעה הראשונה מודה דלא תצא לכך אין מקום לאוסרה אם כבר נשאת. ובספרי חדושי אנשי שם כתבנו דבר חדש בעזה"י דאף להסוברים דבעינן שמו ושמה מן התורה היינו אם לא כתב שם אביהם רק שמם בזה פסול מן התורה אם גם שמם לא זכר אבל אם כתב שם אביהם בן פלוני ובת פלונית ודאי כשר מן התורה ומדרבנן נמי אם זכר רק שמם ושם אביהם דכשר אף דכמה יוסף ושרה איכא בשוקא א"כ ה"נ י"ל כיון דבהזכיר שם אביהם כשר בחסרון שמם א"כ י"ל ה"ה בשינוי כשר רק אף דדעת הצ"צ שפסול זה הוי רק דרבנן דיאמרו דאין זה המגרש וכיון דהוי רק דרבנן די להקל אם יש צד להקל בזה וכדאי לסמוך על היתרם הנ"ל ולא יהרהרו אחרי האשה הנ"ל כיון דכבר נשאת. ויותר אין להאריך דברי ידידם הטרוד וחלש כח:
+
+Siman 143
+
+לק' טולטשין. נדון הגט שכ"מ מעיר קטנה שבאתה לקהל' להתגרש ע"י מה שמינה הבעל שלוחין בעירו לכתוב וליתן הגט בקה' וכתב רו"מ בגט וויטא דמתקריא וויטא פרידא ובלידתה נקראת בשני השמות רק אח"כ קורין לה כמה וויטא לבד ובני משפחתה קורין לה בשניהם ובקהלתו במקום נתינת הגט קורין לה רק וויטא. הנה הגט כשר דמצד גוף השם אף דתחלה הי' ראוי להקדים שם העריסה מ"מ בדיעבד ודאי דכשר אם הקדימו להיפוך ובפרט דרוב העולם קורין לה וויטא לבד ומה דחששו הדיינים דשם כיון דהשכ"מ אמר שמם יראה בעיני רו"מ לכתוב להיפוך וכתוב כך וא"כ הוי שינוי בשליחות הנה לדעתי אין זה שינוי חדא כיון דמן הסתם כתב בהרשאה או אמר בפה כפי סידור הגט שנותן רשות לסופר לכתוב עד מאה עד שיוכשר אחד לדעת הרב המסדר א"כ תלאו בדעת המסדר כפי אשר ייטב בעיניו ועוד כיון דאין לבעל קפידא בהנאת ממון וכדומה א"כ אינו רוצה רק שיהי' נכתב גט כשר ואם לדעתכם הוי הגט כשר כפי מה שכתבו ניחא לי בזה ודומה כפי מ"ש בש"ס וש"ע באומר לשליח הרי הוא במקום פלוני דמראה מקום הוא לו ואף באומר תן לה במקום פלוני ונתן לה במקום אחר דהוי שינוי כתב הב"ש בסי' קמ"א ס"ק ס"ב דהטעם דהחשש שמא יעליזו עליו מוכח הא באין קפידא לא הוי שינוי ולכך באמר לו תן לה בעלי' וכו' אין קפידא רק בהתנה בפירוש שאל יתן לה אלא בעלי' וכו' ומוכח דכל שאין קפידא לא נחשב שינוי כן ה"נ מה קפידא הוי לו אם יכתוב וויטא תחלה או בסוף ובפרט שתלה בדעת רו"מ לכך ודאי כיון דכשר הגט אין זה שינוי בשליחות ומה גם דבשינוי השליחות הוי מכח אומדנא די"ל אדעתא דשינוי לא עשאו שליח אבל כאן כיון דבא לגרשה שלא תזקק ליבם א"כ ניחא לי' בתקנתא דידה ודאי הוי אומדנא להיפוך שכל גט שיהי' כשר לאפוקי מזיקת יבם ניחא לי' בי' לכך הוי אומדנא להיפוך דלא הוי שינוי ולכך נראה דהאשה מותרת לשוק בלי חשש ופקפוק:
+
+Siman 144
+
+להרב מוה"ר יוסף ליב מו"ץ בק' ראחמסטרובקא.
+ע"ד שאלתו וז"ל עובדא הוי בעיר יעלסוועט הסמוך לפה בא אחד מבני הכפרים שהי' לו אשה מיעלסוועט ונעשה פירוד ביניהם וגירשה ביעלסוועט בגט פטורין כדת מו"י והי' שמו מעריסה משה אליעזר וכן החזיק א"ע בעלי' לתורה הן בכפר קיבוץ קטן וכן בבואו ליעלסוועט על ימים נוראים או לפרקים וביום שגירשה עלה לתורה בשם כך וכן הי' מאז יושב ששה חדשים על החזקת חותנו ביעלסוועט עלה כך לתורה וכן נכתב בתנאים וכתובה כן וכשנתן לפעמים קוויטליך כתב שמו משה אליעזר אך החניכה בפי כל הי' שמו משה לבד וכן חתימתו הי' משה לבד וכתבו רבנים מסדרי הגט משה אליעזר דמתקרי משה ואחר המסירה ליד אשה הגט כד��ו"י עמד אחד וערער שהגט פסול אפי' בדיעבד ועמד בבהמ"ד ברבים וצעק בקול גדול שהגט פסול גמור ובטל הוא והיא א"א גמורה ובני' ממזרים וכו'.
+תשובתי בקצרה שיישר כחם של המסדרים וכתורה עשו וכל כהאי מלתא לתאמרו משמאי ותמה אני על הני בהמ"ד ששמעו קול עלה נדף ולא סתמו את פיו באבר רותח כי המערער הזה כנראה דאינו בן תורה ואפי' כבר בי רב דחד יומא להחשיב זה נשתקע כי מלבד מ"ש בחיבורי אנשי שם והוכחתי דאם כתוב בכתובה כיון דאסור לדור בלי כתובה ובכתובה נכתב שם זה לא נחשב נשתקע רק גם אף אם נחזיק כדעת הט"ג דנחשב נשתקע אבל זה ודאי לא הוי נשתקע כיון דעולה בו לתורה ואף אם הי' עולה בו לתורה רק מעט דמעט לא הוי נשתקע מכ"ש אם עולה בו לתורה הרבה פעמים לא נחשב נשתקע ולכך כיון דהוי שם העריסה ועולה בו לתורה הוי לו משפט הקדימה נגד החתימה והקריאה בפי העולם וגם יש דעה דדוקא אם הי' תחלה שמו עד"מ רק ראובן ואח"כ נקרא שמו שמעון ולא נקרא ראובן כלל זה נחשב נשתקע אבל אם מתחלה הי' שמו ראובן שמעון ואח"כ קראוהו ראובן לבדו לא נחשב נשתקע דראובן שמעון הוי כשם אחד ומה דקראוהו ראובן לבד הוי רק כקיצור השם וקיצור השם לא נחשב נשתקע וה"ה בזה ואף אם הי' השם משה אליעזר שם הטפל דעת כמה להכשיר אם הקדים שם הטפל וכתב על עיקר השם דמתקרי ואיך עלה בלב השוטה זה לומר דהגט בטל ובני' ממזרים והנה באמת גט הזה כשר וישר לכתחלה ויפה כתבו המסדרים והמערער הזה מצוה להדפו ולרדפו ולהחרימו אם אינו נגד דינא דמלכותא כי מלאו לבו לערער על הגט בדבר שאין בו ממש ובפרט כיון שכבר נשמע מהחכמים המתירין והוא עומד במרדו וכל העם ישמעו ויראו וחלילה לשום אדם להוציא דיבה שהגט פסול ומי שיוציא קול כזה ידע שיהי' כעובר על החרם ואם לא יעשו לו דין בעוה"ז יהי' מוחרם בעולם עליון ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם ולהשומעים יונעם ותבא עליהם ברכת טוב כנפשכם ונפש המעתיר:
+
+Siman 145
+
+להרב מוה"ר יחזקאל אב"ד קאלטשין.
+ע"ד שאלתו באשה ששמה מעריסה אסתר מלכה אך נשתקע שמה ונקראת מאלא ובהגט שנתן לה בעלה בעת חליו כתב בהגט אסתר מלכה דמתקרי מאלא ובגט אחד כתב המכונה מאלה וחשבו רו"מ לשם נשתקע הנה מה שבגט שכתבו בו המכונה מאלא כתב נמי בה"א זה טעות דלפי דעתו בגט זה שאינו משם מלכה רק הוא שם בפ"ע והוי שם לעז הי' לו לכתוב בא' בסוף והנה באמת שם מאלא אינו משם מלכה רק הוא שם שנגזר משם מאלייא או הוא שם קטנות בלשון פוליש ודי הי' בגט אחד בלשון מכונה ובא' בסוף ומה שחשש רו"מ לשם נשתקע הנה בחיבורי חידושי אנשי שם כתבתי שהשם הנכתב בכתובה אינו נשתקע דהרי אסור לדור עמה בלי כתובה וא"כ ע"ד כתובה זו הוא דר עמה ולא הוי נשתקע גם כיון דעכ"פ היא חותמת עצמה כן די בזה לאפוקי מידי נשתקע ובמה שמוסרין הקוויטלך וכותבין שמם וכן כתבתי שם פנים לכאן ופנים לכאן אם הוי שם נשתקע אבל כאן ודאי לא נחשב נשתקע כיון דהוי כל הני מעליותא דהוי בכתובה וחותמת כן ובקוויטלך כתבה כן גם יש לצדד בזה די"ל אף הפוסלין שם נשתקע היינו אם לא כתבו שם שהכל קורין בו בלשון דמתקריא או המכונה רק סתם אז יש חשש כיון דלא נקראת בשם זה יאמרו דאין זה המגרש או המגורשת אבל אם כתבו שם שהכל קורין בו בלשון דמתקריא או המכונה א"כ בזה ידעו דזה השם שהכל קורין בו וידעו דשם הראשון הוא טפל ועל שם הטפל לא יטעו לומר דאין זה המגרש והמתגרשת רק יתלו דאולי מיעוטא קורין בה לכך אין בזה פסול נשתקע.
+ועוד נראה לי דודאי אף הפוסלין שם נשתקע כיון שכתב בו גם עיקר השם הנקרא ודאי כשר מן התורה רק מדרבנן פסול שיאמרו אין זה המגרש או המתגרשת וכיון דהוי רק פסול דרבנן י"ל דהיינו רק להנשא לשוק דהוי איסור א"א ומיתת ב"ד בזה גזרו בזה אבל כאן כיון דבעלה מת ואין בזה איסור רק דהוי יבמה לשוק וזה רק לאו בעלמא י"ל בזה לא גזרינן בחשש דרבנן ועיין רש"י יבמות (דף קי"ט) גבי אמר רבא מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו וז"ל רש"י מי לא בעינן למיחש לספק איסור לאו כי היכא דחיישינן לספק איסור כרת הא מידי דספקא לאו הרחקה דרבנן הוא בדבר המותר דנימא לכרת עביד הרחקה ללאו לא עביד הרחקה בדבר המותר דהכא שמא איסור דאורייתא ממש קעביד עכ"ל. מבואר מפורש ברש"י דהרחקה דרבנן יש לחלק בין לאו לכרת ולכך הכא בשם שנשתקע דהוי רק גזירה דרבנן שפיר יש לחלק כן ולכך מכח זה ודאי דמותרת לשוק. אך דא עקא מה שכתבו הגט בכתב משוטא ותמה אני על המסדר איך מלאו לבו לעשות כן אשר מעולם לא נשמע כזאת הן אמת דבאהע"ז סי' קכ"ו מבואר שנכתב בכל לשון אך לו יהא כן כיון שכתב שם דנהגו לכתוב אשורית הוי כאלו תקנו כן וקבלו עליהם שלא יהי' גט רק בכתב אשורית והוי כאלו פסלו כל הכתבים בגט ונמי אי אפשר לבטל תקנת חז"ל מכבר ועוד באמת בב"י סי' קכ"ו מביא דעת ראשונים שפוסלין גט בשאר לשונות והרמ"א באו"ח סי' ש"ו כתב דכתב שלהם אינו כתב והרמ"א הי' אחרון לבעל הש"ע גם עיין במג"א סי' ש"מ ד"ה משמע הביא דיעות דכתב שלהם כל שאינו אשורית אינו כתב עיי"ש ולכך ודאי הוי ספיקא דאורייתא לחומרא מלבד מ"ש ביו"ד סי' רמ"ב דאין למורה להתיר דבר שהוא תמוה לרבים ואין תמהון גדול מזה שיהי' נכתב גט בכתב כזה לכך מה"ט ודאי בעי חליצה אך באופן שלא ירבו עלי' היבמים מוהר ומתן רק כפי תקנות הקהל אבל אם ירצו מוהר ומתן יותר מן התקנה זה נחשב מקום עגון וכמ"ש במס' גיטין אטו תרקבי דדינרא בעי למיתב ליה אז יתירנה רו"מ כך בגיטין הראשונים דבמקום עגון כדאי המתירין לסמוך עליהם ויותר אין להאריך וכו':
+
+Siman 146
+
+להרב החריף מו"ה צבי הירש הורוויטץ מפ"ק.
+ע"ד שאלתו באחד שהי' שמו יוסף ונשתנה מחמת חולי לארי' ונשתקע שמו של חולה ועולה לס"ת בשם הראשון רק שחותם עצמו בשם לעווין איך לכתוב בגט וכו'. תשובה. ידידי אשיבהו בקצרה הראשון מ"ש השם לעווין במחילה זה טעות דבש"ע הוי בשם ליאון באל"ף ובחד וי"ו ולא כמ"ש רו"מ והשם שכתב רו"מ הוא שם אחר ואינו פירושו של ארי' גם בשם ליאון הי' נראה לי דהב"י הי' בארצות המערב המדברים בלשון ערבי וכדומה ובלשונם הוי ליאון פירוש ארי' אבל במדינתנו אין ביננו רק לשון דייטש או פוליש בלשוננו אין לכתוב דמתקרי רק המכונה ואף במדינה דהוי ליאון פירוש ארי' נראה בנשתנה מחמת חולי לשם ארי' ואח"כ נשתקע שם זה ונקרא ליאון אין לשם זה דין שם מחמת חולי דהרי עיקר מה דהוי מעלה לשם שנשתנה מחמת חולי היינו מכח דע"י שם זה נגזר עליו לחיים א"כ דוקא אם נקרא בשם זה מה שבא מכחו לחיים אבל אם נשתנה שמו אח"כ לשם ליאון הרי בשם זה לא נגזר עליו לחיים דלחיים נקרא ארי' ולא הפירוש לכך דינו רק כנשתנה שמו מחמת דבר אחר ולכך שם הראשון עיקר וכיון דיוסף הוי שם הקודש והוא שם הראשון ועולה בו לתורה לכך יש להקדימו ולכתוב יוסף דמתקרי ליאון והיינו בארצות אחרות אבל במדינתנו יש לכתוב המכונה ליאון וזה אם נקרא בלשון ב"א נמי ליאון אבל אם רק חותם עצמו כן ואינו נקרא כלל ודעת הטו"ז דאין לכתוב על החתימה דמתקרי או המכונה ונהי דכתבתי בחבורי דלא כוותי' מ"מ יש ��חוש לדברי אדונינו דוד לכך כיון דלא אפשר יכתבו ליאון דמתקרי יוסף ובדיעבד כשר אף אם הקדים שם הטפל כיון דנכתבו שניהם וכאן לדעת הטו"ז הוי לא אפשר בע"א מיהו שבתי וראיתי די"ל דוקא דמתקרי ס"ל להטו"ז דלא שייך בחתימה דחתימה לא נקרא קריאה אבל בלשון המכונה מודה הטו"ז דכינוי שייך אף בחתימה ולכך היכא דכותבין המכונה ליאון יש להקדים תמיד שם יוסף תחלה:
+
+Siman 147
+
+להרב מו"ה ישראל נתן בריקשטיין אבד"ק פוסטין.
+שאלתו בגט שנכתב בו בנימין זאב המכונה וועלביל בבי"ת אחר הלמ"ד. הנה אשיבהו בקצרה ודאי לכתחלה הי' ראוי לכתבו בוא"ו אחר הלמ"ד אך אם כתבו כבר בבי"ת נמי כשר דאין מקום לטעות לקראו בדגש הבי"ת כיון דנכתב שם הקודש זאב וידוע דכל זאב הוי שם לעז שלו וואלף וממנו נצמח לקראו בשם געגועים וועלוויל ומידע ידעי דהוי בב' רפוי ולא יטעו לקראו בדגש ודאי אם לא הי' נכתב בו שם זאב רק וועלביל לבדו הי' מקום לפסלו מכח חשש שיטעו לקראו בדגש מיהו גם בזה במקום עגון כשר כיון דאפשר לקראו ברפוי הבי"ת אך כיון דנכתב בו שם זאב זה מורה על שם וועלביל דהוא משם וואלף ולא יבואו לטעות לכך אף שלא במקום עגון כשר אבל אם הי' כותבין תחלה בבי"ת בהתחלה בעלוויל ודאי הי' פסול כיון דנצמח משם וואלף והוא נכתב רק בווי"ן אבל אם תחלה כתבו בווי"ן ואח"כ בבי"ת הוא כשר ואין להאריך יותר. ובמ"ש אין ראיות רו"מ ראי' ממ"ש בשם ספר גט פשוט ובשם הט"ג בטעות שבין ט' לתי"ו או בין סמ"ך לשי"ן שיש פוסלין הוי כולם אין ראי' דהם מדברים הכל בענין דמתוכו לא ניכר השינוי במה לקראו או אף דאין שינוי במבטא מ"מ הוי שינוי בגוף השם אבל כאן דשם זאב מורה על הלשון לקרוא הב' רפוי גם אינו בגוף השם דעיקר השם הוי וואלף וחותם עצמו כן רק וועלוויל נקרא השם געגועים והשינוי באות הוי בלשון געגועים ולא בעיקר השם וגם אינו שינוי במבטא וניכר מתוכו איך לקראו בפה ודאי כשר הגט ואין להרהר אחריו דברי ידידו:
+
+Siman 148
+
+להרב החריף מו"ה טודרוס כהנא מפודהייץ.
+שאלתו בגט שסידר וכתב בשם אבי המגורשת משה יהודא הלוי דמתקרי משה ליב וערערו עליו דהגט פסול דאם כותב דמתקרי הי' לו לכתוב אח"כ הלוי. הנה ידידי אוי לאזנים שכך שומעות שפסקה האמונה והיראה מן העולם שרב ומורה יאמרו על זה שהוא פסול ויעברו על חרם ר"ת להוציא לעז על הגט ולומר על הרב הגאון אמיתי בעל ט"ג שלא ראה דברי הרמ"א במקומו ולדעתי אפי' בר בי רב דחד יומא לא יאמר זה ובודאי כוונת הרמ"א שבמכונה יש לכתוב דוקא כהן או לוי תחלה אבל במתקרי יכול לכתוב גם אח"כ הכהן או הלוי אבל אם רוצה לכתוב קודם דמתקרי נמי שפיר דמי והנה לא עיינו בלשון הד"מ סי' קכ"ט באות ח' וז"ל עוד בסדר גיטין דכותבין בן פלוני ולא בר פלוני ואם הוא כהן או לוי יכתוב פלוני בן פלוני הכהן או הלוי ואם יש להם כינוי יכתוב כהן או לוי קודם הכינוי מיהו ראיתי קצת גיטין שכתבו הכינוי קודם ובסי' כ"ז כתב דמהרי"ק כתב אהרן דמתקרי אלעזר הכהן וכתב כן לכתחלה ואולי יש לחלק בין מתקרי למכונה עכ"ל הד"מ הנה בא וראה כמה טעו הפוסלין דהרי משמע מדברי הד"מ דגם במכונה אם כתבו אח"כ כשר דהרי ראה כמה גיטין שכתבו כן ולא כתב שהם פסולין גם דייק בלשונו וכתב על דברי מהרי"ק וז"ל וכתב כן לכתחלה מוכח דכוונתו דודאי בדיעבד ודאי כשר רק דקשה למה כתב כן לכתחלה מוכח להדיא דכל הדברים בזה אינו רק לכתחלה גם מוכח דאדרבא הוי קשה לו על המהרי"ק למה לא כתב להיפוך אהרן הכהן דמתקרי אלעזר הרי דהוי ס"ל דגם במתקרי הי' ראוי ��כתוב הכהן תחלה רק דכתב בלשון ואולי יש לחלק בין דמתקרי להמכונה וא"כ מלשון ואולי משמע דרק אפשר דבלשון מתקרי יכתבו לכתחלה אח"כ הכהן אבל לא לומר דאם כתב הכהן תחלה שפסול וחס להזכיר לומר בזה פסול דכל דברי הרמ"א בזה הוי רק לכתחלה ובדיעבד כשר ודאי אם כתבו הכהן או הלוי אחר המכונה ומכ"ש אם כתבו הכהן או הלוי קודם דמתקרי ודאי דכשר והפוסל בזה אינו אלא מן המתמיהין בתרי תמיהי ואין לשער גודל התמי' לומר כן. ועוד טעו דאף לפי דעתם מ"מ בשם אבי המגורשת ודאי דכשר דהרי בזה אינו שינוי ממש רק דהוי מקום לטעות ואינו מוכח מתוכו ובשם אבי האשה לא בעינן מוכח מתוכו וכל שאינו שינוי ממש כשר לכ"ע לכך תמי' אחר תמי' לומר על זה שהוא פסול ולהוציא לעז על גט והוא כשר וישר. ומ"ש רו"מ לחלק בין לשון כהן או לוי ובין לשון הכהן או הלוי הנה מדברי הד"מ הנ"ל מוכח דאין לחלק גם בשם לוי בלא"ה אין ראוי לכתוב בלי ה' תחלה שיטעו לומר שמו לוי לכך בודאי תמיד צריך לכתוב בה"א וכן הכהן. דברי ידידו וכו':
+
+Siman 149
+
+לק' פודקאמין.
+מכתבו קבלתי והנני משיבו על אתר בקצרה הנה בשם הבעל יכתוב אלכסנדר זוסמאן המכונה זוסיא כי זוסיא אינו קיצור השם מזוסמאן רק הוא שם בפ"ע ויכתוב המכונה ולא דמתקרי כי רו"מ נמשך אחר הט"ג בסופו שכתב דאף אם הוי בצירוף שם הקודש יכתבו עליו דמתקרי אך אני בחיבורי חדושי אנשי שם כתבתי להיפוך דעיקר יסודו מן הגט של הרב הגאון דק' פ"ב וראייתו אינו ראי'. וכן בשם האשה יכתוב המכונה פרימא ולא דמתקרי פרומא מטעם הנ"ל כיון דהוא שם חול ובשם פרומא יכתוב בוי"ו ולא ביו"ד ואינו דומה לשם ניסל כי ידע דבגט העיקר תלוי בדרך בני אדם בקריאתם ובדיבורם לכך בשם ניסל הוי יותר הכרה בלשון ביו"ד ולא בוי"ו גם אין מקום אחר לתלות בזה לטעות אבל בשם פרימא הוי בהרגשת הלשון בוי"ו ולא ביו"ד ואם יכתוב ביו"ד הוי שינוי השם גם יש טעות אחר אם יכתוב ביו"ד יהי' טועין לקרות הפ"א בדגש מלשון פריעה ופרימה הנאמר בש"ס וכיון דיש חשש לכאן ולכאן ודאי יש לכתוב כפי הדגש הקריאה גם חשש שלו שיקראו הרי"ש בחולם אין בזה חשש כיון דלא מצינו שם כזה כלל בעולם אין חשש לטעות בו לכך יכתוב בוי"ו ויותר אין להאריך:
+
+Siman 150
+
+לק' פודקאמין ע"ד שאלתו נראה דפייבש יש לכתבו בבי"ת כי רוב שיש להם שם זה הם כותבין וחותמין בבי"ת וכן דרך כל כותבי שטרות לכתוב בבי"ת וקושיות הב"ש שהביא רו"מ דיש לחוש שיקראנו בדגש לק"מ כיון דלא שכיח שם כזה בדגש ולא תיבה כזו בדגש לא יבואו לטעות בזה במה דאינו לא שם ולא תיבה ואף אם הי' איזה שם כזה עכ"פ לא שכיח כלל ולא יבואו לטעות לילך מדרכי הרוב ולחוש למיעוטא לילך בדרך רחוקה לקראו בדגש, ובשם המגרש יכתבו ברוך ארי' דמתקרי ברוך ליב בן פייבש ודי בזה בשם פייבש לבד כיון דהוי שם דהכל קורין בו ובשם אביו כיון דאם לא כתבו כלל נמי כשר ולכך נהי דלכתחלה יש לכתבו מ"מ בזה די בשם שהכל קורין לבד ואם ירצה יכול לכתוב בן פייבש דמתקרי שרגא דנהי דאין הבן יכול להחזיק שם אביו היינו לעשותו עיקר השם ובמקום דיש לחוש דהשינוי יפסול אף בדיעבד אבל במקום דעיקר השם ידוע שם שהכל קורין בו בלשון דמתקרי יכול לכתוב ע"י החזקת בנו דעכ"פ נקרא כן בשם שנקרא כן באמת במקום אחר מהני החזקת בנו כאן ומה גם כיון דבאמת נקרא כן במקומות אחרים וא"כ אינו שקר לכך יכתבו בשם פייבש דמתקרי שרגא ויותר אין להאריך ידידו וכו':
+
+Siman 151
+
+להרב הגדול מו"ה יצחק שמעלקיש אבד"ק ברעזאן:
+ע"ד אשר שאל מ"ש בספרי חא"ש סי' כ"ו בשם לייצא לכתוב בה"א בסוף ובשם חנציא בסי' קכ"ד לכתוב באל"ף בסוף הנה לק"מ חדא דבסי' כ"ו מיירי שהי' ידוע דהי' שמה לאה אבל בחנציא לא הי' ידוע אם הי' שמה חנה תחלה ודלמא הי' שמה מתחלה רק חנציא ועוד אף אם בשם לייצא נמי לא הי' ידוע אם הי' שמה לאה מ"מ בשם לאה אין שם הקודש אחר דומה לו רק לאה הוי ביחוד שם הקודש לכך נכתב לייצה בה"א אבל בשם חנציא מי יודע אם הוי משם חנה או דלמא נצמח משם הזכר ששמו חנא כידוע דנקבה תסובב גבר או משם חינא כמ"ש בש"ס חד אמר משום חינא או מלשון חינא וחסדא לכך הני תיבות הוי באל"ף דהוי לשון תרגום לכך ראוי לכתבו באל"ף וא"ש ואין דברינו סותרין זא"ז וא"ש דברי ידידו וכו':
+
+Siman 152
+
+להרב מו"ה יהושע העשיל מו"ץ דק' ברעסטיצקי.
+ע"ד שאלתו בגט הנשלח לו ממק"א ונכתב בגט שם האשה בלימא בת קהת מאיר דמתקרי קהת הכהן ושאל את אבי האשה אם מעולם קוראין לו שם קהת לבד והשיב שמעריסה ניתן לו ב' שמות וגם הוא לא הי' יודע מזה רק שאביו אמר לו כן בעת חתונתו צוה אביו לכתוב בהתנאים ובכתובה ב' השמות ודרש רו"מ בעלייתו לתורה שם ואינו נקרא רק בשם קהת לבד רק כשחותם א"ע ברוב חותם קהת לבד רק למיעוטא אם חותם על דבר גדול חותם בשם שניהם וגם כשהי' דר בק' קאמינקא הי' קורין לו בשני שמות זה שלשים שנה ונסתפק רו"מ אם הגט כשר או לא. תשובה. הנה לא ביאר רו"מ אם קאמינקא הי' מקום הכתיבה או לא כי אם הי' מקום הכתיבה הי' לנו צד להקל בסברת הפוסקים דאם הקדים שם מקום הכתיבה לנתינה דכשר וכן הסכים הג"פ להכשירו בדיעבד והן אמת כי הוא אינו מיקל רק אם נשאת מ"מ כאן דהוי בשם אבי' ודאי הי' מקום להקל אף שלא נשאת ונשתקע לא נחשב כיון דאינו דר שם א"כ בקאמינקא לא נשתקע ושם שנשתקע לא נחשב רק אם הוא עדיין דר במקומו ונשתקע אבל אם עקר דירתו לא נחשב שם שנשתקע אך אף אם קאמינקא אינו מקום כתיבה וזה אם הקדים שם אחר כתב הג"פ ס"ק נ"ח בפשיטות שפסול מ"מ הנה כיון דכתב בכתובה שלו שם זה והן אמת דדעת הט"ג דכתובה נחשב נשתקע אבל אני העליתי בתשובתי מכבר כיון דהאשה יושבת תחת בעלה בכתובה זו לא הוי נשתקע מ"מ אף דלכתחלה אין לסמוך עלי בזה מ"מ בצירוף דהוי בשם אבי האשה ובשם אבי האשה דעת עה"ג כיון דאין חסר פוסל בו גם שינוי אין פוסל בו ולכן נהי דחולקין עליו קצת אחרונים מ"מ בכה"ג כיון דנכתב רק בכתובה יש לסמוך על סברתי דאינו נחשב נשתקע ובפרט כיון דחותם עצמו ע"ד המיעוט בזה א"כ גם במקומו יש לו שם זה ע"ד המיעוט והיכא דהקדים הטפל ושניהם נקראים במקומו העלה הב"ש להכשיר בדיעבד ולכן בהצטרף כל זה וגם בשם העריסה הי' לו שם זה ולכן נראה דהגט כשר ואף אם לא ניתן כיון דכבר נכתב ובפרט דנשלח ממק"א דכשר הוא ויתנו לכתחלה ואין ליגע בזה בכבוד המסדר:
+
+Siman 153
+
+הנה בדין אם קאי אדסמיך לי' או אשלפניו תמה אני ממקרא מפורש בתורה פ' ויקרא דפעם נאמר בני אהרן הכהן א"כ קאי הכהן על אהרן דהוי לשון יחיד ופעם כתיב בני אהרן הכהנים קאי הכהנים לשון רבים אשלפניהם על בני אהרן ולא על אהרן עצמו ומוכח דמותר לכתוב לכאן ולכאן ואפשר דלעולם קאי רק אדסמיך לי' רק בלשון הכהנים דכולל גם הסמוך לי' דגם אהרן הוי כהן לכך כולל גם שלפניו עמו ואומר לשון הכהנים הן על אהרן הן על בניו וצ"ע בזה עדיין:
+
+Siman 154
+
+להרב מו"ה יוסף יצחק קאפיל אב"ד גוואזדיץ סמוך לקאלימייא.
+ע"ד שאלתו בשם האשה בינא או בינה הנה אם אמנם ידעתי דרכו של הרב מק'... אשר מלובש לבנים ולובש איצטלא של ת"ח ג"כ ומתלבש לבושים שאינו שלו אך מ"מ האמת אהוב כי בשם בינה לא אשתבש. והנה בספרי חידושי אנשי שם כתבתי בסי' קל"ה שאם חותמת בינה כן יש לכתוב שזה נצמח מן הש"ס דנדה דקאמר שם ויבן ה' את הצלע מה ויבן בינה יתירה נתן הקב"ה באשה יותר מבאיש ועל שם זה נקראת בינה לכך אם חותמת כך יש לכתוב כן אך אם חותמת בונא בוי"ו יש לכתוב באל"ף או בה"א כפי חתימתם והנה כעת אני מוסיף יותר דאם חותמת בוי"ו יש לכתוב תמיד באל"ף דהוא שם לעז ואף אם חותמת בה' בסוף הוא טעות דמ"ש האחרונים דהוא מקרא דחכמת נשים בנתה ביתה הוא במח"כ טעות כי בונה דקרא הוא בחולם כמ"ש בונה ירושלים ה' בונה שמים מעליותיו אבל לא במלאפום וכיון דנקראת בונה במלאפום אינו מלשון בנין רק הוא שם לעז והוי באל"ף לכך נקוט כללא זו בידך אם נקראת בוי"ו וחותמת בוי"ו או אינה חותמת כלל יש לכתוב באל"ף ואם חותמת או נקראת בינה בחירק יש לכתוב דוקא בה"א בסוף וביו"ד אחר הבי"ת ואם ספק ואין ידוע באיזה שם היא נקראת יש ליתן ב' גיטין ויותר אין להאריך:
+
+Siman 155
+
+להרב מו"ה יהושע אפרים אב"ד ליזענסק.
+ע"ד שאלתו בגט שנכתב שמו יוסף המכונה יוסל ואח"כ קרא הבעל ערעור על הגט ששמו מולדתו הי' משה יוסף. הנה זה פשוט שאין בערעור הזה כלום חדא שאין המגרש נאמן לערער על הגט אחר גירושין דאין ע"א נאמן ומכ"ש הוא עצמו דאין אדם מע"ר שעבר על חרם שמטילין בעת הגירושין מי שיודע בפיסול הגט יאמר והוא לא אמר גם מה שכתוב על הספר אולי מרמה עשה כן אחר הגירושין גם העד שאמר שפ"א קראו לתורה משה יוסף הנה העד אינו נאמן כיון שהוא יחיד לבטל הגט ולומר פלגינן דיבורא עם הבעל לא שייך בנדון כזה דא"א לומר בזה פלגינן דיבורא וגם העד אינו זוכר אולי הי' זה אחר הגירושין וא"כ דלמא מרמה עשה לבטל הגט גם אם הוי שמו כן הוי שם שנשתקע ואסור לכתבו ומכ"ש דאינו מזיק אם לא כתבו ובפרט דהעדות הי' הכתובה דגם כן נכתב רק שם יוסף וגם לוא יהא דהוי שמו כן כיון דהוי שם יוסיל שהכל קורין בו ובפי כל נקרא רק יוסיל ודאי דכשר הגט ואין לערער על הגט. דברי ידידו וכו':
+
+Siman 156
+
+נדון הגט שבעלייתו לתורה ובחתימתו הי' שמואל צבי רק העולם היו קורין לו שמואל לבדו וקצת קראו לו שמואל הירש וכתבו בהגט שמואל צבי דמתקרי שמואל ודמתקרי שמואל הירש הנה יפה כתבו כן. ידידו המקצר וכו':
+
+Siman 157
+
+להרב מו"ה שלום מרדכי.
+וע"ד שא' באשה שחתימתה הוי להיפוך מבואר בסדר גיטין נראה לכתוב תחלה על שמה אשר נקראת בפי כל ואח"כ לכתוב על חתימתה דמתקריא ואף דהטו"ז כתב דאין לכתוב על החתימה דמתקרי אין להשגיח על זה:
+
+Siman 158
+
+להחריף מו"ה יהודא שטערן מפאלטשין.
+ע"ד שא' באחד הנקרא בפי כל איזל ולתורה נקרא בשם יהושע ולחתום אינו יכול הנה לדעתי ברור לכתוב איזל דמתקרי יהושע דלהיפוך א"א לכתוב יהושע המכונה איזל דאולי כדעת הב"ש המכונה קאי על השם ולא מצינו להיות ליהושע כינוי איזל ולכך יש לכתוב איזל דמתקרי יהושע ולדעתי דשמו בשעת מילתו הי' יהושע רק דאח"כ שראו שאין בו שכל קראוהו בשם איזל מלשון חמור ונשתקע שמו יהושע ונשאר שמו איזל ומ"מ אין דינו כנשתקע כיון דעולה לתורה בשם זה לכך יש לכתוב איזל דמתקרי יהושע וז"ב לדעתי:
+
+Siman 159
+
+להרב מו"ה משה זוסמן מו"צ דק' אדעס.
+ע"ד שא' וז"ל באתה לפני אשה אחת עם כתב התרה אשר קיבלה גט פטורין מבעלה מק' ווארקאוויטש ושאלתי אותה מה שמה ואמרה ריזיא ועד הלום מחזקת עצמה בשם ריזיא ובהתרה נכתב רוזא ועוד הי' כמה שינוים בהתרה מזמן קבלת הגט אשר אמרה שזה שני שנים אשר נתגרשה ובהתרה נכתב ארבעה שנים וגם בשם אבי' ולקחתי ממנה ההתרה ושלחתי לעיר הנזכרת וקבלתי תשובה מהרב דשם ר' גדלי' והדיינים שהאשה אומרת אמת והכל על נכון אך בשינה שמה כתב שהרב דשם אשר סידר הגט כבר נפטר והאשה אינה מעיר הנזכרת אך באתה לשם להתגרש כי במקום דירתה אין נותנין גיטין אך היתה שם אצל איש אחד ושאל אותו הרב מה שמה ואמר שהי' קורין אותה ריזיא אך כתב הרב ר' גדלי' אפשר יען כי הגליל שלו הוא סמוך לבראד ודרך לשונם לדבר בחולם ואי אפשר להשיג גט אחר וקשה עלי הדבר לכן באתי לשאול דעתו הקדושה ולא אסיר מדעתו ימין ושמאל עכ"ל. תשובה. הנה האשה הזאת היא קשת רוח כי קשה התרה שלה כי הנה התרה שלה בודאי אינו כיון דשקר כתבו דכתבו ד' שנים והי' רק ב' שנים והרי נ"מ גם לאיסורא אם נתקדשה לאחר גם הי' שינוי בשם אבי' א"כ שקר העידו מיהו בזה כיון דהרב מו"ה גדלי' והב"ד כתבו שדברי האשה אמת א"כ הם מעידין על הגרושין אך דא עקא מה שהוי שמה ריזיא והם כתבו רוזא בגט כי מן הסתם כפי ההתרה כך נכתב בגט והוא ודאי שינוי השם הוא. והנה מ"ש הרב הנ"ל דבבראד קורין בחולם הנה חולם חלם הוא כי בפה אין קורין לריזיא בחולם והוא שקר גמור ואף אם הי' כן הרי אין לגט רק מקום כתיבה ונתינה וכיון דבמקום הגט הוי שמה ריזיא איך כתבו בחולם רוזא לכך הוי שינוי שמה ממש ופסול ואין לה תקנה זולת אולי הגט קיים ויראו שם כי בגט נכתב ריזיא ורק בהתרה הוי טעות אז מותרת אבל כל שנכתב בגט רוזא או אף אם אין הגט לפנינו הוי סתמא כן דכפי הנכתב בגט כך נכתב בהתרה ודאי פסול הגט ואין לה תקנה ומן השמים ירחמו עלה ולא יתן לה רו"מ ההתרה פן תלך למקום שאין בקיאין ותנשא בו או תשנה שמה לשם רוזא והיא עצורה מהיות לאיש ויותר אין להאריך דברי ידידו וכו':
+
+Siman 160
+
+להרב מו"ה יעקב מאיר אב"ד ברלאד.
+ע"ד שא' באשה ששמה מעריסה חי' אך נשתקע שמה ונשתנה לשם באבא ונקראת כן בפי כל רק אנשי משפחתה יודעין דהוי שמה חי' והמסדר כתב בגט רק שם חי' והשמיט שם באבא. הנה בודאי הגט פסול ואף אם נשאת תצא כי הוי שינוי שם ממש שכתבו שם הטפל והשמיטו שם העיקר ולית דין צריך אריכות כלל ומה גם שאין לה היתר כלל שנתגרשה ואולי היא אשת איש וז"פ. ונדון הש"ץ שסידר לה קדושין הנה שלש רעות עשה שסידר קדושין לאשה שהגט שלה פסול והשנית שאין לה היתר שנתגרשה והג' שהעיז נגד הרב ונגד התקנה שלא לסדר קדושין בלתי רשות הרב ונגזר כן בחרם לכך הש"ץ הזה באחת משלש אלה כדאי להעבירו מש"צ אף כי בכולם לכך חלילה לקבלו עוד לש"ץ ובפרט בימים הנוראים אסורה תפלתו וחלילה להחזיקו עוד לש"ץ ישמע חכם ויוסיף לקח:
+
+Siman 161
+
+ע"ד הגט שמק' קוטריחאנד שסידר המסדר בשם אבי המגורשת ארון ליב דמתקרי אהרן יהודא ובפי כל הי' נקרא ארון ליב רק חתימתו ועלייתו לתורה הי' בשם אהרן יהודא. הנה הגט כשר וישר וגם על המסדר אין להוציא שם לעז לא מבעיא בזה דהי' נקרא בפי כל כן בשם ארון ליב דהוי חניכה שהכל קורין בו רק אף גם אם הי' שם הטפל כיון דהוי בשם אבי המגורשת דלדעת עה"ג אף שינוי אין פוסל בו רק אף גם לדעת הפוסלין היינו בשינוי גמור אבל בזה בשביל הקדמת שם הטפל לא יבאו לומר אין זאת המתגרשת ולכ"ע כשר ולכך הגט כשר ואין להוציא לעז על המסדר ולהורע חזקתו ח"ו ואין להאריך בזה ידידו וכו':
+
+Siman 162
+
+הנה בשם בלימא הביא בב"ש בשמות אנשים דהוי באל"ף ולא הביא שום חולק בדבר ולדעתי ברור דיש לכתוב בה"א דהוא לשון הקודש ונצמח מפסוק תולה ארץ על בלימה והכונה יוצא מדברי הש"ס במס' נדה דקאמר שם דזכר ��וי זה כר דכיון דבא זכר בא ככרו עמו ונקבה נקי' באה ולכך על שם נקי' באה הוי שם בלימה דבלי מה נולדה רק נקי' באה ואין דומה לזכר שבא ככרו עמו ולכך לדעתי ודאי הוי בה"א אך מה אני לחלוק על הראשונים לכך נראה ליתן ב' גיטין אחד באל"ף ואחד בה"א והיותר להכריע נראה עוד דאם נקראת בוי"ו אחר הלמ"ד ובמלאפום או חותמת בוי"ו יש לכתוב באל"ף בסוף ובזה צדקו דברי הב"ש דהוא העתיק בלומא בוי"ו אבל אם נקראת ביו"ד או חותמת ביו"ד יש לכתוב בה"א ולפ"ז די בכל חד בגט אחד ואין להשגיח בחתימתה אם בה"א או באל"ף ודו"ק:
+
+Siman 163
+
+ע"ד שא' בנדון שם האשה שאשיא טאבא דמתקריא טאבא הנה בזה היטב אשר דיבר רו"מ כי אינו דומה למ"ש הב"ש בס"ק ד' דשם הוי ב' שמות מחולפין לגמרי ואין ידוע איזה העיקר אבל כאן כיון דנקראת בשם טאבא ג"כ והכל יודעין שדרך לקצר השם לכך ודאי די לכתוב שאשיא טאבא דמתקריא טאבא ולענין אם לכתוב בסמ"ך או בשי"ן תלוי כפי המבטא דשם ויותר אין להאריך:
+
+Siman 164
+
+ע"ד שא' בשם הירץ אם יש לכתוב ביו"ד אחר הה"א או בעי"ן הנה יפה דיבר רו"מ דכל שאין ידוע החתימה אם הוי בעי"ן או ביו"ד יש לכתוב ביו"ד דכן הוי כתיבת רוב העולם ואני מעולם לא ראיתי עוד שם הערץ בעי"ן רק ביו"ד ואני מוסיף דביו"ד דרך היו"ד ע"פ רוב להיות נבלע לכך בודאי יקראו בשמו אבל בעי"ן אין דרך העי"ן להיות נבלע ויתכן לקראו בשם הערץ והוי שינוי השם לכך ודאי בסתם יש לכתוב ביו"ד רק אם ידוע דחותם בעי"ן יש לכתוב כפי חתימתו:
+
+Siman 165
+
+שא' בנדון הגט שבגוף הגט נכתב שם אבי האשה ישכר המכונה בעריש ובהרשאה נכתב שם השליח ישכר בעריש עפ"י דברי סדר גט שני שאין לכתוב בשליח המכונה לפענ"ד נכון הוא ואין לחוש במה שאח"כ נכתב בהרשאה לשון הגט ישכר המכונה בעריש דמה בכך הכל ידעו דהגט שאני והרשאה שאני ובשביל זה לא יטעו כלל ואינו דומה למ"ש בחבורי אנשי שם תשובה א' דהתם הוי בגוף הגט שינוי שפיר יש לחוש אבל בין הרשאה לגט בענין כזה בתיבת המכונה לא יטעו דמידע ידעי דגט שאני דהוא המתיר ואין ההרשאה המתרת ובלי הגט לא תהי' מותרת ובגוף הגט בלי הרשאה נמי מותרת לכך אין לדקדק בו כמו בגט ולא יטעו מכח זה ולא אאריך יותר כי אין כחי עמדי רק לדינא אני אומר דאין לשנות מדעת הנוהגים עד הנה שלא לכתוב לשליח המכונה וחששיו אינן חששות כלל דברי וכו':
+
+Siman 166
+
+להרב מו"ה מאיר לנדא אב"ד קנעהניטש.
+ע"ד שא' כאיש מק' הרומלוב שנשא אשה מקהלתכם ובמקום לידתו הי' נקרא בפי כל מרדכי וואלף ובכאן אין קורין אותו רק מרדכי לבד וכן חותם א"ע פה רק לתורה עולה בשם מרדכי זאב ולפי דברי הבעל וחותנו נכתבו שני שמות אלו בהכתובה רק נאבדה לפי שעה עכ"ל. תשובה. רואה אני דברי רו"מ לכתוב מרדכי זאב דמתקרי מרדכי ודמתקרי מרדכי וואלף והטעם הוי דנראה לי להכריע דהיכא דשם החתימה והקריאה סתרי אהדדי הולכין אחר השם שנקרא בפי כל וזה מקדימין דזה דוקא אם החתימה הוי משם אחר שאינו בשם עלי' לתורה כלל אז השם שהוא נקרא בפי כל מכריע מלהקדימו אבל אם שם החתימה הוי בשם הקריאה רק דהקריאה לתורה הוי עוד בשם אחר בזה ודאי העלי' עיקר כיון דהחתימה הוי נמי בשם אחד מן העלי' רק דקיצרו בחתימה והוי החתימה בקיצור השם מן העלי' ודאי שם העלי' עיקר. ועוד בשלמא אם הי' החתימה בשם מרדכי וואלף כפי הקריאה של עולם אז שייך להקדים החתימה אבל כאן כיון דבק' הרומלוב נקרא מרדכי וואלף וא"כ החתימה אינו כפי הקריאה של הכל ג"כ ונהי דבשמות בתר מקום הכתיבה והנתינה אזלינן היינו איך לכתוב ג��ף השם אבל לענין קדימה לבד כיון דהקריאה בפי הכל אינו שוה רק במקומו דהשתא אבל במקום אחר נקרא שלא כפי החתימה בזה העלי' של תורה עיקר וראוי להקדימו כן נראה לי נכון:
+
+Siman 167
+
+וע"ד שא' בנדון שם אבי האשה דשמו בפי כל חיים ישעי' ולתורה עולה בשם חיים ישעיהו הנה כבר ראה דעתי בספרי חא"ש סי' מ"ג ומ"ד ורו"מ ירד להשיג על דברינו. הנה כל השגותיו אין נראין לי ואין צריך תשובה כלל ולדינא נ"ל דבזה יכתוב שם אבי האשה בת חיים ישעיה כיון דבשם אבי' כשר חסר רק שינוי פוסל והנה זה אינו שינוי ממש ועיין בחבורי שם תשובה ב' מה שהסכמנו אני והרב הגאון מלבוב והרב הגאון מסטאניסלאב דבאינו שינוי גמור כשר לכ"ע בשם אבי' וא"כ ה"נ בזה לכך די לכתוב בת חיים ישעיה ואין בזה חשש ופקפוק כלל דברי וכו':
+
+Siman 168
+
+ע"ד השאלה באיש מאנשי חיל שגירש את אשתו ואמר דעלי' לתורה שלו הוי בשם שאול ובפי כל נקרא שואל וכתבו בגט רק שם שאול ואח"כ נודע שהמגרש שיקר וגם עלי' לתורה הוי בשם שואל. הנה לדעתי ודאי הגט פסול דהוי שינוי השם ממש דשואל ושאול הוי ב' שמות דבתנ"ך נמצא שם שאול ובש"ס נמצא שם שואל ולכך אף אם הי' כדברי המגרש נמי הי' פסול כיון דהשמיטו שם עיקר שם שנקרא בפי כל וכתבו שם הטפל ומכ"ש אם שקר הוא דגם בעלי' לתורה נקרא שואל שהוא פסול ומן השמים ירחמו על האשה להתיר עגונה שלה ויותר אין להאריך וכו':
+
+Siman 169
+
+ע"ד האשה אשר שמה שלאמה נראה לכתוב דוקא בה"א בסוף דקרוב יותר דנצמח משם שלמה וע"פ פסוק נקבה תסובב גבר גם בערכאות ולשון נכרים שם זכר אומרים בלשון שלאמה לכך ודאי ראוי לכתוב בה"א בסוף:
+
+Siman 170
+
+וע"ד שם וועווי או וואוי יש לכתוב בסוף ביו"ד וכמ"ש בחבורי חא"ש ולא כמו שכתב רו"מ שלא דקדקתי אז בזה כי לדעתי דוקא לכתוב ביו"ד בסוף כפי הכרת המבטא:
+
+Siman 171
+
+ע"ד שא' ע"ד הגט ששם המגרש הי' דבעלי' לתורה נקרא בשם יצחק אייזק ובפי כל נקרא אייזק לבד וכתב המסדר יצחק המכונה אייזק והנה מורה אחד פסלו אפי' במקום דחק ועגון דדומה לשמו ראובן ושמעון וכתבו ראובן דמתקרי שמעון דפסול ורו"מ כתב דאינו דומה ויפה כתב דודאי לדעת הב"ש גבי משה ליב הגט הזה כשר רק לדעת הנו"ב הוא פסול ולזה נראה לי דודאי אם אינו מקום עגון ודחק ראוי לכתוב גט אחר אבל במקום דחק ועיגון כדאי הב"ש לסמוך עליו והוא כשר מה גם די"ל דהנו"ב נמי מודה בזה בדיעבד כיון דבפי כל נקרא אייזק א"כ כתבו השם שהכל קורין וא"כ נהי דבעלייתו לתורה קצרו שם אחד י"ל דכשר בדיעבד כיון דהוי כתוב החניכה שהכל קורין בו ובפרט מה דשכיח הוא דרוב הנקראים אייזק הוי שם הקודש יצחק א"כ הוי רק כקיצור השם וכשר לכך ודאי במקום דחק ועגון כשר הגט ויותר אין להאריך:
+
+Siman 172
+
+להרב משה הכהן אב"ד קאטלעני סמוך לזיטאמיר.
+ע"ד שא' באשה בתי' בת שמואל שנתגרשה מבעלה ברוך בן דוב המכונה בעריל ואח"כ הוציא הבעל לעז על הגט דבמקום מולדתו בעלייתו לתורה הי' נקרא יצחק ברוך ואביו הי' נקרא חיים דוב ושינה בכונה שמו.
+תשובה. הנה הבל יפצה פי הבעל כי לא מבעיא בנדון זה שכתב רו"מ דא"א לברר כלל אך כדבריו כן הוא דבודאי אין חשש כי הבעל אין יכול לערער על הגט מכמה טעמי חדא דלא עדיף מע"א נמי לא הי' נאמן להוציאה מהיתרה אחר שנתגרשה מכ"ש הבעל דהוי נוגע בדבר גם אין אדם מע"ר וכיון דאחר הגט נותנין חרם מי שיודע לעז על הגט ואינו אומר א"כ אם כדבריו הי' רשע ששתק ואין אדם מע"ר וכן כתבתי בתשובה זה כמה שנים ואח"כ נדפס טוב גיטין וכותב ג"כ כן בסופו וגם אף אם הוי אמת כדבריו נמי כשר הגט לא מבעיא בחסר שם אביו חיים ודאי אין קפידא כיון דכתבו עיקר שמו דוב המכונה בעריל והרי דעת תשובת עה"ג להכשיר בשינוי ממש בשם אביו ואף החולקים כבר כתבנו בחבורי חא"ש והסכימו גאוני הדור שלא חלקו רק בשינוי שם אביו ממש וכתבו שם אחר לגמרי אבל בשינוי כל דהו או בחסר מקצת שם אביו זה הוי כלא כתבו כלל שם אביו וזה ודאי כשר. גם אף בשמו כיון דכתבו עיקר שמו הנקרא בפי כל אף דהי' לו עוד שם אחר בעלייתו לתורה אין קפידא כיון דלא הוי מקום כתיבה ונתינה גם שם הוי רק מיעוטא בעלייתו לתורה גם בעת הכתיבה והנתינה לא ידעו כלל אם יש לו עוד שם במקום אחר ודאי כשר הגט ויסכר פי דוברי שקר והיא מותרת להנשא והבעל עתיד ליתן את הדין כנפש הכותב וכו':
+
+Siman 173
+
+להרב מו"ה פנחס מו"צ בווישניצא.
+ע"ד שאלתו שבא לשם זה איזה שנים איש ממדינת פולין שמו מיכאל יוסף והי' אצל ראשי הקהל ושיחר מאתם לספחו לאנשי הצבא כי רצה להשאר שם והסבו את שמו וקראו אותו אבוש והי' אצל הצבא זמן מועט כי הוא גבר חלש ויצא חפשי ונשאר שם ונשא אשה מעיר אחרת ובכל פעם שעלה לס"ת הי' נקרא בשמו הראשון מיכאל יוסף וגם בכתובה ציוה לכתוב כן וכמה פעמים נשלח לו מעות מעיר מולדתו ע"ש הנ"ל רק בפי העולם קראוהו בשם אבוש ועתה רוצה לגרש את אשתו אשר באמת נתודע לו שאשתו נסעה ממנו וגם זינתה תחתיו וע"כ גם האיש הי' רוצה ליסע רצה למסור גט לאשתו ע"י שליח כאשר תבא שם תקבל הגט ושקלנו הדבר איך לכתוב בגט עכ"ל השאלה. תשובה. הנה בזה הדין עמהם לכתוב מיכאל יוסף דמתקרי אבוש דאינו דומה למ"ש בש"ס גיטין (דף ל"ד ע"ב) ביוסף וקורין לו יוחנן דשם במקום הגט עתה הי' נקרא רק שם החדש רק שהי' ידוע שיש לו במקום הראשון שם אחר אבל כאן כיון דגם במקום הגט הי' עולה לס"ת בשם מיכאל יוסף גם התם לא נכתב בכתובה שם הראשון אבל כאן נכתב בכתובה שם הראשון מיכאל יוסף. וגם נראה כיון דבודאי ביום בואו לקהלתכם ודאי לא בו ביום שיחר את הקהל ותיכף בו ביום לא נתנו לו שם אבוש ודאי הי' איזה שבועות אחר בואו וא"כ אז גם בקהלתכם הי' נקרא בשמו מיכאל יוסף רק אח"כ כשבחרוהו לבעל מלחמה שינו שמו לאבוש ודאי הוי שם מיכאל יוסף עיקר וכן מורה לשון הב"ש בסי' קכ"ט ס"ק כ"ט בשם מהר"מ מינץ וז"ל כותבים משלם דהוא עיקר שמו ועולה לס"ת בשם זה וכותבין המכונה זלמן והמכונה זעמיל מקדימין שם זלמן דהוא כינוי לשם משלם עכ"ל א"כ מוכח דאף דעתה נקרא זעמיל כיון דהוא עיקר שמו ועולה בו לס"ת מקדימין שם זה וכן ה"נ בנדון זה ממש ולכך בזה יפה עשו אבל מה שכותבין המכונה אבוש זה לא יפה עשו כי אבוש הוי קיצור השם מאברהם או משם אבא והן אמת אם הי' שמו אברהם והי' נקרא בפי כל אבוש הי' יותר מקום להכשיר אם כתבו המכונה כיון דבזה בין אם המכונה קאי על השם או על האדם הוא אמת אבל כאן דנקרא מיכאל יוסף וכתבו המכונה אבוש בזה לפי דעת הב"ש דהמכונה קאי על השם א"כ כתבו שקר דהרי אין שם אבוש כינוי למיכאל יוסף א"כ לא מבעיא לדעת הב"ש דהמכונה קאי על השם דודאי פסול אף גם לדעת הנו"ב דהמכונה קאי על האדם מ"מ הוא לא כתב רק לחומרא גבי משה ליב אבל לקולא מודה דודאי יש לחוש דהמכונה קאי על השמות ויבואו לטעות כדעת הב"ש מודה הוא דלחומרא חיישינן ולכך ודאי שלא כהוגן כתבו המכונה אבוש רק צריך לכתוב דמתקרי אבוש וז"ב לדעתי:
+
+Siman 174
+
+להרב מו"ה דוד אוירבאך אב"ד דובנא.
+ע"ד שא' באשה אחת ילדה שקורין אותה מיום הולדה עד היום הזה בפי כל דרייזיא במבטא בצירי שתחת הרי"ש ולא בסגול והיא ילדה ואינה חותמת כלל רק זה איזה שבועות שחתמה עצמה בשם דרייזיל בשני יודי"ן תחת הרי"ש ובלמ"ד בסוף איך יש לכתוב בגט. הנה כבר נשאלתי בזה ולא רציתי להשיב כי השואל אינו מקובל אצלי. והנה כת"ר סובר שאלי כתב לכתוב דרעזיל דמתקריא דרעזיא הנה ז"א דגם לי כתב המכונה דרעזיא וראיתי שהוא טועה ממש והנה לדינא הדין עם רו"מ ונכון הוא מאוד ואין לחוש כלל למה שחושש שנקראת ע"ש איש או אשה אין לנו לחוש לכך כלל תהי' נקראת על שם מי שיהי' אין לנו לכתוב בגט רק שם שנקראת בו בפי כל ומה שחותמת דרייזיל בשני יודי"ן ולמ"ד הנה הן אמת דצריך לכתוב גם החתימה אך זה אם הוי בשם אחר ממה שנקרא בו אז צריך לכתוב גם החתימה אבל אם החתימה נמי בשם שנקראת בו רק דהשינוי במלא וחסר או באותיות יתירים כיון דהוי בגוף השם והוי טעות דעבידי למטעי ובפרט בנשים שאין בקיאין בכתיבה מלא וחסר דאין להשגיח בזה כלל ובודאי אם הוי בשני יודי"ן הוי פתח חריף והרי היא נקראת בצירי לכך ודאי הוי טעות ואין להשגיח על חתימתה ויש לכתוב רק דריזיא ביו"ד אחר הרי"ש ובחד יו"ד וחד יו"ד אחר הזיי"ן ואם כתבו בשני יודי"ן אחר הרי"ש או בלי יו"ד אחר הזיי"ן הוא פסול ומכ"ש אם נכתב בו דרעזיל דמתקריא דרעזיא שהוא פסול גמור ולא ראיתי כהנה לרוע. וראיות רו"מ נכונים ואני אין דרכי להרבות בראיות בדבר שברור לי כך והוא דבר פשוט אצלי דהגט פסול אם כתבו דרעזיל דמתקריא דרעזיא וז"ב. נשמט מלעיל. דאף אם בעת הלידה הי' שמה דרעזיא אין לנו לחוש לזה כיון דנשתקע שם זה והוחזקה רק בשם דריזא בצירי תחת הרי"ש ומכ"ש דאין ברור היכן נקראה בעת הולדה דמספק אין לחוש לזה כלל וז"ב לדעתי:
+
+Siman 175
+
+להרב מנחם מענדיל אב"ד בארשטשוב.
+ע"ד שא' באחד שהי' שמו מעריסה חיים פייבש וכן עלה לתורה בשניהם וכן חתם בשניהם רק בפי כל נקרא רק פייבוש איך לכתוב בגט. הנה הדבר פשוט לכתוב חיים פייבוש דמתקרי פייבוש ואם כתבו חיים המכונה פייבש הוא פסול וצריך גט אחר אם אינו מקום עגון כדעת הנו"ב ואחריו נמשך העולם אבל אם הוא מקום עגון יש להכשיר לסמוך ע"ד הב"ש בסי' קכ"ט גבי שם יהודא ליב והעיקר לכתוב חיים פייבש דמתקרי פייבש. והנה מה שאני כותב דמתקרי היינו כי כן הוא לדעת הט"ג כיון דפייבש נקרא עם שם הקודש שייך גם בו לכתוב דמתקרי ואם כי לדעתי אין נראה כן מ"מ הם יכתבו כדעת הט"ג הואיל והוראתו נתפשט בעולם ואם כי לדעת הבית מאיר גבי יעקב ישראל הי' כאן פסול במכתב חיים פייבוש דמתקרי פייבש דנראה כאלו בפייבוש גופו הוי שינוי מ"מ יכתבו כמ"ש כי הרבה חולקים על הב"מ ואם כי אני בחבורי חא"ש אני מחזיק בדבריו ולדעת הב"מ ולדעתי הי' ראוי לכתוב להיפוך פייבוש דמתקרי חיים פייבוש מ"מ אתם תעשו כפי דעת חבורי המפורסמים לכתוב כנ"ל מיהו אם תכתבו פייבש דמתקרי חיים פייבוש נמי יהי' כשר ויותר אין להאריך:
+
+Siman 176
+
+להרב יחזקאל מו"צ דק' סנאטין.
+שאלתו ע"ד הגט שהי' שמו אלי' ברשימה ולתורה נקרא בשם אליהו שדעת האחרונים ליתן ב' גיטין והודיע רו"מ להבעל שצריך ב' גיטין ואמר הבעל הלואי ולא ארצה ליתן גט שני עד אשר תחזיר לי המעות שאני נותן לה שתתרצה בגרושין וחשש רו"מ שמא אינו מתכוין רק להתיר עצמו ולא אותה וכו'. הנה ידע רו"מ שאמירתו הוי רק גלוי דעתי' בגיטא וקיי"ל ג"ד בגט לאו מלתא ואף אם הוי מלתא כיון דאמר בפי' אח"כ והרי את מותרת לכל אדם ודאי הותרה והוי דברים שבלב נגד מה שבלבו ואינן דברים ועוד לו יהא אם כוון שלא להתירה ודאי דאסור לו לישא אשה אם לא כוון לה��ירה הרי הוא נשוי כמו עד הנה ובודאי אסור לישא אשה בלי שום היתר לו וגם בכל שני גיטין נראה דודאי אסור לו לישא אשה עד שיתן הגט השני דכל תקנות רגמ"ה הוי לטובת האשה שלא תתעגן א"כ ודאי כל שהיא עדיין אסורה לעלמא ואגידא בי' אסור לו לישא ומחויבין כל מי דהוי יכולת בידו לכופו כמו בכל נושא אשה על אשתו אך אם יתן גט שני יכול רו"מ לצרף גם גט הראשון ולא יחוש שמא לא כוון להתירה מטעמים הנ"ל:
+
+Siman 177
+
+ומה ששאל בנדון שם אבי המגורשת גרשון גרשום והנה בפי כל נקרא גרשון וכן בעלי' לתורה ובחתימה רק גרשון הנה לא מבעיא בשם אבי המגורשת ודאי יש לכתוב רק גרשון רק גם אם אירע בשם הבעל כן אם נקרא רק גרשון יכתבו רק גרשון אך אם למיעוטא נקרא גרשום יש לכתוב גרשון דמתקרי גרשום וז"ב:
+
+Siman 178
+
+וע"ד שאלתו בשם בריינא הנה אף דבספרים כתבו דיש לכתוב בריינא בשני יודי"ן מ"מ בזמנינו שלא נקרא ביודי"ן רק בראנא יש לכתוב בראנא באל"ף אחר הרי"ש ולא ביודי"ן:
+
+Siman 179
+
+שא' בשם טאדרוס בזמנינו דקורין הטי"ת בקמץ כן יש לכתוב ולא בשני ווי"ן אך בשם פייבל יש לכתבו בשני יודי"ן כי גם בלשונינו ניכר הברת היוד"ן אחר הפ"א וז"פ:
+
+Siman 180
+
+להרב מו"ה שמואל לופער מו"צ בראוונא.
+ע"ד שא' בגט אחד שאמר המגרש להרב המסדר דשם אביו הוי זלמן ולתורה נקרא בשם שלמה זלמן וכתב הרב בגט כן זלמן דמתקרי שלמה זלמן ואח"כ כתב הבעל להרב דהגט פסול דאביו הי' שמו זלמן זאב וכו' ואחר החקירה בלויצקא ששם דר אביו לא נודע אם נקרא לתורה בשם זלמן זאב אך קצת אנשים אמרו שהי' שמו זלמן זאב אך העולם קראוהו רק זלמן ושם במקום הגט הי' עלי' לתורה להבעל בשם שלמה זלמן גם בשם וואלף נמצא כן באיזה כתבים אך שנשתקע שם וואלף לגמרי וכו'. הנה לדעתי הגט כשר דהנה לחוש שמא כוון לקלקלה זה לא מצינו בש"ע רק בסי' קכ"ו סעיף כ"ב בשם י"א וכבר כתבנו בתשובות והוזכר בחבורי חא"ש הנדפס דלא אמרינן כן רק באם בגוף הגט ניכר הדבר שלא כתבו הווי"ן והיודי"ן כדינו אז כיון דבגוף הגט ניכר כן חיישינן לכך אבל כל שאינו ניכר מגוף הגט כן לא חיישינן לקלקלה דאין אדם חשוד לעשות מעשה רשע והשתא הוא דאיתרע גם הוי רק כגלוי דעתא בגיטא ובש"ס פ"ד דגיטין מוכח שם דלמ"ד ג"ד בגיטא לאו מלתא אפי' קודם כתיבה לאו מלתא הוא עיי"ש במה דהוי רהיט ואתא ובפרט בזה"ז דבסדר הגט מבטל כל המודעות ואומר שמגרש בלב שלם ודאי דברים שבלב אינן דברים וגם אחר הגט גוזרין בחרם שכל מי שיודע פסול בגט יאמר וכיון דהוא לא אמר ודאי לא הוי בלבו שום דבר ומה שמערער עתה על הגט השתא הוא דאיתרע ובשעת נתינת הגט ואחר הנתינה מיד הי' בחזקת כשרות ולא חיישינן שכוון לקלקלה, ובעיקר הדבר מה שלא כתבו שם זאב בגט הנה כבר כתבנו בספרי אנשי שם דנהי דצריכין לכתוב בשם הטפל ג"כ היינו דוקא אם הי' לו שם טפל במקום כתיבה או במקום נתינה אבל שם הטפל של שאר מקומות שאינו לא מקום כתיבה ולא נתינה א"צ לכתבו וכיון דכתבו שם זלמן שהכל קורין לו כן וגם עולה בו לתורה ובמקום כתיבה ונתינה לא נקרא כלל זאב א"כ אף אם נקרא גם בשם זאב בלויצקא הוי רק כשם הטפל וא"צ לכתבו כלל ועכ"פ בדיעבד ודאי כשר הגט אם לא כתבו שם הטפל של שאר מקומות ובפרט דכתבו שם שהכל קורין בו. והנה כ"ז אני כותב אם הי' זה בשם הבעל עצמו אבל בנדון זה שהי' בשם אביו הנה אם לא כתבו כלל שם אביו ודאי כשר וכבר הבאתי כ"פ דעת העה"ג דאף בשינוי שם אביו כשר ונהי דאנן לא קיי"ל כן מ"מ כה"ג כיון דכתבו שם אחד א"כ שם השני שלא כתבו הוי רק כחסר שם אביו ובחסר ודאי כשר וכיון דכתבו שם זלמן א"כ שם זאב הוי רק כחסר שם אחד וזה ודאי כשר בשם אביו ואף דבנו"ב מחלק בין שם אבי האשה לשם אבי הבעל לא קיי"ל כן רק דאין חילוק בין זה לזה ומה גם דכתבו שם שהכל קורין בו ודאי גם הנו"ב מודה דכשר בזה גם בשם אבי הבעל ובשם הטפל שאינו לא מקום כתיבה ונתינה לכך בודאי הגט כשר ומותרת לכל העולם והבעל המערער יחול בו חרם של ר"ת שגזר על המוציא לעז על הגט ועלינו יערה רוח הבורא:
+
+Siman 181
+
+להרב ארי' ליב אב"ד זאלישטשיק.
+שא' בדבר הגט אשה בשם אבי המתגרשת נכתב שמו אלטיר דמתקרי זאב והנה בפי כל והחתימות שלו הי' הכל בשם אלטיר רק לתורה נקרא זאב. הנה הגט ודאי כשר וישר כי מלבד ההיתרים שכתב רו"מ ודבריו נכונים ואני מוסיף דבאבי האשה ודאי דכשר כמ"ש בשם עה"ג דאפי' בשינה כשר ונהי דהצ"צ חולק עליו מ"מ בכה"ג דאינו שינוי ושמו הוי כן ודאי דכשר ואף הנו"ב דמפקפק באבי הבעל אבל באבי האשה מודה דכשר ועוד שאני שם זאב ושם אלטיר ובזה אף בשמם יש לכתוב כן דבשלמא בכינויים דהוי להם שייכות בשם הקודש שייך לכתוב שם הקודש ולכתוב המכונה כיון דבאמת הוי זה כנוי לשם הקודש אבל בשם אלטיר אטו הוי אלטיר כינוי לזאב זה ודאי אינו דהוא שם בפ"ע וא"כ אם יכתוב זאב המכונה אלטיר לדעת הב"ש פסול הגט ולמה יכנס במחלוקת לכן טפי עדיף לכתוב אלטיר דמתקרי זאב ועכ"פ הגט הניתן הוא כשר וישר.
+וזה שהשבתי להרב מו"ה יוסף קאוולר בשם. מכתבו קבלתי ואני משיבו הנה ראייתו אין ראי' לנדון הנ"ל כי מלבד שכאן הוא באבי המגורשת ובזה אף אם חסר כשר לכך אין להקפיד מכ"ש על הקדימה אך חוץ מזה שם אלטיר אין לו דמיון לראי' שלו דראי' שלו הוי בשם כינוי הבאה מכח זמן לידתו וכדומה שם זה אינו נעשה מיד רק אחר זמן מה לכך אין לו דמיון לעיקר השם הניתן לו בעת לידתו אבל שם אלטר דהוא בא מכח חשש סכנה ורוצה להעלים שמו הנה זה עושה האב מיד כשניתן לו השם בהוולדו תיכף מעלים שמו וקוראו אלטר א"כ הוי זה שמו כשמו שניתן לו בבהכ"נ ושוין המה לכך מותר להקדימו תחלה. גם כתבנו דשם אלטר שאני דבכינוי דהוי לו שייכות עם עיקר השם אז ראוי להקדימו ולכתוב אח"כ המכונה דאף אם המכונה קאי על השם נמי א"ש אבל אלטר אין לו שייכות עם שם זאב כלל וא"כ אם יכתוב המכונה אלטר לדעת הב"ש דהמכונה קאי על השם וכן מורה פשט לשון הב"ש דהמכונה קאי על השם הוי הגט פסול ואף דהכינוי שכתב רו"מ בשם הג"פ נמי אין לו שייכות בגוף השם אך הוא יהי' ס"ל כדעת הנו"ב דהמכונה קאי על האדם אבל לדידן דיש לנו דעת הב"ש דהמכונה קאי על השם אין לנו לכנוס במחלוקת רק לכתוב אלטר דמתקרי זאב ויפה עשה הרב בזה:
+
+Siman 182
+
+שא' באיש ששמו לתורה בשם זאב וחותם בשם וואלף ובשם העולם נקרא וואפציע ואביו וב"ב קורין לו לפעמים בשם וואלפציע איך יכתוב בגט. הנה לדעתי יש לכתוב רק זאב המכונה וואלף דהנה וואפציע אין לכתוב כי הוא קיצור השם משם וואלף ושם וואלף יש לכתוב כי אף לפי דברי הטו"ז דעל החתימה לבד לא שייך דמתקרי או המכונה מ"מ בזה כיון דעכ"פ נקרא וואפציע אז הוא קיצור השם משם וואלף הרי דנקרא נמי בשם וואלף לכך מודה הטו"ז דיש לכתוב המכונה וואלף ודי בזה וכו':
+
+Siman 183
+
+להרב חיים יוסף מילניצער בבאטשאן.
+ע"ד הגט שנשלח ע"י שליח וכתוב בו זלמן דמתקרי זלמן דוב דמתקרי זלמן בער הנה יפה כתב רו"מ דשתים רעות עשה דכתוב בו דמתקרי זלמן בער ומעולם לא הי' כן דזלמן בער לא קורא מעולם לא בקריאה ולא בחתימה והשנית שכתב דהאשה תבוא אליו ושם יתן לה ��גט והרי איך יתן הגט במקום הכתיבה והוא מוקדם ויפה דיבר רו"מ ואני מוסיף דיותר רעות עשה אחד במ"ש דמתקרי זלמן בער והרי ע"ש חול לא שייך דמתקרי רק המכונה גם מ"ש דמתקרי זלמן דוב כיון דבעלי' לתורה שם נקרא בג' שמות זלמן דוב בער וכיון דרצה לכתוב שם שעולה בו לתורה הי' לו לכתוב דמתקרי זלמן דוב בער ולמה השמיט שם בער בעלייתו לתורה גם הוי לי' להקדים שם הקודש ולכתוב זלמן דוב בער המכונה זלמן לכך ודאי דהגט פסול והמסדר הזה אינו יודע בטיב גיטין בין ימינו לשמאלו וכו'.
+וזה שכתבתי להרב רפאל בראד ע"ד השאלה דלעיל הנה כדין עשה המורה שהחזירו כי הוא פסול אפי' דיעבד כי אף במה דכתב לא הי' כ"כ חשש פסול ומה גם שעולה בו לתורה עם שם הקודש דוב אבל במה שכתב זלמן בער והוא אינו נקרא זלמן בער בשום מקום בזה ודאי פסול אפי' דיעבד ואין צריך בזה לאריכות דברים וכו':
+
+Siman 184
+
+הנה ע"ד השאלה בשם פראדיל אף דבב"ש כתב בב' יוד"ן כבר מרומז בט"ג דהיינו אם נקראת בפתח חריף אבל אם נקראת בפתח שאינו חריף יש לכתבו באל"ף ואם כתב בשני יודי"ן הוא פסול דהוי שינוי השם ממש ומכ"ש אם חותמת באל"ף דיש לכתוב כן וז"פ כן כתבתי לק' סאסוב ולק' בערזאן:
+
+Siman 185
+
+שא' ע"ד המגרש ששמו פסח וחותם עצמו פתח בתי"ו הנה זה ודאי חתימת ע"ה וטועה בחתימתו ובגט צריך לכתוב פסח בסמ"ך ואין זה ענין לשם פתחי' כי הוא שם אחר אבל פסח אין שם אדם נקרא פתח בתי"ו רק בסמ"ך ואם נכתב בגט בתי"ו הוי שינוי השם ופסול:
+
+Siman 186
+
+שא' בגט שנכתב שם האשה אדל ובמדינתכם קורין להאשה האדיל לפענ"ד אין קפידא כי הכל שם אחד כי אדל הוי קיצור השם מהאדיל ועיין כיוצא בו בישועות יעקב בגט שנכתב שם יודית ובתורה כתיב יהודית והכשירו חכמי הדור כי הוא קיצור שם עיי"ש כן השבתי לק' טולטשין ברוסיא:
+
+Siman 187
+
+ע"ד שא' באיש אחד שבא ונשא אשה בקהלתו והחזיק עצמו לכהן ושהה עמה ג' שנים ובכל פעם קראוהו בתורת כהן ואח"כ נלקח לבעל מלחמה וגירש את אשתו וכתבו עליו הכהן ואחר רבע שנה נלקח לבעל מלחמה ומשם כתב שבאמת אינו כהן וכן חקרו ודרשו בעיר מולדתו שלא הי' כהן ושאל מה דינה של האשה. והנה רו"מ האריך קצת בזה וכל ראיותיו להיתר אינו ראיות לנדון דידן דבשלמא בשמות דרך בני אדם לפעמים לשנות שמו ממדינה למדינה ולכך יתכן שיחזיק שם אביו בשם אחר אף כי אין ביד הבן להחזיק שם לאביו עכ"פ מה לי חזקת שם שלא להצטרך גט אחר אבל בכהן אי אפשר להיות נעשה מאינו כהן לכהן לכך י"ל דלא מהני בזה מה שהחזיק עצמו לכהן מיהו אם כי דבר חדש הוא אצל רו"מ אבל אצלי אינו דבר חדש וכבר מבואר הוא בספרי אנשי שם סי' ל"ד ושם יראה דעתי גם בסי' קמ"ה באבי האשה לכך לא אכפיל הדברים. והנה כדי שלא להוציא הנייר חלק אכתוב לו מה שק"ל בכתובות (כ"ד ע"ב) בבעיא אי מעלין משטרות ליוחסין אם אכולה מלתא קמסהדי או לא ולמה לא קאמר נ"מ כגון אם הי' עדים אחרים שאינו כהן אם אכולה מלתא קמסהדי הוי תרי ותרי והוי ספק כהן ואם אמנה שבשטר קמסהדי הוי ודאי אינו כהן וכן בגט אם אכולה מלתא קמסהדי הוי ספק מגורשת ואם אמנה דבשטר קמסהדי הוי ודאי אשת איש ולמה לא קאמר נ"מ זו וצ"ע כעת:
+
+Siman 188
+
+להרב מיכאל מו"צ דק' שאוול.
+ע"ד שא' שכתב המסדר בשם אבי המגורשת דב המכונה בער וכתב דב בלא וי"ו. הנה זה ודאי טעות גמור ואין המסדר כדאי לסדר גיטין אך גוף הגט כיון דהוי בשינוי שם אבי המגורשת הגט כשר כמבואר בספרי חאנ"ש בתחלתו אשר המתקנו סוד עם הגאונים מלבוב וסטאניסלב והסכמנו להכשירם בשם אבי המגורשת בשינוי כהך דאינו שינוי ממש דלא נמצא שם דב בלי וי"ו כלל עיי"ש אבל אם הי' כזה בשם הבעל עצמו ודאי הי' פסול הגט.
+שנית להנ"ל. הנה המסדר שכתב עוד כמה גיטין דוקא בחסרון וי"ו בשם דוב הנה זה המסדר ודאי פסול מלסדר גיטין דהנה לכתחלה ודאי יש לכתוב מלא גם לדעתי דאפי' בדיעבד פסול הגט כאשר כתבתי לו תחלה ועכשיו אבאר יותר בעזה"י כי אף דקיי"ל באם כתב המלא חסר כשר זה שאני דודאי במלות ושמות דשכיחין בעולם אז ממילא אף אם נכתב חסר העולם יקראו אותו כדרך שקורין לכמה אנשים ויקראו כאלו הי' מלא אבל בשם דוב כיון דלא שכיח בבני אדם שיהיו נקראים בשם דוב אז בודאי בחסר וי"ו לא יקראו אותו בשם דוב רק בקמץ דב או פתח לכך הוי כשינוי השם ובודאי פסול בפרט אם אינו מקום עגון וז"ל לדעתי:
+
+Siman 189
+
+שא' במגרש ששמו הי' ישעיהו יוסף ונקרא שעיה ועלייתו לתורה בשם ישעיהו יוסף ואין בידו לחתום וכתבו בגט ישעיהו יוסף דמתקרי שעיה הנה יפה עשו שכן ראו בחבורי חאנ"ש וכן כתבו שם כמה רבנים הקדומים שם. ומה שטען המערער שהקדימו שם הטפל תחלה הנה מלבד דגם אם הוי כן יש להכשיר כיון דנכתב בו ב' השמות אבל חוץ לזה טעה טעות גדול דשם הטפל והעיקר הוי רק בשני שמות שהם שני שמות ממש ואין להם שייכות זה לזה אבל בשם ישעיהו ושעי' זה הוי שם אחד ושעי' הוי רק קיצור השם מישעי' וגם עולה בו לתורה וגם בתחלה בעת המילה ודאי נקרא שמו ישעיהו רק אח"כ קצרו שמו וקראוהו שעי' לכך בודאי שם ישעיהו עיקר ושעי' קיצור השם ממנו לכך לישעיהו משפט הקדימה והגט כשר וישר:
+
+Siman 190
+
+שאלתו בדבר האשה ששם העריסה הי' מלכה ואח"כ נקראת באבא. הנה ודאי לכתחלה יש לכתוב מלכה המכונה באבא ויפה דיבר רו"מ שכן כתוב בכיוצא בזה בחבורי חאנ"ש לענין שמות הדייטשין הנקראים רק בשם דייטש דבגט לכתוב רק שם ישראל ולא חשוב נשתקע כיון דידוע דשם שלהם אינו של ישראל ידוע הוא דהוי לו שם של ישראל אחר וכן ה"נ בזה מיהו בדיעבד אם כתבו רק שם באבא הוא כשר דאינו דומה לשם משפחתו דשם הרבה נקראים כן אבל כאן דהיא לבדה נקראת כן הוי כחניכה שהכל קורין אותו:
+
+Siman 191
+
+שא' בנדון האיש שבמילה קראו אותו בשם יששכר בער ואח"כ חתם א"ע דוב בער ובפי כל נקרא בעריל הנה יש לכתוב רק דוב בער המכונה בעריל ולא לכתוב יששכר בער כלל דהוי כנשתקע:
+
+Siman 192
+
+להרב ברוך אב"ד קאניוב גוב. קיוב.
+ע"ד שא' בגט אחד אשר שם האשה גנעסיא בסמ"ך ובגט כתבו בשי"ן. הנה היטב אשר דיבר דהגט כשר כיון דאפשר לקראו בשי"ן שמאלית ובפרט דשי"ן וסמ"ך הוי באותיות המתחלפין בשם זסשרץ דדעת הצ"צ להקל ואף החולקין עליו מ"מ בשם זה דאפשר לקראו בשי"ן שמאלית ודאי מודים דכשר ומה גם דהוי שם כמה אנשים שמדברים בשי"ן וא"כ הרואה יאמר דהוי מהני המדברים בשי"ן לכך כ"ע מודים דכשר הגט בלי חשש ופקפוק כלל:
+
+Siman 193
+
+להרב מרדכי קיממעלפעלד אב"ד וואסילקאב
+שאלתו באיש אחד ששמו משה שמואל ורוב העולם קורין לו בשניהם יחד רק מיעוט אנשים קורין לו שמואל לבדו ומשה לבדו לא נקרא בשום פעם ונלקח לבעל מלחמה וגירש את אשתו ע"י שליח וטעה המסדר וכתב שם משה דמתקרי שמואל והוא מקום עגון גדול והנה רו"מ האריך בזה אך למותר ואין אתנו יודע עד מה באיזה צד להכשיר הגט כי לדעתי הדבר פשוט דהגט פסול אפי' במקום עגון והנה אם לא קראו הגט קודם הנתינה בקול ולא שמע המגרש שכתבו דמתקרי שמואל יש עוד פסול דהוי שינוי בשליחות דהמגרש ודאי כוון לכתוב גט כשר בשני השמות יחד כפי מה שנקרא והסופר שינה וכתב דמתקרי שמואל והו�� שינוי בשליחות רק גם אף אם קראו בקול והי' המגרש שומע דכתבו דמתקרי ולא ערער מ"מ פסול הגט מצד שינוי השם ומן השמים ירחמו עלי':
+
+Siman 194
+
+להרב פסח צבי אב"ד וויזהראדיק.
+ע"ד שאלתו בגט אחד שהי' בחתימת עדים שם יהושע והי' כתוב בו יו"ד בין שי"ן לעי"ן ולא ראו אז זה וניתן הגט ליד האשה. הנה לפענ"ד הגט כשר דהנה בספרי חאנ"ש כתבתי דבשם שאין בעולם שם כזה אין מזיק איזה שינוי בו אף אם נרגש במבטא כיון דלא הוי שם כזה כלל בעולם והסכימו אז גאוני הדור והכשרנוהו במקום עגון וא"כ כאן במקום עגון פשיטא דכשר וכאן נראה אף דאינו מקום עגון כיון דאינו בשם המגרש והמתגרשת רק בשם עד החתימה וכיון דהי' בעדי מסירה וא"כ מן הדין לא בעינן ע"ח כלל רק דהפסול בע"ח הוי מכח מזויף מתוכו א"כ תינח אם שכיח שם כזה אז שייך חשש דרבנן מכח דנראה כמזויף מתוכו אבל בשם דלא שכיח זה כלל לא שייך לומר דהוי כמזויף מתוכו ולכך ודאי דכשר אף שלא במקום עגון ויותר א"ל:
+
+Siman 195
+
+להרב מו"ה שמואל במו"ה אהרן ראב"ד ומו"צ בק' מעזריטש.
+ע"ד שאלתו באיש אחד מק' בילגורייא הנשלח למרחקים בגזרת המלך ובבואו לקהלתו אמר שרוצה לגרש את אשתו וסידרו לו ב"ד את הגט ומסר הבעל בעצמו את הגט ליד השליח להולכה אשר עשה פה והבעל לא הגיד להשליח ולא אל הסופר שיכתוב על דעת הרב גט כשר עד מאה אף לא אחד מלשונות הללו אשר ישתמע מזה כי יוכל לכתוב גט אחר אחר גט זה כי כן מנהג פה ובבוא השליח עם הגט לק' בילגורייא ראו הב"ד דשם כי נכתב שם אבי המגורשת בשינוי גמור ממש לשם אחר היינו שם אבי המגורשת הי' יצחק ונכתב אברהם והשינוי הי' מפי הבעל בעצמו כי ציוה לכתוב כן ע"כ בא השליח לחזרה עם הגט ולא נתן הגט ליד האשה ואח"כ התיר מורה אחד דפה ליתן לה הגט עם הגט שני ואנכי עם הב"ד לא הסכימו לזה. הנה לדינא לא מבעיא דהגט הראשון פסול לפי הסכמת רוב האחרונים שלא כדעת העה"ג המתיר רק גם לפענ"ד י"ל דגם העה"ג מודה בזה כי הוא מתיר רק באם הבעל עצמו מסרו ליד האשה אז מכח הוכחה דאין אדם מגרש אשת חבירו ותפיסתה מוכחת עלי' לכך מתיר אבל ע"י שליח הרי יתכן דהבעל מסר לו ליתן ליד אשתו והוא שינה ונתן ליד אחרת ואף דחזקה שליח עושה שליחותו זה לא מהני לדידן רק לחומרא כמ"ש בהל' עירובין ולדעתי אף החולק שם יודה בזה כיון דאף אם הבעל עצמו מסר לה הוי ההיתר לדעת עה"ג רק מכח חזקה אין אדם מגרש אשת חברו ותפיסתה מוכחת עלה א"כ שוב ע"י שליח לומר חזקה שליח ע"ש הוי רק חזקה מכח חזקה ולכ"ע לא סמכינן ע"ז לקולא ולכן הגט הראשון ודאי פסול והגט השני הנה המורה להיתר טעה בזה הרבה כי הנה לדעתי אף אם הי' אומר לכתוב עד מאה עד שיהי' כשר לדעת הרב הוי נמי פסול דזה לא מהני רק אם יארע איזה פסול מכח הסופר וכדומה אבל אם הבעל בעצמו אומר שם אבי המתגרשת לא מהני מה שהרב אומר לכתוב לשם אחרת ובזה לא מהני כלל מה שיאמר עד שיוכשר לדעת הרב כיון דהסופר נעשה שליח לשם אשה זו ולא לשם אשה אחרת ומכ"ש בנדון זה שלא אמר לשון הנ"ל רק ציוה לו על זה ולשם אשה זו ודאי פסול הגט ואין בו ממש והאשה אסורה לעלמא כבראשונה ומן השמים ירחמו עלי':
+
+Siman 196
+
+להרב דוב בעריש אב"ד בייאן.
+ע"ד שאלתו בגט והי' כתוב בו משה יצחק אייזק דמתקרי משה אייזק ודמתקרי אייזק ובאמת לס"ת בשבת הי' נקרא מפי הקורא משה יצחק אייזק אבל בחול הי' קורא לו משה יצחק לבד בלי שם אייזק. הנה לדעתי הגט כשר כיון דלס"ת נקרא כן בשלשתן אף דבחול נקרא רק בשם משה יצחק אין קפידא אם בקריאה לס"ת גופו הוי שינוי אין קפיד�� כיון דעכ"פ נקרא לס"ת בשם זה גם ע"פ רוב ומן הסתם גם שם הוי כן דבשבת הוי יותר אנשים שם מבחול ולכך אצל רוב בני אדם הוחזק לקרוא לס"ת בשלשתן לכך אין קפידא בזה וגם במ"ש דמתקרי אייזק נמי כשר דרוב האחרונים מקילין אם כתב דמתקרי במקום המכונה ובפרט כיון דלס"ת נקרא אייזק בצירוף שם הקודש וכן בחתימה שחותם משה אייזק לכך אין קפידא אם כתב בזה דמתקרי:
+
+Siman 197
+
+בנדון שם אבי האשה בת שרגא פייבוש דמתקרי פייבל הנה אם בזה יש חסרון אך הנה בשם אביו כתבנו בספרי חאנ"ש בהסכמת גאוני הדור שכל שאינו נכתב שם אחר הגט כשר ואף דשם לא הכשרנו רק במקום עגון היינו דשם נכתב שם חדש אשר לא הי' בעולם כלל אבל בנדון זה הוי רק חסרון שם ובודאי כשר אף שלא במקום עגון לכך לדעתי הגט כשר וינתן הגט בלי חשש ופקפוק כלל:
+
+Siman 198
+
+להרב רפאל בראד בבאטשאן.
+ע"ד שאלתו באשה שנתגרשה ואמרה ששם אבי' הי' אברהם דוד וכתבו כן בגט ונשאת לבעל שני ונתגרשה ג"כ ואמרה ג"כ ששם אבי' הי' אברהם דוד וחקרו ונודע ששמו הי' דוד לבד ונתגרשה כן. הנה רו"מ האריך ואני אקצר. הנה דעת תשובת עה"ג להקל בשינוי שם אבי' כמו באם חסר שם אבי' והצ"צ חולק עליו וכן האחרונים לפסול בשם אבי' אך נראה לי דהיינו דוקא בשינוי שם אבי' לגמרי אז פסול אבל באם שם אחד כתבו כהוגן רק הוסיפו שם אחר בזה מודה הצ"צ דכשר דבזה לא ניכר כ"כ השינוי דהרי אפשר שנשתקע שם אברהם וזה הוי רק כחסר שם אבי' ולכך אף דעתה כתבו בגט רק דוד אין זה סתירה לגט הראשון די"ל דאז לא נשתקע ועדיין המיעוט קראו לו גם שם אברהם לכך כתבו אברהם דוד ואח"כ נשתקע לגמרי ולכך כתבו דוד לבד וכיון דאין השינוי ניכר מתוכו כשר בשם אביו ולמעט בפלוגתא עדיף ובפרט כיון דכבר נשאת לאחר:
+
+Siman 199
+
+לק' זאלישטשיק.
+ע"ד הגט שכתבו בו שם ישעיהו דמתקרי שעי' ודאי יפה כתבו וכן הוא בספר חא"ש כמה פעמים והנה לפי האמת בשם ישעיהו צריך לכתוב דמתקרי שעי' ואף דבשאר קיצור השם א"צ לכתוב שם הקיצור וזה ידוע לבר בי רב דחד יומא אך לא כל הקיצורים שוים דודאי קיצור השם דהוי חול ממש גם יש לו שם הקודש אחד א"צ לכתבו אבל שם שעי' דיתכן באחד לא נקרא מעולם רק שם שעי' וגם מקצת נקראים ישעי' וקצת נקראים ישעיהו וא"כ מקיצור השם אינו ניכר ממה נצמח אם מזה אם מזה לכן ודאי צריך לכתוב לכתחלה דמתקרי שעי'. ומ"ש בקנאת סופרים בח"ש סי' ע"ד מזה לא תברא ודאי אם הי' שמו רק יצחק לא הי' צריך לכתוב איציא רק כיון דנקרא גם בשם יצחק ליב וקצת אנשים קורין רק איציא צריך לכתוב גם השם שנקרא בו בפי אנשים גם כיון דשם איציא אין לו דמיון לשם הקודש כלל לכך שייך בו המכונה אבל שם שעי' כיון דדומה לשם הקודש לכן שייך בו דמתקרי וזה כלל גדול ליודע היטב בט"ג ואף דהראו לו דבלקוטי שמות כתב דא"צ לכתוב שם שעי' הדבר נכון כמ"ש לכתוב גם דמתקרי שעי' מטעם הנ"ל. ובהדי שותא אבקש ממנו כאשר התחיל כן יעשה וכן יגמור להיות בעזר הרב המאוה"ג מו"ה אברהם תאומים אב"ד דקהלתכם כי מכירו אני מכמה שהוא מופלג בתורה ובקי בהוראה ולא יתן שימשלו בו עוכריו ודי לחכימא ברמיזא דברי ידידו וכו':
+
+Siman 200
+
+בשם אפציא זה טעות גדול לכתוב בפ"א רק צריך לכתוב בבי"ת והאומר בפ"א אינו יודע בטיב גיטין כלל ולא יהי' לו עסק עמהם:
+
+Siman 201
+
+לק' טולטשין.
+ע"ד שאלתו בנדון הגט ששמו הי' ישעיה ולתורה נקרא ישעיהו ובעיני כל המון עם נקרא רק שעי' וכתבו בגט רק שם שעי' הנה לדעתי הגט כשר וישר אף דהוי בו ב' חסרונות מ"מ כיון דבפי כל נקרא רק שעי' לא גרע מחניכה ��הכל קורין בו וכשר הגט בלי חשש ופקפוק ולא יחרחר ריב נגד זה לפסלו דברי ידידו נצח:
+
+Siman 202
+
+ע"ד שא' בנדון שם באבא הנה יותר טוב לכתוב באל"ף אחר בי"ת ראשונה דבלא"ה יהי' נקרא הבי"ת בקמץ כמו בבא קמא בבא מציעא אך זה אם נקראת בי"ת ראשונה בפתח אבל אם נקראת בי"ת ראשונה בקמץ יש לכתוב דוקא בלי אל"ף ואף דבעלמא הוי להיפוך הכל תלוי בגט בהרגל לשון בני אדם ובלשון באבא הוי ההרגל הלשון להיות הפתח באל"ף והקמץ בלי אל"ף כמו שנאמר בש"ס בתלתא בבי וכן בשם בבא בן בוטא:  
+
+Siman 203
+
+בנדון הגט שטוען הבעל שהי' לו שם אחר הנה ודאי דכשר הגט כיון דנשתקע ואין לחוש דהבעל בלבו לא גמר וגירש ז"א כי לא מבעיא בזה כיון דבאמת נשתקע ודאי גם הוא ידע הדין שאין בערעור הזה ממש וגמר וגירש רק שעכשיו רוצה לקנתרה ולא אמרינן שלא ידע הדין דא"כ בטלת כל המגו שבש"ס רק אמרינן מן הסתם ידע או שאל לאחרים רק גם בשם שלא נשתקע אם בדיעבד כשר הגט לא חיישינן מה דבלבו הי' ערמה כמ"ש כמה תשובות בספרי חאנ"ש דלא חשש הבעל עיטור כן רק היכא דמגוף הגט ניכר הערמה אבל לא היכא שמגוף הגט לא ניכר כלום אין בזה חשש כלל:
+
+Siman 204
+
+מה ששאל בנדון ששמו בעלי' לתורה וחתימה אברהם צבי ובפי כל נקרא אברהם הירש הנה יפה כתב דיש לכתוב אברהם צבי דמתקרי אברהם הירש וכן כתוב אצלי פעמים מדעתי כי אין דרכי לעיין בספרי אחרונים מחמת הטרדא והשכל נותן כן כל היכא דהוי מתקרי או המכונה צריך להיות כפי מה שנקרא בלשון העולם:
+
+Siman 205
+
+בנדון שנכתב בגט שם האשה חנה דמתקרי חנציה ופסלו המורה בפשיטות הנה זה טעות גמור ואינו יודע בטיב גיטין כלל כי בודאי דשם כזה היוצא משם הקודש שייך דמתקרי לא המכונה ושלא כדת הורה לפסלו וכן ראוי דוקא לכתוב:
+
+Siman 206
+
+נדון מ"ש בגט מענדל דמתקרי מנחם מענדיל ודאי יסכר פי דוברי שקר והגט כשר ולכתחלה ראוי לכתוב כן מכח חשש הבית מאיר ואני מצוה לכתוב כן דוקא בכה"ג כן השבתי לק' יאס:
+
+Siman 207
+
+בנדון שאלתו שמסדר אחד כתב על שם אבי המגרש שעי' כפי הנקרא בפי כל ורו"מ מתרעם עליו בזה. הנה גוף מעשה זו באה לידי וכתבתי תשובה ארוכה דדעתי נוטה דהוי קיצור השם ודי בו (עיין חא"ש) אך כיון שכתב רו"מ דהוסיף עוד המסדר וכתב בהגט וכל שום בזה הורע לעשות דנראה דאינו יודע בט"ג כלל וגם הוי בו תר"ל לכך בודאי הגט פסול וצריכה גט אחר בלי ספק:
+
+Siman 208
+
+שאלתו ע"ד הגט ששם המגרש הי' חיים צבי ונקרא בפי כל חיים הירש וכתב בגט חיים צבי דמתקרי חיים הירש הנה יפה עשה ואפריון נמטי לי' בזה כי כן עיקר כמ"ש הנו"ב בתשובה ולא הוי ראוי לכתוב בצבי המכונה הירש. והנה בשם אבי המגרש שהי' שמו יעקב ארי' ונקרא בפי כל יעקב ליב וכתב בגט יעקב ארי' המכונה יעקב ליב הנה מה דלא כתב יעקב ארי' המכונה ליב יפה עשה אבל מה דכתב המכונה יעקב ליב זה לא יפה עשה דהו"ל לכתוב דמתקרי יעקב ליב כיון דיש בו שם הקודש ג"כ ואף אם נקרא בשם יעקב בסגול נמי כיון דעכ"פ יוצא משם הקודש ובפרט דהוי אותיות שוין ודאי שייך בו דמתקרי ולא המכונה מיהו בדיעבד כשר אם כתב המכונה חדא כיון דיש בו גם שם לעז כשר בדיעבד עכ"פ המכונה גם כיון דהוי בשם אביו ולדעת קצת אף שינוי כשר לכך עכ"פ בזה בדיעבד כשר ואין ליתן גט אחר וחלילה להוציא לעז על הגט כלל וכלל ועיין בחא"ש סי' קכ"ג תשובה הדומה לזה:
+
+Siman 209
+
+להרב מו"ה יצחק אייזק מקאמרנא בעהמח"ס עשירית האיפה.
+הנה ע"ד שאלתו בנדון הגט הנה לדעתי יפה אמרו דאין לכתוב שם טאניק בהגט אחר שאינו שם העריסה ולא קראוהו ��ביו ואמו כן בקטנותו על שם קטנות וכעת רוב בני אדם קורין לו בפניו בשם חיים מענדל וגם הוא ואביו בקשו מתחלה שלא לקרא בשם טאניק א"כ מוכח שהוא מתבייש בזה לכך אין לכתוב בגט רק חיים מנחם דמתקרי חיים מענדל וכמ"ש בב"ש בש"א אות וי"ו ואם יכתבו אותו הוי חשש שינוי השם כיון דאין קורין לו בפניו הרוב רק המיעוט והוא מתבייש בשם זה לכך אם יכתבו שמו הוי כשינוי אבל אם לא יכתבו אותו הוי רק כחסרון שם הטפל ואין קפידא ויותר יש לחוש לשינוי מלחסרון לכך אין לכתבו:
+
+Siman 210
+
+להרב מו"ה יעקב שליט"א בק' טרנפאל.
+ע"ד שאלתו בשם שנשתקע רק בכתובה נכתב. אמת שאני חולק על הט"ג בזה וכבר הארכתי בזה בתשובה (עיין בספר חא"ש הנדפס) והנה בקיצור תורף טעמי הוא כיון דבשטר בעינן למען יעמדו ימים רבים איך שייך לומר דהוי נשתקע ובפרט בכתובה דהרי אסור לשהות עם אשתו בלי כתובה ובע"כ מה שדר עמה הוי על סמך כתובה זו ואיך נאמר דהוי כנשתקע א"כ אם תוציא הכתובה יטעון דשל אחרת הוא ואין זה כתובה שלה דהרי אין שמה כן ודר עמה בלי כתובה ובע"כ דלא חשיב נשתקע וגם הרי כל שטר יש לו קול וגובה ממשעבדי ואף אם נכתב שנים רבים קודם יש לו קול וגובה ממשעבדי ואם יש לו קול הרי בכתובה נכתב שתיהן ואיך נחשב נשתקע. ועוד הבאתי סמך ממ"ש ביו"ד סי' ר"מ דבכתב אין לכתוב על אביו הכ"מ אף תוך שנה מפני שכתיבתו מתקיימת אחרי יב"ח ומה בכך שכתיבתו מתקיימת אח"כ הרי הוא כתבו תוך יב"ח בע"כ בכתיבה כל שעה נחשב כאלו עתה כתבו והוי כאלו כתבו אחר יב"ח א"כ ה"נ מכ"ש בשטר נחשב כל יום כאלו כעת כתבו ולא נחשב נשתקע ובפרט אם הכתובה נכתב בזמן קרוב זה ודאי לא נחשב נשתקע ובזה י"ל אף הגאון ט"ג מודה דבזמן קרוב לא נחשב נשתקע ולכך ודאי יש לכתוב גם שם הכתובה. דברי ידידו וכו':
+
+Siman 211
+
+ע"ד אשר שאל באיש שעולה לתורה בשם דוב וחותם דוב בער ובפי כל נקרא בערציא איך לכתוב בגט. נראה דלכאורה הי' טוב לכתוב דוב דמתקרי דוב בער המכונה בערציא אך הרי הטו"ז מפקפק דבחתימה לא שייך לשון דמתקרי הן אמת דבחידושינו מכבר כתבנו דאין נראה כן חדא דכתב הוי כאמירה כמ"ש בכמה דוכתא והבאתי כן בשם הילקוט בשם הספרי בפ' יתרו ויאמר למשה ר"א אומר כתב שלח הרי דכתב נקרא אמירה ושייך לשון דמתקרי גם דחתימה נעשה למען יעמדו ימים רבים לברר האמת וא"כ הקורין את חתימתו קורין לו בשם זה ושייך לשון דמתקרי מ"מ נראה דודאי היכא דאפשר לצאת גם ידי הטו"ז מה טוב ולכן נראה דיקדים תחלה החתימה ויכתוב דוב בער דמתקרי דוב המכונה בער ואין קפידא בשביל הקדמת החתימה כיון דא"א בע"א הוי כדיעבד וגם כיון דבזה גם שם שעולה לתורה כלול בו דגם לתורה נקרא כן ואין בחתימה רק תוספת ולא חסרון בזה ודאי רשאי להקדים החתימה כן דעתי נוטה כן השבתי לק' לעשנוב:
+
+Siman 212
+
+להרב מו"ה יוסף דומו"צ בק' קאלימייא.
+ע"ד אשר שאל בנדון הכותב בגט צבי המכונה הירש דוב המכונה בער נראה פשוט דפסול כדעת הט"ג לא מבעיא להנו"ב דס"ל המכונה קאי על האדם דודאי הוי חילוק שמות דאיך כותב המכונה הירש הרי לא נקרא הירש לבד בשום פעם והוי שינוי רק גם להב"ש דהמכונה קאי על השם מ"מ לא כתב כן רק בשם משה יהודא המכונה ליב דבזה אין חשש טעות אם נפרש כפשוטו דהמכונה קאי על השם אבל בזה אף אם קאי על השם הרי י"ל דתיבת דוב נמשך למעלה וי"ל הכונה המכונה הירש דוב וזה הוי שינוי השם ממש גם אם כותב מכונה על שם הקודש פסול ולכך כיון דיש לטעות ולא מוכח מתוכו ודאי דפסול. דברי ידידו:
+
+Siman 213
+
+להרב החריף מו"ה מרדכי זאב בערמאן דיין בק' דראהביטש.
+בנדון שאלתו היות כי הוא לאפרושי מאיסורא אשיבהו בקצרה בנדון שם הבעל שהי' שמו מאטשיא וכתבו מאטיא הנה יש לחקור אם יוודע שמתחלת קריאתו הי' שמו מאטיא ואח"כ נשתנה למאטשיא אז הוי כשם געגועים והוי כמו שרה שראטשיא או שארציא ובזה אם כתבו העיקר הוא כשר אבל אם הי' שמו מתחלה מאטשיא ואף באין ידוע כל זמן שאין ידוע להיפוך שהי' שמו תחלה מאטיא אז לא תלינן בשינוי מסתמא רק אזלינן בתר השתא והוי שינוי השם וצריכה גט אחר וכו'. וזה אשר השבתי להרב ר' אליעזר ניסן אב"ד דשם. הנה בגוף הדין הדבר פשוט כאשר כתבתי תחלה אם הי' נקרא מתחלה מאטיא רק לשם געגועים נקרא מאטשיא אז גם אני כתבתי שהוא כשר ויפה כתבו אך אם לא נודע כלל אם נקרא מאטיא אז אין לכתוב רק כפי הקריאה בפי העולם ומה זה שכתב רו"מ וזה לשונו וכי עלה על דעתו שנקרא מעריסתו מאטשיא רק כולם נקראים בשם מרדכי וכו' ודבריו פלא בעיני אטו אנן דנין על שם הקודש הרי אין אנו דנין רק על שם הלעז הנקרא בפי כל וזה יתכן להיות שתיכף שקראוהו בשם מרדכי קראוהו בשם הלעז מאטשיא או הי' שמו רק מרדכי ואח"כ חדשו לו שם לעז מאטשיא ועכ"פ אם אין ידוע לנו שהי' לו שם לעז מאטיא א"כ כתבו שם שאינו נקרא בפי כל. ומ"ש רו"מ ולא גרע הכינוי משם יאציא תמציא וקריינציא ורחציא שכולם נרגשין במבטא בשי"ן חריפא ועכ"ז נכתבים רק כנ"ל ביו"ד א' כמבואר בטיב גיטין ואין כותבין יאטשיא גם בשאר השמות ולדעתו אם נכתב מאטשיא פסול כיון דכבר נתפשט לכתוב כנ"ל. הנה איך לא דקדק בטיב גיטין כלל וכלל דמה דימה לזה אם הי' כותב מאטציא בצדי"ק י' א' ואין לנו הערעור רק שלא כתבו בשי"ן יפה הי' מדבר לדמותו לקריינציא רעחציא אבל הרי הערעור שלנו הוי דלא כתב רק מאטיא א"כ הוי שינוי ממש בגוף השם ואטו שם אם נקראת קרינציא או רעחציא אם יכתוב קריניא או רעחיא הוי כשר וא"כ מה דימה ענינים נפרדים התם כפי הקריאה אין שינוי והדגש בשי"ן או בצדי"ק אין נרגש היטב במבטא לכך אינו שינוי אבל בזה לבין מאטיא למאטשיא כיון דאף צדי"ק לא כתב הוי שינוי היטב במבטא והוי שינוי ממש ודינו ממש כמו אם הי' כותב על קריינציא קריניא. וגם בענין אם לכתוב בצדי"ק או בשי"ן בשם מאטשיא נראה דלכתחלה יש לכתוב בשי"ן כי אינו דומה לכל הני שהביא כי שם אין טי"ת לפניו לכך נופל בו צדי"ק אבל בשם מאטשיא דיש טי"ת לפניו שייך אחריו שי"ן ולא צדי"ק כמו בשם טשארטקוב בוטשאטש ואינך הרבה מיהו בדיעבד אם שינה בזה וכתב צדי"ק בדיעבד כשר ומודינא בזה כיון דאין שינוי ניכר במבטא אבל אם שינה וכתב מאטיא ולא נודע אם נקרא כן תחלה פסול אף בדיעבד ועיין בב"ש בשמות נשים בשם שיורקא בשם הטו"ז כן דאם א"י אם נקראת תחלה שרה אם כתב שרה פסול עיי"ש ובכמה דוכתא בזה (ועיין בשו"ת מהר"י ענזיל הקורא תגר על תשובה הנ"ל):
+
+Siman 214
+
+להנ"ל. שאל' בגט שהי' שמו יוחל וכתבו איכל נראה נמי דהגט פסול והוי כשינוי השם ואף דכתב הב"ש בשמות אנשים אות יו"ד שדרך למשוך היו"ד בראש המלה וכו' והוי איכל כמו יחיאל עיי"ש זה הוי רק לענין שא"צ לכתוב הכינוי איכל כיון דהוי כשם אחד וכבר כתב עיקר השם בזה אין החסרון מעכב אבל אם שינה וכתב על יוחל איכל ודאי דפסול דהוי שינוי וידוע דשינוי גרוע תמיד מחסרון ובפרט בענין כזה לכך בודאי צריכה גט אחר. וזה שכתבתי להרב דשם והנה בשם יוחל איכל הנה זה ודאי הוי כטענו חטים והודה לו בשעורים אני השבתי לשואל על ששאל שם האיש הוי יוחל איכל הנה זה ודאי הוי הנכון ��מ"ש אני דהוי שינוי השם ורו"מ משיב לי רק על מי שהי' שמו יחיאל ואיכל אם האמת כדברי רו"מ ודאי יפה עשה ואם נקרא יוחל אז ודאי הגט פסול ושם יבורר האמת ומצאתי ראי' לזה בט"ג בשם אביש אם כתבו אבא דפסול עיי"ש מבואר ונדון דידן הוי כ"ש דשם נכתב אברהם אביש הוי קיצור מאברהם וכאן שם הקודש הוי שם אחר לכ"ע פסול וא"צ ראיות על הכותב על ראובן שמעון שהוא פסול ושינוי השם ידוע שפסול גם ידוע דעיקר השמות בגיטין כפי הקריאה בלשון תליא מלתא וכו'. (ועיין תשובת הג' מהר"י ענזיל בסופו הקורא תגר על תשובה הנ"ל לכך צריך עוד עיון רב בסיום הדפסת הספר):
+
+Siman 215
+
+ע"ד אשר שאל למה כתב הב"ש דא"צ לכתוב יחיאל המכונה איכל הרי יש ליחיאל כנוי אחר היינו יחיאל מיכל והיכא דיש לשם הקודש כנוי אחר צריך לכתוב הכנוי. הנה לק"מ דכלל זה לא שייך רק אם אין הכנוים שוים ומשונים המה זה מזה אז צריך לכתוב אף כנוי זה דהוי קיצור השם אבל היכא דהכנוים שוים המה ותרווייהו נחשבו קיצור השם מן השם כגון זה דמיכל ואיכל שניהם שוין בנקודות והברת שניהם כמעט שוה וגם מיכל הוי כקיצור השם מיחיאל רק מה צריך לכתוב בשם מיכל היינו מטעם שיש למיכל שם הקודש אחר מיכאל ולולי זה אף מיכל לא הוי צריך לכתוב דהוי כקיצור מיחיאל רק שצריך לכתבו מכח דיש לו שם הקודש אחר א"כ תינח מיכל אבל איכל דאין לו שם קודש אחר א"צ לכתבו וז"ב ונכון. וגם בלא"ה אף לולי דברי הב"ש אין ערעורו על הגט שלו ערעור כיון דהוחזק רק בשם יחיאל וע"כ לא קפדינן אשני שמות רק אם יש לו שם אחר במקום כתיבה או נתינה אבל היכא דאית לי' שם אחר שלא במקום כתיבה ונתינה אין קפידא כמ"ש במק"א ובפרט היכא דהוי רק קיצור השם משמו אין לחוש בזה למה שהוחזק בשם זה שלא במקום כתיבה ונתינה לכך הגט כשר ואין לערער בזה:
+
+Siman 216
+
+לתלמידי הרב מו"ה ברוך אב"ד שעברשין.
+ע"ד מה דחשש רו"מ בשם אלחנן שכתבו רק אלחנן והי' נקרא בפי כל חנא והי' ראוי לכתוב דמתקרי חנה בזה היטב אשר דיבר דבדיעבד די בשם העיקר לבד ובפרט בשם אבי המגרש דאם לא כתבו כלל כשר וא"כ דעת הלבוש דאף השינוי אינו פוסל בו והנה הי' מעשה בק' סטאניסלאב אצל זקנו הגאון שהי' שינוי גמור בשם עביר דכתבו להיפוך עיבר וכתב זקנו להרב הגאון בעל ישיע"ק והכשירו רק שכתב לצרף גם אותי וכתב זקנו גם אלי זה והמתקנו סוד והכשרנוהו אחר היותו בשם אביו ואף דהנו"ב מחלק בין שם אביו של המגרש לבין שם אבי האשה מ"מ לדינא במקום עגון אין לחלק ויצא הדבר בהיתר מכ"ש בזה דבאמת שינוי אין כאן דהרי נקרא אלחנן ועולה כן לתורה וחותם רק בפי כל נקרא חנה וא"כ הוי רק כחסרון שם אחד אבל לא שינוי ובחסרון שם אבי המגרש יש להכשיר במקום עגון וז"ב:
+
+Siman 217
+
+להנ"ל. גם מה שחשש במה דנקראת מלידה בילא פעסיל וכתבו בילא דמתקרי פעסיל הנה אין בזה חשש כיון דבעירם במקום כתיבה ונתינה נקראת רק בילא הנה לא מבעיא לפי דבריו שנקראת במקום מולדתה אצל קצת פעסיל לבד דודאי כשר הגט כמ"ש בתשובה לק' פאריצק דע"כ לא פסלו באם כתבו ראובן דמתקרי שמעון רק אם אין שום אחד קוראו בשם אחד לבד אבל אם המיעוט קורין לו פעם ראובן ופעם שמעון אז הוי ככתב שם הטפל לבד דכשר לדעת הרמב"ם ודעימי' וכדאי הוא להקל במקום עגון רק אף גם אם לא נקראת בפי שום אחד פעסיל לבד מ"מ כדאי הוא הב"ש דמתיר לכתחלה גבי משה יהודא המכונה ליב לסמוך עליו בכה"ג ואם כי אין ראי' מזה כמו שדמית אתה דהתם הוי טעמו דס"ל המכונה קאי על השם דשם יהודא יש לו כנוי ליב ולא קאי על האדם ולכך ל�� הוי כנחלק השמות והנו"ב דס"ל המכונה קאי על האדם באמת ס"ל דבעינן שיכתוב דמתקרי משה ליב מ"מ נראה דהנו"ב לא מיירי רק כגון התם בשם משה יהודא דלא נקרא כן בפי כל רק משה ליב וא"כ לא הוי כחניכה שהכל קורין בו וא"כ הוי כחסרון עיקר השם ולסמוך על דעת הרמב"ם דבכתב שם הטפל נמי כשר כיון דיש עוד ריעותא דהוי כאן קצת כעין שינוי דהרי כתב המכונה ליב והוא נקרא משה ליב לכך בכה"ג י"ל דמודה הרמב"ם דאין לסמוך על שם הטפל לבד אבל אם הוי נקרא בפי כל משה יהודא או בנדון דידן דנקראת בפי כל בילא לבד א"כ מצד חסרון אינו מזיק כיון דכתבו השם דהכל קורין בו וכיון דמצד חסרון ודאי אין לפסלו ואם הי' כותבין בילא לבד הוי ודאי כשר לכך אף דכתבו דמתקריא פעסיל אין זה שינוי גמור לפסלו עבור כך כיון דבאמת נקראת פעסיל והפוסלין בראובן שמעון אם כתב ראובן דמתקרי שמעון כתבנו דאין הטעם מצד שינוי רק מצד חסרון דהוי עכ"פ כלא כתבו שמו כלל אבל אינו מטעם שינוי כיון דאינו שינוי גמור כיון דנקרא עכ"פ בשניהם וא"כ בזה דנקראת בפי כל בילא דאין כאן חסרון שינוי נמי לא הוי ואף אי נימא דאף בכה"ג פוסל הנו"ב היינו אם עכ"פ במקום כתיבה ונתינה הוי נקרא נמי בשם השני אז כיון דמדינא בעינן למכתב שניהם אז אם שינה פסול אבל בזה דבמקום כתיבה ונתינה נקראת רק בילא א"כ מדינא לא הוי צריך לכתוב כלל שם אחר ולכך אין לפסלו אם כתב שלא בדקדוק כיון דמדינא א"צ לכתבו ושינוי ממש לא הוי בזה ולכך אין חשש גם מכח זה:
+
+Siman 218
+
+לק' קאזווני.
+ע"ד הגט שכתב רו"מ בו אהרן המכונה ארון בודאי לא יפה עשה דהי' לו לכתוב דמתקרי ארון וט"ס הוא בב"ש המכונה וצריך לכתוב דמתקרי מיהו בדיעבד כשר אף דרוב הפוסקים פוסלין אם כתב המכונה במקום דמתקרי מ"מ יפה כתב הרב המשיב כיון דהוי בשם אבי האשה ויש לסמוך על עה"ג דמכשיר בשינוי שם אבי' ואף דלא קיי"ל כן מ"מ בין המכונה למתקרי שפיר יש לסמוך בזה ולצרף דעת הג"פ דמכשיר אם כתבו המכונה על דמתקרי. ומה שחשש הרב המשיב לשמא המסדר לא הי' בקי בטיב גיטין כבר כתבתי בתשובה וכמדומה שגם הגאון בט"ג או בשו"ת שלו ב"א כתב נמי כן דהרמ"א לא מיירי רק באין מכירין את המסדר אבל במכירין המסדר שהוא ראוי ליתן גיטין אף דיצא איזה מכשול מידו אין לחוש להגט ובפרט בזה דראה דבב"ש כתב כן לא איתרע בזה חזקתו ועיין בזה בשו"ת מאיר נתיבים בשם פיגא שטעה מורה אחד שכתב בוי"ו שראה כן בב"ש ופסל שם הגט ומ"מ לא פסל את המסדר לכך הגט כשר בדיעבד בלי חשש כלל ואין להאריך:
+
+Siman 219
+
+שא' בנדון שם ריבה הנה ודאי ראוי לכתוב ביו"ד שכן נמצא בקרא ריבה ה' ריבי נפשי ולא מבעיא אם כותבין רבקה המכונה ריבה ודאי אין חשש מה דהוי ביו"ד אף דרבקה אין בו יו"ד דמה בכך הרי כיון דהוי כינוי תמיד אין הכינוי שוה לגוף השם ולדעתי יש לכתוב דמתקריא ריבה לא המכונה רק אם כותבין ריבה לבד אין חשש לומר דהכונה ילדה נקבה כיון דנזכר במקום השם ונזכר בו שם אבי' מידע ידעי דשם הוא לכך יש לכתוב ביו"ד:
+
+Siman 220
+
+להרב מו"ה זאב וואלף היילפרין אב"ד זלאטאפאליע.
+ע"ד שאלתו באשה שקבלה גט מבעלה וכתוב בו בשם אבי המגרש יהודא ליב וכן עלה לתורה אבל בפי כל נקרא רק ליב לבד ונסתפק אם כשר הגט והוא מקום עגון. הנה בט"ג בלקוטי שמות אות ב' ואות כ"ו מבואר דס"ל דבכה"ג הוי שם ליב רק כקיצור השם וכשר אם כתב רק יהודא ליב והנה אם כי אין דעתי נוחה בזה דהרי אף בקיצור השם ביש שם הקודש אחר צריך לכתבו ומכ"ש בשם שהוא שם בפ"ע במק"א כגון יצחק או אברהם או שם גוצא דמיירי מינה בסעיף כ"ו כיון דהוי שם במק"א בפ"ע דצריך לכתבו וכן מוכח בדברי הב"מ סי' קכ"ט גבי יעקב ישראל דאינו כקיצור השם ע"ש וה"ה בשם ליב דהוי בי' תרתי דהוי שם בפ"ע ויש לו כנוי אחר כגון ארי' מיהו כאן בשם אבי המגרש נראה לצרף להקל בזה מה דקיי"ל דאם לא כתב אבי האיש והאשה דכשר. הן אמת דהנוב"ת מפקפק בחסר בשם אבי הבעל ובתשובה דחיתי דבריו ועכ"פ דעת הראשונים להכשיר גם בחסרון אבי המגרש ודעת עה"ג להכשיר אפי' בשינוי שם אביהם כיון דהחסרון אין קפידא ופ"א המתקנו סוד ביחד עם הגאון מלבוב והגאון מסטאניסלאב והעלינו להכשיר בשינוי היכא דאינו שינוי גדול ויהי' נדון רק כחסר והנה כמו כן בנ"ד י"ל כיון דעכ"פ עולה לתורה בשם יהודא ליב ונהי דלא כתבו גם שם שנקרא בפי כל עכ"פ אינו שינוי גמור ונדון רק כחסרון ויש לצרף בזה דעת עה"ג הנ"ל ודעת הט"ג דא"צ לכתבו כלל לכן נראה שהוא כשר במקום עגון ויש לצרף בזה עוד לסניף די"ל כיון דעיקר החשש בזה היא דרבנן שיאמרו אין זה המגרש א"כ תינח בדורות ראשונים שהי' הדרך ליתן הגט ליד האשה לגבות בו כתובתה ולהנשא ולכן הי' עומד לראי' א"כ הוי חשש מ"ע שיאמרו אין זה המגרש אבל בזה"ז דקורעין הגט מיד ולא ניתן ליד האשה א"כ לא ידעוהו אנשים כלל ואלו העומדין בשעת הגט מכירין את שניהם דבלא"ה אסור לכתוב גט וא"כ אין חשש שיאמרו אין זה המגרש רק בבעל ואשה עצמן כיון דמפורש כן בש"ס ובראשונים דחשש לעז פוסל בו דיאמרו אין זה המגרש לכן אף לדידן דאין שייך זה אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אבל באבי האיש והאשה שלא נמצא כן בש"ס וראשונים ויש מכשירין בלא"ה אף בשינוי ולכן אף הפוסלים י"ל דמודים דבזה"ז יש להכשיר ואם כי ח"ו לסמוך על היתר זה רק כתבתיו לסניף בצירוף טעמים הנ"ל:
+
+Siman 221
+
+שאלתו בנדון שם ראכיל לא ירד בני עמכם כי ראכיל דוקא באל"ף ואם נכתב בב' יודי"ן אפי' דיעבד פסול ואינו דומה כלל להראי' שהביא דשם אין שינוי במבטא והעיקר כמ"ש בספרי חידושי אנשי שם שהוא פסול אפי' דיעבד:
+
+Siman 222
+
+שא' נדון כתיבת שם אלטר בגט הנה לדינא ודאי לכתחלה צריך לכתבו ושם אלטר הוי בלי יו"ד ואף אם חותם ביו"ד טעות הוא בידם אך בדיעבד אם לא כתבו הוא כשר כמ"ש בתשובה מכבר כי שם אשר ידוע דאינו עיקר שמו ומוכח דיש לו שם אחר א"צ לכתבו והוכחה ממנהגינו שכמה אנשים שנקראים רק בשם אשכנז שלהם ובעו"ה מתפארין בזה ויש דאין ידוע כלל שם ישראל שלהם ובפרט במדינת אשכנז שלא נודע שם ישראל שלהם רק כשעולין לתורה ומ"מ בגט אין כותבין רק שם של ישראל שלהם ובע"כ כיון דידוע דכן דרכם ואין זה עיקר השם לא כתבינן לי' א"כ ה"נ בשם אלטר עכ"פ בדיעבד אינו מעכב:
+
+Siman 223
+
+שא' ע"ד הגט בשם אחד נקרא בפי כל איסר ולתורה וחתימה ישראל איסר. הנה מה דפשיטא לי' לחלק את השמות אין נראה כן ואין המנהג כן דאיך יכתוב ישראל המכונה או דמתקרי איסר הוי אינו נקרא כלל בשם ישראל בפ"ע רק בצירוף והוי כחולק שם אחד דפסול ולכך העיקר לכתוב ישראל איסר דמתקרי איסר וכ"כ בתשובת בית אפרים בשם מהראנ"ח דזה הוי כחולק השמות וכתוב דמתקרי היטב דיבר רו"מ לכתוב דמתקרי ולא המכונה ובפרט דמתקרי במקום המכונה כשר יותר לרוב הפוסקים משא"כ להיפוך ובפרט דכן נוטה הדבר דאיסר הוי משם הקודש ואם באנו לחוש לדברי הבית מאיר בסי' קכ"ט גבי יעקב ישראל דלא שייך לכתוב בזה דמתקרי כיון דבשם ישראל אין שינוי הגם דחלקו עליו הבית אפרים בתשובה מ"מ אני בתשובה דחיתי ראיות הב"א וקיימתי דברי הב"מ מ"מ אין המנהג כדבר�� הב"מ ואין חוששין לדבריו מ"מ אם בא לחוש לדבריו יכול לכתוב להיפוך כיון דרוב העולם קורין לו איסר והוי שם שהכל קורין בו יכול להקדימו ולכתוב איסר דמתקרי ישראל איסר ויצאנו בזה מידי כל החששות כן י"ל נכון:
+
+Siman 224
+
+הנה בנדון שם חאווה הנכתב בגט בשם חבו ודאי הוי דברי בורות דאף דנמצא בב"ש שם חבו בשמות הנשים הנה מלבד דבש"ס נמצא רק באיש ולא באשה וכמ"ש גם בט"ג ולכך אולי הוי ט"ס בב"ש אך גם אי נימא כן הנה אולי במדינתכם הוי שכיח שם זה באשה דהרי המדינות משתנות בלשונם ובשמות בני אדם וכמ"ש בספר מאיר נתיבים בשם פיגא וכן אני הראיתי כמה שמות בב"ש דבמדינתנו נכתב בע"א כגון בשם ליקו עיי"ש וא"כ ה"נ י"ל שם במדינתכם הוי שכיח שם אשה בשם חבו אך במדינתנו לא שכיח שם חבו רק שם חוה שכיח טובא ולכך משם חוה נמשך להיות מתקלקל המבטא ע"י געגועים וכדומה ונשתנה מפתח לקמץ וכמו כמה דבורים דנשתנו ע"י הקיצור או שם געגועים ולכך נהי דאין לשנות מן הלשון הנקרא בפי כל וראוי לכתוב חאווה בקמץ אך עכ"פ שם חבו ודאי הוי טעות כי קיי"ל בכל דבר תולין במצוי בין להקל בין להחמיר ובפרט בשמות ב"א ודאי ראוי לילך בתר המצוי דהוי כעין הליכות אחר הרוב והרוב הנקראים כן הוי בשם חוה וצריכה גט אחר:
+
+Siman 225
+
+שא' ע"ד האשה שהי' שמה מעריסה גאלדא וכל העולם קורין אותה אלטא רק בפ"א ציוה רב אחד היות שלא הי' להם בנים וציוה רב אחד להוסיף לה שם ברכה והי' קורין אותה הבעל ומשפחתה בשם ברכה גאלדא וכן פ"א עשו לה מי שברך בבה"כ בשם ברכה גאלדא ואח"כ נתגרשה מבעלה וכתבו הגט גאלדא דמתקריא אלטא ולא כתבו שם ברכה. הנה היות כי שם ברכה אינו שם של חולה דינו רק כשם הטפל וכיון דכתבו עיקר השם הנקראת בפי כל אלטא אין קפידא בדיעבד ומה גם כיון דבשום פעם לא נקראת ברכה לבד רק עם שם גאלדא א"כ מה שכתבו גאלדא הוי כקיצור השם שמיקל בו בטיב גיטין כה"ג עיי"ש לכך נראה דמותרת בדיעבד ואין צריכה גט אחר:
+
+Siman 226
+
+מה ששאל באחד שיש לו ג' שמות שונים אחד מה שנקרא בפי כל ואחד בחתימה ואחד בעלי' לתורה האיך יש לכתוב בגט כיון דעל החתימה אין לכתוב דמתקרי. הנה בזה כתבתי כמה פעמים דיש לכתוב שם החתימה תחלה ואח"כ שאר השמות וכיון דבדיעבד כשר אם הקדים הטפל כיון דפרט כל השמות לכך שעת הדחק כדיעבד דמי ואם ירצה יכול לכתוב ב' גיטין היינו כיון דדברי הט"ז אין מוכרחין וי"ל דגם בחתימה שייך דמתקרי דהכתיבה נקרא אמירה כמ"ש בסה"ח הל' ברכות בשם הילקוט בפסוק הנה חותנך יתרו דכתב שלח הרי דכתב נקרא אמירה וגם הרי הקורין חתימתו קורין לו בפה כן וא"כ יש לכתוב ב' גיטין באחד יקדים החתימה תחלה כמ"ש ובאחר יקדים שם העיקר ויכתוב דמתקרי על החתימה וכשר מכח ס"ס ודו"ק:
+
+חושן משפט
+
+
+
+Siman 1
+
+ע"ד שא'. הנה מי שאינו רוצה לחתום בקאמפרמיס הוי כלא ציית דינא דבשלמא להשליש מעות בזה יש לו קפידא דאולי אין לו מעות ואף אם יש לו אולי צריך להם לישא וליתן אבל במניעת החתימה על הקאמפרמיס מה איכפת לי' והוי מחשבתו ניכר שאם יתחייב בדין לא יקיים ולכך הוי עתה כלא ציית דינא. גם בתשובה אחת כתבתי דזה תלוי בעיני הדיין לענין להשליש המעות דבשלמא הש"ך מיירי בזמנם שהי' ביד ב"ד להחרים ולנדות למי שמסרב ולכתוב אדרכתא אז לא הוי צריך עתה להשליש אבל בזה"ז דאין בידינו שום כח לכוף על הדין אם קרוב הדבר שלא יציית יכול הב"ד לומר שישליש המעות ולא גרע ממ"ש בסי' ב' דב"ד מכין ועונשין לצורך שעה ומכ"ש בזה:
+
+Siman 2
+
+ע"ד אשר שאל בנדון מ"ש בש"ע ויש רשות ��יד הלוה להחרים ולפעמים כתב סתם שמחרימין מה דינו אם בעינן שיטעון כן בע"ד שכנגדו כמו בטענת אשתבע לי בשטר או לא בעינן כן ואם יש רשות לב"ד לומר לו כן ואינו כעורכי הדיינים. הנה לדידי הדבר פשוט שיכולין לומר לו כן ואינו כעורכי הדיינים רק ללמדו טענות או היכא דהוי ערמה כגון בפ"ט דכתובות ליכא מאן דליסבה לה עצה דתיזול ותמחול אבל בלא"ה לימוד הדין לא שייך עורכי הדיינים והרי מפלפלים האחרונים בסי' י"ז אם רואה הב"ד שחייב לו יותר אם מותר לומר לו ואף מאן דאוסר היינו כגון שהבע"ד מגלה דעתו בפחות אבל אם הי' בסתם מותר לו לומר לכ"ע וה"ה נמי בזה לומר הדין דיכול להטיל עליו שבועה או חרם ודאי דמותר ובלי אמירתו נראה דנשתנה הדין מדין הש"ע דודאי חרם אינו כמו אשתבע לי בשטר דהתם דוקא בשטר הוי כן אבל חרם הוי כמו שבועת היסת דכמו בזה לא בעינן שיאמר לו שישבע ה"ה בחרם כי רק מה שכתב הש"ע אם ירצה היינו דהש"ע מיירי בחרם סתם וא"כ אינו מטיל על זה לבד רק על כל אדם ואולי לא ירצה הלוה וכדומה לכלול בזה גם אחרים שילכדו בזה לכן תלוי ברצונו אבל לדידן דכל חרם סתם הוי בקבלה לנוכח ולא נכלל רק הנתבע בזה ודאי אינו כמו היסת ואין ביניהם כלל כן דעתי נוטה:
+
+Siman 3
+
+בנדון הדו"ד שבין ראובן ושמעון הנה נ"ל שלא די ששמעון מחויב להחזיר כל הוצאות לראובן מה שהוציא על הקרימינאל רק שמה שהוציא ראובן על תביעתו לשמעון לשלם לו חובו מחויב לשלם אף דראובן תבע בערכאות בלי רשות ב"ד נראה דז"א דהש"ע בסי' כ"ו מיירי רק אם הלך לערכאות קודם שפסקו הב"ד והרי לא הי' ידוע אולי יזכה הנתבע גם בדיני ישראל בזה צריך לעשות ברשות ב"ד כמו שמורה לשון הש"ע שם אבל אם כבר תבעו בב"ד ויצא שמעון חייב א"כ ודאי מגיע לראובן משמעון בזה לקיים הפס"ד א"צ רשות ב"ד ובכה"ג עביד אינש דינא לנפשי' ומ"ש בלשון הסמ"ע שם שאין מתירין לו לילך בערכאות אלא א"כ אין יכולין להוציא מידו ע"י אדרכתא היינו נמי בכה"ג שלא רצה לעמוד כלל לדין ולכן לא הי' יכולין להוציא ע"י אדרכתא אבל אם כבר פסקו הב"ד הדין לכופו לקיים דין ישראל א"צ רשות ב"ד כיון דהוי רק כפי' לעשות מה שישראל אומרים לו וכדין עשה ראובן בפרט בזמנינו דהמנהג פשוט לילך בערכאות בלי רשות ב"ד וגם דינא דמלכותא הוי דאין ב"ד של ישראל רשאים לדון ושהחיוב לדון רק בדיניהם שא"צ רשות ב"ד ולכך אם תובע רק לקיים פס"ד שרי כן נ"ל ברור ונכון לדינא:
+
+Siman 4
+
+בנדון מה שהוא חרם בקה' שלא לשכור האקציז רק על הקהל ואחד פורץ הגדר ושכרו לעצמו ובני העיר רוצים לדון עמו רק באופן שיתן תחלה צעססיא וטראטי והוא אינו רוצה ודאי הוי שלא כדין כי הוא מחויב ליתן תחלה בטחונות לקיום כדין המפורש בש"ע ברבים שיש להם דין ודברים ואם אינו רוצה מותרים לתבעו בדיניהם ליתן חשבון:
+
+Siman 5
+
+שא' בנדון בעה"ב שלקח בנו מן המלמד באמצע הזמן באמרו שאינו לומד עמו ונתנו למלמד אחר ואח"כ חתם המלמד השני על גט אחד בעד ואמר המלמד הראשון וערער שהגט פסול דהמלמד השני השיג גבולו ופסול לעדות. הנה זה אינו שאלה כלל דלפי דברי המערער שבשביל דבר כזה יופסל לעדות יכול הוא לפסול רוב ישראל ח"ו דכמעט ברוב ישראל מצוי זה ולא משמע להו איסורא בהכי ובפרט במקום דא"י למצוא במק"א דיש דעות דל"ש בזה השגת גבול. ועוד אני אומר דכאן לא שייך בזה חשש השגת גבול כלל ואדרבא בזה תוך הזמן עדיף מתחלת הזמן דתחלת הזמן ודאי י"ל דהפסידו שזולתו הי' נותן לו אבל באמצע הזמן ממ"נ אין כאן השגת גבול דאם לא פשע הראשון א"כ מחויב הבעה"ב לשלם לו ויתבענו בדין ומה לו אם קבלו השני הרי הרשות בכל בעה"ב לשלם למלמד כל שכרו והתלמיד ילמוד אצל אחר ומה להראשון בכך אם משלם כל השכר ומה הפסיד לו השני ואם פשע הראשון באופן שלא יצטרך הבעה"ב לשלם לו א"כ פשיטא שאין כאן דין השגת גבול כיון דפשע הראשון ודאי לא יתן לו הבעה"ב וכדין הוא עושה ומה פשע השני ולכך זה הבל לומר דהגט פסול מכח זה והמערער ילכד במצודת ר"ת ז"ל:
+
+Siman 6
+
+שא' בנדון הנאטין ובמדינתו דעפאזיטען וכדומה אם יש להם דין שטרות הנה בעיני הדבר פשוט שיש להם דין שטרות לכל דבר ובתשובה להל' ריבית הארכתי אם יש ריבית בנאטין כיון דבשטרות לא שייך לאו דריבית ובסידור דרך החיים ובמה"ת הוסיף שם על פדיון הבן וכתב בפשיטות דאין לפדות בנאטין דהוי שטרות. מיהו לדין שומר דזה הוי בדיני ממונות יש לדון בזה דלענין זה י"ל דדינא דמלכותא דינא ודין המלך הוי שיהי' להם דין מטבע לכל דבר ובפרט בעניני מטבע הוי ודאי דינא דמלכותא דינא ולכך ראוי לפשר ביניהם במה דאפשר ואם לא יהי' אפשר בפשרה ישלם כפי דינא דמלכותא אבל שאר דברים ודאי הו"ל דין שטרות. ושנית אודות זה מה שהאריך רו"מ בדין השטרות תמה אני עליו וכי מה ענין שמיטה אצל הר סיני אני מדבר עמו מדינא דמלכותא והוא מביא לי דברי הגמ' שממעט שטרות דאין גופן ממון ומה ענין זה לדינא דמלכותא הרי דינא דמלכותא יכול לחייב אף במה שאינו חייב לכמה דעות וכן הכריע הרמ"א בסי' שס"ט ואף להחולקים שם מ"מ מודים בענין השייך למלך הוי דינא דמלכותא דינא וא"כ במטבע כיון דזה נוגע למלך ודאי הוי דדמ"ד להיות זה דין מטבע ואף דאין גופו ממון יהי' דינו כדין גופו ממון ולחנם האריך בזה:
+
+Siman 7
+
+מה ששאל במה דקיי"ל בספק בש"ס דהוי קולא לנתבע אם גם בישמעאל הנתבע הוי כן הנה לדעתי הדבר פשוט דגם בנכרי וישמעאל הדין כן דבזה עיקר טעמו דהיכא דקיימא תיקום א"כ גם בנכרי הוי כן דהרי הנכרי אינו מקיים ספקא דאורייתא לחומרא ואנחנו שנכוף אותו אין בידינו כיון דהוי ספק היכא דקיימא תיקום. הן אמת דקשה לי מן הש"ס דב"ק פ"ה (דף מ"ו ע"ב) דקאמר שם ארשב"ן מניין להמוציא מחברו עליו הראי' דכתיב מי בעל דברים יגש אליהם מתקיף לה רב אשי הא למ"ל קרא סברא הוא מאן דכאיב לי' כאיבא אזיל לבי אסיא ומה קשיא לי' דלמא קמ"ל קרא דאפי' אם הנתבע נכרי הוי כן ורשב"ן יסבור כמ"ד גזל נכרי מן התורה מותר ולכאורה יהי' מוכח דבנכרי באמת מוציאין בספק מיהו י"ל להיפוך דגם בנכרי פשיטא לי' דהיכא דקיימא תיקום ואין מוציאין בספק:
+
+Siman 8
+
+שא' למ"ד פריעת בע"ח מצוה יהי' מותר לפרוע חובו באיסורי הנאה הרי מצות לאו להנות נתנו. הנה ז"א דאיך שייך לומר בזה לאו להנות נתנו דהרי משתרשי לי' ממון ולא מבעיא למ"ד דהיכא דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה לא אמרינן ללה"נ פשיטא דאין כאן קושיא אף גם לאינך פוסקים דס"ל אף היכא דאיכא הנאת הגוף נמי לאו לה"נ היינו רק היכא דליכא הרווחת מעות אבל היכא דמרויח ממון ודאי לא אמרינן ללה"נ ודמי לאנס המלך גרנו בחובו שחייב לעשר ועיין במג"א או"ח סי' ת"מ מ"ש ואני דחיתי דבריו בחי' אבל כאן לפרוע בזה ודאי אסור ואין דומה לשאר מצוה כגון אתרוג וכדומה דמותר לקיים באיסורי הנאה דהתם אף דהוי צריך להוציא ממון על המצוה מ"מ האתרוג אח"כ שוה לו הממון אחר שיצא כמו קודם ואם מזדמן לו קונה יכול למכרו ואין כאן חסרון ממון ממש וכיוצא בזה כתב המג"א סי' תל"ז גבי מזוזה דלא נחשב חסרון ממון עיי"ש אבל בפרעון חוב דהוי לו הפסד ממש אם יפרע מכיסו ודאי משתרשי לי' ונחשב נהנה וז"ב ונכון:
+
+Siman 9
+
+בנדון השותפין דשני הבתים סמוכים זל"ז רק הפארהויז הוי בשותפות לשני הבתים ומכר אחד מהם הבית שלו לשוחט. הנה ודאי יכול הבעל הבית השני לעכב כי אף אם השוחט ישחט בבית שלו ממש מ"מ יהי' ריח רע כשיתרבה פעם אחר פעם השחיטה וגם בשביל שמרבה הנכנסין ויוצאין ובלילה ידכאו שער לשחוט לכך ודאי דיכול לעכב:
+
+Siman 10
+
+שא' באיש אחד הי' חייב הרבה מעות להרבה ב"א וחלה ובעת חליו נתוודע לבע"ח אלו מאלו כי חייב הרבה מאוד והנה לאיש החולה הי' עוד ב' אנשים שהיו שותפין עמו במו"מ ושותף אחד שהלוה לו רק בתחלת החורף נכנסו שניהם בשותפות וכעת הוא טוען שהסך שנתן החולה הנ"ל להשותפות יקבל הוא על חובו והשותף השני אין לו שום חוב כלל על החולה הנ"ל רק שתפס ג"כ ממה שהניח החולה הנ"ל להשותפות בשביל שהחולה חייב לאביו ג"כ סך מה ותפס בשביל אביו והבע"ח אחרים טוענין דאין להשותפין לעכב המעות רק יחזירו ממון שתפסו לידם לעשות סידור בע"ח. הנה לדעתי לא מבעיא דהשותף שתופס בשביל אביו דאינו יכול כדין תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ודעת רוב הפוסקים דלא כדעת רש"י רק אפי' בעשאו שליח לא מהני רק גם השותף השני שתפס בעבור עצמו לא מהני כפי התקנה של תקנות ארצות דזה ידוע דכל דבר השותפות נחשב ברשות שניהם כמ"ש בחו"מ סי' צ"ג ונחשב עתה כתופס ולא מהני ואינו דומה לתקנה השני' שכותב רו"מ דאם הלוה אלים וכו':
+
+Siman 11
+
+להנ"ל. נדון אשר שאל בדיני ממונות שכעת התפשר החולה עם הבע"ח אם צריכין השותפין להחזיר כפי התקנה כיון דכעת יחזיק החולה זה לעצמו הנה אם השותפין נמי התפשרו א"כ מה דעשו עשוי וצריכין להחזיר המותר אבל אם השותפין לא התפשרו עמו אז ודאי נגדן לא נעשה התקנה ויכולין לתפוס הכל לעצמן לו יהא דהוי ספק בתקנה קיי"ל דחוזר להדין ומכ"ש זה ברור דהתקנה לא הוי רק נגד הבע"ח אחרים לא נגד גוף הלוה כיון דהוא חייב באמת כולן ולכך אין צריכין להחזיר כלום:
+
+Siman 12
+
+שאלתו בנדון השותפין. הנה בילדותי הי' משפט גדול בק' ראווא ואני אז בררתי שבדין חלקו אני משתמש אין חילוק בין אם אינו עומד להשכיר או למחי' בין אם עומד להשכיר או למחי' כל עוד שלא חלקו ולא השכירו לאחרים אף שעסק אחד במחי' יכול לומר בחלקי אני משתמש ואין עולה לו מן החשבון וכן הסכימו עמי הגדולים וכן פסקנו וכן אני פוסק תמיד:
+
+Siman 13
+
+ע"ד שאלתו בדין השותף יפה פסק כיון שלא הי' המדובר בשעת השותפות שילוה השותף על ריוח לטובת השותפות רק השותף לוה לעצמו על עיסקא ואח"כ כשדחקו למכור הסחורה אמר שהוא יתן חלק בעיסקא ודאי דא"צ השותף השני ליתן הריוח והטעם הוא חוץ ממ"ש רו"מ דיעשה הוא לוה שלו ואין לו היתר י"ל עוד חדא דהוי כדחוי בעלמא ולא נשתעבד כלל וכמו דקיי"ל בסי' קע"ו ביו"ד ובחו"מ סי' רצ"ב דאם הי' בידו תחלה בהלוואה ואח"כ אמר יהא בידך למחצית שכר חייב באונסין כמו תחלה וא"צ ליתן הריוח ועוד אף אם הי' עושה דרך היתר עם השותף השני כיון דהי' עמו במו"מ הזה ויודע ההפסד איך יתבע ממנו ריוח כיון דיודע בעצמו ההפסד ולכן א"י לתבוע הרווחים משותף השני:
+
+Siman 14
+
+אשר שאל בחו"מ סי' קפ"ג במי שמכר סחורה לעכו"ם ובא חברו וסייעו והטעה הנכרי שיחלקו ועל זה שאל אם יש איזה חלוקים בזה. הנה ידע רו"מ דאין חילוק בזה בין אם נתן הנכרי המעות לבעל הסחורה או להשני וכן בין אם הוי משלם מיד או בהקפה וכן אם יש להשני המסייע חלק בסחורה והן אם יש לו רבע או מחצה תמיד יחלקו בשוה חלק כחלק כי אין זה תלוי בהסחורה כלל רק זה הוי ענין אחר בפ"ע דהוי כב' שהגביהו מציאה דחולקין בשוה כן ה"נ בזה ואין זה ענין לדין אם הוסיפו לשליח דפליגי בזה הפוסקים דהתם מיירי דיודע הנותן מה מוסיף אז הוי כוונתו עבור הסחורה בזה פליגי למי שייך וגם יש סברא להיפוך כיון דהשליח לבדו הי' אצל הקני' י"ל דשייך לו אבל בנדון זה דשניהם היו שם והנכרי לא כוון ליתן יותר רק בטעות שהטעהו בחשבון הוי ענין אחר בפ"ע ואינו תלוי בהסחורה כלל והוי כמציאה דעלמא ותמיד חולקין בשוה ואין שום חילוק בדבר:
+
+Siman 15
+
+שאלתו נדון הקנין שחתם רו"מ ועוד אחד עמו בק' יאמפלא ומת המוכר או הנותן וחתנו הקונה מבקש ממנו לכתוב קנין אחר הוא והעד שעמו וששלא באחריות כדין שטר מתנה שמותר לכתוב כמה פעמים ולרו"מ הוקשה הרי הוי מפי כתבם. הנה זה לק"מ מתרי טעמי חדא כיון דאמרינן בש"ס דקני מיני' לא צריך לאמלוכי בי' דסתם קנין לכתיבה עומד א"כ כמו דעומד סתם קנין לכתיבה פ"א כן כל היכא דליכא חשש ערמה והפסד לאחריני עומד לכתיבה כמה פעמים ולא הוי מפי כתבם ועוד כיון דדרך העולם הוי שהמוכר מצוה לכתוב א"כ הוי אומדנא דמסכים לכתוב כל מה שירצו כל דלא הוי איסור בדבר להפסיד לאחרים הוי אומדנא שהוא מסכים וכמו דאם טעו העדים בכתיבתן דמותר לכתוב אחר כל שלא עשו שליחותו בלי שאלת הבעל או המוכר והנותן ואף דנתן להם רשות רק לכתוב אחד מ"מ הוי אומדנא דהוי כוונתו לכתוב אחד המועיל כן ה"נ הוי אומדנא שכיון שמסכים לכתוב מסכים לכתוב כמה דבעי כיון דאין לו הפסד הוי זה נהנה וזה לא חסר והוי אומדנא דמוכח דניחא לי' בזה וכותבין שלא מדעתו כיון דכבר ציוה פ"א ולא הוי בזה מפי כתבם וז"פ:
+
+Siman 16
+
+שנית להנ"ל. מ"ש רו"מ למה לא השבתי לו ממה שהקשה למה שטר הלואה אין יכולין לכתוב העדים בלי ב"ד אף שמעידין שנמחק הנה לא הייתי צריך להשיב כי סברתי שיבין מעצמו כי הלואה דהוי חב לאחריני כי ניתן לגבות מן הלוה וכשיש שטר אינו נאמן לומר פרעתי גם לגבות מן הלקוחות לכך אין רשאים לכתוב בלי ב"ד אבל שטר מכר ומתנה אם הוי בלי אחריות ומפורש בי' דלא הוי באחריות אין בו חוב לאחרים לכך מותרין לכתוב ומפי כתב לא הוי כמ"ש בראשונה:
+
+Siman 17
+
+שא' בראובן שהבטיח לאחיו ליתן לו במתנה מאה קערבליך ולא הי' לו מעות מזומן ונתן לאחיו קוויטיל ובקוויטיל הנ"ל נכתב איך שהוא חייב להנגיד מו"ה יוסף ליב סך מאה קערבליך ולקח אחיו הקוויטיל ובא לאיש אחר ולקח מאתו הסך מאה רוביל וניכה לו א' פריצענט וחצי ועתה בא האיש האחר בקובלנא לפני ב"ד היות שלא קיבל על הקוויטיל הן מר' יוסף הן מראובן כי ראובן טוען שאינו מגיע ממנו כי החוב נכתב שמגיע לר' יוסף ליב ולאו בע"ד דידי את וגם א"י לתבוע לר' יוסף ליב ועתה חוזר האיש הזה על אחיו של ראובן ותובע מאתו שיחזור לו המאה קערבליך. תשובה. הנה יפה דן רו"מ שמחויב להחזיר לו המעות כיון דלא הוי מכירה שהנגיד ר' יוסף ליב לא מסר לו הקוויטיל גם אף אם הי' מוסר לו הרי בשטר שנזכר שם המלוה ודאי בעינן כתיבה ומסירה והיכא דלא הוי קנין כדין מחויב להחזיר לו מעותיו כמ"ש בסי' ס"ו סעיף א' אני תמה על רו"מ איך לא הרגיש בדבר אחד דבלא"ה אין כאן חיוב מעיקרא כיון דלא הגיע הקוויטיל לרי"ל מעולם א"כ לא זכה בי' מעולם והוא חספא בעלמא דהיכא דלא הוי קנין ממש במעכשיו ודאי דבעינן מטא לידי' אבל אם לא מטא לידי' לא זכה בו מעולם. וא"ל דאחיו של ראובן זכה לו לר' יוסף ליב ז"א כיון דאינו חייב לר' יוסף ליב כלום רק הוי חיוב בדבר שאינו מתחייב א"כ לא הוי לי' הילך כזכי רק בעינן שיאמר בפי' זכי לפ' וכאן נראה דלא דקדק לומר זכי לפלוני לכך גוף החוב הוי חספא בעלמא ויכול ראובן לחזור בו לגמרי וא"כ נייר בעלמא זכי מיני' ובודאי צריך להחזיר לו מעותיו בלא טעם כת"ר רק אם הי' אחי ראובן כופר ואומר שאמר זכי או שהגיע כבר לר' יוסף ליב אז צריכין אנו לטעם כת"ר משום דלא כתיבה ומסירה וז"ב לדינא.
+והנה רציתי לחקור אחר המנהג כי המנהג בין הסוחרים שמוכרין קוויטליך כאלו בלי כתיבה ומסירה ובדבר כזה הולכין אחר המנהג והמנהג למכור קוויטיל כזה אף דלא הגיע ליד הזוכה וכן המנהג בין הקאנטארין אך ידעתי גם חקרתי דהמנהג הוי דהקונה אינו קונה רק אם נמלך תחלה בהלוה החתום אם נותן לו רשות לקנות ולכן כל שלא קנהו ע"י נטילת רשות מראובן ודאי לא עשה כמנהג ומצד הדין ודאי הוי חספא בעלמא ולכן מוכרח הוא אחי ראובן לחזור ללוקח מעותיו והדין דין אמת והכל מתוקן:
+
+Siman 18
+
+מה שחקר הרב אב"ד מעזריטש בעכו"ם שהפקיד חפץ אצל ישראל באחריות ואבדו ומצאו ישראל אחר אם חייב בזה השבת אבדה כיון דהישראל חייב לשלם להעכו"ם או אינו חייב כיון דהחפץ של עכו"ם ורו"מ תלאו בדין גל"מ לאו כמ"ד ואסור להחזיר ז"א דהוי כעוכלא לדנא דאיסור השבת אבדה לעכו"ם הוי רק בכונה תליא מלתא דאם משיב לעכו"ם משוה העכו"ם כישראל והרי אם מכוין לקידוש השם מותר להחזיר לעכו"ם וא"כ מכ"ש אם מכוין לטובת ישראל שלא יצטרך לשלם מכ"ש שמותר להחזיר ולא מבעיא שמותר להחזיר רק מחויב להחזירו כיון דלולי השבתו יבא הישראל לידי הפסד מחויב להצילו שלא יבא לידי הפסד כמ"ש בחו"מ סי' רנ"ט סעיף ט' באם ראה מים באים לשטוף שדהו חייב להצילו וא"כ מוכח דכל ההפסד שיבא לאדם וחברו רואה מחויב להצילו ואף דעדיין אין לו הפסד כל שיבא לידי הפסד מחויב להצילו כן ה"נ כיון שאם לא יחזור לו האבדה יבא לידי הפסד ויתחייב לשלם מחויב להחזירו וז"ב ונכון:
+
+Siman 19
+
+מה ששאל אם הפקר קטן הוי הפקר יפה השיב רו"מ דפשיטא כיון דאין בו דעה אינו הפקר וא"צ ראי' וליתר שאת אביא לו ראי' ממה דמפורש בש"ס ופוסקים דמכירת ונתינת קטן אינו כלום מ"ט לא אמרינן כמו דאמרינן בש"ס ובחו"מ סי' קצ"ד דנכרי שקיבל דמים ועדיין לא כתבו שטר דנעשה הפקר מכח דנכרי מכי קיבל זוזי אסתלק א"כ ה"נ נימא בקטן שמכר כיון דקיבל זוזי נסתלק ונעשה הפקר ואם זכה בו אחד בדין הפקר זכה ובע"כ אין הפקר קטן כלום:
+
+Siman 20
+
+להרב מו"ה יחיאל מיכל הובנר:
+שאלתו וז"ל בב' אחין שנפל להם ירושה מאבותיהם מקום בבהכ"נ וזה ב' שנים השכיר אחד מן האחים את המקום לאיש אחר בעד סך קצוב לשנה ונתן לאחיו החצי ועכשיו קודם כלות השנה הלך אחיו השני והשכיר ג"כ לאותו האיש בעד סך הזה וסלקו בעד החוב שהי' חייב לו ואמר כשיהי' לי מעות אז אגלה לאחי הגדול ואתן לו החצי כאשר נתן הוא לי ובתוך כך הלך הבכור והשכיר המקום לאיש אחר ועתה באו ב' האחים עם ב' השוכרים לדין וכאו"א ניחא לי' דליקום בהימנותא ועוד טוען הבכור כי זה האיש שהשכיר לו הוא אלם וחייב לו ממון וכשישנה מדיבורו אם דיהי' ע"פ דת"ה עכ"ז יבא לידי היזק עי"ז עכ"ל. תשובה. הנה מ"ש רו"מ דהדין הוי עם השוכר הראשון בזה יפה פסק קצת מטעמו וקצת שלא מטעמו כי מ"ש רו"מ דהדין פשוט דשותף מה שעשה עשה אמת כן מבואר בש"ך סי' ע"ז וב"ש סי' פ"ו אך זה דוקא בשותפין שנשתתפו בזה כיון דהמנהג כן י"ל דע"ד כן נשתתפו מתחלה אבל באחין שירשו י"ל דהם לא הסכימו שיהי' מעשה אחד קיים רק בעינן דעת שניהם וז"ב בסברא אך מ"ש מטעם מצרנות ז"נ מ"ש דאף לדעת הסוברים דאין במקומות בהכ"נ דין מצרנות הא טעמא יהיב דדי מק"א בבהכ"נ אבל להיות נשאר על מקומו מודים ויפה דיבר בזה. גם יש להוסיף דהסמ"ע לא אמר רק אם כבר קנה הלוקח להיות המצרן יכול לדחותו אין לו כח אבל אם עדיין לא זכה בו הלוקח גם הסמ"ע מודה דלמעט בפלוגתא עדיף ומכ"ש אם קנה כבר המצרן מאת האחד זכה עכ"פ בחלקו ושוב יכול לזכות בחלק הב"מ מדין מצרנות. והנה לא ביאר לנו רו"מ באיזה הזמן השכיר לו הב' דאם כבר כלה שכירות הראשון אז קנה בכסף או בחזקה אבל אם עדיין לא כלה זמן הראשון אם נתן דראהן (אנגאבע) חדשה קנה אף לאחר זמן אבל אם לא נתן הדמים לא הוי חזקה במה שעומד עליו כיון דעדיין שייך לו מקודם ועיין בנתיבות סי' שי"ב במעשה כזו ואני בתשובה הארכתי דלא כוותי' מיהו בנ"ד לכאורה אין נ"מ כי אף אם עדיין לא זכה עכ"ז הוא קודם מכח מצרנות אך יש לעיין דדין מצרנות לא שייך אלא אם אין הבעלים רוצים זה יותר מזה אבל אם הבעה"ב אומר דלא ניחא לי' בהמצרן והשני נוח לו והראשון קשה הימנו כל כה"ג ליכא דין מצרנות ובפרט לפמ"ש רו"מ שטוען שיהי' לו הפסד ממון אך עכ"ז הרי זה בחלק השני ולכך אם השוכר החדש רוצה שיהי' בשותפות שיתחלקו לשבוע או לחודש או יעמדו יחד הדין עמו אבל לדחות לגמרי להמצרן אין כח בידו ויהי' נשאר שוב כולו להמצרן ולהמצרן הברירה אם ירצה יוכל לשאר בחצי שלו ואם לא ירצה אלא כולו יוכל לחזור בו כיון דהוא לא שכר אלא כולו כן הדין נוטה לדעתי. ויותר אין להאריך דברי ידידו וכו':
+
+Siman 21
+
+שא' נדון הקרעצמיא ודאי לא שייך בזה דין בכור ליטול פ"ש ובמשכנתא בעינן דלא הוי ראוי מ"מ הוי רק הקרן ולא הפירות כי המשכנתא אינו פועל רק לעשות המלוה כמו שהי' בעין תחלה אבל הפירות שלא הי' בעולם בשום פעם ביד המלוה זה נחשב ראוי ואין לו דין פ"ש:
+
+Siman 22
+
+להרב מו"ה מיכל הובנר.
+ע"ד שאלתו נדון דו"ד שבין מחזיקי הפ"פ עם ראובן מחזיק השענק שזה שנה ששכרו את הפ"פ מהאדון על ג"ש עם קרעטשמי אחת לצד העיר ושם יושב זה ראובן יותר מעשרים שנה ונתן שכירות למחזיקי הפ"פ ומחזיק מזיגה ושאר דברים אמנם עכשיו שכר דירה סמוך לקרעטשמי וכל השנה הביא יי"ש ממק"א ומכר נגד נימוסי הקיר"ה וכעת בעלי הפ"פ תובעים מראובן מה שגזל אותם כל השנה במכירת יי"ש שאינו שלהם וגם הפסיד הכנסת הקרעטשמי ועוד טוענים אחרי שנתנו מעות בעת לקיחתם את הפ"פ גם לטובת הכלל בעירם ועבור זה עשו חר' שלא להעלים יי"ש רק למכור היי"ש של מחזיקי הפ"פ א"כ צריך לעשות לו דין כעובר על תקנות הקהל וראובן משיב שהוא רצה ליקח מהם מזיגה והם לא רצו וגם עכשיו רוצה לכנוס בתקנות הקהל על אופן זה אך הם רוצים לייקר שער הקרעטשמי עכ"ל. תשובה. הדין עם מחזיקי הפ"פ ואין לו ענין כלל למה שהביא רו"מ הסוגיא וכל הפלפול דשם מיירי במבוי או בעיר שכ"א בפ"ע רשאי לעשות כרצונו ואין קפידא רק שיורד לאומנותו של חברו ומקפח פרנסתו אבל בהאורנדא דהוי העיר והכפרים של האדון דאין רשות לשום אדם למזוג משקה למוכרו לאחרים רק אם משכיר מן השר א"כ אף אם לא הוי הקרעטשמי אין רשות לישראל השוכר איזה בית נכרי למזוג שם משקה רק ברשות אדון וישלם לו כפי אשר ישוה עמו א"כ כיון דהישראל שכרו מהאדון הוי הבא מכחו כמוהו ואין רשאי למזוג חוץ ממחזיק הקרעטשמי ואם כבר עשה כן מחויב לשלם כפי אשר ישומו הבקיאים כמה הי' אדם רוצה ליתן שיהי' לו רשות למזוג יי"ש חוץ הקרעטשמי ושיהי' לו רשות לקנות יי"ש באיזה מקום שירצה ולא יצטרך ליקח יי"ש מן מחזיק הפראפינא��יא וכפי אשר ישומו הבקיאים כך מחויב לשלם מדי שנה בשנה שעושה כן ז"ז אין להאריך וכו':
+
+Siman 23
+
+ע"ד שא' אם יכולין בני העיר לשכור הליפערוג מן הבשר אף דהוי הפסד לקצבים ויש בזה טובה שיהי' נצולין מחשש שחוטי חוץ שיהי' תמיד בשר כשר. הנה ודאי דמותרין בהסכמת רוב בני העיר עם כבוד רו"מ דזה הוי בכלל מ"ש בב"ב דרשאין בני העיר להסיע על קיצתו ובפרט מה דהוי תקנה לענין חשש איסור ולכך יעשו כן ואל יחושו לצעקת הקצבים מכמה טעמים ואין להאריך:
+
+השמטות
+
+
+
+Siman 1
+
+
+
+Siman 2
+
+
+
+Siman 3
+
+
+
+Siman 4
+
+
+
+Siman 5
+
+
+
+Siman 6
+
+
+
+Siman 7
+
+
+
+Siman 8
+
+
+
+Siman 9
+
+
+
+Siman 10
+
+
+
+Siman 11
+
+
+
+Siman 12
+
+
+
+Siman 13
+
+
+
+Siman 14
+
+
+
+Siman 15
+
+
+
+Siman 16
+
+
+
+Siman 17
+
+
+
+Siman 18
+
+
+
+Siman 19
+
+
+
+Siman 20
+
+
+
+Siman 21
+
+
+
+Siman 22
+
+
+
+Siman 23
+
+
+
+Siman 24
+
+הקשני הגאון מו"ה משה ליב רייצעס מבא"ד בשם ספר שמע יעקב הספרד להסוברים דבדרבנן לא חיישינן למה"ב מן הש"ס פ"ז דברכות גבי ר"א שחרר עבדו וכו' והרי הוי מה"ב והרי תפלה דרבנן וכו' הנה אם כי בפשיטות י"ל דהתם הכונה דעכ"פ לכתחלה אסור לעשות כן לעשות מה"ב והסוברים דבדרבנן ל"ח למה"ב היינו רק בדיעבד מיהו ע"ד פלפול י"ל כך דהנה קשה על כל הברכות והתפלה איך תקנו חז"ל לאומרן כיון דמדאורייתא אינו מחויב וא"כ עובר בלא תשא ואיך יש כח ביד חז"ל לעקור דבר בקום ועשה וצ"ל דהעיקר כדעת הסוברים דכל דרך ברכה ותפלה ליכא בלא תשא מה"ת ואינו אסור ברכה לבטלה רק מדרבנן והם אמרו והם אמרו ולהסוברים דהוי מה"ת צ"ל כדעת הב"י בסי' תמ"ח ותוס' יבמות דהיכא דיש טעם בדבר וגדר וסייג יכולין לעשות כן אבל אנן נאמר דהסוברים מה"ב כשר בדרבנן יסברו דכל דרך ברכה הוי דרבנן וס"ל דמה"ט הוי כח לחז"ל לתקן כן אבל אם הוי מה"ת איסור בזה לא הוי כח לתקן להתיר ולפ"ז מוכח דכל דרך ברכה מה"ת מצוה קעביד אף שאינו מחויב מדלא הוי לבטלה א"כ תינח היכא דליכא עברה אבל היכא דהוי בעברה א"כ אין זה מברך אלא מנאץ כמשחז"ל גבי גזל סאה א"כ זה הוי מה"ת לא נחשב למצוה רק עברה וא"כ שוב עובר בל"ת מה"ת ואין כח ביד חז"ל לעקור דבר מה"ת בקום ועשה ואף דחיוב בעשרה הוי רק דרבנן וא"כ מה"ת לא בעי עשרה ושוב לא ע"י העברה עושה המצוה ולא שייך מה"ב אך בזה י"ל כמ"ש בחידושי מכבר דשאני מצוה דרבנן ועברה דאורייתא ממצוה דאורייתא ועברה דרבנן והתוס' לא התירו רק במצוה דרבנן אבל במצוה דאורייתא ועברה דרבנן מודים דאסור כדמוכח בפ"ב דפסחים גבי בטבל טבול מדרבנן וא"כ ה"נ כיון דאסור לברך בשם רק היכא דהוי מה"ת מצוה נהי דמה"ת לא בעי עשרה מ"מ מדרבנן בעי עשרה והוי מצוה דאורייתא ועברה דרבנן בזה פריך שפיר והא הו"ל מה"ב וא"ש ודו"ק:
+
+Siman 25
+
+הנה הר"ן במגלה הביא בשם הרמב"ן לתרץ קו' התוס' מגלה (דף י"ט) שהקשו מבן מברך לאביו ותי' קטן לא נקרא מחויב בדבר דעיקר החיוב על האב לחנכו וההוא דבן מברך לאביו מיירי בבן גדול עיי"ש ועיין בספר החיים סי' תרפ"ט פ"ד מ"ש בזה ונראה ראי' מפורשת לדבריו מן הירושלמי ספ"ג דר"ה שם וז"ל תני אשה מברכת לבעלה עבד לרבו קטן לאביו ניחא אשה לבעלה עבד לרבו אבל קטן לאביו לא כן א"ר אחא בשם ר"י כל שבקטן כדי לחנכו תפתר בעונה אחריהן וכו'. והנה הקרבן עדה נדחק שם דמפרש דבשלמא באשה דרבנן מוציא דאורייתא אבל קטן אף מדרבנן אינו מחויב איך יוצא ידי דאורייתא עיי"ש והוא תמוה דממ"נ אם רשות יכול להוציא החיוב גם הקטן יהי' יכול להוציא הגדול ואם רשות אינו יכול להוציא החיוב סוף סוף איך דרבנן יכול להוציא דאורייתא הרי מן התורה אינו מחויב בדבר כלל ואיך רשות יכול להוציא החיוב ואיך נפטר ידי דאורייתא הרי מן התורה הוי רשות והוי כלא בירך כלל ולכאורה הי' נראה לפרש דבריו דכוונתו מתורת שליחות דס"ל להירושלמי דרשות יכול להוציא החיוב אך היינו מטעם שליחות דשלוחו כמותו ונחשב כאלו בירך הוא וכל מידי דלא מצי עביד דלא מצי משוי שליח לא שייך בזה כמ"ש בתשובה להל' גיטין ראי' היכא דבעל אינו יכול לכתוב דמ"מ יכול לעשות שליח הסופר לכתוב מוכח דבכה"ג לא הוי בכלל מידי דלא מצי עביד א"כ בגדול הוי מטעם שליחות רק בקטן דאינו נעשה שליח דאין דין שליח לקטן פריך שפיר דאיך מוציא הגדול אך ז"א דא"כ למ"ל להזכיר הך מימרא דכל שבקטן כדי לחנכו הו"ל להקשות בפשיטות כיון דקטן אינו בר שליחות למה מוציא האב לכך נראה כוונת הירושלמי כמו שמוקי הש"ס דילן דמיירי שאכל האב רק כזית דרבנן ואתי דרבנן ומוציא דרבנן אבל קטן מברך לאביו הרי כל שבקטן אין הקטן חייב רק כדי לחנכו וא"כ אין החיוב רק על האב ולא על הקטן א"כ אף שאכל האב רק דרבנן איך יכול הקטן להוציא דרבנן ולכך משני בעונה אחריהם וכו' א"כ מוכח דקטן אף מדרבנן לא נקרא מחויב בדבר כדעת הרמב"ן הנ"ל:
+
+Siman 26
+
+כ' לי הג' מו"ה משה ליב הנ"ל ליישב קו' הר"ן למה במרור נקט התנא ומצטרפין אלו עם אלו ולא קמ"ל כן ברישא גם במצה ועז"כ מכח דבש"ס קאמר שם דקמ"ל אלו למעט אורז וע"י צירוף גם אורז מצטרף אף שאין בו כזית בחיטין לבד רק ע"י גרירה משא"כ בברייתא דלקט מכולן כזית שם מיירי שלא ע"י אפי' ובזה אין אורז מצטרף עכתו"ד. ולדידי א"א להחזיק כן באמת חדא דהרי אף דמצטרף בהדי אורז עכ"פ בעינן בחיטין שיהי' כדי נ"ט באורז אבל באין בו כדי נ"ט אין מצטרפין וכמ"ש במשנה להדיא בעושה עיסה מן החיטין ומן האורז אם יש בו טעם דגן ועיין בזבחים פרק כל התערובות שמוכיח מזה דטע"כ דאורייתא וא"כ אכתי קשה למה לא תנא במשנה דמצטרפין זע"ז אף שאין בו כדי נ"ט בכל אחד דנתערבו רק מעט מזה ומעט מזה וכו' נמי מצטרפין יחד ובפרט להסוברים דבעינן בכא"פ מצטרף גם האורז דקשה כן דלא שמעינן אף שלא הי' בכא"פ בכל חד נמי מצטרפי ועוד כיון דבלי אפי' ודאי לא מצטרף בהדי אורז אכתי לא שמעינן דמצטרפי זע"ז אפילו שלא כדרך אפי' ביחד ואפי' בזאח"ז ובפרט דבמרור בע"כ בהכי מיירי דהרי דרך בישול אינו יוצא בו ידי מרור ובע"כ מ"ש דמצטרפין זע"ז היינו שלא דרך בישול וא"כ כה"ג הוי מצי למיתני גם במצה כן דבכה"ג שלא דרך אפי' יחד גם באורז אינו מצטרף לכן נשאר קו' הר"ן במקומו. ואשר אני אחזה ליישב זה דרך גררה נראה לומר כיון דקיי"ל דבמה דתלוי בטעמא אזלינן בתר טעם לענין מב"מ ולמה דלא תלוי בטעמא אזלינן בתר שמא עיין יו"ד סי' צ"ח והנה ביי"ל בלע מצא יצא בלע מרור לא יצא הרי דבמצה ל"ב טעם מצה בפיו כמו במרור דבעינן טעם מרור בפיו ועיין בע"ז (ס"ו ע"א) ורבא אמר בתר שמא אזלינן ההוא חלא מיקרי וההוא חלא מקרי ההוא חמירי מקרי וההוא חמירי מקרי א"כ מפורש שם דאף חמירי דחיטי וחמירי דשערי נחשב מב"מ כיון דתרווייהו חמירי מקרי א"כ ה"נ להיפוך לענין מצה נמי הוי כמה"ב דההוא מצה אקרי וההוא מצה אקרי ולכך לענין מצה פשיטא דמצטרפין כיון דבזה ל"ב טעם מצה בפיו וא"כ אזלינן בתר שמא וההוא מצה אקרי וההוא מצה אקרי וא"כ סוף סוף הרי אכל כזית מצה אבל לענין מרור דבעינן טעם מרור בפיו וא"כ הוי ס"ד כיון דבזה אזלינן בתר טעמא והרי אין טעמם שוה וא"כ הוי כמבא"מ לכך קמ"ל דאעפ"כ מצטרפין או מטעם דגם בזה אזלינן בתר שמא כאביי שם או אף לרבא דס"ל דבתר טעמא אזלינן נחשבו בזה כמב"מ כיון דלכולם הוי טעם מרור אבל במצה דל"ב טעם מצה פשיטא דאזלינן בתר שמא והרי כולם שם מצה נקראו ואכל כזית מצה ולכך תינח בחולין אך התם בברייתא דלקט מכולם כזית דמיירי במנחות ושם המצוה אחשבי' ונקראת כל מנחה שם בפ"ע זו מנחת מחבת וזו מרחשת וכו' וא"כ לא הוי שוין בשמא לכך שפיר קמ"ל דאעפ"כ מצטרפי וז"ב.
+מילואים להנ"ל. מ"ש כת"ר דכוונתו בפי' הר"ן כך הנה הבנתי כוונתו אך כוונתי כך דלפי הטעם דגרירה אין אורז מצטרף רק אם נעשו גוש אחד וחתיכה אחת הא אם נאפה כ"א בפ"ע אף אחר אפי' אין מצטרפין וא"כ עדיין קשה למה לא תנא דהרי אלו מצטרפין אף שלא נעשו גוש אחד כיון דבע"כ במרור מיירי בהכי שלא דרך בישול דאין מבושלין בכלל מרור ובע"כ שלא דרך בישול מיירי וכל דלא הוי דרך אפי' ביחד עם האורז להיות כגוש אחד ונאפה יחד גם באורז אין יוצאין ולהיות יוצאין בנעשה גוש אחד ולא נאפה זה לא משכחת לה דלא הוי כדרך אכילתן ובע"כ בעינן תרווייהו גוש אחד ואפי' יחד וזה לא משכחת לה צירוף גם במרור ולדעתי זה ברור. ומ"ש כת"ר על דברי דלא הוי רק כפרש"י ולא כפי' התוס' ברכות זה אמת אבל מ"ש דאינן לפי דברי הטו"ז סי' תע"ה רק לדברי המג"א ז"א דגם להט"ז א"ש דמה בכך דבעינן שיהי' להמצה טעם מצה הרי באמת יש לכל מין טעם מצה בשלמא למה דבעינן שירגיש האדם טעם בפיו או שירגיש הטעם בהמאכל אם אזלינן בתר טעמא והאי טעמא לחוד וההוא טעמא לחוד אבל אם לא בעינן בפיו טעם המין רק שיהי' בגוף הדבר טעם מה בכך שלא שוין בזה לא קפדינן על הטעם רק דבלא הי' לו טעם אינו לחם אבל כל שיש לו טעם והוי לחם מה לי טעם זה או זה וז"ב ובדברינו א"ש יותר דפירוש רש"י בברכות ופי' התוס' הוי לאחדים דמיירי מלקט ממנחות של ה' מינים וקמ"ל אף דהוי כל מין בפ"ע וגם הוי לו שם אחר מצד המנחות מ"מ מצטרפין וא"ש ודו"ק:
+
+Siman 27
+
+הקשה אותי ח"א קושיא גדולה ביומא פ' שני שעירים במה דקאמר שם דלקרבן אשה לה' ממעט שעיר המשתלח מחוסר זמן ופריך למ"ל קרא הרי אין הגורל קובע רק בראוי לשם ומשני רבא כגון שהי' לו חולה בתוך ביתו ושחט לאמו ביוה"כ והק' הנ"ל למה לא משני בלא"ה דהפריש אותו ואת בנו לשני שעירים א"כ כל אחד ראוי לשם דהרי להשם נשחט תחלה א"כ הוי כ"א ראוי לשם אך השם הנשאר הוי מחוסר זמן ומה פריך ולכאורה היא קושיא גדולה. ובתחלת השקפה עלה בלבי ליישב די"ל כיון דשני השעירים מצותן שיהיו שוין במראה ובקומה ובדמים וכו' וא"כ או"ב א"א שיהי' האב גדול כמו הבן ואינן שוין ואין לומר דהרי עכ"פ בדיעבד כשר באינן שוין אך י"ל הרי הש"ס למד שם מקרא דבאינן שוין כשרים ופריך הש"ס כך דלמ"ל קרא דבאינן שוין כשרים בלא"ה נדע כן מדכתיב לקרבן אשה לה' למעט שעיר המשתלח ממילא מוכח דאינן שוין כשרים דאל"כ למ"ל קרא זה הרי בלא"ה אין הגורל קובע אלא בראוי לשם ולמ"ל קרא להכשיר באינן שוין כן הי' נ"ל אך ז"א דהרי בזבחים פרק כל התערובות ובפ"ק דמנחות אמרינן דמשכחת לה דבן שנה יהי' מתחזי כבן ב' וכו' וא"כ משכחת לה באו"ב שיהיו שוין.
+אך אחר הישוב עמדתי על האמת בעזה"י דהנה מפורש במשנה דתמורה וברמב"ם פרק א' ממעשה קרבנות דקרבנות צבור אפילו חטאת הוי כולם זכרים וא"כ שני שעירי יוה"כ הוי נמי זכרים וא"כ בזכרים הרי דעת רבנן ובפרט ר' יהודא ס"ל דאין חוששין לזרע האב והנה סתם ספרא היינו ת"כ הוי ר' יהודא כמ"ש במס' שבת פרק ר"א דמילה דלא לכל אמר ר' יהודא אנדרוגנס זכר הוא וכו' וסתם ספרא ר"י הרי דפריך מסתם ספרא על ר"י והנה הך קרא דלקרבן אשה לה' והברייתא הוי נמי בת"כ בפ' ��מור וא"כ פריך הש"ס שפיר הרי זה הוי ר' יהודא ור"י ס"ל דאין חוששין לזרע האב ולא משכחת לה או"ב בזכרים וזה נכון:
+
+Siman 28
+
+כתב המחבר בסי' תנ"ג סעיף ה' [ה"פ] האידנא אסור ללתות וזה הוא מדברי הגאונים שהביא הטור וב"י אך הרי"ף לא כתב לשון זה דהאידנא אסור ללתות רק כתב דשדרו ממתיבתא דהאידנא אין אנו בקיאין בלתיתה וכן הוא לשון הרמב"ם אבל הטור כתב בלשון הזה דלתיתה אע"ג דשרי לי' בגמרא כתבו הגאונים דהאידנא אסורה לתיתה וכן שדרו ממתיבתא דאין אנו בקיאין והד"מ נדחק לפרש דהך וכן שדרו ממתיבתא הוי טעמא לדברי הגאונים אך לדעתי הוי הכונה כן דהנה כבר כתבנו דיש מחלוקת בין הרי"ף ובין התוס' דלהרי"ף מ"ש רבא כי מהפכיתו כיפי הפיכו לשם מצוה היינו ג"כ שלא יבא עליו מים אך מלשון התוס' שם משמע דמפו' דהיינו שיהי' גוף עשיותיו לשמה. הן אמת דשבתי וראיתי דאין זה מוכרח בדברי התוס' די"ל דהתוס' מפו' ג"כ כמו הרי"ף דהשמירה הוי רק שלא יבא עליו מים רק דהי' קשה להו אם השמירה שלא יבא עליו מים חל משעת קצירה אף שעדיין אינו זמן לתיתה ואין הדרך ליתן עליו מים מ"מ צריך שמירה שלא יבא עליו מים א"כ מנ"ל דמצוה ללתות דלמא בלי מצוה צריך שמירה ממים כמו משעת קצירה וכן אף לפירוש הרי"ף קשה זה והוכרחו לתרץ כתרוצם ואין הכרח כלל דס"ל דבעינן עשי' לשמה ממש. מיהו בהשמטות כתבתי דמלשון רש"י משמע דבעינן לשמה מ"מ אפשר ג"כ לומר דרק מה ששמרו ממים זה יהי' לשמה אבל גוף העשי' לשמה ל"ב אך מלשון ש"ג שהבאתי לעיל משמע דבעינן עשי' ממש לשמה וכן מלשון גוף הש"ס דאמר כי מהפכיתו כיפי הפיכו לשם מצוה משמע דגוף העשי' יהי' לשמה וכפי הפירוש שפירשתי לעיל בש"ס, ולכך נראה דבהא יהי' מחולקין הגאונים עם המתיבתא ורי"ף ורמב"ם דהרי"ף והרמב"ם לשיטתם דס"ל דהשמירה הוי רק שלא יבא עליו מים ובדברי הרמב"ם כתבנו עוד לקמן ולכך ס"ל דמה דקאמר הש"ס דרבא לא הדר בי' היינו דלא הדר בי' לגמרי וס"ל דמותר ומצוה ללתות א"כ כיון דרבא ג"כ ס"ל כן בודאי דהכי קיי"ל וא"כ מה לדידן אסורי הוי רק מכח דאין אנו בקיאין וכן ס"ל להמתיבתא אך הגאונים ס"ל דמה דאמר רבא כי מהפכיתו הפיכו לשם מצוה הוי לעשות לשמה ממש והיינו בשביל הטעם שכתבנו לעיל דרבא בעצמו ס"ל לאסור לחומרא ולכך אמר להם כך כדי שלא יבואו להתיר לתיתה וא"כ נהי דתחלה נאמר שם בגמ' דכמה אמוראים עשו מעשה להתירו לתיתה כיון דרבא ס"ל לחומרא דאסור הכי קיי"ל ולכך האידנא אסור לתיתה מדינא בלי טעם דאין אנו בקיאין ולזה נתכוין הטור כיון דעכ"פ לדעת שניהם אסור לתיתה לכך כתב אף דבגמ' שרי לתיתה האידנא אסורה כיון דמוכח מלשון רבא שהוא עצמו לא רצה להתיר וכן שדרו ממתיבתא דעכ"פ מטעם אין אנו בקיאין אסור עכשיו לתיתה וא"ש והנה לפמ"ש כאן צ"ל להרי"ף ג"כ כתירוץ של התוס' דאי לאו דלותתין לא הי' חושש לעשות לו שמירה ממים בשעת קצירה.
+
+Siman 29
+
+הנה בדבר המעשה פ"ק שנת תרי"ט שבערך ששה או שבעה ימים ק"פ נמצא חתיכת פת בבאר שרוי במים והתרתי לשאוב ממנו ק"פ ע"י סינון אבל על פסח אסרתי לשאוב ממנו כלל והשואב מים עשה רשעה ולא הגיד כלל לבעלי בתים שלו ונתן להם מים בפסח ובשלו בו כל ימי הפסח רק בעש"ק חוה"מ נודע הדבר ואסרתי כל התבשילין והכלים ומ"מ התרתי להם לשהות התבשילין עד אחה"פ וגם זה קולא גדולה כי מדינא אסורין כיון דידוע דדרך הפת במים ליפול ממנו פירורין אפי' בזמן מועט ממש אם נשרה פת במים בכלי תיכף יפול ממנו פירורין וא"כ הפרורין נשארו בפסח ואוסרין במשהו ואף דהוי בצונן הרי הוי כבוש מעל"ע ואף ע"י סינון לא מהני מתרי טעמי אחד מה בכך שבמים הזה ליכא משהו חמץ מ"מ הרי נאסר בבאר ע"י משהו חמץ שבו נאסר כולו כיון דחמץ במשהו ועוד יש לחוש אולי נימס הפירור בפסח ונעשה לח בלח ויצא גם ע"י סינון ומ"מ בפסח גופו אוסרים לח בלח במשהו לכך ודאי אסורין המים.
+והנה הראני אחד דבספר גור ארי' יהודא חא"ח סי' מ"ט מיירי בזה ועיינתי בו שכתב רק לפלפולא דנראה לו הוראה חדשה מה שלא הרגישו הראשונים וסיים דהוא מיראי הוראה ולא התיר רק למכרו לנכרים ולא לאכלו אך מלבד כ"ז אין דבריו נראין לי. בראש מ"ש להיתר מכח דנתבשל ק"פ במה מיירי אם מיירי באם החיטין עדיין בבאר גם בפסח מה שייך לומר דנתבטל ק"פ אם האיסור הוכר בפסח והי' אפשר להכירו כיון דהוי בעין א"כ לא נתבטל ואוסר בפסח גופו ואי מיירי שנטלו מן המים ק"פ למ"ל אריכות שלו הרי זה מבואר בש"ע דבלח בלח אם נתבטל ק"פ אינו חוזר וניעור ועוד מ"ש בשיטת רש"י דס"ל דעיקר חומרא דחמץ במשהו הוי מכח בל יראה זה אינו דהרי דעת רש"י הובא בח"י דעוברין בב"י משש ולמעלה כמ"ש רש"י בב"ק גבי ב' דברים אינו ברשותו של אדם וכו' ופרש"י חמץ מו' שעות ולמעלה לעבור עליו בב"י וא"כ אם משש עוברין למה הוי בסמ"ך מן השש עד הלילה ובע"כ הוי רק מכח כרת ומה גם שהוא עצמו הביא דברי הרא"ש בפסחים פ"ב ובע"ז פ' השוכר נקט טעמים אחרים מכח כרת או לא בדילי מיני' ואיך נאמר דלאו דוקא נקט ואיך נקל ראש כנגדו באיסור חמץ. וגם לפמ"ש הח"ץ בתשובה להוכיח דאין עוברין בב"י בח"ש א"כ למה אוסר במשהו הרי על משהו זו ליכא בל יראה ובע"כ הוי מכח חומרא דכרת ובאכילה אף ח"ש אסור מן התורה וכן הרא"ש בפ' השוכר נקט שם בלשונו ב' פעמים דהוי מכח חומרא דכרת, הן אמת דממס' ע"ז (דף ע"ג ע"ב) יש לכאורה להוכיח להיפוך ממה דפריך שם בשלמא יין נסך משום חומרא דע"ז אלא טבל אמאי ומשני כהיתרו כך איסורו ובנדרים קאמר מכח יש לו מתירין עיי"ש בתוס' ולמה לא קאמר דחומרא בטבל הוי מכח דהוי במיתה לכך החמירו בו אך באמת אין זה ראי' דא"כ תקשה למה תרומה בטלה הרי הוי נמי במיתה ובע"כ מכח מיתה לא גזרו רק מכח כרת דחמירא ממיתה כדמוכח בפ"ג דכתובות דאף ר"נ בן הקנה מודה דמיתה בידי שמים אינו פוטר מתשלומין. והנה עוד ראי' דהוי מכח כרת מן הירושלמי שהביא הרא"ש פרק השוכר וז"ל הירושלמי אר"א לא אתינון ממתניתין אלא איסורי הנאה איתיבי' הרי חמץ בפסח חמץ יש בו כרת אלו אין בהם כרת וכו' ומה בכך לענין איסורי משהו בע"כ הכונה דחמץ אוסר במשהו לא מכח איסור הנאה רק מכח כרת אבל מכח איסור הנאה לכך לא חשיב לי' ואין לומר דא"כ נידוק מן הש"ס דילן להיפוך דלא הוי כן מכח כרת מדלא משני כתירוץ הירושלמי זה אינו דא"כ נאמר ולטעמיך לוא יהא דהוי מכח ב"י קשה למה לא משני כן דלכך לא תנא לי' מכח דאין איסורו במשהו מכח איסור הנאה רק מכח ב"י ובע"כ הש"ס לא רצה לתרץ כן מטעם אחר דהוי משמע לי' יהי' מאיזה טעם שיהי' כיון דעכ"פ דינו שוה הו"ל למתני וא"כ מן הש"ס דילן אין ראי' לא לכאן ולא לכאן ושוב הדרינן להירושלמי דמוכח דמכח כרת הוי במשהו ולא מכח ב"י.
+ועוד נראה ראי' יותר מוכרחת מן הש"ס דע"ז (דף ע"ד) דפריך שם ולתני חמץ בפסח ומה קושיא הרי כל אלו דתנא אסורין תמיד במשהו הן אם הוי של ישראל או של נכרים הן אם נתערב ביד ישראל או ביד נכרי אבל חמץ כיון דאם הוי של נכרי ובפרט ביד נכרי אינו אוסר במשהו ולכך לא תנא לי' ובע"כ דלא כדעת ספר הנ"ל וזה ראי' ברורה לפענ"ד.
+וגם מ"ש דהבור הוי מיא דהפקרא. לפענ"ד ז"א דהמעיין בפ"ד דביצה פליגי ר"ש ור"נ אם בירא דהפקרא הוא או בירא דשותפי וכתב רש"י שם דהפקרא הוא שהפקירו בני הגולה מוכח שם אם לא הפקירוהו בני הגולה הי' מודה דהוי דשותפי א"כ בחו"ל ודאי לא הפקירוהו אדם והוי דשותפין של ישראל ונכרים וא"כ הוי נמי של ישראל ובפרט בעיר שאין בה שר ששייך העיר לו רק הוי ברשות בני העיר דהוי בירא דשותפי ואף אם הוי בירא דהפקירא הרי ד"א של אדם קונה לו א"כ כשבא לשם השואב נקנה לו הבאר לאותה שעה והתם בביצה שפיר קאמר דאף אם ד"א קונה לו מ"מ הוי שלו לא למי שנתמלא לו. ועוד הוי בו שגיאה יותר דהרי מוכח בש"ס שם דלשניהם הוי או כרגלי הממלא או כרגלי מי שנתמלאו לו א"כ נעשה המים ששאב של ישראל ודלמא הוי בו פירור אחד ונאסר הכל ואף אם יעשה סינון דלמא בקנקנו נתמחה ונעשה כמים ואם יאמר דאיסורא לא ניחא לי' דליקני וא"כ נהי דהמים נעשו שלו או למי שמילא עבורו עכ"פ החמץ לא זכה בו ואינו אוסר במשהו א"כ יאמר הרב גור ארי' יהודא דאף בחמץ של נכרי שנפל לקדרות ישראל נמי יבוטל בסמ"ך ובזה ודאי כל השומע יצחק לו. ובאמת לא מבעיא לפי מה שהוכחתי דעיקר טעמו מכח כרת רק אפי' אי נימא דטעמו מכח ב"י אין הכונה דדוקא אם יעבור בב"י עתה עליו דא"כ אם ביטל החמץ ואינו עובר בב"י יתבטל בסמ"ך וזה ודאי אינו רק הכונה כיון דגוף החמץ ראוי לעבור עליו בכרת או בב"י החמירו חז"ל שלא יתבטל במשהו לו יהא אם עתה ראוי לעבור עליו או לא כיון דגוף החמץ ראוי לעבור עליו בב"י לא פלוג חז"ל ואסרוהו במשהו וז"ב ואמת לפענ"ד. מיהו אם הי' נזדמן כן קודם למ"ד יום לפסח בזה הי' מותר הבאר בפסח דודאי בתוך למ"ד יום כבר נימוחו הפירורין ונעשו כמים ובטלו בסמ"ך ק"פ וזה אינו חוזר וניעור דקיי"ל בלח ולח אינו חוזר וניעור אבל אם נעשה תוך למ"ד יום לפסח ודאי אסורין המים וחילוק בין תוך למ"ד יום לקודם למ"ד יום מבואר בפוסקים בסי' תמ"ב ותמ"ז וכמה דוכתא כן נ"ל נכון. וכן מבואר בפר"ח הל' פסח לאיסור ובפמ"ג ושאר אחרונים ותלי"ת יפה הוריתי לאיסור ושרי לי מרי מה שהתרתי לשהות המאכלים על אחר פסח מכח הפצרת השואלים וביתר דברי הגור ארי' יהודא בתשובה זו לא עיינתי כלל כי לא גרם הפנאי:
+
+Siman 30
+
+להרב מו"ה יהושע העשיל לאנדא אבד"ק בוטשאטש בוואלחייא.
+הנה ע"ד המעשה שאירע בכפר הסמוך לקהלתו שאפאו מצות מחיטים ונתברר שלא נמצאו שם נתבקעו רק אחר האפי' באו ב' עדים ואמרו שהחיטים היו רכים קצת ר"ל לא כמו יבשים כחיטים אחרים והנה אז על החג לא היו נצרכים כי הי' מצות אחרים רק כעת אחר החג נפשם לשאול הגיעו אם מותרים הם אחר הפסח והוא היזק רב. והנה לכאורה הי' נראה דאחה"פ מותרים בפשיטות דלו יהא דהוי ספק אם נתחמץ או לא כיון דלא נתבקעו אינו ודאי רק ספק וא"כ הוי כספק חמץ שעעה"פ שמותר כידוע. אך שבתי וראיתי דזה אינו דבשלמא אם לא נודע הספק עד אחה"פ אז כיון דמתחלה לא ידע בפסח מזה לא עבר עליו בב"י ועתה אחה"פ נודע לו ואז הוי דרבנן וספק דרבנן לקולא אבל אם הי' נולד הספק ק"פ ואז הוי ספק תורה ועבר עליו בב"י מספק א"כ שוב גם אחה"פ אסור מקנסא כיון דספק תורה לחומרא מן התורה לרוב הפוסקים שייך בי' קנס כמו אם עבר בודאי ב"י. והנה מסוגיא דפ"ב דפסחים גבי נכרי שהלוה דנקט שם דאסור בהנאה אחה"פ אף דהוי רק עברת בל יראה מספק מ"מ אסור אחה"פ א"כ מוכח דמכח ספק נמי קניס ר"ש אך זה אינו ראי' די"ל דהתם כיון דהספק עומד להתברר אחה"פ בזה חמור יותר עברת לאו דב"י דדלמא יבורר אח"כ ויהי' אגלאי מלתא למפרע דעבר בב"י לכך קניס ר"ש אבל בספק דאינו עומד להתברר אח"כ י"ל אף להסוברים דספק תורה הוי מן התורה מ"מ קנס לא קניס רק בודאי ולא אם הוי רק ספק ב"י מיהו נהי דמספקא לן אם קניס ר"ש גם בספק או לא זה גופו הוי ספק דרבנן ולהקל ובפרט במקום פסידא לכך אחה"פ ודאי דמותרין רק בפסח עצמו ודאי אסורין כיון דנתרכו דהרי מפורש בסי' תס"ז דאם נמצאת חיטה בתבשיל לדידן אפי' לא נתבקעו רק נתרככה אסורה דאין אנו בקיאין בנתבקעו ובזה יש לנו עוד היתר אחה"פ דכיון דידוע דלא נתבקעו א"כ נהי דבפסח היו אסורין מכח דאין אנו בקיאין בביקוע מ"מ לענין איסור דרבנן סמכינן על בקיאתנו וכיון דלא נתבקעו מוכח דלא נתחמצו אבל בפסח עצמו ודאי שהיו אסורין כיון דאין אנו בקיאין בביקוע. ועוד יותר בשלמא בחטה בתבשיל אם לא נתבקעה אין לנו חשש רק על העבר והרי חזינן דעדיין לא נתבקעה אבל בחטין נהי דעתה הוי רכים הרי יש חשש דביני וביני טרם שיהיו נטחנים יתבקעו ויתחמצו אם חזינן דיש בהם לחות ואין להעמידן על חזקתן כיון דאיתרע חזקתן והתחילו להתרכך גם כיון דיש בהם לחות גם אחר הטחינה אפשר להתחמץ ומה דנקט בש"ע וביקור הדין בחיטין שבאים בספינה אם יבשות וקשות דמוכח דהא אם נתרככו אסורין יש ראי' לדין זה ומה דנקט שבאו בספינה אורחא דמלתא נקט דמעשה שהי' כך הי' בהשאלה שם גם לרבותא דאף שבאו בספינה מ"מ אם הם יבשות מותרות אבל אף שלא באו בספינה אם חזינן דהוי רכים אסורין והרי חזינן בקמח שנתלחלח ממים ודאי אסורין אף דלא חזינן סימן חימוץ אסורין מספק רק בחיטין כיון דהוי ס' אם מתחמצין מתבקעין לכך אם חזינן שלא נתבקעו מותר התבשיל לדעת כמה אבל לדידן דקיי"ל אף אם נתרככה החטה אסור התבשיל דאין אנו בקיאין בנתבקעו א"כ כיון דחזינן דהחיטין הוי רכים ותולין במצוי כדקיי"ל בכל דוכתא אפי' לקולא מכ"ש לחומרא ודאי דיש לתלות במצוי שבאו עליו מים או שאר ליחות המחמיץ ודאי אסור מספק והי' ראוי להחמיר למוכרן לנכרי ק"פ מיהו אם לא מכרן מותרין לאחה"פ. ויותר אין להאריך כי בודאי נשמע לו אשר היינו לשרפת אש בעוה"ר רוב העיר ואנשים שבה וגם אני בתוכם ואני מטולטל וספרים שלי אינן ברשותי דברי ידידו הטרוד וחלש כח:
+
+Siman 31
+
+הנה נתתי לבי בעזה"י על דבר הערעור שיצא על המלח הנעשה במדינתנו שנודע דבעת עשיית המלח נותנין בו קמח דגן כדי להקפותו מה דינו בפסח. והנה לאסרו קשה מאד כי כל ישראל משתמשין ממנו בפסח גם בלי מלח א"א להיות והנה לדעתי הוא מותר כי הנה זה ידוע דסמ"ך ודאי יש בהמלח נגד הקמח דגן רק דיש חשש משהו דפסח אוסר במשהו והנה לדעתי שהוא מותר מכמה טעמים אחד דנראה לי שהמלח בטבעו מהפך את הקמח להיות נעשה מלח והוי כעין נבלה הטמונה בדבש וכן המוסק שמתירו רבינו יונה ואף דהמג"א הקשה על זה בסי' רט"ז מ"מ עיין בחק יעקב שמתרץ דבריו ולכך לפי שיטה זו אם הקמח נהפך למלח אין בו חשש חימוץ ואף החולקין הי' נ"ל דמודים בזה דבשלמא בנבלה הנהפך לדבש ומוסק דהדבר אסור מצד עצמו דהוא נבלה ודם י"ל אף דנהפך לדבר אחר הוי נבלה אבל קמח הרי אינו מצד עצמו דהרי יש קמח לפסח ואין בו איסור רק מכח דהוא מחמץ ואם הי' ידוע שאינו מחמץ הי' מותר וא"כ אם נהפך למלח יצא מטבע חימוץ ואינו מחמיץ לו יהא דהוי שמו קמח מותר ואף אם הוי ספק אם נשתנה למלח או לא כיון דבודאי יש סמ"ך רק דהוי חשש משהו וכיון דהוי רק ספק משהו הוי ספק דרבנן להקל ואף דבסי' תמ"ז סעיף ד' חושש הרמ"א שמא נשארו פירורין ביין הרי דאוסר אף בספק היינו דשם דרך הפת להיות נופל פרורין אם נשרה בדבר לח לכך הוי דבר המצוי ותולין במצוי אף להקל מכ"ש להחמיר אבל בזה הצדדים שקולים ויותר נוטה שנשתנה למלח ונהי דאינו דבר ברור עכ"פ ספק משהו הוי וראוי להקל ועוד נ"ל כיון שכתבנו בחבור שנות חיים לענין חלב של בהמות נכרים האוכלים חמץ בפסח וכתבנו דחז"ל לא גזרו חמץ במשהו רק באם נעשה התערובות בבית ישראל אבל אם נעשה בבית נכרי ובטל בבית נכרי בסמ"ך אינו נאסר במשהו כשבא אח"כ ליד ישראל וכן הוגד לי שכן כתב גם הגאון מוהר"ז זלה"ה בתשובותיו וכן כתבנו בחבורי על ה"פ על הנהרות שמשתמשין בהם מים בפסח בכמה עיירות ויש כפרים שהשרים שופכין לנהרות מים חמוצים מן היורות ששורפין יי"ש וכתבתי להיתר ג"כ מטעם זה דבטל ביד הנכרי בסמ"ך וא"כ ה"נ אם הי' נעשה המלח בפסח והי' בטל בסמ"ך אף שאח"כ הי' בא ליד ישראל בפסח הי' מותר כיון דבטל ביד הנכרים א"כ ה"נ נהי דזה נעשה ק"פ ובא ליד ישראל ק"פ מ"מ הרי דעת המחבר בסי' תמ"ז דאם בטל ק"פ בסמ"ך אינו חוזר וניעור בפסח אף ביבש לדעת הש"ע ונהי דהרמ"א חולק וס"ל חוזר וניעור הוי הטעם כיון דחמץ שמו עליו כעין שכתבו הפוסקים לענין נ"ט בר נ"ט כן ה"נ בזה לזה כיון דהוי שמו עליו הוי כאלו נעשה כן בפסח וכיון דאם הי' נתערב בפסח הי' אוסר במשהו ה"נ אף דנעשה ק"פ הוי כאלו נעשה בפסח עצמו לכך ס"ל דחוזר וניעור אבל בנעשה ביד נכרי כיון דאם הי' בפסח הי' מותר דבטל ביד נכרי ולא הוי נאסר אם בא אח"כ ליד ישראל א"כ איך יהי' בנעשה ק"פ חמור מאם נעשה בפסח עצמו לכך בכה"ג אינו חוזר וניעור לכ"ע וכיון דדעת המחבר בלא"ה דאינו חוזר וניעור כדאי לסמוך עליו בצירוף הני טעמי. מיהו הנעשה בפסח עצמו ביד הנכרים אין לקנות מהם לכתחלה בפסח אבל הנעשה ק"פ נראה דשרי מטעם הנ"ל גם כיון דאנו נוהגין להתיר חטים ק"פ לבטל בסמ"ך נהי דאין ראי' דקיי"ל כדעת המחבר די"ל דקיי"ל דקמח הוי לח בלח דאינו חוזר וניעור וא"כ י"ל ה"ה הקמח במלח דנתערב במי מלח בעודו לח בלח ואינו חוזר וניעור והבן כי קצרתי.
+והנה מ"ש מכח דהוי לח בלח אין לדחות דהרי נעשה יבש אח"כ ז"א דבתר שעת התערובות אזלינן ואז הוי לח בלח ותדע דהרי במצות נעשה נמי יבש אחר האפי' ולמה נהגינן להיות בטל בסמ"ך ובע"כ בתר שעת התערובות אזלינן לדין חוזר וניעור וה"ה בזה. ואין לומר דהקמח הזה הוי מעמיד דאינו בטל זה טעות דדין מעמיד דאינו בטל הוי רק באם נותן בו טעם חדש ולא באינו נותן בו טעם חדש רק דהוי כדי להקפותו שיהי' חזק ואינו דומה לדין מעמיד בכלי דפליגי ר' נחמי' ורבנן אם אזלינן בתר המעמיד דבכלי דעושהו כלי בזה תליא באם הדבר מעמידו להיות עליו שם כלי אבל במאכל אין הדבר תלוי במה שמחזיקו להיות מחובר רק בהטעם אם נותן בו טעם חדש להיות גוף הדבר מתקיים ולעשות ממנו דבר חדש אבל במה שאינו נותן בו טעם חדש ומחזיקו להתקיים בעצם רק כדי להיות מחובר יחד שלא יתפרד אין לזה דין מעמיד גבי מאכל וראי' דהרי דעת מהר"מ לובלין הובא במג"א סי' תמ"ב שס"ל דדבר המעמיד נמי בטל ואיך יפלוג על הדין דהולכין אחר המעמיד בטבילת כלים ובע"כ דדין ביטול במאכל אינו תלוי בדין מעמיד בכלי וגם במעמיד בכלי פליגי תנאים אם הולכין אחר המעמיד ולא מצינו פלוגתא זו בדין ביטול מעמיד במאכל בע"כ דאין לו ענין זה לזה כלל וגם בזה בלי הקמח נמי הי' המלח עומד רק דלא הוי חזק כל כך והקמח רק מקפה אותו להחזיקו ביותר ודאי אין לו דין מעמיד וז"ב וגם דעת מהר"מ לובלין דגם דבר המעמיד בטל כדי לסמוך עליו בכה"ג וז"ב ונכון:
+
+Siman 32
+
+להרב החריף מו"ה חיים נתן דעמביצער ולהגביר מו"ה ליב הורוויץ פו"מ דק' קראקא:
+הנה מכתבם קבלתי יום הזה א' משפטים לעתותי ערב ואם כי אני מוטרד וחלש כח פניתי תיכף להשיבם הלילה כי עת לדבר כי ימי הפסח ממשמשין ובאים בעזה"י ובעיר גדולה לאלהים צריך להתחיל ולדרוש מקודם למ"ד יום לפסח. 
+והנה ע"ד שאלתם אם להתנהג לאפות מצות ע"י המאשין הנתחדש באשכנז. הנה חלילה לעשות כן מכמה וכמה טעמים שאבאר בעזה"י וממדינת אשכנז אין להביא ראי'. 
+והנה נ"ל ג' טעמים דאסור הוא מדינא. 
+אחר דלצאת בו ידי חובת מצוה ודאי לא מהני ע"י מאשין כיון דאנן קיי"ל דאין יוצאין אפי' בעשאו חש"ו שאין להם דעת וישראל עומד ע"ג נמי לא מהני וא"כ מאשין הזה לא עדיף מעשיו ממעשה קטן דאין לו דעת עצמו ולא מהני אפי' גדול עע"ג ולפי משמעות הפוסקים בעינן שמצת מצוה מתחלת לישה עד האפי' יהי' הכל ע"י ישראל גדול וא"כ ידי מצת מצוה ודאי אין יוצאין וא"כ ההמון עם שאין יודעים הבחנה בין שאר מצות לשל מצוה יעשה גם מצת מצוה ע"י מאשין ולא קייים ידי מצוה ויעשה גם ברכה לבטלה בודאי ולא יעלה על דעתו לבקש לו עוזרים למצות מצוה וראוי לגזור הא אטו הא דהוי גזרה אטו דאורייתא דמצות מצוה אין יוצאין בזה מדאורייתא. ועוד נ"מ לאם שכח ולא אכל אפיקומן דקיי"ל בש"ע אם אינו אוכל מצות מצוה שמורה מקצירה א"צ לחזור ולאכול דסומך על מה שאכל בתוך הסעודה והיינו דסתם מצות שלנו כיון דשמם מצה העוזר יודע שעושה מצה והוי כאלו כוון לשם מצוה כי לדעתו כולהו מצוה הם לא כן אם יהי' ע"י מאשין דבודאי אין יוצאין בו ידי מצוה יבא קלקול גם בזה באם ישכח לאכול אפיקומן הא חדא:
+ועוד שנית הרי אמרינן בפסחים (דף ל"ו) ושוין שאין נילושין בפושרין ופריך הש"ס שם מ"ש ממנחות דתנן כל המנחות נילושות בפושרין ומשתמרין שלא יחמיצו ומשני אם אמרו בזריזין יאמרו באינן זריזין וכו'. והנה מוכח להדיא דגם בפושרין אפשר שלא יחמיצו רק כיון דבעי שמירה אסור בפושרין ומשמע דהא סתם מצה לא בעי שמירה כ"כ והיינו כיון דעוסקים בהם בידים וכל זמן דעוסקין בהם לא יבא מעצמו לידי חימוץ ולחשוב שיניחנו אח"כ בלי עסק זה אין לו לחוש דלמ"ל לעשות כן אבל היכא דבעי זריזות טפי ושמירה טפי אין אנו רשאים לסמוך עלינו וא"כ ה"נ באם יהי' ע"י מאשין צריך שמירה יתירא חדא כי מי יודע אם עסק המאשין מבטל שלא יחמיץ אנו לא מצינו בפוסקים רק בעסק אדם בידים ומי יכול לשער הטבע.
+ואף אם מעכב שלא יחמיץ הרי כיון דדרך המאשין לעשות מרובעין ונשארו פירורים כמ"ש רו"מ הנה לצרף אח"כ הפירורין ודאי אסור כיון דמונחין איזה זמן אחר העסק הרי אחר שנתעסקו בו מיד מחמיץ וא"כ צריך לבער הפירורין שלא יתערבו במצה א"כ צריך שמירה יתירא ולא עדיף זה מללוש בפושרין דאף דאפשר בשמירה אסור למצות ומכ"ש בזה. 
+וגם זה אנחנו יודעים ששכיח שיהי' במצות חטין שלימים או שבורים כי מים ידברו כי זה משים שנה שזיכני ה' שאני מורה הוראה בעיירות אין שנה שלא יהי' נמצא שאלות כאלו וא"כ תינח העוזר במשמוש היד מרגיש בו ועושה שאלה משא"כ במאשין מי ירגיש אם יהי' במצה איזה חיטה או מחציתה ולסמוך שיבדקו אח"כ חיישינן לשכחה ואנחנו אינן מן הזריזין כמו שמפורש בש"ס הנ"ל ואין לסמוך עלינו בכל דבר צריך זריזות:
+ועוד בה שלישי' כי הנה זה הוי ש"ס מפורש פסחים (דף ל"ז) גבי אין עושין סקרוקין בפסח ופריך יעשנה בדפוס ויקביענה ומשני יאמרו כל הסרוקין אסורין וסרוקי בייתוס מותרין. והנה יש בו מחלוקת הפוסקים ולדינא קיי"ל בטוש"ע דכל הסרוקין אסורין הן ��ל נחתומין הן של כל אדם א"כ היינו ממש דין הש"ס ואם שם כל העשי' הוי ע"י ישראל רק הציור יהי' בדפוס אסור מכחד יאמרו כל הסרוקין אסורין וסרוקי בייתוס מותרין מכ"ש אם כל העשי' יהי' בדפוס דשייך לומר כן דכל המצות הנעשין שלא ע"י אדם גדול בשנים אסורין והנעשה ע"י מאשין מותרים וחס מלהזכיר. 
+גם אין זה מגדר היושר והמוסר להיות גוזל לעניים אשר עיניהם נשואות לזה להיות מן העזר הזה עזר להם להוצאות הפסח המרובים לבני עמנו והנה גדולה מזה אמרינן בפ"ק דמגלה דלכך אין קורין המגלה בשבת אמר ר' יוסף מפני שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגלה ועיי"ש בתוס' דאפי' במקום דאין חשש שמא יעבירנו אסור מטעם הנ"ל הרי דמקרא חובה ומדברי קבלה ובטלוהו בשבת מכח מה דעיניהם נשואות למקרא מגלה ומכ"ש בזה דאין בכך מצוה במאשין דאין לעשותה דעיניהם של עניים נשואות לזה להשתכר על פסח וגם כמה בעלי בתים והבינונים ומכ"ש ההדיוטים אין נותנים מעות חטין הנהוג בישראל ושרשו מדברי הראשונים ולכך הם מקיימין בזה במה דעכ"פ נותנים להם להשתכר בעזרם במצות לא כן אם גם זה יבטלו הוי כמבטלים מצות צדקה ומעות חטין לפסח. 
+גם כל מנהג ישראל תורה מעולם הוי מצות עגולים ולא מרובעים ועתה נעשו המצות מרובעים כי עגולים א"א מכח הפירורים כאשר כתב רו"מ רק שהמה מרובעים וזה לא יעשה לשנות ממנהג ישראל (ובמכתבי כתבתי טעם נכון למה הם משולשים ות"ל נודע לי אח"כ שכוונתי כמעט האמת רק שכאן נשמט) לכך נלך בעקבות אבותינו ומהם לא נזוז ימין ושמאל, וזכותם יגן עלינו להשיב אותנו אל ארץ אבותינו בזכותם מהרה בימינו, כנפשם ונפש ידידם וכו':
+
+Siman 33
+
+עוד להנ"ל. ידידות מכתבם קבלתי רגע זו, ותיכף פניתי להשיבו, וצר לי מאד אשר איזה אנשים נכשלו בחמץ בפסח להיות עושין מצוה הבאה בעברה גדולה ובלבוב נשמרו מזה ולא עשו רק מי שאין יראת אלהים בלבו. הביטו וראו דברי המתיר איך דבריו הבל הבלים ואיך כוון עוד להדפיס כדי להכשיל הרבים אוי לנו שכך עלתה בימינו להיות מורים כאלו וכבר ידענו דרכו שקולא קולא וכו' והוא מכוון הכל להיתר כי יודע בדור הזה כל המיקל לו רק הוא לבדו הגאון ואינו מביט מה שדבריו המה מהבל יחד כן כוונתו רק להראות גבהות וסימנך לגסות רוח עניות דתורה. הביטו וראו איך טח עיניו מראות שהביא דברי הת"ה וסימא עין כל רואה דשם מיירי בדבר שכבר נהגו בו ימים רבים ולשנות במקום שכבר נהגו היתר בזה יש לחוש ללעז הראשונים וגם בזה אם מדינא שרי רק להחמיר אין רשאי לשנות מפני הלעז וכמבואר בגיטין (דף ה') כעין זה אבל בדבר שלא נהגו מקדם רק עכשיו נתחדש וגם במקומות הללו לא נהגו בזה אטו מחויבים מקומות הללו בכונה כדי שלא להוציא לעז על מקומות אחרים ומה לעז הוי הרי י"ל בלי ערעור אין רצונם בזה רק בזה והרי בש"ס דיש אוכלין חלב דאייתרא ויש שאינם אוכלים וביו"ד סי' פ"ב יש מקומות שאוכלין עוף במסורת ויש מקומות שאוסרין ואין חוששין ללעז מקומות המתירין ובמס' שבת יש מקומות שמטלטלין שרגא וכו' ויש שאין מטלטלין ובאתרא דריוה"ג הי' אוכלין בשר עוף בחלב וא"כ נהי' מחויבין כולנו לעשות כן שלא להוציא לעז ובפרט אין מקום אחד משועבד לחוש ללעז מקום אחר ולעשות כמותם ומה גם מה דראינו דמדינא אסור לכך הביטו וראו דברי פטומי שלו לכך אני מבקש מכבוד הרבנים המופלגים הגבירים להדפיס תשובתי ותשובת הגאונים מו"ה מרדכי זאב והרב הגאון מסאנץ ולמצוה רבה יחשב ואני מוכן ליתן הוצאות כל מה שיעלה ולמצוה רבה יחשב להציל כל הגליל מן האיסור ולאפרושי מאיסורא ונא להודיעני אם יעשו כן ותנוח דעתי וידפיסו גם מכתב זה לפרסם טעותו ועלינו יערה רוח הבורא, ידידם נצח:
+
+Siman 34
+
+בנדון הנ"ל: להרב הגדול החריף הגביר מו"ה נפתלי הירץ בערנשטיין מק' לבוב.
+יקרת מכתבו הנכתב מלהבת אש היראה גם בחכמה (לפי דעתו היקרה) קריתי ושניתי אמש בלילה כי מחותנו הרב הגדול נ"י הביאו אלי בלילה כי לא הגיע עדינו עד אחר צהרים אתמול. והנה טרם אתחיל לדבר אתחיל בסוף דברי כבודו אשר בקשני שלא להדפיס מכתבו. הנה ידידי חשדני במה שאין בי כי כבודו דימה שאדפס עוד ובאמת לא דברתי ולא עלתה על לבי.
+ועתה נפנה בעזה"י על שורש דברי קדשו כי אין בידי להתמהמה כי אני חלש כח ומוטרד זה יוצא וזה בא לכך אין בידי להתעכב אמרתי ארוצה עד איש אלקים בקו קולמוסי יהי מה. הנה ראיתי דברי כבודו יוצאים מן הלב טהור כמותו אבל מה אעשה שאין נכנסין ללב כי אין לי לב טהור כמו לבו ואני לבי לב אבן יהא רעוא משמיא שיטול ממני לב האבן ויתן לי לב בשר ויקוים בי מאמר המשורר לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי וכעת שלבי לב האבן אין נוח לי כל תקנתו של כבודו מכמה טעמים. הראשון הוא כי אין נ"ל לעשות חדשות בזה"ז בשום אופן בעולם ובדור הזה כל המוסיף גורע ולא אכשר דרא ואף שלא הי' בידינו שום טעם למנעו הי' ראוי למנעו כי אין לחדש חדשות בימים הללו ותמה אני על כבודו איך הביא ראי' מן האייזינבאהן למאשין ומה ענין שמיטה אצל הר סיני בדבר הרשות יכול אדם לעשות כרצונו איזה מלבוש שייטב לו אבל בדבר מצוה אין לנו רק מנהג הראשונים ואבותינו הקדושים היעשה לו אדם טלית של מצוה בתמונה אחרת שאינו מימות עולם ומה גם להיות עושק דלים ורודף אביונים אשר מימיהם ומימות אבותינו עיניהם נשואות לזה להיות להם די ספוקם לפסח ולמה ננעול דלת בפניהם פן יצעקו אל ה' וח"ו יהי' בנו חטא. ועוד נוסף אף אם יתאספו כל חכמי ישראל ויעשו המאשין שלא יהי' בו חשש חימוץ כלל אך מי ערב לנו שיעשו כן בכל עיר ועיר אם אנחנו ניתן תורת כל אחד בידו אם יעשו המאשין באופן אחר מי ימחה בידם אם רק יהי' קול שהותר המאשין יעשה כ"א כרצונו וגם מה נעשה למשחז"ל בפסחים שיאמרו כל הסרוקין אסורין וסרוקי ביתוס מותרין ועיין במג"א סי' תס"א ואני רמזתי בקצרה והרב מו"צ קויל ביארו יותר כמ"ש בקונטרס המודעא שלנו ועוד אף אם יהי' אמת שיהי' באיזה צדדים המאשין יהי' עדיף מן האנשים המגלגלים המצות אך בקצת אופנים ודאי גרוע. האחד הוא הנה זה יותר מחמשים שנה אני מורה הוראה בחמלת ה' עלי ואין שנה שלא יהי' נמצאים כמה חטים שלימים ושבורים בהמצות ואינו נרגש בשעה שהעיסה שלימה רק כשמגלגלין אז כל אחת מוצאים אותה בשעת הגלגול ובמאשין מי ירגיש החטה ואדרבא המאשין בדחקו ידחוק החטה עד שלא יהי' ניכר ובתנור ואח"כ ברוטב יהי' אוסר ולכך גם ע"י הניקור לא ירגישו בזה ועוד הניקור אינו בכל מקום ויתכן להיות שבמקום החיטה לא יהי' מנקר אבל הגלגול ביד אדם הוי בכל מקום וירגישו היטב. והשנית הוא אם מגלגלין המצות אז בגמר ב' וג' מצות נותנין לנקוב אותם וליתנו להתנור והשאר עדיין מגלגלים וכשהם בתנור לוקחין עוד כן ב' וג' ואין מונח שום מצה בלי עסק לא כן המאשין מגלגל הרבה ביחד ואם יטלו ב' וג' לנקוב וליתנם לתנור יהיו אחרות מונחים בלי עסק כלל. וידוע מ"ש בש"ע ששיעור מיל הוי רק אם לא עסקו בו כלל אבל לאחר שעסקו בו אם מונח בלי עסק מיד מחמיץ והן אמת שגם בדרך גלגול כמה אנשים אין משגיחין ע"ז ומנ��חין שיניחו המצות בלי עסק אך עכ"פ מי שיש לו יראת שמים זה שומר עצמו מזה וזה אם הוי כמה עוזרים אבל אם יהי' המאשין מה יעשה הירא שם אף אם ירצה להחמיר לא ימצא לו לבדו עוזרים ומה יעשה מי שאינו עשיר ולא יהי' בידו לשלם ארבעה וחמשה.
+ועוד לדעתי ע"י דוחק המאשין נעשה חימום ומחמם העיסה ע"י דוחק גדול לזה לדעתי לא טוב הדבר כלל וכלל ומאשכנז אין ראי' מכמה וכמה טעמים מי יודע איזה עוזרים הי' שם וגם העוזרים היו רשעי ישראל ואין כדאי לעשות להם תקנה לא כן בפולין דהעוזרים עניים וכשרים אין ראוי לפסוק לחיותם בזה לכך לדעתי יהי' כבראשונה השומע ישמע והחדל יחדל וכבר אחז"ל במשנה פעמיים אין אנו אחראין לרמאין וגם הלעיטהו לרשע וימות וכמה פרצות בעו"ה נעשה בפרט בין הנשים בלבושיהון ודת יהודית ודת משה יהי' אף זה כאחד מהם.
+והנה עד כה דברתי אשר עם לבבי כי אין דעתי נוחה בחדשות כל עיקר. ועתה נבוא קצת לד"ת מה שתמה כבודו על הב"י שתמה על המבי"ט שהתיר מה שאסר הוא הרי חכם שאסר וכו' ותמה כבודו שנעלם ממנו דברי תשובת מהרי"ק והביאו הרמ"א סי' רמ"ב דדוקא אותו דבר א"י להתיר אבל על דבר אחר יכול להתיר והביא שגם הרשב"א חולין מ"ד כתב כן. והנה אין אבקת רוכל בידי שיהי' אותיותיו חכמני להשיב מה אך באמת מן הש"ס דברכות דפריך שם בשלמא הוא מתיר והם אוסרין לחומרא אלא הוא אוסר והם מתירין והתניא חכם שאסר ומהו פריך דלמא היו הם מתירין על דבר אחר כיוצא בו לא ע"ז עצמו שאסר ובע"כ דאין חילוק ולדעתי זה קושיא גדולה על המהרי"ק והרשב"א. והנה למה לא עיין כבודו ביו"ד בש"ך שם בשם המהרש"ל דמה שהוא מכח גדר וסייג אף על ד"א אין רשאי להתיר ונדון דידן הוי מכח גדר וסייג. והנה נ"ל דאף המהרי"ק שמתיר הוי בהוראה ליחיד ומה שאירע לו דרך מקרה אבל מה דהוי להנהגת הרבים תמיד שזה אוסר לעשות כן אסור לחברו להתיר דהוי כלאותו דבר כיון דזה אוסר לנהוג כן וזה מתיר. גם נראה דהם לא התירו רק שלא בפני חכם האוסר אבל בפני החכם אסור להתיר אף לדבר אחר ובזה יתיישב קצת קושייתי דהתם בברכות נראה שהיו בפניו דהכריז עליהם לבוז והן אמת שבבל"י מביא דבזה"ז לא שייך כלל דין חכם שאסר אך זה ביחיד שהורה אבל ברבים חכמים שהורו כן ודאי גם בזה"ז אין להתיר. ובנדון קושייתו על המהרי"ק הנה אין לומר דעדיפא משני כמ"ש רו"מ כי מלבד דזה דוחק אך חוץ לזה קשה דהרי הש"ס מחדש מכח זה דין חדש דהיכא דהוי כדי שלא לגרורי אבתרי' מותר להתיר האסור ומנ"ל כן דלמא גם זה אסור רק התם התירו על מעשה אחר וצ"ע בזה. והנה יותר אין פנאי להאריך ועם כבודו הסליחה אשר איני מאריך לו כראוי לכבודו. דברי ידידו הטרוד וחלש כח:
+
+Siman 35
+
+בנדון הנ"ל.
+הנה אחר הימים הגיע לידי תשובה מרב אחד ודעתו ג"כ לאסור המאשין רק שהוא כל יסודו דמה דבעינן בי' כונה לשמה לא מהני כח האדם רק בעינן מעשיו ממש. ולפענ"ד זה שגגה כי הנה מלבד דהמאשין נמי הוי כמגלגל בידו והרי העוזרים נמי מגלגלים בעץ ומה לי אם מגלגל בעץ מצה אחת או מגלגל כמה מצות סוף סוף הוא מגלגל המצות בידיו ולוא יהא דהוי בכמה מגלגלים. וחוץ מזה לדינא שגג דהרי זה מבואר בגט שכתבו חש"ו וגדול מכוין לשמו מהני ובנכרי לא מהני מטעם אחר דאדעתי' דנפשי' קעביד הא בלא"ה הי' מועיל והרי בחש"ו ונכרי אינו בר שליחות כלל ומעשיהן אינו כלום ומהני רק מחשבת הגדול העומד ע"ג והרי מעשיהם גרועים מכח דבכחו אם הרג אדם ע"י שזרק בו חץ חייב וכן אם הוזק בכחו וגם כח כחו פליגי סומכוס ורבנן אבל בכחו ודאי חייב לשלם ובהרג אדם או הזיק ע"י נכרי וחש"ו פטור בודאי ומוכח דשליחות חש"ו ונכרי גרע מכחו ולכונה לשמה מהני זולת בנכרי דמדעתי' דנפשי' עביד וכן בה"פ סי' ת"ס עיי"ש במג"א:
+והנה מה שהביא ראי' מפ"ק דחולין דקאמר שם בטמא במוקדשין משכחת לה בסכין ארוך ולא קאמר דזרק חץ ושחט כמ"ש בש"ס דרבא זרק גירא וכו' הנה גם זה אינו הוכחה דהנה זריקת חץ גרע מכחו דבכחו אם הוי בכל רגע בידו לחזור בו ולא לעשותו זה נחשב מעשיו ממש רק בזרק חץ כיון דאין בידו להחזירו עוד בגמר מעשה זה גרע מכחו רק מה דמהני בשחיטה היינו היכא דלא בעינן לשמו מהני דעכ"פ לא גרע מהפיל סכין מידו ושחט בה דמהני אף דלא כוון לשחיטה כיון דעכ"פ הפילה הוא מידו כמ"ש בש"ס ויו"ד סי' ג' כן ה"נ הוי בזרק חץ ושחט בה אבל היכא דבעינן לשמו לא מהני כיון דבגמר הדבר השחיטה אין בידו לעכבו שלא לעשותו ובתר תרווייהו אזלינן לחומרא לענין הריגת אדם או ממון אזלינן בתר התחלה כיון דתחלת הזריקה הוי מידו חייב אבל בשחיטה היכא דבעינן לשמו אזלינן בתר בסוף וכיון דבסוף בעיקר המעשה לא הוי בידו לחזור בו לכך לא נחשב כונה אבל בחש"ו וישראל עע"ג כיון דבגמר מעשה בידו למנעו שלא יעשה הוי כוונתו במעשה ממש ומהני ומכ"ש בכחו ממש היכא דבידו לעכב המעשה אם עושה הוי כונה מעלייתא ומהני אף במה דבעינן לשמו וז"ב. וגם בזה שגג דודאי בסכין ארוכה כיון דעכ"פ נוגע בבשר נהי דהוי ע"י ד"א מ"מ בזה הוי עבידי למיטעי דלא ידע לחלק בין נגיעה ע"י ד"א לנוגע בידו ולכך אסור לכתחלה שמא יגע בבשר (ובפרט דזה דרך כל השוחטים לשחוט בסכין ואין לו היכר לכך יש לחוש שמא יגע בבשר אבל בזרק סכין ושחט בזה כיון דאין דרך כל שוחטים כן א"כ יש לו היכר במה דאינו שוחט כדרך השוחטים לכך בודאי לא יגע וז"ב) אבל ע"י זריקה שאינו נוגע כלל ודאי לא אתי למטעי שנגע כיון דאינו נוגע כלל בבשר ולכך קשה דבזה מותר אפי' לכתחלה לכך כיון דהש"ס בא לתרץ דבמוקדשין לכתחלה לא מוכרח לתרץ דמיירי בסכין ארוך ובזה גם הרב הרגיש בזה די"ל כן רק שכתב דאין סברא לחלק בחשש שמא יגע בין סכין ארוך לזריקה ולפענ"ד סברא גדולה הוא לחלק כן.
+ועוד נ"ל ליישב בדרך השכל אם כי לפי האמת לא נצרך לזה מ"מ לא אמנע מלכתבו דהנה זה יהי' דומה כמ"ש הנ"י בפ"ב דב"ק גבי אשו משום חציו דהוי כאלו שרף כולו אז אף דבאמת נשרף אח"כ כן ה"נ בשלמא בסכין ארוך כיון דעושה מעשה בידיו הוי כאלו שחטו במקומו שמונח שם אבל בזרק חץ ושחט בזה נהי דהוי כאלו שחטו הוא מ"מ כיון דבגמר המעשה לא עשה כלום רק דנלך בתר התחלה דהוי ממנו וא"כ הוי כאלו עשאו שם במקומו שזרק והרי הוי הוא בחוץ והוי כאלו שחטו בחוץ וכמו התם באשו משום חציו לכך לא מהני במוקדשין וזה עצה נכונה מאד אבל לא לומר דבלשמה לא מהני כחו זה ישתקע ולא יאמר וביתר דבריו לא עיינתי יותר.
+והנה שוב ראיתי להחזיק דברי הרב והראשון נאמר אף דהמאשין נעשה ע"י אדם נראה דלא נחשב מעשה אדם דהנה נ"ל דאף האדם המגלגל העיסה בגלגל לא נחשב רק כחו ולא מעשיו ממש וראי' ממה דפליגי בפ"ג דסוכה אי לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה או לא וא"כ לא מבעיא למ"ד לקיחה אחת לא שמה לקיחה דמוכח דלא נחשב מעשה אדם ע"י ד"א אף למ"ד דשמה לקיחה היינו רק דדי בכחו דע"י כחו נמי הוי לקיחה אבל עכ"פ מעשה אדם ממש לא הוי וא"כ לפ"ז תינח אדם האדם מגלגל העיסה בידיו הוי רק חד כח אבל אם הוא מגלגל רק המאשין ועי"כ מסבבין הגלגלים ממילא ואין הגלגלים בידיו הוי רק כבר כחו והרי בפ"ב בב"ק מבעיא שם לר"א אם כח כחו הוי ככחו לסומכוס או לא ומוכח דכח כחו לא הוי ככחו ומה דמבעיא לי' רק לסומכוס ולא לרבנן היינו דלרבנן דכל צרורות הוי רק חצי נזק בזה מה בכך דהוי ככח כחו הרי קרן דהוי שלא מדעת הבעלים וחייב ח"נ ה"ה כח כחו י"ל דהוי גרם היזק אפי' מבהמתו חייב ח"נ אבל לסומכוס דס"ל דנ"ש משלם בזה י"ל דכח כחו גרע וא"כ נראה דה"ה להיות נחשב מעשה אדם כח כחו לא נחשב מעשיו והוי רק כנעשה ממילא. ומה שהקשינו מחש"ו וגדול עע"ג נראה נמי דא"ש דבחש"ו נהי דאינן בני שליחות מ"מ אמרינן בפ"ק דחולין דקטן יש לו מעשה ואין לו מחשבה ונראה דה"ה חו"ש נמי הוי כן ומה דלא קאמר התם כן בחו"ש היינו דהתם מבעיא לי' אם מהני מחשבתו נכרת מתוך מעשיו זה ודאי לא הוי רק כקטן ולא כחרש ושוטה אבל מעשה לבדו י"ל דהוי נמי כחרש ושוטה ולכך נהי דמחשבה אין לו מהני מחשבת הגדול לשמו להצטרף עם מעשה החש"ו ונחשב מעשה אדם לשמו אבל בדבר שאין בו רוח חיים ואינו אדם כלל בזה מעשיו נמי לא הוי מעשה לא מהני כוונת העומד ע"ג לשמו דהוי רק כמחשבה בלי מעשה כלל ובודאי לא מהני. ובפרט לפמ"ש בחבורנו בעזה"י כמה פעמים דמוכח ברמ"א אהע"ז סי' ל"ז דאף בקטנה דאין לה שליחות מ"מ אם האב עומד אצלה מהני מטעם יד א"כ י"ל ה"ה נמי בחש"ו אף דאין להם שליחות מ"מ אם עומד אצלם מהני מטעם יד ולכך מהני בעומד ע"ג ומכוון לשמו והוי כאלו עשה הוא ובנכרי נמי מהני מטעם יד לולי הטעם דאדעתי' דנפשי' קעביד אבל בדבר שאין בו רוח חיים כלל דלא שייך בו יד לא מהני עע"ג מיהו מרמ"א אין ראי' די"ל דדוקא תרתי בעינן אבי' ועומד אצלה אז נחשבת הקטנה כידו כיון דבלא"ה הקטנה ברשות האב אבל באחר לא מהני אף בעומד אצלו לומר דהוי כיד. מיהו הדין נכון מטעם המאשין ות"ל נתקנו דברינו מ"ש במודעא מחשש לשמו ואני לפי תומי כתבתי דסברתי דהמאשין מתגלגל בעצמו כדרך כמה מאשינין שנתחדשו ואח"כ נודע לי שהוא ע"י אדם המסבב אותו והי' נדחה טעם זה אך לפי הנ"ל נתחזקו דברינו הנאמרים שם מלבד שאר הטעמים הנכונים כמ"ש לעיל בתשובה בעזה"י:
+
+Siman 36
+
+בנדון הנ"ל: להרב מו"ה פנחס זאב מו"ץ דק' קויל
+ידידות מכתבו קבלתי שבוע העבר והנני נותן לו ת"ח חן לו אשר הודיעני מדברי הנרגן (הוא הרב מו"ה חיים יוסף קרא אבד"ק פארדאן אשר חזר אח"כ והשתטח לרגלי רבינו ז"ל להסיר הנזיפה מעליו, המעתיק) וכל היום לא פסיק חוכא מפומא כולהו יומא על חלומותיו ועל דבריו כי המה מהבל יחד והמה היו למשיב נפשי כי נזכרתי פירושי מכבר ע"ד הצחות מ"ש המשורר בזאת ידעתי כי חפצת בי כי לא יריע אויבי עלי ולכאורה יפלא הלא שונאי דוד היו רבים ואיך אמר כן אך נראה בשים לב מ"ש כי לא יריע אויבי עלי ולא אמר ידברו אויבי עלי אך הכונה כי הנה להכיר מעלת האדם אינו מן אוהביו רק מן שונאיו כי האוהבים יתכן שתהי' אהבה מקלקלת השורה אך משונאיו יהי' מכיר האמת אתם אם לא כי אם יבואו לשאול על איזה אדם שהוא באמת רע מעללים אז ישיב המשיב בקול גדול ע"ז תשאל הרי הוא כך וכך אבל אם ישאל על האדם שהוא באמת תמים במעשיו אז אף שהשונא ידבר רע לצעוק לא יוכל רק ישיב בשפה רפה ויקטין מעשיו ולזה מן קול השונא ומדבורו אפשר להכיר אם אמת או שקר, והנה ידוע דדבור יתכן אף בלחש אבל יריע הוי הרמת קול כמ"ש יריע אף יצריח ולכך דוד הי' לו שונאים אך מ"מ בקול לא היו יכולים לצעוק רק בשפה רפה וז"ש בזאת ידעתי כי חפצת בי כי לא יריע אויבי עלי רק בקול נמוך. וז"כ המדרש בפ' חיי שרה בפסוק לעת צאת השואבות א"ר הונא בשעה שאדם הולך לישא אשה ושמע... כלבתן מנבחים הוא מצית מ�� אינון אמרין לעת ערב לעת צאת השואבות עכ"ל והכונה כיון דאליעזר הי' לו קפיצת הדרך כמ"ש במדרש למה נתאחר לבא עד עת ערב עת צאת השואבות, אך הכונה דרצה הקב"ה שאליעזר ישמע מהות רבקה מהו וזה לא יבין רק מאלו שדרכם לדבר לשון נרגן וליתן דופי בכל אדם מזה ומקולם יבין לאשורו ולכך הנה עת צאת השואבות לשאוב מים הנה זה דרכם כסל למו לדבר בגנות כל אדם וכעין שאחז"ל משעה שישאו ויתנו בה נשים המוזרות בלבנה כן נמי דרך השפחות וז"ש המדרש אם הולך לישא אשה ושמע קול כלבים המנבחים היינו השומע האנשים הדומים לכלבים ומנבחין הוא מצית מה אינון אמרין אם בקול גדול או בקול נמוך ולכך בא לעת ערב לעת צאת השואבות.
+והנה כן אני אומר מרא דעלמא בזאת ידעתי כי חפצת בי כי לא יריע אויבי עלי והנה הי' בידי בחמלת האל להשיב הרבה על דבריהם אך אמרתי אקיים מאמר הכתוב אל תען כסיל כאולתו וזכור אזכור מ"ש לק' זיטאמיר על ת"ח אחד הדומה בעיניו לת"ח אמרתי דרך הלציי לפרש משאחז"ל כתיב אל תען כסיל כאולתו וכתיב ענה כסיל כאולתו כאן בד"ת כאן במילי דעלמא והנה העולם מפורשים דאל תען הוי במילי דעלמא ולבבי לא כן ידמה דהכתוב לא ישמיענו הנהגת מילי דעלמא מה שאינו נוגע לדברי תורה ומוסר לכך נראה הכונה להיפוך דשניהם מיירי בד"ת אך חילוק הש"ס קאי על הכסיל אם הכסיל הוי רק במילי דעלמא אבל בד"ת אינו כסיל אז ענה כסיל כאולתו כיון דאינו כסיל בד"ת יודה על האמת אבל אם הוי כסיל גם בד"ת אז אל תען כסיל כאולתו כי למה תשחית דבריך הנעימים ונכוחים אחר שהוא לא יודה לך ולא ישמע דבריך כן כתבתי אז וכן אני מקיים עכשיו כי מה בצע אם אשיב עוד הרי הם כסילים בד"ת לזה אשים מחסום לפי וקנצי למילין כי לא אל האנשים ההם אני מדבר רק לפני יראי ה' הם יבינו האמת והם יתנו הודאה לו ית' על כך ויקוים בנו מאמר הכתוב כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם וכל מה שהכסילים יוסיפו לדבר סרה עוד יוסיפו לי שמחה יתירה. ואזכיר מאמר המשורר ק' ס"ט ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר ואני תפלתי לך ה' עת רצון והמשך המאמר הוא כי הנה לפעמים זוכה האדם בצדקת מעשיו ולפעמים רק מכח שנאת שונאיו להכעיס להם מרחם הוא ית' על המדובר בו סרה אשר לא כדת וז"ש דוד שהוא ביקש שישיחו בו יושבי שער ונגינות שותי שכר ואדרבא אז ואני תפלתי לך ה' עת רצון אז הוי עת רצון לקבל תפלתי מכח שנאת מדברי לה"ר וכן אמר המקונן באיכה ספקו עליך וכו' שרקו ויחרקו שן אמרו בלענו אך זה היום שקוינוהו מצאנו ראינו והנה תיבת אך אין לו הבנה לפי פשוטו ודברי האר"י בלקוטי תורה ידועים ולפי הנ"ל הוי הכונה כך דישראל אומרים דכל האויבים שמחים על רעת ישראל אך לא תאמר שאנחנו קובלין ומצטערין על כך רק אדרבא זה היום שקוינוהו שהמה ישמחו זה מצאנו ראינו כי עי"כ ירחם ה' עלינו ביותר להכעיס להם. כן אנכי במלתי שמח אני על דברי סרה שלהם ואני תפלה לאל חיי תבא כל רעתם לפניך ועלינו יערה רוח הבורא וישלח לנו המורה לצדקה ותראה האמת כנפש המעתיר.
+והנה עוד ראיתי לחזק לבנו עוד במאמר אדוננו דהע"ה למיכל בת שאול ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה והנה לפי פשוטו אין לו הבנה איך יתכן שיהי' באמהות שכל ויראה יותר ממיכל שמיכל לא הבינה דזה הוי דבר נכון והאמהות יבינו כן אך הכונה להיפוך דהנה ידוע דכל דבר ניכר מן הפכו כיתרון האור מן החושך כן ה"נ אם יבחון אדם איזה דרך אם טוב אם רע יבחון מן הרשעים אם דרך זה טוב בעיני הרשעים ודאי הוא דרך רע בעיני השם ואם הוי הדרך רע בעיני הרשעים ודאי הוא טוב כי כן דרך רשעים להיות אומרים לרע טוב ולטוב רע ולכך ה"נ הנה מיכל אמרה שדוד המע"ה נתבזה בעיני האמהות בריקודו לפני הארון והנה זה ודאי אמת אמרה מיכל כמ"ש הפוסקים דעבדים יש להם כל המדות רעות וכן נמי השפחות ואמת אמרה מיכל אך דוד אמר כי אמת כדבריך אך אדרבא כי ממה שיהי' בזיון להם יומשך כבודו כי מזה מוכח דהוא טוב וכבוד שמים דאם לא הוי בזה כבוד שמים לא הוי בזה רעה בעיני האמהות ואם הוי רע בעיניהם ודאי טוב הוא ולכך ועם אמהות אשר אמרת עמם אכבדה במה דהוי רע בעיניהם ודאי הוא טוב. והנה כן אנחנו במעשינו בעזה"י ממה דחזינן דהמאשין טוב בעיני הרשעים ורע בעיניהם על ביטולו והרי דרכם לומר לטוב רע ולרע טוב מזה נגלה בעליל מזוקק שבעתים כשמש בצהרים דהמאשין רע בעיני ה' ולמי שיש בו יראת שמים וביטולו הוא הטוב והישר בעיני אלהים ואדם השלם:
+
+Siman 37
+
+להרב מו"ה ישראל גאטטליעב אב"ד באלחוב כעת בלבוב.
+הנה ע"ד שאלתו וז"ל קודם חג הפסח אשר אירע השאלה הזאת בעירנו אולם לאשר הי' אז הזמן קצר ולא הי' מספיק ברצוא ושוב כי ע"כ לא יכולתי להציע הדברים לפני מרן נ"י ואחר החג העבר יד ה' נגעה בי ונהייתי ונחלתי בכאב עיני ר"ל אמנם כעת כי באתי עד הלום לדרוש ברופאים ואחר אשר הדבר נוגע לדורות ומי הוא זה אשר יקבע כזאת בלעדו אחרי אשר כל בית ישראל אחר הד"ג ינהו ותורה יבקשו מפיהו ומאוד יראתי פן יבולע הדבר למלך ומצאנו ח"ו עון ע"כ הנני באלה הדברים לערוך לפני הדר"ג ונפשי בשאלתי להשיבני דבר ואם לא ישרו דברי בעיניו משוי נפשי הדרנא.
+וזה דבר השאלה הן האנשים דפה שכרו קמחא דפסחא מאת קהל עדת ישרון דפה ונתנו להקהל סך שלש מאות ריינש כסף מקודם ואח"כ קנו חטין ב' מאות קארץ לטחינה למען ימכרו לבעה"ב ואחד מהמוכרים העמיד להם מאה קארץ חטין טובים אשר הי' בהם י"ג או י"ד פעמים ששים נגד שמונה חטים שצמחו והשני לא העמיד להם רק שלשים קארץ טובים כהראשונים והמותר לא העמיד להם באומרו כי בלתי האפשרות להעמיד לקלקול הדרכים ונמצא פה תח"י סוחר אחד חטים אשר לא הי' ששים נגד המצומחין שבהם רק שבע פעמים ששים נגד שמונה המצומחים ושאלו את פי אם לערב את החטין הראשונים המאה ושלשים ק' והוריתי להם שמותר לערב על דרך הלז שיקחו מחטים הטובים שלשה רבעים ומאלו שאינם טובים שני רבעים ואם כה יעשו מותר לפסח עכ"ל שאלתו.
+תשובה. הנה כבר ראה רו"מ פלוגתת הראשונים והאחרונים בזה והנה ודאי לא טב הורה נגד הרשב"א והמג"א והח"י ואף דהטו"ז חולק ומתיר הנה יראה רו"מ דהטו"ז בסי' תמ"ז סק"ה ובהל' סוכה סי' תרכ"ו דייק בלשונו דדוקא בלח בלח מתיר להוסיף עליו אבל לא ביבש ביבש והטעם נראה דדוקא בלח בלח דאינו ניכר האיסור בזה הוי כמוסיף על התערובות זה מתיר אבל ביבש ביבש דניכר האיסור א"כ לא נחשב כמוסיף רק כמבטל גוף האיסור לא בתערובות ולכך אף דבסוף סי' תמ"ז מתיר אף ביבש נראה דמיירי דוקא נמי כעין לח בלח דהוי בענין שאינו ניכר החמץ אבל בניכר החמץ מודה ובחטין שצמחו ניכרין הם וכמ"ש הרשב"א בתשובה וא"כ לא הוי כלהוסיף עליו. והן אמת דדברי הטו"ז בראייתו מסוכה צ"ע דהרי בסוכה שם מותר לבטל גוף הסכך אף דאינו בתערובות וא"כ לפי דבריו יהי' מותר גם חמץ לבטלו אף שאינו בתערובות ולמה בחמץ אינו מתיר רק בתערובות ואם יש חילוק בין סוכה לחמץ גם לדידי' א"כ שוב אין ראייתו ראי' כלל ואפשר ליישב דבריו דבסוכה הוי עיקר האיסור משום הצל והצל כבר הוא מעורב ואינו ני��ר ונחשב כאלו הי' בתערובות ובהכי יתיישב לשון הש"ס והפוסקים דמשמע דוקא אם כבר עשה הסוכה תחת האילן מותר אבל לעשות לכתחלה תחת האילן אין נכון מדלא קמ"ל יותר דמותר לעשות לכתחלה תחת האילן ובע"כ דאינו מותר רק בדיעבד והרי הט"ז כתב דלשון צריך שישפיל משמע אף לכתחלה יכול לעשות כן אך לפמ"ש דודאי אם כבר עשה הסוכה תחת האילן א"כ הוי הצל כבר מעורב לכך מותר להשפיל הענפים למטה דהוי כאלו כבר הי' בתערובות אבל לעשות לכתחלה הסוכה כן הרי עדיין אינו בתערובות לכך אסור לעשות כן לכתחלה ומזה יהי' ראי' לדברי הטו"ז דמותר מכח דהוי זמן היתר דאלו להנותנים טעם מכח דמצות ללה"נ יהי' מותר לכתחלה לעשות סוכה תחת האילן ולמה לא קמ"ל כן בע"כ כדעת הט"ז. והנה במ"ש אזיל לי' תמיהת רו"מ על הרשב"א למה אוסר להוסיף עליהם הרי הפר"ח ביו"ד סי' צ"ט הביא בשם הרשב"א שמתיר באיסור דרבנן שנתערב להוסיף עליו לבטלו וא"כ כאן דהוי רק איסור דרבנן דמן התורה בטל ברוב מב"מ למה אוסר להוסיף עליהם. והנה רו"מ לא חש לקמחי' בקושיא זו חדא דכאן שאני כיון דניכרים הם כמ"ש הרשב"א א"כ נחשב כאלו מבטל בעינא כאלו לא הי' בתערובות שהרי מה"ט אוסר להשהותן. ושוב ראיתי בפמ"ג סי' תמ"ז בא"א ס"ק מ"ה כתב כן עיי"ש גם לולי הפמ"ג הי' לו להרגיש כן בעצמו דהרי מה"ט אוסר הרשב"א להשהותן ואם היו בטלים ברוב מה"ת הי' מותר להשהותן והרי מפורש אומר הרשב"א דניכרים הם גם זולת זה איך לא הרגיש רו"מ בין דבר דגוף האיסור דדבריהם ובין אם גוף האיסור דאורייתא ומצד אחר בא לו שהוא דרבנן הרי כיוצא בזה יש חילוק מפורש לענין סד"ר להקל דאם מצד אחר בא לו שהוא דרבנן לא נחשב סד"ר א"כ ה"נ הרשב"א אינו מתיר רק היכא דהוי גוף האיסור דדבריהם לא אם גוף האיסור הוי של תורה רק מצד התערובות הוי דרבנן סוף סוף הוא בא להוסיף לבטל איסור תורה ובפרט כיון דרבנן גזרו דמב"מ אינו בטל הוי כאלו הוא בעינא. וחוץ לזה אין התחלה לקושייתו לפי מה שהוכחתי בחבורי שיורי טהרה בההקדמה דחמץ ומצה הוי אינו מינו לדידן דאזלינן בתר טעמא א"כ ודאי הוי איסור תורה ואינו בטל ברוב מה"ת.
+הנה סוף דבר לא טב הורה כי לדין הרשב"א היכא דניכרין הנצמחין לא מצינו מתיר וגם מהטו"ז מוכח להיפוך דגם הוא אוסר בניכר האיסור. וחוץ מזה לא טוב הורה נגד העיר דבשלמא הבעה"ב הטוחן לעצמו אם רוצה לסמוך על שעת הדחק הרשות בידו אבל בני העיר שעשו מסחר ליתן להם קמחא דפסחא אפירא דשפירא יהבו זוזי ואין דעתן על קמח שאינו מותר רק בשעת הדחק ואדעתא דהכי לא קנו מהם ואולי לא ניחא להו בזה. והנה אין צד היתר בזה רק אם אין החטין יפין בשוה רק אם האחד אדום ואחד לבן או אחד חטין טובים ואחד רעים דבזה דרך הטוחנים בלא"ה לערבן כדי לערב הטוב ברע לייפות הקמח בזה י"ל דהרשב"א לא אסר רק בשוין ממש דבזה ניכר דאינו מוסיף רק כדי לבטלן ומכוין לבטל אבל באם אינן שוין דבזה דרך מוכרי קמח בלא"ה לערב אף בחול דאינו ניכר שמכוין לבטל י"ל דמודה הרשב"א דהוי כעין מחמם הדבש שרגלי הדבורים שם ואף דשם גם בלבבו אין מכוין וכאן בלבו מכוין אך י"ל הרי כאן שעת היתר הוא רק כיון דשמו עליו הוי כאלו מבטל האיסור א"כ ממ"נ לפי מראית העין אף דהוי שמו עליו הרי י"ל דאינו מערבו כדי לבטלו רק לתקן הקמח ובלבו אף דמכוין לבטלו הרי הוי באמת היתר וגם זה אינו רק בעת הדחק ולא בלא"ה והיכא דשוין המה אין להתיר אף בעת הדחק זולת אם הוי דחק ביותר שא"א בשום ענין אז כל שעת הדחק כדיעבד דמי ועיין פמ"ג הל' סוכה סי' תרכ"ו כתב ג"כ דאין היתר רק לח בלח ולא יבש ביבש ולכאורה תמי' עליו דהרי ס"ס תמ"ז מתיר הטו"ז אף ביבש בע"כ כוונתו כמ"ש הט"ז דהט"ז מיירי ביבש ביבש דאינו ניכר בין היתר לאיסור דומיא דלח אבל ביבש ביבש הניכר הוי כמערב גוף האיסור בידים. דברי ידידו:
+
+Siman 38
+
+כתב הרמ"א בסי' תע"ב סעיף ט"ו בהג"ה ואין ליקח כוס שפיו צר וכו' דלא יוכל לשתות כולו כאחד כו' צ"ע שהרי בסעיף ט' כתב וצריך לשתות השיעור שלא בהפסק גדול בנתיים ועיין במג"א שם משמע דבשהי' מועטת אין לחוש ולכאורה הי' נראה דס"ל דזה דומה למה דאמרינן כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ולכך הא דאמרינן שאם לא שהה רק כדי שתיית רביעית או בכא"פ מצטרף אז אינו מצטרף כלל אף בשהי' מועטת והיכי דשהה יותר מכא"פ אף בראוי לבילה אין מצטרף אך לפ"ז תקשה למה באכילה אם יש כזית איסור בתוך ששה ביצים היתר אז לוקה מכח דבכא"פ מצטרף והלא אין יכול לאכלו כאחת דאין בית הבליעה מחזיק יותר מכביצה וא"כ למה יצטרף ומ"ש אכילה משתי' ודוחק לומר דמ"ש הרמ"א שא"י לשתות כא' היינו שהוא צר כ"כ שאף בשיעור שתיית רביעית או כא"פ א"י לשתות רובו ומ"ש הרמ"א כאחד היינו דשיעור צירוף נקרא כאחד אך זה דוחק והיותר נראה דס"ל דמצוה ואיסור חלוקין הם דבאיסור אף שאינו ראוי לבילה לאכלו כאחד ג"כ מצטרף ולוקה אבל לענין מצוה בעינן דוקא שיאכל כאחד ממש או שיהי' ראוי לאכלו כאחד אז מצטרף כא"פ אבל בלא"ה אינו מצטרף:
+
+Siman 39
+
+הט"ז בסי' תע"ה הקשה בשם מהר"ל מפראג דנימא כל שישנו בזה אחר זה ישנו בבת אחת וכל שאינו בזאח"ז אף בב"א אינו וכו'. הנה כבודם במקומם מונח וכאן נעלם מהם דברי התוס' בזבחים (דף למ"ד ע"א) שהעלו שם להדיא בהוכחות ברורות מן הש"ס דלא אמרינן כלל זה רק באם בזאח"ז הראשון חייל שפיר והשני לא חייל מחמת חלות הראשון בזה לא מהני אף בב"א אבל בדבר שבזאח"ז אין שניהם חלין כלל נמצא שאין חלות השני בשביל חלות הראשון בזה ישנו שפיר בב"א. ולפ"ז אין התחלה כלל לקו' המהר"ל מפראג דבמצה ומרור להלל אם יאכלם בזה אח"ז אין בהם שום מצוה לא בראשון ולא בשני וא"ש ודבר זה הוא כלל גדול בכמה דברים. אך באמת קו' המהר"ל לא הוי על כורך מצה ומרור רק על שני זיתי מצה והפמ"ג ביאר כוונתו ולפ"ז יפה הקשה והתירוץ שכתבנו הוא נכון רק שתימא שלא הביאו דברי התוס' בזה עיי"ש:
+
+Siman 40
+
+הנה הראשונים הקשו דלמה אין מברכין ברכה על סיפור יציאת מצרים ועיין בספר מעשה נסים להגאון מליסא מ"ש בזה ואני בחבורי מעשי ידי יוצר כתבנו בזה. אך ראיתי בפמ"ג שכתב כיון דהרהור כדבור דמי לכך אין מברכין עליו כמו בק"ש וכו' ודבריו תמוהין בזה דודאי בסיפור יצי"מ לא מהני בהרהור דאינו דומה לשאר מצות התלוין בדיבור דדוקא היכא דכתיב דיבור לבד בזה אמרינן דהרהור כדיבור דמי אבל ביצי"מ כתיב והגדת לבנך הרי בעינן שתהי' הגדה הראוי' לאחרים ובהרהור אינו נשמע לאחרים כלל ואינו יוצא בהרהור בזה וז"פ ונכון:
\ No newline at end of file