diff --git "a/txt/Responsa/Acharonim/Radbaz/Teshuvot HaRadbaz Volume 2/Hebrew/Teshuvot HaRadbaz, Warsaw 1882.txt" "b/txt/Responsa/Acharonim/Radbaz/Teshuvot HaRadbaz Volume 2/Hebrew/Teshuvot HaRadbaz, Warsaw 1882.txt"
new file mode 100644--- /dev/null
+++ "b/txt/Responsa/Acharonim/Radbaz/Teshuvot HaRadbaz Volume 2/Hebrew/Teshuvot HaRadbaz, Warsaw 1882.txt"
@@ -0,0 +1,3712 @@
+Teshuvot HaRadbaz Volume 2
+תשובות הרדב"ז חלק ב
+Teshuvot HaRadbaz, Warsaw 1882
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001909530
+
+תשובות הרדב"ז חלק ב
+
+
+
+Teshuva 1
+
+
+
+Teshuva 2
+
+
+
+Teshuva 3
+
+
+
+Teshuva 4
+
+
+
+Teshuva 5
+
+
+
+Teshuva 6
+
+
+
+Teshuva 7
+
+
+
+Teshuva 8
+
+
+
+Teshuva 9
+
+
+
+Teshuva 10
+
+
+
+Teshuva 11
+
+
+
+Teshuva 12
+
+
+
+Teshuva 13
+
+
+
+Teshuva 14
+
+
+
+Teshuva 15
+
+
+
+Teshuva 16
+
+
+
+Teshuva 17
+
+
+
+Teshuva 18
+
+
+
+Teshuva 19
+
+
+
+Teshuva 20
+
+
+
+Teshuva 21
+
+
+
+Teshuva 22
+
+
+
+Teshuva 23
+
+
+
+Teshuva 24
+
+
+
+Teshuva 25
+
+
+
+Teshuva 26
+
+
+
+Teshuva 27
+
+
+
+Teshuva 28
+
+
+
+Teshuva 29
+
+
+
+Teshuva 30
+
+
+
+Teshuva 31
+
+
+
+Teshuva 32
+
+
+
+Teshuva 33
+
+
+
+Teshuva 34
+
+
+
+Teshuva 35
+
+
+
+Teshuva 36
+
+
+
+Teshuva 37
+
+
+
+Teshuva 38
+
+
+
+Teshuva 39
+
+
+
+Teshuva 40
+
+
+
+Teshuva 41
+
+
+
+Teshuva 42
+
+
+
+Teshuva 43
+
+
+
+Teshuva 44
+
+
+
+Teshuva 45
+
+
+
+Teshuva 46
+
+
+
+Teshuva 47
+
+
+
+Teshuva 48
+
+
+
+Teshuva 49
+
+
+
+Teshuva 50
+
+
+
+Teshuva 51
+
+
+
+Teshuva 52
+
+
+
+Teshuva 53
+
+
+
+Teshuva 54
+
+
+
+Teshuva 55
+
+
+
+Teshuva 56
+
+
+
+Teshuva 57
+
+
+
+Teshuva 58
+
+
+
+Teshuva 59
+
+
+
+Teshuva 60
+
+
+
+Teshuva 61
+
+
+
+Teshuva 62
+
+
+
+Teshuva 63
+
+
+
+Teshuva 64
+
+
+
+Teshuva 65
+
+
+
+Teshuva 66
+
+
+
+Teshuva 67
+
+
+
+Teshuva 68
+
+
+
+Teshuva 69
+
+
+
+Teshuva 70
+
+
+
+Teshuva 71
+
+
+
+Teshuva 72
+
+
+
+Teshuva 73
+
+
+
+Teshuva 74
+
+
+
+Teshuva 75
+
+
+
+Teshuva 76
+
+
+
+Teshuva 77
+
+
+
+Teshuva 78
+
+
+
+Teshuva 79
+
+
+
+Teshuva 80
+
+
+
+Teshuva 81
+
+
+
+Teshuva 82
+
+
+
+Teshuva 83
+
+
+
+Teshuva 84
+
+
+
+Teshuva 85
+
+
+
+Teshuva 86
+
+
+
+Teshuva 87
+
+
+
+Teshuva 88
+
+
+
+Teshuva 89
+
+
+
+Teshuva 90
+
+
+
+Teshuva 91
+
+
+
+Teshuva 92
+
+
+
+Teshuva 93
+
+
+
+Teshuva 94
+
+
+
+Teshuva 95
+
+
+
+Teshuva 96
+
+
+
+Teshuva 97
+
+
+
+Teshuva 98
+
+
+
+Teshuva 99
+
+
+
+Teshuva 100
+
+
+
+Teshuva 101
+
+
+
+Teshuva 102
+
+
+
+Teshuva 103
+
+
+
+Teshuva 104
+
+
+
+Teshuva 105
+
+
+
+Teshuva 106
+
+
+
+Teshuva 107
+
+
+
+Teshuva 108
+
+
+
+Teshuva 109
+
+
+
+Teshuva 110
+
+
+
+Teshuva 111
+
+
+
+Teshuva 112
+
+
+
+Teshuva 113
+
+
+
+Teshuva 114
+
+
+
+Teshuva 115
+
+
+
+Teshuva 116
+
+
+
+Teshuva 117
+
+
+
+Teshuva 118
+
+
+
+Teshuva 119
+
+
+
+Teshuva 120
+
+
+
+Teshuva 121
+
+
+
+Teshuva 122
+
+
+
+Teshuva 123
+
+
+
+Teshuva 124
+
+
+
+Teshuva 125
+
+
+
+Teshuva 126
+
+
+
+Teshuva 127
+
+
+
+Teshuva 128
+
+
+
+Teshuva 129
+
+
+
+Teshuva 130
+
+
+
+Teshuva 131
+
+
+
+Teshuva 132
+
+
+
+Teshuva 133
+
+
+
+Teshuva 134
+
+
+
+Teshuva 135
+
+
+
+Teshuva 136
+
+
+
+Teshuva 137
+
+
+
+Teshuva 138
+
+
+
+Teshuva 139
+
+
+
+Teshuva 140
+
+
+
+Teshuva 141
+
+
+
+Teshuva 142
+
+
+
+Teshuva 143
+
+
+
+Teshuva 144
+
+
+
+Teshuva 145
+
+
+
+Teshuva 146
+
+
+
+Teshuva 147
+
+
+
+Teshuva 148
+
+
+
+Teshuva 149
+
+
+
+Teshuva 150
+
+
+
+Teshuva 151
+
+
+
+Teshuva 152
+
+
+
+Teshuva 153
+
+
+
+Teshuva 154
+
+
+
+Teshuva 155
+
+
+
+Teshuva 156
+
+
+
+Teshuva 157
+
+
+
+Teshuva 158
+
+
+
+Teshuva 159
+
+
+
+Teshuva 160
+
+
+
+Teshuva 161
+
+
+
+Teshuva 162
+
+
+
+Teshuva 163
+
+
+
+Teshuva 164
+
+
+
+Teshuva 165
+
+
+
+Teshuva 166
+
+
+
+Teshuva 167
+
+
+
+Teshuva 168
+
+
+
+Teshuva 169
+
+
+
+Teshuva 170
+
+
+
+Teshuva 171
+
+
+
+Teshuva 172
+
+
+
+Teshuva 173
+
+
+
+Teshuva 174
+
+
+
+Teshuva 175
+
+
+
+Teshuva 176
+
+
+
+Teshuva 177
+
+
+
+Teshuva 178
+
+
+
+Teshuva 179
+
+
+
+Teshuva 180
+
+
+
+Teshuva 181
+
+
+
+Teshuva 182
+
+
+
+Teshuva 183
+
+
+
+Teshuva 184
+
+
+
+Teshuva 185
+
+
+
+Teshuva 186
+
+
+
+Teshuva 187
+
+
+
+Teshuva 188
+
+
+
+Teshuva 189
+
+
+
+Teshuva 190
+
+
+
+Teshuva 191
+
+
+
+Teshuva 192
+
+
+
+Teshuva 193
+
+
+
+Teshuva 194
+
+
+
+Teshuva 195
+
+
+
+Teshuva 196
+
+
+
+Teshuva 197
+
+
+
+Teshuva 198
+
+
+
+Teshuva 199
+
+
+
+Teshuva 200
+
+
+
+Teshuva 201
+
+
+
+Teshuva 202
+
+
+
+Teshuva 203
+
+
+
+Teshuva 204
+
+
+
+Teshuva 205
+
+
+
+Teshuva 206
+
+
+
+Teshuva 207
+
+
+
+Teshuva 208
+
+
+
+Teshuva 209
+
+
+
+Teshuva 210
+
+
+
+Teshuva 211
+
+
+
+Teshuva 212
+
+
+
+Teshuva 213
+
+
+
+Teshuva 214
+
+
+
+Teshuva 215
+
+
+
+Teshuva 216
+
+
+
+Teshuva 217
+
+
+
+Teshuva 218
+
+
+
+Teshuva 219
+
+
+
+Teshuva 220
+
+
+
+Teshuva 221
+
+
+
+Teshuva 222
+
+
+
+Teshuva 223
+
+
+
+Teshuva 224
+
+
+
+Teshuva 225
+
+
+
+Teshuva 226
+
+
+
+Teshuva 227
+
+
+
+Teshuva 228
+
+
+
+Teshuva 229
+
+
+
+Teshuva 230
+
+
+
+Teshuva 231
+
+
+
+Teshuva 232
+
+
+
+Teshuva 233
+
+
+
+Teshuva 234
+
+
+
+Teshuva 235
+
+
+
+Teshuva 236
+
+
+
+Teshuva 237
+
+
+
+Teshuva 238
+
+
+
+Teshuva 239
+
+
+
+Teshuva 240
+
+
+
+Teshuva 241
+
+
+
+Teshuva 242
+
+
+
+Teshuva 243
+
+
+
+Teshuva 244
+
+
+
+Teshuva 245
+
+
+
+Teshuva 246
+
+
+
+Teshuva 247
+
+
+
+Teshuva 248
+
+
+
+Teshuva 249
+
+
+
+Teshuva 250
+
+
+
+Teshuva 251
+
+
+
+Teshuva 252
+
+
+
+Teshuva 253
+
+
+
+Teshuva 254
+
+
+
+Teshuva 255
+
+
+
+Teshuva 256
+
+
+
+Teshuva 257
+
+
+
+Teshuva 258
+
+
+
+Teshuva 259
+
+
+
+Teshuva 260
+
+
+
+Teshuva 261
+
+
+
+Teshuva 262
+
+
+
+Teshuva 263
+
+
+
+Teshuva 264
+
+
+
+Teshuva 265
+
+
+
+Teshuva 266
+
+
+
+Teshuva 267
+
+
+
+Teshuva 268
+
+
+
+Teshuva 269
+
+
+
+Teshuva 270
+
+
+
+Teshuva 271
+
+
+
+Teshuva 272
+
+
+
+Teshuva 273
+
+
+
+Teshuva 274
+
+
+
+Teshuva 275
+
+
+
+Teshuva 276
+
+
+
+Teshuva 277
+
+
+
+Teshuva 278
+
+
+
+Teshuva 279
+
+
+
+Teshuva 280
+
+
+
+Teshuva 281
+
+
+
+Teshuva 282
+
+
+
+Teshuva 283
+
+
+
+Teshuva 284
+
+
+
+Teshuva 285
+
+
+
+Teshuva 286
+
+
+
+Teshuva 287
+
+
+
+Teshuva 288
+
+
+
+Teshuva 289
+
+
+
+Teshuva 290
+
+
+
+Teshuva 291
+
+
+
+Teshuva 292
+
+
+
+Teshuva 293
+
+
+
+Teshuva 294
+
+
+
+Teshuva 295
+
+
+
+Teshuva 296
+
+
+
+Teshuva 297
+
+
+
+Teshuva 298
+
+
+
+Teshuva 299
+
+
+
+Teshuva 300
+
+
+
+Teshuva 301
+
+
+
+Teshuva 302
+
+
+
+Teshuva 303
+
+
+
+Teshuva 304
+
+
+
+Teshuva 305
+
+
+
+Teshuva 306
+
+
+
+Teshuva 307
+
+
+
+Teshuva 308
+
+
+
+Teshuva 309
+
+
+
+Teshuva 310
+
+
+
+Teshuva 311
+
+
+
+Teshuva 312
+
+
+
+Teshuva 313
+
+
+
+Teshuva 314
+
+
+
+Teshuva 315
+
+
+
+Teshuva 316
+
+
+
+Teshuva 317
+
+
+
+Teshuva 318
+
+
+
+Teshuva 319
+
+
+
+Teshuva 320
+
+
+
+Teshuva 321
+
+
+
+Teshuva 322
+
+
+
+Teshuva 323
+
+
+
+Teshuva 324
+
+
+
+Teshuva 325
+
+
+
+Teshuva 326
+
+
+
+Teshuva 327
+
+
+
+Teshuva 328
+
+
+
+Teshuva 329
+
+
+
+Teshuva 330
+
+
+
+Teshuva 331
+
+
+
+Teshuva 332
+
+
+
+Teshuva 333
+
+
+
+Teshuva 334
+
+
+
+Teshuva 335
+
+
+
+Teshuva 336
+
+
+
+Teshuva 337
+
+
+
+Teshuva 338
+
+
+
+Teshuva 339
+
+
+
+Teshuva 340
+
+
+
+Teshuva 341
+
+
+
+Teshuva 342
+
+
+
+Teshuva 343
+
+
+
+Teshuva 344
+
+
+
+Teshuva 345
+
+
+
+Teshuva 346
+
+
+
+Teshuva 347
+
+
+
+Teshuva 348
+
+
+
+Teshuva 349
+
+
+
+Teshuva 350
+
+
+
+Teshuva 351
+
+
+
+Teshuva 352
+
+
+
+Teshuva 353
+
+
+
+Teshuva 354
+
+
+
+Teshuva 355
+
+
+
+Teshuva 356
+
+
+
+Teshuva 357
+
+
+
+Teshuva 358
+
+
+
+Teshuva 359
+
+
+
+Teshuva 360
+
+
+
+Teshuva 361
+
+
+
+Teshuva 362
+
+
+
+Teshuva 363
+
+
+
+Teshuva 364
+
+
+
+Teshuva 365
+
+
+
+Teshuva 366
+
+
+
+Teshuva 367
+
+
+
+Teshuva 368
+
+
+
+Teshuva 369
+
+
+
+Teshuva 370
+
+
+
+Teshuva 371
+
+
+
+Teshuva 372
+
+
+
+Teshuva 373
+
+
+
+Teshuva 374
+
+
+
+Teshuva 375
+
+
+
+Teshuva 376
+
+
+
+Teshuva 377
+
+
+
+Teshuva 378
+
+
+
+Teshuva 379
+
+
+
+Teshuva 380
+
+
+
+Teshuva 381
+
+
+
+Teshuva 382
+
+
+
+Teshuva 383
+
+
+
+Teshuva 384
+
+
+
+Teshuva 385
+
+
+
+Teshuva 386
+
+
+
+Teshuva 387
+
+
+
+Teshuva 388
+
+
+
+Teshuva 389
+
+
+
+Teshuva 390
+
+
+
+Teshuva 391
+
+
+
+Teshuva 392
+
+
+
+Teshuva 393
+
+
+
+Teshuva 394
+
+
+
+Teshuva 395
+
+
+
+Teshuva 396
+
+
+
+Teshuva 397
+
+
+
+Teshuva 398
+
+
+
+Teshuva 399
+
+
+
+Teshuva 400
+
+
+
+Teshuva 401
+
+
+
+Teshuva 402
+
+
+
+Teshuva 403
+
+
+
+Teshuva 404
+
+
+
+Teshuva 405
+
+
+
+Teshuva 406
+
+
+
+Teshuva 407
+
+
+
+Teshuva 408
+
+
+
+Teshuva 409
+
+
+
+Teshuva 410
+
+
+
+Teshuva 411
+
+
+
+Teshuva 412
+
+
+
+Teshuva 413
+
+
+
+Teshuva 414
+
+
+
+Teshuva 415
+
+
+
+Teshuva 416
+
+
+
+Teshuva 417
+
+
+
+Teshuva 418
+
+
+
+Teshuva 419
+
+
+
+Teshuva 420
+
+
+
+Teshuva 421
+
+
+
+Teshuva 422
+
+
+
+Teshuva 423
+
+
+
+Teshuva 424
+
+
+
+Teshuva 425
+
+
+
+Teshuva 426
+
+
+
+Teshuva 427
+
+
+
+Teshuva 428
+
+
+
+Teshuva 429
+
+
+
+Teshuva 430
+
+
+
+Teshuva 431
+
+
+
+Teshuva 432
+
+
+
+Teshuva 433
+
+
+
+Teshuva 434
+
+
+
+Teshuva 435
+
+
+
+Teshuva 436
+
+
+
+Teshuva 437
+
+
+
+Teshuva 438
+
+
+
+Teshuva 439
+
+
+
+Teshuva 440
+
+
+
+Teshuva 441
+
+
+
+Teshuva 442
+
+
+
+Teshuva 443
+
+
+
+Teshuva 444
+
+
+
+Teshuva 445
+
+
+
+Teshuva 446
+
+
+
+Teshuva 447
+
+
+
+Teshuva 448
+
+
+
+Teshuva 449
+
+
+
+Teshuva 450
+
+
+
+Teshuva 451
+
+
+
+Teshuva 452
+
+
+
+Teshuva 453
+
+
+
+Teshuva 454
+
+
+
+Teshuva 455
+
+
+
+Teshuva 456
+
+
+
+Teshuva 457
+
+
+
+Teshuva 458
+
+
+
+Teshuva 459
+
+
+
+Teshuva 460
+
+
+
+Teshuva 461
+
+
+
+Teshuva 462
+
+
+
+Teshuva 463
+
+
+
+Teshuva 464
+
+
+
+Teshuva 465
+
+
+
+Teshuva 466
+
+
+
+Teshuva 467
+
+
+
+Teshuva 468
+
+
+
+Teshuva 469
+
+
+
+Teshuva 470
+
+
+
+Teshuva 471
+
+
+
+Teshuva 472
+
+
+
+Teshuva 473
+
+
+
+Teshuva 474
+
+
+
+Teshuva 475
+
+
+
+Teshuva 476
+
+
+
+Teshuva 477
+
+
+
+Teshuva 478
+
+
+
+Teshuva 479
+
+
+
+Teshuva 480
+
+
+
+Teshuva 481
+
+
+
+Teshuva 482
+
+
+
+Teshuva 483
+
+
+
+Teshuva 484
+
+
+
+Teshuva 485
+
+
+
+Teshuva 486
+
+
+
+Teshuva 487
+
+
+
+Teshuva 488
+
+
+
+Teshuva 489
+
+
+
+Teshuva 490
+
+
+
+Teshuva 491
+
+
+
+Teshuva 492
+
+
+
+Teshuva 493
+
+
+
+Teshuva 494
+
+
+
+Teshuva 495
+
+
+
+Teshuva 496
+
+
+
+Teshuva 497
+
+
+
+Teshuva 498
+
+
+
+Teshuva 499
+
+
+
+Teshuva 500
+
+
+
+Teshuva 501
+
+
+
+Teshuva 502
+
+
+
+Teshuva 503
+
+
+
+Teshuva 504
+
+
+
+Teshuva 505
+
+
+
+Teshuva 506
+
+
+
+Teshuva 507
+
+
+
+Teshuva 508
+
+
+
+Teshuva 509
+
+
+
+Teshuva 510
+
+
+
+Teshuva 511
+
+
+
+Teshuva 512
+
+
+
+Teshuva 513
+
+
+
+Teshuva 514
+
+
+
+Teshuva 515
+
+
+
+Teshuva 516
+
+
+
+Teshuva 517
+
+
+
+Teshuva 518
+
+
+
+Teshuva 519
+
+
+
+Teshuva 520
+
+
+
+Teshuva 521
+
+
+
+Teshuva 522
+
+
+
+Teshuva 523
+
+
+
+Teshuva 524
+
+
+
+Teshuva 525
+
+
+
+Teshuva 526
+
+
+
+Teshuva 527
+
+
+
+Teshuva 528
+
+
+
+Teshuva 529
+
+
+
+Teshuva 530
+
+
+
+Teshuva 531
+
+
+
+Teshuva 532
+
+
+
+Teshuva 533
+
+
+
+Teshuva 534
+
+
+
+Teshuva 535
+
+
+
+Teshuva 536
+
+
+
+Teshuva 537
+
+
+
+Teshuva 538
+
+
+
+Teshuva 539
+
+
+
+Teshuva 540
+
+
+
+Teshuva 541
+
+
+
+Teshuva 542
+
+
+
+Teshuva 543
+
+
+
+Teshuva 544
+
+
+
+Teshuva 545
+
+
+
+Teshuva 546
+
+
+
+Teshuva 547
+
+
+
+Teshuva 548
+
+
+
+Teshuva 549
+
+
+
+Teshuva 550
+
+
+
+Teshuva 551
+
+
+
+Teshuva 552
+
+
+
+Teshuva 553
+
+
+
+Teshuva 554
+
+
+
+Teshuva 555
+
+
+
+Teshuva 556
+
+
+
+Teshuva 557
+
+
+
+Teshuva 558
+
+
+
+Teshuva 559
+
+
+
+Teshuva 560
+
+
+
+Teshuva 561
+
+
+
+Teshuva 562
+
+
+
+Teshuva 563
+
+
+
+Teshuva 564
+
+
+
+Teshuva 565
+
+
+
+Teshuva 566
+
+
+
+Teshuva 567
+
+
+
+Teshuva 568
+
+
+
+Teshuva 569
+
+
+
+Teshuva 570
+
+
+
+Teshuva 571
+
+
+
+Teshuva 572
+
+
+
+Teshuva 573
+
+
+
+Teshuva 574
+
+
+
+Teshuva 575
+
+
+
+Teshuva 576
+
+
+
+Teshuva 577
+
+
+
+Teshuva 578
+
+
+
+Teshuva 579
+
+
+
+Teshuva 580
+
+
+
+Teshuva 581
+
+
+
+Teshuva 582
+
+
+
+Teshuva 583
+
+
+
+Teshuva 584
+
+
+
+Teshuva 585
+
+
+
+Teshuva 586
+
+
+
+Teshuva 587
+
+
+
+Teshuva 588
+
+
+
+Teshuva 589
+
+שאלת על ראובן שהביא גט ממדינת הים ואומר בפני נכתב ובפני נחתם ויש עדים לקיים את הגט אם היא מותרת לשליח או לא:
+תשובה אם היו מקיימין הגט קודם שיתננו לה שוב לא היה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ולא הותרה עפ"י השליח ולפיכך היתה מותרת להנשא לשליח אבל כיון שלא נתקיים הגט בתחלה והותרה האשה על פיו של השליח אע"ג דיש עדים לקיים את השטר אסורה לשליח שהרי על פיו הותרה ואפי' שיחזור ויקח הגט מידה ויקיימנו ויתננו לה לא הועיל כלום שהרי על פיו הותרה בתחלה ואשה גרושה הוא מגרש עתה ואם עבר ונשאה אין מוציאין אותה ממנו ואם נשאה אחר התראת ב"ד קונסין אותו ומוציאין אותה ממנו:
+
+Teshuva 590
+
+שאלת על ראובן שהוציא שטר על שמעון וחתום בו עד א' והעד השני צוה לחתום ושני עדים מעידים על זה שצוה לחתום והעד החתום בשטר לא נתקיים ואמרת שאחד מן החכמים חייב את שמעון על פי שטר זה:
+תשובה כמה רב גובריה דאפיק ממונא בלא סהדי כי שטר זה אין בו עדות כלל כי אפי' אם היה מתקיים העד החתום אין כאן אלא עד אחד ואפ"ת דצוה לחתום הוי עדות העדים אשר מעידים עליו עדים מפי עד ואינו כלום דבשלמא אי הוה כתיב ביה במותב תלתא וכו' כד אתא פלוני ואמר כי חתימה זו הוא צוה לחתום אותה הא הוי קיום לעד זה אבל זה שאינו בלשון קיום אלא בלשון עדות הוי עד מפי עד ואינו כלום אלא ודאי אין לך אדם טועה בזה ושמא בדרך פשרה חייב את שמעון כפי מה שראה בטענותיהם ולא מכח השטר. ומ"מ אם יבואו שני העדים אשר העידו על אותו שצוה לחתום בפני ב"ד ויאמרו אנו מעידים שפלוני צוה לחתום חתימה זו נתקיים זה העד דהוי שפיר מפיהם ולא מפי כתבם ולא הוי עד מפי עד שהרי על החתימה הם מעידים אבל אם אמרו פלוני אמר לנו שהוא עד בדבר זה וצוה לחתום חתימה זו נ"ל שאין זה קיום שהרי על העד הם מעידים ולא על החתימה והוי עד מפי עד וכן אם אמרו פלוני אמר לנו שזו חתימתו והם אינם מכירים החתימה ולא ראו כשחתם אין זה קיום לפי שהם מעידים על עדות העד והוי עד מפי עד שהרי אינו מכיר החתימה אלא על פי אחר. וגדולה מזו אמרו שאם בא ראובן ואמר שמעון אמר לי שזו חתימתו שאין זה עדות תדע שהרי רבינו לא מנה אלא ה' דרכים בקיום השטר ואם איתא ששה הוו כגון שיעידו פלוני אמר לי שזו חתימתו ובכל החמשה דרכים אשר הזכיר רבינו בכולם הצריך שיכירו החתימה עצמה דוק ותשכח. שוב בא העד החתום על השטר ואמר שמעולם לא חתם על זה ואין כתב ידו יוצא ממקום אחר הילכך אין כאן אפילו עד אחד לשנאמר עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד אלא חכמים הצריכו קיום וא"כ פשרה בטעות היתה שחשב שזה עדות עד אחד שנחקר בב"ד ומחייבו שבועה והא ודאי ליתא דשטרא חספא בעלמא ואם אמר שלא עשה הפשרה מכח העדים כלל אלא מכח טענותא מה שעשה ��שוי:
+
+Teshuva 591
+
+שאלת על ראובן ושמעון שנתעצמו בדין במצרים ובאו לפני החכם וכתב ביניהם שטר שכל מי שיעבור על דברים ידועים נתחייב לחברו כך וכך ונתנו השטרות ביד שליש ועבר א' מהם וחברו תובע השטר מיד השליש:
+תשובה נראה אם כתוב בתורת קנס שאם כתוב כן הא קי"ל אין גובין קנסות בבבל ואנן בתר בני בבל גרירינן ואם כתוב בו בתורת חוב גמור ובקנין הדבר ברור שאדם יכול לחייב עצמו בקנין במה שלא היה חייב בו לפיכך צריך לראות אם השטר הוא אסמכתא קי"ל דאסמכתא לא קניא ואין מחזיר לו את השטר ואם אינו אסמכתא כגון שקנו ממנו בב"ד חשוב או באחת מן הדרכים שמבטלין האסמכתא יחזיר לו את השטר שהרי נתחייב מן הדין ואם היה שטר שדוכין אפילו כתוב בתורת קנס א"נ דאית ביה אסמכתא מחזיר לו שטרו וגובה בו דדמי בושתו הוא נוטל וכן העלה הרא"ש בתשובה ואם חזר כל אחד מהם קודם שיגיע השטר ליד השליש יכול לחזור בו ואפילו קנו מידו דקנין דברים בעלמא וכיון שנתבטל השלישות גם עדים לא יכתבו את השטר שהרי ביטל השליחות והשלישות ועיין במה שכתב הרא"ש כלל ל"ד ומ"מ למאי דאתי עלה אם כתוב בו בתורת חוב ואין בו אסמכתא וניתן ביד השליש ונתברר שאחד מהם עבר על התנאים הנזכר בשטר ההוא יעשה השליש מה שהושלש בידו ויחזיר שני השטרות לאותו שלא עבר על התנאים הנזכר בשטר וגובה בו כי יכול האדם להתחייב במה שלא היה חייב בו ואם נתברר שעברו שניהם על מה שכתוב בשטר ההוא לא יחזור לא לזה ולא לזה וגם לא יניחם בידו שמא יבוא הדבר לידי תקלה אלא יקרעם או ישרפם ומסתברא לי שאם טען אחד שחברו הפסידו כך וכך ע"י עכו"ם ועבר על מה שכתוב בשטר ההוא ויש לו עדים על זה שכותבין לו העדים בעצמם החתומים על שטר הקנס שטר כשיעור מה שהעידו העדים שהפסידו אפי' שהיה בשטר קנס או אסמכתא במה שיש עדים שהפסידו לא שייך לא קנס ולא אסמכתא וגובה אותו מן הדין הילכך יכולין לכתוב לו שטר חוב כנגד הפסדו מתוך השטר הגדול אשר היה ביד השליש ומכל מקום צריכין לברר הדבר בתוך השטר כדי שלא יגבה שני פעמים אחת בעידי ההפסד ואחת בשטר:
+
+Teshuva 592
+
+שאלת על ראובן שכתב גט לאשתו ואמר לעדים שהוא רוצה ליתנו לה ע"מ כך וכך ומיד הלכו עידי הגט ובאו עדים אחרים ונתנו לה סתם מאי מגורשת על תנאי או בלא תנאי:
+תשובה הדבר ברור שאם היו שם העדים הראשונים אשר שמעו התנאי מפיו והם עידי המסירה אין ספק שהיא מגורשת על תנאי אע"ג שמסרו לה סתם ודאי על תנאו הראשון סמך וכן כתבו הראשונים ז"ל אבל כיון שלא מסר הגט בפניהם אלא בפני אחרים שלא שמעו התנאי מגורשת בלא תנאי אעפ"י שהוא צווח ואומר על תנאי הראשון סמכתי שהרי העדים הללו משוו לה מגורשת בלא תנאי דקי"ל כר' אליעזר דאמר עדי מסירה כרתי ואפילו למאן דאמר עדי חתימה כרתי הרי לא נחתם הגט על תנאי ותו כיון שהוא יודע שאין אלו העדים אשר שמעו התנאי ולא הזכירו בשעת מסירת הגט אחולי אחליה לתנאיה והשתא מהדר קא הדר ביה ואין שומעין לו:
+
+Teshuva 593
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי בדגים קטנים הנקראים אפסדיא ונתבשלו ואח"כ נודע שהיה בהם אחד או שנים טמאים ואחר הבישול אינם ניכרים מה דין הדגים והתבשיל והקדרה:
+תשובה תחלה צריך שתדע שאין הדג טמא בטל בס' כשאר האיסורין אלא במאתים והכי איתא במסכת תרומות וכתבה הרמב"ם ז"ל פרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות הילכך אם אין שם מאתים הרי נתן טעם בכל ונאסר הכל אפילו הקדרה ואם יש בו מאתים הרי אין כאן טעם לאסור ואין שאר הדגים אסורים אלא ��פני שאין בריה בטלה ואינו מכיר את האיסור ולפיכך כל הדגים אסורים אבל התבשיל והקדרה מותרים שהרי אין בהם טעם האסור ואין צריך ליזהר שלא יהיו חתיכות דגים שנמוחו בתוך התבשיל אעפ"י שהדגים הקטנים נוחים להתבשל וקרוב הדבר שנמוחו בתוך התבשיל דמה נפשך שהרי כיון שנמוח שוב אינה בריה ובטלה. ומפני חששא זו צריך לבדוק האפסדיא קודם שיבשלנה לפי שמצוי להתערב בתוכה דגים טמאים לה וכל בריה שיש בה רוח חיים אינה בטלה אפילו קטנה כנמלה וכל בריה שאין בה רוח חיים בטלה אפילו גדולה כאבטיח אם לא תהיה מאותם הדברים שמנו חכמים דחשיבו ולא בטילי כגון אגוזי פרך ורמוני בדן וכו' [וכן חתיכה הראויה להתכבד] ונקראת חתיכה הראויה להתכבד בפני האורחים אפי' שהיא חיה אע"ג דאין דרך לתת בשר חי לפני האורחים ה"ק כל שאם תתבשל היא ראויה לתת לפני האורחין אינה בטלה וזו דעת רוב הפוסקים שאנו רגילין לסמוך עליהם:
+
+Teshuva 594
+
+שאלת אם מותר לשחוט ולבשל מיום טוב ראשון לצורך השבת אפילו ע"י עירוב:
+תשובה על דבר זה נשאל הרא"ש וכתב ז"ל אין לשחוט ביום הראשון לצורך השבת אעפ"י שערב דודאי יום ראשון עיקר ויום טוב שני אינו אלא משום גזרת שמדא וכיון דאפשר לו לשחוט ביום ב' שהוא חול למה ישחוט בראשון שהוא ודאי קדש עכ"ל ותמהתי שכתב שי"ט ב' הוא גזרת שמדא והלא אינו אלא מנהגא כדאמרינן שלחו מתם דאע"ג דידעינן בקביעא דירחא הזהרו במנהג אבותיכם. ולענין הדין אומר אני שאם השחיטה של יום ראשון היא טובה משחיטת יום ב' לפי שיש מיני עופות ומיני בשר שאם יבשלו אותם ביום שחיטתן אינו יפה לאכילה כמו הנשחטין מאתמול שהוא מותר לשחוט מיום ראשון שהרי מן הדין מותר לשחוט מי"ט ראשון לשבת אלא כיון דאפשר למחר למה יבשל היום ואם הבשר או העוף היא יותר טוב אם נשחט מאתמול למה לא ישחוט מאתמול והא קי"ל מכשירי אוכל נפש אינם נעשים ביום טוב ואפ"ה אם מפיגים טעמם עושין אותם ביום טוב הכא נמי לא שנא וגם הרב ז"ל לא אמרה אלא כיון דאפשר למחר מהיות טוב אל תקרי רע ומה שכתב שיום טוב ב' הוי משום גזרת שמדא לא ידעתי מהו:
+
+Teshuva 595
+
+שאלת על ראובן שנדה עצמו אם יעשה דבר פלוני למחר אם יוכל להתיר היום כיון שעדיין לא חל דומיא דנדר דאין מתירין עד שיחול:
+תשובה הרא"ש העלה שיכול להתיר כלל כ"ו ע"ש ודנו מהפרה דפסקו רבוותא דיכול להפר עד שלא חל וכ"ש נידוי דקיל טפי שהמנדה יכול להתיר לעצמו ואין צריך אחר להתירו ואילו הפרה צריכה אחר. עוד יש לי טעם אחר שהנדר הוא מן התורה ומפני חומרתו אינו נדר עד שיחול אבל נידוי אינו אלא קללה בעלמא מדרבנן ולפיכך מתירין אפילו שעדיין לא חלה. אבל אם החרים עצמו דאיכא מאן דאמר שהוא מן התורה צריכין אנו לטעמו של הרב ז"ל ואפילו לפי הטעם אשר כתבתי לא חמיר כולי האי כמו הנדר דאיכא לאו ומלקות ואם ת"ח הוא מתיר לעצמו ואם אינו ת"ח כתב הרא"ש שצריך עשרה להתירו אע"ג דלא מתנו ונהגו העולם להתיר בג' דלא דמי למי שנדוהו בחלום דהתם מן השמים נדוהו וצריך עדה אבל היכא שנדה עצמו סגי בשלשה:
+
+Teshuva 596
+
+שאלת על ס"ת שנמצא ה"א אחרונה של שם רגלה השמאלית דבוק בגגה דבוק דק עד שלא היה נראה אלא ע"י עיון מה תקנה יש לו:
+תשובה אם הדבוק עב שהיא כצורת חי"ת שהתינוק קורא אותה חי"ת לכולי עלמא נפסלה האות ואפי' לדעת האומרים שלא נפסלו הה"א והקו"ף אם נוגע הרגל בגג כאשר כתב ריב"ש בתשובה שיש מי שהורה כך וכן נראה ג"כ מתשובת הר"י קולון שלא נפסל האות בכך אין הדברים אמור��ם אלא בזמן שנדבק בעוקץ דק בגגה אבל אם נדבק בעוקץ עב שנראה כחי"ת כ"ע מודו שהוא פסולה ואנן לא קי"ל הכי אלא כדעת כל הפוסקים אשר אנו רגילין לסמוך עליהם שנפסל בדבוק כל שהוא ושאלה זו נשאלה בימי הנגוד ממדינת עדן שהיו כל הספרים שלהם כך וגם במצרים ראיתי ספרים קדמונים שההי"ן והקופי"ן היו דבוקין בגגיהן בעוקץ דק ונראה שסמכו להם עלה דהא דאמרינן אמר רב אשי חזינא להני ספרי דוקייני דתלי לכרעא דה"א ומדאמר ספרי דוקייני משמע דלא הוי לעכובא ונמנו על כל אותם הספרים ופסלום שכל דברי הפוסקים שפסקו הכי מההיא דהקומץ מאי טעמא תליא רגלה דה"א וכבר האריכו הראשונים בזה ולמדנו מדבריהם שהאות פסולה וכיון שהיא פסולה אין בה קדושת השם בין אם נפסלה מתחלת הכתיבה בין אם נפסלה אחר כך ולענין התיקון להפריד רגלה מהגג אי אפשר דהוי חק תוכות ופסול כאשר כתבו הראשונים ז"ל ויש מי שסובר שצריך למחוק כל האות ולחזור לכתבה כולה וכן נראה דעת הרא"ש אבל רוב הפוסקים הסכימו שמוחק כל הרגל עד שתשאר צורתה צורת דלי"ת וכן אם היא אות אחרת עד שתפסד צורתה ומשלים עליה האות וכן הסכימו באותו מנין ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דלא אמרוה אלא בשאר אותיות אבל באותיות השם כולי עלמא מודו שמוחק הרגל לבד שהרי שאר חלקי האות נתקדשו ואמאי ימחוק אותם כי הדבר ברור כי המוחק חלק משם הקדש אע"ג דלא מחק כולו עובר משום לא תעשון כן הילכך הרגל שנכתב בפיסול או שנדבק אח"כ ונפסל מוחק ומתקן ולא כל האות ואי הוה פשיטא לן שנכתב השם בכשרות ואח"כ נדבק טוב היה לגרור הדבוק ולסמוך על האומרים שלא נקרא זה חק תוכות ממה שנגרור כל רגל הה"א כדי שלא למחוק חלק מאות השם אבל כיון שהדבר ספק שמא בשעת הכתיבה נפסלה ולכ"ע לא סגי לגרור הדבוק דהוי חק תוכות וגם בדין בעצמו הוא במחלוקת התקנה הטובה היא לגרור כל רגל הה"א זהו דעתי אלא שראיתי לאחד מן האחרונים שמו הר"י אסכנדרני ז"ל שכתב וז"ל פשיטא כי מי שנתכוין לכתוב את השם ונדבקה לו רגל שמאלית של ה"א ראשונה של שם בן ד' בגגה בענין שניכר לכל שהיא חי"ת ודאי יכול הוא לגרור רגל החי"ת שנעשה בפיסול ואין זה עובר משום הא דתניא המוחק אות אחת מן השמות עובר בלא תעשה אמר ר' ישמעאל לכך נאמר ואבדתם את שמם לא תעשון כן לה' אלהיכם אבל אם נשפכה דיו על השם שמותר למחקו שלא היתה כוונתו אלא לתקן ע"כ הרי נתבאר מברייתא זו שנעשית מתחלה בפיסול ולא זו בלבד אלא אפילו נדבק לו בכה"ג ה"א אחרונה שבשם ונעשית חי"ת עם היות שנתקדש השם בחציו הראשון שיכול לגררה ולתקנה ברם אכתי איכא למיבעי היכא דחד ה"א מאותיות השם לא תלי כרעה כדקא יאות כגון דדביק בגגה כחוט השערה וכ"ע קרו לה ה"א היכי ליעביד דאי גריר לההוא דבק הוה ליה חק תוכות ואי מנח ליה הכי הא אמרינן בהקומץ ומאי טעמא תליא כרעה דה"א והאריך להוכיח שהמוחק מהאות עד שמפסיד תמונתה שנקרא מוחק אות מהשם עוד כתב ולא דמי לטיפת דיו שנפל על השם או מקצתו דאמרינן לעיל שיכול למחוק ולתקן דהתם בטלה צורת האות וע"כ יכול לגוררה אבל הכא כל העולם קורין ה"א אלא שנפסלה בנגיעתה וכו' וליכא למימר דכל מחיקה שהוא לתיקון שריא דהנותץ אבן מן המזבח לא מחייב אלא בעושה דרך השחתה אבל אם נפגמה וצריך לתקן אחרת במקומה שרי שכן מצינו בני חשמונאי שנתצו המזבח שבנה עזרא מפני שטמאוהו יונים כדאיתא ביומא דהתם שאני דאי אפשר לנו בלא מזבח וגם א"א לבנות מזבח במקום אחר שמקום המזבח מכוון ביותר כדאיתא ביומא אבל הכא אפשר לגנוז היר��עה וכן הורה הרמב"ם בתשובה על יריעה שנתקלקל בה השם שגונזין אותה יריעה או מחטב את השם כדאמר ר' יהודה מחטבו וכותב יהודה אחר עכ"ל. עוד העלה שמוטב לסלק היריעה מלקדור את ה' ובזה אני מודה. עוד יש ללמוד מדבריו שאם אין סופר לסלק היריעה או לקדור ואין להם ספר אחר שמותר לגרור ולתקן. ואני הכרתי את החכם הזה בצפת בהיותי בן י"ג שנה ובלי ספק היה חסיד גדול וירא שמים ובקי בתלמוד ובמדרשים אבל היו בדורו גדולים ממנו ולכן מלאני לבי להתיר ספיקו ולהורות שמותר לגרור רגל הה"א ולתקנו חדא שלא ראינו לאחד מן הראשונים נ"נ שחלק בזה ויפה עשו כיון שנפסל השם הרי הוא מחוק ועומד ומותר לתקנו דאין מוחק אחר מוחק וכי מפני שקורין אותה ה"א יהיה המוחק עובר וכי מפני טעותו של זה יהיה זה עובר. ותו כי לפי שטתו אפילו שתהיה דבוקה לגמרי קורין אותה ה"א כי צורת החי"ת משונה מצורת הה"א בגופה ממש בזולת דבקות הרגל גם לפי הענין קורין אותה ה"א וכי היכי שהוא מודה כשנדבקה לגמרי שיכול לתקן אף בזו יכול לתקן. ותו מההיא דנפלה טפת דיו ומי לא עסקינן שנפלה טיפת דיו דקה עד שחבר רגל הה"א עם גגה או אות עם חברתה והרי קורא שם קדוש אע"ג דלא נפסדה צורת האותיות אלא שנפסל השם מותר למחקו כדיהיב טעמא שלא היתה כוונתו אלא לתקן. ותו שהמחלוקת שנפל בה"א וקו"ף הוא בכי האי גוונא כגון שנדבקו בעוקץ דק וכן ראיתי ספרים במצרים דאלו נדבק בעוקץ עב ונעשית חי"ת לא עלה בדעת אדם להכשיר וכתב מהר"ר ישראל אם מותר לתקן ההי"ן שבשמות הקדש נראה דשרי מההיא הגהה דהלכות ת"ת פ"ו דאם נפל דיו מותר למחקו דאינו מתכוין רק לתקן אך לא ברירא לן דאפשר דהתם איירי דנטשטשה אות אבל כאן אינו מחוסר רק דקדוק אחד או נימא איפשר דהכא אין צריך למחוק רק הרגל שנכתב בטעות ובגוף האות שנכתב כדין אין צריך ליגע ואם בהרבה ההי"ן דשמות שהם נדבקין אין נראה טוב לתקן אותם עכ"ל. ומדכתב כן משמע דבשנים ושלשה מקומות טוב לתקן משום דתפס לו הצד השני עיקר אבל אם הדבוק בהרבה מקומות משמע שבתחלה לשם כך נכתב לפי סברת המכשירים ולפיכך אין למחקם וא"כ למדנו דמההיא דטפת דיו יש ראיה לנ"ד ומכ"ש הוא מפי הטעם השני אשר תפס עיקר. עוד ראיה ממה שכתב הרב פ"ק מהלכות בית הבחירה אבן שנפגמה או שנגע בה הברזל אחר שנבנית במזבח או בכבש אותה האבן פסולה והשאר כשרות ע"כ והא הכא דפגומה כל דהו אינו ניכר לכל וכן אם נגעה בה ברזל אינו ניכר לכל שהוא פסולה ואפ"ה מותר לסתור אותו אבן מן הבנין ולתקנו וכ"ת דשאני מזבח דלא אפשר בלאו הכי אבל ס"ת אפשר לסלק היריעה כאשר כתב הוא ז"ל מ"מ כיון שהדבר מותר מצד הדין לפי שלא נשאר בו קדושה מה לי מזבח מה לי ס"ת. ומה שכתב שכן מצינו בני חשמונאי שנתצו המזבח שבנה עזרא שטמאוהו יונים כדאיתא ביומא נראה שלא ראה הענין במקומו פרק ר' ישמעאל דאמרינן התם קרא אשכחו ודרוש ובאו בה פריצים וחללוה מכיון שנכנסו עכו"ם להיכל יצאו כליו לחולין וכיון דנפיק לחולין קנינהו בהפקרא והוו להו דידהו וכשנשתמשו בהו לעכו"ם נאסרו א"כ המזבח כבר יצא לחולין ופשיטא דמותר לנתצו שהרי לא נשאר קדושה ומה ענין זה לשם שעדיין נשאר בו קדושה לפי דעתו כיון שקורין אותה ה"א ואפשר לפרש כוונתו כי המזבח לא ניכר פסולו מצד עצמו ואפ"ה נתצוהו אך ה"א אעפ"י שלא יהיה ניכר פסולו מותר למחקו ותירץ דשאני התם דאי אפשר לנו בלא מזבח וכבר כתבתי לעיל כיון שהדבר מותר מן הדין אין לנו לחלק בין מזבח לס"ת. ומה שכתב שהורה הרמב"ם בתשובה אין משם ראיה כלל דרבינו איירי בקלקול שאי אפשר לתקנו כגון שנקבו האותיות ואין גויל מקיף אותם שהשם בקדושתו עומד כתוב כהוגן או כיוצא בזה מן הפיסולים שאינם בני תיקון וכן משמע מלשונו שכתב שנתקלקל בה השם וכו'. עוד נראה להביא ראיה מהא דאמרינן היה לו שם כתוב על בשרו ונזדמנה לו טבילה של מצוה יורד וטובל וחכמים אומרים כורך עליו גמי וכתב הרב ואם לא מצא גמי מסבב בבגדיו ולא יהדק כדי שלא יחוץ שלא אמרו לכרוך אלא מפני שאסור לעמוד בפני השם ערום ע"כ והא הכא פסיק רישיה שאי אפשר לטבול שלא ימחוק השם או מקצתו ואפ"ה התירו משום טבילה בזמנה מצוה וטעמא משום דלא אסרו אלא דרך השחתה אבל שלא בדרך השחתה לא וזה הטובל אינו מכוין להשחית וכיון דאיכא צד מצוה שרי ואם כן נידון דידן דאית ביה תלת לטיבותא חדא דאין השם כתוב כתקנו ותו דמתכוין לתקן ותו דאיכא צד מצוה להגיה ספרים הילכך אפילו בידים מותר למחוק כדי לתקן וכן נראה מדאמר המאבד שם מן השמות משמע דרך איבוד הוא דאסור וכן כתב רבינו בהלכות יסודי התורה דרך השחתה כמה פעמים באותו פרק ומ"מ בעינן שיהיה התקון בשם עצמו כגון שכתבו בפסול או שנפסל אח"כ כנ"ד א"נ שכתבו ולא נתכוון לקדשו בכתיבתן כגון שנתכוון לכתוב יהודה וכתב שם בכה"ג אין בו קדושה ומותר אבל אם נתכוון לכתוב השם ונכתב בקדושת השם כתקנו אסור למוחקו אפילו שרוצה לכתוב במקומו תיבה אחרת לתקן הס"ת. כללא דמלתא איני רואה טעם מספיק לחלק בין נדבק בעוקץ דק ובין נדבק בעוקץ עב הילכך אם נתברר שהאות נכתבה כתקנה ואח"כ נפסלה כגון שנתפשט הדיו ונדבק א"נ כגון כשבא לעשות התג שעל גג הה"א נמשך למטה וחבר רגל הה"א עם גגה בזה רואה אני לסמוך על האומרים שמפריד הרגל מהגג כל שהוא ואין זה חק תוכות כיון שהאות נכתבה כתקנה בהכשר כאשר כתבו בעלי סברא זו וזה יותר טוב ממה שיגרור כל רגל הה"א שנכתב בהכשר אבל אם נכתבה האות בפיסול או שהדבר ספק יגרור כל רגל הה"א ויחזור ויכתבנו לשם קדושת השם דכיון דנמחק בטלה קדושתו ואין בזה משום לא תעשון כן חדא כיון שנפסל אין בו קדושה ומפני מראית העין לא תחול עליו קדושה מאי אית לך למימר מפני מראית העין לא יגרור הנ"מ אם היה מכוין לקלקל אבל כיון שהוא מתקן והרואה רואה שחוזר ומתקן תו ליכא למיחש למראית העין ותו דמצוה רבה איכא להגיה ס"ת ולא להשהותו בטעותו ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דהכי עדיף מלסלק היריעה ולגונזה עם האזכרות שבה וכ"ש דעדיף מלקדור את השם:
+
+Teshuva 597
+
+שאלת על ראובן שנשא אשה על מנהג דמשק דאם תמות בלא זרע של קיימא שיירשו יורשיה מצד אביה חצי מאי דאשתייר מנדונייתא והמירה האשה ומתה בהמרתה בלא זרע ויורשיה באים לחלוק והבעל אומר כיון שהמירה אין לה כתובה ולא תנאי כתובה ולא התנה תנאי זה אלא ע"מ שתעמוד בדתה אבל כיון שהמירה אני רוצה לחזור לדין תורה שהבעל יורש את אשתו:
+תשובה הדין עם יורשי האשה דנהי שהעוברת על דת אין לה כתובה ולא תוספת הנקראת כתובה אבל נכסי צאן ברזל אין נקראין אלא נדונייא וכל תנאי שבממון תנאו קיים ולא בשביל המרתה הפסידו יורשיה זכותם וחולקים כי הראוי לירש יורש אפילו את המומר וברור הוא וכ"ש שהעוברת על דת לא הפסידה כתובתה אלא ע"י התראה וזו כשהמירה לא התרו בה ונפקא מינה שאם היתה חוזרת בתשובה לא הפסידה כתובתה אבל זו שמתה לא נפקא מינה מידי שהרי בעלה יורש כתובתה ואע"ג דלא אמרינן עוברת על דת אלא בדברים שמכשילים את בעלה מ"מ אין לך עוברת על דת כמומרת. כללא דמילתא לא בשביל המרתה הפסידו יורשיה תנאי כתובתה וחולקין הנכסי צאן ברזל הנמצאים דאשתיור מנדונייתה. והוי יודע שאם יש לה נכסי מלוג הבעל יורש הכל שלא היה התנאי אלא בנכסי נדונייתא ואין דנין בזה ק"ו דאין דנין ק"ו ממנהגא דדווקא בנכסי נדוניא דשכיח בכל הנשים תקנו שיירשו יורשיה החצי כדי שיקפוץ האדם ויתן לבתו כבנו אבל נכסי מלוג דלא שכיח בכל הנשים שבקוה אדינא שהבעל יורש את אשתו וכבר הארכתי בזה בתשובות אחרות ומ"מ אם כתוב בכתובה מאי דאשתייר מנכסי עזבונה נכסי מלוג בכלל וחולקין יורשי האשה עם הבעל בכל מה שנשאר בין נכסי צאן ברזל בין נכסי מלוג:
+
+Teshuva 598
+
+שאלה מעשה היה בראובן שיצא מארץ מולדתו תוגרמה והלך למערב וקנה שפחה והביאה למצרים והפקידה שם וחזר והלך למערב ומת שם ואין ידוע לו יורש וגדלה השפחה בדת ישראל ושאלת אם היא מותרת לינשא לממזר דדילמא לא התירו לו שפחה אלא כדי לטהר את בניו ע"י שיחרור והבנים עבדים כמוה ואין להם אדון ידוע שישחרר אותם וכיון שאי אפשר לתקן אסור לישא אותה:
+תשובה תנן שילהי פרק האומר ר' טרפון אומר יכולין ממזרים ליטהר כיצד ממזר שנשא שפחה הולד עבד שחררו נמצא הבן בן חורין איבעיא להו ר' טרפון לכתחלה קאמר או דילמא בדיעבד קאמר ופשטינן לכתחלה קאמר וכתב רש"י ז"ל לכתחלה קאמר ממזר נושא שפחה דקא סבר דכי כתיב לא יהיה קדש בישראל כשר כתיב ולא בממזר א"כ טעמו של ר' טרפון משום דממזר אינו בקדושתו ואפילו שלא יתוקנו הבנים מותר בשפחה וזה דעת הר"ן ור"ת וז"ל וא"ת ממזר אמאי מותר בשפחה והרי חייב בכל לאוין שבתורה ומחייב בשאר לאוין דחתון שהרי אסור הוא בגויה ומאי שנא ממשוחרר דאסור אפילו בשפחה כדאמרינן לישא שפחה אינו יכול תירץ ר"ת ז"ל דלאו דשפחה שאני דלא אמר רחמנא לא תקח שפחה ומדאפקיה בלשון לא יהיה קדש משמע שאין ממזר בכלל כיון שיצירתו בעבירה קדש ועומד הוא הרי לך לפי שטה זו שהיא מותרת לו אעפ"י שלא יתוקנו הבנים וא"ת הרי כתב עלה הריא"ף והיינו דאמר ר' יהושע בן לוי כסף מטהר ממזרים ומשמע שיכול ליטהר בכספו ליקח שפחה וישאנה ויש ללמוד דדוקא כשקונה השפחה שהולדות הם שלו ויכול לשחררם לטהרם אבל בשפחה דעלמא לא הרי כתב הר"ן דאין נראה משמעותא כן בפרק עשרה יוחסין ע"כ. ואפילו יהיה משמעותא כן לא קשיא דעצה טובה קמ"ל שיקנה שפחה בכספו ולא יצטרך לחזור אחר אחרים לתקן את בניו אבל אין הכי נמי שמותר לישא שפחה של אחרים שהרי יש להם תקנה אם ישחררו אותם או יחזור הוא בעצמו לקנות הולדות מאדון השפחה וישחררם ואפילו בנ"ד שאין שם יורש ידוע מותר לישא אותה שהרי יש באפשר שיתוקנו כשיבוא יורש והכי משמע לי לישנא דמתניתין כיצד ממזר שנשא שפחה ואי לית ליה תקנתא אלא שיקח אותה בכספו הכי הוה ליה למתני ממזר שלקח וכו' אלא ודאי בכל גוונא מותר אפילו לכתחלה כיון דאפשר לבוא לידי תיקון הבנים אפילו בדרך רחוקה וכל זה הוא אחר שנודה שהנשואין תלויין בתיקון הבנים אבל נראה לי שגם הריא"ף מודה שהממזר אינו בקדושתו ולפיכך מותר בשפחה ועצה טובה שיקח בכספו דאי לא תימא הכי מאי שנא משאר הלאוין וכל זה הוא לדעת המתרגם שסובר שיש בשפחה לאו של תורה אבל לדעת האומרים שאין בשפחה איסור תורה וכן היא הסכמת רוב הפוסקים והרמב"ם מכללם משלו נתנו לממזר שישא שפחה כדי שיטהר את בניו והשתא לא קשיא מאי שנא משאר הלאוין שהרי אין בשפחה לאו של תורה ולפיכך אפילו אם הדבר ספק אם יוכל לתקן את בניו התירו לו חכמים לישא שפחה לכ��חלה וז"ל הרמב"ם בהלכות אסורי ביאה לפי דבר זה התירו לממזר לישא שפחה כדי לטהר את בניו שהרי הוא משחרר אותם ונמצאו בני חורין ולא גזרו על השפחה לממזר מפני תקנת הבנים עכ"ל. עוד יש להתיר בנ"ד מטעם יאוש דהא קיימא לן עבד שנתיאשו בעליו ממנו יצא לחירות וצריך לכתוב לו גט שחרור להתירו בבת ישראל כדאיתא בפרק השולח ובנ"ד סתמא דמילתא נתיאשו משפחה זו שהרי עברו יותר מט"ו שנה ולא בקשו עליה וכ"ת דלא ידעו שהיה למורישה שפחה והוי יאוש שלא מדעת ולא הוי יאוש הרי ידעו שהיו לו נכסים ונתיאשו מכל נכסיו והשפחה בכלל שלא רצו להוציא מנה על מנה ואפשר שההוצאה יתירה על הירושה לפי ריחוק המקום וסכנת הדרכים וכ"ש שהיו צריכין לעבור דרך אניה בלב ים מן המזרח אל המערב וסתמא נתיאשו מכל ירושתו וזכתה שפחה זו בעצמה ונהי שעדיין היא אסורה לישראל שאין לה גט שחרור ומטעם זה מותרת לממזר מ"מ הרי זכתה בעצמה והולדות שלה וכותבת להם גט שחרור ומותרים לבוא בקהל והדבר ידוע שלא יועיל היאוש להתיר האיסור ולפיכך צריך גט שחרור להתירו בבת ישראל אבל מועיל היאוש להפקיע הממון ואינו זה עבדו ולפיכך אינו משתעבד בו. וא"ת אין הדברים אמורים אלא כשידענו שנתיאש אבל הכא מאן לימא לן דנתיאש היורש י"ל דלאוקמינן ממונא לכ"ע אזלינן בתר אומדנא דמוכח כי נ"ד דאומדנא דמוכח הוא דנתיאש היורש מטעמא דכתיבנא לעיל ולא מבעיא לפי מאי דפסק הרא"ש דאזלינן בתר אומדנא דמוכח דפסק כר' אחא דאמר גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרג בצדו ידוע שזה הרגו אלא אפילו לדעת הרמב"ם דפסק כחכמים דפליגי עליה דר' אחא ואמרינן דלא אזלינן בתר אומדנא הנ"מ לאפוקי ממונא אבל לאוקומי ממונא לכ"ע אזלינן בתר אומדנא והכא השפחה עומדת בעצמה ובאומדנא דמוכח כי האי יצאת לחירות ובניה שלה ומותרת לממזר ויש תקנה לבנים וא"ת אמאי צריכין לכל הני טעמי נימא דישראל הבא על שפחת חברו נהי דהולד כמוה לענין חייס והרי הוא עבד יהיה עבד שלו ולא של בעל השפחה תדע מדאצטריך קרא למימר האשה וילדיה תהיה לאדוניה מכלל דישראל דעלמא אין הולדות לאדוניה דאין האשה אלא כלי בעלמא וי"ל דהא ודאי ליתא דא"כ נמצא עושה סחורה בשפחתו של זה ונמצא חוטא נשכר אלא הולד כמוה לכולא מילתא שהולד עבד והוא לבעל השפחה דהוי כעובר במעי בהמה שהוא לבעל הבהמה וכתיב שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור ומהאי קרא דאשה וילדיה תהיה לאדוניה לפיכך הולד כמוה לכל דבר וזה ברור. כללא דמילתא שפחה זו מותרת לינשא לכתחלה לממזר לכ"ע ולענין תיקון הבנים אם בעל השפחה או היורש נמצאים קונים מהם הולדות ומשחררים אותם ואם אין בעל השפחה או היורש נמצאים אם נתברר שלא נתיאשו ממנה אין להם תקנה כלל ואי איכא אומדנא דמוכח דנתיאשו מן השפחה כנ"ד קנתה עצמה בת חורין והולדות כיון שהיא מעוכבת גט שחרור שלה הם ולא של בעל והיא תתשחרר אותם והרי הם בני חורין:
+
+Teshuva 599
+
+שאלת ממנו על מה שכתבו בשם הרשב"א ז"ל אם האב יכול ליעשות שליח לקדש את בתו הגדולה ואמרו משמו ז"ל שלא הורה להתיר וכתב עלה הרא"ש ז"ל כלל ל"ו פליאה נשגבה היא האלהים לא יכולתי למצוא טעם וראיה לדבריו לא מתלמוד בבלי ולא ירושלמי ולא מן התוספות והאריך שם להפלא מהרשב"א שכתב דבריו בלא טעם והביא מספר עיטור וכתב בסוף הרי מתוך תשובה זו למדת שהאב נעשה שליח לקדש בתו הגדולה ע"כ:
+תשובה גברא רבה אמר מילתא צריך למצוא לה איזה טעם ואעפ"י שלא נמצא בתלמוד ולא בדברי הראשונים כל חכם יכול לחדש טעם לאסור כפי הנראה לפי שעה ובודאי פשיטא ליה לרב ז"ל שאם בתו הגדולה עשתה את אביה שליח לקבל קדושיה דמותר לכתחלה ובהכי איירי בעל העיטור אבל מה שלא רצה הרשב"א להתיר הוא שבא אביה בשליחות המקדש ופשיטא ליה נמי שאם קדשה שהיא מקודשת אבל לא רצה להורות לעשות כן לכתחלה דדילמא אין דעתה להתקדש לזה ומפני שהיא מתביישת מאביה תקבל הקדושין ונמצאו הקדושין שלא מדעתה כעין אונס ולפיכך לא הורה לכתחלה אבל פשיטא. שאם קדשה מקודשת זה נ"ל בטעמו של הרשב"א ז"ל:
+
+Teshuva 600
+
+שאלת על מי שהלוה לחברו בפני ב' עדים ערביים או לועזים שאינם מכירים לשון הקדש ואין שם סופר שיכתוב אלא בלשון הקדש מה תקנה יעשו:
+תשובה הדבר ברור שאם יחתמו והם אינם יודעים לקרות מה שכתוב בשטר שהשטר פסול כי שמא הם מעידים על מנה וכתוב בשטר מאתים אלא תקנת הדבר שיבואו ב' עדים המכירים בשתי הלשונות אע"פ שאינם יודעים לכתוב ולחתום ויפרשו להם ענין השטר מלה מלה ויבינו יפה כי זו כוונת הדבר אשר נמסר בפניהם בלא תוספת וגרעון ויכתבו העדים בלשון שהם מכירים שטר זה אע"פ שנכתב בלשון שאין אנו מכירין שני עדים כשרים העתיקו אותו לנו והם הדברים אשר נמסרו לפנינו וחתמנו שמותינו וכבר ידעת שהשטר כשר בכל לשון ואם יכתבו אותו בלשונם שפיר טפי:
+
+Teshuva 601
+
+שאלת אלמנה שבאת לגבות מראובן מעות שהיה חייב לבעלה בכח כתובתה וראובן אומר תשבע שלא מחלה כתובתה לבעלה או שלא גבתה כתובתה ושאין בנכסים שהניח בעלה כדי כתובתה אם שומעין לו:
+תשובה כבר נהגו העולם להגבות לאלמנה המלוות שיש לבעלה על אחרים אעפ"י שאין המלוה נקנית אלא במעמד שלשתן או בכתיבה ומסירה אם הוא מלוה בשטר והטעם כי עיקר סמיכות האשה בזמן הזה הוא על המטלטלין או על העיסקא או על המלוה ומוציאין מזה ונותנין לזה מדר' נתן ובנ"ד אם יש לבעלה יורש ואינו משביעה מה היא טענתו של ראובן להשביעה וכי מורשה של בעלה הוא הילכך פורע מה שעליו ואינו משביעה ואם אין בעיר יורש והוא טוען אני רוצה ליהנות במעות הללו עד שיבוא היורש ואם לא יבוא ישארו בידי הדין עמו ומשביעין אותה שהרי אינה יורשת בעלה אלא בעלת חוב ואם נפרעה כתובתה או מחלה נסתלקה משם. ואומר אני שאפי' לא היה טוען ראובן ב"ד טוענין ליורש ומשביעין אותה וברור הוא:
+
+Teshuva 602
+
+שאלת על אשה שהוציאה מעשה ב"ד פלונית נתגרשה בפנינו בגט כשר והוציאה הגט והוא פסול:
+תשובה הדבר ברור שאין ב"ד או עדים יכולין להכשיר את הפסול ושמא לא דקדקו יפה ומ"מ צריך לדקדק אם הפסול הוא עשוי להיות אחר הנתינה כגון דבוק או טשטוש או קרע או מחק וכיוצא בדברים אלו תלינן שכשר היה ואח"כ נפסל ולב"ד טועין לא חיישינן אבל אם הוא פסול שהדבר מתברר שהיה בו מתחלתו הגט פסול ואפילו אם נשאת תצא ואם לא היה בידה אלא עדות עדיף שנתגרשה בגט כשר ונמצא פסול בכל גוונא פסול דתלינן דלא דקדקו או שלא היו בקיאין בטוב גטין וקדושין ואם יבואו העדים ויאמרו פסול זה לא היה בגט זה בשעה שנמסר הרי הוא כשר ותנשא בו לכתחלה:
+
+Teshuva 603
+
+עוד שאלת על נוסח הגט שנהגו במצרים על פי הרמב"ם ז"ל וכל שום וחניכא דאית לי ולאבהתי ולאתרי ולאתריהון דאבהתי וקשיא לך מה שכתב הרא"ש ז"ל בתשובה ובפסקים שאין לכתוב בגט וכל שום אחרן וחניכא דאית לאתריהון דאבהתי דכיון שלא נכתב בגט שם מקום אבותיו היאך יכתוב חנוכת המקומות דלא שייך חניכא אלא היכא שנזכר שם העיקר:
+תשובה כן נהגו בירושלים שלא לכתבו ובודאי על הרא"ש סמכו אע"ג דרבינו הוי מאריה דאתרא אבל אין קושיא על נוסח רבינו כלל שהוא כתב איך אנא פלוני בר פלוני דממקום פלוני וכו' הרי שם המקום קאי נמי על אביו והרי הוזכר בגט מקום אביו ושייך שפיר לומר וכל שום וחניכא דאית לי ולאבהתי ולאתרי ולאתריהון דאבהתי ומכל מקום נוסח רבינו הוא נכון לאותם שהם ואביהם ואבי אביהם ממקום אחד ושייך לומר אנא פלוני בר פלוני דממקום פלוני ושלא לשנות נוסח הגטין נהגו לכתוב כן בכל הגטין אף לאותם הבאים ממקומות אחרים וא"ת הוי שינה עיר אבותיו כי אביו לא היה ממקום הנזכר בגט לא קשיא דלא קאי ממקום פלוני אלא על המגרש לא על מקום אביו ומה שכותבין ולאתריהון דאבהתי כיון שלשון זה צודק לאותם הדרים בעיר הם ואבותיהם אין חשש אם יכתבו נושא אחד לכל ומכל מקום הנכון בזה לכתוב אנא פלוני בר פלוני העומד היום במקום פלוני וכל שום אחרן וחניכא דאית לי ולאבהתי (ולאחרי צביתי) [ולאתרי דביתי] וכו'. ולענין שליח שהביא גט ואין בידו שטר שליחות מגו שהוא נאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם נאמן לומר שליח הבעל אני כיון שהגט יוצא מתחת ידו וכן העלה הרא"ש בתשובה כלל מ"ח ומכל מקום אם הגט מקויים בחותמיו ואין השליח צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אינו נאמן לומר שליח הבעל אני וצריך שטר שליחות שאם יבוא הבעל ויאמר לא שלחתיו שוב אינו נאמן וכל זה הוא לדעת הפוסקים בירושלמי דפרק השולח עשה שליח להוליך גט לאשה צריך להחזיקו בפני שני עדים ואין השליח מן השנים וכן נהגו העולם לחוש לזה אבל הפוסקים והרמב"ם מכללם פסקו דאין שליח הולכה או הובאה צריך עדים שהוא שליח וכן נראה מכמה סוגיות בתלמוד בבלי:
+
+Teshuva 604
+
+שאלת על מה שכתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ח וז"ל ולא שייך לומר נחת רוח עשיתי לבעלי אלא כשהבעל מוכר קרקעותיו ושותקת מחמת נחת רוח שלא יאמר הבעל עיניך נתת בגירושין או במיתה אבל (אם) אין אשה מוחלת לבעלה זכות שיש לה עליו מחמת נחת רוח דאין כאן איבה אם לא תמחול ומחילה גמורה היא ע"כ. ושאלת אם הרמב"ם חולק על זה ממה שכתב פרק כ"ב מהלכות אישות ועל מי יש לסמוך:
+תשובה אין ספק שהרמב"ם חולק ועליו יש לסמוך דאע"ג דהרא"ש אחרון וקי"ל הלכתא כבתראי מ"מ הרמב"ם מאריה דאתרא הוא וכבר קבלו כל אלו הגלילות פסקי דינו ועוד שלא הביא הרא"ש דברי הרמב"ם ודחה אותם בראיות ובר מן דין הראב"ד והרמב"ן והרשב"א חלוקים עליו וכתבו שאין מחילת האשה מועלת אלא בעיקר ותוספת משום דבהנהו לא הויא לה איבה אי לא הות מחלה להו הילכך כשמחלתן הויא מחילה גמורה אבל נדונייתה אם לא תמחול הויא לה איבה הילכך כשמחלתן אין מחילתה מחילה ולא פליגי הני רבוותא עליה דהרמב"ם אלא בנכסי צאן ברזל שנגנבו או שנאבדו כי לדעת הרמב"ם מחילתה בהם מחילה ולדעת הני רבוותא אין מחילתה בהם מחילה וטעמייהו שכשם שאין מתנתה בגופן כלום כך מחילתה בשעבודן אינה כלום ויכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וטעמו של הרמב"ם מפורש שם ומ"מ לדעת כולם אין מחילתה בנכסי צאן ברזל כלום שלא כדעת הרא"ש ועליהם יש לסמוך:
+
+Teshuva 605
+
+ולענין אשר שאלת על לשון תקנת הנשואין אם תמות האשה בלא זרע של קיימא שתחזור חצי נדונייתה ליורשיה מאביה אם יכולה למחול לבעלה תנאי זה או לא או לבטל תנאי זה או להעבירו לאחר:
+תשובה כבר האריך הרא"ש ז"ל והעלה שאינה יכולה לבטל תנאי זה ולא להעבירו לאחרים והטעם כיון שאינה נותנת אלא לאחר מיתה שיזכו אחרים בתנאי זה לאו כל כמינה להפקיע זכות יורשיה א��ר זכו משעת (מיתה) [כתיבה] ואפילו מחלה תנאי זה לבעלה לאחר מיתה אינו כלום אבל נראה מדבריו שאם מחלה נדונייתה לבעלה בחייה הויא מחילה ולפי זה אם מחלה לבעלה חצי נדונייתה אשר היה ראוי ליורשיה הויא מחילה ומכל מקום לדעת כל הני רבוותא שהזכרתי למעלה שאינה יכולה למחול נכסי נדונייתה דמציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי ואם כן אין מחילתה כלום לא בחצי הנדוניא ולא בכולה ואין צריך לומר שאינה יכולה להעבירה לאחרים ולבטל זכות יורשיה וכבר כתבתי שעליהם יש לסמוך. ומה שיש לדקדק אם יכולה להתנות תנאי שירש בעלה הכל כדין תורה או שיחזרו לאחר חצי הנכסים או לכל מי שתרצה דדילמא תקנה קבועה היא כדי שלא יתקיים בהם שורך טבוח לעיניך וגו' ולא תוכל לבטלה ורואה אני שיכולה להתנות קודם נשואיה כאשר תרצה שאם האב נתן לה הנדוניא או אמה ושתקו ולא הזכירו תנאי זה לתועלת יורשיהם משמע שנתנו לה הנדוניא שתעשה בה מה שתרצה ואם זכתה בהם מבעל אחר או ממעשה ידיה פשיטא שיכולה להתנות מה שתרצה להפקיע זכות מי שתרצה ואם מפני התקנה אין זו תקנה קבועה כתקנות ב"ד שאעפ"י שלא נכתבו ככתובין דמו תדע שהרי הם צריכין לפרש התנאי בכל כתובה ואם לא פירשו הבעל יורש הכל הילכך יכולה להתנות כפי מה שתרצה אבל אחר שנכתב התנאי בכתובה זכו היורשים משעת כתיבה ושוב אינה יכולה לבטלו ולא למוחלו לבעלה לדעת הרא"ש לאחר מיתה ולדעת הנך רבוותא אפי' מחיים אין מחילתה בהם מחילה שכיון שנכתב קבלו עליהם התקנה ודעת בעלי התקנה שלא שלא יתקיים בהם שורך טבוח לעיניך ולא תאכל ממנו וכבר הארכתי בזה בתשובות אחרות ודע כי אין תנאי זה מועיל אלא בנכסי נדונייתה שהם נכסי צאן ברזל אבל נכסי מלוג הבעל יורש הכל וכן כתב הרא"ש ולפיכך תקנתי שיכתבו בכתובות שיחלקו יורשי האשה עם הבעל מה דאשתייר מעזבונה והרי לשון עזבונה כולל נכסי צאן ברזל ונכסי מלוג שבתחלה לא היו כותבין אלא מה דאשתייר מנכסי נדונייתה ולאו קל וחומר הוא כאשר כתב הרא"ש באותה תשובה:
+
+Teshuva 606
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי אם סילוק העדים או הדיינים מועיל אפילו לאפוקי ממונא:
+תשובה לענין דיינים משמע דלכ"ע יכולין להסתלק בין לאוקומי ממונא בין לאפוקי דהא בשעה שיושבים לדון אין יודעין אם יעמידו הממון או אם יוציאו הילכך כיון שישבו ופסקו הדין מה שעשו עשוי אפילו להוציא. אבל לענין עדים יש מקום לשאלה לפי שעיקר דין הסילוק הוא מחלוקת בין הראשונים וכיון דהויא פלוגתא דרבוותא לאפוקי ממונא נקטינן כמאן דפסק דאין סילוק מועיל ולגבי אוקומי ממונא נקטינן כמאן דפסק דסילוק מועיל וזה דעת בעל ההגהה במיימוני ולי הדיוט נראה דאם כן יהיו דברי רבותינו כי חוכא ואטלולא דלענין זה מועיל עדותם ולענין זה לא תועיל ולפיכך אני סובר דלכל מילי מועיל הסילוק דכיון שאין נוגעים בעדות מה לי עיולי מה לי אפוקי ותו דתנן כל הכשר לדון כשר להעיד וכי היכי דכשר לדון ע"י סילוק בכל גוונא ה"ה לענין עדות תועיל הסילוק בכל גוונא וכן דעת התוספות שהקשו והא הוי תחלתו בפיסול ואנן בעינן תחלתו וסופו בכשרות ואר"י דלא שייך תחלתו בפסלות אלא בפסול הגוף והכא כיון שאין הפסול בגוף אלא בממון כשר וכן כתוב בסמ"ג והכי משמע לי מהברייתא דתניא בני העיר שנגנב ס"ת שלהם וכו' ואמרינן שאני ס"ת דלשמועה קאי ואי אפשר להסתלק טעמא דהוי ס"ת אבל אם נגנב להם דבר שאפשר להסתלק ממנו יכולין להעיד ולהוציא מיד אחרים וליכא למימר דוקא דיינין כדמשמע דפריך תלמודא ולסתלקו בי תרי מינייהו ולידיינוה ולא לישתמיט בשום דוכתא וליסתלקו תרי מינייהו וליסהדו חדא דהא תנן כל הכשר לדון כשר להעיד ותו דתניא אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ומשמע משום דספר תורה אי אפשר להסתלק הא בשאר דברים מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ע"י סילוק ותלמודא דנקט בכל דוכתא וליסלקו תרי מינייהו ולידיינוה רישא דברייתא נקט כך תירצו הראשונים ולדידי קשיא דאי הכי וליסלקו תלת מינייהו הוה ליה למימר דהא קי"ל כר' אבהו דאמר שנים שדנו אין דיניהם דין אלא להכי נקט שנים משום דכלל בלשון קושייתו בין דיינים בין עדים כלומר אם הם דיינים ליסלקו ג' או שנים אם קבלום עליהם. ואם הם עדים ליסלקו שנים ויעידו אי נמי הכי פריך ליסלקו שנים ראוים לדון ושנים הראוים להעיד ולידיינוהו כלומר יגמרו הדבר. כללא דמלתא אין דעתי לחלק בין אפוקי ממונא לאוקומי ממונא אלא אם אפשר להסתלק מותר לדון או להעיד כיון שאין הפיסול אלא מחמת ממון וכן הוא דעת הרמב"ם והרא"ש ז"ל:
+
+Teshuva 607
+
+שאלת על שני עדים שחתמו שטר לראובן על שמעון ואחד מהם אמר שהעיד שקר לפי שהיה שיכור ועל ידי עדותו הפסיד שמעון ממון אם חייב העד לשלם אי חשבינן ליה כדינא דגרמי או גרמא בניזקין:
+תשובה לא ביארת אם הפסיד שמעון בדייני ישראל או בערכאותיהם שאם היה ההפסד על ידי דייני ישראל לא ימנע אם היה בתורת דין או בתורת פשרה שאם היה בתורת דין ודאי לא פסקו על שמעון אלא שנתקיימה חתימתו בבית דין ושוב אינו יכול לומר שקר חתמתי דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואם היו שני העדים אומרים שחתמו שקר וכתב ידם יוצא ממקום אחר הדבר ברור דמשלמין בין שניהם ההפסד דאין לך דינא דגרמי גדול מזה דמשעה שחתמו הפסידו את שמעון וזכה ראובן ואפילו שהם צועקים לאמר שקר חתמנו אין שומעין להם וגובה ראובן והם פורעין לשמעון מה שהפסידוהו. ואם העד השני עומד בעדותו חייב העד לפרוע כל ההפסד דמצי שמעון למימר על פי עד אחד לא היו מוציאין ממני ממון ואתה גרמת לי כל ההפסד ולא מצי למימר העד שקר הרי העד השני מחייב אותך שבועה ומי יימר דמשתבעת דמצי שמעון לומר הרי אני עומד ואשבע להכחיש את העד שלא נתחייבתי לראובן כלום. ואם הדיין לא פסק דין אלא בדרך פשרה ודאי לא עשה זה אלא לפי שלא מצא לקיים החתימות ופטור העד מלפרוע כלום דמצי למימר אני לא הפסדתיך כלום שהרי לא נתקיימה חתימתי ולא עשה פשרה מכח השטר דכולי עלמא ידעי דשטרא לאו כלום הוא אלא מכח הטענות פשר ביניהם ואפילו יאמר הדיין שמכח השטר עשה פשרה פטור העד דאין זה דינא דגרמי שהרי בשעה שחתם לא הפסידו כיון שאין כתב ידו יוצא ממקום אחר שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואם הפסיד שמעון ממון על ידי עכו"ם ראובן הוא שמסרו והפסידו על ידי שוחד שנתן והעד פטור שהרי אפילו קיום אין מועיל בדיניהם אם לא יבוא העד בעצמו ויעיד על הענין איך שיהיה שלא כדין עשו עמו ופטור העד. ואם היה כתב ידו יוצא ממקום אחר וחייב הדיין את שמעון לפרוע ולא ציית דינא והוכרח ראובן להוליכו לערכאות חייב העד לשלם מה שהפסיד כיון שהיה חייב בדינינו משעה שחתם בו הפסידו ואם לא עמד ראובן לפני דייני ישראל והוליכו לפני הערכאות וחייבוהו מכח השטר נראה לי שהעד פטור מלשלם שהרי שלא כדיניהם דנו אותו אף על פי שהיה חייב בדיננו דמצי למימר תביא מעשה בית דין שחייבוך על פי עדותו ואשלם לך והוי יודע דאע"ג דקי"ל אין אדם משים עצמו רשע וזה שהעיד עדות שקר אין להאמינו הנ"מ לענין עונש מלקות אבל לענין ממון הודאת בעל דין כמאה עדים וכיון שהודה שחתם שקר חייב לשלם מדינא דגרמי על הדרך שכתבתי למעלה. ולענין שטר מקויים שנמצא אחד מהדיינים קרוב או פסול חותך את האשרתא והשטר כשר ויתקיים על פי עדיו או עפ"י אחרים בפני ב"ד הכשרים וכן העלה הרא"ש בתשובה. ואם נמצא אחד מן העדים קרוב או פסול עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ואפילו הם מאה כלומר שלא עשו על פי אותה עדות אבל יכולין העדים הכשרים לבוא לפני ב"ד אם זוכרים העדות ואומרים לפני ב"ד כך וכך אירע מעשה בפנינו בזמן פלוני ויכתבו העדות וכל המעשה בלי תוספת וגרעון ומועיל מעשה ב"ד זה כמו השטר הראשון כך העלה הרא"ש אעפ"י שיש חולקין ואומרים שאין עושין כלל ע"פ אותה עדות דעתי נוטה לדעת הר"ש ז"ל שכן משמע לי דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ה מהלכות עדות שטר שהיו עדים מרובין ונמצא אחד מהם קרוב וכו' והרי אין העדים קיימין כדי לשאול אותם וכו' הא אם העדים קיימין שואלין אותם ויתקיים הדבר על פי הכשרים אם לא נתכוונו הפסולים להעיד ואפילו מן הספק השטר כשר וכ"ש בנ"ד אבל אם ישבו לחתום את השטר פסולין עם כשרים הרי נתכוונו להעיד כי חתימת השטר היא שעת המעשה ואם לא חתמו יחד אותם שלא חתמו עם הפסולין יכולין לבוא לפני ב"ד ויעידו ויכתבו לו מעשה ב"ד כדכתיבנא לעיל:
+
+Teshuva 608
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי במי שנדר לגלח את בנו במקום שמואל הנביא ובא ומצא שכבר נלקח ביד העכו"ם בעונות ואין ישראל יכול להכנס שם מה תקנה יש לו וגם הקהל והחכמים החמירו שלא יעלה לשם שום יהודי:
+תשובה כבר נהגו בכל הגלילות לחשוב זה נדר גמור והטעם לפי שהיו רגילין להביא נדרים ונדבות ונותנים משקל השיער לצורך המקום להדליק עליו שעוה ושמן ולשאר צרכיו גם יש בנדבות חלק לעניים ולצורכי צבור ומכל זה העלו שהוא נדר גמור ואין ראוי להקל בו. והנה לא ביארת בשאלה אם נדר אחר שנלקח המקום מיד ישראל או קודם ולפיכך אני צריך לבאר שאם נדר אחר שנלקח והוא לא ידע הוי נדר בטעות ואם נדר קודם שנלקח המקום אי הוה חשבינן ליה נדר גמור אין מתירין לו דאין פותחין בנולד דתנן בנזיר פרק ב"ש וזו טעות טעה נחום המדי כשעלו נזירים מן הגולה ומצאו בית המקדש חרב אמר להם נחום המדי אלו הייתם יודעים שבית המקדש חרב הייתם נודרים אמרו לו לא והתירם נחום המדי וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו לו כל שנדר עד שלא חרב בית המקדש נזיר כלומר דאין פותחין בנולד ומשחרב בית המקדש אינו נזיר כלומר לפי שהוא נדרי טעות ואם היה ת"ח זה הנודר אני אומר דאפילו היתר אינו צריך חדא כי לדעתי נדר זה אינו כלום מן הדין שאם אתה בא עליו מטעם נזירות שהדירו אביו עד שיביאנו למקום שמואל הנביא לגלחו א"כ אסור גם ביין ומליטמא אל המתים דקי"ל הנודר מן התגלחת אסור בכולן וא"כ לאו מטעם נזירות אתינן עליה. ותו דאי מטעם נזירות הרי הוא נזיר לעולם כיון שאין בית להקריב הקרבנות אלא ודאי מטעם נדר אתינן עלה ואם מפני הנדרים והנדבות הרי יכול ליתנם לעניים ואי מפני הדברים הנוגעים למקום יקחו אותם העכו"ם ומה יועיל ואם מפני הנדר בעצמו משום מוצא שפתיך תשמור הנ"מ בדברים הנזכר בכתוב כגון נדרים ונדבות חטאות ואשמות וצדקה לעניים אבל בנ"ד מאי איכפת לנביא או מאי מתהני ליה שיגלחו אותו במקומו או בזולת מקומו. ותו כיון דאיכא אונס ניכר הן מצד העכו"ם הן מצד הסכמת הקהל אנוס רחמנא פטריה ואם הנודר היה ע"ה פותחין לו פתח ומתירין לו כדי שלא יהיו פרוצים בנדרים ואפילו שיפתחו לו בנולד מותר ואומרים אלו היית יודע שלקחו העכו"ם המקום היית נודר והוא אומר לא ומתירין לו כיון שעיקר הנדר לא חל דלא אמרינן דטעה נחום המדי אלא מפני שהנזירות היה נזירות לפי הדין אבל בנ"ד כיון שאין התרה אלא כדי שלא יהיו הנדרים קלים בעיניהם בפתח כל דהו סגי וכ"ש שמותר לומר שיתחרט מעיקרא והוא מתחרט ואפילו אם נדר אחר שידע שלוקח המקום מיד ישראל פותחין לו פתח אלו היית יודע שיש סכנה בדבר או שיש הסכמת הקהל כלום היית נודר והוא אומר לא ומתירין לו והוי יודע שהיתר כזה שפתחו לו בנולד לא יועיל אלא לענין התגלחת אבל אם יש עליו נדרים ונדבות חייב ליתן כאשר נדר ואם הוא מתחרט מעצמו מעיקרא מתירין ופטור מן הכל:
+
+Teshuva 609
+
+שאלת על ראובן שנשבע לשמעון שלא יעשה דבר פלוני או שלא ילך אל מקום פלוני אלא מדעתו ורשותו והוצרך ללכת ונתן לו רשות אם יוכל ללכת פעם אחרת שלא ברשותו:
+תשובה השבועה במקומה עומדת כיון שלא התירוה ואפילו אמר שמעון אני מתיר לך השבועה עד שימצא לו פתח וחרטה ויתירו לו ג' או יחיד מומחה כשאר התר שבועות ונדרים הילכך בכל פעם שירצה לילך למקום פלוני או לעשות דבר פלוני צריך לקחת רשות משמעון ולא אמרינן בכי האי נדר שהותר מקצתו הותר כלו דלא אמרינן אלא כגון שנשבע או נדר שלא יהנה מראובן ושמעון ונשאל על שבועתו על א' מהם הותר גם חברו אבל בנ"ד לא הותרה השבועה כלל וקל להבין. ועל ענין מה שהעלה הרא"ש בתשובה שאפילו אם התנו בשעת השבועה או הנדר שכל שירצה שמעון לבטל השבועה או להתיר אינו יכול לבטל כיון שחלה השבועה שעה א' אלא עפ"י מומחה או ג' הדיוטות ופתח וחרטה רבים חולקים עליו והרשב"א מכללם שהעלה בתשובה שהנשבע לחברו לפרוע לו לזמן פלוני אין יכול להרחיב לו הזמן או להתיר לו השבועה ואין לו תקנה עד שיאמר הריני כאלו התקבלתי אבל אם התנו מתחלה שיוכל להרחיב הזמן או למחול השבועה הכל לפי התנאי והלא התקנות והחרמות שמחרימים הקהלות צווחו הראשונים איך מתירין אותן בלא פתח וחרטה ולא שאלת חכם והעלו שכך דעתם מתחלת התקנה כשיגיע זמן פלוני תהיה מותרת מאליה או אם יסכימו לבטלה תהיה מבוטלת בלא התרה וכ"ש היכא שהתנו כן מתחלה בפירוש והרא"ש ז"ל נתן טעם אחר לדבר שהתקנות כולם אעפ"י שיש שבועה או נדר בהן אינן אלא כמו נדוי או חרם הילכך יש להן כח להתיר החרם ולבטל הנדוי ולתלות קיומו והתרתו בכל דבר שירצו:
+
+Teshuva 610
+
+שאלת ממני על הא דאמרינן פריעת בעל חוב מצוה אם היא מצוה מן התורה או מדרבנן ואת"ל מצוה של תורה למה לא מנו אותה בכלל המצות:
+תשובה מצות עשה של תורה היא דכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל או את העושק אשר עשק או את הפקדון אשר הופקד אתו או את האבדה אשר מצא וכתב הרב פ"ז מה' גזלה ואבדה אחד הגוזל או העושק או הגונב או שהלוהו או שהפקיד אצלו או מצא אבדה וכחש בה או שהיתה ביניהם שותפות ונשאר לו אצלו ממון או שעשה עמו מלאכה ולא נתן שכרו וכו' הרי שהשוה ז"ל הלואה לשאר הדברים הנזכר בכתוב ובתחלת ההלכות כתב שאם גזל חייב להחזיר שנאמר והשיב את הגזלה אשר גזל זו מצות עשה ע"כ וכי היכי דהוי מצות עשה להשיב את הגזלה ה"ה לכל הנזכר בכתוב והלואה בכלל ולא מנה מצות עשה לפרוע החוב שא"כ היה צריך למנות השבת הגזל והגנבה והעשק והפקדון והאבדה וההלואה כל א' בפני עצמה וירבו המצות כפי פרטי התביעות ולפיכך מנה מצות עשה להשיב את הגזלה שבה פתח הכתוב וה"ה לכל מי שיש לחברו אצלו ממון באיזה דרך שיהיה מצות עשה להשיב לו ולא הוצרך למנות השבת אבדה מצוה בפני עצמה אלא לקודם שתבא לידו מצוה להשיבה אבל אחר שבאת לידו הרי הוא בכלל והשיב את הגזלה ופשוט הוא:
+
+Teshuva 611
+
+שאלת ממני ידיד נפשי על אלו המוליכים עצמות המתים לא"י ונוהגים בהם מנהג בזיון עד שכופלין את קומתם ולפעמים מתפרקים האברים ומשתברים עצמות אם יש בזה חשש או לא:
+תשובה הדבר ברור שכל שהוא לתועלת המת אין בו משום בזיון כי זהו כבודו והראיה מדתנן במסכת שקלים כל הכלים הנמצאים בירושלים דרך ירידה לטבילה טמאין דרך עלייה טהורין שלא כדרך ירידתן עלייתן דברי ר"מ ר' יוסי אומר כולם טהורים חוץ מן הסלע והמגריפה והמריצה המיוחדים לקברות פירוש מגריפה כלי שגורפין וכונסין בו העצמות כשהם מפוזרים. מריצה כלי שרוצצים ומשברין בו עצמות המת להכניסם בסל להוליכם ממקום למקום וזה השם נגזר מלשון ותרץ את גלגלתו כל זה מלשון הרמב"ם בפירוש המשניות. הרי אתה רואה שהיו מתירין לרצץ העצמות להוליכם ממקום למקום וסתמא דמילתא לא היו עושין כן אלא לכבודו של מת לקוברו אצל בני משפחתו וכ"ש שיהיה מותר לעשות כן כדי לקוברו בארץ ישראל. עוד יש ללמוד מאותה משנה שאפילו שיהיו העצמות משל מתים הרבה מעורבים יחד אין קפידא כיון שהדבר לכבודם ממה שהיו מתקנין כלי לגרוף אותם אם היו מפוזרים ועצמות מת אחד לא היו מפוזרים עד שיצטרכו מגריפה לקבץ אותם. כללא דמילתא כל דבר שהוא לתועלת המת ולכבודו מותר ולא יהיה גדול מס"ת דבמקום הסכנה מותר להניחו על החמור ולרכוב עליו:
+
+Teshuva 612
+
+שאלת על אשה שמחלה כתובתה לבעלה אם מותר להשהותה בלא כתובה:
+תשובה לא ביארת אם מחלה כתובתה סתם הדבר ברור שהכל מחלה בין עיקר בין תוספת שהכל נקרא כתובה סתם וכיון שכן (אם) לא נשאר לה אצלו כלום ואסור להשהותה ואפילו יש לה אצלו נכסי צאן ברזל לא נקרא זה כתובה. ותהיה קלה בעיניו להוציאה כיון שהנכסים שלה ואפילו שנאבדו שהוא חייב באחריותן אין זה אלא חוב בעלמא ולא כתובה ואסור להשהותה. ואם מחלה עיקר כתובה ויש לה עליו תוספת מותר להשהותה שהרי יש לה עליו כתובה דתוספת כתובה מקרי למה הדבר דומה למוחלת חצי כתובתה שמותר להשהותה ובלבד שישאר שיעור כתובה בלא מחילה וכל זה פשוט. אבל מאי דאיכא לספוקי נשאה בתולה והיו לה מאתים ומחלה המנה ואין לה תוספת מאי בתר מעיקרא אזלינן ואין לה שיעור כתובה ואסור להשהותה או בתר השתא אזלינן והרי היא בעולה ופשיטא לי דבתר מעיקרא אזלינן דכל הפוחת לבתולה ממאתים הויא בעילתו בעילת זנות כיון דנשאה בתולה לעולם שמה עליה עד שתתגרש או תתאלמן ואם גרשה והחזירה אין לה אלא מנה אלא א"כ החזירה סתם דעל דעת כתובה הראשונה החזירה ואם מחלה עיקר ותוספות הויא מחילתה מחילה ואינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וכן נכסי צאן ברזל שנגנבו או אבדו מחילתה בהם מחילה גמורה ואינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי אבל נכסי צאן ברזל והם בעין מחילתה בהם אינה מחילה ויכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וכן כתב הרמב"ם פכ"ב מהלכות אישות ומהאי טעמא נמי מחילתה מחילה גם בתוספת דמה הנאה יש לו במחילת התוספת ואינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי הילכך המוחלת כתובתה סתם עיקר ותוספת מחלה ולפיכך אסור להשהותה בלא כתובה וז"ל הרב ז"ל נכסי צאן ברזל שאבדו או שנגנבו ומחלה אותן האשה לבעלה וקנו ממנה בעדים יראה לי שאינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי הא למה זה דומה לפי שקנו מידה שאין לה אחריות ושהחזירה נכסים אלו נכסי מלוג שהרי אין הבעל מביא ראיה זו ליטול כלום ולא להחזיק בנכסים אלא ליפטר מתביעתה מלשלם ע"כ. וכתב הרב כל זה משום דהוה מצי למימר שכשם שאין מתנתה בגופן כלום כך מחילתה בשעבודן אינה כלום ויכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי קמ"ל שיכולה לעשותן כנכסי מלוג שהדין בהם מחילתה מחילה ומסתברא דאם אכלן הבעל ושוב מחלה אותן האשה אין מחילתה כלום ויכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי דאחריות דאתי מעלמא סלקה מעליו אבל אחריות דאתי מיניה לא סלקה מעליו. וקרוב אצלי שגם הרב מודה בזה והבו דלא לוסיף עלה שהרי הראב"ד חולק עליו וכן נראה דעת הרמב"ן והרשב"א שאין מחילת האשה מועלת אלא בעיקר ותוספת משום דבהנהו לא הויא לה איבה אי לא הות מחלה להו הילכך כשמחלתן הויא מחילה גמורה נמצאת למד לפי שיטת רבינו ז"ל נכסי מלוג ועיקר כתובה ותוספת מחילתה מחילה נכסי צאן ברזל והם בעין אין מחילתה מחילה דאין זו מחילת שעבוד אלא מחילת חוב ואפילו תימא שרבינו חולק אף בנכסי צ"ב שאכלן הבעל ויאמר שמחילתה מחילה בהן מסתבר לפסוק הלכה כדברי האומרים אין מחילתה מחילה דאי לא מחלה הויא לה איבה דמימר אמר את נמי אכלת מהם ואמאי לא תמחול הילכך מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי:
+
+Teshuva 613
+
+שאלת ממני על מה שכתב הרא"ש כלל י"ג תשובה ט"ו וז"ל והטעם שאנו מחייבין לבן אחותו שבועה תחלה לפי שכל זמן שלא נשבע אין טענתו כי אם דברים בעלמא והיא לא תתחייב שבועה על טענה זו אבל אחר שנשבע נתקיימה טענתו ונתחייבה הבת שבועה והלא אין כאן אלא דברים בעלמא. ותו שלא מצינו שבועה אלא המחייבת ממון והכא אפילו שמודה האשה שכך צוה בעלה הרי שטרה קודם לצואה. ותו דלא אשכחן שבועה אלא לאוקומי ממונא או לאפוקי ממונא אבל שבועה לחייב שבועה לא ראיתי:
+תשובה הספרים האלו לא היה לבן אחותו בהם שום מגו דאם היה לו מגו יכול לטעון ולומר כך צוה לו לעשות בספרים מגו דאי בעי אמר אין בידי כלום ואע"ג דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה הני מילי לפטור אותו משבועה המוטלת עליו מן הדין אבל שבועה זו לא היתה אלא לקיים טענתו והרי נתקיימה ע"י המגו דודאי קושטא קאמר וטענה זו מחייבת ממון שאם לא תשבע שלא ירשה מאביה בכדי השטר נמצא שנעמיד הספרים ביד בן אחותו לעשות מה שצוה והרי טענה זו מחייבת ממון. והטוען מנה לי בידך מחייבין לשכנגדו שבועה משום דחזקה שאין אדם תובע אא"כ יש לו [עליו] והרי טענתו מקויימת אבל הכא לא טען שנתן הספרים לו אלא שצוה למכרם ולקנות בדמיהם הקדש ואין בטענה שום חזקה שאדם עשוי לטעון טענה כזו אע"פ שאינה אמת דמימר אמר אין בזה חשש כיון שאין אני תובע לצורך עצמי ולפיכך אין טענה זו אלא דברים בעלמא ואין משביעין עליה לפיכך ישבע לחזק ולקיים טענתו ואז ידענו דקושטא קא טעין ומשביעין את הבת שלא ירשה מאביה בכדי השטר. כללא דמילתא כיון דלית ליה מגו וטענתו אינה לתועלת עצמו אין כאן חזקת אין אדם תובע אלא אם כן יש לו ולפיכך חייבו הרב שבועה זה נראה לי בדעתו ז"ל:
+
+Teshuva 614
+
+שאלת על מה שנמצא כתוב במרדכי בפרק כל כתבי וז"ל על מה שנהגו העולם שכל ימי השבוע מתעוררים בבקר לבית הכנסת להתפלל או ללמוד ובשבת ישנים יותר בשחרית זהו טעמו של דבר שבכל ימי השבוע נאמר בתמיד של שחר בבקר בבקר ובתמיד של שחר של שבת לא נאמר בבקר אלא וביום השבת ולשון זה משמע איחור כדמשמע ביומא וטעם זה שמע ר"י בר יהודה בעיר רומא מפי רב האיי גאון ע"כ. וקשיא לך דהך קרא בקרבן מוסף היא בפרשת פינחס ותמיד של שחר של שבת כלול בכלל ימי השבוע דכתיב שנים ליום עולה תמיד את הכבש אחד תעשה בבקר וגומר:
+תשובה גברא רבה אמר מילתא לא תחיכו עלה וזיל קרי ביה רב הוא דהך קרא איירי בקרבן מוסף אלא כוונתו כך כיון דכתיב וביום השבת משמע לשון איחור כדאמרינן וביום השביעי ימול כל היום כשר למילה והכא נמי כתיב ביום צותו וכל היום כשר להקרבה וז"ל הרמב"ם פ"ד ממעשה הקרבנות זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה ואעפ"כ זריזין מקדימין למצות. וכיון דכתיב בהאי קרא עולת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה ארישא דקרא קאי דכתיב וביום השבת דמשמע איחור והוי כאלו כתוב עולת יום שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה. תדע דלא כתיב מלבד עולת הבקר וכ"ת גם בעולת ר"ח לא כתיב אלא על עולת התמיד יעשה מ"מ בעולת שבת שהיא סמוכה לעולת החול הוה ליה למכתב על עולת הבקר דכתיב לעיל מינה אלא ודאי מדלא כתב הכי משמע דסיפיה דקרא ארישא סמיך ואעפ"י שהראתי פנים לטעם המנהג לקיים דברי הראשונים וכ"ש דברי רבינו האיי גאון שדבריו דברי קבלה לא תחשוב שאני סובר שמנהג יפה הוא אלא מנהג בלתי הגון אלא ישכים לתפלה בשבת כמו בשאר הימים ואפילו לפי הטעם דביום משמע איחור מ"מ זריזין מקדימין למצות. ומה שאמרו דבעולת תמיד של שחר נאמר בבקר בבקר שני פעמים היינו אחד בפרשת ואתה תצוה וא' בפרשת פינחס וקשה קצת דכיון שנשנית כל הפרשה כתב נמי בבקר ולא נקרא בבקר בבקר אלא בזמן שהם סמוכים ואפשר דהיינו צו את אהרן ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וערך עליה העולה:
+
+Teshuva 615
+
+שאלת עלה דאמרינן בויקרא רבה על ד' דברים מתו נדב ואביהוא שנכנסו שתויי יין ושלא רחוצי ידים ורגלים ומחוסרי בגדים ר' לוי אומר מעיל היו חסרים וקשיא לך דפרשת שתויי יין עדיין לא נאמרה ותו דלא היו כהנים גדולים וכהן הדיוט אינו משמש בד' בגדים של זהב ומעיל אחד מהם:
+תשובה סתמא דמילתא ראית מה שכתב על זה הרא"ש ז"ל כלל י"ג ואם לא נתיישב אצלך לפי שראית בו גמגומין מי הוא אשר יבוא אחר המלך ומ"מ לא ראיתי להשיבך חלק דע כי שתיית היין הוא מגונה מצד עצמו אפי' בלא צווי ואזהרה ומעשה דנח יוכיח ואפילו בתפלה אמרו שתוי אל יתפלל לפי שמטריד כוונת העבודה ואמרו רז"ל חוה אשכול של ענבים סחטה ונתנה לו וגרמה מיתה לעולם ולא היה אדם הראשון נזיר אלא מפני שגרם היין לפנות מחשבתו מעבודת יוצרו וכתיב וכבוד ה' מלא את המשכן היש זלזול גדול מזה בחקו ית' לבוא לפניו שתוי יין והלא לפני מלך בשר ודם אם יכנס שתוי יין נענש כ"ש לפני מלך מלכי המלכים ית' וכבר ידעת שיש ב' מיני יין יין תרעלה המשכר ויין המשמח והכל לפי כוונת השותה והם כוונו ליין המשכר ועזבו יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית ולפיכך נתחייבו מיתה. וכוונת ר' לוי דאמר מעיל היו חסרים למה שאמרו רז"ל שנכנסו בלא בר כלומר בלא רשות כי זו היתה כוונת ענין המעיל עם הפעמונים ליטול רשות ליכנס דכתיב ונשמע קולו בבואו אל הקדש לפני ה' ובצאתו ולא ימות:
+
+Teshuva 616
+
+שאלת ממני על ראובן ושמעון שנשתתפו וכתבו בשטר השותפות אפילו מציאה בדרך תהיה לשותפות וראובן מצא מציאה בתוך ביתו ושמעון אומר אפילו מציאה בדרך כתבנו וכ"ש מציאה בבית וראובן טוען לא היה התנאי אלא מציאה בדרך לא בבית:
+תשובה הדין עם ראובן ולא מטעם טענתו אלא משום דקנתה לו חצרו והוא לא קנה אלא מכח חצרו שלא היה התנאי אלא מה שיקנה הוא בעצמו ויקנה בהגבהתו בדרך א�� במקום אחר אבל מה שתקנה לו חצרו לא היה בכלל התנאי למה הדבר דומה לאשתו ובניו הקטנים שמצאו מציאה וזכה הוא מכחם האם נאמר שזכה השותף במה שקנתה אשתו. וחצרו נמי לא שנא כי לא זכה ראובן אלא מטעם חצרו וכ"ש דמציאה בחצרו הוי מילתא דלא שכיחא כולי האי והוה ליה לאתנויי בהדיא וכ"ת משום מלת אפילו מציאה בדרך לא קשיא דה"ק לא מיבעיא מה שירויח בדרך אלא אפילו מציאה בדרך ליהוי בכלל השותפות אבל מציאה בבית לא אסיקו אדעתייהו ומודה אני שאם בא לו גנבה וקנה אותה ראובן בביתו שהיא לשותפות דמה נפשך אם לא נתיאשו הבעלים לא קנתה חצרו ואם נתיאשו הבעלים עדיין הוא ביד הגנב וראובן קונה אותה ממנו והרי בכלל משא ומתן של השותפות ואפילו למ"ד אויר שסופו לנוח כמונח דמי כל זמן שהוא ביד הגנב או ביד המוכר אין סופו לנוח קרי ליה וכ"ש דלא אמרינן הכי אלא במתגלגל אבל באויר לא וכ"ש היכא דאחר מחזיק בו כנ"ל:
+
+Teshuva 617
+
+שאלת על הא דאמרינן כל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל אי אמרינן הכי בספק ספיקא ובמין בשאינו מינו או דילמא דוקא במינו:
+תשובה שני הדברים תלויים במחלוקת אבל דעתי הפשוטה כיון דלמחר יהא מותר למה יתירו לו אפילו היכא דאיכא אלף ספיקות ואפילו מין בשאינו מינו כיון שיש לו תקנה אין ראוי להתיר לו שום דבר וכן דעת הרא"ש אלא שהוא ז"ל חלק בין ספק הבא מכח תערובת ונתחזק ודאי האיסור אבל היכא שהספק בא מכח הדבר בעצמו כיון שלא הוחזק האיסור מותר כיון דאיכא ספק ספיקא ועיין בכלל שני ולבי אומר לי שלא לסמוך על קולא זו כיון שלמחר יהיה מותר למה נתיר לו לאכול דבר שיש בו פקפוק של איסור אפילו היכא דלא אתחזק איסורא ודרך כלל אמרו דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל אבל מה נעשה שכבר הורה זקן:
+
+Teshuva 618
+
+שאלת עכו"ם שגלגל עסה ובא ישראל וקנאה ממנו וחוזר ומתקן את העסה וגומר מעשיה אם חייבת בחלה או לא:
+תשובה דבר ברור הוא דגלגול העכו"ם בשלו פוטר מן החלה אבל בשל ישראל אין גלגול העכו"ם פוטר וז"ל הרמב"ם ז"ל פ"ח הלכות בכורים וכן עכו"ם שנתן לישראל לעשות לו עסה ונתנה לו במתנה עד שלא גלגלה חייבת ואם נתנה לו אחר שגלגלה פטורה ותנן בפרק ג' דחלה אוכלין עראי מן העסה עד שתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים גלגלה בחטים וטמטמה בשעורים האוכל ממנה חייב מיתה הא למדת שלא נקראת עסה עד שתתגלגל ותתערב יפה והיינו לשון גלגול ועד שתטמטם בשעורים לפי שעסת השעורים מתפרדת ואינה מתערבת יפה עד שתטמטם ביד הילכך בנ"ד אם היתה העסה מגולגלת יפה קודם שבאה ליד ישראל פטורה מן החלה ואם לאו חייבת ואם היתה עסה של שעורים וגלגלה העכו"ם וטמטמה הישראל חייבת ואע"ג דתנן התם כיון שהיא נותנת המים מגביה חלתה תקנת חכמים היא למהר להפריש חלה בטהרה שמא תטמא העסה אבל לעולם לא תקרא עסה עד שתתגלגל ואפילו אם היתה בתחלת בלילתה רכה והישראל רוצה לעשות אותה עבה עדיין היא פטורה הואיל וכבר נפטרה ביד עכו"ם ואם הוסיף בה קמח כשיעור חלה הרי העסה מעורבת מפטור וחיוב וכיצד יעשה כדתנן הנוטל שאור מעסה שלא הורמה חלתה ונותן לתוך עסה שהורמה חלתה אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו מוציא חלה אחת על הכל כלומר חלק א' מכ"ד על כל העסה ואם היא חלה הנשרפת אין מדקדקין בשיעור אלא מפריש כפי הקמח שהוסיף:
+
+Teshuva 619
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שבא בהרשאה על שמעון ויש לראובן עצמו תביעה אחרת על שמעון [ונתחייב] שבועה על תביעתו ועל תביעת שליחותו וט��ען ראובן ישבע לי שבועה אחת על תביעתי ושבועה אחרת על תביעת שליחותי מאי כיון שהוא בא מכח אחר שומעין לו כאלו תבעו המשלח עצמו או דילמא כיון דכתב ליה זיל דון לעצמך והנפק לגרמך הוי כאלו שתי התביעות הם שלו ואין משביעין אותו אלא שבועה אחת ומגלגל עליו:
+תשובה דין זה כתב אותו הרב ז"ל פ"א הלכות טוען ונטען ואמרו שכן כתב רבינו האיי ז"ל בשטרי השבועות ולא נמצא מבואר בתלמוד הילכך מסתברא לי שהדין עם ראובן ומשביעין אותו שתי שבועות והבו דלא לוסיף עלה ואף על גב דכתב ליה זיל דון לעצמך וכו' היינו לענין שלא יוכל לומר לאו בעל דברים דידי את אבל מכל מקום לא שוייה אלא שליח ויכול המשלח להוציא ממנו הילכך הוי כאלו המשלח טען טענתו ונתחייב עליה שבועה דמשביעין אותו כאלו טענו עליו שני בני אדם ומכל מקום מלמדין את ראובן דלא נפקא ליה מידי כי חומר גלגול שבועה כשבועה וכיון שכן למה תרבה בשבועות ואם עכ"פ אמר אין אני רוצה לזוז מן הדין רואה אני שהדין עמו ומשביעין אותו שתי שבועות דאסקינן בפרק מרובה דשליח שוייה:
+
+Teshuva 620
+
+שאלת ממני למה לא תקנו לברך על הבשמים משבת ליום טוב:
+תשובה סתמא דמלתא ראית מה שכתב הר"ן ז"ל ריש פרק ערבי פסחים ונתן בה ב' טעמים ולא נתישבה דעתך באחד מהן ומה אני שאבא אחר דברי הרב ז"ל אבל על כל פנים צריך אני להודיעך דעתי הדבר ברור שאין נפש יתירה ביום טוב ולכן לא תקנו ברכה על הבשמים במוצאי יום טוב וכתיב שבת וינפש משמע שאין נפש יתרה אלא בשבת ובשלמא יקנה"ז כולהו ניחא אבל על הבשמים אם יברך משמע שיש לו עגמת נפש ביום טוב וקרא כתיב ושמחת בחגך ולא יהיה עצב במועד וכל שכן בכניסתו הילכך לא תקנו לברך על הבשמים כדי שיהיה שמח דאין ראוי שיהיה לו עגמת נפש שצריך להריח בשמים כי שמחת יום טוב מסלק ממנו עגמת נפשו אף על פי שאין לו עתה נפש יתירה יש לו שמחת יום טוב במקומה ואתה תבחר ולא אני. ולענין מי שעורים שמבשלים לחולים מה ברכתו דע שעושין ממנו אחד עבה שיוצא ממשן של השעורים ועל זה מברכין בורא מיני מזונות אעפ"י שאינו אוכל השעורים ויש שעושים רך כמו מים שאין המים קולטין אלא ריח וטעם השעורים וקדירותו ומועיל לקדחות ובזה מברכין עליו שהכל דמיא נינהו ולבסוף בורא נפשות רבות:
+
+Teshuva 621
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שהתנה עם חתנו שמעון לזון אותו עשר שנים ונתחייב בתורת חוב בלשון מעכשיו ובקנין בחמשים פרחים לכל שנה חמשה פרחים לצורך המזונות אם לא ירצה להיות נזון על שולחנו עוד כתוב בשטר שידור בביתו של חמיו ועוד כתב דבין שיהיה נזון על שולחנו בין שיטול החמשה פרחים כדי ליזון לעצמו ידור בבית חמיו ומת ראובן והניח יתומים קטנים ושמעון תובע שישלימו לו החמשים פרחים ורוצה לדור בבית עד תשלום העשר שנים כאשר כתוב בשטר:
+תשובה יש לעיין במעשה הזה שלשה דברים אם זכה במזונות כיון שמת דאומדן דעתא שלא נתחייב אלא בעודו מחיים ולא שיהו יתומיו מחזרין על הפתחים והוא אוכל. עוד אם (נפרעין) בשטר כזה מן היתומים הקטנים עד שיגדילו. עוד אם זכה בדירת הבית כל עשר שנים או לא. הדבר ידוע שהמתחייב בדבר אעפ"י שלא היה חייב מן הדין בקנין הרי זה מתחייב וכל שכן אגב דמתחתני גמרי ומקנו וכל שכן הכא דאיכא קנין בתורת חוב בלשון מעכשיו דפשיטא דקנה אפילו שמת כשאר חובות דעלמא תדע דהמקבל עליו לזון את בת אשתו אם היה שם קנין ומת גובה מנכסים משועבדין אם לא היה קנין הם דברים שלא ניתנו ליכתב ואינה גובה אל�� מנכסים בני חורין וקי"ל בנותיו נזונות מבני חרי לפי שהן נזונות מתנאי ב"ד והיא נזונת מנכסים משועבדים לפי שהיא כבעלת חוב ולענין אם גובין חוב זה אפילו מיתומים קטנים לא מבעיא למאן דאמר דכיון שלא הגיע זמן הפירעון לא עביד דפרע בגו זמניה אלא אפילו למאן דאמר דאפילו שטר שלא הגיע זמנו אין גובין אותו מיתומים קטנים מודה בנ"ד דהתם הוי טעמא דילמא צררי אתפסיה אבל הכא עדיין לא נתחייב בחוב שהרי נזון היה על שלחנו ואין אדם מתפיס צררי לחוב שעדיין לא בא ונותנין לו חמשה פרחים בכל שנה לצורך מזונות ולענין הדירה לא קנה כיון דלא אמר ליה שיקנה הבית לדירה אעפ"י שהיה בדעתו שידור בחנם לא קנה שהדירה אין בה ממש ומה שדר בחייו מחל:
+
+Teshuva 622
+
+שאלת על מה שנהגו במצרים שלוקחין הסופרין על הכתובה לפעמים פרח זהב ויותר ועל כתיבת הגט י"ב מאידי אם יש בזה חשש מהא דתנן הנוטל שכר לדון דיניו בטלים והנוטל שכר להעיד עדותו בטלה אם יש בזה יותר משכר בטלה שהתירו או לא:
+תשובה דע כי מנהג זה נשאר מזמן הנגידים שזה היה אחד מחוקי הנגידות שהיו נותנין לו הצבור לצורך פרנסתו שהוא יושב ובטל לדון דיניהם ולעמוד לפני המלך והשרים והיה מכה ומייסר וחובש בהורמנותא דמלכא כעין ריש גלותא והוא היה מצוה לסופר ולעדים לכתוב הכתובות והגטין ונותן להם שכר טרחם כפי שיראה לו ואף על פי שהיה יותר מכדי שכר בטלה אין לחוש כיון שהיו פנויים תמיד לזה וכיוצא בו ועל מנת כן קבלו אותם הצבור עליהם כההיא דנאמן עלי אבא נאמן עלי אביך והשאר היה נוטל אותו הנגיד עם שאר חוקי המזונות ואין בזה שום חשש וכיוצא בזה ראיתי כתוב שעשו לרב רבינו יהוסף הלוי כשמנוהו לדיין בגדנאטה. ואחר שנתמנה על הצבור מי שלא היה רוצה ליהנות מחוקי הנגידות נשאר עדיין המנהג הראשון אבל לא כאשר היה בתחלה ואף על פי כן ראיתי שהיה יותר מכדי בטלה וסמכתי על שני טעמים כי כתיבת הכתובה והגט צריך אומנות והסופר נוטל חלק גדול והשאר לעדים והוא קרוב לשכר בטלה ותו דעל מנת כן קבלום עליהם הצבור כיון שהם פנויים תמיד ומוכנים לזה ואם לא יהיה על דרך זה אסור לקחת יותר מכדי שכר בטלה לא דיין ולא רב ולא עדים ואם עברו ולקחו אין דיניהם דין ולא עדותם עדות וז"ל רבינו עובדיה בפירוש המשניות שלו עלה דמתניתין פרק ד' דבכורות וברבנו אשכנז ראיתי שערוריה בדבר זה שלא יבוש הרב הנסמך ראש ישיבה ליטול עשרה זהובים כדי להיות חצי שעה על כתיבת ונתינת גט אחד והעדים החתומים על הגט שני זהובים או זהוב לכל הפחות לכל אחד ואין זה הרב בעיני אלא גזלן ואנס לפי שהוא יודע שאין נותנין בעירו גט שלא ברשות ונותן הגט בעל כרחו צריך לתת לו כל חפצו וחושש אני לגט שהוא פסול דהא תנן במתניתין הנוטל שכר לדון דיניו בטלים להעיד עדותו בטלה עכ"ל ומה נעמו דבריו:
+
+Teshuva 623
+
+שאלת על מה שאני רגיל לכרוך רצועה של יד על הזרוע קודם תפלה של ראש כי הרא"ש כתב הפך ונתן טעם וז"ל כי ברכת להניח תפלין שייכא גם על תפלין של ראש וכריכה סביב הזרוע אינה ממצות הנחת תפילין ע"כ. וכ"ש לדידן שאין אנו מברכין אלא ברכה אחת:
+תשובה אפשר שהרא"ש היה קושר התפילה של יד באופן שהיא עומדת בלא כריכת הרצועה על הזרוע אבל אנחנו אין אנו קושרים כן ואם לא תכרוך הרצועה על הזרוע מיד יוצאת התפלה ממקומה ונמצאת הכריכה צורך ההנחה דאם לא תעמוד במקומה נמצא מניח של ראש תחלה ולפיכך כורכין שלשה או ארבעה כריכות סביב הזרוע כדי שתעמוד עוד יש לו טעם אחר ולא אוכל לפרשו והמשכיל יבינהו מתוך דברי והוא כי כריכת הרצועות סביב זרוע השמאלי הוא מתכשיטי ותקוני תפלה של יד כמקשט כלה לקראת חתן ודעהו:
+
+Teshuva 624
+
+שאלת ממני ידיד נפשי על ראובן אפטרופוס של יתומים שתבע את שמעון על סך שנמצאו בידו בגדים וקרישיאש ומטלטלין אחרים ומעות אשר עלה חשבו הכל מאה ששה ושבעים סולטנים וששה ועשרים חתיכות מעזבון אבי היתומים. והשיב שמעון הנזכר שהמאה סולטנים מהם הם מנדונית אשתו שצוה בשעת פטירתו אבי היתומים שהיה חמיו שיתנו לו מאה סולט' יתר על הנדוניא שנתן לו בחייו ופסקו ב"ד על טענה זו שאם יראה שמעון שטר צואה של חמיו כתוב בה אותו הסך כנזכר יפטר מהם או אם יביא פסק דין מבית דין שנתעסקו בעניניהם ששמעו טענותיו ופטרוהו גם כן יפטר ואם לאו שהוא חייב במאה סולטנים ליתום ועל חמשה ושבעים סולט' מהסך הנזכר טען שמעון שחמיו היה חייב לו מעסק שטר שקנה שהיה לו על לוי ולא הספיק לגמור לו הכל עד שנפטר ואחר שנפטר נתפרע מהם ופסקו בית דין על טענה זו ששמעון חייב בהם ליתומים אחר שאין בהם דרך ליפרע מהם מנכסי יתומים. עוד תבע ראובן את שמעון סוס א' שהוא בידו מחמיו אבי היתומים והשיב שמעון שחמיו נתנו לו במתנה ופסקו בית דין שאחר שהסוס הוא מהדברים שיש להם חזקה שישבע שמעון על דבריו ויפטר עד כאן. ושאלת ממני אודיעך אם הפסק הזה הוא על פי הדין או לא:
+תשובה אם הבגדים והמטלטלין והמעות אשר נמצאו ביד שמעון מנכסי חמיו יש עליו שטר בהם או עדים שאמרו עדיין הם בידו באופן שאין לשמעון שום מגו יפה פסקו שאם יביא שטר צואה כתוב וחתום ומקויים איך צוה חמיו שיתנו לו מאה סולט' יתר על הנדוניא שנתן לו בחייו יכול לעכב המאה סולטנים ואפילו שלא היו בידו היה יכול להוציאם דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו והבעל כאשתו כיון דנכסי נדוניא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו יכול היה לדון עליהם ולעכב בידו לצורך נדוניית אשתו וכן אם יביא פסק דין שפטרוהו פטור ואם לא יביא שטר הצואה או פסק דין הדבר ברור שהוא חייב לפרוע כאשר פסקו כיון דלית ליה מגו אינו נאמן לומר כך וכך היה לי אצלו ומוציאין מידו אבל אם אין שם שטר ואפילו יש עדים שנכנסו הנכסים האלו בידו אלא שאינם יודעים אם עדיין הם בידו נאמן בכל מה שיטעון דקי"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים וכיון דאית ליה מגו דאי בעי אמר החזרתי נאמן לומר כך וכך צוה לתת לנדוניית בתו ואפילו שלא יביא שטר צואה ולא פסק דין ובשבועה דאורייתא כיון שהודה במקצת ולא שייך למימר הכא אין נפרעין מנכסי יתומים עד שיגדילו דהא אינו בא ליפרע ולהוציא מן היתומים אלא להחזיק במה שבידו ודבר ברור הוא. ועל הפסק השני לא היו צריכין לטעם שאמרו שאין בהם דרך ליפרע מנכסי יתומים שלא יהיו אלא גדולים דעלמא אי לית ליה מגו אמאי נאמן ואי אית ליה מגו אפילו יהיו נכסי יתומים מה בכך הרי אינו בא להוציא מהם אלא להחזיק במה שבידו. כללא דמילתא אם יש לשמעון מגו נאמן בשתי טענותיו ואם אין לשמעון מגו אינו נאמן ומוציאין מידו ואפילו שלא היו יתומים אלא גדולים דעלמא ואם כך היה יפה פסקו ואם באו הנכסים האלו ליד שמעון בתורת גזילה אינו נאמן בשום מגו. ואם באו לידו בתורת פקדון אינו נאמן לומר חזרתי ולקחתים ממנו ואם אין שם עדים שראו אותם עתה הרי אית ליה מגו דאי בעי אמר החזרתי הילכך נאמן ובשבועה כדאמרן כן כתבו התוספות וכן אנו רגילין לדון. [ולענין] טענת הסוס נראה שדימו אותה להנהו עיזי דאכלי חושלי בנהרדעא ולפי שלא נחלקו החכמים בדבר זה לא ראיתי להטריח הקולמוס להודיע דעתי בו:
+
+Teshuva 625
+
+עוד שאל השואל אם משמעות לשון הפסק דין הוא אם לא היה לשמעון מגו ויפה פסקו או דילמא משמעותו הוא שהיה לשמעון מגו טוב וטעו בפסק והדר דינא ואם תמצא לומר לא הדר דינא אם יכול לטעון אחר מעשה בית דין זה פרעתי ואם יכול לטעון טענת חדשות שלא טען או לפטור עצמו עתה:
+תשובה קיימא לן בכמה דוכתי לבית דין טועין לא חיישינן ולא נחשדו דייני ישראל המוחזקים לרבים לטעות או להטות את הדין וכי תימא מפני שאין חתום בפסק דין אלא שנים מה בכך הא אמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין ואיכא מאן דפסק כשמואל וכל שכן הדיינים האלו שקבלו אותם הצבור עליהם ופשוט שהם חשובים כבית דין של שלשה ולא תלינן בהו בוריקי סריקי לומר שמא בזו טעו ושמא בזו טעו אלא תלינן שנעשה המעשה כדין וכן כתבו כל בעלי החדושין לגבי גיטין וקדושין וכל שכן לגבי ממונא. וטעם המגו לא יטעה בו פותח ספר ואפילו המתחילים לפי שהוא מפורסם בתלמוד ובפוסקים ואיך אפשר שנאמר שיטעו בו דיינים המוחזקים לרבים. ובכמה מקומות בפסק דין משמע שלא נעלם מהם טעם המגו ושלא היה לשמעון שום מגו חדא שכתוב בו שנמצאו בידו קרישיאש וכו' ואיברא דמשמעות זה הלשון בכתוב ובמשנה ובתלמוד היותר קרוב שנמצאו בידו באופן שלא היה יכול לכפור בהם ואין כאן מגו ולא היה יכול לטעון אלא טענה מן הצד כאשר טען. ותו וכי שמעון בא מאחרי הצאן כשראה שבית דין מחייבין אותו היה לו לומר אם הייתי רוצה הייתי כופר ומפני שאמרתי האמת אתם מחייבין אותו אלא ודאי לא היה לו טענת מגו. ותו שכתוב בפסק דין גזרנו ברצון ר' משה האפטרופוס ומדעתו וכו' משמע שהדין היה עם האפטרופוס אלא שנתרצה להמתין עד שיביא שמעון שטר הצואה. ואם היה לשמעון שום מגו איפכא מסתברא והכי הוה להו למימר נתרצה שמעון מדעתו ונתחייב להביא שטר צואה. ותו שכתבו אחר שאין בהם דרך ליפרע מנכסי יתומים ובשלמא אם לא היה לשמעון טענת מגו היינו שהוצרכו לכתוב שאין בהם דרך ליפרע מנכסי יתומים כלומר דהוי כמלוה על פה ולא צוה בשעת מיתה וכו' כאשר כתב הרמב"ם ז"ל אלא אי אמרת שהיה לשמעון מגו מה ענין דרך ליפרע מנכסי יתומים אין לך דרך גדול מזו כיון דאיכא תפיסה עם המגו לית דין ולית דיין וגדולה מזו אני אומר שאפילו שהיה לשמעון איזה מגו שמא לא היה מגו טוב ואין אומרין בטענה טובה מגו שהיה לומר טענה שאינה טובה כזאת וזה מבואר בתלמוד ובפוסקים הילכך הדבר ברור אצלי מתוך הפסק שלא היה לשמעון טענת מגו וא"כ כדין פסקו וכל הרוצה לבטל דבריהם אין שומעין לו שאם באנו לחטט אחר כל בית דין ובית דין אין לך מעשה בית דין מתקיים וירבו מחלוקות בישראל והלא יחוש לעצמו שמא יבטלו הבאים אחריו את דבריו אלא אם כן היה הטעות מפורש אבל כל היכא דאיכא למימר הכי והכי תלינן לומר כדין נעשה דלאו קטלי קני באגמא הוו ואין צריך לכתוב בזה ראיות כ"ש דמתוך הפסק משמע שלא היה לשמעון שום מגו. ואני תמיה איך היה אפשר לדון דין זה עתה דאם אתה בא להאמינו מגו שהיה יכול לטעון לא היו דברים מעולם או החזרתי יכול לטעון עתה שכך וכך חייב לו דילמא באותו זמן היו שם עדים וראה ולא היה לו מגו ועתה שכבר עברו חמשה עשר שנים ומתו העדים אית ליה מגו ומשום האי מגו אתה רוצה להאמינו הא ודאי ליתא דמה ראית דאזלת בתר השתא זיל בתר זמן העמדה בדין וכי תימא הוי ספיקא והיכא דקאי ממונא ליקום ה�� נמי ליתא דהא מכח מגו אתה בא לפוטרו ואין זה מגו טוב שאין אדם מניח טענה שאין בה ספק לפי דעתו וטוען טענה שיש בה ספק כי שמא יאמרו לו מי יימר שבזמן העמדה בדין לא היו שם עדים וראה דלא אמרינן מגו אלא היכא שהטענות שוות אבל היכא שהטענה שטען טובה וטענת המגו גרועה וחלושה ממנה לא אמרינן מגו ואין לך גרעון מהיות המגו בספק וגם זה מוסכם מכל המפרשים אשר ראיתי וגם השכל מסכים עליו. ואם ירצה לפוטרו מטעם שהיה יכול לומר פרעתי אחר מעשה בית דין נאמן לומר כך וכך היה לי אצל חמי לא מבעיא לדעת רוב הפוסקים שכתבו שאין יכול לטעון אחר מעשה בית דין וכן הוא דעתי וכן ראיתי שנהגו בכל בתי דינים אשר ראיתי ושמעתי וכן היה מעשה על ידי וכתבתי שאין יכול לומר בכי האי קים לי כפלוני גאון ולפי ששמעתי שאין שמעון טוען פרעתי לא כתבתי ראיותי. אלא שאני אומר שאפילו לדעת האומרים שאם טען פרעתי אחר כך נאמן אין זה מגו טוב להאמינו בטענתו כיון שהוא מחלוקת פוסקים אינו טוען כך ברצון דמימר אמר מי יימר שידונו אותי כדעת אלו הפוסקים וזה ברור לכל מי שמודה על האמת. ולענין אם טוען וחוזר וטוען הנכון שבפסקים אצלי כיון שיצא מבית דין והפך טענתו מחיוב לפטור אין שומעין לו דאימור טענתא אגמרוה וכל שכן בנ"ד שמפורש מתוך הפסק דין שקבל עליו ונתרצה במה שפסקו הדיינין שכך כתוב שנתרצו שאם יביא פלוני הצואה או פסק דין יפטר ואם לאו שיפרע עוד שם על הטענה השניה נתרצו שיצא פלוני ערב קבלן הילכך אין שמעון יכול לטעון טענות חדשות כיון שיצא מבית דין חייב דאמרינן קם דינא וזה מבואר והשכל מסכים עליו דאי לא תימא הכי לא יבואו רוב הדינין לידי גמר וירבה הגזל והחמס בהא סלקינן ולא נחתינן שאין שום בית דין יכולין לבטל הפסק דין אשר ביד היתומים אם לא שיתברר אצלם בירור יפה שטעו בדין אבל מן הספק מוקמינן ליה אחזקתיה וגובין בו שאין אני רואה בו ספק והנראה לעניות דעתי כתבתי. ולענין שטר צואה שיש בה תנאים הרבה ונמצאו העדים פסולין לאחד מהתנאים כל הצואה בטלה וכן כתב הרא"ש בשם הר"ם ואבי העזרי ועיין בתשובתו כלל שלישי:
+
+Teshuva 626
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי במקום שאין מניחין ללבוש טלית של צמר ויש טליתות של פשתן ושל צמר גפן הי מינייהו עדיף:
+תשובה זו מחלוקת קדומה. בין הראשונים נוחי נפש וגם המנהגות חלוקות בזה והנה ראיותיהם כתובים על חבוריהם ובזה ודאי לא שאלת אלא לדעת הכרעתי ואם אינה מכרעת דעתי הוא כי של פשתן עדיף וכן אני נוהג ומברך עליו וכן דעת רוב הגאונים והריא"ף והרמב"ם והרא"ש ואנן בתר הני גרירינן וכל שכן כי דברי הגאונים דברי קבלה הם וכתב הרא"ש בתשובה לקיים אשר נהגו בספרד כי לא אמרה ר"ת אלא משום גזרת כלאים והאידנא דלית לן תכלת למאי ניחוש וכתב המרדכי בשם רבינו שמשון שנראה דוחק פי' ר"ת דמנא לן לבדות הך גזרה מלבנו ועוד דרוב הגאונים פסקו בתשובותיהם דשרי להטיל פשתן במינו הילכך נראה כפירוש הקונטרס ע"כ. עוד כתבו בשם הראב"ד ז"ל כי שמא טלית של פשתן יותר טוב משל צמר ואף על פי שאין אנו מודים בזה מ"מ למדנו דפשיטא דעדיף משאר מינין. וכתב משום דכתב ר"ת שהמברך על טלית של פשתן הוי ברכה לבטלה מי יתן ואדע וכי עדיף האי ממחלוקת הנחת הפרשיות בתפלין ונהגו כל העולם כדעת הריא"ף ובעלי שיטתו ומברכין עליהם ולא היה אדם פוצה פה לומר שהיא ברכה לבטלה ואף על גב דקיימא לן מחלוקת או ספק בברכות להקל הנ"מ היכא דנפל המחלוקת או הספק בברכה עצמה אבל היכא דנפל ה��חלוקת באופן עשיית המצוה כנדון דידן ועושה המצוה כדעת אחד מהחולקים יכול לברך על עשייתה ואינה ברכה לבטלה וכן כתב בעל כפתור ופרח והביא ראיה מהך דתפלין וכל שכן שכל הגלילות האלו קבלו עליהם את הריא"ף ואת הרמב"ם ואת הרא"ש להיות הכרעותם הכרעה בין להקל בין להחמיר בין לפטור בין לחיוב. עוד אפשר לעשות שלא תהיה ברכה לבטלה אפילו לדעת ר"ת שילבש טלית קטן של צמר תחת בגדיו ולא יברך עליו ובשעת התפלה מתעטף בטלית של פשתן ויברך ויכוין בשעת הברכה לפטור הטלית הקטן של צמר ואינה ברכה לבטלה נמצא שהרויח שהוא מעוטף בטלית שחיובו מן התורה לדעת כל הני רבוותא בשעת קריאת שמע ותפלה ולדעת ר"ת לא הפסיד בברכה והוי שפיר עובר לעשייתן כל זמן שהוא לבוש בטלית הקטן. ואם יעשה כן בטלית של צמר גפן נמצא שאינו מעוטף בשעת ק"ש ותפלה בטלית של מצוה מן התורה לדעת כל רבוותא דפסקו כרב נחמן דאמר דאין חיוב מן התורה אלא בגד של צמר ופשתים. והוי יודע שאף על פי שאני נוהג כאשר כתבתי לצאת מידי מחלוקת לא שאני תולה הדין בזה אלא אני אומר אפילו שאין לו טלית קטן תחת בגדיו מתעטף בשל פשתן ומברך עליו אפילו במקום שצמר גפן מצוי וכן נהגו בכל הגלילות האלו זולת קצת אשכנזים שתפסו מנהג מקומם שכן כתב הרא"ש שהיו נוהגים באשכנז כדברי ר"ת אבל אנו אין לנו לנטות ימין ושמאל ממה שכתבו הגאונים והריא"ף והרמב"ם והרא"ש ובעלי שיטתם ומינה לא תזוז:
+
+Teshuva 627
+
+שאלת על ראובן שמשכן בית לשמעון וחזר שמעון ומשכן אותה ללוי ואחר כך נמצאו ראובן ושמעון במדינה אחרת ופרע ראובן לשמעון ויש בידו מעשה בית דין וכשבא ראובן לקחת את ביתו אמר לו לוי שהיה דר בבית לא תוכל להוציאני עד שתתן לי מה שנתתי לשמעון אשר משכנה לו ובאו לדין ויש מי שהיה רוצה לומר שהדין עם לוי ושאלת מהו דעתי:
+תשובה פלוגתא דרבוותא היא אבל דעתי שהדין עם ראובן כיון שפרע חובו נפדית הבית ביד מי שיהיה ולוי הפסיד שמשכן בית שאינה בית של הממשכן אלא שהיא ממושכנת אצלו דלא מבעיא אם לא ידע ראובן ששמעון משכנה ללוי אלא אפי' ידע הדין עמו ואין עליו אלא תרעומת דאי לא תימא הכי לקתה מדת הדין הרי שהלך שמעון ומשכן את הבית ביותר ממה שהיתה ממושכנת אצלו יתחייב ראובן לפרוע יותר ממה שלוה כדי לפדות את ביתו אין זה משפט צדק. ותו הרי שיצא שטר חוב על ראובן אינו טורף את הבית ויוציאנה מיד לוי בלא דמים ולמה לא יטרוף אותו בעליו כיון שפרע חובו ואפילו אם היה שמעון מוחל החוב לראובן היה יכול להוציא ביתו מיד לוי דקיימא לן המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול וכל שכן בנדון דידן שפרע ראובן חובו. ותו דקיימא לן מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וכיון שנסתלק שמעון נסתלק לוי הבא מכחו וחוזר בחובו על שמעון. וא"ת ניחוש שמא קנוניא עושין ראובן ושמעון על נכסיו של לוי לא קשיא שכבר כתבתי דלוי אפסיד אנפשיה דמשכן בית שאינה של הממשכן וגמר והלוהו שלא על משכון וכי תימא טועה היה בדין שחשב שלא היה יכול ראובן להוציא הבית מידו עד שיפרע לו מעותיו מכל מקום לא בשביל טעותו של לוי יפסיד ראובן ביתו. ונמוקי יוסף בפרק מי שמת כתב שתי הסברות וגם הטור אלא שכתב שסברת אביו היא שאין מוציאין הקרקע מידו ודעתי נוטה לדעת החולקים מהטעמים שכתבתי דבשלמא אם היו המשכונות מטלטלין החזיק בהן לפירעון ואין מוציאין מידו אבל קרקע בחזקת בעליה עומדת ומזה הטעם אני אומר דמצי ראובן לומר קים לי כפלוני גאון והרי הקרקע בחזקתו וחוזרת ל�� וחוזר לוי על שמעון במעותיו. והוי יודע דעד כאן לא פליגי אלא היכא דקדמה המשכנתא השניה לפרעון אבל אם קדם הפרעון למשכנתא כ"ע מודו דמוציאין מידו דהא משכן מה שאינו שלו שהרי כגזולה היא אצל הממשכן:
+
+Teshuva 628
+
+שאלת על המקומות של בית הכנסת בזקן שהיה יושב בראש או לפני ההיכל ומת אם בנו יושב במקומו אעפ"י שאינו ראוי ונמצא יושב בין הזקנים או למעלה:
+תשובה הרא"ש כתב בתשובה שיושב במקומו וז"ל אדם גדול שישב בראש והוליד בן פריץ יפנה את מקומו ויושיב גדול במקומו לא יעשה כן אלא בנחלתו ידבק ומקומו אל ינח וישכון וישב בראש אף על פי שאינו ממלא מקומו עכ"ל. אבל דע שאין הדברים אמורים אלא בבתי כנסיות שיש להם מקומות קבועים קנויים במעות מן הצבור אבל במקום שאין המקומות קנויים כגון ירושלם מושיבין זקן במקומו והוא יושב במקום הראוי לו אפילו החזיק אביו לישב במקום ההוא שלש שנים אין זו חזקה אפילו בא בטענה שהקהל מכרו זה המקום לאביו אין זו חזקה כיון שבית הכנסת הוא של רבים מאן ימחה דקדרא דבי שותפי לא קרירא ולא חמימא ואם הבית הכנסת של יחיד תועיל חזקת שלש שנים עם טענה אבל אם אמר שלא אמר לי אדם דבר אין זו חזקה ומכל מקום אם הבן הגון אף על פי שאינו ממלא מקום אביו ממש יושב במקום אביו. ועוד אני אומר דאפילו במקום שמוכרים המקומות כתשובת הרא"ש אינו יושב למעלה מתלמידי חכמים שזה בכלל מפני שיבה תקום והדרת פני זקן וא"ת הרי יש בה חסרון כיס ואמרינן מה הידור שאין בו חסרון כיס אף קימה שאין בה חסרון כיס ויש לומר דכופין אותו למכרו למי שראוי לו ואם לא מצא מי שיקנה מקומו מסתברא לי דמחוייבין הצבור לתת לו מה ששוה המקום כפי מה שישומו אותו ג' שמאים ומסתלק בעל כרחו שכל זה בכלל כבוד תורתנו הקדושה. וכמו שחייבין הצבור לפדות ת"ח יותר מכדי שוויו מפני כבוד התורה כך חייבין לפדות מקום כבודו ומה שכתבתי שאין חזקה למקומות הנ"מ במקומות שאין מוכרין המקומות אבל במקומות שרגילין למכור המקומות של בית הכנסת הרי הוא כשאר דיני החזקות:
+
+Teshuva 629
+
+שאלת על תשובה להרא"ש ז"ל סוף כלל חמישי ראובן ששאל משמעון מנה שאתה חייב לי על פה השיב שמעון כן הייתי חייב לך אבל אירע שפרש נכנס לביתי למשכן בשביל המס וכו'. תשובה הדין עם שמעון כיון שהפרש משכן אותו על כל הקהל אם תופס מאחד מהקהל יתפוס אותו בחובו כי אינו מחוייב לגבות על פי הפנקס מכל אחד ואחד כי שותפין בחוב הן ואחראין זה על זה. וקשיא לך עיקר הדין כי אם הפרש גזלו מה לו לראובן לפרוע ולא די זה אלא שפורע על כל הקהל. ותו קשיא לך כי לפי הטעם שכתב אפילו היתה מלוה בשטר יכול שמעון לעכב:
+תשובה הכא במאי עסקינן כגון שהמס קצוב ומה שמשכן הפרש את שמעון בעבור המס של הקהל הרויחו הקהל נמצאו הקהל חייבין לשמעון מה שלקח הפרש משמעון והוא לא היה מפורעי המס נמצא שהפרש לא גזלו שכן דרך השרים שממשכנים ותופסים אחד או שנים על כל המס וכיון שהם שותפין בחוב יכול לגבות חובו מכל אחד מהם והכי איתא בירושלמי שנים שלוו בשטר אחד וכו' וכן השותפין שלוה אחד מהם הרי הן ערבאין זה על זה וכתבה הריא"ף וגם הרמב"ם פרק כ"ה מהלכות מלוה ולוה. וכתב הרמב"ן פרק המפקיד יש לפרש ולומר שהשנים שלוו מאחד או שהפקיד אחד אצלם אין אחד מהם חייב לפרוע הכל אלא מדין ערב שאם אין נכסים לשותפו יגבה ממנו אבל בזמן שיש לו נכסים לא יתבע הערב תחלה וגובה מכל אחד החצי שהוא מוטל עליו וכן הורו מקצת המורים ודברי הרמב"ם ז"ל נראין כן עכ"ל והביא ראיה לזה וכן הסכים הרשב"א ז"ל. והוי יודע שאין הדברים אמורים אלא בזמן שבא לגבות מהם אבל אם בא ממון אחד מן השותפין לידו יכול לעכב הכל אף על גב שיש נכסים לשותף יכול לומר תלך ותגבה משותפך ולפיכך פסק הרא"ש שיכול לעכב שאין לומר שהוא חולק ומה שכתב שאינו חייב לגבות מכל אחד על פי הפנקס לאו למימרא שאם היה בא לגבות גובה מאחד הכל כיון שהקהל יש להם נכסים אלא הכי קאמר כיון שיש בידו מאחד מהקהל אינו חייב לגבות על פי הפנקס ומה שהקשית כי לפי הטעם אפילו במלוה בשטר אין הכי נמי ומעשה שהיה כך היה ובתנאי שיש עדים שהפרש משכנו בשביל מס הקהל אבל אם אין שם עדים אם היתה מלוה על פה נאמן במגו ואם הוא מלוה בשטר אינו נאמן במגו ואפשר דמשום הכי שאלו במלוה על פה. ומתוך המעשה משמע שהיה מפורסם שהפרש משכנו בעבור מסי הקהל ואם כן אפילו היתה מלוה בשטר היה יכול לעכב ומעשה כך היה. ועל ענין שתי השאלות שנראות כסותרות זו את זו שכתב שאם החרימו על דבר וחזרו ועשו תקנה אחרת והעלה שהתקנה השנייה קיימת ובתשובה אחרת סמוך ליה כתב אין השנייה כלום לא קשו מידי דהתשובה הראשונה איירי בשהתירו אחר כך את החרם הראשון וכתב ז"ל דאף על פי שלא התירוהו קודם שעשו התקנה השניה הרי היא קיימת. אבל התשובה השניה איירי כשלא התירו החרם הראשון הילכך אין השנייה כלום וזה ברור מתוך לשונו ז"ל ועל מה שהשיב ז"ל על שטר צואה העולה בערכאותיהם שהוא כשר דוקא כשיש בהם התנאים אשר הזכירו רז"ל אבל מן הסתם אין סומכין על תשובה זו דהוא ז"ל הוה קים ליה בהו דלא מרעי נפשייהו אבל אנן לא בקיאינן בהו:
+
+Teshuva 630
+
+שאלת ממני על אלמנה שבאת לגבות כתובה ויש שם יתום קטן ונתברר לבית דין שאין בנכסים כדי כתובתה ואחד מן החכמים לא רצה להזקק לה לחוש להוראת הגאונים אשר כתב הרמב"ם פרק י"ב מהלכות מלוה ולוה:
+תשובה לא ראינו מימינו מי שיחוש להוראה זו ומעשים בכל יום במצרים שמגבין לאלמנה כתובתה אפילו במקום יתום קטן ולא ראינו מי שיערער בדבר והלא הרמב"ם ז"ל כתב לבסוף ולא חשו לחן האשה כלומר ולא יפה עשו שלא חשו לחן האשה וכן כתב בעל מגיד משנה וכתב שכן דעת האחרונים וכן כתב הראב"ד בהשגות וגם רבינו לא כתב אלא הורו מקצת הגאונים ובלאו הכי למה לא נחוש לחן האשה אם באה ואמרה תגבו לי כתובתי שאנשא בה וכי נעגן אותה כל ימיה עד שיגדל היתום כיון שאין לה דבר להנשא בו. ותו אם אמרה תנו לי כתובתי והשביעוני כדי שאם אמות ירשו יורשי כתובתי אמאי אין שומעין לה הילכך טעמא דמרימר דאמר משום חינא טעמא רבה הוא ועליה סמכו הראשונים והאחרונים וכל הנושא אשה על דעת כן הוא נושא וגם בעל ס"ה השמיט הוראה זו וזה החכם שרצה לחוש להוראה זו לא יפה עשה כי ענה את דין האלמנה. ומסתברא לי דאפילו הגאונים לא אמרוה אלא בעיקר כתובה ותוספת אבל נכסי נדונייתה או הנכסים הידועים שבאו מכח נכסי נדונייתה מגבינן לה. ותו מסתברא דלא אמרוה אלא בקרקעות או במטלטלין שאינם ברשותה אבל מטלטלין שהיא תפוסה בהן נזקקין להגבותה מהם ולא הארכתי בראיות לפי שאין אנו סומכין על הוראה זו אלא אטעמא דמשום חינא וכבר האריכו בה הראשונים נ"נ:
+
+Teshuva 631
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי על הא דתנן פרק אלו הן הנשבעין כהן ששמש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפצעין את מוחו בגזירין וקשיא לך כיון דטמא ששמש אינו חייב מיתה בידי אדם אלא בידי שמים איך היה להם רשות להמית ביד. ותו קשה אמאי הורגין אותו בחיל והלא החיל מקודש שאין טמא מת נכנס לשם וכל שכן מת עצמו. ותו קשה מאי שנא מזר ששמש דקיימא לן דחייב מיתה בידי שמים דמחד קרא נפקי טמא ששמש וזר ששמש ובשלמא לר' עקיבא דאית ליה זר ששמש בחנק ניחא אלא לרבנן מאי איכא למימר. ותו קשה אמאי ממיתין אותו במיתה מנוולת כזו שאינה דומה לאחד מד' מיתות ב"ד:
+תשובה גרסינן עלה בגמרא בעא מיניה רב אחא בר רב הונא מרב ששת כהן ששמש בטומאה חייב מיתה בידי שמים או לא א"ל תניתה כהן ששמש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ופוצעין את מוחו בגזירין ואי סלקא דעתך מחייב בידי שמים לישבקוה דליקטול בידי שמים פי' בשלמא אם הוא במלקות גרידא היינו שאחיו הכהנים ממיתין אותו כדי שלא ישאר בחיים אלא אי אמרת מחייב בידי שמים יניחוהו שהרי קודשא בריך הוא יקטול ליה משמע דפשיטא ליה לרב ששת שיש רשות לכהנים להרגו אף על פי שאינו חייב אלא לאו וכל שכן אם חייב מיתה בידי שמים. ופריך ואלא מאי אינו חייב מי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן ניקום ונקטול ליה פי' בשלמא אם חייב בידי שמים היינו דקטלינן ליה. ופריך לא והתנן מי שלקה ושנה בית דין מכניסין אותו לכיפה רחמנא פטריה ואנן קטלינן ליה משמע דבין המקשה והמתרץ תרווייהו סבירא להו דמי שנתחייב מיתה בידי שמים שפיר קטלינן ליה ולא פליגי אלא אם נתחייב מיתה בידי שמים או לא. נמצא דלרב ששת קושייתך הוא יותר חזקה ואף על גב דמסקינן דחייב בידי שמים ואיתותב רב ששת מכל מקום משמע דאכתי קאי בשטתיה משום קושייתו הראשונה וא"ת אמאי לא חייש תלמודא לתרוצה איכא למימר דלא חיישינן לה דמשום קדושת הכהונה היו ממהרים להמיתו שלא יאמרו זה הוא הכהן שימש בטומאה.
+וראיתי להר"ן ז"ל שהעלה בעיקר קושיין וזה לשונו דע"כ כל אלו השנויות במשנתנו הלכה למשה מסיני הם והיינו דבהא דהגונב את הקסוה אמרינן בגמרא היכא רמיזה ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ואף על גב דפשטיה דקרא איירי במילתא אחריתי מכל מקום משמע דאורייתא היא מהלכה למשה מסיני. וכן ילפינן מי שלקה ושנה ימות מיתת רשע רעה [אלמא] מדאורייתא נינהו דאי מדרבנן לא הוה להו למימר מנא לן ובהורג נפשות שלא בעדים והתראה אף על גב דלא אמרינן בגמרא היכא רמיזא משום דפשוט הוא להם מקרא דכתיב ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו שאחר שיש עידי אמת שהרג אין פוטרין אותו. ולפי שיטה זו נסתלקו כל קושיותיך דהכי גמירי הלכתא שימיתוהו אחיו הכהנים בעזרה מיתה מנוולת. והיינו דזר ששמש לא היו מפצעין את מוחו דלכהן טמא ששמש גמירי הלכתא ולא לזר ששימש והשתא ניחא נמי לרב ששת דאפילו לא מחייב טמא ששימש מיתה בידי שמים אתיא הלכתא וחייביה מיתה בידי אדם והיינו נמי דלא חשו לתרוצי קושייתו של רב ששת אף על גב דאסיקנא דכהן ששמש בטומאה במיתה בידי שמים דהכי גמירי הלכתא שימיתוהו מיד ולא ישהו אותו עד שימות בידי שמים. תדע דהא הבועל ארמית בכרת ואפילו הכי מצוה שיפגעו הקנאי כמעשה דפינחס שקבל עליה שכר גדול. ורב ששת הוה ס"ל דלא אתיא הלכתא אלא למי שאינו חייב מיתה בידי שמים אבל למי שהוא חייב מיתה בידי שמים לישבקוה דליקטול בידי שמים. אלא דכולא סוגיין קשיא להאי שיטה דאי כל הני הלכה מסיני הם אם כן הם גופי תורה ואי הכי היכי אמרינן מי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן קטלינן ליה ואקשינן ולא והא איכא מי שלקה ושנה הגונב את הקסוה והא איכא הבועל ארמית דאלמא כל הני אנן קטלינן ליה ורחמנא פטרינהו ואי הלכה למשה מסיני הם לא פטרינהו רחמנא. ויש מתרצים דהכי פירושא דסוגיין ומי איכא מידי דרחמנא פטריה שלא יהרג בדין הסנהדרין ואנן קטלינן ליה בלא בית דין שקנאין פוגעין בו. והקשו על תירוץ זה מה שהקשו בגמרא מכניסין אותו לכיפה דהתם על פי בית דין הוא נהרג ויש לתרץ בזה דהא לא מקריא מיתת ב"ד דממילא הוא שמת. ועוד איכא למימר לפי תירוץ זה דכי אמרינן בגמרא דגברא בר קטלא הוא דחייב מיתה בידי שמים מכל מקום לא מצינו עדיין בכל שאר חייבי כריתות שיהיה מותר להרגן דרך הפקר. עוד תירץ הר"ן ז"ל דהכי קאמר המקשה ודאי מילי טובא נאמרו למשה מסיני דליכא בהו רמז בקרא כשיעורין מחיצין חציצין אבל אינו נכון לומר שתהיה מיתה בידי אדם נאמרת למשה מסיני ולא יהיה לו רמז בתורה או מיתה בידי שמים וכיון שכן יש להפלא בכהן טמא ששמש עם אחיו הכהנים פוצעין את מוחו ולא יהיה בו חיוב מיתה בידי שמים. והקשו עליו ולא והתנן מי שלקה ושנה כונסין אותו לכיפה דרחמנא פטריה ואנן קטלינן ליה דמקשה ס"ל דה"ה בכל חייבי מלקיות כאוכל נבלה וחזיר. ותירץ לו הא אמר ר' ירמיה אמר ר' לקיש במלקיות של כריתות עסקינן דגברא בר קטלא הוא דאיכא מיתת כרת בידי שמים. וחזר והקשה והא איכא הגונב את הקסוה דלית בה מיתה בידי שמים ואנן קטלינן ליה. ותירץ לו דהא רמיזא בקרא ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו. וא"ת כיון דאיכא מיתה בידי שמים בגונב את הקסוה אמאי לא מני לה בהדי הנך דחייבין מיתה בידי שמים. ותירץ הרמב"ן ז"ל דהנך דמני דחייבין בידי שמים אבל לא בידי אדם אבל בגונב את הקסוה הא איכא מיתה בידי אדם. והקשו עליו ז"ל והא מני נמי טמא ששמש ומיתתו ביד אדם. ונ"ל לתרץ לדעת הרב ז"ל דגונב את הקסוה מיתתו ביד כל אדם אבל טמא ששימש אין מיתתו ביד כל אדם אלא ביד אחיו הכהנים לבד ומשום הכי מני לה. ומכל מקום דעת הרמב"ם והתוספות שאין בגונב את הקסוה מיתה בידי שמים אבל מכל מקום רמז מיתה הוזכרה בענין כלי הקדש דבליעי היינו כשנגנבו וא"כ שפיר נרמזה מיתה זו בתורה ומקלל בקוסם נמי מחזי כמברך את השם וכיון שכן משמע ודאי דטמא ששמש חייב מיתה בידי שמים ובשמעתין מייתינן לה בגזירה שוה דחלול חלול מתרומה טמאה כל זה מיסוד הר"ן ז"ל והרי אתה רואה כמה נדחק בפירוש הסוגיא לפי שיטה זו. ותו קשה דלא הוזכרה הלכה למשה מסיני בכולה סוגיין. ובהא איכא למימר כיון דסמכינהו אהדדי ובע"כ מי שלקה ושנה והבועל ארמית הלכה למשה נינהו וכן כתב רש"י ז"ל משמע דכולה מתני' הלכה למשה מסיני היא ומה שלא כתב ז"ל כולה מתניתין הלכה למשה אפשר דמשום דהני תרתי אשכח בהדיא בהם הלכה למשה מסיני אבל ה"ה אשארא. ומכל מקום קשה קצת אמאי לא פריש תלמודא בהנך נמי דהוו הלכה למשה מסיני כדפריש בהנך. ומה שנראה לי מדברי הרמב"ם דטמא ששימש אינה הלכה למשה מסיני שכתב פרק ד' הלכות ביאת מקדש וז"ל אף על פי שאם עבד בטומאה אינו חייב בבית דין אלא מלקות אחיו הכהנים לא היו מביאין אותו לבית דין אלא מוציאין אותו לחוץ ופוצעין את מוחו ואין ממחין עליהן בכך ע"כ. ואי הלכה למשה היא אדרבה תבא עליהם ברכה שקיימו ההלכה והיכי תיסק אדעתין שממחין בידם. והכי נמי משמע מדקתני לא היו מביאין אותו לב"ד ואי הלכה היא פשיטא שלא היו צריכין להביאו לב"ד. לפיכך נראה לי לפרש דגונב את הקסוה והמקלל בקוסם וטמא ששימש אף על פי שאם היו באים לב"ד מלקינן להו ותו לא תקנו רבנן שיפגעו בהם קנאים בענין שאמרו ב"�� מכין ועונשין שלא מן התורה ואף על גב דמכין ועונשין ליתיה אלא לצורך שעה אבל לעשות תקנה קבועה אין לנו שאין נביא רשאי לחדש דבר ומצוה עולמית וכ"ש לחדש מיתה למי שאינו מחוייב מיתה. לא קשיא שאין כאן חידוש מיתה כיון שהוא חייב מיתה בידי שמים הניחו אותו למקרה אם ירצו קנאים לפגוע בו אין מחייבין מיתה למי שיפגע בהם דגברא קטילא קטילו דומיא דהורג את הטריפה שהוא פטור. וא"ת למה לא עשו כן בשאר חייבי מיתה בידי שמים בשלמא למאן דמפרש הלכה למשה מסיני לית לן למהדר אטעמא כשאר הלכות למשה דלא שיילינן בהו טעמא אבל אי מדרבנן היא צריך טעמא. וי"ל דגונב את הקסוה וטמא ששמש משום מעלת כלי הקדש והמקדש. והמקלל בקוסם לפי שהוא דומה למברך את השם שהוא במיתת ב"ד. ואע"ג דאיכא כמה חייבי מיתות בידי שמים במקדש ולא תקנו בהם קנאים פוגעין בהם מכל מקום הני איכא טעמא גונב את הקסוה משום דמשוה עבד לקונו ואומר אין רואני ועינו ולבו שם במקדש כל הימים ודומה קצת למקלל בקוסם וכן טמא ששימש הכניס טומאה במקום טהרה ולא תקנו בטבול יום ומחוסר כפורים מפני שכבר טבלו מיהת ומה שהיו מוציאין אותו לחיל איכא למימר דלאו דוקא א"נ מן התורה מותר שיכנס המת לחיל ומדרבנן הוא שגזרו ובכי האי לא גזרו ומפני סלסול הכהונה לא היו ממתינין להביא סייף או אחד משאר כלים אלא פוצעין את מוחו בגזירין שהיו מצויים אצלם ואע"ג דבקושית לקה ושנה ובקושית בועל ארמית שהם ודאי הלכה למשה מסיני צריכינן לאחד מהתירוצים שכתבנו בשם הר"ן ז"ל מ"מ לגבי גונב את הקסוה ומקלל בקוסם וכהן טמא ששימש כיון שלא הוזכר בהם הלכה למשה מסיני אית לן למימר דתקנתא דרבנן היא ואין לנו לחדש הלכה למשה מסיני מדעתנו. ולפיכך כל מה דאפשר לתרוצי מתרצינן ואמרינן תקנתא דרבנן נינהו דאתיא לישנא דמתניתין ולשון הרמב"ם ז"ל שפיר טפי ואכתי איכא למידק אי הנך השנויים במשנתנו דמיין להדדי או לא דהא קי"ל הבועל ארמית אם פירש אין קנאין פוגעים בו ובשלמא הגונב את הקסוה אכתי באסוריה קאי עד שיחזור את הגנבה ולפיכך קנאין פוגעין בו כל עוד שלא החזיר אבל המקלל בקוסם או טמא ששימש כבר עבר האיסור ולמה פוגעין בו והלא בועל ארמית אם פירש אין פוגעין בו. וי"ל לפי מה שכתבנו למעלה שהם הלכה למשה מסיני כך נאמרה ההלכה דאע"ג שעבירה עשה ופירש אפ"ה יפגעו בו אעפ"י שאין ההלכות שוים בדיניהם מ"מ לענין השנוי במשנה שוים הם. אבל לפי מה שכתבתי למעלה שהם מדרבנן נמצא דתקנתא דרבנן חמירא מהלכה למשה מסיני דאלו התם אם פירש אין הורגין אותו והכא אפי' שפירש היו הורגי' אותו. ומסתברא לי דלא תקנו רבנן אלא כעין הלכה למשה מסיני שאם פירש אין הורגין אותו וטמא ששמש שאני שאעפ"י שנסתלק מהעבודה עדיין יש עליו חיוב כרת אחר משום טמא שנכנס למקדש ולפי זה אם יצא מהעזרה לא היו יכולין לפגוע בו או אם הפך בצנורא מבחוץ לא היו פוגעין בו והכי משמע לישנא דמתניתין דקתני פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה משמע דבתוך העזרה היה. וכן המקלל בקוסם דוקא בשעה ששמעו דהיינו בתוך כדי דבור אבל לאחר זמן לא היו יכולין לפגוע בו אלא מביאין אותו לב"ד ומלקין אותו דכל חייבי מיתת שמים או כרת מלקין אותו ב"ד והיינו דתנא תנא לכל הני בהדי בועל ארמית משמע דדין אחד להם ואע"ג דאיכא מאן דחייב מהלכה למשה מסיני ואיכא מאן דחייב מתקנתא דרבנן מ"מ הדין שוה בכלן:
+
+Teshuva 632
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי בשני עדים שאחד אומר בפני הלוהו מנה ביום פלוני ואחד אומר בפני הלוהו ביום אחר אם מצטרפים להוציא ממנו דמשמע לן דקא מכחשי אהדדי:
+תשובה הרמב"ם ז"ל כתב בהדיא דמצטרפין פ"ד מהלכות עדות וז"ל אמר האחד בפני הלוהו ביום פלוני או בפני הודה לו ואמר השני וכן אני מעיד שהלוהו בפני או הודה לו ביום אחר הרי אלו מצטרפין ע"כ. והכי גרסינן פרק זה בורר נהרדעי אמרי בין הודאה אחר הודאה בין הודאה אחר הלואה בין הלואה אחר הלואה בין הלואה אחר הודאה מצטרפות כמאן כר' יהושע בן קרחה ע"כ. וכי היכי דהודאה אחר הודאה אעפ"י שאינם ביום אחד אין כאן הכחשה הלואה אחר הלואה נמי אעפ"י שאינם ביום אחד אין כאן הכחשה. וטעמא דבשלמא אם היה השני אומר לא זזה ידי מתוך ידך אותו היום שאמרת שהלוהו הויא הכחשה אבל הכא לא הכחיש השני את הראשון ולא הראשון את השני דאיפשר שתי הלואות היו והמלוה הוא דמשוי להו הלואה אחת הילכך שפיר מצטרפין:
+
+Teshuva 633
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי על מה סמכו השוכנים בירושלם תוב"ב שאינם נזהרים בעשר קדושות שיש בירושלים לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב פרק ששי מהלכות בית הבחירה ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קדש העזרה וירושלם לשעתן וקדשן לעתיד לבוא ע"כ. והוא ז"ל כתב פ"ז ירושלם מקודשת משאר עיירות וכו' ואלו דברים שנאמרו בירושלם וכו':
+תשובה מטעם זה כתב בעל ספר כפתור ופרח שאם היה בירושלם דקל שלולבו פסול וכיוצא בזה והוה ליה מצוה הבאה בעבירה כענין שאמרו הרי שגזל סאה אין זה מברך אלא מנאץ ושמא יש חילוק בין נטעו ישראל לנטעו עכו"ם כענין שאמרו בשביעית ע"כ. והעלה שמאלה הקדושות מקצתם נוהגים שם היום ולא ראינו מימינו מי שנזהר באחת מהם ולפיכך צריך לתת טעם נכון לכל החומרות ואומר דנהי דירושלם קדושה ראשונ' קדשה לשעתה ולעתיד לבא לדברים הנוהגים בה מן התורה אבל מה שהוא מדרבנן לא אמרו אלא היכא דשייך טעמא דבשבילה החמירו ואם נסתלק הטעם נסתלקה הגזרה ולפיכך מה שאמרו אין מלינין בה את המת ואין מעבירין בתוכה עצמות אדם מפני הטומאה ועתה כלנו טמאי מת אנו ולא איכפת לן אם ירבה בטומאה. אין משכירין בתוכה בתים טעמא מפרש בתוספתא מפני שהיא של שבטים ע"כ דקי"ל ירושלים לא נתחלקה לשבטים ועתה כל הבתים של עכו"ם היו ומכח העכו"ם אתו א"נ טעמא הוי מפני שהאושפזינין היו נוטלין עורות הקדשים והאי טעמא לא שייך האידנא א"נ מפני עולי רגלים שלא ישכירו לעולי רגלים ביותר ונמצאו מעלים בשכירות והאי טעמא נמי לא שייך השתא ואין נותנין בתוכה מקום לגר תושב. האידנא אין מקבלין גר תושב. ואין מקיימין בית הקברות חוץ מקברי בית דוד וקבר חולדה שהיו מימים הראשונים טעמא הוי משום הטומאה והשתא לא שייך כדכתיבנא לעיל. אלא דקשיא לי דמשמע דציון הוי בכלל ירושלים לענין אלה הקדושות מדקאמר חוץ מקברי בית דוד והלא קברי בית דוד בציון הם. ותו דקבר חולדה חוץ לירושלם הוא ואיך שייך לומר חוץ וי"ל בדוחק דגזרו אלו החומרות בכל תחום ירושלם וקברי בית דוד וקבר חולדת בתוך התחום הם ולפי זה צריך לומר דקברי ירושלם היו חוץ לתחומה. והנכון בזה דציון וקבר חולדה בתוך חומת ירושלם היו ועדיין צריך ציון. ואין נוטעין בה גנות ופרדיסים ואינה נזרעת ואינה נחרשת הטעם הוא שמא מסרח ויקוצו עולי רגלים וכל הבאים אליה מכל קצוי ארץ מפני ריח רע והשתא דכולה ביד עכו"ם ליכא האי טעמא. ואין מקיימין בה אילנות לא שנא נטעו אותם עכו"ם דהא אין מקיימין קאמר. והטעם הוא מפני אהל הטומאה והיינו טעמא דאין מגדלין בה תרנגולים מפני הקדשים ואין מקיימין בה אשפה מפני השרצים ואין מוציאין ממנה זיזין וגזוזטראות מפני אהל הטומאה כל הני לא שייכי האידנא ואין עושין בה כבשונות מפני העשן שלא ישחירו כותלי הבית והחומות והא נמי לא שייך האידנא דישחירו וישחירו. ואין הבית נחלט בה ואינו מטמא בנגעים ואינה נעשית עיר הנדחת ואינה מביאה עגלה ערופה לפי שלא נתחלקה לשבטים כל הני לא נהיגי האידנא. וא"ת כל גזרות חכמים כך הם שאף על פי שבטלו הסבה שגזרו בשבילה עדיין הגזרה קיימת לא קשיא דגזרה לחוד וקדושה לחוד וכיון שנתבטלה הסבה נתבטלה הקדושה. ותו איכא טעם כללי שלא גזרו אלא בזמן שאפשר להתקיים אבל האידנא דרובה עכו"ם אי אפשר להתקיים גזרתם שאם לא יעשו ישראל יעשו העכו"ם ומה הועילו בתקנתם וזה טעם נכון על שאלתך ודוק. שוב ראיתי על מה שהקשיתי למעלה כענין בקבר חולדה דגרסינן פרק המוכר את הספינה אמר רבה אמר ר' יוחנן עתידה ירושלים שתגבה למעלה שלש פרסאות שנאמר וראתה וישבה תחתיה אל תקרי תחתיה אלא כתחתיה ומנא לן דירושלים תלתא פרסו הואי. א"ל ההוא סבא ירושלם קמייתא תלת פרסי הואי ושמא תאמר יש צער לעלות תלמוד לומר מי אלה כעב תעופינה ע"כ נמצא בו בירושלים קמייתא קבר חולדה בתוך ירושלם אף על פי שעתה היא בראש הר הזיתים. ודכוותה אפשר לתרץ כי בירושלם קמייתא היה ציון בתוך חומת ירושלם אף על פי שעתה היא חוץ לירושלם ובמה שכתבתי יש תקנה למעשר שני בזמן הזה על ידי פדיה שהרי לא קלטוהו מחיצות ירושלם לפי שבית הכנסת ושכונת היהודים היא בכלל ציון ולא בכלל ירושלם ואפשר שעל זה סמכו הראשונים לפדות מעשר שני אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ב וז"ל כשם שאין אוכלין מעשר שני בירושלים בזמן הזה כך אין פודין אותו ואין מחללין אותו שם ואין מוכרין אותו שם ואם נכנס לירושלם אף בזמן הזה אין מוציאין אותו משם אלא מניחין אותו עד שירקב לפיכך אין מפרישין מעשר שני בירושלם אלא מוציאין את הפירות בטבלן חוץ לעיר ומפרישין אותו שם ופודהו ואם הפרישו שם בזמן הזה ירקב ע"כ. וכיון שהשכונה של ישראל היא חוץ לירושלם יכול לפדותו כל אחד בביתו ואין צריך להוציאו וכן העלה בעל ספר כפתור ופרח אלא שכתב וז"ל אבל מה נעשה היום שהרי דרכי ציון אבלות ומסלות ירושלם שוממות ולא ניכר גדריהם בבירור ע"כ וכבר אפשר לסמוך בזה על קבלת העכו"ם שקורין לכל שכונת הישראלים ציון ומפתח השוק והלאה קורין אל קודם. וקרוב הוא שעל זה סמכו הראשונים לפדות מעשר שני בבתיהם ולא היו מוציאין את הפירות לחוץ וכ"ש בהצטרפות שעיקר הדין הוא במחלוקת כדמשמע פשטא דסוגיין דפרק חלק דאמר רבא מחיצות לאכול מדאורייתא מחיצות לקלוט מדרבנן וכי גזור רבנן כי איתנהו למחיצות כי ליתנהו לא גזור ע"כ פירוש ויכול להוציאו ואף על גב דתניא בתוספתא בהדיא שאין יכול להוציאו בזמן הזה אפשר דלאו הלכתא כיון שלא קבעוה בתלמוד ואף על גב דמסקינן סוף פרק הזהב דלענין פדיה לא חלקו בין ישנם למחיצות בין אינם אפשר דלאו לענין להוציאו מסקינן הכי א"נ אף על גב דמסקינן הכי אדרבה סמכינן דאמר מותר להוציאו ולפדותו שם. גם משמע שהראב"ד ז"ל חולק בזה על רבינו ז"ל שהשיג עליו בפרק ששי מהלכות בית הבחירה על מה שכתב ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קדש העזרה וירושלם לשעתן וקדשה לעתיד לבא ע"כ והגיה עליו וז"ל סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקב ובגמרא אמרו דנפול מחיצות אלמא למאן דאמר קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא לא חלק בין מקדש לירושלם לשאר ארץ ישראל וכו' משמע דס"ל דכיון דלא קדשה לעתיד לבא אין כאן קדושת מחיצות לקלוט וכי היכי דפודין מעשר בכל ארץ ישראל כך פודין בירושלם וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא בעיקר דינא סמכינן אהך טעמא דכתיבנא דשכונת ישראל דציון הוא ולא בירושלם וכדכתיבנא לעיל:
+
+Teshuva 634
+
+שאלת מסינים ילמדנו רבינו ראובן צוה מחמת מיתה שיתנו אחד מקרקעותיו לשמעון וזה טופס הצואה ליל יום רביעי כ"ח ימים לחדש כסליו משנת השט"ו ליצירה נכנסנו אנו חתומי מטה אצל כר' יעקב עטאן ומצאנוהו מוטל על ערש דוי וראינו שהיה מיושב בדעתו והשיב על הן הן ועל לאו לאו וצוה מחמת מיתה שהבתים שהנבון כה"ר יעקב עטאן יצ"ו הוא דר בתוכם היום הוא נותן אותם לו במתנה גמורה גלויה ומפורסמת עם כל תשמישיו ומוצאיו ומובאיו עוד צוה וכו' ומחמת חולי זה נפטר וחיי לכל ישראל שבק וחתימי עלה שני בעלי תורה. ועתה טוענים יורשי יעקב עטאן הנפטר שהם אחיותיו שהמתנה אינה מתנה לפי שאביו של הנפטר עשה כל הבתים ווקף עלא אל דוריאה בערכאותיהם ולית רשות לנפטר לתת דבר שאינו שלו הואיל ונפטר בלא זרע להם משפט הירושה אחריו וכבר הם זוכים אחריו בבתים. ילמדנו רבינו הדין עם מי אי הוי מתנה או לא:
+תשובה אחרי עמדי על הסוגיא פרק המביא תניין ועל דברי המפרשים והפוסקים אני אומר שאין ממש בדברי המערערים על המתנה והמתנה קיימת ומעמידין הבית בחזקת כה"ר יעקב עטאן ולפי שהדור פרוץ מרובה על העומד לא הארכתי לכתוב הראיות ובדרך כלל אני אומר שאפילו לדעת החולקים על הרמב"ם ז"ל וסברי דאפילו בכי האי אמרינן דינא דמלכותא דינא מודים בנדון דידן לפי שאין דינן של מלכים אלא להכשיר שטרות שלהם אבל לענין דרכי ההקנאות לא עדיפי שטרות דידהו משטרות שלנו והכא במאי קנו הדוריאה להני בתי אי בקנין אין העכו"ם עושין קנין כלל ואי במסירת השטר הא ניחא אי הוה שטרי הקנאה כגון שדי נתונה דודאי קני לפום לישנא קמא דגמרא אבל שטר העומד לראיה כי הני שטרי דכתבי השתא או שטרות העולות בערכאותיהם אינם עומדים אלא לראיה ואין קונין בהם כלל אעפ"י שנמסרו ליד מקבל המתנה. ואם מפני שצוה באמירה לבד שיהיו הבתים ווקף עלא אל דרויאה אמירה לגבוה או לעניים אמרו דהוי כמסירה להדיוט אבל לא לעשירים וכל שכן לדעת הרשב"א ז"ל דסובר דאין העניים קונין אלא בדרכים שקונים כל העולם. ואם היה המצוה שכיב מרע דאמרינן דברי שכיב מרע כמסורין וככתובין דמו ויהיו הערכאות נאמנים לומר שכך צוה הנ"מ אם היה השופט הגדול שומע דברי השכיב מרע דלא מרע נפשיה כאשר כתב ריב"ש ז"ל סימן נ"א. אבל בנידון דידן אורחא דמילתא שבאים שני עדים מן אל מחכמה לשמוע דבריו והני מרעי נפשייהו ולא חיישין. ותו איכא טעמא אחרינא שאין דרכם לכתוב כי כתב אל וקפיאה שמקנה הבתים לאל דוריאה אלא כך דרכם לכתוב שידורו בבתים או ישכרו אותם לאחרים ויאכלו הפירות ולא יוכלו למכור אותם או ליתן במתנה והוי כאומר ידור פלוני בבית פלוני או יאכל פירות דקל פלוני דלא אמר כלום עד שיקנה לו הבית לדירה ואפילו היה בעדים שלנו ותו דלא הכשירו הראשונים אלא הנעשה בפני הנוטרין או בפני הערכי דלא מרע נפשיה כאשר כתבו הם ז"ל אבל איני רואה שימצא בהם בזמן הזה התנאים שהזכירו רז"ל. וכתבתי כל זה להפיס דעת החולקים אבל בלאו הכי כבר נהגו בכל זה המלכות לסמוך על פסקי הרמב"ם ז"ל שלא הכשיר אלא שטרי מקח וממכר ושטרי חוב והוא שיתן המעות בפניהם וכן הוא דעת רבותיו ודברי רבותיו דברי קבלה הם ועליהם אני סומך אפילו היה הדין במחלוקת אבל תרעא כיון דרווח רווח ולדעת הכל אני אומר שמתנה זו האחרונה קיימת. וכל שכן אם ירצו לדמות נידון דידן להאיך דנכסי לך ואחריך לפלוני דבכל גוונא בין שהיה בריא בין שהיה שכיב מרע אין לשני אלא מה ששייר ראשון ואם מכר או נתן הנכסים במתנה אין השני מוציא מיד הלקוחות וכל שכן אם היה שכיב מרע דאין לשני כלום כיון דראשון ראוי ליורשו כדאיתא פרק יש נוחלין וכתבה הרב פרק י"ב מהלכות זכייה ומתנה ושם תמצא הגהה קרוב לנ"ד עיין עלה:
+
+Teshuva 635
+
+שאלה קהל אחד מישראל שקבלו עליהם חכם אחד להיות חכם שלהם ומרביץ תורה ביניהם וחייבו עצמם שלא להחליפו בשום בעל תורה אחר אפילו שיהיה חכם כדניאל ושמנה אנשים מהקהל ההוא נשבעו לו על דעת רבים ועל דעת חכמים גדולים מישראל מפורסמים ופרטיים בכל מיני שבועות וחומרות שבתורה ובכל החיובים שבעולם ובכל מיני קשר אמיץ חוץ מנזירות שמשון בלבד שלא קבלו עליהם שלא ישמעו תורה אלא מפיו כל זמן שלא עקר דירתו מארץ ישראל וכתב עליהם שטר בכך וחתמו לו הם עצמם בשטר ההוא. וגם כן כמו י"ג אנשים אחרים מהקהל ההוא קצתם היו אז בכאן וקצתם לא היו וחתמו לו בשטר אבל לא נשבעו אלא על ידי פיתוי ודברי פיוס עד שחתמו להפקת רצונו בלי שום חיוב כלל. וכמו לג' אנשים אחרים מהקהל ההוא לא נשבעו ולא חתמו. והנה החכם ההוא זה לו ימים שהלך למדינת הים והניח את הקהל בלי תורה כי לסבת החומרות והחיובים ההם אין פוצה פה ומצפצף בדברי תורה בקהל ההוא. לכן יורנו רבינו וגבירנו אם יש התרה לאותן החומרות והחיובים או לא:
+תשובה לפי דעתי שבועה זו לא חלה כלל ואפילו שאלה לחכם אינה צריכה לפי שנשבעו לבטל מצות תלמוד תורה וכי אם יבוא חכם כדניאל ללמדם תורה ומצות לא ישמעו לו. והא כתיב צדק צדק תרדוף וארז"ל הלך אחר ב"ד יפה וכתיב אוטם אזנו משמוע תורה וגו' ומצוה מן התורה לשמוע מן הגדול מה שלא שמע מהקטן דתלמוד תורה אין לו שיעור. והוי יודע שאפילו נשבע לבטל איסורין דרבנן איכא פלוגתא דרבוותא אם חלה או לא ודעת הריטב"א וקצת מפרשים דלא חלה כלל וכן דעתי נוטה דאי לא תימא הכי כל אחד ישבע לבטל איסורין דרבנן ולא ירצה לשאול על שבועתו ונמצא לאו דלא תסור מתבטל וכבר הוכחתי כן בראיות ברורות ואין כאן מקום להאריך בזה כי לפי דעתי נשבעו לבטל מצוה של תורה ולא חלה כלל. ועוד אם יחלה זה החכם אשר קבלו עליהם או ילך לו כמעשה שהיה לא נמצאו מתבטלים מת"ת לגמרי. והשם הטוב יכפר בעד הקהל כי שוגגים הם על פי החכם המשביע וכל חכם או מלמד המשביע שבועה כזו מכשיל את הרבים. ואפילו אם תרצה לומר דשבועה כזו חלה מתירין אותה על ידי פתח וחרטה דאנן סהדי שלא נשבעו על מנת שילך לו החכם למדינת הים ויהיו בטלים מתלמוד תורה. ואם מפני שהשבועה היתה על דעת רבים הא קי"ל דלדבר מצוה מתירין כי האי עובדא דמקרי דרדקי דהוה פשע בינוקי דאהדריה רבא משום דלא אשכח דדייק כוותיה ואיכא מאן דמפרש דאהדריה בלא התרה מכל מקום רוב הפוסקים הסכימו דעל ידי התרה החזירו אף על גב דלא אתפרש בהדיא. ודע שאפי' למה שהחמיר ר"ת דאין מתירין לצורך מצוה אחרת אלא כי האי דמקרי דרדקי נידון דידן נמי להך דמיא שהם נשבעו שלא ישמעו תורה מחכם אחר וכיון שהלך לו מתירין להם שישמעו תורה מאחר וכתבתי זה להסמיך הוראה זו אפילו לדעת ר"ת אבל רוב הפוסקים לא הסכימו לחומרתו. ואם מפני שהשבועה היתה להנאת החכם ולתועלתו ואין מתירין אותה אלא מדעתו כאשר כתבו ז"ל כבר כתבו התוספות דלדבר מצוה מתירין אפילו שלא מדעתו. ועוד כתבו המפרשים והרשב"א ז"ל מכללם דלא אמרינן אין מתירין אלא מדעתו אלא היכא שעשה עמו טובה כעובדא דמשה עם יתרו וצדקיהו עם נבוכדנצר אבל היכא שלא עשה עמו טובה מתירין שלא מדעתו ובלבד שיודיעוהו מפני החשד כדאיתא בירושלמי ובנידון דידן לא עשה החכם עמהם שום טובה. ותו שהחכם בעצמו לא ניחא ליה שיהיו בטלים מתלמוד תורה בשבילו ואנן סהדי שיסכים בהתרה. ובהצטרפות הטעמים אשר כתבתי כ"ע מודו דמתירין שלא מדעתו ולפי שהדבר פשוט מאד בעיני לא ראיתי להאריך בראיות גם כי הספרים מצויים בכל מקום מצורף לחולשתי ודאגותי כי רבו אבל בדרך כלל אני אומר שכל המעכב בדבר זה מעכב את הרבים מלעשות מצוה:
+
+Teshuva 636
+
+שאלה חכם בני ושמח לבי אשר ראה תורתו עשה פירות ופירי פירות כמוך היום שואל כהלכה וז"ל ילמדנו רבינו בפרק כל שעה אמר ר' יהודה דבר זה שאל ביתוס בן זונין לחכמים מפני מה אין עושין סריקין המצויירין בפסח וכו' וכתבה הריא"ף ז"ל וכתב בסיפא דאיכא דאמרי בגמרא ולא של נחתומין אמרו אלא של כל אדם אבל של נחתומין וכו' ופי' הר"ן ז"ל כלומר מתחלה לא גזלו בשביל נחתומין אלא בשביל כל אדם וכו' ואנכי לא ידעתי מי דחקו להר"ן ז"ל לפרש ככה ולמה לא פירש דברי הריא"ף ז"ל כפשוטן שהוא פוסק כאיכא דאמרי כמו שכתב הרא"ש בפסקיו ואם כן כדברי הר"ן ז"ל כן הוא שהריא"ף פוסק כחכמים למה הביא הריא"ף ולא של נחתומין אמרו אלא של כל אדם וכו' היה לו להביא דברי ת"ק ותו לא ע"כ:
+תשובה איברא דהכי משמע פשטן של דברי הריא"ף דשל נחתומין כיון דלא שהו בהו שרו וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכן פסקו הגאונים ז"ל כאשר כתב בעל מגיד משנה אלא שהר"ן ז"ל דחקו דאם כן דפליגי ת"ק ואביו של ר' אליעזר ב"ר צדוק הוי מעשה לסתור דלתנא קמא הכל אסור ולתנא בתרא יש חילוק למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אף על גב דרבן גמליאל ודאי פליג אתנא קמא מכל מקום עיקר המעשה הוא מה ששאל ר' אליעזר ב"ר צדוק לאביו ותשובתו ומשום הכי לא ניחא ליה לפרושי דברים כפשוטו והכי מפרש לה ז"ל אמר לו בני לא שלא כל אדם אמרו כלומר לא גזרו מתחלה בשביל כל אדם אלא בשביל נחתומין העושין למכור ומקפידין על נויין ושוהין על ציורן אבל כל אדם שרי מדינא כיון דלא שהו בהו אלא שגזרו על כל אדם אטו של נחתומין ושל רבן גמליאל לא היו של נחתומין אלא של כל אדם וס"ל דלא גזרינן של כל אדם אטו של נחתומין אבל לעולם אביו של ר' אלעזר ב"ר צדוק סבר דגזרינן ולא פליג אתנא קמא אלא הכל אסור. ולאיכא דאמרי הוי איפכא דלא גזרו בשל נחתומין אלא בשביל כל אדם ולא פליגי לישני אלא במאי דאסרו תחלה אבל לכלהו לישני הכל אסור. וא"ת מאי נפקא מינה כאשר כתב הריא"ף לישנא בתרא הכי נמי הוה מצי למכתב לישנא קמא דלא נפקא מינייהו מידי לענין דינא א"נ לא לכתוב אלא דברי תנא קמא. וי"ל דאתא לאשמעינן דעיקר טעמא הוא בשביל של כל אדם דהיינו מה שאמר תנא קמא מפני שאשה שוהה עליהן ומחמיצתן ואביו של ר' אלעזר ב"ר צדוק לא פליג אתנא קמא דקתני סתמא אין עושין סריקין המצויירין בפסח ולא מפליג בין של כל אדם לשל נחתומין ואי לא כתב מאי דאיתמר עלה דסיפא דר' אלעזר ב"ר צדוק ה"א דפליג אתנא קמא ומעשה רב ולא ניחא ליה לפרושי הכי דאם כן הוי מעשה לסתור כדכתיבנא. ומפני שראה הר"ן ז"ל הרבה פוסקים שפסקו שהכל אסור כחכמים ולא חששו למעשה כיון דהוו במשנה ולא בתלמוד וכן היה דעתו דחק עצמו לפרש דברי הריא"ף ז"ל שיהיו מוסכמים עמו להלכה. א"נ על לשון הגמרא מפרש ולא על דברי הריא"ף ז"ל. ודכוותה תמצא על שולחים אגרות ביד עכו"ם בפי' דבי דואר עיין עלה:
+
+Teshuva 637
+
+עוד שאלת וז"ל ילמדנו רבינו האידנא נהגו לתת המוגמר בפחמין דלית בהו קוטרא אם מותר להניח המוגמר תחת הכלים ערב שבת עם חשכה והם הולכים ומתגמרים כל היום כולו שנ"ל שלא התירו אלא בעצים דלא שייך למגזר בהו שמא יחתה בגחלים דאי מחתה פסדו דקא סליק בהו קוטרא כדאיתא סוף פרק קמא דשבת אבל בפחמין דלא שייך האי טעמא גזרינן שמא יחתה בגחלים ולא ראיתי לאחד מן המפרשים שדבר בזה. אלא אדוני באהבתו וחמלתו תזל כטל אמרתו כי אנכי לא ידעתי איזה דרך ישכון אור:
+תשובה הנח להם לישראל די להם מה שאסרה תורה ומה שהחמירו רבנן אלא שאתה בא להוסיף חששא על חששא דהא שמא יחתה בגחלים חששא דרבנן בעלמא היא ובטעמא כל דהו דחינן לה דהיינו דאי מחתה פסדי דקא סליק בהו קוטרא ותו דהא פחמין נמי אית בהו קוטרא שהרי בשעה ששורפין את העצים לעשות פחמים אין מניחין אותם לישרף לגמרי כדי שישאר בגחלים כח האש ומיד מכבין אותם והרי אתה רואה בעין שעולה שלהבת מהפחמים ואין שלהבת אלא במקום שיש עדיין עשן מלחות העצים וזה דבר ברור ומה שכתב רש"י ז"ל סליק בהו קוטרא של עצים לאו דוקא (א"נ) לעולם בגחלים הוא שאין דרך להניח מוגמר על העצים דולקים כי מיד יעלה שלהבת ויכלה המוגמר אלא ה"פ קוטרא של עצים שנשאר בגחלים והיינו דלא קאמר קוטרא של העצים משמע דלאו על העצים הניח את המוגמר ואף על פי שזה דבר שהנסיון מוכיח עליו מכל מקום יש ראיה גמורה מסוגיית ההלכה דגרסינן עלה דתניא לא תמלא אשה קדרה עססיות וכו' לימא בית שמאי היא ולא בית הלל אפי' תימא בית הלל גזירה שמא יחתה בגחלים אי הכי מוגמר וגפרית נמי לגזור התם לא מחתי להו דאי מחתי להו סליק בהו קוטרא וקשה להו ע"כ. ואי איתא דיש חילוק בין עצים לגחלים וההיא דמוגמר וגפרית איירי בעצים אמאי אצטריך לטעמא דאי מחתי להו סליק בהו קוטרא לישני ליה התם דבעי בישול חיישינן שמא יחתה בגחלים אבל מוגמר וגפרית לא צריך בישול ולא אתו לאחתויי כיון דבעצים איירי שפיר מתגמרי. אבל אי בגחלים איירי ניחא דאיכא למיחש שמא יחתה בגחלים להעלות המוגמר ומשום הכי אצטריך לשנויי דסליק בהו קוטרא ודוק ותשכח:
+ולענין השאלה הג' לא ראיתי להטריח בה הקלמוס כי לפי פירושו של רש"י ז"ל משמע ואינו דוחק כלל דעלה דמתניתין קיימין דקתני אם יש בהם סמפונות דהיינו שוברים ואי קשיא הא קשיא דאם איתא דאיירי בשובר הכי הוה ליה למימר וכל אחד אומר שלי הוא דמדקאמר זהו שטר שלי משמע דשנים הם וכל אחד אמר זהו שטר שלי. ולפי שידעתי שאתה בקי בלשון רש"י כתבתי לך הדקדוק ותן לבך עליו ותמצא שהוא נכון ומשום הכי אני אומר דארכבה רש"י ז"ל על שני הפירושים דלפי פי' רבותיו לשון שנמצא בין שטרות דחוק דהוה ליה למימר שנמצאו אלא דאיכא למימר אגב לישנא דרב ספרא נקט הכי ולפיכך כתב רש"י שנמצא השטר כי לפי פירושו הוי שובר ולפי פירוש רבותיו הוי ממש שטר והיינו דכתב וכל אחד אומר זהו שטר שלי שזה הלשון צודק לפירוש רבותיו וכיון שיש שם שני שטרות שייך שפיר למימר זהו השטר שלי שנכתב השובר עליו ורש"י ז"ל נקט לישנא דשייך משני הפירושים:
+
+Teshuva 638
+
+שאלה ששאל כ"ר אליה קלעי יצ"ו. כשהייתי בצפת תוב"ב נתן לי כ"ר יהודה רפאל שטר חוב שיש לו על יהודי אחד בסך מ"ה פרחים ונתן לי הרשאה לגבות אותם ממנו עוד השלים לי כ"ר יהודה ��נזכר עד שבעים פרחים ויניסיאנ"ו וכשבאתי לירושלם תוב"ב אמר לי כ"ר יהודה הנזכר שאלו המעות אוליך אותם למצרים ואתנם בריוח ביד כה"ר אברהם ן' שאיגו נ"ע וכן עשיתי. עוד נתן לי כ"ר יהודה הנזכר שמונה כאריזיאש מבגד אדום להוליכם למצרים למכרם שם ואני לא מצאתי אז מי שיקנה אותן כי אם על ידי חליפין שלקחתי חליפיהן עורות גאמוס וכשבאתי לירושלים אמרתי לו שאם הוא מרוצה במה שעשיתי באותן הכאריזים שהחלפתים בעורות ונתתי העורות באנקונא ואמר שהוא מרוצה בדבר וכן קבל עליו שהאחריות מהם יהיה עליו והתנינו שיהיה הריוח מהם לחצאין ונתרצה בכל זה. עוד שאל לי בענין הריוח מאותם השבעים פרחים שנתתים בריוח ביד כה"ר אברהם הנזכר ועשיתי עמו חשבון מהריוח לפני החכם השלם כמה"ר שלמה סיריליו זלה"ה ועלה לחשבונו שמונה פרחים ואלו הע"ח פרחים נשארו במצרים ודמי העורות הנזכר הלכו באנקונא אח"כ כשרציתי ללכת מכאן למצרים זה עתה כמו שתי שנים שאלתי לכ"ר יהודה הנזכר איך אעשה מהמעות הנזכר ומהמעות של החוב כשיגיע הזמן לפי שאיני יודע אם אמצא המעלם כה"ר אברהם הנזכר שבור בענייניו וגם כן מהמעות האחרים אם אצטרך ללכת אחריהם למקום שהם והשיב שאעשה אני בכולם כמו שאני עושה במעותי ונתרצה בזה בפני החכם הנזכר. עוד בתוך הזמן הנזכר הלכנו אני וה"ר יהודה הנזכר לצפת ולקחנו גם כן בגדים כדי למכרם פה ירושלם ובאתי לכאן ומכרתי קצת מהבגדים שלו והשאר נתתי לאשתו ונמצא מה שנשאר בידי מהבגדים שלו שמכרתי סך י"ד פרחים וכ"ז חתיכות והם בכלל המעות הנזכר לעיל. ועל אלו התנאים חתמתי בפנקס שלו ואם באולי ימצא שום תנאי אחר אצלו מלבד אלו התנאים הכל שקר גמור שאני על נפשי לא היה בינינו רק מה שכתוב לעיל בלבד. ובהיות כי בזמן ההוא שהגיע פרעון המעות שלי ושל כ"ר יהודה הנזכר שהיו ביד המעלם שמעתי שהמעלם שבור וכל המעות שבידו מהסוחרים נאבדו כמו שכן אירע בעונות שאבדו כל המעות של הסוחרים שהיו בידו ולכן הוכרחתי לקבל כל מה שנתן לי והלכתי במהרה משם כדי שלא יארע לי כמו שאירע אח"כ לאחרים והסכמתי ללכת לויניציאה וכבר יש לי רשות מכ"ר יהודה הנזכר לעשות במעותיו כל מה שאני רוצה כמו שאעשה במעותי. ובצאתי מאסכנדריא פגעתי ביהודי שהיו בידו המעות שלי ושל כר' יהודה הנז' מהעורות הנז' וקבלתי ממנו הכל והלכתי לויניציאה ועמדתי שם זמן מה כדרך הסוחרים וחזרתי למצרים עם סחורותי וישבתי בפונדק א' עם סחורותי כדרך הסוחרים ובלילה א' בעונותי שהייתי אני בעצמי בחאדה של היהודים כמו שאר הסוחרים ובבקר כשיצאתי מבהכ"נ בא אלי א' מעבדיו של בעל הפונדק ואמר לי תלך לפונדק שבעל הפונדק רוצה אותך וכשהלכתי לשם עם עבדיו אסרו אותי בבית א' של בעל הפונדק ורצו להרוג אותי וצעקתי בקול מר ורחם עלי ה' ששמעו אותי יהודים ובאו לשם ולא הרגו אותי ש"ל ית' ובא בעל הפונדק עם היהודים לחאצל שהיתה בו סחורתי וראו הפתח פתוח והדלת שבור וגם הארגז שבור וג"כ הודה בעל הפונדק שכמעט הוא לקח הכל אמנם כשהלך אצל הבאשה הכחיש הכל עד שראה הבאשה הכתב העשה לי הגנב באותו היום שקרא לי לשם עם היהודים וגזר הבאשה להכותו וליסרו ביסורין גדולים ועכ"ז הוא היה מכחיש וצוה הבאשה שישימו אותו בבית הסוהר עד שיפרע כל מה שהיה כתוב בכתב ההוא שעשה לי ובתוך אלו הימים עברו עלי כמו ג' חדשים באלו הצרות בכל יום ויום כמו שגלוי ומפורסם לכל ובתוך כך היה הגנב מראה עצמו שהוא הולך למות מצד היסורין ההם והיו מפחידים אותי שיהרגו או��י וה' ברחמיו הצילני ונתרצה הגנב ההוא לקיים גזרת הבאשה ונתן לי חלק ממה שלקח וכל מה שלקחתי ממנו הלך מהם החצי או יותר לבאשה ולשריו באופן שלקחו המעות שנתן לי והנכסים שנשארו בידי ממה שנתן לי אינם שוים הרביע ממה שאבד ועוד נכסים אחרים יותר מאלו שלחתים עם יהודי א' לתוגרמה מצד שהיו חסרים ורעים הנכסים ההם ולכן הוכרחתי לשלחם לשם והיהודי שהוליך אותם נפטר באכסנדריא והנכסים בסכנה עד שיעזור ה' וקצתם הבאתי לכאן. יורנו מורה הצדק הדין בזה הענין ושכרו כפול מן השמים:
+תשובה לא נתברר בשאלה אם המעות אשר נתן לו כר' יהודה רפאל הנזכר אם היו בתורת מלוה או בתורת פקדון או בתורת עסקא אבל בתורת שותפות לא שייך הכא כיון שכר' יהודה לא היה מתעסק גם הוא בסחורה הילכך ליכא למימר בנ"ד השותפין שומרי שכר זה לזה הם. תדע דהא מקשינן בגמרא והלא עמו במלאכתו הוא ופטור ואפילו מפשיעה ואמאי הוו שומרי שכר ומתרצינן כגון דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר. משמע להדיא דלא הוו שותפין אלא היכא שזה שכור לזה וזה שכור לזה דהוי עמו במלאכתו. אבל הנותן לחבירו מעות והוא אינו מתעסק בהם כנ"ד נקראת עסקא ולא שותפות ודעהו וכיון שלא נתברר בשאלה צריך אני לבאר כל החלוקות ולפסוק הדין בהם. אם היה בתורת מלוה להוצאה ניתנה והרי הוא חייב באחריותה ואפילו באונסין גדולים חייב אלא שרחוק הוא בעיני שילוה אדם מעותיו ויאמר לו שיעשה בהם כמו שהוא עושה במעותיו ואפילו להוליכם מעבר לים. ותו דלא שייך לומר שיעשה בהם כמו שעושה במעותיו כיון שהם מלוה אצלו יעשה מה שירצה. ומזה הטעם בעצמו לא שייך לומר שמכר לו סחורה בהעלאה והעמיד עליו המעות במלוה דפשיטא דיוכל לעשות בהם מה שירצה ומ"מ כיון שהם מלוה אצלו אפילו שנאבד הכל חייב לשלם כמו שכתבתי אלא שלענין התשלומין אם היה דבר ששומתו ידועה אינו חייב לשלם אלא מה שהיה שוה בשעה שנתנה לו וכן כתב הרמב"ם בתשובה ואם היה דבר שאין שומתו ידועה חייב לשלם כפי מה שנתפשר אפילו שלא היה שוה כך בשעה שמכרה לו ואין כאן רבית ועל זה סמכו כל העולם למכור בהעלאה דברים שאין שומתן ידועה. ואם נתנם לו בתורת פקדון פטור אף מגנבה ואבדה ומה שהניח החאצל שהיו בו המעות והלך ללון בשכונת היהודים לא הויא פשיעה שכן דרך רוב הסוחרים הבאים מכל קצוי עולם למצרים ואפילו תימא דהויא פשיעה הרי התנה עמו שיעשה במעותיו כמו שעושה בשלו וכל תנאי שבממון תנאו קיים מי שאומר שהיה לו להניחם תחת הקרקע כדין התלמוד לא סיימוה קמיה דכיון שנתן לו רשות ללכת לארץ מרחקים לאו לאנחינהו תחת הקרקע הפקידם אצלו ותו שהרי נתן לו רשות לעשות בהם כשלו כפי מה שבא בשאלה. ובר מן דין כיון דהאידנא לא שכיחי גשושאי אם שמר כדרך השומרים פטור ואין זו פשיעה לחייב עליה שומר חנם ולא אונס לפטור ש"ש דאין שום גנבה קרויה אונס אלא בלסטים מזויין וכן כתב רש"י והתוספו' פרק הגוזל עצים. אלא שהדבר ברור אצלי שאין אדם מפקיד מעות ביד חבירו להוליכם לכל מקום שירצה ולעשות בהם כשלו מבלי הנאה. ולכן ברי לי שנתנם לו בתורת עסקא למחצית שכר דהוי פלגא מלוה ופלגא פקדון ונתן לו שכרו כאשר תקנו רז"ל. א"נ שאמר לו טול רביע הריוח או שלישו בשכרך אם יש לו עסק אחר וזוהי עסקא האמורה בתלמוד והדין בהם שאם נאבדה העסקא או נגנבה כלה או מקצתה מפסיד בעל המעות החצי שהוא פקדון וגובה מחצה שהוא מלוה וזה ברור. וכתבו הרמב"ם פ"ו מהלכות שלוחין ושותפין וז"ל והיאך יעשו אם רוצה שיהיה השכר או ההפסד לאמצע בשוה יתן למתעסק שכרו שבכל יום ויום כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה ואם היה לו עסק אחר וכו' אפי' העלה לו דינר בכל ימי השותפות דיו ואם פחתו או הותירו יהיה לאמצע בשוה ואע"פ שכתב הראב"ד ז"ל ולמה לא יהיה כשומר שכר על הפקדון והלא נטל ממנו שכר כפועל בטל עכ"ל הרי העלה בעל מגדל עוז והאי א' מהמתחילים כתבו ואפי' תימא שהוא חולק אין לנו אלא דברי הרמב"ם ז"ל שכן נהגו בכל המלכות ואפילו שיהיו החולקים עליו רבים כבר קבלוהו עליהם וכ"ש דלא מפקי ממונא שלא מדעתו ותו דמצי למימר קים לי כפלוני ואני בעניותי אומר שאין השגתו השגה דנהי שנתן לו שכרו להתעסק בחלק הפקדון לחלקו מדין רבית ולא נתן לו שכרו לשמור העסקא למה הדבר דומה למפקיד ביד חבירו חפץ ושכרו לעשות עמו במלאכתו האם נאמר שיהיה שומר שכר גם על הפקדון הא ודאי ליתא. תדע דבשלמא אם השכר שנתן לו הוא מפני שמתעסק להצילו מדין רבית היינו דמפלגינן בין היכא דאית ליה עסק אחר להיכא דלית ליה אם השכר הוא מפני שמירת העסקא לא הוה לן לפלוגי דמי איכא מי שירצה ליטול דינר לשמור הפקדון כל זמן השותפות ואפשר שיהיה ליה שנים או יותר. ותו דשכר טרחו אמרו לא שכר שמירתו הילכך איני רואה טעם להשגה זו במחילה מכבוד הרב. עוד כתב הרב באותו פרק וכן אם אמר לו כל הריוח יהיה לך שלישו או עשיריתו בשכרך הואיל ויש לו עסק אחר הרי זה מותר ואם הפסידו יפסיד מחצה ע"כ. הרי שבשתי החלוקות כתב הרב שיפסיד בעל המעות מחצה ומי שרצה לדמות עסקא זו לאותו מעשה שכתב מהררי"ק ז"ל במי שמסר לשמעון ספר למכרו והתנה עמו שכל מה שימכר החפץ יותר מל"ד דינרין שיהיה המותר לשמעון וחייבו הרב הנזכר משום ש"ש לא דקדק יפה ונתחלף לו סרסור במתעסק דסרסור לית ליה בגוף הכלי אבל מתעסק אית ליה בגוף הממון בשכר ובהפסד וקים לן ההפרש. דאי לא תימא הכי הא דתנן שטר כיס היוצא על היתומים נשבע וגובה מחצה ואמאי גובה מחצה של פקדון הרי כבר קבל שכר טרחו. ובכמה דוכתי אמרינן דעסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ולמאי נפקא מינה וליכא למימר דנפקא מינה לענין אונסין דא"כ הכי הוה להו למימר פלגא מלוה ופלגא הוי עלה שומר שכר אלא קושטא דמילתא דלעולם הוי פלגא פקדון ופטור המתעסק אלא א"כ פשע וכבר בארנו למעלה שאין זו פשיעה לחייב עליה שומר חנם. ואם נעשית העסקא שלא כדין כגון שהיא למחצית שכר וכן בהפסד ולא נתן שכרו לעולם דין עסקא יש לה דפלגא מלוה ופלגא פקדון ואם נאבד מפסיד בעל המעות מחצה שלא תקנו שיתן לו שכרו אלא כדי להצילו מדין רבית והיכא שנאבד הקרן ואין ריוח אין כאן רבית ומפסיד מחצה ולא שייך בנ"ד לומר לפי שהוכר הגנב יפרע לבעל המעות והוא יעשה דין עם הגנב שלא נאמר זה אלא לענין מי יעשה דין עם הגנב הבעלים או הנפקד אבל לענין התשלומין לא נשתנה הדין דאי ליכא לאשתלומי מן הגנב חזר הדבר לדינו וזה מבואר למי שעמד על לשון הגמרא פרק הגוזל עצים דאיתמר נגנבה באונס והוכר הגנב אמר אביי אם שומר חנם הוא וכו' ופרש"י ז"ל נגנבה באונס בלסטים מזויין דש"ש פטור בו ואחר כך הוכר הגנב ויכול לכופו ולהוציא מידו ע"כ. משמע דבכה"ג פליגי אביי ורבא אבל אי ליכא לאשתלומי מיניה כגון שאינו יכול לכופו לא מיירי בהכי אלא חזר הדין דש"ש פטור מן האונסים ושומר חנם פטור מהגנבה ולא איירי הכי אלא מי עושה דין עם הגנב וקי"ל כרבא דאמר אחד זה וא' זה עושה עמו דין וכתב עלה רש"י ישלם דמצוה עליו לחזר אחר האבדה ע"כ משמע בהדיא דלא איירי אלא לענין לחזר אחר האבדה ועל התשלומים שכתב רש"י הקשו עליו שאר המפרשים ז"ל שודאי אינו בדין שיתחייבו הם לשלם האונסים אע"פ שהוכר הגנב אלא כך פירושו שהם חייבים לטרוח ולדון עם הגנב משום דלעתים הגנב אלם וקשה ואין הבעלים רוצים לטרוח לדון עמו. וכן כתב בעל מ"מ ואמר שזה דעת הרמב"ם ז"ל ולא היה ראוי להטריח הקולמוס בדברים פשוטים אלא שההכרח לא ישובח ולא יגונה. הילכך ישבע הנפקד איך היה התנאי בעסקא וכולל בשבועתו כמה הפסיד ומפסיד בעל המעות כפי המגיע למעות העסקא אשר נתן לו:
+
+Teshuva 639
+
+שאלת ממני דמקראי משמע דהר הבית והמקדש גבוה מירושלם והכי אמרינן נמי כל קטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית אביו חייב להעלותו. והכי אמרינן בזבחים דסבור למבנייה בעין עיטם שהוא המקום גבוה מכל ארץ ישראל אלא משום דכתיב ובין כתפיו שכן נחיתו פורתא מכל הני משמע שהר הבית גבוה מכל ירושלם ועתה אני רואה שהיא גבוהה מהר הבית מכל סביבות הבית חוץ מצד הדרום אשר שם עמק יהושפט ושם לא היה בנין:
+תשובה דע כי ב' דברים גרמו זה והוא כי בהיות כי עכו"ם כבשו את הבית כמה פעמים ומשנאתם אותו ערו ערו עד היסוד בו ועוד כדי שלא יהיה גבוה ממקום שלהם ולפי שהמקום מדרון הגשמים היו שוטפין מידי שנה בשנה את העפר שהיה תיחוח ומוליכין אותו עד ששפל קרקעות הר הבית וגם מלכי העכו"ם היו חופרים כדי לגלות יסודות הבית לבנות עליהם חומת הבית. תדע דתנן ביומא משניטל הארון אבן היתה שם מימות הנביאים ושתיה שמה גבוה מן הקרקע ג' אצבעות ועליה היה נותן פי' המחתה של קטורת ועתה שאלתי את פי העכו"ם ואמרו לי שהיא גבוה ב' קומות ויותר וזו ראיה גמורה שנאכל קרקעות הבית. גם ירושלים נחרבה כמה פעמים ומפולת הבתים נעשה תל וברוב הימים נכבש המקום ההוא ונעשה קרקע ובנו עליה בתים וכן הרבה פעמים עד שנעשה גבוה וכן תמצא עד היום בנינים תחת הבתים ואפילו אם יחפרו בעומק לא יגיעו לקרקע בתולה. ועד היום מהבתים הסמוכים לפתחי המקדש עולים במדרגות למקדש וכן היו כל בתי ירושלים נמוכים מן המקדש ואפילו בב"ה אמרו אסור לבנות בנין גבוה ממנו כ"ש בית המקדש דכתיב לרומם את בית אלהינו. עוד משמע דציון היה בהר דכתיב הר ציון ועתה אני רואה בתים גבוהים מציון אלא מאי אית לך למימר שגבה מקום בנין הבתים ואמרו לי שנמצאו בתים בסוף הבנין קרוב לציון בנויים בסלע צ"ל שהם מכלל הר ציון וכן אמרו העכו"ם דשכונת היהודים היא מכלל ציון:
+
+Teshuva 640
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי על הא דתניא בחזקת הבתים אין מסיידין ואין מכיירין ואין מפייחין בזמן הזה וכו' הרי שעבר ובנה צריך לקלוף כל הבית או דילמא סגי ליה באמה כנגד הפתח ואת"ל דסגי ליה יכול לבנות לכתחלה בנין מלכים ויניח אמה כנגד הפתח. עוד שאלת קנה בית ולא היה בה שיור כנגד הפתח כדינו צריך לקלוף אמה או לא דדילמא הא דתניא לקח חצר מסויידת וכו' הרי היא בחזקתה משום דלא מטרחינן ליה לקלוף כל הכתלים אבל אמה קולף:
+תשובה לכאורה היה נראה לומר דאין שום תקנה לבנין מלכים כלל והכי משמע מדלא תני בברייתא תקנתא וכן נראה מלשון הרמב"ם שכתב משחרב בית המקדש תקנו חכמים שבאותו דור שאין בונין לעולם בנין מסוייד וכו' ומדקאמר לעולם משמע דאין לו תקנה ע"י שיור אמה. אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דלאו הכי הוא דתקנתא דרבנן בעלמא היא ולא הלכו בדבר להחמיר אלא להקל. תדע דהא מסיים בהך ברייתא ואם לקח חצר וכו' הרי היא בחזקתה הא תינח היכא דהוי בנין ישן דאיכא למימר בהתר נב��ה קודם חרבן הבית אבל היכא דהבנין חדש דפשיטא לן דנבנה באיסור אמאי מוקמי לה אחזקתה אלא משום דאמרינן כיון דזה הקונה לא עבד איסורא אזלינן בה לקולא ושבקינן לה אחזקתה. והיינו דלא תני בה תקנתא דעדיפא מינה קאמר דשבקינן אחזקתה בלא תיקון כלל. הילכך לכתחלה לא יבנה בנין מלכים אפילו ע"מ להניח אמה על אמה וזהו שכתב הרב לעולם אבל אם עבר ובנה אע"ג דעבר לא מטרחינן ליה לקלוף כל הבית שלא הלכו בו להחמיר אלא קולף כשיעור אמה על אמה ודי בזה זכר לחרבן. ראיה לזה שהרי הריא"ף והרא"ש ז"ל לא כתבו הך ברייתא דאין מסיידין ואין מכיירין וכו' וליכא למימר דהשמיטוה משום דלאו הלכתא היא דהא ליכא מאן דפליג עלה. ותו דהר"ן ז"ל כתבה בפי' ההלכות משמע דהריא"ף מודה בה. ואם איתא דלא סגי כשיניח אמה על אמה זכר לחרבן הוה להו למכתבה מפני זה החידוש אלא ודאי דאית לה תקנתא ומשום הכי לא כתבוה משום דהיינו הך דסד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט. וא"ת א"כ אפילו לכתחלה יכול לבנות בניין מלכים ויניח אמה על אמה וי"ל דאין הכי נמי לדעת הני רבוותא ומשום הכי לא כתבוה דס"ל ז"ל דהך ברייתא דסד את ביתו בסיד פליגא עלה דלא שאני להו בין סיוד לכיור והכי קתני קמייתא אין מסיידין או אין מכיירין וכו' ומשמע דאפילו סיוד לבדו אסר האי תנא ותנא דברייתא פליג עלה והא דלא פסקו כקמייתא משום דברייתא עדיפא שנשנית ע"י מעשה ותו דהיא שנויה גבי הנך דעושה אדם סעודה ועושה אשה תכשיטיה דהלכתא נינהו ודוק ותשכח שזו היתה כוונת הטור שהקשה על הרב ע"ש. ומ"מ מנקט מלתא מציעתא עדיף לא כדברי האומרים שאין לבנין המלכים תקנה באמה על אמה. ולא כדברי האומרים דאפילו לכתחלה יכול לבנות ע"מ לשייר אלא לכתחלה לא יבנה ואם בנה קולף אמה על אמה דלא אטרחוה רבנן לקלוף כל הכתלים ולקלקל כל הבירה. ולענין השאלה השנית הדבר ברור אצלי כיון דלא עבד איסורא לא מטרחינן ליה כלל ומה שכתב לקלוף הכותלים לאו דוקא אלא מוקמינן לה אחזקתה ועיקר הדבר שלא הלכו להחמיר אלא להקל:
+
+Teshuva 641
+
+שאלת ממני אודיעך דם הפר ודם השעיר של יה"כ שהיה מזה מהם בין בדי הארון סמוך לכפורת בבית שני שלא היה שם ארון היכן היה מזה:
+תשובה זו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי דתנן פרק הוציאו לו משניטל ארון אבן אחת היתה שם מימות נביאים הראשונים ושתיה היתה נקראת גבוה מן הארץ ג' אצבעות ועליה היה נותן. והאי מתני' איירי בקטורת וכי היכי דבקטורת בעינן בין בדי הארון כדתנן בהך מתני' לעיל נותן את המחתה בין שני הבדים וכשניטל הארון היה נותן את המחתה על אבן השתיה כך מתן דמים בזמן דאיכא ארון מזה בין הבדים על הכפורת ולא עליו ממש אלא סמוך לו טפח שלא היו הדמים נופלין בארון אלא בקרקע כך ג"כ אחר שניטל הארון מזה באויר שיהיה מכוון בין הבדים כשהיו שם הבדים והדמים נופלים על אבן השתיה וקרינן שפיר בין הבדים על הכפורת כלומר במקום בין הבדים ובמקום הכפורת דבשלמא אם היה פי' על הכפורת על הכפורת ממש הוה מצי למימר דכפורת מעכב אבל כיון דאמרינן דעל הכפורת הוי סמוך לכפורת אין הארון והכפורת מעכבין ובענין הקטורת פריך תלמודא ומשני כדמשנינן אנן גבי הזאה דגרסינן בפרק הוציאו לו עלה מתני' דתנן החיצונה היתה פרופה וכו' במאי עסקינן אילימא במקדש ראשון מי הוה פרוכת אלא במקדש שני מי הוה ארון והתניא משנגנז ארון וכו' מאי הגיע לארון מקום ארון והא קתני נתן את המחתה לבין ב' הבדים אימא בבין שני הבדים ומינה אתה לומד להזאות כדכתיבנא. עוד שאלת כיון שעבודת שמאל פסולה כמו שכתב הרב ז"ל היכי תנן מוליך את המחתה בימינו והכף בשמאלו וכי מפני עייפות כ"ג הכשירו העבודה הפסולה. תשובה הולכת הקטורת בשמאל אין פוסל את העבודה אלא מדרבנן והם אמרו והם אמרו א"נ היכא דאיכא טעמא וצורך גדול כי הכא יכולין לבטל דברי תורה אפילו בקום עשה ודכוותה תירצו בתוספות במקום אחר ומ"מ על תירוץ ראשון אני סומך. שוב ראיתי בהקומץ דעבודת שמאל הותר מכללו ביום הכפורים:
+
+Teshuva 642
+
+שאלת ממני ידיד נפשי כשחל ט' באב בשבת ונדחה ליום א' אם אני מבדיל כסברת הגאונים או לא:
+תשובה מנהגנו שלא לברך ואע"ג דדברי הגאונים דברי קבלה הם מ"מ רוב האחרונים הסכימו שאין ראוי כיון שנדחה ועיין בדבריהם שאע"פ שראו דברי הראשונים הרי דחו אותם וקי"ל הלכתא דבתראי ואע"ג דכתב הרא"ש שנהגו כדברי הגאונים אפשר במקומו נהגו אבל במקומות אחרים לא נהגו וכל מקום שיש מחלוקת בברכות שב ואל תעשה אני שונה משום ספק הוצאת שם שמים לבטלה ואע"ג שראיתי בספר כפתור ופרח דכל היכא דאיכא פלוגתא בעשיית המצוה אם עושה אותה לדעת א' מהחולקים מברך עליה ואינה ברכה לבטלה כיון שלדעת אותו פוסק עושה המצוה כתקנה ולפי דעתי על זה סמכו לברך על התפלין אע"פ שיש חולקים על סדר הנחת הפרשיות ולדעת החולקים אין אנו עושים המצוה כתקנה וכן הדין אם הניח תפלין לדעת החולקים שיברך עליהם ואין כאן ברכה לבטלה. ומ"מ אין הנדון שלנו דומה לו דהתם המחלוקת הוא בעשיית המצוה ולא בברכה אבל בנ"ד המחלוקת הוא בברכה בעצמה אם יבדיל או לא ולפיכך אני שונה שב ואל תעשה דומיא למאי דאמרינן בכל דוכתא ספק ברכות להקל ומ"מ אין אני מוחה במי שמבדיל שהרי על גאוני עולם הוא סומך:
+
+Teshuva 643
+
+עוד שאלת עלה בהא דתנן פרק כיצד מברכין בירך על הפת פטר את הפרפרת בירך על הפרפרת לא פטר את הפת ב"ש אומרים אף לא מעשה קדרה. ואיבעיא לן בגמרא ב"ש ארישא קאי או אסיפא קאי וסלקא בתיקו. וכיון דאיבעיא לן אליבא דב"ש משמע דהלכתא כב"ש ולא ראינו לאחד מן הפוסקים שיאמר בהדיא דהלכתא כב"ש והריא"ף ז"ל הביא מתני' כצורתה ולא כתב הלכתא אלא סמך על הכלל דב"ש במקום ב"ה אינה משנה:
+תשובה מתוך קושיא זו ראיתי מי שפירש שכן דעת הרמב"ם לפסוק כב"ש מדכתב בירך על מעשה קדרה פטר את התבשיל בירך על התבשיל לא פטר מעשה קדרה והא אליבא דב"ש היא. וזה אינו נכון כלל חדא דהיכי שביק ב"ה ופסק כב"ש כיון דלא פסקו הכי בני התלמוד בהדיא ואי משום דקא מבעיא להו אליבא דב"ש משמע דהלכתא כותייהו הא ליתא דבכמה דוכתי בעי תלמודא אע"ג דלאו הלכתא היא לפרושי מתני' והכא לא צריכין להא תירוצא כדבעינא לפרושי לקמן בע"ה. ותו קשה דאי פסק כב"ש מי אמר לו לרב דאסיפא פליג כיון דתלמודא מסיק לה בתיקו ודילמא ארישא פליג. ולכאורה הכי משמע נמי מלשון רבינו יונה ז"ל שכתב הבעיא וכתב הילכך אם בירך על הפת וכו'. אבל כד מעיינת שפיר תשכח דלאו הכי הוא דתלמודא בעי פירש דברי ב"ש לדעת במאי פליגי עליה ב"ה דאי ארישא קאי ב"ש דת"ק סבר בירך על הפת פטר את הפרפרת וכ"ש מעשה קדרה ואתו ב"ש למימר לא מיבעיא פרפראות דלא פטר להו אלא אפילו מעשה קדרה לא פטר וא"כ ידעינן דת"ק ס"ל בירך על הפת פטר בין פרפרת בין מעשה קדרה. ואי אסיפא פליגי ב"ש דת"ק אמר בירך על הפרפרת לא פטר את הפת פת הוא דלא פטר הא מעשה קדרה פטר ואתו ב"ש למימר אף מעשה קדרה לא פטר. וא"כ ידעינן דת"ק ס"ל פת הוא דלא פטר הא מעשה קדרה פטר. ומסקינן לה בתיקו וא"כ אתרי ספיקי דאמרן פליג ת"ק וזהו ההילכך שכתב רבינו יונה ז"ל אם בירך על הפת פטר את הכל דדילמא ארישא פליג ב"ש וקי"ל כת"ק והא דאמרינן וכ"ש מעשה קדרה לאו משום גריעותא דמעשה קדרה אלא משום דדמיא טפי לפת שהוא ממינו וכ"ש דפטר ליה ברכת הפת. ואי אסיפא פליגי ב"ש ידעינן דסבר ת"ק פת הוא דלא פטר הא מעשה קדרה פטר ולאו משום גריעותא דמעשה קדרה פטר ליה ברכת הפרפרת אלא משום דתרווייהו אתו ללפת את הפת ואתו ב"ש ואמרי אף מעשה קדרה לא פטר. ואיכא לפרושי נמי דטעמיה דת"ק משום גריעותא דמעשה קדרה הוא הילכך הדרין לכללין דפת אשתני למעליותא דקבעו ליה ברכה לעצמו פוטר את הכל דחשיב מכלהו ומעשה קדרה דהוי ממין הפת ומיזן זיין ומברך עליו מעין שלש פוטר את הפרפרת אבל אין הפרפרת פוטר אפילו מעשה קדרה וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל ולא דפסק כב"ש. כללא דמילתא דאיבעיא לן אליבא דב"ש לאסוקי טעמיה דת"ק וכיון דסלקא בתיקו לא ידעינן מידי אליביה במעשה קדרה והדרינן לסברא כדכתיבנא. ואע"ג דלשני צדדי הבעיא משמע דלת"ק גריע מעשה קדרה מהפרפרת איכא לספוקי נמי דילמא לאו משום גריעותא הוא כדפרישית וטעם זה למדנו מדברי ב"ש דהא לשני הצדדין מעשה קדרה עדיף מהפרפרת דלישנא קמא אפילו הפת לא פטור למעשה קדרה ואי אסיפא פליג פרפרת לא פטר מעשה קדרה משמע דמעשה קדרה עדיף ואע"ג דלא קי"ל כב"ש מ"מ [נפקא מינה] לדברי ת"ק דאיכא לאסתפוקי או משום גריעותא דמעשה קדרה קאמר או משום טעמא דכתיבנא והיינו דאמר רבינו יונה ז"ל הילכך ולא דפסיק כב"ש דאי פסיק כב"ש היכי מצי למימר אם בירך על הפת פטר את הכל ודילמא ארישא פליג כדאקשינן לעיל. וכבר נשאלתי על זה לתרץ לשון רבינו יונה ז"ל ותירצתי בדרך אמת:
+ולענין מה ששאלת בירך על הפרפרת לא פטר את הפת פשיטא י"ל דהכא עסקינן במי שיש לפניו פת ופרפרת ונמלך לעשות את הטפל עיקר ואת העיקר טפל משום דחביבא ליה הפרפרת דסד"א דפטר את הפת דקי"ל מברך על העיקר ופוטר את הטפלה קמ"ל דבטלה דעתו אצל כל אדם והפת עיקר וצריך לחזור על הפת ומזה הטעם הכניס הרב ז"ל דין זה בתוך דיני ההמלכה לאשמעינן דאין ההמלכה מועיל לעשות את הפת טפלה אלא הפת לעולם עיקר:
+
+Teshuva 644
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שנתן לשמעון כלים להביאם לארץ ישראל להקדישם על תנאי וז"ל התנאי למען ישתדל שמעון להביאם אל אדמת קדש ולמען ישימם שמעון הנזכר לשמי ולשם באי כחי את המעילים והמטפחת והנרות הנזכר באחת מבתי כניסיות בא"י או בבתי כניסיות רבות בא"י כנזכר עם תנאי כפול מכופל כאשר ישימם בבתי כניסיות הנזכר יקבל ראיה בכתב ראשי הקהל קדוש או מטובי העיר ההיא כי לכל אות נפשי או כר' שמעון הנזכר או באי כחנו להסירם מן המקום אשר יהיו שם ולשים אותו בב"ה אחר אך בא"י כאמור ועם התנאים האלה הנני נותן לו רשות וכח להקדישם ולעשותם הקדש גמור בשמי כמוני ממש אך בא"י ועם התנאים הנזכר כפי אשר יבחר שמעון הנזכר ושמה יהיו תחת הנהגתו לשמי או לשם באי כחנו כנזכר לעיל ונתתי לשמעון הנז' כח ורשות ושולטנות לעשות שלוחים ומורשים עם כח ורשות ושולטנות הנזכר ועם כח לעשות שלוחים ומורשים אפילו מאה ויותר מהם כפי אשר יבחר שמעון הנזכר ולא יוכל שום אדם או קהל לערער על שמעון הנזכר ולא על שלוחו או שלוחיו בשום א' מהפרטים הנזכר וכדין אמר לנא וכו' ושאלת אם מותר להקדישם ולישתמש בהם בב"ה של ירושלם תוב"ב לפי שנמצאת הסכמה קדומה מזמן הנגיד כמה"ר יצחק שלאל נ"ע וזה נוסחה הסכמנו כדי לקדש שמו של הקב"ה ית' שמו ויתעלה זכרו לעד ולכבוד תורתו הקדושה ולתפארת בית הקדש בית הכנסת שבעיר הקדושה הזאת ולזכות כל ישראל הנפוצים בגולה הקרובים והרחוקים אשר יש להם חלק ונחלה בירושלים ת"ל ית' שמהיום הזה כ"ו לחדש אלול שנת הרע"ד ליצירה והלאה לא ישתמשו בב"ה הנזכר בשום דבר של קדש הן ס"ת הן עטרות ורמונים ומפות ופרוכת ומנורות הן כל שאר כלים שראוי להשתמש בהם בב"ה הנז' אם לא שיהיו הקדש גמור מקדש ומוחלט לרבים שיד כל ישראל שוה בהם ולא יהיה לבעלים המקדישים הכלי ההוא שם אחיזה וחזקה בו יותר ממה שיהיה לכל אחד ואחד מבני ישראל כי מאחר שהקב"ה רצה לזכות בו את כל ישראל שלא תהיה ירושלם נחלקת לשבטים אלא יד כל ישראל שוין בה וכן ברחמיו וחסדיו הגדולים לא עזבנו בגלותנו וגדל ונשא כבוד הבית הזה ככל הצריך לו והותר מכלי בית ה' ית' ותפארת בית קדשו ויד כל ישראל כלם בכל מקום שהם שוים בו אין ראוי שישתמשו בשום כלי שלא יהיה הקדש החלטי כנז' והנה נוסף על שהקב"ה ית' ויתעלה מתגדל ומתקדש שמו בזה הנה גם היחיד המקדיש את הכלי לבית השם יהיה לו זכות גדול להיותו זוכה ומזכה את הרבים וזכות הרבים תלוי בו וכו' וחתימי עלה כל גדולי הקהל יצ"ו וגם חכמיה הנגיד ז"ל עם בית דינו של מצרים ושאלת אם מותר להשתמש בהם בב"ה של ירושלם כיון שהם הקדש גמור לכל ישראל או דילמא כיון שיש לבעלים בהם אחיזה שאם ירצו להוליכם לב"ה אחר חוץ לירושלם אסור להשתמש בהם כפי ההסכמה:
+תשובה אני הייתי מבני ישיבתו של הנגיד ז"ל וחתמתי בהסכמה הנזכר וזכרוני שלא היתה הכוונה אלא שלא ישתמשו בשום כלי שלא יהיה הקדש מוחלט לאפוקי כלים שלא היו הקדש אלא חול ושם בעליו עליו לעשות בו כרצונו ולמכור אותו ואע"ג דלשון ההסכמה לא משמע הכי שכתוב בה שלא יהיה לבעלים המקדישים שום אחיזה וחזקה בו יותר מכל אחד מבני ישראל ובנ"ד יש לו אחיזה שיכול להוליכו למקום אחר בא"י בכל זמן שירצה וכן משמע מסוף הלשון שכתוב שלא ישתמשו בשום כלי שלא יהיה הקדש החלטי. ומשמע ג"כ שלא יהיה בו שום תנאי מ"מ איכא לפרושי הני לישני שלא היתה הכוונה אלא שלא ישתמשו בשום כלי שיש תנאי להחזירו לחזקת הבעלים ולהיות חול ע"י התנאי אבל בנ"ד שהוא הקדש גמור החלטי ויד כל ישראל שוה בו וע"י תנאו אינו יוצא מהקדשו אלא שהתנה שיוכל להוליכו לב"ה אחר בא"י ולעולם בהקדשו קאי לא היתה ההסכמה על זה שהרי לא היתה כוונת בעלי הסכמה להפקיע זכות שאר בתי כנסיות שבא"י וכיון דאיכא לפרושי הכי והכי יד בעלי ההסכמה על התחתונה וישתמשו בהם לתת הדר ותפארת לבית הכנסת וכ"ש שאני זכור שלא היתה הכוונה אלא שלא ישתמשו בב"ה בכלי חול אבל בכלים הללו שהם קדש גמור בהחלט לא עלה על דעת שלא ישתמשו בהם ומעשים בכל יום שמביאים כלי הקדש וס"ת מחוצה לארץ ומשתמשים בהם אע"פ שלא הוקדשו לשם ירושלם וכ"ש כלים הללו שהוקדשו לשם א"י דפשיטא ופשיטא דיכולין להשתמש בהם שלא עליהם היתה ההסכמה כלל. עוד יש טעם אחר דלעולם הן בחזקת ב"ה של ירושלם תוב"ב שהרי כשיבוא שמעון להוציאם להוליכם לצפת כפי תנאו אומרים לו ב"ד אין אתה יכול להוליכם דמעלין בקדש ולא מורידין וקדושת ירושלם עדיפא טפי מקדושת שאר א"י וזה ברור ואומרים לו הרי הכלים בידך לקיים תנאך אבל אי אתה יכול להורידן מקדושתן. ותו שכבר החזיקו בהם לצורך ב"ה של ירושלם וכבר נשתמשו בהם כמה פעמים כפי מה שהגידו לי ושוב לא יוכל להוליכם למקום אחר והוי יודע דלא בעי ג' שנים אלא בחזקת קרקעות אבל הכא אם נשתמשו ג' פעמים הויא חזקה. ומ"מ מודה אני שאין הקהל יכולין למכרם ולא למשכנם ולא לשנותם אפילו לדבר מצוה ואפילו נשתקע שם הבעלים מעליהם מפני התנאי שיאמר להם שמעון או המורשה שלו עד שאתם משנים ההקדש אני רוצה להעמיד ההקדש בשם בעליו ולהוליכו לב"ה אחר בא"י דנהי דמועיל טעמא דמעלין בקדש ולא מורידין במי שרוצה להעמידו במעלתו אבל מי שרוצה לשנותו וכ"ש למכרו לא מהני האי טעמא וכן טעמא דחזקה לא מהניא אלא במי שרוצה להעמיד ההקדש בחזקתו וזה ברור מאד אצלי. הילכך בנ"ד יכתבו לשמעון ז' טובי העיר התנאי אשר שאל המקדיש ויקדיש אותם כאשר כתוב בשליחותו ויהיה הוא או באי כחו ממונה על ההקדש להשתמש בהם בב"ה כפי מה שיראה לו ובזמן שיראה לו ושלא ימשכנו אותם ושלא ישנו אותם שכן היתה כוונת המקדיש ולא היתה כוונתו להוציאם מירושלם למקום אחר כל זמן שהכלים עומדים בקדושתן על שמו או על שם המורשה שלו או מורשה המורשה ואומדנא דמוכח הוא מתוך לשון הרשאתו ואומדן הלב וכבר ידעת דאמרינן בכל דוכתא לעולם אומדין דעת הנותן. והנראה לעניות דעתי כתבתי:
+
+Teshuva 645
+
+שאלת ממני ידיד נפשי אודיעך דעתי בפי' דבור תוספות בריש פרק כיצד מברכין וז"ל דבר שאין גדולו מן הקרקע כגון בשר וחלב וא"ת מאי איריא בשר אפי' ירקות נמי לא אתו וי"ל דאיכא למימר קמה תוכיח ולפרש"י דגריס דלאו בר נטיעה מנין וליכא למימר דאתי משאר אילנות דאיכא למפרך מה להנך שכן חייבין בפאה ע"כ:
+תשובה איברא דהוי מעט הכמות ורוב המבוכה אבל במה שאכתוב לך יתבאר בע"ה. וא"ת מאי אריא בשר אפילו ירקות נמי לא אתו ומאי אריא דנקט בשר וביצים וליכא למימר חדא מינייהו נקט דירקות הוה עדיפא ליה לאקשויי ירקות מנין אע"ג דהוו גידולי קרקע. וי"ל דלהכי לא בעו ירקות מנין משום דאיכא למימר קמה תוכיח וכי היכי דקמה מברכין עליה הכי נמי על הירקות וליכא לאקשויי תו מה לקמה שכן חייבת בחלה דלא פרכינן הכי אלא היכא דשייך וירקות לא שייך בהו שהרי אין עושין מהם עיסה והיכי נפרוך ממילתא דשייך למילתא דלא שייך ועיין בה שזהו אשר חדשתי לך בזה הדבור ולפירש"י ז"ל ניחא דגריס דלאו בר נטיעה מנין והוו ירקות בכלל שאלתו. וליכא למימר דאתו ירקות במה מצינו משאר אילנות דאיכא למפרך מה להנך שכן חייבין בפאה והירקות שייך בהו פאה אלא שאין חייבין בה וא"כ שפיר איכא למפרך ומשום הכי בעי מנא לן כיון דלא הוו ירקות בכלל דבר נטיעה. וא"ת נהי דלא מצית למפרך מה לקמה שכן חייבת בחלה מטעמא דאמרן מ"מ ניפרוך מה לקמה שכן חייבת בפאה כדפרכי אינהו גופייהו לפי גרסת רש"י ז"ל וי"ל דלא שייך למפרך מה לקמה שכן חייבת בפאה דהא אין הקמה חייבת בפאה אלא השדה הוא שחייב דכתיב לא תכלה פאת שדך ולא כתיב לא תכלה פאת קמתך ואע"ג דפריך לעיל מה לקמה שכן חייבת בחלה ולא מחייב חלה אלא מן העסה לא קשיא דחלה אתיא מן הקמה ונמשך ממנה אבל אין הפאה נמשך מן הקמה אלא מן השדה והפאה הוא חלק מהקמה ולא בא מכח הקמה תדע שהרי הפאה קודמת לצד מזבח ואמאי לא פריך לעיל מה להצד השוה שבהם שהם חייבים בפאה דהיינו כרם וקמה והנה אתו במה הצד כל האילנות אלא ודאי לא פריך הכי משום דלא שייך לומר בקמה מה לקמה שכן חייבת בפאה מטעמא דכתיבנא. אבל באילנות שייך שפיר למפרך מה להנך שכן חייבין בפאה דהא באילן תלה הכתוב דכתיב כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך ואע"ג דהאי קרא איירי בשכחה ה"ה בפאה והפאה באה מכח האילן שהוא סיבה לה ולכן שייך שפיר לומר פאת האילן אבל אין הקמה סיבה לפאה אלא חלק ממנה ודוק ותשכ��. וליכא לאקשויי כיון דלא שייך למפרך מה לקמה שכן חייבת בפאה א"כ נעשה ממנה הוכחה לפירוש רש"י דכי פרכת מה לשאר אילנות שכן חייבים בפאה לימא קמה תוכיח שאין בה פאה וחייב לברך אף אני אביא ירקות שאעפ"י שאינה חייבת בפאה תתחייב בברכה. וליכא למימר הכי דקושטא הוא דאיכא בקמה פאה ולא אמרינן לעיל אלא דלא שייך למפרך מה לקמה שכן חייבת בפאה דכיון דקם דינא לא פרכינן מה לקמה שכן חייב בפאה מטעמא דאמרן אבל לעשות ממנה הוכחה לית לן דאיכא לדחויי מה לקמה שכן יש בה צד פאה שהרי מניחין ממנה חלק לעניים תאמר בירקות שאין בהן צד פאה כלל:
+
+Teshuva 646
+
+ולענין הדר בירושלם ועברו עליו שלשים יום שלא ראה בית המקדש אם חייב לקרוע או לא. הדבר ברור אצלי שחייב לקרוע כשרואה אותה כההיא דגרסינן בירושלמי ר' שמעון קמטר' שאל לרבי אבא כגון אנא דאנא חמר וסליקנא לירושלם בכל שעה מהו שאקרע א"ל תוך שלשים יום אין אתה צריך לקרוע לאחר שלשים יום אתה צריך לקרוע ע"כ. ודכוותה אמרינן גבי הרואה את הים הגדול ושאר הברכות שחייבו רז"ל לברך בתוך ל' יום אין צריך לברך אחר שלשים יום צריך. וכבר ידעת דקדושת בהמ"ק עדיפא מקדושת ירושלם וא"כ כ"ש שצריך לקרוע. וליכא למימר דשאני נ"ד שהוא דר ודעתו על ב"ה חדא דאין הדבר תלוי בדעתו אלא בראיה. ותו דכל הני ברכות שחייבות ז"ל בכל גוונא איירי וליכא למימר כיון דטעמא הוי משום עגמת נפש ומי שהוא שכן לב"ה הרי נפשו עגומה בכל שעה דא"כ מי שקרע על ירושלם ונפשו עגומה למה הוא קורע על המקדש אלא מאי אית לך למימר דעל המקדש איכא עגמת נפש יתירה הילכך כיון שעברו עליו שלשים יום ולא ראה את המקדש בשעה שהוא רואה אותו מתחדש אצלו עגמת נפש יתירה וחייב לקרוע. וכתבתי כל זה אע"פ שהוא פשוט לפי שראיתי שאין העם נזהרים בזה ואתה תהיה מן הנזהרים:
+
+Teshuva 647
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי בהא דאמרינן בכל דוכתא אין למדין הלכה מפי משנה ולא מפי תלמוד ויש חלוף נוסחאות שיש ספרים גורסין אלא מפי תלמוד על אי זה גרסא נסמוך:
+תשובה אע"ג דשתי הגרסאות עולות לדרך אחד כאשר אני עתיד לבאר בע"ה מ"מ הגירסא של התלמוד הבבלי היא ולא מפי תלמוד. והנה בפרק יש נוחלין ת"ר אין למדין הלכה לא מפי תלמוד ולא מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה שאל ואמרו לו הלכה למעשה ילך ויעשה מעשה ובלבד שלא ידמה. ותו גרסינן במסכת נדה פרק שמאי ולימא הלכה כר' אליעזר באחורי כלים אלא הא קמ"ל שאין למדין הלכה מפי תלמוד וכן היא גרסת רש"י עלה דההיא דנדה וגרסת רשב"ם עלה דההיא דבתרא וגרסת התוספות שלהי פרק החולץ וגרסת רבינו יהונתן פרק מי שהוציאוהו. וכיון דברייתא היא ע"כ לא איירי בתלמוד של האמוראים. ואע"ג דלא גרסינן בכל הני אין למדין הלכה מפי משנה בהדיא ממילא משתמע בההיא דנדה ואפשר דמשום האי טעמא כתב הריא"ף בכל דוכתא דהא קיימא לן אין למדין הלכה מפי משנה ולא מפי תלמוד ולא כתב דתניא אין למדין וכו' משום דלא תני בה בהדיא לא מפי משנה אלא דילפינן לה מהך סוגיא דנדה. וכתב רש"י ז"ל עלה דהך דנדה וז"ל הא קמ"ל מדאצטריך למימר בהו הלכה ש"מ אין למדין הלכה מפי תלמוד מפי משנה וברייתא ששנויה בהם הלכה כפלוני אין למדין מהם שהאמוראים אחרונים דקדקו בטעמי התנאים והעמידו הלכה על בוריה אבל הראשונים לא דקדקו איש בדברי חברו אלא כל אחד מה ששמע מרבו מלמדה לתלמודיו שמועה כמו שהיא והיא היתה נקראה משנה וברייתא והיה נותן לבו לתת טעם לשמועתו זה נותן טעם לדבריו וזה נותן טעם אחר כד"א ליגמר איניש והדר ליסבר ואותה סברא היתה נקראת תלמוד בימי התנאים ומשנה ששנויה בה פסק הלכה מסברת תלמוד שלהם נשנית ואין למדין הימנה ע"כ. ויש בכלל זה ג"כ שאין למדין הלכה מפי תלמוד כלומר מפי משא ומתן של הלכה. וכן כתב רשב"ם בפרק יש נוחלין אין למדין הלכה מפי תלמוד כלומר שאם לומד הרב למודו ואמר מסתבר טעמא דפלוני חכם אין תלמידיו למדין משם הלכה דשמא אם יבוא מעשה לידו ידקדק יותר ויראה טעם אחר לדבר. ולא מפי מעשה אם יראה רבו עושה מעשה אל יקבע הלכה בכך דשמא טעה בטעם של פסק דין של אותו המעשה. עוד כתב אבל אפסק דגמ' סמכינן דהוו כלהו הלכה למעשה. עוד כתב וכ"ש שיש לנו לסמוך על ההלכות הכתובות בתלמוד כמו שסדרן רב אשי דהא קיימא לן בבבא מציעא רב אשי ורבינא סוף הוראה ולמי נשאל עוד בשעת מעשה אם לא נסמוך על ההלכות הפסוקות בתלמוד כמו שסדרן רב אשי וכו' הא למדת מכל הני שגרסת התלמוד שלנו היא ולא מפי תלמוד ומ"מ הגירסא ירושלמית גרסינן הכי בתחלת פאה ר' זעירא בשם שמואל אמר אין למדין לא מן ההלכות ולא מן ההגדות ולא מן התוספתא אלא מן התלמוד וכתב רשב"ם כלומר אלא מן האמוראים ושמואל שהיה אמורא היה יכול לומר אלא מן התלמוד ולא כן התנאים כאשר כתבתי למעלה ונמצאו שתי הגרסאות עולות לדרך אחת ומ"מ גרסת התלמוד שלנו היא ולא מפי תלמוד. ומה שחסרה הברייתא השלים שמואל דהיינו אין למדין מן ההגדות ולא מן התוספתות ואם הוא מסכים לכללים אשר בידינו למדין:
+
+Teshuva 648
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי במי שאנסוהו ליכנס לב"ה לעשות איזו מלאכה והגיע זמן תפלה ונמצא עומד בין כותל מערבי ובית קדש הקדשים כיון שאמרו ז"ל לא זזה שכינה מכותל מערבי ומקום בית קדש הקדשים אין שם שכינה לאי זה צד יהפוך פניו:
+תשובה דרוש וקבל שכר יש בתשובה זו מ"מ דעתי הוא שיהפוך פניו אל קדש הקדשים ככל שאר המתפללים כי אע"פ שאמרו לא זזה שכינה מכותל מערבי ראש הכותל גבוה כמה אמות נמצא שהיא חולקת רשות לעצמה ואע"פ שיהיו אחוריו אל הכותל לית לן בה ומקום בית קדש הקדשים אפילו בחרבנו בקדושתו הוא עומד. ותו דהא אמרינן נמי שכינה בכל מקום. ותו דלא אוכל לצייר שתהיה השכינה מצויה בזמן הזה בכותל מערבי בין טומאת העכו"ם ומה שארז"ל לא זזה שכינה מכותל מערבי דומה למה שאמרו שכינה במערב רוצה לומר במערבו של עולם וצד מערב נקרא כותל מערבי ומה שאמרו ז"ל לפיכך לא חרב כותל מערבי כדאיתא במדרש שיר השירים על פסוק הנה זה עומד אחר כתלנו לפי שכותלי בית המקדש מכוון כנגד עולם העליון וכותל מערבי מכוון כנגד השכינה ולכן לא חרב עד היום הזה. תדע שגם בזמן שב"ה קיים השכינה במערב היתה ואפ"ה מי שהיה עומד בבית החליפות אחורי קדש הקדשים בי"א אמה שבין כותל מערבי לאחורי קדש הקדשים היה צריך להפוך פניו אל קדש הקדשים ואחוריו אל כותל מערבי השתא נמי לא שנא ויתפלל לצד שמתפללים כל ישראל כיון שהוא גבוה הרבה אין לחוש ואפי' בזמן הזה שהבית ביד עכו"ם:
+
+Teshuva 649
+
+עוד שאלת על הא דתנן שופר שנסדק ודבקו פסול דבק שברי שופרות פסול כי מה שכתוב בתוספות דחוק מאד ולפרש"י ז"ל קשה דתרתי בבי דמתניתין חדא הוו:
+תשובה מה שאני חושב בזה דלהכי תני משנה יתרה לאשמעינן דאפילו דבק שברי שופרות מעצמם בלי דבק הנקרא גרוד בלעז כגון שחמם השברים באור עד שנתחברו חבור יפה אפ"ה פסול דשופר אחד אמר רחמנא ולא ב' או ג' שופרות ובהכי אתי שפיר לפרש"י ולתוספות:
+
+Teshuva 650
+
+שאלת ממני ידיד נפשי בחדרים הפתוחים לבי�� הכנסת ויש להם פצימין מכאן ומכאן שלא נפרצו במלואן לב"ה אם מצטרפין לאותם שבב"ה ואם המתפללים בחדרים ההם חשוב כאלו התפללו בב"ה או לא דדילמא חלקו רשות לעצמן כיון שיש להם פצימין וצורת פתח:
+תשובה לכאורה היה נראה לומר דאין מצטרפין ומינה נמי שהמתפלל שם אינו כמתפלל בבית הכנסת דגרסינן פרק כל גגות עלה דהא דתנן חצר גדולה שנפרצה לקטנה גדולה מותרת וקטנה אסורה מפני שהיא כפתחה של גדולה ואמרינן עלה צבור בגדולה וש"צ בקטנה יוצאין ידי חובתן. צבור בקטנה וש"ץ בגדולה אין יוצאין ידי חובתן. תשעה בגדולה ויחיד בקטנה מצטרפינן תשעה בקטנה ואחד בגדולה אין מצטרפינן ע"כ. והכא במאי עסקינן כשנפרצה קטנה במלואה לגדולה דנמשכת קטנה אחר גדולה ולפיכך יוצאין ידי חובתן אבל אם לא נפרצה במלואה האי לחודה קיימא והאי לחודה קיימא וכן כתב הרמב"ם פ"ה מהלכות תפלה וז"ל וצריך להיות כלם במקום אחד וש"ץ עמהם וכו' חצר קטנה שנפרצה במלואה לחצר גדולה וכו' מפני שיש בגדולה פסין מכאן ומכאן הרי היא כמופלגת מן הקטנה ואין הקטנה מופלגת מן הגדולה אלא הרי היא כקרן זוית שלה ע"כ וא"כ בנ"ד שלא נפרצה במלואה כל וחדר חדר חלק רשות לעצמו ואין מצטרפין ויחיד המתפלל שם אינו כמתפלל עם הצבור בבית הכנסת אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דאין הדברים אמורים אלא בב' חצרות שכל אחת יש לה פתח בפני עצמה לצאת בו אבל בנ"ד אין לחדרים דרך אלא דרך ב"ה והוו להו רגל הפנימית בחיצונה ואין רגל החיצונה בפנימית הילכך ט' בפנימית וא' בחיצונה אין מצטרפין וכן אם ש"ץ בחיצונה אין מוציאין ידי חובתן כיון שאין רגלם בפנימית אבל ט' בחיצונה וא' בפנימית מצטרפין וכן אם ש"ץ בפנימית מוציאין ידי חובתן שהרי רגלי הפנימית בחיצונה וכן כתב הרשב"א בתשובה וז"ל ולענין מה ששאלת אם יצטרפו אותם שבחצר לעשרה עם אותם שבפנים ואם נקרא לחצר קטנה ולפנים גדולה לכל דברי קטנה וגדולה הנאמרים בהלכה כך נראה בודאי לענין צירוף עשרה שאם ש"ץ בפנים אין אותם שבחצר מצטרפין עם אותם שבפנים לעשרה שרגלי הפנימית בחצר ואין רגלי החצר בפנים שהיא היא העיקר ע"כ. ומה שכתב הרב ז"ל שאם ש"ץ בפנים אין אותם שבחצר מצטרפין לעשרה לאו למימרא שאם היה ש"צ בחוץ ש"ץ מצרפן דכיון שאין רגלם בפנימית איך יצטרפו אלא לומר שאפי' היה ש"ץ בפנים אין אותם שבחוץ גוררים אחר ש"ץ כיון שאין רגלם בפנימית הא למדת שאם יש לאותם חדר' פתח לצאת בו לחוץ אין מצטרפין ומ"מ אם יש חלונות מכניס ראשו בחלון ומצטרף עמהם וכן כתוב בארחות חיים וז"ל כתב רבינו האיי מי שעומד אחורי ב"ה וביניהם חלון אפי' גבוה כמה קומות אפי' אינו רחב ד' ומראה להם פניו ומצטרף עמהם לעשרה עכ"ל ולא הצריך הגאון להראות להם פניו אלא להצטרף עמהם לעשרה אבל לענין להתחשב כמתפלל עם הצבור בב"ה אפי' שלא יראה להם פנים אלא שיעמוד בחלון או יכניס ראשו בחלון סגי והרי הוא נחשב עם הצבור דתנן בפרק כיצד צולין החלונות ועובי החומה כלפנים ופרש"י ז"ל החלונות שבחומת ירושלים ועובי ראש החומה בגובה כלפנים ואע"ג דעובי השערים לא אמרינן הכי ומשמע דלא נתקדשו מפרש טעמא בגמרא מפני המצורעים שהיו צריכים לעמוד בשער להכניס ידיו לבהונות ואמרינן נמי בגמרא גגין ועליות לא נתקדשו וכתב רבינו ירוחם דה"ה לב"ה דגגין ועליות אינם בכלל ב"ה והחלונות ועובי הכתלים כלפנים. ומינה נמי שאותם העומדים באסקופת ב"ה אם האסקופה בין עובי הכתלים הרי היא כב"ה. ואם האסקופה חוץ מן הכתלים אינו בכלל ב"ה והא ד��מרינן מן האגף ולפנים כלפנים והאגף עצמו כחוץ היינו משום דהשערים לא נתקדשו מטעמא דאמרן. אבל לענין ב"ה כל מה שהוא עובי הכתלים הוא בכלל ב"ה:
+
+Teshuva 651
+
+שאלה ציץ החכמה נזר המזמה היושב על כסא התורה רם ונשא ושולי מעיל מעלותיו מלאים את כל הארץ אב בחכמה אב בתורה וגם זקנה ושיבה נר"ו. יורנו רבינו מאור הגולה אנוס מאלו האנוסים שמפורטוגל בא על שפחת אחרים והוליד ממנה שם בפורטוגל בת כפי הנשמע מפי האנוסים עצמם וגדלה הבת והביאה גבירתה לא"י ובעת פטירת הגברת צותה שמנכסי עזבונה יותן לזאת הנערה ארגז מלא מטלטלין וחצי בית לנדונייתה וישיאוה לפי כבודה ואחר זמן חלתה הנערה ובעת פטירתה נתנה במתנה גמורה כדת וכהלכה לשמעון אותם המטלטלין וחצי הבית הנזכר שהיו מוכנים בידה לנדונייתה ועל שהיו מפקפקין הקוברים ולא היו רוצים לקוברה שהיו חוששין אולי לא היתה משוחררת ובאו עדים לפני ב"ד שנמצאו שם כעת בעיר לאגוש והעידו בתורת עדות וזהו טופס קבלת עדותם אות באות. הן זאת כי בפנינו ב"ד חותמי מטה בהיותנו יתבין במותב תלתא באו לפנינו היקרים ונכבדים כ"ר יוסף פודנירו וכ"ר משה הלוי יצ"ו והעידו בתורת עדות על נפשם ועל יהידותם איך ידוע וברור אצלם בודאי שהנערה קלארה בת ריקה שפחת הזקנה מרת לידיסייא חלוטה עם היותה בת שפחת מרת לידיסייא הנזכר היתה משוחררת והיתה גבירתה הנזכר משיאתה לבן חורין כמשפט הבנות המשוחררות וכן בעת מיתתה צותה שישיאוה לפי כבודה מעזבון נכסיה כאשר כתוב באורך בצואתה שעשתה והיה זה יום ד' ז' ימים לחדש תמוז שנת השט"ו ליצירה פה צפת תוב"ב ולראיה חתמנו שמותינו פה והכל שריר וקיים. עוד קבלת עדות אחר ביום ד' י"ד יום לחדש תמוז משנת השט"ו ליצירה בהיותנו יתבין במותב תלתא אנחנא בי דינא דחתימין לתתא בא לפנינו הישיש היקר כ"ר משה עאטיאה יצ"ו והעיד בתורת עדות על נפשו כמי שמעיד לבני ב"ד הגדול שבהיותו במלכות פורטוגאל בעיר לאגוש בא אנדריאה לואיש ואמר למרת לידיסיאה חאלוטה בת שפחתך ריקה הנקראת ככה עתה ביהדות והבת נקראת עתה ביהדות קלארה ואמר לה בת שפחתך הנזכר כבר את יודעת שהיא בתי שנתעברה שפחתך ממני הא לך דמי פדיונה ותצא לחירות ואז קבלה ממנו שלשים טושטוניש ומהם קנתה מרת לידיסיא הנזכר תמורת בת שפחתה נער כושי והיו קוראים אותו דרך שחוק דומינגילייו. עוד אמר כ"ר משה הנזכר שכשבא לשדך את עבדו בן שפחתו פה צפת תוב"ב עם הנערה קלארה הנזכר הצריכו החכם השלם כמהר"ר יוסף סאגיש זלה"ה גט שחרור לישא את הנערה הנזכר מפני שהיה נושא אותה והוא היה עבד ואח"כ שדך אותה והיתה משודכת עמו כמו ג' שנים או יותר ולהיות כל זה אמת שכך העיד בפנינו חתמנו שמותינו פה לראיה והכל שריר וקיים:
+והנה יראה שהיתה משוחררת מכמה פנים האחד העדים שהעידו בבירור ששחררוה והעד שראה שקנו אותה בפניו כדי שתצא לחירות כנזכר ועוד מה שנמצא כתוב בקבלת עדות שהחכם מוהר"ר יוסף סאגיש זלה"ה הצריך לארוס גט שחרור להנשא לה ודאי שחקר ודרש שהיא היתה משוחררת. ועליו להאיר עינינו אם מתנתה מתנה או יהיו זוכים בנכסיה כנכסי הגר שהאומר פלוני עבדי עשיתי אותו בן חורין נאמן וגברתה של זאת הנערה צותה בעת פטירתה שישיאוה עם ישראל מיוחס מנכסיה ועליו להאיר עינינו להוציאנו מאפלה לאורה ושלום מורנו ורבינו יגדל לעד אמן:
+תשובה הבת הזאת קלארה בחזקת שפחה היא וכל נכסיה בחזקת יורשי גבירתה ואין מתנתה כלום דמה שקנה עבד קנה רבו עד שיביאו ראיה גמורה שנשתחררה ועדות העדים אינו כלום. והטעם מבואר פרק יש נוחלין אמתניתין דהאומר איש פלוני בני בכור וכו' וכתבה הרמב"ם ז"ל פי"ד מהלכות עדות עיין עלה. גם עיין בתשובות ריב"ש ז"ל גם העדות בעצמה אינה מבוררת ואם מפני שגבירתה היתה רוצה להשיאה לבן חורין נשי לאו דינא גמירי וכ"ש הני נשי תדע שהרי צריכה גט שחרור ובעודם בגיות לא היו כותבים גט שחרור ומלשון צואת גבירתה לא משמע ששחררה אותה ואם מפני שנתנה לה נכסים לצורך נדונייתה לא כלום הוא כיון שלא כתבה לה כל נכסיה. ואי מפני שהצריך כמה"ר יוסף גט שחרור למשדך שמא לא סיימוה קמיה ולא ידע את מי משדך ואפי' את"ל דידע שמא בשעת הנשואין היה חוקר ודורש בדבר. ותו דמשום אומדנא כי האי לא מפקינן ממונא מחזקת מריה לכ"ע. ותו דמקום הניח לאחרים. ואי מטעם שב"ד קבלו עדות העדים הני לא דקדקו בדבר אלא להפיס דעת הקברים קבלוהו שהרי לא היו צריכים לה ופשוט הוא. כללא דמילתא אין זה עדות להוציא הנכסים מחזקת יורשי גבירתה. והנראה לעניות דעתי כתבתי:
+
+Teshuva 652
+
+שאלת עלה דהא דקים לן שאם עמד מי שהוא מוחזק בנבואה ונודע לנו בבירור שהוא נביא וצוה לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה חוץ מעכו"ם שומעין לו כמעשה דאליהו בהר הכרמל שעבר על השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה ועשה כן לא לבטל עיקר המצוה אלא לפי שעה כדי להכחיש נביאי הבעל וקשה עליך לקבל שאם יקום נביא מוחזק בנבואה ויאמר מצוה להרוג את פלוני או עיר פלונית או לעלות על עיר פלוני לשלול שלל ולבז בז ולגזול ולחמוס אותם כדי לעשות גדר וסייג לתורה איך נשמע אליו כיון שאין ב"ד נראה להם לעשות כן אפי' לפי הוראת שעה ואפי' שיאמר כן נאמר לי מפי ה' הרי אמר לא בשמים וכיון שאין הדין נותן להרוג אלא בעדים והתראה איך נשמע אל דברי הנביא לעבור על מה שאמרה תורה אפי' שיתן טעם לדבר ולא די זה אלא שאמרו מצוה לשמוע אליו שנאמר אליו תשמעון:
+תשובה גם בעיני יפלא עד שעלה בדעתי לומר שאין הדברים אמורים אלא במצות שבין אדם למקום אבל במצות שבין אדם לחבירו אין שומעין לו אלא שראיתי דגרסינן סוף הנחנקין אמר אבהו בכל אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה שמע לו חוץ מעבודת כוכבים שאפשר מעמיד לך חמה באמצע הרקיע אל תשמע לו תניא ר' יוסי הגלילי אומר הגיעה תורה לסוף דעתה של ע"ז לפיכך נתנה תורה ממשלה בה שאפי' מעמיד לך חמה באמצע הרקיע אל תשמע לו ע"כ הרי לך בהדיא שאין להוציא מהכלל אלא ע"ז לפי שיש לה ממשלה להעמיד חמה באמצע הרקיע ואמרה תורה לא תשמע לו לפי שיבואו להמשך אחריה אבל בשחר המצות דליכא האי טעמא שומעין לו. ואע"ג דאמר ר' עקיבא ח"ו שהקב"ה מעמיד חמה לעוברי רצונו אלא כגון חנניה בן עזור שמתחלתו נביא אמת ולבסוף נביא שקר כר' יוסי הגלילי קי"ל דאתי ר' יוחנן כוותיה ואמרינן בכל דוכתא למה נקראו כשפים לפי שמכחישים פמליא של מעלה. ותו דאפי' תימא דפליג ר' עקיבא אטעמא מודה אדינא דדוקא ע"ז משום דאתי לאמשוכי אבתרה ותו דא"ר יוחנן בכל אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה משמע על כל דברי תורה ואע"ג דאמר ר' יוחנן גופיה אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהם חוץ הנ"מ היכא דפרישו הם ז"ל דאין הכלל כולל אבל מן הסתם הכל בכלל. והטעם שמי שצוה על המצות כלם הוא שצוה ואמר אליו תשמעון. וכיון שהוא מצוה לעבור ויש לו טעם לקיים התורה ושאר מצותיה כמעשה אליהו אליו תשמעון אפי' להרוג את הנפש או להחרים עיר מן הערים ודומה למה שאמרו שמעתי שמכין ועונשין שלא מן הדין לפי הוראת שעה ולעשות גדר לתורה ולמצותיה כך נ"ל:
+
+Teshuva 653
+
+שאלת ממני אודיעך הא דתניא בפיטום הקטורת והלא מי רגלים יפין לה אהיכא קאי אבורית כרשנא או איין קפריסין ואמרת שיש מי שפירש דאבורית כרשנא קאי:
+תשובה סדר הקטרת הכתובה בסדורים שלנו גרם לו לומר דאבורית כרשנא קאי למאי דסליק מיניה גם לפי הגרסא שגורסין יין קפריסין למה היא באה לשרות בה את הצפורן מפני שהיא עזה ואי קאי עלה מי רגלים יעשו אותה יותר עזה ומשום הכי אמר דאבורית קאי והמפרש הזה אפשר שלא ראה הגר' ולא דברי רש"י ז"ל דגרסינן בכריתות פ"ק ת"ר פיטום הקטורת כיצד וכו' רשב"ג או' הצרי וכו' רשב"ג לפרושי אתא בורית כרשנא ששפין בה את הצפורן כדי שתהא נאה. לפי שהיא שחורה יין קפריסין למה הוא בא כדי לשרות בו את הצפורן כדי שתהא עזה שיהא ריחה חזק. והלא מי רגלים יפין לה אלא שאין מכניסין מי רגלים למקדש מסייע ליה לר' יוסף בר חנינא דאמר קדש היא קדש תהיה לכם כל מעשיה לא יהיו אלא בקדש ופרש"י מדלא מפקי לה לברא בשעת שריית סמנים ויתנו בה מי רגלים מסייע ליה דקאמר כל מעשיה בקדש ע"כ. זוהי גרסת רש"י ז"ל ופירושו והדבר ברור לפי זה דמי רגלים במקום יין קפריסין לשרות בו את הצפורן אתי דאי ליפות את הצפורן אין זה יפוי אלא כיעור. והשתא אתי רשב"ג לפרושי לפי סדר רישא דברייתא. גם גרסת רש"י כדי שתהא עזה היא דהא אנן מהדרינן לחזק את ריחה כדי שיריחו אותה למרחוק ולא להחליש את ריחה תדע שהרי הצפורן עצמו ריחו רע ואין מכניסין אותו במוגמרות אלא לחזק ריח שאר הסמנים אשר ריחם טוב וערב ומטעם זה היו נותנין אותו בכלל סמני הקטורת: ותו שהיין מחזיק את הריח ולכן היה יין קפריסין ואם לא מצא מביא חמר חיוור עתיק להחזיק את ריחה ולכן מי רגלים יפים לה שהם חזקים יותר אלא לפי שכל מעשיה בקדש. ותו מדתני בר קפרא אלו היה נותן בה קורטוב של דבש אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה משמע דמהדרינן לחזק את ריחה ולא להחלישה ולמה אין מערבין דבש מפני שהתורה אמרה. וא"ת כיון שהוא אסור מאי קמ"ל בר קפרא ובשלמא מי רגלים השמיענו שכל מעשיה בקדש אבל בר קפרא מאי קמ"ל וי"ל שאם יבוא פטם בקי ויאמר אם היו נותנין בה דבש היה ריחה חזק אומרים לו כבר קדמך בר קפרא והוי יודע שמסדרי התפלות קבצו פסקי ברייתות וחברו מהם סדר זה הכתוב בסדורים ולכן אל תתמה אם באו שלא על סדר נכון ואפ"ה לעולם מי רגלים איין קאי ומינה לא תזוז:
+
+Teshuva 654
+
+שאלה ילמדנו רבינו ראובן נפטר לבית עולמו וחיי למר ולרבנן שבק והניח ב' נשים והניח מהאשה הראשונה בת נשואה ומשנייה בן קטן והעמידו ב"ד אפוטרופסים ליתום אם יכולה הבת לתבוע לאפטרופים בדין התורה או באי כחה שיודיעוה סכום כל הנכסים הנשארים מעזבון אביה גם שיודיענה פרעון הכתובות כיצד פורעין ובמה הם פורעים וכמה הם פורעים כדי שיהיה מבורר אצלה מה שנשאר ליתום מעזבון אביה לשאם ח"ו יפטר הנער היא ראויה לירש כדי שלא יעלימו ממנה דבר. ואם באולי לא רצו לתת לה חשבון כדין או שלא כדין ונפטר הבן והוא באה לירש האם תוכל הבת הנז' או באי כחה לתבוע החשבון הנזכר מהאפטרופים על כל הפרטים הנ"ל ולחזור החשבון מעיקרו ולהשביע אותם שלא הפסידו ולא נתנו ולא חזרו דבר שלא כדין או כיצד תתנהג הבת הנז' עם האפטרופוסים כי תורה הוא וללמוד אנו צריכים. כיצד תתנהג הבת הנזכר עם אמו של הילד שהיה אצלה ומת אצלה וקצת מנכסי הנער או רובם היו אצלה שהניחום אצלה האפטרופים גם היא נתנה לבנה מתנה וא��מרת שלא נתנה לו אלא בהיותו בחיים אם יש להשביעה על זה משום חשש קנוניא או שקר ועל כל זה ילמדנו רבינו ושכרו כפול מן השמים:
+תשובה כל זה עוד שהיתום חי אין הבת יכולה לתבוע שום חשבון ואחר שימות היתום הרי הבת יורשת ויכולה לתבוע חשבון מששת ימי בראשית כיון שלא מינה אותם אבי היתום. ואם אם הילד תבעה כתובתה פורעין אותה ואין לה מזונות ואם לא תבעה כתובה אמרי לה חוי מה בידיכי ונזונת ממה שתחת ידה ואחר שיתמו הנכסים שבידה משביעין אותה ונזונת משאר הנכסים. ולענין המתנה כפי הנראה מלשון השאלה שלא זכה לו ע"י אחר ולפיכך אין זכיה לקטן ואין כאן עסק שבועה ואם זכה לו ע"י אחר ועדיין המתנה בידו הנכסים בחזקת היורש ועל האלמנה להביא ראיה שלא נתנה אותם אלא בהיותו בחיים ואע"ג דאומדנא דמוכח הוא הרי פסק הרמב"ם ז"ל על ההיא דגמל האוחר בין הגמלים שהוא אומדנא גדולה דלא קי"ל כר' אחא אלא כרבנן דפליגי עליה ולא אמרינן שזה הרגו ואפילו לדעת החולקים אני אומר בנידון דידן דמודו כ"ע שאם דעתה היה ליתן לו מחיים דוקא לא היתה מזכה לו ע"י אחר ומוציאה הנכסים של המתנה מתחת ידה והנראה לעניות דעתי כתבתי:
+
+Teshuva 655
+
+שאלת ממני על מה שהעליתי בתשובה על מי שנשבע לאשתו שלא ישא אחרת עליה ונפלה לו יבמה שמותרת היא לו ולא חלה השבועה עליה אע"ג דקי"ל דשבועה חלה על המצוה בכולל משום דאין מכניסין בתוך התנאי השבועה אלא בדבר המצוי ולא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שימות אחיו בלא בנים והויא שבועה בטעות וסמכתי על אותה תשובה להרמב"ם ז"ל דאשה הקנו לו מן השמים ויבמה לאו אחרת היא ומצאתי תשובה מיוחסת להרשב"א ז"ל סימן תתי"ב וכן כתוב בספר בית יוסף תשובה אחרת מיוחסת לרב הנזכר ומשמע משתיהן דאם נשאת האשה כבר ונפלה לו יבמה דחלה עליו השבועה ואינו מיבם אותה לפי שהשאלה היתה במי [שנשבע] שלא ישא אחרת עליה כלומר לאחר שישאנה אפי' אם יגרשנה לא ישא אחרת בחייה אבל שלא ישא אחרת קודם שישא את זו בזה אינה חוששת שהרי היא אינה אגודה אצלו עדיין ואם ישא אחרת ולא תישר בעיניו לא תנשא לו ע"כ. משמע אבל אם נשאת כבר הרי היא אגודה אצלו ולא יכניס את יבמתו וכן משמע נמי מאותה תשובה הכתובה בבית יוסף:
+תשובה אעפ"י שאני חושד דלאו הרשב"א חתים עלייהו משום דכתב בשתי התשובות דאפי' אם יגרשנה לא ישא אשה עליה בחייה ונראה שלמד אותה מאחות אשה דכתיב עליה בחייה שאפי' גירש עדיין באיסורא קיימת והדבר מתמיה איך אפשר להכניס בתוך השבועה מה שלא עלה בדעת הנשבע כלל וכי אפשר שעלה בדעתו שאם יגרש את זו ישאר בלא אשה כל ימיו ואם אשה זו אינה ראויה לילד לא יקיים מצות פריה ורביה כל ימיו ונמצאת נשבע לבטל מצות עשה. ותו דהוא צווח ואומר לא היה בדעתו אלא בעוד שהיא אצלו וקי"ל דסתם נדרים להחמיר ופירושן להקל ואע"ג דנשבע לדעת האשה ולתועלתה הא ניחא היכא דיתבא תחתיו אבל היכא דגרשה והלכה ונשאת לאיש אחר שאסורה לחזור לו מאי איכפת לה אם [ישא] אחרת או לא ובשלמא אחות אשה הרי הוא מותר בכל נשי דעלמא אבל הכא אסור בכל הנשים. ומה שכתב לה בחייה הוא לומר שאם גירשה והחזירה שלא ישא אחרת עליה משום דקי"ל המחזיר את גרושתו לכתובה החזירה ולא לתנאי כתובה וכן כתב הרשב"א ז"ל והכא דכתב לה בחייה אפילו החזירה סתם חוזר לתנאי הכתובה ולפי זו איני יודע מי שנאה דלאו דסמכא היא ואפי' תימא דסמכא היא עדיין במקומו אני עומד דמודה בעל השאלות האלו דאין מכניסין בתוך התנאי אלא אשה דעלמא אבל יבמה מודה הוא דאשה הקנו לו מן השמים. אבל לענין שבועה יבמה אחרת היא כיון דאפשר בחליצה וכן כתב בסוף אותה תשובה. ובעל בית יוסף העתיק הלשון בטעותו עד שהוצרך לומר ומה שאמר יזהר אלא ישא המשודכת צ"ע ובספר כתיבת יד כתוב ויזהר שלא ישא אחרת עליה. גם לעיל יש טעות וכך צריך להיות וכן לא נשבע שישאנה שיפול בו הספק אשר אמרת שמא וכו'. גם מקצר התשובות לא כתב סוף התשובה דמשם יובן כוונת המשיב וז"ל והגע עצמך שמיאנה בו ונשאת לאחר או נשבע זה שיבטל כל ימי חייה ולא ישא אחרת עליה ע"כ. ואני אומר מטונך הגע עצמך שנשאה ולא זכה להבנות ממנה אם נשבע זה שיבטל כל ימי חייה ולא יקיים מצות פריה ורביה וז"ל ריב"ש ומיהו [אם] הוא רוצה לגרש את רבקה ולפרוע לה כתובתה אז אחר שגירשה נראה שמתירין לו אפילו שלא מרצונה דמעתה מאי איכפת לה אם הוא מקיים מצות פריה ורביה עם אחרת אחרי שאינה אשתו. וגם כתב ז"ל באותה תשובה אבל שאם פייסה ולא אתפייסה אנוס הוא ומתירין לו שבועתו וקיים מצות פריה ורביה. עוד כתב בעל אותם התשובות אבל מה שאתה מחזר לדעת אם השבועה חלה כיון שהיא מצוה לייבם או שחלה בכולל כדי להתלמד במקום אחר אומר שאפי' נשבע בפירוש שלא ייבם חלה עליו השבועה כיון דאפשר לחלוץ והויא כההיא דר"ל דאמר כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שתיהן מוטב ולזה איסור מצוה ואיסור קדושה אינו מיבם ולא אתי עשה ודחי לא תעשה ע"כ הא למדת שעיקר טעמו הוא משום דאפשר בחליצה וכיון שכן יבמה אחרת היא ולא אמרינן אשה הקנו לו מן השמים שלא לכל הדברים אמרו יבם אינו אחר וכן יבמה לא לכל הדברים אמרו אשה הקנו לו מן השמים. וכבר ראית שהרב ז"ל חולק על זה באותה תשובה שכתב שהוא לא נשא אותה אלא אשה הקנו לו מן השמים ועוד שלא התנה על עצמו אלא נשואין שהם מדעתו אבל יבום בעל כרחו הוא לקיים המצוה. ובזה תירץ שהרב ז"ל מונה מצות יבום וחליצה בשתי מצות וסובר דמצות יבום קודמת וכן היא הסכמת רוב גאוני עולם ולפיכך אפי' שיחלוץ לה לא קיים בכך מצות יבום ולא קרי ביה אפשר לקיים את שתיהן הילכך אם פירש בהדיא שלא ייבם את אשת אחיו אז ישאל על שבועתו ואם אי אפשר יבוא עשה וידחה את לא תעשה ולא הוצרך הרב לאותם הטעמים אלא מפני התנאים שהתנה עם אשתו שאם פירש בהדיא שלא ישא את יבמתו חלו התנאים אבל אם נשבע שלא ישא את יבמתו יבא עשה דיבמה יבא עליה וידחה לא תעשה דלא יחל דברו בד"א דאי אפשר ע"י התרה כגון נזירות שמשון אבל עד"ר וע"ד המקום מתירין לו לדבר מצוה דמצות יבום קודמת ורוב הפוסקים הסכימו דמשום מצוה כל דהו מתירין שלא כר"ת ואפי' נשבע לדעת האשה מתירין לו שלא מרצונה ויודיעוה כיון דאיכא מצות עשה של ייבום אבל דעת בעל השאלה ואחרים מן הפוסקים ס"ל דמצות יבום וחליצה מצוה אחת היא ויש לקיומה שני דרכים ע"י חליצה או ע"י ייבום ואע"ג דמצות יבום קודמת מ"מ יש תקנה בקיומה ע"י חליצה מש"ה לא אתי עשה דיבום ודחי לאו דשבועה ומש"ה חשיב ליבמה אחרת דאפי' פירש בהדיא יבמתו חלה שבועתו. כללא דמילתא כי לדעת הרמב"ם אשר סמכתי עליו בתשובתו אין יבמה בכלל אשה אחרת לכל הדברים ולא התנאים דעלמא עד שיפרש בהדיא שלא יכניס יבמתו אם תפול לפניו ולענין שבועה אם לא פי' בהדיא אין יבמתו בכלל השבועה שהרי אין קיום השבועה אלא על התנאי ואם אין תנאי אין שבועה ואפי' התרה אין צריך. ואם פי' בהדיא אם אפשר בהתרה מתירין לו ואם הדברים נראים שגם יבמתו בכלל שבועתו כגון שהיה אחיו נוטה למות ונשבע לאשתו שלא ישא אשה אחר�� עליה הוי כאלו פירש יבמתו בהדיא ואם חושש לעצמו יחלוץ לה. את זה ראיתי דרך ישר לפני איש והרוצה לעקש דרכיו לסמוך על שאלות אשר לא ידענו בעליהם לבטל מצות יבום גורם רעה לנפש המת לבלתי יקרא שמו על נחלתו ודוחה אותו אל התמורות רחמנא ליצלן:
+
+Teshuva 656
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי באשה שהפקידה מנכסי צאן ברזל שלה אצל אשה אחרת ברשות בעלה ואותה אשה נתנה הפקדון לבעל בלא רשות האשה אם חייבת הנפקדת לפרוע לאשה המפקדת מדין פשיעה:
+תשובה לכאורה היה נראה לומר דהויא פשיעה כיון דקי"ל שאין רשות לבעל למכור בנכסי צ"ב של אשתו וכ"ש לדעת הפוסקים שאם מכר אין מכור (וכתב) [וכ"ת] חיישינן שמא גנבה אותם ולמחר תתבע אותם מבעלה שהוא חייב באחריותן הכא לא שייך למימר הכי שהרי ברשות בעלה הפקידה אותם אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דפטורה. דתניא אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדים ולא מן התינוקות קבל מן האשה יחזיר לאשה ופי' אבן מיגש ז"ל לפי שיש לומר שמא הפקידו אצלה ואינו שלה כדי שיזכה בו בעלה ע"כ. הרי לך בהדיא דאי ידעינן בודאי שלא היה פקדון אצלה יחזיר לבעל שכל מה שקנתה האשה הרי הוא של הבעל וכ"ש בנ"ד שהם נכסי צ"ב שהבעל חייב באחריותן ואע"פ שאין רשאי למכרן הרי הם כשלו שאם נגנבו או אבדו חייב לשלם. וכן כתב רבינו אבן [מיגש] בספרו הא דאמר יחזיר לאשה ולעבד ולקטן היינו בשלא תבע הבעל והרב והאב אבל אם תבעו יחזיר להם דמה שקנתה האשה קנה בעלה ומה שקנה עבד קנה רבו ומציאת הקטן לאביו ע"כ. וכתב ראבי"ה ז"ל וכי היכי דאין מקבלין מהם לכתחלה ה"נ לא יחזיר הבעל אל הנפקד לבתר שהחזיר לו וגם היא לא תוציא כלום מן הנפקד ע"כ. משמע דלכתחלה יכול הנפקד להחזיר לבעל ונפטר מן האשה וכן נראה דעת הרשב"א ז"ל שכתב ומיהו אם החזיר לקטן אינו חייב לשלם ע"כ. ובודאי כשלא הגיע לעונות הפעוטות מיירי דאי בשהגיע לעונות הפעוטות אפי' לכתחלה מחזירין לו. וע"כ לא קאמר דאין מחזירין לו לכתחלה אלא דחיישינן שמא יאבד אותם. אבל לבעל מחזירין לכתחלה וכ"ש אם החזיר דודאי פטור הנפקד מלשלם. ואפילו לדעת ר"י ז"ל שכתב דהלשון משמע ודאי לכתחלה אין הבעל מוציא מיד הנפקד בב"ד אמנם אם תקף הבעל מיד הנפקד אין מוציאין מידו מדלא קתני רבותא דאפי' תקף יחזיר לאשה ע"כ. מודה הוא בנ"ד דע"כ לא אמרה ז"ל אלא בנכסים דלא ידעינן מה הם וחיישינן שמא פקדון היו אצל האשה ולפיכך אין מוציא הבעל בב"ד מן הנפקד אבל בנכסי צ"ב כ"ע מודו שמוציא בב"ד כיון שהוא חייב באחריותן ויכול לומר אני חושש שמא יאבדו ואצטרך לפורעם. ואפי' בשאר נכסים אם נתן הנפקד לבעל מדעתו אינו חייב לשלם ואין זו פשיעה דמימר אמר מה שקנתה האשה קנה בעלה ואומר הבעל בנכסי אשתו אין צריך הרשאה והבעל כאשתו לכל דבר וכיוצא בדברים אלו אומר בדעתו ולא הויא פשיעה וברור הוא ולגבי הדין יש לפסוק שהבעל יכול להוציא בב"ד וגם הנפקד יכול להחזיר לאשה לכתחלה וכן נראה דעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל ג"כ לפי מה שכתב מגיד משנה בשם הרשב"א וז"ל פ"ז מהלכות שאלה ופקדון גם כן חלוק בזה הרמב"ן וסובר כדברי רבינו וכתב הרשב"א ז"ל. ולפי דבריו הא דקתני יחזיר לאשה יחזיר לעבד לאו דוקא קאמר כלומר להם ולא לבעלים אלא משום שאמרו אין מקבלין פקדונות מהם אלמא חוששין שמא משל בעלים גנבום היה עולה בדעתנו שאם קבלום נחוש ולא נחזירם קמ"ל אין מקבלין לכתחלה ומ"מ אם קבלו למקום שנטלו יחזירו ע"כ כל זה כתבתי להתלמד במקום אחר אבל בנ"ד כ"ע מודו כיון שהם נכסי צ"ב שמחזירין ��בעל לכתחלה ומינה שפטור הנפקד:
+
+Teshuva 657
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי באשה עגונה שבא לה עדות מצפת תוב"ב וזה נסחו בפני העיד כ"ר שלמה שבהיותו במוזריר אמר לו מומר אחד שהיה מעזה אתה מכיר אי זה יהודי מעזה והשיב לו ר' שלמה הנזכר אני מכיר את שם טוב ואת יוסף אחיו אמר המומר ואינך מכיר אחר שהי' שמו יוסף שהי' בכפר של ערלים שהוא אצל רמלה אמר לו ר' שלמה הן אני מכירו והוא קרובי אמר לו המומר בלשון תוגר סין צאת אוליכו אותו העני המיתו אותו בין טריפול ללנטקיא זהו עדותו של ר' שלמה הנזכר נאם יוסף קארו ע"כ והכרנו חתימתו של החכם השלם כמה"ר יוסף קארו יצ"ו:
+תשובה אשה זו מותרת להנשא כאשר נבאר בע"ה אבל צריך לדקדק בקבלת העדות דמשמע שלא היה בפני ג' מדכתב בפני ומדכתב העיד משמע דבתורת עדות היה ואע"ג דיש מי שכתב שרב העיר יכול לקיים את השטר ואין אני מודה בדין זה מ"מ כ"ע מודו בנ"ד שהוא להתיר את הערוה שצריך ג' מקבלי עדות דהתם הקלו משום דקיום שטרות מדרבנן. וחזקה על חבר שאין דבר בלתי מתוקן יוצא מתחת ידו ואין זה בתורת עדות אלא בתורת הגדה והוי עד מפי עד ומה שכתב בלשון עדות דעבידי אינשי דכל דבר המתיר את האשה קרו ליה עדות ולא תלינן בוקי סריקי בגברא רבא וקיימא לן דעד מפי עד המסיח לפי תומו כשר לעדות אשה. ואע"ג דלא אמר קברתיו כיון שמכירו ומזכיר שמו כשר אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל וכן כתב בעל מ"מ ורבינו נסים וריב"ש בתשובותיהם. הילכך מותר זה בין שיהיה עכו"ם גמור או ישראל פסול הרי הוא כשר מסל"ת דלא גרע מעכו"ם וכן כתבו הפוסקים ז"ל. ואחד מהחכמים האוסרים אמר כי שלמה העד הנזכר הוא פסול לעדות מן התורה ואינו בתורת עדות אפי' להתיר אשה ובקבלת העדות משמע דבתורת עדות להתיר אמר עדותו ולא כמסיח לפי תומו ואני בעניי כדי לקיים מצות הראשונים אשר צוו לצדד צדדין שלא לעגן את האשה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בתשובת עכו וז"ל וכל אלו הדברים חוזרים לעיקר אחד והוא שאין מדקדקין בעדות אשה וכל המחמיר וחוקר ודורש בדברים אלו לא יפה הוא עושה ואין דעת חכמים נוחה הימנו שעקר תקנתם הקלו משום עגונא דאתתא ע"כ. ולפיכך אני עומד במקומי להתיר חדא שזה החכם האוסר בשעת מעשה אמרה ואין שומעין לו ותו דאין עד אחד נאמן לפסול את העד ותו דאין מקבלין עדות אלא בפני בעל דבר ואע"ג דכתבו מקצת פוסקים דלאפרושי מאיסורא מקבלין עדות שלא בפני בעל דבר הנ"מ כגון דאמרי נתקדשה פלונית וכיוצא בו דליכא פסידא לאחריני אבל בנ"ד דמשוו לעד פסול לעדות מן התורה אין מקבלין אלא בפניו. ותו דהוו כדיני נפשות כיון דאתו לחיוביה מיתה או מלקות דהוי פלגה מיתה. ותו דילמא עבר עבירה שאין הכל יודעים שהוא איסור תורה ובכה"ג לא מיפסיל עד דאתרו ביה כאשר כתבו הפוסקים. ותו דילמא אית ליה סהדי שעשה תשובה וחזר לכשרותו. ותו דחזקה על חבר שאין מוציא דבר בלתי מתוקן מתחת ידו ואם העד היה בחזקת כשרות קבל אותו אפי' מתכוין להעיד כדמשמע פשט הלשון ואם לא היה אצלו בחזקת כשרות ודאי מל"ת היה ומה שכתב לשון עדות כבר כתבתי למעלה שכל לשון המתיר את האשה עדות קרו ליה אינשי הילכך כיון שנתקבלה העדות בפני גברא רבא תלינן דבכשרות נעשה וכיוצא בזו כתבו הראשונים דעכו"ם מל"ת מעכו"ם מסל"ת נאמן ואע"ג דלא ידעינן אם העכו"ם הראשון היה מכוין להתיר שאין ממש בעדותו או אם מל"ת כיון שהעכו"ם האחרון לא פירש דבריו אם העכו"ם הראשון היה מל"ת לא תלינן להחמיר שע"י שאלתו סיפר ע"כ. וכ"ש בנ"ד דתלינן להקל דבהכשר נעשה כיון שנע��ה ע"פ גדול ובי דינא בתר בי דינא לא דייקי. וקרוב אצלי דמפני שהיה גם שלמה מל"ת לא כתב בלשון קבלת עדות. כללא דמלתא לא תלינן להחמיר אלא להקל משום עגונא דאתתא דכיון דלא כתיב בלשון קבלת עדות משמע דבלשון הגדה הוא ותלינן לומר מל"ת היה אם נתברר אצל מקבל העדות דפסול מן התורה היה ואם בחזקת כשר היה מוקמינן ליה אחזקתיה דכל ישראל בחזקת כשרים לעדות הם ומ"מ מודה אני שאם יעידו בפניו שני עדים שעבר עבירה מן התורה בדבר שהוא מפורסם לכל שהוא אסור או שהתרו בו ועבר ויתברר שלא היה מל"ת אלא שהיה מתכוין להתיר שאין מקבלים אותו ואפילו עברו וקבלו עדותו אין עושים ע"פ אותו עדות ואפ"ה יש תקנה שאם בר מלקות הוא מלקין ליה והרי הוא כשר ואם לאו בר מלקות הוא יעשה תשובה ויעיד להתיר את האשה וכגון ששמע דברי המומר המל"ת כשהיה כשר דקי"ל כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר אע"פ שנפסל בנתיים תחלתו בפסלות אע"פ שסופו בכשרות פסול:
+
+Teshuva 658
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן ששלח כתבו לקרובו לשדך לו את גרושתו והלך ושדכה וקדשה אם היא מקודשת או לא כיון שלא עשה אותו שליח לקדשה:
+תשובה דע כי רוב הפוסקים והרמב"ם מכללם סוברים ששליח הקדושין אין צריך לעשותו בעדים אלא כיון ששניהם מודים הרי היא מקודשת. עוד דע דגלוי דעתא בגיטי לאו כלום הוא אבל בשאר דברים גלויי דעתא מלתא הוא. ובנ"ד איכא גלויי דעתא טובא חדא שהרי היא גרושתו וחפץ להחזירה ותו ששלח לקרובו לשדך אותה ואין לך גילוי דעת גדול מזה. ומנא אמינא לה דגרסינן בפרק האיש מקדש הנהו בי תרי דהוו קא שתו חמרא וכו' אמר ליה מקדשא ברתך לברי אמר רבינא אפילו למ"ד חיישינן שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן אמרי ליה רבנן ודילמא שליח שוייה לא חציף איניש לשויה לאביו שליח. ודילמא ארצויי ארצי קמיה ופרש"י ז"ל וגילה לו דעתו שהוא חפץ בה והאב נעשה שליח מאליו וזכין לאדם שלא בפניו ע"כ. ומהדרינן אמר רבא בר שימי בפירוש מר לא סבר להא דרב ושמואל ופרש"י ז"ל בפירוש שמעתי ממנו דלא סבר להא דרב ושמואל דאין חוששין שמא נתרצה האב וכ"ש לשמא עשאו הבן שליח אלא א"כ שמענו ע"ש. משמע בהדיא שאם שמענו שנתרצה האב או שגילה דעתו אע"פ שלא עשה אותו שליח ממש הויא מקודשת דהא אמרינן דילמא ארצויי ארצי קמיה והאי דילמא הוא דלא ס"ל לרבינא אבל אי ידעינן בודאי דארצויי ארצי קמיה כנ"ד ודאי דמודה בה רבינא. שוב ראיתי שדקדק כן הרא"ש ז"ל מהך סוגיא וז"ל ועוד היה נראה לדקדק משמועה זו שאם גילה בדעתו לשדכן שהוא חפץ באשה פלונית ואמר לשדכה לו והלך ושדכה וקדשה לו בלא מינוי שליחות שהיא מקודשת לו ולא מסתבר לחלק בין אביו לאיניש דעלמא כיון שזכה מטעם שליחות עכ"ל. וכ"ש בנדון דידן שהוא גרושתו דודאי ניחא ליה וזכות הוא לו. ואע"ג דפי' הרמב"ן ז"ל ודילמא ארצויי ארצי האב מילי קמיה למהוי ליה שליח לקדושין ושתיק ליה ברא מחמת כיסופא ומסתמא הוה ליה שלוחיה ע"כ כבר דחה פי' זה הרא"ש ז"ל ע"ש. ופשטה דסוגיא לא משמע הכי אלא דארצי הבן קמי האב. וכן נראה מלשון הרשב"א בתשובה סימן א' רל"ו וז"ל ומ"מ אם שמואל זה נתן מה שנתן אפילו ליד הבנות ואפילו לשם קדושין בפירוש לבניו לא עשה ולא כלום לפי שהמקדש את האשה משלו לצורך אחר אינה מקודשת אלא א"כ עשאו אותו האחר שליח או שנתרצה בכך קודם הקדושין ע"כ ואם פירש או שנתרצה בכך ר"ל שנתרצה שיהיה זה שלוחו מאי למימרא וכי יש חלוק בין אמר המשלח לאמר השליח אלא ודאי פי' נתרצה בכך קודם הקדושין שגילה בדעתו שיקדשוה אע"ג דלא שויה שליח ממש. ואפילו תימא דפירוש נתרצה ר"ל שנתרצה שיהיה שליח נראה שהוא הולך בשיטת הרמב"ן ז"ל וכבר כתבנו בשם הרא"ש דאין הסוגיא משמע כדבריו. ותו דמשמע מדבריו דדוקא היכא שקדש אותה בשלו אבל אם קדש אותה במעות המקדש כגון שהיו בידו פקדון משל המקדש משמע שהיא מקודשת דאי לאו הכי למה הזכיר הרשב"א משלו ואע"ג דיש לדחות דלרבותא נקט משלו לומר שאם נתרצה קודם הקדושין אע"פ שהשליח קדשה משלו מקודשת מ"מ פשטן של דברים משמע שאם גלה דעתו אפילו שלא עשאו שליח ממש הוו קדושין כנראה מלשון רש"י ז"ל וכמו שכתב הרא"ש ז"ל וכן כתב הטור בשם אביו ז"ל וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות אישות וז"ל נתקדשה קודם שתבגור שלא לדעת אביה אינה מקודשת ואפילו אם נתרצה אחר שנתקדשה ע"כ. תידוק שאם נתרצה האב קודם שנתקדשה הוו קדושין וכן כתב הר"ן ז"ל שזה דעתו של הרמב"ם וכן כתב שהוא דעת הרי"א וז"ל ומיהו מודה הוא ז"ל כאלו נתרצה מעיקרא מהני ואפ"ה לא חיישינן והכי נמי ליכא למימר דשליחא שויים בין בבנו בין באחר וכלשון הזה כתבה הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות אישות נתקדשה קודם שתבגר וכו' וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל אבל הריא"ף כתב בין נתרצה האב בין לא נתרצה לא הוו קידושין נראה שהוא ז"ל מפרש כך בפירוש מר לא סבר לה דרב ושמואל דאמרי שאם נתרצה האב בפירוש לבסוף מקודשת ומשום הכי חיישינן שמא מסתמא היכא דשתיק דילמא נתרצה אלא מר ס"ל שאע"פ שנתרצה בפירוש לבסוף אינה מקודשת ע"כ. ומדקאמר שנתרצה לבסוף משמע שאם נתרצה מעיקרא לכ"ע הוו קידושין וריצוי דמעיקרא היינו שגילה דעתו שרוצה ליקח אותה דאלו ע"י שליח מקודשת היא בין נתרצה בין לא נתרצה. כללא דמילתא מחלוקת הראשונים הוא היכא דליכא גלויי דעתא אלא שנתרצה לבסוף אבל אי איכא גלויי דעתא שהוא רוצה בה ושלח לשדכה והלך ושדכה וקדשה מקודשת לכ"ע וכן נראה מלשון הטור שלא הביא חולק והוי יודע שאפילו ימצא איזה חולק לא נחוש לדבריו כיון שכל אלין רבוותא שאנו רגילין לסמוך עליהם אמרו שהיא מקודשת והכי משמע פשטא דסוגיין וכדכתיבנא:
+
+Teshuva 659
+
+שאלת ממני אודיעך אם מתנות כהונה הזרוע והלחיים והקיבה נוהגות בחוצה לארץ או לא:
+תשובה אתה השואל רוצה להכניס ראשי בין סלעי המחלוקות ומתירא אני שמא יריצו את גלגלתי כי מי יבוא אחריהם להכריע את דבריהם אשר קטניהם עבה ממתנינו. וכלם האריכו בחבוריהם לקיים סברותיהם. אבל להוציאך חלק אין ראוי ותחלה דע כי אין המתנות טובלות ואפילו איסורא ליכא וכן דעת רוב הפוסקים אשר אנו רגילין לסמוך עליהם ואפי' לדעת התוס' שמחמירים הרי הם סוברים שאין המתנות נוהגין בחוצה לארץ. וראיתי מי שכתב שדעת רבינו האיי גאון שנוהגות בח"ל ממה שכתב בתשובה שמי שאינו נותן המתנות חייב נדוי דאמר רב חסדא האי טבחא דלא יהיב מתנתא וכו' והא לא מכרעא דדילמא דינא דמתני' קאמר ובא"י והכי הוה ס"ל לרב חסדא ואנן לא קי"ל כוותיה הילכך אי משום הא לא איריא. וכן ראיתי מי שכתב שכן פסק הריא"ף ז"ל ולמדו כן מדכתב מתני' כצורתה דמתנות נוהגות בין בארץ בין בח"ל ולא כתב ההיא דר' אלעאי דאין מתנות נוהגות בח"ל והרמב"ם כתב בהדיא בפ"ט מה' בכורים שנוהגות בח"ל ויש מי שכתב דע"כ לא אמר הרב דמתנות נוהגות בח"ל אלא במצרים ובבבל וכיוצא בהם שהם סמוכות לא"י ותרומה ומעשר נוהגות בהם אבל בשאר ח"ל אין מתנות נוהגות בהם. וקרוב אצלי שלמד כן מלשון כפתור ופרח שכתב וכבר אמרו חכמים שנהגו בראשית הגז כר' אלעאי שהוא פוטר בח"ל וממנו אתה דן למתנות שאין נוהגות אלא בא"י או במקומות שבח"ל שנהגו בהם חכמים להפריש שם תרומה ע"כ. ואינו נכון דבעל כפתור ופרח לא אמרה אלא לדעת האומרים דה"ה לשאר מתנות אבל הרמב"ם ז"ל סתם דבריו ומשמע דס"ל דבכל דוכתא נוהגות המתנות ופשוט הוא שזה דעתו וכן דעת הראב"ד אבל לא נהגו העולם כן כאשר לא נהגו להפריש תרומות ומעשרות אפילו במקומות הסמוכות לא"י. ואפילו לדעת הריא"ף ז"ל וכן נראה דעת הרא"ש לפי פשט הסוגיא מ"מ כיון שנהגו כל בני חוצה לארץ שלא להפריש ולא ראינו מי שמיחה בידם מנהג אבותיהם תורה היא ויש להם כמה גדולי עולם על מה שיסמוכו רש"י ז"ל והתוספות והרמ"ה והר"ז הלוי ובעל תורת הבית. ואפילו מקצת האחרונים שנטה דעתם לדעת הר"ם בפשט הסוגיא כתבו בסוף דבריהם והעולם לא נהגו כן הנה הרא"ש אחר שכתב שתי הדעות ודעת הר"ם באחרונה כתב והעולם לא נהגו כן ע"כ וכן כתב בנו ר"י וכן נוהגין כרש"י והרמ"ה וכן כתב הסמ"ג ואנו רואין שנהגו כן במתנות לא משנינן מנהגא ע"כ. וכן כתב הר"ן אי נהוג נהוג ואי לא נהוג לא מקילין בהו והילכך אין לשנות מנהגם כלל ולא משמתינן להו ולא כייפינן להו ליתן המתנות בח"ל וז"ל ריב"ש בתשובה סימן רנ"ו ואם היה דבר מחלוקת קדומה בין החכמים ז"ל זה אוסר וזה מתיר ועשו כדברי האחד להקל מפני שהיה רבם או שחכמי המקום נטו אחר דעתו בכגון זה מניחין אותם על מנהגם אע"פ שיש הרבה מקומות שנהגו לאסור כההיא דמוגרמת דרב ושמואל וכו' למדנו ממנו שני דברים שאעפ"י שיש מקומות שנהגו איסור והם נהגו היתר שבקינן להו אמנהגיהו וכ"ש בנ"ד שכל בני חוצה לארץ נהגו כר' אלעאי גם במתנות. ועוד למדנו שאפילו במקום שרבם מחמיר לא אמרינן להו ולא מידי כיון שנהגו כך נטה דעת חכמיהם אחר המקילים הילכך בנ"ד אפילו באותן המקומות שנהגו בשאר דבריהם כהרמב"ם ז"ל במתנות כהונה נהגו כדעת המקילים ושבקינן להו ולא מיבעיא במקומות הרחוקים מא"י אלא אפילו סוריא ודמשק ומצרים אם נהגו שלא לתת המתנות מניחים אותם על מנהגם דהא אפילו לענין תרומות ומעשרות דטבלי לא חזינן דמחו בהו כ"ש במתנות דלא טבלי וכן נר' דעת בעל כפתור ופרח וז"ל בפי"ו כתוב בתורה ונתן לכהן הזרוע וגומר ואמרינן בפרק הזרוע דנוהגים בארץ וח"ל וכו' וכן פסק הריא"ף והר"ם הלכות בכורים פ"ט. אבל בראשית הגז פסקו כר' אלעאי דאינו נוהג אלא בארץ ורש"י כתב ה"ה למתנות דכי הדדי גמרי נתינה נתינה מתרומה וכן נמי דעת הר"ז הלוי וכתב עליו הראב"ד ז"ל והאי פסקא לא מחוורא וכו' וסיים ואין ללמוד ממנהג רע של איסור והרי במתנות קנסי אטמא וגלימא ומשמתינן ואפילו בכהן טבח ע"כ. והרב בעל תורת הבית כתב מתנות אלו אין נוהגות אלא בא"י לפי שהוקשו המתנות וראשית הגז לתרומה וכשם שאין התרומה נוהגת בח"ל כך המתנות וראשית הגז אין נוהגות בח"ל וכבר אמרו חכמים שנהגו בראשית הגז שפוטר בח"ל וה"ה למתנות שאין נוהגות אלא בא"י או במקומות שבח"ל שנהגו בהם חכמים להפריש שם תרומה ויש מחמירין ומחייבין במתנות אף בח"ל ונראין דברי המתירין וכן נהגו בכל גלילות עכ"ל. והעתקתי כל הלשון כדי שתראה שדעתו להתיר אפילו בכל המקומות הסמוכים לא"י והוא ז"ל חבר ספרו בבית שאן שהוא לדעתו מכלל א"י אלא שהרב פטר אותה כאשר האריך בספרו הילכך כשאמר וכן נהגו בכל גלילות אלו בגלילות הסמוכות לא"י אמר. וכיון שהיו בכל הגלילות חכמים גדולים ולא מיחו בהם ואפילו פוצה פה ומצפצף על המנהג לא ראינו והענין הוא מפורסם אין לך קביעות מנהג גדול מזה. ומ"מ אם יבוא אחד לשאול הדין אומרים פלוגתא דרבוותא הוא והריא"ף והר"ם מן המחמירים ואם תרצה לעשות כדבריהם תבוא עליך ברכה ואם תרצה לסמוך על המנהג תסמוך והנראה לעניות דעתי כתבתי:
+
+Teshuva 660
+
+שאלת על ענין החרם של יהודה דקי"ל חכם מתיר לעצמו למה לא התיר לעצמו והיו עצמותיו מגולגלות בארון עד שבא משה ע"ה ועוד למה לא התירו יעקב:
+תשובה כבר קדמך הראב"ד ז"ל ומתוך כך העלה שאין ת"ח מפר לעצמו. ומה שכתב בזה בעל מ"מ לא נתיישב לי אבל הנכון הוא כי החרם של יהודה היה בעולם הזה ובעולם הבא שנאמר וחטאתי לאבי כל הימים וחרם כזה אין לו התרה ולא הפרה כלל וכן כתב רבינו ירוחם ז"ל ואפשר שהטעם הוא מפני חומרתו א"נ שאינו חל עד אחר המיתה דומיא דהא דאמרינן אין מתירין הנדר עד שיחול ולאחר מיתה מי יתיר ולמי יתיר ומשה רבינו דרך תפלה בקש ולא התיר אבל חרם סתם ת"ח מתיר לעצמו והכי משמע פשטא דמימרא דרב גידל ומייתינן לה בכמה דוכתי וכן הוא הסכמת רוב גדולי הפוסקים. ומ"מ אם התירוהו מותר דכיון שהותר בעה"ז הותר גם בעולם הבא דקי"ל הותר מקצתו הותר כלו:
+
+Teshuva 661
+
+שאלת ממני מהו דעתי באפטרופוס אם חייב בפשיעה או לא:
+תשובה לא ביארת אם מינהו אבי יתומים או מינוהו ב"ד משמע דסבירא לך שאין חילוק ביניהם ואין הדבר כן לדעתי ובדין זה רבו הדעות ומה שבררתי לעצמי הוא הדבר הממוצע שאם מינהו אבי יתומים ובאו עדים שפשע או שהודה מעצמו שפשע חייב לשלם ליתומים שהרי מזיק הוא ולא אתי לאמנועי כיון שהוא יודע שהמזיק חייב לשלם גם הוא ישמור יפה ולא יפשע אבל אם אומר שלא [פשע] אין משביעין אותו משום דממנע ולא עביד משום חומר השבועה. ואם היה אפטרופוס שמינוהו ב"ד משביעין אותו אפילו על הפשיעה ואפילו על הספק דאיידי דחשבי ליה ב"ד שהוא איש נאמן עביד ולא נמנע וזו סברא נכונה להטיל פשרה בין הפוסקים ואתיא מילתיה דאבא שאול כפשטא בכל גוונא מינוהו ב"ד ישבע משמע בכל חיוב שבועה אפי' שלא פשע מינהו אבי יתומים לא ישבע משמע במידי דחייב שבועה אבל באו עדים שפשע או שהודה חייב. ואל תחשוב שאני בא להכריע בין הפוסקים אלא אני אומר בהכי מסתבר טעמיה דמר ובהכי מסתבר טעמיה דמר:
+
+Teshuva 662
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי שראית לאחד מן החכמים שהיה אבל ולא יצא כל הימים מביתו וביום השבת בא לבית הכנסת וישב במקומו והיה קשה עליך לפי שלא נהגו העולם כן:
+תשובה דבר זה תלוי במנהג שיש מקומות שנהגו ללכת לב"ה ויושבים במקומם משום דמחזי מילי דפרהסיא אבל כתב נמקי יוסף פרק המוכר פירות וז"ל מכאן נ"ל פשוט שבאותם מקומות שנהגו לישב בשבת במקומו והם אבלים ואינם רוצים לשנות מקומם בשבת מפני שאומרים שאסור לנהוג אבלות ובחול דוקא משנים מקומם לכבוד שזה מנהג טעות הוא שהרי התירו כאן מעמדות ומושבות בבית הקברות בשבת ופי' רשב"ם הטעם מאחר שלא היו עושים אבלות אלא מעמדות ומושבות בלבד משמע שבישיבה לכבוד האבל אין בו חששא עכ"ל וכתב עלה בעל בית יוסף ואין הנדון דומה לראיה דהתם שאני שהיו עושים מעמדות ומושבות בבית הקברות כדי שיאספו שם רוב עם שלא היה ב"ה מכיל אותם אבל כשמשנים מקומם בב"ה למקום האבלות מחזי כנוהגין אבילות בשבת ויישר כחם של הנוהגים שלא לשנות מקומם בשבת עכ"ל. ואני תמהתי איך מלאו לבו לחלוק על הראשונים מסברת הכרס והלא נסתלקה הנבואה זה כמה שנים ומי הגיד לו שהב"ה שלהם היה קטן מהכיל עם רב והלא בתוכו הם מתפללים וכ"ת שתים היו להם והלא היה מספיק לכבודו אותם שמתפללים עמו ולמה היו מקילין בכבוד שבת בדבר דליכא צורך כולי האי. ותו דרשב"ם ז"ל לא תלה הטעם משום רבוי עם אלא כיון שאין עושין דרכי אבילות כלל אלא מעמדות ומושבות ולפיכך נ"ל שהראיה ברורה ומכ"ש היא השתא ומה אם התירו לעשות מעמדות ומושבות בבית הקברות בשבת דאית בה תרתי חדא דאוושא מילתא טובא ותו שכל העם יודעים שהוא מפני המת שהרי עושין אותה בבית הקברות ומוכחא מילתא טובא כ"ש שינוי מקום שמותר בשבת דאיכא תרתי לטיבותא חדא דאיכא למימר אחר ישב במקומו ומש"ה שינה מקומו וליכא הוכחה כולי האי ותו כיון שהוא לובש מנעליו ואין לו עטיפה מותר הוא וכיוצא בה כתב הרמב"ן ז"ל בת"ה על ההיא דאמרינן בפרקי ר' אליעזר שבשבת היה יוצא האבל ושכמו מכוסה כתב ז"ל אע"פ שאין אבלות בשבת כיון שיש לו מנעלים ברגליו מותר ועושין כן כדי להכיר בינו ובין המנודה עכ"ל והרי הדברים ק"ו עטיפה התירו כיון שיש היכר כ"ש לשבת במקום האבלים דלא חמיר כולי האי שמותר כיון שיש לו שני עדים מנעלים ברגליו וראשו בלתי עטיפה ודברים פשוטים הם והארכתי בהם כדי להודיע שאין ראוי להקל ראש כנגד הראשונים ז"ל ומ"מ אם זה החכם היה מנהג מקומו לצאת בשבת לב"ה ולשבת במקומו אין עליו תפיסה אם עשה כן לפי שסמך על בית יוסף ולא יפה עשה:
+
+Teshuva 663
+
+שאלת ממני על אחד מן החכמים שהורה שחייב אדם לשאול על הפתחים או להשכיר את עצמו לפרנס את אביו והפריז על המדה ולפרוע עליו המס של המלך והוא כסף גלגלתא ורצית לדעת אם ראוי לסמוך על הוראה זו או לא:
+תשובה אין הוראה זו נכונה כלל דעד כאן לא איבעיא לן אלא משל מי ואיפליגו אמוראי איכא מ"ד משל אב ואיכא מ"ד משל בן ואודו ליה לר' ירמיה כמ"ד משל אב וכן פסקו כל הפוסקים והיכא דאית ליה לבן ולית ליה לאב הבן חייב לזון את אביו והוצרכו התוספות להביא ראיה לזה מהירושלמי שכופין את הבן לזון את אביו משמע דהוה ס"ל דאפילו אם יש לו לבן לא היה חייב לזונו ועל הצבור מוטל וזה המורה בא להוסיף דאפילו אם אין לבן ישאל על הפתחים לפרנס אביו וזה לא אמרה אדם מעולם והרי התוספות כתבו דלא גרע מאחר ואם אין לו כלום מי חייב לשכור את עצמו לפרנס אחרים או לשאול על הפתחים להאכיל את אביו אבל חייב לכבדו בגופו אע"פ שמתוך כך מתבטל ממלאכתו ויצטרך לחזר לפתחים ע"כ וכתב כן כדי לתרץ לשון הירושלמי דתני ר"ש בן יוחאי כבד את אביך ואת אמך בין אין לו בין יש לו ואפילו הוא מחזר על הפתחים וכתב עלה הרא"ש ז"ל והא דאמרינן ואפילו הוא מחזר על הפתחים לא שיכבדהו משלו ויחזור הוא על הפתחים דהא קי"ל משל אב אלא בגופו מכבדו ובטל ממלאכתו ומתוך כך צריך לחזר על הפתחים עכ"ל וכן כתב הר"ן ורבנו שמשון וס"ה הרי לך שאפילו הירושלמי אינו חייב לכבדו משלו ויצטרך לחזר על הפתחים וכ"ש שאינו חייב לחזר על הפתחים לזון את אביו ולמדנו ג"כ שאין חייב לשכור את עצמו לזונו אלא מכבדו בגופו אע"פ שמתבטל ממלאכתו. ועדיין לא ראיתי בזה הדין חולק. והתוספות בפרק האשה נקנית הביאו זה הירושלמי והשמיטו סוף הלשון דקתני ואפילו הוא מחזר על הפתחים משמע דלא גרסי ליה א"נ דלא קי"ל הכי והכי מתפרש הירושלמי לפי שטה זו כבד את ה' מהונך אם יש לו ממון חייב לתת מממונו לה' ולא כולו כדאמרינן המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ואם אין לו אלא כדי פרנסתו פטור ובכיבוד אב ואם נאמר כבד את אביך ואת אמך בין יש לו הון הרבה בין אין לו אלא כדי פרנסתו מתפרנס אביו עמו ואפילו לפי שיטה זו אפשר לקיים גירסת הספרים ואפילו הוא מחזר על הפתחים ואפילו שיצטרך אחר שיכלה פרנסתו לחזר על הפתחים ולכל הפירושים אין הבן חייב לחזר על הפתחים או לשכור עצמו לפרנס את אביו וכ"ש לפרוע עליו המס אלא הרי הוא מוטל על הצבור. ומיהו מסתברא לי שאם יש לבן כמו שחייב לזונו חייב לפרוע עליו את המס המוטל על הראש כדאמרינן בר מתא אבר מתא מעבט וכ"ש הבן על אביו וא"ת הרי כתבו התוספות לעיל בדבור המתחיל כבד את ה' מהונך בירושלמי דריש מהונך וכו' משמע שהקפיד הקב"ה על כיבוד אב ואם יותר מכבודו הרי הוא אומר וכו' והיכא דלית ליה חייב לחזר על הפתחים לזון את אביו ואת אמו ע"כ. י"ל דהתם איירי עלה דהך דתניא השוה הכתוב כיבוד אם ואם לכבוד המקום ופליג אהך דרשב"י דאמר שהקפיד הקב"ה על כיבוד אב ואם יותר מכבודו ומש"ה שביק לה כפשטא ואתיא כמ"ד משל בן ולפיכך לא חששו כיון דהויא דלא כהלכתא דהא איפסיקא הילכתא בתלמודא דידן משל אב הילכך הדבר ברור שאינו חייב לזון את אביו משלו. אבל לקמן גבי פסק ההלכה כתב הירושלמי להסתייע ממנו דכופין את הבן לזון אביו אם אין לאב ויש לבן והשמיט סוף הלשון דמשמע שחייב לחזר על הפתחים לזון את אביו ואע"ג דאתיא האי כמ"ד משל בן מ"מ מסתייע מינה שפיר שלא יהיה המחלוקת מן הקצה אל הקצה והמפרשים פירושו סוף לשון הירושלמי כאשר כתבתי לעיל כדי שלא יקשה על פסק התלמוד שלנו דמשל אב ולא משל הבן ואם אין לאב ויש לבן כופין אותו מתורת צדקה ולזה הביאו התוספות סייעת אבל לא שיהיה חייב לחזר על הפתחים לזון את אביו. ומ"מ מהתלמוד שלנו משמע דלאו הלכתא היא דאתיא כמ"ד משל בן ואנן לא קי"ל הכי וכן במה שאמר שהקפדה התורה יותר על כבוד אב ואם יותר מכבודו לא סבירא לן הכי אלא כתנא דידן דאמר השוה הכתוב וכולי. ובתלמודא דבני מערבא נמי איכא פלוגתא עליה דרשב"י וכיון שכן שבקינן לברייתא דרשב"י כפשטה דלא קיימא לן כוותה אלא משל אב ואי לאשמעינן שחייב לזון את אביו בזמן שיש לבן ולא לאב לא צריך ראיה דלא גרע מאחר ואי לאשמעינן שיתבטל ממלאכתו ומשום כבודו הא אמרינן בתלמוד נפקא מינה לביטול מלאכה. ומסתברא לי דשפיר אצטריכינן לברייתא דרשב"י דילפינן מינה שאם יש לבן מזונות בריוח חייב לזון את אביו בריוח ואפילו אין לו בצמצום גם אביו יתפרנס בצמצום וכופין אותו כעני אחר נהי דכופין על הצדקה אבל אין כופין אותו לזון את העני בריוח וכן אם מזונותיו בצמצום אין כופין אותו לפרנס את אחרים וכן דקדקתי מלשון הרב ז"ל שכתב בה' ממרים וז"ל איזהו כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה משל אב ואם אין ממון לאב ויש ממון לבן כופין אותו וזן אביו כפי שהוא יכול ע"כ. למדנו מדבריו שאין חייב לשאול על הפתחים ולא לשכור את עצמו לזון את אביו. ועוד למדנו שאם מזונותיו בריוח יזון את אביו בריוח ואפילו שהוא בצמצום יזון את אביו כמוהו וזה כלל בלשון כפי מה שהוא יכול. וזה שלא כדברי בעל בית יוסף. עוד נ"ל מדעת הפוסקים שאם אין לו מה יאכל אם יתבטל ממלאכתו שאין זה כבוד אביו שימות ברעב או ישאל על הפתחים לערב ונמצאו שניהם מתים וכ"ש אם הבן יש לו אשה שחייב במזונותיה והתורה דרכיה דרכי נועם אלא יעשה מלאכתו ויתפרנסו כלם בשוה והא דאמרי בגמרא נפקא מינה לענין ביטול מלאכה כגון שיש לו אפ"ה יתבטל ממלאכתו ובהאי גוונא חייב לכבד את אביו וזהו שכתב הרב כפי מה שהוא יכול ואם אין לו כלום אלא אל פעולתו הוא נושא את נפשו אין זה יכול אעפ"י שאיני כדאי לחלוק כן נראה מדברי הפוסקים אשר אנו רגילין לסמוך עליהם וז"ל הרמ"ה דוקא דאית ליה לבן ממו��א לאיתזוני מיניה אבל אי לית ליה לא מיחייב לבטל ממלאכתו ולחזר על הפתחים והטור העתיק לשונו אלא שהוסיף ההוא יומא ונר' שבא לתת קצבה כמה יהיה לו לפי שהרמ"ה לא נתן קצבה וכתב ודוקא שיש לו ממון לזון את עצמו ונ"ל שלא היה קורא לפרנסת יום אחד שיש לו ממון ומ"מ הרי הדין הוא כאשר כתבתי גם רבינו ירוחם העתיק דברי הר"מ ונתן טעם משום דגמרי מכבוד המקום דאינו חייב לבטל מלאכתו לבקר חולים ולנחם אבלים ושיחזור על הפתחים. והוי יודע שאע"פ שכתבו הפוסקים דשקלי מיניה בתורת צדקה לאו דוקא כשאר עניים אלא כפי הרוחתו ובתורת מי שעושה צדקה עם אביו שדרך העולם לפרנסו כדי הרוחתו והוי מילתא מציעתא בין תלמוד דידן והירושלמי:
+
+Teshuva 664
+
+שאלת ממני בראובן שהיה רוצה לשדך את בנו וכתב לו בשטר לשון זה ואני נותן לבני מעכשיו חמשים פרחים מלבד התכשיטים אשר נתתי לו ואתנם לו מכאן ועד שנה ומת האב בתוך השנה ואין בנכסים כדי כתובת אשתו הבן אומר כבר נתן לי המעות הנזכר בלשון מעכשיו ואמו אומרת כיון שמת קודם שיחול זמן המתנה לא זכה הבן במתנה זו. יורה המורה הדין עם מי:
+תשובה אם אין קנין במתנה זו במה קנה הבן והלא לא קנה באחת מדרכי הקנין ואפילו היה שם קנין הא קיימא לן אין מטבע נקנה בחליפין וקנין סודר בתורת חליפין הוא קונה ואם תאמר דקיימא לן כמה אתה [נותן] לבתך כך וכך כמה אתה לבנך כך וכך והם הדברים הנקנין באמירה לבד הא אמרינן עלה עמדו וקדשו ותנאי זה לא היה בשעת השידוכין שהרי בירושלם יש הסכמה קדומה שלא יקדשו אלא בזמן הנשואין. ותו דדוקא שהיו משודכין תחלה א"נ בשעת השדוכין אבל קודם השדוכין כדמשמע לשון השאלה לא קנה באמירה לבד הילכך אינו רואה שיוכל הבן לקנות המעות הנזכר אלא כגון שהקנה אותם לו אגב קרקע או שקנו ממנו שיתן לו כך וכך פרחים דלא אמרינן אין מטבע נקנה בחליפין אלא כגון שיש מטבע במקום פלוני ורוצה להקנותו אין נקנה בחליפין אבל מי שקנו מידו לתת מנה לפלוני קנה לפי שנשתעבדו נכסיו לאותה מתנה ותו הקנין משתעבד ואם היה שם הקנאה באחד מן הדרכים אשר כתבתי יש לעיין אם זכה הבן במתנה כיון שאמר לו מעכשיו. או דילמא כיון שקבע זמן במתנה. ונראה דבשלמא אם היו שם נכסים בני חורין ודאי זכה הבן במתנה כשיגיע הזמן זכה למפרע משעת כתיבה כיון דכתב ליה מעכשיו והכי אמרינן לענין קדושין וגירושין וה"ה לענין מתנות וכיון שהאב לא היה יכול לחזור במתנתו כיון דאמר מעכשיו גם כשמת זוכה במתנתו למפרע והכי אמרינן לגבי קדושין וגירושין דמקודשת ומגורשת כשיגיע הזמן אע"ג דמת בנתיים. אבל בנ"ד שאין שם נכסים בני חורין וכבר קדם חוב האשה קודם שתחול המתנה גובה האשה כתובתה למה הדבר דומה לשני שטרות שהאחד הגיע זמנו והאחד לא הגיע זמנו גובה אותו שהגיע זמנו ואע"פ שאין שם כדי שני השטרות הא למדת שאם היה האב רוצה לגרשה קודם שיגיע זמן המתנה היתה גובה כתובתה אפי' מן המתנה ופשוט הוא והוי יודע דהשתא דנהגו לכתוב מטלטלי אגב מקרקעי וחזרו המטלטלים להיות כקרקעות ויש בהן דין קדימה לא מצאו הראשונים ידיהם אמאי אשה אינה טורפת מטלטלי דמכר הבעל ואמרו מפני תקנת השוק וא"כ מטלטלי דמתנה שאין בהן תקנת השוק למה לא תטרוף אותם ואפשר לתת קצת טעם למנהג הזה שלא ראיתי שתהיה אשה או ב"ח טורף מטלטלי דמתנה משום דאי לא דעביד ליה נייח נפשא לא הוה יהיב ליה מתנה ודמיא למכר ועדיין צל"ע ובנ"ד הדבר ברור שגובה אשה כתובתה מן המתנה והבו דלא לוסיף עלה כי הרב כתב פי"ח מה' מלוה ולוה דב"ח טורף ממטלטלי שמכר וכ"ש ממתנה ולא הזכיר מנהג זה:
+
+Teshuva 665
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי על היחיד הקורא את המגלה בזמנה אם מברך לפניה ולאחריה אם נקרא זה מחלוקת בברכות או לא:
+תשובה לא ידעתי מקום לזו השאלה שאם אין אתה קורא לזה מחלוקת דהא פלוגתא דרב ודרב אסי היא ורב גופיה חש לה להא דרב אסי ואיכא כמה רבוותא דפסקו כרב אסי דאין יחיד קורא אותה וכיון שהוא פטור למה יברך וכן כתב בה"ג ורב עמרם ורבינו גרשום מאור הגולה וספר יראים והראב"ד ז"ל וכי כל הני לא חשיבי למהוי מחלוקת בברכות. אלא דקשיא לי בשלמא על מקרא מגלה לא יברך אבל (מי) שעשה נסים והרב את ריבנו למה לא יברך שהרי על הנס נתקנו ולא על מקרא מגלה לבד. ויש לתרץ לדעת הני רבוותא דכיון שתקנו אותם על סדר קריאת המגלה והוא פטור ממנה גם מכל הברכות אשר תקנו בין לפניה בין לאחריה פטור ואם יברך הויא ברכה לבטלה ולדעת האומרים שהנשים יכולות לברך על מצות עשה שהזמן גרמא שהן פטורות ואם רצו לעשותן יכולות לברך מכ"ש הכא שיכול לברך שהרי בר חיוב הוא אם היו שם עשרה והוי יודע שאפילו אנו אומרים ספק ברכות להקל או מחלוקת בברכות הנ"מ בזמן שהספק או המחלוקת בברכה עצמה אבל אם נפל מחלוקת בעשיית המצוה מברכין עליה תדע שהרי אנו מברכין על מצות התפילין אע"פ שיש בה מחלוקת וכן במצות אחרות וז"ל ספר כפתור ופרח מחלוקת הפוסקים להולך אחר המחמיר אינו פוטרו מברכה שהרי העושה תפליו ע"פ אחד מן הפוסקים כמי שיעשם לשיטת רש"י ז"ל לא יברך עליהם לפי שר"ת חולק וכן מי שרוצה לומר זמן על המגלה ביום בשטת רבינו יצחק בעל ספר המצות לא יברך עליו מפני שהר"ם חולק עליו בזה וכן נמצא הרבה מן הפוסקים שמחייבין פירות העכו"ם וא"כ [למה] נברך על תקונם הסכים בזה מהר"ר ברוך ז"ל והר"ם שכתב הלכות ברכות כל דבר שיסופק לך אם טעון ברכה או לאו עושין אותו בלא ברכה אין לך ספק בזה שכבר ידעת שהתורם והמעשר חייב לברך עכ"ל. הילכך בנ"ד נמי כבר ידעת שהקורא את המגלה חייב לברך וכל זה כתבתי להתלמד במקום אחר אבל במקרא מגלה רוב הפוסקים פסקו כרב דיחיד חייב לקרותה וממילא שחייב לברך לפניה ולאחריה וקודם זמן זה אם רוצה לקרות אפי' מראש החדש קורא ולא יברך ואם ימצא מגלה בזמן י"ד חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה:
+ולענין אם צריך לתפור כל היריעה או סגי בג' תפירות כפי הפירושים כתב רבינו שמחה שיותר טוב לתפור בפשתן בין חוטי גידין אלו מלהניח בלא תפירה וכו' כדאיתא בהגהה ואני דקדקתי כן מלשון רבינו ז"ל שכתב ואין צריך לתפור את כל היריעה בגידין כס"ת וכו' ומדקאמר אין צריך לתפור את היריעה בגידין משמע דצריך לתפור את כל היריעה אבל אין צריך לתפור את כלה בגידין אלא ג' תפירות דאי לא תימא הכי הוה ליה למכתב ותופר ג' תפירות בקצה היריעה וכו' דכבר השמיענו שאם תפרה שלא בגידין פסולה:
+
+Teshuva 666
+
+עוד שאלת עלה דהא דגרסינן בירושלמי ר' יוחנן ור"ל ר' יוחנן אמר הנביאים והכתובים עתידין ליבטל וחמשה סדרי תורה אינם עתידין ליבטל מה טעם קול גדול ולא יסף ר"ל אמר אף מגלת אסתר והלכות אין עתידין ליבטל נאמר כאן קול גדול ולא יסף ונאמר להלן וזכרם לא יסוף מזרעם וגו' הלכות הליכות עולם לו וכו' והלא כמה הלכות נלמדים מכל ספר וספר:
+תשובה כבר קדמך הראב"ד ז"ל וכתב אפי' יבטלו שאר ספרים מלקרות בהם מגלה לא תתבטל מלקרות בצבור עכ"ל וק"ל והלא היו צריכין לומר השירים על הקרבן והם מספר תלים. ודוחק הוא לומר ששאר הס��ר יתבטל מלקרות בו זולת אלו השירים הנאמרים על הקרבן. והרב המגיד כתב ויש כאן השגה ולימות המשיח האמת יראה את דרכו ע"כ. ומ"מ אנו צריכין לדעת פירוש המאמר ומה שנראה לי בזה דברים כפשוטן כי לימות המשיח הלמוד יהיה מפי הגבורה כאשר היה בימי משה רבינו ע"ה ולא יהיו שם ספקות והויות אלא כך אמר פלוני משם פלוני עד מפי הגבורה שנאמר וכל בניך לימודי ה' ולא יצטרכו אז ללמוד דבר מפי הקבלה שהם נביאים וכתובים אלא הכל יהיה מבואר בחמשה סדרי תורה ולא יהיה דבר נלמד משום ספר כאשר היה קודם שנתנו וזהו שאמר ר' יוחנן הנביאים והכתובים עתידין ליבטל שלא ילמדו מהם דבר זולת תורה שבכתב שממנה נלמד הכל וכל דקדוקי' מפי הגבורה. ובא ר"ל ואמר אף מגלת אסתר והלכות אין עתידין ליבטל הלכות לא יתבטלו שאפילו בזמן שהיו לומדים מפי השמועה היו כותבין הלכות והיו קורין להם מגלת סתרים מפני השכחה וגם מגלת אסתר לא תתבטל שכן אמרו במדרש כל המועדים בטלים וימי הפורים אינם בטלים שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו וגו'. והרשב"א נשאל על זה סי' צ"ג ע"ש וגם אני כתבתי על זה כי ח"ו שיתבטלו המועדים דהא כתוב לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו אלא שבזמן ההוא תרבה הטובה והשמחה והמנוחה עד שיהיו כל הימים שוים אצל בני אדם כאלו נתבטלו המועדים אבל ימי הפורים יהיו נזכרים ונעשים אע"פ שאינם מן התורה כי יהיו ישראל זוכרים הצער וכי נמכרו למיתה וכל מה שאירע להם באותו זמן וזו היתה כוונת ר"ל דאמר דמגלת אסתר אינה בטלה ומה שנראה מכוונת הרב ז"ל כי כל ספרי הנביאים והכתובים נכתבו ונסדרו על הצרות שעברו בזמנם או על הצרות אשר עתידים להיות וכל דברים אלו ישתכחו ויתבטלו אבל מגלת פורים לא תשתכח ולא תתבטל וזהו שכתב אע"פ שכל זכרון הצרות יתבטל שנאמר כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני ימי הפורים לא יבטלו שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם ע"כ. משמע שכוון הרב ז"ל לתת טעם לשני המאמרים דוק ותשכח ומה שכתבתי למעלה מתישב שפיר על גרסת הירושלמי וכל הדברים חוזרים אל מה שכתב המגיד ז"ל עד שיבוא מורה צדק:
+
+Teshuva 667
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי עלה הא דתנן שאם ירדו גשמים וצמחו הזרעים וחזרו ושנו מתריעין עליהם מיד וכן אם פסקו הגשמים בין גשם לגשם מ' יום אי נוהגים בהן כחומרת ז' ימים האחרונים או לא:
+תשובה זה מחלוקת בין הפוסקים ורוב האחרונים פסקו להחמיר וכן כתב רש"י והר"ן והטור. אבל דעת הרמב"ם ז"ל נראה שהוא מיקל ודינם כדין התעניות הראשונות. וכן למדתי מסידור הדינים שכתב תחלה דין זרעים ששנו ואח"כ אם פסקו הגשמים בין גשם לגשם ואחר כך כתב סדר התעניות משמע שהוא שונה הקל הקל תחלה ותו ראיה שכתב בהדיא פ"ג אין גוזרין על הצבור תענית כגון צום כפור אלא בארץ ישראל ועל המטר ובאותם עשר תעניות שהם ג' אמצעיות וז' אחרונות ע"כ הרי שכלל כל חומרות תענית יוה"כ משלש ראשונות ומכל שאר תעניות וכן נמי אם הוצרכו להתענות משום שלא ירדו לבורות אין נותנין עליהם חומרת תענית יוה"כ. ולפיכך אני אומר דכיון שאנו בין העכו"ם ואי אפשר לנהוג בהם כחומרת הז' ימים האחרונים מוטב לתפוס כדברי הרב להקל. עוד יש טעם אחר כיון שתעניות אלו אין להם קצבה עד שיענו אין לנו להחמיר בהם כל כך שלא יוכלו לסבול ומזה הטעם כתב רש"י שאין עוברות ומיניקות מתענות בז' אחרונות. וזה דעת הרשב"א בתשובה סימן ת"ד:
+
+Teshuva 668
+
+שאלת ממני על אשה שמת בעלה ראשון ונשאת לאחר ונתן לה השני ��ט [על] זמן ומת בתוך הזמן אם אשה זו קטלנית לדעת רבינו דקי"ל כוותיה דבתרי הויא חזקה:
+תשובה כגון דא לא צריכה רבה שאם נתן לה גטה במעכשיו כאשר נהגו ברוב הגיטין הנמסרים לזמן כיון שהגיע הזמן ולא בא הרי היא מגורשת למפרע ואינה זקוקה ליבום הילכך לא הויא קטלנית אלא מגורשת ומותרת לינשא לשלישי לכ"ע. ואם מסר לה הגט ואמר לה הרי זה גטך ולא תתגרשו בו עד זמן פלונית ומת בתוך הזמן אינה מגורשת דאין גט לאחר מיתה וזקוקה ליבום והרי היא כשאר האלמנות ובתרי הויא חזקה והרי היא קטלנית ולא תנשא לשלישי וברור הוא:
+
+Teshuva 669
+
+שאלה על ענין מה שכתב הרא"ש ז"ל איכא לאסתפוקי במילתא דאביי אי בעי למימר גומר עיסה זו שהתחיל בה ושוב לא יבשל ולא יטמין וכן אם התחיל לבשל תבשיל חד יגמרנו לבד. או שמא כיון שהתחיל להתעסק בצורכי שבת בעוד שהעירוב קיים גומר כל צורכי שבת והלשון משמע כן דאמר גומר דמשמע כל צורכי שבת דאי אעיסה לחוד קאי הוה ליה למימר גומרה והדבר שקול עד יבוא מורה צדק ע"כ. וגם הר"ן ז"ל נסתפק בדבר. ומסתברא שלא נסתפקו אלא בדברי אביי אבל לגבי דינא הא קי"ל דאיסור בישול מי"ט לשבת דרבנן הוא וכל ספיקא דאיסורא דרבנן לקולא. וכי עדיף ספיקא דידן מכל ספיקא דתלמודא דאמרינן ספיקא דרבנן לקולא וא"ת דס"ל דהכנה מי"ט לשבת דאורייתא היא א"כ היכי מהני עירוב להתיר איסורא דאורייתא וכ"ת משום דקי"ל אמרינן הואיל ואי מקלעי ליה אורחין חזי ליה הניחא בעוד היום גדול דאיכא למימר הואיל אבל סמוך לחשכה דליכא הואיל אמאי מהני עירוב אם איתא מדאורייתא היא אלא ודאי משמע דהכנה מי"ט לשבת מדרבנן היא וכן הם דברי הרמב"ם שכתב ואיסור זה מדברי סופרים כדי שלא יבשל מי"ט לחול ע"כ ואפי' תימא שהם ז"ל נסתפקו בדין נראה לעניות דעתי שיש טעם להקל כאשר כתבתי ועוד דלמה נקרא עירוב שהוא מערב צורכי שבת עם צורכי י"ט וכבר נתערבו צורכי שבת עם צורכי י"ט באותו המעט שהתחיל לעשות בעוד שהעירוב קיים. ולדעת הרב ז"ל שהטעם הוא משום היכר וזכרון הרי יש היכר וזכרון באותו הדבר שהתחיל לעשות בעוד העירוב קיים שכבר ראו כל בני הבית שהניחו את העירוב והתחילו לסמוך עליו ולתקן לצורך השבת ועוד שאם אתה מחמיר באיסור זה נמצא עצב כל השבת ומבטל עונג שבת ואפשר שיתבטל ממצות ג' סעודות. וכן יש לדקדק מלשון הרב שהוסיף על מימריה דאביי או בתבשילו משום דאין דרך לעשות שתי עסות א' לי"ט וא' לשבת אבל עושה הכל עיסה אחת אבל בתבשיל דרך לעשות מיני תבשילין הרבה לי"ט ולשבת לכבדם ולפיכך הוסיף התבשיל לא שמעינן דאפי' במה שהוא רגיל לעשות תבשילין הרבה גומר כל מה שהוא צריך לשבת כנ"ל:
+ולענין מי ששכח ולא עירב עירובי תבשילין אם יכול לערב על ידי תנאי איכא פלוגתא. והרב כתב ולפיכך אני אומר שאין מערב אדם ומתנה בזמן הזה לא עירובי תבשילין וכו'. והראב"ד השיג עליו לא ראינו הגאונים הראשונים שחלקו בזה והמגיד העמיד דברי הרב. ובודאי כי התנאי אינו כלום כיון דבקיאים בקבועא דירחא אבל לגבי הדין מסתברא להקל ואע"פ שהתנאי אינו צודק כיון שבראשונה היו מתנים גם עתה יתנו לגלות דמעיקרא משום ספק היה אסור ועיקר קניית העירוב ביום שני הוא ולא בראשון דהוא י"ט ודאי דהא בקיאינן בקבועא דירחא. אבל י"ט שני קונה העירוב ואע"ג דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם לא אמרו שנזהר בו יותר ממה שהיו נזהרין אבותינו וכיון שהם היו מניחים העירוב אף אנו נעשה כהם ואע"פ שלהם צודק התנאי ולנו עתה לא יצדק התנאי מ"מ לא נשנ' מנהג אבותינו ונניח עירוב ונתנה אע"פ שאין עיקר סמיכתנו בקניית העירוב אלא על יום ב' שלא אמרו שנעשה י"ט שני יותר חמור ממה שהיו עושים אבותינו בזמן שהיו עושין אותו מן הספק לכיון שהיו מניחין עירוב ומתנים גם אנחנו נעשה הילכך כל דבר שהיה מותר להם ע"י תנאי מותר הוא לנו בי"ט ב' וכ"ש הוא שהרי לדידן חול גמור הוא ובמה שכתבתי נתיישבו דברי הגאונים שלא חלקו בדבר ודוק. שוב ראיתי שכתב הר"ן ז"ל קרוב למה שפרשתי וז"ל אין דברי הרב מחוורין דרבא דאמר מניח אדם עירובי תבשילין מי"ט לחברו ומתנה מסתברא דלדידן הוא דקאמר ואע"ג דבקיאין בקבועא דירחא כן בדין כיון דהשתא לא עבדינן להו אלא משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם לית לן לאחמורי טפי מינייהו וכיון דאינהו הוו מצי מתנו אנן נמי מתנינן דכך כתב הרשב"א בתשובה שלא נראו לו דברי הרמב"ם בזה ע"כ. ועכ"ז אתה צריך למה שכתבתי לעיל דעיקר קניית העירוב ביום טוב שני הוא ומתנינן כמו שהיו מתנין אבותינו והוי יודע דאי לא משום דקי"ל בשל סופרים הלך אחר המקל היה לנו להחמיר כדעת הרמב"ם דאתריה דמר הוא ותו דהריא"ף נמי מיקל שכתב הדין סתם ולא חלק:
+ולענין מה שהשיג הראב"ד פ"ז די"ט וז"ל וכורין להם נהרות וכו' א"א שהרבים צריכים להם אבל של יחיד וצריך להם חוטטין ולא כורין וכתב המגיד וכבר ביאר רבינו זה בארוכה פ"ח בבא המתחלת בורות שיחין ומערות של יחיד וכו' ואלו עיין הר"א ז"ל ושת לבו לדבריו לא השיגו כאן ע"כ. ואני תמה איך חשד גברא רבה כהר"א ז"ל שלא עיין בפרק הסמוך לו. גם מה שכתב בעל מגדל עוז שלא היה בגרסתו לרבים אינו נכון כלל שהרי כל הבבא מדברת בלשון רבים וברור הוא אבל כוונת הראב"ד ז"ל בהשגתו כי נראה מדברי הרב ז"ל דעושין כל צורכי הרבים כיצד מתקנין וכו' ומדקאמר וחופרין לרבים בורות וכו' ולא קאמר וחופרין להם בורות וכו' משמע דבכל גוונא חופרין אע"פ שאין להם בהם צורך כגון שיש להם אחרים ולפיכך השיג עליו שהרבים צריכין להם אבל אם אין להם צורך בהם אע"פ שהוא לרבים אין עושין וכן של יחיד וצריך להם חוטטין ולא כורין אבל אם אין ליחיד צורך בהם אפי' חטיטה נמי אסור ואפשר שזה דעת רבינו ג"כ ולא בא הראב"ד אלא לפרש כנ"ל. וכן נראה ממה שכתב פ"ח וי"ל בורות שיחין ומערות של יחיד אם היה צריך להם חוטטין אותם ושפין את סדקיהן ע"כ:
+
+Teshuva 670
+
+שאלת ממני אודיעך על חלב שעל גיד הנשה של החיה אם אסור באכילה או לא כיון שחלב החיה מותר באכילה ועיקר השאלה אם חלב שעל הגיד בבהמה נאסר משום חלב בחיה מותר ואם נאסר משום גיד אסור גם בחיה:
+תשובה לא נאסר לא משום חלב ולא משום גיד אלא שומן הוא אפי' בבהמה ומותר אלא שישראל קדושים ונוהגים בו איסור והכי תניא בהדיא שומנו של גיד מותר היא וישראל קדושים נהגו בו איסור וכיון דמשום מנהגא הוא לא שאני לן בין בהמה לחיה והכל אסור דמשום חומרת הגיד נהגו בו איסור ולא משום חומרת חלב ואע"ג דכתב הרב ז"ל פ"ח מהלכות מאכלות אסורות וכן חלב לאו דוקא דכל שומן חלב קרי ליה והכתוב קרי לאליה חלב ואינה אלא שומן והכי אורחיה דקרא ואכלו את חלב הארץ ורבים כאלה. תדע דכתבו הרשב"א והר"ן ז"ל ג' דינין יש בגיד עיקרו וחטיטתו ושומנו. עיקרו מדאורייתא חטיטתו מתקנתא דרבנן שומנו ממנהגות קדושים. משמע דשומן הגיד מילתא באנפי נפשה היא ולא נהגו בו משום חלב שאם היה איסורו משום חלב רבנן הוו אסרי ליה כמו שאסרו שאר חלבים שהם מדרבנן אלא ודאי משום הגיד בעצמו נהגו בו איסור והיינו דלא לשתמיט אחד מהפוסקים לחלק בו בין בהמה לחיה:
+
+Teshuva 671
+
+שאלה מעשה היה בעזה בראובן שמת והניח שתי נשים ויש נכסים תחת יד כל אחת מהם ויש נכסים אחרים שהם ברשות היתומים ואין שתי הכתובות שוות ואחת קודמת לחברתה ולפי שלא היה שם חכם שאלו כיצד יתנהגו בגביית כתובותיהן:
+תשובה כבר נהגו לכתוב בכל הכתובות מטלטלי אגב מקרקעי דקנאי ודאקני נמצא לפי תנאי זה חזרו המטלטלין להיות כמו הקרקעות ויש בהן דין קדימה לפיכך כל הנכסים שקנה קודם שנשא את השנייה לא נשתעבדו לה ואפי' תפסה אותם מוציאין מידה ומנכין לראשונה ואם אין שם נכסים אחרים מפסיד השנייה. וכן נכסי צאן ברזל או נכסי מלוג כל אחת נוטלת את שלה אפי' תפסה אותם חברתה מוציאין מידה ושאר הנכסים כלם בחזקת היורשים שכל מה שהאדם מניח בביתו בשעת מותו הכל בחזקת היורשים ואין יוצא מחזקתם עד שיקנו אותם באחת מדרכי הקנין ובלבד שיתכוין לקנות אבל האשה המשתמשת בכלים של בעלה בתוך ביתה אע"פ שהיא מגבהת אותם אין זו תפיסה עד שתגביהם לשם קנין או שמוציאם מן הבית לשם קנין או שהגביה ב"ד או שתפסה אותם בחיי הבעל לכתובה וכגון שאמרה בהדיא לכתובתי אני תופסן. וכל אחת מאלו הנשים אם תפסה באחת מהדרכים אשר כתבתי תפיסתה תפיסה בנכסים שקנה הבעל אחר שנשא את שתיהן דכיון דשעבוד שתיהן שוה דקי"ל אחרון שקדם וגבה מה שגבה גבה ומה שתפס תפס ומשלימין לה כתובתה משאר הנכסים ואם לא הספיקו הנכסים לתשלום הכתובות אותה שהפסידה הפסידה ואין מוציאין ממה שתפסה חברתה. ואם לא היתה שם תפיסה הראויה לקנות חזרו כל הנכסים לחזקת היתומים. וכיצד חולקות חולקים הנכסים תחלה לפי שיעור הכתובה הקטנה ונוטלת הקטנה כתובתה ומסתלקת ובעלת הגדולה נוטלת החלק שכנגד הקטנה ומשלימין לה כתובתה משאר הנכסים ואם אין שם יותר הפסידה ואם אין שם נכסים כשיעור הכתובה הקטנה שתי פעמים חולקות אותם בשוה ואם רוצות להתפרנס מתפרנסות ממה שיש תחת ידם עד שיכלה ואומרים לכל אחת חוי מה בידיכי ואין מוציאין מידה ואין משביעין אותה עד שיכלה מה שבידה ותבא לשאול משאר הנכסים. ואם אחת רוצה להתפרנס ואחת רוצה לגבות כתובתה מגבין לה אפי' ממה שתפסה חברתה תפיסה הראויה כיון שאינה רוצה לגבות כתובתה שאין לאשה מזונות במקום שיש בעל חוב. ואין בכלל זה נכסי צ"ב או נכסי מלוג או ממה שיתברר שבא מהם או תמורתם שכל אחת נוטלת את שלה בכל מקום שהוא:
+
+Teshuva 672
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי על הא דאמרינן פרק ארבעה ראשי שנים דאמר רב חנא בר ביזנא כה אמר ה' צבאות צום הד' וצום הה' וצום הז' וצום הי' יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה קרי להו צום וקרי להו שמחה בזמן שיש שלום וכו' ולא ידעת מאי קושיא דפשטיה דקרא כי אלו הצומות לעתיד יהיו לששון ולשמחה ולא צום כמו שהם עתה:
+תשובה זו שאלה קדומה היא ודברים הרבה נאמרו בה ולא נתישבה דעתי אלא במה שעלה במצודתי דקשיא ליה שאין הצום בעצמו מתהפך לששון אלא היום הוא שמתהפך והכי הוה ליה למכתב יום צום הד' ויום צום הה' וכו' יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולהכי פריך קרו לה צום וקרי להו שמחה אם צום אין שמחה ואם שמחה אינו צום. ומשני בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה כי הצום בעצמו יתהפך שיהיו אסורים בהספד ובתענית ובזמן שאין שלום הרי הוא צום. ויש לדקדק בסוגיא בשלמא לרב פפא דקאמר אין שלום ואין שמד רצו מתענין רצו אין מתענין היינו דמתרצא קושיין דכיון דרשות הוא לא מטרחינן שלוחין עלייהו אבל לרב חנא מה נפשך י��או השלוחים אם יש שלום כדי שיהיו אסורים בהספד ותענית ואם אין שלום כדי שיצומו וי"ל דלאסור אותם בהספד ותענית לא היו שלוחים יוצאים דאפי' הכתובים במגלת תענית בטלים וכיון דלא קביע מילתא אפי' בזמן דאין שלום לא מטרחי שלוחי עלייהו ומה שאמר הכתוב יהיה לבית יהודה וגו' והיה ראוי שיאמר יהיו בלשון רבים י"ל יהיה כל אחד מאלו הימים חשוב להיות לששון ולשמחה א"נ לפי שהם לא שאלו אלא על צום החמישי שהוא תשעה באב לפיכך השיב יהיה בלשון יחיד דאפי' זה שהוכפלו בו הצרות יהיה לששון ולשמחה והשתא דאתית להכי איכא לתרוצי קושיין בדרך אחרת דכיון שהם לא שאלו אלא על צום החמישי שנאמר האבכה בחדש החמישי משמע בשאר התעניות לא היו רגילין בהם ועלייהו קא מתמה קרי להו צום והרי לא היו צום וקרו להו שמחה דכיון שלא היו בתחלה צום אפי' לעתיד אין ראוי שיהיו לשמחה ומשני בזמן שאין שלום ראוי להיות צום ויקרא צום ובזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה כיון דבזמן שאין שלום היו צום. ומשום דכייל קרא צום החמישי בהדי הנך פריך אי הכי תשעה באב נמי ותפוס לשון ראשון:
+
+Teshuva 673
+
+שאלה יורנו מורנו דין רחל היה לה חזקת בית כולו מעלה ומטה והיתה דרה בו ואח"כ מכרה החזקה ההיא לעכו"ם שהמלך שלו וזמן המכירה הנזכר בי"א לאלול וקבלה עליה לצאת מהמלך הנזכר לסוף ששים יום מזמן המכירה הנזכר בקנין שלם ובשבועה. ובשבעה לתשרי שלאחריו קנה ראובן החזקה ההיא מהעכו"ם הנזכר וכתב לו שטר מכירה ושמעון היה דר בעלייה אחת מהמלך הנזכר מהימים אשר היתה חזקת הבית הנזכר של רחל ועד אחר שקנה ראובן הנזכר החזקה מהעכו"ם הנזכר אך היה פורע שכירות העלייה לראובן הנזכר ימים רבים. וגם ראובן הנזכר היה דר בחלק מהמלך הנזכר מהימים אשר היתה החזקה הנזכר של רחל ועתה בא ראובן הנזכר להוציא את שמעון מהעלייה הנזכר מכח החזקה שהוא שלו ושמעון טוען שהוא בן המצר לקנות החזקה ההיא כיון שהיא דר בה קודם שקנאה ראובן מהעכו"ם הנזכר. ועוד טוען שכיון שהיה דר בעלייה ההיא אחר שקנה העכו"ם הנזכר החזקה מרחל הנזכרת קודם שיקנה אותה ממנו ראובן החזיק בחזקה ההיא וקנאה ואין לראובן בה כלום. יורנו מורנו הדין עם מי. וגם אם נאמר שהיה צריך ראובן ליטול רשות משמעון לפי שהוא בן המצר כנזכר אם טוען ראובן כבר נתן לי רשות ושמעון אומר להד"מ על מי מוטלת השבועה יורנו המורה ושכרו כפול מן השמים:
+תשובה הדין עם ראובן חדא כיון דמעלה שמעון השכר לראובן משמע דמודה לו שהחזקה היא שלו וכן המנהג במצרים שהדר בבית מעלה השכר לבעל החזקה והוא פורע לעכו"ם. ותו כיון דראובן היה דר בבית גם הוא בן המצר וקיי"ל אחד מבני המצר שקדם וקנה זכה ואין שאר בני המצר מוציאין מידו והכי איתא בגמרא הני ד' בני מצרני דקדים חד מינייהו וזבין זביניה זביני וכתבה הרב פי"ב מהלכות שכנים וראובן ושמעון הם בני המצר של חזקה זו שאין להם בגוף הקרקע כלום. ומה שטען שמעון שכיון שהיה דר בעלייה קנה החזקה אינה טענה דחזקה לקרקע שמענו אבל חזקה לחזקה לא שמענו והבו דלא להוסיף על התקנה ותו דהפוכי מטרתא למה לן שהרי ראובן חוזר על העכו"ם והעכו"ם חוזר על שמעון ולוקח ממנו מעות החזקה. וכתבתי זה לפי שכתבת ואין לראובן בה כלום משמע שרוצה לסלק שמעון את ראובן בלא דמים מכח טענה זו. ואם יתברר ששמעון הוא בן המצר ולא ראובן ישבע ראובן שנטל ממנו רשות לקנות ועומד בשלו דלעולם אין מסלקין אותו אלא בראיה ברורה שמביא בעל המצר וכן כתב הרב בפרק הנזכר והטעם כיון שאין הדבר מדינא אלא משום ועשית הישר והטוב וזה נ"ל פשוט עד שתודיעני טעם החולקים:
+
+Teshuva 674
+
+שאלת ממני אודיעך על מעשה שהיה בשבת שנתקבצו לפקח על עסקי רבים לדבר מצוה והיו כתבים שהיו צריכים לקרוא בהם מונחים בתוך קסת הסופרים הנקרא דוה בערבי והוא כלי שיש בו בית קיבול לדיו ובית קיבול לקלמוסים ובית קיבול לנייר ולכתבים והכיסוי שלו מהודקי אי אפשר לפתוח לקחת ממנו דבר אם לא יטלטל את כל הכלי ונפל מחלוקת אם מותר לטלטלו לקחת את הכתבים אשר היו צריכים להם לפקח על עסקיהם ומקצת חכמים אמרו שהוא כלי שמלאכתו לאיסור ואסור לטלטלו וקצת אמרו שדומה לההיא דכלכלה שיש בה פירות והאבן בתוכה דמנערה עד שיפול האבן והכא נמי ינער את הכלי עד שיפלו הכתבים ולא יטלטל אותה ורצית לדעת דעתי בזה:
+תשובה מי שאמר שהוא כלי שמלאכתו לאיסור לא אמר כלום דלא אמרינן הכי אלא בכלי שהוא עצמו עושה מלאכת האיסור כגון הקלמוס וקורנס ויתד של מחרישה וכיוצא בזה אבל הקסת אשר אמרת אין עושין בו מלאכה אלא הוא בית קיבול לדברים שהם לצורך הכתיבה ואפילו לפי דעתו שהוא כלי שמלאכתו לאיסור מותר היה לטלטלו דקי"ל בין לצורך מקומו בין לצורך גופו של האדם מותר לטלטלו ואין לך צורך גופו של אדם יותר מזה שהוא לקחת הכתבים שבתוכו וכ"ש לדבר מצוה ולצורך רבים שהרי כמה דברים התירו ז"ל משום דהוו צורכי רבים או לדבר מצוה אבל קושטא דמילתא דאין קסת הסופר כלי שמלאכתו לאיסור גם אותם שאמרו דהויא כההיא דכלכלה מלאה פירות לא כיוונו להלכה דהתם איירי בכלכלה שאין לה כיסוי וע"י ניעור תפול האבן שהוא המוקצה אבל בנ"ד אפילו ינער אותה כמה פעמים לא יפלו הכתבים כיון שהוא מכוסה ואדרבה אפשר וקרוב שישפך הדיו ויפסדו הכתבים ואי דמיא להך דכלכלה להאיך דמלאה פירות דמטנפי דמיא ומותר לטלטלה. אבל קושטא דמילתא דהוי כי הך דמטלטלים כנונא אגב קיטמא אע"ג שיש בה שברי עצים מוקצים וקיטמא חזי לכסויי ביה טינופא ולא הוי מוקצה כגון שהוסק מערב שבת וכיון שנעשה בסיס לדבר המותר והאסור מותר לטלטלה והכא בנ"ד נמי הכתבים שהם לצורך רבים הם העיקר והחשוב ונמצא שנעשית הקסת בסיס לדבר האסור ולדבר המותר ודבר המותר הוא העיקר ואע"ג דכתב הרב ז"ל בההיא דכנונא משום דהוי כגרף של רעי כבר השיגו עליו רבים ואני בעוניי תרצתי בתשובה אחרת דנקיט הרב טעמא דגרף של רעי שהוא טעם כללי אפילו אם היה האפר ג"כ מוקצה וכגון שהוסק בשבת אבל לעולם מודה הרב שאם היה האפר מוכן לא צריכינה לטעמא דגרף של רעי והאי דכנונא בע"כ איירי שאינו יכול ליטול את האפר לבדו אפילו אם ישליך אותו מן המחתה דאם יכול ליטלו למה מותר לטלטל דבר האסור וגם ההיא דכלכלה מלאה פירות קשיא אלא ודאי בשאינו יכול ליטול את האפר לבדו מיירי והכא בנ"ד נמי אינו יכול ליטול את הכתבים שהרי הקסת מכוסה ומהודק שא"א לפתחו אם לא יטלטל את הכלי כלו ולפיכך מותר לטלטלו. וגדולה מזו התיר הרשב"א ז"ל בתשובה שק שיש בו כיס של מעות כמו כנונא אגב קיטמא וכן התיר מהר"ם לטלטל תיבה שיש בה אוכלין ומעות אם המעות אינן עיקר והדבר ברור דאוכלין לאו דוקא כיון דיליף מההיא דכנונא אגב קיטמא וכל זה ברור הוא אבל מה שיש לדקדק בהאי עובדא אם יכול לפתוח ולטלטל את הקסת במקומה דוקא ולקחת מה שהוא צריך ולהניחה במקומה או דילמא מותר לטלטלה ולהביאה לפניו ולפתחה שם משום דהוי טלטול שלא לצורך. ומסתברא לי שאף זה מותר ואמינא לה דכלי שמלאכתו לאיסור שמט��טלין כדי לישב במקומו אין צריך לשומטו מיד ומניחו במקומו אלא כיון שטלטלו לצורך מקומו מניחו באי זה מקום שירצה וכן כתב בעל המגיד בפ' כ"ה בשם המפרשים וכן כתבו התוספות והר"ן ז"ל ובנדון דידן כיון דא"א לפתוח ולקחת הכתבים אם לא שיטלטל את הקסת מותר לטלטלו להדיא ולהביאו לפניו ותו כיון דאיכא צורך מצוה וצורך רבים אין מדקדקין בטלטולו שמא יתרשלו בדבר. כללא דמילתא איני רואה טעם לאסור טלטול הקסת שנעשה בסיס לדבר האסור והמותר בהצטרפות ב' תנאים שא"א ליטול את ההיתר אם לא יטלטל גם את האיסור ושהיה ההיתר חשוב ועיקר כנ"ד:
+
+Teshuva 675
+
+שאלת ממני על מעשה שאירע בראובן שרצה לישא את אשת חמיו ואמרו ששדך אותה תוך ג' חדשים למיתת חמיו:
+תשובה דע כי הדין הוא תלוי במחלוקת שני התלמודים כי בתלמוד שלנו גרסינן בהדיא ומותר אדם באשת חמיו וכן נראה שהוא דעת הריא"ף והרמב"ם והרמב"ן שהיא מותרת וכן חורגתו מותרת. אבל בירושלמי אסרוה מפני מראית העין וקצת מפרשים החמירו כדעת הירושלמי וכן נראה דעת ר"ח ובה"ג אסר ג"כ אשת חתנו ומעשה היה בפרובינצא באחד שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג לישא אשת חמיו ואפסדיה ר"ת לסעודתיה. ואע"פ שכל מקום שריא"ף והרמב"ם מוסכמים לדעת אחת אנו הולכים אחריהם וכ"ש הכא דאיכא נמי אחריני ותלמודא דידן עיקר דאנן בתר בני בבל גרירין מ"מ אי הוינא התם לא הוה שבקינן ליה לישא אשת חמיו לפי שזה הנושא אותה הוא אחי אשתו של חמיו הראשונה ויש לו בת ממנה והשיא אותה לזה שרוצה לקחת אשתו ונמצא שהוא אח אשתו ובעל בתו ורוצה לקחת אשתו וכיון שהוא רגיל בבית חיישינן שמא עצת זמה יש ביניהם ולראיה שהרי שדכה מיד קודם שיעברו ג' חדשים. ותו מתוך שגדלו בביתו כל העם היו אומרים שהוא אחיו וכן היו קורין זה לזה אח ואני כששמעתי צעקתי וכי הוא נושא את אשת אחיו במקום בנים בחשבי שהוא אחיו ואמרו לי שאינו אחיו אלא אח אשתו וקורא לו אח וא"כ איכא מראית העין טפי שדומה לחמותו ולאשת אח ובכה"ג הייתי סומך על הירושלמי ועל רבוותא שפסקו כן אבל לא נמצאתי שם ואין כח להוציאה ולכן אמרתי מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין דכיון דאית להו אשלי רברבי לא צייתי ומ"מ לגבי הדין בעלמא יש לפסוק כדברי המקילין כיון דעיקר טעם הירושלמי הלא משום מראית העין וברור הוא:
+
+Teshuva 676
+
+עוד שאלת על מה שנהגו להתפלל מנחה גדולה ומקצתם מנחה קטנה אי זה מהם יכשר:
+תשובה לא תתפלל מנחה גדולה אלא מתוך הדחק ולכתחלה מנחה קטנה עדיף שזו זמנה כנגד התדיר וזו כנגד ערבי פסחים שאינו תדיר וכן כתב הרב פ"ג מה' תפלה ואמ"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן מצוה להתפלל עם דמדומי חמה שנאמר ייראוך עם שמש ואע"ג דלייטי עלה במערבא הנ"מ מאן דמאחר טפי אבל קודם ביאת השמש כמעט שפיר דמי. ירושלמי ר' יוסי הוה מצלי עם דמדומי חמה שנאמר על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא. לעת מצואו של יום ואע"ג דשעת תפלת מנחה משש שעות ומחצה ולמעלה עד הערב מאן דמצלי מפלג מנחה קטנה ולמעלה טפי עדיף ובלבד שלא ידחוק את השעה עכ"ל ר"ח ז"ל הרי אתה רואה דמפלג מנחה קטנה עדיף טפי מתחלת זמן מנחה קטנה וכ"ש מנחה גדולה שאין להתפלל אותה אלא מתוך הדוחק:
+
+Teshuva 677
+
+שאלה רחל אלמנת יעקב היתה חייבת לראובן בשטר שעבוד מטלטלי סך עשרה זהב ובחייה נתנה במתנה לשמעון מעות מדודים חמשים זהב ונשארו לה יותר ממאה זהב. ובעת מותה צותה תנו מנכסי ט"ו פרחים זהב להקדש וחמשים זהב לראובן חתני ומטלטלי וחמשה לפלוני ועכשיו בא ראובן ותבע לשמעון שקבל המתנה ד' או ה' שנים קודם פטירתה ושטר חובו הוא ישן נושן מעשרים שנה השיב שמעון מה לי ולך אם אמת שהיתה חייבת לך למקבלי ירושתה ותגבה מהם אמר ראובן לא אקח כי אם ממך כי היורש הפסיד כל הנכסים יורנו המורים הדין עם מי:
+תשובה מה שטען שמעון שילך אצל היורש אינה טענה דקי"ל דאי אשתדיף בני חרי טריף ממשעבדי ובעיא היא בפרק מי שהיה נשוי ואיפשיטא וכתבה הרב ז"ל פי"ט מהלכות לוה ומלוה ואם יש ליורש נכסים אע"פ שהנכסים שירש אכלן או הפסידן בידים אינו טורף ממשעבדי דמצי למימרההנחתיהלך מקום והיורש הזיק שעבודך תגבה ממנו דקי"ל המזיק שעבוד של חבירו חייב לשלם ואם נאבדו או נפסדו נכסי הירושה טורף ממשעבדי אע"ג דיש נכסים ליורש אינו חייב לפרוע חובות מורישו וכתב הרשב"א בתשובה שאם גזל אלם את הנכסים בני חורין או אנס אינו טורף ממשועבדים מפני שמצויים הם בעלי זרוע ליפול וסוף שיגבה חובו ע"כ. ובנ"ד נמי צריך לראות אם נפסדו בני חורין ע"י שגזלם אנס או אם הפסידן היורש או אכלן ויש לו נכסים אינו חוזר על שמעון ואם נפסדו מאיליהן או שהפסידן היורש ואין לו נכסים חוזר על שמעון. ומסתברא לי שמה שכתב הרשב"א ז"ל היינו דוקא כשהניח קרקע בני חורין ובא האנס ונטלו דמצויין בעלי זרוע ליפול אבל אם היו מעות או מטלטלין ונטלם האנס טריף ממשעבדי דאע"ג דמצוי בעל זרוע ליפול המעות והמטלטלין מצוים להאבד ולהבריחם הילכך משעה שנטלם האנס הוי כאילו אשתדיף וטריף ממשעבדי. ואין ללמד זכות על שמעון ממקום אחר דאע"ג דמדינא דתלמודא כיון דשעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי עדיף מטלטלי דמכר או מתנה. וכתבה הרב פ' י"ח מה' מלוה ולוה מ"מ כתבו האחרונים דאינו טורף ממטלטלי דמכר משום תקנת השוק דלעולם לא ימצא אדם למכור מטלטלים שיאמר היום ולמחר יוציאו אותם מידי ובשלמא איידי דחביב עליה קניית קרקע נכנס לספק אבל מטלטלין אין מכניס עצמו לספק. ולא אמרינן דבמטלטלי דמתנה עבוד נמי תקנת השוק דאיכא למימר דוקא במכר עשו בו תקנה משום דהוי מילתא דשכיחא והפסד ממון וימנעו מלקנות חפציו. אבל מתנה לא שכיח כולי האי וליכא הפסד ומעולם לא יבא לימנע מלקבל המתנה אפי' על ספק שמא יטרפוה ממנו ואין כאן סבה לבטל הדין בשבילה ולא עשו בה תקנה אלא שבקוה אדינא וטריף לה ב"ח דאע"ג דאמרינן אי לאו דעביד ליה נייח נפשא לא הוה יהיב ליה מתנה מ"מ כיון דלית בה תקנת השוק לא עבוד בה תקנתא ותו דלית לן לבטל דינא דתלמודא הכי הוה מסתברא לי אלא שראיתי שכתב הרא"ש בתשובה כלל ע"ט וז"ל אלא שנהגו בארץ הזאת וכן בשאר מקומות מפני תקנת השוק דאין בעל חוב גובה מטלטלין שמכר לזה או שנתן אע"פ ששעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי ע"כ. והריני מבטל דעתי מפני עדותו ז"ל שהעיד שכן נהגו בשאר המקומות וגם במצרים לא ראיתי שיהיה ב"ח טורף מטלטלי דמתנה ואפשר מפני שלא יארע מעשה משום דאברוחי מברחינן להו וי"ל לדעת הרא"ש ז"ל דתקנה כללית היתה שלא יטרוף ב"ח דמכר או מתנה ותקנת השוק לאו דוקא אלא תקנת העולם כי היכי דליעבדו נייח נפשא אהדדי ויתנו מתנות זה לזה. כללא דמילתא על הרא"ש אני סומך בדין זה ולא טריף המתנה שקבל שמעון אם לא יהיה מנהג מקומכם לטרוף ממטלטלי דמתנה דמנהג המקום כלל גדול בדיני ממונות ואם אין שם מנהג ידוע על הרא"ש יש לסמוך שכתב שכן המנהג בכל המקומות. והנראה לעניות דעתי כתבתי:
+
+Teshuva 678
+
+שאלה על לאה אלמנת יעקב נתפשרה בשטר עם ראובן חתנה ושמעון חתן בעלה לתת לכל אחד מהם סך חמשים זהב כדי שיניחוה למכור מקרקעי בעלה וליטול כתובתה כי לא נמצא בידה שטר כתובה וגם מחלו לה שבועת האלמנה. עוד כתוב באותה פשרה איך נתחייבו ראובן ושמעון הנזכר כשיגבו החמשים זהב אשר נתנה ביד כל אחד שטר מחמשים חמשים לגבות כל אחד יתן לה ארבעה זהב שלש שנים רצופות שעולים לכל אחד י"ב זהב ויהי בצאת נפשה צותה תנו ט"ו פרחים לצדקה וחמשים זהב לראובן חתנו וכל מטלטלי ולשמעון חתן בעלי חמשה זהב ועתה הוציא ראובן אותו שטר פשרה ותבע משמעון אותם הי"ב זהב שכבר גבה החמשים. השיב שמעון יש לי עד אחד שמחלה אותם אלי בחייה בשעת הפשרה אמרה לשמעון מעתה הם מחולים לך אבל הניחם לכתוב בעבור חתני ראובן כי הוא לקח כל ממון בעלי עוד אני שואל אם יוכל שמעון לומר אם לא מחלה אותם איך הניחה לי החמשה זהב היה לה לומר תנהו לשמעון מהי"ב חמשה. זאת ועוד אחרת כי לא אמרה שיקבלם ראובן כמו שאמרה על החמשים והמטלטלין א"כ גלה דעתה שודאי מחלה כאשר מעיד העד:
+תשובה אין הולכין בממון אחר אומדנא אפי' היכא דמוכח כי ההוא דגמל האוחר בין הגמלים דפליגי ר' אחא ורבנן ופסק הרמב"ם ורוב הפוסקים דאין אומרים שזה הרגו ופטור ואע"ג דאיכא מאן דפסק כרבנן ואומרים שזה הרגו וחייב הנ"מ באומדנא דמוכחא טובא כי הך פלוגתא אבל בנ"ד דליכא אומדנא דמוכח כולי האי כ"ע מודו דלא אזלינן אבתרה דאפילו תימא שהיה בדעתה למחול אינה מחילה עד שתאמר בהדיא אני מוחלת הילכך גובה הי"ב פרחים שהרי אם מודה ראובן שמחלה אעפ"י שלא היו שם לא עדים ולא קנין הויא מחילה דלא אברו סהדי אלא לשקרי וקי"ל מחילה אינה צריכה קנין תדע דלאו אומדנא דמוכח היא דדילמא בשעת צואתה לא היתה יודעת שגבה שמעון החמשים פרחים ומה שלא אמרה בהדיא על הי"ב פרחים שהם לראובן הרי שטר הפשרה בכלל המטלטלין ולא שאני תולה הדין בזה שאפי' היתה יודעת שגבה שמעון החמשים פרחים לא הויא אומדנא דמוכח ואפי' תהיה אומדנא דמוכח על הרמב"ם יש לנו לסמוך שכן נהגו בכל המלכות הזה ואפי' תרצה לומר דהיכא דאיכא אומדנא ועד אחד מצטרפים לאוקומי ממונא בחזקת מאריה הנ"מ היכא דאיכא אומדנא דמוכח אבל בנ"ד ליכא אומדנא דמוכח ואפילו לאצטרופי לא חזיא ומ"מ להתלמד במקום אחר כיון דאומדנא לחודה לא אזלינן אבתרה לא מצטרפא עם העד לדעת הרב ז"ל דלשבועה קם ולא אחר ואלו היה בנ"ד אומדנא דמוכח היה קרוב לפסוק הדין כאותם שפסקו דאזלינן בתר אומדנא דמוכח כיון דאיכא עד א' דמסייע לאומדנא. אבל כיון דליכא אומדנא דמוכח כאשר כתבתי הדבר ברור שהדין עם ראובן ואם יטעון שמעון אתה יודע שמחלה ישבע ראובן שבועה של תורה להכחיש את העד. והנראה לעניות דעתי כתבתי:
+
+Teshuva 679
+
+שאלה כתוב בספר שמואל וירם הטבח את השוק והעליה וישם לפני שאול וגו' דדרשו רז"ל השוק והאליה והקשה אחד איך היה זה והרי הם היו אוכלים זבחי שלמים והאליה לגבוה. ותירץ המתרץ דמקולי במת יחיד הוא כמו שמצינו שזר מקריב בבמת יחיד וכן עולה נקבה כשרה בבמת יחיד דכתיב ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלהו עולה ועלה כתיב ושמואל לא היה כהן וכן דברים אחרים כדאיתא בסוף זבחים. והשיב המקשה דבר זה צריך ראיה מדברי רז"ל שתהא האליה של קדשים מותרת להדיוט בבמת יחיד שלא נוכל להתיר להדיוט מדעתנו בלי ראיה דבר שהוא לגבוה וכמו שאומרים בגמרא היכא דאיתמר איתמר וכו' ואחרים תירצו שאע"פ שאוכלים שלמים לא היה אסור להם לאכול עמהם חולין שנעשו על טהרת הקדש ואותה בהמה היתה חולין ועשה שמואל זה לכבוד שאול להאכילו ��בר חשוב דהיינו האליה שראוייה בקרבן לגבוה שבודאי היו אוכלין פת עם הבשר של שלמים ומה לי פת מה לי תבלין מה לי בשר אחר שהוא חולין אין שום איסור בדבר מה שאין כן בתירוץ הראשון להתיר האמורין של קדשים להדיוט מבלי ראיה שהאליה מכלל האמורין היא. ואחרים תירצו כך וז"ל אמרינן בפ' אין מעמידין וירם הטבח את השוק וגו' ר' יוחנן אמר שוק ואליה מאי והעליה דמסמכא שוק לאליה ר' אלעזר אומר שוק וחזה מאי והעליה דמחית לה לחזה עלויה דשוק כי בעי אנופי ומנפי ליה ור"ש בר נחמני אמר שוק ושופי מאי והעליה דשופי עלויה דשוק קאי. וק"ל דבין למר ובין למר ובין למר למה אמר הכתוב והעליה יאמר למר והאליה ולמר והחזה ולמר ושופי. אלא צ"ל בין למר ובין למר שבא להראות לנו לאפוקי מתירוץ השני דהיינו שלא לומר שהיה עמהם חולין שנעשו על טהרת הקדש וכו' ועשה שמואל זה לכבוד שאול וכו' אלא דה"ק והעליה ר"ל שהיה הכל משלמים דהיינו העליה שעל אותה השוק עצמה ועוד אם היה עמהם חולין שנעשו על טהרת הקדש וכו' ועשה שמואל זה לכבוד שאול א"כ למה נתן לו לאכול השוק דמה חשיבות יש בשוק וע"כ צ"ל דתירוץ הראשון עיקר וא"ת א"כ למה לא הוזכרה האליה עם שאר קולות של במת יחיד וי"ל משום דלא פסיקא לפי שאינה שוה בכל הבהמות כמו שמפרק לקמן שהרי בגדי לא שייך קולא דאליה שהרי אין אליתו של גדי קריבה. ומה שנראה לע"ד שנוכל לומר דמה שא"ר יוחנן שוק ואליה דהיינו אליה של גדי היתה שהיא ג"כ חשובה כדמשמע בגמ' פ"ק דפסחים מי קא ספו לך מאליה ופרש"י כלום נתנו לך אלא מן הכחוש שבו וכו' ומפרשין התוס' באליה מי קספו לך אע"ג דגדי אין אליתו קריבה רוב פסחיהם היה של טלה עכ"ל משמע מלשון התוס' דאפי' האליה של גדי היא ג"כ חשובה ומ"מ אינה קרבה וע"כ א"ר יוחנן ששם אותו האליה מהגדי לפני שאול לפי שהוא היה מותר לאכול והיה ג"כ חשוב כדלעיל ע"כ:
+ושאלת אודיעך דעתי בשאלה זו:
+תשובה הטעמים אשר אמרו בה לא נתחוורו אצלי ויש בהם קושיות כי הטעם הראשון שלא היו מעלים אליה לגבוה בבמה קטנה ג' ברייתות יש בסוף זבחים דתנו בהו מה בין במה גדולה לבמה קטנה ולא נזכר זה כלל ובחדא מינייהו תני אין בין ובאידך תני דברים שבין במה גדולה לבמה קטנה ובכלן לא נזכר חילוק אליה. ותו דרש"י ז"ל הקשה בפרק אין מעמידין וז"ל ולא הוה חזה ושוק דידהו לכהן דבמה קטנה הוה וקיימא לן בפ' בתרא דזבחים חזה ושוק בבמה גדולה ואין חזה ושוק בבמה קטנה. ואם איתא גבי אליה הוה ליה לאקשויי ולתרוצי דאליה לא הות קריבה אלא בבמה גדולה וטעמא דחזה ושוק בעי תנופה וכתיב בהו להניף תנופה לה' וא"כ אליה דלא בעיא תנופה פשיטא דנוהגת בבמה קטנה וממה שכתבנו קושיא גם על הטעם הב' שהיו חולין שנעשו על טהרת הקדש דא"כ מאי קשיא לרש"י ז"ל מחזה ושוק והלא חולין היו ואין לכהן בהם כלום. ותו שלא היה כבוד שאול שיאכלו שאר הקרואים קדשים והוא יאכל חולין. גם הטעם הג' שאמרו דגדי היה הזבח שאין אליתו קריבה דחוק דמאי רבותיה דשאול שנתנו לפניו מנה יפה זנב הגדי והלא פחיתות היה כי רוב המפשיטים מניחים אותו עם העור. ותו דלא מצינן בכתוב שקורא אותו אליה אלא זנב נקרא ולפיכך הוצרכו התוס' לתרץ דרוב הפסחים טלאים היו משמע בהדיא כי זנב נקרא אליה. ומה שנ"ל בתירוץ הקושיא דפליגי אמוראי אם הזבח היה חולין או שלמים כי ר' יוחנן דאמר שוק ואליה סובר שהזבח היה חולין ומה שכתוב כי הוא יברך הזבח היינו ברכת הלחם וכן פירשו מקצת מפרשים ומה שהוזכר הבמה לא שהיו מקריבין הזבח בבמה אל�� שם היו מתקבצים הקרואים לאכול לכבוד האכסנאים וכל זביחת בהמה אפי' חולין נקרא זבח ור' יוחנן דחק אותו לשון והעליה דמשמע מה שעל השוק והוא דבר חשוב ומנה יפה והוא האליה ולפיכך סובר דלאו הוו שלמים ומה שלא כתב בהדיא השוק ואליה משום דהוה משמע השוק בפני עצמו והאליה בפני עצמה ומש"ה כתב והעליה כלומר עם מה שעליה מחובר כדי שתהיה מנה יפה טפי ור' אלעזר ס"ל שלמים היו ולפיכך א"א לפרש אליה כפשטה אלא שוק וחזה שהם מנה יפה שכן היתה מנת הכהנים וס"ל דחזה ושוק לא היה נוהגין בבמה קטנה. ור' שמואל בר נחמני ס"ל דאע"ג דאין חזה ושוק נוהגת בתורת חיוב בבמה קטנה לא היה מכבד שמואל את שאול לקחת מנת הכהנים לתת לפניו שאע"פ שלא היה חיוב בדבר מ"מ לא היה שמואל משנה ממה שעושים בבמה גדולה כיון שיש בו הפסד לכהנים ומש"ה אמר מאי והעליה שוק ושופי וכו' והנראה לעניות דעתי כתבתי:
+
+Teshuva 680
+
+שאלת ממני על מה שכתב הר"ן בשם ר"ח בפרק המצניע על פלוגתא דר' אליעזר ורבנן על מתני' דהנוטל צפרניו זו בזו וכו' וז"ל כתב ר"ח ז"ל מדמפרשי רבנן טעמא דר' אליעזר (שמא) [ש"מ] הלכת' כוותיה ויש מי שחולק דהלכתא כחכמי' דאמרי משום שבות ומאן דאמר כר' אליעזר עדיף טפי דאיסורא דאורייתא הוא ולחומרא עבדינן עכ"ל ז"ל וק"ל דלא שייך למימר לחומרא עבדינן כיון דרבנן נמי אסרי ועוד מאי קאמר משום דאסורא דאורייתא הוא הלא זהו המחלוקת אי מתסר מדאורייתא או מדרבנן:
+תשובה כבר קדמך בעל בית יוסף ותו קשיא וכי משום דהוי איסורא דאורייתא וראוי להחמיר מקילין בנפשות וקטלינן ליה אי הוי מזיד לכך נ"ל שלא היתה כוונת הרב ז"ל לומר אלא שיפה אמר מי שפסק כר' אליעזר והוי איסורא דאורייתא וכל ספק שיולד אזלינן ביה לחומרא דקי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא ספיקא דרבנן לקולא. הא כיצד ספק נטל א' ספק נטל שתים ספק לבנה ספק שחורה ספק לעצמו ספק לחברו בין השמשות ספק יום ספק לילה וכן כל כיוצא בזה בכל הספקות לדעת רבנן אין כאן איסור תורה כיון דעביד ביד ולא בכלי לדעת ר' אליעזר הוי ספיקא דמלתא דאורייתא וחייב להביא חטאת ויתנה בכל קרבן הבא על הספק ואם היה שם איסור קבוע מביא אשם תלוי בדינו. ונפקא מינה נמי לענין צפורן שפירש רובה כלפי מעלה דלדעת רבנן כיון דאין איסור תורה מותר ליטלן לכתחלה ביד ולא בכלי ולדעת ר' אליעזר כיון דאפי' ביד איכא איסור תורה יש להחמיר ולא יטול אותם אפי' שפירשו רובן אין כאן מלאכה גמורה של תורה. ואם לא פירשו רובן אפי' מצערות אותו איכא חיוב חטאת כי לא מפני צערו נתיר לו לעשות מלאכה גמורה בשבת דלא שאני ליה לר' אליעזר בין יד לכלי וכן נפקא מינה לחתוך יבלת במקדש ביד דלרבנן מותר דלא אסרו שבות במקדש ולר' [אליעזר] אסור דאיכא מלאכה גמורה ולא התירוה במקדש. כללא דמילתא דכוונת ר"ח ז"ל לומר שכל הדברים הנמשכים ממחלוקתם ראוי להחמיר בה כיון דאיכא איסור תורה:
+
+Teshuva 681
+
+שאלת ממני אודיעך אם חברון היתה מוקפת חומה מימות יהושע לענין מקרא מגילה:
+תשובה תנן בשלהי ערכין ואלו הן בתי ערי מוקפות חומה מימות יהושע כגון קצרה וחקרה של גוש חלב ויודפת הישנה וגמלא וגדור וחדיד וירושלם וכן כיוצא בהן ואי איתא דחברון מוקפת חומה היתה הוה מני לה בהדי הנך דעיר חשובה היתה ואבות עולם גנוזים בה ותני עלה גמלא בגליל וגדור בעבר הירדן וחדיד ואונו וירושלם ביהודה ופריש לה גמלא בגליל לאפוקי גמלא דשאר ארצות גדור בעבר הירדן לאפוקי גדור דשאר ארצות וכן חדיד ואונו וירושלם ביהו��ה לאפוקי חדיד ואונו וירושלם שבשאר ארצות וכן פרש"י אבל הנך דמתניתין דלא איכא דכוותיהו לא איצטריכא ליה לתנא תוספאה לפרושי משמע דחדיד ואונו וירושלם דוקא הם מוקפות חומה ביהודה אבל ירושלם דשאר ארצות לא היתה מוקפת חומה ולדעת רבא לא היו שתי ירושלם ביהודה וכן פי' התוספות והטעם דומיא דהנך לאפוקי שאר ארצות ירושלם שביהודה נמי לאפוקי דשאר ארצות וא"כ ירושלם השנויה במתני' היא ירושלם הקדושה והיינו דפריך תלמודא וירושלם מי מחלט בה והתניא וכו' ומתרץ לה ר' יוחנן בירושלם דמוקפת חומה וכו' וירושלם דתני תנא לסימנא בעלמא ולא שיהיה נוהג בה דין בתי ערי חומה והכי מתרץ לה רבא נמי ולרב אשי צ"ל דתרי ירושלם הוו ביהודה וכן כתבו התוספות ואיכא למידק עלה כיון דתרווייהו ביהודה אמאי תני תנא תוספאה ביהודה כיון דליכא ירושלם בשאר ארצות ותו דא"כ תנא איירי בירושלם שאינה קדושה כיון שהבית חלוט בה וירושלם הקדושה אינה מוקפת חומה מימות יהושע וא"כ איך קורין בה בט"ו וקבלה בידם שהיתה מוקפת חומה וצריך לתרץ דרב אשי לא מתרץ לה לברייתא כדרבא לאפוקי שאר ארצות אלא כדאביי עד גמלא בגליל עד גדור בעבר הירדן ומני ואזיל העירות המוקפות חומה ביהודה ומדלא מני חברון שגם היא ביהודה משמע שלא היתה מוקפת וירושלם הקדושה אע"ג דמוקפת היתה לא תני לה תנא משום דאין דין בתי ערי חומה נוהג בה א"נ דמילתא דפשיטא היא דירושלם הקדושה מוקפת חומה היתה. עוד יש ראיה מדפרכינן בסוף סוגיית ערכין אלא בתי ערי חומה ללוים מי אית להו והתניא ערים הללו אין עושין אותם לא כפרים קטנים ולא כרכים גדולים אלא עיירות בינונית וכתב רש"י בלא חומה וכיון דחברון עיר מקלט היתה לא היתה מוקפת חומה כדי שלא תהא רגל גואל הדם מצויה שם ויהרוג את הרוצח והכי משמע נמי בפ' אלו הן הגולין דתני חברון וקדש מכלל ערי מקלט ומקרא מלא הוא בספר יהושע ופריך עלה וקדש עיר מקלט הואי והא כתיב ערי מבצר הצדים צר חמת רקת וכנרת וקדש וכו' ותניא ערים הללו אין עושין אותן וכו' ומשני אמר רב יוסף תרתי קדש הואי ורב אשי אמר כגון סליקוס ואקרא דסליקוס והרי לך בהדיא דעיר מקלט אי אפשר לעשותה עיר מבצר בחומה סביב וגבי חברון לא פריך כי היכי דפריך גבי קדש משום דפשיטא להו דחברון לא היתה עיר מבצר הילכך אין דין בתי ערי חומה נוהג בהם וקורין בה בי"ד שאין בה שום ספק לדעתי וכן בשכם וקדש בגליל וכל עיר שיתברר שהיא מערי הלוים כיון שכלן היו קולטות לא היו מוקפות חומה מימות יהושע כדי שלא תהא רגל גואל הדם מצויה בהן:
+
+Teshuva 682
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי באשה שמתו שני בעליה ממגפה או אחד מהם אם היא קטלנית או לא:
+תשובה לכאורה היה נראה לומר דלא שאני לן אם מחמת חולי אחר או מחמת מגפה דתניא סוף הבא על יבמתו נשאת לראשון ומת לשני ומת לשלישי לא תנשא דברי רבי רשב"ג אומר לשלישי תנשא לרביעי לא תנשא ושיילינן מאי טעמא ואמרינן משמיה דרב הונא מעין גורם ורב אשי אמר מזל גורם מאי בינייהו איכא בינייהו דאירסה ומת א"נ דנפל מאיגרא ומת וקי"ל כרב אשי דבתרא הוא ולא עדיף מת מחמת מגפה מנפל מאיגרא ומת דהוי קטלנית ופוסקי ההלכות כתבו הדין סתם ולא חילקו אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח שיש טעם נכון להקל במת מחמת מגפה יותר מנפל מאיגרא ומית שזה לא הכניס עצמו למקום הסכנה והעומד במקום שיש מגפה מכניס עצמו למקום סכנה ואין מיתתו מחמת מזל אשתו למה"ד למי שנכנס למלחמה ונהרג או מי שהרג את עצמו וכי נאמר בזה שמזל אש��ו גרם. תדע דלא עדיף מזל אשתו ממה שנגזר עליו שיחי' ע' שנה ואם עמד במקום סכנה ומת נתבטלה הגזרה ועל כיוצא בזה נאמר ויש נספה בלא משפט ואמרו שכיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע ומקרא מלא דבר הכתוב ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר וכתיב לך עמי בא בחדריך וגו' וארז"ל דבר בעיר כנס רגליך ורבים כאלה וכ"ש שלא נאמר בזה שמזל אשתו גרם שימות כיון שהוא הכניס עצמו למקום סכנה כמי שירד למלחמה או כהורג עצמו ותו שאנו רואין בעין שהבחורים מתים במגפה יותר מהנשואין וכמו שהבחורים אינם מתים מחמת מזל הנשים כן הנשואין אינם מתים מחמת מזל נשותיהם וריב"ש ז"ל נשאל על זה והשיב ז"ל עובדי טובא ידענו שנעשה כזה להקל וחכמי הדור לא היו מוחין בידם ונ"ל סמך להקל מההיא דתנן פרק המקבל המקבל שדה מחברו ואכלה חגב וכו' והכי נמי איכא למימר בקטלנית דקי"ל טעם האסור משום דמזל גורם דכיון שהיא מכת מדינה אין לומר דמזלה גורם. ומ"מ צריך שתהיה המגפה חזקה שרוב אנשי העיר ימותו כההיא היכי דמי מכת מדינה אמר רב יהודה כגון דאשתדוף רובא דבאגא והלכתא כרב יהודה וכמו שפסק הרב אלפסי בהלכות או איפשר דדיינינן ליה כדבר כההיא דתנן במס' תעניות אי זהו דבר עיר המוציאה חמש מאות וכו' ואני אומר כי על טעם זה האחרון יש לסמוך דטפי אית לדמותה לדבר ולא לאותה דאשתדוף רובה דבאגי ואם יש לדמותה היינו שרוב המתים באותו זמן ימותו במגפה א"נ שרוב הנולדים מזמן המגפה שעברה עד זו המגפה מתו במגפה זו שהרי אותם שהוכו ונצולו או אותם שלא הוכו כלל במגפה שעברה אינם בכלל זה כאשר ראינו בעינינו כי אותם אשר עברו עליה מגפות אינם מסתכנים אלא א' מני אלף הגע עצמך היו בההיא באגא זרעים שלא היו ראויות להשתדף וכי נאמר דשאר הזרעים אשר הם ראויות להשתדף לא נלך בהם אחר הרוב שבהם מבלי הצטרפות אותם שאינם ראויות להשתדף אלא ודאי הדבר ברור שאין הולכין אחר הרוב אלא באותם הראויות להשתדף אף בנדון דידן נמי אין הולכים אחר הרוב אלא באותה הרגילים למות במגפה וקרוב מאד אצלי שלא היתה כוונת ריב"ש ז"ל שימותו רוב הנמצאים בעיר אלא או רוב המתים או רוב הרגילים למות במגפה ואפי' תימא שדעתו היה כפי הנראה מפשט לשונו מ"מ על הטעם השני יש לסמוך ולא על הראשון והטעם לפי שבעיקר הדין איכא מאן דפסק כרשב"ג דבתלת [זימני] הויא חזקה ואפי' למאן דפסק כרבי ואיכא מאן דפסק דטעמא הוי משום דמעין גורם ונפל מאיגרא ומית לא הויא קטלנית וכ"ש מי שהכנים עצמו לסכנה ולפיכך יש לנו להקל בדבר ומטעם זה נעשו בה מעשים הרבה ולא מיחו בידם חכמי הדורות ואפילו בקטלנית גופה נהגו בה התר ואין מי שימחה בידם וכבר כתב מהר"ר ישראל על זה וגם הוא מודה שיש סמך להקל בנ"ד מההיא דפרק המקבל והם ז"ל לא אסיקו אדעתייהו הטעם אשר כתבתי למעלה שאין תלוי במזל האשה אם יכניס עצמו בסכנה ומקום הניחו לי. הילכך רואה אני שאם מתו שני בעליה בדבר ודאי וכ"ש אם מת אחד מהם בדבר שאינה קטלנית ומותרת לינשא לשלישי ומ"מ מודה אני שאם מתו שלשתם במגפה דחזקה גדולה היא ולא תנשא לרביעי והבו דלא לוסיף עלה וראיתי בירושלם באשה שמתו ג' בעליה בחולי דעלמא והלכה ונשאת לרביעי ואמרתי לו באותה שעה שיכין תכריכיו ולא עברו עליו ב' חדשים עד שמת וחיי לרבנן שבק וכל מה שכתבתי הוא בתנאי שנדע בודאי שמת מחמת הדבר כגון שהיה לו מורסא או קרבונק או אות מאותות הדבר אבל אם יש ספק בדבר אזלינן לחומרא דספק סכנתא היא והנראה לעניות דעתי כתבתי:
+
+Teshuva 683
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי על אחד מבני האנוסים דור ששי שנשא אשה גרושה ורצו קצת חכמים לכופו לגרש אותה לפי שהיה אביו נזהר מליטמא למתים שהיו העכו"ם קורין לאבי אבי אבותיו כהן ואבי אביו חזר לחסות תחת כנפי השכינה ולא היה חושש לזה והיה מטמא ולא היה נוהג דבר מענין הכהונה אבל אביו כשבא לארץ ישראל חשש לעצמו ושאל את פי אחד מגדולי הדור והזהיר אותו מליטמא למתים ובנו לא חשש לזה ונשא גרושה ורצו להוציאה ממנו בטענה זו ורצית לדעת דעתי:
+תשובה מי שהזהיר את אביו שלא יטמא למתים לא משורת הדין אמר לו כן אלא אם אתה חושש לעצמך ממדת חסידות לא תטמא למתים דליכא למימר משום דקי"ל ספק חלל של תורה אינו מטמא למתים ונותנין עליו חומרי כהנים וחומרי ישראל דלא אמרינן הכי אלא היכא דהוחזק לן ודאי דכהן הוא אלא דמספקא לן אם הוא חלל אבל בנ"ד לא הוחזק בכהן ע"פ העכו"ם כלל דעד כאן לא איבעיא לן אלא אם מעלין משטרות לכהונה וכגון שכתוב בשטר פלוני הכהן לוה מפלוני אבל ע"פ שקורין לו העכו"ם כהן לא הוחזק לכהונה. ותו דהורע חזקה זו כיון שאבי אביו לא חשש לה שהיה קרוב לראשונים יותר מאביו. ותו שהרי בהמרתם לא היו נזהרים מפסולי כהונה והוי ספק ספקא ספק כהן ספק אינו כהן ואת"ל כהן ספק נתחלל ספק לא נתחלל וכל ספק ספקא מותר ליטמא למתים ולישא גרושה וב' הספיקות נוטין להקל קרוב הוא שלא היה כהן כיון שאבי אביו לא חשש וקרוב הוא שנתחלל בד' דורות שהרי לא היו נזהרים מפסולי הכהונה כאשר הוא ידוע הילכך מטעם חומרא בעלמא הזהירו החכם מליטמא למתים לא מן הדין ואלה החכמים עזרו לרעה לכוף להוציא ובשלמא קודם שנשא אותה היה מקום לומר כיון שאביך היה חושש לכהונה גם אתה לא תשא גרושה משום אל תטוש תורת אמך אבל כיון שנשאה אין מוציאין אותה וזה ברור אצלי. וכבר ראיתי במצרים באחד מבני האנוסים שהיו אומרים עליו שמשפחתו היו כהנים ולא היה נוהג דבר מחומרי הכהנים ולא היה אדם שערער עליו. ולפי שכתבתי שלא היו נזהרין מפסולי כהונה צריך אני להודיעך הנשים אשר ביאתן פוסלתן מן הכהונה ואם בא עליה כהן הולד חלל ואלו הן העכו"ם והשפחה והמשוחררת והיבמה שבא עליה זר וכל חייבי לאוין ועשה השוין בכל וכל העירות או כל ישראלית שבא עליה עכו"ם או עבד או נתין או ממזר או עמוני ומואבי או מצרי ואדומי ראשון ושני או פצוע דכא וכרות שפכה או חלל כל אלו עשו אותה זונה ונפסלה לכהונה בין שבא עליה באונס או ברצון בזדון או בשגגה וכן אשת איש שנבעלה כל אחת מאלו נקראת זונה ואם בא הכהן על אחת מהם הולד חלל וכן אם בא על החללה הולד חלל וכן אם בא על הגרושה הולד חלל וכן הכהן הבא על א' מן העריות חוץ מהנדה או על א' מחייבי לאוין או עשה שוה בכל עשאה זונה ואם בא עליה פעם ב' או כהן אחר הולד חלל וכן אם בא על אחת מחייבי עשה של כהונה הולד חלל דקי"ל כר' אליעזר בן יעקב דאמר יש חלל מחייבי עשה הרי אתה רואה מכמה נשים ועל כמה דרכים הולד חלל והדבר ברור שלא היה אפשר להזהר מכל זה בעודם בגיותן הילכך אין זה ספק חלל שנותנין עליו חומרי כהנים וישראלים ומותר לישא גרושה אם אינו חושש לעצמו וחזקת אביו בטעות היתה או משום מדת חסידות לחוש לספק ספיקא:
+ולענין מה שכתב הרב ז"ל בהלכות איסורי ביאה כהן הבא על אחת מן העריות חוץ מן הנדה או על אחת מחייבי לאוין השוין בכל עשאה זונה וכו' משמע הא מחייבי עשה לא עשאה זונה וקשיא טובא דמי גרע מישראל הבא על אחת מחייבי עשה השוין בכל דקיימא לן שעשאה זונ�� וכן כתב הוא באותם הלכות וכן נמצא בכל הספרים וכי בכל הספרים השמיטו או על אחת מחייבי עשה. וי"ל דודאי לא גרע כהן מישראל וסמך על מה שכתב בפרק שלפני זה והשמיט חייבי עשה משום דהוה משמעו דוקא חייבי עשה השוין בכל עשאה זונה אבל עשה של כהונה לא פסלה והא ודאי ליתא דאע"ג דלא עשאה זונה משום דאינו שוה בכל מ"מ חללה היא והולד מביאה ראשונה חלל דקי"ל כר' אליעזר בן יעקב דאמר יש חלל מחייבי עשה של כהונה מה שאין כן בשאר חייבי עשה השוין בכל דמביאה ראשונה עשאה זונה ובביאה שניה חללה אבל הדבר פשוט דכל כהן הבא על אחת מחייבי עשה השוין בכל עשאה זונה דלא גרע מישראל ודוק:
+
+Teshuva 684
+
+שאלת ממני אם מותר לומר לעכו"ם בשבת שיעשה לו מלאכה למחר:
+תשובה לא ידעתי מקום לשאלה זו דאי איכא צורך מצוה אפילו לישראל מותר לומר לו לעשות מלאכה למחר כדתניא ואומר לו לך למחר למקום פלוני ואם לא מצאת במקום פלוני לך למקום פלוני ואם לא מצאת במנה קח במאתים דהא ממצוא חפצך ילפינן לה ואמרינן חפצך אסורין חפצי שמים מותרין. ואם אין בו צורך מצוה חפצך הן ופשיטא דאסור לומר אפילו לעכו"ם ומה שלא כתב הרב ז"ל דין זה בפרק ששי גבי אמירה לפי שאינו מן השם דהתם מיירי שאומר לעכו"ם לעשות מלאכה בשבת ואמירה לעכו"ם כי האי הוי שבות אבל האומר לעכו"ם לעשות מלאכה למחר אין טעם איסורו משום שבות אלא משום ממצוא חפצך הילכך אם הם חפצי שמים מותר בכל גוונא ואם הם חפציך אסורין בכל גוונא וברור הוא ולא היה כדאי לישאל עליו:
+
+Teshuva 685
+
+שאלת עלה דגרסינן בשבת שכן צדי חלזון היו קושרין ומתירין הרשתות לצוד אותו ושאלת מהיכן היה להם חלזון שיוכלו לצודו והלא לא היה נמצא אלא בחלקו של זבולון וכי אפשר היה לבוא לארץ ישראל לצודו:
+תשובה אין זו צריכה לפנים שהרי החלזון מצוי הוא בים ובחלקו של זבולון היה עולה מאליו מן הים אל היבשה והיו מלקטין אותו ואחר שגלו ישראל לא היה עולה והשאיר נבוזראדן בארץ מדלת העם לכורמים ולעגבים וארז"ל אלו צדי חלזון משמע שהיו צריכין לצודו וכן במעשה המשכן היו סמוכים לים הקדמוני ים סוף שהרי אין בין ים סוף להר סיני אלא דבר מועט והיו הולכים לים סוף וצדין אותו שהיה נמצא שם והיינו שלא הוצרכו לומר בחלזון כאשר אמרו בתחש לפי שהיה מצוי ואפשר שעד היום הוא מצוי אלא שאין מכירין אותו או שאין יודעין לצודו גם כי אינם צריכים לו שצבע הדומה לתכלת מצוי הרבה דהיינו איסטס הנקרא בערבי ניל וצובעין אותו באופן אומנות שאינו עובר אפילו על ידי גיהוץ:
+
+Teshuva 686
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי בסוחט אשכול של ענבים לתוך הקערה ואין בה לא אוכל ולא משקה והוא אומר לאכול אני צריך אח"כ אתן אותו לתוך האוכל אם הוא חייב או פטור:
+תשובה לענין מיתה לא תיבעי לך דהא קי"ל שאם לא הפקיר עצמו למיתה לא קטלינן ליה וכן כתב הרב בהדיא פי"ב מהלכות סנהדרין וז"ל ואפי' אמר יודע אני פטור עד שיתיר עצמו למיתה ויאמר ע"מ כן אני עושה ואח"כ יהרג עכ"ל. הילכך בנ"ד שהוא אומר בשעת התראה לאוכל אני צריך אותו ודאי לא קטלינן ליה שהרי לא התיר עצמו למיתה כי תבעי לך אם יש בעבירה איסור תורה ולקרבן או דילמא פטור אבל אסור ואסורו מדרבנן. ומדברי רש"י ז"ל נראה שאין כאן חיוב קרבן אם הוא שוגג שכן כתב בההיא דסוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה של תבשיל לתקנו דמוכחא מילתא דלאו למשקה בעי ליה אלא לאוכל ואין זה דרך פריקתו והוי כמפריד אוכל מאוכל אבל לתוך הקערה דזמנין דלמשקה קאי ואע"ג דבקערה לא שתי איניש לא מוכחא מילתא ואיכא איסור ע"כ הא קמן דאפילו מן הסתם ליכא אלא איסורא וכ"ש היכא דאמר בהדיא דלא בעי ליה אלא לאוכל דפשיטא דאין בו חיוב חטאת ואפי' אם תרצה לפרש דהאי דכתב רש"י ואיכא איסורא לאו דוקא אלא דאיכא חיוב חטאת הנ"מ מן הסתם [אבל] כשמפרש דבעי ליה לאוכל ליכא חיוב קרבן דהא אין חיוב קרבן אלא לשוגג גמור וזה אומר דלאוכל קא סחיט אין כאן שגגה. הילכך מה שכתב הרב פ"ח מהלכות שבת וז"ל אבל אם סחט לכלי שאין בו אוכל הרי זה דורך וחייב איירי כגון שסחט לתוך הכוס ורגלים לדבר דלשתות קא בעי ליה ואפילו יאמר אח"כ לא היתה כוונתי אלא לאוכל לאו כל כמיניה דמעשיו מוכיחין עליו א"נ כגון שסחט לחוך הקערה בסתם אבל אם פירש לאוכל קא בעינא ליה כיון דליכא הוכחה פטור אבל אסור וכן דעתי נוטה נמצאו ג' דינין לתוך האוכל מותר לכתחלה לתוך המשקה או לתוך הכוס חייב חטאת או לתוך הקערה סתם אבל פירש דלאוכל קא בעי ליה פטור אבל אסור ודע שאין קרבן למזיד:
+
+Teshuva 687
+
+שאלת ממני על מה שנהגו להסתפר בראש חדש אייר אם הוא מנהג הגון או לא:
+תשובה אנא עבידנא עובדא בנפשאי ואני מסתפר כל חדש ניסן ור"ח אייר וכן נהגו רוב העולם והטעם כיון שהם אסורים בהספד ובתענית אין אבילות זה שהוא תלוי במנהג נוהג בהם וכן כתבו בשם התוספות ומה שכתוב בבית יוסף שמנהג זה הוא בטעות אינו נכון כלל דאפילו לדידן שאין אנו נוהגין איסור התספורת אלא עד ל"ג לעומר מ"מ ר"ח אינו בכלל האיסור כיון שהוא אסור בהספד ובתענית שהרי עיקר איסור התספורת אינו מן הדין אלא ממנהג ואתי מנהג ומבטל מנהג בטעמא כל דהו. תו איכא טעמא דאיכא צער בגידול השיער למי שרגיל להסתפר ולא עדיף האי מנהגא ממצות עשה של סוכה דקי"ל מצטער פטור ובל"ג יום רבי טפי והאדם מצטער ובר מן דין אני ראיתי כמה קהלות שלא נהגו מנהג זה כלל ומסתפרים בכל שבוע כפי מנהגם לכבוד השבת וכיון שאין זה קבוע בכל ישראל אע"פ שאותו מנהג שנהגו להסתפר בר"ח אייר לא יהיה מנהג כלל נקיטינן כוותיה דהוי מנהג ממוצע ומינה לא תזוז. וכן מה שנהגו שלא לישא נשים עד ל"ג לעומר בזמן שיש שם סבה וטעם לא חיישינן למנהגא כיון שלא קיים מצות פריה ורביה או שאין לו מי שישמשנו וכיוצא בו ובתנאי שלא ירבה בשמחה שטעם המנהג הוא מפני השמחה דלא עדיף האי מנהגא מאבילות של ל' יום וברור הוא:
+
+Teshuva 688
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי עלה דהא דגרסינן פ"ק דנזיר ור' שמעון נמי הא כתיב מיין ושכר יזיר ההוא מבעי ליה לאסור יין מצוה כיין הרשות מאי היא קדושא ואבדלתא הרי מושבע ועומד עליו מהר סיני אלא כי הא דאמר רבא שבועה שלא אשתה וכו' וקשיא לך דנהי דקדושא ואבדלתא מן התורה דכתיב זכור את יום השבת לקדשו אבל על היין לא הוי אלא מדרבנן ואסמכוה אקרא זכרהו על היין ומאי קושיא ואמאי דחקינן לאוקומי כי הא דרבא:
+תשובה כבר קדמוך בעלי התוספות ומתוך קושיא זו מחק ר"ת הגירסא וגריס בתמיה וכי מושבע מהר סיני כלומר למה לי קרא מיותר לאסור יין מצוה וכי מושבע הוא וכו' והלשון אינו מתיישב יפה לפי גרסא זו וכי מושבע ועומד הכי הוה ליה למימר וכי מדאורייתא היא ולפיכך נ"ל דהכא לר' שמעון קיימינן דאמר אינו חייב עד שידור מכלן ואנן לא קי"ל הכי אלא כסתם מתניתין דתנן הריני נזיר מן החרצנים או מן הזגים וכו' הרי זה נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו וכיון דקושיין לר"ש לא חש תלמודא לאורוכי ואפשר דקים ליה לתלמודא דר' שמעון ס"ל דקדושא ואבדלתא על היין מ�� התורה ופריך ומשני אליביה אבל אנן לא קיי"ל הכי א"נ המקשה הוה ס"ל דעל היין מן התורה ומתרץ לפי סברתו ואנן לא קי"ל הכי אלא על היין מדרבנן היא וזו הסכמת המפרשים:
+
+Teshuva 689
+
+שאלה מעשה היה שנמלח הכבד עם הבני מעים ובא מעשה לפני חכמים והתירו ורצית לדעת דעתי לפי שנהגו העולם איסור בכבד שנמלח עם הבשר:
+תשובה כן נראה דעת רוב הפוסקים אשר אנו רגילין לסמוך עליהם להתיר. אבל נתחדש לי טעם בנ"ד אשר בשבילו ראו לחוש לדברי המחמירים וזה דכבד עם בני מעים איכא תרתי לריעותא חדא דכבד מרובה בדמים ואיכא פלוגתא היכא דנמלח עם בשר איכא מאן דשרי אפי' לכתחלה ואיכא מאן דאסר אפי' בדיעבד ואיכא מאן דאסר לכתחלה ובדיעבד שרי וזוהו הסברא הנכונה דמנקט מילתא מציעתא שפיר דמי. ולענין מליחת בני מעים עם בשר איכא פלוגתא כי הך דלעיל ואית לן למנקע מילתא מציעתא ולכתחלה אסור ובדיעבד מותר אבל כבד עם בני מעים דאיכא תרתי לריעותא חדא דכבד מרובה בדמים ותו דאין מחזיקין דם בבני מעים לא דברו בו הראשונים נ"נ אבל מהטעמים שכתבו נראה דלא שני להו בין אם נמלחו עם הבשר בין אם נמלחו עם הכבד הכל מותר בדיעבד שהרי התוס' והאשרי והמרדכי ואחרים נתנו טעם משום דדם משרק שריק והרשב"א ז"ל נתן טעם דאע"ג דאין דם בבני מעים מ"מ פולטים ציר וכיון דטריד למפלט לא בלע אבל עדיין יש לחוש לדברי המחמירים דדילמא דם של בשר הוא דמשרק שריק אבל דם הכבד עב הוא ולא שריק כולי האי ולטעמו של הרשב"א איכא למיחש דילמא כיון שהכבד הוא מרובה בדמים נגמרה פליטת הציר ועדיין הכבד פולט דם שהרי כל מה שפולט דם הוא וחוזרין הבני מעים ובולעים ולפיכך בכי האי יש לחוש לדברי המחמירין וכ"ש בהצטרפות המנהג אשר אמרת והמחמיר תבא עליו ברכה:
+
+Teshuva 690
+
+שאלת הרוצה להגיה ספר אם מותר לקרות בו בשבת כדי שיכיר מקום הצריך הגהה לתקן אותו למחר:
+תשובה דבר זה אסור ולאו משום דחיישינן דילמא אתי לכתוב בשבת דבשלמא להטות הנר דבר קל הוא לעשות ולפיכך גזרו אבל להביא הקולמס והדיו לא חיישינן דאתי לאדכורי ובשלמא כשהוא מתכוין לקרות ומצא טעות בספר התירו הפוסקים לרשום הטעות בצפורן כדי לתקנו למחר אבל לקרות לכתחלה להגיה אסור ודמיא להא דאמרינן אסור לאדם לפקוד שדותיו כדי לראות מה הם צריכין וכן אסור לאדם להלך בשבת עד סוף התחום כדי שיהא קרוב לעשות חפציו [במוצאי שבת] ועל כיוצא בזה נאמר ממצוא חפצך וגו' הכא נמי כיון שהוא מכוין להגיה ודאי אסור אבל אם הוא מכוין לקרות ולהגיה מסתברא שהוא מותר כיון שאין כאן מלאכה גמורה:
+
+Teshuva 691
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי אם מותר ליכנס לעליות הבנויות סביב לבית המקדש שהן בולטות לתוך המקדש על גבי זיזין וגיזוזטראות לפי שראית שנהגו בזה היתר ואין מוחה בידם:
+תשובה דע שלא כל העליות שוות ולא כל הרוחות שוות וצריך אומד יפה לראות אי זו מותרות ואי זו אסורה וזה כי הדבר ברור שתחת הכיפה שם אבן השתיה בלי ספק הנקרא אצלם אלסכרא וא"ת דהא תנן אבן היתה שם מימות נביאים הראשונים ושתיה שמה גבוהה מעל הארץ ג' אצבעות ועליה הארון נתון ועתה שאלנו את פיהם ואמרו שהיא גבוהה מקרקעית הכיפה ג' קומות ואנו רואין מבחוץ שעולים לכיפה במדרגות הרבה כבר כתבתי על זה בתשובה שקרקעית הבית חפרו אותו כמה פעמים לגלות היסודות ולכן הוא נמוך הרבה ממה שהיה מקודם תדע דהא תנן בכמה דוכתי שהר הבית היה גבוה מירושלם והשתא הדבר הוא להפך. עוד אמרו העכו"ם שיש תחת הכיפה מערה ושהמלכים הראשונים רצו לדעת מה היה שם ושלשלו בני אדם לתוכה ומתו וסגרו אותה ומלאוה עפר עד היום הזה אין אדם יודע מה יש שם וקרוב אצלי שנאמר להם או שמעו שהארון גנוז שמה ולפיכך היו חופרים אלו ימצאו אותו ולכן הושפל קרקעית הבית ונתגלה אבן השתיה. גם שמעתי שהמלכים שעברו חפרו שם למצוא יסוד האבן הזאת ולא מצאו מ"מ אין ספק כי האבן הזאת אשר תחת הכיפה היא אבן השתיה אשר עליה היה הארון בבית קדש הקדשים לצד מערב. הילכך מי שעולה בעליות אשר לרוח מערב או הנכנס לראות מהפתח אשר לצד מערב צריך לשער שיהיה בינו לבין הכיפה יותר מאחד עשר אמה שכך היה בין כותל מערבי של העזרה לכותל ההיכל ועובי הכותל כי הכותלים נתקדשו שיערתי שאין בכל הפתחים יותר קרוב לכיפה מאותן הפתח הקטן אשר משמאל לבאבאל קטאנין ולכן צריך ליזהר מן העליות אשר על אותו פתח וכבר שמעתי על קצת חכמים שלא היו רוצין ליכנס בשוק אל קטאנין וזו חומרא יתירה כי אני שיערתי שיש משם עד הכיפה יותר מי"א אמה ואפשר שהטעם הוא מפני שהיא משוכה קצת לצד צפון כאשר נבאר בע"ה ואם העליות הם בצד צפון צריך לשער מכותל מערבי לצד המזרח באורך קפ"ז אמות כל העליות הבנויות באורך זה הם בניות על אורך העזרה ממזרח למערב וכל העליות הבניות חוץ מאורך זה לצד מזרח או לצד מערב אינם בכלל האיסור. ולענין הרוחב כבר ידעת כי רוחב העזרה מצפון לדרום הם קל"ה אמה וכבר הנראה לעין כותל הדרום במקומו הראשון הוא שהרי העומד בקרן דרומית מזרחית רואה כי משם לצד דרום הוא עמק יהושפט ולא היתה העזרה נמשכת לצד דרום אלא עד שם גם כי אבני היסוד ההוא הם אבנים גדולות מורה שהוא בנין קדמון וא"כ סוף בנין הנקרא מדרש שלימה לצד הדרום הוא סוף העזרה אלא שהוא חוץ מקפ"ז אמה אשר ממזרח למערב והוא מכלל הר הבית ועד היום בנוי כיפין על גבי כיפין מ"מ למדנו כי הכותל ההוא בעצמו היה כותל העזרה אשר לצד דרום וא"כ צריך לשער אם העליות אשר כנגד כותל זה לצד צפון רחוקים מכותל זה קל"ה אמה אינם בכלל העזרה ואני שיערתי שיש בין כותל זה של צד דרום עד הבתים והעליות אשר בניות לצד צפון יותר מקל"ה אמה ואינם בכלל הקדש ומותר ליכנס להם. עוד דרך אחרת רואין כאלו חוט מתוח מהכיפה לצד מזרח כל הבתים והעליות שהם בתוך מ' אמה לחוט זה הם בכלל הקדש וכל שהוא חוץ לזה השיעור הרי הוא חול וחשבון זה אינו מדוקדק לפי שההיכל היה צר מאחריו ורחב מלפניו כדכתיב הוי אריאל אריאל ומ"מ לצאת מידי ספק צריך להתרחק מהחוט המתוח מכותל הכיפה הצפונית ארבעים אמה ברוחב באורך קפ"ז אמות מן המערב למזרח. ואם העליות בנויות לצד מזרח הנה נתבאר כי הכותל המזרחי אשר היא בנוי עתה הוא כותל הר הבית המזרחי לפי שמשם והלאה הוא הר הזיתים. ועוד כי שערי רחמים הם באותו כותל וכתב בעל כפתור ופרח שהם שערים שהיו נכנסים בהן והאבלים והחתנים וכל הבתים והעליות אשר בצד מזרח מותר להכנס לשם שהרי מכותל הר הבית המזרחי עד כותל העזרה המזרחי יש שי"ג אמה וטמא מת מותר להכנס בהר הבית. ואם יש עליות בכותל דרומי באורך קפ"ז אמות מן המערב אל המזרח הרי הם בכלל הקדש ודרך כלל אני אומר כי הבתים או העליות אשר לצד צפון וצד מזרח אין בהם ספק אצלי ומותר ליכנס להם אם לא תהיה בולטת הרבה לתוך המקדש דאז צריך אומד וכן אותם של צד דרום ומערב צריכין אומד. והוי יודע דאיבעיא לן בגמרא תלה עצמו באויר העזרה מהו וסלקא בתיקו והוי איסורא דאורייתא לדעת הרב דס"ל בקדושתו עומד ואזלינן לחומרא ואסור ולדעת התוספות פשיטא ליה דאויר עזרה נתקדש ואע"ג דתניא בידיעות הטומאה וטמא שנכנס להיכל דרך גגות פטור שנאמר ואל המקדש לא תבא דרך ביאה אסרה תורה מ"מ פטור אבל אסור הוא ומכין אותו מכת מרדות וכן כתב הרמב"ם פ"ג מהלכות ביאת מקדש וז"ל ואע"פ שהוא פטור מכרת מכין אותו מכת מרדות בין שנכנס למקדש דרך גגות בין שנכנס בו דרך פתחים בשידה תיבה ומגדל ע"כ. וא"ת כיון דגגין ועליות לא נתקדשו והתוספות מודה שכל העליות לא נתקדשו חוץ מהעלייה אשר על ההיכל למה לא יהיה מותר ליכנס עתה בכל העליות דע דלא אמרינן דלא נתקדשו אלא העליות והגגות אשר היו בנויות בזמן שהיה קיים אבל הגנין והעליות הבנויות עתה סביב למקדש שמא בתוך אויר העזרה הם בנויות או באויר הלשכות שהיו אז ומידי ספיקא לא נפיק. הילכך אם נתברר לפי החשבון אשר כתבתי שהם בנויות בקדש לא נחוש לגובה לומר שמא למעלה מגגות הלשכות אשר לא נתקדשו הן בנויות כיון דאויר העזרה כעזרה ומ"מ יש לי לתת טעם למנהג שנהגו כל העולם לעלות באותם עליות לראות משם את הבית כלו ולא שמענו ולא ראינו מי שמיחה בידם. דע כי הראב"ד ז"ל סובר כי האידנא אין כרת למי שנכנס למקדש וכן תמצא בהשגה פרק ששי מהלכות בית הבחירה הרי שעיקר הדין הוא מחלוקת והדבר ספק שמא עליות אלו הם בניות בקדש או לא ואת"ל בנויות בקדש שמא אויר העזרה לא נתקדש דהא איכא דמפרש דהא דבעי רבא תלה עצמו באויר העזרה הכי קא מיבעיא ליה אם נתקדש אויר העזרה או לא לפי גרסת הספרים ולא איפשיטה ואת"ל דאויר העזרה כעזרה שמא על אויר גגות הלשכות אשר לא נתקדשו הן בנויות הילכך כיון דאיכא כל הני ספוקי תלו הדבר להקל מרוב חשקתם לחזות בקדש ואין לנו להקל מטעם דדרך ביאה אסרה תורה ודרך גגות אין בו איסור תורה דהא ניחא אם עולים ויורדים מיד ולא היו שוהין שם שיעור השתחויה אבל אם הם בנויות בקדש נהי דפטור משום ואל המקדש לא תבא מ"מ חייב משום טמא ששהה במקדש הנה כתבתי לך טעם המנהג אבל אתה תהיה מן הנזהרים ולא תכנס לא לבית ולא לעלייה אם לא תהיה רחוקה מהכיפה הרבה. גם שמעתי שיש מחילה תחת הקרקע ופתחה לצד המערב שהולכת עד תחת הכיפה ויש מהיהודים שנכנס לשם ודבר זה אסור דקי"ל מחילות הפתוחות לעזרה נתקדשו ומאן לימא לן שאין זו מכלל המחילות שהיו פתוחות לעזרה ואפי' תימא שזאת מחדש נעשית קרקעית העזרה נתקדש עד התהום כדאיתא בזבחים. שוב ראיתי וכן אמרו לי בני אדם היודעים לשער שאין לך פתח ולא עלייה שלא תהיה רחוקה מהכיפה כפי השיעור אשר כתבתי הילכך מותר להתקרב אל הפתחים ולעלות אל העליות כ"ש בהצטרפות הספקות אשר כתבתי:
+
+Teshuva 692
+
+שאלת ממני על מה שהשיב הרשב"א ששאלו ממנו על מרקחת שנפלו לתוכה נמלים הרבה ואי אפשר לברור וז"ל תשובתו יפה אמרת לפי שאינו מתקיים אמרו לא חי ולא מת וזו היא שאמרו הני תמרי דכדא בתר תריסר ירחי שתא שריין אלא שאני חוכך קצת במרקחות הנעשית ע"י דבש לפי שהדבש נראה שיש לו שתי סגולות האחת למהר למחות ולכלות הדברים הנחתכים הנופלי' לתוכו והשנית להעמוד ולקיים הדברי' השלמים הנטמנים בתוכו וכמו שאמר בב"ב גבי הורודוס הטמינה בדבש שבע שנים ע"כ ושאלת אם יש לחוש לזה כיון שהרב לא כתב איסור להדיא אלא אני חוכך קצת:
+תשובה איני רואה כאן חשש איסור לפי שמה שאמרו רז"ל דברים שאין להם עצם אינם מתקיימת י"ב חדש לא חי ולא מת כמו שכתב הרב מדלא אמרו אינה חיה י"ב חדש אין פירושו שאינה מתקיימת ואין לה שוב שום מציאות אחר י"ב חודש אלא פירו��ו אינה מתקיימת להקרא בריה לא חי ולא מת אלא חוזרת להיות עפר אע"פ שיש לה קצת מציאות שהרי הדברים נראין לעין שכל מיני קטניות הנולדים בהם תולעים אחר י"ב חדש אתה רואה בנקב רושם התולעת ומה שנמצא בתוך הנקב הוא משונה אלא מאי אית למימר אע"פ שרשומו ניכר עפרא בעלמא הוא. הילכך בנ"ד נמי הדבש מעמיד הדבר הנטמן בתוכו בצורתו כמו שהיה בתחלה או קרוב לו אבל אחר אשר עברו עליו י"ב חדש מתהפך הדבר ההוא לדבש לפי שהיא נבלעת בתוכו אע"פ שתבנית הדבר ההוא עומד כמו שהיה תדע שהרי המוסק דם חיה הוא ומותר ליתנו במרקחות וכן המומיא בשר אדם הוא ומותר ליתנו בתרופות אעפ"י שאין שם סכנה לפי שמרוב הזמן חזר להיות עפר. הילכך בנ"ד כל בריה שאין לה עצם שעבר עליה י"ב חדש כל מקום שתפול אין לחוש דעפרא בעלמא הוא ומדת חסידות הוא לברור אותם או להעבירם במסננת אם איפשר:
+
+Teshuva 693
+
+שאלת אודיעך על מה שנהגו חכמי האשכנזים שלא להחליף בגדים בשבת איכה אלא לובשים בגדי החול והיה הדבר קשה בעיניך ושאלת אם יש להם סמך על זה המנהג:
+תשובה כתוב בהגהה באשרי סוף תעניות בשם א"ז וז"ל וכן שבת של חזון ישעיהו אין מחליפין כלים רק הכתונת בלבד ע"כ. וכן כתוב במרדכי בתחלת מועד קטן וז"ל ובעלי ברית לובשים אז כלים אחרי' אך לא לבנים ממש וכן בשבת של חזון ישעיהו אין מחליפין כליהם אלא הכתונת בלבד ופי' כתונת הוא מעיל ולא חלוק וכן פי' ר' דוד קמחי ומה שכתוב כתונת המעיל פעמים קורא שניהם כאחד ע"כ. וכל גלילות ישראל אשר שמענו שמעם לא נהגו מנהג זה ויפה עשו לפי שאני סובר שהוא כנגד הדין דהא קי"ל מדברי קבלה כבדהו בכסות נקיה כיון שיש לו להחליף מחליף והלא אם חל ט' באב בשבת אינו מונע ממנו דבר ואפי' דברים שבצנעא ואפי' תשמיש המטה וכן הסכימו כל גאוני עולם וכ"ש וק"ו בנו של ק"ו שבת של חזון ישעיהו ומי שרגיל ללבוש בשאר שבתות כסות נקיה ובשבת זה לובש בגדי החול בפרהסיא נמצא נוהג אבילות בשבת ונמצא מחמיר בשבת זה יותר מאבילות חדשה וראיתי לבעל הטורי' ז"ל שהעתיק תחלת לשון א"ז שכתב ובעל ברית לובש בגדים אחרים אך לא לבנים ממש והשמיט הך וכן שבת של חזון ישעיהו וכו' משמע דלא ס"ל ומה שכתב המרדכי שם ר' דוד קמחי כי הכתונת הוא המעיל אינו נכון אצלי כי סתם כתונת הוא סמוך לבשר כמו כתונת של כהנים ודחק אותו הקושיא כי איך אפשר שילבש בגדי חול בפרהסיא ולפיכך הוציא הלשון מפשוטו ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא שלא נתכוין הרב בעל א"ז למה שנהגו הם אלא כן הוא דעתו דהאי וכן בשבת של חזון וכו' אבעלי ברית דלעיל מיניה קאי וכן בעלי ברית בשבת של חזון ישעיהו אין מחליפין כליהם ממה שנהגו ללבוש בשאר שבתות אלא הכתונות בלבד כפי הפירושים אבל בגדי חול לא היו לובשים בשבת כלל אם יש לו להחליף ואם חכמי האשכנזים הם מקובלים בפירוש לשון א"ז כאשר נהגו אנחנו לא נחוש למנהג זה לפי שהוא כנגד כבוד השבת ועושה מהקדש חול ומנהג קדום במצרים שבזמן החופה לובשים לבן ובשבת של אבילות ובשבת איכה ובשעת מיתה משום שנאמר וגילו ברעדה וכן בשבועות משום וכבסו בגדיהם וכן בראש השנה ויום הכפורים משום אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו וגו' ומנהג יפה הוא:
+
+Teshuva 694
+
+שאלת ידידי על ראובן שאמר הריני נזיר שמשון אם אהנה מאביו עבר ונהנה ואמר שאנוס היה שהיה נמצא בכפר אחד ולא נמצא שם יהודים זולת אביו ולא היה לו מה לאכול ואכל משל אביו אם חל עליו הנזירות או לא:
+תשובה אם הדבר ברור שהיה אנוס מחמת רעב פשיטא דלא חל עליו הנזירות דהא בשעה שנהנה חייל הנזירות ובאותה שעה אנוס היה ואחד הנודר או הנשבע מתחלתו באונס או שנדר או נשבע ונאנס ולא הניחוהו לקיים נדרו או שבועתו פטור. אלא שאינו רואה מקום לאונס זה שהרי היה אפשר לאביו להניח המאכל ע"ג הסלע ולהפקירו ויבא הבן ויאכל דהכי קי"ל פרק אין בין המודר היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר משום מתנה והלה מותר בה ואם אין עמהם אחר מניח על הסלע ואומר הרי הם מופקרים לכל מי שיחפוץ והלה נוטל ואוכל ע"כ. ואם יטעון ראובן שלא היה יודע דין זה וחשב שאין חלוק בין שיהנה ע"י עצמו או ע"י אחרים או ע"י הפקר שומעין לו דלאו כולי עלמא גמירי דין זה ואנוס בטעות היה ופטור מהנזירות. ועדיין אני אומר שאין מקום לאונס שהרי לפי דבריו לא היה הולך בדרך אלא בעיר גדולה היה שמה נחריאה בגבול מצרים ואעפ"י שלא היו שם יהודים אחרים היה אפשר לו לקחת פת של עכו"ם ואפילו תאמר שלא היתה בידו פרוטה לקחת פת היה יכול למכור אחד מכליו דלאו ערטלאי היה או ילך משם לעיר אחרת או יתענה הילכך איני רואה בזה מקום אונס ואם יאמר שעכ"פ אנוס היה הרי הקולר תלוי בצוארו ואם יגלח שערו או ישתה יין לא מלקינן ליה ויודע תעלומות יפרע ממנו. ואם יטעון ראובן מצטער ברעב הייתי וחשבתי שלא יחול הנזירות בכה"ג והרי זה נדר טעות גם היו שומעין לו ולא חל הנזירות והכי איתא בפרק שבועת מנין נשבע על הככר שלא יאכלנו ונצטער עליו ואכלו פטור וכתבה הרב ז"ל סוף פ"ג מהלכות שבועות והדבר ברור שהנדרים והשבועות שוין לענין זה והנזירות הוא חלק מהנדרים ואע"ג שזה נזירות שמשון שאין לו התרה אין חילוק זה אלא אחר שחל הנזירות דשאר נדרים נשאלים עליהם ונזירות שמשון אינו בשאלה אבל לענין חיילות הנדר הכל שוה וכיון דבזמן חיילות הנדר שהוא התנאי מוטעה היה לא חל הנזירות ואם יטעון ראובן חשבתי שנזירות שמשון איתיה בשאלה ולפיכך נהניתי כי למחר אשאל על נזירותי אבל אם הייתי יודע דנזירות שמשון אינו בשאלה לעולם לא הייתי נהנה מאבי כי לא היה בדעתי להיות אסור ביין ובתגלחת לעולם בזה אין שומעין לו מכמה טעמי חדא כיון שאינו עם הארץ ויודע מעשה שמשון וכל הפרשה ודאי יודע הוא כי נזיר אלהים יהיה הנער עד יום מותו. ותו שדבר זה כל כך רגיל במצרים עד שהקטנים בקיאין שאין נזירות שמשון בשאלה ומפני חומרתו זו נודרים בו כדי שלא יהיה לו התרה ודמיא להא דאמרינן נדר בנזיר ואמר לא הייתי יודע שהנזיר אסור ביין או בטומאה או בתגלחת ואלו הייתי יודע לא הייתי נודר הרי זה נזיר וחייב בכולם ואם יטעון ראובן יודע אני שנזירות שמשון אין לו התרה ושהוא אסור ביין ובתגלחת אבל היה בדעתי שמותר לשתות יין מפני שאינו יכול לחיות בלא יין או מפני שגידול השער מכהה את מאור עיני הרי זה אינו נזיר מפני שאלו בכלל נדרי שגגות שאין צריכין שאלה לחכם. וכן אם יטעון לא היה בדעתו שלא אהנה מאבי אלא הנאה מרובה שלא במקום דוחק אבל הנאה מועטת ובזמן שאני מצטער או שאני עני ואי אפשר לי שלא ליהנות ממנו דבר מה לא היה בדעתו בשעת הנדר גם זה בכלל נדרי שגגות שאין צריכין שאלה לחכם וכיון שאין צריכין שאלה לחכם גם נזירות שמשון לא חל שאין חילוק בין סתם נזירות לנזירות שמשון אלא אחר שחל דסתם נזירות איתיה בשאלה ונזירות שמשון ליתיה בשאלה כדכתיב לעיל:
+
+Teshuva 695
+
+שאלת אודיעך דעתי מעשים בכל יום במצרים בנשים שמתות מחמת לידה והולד מפרפר בבטנה והנשים מכות על בטנה במכבדת לקרב את מיתתו ��ם יש בזה משום נטילת נשמה ואם הוא שבת אם יש בזה משום חלול שבת:
+תשובה ודאי ראוי לגעור בנשים העושות ככה משום דמחזי כעין רציחה וכ"ש בשבת וכמה פעמים הפצרנו בהן שיקרעו את בטנה להוציא הולד כדאמר שמואל אשה שישבה על המשבר מביאין סכין וקורעין את בטנה ואמר רבא לא נצרכה אלא להביא סכין דרך ר"ה דקי"ל כל שמתה האשה מחמת לידה או שיוצאה ליהרג היא מייתא ברישא אבל היכא דמתה האשה מחמת חולי הולד מיית ברישא והיינו דאמרינן תינוק בן יומו נוחל ומנחיל ואמרינן עלה דוקא בן יומו אבל עובר לא מ"ט דהוא מיית ברישא. אבל אין בדבר לא משום רציחה ולא משום שבת שהרי אפי' נולד ממש כתב הרב ז"ל פ"ב מהלכות רוצח ושמירת נפש שאם לא כלו לו חדשיו הרי הוא כנפל עד שיהיו לו שלשים יום ואין ההורגו נהרג עליו ע"כ. ומה ששנינו בפרק יוצא דופן תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל וההורגו חייב התם בשכלו לו חדשיו שיצא מתורת נפל א"נ בשנגמרו שערו וצפרניו. אבל לענין רציחה פשיטא דאין נהרג עליו כיון שלא יצא לאויר העולם והא דמחללין עליו את השבת משום דספק הוא ומספקא דנפשות מחללין עליו את השבת אבל מספיקא לא קטלינן וא"ת נהי דלא קטלינן ליה אבל ספק נפשות איכא כיון דמחללין עליה שבתא וי"ל כיון שעדיין לא יצא לאויר העולם ולא היה לו חזקת חיות ההורגו לא פגע בספק נפשות ואע"ג שהוא מתנועע לאו חיות הוא מידי דהוה אזנב הלטאה ולא דמי לגוסס דאמרינן כל המעמץ עיניו עם יציאת נשמה הרי זה שופך דמים דהתם הוה ליה חזקת חיות. ותו דאע"ג דאמרינן רוב גוססין למיתה כיון דאכתי הוא חי לפנינו שמא הוא מן המעוט גוססים שחיים אבל הכא בנ"ד אית ביה תרתי לריעותא חדא שלא היה לו חזקת חיות ותו כיון שאין קורעין את אמו ודאי ימות מיד ומשום הכי אין בו ספק רציחה. ומ"מ מונעין אותו שלא יקרבו את מיתתו בידים וכבר שלחנו להם שליח ב"ד למנוע אותן מזה ולענין שבת אין כאן לא משום נטילת נשמה ולא משום עושה חבורה שהרי המכה את אביו אחר מיתה ועשה בו חבורה פטור וכ"ש שאין בהכאה זו שמכה על הבטן כדאי לעשות חבורה בולד וכבר כתבתי דאפילו בחול ראוי למנוע אותן מלעשות כזה:
+
+Teshuva 696
+
+שאלת ממני אודיעך כוונת הרשב"א בתשובה סימן צ"ד וז"ל ועל אשר נשא יעקב שתי אחיות דע שהתורה נכונה על שלשה עמודים האחד הזמן והשני מקום והשלישי כלים. הזמן לא כל הימים אסורין במלאכה כשבת וי"ט ולא אסורין בחמץ כפסח ולא חייבין בסוכה ובלולב כחג. והמקום שלא בכל מקום חייבין בתרומות ומעשרות ואסורין בטבל כארץ ישראל ולא חייבין בקרבנות כבית הבחירה. והכלים לא בכל דבר יוצאין תמורת הלולב והאתרוג ולא כל דבר מקריבין כבקר וצאן ותורים ובני יונה ולא ראוי להקריב ככהן ואיני יכול לפרש יותר ומשכיל על דבר ימצא. עכ"ל. ואם כפי הנראה מפשט לשונו לפי שבאותו זמן עדיין לא נתנה התורה דבר זה לא היה צריך להסתירו ותו דעדיין הקושיא במקומה עומדת שהרי האבות קיימו כל המצות וכ"ש ערוה החמורה הילכך צריך אני לדעת כוונתו:
+תשובה הנה אתה אוחז בעורפי להוציא מה שאין לי חפץ (בו על פי ואע"פ) ועל אפי [זאת ואעפ"כ] כדי שלא להוציאך חלק ארמוז לך רמיזות עד שתבין דברי הרב והוא ז"ל סתם אותם בסוף לשונו שאמר ולא ראוי להקריב ככהן. לא הכל ראויים לישא שתי אחיות כיעקב לפי שצורתו חקוקה בכסא הכבוד כי טעם העריות כדי שלא ישתמש בשרביטו של מלך ונחלת יעקב נחלה בלא מצרים ומשתמש בשתי אחיות לאה ורחל ואם ידעת למה זכתה לאה להקבר במערת המכפלה ורחל בפר��ת דרכי' תבין סוד ב' אחיות ואחר כל זה הרמז ידעתי שתמצ' תשובתו של הרב ז"ל והוא ז"ל נתכוון להודיע לשואל סוד הענין אם הוא משכיל אבל לפי הפשט נ"ל שאינה שאלה כלל שהרי העכו"ם אין להם אחוה כלל ואפילו שכפרו בעכו"ם וגיירו מותרות היו לו דקיי"ל דמן התורה מותר האדם לישא שתי אחיות גיורות אפי' שהן אחיות מן האם ורבנן גזרו שלא ישא שתי אחיות מן האם ואפי' אם תרצה לומר שהיה נזהר יעקב אפי' מן הדברים שעתידין הדורות האחרונים לגזור עליהם יודע היה יעקב שלא היו אחיות מן האם אלא מן האב וזה שאמרו נתנה תורה ונתחדשה הלכה שיהיה אחוה למקבלי התורה אבל קודם לכן לא היה להם אחוה ועדיין אין להם אחוה לאותם שלא קבלו תורה ואפי' נתגיירו כדפרישית והא דאמרינן אמר יעקב אני לא אברך שנשאתי שתי אחיות שעתידה תורה לאסור אותם מ"מ חסידות הוא להתרחק מהדבר הדומה לאסור מן התורה ולפיכך לא רצה לברך וא"ת אמאי לא אקשינן איך נשא עמרם דודתו וי"ל דלא אקשינן הכי אלא משום דאמרינן קיימו האבות את התורה כולה אבל בשאר בני אדם אמרינן נתנה תורה ונתחדשה הלכה:
+
+Teshuva 697
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי על הא דקי"ל קטורת אינו קדוש קדושת הגוף אלא קדושת דמים ואינו מתקדש אלא בכלי. וכתב הרשב"א בתשובה שהטעם הוא משום דכתיב כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת וק"ל מה ראיה משם כי לא היו יכולין להביאו ביד והביאו אותו בכף של זהב:
+תשובה ותו קשיא על טעם זה דבשלמא התם היתה הקטורת משל יחיד ואינה מתקדשת אלא בכלי שרת אבל הקטרת היה נלקח מתרומת הלשכה כמו שאר הקרבנות ומאי שנא משאר קרבנות דקדשי קדושת הגוף וליכא למימר שהוא מכשירי הקרבן כמו יין ונסכים שהרי בפנים היו מקטירין אותו ואין קרבן נכנס לשם ומצוה בפני עצמה היא והוא דק ופנימי יותר מכל הקרבנות והוא ז"ל כתב באותה תשובה דלכ"ע לא הויא קדושת הגוף אלא קדושת דמים ואם כן הדרא שאלתך לדוכתה. וגם הרב ז"ל לא אמר אותו טעם אלא בלשון אפשר. ואחר בקשת המחילה מהרב ז"ל אני אומר שלא נקרא קדוש קדושת הגוף אלא דבר שהוא קרב על גבי המזבח החיצון לכפר על עון וזה כלל גדול לכל הראוי למזבח החיצון שאינו בא להכשיר את הקרבן וכיון שהוא בא לכפר על עון ראוי שיהיה לו קדושת הגוף ולא יצטרכו כלי שרת לקדשן. אבל הקטורת לא היה בא לכפר על עון כלל אלא להבריח כחות החיצונות מן המקדש כדאיתא במדרש הזוהר דגרסינן התם פתח ויעש מזבח מקטר קטרת האי קרא אית לאסתכלא ביה בגין דתרין מדבחין אינון מדבחא דעלוון ומדבחא דקטורת בוסמין דא לבר ודא לגאו האי מדבחא איהו פנימאה אמאי איקרי מזבח והא לא דבחין ביה דבחין ומזבח על דא אתקרי אלא בגין דבטיל וכפית לכמה סטרין בישין וההוא הוה כפית כעולה במדבחא וכו' כדההוא סטרא הוה חזי עמודא דקטורת סליק הוה מתכפיא ולא יכיל לקרבא למשכנא בגין דכולא אתדכי ע"כ. הרי אתה רואה שלא היה הקטרת לכפר על עון וכיון שכן לא היה צריך שיהיה בו קדושת הגוף ואע"ג שהיה מתקדש בכלי אפשר שאין הכלי מעכב שהרי עקר עבודתו בחפניו של כהן שהרי בשעת ההקטרה היה מחזירו לתוך חפניו ומ"מ כיון שלא היה בא לכפר לא היה צריך שיהיה קדוש קדושת הגוף מתחלה. עוד אפשר לומר כי מרוב קדושתו ופנימותו לא חלה עליו קדושת הגוף עד שעת מעשה דהיינו הקטרתו לפי שדבר שהוא קדוש קדושת הגוף אין ראוי להשהותו מלעשות בו מצותו והקטרת היו עושין אותו משנה לשנה תדע שהוא פנימי שכן היה נעשה בפנים במזבח הזהב וכן אמרו במדרש הנזכר ולא אתערב בההוא חדוה דלעילא בר קב"ה בלחודוי ולית סטרא אחרא דיתהני מיניה ולית ליה חולקא כשאר קרבנין ועלוון בגין דכשאר קרבנין לכלא אית חולקא וקריבו בההוא קרבן בקטרת לא אתקשר ומתקרב אלא קב"ה וכל סטרין בישין ערקי ע"כ. הרי אתה רואה כמה קדושת הקטרת גדולה מכל שאר הקרבנות ולפיכך אין ראוי שיהיה בו קדושת הגוף עד שעת עשיית מצותו ודעהו:
+
+Teshuva 698
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי במי שעומד חוצה לארץ ונדר מעות לעניי ירושלים או שמן למאור של ב"ה ירושלם תוב"ב אי עבר עליה לאלתר דהא קיימי עניים ואם השיירות מצויות ולא שלחם עבר לאלתר או דילמא לא עבר עד שיעברו עליו שלש רגלים למר אפי' שלא כסדרן ולמר כסדרן דוקא:
+תשובה משמע מדבריך דפשיטא לך שאם עברו עליו ג' רגלים עבר על לאו דלא תאחר לשלמו וזה כדברי התוספות דס"ל דאי קיימי עניים מחייב לאלתר כדקאמר רבא וצדקה מיחייב עלה לאלתר ואי לא קיימי מחייב לאהדורי אבתרייהו ואי עברו ג' רגלים עבר על בל תאחר ולפי שיטה [זו] זה (הדרך) [הדבר] ברור שאם היו שיירות מצויות ולא שלחם עבר ודוקא שהיה בדעתו לשלחם על ידי אחרים אבל אם היה בדעתו לבא לחלקם בידו אינו עובר כלל ודומיא להא דאמר ר"ת שכל הצדקות שאנו נודרים אע"ג דקיימי עניים לא עבר מפני שדעתו לחלקם כפי ראות עיניו מעט מעט אף הכא דעתו הוא כשיעלה לירושלים שיחלק כך וכך או ידליק כך וכך דאפילו היכא דקיימי עניים גביה לא עבר משום בל תאחר אלא בג' רגלים והא דקאמר וצדקה מחייב עלה לאלתר היינו לענין עשה דמחייב ליתן מיד ולפי שטה זו נמי אם היה בדעתו לשלחם צריך לשלחם עם השיירה הראשונה שתהיה בטוחה וע"י איש נאמן כדי לקיים מצות עשה ואם היו שם שיירות ואנשי אמונה לשלוח על ידם ולא שלח ועברו ג' רגלים עבר על לאו ואם אין שם שיירות בטוחות ואנשי אמונה אינו עובר כלל שלא היה בדעתו להניח מעותיו על קרן הצבי. ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות מתנות עניים נראה דלא מחייב לאהדורי בתר עניים וז"ל הרי סלע זו לצדקה חייב ליתנה לעניים מיד ואם איחר חייב בבל תאחר שהרי בידו ליתן ועניים מצויין הן אין שם עניים מפריש ומניח עד שימצא עניים וזה דעת הר"ן בפירוש ההלכות והכי משמע לי פשטא דמימרא דרבא דקאמר וצדקה מחייב עליה לאלתר ואמרינן מ"ט והא קיימי עניים טעמא דקיימי עניים גביה אבל לא קיימי עניים גביה לא עבר כלל דלא אטרחיה רחמנא למהדר אבתרייהו ומ"מ צריך לאפרושה מיד. ולפי שטה זו הנכונה יש חלוק בין שמן למאור ובין מעות לעניי ירושלם דאלו מעות לא מחייבי לאהדורי אחר שיירות ואנשי אמונה אלא מפריש ומניח עד שיבואו אצלו עניי ירושלם ויחלק להם אבל שמן למאור ב"ה תוב"ב דמי לנדרים ונדבות וחייב לשלחם בשיירה הראשונה בטוחה וע"י איש אמונים ואם נתרשל ועברו ג' רגלים עבר על לאו דלא תאחר אלא שמצאתי לו פטור ממקום אחר דבשלמא נדרים ונדבות אית בהו מצות עשה ולפיכך עובר עליהם על בל תאחר אבל הנודר שמן למאור נהי דצד מצוה איכא דכתיב על כן באורים כבדו ה' אבל מצות עשה של תורה ליכא ולפיכך מצוה איכא לשלוח אבל אינו עובר על לאו ואין לנו להביא בכלל הלאו אלא מה שנזכר בכתוב כאשר נדרת זה נדר לה' אלהיך אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים נדבה כמשמעה אשר דברת אלו קדשי בדק הבית בפיך זו צדקה שכל אלו יש בהם צורך מקדש וצדקה מצות עשה אבל מאור לבית הכנסת נהי דאיכא מצוה קצת אבל לעבור עליה בבל תאחר אין לנו. תדע שהנודר לתת מתנה לעשיר אע"פ שהיא מצוה לעמוד בדבורו כלום עובר עליו בבל תאחר לשלמו. וראיתי לבעל הטור��ם ז"ל שהקשה על דברי הרב ז"ל שכתב ואם התנה שלא יתן עד שימצא עני אינו צריך להפריש ע"כ כתב עליו יראה מדבריו שאין התנאי מועיל אלא כשאין עניים ולא נהירא ועוד מה צריך תנאי כשאין עניים והלא אין עליו חיוב אלא משום שבכל שעה עניים מצויין וא"כ פשיטא שאינו חייב עד שיזדמנו לו עניים עכ"ל ובעל בית יוסף כתב דמה שכתב הרב ואם התנה שלא יתן היינו אם התנה שלא יפריש ואינו נכון אצלי דבתוך כדי דבור לא תקן לשונו שכתב סמוך אינו צריך להפריש ותו דפשיטא שאם התנה שלא יפריש תנאו קיים ולפיכך אני אומר דלעולם התנאי מועיל אפילו היכא דאיכא עניים דאין לך דבר שאין התנאי מועיל אלא המתנה על מה שכתוב בתורה ודברי הרב כשאין שם עניים שאם התנה שלא יתן עד שימצא עני אין אדם מתנה לבטלה ולפיכך כוונתו היתה בתנאו שלא יפריש אע"פ שלא הוציא כן בשפתיו א"נ אם התנה שלא יתן ליד גזבר עד שימצא עני אינו צריך להפריש שהרי הפרשתו כנתינתו ליד גזבר והרי זה בכלל תנאו מפני שאנו עכשיו נודרים לדעת שיהיה הנודר עצמו כגזבר לחלקה כפי ראות עיניו ומטעם זה אמר ר"ת אפי' קיימי עניים אין צריך ליתן הכל מיד אלא מחלקה מעט מעט לפי ראות עיניו ומינה נמי דהיכא דלא קיימי אין צריך להפרישה מ"מ דעת הרב שצריך להפרישה ואם התנה שלא יתן אותה ליד גזבר הוי כאלו התנה שלא יתחייב להפרישה ואין צריך להפריש:
+
+Teshuva 699
+
+ולענין מה ששאלת אם הביצה חשיבא בריה ואין לה ביטול או לא:
+תשובה כל בריה שאין בה נשמה כחטה או כענבה או תאנה לא חשיבא בריה הכי איתא במכות פרק אלו הן הלוקין. ולא נסתפקת אלא משום שבאה מכח דבר שיש בו נשמה ולא היא שהרי היא ככוליא שפירשה מן הבהמה ואי משום דיש בה כח בריה שהרי יוצא ממנה אפרוח שיש בו נשמה ליתא דפנים חדשות באו לכאן והביצה נפסדת ופשוט הוא לא היה כדאי לישאל אלא ודאי מעשה בא לידך בביצה שנתערבה עם אחרות ונמצאת אחת מרוקמת ואם כך היה כ"ש דמותרת ממה נפשך שהרי מכירה ומשליכה ואי משום פליטתה אין פליטתה בריה. והוי יודע דביצת אפרוח שהיא המרוקמת אפי' בקליפתה אוסרת את השאר דלא אמרינן מיא דביעי מיא בעלמא הוא אלא כביצת טריפה א"נ כל שהוא אסורה מצד עצמה אבל כל שהוא אסורה משום אפרוח שבה פליטתה פליטת שרץ ואוסרת בששים אפילו בקליפתה וכן כתבו הראשונים ז"ל למדנו שהביצה בקליפתה פולטת אלא שפולטת מיא דביעי בעלמא ובזמן שהיא קליפה פולטת איסור ממש כדאיתא בירושלמי דתמורה בזמן שאסורה מצד עצמה ולא מצד אפרוח:
+
+Teshuva 700
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי על ראובן שנשא אשה ומרדה בו והלכה לבית אביה והתרו בה ב"ד שתלך לבית בעלה ואינה רוצה כלל אם מותר לישא אשה אחרת עליה לפי שהוא מאותם שקבלו עליהם תקנת רבינו גרשום מא"ה או אם חייב לגרשה קודם שישא ואינו עובר על התקנה כיון שמדעתה היא מתגרשת:
+תשובה לדעת האומרים שלא תיקן רבינו גרשום אלא לאלף החמישי כאשר כתב מהרר"י קולון ז"ל לא תיבעי לך אלא אפי' תימא שכל תקנותיו היו עד יבא מורה צדק מותר ראובן לישא אשה אחרת ובכיוצא בזה לא תיקן רבינו גרשום שלא תהיה תקנתו יותר גדולה משבועה של תורה שאם נשבע לאשתו שלא ישא אחרת עליה ומרדה בו ואינה רוצה לשמשו אדעתא דהכי לא נשבע לה ואדעתא דהכי לא תקן רבינו גרשום וטעמא דמסתבר הוא דאי לא תימא הכי לא שבקת חיי שכל אשה תמרוד בבעלה ואין לו לפרוע לה כתובתה ותקנת הגאונים היא שלא יגרש אדם אשתו עד שיתן לה כתובתה או שמא לא תרצה להתגרש ונמצא זה מוטל בין שתי התקנות ��יושב ובטל מפריה ורביה ולא תהו בראה לשבת יצרה. דתנן בפרק הבא על יבמתו נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל ואיכא מאן דמפרש דהאי ולא ילדה ארישא קאי אמצות פריה ורביה והיינו זכר ונקבה וכל שלא ילדה זכר ונקבה לא ילדה קרינן בה ואינו רשאי ליבטל מפריה ורביה וכופין אותו לישא בת בנים זוהי מסקנת הרא"ש והטור אבל הרשב"א כתב שאם ילדה ולד אחד והוא חי אין כופין אותו ולכ"ע אם אין לה ולד חי כופין אותו לישא בת בנים וכתב בעל נמקי יוסף וז"ל ולכ"ע (מיחת) [מיהת אם לא ילדה] אלא כולם זכרים או כולם נקבות אע"פ שזכר ונקבה היא המצוה אין כופין אותו להוציא ולאותם שקבלו עליהם חרם ר"ג שלא ישא אשה אחרת על אשתו השתא נמי אינו יכול ע"כ. הא למדת שהשוה אשה שלא ילדה לתקנת ר"ג וכל מקום שאמרו כופין לישא אשה אחרת אין שם תקנת ר"ג ולא אמרו שיגרש את הראשונה אלא כופין לישא אחרת אמרו הילכך אם ראובן אין לו בנים כלל לכ"ע כופין אותו לישא אשה לקיים המצוה וכ"ש שלא חל עליו חרם ר"ג דכיון שהיא מורדת במה יוכל לקיים המצוה ואם יש לו בן אחד חי הוי פלוגתא ומסתברא לי כדעת הרא"ש כיון שעדיין לא קיים מצות פריה ורביה. ואם יש לו בנים הרבה כלם זכרים או כלם נקבות אין כופין וחייל עליה חרם ר"ג וטעמא דכיון שהזכרים או הנקבות ראויים להוליד זכר ונקבה ילדה קרינן בה ומ"מ אומר אני שגם בחלוקה זו חולק הרא"ש שאע"פ שיולידו זכר ונקבה עדיין לא קיים מצות פריה ורביה כיון דתרוייהו אתו מכח זכר או מכח נקבה ומ"מ ראוי היה להחמיר משום חומרת החרם אלא דאיכא טעמא אחרינא להתיר אפי' היכא דקיים מצות פריה ורביה דבשלמא היכא דשהתה עשר שנים ולא ילדה כבר יש לו אשה לשמשו ולפיכך אם קיים מצות פריה ורביה אין כופין אותו לישא אחרת וחל עליו חרם רבינו [גרשום] אבל בנ"ד שהיא מורדת ואינו רוצה לשמשו מה יעשה זה לגרש אינו רוצה לפי שהיא אשת נעורים והמזבח מוריד עליו דמעות לישב בטל אין ראוי דכתיב בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך ולפיכך אני אומר שלא תקן ר"ג אלא בסתם נשים היושבות תחת בעליהן ומשמשות אותם וא"ת כיון שהיא מורדת אמאי לא דיינינן לה כדין מורדת וכופין להוציא כבר נהגו העולם שלא ידונו לכוף להוציא כדעת רבינו ז"ל שהביאו על זה האחרונים כמה ראיות שאין כופין להוציא אלא אותן השנויין במשנה. וכי היכי דאתה צריך להורות שאם היא מורדת יכול לגרשה אפי' שלא מדעתה ובזה לא החרים ר"ג הוא הדין והוא הטעם שיכול לישא אשה עליה ובזה לא החרים ר"ג ז"ל. כללא דמילתא דעתי הוא שאפי' קיים מצות פריה ורביה ויש לו כדי כתובתה או שהיא רוצה למחול או שאין לה כתובה למורדת יכול לישא אשה אחרת עליה בין לענין שבועה בין לענין חרם ר"ג מאור הגולה:
+
+Teshuva 701
+
+שאלת על כהן שרוצה לישא גרושה ואמרו קרובי האשה שאין האשה עוברת על לאו זה דקרא כתיב ואשה גרושה מאישה לא יקח אדידיה קא מזהר רחמנא:
+תשובה מה זו שאלה כל העונשין האיש והאשה שוים בהם וכמו שהוא עובר כן הנשאת לו ג"כ עוברת וז"ל הרב פי"ז מהלכות איסורי ביאה ובין כ"ג ובין כהן הדיוט שנשא אשה מארבע נשים ולא בעל אינו לוקה וכל מקום שהוא לוקה היא לוקה וכל מקום שהוא אינו לוקה היא אינה לוקה שאין הפרש בין איש לאשה לעונשין זולתי בשפחה חרופה בלבד כמו שבארנו ומשנה שלימה היא בכריתות פרק ד' מחוסרי כפרה כל העריות א' האיש וא' האשה שוין במכות ובקרבן ובשפחה לא השוה את האיש לאשה במכות ולא את האשה לאיש בקרבן וכן כתב הרב גבי ממזר ג"כ אחד ממזר שנשא ישראלית או ישראלי שנשא ממזרת כיון שבעלו אחר הקידושין לוקין ויש כמה גאוני עולם פסקו דאם בעל אפי' שלא קדש לוקין וקרוב אצלי שטעו בהא דאמרינן לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין וטעות הוא שלא נאמר הוא לענין שהכהנת מותרת לינשא לחלל ולגר ולמשוחרר אע"פ שהכהן אסור בחללה ובגיורת ומשוחררת שנאמר בני אהרן ולא בנות אהרן עד שנמצא הגר מותר לישא ממזרת דקהל גרים לא איקרי קהל ומותר לישא כהנת דלא הוזהרו כשרות להינשא לפסולים ואפי' אם עבר הכהן ונשא גרושה כופין אותו בשוטים עד שיוציא דבדברים לא יוסר עבד וכן כתב הרשב"א בתשובה ומוסכם הוא ודבר זה לא היה כדאי להאריך אלא משום דגזל ועריות הלב חומדן ומבקשים טענות ותואנות להתירן וצריך כל מנהיג לעמוד בפרץ שלא יתבטל אפי' אות אחת מתורתנו הקדושה ונמשך עוד מהענין הנזכר כי אשת הכהן נתקוטטה עם אם האשה הגרושה והלכ' והלשינה לשר העיר והפסידה מעות וקצת החכמים אמרו לחייב את בעל האשה המוסרת מה שהפסידה אשת הכהן ורצית לדעת אם הדין כן. תשובה אין הבעל חייב לשלם כלום ואפי' מנכסי מלוג שלה דקיי"ל עבד אשה וקטן פגיעתן רעה אחרים שחבלו בהן חייבין הם שחבלו באחרים פטורים אלא כותבין על האשה מעשה ב"ד ואם תתאלמן או תתגרש יגבה הניזק נזקו ממנה אבל בעודה תחת בעלה לא לפי שהכל משועבד לו ואם ראו ב"ד שאשתו הלכה בעצתו למסור ורצו לקונסו הרשות בידם אבל מן הדין לא דקי"ל דברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין ומטעם אין שליח לדבר עבירה:
+
+Teshuva 702
+
+שאלת ממני על מה שנוהגין בירושלם שלוקחין לולב ואתרוג משל צבור והשליח מחזיר בו על כל הקהל ואינו אומר להם על מנת להחזיר אלא סתם:
+תשובה זו מחלוקת בין הראשונים וכתב הרשב"א ז"ל דבסתם נמי מותר דכיון שנלקח ממעות הצבור כיון שאין בו דין חלוקה אמרינן ביה יש ברירה ונוטלו ואפי' בעל כרחו של חבירו וכתב בסוף תשובתו זהו שנראה לי אע"פ שראיתי למקצת מגדולי המורים שכתבו בנדון שלפנינו באתרוג שלקחוהו הצבור שצריך לומר לכל יחיד ויחיד על מנת להחזיר ע"כ והרי הוא בסימן ת"ו. אלא שנתחדש לי בירושלם ענין אחר שיש כמה וכמה שאין נותנין פרוטה בלולב ובאתרוג והם יוצאים בו מבלי שיאמרו להם מתנה ע"מ להחזיר ונמצא שאינם שותפין בו ואפי' לפי שיטת הרשב"א יש לחוש. וי"ל דסמכו להם דמסתמא כל המתנדב מעות לצורך מצוה זו דעתו הוא שיצאו בו כולם בין אותם שנתנו בין אותם שלא נתנו והשתא דאתית להכי אתי שפיר אפי' לדעת החולקים כי כל המתנדבים דעתם הוא שבשעה שיגיע הלולב ליד ראובן לעשות המצוה שיהיה שלו לגמרי וכן לשמעון וכן לכולם וזכו הנותנין והבלתי נותנין בלי שום תנאי שכל אחד הוא שלו בשעה שהוא יוצא בו ואפי' שלא פירשו כן בשעת הנדבה סתמו כפירושו דניחא להו דלעביד מצוה בממוניה וכן כתב רש"י דעכשיו שנהגו הכל לצאת בלולבי חביריהם סתמא דמילתא ניחא להו שיצאו הכל בלולביהן וכאלו אמרו כן ע"כ. וכ"ש בנ"ד שעושין נדבה לענין זה דפשיטא דסתמא כפירושו ואין צריך לומר לכל אחד ע"מ להחזיר ואפשר שאפי' החולקים מודים בנ"ד דלא אמרו אלא כשלוקחין האתרוג ממעות הצבור סתם אז צריך לומר ע"מ להחזיר אבל בנ"ד שמתנדבין בהדיא לצורך מצוה זו הוי כאלו פירשו ואפי' אם תרצה לומר שעדיין הוא מחלוקת הרי יש להם על מה שיסמוכו וכן דעתי נוטה שאין צריך לומר כלום לכל יחיד ויחיד וכן נהגו ומנהגם תורה היא:
+
+Teshuva 703
+
+שאלת על ראובן שקבל עליו עדות שמעון ולוי ואחר שהעידו רוצה לחזור בו מפנ�� שהם נוגעים בעדות:
+תשובה אם היה יודע בתחלה שהם נוגעים בעדות ואפ"ה קבלם על עצמו אינו יכול לחזור בו ואם לא היה יודע שהם נוגעים בעדות הרי זו קבלה בטעות ויכול לחזור בו ואע"פ שתמצא תשובה לרבינו מאיר בכלל תשובות הרשב"א דכתיב בה שאינו יכול לחזור בו התם איירי כשהיה יודע שהם נוגעים בעדות וקבלם עליו ופשוט הוא:
+
+Teshuva 704
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שלוה משמעון מנה על המשכון ואמר פרעתיך ותן לי משכוני והלה טוען איני יודע אם פרעתני אם חייב להחזיר לו משכונו או לא:
+תשובה דבר כיוצא בזה נשאל מלפני הרשב"א ז"ל והשיב ז"ל הדין עמו מפני שאין למלוה בגוף המשכון אלא שעבוד בעלמא ונמצא שהלוה תובע משכונו והלה משיבו איני יודע אם יש לי שעבוד עליו שאינו יכול לתבוע על הספק וכן הדין בשטר שצריך להחזיר לו שטרו ע"כ ולפי טעם זה אפי' לא נפגם השטר כגון שלא היה יודע אם פרע לו כלל ולא היה חייב שבועה אפ"ה מחזיר לו משכונו או שטרו ושוב אינו יכול להשביעו כלל דאין נשבעין על טענת שמא ושמא לא פרעתני קא טעין. אלא שאני רואה שהרב ז"ל לא הספיק לו טעם זה וכתב ועוד כיון שהודה שקבל קצת כבר פגם שטרו ותנן הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה והוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע עכ"ל ולפי טעם זה בנ"ד שלא נפגם השטר שהרי לא הודה שפרע לו כלום אינו מחזיר לו המשכון או השטר עד שישבע הלוה שפרעו. ואפי' לפי הטעם הראשון יכול להחרים סתם בתקנת הגאונים על מי שטוען עליו שקר ומיהו מסתברא לי דבשלמא השטר אינו יכול לעכב דלא תפיס ליה אלא לראיה בעלמא וכיון דלא ידע מספיקא לא שבקינן ליה בידיה אלא מחזירו ויחרים סתם אבל משכון לפעמים תפיס ליה לגוביינא ולא לשעבודא לבד דהא חזינן כמה זימני דלית ליה לשלומי ומחליט לו המשכון וכ"ש אם טען בהדיא לגוביינא נקיטנא ליה הילכך יכול לעכב המשכון עד שישבע שפרעו ולא מצי למימר אעכב המשכון אולי אזכור ואפשר דמשום הכי לא הספיק לו לרב ז"ל הטעם הראשון והרי תשובתו כתובה סי' תתקע"ז עיין עלה:
+ולענין אם היה מחויב שבועה ועד אחד מסייעו אם פטור משבועה או לא כלל זה יהיה מסור בידך אם חייב שבועה מן התורה ואפי' שעד אחד מסייעו משבעינן ליה ואם היה מחייב שבועה מדרבנן ועד אחר מסייעו פטור משבועה וכן כתבו בשם בעל המאור והראב"ד ז"ל כתב כן בשם אחרים וכן נראה הסכמת הרשב"א ז"ל ונכון הוא דבכי האי גוונא לא תקנו רבנן שבועה דרגלים לדבר דקושטא קאמר כיון דאיכא חד סהדא דקאי כוותיה:
+
+Teshuva 705
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי על מה שראית בירושלם שאחר שהפשיט הבהמה תופס העכו"ם בקנה ומושך אותו למעלה בכח וכן לצדדין והרי אם יש שם סרכא נתקת בתנועה ההיא והדבר מפורסם ולא ראינו שמיחו הראשונים בדבר ולא ידעת על מה סמכו:
+תשובה בהמה אחר השחיטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה ומטעם זה אין אנו צריכין לחפש אחר הטרפיות זולת טרפיות הריאה משום דשכיחי טפי הילכך כיון שאין הדבר ברור שהסרכא נתקת ע"י תנועה זו אלא ספק מספיקא לא מחזקינן ריעותא בריאה עד שיתברר. ועוד שאין חששא בתנועה זו אלא בסרכות התלויות בדופן אבל שאר הסרכות לא חיישינן להו שהרי כל חלקי הריאה מתנועעים בתנועה זו ולא תנתק כלל ואין חששא זו גדולה מבא זאב ונטל בני מעים והחזירה כשהם נקובים. ותו דאיכא כמה ספיקי ספק היתה שם סירכא ספק לא היתה ואת"ל היתה שמא לא נתקה ואת"ל נתקה שמא לעצם ולבשר היתה ואיכא כמה גדולי עולם שהתירו וכן נהגו במצרים לסמוך על הרמב"ם אפי' בבהמת עכו"ם בלתי ישראל והטעם לפי שהיא מילתא מציעתא בין המחלוקת וכיון שלוקח הטבח מתנות מהבהמה הכשרה ומהטרפה אינו לוקח כלום חזר להיות כבהמה של ישראל שלא חלקו בין הפסד מועט להפסד מרובה. וא"ת בשלמא בדיעבד יש להתיר בכיוצא בזה אבל שיעשה העכו"ם תנועה זו בריאה לכתחלה מנא לן י"ל כיון דחששא רחוקה היא ואיכא כמה ספיקי ותו דסרכא הנתקת בתנועה זו ריר בעלמא הוא ומטעם זה התירו להכניס הטבח את ידו אע"פ שנתקות סרכות בכך שכל סרכא הנתקת ביד הטבח ריר בעלמא הוא שהסרכא כל מה שאדם ממשמש היא מתחזקת יותר ומ"מ אם הדבר ברור אצלכם שמחמת תנועה זו הסרכא הקרויה באמת סרכא נתקת ראוי לחוש לדבר לכתחלה אע"פ שהדבר ספק אם נתקה סרכא או לא ויש להם למנוע העכו"ם מלעשות כן ואפי' בכי האי גוונא בדיעבד הבהמה כשרה דלא מחזקינן ריעותא מספיקא ואע"ג דכל בדיקה מטעם ספק הוא כבר הסכימו רוב גאוני עולם והרמב"ם מכללם שאם לא נבדקה הריאה אין אוסרין הבהמה וכ"ש בנ"ד שנבדקה הריאה דלא חיישינן שמא סרכא היתה שם ונתקה ואם הדבר ספק אצלכם אם ע"י תנועה נתקת הסרכא אפילו לכתחלה מותר ובלי ספק שעל זה סמכו הראשונים נ"נ שראו שהעכו"ם עושה כן ולא מיחו בידו:
+
+Teshuva 706
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שנתן לשמעון כתב ידו שהוא חייב לו כך וכך בלשון מעכשיו אם ישאר בידו האלתזאס של המלך יר"ה ונשאר האלתזס בידו אלא שהוסיפו עליו. וכשבא שמעון לתבעו בא עליו בג' דרכים אחד שהיא אסמכתא ואסמכתא לא קניא ועוד שלא היה בדעתו אלא אם ישאר האלתזאס בידו כמו שהיה בתחלה ולא בתוספת ועוד שאין זה שטר אלא כתב ידו ומגו שהייתי נאמן לומר פרעתי נאמן לומר כך היה בדעתי אם ישאר האלתזס כמו שהיה בתחלה ושאלת ממני אם יש ממש בטענות אלו:
+תשובה דע כי טענת אסמכתא אינה כלום אע"פ שאין שם קנין ממה נפשך כי רוב הפוסקים הסכימו דכל שטר שכתוב בו מעכשיו אין בו אסמכתא וזו הסכמת הרמב"ן והרשב"א והנמשכים אחריהם וה"ה אם יש בשטר קנין לא הוי אסמכתא. אבל דעת הרמב"ם והנמשכים אחריו דאין קנין מבטל האסמכתא אלא א"כ קנו ממנו בב"ד חשוב ואם אמר לו קנה מעכשיו קנה אפי' איכא אסמכתא וכן כתב הרב פי"א מהלכות מכירה הילכך בנ"ד כיון שאמר אני מתחייב במנה מעכשיו קנה ואין כאן אסמכתא שאלו לא גמר להקנותו לא הקנהו מעכשיו ואע"ג דממה שפירש בפי' המשניות בפרק גט פשוט נראה דמעכשיו לא מבטל האסמכתא מ"מ על מה שכתב בפסק יש לנו לסמוך וא"ת בפסק נמי קשיא מדידיה אדידיה דכתב אסמכתא שקנו מידו עליה בב"ד חשוב הרי זה קנה משמע שאם קנו מידו שלא בב"ד חשיב לא קנה וכתב הרשב"א ז"ל דכל קנין מעכשיו הוא וי"ל דהוא ז"ל אזיל לשיטתיה דס"ל דקנין במקום מעכשיו קאי ומבטל האסמכתא אבל הרב ז"ל סובר דאין קנין במקום מעכשיו הילכך בעינן קנין בב"ד חשוב או קנין במעכשיו לבטל האסמכתא אבל קנין לבדו שלא בב"ד חשוב או מעכשיו בלאו קנין לא מבטל האסמכתא. הילכך בנ"ד אם קנו מידו בעדים או שהוא מודה שקנה ממנו בקנין סודר ואיכא מעכשיו לכ"ע נתבטלה האסמכתא ואם היה שם קנין בלא מעכשיו או מעכשיו בלא קנין הוי פלוגתא וקי"ל כהרמב"ם דאתריה דמר הוא והריא"ף נמי הכי ס"ל. ולענין מה שטען שלא היה בדעתו אלא א"כ ישאר האלתזס כמו שהיה בתחלה בזה איני רואה את דבריו כיון דמילתא דשכיחא היא דמוסיפין באלתזס אפי' בתוך זמן הג' שנים של האלתזאס וכ"ש אחר שיעבור זמן האלתזס וכן מעשים בכל יום במצרים וכיון דמילתא דשכיחא היא הוה לאתנויי בפירוש וכיון דלא פירש אין שומעין לו. ולענין מה שטען דאית ליה מיגו אם כתוב בכתב ידו נאמנות הדבר פשוט שאינו נאמן לומר פרעתי וכן כתבו המפרשים וכן הוכחתי בתשובה שהוא דעת הרמב"ם ז"ל אבל אם אין כתוב בו נאמנות שכתב הרב שהוא נאמן לומר פרעתי יש לדון דלא אמרינן מגו מטענה טובה לטענה גרועה ואם הממון הוא גדול פרעון כזה קלא אית ליה ולפיכך אינו טוען ברצון פרעתי ולפיכך אין זה מגו טוב שלא יאמינוהו העולם. ואפי' היה הממון דבר מעט אני אומר שאין זה מגו דבשלמא אם היה טוען בפירוש התניתי אם ישאר האלתזס כמו שהוא עתה וחברו מכחישו היה ראוי להאמינו במגו דאי בעי אמר פרעתי אבל כיון שהוא מודה שלא התנה בפירוש אלא שכך היה בדעתו ואנו אומרים שאין שומעין לו משום דהוה ליה לפרושי מה מעלה ומוריד המגו לזה ופשוט הוא:
+
+Teshuva 707
+
+שאלת ממני על מעשה שראובן בא לקדש אשה והיה שם חכם קרוב לאשה ואמר לו תייחד עדים ותמהת על דבריו שהרי מעשים בכל יום שיש קרובים בשעת הקידושין ולא מצרכינן ליחד עדים:
+תשובה כן ראוי לעשות וכן נהגנו במצרים והטעם דאיכא כמה גאוני עולם שכתבו דכל דאיכא ספיקא אי לאסהודי אתו אי למחזי אתו בטלה כל העדות וכיון דאיכא קרובין בשעת הקדושין איכא למיחש שמא נתכוונו להעיד ובטלה כל העדות וכן כתב הרמב"ן והרמ"ה דאי איכא לספוקי אי אתו לאסהודי בטלה כל העדות ולפיכך כל דבר הנעשה ברב עם ולא ייחד עדים שיילינן להו אי למחזי אתו או לאסהדי ואי אמרו לאסהודי בטלה כל העדות שעדות שנמצא בהן קרוב או פסול בטל כל העדות והאי דשיילינן להו לסהדי איכא מאן דמפרש לאסהודי אתיתו לב"ד או למחזי ואיכא מאן דמפרש לאסהודי אתיתו בשעת מעשה ותליא בפלוגתא דאיכא מ"ד דהגדה בב"ד דוקא פוסלת ולא הכוונה בשעת מעשה ואיכא למ"ד הכוונה להעיד בשעת מעשה פוסלת ומשום דחיישינן שמא אחד מן הקרובין יתכוון להעיד אמרו שצריך ליחד עדים בכל דבר הנעשה ברב עם לצאת מידי ספק הדעות ומ"מ כל שלא נתכוונו להעיד לדברי הכל אין הראיה פוסלת העדות וכן כתב הרשב"א וכן הורה הרמב"ן הלכה למעשה וכן כתב בפרק יש נוחלין דמעשים בכל יום בקדושין ובכתובות שיש קרובים ורחוקים ואינם חוששים ע"כ ונראה שדעתו ז"ל אפי' שנתכוונו בשעת המעשה אינם נפסלין הלא כשנצטרפו בקיים דבר דכתיב על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר ועל שעה שבאו (לב"ה) [לב"ד] שיילינן להו למחזי אתיתון או לאסהודי אתיתון ואם נסתפקנו בדבר בטלה כל העדות כדכתיבנא לעיל. וא"ת לדעת האומרים דכוונה לאסהודי בשעת ראיית המעשה פוסלת א"כ כל דבר הנעשה ברוב עם שיש שם קרובים ופסולים יהיה בטל דדילמא כוונו להעיד י"ל דבעלי סברא זו אינה סוברים דספק כוונו להעיד בשעת מעשה שתהיה העדות כולה בטלה דתרתי חומרי לא מחמרינן שיהיה נפסל משעת ראיית המעשה ושיהיה ספקו להחמיר לא אמרינן וגדר הדבר כך הוא אם הזמינום לעדות מתחלה והיו בהם פסולי עדות או שגילו בדעתם שהם מכוונים להעיד כגון בדיני נפשות שהתרו הפסולים גם הם בעוברי העבירה ובדיני ממונות ג"כ כגון ששאלו אותם למה באתם ואמרו לראות המעשה כדי להעיד א"נ כגון שהלוה לחברו מעות ובא הפסול ואמר תמנה המעות בפני איכא גילוי דאדעתא לאסהודי קא אתו. אבל מן הסתם לא בטלה העדות ומ"מ לצאת מכל ספק טוב הדבר ליחד עדים אבל אם לא יחדו לא בטלה העדות אפי' שיש במעמד קרובים ופסולים ותתקיים המעשה ע"י הכשרים ודעת הרמב"ם ז"ל הוא דכוונה לבד פוסלת וכן נראה דעת הריא"ף בתשובה ומ"מ להעיד נתכוונתי בשעת המעשה בטלה כל העדות משמע שאם הדבר ספק לא בטלה העדות וטעמא כדאמרן לעיל:
+
+Teshuva 708
+
+שאלת אודיעך מה שכתב הרשב"א על עבד שהיה בסוף שש ורצה למכור עצמו לאדון כדי שינצל מרציעה והשיב ז"ל שאינו יכול שא"כ נמצאת רציעה בטלה וקשיא לך כיון שאפשר שתתקיים כשאינו מוכר עצמו שפיר דמי שהרי כמה מצות עשה איכא כה"ג ד"מ ולו תהיה לאשה ואם לא רצתה להנשא לו וכי בשביל כך נתבטלה מצות ולו תהיה לאשה ורבים כאלה:
+תשובה הרב ז"ל לא אמרה אלא מסברא ואני אומר דעיקר השאלה ליתא שהרי הוא אומר אהבתי את אשתי וגו' ואם ימכור עצמו אסורבשפחה כנענית דמכרוהו ב"ד שמותר בשפחה כנענית ולא המוכר עצמו הילכך אם הוא אוהב את אשתו ואת בניו בע"כ צריך רציעה ואם אינו רוצה להיות נרצע אסור באשתו הכנענית אבל הכי נמי שאם רצה למכור את עצמו ויהיה אסור בשפחה כנענית הרשות בידו ותתקיים מצות רציעה בשאר עבדים ומה שכתב הרב ז"ל אזן ששמעה כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים צל"ע דא"כ מוכר עצמו ג"כ יהיה נרצע והא ודאי ליתא ואפשר דה"ק אזן ששמעה בסיני לא תגנוב והלך וגנב ומכרוהו ב"ד ושמע בסיני כי לי בני ישראל עבדים ועתה רוצה למכור את עצמו פעם שנית לא ישמעו לו אלא ורצע אדניו את אזנו במרצע ואפשר שגם הרב לא אמרה אלא בזמן שהוא רוצה להיות מותר בשפחה כנענית דודאי אין שומעין לו אלא נרצע אבל אם רוצה להיות אסור בשפחה כנענית כדין מוכר עצמו לא ידעתי טעם למה לא יהיה מותר למכור עצמו שאע"פ שהרציעה מצות עשה איננה בחיוב שהרי אם רצה לצאת יוצא ומה לי יוצא ומה לי אם רצה למכור עצמו וכן נראה מלשון השאלה שאינו רוצה למכור עצמו אלא כדי להנצל מן הרציעה דמשמע דרוצה הוא להיות מותר במה שהיה מותר בתחלה והא ודאי לא אפשר שאין מוכר עצמו מותר בשפחה כנענית. כללא דמלתא שאם תלה הרב טעם הדין מפני שמתבטל מצות עשה של ורצע אדניו את אזנו כאשר נראה מפשט לשונו לא ידעתי לו טעם:
+
+Teshuva 709
+
+עוד שאלת מאי טעמא קרינן לברכת בורא נפשות רבות לא כלום:
+תשובה כבר דברו הראשונים בזה. איכא מאן דאמר לפי שאין בה חתימה והרשב"א דחה טעם זה וכ"ש לדעת החותמים בה והוא ז"ל נתן טעם לפי שאינו מזכיר בברכה הדבר שנהנה ממנו לא בפרט ולא בכלל שאינו אומר בורא מינים הרבה למלאות חסרון הנפשות אלא אדרבה הוא מברך על שברא נפשות רבות שחסרות וצריכות לכל מה שברא על כן קראוה לא כלום ולא דמי לברכת שהכל נהיה בדברו דהתם הרי הוא כולל מה שנהנה ממנו ע"כ ואם נוסח הברכה שלו היתה כנוסח שלנו קשה דהא אמרינן בה בורא נפשות רבות וחסרונן כלומר ברא נפשות רבות וברא חסרונן ותו דאמר על כל מה שברא להחיות נפש כל חי משמע שאנו מברכין אותו על כל מה שברא להחיות נפש כל חי. ותו וכי מברכין להקב"ה על שברא את הנפשות חסרות והא כתיב וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד כי מן השלם לא ימשך אלא פועל שלם ואיך אנו מברכין על החסרון הילכך טעמו ז"ל צל"ע כי לפי הפירושים שיש בברכה לכולם הברכה היא על שברא כל מה שהנפשות צריכות כמו רק כל מחסורך עלי. ובטעמו של דבר נראה לי שלא אמרו שהברכה היא ולא כלום אלא הכי אמרו ואחריו ולא כלום כלומר אין שם כלום חדוש אלא הברכה הנהוגה בכל הדברים בין גידולי קרקע בין שאינם גידולי קרקע הברכה של אחריהם שוה היא חוץ מן הלחם ומעין שלש אבל לעולם הברכה היא שבח לבורא על כל מה שברא כשאר הברכות ובירושלמי חותמים בה בשם ולא נהגו כן וכן ראוי כיון שלא הוזכר בתלמוד שלנו אין לחתום בה וכן כתבו הראשונים ז"ל:
+
+Teshuva 710
+
+שאלת על חמץ שאסור במשהו אם הדין כן לענין להחמיץ העסה אם מחמיץ ג"כ בכל שהו כדין תערובתו:
+תשובה ודאי לענין פסח לא נפקא מינה מידי דמאי איריא משום מחמיץ תיפוק לי שנתערב בו חמץ שאוסר בכל שהוא אלא ודאי לענין שאר איסורין המחמיצים קא מיבעיא לך א"נ כגון שאור שעבר עליו הפסח והחמיץ בו את העסה אם אוסר בכל שהוא או שיעורו כשאר איסורין וגם זו אינה שאלה שאם החמיץ את העסה פשיטא דאסור ואין משגיחין בשיעור אם מעט או הרבה דקי"ל המחמץ והמתבל שיעורן בכל שהו ואם היתה העיסה מחומצת ונפל לתוכה שיעור לחמץ שאם היתה העסה מצה היה מחמיצה אוסרת אותה ואם אין בשאור כדי לחמץ ולא החמיצה זוהי ששנינו שאור של חולין ושל תרומה שנתערבו וחמצו ואין בזה כדי לחמץ ואין בזה כדי לחמץ וכולי למדנו ממנה שאין כל שיעור ראוי לחמץ כל עיסה אם היא גדולה הילכך אם השאלה בכיוצא בזה שאין בשאור כדי לחמץ ולא החמיצה בפועל ולא היה בתוך הפסח הרי הוא בטל בששים כשאר האיסורין ואם היה שאור של תרומה באחד ומאה ואם של ערלה וכלאי הכרם באחד ומאתים. וכן כתב הרשב"א בתשובה שלא כל שיעור חמץ ואפי' דבר מועט מחמיץ כל שיעור עיסה ואפילו עיסה מרובה ע"כ:
+
+Teshuva 711
+
+שאלת על נזיר שהוא אסור בתגלחת הראש שנאמר תער לא יעבור על ראשו עד היכן גבולי הראש:
+תשובה מכנגד פניו עד מקום הנחת התפילין שהוא סוף השער שלמעלה מהמצח ומן הצדדין עד הצדעים והוא מקום הפאות המבדילות בין הראש והזקן והוא כנגד האזן ממש ומצד אחריו הוא עד מול העורף עד מקום שהשער קשה ודומה לשער הראש ואע"ג שיש בני אדם שיש להם שער בעורף שהוא כנגד הצואר מבחוץ אין זה בכלל שער הראש והוא למטה ממקו' הנחת קשר של תפילין ומ"מ לא יהא רגיל לגלח שער הסמוך לראש משום סחור סחור לכרמא לא תקרב:
+
+Teshuva 712
+
+עוד שאלת על מ"ש הרב בפ' י"ג מה' קרבנות כיצד קומצין מנחות הנקמצות כדרך שקומץ כל אדם פושט פס ידו וקומץ. וקשיא לך א"כ אין זו מהעבודות הקשות ואנן אמרינן בכל דוכתא כי הקמיצה היא היתה מהעבודות הקשות שהיו במקדש:
+תשובה דע כי הרב ז"ל סובר שנדחו דברי האומר שזו עבודה קשה שבמקדש וכן כתב בהדיא בפי' המשניות וטעמו ז"ל משום דאמרינן בגמרא וקומץ כדקמצי אינשי וא"כ לאו עבודה קשה היא וזהו שכתב כדרך שקומץ כל אדם פושט פס ידו וקומץ והכי משמע נמי פשטא דמתני' דקתני כיצד הוא עושה פושט אצבעותיו על פס ידו ע"כ ואתי למעוטי שלא יקמוץ בראשי אצבעותיו והמפרשים דחקו דהאי דאמרינן וקומץ כדקמצי אינשי כדי לקיים דהוה עבודה קשה שמכניס צדי אצבעותיו בקמח ומכניס הקמח בצדי אצבעותיו לתוך ידו אבל אינו נוטל קמח אלא מלא שלש אצבעות על פס ידו ולא יותר וכדי שלא יהיה מבורץ ומבצבץ ויוצא מוחק מלמטה באצבע ומלמעלה בגודל והכי פירשו נמי במתני' הילכך לא נדחו דברי האומר שהקמיצה עבודה קשה שבמקדש ורבינו ז"ל תפס לישנא דמתני' ולישנא דגמרא כפשטייהו דא"כ לאו היינו כדקמצי אינשי וכן נראה דמפרש לה הראב"ד ז"ל מדלא השיג עליו וכן נראה שהבין רבינו עובדיה דברי הרב כאשר נפרש בע"ה. ומיהו כולה סוגיא דפ"ק דמנחות קשיא עליה (דרב"י) [דרבינו] ז"ל ולפיכך צ"ל דמאי דכתב הרב ז"ל כדרך שקומץ כל אדם פושט פס ידו וקומץ לא בא לומר שקומץ בכל האצבעות אלא בא למעט בראשי אצבעותיו או מן הצדדין והיינו דאמר רב פפא פשיטא לי מלא קומצו כדקמצי אינשי בעי רב פפא קמץ בראשי אצבעותיו וכו' ולא הוצרך לפרש דאצבע קטנה פשיטא דאינה בכלל קמיצה דילמא קומצו אמר הכתוב ולא מלא ידו ומה שכתוב בפי' המשניות שנדחו דברי האומר שזו עבודה קשה לאו בכל קמיצה קאמר אלא בקמיצה מנחת הסולת דוקא קאמר שהדבר ברור שהסולת מיד נופל היתר בלא קושי אבל מחבת ומרחשת שנקמצות אחר אפיה הדבר נראה לעין שהיא עבודה קשה שלא יהיה חסר או יתר וזו היא ששנינו בברייתא במרחשת ובמחבת בגודלו מלמעלה ובאצבעו קטנה מלמטה וזו היא עבודה קשה שבמקדש משמע על קמיצת מרחשת ומחבת קאי שהיא עבודה קשה אבל קמיצת הסולת לא הוי עבודה קשה ולא הוצרך הרב לפרש דמוחק בגודל מלמעלה ובאצבע קטנה מלמטה שהרי אמר הכתוב מלא קומצו למעוטי חסר ויתר ולא הוצרך לפרש אלא שאם הרחיק אצבעותיו וקמץ פסול ודין זה כולל בכל המנחות ואי אפשר לפרש דבכל המנחות אמר שנדחו דברי האומר שזו עבודה קשה שהרי הדבר נראה דמרחשת ומחבת שהיה מפתת אותה פתיתין כזית קרוב לנמנע הוא שלא יהיה חסר או יותר ובקושי גדול היה יכול להשוות ובשלמא למאן דאמר שמחזירן לסלתן לא היה קשה אבל לא קיימא לן הכי אלא מחלקה לשנים ושנים לארבע וכן כתב הרב בהדיא ונותן הפתיתין לכלי שרת וכו' ותו דבכל דוכתא מסקינן דקמיצה הויא עבודה קשה ובמאי דכתיבנא אתי שפיר דאמאי לא כתב הכא זוהי עבודה קשה כדכתב גבי מליקה וחפינה משום דלא פסיקא ליה דאיכא קמיצה שאינה קשה כגון קמיצת מנחת הסולת אבל קמיצת מרחשת ומחבת קשה היא ובהכי אתיא סוגיין כדעת הרב דוק ותשכח. וז"ל רבינו עובדיה בפי' המשניות שלו ומוחק באצבע קטנה שלא יצא הקמח חוץ לקמיצה ומוחק בגודל שלא יצא הקמח חוץ לאצבע וזה היה צריך לעשות במנחת מחבת ומרחשת דמעשיהן אפויין ולאחר אפייתן פותתן וקומץ ואי אפשר לפותתן דקות כל כך שלא יהיו יוצאות חוץ לקומץ הילכך מוחק בגודל מלמעלה ובאצבע קטנה מלמטה וזו היא מעבודות קשות שבמקדש דבקושי גדול יכול להשוות שלא יהיה לא חסר ולא יתר ע"כ הרי זה כמו שכתבנו שאין הקושי אלא במרחשת ובמחבת אלא שהוא ז"ל הבין דברי הרב בפי' המשנה כפשטן שנדחו דברי האומר שזו עבודה קשה במקדש על כל הקמיצות קאמר ולכך כתב ז"ל פירושו של רש"י וכתב ושטת התלמוד כדברי וכן פירשוה כל רבותי ע"כ. אבל הנכון שלא אמר הרב אלא שהאומר שכל הקמיצות היא עבודה קשה נדחו דבריו מהך ברייתא דלעיל דדוקא מחבת ומרחשת היא העבודה הקשה במקדש אבל לא המנחות הנקמצות סלת ודבר זה נראה לעין ואיך יאמר שנדחו דברי האומר שכללות הקמיצה היא עבודה קשה. כנ"ל ליישב דברי הרב ז"ל ועין בעין נחזה בשוב עבודת בית המקדש אמן:
+
+Teshuva 713
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי על הא דקי"ל אחריות טעות סופר הוא ואפי' שלא נכתב הוי כאלו נכתב אם הוא כולל אפי' אחריות עכו"ם או דילמא לגבי ישראל הוי טעות סופר אבל לגבי עכו"ם צריך שיכתוב אחריות מפורש לפי שראית לאחד מחכמי הדור שפסק שאחריות טעות סופר הוא אפי' אחריות העכו"ם:
+תשובה מתוך דבריך נראה שאם כתב אחריות בשטר שקבל עליו אחריות עכו"ם [ואין הדבר כן כי פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר ולעולם הם מעלילים עלילות ברשע להפסיד ממונם של ישראל] תדע שאם בא גזלן וגזל את השדה וכי נאמר שאחריות זה לא קבל עליו אלא אם יוציאו את השדה מידו בדין אבל אם יוציאו אותה שלא כדין לא קבל עליו הילכך אם עכו"ם יוציאו אותה מתחת ידו ע"י עלילות שלא כדיננו לא קבל עליו אחריות זה אפי' היכא שנכתב וכ"ש היכא דלא נכתב האחריות דפשיטא דלאו טעות סופר הוא לגבי עכו"ם עד שיפרש שמקבל עליו אחריות של עכו"ם ואין בכלל זה אלא אם יוציאו אותה בדיניהם אבל אם גזלה גזלן שלא כדיניהם לא קבל עליו והחכם אשר פסק כן טעה בדבר משנה וז"ל הרמב"ם פי"ט מהלכות מכירה אפי' מכר הקרקע בשטר ולא הזכיר בו האחריות הרי זה חייב באחריותן שאחריות שלא נזכר טעות סופר הוא במד"א כשהוציא את המקח מיד הלוקח בב"ד של ישראל כגון שהיה המקח וכו' והכל בב"ד ישראל אבל אם העכו"ם הוא שהוציא המקח מן הלוקח בין בדין המלך בין בערכאותיהם אין המוכר חייב באחריותו ואעפ"י שהעכו"ם טוען שהמוכר גנב חפץ זה או גזלה ממנו והביא עדי העכו"ם על כך אין המוכר חייב כלום שזה אונס הוא ואין המוכר חייב באחריות האונס ע"כ וכן פירש"י ז"ל עלה דהא דאמרינן אחוי טרפך ואשלם לך אחוי טרפך שבדין טרפוה ממך וכתב בעל מ"מ ואפי' היה הטורף ישראל אם טרף שלא כדין אינו חייב לו ע"כ. והכי פסק אמימר בפרק חזקת הבתים ויהיב טעמא משום דסתם עכו"ם אנס הוא [אשר פיהם דבר שוא וגו'] ומתוך פשיטות הדבר אני אומר שאין פותח ספר יטעה בזה ודילמא לא סיימוה קמיה כי הנושא אשר שאלו מלפניו היה בקרקע שהיו יכולין להוציאה מתחת ידו בדיננו אע"פ שהיה המערער עכו"ם כיון שהדין עמו כפי דין תורה חייב המוכר באחריות זה וכן יש לדקדק מלשון הרב שכתב בין בדין המלך בין בערכאות שלהם תידוק מינה אבל אם היה מוציאה מתחת יד הלוקח בדיננו חייב באחריותה. וטעמא דמסתבר כיון שמכר דבר שאינו שלו מן הדין דין הוא שיתחייב באחריותו אע"פ שלא נכתב בשטר כמאן דכתב דמי ואם על זה היה הפסק יפה פסק ואם על מה שבא בשאלה פסק דאחריות טעות סופר הוא הטועה:
+
+Teshuva 714
+
+שאלת על מה סמכו ההולכים ממקום למקום ומקהל אל הקהל לבקש טרף לביתם אחר שנתנו להם כדי צורכן ולפעמים יותר מאלף זוז הולך למקום אחר ג"כ ונותנין לו ולוקח וכבר הוא עשיר וקי"ל מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה וה"ה ממעות הצדקה כאשר כתבו הראשונים ז"ל:
+תשובה סמכו להם עלה דהא דקי"ל אם אין לו מאתים זוז ונתנו לו בפעם אחת אפי' אלף זוז נוטלן אף הכא נמי כשהוא גולה לארץ מרחקים להביא טרף לביתו כל זמן שלא יחזור לביתו הכל נקרא פעם אחת דאי לא תימא הכי שנתנו לו בקהל הראשון שפגע מאתים זוז אם לא יקבל יותר אוכל אותם ולא ישוב עוד לביתו ואפילו שיתנו לו כשיעור לחזור לביתו יאכל אותם מיד ונמצא חוזר חלילה ולפיכך מותר לו לקחת כל מה שיתנו לו עד שיחזור לביתו. עוד איכא טעמא אחרינא דלא אמרינן מי שיש לו מאתים זוז לא יטול מן הצדקה היינו מקופה של צדקה או מהיחידים בתורת צדקה שהרי בעל הבית הנותן לעני זה לא יתן לעני אחר ונמצא גוזל את העניים אבל בנ"ד שהכל יודעים שיש לו יותר ממאתים זוז והוא מחזר משום פרנסת אשתו ובניו נותנין לו בתורת מתנה ולא בתורת צדקה וכן מעשים בכל יום בכל קהלות הקדש אבל צריך להזהיר את גבאי הצדקה שלא יתנו להם מקופה של צדקה כיון שיש להם יותר ממאתים זוז שנמצאו גוזלים את שאר העניים ואם אין לו מאתים זוז ויש בקופה של צדקה מעות הרבה ורצו הגבאים ליתן לו אפי' מתנה מרובה מותר ומ"מ צריך שידקדקו בדבר שלא ידחקו את שאר העניים אשר בעיר:
+
+Teshuva 715
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי על מה שנמצא כתוב בכלל תשובות הרשב"א שאסור לצאת בטליתות שלנו לר"ה כי שמא אינם עשויין כהלכתן וכמו כן אין לנו תכלת והעיקר הוא התכלת וחלק בין ספק ברכה לספק משא לרשות הרבים ותמהת שהרי כל העולם לובשים ד' כנפות למטה מבגדיהם ויוצאים לר"ה ולא ראינו מי שמיחה בדבר זה מעולם:
+תשובה לא תסמוך ��ל מה שתמצא בתשובות ובהגהות עד שתעמוד על עיקר הדבר בתלמוד והמפרשים גם כי אותה תשובה אינה להרשב"א ז"ל ולפיכך אני אומר דלאו דסמכא היא חדא כי לפי דעתו אין אנו מקיימין מצות ציצית מן התורה והא ודאי ליתא דקי"ל התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת והרב ז"ל כתב נמצאו במצוה זו שתי צוויים שיעשה על הכנף היוצא ממנה ושיכרוך על הענף חוט תכלת משמע שאם לא עשה על הענף תכלת עשה הצווי האחד עוד כתב בהדיא והלובש טלית שיש בה לבן או תכלת או שניהם כאחד הרי קיים מצות עשה אחת ע"כ. ואם מפני עשיית הציצית דהיינו הכריכות הא קי"ל דאין מדקדקין בלבן ואם כרך הלבן על רוב החוטין או שלא כרך אלא חוליא אחת כשרה וכתב ר"י טעמו של דבר מפני שהחוליות כנגד הרקיעים והאוירים שביניהם והיינו דוקא כשיש תכלת הדומה לרקיע ולבן ביניהם כנגד האוירים ע"כ. וגדולה מזו התירו לצאת בטלית מצוייצת אפי' בלילה שאינו זמן ציצית וז"ל הרב פי"ט אבל המצוייצת כהלכתה מותר לצאת בה בין ביום בין בלילה שאין הציצית הגמור משוי אלא הרי הוא מנוי הבגד ומתכסיסיו כמו האימרא וכיוצא בה ואלו היו חוטי הציצית שהיא מצוייצת כהלכתה משוי היה חייב היוצא בה אפי' ביום השבת שאין מצות עשה שאין בה כרת דוחה את השבת ע"כ. וכתב בעל מ"מ והיתר היציאה בטלית המצוייצת פשוט ומבואר סוף פרק הקומץ רבה והטור כתב שמהר"ם היה מחמיר וא"א היה יוצא בו נראה שבעל התשובה הוא מהר"ם והרא"ש לא חשש לחומרא זו ויפה עשה שלא ראיתי לחומרא זה טעם וכן כתב הרשב"א שהיא חומרא שאין לה טעם ורובם הסכימו להתיר וכן נהגו ויש מי שאמר שטעם הדבר דחיישינן שמא נפסק חוט אחד ונמצא שאינה מצוייצת כהלכתה וגם זה אינו מתיישב דכי היכי דמוקמינן לה אחזקתה לענין ברכה הכי נמי מוקמינן לה לענין הוצאה ותו דהרי מצי למבדקה כשרוצה לצאת וכי תימא דחיישינן שמא תפסק חוט אחד בעודו ברשות הרבים חששא רחוקה היא ואפי' אם נפסקה אין חייב לפשוט אותו בשוק דגדול כבוד הבריות. כללא דמילתא איני רואה טעם לחומרא זו וכבר האריכו הראשונים נ"נ עיין שם:
+
+Teshuva 716
+
+שאלה על מה שכתוב ידעתי ה' כי לא לאדם דרכו לא לאיש הולך והכין את צעדו והלא הבחירה מסורה ביד האדם דכתיב ובחרת בחיים וזה דבר מוסכם עם הנחת שליחות ידיעתו י"ת כאשר אמר המשורר ידיעה סגולית נפלאה משארת טבע אפשרותם:
+תשובה דע כי אין הכתוב מדבר בצדיק ורשע כי בזה הרשות נתינה ביד האדם כאשר אמרת אבל הכתוב מדבר בעני ועשיר או חולי או בריאות וכיוצא בדברים אלו שאינם בידו של אדם אלא אם הוא צדיק ענייניו מסורין ביד הקב"ה ואינם מסורים למזל כדאמרינן אין מזל לישראל והיינו נמי דאמרינן מאן דביש ליה בהאי מתא ליזול למתא אחריתי כי הגלות מכפרת עון ואם הוא רשע מסתיר פניו ממנו ומניחו למקרה ועל זה אמר ירמיהו ידעתי ה' כי [לא] לאדם דרכו לא לאיש הולך והכין את צעדו אם לא איכא סייעתא דשמיא בהדיה. וא"ת אי איירי קרא בצדיק ורשע קשיא כדאמרן ואם בעוני ועושר פשיטא ומאי דקאמר ידעתי וכי הוא ידע ואחריני לא ידעי וכי יעלה על הדעת לומר שיש ביד האדם להעשיר את עצמו וי"ל דסד"א כי היכי דאמרינן בא לטהר מסייעין אותו הכי נמי בעשיר ועני שנאמר ויד חרוצים תעשיר ואם בא להשתדל על זה מסייעין אותו קמ"ל שאין בידו כלום מזה וכן דקדקתי מסיפיה דקרא דכתיב לא לאיש הולך והכין את צעדו אלא הכל תלוי בידי שמים אם הוא צדיק או לפי המזל אם הוא רשע וברור הוא שאין הכתוב מדבר בצדיק ורשע:
+
+Teshuva 717
+
+שאלת על עכבר שנפל לתוך התבשיל והוציאו אותו אבל פליטתו נתן טעם בתבשיל אם נאסר התבשיל והקדרה:
+תשובה נפש היפה תאכל התבשיל בעצמו שלא אמרו בנותן טעם אלא בנותן טעם לשבח. אבל סתם עכבר נותן טעם לפגם הוא וכל נותן טעם לפגם מותר וחד בתרי בטל ואי משום דבריה לא בטלה הנ"מ הוא גופה אבל פליטתה בטלה היא כשאר איסורין ושמור עיקר זה שאם פליטת האיסור הוא מנותני טעם לשבח משערין ליה בששים ואם הוא מנותני טעם לפגם חד בתרי בטיל ומכאן תדין לכל האיסורין וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה בכיוצא בזה והרי היא בסימן ק"א עיין שם וכן כתב הר"ן פרק השוכר וז"ל ומהא שמעינן שכל הדברים המאוסים כעכבר וכיוצא בו אין אוסרין בפליטתן אלא דוקא בחלא ושכרא דמשבחי בהו ואף בשנמחה גופן לגמרי ונתערב בהיתר מרובה מהם יש להתיר משום דמדאורייתא ברובא בטיל ולא מתהני מאיסורא כלל ע"כ. וכן כתב הרמב"ם דבשמן ויין ושאר משקין פוגם הוא ומותר וכן הורו הלכה למעשה רבותינו הצרפתים ואני אומר דמכל שכן שפוגם בתבשיל והכי כתב הריא"ף והלכתא אידי ואידי בשיתין דחיישינן דילמא אשבוחי משבח בחלא ובשכרא משמע דבכל שאר מילי לא משבח ואע"ג דפי' הראב"ד שאין העכבר פוגם אלא מחמת צמרו וזה שהוסר צמרו משביח יחיד הוא בסברא זו ולא הסכימו עמו שאר הפוסקים וק"ל עליה שהרי צמרו אין בו טעם לא לשבח ולא לפגם ואין הטעם אלא מחמת בשרו ומה לי אם עדיין צמרו בו או לא והא דאמרינן ההוא אמרטוטי אמרטט לאו משום צמרו אמרינן הכי אלא כיון שהוסר צמרו משמע דשהה טובא ואיכא למיחש דילמא חורפיה דחלא מהדר ליה לטעמיה לשבח ויש מקילין דאפילו בחלא ושכרא אינו משביח ואין צריך ס' ומנקט מילתא מציעתא עדיף דבחלא ושכרא משערין בס' ובשאר דברים חד בתרי בטיל ומה שנמצא כתוב בשם בה"ג דשרץ אין טעמו בטיל אלא באלף אינו נכון כלל וכבר דחו אותו הפוסקים והכי משמע מסוגיא דפרק בתרא דע"ז והא דגרסינן בירושלמי דתרומה הורה ר' יוסי בר בון בעכברא אחד לאלף עכברא שם מקום הוא דהתם קאי על דג טמא שכבשו עם דג טהור וכן כתוב בהגהה והרב פסק כהך דדג טמא שכבשו עם דג טהור במאתים ופלוגתא דתנאי היא פרק עשירי דתרומות דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בו משקל עשרה זוז ביהודה שהם עשר סלעים בגליל דג טמא אסור וזה יעלה קרוב לאלף ר' יהודה אומר רביעית בסאתים וזה קרוב למאתים ור' יוסי אומר אחד מששה עשר בו ופסק הרב כר' יהודה דהוי מילתא מציעתא ואיכא מאן דפסק כת"ק להחמיר וא"ת מאי שנא דג משאר איסורין הם היו בקיאין דציר דג טמא לא יהיב טעמא כולי האי:
+
+Teshuva 718
+
+שאלת על צוואת שכיב מרע שצוה שיתנו לפלוני מנה ושטר הצואה יוצא מתחת ידו והיורש טוען נתתי אם חייב שבועת היסת שנתן או דילמא לא תקן רב נחמן בכי האי גוונא:
+תשובה מתוך שאלתך משמע שאם לא היה השטר ביד מקבל המתנה אלא שטוען אביך צוה שיתנו לי מנה והיורש טוען כבר נתתי פשיטא לך דלא מחייב שבועה ואם הדבר כן אפילו יש בידו שטר הצואה כמאן דליתיה הוא דהא שטר צואה אינו אלא דוכרן פתגמי ואינו כשאר שטר חוב ונאמן לומר נתתי ומזה הטעם התיר הרשב"א ז"ל שיכתוב הסופר שטר צואה כמה פעמים א"כ לענין שאלתך אין חלוק בין אם תובע על פה או בשטר הצוואה והיורש טוען נתתי ודאי נאמן אבל אם חייב שבועה מדרב נחמן השאלה שוה בשניהם. הילכך בין אם טען על פה והיורש אומר לא היו דברים מעולם או נתתי או שטוען בשטר צואה והלה טוען נתתי בכל גוונא משביעין אותו שבועת הסת דממון קא תבע ליה וקי"ל כל טענה שאם היה מודה בה היה מחייב ממון אם כפר או שאמר פרעתי תקן רב נחמן שבועת הסת ואדרבה בנ"ד שייך טפי תקנתא דשבועה משום דמורה ואמר לאו מידי חסר וז"ל הרב פ"א מהלכות זכייה ומתנה מתנה שהיא סתם ולא נתפרש בה שהיא בריא כשנתן או שהיה ש"מ הוא אומר ש"מ הייתי והרי עמדתי ואחזור במתנתו ומקבל מתנה אומר בריא היה ואינו יכול לחזור על המקבל להביא ראיה שבריא היה לא מצא ראיה נשבע הנותן שבועת הסת ויפטר ע"כ. וא"ת בשלמא התם טוען מתנת בריא היה שהיא מן התורה אבל מתנת ש"מ לא קנה אלא מתקנתא דרבנן ושבועת הסת נמי תקנתא דרבנן היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן לא קשיא דהא אמרינן בפרק מי שמת אינה של תורה ועשאוה כשל תורה וטעמא שלא תטרף דעתו עליו אם לא תתקיים מתנתו ואם אתה אומר שהיורש פטור משבועה נמצא אין מתנתו מתקיימת ואיכא טירוף דעתא ומשביעין ליה כשאר טענות דעלמא:
+
+Teshuva 719
+
+שאלת אודיעך דעתי אם יוצאין בשופר פסול ביום שני של ראש השנה:
+תשובה לדעת האומרים דאפי' לענין לולב יום טוב (ראשון) [שני] הוי כראשון וכל דבר הפוסל ביום ראשון פוסל ביום שני לא תבעי לך דודאי אינו יוצא בשופר פסול וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה כי תבעי לך לדעת כמה רבוותא דאמרו דיוצאין בלולב פסול ואתרוג פסול בי"ט שני. ואף לפי שטה זו אני אומר דלא יצא אלא דוקא בי"ט של סוכות דאע"ג דידעינן בקבועא דירחא בני א"י עושין ר"ה שני ימים מהטעם שהזכירו ז"ל וא"כ שני ימים של ר"ה כיומא אריכתא הוא ומה שאסור בראשון אסור בשני דדוקא לגבי מת משום כבוד הבריות עשו אותו כחול וכן לגבי לכחול את העין אבל לכל הדברים הרי הוא כיום א' ארוך וא"ת בשלמא היכא דאירע יום ראשון בשבת וצריך לתקוע בשני דין הוא שיצא בשופר כשר אבל היכא דתקע בראשון ויצא ידי חובתו לעולם אימא לך שיוצא בשני בשופר פסול כדאמרינן לגבי לולב וי"ל דשני ימים הם וצריך לתקוע בשניהם אבל עשו אותם כיום א' מהטעם אשר הזכירו ז"ל הילכך לכל הדברים הם כיום א' וכל הפסול בזה פסול בזה. תדע שהרי הרמב"ם ז"ל מכשיר פיסול הלולב בי"ט שני בהדיא ואם איתא היה לו להזכיר דין זה בהלכות שופר שקדמו אלא ודאי אין חלוק לענין שופר בין י"ט ראשון לי"ט שני. תו איכא טעמא אחרינא דבשלמא גבי לולב כיון דידעינן בקבועא דירחא אין בי"ט שני אלא משום מנהג אבותיכם אבל ר"ה לא הוי משום מנהגא. ושופר אינו ביום ב' ממנהגא אלא משום ספק יום הראשון שכך היה להם ספק לפעמים אפילו בזמן שבית המקדש קיים וכיון שהוא מן הספק הפוסל בראשון פוסל בשני הילכך כל דבר שהוא משום מנהג בעלמא יש להקל בו וא"ת ניחוש שמא יבואו לזלול בו וי"ל שזהו טעם הפוסלים לולב פסול בי"ט שני אבל המכשירים ס"ל דבשלמא בענין המלאכות אין לנו לחלק בין י"ט ראשון לשני מהאי טעמא אבל בנטילת הלולב לא אתו לזלזולי דאין פסולי לולב מפורסמים לכל כעשיית מלאכה אבל ר"ה שהוא מטעם ספק אין לשנות בשני מן הראשון וכן יש ללמוד ג"כ מדברי הרב שכתב אחר כל פסולי שופר בזמן הזה שאנו עושין שני ימים בגלות כדרך שתוקעין בראשון תוקעין בשני ע"כ משמע שבא להשוותן לגמרי. ותו דעיקר נטילת לולב ביום שני דרבנן בעלמא זכר למקדש הילכך לענין לקיחת ד' מינין ולקיחה לכל אחד וא' שהם מפורשים בתורה תקון כעין דאורייתא אבל שאר הפסולין לא תקון כעין דאורייתא. אבל שופר עיקר התקיעה לא הוי ביום שני זכר למקדש הילכך אפי' תימא דידעינן בקבועא דירחא ומדרבנן היא מ"מ כל דתקון רבנן כעין דאורייתא ת��ון:
+
+Teshuva 720
+
+שאלת ממני על מי שראה חלום בליל ראש השנה שצריך להתענות. ואמרו הראשונים שצריך להתענות בראש השנה כל ימיו והוא חלוש ואינו יכול לסבול ג' תעניות זה אחר זה ונהג להתענות יום ראשון של ראש השנה ואוכל יום ב' ומתענה צום גדליה ואירע ר"ה בשבת אם יכול לאכול ביום הראשון ומתענה בשני וצום גדליה:
+תשובה יפה תענית לחלום כאש בנעורת ובו ביום ויפה עשה שהתענה בראשון ולא בשני וכן ראוי להתענות בכל השנים שהוא ביום שראה בו החלום שהרי הראוהו מן השמים שרוצים בתעניתו וכיון שנדחה יום טוב מפני תעניתו אף כשהוא שבת ידחה ותו כיון שנהג כן הוי כאלו קבלו עליו ושוב לא יוכל להחליפו ביום אחר דלא אמרינן בכי האי לוה אדם תעניתו ופורע וברור הוא:
+
+Teshuva 721
+
+שאלת על מה שכתבו הראשונים שאסור לאכול גבינה במפה שאכלו בה בשר ואמרת שלא ראית מימיך מפה מיוחדת לגבינה ומפה לבשר:
+תשובה הרשב"א ז"ל האריך בתשובה על זה ואסור לאכול גבינה במפה של בשר ולאכול בשר במפה של גבינה והטעם משום לכלוכי הבשר הדבק במפה והרי הוא בסימן ע"ו. ומה שכתבת שלא ראית מפה מיוחדת לבשר ולגבינה כן הדבר אבל כבר נהגו להפוך המפה אשר אכלו עליה הגבינה וגם הפתיתין מבערין מן השלחן כדאיתא בירושלמי ואם אכלו בשר שוב אינם אוכלים גבינה אלא עד סעודה אחרת ואם היה שם לכלוכי בשר כבר יבשו ואינם נדבקים בגבינה ותו שאין דברי הרב אלא כשהיו מניחין הבשר והגבינה על המפה ואז יש לחוש שמא ידבקו זה בזה אבל מנהגנו להביא כל מאכל על השלחן בקערות אפי' יש שם לכלוכי בשר במפה מעולם לא יגעו זה בזה וכ"ת דחיישינן שמא תפול מידו הגבינה על לכלוכי הבשר אשר במפה או להפך זו חששא רחוקה ואין לחוש לה כלל. ותו שכבר נהגו לתת מפה קטנה לפני כל אחד לקנוח הידים ואין במפה אשר על השלחן לכלוך כלל ואם מפני המפה הקטנה הרי הוא נראה לעין אם יש בה בשר או לא. כללא דמילתא כיון שנהגו להפוך המפה ולבער הפתיתים ולהביא המאכל בכלים אין לחוש כלל ומותר והרי (בירושלם) [בירושלמי] לא חששו אלא לפתיתין ולא למפה ודוחק הוא לומר שהיו אוכלין על השלחן בלא מפה ואפי' שתאמר שלא היו אוכלין על המפה החששא שיש במפה יש בשלחן אלא ודאי לא חיישינן לכמה ספיקי ספק נפל מן התבשיל ספק לא נפל ואת"ל ודאי נפל ספק מן הרוטב ספק מן הבשר בעצמו ואת"ל מן הבשר ממש נפל ספק [נדבק ספק] לא נדבק עם הגבינה. הילכך אפילו לצאת ידי חומרת הרשב"א ז"ל בהפוך המפה לחוד סגי ובהסרת הפתיתין כדעת הירושלמי וכן נהגו והנח להם לישראל שמנהגם תורה היא:
+
+Teshuva 722
+
+שאלת ממני אם יש טעם למה לא הוזכר בספר קהלת שם משמות הקדש זולת שם אלהים כיון שהוא מכלל ספרי הקדש:
+תשובה לדעת האומרים כי ספר קהלת חבר לעת זקנתו הרי לסוף ימיו נשיו הטו את לבבו והעיד עליו הכתוב אז יבנה שלמה וגו' וכיון שלא מיחה בנשיו העלה עליו הכתוב כאלו עבד ע"ז ונסתלקה ממנו רוח הקדש ונתמעטה חכמתו ממה שהוא למעלה מן השמש ולכן תמצא אותו כמה פעמים אומר תחת השמש וזה הפך ותרב חכמת שלמה ולפיכך לא היה מזכיר זולת שם אלהים לפי שהוא שם משותף כמו ויבא אלהים אל אבימלך אלהים לא תקלל ויבא אלהים אל בלעם ורבים א"נ לפי שמדת הדין שלטה עליו להביא עליו רעה לולי דוד אביו לפיכך הוא מזכיר שם זה ולא אחר וכן ראיתי במדרש שיר השירים לקבליה דחסד קהלת לקבליה דדינא משלי לקבליה דרחמי ואפי' לדעת האומרים דשיר השירים חבר לעת זקנתו כיון דהוה בעית מאשמדאי שרתה עליו מדת הדין ומש"ה לא היה מזכיר זולת אלהים וגם בשיר השירים לא היה מזכיר את ה' בהדיא אלא בלשון שלמה כמו שארז"ל כל שלמה האמור בשיר השירים קדש חוץ מהאלף לך שלמה:
+
+Teshuva 723
+
+עוד שאלת על מה סמכו בירושלם שאין אוכלין עדשין ופולין בתוך שנתם אבל אחר שנתם אוכלין ואפילו בלא בדיקה:
+תשובה דבר ידוע שכל בריה שאין לה עצם אינה מתקיימת יותר מי"ב חדש לא חי ולא מת וחוזרת אחר השנה להיות עפר בעלמא ומה נפשך אם התליעה בעודה מחוברת הרי עברו עליה י"ב חדש. ואם התליעה אחר שתלשה הרי לא פירשה על גבי קרקע ולשמא פירשה וחזרה לא חיישינן שהרי מקומה צר כאשר נראה לעין ומ"מ יש לחוש שמא תפרוש בשעת בישול דקי"ל פירשה מתה בעיא ולא איפשיטא ואזלי לחומרא הילכך לא יבשל עד שיבדוק ואם אי אפשר לבדוק כתב הרשב"א דמותר דאיכא ספק ספיקא. ולאחר שנה מותר לאכול אותם בלא בדיקה וכן כתב הרב בהדיא וכן כתב הרמב"ן ז"ל ונתן טעם לדבר שאע"פ שמצוי שיפרוש בשעת הבישול אם נמוח בטל הוא ואם הוא בעין זורקו ע"כ וכתב בעל מ"מ שכן נראה דעת הרשב"א ועליהם סמכו דבתר שנה שלקי להו בלא בדיקה. וא"ת כיון דהוחזקו אלו המינין להיות בהן תולעים היכי סמכינן לאכול אותם לכתחלה בלא בדיקה ואפילו לפי הטעם שכתב הרמב"ן ז"ל ניחוש שמא לא נמוחו ואינם נכרים ואפילו תימא דנמוחו ובטלי בששים נהי דסמכינן אהאי טעמא בדיעבד אבל לכתחלה לסמוך על זה אמאי. וי"ל כיון דאיכא כמה ספיקי ספק יש שם ספק אין שם ואת"ל יש שם תולעת שמא בעודה מחוברת ועברה עליה שנה ואת"ל אחר שנתלשו שמא פירשו שמא לא פירשו ואת"ל פירשו שמא אחר מיתה פירשו וספק איסור לדעת מקצת מפרשים ואת"ל מחיים פירשו שמא נמוחו ואת"ל שלא נמוחי שמא יהיה ניכר ויזרקנו שמא לא יהיה ניכר הילכך כיון דאיכא כל הני ספיקי סמכינן עלייהו ומותר בלא בדיקה אפי' לכתחלה. ומה שנהגו שבתוך השנה אין אוכלין אותו כלל אפי' בלא בדיקה זו חומרא יתירה וע"י בדיקה מותר וכן כתבו בהדיא ואם עבר ובשלן כתב בעל מ"מ בשם הרשב"א אם יכול לבדוק בודק ואם לאו מותרין משום ספק ספקא ספק שמא לא היו שם ואת"ל היו שם שמא נמוחו ונתבטלו בששים שאע"פ שבריא אינה בטלה כשנמוחה בטלה היא ע"כ ואני ראיתי בתשובה ל"ו ז"ל הפך זה וז"ל וכל שהוחזק צריך בדיקה לצאת מאותה חזקה וכשהן חיין יש להן בדיקה יפה אבל במבושלין ומבולבלין אי אפשר לבודקן ולפיכך אסורין שצריכין הם בדיקה ואין להם ע"כ ואי אפשר לחלק בין ירקות דאיירי בהו באותה תשובה שהן מבולבלין עם הירקות ואי אפשר לבודקן והכא איירי בפולין ועדשים שהרי כתב בהדיא ואם לאו מותרין כלומר שאינו יכול לבודקן כגון שאינם ניכרים ואפי' הכי מותרין. ויש לתרץ דהתם איירי בחזקה גדולה שנמצאו תולעים מרובין בקדרה ולפיכך הצריך להם בדיקה יפה ואי אפשר לעשות להם בדיקה יפה אלא קודם בישול אבל הכא איירי בסתם פולין ועדשים דאע"ג דרגיל להיות בהם תולעים מ"מ לאו חזקה גמורה היא הילכך לא צריך בדיקה יפה ואם איפשר לבדוק מותרים דהא איכא ספק ספיקא אבל כשהוחזקו שראינו בעין שיש בהן תולעים נסתלק הספק שמא היו שם שמא לא היו שהרי היו שם הילכך לנ"ד אם הם פולין ועדשים בתוך שנתם צריכין בדיקה קודם בישול ואם לא בדק בודק אחר בישול ואם אי אפשר לבדוק מותרים אבל אם ראינו שיש בהם תולעים בודק קודם בישול ואם לא בדק קודם הבישול אסורין. ומ"מ מסתברא לי שאין כל התבשילין שוים ולא כל התולעים שוים שאם התולעים מגוון התבשיל אי אפשר לבדוק ואסור ואם אינם מגוון התבשיל אפשר בבדיקה דלמאי ניחוש שמא הבישול הפך גוון התולעת לגוון התבשיל אכתי איכא ספק ספיקא ספק נמוח ספק לא נמוח ואת"ל לא נמוח ספק לא נתהפך גוונו ואפשר בבדיקה:
+
+Teshuva 724
+
+שאלת ממני בהכ"נ שאין שם כהן אם יעלה לוי כפי חשיבותו ראשון או שני או שלישי:
+תשובה יש מי שפירש דהא דאמרינן נתפרדה החבילה נתפרדה החבילה לגמרי שלא יקרא לוי אלא אחר כהן והביאו ראיה מתשובת רבינו האיי והריא"ף ששאלו אם יש כהנים ולויים הרבה ורוצים לעמוד מהם ב' לכבוד בעל נשואין כיצד יעשו והשיבו יעלה כהן ואחריו לוי ואחריו ישראל ואחריו כהן ואחריו לוי ואחריו ישראל ע"כ. ולפי עניות דעתי אין מכאן ראיה לנ"ד דהיכא דאפשר לעשות שלא תפרד החבילה כ"ע לא פליגי אבל היכא דאין שם כהן כלל נמצא הלוי אינן עומד לקרוא בתורה כל ימיו ואיכא מאן דאמר שלא נתפרדה החבילה לגמרי וקורא ראשון או שני לפי חשיבותו וזה דעת הרשב"א ז"ל. ויש מי שפירש שאינו עולה שני לעולם כדי שלא יבואו לטעות ולומר על הראשון שקרא לפניו שהוא כהן. והנכון בזה שאם קורא אותו לעמוד לקרוא בתורה סתם לעולם לא יקראו אותו שני אבל אם אומר יעלה פלוני אע"פ שהוא לוי מותר לעלות אפי' שני דתו ליכא למטעי שאם היה הראשון כהן לא היה צריך לומר אע"פ שהוא לוי דסתמא דמילתא אחר הכהן קורא לוי אלא מדהוצרכו לומר אע"פ שהוא לוי כלומר אעפ"י שאין זה מקומו שהרי לא קרא לפניו כהן הרי הוא קורא שני לפי חשיבותו ולא בתורת לוי וכן נהגו לומר בזמן שעולה לוי ג' או ד' אלא שאני אומר כי זה יספיק אפי' לעלות ראשון או שני והרשב"א כתב דאפי' הכי יש לחוש לנכנסין והעולם לא נהגו כדבריו:
+
+Teshuva 725
+
+שאלת על הא דאמרינן אין מבטלין איסורין לכתחלה אם הוא כלל אפי' באיסורין דרבנן ואפי' בלוע כללא דשאלה צריכין אנו לדעת פרטי דין זה:
+תשובה דבר מוסכם הוא דאין מבטלין איסורין דאורייתא ואם עבר ובטלו מבוטל ואע"פ כן קנסו את מי שבטלו ודעת הרב ז"ל שלא קנסו אלא זה שעבר ובטלו אבל לאחרים מותר. אבל איסורין דרבנן מבטלין לכתחלה ובדבר שאין לו עיקר מן התורה מבטלין לכתחלה אבל בדבר שיש לו שורש מן התורה איכא מאן דאמר דאין מבטלין אותו לכתחלה וכן נראה מלשון הרב ויש לחוש לדברי המחמירין שלא לבטל לכתחלה אבל אם עבר ובטל אין קונסין אותו והבו דלא לוסיף עלה. וא"כ האיסור הבלוע אשר שאלת אם הוא אסור מדרבנן אפי' שיש לו עיקר מן התורה פשיטא דמבטלין אותו לכתחלה חדא שהוא בלוע ותו דאיסורו מדרבנן ואפי' אם הבלוע הוא מרובה יכול להוסיף עליו היתר כשיעור לבטלו. אבל אם הבלוע הזה הוא מאיסורי תורה התיר הרשב"א בשם הראב"ד לבטלו בשני תנאים האחד שיהיה הבלוע מעט וכשבא לבטלו שהיה ההיתר שמוסיף עליו בשופע שלא יוכל לבא לידי נתינת טעם וז"ל ומ"מ לא בכל מקום אמרו לבטל איסור לכתחלה ואפי' באיסור בלוע אלא במקום שאי אפשר לבא לידי נתינת טעם כגון בלע שבקנקנים של יין נסך שדרכן להשתמש בהן בשפע וכן בקדרה וכן במנורה וטעמא דמילתא משום דאי אפשר לבא לידי נתינת טעם אבל בלע משהו שבקערה וכיוצא בזה לא לפי שאפשר לבא לידי נתינת טעם שפעמים נותנין בה היתר מועט ע"כ. וא"ת הך אסור דמנורה לא בלוע הוא הא תריצו לה בתרומות חוצה לארץ (א"כ) [א"נ] בתרומה בזמן הזה מדרבנן. והרמב"ם פי' ההיא דמנורה בתרומה דאורייתא וצריך לתרץ לדעתו ז"ל שדבר מועט בזה שהם גרגרים הנשארים במנורה שאין דרך בני אדם להקפיד עליהם מבטלין אותן לכתחלה. נמצאו ד' דינין בביטול איסורין הא' איסור תורה אפי' שאין שיעורו אלא מדרבנן אע"פ שנפל להיתר מעצמו ואין בהיתר שיעור לבטלו אין מוסיפין עליו ואצ"ל שאין מערבין אותו לכתחלה כדי לבטלו עבר ובטלו או שרבה עליו ובטלו אם בשוגג מותר ואם במזיד קנסו את העובר ואסור לו ולאחרים מותר. דין שני אם היה איסור של תורה בלוע אם היה מרובה אסור לבטלו ואם הוא מועט מרבה עליו בשופע באופן שלא יבא לידי נתינת טעם. דין שלישי איסורין מדרבנן אבל יש לו עיקר מן התורה אין מערבין אותו לכתחלה בידים כדי לבטלו ואם עשה כן בשוגג מותר ובמזיד אסור. ואם נפל מעצמו ואין בהיתר כדי לבטלו פלוגתא דרבוותא ודעתי להחמיר בחלוקה זו כיון שיש לו עיקר מן התורה אין מבטלין אותו לכתחלה וכן נראה דעת הרב ז"ל מדנקט בשר עוף בחלב ולא נקט חצי שיעור ושוב ראיתי בהגהה במרדכי פרק כל הבשר שדקדקו כן מלשון הרב ז"ל וכן דעת הרא"ש להחמיר ואם היה איסור זה בלוע מותר לבטלו לכתחלה אפי' שהיה מרובה והבו דלא לוסיף עלה. דין רביעי אם היה איסור מדרבנן ואין לו עיקר מן התורה גם זו פלוגתא ודעתי להקל בה ומותר לבטל אותו לכתחלה. וכן דעת הרב והמחמיר תע"ב:
+
+Teshuva 726
+
+שאלת על מה שנהגו בירושלם לאכול גדיים קטנים אע"ג דלא ידעינן אם הם בני שמונה ימים או לא:
+תשובה דע שאין סומכין בזה על עדות העכו"ם שלא האמינו את העכו"ם להתיר אלא בעדות אשה וכ"ש הכא שהוא אומר להשביח את מקחו. אבל שמעתי שהם סומכים על כלל שיש בידם שכל שיש לו שינים בידוע שהוא בן שמונה ואם זה הכלל אמת ומנוסה שבתוך ח' ימים אין לו שינים פשיטא שיש לסמוך עליו אבל אם זה הכלל אינו בדוק אין סומכין עליו להוציא מידי ספק דאורייתא. ומ"מ אם העכו"ם מעידים על הכלל הזה שכל שאין לו ח' ימים אין לו שינים מסתברא לי דסומכין עליהם דבמילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי ותו דכלהו נמי הכי אמרי אע"פ דלא שייך בהו להשביח את מקחו ועל זה סמכו:
+
+Teshuva 727
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי בקצת מלאכות שאין בהם צורך למועד ולא צורך האדם כגון הריגת זבובים ויתושים וכיוצא במלאכות אלו בחול המועד אם הם מותרים או אסורים:
+תשובה מלאכות אלו ששאלת עליהם לא ימלטו מאחד מארבעה דרכים או שעושה אותן כמתעסק בעלמא או שאינו מתכוין לאותה מלאכה או שמתכוין אבל אינו צריך לאותה מלאכה או שמתכוין למלאכה וצריך לה. ואם הוא מתעסק בעלמא אין כאן איסור ואפי' בשבת ואם אינו מתכוין קי"ל כר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר ואפי' בשבת ואם היא מלאכה שאינה צריכה לגופה דפסקו כר' יהודה דחייב עליה בשבת א"נ דצריך לגופה של מלאכה ומתכוין לה דחייב לכ"ע באלו שני מיני מלאכות יש מקום שאלה אם דינם בחול המועד כשבת או לא ותרווייהו הם צורך האדם דאע"ג דאינו צריך לגופה של מלאכה מ"מ צריך הוא לאותו מעשה שהוא עושה ומתכוין לו שאם לא [הרי הוא] מתעסק בעלמא. כבר ידעת דאיכא פלוגתא דרבוותא אם אסור מלאכה בחולו של מועד אי הוי מדאורייתא או מדרבנן ולדעת האומרים שאין מלאכה בחול המועד מן התורה והוא דעת הרב ז"ל אם המלאכות האלו עושה אותם תדיר ואינם לצורך המועד ולא לצורך האדם ולא דבר האבד ודאי אסורים שעיקר המלאכות שנאסרו הוא כדי שלא יהא כיום חול לכל דבר לפיכך אם חסר אחד מאלה יש להתיר וכ"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה כיון דתליא בפלוגתא לענין שבת ולדעת האומר שהמלאכות בחול המועד אסורות מן התורה יש להחמיר אע"פ שאינו עושה אותה תדיר ואין להתיר אלא א"כ היא לצורך המועד ע"י שינוי ומלאכת הדיוט ואם הוא דבר האבד ובלבד ��לא יהיה שם טרחא יתירה. כללא דמילתא אלו המלאכות אם עושה אותם כמתעסק או בלא כוונה מותר לכ"ע ואם היא מלאכה שאינה צריכה לגופה ואינו טורח בה שאינה תדירה מסתברא להתיר לדעת הרב. אבל אם היא מלאכה שמתכוין לה וצריכה לגופה מסתברא להחמיר בה אם אינה לצורך המועד או דבר האבד והריגת זבובים ויתושים אם הם מצערים את האדם פשיטא דמותר להרגן דאין לך צורך האדם גדול מזה ואע"ג דמצי להבריחם מיד יחזרו עליו ולפיכך מותר להרגן דאית בה תרתי לטיבותא שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה ויש בה צורך האדם:
+
+Teshuva 728
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי אם האדם הוא בכלל עשה דטעינה ופריקה:
+תשובה הרשב"א ז"ל העלה בתשובת שאלה שהוא בכלל ולמד אותה מק"ו דשור וחמור דאי משום צערא דבעלי חיים כ"ש צערא דישראל גופיה ואי משום הפסד ממונא מי לא עסקינן דאדהכי והכי בטיל משוקיה א"נ אתו גנבי ושקלי מאי דאיכא בהדיה ומייתי ראיה מההיא דר' ישמעאל בפרק אלו מציאות דאשכחיה לההוא גברא דהוה דרי פטכא דאופי ואמר ליה דל בהדאי וכו' ולמה היה לו לר' ישמעאל להטעינו כלל ואפי' אינש דעלמא דלאו זקן וחכם ומדפריך תלמודא והא זקן ואינה לפי כבודו ולא פריך והלא אין פריקה וטעינה באדם משמע דחמור ואדם שוין בטעינה ופריקה והוא ז"ל האריך לקיים סברא זו אבל בר פלוגתיה פליג עליה וכן הוא דעתי אע"פ שאיני כדאי להכריע כדמשמע פשטא דהא דאמרינן בסוף פרק שור שנגח את הפרה להנחה הקשתים ולא לדבר אחר דמשמע דבהמה ואדם אינם שוים אלא לענין שבת אבל לכל שאר הדברים אינם שוים ודחה הרב ראיה זו דהא לענין הפרשת הר סיני שוין הן ואני אומר שאין זו דחייה דהתם קודם מתן תורה והא דאמרינן להנחה הקשתים ולא לדבר אחר במתן תורה היא ולא הוקשו אלא לענין שבת בלבד וכתב רש"י ז"ל להנחה הקשתי לך עבד ואמה לבהמה ולא לאיסור אחר ע"כ ולא ידעתי מה בא להוסיף אלא לומר שבכל איסורין שבתורה אינם שוים זולת לענין שבת. ואם איתא למה לא הזכיר הרמב"ם ז"ל שהאדם בכלל מצוה זו של טעינה כמו שהזכיר בלאו דחסומה וטעמא משום צער בעלי חיים וטעינה נמי אין דומה טעון הנטען ע"י שנים לנטען ע"י אחד ואיכא צער בעלי חיים ובאדם לא אמרו צער האדם לפי שהוא בעל שכל ולא היה לו לטעון עצמו יתר מן הראוי לו דמהאי טעמא אמרינן שהטוען על האדם יותר מן הראוי לו והוזק פטור דכיון שהוא בעל שכל היה לו להשליך המשא מעליו מה שאין כן בטוען על הבהמה ומ"מ מודה אני שהוא בכלל ג"ח בכלל ואהבת לרעך כמוך אבל שיהיה בכלל עשה דטעונה ופריקה לא מסתברא לי. ומה שכתב הרשב"א ז"ל ועוד דאפי' במשאוי הראוי מה נעשה לנתקל ורובץ תחת משאו ע"כ. גם בעל הדין מודה דחייב להציל אותו מרעתו ולהשיב לו אבידת גופו א"נ משום לא תעמוד על דם רעך וכל כי האי גוונא אבל אינו בכלל עשה דטעינה ופריקה. והא דלא פריך נמי והלא אין טעינה ופריקה באדם משום דפשיטא להו דלא מהאי טעמא דרי ר' ישמעאל בהדיה דההוא גברא אלא משום משיב אבידה ומשום הכי פריך והא ר' ישמעאל זקן ואינה לפי כבודו ומשני לפנים משורת הדין עבד. ולפי שטת המקשה השיב לו דהוה מצי לתרוצי משום גמילות חסדים א"נ משום ואהבת לרעך כמוך אבל לעולם אימא לך דאין טעינה ופריקה דאדם בכלל עשה דעזוב תעזוב עמו הקם תקים עמו אבל עון גדול הוא אם הניחו בהול במשאו והלך לו ושמא יבא לידי מיתה כי מטעם זה כלל הרב שתי מצות אלו בכלל הלכות רוצח ושמירת נפש:
+
+Teshuva 729
+
+שאלה מעשה היה שהלכו יהודה לכרמים לעשות דבס בהכשר ואחר שנתבשל והסירו ��ותו מעל האש נתערב עמו כמו ג' אוקיות מהתירוש שעושין ממנו העכו"ם הדבס שלהם והוא דבר מעט מחלק א' ממאה. ונסתפקתי לפי שכתב הרב ז"ל דסתם יינם אוסר בכל שהו ואע"פ שיש מתירין כי אינו אוסר אלא בששים כשאר איסורין ומה שאמרו בכל שהו הוא ביין שנתנסך מ"מ אנו צריכין לדעת סברת הרב ז"ל משום דאתריה דמר הוא:
+תשובה אין כאן בית מיחוש כלל ואפי' לדעת הרב ז"ל כי עיקר איסור דבס של עכו"ם אינו אלא מטעם חומרא בעלמא למעשה אבל לא להלכה כאשר כתב הר"ן ז"ל בתשובת שאלה והטעם לפי שמערבין עפר לבן עם הענבים ובכמה מקומות נהגו בו היתר הילכך זה התירוש שנתערב עם הדבס כיון שהוא מעורב עם עפר לבן אינו נאסר במגע העכו"ם ודי לנו שנחמיר בו בעצמו אלא שנאסור תערובתו ושיאסור בכל שהו וכל המחמיר בכיוצא בזה מאבד ממונם של ישראל. ותו איכא טעמא אחרינא דלא אסר הרב שנתערב כל שהוא אלא בשנתערב ביין שהוא מינו אבל אם נתערב בשאינו מודה הוא שיעורו בששים כשאר איסורין והכא תרי מיני נינהו שכיון שנתבשל ונגמר בשולו נעשה דבש ומין אחר הוא ואפי' יין וענבים תרי מיני נינהו וכ"ש דבס ותירוש כי נשתנה שמו וטעמו דודאי תרי מיני נינהו משערין בששים וכ"ש בהצטרפות שני הטעמים דמותר ודעתי הוא להקל ולסמוך על כל אחד מהטעמים שכתבתי לבד ואם יארע מעשה כגון שנתערב קודם שנתבטל ונעשה דבס או שלא ערבו עם הענבים עפר לבן והרי הוא תירוש גמור ונאסר במגע העכו"ם ואח"כ נתערב עם הדבס חדא דעיקר הדין הוא במחלוקת אם עולה בששים או לא. ותו דמגע הישמעאלים לא חמיר כולי האי ותו שנתערב בשאינו מינו דתירוש ודבס תרי מיני נינהו וכ"ש בנ"ד דאיכא כמה טעמי לשריותא:
+
+Teshuva 730
+
+שאלת על מה שנמצא כתוב בתשובות הרשב"א על מחט שנמצא תחוב בקרקבן מבחוץ טרפה אע"פ שלא היה הנקב מפולש וכן הדין בכל אותם שנקיבתן במשהו דלא אמרינן עד שיהיה הנקב מפולש אלא כשנקב מחמת חולי אבל אם נקב מחמת מחט או קוץ אפי' שלא ניקב נקב מפולש טריפה:
+תשובה יחיד הוא בסברא זו ולא ראיתי לאחד מהפרשים שכתב כן והדבר מתמיה מאד דאיפכא מסתברא דכיון שנקב מחמת חולי הוה לן למיחש דעתיד החולי להתפשט וינקוב בפלוש אבל מחט או קוץ שאין שם חולי אפי' שהוא תחוב לא יוסיף להתפשט אלא ודאי הדין שוה שאם ניקב נקב מפולש הכא והכא טריפה ואם לא ניקב נקב מפולש הכא והכא כשרה והא דאמרינן ובקוץ עד שתנקב לחלל דחיישינן שמא ניקב נקב מפולש המטריף אבל אם ראינו מחט או קוץ תחוב בא' מהאיברים שנקיבתן במשהו ובדקנו ואין הנקב מפולש כשרה היא וכן נהגו בכל גלילות ישראל וכל הבודקים הבקיאים ולא מי שיערער בדבר והרוצה להחמיר בבהמה של עכו"ם יחמיר אבל בבהמת ישראל אין ראוי להחמיר מפני הפסד ממון של ישראל ואם נתחב הקוץ או המחט מבפנים אף הוא ז"ל הכשיר ע"י בדיקה:
+
+Teshuva 731
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי בסדר הפרשת תרומות ומעשרות בירושלים:
+תשובה לפי שאין דעתי מסכים למה שכתב בעל כפתור ופרח שאין תקנה למעשר שני בזמן הזה אלא להוציאו בטבלו חוץ לירושלים צריך אני להקדים לך כי הפרשת תרומות ומעשרות בזמן הזה אפי' בירושלים אינו אלא מדרבנן וכן כתב הרמב"ם ז"ל סוף פ"ב מהלכות תרומות. ואע"ג שהראב"ד ז"ל חולק עליו כבר ידעת שכל מנהג הארץ הזאת היא ע"פ הרב והוא רבן של כל הגלילות הללו ומה שכתב הרב בתחלת הפרק התרומות והמעשרות אינם נוהגין מן התורה אלא בא"י בין בפני הבית בין שלא בפני הבית היינו בזמן שכלל ישראל שם אבל בזמן הזה אינם אלא מדרבנן. עוד דע כי אע"פ שדעת הרב שאין קנין לעכו"ם להפקיע מידי תרומות ומעשרות אם גמרו בידי ישראל מ"מ מוכר תרומת מעשר לכהן והמעשר שלו הרי שאין לכהן עלינו אלא תרומה גדולה ותרומת מעשר קונה אותה בדמים. עוד דע כי בזמן הזה שהתרומות עומדת לשריפה יש לו להפריש כל שהן לכתחלה. אבל תרומת מעשר צריך להפריש א' ממאה בדקדוק שהרי אמרה תורה מעשר מן המעשר. עוד דע כי אע"פ שאמרו אין תורמין אלא מן המוקף כל מה שבתוך בית אחד מוקף נקרא כי הבית מצרף את הכל וגם תרומת מעשר צריך להפריש מן המוקף לדעת הרב. עוד דע כי מה שאמרו המרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלים הטעם הוא מפני שהטבל מעורב בו ונמצא הכהן או הלוי אוכל טבלים. אבל השתא שתרומת מעשר עומד לשריפה ואין הכהן אוכל אותה אע"פ שירבה במעשרות לית לן בה דהא לקלקלה אזיל והמעשר הרי הוא שלו כיון שלוקח אותו מן העכו"ם ואין צריך להפרישו אלא קורא לו שם במקומו ומפריש תרומה ותרומת מעשר כל אחד בפני עצמו או שתיהם יחד כאשר כתב הרב סוף פרק שלישי מהלכות תרומות אבל הנכון להפריש כל אחד לעצמו כדי שלא יתבלבל עוד דע כי אע"פ שהתרומה היא טמאה נתנת לכהן שנאמר נתתי לך את משמרת תרומותי וכו' הנ"מ בזמן שהוא טהור אבל האידנא שכלם טמאים אין נותנים להם תרומה לא טמאה ולא טהורה שמא יבא לידי תקלה ושורפין אותה או משליכה לאיבוד במקום שלא יבואו בה לידי תקלה. עוד דע כי שנה ראשונה ושנייה ורביעית וחמישית שלאחר השביעית שהוא שנת השמיטה נוהג מעשר עני ויש לו אחד מג' דרכים שיתן אותו לעניים ממש או שיאמר לעני בכמה אתה מוכר לי המעשר שיש באלו החביות ונותן לו או שיפקיר נכסיו והרי הוא עני וזוכה במעשר וחוזר וזוכה בנכסיו אבל מן הדין פטור הוא כיון שאין קדושה בו שהרי אומר לו מכח העכו"ם אני בא כאשר כתבנו במעשר ראשון של לוי ובשנה השלישית והששית של שמטה נוהג בו מעשר שני ויש בו קדושה שצריך להעלותו ולאכלו בירושלם. ואם עדיין לא קלטוהו מחיצות ירושלם הדבר ברור שיכול לפדותו או אם קלטוהו מחיצות ועדיין הוא בטבלו יכול להוציאו חוץ לירושלם ולפדותו שם וזולת זה אין לו תקנה לדעת בעל כפתור ופרח אלא שיפריש המעשר ויניח אותו עד שירקב ויפסד ואמר שכן דעת הרב ממה שכתב פ"ב כשם שאין אוכלין מעשר שני בזמן הזה בירושלם וכו' עד ואם הפרישו שם בזמן הזה ירקב ע"כ. וכתב אף אנו נאמר בזמן שהיה שם מקדש והיה מעשר שני שנטמא היה נפדה ואוכלין דמיו בטהרה אבל עכשיו שאין שם מקדש יובילהו לים המלח עד שנאמר כל שישנו באכילה אינו בפדייה וכל שאין באכילה אינו בפדייה עכ"ל. ואין זה נכון אצלי כלל שהרי כתב הרב והורו הגאונים שאם רצה לפדות שוה מנה בפרוטה לכתחלה בזמן הזה פודה לא יהיה זה חמור מהקדש ומשליך הפרוטה לים הגדול ע"כ. הא קמן שאפי' שאינו יכול לאכול הפרוטה בקדושת מעשר שני אפ"ה יכול לפדותו מעשר שני טמא נמי אע"פ שאינו יכול לאכלו בקדושת מעשר שני יכול לפדותו. וכן נראה מדברי הרב שאחר שכתב דיני מעשר שני בזמן הזה כתב בסמוך אין פודין מעשר שני בירושלים אלא א"כ נטמא משמע שאם נטמא פודין אותו אפי' בזמן הזה מדלא חלק. עוד כתב פרק שלישי וז"ל כבר בארנו שהמעשר שנטמא אפי' בירושלים פודין אותו ויאכל ואוכלין את דמיו בטהרה בתורת פירות מעשר כמו שיתבאר אפי' נטמאו הפירות כלם כשהם טבל מפריש מעשר שני בטומאה ופודה ע"כ ולא לישתמיט לומר דדוקא בזמן שב"ה קיים איירי אלא ודאי בכל זמן איירי ופודהו בשוה פרוטה או בפירות אחרים ממונן בשוה פרוטה ומוליך אותו לים הגדול או משליך אותם לאיבוד וכל הראיות שכתב בעל כפתור ופרח אינם כדאי ולא ראיתי להאריך בהם ולפיכך הקדמתי לך שאין עיקר החיוב מדרבנן ותו דאיכא למאן דפסק יש קנין לעכו"ם להפקיע מידי תרומה ומעשר הילכך אין לנו להחמיר בדבר כ"ש בהצטרפות הטעם שכבר כתבתי בתשובה אחרת שכל כוונת היהודים היא בעיר ציון ולא בירושלם ונמצא שלא קלטוהו מחיצות וכן העכו"ם קורין לשכונת היהודים צהיון ואע"פ שדחה טעם זה בעל כפתור ופרח משום דכתיב דרכי ציון אבלות ואין ניכר עתה אי זהו ציון ואי זהו ירושלם מ"מ יש לסמוך על קבלת העכו"ם וכיון שאסורו קל דמה להם לשקר בזה. כללא דמילתא כיון דאיכא ד' לטיבותא סומכין עליהם ופודין אותו א' שעיקר חיובו מדרבנן ותו דגוף הקרקע של עכו"ם ותו שנטמאו הפירות ותו שאין הדבר ברור דשכונת היהודים היא מכלל ירושלם וכן נהגו לפדות את מעשר שני ויפה נהגו והרי לך הסדר מקבץ החביות או הפירות לבית אחד ואם הוכשרו לקבל טומאה מוטב ואם לאו מכשירים במים ומברך תחלה אשר קדשנו להפריש תרומות ומעשרות ומפריש כל שהו ואומר הרי זו תרומה על כל היין או על הפירות שבתוך הבית הזה ומשליך אותה תרומה לאיבוד במקום שלא יבואו ליהנות ממנו וחוזר וקורא שם למעשר בצפונו או בדרומו ומפריש אחד ממאה מהכל ואומר הרי זו תרומת מעשר על המעשר שיש בתוך החביות האלו או על הפירות שיש בצפונו או בדרומו ואם רוצה לצאת ידי מחלוקת מפריש המעשר ואחר כך מפריש ממנו תרומת מעשר אם הוא דבר הנכלל כאן ומשליך אותו לאבוד לפי שהוא אסור כמו תרומה גדולה ולא ישיח כלל ואם שח בין הפרשת תרומה לתרומת מעשר צריך לחזור ולברך ואחר כך לוקח מעט מאותו המין אשר בא לתקן או מעות ואומר אם שנה זו הוא ראשונה או שנייה או רביעית או חמישית שנוהג בה מעשר עני איני צריך כלום או הריני מפקיר נכסי ומעשר עני ראוי לי ואם הוא שנה שלישית או ששית שמעשר שני נוהג בהם מברך אשר קדשנו וכו' לפדות המעשר ואומר הרי המעשר אשר בתוך חביות הללו או בתוך פירות הללו מחוללים על זה והרי הם חולין ומשליך אותו או המעות לאיבוד במקום שלא יבואו ליהנות בו ואם יודע באיזו שנה מהשמטה הוא עומד אינו צריך להתנות ומ"מ טוב הוא להתנות מפני המחלוקת שיש לראשונים אי זו היא שנת השמטה ולא תחשוב דאנא מנקיט קולי דמר דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן וקולי דמר דאמר אין קנין לעכו"ם להפקיע מידי תרומה ומעשר אלא כולה כרבינו פסיקנא אלא שאמרתי שאין להחמיר כ"כ כיון שהקרקע של עכו"ם שהרי מטעם זה מוכר תרומת מעשר לכהן ומעשר ראשון ומעשר עני שלו ואע"פ שאין זה טעם להתיר האיסור לדעת הרב מ"מ לסניפין בעלמא עם שאר הטעמים נקיטנא ליה:
+
+Teshuva 732
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי בכהן שקבר את מתו במצרים ע"מ לפנותו כדי להעלותו לירושלם אם מותר להטמא לו בזמן שמעלה אותו כי מדברי הרב ז"ל נראה כי משנסתם הגולל שוב אינו מטמא לו:
+תשובה הרשב"א נשאל על זה והשיב שמותר ליטמא לו והביא ראיה מן הירושלמי והרי תשובתו סימן רצ"ב אלא שהתנה שיהיה שלם. ועדיין אתה צריך לדעת מהו שלם וקבורת מצרים נמצא המת שלם אפי' אחר כמה שנים כי החול מוצץ הלחות שבו ונשאר יבש כעץ והוא שלם. ומה שכתב הרב ז"ל עד שיסתם הגולל אם אין דעתו לפנותו ואם דעתו לפנותו עד שיסתם גולל שני והכי איתא בירושלמי הרי שמפנין אותו מקבר לקבר אית תניי תני משיסתם הגולל השני ומסיק בשנתנו דעתם לפנותו אבל לא נתנו דעתם לפנותו משיסתם הגולל הראשון ע"כ. וכבר ידעת דאיכא פלוגתא דרבוותא אי בעינן שיהא שלם או לא ודעת הריא"ף והראב"ד שמטמא לו אע"פ שאינו שלם ודעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א דבעינן שיהיה שלם וכבר האריך הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם ואיברא דאית לו למנקט לחומרא כיון שהיא פלוגתא בדאורייתא ומיהו מסתברא לי שאם נמצאו התכריכין שלמים והדבר ספק אם הוא שלם או מפורק האיברים תלינן להקל כיון שהדבר ספק במילתא דתליא בפלוגתא דרבוותא ומטמא לו ואם הדבר ידוע שנתפרקו איבריו אע"פ שכל איבריו מונחים בתוך הכיס או בתוך הארון אינו מטמא לו כדעת המחמירים דגרסינן בנזיר אמר רב חסדא אמר רב נקטעה ראשו של אביו אינו מטמא לו מאי טעמא דאמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר ע"כ. ומדקאמר נקטעה ראשו של אביו משמע אע"פ שהכל לפניו דאי לא תימא הכי הוה ליה למימר חסר ראשו של אביו אלא ודאי משמע אע"פ שכל איבריו של אביו לפניו כיון שהם מפורקים אין זה שלם ואינו מטמא לו:
+
+Teshuva 733
+
+שאלת ממני במי שמכר שטר חוב לחברו ואמר לו קני איהו וכל שעבודא דאית ביה בפני עדים וקנו מידו ולא כתב לו שטר אם קנה או לא:
+תשובה זו מחלוקת בין הראשונים ז"ל ודעתי הקלושה שלא קנה דאע"ג דקי"ל סתם קנין לכתיבה עומד הנ"מ בשאר מכירות או קניינים דעלמא. אבל קנין זה מדרבנן הוא ואין לנו אלא מה שתקנו דאין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה דכיון דקנין קלישתא הוא הצריכו בו כתיבה ומסירה והכי משמע לי מדאמר רב פפא צריך למכתב ליה קני איהו וכל שעבודא דאית ביה ולא קאמר צריך למימר ליה וכו' משמע שהכתיבה מעכבת וכן כתב הרב וכיצד יקנה השטר שיכתוב לו המקנה וכו' ונמצא ככתיבה ומסירה משמע דסביר ליה דכתיבה מעכבת בקנין השטר ואפשר שהטעם הוא כיון שנכנס הקונה במקום המלוה ומשתעבד הלוה לקונה בהאי קנין מה כשנשתעבד למלוה היה בכתיבת שטר אף עתה שמשתעבד לקונה צריך כתיבת שטר זה נ"ל אע"פ שאיני כדאי להכריע בין הראשונים ז"ל וכן נהגו העולם. ואם נתן לו השטר בתורת משכון אע"פ שלא הקנהו לו בכתיבה ומסירה נהי שאינו יכול לגבות בו אבל אינו יכול להוציאו מתחת ידו וזה ברור וכיון שאינו יכול להוציאו אם נאבד השטר חייב לשלם מה ששוה השטר יותר מהחוב דשומר שכר הוא כשאר משכון דעלמא אבל אינו חייב לשלם מה שכתוב בשטר אלא מה ששוה כפי אשר ישומו השמאין הכל לפי הלוה והזמן וגם זה פשוט. ולענין כשאין המלוה בעיר שנהגו שמניח הלוה המעות בב"ד ומסתלק כתב הרשב"א שאין זה מדינא אלא מתקנתא ואם עשה כן לא עשה ולא כלום ומשמע מדבריו ז"ל שעדיין הם באחריותו עד שיבא הלה ויטול את שלו והביא ראיה מהא דתנן בערכין בראשונה היה נטמן כל י"ב חדש כדי שיהיה חולט התקין הלל שיהיה חולט מעותיו ללשכה ושובר הדלת ונכנס אלמא חולט מעות בב"ד לאו דינא אלא תקנתא הוא דאתקין הלל הא בעלמא לא ע"כ. ומסתברא שאין הדברים אמורים אלא כשהלוה עומד בעיר דלמחר יבא המלוה ויטול את שלו אבל אם הלוה רוצה ללכת למקום אחר דינא הוא שיניח המעות בב"ד ויסתלק ושוב אין אחריותם עליו דאנן סהדי דניחא ליה למלוה לסלק האחריות מעליו כדי שלא יצטרך לטרוח אחריו ואפשר למדי וכן יש ללמוד מההיא דערכין דכי היכי דעביד תקנתא למוכר ביתו אית לן למעבד תקנתא למלוה שלא ילך זה במעותיו למדינת הים ראו ב"ד שכוונת הלוה ללכת ולהרחיק נדוד יש להן לכופו עד שיניח המעות בב"ד ונותנין בידו מעשה ב"ד וכן היו מעשים בכל יום במצרים שבאין קרובי המלוה לב"ד וכופין אותו ב"ד לתת ערב או משכון או להניח בב"ד והכל לפי ראות ב"�� ולא נקרא זה תופס לב"ח:
+
+Teshuva 734
+
+שאלת על אותם שקבלו עליהם תקנת רבינו גרשום שלא יגרש את אשתו שלא מדעתה ונשבע שיגרש את אשתו מי חלה השבועה עליו או לא:
+תשובה לדעת הרשב"א שסובר שהשבועה חלה לבטל איסורין דרבנן לא תיבעי לך דכ"ש דאי אלים שבועה לבטל אסורין דרבנן דאתי דאורייתא וחייל אדרבנן כ"ש דחלה אתקנתא דרבינו גרשום. ולדעת מקצת מפרשים דאמרי דאין שבועה חלה לבטל איסורין דרבנן מודים הם דלא אלים תקנתא דרבינו גרשום באיסורין דרבנן וחיילא שבועה וא"ת א"כ מה הואיל רבינו גרשום בתקנתו כל מי שירצה לגרש את אשתו ישבע ויגרש בהיתר לא קשיא דקודם שיגרש כותבין עליו חומרות וקנסות וערבות שיחזירנה שאין מתירין לו אלא כדי לקיים שבועתו ומה שנמצא כתוב בתשובת הגאונים שמי שנשבע לגרש את אשתו אינה שבועה כאלו נשבע שלא יפרע את בעל חובו שאין בדבריו כלום ע"כ. התם איירי כשאינו פורע לה כתובתה והיינו דמדמה לה לבעל חוב אבל אם פורע לה כתובתה לא אמרה אדם מעולם דקרא כתיב ושלחה מביתו וכתיב אם לא מצאה חן בעיניו וגו' וכ"ש ע"י שבועה אלא ודאי בשאינו פורע לה כתובתה איירי:
+
+Teshuva 735
+
+שאלת עלה דהא דאמרינן סוף פרק יש נוחלין שלח רבין באגרתיה מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנתו נזונת מנכסיו נישאת הבת אלמנתו נזונת מנכסיו מתה הבת אמר רב יהודה ע"י היה מעשה ואמרו אלמנתו נזונות מנכסיו וקשיא לך רישא דמילתיה מאי קמ"ל והלא מתנאי כתובה הוא וכי עד ששלח רבין לא הוה ידעינן ותו כיון דשמענו מאמצעיתא דבעל כלוקח הוא להאי מילתא פשיטא דאם מתה הבת וירשה הבעל דאלמנתו נזונת מנכסיו. ותו תלתא זימני נזונת מנכסיו למה לי:
+תשובה לדעת הפוסקים דאין היורשין יכולין לסלק האלמנה מן המזונות ע"י פריעת כתובה כאנשי הגליל הוא גופא אתא לאשמעינן לאפוקי מאנשי יהודה ונזונת מנכסיו בעל כרחה של בת והא דנקט בת לאשמעינן הנך תרתי ואשמעינן מציעתא דאע"ג דבעל בנכסי אשתו הוי לוקח ואין מוציאין למזונות האשה מנכסים משועבדים להאי מילתא לא שוויה כלוקח משום תקנת האלמנה ולא הוי טעמא כי טעמא דרישא ומשום הכי פליג לה מרישא. וסיפא אשמעינן דאע"ג דאלמוה לשעבודא דבעל ומוציא מיד הלקוחות אע"ג דאיכא פסידא דלקוחות חשו רבנן לתקנתא דאלמנה טפי מתקנת הלקוחות ונזונת מנכסי אבי הבת ומשום דהאי בבא הויא על ידי מעשה פלוג לה באנפי נפשה דאי משום רבותא דאית בה הוה מצי למימר ואפי' מתה הבת. ולדעת רבוותא הפוסקים כאנשי יהודה שאם רצו היורשים לסלקה ולפרוע לה כתובתה הרשות בידם אתא רבין לאשמעינן שאין לבת מזונות בנכסים מועטים במקום האלמנה וזהו שאמר אלמנתו נזונת מהם ולא הבת בין עד שלא נשאת בין שנשאת ומתה. וחידוש הבבות האחרונות כדפרישנא לעיל וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל לדחות דאין מכאן ראיה לפסוק כאנשי הגליל ז"ל ומהאי דשלח רבין באגרתיה לא שמעינן מינה לא כרב ולא כשמואל שלא אמרו אלמנתו נזונת מנכסיו אלא להפקיע מזונת הבת בחייה ולהפקיע ירושת הבעל כשמתה הבת לפי שאין מזונות לבת במקום האלמנה בנכסים מועטים עכ"ל. ולענין הפסק הריא"ף והרמב"ם וקצת הגאונים ורבוותא טובא פסקו כאנשי הגליל וכן נהגו והאלמנה נזונת מהנכסים על כרחם של היורשים עד שתתבע כתובתה ונ"ל הכרח לדברי הריא"ף והרמב"ם ז"ל דאי אתא רבין לאשמעינן דאלמנתו נזונת בנכסים מועטים ולא הבת היה לו לפרש הכי בהדיא אלא מדשלח סתם משמע דלאפוקי מאנשי יהודה שלח הכי דהוי נמי פלוגתא דרב ושמואל והרמב"ן ז"ל העמ��ד דברי הריא"ף בדרך אחרת ועיין בפירושי הר"ן ז"ל בכתובות סוף פרק נערה. עוד יש ראיה דלקמן בפרק מי שמת הוה ליה לתלמודא לקבוע הך דשלח רבין גבי הא דעשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחים בנכסים מועטין מה בת אצל אחין הבת נזונת והבנים ישאלו על הפתחים אף אלמנה אצל הבת אלמנה נזונת והבת תשאל על הפתחים ולא אשכחנא מאן דפליג עלה ומה הוה צריך רבין לשלוח דין זה באגרתיה ולא יפרש בנכסים מועטין ומכל הלין נ"ל דשפיר מייתי מינה ראיה לפסוק כאנשי הגליל:
+
+Teshuva 736
+
+עוד שאלת על שתי תשובות להרשב"א ז"ל נראות כסותרות סימן תשע"ג תשע"ד שבראשונה כתב אחד מגרש וא' נושא דמשמע אי זה מהם ראשון או שני ובאידך כתב מגרש ראשון ונושא שני אבל לא יגרש שני וישא ראשון:
+תשובה ולא שאני לך בין קדושי ספק לחשש קדושין משום חומרא בתשובה הראשונה שנתן לה המשכון ואמר הרי את מקדושת לי בו איכא ספיקא דילמא לשם קדושין קבלה או דילמא להבטחת הדינר קבלה והויא מקודשת לשניהם מספק. אבל בתשובה השנייה אמר הרי את מקודשת ולא אמר לי לא הויין ידים מוכיחות ואינה מקודשת אלא משום חומרא בעלמא הצריכה גט וכשבא שני וקדשה הוו קדושין ודאי ולפיכך לא יגרש שני וישא ראשון כענין שאמרו בפ' המגרש. תדע שבתשובה הראשון כתב ז"ל ולמי מהם שתנשא צריכה קדושין אחרים ובתשובה השנייה לא כתב כן לפי שהיא מקודשת לשני קידושי ודאי ואם יגרש ראשון אין השני צריך לחזור ולקדשה וברור הוא:
+
+Teshuva 737
+
+שאלת על הא דתנן במנחות לא סידור (הקנין) [הקנים] ולא נטילתן דוחה את השבת וקשיא לך דהא לא גזרו שבות במקדש:
+תשובה אם אין קושיא אלא זו כבר תירצו אותה בתוספות דאשכחנא כמה שבותים גזרו במקדש לצורך כי הכא בקנים ומקלות אבל הא קשיא דקניא מלאכתן להתר הוא ומותר לטלטלן ומה דחייה שייך בהו דקתני לא סדור הקנים ולא נטילתן דוחה את השבת ומתוך סוגיית שבת פרק כל הכלים מתרצא הך קושיא דגרסינן התם א"ר אלעזר קנים ומקלות גלוסטרא ומדוכה קודם התרת כלים נשנו כי בימי נחמיה בן חכליה היו מזלזלין בשבת דכתיב בימים ההם ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת ומביאין להם ערימות וגזרו על כל הכלים חוץ מג' כלים דתניא בראשונה היו אומרים ג' כלים נוטלין מקצוע של דבלה וזוהמת גוסטרן של קדרה וסכין קטנה שעל השלחן ובאותו זמן נשנית משנה זו של קנים אבל אח"כ התירו וחזרו והתירו ודחי רבה ממאי דילמא לעולם אימא לך לאחר התרת כלים נשנו קנים טעמא מאי משום אעפושי בהאי פורתא לא מעפשא כלומר אפי' שיניח הלחם בלא קנים עד למחר לא יתעפש וכיון שאין צורך בטלטול הקנים לא רצו להתיר כדי שיהיה השבת חמור עליהם ולפי שכל דבר שקבוע לו זמן דוחה את השבת וסדור הלחם זמנו קבוע בשבת משום הכי תנן לא סדור הקנים ולא נטילתן דוחה את השבת ולא שיהיה בטלטולן דחיית שבת ולעולם אחר התרת כלים נשנית דאי לא תימא הכי כשחזרו והתירן היו מתירין גם טלטול הקנים וזה ברור והיינו דפסקה הרב ז"ל:
+
+Teshuva 738
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שהקדיש קרקע שיהיה שכירותו לעניים אם יכולין שבעה טובי העיר והגבאים למכרו או להחליפו ברצון הפקיד על הקדש הנז' או לא:
+תשובה לא ביארת אם מוכרים אותו לקנות אחר טוב ממנו או להחליף רע בטוב לתועלת העניים או לצורך הקהל או לצורך העניים עצמם לפיכך אם המכירה או החלוף אשר אמרת יש בה תועלת לעניים לפי ראות ב"ד הדבר ברור שהם רשאים למכרו או להחליפו דכיון שמגיע תועלת לעניים מאי איכפת ליה למקדיש ואי ��שום שיקרא שמו על הקדשו הרי יכולין לפרסם ע"י הכרזות ושטרות שזה הקדישו של פלוני שהחליפוהו או שמכרוהו וקנו בדמיו את זה ומעשים בכל יום במצרים ואין מוחה בידם ותו דאין טענה זו מספקת לבטל תועלת העניים ובזמן שאין להם תועלת ראוי לחוש לטענה זו לחזק ידי עושה מצוה ומטעם זה התיר הרשב"א לאחד שבנה היכל בב"ה לכתוב שמו בכותל ההיכל להיות לו לשם ולזכרון. ואם המכירה או החילוף הוא לצורכי הקהל נמצאו גוזלים את העניים דאע"ג דאמרינן דרשאין לשנות הצדקה אפי' משבאה ליד גזברים מדעת הגזברים דתניא הפוסק צדקה עד שלא זכו הפרנסים רשאין לשנותה משזכו בה הפרנסים אסור לשנותה אלא מדעתם אלמא מדעתם מותר אין הדברים אמורים אלא בקופה ותמחוי וכיוצא בהם שהגבאים גובין לפרנס העניים ליום או ליומים כדי ספקן והותיר ואפי' שלא יותיר ישובו עוד הגבאין לגבות כדי ספקן. אבל בזמן שאין הצבור מספקים צורכי העניים לגמרי ואינה ממלאים חסרונם ובא זה והקדיש לעניים ולהוסיף על הקצבה שנותנין הקהל אין ספק שאינן רשאין הצבור לשנות הקדש זה לדברים אחרים שהרי גוזלים העניים והרי שנינו מותר עניים לעניים מותר עני לאותו עני וכו' וכ"ש בנ"ד דליכא מותר דכולי האי ואולי יספיק לעניים ואם עברו ומכרו מה שעשוי אינו עשוי כמוכר דבר שאינו שלו שהרי עברו על דעת המקדיש ועל דעת העניים ומזה הטעם אני אומר שאין יכולין למוכרו לצורך העניים שלא היה דעת המקדיש להחליטו לעניים אלא שיהיה הקרן קיים ויאכלו העניים הפירות כאשר מבואר בשטר ההקדש ומ"מ מודה אני שאם נותנים לעניים הדבר הקצוב להם בכל שבת יכולין לעכב המותר לצורך עניים אחרים שיתחדשו שהרי לא הקדיש זה לעניים מיוחדים כדי שנאמר שהמותר יהיה להם אלא לכל העניים סתם הקדיש וזה ברור. ולענין המקדיש פקדון שיש לו אצל חברו אם תבע אותו וכפר אין הקדשו הקדש ואם מן הסתם הקדשו הקדש דשארית ישראל לא יעשו עולה וכל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתיה. ולענין המקדיש שטר חוב שיש לו על חברו אם שכיב מרע הוא הקדשו הקדש דדבריו ככתובין וכמסורין דמי ואם היה בריא אין הקדשו הקדש דגוף השטר אינו ממון שיחול עליו ההקדש וקי"ל דבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה. ולענין המקדיש נכסיו ויש עליו שטר חוב גובה ב"ח מן ההקדש אפילו שהם מטלטלין כיון שנהגו לכתוב ושעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי ואם הוא קדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד והפירוש הנכון דבקדוש קדושת הגוף איירי רבא:
+
+Teshuva 739
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי על הא דתניא פרק כל כתבי נר שעל גבי הטבלא מנער את הטבלא והיא נופלת ואם כבתה כבתה ומוקמינן לה בשוכח והא הוי פסיק רישיה ומודה בה ר' שמעון:
+תשובה כבר דברו בזה הראשונים ורבו התירוצים. תוספות מפרשים לה בשאין שמן בנר שישפך ואי משום כיבוי דבר שאין מתכוין הוא ולא הוי פסיק רישיה ודוחק הוא דא"כ הוה ליה לתלמודא לפרושי: ויש מפרשים דאיירי בנר של שעוה דלא הוי פסיק רישיה וגם זה אינו מתיישב שהרי הגאונים והריא"ף והרמב"ם אסרו להדליק בנרות שעוה בשבת וצריך להעמידה כגון שהדליק לצורך החול ושכח אותו ע"ג הטבלא. ויש מפרשים דאע"ג דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה הנ"מ היכא דניחא ליה אבל פסיק רישיה ולא ניחא ליה כי הכא דלא ניחא ליה שישפך השמן שבנר מותר לר' שמעון דקי"ל כוותיה וזה התירוץ הוה ניחא אם היה הדין מוסכם אבל רוב הפוסקים לא הסכימו בו ולא שאני להו בין אי ניחא ליה אי לא ניחא ליה אי הוי פסיק רישיה אסור. עוד פירשו בתוספות כגון שכבתה השלהבת ועדיין יש בו גחלת וגם זה דוחק ורש"י והרמב"ם כתבו נר דולק. ולא נתיישבה דעתי בכל אחד מהפירושים עד שראיתי במצרים עושין נרות של מתכת ופיה למעלה ונותן בה שמן וסותם את פיה סתימה מהודקת ולמטה יש לו נקב קטן מאד כפי שיעור הפתילה וכשמניח הפתילה סותם את הנקב ומושך מן השמן אשר בתוך הכלי ואפילו שיפול הכלי לא ישפך השמן כלל ובנר כזה או כיוצא בו איירי שאין השמן נשפך ודאי אפילו שיפול ולא אמרו אלא ואם כבתה כבתה אבל שפיכת השמן לא הזכירו משום דאיירי בנר שאין השמן נשפך יהיה צורתו מה שכתבתי או זולתו. ובירושלמי לא גרסי בה ואם כבתה כבתה ומוקי לה בנר שכבה וכו' והרי כתוב בתוס' ובפסקים זה הירושלמי וקי"ל כתלמוד דידן דאפילו בנר דלוק מותר לנער את הטבלה בתנאי שלא יהיה בו שמן או בנר של שעוה או שהנר עשוי כצורה שזכרתי דלא הוי פסיק רישיה שאפשר שלא ישפך השמן ואינו מתרחק או יתקרב אל הפתילה שהרי השמן למעלה מן הפתילה לעולם:
+ולענין מה שנהגו להגעיל כמה כלים בתוך יורה אע"פ שאין במים ששים כנגד כל הכלים סמכו להם על סתם כלים אינם בני יומן ואע"ג שחוזרים ובולעים הכלים ממה שפלטו פגום קא בלעי ונותן טעם לפגם מותר. אבל אם הכלים בני יומן אסור עד שיהיו במים ששים משום דפלטי והדר בלעי מהמשובח ונותן טעם לשבח אסור. ולענין להשהות הכלים של עכו"ם י"ב חדש לא אמרו שהייה זו אלא לענין יין לבד לא לשאר איסורים ואם עבר ובשל בכלי שאינו בן יומו התבשיל מותר בדיעבד והכלי נשאר באיסורו. ולענין מי רגלים של אדם ושל בהמה טמאה איכא פלוגתא דרבוותא ודעתי להקל אלא שיש בו משום בל תשקצו את נפשותיכם. ולענין כלי מאוס מותר לטלטלו כיון שיש עליו תורת כלי בין לצורך גופו בין לצורך מקומו ולא הוציאו מן הכלל אלא המוקצה מחמת חסרון כיס:
+
+Teshuva 740
+
+שאלת ממני על מי ששותה מים מגשמי שנה חדשה אם מברך שהחיינו או לא:
+תשובה דע כי אין ברכת שהחיינו מהברכות שבאים בחובה אלא רשות וכן כתבו הראשונים ז"ל ולפיכך מסתברא לי שאם אמר מודים אנו לפניך וכו' משעה שיצא חתן לקראת כלה נפטר מברכת שהחיינו אבל אם לא אמר מודים אנחנו וכו' מברך שהחיינו דמאי שנא משאר דברים המתחדשים משנה לשנה דגשמים שלא בזמנם סימן קללה הם אבל בזמנם ברכה ושמחה הם ועיקר ברכת שהחיינו על השמחה נתקנה וכן על המים המתחדשים במצרים בכל שנה. ועל ענין שחיטת התרנגולים ערב יה"כ לכפרה על הנערים העולם נהגו בו היתר אבל הרשב"א אסר. ומסתברא לי שאם נותנין התרנגולים לעניים שאפילו הרב מודה שאין בזה משום דרכי האמורי ודמיא להא דתניא סלע זה לצדקה כדי שיחיה בני וכו' ולא ראיתי בכל חכמי הדור מי שמיחה בדבר ולענין המריח בוורדין נהגו העולם לברך בורא עצי בשמים והראב"ד והרשב"א כתבו הנותן ריח טוב בפירות לפי שנאכל במרקחות והרי הן כחבושין ואתרוגין ובארצות אלו עיקר נטיעתן להוציא מימיהן להריח בו ואחד מני אלף עושה ממנו מרקחת ולפיכך אני אומר כי אפי' הרשב"א ז"ל מודה שמברכין בורא עצי בשמים שבכל הדברים הללו אנו הולכים אחר עיקר נטיעתן ולא דמי לחבושים ואתרוגים דהנך עיקר נטיעתן לאכילה ונאכלים כמות שהן אבל לא ראינו מימינו מי שאוכל וורדין כמו שהם אלא במרקחות ולחולים. הילכך העיקר הוא הריח ומזה הטעם מברכין אפלפלא רטיבתא בורא פרי האדמה אע"פ שהוא עץ לפי שאין עיקר נטיעתו לאכול אותם רטובין אלא יבשים. ומזה הטעם מברכין על הקנמון והקרונפול עצי בשמים שעיקר נטיעתו לתת ריח בתבשיל ובמרקחות:
+ולענין יבש ביבש שנתבטל ובשלו אם חוזר וניעור או לא. איכא מאן דאמר דכיון שנתבטל נתבטל ואינו חוזר וניעור ואינו נכון כלל אלא חוזר וניעור ואוסרים מחמת רוטבן וכן הסכימו כל גדולי עולם ומינה לא תזוז ולענין מי שנתחייב שבועה בב"ד והוא חשוד על השבועה אם השבועה אשר נתחייב היא שבועת הסת תקנתא לתקנתא לא עבדינן ונפטר והרי זה חוטא נשכר ומש"ה יכול להחרים סתם על מי שיודע האמת ולא יודה כאשר תקנו הגאונים ואם הוא חייב שבועה מן התורה ישבע שכנגדו ויטול וכן אם היה חייב שבועת המשנה וטוען עליו ודאי דכעין דאורייתא תקנוה ושכנגדו נשבע ונוטל ואם שניהם חשודים פלוגתא דדייני ארץ ישראל ודייני גולה לדייני ארץ ישראל חזרה שבועה למחוייב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. ולדייני גולה חזרה שבועה לסיני ופקע ממונא ופסק הרב כדייני א"י דמתוך שאינו יכול לישבע משלם. ולענין מה שהעלה הרשב"א ז"ל בתשובה על צבור שהתענו על הגשמים ולא ירדו להם גשמים באותו יום עד למחר שאין אומרים הלל דכיון דבתעניתם לא נענו ברחמי שמים ירדו להם ביום אחר ע"כ. קשה עלי לקבל דין זה דמי לא עסקינן שלא נתקבלה תפלתם עד שעת נעילה וירדו להם גשמים בלילה או למחר. ותו כיון שהוצרכו להתענות על הגשמים אע"פ שלא ירדו באותו יום רגלים לדבר שבשביל תעניתם ירדו ומה שלא ירדו באותו יום בעצמו שמא נתקבלה תפלת עוברי דרכים לענין הגשם כך היה דעתי אבל הריני מבטלו מפני דעת הרב ז"ל גם כי בעל מ"מ כתב כן ואפשר שעיקר הטעם הוא שאין אומרים הלל אלא על הודאי כשנענו באותו יום הוא ודאי אבל למחר הוי ספק שמא מצד רחמיו הוא:
+
+Teshuva 741
+
+שאלת על מה שנהגו במצרים להניח על המתים מצבות של אבן גדולה וכותבין עליה שם המת וכשמפנין אותו להעלותו לירושלים באים העכו"ם וגונבים אותם ומוחקין הכתובה וחוזרין ומוכרין לישראל לצורך מתים אחרים אם יש בזה צד איסור:
+תשובה אע"ג דאיכא פלוגתא אם המצבה היא בכלל איסור הנאה מ"מ אנו נוהגים בו להחמיר משום דאיכא מאן דמפרש דהיינו גולל מ"מ בנ"ד נראה שהוא מותר דלא עדיף מהקבר עצמו שאם פינהו משם לקבור אחר דדוקא גבי אביו אמרינן החוצב קבר לאביו והלך וקברו במקום אחר לא יקבר בו עולמית משום כבוד אביו ואלו בעלמא אפי' למאן דאמר הזמנה היא ואפי' קבר בו ופינהו יקבר בו אחר וכ"ש המצבה שמותר ליתנה על מת אחר ודוקא בחנם אבל מכרה אסור וכן העלה הרשב"א בתשובה הילכך בנ"ד כיון שאין הישראל נהנה כלל מותר. אלא שאני ראיתי במצרים רעה מזו שכל מצבה שנשתכחו שם בעליהם מהם גונבים אותם וחוזרים ומוכרים אותם לישראל ונמצאו גוזלים את המתים וישראל מחזיקין בידיהם לקנות אותם לפיכך ירא שמים יזהר שלא יניח על מתו אלא מצבה חדשה או מאותם שברור אצלו שפינו את בעליהם משם וגם מאותן מצבות שגונבים מעל הצדוקים והשמרונים אסור ליקח מהם ולפי שראיתי מקילין בדבר זה הוצרכתי לכתוב שהדבר אסור שהרי הצדוקי ישראל הוא לענין שאסור בהנאה והשומרונים אע"ג דאינם כישראל לענין שמתיהם אסורים בהנאה שהרי הם [כעכו"ם לכל דבריהם דקיי"ל דמיתי עכו"ם אינם אסורין בהנאה] דילפינן לה מותמת שם מרים מ"מ לענין גזל וגניבה הכל שוין ואסור לסייע ידי עוברי עבירה:
+
+Teshuva 742
+
+שאלת על שליח שהביא גט ממדינת הים ונתנו לה ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם ואיננו כי הלך לו ואי אפשר לחזור וליתנו לה ולא נתקיים הגט בחותמיו מה תקנה יש לו:
+תשובה כבר נהגו בכל ישראל שהמביא גט יש בידו שטר שליחות שעשאו הבעל ואם זה השליח הביא בידו שטר שליחות הגט כשר ואפילו לכתחלה לא היה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אלא כדי שלא לחלוק בכל שליחות גט נהגו שאפי' בידו שטר שליחות מקוים אומר בפני נכתב וכו' אבל לכתחלה אין צריך שלא תקנו בפני נכתב וכו' אלא שאם יבא הבעל ויערער לא תמצא עדים לקיימו וכיון דאיכא סהדי שעשאו שליח לגרש אותה אפי' שיבא ויערער אין חוששין לו ראיה לדין זה שנים שהביאו גט אין צריכין לומר כלום דהן הן עדיו הן הן שלוחיו אף הכא נמי כיון שיש עדים שעשאו שליח הוי כאלו הביאו שנים. ותו דקי"ל שלוחו של אדם כמותו כי היכי דאם בא לגרשה איהו אין צריך לומר בפני נכתב וכו' ה"ה לשלוחו כיון שעשאו בעדים ובתנאי שיהיה שטר השליחות מקויים או שאפשר לקיימו אבל אם אי אפשר לקיים לא הגט ולא שטר השליחות הגט פסול:
+
+Teshuva 743
+
+שאלת על ראובן שהיו מרננים אחריו שבא על אשתו של שמעון ונפטר שמעון ובקש ראובן לישא אותה אם היא מותרת או לא:
+תשובה רע עלי המעשה ואין מנחם כי קצת חכמים התירו לו לישא אותה והרי היא אצלו לדעתי באיסור דאיכא כמה רבוותא דאמרי דאפילו נשאה מוציאין אותה לפי שהחזיק את הקול הראשון שהרי הקול הראשון היה קלא דלא פסיק ואפילו שמעון בעלה היה חושד אותה עם ראובן זה. ואני אומר דאפילו לדעת האומרים דלא תנשא לו לכתחלה ואם נשאת לא תצא מודים הם בנ"ד לפי שאני ראיתי כמה אמתלאות בדבר שאחר שמת שמעון נתן עיניו ראובן זה לגרש את בת אחי אביו ויש לו ממנה בן והיא יפה וכתובתה מרובה והאשה החשודה נתנה לו מעות כדי לפרוע לה כתובתה ובשעה שגרשה בפני אמרתי לו כבר ידעתי שמעות אלו אינם שלך אלא אשתו של שמעון נתנה לך כדי לגרש את אשתך ותשא אותה ולא תסמוך על זה שלא אניח אותך לישא אותה. והלך ונתעזר בקהל אחר שהיה הראש שלהם חכם להרע וקדשה בהחבא ואנכי לא ידעתי סוף דבר נשאת שלא מידיעתי בעזרת בעלי זרוע והוראת קצת חכמים לישרי להו מרייהו וכשתפסתי עליהם אמרו שלא ידעו שיש בדבר חשש איסור ולא רנון אבל כיון שקדשה מותר לכנוסי אבל דעתי הוא שהיא אסורה לו דאע"ג דהיכא דאיכא רנון ותו לא דעתי להקל ואם כבר נשאת לא תצא מ"מ בנ"ד אני הכרתי בו אמתלאות ודברים שהם מורים שאמת היה הקול ואפילו המקילים יהו מודים בכיוצא בזה דאפילו אם נשאת תצא אבל מה אעשה שאין הדור עולה יפה ונתקיים בהם עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו. נוסף על זה שהלך ונשאה אחר התראתי שכל זה מורה שהקול הראשון אמת היה ומי ששמו אמת יעזרנו על דבר כבוד שמו:
+
+Teshuva 744
+
+שאלת על מי שעבר על חרם הקהלות אם הוא מוחרם או לא: *
+תשובה כתב הרשב"א ששאל על זה מרבותיו ולא השיבו לו דבר אבל כתב שמנהג הקהלות שאין נוהגין בו כדין מנודה או מוחרם. ומ"מ משמע לי מאותה תשובה שדעתו היה להחמיר אלא משום דהנח להם לישראל שאע"פ שאינם נביאים. הילכך אם מנהג המקום לנהוג בעובר כדין מנודה או מוחרם הרי המנהג הוא כהלכה ואם לא נהגו הנח להם לישראל ומ"מ אם הכריזו עליו הדבר ברור שצריך לנהוג עמו ככל דיני מוחרם וטעמא דמסתבר שכל זמן שלא הכריזו עליו יכשלו רבים בלי ידיעה ואפשר שזה טעם מנהג הקהלות אשר כתב הרשב"א ז"ל אבל אחר הכרזה נסלק טעם זה:
+
+Teshuva 745
+
+ולענין הלוקח כלי סעודה חדשים מישראל שלקחן מן העכו"ם ולא הטבילן הדבר ברור אצלי שצריכין טבילה דטעמא דהך טבילה משום דיצאו מטומאתו של עכו"ם לקדושתו של ישראל ומה לי ישראל ראש��ן ומה לי שני כיון שעדיין לא הטבילן לא יצאו מידי טומאתה ולא נכנסו לקדושתן של ישראל ואדרבה מכלי מדין איכא למשמע דמי לא עסקינן שנתן איש לחבירו יורה או כוס או סכין ואפ"ה אמר קרא תעבירו במים וטהר. גם מלשון התוספות יש ראיה גמורה וז"ל ישראל שלקח מן העכו"ם והשאילו לחבירו אסור להשתמש בו בלא טבילה ע"כ. דהא טעמא דמאן דמתיר הוא מפני שפקע שם עכו"ם מינה ולדידיה הכא נמי הא פקע שם עכו"ם מן הכלי שכבר לקחו ישראל מן העכו"ם ומה לי שישאילנו לישראל אחר או שימכרנו ולפי דעתו לא היה צריך טבילה אלא ודאי קושטא דמלתא דצריך טבילה ואפי' עבר הישראל הראשון ונשתמש בהם בלא טבילה לא בשביל כך פקע מהן טומאתן וצריכינן טבילה ומינה לא תזוז. והנל"ד כתבתי:
+
+Teshuva 746
+
+שאלת על אשה שזנתה תחת בעלה אם מותרת לשמשו כשפחה או לא:
+תשובה נמצא בתוספת בריש זבחים גבי אשה לא לגירושין קיימא דאפי' זינתה אם ירצה הבעל לא יגרש רק שלא תשמשנו [ע"כ] וטעמו של דבר דליכא למיחש שמא יבא עליה דכיון דאיסור תורה הוא ותו כיון דזינתה תחתיו שונא אותה ומאוסה בעיניו (ע"כ). ואין אני רואה לסמוך על הוראה זו כיון שהיא מכרת ברמיזותיו וקירצותיו ורגילה אצלו תשתדלנו לדבר עביר' כיון שזינתה עם בעלה ויצר לב האדם רע מנעוריו ולא יוכל לעמוד בעצתו ומי הוא זה שידור עם נחש בכפיפה ולא תסתנו ואפי' ע"י עדים אני חוכך להחמיר שאין אפטרופוס לעריות דכל היכא דאמרינן תצא או יוציא בגט משמע ולדעת מקצת אין מחייבין לתת גט אבל מודים הם דמפרישין אותה ממנו אבל שתעמוד עמו ותדור בביתו והוא נכנס ויוצא אין ראוי להתיר והוי יודע שאפי' לדעת התוספות לא התירו שיתיחד עמה דלא גרע משאר נשים שאסורות עליו שאינו מתיחד עמהם וכבר הוכחתי בראיות דכל היכא דאמרינן תצא בגט משמע ולא סגי בהפרשה והכא בנ"ד תצא אמרינן ובגט משמע ואפילו את"ל דלא הוי בגט מ"מ הפרשה בעי. וכן כתבו התוספות בפרק החולץ דגרסינן התם בזמן שהולד של קיימא יוציא וכו' תנא משום ר' אליעזר אמרו יוציא בגט ומייתי עלה הא דתניא לא ישא אדם מעוברת חברו וכו' וחכמים אומרים יוציא ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס וכו' אמר רבא ולדברי חכמים יוציא בגט אמר מר זוטרא דייקא נמי דקתני יוציא ולא קתני יפריש שמע מינה וכתב הריא"ף וכן הלכתא ואפי' כהן והקשו בתוספות והא דתנן בסוטה גבי מעוברת חברו ומניקת חברו יכול הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן ותירצו הפרשה משמע הכי ומשמע הכי אבל יוציא לא משמע אלא בגט א"נ התם שקנא לה ונסתרה לא חיישינן שיבא עליה כיון דאסירא ליה מדאורייתא הרי לך לפי תירוץ ראשון דיוציא בגט משמע ואפי' לפי התירוץ השני מ"מ הפרשה בעי וקרוב אצלי שמה שכתבו בריש זבחים על ידי הפרשה נמי היא וזהו שכתבו רק שלא תשמשנו: וגדולה מזו כתב הרשב"א דאם לא (תרצה לצאת) [ירצה להוציאה] בגט משמתינן ליה עד שיוציא בגט. וגם על התירוץ השני של התוספות חולק מהר"ם ז"ל שכתב בהא ודאי פליגנא עלך דאיכא למימר דוקא בההיא דסוטה שהיא שונאתו והוא שונאה מחמת שקנא לה ונסתרה תחתיו הילכך ליכא למיחש אבל בעלמא דלא סגי ליה אפילו באיסור כרת שהוא חמור יבא עליה ע"כ. וכ"ש בנ"ד שהיא אינה שונאתו שהרי לא קנא לה דודאי חיישינן שמא תשתדלנו ויבא עליה. כללא דמילתא דעתי הוא דאע"ג דאיכא תרתי שהוא אסור תורה ותו דמאיסה ליה תצא בגט ואם לא רצה משמתינן ליה עד שיוציא דעצת זמה יש ביניהם:
+
+Teshuva 747
+
+שאלת על שכיב מרע שנתן מתנה מקרקעי ואגבן מטלטלי איך יקנה מקבל ��תנה שאין קונה אלא לאחר מיתה ואחר מיתה אין הקרקע של הנותן ואיך יכול להקנות אגב קרקע שאינו שלו (וכתב) [וכ"ת] יקנה בתורת מתנת שכיב מרע כי דבריו ככתובים וכמסורין דמו מ"מ הוא לא רצה להקנותו אלא באגב ואין לנו להוסיף על דברי ש"מ וכן כתבו הראשונים נ"נ:
+תשובה אין כאן תוספת בדברי הש"מ שהרי לאלומי למתנה כתב לו מטלטלי אגב מקרקעי וה"ק תקנה באגב או בדרך מתנת ש"מ. ועוד אני סובר דקנה בתורת אגב קניית הקרקע והמטלטלין באין כאחת מיד בגמר מיתה ואע"ג דלא אמר הריני נותן מטלטלין ואף אגב מקרקעי דהשתא הוי מיפה את כחו אפי' הכי אני סובר דקנה דבשלמא היכא דאמר קנה מקרקעי ואגבן מטלטלי התם ודאי משמע שצריך להוסיף לשון כדי ליפות את כחו אבל אם אמר קנה מטלטלי אגב מקרקעי אין צריך להוסיף לשון דשפיר משמע קנה מטלטלי וגם תקנה אותם אגב הילכך כיון דאיכא תרי טעמי חדא דשני הקניינים באים כאחת ותו דליפות כחו משמע שאמר לו כן המתנה קיימת וכן נהגו לכתוב בכל מתנות ש"מ:
+
+Teshuva 748
+
+שאלת ממני על שטר שיצא על היתומים ויש לו טלאי מגבו אי טענינן ליתמי פרוע הוא ותברא הוה כתיב אגביה א"נ דילמא קרוע קרע ב"ד היה והטלאי החזיק את קרעיו:
+תשובה מדאבעיא לך אי טענינן ליתמי משמע שאם היה אביהם קיים וטען פרעתי שהוא נאמן. ולא היא דאי משום קרע אע"פ שיש טלאי על גבו ניכר הוא אם הוא קרע ב"ד או לא. ואי טעין דתברא כתיב אגביה נסיר הטלאי ונחזי וכתב שנגרר ונתן עליו טלאי זה כדי להסתיר מקום הגרר אפי' שהיה הגרר ניכר ממש לא חיישינן ליה דלא אמרינן אלא שאין למדין מן הגרר אם אינו מקוים אבל שאר השטר בחזקתו עומד וכן כתב הרשב"א בתשובה והביא ראיה מהתוספתא דתניא שטר שיש בו מחק או תלוי מגופו פסול שלא מגופו כשר ש"מ דמחק שאינו מגופו אינו פוסל את השטר לומר שמא תנאי היה כתוב בו ע"כ והרי הגרר אשר מבחוץ אינו מגופו של שטר ולפיכך אינו פוסל אותו דגופו של שטר היינו שם המלוה והלוה והזמן והמעות אבל שאר השטר בחזקת כשר הוא. ומ"מ בנ"ד ב"ד אביהם של יתומים ויש להם לחקור על הדבר יפה ולמתן את הדין עד שיתברר וקולפין הטלאי שעל השטר אם אין תחתיו גרורה ודאי כשר הוא שלא נתן עליו הטלאי אלא להחזיקו ואם נמצא תחת הטלאי גרירה צריך לראות אם יש בו כדי כתיבת תברא ואם אין בגרר שיעור כתיבת תברא ודאי כשר הוא ואם אין הגרר במקום גופו של שטר מאחוריו גם בזה ודאי כשר שאין דרך לכתוב תברא אלא מאחורי גופו של שטר. אבל אם הגרר הוא שיעור תברא ובמקום גופו של שטר מאחריו צריך להתיישב בדבר הרבה ולא קרעינן ליה ולא מגבינן ביה דרגלים לדבר דהוה כתיב עליה תברא וכדי שלא יכירו בזיופו נתן עליו טלאי ומימר אמר כיון דיתמי לא ידעי במילי דאבוהון לא יהבי אדעתייהו והשתא ניחא הא דאמרינן בשלהי פרק השואל כיון דלגוביינא קאי אם איתא דפרעיה איבעי ליה למכתב אגביה א"נ למכתב עליה תברא ואי מצי אידך לממחק תברא דאגביה ויהיה השטר כשר היכי מצי קאמר איבעי ליה למכתב אגביה אלא ודאי יש גרירה שפוסל את השטר והא דתניא בתוספתא שלא מגופו כשר ה"מ בפני השטר דלא עבידי דכתבי תברא בתוך השטר אבל היכא דאיכא גרר מאחורי השטר עם התנאים אשר כתבתי למעלה מסתברא דלא מגבינן ביה וכבר היה מעשה וע"י החקירה יצא הדבר לאורה והדין לאמתו:
+
+Teshuva 749
+
+עוד שאלת על ענין תרי ותרי אי הוי ספיקא דאורייתא או דרבנן:
+תשובה תרי לישני נינהו בגמרא ורוב הפוסקים אשר אנו רגילין לסמוך עליהם פסקו דתרי ותרי ספיק�� דרבנן לאפוקי מילתא מחזקה קמייתא דאית לה להך מילתא ולמ"ד תרי ותרי ספיקא דאורייתא אלימא האי ספיקא לאפוקי מלתא מחזקה קמייתא ומהאי כללא תוכל להבין מאי איכא בין הני תרי לישני וחד מינייהו שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה למאן דאמר תרי ותרי ספיקא דאורייתא נפקא לה מחזקת אשת איש והבא עליה באשם תלוי ולמ"ד תרי ותרי ספיקא דרבנן לא נפקא לה מחזקת אשת איש והבא עליה בחטאת ומזה תוכל להבין שאר הנפקותות וכבר האריכו הראשונים להוכיח דקי"ל כי הך לישנא תרי ותרי ספיקא דרבנן וגם אני הארכתי בה בתשובה על מעשה שבא לידינו בשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה והעליתי באותה תשובה דכל ספק שיולד לנו באותן הקדושין אזלינן בהו לקולא בכל ספק קדושין שאם נולד לנו ספק אחר אית לן למיזל לקולא וכן הודה בעל הדין חדא דתרי ותרי כיון דקי"ל ספיקא דרבנן הוא לא מפקי לה מחזקת פנויה ותו שנולד לנו ספק אחר באותן קדושין הרי היא בחזקת פנויה מ"מ אם אתה רוצה לעמוד על עיקר הדברים עיין באותה תשובה אם ישנהו אצלך:
+
+Teshuva 750
+
+שאלת על מי ששכר מלמד וחזר בו שחייב ליתן לו שכרו אם נותן לו שכרו משלם או כיושב ובטל שאינו דומה הבא מלא לבא ריקן:
+תשובה הרשב"א ז"ל העלה דדמי לאוכלוסי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי ונותן לו שכרו משלם (וקי"ל) [וקשיא לי] דאדרבא אמרינן למה נקרא שמה תושיה שמתשת כחו של אדם וליכא למימר דלא אמרינן הכי אלא בדברים הצריכין עיון דאנא חזינא מלמדי תינוקות טורחים הרבה ויגעים ותו דלהכל נקרא תושיה ולפיכך נ"ל דעיקר הטעם הוא דבזמן שהמלמד יושב ובטל נחלש כח הלימוד ודרכו וכשירצה לחזור ללמודו קשה עליו כי בהרגל הדבר לא יקשה עליו טרחו ולאו דחלשי גופייהו ממש אלא חלשי ממלאכתם וניחא להו להיות עוסק במלאכתו תדיר ולפיכך נותן לו שכרו משלם:
+
+Teshuva 751
+
+שאלת עלה דהא דגרסינן בתלמודא דבני מערבא בפרק מציאת האשה הורה ר' פינחס כהן דשבק אתתיה ולא ממרק לה פורנא שהוא יעלה לה מזונות עד שהוא ממרקה וקשיא לך דאגר נטר הוא:
+תשובה אין זה אגר נטר שהרי לא הלותה האשה לבעל כלום שהרי מנה מאתים ותוספת מתנה נינהו דיהיב לה מדיליה וכן הנכסים שהכניסה לו הרי הן כשלו שהרי אם מתה הוא יורשה ולא בתורת הלואה הכניסה אותם למה הדבר דומה לאדם שאמר לחברו אתן לך מנה לזמן פלוני והגיע זמן ולא נתן ואמר הא לך פרוטה והרחיב לי הזמן וכי נאמר שיש בזה רבית והלא לאו מידי הלוהו ומיהו אם זקפן עליו במלוה יש לחוש מדרבנן וכן לענין כתובת אשה אם זקפן עליו במלוה יש לחוש שלא יעלה מזונות. א"נ בתורת קנס אמרו שיעלה לה מזונות עד שישלים לה כתובתה וכיוצא בזה נמצא במרדכי במי שהלוה לחברו והתנה עמו שאם לא תתן לי עד זמן פלוני משם ואילך תתן לי כך וכך בתורת קנס ועשו על זה מעשה וכתב הרשב"א שאע"פ שזה מותר מן הדין מ"מ אסור משום הערמת רבית ובנ"ד לא שייך הערמת רבית ואפי' הרשב"א מודה. ומ"מ ראיתי מי שכתב שהתלמיד שלנו חולק על הירושלמי דאמרינן מגורשת ואינה מגורשת מעלה מזונות וסתם מגורשת ואינא מגורשת עדיין לא נפרעה כתובתה ואותה היא שאמרו מעלה לה מזונות הא מגורשת דכוותה לא ומשמע מהכא שאפי' לא נפרעה מכתובתה כלום אינו מעלה לה מזונות וכ"ש היכא דנפרעה מקצת ולא נגמר הפרעון ואני סובר שאם לא נאמר היה ראוי לעשות תקנה שלא יגרש אדם את אשתו ויעכב את כתובתה אצלו והיא תשאל על הפתחים וכ"ת תקבול עליו בב"ד אין דרך בנות ישראל הצנועות להתבזות בב"ד ��תו דילמא גברא אלמא הוא ואומר לה לך ושוב ומחר אתן ובין כך תמות ברעב וכיון שנקבע בתלמוד ירושלמי והורו כך הלכה היא וכ"ש שאין אנו רואין בזה מחלוקת דמאן לימא לן דההיא דמגורשת ואינה מגורשת אכתי מגידא ביה שאינה יכולה להנשא לאחר ולפיכך מעלה לה מזונות ואיירי שנתפרעה כל כתובתה ולא שוינן פלוגתא בין תרי תלמודי בכדי בדבר שהסברא מסכמת כנ"ל:
+
+Teshuva 752
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי על מחלוקת אשר נפל בירושלם בין הבעלי בתים ובין החכמים על ענין פריעת שומרי השכונה:
+תשובה כבר ידעת דאמרינן בבבא בתרא אמר רב יהודה הכל לאגלי גפא ואפי' מיתמי אבל רבנן לא צריכי נטירותא וזה מוסכם לא נפל בו מחלוקת אבל במס המוטל אקרקפתא דגברא הוא דאיכא פלוגתא אם חייבים הצבור לפרוע בעדם או לא וכבר נהגו לשמוע למיקול ופורעין הכל. אבל בנ"ד אפי' האומרים שאין החכמים חייבין לפרוע כסף גלגלתא מודים הם דחייבים החכמים לפרוע בשמירות דבשלמא היכא שהמלך או שר העיר מצוה להניח שומרים בכל שכונה ושכונה או שיצאו הם בעצמם לשמור כל אחד ואחד לילו בכי האי גוונא החכמים פטורים דלא בעו נטירותא ופורעין הבעלי בתים עליהם ואם צריכין לשמור בעצמם יצאו הם ולא החכמים דרבנן לאו בני מיפק באכלוסא נינהו א"נ שאין המלך מצוה ולא כופה אותם ובני העיר צריכים (לשמור) [לשכור] שומרים החכמים פטורים כדכתיבנא. אבל בנ"ד הבעלי בתים אומרים אין אנחנו צריכין שומרים כי עניים אנחנו והחכמים צועקים לאמר תעמידו שומרים והם בעצמם מודים דבעו נטירותא היש מן הדין או כן הסברא שיכופו את הבעלי בתים להעמיד שומרים ולא יסייעו עמהם ולכוף אותם על כיוצא בזה לא אמרה אדם מעולם ואי אמרה לא צייתינן ליה כי לקת מדת הדין אבל יכולין לכוף אותם שיעמידו שומרים אם דבר צריך הוא ויסייעו כולם כדתנן כופין בני העיר זה את זה וכו' ואע"פ שידעתי שיש חכמים שהם חלוקים על זה לעצמם הם דורשין ואין שומעים להם ומ"מ אל תטעה בדברי שלא אמרתי אלא בזמן שהבעלי בתים טוענין אין אנו צריכין שמירה אם לא יסייעו כולם והחכמים אומרים עכ"פ תעמידו שומרים בכה"ג אני אומר כופין אלו את אלו ואע"פ שיש טעם אחר כי מסופק אני אם יש עתה מאן דלא בעי נטירותא איני נכנס בחקירה זו עתה כי דברי יעציבו את קצת חכמים ולכן השתיקה טובה מהדבור ומכל מקום מה שכתבתי נראה לי ברור בלי חולק ומכל מקום אם הדבר ברור שגם הבעלי בתים צריכין שמירה ואין טוענים כך אלא כדי שיסייעו החכמים עמהם בזה הדבר ברור שאם החכמים טוענים לא בעיא נטירותא א"נ דשתקו אינם חייבים לסייע אותם אבל אם הם מודים דבעו נטירותא וצועקים לאמר תעמידו שומרים הדבר ברור אצלי דחייבים לסייע עמהם דהודאת בעל דין כמאה עדים והא אמרו דבעי נטירותא וכ"ש במה שאני רואה בירושלם שנתרבה עין הגנבים בשביל החכמים שאין לבושם כלבוש הבעלי בתים ונראין מכובדים יותר מהם וכ"ש שיש בדבר ספק נפשות כאשר הוא מפורסם ואין ראוי שיהיה בדבר התרשלות והנראה לעניות דעתי כתבתי וכתב הרשב"א בתשובה על אחד שהיה פטור ממסים וארנונות דחייב לפרוע בפסי העיר משום דבעי נטירותא אף הכא נמי ת"ח אע"ג דפטורי ממסים וארנונית אי בעו נטירותא יהבי בפסי העיר:
+
+Teshuva 753
+
+שאלת ראובן ושמעון באו לדין ושמעון הביא מיודעיו עמו וראובן אומר יסתתמו טענותי ואמר לו שמעון גם אתה תביא מיודעך עמך וראובן אמר איני חפץ אלא שנינו לבד:
+תשובה הדין עם ראובן כיון שהוא טוען שיסתתמו טענותיו שומעין לו ��י שמא מיודעיו של שמעון חריפי טפי ומרמזי לשמעון טענות או שמא הם חזקים או אלמים או כיוצא בזה והראיה מההיא דאמרינן היה אחד לבוש אצטלא וכו' והשתא ומה אם לענין המלבוש חששו חכמים כ"ש למיודעים ואע"ג דאמרינן הלבישהו כמותך והכא הא אמר ליה תביא מיודעים כמוני לא קשיא כי המלבושים שוים ולא האנשים שוים והוי יודע שאם היו שותפין בטענה כגון ג' שהלוו לאחד אין האחד יכול לומר אחד יטעון בעד כלכם שכל אחד מהשותפין יכול לומר על שלי אני טוען ומ"מ אם יראה לב"ד שיסתתמו טענותיו לטעון כנגד רבים יבררו להם אחד שיטעון על כלם או יטעון כל אחד לבדו על חלקו ולא יהיו שם שאר השותפין כללא דמילתא אי טעין קא מסתתמן טענתאי ויראה לב"ד שיש ממש בדבריו אפילו בדרך רחוקה שומעין לו. ולענין מי שיש לו חוב ואין לו לא קרקעות ולא מטלטלין ויש לו שטר חוב על אחרים ומחלו אם הוא מחול או לא אם עדיין לא הגיע זמן פרעון אם מחלו מחול והפסיד הלה את חובו או ימתין עד שיהיו לו נכסים. ואם הגיע זמן הפרעון ומחלו אינו מחול וטעמא דבשעה שהגיע הזמן חל החיוב נשתעבד הלוה לאשר הקרן שלו מדר' נתן שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו ונמצא זה מחל דבר שאינו שלו אבל אם מחל קודם שיגיע זמן החיוב הרי הוא מחול שבשעה שהגיע הזמן כבר נמחל ולא היה חייב כלום והרי זה ברור:
+
+Teshuva 754
+
+שאלת ממני על מה שנמצא כתוב בשם רבינו יעקב על אותם שנוהגין לאכול בין תפלת מנחה לערבית דאיסורא עבדי דאמרינן בירושלמי באחד ששתה בין מנחה למעריב מים ובא מלאך המות והרגו מפני שהמתים שותים ונמצא גוזל. ואמרו במדרש שותה מים בין מנחה למעריב שבת גוזל את קרוביו המתים ואנו איך נמצא ידינו בסעודה שלישית של שבת:
+תשובה דע כי הוא אזיל לשטתיה דמצי לקיים מצות ג' סעודות בסעודת הבקר ולדעת מקצת במיני פירות אבל אנו נוהגים ומקובלים שצריך לעשות כל סעודה בזמנה ולסדר השלחן כמו בשאר סעודות וכיון שאנו מכוונים לשם מצוה שומר מצוה לא ידע דבר רע ולא נקרא גוזל את המתים אלא בזמן שהוא שותה מים שלא בזמן סעודה דהיינו סמוך לערב ושלא במקום מצוה כגון ששותה מים לצמאו אבל השותה מים בתוך סעודתו אין זה גוזל את המתים ואכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך או מימיך ועלי קללתך בני אך שמע בקולי וקיים מצות סעודה שלישית בזמנה אחר תפלת מנחה מיד כי כסדר התפלות תקנום:
+
+Teshuva 755
+
+שאלת ממני אודיעך על הא דתנן סוף פרק אלו מציאות היה אביו ורבו נושאין משוי מניח את של רבו ואח"כ מניח את של אביו ולא תני בה אם היה אביו חכם מה דינו כדתני ברישא גבי אבידה ובסיפא גבי שביה ולא ראית לאחד מן הפוסקים שכתבו זה הדין אלא מתניתין כצורתה:
+תשובה אין סברא לחלק בהני בבי דמתניתין כלל דאי משום דממון קיל הא תני לה גבי רישא ואי משום בזיון הא תני לה גבי סיפא ופשיטא דאם היה אביו חכם דמניח את של אביו ואחר כך מניח של רבו ולא צריכא ליה לתנא ולא לשום פוסק למתנייה דמתרתי בבי דמתני' נפקא דאי פריקה מדמית לה לאבידה הא תנוייה גבי אבידה. ואי פריקה לבזיון מדמית לה או משום דגופה לא עדיף משביה והא תני לה. אלא אי קשיא הא קשיא למאן דגריס ברישא אם היה אביו שקול כנגד רבו ובסיפא גריס ואם היה אביו חכם פודה את אביו וכו' מ"ש רישא ומ"ש סיפא. ותו דמציעתא לא ידעינן אי בעי שקיל ברישא או חכם לבד כסיפא או דילמא אפילו שקול רבו קודם דבשלמא למאן דגריס ברישא ובסיפא אם היה אביו חכם ידעינן דמציעתא דפריקה נמי הכי דינא אע"ג דלא תני לה בהדיא אבל למאן דגריס ברישא שקול ובסיפא חכם קשיא. וי"ל דגבי אבידה דליכא אלא הפסד וליכא צערא דגופא בעינן שקול כנגד רבו להקדימו אבל אם היה אביו [חכם לבד] של רבו קודם. אבל גבי שביה דאיכא צערא דגופא ובזיון טפי אפילו שאין אביו שקול כנגד רבו אלא שהוא חכם אביו קודם דאיכא תרתי כבוד אביו וכבוד תורה. אבל גבי פריקה לא פסיקא ליה לתנא אי דמיא לרישא או לסיפא דהא מוטלת בין שניהם ומשום הכי השמיטה. הילכך אם אביו שקול כנגד רבו פורק את של אביו ואחר כך את של רבו ואם לא היה שקול אלא שהיה חכם מה שירצה הבן יעשה ובתנאי שיהיה רבו מובהק שרוב חכמתו ממנו מקרא או משנה או תלמוד והכי אמרינן בגמרא ולענין אבידה במקום אביו אינם חוזרין אלא לרבו מובהק וה"ה להנך דתנן במתני' ומהטעם שכתבתי לך תבין כי הלשון שכתב הרמב"ם ז"ל פרק י"ב מהלכות אבידה אם היה אביו שקול וכו' הוא האמת. ומה שכתב פרק ה' מהלכות תלמוד תורה וכן אם היה אביו תלמוד חכם ואע"פ שאינו שקול כנגד רבו משיב אבידתו טעות סופר. א"נ בתחלה היה גורס כגרסת הספרים שלנו ושוב חזר לגרסת הריא"ף ז"ל שהיא הנכונה. א"נ איכא לפרושי והוא הנכון דתנא פסיק ליה דאם אביו חכם פורק משאו ואח"כ פורק את של רבו. והא דלא תני לה אלא בסיפא לרבותא דלא מיבעיא היכא דשניהם נושאים משאוי דפשיטא דאם היה אביו חכם דאביו קודם משום דעומד ורואה ואיכא זילותא טפי. אלא אפילו שביה דסתמא אין זה רואה את זה וסד"א שרבו מובהק קודם קמ"ל דלעולם אביו קודם כיון שהוא חכם וכן כתוב בהדיא בטור סימן רמ"ב וז"ל וא"א הרא"ש ז"ל כתב דלענין לפדותו ולפרק משאו אביו אם הוא חכם קודם אפילו אינו שקול כרבו אבל לענין השבת אבידתו אינו קודם אלא אם כן שקול כרבו. והנל"ד כתבתי:
+
+Teshuva 756
+
+שאלת על מה שהעלה הרשב"א ז"ל בתשובה על מי שטען על חברו מנה והודה ואמר לו אל תפרענו אלא בעדים וחזר הנתבע וטען טס של כסף יש לי בידך משכון תחת המנה אין בדבריו כלום דכיון שהודה אינו חוזר וטוען ולא אמרינן תוך כדי דבור כדבור דמי אלא תוך כדי דיבור של עצמו אבל תוך כדי דבור של חברו לא ע"כ:
+תשובה לא אמרה הרב אלא לענין שלא יהא נאמן ונפטר בשבועה אבל פורע המנה וחוזר וטוען עליו משכון פלוני יש לי אצלך אם יודה מוטב ואם לאו ישבע שבועת הסת. ומסתברא לי שיכול לעכב הפרעון עד שישבע חברו על המשכון דלא דמי לשטר מקויים שכתב הרב פורע את השטר וחוזר וטוען עליו מה שירצה שאני התם דנקיט שטרא אבל הכא מלוה על פה היא אע"ג דאמר אל תפרענו אלא בפני עדים הני סהדי לא משוו ליה שטרא ועל עיקר הדין יש פקפוק כיון שעדיין לא יצא מב"ד יכול לטעון כל מה שירצה. וז"ל הרמב"ם ז"ל פ"ז מהלכות טוען ונטען ואע"פ שיצא מב"ד וחזר יש לו לחזור ולטעון ולהפך כל הטענות שירצה עד שיבאו עדים אבל מאחר שיבואו עדים ויכחישו טענתו האחרונה שסמך עליה אינו יכול להשיאו לטענה אלא אם כן נתן אמתלאה לטענה שסמך עליה ע"כ והנכון שבפסקים דאם יצא מב"ד דסתמא דמילתא דטענתא אגמרוהו ואינו חוזר מחיוב לפטור ואם יראה לב"ד מתוך דבריו דלא אגמרוהו טענתא יש לפסוק כדברי הרב אפי' שיצא מב"ד. ואם עדיין לא יצא מב"ד סתמא דמילתא דלא אגמרוה טענתא וחוזר וטוען אפי' מחיוב לפטור ואם יראה לב"ד דאגמרוה טענתא אינו חוזר אפי' שלא יצא מב"ד וזה דרך אמצעי בין המחלוקת ודבר שהשכל מסכים עליו וכן העליתי בתשובה אחרת:
+
+Teshuva 757
+
+שאלת מי שבא להדליק נר שבת וחנוכה אי זו מהם קודם:
+תשובה זו במחלוקת כי בעל הלכות וקצת הגאונים ס"ל שמקדים נר חנוכה וקצת האחרונים כתבו שמקדים של שבת לסמוך על הכלל תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ודעתי הפעוטה כדעת ההלכות לא מפני שאני סובר שהדלקת הנר הוי קבלת שבת אלא כיון שיש מי שסובר שהדלקת הנר הוי קבלת שבת ומה שהביאו ראיה מההיא דאמרינן הדלק המדליק ושוהה כדי לצלות דג קטן יש לדחות שיעור שהייה קאמר לא שהוא מותר לצלות דג קטן מ"מ כיון שיש בדבר מחלוקת אין לנו להכניס עצמנו בספק שבת משום תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם ותו דברי הגאונים קבלה הוא. ותו כיון דחביבא ליה משום פרסומי ניסא ראוי להקדימה. תדע דאי לאו משום שלום ביתו הוה מקדימינן נר חנוכה אע"ג דזה תדיר וזה אינו תדיר. הילכך היכא דאית ליה לתרוייהו דאיכא שלום ביתו ראוי להקדים הדלקת נר חנוכה משום פרסומי ניסא הכי מסתברא לי אע"פ שאיני כדאי להכריע:
+
+Teshuva 758
+
+שאלת על אלמנה שהגבו לה נכסי בעלה והשביעוה ולא הספיקו הנכסים לפרעון כתובתה ומתה ואח"כ נמצא שהיה לבעלה מלוה בשטר על לוי יורשי הבעל רוצין לגבות החוב ויורשי האשה רוצים לגבות מכח שטר כתובתה. יורה המורה הדין עם מי:
+תשובה מעשים בכל יום שמגבין לאלמנה מהשטרות והחובות שיש לבעלה על אחרים ואע"ג דקי"ל אין אותיות נקנין אלא בכתיבה ומסירה מ"מ מגבינן להו מדר' נתן דמוציאין מזה ונותנין לזה דכתיב לאשר אשם לו. וכ"ת שאני הכא שכבר מתה לא היא דכיון דנשבעה זכתה בכל מה שכתוב בכתובתה והרי היא כשאר בעלי חובות וזכו יורשיה אחריה וא"ת כיון שלא נודע שהיה לו חוב זה לא שמו אותו ב"ד ולא זכתה בהם האשה הא ליתא דלא אמרינן דבעי שומא אלא קרקעות אבל לא מטלטלין ואפילו תימא דמטלטלי נמי בעי שומא זוזי דכתיבי בשטרא כשומים ועומדים הן ולא בעי שומא הילכך הדין עם יורשי האשה וזה ברור. והוי יודע כי בנדון כיוצא בזה אפי' היו קרקעות כיון שלא היו ידועין לבעלה בשעת גביית ב"ד ומתה שמין אותן ב"ד עתה וגובין אותם יורשיה כיון שנשבעה ואע"ג דכתב הרשב"א ז"ל בתשובה סי' אלף ע"ח דף קס"ה ואם נשבעה ומתה או שלא שמו אותה אפי' ב"ד של הדיוטות לא עשתה ולא כלום ע"כ. מסתברא שאין הדברים אמורים אלא בקרקע ידוע ולא שמו אותו וכיון שהיה אפשר לשומו ולא שמו אותו לא זכתה בו האשה ולא הבאים מכחה אבל בקרקע שלא היה ידוע לבעל באותה שעה ואחר כך נודע שהיה שלו באותה שעה ישומו אותו עתה ותזכה האשה או באי כחה בשטר בעלי חובות דדוקא בירושה אמרו את זקני אני יורש ואת חובות אבי אני פורע אבל אם היו לאביו נכסים שזכה בהם מחיים פורע חובות אביו בעל כרחו אעפ"י שלא היו יודעים לו באותה שעה ועיקר הדבר תלוי בשבועת האלמנה וגובה היא ויורשיה בכל מקום שימצאו נכסים לבעל:
+
+Teshuva 759
+
+שאלת על אפטרופוס שטען בעד היתומים טענה שפטר את הנתבע והיה יכול לטעון טענה טובה לחייבו אי הויא פשיעה או לא:
+תשובה ראיתי מי שכתב שאם ע"י טענתו נתחייב הנתבע שבועה לא הויא פשיעה דמי יימר דמשתבע אבל אם ע"י טענתו נפטר אפילו משבועה הויא פשיעה וקשיא לי ואמאי חייב מי עדיף מגרמא בנזקין דקי"ל דפטור ולפיכך אני אומר שאין הדברים אמורים אלא בזמן שע"י טענתו נתחייבו היתומים וחייבוהו לפרוע הוי כעין דינא דגרמי דקיי"ל דחייב. והנכון דבכל גוונא איירי והטעם כי האפטרופוס שכל נכסי היתומי' מסורים בידו הוי כעין נפקד ואם ע"י טענתו נפטר הנתבע אפי' משבועה פשיעה היא וחייב לשלם. וכיון שאם היה טוען טענה טובה היה מתחייב הנתבע הוי כאלו הפסידו בידים וחייב לשלם ולא אמרי' גרמא בנזקין פטור אלא בדבר שאינו מסור לו אבל בדבר המסור לו לא אמרי' הכי תדע שהנפקד שפשע וע"י פשיעתו גרם נזק לפקדון חייב לשלם. ותו איכא טעמ' אחרינ' כיון דברי הזיקיה ושכיח כל כי האי גוונא דינא דגרמי הוא אע"ג דלא עשה מעשה כי ההיא דמחיצת הכרם שנפרצה וכההיא דמוחל שטרו של חברו ונ"ד לההיא דמוחל שטרו של חברו דמיא שע"י טענתו נפסד החוב וחייב לשלם אבל אם נתחייב הנתבע שבועה לאו פשיעה היא ופטור ראיה לעקר הדין מעובדא דההוא בקרא דפרק המפקיד ואין הדברים אמורים אלא בזמן שאמרו לו תטעון כך וכך ולא טען אלא טענה המחייבת את היתומים כל כה"ג פשיעה היא אבל לא אמרו לו דבר מצי למימר לא ידעתי טענה טובה מזו ולא שני לן בין אם באו היתומים להוציא לבין באו אחרים להוציא מהם אם היה שם עסק שבועה אין כאן פשיעה דמצי למימר מי יימר דמשתבע ושקיל ומי יימר דמשתבע ונפטר והוא הדין אם היה השבועה על היתומים פטור דאין כאן פשיעה דמצי למימר מי יימר דמשתבעתו:
+
+Teshuva 760
+
+שאלת על ענין מלוה ולוה שנתעצמו מלוה אומר תן לי המעות ואחזיר לך השטר ולוה אומר החזר לי השטר ואתן לך המעות:
+כתבו הראשונים ז"ל שהדין עם הלוה והראיה מההיא דכתובות חזינן אי אמר ליה הב זוזי ושקול שטרא פטור וגו' ומ"מ אם המלוה אינו מאמינו נותן לו השטר בפני עדים או נותן השטר ביד שליש ופורע הלוה ונוטל השטר מיד השליש ואין הלוה יכול לעכב ולומר איני נותן המעות עד שיהיה השטר בידי כיון שהמלוה רוצה ליתנו ביד שליש וברור הוא. והוי יודע שאפילו יש שבועה בשטר יכול לעכב הפרעון עד שיחזיר את השטר כיון שהשטר מצוי ואם נתברר שנאבד השטר כותבין שובר שלא יאכל הלה וחדי:
+
+Teshuva 761
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי המלוה את חבירו ע"י ערב וכשבא לגבות לא נמצאו ללוה נכסים בני חורין אם יגבה מן הערב או מהמשועבדים שנמכרו:
+תשובה דבר זה נשאל מלפני הרשב"א ז"ל ודעתו היה שיגבה מן הערב ולא מן הלקוחות שנכסי הערב כבני חרי לגבי משועבדים ובסוף התשובה כתב וצריך להתיישב בדבר. והיכא דהוי ערב קבלן הדעת נותנת כמו שכתב הרב ואפי' ירצה המלוה לגבות מן הלקוחות דוחין אותו אצל הערב דהוו כשנים שלוו בשטר אחד כיון שיש נכסים לאחד מהם נשתעבדו לחוב ושפיר מצו לקוחות לומר הנחנו לך מקום אצל הערב. אבל בזמן שהוא ערב סתם דכל היכא דאית ליה נכסי ללוה לא מצי לתבוע את הערב הא אית ליה נכסי אעפ"י שמכרם עדיין הם משועבדים למלוה וסתמא דמילתא לא נכנס לו ערב אלא על סמך קרקעותיו של לוה ולא מיבעיא למאן דפסק שאם כתב לו המלוה התקבלתי החוב דהוי כמלוה בשטר וגובה מן הנכסים שמכר קודם כתיבת שטר התקבלתי דפשיטא לי כיון דחוזר וגובה הערב מהמשועבדים הפוכי מטרתא למה לי. אלא אפי' למאן דפסק דלא מהני כתיבת התקבלתי אלא לגבות ממה שמכר אחר כך א"נ לפי פי' התוספות שכתב הלוה לערב בשעת ההלואה התקבלתי כדי ליפות את כחו. אפי' הכי מסתברא דגובה מן הלקוחות ולא מן הערב דערב מצוה קא עבד והלקוחות אפסידו אנפשייהו. עוד ראיה מההיא דקשיא להרשב"א ז"ל דאמרינן בריש פרק הנזקין דהוי ליה ואשתדוף משמע שנאבדו הנכסים וכגון ששטפם נהר או נעשית ארץ מלחה כיוצא בזה. ואם איתא דאפי' הוו ליה וזבנינהו לימא הכי וכ"ש באשתדוף וא"ת ראיה גמורה היא ואמאי לא סמך עליה הרשב"א ז"ל וי"ל דתלמודא קאמר בתר הכי ואי בעית אימא כל לגבי בריה שעבודי משעבד נפשיה ודרכנו לתפוס אי בעית אימא בתרא כלומר דלא אצטריכינן לאוקמה לא בדאשתדוף ולא בדזבנינהו אלא בדלא הוו ליה כלל וכל לגבי בריה שעבודי שעבד נפשיה. ובהכי ניחא לדידי נמי דהתם איירי בקבלן ואני כתבתי למעלה דגבי מן הקבלן ולא ממשעבדי ואי הויא ראיה גמורה אפי' בקבלן גמור הוה לן למימר דגבי ממשעבדי. כללא דמילתא אם הוא ערב קבלן וכגון דאמר ליה הלוהו ואני נותן לך או שאמר לו רצה מזה גובה רצה מזה גובה. גובה מן הקבלן ולא מן המשועבדים ואם הוא ערב שאין הדין שיגבה ממנו תחלה גובה מן המשועבדים ולא מן הערב זה נ"ל להלכה אבל למעשה ראוי לעשות פשרה:
+
+Teshuva 762
+
+שאלת על מלוה קודמת והיא מלוה על פה ומלוה בשטר מאוחרת ואין שם אלא מטלטלין [אם] מלוה על פה קודמת שהיא קודמת בזמן וקי"ל שעבודא דאורייתא או דילמא מלוה בשטר קודמת אע"פ שהיא מאוחרת בזמן:
+תשובה לא ביארת אם מת לוה או לא ואם לא מת לוה ודאי מלוה על פה קודמת דשעבודא דאורייתא כדאמרת ונשתעבדו המטלטלין גם למלוה על פה והרי קדמה. ואם מת לוה הדבר ידוע דמדינא מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב כלל הילכך מלוה בשטר דמטלטלי קודמת והרי נשתעבדו לו מכח התנאי וא"ת כבר תקנו הגאונים ז"ל דמטלטלי דיתמי משתעבדי לב"ח תירץ הרשב"א דלא אתיא תקנת הגאונים ז"ל ומפקא מידי דמלוה בשטר דנשתעבדו מדינא הילכך מלוה בשטר קודמת. ואם בא לגבות מן הקרקע מלוה על פה קודמת ולמ"ד שעבודא לאו דאורייתא מלוה בשטר קודמת אע"פ שהיא מאוחרת. ולענין אם חל השעבוד על השטרות לא חל השעבוד כלל לפי שאין גופן ממון ואפי' תימא שהשטרות בכלל הנכסים והרי שעבד לו נכסיו מטלטלי אגב מקרקעי לא נשתעבדו שהרי אין השטרות נקנין אפילו בכתיבה ומסירה עד שיכתוב לו קני איהי וכל שעבודא דאית ביה ואם הגבו אותם ב"ד לא שייך בהו גבייה כך העלה הרשב"א. ומ"מ ב"ד גובין השטר ונותנין לב"ח כפי דינם ואע"ג דאמרינן יתומים שגבו מעות בחובת אביהם אין ב"ח גובה מהם טעמא משום דהוי מטלטלי דיתמי ולא משתעבדי לב"ח אבל מ"מ אחר תקנת הגאונים הכל הוא משועבד לב"ח וברור הוא אצלי אלא שראיתי להרשב"א ז"ל שנתן טעם אחר וז"ל שאני הכא ששעבד ראובן אביהם לשמעון ולוי מטלטלין בפירוש אפילו שלא באגב אע"פ שנפלו לפני יתומים ב"ח גובה מהם וכו' משמע לו מדבריו שאם היתה מלוה על פה והיתומים גבו מעות בחוב אביהם שאינו גובה מהם. וקרוב אצלי דלא אמרה ז"ל אלא מדינא דתלמודא אבל השתא דתקנו הגאונים דמטלטלי דיתמי משתעבדי גובה (לב"ח) מהם א"נ יש לומר דלא תקנו הגאונים אלא מטלטלי דנפלו קמיה יתמי אבל השטרות שנפלו לפניהם לא דברו דאי משום שטרא אין גופו ממון ואי משום מלוה להוצאה ניתנה ואין זה מטלטלי דיתמי ושבקינן להו אדינא דתלמודא דלא משתעבדי לב"ח אלא א"כ הקנה לו בפירוש. ומיהו מסתברא לענין דינא דגובה מלוה על פה משטרות שהניח אביהם דלא גרע מדר' נתן וכן נהגו וכ"ש האידנא שאין לנו קרקעות ועיקר סמיכות המלוה על המטלטלין ועל החובות שיש על אחרים. ושוב ראיתי שכתב הרשב"א ז"ל סימן תתקנ"ט וז"ל אלא שאני רואה שאפילו שהיו גדולי המורים בארץ היו מגבין אפי' משטרי הלואות ובודאי מדר' נתן אמרה וכן נהגו בכל בתי דינין אשר שמענו שמעם:
+
+Teshuva 763
+
+שאלת על ענין מה שאמרו ב"ח מאוחר שקדם וגבה גבה דוקא היכא שאין ב"ח מוקדם מפסיד חובו כגון שהניח מקום לגבות ממנו ואפי' לא הניח אלא זיבורית אבל לא הניח לו כלום לגבות ממנו אע"פ שהגבו לו ב"ד אפי' בפניו לא מחל ולא אבד את שעבודו וכן העלה הרשב"א ז"ל: עוד העלה שהמקומות שיש לנו בבהכ"נ הוי כאלו הוא שותף בו ויכול להקנות אגבן מטלטלין ואע"פ שאין בו ד' אמות. וכיון דיהיב טעמא דהוי משמע דאפילו למ"ד אין חזקה למקומות של בבהכ"נ אמרה כשותף. עוד העלה דהא דקי"ל אין אדם מוריש לבניו ממון שחייב עליו שבועה הנ"מ להוציא מאחרים אבל להעמיד בידו ממון או משכון או קרקע שהיה מוחזק בו אפי' היה חייב עליו שבועה ומת אין מוציאין מיד יורשיו אע"פ שאינם יכולין לישבע השבועה שהיה אביהם חייב וברור הוא. עוד העלה על מי שמסרב לבוא לדין והוציא הלה בערכאותיהם שהיא פטור מלשלם ההוצאות שאין כאן אלא גרמא בנזקין דקי"ל דפטור. ומ"מ רואה אני שאם הוא אלם ורגיל בכך דלא ציית דינא וראו ב"ד לקונסו בהוצאות יפה עשו. ולענין אם מכר הבעל בנכסי מלוג שלה אם מכר שלא מדעתה המכר בטל לאלתר ואם מכר מדעתה אינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי והמכר קיים והטעם כיון שאינם באחריותו אפילו שתמחה בו לא הויא לה איבה וכיון שנתרצית גמרה לגמור המכר מה שאין כן בנכסי צאן ברזל. ובנכסים שהביאה מבית אביה איכא פלוגתא איכא מאן דאמר שהדבר בטל מיד ואיכא מאן דאמר שהמכר קיים ואם תבעה (איכא מאן דאמר שהמכר בטל מיד ואיכא מאן דאמר) כופין את הבעל לפדות אותם וכך אנו נוהגים. ולענין הכותב כל נכסיו לבנו דקיימא לן לא עשאו אלא אפטרופוס אם הקנה לו בקנין קנה שהרי בירר שלא נתכוון לאפטרופוסוס וכן העלה הרשב"א ז"ל:
+
+Teshuva 764
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי במה שכתב רבינו יונה ז"ל בפירוש ההלכות בפרק אלו דברים וז"ל אבל אור של חיה ושל חולה מברכין עליו מאחר שהודלק מבעוד יום לא נחוש למה שהודלקו לצורך החיה והחולה שזה כיון שעשו מפני הסכנה אין בזה חשש איסור:
+תשובה ליכא לפרושי דהאי מבעוד יום דקאמר אערב שבת קאי. חדא דא"כ משמע דאם הודלקו בשבת לצורך החיה והחולה לא מברכינן עליה והא ודאי ליתא לפי שכן כתבו כל הפוסקים בלי מחלוקת (שהם) [שאם] הודלק בשבת לצורך החיה והחולה מברכין עליו. ותו מצד הלשון שכתב לא נחוש למה שהודלקו לצורך החיה והחולה משמע דבשבת הודלקו. הילכך מה שנ"ל בפי' הלשון דהאי מבעוד יום אשבת קאי והוא ז"ל בא לתת טעם למה שאמר התלמוד אבל אור של חיה ושל חולה וכו' משמע דהוי מטעמא דרישא דקאמר מאי לא שבת שלא שבת ממלאכת עבודה אבל אור של חיה וכו' משמע דיש באור של חיה מלאכת עבודה דאי לא לא שייך לומר אבל וכו' ולזה נתן טעם מאחר שהודלק מבעוד יום כלומר בשבת וסד"א הא איכא מלאכת עבודה וניחוש קמ"ל דלא נחוש ולמה לא נחוש לפי שהודלקו לצורך החיה והחולה שזה כיון שעשו מפני הסכנה אין בזה חשש איסור ואין כאן מלאכת עבודה אלא אור של היתר גמור אעפ"י שהודלק בשבת ולא היה כדאי לישאל עליו אלא משום דהויתו בה טובא. והנל"ד כתבתי:
+
+Teshuva 765
+
+שאלת ממני על מה שהעלה הרשב"א בתשובה סימן מ"ה על שטר בעדים שקדש פלוני את פלונית ואמר כי זה נקרא מפי כתבם וצריך שיבואו העדים ויעידו בפיהם ותמהת איך מצינו ידינו בכל שטרי קדושין הבאים לפנינו אעפ"י שאינם מעידים בפנינו:
+תשובה הנה הרב כתב שם החילוק שיש בין סופרים הבקיאים דחזקה שלא כתבו עד שאמר להם כתבו ותנו. אבל עדים דעלמא לא ידעי וכתבו שלא מדעת האשה הילכך אין זה שטר אלא פנקס בעלמא הילכך בנ"ד אם הם סופרי העיר חזקה דבקיאי ולא חתמו אלא מדעת האשה ואפילו שהיא מכחשת הקדושין לאו כל כמינה. ואם העדים אינם סופרי הקהל ולא בקיאין אם כתבו בשטר פלונית נתקדשה בפנינו מדעתה ואמר לנו כתבו הרי היא מקודשת גמורה שהרי שטר גמור הוא שנעשה לדעת שניהם ואם היא מכחשת יתקיים השטר בחותמיו ואם לא יתקיים צריכים העדים לבא להעיד בפיהם ואם מתו נראה לי שצריכה ממנו גט דלא גרע מיצא עליה קול שהיא מקודשת. ואם אין כתוב בשטר רק בפנינו נתקדשה פלונית לפלוני זהו שאמר הרב שאין לו דין שטר כלל ויבואו ויעידו בפיהם ואם לא באו אם כתב ידם יוצא ממקום אחר חוששין לה וצריכה גט דלא גרע מקול ואם אין כתב ידם יוצא ממקום אחר אין חוששין דאיהו זייף וחתים כנ"ל:
+
+Teshuva 766
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שהניח פקדון ביד שמעון ושמעון הניח הפקדון ביד לוי וכשבא אצל ראובן נתרצה ראובן שיהיה הפקדון ביד לוי וקבל עליו ראובן הנזכר אחריות הפקדון זולת אם יכפור לוי או יברח או שלא ירצה לתת הפקדון ליד ראובן או ליד שלוחו ומתו ראובן ושמעון ויורשי ראובן תובעין מיורשי שמעון לפי שלוי לא רצה ליתן הפקדון:
+תשובה לא ביארת מה היתה טענת לוי שאם טען נגנב או נאבד או נאנס יורשי שמעון פטורים שהרי לא קבל עליו אחריות זולת אם יכפור או יברח או לא ירצה ליתן והרי לא כפר ולא ברח ורוצה ליתן אלא שנאבד הפקדון וליכא למימר שכל זה בכלל אחריות שמעון חדא דיד בעל השטר על התחתונה ותו דא"כ מהו האחריות שקבל עליו ראובן בעל הפקדון. ותו כיון שנתרצה שיהיה הפקדון ביד לוי הרי הוא במקומו וכי היכי דהוה פטור בטענת נגנב או אבד מתחלה כן הוא פטור דהא לא מצי למימר לא ניחא לי שיהיה פקדוני ביד אחר וזה ברור. ואם לוי טוען שלא נתן לי פקדון או שמודה ואינו רוצה ליתן כגון שהוא אלם או שאין לו או שפשט בפקדון ואינו רוצה לשלם את יורשי שמעון חייבים לפרוע וליכא למימר אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא חדא דלא אמרינן כל דאי אסמכתא היא אלא במי שבא לחייב עצמו במה שלא היה חייב אבל במי שמקבל על עצמו דבר שהוא חייב בו מדינא לא אמרינן אסמכתא והכא בנ"ד כיון שהיה הפקדון ביד שמעון לא היה לו להפקידו ביד לוי אלא ברשות בעל הפקדון וכ"ת שהיה רוצה ללכת מהמדינה אשר היה בה הפקדון היה לו לעשות ב"ד ולהניחו בידם וכיון שכן בדין נתחייב שאם יכפור לוי או יברח [או] לא ירצה ליתן שיהיה הוא חייב וליכא אסמכתא. ותו דכתב בשטר וקנינו ממנו בב"ד חשוב דלא כאסמכתא וכו' ותו דכתב ביה מעכשיו וכל שטר שיש בו קנין במעכשיו אין בו אסמכתא וכן אנו דנין תמיד. ולענין אם קבל הנפקד עליו אחריות אינו חייב אלא בגניבה ואבדה ולא באונסין עד שיפרש כדאמרינן מתנה שומר חנם להיות כשואל עד שיפרש שהוא כשואל ואפי' קבל עליו להיות כשואל פטור מאונסין גדולים כדאיתא בגמרא וכ"ש אם מתה מחמת מלאכה דלאו לאוקומה בכילתא כיילא וברור הוא:
+
+Teshuva 767
+
+שאלת על ערב שמת הלוה והיתומים קטנים אם גובין מן הערב או לא:
+תשובה אם הוא ערב קבלן פשיטא דגובין ממנו והוא אינו חוזר וגובה מן היתומים עד שיגדילו כדין שטר חוב היוצא על היתומים קטנים. ואם הוא ערב סתמא איכא פלוגתא והנכון דאין גובין ממנו וכיון שאי אפשר לתבוע מן הקטנים אי אפשר לתבוע מן הערב ואין ב"ד יכולין לעכב נכסי הערב עד שיגדלו היתומים שאין למלוה על הערב שום חוב עד שיגיע זמן שיהיו היתומים ראויין לפרעון ואפילו לדעת האומרים שהמלוה את חברו לזמן והיה מאבד הנכסים ולא ימצא בעל חובו מקום לגבות את חובו שיכולים ב"ד לעכב עליו שלא ימסור קרקעותיו מ"מ מודים בנ"ד שאין מעכבין על הערב דהשתא מיהא אינו חייב לו כלום משא"כ בלוה דסוף סוף חייב לו אלא שלא הגיע זמנו והכי מסתברא לי ורוב הפוסקים הסכימו דאפי' במלוה את חבי��ו לזמן אינו יכול לעכב עליו כלל וכ"ש בערב. אבל בערב קבלן גובה ממנו לאלתר ואין כאן פסידא ליתמי שהרי הערב אינו יכול לגבות מן היתומים עד שיגדילו וכדכתיבנא:
+
+Teshuva 768
+
+עוד שאלת על מה שכתב הרשב"א על כתב ידו אע"ג דפסקו הגאונים שנאמן הלוה לומר פרעתי שיכול למכרו במכירת השטרות דהא דין שטר יש לו אלא שאין לו קול וקשיא לך דבשלמא אם כתב בכתב ידו ששעבד לו כל נכסיו היינו שיכול למכרו וכותב לי קני איהו וכל שעבודא דאית ביה אבל אם לא כתב לו כן היאך יכול למכרו:
+תשובה אין זו קושיא דאע"ג דלא כתב ושעבידנא לך כל נכסי כבר אפסיקא הלכתא כמאן דאמר שעבודא דאורייתא ואע"ג דלא כתב ליה כמאן דכתב ליה דמי והך שעבודא הוא דמכר ליה ושפיר מצי למימר קני איהו וכל שעבודא דאית ביה ומסתברא לי שאין הדברים אמורים אלא כשכתב ידו יוצא ממקום אחר אז יש לו דין שטר אבל אם אין כתב ידו יוצא ממקום אחר מצי למימר מזוייף הוא וחספא בעלמא ואין לדין שטר ואפי' יודה אחר המכירה שזה כתב ידו אין המכירה כלום דהשתא הוא דמשוי ליה שטרא דמעיקרא מלוה על פה היתה ואינה נמכרת וברור הוא:
+
+Teshuva 769
+
+שאלת ממני למה לא נכתבת נחמה בקללות של והיה כי תבא אל הארץ כמו בקללות של אם בחקתי:
+תשובה שאלה זו נשאלה בספר הזוהר ותירצו דהא כתיב גם כל חלי וכל מכה וגומר יעלם השם וגו' מלשון העלמה ולא מלשון העלאה וא"ת כי מה שאמר הכתוב אחר כך עליך מורה שהוא העלאה ותו דאיכא בתר האי קרא כמה קללות ודרך הנחמה שתבא בסוף ויש לתרץ לפי שיטת המדרש דאין הכי נמי דפשטיה דקרא קללה הוא אלא דרמוז לן הנחמה בנקודה: ומה שנ"ל לתרץ כי אין צריך נחמה בפרשת כי תבא לפי שנחמתם בצדם שאין פסוק ופסוק שלא הוזכר בו שם ההויה המורה על הרחמים להודיע שהמדה היא ברחמים על דרך ומחץ וידיו תרפנה ואין לך נחמה גדולה מזו. עוד יש לתרץ כי פרשת אתם נצבים היא קשורה למעלה עם פרשת והיה כי תבא והרי הוא בכלל הברית והכי משמע מדכתיב לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו וגו' והרי יש בסופה נחמות דכתיב והיה כי יבואו עליך וגו' ושבת עד וגו' ושב ה' אלהיך וגו' עד סוף הפרשת כולה נחמה והרי זה נכון:
+
+Teshuva 770
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי במה שאמרו אחרי ארי ולא אחרי אשה אם נוהג דין זה בארצות הללו שהנשים הולכות מכוסות מכף רגל ועד ראש ואין נגלה ממנה דבר שיוכל האדם להסתכל בו:
+תשובה לא נתנו רז"ל דבריהם לשיעורין אלא כל הנשים שוות וכל המקומות שוים. ותו דאין הטעם משום שמסתכל במקום המגולה ממנה דבמקום אחר אמרו כל המסתכל בעקבה של אשה כאלו מסתכל במקום התורפה אלא עיקר הטעם הוא מפני שיבוא לידי הרהור ועל ידי הלוכה ותנועותיה אעפ"י שהיא מכוסה יבוא לידי הרהור דמי לא עסקינן דבזמן חכמי התלמוד היו הנשים הולכות מכוסות ואפ"ה אסרו תדע שהרי אפי' אחרי אשתו אסור לילך ואי משום דלא יראה דבר מגולה מה בכך אלא ודאי עיקר טעמא מפני ההרהור ובאשתו נמי איכא הרהור. וכן אמרו לגבי מנוח דכתיב וילך מנוח אחרי אשתו מכאן דמנוח עם הארץ היה אלא כיצד יעשה ימהר להקדימה או יסתלק לצדדין כדי שלא ילך אחריה ממש ולא סגי בד' אמות דסוף סוף הרי הוא מכוון כנגדה. וא"ת מי עדיפא מהא דאמרינן פ"ק דעכו"ם הרחק מעליה דרכך זו זונה ואל תקרב אל פתח ביתה זו עבודת כוכבים וכמה אמר רב חסדא ד' אמות. וי"ל כי מאשה זונה צריך להתרחק מכל צדדיה ד' אמות אבל מאשה אחרת אינו אסור אלא לאחריה והיא מכוונת כנגדו. והנכון אצלי כי אשה זונה אסור לקרב אצלה בתוך ��' אמות שלה אבל אשה אחרת מותר לקרב אצלה בתוך ד' אמות דרך אקראי אבל ללכת אחריה אפי' חוץ לד' אמות אסור לפי שהדבר ברור שיבא לידי הרהור וגדר הדבר הוא כל שהוא מרוחק ממנה שאינו מכיר ומבחין בהילוכה ובתנועותיה מותר אבל כל שהוא מבחין ורואה הילוכה ותנועות איבריה אסור אלא ימהר לעבור לפניה אפילו שיעבור תוך ד' אמותיה או יסתלק לצדדין באופן שלא יראה תנועותיה ואם לאו יאנוס עצמו ויתעכב עד שתלך מלפניו ואי איכא דרכא אחריתי יסוב מעליה דרכו ואי ליכא דרכא אחריתי יאנוס עצמו כדכתיבנא ולא ליזיל בתרה ואם אי אפשר באחד מכל אלה והוא ממהר לדבר מצוה ואם יתעכב יעבור זמן המצוה יתקע עיניו בקרקע וילך ולא יגביהם מן הקרקע. והנל"ד כתבתי:
+
+Teshuva 771
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי במה שאמרו כתבי הקדש מטמאים את הידים אם תורה שבעל פה בכלל כגון משניות:
+תשובה אין תורה שבעל פה בכלל תדע דהא איכא פלוגתא אם כל כתבי הקדש בכלל זה או לא ונמנו וגמרו דאפי' מגילת קהלת ואסתר בכלל ומאן דהוה בעי למימר דמגלת אסתר אינה מטמאה את הידים טעמיה הוא משום דנתנה לקרות ולא ליכתב נמצא כל דבר שלא ניתן ליכתב אינו מטמא את הידים ותורה שבע"פ לא ניתנה ליכתב דכתיב על פי הדברים האלה דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן ומשום עת לעשות לה' התירו לכתוב משניות והלכות וכיון דמדינא לא נתנו ליכתב אינן מטמאין את הידים ומותר לאוחזו ערום ואפילו תפרש מותר לאוחזן כשאדם ערום אפ"ה הלכות מותר משא"כ בשאר כתבי הקדש שיש בהם קדושה יותר שהרי מפני קדושתן מטמאין את הידים. אבל אם נפרש אסור לאוחזן כשהם ערומים נ"ל שלא נאמר זה אלא לגבי ס"ת דהכי אמרינן האוחז ס"ת ערום נקבר ערום ערום ס"ד אלא ערום מאותה מצוה ומשמע דבשאר כתבי הקדש מותר וכן נהגו ולא ראינו מימינו מי שיהיה נזהר בזה. ואעפ"י שנר' מדברי הרב אב ב"ד ז"ל שהוא אסור וז"ל שכתב הלכות אין מטמאין את הידים ומותר לאוחזן ערום משמע דשאר כתבי הקודש אסור לאוחזן ערום איפשר דלאו דוקא אלא משום דלגבי אין מטמאין את הידים הוי דוקא נקט לה הכי. ומ"מ הנכון אצלי דהוא ז"ל מפרש אסור לאוחזן כשהאדם ערום ומשום הכי מחלק בין הלכות לשאר כתבי הקדש אבל למאן דמפרש כשהספר ערום דוקא ס"ת כפשט הלשון אבל שאר כתבי הקדש מותר לאוחזן כשהם ערומים וכן עמא דבר והנראה לע"ד כתבתי:
+
+Teshuva 772
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי במלך בארץ ישראל שהרג בשוגג אם גולה או לא שלא ראיתי דבר זה מפורש בדברי הגמ' והפוסקים:
+תשובה במלכי ישראל לא תיבעי לך כיון דקי"ל דלא דן ולא דנין אותו משום מעשה שהיה פשיטא דאינו גולה דמאן דיין ליה דליגלי כי תיבעי לך במלכי בית דוד דקי"ל דן ודנין אותם מאי. ואת זו לא שמעתי אבל כיוצא בה שמעתי דאמרינן בגמרא פרק כ"ג ואימא הכי נמי כלומר דכהן גדול לא יגלה כיון דלא מתקיים ביה עד מות הכהן הגדול ושב אמר קרא לנוס שמה כל רוצח אפי' כ"ג וג"כ מלך בכלל שהרי הוא בכלל כל רוצח אלא שמצאתי לו פיטור ממקום אחר דקי"ל הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו משום דכתיב וחי עביד ליה דלחיי ואם היינו אומרים שהמלך יהיה גולה צריך להגלות עמו כל עבדיו ופרשיו וסוסיו וכל מרכבתו וכל ישראל שהרי כולם עבדיו כי היכי דלקיים ביה וחי וכיון דלא איפשר לא מגלינן ליה והיינו טעמא דלא אדכרו לה דמדינא גולה דהא דנין אותו אלא דלא איפשר וכדכתיבנא והיינו דלא אשכחן מלך שעבר כי היכי דאשכחן כ"ג שעבר וכתבתי זה משום דרוש וקבל שכר דלא נפקא מינה מידי דהא לא ימלוך לבית דוד עד יבוא משיח צדקנו שיגלה במהרה בימינו אמן:
+
+Teshuva 773
+
+שאלת דהא קי"ל מלכי בית דוד דן ודנין אותם והא איכא משום לא תענה על ריב לא תענה על רב דמהאי טעמא אין מושיבין מלך בסנהדרין:
+תשובה מתוך קושיא זו העלו התוספות דהא דאמרינן דנין ודנין אותם הנ"מ דיני ממונות אבל דיני נפשות דאיכא טעמא דלא תענה על רב אין מושיבין כלל. וק"ל כיון דתקינו דדיני נפשות מתחילין מן הצד מהאי טעמא תו ליכא למיחש למידי. ותו דמתני' דקתני המלך לא דן ולא דנין אותו וקאמר עלה רב יוסף לא שנו אלא מלכי ישראל אבל מלכי בית דוד דנין ודנין אותם בדיני נפשות מיירי דהא מייתינן עלה עובדא דינאי מלכא דקטל עבדיה נפשא. ותו דקרא כתיב ויחגור דוד חרבו דילפינן מינה דדיני נפשות מתחילין מן הצד לפיכך הנכון בזה דמלכי בית דוד דנין ודנין אותם אפי' דיני נפשות בזמן שהם מכלל הסנהדרין וכיון שהוא מכלל הסנהדרין לעולם לא ידבר תחלה בדיני נפשות אלא מתחילין מן הצד וליכא לא תענה על רב אבל אין מושיבין מלך בסנהדרין בזמן שאינו ממנין הסנהדרין דכיון שאינו מכלל המנין לא יקפיד וידבר בתחלה או באמצע ויחלוק על אחד מן הסנהדרין ואיכא משום לא תענה על רב. ומשום האי טעמא אין מעמידין מלך בסנהדרין לא שנא מלכי בית דוד ל"ש מלכי ישראל והנל"ד כתבתי:
+
+Teshuva 774
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי בס"ת שכתבו אחד מהקראין אם הוא בכלל ס"ת שכתבו מין וישרף או לא:
+תשובה ס"ת שלהם בא לידי וראיתי אותו כתקנת רז"ל ולכן יש לחוש שמא מאחד מהרבנים כתבו להם או מכרם להם ומפני הספק לא קריתי בו וגנזתי אותו. ומ"מ לענין שאלתך הדבר ברור אצלי שאפילו יתברר שכתבו אחד מהקראין לא ישרף אלא יגנז ולא מיבעיא למאן דמפרש ס"ת שכתבו מין היינו עכו"ם אדוק בע"ז אלא אפילו למאן דמפרש מין ישראל. והרמב"ם ז"ל מונה אותם בכלל הכופרים שהרי כפרו בתורה שבעל פה אפ"ה אני אומר דלא ישרף שהרי הם מחזיקים בתורת משה כפשטן של כתובים ומאמינים בו ית' ובתורתו ובנבואת מרע"ה והטעם אשר אמרו ס"ת שכתבו מין ישרף לא שייך בהו כלל. וז"ל הרמב"ם ז"ל פ"ו מהלכות יסודי התורה אבל מין ישראל שכתב ס"ת שורפין אותו עם האזכרות שבו מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו אלא שמעלה בדעתו שזה כשאר הדברים והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם למינין ולא למעשיהם ע"כ. וכיון שאלו הקראין מאמינים בקדושת השם ובקדושת התורה ואינם מעלים בדעתם שהס"ת הוא כשאר הדברים לא נקראו מינין לענין זה כלל אדרבה מי ששורף אותם עובר משום לא תעשון כן לה' אלהיכם. אלא טעון גניזה ואסור לברך עליו ולקרות בו בצבור מפני שאיפשר שלא נעשה כתקון חז"ל כיון שאינם מאמינים בדבריהם וא"ת אמאי טעון גניזה להוי כחומש מן החמשים שלא נעשו כתקון ס"ת. הא לא קשיא כיון שהוא עשוי כצורת ס"ת יבוא לידי תקלה שיקראו בו בצבור א"נ יש לחוש שמא נעשה כתקון ויש בו קדושת ס"ת וינהג בו מנהג בזיון לפיכך הגניזה טוב לו. ואני שאלתי את פי הגדול שבהם והוא בקי בכ"ד ספרים על עניינים הרבה שאינם מפורשים בתורה כעין קדושין וגטין ושחיטה שהם נוהגין בהם כל אלו מנין לכם ואמר לי כך למדו רבותינו ואמרתי לו א"כ למה אין אתם מאמינים בכל דברי רז"ל אמר לי כל דבר שאינו מנגד פשטיה כתובים אנו מאמינים להם וכל דבר שהוא מנגד פשטי הכתובים אין אנחנו מאמינים אמרתי לו תפח רוחו אם כן תורתכם בחיריית תופסים מה שהוא נאות לכם ומניחים מה שאינו נאות. נמצא כל אחד מכם מפרש במצות הכתוב מה שירצה ויתיר מה שירצה ויאסור מה שירצה שהרי אין לדתכם שום גדר וסייג ולא שום מדה מהמדות שהתורה נדרשת בהם. כללות הדברים הכחישו הקבלה והרי הם כעורים באפלה לא ידעו במה יכשלו ועליהם אמר הכתוב ורשעים בחשך ידמו:
+ולענין הגר אשר נעשה צדוקי ומכר תפליו נ"ל שהם כשרים שהרי ישראל כתב אותם שאין הצדוקים כותבין תפלה כלל ולא לובשין אותם. וכ"ת הגר בעצמו כתב אותם הא ליתא שהרי אינו יודע לכתוב כלל כ"ש לכתוב תפלין שצריך אימון גדול הילכך ליכא למיחש ובודק אותם ואם הם כשרים הרי הוא מותר ללובשן ולברך עליהם והנל"ד כתבתי:
+
+Teshuva 775
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי במה שכתב הטור סימן קצ"ז וז"ל כתב אחי ה"ר יחיאל ז"ל שאלתי לאדוני אבי הרא"ש ז"ל המצטרף [אם] נפטר מברכה אחרונה בברכת המזון של אלו והשיבני דלא ע"כ וק"ל מאי טעמא כיון דברכת המזון פוטר הכל וזה שמע וענה אמן למה יפטר מברכה אחרונה בברכת המזון של אלו וליכא למימר דטעמא הוי משום דאכל ירק שברכה אחרונה שלו הוא בורא נפשות רבות ואין ברכת שלש פוטרת אותו דהא כתב ז"ל ואפילו לא טבל עמהם אלא בציר או לא שתה עמהם אלא כוס אחד מצטרף עמהם ועלה קאמר אם המצטרף נפטר בברכה אחרונה ואפילו אשתה עמהם כוס והדבר ברור דברכת מזון פוטרת ברכה מעין שלש ונצטרך לומר דלצדדין קתני ואין זה דרך פוסקים לומר דקאי אאכל עמהם ירק ולא אשתה עמהם כוס:
+תשובה מסתברא לי דאם ישב עמהם מתחלה לאכול אלא שהם היו אוכלים דגן והוא לא אכל אלא ירק או שתה כוס של יין שהוא נפטר בברכת המזון שהרי ברכת המזון פוטר הכל כיון שישבו בתחל' כדי לברך ברכת זימון ואין זימון אלא בברכת המזון. אבל כשיש בו שנים ובא אחר להצטרף עמהם הרי לא נתכוון ליפטר בברכת המזון אלא להצטרף עמהם כדי שהשנים יברכו ברכת הזימון ומשום הכי לא נפטר בברכת המזון אלא בברכה הראויה לו. ודייק לה מדקאמר בתחלת הפרק שנים שאכלו ובא ג' להצטרף עמהם וכו' משמע שלא ישבו תחלה כולם לאכול ועלה כתב שאלתי את א"א אם המצטרף וכו' אבל אם ישבו תחלה כולם לאכול אלא שזה אכל ירק לא נקרא זה מצטרף והכי הו"ל למימר ג' שישבו לאכול אעפ"י שאחד מהם לא אכל דגן אלא ירק מצטרפין. ותו דייקנא לה מדקאמר אם המצטרף נפטר מברכה אחרונה בברכת המזון של אלו משמע שהברכת מזון היא של אלו השנים לא של הג' וכיון שלא היה דעתו אלא להצטרף כדי שהשנים יברכו ברכת זימון לא נפטר בברכת המזון שלהם דלא אמרינן ברכת המזון פוטר כל הדברים אלא כשבתחלה היה דעתו שיפטור אותו ברכת המזון אבל אם בתחלה לא היה בדעתו שיפטור אינו פוטר ולפיכך צריך המצטרף לברך לעצמו ברכה אחרונה הראויה לו ואפילו נתכוון בשעת ברכת המזון לא יצא כיון שבתחלת אכילתו לא היה אלא כדי להצטרף עמהם לזימון. א"נ דטעמא שאותם שאכלו ירק לא מפטרי בברכת המזון דאין ברכת המזון פוטר ברכת בורא נפשות רבות וטעמא דמי ששותה כוס של יין הוי מטעמא אחרינא דע"כ לא אמרינן ברכת ג' פוטרת מעין ג' אלא כששתו כולם שנתחייבו כולם ברכה מעין ג' אבל בנ"ד שהמברך מברך כדי לפטור עצמו מאכילת דגן שהיא ברכת ג' והשומע בא לפטור עצמו מברכה מעין ג' בזה לא שמענו שיהיה כונת המברך לענין אחד והשומע לענין אחר. ולפי טעם זה אפי' ישבו תחלה שלשתן לאכול אלא ששנים אכלו דגן ואחד אכל ירק או שתה כוס של יין אינו נפטר בברכת המזון שלהם וטעם זה נ"ל עיקר כיון שלא חלק הפוסק בהדיא משמע דבכל גוונא אינו נפטר בברכת המזון עד שיברך ברכה הראויה לו:
+ולענין מי שהגיע לברכ�� אחרונה של ק"ש וש"ץ קרוב למודים איזה יותר טוב להמתין כדי שישוח עם ש"צ ויאמר מודים או שיתחיל בתפלה וישוח יחד עם הצבור וש"ץ אומר מודים והוא אומר ברוך. דע דאיכא פלוגתא לדעת האומרים שאצ"ל מודים אלא לשוח לבד כדי שלא יראה שאינו מתפלל למי שהצבור מתפללין הדבר ברור דטוב להתחיל בתפלה ולשוח עם ש"ץ ואפי' לדעת האומרים שצריך לומר מודים אומר אני כי ברוך ומודים הכל ענין אחד בשבח הבורא יתברך וכן אם הגיע לברכה שצריך לשוח בה שוחה עם שליח צבור וכן אני נוהג וזה יותר נכון מלשהות עד שיאמר ש"ץ מודים. והנל"ד כתבתי:
+
+Teshuva 776
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי בהא דאמרינן בזבחים ובפרק הנשרפים מנא לן דכהן גדול שעובד אונן דכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חלל ולמדנו ממנו דכ"ג עובד אונן וכהן הדיוט שעבד אונן חלל עבודה. ואלו בפרק כ"ג דסנהדרין ילפינן מינה שלא יצא מן המקדש על מתו בין לר' מאיר בין לר' יהודה דתניא מן המקדש לא יצא לא יצא עמהם אבל יוצא הוא אחריהם כיצד הן נכסין והוא נגלה הן נגלין והוא נכסה ומתני' תני ר' יהודה אומר אינו יוצא מן המקדש משום שנאמר ומן המקדש לא יצא משמע דבין למר ובין למר איצטריך לכ"ג אונן שלא יצא אחר מתו:
+תשובה עיקר קרא איצטריך לכ"ג שעובד אונן והך דרשא דסנהדרין אסמכתא בעלמא היא והכי משמע לישנא דגמרא דפריך שפיר קאמר ר' יהודה. אמר לך ר' מאיר אי הכי לביתו נמי לא ליזיל אלא הכי קאמר מן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא וכיון דאית ליה היכירא לא אתי למנגע ור' יהודה אגב מרריה דילמא מקרי ואתי ונגע. הרי לך בהדיא דטעמא משום גזרת נגיעה היא וקרא אסמכתא בעלמא היא. וכן משמע נמי מדברי רש"י ז"ל שכתב כלומר יעשה חזוק לדבריו שלא יגרום לצאת מן המקדש וליטמא. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בספר המצות שלו משמע דס"ל דהוי איסור תורה וא"כ קשה היכי דרשינן ב' דרשות מחד קרא ורבים תמהו עליו בזה ומכללם הרמב"ן ז"ל בספר ההשגות. אבל אני בעניי לא קשיא לי מידי דהך דרשא דזבחים נפקא לן מדסמיך ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שיצא חלל והך דרשא דפ' כ"ג נפקא ליה מגופיה דקרא דכתיב ומן המקדש לא יצא ובכ"ג אונן כתיב והא דמשמע מסוגיא דהתם דאסמכתא בעלמא היא ותירץ הרב ז"ל כי מרוב קדושתו וטהרתו של כ"ג גזר עליו הכתוב שלא יצא אחר המטה כדי שלא יטמא אבל לעולם מדאורייתא היא כאשר רבה עליו הכתוב מצות יתרות. והנל"ד כתבתי:
+
+Teshuva 777
+
+שאלה שאלת ממני אודיעך דעתי בהא דאיפליגו אביי ורבא אי הזמנה מלתא היא או לא ומוקמינן פלוגתייהו כתנאי בפרק נגמר הדין דתניא ציפן זהב או שתלה עליהם עור בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה כשרות אעפ"י שלא עבדן לשמן רשב"ג אומר אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדו לשמן. ורבא כת"ק דלא בעינן לשמן דהזמנה לאו מילתא היא ואביי כרשב"ג ואפסיק הלכתא בהדיא כרבא דהזמנה לאו מלתא היא ובעיבוד לשמה פסקינן הלכתא כרשב"ג וקשיא הלכתא אהלכתא:
+תשובה זו קושיא קדומה ומשום הכי פי' ר"ת וכן רבינו זרחיה הלוי איפכא דאביי כת"ק ורבא כרשב"ג עיין בתוספות. אבל לפי שטת רש"י ז"ל ודאי קשה ובשלמא למאן דסבר דתפלין ומזוזה לא בעינן לשמן לא קשיא ואע"ג דס"ת בעינן לשמו לכ"ע שאני התם דכתיב כתבו לכם את השירה הזאת ואע"ג דדרשינן ליה בפכ"ג אע"פ שהניחו לו אבותיו ס"ת מצוה לכתוב משלו הא מכתבו לכם את השירה הזאת נפקא אייתר ליה לכם לעשייה לשמה וכן גבי ציצית דכתיב גדילים תעשה לך לשם חובך אבל תפילין ומזוזות לא בעינן לשמן וכדאיתא התם בפרק התכלת תפלין צריכין בדיקה ונקנין מכל אדם כלומר משום דלא בעינן עיבוד לשמן והיינו כת"ק דהכא. ואע"ג דפסקינן הלכתא כשמואל דבעינן טוייה לשמה ואמרינן התם דשמואל כרשב"ג ה"ק דשמואל לגבי ציצית כרשב"ג לגבי תפלין דבעינן לשמה אבל לאו למפסק הלכתא כרשב"ג אלא כרבנן דרבים נינהו. ואע"ג דאמרינן כל מקום ששנה רשב"ג [הלכה כמותו] היינו דוקא במשנתינו אבל בברייתא לא וזה ברור וזו היא שטת הריא"ף ז"ל דמשמע דפסק כרבנן ולא בעינן בתפלין ומזוזה עבוד לשמן משום דלא רבי בהו קרא. אבל לפי שטת שאר הפוסקים שפסקו דבעינן בהו לשמן בשלמא אי פרשינן לה כר"ת ניחא אבל אי פרשינן לה כרש"י קשיא. ואיפשר לתרץ דע"כ לא פליגי תנאי אלא בעור שתלה על התפילין אבל בעור שנכתבין עליו התפילין לכ"ע בעינן לשמה והכי משמע לישנא דברייתא מדלא תני פלוגתייהו בעור שנכתבין עליו. וליכא למימר להודיעך כחו דרשב"ג דכחא דהתירא דלא בעינן עיבוד לשמן הוה עדיפא ליה לאשמעינן וא"ת הא קי"ל דשי"ן של תפלין הלכה למשה מסיני. הא לא קשיא כיון שאינה דרך כתיבה לא בעי עיבוד לשמה. ובשם הרמב"ן ז"ל כתבו דכי אמרינן תנאי היא לאו למימרא דת"ק ורשב"ג פליגי בהכי אלא דאביי אתא לדחויי דאע"ג דאשכחן האי תנא דתיק של ספר דס"ל דהזמנה לאו מלתא היא [אית] תנא אחרינא דס"ל דהזמנה מלתא היא והוא רשב"ג דס"ל דבעינן עבוד לשמן שהוא סבור שצריך שיהיה העור מקודש קודם שישתמשו בו קדושה משום דהזמנה מלתא היא. ואביי הוא דסבר דבהכי פליגי תנאי אבל רבא ס"ל דאין טעם עבוד לשמו כדי לקדש את העור אלא מצוה בעלמא היא לחבוב מצוה שתהיה עשייתם לשמה שהרי אף במצות שאין בהם קדושה כגון ציצית וסוכה בעינן בהו עשייה לשמה וודאי שאינם משום קדושה שהרי אף לאחר שעשו בהם את המצוה אין בהם קדושה כדאמרינן תשמישי מצוה נזרקין. ורשב"ג ס"ל שמצוה זו היא בתפלין שתהיה עשייתן לשמן ורבנן ס"ל דלא הילכך אליבא דרבא ליכא לאוכוחי מהכא אי הזמנה מלתא היא או לא. והשתא ניחא דאיפשר דנפסוק הלכה כרשב"ג דבעינן עבוד לשמה אפי' בעור שתלה על התפלין וכדשמואל דבעינן טוייה לשמה דקאי כותיה. ונפסוק הלכה כרבא דהזמנה לאו מלתא היא דלאו הא בהא תליין וזו שטה נכונה לתרוצי הלכתא אבל רש"י ז"ל לא פי' כן דהא פריש טעמא דת"ק אליבא דרבא משום דהזמנה לאו מלתא היא ולפי שטתו צריך כדתריצנא לעיל ותו לא מידי והנל"ד כתבתי:
+
+Teshuva 778
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי במה שכתב הטור סימן קכ"ח שהכהן העולה לדוכן יטול ידיו ויברך על נטילת ידים מה סמך לברכה זו כיון שאין הנטילה מצוה אפי' מד"ס:
+תשובה מה שכתבת שאינה מצוה מדברי סופרים הא ודאי ליתא שאם הסיח דעתו מהם צריכים הם נטילה ואסור לו לעלות לדוכן עד שיטול ידיו. דהא מצות עשה של תורה לקדש ידיו בשעת עבודה וברכת כהנים עבודה היא דכתיב לעמוד לשרת ולברך בשמו. והכי איתא פרק אלו נאמרין אמר ר' שמעון בן פזי כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו וכתבה הרמב"ם ז"ל טומאת הידים כיצד כהן שלא נטל את ידיו לא ישא את כפיו אלא נוטל עד הפרק כדרך שמקדשין לעבודה ואחר כך מברך שנאמר שאו ידכם קדש וברכו את ה' ע"כ. הא קמן דכעין קדוש ידים ורגלים תקנוה וכי היכי דהתם מברך עליה דמצות עשה של תורה הכא נמי מברך על נטילת ידים ופשוט הוא:
+ולענין אימתי נוטל איכא פלוגתא דאיכא מ"ד שאם נטל שחרית שוב אינו צריך. והתוספות העלו בפרק אלו נאמרין דבעינן סמוך לברכה נטילה. ובמצרים נהגו דבתפלת יוצר אין נוטל ידיו ובתפלת המוספי�� נוטל ידיו. ונ"ל דמטעם היסח דעת נגעו בה ומסתמא בתפלת המוספין כבר הסיח דעתו ואין לשנות מנהגם כיון שיש להם על מה שיסמוכו וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל שאם לא הסיח דעתו אין צריך ליטול ידו בכל פעם שעולה לדוכן שהרי השוה אותה לקידוש וגבי קידוש כתב שאין צריך לקדש ידיו בכל עבודה ועבודה אלא א"כ הסיח דעתו או יצא חוץ למקדש ודכותה בברכת כהנים ועל זה סמכו בארץ הזאת שאין נוטלין אלא למוסף מפני היסח דעת. והנראה לעניות דעתי כתבתי:
+
+Teshuva 779
+
+שאלת ממני לבאר לך הברייתא דמתניתין בשלהי פ"ק דסנהדרין ת"ר וישארו שני אנשים במחנה יש אומרים בקלפי נשתיירו וכו' דקשו בה טובא:
+תשובה י"א סבר דאלדד ומידד היו בכל הע' זקנים אלא שנשארו בקלפי פתקיהן שלא באו ליטלן וכבר יצאו שנים חלק והא דקאמר קרא במחנה ה"ק במחנה נשארו וגם בקלפי לא מפני שמעטו עצמם אלא שייראו שמא יצאו חלק ויתביישו ור' שמעון סבר במחנה ממש נשתיירו ולא נכנסו בקלפי כלל לפי שמעטו עצמם ואמרו אין אנו ראויים לאותה מעלה והכניס משה שנים אחרים משבטם. והא דקאמר קרא והמה בכתובים ה"ק בפנקס הראשון אשר בירר משה ולפי דעת ר' שמעון אתי שפיר טפי מה שאמר יהושע אדוני משה כלאם דכיון שלא רצו בגדולה ולא נכנסו בחשבון ע' זקנים למה מתנבאים וזהו שאמר לו משה ומי יתן כל עם ה' נביאים וגו' כללא דמלתא איכא בינייהו אי הוו אלדד ומידד בכלל ע' זקנים או לא. אלא דקשיא עלה דהך ברייתא כיון שמשה היה משתדל להסיר מעליו קנאת השבטים עדיין נשארה קנאה רבה שאינו דומה מי שמכניס ידו בתחלה שיש בה ע' פתקין זקן למי שמכניס ידו לבסוף שאין בו אלא מעט ואע"ג דאמרינן כל דקבוע כמחצה על מחצה דמי מ"מ הדבר ברור דאיכא קפידא וקנאה וכל אחד ירצה להכניס ידו תחלה להוציא פתקא. וליכא לפרושי שהיה הכלי רחב שמחזיק שבעים יד בבת אחת וליכא לפרושי נמי שעשה כמו שעושים העכו"ם בזמן הזה שכתבו שמות הזקנים בע' פתקין ובשבעים פתקין זקן ומכניס ידו ונוטל שני פתקין משני הכלים ואם הוא זקן אומר פלוני עלה זקן ואם הוא לבן אומר פלוני יצא לבן והשתא ליכא קפידא שגם בהוצאת השמות איכא גורל חדא דמשמע שלא היה שם אלא קלפי אחד. ותו שהזקן בעצמו מכניס ידו ומוציא דהכי גרסינן בברייתא אמר להם בואו וטולו פתקיכם כל מי שעלה בידו זקן אומר כבר קדשוך משמים ואיפשר לפרש בדוחק דלאו דוקא ולא אדכר תנא אלא קלפין שהיו בו זקן וחלק אבל הכלי אשר היו בו שמות הזקנים לא אדכר ליה וטלו פתקיכם לאו דוקא אלא ע"י שליח שמכניס ידו בשני הכלים ומוציא. ונ"ל לפרש דבסדר השבטים לא הוו ישראל מקפידים כלל ולא היה להם בזה קנאה דמן השמים הקדימו אותם ובששה פתקין ליכא קפידא כולי האי שהרי אם יצא לבן לא יוכל לטעון לפי שהייתי באחרונה שהרי יש אחריו ס"ד פתקין אלא אומרים לו לא חפץ בך ה' אני מה אעשה לך וכן כולם. עוד איפשר לומר שהיתה השגחה מאת השם שאותם שלא היו ראויים יצאו בראשונים לבן ונסתלקה המחלוקת וזה נכון. וכן תמצא בשני השעירים כי לעולם הגורל שהוא לשם היה עולה לעולם בימין ושל עזאזל בשמאל וזו השגחה גמורה וכ"ש הכא להסיר המחלוקת והתרעומת. והכי משמע מן הירושלמי דקאמר בין לת"ק בין לתנא בתרא דאמר ע"ב פתקין זקן ושתים חלק מעשה נסים הם ומסורגין כלומר זקן חלק ובהא מתרצא נמי לדידי ונסתלק התרעומת. והנל"ד כתבתי:
+
+Teshuva 780
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי על פסוק כי קבור תקברנו ביום ההוא דדרשינן מיניה ד' דרשות וכולהו הלכתא נינהו ולא ידעינן היכי מדרשי ��האי קרא א' לעשה וכן כתב הרמב"ם ז"ל מצות עשה לקבור הרוגי ב"ד ביום ההריגה שנאמר כי קבור תקברנו ביום ההוא. ב' ת"ר עץ שומע אני בין בתלוש בין במחובר ת"ל כי קבור וכתב עלה רש"י ז"ל מריבוייא משמע ליה דאף עץ בעי קבורה וכן כתב בברייתא דלעיל תניא אחד אבן שנסקל בה ואחד עץ וכו' וכתב עלה ז"ל מקבור תקברנו יתירא נפקא לן לקמן בפרקין ע"כ. ג' א"ר יוחנן משום רשב"י מנין למלין את מתו שעובר בלא תעשה ת"ל כי קבור תקברנו וכתב רש"י ז"ל מריבוייא דרש כל המתים ע"כ. ד' רמז לקבורה מנין דכתיב כי קבור תקברנו והאי נמי הלכתא הוא דלא קי"ל כרב חמא דלא משמע ליה תקברנו אלא כר' יוחנן דאמר הכי משמיה דרשב"י:
+תשובה דע כי הרמב"ם ז"ל כתב כי מה שקוברין האבן והעץ לאו מקרא נפיק אלא כדי שלא יאמרו זהו אבן שנסקל בה פלוני וזהו העץ שנתלה בו פלוני ונקבר עמו כדי שלא יהיה לו זכרון רע וכן כתב פט"ו מהלכות סנהדרין וליכא למימר דמקרא יליף לה אלא דיהיב טעמא לקרא חדא דלאו לר' שמעון קיימינן דדריש טעמא דקראי. ותו דה"ל למימר שנאמר כי קבור תקברנו וגו' וברייתא דקתני עץ שומע אני וכו' לא קשיא ליה דלא אתא תנא אלא למימר דלא תליא ליה אלא בדבר שמחוסר קציצה וקבורה אבל לא איירי תנא מנין שצריך העץ קבורה דאיכא למימר מסתברא שלא יאמרו וכו' כדכתב הרב ז"ל וא"כ לפי דרך זה פשו להו ג' ילפותות מקרא אבל לדברי רש"י ז"ל קשיא טובא וכי תימא דלית ליה מצות לקבור את הרוגי ב"ד ביומם הא ודאי ליתא דפשטיה דקרא בהכי מיירי. הילכך נ"ל ליישב דפשטיה דקרא משמע לתת מצות עשה לקבור כל הרוגי ב"ד ביומם דבהני משתעי קרא ומיתורא דתקרבנו משמע כל המלין מתו עובר בלא תעשה וא"ת אדרבה תקברנו משמע לזה ולא לאחר והכי אורחיה בתלמודא בכמה דוכתי וחד מינייהו או דודו או בן דודו יגאלנו ודרשינן לזה ולא לאחר. וי"ל דאי הוה כתיב תקברנו לבד הוה אמינא לזה ולא לאחר אבל כיון דכתיב קבור תקברנו ודאי ריבוייא היא ודוק ותשכח. ומדצוה קב"ה לקבור את הרוגי ב"ד יש רמז לקבורה ומשום דאיכא למימר דוקא בהרוגי ב"ד אמר קרא קבור שלא יהיה זה עומד לקלון שיאמרו זה הוא שעשה עבירה פלוני אבל שאר מתים מנא לן משום הכי אמר רמז לקבורה מנין ת"ל כי קבור תקברנו. ומדסמך קבור לעץ דכתיב לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו משמע דעץ נמי בעי קבורה דאי לא תימא הכי ה"ל למכתב ותלית אותו על עץ לא תלין עליו נבלתו כי קבור תקברנו וגו' ומדסמך קבורה לעץ משמע דעץ נמי טעון קבורה. וא"ת הרי רש"י ז"ל לא יליף לה אלא מיתורא וכן כתב פעמים. לא קשיא כיון דאכתי לא מפקינן קרא דתקברנו לדרשא למלין את מתו דרשינן ליה לקבורת העץ והכי אורחיה דתלמודא וגם רש"י ז"ל תופס דרך זה אבל לבתר דמפקינן לקרא דתקברנו למלין את מתו דרשינן להך דרשא מסמיכות המלות. וליכא לפרושי משום דאמר קרא תקברנו בלשון זכר משמע דקאי נמי אהעץ דאי אנבלה תקבורה מיבעי ליה דתקברנו לאיש דכתיב ברישיה דקרא קאי דכתיב וכי יהיה באיש חטא משפט מות וגו' כל זה כתבתי ליישב שטת רש"י ז"ל דקבורת העץ שנתלה בו או האבן שנסקל בה מפיק ליה מקרא אבל לפי שטת הרמב"ם ז"ל ניחא טפי וכדעת הרמב"ם ז"ל מסתבר קצת דאי לשטת רש"י ז"ל הניח עץ שנתלה בו שיהיה טעון קבורה משום כי קללת אלהים תלוי דמהאי טעמא אין תולין אלא מגדף ועובד ע"ז אבל שאר הרוגי ב"ד דלא טעונין תלייה מנא לן שהאבן שנסקל בה או סודר שחנקו בו והסייף שנהרג בו מנא לן דטעון קבורה. אבל לפי שטת הרמב"ם ז"ל ניחא דכולהו חד טעמא אית להו. ויש ליישב לפי שטת רש"י ז"ל דעץ שנתלה בו אית ביה חדא לרעותא דאיכא קללת אלהים תלוי וחד לטיבותא שהעץ לא הרגו שהרי אחר שמת היו תולין אותו ואבן וסודר וסייף אית בהו נמי חדא לרעותא שעל ידם נהרג ואית בהו חדא לטיבותא דליכא קללת אלהים תלוי וכיון שכן שקולים הם ויבואו כולם לידי קבורה. א"נ דאיכא לפרושי מדלא כתיב קבור תקבור וכתיב תקברנו איכא תרי ריבויי חד לקבורת העץ וחד למלין את מתו. אלא דקשיא לי עלה א"כ דתרי רבויי נינהו אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט ואימא ותקברנו לזה ולא לאחר כדדרשינן גבי תגאלנו תגאלנו לזה ולא לאחר. יש לתרץ דלא אמרינן אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט אלא היכא שהריבויים מפורשים בכתוב אבל הכא דדרשינן ליה מדהוה ליה למכתב קבור תקבור דרשינן ליה לרבויי והכי אורחיה דתלמודא. והשתא דאתיא להכי איכא למימר דכולהו ד' ילפותות ילפי מקרא חדא מפשטיה דקרא וחדא מדסמך קבר לעץ ותרתי מתקברנו. ואע"ג דא"ר יוחנן רמז לקבורה מנין משום דתקברנו לא משמע תרי ריבויי ומשום הכי לא הוי דרשא מפורשת אלא רמז בעלמא. והוי יודע דאע"ג דלא נפשטה בעיין אי קבורה משום בזיונא או משום כפרה מ"מ חייבין כל ישראל לקבור מתיהם מן התורה כדאמר ר' יוחנן משום רשב"י. וא"ת א"כ למאי נפקא מינה מאי דקא מיבעיא לן אי משום בזיונא אי משום כפרה הא טעון קבורה עכ"פ. וי"ל דאי אמרינן משום כפרה ואמר לא תקברוניה קוברין אותו ואין לו כפרה כיון שהוא לא רצה בה. וכן דקדקתי מלשון רש"י ז"ל שכתב הא אמר לא בעינא כפרה ואי נמי קברינן ליה לא מכפר ע"כ. ואיפשר דמהאי טעמא לא כתב הריא"ף ז"ל בעיא זו משום דלא נפקא מינה מידי ואי משום כפרה קב"ה יודע אם יש לו כפרה או לא. והנראה לע"ד כתבתי:
+
+Teshuva 781
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי על הא דתנן הכל כשרין לקרות את המגלה חוץ מחרש שוטה וקטן והלא עבדים ג"כ אינם כשרים דהא במס' ערכין אמרינן הכל לאתויי נשים ומשמע דעבדים לא. וכן כתב הרמב"ם ז"ל והכל חייבין בקריאתה אנשים ונשים וגרים ועבדי' משוחררים משמע דעבדים בלתי משוחררים אינם חייבים וכן בדין שהרי כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים ועבדים פטורים ולא חייבו את הנשים במקרא מגלה אלא משום שאף הן היו באותו הנס שהרי היו בסכנה מה שאין כן בעבדים ושבקינן להו אדינייהו:
+תשובה כבר ידעת מאמר ר' יוחנן אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ. וחרש שוטה וקטן איצטריכא ליה לתנא לאפוקי דקטן איירי בשהגיע לחינוך מדפליג רבי יהודה. וא"ת א"כ מאי טעמייהו דרבנן מקרא מגלה דרבנן וקטן שהגיע לחינוך מדרבנן אתי דרבנן ומפיק דרבנן כדאמרי' בעלמא הא תריצו לה בתוספות דקטן תרי דרבנן ולא אתי תרי דרבנן. ומפיק חד דרבנן וזה הנכון ממה שנאמר בתירוץ קושי' זו. וחרש איירי אפי' במדבר ואינו שומע ואע"ג דאמרינן דסתם חרש בכל מקום היינו שאינו שומע ואינו מדבר אבל מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר הרי הם כפקחין לכל דבריהם כדאיתא בפרק מי שאחזו אפ"ה חרש המדבר ואינו שומע לא חזי למיקרא דאתיא לה כר' יוסי דאמר בפרק היה קורא הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא וכיון דאיהו גופיה לא נפיק לאחריני נמי לא מפיק. ושוטה נקט אגב הנך ומשום דאית בהו חדושא אצטריכא ליה לומר חוץ וכו' אבל עבד פשיטא ליה דכיון דאיהו לא מחייב לא מפיק אחריני. וא"ת כיון דעבד פטור ממקרא מגלה כשאר מצות עשה שהזמן גרמא אמאי לא הזכיר הרמב"ם ז"ל דין מי שחציו עבד וחציו בן חורין דאין לו תקנה אלא שישמע מאחרים דלא אתי צד עבדות שבו דפטור ומפיק צ�� חרות שבו דחייב כמו שכתב הר"ב ז"ל גבי שופר וז"ל וכן מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא אפילו את עצמו שאין צד עבדות שבו מוציא צד חרות שבו אלא כיצד יצא ידי חובתו שישמע מבן חורין שיתקע לו ע"כ. הא לא קשיא כלל דלאו כי רוכלא ליזול וליתני וכתבה הרב ז"ל אצל שופר כמסקנא דגמרא בר"ה. ומינה אתה דן לכל מצות עשה שהזמן גרמא ולא שאני לן בין מצוה דאורייתא כשופר ולולב ובין מצוה מדברי סופרים כגון מקרא מגלה וכי היכי דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא הכי נמי לא אתי הפטור ומפיק המחוייב אפילו מדרבנן ומי שרוצה לחלק בין שמיעת קול שופר למקרא מגלה שזה תלוי בשמיעה ומשום הכי לא אתי צד עבדות ומפיק צד חירות אבל מקרא מגלה תלוי בקריאה ולפיכך אתי צד עבדות ומפיק צד חרות ומסתייע מדלא כתב הרב ז"ל גבי מקרא מגלה. דע כי חילוק זה אינו כלום והוי כהלכתא בלא טעמא דהא בתרוייהו יוצא בשמיעה ובתרוייהו המצוה נעשית בפה הילכך אין חילוק זה כלום. והנכון מה שכתבנו שהדין שוה בכל מצות עשה שהזמן גרמא שהעבדים פטורים שאם היה חציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא את עצמו עד שיוציאנו בן חורין וכתבה הרב בחדא וה"ה בכל שאר המצות וזה ברור שאין קושיא בלשון הרמב"ם ז"ל. אבל הטור כתב סימן תרפ"ד גבי מגלה ומי שחציו עבד וחציו בן חורין אפילו את מינו אינו מוציא ומשמע הא את עצמו מוציא ומאי שנא מתקיעת שופר וראיתי כתוב בשם אחד מהגדולים בתירוץ קושיא זו כי במגלה אינו צריך השמעת קול כי הקורא את המגלה אע"פ שלא השמיע לאזנו יצא אבל בשופר צריך שמיעה ונמצא שבאותו קול נדבק צד עבדות עם צד חירות ואותו הקול בא להוציאו ואינו יכול כי יש בו עבדות אבל בקריאת המגלה בקריאה הוא מוציא וכל צד מוציא את עצמו ואין זה נכון:
+
+Teshuva 782
+
+שאלת ממני לתרץ לך שני מאמרים דקשו אהדדי פרק המקנא לאשתו ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום שאין ת"ל היום היום מלאו ימי ושנותי ללמדך שהקב"ה משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש דכתיב את מספר ימיך אמלא. ובשבת פרק במה בהמה יוצאה תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר אף משה ואהרן בחטאם מתו שנאמר יען לא האמנתם בי הא האמנתם בי עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר מן העולם משמע בהדיא שלא מלאו שנותיהם:
+תשובה כמדומה לי שלא ראית סוגיית הגמ' דגרסינן בשבת לעיל מינה דהך א"ר אמי אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון וכו' מיתיבי אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון אמר להם מצוה קלה צויתיו ועבר עליה והלא משה ואהרן שקיימו כל התורה כולה ומתו אמר להם מקרה אחד לצדיק ולרשע. הרי לך האי תנא דמלאכי השרת דס"ל דיש מיתה בלא חטא ומתרצינן הוא דאמר כי האי תנא דתניא ר' שמעון בן אלעזר אומר אף משה ואהרן בחטאם מתו וכו' ופלוגתא דתנאי היא אם מתו משה ואהרן בחטאם או בלא חטא. ומותבינן תו עליה דר' אמי ארבעה מתו בעטיו של נחש בנימין בן יעקב ועמרם אבי משה וישי אבי דוד וכלאב בן דוד וכו' מני אילימא תנא דמלאכי השרת והא איכא משה ואהרן אלא לאו ר' שמעון בן אלעזר היא פי' דאמר משה ואהרן בחטאם מתו ומודים בהני וש"מ יש מיתה בלא חטא ויסורין בלא עון ותיובתא דר' אמי תיובתא. הרי לך בהדיא דפלוגתא דתנאי היא תנא דמלאכי השרת ס"ל דמשה ואהרן לא מתו בחטאם אלא שמלאו ימיהם כאידך דרשא דבן מאה ועשרים שנה אנכי היום וגו' וקרא דיען לא האמנתם בי להקדישני לא בשביל זה נקנסה עליה' מיתה אלא שלא יכנסו לארץ כדמוכחא כמה קראי והיה יכול למהר כניסתם לארץ קודם שימלאו ימיהם אלא שגרם החטא ור' שמעון בן אלעזר ס"ל אף משה ואהרן בחטאם מתו ולא השלימו ימיהם וקרא דבן מאה ועשרים שנה אנכי היום דריש ליה ביום שנולד בו מת וכן פרש"י ז"ל. והוי יודע דאפי' שלא היה לנו מחלוקת מפורש אין זו שאלה כלל דאשכחנא בכמה דוכתי אגדות חלוקות זו על זו. וכדי להפיס דעתך אתרץ לך אפי' לדעת ר"ש בן אלעזר כי ראויים היו משה ואהרן שיוסיפו להם ימים ושנים יותר מהקצוב הם כ"ש בזכות תפלתו של משה דלא גריעי מחזקיהו דכתיב ביה הנני יוסיף על ימיך וכו' אלא שגרם החטא ומתו בזמן הקצוב להם דכתיב את מספר ימיך אמלא. וזהו שאמר ר"ש ב"א הא אם האמנתם בי עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר מן העולם כי כפי הזכות לא הגיע הזמן אבל החטא גרם שלא יתארך הזמן אלא כפי מה שהיה קצוב להם לפי גזרתו ית'. ואתה אל תתמה כי מי שהגיע למדרגת מרע"ה לא היה ראוי שישלוט עליו המות שהרי לא היה בו מזוהמת הנחש כלום וכן נמצא במדרשים אלא שגרם החטא ואיפשר כי לזה כיוונו האומרים לא מת משה כתיב הכא וימת שם משה וכתיב התם ויהי שם עם ה' מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש:
+
+Teshuva 783
+
+שאלת על מי שהיו בידו מעות אשתו שאין לו רשות בהם והוציאם שלא מדעת אשתו בפני עדים אם הוא נאמן לומר פרעתי אי הוי כגזלן או לא:
+תשובה נאמן לומר פרעתי שאין זו דומה לגזלן בעלמא דאין הדבר נמסר לו וגזלו כיון שיש עדים שגזל שוב אינו נאמן לומר פרעתי או החזרתי. אבל בעל בנכסי אשתו שהכל מסור בידו לא חשיב גזלן לענין שלא יהיה נאמן לומר פרעתי נהי דאסור להוציאן שלא מדעתה אבל לא חשיב גזלן דמימר אמר כל מה שקנתה האשה קנה בעלה שהרי אם תמות הוא קודם בירושתה. הילכך נאמן לומר פרעתי לה או ליורשים אם מתה והכל בשבועת היסת וזה ברור:
+
+Teshuva 784
+
+שאלה על ענין מה שנהגו לכתוב בשטרות נאמנות למלוה אם מועיל נאמנות זה לומר לא נפרעתי:
+תשובה הדבר ברור שהוא נאמן לומר לא נפרעתי אם אין שם עדים שפרעו. ומה שכתב הרשב"א שאינו נאמן לומר לא נפרעתי שלא האמינוהו אלא על ענייני השטר כגון שטוען שטר אמנה וכיוצא בו בדרך שהיו רגילין לכתוב בזמנו ז"ל אבל אם כתב נאמנות סתם כאשר נהגו בזמנינו זה עיקר הנאמנות לא נכתב אלא כדי שלא יאמר פרעתי ויחייבנו שבועה. הילכך כיון שכתב לו נאמנות סתם מועיל לכל הטענות ויפרע השטר ואם יש לו עליו טענה חוזר וטוען וכן כתב הרב ז"ל. ולענין הנאמנות יש בו ג' חלוקות אם בא ליפרע מנכסיו שלא בפניו מועיל הנאמנות ואינו חייב שבועה ואם בא ליפרע מן היתומים אין מועיל הנאמנות שכבר יצאו הנכסים מרשות הבעלים ונכנסו לרשות היתומים ואם בא ליפרע מן הלקוחות פלוגתא דרבוותא ומסתבר דמשביעין אותו שאם האמינו על עצמו לא האמינו על הלקוחות וכן ראוי לדון וכן דעת הריא"ף ז"ל. ולענין משועבדים כאן ובני חורין במקום אחר העלה הרשב"א ז"ל שהכל לפי ראות ב"ד כפי ריחוק המקום וגם יש לב"ד לראות אם יש חירום במדינות ואם השיירות מצויות אם לא. ולענין מי שאמר לחברו קנה סחורה זו ואהיה שותף עמך בדידי הוה עובדא בבחרותי וטען שכנגדי לא הייתי בקי בסחורה זו ונתחייב לפרוע חלקו מדין ערב מכח תשובת הרשב"א סי' אלף וששה. וכן נהגו במצרים שאומר א' לחברו בינינו כלומר יהיה הדבר הזה בינינו והיו דנין בו דין שותפות גמורה בין לריוח בין להפסד בלא קנין וכלל גדול בדינין הכל כמנהג המדינה. ולענין המלוה על המשכון ופרע לו ונאבד אח"כ שחייב המלוה באחריות המשכון לעולם כך העלה הרשב"א ז"ל ומסת��רא לי שאין הדברים אמורים אלא בסתם אבל אם אמר לו בא וטול את שלך נפטר מהאחריות כדאמרינן גבי אומן דקיימא לן האומנין שומרי שכר הם ואם אמר בא וטול את שלך נפטר. ולענין בריא שחלק נכסיו לא אמרינן ביה דאם הראשון היה ראוי לירש דירושה אין לה הפסק דלא אמרינן הכי בש"מ שמתנתו בשעה שהוא ראוי לירש ולפיכך הוי ירושה ואין לה הפסק אבל לא אמרינן הכי בבריא וכן כתב הרשב"א ז"ל. עוד העלה שמי שקנו מידו שיכתוב שטר מחילה לחברו הוי קנין דברים ואינו כלום ומ"מ נ"ל שאם עשו חשבון בפני שנים וקנו מידו שיכתוב לו שטר מחילה אע"פ שאין כופין אותו לכתוב לו שטר הם הם עדי מחילתו שלא נשאר לו כלום וכותבין לו שטר שעשו לפניהם חשבון ושקנו מידו לכתוב לו שטר מחילה ולענין מי שקנו ממנו שיתן לפלוני מנה לאחר שלשים לא קנה דבשעת הקנין הדר סודרא למריה ואם מן הסתם קנה דהוי כאומר מעכשיו:
+
+Teshuva 785
+
+שאלת ממני אודיעך פירש דבור התוספות בפרק אלו מציאות והוא מעט הכמות ורב המבוכה וז"ל הא גופא קשיא אמתני' לא פריך דמצי למימר דג' מטבעות היינו פי' דצבורי מעות ע"כ. ולא ידעתי מה תירצו בזה דאכתי הקושיא במקומה עומדת מעות מפוזרין הרי אלו שלו הא שלחופי משלחפי חייב להכריז אימא סיפא צבורי מעות דפירושו ג' מטבעות זו ע"ג זו חייב להכריז הא שלחופי משלחפי הרי אלו שלו:
+תשובה אי ג' מטבעות זו ע"ג זו הוי בבא באנפי נפשה איכא למידק מינה הא שלחופי משלחפי הרי אלו שלו וקשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא. אבל אי קאי לפרושי צבורי מעות ליכא למידק מינה דהא טעמא דצבורי פירות אי משום מנין למר ואי משום מקום למר ולא מפני שהמעות צבורים דתידוק מינה הא שלחופי משלחפי. תדע דלא קתני פירות צבורין מעות צבורים ואתי סיפא לפרושי מה נקרא צבור מעות ג' מטבעות זה ע"ג זה וליכא למידק מינה מידי דהא לא הוי טעמא משום דהן זה ע"ג זה דא"כ אמאי בעינן צבורי בצבור אחד סגי ולא מצית למידק מינה לא מנין הוי סימן ולא מקום הוי סימן. ומדבעיא למשמע הכי הדבר ברור דטעמא לא הוי משום דמונחים זה ע"ג זה ומשום הכי לא קשיא רישא לסיפא ודוק. וא"ת לדידן דלא הוי סיפא פירושא דרישא כיון דמנין הוי סימן אמאי תנא צבורי מעות. וי"ל דלמ"ד מנין הוי סימן אע"ג דלא ידע מנין המעות כיון שידע שהם שני צבורין הוי סימן דאע"ג דמכריז טבעי אומר שני צבורין היו ונוטלן אע"ג דלא ידע כמה נינהו. והנל"ד כתבתי:
+
+Teshuva 786
+
+שאלת ממני אודיעך כלל בענין האבידה אי זו היא שלו ואי זו של הבעלים ואי זו לא יטול ואם נטל לא יחזיר ומה יעשה בה:
+תשובה כל דבר שהוא דרך נפילה ואין בו סימן אם הוא דבר שיש לומר הכירו הבעלים כגון זוזי או מידי דיכיר דאיכא יאוש מדעת הרי זה שלו. ואם הוא מן הדברים שאין הבעלים מרגישין בנפילתו כיון שאין בו סימן לא יטול כלל דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. דבר שהוא דרך הנחה ברשות הרבים ואין בו סימן כגון כריכות הרי אלו שלו דודאי לשעה הניחום ושכחום וכיון דלית בהו סימן מיאשי ומקום בר"ה לא הוי סימן. דבר שהוא ספק הינוח במקום המשתמר ואינן משתמר ואין בו סימן היינו דר' אבא בר זבדא ספק הינוח לא יטול דאי דרך נפילה אין זו אבידה שמוזהר עליה. ואי דרך הנחה הוא נמצא מפסיד את הבעלים שמקום זה משתמר ואינו משתמר הוא להם כיון שהניחוהו לדעתן ואם יטלנו זה רשותו של מוצא אינו משתמר להם כיון שאין בו סימן ומיהו ספק הינוח בדבר שאין בו דלא יטול לא משכחת לה אלא בגוזלות מדדין ודכותייהו אבל במידי אחרינא לא כיון דקי"ל מקום הוי סימן דאי בנפילה באו לשם ליכא סימן כלל ושלו הן ואי בהנחה הרי יש מקום סימן ויטול ויכריז. ואם הוא דבר שיש בו סימן נוטל ומכריז וכדמקשינן ונהוי קשר סימן כלומר ויטול ויכריז שאין הבעלים מפסידין כלום שאם דרך נפילה באו הרי הוא מועיל לבעלים שיתנו סימן ויטלוהו ואם דרך הנחה אפ"ה אין מפסיד כלום שאף רשות של מוצא משתמר ואינו משתמר הוא לבעלים כיון שיש לו בהם סימן ואם הוא מקום המשתמר ויש בו סימן כגון כלי באשפה אם הדבר ברור לו שבאו שם דרך נפילה כגון סכין והמנקר באשפה הרי זה נוטל ומכריז ואי איכא לספוקי אם באו שם דרך הינוח כגון כלי באשפה והוא אינו מפנה אותה הרי זה לא יטול שנמצא משנה מרשות המשתמר לבעלים לגמרי לרשותו של מוצא שהוא מקום המשתמר ואינו משתמר. ואם היתה אשפה העשויה ליפנות הרי אלו שלו דאבידה מדעת היא ואם אינה עשויה ליפנות ונמלך עליה לפנותה נוטל ומכריז. דבר שהוא ודאי הינוח בין שיש בו סימן בין שאין בו סימן בין שהוא מקום המשתמר לגמרי בין שהוא מקום המשתמר ואינו משתמר לא יטול כלל דכיון שהוא ודאי הינוח אין זו אבידה שמוזהרים עליה. ואם הוא מקום המשתמר ואינו משתמר ויש בו סימן לא יטול שאף רשותו של מוצא אינו אלא משתמר ואינו משתמר ולמה ישנה מדעתו של בעליה והיינו טעמא דמצא טלית בצד גדר קרדום בצד גדר דתניא דאין זו אבידה ולא יטול. ואם הוא מקום שאינו משתמר כלל ואין בו סימן הרי הוא שלו ואם יש בו סימן אם הוא דרך נפילה נוטל ומכריז ואם הוא דרך הינוח אבידה מדעת היא והרי היא שלו. וכל שהיה דינו שלא יטול ונטל הרי זה לא יחזיר כל שזז משם בין בספק הינוח בין בודאי הינוח בין בשאין בו סימן בין שיש בו סימן לא יחזיר דשמא באו הבעלים ולא מצאוהו ולא יוסיפו לבקש שם וה"ל כי האי דאמרינן בבעלי חיים דכיון דאקנטינהו נגרי ברייתא וגרם הפסד לבעלים נעשה שומר שלהם ואינו נפטר אלא בחזרה גמורה ואם יש בו סימן יכריז עליו ויבואו הבעלים ויטלו שלהם. ואם אין בו סימן יביא עדים שהיא שלו ויטלנה ואם לא יביא עדים או יתן סימן יהיה מונח עד שיבא אליהו דכיון דבאיסור אתא לידיה לא זכה בה כלל והיינו דקתני לא יחזיר. אבל כל היכא דלא זז משם כל היכא דאיכא ודאי הינוח בין בדבר שיש בו סימן בין בדבר שאין בו סימן מחזיר שהרי לא גרם הפסד לבעלים ולמקום שהוא משתמר לדעתם מחזירה. וכן נמי בספק הינוח בדבר שאין בו סימן דמה נפשך אי דרך נפילה הרי אלו שלו וכ"ש שיכול להחזירו לשם. ואי דרך הנחה לרשות הבעלים מחזירה. אבל בספק הינוח בדבר שיש בו סימן אפי' לא זז משם לא יחזיר שהרי לכתחילה הוא מחוייב ליטפל ולהכריז דאיכא לספוקי דדרך נפילה הוה וכדמקשינן ונהוי קשר סימן וכיון שכן פשיטא דאם נטל לא יחזיר אעפ"י שלא זז משם שהרי אפילו לכתחלה הוא מחויב ליטול ויכריז ובעליו יבוא ויתן סימן ויטלנו. אלו הם כללו האבידה אעפ"י שיש עדיין פרטים:
+
+Teshuva 787
+
+שאלת ממני אודיעך מאיזה כח היה יכול עזרא לקנוס את הלויים שלא יתנו להם מעשר אשר זכתה להם תורה ואם מפני שלא עלו עמו מבבל דכתיב ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי אינהו דעבוד איסורא דלא אסיקו נקנסינהו בנייהו דאתי בתרייהו אמאי קנסינהו והרי באיסור תורה כגון גזל ורבית אמרינן אביו דעבד איסורא קנסוה בנו דלא עבד איסורא לא קנסו:
+תשובה מפני קושיא זו כתב הרמב"ם ז"ל פ"ק דמעשר ועזרא קנס את הלויים בזמנו שלא יתנו להם מעשר ראשון אלא ינתן לכהנים לפי שלא עלו עמו לירושלים משמ�� דוקא לזמנו קנס אבל לדורות הבאים לא קנס. והכי נמי משמע מדיהיב ר"ג מעשר לר' יהושע שהיה לוי אלא דאכתי קשה דנהי דגזר על אותם שלא עלו עמו מדעתם אבל על אותם שעלו עם זרובבל או על אותם שעלו משאר ארצות למה קנס אותם אפילו בזמנו. גם לדעת שאר המפרשים שקנס גם את הדורות הבאים אחריהם מאי איכא למימר. ויש לתרץ דעזרא לא קנס את העניים אלא את העשירים כי מפני העושר לא רצו לעלות עמו ונמצאו מבזין את מתנות לוייה ולפיכך קנס את כל העשירים דכיון דטובת הנאת המתנות לבעלים קנס בשב ואל תתן לעשירים אלא לעניים דאיכא תרתי מתנות לויה וצדקה לעניים ובלאו הכי היה ראוי לקנוס לפי שכל הבעלי בתים היו נותנים מתנות למכריהם אע"פ שהם עשירים ונמצאו עניי הלוים מתים ברעב כי אין להם חלק ונחלה אלא עלה מצא לפי שלא עלו עמו שראה כי מפני עושרם בעטו בעבודת בית המקדש ולא רצו לעלות. עוד י"ל כי על פי הדיבר קנס לתת את המעשר ללויים לא עקר את המצוה לגמרי אלא קנס אותם לזמן ידוע והוא יתברך יודע הסבה אשר בשבילה קנס אותם. וקרוב הוא שתהיה הסבה מה שכתבנו למעלה או זולתה אבל לא תפול שאלה. וכ"ש לדעת ר' עקיבא דקנסא הוה שיתנו את המעשר גם לכהנים דאתי שפיר טפי:
+
+Teshuva 788
+
+שאלת ממנו אודיעך דעתי אי חרום האמור בתורה הוי סימן מובהק להתיר בו את האשה:
+תשובה אם העיד שהיה חוטמו כל כך שקועה עד שכוחל שתי עיניו בבת אחת ודאי דהוי סימן מובהק דהא שומא במקום פלוני הוי סימן מובהק וכי לא איפשר שיהיה לאחר שומא באותו מקום ממש אלא כיון שהוא מעט המציאות הוי סימן מובהק הכא נמי לא שנא אע"פ שנמצא מי שיש לו כך הוי סימן מובהק ועדיפא מהך שכתוב בא"ז לסמוך ולהתיר בגבשושית ע"ג העין וחשיב ליה סימן מובהק כ"ש בנ"ד. ומ"מ צריך דקדוק בעדות זה לפי שיש כמה בני אדם שחוטמם עמוקה קצת אע"פ שאינו כוחל שתי עיניו בבת אחת והוא החרום האמור בתורה לדעת הרמב"ם ז"ל אין זה סימן מובהק. וכן בגבשושית שהתיר א"ז צריך שיעיד שהיה גבשושית משונה הרבה משאר בני אדם דאלת"ה אין זה סימן מובהק. הילכך לענין נ"ד אם העד מעיד שהיתה חוטמו עמוקה הרבה יש לסמוך עליו. ועוד צריך שלא הוחזקו שני יהודים במקום שיצא זה משם שיש להם עומק בחוטמם. אבל הוחזקו שנים ונתעלמו שניהם אין מתירין אחת מהן ואם האחד בפנינו מתירים אותה. ולשני בני אדם שיש להם ככה לא חיישינן אלא א"כ הוחזקו וברור הוא. והוי יודע שאין הדברים אמורים אלא בזמן שאין מכיר אותו ולא שמו וכינויו אבל אם הזכיר שמו וכינויו לא צריך עוד אלא בודקין באותו מקום אם לא חסר אלא זה מתירין את אשתו דלתרי יצחק ריש גלותא לא חיישינן. וכן כתב הריא"ף ז"ל דלענין למשרי אתתא סגיא בחדא לטיבותא לא הוחזקו אע"ג דשכיחי שיירתא ואע"ג דלענין גט בעינן תרתי לטיבותא לא הוחזקו ולא שכיחי שיירתא. תירצו דהתם איפשר בגט אחר ומשום הכי אזלינן לחומרא אבל לענין אשה שהלך בעלה ולא חזר ולא נודע מה היה לו צריכה להיות עגונה כל ימיה ולכך מקולינן בה וכבר האריך הרא"ש ז"ל בתשובה בזה וגם אני כתבתי בתשובה אחרת. מ"מ הא דאתינן עלה דהיינו מי שכוחל שתי עיניו בבת אחת ודאי הוי סימן מובהק לסמוך עליו אבל אין זה חרום האמור בתורה לדעת הרמב"ם ז"ל שאעפ"י שהוא מום אין מעידין עליו דטובא איכא כי האי גוונא. והנראה לעניות דעתי כתבתי:
+
+Teshuva 789
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי במה שנמצא להריא"ף ז"ל בתשובה שאם ביררו הבעלי דינין דיינין ודנו לפניהם שיכולין לחזור בהם עד שיגמר הדין ותימא כל מי שיראה שהדין נוטה עליו יחזור בו ויאמר דיין אחר אני בורר ואין לדבר סוף:
+תשובה אין הדברים אמורים אלא בשלא קנו מידם או שלא כתבו שטרי בירורין אבל אם קנו מידם הדבר ברור שאין אחר קנין כלום ואפילו שלא התחילו לטעון לפניהם אין יכולין לחזור בהם ואפילו קבלו עליהם קרוב או פסול אינם יכולין לחזור כדאית' בפרק זה בורר. וכן אם כתבו שטרי בירורין אע"ג דלא קנו מידם אינם יכולין לחזור בהם. וכ"כ רש"י ז"ל עלה דמתני' דזה בורר לו אחד וכו' כותבין להם זה בורר לו את פלוני וזה בורר לו את פלוני שלא יוכלו לחזור והיינו דאין כותבין שטרי בירורין אלא מדעת שניהם וכ"כ הר"ן ז"ל. הילכך אין דברי הרב ז"ל אלא בשלא היה שם לא קנין ולא שטרי בירורין. וי"א שאע"פ שלא נכתב משטענו בפניהם אינם יכולין לחזור בהם ומביאים ראיה מן הירושלמי דגרסינן בפרק דיני ממונות בתרא קבל עליו בפני שנים יכול לחזור בו בפני ג' אין יכול לחזור בו ומשמע דקבלה איקרי משהתחילו לטעון בפניהם. ומיהו אין מכאן קושיא על הרב ז"ל דאיכא למימר דהתם איירי בשכתבו שטרי בירורין לפיכך אם קבל עליו לדון בפני שנים יכול לחזור בו דנקראו ב"ד חצוף. קבל עליו לדון בפני ג' אין יכול לחזור בו ואפילו שלא טענו לפניהם. וה"מ שלא קנו מידם אבל קנו מידם אין אחר קנין כלום ואפילו קבלו עליהם קרוב או פסול וכדכתיבנא. והוי יודע דה"ה בשטרי טענתא דאם לא כתבו טענותיהם יכול לחזור מפטור לפטור כגון לא לויתי וחזר וטען לויתי ופרעתי אבל אם כתבו טענותיהם לפני הדיינין שוב אינם יכולים לחזור ולטעון אפילו מטענת פטור לטענת פטור דכיון דלא חזרו בהם עד שנכתבו ודאי בדוקא הם טוענין והיינו דתנן בפרק גט פשוט אין כותבין שטרי בירורין אלא מדעת שניהם ותרגימנא בשנים אוחזין מאי שטרי בירורין שטרי טענתא ומשום הכי אין כותבין אלא מדעת שניהם לפי שאתה חב להם בכתיבה זו שאינם יכולים לחזור בהם וכן משמע מדברי רש"י ז"ל שכתבנו למעלה. ומה שאתה מפרש בדברי ר' ירמיה דמפרש לה זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד אתה מפרש אליבא דמאן דמתרגם לה בשטרי טענתא:
+ולענין מאי דאתיא עלה יש לנו לפסוק כדברי הריא"ף ז"ל דאם לא קנו מידם או שלא כתבו שטרי טענתה יכולין לחזור בהם קודם שנגמר הדין. והוי יודע שאין הדברים אמורים אלא בדיינים שבוררין להם הבעלי דינים אבל אם היה מומחה לרבים או שקבלו אותו הקהל לדין עליהם הרי זה דן אותם בעל כרחם ואצ"ל אם כבר שמע הטענות. והנל"ד כתבתי:
+
+Teshuva 790
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי בהא דתנן בפרק שנים אוחזין מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבא אליהו הרי דשניהם מודים יחזיר או לו יחזור:
+תשובה זו מחלוקת קדומה כי הרשב"א ז"ל וקצת מפרשים אומרים לא יחזיר לא לזה ולא לזה. למלוה לא יחזיר משום קינוניא וגם ללוה לא יחזור שמא יתננו למלוה ויעשו קינוניא. אבל הרא"ש ז"ל כתב דלא חיישינן להכי אלא היכא דנפל משום דאיתרע אבל הכא שהשטר ביד שליש לא אתילידא ביה רעותא אלא שאין הנקפד זכור מכח מי בא לידו ואם שניהם מודים יעשו כמאמרם. ואני אומר דמתני' דיקא כדברי הרשב"א ז"ל מדקתני יהא מונח עד שיבא אליהו ולא קתני לא יחזיר כדקתני בכל בבי דמתניתין אלא להכי קתני עד שיבא אליהו משום חשש רמאות וקינוניא. וא"ת ולדידך מי ניחא אמאי יהא מונח עד שיבא אליהו הרי איפשר להחזירו להם קרוע קרע ב"ד אם שניהם מודים דתו ליכא למיחש לקינוניא. וי"ל דאה"נ וחזרת השטר קרוע הוי כאלו מונח עד שיבוא אליהו דתו לא מצי למגבי ביה וכיון דמתניתין דיקא כותיה הכי פסקינן ואפילו שניהם מודים לא יחזור. ותו כי לדעת הרא"ש ז"ל צריך לאוקומי מתניתין בשטרי אקנייתא דוקא דאי לא תימא הכי אפילו שניהם מודים אמאי יחזיר ניחוש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי וקא טריף לקוחות שלא כדין דהכי פרכינן אפילו היכא דלא נפל עלה דמתניתין דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ומכח קושיא זו מוקמינן לה בשטרי אקנייתא. אבל לדעת הרשב"א ז"ל איירי מתניתין בכל גוונא ואע"פ ששניהם מודים לא יחזור לא לזה ולא לזה דשטרי דלאו אקנייתא משום שמא כתב ללוות ולא לוה ואי בשטרי אקנייתא משום חשש קינוניא ומכל הני מסתברא לי כדעת הרשב"א ז"ל. הנל"ד כתבתי:
+
+Teshuva 791
+
+שאלת ממני לבאר לך דבור התוספות פרק איזהו נשך לעבור עליו בשני לאוין. וא"ת ולוקמיה בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין. וי"ל משום דלא לקי אלאו דגזל משום דנתק לעשה אבל כי מוקמינן ליה אכובש שכר שכיר באם אינו ענין לקי שפיר. וק"ל וכי מהדר קרא לאפושי מלקיות. וי"ל דלעולם מהדרינן לאוקומיה קרא בחדוש ואי הוה מוקים ליה אלאו דלא תגזול אין בו חדוש כלל אלא לעבור עליו בשני לאוין אבל השתא דמוקי ליה אכובש שכר שכיר אשמעינן חדושא דלקי תרתי חדא משום לא תגזול ומשום לא תעשוק. אלא דאכתי קשה דכל לאו של ממון כיון דאיפשר בתשלומין אמאי לקי עליה אע"ג דלא נתקו הכתוב לעשה בהדיא מ"מ הרי נתן לתשלומין ומצי למימר הריני פורע מה שעשקתי ואיני לוקה ואפי' אם אינו יכול לפרוע השתא מצי למימר למחר ולמחרתו אפרע ואמאי לקי. וכן היא הסכמת רוב המפרשים דלא לקי. ובעיקר קושיין דאמאי לא אוקמיה בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין איכא לתרוצי דמשום דכתיב רעך סמיך ללא תעשוק וללא תגזול ואתי למעוטי עכו"ם ואי הוה מוקמינן ליה בגזל גופיה לא איצטריכינן ליה דמהיכא תסק אדעתין דגזלו של כותי אסור דהוצרך הכתוב להתירו ומשום הכי מוקמינן ליה בעושק שכר שכיר דסד"א כיון דטרח העכו"ם יהיה אסור לעשוק שכירותו קמ"ל רעך ולא עכו"ם וחד רעך קאי אתרוייהו. והשתא הך צריכותא דפרק המקבל לא הוה צריכינן ליה דפשיטא דגזל העכו"ם מותר אלא הכי קאמר אפילו אי הוה כתיב קרא בגזל בהדיא למעט עכו"ם איכא צריכותא אבל קושטא הוא דליכא קרא בגוזל אלא תרוייהו בעושק דלמעט גזל העכו"ם לא צריך קרא. והתוספות לא ניחא להו בהכי משום דס"ל דאיכא מלקות בעושק שכר שכיר ומוקמינן קרא בחדושא וכדכתיבנא לעיל. והראב"ד ז"ל פירש וז"ל אבל לאו דגזל כיון דאתי מעניינא אוקמיה לעבור עליו בשני שמות לכובש שכר שכיר ולאו משום דמייתר שהרי לגזל עצמו לעבור עליו משום גזל הוא צריך אלא משום דבעניינא דשכיר כתיב ודבר למד מעניינו. ובפרק המקבל נמי אמרינן דכובש שכר שכיר עובר בה' שמות ולא תגזול חד מינייהו וכל הנך לאוי לאו למלקות דהא איכא תשלומין ובני תשלומין נינהו ולאו בני מלקיות אלא איסור לאוי קאמרינן עכ"ל. משמע מדבריו דהך לאו דלא תגזול דרשינן ליה לגופיה ממש לעבור עליו משום גזל ומדכתביה גבי עשק דרשינן ליה נמי לכובש שכר שכיר והך צריכותא דעביד תלמודא בפרק המקבל מלאו דגזל ממש דכתיב לגופיה אלא דקשה מהיכן תיסק אדעתין דגזל העכו"ם אסור וצריך לתרץ כמו שמתרצים התוספות ז"ל. והנל"ד כתבתי:
+
+Teshuva 792
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי בסוגיא של אלו מציאות עלה דאיבעיא לן לצורכו ולצורכה מאי ואתי למפשטה מהאי דתניא הכניסה לרבקה ודשה וכו' לפי שטת רש"י והתוספות ז"ל:
+תשובה הכניסה לרבקה לדעת רש"י ז"ל היא בעגלה ערופה. וא"ת כיון דאיכא ברייתא שנויה בפרה אדומה אמאי לא פשיט מינה כיון דאייתי מתני' דשכן עליה דמתניא גבי פרה אדומה. וי"ל כיון דאצטריכינן לדרב פפא דמודע לן טעמא דמלתא וקרא דמייתי מינה רב פפא קאי בעגלה ערופה ומשום הכי מייתי ברייתא דעגלה. וא"ת אמאי מייתי מתני' דשכן עליה עוף כלל כיון דמעגלה ערופה פשיט ורב פפא עלה קאמר כתיב עבד וקרינן עובד וכו' וי"ל דעגלה ערופה למדה היא מפרה בג"ש דעול עול כדאיתא בפרק בתרא דסוטה. וא"ת כיון שהיא למדה ממנה בג"ש א"כ עלה עליה זכר יפסול גם בעגלה ערופה. וכ"ת הכי נמי אמאי לא תנינן בה משנה או ברייתא כדתנן גבי פרה אדומה. וי"ל דבין לר' אליעזר דאמר עגלה בת שנתה בין לרבנן דאמרי בת שתי שנים לא מקבלה זכר כדאיתא פרק אין מעמידין הילכך לא ניחא ליה וקרא כתיב עובד דומיא דעבד דניחא ליה. אבל בפרה אדומה שאינה כשרה אלא פרה שלימה ואם עלה עליה זכר ניחא ליה פסולה. וא"ת סוף סוף מאי שייכא הכא ההיא דשכן עליה עוף נהי דיליף מינה לעגלה בג"ש מ"מ לתירוצא דהכא לא צריכינן לה הכי הוה ליה לתרוצי טעמא דרישא כדרב פפא משום דלא ניחא ליה שתדוש כיון שהוא קטנה מכחישה והתבואה נידושת ע"י האחרות והוא לא הכניסה אלא כדי שתינק ולא קשר אותה בכלל הפרות דא"כ הרי עלה עליה עול מ"מ. וי"ל דלהכי מייתי לה לדמותה לשכן עליה עוף דכי היכא דהתם לא ניחא ליה משום דלא איכפת ליה הכניסה לרבקה נמי אע"ג דדשה לא ניחא ליה ולא איכפת ליה וכן כתב רש"י ז"ל והאי הכניסה לרבקה ודשה דלא ניחא ליה בה דמיא לשכן עליה עוף ע"כ. וא"ת הא הוי פסיק רישיה ולא ימות ודאי איפשר שלא תדוש כ"ש ולמ"ד פסיק רישיה אע"ג דלא ניחא ליה אסור קשיא. וי"ל דלא הוי פסיק רישיה דאיפשר שלא תדוש כלל. חדא שהיא קטנה. ותו שאינה קשורה בכלל האחרות והולכת אחת הנה ואחת הנה. וכתב הרא"ש ז"ל ומסתברא דלא שריה אלא דלא הוי פסיק רישיה והשתא נקט ברישיה רבותא לרבקה ודשה כשרה דאע"ג דלא נתכוון להנאת הפרה אלא לשמירה בעלמא כשרה כיון שלא נתכוון שתדוש אלא מעצמה דשה וסיפא רבותא קמ"ל ע"מ שתינק ותדוש פסולה אע"ג דנתכוון להנאתה כיון שנתכוון נמי שתדוש פסולה ע"כ. והא הכא לצורכו ולצורכה וכו' לפי שטת רש"י ז"ל פשיט שפיר מעגלה ערופה לממונא ומשני שפיר דדמיא לשכן עליה עוף דכשרה. אבל לפירוש התוספות דכתבו דמברייתא דפרה פריך מאי קושיא שאני פרה דכפרה כתיב בקדשים ומשום חומרת קדשים פסולה אפי' לצורכו ולצורכה. ותירצו התוספות קושיא זו כיון דבסופה קתני לצורכו פסולה לצורכה כשרה דהכי תניא בסיפא זה הכלל כל לצורכה כשרה לצורך אחר פסולה וכיון דתניא הכי משמע דבכל דוכתא לצורכו ולצורכה הוי כל צורכו ופסולה והשתא לא מצי לשנויי שאני פרה אדומה דחמירא אלא משני דהתם מדאוריי' פסולה כמו עלה עליה זכר דפסולה מרב פפא והיינו דמקשו וא"ת ואמאי מייתי ההיא דשכן עליה עוף דבשלמא לפרש"י ז"ל להכי מייתי לה לדמות לה רישא דברייתא דילן כדכתיבנא לעיל. א"נ להכי מייתי לה לאשמעינן משום דרב פפא אמרה למלתיה עלה וכ"ת אמאי לא אמרה למלתיה אברייתא דעגלה ערופה לאשמעינן דילפי מהדדי בג"ש דעול עול ומאי דדרשינן בעגלה ערופה מה עבד דניחא ליה אף עובד דניחא ליה הכי נמי אמרינן בפרה אדומה אע"ג דלא כתיב בה אשר לא עובד בה. אבל לפי שטת התוס' דקאי הך ברייתא בפרה אדומה אמאי מייתי לה ואי משום דרב פפא אמרה עלה אמאי לא אמרה אברייתא כיון דתרוייהו איירי בפרה אדומה. אי הכי אפי' רישא נמי בשלמא אי פשטינן בעיין מהכא דלצורכו ולצורכה אסור והא דכתיב אשר לא עובד בה היינו עבודה גמורה דיש אם למקרא ועבד בה כתיב. אבל השתא דאמרת דלא תפשוט בעיין ושאני הני דכתיב אשר לא עובד אפילו כל דהוא אי הכי אפילו רישא נמי דהא דשה עכ"פ. הא לא דמיא אלא להא כלומר רישא לא ניחא ליה ולא איכפת ליה דומיא דשכן עליה עוף דלא איכפת ליה וזהו שכתב רש"י ז"ל תירוצא הוא תירוץ הוא לקושייתו למה שהקשה אי הכי סיפא נמי ולאו דיחויי דלא תפשוט דהא דחינן לה. ולפי פשט התוספות משמע לי דמהדר לדחויי עיקר הפשיטות כלומר לא תפשוט מהכא דשאני הכא דמן התורה לצורכו ולצורכה פסולה דומיא דעלה עליה זכר דהוי לצורכו ולצורכה. אבל בעלמא גבי אבידה אכתי איכא למיבעי וק"ל היכי אתיא למפשט ממונא מאיסורא. וי"ל דהוה מצי לדחויי הכי אלא קושטא משני כדרב פפא. א"נ ממונא כי האי דלא הוי משקל למר ומיתב למר שפיר ילפינן מאיסורא ודוק. מאי טעמא וכו' איכא לפרושי דהכי קא בעי מאי טעמא שכן עליה עוף כשרה עלה עליה זכר פסולה כלומר מ"ש רישא ומ"ש סיפא. ומשני כדרב פפא כלומר כי טעמיה דר' פפא לגבי עגלה ערופה דתלי מלתא אי ניחא ליה או לא ניחא ליה אמרינן נמי לגבי פרה אדומה אבל בפרה אדומה לא תליא טעמא דניחא ליה או לא ניחא ליה אלא בכל גוונא פסולה כיון דלא כתיב בה אשר לא עובד בה אלא טעמא דשכן עליה עוף כשירה משום דלא מידי הוא אבל עלה עליה זכר פסולה מטעם דהוי עלה עליה עול ולא מייתינן טעמיה דרב פפא אלא לגלויי מינה טעמא דשכן עליה עוף כשרה אבל לא דמו אהדדי במלתא דלא ניחא ליה. וא"ת הא ילפי מהדדי בג"ש דעול עול וי"ל דאתיא סוגיין כמאן דלית ליה האי ג"ש ומסברא ליכא למילף דאיכא למימר פרה אדומה דחמירא נפסלת אפי' דלא ניחא ליה אבל עגלה ערופה דלא חמירא כולי האי אינה נפסלת אלא היכא דניחא ליה ולפי שיטה זו לא יקשה כלל ממה שהקשו התוספות דוק ותשכח. והתוספות לא ניחא להו בהאי שטתא חדא דאתיא סוגיין כמ"ד לא דרשינן ג"ש. ותו כיון דרב פפא אמרה למלתיה עלה דמתני' דשכן עליה עוף משמע דחד טעמא לתרוייהו משום דלא ניחא ליה א"כ כי היכי דמפלגינן בעגלה ערופה בין ניחא ליה ללא ניחא ליה הכי נמי בפרה אדומה ועל זה בנו כל הקושיות ודחקו לתרץ ע"ש. והקשו על פרש"י ז"ל היכי מדמינן הכניסה לרבקה ודשה לעלה עליה עוף דהתם ניחא ליה קצת שהיא דשה את התבואה והכא לא ניחא ליה כלל ובמה שכתבנו למעלה ניחא דבבחורה עסקינן ולא ניחא ליה דתטרח. אבל ר"ח ור"ת ז"ל מפרשים לרבקה לפטמה כמו עגלי מרבק ולא ניחא ליה שתדוש בשבילו שמכחישה. והקשה עליהם הרא"ש ז"ל דא"כ לא מכשר ברישא אלא משום דאיכא תרתי לטיבותא שהכניסה לפטמה ומשקלקלה בדישה. ותו דלא כיון שתדוש אלא היא מאיליה וא"כ סיפא דקתני ע"מ שתדוש ותינק פסולה לשמעינן רבותא דאפי' ע"מ לרבקה ודשה אי ע"מ שתינק ודשה פסולה כיון דליכא אלא חדא לטיבותא. ומתוך קושיא זו פי' דטעמא הוי משום דבלאו הכי היא נדושית התבואה כמו שכתבו התוספות. ולע"ד אין זו קושיא על הראשונים דלא משכחת לה שיכניס אותה לפטמה ולא תתקלקל בדישה ולא משכחת ליה יונקת שלא תתקלקל בדישה הילכך לאו תרתי נינהו אלא חדא. ולא מצי לפלוגי אסיפא בחדא דע"מ לרבקה או ע"מ שתינק ודשה אינה נפסלת בכך דודאי לא ניחא ליה לפי שהיא מתקלקלת ומשום הכי קתני בשביל שתינק ותדוש דמשמע דניחא ליה בדישה דהוי לצורכה ולצורכו ותו לא מידי. והנל"ד כתבתי:
+
+Teshuva 793
+
+שאלת ממני אודיעך הפירוש על נותן לו שכרו כפועל בטל מאותה מלאכה דבטיל מינה לפי שרבו בו הפירושים ובכולם יש קצת דוחקים ואנו צריכין לו בכמה מקומות לענין אבידה ולענין הנוטל שכר לדון או להעיד וצריך אני לכלל קצר אסמוך עליו:
+תשובה הנה עמדתי על כל מה שפירשו בו הראשונים גם האחרונים חדשים גם ישנים ומה שביררתי מתוך דבריה' סמוך על מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות בבכורות פרק עד כמה שאינו ואע"פ שאינו כדעתו ממש שצריך שתי אומדנות אומדן הפועל ואומדן המלאכה כיצד הרי שהיה זריז במלאכתו וגבור וחזק אין נותנין לו כל מה שהיה יכול להרויח שהוא הרבה וגם אין נותנין לו כפי שיעור הפועל העצל שהוא דבר מועט אלא אם הפועל חזק וזריז אומדין כמה היה מניח משכרו מלהתעסק במלאכתו ולהתעסק במלאכה קלה ונותנין לו ונמצא שאין פוחתין לו אלא דבר מועט כיון שהוא חזק ובריא וזריז לא איכפת ליה כולי האי בטורח מרובה. ואם הפועל הוא חלש ועצל אומדין אותו כמה היה מניח משכרו להתעסק במלאכה קלה ולא כבדה ונותנין לו ונמצא שפוחתין לו הרבה דכיון שהוא חלש ועצל טובא איכפת ליה להתעסק במלאכה קלה ולא בכבדה שאין חפץ לטרוח הרבה ועוד צריך אומדנא לפי ערך המלאכה עצמה שהוא רגיל להתעסק בה והוא בטל ממנה עתה להשיב אבידה או לדון את הדין או להורות אם היתה מלאכתו מלאכה כבדה כגון חרשי עצים או שואבי מים אם הפועל הוא חזק ובריא וגבור פוחתין לו מעט כמו שכתבנו ואם הוא עצל וחלש פוחתין לו הרבה כאשר כתבתי למעלה. ואם המלאכה היא קלה כגון השולחני וכיוצא בהם אז יהיה ההפרש בין הזריז והחלש דבר מועט כיון שמלאכת שניהם קלה כי המשל הזריז ירויח שני דינרין וחצי ביום והחלש ירויח שני דינרין בכל יום לזריז שהוא חזק לא נפחות לו אלא דבר מועט מפני שנתבטל ממלאכה קלה לקלה ממנה והוא אינו מקפיד בזה. ולחלש דאית ליה קפידא אפילו מקלה לקלה פוחתין לו יותר ולזריז יתנו לו שני דינרין ורביע ולחלש יתנו לו שני דינרין ועתה יתקיים מה שאמרו כפועל בטל ויתקיים מה שאמרו מאותה מלאכה דבטיל מינה. ודוק ותשכח כי זה הפירוש הוא פשרה בין פירושו של רש"י ז"ל ובין פירושו של הרמב"ם. אבל מה שכתבו בשם הגאונים והריא"ף ז"ל שיש זמנים שהמלאכה ביוקר לפי רוב המלאכה או לפי מיעוט הפועלים ויש זמנים שהמלאכה בזול ואם השיב את האבידה בזמן היוקר אין שמין לו אלא לפי זמן הזול אין לשון הגמ' מתיישב לפי פירושם. ותו דהוי כהלכתא בלא טעמא ולזו תירצו דכיון דאית ליה שכר מצות השבת אבידה או לדון או להודות הטילו בה חכמים פשרה זו שרוצה אדם לקיים המצוה אע"פ שיפסיד קצת משכרו. אבל הקושיא הראשונה לא תירצו ולפיכך אני אומר שגם הראשונים ז"ל מודים שצריך לשער המלאכה שבטל ממנה שדי לנו להחמיר על הפועל שלא יקח אלא כשער הזול אבל מ"מ אין נותנין לו כפועל עצל דתרתי לא עבדינן ביה אלא אם הוא חזק או שמלאכתו קלה נותנין לו כפי שיעור המלאכה דבטיל מינה. ולפי דרך זה נמצאו כל הפירושים למה שכתבתי ואין חילוק ביניהם אלא אי שמין לו כשער הזול או כשער היוקר. והנכון דשמין לו כפי הזמן אשר נתבטל ולפי האומדנות שכתבנו למעלה. הנל"ד כתבתי:
+
+Teshuva 794
+
+שאלת ממני אודיעך פי' סוגיית תגרי לוד לפי שהיא סוגיא עמוקה רבת החלוקות ושקלו וטרו בה קמאי טובא ולא עמדת על תוכן דבריהם:
+תשובה דע כי צריך לסוגיא זו קצת הקדמות. הקדמה ראשונה כי בעיא זו לא נפשטה אבל קי"ל דלאלתר הויא מחילה. ב' דלגבי מוכר נמי איכא למיבעי כה"ג. ג' דלר' טרפון נמי איכא למיבעי בין למאי דסברוה בין לפי הדחיה. ד' ��מחילה לאלתר ניחא להו לתגרי לוד אע"ג דאיכא כנגדה תרתי. ה' דקנה ומחזיר אונאה עדיפא להו מביטול מקח. ו' דזמן הקצר ניחא להו. ז' דשתות עצמה וביטול מקח שקולים הם דכל חדא אית ביה חדא לטיבותא וחדא לריעותא שתות עצמה שכיח אלא דהוי שיעורו מצומצם ביטול מקח לא הוי מצומצם ולא שכיח ולפעמים הא עדיף ולפעמים הא עדיף כפי הסברות. ח' כי לדעת רש"י ז"ל מאן דבעי הא בעי הא ובעי לה בין אם ביטול מקח לעולם חוזר אי עד שיראה וכו' ולדעת התוספות מאן דבעי בתרייתא לא בעי קמייתא דפשיטא ליה דעד שיראה לתגר ולקרובו לא הויא מחילה. ט' דבין חזרת לעולם או כל היום הנאה פורתא איכא ואם יהיה כנגדה הנאה אחרת לא חיישינן לה. עשירית שאין שמחה שלא יהיה עמה קצת עצב ולא חזרה שלא יהיה בה קצת תועלת כדר' טרפון ואחר כל זה אבאר לך הסוגיא בעה"י איבעיא להו פחות לרבנן וכו' וא"ת היכי בעי דלא כהלכתא דהא קי"ל כרבא דאמר בסוף הסוגיא שתות קנה ומחזיר אונאה וכתב עלה רש"י ז"ל ואין אחד מהם יכול לחזור בו ואי בכדי שיראה לתגר או לקרובו מאי איכא בין שתות לפחות משתות אלא מאי אית לך למימר דלאלתר הויא מחילה יש לתרץ דממה נפשך קא בעי אם תאמר דלאלתר הויא מחילה א"כ ידעינן בודאי דהאי מתני' דקתני מי שהוטל עליו [ידו] על העליונה לאו הלכתא היא ואת"ל הלכתא היא הא איכא בינייהו שפיר וא"כ איכא למימר דעד שיראה לתגר ולקרובו ובמסקנא דאית לן דרבא וליכא האי בינייהו ידעינן ודאי דלאלתר הוי מחילה דאי לא תימא הכי מאי איכא וכו' וא"ת אמאי קאמר תלמודא לרבנן כיון דשייכא אפי' לר' טרפון ועדיפא דלר' טרפון שייכא בין לפי מאי דסברוה בין לפי הדחייה לפי מאי דסברוה איכא למיבעי כל פחות משליש דהויא מחילה לר' טרפון לאלתר הויא מחילה אי כל היום. ולפי דחיית מי סברת תהיה הבעיא לר' טרפון כמו לרבנן ממש וליכא לתרוצי משום דהלכתא כרבנן בעי לה אליבא דרבנן דבסתמא נמי הוי בעיין אליבא דרבנן. ויש לומר דהאי לרבנן מדברי מתלמוד היא משום דאי לרבנן פשיטא שפיר מדסבריה ודאי שפיר מי סברת אבל אי בעיין לר' טרפון נמי לא משני מידי דלעולם איכא למיבעי ודוחק. והנכון דאתי לתרוצי מה שקשה לן בתחלה דבעי לה דלא כהלכתא דבשלמא לר' טרפון ליכא בעיא דלית ליה הך סתם מתני' דקתני מי שהוטל עליו ידו על העליונה אבל לרבנן איכא למיבעי דהא סתם מתני' היא וכותייהו אזלא. ולגבי מוכר נמי איכא למיבעי דהא כ"ע לאו תגרי לוד נינהו דלא טעו אלא משום דלא פסיקא ליה אי לעולם חוזר או כדי שיראה חפץ נמכר כחפצו לא בעי לה במוכר דהוי מחלוקת פוסקים. ותו דעלה דמתני' בעי לה ומתניתין בקונה איירי כדקתני עד שיראה לתגר או לקרובו. ת"ש חזרו כתב רש"י ז"ל גבי תגרי לוד במתני'. כתב הכי משום דאורחיה דתלמודא לבאר ענין פשיטותו מה היה תחלה ולמה חזרו כתב דאין צורך להאריך בזה דמתני' היא ועלה קא בעי לה ומינה קא פשיט. סברוה פחות משליש וא"ת אמאי סברוה הכי לאפושי פלוגתא וי"ל דמתניתין הוי דייקי הכי מדלא קתני הורה ר' טרפון בלוד עד שמונה כסף ומדקתני האונאה שמונה כסף משמע דהוי כאונאה דת"ק ממש. וא"ת ליפשוט ממתני' לאידך גיסא מדקתני האונאה ולא איירי בפחות משתות ועלה קאי עד שיראה וכו' מכלל דפחות משתות דין אחר יש לו לאלתר וי"ל דאיכא סברה אחרת כנגדה דבשלמא אי האי עד שיראה קאי נמי אפחות משתות היינו דידעינן זמן החזרה לפחות משתות אלא אי אמרת דוקא בשתות א"כ לא ידעינן כמה זמן אחזרה בפחות דהא לא תני לה בשום דוכתא והדיוק אינו מוכרח ואדרבה עלה ד��תני' קא בעי לה. משום הכי חזרו והא דלא קאמר משום הכי שמחו מעיקרא ואח"כ חזרו משום דאין פשיטותו אלא מחזרו אלא אנן צריכינן לברורי למה שמחו מעיקרא משום דפרכינן לקמן אי הכי במאי שמחו משמע דמעיקרא אתי לן שפיר אמאי שמחו לפי שהיה מתקיים המקח שבזה היו חפצים ומה שכתב רש"י ז"ל וחשיב ליה איהו מחילה ומחזיר אונאה היינו כפי הקס"ד אבל לפי המסקנא הוי מחילה גמורה וקרי לה מחילה אע"ג דמחזיר האונאה כיון שהמקח מתקיים הרי הוא אצלם כמחילה הא למדת דבקיום המקח היו חפצים אעפ"י שמחזירין האונאה והטעם שהיו בקיאין וקונין סחורה אחרת בזול באותם המעות וכי אמר להו כל היום חזרו לפי שהאריך להם הזמן אעפ"י שהיו מרויחים ממקום כדפי' רש"י ז"ל. וא"ת דבכולה סוגיין משמע דבכדי שיראה לתגר ולקרובו הוא זמן קצר והא מנא להו מי לא עסקינן שמכר לו סמוך לחשכה וכ"ת דכ"ד שעות קאמר לישנא דכל היום לא משמע הכי ומדלא קאמר כ"ד שעות. וי"ל דסתם משא ומתן שלהם היה בבקר ואיכא שהות טובא ומשום הכי חזרו. וא"ת אכתי שמא תגר וקרובו רחוקים ממנו ואיכא שהות טובא טפי מיום א'. קושיא זו תירצו בתוספות דלעולם שיעור א' הוא לפי מה שמצוי רוב הפעמים וזמנו קצר מדר' טרפון וא"ת אמאי חזרו הרי יש להם ריוח בדר' טרפון בשני דברים והפסד בדבר א' ואי אמרת ביטול מקח לעולם חוזר איכא תלת ואמאי חזרו. התוספות תירצו קושיא זו אבל לפי מיעוט דעתי לא היתה כוונת רש"י ז"ל בתירוץ קושיא זו אלא כך כי אותו הפסד שגרם להם ר' טרפון שאמר כל היום מתפשט בכל הרווחים שהרויח להם ר' טרפון דלגבי פחות משתות אפי' תימא דבכדי שיראה הרי ר' טרפון אומר כל היום וכן בשתות וביתר משתות נמי אם איתא דס"ל לרבנן בכדי שיראה הרי האריך להם זמן ואי לעולם חוזר כל הנמלכים באותו יום נמלכים כאשר כתבו הם ז"ל דלית לן לשקול הריוח וההפסד אלא כשזה לעצמו וזה לעצמו אבל בזמן שההפסד מתפשט בכל החלוקות שיש בהם הריוח אין זו טובה ומשום הכי חזרו וטעמו של דבר כי לעולם היו חפצים שיתקיים המקח ודילמא לא מתרמי תגר ולא קרוב ויתקיים המקח. וכן דקדקתי בלשון רש"י ז"ל מדלא פי' הטעם כדפירש התוספות אלא כתב סתם נוח להם שתהא חזרה בתוך כדי שיראה וכו' ואם כוונת רש"י ז"ל היתה למה שכתבו התוספות מ"מ מה שכתבתי הוא נכון לתרץ הקושיא. אלא אי אמרת וכו' ולר' טרפון נמי וכו' זה הלשון הוי מיותר לכאורה דהא אמרינן לעיל סברוה פחות משליש לר' טרפון כפחות משתות לרבנן וי"ל דאי לא אמר תלמודא הכי הוה אמינא דלא פשיט מידי דנהי דפחות משליש לר' טרפון כפחות משתות לרבנן הנ"מ לענין כמו שזה מחילה גם זה מחילה אבל לעולם למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לרבנן דלא משוי מחילה אלא פחות משתות לאלתר הוו מחילה לר' טרפון דמשוי פחות משליש מחילה ראוי שנאמר שלא תהיה מחילה אלא אחר כל היום ולאפוקי מהאי הוצרך התלמוד לומר ולר' טרפון נמי לאלתר הוי מחילה דאין סברא לומר דפליגי בהא נמי מן הקצה אל הקצה דלרבנן להוי מחילה לאלתר ולר' טרפון כל היום ותו דאין סברא דפליגי אלא בשיעור ההונאה ובזמנה אבל בדבר שהוא מחילה לא פליגי שאין לנו לחדש מחלוקת. מי סברת וכו' דחי תלמודא בתמיה כפי הכלל המסור בידינו דאפושי פלוגתא לא מפשינן ופרש"י ז"ל ואינו חולק על רבנן אלא דביטול מקח דידהו משוי ליה אונאה משמע מדבריו דשתות עצמה דלמעלה משתות וכן פי' התוספות בדברי רש"י ז"ל. וא"ת מי דחקו לרש"י ז"ל לפרש כן וי"ל דאי לאו הכי במאי פליגי המקשה והמתרץ והתוספות לא סמכו על תירוץ זה דאיפשר לפרש כמו שפירשו הם ולא תקשה אלא עיקר מה שדחק אותו דהוא ז"ל סובר דהני תרתי בעיא חד גברא בעי להו ולכן כתב דמעיקרא דקאמר משתות ועד שליש לר' טרפון כשתות עצמה לרבנן היינו משתות ושתות בכלל ולא כמו שסובר לבסוף כדי שתתיישב בעיא זו לפי מאי דאסיקנא שמחו בשתות עצמה ושתות לר' טרפון כפחות משתות לרבנן ולפי סברא זו לא פירשנו המשנה אלא א"כ תמצא לומר ביטול מקח בכדי שיראה אבל לא דקדקנו לישבה אם נאמר לעולם חוזר לפי סברא זו דשתות לר' טרפון כפחות משתות לרבנן הילכך מיבעיא ליה אם נוכל לישב המשנה לפי סברא זו אם נאמר ביטול מקח לעולם חוזר ולפירוש זה גרסינן דאיבעיא להו וכך כתבו התוספות ואפי' אי גרסינן איבעיא להו אתי שפיר להכי סדר אותה התלמוד אחר הבעיא הראשונה והדחייה לאשמעינן כי לפי הבעיא הראשונה והפשיטות דהיינו סברוה מתפרשת המשנה שמחו וחזרו בין אם תאמר ביטול מקח לעולם או בכדי שיראה וכו' אבל לפי סברת מאן דדחי מי סברת אין המשנה מתפרשת אלא א"כ תאמר דביטול מקח לעולם חוזר ומשני שמחו בשתות עצמה ואין מכאן ראיה ומשום הכי בעי לראות אם מתפרשת המשנה בין את"ל ביטול מקח עד שיראה לתגר או לקרובו או לעולם משום דשמחו בשתות עצמה שנויא דחיקא הוא כדפרש"י ז"ל אי הכי במאי שמחו בשלמא אי פחות משליש לר' טרפון כפחות משתות לרבנן משום הכי שמחו דמאי דהוי חזרה לרבנן הוי מחילה לר' טרפון ואע"ג דפשטינן דמחילה נמי עד שיראה לתגר ולקרובו מ"מ שמחה איכא אע"ג דמחזיר אונאה בקיום המקח שבזה היו חפצים אלא אי אמרת דמשתות ועד שליש לר' טרפון כשתות עצמה לרבנן אמאי שמחו אדרבה בדרבנן ניחא להו דלרבנן הוי ביטול מקח ושניהם חוזרים ולר' טרפון הוי אונאה ויד הלוקח על העליונה אלא א"כ תפשוט דביטול מקח לעולם חוזר כי אמר להו כל היום חזרו ק"ל אמאי חזרו סוף סוף הנאה יש להם בדר' טרפון שאין יכול לחזור אלא כל היום ולרבנן לעולם. ונ"ל דלתרץ קושיא זו כתב רש"י ז"ל כי זו אינה הנאה כלל משני טעמים חדא דבין לעולם חוזר או כל היום הנאה פורתא היא ועוד אונאה יתר משתות לא שכיח לפיכך אין זו הנאה כלל כנגד מה שמפסיד בשתות עצמו אעפ"י שהוא דבר מצומצם ואכתי ק"ל דאוקי הפסד דשתות שהוא מצומצם כנגד מה שהרויח להם ביתר משתות דלר' טרפון כל היום ולרבנן לעולם שכן כתב הוא ז"ל למטה וז"ל כי הדר אמר להו כל היום אכתי שמחה איכא דלרבנן לעולם ולר' טרפון כל היום ותו לא ואי משום שתות וכו' והרי זה הלשון הוא הפך מה שכתב למעלה. וי"ל לפי שטתו ז"ל דאזיל הכא ושקיל וטרי לפי סברת דשתות עצמה חשיב אע"ג דהוי מצומצם ואזיל הכא ושקיל וטרי לפי סברת דשתות עצמה חשיב משום דהוי מצומצם. ובעיקר קושיין איכא לתרוצי דאע"ג שהדבר שקול דאוקי הפסד דשתות עצמה כנגד מה שהרויח להם ביתר משתות מ"מ שפיר חזרו דברבנן ניחא להו דלרבנן שניהם חוזרין ותגרי לוד יש להם בחירה לר' טרפון אין להם בחירה ואע"ג דתגרי לוד לא עבידי דטעי מ"מ כיון שהדברים שקולים בדרבנן עדיף להו ומשום הכי חזרו דאי ס"ד דביטול מקח וכו' במאי שמחו פי' אדרבה רעה היא להם דביטל מקח שניהם חוזרין לרבנן ולר' טרפון יד הלוקח על העליונה וא"ת אמאי כתב רש"י ז"ל אין זו טובה להם הרי רעה היא כדכתיבנא. וי"ל דרש"י ז"ל אזיל לשיטתיה דס"ל דאין זו רעה כלל דתגרי לוד לא עבידי דטעו. שמחו בשתות עצמה כתב רש"י ז"ל דהא דאמרן משתות ועד שליש וכו' הקשו עליו ז"ל כיון דהדרינן השתא ממאי דהוה ס"ד דשתות בכלל אמאי לא אמר תלמודא מי סברת שתות בכלל לא שתות לא הוי בכלל וי"ל דתלמודא ידע דאיכא מאן דבעי בעיא אחריתי ואנו צריכין לחזור לאוקמתא קמייתא דשתות בכלל ולא מצי תלמודא לומר מי סברת וכו' וא"ת מעיקרא מאי סבר תלמודא ולבסוף שהוא מתהפך מאי סבר רש"י ז"ל תירץ דהיכ' דלא הוה לן שמחה אחרת דחקינן נפשין דשמחו בשתות עצמה אבל היכא דאיכא טעמא למה שמחו הדרינן למאי דאמרינן מעיקרא. ובעיקר קושיין נ"ל דלא הוצרך התלמוד לפרש מי סברת דכיון דביאר התלמוד לעיל דליכא שמחה כי מתרץ שמחו בשתות עצמה הוי כאלו פירש שתות לא הוי בכלל ושמחו בו ודוק. ואכתי איכא למידק מה נפשך אי הוי מחילה לאלתר אם כן תפשוט בעיין דהא פחות משתות לרבנן כשתות עצמה לר' טרפון ואי לא הוי מחילה עד שיראה לתגר אין זו שמחה דהכי נמי אית להו לרבנן בשתות עצמה עד שיראה וכ"ש אי הוי כל היום דרעה היא להם. וי"ל דלעולם מחילה לאלתר הוי לר' טרפון והיינו דשמחו והכי סבר המתרץ דשתות לא הוי כפחות משתות לגמרי דלרבנן איכא למיבעי אי לאלתר או כדי שיראה לתגר אבל שתות לר' טרפון הויא מחילה לאלתר ולא דמי לשתות דרבנן דאילו שתות דרבנן הויא אונאה וידו על העליונה ושתות לר' טרפון הויא מחילה. וא"ת מנא ליה למתרץ לעשות סברא שלישית בשתות לר' טרפון דלא דמיא לא לפחות משתות ולא כשתות עצמה לרבנן. וי"ל דבשלמא לרבנן דמחמירין לעשות יותר משתות ביטול מקח בדין הוא דפחות משתות עד שיראה לתגר לפי צד הבעיא אבל לר' טרפון דמקל במקח לעשות יתר משתות אונאה בדין הוא דשתות עצמה תהיה מחילה לאלתר ואכתי איכא למידק מי דחק אותם לפרש דשתות עצמה הוי מחילה לאלתר לר' טרפון אימא לא הוי מחילה עד כדי שיראה וכתב א"כ במאי שמחו איכא למימר משום דלר' טרפון קנה ומחזיר אונאה ולרבנן ידו על העליונה והם היו חפצים שיתקיים המקח עכ"פ. וי"ל דכיון דשתות עצמה הוא דבר מצומצם בשלמא אי הויא מחילה לאלתר היינו דאיכא שמחה אלא אי אמרת עד שיראה לא חשיבא שמחה משום דאית בה תרתי לריעותא חדא דהוי דבר מצומצם ותו דבין קנה ומחזיר אונאה לידו על העליונה הנאה פורתא היא. עוד י"ל דאין לנו לחדש זמן לר' טרפון אלא או לאלתר או כל היום ועד שלא אמר להם כל היום שמחו ואחר כך חזרו איבעיא להו ביטול מקח וכו' ראיתי כתוב בשם אחד מן הראשונים ז"ל דקשיא ליה דמאי סבר מאן דבעי להאי אי סבר כפי מאי דסברוה הנך דאתי למפשט קמייתא א"כ תפשוט קמייתא דפחות משתות בכדי שיראה ואי סבר כמי סברת אלא דשתות ויתר על שתות לר' טרפון א"כ תפשוט דביטול מקח לעולם חוזר ע"כ וזה המה נפשך לא שייך לפי שטת התוספות אלא לפי שטת רש"י ז"ל לפשוט הוא והתו' ז"ל כתבו לפי שטת רש"י ז"ל דבעיין קאי אמסקנא דאוקימנא משתות ועד שליש לר' טרפון כשתות עצמה לרבנן ושתות עצמה כפחות משתות וקא מיבעיא ליה אי ביטול מקח לעולם חוזר או בכדי שיראה ע"כ משמע מדבריהם שהבעיא היא על סברת מי סברת עם מה שדחו דלא תפשוט דשמחו בשתות עצמו ושתות כפחות משתות וקא מיבעיא ליה דשמא בשתות עצמה שנוייא דחיקא הוא כדכתב רש"י ז"ל דדבר מצומצם הוא ולא שמחו בשבילו וא"כ תפשוט דביטול מקח לעולם חוזר לרבנן דהשתא משכחת לה שפיר שמחה וחזרה או דילמא שנוייא הוא דסוף סוף הנאה איכא אע"ג דפורתי היא. ואכתי איכא למיבעי דממתניתין ליכא הוכחה ופשיט ליה דאדרבה ממתני' איכא למידק איפכא דבכדי שיראה הוא אפי' תימא דשתות עצמה משוי ליה אונאה כרבנן נראה בהדיא מדברי רש"י ז"ל שכתב אלא אי אמרת לעולם חוזר נהי נמי וכו' ובזה נתיישב לי ענין אחר דכיון דידעינן דמתני' איכא לפרושה אי ב"מ לעולה חוזר כפי סברת מאן דפריך אי הכי ואיכא לפרושה נמי אי בכדי שיראה לפי סברת הדוחה דאמר שמחו בשתות עצמה א"כ לא נפקא מינה למיבעי האי בעיא עלה דמתניתין דהא איכא לפרושי בתרי גווני אלא במה שכתבתי ניחא דלא הוה ניחא ליה לבעל הבעיא לפרש כי שמחת תגרי לוד היה מפני שתות עצמה והפושט אומר דאדרבה איכא למפשט לאידך גיסא מדחזרו ודוחה דביטול מקח לא שכיח. עוד כתבו בשם החכם הנזכר ואי סבר דבשתות עצמה שמחו כדמשני א"כ תפשוט ליה דביטול מקח לרבנן בכדי שיראה דבשלמא אי כדי שיראה מתיישב שפיר שמחו וחזרו בין אם פחות משתות לרבנן בכדי שיראה או לאלתר אלא אי אמרת ביטול מקח לעולם חוזר הא ניחא אי ס"ל דפחות משתות לרבנן בכדי שיראה היינו דמשכחת לה שמחה וחזרה דר' טרפון מפסיד להו טובא אלא אי אמרת פחות משתות לאלתר הויא מחילה אמאי חזרו כיון דבפחות משתות לא פליגי ושתות לרבנן אונאה ולר' טרפון מחילה לאלתר ויתר על שתות נמי לרבנן לעולם ולר' טרפון אחר כל היום הוי מחילה א"כ אמאי חזרו עכ"ל וקצרתיו וכוונת קושייתו ז"ל דמה נפשך תפשוט חדא מהני תרתי בעיא אי ס"ל דפחות משתות לרבנן בכדי שיראה איכא למיבעי אי ביטול מקח לעולם חוזר או כדי שיראה לתגר ואי תיבעיא ליה ביטול מקח אי לעולם חוזר או בכדי שיראה תפשוט ליה דפחות משתות לאלתר הויא מחילה ואחר בקשת המחילה אני אומר דאפי' לפי שטתו אין זו קושיא כלל דאורחיה דתלמודא למיבעי באת"ל והכי קא בעי לה את"ל דפחות משתות לרבנן הויא לאלתר פשיטא דביטול מקח כדי שיראה לתגר ואת"ל פחות משתות לרבנן כדי שיראה מיבעיא לי אי ביטול מקח לעולם או לא. אבל קושטא דמלתא לע"ד דאפי' את"ל דפחות משתות לרבנן הויא מחילה לאלתר קא מיבעיא ליה שפיר דבפחות משתות ודאי לא פליגי וביטול מקח לא שכיח כדמסיק לבסוף והשמחה והחזרה הוא בשתות עצמה וכשאמר להם כי השתות הוו מחילה וקנה בע"כ ומחזיר אונאה ולרבנן הויא אונאה וידו על העליונה והם חשבו דחזרה עד שיראה. ותו לא שמחו כשאמר להם כל היום חזרו משום דהא דקאמר להו כל היום אשתות עצמה נמי קאי דאע"ג דמחילה הוו לענין דקנה ומחזיר אונאה מ"מ יש לו שהות כל היום וטעמא דמשום דהקל עליו בתחלה דשתות עצמה והוא מחילה החמיר עליה בסופה לתת לו זמן כל היום לחזרה תדע דהא פחות משתות לרבנן הויא מחילה ואפ"ה איבעיא אי לאלתר או לאחר שיראה ומה שכתבו המפרשים ז"ל דלר' טרפון לאלתר הויא מחילה הנ"מ לפי בעיא הראשונה ולפי מה שפשטו הבעיא השנייה אבל לפי דעת בעל הבעיא היה סובר דמה שאמר ר' טרפון כל היום אפי' אשתות עצמה קאי וכל זה לפי שטת החכם בעל הקושיא אבל לפי מה שכתבנו למעלה לא קשיא כלל דמשום דשמחה משום שתות עצמה שנוייא דחיקא הוא כדפרש"י ז"ל. ובעי לה למידע אי סמכינן אהאי תירוצא או לא ומסיק דלא סמכינן עלה ומשתות ועד שליש ושתות בכלל כשתות עצמה לרבנן דמי ואפ"ה לא אפשוט אי ביטול מקח לעולם חוזר או בכדי שיראה. והרב הנזכר העלה בתירוץ קושייתו דתרתי קא מיבעיא ליה וז"ל כלל העולה כי היכי דמספקא ליה בכל מקום אליבא דרבנן מספקא ליה נמי אי שתות עצמה לר' טרפון הוי אונאה או לא דהא בהא תליא אי אמרת שתות עצמה לרבי טרפון אונאה ע"כ ביטול מקח לרבנן לעולם חוזר ואי אמרת שתות עצמה לר' טרפון לאו אונאה הוי ע"כ ביטול מקח לרבנן נמי בכדי שיראה ע"כ. וזה הפי' אשר בדא מפלפולו אין התוספות ולא רש"י ז"ל מסכימים בו ולא הגמרא סובלת אותו חדא דאם איתא דהא בהא תליין אמאי כדי מיבעיא קמייתא לימא שתות לר' טרפון הוי אונאה או הוי מחילה ותו דהא ברירנא לעיל דלדעת מי סברת שתות עצמה הוי אונאה ולמסקנא שתות הוי מחילה מדשמחו בשתות עצמה וא"כ מאי קא מיבעיא ליה פלוגתא היא. ותו דספק זה לא הוזכר בבעיא כלל ולא בפשיטות ולא בדחייה. כ"ש חזרו וכו' ק"ל דכיון דסתמא דתלמודא פשיט א"כ מדידיה אדידיה דלעיל פשיט אי הכי תפשוט דביטול מקח לעולם חוזר והשתא פושט בכדי שיראה. והרב ז"ל הנזכר הקשה קושיא זו בסגנון אחר דמעיקרא סבר אי הכי במאי שמחו וכו' משמע דס"ל דאע"ג דביטול מקח לרבנן לעולם ולר' טרפון כל היום לאו רבותא היא משום דלא שכיח ביטול מקח והכי פרש"י ז"ל ולבסוף בתר בעיא שנייה משמע דס"ל דביטול מקח שכיח והוי רבותא כדפרש"י ז"ל והיא קושיית התוספות והוא תירץ קושייתו לפי שטת פירושו אשר כתבנו למעלה. אבל אני סובר דפשיט באי אמרת בשלמא כדאמרינן לעיל סברוה פחות משליש לר' טרפון כפחות משתות לרבנן ותפשוט בעיין דלעיל דפחות משתות עד שיראה וכו' א"כ שפיר איכא למיבעי הא דהכא אלא אי אמרת משתות ועד שליש לר' טרפון כשתות עצמה לרבנן תפשוט בעיא זו ממה נפשך אי שתות עצמה בכלל מדשמחו תפשוט דביטול מקח לרבנן לעולם חוזר ואי שתות עצמה לא הוי בכלל ושמחו בשתות עצמה א"כ תפשוט דביטול מקח בכדי שיראה וכו' ומשני ביטול מקח לא שכיח ולא תפשוט והשתא הדרינן למימר דשתות לר' טרפון הויא אונאה כמו לרבנן. והקשו התוספות על רש"י ז"ל היכי סתים לה כולי האי כיון שחוזר עתה ממה שאמר דשתות לא הוי כלמעלה ומתוך כך העלו דפרש"י ז"ל דחוק. ולע"ד אין זה דוחק דבשלמא היכא דתלמודא שקיל וטרי בענין אחד וחוזר בו ממה שפירש בתחלה דרכו לפרש אבל הכא הם שתי בעיות ואזיל הכא ודחי ואזיל הכא ודחי בבעיא הראשונה דחי לא תפשוט דאיכא למימר שמחו בשתות עצמה דהוי מחילה לאלתר ובבעיא שנייה דחי דלא תפשוט דאיכא למימר דשתות הוי אונאה לר' טרפון וביטול מקח לא שכיח וממילא משמע דשתות לר' טרפון הוי אונאה דאי לא תימא הכי לא משכחת לה שמחה וחזרה וכל זה כבר הוא מפורש בבעיא הראשונה ואדרבה פי' התוספות דחוק אצלי חדא דהפושט והדוחה אין להם סברא אלא מהין ללאו ואין זה דרך התלמוד. ותו דצ"ל דבעל הבעיא השנייה היה פשוט לו הבעיא הראשונה. עוד יש לפרש הבעיא השנייה בדרך אחר דלפי מה שיפשטו לו בעיא זו יתברר כמאן הלכתא משתי אוקמתות דאי בפי' האוקמתא הראשונה דשתות כלמעלה משתות ביטול מקח לעולם חוזר ואי כפי' האוקמתא השנייה דשתות ביטול מקח בכדי שיראה וגם זה על דרך הפי' אשר כתבנו למעלה בשם החכם הנזכר וכל מה שהקשינו למעלה שייך גם לפי שטה זו וכמו שכתבנו למעלה לפי שטת רש"י ז"ל אתיא סוגיין שפיר טפי:
+
+Teshuva 795
+
+שאלת ממני אודיעך כיון דהאידנא קרעינן הגט מיד אחר הנתינה למה צריך לחתום בו עדים דהא קיי"ל עידי מסירה כרתי ואין העדים חותמין בגט אלא מפני תקון [עולם] וכיון דקרוע הוא אינו עומד לראיה:
+תשובה ראיתי בטעמו של דבר משום דמוקמינן כמה סתמי מתניתין וברייתות כר' מאיר יש לנו לצאת ידי ספק ולתקנו אפילו אליבא דר' מאיר דאמר עידי חתימה כרתי. וכענין זה מצינו בהמגרש דאתקינו בגיטא מן יומא דנן וכו' לאפוקי מדרבי יוסי ואע"ג דהלכה כר' יוסי יש לנו להכשיר הגט גם אליבא דחכמים וכן פרש"י ז"ל אע"ג דהלכה כרבי יוסי בעינן לאפוקי מפלוגתא שיהא הגט כשר ואל יצא שום פיסול ע"כ. עוד י"ל כיון דקודם שנהגו לקרוע את הגט היה הגט עומד לראיה אף עתה נמי שנהגו לקרוע לא רצו לשנות ממנהג הראשון. ותו דאיכא כמ�� דוכתי שלא נהגו לקרוע את הגט ולפיכך הניחו הדבר כאשר בתחלה כדי שיהיה נוסח כל הגטין שוה ולא תעשה תורה כשתי תורות. ובעיקר הדין אני סובר דאפילו קרוע עומד לראיה כיון שהמנהג הוא לקורעו והרי הוא יוצא מתחת ידה ושמה ושם בעלה למה לא יהיה לראיה שנתגרשה והלא כתב הרמב"ם ז"ל עלה דגרסינן בתוספתא דגטין נקרע קרע ב"ד פסול וכתב עלה בד"א כשהיה הגט יוצא מתחת ידה בעידי חתימה ואין שם עידי מסירה אבל אם יש שם עדים שנמסר לה בפניהם והיה כשר הרי זה כשר אע"פ שהיה תורף הגט על המחק או שהיה קרוע קרע שתי וערב כשנתן לה בפניהם ע"כ. וטעמו של דבר דכיון דלדידן דקי"ל עידי מסירה כרתי אפי' על הנייר מחוק ועל הדפתרא כשר כדאיתא בפרק המביא תניין אף בנקרע קרע ב"ד ראוי שיהיה כשר וקרוב לזה כתב בעל מ"מ הרי אתה רואה בעיניך כי לדעת הרמב"ם ז"ל כשר לגרש בו כ"ש שיהיה כשר לראיה שנתגרשה וכן הוא דעת הטור דגט קרוע כשר בעידי מסירה ואפילו לדעת האומרים דאין מגרשין בגט קרוע הנ"מ בגט דלא ידעינן אם נקרע מדעת הבעל או לא דאיכא למיחש כיון דקרעיה בטליה ותו לא מצי לאתכשורי אבל אי איכא סהדי דלא אקרע מדעת הבעל כשר לגרש בו וכן כתב הריטב"א ז"ל בפרק המגרש. הילכך היכא דגירש בו והוא שלם ואחר כך קרעוהו קרע ב"ד לא נתבטל מדין גט ואם היה מותר לגרש בו אשה אחרת או אותה אשה בעצמה פעם אחרת בזה הגט כשר הוא אלא משום דנעשה בו מצותו הרי הוא בטל והוי כשטר שנמחל שעבודו שאינו חוזר ולוה בו ואם כן למה לא יהיה עומד לראיה שנתגרשה בו. ואפילו תימא שיהיה הבעל נאמן לומר לא גרשתיה ואני קרעתי את הגט וביטלתי אותו והיא לקחה אותו קרוע ואין כאן עידי מסירה שיעידו שהגיע הגט לידה מ"מ הרי היא צריכה לגט להיכא שאין הבעל מערער לראיה שנתגרשה ולפיכך צריך לחתום בו עדים כ"ש שגם (ביה) [בזה] אני סובר שאין הבעל נאמן דאלת"ה אם הגט שלם בידה יהיה נאמן לומר אני בטלתי אותו קודם שיגיע לידה ולא תמצא אשה מתגרשת מבעלה ואחר שיהיו לה בנים משני נמצא פוסל את בניה למפרע אלא ודאי אינו נאמן לומר שביטלו עד שיביא עדים. וא"ת בשלמא כשהגט שלם בידה לא אתרע אבל כשהוא קרוע רגלים לדבר שבטלו הבעל. הא לא קשיא כלל כיון דהאידנא נהגו לקרוע הגט אחר הנתינה לא אתרע והרי הוא כשלם. נמצאת למד דהשתא דנהגו לקורעו אין מחלוקת הפוסקים אלא לגרש בו לכתחלה דלפי שטת הרמב"ם ז"ל והנמשכים אחריו מותר לגרש בגט קרוע שתי וערב בעידי מסירה ולדעת החולקים אסור לגרש בו לכתחלה אבל אם יוצא מתחת ידה קרוע והוא אומר קודם נתינה קרעתיו ובטלתיו והוא אומרת שלם הגיע לידי ובעידי מסירה ואחר כך קרעוהו היא נאמנת ועליו להביא ראיה דאם איתא דקרעיה ובטליה מזהר הוה זהיר שלא יבא ליד האשה ותתגרש בו כיון שהוא יודע שהמנהג לקרוע אותו אחר הנתינה. ולמאי דאתיא עלה הדבר ברור מאד שהיא צריכה לגט קרוע לראיה שהיא גרושה ולפיכך צריך עידי חתימה מפני תקון העולם:
+ולענין אי מגרשינן בגט קרוע כבר הארכתי בו בתשובה לחכמי רודוס ואין כאן צורך בזה. ומנהגנו לקרוע הגט אחר הנתינה ומניחים הגט קרוע ביד הסופר או בב"ד וכותבין לה מעשה בית דין איך נתגרשה פלונית ביום פלוני ונותנין אותו בידו לראיה. ולפי מנהגנו זה לא היה צריך לחתום עדים בגט כיון דאיכא עידי מסירה אלא מהטעמים שכתבנו למעלה:
+שוב ראיתי למהר"ר ישראל ז"ל שכן היה מנהגם בימיו וז"ל והאידנא בזמנינו שאין האשה מוציאה הגט כלל לגבות וכל הגטין קורעין מיד המנהיגים וגונזין אותם א"כ טורח זה למה כיון דקי"ל הלכה רווחת עידי מסירה כרתי ואין צריך עידי חתימה אפילו לכתחלה ע"כ. ולפי טעמא אשר כתבנו למעלה א"כ קרוב ונתרחק ויש לו בנים לא יהיה כשר בגטין וקדושין לאפוקי נפשין מפלוגתא דר' יהודה דס"ל דפסול אע"ג דלא קי"ל אלא כרבנן דכשר. וי"ל דלאו בכל פלוגתא צריכינן לאפוקי נפשין מפלוגתא אלא אי הך דר' מאיר דאיכא כמה סתמי כותיה וכי הך דר' יוסי דסתם משנה דלא באת כוותיה אבל הך דר' יהודה מוכח מעובדא דמר עוקשא ובני חמוה דלא קי"ל כר' יהודה. ולפי הטעמים אשר כתבתי לעיל אתי שפיר טפי. והנל"ד כתבתי:
+
+Teshuva 796
+
+ראיתי מגלה עפה מגלה טפח ומכסה טפחיים. בגנותן של בני מקרא עונם יגלו שמים. פשוטה ועורה וחגורה על חלצים. לצדד צדדין מעשה חדודין כאיש הבינים. בחלוקים דקים מקורי עכביש לקרב רחוקים בידים. שאינם מוכיחות לטהר את השרץ מן התורה ישם נהרות למדבר ומוצאי מים. אי שמים שומו על זאת גבור בארץ יחלש חושים לקראת נחשים להגביר חלשים על הארץ מרתים. חכם בעוז ידו נטויה להפך שמועות ולדחות ראיות אשר גבלו ראשונים לזכות חייבי מיתות בידי שמים. בואו ונייליל יללת אגלים. כי הראשונים אמרו מורידין ולא מעלין וחייבו מיתה העובר על דברי חכמים ולקחו מידן כפלים. וזה האחרון צלל במים אדירים מי שחו מי אפסים. והעלה בידו חרס לאמר לחרס ולא יזרח בצהרים. להכשיר עדותן וגיטן ופיתן ויינן ולהתחתן בהם אוי לאזנים. שכך שומעות ולעינים. שכך רואות עשה יעשה לו כנפים. כנשר יעוף בשמים. להוריד לנו תורה חדשה חזות קשה הוגד לי ורפו כל ידים וכל ברכים תלכנה מים. ולכן הציקתני רוח בטני ונערתי חצני להעמיד דברי הראשונים ז"ל על ענין בני מקרא. לפי שנמצא תשובה לרבינו שמשון ז"ל מחמיר עלייהו טובא ואחד מן האחרונים ביטל דבריו והכשיר אותם והקל בכל מה שהחמירו הראשונים ז"ל והריני בא לתרץ קושיותיו ולישב השגותיו ולקיים דברי הראשונים אשר מימיהם אנו שותים ואית לן למשכוני נפשין עלייהו וכ"ש להעמיד האמת על בוריו והריני כותב על סדר הקונדרס ומאתו אשאל מענה לשון כי הוא יודע תעלומות לבי לבקש האמת כי אין ראוי לבקש זכות למכחישי הקבלה:
+וז"ל ראשונה כתב הרב המורה וז"ל מה ששאלתם אם מותר להתחתן עם הקראים ולהגאל בפת בגם וביין משתיהם או לא. הא לא צריכה רבה כי אומרים מה (טיבה) [טיבם] מאחר שעוברים על דברי תורה שנאמר כתוב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית על דברים שבעל פה ותניא בתו"כ מה ענין שבת אצל מועדות ללמדך שכל המחלל את המועדות כאלו מחלל את השבתות. ותניא כל שומר שבת מחללו כל השומר שבת אפי' עובד ע"ז כאנוש מוחלין לו שהשבת שקולה כנגד כל המצות. ואלו הקראין מחללין את המועדות כאלו מחללין את השבתות וכאלו כופרים בכל התורה ויינם יין נסך כמומרים עד כאן:
+אמר הכותב דברי פי חכם חן בשיטה ראשונה ככתבה וכלשונה דהא לא צריכה רבה דודאי אסור להתחתן עם מי שאינו מאמין בתורה שבעל פה כי מי שנותן בתו לצדוקי הרי הוא כאלו דוחה אותה בידים ונותן בה שני טעמים אחד שהיא נוחה להתפתות. ותו שהיא עוברת תמיד אלפני עור לא תתן מכשול לפי שהיא מבשלת לו לפי אכלו וכתבו בתוספות שאסור להושיט למומרים דבר של איסור אע"פ שהוא שלהם כי הדבר ידוע שיאכלוהו והוא נאסר דכישראל גמור חשבינן ליה ע"כ וסוף דבריו בזה ואף אם נפרש לשיטת התוספות דבכולהו נמי בעינן דלא מצי שקיל ליה מ"מ איסורא דרבנן מיהו איכא במה שמסייע ידי עוברי עבירה וכדברי הר"ן ז"ל בפי' ההלכות ע"כ:
+ואני המשיב אומר דבנידון דידן הכל מודים דאיכא איסור תורה אפילו היכא דלא קאי בתרי עברי נהרא דדוקא גבי כוס יין לנזיר או אבר מן החי לבני נח שהוא יודע שהדבר אסור איכא למימר דליכא אלא משום מסייע ידי עוברי עבירה דדילמא כיון שיודע שהוא אסור לו דילמא הדר ביה ולא עביד מש"ה לית ביה מתחילה אלא משום מסייע ידי עוברי עבירה. אבל בנ"ד שהוא יודע שמה שנותנת ומתקנת לו אשתו מותר גמור הוא לא הדר ביה וודאי אכיל ליה ולדידן הוא אסור ודאי וכיון שכן אית ביה משום ולפני עור לא תתן מכשול. ומפני שגם בעל הדין מודה שאסור ליתן להם בנותינו מאיזה טעם שיהיה איני מאריך בזה. כ"ש שאני יש לי טעמים אחרים לאסור משום שמא תבשל לו בימים טובים והיא אינה אוכלת ממנו ומשום שמא לא תטבול בימי הקור כיון שהוא אינו מקפיד ונמצאת עוברת על כרת. ותו שמא תתקדש בעדים שלנו כיון שהיא רבנית ותתגרש בגט שלהם שאינו כלום כאשר אני עתיד לבאר בע"ה ותנשא באותו הגט ועדיין היא אשת איש ובניה ממזרים וכאלה יש חששות רבות:
+כתב המשיג וז"ל אבל הלוקח אשה מהם עם היות כי כל איש שורר בביתו ואין לחוש שיתפתה לה גם אין לחוש שמאכילה דבר אסור דאפשר להאכילה דברים המותרים לנו ולהם כגון צדוקי שוחט וישראל עומד על גביו ולהעמיד בביתו שמש ישראל או אשה ישראלית לשמור ולעשות מליחה וניקור כדת ישראל ע"כ:
+ואני המשיב אומר כי אין דבריו נכונים בזה כלל כיון דאינהו לית להו לפני עור לא תתן מכשול אלא קרא כדכתיב תכשילנו ולאו אדעתיה לפי שאין השומר יכול להשמר מבעלת הבית שלא יגע הנכרי ביין ושלא תכניס כף חולבת בקדירה ושלא תתן חלב מהמותר להם בתוך הקדירה להשביח חלקה. הלכך בכל פרטי המאכל והמשתה תוכל להכשילו ולאו אדעתיה:
+עוד כתב גם לענין הטבילה אפשר להעמיד עמה אשה ישראלית לראות שתטבול במקוה כשר ולהזהירה מחוצצי טבילה ע"כ. ואני תמהתי איך עלה על דעת חכם לסמוך באיסור כרת על מי שאינו מאמין בו הרי שטבלה ואח"כ מצאה דבר החוצץ בטבילה לא תקפיד לה כיון שאינה חוששת לעיקר הטבילה ולא תחזור ותטבול וכ"ש בימי הקור. ותו דנהי שיזהירנה מחוצצי טבילה בשעת הטבילה תקפוץ ידיה ותחבר ירכותיה ולא תחוש לאחד מן הדברים המפסידים את הטבילה והיא בתוך המים כי תאמר מי יודעני ומי רואני הלכך איני רואה שידור האדם עם נחש בכפיפה כיון שהוא חושבת שאין לטבילה במי מקוה עיקר כלל וזה ברור מאוד. עוד כתב וז"ל מ"מ איפשר ליזהר ממראות הדמים והספירה המסורה לה כמו ששנינו בנות כותים נדות מעריסתם והכותים בועלי נדות והם יושבות על כל דם ודם. ותני עלה א"ר מאיר אם יושבות על כל דם ודם תקנה גדולה היא להם אלא שרואה דם אדום ומשלימתו לדם ירוק ויום שפוסקת בו סופרתו למנין ז'. ושנינו עוד בנות צדוקין בזמן שנהגו ללכת בדרכי אבותיהם הרי הן ככותיות פירשו ללכת בדרכי ישראל הרי הם כישראליות ר' יוסי אומר לעולם הם כישראליות עד שיפרשו ללכת בדרכי אבותיהם ומדר' יוסי מוכיחינן בגמרא דלת"ק סתמן כבנות כותים ולכאורה הלכה כת"ק וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה ואף רבינו הושעיא ז"ל הביא משנת כותיים ומשנת צדוקים. ומה שפירשו בגמרא מכלל דת"ק סבר סתמא ככותיות למימרא דהלכה כת"ק מיהו הרמב"ם ז"ל בחיבורו השמיט דין בנות כותיים ובנות צדוקים ודין הצדוקים כדין הכותיים בענין זה ולא הזכירו כלל לא בהלכות אסורי ביאה ולא בהלכות מטמאין משכב ומושב ורצה להוכיח מכאן דמתניתין ר' מאיר היא דחייש למיעוטא דמיעוט נשים רואות דם ירוק תחילה וחיישינן למיעוטא. אבל אנן קי"ל כרבנן דלא חיישינן למיעוטא ולמד מכאן שאין לחוש בבנות כותיים שתראה דם אדום ותשלימתו לדם ירוק. ואני אומר דקושטא היא דמוקמינן למתניתין כר' מאיר דחייש למיעוטא דמיעוט נשים חזיין קטנות אבל במה שלמד דה"ה מה ששנינו אלא שרואה דם אדום ומשלימתו לדם ירוק ר' מאיר הוא דחייש למיעוטא ולא קיי"ל כותיה אין אני מודה לו חדא דמפיק לה מהלכתא. ותו דמשוה ליה לר"ם ז"ל טועה בפירוש המשנה וגם רבינו הושעיא דכתבה להלכה אלא ככ"ע הוא דאע"ג דמיעוטא היא הוי מיעוטא דשכיח וחיישינן לה. ומה שהשמיט הרב ז"ל בנות כותיים ובנות הצדוקים דהאידנא קים ליה בדרבה מיניה דאינן טובלות במי מקוה כלל אלא זורקות עליהם מים וסומכים על פסוק וזרקתי עליכם מים טהורים וגו' ומפני שמקצת הרבניות היו נוהגות במנהג הרע הזה הוצרך הרמב"ם ז"ל לעשות תקנה ולהחרים שלא להגבות לשום אשה כתובה עד שתשבע שטבלה במי מקוה הכשר לטבילה והרי נוסח התקנה מצויה בידינו. ותו דהוא ז"ל כתב מעלין ולא מורידין ואיך יכתוב הדין אם בנותיהם טמאות או טהורות והכותיים אחר שמצאו להם דמות יונה הרי הם כגוים גמורים. ואי משום לענין הנוגע בהם אם הוא טהור או טמא אין אנו נזהרים מליגע בטומאה בזמן הזה הלכך אין לחוש ממה שלא כתב הדין לפסוק הלכה כנגד מה שכתב בפי' המשנה. הלכך הדבר ברור דהלכה כסתם מתניתין דכותיים בועלי נדות הם לפי שרואה דם אדום ומשלימתו לדם ירוק ובנות צדוקים מן הסתם הם כבנות כותיים הלכך כולם בועלי נדות ואפילו שתטבול במי מקוה הכשר לטבילה ובפני ישראלית ונזהרת מחוצצי טבילה. וכ"ש בצדוקים של הזמן הזה כי הדבר ברור שכולם בני נדה הם. ואני השבתי עליהם שאומרים שרחיצה האמורה בתורה לאו טבילה היא אלא רחיצה בעלמא ממעשה דנעמן דאמר ליה נביא הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן וכתיב וירד ויטבול בירדן שבע פעמים כדבר איש האלהים משמע להדיא דרחיצה דאמר ליה נביא היינו טבילה ולא מצאו מענה ואפ"ה אינם רוצים לטבול כלל נמצאו עוברין בזדון ולא באונס כמו שאבאר לקמן בע"ה. עוד כתב ומה שהוסיף בברייתא דיום שפוסקת בו סופרתו למנין ז' אפשר שאין לחוש לכך דהתם מתקיף לה רמי בר חמא ותספרנו ואנן נמי נספריה דקי"ל מקצת היום ככולו ועמדה אתקפתא זו שם בגמרא דרבא דשני ליה א"כ שכבת זרע דסתר היכי משכחת לה והוא מקצת היום ככולו כבר דחה רמי בר חמא אי דחזאי בפלגא דיומא ה"נ הב"ע דחזאי סמוך לשקיעת החמה דע"כ שבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי לנפשיה. ובפרק כיצד צולין ס"ל לר' יוסי מקצת היום ככולו ע"כ. והאריך להוכיח דאין להחזיקן בבועלי נדות מהאי טעמא. ואני אומר שאין לנו להניח דברי הברייתא משום אתקפתיה דרמי בר חמא אע"ג דלא הוה ידעינן לתרוצה כ"ש דהא תריץ לה רבא ומאי דדחי רב חמא שינוייא דחוקא הוא ולא סמכינן עלה. ותו דאיכא למימר דר' יוסי בכותאי אמרה למלתיה כדפרכינן בפרקא בתרא ורב בכותאי אמרה לשמעתיה משמע דאתקפתיה דרמב"ח לאו כלום היא וכן כתבו בתוספות וכדברי הרשב"א ז"ל בתורת הבית דלעולם שבעה נקיים מדם בעינן. ותו דלא אמרינן מקצת היום ככולו אלא באבלות וכיוצא בו אבל באיסור כרת לית לן למימר מקצת היום ככולו להקל נמצא דאף לפי טעם זה כותיים בועלי נדות הם. אלא שמצאתי להם טעם אחר כיון שעשאום כנכרים גמורים אין הגויות מטמאות בנדה אלא מדרבנן גזרו עליהם משום נשג"ז ואיכא דאמרי נשג"א. אבל בצדוקים הדבר ברור שהם בועלי נדות שהר�� הם מזרע ישראל ויש לחוש להם לדם ירוק וליום שפוסקת בו סופרתו למנין ז' וכל זה איירי בזמן שהן טובלות במי מקוה אבל האידנא אנו רואים שאינן טובלות כלל נמצאו נדות מן התורה ואינם טובלות אפי' מדרבנן א"כ אסור מן התורה לישא אשה צדוקית. וגם בעל הדין חזר והודה וז"ל ונחזור לענייננו שאני אומר שאף לרבנן דלא חיישי למעוטא להחזיקן נדות מעריסותיהן ולהיות הם בועלי נדות מודו דאסור לישא אישה כותית או צדוקית מחששת דם ירוק דע"כ לא פליג רבנן עליה דר' מאיר אלא בענין קטן וקטנה שאנו באים לדון עליהם לשעתן מה הם עכשיו דכיון דרוב קטנים לאו סריסים נינהו לא חיישינן שהקטן ימצא סריס והקטנה תמצא אילונית וכן בכותית ובועלן אנו באים לדון עליהם בשעתן מה הם דבכה"ג לא חיישינן למיעוטא אבל הבא לישא כותית או צדוקית אין אנו באים לדון עליהם עכשיו מה הם אלא להבא שמא יראו דם ירוק תחילה. א"נ שמא יראו ג' ימים ויפסקוהו בחצי היום. וכה"ג חיישינן לכ"ע וכה"ג משני רבא בפרק כל הגט לשמא [מת] לא חיישינן לשמא ימות חיישינן עכ"ל. ודחק להעמיד חלוק זה ולדידי לא צריכינן להכי דאע"ג דלא קיימ"ל כר' מאיר דחייש למיעוטא במיעוטא דשכיח חיישינן כ"ש באיסור כרת. תדע דלית לן למסמך אתירוצא דיליה דמסקינן התם דלשמא ימות תנאי היא ואיכא לאקשויי הניחא למאן דאמר לשמא מת לא חיישינן אלא למאן דאמר דלשמא ימות נמי לא חיישינן מאי איכא למימר והוא דחק עצמו לתרץ קושיא זו ולפי מה שכתבנו ניחא:
+עוד כתב אבל מי שנושא אישה צדוקית שמיוחדת לו לכל ביאותיה יש לחוש להבא שמא איזה פעם תראה דם ירוק ואח"כ תראה דם אדום ותשלימנו לדם ירוק ובפרק הבא על יבמתו אמר רבא אשה רעה מצוה לגרשה וכו'. וכ"ש אשה צדוקית שאינה אוכלת משחיטתו ולא סומכת על ניקורו ולא חוגגת בחגו ובפסחו דודאי מצערתו אם בעל נפש הוא ומצוה לגרשה כ"ש שמוזהר עליה מעיקרא שלא ישאנה ע"כ. ואני אומר כי החכם הזה ניבא ולא ידע מה כי לפי שיטתו אינו מוזהר עליה כיון שאין בה איסור תורה ולפי שיטתי יפה כתב שאני אומר שהוא מוזהר עליה מן התורה וסוף דבריו בזה כזה וכזה יש לתת טוב טעם ודעת בחיתון הקראים לאסור אפילו בבני הטועים ובני בניהם בכל המון הקראים הנמצאים היום במלכיות הללו ע"כ. וכבר כתבתי שאסור להתחתן בהם מן התורה כי מי שכופר בתורה שבעל פה חייב מיתה בידי אדם איך יהיה מותר לקחת את מי שמחוייבת מיתה. וכ"ת מפני שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות ממרים שאלו אנוסים הם כיון שגדלו אותם אבותם על אמונתם וכו' הרי הוא ז"ל כתב אין ממהרין להרגן משמע שאם הזהירו אותם ועדיין עומדין במורדן הורגין אותם אם ידינו תקפה והרי אשה זו שהוא רוצה ליקח עדיין עומדת במרדה להחזיק בכפרות שלהם וא"כ איך ישאנה ועדיין נאריך בזה לקמן בע"ה. עלה בידנו כי בין לפי שיטתי בין לפי שיטתו אסור לקחת אשה מהם:
+עוד כתב וז"ל אך במה שהוסיף הרב ז"ל שהקראים יינם אסור כמומרים והוכיח זה משתי ברייתות היו לו להקדמות והוליד מהם שדינם כמחללי שבתות ומומרים לע"ז ויינם יין נסך יש לדון הרבה בברייתות שהביא ואח"כ בתולדה שהוליד בברייתא הראשונה במחילה מכבוד תורתו חכמתו ורבנותו נזדמן לו ספר מוטעה שעוות עלינו לשון הברייתא וה"ג לה בת"כ מה ענין שבת אצל המועדות אלא ללמד שכל המחלל את המועדות מעלין עליו כאלו מחלל את השבתות וכל המקיים את המועדות מעלין עליו כאלו מקיים את השבתות ופירושה ברור שאע"פ שבב"ד של מטה המועדות בלאו ובמלקות והשבתות בכרת ובסקילה מ"�� המחלל את המועדות כלומר שרגיל לחללן בשאט בנפש פעמים רבות מעלין עליו בב"ד של מעלה כאלו מחלל את השבתות וכל המקיים את המועדות מעלין עליו בב"ד של מעלה כאלו מקיים את השבתות ששכרו מפורסם בקבלה אז תתענג וגו' והמורה השמיט או נשמטה לו מהברייתא מעלין עליו ופסיק ותני כל המחלל את המועדות כאלו מחלל את השבתות ומשמע ליה הקש גמור דב"ד של מטה דנין אותו כמחלל שבתות ואם אינו ענין לעונשין תנהו ענין ליפסל כאלו מחלל שבתות. גם השמיט סוף הברייתא דקתני וכל המקיים את המועדות וכו' דע"כ בב"ד של מעלה קאמר דאי בב"ד של מטה מה שכר יש למקיים שבת בב"ד של מטה שמעלין כיוצא בו למקיים את המועדות ע"כ. ואני המשיב רע עלי המעשה דהו"ל לעיוני בדברי הרב ז"ל ולא ליתלי ביה בוקי סרוקי דאם הוה סובר הרב ז"ל דהיקש גמור הוא לא הל"ל כאלו מחלל את השבתות הכי הל"ל מה מחלל שבת בכרת וסקילה אף מחלל את המועדות בכרת וסקילה אלא כך היתה כוונתו ז"ל ללמדך שכל המחלל את המועדות שנוי לפניו כמחלל שבתות אע"ג דשבת חמירא וכיון שהם שנואים לפניו אסור להתחתן בהם ולהתגאל בפת בגם יין משתיהם והרי זה לפי מה שהבין בדברי הרב ז"ל אבל מה שנראה מלשונו שלא היתה כונתו ללמוד מהברייתא הראשונה לבדה כלום אלא למ"ד מלמד בראשונה השוה אותם למחללי שבתות ובאידך ברייתא משמע שמחלל שבתות הוי ככופר בכל התורה כולה וכן כתב הוא ז"ל ואלו הקראין מחללין את המועדות כאלו מחללין את השבתות וכאלו כופרין בכל התורה כולה ויינם יין נסך כמומרים:
+עוד כתב ותמהני על הרב המשיב מהי תתי ליה להקיש מחלל המועדות למחלל שבת להיות חשוד על כל התורה כולה כעובד ע"ז ומחלל שבת גופיה לא כתיב בשום מקום שיהיה כאלו עובד ע"ז. ולא עוד אלא פלוגתא דתנאי היא. ובפרק הדר אייתי רב נחמן דתני ישראל שאינו משמר שבתו בשוק אינו מבטל רשות ופשיטא דלהך תנא אינו מומר לכל התורה ואע"ג דרב אשי אשכח תנא דתני מכם ולא כולכם וכו' דאית ליה שבת וע"ז כי הדדי נינהו מ"מ פלוגתא דתנאי היא והבו דלא לוסיף עלה דמחלל מועדות נמי יהיה מומר לכל התורה כולה ע"כ. ואני אומר במחילה מכבודו דקרא כתיב שומר שבת מחללו ואמרינן עלה אל תקרא מחללו אלא מחול לו מלמד שאפי' עובד ע"ז כאנוש מוחלין לו שהשבת שקולה כנגד כל המצות וכיון שהשבת שקולה כנגד כל המצות וע"ז שקולה כנגד כל המצות משמע דע"ז ושבת שוין הם לענין זה וכי היכי דעוע"ז הוי ככופר בכל התורה כולה ה"נ המחלל את השבתות והדר ילפינן מועדות משבתות. וממקומו נמי הוא מוכרח כיון דעדיף שבת לכפר על ע"ז משמע דשקולה היא כמוה הלכך כל העובר על השבתות הוי כעובד ע"ז והכי מסיק בפ' הדר אלמא ע"ז ושבת כי הדדי נינהו שמע מינה. וכיון דרב אשי דהוא בתרא אסיק לה הכי הלכתא כוותיה. הלכך לא שייך למימר הכא הבו דלא לוסיף עלה ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דאידך תנא דרב נחמן נמי מודה בצדוקי שהוא כנכרי לכל דבריו דת"ק ורב יהודה הכי ס"ל דשוכרים ממנו כנכרי. ויש כמה גדולים דפסקו הכי ולא אמרה הך תנא אלא בישראל מומר שאינו שומר שבתו בשוק שאע"פ שאינו מבטל רשות לא הוי כנכרי לשאר דברים אבל צדוקי איכא למימר דס"ל דהוי כנכרי לכל דבריו. איך שיהיה אנן קי"ל דשבת וע"ז כי הדדי נינהו ואתו מועדות וילפינן משבתות שחשוב לפניו יתברך כאלו עובד ע"ז דהוי ככופר בכל התורה כולה ואיך נושאין את בתו ושותין את יינו. ואע"פ שכתב הרמב"ם ז"ל בתשובה שהיין של הקראין מותר בשתיה ויש מי שכתב ע"י שבועתם שלא נגע בו גוי אזיל לשיטתיה ��ס"ל דצדוקי אינו כנכרי גמור לעניין עירוב אלא מבטל רשות כישראל דפסק כר' מאיר אבל רבינו שמשון ז"ל בעל התשובה פסק כהנך רבוותא דפסקי כר' יהודה ות"ק דסברי דהוי כנכרי גמור ושוכרין ממנו וכן נמי לענין יינם ומזה הטעם אין מכאן ראיה לבטל דברי רבינו שמשון ז"ל:
+עוד כתב ובברייתא השנייה העביר עלינו את הדרך ביותר שלא הודיענו מקומה. והאמת כי הוא מימרא בפרק כל כתבי וה"ג לה א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל המשמר שבת כהלכתה אפילו עוע"ז כאנוש מוחלין לו שנאמר אשרי אנוש יעשה זאת וגו' אל תקרא מחללו אלא מחול לו. והרב המשיב עשאה ברייתא וחסר ממנה מלת כהלכתה והוסיף ברישא שבת שקולה כנגד כל המצות כנותן טעם לשבח וזו קשה מן הראשונה שנראה שר"ל שהשבת שקולה כנגד כל המצות ועמהם ע"ז ולפיכך השומר שבת החמורה מוחלים לו על ע"ז שהיא קלה ממנה וזו לא אמרה אדם מעולם דפשיטא דע"ז שקולה כנגד כל המצות ושבת עמהם שהעובד ע"ז אפילו מקיים כל המצות ושבת עמהם הוא מומר לכל התורה כולה לכ"ע כדמוכח בפ"ק דחולין ובפ"ק דהוריות מה שאין כן במי שמחלל שבת ואינו עובד ע"ז דאיכא תנא דתני שאינו מומר אלא לענין שאינו נותן רשות ולא מבטל רשות כדלעיל ועל כרחין לומר דלמ"ד שבת וע"ז כי הדדי נינהו לאו דוקא בקולתן וחומרתן. דאם כן סתרי אהדדי אלא כי הדדי נינהו בדינם שזה וזה דינם כנכרי לשחיטה וליין נסך ולבטל רשות ולהיות חשוד על כל המצות. ועוד דמחלל שבת צריך תנאי שיחלל בפרהסיא משא"כ בע"ז דאפי' בסתר הרי הוא כנכרי גמור. ועוד קשה כי לפי דבריו בציצית שאמרו שהיא שקולה כנגד כל המצות כדאיתא בפרק התכלת יהיה כל המקיים מצות ציצית מוחלין לו על ע"ז אלא וודאי מה שהיא שקולה כנגד כל המצות חוץ מע"ז קאמר וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל סוף הלכות שבת ע"ש ע"כ. ואני אומר כי זה דרך ניצוח לא דרך ההוראה כי הוא מעיד על הרב מה שלא אמר כדי להקשות עליו שכתב שנראה שר"ל שהשבת שקולה כנגד כל המצות ואפילו ע"ז עמהם ובדקתי ולא מצאתי מהיכן יצא טעות זה שכך הוא כוונת הרב ז"ל כל השומר שבת אפילו עובד ע"ז כאנוש מוחלין לו לפי שהשבת שקולה כנגד כל המצות חוץ מע"ז וא"כ שבת שקולה כנגד כל המצות וע"ז שקולה כנגד כל המצות וא"כ ראוי הוא שיבוא שבת ויכפר על ע"ז כיון שהוא שוה לה בדינה והוראתה שזו מורה מציאות מחדש וזו ג"כ מורה על מציאות מחדש. ומינה למד הרב שהמחלל את השבתות כאלו עובד ע"ז. וא"ת יתחייב לפ"ז שהמקיים מצות ע"ז אפילו מחלל שבתות בפרהסיא מוחלין לו. לא קשיא דאין דנין קיום מצות עשה לשב ואל תעשה שמצות ע"ז בשב ואל תעשה מתקיים ואע"ג דאית בה עשה דכתיב אבד תאבדון וגו' אין דומה מצוה שאפשר שלא תבוא לידו כל ימיו ואם תבוא יהיה דרך פלא למצות שבת שיש בה תרי עשה שהוא מקיים אותם בכל שבוע. הלכך המקיים את השבתות בדין הוא שמוחלין לו על ע"ז אבל המקיים מצות ע"ז אינו בדין שימחלו לו על חילול השבתות אע"פ ששתיהן שוות. ומ"ש דהא דאמרינן דע"ז שקולה כנגד כל המצות ואפילו שבת עמהן מי לא ידע בכל אלה ומי מכחיש בזה והלא העובד ע"ז מכחיש מציאות המצוה על השבת והחכם הזה מעמיס על הרב המשיב דבר שאפילו התינוקות לא יטעו בו. והשתא ניחא מציצית דאין ציצית דומה לשבת ולא לע"ז ומה שאמרו שקולה כנגד כל המצות משום דכתיב בה וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם וק"ל ומ"ש הרב תניא אפשר דברייתא היא כלשונו ז"ל ואנן לא ידעינן לה ואפילו שאינה ברייתא בשום מקום לא קשיא דמימרא דר' יוחנן עדיפא מברייתא ואין בזה קפידא. ומה שהשמיט ה��ב מלת כהלכתה נ"ל משום דמילתא דפשיטא הוא שאם אינו שומר אותה כהלכתה מחלל שבת נקרא ולא מקיים שבת אדרבה יש להקשות על ר' יוחנן למה אמר כהלכתה:
+כללא דמילתא דמודה הרב ז"ל דשקולה שבת כנגד כל המצות חוץ מע"ז ושקולה ע"ז כנגד כל המצות ושבת בכלל. אבל ממה שאמרו כל השומר שבת כהלכתה מוחלין לו על ע"ז משמע שכל המחלל שבתות כעובד ע"ז:
+כתב עוד וא"ת א"כ למה מוחלין לעוע"ז מפני שמשמר את השבת. ל"ק כי לא בכל משמר שבת א"ר יוחנן אלא במשמר שבת כהלכתה ולא בכל עוע"ז א"ר יוחנן אלא בעובד ע"ז כאנוש וה"פ כל המשמר את השבת כהלכתה שזוכר בפה ושומר בלבו תמיד את השבת המורה על חידוש העולם ועל יציאת מצרים שמודה ומאמין במציאת השי"ת והשגחתו הפרטית לבא לקחת לו גוי מקרב גוי לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו אפי' אם עובד ע"ז כאנוש שטעה לחלוק כבוד לכל צבא המרום במרום בחשבו כי זה רצון בוראם לחלוק כבוד למשרתיו עושי רצונו מוחלין לו אע"פ שדבר זה אסור וכבר הזהירתנו עליו התורה ופן תשא עיניך השמימה וגו' וכדברי הרמב"ם ז"ל בתחלת הלכות ע"ז. מ"מ טעות נתנה למחילה בב"ד של מעלה לאיש כזה שמשמר שבת כהלכתה כי תוכן לבות יודע כי לא במרד ולא במעל עשה מה שעשה אלא טועה הוא בדבר מצוה ופטור שחושב להשיג רצון שוכני סנה. אבל מי שאינו שומר שבת אלא מצות אנשים מלומדה אם עוע"ז כאנוש עונו ישא כי זה היה עוע"ז ממש שנותן אלהות אל צבא השמים בלתי לה' לבדו והוא היה שורש ועיקר ע"ז כדברי הרב ז"ל ע"כ. ואתה המעיין ראה גם ראה כמה יש בפירוש זה מהדופי בענין ובלשון כי הלשון אמר לרבותא אפילו עוע"ז כאנוש לא מבעיא בניהם דאיכא למימר מנהג אבותיהם בידיהם כדאמרינן נכרים בזה"ז לאו עוע"ז הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם אלא אפי' עבד אותה כאנוש שהוא היה הראשון שעבד ע"ז דכתיב אז הוחל לקרוא בשם ה' ולפי פירושו הפך היה ראוי שיאמר השומר שבת כהלכתה אם היה עוע"ז כאנוש מוחלין לו וזה ברור לכל מודה על האמת. ותו דאין בזה"ז בכל הגלילות אשר שמענו שמעם שיכחיש מציאותו יתברך אלא עובדים ע"ז על דרך שעבד אנוש או קרוב לה או מנהג אבותיהם בידיהם. ומה יענה החכם הזה על מה שאמרו במדרש רבה אז הוחל לקרוא א"ר סימון בג' מקומות נאמר בלשון הזה לשון מרד אז הוחל לקרוא בשם ה'. ויהי כי החל האדם. הוא החל להיות גבור בארץ. הרי שאנוש היה מורד כנמרוד ואיך יאמר כי לא במרד ולא במעל עשה מה שעשה ומדבריו נמי הוא מוקשה שכתב כי זה היה עוע"ז ממה שנתן אלוהות אל צבא השמים בלתי לה' לבדו היש לך מרד ומעל גדול מזה. הלכך אין לזה הפירוש טעם לא מן הלשון ולא מן הענין. גם מה שפירש המשמר שבת כהלכתה שזוכר [בפה] (בפ"ה) ומשמר בלבו תמיד את השבת המורה על חידוש העולם וכו' אינו נכון דלא ניחא ליה למרייהו דלימא עליהו הכי כי דבר זה שכתב לא נתן אלא לחכמים יודעי הסודות אבל המון העם השומרים השבתות כאשר צוו רז"ל ונזהרים מכל מה שהזהירו עליו מבלי שיזכיר חידוש העולם והשגחתו הפרטית לא נקרא אצלו שומר שבת כהלכתו והא ודאי ליתא אלא הוא שומר שבת כהלכתה כפי מה שהזהירהו עליו (ולא פי') [ואפי'] עע"ז כאנוש מוחלין לו. וטעמו של דבר כיון דשתיהן שקולות כנגד כל המצות שתיהן מורות על מציאות מחדש כאשר כתבתי למעלה. ומה שאמר ר' יוחנן כהלכתה קרוב אצלו שדעתו הוא שמדקדק בה אפי' במה שאמרו חכמים דרך הרחקה כגון האי עובדא דר' שמעון שראה את אמו שהיתה מדברת הרבה אמר לה אמי שבת היום וכן כל כיוצא בזה התלוים במעשה לא בדברים התלוים בידיעה וזכירה כי זה לא נתן לכל אדם כי סגולת המצות כך הם אע"פ שהעושה אותן אינו יודע טעמן וסודן. תדע שכן כתיב כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי ונתתי להם בבית ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו אשר לא יכרת:
+עוד כתב נמצא לפ"ז כי מהברייתא הראשונה לא למד הרב המשיב הקדמתו הראשונה שרצה ללמוד דמחלל מועדות כאלו מחלל שבתות. ומברייתא השניה לא למד הקדמתו השניה שמחלל שבתות פסול לכל התורה כולה וממילא בטלה התולדה שהוליד וכל אתר לא אשתכח לה ע"כ ואני כבר הוכחתי למעלה שהקדמות הרב אמיתיות ותולדותיו הכרחיות אין בהם נפתל ועקש [שהמחלל] מועדות כמחלל שבתות לפניו יתברך ומחלל שבתות כעוע"ז ועוע"ז ככופר בכל התורה כולה והוי למד מלמד בקדשים:
+כתב עוד ואחר שבטלו ראיותיו יש לדון בעיקר דינו שגזר שהם ככופרים בכל התורה ויינם יין נסך כמומרים כי במחילה מכבודו אינו כן. דהא בפרק הדר תנן א"ר גמליאל מעשה בצדוקי אחד וכו' והביא כל אותה סוגיא וכתב ומדהשמיט אותה הריא"ף ז"ל וכתב משנתינו כצורתה ופי' דברי ר"ג לפי שהוא סובר שהלכה כמותו דצדוקי אינו כנכרי וכן נראה דעת התוס' וכן כתב הרמב"ם ז"ל וכן הכריע הרא"ש ז"ל בפסקיו. ואע"ג שהראב"ד והרמ"ה ורבינו ישעיה ז"ל פסקו כת"ק שהצדוקי הוא כנכרי לא קשיא דהנ"מ לענין עירוב דכיון שאינו מודה בעירוב ואינו יכול לערב עמנו אין דינו ליתן רשות ולבטל רשות כמונו אבל לשאר דברים דינו כישראל דלא גרעי מכותיים קודם גזירה שהיו אוכלין משחיטתן ולוקחין מיינם עד שגזרו עליהם כדאיתא בפ"ק דחולין ע"כ. ואני כבר כתבתי למעלה שהדין הוא במחלוקת ויש יותר מאותם שהזכיר בעלי סברא זו לפסוק כת"ק וכר' יהודה דס"ל דצדוקי הרי הוא כנכרי. אבל מה שכתב דע"כ לא פליגי אלא לענין עירוב אבל לשאר דברים לא פליגי אינו נכון כלל חדא דכ"ש הוא השתא לענין עירוב שאין איסורו אלא מדרבנן בעלמא חשבינן ליה כנכרי לענין איסור שחיטה דאיכא איסור תורה או לענין יינם דאיכא סרכא דיין נסך לא כ"ש שהוא כנכרי ואי משום דלא מודה בעירוב גם בהלכות שחיטה אינו מודה ולא בהלכות מגע יין. ותו דהרב בעל התשובה איירי אליבא מאי דמסקינן בגמרא דע"ז (ושבות) [ושבת] כי הדדי נינהו וכיון שהוא ז"ל סובר דמחלל את המועדות הוי כמחלל שבתות א"כ פשיטא דלכל מילי הוי כמומר. ועוד שאני אומר כי הצדוקים בזה"ז אע"פ שמודים בעיקר שבת מחללין אותו בפרהסיא באיסורין דרבנן וכן כתבו התוס' בהדיא בפרק הדר וז"ל ותימא דהא סתם צדוקי אינו נזהר במילי דרבנן אפי' בפרהסיא וכו' ותירצו שרגילים ליזהר לפי שיראים מחכמים כדאשכחן בנדה פ' בנות כותיים אעפ"י שצדוקיות הן מתייראות מפני הפרושים ע"כ א"כ האידנא שאינם יראים מן החכמים מחללי שבתות בפרהסיא נינהו ובהדיא אמרו באותו דבור דחשוב מומר אפילו במילי דרבנן. ואי לאו דמסתפינא אמינא דאפילו במילי דאורייתא מחללין אותו שהרי המלאכות אינן מפורשות בתורה ורבנן פרישו לה וכיון שאינם מאמינים לדברי חכמים איך ידעו המלאכות האסורות. ותו כל הלכות למשה מסיני מכחישים אותם (וכל) [וכמו] כן תמהתי על הרב המשיב מה הוצרך ללמוד שבתות ממועדים דהא שבתות גופייהו [מחללין] (מחללי) ושמא אותם שבזמנו היו יראים מן החכמים והיו מחללין בצנעא:
+עוד הקשה הוא על עצמו וז"ל שמא תאמר משם ראיה להפך דמסקינן לא זזו משם עד שעשאום נכרים גמורים ושיילינן מאי נכרים גמורים וא"ר נחמן ליתן רשות ולבטל רשות אלמא אעפ"י שאסרו שחיטתן ויינם כנכרים הוצרכו לומר גמורים שלא יתנו רשות ולא יבטלו רשות דה"א לא גזור כולי האי מעתה בצדוקי לת"ק שהוא כנכרי שאינו מבטל רשות כ"ש שאסור לאכול משחיטתו ולשתות מיינו. ואפשר דר"ג נמי לא אמר שאינו כנכרי אלא לענין עירוב דסביר לא אחמור כולי האי שלא יתנו רשות ויבטלו רשות אבל שחיטתו ויינו לכ"ע אסור. תשובת דבר זה דודאי כותיים דגזרו עליהם משום לתא דע"ז דמצאו להם דמות יונה וכו'. היה אפשר דבשחיטה ויין דשייכי בע"ז גזור אבל לבטל רשות וליתן רשות [לא] עשו אותם כנכרים אבל צדוקים שאין גריעותן מחמת ע"ז אלא מחמת שאינם מודים בעירוב והוצאה ומחללין שבת במילי דרבנן יותר יש לגזור בביטל רשות ונתינת רשות דשייכי בעירוב והוצאה דשבת מלגזור בשחיטתן ויינם דלא שייכי בגריעותם וזה פשיט מאוד ע"כ. ואני אומר כי זה החילוק נכון לדעת ר"ג והפוסקים כוותיה. אבל לדעת הפוסקים כת"ק ור' יהודה אינו נכון כלל שהרי הם בצדוקי בעצמו דברו שהוא כנכרי ולא למדוה מכותי ולא מטעם גזרה ואעפ"י שאין גריעותם משום לתא דע"ז כיון שהם מחללין שבתות במילי דרבנן אפילו לדעת המשיג ולפי' במלי דאורייתא לדידי הוה כעוע"ז ממש וכ"ש דבלאו האי טעמא בשחיטתם ויינם יש לחוש לכל איסורין דרבנן דלא קפדי בהו. מעתה לדעת ת"ק ור' יהודה והנמשכים אחריהם נשארה קושייתו במקומה לא שאני פוסק ששחיטתן ויינן אסור אלא שאני אומר שהוא מחלוקת פוסקים והרב המשיב ס"ל כהנך דאמרי צדוקי כנכרי וגם הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות כך כתב דשחיטת כותי אסורה ובחיבור הלך לו לשיטה אחרת והתיר שחיטת צדוקי בישראל עומד על גביו. והחכם המשיג רצה להוכיח מאותה סוגיא של פרק הדר וכתב ומסוגיא זו יש ראיה נצחת לראשונים שפסקו כר"ג בצדוקי שהרי אף בכותיים הוצרכו לגזור שלא יתנו רשות אלמא מעיקרא לא הוו כנכרים וכ"ש הצדוקים. והך סוגיא כולה כר"ג אזלי ודאי ומאת סוגיא זו הוצרכו התוס' לומר דר"ג דמתניתין בכותי נמי פליג דאינו כנכרי ומה שלא הזכיר ר"ג כותי לפי שבצדוקי היה לו ראיה מאביו ולא בכותי. וכ"כ הרא"ש ז"ל בפסקיו ועלה בידינו שאין הקראים כמומרים ויינם ושחיטתן מותר כמו כותיים קודם גזירה. ואל תחוש למה שנמצא להרמב"ם ז"ל בפי' המשנה בספ"ק דחולין ששחיטת הצדוקים אסורה כי בהל' שחיטה כתב ששחיטת הצדוקי אם עומד ישראל ע"ג מותרת ולו שומעין שאמר כהלכה ע"כ. ואני אומר כי אין מן הסוגיא הכרח כלל כי הכותיים היו מתנהגים חכמים עמהם כפי הזמן כי קודם שקלקלו היו חושבין אותם כישראלים ולפיכך הוצרכו לגזור עליהם אבל הצדוקים כדקיימי קיימי שהם כנכרים והשתא ניחא דר"ג לא פליג בכותי בזמן שהיו נוהגים כישראל אלא בצדוקים פליג את"ק וגם אני מודה דאיכא פלוגתא דרבוותא אבל אין מן הסוגיא ראיה לפסוק הלכה כר"ג ולא תשובה נצחת. והרמב"ם ז"ל בפי' המשנה כתב כפי סברת שאר המפרשים דס"ל דשחיטת הצדוקים אסורה אפילו בישראל עומד ע"ג וז"ל ומתנאי הזה שמותר לאכול משחיטתו והוא שלא יהיה צדוקי או בייתוסי והם שני כתות שהתחילו להכחיש הקבלה כמו שביארתי באבות עד ששב האמת אצלם שקר ונתיבות האור חשך ואפלה בארץ נכוחות והם שקורים אותם אנשי דורנו היום מינים בשם מוחלט ואינם מינים על האמת אבל דינם להיות כדין המינים ר"ל שמותר להרגם היום בזמן הגלות לפי שהם מבוא למינות האמתי. ודע שמסורת בידינו מרבותינו בקבלה מרבים שזמננו זה זמן הגלות שאין בו דיני נפשות אין זה אלא כישראל שעבר עבירת מיתה אבל המינים והצדוקים והביתותים כפי רוע דעותיהן הורגין אותם לכתחילה כדי שלא יפסידו את ישראל ויאבדו האמונה וכבר יצא מזה הלכה למעשה באנשים הרבה בארצות המערב עכ"ל. והנה החכם המשיג גמר אומר שזה הלשון חולק עם מה שכתב בפסק ולדעתו צ"ל שחולק ג"כ עם מ"ש בהלכות ממרים. אבל לפע"ד לא קשיין אהדדי כי מ"ש בפי' המשנה איירי באותם שהחזרנו אותם לאיתן התורה והתרינו בהם כמה פעמים ולא אבו שמוע ומש"ה הרי הם כנכרים גמורים לענין שחיטה וכמינין גמורים לענין הריגה. ומ"ש בפסק דשחיטת צדוקי מותרת בישראל עומד ע"ג היינו בסתם צדוקי דעדיין לא התרינו בו ומפני שבני התועים הם כאנוסים שחיטתן מותרת וזה שכתב בהל' ממרים שאין ממהרין להורגן. תידוק מינה שאם התרו בהם כדי שיחזרו לאיתן התורה ולא אבו שמוע כאשר אנו עושין לאלו הקראין בכל יום ויום ואדרבה מפקרי טפי משמע שהורגין אותם וכ"ש ששחיטתן אסורה ויינם אסור ועליהם דבר בעל התשובה ונמצא הרמב"ם ז"ל מסכים עמו ואפי' אותם שפסקו הלכה כר"ג לענין עירוב אפשר דלא איירו אלא בסתם צדוקי. ורבינו עובדיה ז"ל בפי' המשניות שלו קא פסיק ותני שחיטת צדוקי אסורה אע"פ שכבר ראה מה שפסק הרמב"ם ז"ל במשנה תורה ובמה שכתבנו יתישב ואפי' את"ל דאיכא פלוגתא מאן דפסק כת"ק ור' יהודה לאו טועה הוא. והוי יודע דאפי' לדעת האומרים דשחיטתו ויינו מותר יש לגזור עליו שהרי הם אין אוכלין משחיטתנו ואפי' אחד מהם [עומד] על גבינו ואין שותין מייננו ואפילו בשבועתינו ואיך נאכל אנחנו משחיטתן ונשתה את יינם כ"ש שאני סובר שלא דברו באלו שאנו מזהירין ומתרין בהם בכל יום ופקרי טפי. הלא תראה שאמרו לי כי החכמים להחזיק מה שבדו מלבם אמרו העובר על דברי חכמים חייב מיתה ואלו העובר ע"ד תורה אינו חייב מיתה היש לך אפקרותא גדולה מזו והם לא ידעו כי לא אמרו חייב מיתה בידי אדם אלא בידי שמים והוא יודע עונש עונו דעקר מן התורה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל:
+כתב עוד ואחר שנתבטל עיקר דינו שגזר שהם ככופרים בכל התורה כולה ויינם יין נסך כמומרים נידון על מ"ש בדרך הנחה פשיטא שקראים מחללין את המועדות כי גם זו אינה לע"ד כי אינו נקרא מחלל מועדות אלא היודע שהוא מועד ומחלל קדושתו שנראה ככופר בחידוש העולם וביציאת מצרים שהמועדות מעידין עליהם כמו השבת אבל צדוקי זה העושה מלאכתו ביו"ט שלא חל להיות בחשבונו אינו מחלל את המועדות שהרי שומר הוא ומקדש יו"ט שחל בחשבונו להיות ע"פ הראייה ומודה הוא ביציאת מצרים ובחדוש העולם כישראל והא פשיטא שצדוקי שעשה מלאכה בי"ט שלנו והתרו בו והשיב אין היום י"ט אלא למחר וכן כל דבר שעובר מגופי תורה שאין הצדוקים מודים בו אינו לוקה שהרי לא קיבל ההתראה ולא עוד אלא דלביה אנסיה שסובר שאומר אמת ע"כ. וגם בזה איני מודה לו דניהו דלא מלקין ליה לפי שלא קיבל התראה מ"מ מחלל את המועדות מיקרי דהא מי שחילל את המועד בעדים בלא התראה דלא מלקינן ליה מי לא הוי מחלל המועדות ומענישים אותו כפי ראות ב"ד ואם שנה ושלש מכניסים אותו לכיפה. ובזמן שאנו מתרים בו ואומרים לא תעשה מלאכה ואומר אין היום מועד לא נמצא עובר על דברי חכמים והתורה אמרה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך וגו'. וגם החכם המשיג ראה קושיא זו וכתב ואין להענישו אלא על לאו דלא תסור שמכחיש מגידי התורה ועל הכחשה זו נענש אע"פ שקיים כל דברי חכמים מאהבה או מיראה ובני הטועים פשיטא דאין נענשים דתינוק שנשבה לבין הנכרים הם ופלוגתא דתנאי ואמוראי הוא ב��רק כלל גדול והביא ע"ז לשון הרמב"ם ז"ל בהלכות ממרים והשמיט סוף הלשון שכתב הרב ז"ל לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכן בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה ולא ימהר אדם להורגן ע"כ. ואתה המעיין ראה אם זה הלשון אינו סותר כל מה שכתב שהוא אמר שאפי' התרו בו היום מועד ואומר אין היום מועד שאינו לוקה ומכאן משמע שהוא חייב מיתה שהרי אומרים לו היום מועד שכך קבלו חכמים וכתיב לא תסור מן הדבר ותחזור בתשובה והוא אומר אין קבלתם אמת חזר זה להיות כצדוק עצמו שכפר בדברי חכמים שחייב מיתה היש לך מחלל מועדות גדול מזה:
+עוד כתב ואף בטועים עצמם שהחמיר הרב והתיר דמם וכתב שאינם בכלל ישראל כשאר כל המינים וכו' אין ללמוד מכאן שהם כנכרים ושחיטתן אסורה ויינם יין נסך שלא אמר שאינם בכלל ישראל אלא לענין שמורידים אותם ולא מעלין בלא ב"ד ובלא התראה תדע שהרי מנה את המוסרים עמהם ולא נשמע מעולם שהמוסר שחיטתו ויינו אסורין ואעידה לי שלשה עדים נאמנים כדברי הרב בעצמו ע"כ. ואני שמעתי ולא אבין מה ראיה מביא מדברי הרמב"ם ז"ל לבטל דברי רבינו שמשון ז"ל וכי גברא אגברא קא רמית ואפילו לא היה לרבינו שמשון ז"ל בעלי סברתו הוא לבדו כדאי לחלוק כ"ש דאיכא כמה וכמה דפוס' דצדוקי כנכרי הוא לענין רשות וכ"ש לענין יינם ושחיטתן דאית בה איסור תורה ולתא דיין נסך דחמיר והרמב"ם ז"ל גופיה בפירוש המשניות יוכיח דעביד להו כנכרים וגריעי דמורידין ולא מעלין אותם:
+עוד כתב העד הראשון בהלכות עירובין פ"ב וז"ל ישראל שהוא מחלל שבתות בפרהסיא או שהוא עוע"ז הרי הוא כנכרי אבל אם היה מן המינין שאינם עובדים ע"ז ואין מחללין שבתות כגון הצדוקים והבייתוסים וכל הכופרים בתורה שבע"פ כללו של דבר כל מי שאינו מודה במצות עירוב אין מערבין עמו לפי שאינו מודה בעירוב ואין שוכרין ממנו וכו' ע"כ. וכבר כתבתי למעלה שאין מביאין ראיה מבעל הדין וכ"ש דאין מכאן ראיה כלל דאיכא למימר שאני עירוב דרבנן:
+עוד כתב העד השני בהלכות שחיטה וז"ל אלו הצדוקים והבייתוסים ותלמידיהם וכל הטועים אחריהם שאינם מאמינים בתורה שבע"פ שחיטתן אסורה ואם שחטו בפנינו הרי זו מותרת שאין איסור שחיטתן אלא שמא יקלקלו והם אינם מאמינים בתורת שחיטה לפיכך אינם נאמנים לומר לא קלקלנו ע"כ. ואני אומר שיש לדחות שלא דבר הרב בצדוקים הראשונים שכבר אבד זכרם ולא באותם שהתרינו בהם לחזור לאיתן התורה ולא רצו אלא אפקרי טפי אלא בסתם צדוקים וז"ש ואלו הצדוקים ולא כ' הצדוקים וז"ש ג"כ וכל הטועים אחריהם השוה אותם לטועים אחריהם ומשמע דטעמא מפני שהוא טועה אבל אי ברי לן שאינו טועה אלא מזיד ופושע וכופר בדברי רז"ל ומפקיר כנגדם אי אפשר שלא אמרה הרב ואפי' אמרה אין שומעין לו כנגד החולק ואני אני כדאי לחלוק ובדבר הזה איני שומע לו אם בכה"ג אמרה שהוא אינו אוכל משחיטתי אפי' הוא עומד על גבאי ואיני אוכל משחיטתו. וא"ת בשלמא לגבי עירוב מצינו חולקים אבל לגבי שחיטה מי חלק ואסר שחיטתן כדי שתסמוך עליו. הרי לך רבינו שמשון בעל התשובה ז"ל שכתב שהם ככופרים לכל התורה כולה ובכופר בכל התורה כולה כ"ע לא פליגי דשחיטתו אסורה וגם החולקים לענין עירוב חולקים ג"כ לענין שחיטה לדעתי מכ"ש דהוי איסור תורה דכיון דלית להו ולפני עור לא תתן מכשול מכוין לקלקל ולאו אדעתיה דאידך דקאי על גביה. והרב ז"ל בפירוש המשניות חולק לדעת המשיג:
+כתב עוד העד הג' בפ"ו מהל' עבדים וז"ל כל שטר שיש עליו אפילו עד אחד פסול חוץ מגיטי נש��ם ושחרורי עבדים שהם כשרים בעד אחד ישראל ועד אחד כותי והוא שיהיה כותי חבר ובזמה"ז שהכותיים כנכרים לכל דבריהם אנו למדין מהם לצדוקים שהצדוקים בזמה"ז כמו כותיים באותו זמן קודם שגזרו עליהם. הרי שאין הרב מוציא הצדוקים מכלל ישראל. ואין לפרש דצדוקי חבר קאמר שעשה תשובה ונוהג בדרכי ישראל ומאמין בדברי חכמים דא"כ מאי איריא אחד אפי' תרי נמי אלא וודאי כותי חבר וצדוקי חבר דקאמר להוציאם מכלל עמי הארץ ועוד אכתוב בזה בע"ה ע"כ. ואני אומר שהמשיג ראה קושייתו והאריך עלינו את הדרך דכיון דמדמי הרב צדוקי בזמה"ז לכותי של אותו זמן וכותי של אותו זמן בכותי חבר קאמר אף צדוקי בצדוקי חבר קאמר ולאו בחבר שחזר להיות כאחד ממנו קאמר דא"כ מאי איריא אחד אפי' תרי נמי כדפריך. אלא בצדוקי חבר דלא פקר בדברי חכמים וכשאומרים לו דבר משמם מאמין ואומר מנהג אבותי אני עושה או טענה אחרת שהוא כעין אונס. א"נ כגון שקיבל מקצת דברי רז"ל ועדיין לא הודיעוהו כל הדברים א"נ כגון שקיבל עליו דברי חברות ועדיין לא נהג בהם וכיוצא בדברים אלו נקרא צדוקי חבר שעד אחד כשר לגטי נשים ושחרורי עבדים אבל הארורים האלה שאנחנו מחזירים אותם בכל יום ואינהו פקרי טפי ח"ו שיהיה כשר לעדות אשה ואפי' לר' אליעזר דאמר עדי מסירה כרתי הוי כמזוייף מתוכו כיון שהצדוקי כזה פסול מן התורה שעובר על כל גופי תורה והלכות למשה מסיני:
+כללא דמילתא איני רואה שיהיו הצדוקים כשרים לשום עדות בזמה"ז וזו הוא תקנתם שלא יהיו ממזרים כאשר אני עתיד לבאר בע"ה:
+עוד כתב והמעיין באותה סוגיא שבפרק הדר ישכיל וימצא כי הנה אמת נכון הדבר שהצדוקי שהוא מקיים המצות שהוא מודה בהם אעפ"י שעובר על גופי תורה מצד טענתו אינו נקרא מומר אפילו לאותו דבר אלא שאינו נאמן להעידו והאריך לכתוב הסוגיא וכתב לבסוף ומינה לצדוקים דאפילו מחלל בגופי תורה שבאים ממדרש חכמים וכ"ש בשבותין שלהם אין הצדוקי נעשה מומר אפי' ליתן רשות וכו' דכל חלולי צדוקי במשהו צדוקי במילי דרבנן נינהו לגבייהו עד שיחלל שבת בדבר שהצדוקים מודים בו דאז נחשד לכל התורה כולה. עוד כתב ובין כך ובין כך צדוקי אינו כגוי שאין חלולו חלול אלא הכחשה ולדעת הרמב"ם ז"ל הטועים הראשונים בכלל מינין שמורידין ולא מעלין אבל בני הטועים אנוסים הם וכענין מש"כ הרב שהטועים הראשונים בכלל המינים צ"ע דבגמרא פרק אין מעמידין פליגי רב אחא ורב הונא חד אמר לתאבון מומר להכעיס [מין] וח"א אפי' להכעיס נמי מומר אלא איזהו מין זה העוע"ז ואין מקום להאריך ע"כ. ואתה המעיין ראה כמה מהדר לאשכוחי להו זכותא לאכשורינהו עד שהקשה על דברי הרמב"ם ז"ל והעלה הדבר בצ"ע והאריך לנו את הדרך לפי שלא רצה לתרץ וכתב שאין מקום להאריך והאריך במקום שאמרו לקצר. ואני אומר דאפילו לפי שיטתו שרצה להוכיח מדברי ר' מאיר מאי הוכחה איכא לאותם שפסקו הלכה כר' יהודה ואדרבא כולה סוגיא אזלא כר' יהודה וכן הודה הוא בעצמו ואפילו לר' מאיר נמי איכא למימר דלא אמרה אלא בסתם צדוקי כיון שהוא חושב שהאמת אתו אינו מומר לכל התורה ונותן רשות וכו' דהיינו בני התועים שכתב הרב ז"ל שהם כאנוסים אבל בטועים הראשונים או באותם שאנו מתרים בהם ואינם שומעין לא איירי ר"מ. והשתא ניחא דפסק הרמב"ם ז"ל כר"ג ור"מ דנותן רשות וכו' ובהלכות ממרים ובכמה מקומות כתב שהם בכלל המינים שכופרין בכל התורה כולה והם כגוים והשתא לא קשיא הך פלוגתא דפרק אין מעמידין דס"ל כמ"ד דמומר להכעיס מין הוא שהרי צדוק ובייתוס הראשונים מומר להכעיס היו שהרי כפרו בכל דברי חכמים להכעיס. וכתבו התוס' ז"ל שהמומר לעבור אדרבנן מומר הוא הילכך חשיב להו כמינים אבל בני הטועים השוה להו כתינוק שנשבה לבין הגוים כאשר ביאר בהלכות ממרים. והני דהאידנא לדעתי חזר דינם כטועים הראשונים והרי הם ככופרים בכל התורה כולה ואפילו לדעת הרמב"ם ז"ל. ואיני אומר קבלו דעתי בזה אבל אני אומר דהכי מסתבר וכ"ש שאין מביאין מזה ראיה לבעל המחלוקת שהוא סובר שהן מחללין את המועדות והרי הם כאלו חללו את השבתות ולדעתי הם מחללין את השבתות עצמן והוי כאלו כפרו בכל התורה כולה ואין מתחתנים בהם ויינם אסור אפילו ע"י שבועה ושחיטתו אסורה אפילו ישראל עומד ע"ג ועדותן פסולה אפילו בגטי נשים ושחרורי עבדים ואפי' עד ישראל חתום עמו וכל מה שתמצא בכל סוגיות התלמוד שמורה בכך זה איירי בסתם צדוקי אבל לא באלו של הזמן הזה. וכן משמע מלשון התשובה שכתב ואלו הקראין ולא כתב והקראין (והפי') [ואפי'] שנודה שיש מחלוקת בדבר אית לן לאחמורי עלייהו אולי יחזרו למוטב וכ"ש כי לענין עדותן אי פסלינן להו עדיפא להו דע"י כך אינם מחזרים כאשר נבאר להלן בע"ה כי מטעם זה הסכמתי וכתבתי בתשובה אחרת שאם יחזרו לקבל דברי חכמים כמונו מותר לקבלם ולהתחתן בהם כאשר היה בזמן הנגיד ר' אברהם שחזרו בהם קהל גדול וקבלום ועדיין נאריך בזה:
+עוד הביא לשון בעל התשובה שכתב ואעפ"י שישראל מומר אמרי' אע"פ שחטא ישראל הוא וקדושיו קדושין כדאמרינן בשלהי יבמות גוי שקידש בזמה"ז חוששין לקידושין שמא מעשרת השבטים הוא ואלו קדושיהן קדושין כתיקון חכמים בועלי נדה הם ואפילו על עם הארץ תניא באלו עוברין ולא ישא את בתו מפני שהם שקץ ובנותיהן שקץ ועליהם הכתוב אומר ארור שוכב עם כל בהמה כ"ש אלו שפירשו לגמרי מן התורה של חכמים וכל העובר ע"ד חכמים חייב מיתה ואפילו על אלעזר בן הנר שפקפק בנטילת ידים שהוא מצוה קלה של חכמים מצינו שנדו אותו על אלו העוברים על דברי חכמים על אחת כמה וכמה שיש לנדות כל המדבק בהם שמרבה פסולין בישראל ומחוייבי כריתות ובועלי נדות ואוכלי חמץ בפסח ושאר כריתות של יוה"כ ואוכלי נבילות ומחללי שבתות ועל המילה שמל ולא פרע כאלו לא מל עכ"ל בעל התשובה. וכתב עליו המשיג ע"כ מצאתי ולא ידעתי מהו כי נראה שהוקשה לו על מה שאמר שהם מומרים שהרי ישראל הן וקדושיהן קדושין. ולא ידעתי מה זו קושיא וכי מומר שקידושיו קדושין אינו מומר. ואם זו קושיא מה תירץ במה שמסיים בועלי נדה הם וכו' וכי בועלי נדה או בת ע"ה או שקץ ממש אין קידושיו קדושין ועל כרחין לומר מילי מילי קאמר להפליג בגנותן ולא היה לו להזכיר ענין קדושיהן כי אין בזה גנות ע"כ. ואיברא דהלשון דחוק קצת וכך צריך לישבו שהוא נמשך על ואע"פ כלומר אע"ג שהם חשובין כישראל לענין שקדושיהן קדושין אין ראוי לדבק בהם כלל מפני שהם בועלי נדות וכו' וגזירת האעפ"י הוא בועלי נדה הם. והוי יודע כי מ"ש הרב קדושיהן קדושין הנ"מ בזמן שקדשו בעדים כשירין שלנו אבל בעדות שלהם אין עדותן עדות והוי כמקדש בלא עדים שאע"פ ששניהם מודים אין חוששין להם ויגיד עליו ריעו גוי שקדש דודאי בקדש בעדים כשרים איירי. אלא שיש לדקדק בדבריו דהא לא קי"ל הכי אלא אין חוששין לקדושיו דכל דפריש מרובא פריש. ויש לתרץ דאה"נ ואינו מביא ראיה אלא מדיהיב טעמא שמא מי' השבטים הוא משמע דאי הוה ידעינן שהוא מעשרת השבטים אע"פ שהוא מתנהג בכל דבריו כגוי חוששין לקדושיו א"נ במקום קביעותם. הלכך אלו הקראין כיון דידעינן בודאי דמעשרת השבטים הם אע"ג שהם כגוים לכל דבריהם קדושיהן קדושין:
+עוד כתב וז"ל ובעיקר מה שגזר שהם בועלי נדות יש לדון שאם אמר כן בשביל דם ירוק כבר כתבתי דלדידן משום הך חששא לאו בועלי נדות הם דלא חיישינן למיעוטא ואפילו למאן דחייש למיעוטא הנ"מ להיות מטמאין משכב תחתון כעליון אבל לא לפוסלם או להיות חשודים לעדות או לשבועה כי סבורים הם לעשות בטוב וכדברי התוס' ז"ל פרק בנות כותיים שכתבו שאם הכותי או הצדוקי הוא חבר למילי דעלמא אע"פ שבועל על דם ירוק כיון שסבור לעשות בטוב חבר הוא ואע"ג דאקשינן התם כותי חבר בועל נדה משוית ליה צדוקי חבר בועל נדה משוית ליה היינו לומר שכל זמן שהוא בחזקת בועל נדה דדם ירוק אע"פ שקיבל עליו דברי חברות בשאר דברים אינו יוצא מכלל ע"ה ועדיין בגדיו ורוקו מטמאין אבל לענין פסול דסבור לעשות בטוב אינו נפסל לא לעדות ולא לשבועה והכי אמרינן בפרק זה בורר בהני קבוראי דקבור נפשא ביו"ט א' של עצרת דשמתינהו רב פפא ופסלינהו ואכשרינהו רב הונא בריה דרב יהושע אע"ג דרשעים נינהו משום דסברי מאי קא עבדינן ואע"ג דשמתינן להו והדר עבדי דסברי כפרה עבדי לן רבנן כ"ש הני דסברי דהכי דינא מעיקרא. ובפ"ק דמציעא אמרינן לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו לא מפסיל הכי לשבועה וכ"ש בענין דם ירוק דתנן בפרק כל היד הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין ופשיטא דמאן דס"ל כעקביא בן מהללאל ומשלים על דם ירוק לאו בועל נדה הוא ליפסל שסבור לעשות בטוב ע"כ. ואני שמעתי ולא אבין כי לפי הנראה זה החכם לא ראה את הקראין והלא כל ימיו נתגדל במצרים והדבר מפורסם שהם כולם בועלי נדות שאינן טובלות כלל אלא מזין על ראשן מים לבד ואיך יעלה על דעת אדם לומר שאינם בועלי נדות בכרת אלא ודאי שכח מה שהוא מפורסם במצרים ושמא לשם באצטנבול מקום שכתב הפסק טובלות במי מקוה כאשר היה בזמן חכמי התלמוד שהיו טובלות במקוה הכשר לטבילה והיינו דמתמיהים התם צדוקי חבר בועל נדה משוית ליה אבל בזה"ז הדבר נראה לעין ואין בה הכחשה ואפילו שואלין אותם אומרים כי הרחיצה האמורה בכתוב לאו היינו טבילה וכמו שכתבתי למעלה וא"ת נהי נמי שהם בועלי נדות וחייבי כריתות הם סבורים לעשות בטוב ל"ק דהנ"מ בסתם צדוקי אבל באלו שאנו מראים להם שאינם עושים בטוב דמן הקרא משמע בהדיא דרחיצה האמורה בכתוב היינו טבילה ואינם שומעין אינם עושין בטוב וכיון שהוא עובר על חיוב כרת הרי הוא פסול לעדות ולשבועה וכ"ש שאין השגה על הרב בעל התשובה שהוא לא פסל אותם מפני שהם בועלי נדות לבד אלא לפי שהם כמחללי שבתות ופסולים לכל התורה כולה ועדות ושבועה בכלל ולא אמר הכא שהם בועלי נדות אלא להפליג בגנותן כדי שיתרחק אדם מהם. אבל קושטא דמילתא הוא שהם בועלי נדות ודאי וכולה בני הנדה הם ואין בזה פקפוק וכל מי שיאמר שאינם בועלי נדות לא תשמע לו כי לא היה בקי בהם כמוני שאני דר ביניהם ונושא ונותן עם הדיין שלהם בכל יום כי הם לא דברו אלא כפי משמעות סוגיות התלמוד ובאותו זמן חברים היו לענין שנשותיהן טובלות במי מקוה או לפחות במ' סאה שאובה כמו שאמרו כולה שאובה מדרבנן אבל באלו שאנו רואים בעין והם אומרים שכך עיקר המצוה לזרוק על ראשה וגופה מעט מים ובזה היא טהורה דכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וגו' לא אמרה אדם מעולם. וקושטא הוא דהם חושבין לעשות בטוב אבל אחר ההתראה וההודעה נסתלק טעם זה ואפילו לדעת המשיג בועלי נדות הם וכולם בני נדה אלא שאין נפסלין בכך לשום דבר א"כ לא ידעתי מה השגה היא על האומר שהם בועלי נדות שהרי אמת הוא אלא שהם כשוגגין או כמוטעים לפי דעתו ולדעתי הם מזידים גמורים ואני חושב שנתעלם מבעל השגה מנהג נשותיהן בטבילה ומש"ה תלי טעמא בדם ירוק והרי הם בועלי נדות מן התורה דהא קי"ל דלעולם היא בטומאתה עד שתבוא במים והם אינם באות במים כלל כאשר הוא מפורסם והם מודים בו וגריעי בהא מן הישמעאלים שהם באים במים יותר ממ' סאה אלא שהיא שאובה והם אפילו זה אינם עושים:
+עוד כתב וכ"ש שאין לומר בועלי נדות הם משום דיום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה דסברי מקצת היום ככולו ור' יוסי הכי ס"ל כדלעיל. ואני אומר שלא ראה ולא שמע מנהג הקראין בזה דא"כ לא היה תולה עצמו בזה וכיוצא בו:
+עוד כתב ואם אמר כן בשביל שטובלות נשותיהן במקוה ואינם נזהרות בשאובין הרי ר"י בעל התוספות אומר שמקוה שכולה שאוב כשר והאריך להוכיח זה ובודאי שהיא פלוגתא דרבוותא ובכאן גילה בהדיא טעותו שהוא חשב שנשיהן טובלות ולא היא שאינן טובלות לא בשאובה ולא במקוה כלל. והא דפליגי אי טעמא הוה משום דם ירוק או משום מקצת היום ככולו היינו בזמנם שהיו חברים אבל בזה"ז רשעים הם ובועלי נדות במזיד הם שאנו מזהירין אותם ולא נזהרו:
+עוד כתב גם מה שאמר ואפילו אלעזר בן הנר שפקפק בנטילת ידם וכו' לא ידעתי לכוון הק"ו כי כח הדין הזה הוא לחייב נדוי את הקראין עצמם העוברים על כל דברי חכמים ק"ו מאלעזר בן הנר שנדו אותו על מצוה קלה ולפ"ז ראוי לומר אלו העוברים עכ"ד חכמים עאכ"ו שיש לנדותם אבל מה שכותב עאכ"ו שיש לנדות המדבק בהם וכו' אינו מתחייב אלא אם היה שנדו את מי שנדבק באלעזר בן הנר אבל עכשיו שלא נדו אלא את אלעזר מנין לנו שמנדין את המתדבק במי שעובר על דברי חכמים. ומה שסיים מפני שמרבה פסולין בישראל לא מן השם הוא זה כי זו חששא היא וראוי לחוש לזרע היוצא שמא ימשכו אחר המינות מצד אמו או מצד אביו. אבל נ"ל דמהאי טעמא לא שייך בהו נדוי דדילמא לא הוי ליה זרעא ואת"ל הו"ל דילמא זרעא מעליא הוי כי אם האם מישראל תרגילהו בקטנתו שהוא אצלה ושמה גם כי יזקין לא יסור ממנה. ואם האב מישראל כ"ש שילמדהו אורח משפט ודרך תבונות יודיעהו והכלל דחששא ודאי איכא אבל לנדותו על זאת אין לנו ע"כ. ואני אומר במחילה מכבודו יפה כתב הרב ז"ל כי הוא חייב נדוי ושמתא כל המתדבק בהם והק"ו שלו כך הוא אם נדו לאלעזר בן הנר לפי שפקפק בנט"י לא כ"ש שינדו את מי שמכניס עצמו לספק כל גופי תורה שמא תשמשנו נדה שמא תאכילנו חלב ודם כיון דלית להו ולפני עור לא תתן מכשול שמא תאכילנו חמץ בפסח שחל בחשבוננו ולא בחשבונם. וכיון שהם עוברים עלי כל גופי תורה חיישינן שמא תעבירנו ולאו אדעתיה וכיון שהוא מכניס עצמו לספק זה חייב נדוי וגם על הזרע יש לחוש כאשר כתב המשיג ואפילו שהדבר שקול לפי שיקול דעתו הרי הוא מכניס עצמו לספק שיוליד בנים בה' בגדו היש לך חייב גדול מזה כ"ש שאני אומר שאין הדבר שקול כי ודאי ימשך אחר המקל כי מה לו לקבל חומרות חכמים הלכך הדבר ברור לכל רואי השמש שהמדבק בהם חייב נדוי וגדול עונו מנשוא כי הוא סבה להרבות פסולים בישראל ואין לו תקנה כדאמרינן לגבי המרבה ממזרים:
+כתב עוד כתב הרב ז"ל. וז"ל ואסור להחיותם דאפילו מי שלקה ושנה בב"ד בחייבי כריתות מכניסין אותם לכיפה כדאיתא בסנהדרין פ' הנשרפין וכ"ש אלו ע"כ. אמר הכותב לא ידעתי אם סובר הרב המורה שהקראין בכלל המינין והאפיקורסין והכופרים בתורה או ��א אם הם בכלל הרי אמרו בהם מורידין ולא מעלין דקטלינן להו בידים וכיפה ושעורין למה. ואם אינם בכלל כיפה מנין כי לא אמרו אלא במי שלקה ושנה בחיוב כרת וצדוקים הללו לא שייך בהו לא לקה ולא שנה דפשיטא דאין בהם מלקות שהרי כשמתרין בהם על חמץ שאוכלים או על יוה"כ אינו מקבל התראה אלא אדרבה אומר להם אין היום יוה"כ אדרבה אתם אוכלין חמץ בפסח או ביוה"כ למחר וליומא אחרא ולא שנא שאפילו אוכל חמץ בפסח פעם אחר פעם אין ידיעות מחלקות שהכל שגגה אחת הוא ומה שאוכל פעם חמץ בפסח ופעם אוכל ביוה"כ לא חשיב לקה ושנה באיסורי כרת דאיסורי הוא דקא טעים כדאיתא בגמרא ומה גם עתה בבני הטועים שהם כתנוק שנשבה לבין הגוים דמימר אנוס הוא ואין מביא חטאת על שגגת כרת ואפילו מ"ד דהוי כהכיר ולבסוף שכח מ"מ אין כאן עבירות חלוקות לומר לקה ושנה דכל חדא עבירה היא שאין מודים לדברי חכמים ע"כ:
+אמר דוד לא ידעתי במה נסתפק בדברי הרב ז"ל שהרי הוא כתב בהדיא בתחילת דבריו ואלו הקראין מחללין את המועדות כאלו מחללין את השבתות וכאלו כופרין בכל התורה כולה ע"כ ודקא קשיא ליה דמורידין ולא מעלין דקטלינן להו בידים אה"נ אם היתה ידינו תקיפה אבל כיון דהאידנא אי אפשר דיד האומות תקיפה על עצמן ולא אפשר למיקטלינהו אמר הרב דאסור להחיותם ויש בכלל זה הלשון שני דברים. אם הוא בזמן שידינו תקיפה אסור לתת להם חיים כלומר להניחם חיים ואם אין ידינו תקיפה אסור לתת להם חיים כלומר שאם הוא חולה אסור לרפאותו ואם נפל לבור אסור להעלותו ואם נפל ליד רוצחים אסור להצילו וכיוצא בדברים הללו וזו היא הכניסה לכיפה שהביא הרב ז"ל לראיה שהרי בזמנו לא היו דנין דין כיפה אלא ה"ק כי היכי דהתם היו ממיתין אותו בשב ואל תעשה ה"ה בהני וכ"ש הוא:
+גם מה שכתב שהצדוקים לא שייך בהו לקה ושנה מפני שאינו מקבל התראה איני מודה לו שהרי מי שעבר על מיתת ב"ד או על איסור כרת והתרו בו והרכין בראשו או שתק פעם ראשונה ושניה בשלישית מכניסין אותו לכיפה עד שימות וכן כתב הרמב"ם ז"ל פי"ח מהלכות סנהדרין ונהי דלא שייך בהני צדוקין לקה ושנה דלא שייך בהו מלקות כיון דלא מקבלי התראה מ"מ שייך בהו עבר על חיוב כרת ושנה מכניסין אותו לכיפה בפעם השלישית. ומש"כ ומה גם עתה בבני הטועים וכו' האמת כך כתב הרב ז"ל בהלכות ממרים אבל אינו בהכרח שבעל התשובה יודה לו בזה וכ"ש שכולם בזה"ז מזידים ולא שוגגים כאשר כתבתי כמה פעמים ואנו מתרין בהם כמה פעמים ולא אבו שמוע וכולם בני כיפה הם אלא דאי אפשר לנו וכדכתיבנא:
+כתב עוד כתב הרב וז"ל ועוד תניא גבי ע"ה שאסור לאכול בשר בהמה חיה ועוף ואלו שאין עוסקים בתורה אסור להם לאכול בשר אפילו בחול כ"ש ביו"ט שאין זה יעשה לכם ע"כ. ואיני יודע מה זו ראיה שהרי פירשוה הראשונים ז"ל שמתוך שאינו יודע לשחוט ולבדוק אע"פ שיש לו כמה בהמות ועופות אסור לאכול מהם אבל לשחוט לו מנ"ל. א"נ גוזמא קתני ומעשים בכל יום שאנו שוחטים לע"ה בחול וביו"ט וע"כ קרא אסמכתא בעלמא ואת"ל ראיה גמורה לאפוקי ע"ה שאינו עוסק אפילו במקרא אבל העוסק במקרא לא נתמעט עכ"ל. אוי לאזנים שכך שומעות דעדיף להו צדוקי משום דעוסק במקרא ועובר על כל גופי תורה ועל כל מה שהוא הלכה למשה מסיני ועל כל דברי חכמים מע"ה שמקיים המצות אלא שאינו עוסק אפילו במקרא ולשרי ליה מאריה דודאי לא ניחא (להו) [ליה] למרייהו דלימא עלייהו הכי שהם מאמינים בני מאמינים ואלו כופרים בני כופרים ולא ידעתי מה מביא ראיה להשיג על הרב ז"ל ממה שפירשו הראשונים כ"ש שאין פירוש זה נכון לא בלשון ולא בענין כי מלת אסור אינו מורה על פירושו וגם הענין וכי כ"ע ידעי הלכות שחיטה וכמה בעלי תורה יש שאינם יודעים לשחוט והולכים אצל הבקיאים לשחוט. ומש"כ שאנו שוחטים לע"ה ל"ק כלל כי אין בזמן הזה מי שיהיה עם הארץ לגמרי. אבל אלו הצדוקים אע"פ שעוסקים מקצתם במקרא גריעי טובא מע"ה שהזכירו רז"ל מטעמא דאמרן א"כ יפה כתב הרב שאסורין לאכול בשר:
+עוד כתב ועוד סיים דבריו ואפילו כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בה כ"ש אלו שאינם מודים בשחיטה שלנו שאין להם חלק בה וקרינן עליהו לכם ולא לנכרים. ואינה טענה דכהן שאינו מודה בעבודה דין הוא שלא יהיה לו חלק בה לפי שחזה ושוק ושיירי מנחות ושאר מתנות שבמקדש הם לכהנים שכר חלף עבודתם ומי שאינו מודה בה ובקדושתה למה יזכה במתנות אבל מי שאינו מודה במקצת ה' דברי שחיטה שלנו להקל או להחמיר מה טעם לאסור וכי אסור לשחוט להאכיל לנכרי בחול ואפילו ביו"ט שדרשו לכם ולא לנכרים אין למעט צדוקים שלא מצינו בשם מקום שדינם כנכרים והוא בעצמו סיים וכדאשכחן גבי עירוב דפליגי בפרק הדר גבי צדוקי שאינו מודה בעירוב אית דתני התם הרי הוא כנכרי וגם כתבנו למעלה כדעת הריא"ף והרמב"ם והתוס' והרא"ש ז"ל שצדוקי אינו כנכרי ואפילו למי שפוסק שהוא כנכרי י"ל דדוקא לענין עירוב די"ל כיון שאינו מודה בעירוב אין מקבלין ממנו עירוב דעירוב תלוי בדעת שיחשוב כאלו כולם כאיש אחד אבל שחיטה לאו בדעתיה דאוכל תליא מילתא אלא בדעת השוחט ל"ש בחול ול"ש ביו"ט ולכם ולא לנכרים לא ממעט אלא נכרים גמורים שאינם מודים במועדות כלל דלימא דמנטר יו"ט מחללינן יו"ט דלא מנטר יו"ט לא מחללינן יו"ט כדאמרינן בפ"ק דע"ז לענין אין מילדין את הנכרים בשבת אבל צדוקי זה חשוב שומר יו"ט כדלעיל ע"כ. ואני אומר יפה כיון הרב ז"ל והכי מייתי ראיה כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בה אעפ"י שהוא מודה בכל שאר הדברים צדוקי שאינו מודה בשחיטה שלנו ואינו אוכל משחיטתנו וכופר בשאר דברים לא כ"ש. ואני אומרה בלשון אחר כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בה צדוקי שאינו מודה שמותר לשחוט ביו"ט לצורך אוכל נפש איך שוחטין להם ביו"ט וקרוב אצלי שזו היתה כונת הרב ז"ל שכתב כ"ש אלו שאינם מודים בשחיטה שלנו כלומר ביו"ט שאין להם חלק בה וקרינן עליהו לכם ולא לנכרים וכן מורה סוף הלשון. ומ"ש הרב ז"ל שאסור לשחוט להם בחול הוא מן הטעם שכתב שע"ה אסור לאכול בשר והשוחט לו מסייע ידי עוברי עבירה ואינו דומה לנכרי שאינו מצווה אבל אלו הקראין מצווים ואינם עושין הא למדת שאסור לשחוט ולבשל לקראין ביום המועד כיון שאינם מודים שמותר לעשות אוכל נפש ביו"ט. ודמיא ממש להך דפ"ק דע"ז דאין מילדין את הנכרית וזה ברור מאד ועלו דברי הרב ז"ל כהוגן וכבר כתבתי למעלה דאפי' לדברי האומרים דלענין עירוב אינו כנכרי אפשר דמודים לענין שחיטה ולענין יינם משום דחמירי ואפילו תימא שהוא מחלוקת ראוי להחמיר כיון שהם אינם אוכלין משחיטתינו ולא שותים מייננו וכבר בא מעשה לפני בנער רבן שהיה משרת לאחד מהקראין ומנעתי אותו שלא יבשל להם ביו"ט כיון שהם אינם מודים שמותר לבשל וגם הנער לא היה אוכל משחיטתן:
+עוד כתב ובחתימת דבריו כתב וז"ל ע"כ ראוי להחרים כל מי שמדבק בהם שעובר על לא יבוא ממזר ועל ולפני עור לא תתן מכשול כי נשותיהן מקודשות כדין תורה וכשמתגרשת שלא כדין הם מגרשין והגט שלהם אינו גט ונמצאו הבנים ממזירין והם בלא יבוא ע"כ ��א יחיל טובו עכ"ל. אמר שמואל לפי מה שגזר הרב למעלה שהקראין מחללי מועדות כמחללי שבתות וכופרים בכה"ת כולה ומומרים ובועלי נדות ומחויבי כריתות א"כ פסולי עדות של תורה הן והקידושין שעושין בפניהם אינם קידושין ואין נשותיהן צריכות גט וממזרות מנין ע"כ:
+אמר דוד לא עלה ע"ד הרב לומר שקידושיהן קדושין בעדים שלהם ח"ו אלא מה שבזמנו או במקומו לא היו נמצאים אלא מעט מזעיר אחד מעיר ושנים ממשפחה וכל קידושיהן היו בעדי ישראל אבל הגירושין אעפ"י שהיה בעדי ישראל לא היה הגט כתיקון רז"ל ולכן גזר עליהם שהם ממזרין ומאותם לא באו בארצות הללו כי חקרו אחריהם עד אשר השמידום וכ"כ כהר"ר אברהם זכות ז"ל הלכך בזה"ז ובמקום הזה שיש מהם קהל גדול ולהם סופרים ועדים ואינם עושין קדושיהן וגטיהן אלא ע"פ עדיהם הדבר ברור אצלי שאין קדושיהן קדושין והבא על אחת מנשותיהן אינו כבא על אשת איש ולפיכך אינם ממזרים לדעתי כאשר אני עתיד לבאר בע"ה ואם יסכימו לשוב בתשובה אני מקבלם וכבר כתבתי ע"ז בתשובה אחרת ולקמן נאריך בזה בע"ה ומה שגזר הרב אינו אלא באותם שקדושיהן בפני עדים שלנו:
+עוד כתב ושמעתי כי אחד קדוש מדבר בצדקה הליץ בעד המורה בזה כי ברוב חופת הקראים נמצאים הרבה רבנים ומזה הצד קדושיהן קדושין הם לא תיקן כלום והביא ראיותיו שלא תיקן כלום ברוב חופות הקראין וכי אני מורה כ"ש באתרין שלא יכנסו רבנים לא בחופתם ולא בשמחתם ומתרחקין מהם כהתרחק מן האפעה ואני מיום היותי לא ראיתי אחד מהרבנים שיכנס בבית חופתם אלא הכל מהם הסופר והעדים אלא כוונת הרב ז"ל בזמן שהעדים שלנו אז קדושיהן קדושין אבל בעדים שלהם זו היא תקנתם כי כפי קדושיהן הם גיטיהן וגם הרב ז"ל לא יחלוק בזה כלל:
+עוד כתב ולפי שיטתו צ"ל שהחששא היא לנשים שבדור הראשון שנעשו צדוקים שהיו בהם נשים נשואות כדת וכהלכה ואחר שנתגרשו בגט בטל שלהם ופשיטא דלהכי לא חיישינן דאחזוקי איסורא לא מחזיקינן דמי יימר דשום אשה נשואה מדור ראשון נתגרשה ואת"ל נתגרשה שמא בב"ד של ישראל ובסופר ועדים כשרים נתגרשה כי ימים רבים עברו שלא הושיבו הצדוקים ב"ד והאריך להביא ראיה על זה ויפה כתב בזה ואני הוספתי בה דברים בתשובתי הראשונה לפי שנתחדשה לי עוד חששא אחרת שמא בכל הזמן הארוך הזה נתהפכו איש ואשתו למינות ונתגרשה בגט שלהם והרי הבנים ממזרים ונתערבו עמהם. וז"ל באותה תשובה ולא הייתי חושש גם לחששא זו כדי להסיר שם האומה הזאת מפני שהיא חששא רחוקה כי שמא אותם אשר נמשכו אחרי צדוק ובייתוס לא היו נשואים נשים ואת"ל שהיו נשואים שמא לא גירש אחד מהם את אשתו ואת"ל גירש שמא בעדים ובגט כשר גירש שעדיין באותו הדור לא פקרו לגמרי כאשר הוא בזה"ז אחרי שהיו להם מפרשים כגון ענן וחבריו שהטעו אותם לגמרי ואת"ל בגט פסול ועדים פסולים גירש שמא אותה המגורשת לא ניסת לאחר ואת"ל ניסת לאחר שמא לא ילדה ממנו ואת"ל ילדה דילמא סריס או איילונית ילדה ואת"ל ראוי להוליד ילדה שמא מתו בעודם קטנים ולא הגיעו לכלל בנים ואת"ל הגיעו להיות להם בנים כל אחד מהנמצאים עתה יכול לומר איני מהם וכל אחד מהם מותר לבוא בקהל:
+כללא דמילתא כיון שאין האיסור ברור אחזוקי איסורי לא מחזקינן ואם היו מסכימים לשוב אלינו ולקבל דברי חברות להיות כמונו הוה ממטינא שיבא מכשורא להתירם לבוא בקהל וכן היה בימי הנגיד רבינו אברהם ז"ל סוף מחזור רס"ז שקהל גדול שנתיהדו ביום אחד במצרים וקבלום ועד היום יש משפחות ידועות מהם והם ��הנים ונושאים ידיהם ולא היה אדם שערער על הדבר וגם בעל תשובה מודה בזה ואין דבריו אלא באותם שעדי קדושין עדי ישראל ואין גיטן כתקון רז"ל שתקנתם קלקלתם:
+עוד כתב אמנם יש לצייר חששא בהם לפי מה שהכרעתי למעלה שהכותיים והצדוקים בכל מה שעוברים על גופי תורה מחמת טעותם שאינם מודים לדברי חכמים אינם נפסלים לעדות דעלמא ולא לשבועה שסבורים לעשות בטוב ולבם אונסם. והכי מוכחא סוגיין דכל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגטי נשים ושחרורי עבדים דאוקימנא לר' אליעזר וכגון שהיה ישראל חתום לבסוף דאי לאו דכותי חבר הוא לא הוה מחתים לקמיה והאריך לכתוב הסוגיות והעלה דממילא שמעינן דהלכה כר' אליעזר במצתן ובפיסול יוחסן דכולהו חד טעמא נינהו ולפ"ז איפשר להכניס גם הקראין בכלל זה שאף הם אינם בקיאים בדקדוקי מצות שלמדו חכמים ממדרש הכתובים או הלכה למשה מסיני וכן נראה לכאורה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות עבדים שהצדוקין בזה"ז כמו כותיים באותו זמן קודם שגזרו עליהם ובלשון הזה של הרמב"ם ז"ל נתלו קצת גדולים שגמגמו בקראין ע"כ ואני איני מכלל הגדולים וכן אני סובר בלא גמגום לענין יינם ושחיטתן ועדותן וכל דבריהן חוץ ממזרות כאשר כתבתי למעלה:
+עוד כתב אבל א"א להעמיד שיטה זו כלל משני צדדין כי אין ללמוד צדוקי מהכותיים כי הכותיים הם (גרים) [צרים] גמורים ארורים בורים זדים ונכרים אצל התורה והמצות וסורם רע כדמוכח בפ"ק דחולין דאיכא מצות דכתיבי ולא אחזיק בהו והאריך להוכיח פסולן של כותיים וכי הם אויבי ביתו וצרי יהודה ובנימין הנזכר בספר עזרא וכי הם מנודים לשמים ולבריות וסוף דבריו בזה כי באנשים החטאי' האלה בנפשות' החמיר ר"א וחזר והחמיר (ועלה) [ועליהם] מצא לומר שאין בקיאין בדקדוקי המצות לאסור מצתן ופוסלן לעדות ולפסול זרעם להרחיקם מנחלת עבדי ה' וצדקתם אבל צדוקים הללו כי יצאו אנשים בני בליעל מקרבינו וידיחו את אבותיהם לחלוק על מגידי הקבלה ולהכחיש הרבה מדבריהם מ"מ לא נחשדו על שום מצוה מהמצות הכתובות בתורה שלא החזיקו בה ולא על מדרשי חכמים הקרובים אל הפשט והסברא אבל נשארו בידיהם כמו שהיו בידם מאבותיהם וגם בדקדוקי המצות רגילין וזהירים כאשר למדום אבותיהם כי תולעת יעקב הם וגדלו על עשיית המצות כתיקונם ע"כ. ואני אומר כי במה שהפליג ברשעת הכותיים וגנותן יפה כתב ויותר אנכי עמדי אבל במ"ש אבל הצדוקים הללו וכוונתו להכשירם איני רואה את דבריו כאשר כתבתי למעלה כ"פ אלא כדברי בעל תשובה חוץ מלענין ממזרות לפי שתקנתם קלקלתם ואדרבה יש טעם לומר כי הצדוקים גרעי טפי לפי שהכותיים לא קבלו מהר סיני התורה והמצות ולא קבלו לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך וגו' כדכתיב בקרא את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים אבל הצדוקים שקבלו אבותיהם בהר סיני לא תסור מן הדבר וגו' והם סרים מהם ומכחישים דבריהם גרועים טפי וראוי לגזור עליהם יותר מהכותיים וכ"ש הני דהאידנא דמתרין בהו ולא הדרי בהו:
+עוד כתב וכבר עמדנו על חיבורי דיניהם וראינו כי נוסח הגט שלהם אין בו בדבר שפוסל מה"ת וכל העשרה דברים שכתב הרמב"ם ז"ל בתחילת הלכות גירושין שהם מן התורה כולם נזכרים ונעשים בגיטיהם. ואין לומר שהאחרונים חדשו אותם דברים שלמדו מחכמי ישראל דאדרבה כאן נמצאו וכאן היו מעולם מאבותיהם כי לא שינו בהם דבר והטעם כי כל אותן הדברים נלמדים מן הכתובים בדרך ישרה קרובה אל הפשט והסברא דברים שהצדוקים מודים בהם ע"כ. ואני אוכיח כי בע"כ י"ל שהא��רונים חדשו להם לפי שאני ראיתי ועמדתי על חיבור דיניהם והביאו לי גט כתוב לגרש בו אשה וראיתי אותו שהוא פסול מה"ת ואחד מן הפיסולים שלו שהוא כתוב בלשון אני פב"פ פטרית ושבקית ותרוכית ית פלונית ב"פ שהיתה אשתי מקדמת דנא וכו' ואיש לא ימחא בידה ודן די יהוי לה מנאי ותהיה מותרת לכל אדם וכל הגט היה כתוב שלא לנוכח ומספר לעדים מה שעשה וחתימי סהדי ומגרשה בו. ואני הוכחתי בתשובה אחרת (א"ה עיין תשובה אלף רצ"ג בחלק ד') שזה פסול מה"ת דכתיב וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה משמע דספר הכורת יתן בידה ולא ספר הודאה והבאתי לזה ראיות מן התלמוד ומן הפוסקים ואצ"ל לר' מאיר דאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגטין הולד ממזר אלא אפילו לרבנן דאין כאן גט מן התורה ואם תרצה לעמוד על עקרן של דברים עיין באותה תשובה וכל הדברים שאינם נכרים מתוך הגט כיון שאינן בקיאין בטיב גיטין וקדושין יש לחוש להם כגון לשמה ושלא יהיה מחוסר מעשה ושיהיה מדעתו וכ"כ הר"ן וריב"ש ז"ל בתשובה שכל מי שאינו בקי בטיב גיטין וקדושין יש לחוש לכל הדברים שאינם נכרין בתוך הגט ואני ברור אצלי שהגט היה פסול מה"ת והחכם המשיג כ' שהגט כשר מה"ת ואין לנו להכחיש מה שהעיד החכם אלא מאי אית לך למימר מקומות שאני במצרים מגרשים בגט אשר ראיתי ובקושטנטינה מגרשים בגט אשר ראה החכם ואם לא היה דבר שנתחדש לא היה נמצא זה השינוי אלא ודאי מחכמינו למדו והנך דייקי שפיר והני דידן לא דקו שפיר וכיון שהדבר ברור שבני זו המדינה נושאים מאותם של שם אפ"ת שאותם הגטין הם עשויים כתקנת רז"ל עדיין יש בהם חשש ממזרות ותו כיון שהם מגרשים באותן העדים שלהם והם פסולי עדות כדברירנא וגם הגט נמסר בפניהם הוה כאלו גירש בגט בלא עדים והוי פסול מן התורה. איני רואה שום טעם להכשיר גטיהן ואלמלא שאין קדושיהן בעדים כשרים לא היה להם תקנה וכדכתיבנא. ועוד כי לשון הרמב"ם ז"ל הוה תיובתיה שכתב שהצדוקים בזמן הזה כמו הכותיים של אותו זמן. ותו כי דרשת וכ' לה לשמה אינה פשוטה דאפילו בני מדה"י לא היו בקיאין בה לדעת רבה ואיך יהיו בקיאין בה הצדוקין. ותו מנין לנו לומר שנותנים אותו בפני עדים דלמא כר' מאיר ס"ל דעח"כ ומשאה"כ עפ"י שנים עדים וגומר על העדים החתומים קאמר ואנן קי"ל כר' אליעזר דעדי מסירה כרתי ואם מסרו לה בינו לבינה או אפילו בעד אינו גט כלל שעיקר הגירושין בעדי מסירה וכ"כ הרמב"ם ז"ל. ותו כיון שהם דורשים קרא כדכתיב ושלחה מביתו הרי שגירשה ועדיין לא יצאת מביתו ובא אחר וקדשה לדידן נגמרו הגירושין ותפסו בה קדושי שני ולדידהו לא נגמרו הגירושין עד שתצא מן הבית ולא תפסי קדושי שני ותלך ותנשא לאחר בלא גט משני ובניה ממזרים או תעמוד עם בעלה כיון שעדיין לא יצאת מהבית אומרים שלא תפסו בה קדושין. ותו אם זרק לה גיטה לתוך חצרה או לתוך קלתה וכיוצא בזה לדידן הרי היא מגורשת ואם בא אחר וקדשה תפסי קדושין לדידהו אינה מקודשת דבעי ונתן בידה ממש. כללא דמלתא שיש כמה מיני ממזרות וחזרתי על כל צדדי ולא ראיתי מקום למש"כ החכם המשיג שהגט שלהם כשר ואין לחוש לממזרות:
+עוד כתב הצד הב' כי בכותיים עצמם יש לדון בעיקר השמועה אם הלכה כר' אליעזר שאוסר מצת כותי לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות שאני אומר אין הלכה כר' אליעזר והאריך הרבה ודחק השמועות להוכיח דאין הלכה כר' אליעזר ואפילו לפי שיטתו א"א שיחלוק אדם בעדותו של כותי ובגיטין שלהם שהם פסולים דלא התירו ע"א כותי בגיטי נשים ושחרורי עבדי' אלא בכותי חבר אבל סת�� כותיים לא ולא זזו משם עד שעשאום כנכרים גמורים לכל דבריהם וכן פסקו כל בעלי הלכות והרמב"ם ז"ל מכללם דגט שעדיו כותי' פסול:
+עוד כתב ויש תמיהא גדולה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ו מהל' עבדים שגיטי נשים ושחרורי עבדים הם כשרים בעד אחד ישראל ועד אחד כותי והוא שיהיה כותי חבר דבגמרא דילן משמע דבסתם כותי מיירי ולא מוכח דכותי חבר הוא אלא משום דחתים ישראל לבסוף דמדנהג בו כבוד ואחתים ליה מקמיה מוכח דכותי חבר הוא אלמא בסתם כותי מיירי והרב השמיט חתימת ישראל לבסוף והחמיר שיהיה כותי חבר דמשמע בידוע ובירושלמי לא הוזכר חבר כלל שא"צ לחברותו וכדכתיבנא. ועוד כי לא נודע מהו חברותו של כותי זה לדעת הרמב"ם ז"ל דאם סובר כגמרא דילן אליבא דר' אליעזר חבר היינו שמדקדק במצות ובעדות שלא להעיד מאומד א"כ למה צריך ישראל עמו אפי' שני כותיים חבירים כשרים. וכן אם סובר כרשב"ג שהחברות הוא שבקי בדקדוקי גיטין וישראל עמו למה כיון שידוע שהוא חבר ועל כרחין לומר שהרב ז"ל בשיטת רשב"ג אמרה ורשב"ג לא הכשיר את הכותיים לעדות גטי נשים מפני שהוחזקו בעריות אלא א"כ יהי' כותי זה חבר כלומר שאינו ע"ה ואזדא מרן לטעמיה שכ' בפי"א מהל' עדות מי שאינו לא במקרא ולא במשנה וכו'. עוד כתב שם כל ע"ה בחזקת שהוא פסול עד שהוחזק שהוא הולך בדרכי הישרים ע"כ. וכיון שהדין כן בישראל כ"ש בכותיים ומכאן אתה למד דכרשב"ג ס"ל לרב ז"ל כי לדעת ר' אליעזר צריך עם חזקה זו הוכחה מן החתימה שהוא חבר מדקדק בדקדוקי מצות ובדקדוקי עדות ולרשב"ג א"צ כ"כ אלא שיוחזק שעוסק במצות וכו' ומה שצריך ישראל עמו אינו מחשש עדות שקר אלא מחשש פיסול שלא לשמה וכדכתיבנא וזה לעניות דעתי נכון וברור ע"כ. ואני אומר כי כל מה שכתב בבבא זו אינו לא נכון ולא ברור כי הרמב"ם ז"ל בשטת ר' אליעזר אמרה למילתה וגברא חזינא ותמיהא לא חזינא דמה לו לרב להזכיר אי חתים לבסוף או לא כיון דעיקר טעמא משום דכותי חבר הוא ולפיכך תלה הדבר במה שהוא אמת שאם כותי חבר ידוע לנו לא שאני לן אי חתים לבסוף או בתחלה וקרוב אצלי בכוונת הרב ז"ל דלא סמכינן האידנא אהאי טעמא דחתים ישראל לבסוף דכיון שאין מדקדקים השתא כ"כ דילמא איקרי וחתים ברישא א"נ כותי חשוב וגדול היה וישראל פחות היה ומש"ה חתים כותי ברישא ולעולם לא היה חבר ולפיכך שביק הרב ז"ל לישנא דגמרא ותלי טעם הדין אם הכותי חבר כלומר שידוע שהוא חבר והשתא פירוש מלת חבר הוא שמדקדק במצות ובעדות ואינו מעיד מאומד וקיבל עליו דברי חברות. וא"ת א"כ למה צריך ישראל עמו לר' אליעזר דס"ל עדי מסירה כרתי. ל"ק דאין עדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם ולא הכשירו שני כותיים חברים כדי שלא יהיו רגילין לסמוך עליהם בעדות ויבואו להכשיר אפי' בלתי חברים והכשירו אחד בגט יותר מבשאר עדויות משום תקנת עגונות וזה הטעם בעצמו שייך אפי' לר' מאיר דאמר עידי חתימה כרתי הלכך לא הכשירו עדות כותי אלא בחבר אבל שאר כותיים רשעים הם לכל דבריהם ואין סומכין עליהם לשום דבר:
+והוי יודע דאין בזמן הזה כותי חבר כלל והרי כולם כנכרים גמורים לכל דבריהם ולכן אל תסמוך עליהם כלל והם מנודים לכל העולם. הלכך התולדה שרצה החכם המשיג להוציא כי מש"כ הרב הצדוקים בזמה"ז הם ככותיים של אותו זמן וכותיים של אותו זמן אותם שאינם חברים לא נפסלו לעדות אשה אלא מפני שאין בקיאין לשמה וא"כ הצדוקים שהם בקיאין לשמה לדעתו כשרים לעדות גיטין וקדושין אינה תולדה. ואתה המעיין לא תאמין לדבר זה כי לא פסלו את הכותיים אלא מפני רשעתם והצדוקים בזה"ז כאותם הכותייסם ופסולים לכל הדברים כאשר כתב הרב בעל השאלה וגדולה מזו אני אומר כי אפי' לדעת רשב"ג לא היה הפיסול מפני שהם עמי הארץ דא"כ מאי איריא כותי אפי' ישראל ע"ה פסול. אלא הטעם הוא מפני שאינם מזרע ישראל וגם גרים גמורים אינם הילכך אם הוא חבר הרי הוא כגר לענין זה ואם אינו חבר הרי הוא כנכרי ומפני שאין אנו צריכין לזה עתה לא הארכתי בו דתרעא כיון דרווח רווח כי בזמננו זה אין לנו לא כותי חבר ולא צדוקי חבר אלא הם ככופרין גמורין אחר כמה התראות ולפיכך איני שומע להתיר שחיטתן ולא יינם ואצ"ל עדותן:
+עוד כתב שאחר שבכותי שהוחזק חבר וכשר לעדות בעלמא הצריך עמו ישראל לסלק חששא דאינו בקי לשמה ה"ה בצדוקי שאע"פ שאינו ע"ה וכשר בגיטי נשים צריך ישראל חתים עמו שמא אינו בקי לשמה ע"כ. והרי זה סותר דבריו הראשונים שכתב שהגט שלהם כשר מן התורה והרי אפי' צדוקי חבר הצריכו ישראל עמו משום דלא בקיאין לשמה וכ"ש בסתם גיטין שלהם שחתומים בעדיהם אעפ"י שאינם חברים שהם פסולים דהא לא בקיאין לשמה וזה ברור:
+עוד כתב אבל בשיטת ר' אליעזר שחוששים לכותים משום עדות שקר אף בגיטי נשים פסולים עד שיוכיח מתוך הגט שהוא כשר לא הרב למד לצדוקים מן הכותיים וכמו שכתבתי למעלה שאין ללמוד הקראין מן הכותיים ע"כ. ואני אומר כי יפה למד הרב צדוקים מן הכותיים אפי' שיהיה חשש פיסולם משום עדות כשיטת ר' אליעזר וה"ק הצדוקים ככותיים קודם שגזרו עליהם כי הכותי החבר שקבל עליו דברי חברות להיות כמונו כשר לגיטי נשים ושחרורי עבדים אבל אותם שאינם חברים פסולים לכל עדות כן הצדוקים בזה"ז אם יקבל עליו דברי חברות ומילי דרבנן אע"ג דעדיין לא נהג בהם הרי זה כשר עם ישראל אחר ואחר שיתנהג כמוני הרי הוא כשר ואפי' שנים מהם אבל סתם צדוקים אינם כשרים לשום עדות כלל וכ"ש הני דידן דפקרי טפי:
+עוד האריך להוכיח כי פיסול יחס הכותיים אינו מטעם חשש ממזרות כדעת ר' אליעזר אלא מטעם ספק שפחה שנתערבה בהם מתחילה בכולן ואין לקראין זכר בפיסול זה כלל ע"כ. וגם אני מודה לו ולאו מטעמיה אלא משום דאין עדותן עדות ואין שם קדושין כלל וכל נשותיהן אצלם כפילגשים בלא קדושין. וראיתי נוסח הנשואין והקדושין שלהם שכותב לה הכתובה כפי הנוסח שלהם ואח"כ יעמדו החתן והכלה נגד ההיכל ותעמוד הכלה משמאל החתן ואז יקרא אחד מהבחורים זה השטר ביום פלוני וכו' בא פלוני לפני הזקנים עדת הקראין ויאמר אליהם היו עלי עדים וכו' ועוד רצו והתנו שניהם במבחר לבם בברית הר סיני ובחוקי הר חורב לשמור את מועדי ה' המקודשים בראיית הירח ובמציאת האביב בארץ ישראל הקדושה אם ידם משגת במציאתו וכו' ויחתמו בו עדים ראויים ואח"כ יתנהו החתן ביד הכלה עם טבעת או עם דבר אחר ויאמר להם המברך אם היא בתולה וארשתיך לי לעולם וגו' כל זה הוא נוסח אהרן אשר כתב להם סדור תפלות ונוסח ברכות. הא למדת שאין מקדשין אלא בעדים שלהם וכותבים על עצמם שכפרו בתורה שבע"פ שאמרו אשר תקראו אתם אל תקרי אותם אלא אתם אתם אפי' שוגגין אתם אפי' מוטעים וכו'. ועוד שאין המקדש אומר הרי את מאורשת לי אלא המברך קורא לפניהם זה הפסוק וארשתיך לי. ואפי' תאמר שזהו הוא כמו הרי את מאורשת לי ואעפ"י שאחר. אמרו מ"מ הוה ליה נתן ואח"כ אמר דאינה מקודשת. ואע"ג דקי"ל אם היה מדבר עמה על עסקי קדושיה ונתן לה בשתיקה מקודשת הא ניחא היכא דהיה מדבר עמה אבל היכא דלא היה מדבר עמה מאי איכא למימר וכיון שהנוסח של��ם ככה איכא למיחש ומכל מקום עיקר הטעם הוא מפני שעדיהן פסולין:
+כללא דמלתא לא ראיתי שיש לחוש לקדושין בעדיהן ואין חשש אלא מפני הראשונים או מפני שמא נתערבו בהם איש ואשתו מקהל הרבנים ואח"כ נתגרשה בגט שלהם שהוא פסול מן התורה וכבר כתבתי שזו חששא רחוקה ולא הייתי חושש לה והסכמתי עם החכם בעל הקונדרוס ואמרתי כי גם הרב בעל השאלה מודה בזה. ומה שעשה אותם ממזרים לפי שבאותו זמן היו מקדשים בעדים שלנו וא"ת שמא נתערבו בהם הא כתבנו לעיל דאיכא כמה ספיקי:
+עוד כתב ועדיין צריך עיון גדול להרמב"ם ז"ל שבפט"ו כתב כמה פעמים הספיקות ודיניהם ולא הזכיר את הכותיים כלל לא בודאי ולא בספק ואין לומר שהשמיטם לפי שעשאום כנכרים גמורים ופשיטא שאסור להתחתן בהם דסוף סוף נ"מ אם פירשו ללכת בדרכי ישראל ועשו תשובה וקבלו עליהם דברי חברות ודברי חז"ל דפשיטא שצריך לדעת אם הם אסורים לבוא בקהל מצד ממזרות או מצד עבדות ושאסורים לישא אלו מאלו. ונלע"ד שהרב ז"ל סבר דלרבא דאמר עבד ושפחה נתערבו בהם ולא חש כלל לר' אליעזר וכרשב"ג ס"ל דחולין כדלעיל לא מתניא ליה ואלו הן הספיקות שתוקי ואסופי וכותי כי כשנשאת אותה שפחה לכותי לא נאסר אלא אותו כותי וכשנתערב ולא ניכר בבני משפחתו לא נאסרו אלא בני משפחתו ובאותה משפחה לבד בודק שמא תאמר אחר זמן נתערבה גם אותה משפחה לא נאסרו כולם כדלעיל ולא רצה הרב לדחוק כפרש"י ז"ל דמעיקרא נתערבה השפחה בכל הכותיים כי לא נודע הכותי ולא משפחתו לפי שזה דבר רחוק הוא ואדרבה כיון דספק ממזר מותר לבוא בקהל מן התורה כדאמרינן בפ' עשרה יוחסין ממזר ודאי לא יבוא ממזר ספק יבוא ורבנן עבוד מעלה ביוחסין אין להחמיר כ"כ לאסור עם אחד כולו אלא לר' אליעזר דשדי תיכלא בכולהו שאין בקיאין בדקדוקי גיטין וקדושין אבל לרשב"ג או לת"ק אין להחמיר כ"כ ע"כ. ואני לא ראיתי כאן מקום עיון לא גדול ולא קטן ומה שלא הזכיר את הכותיים בכלל הפסולים כי מלבד שעשו אותם כנכרים גמורים נדו והחרימו אותם ואת הבאים אחריהם ולא נפקא מינה מידי:
+עוד כתב ובכל כיוצא בהלכות אלו שהן רופפות מצד מערערים מעשה והמנהג עמוד בכל התלמוד ומסורת בידנו מפי סופרים ומפי ספרים כי בסוף מחזור רס"ז שבו קהל גדול מהקראין לדת האמת במצרים ע"י הנגיד רבינו אברהם החסיד בנו של הרמב"ם ז"ל ועוד היום ידועות המשפחות ההם במצרים מהם כהנים וישראלים מיוחסים ולא היה אדם שפצה פה עליהם אדרבה נתחתנו בגדולי קהלות מצרים הרבנים כי גם הם היו אנשים עשירים ויודעי ספר ע"כ. ואני כבר העתקתי זה הלשון והוא מספר כפתור ופרח באותה תשובה. ולענין ממזרות אני מודה לו ומותרים לבוא בקהל אבל לינשא לכהנים לבי נוקפי משום חשש חללות וכן הודה החכם המשיג שהנגיד ר' נתן ז"ל הכהן לא רצה לקחת אשה מאותם משפחות ויפה עשה לדעתי שהרי אעפ"י שאין לחוש לממזרות וכדכתיבנא יש לחוש לחללות שהרי אין מיבמין אשת האח ולא חולצין וקי"ל יבמה שבא עליה זר עשאה זונה וכהן הבא על הזונה הולד חלל אם לא שתאמר שאין זו אשת אח כיון שקדושיה בעדים פסולים וכן הגיורת והמשוחררת הרי זו זונה ואסורה לכהן ואינהו לא דרשי קרא אלא כפשוטו זונה המופקרת היא האסורה לדעתם וכ"ש לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב דאפי' נתגיירה או נשתחררה פחותה מבת ג' שנים ויום אחד היא זונה האמורה בתורה ודעת הרב ז"ל דגמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכיה אקרא. ואפי' שתאמר שהכהנים שלהם נזהרים מגיורת ומשוחררת בפחות ג' אינם נזהרים דהא רשב"י הכי ס"ל דפחות מבת ג' לא הוה זונה. וכן אינם נזהרים מן השבויה דהא מדרבנן היא ולא משניות מדברי סופרים וכמה חששות כאלו יש לחוש לפיכך יפה עשה שלא נשא מהם:
+עוד כתב אחר זמן מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל תשובה למר רב משה גאון ז"ל יש בינינו מקום אחד של מינין שצוחקים מישראל ופירשו מדרכי ישראל ואין משמרין לא מצות עשה ולא מצות שבת ואין שוחטין כשחיטתינו ואוכלים חלב ודם וי"ח טרפיות ופרוצים בעריות ואין כותבין כתובות ולא גטין ולא חולצין ולא מיבמין ויש מבניהם שמבקשים לחזור לישראלים ולהיות נוהגין בדיני ישראל [אם] יש תקנה לחזרתן וכשהם חוזרין צריכין טבילה או לא ועוד לאחר שחוזרים ראוים הם לבא בקהל או לא וצריכין להטיף מהם דת ברית או לא. כך ראינו שאותם מינין משונים הם מכל מינים שבעולם שכל מינים פוקרים בדברי חכמים כגון טרפיות וכגון יו"ט שני דרבנן וכגון שניות מדברי סופרים אבל בדברי תורה ומקרא מוחזקים ומשמרים והללו שפירשתם פקרו בעיקר תורה ונשאו עריות והולידו בנים ממזרים וחללו שבתות ואלו לא היה עקרם מישראל היינו חושבים אותם נכרים כשאר נכרים שמתגיירים וטובלים ונעשים כשאר ישראל כמו שכתוב כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם אבל הללו כיון שעקרן מישראל ועדיין שם ישראל עליהם ומצות נוהגות בהם והיו מחויבים בתרי"ג מצות וכיון שהיו פרוצים בעריות ולא כתבו גטי נשים בניהם ממזרים ואי אפשר לקבלם ולהכניסם בקהל שמא יתערבו בישראל וישאו נשים מהם וישיאו בנותיהם לבני ישראל ומרבים ממזרים בישראל לפיכך אי אפשר לקבלם כל עיקר. והוו יודעין שמלפני שאלות אלו יצאו שאלות לפנינו שבאו משם כתוב בהם שאלה דומה לזו ומפורש בה שיש במקומנו בני אדם שיצאו לתרבות רעה ולמינות ופקרו בדברי חכמים ואין כותבין כתובות וגיטין כישראל ועכשיו יש מהם שרוצים לחזור בהם ולהיות כישראל ולפרוש מן הדרכים אשר היו בהם כיצד נעשה נקבלם או לא. וציונו לכתוב לכם לקרבן ולהכניסם תחת כנפי השכינה טפי עדיף מלדחותם אבל אם הולידו בנים בעבירה שנשאו נשים שנתגרשו מבעליהן בלא גיטין אותם בנים ממזרים הם ואין להם תקנה להכניסם בישראל אבל אם באין האבות וחוזרין בהם ומקבלין עליהם עול מצות כשאר ישראל קבלו אותם שנולדו מטיפה כשרה ונולדו בכשרות ובדקו בולדתיהן ודקדקו בהם שכל מי שיש בו שמץ פיסול הכריזו עליו והפרישוהו ויהיה מובדל מישראל שממזר הוא ואין לו תקנה לעולם עכשיו הודענו אתכם שאם היו אותם הטועים הן הן בעצמם שפירשו למינות יש להם תקנה להלקותם ולהכניסם כמו שפירשנו בשאלות הראשונות ואם בניהם הם אין להם תקנה לעולם עכ"ל הגאון ז"ל. ומכאן אתה למד שאין בקראין הללו חשש ממזרות כלל שידוע שבבל היה עיקר הקראין אחר החרבן ועליהם אומר הגאון שאותם המינים משונים הם מכל מינין שבעולם שכל מינים פוקרין בדברי חכמים וכו' ובאותם המינים המשונים כתב שאי אפשר לקבלם ולהכניסם בקהל דאי איתא שכל המינים שפוקרים בדברי חכמים בניהם ממזרין ספק למה הוזקק הגאון לתלות הדבר במה שהם משונים ופרוצים בעריות כל מינים שבעולם פסולים אלא ודאי כדכתיבנא וזה לע"ד פשוט בדברי הגאון הלז ומסכים לכל מה שכתבנו עכ"ל ובזה חתם דברי החכם המשיג. ואני אומר כי מה שכתב שדברי הגאון מסכים לכל מש"כ אינו כן אלא מסכים למקצת מה שאין בהם חשש ממזרות וכן אני מסכים אבל לשאר דברים אין ראיה מדברי הגאון כלל וצריך לומר לדברי הגאון ז"ל שאותם המינין הרשעים היו מקדשין נשותיהן ע"י ישר��ל ולא כותבין גט אבל אם היו מקדשין ע"פ עדים שלהם שהם פסולים או שלא היו מקדשין כלל אין כאן חשש. א"נ שאבותיהם היו אותם שפקרו כפי מה שנראה מהתשובה ונמצאו נשותיהן כדין וכהלכה ולא היו מגרשים בגט אחר שפקרו ותנשא לאחר והבנים ממזרים. אבל בקראין שהם המינים הבלתי משונים היו נושאים נשים בעדיהם ולכן לא היו בניהם ממזרים. א"נ שהיו מגרשים נשותיהן בעדים שלנו הכשירים ולפיכך אין לחוש להם לאשת איש ובשאר עריות נזהרין הם וזה ברור:
+כללא דהאי שקלא וטריא שהקראין בזמה"ז הם כולם בועלי נדות כפי אשר ראינו בעינינו שאין נשותיהן טובלות במי מקוה ואפי' מקוה מים שאובין אלא משלכת על ראשה ועל גבה מעט מים והרי היא טהורה לדעתם:
+ולענין לבטל רשות פלוגתא דרבוותא והמחמיר תבא עליו ברכה. ולענין שחיטתן הרמב"ם ז"ל התיר כשישראל עומד על גבן וקרוב אני לומר שאין הדברים אמורים אלא בזמן שהוא אוכל ממנה אבל אם אינו אוכל ממנה איכא למיחש שמא יקלקל ולאו אדעתיה דישראל כיון דלית להו ולפני עור לא תתן מכשול ועם כל זה לא הייתי מסכים לאכול משחיטתו כיון שהוא אינו אוכל משחיטתי. ודע כי ענן הטועה והנמשכים אחריו התירו להם המליקה ונמצאו אוכלים נבלות וגם אינם בודקין כלל ונמצאו אוכלים טריפות:
+ולענין יינם הרמב"ם ז"ל בתשובה התירו וז"ל אבל הקראין אין ביינם שום איסור ואע"ג דלית להו ולפני עור לא תתן מכשול מהימני אחמרא כ"ש היכא דאינהו שתו מיניה דשרי ליה לישראל מינן למשתי מיניה. ויש מי שכתב שע"י שבועתם שלא נגע בו נכרי מהימני ומיהא איכא למיחש למגע אמהות שלהם דלא טבלי כלל אפי' לנדתן ואינהו לא קפדי למגען. ולמול את בניהם בשבת התיר הרמב"ם ז"ל והטעם דילמא נפיק מיניה זרעא מעליא והדרי בתשובה וכ"כ רבינו האיי גאון ז"ל ולענין מילה מעולם לא נמנעו רבותינו ע"ה מלמול את בניהם של קראין בשבת כי אפשר שיחזרו למוטב ואין מעכבין עליהם ודברים הללו באלו שבבבל ובכיוצא בהם שמלין כדת חכמים וכמנהגותיהם ובמוהל הממונה לב"ד ומתכנסין לבתיהם ת"ח ומתפללין כמנהג שלנו ואין משנין מזאת כלום אלו דברי רבינו יהודה ורבינו האי גאון ז"ל וכתבן הרמב"ם ז"ל באותה תשובה. נמצאת למד כי בקראין הדרים אצלנו בזמן הזה לא נמצא בהם אחת מכל המדות שהזכיר הגאון ז"ל כי בכל יום מוסיפין גרעון הם ואינם מלין את בניהם כדת שהרי אינם פורעין וקימא לן מל ולא פרע כאלו לא מל ואינם מלין במוהל שלנו ואין מכניסין בבתיהם ת"ח אדרבה בורחין מהם כבורח מן הנחש ואדרבה ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים כי המחברים האחרונים כגון אהרן וחביריו השיאו אותם עון אשמה ואין מתפללין כמנהג שלנו כלל ואינם אומרים י"ח כי אני ראיתי הסידור שסדר להם אהרן הנזכר יש"ו הרי שהם משונים בכל דבריהם ולפיכך אסור למול את בניהם בשבת שכיון שאינם מודים בפריעה וא"כ איך יעשו להם פריעה וכ"ת ימול בלא פריעה נמצא מחלל שבת ואינו עושה מצוה:
+ולענין אם הם מחללין את המועדות הדבר ברור שהם מחללין דהא כתיב בתורה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל ואמרינן אשר תקראו אתם אתם ואפי' מועטין וכו' וז"ל הרמב"ם ז"ל בתשובה כי אלה הקראין השוכנים פה בנא אמון ובמצרים ובדמשק ובשאר מקומות ארץ ישראל וזולתם ראויים הם לחלקם מחלקי הכבוד להתקרב אצלם במעשה יושר ולהתנהג עמהם במנהג הענוה האמת והשלום כל זמן שגם הם ינהגו בתמימות ויסירו מהם עקשות פה ולזות שפתים מלדבר תועה על חכמי הרבנים שבדור כ"ש שישמרו לשונם מלה��עיג ומהתלוצץ בדברי רז"ל הקדושים התנאים חכמי המשנה והתלמוד שבדבריהם ובמנהגים הקבועים לנו מפיהם ומפי משה מפי הגבורה אנו הולכים ובזה יכון לנו לכבדם וללכת לשאול בשלומם בבתיהם ולמול את בניהם אפי' בשבת ולקבור מתיהם ולנחם אבליהם וראיה לדבר הא דתנן וכו' אך אם מחללים בגלוי הראש מועדי ה' המקודשים בימים הקבועים לנו אסור לבר ישראל לבקרם ליום הקבוע להם במה שבדו מלבם וכו' הרי אתה רואה שזה הפך מהזכות שלמד עליהם בעל ההשגה והדבר ברור כי אלה הקראין הנמצאים היום אצלנו מחללים המועדות בגלוי ראש וחוצפה רבה ועושים כל מיני מלאכה בהם ולכן אין ראוי להתנהג עמהם כאשר היה בזמנים הקודמים:
+ולענין השבת נ"ל שהם מחללים אותו בכל מלאכות שהם מדרבנן ואפי' במלאכות מן התורה דאתיין מדרשא ומי בירר להם אי זו מלאכה מותרת ואי זו אסורה שהרי התורה לא אמרה אלא לא תעשה כל מלאכה ואפשר שיתירו את האסור ויאסרו את המותר באין מבין:
+ולענין ללמדם תורה ומקרא וטעמיה מותר אבל משנה ותלמוד אסור אם לא יקבל עליו דברי חברות כי אחר שילמד ילעיג ויתלוצץ על דבריהם כי מי שאינו מאמין במקבל הקבלה האיך יקבל דבריו הרי אינו לומד אלא לקנתר ולסתור דבריהם כאשר הוא מפורסם בדברי ענן וזולתו מן מחבריהם:
+ולענין חשש ממזרות איני מודה לדברי בעל השאלה מפני שאין קדושיהם בעדים כשרים ותקנתם קלקלתם ואפשר שגם הוא לא אמרה אלא בשקדשו בעדים כשרים וכן העלתי באותה תשובה שאם יסכימו לשוב להיות כמונו ממטינא שיבא מכשורא ומקבילנא להו ושרינא להו לבא בקהל ישראל. והנראה לעניות דעתי כתבתי:
+
+Teshuva 797
+
+שאלת ממני אודיעך פי' הברייתא השנויה בריש איזהו נשך דקשו בה טובא ת"ר את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך אין לי אלא נשך בכסף ורבית באוכל דקס"ד דכל חד באנפי נפשיה קאי מדקאמר קרא אם כסף תלוה וגו' לא תשימון עליו נשך ומדנשך בכסף רבית באוכל ויש לכתוב הכרע מקרא אחרינא. נשך באוכל מנין וכו' הקשו בתוספות דתחלה הוה ליה למדרש רבית בכסף (דמסיק) [דמפיק] מקרא דנשך כסף הכתוב ברישא. ותירצו משום דנשך אוכל כתיב בהדיא ורבית כסף לא מפיק אלא באם אינו ענין. וקשיא לי דאורחיה לתרוצי בכמה דוכתי איידי דחביבא ליה דאתיא מדרשא אקדמה והכא נמי הוה ליה לאקדומה חדא דאתיא מאם אינו ענין. ותו דהוי מרישיה דקרא. וי"ל לפי שיטתן דאין זה חדוש כ"כ ולא חביבא ליה כולי האי דכיון דלא משכחת נשך בלא רבית ורבית בלא נשך מסתברא דמחייב אתרוייהו בין באוכל בין בכסף. ונ"ל לתרץ דסדרא דקרא קמא נקיט ואזיל את כספך לא תתן לו בנשך מנין שיהיה הנשך נוהג גם באוכל ת"ל נשך אוכל והרי זה נכון וברור. ת"ל נשך אוכל פרש"י ז"ל ומקרא זה בלוה נאמר וכו' ומיהו ש"מ דשייך נשך באוכל. וק' דאם כן לא צריך ג"ש דהא ילפינן בלוה רבית בכסף באם אינו ענין וכיון דשייך רבית בכסף ה"ה במלוה וג"ש למה לי. וי"ל דכיון דלא ילפינן רבית בכסף בלוה אלא באם אינו ענין לא שייך קרייא ביה ואינו מלמד למלוה. א"נ איצטריך ג"ש ללמד למלוה נשך ורבית לכל דבר. אלא דאכתי ק"ל דהא במסקנא האי נשך אוכל באם אינו ענין נמי דרשינן ליה דהא כתיב ברישיה דקרא לא תשיך לאחיך ובסוף נאמר כל דבר ואייתרו תרוייהו נשך כסף ונשך אוכל לחייב את הלוה על לאו של רבית על שניהם כדפרש"י ז"ל וא"כ היכי דריש הכא מגופיה דקרא לומר דשייך לשון נשך באוכל. וי"ל דתרתי ילפינן מהאי קרא מפשטיה ילפינן דשייך נשך באוכל לגלויי עליה דמלוה דשייך ביה נמי נשך באוכל ומדאייתר קרא דהא כתיב לא תשיך לאחיך ילפינן באם אינו ענין לרבית אוכל דאינו כתוב בלוה וכל כמה דמצי למילף מגופיה דקרא ולא יליף מג"ש ולא באם אינו ענין תנהו ענין. וי"מ דהכא אג"ש דלקמן סמיך ולא משמע לי הכי מלשון הברייתא דקא בעי נשך באוכל במלוה מנין ומשיב לו ת"ל נשך אוכל בלוה. ולפי זה לא היה צריך זה כלל דפשיטא דיש נשך באוכל בלוה אלא הכי ה"ל למימר נשך באוכל ורבית בכסף מנין ת"ל נשך כסף אם אינו ענין וכו' אין לי אלא בלוה במלוה מנין וכו' אלא מדקתני הכי משמע דלמוד שלם היא האי דקאמר ת"ל נשך אוכל. ואע"ג דקושטא הוא דמג"ש נפקא הא נמי כל מאי דמצי למדרש מגופיה דקרא דריש. ולפי אותה שטה צ"ל דה"פ דהא דהדר מקשה אין לי אלא בלוה וכו' לאו למימרא דמעיקרא לא ידע תנא דאיכא למילף למלוה מלוה (פרושי) אלא [פרושי] קא מפרש וה"ק והא הני קראי דמייתי למילף מינייהו גבי לוה כתיבי והיכי פשטינן מינייהו למלוה ופשיט דילפי מהדדי בג"ש. וכן צריך לפרש לפי גרסת ר"ח ז"ל דגריס רבית בכסף מנין ת"ל נשך כסף אם אינו ענין לנשך כסף שכבר אמור את כספך לא תתן לו בנשך ויליף לוה ממלוה ומלוה מלוה ולא יליף כולה מלתא מלוה ואמסקנא דג"ש סמיך ומיהו לישנא דברייתא לא משמע הכי מדקתני מה לוה לא חלקת בו בין בכסף בין באוכל בין בנשך בין בתרבית משמע דמגופיה דקרא לוה שמעינן כל זה. הגרסת רש"י ז"ל אם אינו ענין לנשך כסף שהרי כבר נאמר לא תשיך לאחיך ואסיפיה דקרא סמיך דכתיב נשך כל דבר אשר ישך ולא הוה צריך לא נשך כסף ולא נשך אוכל אלא אם אינם ענין תנם ענין כסף לאשמועינן רבית כסף נשך אוכל לאשמועינן רבית אוכל ואגב דאיצטריך למיכתב נשך נשך לא סגי דלא כתב כסף אוכל והשתא לא הוי כלל ופרט וכלל ואיפשר דלא נתמעטו קרקעות מרבית ואיכא רבוותא דס"ל הכי. נמצא לפי שטה זו של רש"י ז"ל דתלתא נשך יתירי כתיבי תרתי לאשמועינן רבית כסף ורבית אוכל בלוה ואחד לג"ש ללמד למלוה נשך אוכל ומרבית כסף דאלו נשך כסף ורבית בגופיה כתיבי. וא"ת הא תינח אם אין להשיב אבל אם יש להשיב משיבין כיון שאינה מופנה אלא מצד אחד ואיכא לאותובי מה ללוה דבדין הוא שיעבור על ד' לאוין שכן הוא מרגיל בעבירה שהולך אצל המלוה שילונו תאמר במלוה שאין דרכו ללכת אצל הלוה שילוה ממנו. ומתוך כך הוצרכו התוספות לומר שהיא מופנה משני צדדין אבל מתוך דברי רש"י ז"ל משמע לי דלא בעינן מופנה משני צדדין דאין להשיב דאדרבה יש חומרא אחרת במלוה שממונו מתרבה ושל לוה חסר. א"נ איכא למימר דאכתי מופנה משני צדדין היא דהא כתיב כל דבר אשר ישך ואיכא חמשה נשך בקרא חד לגופיה ותרי לאם אינו ענין ותרתי לאפנויי דשדי חד מינייהו במלוה ודכוותה בתלמודא טובא. הא למדת כי כפי הקס"ד דילפינן לה מהג"ש לא שייך לאקשויי כיון דסופנו לרבות כל דבר כסף אוכל למה לי דכיון דצריך לכתוב נשך נשך לאם אינו ענין לא סגי דלא כתיב כסף ואוכל לאשמועינן דאיכא רבית בכסף ואוכל. אבל לפי המסקנא דאלו לא נאמר קאמר ואנן מגופיה דקרא ילפינן כדקאמר רבינא איכא לאקשויי כסף אוכל למה לי ובשלמא אי הוי כלל ופרט וכלל ויצאו קרקעות ניחא כדכתבו התוספות אבל אי לא הוי כלל ופרט וכלל כסף אוכל למה לי. וי"ל דאתו לחלק לאשמעינן דאי עבר אכסף ואוכל בהדדי דמחייב תרתי. א"נ אין זה כלל ופרט וכלל לדונו כעין הפרט דבשלמא היכא דליכא לרבויי מכלל בתרא מידי דיינינן ליה בכעין הפרט כגון אי הוה כתיב נשך כל אשר ישך אבל השתא דכתיב כל דבר אשר ישך ואתי לרבויי רבית דברים לא דייני��ן ליה כעין הפרט אלא אתי לרבויי כל מילי ואפילו קרקעות. כך צריך לתרץ לדעת האומרים יש רבית בקרקעות. אבל בעלי השטה האחרת יתרצו דשפיר דיינינן לוה בכלל ופרט וכלל כעין הפרט דדבר לא אתי לרבויי מידי דרבית דדבריהם הוא ואסמכוה האי קרא. ומתוך לשון התוספות משמע לי שהם מקשים הקושיא אפי' למאי דקס"ד דאי לא תימא הכי מאי שייכא האי קושיא בזה הדבור וא"כ קשיא טובא דהא לדידהו ע"כ הוה צריך למכתב לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אוכל ללמוד באם אינו ענין רבית כסף ואוכל. ומתוך הדוחק אני אומר דהכי קא קשיא להו דלכתוב לא תשיך לאחיך נשך כל דבר אשר ישך ותו לא ואי כתב לא תשיך כל דבר ידעינן דבכל דבר איכא נשך ומדכתב נשך כל דבר אם אינו ענין לנשך כל דבר שכבר אמור תנהו ענין לרבית כל דבר ואייתר לן לג"ש ישך ליתן את האמור בלוה למלוה ואע"ג דהכא נשך והכא ישך לא קשיא דמצינו גדולה מזו ובא הכהן ושב הכהן לג"ש וכ"ש הכא דהכל ענין נשך ואע"ג דלא הוי מופנה אין להשיב וכדכתיבנא וא"כ כסף אוכל למה לי. ובשלמא לפרש"י ז"ל דלא דרשינן נשך בלא כסף ולא נשך בלא אוכל ניחא דהא לא מייתורי כסף אוכל. אבל לדברי התוספות דדרשי כסף ואוכל בלחודייהו נדרוש נמי נשך לחודיה וכסף אוכל למה לי. וא"ת למאן דלא דריש כלל ופרט וכלל ולא ממעט קרקעות הא אמרינן בפרק נערה בעי ר' ירמיה שכרם בקרקע מהו דמשמע מהתם דאין רבית בקרקעות כמו שהקשו בתוספות. הא תריצו לה דהתם לא משום דאין רבית בקרקעות אלא משום דלא שייך דאם אמר הא לך ד' אמות ע"מ שתתן לי חמש אין זו רבית אלא חליפין ומותר וכיון דהלואה לא שייכא בקרקע קא מיבעיא ליה לר' יהודה דבעי עד שישכור עדים שכרן בקרקע מהו כיון דגבי רבית לא שייכא שימה הבאה ע"י קרקע הכא נמי פטור או דלמא כיון דגבי שכירות שייכא חייב כך תירץ הרמ"ה ז"ל. והוי יודע שאעפ"י שתירצתי מה שקשה על התוספות לבי אומר לי שלא תפול קושיא זו שהקשו בתוס' כסף ואוכל למה לי אלא על המסקנא של רבינא ומה שהקשו אותה בזה הדבור לאשמעינן דאע"ג דכסף ואוכל צריכי לפרטי מ"מ הוה איפשר לאקשויי. נשך נשך למה לי ומשום הכי מקדימין דנשך נשך כולהו איצטריכו. והרא"ש ז"ל הקשה דחד מינייהו לא צריך כלל משמע דס"ל דאין להשיב דאי יש להשיב הא צריך לאפנויי. ואיפשר לומר דאע"ג דאין להשיב אורחיה דקרא לכתוב ג"ש מופנה דאע"ג דאמרינן אם אינה מופנה למדין ומשיבין לא יתחייב מזה (הזה) שאם אין להשיב שלא יכתוב ג"ש מופנה דדילמא קרא הוה ידע דיש להשיב ואנן לא ידעינן להשיב. וא"ת כיון דאיכא נשך יתירי וג"ש ופרט וכלל קרא למה לי. הא תריצו לה בתוספות דאין שום אריכות הפסוק אלא שסמך נשך תרבית זה לזה. וק"ל על גופה דברייתא אמאי דריש לה כה"ג דצריך אם אינו ענין בנשך כסף ונשך אוכל וג"ש נילף הכי נאמר נשך במלוה ונאמר נשך בלוה מה נשך האמור במלוה רבית עמו אף נשך האמור בלוה רבית עמו ומה נשך ורבית האמור בלוה בכל דבר אף נשך ותרבית האמור במלוה בכל דבר. וי"ל כיון דרבית בלוה למד ממלוה אינו חוזר ומלמד למלוה שיהיה נוהג בכל דבר. א"נ קרא קשיתיה דאיכא כמה נשך יתירי ולא כתיבי אלא לאם אינו ענין תנהו ענין:
+ולענין פלוגתא אם יש רבית בקרקעות מסתברא לי דאם אמר לו בלשון הלואה הלויני חמש אמות ואתן לך שש בין שהחזיר לו החמש אמות שלו ואמה אחרת או שהחזיר לו שש אמות ממקום אחר שיש לחוש לדברי האוסרים. אבל אם אמר לו הא לך חמש אמות מקרקעי ע"מ שתתן לי שש מקרקעך אין כאן בית מיחוש דחליפין נינהו ומותר אע"ג דשוין השש יותר מחמש. וא"ת לפי המסקנא דאיכא קרא דמלוה נשך ורבית בכסף ונשך ורבית באוכל נשך כסף נשך אוכל למה לי דהא לא צריכין השתא לאם אינו ענין דמלוה יליף מלוה כל דבר ולוה יליף ממלוה רבית בכסף ואוכל ובשלמא כסף ואוכל צריכי לכלל ופרט וכלל אבל נשך נשך למה לי. ליכתוב לא תשיך לאחיך כסף אוכל נשך כל דבר וגו'. וי"ל כמו שתירצנו לפי בעלי השטה האחרת כסף אוכל לחלק הכי נמי לשטת התוס' נשך נשך לחלק דאי לא כתיב הכי הוה אמינא אי עביד תרתי לא מחייב אלא חדא וקרא דמלוה נמי הכי משמע את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית. בנשך ובמרבית לא תתן אכלך כיון דליכא או לחלק להכי כתב נשך נשך לחלק. והוי יודע דאע"ג דפליגי אם יש רבית בקרקע הנ"מ בהלואת קרקע אבל בהלואת כסף אם נתן לו רבית קרקע אסור ולא ראיתי בזה חולק והכי אמרינן גבי מתניתא במכר לו את השדה בהדיא:
+
+Teshuva 798
+
+שאלת ממני ידיד נפשי על מה שכתב בעל מגיד משנה פי"ג מהלכות גזילה ואבידה וז"ל דע כי ג' מיני סימנין יש סימנין מובהקין ביותר כגון נקב בצד אות פלוני וכיוצא בהם ואלו הסימנין מחזירין בהם אבידה דבר תורה לד"ה והרי הם כעדים. סימנין חשובין כגון מדת ארכו ומדת רחבו וכן משקלו וכיוצא בזה מחזירין עליהם אבידה ואלו מחלוקת בגמרא אם הם דאורייתא או דרבנן ואלו נקראים לפעמים סימנין מובהקין ולאלו כיון הרב ואחז לשון הגמ'. יש סימנין גרועים כגון סומקי וחיוורי וכו'. עוד כתב הסימנין המובהקין וכו' דין תורה פסק רבינו כמ"ד סימנין דאורייתא ובעיא הוא באלו מציאות וסובר הרב ז"ל דדעת רבא דאמר את"ל סימנין דאורייתא הכי ס"ל וכו' משמע בהדיא שהוא סובר כדעת הרב ז"ל דבעיין לא הוי אלא בסימנין ממוצעים וכפשטא בעיין דסימנין מן התורה א"כ הסימנין הללו מועילין לכל דבר אפי' לענין איסורא וכן נראה דעת הרב ז"ל שכתב הסימנין המובהקין סומכין עליהם ודנין על פיהם בכל מקום דין תורה או המשקל או המנין או מקום האבידה סימנין מובהקין הם ע"כ. משמע דבין לענין גט בין להעיד על האשה שמת בעלה והכיר אותו בסימנין כאלו סמכינן עלייהו. ובפי"ג מהלכות גירושין כתב וז"ל וכבר כתבתי בהלכות גזלה ואבדה שיש מיני סימנין מובהקין ביותר שהם מן התורה בכל מקום ואף כאן מעידין עליהם וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכן מוכח בסוגיא כאן בביאור דאמרי' הכא בשומא סימן מובהק כ"ע לא פליגי ורבינו לא נתכוון כאן אלא לסימנין שמחזירין עליהם אבדה ואעפ"כ אין מעידין עליהם בכאן עכ"ל. ומהכא משמע דס"ל כדעת הרב ז"ל דבעיין לא איפשיטא וגבי אבידה מחזירין דהוי ממונא אבל גבי איסורא לא סמכינן אסימנין כי הני ואע"ג דכתב ז"ל גבי היא אומרת סימני החוט וכו' ינתן לה והוא שתאמר סימן מובהק כגון אורך מדת החוט לא קשיא דס"ל דאורך מדת החוט הוי סימן מובהק טפי כמו נקב יש בצד אות פלונית. וכן תירץ הר"ן ז"ל לפי סברת הריא"ף ז"ל דלא נפשטא בעיין וכן משמע מדכתב הרב ז"ל הך דאורך החוט גבי נקב יש בו בצד אות פלונית משמע דחד טעמא נינהו לפי שהם סימנין מובהקין ביותר:
+תשובה יפה שאלת וכגון דא צריכה רבה ואיברא דסברת הרמב"ם ז"ל דנפשטא בעיין כאשר נראה מלשונו וכן משמע פשטה דסוגיא דאלו מציאות כאשר כתב בעל מ"מ וא"כ אפי' בדאורייתא סמכינן אסימנין ממוצעין בכל האיסורין אלא דבעדות האיש שמעידין עליו להשיא את אשתו לא משכחת להני סימנין כלל דאי שומא יש לו במקום פלוני הא איכא למיחש לבן גילו או שומא עשויה להשתנות א"נ שומא במקום פלוני לא הוי סימן מובהק דאיכא כמה בני אדם דאית להו הכי ואי כגופו לא מיבעיא בארוך וגוץ אלא אפי' שיכוין מדת אורכו ממש יש כמה בני אדם כן. א"נ האדם מתארך אחר המות וזה נראה לעין ואי סימן בכליו לא מיבעי חיוורי ואוכמי אלא אפי' יכוין מדת אורך טליתו איכא למיחש לשאל' ואע"ג דלגבי אבדה לא חייש לשאל' הכא משום חומרת אשת איש חיישינן לשאלה. וא"ת הא תניא מצאו קשור בכיס או בארנקי ובטבעת או שמצאו בין כליו אפי' לזמן מרובה כשר והא הכא דאיכא חומרת אשת איש ולא חיישינן לשאלה. הא תריצו לה בגמרא כיס וארנקי וטבעת לא מושלי אינשי כיס וארנקי משום דמסמני וטבעת משום דמזייף. הילכך לגבי אבידה לא חיישינן לשאלה ומהדרינן וטעמא דמלתא דאפי' שאלו וידע סימניו של כליו מאין היה יודע שנאבד מבעליו שהוא בא ונותן סימן ומזה הטעם בעצמו לא חיישינן לשמא מכרו אבל משום חומרת אשת איש נהי דסימנין דאורייתא וסמכינן עלייהו הנ"מ היכא דליכא למיחש לשאלה אבל היכא דאיכא למיחש לשאלה חיישינן משום חומרת אשת איש וזהו שכתב בעל מ"מ ורבינו לא נתכוון כאן אלא לסימנין שמחזירין אבדה ואעפ"כ אין מחזירין כאן דחיישינן לשאלה אבל בסימנין המובהקין ביותר לא חיישינן בהו לשאלה כלל אפי' באיסור אשת איש:
+כללא דמלתא דס"ל ז"ל דנפשטה בעיין ואפי' באיסורא דאורייתא סמכינן אסימנין ממוצעין היכא דליכא למיחש לשאלה אבל היכא דאיכא למיחש לשאלה באיסור אשת איש חיישינן בשאר דברים לא חיישינן ואם הם סימנין מובהקין ביותר סמכינן עלייהו אפי' באיסור אשת איש ואפי' היכא דאיכא למיחש לשאלה דסימנין כאלו הרי הם כעדים ואין מכירין בסימנין כאלו אלא הבעלים שרגיל אצלו אבל מי ששואל אותם אינו מכיר בסימנין מובהקין כאלה. והוי יודע דאיכא מאן דפסק דלא חיישינן לשאלה כלל ובסימנין מובהקין בכליו מעידין עליו לכ"ע ואע"פ שאינם מובהקין ביותר ואפי' למ"ד סימנין דרבנן דלשאלה לא חיישינן. ותמיהא מלתא טובא דבשלמא למאן דפסק סימנין דאורייתא ניחא דמעידין עליו דלשאלה לא חיישינן אלא למאן דפסק סימנין דרבנן היאך מתירין אשת איש בסימנין דרבנן דבשלמא ממונא איכא למימר הפקר ב"ד הפקר אבל איסורא מאי איכא למימר. ויש לתרץ דאפי' מאן דפסק סימנין דאורייתא לאו מדינא קאמר אלא כיון דלא איפשיטא בעיין לגבי ממונא אזלינן לקולא ומהדרינן אבל לגבי איסורא אזלינן לחומרא וכיון דעיקר הדבר ספק ואיכא משום עגונא דאתתא סמכינן אסימנין דאפי' תימא דמדרבנן נינהו אפקעינהו רבנן לקדושי מיניה ועבדו מעות מתנה ע"י עדות כי האי. ואין לסמוך על סברא זו לפי שדעת ההלכות דבעיין לא איפשיטא ומספקא מילתא ולחומרא דהא לרבא נמי מספקא ליה לפי מקצת נוסחאות ולרב אשי נמי מספקא ליה אי דאורייתא או דרבנן כדאיתא בפ"ק דמציעא הילכך לא סמכינן באיסורין אלא בסימן מובהק ביותר וכן העלה הר"ן כדעת הריא"ף ז"ל. ולדעת הרמב"ם ז"ל נמי אע"ג דאיפשיטא בעיין איכא למיחש לשאלה כדכתיבנא ולכן אין להתיר אשה בעדות סימנין אלא א"כ מובהקין ביותר והכי משמע פשטא דמתני' אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו ומדלא מפליג תנא בין סימנין מובהקין לאין מובהקין משמע דבכל גוונא אין מעידין. וא"ת אמאי לא מפליג תנא בין סימנין מובהקין ביותר. ל"ק דהנך כעדים דמו ופשיטא דמעידים עליהם ותו לא מידי:
+
+Teshuva 799
+
+שאלת ממני לבאר לך סוגיא דפרק המפקיד מתיב רמי בר חמא העלה לראשי צוקין וכו' פי' המקשה ס"ד דכל בהמה לא מצי רועה למתקפה שלא תעלה ושלא תפול ומשום הכי הוה ניחא ליה רישא וסיפא רישא דעלתה מאיליה ונפלה הרי זה אונס ופטור דאנוס הוא בין בעלייה בין בנפילה. וסיפא דהעלה לראשי צוקין הוי תחלתו בפשיעה ואע"ג דסופו באונס הוי אונס דאתי מחמת הפשיעה דאם לא העלה אותה לא היתה נופלת ומותיב מינה לאביי הא מתה כדרכה הרי זה אונס ופטור ודייק הכי מדקתני אין זה אונס וחייב הא מתה הוי אונס ופטור ובשלמא לרבא לא הוי אונס מחמת פשיעה דמלאך המות קטלה מה לי התם מה לי הכא אלא לאביי אימא ליה אויר דהר קטלה וכ"ת דאויר דהר נח טפי מ"מ איכ"ל אובצנא דהר קטלה ומשני שהעלה למרעה שמן וטוב דאע"ג דאיכא מרעה למטה כיון דשל הר שמן וטוב יותר ליכא פשיעותא כלל אי הכי נפלה נמי בשלמא לרבא דאיכא פשיעה בתחלה משום הכי אם נפלה חייב דהוי אונס מחמת פשיעה אלא לאביי דאמר דליכא פשיעה כלל אמאי חייב אי בעלייה ליכא פשיעותא ואי משום נפילה קס"ד דמקשה דלא מצי למתקפה כלל. ודחי מי סברת דלא מצי למתקפה מצי למתקפה וכיון דלא תקפה פושע הוא אצל הנפילה אבל אצל המיתה אנוס הוא שהרי למרעה שמן וטוב העלה אותה. אי הכי אימא רישא בשלמא אי לא מצי למתקפה כדקא ס"ד היינו דסיפא פטור דאנוס הוא אלא השתא דאמרת דמצי למתקפה פושע הוא ואמאי פטור. ומשני לא צריכא שתקפתו ועלתה תקפתו וירדה כלומר סיפא איירי בסתם בהמות דמצי למתקפינהו ורישא איירי בבהמה חזקה שתקפתו ועלאה תקפתו וירדה שהוא אנוס מתחלה ועד סוף והיינו דברישא נקט עלתה ובסיפא העלה לאשמעינן דבסיפא איירי בסתם בהמה חלושה שאם לא העלה אותה לא היתה עולה בעל כרחו והיינו דהוצרך לתרץ שהעלה אותה למרעה שמן וטוב דנהי דלא הוי פשיעה לגבי נפילה שהרי יכול לשומרה מנפילה מ"מ הוי פשיעה לגבי מיתה דאנן לאביי מתרצינן הכי דאמרה הבלא דאגמא קטלה הכי נמי אוירא דהר קטלה א"נ אובצנא דהר קטלה. ומלישנא דמתניתין משמע דאם מתה פטור ואע"ג דלא הוי פשיעה לגבי נפילה הוי פשיעה לגבי מיתה ומשום הכי איצטריך לתרוצי דהעלה אותה למרעה שמן וטוב דליכא פשיעה כלל ומשום הכי אם מתה פטור ואם נפלה חייב דהוה למתקפה ובהכי סלקא סוגיין שפיר ודוק ותשכח. ולא פירשו התוספות כן ולפי שטתם צ"ל דאפילו העלה אותה לראשי צוקין כיון שהיה יכול לתוקפה שלא תפול לא הויא פשיעה אע"ג דאיפשר דקטיל לה אוירא או אובצנא דהר וכן כתבו ז"ל שאם הוציאה הוא בידו לאגם ומתה שם פטור ומתחלה דהוה ס"ד דלא מצי למתקפה שלא תפול הוצרך להעמידה כגון שהעלה אותה למרעה שמן וטוב דאי לאו הכי הוי פשיעה אבל השתא דאסיקנא דיכול לתוקפה שלא תפול לאו פושע הוא ואמאי צריך להעמידה שהעלה אותה למרעה שמן וטוב ודוק ותשכח:
+
+Teshuva 800
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי בדבור תוספות בפרק השוחט המתחיל והא נגיעה היא מדקתני ונאכלין. וא"ת אי הוה תנן אוכלים יכול לדקדק דבנגיעה איירי דאי בנגיעה שרי אמאי לא יאכל כשיצא מהם דם כיון שאין גופו טמא ומותר ליגע. וקשיא לך אם כן היכי תניא לעיל וחכמים אוסרים במעשר כיון שאין גופו טמא ומותר ליגע והיכי משכחת לה איסור אכילה והיתר נגיעה דמתקיף רב שימי דילמא עד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא באכילה אבל בנגיעה דמעשר ואכילה דחולין לא פליגי:
+תשובה קושיא זו תירץ הרא"ש ז"ל וז"ל והא דקא אסרי רבנן מעשר היינו משום דגופו טמא פירש לפרושו דאע"ג דקתני רישא כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים וכולל ג"כ ידים שהם שניות מ"מ חכמים אוסרין במעשר לא קאי עלייהו אלא על מי שגופו טמא כגון הבא ראשו ורובו במים שאובין. ותירצו דהחמ��רו חכמים שלא לאכול כשיש לו ידים מסואבות אע"ג דמותר ליגע והשתא הא דקתני וחכמים אוסרים קאי אידים נמי. וק"ל על שיטה זו חדא דכל הטעון ביאת מים מדברי סופרים כלהו משמע ועלה קאי וחכמים אוסרים במעשר. ותו אי מצינא לפרושי הכי אם כן מתני' לא רבי מאיר ולא רבנן דהא לא פליגי בידים אלא במי שגופו טמא. ותו אי בעל האתקפתא ס"ל הכי הוה ליה לאקשויי הכי ע"כ לא פליגי רבי מאיר ורבנן אלא במי שגופו טמא אבל בידים לא פליגי. ויש ליישב לפי שיטה זו דרבה בר אבוה דמוקי למתני' דלא כר' מאיר מספקא ליה האי וחכמים אוסרין במעשר אי קאי אכל הטעון ביאת מים מדברי סופרים ואפילו אידים או דילמא לא קאי אידים אלא אמי שגופו טמא והיינו דלא קאמר מתני' רבנן היא משום דלא פסיקא ליה אלא מתני' דלא כר' מאיר דבהא פשיטא ליה דאתיא מתני' דלא כרבי מאיר ובעל האתקפתא נמי לא פסיקא ליה ומשום הכי לא אתקיף א"כ מתני' לא ר' מאיר ולא רבנן דסתמא דמלתא וחכמים אוסרין אכולא רישא קאי ואם כן מתוקמא שפיר מתניתין כרבנן ומשום הכי לא מצי לאקשויי ע"כ לא פליגי רבנן אלא באכילה אבל בנגיעה לא. אבל מ"מ הוא איפשר לפרושי דלאו אכולא מלתא פליגי רבנן אלא אמי שנטמא גופו והא דקתני סתמא וחכמים אוסרין במעשר משום דמלתא דפשיטא היא דלא קאי אידים מדקתני אוסרין משמע באכילה אבל בנגיעה שרי וכיון דשרי בנגיעה באכילה נמי מותר וא"כ פשיטא דלא קאי אידים דלא אסיקנא אדעתין אכתי מה שחדשו בתוס' דהחמירו חכמים שלא לאכול כשיש לו ידים מסואבות אע"ג דמותר ליגע אבל השתא אתי שפיר וחכמים אוסרין באכילה אפי' מי שידיו מסואבות אעפ"י שהם מותרין בנגיעה. וכוונת התוספות להשמיענו דאי לאו דקתני נאכלין לא הוה שמעינן דבנגיעה מיירי דאי הוה תני אוכלין ודייקא מינה הא אם יצא מהם דם אין אוכלין לא הוה שמעינן מינה דבנגיעה מיירי:
+עוד איפשר לפרש דהיא גופה קשיא להו ז"ל דאפילו אי תני אוכלין משמע הא יצא מהם דם אין אוכלין ואי אכילה אסירא נגיעה נמי אסירא דלא משכחת הא בלא הא ואם כן אוסרין במעשר דאמרי רבנן איסור אכילה הוא וה"ה בנגיעה דאסור דהא בהא תליין ואם כן מאי אתקפתיה דרב שימי דעד כאן לא פליגי אלא באכילה אבל בנגיעה לא פליגי והא ע"כ בנגיעה נמי פליג דאי נגיעה שרי אכילה נמי שרי אלא ודאי מדאכילה אסירא נגיעה נמי אסירא. ותירצו דהחמירו חכמים שלא לאכול בידים מסואבות אע"ג דמותר ליגע הילכך לאו הא בהא תליין וחכמים אוסרין במעשר באכילה דוקא קאמר אבל בנגיעה מודו רבנן דשרי ומתני' בע"כ בנגיעה איירי מדקתני נאכלין וא"כ מתני' לא ר"מ ולא רבנן ותפוס לשון ראשון עיקר דמשמע דעת התוספות בהאי וא"ת לחזק האתקפתא ולא לבטל אתקפתא ודוק ותשכח:
+
+Teshuva 801
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי על מה סמכו להגבות לאלמנות כתובה אע"ג דלא כתיב בהו הנפק ואין עדים לקיים את חתימת העדים או חתימת הדיינים דהא קי"ל טענינן מזוייף ליתומים דאם לא כן כל אדם יכתוב שטר מכר או מתנה או הלואה על חבירו ויוציא אותו על היתומים:
+תשובה הדבר ברור שאין ההנפק מועיל אלא לאפושי סהדי שאם לא יוכל לקיים את העדים יקיים מן הדיינין דקביעי טפי אבל הכי נמי שאם טען מזוייף הוא אפילו כתוב בו הנפק צריך [קיום] או מן העדים או מן הדיינין ועד ודיין לא מצטרפי. ומזה הטעם כתב מהר"ר ישראל ז"ל שלא השביע שום אלמנה אלא אם כן יש לה עדי קיום שכן כתב מהר"ם ז"ל בתשובה ומ"מ מודה הוא במקום שנהגו לכתוב לבתולות סך ידוע שוה לכולן או לאלמנות גובה אפי' בלא עדי קיום ומכאן אתה למד דלענין מנה ומאתים אין מקום לשאלה שהרי גובה היא מתנאי בית דין אלא בעיין בתוספת שאינו שוה בכל הנשים. והיכא דתפסה האלמנה ואית לה מגו נמי אין ספק דבלא עדי קיום נאמנת אלא היכא דלא תפסה וליכא למימר דסמכו משום דנשואין קול יש להם ומרתתא לזיופי דהא מכר נמי קול יש לו וכתבו התוספות בגיטין דף ה' דטוענין ליתומים מזוייף. ותו דזקן וזקנה שכבר נשכח הכל או הכתובות הנעשות במקומות הרחוקים מאי איכא למימר. ונ"ל דסמכו להם חדא דקיום שטרות דרבנן. ותו משום חינא שאם לא תגבה כתובתה לא יהיה לה חן כפי הפירושים. ותו דסתם נשים אינן יודעות לכתוב ולזייף ולשמא אזלא אצל מי שיודע לזייף לא חיישינן דאיהי מסתפיא דילמא יגלה סודה ואיהו נמי לא זייף דאין אדם חוטא ולא לו. ותו שהדבר ספק שמא לא תבוא לידי גבייה שמא תמות היא בחייו. ותו שמא יגרשנה והוא יכיר בזויף ויאמר לה לקיים וכיון דהוי ספק ספיקא לא טרחא וזייפה ואיפשר כי מפני חששא זו נהגו במקצת מקומות שהחתן חותם בכתובה וכן היה מנהג טוליטילה. ומ"מ מנהגינו להשביע ולהגבות כתובה בלא עדי קיום אפילו אין החתן חתום עליה וכן הוא מנהג הראשונים ז"ל ויפה נהגו מהטעמים אשר כתבתי למעלה וגם מהר"ר ישראל ז"ל כתב שיש מקומות שנוהגין כמנהגינו. הנלד"כ:
+
+Teshuva 802
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי אם יש אסמכתא בצדקה או בהקדש כגון אם אמר אעשה דבר פלוני אתן כך וכך לצדקה או יהיה דבר פלוני קדש אי קני ההקדש או לא דקי"ל אסמכתא לא קניא:
+תשובה אם אמר מעכשיו לא תיבעי לך דאפי' בעלמא קני כי תיבעי לך היכא דליכא מעכשיו איכא פלוגתא דרבוותא ואית לן למיפסק כהנך דאמרי זכה ההקדש או העניים חדא דהרמב"ם ז"ל ס"ל הכי ואתריה דמר הוא. ותו דטעמא דאסמכתא לא קניא משום דלא גמר ומקנה אבל גבי ההקדש וצדקה כיון דמצוה קא עביד גמר ומקנה אפילו מן הספק. ותו דקי"ל אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ופסקו רבוותא גבי אסמכתא שאם הגיע הדבר ליד חבירו קני. וגדולה מזו כתבו התוספות גבי המשחקים בקוביא שאם הניחו המעות ע"ג הטבלא קנה וליכא אסמכתא. ואע"ג שכתבתי בתשובה שהרמב"ם ז"ל ורוב פוסקים חולקים בזה מ"מ כ"ע מודו שאין בו גזל אלא מדבריהם ואינו יוצאה בדיינין הכא נמי כיון דאמירה הויא כמסירה קנה ההקדש ואינו חייב להחזיר דהקדש וצדקה לא גזרו בו גזל מדבריהם. וכן פשט המנהג לגבות צדקות והקדשות כה"ג. וליכא להביא ראיה דכיון דהוי פלוגתא יד ההקדש על העליונה דאדרבה אימא לאידך גיסא אוקי ממונא בחזקת מאריה וכן כתבו בשם א"ז דבפרק מי שמת בעי תלמודא הקדיש נכסיו הפקיר נכסיו חלק נכסיו לעניים מהו תיקו. ופסק א"ז ואוקי ממונא בחזקת מאריה ולא זכו עניים והקדש כיון דסלקא בתיקו וכ"ש בפלוגתא דרבוותא [וכן] כתב מהר"ר ישראל ז"ל ומ"מ כיון דאיכא הנך טעמי זכו עניים והקדש ומפקינן מינה. ואע"ג דכתב הרשב"א ז"ל בתשובה דיד עניים כיד הדיוט והמקדיש אי זה דבר צריך להקנות באחד מדרכי הקנין ואם לא הקנה יכול לחזור בו. מ"מ יחיד הוא בסברא זו שהרי כל גאוני עולם ס"ל דבאמירה לבד קנו העניים ומחייב עליה לאלתר ואם לא נתן עובר בבל תאחר דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכבר ראיתי מי שהפריז על המדה דאפילו במחשבה חל ההקדש והדבר ברור דאסמכתא עדיפא ממחשבה הילכך אית לן למיפסק כהנך רבוותא דאמרי דאין אסמכתא להקדש ולא לעניים אלא זכו העניים וההקדש. והנל"ד כתבתי:
+
+Teshuva 803
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי בהא דאמרינן פ"ק די"ט אמר רבא הלכתא כוותיה דר�� בהני תלת בין לקולא בין לחומרא וחד מינייהו בשני ימים טובים של ר"ה רב ושמואל דאמרי תרוייהו נולדה בזה אסורה בזה ולא אשכחנא מאן דפליג עלייהו בהדיא:
+תשובה פליג עלייהו רבה בהדיא דגרסינן התם אמר רבה מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ביצה מותרת דתנן משחרב בית המקדש התקין ריב"ז שיהיו מקבלין עדות החדש כל היום שהחזיר הדבר ליושנו ולקדש היום נמצא שאין ב"ד עושין ב' ימים והרחוקים העושים ב' ימים אינו אלא מספק שאין יודעים אם נתקדש ביום שלשים או ביום ל"א והרי הם כשאר י"ט של גליות וביצה שנולדה בזה מותרת בזה ממה נפשך דחד מינייהו חול אמר ליה אביי והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו ביצה אסורה כוונת אביי בקושיא זו מה שהקשה לבסוף ולרב ושמואל קשיא מתני' ורבה לחדודי לאביי השיב לו אמינא לך אנא ריב"ז ואת אמרת לי רב ושמואל כדי שיפרש כוונת קושייתו ואחר שפירש קושייתו תירץ הא לן והא להו לבני א"י שעושין יום אחד מותרת אבל לדידן בני הגולה שהרי אנו עושין שני ימים ועודנו כבתחלה מפני אותה תקנה ראשונה לא מפני ספק וכיון שלא פסקה אותה תקנה מאצלנו באיסור הראשון עמדנו להיותם כיום ארוך. נמצאת למד כי רבה סובר כי בארץ ישראל ביצה מותרת ורב ושמואל ס"ל דאפילו בתר תקנת ריב"ז ביצה אסורה אפילו בארץ ישראל מטעמא דמסיק רבא מי לא מודה ריב"ז שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קודש דאע"ג דתיקן לקבל עדות החדש כל היום להיות מונין למועדות מן הראשון ואפילו באו עדים מן המנחה ולמעלה אבל מלעשות י"ט שני לא נעקרה תקנה ממקומה ולגבי א"י הוצרך רבא לומר הלכתא כרב בהא משום דרבה פליג עליה אבל לגבי חוצה לארץ ליכא מאן דפליג דנולדה בזה אסורה בזה ודבר פשוט הוא לא היה כדאי לישאל עליו:
+
+Teshuva 804
+
+עוד שאלת על מה שכתב הריא"ף ז"ל ואם נשרו מן הדקל בי"ט אסור להסיקן ביו"ט בפני עצמן משום דהוה ליה נולד ואסרי להו רבנן שמא יעלה ויתלוש. וק"ל אמאי איצטריך לתרי טעמי:
+תשובה מצינא לשנויי דהכא במאי עסקינן בעומד ומצפה מתי ינשרו מן הדקל ומשום הכי איצטריך לטעמא דשמא יעלה ויתלוש ודכוותה תירצו בתוספות אבל שנויא דחיקא לא משנינא דאי עומד ומצפה לאו נולד היא הילכך הנכון דה"ק הא ניחא לרבי יהודה דאית ליה נולד אלא לר' שמעון דלית ליה נולד מאי טעמא אסירי איכא טעמא אחרינא שמא יעלה ויתלוש דמודה ר"ש במחובר לקרקע שהוא אסור משום מוקצה. וא"ת אכתי מאי נפקא מינה הרי פסק כר' יהודה בי"ט להחמיר משום די"ט קיל ואתו לזלזולי ביה לא קשיא דה"ק הני עצים לית להו תקנתא דשריותא לא ביום טוב ולא בשבת דפסקינן כרב שמעון דאע"ג דלית ליה מוקצה מודה הוא שאם נשרו בשבת אסור לטלטלן דמודה ר"ש במחובר לקרקע וכדכתיבנא ומשום הכי יהיב בה תרי טעמי ודוק ותשכח:
+
+Teshuva 805
+
+שאלת ממני אפרש לך סוגיית הנותן עירבון אשר בפרק הזהב לפי שראית בה לראשונים קושיות והויות ורצית לדעת מה עמדי:
+תשובה אמר רבא מנא אמינא לה דר' חייא בר יוסף וכו' ואי אמרת אודועי מודעיני ליה ר' חייא בר אודועי הוא. וא"ת ודקא קארי לה מאי קא קארי לה ואלא מאי מילט לייטינן ליה וכו' כדפריך בסמוך וי"ל דרבא ס"ל דסמיך רב חייא בר יוסף דבעל דינו הוה מחיל ולא היה מביאו לקבל מי שפרע ומאן דפריך סבר דגברא רבה כר' חייא לא היה מביא עצמו לידי חיוב מי שפרע דמאי דחזי לא ידע אי מחיל אי לא מחיל אלא ר' חייא בר יוסף עירבון הוא דיהבי ליה הוא סבר כנגדו הוא קונה פרש"י ז"ל אי מכירת קרקע הוא שנקנית בכס�� קונה קנין גמור. ואי מכירת מטלטלין הוא קונה כנגדו להתחייב במי שפרע וקראו עליו תגר דקשיא עליה דהא למטה מסקינן דכסף בקרקע קונה לגמרי וכן כתב הוא ז"ל בהדיא למטה וריב"ש תירץ דזהו לפום מאי דקס"ד אבל לפי המסקנא כסף קונה בקרקע לגמרי ואם זו היא הקושיא יפה תירץ אלא עיקר הקושיא מי דחקו לרש"י ז"ל לפרש כן בתחלת הסוגיא כיון דעובדא דרב חייא בר בר יוסף במטלטלין הוא קרקע מאן דכר שמיה ולפרושי ביה דלא כהלכתא דכנגדו הוא קונה והרר"י קולון ז"ל תירץ דלשון קונה דחק אותו דבשלמא אי איירי נמי בקרקע שייך לשון קונה אבל לענין מי שפרע לחודיה לא שייך לשון קונה וגם זה אינו נח לי דהא לפי המסקנא לא איירי אלא לענין מטלטלין. ולענין מי שפרע ואפ"ה לא קשיא לן לשון קונה. ותו דלשון קונה שייך שפיר לענין מי שפרע לשארית ישראל אשר לא ידברו כזב ועומדים בדבורם. והרב הנזכר דחק עצמו לתרץ לפי המסקנא לשון קונה עיין בשורש קס"ד ולפי הספרים שלהם שכתוב כן בדברי רש"י ז"ל נ"ל לפרש דטעמא יהיב למילתיה מאי טעמיה דמאן דס"ל כנגדו הוא קונה משום דאפילו בקרקע אינו קונה אלא כנגדו ור' יוחנן ס"ל דקרקע קונה כנגד כולו ומשום הכי במטלטלין נמי כנגד כולו הוא קונה לקבל מי שפרע דלא אסיק אדעתיה מאי דמתרצינן בסוף הסוגיא דכסף דקני לכוליה וכו' אלא קס"ד דקנין דקרקע וקנין מטלטלין שוין זה לקנות כנגדו קנין גמור וזה כנגדו לענין מי שפרע דאכתי לא ידעינן דרשב"ג קאי לפרושי דברי תנאי קמאי בד"א וכו' דמשמע דכ"ע מודו דכסף דקני לכוליה קני קרקע לגמרי. כל זה כתבתי ליישב לשון רש"י ז"ל לפי הספרים שלהם שכתוב קונה כנגדו קנין גמור אבל בספרים שלנו כתוב קונה קנין גמור כלומר כולו קנין גמור ואי מכירת מטלטלין קונה כנגדו להתחייב במי שפרע וזו ממש כפי המסקנא וכוונתו ז"ל לומר לא תטעה לומר שנחלקו הני אמוראי לענין קנין קרקע אלא מר ס"ל בשלמא קרקע דין הוא שיקנה קנין גמור בכולו אבל במטלטלין שאינו קנין גמור דיינו שיקנה כנגד ערבונו ור' יוחנן לית ליה האי טעמא אלא כי היכי דבקרקע קונה בכולו קנין גמור במטלטלין קונה בכולו לקבל מי שפרע. מיתיבי הנותן עירבון וכו' כתב רש"י ז"ל לא דמי להאי דלעיל דזה אינו פריעת מקצת מעות וכו' והקשו עליו ז"ל מנא ליה הא דילמא היינו ההוא דלעיל ובין לר' יוסי ובין לר' יהודה אלא כנגדו מדינא ועל השאר פליגי אי אסמכתא קניא או לא ולא פליג בין סתמא ליקון ואתא רשב"ג לאפלוגי בין סתמא ליקון וכ"ת משום דמקשה תלמודא לרב מדרשב"ג ומצי למימר אנא דאמרי כתנאי קמאי אכתי קשה על בעל התלמוד אמאי לא סבר הכי ויאמר לימא כתנאי ותירץ ריב"ש דמשמע ליה לתלמודא דהאי עירבון דפליגי ר' יוסי ור' יהודה לאו בעירבון דנתן סתם בתורת פרעון משום דאי הכי לא הוה לרשב"ג למימר אלא בד"א בזמן שאמר לו ערבוני יקון אבל לא אמר ליה ערבוני יקון קנה ומחזיר את השאר אבל מדקאמר מכר לו שדה וכו' משמע דעד השתא לא איירי תנאי קמאי בהאי גוונא. את זה כתב לתרץ לפי שיטת רש"י ז"ל אבל הוא כתב שיטה אחרת רחוקה מאד בפשט הסוגייא ועיין בסימן רע"ה אבל רש"י ותוספות ובעלי החדושין משמע להו בפשיטות דרשב"ג לפרושי אתי ולא לאפלוגי ורשב"ג מודה להו היכא דאמר ערבוני יקון למ"ד הכל דאסמכתא קניא ולמ"ד כנגדו ותנאי קמאי מודה לרשב"ג היכא דנתן לו בתורת תחלת פרעון ומשום הכי מותיב לרב מכולהו תנאי משום דהכי משמע פשטא דלישנא דרשב"ג אמר רשב"ג במד"א וכו' ונהי שהיה יכול לדחות מי סברת תנאי לא פליגי לעולם אימא לך פליגי ואנא דאמרי כתנאי קמאי ואי הוה דחי הכי הוה ניחא ליה נמי האיך דהמלוה על המשכון דודאי תנאי היא דר' יוחנן כרשב"ג בתרוייהו ורב כתנאי קמאי וכר' יהודה הנשיא והדוחה אומר לעולם לאו תיובתא ולאו תנאי כדמפרש ואזיל ודוק כי בזה תירצנו מה שהקשה מהר"י קולון ז"ל שורש קס"ד. ר' יוסי לטעמיה. וכו' וא"ת מאי ק"ל לתלמודא שהכניס בתוך הברייתא טעמיה דר' יוסי וי"ל להודיענו דהאי עירבון דאיפליגו ביה ר' יוסי ור' יהודה לא איירי בשנתנו בתורת תחלת פירעון כדכתב רש"י ז"ל דאי אמרת בשלמא בתורת קנס ליכא טעמא למימר דקנה כנגד כולו אלא מטעם דאסמכתא קניא אלא אי אמרת בשנתנו בתורת תחלת פרעון לא שייך טעמא דאסמכתא אלא ודאי האי עירבון דאפליגו ביה ר' יוסי ור' יהודה היינו שנתנו בתורת קנס כפרש"י ז"ל. אכפול לך ערבונך. וא"ת במאי קנה וי"ל כגון שקנו מידו א"נ קנה במקח כפלים וכן היא בתוספות. בזמן שאמר לא ערבוני יקון תמהו על רש"י ז"ל דהא עדיף מנתן לו בתורת פריעה דקנה הכל כיון שפירש בהדיא שיקנה הכל והתוספות דחקו לפרש ע"ש. ובעלי חידושין פירשו דה"ק בד"א בזמן דאמר לו ערבוני יקון כלומר שלא פסקו דמי השדה אלא שהקדים לו קצת מעות ואמר ערבוני יקון ובכה"ג לא סמכא דעתיה דמוכר אבל היכא דפסק עמו לתת לו שדה באלף זוז ונתן לו ת"ק זוז קנה הכל דבכה"ג סמכא דעתייהו ע"כ וזה הפירוש נכון אלא שהעיקר חסר מן הספר. וי"ל דמדקתני או שדה באלף זוז משמע דעיקר הטעם משום דפסק דאי לאו הכי הוה ליה למיתני אבל מכר לו בית או שדה ונתן לו מקצת הדמים וכו' ומכח תמיהא זו דחק עצמו ריב"ש ז"ל במה שכתב בתשובתו. אבל אני בעניי איני רואה תמיה כלל דבשלמא כשנתן לו בתורת פרעון ראוי הוא שיקנה הכל דהא קרקע נקנה בכסף אפילו בפרוטה אבל כשנתן לו דינר בתורת פירמנסא בלעז לקיים הקנין אז אין ראוי שיקנה בכל דדמי לנותן טבעת לסימן המקח והעלו בירושלמי דלא קנה כלל אפילו לקבל מי שפרע וא"ת דינר נמי לא יקנה כנגדו אפילו לקבל מי שפרע הא תריצו לה דינר עשוי להשתנות שדרך הוא ליתנו בתורת דמים טבעת בעינה הדרה ומדרצו לדמותה משמע דלא הוי כתחלת פרעון הילכך מסקינן לדינר דרגא דטבעת אינה קונה אפילו לענין מי שפרע ודינר זהב כיון שנתן אותו בתורת טבעת שהוא כעין קנס לחוזר לא קני לכל המקח ומשום דדרכו ליתנו בתורת דמים קונה כנגדו לקבל מי שפרע והרי זה ברור ונכון. דיו שיקנה כנגד ערבונו פרש"י ז"ל לא זה יקנה ולא זה ימחול משמע דאסמכתא שייכא אפילו במחילה וק"ל מי עדיף לישנא דמעכשיו דמבטל האסמכא ממה שהוא תפוס בשלו. וי"ל דלשון מעכשיו משמע דמעתה רוצה להשתעבד בין יתקיים התנאי או לא יתקיים ונתבטלה האסמכתא אבל המוחל אינו סומך לגמרי אעפ"י שחבירו תפוס. ומ"מ יש מן הפוסקים והרמב"ם ז"ל בכללם שאמרו דבמחילה לא שייכא אסמכתא. ומאי שנא קרקע דבכספא וכו' וא"ת ומאי קושיא דילמא רב כר"ל ס"ל דמשיכה מפורשת מן התורה הילכך שנא ושנא קרקע דנקנה מן התורה בכסף קני ליה לכולי מטלטלי דלא קני ליה מן התורה כלל לא קני ליה לכוליה. וי"ל דקושיא זו תריץ לה רש"י ז"ל דכתב ומשנינן קרקע דיפה כחה וכו' כלומר אנן דקי"ל כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות מהדרינן לשנויי שיסבור רב נמי כוותיה ודוק ותשכח. לימא כתנאי עד לזכרון דברים בעלמא ק"ל עלה דבין לפי הקס"ד דר' יוחנן תנאי ובין לפי המסקנא רבי יוחנן תנאי היא וכן איכא נוסחי דגרסינן בהדיא דר' יוחנן תנאי היא ולפי המסקנא אתי ר' יוחנן דלא כרשב"ג דאלו רשב"ג סבר פלגא משמט ור' יוחנן ס"ל כנגד כלו הוא קונה וא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דקי"ל כרשב"ג דלא משמט אלא פלגא וקי"ל כר' יוחנן דאמר כנגד כלו הוא וכן פסקו כל הפוסקים. וכ"ת דאנן מתרצינן הכי כי היכי דלא תקשה לרב אבל רבי יוחנן יאמר לך כפי הקס"ד ואנא דאמרי כרשב"ג הא ודאי ליתא דא"כ היכי פסקינן כנגד פלגא הוא משמע דהא לפי הס"ד רשב"ג אינו משמט כלל ס"ל ובשלמא לפי גרסת הספרים שלנו דלא גרסי דר' יוחנן תנאי היא איכא למימר דהא דמתרצינן לזכרון דברים בעלמא לכ"ע מתרצינן כלומר לא דמי מקח וממכר למשכון מטעמא דפרישו בתוספות הילכך לגבי מקח וממכר יאמר ר' יוחנן כ"ע כוותי דכנגד כולו הוא קונה אבל משכון לאו בתורת קנין יהבי ניהליה ופליגי בה תנאי רשב"ג סבר סוף סוף כיון דיהבי נהליה בתורת משכון משמט כנגדו ור' יהודה הנשיא לא יהביה ניהליה אלא לזכרון דברים כיון שאינו שוה כנגד החוב ומשום הכי משמט כל החוב. אבל לפי גרסת הראשונים דגרסי דר' יוחנן תנאי ופסקו הם ז"ל כר' יוחנן כנגד כלו הוא קונה ופסקו כרשב"ג בשמיטה דאינו משמט אלא כנגד המשכון צריך נגר ובר נגר. ועל צד הדוחק אני אומר דקושטא הוא דלא דמי מקח וממכר למשכון דשמיטה וכדכתיבנא אלא מאן דאמר בבי מדרשא לימא כתנאי הוה ס"ל דדמו אהדדי ונהי דהוה מצי לתרוצי דלא דמי מעות דמקח וממכר למשכון תדע דאם נתן מקצת מעות לכ"ע מקבל מי שפרע והנותן משכון אינו מקבל מי שפרע וכן העלו הראשונים ז"ל אלא לפי שטתו של המקשה דמדמה להו אהדדי שקיל וטרי תלמודא ומסיק דר' יוחנן תנאי היא אבל קושטא לאו הכי הוא ודכותה בתלמודא טובא ועדיין צל"ע. הנראה לע"ד כתבתי:
+
+Teshuva 806
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי עלה דהא דאמר רבא פרק אלו מציאות ראה סלע שנפלה נטלה לפני יאוש על מנת לגוזלה עובר בכולן משום בל תגזול ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם ואע"ג דהחזירה לאחר יאוש מתנה הוא דיהיב ליה ואיסורא דעבד עבד וקשו בה טובא והלא לאו דלא תגזול נתקו הכתוב לעשה דהשב תשיב גם העשה של השב תשיב למה לא תיקן:
+תשובה קושיא זו נבוכו בה רבים וגדולים והר"ן ז"ל כתב עלה שאינו מלשון האמוראים אלא מלשון הגאון וכתב וז"ל ולפי לשון זה של גאון צל"ע אלא כיון שכל האחרונים סמכו עליו יש לסמוך עליו עד שיבוא מורה צדק ע"כ. גם מה שכתבו התוספות בזה דלא קאי אלא על לאו דלא תוכל להתעלם לא הסכימו עליו ולשון הגמרא אינו נח כלל לפי פי' זה ומה שכתב הרמב"ן ז"ל בתירוץ קושיא זו כבר דחה אותו הר"ן ז"ל עיין בחדושיו כי אין אני בא להעתיק דברי הראשונים נ"נ אלא להודיעך מה שחדשתי בתירוץ קושיא זו כי עשה של השב תשיבם ודאי לא נתקן דלא נקרא השבה אלא קודם יאוש שאז נקראת אבידה וחייב בהשבתה אבל אחר יאוש אין זו השבת אבידה אלא מתנה. והשתא דאתיא להכי לאו זה דגזלה לא נתקן דבשלמא לאו דגזלה גרידא נתקו הכתוב לעשה דוהשיב את הגזלה אבל לאו דאבידה שגזלה לא נתקו הכתוב אלא להשב תשיבם לו דכתיב גביה וכיון דהשב תשיבם לו לא נתקן כדכתיבנא איך יתוקן לאו דגזלה אשר נתקו הכתוב להשב תשיבם לו וזה ברור בעיני בתירוץ קושיא זו אחר בקשת המחילה מרבותי. וא"ת מנא לך הא דהשב תשיבם לא נתקן עד שאתה בונה עליו תירוץ ללאו דלא תגזול. וי"ל דסברא הוא כיון שאינו משיב בזמנו לא מיקרי השבה וגם הרא"ש ז"ל מסכים בזה שאינו מתקן העשה בחזרה וז"ל ומיהו איכא למימר דעשה דהשב תשיבם נמי לא קיים מאחר שהמתין לאחר יאוש דהשב תשיבם משמע לאלתר קודם יאוש אם הוא יכול א"נ השב תשיבם משמע שישיב לו אבידתו וזו אינה חשובה אב��דתו כיון שנתיאש ויצאת מרשותו עכ"ל. ובלאו דלא תגזול נראה שהוא מסכים לדברי התוספות שנתקן ע"י חזרה. אבל במה שכתבתי יתיישב שפיר דלאו דהאי גזלה בעשה דידיה תלי אם נתקן העשה נתקן גם הלאו ואם לא נתקן העשה גם הלאו לא נתקן ואתי לישנא דגמרא כפשוטו ולא דחקינן לומר שהם דברי הגאון. והנל"ד כתבתי:
+
+Teshuva 807
+
+עוד שאלת באותה סוגיא דמסקינן אלא אמר רבא חמור דבור לר' יהודה ושה דאבידה לדברי הכל קשיא והכי מסקינן לה בכל דוכתא. וקשיא חמור דבור לר' יהודה שה דאבידה לד"ה אמאי לא אמרינן דאתי למעוטי שטרות דאם נפלו לבור יהיה פטור עליהם ואם מצאן דרך אבידה לא יתחייב להטפל בהם:
+תשובה אם אין לך קושיא אלא זו כבר תירצו הראשונים ז"ל דמה נפשך אי סבירא לן כמאן דלא דאין דינא דגרמי השתא אם שרפן בידו ממש פטור כ"ש אם נפלו לבור או אם נאבדו שאינו חייב בהשבתן ואי סבירא לך כמאן דדאין דינא דגרמי לאו מדאורייתא היא אלא מדרבנן כדמוכח בסוף פרק הכונס דמיבעיא להו אם עשו תקנת נגזל במסור או לא ואי דינא דגרמי דאורייתא למה לא יעשו תקנה במסור כמו בנגזול וא"כ אי איפשר לומר דקרא מיעט שטרות לא מדין בור ולא מדין אבידה אבל מדרבנן חייב בהשבתן. אבל יש קושיא אחרת כיון דכל פרטי דקרא מצריכינן להו שלמה לסימנין וחמור לסימני אוכף ושור לגיזת זנבו א"כ אצטריך שה להיות פרט כדי שיהיה פרט וכלל ואמאי מסקינן ליה בקושיא. ותירצו בשם רשב"ם ז"ל כי הוא היה רגיל ליתן טעם כיון דפרט וכלל נעשה הכלל מוסף על הפרט אמאי אצטריך הפרט בכלל לחודיה סגי והטעם הוא משום דאי לא כתיב הפרט הוה דיינינן ליה בק"ו או במה מצינו או באחת משאר המדות להכי הטיל הכתוב הפרט כדי שתריץ אותו בפרט וכלל. והכא קים ליה לתלמודא דליכא למדרשיה בשום מדה מן המדות וא"כ לא הוא צריך פרט ואם כן שה קשיא וההקדמה שכתב רשב"ם ז"ל מוסכמת היא אבל התולדה שרצו ללמוד ממנה לא ניחא לי דמאי שנא האי פרט כללא דפשיטא להו דליכא למילף מינה מידי יותר מכל שאר פרט וכלל שבתורה כדי להעלות דשה דאבידה קשיא. עוד נ"ל לתרץ דאע"ג דפרטי דשלמה וחמור ושה אצטריכו למדרש כל חד למלתיה מש"ה פרטי נינהו ושפיר הוי פרט וכלל וא"כ שה למה לי. והנכון בתירוץ קושיא זו דכל אבידת אחיך רבויא הוא ולאו כללא הוא. א"כ לא היה פרט ואע"ג דאמרינן לרבות מומר לא קשיא דרבויא קאי לאבידה ולאחיך וה"ק כל אבדה וכל אחיך ויותר משמע רבויא דאבידה דסמיך ליה. והנל"ד כתבתי:
+
+Teshuva 808
+
+שאלת ממני על מה שכתב הטור סימן תרפ"ד גבי מגלה ומי שחציו עבד וחציו בן חורין אפילו מינו אינו מוציא ומשמע הא את עצמו מוציא ומאי שנא מתקיעת שופר:
+תשובה ראיתי כתוב בשם א' מהגדולים בתירוץ קושיא זו כי במגלה אינו צריך השמעת קול כי הקורא את המגלה אעפ"י שלא השמיע לאזנו יצא אבל בשופר צריך שמיעה ונמצא שבאותו קול נדבק צד עבדות עם צד חירות ואותו הקול בא להוציאו ואינו יכול כי בו עבדות אבל בקריאת המגלה בקריאה הוא מוציא וכל צד מוציא את עצמו. ואני אומר כי השומע טעה ותלה בוקי סריקי באותו הגדול לפי שדבר זה אין בו ממש דנהי דאם לא השמיע לאזנו יצא מ"מ באיזה ענין יצא היינו בקריאה בע"כ ואותה הקריאה יש בה שתי כחות כח עבדות וכח חירות ואתי צד עבדות ומפיק צד חירות דכי היכי דשומע קול שופר שומע קול מעורב משני כחות כן הקורא את המגילה כל מבטא ומבטא יש בה שתי כחות ולא אתי צד עבדות ומפיק צד חירות הילכך לית מששא בהאי טעמא. עוד תירצו שמקרא מגלה הוי מדרבנן ול��יכך מוציא את עצמו אבל תקיעת שופר הוי מן התורה ולפיכך אינו מוציא אפילו את עצמו וכבר כתבתי בתשובה אחרת שגם זה התירוץ אינו דהיכי אתי צד פיטור שבו ומפיק צד חיוב שלו אפי' שאין חיובו אלא מדרבנן. וכ"ת הם אמרו והם אמרו הם אמרו שיתחייבו במקרא מגלה והם אמרו שמי שחציו עבד וחציו בן חורין יוציא את עצמו. הא ודאי ליתא כיון שלא נתפרש זה בתלמוד ולא בדברי הפוסקים ואם איתא חדוש כזה לא הוו שתקי מיניה ויאמרו מי שחציו עבד וחציו בן חורין מוציא את עצמו במגלה. ואפילו הטור לא כתב אותו בהדיא אלא שהם לומדים אותו מדיוקא. עוד תירצו כי הנס נעשה גם לעבדים ולפיכך הם חייבים בקריאת המגלה וכיון שהעבד חייב במקרא מגלה הדבר ברור שמי שחציו עבד וחציו בן חורין שמוציא את עצמו ע"כ. וזו קשה מן הראשונות חדא שהדין אינו דין אמת שהעבדים פטורים ממקרא מגלה שאפילו תאמר שהנס נעשה לעבדים אפ"ה לא היו בסכנה שהרי היו שוללים אותם כשאר נכסים. תדע דלא מרבינן מהכל כשרים אלא נשים והכי ה"ל למימר הכל לאתויי נשים ועבדים. וז"ל הרמב"ם ז"ל הכל חייבין בקריאתה אנשים ונשים ועבדים משוחררים וכן כתב הטור בעצמו. ותו דאי איתא שהעבד חייב במקרא מגלה משום שאף הם היו באותו הנס היה ראוי שיוציאו את אחרים כמו שהאשה מוציאה את האנשים ואפילו למאן דס"ל דאינה מוציאה את האנשים מוציאה מיהא את הנשים. וא"כ היה ראוי שמי שחציו עבד וחציו בן חורין יוציא את מינו מיהא אלא ודאי העבד פטור ממקרא מגלה וא"כ הדרן קושיא לדוכתא והנכון בזה מה שכתבתי בתשובה אחרת למעלה כי היכי דלגבי שופר אינו מוציא עצמו הכי נמי לגבי מגלה ולא תידוק מינה הא לעצמו מוציא אלא משום דכתב וטומטום אינו מוציא את מינו כלל עמו ג"כ מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא ג"כ את מינו כלומר בדבר זה חלוקים טומטום ומי שחציו עבד מאנדרוגינוס אבל לעולם אימא לך שיש למי שחציו עבד חלוק אחר שגם את עצמו אינו מוציא ולא הוצרך לפרש שכבר פירש למעלה גבי שופר:
+שוב ראיתי שכתב הר"ר יצחק אבוהב ז"ל בביאורו לאורח חיים וז"ל ונאמר שאמת הוא שמי שחציו עבד וחציו בן חורין בפני עצמו שאפילו לעצמו אינו מוציא ולפי שבכאן נקט אותו עם טומטום שהוא מוציא לעצמו לפיכך אמר שמוציא את עצמו ומפני טעם זה לא אמרו למעלה כשאמר הכל חייבים לפי שמי שחציו עבד וחציו בן חורין בפני עצמו אפילו לעצמו אינו מוציא עכ"ל. ואני ראיתי ולא אבין דבשלמא טומטום ממה נפשך מוציא את עצמו אם זכר אם נקבה אבל מי שחציו עבד ליכא האי טעמא. ותו דמה טעם הוא משום דנקטיה בהדי טומטום ישתנה דינו ומה לי בפני עצמו ומה לי עם אחרים ואם כוונתו לומר שהוא טומטום וחציו עבד וחציו בן חורין דאית ביה תרתי מה בכך סוף סוף הא אתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות בין שיהיה זכר או נקבה. הילכך צל"ע. ובמה שכתבתי למעלה אתי שפיר. וקרוב הדבר כי נתכוון הרב ז"ל למה שכתבתי אלא שהלשון בלתי מתוקן וה"ק ולפי שנקט אותו עם טומטום שהוא מוציא לעצמו לפיכך אמר לשון שמשמעותו שמוציא את עצמו אבל לפי האמת אינו כן. וא"ת מ"ש אנדרוגינוס דמוציא את עצמו אמאי לא אמרינן דלא אתי נקבה שבו ומוציא צד זכר שבו ובשלמא למאן דפסק דנשים מוציאין את האנשים ניחא. אבל למאן דפסק דנשים אין מוציאין את האנשים מאי איכא למימר. וראיתי מי שתירץ דצדדי האנדרוגינוס כל אחד ניכר לעצמו ולפיכך כל חלק מוציא חלקו אבל מי שחציו עבד וחציו בן חורין מעורב החלקים וכל אבר ואבר יונק מחבירו וזה אינו נכון כלל שהרי ה��ול שיוצא משני הכחות יוצא ביחד וכל איבריו ינקי מהדדי. והנכון בזה דקי"ל כר' יוסי דאמר אנדרוגינוס בריה בפני עצמה ולפיכך מוציא את מינו שכלם מין אחד הם. ואפי' לדעת מי שאומר חציו זכר וחציו נקבה תירץ בעל מ"מ ואיפשר שיש חילוק בין מה שהוא בידי אדם למה שהוא בידי שמים. וגם זה אינו נח לי וגם הוא ז"ל לא אמרה אלא באיפשר והנכון מה שכתבתי וכן כתב הראב"ד ז"ל א"א זהו לדעת האומר אנדרוגיגוס בריה הוא אבל למי שאומר חציו זכר וחציו נקבה אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו כעין מי שחציו עבד וחציו בן חורין עכ"ל. הנל"ד כתבתי:
+
+Teshuva 809
+
+שאלת ממני החכם המעולה יצ"ו פי' דמתניתין היה עובר אחורי בהכ"נ או שהיה ביתו סמוך לבהכ"נ ושמע קול שופר או קול מגלה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא ואע"פ שזה שמע וזה שמע זה כיון לבו וזה לא כיון לבו. וקשיא לך עלה מאי שנא עובר אחורי בהכ"נ והלא בתוך בהכ"נ גופה אם לא כיון לבו לא יצא בין למ"ד מצות צריכות כוונה או למ"ד אין צריכות מ"מ צריך שיכוין לבו לשמוע קול שופר. ותו דקתני אע"פ שזה שמע וכו' וזו משנה שאינה צריכה היא. ותו מאי שזה שמע וזה שמע דמשמע דאיירי מתני' בשני בני אדם והא לא איירי מתני' אלא באדם א' אם כיון לבו אם לא כיון לבו והכי הוה ליה למתני אעפ"י ששמע קול שופר כיון שלא כיון לבו לא יצא:
+תשובה נ"ל דפירושא דמתני' הכי הוא היה עובר אחורי בהכ"נ וכו' אם כיון לבו יצא הא סתמא לא יצא בד"א במי שהיה עובר אחורי בהכ"נ אבל מי שהיה בבהכ"נ סתמא יצא ומשום הכי נקט מי שהיה עובר אחורי בהכ"נ והיינו דקתני ואם לאו כלומר שלא כיון לבו אלא סתמא לא יצא ועלה קתני אעפ"י שזה שהיה בב"ה שמע וזה שהיה אחורי בהכ"נ שמע זה סתמו כאלו כיון לבו ויצא דלהכי אתא לבי כנישתא וזה סתמא כאלו לא כיון לבו ולא יצא כיון דלא אתא לבי כנישתא לא נפיק ידי חובתיה עד דמכוין למ"ד מצות צריכות כוונה צריך כוונה לצאת. ולמ"ד אין צריכות כוונה אם כיון לבו שיהיה קול שופר לבד יצא. וא"ת כיון דמאן דקאי בבהכ"נ בסתמא נפיק ידי חובתיה למה נהגו להבדיל בבית אעפ"י ששמעו כל בני הבית הבדלה בבהכ"נ. כבר תירצה רשב"ם ז"ל לפי שמתכוונים שלא לצאת שם ואפי' למ"ד מצות אין צריכות כוונה אם כוונו שלא לצאת לא יצאו ואפי' למ"ד מצות צריכות כוונה כיון שזה בא לבהכ"נ לצאת ידי חובתו בכלל הצבור אעפ"י שבשעה ששמע לא כיון לבו אלא סתמא יצא ידי חובתו. ולענין ש"ץ שהוא נעים קול ומזמר בבית המשתאות בשירי עגבים בשירים של דופין מוחין בידו ואם אין רוצה לשמוע מעבירין אותו ועליו ועל כיוצא בו אמר הכתוב נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה כן השיב הריא"ף ז"ל בתשובה הנל"ד כתבתי:
+
+Teshuva 810
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי על מה סמך מסדר סדר עבודה שסדר והכהנים והעם וכו' היו נופלים על פניהם ואומרים בשכמל"ו וזה לא נמצא בתלמוד כלל: *
+תשובה בירושלמי איתא דגרסינן בפרק אמר להם הממונה עשרה פעמים היה כהן גדול מזכיר את השם ביום הכפורים ששה בפר וג' בשעיר וא' בגורלות הקרובים היו נופלים על פניהם הרחוקים היו אומרים בשכמל"ו אלו ואלו לא היו זזים משם עד שהוא מתעלם מהם זה שמי לעולם זה שמי לעלם. בראשונה היה אומרו בקול גבוה משרבו הפרוצים היו אומרים בקול נמוך ע"כ. ואיכא למידק עלה מאי שנא קרובים ומ"ש רחוקים או כולם יפלו על פניהם או כולם יאמרו בשכמל"ו. ותו כי המסדר לא חילק בין קרובים לרחוקים אלא משמע דכולם היו נופלים על פניהם ואומרים בשכמל"ו. וז"ל דהקרובים שומעים את השם יוצא מפי כה"ג ולתת גדולה וכבוד לשמע השם מהמפורש היו נופלין על פניהם כאלו אינם יכולים לעמוד על עומדם מפני רעד ורתת ע"ד וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם ולאו למימר שהיו נופלים אבל לא היו אומרים בשכמל"ו אלא ודאי היו אומרים שהרי במקדש לא היו עונין אמן אלא בשכמל"ו. ותניא עשרה פעמים היו מזכיר וכו' ועל כל הזכרה היו מברכין וכורעים לכבוד השם. וכן נמצא כשסדר ר' חנניה ב"ה לתלמידיו אמר להם לכרוע וליפול על פניהם וכן אנו עושים לזכר. ובמרדכי דיומא איתיה. אבל הרחוקים לא היו יכולים לשמוע השם היוצא מפי כה"ג אלא היו רואים את הקרובים נופלין על פניהם והיו יודעים שמזכיר את השם והיו אומרים בשכמל"ו אבל ליפול על פניהם לא היו צריכים שהרי לא היו שומעים. והמסדר כיון יפה שאמר והכהנים והעם העומדים בעזרה שהיו קרובים אל כ"ג בשעה שמזכיר את השם היו כורעים וכו' ואומרים לפי שהיו שומעים ולא הוצרך לומר מה שעושין הרחוקים שהרי סדר סדר עבודה זכר ודוגמא למה שהיה ומה צורך להזכר מעשה הרחוקים כיון שכולהו קרובים לשמוע מפי ש"ץ סדר העבודה והא דאמרינן אלו ואלו לא היו זזים משם ה"פ אלו הנופלין על פניהם לא היו מגביהים ראשם ולא אלו האומרים בשכמל"ו היו גומרין הדבור עד שהיה משלים כה"ג את השם והיינו דסדר אף הוא היה מכוין לגמור את השם וכו' ואומר להם תטהרו. הנל"ד כתבתי:
+
+Teshuva 811
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי עלה דהא דקי"ל המכה את חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה ונפקא לן מדכתיב פן יוסיף להכותו על אלה וגו'. והלא קרא ילפינן מיניה אזהרה למכה אביו וקי"ל כל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו:
+תשובה קושיא זו הקשו התוספות בפרק אלו הן הנחנקין ולא תירצו בה דבר והיה איפשר לתרץ דלא נקרא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אלא בזמן שאין בלאו אלא למיתת ב"ד אבל היכא דכולל מלקות ומיתת ב"ד כי הכא דפן יוסיף כולל למכה את חבירו וכיון שכן שפיר לוקה עליו הואיל ויש בו צד מלקות. אבל תירוץ זה לא יתכן לפי מה שכתב בעל מ"מ בפרק כ' מהלכות שבת וז"ל אלא ודאי עיקר הפי' כדברי רבינו שאף בבהמה יש צד לאזהרת מיתת ב"ד ומפני כך אינו לוקה על שאר מלאכות ע"כ. משמע דלאו דלא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך וגו' כולל מיתת ב"ד כגון שחורש בבהמתו בשבת וכולל ג"כ מחמר אחריה שאין בו מיתת ב"ד ומפני הצד של מיתת ב"ד אין המחמר בבהמתו לוקה מפני שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. אבל יש מי שסובר שאין במחמר לאו כלל וקרא דלא תעשה כל מלאכה לא בא אלא למלאכות שחייבין עליהן מיתה כגון חרישה. ולפי דרך זה איפשר ליישב התירוץ שכתבתי. והנכון אצלי דכוליה קרא דפן יוסיף איצטריך למכה את חבירו ואם יש בו שוה פרוטה אינו לוקה כיון שנתן לתשלומין אבל הכאה שאין בה שוה פרוטה כיון שאין בה תשלומין לוקה עליה ור' יוחנן אמר לה והלכתא היא. והא דנפקא לן מהאי קרא אזהרה למכה אביו לא מגופיה דקרא אלא מק"ו מכה את חבירו מוזהר עליו אביו לא כ"ש וכ"ת אין מזהירין מן הדין גלויי מלתא בעלמא הוא כדאמרינן בכל דוכתא נמצאת למד אזהרה למכה את חבירו מפן יוסיף ושפיר לקו דלא נתן לאזהרת מיתת ב"ד ואזהרה למכה אביו מק"ו. והכי משמע מדתניא במכילתא ומייתינן לה בפרק אלו הן הנחנקין והכי גרסינן לה ומה מי שמצוה להכותו פי' שנתחייב מלקות מצות שלא להכותו פי' יותר מארבעים דכתיב פן יוסיף מי שאינו מצוה להכותו פי' אביו שאינו נעשה שליח להלקותו אינו דין שמצוה שלא להכותו פי' אינו דין שמוזהר שלא להכותו שלא במקום מצוה ויליף מהכא אזהרה למכה אביו וכן כתב עלה רש"י ז"ל. הרי לך בהדיא דיליף לה תנא לאזהרת מכה אביו מק"ו והא קי"ל דאין מזהירין מן הדין אלא טעמא הוא משום דהוי גלויי מלתא בעלמא וכדכתיבנא. והנל"ד כתבתי:
+
+Teshuva 812
+
+שאלת ממני אפרש לך דבור תוספות בריש חולין המתחיל וליתקון חדא וליחתוך בה בשר ופעם אחרת כשירצה לחזור ולחתוך בשר יהא זכור להכשירה ועל הסכין וכו':
+תשובה הדבר ברור כי החלב אוסר הסכין ודאי והבשר אין פוגם את הסכין ודאי דבשר רך הוא ולא פגום ומשום הכי אחר שחתך בסכין החלבים לא שהי ליה באיסוריה ומיד מקנח אותו אבל אם חתך בשר בסכין של שחיטה כיון שאין הדבר ברור שנפגם משהי ליה הכי וכשבא לשחוט משתלי ושחיט ביה ודילמא נפגם בבשר ומהאי טעמא לא פריך אסכין שישחוט ואח"כ יחתוך בשר אבל אסכין של חלבים פריך שפיר וליתקון לה חדא וליחתוך בה בשר והדר ליחתוך בה חלבים. אבל התוספות לא ניחא להו בהאי פירושא דא"כ לא הוה צריך לשנויי גזרה שמא יחתוך חלבים ואח"כ בשר אלא הכי הוה ליה לשנויי גזירה שמא ישכח ולא יקנח אותו מיד ומשום הכי הוכרחו לומר ופעם אחרת כשירצה לחזור ולחתוך בשר יהא זכור להכשירה וטעמא דבזמן שהוא צריך לדבר רמי אנפשיה ומדכר וא"כ על הסכין ששחט בה נמי הוה ליה למפרך שישחוט ואח"כ יחתוך בשר ובזמן שיבוא לשחוט יהיה זכור לבודקה ולהשחיזה אם היא פגומה אלא משום הכי לא פריך שרגילין לשומרה שלא תתקלקל. הנל"ד כתבתי:
+
+Teshuva 813
+
+שאלת על מה שאז"ל שכל המכות היו משמשות ז' ימים ולמדו ממכת הדם דכתיב וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור. וק"ל והנה מכת בכורות לא היתה אלא כרגע ומכת הדבר יום אחד ומכת החשך ג' ימים:
+תשובה מכת הדבר והחשך הקשה אותם הראב"ע ז"ל אבל מכת בכורות לא קשיא כלל דמה מצינו מכת הדם שיש אחריה מכה שמשה ז' ימים אף כל שאר המכות שיש אחריהם מכה שמשו ז' ימים יצאת מכת בכורות שאין אחריה מכה. ותו שכבר יצאו ממצרים ולא היו צריכים שתשמש המכה עוד. גם מה שקשה הראב"ע ממכת החשך אינה קושיא כלל אדרבה קראי מסייעי לדרז"ל דכתיב לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים ותרתי שלשת ימים למה לי אלא ג' ימים הראשונים לא היה החשך עב אבל ג' ימים האחרונים היה החשך עב ומכופל שלא היו יכולים לעמוד וכפרש"י ז"ל וקרא מסייע ליה דכתיב וימש חשך חשך שיש בו ממש הרי ו' ימים וביום הז' היה החשך הולך וחסר. וכן מכת הדבר ביום ראשון הוכו כולם בדבר ומתו בתוך ז' ימים נמצאת המכה משמשת ז' והמכה אשר למעלה ולמטה ז' וגם זו בכלל והא דכתיב וישלח פרעה והנה לא מת מכל מקנה ישראל עד א' אחר ז' ימים קאמר. א"נ אמכת הדבר קאמר כלומר לא הוכה מכל לבני ישראל עד א'. והא דכתיב וימת כל מקנה מצרים וגו' לא קאי אממחרת אלא קרא הכי מתפרש ויעש ה' את הדבר הזה ממחרת כלו' שיד ה' הויה במקנה אבל המיתה לא מתו כולם ביום א'. ומה שכתב הראב"ע כי מכת הדם והצפרדעים והכנים היה למצרים ולישראל אסור להאמין דבר זה כ"ש שהכתובים מורים הפך ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור ויחפרו כל מצרים סביבות היאור משמע אבל ישראל לא היו צריכים לזה כי היו שותים ממימי היאור. ובצפרדעים כתיב ובכה ובעמך וגו' וסרו הצפרדעים ממך ומבתיך ומעבדיך ומעמך וגו' משמע שלא היו בישראל. וכן הכנים וילמד סתום מן המפורש. ולא ידעתי אם המכה היתה גם לישראל מה ראיה יש בה לפרעה שישלח את ישראל מארצו ולא היה ראוי להטריח הקולמוס בכיוצא בזה אלא שלא ליתן פתחון פה לדוברים עתק על דרז"ל:
+
+Teshuva 814
+
+ו��ל ענין אשר שאלת שנחלקו ז"ל על פסוק ויהי בחצי הלילה תרי תנאי חד אמר יוצרו חלקו וחד אמר יודע עתותיו ושעותיו חלקו ושאלת מאי בינייהו:
+תשובה כגון דא צריכה רבה ואודיעך דעתי אחר הקדימי לך שיש קושיא בכתוב שאי איפשר לצמצם חצי הלילה ולא חצי היום שהרי הגלגל חוזר תמיד וכהרף עין נוטה מחצות ולא יספיק אדם לומר עתה הוא חצות לילה עד שכבר עבר חצות וא"כ קשיא להו מי חלקו ת"ק ס"ל יוצרו יש בידו לחלקו והרי הגלגל בידו כחומר ביד היוצר והעמיד הגלגל כל דהוא כדי שיכירו העולם שהוא מחולק חציו האחרון מחציו הראשון ותנא בתרא ס"ל שאין צריכים לנס אלא גלגל כמנהגו נוהג וחוזר אלא יודע עתותיו ושעותיו חלקו וצמצם בחצי הלילה ממש ובאותו רגע הכה כל בכור דרגע הוי כממריה ואע"ג דאנן אי איפשר לן לצמצם הוא ית' שמו יודע לצמצם ולכוין הנקודה אשר היא בחצי הלילה ממש ובאותה נקודה הכה אותם. הנל"ד כתבתי:
+
+Teshuva 815
+
+עוד שאלת על מה שארז"ל על פסוק ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני. מה ת"ל ויאמר משה משה אלא מלמד שכל הקריאות היו משה משה ומנין שעל כל קריאה היה אומר הנני שנאמר ויאמר מה ת"ל ויאמר אלא מכאן שעל כל הקריאות היה אומר משה הנני. וקשיא לך דבשלמא ויאמר הראשון הוא מיותר אלא ויאמר בתרא איצטריך לגופיה כיון שהיה צריך לומר הנני לא סגי דלא כתיב ויאמר ואמרת שאחד מן החכמים תירץ לך מדלא קאמר ויען הנני אלא ויאמר הנני דרשינן ואמרת דלא נתחוור אצלך שאין זה דרך הברייתות:
+תשובה יפה עשית שלא קבלת תירוץ זה אבל דע כי ספר משובש נזדמן לך וכך היא הגירסא בספר מוגה מכתיבת יד מה ת"ל ויאמר הנני מלמד וגו' ושתי המלות קשיא ליה לתנא שהרי מרע"ה אפילו בתחלת הנבואה היה מוכן ומזומן וראוי להו כן הסכימו הראשונים ז"ל נוסף על שהוא הכין עצמו להבין המראה דכתיב אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה וא"כ מה צריך שיאמר הנני דמשמעותו הנני מוכן ומזומן לראות המראה והרי מתחלתו לכך נתקרב אלא ודאי בא ללמדנו על כל קריאה וקריאה היה אומר הנני דרך כבוד וענוה דכתיב והאיש משה ענו מאד:
+
+Teshuva 816
+
+שאלת ממני על ענין נבואת הנביאים לסבת מה היתה לפעמים דרך משל וחידה ולפעמים בלא משל ואפילו בנביא אחד בעצמו פעמים תהיה אליו הנבואה בדרך משל ופעמים בפירוש בלא משל:
+תשובה ראיתי מי שכתב בזה כשירצה האל להודיעו דבר עתיד יתנבא דרך משל וכשישלח אותו בשליחות יתנבא בלא משל ותירוץ זה נכון הוא אם הוא בכל הנבואות ואני חושב שהכל לפי הכנת הנביא והתבודדתו כי לפעמים יהיה מוכן לקבל הנבואה ואז יראה הנבואה בלי משל וחידה כמי ששומע דברי חבירו ואינו נרתע ממנו ומבין מה שאומר לו ולפעמים יהיה לו קצת הכנה ויראה המשל או החידה ויבין הכוונה ולפעמים יהיה בלתי מוכן ויצטרך לשאול פירש המראה שנאמר הלא ידעת מה המה אלה ואומר לא אדוני וכאלו המלאך הדובר בנביא מתמיה עליו הלא ידעת כי היה ראוי להכין עצמך כדי לידע כונת המראה ולכן לא יארע להם דבר זה אלא בתחלת נבואתם שעדיין לא הורגלו להתערב עם הצורות הקדושות:
+
+Teshuva 817
+
+ולענין אשר שאלת עלה דהא דאמרינן אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום אם היא שמיעה ממש וא"כ תהיה מעלת כולם כמעלת מרע"ה והוא דבר מתמיה שיהיו המון העם יגיעו למדרגה זו שלא הגיעו אליה שאר הנביאים ואם הענין הוא שהדיבר היה למשה וישראל שומעין פשט הכתובים מורים הפך זה דכתיב פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר כמו שנאמר במשה ודבר ��' אל משה פנים אל פנים וגומר:
+תשובה דברי הרמב"ם ז"ל פ"ח מטין כפי' הזה אחרון אשר כתבת וק"ל א"כ מה הפרש בין שתי הדברות לשאר הדברות שהרי בכולם כתיב אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה'. ותו דפנים בפנים לא משמע הכי כאשר כתבת. אלא הנכון בזה דכל הקהל שמעו מפי הגבורה אנכי ולא יהיה לך ולא שהגיעו כולם למדרגת מרע"ה אלא לפי שעה זכו למדרגה זו כמו שמצינו כמה בני אדם זוכין לראיית המלאכים אעפ"י שלא הגיעו למדרגת הנבואה והיא נקראת גלוי עינים אצל בעלי הסוד כן הענין הזה אעפ"י שלא היו נביאים כמשה זכו לשמוע אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה כאשר זכו לראיית הקולות אשר אינו בשכל האנושי לראות את הנשמע שהקול היוצא היה מצטייר באויר עד שרואים אותו בעין וכן היו שומעין הדבור יוצא מפי הגבורה אעפ"י שלא הגיעו למדרגת הנבואה כמשה וכן מוכיח הכתוב דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות משמע שדבר עמהם ממש. כללות הדברים אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום מדבר עמהם והבינו אותם מפי הגבורה והגיעו למדרגת הנבואה ושאר הדברות שמעו שהוא מדבר עם משה ומשה מדבר אליהם ומבאר להם כל דבור ודבור ובזה יתיישבו הכתובים. הנל"ד כתבתי:
+
+Teshuva 818
+
+ילמדנו רבינו מאור הגולה וכו' פי' מה שתרגם רב יוסף במגלת אסתר בלילה ההוא נדדה שנת המלך וכולי שתרגם ביה בליליא אתקטלו כל בוכרי דמצראי איך יתכן זה והוא בעצמו פי' לעיל מזה ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות שהיה ג' של פסח. עוד ילמדנו בראובן שנדר שלא לעשות שום מלאכה בשכירות כי אם לקרות אם יכול לכתוב ספרים כגון ספרי דאגדתא לעצמו כיון שאינו לוקח שכירות או דילמא כיון שהיא מלאכה מאי ואת"ל שהיא מלאכה כיון שהוא כותב וקורא מאי. עוד ילמדנו רבינו אם מותר עכשיו לומר פסוקים מענין המגפה כגון ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה וגו' וכגון ויאמר אליהם ישראל אביהם וגו' ואם יש בזה שום איסור. הצעיר פלוני:
+תשובה ביום השלישי שלישי של פסח היה כפי קביעות השנים והחדשים אבל בלילה ההוא היתה ליל יציאת מצרים ממש כפי חשבון שנות החמה שס"ה ימים לכל שנה וכבר ידעת כי קביעות המועדות תלוי בב"ד בין שיהיו מוטעים וכו' דכתיב אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם אל תיקרי אותם אלא אתם. ומותר אתה לכתוב ספרים לעצמך ודמיא קצת להא דאמרינן דמותר לכתוב תפלין לצורך עצמו בחול המועד אעפ"י שהוא אסור לכתוב לאחרים בשכר. גם מותר לומר פסוקים מענין המגפה ולכפול אותם ולכוין בשמות היוצאים מהם אם הוא יודע ואפילו שאינו יודע מותר לומר הפסוקים שלא אסרו אלא שאלת צריכים וכ"ש זה שהוא צורכי רבים. הנל"ד:
+
+Teshuva 819
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי בפי' דבור תוספות פרק המקבל והוא קטן הכמות וקשה ההבנה וז"ל לא ימשכננו יותר מחובו ואע"ג דאין משלם לו הגרעון אלא בכתב מ"מ לא ימשכננו יותר מחובו:
+תשובה ה"פ בשלמא אם היה משלם הגרעון בלא כתיבה או בלא מנהג כתיבה כגון שלא נהגו לכתוב ולא כתבו אלא שמו המשכון ביניהם בלא סהדי היינו דלא ימשכננו יותר מחובו דכיון דליכא בינייהו סהדי לא יזכיר הלוה סכום החוב ואתי למגבי טפי מחובו. אבל השתא דאמרינן דאינו משלם הגרעון אלא בכתיבה או במקום שנהגו לכתוב דהוי כמאן דכתיב אמאי לא ימשכננו יותר מחובו אפי' ימשכננו יותר מחובו לא אתי למגבי טפי מחובו דהא בשעה שמחזירו לו וכותבין אותו על הלוה כדי שנדע כמה נפחת וכותבין כל תשלומתא ונודע ע"י כתיבה זו שיוויו וכמה הוא החוב כיון שנהגו לכתוב גם הוא אומר לעדים בשעת השומא כמה הוא החוב וכיון שכן אפי' שימשכננו יותר מחובו למאי ניחוש דהא לא אתי למגבי טפי מחוביה דהא איכא סהדי. ומתרצינן מ"מ לא ימשכננו יותר מחובו מעיקרא דילמא לא יהיב אדעתיה בשעת כתיבה להזכיר כמה הוא החוב וכ"ש אם לא כתב אלא שנהגו לכתוב שלא יזכור עיקר החוב כלל ונמצא גובה יותר מחובו. ולפי שיטת הראב"ד ז"ל ניחא מהאי קושיא דהוא שדא נרגא בפירושו של רש"י ז"ל שפירש שבשעה שמחזיר לו המשכון כותב לו כך. וכן פירשוה התוספות. והראב"ד ז"ל הקשה שהרי ר' יהושע פתח בזכות הלוה מדקתני המלוה את חבירו לא ימשכננו יותר. מחובו ועתה אנו מסיימין בחובתו שאם יפחת המשכון ישלם הלוה הפחת ולפיכך פי' הוא ז"ל שכך כותב לו בשעת ההלואה כל קבל דיכי ולענין פרעון ממש לא הוה צריך למימר כל קבל דיכי אלא ודאי לענין משכון קאמר ואקשינן דהא לא צריך למיכתב דמדר' יוחנן נפקא דכיון דשומטו מעל גבי בניו פשיטא דאינו ממשכן יותר מחובו. ומשני אהני כתבא לגרעון כלומר דמדינא אם נפחת המשכון ביד הלוה חייב להשלים למלוה כדי חובו דלא מחייב מלוה באונסין דמשכון אלא דאהני כתבא דלא לחייב לוה בהאי גרעון וה"ק לא ימשכננו יותר מחובו בשום ענין שאפילו משכנו כשיעור חובו ונפחת המשכון לא ימשכננו בשביל מה שנפחת דא"כ נמצא שבין שני הפעמים משכנו יותר מחובו ולא מהני האי תנאה אלא לפחת שנפחת מחמת תשמיש של לוה אבל אם נגנב או נאנס משהחזירו חייב. ולפי שיטה זו ניחא כל מה שהקשו התוספות דוק ותשכח ולשיטה זו הסכים הרשב"א והר"ן ז"ל. ומ"מ מה שהקשה הראב"ד ז"ל איפשר לי לתרץ דלעולם מתחילין ומסיימין בזכותו של לוה שאם יתחייב הלוה בפחת המשכון לא ימנע המלוה מלהחזיר לו משכונו להשתמש בו אבל אם יודע המלוה שאין הלוה פורע פחת המשכון ימנע דלא יחזיר לו המשכון וזו חובתו של לוה היא שהוא צריך למשכון להשתמש בו ומיהו שיטת הראב"ד ז"ל מתיישבת יפה על סוגיית הגמרא אלא דקשה עלי לקבל שלא ישלם הלוה פחת המשכון דאע"ג דאמרינן ב"ח קונה משכון היינו להתחייב באונסיו אבל לא חשבינן ליה כדידיה ממש לענין שאם יחזירנו ללוה שיהיה כאלו השאילו כלי שלי ממש. תדע שאין לו רשות למלוה להשאילו לאחרים משמע דלאו דידיה ממש הוא. ותו דהכתיבה משמע שהיא לחובת מי שנכתב עליו כמו אם אוביר ולא אעביד וכן אחריות דאית לך עלי מקדמת דנא וכן לכשתכנסי לחופה הוי לי לאנתו וכן אידך דתשלומתא דאית לך נמי. ותו דדרשינן דלישנא דהדיוטות הפך משמעותא דידיה דכתב תשלומתא דאית לך עלי כל קבל דיכי משמע שישלם לו כל מה שהוא חייב לו ואנן דרשינן מיניה שיתן לו פחות ממה שהוא חייב לו. ותו דבספרים שלנו כתוב טעמא דכתב ליה הכי הא אי לא כתב ליה הכי לא קנייה ולפי פירש הראב"ד ז"ל לא שייך למגרס אלא הכי הא אי לא כתב ליה הכי לא כלומר אלא ימשכננו יותר מחובו הילכך אע"ג דהראשונים נ"נ קלסוה אני בשיטת רש"י והתוספות ניחא לי טפי אע"ג שיש בה קצת גמגומים הכל מתורץ במה שכתבו התוספות עיין עלה:
+
+Teshuva 820
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי בדבור תוספות בפרק השוחט המתחיל והא נגיעה היא מדקתני ונאכלין. וא"ת אי הוה תנן אוכלים יכול לדקדק דבנגיעה איירי דאי בנגיעה שרי אמאי לא יאכל כשיצא מהם דם כיון שאין גופו טמא ומותר ליגע. וקשיא לך אם כן היכי תניא לעיל וחכמים אוסרים במעשר כיון שאין גופו טמא ומותר ליגע והיכי משכחת לה איסור אכילה והיתר נגיעה דמתקיף רב שימי דילמא עד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא באכילה אבל בנגיעה דמעשר ואכילה דחולין לא פליגי:
+תשובה קושיא זו תירץ הרא"ש ז"ל וז"ל והא דקא אסרי רבנן מעשר היינו משום דגופו טמא פירש לפרושו דאע"ג דקתני רישא כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים וכולל ג"כ ידים שהם שנויות מ"מ חכמים אוסרין במעשר לא קאי עלייהו אלא על מי שגופו טמא כגון הבא ראשו ורובו במים שאובין. ותירצו דהחמירו חכמים שלא לאכול כשיש לו ידים מסואבות אע"ג דמותר ליגע והשתא הא דקתני וחכמים אוסרים קאי אידים נמי. וק"ל על שיטה זו חדא דכל הטעון ביאת מים מדברי סופרים כלהו משמע ועלה קאי וחכמים אוסרים במעשר. ותו אי מצינא לפרושי הכי אם כן מתני' לא רבי מאיר ולא רבנן דהא לא פליגי בידים אלא במי שגופו טמא. ותו אי בעל האתקפתא ס"ל הכי הוה ליה לאקשויי הכי ע"כ לא פליגי רבי מאיר ורבנן אלא במי שגופו טמא אבל בידים לא פליגי. ויש ליישב לפי שיטה זו דרבה בר אבוה דמוקי למתני' דלא כר' מאיר מספקא ליה האי וחכמים אוסרין במעשר אי קאי אכל הטעון ביאת מים מדברי סופרים ואפילו אידים או דילמא לא קאי אידים אלא אמי שגופו טמא והיינו דלא קאמר מתני' רבנן היא משום דלא פסיקא ליה אלא מתני' דלא כר' מאיר דבהא פשיטא ליה דאתיא מתני' דלא כרבי מאיר ובעל האתקפתא נמי לא פסיקא ליה ומשום הכי לא אתקיף א"כ מתני' לא ר' מאיר ולא רבנן דסתמא דמלתא וחכמים אוסרין אכולא רישא קאי ואם כן מתוקמא שפיר מתניתין כרבנן ומשום הכי לא מצי לאקשויי ע"כ לא פליגי רבנן אלא באכילה אבל בנגיעה לא. אבל מ"מ הוא איפשר לפרושי דלאו אכולא מלתא פליגי רבנן אלא אמי שנטמא גופו והא דקתני סתמא וחכמים אוסרין במעשר משום דמלתא דפשיטא היא דלא קאי אידים מדקתני אוסרין משמע באכילה אבל בנגיעה שרי וכיון דשרי בנגיעה באכילה נמי מותר וא"כ פשיטא דלא קאי אידים דלא אסיקנא אדעתין אכתי מה שחדשו בתוס' דהחמירו חכמים שלא לאכול כשיש לו ידים מסואבות אע"ג דמותר ליגע אבל השתא אתי שפיר וחכמים אוסרין באכילה אפי' מי שידיו מסואבות אעפ"י שהם מותרין בנגיעה. וכוונת התוספות להשמיענו דאי לאו דקתני נאכלין לא הוה שמעינן דבנגיעה מיירי דאי הוה תני אוכלין ודייקא מינה הא אם יצא מהם דם אין אוכלין לא הוה שמעינן מינה דבנגיעה מיירי:
+עוד איפשר לפרש דהיא גופה קשיא להו ז"ל דאפילו אי תני אוכלין משמע הא יצא מהם דם אין אוכלין ואי אכילה אסירא נגיעה נמי אסירא דלא משכחת הא בלא הא ואם כן אוסרין במעשר דאמרי רבנן איסור אכילה הוא וה"ה בנגיעה דאסור דהא בהא תליין ואם כן מאי אתקפתיה דרב שימי דעד כאן לא פליגי אלא באכילה אבל בנגיעה לא פליגי והא ע"כ בנגיעה נמי פליג דאי נגיעה שרי אכיל אנמי שרי אלא ודאי מדאכילה אסירא נגיעה נמי אסירא. ותירצו דהחמירו חכמים שלא לאכול בידים מסואבות אע"ג דמותר ליגע הילכך לאו הא בהא תליין וחכמים אוסרין במעשר באכילה דוקא קאמר אבל בנגיעה מודו רבנן דשרי ומתני' בע"כ בנגיעה איירי מדקתני נאכלין וא"כ מתני' לא ר"מ ולא רבנן ותפוס לשון ראשון עיקר דמשמע דעת התוספות בהאי וא"ת לחזק האתקפתא ולא לבטל אתקפתא ודוק ותשכח:
+
+
+Teshuva 821
+
+שאלת ממני לתרץ לך מה שהקשו התוספות על רש"י ז"ל עלה דהא דאמרינן פרק המקבל אמר רב פפא עד דאתו אריסי מדברא וקיימא כימה ארישייהו שנראה שהם קושיות חזקות:
+תשובה אני קשיא לי נמי כיון דקושטא הוא דעש הוי זנב טלה כדאמרינן בברכות אמאי לא אמר רב פפא וקיימא עש ארישייהו לפיכך אני אומר דנקט כימה לפי שיש לה זוהר הרבה והיא מן הככבים הנרא��ם ביום סמוך לערב אחר שנטה השמש וחזקי הראות רואים אותה וכ"ש האריסים שהם רגילין בכך. ואתה אל תתמה כי אני ראיתי שנים ג' כוכבים שעה א' קודם הלילה בעוד השמש מאיר. ומה שהקשה עליו דפועלים לא אתו מדברא עד צאת הכוכבים לא קשיא כלל דפועלים לחוד שהם שכירי יום אין באין עד צאת הכוכבים אבל האריסים אינם שכירי יום וזמן ביאתם לבית הוי בשעה עשירית לפי שבאותו זמן כבר כלו ימי הזרע ולא נשאר להם עבודה בשדה עד הלילה. א"נ נקט כימה לפי שהיא ניכרת יותר וכפי חשבון המזלות נודע דקיימא כימה ארישייהו לא שנראית ממש והוא סימן לאריסים כי באותה שעה הם נכנסים מן השדות שכבר כלה זמן הזרע ולא נשאר בשדות עבודה רבה כדי שיתעכב עד הלילה אבל הפועל בכל זמן אין יוצא ממלאכתו עד הלילה דכתיב ולעבודתו עדי ערב:
+
+Teshuva 822
+
+שאלת על לשון הטור והתלמידים מתענים בו ב' וה' וב' מפני חילול השם ג' ימים ונ"ל דהנך ג' ימים אחר הפסח קאמר וק"ל דלא משכחת ב' וה' וב' אחר הפסח:
+תשובה ראיתי מי שכתב דבא"י שעושים שבעה ימים פסח משכחת ה' וב' וה'. א"נ בזמן שהיו מקדשים על פי הראיה ואין טעמים אלו נוחים אצלי. גם מה שכתבו כי לשון בו לאו דוקא אלא כלומר בעבורו גם זה אינו במשמע. עוד כתבו כיון דרוב הג' ימים הוו בניסן הא רובו ככולו וגם זה גמגום. והנכון אצלי דלפי שאמר ברישא ואין מתענים בו עד שיעבור ניסן קאמר בסיפא והתלמידים מתענים בו. והא דקאמר שני וחמישי ושני לא קאי אבו אלא סדר התעניות מני ואזיל והנך דשייכי בניסן שייכי והשלישי אחר ניסן:
+
+Teshuva 823
+
+שאלת ממני על מה שנמצא כתוב במרדכי פ"ק דביצה רבינו אבי העזרי כתב אותם בני אדם שקונין בשר בערב יום טוב ומולחים אותה ביום טוב כתב רבינו אפרים דאיסורא עבדי דאיפשר לעשותו מערב יום טוב ולא ראיתי מימיך מי שמדקדק בזה:
+תשובה כתב מהר"ר ישראל ז"ל בשם אחד מהגדולים שקבל מרבותיו דלא נהיגינן כההיא במרדכי דהדבר ידוע שהבשר השוהה במלח מפיג טעמו ושקיל וטרי עלה והעלה היתר אבל חילק בין דגים לדגים ע"ש. אבל אנן דלא נהיגינן על פי המרדכי אין אנו צריכין לקבלתו של אותו גדול וכן נהגו כל ישראל שוחטין בשר בערב י"ט ומולחין אותו בי"ט בשעת הבישול דאם ימלחו אותו מערב יו"ט מפיג טעמו טפי משחיקת תבלין וזה נראה לעין ומתוך כך אני אומר שלא היתה כוונת רבינו אפרים ז"ל למה שהבינו הם אחר בקשת המחילה דלא איירי במי שרוצה לאכול הבשר ביום טוב על ידי בישול אלא במי שרוצה לאכול בשר מליח דאע"ג דקי"ל אין עביד באוכלין מ"מ מכשירו נינהו וכיון דהיה אפשר לו למולחו מערב י"ט דאז טוב לו כיון שרוצה לאוכלו מליח דמקבל המלח טפי בשעה שהיא סמוך לשחיטה אסור לעשותו בי"ט. וא"ת א"כ מאי איריא משום דאיפשר לעשותו מערב י"ט תיפוק לי משום דמכין מי"ט לחבירו. י"ל דאוכל ממנו בי"ט ומולח הכל יחד דאז נמלח שפיר טפי. א"נ איכא לפרושי בבשר שרוצה לאוכל צלי איירי ונותן בו מלח מעט דאין בו כדי להפיג טעם הבשר איך שיהיה תניח להם לישראל כי מנהגם תורה הוא ומותר למלוח הבשר בי"ט אפי' שנשחט מערב י"ט בין לקדרה בין לצלי וכן בדגים אם אין רוצה לאוכלן במלחן אלא ע"י בישול שאם יניח אותם במלחן שוב אין נאכלין מבושלין מחמת ששהו זמן הרבה במלחן ואם רוחץ אותן במים להעביר המלח מפיג טעמן הילכך מותר למולחן בי"ט והוי יודע דבטעמא כל דהוא שרינן למלוח בי"ט כיון דקי"ל אין עבוד באוכלין וכן כתב מהר"ר ישראל ז"ל:
+
+Teshuva 824
+
+שאלה על מה שארז"ל אין מיתה בלא חטא ולא יסורין בלא עון וכיון דמיתה חמירא כדאיתא בד' חלוקי כפרה וכתיב אם יכופר העון הזה עד תמותון ועון גדול מחטא אם כן איפכא מיבעיא ליה אין מיתה בלא עון ואין יסורין בלא חטא:
+תשובה ה"פ אל תתמה על מיתת הצדיקים דאין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא ואעפ"י שהצדיקים אין להם עון מ"מ מחטא אי איפשר לינצל ועל כן אין מיתה בלא חטא. ואל תתמה על יסורי הצדיקים המבטלים אותה מת"ת ועשיית המצות דאלמלא דאית בהו עון לא היו באין עליהם יסורין שאינם של אהבה וזהו אין יסורין בלא עון כי אין החטא כדאי לגרום יסורים המבטלים אותם מת"ת והמצות. וראיתי מי שתירץ דהכא ביסורין הקשים מן המיתה איירי על דרך מה שאז"ל אלמלא נגדו לחנניה מישאל ועזריה הוי פלחי לצלמא וליתא דסתם יסורין שדברו בהם חז"ל אינם מכות אכזריות אלא חולאים ועוני ומיתת בנים וכיוצא באלו. ולדידי ניחא דסתם יסורין הוו המבטלים את האדם מתלמוד תורה ומצות דהנך יסורין של אהבה מקרו ולא יסורין סתם:
+
+Teshuva 825
+
+שאלת ממני על מה שנמצא כתוב במרדכי דמי שהוא מוחזק מצי למימר קים לי כפלוני גאון הרי שטען עליו טענה ונפטר בה באומרו קים לי כפלוני פוסק וחזר וטען עליו טענה אחרת אי מצי למימר קים לי כפלוני פוסק החולק על הראשון:
+תשובה לא ביארת אם נפסק הדין על טענתו הראשונה שאם לא נפסק הדין הדבר ברור שיוכל לבא עליו ממה נפשך או כפלוני פוסק או כפלוני על שתי הטענות בחר לך על איזה מהם אתה רוצה לסמוך. אבל אם נפסק הדין על הטענה הראשונה כתב מהר"ר ישראל ז"ל סימן ש"י שכיון שנפסק הדין בטענה הראשונה יכול לומר בטענה השניה קים לי כפלוני דהיינו שכנגדו וטעמא דמלתא דמההיא שעתא שנפסק הדין אסח דעתיה ונתיאש מאותו דבר שנפסק עליו הדין ונעשה כאלו הוא ממונו ממש ושוב לא יוכל לבא עליו מכח מה נפשך. והוי יודע דאפי' לפי שיטה זו הנ"מ שנפסק הדין ונשאר בידו והרי הוא מוחזק וכן כתבו התוספות דהא דסבר ר' אבא קם דינא דוקא לבתר דפליג יבם כבר בנכסי מיתנא אבל אי לא פלגי אלא שהנכסים מונחים עדיין לפניהם לחלוק מודה דשקיל ספק ממה נפשך הא למדת דלא מצי למימר קים לי כפלוני אלא דהוא מוחזק אבל אם הדבר אשר חולקים עליו מונח ברשות של שניהם או ברשות שאינה של אחד מהם אין מועיל טענה זו. ומ"מ צריך אתה לדעת שצריך תנאים הרבה לטענה זו. חדא דלא ליהוי שכנגדו אתריה דמר. ותו דלא נהגו כוותיה. ותו דהוי פלוגתא דיחיד כנגד יחיד. ותו דהוי פלוגתא בשוים ותו דשניהם מפורסמים שנמצאו חיבוריהם ונתפשטו דבריהם ברוב ישראל שאם לא תאמר כן לא יפסק דין מעולם שכל הדברים יש בהם חלוקים ומחלוקות וכל א' יאמר קים לי כפלוני ולא מצי לאפוקי מיניה וירבה הגזל והחמס. ואפי' בשוין בעובדא דנחלקו ראב"ן וראבי"ה אם ביתו של אדם זכתה לו בכה"ג אין אני מודה לדינו של מהר"ר ישראל ז"ל דא"כ הוי מלתייהו דרבנן כי חוכא ואטלולא ונהיה למשל בפי כסילים קודם שעה אמר קים לי כראב"ן ופסקנו הדין אחריו ועתה יאמר קים לי כראבי"ה ונפסוק הדין אחריו והלא הנדון בעצמו יאמר משוא פנים יש בדבר. ואי משום אסוחו דעתא הרי הוא עומד וצוח וטוען עליו כדי לבא עליו ממה נפשך. והא דפסקו הלכתא כר' אבא דאמר קם דינא היינו גבי ספק ובני יבם משום דתחלת תפיסתו בספק הוה אבל היכא דשניהם טוענים ודאי לא אמרינן קם דינא כיון דמצי למימר מה נפשך. הגע עצמך שטענו עליו ראובן ושמעון יחד או מצי למימר לראובן קים לי כראב"ן ולשמעון קים לי כראבי"ה הילכך לא מסתברא לומר אלא לעולם בכל טענ��תיו כפלוני או כפלוני. ודמיא להא דאמרינן כקולי דמר וכקולי דמר רשע כחומרי דמר וכחומרי דמר עליו הכתוב אומר והכסיל בחשך הולך הילכך רואה אני את דברי האומר דמצי למימר קים לי כפלוני פוסק בכל טענותיו אבל שיאמר היו' קים ליה כפלוני ולמחר קים ליה כחבירו החולק עליו לית לן לפי שאני סובר דלא אמרוה בכה"ג שכ' מהר"ר ישראל ז"ל וכיון שהדין בעצמו הוא חדוש גדול שאם יש לדיין ראיות לפסוק הלכה כדברי החולק או שדעתו נוטה לאחד מהם למה יוכל אבעל דין לומר קים לי כשכנגדו וכיון דחדוש הוא אין לך בו אלא חדושו ולא שיוכל להתהפך בכל מה שירצה. עוד אני אומר שאם הדיין מומחה לרבים והוא דעתו לפסוק כאחד מבעלי המחלוקת לא מצי בעל הדין לומר קים לי כדברי החולק אלא מוציאין ממנו בעל כרחו דלא עדיף מהפקר ממון או הפקעתו דכיון שהוא מומחה אין לו אלא מה שעיניו רואות לזמנו ושעתו. והוי יודע דמצרים אתריה דהרמב"ם ז"ל הוא ולא מצי שום בעל דין לומר קים לי כפלוני גאון נגד דברי הרב ז"ל וכן כל המלכות כלו וכל ארץ תימן וכן שמעתי שדנין בארץ המערב על פיו:
+
+Teshuva 826
+
+שאלת ממני אודיעך פי' דבור תוספות פרק ואלו טרפות והוא זה שלישי הביאתו לפני נראה דסובר דבתרי זמני הויא חזקה כרבי מדאמר לה המתיני לו ע"כ וקשיא טובא והלא אפי' ספק סכנה דוחה את המילה ואפילו הראשון אם היו מביאין אותו לפניו היה אומר המתינו לו ומשמע מתוך הלשון דאי סבר כרשב"ג גם בפעם הזאת היה אומר להם שימולו אותו והא ודאי ליתא:
+תשובה ליכא לפרושי דמקמי הך עובדא לא הוה ידע אפי' ר' נתן שזה החולי יש בו סכנה עד שבא הנסיון שתי פעמים דכיון שמתו שניהם מחמת המילה בתרי הויא חזקה דמשויה לר' נתן שלא ידע מה שהקטנים יודעים שאם התינוק אדום הרבה או ירוק הרבה סכנה הוא ואפילו תימא דלאו סכנה גמורה הוא מ"מ מידי ספק לא נפיק. לפיכך נ"ל בכוונת התוספות דפשיטא דזה חולי הוא ואפילו הראשון היה אומר שלא ימולו אותו מפני הסכנה. וגם זה השלישי אי הוה ס"ל כרשב"ג דבתלת הויא חזקה לא היה אומר לה המתינו לו ואחר תמולו אותו אלא היה אומר אסור למולו עד שיגדל אבל מדקאמר לה המתיני לו עד שיבלע בו דמו נראה דס"ל כרבי דבתרי הויא חזקה שלא מתו מחמת המילה גרידה אלא מחמת החולי עם המילה דסתמא דמלתא שאל על הראשונים ואמרה לו שהיו אדומים כזה ומשום הכי אמר בתרי הויא חזקה שסבת המיתה הוא החולי לא המילה ומשום הכי אמר לה המתיני לו והשתא לא קאי בתרי הויא חזקה על המיתה אלא על סבת המיתה והרי זה נכון וברור:
+
+Teshuva 827
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי במה שכתב הטור ביורה דעה סימן צ' וז"ל ולצלי צריך קריעה שתי וערב צלאו בלא קריעה מותר זהו לדעת רש"י ז"ל ובאותו פרק בעצמו כתב ולצלי קריעה כל דהוא וראוי לחוש לדבריהם וזהו כדעת רש"י ז"ל:
+תשובה קושטא דאיכא במקצת פירושו רש"י ז"ל בסוף הסוגיא פרק כל הבשר וז"ל והלכות כחל כבר למדנו למעלה לצלי בעי קריעה שתי וערב ובתחלת הסוגיא כתב הא קמ"ל קריעה בעלמא קאמר ליה או שתי או ערב וא"כ לרש"י מדידיה אדידיה קשיא וליכא למימר דהדר ביה רש"י ז"ל שהרי כתב כבר למדנו למעלה וכו' אבל בספרים מדוייקים כתיבת יד נמצא בסוף הסוגיא שתי או ערב. וכן משמע לי דמה שכתב בתחלת הסוגיא הוא דוקא דהיינו קריעה כל דהוא או שתי או ערב. ולשון הטור מה שכתב בסוף הוא עיקר כי לדעת רש"י ז"ל לצלי קריעה כל דהוא סגי ומה שכתב בראש הפרק זהו לדעת רש"י לא קאי אתחלת הלשון אלא אסיפיה וה"פ ולצלי צריך קריעה שתי וערב לכתחלה כדעת המחמירים ואם צלאו בלא קריעה מותר אבל אם בשלו לבדו אסור בלא קריעה זהו לדעת רש"י ז"ל אבל דעת ר"ת ז"ל אם לא קרעו ובשלו לבדו בדיעבד מותר וזה שלא כדעת רש"י כי הוא ז"ל משוה בישולו לבדו לבישולו עם הבשר ור"ת משוה בישול לבדו לצלי וזהו שכתב ויש מחמירין להצריכו לכתחלה קריעה שתי וערב וטיחה בכותל אפילו בקדרה בפני עצמו ולצלי קריעה כל דהוא וזהו כדעת רש"י ז"ל שהוא מחמיר בבישול אפי' לבדו ומיקל בצלי בקריעה כל דהוא. ור"ת ז"ל מיקל בבישול כמו בצלי ומחמיר בתרווייהו להצריך קריעה שתי וערב לכתחלה:
+
+Teshuva 828
+
+שאלת ממני על מה שנמצא במדרשים שכל המועדים בטלים וימי הפורים לא בטלים שנא' וימי הפורים האלה לא יעברו וגו' וקשיא טובא והא כתיב לא תוסיף על הדבר ולא תגרעו ממנו ומי הוא שיאמר שיתבטל אפילו אות אחד מן התורה:
+תשובה כבר נשאל על זה הרשב"א ז"ל והוסיף בה קושיא שאמרו שם רבי אומר אף יום הכפורים אינו בטל לעולם שנאמר והיתה זאת לכם לחקת עולם והקשה ז"ל כי גם בפסח נאמר חוקת עולם תחגוהו ועיין בתשובתו ותבין כוונתו ז"ל והרי היא בסימן צ"ג. אבל דעתי הפעוטה כי אלו המדרשים וכיוצא בהם מדברים לימות המשיח שתרבה הטובה והשמחה והמנוחה והתענוג עד שיהיו כל הימים שוים אצל בני אדם כאלו נתבטלו המועדים שאין הפרש בין חול למועד לא שתתבטל המצוה ח"ו אבל ימי הפורים יהיו נזכרים ונעשים אע"פ שאינם מן התורה כי יהיו ישראל זוכרים הצער אשר הגיע אליהם בזמן הזה וא"ת למה לא יזכרו שעבוד מצרים. י"ל שכבר שכחו אותו בזמן המלכים ובנין הבית אבל ימי הפורים לא נשתכחו בבנין בית שני שלא היתה גאולתם שלימה ופשוט הוא וכן מעיד הכתוב וזכרם לא יסוף מזרעם. ובא רבי והוסיף אף יום הכפורים אינו בטל לעולם מהטעם הראשון לפי שאין השמחה מבטלת עינוי דאדרבה כל מה שיהיה אדם בשמחה ובתענוג מרגיש בעינוי יותר ואסמכיה אקרא והיתה זאת לכם לחקת עולם ומה שמסתייע הרב בפירושו ממה שכתוב שכח ה' בציון מועד ושבת משמע דלשון שכחה לחוד ולשון ביטול לחוד גם מה שפירש הוא דחוק אצלי ועיין עלה ואתה תבחר ולא אני. וכבר נשאלתי על כיוצא בזה שאמרו ז"ל למה נקרא שמו חזיר שעתיד הקב"ה להחזירו לישראל ולפי הפשט איפשר לתרץ על הדרך אשר כתבתי כי יהיו ישראל אוכלים משמנים כאלו הותר להם בשר חזיר לא שיותר להם בשר חזיר ח"ו [ועל דרך הסוד יש למעלה שר אחד ושמו חזריא"ל והוא קטיגור על ישראל] ועתיד הקב"ה להחזירו לישראל להיות להם סניגור ודעהו:
+
+Teshuva 829
+
+שאלת ממני ידיד נפשי אודיעך דעתי במה שכתב האשרי ז"ל פ"ק די"ט וז"ל ועגל שנולד בי"ט מותר וכו' וגם צריך שיפריס ע"ג קרקע שיצא מספק ריסוק איברים כדאיתא בפרק אלו טרפות ובאלו טרפות משמע איפכא דאסיקנא התם דבית הרחם אין בו ריסוק איברים וכן כתב הוא ז"ל בהדיא וז"ל אמר רב נחמן בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים ואע"ג דחזינן ביה ריעותא שאינו יכול לעמוד ע"כ וכן כתבו כל הפוסקים:
+תשובה כבר תמהו הראשונים נ"נ על זה והסכים רבינו ירוחם ז"ל שמה שכתוב בספרים בי"ט טעות סופר הוא כאשר תמצא מפורש בספרו ולדעתי אין צריך למחוק כל הלשון אלא במקום מלת וגם צריך ואין אבל קשיא לי דמתרמי מלתא שטעו הסופרים בפסקים וברמזים וגם בספר הטורים והא ודאי מלתא דלא שכיחא הוא. וראיתי מי שתירץ דבי"ט איירי במקשה לילד ובאלו טרפות מיירי בשאינה מקשה לילד ואינו נכון כלל דאין דרך הפוסק לסתום אלא לפרש. ותו דאיהו ז"ל כתב כדאיתא פרק אלו טרפות ומ�� ראיה היא זו כיון דהתם איירי בשאינה מקשה לילד והכא איירי במקשה לילד עוד ראיתי שכתבו בשם כה"ר יעקב ן' חביב דברים בתירוץ קושיא זו ומפני שלא נתחוורו אצלי לא כתבתים אבל מה שנראה לי בזה הוא דמאי דמתרצין בגמרא הכא במאי עסקינן שהפריס ע"ג קרקע לדחויי דלא תסייעיה לרב נחמן מההיא דשוין שאם נולד וכו' ופרש"י ז"ל שהפריס ע"ג קרקע שננער לעמוד ותחב פרסותיו לעמוד ע"כ משמע דאפי' לא עמד אלא שננער לעמוד סגי בהכי. וק"ל להרא"ש ז"ל אמאי לא דחי ליה הכי בהדיא הכא במאי עסקינן בשננער לעמוד ולא תסייעיה מהכא דהוה עדיפא טפי אלא מדקאמר שהפריס ע"ג קרקע משמע שעמד על רגליו ממש כדאמרינן גבי בן פקוע ומדמשני הכי משמע דבעינן מיהא ננער לעמוד אעפ"י שלא עמד וכן משמע מדכתב ז"ל באלו טרפות ואע"ג דחזינן ביה ריעותא שאינו יכול לעמוד אבל לעולם צריך שיהיה בו שום התעוררות לעמוד דאי לאו הכי לימא ואע"ג דחזינן ביה ריעותא ותו לא משמע דס"ל ז"ל דאין מוציאו מריסוק איברים עד שיהיה בו שום התעוררות אע"ג דאינו יכול לעמוד ומה שכתב בי"ט וגם צריך שיפריס ע"ג קרקע כלומר שיהיה ננער לעמוד כדפרש"י ז"ל באלו טרפות. ומה שכתב כדי שיצא מספק ריסוק איברים כדאיתא בפרק אלו טרפות כלומר מדדחינן דהפריס ע"ג קרקע ולא דחינן בשננער לעמוד משמע דבעינן התעוררות מעט להוציאה מידי ספק ריסוק ואע"ג דבלשון הפריס ע"ג קרקע מפרש בתרי אנפי מצינו כיוצא בזה בתלמוד בכמה מקומות וכ"ש שאין זה הלשון בגמ' אלא מושאל הוא לומר דבעינן שיהיה ננער לעמוד ובפרק אלו טרפות הוי בדוקא עמד כיון דהוה מצי לדחויי עדיפא מינה ולא דחי משמע דוקא הוא שעמד על רגליו:
+כללא דמלתא באלו טרפות הוי פי' שהפריס ע"ג קרקע שעמד על רגליו והפריס ע"ג קרקע שכתב הרא"ש ז"ל בהלכות י"ט הוי פירושו שננער לעמוד וטעמא רבה איכא דכיון דאין בו כח להתעורר ודאי נתרסק בשעת יציאה מבית הרחם וכמת הוא חשוב ומילתה דרב נחמן הכי מתפרשא בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים דלא בעיא לא הליכה ולא עמידה ולא שהייה מעת לעת אבל צריך שיהיה בו שום כח להתעורר אבל אם אין בו כח כלל איגלאי מלתא דנתרסק. א"נ איכא לתרוצי דאיהו ז"ל כתב בהדיא דהאידנא לא בקיאינן בבדיקה כלל ואפי' עמדה ושהתה מעת לעת לא שחטינן לה עד שתלך הילכך בבית הרחם אע"ג דלפום הלכתא אין בו משום ריסוק איברים מ"מ לא שחטינן לה לכתחלה (מה) [עד] שיפריס ע"ג קרקע משום חומרא דכי היכי דמחמרינן בנפילה עד שתצא מכל צד ספק בנולד נמי מחמרינן עד שתצא מכל צד ספק ובאלו טרפות כתב דינא ובי"ט כתב החומרא וטעמא דמלתא דאפי' בי"ט דאיכא שמחת י"ט [לא] ישחוט עד שתצא מכל צד ספק:
+
+Teshuva 830
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי בפי' הירושלמי דגרסינן בפרק מי שמתו ר' יוחנן אמר אפי' רוקק כדי שיהא כוסו נקי לפניו מותר לימינו אסור לשמאלו מותר ע"כ. וקא מיבעי לך תרתי לאחוריו ולשמאלו איזה קודם. ותו שמאלו האמור הוא שמאל שלו או דילמא ימינו שהוא שמאל השכינה כדאמרינן גבי עושה שלום. ואת"ל שמאל שלו מאי שנא מהתם:
+תשובה הדבר ברור אצלי דלאחוריו קודם ואם אי איפשר לאחוריו ירוק לשמאל מהלשון גם מן הענין מהלשון דאמאי פלגינו בתרתי דהכי ה"ל למימר לפניו אסור לאחוריו ולשמאלו מותר והשתא הוה מצינא למימר דשוין הם אבל השתא דכתב לפניו אסור לאחוריו מותר הכי משמע ואם אי איפשר לאחוריו וצריך לרוק לצדדין לימינו אסור לשמאל מותר. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שלא הזכיר אלא זורקו לאחוריו וטעמו ז"ל כיון דתלמו��א דידן לא הזכיר אלא זורקו לאחוריו משמע דלא שרי אלא לאחוריו אבל לא לצדדין משמע בהדיא דשמאל יותר נכבד מאחוריו ומהא נשמע לירושלמי שמתיר גם לשמאל דוקא היכא דלא איפשר לאחוריו. וכן נראה מלשון הטור שכתב דעת הירושלמי וז"ל זורקו לאחוריו או לשמאלו אבל לא לפניו ולא לימינו ע"כ. וה"ק זורקו לפניו ואם אי איפשר זורקו לשמאל דאם כוונתו להשוות בין אחוריו ושמאלו הכי ה"ל למימר לא יזרקנו לא לפניו ולא לימינו וממילא הוה ידעינן דאי בעי זריק ליה לאחוריו או לשמאלו. ומי שהבין בדברי הטור דאחוריו ושמאל שוין הם לא דקדק יפה. וגם מהענין הוא מוכרח דכיון שהאדם עומד בפני השכינה סוף סוף צד בזיון איכא אם זורקו אפילו לשמאל וזהו טעם התלמוד שלנו שלא הזכיר זורקו לשמאל אבל לאחוריו הדבר ידוע דליכא בזיון. וכן נראה מדברי הר"ר יונה ז"ל דהיכא דאי איפשר לו לאחוריו אף לשמאלו מותר ודברים פשוטים הם דהכי משמע לשון הירושלמי ולא משוינן לר"י בעל הטור חולק על רבים ועל פשט לשון הירושלמי:
+ולענין אם הוא שמאלו או ימינו מסתברא לי שהוא ימינו של אדם דומיא דעושה שלום דהא שכינה כנגד פניו של המתפלל ואם ירוק לשמאלו נמצא רוקק לימין השכינה וכן כתבו תלמידי הר"ר יונה ז"ל. וכתבו בשם מהרר"י אבוהב ז"ל כי מדברי הטור לא משמע אלא ימין שמאל דידיה והוקשה לו האיך דג' פסיעות והעלה הדבר בצ"ע. ונ"ל שהבין כן מדברי הטור לפי שלא פירש כאן כלום אלא הניח משמעות הלשון כפשוטו ואלו גבי שלש פסיעות כתב הא דאמרינן במסכת יומא משום ר' שמעיה אמרו נותן שלום בימינו ואח"כ בשמאלו פי' בימינו של שכינה שהוא כנגדו שהוא שמאלו ע"כ. ולדידי משום לא איריא דהתם איצטריכא ליה לאשמעינן דימינו היינו ימין השכינה דבשלמא בשעה שעומד בתפלה פשיטא דשכינה כנגדו ולא ירוק בימין השכינה אבל גבי ג' פסיעות שכבר סיים תפלתו ונפטר סד"א דליכא קפידא קמ"ל. א"נ גבי רקיקה דאיכא בזיון טפי פשיטא דלא ירוק לימין השכינה אבל גבי נתינת שלום דליכא בזיון סד"א דליכא קפידא קמ"ל ונמצא דהכא והתם שוין הם ומעתה כיון שאין קושיא אין צריך עיון. ומה שכתב בעל בית יוסף בשם אביו ז"ל לתרץ הקושיא אינו מחוור כלל וק"ל ואף למה שהבינו הם בדברי הטור יש לתרץ דבשעת התפלה שכינה למעלה מראשו וצריך שיראה עצמו דוגמא עליונה ולא ירוק לימינו כי הימין נכבדת כדרך שאמרו בקינוח ובנטילת ידים שצריך שהשמאל תשמש לימין אבל אחר שכבר התפלל ונפטר מרבו אז צריך ליתן כבוד לימין רבו העומד כנגדו. ואעפ"י שתירצנו הקושיא דעתי הוא כדעת תלמידי הר"ר יונה ז"ל וכן אני אומר שהוא דעת הטור בלי מחלוקת דכלל גדול בידינו אפושי פלוגתא לא מפשינן:
+
+Teshuva 831
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי במה ששנינו בפרק יוצא דופן תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל וההורגו חייב והרי הוא לאביו ולאמו כחתן שלם ולגבי נחלה כתב הרמב"ם ז"ל פ"ק דהלכות נחלות אבל אם מתה האם תחלה ואח"כ מת הבן אפילו היה קטן בן יומו ולא כלו לו חדשיו הואיל וחיה אחר אמו שעה אחת ומת הרי זה נוחל את אמו ומנחיל הנחלה ליורשיו ממשפחת אביו ע"כ. ולגבי רציחה כתב פ"ב מהלכות רוצח ושמירת נפש שאם לא כלו לו חדשיו הרי הוא כנפל עד שיהיו לו ל' יום ואין ההורגו נהרג עליו:
+תשובה בעל מגיד משנה שקיל וטרי בה טובא והעלה הדבר בצ"ע ע"ש. אבל מה שנראה לי אחר בקשת המחילה מהרב הנזכר דס"ל להרמב"ם ז"ל דלא השוה אותם התנא הדברים אלא כל אחד ואחד כפי עניינו דנהי דלענין אם הוא בן יום א' השוה אותם ונוחל ומנחיל ונהרג עליו אבל לענין אם כלו לו חדשיו אינם שוים דלענין נפשות הוי ספק בן קיימא ומספיקא לא קטלינן ליה עד שנדע ודאי שכלו לו חדשיו. אבל לענין נחלות מוקמינן ממונא בחזקתיה שהרי קודם שמת הבעל היה הממון כלו בחזקתו ועתה שמת עדיין הממון בחזקתו שהבן כרעא דאבוה הוא וכיון שאתה בא להוציא מחזקתו לא תוציא הנחלה מן הספק. וא"ת הא ניחא היכא שהדבר ספק אם כלו לו חדשיו או לא אבל אם הדבר ודאי שלא כלו לו חדשיו הרי אין כאן חזקת ולד כלל ובשלמא היכא דנולד לח' איכא למימר בן ז' הוא אלא שנשתהא אבל נולד לששה ודאי נפל הוא ואין כאן חזקת ולד. ומתוך קושיא זו אני אומר שלא אמרה הרב ז"ל אלא היכא דאיכא ספיקא אם כלו לו חדשיו או לא אבל היכא דידעינן בודאי שלא כלו לו חדשיו לא אמרה וה"פ אפילו היה קטן בן יומו ולא ידענו שכלו לו חדשיו וכו' ואפי' אם תרצה לפרש לשון הרב ז"ל דידענו בודאי שלא כלו לו חדשיו איכא לפרושי דידענו בודאי שלא כלו לו תשעה ואכתי איכא לספוקי שמא בן שבעה הוא ונשתהא ומספיקא לא מפקינן ממונא מחזקתו הראשונה אבל בן ששה ודאי נפל הוא ודאי ואין כאן חזקת ולד והיינו דלגבי אבלות אמרינן עלה דמתני' והרי הוא כחתן שלם למאי הלכתא אמר רב פפא לענין אבלות ואמרינן כמאן דלא כרשב"ג דאי כרשב"ג הא אמר כל ששהא ל' יום באדם אינו נפל הא לא שהא ספיקא הוי ודחו דקים לן בזה דכלו לו חדשיו משום דמספיקא לא היה חייב להתאבל דספק אבילות להקל. ואע"ג דאיתא באבל רבתי הספקות מתאבלין עליהם פי' ר"י דהיינו ספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון. אבל ספק נפל אין מתאבלין עליו וטעמא דמלתא דספק בן ט' הרי הוחזק שיש להתאבל עליו אבל לא ידעינן מי הוא החייב אבל ספק לא הוחזק שחייבין להתאבל עליו וספק אבילות להקל. והרב בעל מ"מ ז"ל כתב בפ"א דיבום וחליצה וז"ל ובענין ירושה שהוא דבר ממון סבור רבינו שהעמידוהו על דין תורה ולזה כתב פ"א מהלכות נחלות שקטן בן יומו שלא כלו לו חדשיו אם חיה אחר אמו שעה אחת ומת הרי זה נוחל ומנחיל ור"ל שנגמרו סימניו שזה קרוי ולד אבל אם לא נגמרו סימניו ולא כלו לו חדשיו נפל הוא קרוי כמו שכתב בהלכות מילה ולא רצו חכמים לשנות דבר בדין הירושה מפני שכל דבר שבממון קולו של זה הוי חומרו של זה וכו'. ואני לא ידעתי איזה כתב בראשונה כי מסדר ההלכות משמע דהך דנחלות כתב לבסוף ומשמע דלא הוה ניחא ליה לפרושי דאיירי בשנגמרו סימניו ומשום הכי מסיק לה בצ"ע. ואיברא דלשון הרב ז"ל בנחלות משמע דלא איירי בשנגמרו סימניו אלא בשלא נגמרו ואפ"ה מידי ספק לא נפיק ולאו נפל גמור הוא דאיירי בדלא ידעינן אי כלו לו חדשיו. א"נ דידעינן דלא כלו לו ח' ונכנס לט' והוי ספק דילמא בן ז' ואשתהי וכדכתיבנא. ומה שכתב ז"ל לתת טעם בירושה משום דהוו קולו של זה חומרן של זה טעם נכון הוא. ואם הלכות יבום וחליצה שנא לבסוף ומוקי לה בשנגמרו סימניו ומה שהעלה בנחלות בצ"ע תירץ כאן נבטל דעתנו מפני דעתו ונפרש בשנגמרו סימניו וע"ש בדבריו כי האריך הרבה:
+
+Teshuva 832
+
+שאלת ממני על שני מאמרים לרז"ל אם הם חלוקים או מוסכמים א"ר יוחנן כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלהים זולתך. א"ר אבהו מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד:
+תשובה דברים רבים נאמרו במאמר ר' אבהו אבל אודיעך מה שהסכימה דעתי עליו ליישב שני המאמרים דאיירי בסתם בעלי תשובה שהיו רשעים ושבו בתשובה שלימה ועליהם נתנבאו כל הנביאים אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה וגו' ואין חילוק בזה בין יחיד לצבור. אבל ר' אבהו איירי בצדיקים גמורים אשר לבם נכון עם אל כי ישרים היו בתחלתם ושגו בא' מכל המצות או שנזדמנה להם עבירה וגבר עליהם היצר ומיד שבו בתשובה שלימה ושבו לצדקתם וליושרם ונכפלה צדקתם ועבודתם בעבור אשר טעמו טעם החטא ועזבו אותו ואלה מעלתם גדולה ומחיצתם למעלה ממחינת הצדיקים גמורים לפי שקנו שתי המדות הצדקות והתשובה והגיעו עד מקום התשובה העליונה ותרווייהו איירי במי ששב מאהבה אבל השב מיראה אין תשובתו שלימה נמצאו שני המאמרים כוללים בין יחיד בין צבור ותלמודא לא ניחא ליה לפרושי הכי במלתיה דר' יוחנן דלא מסתבר לומר דכל הנביאים לא נתנבאו אלא לאותם אשר היו רשעים ושבו אלא בכל בעלי תשובה איירי ר' יוחנן ומש"ה אמר ופליגא דר' אבהו אבל ר' אבהו אמר לך אנא לא פליגנא עליה דר' יוחנן:
+
+Teshuva 833
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי בפי' דמתניתין דמרחיקין את השובך מן העיר ומאי דאיתמר עלה בגמרא:
+תשובה מרחיקין את השובך מן העיר פרש"י ז"ל מפני שהיונים מפסידים זרעוני גנות והתוספות פירשו מפני התבואה הנשטחת בגנות העיר. וא"ת בשלמא לפי' התוספות צריכי תרתי בבי אבל לפי' רש"י ז"ל כיון דטעמא הוי משום זרעוני גנות מה לי גנות ומה לי שדות. וי"ל דאי אשמעינן גנות משום דמן השובך עד גנות שבעיר לא אשכחן מידי למיכל ומשום הכי צריך להרחיק חמשים אמה אבל שובך שבתוך השדות משכחן מידי למיכל בתוך השדה שלו וסד"א דלא אזלי חמשים אמה קמ"ל דבפחות מחמשים אמה לא מלו כורסייהו. ואי אשמעינן בשדה משום דלא שכיח מאן דנטר להו אבל סתם גנות ופרדסים נטרי להו ובפחות מחמשים אמה סגי צריכי. ואם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו. אמרינן בירושלמי דאי נפל עושה אחר במקומו כי חזקת המקום קנה לא חזקת השובך וכן הסכימו המפרשים ז"ל וק"ל אי הכי כי אקשיין בגמרא לוקח נמי תנינא לקח חצר ובה זיזין וגוזזטראות הרי זו בחזקתה לימא דממשנה יתירה שמעינן דיכול לבנות שובך אחר אפי' שנפל הראשון וי"ל דמגופה דמתני' איכא למידק הכי מדקתני הרי הוא בחזקתו לעולם השובך בחזקתו אפילו נפל מדלא קתני אין צריך להרחיק ודכוותה קתני גבי חצר הרי היא בחזקתה וא"כ תרתי למה לי ומשום הכי מצריך להו תלמודא חמשים אמה ותו לא ורמינהו אין פורסין וכו' הקשו ז"ל מגופה דמתני' משמע כתירוציה דאביי דהא רבנן מודו דשגר היונה בית ד' כורין ומאי טעמייהו דאמרי חמשים אמה ותו לא אלא ודאי משום דבחמשים אמה מלי כריסייהו כדמתרץ אביי וא"כ מאי פריך. ותו דע"כ מתני' פליגי אברייתא דאלו מתני' קתני דלא שייטי טפי משגר היונה דהיינו בית ד' כורין ואלו בברייתא קתני שלשים ריס דהוו ד' מילין וד' מילין טפי מבית ד' כורין. ותו ק"ל להדיא הוה ליה לאקשויי ורמינהי אין פורסין וכו' דאחמשים אמה דתני תנא קאי. ותו דילמא הא מני ר' יהודה היא. ויש ליישב דתרתי קא קשיא ליה חמשים אמה ותו לא והרי אנו רואים בעין דשייטי טובא והיכי פליגי רבנן עליה דר' יהודה. ותו ורמינהי אין פורסין וכו' וממה נפשך קשיא אי מוקמת לה כרבנן קשיא טובא דהכא קתני חמשים אמה והכא קתני שלשים ריס ואי מוקמת לה כר' יהודה קשיא דהכא קתני ד' כורין והכא קתני ד' מילין דהוי טפי ותירץ אביי ברייתא נמי רבנן היא ומישט שייטי טובא ולא נתן גבול דהכל לפי מה שהוא הישוב. אבל כריסייהו בחמשים אמה מליא במה שהם מלקטים אבל משם ואילך אין מזיקין ור' יהודה ס"ל דכמלא שגר מזיקין טפי לא אע"ג דשייטי טובא. ופריך ומישט ל' ריס ותו לא הקשו ז"ל ובלא תירוצא של אביי היכי מתרץ לה לברייתא גופא ואפי' תימא דשתי ברייתות הם מ"מ היכי הוה מתרץ להו דהא בתרווייהו ישוב קתני. ואיכא מאן דמפרש דאי לאו דאביי לא הוה קשיא ליה מידי דה"ק אין פורסין נישבין ליונים אלא א"כ היה רחוק מן היישוב כלומר מן העיר בד"א בשאין בין השובך שבעיר למקום המצודה ישוב שדות אלא מדבר שאין מוציאין לאכול אבל אם הוה ישוב שדות שמוצאים זרעים לאכול אפי' מאה מיל הן שטין למלא כרסן אבל השתא דאמר אביי דבחמשים אמה מלי כריסייהו קשיא. והתוספתא דבפרק מרובה מסייעא לפי' זה והוא דברי התוספות אלא שהרשב"א ז"ל שדי בה נרגא דאם כן מעיקרא מסיפא דברייתא הוה ליה למפרך דהא מתני' לסיפא דברייתא דמיא דהא איכא ישוב שדות ועוד דכי הדר אקשי מסיפא לא הוה ליה לאקשויי ומישט ל' ריס ותו לא דהא אפי' לדידיה לא שייטי אלא ל' ריס אלא דלמלא כריסן הן שטין בישוב שדות אפי' ק' מיל והכי הוה ליה למימר וכריסייהו בחמשים אמה מליא ורמינהו ובישוב אפי' מאה מיל לא יפרוש. והנכון שהמקשה הזה לא היה יודע פי' הברייתא ולברר הברייתא הוא בא עכ"ל. ומ"מ השיטה שכתבנו למעלה עליה הסכים הר"ן ז"ל ומה שהקשה הרשב"א ז"ל איכא לתרוצי דאע"ג דסיפא דברייתא דמיא טפי למתני' כיון דאיכא קושיא נמי מרישא לא שבקינן רישא ופריך מסיפא. ותו דרישא הוי משנה בפרק מרובה וממשנה עדיפא ליה לאקשויי מרישא. ותו דארישא דמתני' נמי פריך ורישא דברייתא דמיא לרישא דמתני' והא דלא קאמר וכריסייהו בחמשים אמה מליא והא תניא וכו' משום דבעי לאהדורי לקושיא קמייתא והכי פריך בשלמא אי לא מלו כריסייהו בחמשים אמה אלא בשלשים ריס אבל מישט שייטי טובא עד מאה מיל כדקתני סיפא והדרא קושיין לדוכתא היכי תני תנא חמשים אמה אבל השתא דאמרת דמלו כריסייהו בחמשים וברייתא דקתני שלשים ריס משום שיטא הוא ושלשים ריס ותו לא הא קתני סיפא אפי' מאה מיל והיינו דקאמר ומישט שלשים ריס ותו לא והתניא וכו'. והנכון אצלי אחר בקשת המחילה דאיכא תרי גוונא רשתות יש שמניחין בארץ ונותנין לתוכן מאכל ויש שפורסין הרשתות בראשי האילנות ובא העוף יגע לנוח ונלכד בתוכו וכל זה ראינו בעין והכי הוה מפרש לה לברייתא המקשה מקמי תירוציה דאביי אין פורסין נישבין ליונים בקרקע אלא א"כ רחוק מן הישוב כלומר מן העיר לפי שיוני העיר שייטי עד ל' ריס לבקש המאכל ועד התם ממלו כריסייהו. בד"א במדבר כלומר שאין שם אילנות אבל בישוב אילנות אין פורסין באילנות דמישט שייטי אפי' מאה מיל והם פורחין ונלכדות בפח אלא דהוה קשיא ליה מתני' דקתני חמשים אמה ותירץ אביי דמישט שייטי טובא וכריסייהו בחמשים אמה מליא והשתא קשיא ליה כיון דרישא בשייטא ולא למלא כריסייהו א"כ קשיא רישא לסיפא והשתא איכא לפרושי באי אמרת בשלמא דברייתא ר' יהודה היא וד' מילין ובית ד' כורין חד שיעורא ורבנן פליגי עליה וסברי דבחמשים אמה מליא כריסייהו וברייתא רישא וסיפא כדפרישנא הוה אתי שפיר אבל השתא דתריצתא דבחמשים אמה מלו כריסייהו אבל מישט שייטי טובא ורבנן היא קשיא ברייתא רישא לסיפא ואביי לא ניחא ליה לתרוצי הכי משום דקים ליה דד' מילין ובית ד' כורין לאו חד שיעורא הוא. ותו דמוקים למתניתא כיחידאה ומשמע ליה דהלכתא היא ומשני רב יוסף בישוב כרמים לעולם רבנן היא ובחמשים אמה מלו כריסייהו אבל מישט שייטי שלשים ריס היכא דליכא ישוב כרמים והיינו רישא דברייתא אבל איכא ישוב כרמים אזלי מכרם לכרם אפילו מאה מיל ולאו דוקא ואי בעית אימא דעכו"ם וא"ת והרי גזל העכו"ם. וי"ל דבישראל גופיה אין בהם גזל גמור אלא מפני דרכי שלום:
+
+Teshuva 834
+
+שאלת ממני אבאר לך סוגיית חרדל ודבורים לפי שיטת רש"י ז"ל ואעפ"י שרבו בה הפירושים רצית לדעת מה עמדי:
+תשובה ת"ש מרחיקים את המשרה מן הירק ואת הכרישים מן הבצלים ואת החרדל מן הדבורים. לא נתברר במתני' כמה שיעור ההרחקה ולא בתלמוד אבל למדוה מהתוספתא דתניא ר' יוסי אומר מרחיקין את הדבורים מן העיר חמשים אמה כדי שלא יזיקו בני אדם ולמדו מכאן דשיעור הרחקה נ' אמה לרבנן אלא שנחלקו הרמב"ן ז"ל כתב דוקא חרדל מן הדבורים אבל משרה יש ללמוד מנברכת שהיא ד' אמות. והרשב"א ז"ל כתב כיון דערבינהו חד שיעורא אית להו נ' אמה ולענין דינא לא נפקא מינה מידי דקי"ל כר' יוסי דאמר על הניזק להרחיק עצמו ומודה ר' יוסי בגירי דיליה ושיעורייהו ג' טפחים. ואיכא למיבעי משרה מהו להרחיקה מחרדל ומן הדבורים ואיכא למימר דמלתא פסיקתא קתני מרחיקין את המשרה מכל מיני ירק וחרדל בכלל ירק הוא אבל מן הדבורים משמע דאין צריך להרחיקה שאין מזיק להם הריח ומ"מ העשן מזיק להם שאנו רואים שבורחים מן העשן. ומתניתין לא זו אף זו קתני דאפילו ריח ירק מזיק לירק אחר ומרחיקין את החרדל מן הדבורים משום פלוגתא דר' יוסי. וטעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך וקשיא לרבא דאמר אסור לסמוך. וא"ת אמאי לא מותיב מהך ברישא כיון דמתניא ברישא. וי"ל דכל הנך פירכי דלעיל מוכח להו מגופא דמתני' מדתני עלה והכא לא מצי לאוכוחי אלא מדר' יוסי משום הכי נטר לה לבסוף ומ"מ קושיא זו הקשו מקמי הך דלעיל דמרחיקין את האילן מדאמרינן כדאמר רב פפא בלוקח הכא נמי בלוקח והתלמוד סדר תרתי פירכי דפריך מאילו זו אחר זו. כי ליכא ירק נמי לא סמיך והא קמ"ל דהני קשו אהדדי. רש"י ז"ל העתיק לשון הגמרא וטעמו ז"ל דלשון הגמרא דקאמר קשו אהדדי לאו קושטא היא דהא ירק לא קשה אמשרה ומשום הכי היה איפשר להגיה הלשון הני דהני קשו אהני לפיכך העתיק הלשון לומר כי היכי דירק מלתא דפשיטא היא דלאו מזיק הוא הנך נמי בצלים ודבורים לא מזיקי וליכא למטעי. וא"ת כיון דאי ליכא ירק נמי לא סמיך ליתני מרחיקין את המשרה משדה חבירו לפי שמזיק את הירק והכרישים מזיקים את הבצלים והחרדל את הדבורים ושמעינן מינה תרתי דהני מזיקי אהני ואסור לסמוך אע"ג שעדיין לא בא המזיק. וי"ל דאורחיה דתנא לקצר ותו דלא מתניא שפיר ר' יוסי מתיר בחרדל. אי הכי אימא סיפא ר' יוסי מתיר בחרדל ותנו עלה מפני שיכול לומר עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מדבוראי הרחק דבוריך מחרדלאי שבאות ואוכלות לגלוף חרדלאי. האי לישנא משמע דס"ל לרבנן שהדבורים אין מזיקין לחרדל דמשום הכי פליגי רבנן עליה דר' יוסי ואמרי צריך להרחיק בעל החרדל ולא בעל הדבורים משום דלא מזיקי כדמפרש טעמא בגמ' ומשום הכי ניחא לי לפרושי כולא סוגיין על הקדמה זו בין למקשה ובין למתרץ. וא"ת ולאביי מי ניחא אמאי איצטריכו כל הני מתנייתא. וי"ל שאין כל הנזקים שוין ואיכא מינייהו דחידושא הוי דמותר לסמוך ואיכא מינייהו דחדושא הוי דאסור לסמוך היכא דאיתיה לניזוק ולרבא הא קמ"ל דהני קשו להני. ואי דלא סמוך היכי משכחת לה. וא"ת מאי קושיא מדר' יוסי דהא אמרינן לעיל דלא קאמר רבא אליבא דר' יוסי אלא בבור דווקא ומשום גירי דיליה דכל מרא ומרא וכו' הא בעלמא מודה רבא אליבא דר' יוסי ואנן בכולו שמעתין מדרבנן מקשינן לרבא ואין הכי נמי דהוה מצי למימר בכולהו דר' יוסי נינהו אלא דלא ניחא ליה לאוקומינהו כיחידאה. וי"ל דהשתא נמי מדרבנן מקשינן דהא לא פליגי עליה אלא אי מזקי דבורים לחרדל דאי הוו מודו ליה דתרוייהו מוקי אהדדי הוי אמרי דמותר ואי אסור לסמוך לא משכחת לה ובשלמא לאביי משכחת לה כפשטא דמתני' כגון שקדם בעל הדבורים לרבנן בעל החרדל מרחיק כל ההרחקה שבא להזיק את חבירו שלא כדין אע"ג דאכתי לא ידעינן דעל המזיק להרחיק את עצמו מ"מ זה שבא לגבול חבירו חייב להרחיק את עצמו. ור' יוסי ס"ל כיון שגם הדבורים מזיקים את החרדל גם השני יכול לסמוך דמצי למימר לא דייך שסמכת המזיק אצל שדה שלי אלא שתרחיקני. אלא לרבא לא משכחת לה דאע"ג דמשכחת לה שפיר לרבנן וכגון שסמך בעל דבורים תחלה שאינו מזיק לרבי יוסי לא משכחת לה כיון דתרוייהו מזיקי נינהו ורבנן לא פליגי עליה בהא דאי הוו מודו ליה דתרווייהו מזיקי אהדדי שפיר הוה מתניא להו בחרדל מותר והיכי משכחת לה ומדרבנן מותבינן דמדר' יוסי נשמע לרבנן. וא"ת מאי פריך דילמא איירי ר' יוסי כשבאו שניהם כאחד לסמוך. תירצו בזה כיון דר' יוסי ס"ל תרוייהו מזיקי אהדדי אם איתא שבאו שניהם כאחד הכי ה"ל למימר זה מרחיק וזה מרחיק. א"נ ר' יוסי אוסר בשניהם. ול"נ דפשטא דמתני' משמע דקדים חד מינייהו דקתני מרחיקים את המשרה מן הירק וכו' משמע דירק קדים וכן מרחיקים את החרדל מן הדבורים ועלה קאי ר' יוסי ולא כשבאו שניהם כאחד. וא"ת אכתי משכחת לה בשסמך שלא ברשות תירצו בזה א"כ היה כופהו להרחיק חצי ההרחקה ומדקתני ר' יוסי מתיר בחרדל משמע שאינו כופהו כלל. ול"נ דמדרבנן נשמע לר' יוסי דרבנן איירי בשקדם בעל הדבורים דבהתר סמך שהרי לדבריהם אין הדבורים מזיקין לחרדל לר' יוסי נמי בעינן לאשכוחי דבהיתר סמך. א"נ דלא מוקמינן מתני' בגזלני דסמכו שלא כדין אלא ודאי בהיתרא אית לן לאוקומא ולא משכחת לה וקשיא לרבא. ובהכי אתי שפיר הא דקשיא להו לרבוותא ז"ל לעולם דסמך שלא ברשות וכיון דסמך זכה וכענין ששנינו לענין אילן ובור אם הבור קדם קוצץ ונותן דמים. ותירצו בזה דשאני אילן דאיכא הפסד מרובה. א"נ משום ישוב העולם. ותו דאם כן הוה ליה למימר מרחיק ונותן דמים. עוד נ"ל דגבי אילן לא ברי היזקיה דדילמא יתפשטו שרשיו לצד אחר ולא לצד הבור הילכך קוצץ ונותן דמים אבל הכא ברי היזקיה ואם אתה אומר מפני שקדם זכה נמצא חוטא נשכר. וא"ת דילמא איירי בשנתן לו רשות לסמוך. וי"ל דמה נפשך אם חבירו מודה מאי למימר ואי אין חבירו מודה לאו כל כמיניה לומר שנתן לו רשות ואי בשהחזיק ובא בטענה היינו דרב פפא דמוקי לה בלוקח ואי הוה מוקי לה בבא בטענה ה"א הנ"מ בטענת אתה נתת לי רשות דכל הנותן בעין יפה נותן ופשיטא דעל המזיק להרחיק עצמו כדמשני רבינא להכי מוקי לה בלוקח לאשמעינן דהמוכר נמי בעין יפה מוכר ועל המזיק להרחיק עצמו. וא"ת לר' יוסי כיון דתרווייהו מזיקי אהדדי אמאי לא ירחיק זה השני חצי ההרחקה מאי שנא מבור דאמרינן ראשון שסמך למצר צריך השני להרחיק חצי ההרחקה לפחות. תירצו בזה דלגבי בור היינו טעמא משום דאי איפשר לו לסמוך למצר לפי שהיה מקלקל בורו של חבירו ומפילו בידים הילכך צריך להרחיק שיעור כותל בור מיהא. אבל גבי חרדל מה יועיל בהרחקתו מעט הרי עדיין הדבורים באות ואוכלות ונזוקות הילכך בכדי לא ירחיק וכתב עלה הרשב"א ז"ל ועדיין אינו מתיישב בעיני דודאי נראה לכאורה שהשני צריך להרחיק כל ההרחקה דאי לא לרבנן דאמרי מרחיקים את החרדל מן הדבורים חצי ההרחקה היא ומה הועילה הרחקתו מכאן נ"ל ראיה שהשני שבא לסמוך מרחיק הכל שהראשון שקדם וזכה זכה לגמרי אלא נ"ל דר' יוסי בור שאני דכיון דדבר קבוע הוא ואי אפשר להרחיקו הילכך כיון שקדם וזכה זכה. והשני כונס לתוך שלו כשיעור הרחקת שני בורות כדי שלא יזיק ואף לרבנן בחרדל ודבורים כן אבל לר' יוסי אע"ג שקדם וסמך ויש לו רשות כיון שהניזק אינו מצוי באותה שעה אפ"ה כיון שהדבורים אינו דבר שיפסד לגמרי בהרחקתו ויכול הוא לטלטלן בלא הפסד מרובה אם הוא אינו רוצה להתרחק אף בעל החרדל אינו מחוייב להתרחק כלל עכ"ל. וקשיא לי עלה הא ניחא היכא דקדם בעל הדבורים אבל היכא דקדם בעל החרדל הא איכא הפסד מרובה שצריך לעקור אותו ומשמע דר' יוסי בכל גוונא מתיר כיון דתרווייהו מזיקי אהדדי וכ"ש לפי מה שכתבנו ששיעור ההרחקה נ' אמה שצריך לעקור חצי שדהו ואיכא הפסד מרובה וצ"ע. ונ"ל לתרץ עיקר קושיין שהבורות יש בהם קצת ישוב יותר מישוב חרדל ודבורים ומשום הכי צריך להרחיק כדי שלא יתקלקל. אמר רב פפא בלוקח כלומר אחד שזרע חרדל מכר חצי שדהו סמוך לחרדל והלוקח בא להעמיד דבורים סמוך לחרדל ומשכחת לה בהתר שהרי כל השדה שלו היה ורב פפא אית ליה דעל המזיק להרחיק עצמו מן הנזק כדאמר רבינא בסמוך אלא שאין דרך האמוראים לתרץ אלא מה שהקשה לו שיפרש היטב קושיתו וקשיא ליה היכי משכחת לה ומתרץ דמשכחת לה בלוקח: וא"ת מתני' איפכא משמע שקדם בעל הדבורים תחלה דקתני מרחיקים את החרדל מן הדבורים. וי"ל דה"ק מרחיקים את החרדל מפני זה שבא לסמוך הדבורים ולישנא דמתני' נמי הכי משמע דקתני מרחיקים ולא שייך לומר הרחקה אלא למי שהיה קרוב. ואקשינן אי בלוקח מאי טעמייהו דרבנן דאמר מרחיקין הרי בהתר עשה דלא ס"ל למקשה שצריך להרחיק עצמו מן הנזק כיון דבהתר סמך. ובשלמא אי ליתא לדרבא ניחא א"נ הכי פי' בשלמא אי תריצת דמשכחת לה דסמך שלא ברשות וכיון שזכה זכה כדאמרינן גבי בור ואילן משכחת לה שפיר פלוגתייהו כגון שסמך בעל החרדל שהוא המזיק וכל זמן שלא בא חבירו לסמוך שם דבורים אין חבירו יכול לכופו להרחיק אע"ג דלכתחלה לא היה רשאי לסמוך ומשום הכי כשבא חבירו לסמוך דבורים צריך המזיק שהוא בעל החרדל להרחיק כל ההרחקה. ור' יוסי ס"ל כיון שהדבורים מזיקים נמי לחרדל מותר בלא הרחקה שהרי אומר לו כיון שאתה מזיק כמוני לא אתרחק נהי דקשה דמוקמינן לה בגזלני אלא השתא דאמרת בלוקח מאי טעמייהו דרבנן ויש ספרים שכתוב בהם אי בלוקח מאי טעמייהו דרבנן אפילו משרה וירק נמי וה"פ כשתרצה לומר דס"ל לרבנן דדבורים מזיקי נמי לחרדל משרה וירק מאי איכא למימר הרי הירק אינו מזיק כלל אלא המשרה הוא המזיק לבדו וכיון דבהתר סמך למה ירחיק. ועוד מאי טעמא דר' יוסי אפי' משרה וירק נמי כלומר אפי' אם באת לומר דלרבנן אעפ"י שעשה בתוך שלו מתחלה לא בשביל כך יפה כחו אלא כיון שעכשיו הוא מזיק צריך להרחיק לר' יוסי לא מצית אמרת הכי דכיון דמתיר בחרדל אעפ"י שהוא מזיק אלמא ס"ל דכיון שעשה בתוך שלו אהני ליה שאינו צריך להרחיק לאחר מכאן וכיון שהוא אינו צריך להרחיק אף בעל דבורים [כן] מטעמא דכתיבנא וכיון דס"ל לר' יוסי שיפה כחו של בעל החרדל מפני שבתחלה ברשות עשה אפילו במשרה וירק נמי ה"ל למימר הכי ולמה מודה במשרה לת"ק לשון הר"ן ז"ל והוא של הרמב"ן ז"ל. ואני בעניותי אומר דה"פ אפילו אם באת לומר דרבנן ס"ל כל המוכר בעין יפה מוכר ומסתמא כשמכר לו ע"מ שיעשה בו כרצונו אפילו להעמוד דבורים ויצטרך הוא להרחיק אעפ"י שלא התנה. אבל לר' יוסי עי"כ לית ליה האי סברא דא"כ אמאי מתיר בחרדל לימא ליה בעין יפה מכרת לי שאם ארצה להעמיד דבורים שתתרחק אתה וכיון דלית ליה האי סברא מאי איריא דפליג אחרדל ודבורים אמשרה וירק נמי הוה ליה לפלוגי כיון דבהתר עשה ואע"ג דאנן מדרבנן מקשינן כדאמרן לעיל ולא מדר' יוסי ה"ק בלוקח ליכא לאוקמה דא"כ מאי טעמיה דר' יוסי. וא"ת לוקמא בלוקח וכגון שהעמיד בתוך שדהו דבורים ומכר חצי שדהו וזה בא לזרוע חרדל וכן נמי שזרע ירק ומכר חצי שדהו וזה בא לסמוך המשרה. א"נ כגון שמכר הדבורים או הירק והוא בעצמו בא לסמוך המשרה או החרדל והשתא אתי שפיר דבעל החרדל שהוא המזיק מרחיק וכן בעל המשרה ור' יוסי מתיר בחרדל משום דתרווייהו מזיקי אהדדי ומודה במשרה. ויש מי שהעמידה בשני לוקחים כגון שהיו לו שתי שדות באחת העמיד דבורים ובאחת זרע חרדל ומכר אחת לראובן ואחת לשמעון והשתא פריך שפיר כיון דבהתר סמכו מאי טעמייהו דרבנן ומאי טעמיה דר' יוסי אפילו משרה וירק נמי. ונ"ל בלוקח אחד מחזקתה שפיר דאי בשהעמיד דבורים ומכר וזה בא לזרוע חרדל א"נ בשמכר הדבורים והוא בעצמו בא לזרוע החרדל לא הוה פליג ר' יוסי כלל שאעפ"י שהדבורים מזיקים לחרדל מ"מ אינו מזיק גמור כמו החרדל הילכך המזיק הגמור שבא לגבול הראשון עליו להרחיק ולא שאני לן בין שיהיה הוא בעצמו המוכר או הקונה ובהא לא הוה פליג ר' יוסי לא פליג אלא היכא שעשה שלא כהוגן כגון שזרע חרדל שהוא המזיק הגמור ומכר את השדה וזה בא להעמיד דבורים סד"א כיון שהוא המזיק הגדול הוא צריך להרחיק קמ"ל ר' יוסי דמצי אמר ליה גם אתה מזיק מ"מ ודייך שאיני מרחיקך ולא תרחיקני דמודה ר' יוסי לרבנן דחרדל מזיקים לדבורים טפי ממה שמזיקים הדבורים לחרדל ומשום הכי לא מצי לאוקומי אלא בלוקח וכדפרש"י ז"ל אחר שעשה חרדל מכר חצי שדהו והלוקח העמיד שם דבורים והיינו דקשיא לן מאי טעמייהו דרבנן בשלו עשה יאמר ליה ללוקח סברת וקבילת. אמר רבינא קא סברי רבנן על המזיק להרחיק עצמו לעולם בלוקח כדאמר רב פפא ועל המזיק להרחיק עצמו אעפ"י שעשה בהתר גמור וטעמא דמלתא דקי"ל כמד"א המוכר בעין יפה מוכר וכך היה דעתו שאם ירצה הלוקח להעמיד דבורים שיתרחק הוא שיודע הוא שאין אדם סובל נזקין ואע"ג דרב פפא נמי הכי ס"ל וכדכתיבנא לעיל מ"מ תלינן תירוצא ברבינא משום דאיהו אמרה בהדיא. וא"ת נהי דתירץ קושיא קמייתא מאי טעמייהו דרבנן קושיא בתרייתא מאי טעמיה דר' יוסי אכתי לא תירץ וליכא למימר דלא שמיע ליה לרבינא אלא קמייתא חדא דקושיא מפורשת היא. ותו דתלמודא סדרינהו יחד. וי"ל דבכלל תירוצו של רבינא הוא דאמר קא סברי רבנן כלומר כולהו רבנן ור' יוסי בכלל על המזיק להרחיק עצמו והוא דקא תריץ בהאי לישנא משום דעיקר קושיין מדרבנן היא כדפרישנא לעיל אמר קא סברי רבנן על המזיק וכו' אבל ה"ה לר' יוסי כדמשני בסמוך. והמקשה דקדק הלשון מדקאמר קא סברי רבנן מכלל דר' יוסי סבר על הניזק להרחיק ונהי דתירצת קמייתא אבל בתרייתא אכתי הדרא לדוכתה דמאי טעמיה דר' יוסי וא"כ לא מצית לאוקומה בלוקח והדרא קושיין לדוכתא. ואי דלא סמיך היכי משכחת לה. ועוד הכריחו למקשה דלר' יוסי על הניזק להרחיק עצמו מדתנן ר' יוסי אומר אעפ"י שהבור קדם וכו' כדפריך בסמוך אלא דניחא ליה להוכיח כן מדברי רבינא. וא"ת עדיפא מינה הוה ליה לאקשויי היכי מצית למימר על המזיק להרחיק עצמו אעפ"י שסמך בהיתר שלו והתנן אם אילן קדם לא יקוץ ואוקימנא לה בלוקח דאלמא כל שסמך ברשות גמור אעפ"י שעכשיו הוא מזיק אינו צריך להרחיק הא תריצנא לעיל דהא לאו קושיא היא דשאני אילן דהפסד מר��בה הוא. א"נ משום ישוב העולם. והרשב"א ז"ל תירץ דאילן שאני שלא היה שם הניזוק בשעה שמכר לו את האילן דלא ה"ל לאסוקי אדעתיה ולאתנויי אבל הכא שהיה שם הניזק ה"ל לאסוקי אדעתיה ולאתנויי ע"כ. ולפי זה אם לא היה שם הניזוק כגון שזרע חרדל בשדהו ומכר חצי שדהו וזה בא להעמיד שם דבורים אינו חייב להרחיק ולדעתו ז"ל צריך להעמידה כגון שזרע חרדל והעמיד דבורים ומכר את הדבורים והניח לפניו החרדל ודוחק הוא ולדידי בשדה שאינה עשויה לבורות לא קשיא כלל דלא ה"ל לאסוקיה אדעתיה שיכרה שם בור אבל בשדה העשויה לבורות קשיא וצריך לתרץ אי משום דהפסדו מרובה א"נ משום ישוב העולם. אלא לעולם קא סבר ר' יוסי על המזיק להרחיק עצמו כלומר לא כמו שהבנת מתוך דברי דלר' יוסי על הניזק להרחיק עצמו אלא כ"ע על המזיק ס"ל והא דאמינא קא סברי רבנן משום דקושיין לרבנן הוא. וא"ת היכי מצי לתרוצי הכי והתנן ר' יוסי אומר אעפ"י שהבור קדם וכו' וי"ל דסבירא לן השתא דהני נזיקין ודכוותייהו שהנזק מתחיל בשעה שעושה אותו מודה ר' יוסי לרבנן דעל המזיק להרחיק את עצמו אבל גבי נוטע אילן באותה שעה אין מתחיל הנזק אלא לאחר זמן והכי דייק לישנא דזה חוכר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו. א"נ משום דלא ברי הזיקיה וכדכתיבנא לעיל ובהכי סלקא סוגיין דחד מקשה הוא ובין המקשה ובין המתרץ תרוייהו ס"ל דלרבנן דבורים לא מזיקי אחרדל והא דמסיק תלמודא והכי קאמר להו רבנן לר' יוסי לאו מעיקר התירוץ הוא דשפיר סליק תירוצא דמשכחת לה בלוקח והא סברי רבנן ור' יוסי על המזיק להרחיק עצמו אלא פירושא בעלמא הוא לאסוקי פלוגתייהו דרבנן ור' יוסי ולא לחדותי מידי. והדר פריך וסבר ר' יוסי וכו' והתנן ר' יוסי אומר וכו' משום דלא ניחא ליה לתלמודא לחלק בין הני נזקין דמתני' לנזקין דבור פריך והתנן וכו' ומשני לדבריהם דרבנן קאמר. וקשיא לי אי לדבריהם קאמר היכי פסיק ותני ר' יוסי מתיר בחרדל דבשלמא אי הוה תני במתני' טעמיה דר' יוסי הוה מצינן למימר דהא דתני ר' יוסי מתיר בחרדל לפום מאי דהוה סבר ר' יוסי דמודו רבנן דדבורים נמי מזיקי לחרדל אבל כיון דלא תני טעמא במתני' קשיא לישנא דר' יוסי מתיר כיון שהוא לדבריהם וליה לא ס"ל. וי"ל דודאי ר' יוסי פירש טעמו של דבר כדאיתא בברייתא דתני עלה דמתני' אלא מסדר המשנה השמיט הטעם דלא נימא כי היכי דהלכתא כר' יוסי דעל הניזק להרחיק עצמו הלכתא נמי כוותיה במאי דסבר דדבורים מזיקי נמי אחרדל והא ודאי ליתא דבהא קי"ל כרבנן ומשום הכי סתים ותני ר' יוסי מתיר בחרדל ולא אדכר לטעמיה וה"ק אף לפי דבריכם שאתם אומרים שעל המזיק להרחיק עצמו היה לכם להתיר בחרדל והמקשה הזה הוא ידע שפיר דלרבנן דבורים לא מזיקי לחרדל ולא הוה קשיא ליה אלא דבהדיא תנן דסבר ר' יוסי על הניזק להרחיק ולא הוה צריך לתרוצי אלא לעולם על הניזק סבירא ליה ולדבריהם דרבנן קאמר להו ותו לא אלא דאסיק לכולא מלתא כדאסיק לעיל. הקשה הרשב"א ז"ל אם איתא דלדבריהם קאמר להו היכי קאמר ר' יוסי מתיר בחרדל כלומר דלרבנן הוה להו למשרי בחרדל דאדרבה כיון דתרוייהו מזיקי אהדדי וסברי רבנן על המזיק להרחיק עצמו זה מרחיק וזה מרחיק ה"ל למימר ותירץ ז"ל דכלפי מה שאמרו רבנן מרחיקים את החרדל אמר להו ר' יוסי שאלו רצה בעל החרדל לסבול נזקין של דבורים כדי שלא יצטרך גם הוא לעקור חרדלו ויהא הפסדו מרובה אלא שרוצה להציל עצמו בטענה זו שיאמר עד שאתה אומר לי להרחיק גם אתה הרחק לפי שגם אתה מזיק ועל המזיק להרחיק עצמו ולכוף את חבירו בעל הד��ורים גם הוא להרחיק חצי ההרחקה שומעין לו ואהדרו ליה רבנן דבורים לא מזקי וכו' עכ"ל. ואני אומר שאם היה ר' יוסי מפרש בהדיא דלדבריהם קאמר היה ראוי שיאמר זה מרחיק וזה מרחיק כיון דרבנן סברי על המזיק להרחיק והוא היה סובר דרבנן מודו ליה דתרוייהו מזקו אהדדי אבל כיון דלא פירש כן תרתי קאמר לדידי מותר גמור דעל הניזק להרחיק עצמו ולדידכו לא היה לכם להטיל כל ההרחקה על בעל החרדל אלא להתיר לו חצי ההרחקה. אי בטרפה הדר פארי הקשה הראב"ד ז"ל א"כ בכל עת שיפרה יאכלוהי וא"כ לא ירבה ולא יפרה ותירץ ז"ל דאין אוכלין אותו אלא פעם אחת קודם שירגישו חדודו ושוב אין אוכלין אותו ומ"מ הוזקו הדבורים באותה אכילה שמחריבות את הדבש והרשב"א ז"ל הקשה על תירוץ זה משום דלישנא דבאות ואוכלות משמע שבכל עת הן באות ואוכלות ודברים הרבה נאמרו בקושיא זו אבל מה שנ"ל שאין הדבורים אוכלין העלין הקשים אלא ראשי העלין הרך הילכך יפרה וירבה שכל עוד שאוכלות ראשי העלין השורש מוסיף כח ורבה יותר ויותר. והרשב"א ז"ל הקשה אכולה סוגיין דמרחיקין את החרדל מן הדבורים ואמאי הוה ליה כשור הניזק ברשות המזיק והחמיר הרבה בקושיא זו וכתב וצל"ע ומתוך הדוחק אני אומר דריח דחרדל מחדד פי הדבורים וממקומו הוא מזיקן ועדיין אינו מיושב בעיני דא"כ גירי נינהו ואמאי פליג בה ר' יוסי דהא מודה ר' יוסי בגירי דיליה ע"כ. ולע"ד נראה שהדבורים הם בעלי כנף וכל העולם הוא רשותם שעקר קנינם מדבריהם כך הוא שילכו לשוטט בשדות ואוכלות ומקיאות בכוורת ועושות הדבש ואינם בני שמירה. ותו דאין הדבורים ניזוקים אלא הדבש הוא ניזוק שהוא ברשותו וא"ת כיון שהם משוטטות הרבה א"כ אין לדבר סוף הא לא קשיא דבחמשים אמה מלו כריסייהו וחוזרים אל הכוורת להקיאו ודכוותיה אמרינן ביונים לקמן הנה כתבתי לך מה שנראה לעניות דעתי לפי שיטת רש"י ז"ל וגרסתו. ויש גרסא אחרת לר"ח ור"ת ורבינו יהוסף הלוי ז"ל והרי היא כתיבה בדברי המפרשים והתוספות ז"ל ואעפ"י שידעתי שתמצא שיטות אחרות על רש"י ז"ל את זה בחרתי מעוני ושים עינך עליו וקי"ל כר' יוסי דעל הניזק להרחיק עצמו ומודה ר' יוסי בגירי דיליה וקי"ל כרבנן דאמרי על בעל החרדל להרחיק שאין הדבורים מזיקין לחרדל וקי"ל כרבא דאמר אסור לסמוך אפי' שאין הניזוק שם באותה שעה לפי שיטת רש"י ז"ל אבל לפי שיטת ר"ח ור"ת ז"ל מותר לסמוך וכשיבוא הניזק צריך להרחיק נזקיו:
+
+Teshuva 835
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי על מה שכתב הטור אורח חיים סימן תקמ"ח וז"ל ואם חל יום שביעי או יום ששי בערב הרגל מותר לספר ולכבס ואסור לרחוץ עד הלילה ע"כ ויש חלוף בנוסחאות על איזה מהם נסמוך. ותו קשיא דנהי דאמרינן מקצת היום ככולו ובטל גזרת שבעה אבל גזרת שלשים לא בטלה ואמאי מותר לספר:
+תשובה הנסחא אשר כתבתי אי איפשר ליישבה דיום שביעי שחל בערב הרגל אמאי אסור עד הלילה והא קי"ל מקצת היום ככולו ועד כאן לא פליגי אלא אי אמרינן מקצת לילה ככל היום אבל מקצת היום לכ"ע הוי ככולו וכן כתב הוא ז"ל כמה פעמים ויש ספרים דגרס יום שלישי או יום ששי וזה מסכים לגרסת התלמוד דגרסינן התם אמר רב הונא בריה דרב יהושע הכל מודים שאם חל שלישי שלו להיות ערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב וכתבו הריא"ף והרא"ש ז"ל וה"ה אפי' יום ששי מאי טעמא דאכתי לא שלים אבילות דידיה אלא רגל הוא דמפסיק ליה אבילות הילכך אין מותר לרחוץ עד דעל רגל וקי"ל כוותיה ע"כ. וכן דעת הרמב"ם ז"ל פ"י מהלכות אבל. נמצאת אומר דנקט ג' כלישניה דרב הונא ונ��ט ששי כלישניה דהריא"ף והרא"ש ז"ל אלא דקשיא להאי גרסא דכיון דפסק הוא דאפי' אבלות יום א' הוי מדרבנן מאי שנא ג' ימים משאר הימים מה שמותר בזה מותר בזה ומה שאסור בזה אסור בזה וכי תימא משום דג' ימים הראשונים חמירי טפי דתנן הקובר את מתו ג' ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזרת ז' ואנן לא קי"ל הכי אלא אפי' שעה א' קודם הרגל בטלה ממנו גזירת שבעה ומשום הכי הגרסא הנכונה ואם חל יום ראשון או יום ששי בערב הרגל וכן היא בספרים המדוייקים באורח חיים וביורה דעה סימן שצ"ט וכן היא בספר רבינו ירוחם ז"ל ותפס הרב ז"ל יום ראשון לאשמועינן דאפי' ביום ראשון מותר לספר ולכבס ונקט או ביום ששי לאשמועינן דאפי' ביום ששי אסור לרחוץ עד הלילה והטעם כתב הראב"ד ז"ל דלא אמרינן מקצת היום ככולו אלא לענין רחיצה משום דאיפשר לרחוץ לאורתא מה שאין כן בתגלחת ותכבוסת שהרי אסור לגלח ולכבס משתחשך ואעפ"י שמותר לכבס ערב הרגל מ"מ אסור ללובשו עד שתחשך דהוי כרחיצה ע"כ. עלה בידינו דמותר לספר ולכבס ערב הרגל אפי' ביום ראשון של אבילות. וכבר ראיתי מי שרצה למחוק מלת לספר מפני קושייתך אלא שראה בכל הספרים וכן בספר רבינו ירוחם ז"ל מותר לספר ולכבס והעלה הדבר בצ"ע ולדעתי לא צריכה רבה דארכביה לה אתרי טעמי אטעמא דמקצת היום ככלו ואטעמא שלא יכנס כשהוא מנוול למועד הילכך כיון דאבילות יום ראשון מדרבנן הם אמרו והם אמרו שלא יכנס מנוול למועד והתירו לספר לצורך המועד ואחר המועד ישלים ל' יום והיינו טעמא דכשחל שביעי שלו בשבת ערב הרגל אסור לגלח בערב שבת שהוא יום ששי שלו דכיון דמפסיק שבת בינו לרגל לא התירו לו דבר שלא התירו אלא סמוך לרגל כדי שלא יכנס כשהוא מנוול למועד כשמפסיק שבת הא איכא קצת ניוול והם ז"ל השוו מדותיהם ולא התירו אלא סמוך לרגל ממש. ודכוותה נמי לא אמרינן מקצת היום ככלו אלא כשהוא סמוך ממש לרגל אבל אם מפסיק השבת בינתיים לא אמרינן הכי:
+והוי יודע שזו קולא גדולה ולא נהגו בה אלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב וז"ל חל ששי שלו בערב הרגל ואצ"ל חמישי או שלישי אינו מגלח ולא בטלה ממנו אלא גזירת שבעה בלבד ואינו מותר לרחוץ ולסוך ולעשות דבר עד שיכנס י"ט ע"כ. ואעפ"י שראיתי מי שכתב דלדעת הריא"ף והרמב"ם ז"ל מותר לכבס בערב הרגל שלא אסרו אלא הרחיצה מפני שאיפשר לעשותה משתחשך אבל כיבוס כיון דאי איפשר לעשותו משחשכה מודו דמותר ולא ילבשנו עד שחשכה ע"כ איננו מחוור אצלי אלא הכל אסור וכן דקדקתי מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב אינו מגלח וכו' ומה צורך בכל זה האריכות הכי ה"ל למימר לא בטלה ממנו אלא גזירת שבעה בלבד אלא הוצרך הרב ז"ל לומר אינו מגלח לאפוקי מסברת הטור דלא נימא התירו לו כדי שלא יכנס כשהוא מנוול למועד וכתב שאינו מותר לרחוץ ולסוך לאפוקי מדברי האומרים דמותר לרחוץ סמוך לחשיכה וכתב לעשות דבר לאפוקי מדברי האומרים שמותר לכבס כדי ללבוש במועד לומר שאין מותר לעשות דבר ממה שאסור לאבל לעשותו עד שיכנס המועד. ומה שמותר לעשותו במועד כגון רחיצה וסיכה עושה ומה שהוא אסור כגון גילוח וכיבוס אסור ויום טוב מפסיק גזירת שבעה וכן נראה שהוא דעת הריא"ף ז"ל דסתמא אינו חולק עליו הרמב"ם ז"ל וכן הוא דעת התוספות ז"ל שהקשו מאי שנא מגילוח דשרי בשביעי ערב הרגל ותירצו דברחיצה ותכבוסת בתוך שבעה החמירו יותר מגילוח דהוי בתר שבעה ולפ"ז אסור לכבס תוך שבעה אפי' ערב הרגל ע"כ. פי' לפירושם מאי שנא רחיצה ותכבוסת דאסורים בתוך ז' ולא אמרינן בהו מקצת היום ככולו מגילוח בשביעי דאמרינן מקצת היום ככולו. ותירצו דברחיצה ותכבוסת דהוי בתוך ז' החמירו יותר מגילוח בשביעי דאין איסורו אלא משום גזרת שלשים ולפיכך אמרינן ביה תרי מקצת היום ככולו מחציתו לתשלום שבעה ומחציתו לתחלת שלשים ואתי רגל ומבטל גזרת שלשים מה שאין כן ברחיצה ותכבוסת שהם בתוך גזרת שבעה דחמירי טפי. וגם הר"ן ז"ל כתב וז"ל וי"א דהאי דנקט רחיצה לאו דוקא אלא ה"ה לשאר דיני אבלות וחדא מינייהו נקט ע"כ. ואני סובר שזה דעת הרמב"ם והריא"ף ז"ל כיון דיהיב טעמא משום דאכתי לא שלים אבילות דיליה אלא רגל הוא דמפסיק אבילות מה לי רחיצה מה לי כביסה ומה לי גילוח הכל אסור בתוך שבעה והכל מותר בשביעי וכבר נשאלתי על זה פעם אחרת:
+
+Teshuva 836
+
+שאלת ממנו על מה שכתב הריא"ף ז"ל שתי ברייתות דסתרו אהדדי בפרק י"ט כתב דתני ר' חייא מדפתי ועניתם את נפשותיכם בט' לחדש וכי בט' מתענין והלא ביוד מתענין אלא לומר כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי וביומא כתב ת"ר ועניתם את נפשותיכם בט' לחדש יכול בט' ת"ל בערב אי בערב יכול משתחשך ת"ל בט' הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום שכן מוסיפין מחול על הקדש וכו' והני תרתי ודאי פליגאן אהדדי:
+תשובה אע"ג דפליגאן שפיר כתיב להו לתרוייהו דהא קי"ל כי הך דמייתי ביומא דתוספת יה"כ מן התורה ואלו מצוה מן התורה לאכול ולשתות ביום התשיעי לא אשכחנא מאן דאמר הכי אלא מדרבנן בעלמא הוה ולאסמכתא בעלמא מייתי לה בפ' יום טוב דמר בריה דרבינא הוה יתיב כוליה שתא בתעניתא לבד מיומא דעצרתא ופוריא ומעלי יומי דכפורי דתני ר' חייא מדפתי ועניתם את נפשותיכם וכו' וכי היכי דהאי תנא ס"ל דמצוה מן התורה לאכול ולשתות ביום התשיעי לדידן אע"ג דהוי מדרבנן אסמכינן לה האי קרא ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דתנאי לא פליגי האי תנא דריש לקרא מדינא וילפינן מיניה דתוספות יוה"כ מדאוריי' ומר מסמיך מצוה דרבנן לאכול לשתות בתשיעי אהאי קרא אבל מודה הוא דעיקר קרא לתוספת יוה"כ ואתא ובין כך ובין כך אין תפיסה על הרב י"ל בזה כלל ודוק ותשכח:
+
+Teshuva 837
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי במה שכתב הרשב"א ז"ל בחדושיו על משנת הפקחים היו כותבים וכו' והעתיק דבריו נמקי יוסף וכתב מחלוקת הירושלמי והעלה דהלכתא כמ"ד המגרש את אשתו והחזירה לכתובה החזירה ולא לתנאי כתובה ולמד משם הר"ב ז"ל דהמקבל עליו לזון את בת אשתו וגרשה והחזירה פטור מלזון את בתה. ובתשובה סימן תתקס"ב כתב על מי שכתב שיור לאשתו וגרשה ביום שנשאה והחזירה ומתה בלא זרע שהחזירה לכל תנאי הכתובה וחייב לקיים התנאי:
+תשובה הדבר מבואר מתוך לשון התשובה דלא פליגאן שהרי הוא כתב ואע"ג דאמר רב הונא על מתני' ודתנן שהמגרש את אשתו והחזירה על דעת כתובתה הראשונה החזירה לא שנו אלא מנה ומאתים אבל תוספת אין לה וק"ל הכי מדתניא חדשו נוטלת מה שחדשו התם היינו דוקא במה שהוסיף לה משלו שעל דעת נשואין הראשונים ולא על דעת השניים אבל מה ששייר האב או מה ששיירה האשה היא בעיקר הכתובה שהמכניס על דעת כן הכניס וכשקבל על דעת כן קבל ע"כ. הרי לך בהדיא שאין השיור דומה לשאר תנאי כתובה לפי שהשיור הוא בעיקר הכתובה וטעמא דחשבינן ליה לאותו שיור כאילו לא הגיע ליד הבעל וכיון שכן לא יועילו הגירושין לבטלו אבל שאר תנאי כתובה (כיון) [כגון] תוספות דמוסיף מדיליה או המקבל עליו לזון את בת אשתו או שקבל עליו שלא ישא אשה אחרת עליה נתבטלו משעה שגרשה דמנשואין הראשונים משמע כמו שכתב בחדושיו וא�� לפי הטעם השני שכתב ז"ל וז"ל שלא על דעת קדושין הראשונים לבד קבל אלא כל זמן שתמות תחתיו בלא ולד של קיימא דומה למה שאמרו בפ' המוכר את הבית בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר ע"מ שמעשר ראשון שלו מעשר ראשון שלו ואם אמר כל זמן ששדה זו בידך ומכרה לאחר וחזר ולקחה ממנו אין לו עליו כלום משום דכיון שאמר לו כל זמן ששדה זו בידך גרועי גרעי והרי יצאת מתחת ידו אבל אם לא אמר לו כן אפי' מכרה לאחר וחזר ולקחה עדיין תנאו הראשון קיים והכא נמי לא שנא ע"כ. והמקבל עליו לזון את בת אשתו וכתב לה כל זמן שאת עמי דמיא ממש לההיא דכל זמן ששדה זו בידך. וא"ת ולפי טעם זה האומר לאשה שלא ישא אשה אחרת עליה אם גרשה והחזירה לא נתבטל תנאי זה אין הכי נמי כי לפי טעם זה כך הוא אבל הוא ז"ל לא סמך תשובתו על זה הטעם אלא בהצטרפות הטעם הראשון והשלישי שכתב שכיון שהוא רמאי והערים דנין אותו ומחייבין אותו וכבר נשאלתי על המגרש את אשתו והחזירה אם נתבטלו תנאי כתובה והעליתי כי כן אני סובר להלכה אבל אין ראוי להורות כן למעשה לפי שאם יתפרסמו הדברים יעשו האנשים בערמה והנשים אינן יודעות הדין ונמצאו מתבטלין כל תנאי כתובות בנות ישראל ומעשה היה ולא הנחנוהו לקחת אשה על אשתו עד שנתרצית אשתו לתת לו רשות ולא מיבעי אי כתב לה שלא ישא אשה אחרת עליה אלא אפי' כתב לה כל זמן שהיא עמו שזה הלשון ודאי משמע מנשואין הראשונים אפי' לפי הטעם השני אפ"ה אין ראוי להורות כן מהטעם שכתבתי:
+
+Teshuva 838
+
+שאלת ממני על מי שהיה עומד על המת בשעת יציאת נשמה והיה שבת אם חייב לקרוע במוצאי שבת:
+תשובה מסתברא לי דכיון שנדחה נדחה דקי"ל כל קרע שאינו בשעת חימום פי' ביום מיתה או ביום שמועה אינו קרע דדוקא על אביו ועל אמו אמרו שאם החליף בגד בתוך שבעה חייב לקרוע אבל על שאר המתים אינו קורע אם החליף הבגד משום דלא הוי בשעת חימום. וא"ת הא אמרינן דשמואל קרע עליה דרב תליסר אצטלתא דמילתא וליכא למימר דתליסר אצטלי היה לובש ביחד. ותו דלא היה חייב לקרוע אלא הבגד העליון אלא ודאי זה אחר זה לבש אותן וקרען. תירצו בזה דשאני רבנן כיון דכל שעתא ושעתא מדכרי שמעתתייהו בבי מדרשא כשעת חימום דמי ע"כ. משמע בהדיא דאיניש אחרינא אין חייב לקרוע אלא בשעת חימום ושעת חימום דנ"ד הוי בשעת יציאת נשמה:
+ולענין מי שהיה עם המת והחזיר פניו בשעת יציאת נשמה אם חייב לקרוע ודאי דחייב לקרוע שהרי כל מי שעומד עם המת בשעת יציאת נשמתו אמרו וכיון שהוא עומד ויפול לראות אעפ"י שלא ראה דכיון שהוא ראוי לבילה אין בילה מעכבת בו הילכך גדר הדבר הוא שאם הוא עומד עליו ויכול לראות אעפ"י שלא ראה חייב לקרוע וכל מי שאין יכול לראות אעפ"י שהוא בבית אחד עם המת אינו חייב לקרוע. הנלד"כ:
+
+Teshuva 839
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי במתים שעתיד הקב"ה להחיות אם ימותו פעם אחרת או לא לפי שראית בזה דעות חלוקות ורצית לדעת מה עמדי בזה:
+תשובה גרסינן בפרק חלק תנא דבי אליהו צדיקים שעתיד הקב"ה להחיותן אינן חוזרין לעפרן שנאמר והיה כל הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים בירושלם מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימים. וא"ת אותם שנים שעתיד הקב"ה לחדש את עולמו שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא צדיקים מה הם עושים הקב"ה עושה להם כנפים ושטין על פני המים דכתיב על כן לא נירא בהמיר ארץ ובמוט הרים בלב ימים ושמא תאמר יש להם צער ת"ל וקווי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא יגעו ילכו ולא ייעפו ונילף ממ��ים שהחיה יחזקאל הע"ה סבר לה כמד"א באמת משל היה דתניא וכו' המבואר מזה המאמר הוא שאותם הצדיקים שעתיד הקב"ה להחיות אינם מתים כלל אלא יחיו חיים ארוכים בגוף ונפש וישתמשו בחושיהם לעבודת יוצרם ובאלף הז' יזדקק גופם ובשרם כענין שהיה באליהו וחנוך או קרוב לזה עד שיוכלו לשוט על פני המים בלי עיפות ויגיעה ונהנים מזיו השכינה בלי מאכל ומשתה כענין משה ואליהו וכינה את המעלה הזאת בכינוי כנפים להשמיע את האזן כי אין בכל בעלי התנועה קל כבעלי הכנפים וזו תכלית מעלת הצדיקים ועובדי ה' והטוב הצפון להם אשר עין לא ראתה זולתו יתברך יעשה למחכה לו. וא"ת כי מלשון רש"י ז"ל משמע שהם מתים אלא שאין הבשר חוזר לעפר וכן משמע ממה שפי' בכל הסוגיא שכתב שוב אין חוזרין לעפרן בין לימות המשיח בין לעולם הבא. אלא הבשר מתקיים עליהם עד שישובו ויחיו לעתיד לבוא ואותן שנים שעתיד הקב"ה לחדש את עולמו ויהיה עולם זה חרב אלף שנים אותן צדיקים היכן הם הואיל ואינם נקברים בארץ וכו' ונילף ממתים שהחיה יחזקאל שחזרו ומתו כך צדיקים שעתידין להחיות יחזרו לעפרן כך שמעתי עכ"ל. מכל הני משמע שימותו אלא שיהיה בשרם קיים ולא יחזור להיות עפר כאשר בתחלה. וקשה עלי לקבל דבר זה חדא כיון שהם צדיקים וזכו למעלה זו למה ימותו פעם אחרת מה עשו וכ"ת לפי שכל מורכב נפסד ה"מ בזמן הזה מפני זוהמת הנחש אבל אחר התחייה שכבר כלה זוהמת הנחש כתיב בלע המות לנצח וגו' א"נ כיון שאתה צריך להודות בנס התחייה מודה ג"כ שתהיה תחייה לעד שכן היתה כוונתו ית' בתחלת היצירה כאשר נראה מפשט הכתובים. ותו קשה דקי"ל דאין הקב"ה משנה הטבעים אלא לצורך ומה צורך יש בעמידת הגוף בלא נשמה ולא יחזור לעפרו. ותו דהא איכא משום קבור תקברנו ביום ההוא וכ"ת דקוברים אותם אלא שאינם חוזרין להיות עפר הא ליתא חדא דהוא ז"ל כתב הואיל ואינם נקברים בארץ. ותו דמה צורך יש בנס זה וכדכתיבנא ותו קשה דאין זה כבוד לגוף הצדיק שהוא כלי שנשתמש בו קדש שיהיה מוטל כאבן דומם. ותו כיון דקב"ה עביד להו כנפים ושטין על פני המים משמע דאית בהו נשמה וליכא למימר דנפשא דחיותא בעלמא מידי דהוה אדגים שבים דשטו על אפי מיא דהא כיון דצדיקים הם הנשמה והרוח והנפש שלהם קשורות ואדוקות זו בזו ולא יתפרדו וכן למדו מקרא דכתיב והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים וגו' ולא כתיב נשמת אדוני. ותו כיון שהם צריכים לחיות לשוט למה תנטל נשמתן מהם. ותו דמאי פריך ונילף ממתי יחזקאל שמתו הני נמי מתו לפי שטה זו וכ"ת דהכי פריך כי היכי דהתם חזרו לעפרן הני נמי יחזרו לעפרן א"כ לא היה לו לרש"י ז"ל להזכיר מיתה אלא כך היה לו לכתוב ונילף ממתים שהחיה יחזקאל שחזרו לעפרן. ותו כי אני קבלתי מהחכמים הראשונים נ"נ דתרי תחיות נינהו חדא סמוך לביאת המשיח לצדיקים אשר מתו בגלות וסבלו הצרות ולא ראו בטובתן של ישראל כדי שיראו בטובה ההיא ויזכו לראות בית המקדש בתיקונו ומקריבין עליו עולות. והתחייה השנית לסוף ימות המשיח סמוך לאלף השביעי ועליהם כתיב ורבים מישני אדמת עפר יקוצו וגו' וכן כתב הריטב"א ז"ל בשם רבותיו וכן העלתי בתשובה אחרת והשתא כי היכי דבתחייה השנייה אשר עתידין ליכנס מיד לעולם שכולו טוב וכולו ארוך יחיו ולא ימותו כדי שיזוכו בגוף ונפש כפי משל הסומא והחיגר דליכא למימר לעמוד בדין לבד דא"כ לא יתקיים המשל יפה כך בני התחייה הראשונה יחיו ולא ימותו דאין חילוק בין שתי התחיות אלא מכל הני טעמי משמע שהצדיקים שעתידים לחיות לא ימותו עוד כאשר נראה מפשט המאמר. וכ"ת א"כ מי נתן גופות בעולם שכלו טוב קושיא זו הקשה תנא דבי אליהו ותירץ דקב"ה עביד להו כנפים כלומר יזדכך הגוף עד שישוב כמלאכי השרת בעלי כנפים והם מקבלים תגמול צדקתם בגוף ונפש. ואם תקשה עלי קרא דכתיב כי הנער בן ק' שנה ימות משמע דאיכא מיתה. י"ל דהנך קראי ודכוותייהו איירי בנולדים אחר ביאת המשיח ובאותם שראו ביאת המשיח שיחיו חיים ארוכים לסוף יטעמו טעם מיתה וכן כתב הרמב"ם ז"ל כי מלך המשיח ימות וימלוך בנו אחריו. אבל הצדיקים שכבר טעמו טעם מיתה וחיו בשביל צדקתם לא ימותו עוד. א"נ דהנך קראי באומות העולם והכי משני בחלק. ולכן אני אומר כי לא היתה כוונת רש"י ז"ל למה שנראה מפשט לשונו ומה הבשר מתקיים עליהם עד שישובו ויחיו לעתיד לבא אין הכוונה שימותו אלא שיתקיים הבשר עליהם זמן מרובה שלא כטבעו של עולם שכחותיו של אדם כלים ואובדים וימות באפיסת הכחות והכי דיוק לישנא דעליהם דאם כבר מתו מאי עליהם הכי ה"ל למימר והבשר מתקיים. ומה שכתב עד שישובו ויחיו לעתיד לבא ה"פ עד שישובו לחיות חיי העולם הארוך והטוב כאלו הם חיים חדשים בערך הראשונים. ומה שכתב הואיל ואינם נקברים בארץ אין הכוונה שמתו ולא נקברו אלא ה"פ הואיל ולא מתו ונקברו בארץ דבשלמא שאר בני אדם כיון שמתו ונקברו הרי הם בטוחים אבל הצדיקים הללו כיון דלא מתו ונקברו היכן הם אותם אלף שנה. תדע שכך הוא דאי מיתו וגופן קיים מאי פריך היכן הם והלא איפשר שיהיו מוטלין על פני הארץ שהרי שיתא אלפי הוי עלמא וחד חריב אמרו ולא שיחזור העולם לתהו ובהו אלא שיהיה חרב מאין כל חי ולהכי פריך שפיר כיון שהוא חרב מאין אדם ובהמה וכל עוף השמים נדדו הלכו הנך צדיקי היכן הם:
+שוב ראיתי שכתב אחד מהגדולים שמו רבינו מנחם ז"ל עלה דהא דאמר שמואל מתים שהחיה יחזקאל אלו בני אדם שכפרו בתחיית המתים שנאמר אבדה תקותינו נגזרנו לנו וכתב רש"י ז"ל ועכשיו ידעו שאני מחיה מתים וסימן זה לכל ישראל שגם הם עתידים לחיות ולא מן הדין חיו דהא אמרן הכופר בתחיית המתים אין לו חלק לעה"ב אלא משום סימן חיו עכ"ל רש"י ז"ל. וכתב עלה החכם הנזכר ולי אני מנחם כך נראה והוא עיקר כי לסימן בלבד חיו והם לא היו ראויים לכך כי הדברים מוכיחים ממה שחזרו לעפרן שאלו זכו לתחייה מחמת עצמן לא היו מתים פעם שנית כמו המתים שעתידין לחיות לימות המשיח מפני זכותם שהם צדיקים גמורים והאמינו בתחיית המתים שלא יחזרו עוד לעפרן כמפורש למעלה ע"כ. וא"ת כי פריך תלמודא ונילף ממתי יחזקאל אמאי לא משני שאני מתי יחזקאל כי לסימן בעלמא חיו ולא מפני זכותם ולפיכך מתו וחזרו לעפרן ודחיק לאוקומי כר' יהודה דאמר באמת משל היה. וי"ל דאה"נ דמצי לתרוציה הכי אלא דניחא ליה לאוקומי תנא דבי אליהו כר' יהודה דתנא הוא ולא כשמואל:
+כללות הדברים כי אמונתי שהמתים של התחייה הראשונה והצדיקים של השנויה לא ימותו כלל אלא יכנסו לאלף הז' בגוף ונפש וקרא מסייעני אלה לחיי עולם וגו' ואותם שיזכו לימות המשיח ואותם שנולדו בימות המשיח יחיו חיים ארוכים ויטעמו טעם מיתה. ועולא דמשני כאן בישראל כאן באומות העולם לרווחא דמלתא משני הכי דקרא אחרינא כתיב כי כימי העץ ימי עמי ומעשה ידיהם יבלו בחורי ומשמע דימי עם קדש נמי יש להם סוף כימי העץ וכולם יעמדו ליום הדין והוא יתן חלקנו עם הצדיקים ויראנו מתורתו נפלאות אמן. הנלע"ד כתבתי:
+
+Teshuva 840
+
+שאלת ממני עלה דהא דקי"ל שותפין שומרי שכר זה לזה הם למאי נפקא מינה דהא הוי ש��מר שכר בבעלים ופטור הוא אפילו מן הפשיעה וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות שכירות וז"ל המפקיד אצל חבירו בין בחנם בין בשכר או השאילו או השכירו אם שאל השומר את הבעלים עם הדבר שלהם או שכרן הרי השומר פטור מכלום אפילו פשע בדבר ששמר ואבד מחמת הפשיעה הרי זה פטור שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם וגו' וכיון שהשותפין לעולם שומרי שכר זה לזה הם לעולם פטורין אפילו פשעו למאי נפקא מינה:
+תשובה זו תלמוד ערוך הוא בפרק חזקת הבתים דגרסינן התם אמר שמואל השותפין מחזיקין זה על זה ומעידין זה לזה ונעשין שומרי שכר זה לזה ופריך עלה תלמודא אמאי שמירה בבעלים היא אמר רב פפא דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר ע"כ. והשת' לא הוי שמירה בבעלים דכשאומר לו זה אין חבירו עוסק במלאכתו לא בשמירה ולא בעשיית מלאכה אחרת ואם כן לא מיקרי בעליו עמו אלא אי קשיא הא קשיא דמשמע דבסתם הוי כמו אמר שמור לי ואשמור לך דהוי שמירה בבעלים ופטור אפילו מן הפשיעה וא"כ שותף ששינה מדעת שותפו אמאי חייב מי עדיף מפשיעה וכן כתבו הפוסקים דחייב והרמב"ם ז"ל פרק ה' מהלכות שלוחין ושותפין. ויש לתרץ דכיון ששינה ממנהג המדינה ומדעת שותפו עשאוהו כמזיק בידים שכך היתה דעתם תחלה בתחלת השותפות שלא ישנה מדעתו וממנהג המדינה ואם ישנה ישלם כדין מזיק ולא מדין פשיעה נגעו בה והדבר ברור שאם הזיק בידים אעפ"י שבעליו עמו אינו נפטר בכך. והנראה לעניות דעתי כתבתי:
+
+Teshuva 841
+
+שאלת ממני אודיעך דעתי בהא דתנן בודקין את העדים בז' חקירות וילפי' להו מקראי וקי"ל דאם לא כיוונו עדותן בחקירות ואפי' אמר איני יודע עדותן בטלה אם אמר אמש הרגו או השבוע שעברה הרגו החדש שעבר הרגו וחקרנו אותם על שאר חקירות ואמר אינו יודע אמאי (אי) תבטל עדותן והא תו ליכא למיחש לטעותה וכ"ת מאי נפקא מינה נפקא מינה לדעת פירושא דמתני' א"נ בדין מרומה בדיני ממונות דקי"ל בעי דרישה וחקירה:
+תשובה דע כי הרז"ה ז"ל כך היא סברתו שאם אמר בשנה זו או של אשתקד או בחדש שעבר או ביום זה או אמש תו לא מפסיל סהדותא אע"ג דלא מכווני שאר חקירות. והא דתנן בודקין את העדים בשבע חקירות היינו כשבאים לבדוק את העדים קודם שיתחילו לדבר כדי להחמיר עליהם כר"ש בן אלעזר דאמר מסייעין היו את העדים ממקום למקום כדי שתטרף דעתו עליו ויחזור בו. א"נ בזמן שהעדים אמרו זמן מרובה הילכך אעפ"י שאמר באותו שבוע עדיין אין אנו יודעים באי זו שנה וכן כלם וזה טעמא דמסתבר הוא אבל פשט לשון הגמרא לא משמע הכי דאמרינן אמר להם ר' יוסי לחכמים לדבריכם מי שבא ואמר אמש הרגו אומרים לו באי זו שבוע וכו' ומסקינן אלא אע"ג דלא צריך רמינן עליה כר' שמעון בן אלעזר ומשמע לעכובא בעי' הני ז' חקירות כיון דילפינן להו מקראי משמע דאע"ג דאמרו העדים אמש הרגו צריכין הם להשיב על הז' חקירות ואם הוכחשו אפילו בחקירות הקודמות או אמרו אין אנחנו יודעין עדותו בטלה וכן דעת הרמב"ם ז"ל והר"ר דוד תלמידו של הרמב"ן ז"ל. ומה שהקשו על רז"ה מלישנא דגמרא ל"ק כולי האי דאיכא למימר רמינן עליה כר' שמעון ולא לעיכובא אדרבה לישנה מסייע ליה דקאמר אע"ג דלא צריך משמע דלא צריך לעיכובא תדע דהא דר' שמעון בן אלעזר גופיה משמע דלא הוי לעיכובא אלא קראי ודאי קשו ליה דצריך לומר לפי שטתו ז"ל דלצדדין הוו היכא דאנן מתחילינן לשיולי לסהדי א"נ כשהם אמרו זמן מרובה הוו קראי דחקירות לעיכובא והיכא דסהדי התחילו לזמן מועט כגון אמש הרגו הוו קראי שלא לעיכובא וזה ודאי דוחק וכן צריך לדחוק פי' דמתני' אלא הנכון דקראי ומתני' לעיכובא ואפי' אם אמר אמש הרגו ולא כיון בשאר חקירות עדותן בטלה וטעמא דמלתא דאע"ג דלא צריכינן לברורי דבריו מ"מ חיישינן שמא עד שקר הוא וע"י שנחקור עליו יחזור בו ואם הוא יודע שאפילו שלא יכוין בשאר חקירות לא יתבטל עדותן לעולם לא יחזור בו הילכך אמרה תורה ודרשת וחקרת ואם לא יכוין יהיה עדותו בטול כדי שאם הוא עד חמס יחזור בו על דרך ושפטו העדה והצילו העדה וע"ד לא תהיה אחרי רבים לרעות שהתורה דקדקה שלא ישפך דם נקי ואפילו ספק ספיקא ואע"ג שע"י שאנו מחמירים על העדים להציל את הרוצח אנו מקילין בדם הנרצח הא לא קשיא שזה כבר מת ושוב אין לו תקנה וזה חי ואתה בא להמיתו אל תמיתנו אלא מן הודאי ובראיה ברורה. ומ"מ מסתברא לי דבדין מרומה דבעי דרישה וחקירה אם אמר אמש הלוהו או ממש הודה לו אעפ"י שלא כיון בשער חקירות הקודמות לא מפסיל עדותו בכך כדעת רז"ה ז"ל דהא ליכא טעמא דהצלת נפשות ולכתחלה חוקרים אותו בז' חקירות מטעמא דר"ש בן אלעזר כדי שיחזור בו אם הוא עד שקר אבל אם לא כיון עדותו בחקירות הקודמות לא מפסיל סהדותיה:
+כללא דמילתא בדיני נפשות אית לן למפסק כדעת הרמב"ם ז"ל ובדיני ממונות כדעת רבינו זרחיה ז"ל דאית ליה טעמא דמסתבר. וא"ת כיון דחקירות מדאורייתא נינהו מנא לך לעשות פשרה זו ולחלק בין דיני נפשות לדיני ממונות. תירץ דדין מרומה דבעי דרישה וחקירה לאו דאורייתא הוא אלא מדרבנן כדי להעמיד הדבר על בוריו וכיון דלאו דאורייתא הוא היכא דאמר אמש הלוהו או הודה לו תו לא מפסיל בשאר חקירות כיון דמסתבר דבדיני נפשות נמי לא הוה מפסלינן לסהדותא אלא משום גזרת הכתוב להצלת נפש. והנראה לע"ד כתבתי:
+
+Teshuva 842
+
+שאלת ממני ידיד נפשי על מה סמך יונה בן אמיתי לברוח ולא רצה ללכת בשליחות השי"ת וכבש נבואתו הא קי"ל נביא שכבש נבואתו חייב מיתה:
+תשובה את זו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי ששאלו לפני הרשב"א ז"ל על עדו הנביא שעבר על דבריו שהחזירו הזקן ואכל ושתה עמו ונענש ואכלו ארי. והשיב ז"ל כי זה הזקן היה בתחלה נביא אמת ולבסוף נעשה נביא שקר ועדו הנביא היה מסתפק בנבואתו שמא דוקא בביאה ראשונה אמרו לו שלא יאכל ולא ישתה אבל בביאה שנייה מותר ולפיכך האמין לדברי הזקן שחשב שנתנבא באמת לפי שהיה מוחזק בו שהוא נביא ונענש לפי שלא היה מותר לאכול שם עד שיגידו לו בעצמו בנבואה שהוא מותר. והביא ראיה מיונה בן אמיתי שאמרו לו ונינוה נהפכת והוא חשב לרעה ולא היה כן אלא שנהפכה מרעה לטובה כדאיתא בפרק הנחנקין זה תורף דבריו ז"ל ובנ"ד ליכא לתרוצי הכי שהרי לא היה לו במה לתלות. ולדעת מי שמפרש דלא נאמרה לו הנבואה אלא לבסוף כי בתחלה לא נאמר לו אלא שילך אל נינוה ומה שכתב וקרא עליה כי עלתה רעה רעתם לפני הוא מה שאמר לו לבסוף וקרא עליה את הקריאה אשר אני דובר אליך. יש לתרץ דאין כאן כובש נבואה דאכתי לא נאמרה לו הנבואה ואי משום דעבר על מה שאמר לו הקב"ה קום לך אל נינוה דאיפשר דסמך לו לעבור בשב ואל תעשה משום תקנתן של ישראל שלא יהיה עליהם תרעומת שהעכו"ם שבים בתשובה וישראל אין שומעין אל דברי הנביאים יום השכם ושלוח. אבל יש להקשות שאם לא נאמרה לו הנבואה מנא ידע שהם רשעים ושהקב"ה מצוה שיקרא עליהם שעלתה רעתם לפניו עד שהוכרח לברוח לחוצה לארץ כדי שלא תחול עליו הנבואה. אבל הנכון שנאמר לו הנבואה בתחלה כפי מה שנראה מפשט הכתוב ומדברי רז"ל ובעיקר השאלה יש לומר דבין למ"ד שלא נתנבא אלא על נינוה בין למ"ד שנבואה אחרת היתה לו דכתיב בספר מלכים הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה כדבר ה' אלהי ישראל אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמיתי הנביא אשר מגת החפר לדעת כולם זאת היתה הנבואה הראשונה. ומה שכתוב ויהי דבר ה' אל יונה בן אמיתי שנית הא אמרו שנית ולא שלישית. והקשו ולא והא כתיב אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמיתי וגומר ותירצו על עסקי נינוה לא דבר עמו אלא פעם שנית ולא שלישית משמע דעל עסק אחר דבר עמו שלישית. מכל מקום זאת היתה ראשונה לשליחותו בנבואה והיה קשה עליו מפני כבודן של ישראל וכן אמרו בהדיא רבותינו ז"ל יונה תבע כבוד הבן ולא תבע כבוד האב וכיון שכן היה מסרב בשליחות ולא קבלו עליו כמאמר אדון הנביאים שלח נא ביד תשלח ואם היה אומר לפניו אני יודע שהעכו"ם נוחים לשוב בתשובה ויש בזה קלקול גדול לישראל ומשום הכי תשלח ביד נביא אחר לא היה נענש. אלא העונש היה מפני שברח וטעה בחושבו שלא תחול עליו הנבואה בחוצה לארץ וליתא דלא אמרינן הכי אלא בתחלת הנבואה אינה שורה בחוצה לארץ אבל אם קבל כבר הנבואה בארץ ישראל איפשר שתחול עליו גם בחוצה לארץ ויחזקאל הנביא יוכיח ושב בתשובה שלימה והתפלל ממעי הדגה ונענה:
+כללא דמלתא מסרב בשליחות היה מפני כבודן של ישראל ולא היה כובש נבואתו ולא עובר על דברי עצמו ואעפ"י שהיה יודע שיענש בשביל כך אמר מוטב שיענש הוא ולא יפול מכבודן של ישראל אפילו כמלא נימא. עוד יש לתרץ כי יונה דעתו היה ללכת אל נינוה בשליחות האל אלא רצה להאריך הזמן אולי תתמלא סאתם בין כך ובין כך ולפיכך ברח לתרשיש להאריך הזמן ומשם ילך לנינוה. ומדברי המתרגם נראה שכל זה קודם שאמר לו הקב"ה שילך לנינוה שתרגם ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה' וקם יונה למיערק לימא מן קדם דאיתנבי בשמא דה' ונחת ליפו וגומר וצריך לומר שידע במראה הנבואה שהיה הקב"ה רוצה לשלוח אותו וברח לחוצה לארץ כדי שלא תשרה עליו הנבואה ושיעור הכתוב כך ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני שהיה אליו הדבור הנזכר למעלה וזהו מלפני השם ואע"ג דלשון הכתוב דחוק קצת הענין מתיישב שפיר לפי דרך זה:
+[תם ונשלם שו"ת רדב"ז חלק שני ]
\ No newline at end of file